קפו
(ב) כְּשֶׁיָּצָא מִבְּרֶסְלֶב עָנָה וְאָמַר גַּם מֵחֲמַת זֶה נָכוֹן מְאֹד מַה שֶּׁנָּסַעְתִּי מֵהֶם כִּי אֵינוֹ נָכוֹן שֶׁהֵם יִהְיוּ בְּצַעַר וַאֲנִי בְּשִׂמְחָה. כִּי בִּשְׁלָמָא אִם לֹא הָיִיתִי נִשְׂרַף רַק הֵם בְּעַצְמָן הָיִיתִי מֻכְרָח לְהִצְטַעֵר עִמָּהֶם כִּי מֵחֲמַת שֶׁיֵּשׁ לְיִשְׂרָאֵל צַעַר כָּזֶה גַּם אֲנִי מֻכְרָח לִסְבֹּל עִמָּהֶם לְהִצְטַעֵר עִמָּם בְּצָרָתָם. אֲבָל עַכְשָׁו שֶׁגַּם בֵּיתִי נִשְׂרַף, וּבְוַדַּאי אֲנִי צָרִיךְ לְקַבֵּל בְּאַהֲבָה וּבְשִׂמְחָה וּצְרִיכִים דַּיְקָא שִׂמְחָה גְּדוֹלָה מְאֹד, הַיְנוּ לְהִתְגַּבֵּר בְּשִׂמְחָה גְּדוֹלָה מְאֹד, וְעַל־כֵּן אֵין נָכוֹן שֶׁאֶהְיֶה עִמָּהֶם כִּי הֵם שְׁרוּיִים בְּצַעַר וַאֲנִי אֶהְיֶה בְּשִׂמְחָה. וְהָבֵן הֵיטֵב.