תקל
(פז) פַּעַם אַחַת דִּבֵּר עִמִּי מֵעִנְיַן הַרְחָקַת תַּאֲוָה הַכְּלָלִית שֶׁהִיא תַּאֲוַת נִאוּף, וְהָיָה מִתְלוֹצֵץ מְאֹד מִתַּאֲוָה זוֹ כְּדַרְכּוֹ. עָנָה וְאָמַר, תָּמִיד קָשֶׁה אֶצְלִי מַה שֶּׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (נְדָרִים כ:) שֶׁיִּהְיֶה דּוֹמֶה בְּעֵינָיו כְּאִלּוּ כְּפָאוֹ שֵׁד, מִי כּוֹפֶה אוֹתְךָ. כְּלוֹמַר שֶׁאִם יִרְצֶה הָאָדָם לִכְבֹּשׁ תַּאֲוָתוֹ לְגַמְרֵי, אֵין מִי שֶׁיִּכְפֶּה אוֹתוֹ וְהָבֵן:
