תמד
(א) פַּעַם אַחַת דִּבֵּר עִמִּי, וְהָיָה רְצוֹנוֹ קְצָת לַעֲשׂוֹת אוֹתִי אַב־בֵּית־דִּין בְּאֵיזֶה קְהִלָּה. וְשָׁאַלְתִּי אוֹתוֹ כִּי יֵשׁ לִי מָרָה שְׁחוֹרָה וַחֲשָׁשׁוֹת רַבּוֹת בְּעִנְיַן הוֹרָאוֹת אִסּוּר וְהֶתֵּר וַאֲנִי מִתְיָרֵא וּמִתְפַּחֵד מֵעִנְיַן הַהוֹרָאָה מְאֹד. הֵשִׁיב לִי מַה לַּחֲשֹׁשׁ וְלִדְאֹג, מֵאַחַר שֶׁיֵּשׁ לְךָ עַל מִי לִסְמֹךְ שׁוּב אֵין אַתָּה מִתְיָרֵא כְּלָל. פֵּרוּשׁ מֵאַחַר שֶׁיֵּשׁ דֵּעָה שֶׁמַּכְשִׁיר וְאַתָּה סוֹמֵךְ עַל אוֹתָהּ דֵּעָה אֵין לְהִתְיָרֵא עוֹד כְּלָל (אָמַר הַמַּעְתִּיק זֶה פָּשׁוּט, שֶׁעַל דֵּעָה שֶׁאֵינָהּ מֻסְכֶּמֶת לַהֲלָכָה, בְּוַדַּאי אֵין לִסְמֹךְ; רַק רְצוֹנוֹ לוֹמַר, שֶׁלֹּא לַחֲשׁשׁ חֲשָׁשׁוֹת יְתֵרוֹת בְּעִנְיָן זֶה):
