שביל צר מתפתל בין שדות וכרמים במעלה הדרך בואכה אומן, באשמורת השלישית של הלילה שררה עלטה מסביב ונפש חיה לא נראתה במשעול הסלול בין עיירות וכפרים, אך הנה נשמע קול שקשוק גלגלים שהפר את דממת הלילה.
היתה זו עגלה סגורה שעשתה את דרכה על דרך העפר הכבושה ופניה מועדות לאומן.
ר' משה שהיה רגיל לשמוע מפי רבו תפלה בקול רינה, התרגש והתחיל לבכות.
בתוך הכרכרה ישבו שני יהודים בעלי צורה, היו אלו הצדיק רבי נתן זצ"ל ועמו החסיד ר' משה ברסלבר שלווהו ושמשו בדרך, מגמת פניהם בערב חודש זה היה להשתטח על ציון רבינו הקדוש באומן וכדרכם שכרו עגלה סגורה, בה יוכלו ללמוד ולהתפלל בלי שיושפעו מטלטולי הדרך. העגלון פלס את דרכו בחשכה העבותה והנה אט אט הפציע עמוד השחר ואור חוור עלה בחלל הרקיע, רבי נתן התעטף בטלית ותפילין והתחיל להתפלל שחרית, מתמיד ידוע היה צדיק זה בתפילתו הנעימה והנלבבת הנאמרת בשמחה ובנגינה, קול זמרתו המופלאה מושך היה תמיד אנשים אשר חפצו להאזין לה ואפילו מתנגדיו היו באים ומתיצבים מאחורי חלוני בית הכנסת כדי לשמוע את התפילה העריבה, אולם הפעם נשתנה משום מה מנהגו והתפלל בקול נמוך ובלב שבור, דומה היה שדבר מה מציק לו ונשמתו עורגת למלוי משאלה החבויה בלבו.
ר' משה שהיה רגיל לשמוע מפי רבו תפלה בקול רינה, נרעש והתפלא מאוד ומרוב מרירות ששמע בתפילת הצדיק התרגש והתחיל לבכות.
והנה, כשהגיע רבי נתן לפסוק "זמרו לה' חסידיו" הפסיק לפתע את התפילה ושקע בדבקות למשך דקות אחדות ואז התחיל לזמר את הניגון הידוע של "אשת חיל" בדבקות ובהתלהבות עצומה ופניו בוערו בשלהבת אש קודש. ר' משה התמלאה חיל ורעדה ושיניו נקשו זו לזו מרוב פחד. אחרי שעה קלה חזר רבי נתן והמשיך את תפילתו כאשר הפעם מחא כפים בשמחה והנעים בקולו כהרגלו.
והנה, כשהגיע רבי נתן לפסוק "זמרו לה' חסידיו" הפסיק לפתע את התפילה ושקע בדבקות למשך דקות אחדות
בינתיים הגיעה העגלה אל אחד הכפרים, היתה זו שעת בוקר שבה בני הכפר יוצאים איש איש לעבודתו, זה יוצא לרעות את צאנו וזה לעבד את חלקת אדמתו, כששמעו התושבים הכפריים את קול הזמרה הערב הבוקע מן העגלה, התקרבו אליה כדי להיטיב לשמוע, אולם רבי נתן לא הבחין בהם כלל בהיותו שקוע בדבקותו והמשיך בתפילתו. וכך העגלה המשיכה את דרכה בעוד הכפריים רצים אחריה כדי להתענג מן המנגינה ובעקבותיהם אצים רצים עדרי הצאן. ר' משה היה מספר עוד שנים רבות אחר כך על מחזה מרהיב זה אשר היה עד לו.
כשהגיעו אל כפר נוסף החליט העגלון לעצור ליד האכסניה כדי לנוח ולהאכיל את הסוסים, רבי נתן התקרב אל תפילת שמונה עשרה. ר' משה החזיק בידו והורידו מן העגלה, כדי שיתפלל את תפילת העמידה ליד קיר הפונדק.
כשסיים הצדיק את תפילתו וחלץ את התפילין, פנה אל ר' משה והסביר לו את פשר דכדוכו בתחילה וכיצד התעודד אחר כך: "בתחילת התפילה", אמר "שמתי לבי וחשבתי לאן אני נוסע, הלא נוסע אני לציון של רבינו הקדוש, נזכרתי שכאשר הייתי נוסע אליו בעודו בחיים, היה שואל אותי תמיד אלו חדשות יש בפי, ועתה אני נוסע ואין בפי שום חדשות, כי במה התקדמתי בעבודת ה' ומשום כך נשבר לבי מאד.
אך הנה נזכרתי שפעם אמר לי הרבי: 'כשאין במה להתחזק, מתחזקים בניגון, ואז עלה בזכרוני הניגון הראשון ששמעתי מפיו כשהתקרבתי אליו וזהו הניגון של "אשת חיל" ובזה החייתי את עצמי, עוד נתתי אל לבי כי הנה עומד אני בתפילה בפסוק "זמרו לה' חסידיו", והנה אני הנני מחסידיו ונוסע אני אליו, ועל ידי זה התחזקתי להתפלל מתוך התעוררות מחודשת ובשמחה".
כשמתחיל האדם להסתכל על עצמו ורואה שרחוק מטוב והוא מלא עוונות, אזי יכול ליפול עי״ז ולא יוכל להתפלל כלל, על כן הוא מחויב לחפש ולבקש ולמצוא בעצמו איזה טוב, כי איך אפשר שלא עשה מימיו איזה מצווה או דבר טוב. ואף כשמתחיל להסתכל באותו טוב שעשה, הוא רואה שהטוב בעצמו הוא מלא פצעים ואין בו מתום, כי הטוב מעורב בפניות ובפסולת הרבה, אעפ״כ אי אפשר שלא יהיה בהמעט טוב, איזה נקודה טובה. וכן צריך לחפש ולבקש עד שימצא בעצמו עוד איזה דבר טוב, ואף שגם זה הטוב מעורב גם כן בפסולת הרבה, עם כל זה על כל פנים יש בו איזה נקודה טובה, וכן יחפש ויבקש עוד, עד שימצא בעצמו עוד איזה נקודות טובות, ועי״ז שמוצא בעצמו איזה זכות וטוב, עי״ז יוצא באמת מכף חובה לכף זכות, ויוכל לשוב בתשובה עי״ז, ועי״ז יוכל להחיות את עצמו ולשמח את עצמו איך שהוא, ואז יוכל להתפלל ולזמר ולהודות להשם. (ליקו״מ סימן רפ״ב)
משיבת נפש
״עצת אזמרה״
בסימן זה באנו לאחד מיסודות ההתחזקות שעליה הרבה כל כך מוהרנ״ת לדבר, וכמה נפשות זכו להתחיל חיים חדשים לאור עצה נפלאה זו המכונה"אזמרה" על שם הכתוב "אזמרה לאלוקי בעודי" – לזמר ולנגן להשי״ת עם ה"עוד מעט טוב שיש בי עדיין". והנה הרבה תמהים על עצה זו, לשם מה עלינו לחפש ולבקש נקודה טובה שיש במעשה שעשה, והלא ישנם בדברי רביז״ל דרכי חיזוק אחרים בלי להסתכל במה שעשה, אדרבא להתעלות מעל מעשיו, כמו: להסתכל בהתפארות שיש להשי״ת בגלל עצם היותו יהודי, או עצת ההתחדשות לשכוח מהעבר, או להתבטל אל התכלית וכדומה, ולמה לנו החיטוט במעשינו. ועוד שישנו חשש שמא על ידי שיראה רק הטוב יבוא להכשיר את האסור.
אך באמת, בעצה נוראה זו יורד רביז״ל לתוך החושך שתופס את האדם, לגלות עצה איך לבררו ולמצוא 'שם' נקודת אור.
כי המציאות היא, שיש כח של דמיון חזק שנופל על האדם, המחדיר בלב הרגשה פנימית של ריחוק ואי שייכות להשי״ת, בגלל מעשיו ומידותיו הרעים. ואדם מתרגל כל כך לחיות בהרגשה זו, עד שאפילו כשאינו מרגיש מכך עצבות וחלישות הדעת, אך למעשה הנפש מונחת בשינה ותרדמה, וראיה לכך, שאינו מוצא טעם בשום מצווה או עבודה, ואינו יכול לנגן ולזמר להשי״ת בתפילתו.
״השראת השכינה״
וצריך לדעת שכל הרגשה כזו של ריחוק, היא חמורה ביותר, כיון שבזה כביכול מסלק השראת שכינתו ית'. שהרי כל עיקר 'השראת השכינה', תלוי בדעת האדם, אם מאיר על עצמו את הקירוב שיש לו להשי״ת. וכאשר אדם מסתכל על עצמו כרחוק, בגלל מעשיו והרגליו שאינם טובים, הרי שבזה כביכול נפרד מהשכינה.
ולכן צריך דייקא לירד למקום הריחוק, ולהשרות 'שם' את השכינה הקדושה, על ידי שימצא איך גם על פי הבחירה שלו, בתוך מעשיו, זכה להשרות שכינתו הק', שהרי בוודאי יש לו איזה נקודה טובה שזכה לקיים אי פעם. וכאשר נזכר מזה, ומחייה עצמו באמונה, שמצווה זו יקרה מאוד בעיני השי״ת, הרי שבזה משרה את השכינה, ובמחשבה זו מקיים את הסעיף הראשון של השו״ע "שויתי ה' לנגדי תמיד".
"לדון אחרים לכף זכות״
אך למעשה מניין לוקח האדם כח בשעת התגברות החלישות הדעת להתחזק במעט טוב שלו. לזה מקדים רביז״ל לומר, שצריך גם לדון 'אחרים' לכף זכות. ולדוגמא כאשר נכנס לבית הכנסת, יסתכל על כל המתפללים, וישתדל למצוא בהם איזה זכות, באופן שיחשוב הנה השי״ת שורה על יהודי זה שזוכה להניח תפילין, ועל פלוני המעוטר בזקן ופאות, וכן הלאה, עד שיוכל להתעורר ולחשוב: "הנה גם אני לא שונה מהם, ובוודאי גם בי יש איזה טוב שעל ידו השי״ת שורה עלי". וכך מסופר על ר' מאיר מטעפליק, שפעם שאלו מוהרנ״ת על איש אחד מטעפליק, והשיב לו כלאחר יד, כאומר שאין עם מי לדבר. ענה ואמר לו: "אם תסתכל בעין כזו, אזי תחייב את כל העולם, כי תנסה ותביט בכל יושבי עירך, ותתחיל מהיושב בקצה העיר, ובוודאי תחייבו, וכך תלך מבית לבית, עד שתבוא לביתך, שאתה האיש הכשר מכל העיר"? השיב לו ר' מאיר: "גם אני איני איש כשר"! ענה לו מוהרנ״ת: "גם אתה אינך איש כשר? מי אם כן איש כשר? אבל כשתביט היטב על כולם ותמצא בהם איזה טוב, תוכל למצוא גם בעצמך איזה טוב.
"לבור הטוב מהרע"
ובוודאי שאין הכוונה להכשיר את כל מעשי ההפקרות, ולדון לכף זכות. אדרבא, חייב אדם שיהיה לו כח של בירור לדעת מה טוב ומה רע, ומאיזו התנהגות צריך להתרחק. ולזה צריך ילדון. אלא שידון 'לכף זכות', היינו שבתוך כך יזהר להשרות השכינה, כלומר לברר הטוב מהרע, להשרות השכינה על ידי שידע שבכל יהודי יש נקודה טובה ומצווה שעשה בבחירתו, שעל ידי זה השכינה שורה עליו, ומסתמא גם הוא בכללם.
וכשיחשוב כך תמיד, יתעורר משנתו – מהרגשת הריחוק והאי שייכות לעבודת השי״ת, ויוכל לפתוח פיו לזמר ולהודות להשי״ת.
"לימוד התורה יהיה – ללון לעומקה של הלכה. היינו, ללמוד פוסקים. כי בהתורה אחיזת הטוב והרע… וכל זמן שאינו מברר ההלכה, הוא מעורב טוב ורע, ועל כן אינו יכול להפריש ולבטל הרע מהטוב… עד אשר הוא מעיין ומברר הפסק הלכה, ומברר האסור והמותר… אזי מפריש הטוב מהרע".
(ליקוטי מוהר"ן ח"א ח, ו)
אם אינך נוהג לערוך חשבון-נפש מדי פעם, המאמר הזה לא יעניין אותך, אבל אם אתה נוהג לערוך חשבון כזה, בוודאי גם בלבך מקננת השאלה הכואבת: איך מִשְתַּנִים? 'ברוך השם' – אתה אומר לעצמך – 'אני זוכה להתגבר מדי פעם על תאווה זו ועל מידה רעה אחרת, אבל אני עדיין רחוק משינוי מהותי בנפש שלי, במידותיה, ברצונותיה ובנטיותיה. האומנם' – אתה שואל את עצמך – 'אין אפשרות לזכך את הנפש, כך שכל רצונותי ומידותי יהיו משועבדים לרצון הבורא יתברך, הרי לכך נוצרתי?'
במאמר שלנו נלמד עצה מעשית – לימוד הלכה. ככל שנתמיד וככל שנוסיף בלימוד ההלכה ובליבונה, כך תזדכך נפשנו מהמידות הרעות והתאוות.
פשוט ללמוד הלכה, כל אחד כפי כוחו ואפשרויותיו, אם בלימוד ההלכה למקורותיה בש"ס ובראשונים, אם בלימוד 'משנה ברורה' או לפחות בשינון עיקרי ההלכות מתוך 'קיצור שולחן ערוך'.
* * *
חז"ל אומרים (בראשית רבה, א) שהעולם נברא על ידי התורה; היא גם זו שמְחַיָה ומקיימת כל פרט שבבריאה – כיצד אפוא יש רע בעולם, מעשים רעים, תכונות רעות, הרי הכול מקבל חִיות רק מהתורה הקדושה והטהורה?
תשובה מפתיעה לכך נמצא כשנעיין במאמר חז"ל הבא: "בשעה שעלה משה למרום אל הקב"ה, אמר לו הקב"ה על כל דבר ודבר מ"ט פנים (= 49 אפשרויות של) טמא, ומ"ט פנים טהור. אמר לו משה: 'וכיצד היא ההלכה?' אמר לו הקב"ה: 'כפי מה שיכריעו חכמי הדור' ".
כלומר, התורה הקדושה בעצמה ניתנה במצב של חוסר הכרעה; אפשר להסיק על פי התורה שמעשה מסוים אסור, אך על פי אותה תורה אפשר גם להבין שהוא מותר – עד להכרעת החכמים.
היות וחוכמתו יתברך גזרה שתהיה מציאות של רע בעולם, כדי שתהיה לבני האדם אפשרות לבחור בין טוב לרע; והיות שאותה חוכמה גזרה שהתורה תהיה התשתית לבריאה כולה, גם לרע שבה – הכרחי היה שגם התורה עצמה תינתן במצב של חוסר הכרעה, כך שבסיכומו של דבר יהיה איזשהו קיום גם לרע.
* * *
כל זה כאמור קודם בירור ההלכה, אך כשמבררים מהו באמת רצון ה' על פי התורה, ויודעים שהאסור – באמת אסור, והמותר – באמת מותר, כבר אין אפשרות לרע להתקיים, והוא נמוג ומתפוגג.
כל הלכה שלומדים, מבררת עוד פרט ועוד פרט בתורה, ומגרשת מהעולם עוד קצת ועוד קצת רע. לימוד ההלכה מזכך את העולם כולו, אך בראש ובראשונה – את הלומד עצמו.
ככל שמבינים יותר את ההלכה המבוררת, כך מגרשים מהלב את הרע, את המידות הרעות ואת התאוות.
* * *
כמובן, לימוד ההלכה כולל גם את קיומה, על כל פרטיה ודקדוקיה, כי מי שמעשיו סותרים את אשר הוא לומד, לא הפנים את הלימוד כלל וכלל.
כעת נבין ביתר עומק את אשר אמרו חז"ל: "כל השונה הלכות בכל יום – מובטח לו שהוא בן עולם הבא" (מגילה כח ע"ב), שכן ההלכות מזככות את הלומד, עד שבאמת יהיה ראוי להיקרא 'בן-עולם-הבא'!
ביתו היחידה של המלך אבדה, המלך מצטער מאוד ומחפש אותה אנה ואנה. מכל האנשים בעולם ישנו רק אדם אחד – "עמד השני למלכות" – שאיכפת לו מצער המלך, הוא מרגיש ורואה עד כמה כואב למלך על אובדן ביתו, והוא עוזב את כל עיסוקיו, ומציע למלך לצאת למסע חיפושים שאפילו את תחילתו אין הוא מכיר.
את דמותו של השני למלכות ניתן לפרש בכמה רבדים. בהנהגה הרוחנית, בכלליות העולם, ובנפשו של כל אחד מאיתנו…
בהנהגה הרוחנית, המשנה למלכות כשמו כן הוא – שני למידת המלכות, היסוד הוא שני למידת המלכות . היסוד משפיע את כל השפע למלכות, הוא דואג תמיד להשלים את חסרונה. האמונה הקדושה 'לית לה מגרמה כלום' [=אין לה משלה כלום], כל קיומה בזכות מה שנותן לה היסוד, הוא מקים ובונה אותה, ונותן לה קיום.
הצדיק – משנה למלך
בעם ישראל יש הרבה אנשים כשרים, בעלי תורה ובעלי תפלה, בעלי מדות ובעלי צדקה, כולם אהובים וכולם חשובים מאוד. אבל למי איכפת באמת מהמלך? מי סובל מנדודי שינה בגלל אובדן בת המלך? מיהו זה שחייו אינם חיים בגלל גלות השכינה, ומיהו זה שמסוגל באמת למצוא את בת המלך, לגלות בעולם כבוד מלכות שמיים, ולהביא בלב כל אחד את אור האמת והאמונה?
יש צדיקים שלמים שזכו להיות מרכבה למדת היסוד, הם מכונים 'משנה למלך', צערו של המלך נוגע לליבם, הם חשים אותו יותר מאשר את צער עצמם. צדיקים אלו דואגים באמת לכלל ישראל, הם רואים בכל אחד מישראל בן יחיד, הריחוק שלנו מהשי"ת כואב להם הרבה יותר ממה שאנו מסוגלים לתאר. משום כך הם מוסרים את נפשם עבורינו, משליכים מנגד כל רצון עצמי, מוותרים על מדרגותיהם הרמות, על משפחה, בנים, פרנסה וכבוד, את כל אשר להם הם מוכנים להפקיר עבור נפש יהודית אחת, עבור הסיכוי למצוא את בת המלך האבודה, להשיבה אל חיק אביה.
כל אחד הוא משנה למלך
השני למלכות – המשנה למלך הוא גם כל אחד מאיתנו. 'ועמך כולם צדיקים' – בכל אדם מישראל יש נקודת צדיק. גם בתוך החורבן ישנה נקודה בה מאיר אור של גאולה ותיקון, הנקודה הזו – כך מגלה לנו רבינו (ליקו"מ תורה ל"ד) מצויה בליבו של כל אחד, צריך רק לחפש ולמצוא אותה. באותה נקודה כל אחד הוא בגדר 'צדיק מושל', הוא יכול למשול על עצמו לסור מרע ולהיות טוב.
גם אחרי שְבַּת המלך אבדה, הנשמה איננה מאירה והאמונה בחשכות, עוד מאירה בלב נקודה של אמונה, נקודה של אמת. עלינו מוטל להתקשר בכל עת אל אור הנקודה הזו, להגדיל אותה ולבנות אותה. בתורה ל"ד מלמד אותנו רבינו כי הדרך למציאת הנקודה הזו סלולה על שלושה נקודות. נקודת הרב – ללמוד בספרי הצדיק ולבקש בתורתם את אור האמת ואת העצה לכל מצב. נקודת החבר – ללבן את דברי הרב בדיבוק חברים, כך יאיר כל אחד בחבירו את הנקודה שהוא קיבל מהרב, החיפוש המשותף ממשיך את אור הרב ללב התלמידים. נקודת עצמו- כל אדם עם עצמו צריך להמשיך ולחתור אחר נקודת האמת, ולדבר בפיו דיבורים המעוררים את הלב, כך יוכל בכל שעה לזהות את הנקודה ששייכת אליו כעת ולהתקשר אליה.
השני למלכות מבקש שיתנו לו את הוצאות הדרך. מהאופן בו מבקש השני למלכות את צרכיו נוכל ללמוד מהי דרכה של תפילה, איך פועלים ישועות וממשיכים שפע. השני למלכות מתנדב לחפש את בת המלך האבודה, אולם ישנם צריכים חיוניים בלעדיהם לא ניתן לצאת אל הדרך. השני למלכות מביע נכונות מלאה לבקש ולמצוא בכל מחיר את בת המלך, אולם ישנם דברים שהם מעבר ליכולתו, המלך קבע דרכי התנהגות, חוקי טבע, אדם מוכרח לאכול ולנוח, הדרך דורשת הוצאות כספיות, גם יש צורך במשרת, לא ניתן לדלג על הנהגת העולם, וזה בדיוק כל מהותו של החיפוש – להכניס את המלך אל תוך חיינו הפרטיים.
כאשר מבקש האדם בריאות, שלום בית ופרנסה באופן של 'הוצאות הדרך', אין לו צורך בדברים הללו בעצמם, הוא פשוט מוכרח אותם בכדי להצליח בחיפושיו אחר בת המלך, תפלה שכזו בודאי לא תשוב ריקם.
תקציר: אי אפשר להבין את הנהגת השם יתברך, כפי שכתוב: וראית את אחורי ופני לא יראו. אפשר רק להתפלל ולקוות לישועה, שתבוא בדרך שיבחר הבורא – ולהודות לו כשהיא תבוא.
בראש החבורה הקדושה של אנ"ש בפולין עמד החסיד הגדול רבי יצחק ברייטר הי"ד, אשר תלמידיו דבקו בו ושתו בצמא ממעיינו הפורה. מעטים מהם, אשר ניצלו משואת פולין, הפיצו מתורתו לאחר המלחמה. אחד מהם היה הרה"ח ר' זאב ליברמנש זצ"ל מבני ברק.
הראני נא את כבודך
רבי זאב אמר לי אמרה נאה בשמו של רבי יצחק הי"ד, על בקשת משה רבינו: "הראני נא את כבודך" (שמות לג יח) והמענה מפי השי"ת: "וראית את אחורי ופני לא יראו" (שם פסוק כג). וכך ביאר רבי יצחק ברייטער:
משה רבינו ביקש מהקב"ה 'הראני נא את כבודך' – הראה נא לי את היופי שבהנהגתך את עולמך, והשיבו: 'וראית את אחורי' – היינו, אחר ככלות הכל, בסופו של דבר, תראה את הדר כבוד נפלאות ההשגחה, אבל 'ופני לא יראו' – בשעת מעשה, לפני הסוף, אי אפשר לראות את הפלאות של השי"ת [ומצאתי כן גם בספר תורת משה מהחתם סופר על הפסוק שם].
עיני כל אליך יסברו…
ועוד היה מפרש החסיד רבי יצחק ברייטער בדרך צחות את הפסוק: "עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו" (תהלים קמה טו), "אל תקרי 'ישברו' אלא "יסברו" [כי ש ו-ס מתחלפות]. וזו כוונת הכתוב: 'עיני כל אליך ישברו' – כולם אומרים לך 'סברות' כיצד לזון ולכלכל אותם, אבל 'ואתה נותן להם את אכלם בעתו' מבלי להתחשב בסברותיהם…
וכפי שאנו רואים בחוש, לא פעם ולא פעמיים, כשאדם נקלע למצוקה מבלי לראות את המוצא מן המערבולת הסובבת אותו מכל עבר, הרי הוא מנסה להמציא 'סברות' רבות כיצד יכול השי"ת להוציאו ממצבו המסובך, ולבסוף מגיעה ישועת ה' ממקום בלתי צפוי בעליל, אשר לא עלתה כלל על דעתו של אדם…
מעשה בבעל שם טוב הקדוש
לשם המחשת רעיון נפלא זה נביא סיפור שמקורו בספר 'שבחי הבעל שם טוב', אשר רבינו הקדוש רבי נחמן מברסלב זיע"א הפליג בשבחו, ואישר כי רובם ככולם מהסיפורים המובאים שם אמיתיים ונכתבו אל נכון (עי' ליקו"ה פסח ז אות ג, כוכבי אור אנשי מוהר"ן לב), וכן ידוע שהספר 'שבחי הבעש"ט' אומת ואומץ ע"י צדיקים רבים מדורות הראשונים של החסידות, כמו הרה"ק בעל התניא זי"ע ועוד רועי עדות ישורון.
וזה דבר הסיפור, כפי שמופיע בשבחי הבעש"ט:
יתומה גדלה בביתו של הבעל שם טוב, וכשהגיעה לפרקה שידכה הבעש"ט עם בן גילה, יתום שנתגדל בבית תלמידו הרה"ק רבי זאב וואלף קיצעס זי"ע [שיום ההילולא שלו חל בי"ב מרחשון] ופסק הבעש"ט לתת סך מאתיים זהובים לנדוניה.
בהגיע מועד החופה, בטרם ניגשו המחותנים לחופה ניגש הרה"ק רבי וואלף לרבו לבקש את הסך שהתחייב, אך בידי הבעש"ט הק' לא היה מאומה. ר' וואלף שהכיר בכח רבו לפעול ישועות, הודיע שלא ילכו עם החתן לכסות פני הכלה עד שיתן את הסכום שנתחייב, שכן, ללא סכום זה לא יוכל להחזיק אצלו את החתן ללמוד עמו, שהרי 'אם אין קמח אין תורה'.
לפתע נכנס למקום אחד מבאי היכל הבעש"ט, רבי לייב קרעמינער, ופנה אל הבעש"ט ואמר לו שנשלח אליו ע"י הממונה של מושל העיר מעזיבוז, להודיעו שהוא חייב לו אלף זהובים עבור פדיון שבויים, ואם לא יסלק את חובו תיכף ומיד, יאסרהו המושל בשלשלאות של ברזל.
כששמע הבעש"ט את הדברים, קרא למשרתו וציווהו לאסור את מרכבתו, לאחר מכן אמר לרבי לייב שיסע מיד לבית האדון לסלק את החוב, והזהירו להזדרז לחזור תיכף ומיד כדי שיוכל להיות בחופה.
בידי ר' לייב לא היתה פרוטה לפורטה, אך מתוך שהכיר את משלחו המלומד בניסים עשה כמצוותו ופנה ללכת לבית המושל.
בדרכו תמה החסיד איך בכל זאת יסלק את החוב, ואז נצנצה במחשבתו 'סברא', וכך חשב: "אולי ימצא חן בעיני האדון, אחד הסוסים הרתומים למרכבתי, וייקחהו על חשבון החוב…" תוך כדי הרהור מצא את עצמו בפתח ארמונו של המושל, והודיע לשומרי הסף כי הגיע בשליחותו של הבעש"ט.
הפריץ, שהבין כי בוודאי בא לסלק את החוב, קיבלו במאור פנים והכניסו לטרקלינו. אך מתוך שלא היה לר' לייב אפילו חלק קטן מהחוב פנה אל המושל כבדרך אגב ואמר לו: "אדוני הנכבד, מכיר אני אותך כאדם ישר והגון עד מאוד, ברור לי שאין רצונך לגעת בפרוטה שאינה שלך, אולי כדאי שתבדוק שוב בפנקסיך אם זהו הסכום המדויק שחייב לך אדוני ומורי?!"
המושל שהתרגש מדבריו המחמיאים, פנה על אתר לבדוק ולחשב את חובות השבוים שנפדו ע"י הבעש"ט. כנראה שאכן היה לפריץ זה עילה הגונה לבדוק בפנקסיו, כי פעמים תכופות היה מקבל סכומי עתק מהבעש"ט עבור פדיון שבויים, וכך הצטברו אצלו רישומים שונים מן הכספים אשר קיבל מידי הבעש"ט.
בעוד ר' לייב יושב ומצפה בחשש, רואה הוא לפתע את המושל מסתובב לכיוון האח ומשליך את שטר החוב אל תוך האש. עודו משתאה והנה פונה אליו המושל בהארת פנים ומפטיר: "תודה לך, אני מודה לך על שהצלת אותי מלפגום בישרותי. בדקתי את החשבון וגיליתי שלא די שאין הבעש"ט חייב לי, אלא אדרבא כבר קיבלתי ממנו סך מאתיים זהובים יותר מכדי החובות", ועל המקום הוציא המושל מאתיים זהובים ומסרם לר' לייב.
נסער מאוד יצא ר' לייב מבית המושל, ופנה לשוב על עקבותיו ולחזור לחתונה. אך כשמצא יהודי בדרך לא יכול היה להתאפק מלעצור ולספר על גדולת רבו, ועל הפלא אשר זה עתה נתגלה לנגד עיניו.
באותה שעה ממש ישב הבעש"ט בחדרו ונקש על השולחן באומרו: "אני ממהר לצאת אל החופה, וזה מצא לו זמן להאריך בסיפורים…"
מיד כשנכנס ר' לייב, אמר לו הבעש"ט למסור את המעות לר' וואלף קיצעס, ופנו לערוך את החופה בקול ששון ושמחה.
* * *
הישועה היא כמו צמח
אמונה זו עלינו להחדיר עמוק בליבנו: השי"ת "מצמיח ישועות בורא רפואות נורא תהילות". מדוע דימו אנשי כנסת הגדולה את הישועות ל"צמח" הצומח מן האדמה? כי לאחר שהאדם זורע את הגרעין באדמה אין רואים מאומה, כי אם אדמה שוממה ויבשה, וזקוקים ל"אמונת – זה סדר זרעים" (שבת לא). שלאחר זמן יצמח עץ עושה פרי, נחמד למראה וטוב למאכל.
אל תצמצם את דעתו לדעתך…
כך גם כשמעיק לאדם ואינו רואה שום אפיק של ישועה, עליו להיזהר שבעתיים שלא לצמצם את דעת הבורא יתברך שמו לדעתו. כי בעת שהאדם בצרה, גם מוחו בצמצום… ואז עלול הוא לתמוה, ולהגיע ח"ו למחשבות של כפירה מאין תבוא ישועתו. ולכן עליו לזכור (שאיננו אלא בבחינת וראית את אחורי) ולהתחזק ולהאמין שלא כמחשבותינו מחשבותיו, ואין מעצור לה' להושיע ברב או במעט, ובעת שיעלה רצון לפני השי"ת "תצמח" ישועתו "כאפיקים בנגב", ופתאום יפתח לו אפיק מים חיים מן האדמה השוממה והיבשה, והיתה ארץ ציה למוצאי מים ותצמיח פרי תבואה…
רק לצעוק: הושיעה נא!
על כן, בתפילתנו אל השי"ת אין אנו צריכים לתת לו שום עצות וסברות, כי אם לזעוק אליו: הושיעה! כי רק הוא בעל הישועות והוא בורא כל העצות, וכל-יכול, הכל ממש, למעלה למעלה מכל הסברות והשכלים, ולא יבצר ממנו מזימה להושיע כהרף עין [וכאמור: וראית את אחורי – לא נוכל להבין את הנהגתו ואיך ומאין תבוא הישועה].
וכמובן: לזכור להודות!
עוד יש להיזהר, שבהגיע הישועה ירבה בהודאות להשם יתברך על העבר, כי זה ממתיק הרבה דינים מהאדם. כי זה ש"אין בעל הנס מכיר בניסו", הוא מפני שהקדוש ברוך הוא שולח את ישועתו באופן שנראית לו לאדם כטבעית וכמובנת מאליה, עד שיש לו 'סברות' כיצד צמחה ישועתו, ונדמה לאדם שיש לו חלק בישועתו, וחושב זאת לדרך הטבע. אבל כשהאדם נותן הודאה על כל ההשפעות הטובות שניתנו לו מלעילא, על ידי זה מאיר את האמונה על כל פרט ופרט שניתן לו, ואינו נופל לשום גאוה וגאון, אלא יודע וזוכר כי רק הקב"ה הוא הנותן לו כח לעשות חיל, וברוך מצמיח קרן ישועה.
"ודאי שאני מאמין שהכל מן השמים וגם זו לטובה, אבל בכל זאת, איך זה שבני אדם מתייסרים כל כך? מגיפה נוראה שכזו, עולם הפוך שכזה, ערב פסח שכזה. נכון, אסור להרהר אחר מידותיו ית', ולא שאני מהרהר, אבל סתם כך, אני רוצה להבין קצת…."
זוהי דוגמא קלה מתכסיסיו של רב הטבחים העמלקי שרוצה לאבדנו חלילה משתי עולמות, הוא מטעה אותנו 'רק' לשאול 'מעט' ולהתחיל להרהר 'קצת', ובכך הוא מסכן חלילה את כל קיומנו.
חמץ – אסור אפילו ב'משהו'
השי"ת שבראנו ברוב טובו ורחמיו, מכיר ויודע היטב את מציאותנו, והוא שקבע בתורתו הקדושה שכאשר האדם בא לשוב אליו הוא חייב בכל חומר הדין לבער ולהשליך ולשרוף כל נקודת מחשבה עצמית שנוגדת את האמונה. זוהי מצות ביעור חמץ ואכילת מצה – מיכלא דמהימנותא. האמונה עניינה תמימות והשלכת השכל, ובחג הפסח ראש למועדות ויסוד הנחלת האמונה נצטווינו להשבית ולהוציא מבתי המח והשכל והלב כל פירור ומשהו של חימוץ מחשבות עצמיות, כי בכוחו של פירור קטן ו'משהו' כזה לקלקל את הכל. וכפי שכותב מוהרנ"ת במכתבו לבנו (עלים לתרופה, מכתב שנג) על החובה 'להיות נזהר ממשהו חמץ', ומוסיף על כך: "ובחסדי ה' יש במחשבתי הרבה בענין המשהו הזה, כי עמוק עמוק הוא מאד מאד, והכל יכולין להבין איך הכל תלוי במשהו!".
כל בנין האמונה של האדם תלוי במשהו, "ועל כן, כי אנו צריכים לברוח מהם לגמרי, כי יוכלו לקלקל לגמרי חס ושלום" (ליקוטי הלכות, כיבוד אב ואם ב). כל הרהור קל שהאדם מניח לכתחילה במוחו ומשהה אותו מרצונו וחושב זאת מדעתו, מערער את כל היסוד כולו ויכול להביאו לעברי פי פחת חלילה, וכל העבירות והקלקולים מתחילים מ'משהו' דק מן הדק, שפותחים פתח לכל מעללי היצר המדיחו מן הטוב חלילה. חמץ בפסח אסור אפילו במשהו, כי אפילו משהו מאלו המוחין של בחינת חמץ פוגמים עכשיו מאד מאד
מקורי עכביש – לעבותות עגלה…
חז"ל הקדושים (סוכה נב.) מגלים לנו: "יצר הרע בתחילה דומה לחוט של בוכיא [חוט של עכביש] ולבסוף דומה כעבותות העגלה", ההתחלה היא בחוט דקיק וחסר משמעות, והוא מתעבה והולך כעבותות העגלה שכופתים את האדם כשבוי שאין בכוחו לעמוד כנגד. ומוהרנ"ת מבאר שהחוט הדק והמשהו הזה הינו במחשבת האדם: "צריך כל אדם לידע שהוא תלוי בכל עת בחוט השערה, שיכול האדם לקלקל הרבה מאד על ידי חוט השערה חס ושלום, כי זה יודע כל אדם בנפשו שעיקר קלקולו ופגמיו וחטאיו ח"ו כולם התחילו מחוט השערה, על ידי שלא נזהר בתחילה לשמור מחשבתו היטב, ונמשך אחר המסית מעט מעט רחמנא ליצלן" (ליקו"ה, נזיקין ד).
ספקות, קושיות ובלבולים, מתחילים מ'משהו', הוא רק רוצה להבין קצת, לא שהוא מפקפק חלילה, האמונה עדיין איתנה לכאורה, אבל אם מתירים להכניס בקיע קטן בחומה זו, היא מתעצמת ופורצת את החומה יותר ויותר חלילה עד שהיא יכולה להיחרב לגמרי. "ועל כן אסור חמץ במשהו בבל יראה ובל ימצא, כי אין בין חמץ למצה אלא משהו, כי חימוץ המח תלוי במשהו, כי כשרוצים לברוח מן הספקות והקושיות צריכים ליזהר ממשהו בעלמא, כי תיכף כשמתחילין להחמיץ המח באיזה ספק כל שהוא, תיכף נתבלבל המח מספק לספק עד שנתבלבל דעתו בספקות וקושיות גדולות" (שם, פסח ד).
דבר זה נכון לגבי כל חלקי האמונה, ובמיוחד לגבי יסוד האמונה שהשי"ת אוהב אותנו ושומע תפילתנו בכל עת ושומר עלינו לעד באהבה בלי גבול.
מקור הצרות – 'היש ה' בקרבינו'
חובתנו לדעת, ששמירת האמונה מותנית בכך שנשים מחסום-אש נגד לבנו ומוחנו שלא להניח שום הרהור קל שמא אין השי"ת שומע תפילתנו חלילה, זוהי קליפת עמלק המסיתה לחשוב "היש ה' בקרבנו אם אין" והיא המביאה את כל הצרות רח"ל (ראה בהרחבה בליקוטי הלכות נחלות ד) והחפץ בחיים עומד בגבורה גם בעת הסתרה וחושך מעובה, ומתעצם באמונת אהבתו ית' אותנו, ומאמין שהשם יתברך משגיח עלינו בפרטיות לטובה ושהוא שומע תפילת כל פה, ללא עוררין כלל, מבלי לחפש לתרץ שום קושיא היכן הם כל התפילות שהתפללנו ומדוע עדיין הישועה מתעכבת.
רבינו הקדוש סיפר על כך שבקטנותו הרבה לבקש ולהפציר הרבה מאד על ישועות רוחניות, אך בפועל לא ראה את ישועתו. "וכמה פעמים היה שהיה נופל בדעתו מחמת זה, שראה שהוא מתפלל ומעתיר ומפציר כל כך שיתקרב לעבודת השם יתברך ואין מסתכלים עליו כלל, ומחמת זה נפל לפעמים בדעתו ולא היה מדבר עוד כל כך בינו לבין קונו איזה ימים. אחר כך נזכר בעצמו והתבייש בעצמו על שהרהר אחר מידותיו יתברך, כי באמת בוודאי השם יתברך חנון ורחום ה' ובוודאי הוא רוצה לקרבו" (שבחי הר"ן, יג).
מחשבה כה 'תמימה ופשוטה' של חלישות הדעת שלא רוצים בתפילתו, גרמה אחר כך לרבינו הקדוש בנערותו להתבייש… הוא התחרט על שהרהר אחר מידותיו ית'; איך העזתי נגד ה'רחום וחנון' שבוודאי רוצה לקרבני.
וכך עלינו לגשת לכל ענין התפילה ולכל הקשר הנצחי שבינינו לבין אבינו שבשמים: לזכור שההשגחה הנפלאה שגילה לנו במצרים, חיה וקיימת לעד! כי בוודאי בכל דור הוא עזרתנו וישועתנו סלה והוא "שומר עמו ישראל לעד". ואת האמונה הזאת שהוא "גאל ישראל" וש"הוא ה' אלוקינו ואין זולתו ואנחנו ישראל עמו הפודנו מיד מלכים, מלכנו הגואלנו מכף כל העריצים" – חייבים אנו לקבוע בכל עוז בליבנו בלי שום צד פקפוק והרהור כלל, אפילו לא במשהו דמשהו.
טהרת המחשבה על ידי קדושת הפסח
את הכח לטהרת אמונה זו אנו מקבלים על ידי קדושת פסח. ביעור החמץ הגשמי מעורר את הכח הרוחני להינצל מספקות וקושיות. וכך גם אכילת המצה האפויה באש, שמנעה חימוץ המחשבות; אשר נועדה להשריש אמונה תמה בלב ללא שום חשש משהו של הרהור קל נגד הנהגתו ית'. כך גם סיפור יציאת מצרים – סיפור האמונה הבהירה שה' אתנו עמנו ואצלנו ושומע קול שוועתנו בכל עת, וההגדה בקול רם. וכך גם קדושת הארבע-כוסות של יין, שמתקנים את הדעת ואת הברית (ליקוטי מוהר"ן, כ) שהם שלמות האמונה, לזכור שה' קשור אלינו בכל מצב בברית עולם ולא להניח לשום בלבולים וספקות להניד את בירור הדברים הללו. כך גם הרחיצות ואכילת כרפס שמוהרנ"ת מבאר שכוחם יפה לעורר בטחון שלם שלא להרהר אחר מידותיו ית', אלא לבטוח בו בכל עת ['רחיץ' בארמית פירושו 'בטחון'], וכלשון קדשו: "שאפילו כשהאדם בעניות ובדחקות גדול ופרנסתו מצומצמת מאד ואין לו כי אם מעט ירק, אל יהרהר אחר מידותיו, רק יאמר: הלא גם זה המעט ירק הוא חסד נפלא מה' יתברך! על כן אני בוטח בו כי האלקים הרועה אותי במעט ירק הזה הוא יכול לפרנסני בכבוד ועושר גדול כרצונו" (ליקוטי הלכות, נט"י לסעודה, ו).
והעיקר, שנשתוקק לקבל את האמונה הזאת ואת השלכת השכל העצמי, ולהיטהר אפילו מהרהור של 'משהו', להיות נאמנים לה' ולהנהגתו הרחומה בכל מצב. "כי באמת כל אדם ראוי לשפוט את עצמו ולהבין כי ה' הצדיק על כל הבא עליו, ועדיין ה' יתברך מיטיב עמו מאד לפי מעשיו, אף בגודל דוחקו ועניותו אפילו אם יש לו דקדוקי עניות חלילה, אף על פי כן ראוי לו להבין שלפי מעשיו עדיין ה' יתברך מיטיב עמו ומקל משפטו עליו בחסד וברחמים גדולים, כי צדיק ה' וישר משפטיו" (שם, גביית מלוה ג).
לא לחינם שלח הקב"ה את ידו ומידת גבורתו בדמות יצור כה זעיר ונעלם, והוא מהפך את העולם לתוהו, ללמדנו ולהורות לנו שגם 'משהו' של רע – מחשבה דקה ונעלמה נגד בהירות האמונה – יכולה להרוס בלי גבול.
כל התגברות הופכת עולמות!
ומידה טובה מרובה: כל התעצמות נגד ה'משהו' הזה, וכל חטיפת נקודת אמונה, יכולה להפוך עולמות לטובה! וכפי שמוהרנ"ת מרחיב: "מי שהוא איש כשר קצת יש לו בוודאי יסורים גדולים מזה, ומתגבר בכל עת נגד המחשבות וההרהורים, וכל תנועה שמנתק עצמו מהם כחוט השערה הוא יקר בעיניו יתברך מאד מאד, כי הוא ידע יצרנו ויודע איך הוא מתגבר על כל אחד ואחד, על כן יקר בעיניו יתברך כל תנועה ותנועה, אפילו היא כשערה ממש, מה שהאדם מושך את עצמו מהסטרא אחרא אל הקדושה, וכמובא כמה וכמה יקר חוט השערה ואפילו פחות מזה [!] שאלפים עולמות אינם כדאי נגד זה" (ליקוטי הלכות, נזיקין ד).
בפסח זה נכריז ונפרסם ש"ואנחנו עמך וצאן מרעיתך נודה לך לעולם", בין במידת הדין ובין במידת הרחמים נודה ונהלל בשירות ותשבחות, "מתחיל בגנות ומסיים בשבח", גם המרור והגנות יהיו חלק מסיפור שבחיו יתברך מתוך אמונה בהירה שכל מה דעביד רחמנא לטב עביד ובוודאי הכל יתהפך לטובה, נקפיד לבער כל 'משהו' של מחשבה נגד האמונה חלילה, ונחטוף בשמחה כל חוט השערה של מחשבת אמונה והתחזקות, כי הם חיינו ואורך ימינו ותוקף ישועתנו לעד.
"ואם מתמהמה איזה דבר ישועה, צריכין לחכות לו. כי לַכֹּל עת, והכרח להמתין על כל דבר, כי בזה העולם צריכין לסבול הרבה הרבה, והעיקר להמתין ולידום לישועתו תמיד ולבלי להרהר אחר מידותיו יתברך כלל, וסוף כל סוף יושיע ה' בכל הדברים. כי צריכין לקיים דברי רבותינו זכרונם לברכה כפשוטו, שהזהירו אותנו לומר תמיד: כל מה דעביד רחמנא לטב עביד!" (עלים לתרופה, מכתב כב).
האר"י הקדוש מגלה, כי הקריאה בתורה בפרשת השבוע או בימים טובים, מעוררת גם עתה את העניינים שעליהם קוראים, שכן התורה היא נצחית ואיננה סיפור דברים בעלמא אלא היא נוגעת אלינו כאן ועכשיו.
על פי הדברים האלה כותב מוהרנ"ת, שעל כל אחד ואחד עוברים כל המעברים שעברו על כלל ישראל בתחילת היותם לעם, כגון גלות מצרים ומלחמת המלכים בכיבוש ארץ ישראל וכן הלאה. כלומר, במלחמת היצר הפרטית חבויות גלות מצרים והמלחמות שעשו בני ישראל, ועל כל אחד לעבור אותן ולהזדכך בהן עד שיזכה לשלימות.
עוד מבואר בכתבי האר"י הקדוש, כי גלות מצרים היתה כדי לתקן את אשר פגם האדם הראשון. שכן אחרי שחטא בעץ הדעת, פרש מחוה למשך מאה ושלושים שנה, ובשנים האלה עברו עליו מעברים נוראים בפגם הברית; וכמה שרצה לעשות תשובה, הכשיל אותו היצר יותר ויותר.
לפיכך היו בני ישראל צריכים לרדת למצרים ולעבור שם ניסיונות, מידה כנגד מידה, כדי שיהיו ראויים לקבלת התורה ולהיות לעם הנבחר. ולכן, פרשיות אלו שקוראים בהם על הירידה לגלות מצרים והיציאה ממנה, מסוגלים מאד לעסוק בתיקון פגם חטא זה.
אך כדי לזכות לתשובה, יש להרבות באמירת תהלים, כמו שכותב רבינו בליקוטי מוהר"ן (ח"ב, עג), שתהלים מסוגל לתשובה. זאת משום שבדרך לתשובה יש שלוש מניעות: א. האדם אינו מרגיש כלל את כאב עוונותיו; ב. אפילו אם הוא מרגיש את הכאב, אין הוא יודע מה הוא צריך לעשות כדי להגיע לשער התשובה הראוי לו לפי שורש נשמתו; ג. לפעמים מגיע האדם אל השער שלו, אך הוא סגור.
שהרי ישנם חמישים שערי תשובה; ארבעים ותשע מהם שייכים לכל אחד, והם כנגד מספר האותיות שיש בשמות השבטים כפי שהם כתובים בפרשת שמות (א, א); ואילו השער החמישים שייך לה' בעצמו, כאשר הוא אומר: "שובו אלי ואשובה אליכם", כלומר שהוא יקרב אותנו אליו אחרי שאנו נעשה כל שבכוחנו לעשות.
בכן מגלה לנו רבינו, כי ע"י אמירת תהלים זוכים לשבר את כל המניעות הנ"ל, כי התהילים כולל את כל המאורעות שעוברים עלינו, שהרי דוד המלך היה שורש נשמות ישראל, והוא צפה ברוח הקודש עד סוף כל הדורות, והתכוון בתפילותיו כל אשר יעבור על כל אחד ואחד מישראל. ולכן, אין יהודי בכל מדרגה שהיא, שאינו מוצא את עצמו בספר תהילים.
כך שכאשר אומרים תהלים, זוכים לסלק את שלושת המניעות לתשובה: מקבלים התעוררות לשוב; זוכים לדעת מה צריך לעשות כדי לשוב; וזוכים למצוא את השער התשובה שלנו – פתוח.
כל זה מרומז בפרשת שמות – הראשונה בשובבי"ם – במילים: "ואלה שמות בני ישראל הבאים" – סופי תיבות תהלים; ואילו סופי התיבות של המילים הכתובות אחרי כן: "מצרימה את יעקב איש וביתו" – מרכיבות את המילה: תשובה.
לפיכך בימי השובבי"ם יש להרבות באמירת תהלים, אם מעט ואם הרבה – כמה שאפשר, ועל ידי זה זוכים לתשובה שלימה.
וכן בימי שמואל הנביא כשגברו הפלשתים על ישראל, ויאמר שמואל קבצו את כל ישראל המצפתה ואתפלל בעדכם אל ה', ויקבצו המצפתה וישאבו מים וישפכו לפני ה'. ופרשו המפרשים (רש"י) ששפכו ליבם כמים. ויזעק שמואל אל ה' בעד ישראל ויענהו ה'.
הדברים של היום קשורים לדברים שלמדנו בפעם הקודמת, ומהווים תוספת לאמור שם. בפעם הקודמת דיברנו על משמעות הפעולה של 'השתפכות הנפש', וכיצד עושים זאת בפועל. ראינו שבתרגום כתוב כי ענינה אמירת פחיתות הנפש. לא רק לומר שהמצב קשה, אלא שאני קשה.לי חסר בעצם הקיום, ובתפילתי אני מבטא שאני תפל ונזקק למלח לא בתור תוספת רצויה, אלא בתור דבר בסיסי לעצם מהותי. זהו מעשה התפילה השלם עליו אמרו חז"ל שאי אפשר שלא ייענה. הדברים של היום יעסקו גם-כן אודות השתפכות הנפש, אך מתחדש בהם דבר נוסף.
לכאורה, יש לתמוה על דברי הכתוב. רש"י פירש את שפיכת המים כך: "לפי משמעו אינו אלא סימן הכנעה – 'הרי אנו לפניך כמים הללו הנשפכין'". כל מטרתם של ישראל במים הייתה להראות הכנעה. אם-כך, לשם מה מתאר לנו הכתוב "וישאבו מים"?
[הערה חשובה- לא להתבלבל אם בקריאה ראשונה הדברים לא מובנים. בקריאה שניה הדברים יובנו, אם מסכמים כל פיסקה בקצרה, כדי שהדברים יתחברו.]
* * *
"אני מאמין באמונה שלמה, שהבורא יתברך שמו הוא יחיד ואין יחידות כמוהו בשום פנים" (י"ג עיקרים לרמב"ם). אחד מיסודות האמונה הוא שיחידות הבורא יתברך שמו היא יחידות שאין כמוה בשום מציאות שהיא. מה פירוש הדברים? הלא אחד הוא אחד, וכיצד האחד יכול להיות אחד כזה שלא דומה כלל לכל ה'אחד'ים האחרים? "אתה הראת לדעת, כי ה' הוא האלוקים, אין עוד מלבדו" (דברים ד). התורה מצווה עלינו להגיע להכרה ברמת ידיעה לכך שה' הוא האלוקים, ושאין עוד מלבדו. ידיעה היא לשון חיבור, ואם-כן הפסוק מצווה לחיות את אותה ידיעה של "אין עוד מלבדו". כאן צריך להבין: אפשר לשמוע שצריך לדעת עוד ידיעה בשכל, אך כיצד אפשר להתחבר ביום-יום הכרה כזאת שלא מתגלית במציאות? כיצד ניתן להתחבר לדבר שלכאורה לא מתגלה אלינו, ולא נמצא לכאורה בשום מציאות שאנחנו מכירים? הלא סוג ידיעה כזאת תישאר מופשטת. חז"ל מסבירים שהקדוש-ברוך-הוא מתגלה גם בדברים שאנחנו מכירים באיכות שאנחנו לא מכירים. למשל: כתוב שהקדוש-ברוך-הוא עושה משפט יתום ואלמנה. יכול אדם לחשוב: גם אני יכול לעשות כן, ואם-כן במעשה זה לא מתגלה משהו מיוחד שהבורא עשה זאת. התורה אומרת לא כך (דברים י): "כי ה' אלוקיכם הוא אלוקי האלוקים ואדוני האדונים … עושה משפט יתום ואלמנה". חז"ל מסבירים (מגילה לא ע"א) שהגילוי של "אלוקי האלוקים" נמצא גם בדבר שנראה לנו כפשוט וזעיר – משפט יתום ואלמנה. אם נפשט את הדברים: בכל דבר שה' עושה אפשר להשיג את הגילוי הכי גדול. כל פרט במציאות אומר את אותו דבר: "ה' אלוקיכם הוא אלוקי האלוקים ואדוני האדונים".
זאת היא ההכרה של היחידות שאין כמותה: בכל פרט במציאות מכירים כי נעשה כאן דבר שרק הקדוש-ברוך-הוא יכול לעשותו. כשהוא עושה משפט יתום ואלמנה, אני מכיר שזה סוג משפט יתום ואלמנה שאני כלל לא מכיר אותו. זה משפט שרק נעשה על ידי ה'. אם נסכם את הדברים למען נוכל להמשיך עם מסקנתם להמשך: כשהקדוש-ברוך-הוא מתגלה, גם אם זה בדבר הקטן ביותר, גם בו ניתן לתפוס שהדבר נעשה באופן שאין לנו שום תפיסה לגביו, ושרק ה' יכל לעשותו. ההבנה הפשוטה של אחד היא, שהקדוש-ברוך-הוא הוא זה שמנהל את הדברים, ובוודאי שאין שני ח"ו, אך אין לנו סיבה לומר שזה מוכרח להיות כך מתוך המציאות שאנחנו מכירים. מבחינתנו, כמו שהוא נותן לנו לחם, גם מושל העיר נותן לנו לחם. התורה מפקיעה תפיסה זו, ומלמדת אותנו שבכל מה שהוא עושה, מתגלה שזה יכול להיות רק הוא– יחידות שאין כמותה. כך אפשר להתחבר לאותו ידיעה שאין עוד מלבדו, כשזוכים לתפוס במציאות את עומק גילויו של ה' עם כל גדלותו ורוממותו.
* * *
"רצה ה' אלוקינו בעמך ישראל ובתפילתם" (תפילת שמונה עשרה, נוסח אשכנז). חשוב להדגיש – באמירת "רצה" אנו מבקשים שרצון ה' יתגלה. בוודאי שרצון ה' לא ניתן לשינוי חס-ושלום, והסיבה היחידה לחוסר התגלותו היא חיסרון המציאות שלא ראויה לגילוי רצונו, או שצריכה לעשות מעשה כדי שרצונו יתגלה בה בשלמות. על זאת אנו מתפללים "רצה" – אנו מבקשים שהרצון יתגלה. והיכן מתגלה אותו רצון? "בעמך ישראל ובתפילתם" – בעם ישראל, על ידי תפילתם. כלומר – רצון ה' מתגלה בתפילתם של ישראל. כתוב בספרים שגילוי זה הוא גילוי הרצון להתגלות כמיטיב. על ידי התפילה הקדוש-ברוך-הוא מתגלה לבריותיו כמיטיב. חשוב להרחיב בעניין זה מעט, מאחר וניתן לטעות בו.
אין לנו שום תפיסה על רצון ה', ועצם המושג של הרצון אצלו יתברך לא יכול להיתפס בשכל אנושי. כשהתורה מגלה את רצון ה', היא מגלה את אותו רצון שמתגלה אלינו. אם רצון ה' שלא להתגלות אלינו, ומטרת בריאת העולם היא בכלל לצורך אחר, אין לנו שום רשות לשאול מה רצון ה', ולמה רצון ה' כך או אחרת. הסיבה היחידה לכך שהתורה מגלה לנו את רצון ה' הוא בגלל שרצון ה' מכוון אלינו, מאחר והעולם הזה נברא כדי שהוא יתגלה אלינו בעולם השפל הזה. לכן, גם כשאנחנו אומרים שרצון ה' להיטיב לברואיו, עומק הכוונה בזה היא שרצון ה' להתגלות לברואיו כמקור הטוב. שלא רק יהיה טוב בעולם, אלא יתגלה טובו בעולם. המשמעות הפשוטה ביותר לכך היא – כולם יכירו שאותו הטוב בא מאת ה'. נמצא שהאמונה הבסיסית ביותר לקשר של ה' עם בריותיו היא היסוד של מהות העולם, והסיבה לקיומו – כי רק על ידי האמונה מתגלית תכלית העולם. זאת פשטות משמעות הפסוק במשלי (כח, כ): "איש אמונות רב ברכות" – ניתן למצוא את שפע הטוב אצל המאמין.
אם נחבר את הדברים נבין, שגם הגילוי של ההטבה מוכרח להיות כזה ש"אין עוד מלבדו". כלומר: כשאני משיג שה' נתן לי את הלחם הזה, אני גם משיג שהלחם הזה יכול היה להגיע רק ממנו. לא רק ש'במקרה' הוא הכתובת שנתנה לי אותו, אלא אני תופס שרק הוא יכול היה לתת לי דבר כזה. כדי להבין את הדברים יותר, נראה את היישום של הדבר בתפילה. בעל ספר החינוך (מצווה תל) שואל: אם רצון ה' להיטיב, מדוע אנו זקוקים להתפלל? וכך הוא עונה: "שחפצו שיעשו פעולה שיזכו בה לפניו, וימשיכו עליהם מטובו". שני דיוקים חשובים מוזכרים בדבריו: הפעולה של התפילה מביאה את האדם לזיכוך, ולהכרה יותר גדולה באמונת ההשגחה כמו שכותב הרמב"ן. מה הוא יותר משיג עתה, הלא רק ביטא במלים שחסר לו כיכר לחם? כותב החינוך: "וימשיך עליהם מטובו". לאחר זיכוך זה האדם יכול לקבל את "טובו" של ה'. זה כבר לא יהיה עוד טוב – זה יהיה טובו, של ה'. כלומר, הוא יתפוס בעצם הטוב שהוא יקבל, שרק ה' יכול לעשות אותו. להכרה כזאת ניתן להגיע רק על ידי תפילה, שהיא ההכרה בקדוש-ברוך-הוא כמקיים היחיד של המציאות, ולא רק ככתובת לבעיות.
נסכם את כל מה שראינו עד עכשיו. רצון ה' להתגלות לבריותיו באופן שהם ישיגו שמה שהם מקבלים בא ממנו יתברך, וזה יכול לבוא רק ממנו ("אין עוד מלבדו"). מכיוון שטוב ה' מתגלה בהכרה המסוימת הזאת, ברגע שהאדם יגיע לאותה הכרה, כל הטוב יגיע אליו, וכמו שכתוב: "איש אמונות רב ברכות". זהו מעשה התפילה שלנו, ולתכלית אותה השגה אנחנו רוצים להגיע בתפילה. ברגע שנשענים על ה' ומכירים בו כעצם קיומנו ("הא-ל ישועתנו סלה") ולא רק ככתובת לבעיות, אז משיגים שכל טוב מגיע רק ממנו יתברך.
* * *
לפי ההבנה הזאת, על האדם להשיג בדעת שבאמת אין לו שום קיום. אם הוא לא יתפוס את זה באמת, אז הוא גם לא יתפוס את הייחודיות של הבורא בגילוי ההטבה, ואז חסר לו במעשה התפילה. הגמרא אומרת (חולין דף ה ע"ב): "אדם ובהמה תושיע ה'" – אלו בני אדם שערומים בדעת, ומשימים עצמם כבהמה". כלומר – ה' מושיע את מי שיש לו דעת, ושם את עצמו כבהמה – כשפלי רוח (לפי רש"י שם). תוספות (בכורות דף מד ע"ב) מסבירים את מאמר זה לעניין תפילה: ה' עונה לאלו שמתוך דעת (הכרה שכלית) שמים עצמם כבהמה, ומבטאים את ה'בהמיות', את שפלות הרוח, בתפילה. כלומר, לא רק מספיק להרגיש שפלי רוח. צריך להכיר את זה כהכרה במציאות, ואז ממילא תופסים את גילויו של ה' בטוב שיגיע לאחרי כן, ועל כן להם בוודאי תיענה תפילתם.
לפי זאת יש מקום להבין את דברי הכתוב בשמואל. העם רוצה להיוושע. ומהי הפעולה הכי פשוטה שעל ידיה ניתן להיוושע? לבטא את חוסר הקיום שלנו, את 'עולבן נפשי'. אבל ההשתפכות לבדה לא מספיקה, כפי שראינו. לא מספיק לחשוב שהמצב נראה אבוד, אלא צריך להשיג בעומק הדעת כמה שבאמת המצב אבוד. לשם כך לא מספיק לחשוב ש"אין לי כלום", אלא צריך לתפוס שאין כל צד במציאות שיהיה לי משהו. לא רק להכיר שכרגע אני מאוד חסר, אלא להכיר שחיסרון זה הוא מהותי, מאחר ורק ה' יכול להושיע אותי. לשם כך צריך לחשוב על צד קיום שיוכל להיות לי, ולבטל גם אותו. לשאוב את המים, ולשפוך אותם. לא להראות כלי ריק. לתפוס בעומק הדעת שמצבנו כבהמה, ומעומק אותה הכרה לבקש לשאוב מים אחרים, ממעיינות הישועה של הקדוש-ברוך-הוא שאינם פוסקים לעולם.
בתורה ל"ד בליקוטי מוהר"ן רבינו מבאר את ענין שלושת הנקודות הנחוצות לעבודת השם: נקודת הצדיק (ללמוד ספרי הצדיק ולהתקשר בתורתו), נקודת החבר (לדבר באופן קבוע עם חבר בהתעוררות ויראת שמים), ונקודת עצמו (לדבר בהתבודדות בינו לבין קונו).
רבי לוי יצחק בנדר זצ"ל כתב שאת התורה הזאת היו נותנים ללמוד דבר ראשון לכל מי שהתקרב לחסידות ברסלב, ועוד כתב: "והתורה הזאת היא מפתח לפתוח כל שערי הקדושה".
רבינו כותב שם:
"כתיב (תהלים ס"ט) חרפה שברה לבי, היינו החרפות ובזיונות שוברין לבו של אדם. והתיקון הוא, על ידי שמקשר את לבו להנקודה השייך ללבו בעת הזאת, ועי"ז נתבטל החרפה השורה על לבו.
וכו'
וכל אחד ואחד מישראל, יש בו בחינת צדיק מושל שהוא בחינת מלא פום, כמ"ש (ישעיה ס') ועמך (ישראל) כולם צדיקים. וזהו פירוש (תהלים קי"ד) ישראל ממשלותיו, היינו מי מושל בי צדיק.
כי יש בכל אחד מישראל, דבר יקר שהוא בחינת נקודה, מה שאין בחבירו. וכו'. ובחינה הזאת שיש בו יותר מחבירו, הוא משפיע ומאיר ומעורר לב חבירו, וחבירו צריך לקבל התעוררות ובחינה הזאת ממנו, כמו שכתוב: ומקבלין דין מן דין [ומקבלים זה מזה].
וכו'
וגם צריך כל אדם לדבר עם חבירו ביראת שמים, כדי לקבל התעוררות בלבו מהנקודה שיש בחבירו יותר ממנו, וכו'.
כי בזה הבחינה שיש בחבירו יותר ממנו, זאת הבחינה הוא בחינת נקודה. ושם בהנקודה הזאת, שורה האהבה וכו' והנקודה הזאת, הוא בחינת צדיק לגבי חבירו. והנקודה הזאת, מאיר ללב חבירו
וכו'
[וכשמדבר עם חבירו ביראת שמים, מקבל הנקודה שבלב חבירו בלי לבוש. ולפעמים מקבל הנקודה מחבירו ע"י דברים אחרים שמספר עמו, כי יש לפעמים שיכוליל לקבל אור והתעוררות לעבודת הש"י, מהנקודה של חבירו, ע"י שיחת חולין שמדברין עמו. ואז מקבלין אור הנקודה ע"י התלבשות. כי לפעמים צריכה הנקודה להתלבש, והיא מתלבשת בדיבורים אלו, והוא מקבל ממנה]."
עד כאן דברי רבינו בליקוטי מוהר"ן.
ועוד כתב רבינו בליקוטי מוהר"ן קפ"ד:
"כי כשמדברין עם חברו ביראת שמים. אף שאין חברו מקבל ממנו, אף על פי כן הוא מקבל התעוררות מחברו, כי על ידי ההכאה שיצאו הדבורים מפיו לחברו, על ידי זה חוזר האור אליו, (וזהו בחינת אור חוזר ממש המובא בכתבים עין שם).
כמו מי שמכה בכתל שחוזר הדבר אליו, כמו כן כשמדבר לחברו אף על פי שאין חברו מקבל ממנו, אף על פי כן הוא בעצמו יכול להתעורר מהם, על ידי ההכאה שיצאו הדבורים לגבי חברו והכו בו וחזרו אליו.
ועל כן אם היה מדבר אלו הדבורים בינו לבין עצמו יכול להיות שלא היה מתעורר מהם כלל, ועל ידי שדברם לחברו, נתעורר מהם אף שחברו לא נתעורר, כי חזרו אליו על ידי בחינת ההכאה כנ"ל. (וזה בחינת אור חוזר שהוא על ידי בחינת הכאה כמבאר בכתבים והבן)". ["בכתבים" הכוונה בכתבי הקבלה של האר"י הקדוש].
ועוד כתב בליקוטי מוהר"ן תנינא ז אות ד :
"כי צריכין לישב את העולם, שיהיה מיושב העולם מבני אדם דיקא, דהיינו מבני דעה, שיודעין את השם יתברך. וזהו גם כן מצות: "ומלאו את הארץ", שצריכין למלאות את הארץ בבני אדם.
היינו שכל אדם מצווה שידבר עם חברו ביראת שמים כדי להכניס דעת בחברו, שזה עקר ישוב העולם, שיהיה העולם מיושב מבני אדם, היינו מבני דעה, שיודעין את השם יתברך כנ"ל]".
רבינו כותב עוד בספר המידות (אות יראה) שמהדיבורים האלה שאחד מדבר עם חברו ביראת שמים נעשה מזה ספר (בשמיים).
באופן מעשי, נהגו בין חסידי ברסלב לקבוע מעין "חברותא" קבועה עם חבר טוב להפגש – עדיף מידי יום – ולדבר באהבה להתעורר יחדיו לכל הענינים הצריכים לכל אחד בהתקרבות לשם יתברך. והזהירו תמיד לא לספר אחד לשני את העבירות והכשלונות שכל אחד עובר (שעל זה יש לדבר רק בשיחה בינו לבין קונו), אלא רק דיבורים טובים של עידוד והתחזקות הדדית.
וגם מי שקשה לו למצוא חבר כזה, צריך להשתדל לדבר עם חברים דיבורי אמונה והתחזקות, וכמו שרבינו כתב גם בדיבורי חולין לפעמים מתלבשת הנקודה הזו.
ולפי תורה ל"ד, אין מדובר בהמלצה, או עצה טובה, אלא בחיוב ממש שבלעדי השיחה הזו עם חברים אי אפשר לתקן את שבירת הלב ולהאיר בליבו את אור השם יתברך.
תקציר: חז"ל נלחמו בתופעת הנדרים והנזירות, שכן "טוב שלא תידור משתידור ולא תשלם", אולם, רבי נתן מגלה לנו תחליף טוב למי שחפץ להתקרב לבורא עולם: תפילה במקום נדר.
"על ידי שאין מאמין בתלמידי חכמים הנקראים חיים… הוא נופל בחולאת אשר לא יאמין בחייו. היינו שאין שום אדם מאמין שיחיה מחולי זה… ותיקונו, שיקים אמונה הנפולה, ויאמין אמונת חכמים. "ולהקים אמונה הנפולה הוא, על ידי… נדר, שידור איזהו נדר (ויקיים מיד), ועל ידי הנדר ישוב לאמונת חכמים".
(ליקוטי מוהר"ן ח"א נז)
שתי מסכתות יוצאות דופן יש בתלמוד בבלי, לא היה מקובל ללומדן בפומבי, לכן גם הסגנון שלהן שונה מאד מסגנון שאר הש"ס, כאילו ביקשו להטיל עליהן איפול, לא בגלל שהנושא שלהן היא 'הלכתא למשיחא'; אדרבה, רוב הדינים של נדרים ונזירות נוהגים בכל זמן, בכל יהודי ובכל מקום. עניין זה, כך נראה, הוא חלק ממגמתם של חכמינו, שדרך אגב הצליחה, להוציא את הנדר ונזירות מהלכסיקון שלנו.
נדרים הם דוגמא לדבר שעקרונית הוא חיובי ואפילו חיוני, אבל לאור הנזקים שנגרמו עקב שימוש בלתי נכון בהם – שללו אותם לגמרי, ככתוב: "טוב אשר לא תידור משתדור ולא תשלם" (קהלת ה).
* * *
הנדר בא לפתור בעיה שנוצרת בפני כל מי שחפץ להתקדש ולהטהר, כיצד לשמר את הרצונות הטובים לאורך זמן; איך יזכה שכל ההתנהלות שלו תהיה בהתאם למסקנות הנפלאות שהגיע אליהן בעקבות חשבון נפש מעמיק או התעלות רוחנית. שהרי טבעם של הרצונות – להחלש, של ההתלהבות – להתקרר, ושל הבהירות – להטשטש.
כאן מגיע הנדר. הוא דואג שכל המסקנות לא ישארו על הנייר; הוא פשוט מכריח את הנודר לעמוד בהן ללא פשרות. כך שהנדר יכול לשמש כמכשיר נפלא להתקדמות עקבית בעבודת השם, כדברי חכמינו: "נדרים סייג לפרישות" (אבות ג).
* * *
ברם אליה וקוץ בה, מכשיר רב עוצמה זה עלול להיהפך לרועץ בעת שימוש בלתי נכון. כאשר אדם מקבל על עצמו החלטות שאיננו מסוגל לעמוד בהן – הוא עלול לעבור עליהן ולהכשל גם באיסור החמור של אי עמידה בהתחייבויותיו, וכלשון הפסוק שכבר הזכרנו: טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם.
וגרוע מכך, אנחנו מוצאים במקורות שהמון העם היו נוהגים לנדור גם שלא למטרות טובות, אלא סתם מתוך כעס, מחאה או אפילו מתוך שנאה ואיבה, תוך כדי סילוף מטרתו האמיתית של הכלי הזה.
כך נבין מדוע חז"ל שנלחמו בתופעות הללו, גזרו אומר להתרחק בדרך כלל מנדרים ומנזירות, ושבעת קבלה טובה יש להוסיף "בלי נדר".
האם בכך נסתם הגולל על פרשת נדרים לגבינו?
* * *
רבי נתן בליקוטי הלכות מצא עבורינו תחליף לנדרים, שמצד אחד כוחו יפה לסייע לאדם לשמר את ההתעוררות שלו ולהתמיד בהחלטות; ומצד אחר אין בו הסכנה של "פן אכשל ונלכדתי בעוון נדרים" (מתוך נוסח 'התרת נדרים').
אתה נבוך ותוהה אם החלטותיך יעמדו במבחן הזמן? יש עצה! שפוך את לבך לפני השי"ת. הוא מחכה לך. הוא קשוב אליך, ומקבל את בקשותיך.
אם הבקשות החומריות לא תמיד מתמלאות, הרי בקשות על רוחניות, אנחנו מובטחים שהן תתמלאנה. וכה כתב רבי יהודה החסיד: "אם שואל אדם דבר שהוא שבח לבוראו, כגון על לימוד תורה או דבר אחר מחפצי שמים, ושופך את נפשו עליו – הקב"ה שומע תפלתו, אף על פי שאין בידו מעשים טובים" (ספר חסידים קלא).
וכך, תפילה במקום נדר: התפילה מסייעת אפוא לעמוד בקבלות. אך בניגוד לנדר, היא איננה מחריפה את עונשו של העובר עליה; אדרבה, כעת ידונו אותו בשמיים לכף זכות, שהרי הוא כל כך רצה והשתדל; הוא אפילו ביקש והתחנן!
ה' רוצה תמיד להשפיע אך טוב וחסד, אלא שהאדם בעוונותיו יוצר מחיצה שלא יוכל לקבל את השפע.
לכן, הצדיקים שאין להם מחיצות, זוכים לכבוד, כמו שכתוב (משלי ג') "כבוד חכמים ינחלו", כי אור ה' והשפע שהוא משפיע עם האור שלו, זה הכבוד שלו, שבשבילו ברא את הכל, כמו שאמרו חז"ל "כל מה שברא הקב"ה לא ברא אלא לכבודו" (אבות ו' י"ב).
יתירה מזו, הצדיקים הללו שדבקים בהשי"ת, בלי שום חייץ, הם המנהיגים האמתיים של העולם וכל האור והשפע של ה' נמצא אצלם, ולכן בידם להפיץ את השפע הזה בעולם, וזאת אפילו בדיבור קל או בתנועה קלה שלהם.
אפילו כשהצדיק רק מראה פנים שוחקות, אזי נשפע שפע של טוב בעולם, וכן להיפך ח"ו. זה שאמר הפסוק (לצדיקים): "ראה נתתי לפניכם" – לַפָּנִים שלכם – "את החיים ואת הטוב".
(על פי 'ליקוטי מוהר"ן' ח"א קע"ב)
"בָּנִים אַתֶּם לד' אֱלֹקֵיכֶם" (דברים יד, א)
"בין כך ובין כך (- בין אם מתנהגים יהודים כראוי ובין אם לאו) קרויים בנים" (קידושין לו ע"א)
חשוב מאוד לשפוך שיח לפני ה', ולספר לו את כל אשר מעיק על הלב, בלשון פשוטה ובתחנונים, ממש כמו בן שמְתַנֶה את צערו לפני אב אהוב:
'אבא שלי, אני באמת רוצה להיות יהודי כשר, אבל אתה יודע מה מפריע לי כל כך, ואתה הרי יכול לעזור לי. אוי, כמה שאתה יכול! אנא, עזור לי אבא'… וכן הלאה.
כי הרי הקב"ה בעצמו קרא לנו 'בנים', כמו שכתוב: "בנים אתם לה' אלוקיכם" ועל כך אומרים חכמינו, שאפילו כשבני ישראל אינם מתנהגים כראוי – הם עדיין נקראים בנים.
בכן, אבינו כל כך אוהב אותנו. רוצה שנשוב אליו. בואו ננצל זאת!
התורה מדגישה שחג הפסח חל בחודש האביב שבו התבואה מבשילה, וחג הסוכות – בזמן שנגמרה מלאכתה של התבואה ואוספים אותה הביתה.
הדבר אומר דרשני, הרי עיקר מהותם של הרגלים הוא התקרבות ישראל לה' – שיצאו ממצרים וקיבלו את התורה ואת ענני הכבוד – התקרבות זו כידוע מתחדשת בכל שנה, ברוחניות שבה יוצאים שוב מהגלות ומקבלים שוב את התורה. אבל מה לכל זה ולגודלה של התבואה? מה בכך שבמקרה התבואה מבשילה בפסח ואוספים אותה בסוכות?
הביאור הוא לפי דברי האר"י הקדוש, שכשחטא אדם הראשון גרם לכך שחלקי קדושה התפזרו בכל הדברים שבעולם, בפרט בצומח, ובכל שנה ושנה כשהתבואה גדלה ומשמשת למאכל יהודים שמקיימים בה את המצוות הראויות, בא חלק קדושה זו לגאולתו ולתיקונו.
לפי זה מובן הקשר בין המועדים לגידול התבואה, שבחג הפסח שבו חוגגים עם ישראל בכל שנה את התחלת גאולתנו – גם התבואה מתחילה להתבשל והקדושה שבה מתחילה לבוא לתיקונה; ובסוכות שבו אנחנו חוגגים את שלמות גאולתנו ובו אנחנו שמחים בהשגחת ה' עלינו שסיפק כל צרכנו במדבר – גם התבואה מגיעה לשלמותה ואוספים אותה הביתה ומקיימים בה את המצוות הראויות לה.
כולנו זקוקים לישועה, ואף אחד אינו מסרב לקבל ברכה. בפרשת השבוע יש עבורינו בשורה, ברכה, ולא זו בלבד, אלא גם הבטחה מפורשת. והמברך – המבטיח – אינו אלא בורא עולם בכבודו ובעצמו.
כדי להיות זכאים לאותה ברכה מיוחדת במינה, יש להשתדל לקיים את מה שמחוייב כל יהודי לעשות – "אם בחוקותי תלכו ומצוותי תשמרו".
בתמורה לכך, מבטיח לנו בורא עולם את הברכות כולן. מטל השמים ומשמני הארץ, כל טוב. מפרשים רבים מקשים על כך: איזו מין ברכה זו? גשמיות ועוד גשמיות ועוד חומריות. גשמים בעיתם, יבול, מזון, אכילה ושביעה, מה זאת?
רבי נתן פותח צוהר נפלא להבנת הדברים. הברכות אכן מיוחדות במינן, אין למעלה מהן. ברכת השפע החומרי אינה אלא ברכה להשגת הארת הרצון, המסוגלת להופיע במיוחד בשעת אכילה. רבינו (ליקו"ת סי' ז') מלמד, שיהודי השומר את מצוות התורה ואוכל בקדושה, יכול לזכות דווקא בשעת האכילה להארה עצומה, הארת הרצון, והארה הזו מתלבשת ומופיעה מתוך השפע החומרי דווקא.
כעת ניתן גם להבין את רצף הברכות: מיד אחרי השפע החומרי, השמן והעסיס, מגיעים היעודים הרוחניים "והתהלכתי בתוככם, והייתי לכם לאלוקים", בשביעה וברוויה יש, מעבר למשמעות החומרית, בעיקר משמעות רוחנית: הארת הרצון. הברכות מלמדות אותנו שכל תכלית העולם הזה היא לרומם אותו קודש להשם, וכל שפע וטוב ששופע ויורד כאן בעולם, אמור לחבר אותנו עוד יותר עם טובו הגדול, ועם דבקותו הנצחית יתברך.
"שמעתי בשם הבעל שם טוב שאמר: 'אוי ואבוי, כי העולם מלא מאורות וסודות נפלאים ונוראים – והיד הקטנה עומדת בפני העיניים, ומעכבת מלראות אורות גדולים' "
(ליקוטי מוהר"ן, קלג)
אוי ואבוי – זעק הבעל שם טוב –העולם מלא באור, ורק היד הקטנה היא זו שעומדת בפני העיניים, ומעכבת מלראות את האור הגדול – – –
אנו נוטים לחשוב שהאורות הגדולים של הצדיקים נעלמו ונגנזו; 'לפני מאות שנים, במז'יבוז' או בעיירה ברסלב' – אנו חושבים לפעמים – 'היה האור מאיר במלוא עוזו. אך היום נגנז האור בארכיוני ההיסטוריה, ולא ניתן לגלותו'…
אך טעות בידינו; האור קיים, "ואורח צדיקים כאור נוגה הולך ואור עד נכון היום". וכאשר הבטיח רבינו הקדוש מפורשות: "האש שלי תוקד עד ביאת המשיח".
הן אמת שרבינו הקדוש "לא גילה אפילו כטיפה מן הים, כי היה סתום ונעלם מאד בתכלית ההעלם, ועדיין אורו הגדול סתום ונעלם מאד מן העולם, עד שיבוא משיח צדקנו במהרה בימינו, אז ידעו גדולתו ותפארתו" (חיי מוהר"ן, רמג). אך אותה 'טיפה מן הים' שגילה, דייה כדי להאיר לכל העולם מאז עד היום.
מדוע אם כן קשה לנו לפעמים לראות אפילו את אותה טיפה? התשובה היא:
"הצדיקים מאירים תמיד, רק שהארץ, היינו העולם הזה, מפסיק מלראות אור הגדול שלהם. ואף שאורם גדול מאד, והעולם הזה כולו בכלל, הוא קטן ופחות מאד נגד אורם הגדול – עם כל זה, הוא מפסיק ומונע מלראות אורם. כמשל המטבע (ראה להלן). וכל זה מחמת שהעולם עומד בפני עיניו וחוצץ בפניו, עד שאינו יכול לראות אור התורה והצדיקים הגדול ממנו אלפים פעמים".
"ואמר בפירוש על עצמו, שאילו לא היה דור כזה – כאשר יודע כל אחד בעצמו פחיתות הדור הזה – לולא זאת, היה הוא זכרונו לברכה חידוש גדול בעולם. אך בעוונותינו הרבים, מחמת שלא היה הדור כדאי, נתעלם האור מאד ולא נתגלה ממנו אפילו כטיפה מן הים" (חיי מוהר"ן, קמ).
* * *
מהי אם כן העצה? האם יש פתרון? העצה היא קלה ופשוטה:
"בהעברה בעלמא יכול להעביר העולם מנגד עיניו, ואז יזכה לראות אור הגדול של התורה והצדיקים שמאירין בכל העולמות כולם באור גדול מאד!" ההסבר לכך הוא: "כי באמת אורם גדול אלפים ורבבות פעמים מכל העולם הזה והבליו, רק שהעולם הזה עומד לפני עיניו, ואינו מניח אותו כלל להטות עיניו להסתכל למעלה על אור התורה והצדיקים, כמשל המטבע הקטנה, העומדת בפני העיניים ומפסקת מלראות הר גדול וכו'. אבל בקל יוכל לסלק המטבע מנגד עיניו, ותכף יראה ההר הגדול ממנו".
"בהעברה בעלמא" וממש "בקל" ניתן להסיר את המחיצה החוצצת בפני האור הגדול. אין צורך לשרוף את העולם, צריכים רק להסיר אותו מנגד העיניים. אפשר לישון וגם לאכול, אך יש להיזהר שהמיטה והשולחן לא יעמדו לנו נגד העיניים.
וכך היו מפרשים אנ"ש את המסופר בספר "סיפורי מעשיות" על בן המלך שסידר את הכסא של המלך: "…וכן המיטה, הבין שצריכין לנתקה קצת מן המקום שעומדת; וכן השולחן, צריכין גם כן לנתקו קצת, לשנות מקומו קצת… וכן כל הדברים, לסדר כולם בסדר הראוי. ואז התחילו כולם לנגן ניגון נפלא מאד" ("מעשה מבן המלך והשפחה שנתחלפו").
בן המלך הבין, וגם נתן לנו להבין, שאם ברצוננו לשמוע את הניגון הנפלא, עלינו לנתק מעט את המיטה והשולחן ממקומם. לא לבערם חלילה, שהרי צריכים לשמור את השינה, ואסור גם להסתגף בתעניות. אך להזיזם ממקומם, שלא יתפסו את תשומת-לבנו.
וכשאכן נזיז מעט את המיטה והשולחן, יש סיכוי שנשמע צלילים מהניגון הנפלא המתנגן על מיתרי הליקוטי מוהר"ן…
משל למה הדבר דומה? למלך אדיר, טוב לב ומושלם בכל מידה נכונה, ולו בן יחיד ומיוחד. ביקש המלך לחנך את בנו לקראת ייעודו הגדול וחשב לעצמו: כאן בתוככי הארמון, לא חסר הילד דבר, סיעת משרתים עומדת הכן, חרדה לכל מוצא פיו. במקום שכזה לעולם לא יוכל לגדול ולהיות לאיש. יש להכשיר אותו, לחשל את רוחו, לשם כך מוכרחים להפגיש אותו עם קשיי החיים.
אמר ועשה. בבוקר בהיר אחד, הועמס בן המלך על מרכבה הדורה שעשתה את דרכה למרחקים. הוא הושלך במרכזה של עיר זרה, בכיסו מעט מזומנים ועל גבו תרמיל מסעות. מסע החישול נמשך מספר חודשים. המציאות הכריחה אותו לבצע את הדברים אותם לא חלם מימיו לעשות במו ידיו. הוא למד על בשרו איך שורדים בכל זמן ובכל מקום. רק מחשבה אחת הדאיבה את ליבו. 'מה חטאי ומה פשעי כי הושלכתי הנה לבדי'. בן המלך לא היה מסוגל להבין איך הסכים אביו הרחום להפקיר כך את גורלו. האמת נחשפה ביום אחד, בעיצומה של התמודדות מסוכנת במיוחד. הסכנה שהתרגשה על בן המלך לא הותירה ברירה אחרת, ואנשי המלך – אלו שהופקדו מלכתחילה לשמור ולהשגיח מאחורי הקלעים, על הבן המתחשל, זינקו ממחבואם ברגע האמת.
* * *
שלהי החורף. הנפשות אף הן מצוננות משהו, עטופות בדאגות היומיום, עסוקות בשאלות המחר, והאדם רק מאחל לעצמו לעבור את הימים הבאים בשלום.
ופתאום בעיצומו של מרדף הקיום, מכריזים בבית הכנסת ואומרים 'המולד יהיה ביום…'. חודש אדר מפציע ועולה מבעד לעננים האפרוריים, ולפניו יוצא הכרוז "משנכנס אדר מרבים בשמחה". שמחה, אומר אדם לעצמו, מאן דכר שמיה? למי יש מקום פנוי במוחו להחדיר פנימה קרן שמחה, ובכלל, שמחה אמורה מן הסתם לפרוץ מאליה מתוך לב רחב ורוגש, שמח ומלא סיפוק, מה פשרו של ציווי כה תמוה, שאומרים לו לאדם סתם כך ביום סגריר: 'הייה בשמחה, כאן ועכשיו'. מה זאת?
כל הסיבות לשמחה
פורים בפתח וצרור בשורות בצקלונו. אך קודם לכן, על מנת לסלול דרך של ממש אל אותה שמחה שיש להרבות בה, שומה עלינו להתפטר מטעות אחת, איומה ועקשנית, הטעות אותה מציג עמלק.
מדוע קשה לאדם לרומם את רוחו לשמחה? משום שנדמה לו, באופן המוחלט ביותר, שאין בסביבה שום סיבה שמצדיקה להיות בשמחה. אדם נוהג לשפוט את מצבו על פי מה שנראה לעיניים, והעיניים הלא רואות רק מסך אטום של הסתרה. על המסך הזה מצויירת תמונת מצב די עגומה: עניינים תקועים, חסרון כיס, הפסדים וביזיונות. בשעה שאומרים לו לאדם לשמוח, הוא מחפש מיד סיבה לכך, ובסביבה שמציג הדמיון אין כזו סיבה.
אך דווקא משום כך מצווים אותנו חז"ל להרבות כעת בשמחה. ביסודו של הציווי טמון רעיון נפלא. אומרים לו לאדם: 'תבין איש יקר, אתה מעביר את חייך בטעות אחת ארוכה ועצובה. אתה מעוניין להתחדש ולחיות, אך אינך מוכן לקבל את הצעד הראשון והחיוני ביותר. להסכים לארח בליבך את השמחה'. השמחה קשורה בליבו של כל יהודי. שמחה הנובעת מתוך התקשרות הנשמה בחי החיים, השי"ת. אולם היהודי הזה, פעמים שהוא עסוק עד למעלה מראשו בדאגות ומחשבות, ואת הדבר הקרוב והחיוני ביותר לליבו, הוא זונח ברישול: את נקודת השמחה.
בראש חודש אדר, מכוונים אותנו אל ההכרה האמיתית שיש לנו את הסיבות כולן להיות בשמחה.
התמונה האמיתית
הגילוי של ימי הפורים מפעים, והוא עולה ובוקע דווקא מתוך הסתירה העצומה. רק כעת יצאנו ממצרים באותות ומופתים, ולפתע פתאום צצה ועולה שוב פרשיית גלות, גזירות ורדיפות, רודנים וממלכות. מחזירים אותנו אל מאחורי מחיצת ההסתרה. אבוי.
מי שעיניים לו, רואה כאן תמונה שונה בתכלית. דווקא סיפורה של גלות מצרים, אמור לעזור לנו להסיר את הלוט מעל גלות בבל וגזירות המן הרשע. כעת אנו יכולים להשקיף על מאורעות המגילה, לשמוע את גזירותיו של אותו רשע, ולהבין. הכל כאן בעצם רק מחזה תעתועים. כפי שהופיע בורא עולם, ברגע הנכון, מאחורי פרגוד מצרים, ביד חזקה ובזרוע נטויה, כך ממש הוא מצוי גם כעת מאחורי המסך, מסתתר בין הצללים, ומשגיח בעינא פקיחא על בניו האהובים. אם כך הדבר, הרי זו השעה המתאימה ביותר לשמחה עצומה.
יהודי שזכה לתפוס את הרעיון העצום הזה, שרוי כבר כעת בעולם של גאולה.
יהודי אמור יום אחד להבין שאל המקום בו הוא שרוי כעת, על קשייו ותלאותיו, שלחו אותו בכוונה תחילה. לא על מנת שיכשל, רק כדי להתחנך ולהתחשל; יהודי אמור גם להבין באותה הזדמנות יקרה, שעל אף ונדמה לו כאילו שכחו ממנו, הותירו אותו בגפו לחסדי המאורעות, לאמיתו של דבר, ברגעים אלו ממש צופה ומשגיח עליו אביו הגדול. יהודי הזוכה לחיות במחיצת הבנה שכזו, שום מצב ומציאות אינם יכולים למנוע ממנו שמחה ואושר. יהודי שכזה, מסוגל להבין ולקיים את הציווי "משנכנס אדר מרבין בשמחה".
הגילוי הנפלא הזה מצטייר היטב גם מתוך הפרשה. אנחנו מצויים כעת אחרי גאולת מצרים, בקיעת הים, ומתן תורה. אפילו אחרי המעידה האיומה והמבישה שאירעה מיד אחרי קבלת תורה, במעשה העגל. על פניו נראה כאילו החטא האיום, במיוחד לאחר גילויי החיבה העצומים ששפעו עלינו עד עתה, אמור לסתום את הגולל לחלוטין. ולא היא! מיד לאחר מכן, מפציעות וזורחות פרשיות תרומה ותצווה. עם ישראל מצווה להקים משכן על כל פרטיו ודקדוקיו. בורא עולם מבקש לשכון בתוכם, לקבוע את דירתו בין בניו האהובים, ואין גילוי חיבה עצום מזה. לומר לך, שאת תמונת המצב האמיתית לעולם לא נוכל לשער.
"גְּאֻלָּה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁהָיְתָה בְּפֶסַח בְּחִפָּזוֹן בְּלִי שְׁלֵמוּת הָאִתְעָרוּתָא דִּלְתַתָּא [=הארה מלמטה, מצד האדם עצמו], נִתְקַלְקְלָה קִלְקוּל אַחַר קִלְקוּל עַד שֶׁנִּתְהַוָּה זֶה לְעֻמַּת זֶה הַחֻרְבָּן שֶׁחָל תָּמִיד בְּזֶה הַיּוֹם [=תשעה באב, לעולם יחול ביום בשבוע בו חל יום ראשון של פסח], כַּמּוּבָא בְּשֻׁלְחָן עָרוּךְ הַסִּימָן אַ"ת בַּ"שׁ וְכוּ'.
בוודאי שמעת כבר הרבה פעמים משפטים מהסוג של "העבר אין" – "תשכח מהכל" – "תתחדש מעכשיו" – "תתחיל כמו תינוק שנולד היום".
נדמה לי שכבר אפילו קשה לך לשמוע את זה, המשפטים האלה נשמעים לך כמו פתגמים יפים אך לא מציאותיים, שהרי איך שייך לשכוח מהעבר? כיצד מוחקים מלוח השנה ימים שהיו במציאות, ועשינו בהם מה שלא היה צריך לעשות, או שלא עשינו מה שהיה צריך לעשות? הימים עברו וחלפו, ומעשינו נשארו עמהם. איך אפשר למחוק דבר שהיה, או לחילופין הופכים אותם לימים של זכויות?
אתה בוודאי שואל את עצמך: האם יש אמת במשפטים אלו? האין אלו גוזמאות? אתה מוכן להסכים ששייך להתעלם קצת מהעבר ופשוט להסיח דעת ולחשוב קדימה, אבל האם שייך לתקן את העבר, ולהיות ממש כתינוק שנולד, נקי וחלק?
אכן כן. חכמינו ז"ל אמרו "גר שנתגייר, כקטן שנולד דמי". הרי לנו שישנו מושג כזה, אינו-יהודי שמתגייר, לא רק שפותח דף חדש ומחליף מהלך של חיים, אלא הוא נחשב כאילו נולד היום ממש.
כך ממש רוצים הצדיקים שנרגיש בכל פעם שנכשלנו, חס ושלום, או בכל פעם בה לא עשינו את המוטל עלינו. שלא נרגיש כבידות מהעבר בכל פעם שאנו רוצים לעשות איזה מצוה, אלא פשוט נתחדש לגמרי באמת. וכל זמן שלא נאמין בזה, לא יהיו לנו כוחות להתחזק ולהתחיל שוב לעסוק בתפילה ובלימוד התורה; וכאשר נעמוד מול נסיון לא נוכל להתמודד ולהתגבר, אם תמיד נסחוב מאחורינו את כל 'קופת השרצים'. כי בהכרח שנשכח מהכל. ואין הכוונה רק להסיח דעת, אלא להאמין בעצמנו שאם נתחדש ונשכח מהעבר אזי באמת הכל נמחק, ואנו נעשים כמו גר, המכונה "תינוק שנולד", כפשוטו.
כל הנפילות והכבדות וזכרונות מהעבר הם רק תוצאה מכך שאנו חיים בעולם שיש בו זמן ומקום, ולכן שייך לומר 'אתמול', 'מחר', 'רחוק', 'קרוב'. אבל עלינו לדעת שבשורש הבריאה, שם למעלה, לא שייך המושג הזה של מקום וזמן, שם הכל מתאחד יחדיו – המוקדם והמאוחר, הרחוק והקרוב. ואם אמנם רק הצדיקים מבינים זאת, ואנו אין בכוחינו להבין את עומק משמעות הענין של "למעלה מהזמן", אך בכל זאת דבר אחד יכולים אנו כן להבין, שאין זה כל כך פשוט שאכן יש "עבר".
זהו לימוד נפלא שהצדיקים מלמדים אותנו, לימוד שהוא "פלא" ממש, איך מצד אחד להזדרז לקיים את התורה שכל עיקר מצוותיה הוא בתוך המושגים הנקראים "מקום" ו"זמן", וממילא גם מזרזים אותנו לעסוק תמיד בתשובה וחשבון הנפש לבדוק את העבר. אך מצד שני, תיכף לאחר מכן, להתעלות למעלה מהזמן והמקום, אשר שם אין עבר ועתיד, ורק להתקרב ולהדבק בהשי"ת, ועל ידי זה להיות כתינוק שנולד ממש.
ולכן אחי היקר, בכל פעם שהנך רוצה להתחדש להוציא לפועל דבר שבקדושה, תבדוק עצמך האם כבר קבלת מהצדיקים את האמונה בלימוד הזה, כי רק באופן שכזה תוכל תמיד לעבוד את ה' בשמחה והתחדשות, ותזכה להמשיך על עצמך חיות חדשה בכל דיבור של תפילה ובכל אות של לימוד התורה ובכל שבת ומועד.
את הקריאה "אין שום ייאוש בעולם כלל" ודאי שמעתם. איך יתכן אחרת?! אך האם שמעתם גם מתוך איזה מצב פרצה הקריאה? מה קדם לזעקה זו?
ובכן, מעשה שהיה כך היה:
היה זה בשנת תק"ע, בשבת נחמו, חודשים ספורים בטרם הסתלקותו של רבינו הקדוש. רבינו ירד אז למצב של "פראסטיק" [איש פשוט לגמרי], עד אשר נשבע בשבת קודש ש"אינו יודע כלום" (חיי מוהר"ן, רטו) – – –
ומתוך מצב כזה, של אי ידיעה, של הסתלקות כל ה'מוחין' ה'ידיעות' וה'השגות', מצב של 'פראסטיק' ממש, מצב שבו אפשר להישבע בנקיטת חפץ כדוגמת יום השבת 'שאין אני יודע עתה כלום, כלום ממש'… משם דווקא זעק בקול עמוק גדול, קול חזק ולא יסף: "גיוואלד! זייט אייך נישט מייאש!!! קיין יאוש איז גארניט פאר האנדין!!!"
ממקום זה בחר רבינו הקדוש לזעוק את זעקתו, הזעקה הנצחית, המהדהדת עד עצם היום הזה: גיוואלד, אין יאוש בעולם כלל! משם, מתחתית הבור, מהחלל הפנוי, בחר להשמיע את קריאתו: אל תתייאשו!
ללמדנו, שהייאוש אינו קיים כלל, גם במקומות שכאלה.
* * *
עומדים אנחנו עתה בעקבי הרגליים; העקבים של השנה, העקבים של הגלות, ואף העקבים של הירידות, במקום שעליו נאמר: "ותרד פלאים אין מנחם לה".
אם עד היום היו לנו ירידות ומעידות, שהיו בגדר הנורמה, הרי שכיום ירדנו פלאים. ירידות חסרות פשר. מעדנו לתוך מקומות 'חלולים' שקשה למצוא בהם קורטוב של הגיון או נחמה. הגענו לעקבים…
אבל! משם, מהעקבים הללו, אפשר כבר רק לעלות….
שם – אם מצוידים בכלים הנכונים – אפשר לגלות את האור הנסתר והגבוה ביותר!
* * *
תורות רבות נאמרו בליקוטי מוהר"ן על קוטב זה, כשהצד השווה שבכולן הוא: במעמקים החשוכים, שם מסתתר האור הנעלם ביותר! ואם מנצלים את אותם המחשכים, אפשר להתחבר לאורות נשגבים!
דווקא כאשר מתקרבים, בכלל ובפרט ובפרטי פרטיות, למצב של עקב שבעקב, חושך שבחושך, הסתרה שבהסתרה, העלמה שבהעלמה – דווקא משם יש אפשרות להתעלות ולגלות 'אורייתא דעתיקא סתימאה', ה'תורה הגנוזה', ה'תורה הצפונה', (עפ"י ליקו"מ ח"א, לג), ומשם דווקא מתחילים להתגלות אורות 'תורת הנסתר', 'תורת הנשמע', תורת ה" בעצמו (עפ"י ליקו"מ ח"א, כב), משם דווקא מבצבצת ויוצאת הקריאה: 'איה מקום כבודו', 'מאמר סתום', 'כתר עליון' (עפ"י ליקו"מ ח"א,ה נו וח"ב יב).
* * *
נשאלת רק השאלה:
מהו אם כן התנאי? מה הם הכלים אשר על ידם ניתן לגלות במחשכים את האור הגדול? מה גורם לאותו אדם הנמצא במעמקי הדמיון והבלבול לגלות את הקשר העמוק עם השם יתברך הממתין לו דוקא שם?
הביטול!
הרגשה פנימית, אמיתית ועמוקה, שהכול רק 'מתנת חינם', רק 'נדבת חסד' ממש, בלי שום זכות מצידנו כלל, אלא רק בגלל חסדו ורחמנותו של האין סוף יתברך ויתעלה (עפ"י ליקו"מ ח"ב, עח).
אם ישכיל האדם, יְנַצֵל את מעידתו, כדי לראות את שפלותו ואפסיותו, ולגלות את רחמי ה'. אז תגרום לו נפילתו להקים את נקודת השפלות שבקרבו לתחיה – והרי לנו תחיית המתים ממש! (עפ"י ליקו"מ ח"ב, עב).
* * *
אמור מעתה: דורנו דור עקבתא דמשיחא, תפקידו להחיות את נקודת השפלות ולגלות את גדלות ה', דוקא מתוך העקביים! מתוך הקשיים והמרמורים.
וכי לא כך אנו קוראים השבוע בתורה:
'והיה עקב' – 'תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם'… דוקא בעקב, בסוף, כשכבר כלו כל הכוחות, דוקא ברגעי משבר, כאשר הגעת, חלילה, למצב בו יכול הינך להוכיח, לעצמך, ולכל הסובבים אותך, איך שבאמת כבר אין תקווה ואין נחמה, – משם דייקא תגלה את עצמותו של בעל החסד ובעל הרחמים…
דוקא מתוך הרגשת האפסיות הזאת, תצמח קרן בן דוד, להביא לך את ה"ושמר הוי"ה אלוקיך לך את הברית ואת החסד"… ותצליח להחזיר עטרה ליושנה בהתגלות מלכותו יתברך, בכלל ובפרט, ברוחני וגם בגשמי.
* * *
הבה, אם כן, נהפוך את מחשבות הייאוש, למחשבות של "אין עוד מלבדך". נתרגם את המרמור למילים קדושות: 'רבונו של עולם, אני לבדי אינו יכול מאומה, אתה חיי, אתה משוש לבי. בלעדך, כל כך עצוב לי'…
הבה נהפוך את מחשבות החדלון וחוסר אונים, השכיחים לרוב אצל השוהים בעקביים – למחשבות של הכרה בהשגחה פרטית, ולהכרת תודה על מה שבכל זאת זכינו לחטוף [כי הרי עכשיו רואים כמה זה לא מובן מאליו…]
ואז ימלא שחוק פינו, בראותנו עד כמה גרמו לנו העקביים קרבת אלקים…
"עיקר הכלי זיין של איש הישראלי הוא התפילה. וכל המלחמות שצריך האדם לכבוש, הן מלחמות היצר הרע והן שאר מלחמות… הכל הוא על ידי התפילה… ועל כן, מי שרוצה לזכות לקדושת ישראל באמת, צריך להרבות בתפילות ובקשות ושיחות בינו לבין קונו, כי זה עיקר הכלי זיין לנצח המלחמה" (קיצור ליקוטי מוהר״ן ח״א ב).
יעקב אבינו, כשהוא אומר ליוסף שהוא כבש את עיר שכם הוא מתבטא ואומר (בראשית מט) ״אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי״ חז״ל מבארים לנו שהחרב והקשת האלה אינם כפשוטם אלא כוונתו היתה על תפילותיו ובקשותיו (ע"פ התרגום והגמ' ב"ב קכג.). נמצינו למדים שיש לנו נשק מודרני, נשק חדיש, נשק אשר בכוחו למגר את כל אוייבנו בגשמיות וברוחניות. נפלה עלינו אם כן, חובת היום להצטייד בנשק ולהשתמש בו בכל כוחינו.
נראה אמנם מיותר, אבל מחובתי לציין במאמר זה, שהדבר פשוט, שבמקביל להשקעה על זמן לתפילות, יש לנצל את שאר הזמן הפנוי לעסק התורה הקדושה בהתמדה, אשר היא עיקר התרופה מול כוחות הרע. (ולא הארכתי מענין לימוד התורה מפני שאין זה הנושא המרכזי של החוברת), אבל חייב להיות שילוב מאוזן בין השתיים כמאמר חז״ל (נדה עא ע׳׳א) הא בלא הא לא סגי. וכהתבטאותו של החזון איש זצ׳׳ל "הלימוד והתפילה קשורים זה בזה. עמל הלימוד עוזר לאור התפילה והתפילה עוזרת את הלימוד, מפני שהכל בידי שמים, גם הצלחת הלימוד ועליה ביראה" (קובץ אגרות ח״א, ב).
אגב, מסופר על הרבי מאוסטרובצא זצ"ל שמסר שיעור בישיבתו. ופעם אחת התעוררו באיזה קושיא עצומה בסוגיא. וכמה שניסו ליישב לא עלה בידם. בשלב מסויים נוצרה בחדר דממה. כולם החלו להעמיק את מחשבתם, כולל הרבי בעצמו. לאחר חמש דקות בדיוק הפר הרבי את הדממה במספר מילים אשר יישבו את כל ההדורים.
כשראה הרבי את פניהם המשתוממות של השומעים אשר התפעלו מאוד מהתירוץ. איך אפשר תוך חמש דקות למצוא כזה תירוץ. ענה הרבי ואמר, זה לא היה תוך חמש דקות. ארבע דקות התחננתי לבורא עולם שיאיר לי את העינים, מהו התירוץ. דקה אחת חשבתי… (מובא בהתחזקות בתפלה לה' עמי קטו).
והנה, יש כאלה הסבורים שבענייני רוחניות אין מרבים כל כך בתפילות, וסמכו את דעתם על מאמר חז"ל (ברכות לג ע״ב) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. ומשמע שבענייני יראת שמים על האדם להתמודד בכוחות עצמו. אולם בודאי הבנה זו בטעות יסודה. שהרי חז"ל הקדושים בעצמם קבעו לנו תפילות על רוחניות ויראת שמים, כמו שאנחנו מבקשים יום יום "ותן בליבנו בינה להבין ולהשכיל… ויחד לבבנו ליראה ולאהבה את שמך" ובעוד מקומות.
אלא כוונת חז"ל הם שבעניני גשמיות, הקב"ה כבר בוחר לנו מראש את גורלינו. האם נהיה עשירים או עניים, האם תהיה לנו וילה או בית פשוט, מכונית סובארו או מרצדס, אדם גבוה או נמוך. אבל בעניני יראת שמים משאירים את זה פתוח. תבקש – תקבל. לא תבקש – תתמודד לבד. כי ״פשוט הדבר שיש ביד הקב״ ה להטות לב בני האדם לטובה״ (מהרש״א במסכת ע״ז דף ה ע״א על הגמרא ״היה להם לומר תן אתה״, עיין שם) הבחירה שלנו היא אם לשתף אותו בעזרה.
הרבי מקוצק, היה מבאר את זה כך, הכל בידי שמים, בעניני גשמיות, כשמבקשים מהשי״ת כל מיני דברים אין הכרח שתתמלא הבקשה, כי לפעמים זה לא לטובתו שיתעשר וכדומה. חוץ מיראת שמים, שבזה בודאי תתקבל בקשתו. (מובא בספר שאיפות עמוד רסה).
האם שומעים אותי?
נחתום בבעיה העלולה להתעורר אצל אנשים מסויימים (ולפעמים זה גם קורה לנו) האומרים: תשמע, הכל טוב ויפה. זה דבר נפלא לייחד זמן ביום לפגישה אישית עם בורא העולם, אבל בכל זאת, הלא אני יודע את מיעוט ערכי. כמה אני רחוק מהשם יתברך, וכי הקב״ה, מלך מלכי המלכים, שומע ומקשיב לי? אני מאמין שיש כאלה צדיקים שהם באמת מתקשרים עמו כראוי. אבל אני, וכי אני מעניין אותו בכלל? כיצד אדע שהוא מקשיב ושומע אותי? הלא איני מופיע בין גדולי ישראל המתפרסמים בעלוני הצדקה…
התשובה לתחושות אלו היא פשוטה מאוד. נכון שיש מעלה לתפילתם של צדיקים, על תפילתם יש פחות קטרוגים. אבל חס ושלום להעלות על הדעת שהתפילות של האנשים הפשוטים הולכת לאיבוד. עלינו לדעת שאין שום תפילה נאבדת. במשך ההיסטוריה של עם ישראל ראינו כיצד עלו תפילות של אנשים פשוטים ביותר והצילו ברגע האחרון את כלל ישראל. ואפילו תפילות של רשעים, עובדי עבודה זרה, כשהם פנו לבקשת עזרה מהבורא יתברך, וזה היה באמת, הם נענו כנגד כל הסיכויים.
בשפה פשוטה יותר. אתה בודאי מכיר את התופעה כאשר מתקשרים למישהו. ולפתע נדמה לך שהוא לא שומע. ואז אתה צועק לתוך השפופרת: הלו, הלו, אתה שומע? והוא אכן צועק לך: כן, כן, דבר, דבר! אבל יש במכשיר שלך בעיה מסויימת שאתה הוא זה שלא שומע. ואז אתה פונה אליו שוב ושואל: אתה שומע אותי? והוא עונה: כן, כן, אני אתך.. אבל אתה שומע רק רשרושים. ואז, בשלב מסויים אתה מנתק את השיחה.
אם תפגוש אותו למחרת ברחובה של עיר. הוא זה שישאל אותך מדוע ניתקת את השיחה? הלא שמעתי אותך מצויין…
ואז, אתה תבין שהרשרושים היו אצלך.
עוד יגיע היום, שהקדוש ברוך הוא יאמר לנו. מדוע הפסקת לדבר איתי? הלא שמעתי אותך טוב טוב! התענגתי מכל דיבור שלך, ניסיתי גם לענות לך, אולם לא הצלחת לזהות את קולי…
כך מתבטא אליהו הנביא זכור לטוב (תנד״א זוטא פ״ו) אמר הקב״ה, כשאני רואה בני אדם, אע״פ שאין בהם תהילה ושבח של תורה ומעשים טובים, לא במעשה ידיהן ולא במעשה אבותיהן, אלא רק בשביל שהם עומדין ומודין ומברכין ומשבחין ומרבים תחנונים לפני, אני נזקק להם וכופל להם מזונותיהם.
ממה נפשך, אם אתה מתפלל שלש תפילות ביום, זאת אומרת, שיש לך אמונה שהקב״ה שומע ומאזין לך. אז גם כשתדבר עמו בזמן אחר הוא ישמע אותך. ואם אתה חושש שאין לך אפשרות לשוחח עמו בזמנים אחרים. אם כן, מדוע פשוט לך שהוא שומע אותך כל יום בשמונה עשרה?
אם רק תנסה לקיים את ההנהגה הזאת, תקבל במשך הזמן תחושות ברורות ששומעים אותך, מקשיבים לך, מתייחסים אליך, אתה תגלה התפתחויות כל כך מפעימות עד שתתחרט שלא עשית את זה עד היום. וגם אם עדיין לא תרגיש, הלא אמונה יש לך. ואתה מאמין שהקב"ה מלא כל הארץ כבודו, ויודע מחשבות בני האדם, אז יש לו איזה בעיה לשמוע ממך כל דיבור?
הדברים כל כך פשוטים, וחבל שצריכים להעלות אותם על הכתב. אבל כשהיצר הרע רוצה לבלבל ולטשטש, צריכים להתבטאות בפירוש, שיהיה הכל ברור.
ומי שעדיין לא כל כך מרגיש ששומעים אותו. הייתי מציע לו לומר בפה מלא לפני השי"ת: אני מאמין באמונה שלימה שאתה שומע אותי עכשיו ממש. וכל מילה שלי חשובה ויקרה בעיניך. בשלב מסויים זה יכנס טוב טוב ללב.
סיכום עד כאן
זהו זה. המסר המרכזי של סדרת המאמרים הזאת הועבר עד לשורות אלו. אם הדברים שנאמרו כאן נראים לך אמיתיים, מחייבים וחשובים, אתה מוזמן להמשיך הלאה לפרק הבא לדון וללמוד את המקצוע, מה עושים בתכל'ס שישים דקות כל יום מול הבורא. אבל אם העסק הזה נראה לך בזבוז זמן אחד גדול או ריחוף אחד גדול או לא שייך לדור שלנו, אז תסגור בבקשה את המאמר, כי אין לי מה להוסיף לך. תוכל לשמור אותו במועדפים, ולנסות לפתוח אותו שוב כשתחפוץ לדון בזה שנית. הפרק הבא כבר לא מיועד לך.
לא באנו לחדש דבר, אלא להזכיר את הידוע והמפורסם, שעבר בקבלה איש מפי איש מאז רבינו הקדוש דרך תלמידו הנאמן רבי נתן זי"ע, דרך שאר התלמידים בלי יוצא מן הכלל.
עד שלפני שנים מועטות ירדה הסתרה לעולם והחושך יכסה ארץ, עד שהדברים הברורים והפשוטים נשכחו, וגם רבים המתקרבים החדשים שאינם יודעים את הדברים שתמיד היו ברורים לכל מי ששם רבינו הקדוש נקרא עליו.
בבירור ענין "צדיק האמת" המובא בספרי רבינו, והדרך להתקרב אליו, ולהבין בצורה ברורה מי הוא צדיק האמת, ואיך עברה ועוברת השארת דעתו הקדושה בעולם מדור לדור עד ביאת גואל צדק במהרה בימינו.
על כסאו לא ישב זר – פרק ד: 'התלמידים יעשו תלמידים'
בתחילת מסכת אבות מובא דברי התנא "והעמידו תלמידים הרבה" לכאורה יש לשאול, מדוע נקט התנא בלשון "העמידו"? ולא "תלמדו" וכיו"ב? אלא לענייננו אפשר לדייק מלשון זאת שתלמיד אמיתי מוסר לתלמידו הקדמות, כדי שיוכל הוא לעמוד על רגליו, להיות בבחינת החי נושא את עצמו.
והם התלמידים האמיתיים של הצדיק שמוסרים הקדמות אמיתיות לאלה שעוסקים לקרבם ומודיעים להם מכוחם, שגם הם ביכולתם לזכות לכל אוצרות הטוב שנמצא אצל הצדיק, ולהתעדן באורו הגדול, כי באמת כל אחד יכול לזכות בכוחו של רבינו הקדוש לבוא אל תכלית תיקונו הטוב שבשבילו בא לעולם.
אמר רבינו הקדוש: "אני יכול לעשות איש כשר, שקורין "גיטער יוד", כמוני ממש:" (חיי מוהר"ן ר"ל וראה בשבחי הר"ן סעיף כ"ו). על כן, ראשית לכל, המקורב לרבינו צריך שתהיה לו אמונה בעצמו, שהוא יכול לזכות בכוח רבינו לכל המעלות והקדושות שבעולם. והסימן של התלמידים האמיתיים שהם מחזקים את האדם שיאמין בעצמו ובכוחו, שהוא יכול לזכות לקבל מרבינו את כל האוצרות הנפלאים ששייכים לנשמתו.
לאפוקי מאותם אנשים גדולים (עיין במעשה מאבידת בת מלך מהאדם הגדול עם האילן הגדול, המרמז על בעלי מדרגה בתורה ועבודה) שעוקרים מן האדם את האמונה בעצמו ואומרים לו השכם והערב שכל הידיעות שלו הם כלום וכל ההרגשות שלו מוטעים וכו' ובלעדיהם אינו יכול להגיע לשום דבר, ורק בכוחם יבוא למה שצריך וכו' וראה מה שכתב רבינו בתורה י"ח (אות ג') "ולפעמים חושב אדם בעצמו שיש לו רחמנות על העולם ורוצה בהנהגתו, ובאמת זהו הרודף אחר הכבוד, ותולה רדיפתו ברחמנות".
ומצוי לפעמים, שאדם נעשה עייף מגודל ההרפתקאות והנסיונות והעליות והירידות שעוברים עליו בעבודת ה', ושוכח שכבר הקדים רבינו ואמר שעל כל אחד מוכרח לעבור אלפים ורבבות עליות וירידות בלי שיעור, ושעל כל הצדיקים עבר כדברים האלה ממש, ומגודל הירידות שלו נדמה לו שכנראה דברי רבינו אינם יכולים לפעול אצלו לטובה ח"ו, על כן הוא מחפש איזה איש כשר ועובד ה' להשען עליו ולקבל ממנו, אבל לא באופן של 'החי נושא את עצמו' כנזכר לעיל דהיינו כדי לקבל חיזוק בדעת רבינו ולהתחדש בעבודת ה' ביתר שאת, אלא כדי להתלות בו ולקבל חיות ממנו. וזה פגם אמונת חכמים ממש, כמו שכותב מוהרנ"ת, שכשדיבר עמו רבינו מעניין אמונת חכמים, היה הדבר לפלא בעיניו, כי נדמה לו שיש לו אמונת חכמים, ואמר לו רבינו: "אבל אין לך מספיק אמונה בעצמך".
וכוונת הדבר, שדרכו של הבעל-דבר שמתלבש עצמו באיצטלא של ענוה, ומכניס באדם מחשבות של קטנות אמונה בעצמו, שאינו שווה כלום, ושאינו מקורב באמת לרבינו כי עדיין אין לו אמונה ברבינו בשלמות, וביותר אורב עליו בשעת ירידה ונפילה, וכל כוונתו לרחקו מהצדיק. ומוהרנ"ת זועק על זה בהלכות פקדון ה' אות ז':
"וביותר צריך להתחזק ולהתגבר להאמין בעצמו, להאמין שגם מעט עבודתו ועסקו בתורה יקר מאוד אצל השי"ת, בפרט מה שזכה להתקרב לצדיקים וכשרים אמיתיים ולהאמין בהם, שזה יקר מאוד מאוד אצל השי"ת. כי אפילו אם יאמין בהשי"ת ובצדיקים ובחבריו הכשרים שכולם צדיקים, אבל אינו מאמין בעצמו, דהיינו שאינו מאמין שאמונתו שמאמין בחכמים אמיתיים וכו' יקר מאוד מאוד, גם זה פגם אמונת חכמים, ובאופן אחד פגם הזה גרוע מהכל, כאשר מצוי נגע המספחת הזאת בכמה בני אדם…
"כי מי שרוצה לחוס על חייו, צריך לבקש מהשי"ת עד שיתחזק באמונת חכמים כל כך, עד שיאמין גם בעצמו, דהיינו שיאמין בגודל כוח צדקתם של הצדיקים אמיתיים עד שבוודאי יתקנו גם אותו ויעלו אותו מעלה מעלה, אם יאחז עצמו להיות דבוק בהם כל ימי חייו. כי אמונתו בעצמה שמאמין בהצדיקים ומתקרב אליהם יקר מאוד מאוד". עד כאן לשון קדשו.
רואים כאן שגם נקודה אחת של אמונה ברבינו היא יקרה מאוד מאוד, ובוודאי אם האדם יאמין בכוח של המעט הזה, יעלה לאמונה גדולה יותר, כמבואר מתוך המאמר 'אזמרה'. והעיקר, שלא יחשוב האדם שאם עדיין אין לו אמונה שלמה ברבינו, אינו יכול לזכות להגיע לתיקונו, כי כוחו של רבינו הוא עד שיעור וכמו שאמר קודם הסתלקותו: "מה יש לכם לדאוג כשאני הולך לפניכם, ומה אלו הנשמות שלא הכירו אותי כלל הם מצפים על תיקונים שלי, מכל-שכן אתם. אלו האנשים שמתו מקדם עמהם יש איזה יגיעה וכו' אבל אתם, מה יש לכם לדאוג, מאחר שאני הולך לפניכם אין לכם להתירא כלל" (ימי מוהרנ"ת).
ועל כן היה דרך אנשי שלומנו בכל הדורות, שאחרי שהיו מקרבים נפש לרבינו, היו מניחים אותו להמשיך לבד למצוא דרכו בהתקרבות לצדיק, בבחינת "העמידו תלמידים" כנ"ל, ולא היו מניחים לו להיות כרוך אחריהם ימים ושנים הרבה. כי ידעו שכל אחד צריך לקבל דרכו המיוחדת לו מהצדיק לפי שורש נשמתו, כמובא בתורה ד'. וכן כדי שלא יכחיש אחד את חברו, כמובא בהתורה של בעל השדה (ליקו"מ ס"ה), עיין שם. כי אדרבא, דווקא אילן גדול צריך ליזהר שלא יכחיש את האילן הקטן הרך בשנים, אלא להניח לו לגדול כראוי ולקבל חיותו מבעל השדה בעצמו.
נפה – המשובח מכולם
גם התלמיד שמקבל מן התלמיד היותר גדול ומובהק ממנו צריך להיות חכם המבין מדעתו מה ראוי לו כרגע לקבל לפי כליו, מה מתאים לדרגה שלו ומה לא, כמובא בדברי רבותינו ז"ל במסכת אבות פרק ה' משנה ט"ו: "ארבע מידות ביושבים לפני חכמים: ספוג, ומשפך, משמרת, ונפה. ספוג – שהוא סופג את הכל, (בין מים עכורים בין צלולים, כך יש מי שליבו רחב ומקבל כל מה ששומע, ואין בו כוח לברור האמת מן השקר). משפך – שמכניס בזו ומוציא בזו, (כך יש מי שמקבל כל מה שלומד וכבולעו כך פולטו). משמרת – שמוציאה את היין וקולטת את השמרים, (מוציא כל מה ששומע בבית המדרש, וקולט דבר של בטלה). ונפה – שמוציאה את הקמח וקולטת את הסולת, (וכן היו עושין למנחות. כך יש מי שיש בו כוח לברר וללבן שמועותיו, וקולט האמת מן השקר והבטל). עד כאן דברי המשנה בתוספת פירוש הרע"ב, ושם מבואר שהמידה האחרונה היא המשובחת מכולם.
והנה, לכאורה יש להתפלא: הלא חז"ל הקדושים מדברים מתלמידים היושבים לפני החכמים האמיתיים, ומדוע המידה המשובחת ביותר היא נפה, לכאורה הספוג הוא המעולה ממנה, שסופג הכל כמות שהוא, באמונה ובביטול גמור? אלא, שלעניננו, יש כאן לימוד גדול מאד, יסוד חשוב ביותר לכל החפץ לחוס על נפשו באמת, וזכה להתקרב אל אנשי אמת. כי לא די שמקורבים לתלמיד אמיתי איש אמת, אלא המקבל עצמו צריך להיות גם הוא אמיתי, דהיינו שיחפש את האמת וישפוך ליבו הרבה לפני ה' יתברך שיזכה למצוא את האמת לאמיתו השייכת אליו, שרק אז יגיע אל נקודת האמת לאמיתו. כי אם לא כן, יוכל לעוות הרבה את דברי הגדול שקיבל ממנו ולהיות בבחינת משמרת, שקולט את הפסולת ואת הדברים הטפלים בלבד.
כי מי שבקי במדרשי חז"ל ומעשיות הש"ס וכן בדברי ימי הדורות, יודע שיש מעשיות לאין ספור על תלמידים שלא היו הגונים וקלקלו הרבה לדורות, אעפ"י ששימשו חכמי אמת. וכל זאת מפני שלא השכילו לבקש את האמת לאמיתה, את הסולת הברה והנקיה, והפכו העיקר לטפל והטפל לעיקר, והטעו ובלבלו את העולם (וגם הרבו מחלוקת על לא דבר).
ובזה יובן, מדוע בהלכות שלוחין ה' ששם מדבר מוהרנ"ת איך שצריך לחפש ולבקש את הרוח הקודש של הצדיק, כותב קודם ש"צריכין לחפשו ולבקשו יותר ויותר, לסלסל ולחפש בתורתו הקדושה ולילך בדרכיו ואורחותיו הקדושים, ולבקש ולהתחנן הרבה לפני ה' יתברך עד שיוריד דמעות הרבה, עד שישפוך לבו כמים לפני ה', עד שיזכה למצוא ולהשיג פנימיות כוונת תורתו הקדושה, שזהו בחינת הצדיק בעצמו, כי עיקר הצדיק הוא תורתו הקדושה ששם גנוז רוח הקודש שלו". ורק לאחר זאת כתב: "וצריכין להאמין שבודאי נמצא אחד או רבים שהם תלמידיו האמיתיים שקיבלו תורתו ודרכיו ועצותיו ורמזיו הקדושים".
וגם בהמשך דבריו רואים זאת: "אעפ"כ יהיו נמצאים כמה וכמה יחידי סגולה שיתחזקו בכל הנ"ל, לשוטט ולחפש ולבקש את דבר ה' שהוא דברי חידושי התורה של הצדיקים האמיתיים, ויבקשו עד שימצאו התלמידים האמיתיים".
כי רק מי שמחפש באמת את האור של רבינו בספריו הקדושים, ובתפילה וצעקה והתבודדות הרבה הרבה, עד שיוריד דמעות כמים מתוך געגועיו לאורו הקדוש, הוא זוכה לבסוף גם להתחבר עם תלמידיו האמיתיים אשר זכו לדבוק באמת ברוח קדשו. וגם על ידי רוב תפילתו ובכייתו יש לו את הדעת האמיתית מה ראוי לו לקבל מהתלמידים לפי צרכו ושעתו ומקומו, ומה לא שייך אליו.
כי גם זאת צריך לידע, שאין זה אומר שאם התלמיד זכה בכוח רבינו לדרגות נפלאות בקדושה ובהרגשת דעתו הקדושה, הוא כבר מבורר בתכלית הבירור מריש כל דרגין ועד סוף כל דרגין. "כי עצם האמת שהוא בחינת אבן טוב, אין מי שישיגו כי אם הצדיקים האמיתיים הגדולים במעלה מאד, אבל שאר העולם אפילו הכשרים והצדיקים קצת, כל האמת שלהם הוא בבחינת חלון שאעפ"י שהוא אמת, אבל אין האמת ברור בתכלית הברירות" (הלכות נזקי שכנים ה', ב').
ומאידך גיסא; אין זה אומר שאם התלמיד עדיין לא זכה ל'כמוני ממש', לכל הטובות שיש אצל רבינו בתכלית המעלה והשלמות, ולתכלית ההזדככות, אזי אי אפשר לקבל ממנו התחזקות אמתית בעבודת ה', כי בשביל זה נתן לנו רבינו את ה'שיחת חברים', לקבל דין מן דין את הנקודה הטובה.
רק הרבי יכול
הכלל, שתהא דרגת התלמיד אשר תהא, אינו יכול לעסוק בתיקון נשמות ישראל, דבר ששייך אך ורק לרבינו בעצמו. ומי לנו גדול ממוהרנ"ת, אשר בוודאי זכה ל'כמוני ממש' בשלמות שאין שלמות למעלה ממנה, וזכה שלא יהיה לו שום דעת משל עצמו, אלא כל דבריו נמשכים מרבינו הקדוש בעצמו, כי הוא הלבנה הקדושה שאין לה מעצמה כלום, ואור השמש מאיר בה להחיות אותנו בלילה הארוך הזה, והוא בכל כתביו מדבר אך ורק מכוחו של רבינו, ומעולם לא שמענו שתלמידי מוהרנ"ת עשו לפניו וידוי דברים או כיוצא בזה, כי ידעו נכוחה בבירור גמור ומוחלט שרבינו חי וקיים והוא לבדו עוסק בתיקון כל הנשמות.
כן ידוע שבשנה האחרונה לחייו הקדושים של מוהרנ"ת לא רצה לומר תורה באומן בר"ה, והסביר טעמו של דבר: שלא יאמרו שבאים לאומן לר"ה כדי לשמוע דברי תורה ממנו, אלא שיידעו שבאים אל רבינו כציוויו הקדוש.
תמצית הדבר, שצריך לידע שהגם שצריך וראוי לקבל את דעת הצדיק מתלמידים אמיתיים, אבל מטרת כל זה, כדי ללמוד מהם איך להיות גם כן תלמיד של רבינו, ולא שחלילה יבוא לידי מחשבה שהתלמיד בפני עצמו יש בו ממש ופועל איזה תיקונים, או מעלה את התפילות או שאר דברים אשר הס מלהזכיר, כי דבר זה אין לו שום שורש בספרי רבינו, אדרבא, בכל מקום שנזכר מעלת התלמידים, מדבר מעוצם ביטולם לצדיק וחיפושם אחר רוח קדשו על ידי עסקם כראוי בתורתו, כמובא בהלכות שלוחין ה' סעיף י"א וזה לשונו:
"ואם כן לפי דרכנו עתה יתפרש המקרא כך: כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחיתון, היינו בכל עת שיהיה נקרא אחרי מותי, דהיינו שלא תעסקו כראוי בתורתי ולא תחפשו ותבקשו אותי היטב כראוי, אז יהיה נקרא 'אחרי מותי' שהוא בחינת המיתה שהוא מסטרא דידכו (=מצידכם), ואז – השחת תשחיתו וכו'. אבל כל ימי יהושע והזקנים שעסקו היטב בתורת משה וסלסלו וחיפשו בה קדושת רוח הקודש של משה, בוודאי לא השחיתו כי עבדו את ה' כל ימיהם. ואז בוודאי נחשב שמשה חי כי באמת לא מת משה וכו' כנ"ל.
"וכן נוהג מדור לדור לעולם, שבכל עת שנמצאים צדיקים שעוסקים כראוי בתורת משה, באותו העת נחשב כאילו לא מת משה גם מסטרא דידן".
ועניין התלמידים הוא כמשל אחד שהיה חולה מאד עד שנואשו כל הרופאים מרפואתו, וכמעט אבדה תוחלתו ותקוותו, עד שלבסוף ברחמי ה' הגיע אל רופא גדול ונפלא מאד, שריפא אותו מחוליו הגדול. לאחר זמן, כששמע על עוד אחד שחולה במחלה זו, מיהר לספר לו על הרופא הגדול והנפלא שריפא אותו ואמר לו: "חוס על עצמך וסע אליו מהר, הוא בוודאי ירפא אותך ויציל את חייך!".
כן הדבר גם כאן, שהתלמידים שמלמדים לאחרים את תורתו של הצדיק באמת, יודעים ומרגישים היטב שאינם אלא כצינור בעלמא, ואינם נוטלים שום גדולה לעצמם. אדרבא, הם יודעים שאין זכות ומתנת חינם גדול בעולם כמו לדבר מרבינו ולקרב נפשות לאורו, כי רבינו הקדוש כבר הבטיח בפירוש שהאש הקדושה שלו תוקד עד ביאת המשיח, ואם כן, כמה צריכים לשמוח שמשמיים חמלו עליהם וזיכו אותם לקחת איזה חלק בעניינו הקדוש. וכמו שאמר רבי אברהם בר"ן: "עניין רבינו דומה לעגלה הנוסעת מאליה, אשרי מי שנכנס לתוכה ונוסע עמה, ואל לו לחשוב שבלעדיו לא היתה העגלה נוסעת".
ואני רופא אותה!
וזה שאמר רבינו הקדוש: "הבעל שם טוב זכרונו לברכה וכמה צדיקים עשו ותקנו בעולם מה שתקנו, ואחר כך שנפטרו ונסתלקו נפסק הדבר, הינו ההארה שהאירו בתלמידיהם והחזירום להשם יתברך, לא נמשך מדור לדור רק נפסק, על-כן צריכין לעשות דבר שיהיה לו קיום לעד. וכן דיבר עוד פעם אחת שצריכין להשאיר תלמידים שאלו התלמידים יעשו תלמידים אחרים, וכן התלמידי תלמידים יאירו להלן יותר ויותר, וכן לדורי דורות" (חיי מוהר"ן שע"ג).
'תלמידים' דייקא. היינו שלא ימשיכו את אורו של רבינו בצורת רביים אלא בצורה של תלמידים שעושים תלמידים. דהיינו שמקרבים אנשים לרבי האמת, שהוא רבינו הקדוש, ומאירים ומלמדים לכל מי שומע את דבריהם, ש'צדיק האמת' עם כל מעלותיו ותיקוניו הוא רבינו הקדוש בעצמו. ומקטינים עצמם, ולא לוקחים לעצמם גדולה ושררה אשר לא קיבלו מהשמיים, ומדגישים ש"על כסאו לא ישב זר ולא ינחלו אחרים את כבודו" (אשר חז"ל כיוונו ברוח קדשם בברכת הפטרה על רבינו ז"ל כמובא בכוכבי אור) וגם אם אותם תלמידים לאורך הדורות, הם בעצמם תלמידי חכמים ועובדי השם מופלגים, ובעלי השגה, וזכו למעלות קדושות ונשגבות ונוראות, הם יודעים בעצמם שכל זה רק טיפה מן הים מכוחו וגדולתו של רבינו שכולנו יונקים מאורו.
את האמת הנשגבה הזו הם מעבירים בצורה שאינה משתמעת לשני פנים לשומעי לקחם. דהיינו: שרבינו הקדוש רבי נחמן מברסלב זכר צדיק וקדוש לברכה הוא הרבי, וכל התיקונים הנפלאים והחכמה בינה ודעת שגילה עדיין מאירים ויאירו עד ביאת גואל צדק, כמו שאמר בפירוש: האש שלי תוקד על ביאת המשיח האש "שלי" דייקא. ואותם תלמידים צדיקים ועובדי השם כוללים עצמם כתלמידים המקבלים מאורו, ומודיעים לכל שומעי לקחם שעל כסאו של הצדיק האמת לא ישב זר, דהיינו שעם כל גדולתם ועבודתם אין בכוחו של אף אחד לרפא נגעי הנפש, ולהביא את האדם אל גמר תיקונו בשלימות, אלא רבינו הקדוש לבדו קיבל מהשם יתברך את התפקיד לעסוק בתיקונה ורפואתה של הבת מלכה שהיא השכינה הקדושה, וכן כל אחד מישראל שהוא אבר מהשכינה. וכמו שסיים במעשה הנורא שגילה, ואמר: "ואני רופא אותה" והצביע על עצמו. כי רק לו ז"ל הכוח והיכולת לרפא את נשמות ישראל ולקרב הגאולה (ועיין במעשה מז' בעטלרס ביום השישי).
ואותם תלמידים אמיתיים בכל הדורות יודעים ומבינים שגם הם נצרכים לתיקוניו ורפואותיו, וכמו שנראה בפירוש אצל מוהרנ"ת שהעביר זאת לתלמידיו, כמו שכותב במכתבו (על"ת רנ"ה) :
"ועתה הט אזנך ושמע אמרי מחדש, ותדע שהיה זה סמוך צדיק גדול קדוש ונורא מאד מאד, אשר מסר נפשו בכל עת בשביל טובות העיקריות לרחם עליהם להחזירם למוטב בעצות נפלאות ונוראות וכו'. שזה עיקר הרחמנות על ישראל עם קדוש, והוא בנפלאותיו והשגתו העצומה הודיע לנו שאיש הישראלי יחיה ויחזק עצמו בכל יום על ידי כל נקודה ונקודה טובה שיחפש וימצא בעצמו עדין. וביאר זאת בפסוק ועוד מעט ואין רשע וכו', ובפסוק אזמרה לאלקי בעודי וכו'. ואחר כך אמר שהוא נוסע בשביל עסק זה ללעמבערג, וגלה נוראות בענין המשכן שהצדיקי אמת בונים בכל דור, עד שהאיר עינים המביטים על האמת בהמשנה החזן רואה וכו'.
מי שמע כזאת וכו' ואני בעניי זה כמה שעות בשכבי על משכבי קדם שקמתי חשבתי רק בזה וכו' ויותר מזה יש בלבי שאי אפשר לבאר. ויותר מזה גם אנכי איני יודע, רק אני מאמין ומבין מרחוק מאד, שהוא דרך נפלא ונעים ונורא ואדיר ומתקן וכו'
ועל כולם ועל כולם כל חיותינו ותקותנו ושמחתנו הוא בכוחו של זקן שבזקנים הקדושים, תהילה לאל יש ויש לנו על מי לסמוך, זכרו זאת והתאוששו והתחזקו את כל אשר עשה עמנו, אלמלא לא גילה אלא התורה הזאת 'אזמרה' דיינו. מכל שכן וכל שכן שגילה תורות נוראות ומעשיות נפלאות ושיחות קדושות כאלה וכאלה ובודאי יגמור מה שהתחיל להקיצנו משנתנו על ידי כל פעלותיו הקדושות והנוראות. כי עדין עומד ומתפלל עלינו עם כל הצדיקים שוכני עפר, אשר לולא זאת לא היו לנו שום קיום כלל, וכמו שכתוב בזהר הקדוש אלמלא תפלות הצדיקים שמתו על החיים לא אתקים עלמא כרגע…
"…אשרי אזנים שכך שומעות, אשרי עינים שרואים זאת בספריו הקדושים. ואם אתחיל עתה לדבר בזה יכלה הזמן, כי מאד עמקו מחשבותיו, והעיקר מה שכתוב שם שכל מה שהחולה גדול ביותר צריך רבי גדול ביותר, שיוכל להכניס בו גם כן השגת אלקות. ותהילה לאל בחסדו אין אנו חולקים על הרבי האמת הזה, ואנו חותרים להתקרב אליו והוא מקרבנו ברחמיו בכל עת בדרכים נוראים ונפלאים, מה נאמר מה נדבר מה נשיב לה' על כל תגמולוהי, עלינו לשבח ולומר הלל שלם והלל הגדול בפרט בפסח על כל החסדים אמיתיים ונצחיים שעשה עמנו בעל הרחמים רב חסד ואמת. כן יוסיף ויוסיף להגדיל חסדיו עמנו יותר, עד נזכה בחיינו לקים דבריו זכרונו לברכה בשלמות באמת, נגילה ונשמחה בישועתו".
וצריך לדעת שאם מוהרנ"ת אשר רבינו קרא לו "יהושע שלי", והעיד עליו בפירוש שהוא יודע ממנו יותר מכולם, אם הוא כלל עצמו כתלמיד הצריך לרבו, מי יוכל לבוא אחריו ולומר דברים חדשים?
רבי אברהם ב"ר נחמן חזן ע"ה כותב שלפני הסתלקות מוהרנ"ת שאלוהו מי ימלא מקומו, והשיב: 'זה שהיה נושא את דליי המים'. כשכוונתו על ר' נחמן טולטשינער ז"ל שהיה משמש אותו ועושה גם את כל המלאכות הבזויות והפשוטות, ומובא בכוכבי אור בזה הלשון: "וכן היה, הוא היה דר באומן סמוך להקלויז בתור גבאי וחזן גם משגיח על הנר תמיד על ציון רבינו הק' ומרוב ענוותנותו הי' מרגיל בפי כל לקראו רק בשם שמש דקלויז. וכן חתם את עצמו "נחמן שמש דקלויז" והוא היה כל העוסק בהעתקת והדפסת ספרי מוהרנ"ת" (שיחות וסיפורים).
בוא וראה איך מגדיר ר' אברהם בנו מה זה ממשיך וממלא מקום מוהרנ"ת: שמש דקלויז, גבאי, חזן, מסדר את הנר תמיד, ועוסק בהדפסת הספרים.
ואף שר' נחמן אמר פעם עצה צריכים לשאול אותי כי בוודאי יש גדולי אנ"ש המובהקים שצריכים לשמוע מהם ולהתייעץ עמהם אבל לא בתור 'צדיק', רק שהם בקיאים וקיבלו הרבה ולמדו ויודעים הרבה. וכבר רבינו הבטיח שאש שלו תוקד עד ביאת משיח.
ואכן ידוע ומפורסם אצל כל חסידי ברסלב בכל הדורות עד כמה ברחו מכל כבוד, שררה ומנהיגות, והעבירו את האור האמיתי, דהיינו שההתקרבות לרבינו ולדרכו הקדושה היא על ידי לימוד ספריו הקדושים, והתקשרות עם נשמת הצדיק המאירה בתוך ספריו ועצותיו, והשתטחות על ציונו הקדוש, ובאהבת החברים המקושרים אליו והולכים בדרכיו, לקבל דין מן דין ממה שקיבלו כל אחד מרבינו ז"ל.
ועיקר השלימות זוכים על ידי הג' נקודות המבוארים בתורה ל"ד. א': נקודת עצמו, היינו ריבוי ההתבודדות וצעקה ובכיה בינו לבין קונו. ב': התקשרות לצדיק, דהיינו רבינו הקדוש רבי נחמן מברסלב זיע"א, על ידי לימוד ספריו הקדושים כנ"ל, השתטחות על ציונו, ואהבת נפש אליו בבחינת ונפשו קשורה בנפשו, ומים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה וכו' ואם יתן איש כל הון ביתו באהבה וכו' ונפלאתה אהבתך לי וכו', שזה עיקר ההתקשרות כמבואר בתורה קל"ה. ג': לקבל כל אחד מנקודתו של חברו, היינו מהחברים התלמידים המקושרים להצדיק, שכל השתדלותם וכוספם ותשוקתם לבטל עצמם אליו, ולהתקשר עימו באהבת נפש, שבוודאי מאירה נקודתם הטובה מאחד לחברו (כמבואר בליקוטי הלכות).
מה יכולים אנשי הדור הזה לחדש בתורת הצדיק
בהקדמת הזוהר הקדוש מזהיר מאד שלא לחדש חידושים שלא קיבלנו מרבותינו, כי הם בוראים רקיעין דשווא, וגורמים כמה וכמה חורבנות בעולם.
ואומר רשב"י בזה"ל: "במטותא מינייכו דלא תפקון בפומייכו מילא דאוריתא דלא ידעתון ולא שמעתון מאילנא רברבא כדקא יאות, בגין דלא תהוון גרמין להאי חטאה לקטלא אוכלוסין דבני נשא למגני" (בבקשה מכם שלא תוציאו מפיכם דברי תורה שלא ידעתם ולא שמעתם מהאילן הגדול כראוי, כדי שלא תהיו גורמים לחטא ההוא להרוג רבבות אנשים לחינם) עכ"ל.
וצריכים אנו להיצמד לדרך הישנה שהיא תמיד חדשה, ללכת לפי הקדמות רבינו הקדוש ומבלי להוסיף שום חידוש שאינו מיוסד על ההקדמות האלו, ומכל שכן לא לגרוע ממה שקיבלנו בכתב, ובעל פה איש מפי איש, ובוודאי ובוודאי לא לשנות את העיקר והיסוד שהכל תלוי בו, היינו לזכור ולדעת מיהו הצדיק האמת שעוסק בתיקון נשמות ישראל וקירוב הגאולה, שהוא רבינו הקדוש נחל נובע מקור חכמה, רבינו נחמן מברסלב זיע"א. וזה "על כיסאו לא ישב זר ולא ינחלו אחרים את כבודו" ומי יארוב את ליבו לשבת על כסאו של בחיר צדיקיא ראש כל הצדיקים של כל הדורות שאשו הקדושה לא נכבית לעד.
וכל מי שרוצה לרחם על עם ישראל ולהטיב עימהם טובה נצחית, צריך להודיעם ש"יש נחל נובע מקור חכמה" שהוא נובע ונובע ונובע בלא הרף, מקור חכמה בינה ודעת דקדושה ורפואות ועצות ותיקונים לכל אחד ואחד מישראל באשר הוא.
והוא, הנחל נובע, חי וקיים ומאיר בכל רגע מחדש בהתחדשות נפלאה באמונה, בשמחה, בדביקות ומתיקות, והוא מלא מכל טוב שבכל העולמות, וכל מיני מעלות דקדושה כלולים בו. והוא אוהב אותנו, ומרחם עלינו, ומתפלל עלינו, ולא יעזוב אותנו לעולם עד שיגמור לתקן את כל העולם כרצונו כמו שאמר: גמרתי ואגמור, והוא יטהרינו מכל הכתמים ויחזיר העולם למוטב, ואנחנו צריכים לסמוך על כוחו הגדול.
כדאיתא בחיי מוהר"ן שכ"ב: "איך האב מיך שוין מיינע אוגן אויס גיקוקט אוף איטליכן באזונדער" (כבר הסתכלתי בעיני על כל אחד בנפרד) ואמר אז: 'כבר גמרתי ואגמור'.
היכן מתחיל יהודי את יומו? בבית הכנסת, כמובן. מה גורם לו לצאת משם? סידורים, מן הסתם. התפילה היא הכותרת ליום יהודי, זהו כתר. מתחיל בשחרית, ממשיך במנחה, מסיים בערבית. התפילה היא אומנותו של יהודי. לכאורה כאן שתול גן העדן, מה אם כן מכריח אותנו לפסוע שלוש פסיעות לאחור ולהיפרד?
התשובה היא – העולם הזה.
הלוואי היה מסתיים העניין בכך. טרדות הזמן לא רק מאלצות אותנו לסיים את התפילה, הן אף דוחפות עצמן אל עיצומה של התפילה, חודרות אל המחשבות, ומפרידות בין צירופי כוונת הלב. הלוואי שיכולנו לאחוז בפתיל הכוונה ולו רק בברכה אחת משמונה עשרה ברכות, שתהיה ברה ונקייה, הלוואי.
זו המציאות. העולם הזה מפריע, הטרדות מונעות והסידורים שאנו נאלצים לעשות מציפים אותנו במחשבות והיסח הדעת. אך רגע, הלא ההפרעות הללו מופיעות בעיצומה של… התפילה, והתפילה היא הלא שיחה עם בעל היכולות והכוחות כולם. מדוע אם כן שלא תדבר על כך עמו בעצמו?
* * *
רעיון שכזה עלול לחולל טלטלה של ממש. ציירו לעצמכם אדם שיחשוב לעצמו כך: "אם קשה לי להתפלל, ואם כה מפריעות לי המטלות הממתינות לי לאחר התפילה, ואם המחשבה כל הזמן מוסחת לעניינים שונים ומשונים ולחששות ואכזבות וכדומה, אולי כדאי שפשוט אפעל ישועה בדיוק בעניין הזה? אולי פשוט מצפים ממני להוביל שינוי משמעותי בחיי, להיות לאיש אחר – שמח, זריז וחיוני יותר; ואיך? באמצעות תפילה. אתפלל על זה, אתחנן, ואבקש ממנו יתברך שיביא אותי לשם?!"
אוצר מזולזל
כבר הקדימו חז"ל ואמרו על התפילה שהיא מאותם דברים העומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלים בהם. התפיסה האנושית מתקשה לקבל את הרעיון העליון הזה של עמידה ממשית, פשוטה, ישירה, וניהול שיחה פנים בפנים עם בורא עולם. שוכחים את זה, זונחים, מזלזלים. מעבר לכך, מתקשה האנושות לקבל את עצם הרעיון שמישהו בעל לב רחב לאין גבול מעוניין באמת לרחם עליך, מסוגל לרחם, ושופע רחמים.
למען האמת, התפילה היא היכולת המיוחדת לאדם, רק בשמה ובזכותה הוא נבדל בכינוי 'מדבר' – דהיינו 'מסוגל לדבר עם השם'. ובכל זאת התפילה כל-כך רחוקה וחמקמקה. ובכן, האם יש זמן כלשהו להשגת קשר טוב יותר עם התפילה, באמת?
כן. היום בו תתגלה לאין כל רחמנותו של המלך. הרחמים מטבעם הם מכוסים; הנהגת העולם מעמידה פנים חתומות של דין. מפני כך אנשים נרתעים כל-כך מרעיון הרחמים, מתקשים להאמין שניתן לעורר רחמנות, ומוותרים על החמלה עוד קודם שניסו להשיג אותה. אך בשעה שתתגלה רחמנותו העצומה של המלך לעין כל, איך שהיא שופעת כאשד אדירים, ויורדת עד מקומו של כל אחד ואחד, אז תהיה ההזדמנות להתחבר לעבודת התפילה.
פרשת השבוע פותחת במצוות ביכורים. הבאת ביכורי השדה אל בית המקדש היא זמן של שלימות. בעל שדה נוטל את פירות הביכורים שלו, היפים והעסיסיים, מקשט אותם ומגיש אל הכהן; הוא פותח את פיו בווידוי, תפילה ושירה: "הגדתי היום להשם…" כאומר: היום, זמן של פריחה ולבלוב הם עת כניסה בעבודת התפילה והודיה. גם בחיינו יש יום של שלימות והבאת ביכורים: יום ראש השנה.
יום הדין מחדש חידוש עצום. הוא מגלה לנו על האפשרות הממשית לפנות אל השם, להתפלל ולפעול ישועה בכל תחום. היום הזה, הוא עת גילוי מדת ה"מלכות", ביום הנורא הזה נעשה השם למלך על כל הארץ, ובאותו זמן מהדהדת בבריאה גם הקריאה "מי כהשם אלוקינו בכל קוראינו אליו".
ברח אליו
אמרנו שהתפילה חומקת בעקבות מחשבות וטרדות? ובכן, בא המשפט הגדול והנורא ומטלטל אותנו. ראשית הוא מציב בפנינו עובדה ברורה: אין ברירה! ניסית דרכים עוקפות, קיצרת בתפילתך כדי לפנות לעזרתו של גורם אנושי, דילגת על התבודדות כדי לעשות השתדלות. כעת הינך ניצב מול משפט. וככל שמתקרב היום, מתחוורת התמונה – אין מוצא.
ואז, בדיוק אז, נפתח השער. נאמר לנו: "קחו עמכם דברים ושובו אל השם". ובמדרש: "איני מבקש מכם אלא דברים". כי את כל האימה והפחד לא הטילו עלינו, אלא כדי לפנות את דעתנו העמוסה מכל טרדות ההשתדלות. 'פנה אלי' מבקש בורא עולם, 'דבר עימי'.
ראש השנה פותח את שערי התפילה. זוהי כתובת אחת לכל הבעיות שבעולם. ולכן, את כל ההשתדלויות שהיינו עושים מול כל גורם אחר, והאופן בו היינו פונים לבעל יכולת בשר ודם, כך בדיוק תפנה לשופט כל הארץ.
באלול מצפים מאיתנו לשפר את מעשינו, אמת. אנו נדרשים לתקן מעשים, ומשתדלים להעמיס על הכתפיים קבלות טובות, נפלא! אך מי זה יערוב לנו שאכן נעמוד בקבלות הללו ונתמיד בהן? גם כאן העצה לכל העצות היא תפילה. התעוררות טובה שבאה בפיך לכדי תפילה, חתומה בגושפנקא של ביטוח. התפללת – הובטחת. יתרה מזו, התפילה היא הוכחה בלתי ניתנת להפרכה וקטרוג על הנכונות שלנו לשוב בתשובה. אם הבענו את הרצון לתשובה על-ידי התפילה, גילינו את הרצון הכמוס בנו – ואין קטרוג בעולם שיוכל לטעון אחרת.
הימים הללו הם הזמן להכין את הנפש לקראת יום תרועה ולהביאה לפתחה של שנה חדשה, שתהא שנת רינה ותפילה. שנה של התבודדות דבר יום ביומו. זה הזמן להתכונן לכך בעמידה יומיומית. על משמרתנו נעמודה שוב ושוב, בתפילה, התבודדות, ריצויים ופיוסים לפני המלך.
שאלה: לקראת חג הפסח רצינו לברר טעם חילוקי המנהגים שבין בני ספרד לבני אשכנז באכילת מיני קטניות בפסח, וכן האם לבני אשכנז מותר להאכיל את בניהם הקטנים מיני קטניות.
תשובה: יש ללמוד מהכרעת המשנה ברורה, שאסור לבני אשכנז להאכיל ילדים קטנים מיני קטניות, אך לתינוקות שמאכלם הוא דייסת אורז וכדומה, מותר להאכילם קטניות כדרכם, כדין חולה שאין בו סכנה שהתירו לו לאכול קטניות אם צריך לכך ובדרך שיתבאר.
בשולחן ערוך (הלכות פסח סימן תנג סעיף א) מבואר, שאורז ומיני קטניות אינם באים לידי חימוץ, ומותר לעשות מהם תבשיל בפסח, וכתב על זה הרמ"א שיש אוסרים, והמנהג באשכנז להחמיר ואין לשנות, ומכל מקום אינם אוסרים בדיעבד אם נפלו לתוך התבשיל (כשיש רוב היתר, ומ"מ אותם עצמם צריך להוציא ולזרוק), ואף מותרים בהנאה כגון להדליק בהם את הנר. עוד מבואר במשנה ברורה (סק"ז) שבשעת הדחק וכן חולה אפילו שאין בו סכנה מותר להם לאכול קטניות, אלא שיקדים שאר קטניות לאורז ודוחן וכוסמת שהם דומים יותר לחמשת מיני דגן, ויחליט אותם לפני הבישול ברותחים (פעולה זו מונעת בחמשת מיני דגן שלא יבואו לידי חימוץ), שכל מה שאפשר לתקן מתקנים בהם.
וכבר ידוע ומפורסם, שהאשכנזים הולכים כהכרעת הרמ"א ומחמירים שלא לאכול קטניות בפסח, והספרדים הולכים כהכרעת הבית יוסף ואוכלים קטניות בפסח, ומכל מקום אף בין הספרדים יש חילוקי מנהגות שיש שבדלים מחלק ממיני הקטניות, ויש שאוכלים כל מיני הקטניות, וכל אחד יעשה כפי מנהג קהילתו והמנהג שקיבל על עצמו לנהוג.
אמנם רצינו קצת לבאר בטעם גזירת הקטניות להאשכנזים, ושיטת בני ספרד שלא חששו לזה. ומתוך כך לדון האם לבני אשכנז יש להקפיד גם על ילדים קטנים שלא להאכילם קטניות.
* * *
קטניות בפסח מצד הדין
במסכת פסחים דף ל"ה ע"א שנינו במשנה: אלו דברים שאדם יוצא (במצה העשיוה מקמח שלהם) ידי חובתו בפסח (בלילה הראשון של פסח), בחיטים, בשעורים, בכוסמין, ובשיפון, ובשבולת שועל. ובגמרא דייקו שדוקא בחמשה מינים הללו יוצאים בהם ידי חובת אכילת מצה, אבל אורז ודוחן אינם ממין דגן, ואין יוצאים בהם ידי חובת אכילת מצה.
וביארו הטעם (לריש לקיש וכן תנא דבי רבי ישמעאל ורבי אליעזר בן יעקב) שהוא נלמד מנאמר "לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל מצות" (דברים ט"ז), שדורשים ממשמעות הכתוב, דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהן ידי חובתו באכילת מצה, שהם חמשת מיני דגן האמורים במשנה, יצאו אורז ודוחן שאין הם באים לעולם לידי חימוץ, שאם משהים אותם אינם באים לידי חימוץ אלא לידי סירחון.
הרי שמצד הדין אין איסור באכילת אורז, שאין לחוש שמא יבואו לידי חימוץ כלל.
מנהג האשכנזים באכילת קטניות בפסח
מנהג האשכנזים שלא לאכול אורז ודוחן וכל מיני הקטניות בפסח, והובא מנהג זה בהגהות מיימוניות (פרק ה' מהלכות חמץ ומצה הלכה א') בשם הסמ"ק שהקטניות כגון פולים ועדשים יש נוהגים איסור לאכלם בפסח, וכן דעת ה"ר שמואל מאוירא, ומוסיף שם, שאף שה"ר יחיאל ושאר גדולים היו נוהגים בהם היתר, קשה מאד להתיר הדבר כיון אחרים נהגו בהם איסור.
וכן הוא הכרעת הרמ"א (סימן תנ"ג סעיף א') שכן הוא המנהג באשכנז להחמיר, ואין לשנות.
ורבה האריכות בספרי האחרונים והשו"ת בזה והמסתעף, ואין כוונתינו כאן להביא כי אם עיקרי טעמי הדברים של מנהג האשכנזים והספרדים.
טעם הגזירה
בטעם שהאשכנזים נהגו איסור באכילת קטניות, נתבאר בראשונים שלשה טעמים בזה.
א. משום שכשעושים תבשיל של דייסא מאורז ודוחן או של מיני קטניות אחרים, הרי הם דומים במראיהם ובצורתם לתבשיל של דייסא העשוי מחמשת מיני דגן, ולכך חששו שמא יתחלף לו בין הקטניות לבין חמשת מיני דגן, ויבוא לידי חמץ חס ושלום.
ולטעם זה מיני קטניות שאין הדרך לעשות מהם דייסא, כגון בוטנים וחמניות, אינם בכלל גזירת הקטניות.
ב. שיש מקומות שעושים לחם מקטניות, וחששו שמא יתחלף לו בין לחם מקטניות לבין לחם מחמשת מיני דגן שהם חמץ גמור, ויכשל חס ושלום באכילת חמץ בפסח.
ולטעם זה מיני קטניות שאין עושים מהם לחם, כגון שעועית חומוס וכדו' וכן מיני הפיצוחים, אינם בכלל גזירת הקטניות.
ג. שמכיון שמיני הקטניות, לאחר הקצירה והדישה היה הדרך לעשות מהם גורן (ערימה של כל המין קצרו ודשו), ומקום שהיו עושים שם את הגורן (בית הגרנות) רגיל להתערב שם גם מעט גרעינים מחמשת מיני דגן, שגם מהם עושים גורן בבית הגרנות, ולכך גזרו על כל המינים שהרגילות לעשות מהם גורן שאסורים באכילה בפסח.
ולטעם זה כולל איסור הקטניות את כל אשר בשם "קטניות" יקרא, שכל מין שהיו רגילים בתקופת הראשונים לעשות מהם גורן, הרי הם כלולים בכלל איסור הקטניות.
[שלושת הטעמים מבוארים בהגהות מיימוניות שם, ובהגהת רבינו פרץ שעל הסמ"ק סימן רכ"ב אות י"ב].
הטעם המובא ברבינו מנוח
בביאור הלכה (סימן תנג סע"א ד"ה ויש) הביא טעם אחר בשם רבינו מנוח, שגלוי וידוע לפני הקדמונים, שיש מין אחד של חטה, שבשנה שאינה של ברכה הרי היא משתנה ומוציאה כמין ממיני הקטניות, ומשום חשש למין זה חששו לאסור את כל מיני הקטניות, פן יהא חלילה פעם אחת שמין חטה תצא כמין קטנית ויכשלו בחמץ בפסח.
הסוברים שהוא איסור מדרבנן
בריטב"א בפסחים (לה ע"ב ד"ה גמרא) הביא, שיש שפירשו, שאף שאורז ודוחן אינם באים לידי חימוץ להתחייב עליהם כרת, מכל מקום לידי חמץ נוקשה הוא בא, ויש בזה איסור חמץ מדרבנן, ומוסיף הריטב"א, שמצינו מנהג פשוט בכל ספרד שאוכלין בפסח אורז מבושל, וסומכין על דברי הגאונים שאמרו שאין אורז מחמיץ כלל. ומכל מקום צריך להיזהר מאד שהרי נמצא עם האורז ממין הכוסמין תמיד, ואם נשאר שם גרגר אחד נמצא שנאסר הכל בבישולו במשהו, ולכן צריך לבדוק אותו פעם אחר פעם בעיון גדול, והרבה מן החסידים נמנעו מלאכול מהם בפסח מבושלים מפני ערבובם.
דעת חכמי ספרד שאין לחוש לזה
הטור (או"ח סימן תנ"ג) כתב: יש אוסרים לאכול אורז וכל מיני קטניות בתבשיל, לפי שמיני חיטים מעורבים בהם, "וחומרא יתירה היא ולא נהגו כן".
ובבית יוסף הביא מדברי רבינו ירוחם שכתב: אותם שנהגו שלא לאכול אורז ומיני קטניות מבושל בפסח, מנהג שטות הוא.
והיעב"ץ בספר מור וקציעה (תנ"ג ס"א) כתב: מעיד אני על אבא מארי הגאון (החכם צבי) ז"ל, שכמה צער נצטער אותו צדיק על מנהג האשכנזים להימנע מאכילת אורז וקטניות בפסח, והיה אומר אי איישר חילי אבטליניה למנהג גרוע הלז, שהיא חומרא דאתי לידי קולא, שיצא ממנו חורבא ומכשול להיכשל באיסור חמץ גמור, כי מתוך שאין אורז ומיני קטניות מצויים להם לאכול ולשבוע, צריכים לאפות מצה הרבה מאד, ואין נזהרים בעיסה כדת וכהלכה, ועוד שנמנעים משמחת יום טוב מסיבת חומרא כזו שאין לה טעם ולא ריח, ואשרי שיאחז צדיק דרכו וניפץ חומרות אלו אל הסלע.
***
האכלת מאכל איסור לקטן
מן התורה אין הקטנים חייבים במצוות, ומכל מקום מצווה האב לחנכם במצוות כנאמר; חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶנָּה (משלי פרק כב פסוק ו). אמנם כל זה לענין מעשה המצוות, אבל להאכילו איסור בידים, למדו בגמרא ביבמות (קיד ע"א) שאסור להאכיל את הקטן דבר איסור בידים. איסור זה הוא אפילו לקטן בן יומו, (פשטות לשון הבית יוסף או"ח סי' שמ"ג מורה, שרק שרצים דם וטומאת כהנים אסור מן התורה, ושאר איסורים אינם אלא מדרבנן, אך בנודע ביהודה תנינא או"ח סי א' מפרש בדעת הבית יוסף שהוא אסור מן התורה), איסור זה נקרא בלשון הפוסקים לא תאכילום.
ונחלקו הראשונים, אם רק באיסורים של תורה נאסרנו להאכילם לקטנים בידים, או גם באיסורי אכילה האסורים מדרבנן נאסרנו להאכילם לקטנים בידים. דעת הרשב"א (בתשובה ח"א סי' צב)שמותר להאכיל איסור דרבנן לתינוק שלא הגיע לגיל חינוך, וכן דעת הר"ן (שבת קכא ע"א). אך דעת הרמב"ם (הל' מאכלות אסורות פרק יז הלכה כז) שאפילו איסור דרבנן אסור להאכיל בידים את התינוקות, וכדבריו פסק השולחן ערוך (או"ח סי' שמג).
האכלת קטניות בפסח לקטנים
ועתה לנידון דידן, אם מותר לאשכנזים להאכיל לילדים קטנים שלהם קטניות, הנה לדעה שהובאה בריטב"א שהקטניות לאשכנזים איסורם מטעם חמץ נוקשה, שהם סוברים שהקטניות איסורם מדרבנן, הרי שמעיקר הדין אסור לאשכנזים להאכילם גם לתינוקות בני יומם, אם לא מטעם שהם כחולה שאין בו סכנה, שנתבארו דיניו בתחילת דברינו בשם המשנה ברורה.
אך לשאר הטעמים שאיסור בני אשכנז לאכול קטניות אינו מעיקר הדין אלא משום מנהג שנהגו בו, יש לברר האם מנהג חמור כל כך שאסור להאכילו בידים לקטנים שהם בכלל המנהג, או שבזה יודה הרמב"ם להרשב"א שאין בזה איסור.
בשר ויין בתשעת הימים
וניתן ללמוד הכרעת דין זה, ממה שנחלקו גדולי הפוסקים אם מותר להאכיל בשר ויין לתינוקות בתשעת ימי האבלות של תחילת חודש אב, שאף איסור בשר ויין בימים אלו אינו מעיקר הדין אלא מנהג שנהגו כן ישראל זכר לחורבן בית מקדשינו. שדעת המגן אברהם (תקנא ס"ק לא) והחיי אדם (כלל קלג סי' טז), שמותר להאכיל לתינוק עד שעה שהגיע לחינוך שיודע להתאבל על חורבן בית המקדש, ולדבריו אף באיסור הקטניות יהא מותר להאכיל לקטנים כל עוד שלא הגיעו לגיל חינוך שיודעים ענין חמץ ומצה. אמנם דעת האליה רבה (שם ס"ק כד) והדגול מרבבה (שם) והדרך החיים סוברים שאסור להאכיל את התינוקות בידים בשר ויין (אם לא מדין חולה), וכן הכרעת המשנה ברורה (ס"ק ע), הרי שלדבריהם חמור חובת קיום מנהג כל כך שאסור אפילו להאכיל את התינוקות, וכדין איסור דרבנן שלהלכה אנו סוברים שאסור להאכילם לתינוקות. ולפי זה אף איסור קטניות לאשכנזים חמור כל כך שאסור להאכילם אפילו לתינוקות (אם לא מדין חולה וכנתבאר).
מנהג זה איסורו ככל איסורים שמדרבנן
ויש לבאר טעם דבריהם, שכבר נתבאר במאמרינו שבגליון חודש שבט, שחובת קיום מנהג לבני הנוהגים כן, הוא דין שמדרבנן והיסמכוהו למקרא של "אל תטוש". ומכיון שחובת קיום מנהג הוא חובה שמדרבנן, על כן יש עליו כל חומר איסורי דרבנן, שלהלכה אנו סוברים שאסור להאכיל בידים אף לתינוקות איסור שמדרבנן. (ואפילו בדעת המגן אברהם והחיי אדם, יתכן שאינם חולקים על כל מנהג שמותר להאכילו בידים לתינוקות, אלא סוברים שבשר ויין בתשעת הימים מתחילת התקנה קבעו שמותר להאכיל לתינוקות, וכן משמעות לשונו שם "דמעיקרא לא נהגו איסור להחמיר על התינוקות" הרי שרק מטעם זה היתיר, וכמו שהוכיח כן ממה שנותנים את כוס ההבדלה לתינוק).
ויש להוסיף בזה, שבשערי תשובה (תנג ס"ק א) הביא מדברי המהרי"ל; שהאוכלים קטניות בפסח עוברים בלאו ד"לא תסור", כלומר שבאלו המקומות שאסרו את הקטניות יש לזה חומר כהוראת סנהדרין שנצטווינו על זה במקרא; עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל: (דברים פרק יז פסוק יא). והיינו שחובת קיום מנהג זה הוא ככל איסורי דרבנן, שגם חובת קיום מצוות שמדרבנן נלמד ממקרא זה.
אם היינו יודעים מה אנחנו צריכים לעשות עכשיו בחיים, אנחנו חושבים לעצמנו, בטח היינו יותר טובים. ברור שהרבה יותר קל לעשות את מה שצריך לעשות אם יודעים מה צריך לעשות. וכשאנחנו באי ידיעה, מה הציפייה מאיתנו במצב כזה?
ואם גם היינו יודעים באיזה מקום אנחנו עומדים בחיים, בטח שהיינו יותר טובים. קשה לדעת אם אנחנו בעלייה או בירידה, כי הרבה פעמים זה נראה סתם אפור וההבדל בין העלייה לירידה לא נראה משמעותי מדי. אנחנו מתקדמים משהו בכל מה שאנחנו משקיעים עכשיו? זה הולך למקום מסוים שנוכל להגדיר אותו, או שעלינו להישאר כך, מחוסרי הגדרה על עצמנו ועל החיים?
עשרה ניסיונות מתנסה אברהם אבינו, שכולם בבחינת "נס להתנוסס" – דגל לדורות הבאים. לפעמים יש מחשבה שאם גם אותנו היו מנסים בצורה כזאת היינו חשים הרבה יותר מוטיבציה ורצון בשונה מהניסיונות האפרוריים שלנו. אברהם אבינו עובר ניסיון אחר ניסיון, מן הסתם מרגיש לעצמו את ההתעלות של דרגה אחת אחרי השנייה, מרגיש תנועה והתקדמות לעבר יעד. ניקח לדוגמה את הניסיון המפורסם ביותר: העקידה. ניסיון העקידה הוא היישום של "בכל נפשך" כפשוטו. אבל עם כל הקושי, כששומעים אותו יוצא מפורשות מפי ה', יש וודאות שנותנת אפילו שלווה קטנה יחד עם הקושי – אני יודע שאני עושה את רצון ה', וזה המעשה הנכון ביותר שאני יכול לעשות בחיי. אבל לנוכח ההקלה הזאת, התקשו הרבה צדיקים בניסיון העקידה – מהו באמת הניסיון אם ה' אומר לאברהם ישירות את מה שעליו לעשות. ומכלל דבריהם אנחנו מגלים דרך שונה לגמרי בניסיונותיו של אברהם אבינו, איתה נוכל להרגיש חיבור בניסיונות שלנו.
כבר בניסיון הראשון מצטווה אברהם "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך", בלי פירוט לאן ומדוע. מבאר רש"י מדוע לא נאמר לאן עליו ללכת: "ולא גילה לו הארץ מיד כדי לחבבה בעיניו וליתן לו שכר על דיבור ודיבור". ההתהלכות של אברהם צריכה להיות דווקא במקום הספק. בניסיון העקידה גם כן נאמר "על אחד ההרים אשר אומר אליך", בלי פירוט נוסף. אברהם מגלה את המקום רק ביום השלישי להליכתו. איך מתחילים לצעוד לקראת מקום לא ידוע? מסביר רבי נתן (נשיאת כפים הלכה ו, ח): "כל זה הוא בחינת מה שכתוב בסוף התורה הנ"ל (ליקוטי מוהר"ן ב, יב) שגם על גדולי הצדיקים עובר בחינה זאת, שקודם כל תורה מוכרח לעבור דרך אלו הבלבולים וספיקות, שהם בחינת לבי סחרחר וכו' וכו' כמו שכתוב שם. וזהו בחינת הנ"ל מה שהשם יתברך לא גילה לאברהם את הארץ מיד, כדי שיצטרך לחפש ולבקש אחר רצונו היטב. וזה עיקר הניסיון שלו וכן של כל הצדיקים".
רבי נחמן מלמד, שלפני כל התגלות צריכים לבוא ספקות ובלבולים שמאפילים על האפשרות להשיג. במצב החשוך שהם יוצרים נדמה שאין אפשרות להשיג משהו, ואף נדמה שאין משהו אותו צריך להשיג – פרט לחושך וערפל. החיפוש והבקשה הפנימית במצב כזה באים רק מצד האדם שיודע שההתגלות צריכה לבוא, ודווקא על ידי החתירה בחושך הוא זוכה אליה. בדומה לכך מבאר רבי נתן את פעולתם של הניסיונות – הם צריכים להיות לא ברורים, לא קשורים, מן משהו לא מוגדר שמקשה ומגביל. הם נדמים כך משום שאין להם דרך אחרת למנוע את האדם מלהתקדם הלאה. מהמקום הזה הם יכולים רק להכריח אותו לבקש ממקום פנימי יותר אחר רצון ה', וגם להתייגע בחיפוש זה בגלל כל הספקות והבלבולים. זהו ניסיון לכל דבר, וזהו הניסיון האמיתי: לא הבחירה בין החושך ובין האור שברורה מאליה, אלא הבחירה בין האפשרות להישאר בחושך ובין האפשרות להאמין שאפשר לחדור דרכו אל האור. בדרך כלל לא תהיה הבנה איך זה יהיה אפשרי להתגבר על החושך, איך מציאותו של אור תיתכן במקום כזה ואיך יימצא נתיב אליו. אבל החתירה אחר האמת נובעת ממקור פנימי שיודע בלי שום ספק שהטוב ישנו וניתן להגיע אליו, והאמונה הזאת היא זאת שתבקע את החושך. גם אברהם בניסיונותיו לא יודע לאן עליו ללכת, אבל הוא מחפש ומבקש מתוכו, ובסוף ה' מגלה לו. הוא זה שמלמד אותנו שלא צריך לחפש את ההתבהרות, אלא רק לדעת שהיא קיימת. לא בהכרח מוטל על האדם לדעת איך היא תתגלה; זה לא מוגדר ולא מובן – וזהו הניסיון.
מכאן מגיע רבי נחמן לחידוש עמוק על הניסיונות: "וכמו ששמעתי מפיו הקדוש [של רבי נחמן], שבשעת הניסיון של כל האדם, אין האדם בדעתו בשלמות בעניין הניסיון, כי אם היה דעתו שלם בזה, לא היה לו ניסיון כלל" (רבי נתן שם). ברגע שאדם יודע שמנסים אותו, זה כבר לא ניסיון, כי התשובה תהיה ברורה. הניסיון הוא במקום של אי ידיעה, ולכן גם הדעת מסתלקת במידה מסוימת מהאדם בשעת הניסיון. הכלי העיקרי שנשאר בידו עכשיו הוא הבקשה הפנימית אחר רצון ה', והאמונה שזהו הניסיון עכשיו. לא להתפתות למחשבה שהמצב לא ברור ושאולי כדאי לחכות לזמן של התבהרות, אלא לחפש את הטוב במקום של ספק, חושך ענן וערפל.
כשאין לנו בהירות על עצמנו, על הניסיונות שעוברים עלינו, ולא נראה לנו שאנחנו פועלים משהו אלא סתם תקועים בדרך – בכל אלו נדע שזהו בעצמו הניסיון שלנו: האם להתפתות למצג הערפל הזה, או לדעת ולהאמין שה' מרים ומגביה אותנו, שכן נס מלשון "שאו נס ציונה"- דבר גבוה ורם. האם אני מאמין שה' מרים אותי גם כשלי זה נראה כמו ההפך הגמור, בזמן שהכל נראה כמו נסיגה אחת גדולה. זה לא תמיד מובן והרבה פעמים גם נראה ההפך, אבל אין בזה כל ספק: ה' רוצה להרים אותנו, וכל ניסיון שעובר עלינו נשלח אך ורק למטרה הזאת. עלינו להאמין שיש לנו ניסיונות ושהם באמת מרוממים אותנו, והם לא סתם התמודדויות שהמציאות כופה עלינו. מכוח האמונה נצא לחפש, ובסוף גם נמצא.
"כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו, לא בראו אלא לכבודו" (אבות א,יא).
בכדי שנעבוד אותו יתברך ונכיר אותו, עלינו להתבונן בכל דבר ולמצוא בו את המטרה שלשמו נברא הדבר הזה – איך ניתן לעבוד את השם יתברך על ידו ולהתקרב אליו, כמו שכתוב: "בכל דרכיך דעהו" ועל כך אמרו חז"ל שזוהי "פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויין בה" (ברכות סג ע"א), וכפי שנפסק בשולחן ערוך (או"ח, רלב) שכוונתו של אדם בכל מעשיו צריכה להיות אך לשם שמים.
זה היה עניינו של יעקב אבינו, שהשתדל לקנות את הבכורה, שכן הבכורה היא 'ראשית' [- הבן הראשון] והמטרה הראשונית של כל דבר, אשר למענה נברא.
אבל עשיו לעומתו, ביזה את הבכורה, ובמקום להתבונן בכל דבר מה מטרתו – הלך אחר תאוותיו, כי "לא יחפוץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו" (משלי יח).
(עפ"י ליקוטי מוהר"ן ח"א א)
וַיָּבֵא לוֹ יַיִן וַיֵּשְׁת (שם כז, כה)
כל הייסורים שעוברים על האדם, הם לטובתו, כמו שכתוב: "את אשר יאהב ה' יוכיח" (משלי ג), אבל אם הוא מרגיש וחושב שהם לרעתו – הוא מגביר על עצמו את כוחות הדין יותר ויותר.
לכן צריך אדם להתאמץ להשריש בקרבו את הידיעה שהכל לטובה, ולהיות בכלל אלה שעליהם אמרו חז"ל: "עושים מאהבה ושמחים ביסורים", או אז הוא ממתיק את הדין – ואדרבה, הוא הופך אותו לרחמים, כמו שכתוב בספרים הקדושים ש"אין הדין נמתק אלא בשורשו" (עץ חיים, שער יג, יא), לאמור, כשיודעים את שורשו וסיבתו של הדין שכולו לטובה וחסד, הוא הופך לרחמים.
יעקב אבינו ראה שמידת הדין שורה עליו והא סובל יסורים רבים (יעקב בגימטריה ב' פעמים שם 'אלוקים' [עם האותיות – 182] שמורה על מידת הדין). לכן, כדי להמתיק את הדין, כך שיוכל לקבל את הברכות מיצחק, הביא לו יין, שהוא שורש הדינים, כמו שאמרו חז"ל על הפסוק "אל תרא יין כי יתאדם" (משלי כג, לא) "שאחריתו דם" (סנהדרין ע ע"א), אבל כששותים אותו במידה, הוא דווקא מביא שמחה.
כך, על ידי השמחה הזו, המתיק יעקב מעליו את הדינים וזכה לברכה.
"דע, שהאדם צריך לעבור על גשר צר מאד מאד" (ליקוטי מוהר"ן ח"ב, מח). החיים שלנו עוברים על פני גשר צר מאד, כשמשני צדי הגשר, פעור תהום עמוק. משמאל, פעורה תהום התאוות והבלי העולם הזה, המאיימת לבלענו חיים. ומימין פעורה תהום החומרות היתירות והעצבות. כשבין שניהם עובר הגשר הצר של החיים הטובים והאמתיים.
"ועל כן האדם בסכנה גדולה בכל עת, בבחינת מה שאמר דוד (שמואל א, א) 'כְּפֶשַׂע ביני ובין המוות', 'ואני כמעט נָטָיוּ רגלי', לולא ה' עזרתה לי כמעט שכנה דומה נפשי" (ליקוטי הלכות, ברכת השחר ה, ג). שכן, בסטייה אחת קלה, לימין או לשמאל, עלול האדם להחליק מהגשר, ולמצוא את עצמו במצב של מוות רוחני; במוות של תאוות והנאות מדומות היונקות ממנו את חיותו הרוחנית, או לחילופין, במוות של מחשבות קדורניות המשביתות את שמחת חייו.
* * *
מהו אכן הסוד? כיצד ניתן לעבור את הגשר הצר בשלום?
יעקב אבינו מלמד אותנו זאת, בפרשת השבוע:
כשעמד יעקב להיפגש עם עשיו, כתוב: "ויקם בלילה הוא וייקח את שתי נשיו ואת שתי שפחותיו ואת אחד עשר ילדיו, ויעבור את מעבר יַבֹּק. וייקחם ויעבירם את הנחל, וַיַּעֲבֵר את אשר לו". כיצד העבירם את הנחל? אומר רש"י: "עשה עצמו כגשר, נוטל מכאן ומניח כאן".
ובכך לימד אותנו לדורות, את סוד הגשר, לאמר: אני הוא הגשר! אני הוא זה שעושה את עצמי כגשר, ומי שיידבק במידתי, מידת האמת, יוכל גם הוא לעבור על הגשר הצר בשלום ובבטחה.
שכן, מידתו של יעקב היא מידת האמת, ככתוב "תתן אמת ליעקב". וכשהאדם דבוק במידת האמת, הרי הגשר סלול לפניו. "כי האמת הוא הגשר דקדושה. בבחינת מה שנאמר ביעקב, שהוא בחינת אמת, שעשה עצמו כגשר, זה רמז שהאמת הוא הגשר. כי יעקב עשה עצמו כגשר, להציל את כל אשר לו מפחד הלילה ומפחדו של עשיו שהלך לקראתו, שכל זה הוא בחינת כלליות הפחדים והייסורים והמניעות שיש לאדם מכל השונאים והמעכבים שמתלבש בהם היצר הרע, שהוא בבחינת עשיו כידוע. ועל כן יעקב סימן לבניו, שאי אפשר לעבור על כל הפחדים האלה, כי אם על ידי אמת, שהוא בחינת יעקב שעשה עצמו כגשר, שבכח הזה יכולין לעבור בזה העולם כל ימי חייו על הגשר הצר שצריכין לעבור עליו, בלי פחד" (עצות ישרות, אמת ואמונה א. ע"פ ליקוטי הלכות, תפילין ה, מא).
האמת מכוונת את האדם לנקודת האמצע, ולא נותנת לו לפזול בפחד לימין או לשמאל. היא מלמדת אותו כיצד להשתוקק בכל עת אל השלימות ולא להתרשל, ומאידך לא להישבר משום דבר בעולם.
* * *
ניתן לכך דוגמה:
משני צידיה של 'התמדת התורה', פעור תהום. משמאל, תהום הבטלה והשעמום, ומימין, תהום ההחמרה היתירה והרדיפה העצמית. ומה שנותן את הכח לעבור על הגשר הצר ללא סטייה ימינה או שמאלה, היא מידת האמת.
כשאין אמת, כשהלימוד נעשה מתוך אינטרסים גשמיים ושקריים, נופלים או לימין; לעצבות ומרה שחורה, או לשמאל; להתרשלות ובטלה. אך כשנזכרים מהאמת ונדבקים בה, צועדים על גשר ההתמדה בבטחה. כשזוכרים שהעולם הזה חולף ועובר כהרף עין, ולא יישאר לנו רק מה שזכינו לחטוף תורה ותפילה ועבודת ה' – אפשר להזדרז לחטוף בכל פעם עוד משנה ועוד דף גמרא, מחד. ומאידך, לזכור ש"גם מעט זה טוב" (כפי שאמר רבינו לרבי נתן על אודות התמדת התורה).
כך גם בכל שאר תחומי החיים; ככל שנזכרים מהאמת האמיתית – מארעיותו של העולם הזה ומאהבתו של ה' אלינו – אפשר להישמר מהבלי העולם הזה ולחתור ולהשתוקק לרום המעלות, ומאידך, לא ליפול לחלישות הדעת ועצבות, גם אם אירע מה שאירע.
אם תשאלו: מה יעשה מי שכבר מעד ונפל מהגשר לעמקי התהום? גם לכך מתייחס מוהרנ"ת וכותב:
"ואם שיש שאומרים בדעתם, שכבר נפלו מן הגשר לתוך רפש וטיט ומקומות מטונפים. אדרבא ואדרבא, זה האיש בוודאי אין צריך לפחד עוד! כי הלא גם עתה אני יודע שצריכין לקוות ולצפות לה', ולקרוא אליו גם מנפילות כאלו, וכבר הודיענו רבנו זכרונו לברכה שגם צעקה משאול תחתיות אינה נאבדת לעולם, ולא נתייאש מן הצעקה לעולם, כי גדול ה' ואין יודעין כלל. וכל אלו הדיבורים האמתיים שכתבתי, הם הם בעצמן הגשר האמתי שיכולין לעבור עליו אפילו בתהום תחתיות, רק שלא ייפול בדעתו ולא יתפחד כלל, ויבטח ויישען בכוחו של רבינו הקדוש, זקן דקדושה, שגילה כל זה ויותר מזה" (עלים לתרופה, מכתב מיום ג' וישב תר"ג).
הברכה והקללה נעשה אצל האדם, כפי הכלי שיש לו כמו שכתוב: ראה אנכי נותן לפניכם ברכה וקללה, "לפניכם" דייקא כי מלפני הקדוש-ברוך-הוא יוצא אור פשוט, היינו אותיות פשוטים, ולפי האדם כן נעשה הצירוף: אם הוא אדם טוב, נעשה צירוף של ברכה ואם לאו, להפך וזה: "לפניכם ברכה וקללה" דייקא, כי לפני ה' עדיין אין ציור לצירוף הזה, אם הוא ברכה אם לאו.
(ליקוטי מוהר"ן א,לו)
ולא תאכל הנפש עם הבשר (יב,כג)
וזה בחינת איסור איבר מן החי, כי אין שחיטה אלא מן הצואר, כי השחיטה היא להכניע כח הבהמיות ולהעלות הנפש מחַי למְדַבֵּר. ועל כן צריך לשחוט מן הצוואר דייקא, דהיינו הקנה והושט והורידין שהם סמוכים לכלי הדבור. ועל כן תיקון השחיטה על ידם דוקא, כי דרך שם יוצאים הנפשות בבחינת נפשי יצאה בדברו. ועל כן לשם מתכנסים כל הדמים בשעת השחיטה, כי שם מקומם לצאת דרך שם, כי הדם הוא הנפש ויציאת ועלית הנפשות הוא דרך שם. ועל כן, מחמת ששם עיקר הנפש ועל כן שם תלוי החִיות ומחמת זה נאחזים שם ביותר הקליפות, כי קנה וושט וורידין הם בחינת שלשת שרי פרעה (ליקוטי תורה פרשת וישב) שהם עומדים שם לינוק מהדיבור והנפש שיוצא דרך שם תמיד, בבחינת נפשי יצאה וכו' וכנ"ל, ובפרט בבהמה שהנפשות שיש שם הם בחינת נפשות העשוקים שירדו ונפלו ממדרגתם, ממדבר לחי וניטל מהם הדיבור, כי הבהמה אין לה כח הדבור. על כן בבהמה, השלשת שרי פרעה, שהם השלש קלפות הנ"ל, הם שם בתוקף והתגברות יותר. כי בחינת הדיבור, בחינת הנפשות כבוש אצלם, כי שם מתגבר רוח הבהמיות שהוא בחינת הקליפות הנ"ל וכובשים את הנפש שהוא בחינת הדבור אליהם עד שיורד הנפש ממדרגתו לגמרי, ממדבר לחי כנ"ל. ועל כן צריך לשחוט מן הצואר הנ"ל, לשחוט הקנה וושט וורידין, להכניע שלשת שרי פרעה. ואזי לשם מתכנסים ויוצאים כל הדמים, שהם הנפשות, ויוצאים ועולים מחי למדבר על ידי הברכה והסכין של שחיטה שהוא בחינת דיבור הקדוש של שלימות לשון הקדש כנ"ל. ועל כן כל זמן שלא שחט הבהמה מן הצואר אפילו אם יחתך איבר ממנה בסכין, אין כח הבהמיות נכנע ואין הנפש יוצאה דרך שם, כי יציאת הנפש הוא רק דרך השלושה הנ"ל בבחינת נפשי יצאה וכו'. ושם הוא הכנעת הקליפות, כי שם אחיזתם במקום עיקר החיות של הנפש כנ"ל. ועל כן כשיאכל חס ושלום איבר מן החי, הוא אוכל הנפש עם הבשר, כי עדיין נשאר בו נפשו וחיותו, כי כל איבר מושך לעצמו חיות, ואין החיות והנפשות יוצאים מן האיברים כי אם דרך בית השחיטה כנ"ל, כי דרך שם מתאוית הנפש לצאת, כי שם נתתקנת ועולה מחי למדבר כנ"ל, אבל כשחותך איבר ממנה במקום אחר, אזי, אדרבא, האיבר מושך לעצמו חיות, והחיות שהוא הנפש נשאר בו ואינה יוצאה ממנה. ועל כן אסרה התורה, כמו שכתוב, ולא תאכל הנפש עם הבשר, כי אין הבשר מוכשר ומותר באכילה רק אחר יציאת הנפש ממנה, אבל הנפש בעצמה אסור לכלותה ולאכלה. נמצא, כשיאכל חס ושלום, איבר מן החי, הוא רוצח ממש, כי הורג את הנפש.
(ליקוטי הלכות, יורה דעה, אבר מן החי א,א)
בנים אתם לה' אלקיכם לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת (יד,א)
סמך אצל מצוה זאת דייקא לקרותם בשם בנים. כי הא בהא תליא [=זה תלוי בזה] והוא טעמו של מצוה זאת. כי השם יתברך אומר לישראל בנים אתם וכו' ועל כן אסור להתגודד ולעשות קרחה על מת. כי צריכין להאמין שבאמת המיתה טובה גדולה מאד, כדי לזכות על ידה דייקא להגיע לבחינת בן. שעיקר גזירת המיתה הוא כדי לבטל ולבלות בעפר זוהמת בחינת העבד, כדי שנזכה לעתיד לקום בתחיה בגוף זך ואז נזכה להיות בחינת בן, כמו בן המחפש בגנזי אביו, כי אז נזכה להכירו יתברך בבחינת שם העצם, ועל כן מקושר היטב מקרא הנ"ל בקשר נפלא, כי דייקא מחמת שישראל נקראים באמת בנים בחינת בנים אתם לה' אלקיכם על כן לא תתגודדו וכו' כי המיתה טובה גדולה כדי לזכות להגיע על ידי זה לבחינת בן בשלימות.
(שם, אורח חיים, ברכת השחר ג,מה)
ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת
בשעת האבילות, חס ושלום, הוא הסתלקות המוחין. והשערות הם מותרי מוחין. ובשעת הסתלקות המוחין מכליהם, נמשכין המוחין ביותר לתוך השערות, ועל כן אם חס ושלום יגלח אז שערותיו יוכל להשחית מוחו חס ושלום. ועל כן צריך להמתין עד שיסתלק ויעבור ימי אבלו, ואז יחזרו המוחין ויזדככו וישובו המוחין למקומם בשלום ולא ישארו בהשערות כי אם מותרי מוחין ואז יגלחם כי אז צריך לגלחם כדי שלא יתרבו המותרות במוח.
(שם, יורה דעה, קרחה וכתובת קעקע ג,ז)
עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה (יד,כב)
השדה התחתון מרמז לשדה העליון הקדוש שגדלים בה כל הנשמות הקדושות. כי הכל אחד, כי גם כל גידולי השדה התחתון הם גם כן רק נשמות קדושות, כי כל העשבים והצמחים והתבואות והפרות, כולם הם גלגולי נשמות כידוע. וכמו שרואין בשדה התחתון שכל תיקוני השדה נעשים בכל שנה ושנה, כי בכל שנה ושנה גדלים פירות חדשים, וחורשים וזורעים וקוצרים וכו', כמו כן גם תיקון הנשמות הקדושות הגדלים בהשדה העליון הוא גם כן בכל שנה, כי עיקר תיקונם הוא שיזכו להיכלל בשלימות בבחינת התכלית, ששם כולו אחד, כולו טוב, שזה בחינת שנים עשר חדשי השנה כנגד שנים עשר מזלות, שהם כנגד שנים עשר שבטי-יה, שהם בחינת כלל הנשמות הקדושות, ושנים עשר שבטים הם כנגד בחינת שנים עשר גבולי אלכסון, בחינת שנים עשר צרופי הוי"ה. ועיקר תיקון העולם הוא כשכל השנים עשר גבולים נכללים באחד, היינו בשרשם, שהוא בחינת הוי"ה פשוטה, שהוא כולו טוב, כולו אחד, ואין שם שום אחיזת הדין כלל. וזה בחינת שנים עשר מזלות המתגלגלים ברקיע, וכולם מתגלגלים על נקודת המרכז שאין בו שום ציור, ששורשו מבחינת כולו אחד כולו טוב, וכל גלגולם וסיבובם בכל שנה ושנה כל ימי עולם, הכל כדי שיכללו בבחינת כולו אחד כולו טוב, שזהו התכלית של כל העולם ומלואו. ועל כן בכל שנה ושנה נעשה תיקון השדה כנ"ל, כי בכל שנים עשר חדשי השנה, שהם בחינת תקופת השנה, חוזרין ועולין ונכללין כל השנים עשר גבולי אלכסון, שהם בחינת שנים-עשר מזלות, שנים- עשר חדשים, ונכללים בשרשם בנקדה הפנימית, שהוא בחינת כולו אחד כולו טוב, שזהו עיקר בחינת תיקון השדה כנ"ל. וזה בחינת עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה. כי התבואה היוצא בכל שנה ושנה – בכל שנה דייקא כנ"ל – צריכין לתקנה שתהיה נכללת בבחינת כולו אחד שהוא תיקון השדה כנ"ל, ועל כן צריכין ליתן תרומות ומעשרות ומתנות עניים מהתבואה. כי על ידי שנותנין מהתבואה לכהנים וללווים ולעניים כמו שצוותה התורה, על ידי זה מרימין כל התבואה, ונכללת בשורשה בכולו אחד. כי החלק שנותנין לכהנים ולעניים הם חלק השם יתברך, כאילו נותנין לו יתברך. כי כהנים משולחן גבוה קא זכו [=כהנים – מ'שולחן' ה' זכו] כמו שכתוב אני חלקך ונחלתך בתוך בני ישראל. וכן כל מה שנותנין לעניים נותנין להשם יתברך כביכול, כמו שכתוב מלוה ה' חונן דל וכו'. נמצא שבזה שמקיימין מצוות המתנות מן התבואה בזה מרימין ומעלין כל התבואה להשם יתברך, שהוא כולו אחד כולו טוב, על ידי שנותנין לו חלקו שצוה ליתן חלקו לכהן ולעני. וזהו בחינת מעשר מן המעשר, שהוא בסוד מאה ברכות בכל יום כמובא, שהוא בחינת התפילה שכלולה מכל המאה ברכות שהוא בחינת ויזרע יצחק בארץ ההוא וימצא בשנה ההוא מאה שערים ויברכהו ה' כידוע. שכל זה הוא כדי לחזור ולכלול באחד על ידי שנכללין עשר מעשר עד מאה, עד שנכללין באחד שהוא סוד מעשר מן המעשר, דהיינו אחד ממאה שנותנין לכהן. ועל כן כל אלו התיקונים של תרומות ומעשרות ומתנות עניים שהם תיקוני השדה הקדוש, נעשין בכל שנה ושנה כמו שכתוב עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה. כי עיקר תיקון השדה דהיינו שתהיה נכללת באחד, זה צריכין לעשות בכל שנה ושנה שכלולה מי"ב חדשים שבהם חוזרים הגלגלים בחינת י"ב גבולי אלכסון וחוזרין ושבין ונכללין ועולין בשרשם שהוא כולו אחד כולו טוב כנ"ל, שעל ידי זה נתבטלין כל המצרים והדינים הנאחזין מבחינת הגבולים והצמצומים.
מה שהזהירה תורה ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלקיך בכל מעשיך ובכל משלח ידיך, כי עיקר הצדקה הוא הרצון טוב, להפוך הרוגז והאכזריות לרצון (כמבואר בליקוטי מוהר"ן ב תורה ד עיין שם). ועל כן צריך ליתן צדקה ברצון טוב בלי שום רוע הלב, כדי לבטל הרוגז ולהמשיך הרצון, שזהו עיקר הצדקה שעל ידי זה זוכין לבטל כל הל"ט מלאכות של חול שיש בהם אחיזת זוהמת הנחש, בחינת ל"ט קללות. וזהו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה', 'יברכך ה" דייקא, היפך הקללות של חטא אדם הראשון, שהוא בעצבון תאכלנה בחינת ל"ט מלאכות, כי על ידי צדקה ברצון טוב זוכין להמשיך הארת הרצון על עולם העשיה ונכלל עשיה ברצון, ועל ידי זה נתבטל כל העשיות וכל הל"ט מלאכות, כי נתקיים העולם בחסדו לבד שהוא בחינת ברכה וחסד. וזהו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלקיך בכל מעשיך ובכל משלח ידך, כי נמשך ברכה וחסד על כל העשיות על ידי הארת הרצון, עד שזוכין לבטל כל העשיות לגמרי, כי נכלל עשיה ברצון. והכל על ידי הצדקה שמהפך רוגז בחינת עשיה לרצון.
(חושן משפט, ערב, ג,יא)
ולא ירע לבבך בתתך לו
עיקר התגלות הרצון על ידי צדקה, כשמשבר אכזריות לבו ומהפכו לנדיבות ורצון, שעל ידי זה נתהפך הרוגז לרצון, וזוכה להמשיך הארת הרצון בזה העולם העשיה, שבו עיקר אחיזת הרוגז והדין. וזה בעצמו בחינת הצדקה, כי מבחינת העשיה והרוגז משם עיקר העניות, ועל כן על פי רוב העני הוא בכעס ורוגז תמיד. וזה הנדבן שביטל בחינת הרוגז והאכזריות שבלב, ומהפכו לרחמנות ורצון ונדיבות לב, משפיע מנדבת לבו להעני, על ידי זה הוא ממשיך הארת הרצון לבחינת עשיה ומהפך העשיה והרוגז לרצון. וגם בחוש נראה זאת, כי זה העני שהיה מתחילה בצער ורוגז והיה כמו מתרעם על מידותיו חס ושלום, ועכשו על ידי הצדקה נתרצה ונתפייס ונתבטל הרוגז שנאחז בו בתחילה ונמשך עליו בחינת הארת הרצון. נמצא שעל ידי הצדקה הוא מהפך הרוגז בחינת עשיה לרצון, שזה עיקר ירידת האדם לעולם הזה, וזה עיקר כלליות כל המצוות שבתורה כמבואר בפנים. ועל כן שקולה מצות צדקה כנגד כל התורה כולה כמאמר רבותינו ז"ל, וזה שהזהירה תורה ולא ירע לבבך בתתך לו וכו', כי עיקר הצדקה הוא הרצון הטוב להפך הרוגז והאכזריות לרצון.
(אוצר היראה, צדקה וגמילות חסדים עא; על פי: ליקוה"ל, חושן משפט, ערב ג,ח-י)
ולא ירע לבבך בתתך לו
עיקר הצדקה היא על ידי משפט, וזה בחינת מה שהזהירה תורה ולא ירע לבבך בתתך לו, כי רע הלב זה בחינת פגם המשפט התלוי בלב, כי עיקר תיקון הצדקה הוא על ידי משפט שהוא ההיפך מרע הלב, כי העשיר צריך לשפוט את עצמו ולהבין כי בודאי השם יתברך עושה עמו חסד גדול שאינו ראוי אליו כלל, ונותן לו שפע ממון ועשירות, מה שכמה אנשים צדיקים וטובים ממנו אלפים פעמים, חייהם תלויים מנגד ואין להם שום פרנסה וסובלים דוחק גדול רחמנא לצלן, על כן בודאי אין הדין נותן שאהיה כפוי טובה נגד השם יתברך, ובודאי חובה עלי לתת להשם יתברך חלקו אשר הזהירנו ליתן לעניים. כי באמת הכל שלו יתברך, רק שהשם יתברך חמל ולא הכביד על האדם לצוות עליו לתת ארבעה חלקים להעני וחלק חומש לו, כי בודאי כך היה המידה כי האדם העובד עבודת פרך אצל חברו ומכניס רווח גדול לחברו, אף על פי כן אינו נותן לו שכר עבודתו אפילו חלק מחמש רק איזה שכר קצוב, מכל שכן האדם אצל השם יתברך שהכל מהשם יתברך ואנחנו שלו וכל אשר לנו שלו, ואנחנו צריכים לחסדו ולטובתו וישועתו בכל עת ורגע ובלעדו אין לנו מלך גואל ומושיע פודה ומציל ומפרנס וכו', בודאי ראוי לנו להחזיר הפקדון לבעליו ולחלק לצדקה כל מה שמרויח, רק ליקח לעצמו פרנסתו בצמצום. מכל שכן שהשם יתברך מקל עלינו מאד ומצוה עלינו שיתנו על כל פנים מעשר או חומש, וגם הוא מבטיחנו לתן לנו ברכה בכפלים בזכות הצדקה, וגם בעולם הבא לא יקפח שכרנו, בודאי ראוי ליתן חלק השם יתברך לעניים בשמחה רבה, אם יחשב דרכיו וישפוט עצמו באמת, ואז יזכה להכניע רע הלב על ידי המשפט ויקיים ולא ירע לבבך בתתך לו ואז הצדקה בשלמות, כי אז מאיר בצדקה בחינת משפט, שעל ידי זה יוכל להציל את העני מן העניות לגמרי על ידי בחינת המשפט שמאיר בו, על ידי הצדקה שנותן לו.
כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלקיך בכל מעשיך ובכל משלח ידיך (שם)
כל זמן שאין האדם נופל עדיין לתאות ממון, ואינו נטרד עדיין כל כך בטרדת הפרנסה וחמדת הממון ותאוות הנגידות והעשירות, אף על פי שהוא משוקע בתאותו, עדיין אפשר לדבר עמו ביראת שמים ולהמשיכו ולקרבו אל השם יתברך ולהוציאו מתאוותיו הרעות. אבל כיון שנופל ונשקע בתאות ממון, אזי קשה מאד אפילו לדבר עמו מהתכלית באמת כראוי, כי מוטרד מאד כל ימיו, ומחשבתו מבלבלת מאד כל ימיו מריבוי דאגתו והצטרכויותיו המרובים שהרבה עליו בעצמו, בפרט כמו ששכיח עכשיו בעונותינו הרבים, שכל אחד רוצה דייקא להרבות צרכיו ולהתנהג בדרך הנגידים; אפילו עניים ואביונים וקטנים במעלה מסתכלין בכל עת להתנהג בגדולות, במלבושים נאים ודירות ובכלים נאים, בפרט מי שיש לו עשירות קצת, שהוא עכשיו עני ביותר, כי תכף שיש לו איזה סך ממון ועשירות קצת, הוא מרבה כבוד ביתו, עד שיש לו דחקות פרנסה יותר מבזמן הקודם לפי דעתו. וכשתובעין אותו לצדקה הוא משיב מיד: אי אתה יודע שעכשיו בצוק העתים, ולא כימים הראשונים עכשיו, כי המשא ומתן נלקה ונתמעט, ואין מרויחין כי אם פרנסה בדוחק! כי צרכיו מרבים מאד, והוא שוכח חסדי השם, שזה סמוך זמן לא כביר אשר הרויח כל זה הסך, כי רוב העשירים היו בהתחלתם עניים ומשרתים ונאמנים, והשם יתברך הקימם מעפר ומאשפות ונתן להם עשירות, לכל אחד כפי מה שנתן לו השם יתברך, ועינו לא תשבע מכל זה ודאגותיו מרובות מאד מגודל ריבוי צרכיו שהרבה על עצמו, כאלו הוא נולד עם כל זה וכאלו חייו תלויים בזה, ונדמה לו שאי אפשר לקמץ בשום דבר, רק בדבר אחד הוא מקמץ דהיינו בצדקה, שכשתובעין אותו לצדקה הוא משיב: צרכי מרבים מאד והפרנסה דחוקה עכשו! ולא ישים אל לבו, לא דעת ולא תבונה לאמר: אדרבא, מאחר שצרכי מרבים כל כך, בודאי אני צריך להרבות הצדקה! כי זאת יודעים ומאמינים הכל שהכל מהשם יתברך, ואי אפשר לשום אדם להרויח אפלו פרוטה כל שהוא, רק בישועת השם וחסדיו הנפלאים. והשם יתברך הזהירנו על זה כמה פעמים, לחוס על דל ואביון ולתת לו בעין יפה, והבטיחנו על זה: כי בגלל הדבר הזה יברכך וכו' (עין פנים, שמרבה לדבר בגאות העשירים, שאין להם רחמנות על העניים וכו', אדרבא חורקים שניהם עליהם וכו', וכאלו כל העשירות והגדלה מגיע רק להם וכו'). ובאמת כל הטרדות והבלבולים של כל העולם, הן העשירים או בינונים, הן שאר האנשים הרודפים אחר הממון והפרנסה ביגיעות גדולות וטרדות ויסורים ודאגות הרבה, כל זה נמשך רק ממניעת הצדקה, מחמת שאין נותנין צדקה ברווח ובפזור גדול, שעל ידי זה מתגבר עליהם תאות ממון והקללה של בזיעת אפיך תאכל לחם, בעצבון תאכלנה, שהיא טרדת רדיפת הממון, עד שאין להם חיים כלל, כי הממון מכלה ימי חייהם ממש ועוקר אותם משני עולמות, כי אי אפשר לשבר בשלמות תאות ממון ולהנצל מכל טרדת הממון והפרנסה, כי אם על ידי צדקה, כמבואר בפנים.
(אוצר היראה, ממון ופרנסה רנד; על פי: אבן העזר, קדושין ג,ד)
וברכך ה' אלקיך בכל אשר תעשה (טו,יח)
עיקר עצבות ודאגות הפרנסה הוא מחמת שאין לו בטחון בהשם יתברך, ועיקר פגם וחסרון הבטחון נמשך רק מבחינת הזמן והמקום. כי באמת השם יתברך משפיע שיפעו הטוב תמיד בלי הפסק רגע, רק כשהשפע באה בזה העולם הגשמי שהוא במקום וזמן, אזי מוכרח השפע להתלבש במקום וזמן. ועל כן אין השפע של פרנסה ועשירות נמשכת כי אם במקום וזמן ידוע, כמו שנראה בחוש, שיש זמן שהאדם מרויח ויש להפך; וכן במקום, שבמקום זה מרויחין ובמקום אחר להפך. ומחמת זה עיקר דאגת הפרנסה מחמת שלפעמים נתעכב שפע פרנסתו, על כן עולה דאגת פרנסתו על לבו ודואג מה יאכל למחר, ומחמת זה הוא רודף אחר פרנסתו ביגיעות גדולות, וסוף כל סוף אינו משיג פרנסתו כי אם כשיבוא עתו וזמנו. ואם היה לו שכל אמיתי והיה מאמין בהשם יתברך שהכל ממנו יתברך, רק שצריכין להמתין וליחל להשם עד שיבוא זמנו ועתו, אז לא היה רץ ומתיגע אחר פרנסתו כל כך, כי השם יתברך יתן לו פרנסתו בעתו בסבה קלה, כי אף על פי שההכרח שיעשה האדם איזה עובדא קלה בשביל פרנסה, כמאמר רבותינו ז"ל על פסוק וברכתיך בכל אשר תעשה, כי אי אפשר להמשיך השפע בזה העולם כי אם על ידי כלים, ועל כן מוכרחים לעשות איזה עסק ומשא ומתן, כי על ידי זה עושין כלים וצנורות לקבל השפע; אבל באמת אין העסק עיקר כלל, רק עיקר הפרנסה מהשם יתברך ובהשגחתו לבד, כי אין אדם יודע במה משתכר. ועל כן אסור להאדם לדחוק את השעה, לרדוף אחר הפרנסה ביגיעות גדולות, כאילו, חס ושלום, הפרנסה תלוי בזה לבד, כי אדרבא על ידי זה נתמעט פרנסתו, כי כל הדוחק את השעה השעה דוחקתו, כי אין צריך לו לעשות משא ומתן ועסק, רק לצאת ידי מצות עשית משא ומתן באמונה כדי לעשות איזה כלי וצינור לקבל ההשפעה כנ"ל, וכל מה שיעשה יוצא בזה. וזהו וברכתיך בכל אשר תעשה, היינו בכל מה שתעשה, יהיה מה שיהיה, אפילו דבר קל וקטן, יברכך ה'. כאשר נראה בחוש ברוב בני אדם, שכמה פעמים שהם רצים ורודפים מאד אחר הפרנסה כמה זמנים ביגיעות גדולות, ואין עולה בידם שום רווח ומאומה לא ישאו בעמלם, ואחר כך השם יתברך מרחם עליהם ומזמין להם פרנסה, ולפעמים אפילו עשירות גדול בסבה קלה מאד, שהיא כמעט בלי שום דרך הטבע, וכל העולם מלא ממעשיות כאלו, שהם שכיחים מאד בעולם כמעט בכל אחד ואחד שעוסק במשא ומתן. ואם היה לו שכל והיה סומך עצמו בתחילה על השם יתברך ולא היה דואג כלל, אזי לא היה צריך כלל יגיעות כאלו שהיה לו בחינם, וכשהיה מגיע הזמן, היה מזמין לו השם יתברך פרנסתו בסבה קלה כנ"ל, ולא די שאינו מרויח כלל על ידי דאגתו ועצבונו ויגיעות רבות וטרחות עצומות שלו, אדרבא הוא מפסיד שפע פרנסתו על ידי זה. כי באמת עיקר שפע הפרנסה נמשכת מבחינת למעלה מהזמן והמקום, רק שבזה העולם מוכרח הפרנסה להתלבש בזמן ובמקום, אשר מחמת זה צריכים לעשות איזה עסק ומשא ומתן בשביל פרנסה, כדי לעשות כלי שיוכל השפע להתלבש בזה העולם כנ"ל. ועל כן כשהוא מאמין שהכל מלמעלה, על ידי זה נתקשר הזמן והמקום לבחינת למעלה מהזמן והמקום, ואזי יש לו פרנסה בשפע, כי הוא מקושר לשורש ההשפעות על ידי אמונתו ובטחונו בהשם. אבל כשהוא רץ אחר פרנסתו ביגיעות גדולות, אזי הוא נמשך ונתקשר ביותר לבחינת מקום וזמן ומפריד בין הזמן והמקום לבין בחינת למעלה מהזמן והמקום, ועל ידי זה נתרחק משורש ההשפעות, ועל כן קשה לו למצוא פרנסתו, ואפילו כשמגיע לו מעט פרנסה, בהכרח שתהיה ביגיעה גדולה ועצומה מאד. וזה כל הדוחק את השעה השעה דוחקתו, כי כל מה שנמשך אחר הזמן ביותר ודוחק את השעה, הוא נתקשר ונתאחז ביותר בבחינת זמן ומקום ונתרחק ביותר משורש ההשפעה, שהוא בבחינת למעלה מהזמן והמקום, ועל כן השעה דוחקתו, 'השעה' דיקא, מחמת שנתקשר ביותר לבחינת שעה וזמן, ועל כן יש לו דחק יותר, כי נתרחק פרנסתו לזמן רחוק ולמקום רחוק ביותר, עד שלפעמים צריך לנוד על ידי זה למקומות רחוקים ביותר ובהמשך הזמן הרבה בשביל פרנסתו. אבל הנדחה מפני השעה ומאמין שהכל מהשם יתברך, ובוטח בהשם יתברך שוודאי יתן לו פרנסתו בזמנו בסיבה קלה, אזי הוא מקושר ביותר לבחינת למעלה מהזמן והמקום, ואז השעה נדחית מפניו, כי זוכה על ידי זה למעט ולבטל בחינת הזמן והמקום, ושולח לו השם יתברך פרנסתו במעוט זמן ובקרוב מקום. ואם היה זוכה האדם לבטחון חזק מאד, אזי לא היה צריך לעשות שום סיבה בשביל פרנסה, והיה נעשה הכלי והצנור של פרנסה על ידי הבטחון בעצמו, כי על ידי בטחון נעשה כלי לקבל השפע היורד מלמעלה, כמבואר במקום אחר.
(אוצר היראה, בטחון ד; על פי: יורה דעה, ריבית ג)
למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך (טז,ג)
האדם צריך לזכור היטב היטב כל ימי חייו בכל יום ויום את יום צאתו ממצרים, דהיינו מה שיצא ממצרים בחיפזון קודם הקץ רק בחסדו, שמחמת זה עובר עליו מה שעובר, כי בכל דור ודור חייב כל אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים (פסחים קטז:). על כן צריכין לזכור בכל יום גודל חסדו יתברך שהוציאו ממקום שהוציאו שזהו בחינת יציאת מצרים. ואף על פי שעתה עובר עליו מה שעובר בודאי החסד והטובה שעשה עמו ה' יתברך בודאי אינו לריק חס ושלום, רק שצריך עתה לעבור בענינים האלה ולהתנסות בהם, אבל סוף כל סוף יגמור ה' יתברך את שלו מה שהתחיל ברחמיו להוציאנו ממצרים מתוקף הסטרא אחרא כדי לקרבנו לעבודתו יתברך, כי דבר אלקינו יקום לעולם.
(ליקוטי הלכות, אורח חיים, ברכרת הפירות ה,י)
שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה' אלקיך (טז,טז)
עיקר הקדושה להאמין שהכל ברצונו יתברך ולכסוף ולהשתוקק אליו יתברך תמיד ברצון חזק, כמו שכתב רבינו ז"ל בתורה ד (ליקוטי מוהר"ן ב, עיין שם) על השלוש רגלים שנקראים מחמת זה מקרא קודש וכו'. ועיקר קדושת בית המקדש היא מבחינת קדשי קדשים ששם עיקר הקדושה. כי קדשי קדשים בחינת רעווא דרעווין – רצון שברצונות, כי הרצון נקרא קודש, ועל כן בחינת רצון שברצונות הוא בחינת קדשי קדשים. ועל כן בשלשה רגלים היינו צריכין לעלות לרגל לראות פני ה' בבית המקדש, כי שלש רגלים הם מקראי קודש שאז התגלות הרצון כמובא בהתורה הנ"ל. ועל כן צריכין לעלות אז לבית המקדש ששם עיקר התגלות הרצון שנמשך מבחינת רצון שברצונות בחינת קודש הקדשים. וזהו שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה'. פני ה' דייקא, זהו בחינת הארת הרצון שנקרא פנים כמו שכתוב שם בהתורה הנ"ל. וזהו (שמות כג) ולא יראו פני ריקם. כי אי אפשר לקבל אור הפנים, שהוא בחינת רצון כי אם על ידי צדקה, כמובא בהתורה הנ"ל. ועל כן הצריכו אז ביום טוב להביא קרבנות נדרים ונדבות, שהם בחינת צדקה נדבת לב בחינת רצון, כדי להמשיך הארת הרצון, שהוא בחינת הארת פנים שזוכין ברגלים בבית המקדש שעולין שם ברגל. וזהו מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב, בת נדיב דייקא, בחינת נדבת לב, בחינת הארת הרצון שזוכין כשעולין ברגל שלש פעמים בשנה, שעל זה נאמר מקרא זה: מה יפו פעמיך כמו שפירש רש"י שם. ועל כן הזהירה תורה ביותר לתת צדקה ברגלים, כמו שכתוב ושמחת לפני ה' אלקיך אתה ובנך ובתך והגר והיתום והאלמנה וכו', ודרשו רבותינו ז"ל: אם אתה משמח את שלי אני משמח את שלך. כי עיקר שמחת יום טוב הוא כפי התגלות הרצון שזוכין, כמו שכתוב שם בהתורה הנ"ל, בחינת ישמח צדיק כי חזה נקם פעמיו ירחץ וכו' עיין שם. ועיקר התגלות הרצון הוא על ידי צדקה כנ"ל. ועל כן ביום טוב, שאז צריכין לגלות הרצון, על כן צריכין אז להרבות בצדקה כנ"ל. ועל ידי זה עיקר שמחת יום טוב, כי עיקר השמחה על ידי התגלות הרצון. וזהו אם אתה משמח את שלי, דהיינו שאתה נותן צדקה, אז אני משמח את שלך. כי עיקר השמחה על ידי הארת הרצון שזוכים על ידי צדקה.
(ליקוטי הלכות, חושן משפט, ערב, ג,יח)
חלק מהחומר נאסף בסיוע חומש דברים עם ליקוטי הלכות של הוצאת "קרן רבי ישראל בער אודסר"
הנושא הבא שעומד בסדר לימודינו הינו מרכזי ועמוק, ומהווה יסוד גדול ביותר בכל מה שקשור לתפילה והתבודדות. מחמת אריכות הדברים שנצרכת בנושא זה, חילקתי את הדברים לשלושה מאמרים. שני המאמרים הראשונים קרובים זה לזה, ומתחברים במאמר השלישי.
"אמר רבי יהושע-בן-לוי: כל העונה 'אמן יהא שמיה רבא מברך' בכל כחו, קורעין לו גזר דינו" (שבת דף קיט ע"ב). רש"י מסביר ש'בכל כוחו', פירושו: 'בכל כוונתו'. התוספות שם מעירים עליו ממדרש שמשמע ממנו שהכוונה היא בקול רם ממש, ולא רק בכוונה גדולה. הריטב"א מבאר בדרך שמחברת את פירוש רש"י ותוספות, בשם רבינו יונה: אם עונים בקול רם ממילא מגיעים לכוונה גדולה. באמת "בכל כוחו" פירושו בכל הכוונה, אבל הדרך להגיע לכך היא בקול רם.
כעת נעבור בקצרה על שלוש נקודות, שיתחברו בסופן, כך שאין צורך להתבלבל. לעניות דעתי נראה לבאר בזה, שהנה ה'בית-חדש' כותב בסימן צא' שיסוד הכוונה בתפילה הוא דבקות. בלי דבקות אי אפשר להתחיל לכוון בתפילה. אמנם, לאיזה סוג דבקות אנחנו רוצים להגיע בתפילה? כותב בעל 'ערכי יהושע': הדבקות היא מצד "ממעמקים קראתיך ה'". הדבקות שלנו בקדוש-ברוך-הוא נובעת מכך שיש לנו חיסרון מהותי בקיום שלנו, ומחמתו אנחנו נשענים עליו – וזאת הדבקות הגדולה ביותר. אנחנו לא קרובים אל ה' רק מתוך רצון טוב ומדרגה גבוהה ברוחניות, אלא אנחנו קרובים בעומק הקיום שלנו, ולעולם קירבה זו לא יכולה להיעלם, לא כל זמן שאנחנו קיימים (בעבר הרחבנו על כך במאמר "תפילה לא-ל – חיי!"). נסכם את שני יסודות חשובים אלו: הכוונה בתפילה באה כשדבקים בה', ודבקות זו נובעת מהקשר העמוק שיש לנו בעצמיות חיותנו עם הבורא שמקיים אותנו.
קרה לכם פעם שעמדתם עם עוד מישהו בחדר, וראיתם שהכלי שעומד לידו עומד ליפול ממש הרגע, וצעקתם "לא!" "זה נופל!" וכדומה? מן הסתם. מדוע אנחנו צועקים או לפחות קוראים בקול גדול, כשזה שאנו קוראים אליו נמצא קרוב אלינו? האמת היא, שאנחנו לא קוראים כדי שהוא ישמע אותנו. הקריאה נובעת רק מתוך ההיסטריה שבנו. אנחנו חושבים לעצמנו (בתת-מודע כמובן) שזה לא סתם 'לא', אלא 'לא' אחד גדול. התחושה העמוקה הזאת גורמת לנו לקרוא בקול.
יש תפילה ויש תפילה. אפשר להתפלל כשהצורך עומד מול עינינו. התפילה השלמה היא התפילה כשהחיסרון שלנו עומד מול עינינו. הפניה לא נובעת רק מתוך הצורך שלנו בא' ב' ג'. היא מתחילה בזה, אבל הפניה בסופו של דבר נובעת מתוכינו, מתוך הישענות גמורה על ה'. מה קורה כשאנחנו לא חשים את החיסרון, ואנחנו לא נשענים על ה' כמו שצריך? ובמלים אחרות – מאחר והדבקות היא מצד החיסרון, והכוונה נובעת מהדבקות, איך אפשר לעורר כוונה כשלא מרגישים חיסרון? מלמד אותנו רבינו יונה עצה: פשוט תקרא בקול רם. כשקוראים בקול רם מבטאים שמה שחסר לנו הוא לא סתם 'צורך' אלא מהות אמיתית שחסרה בנו. אם תשאלו: מה הקול ישנה את התחושות שלנו? התשובה היא: "לא מחכמה תתפסוני על זה, כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות" (ספר החינוך, מצווה טז). ובכך הקול מעורר הכוונה. לפי דברינו נוכל להבין את מה שאומר רבי נחמן (שיחות הר"ן רצג), שכמו שהקול מעורר הכוונה, כן להפך, שהכוונה מעוררת את הקול. לפי הנוסח של בעל החינוך נוכל להגדיר את דבריו מחדש כך: כמו שהפעולות משפיעות על הלב, כך הלב משפיע ויוצר פעולות.
נמצאנו למדים, שהנקודה בה נוגע הקול הוא החיסרון הפנימי. קריאה בלי קול היא הבנה שהמציאות חסרה. מציאות זו היא לא הדבקות שנדרשת מאיתנו בשעת התפילה. קריאה עם קול היא הבנה שאני חסר. זאת היא ההגדרה העמוקה של התפילה, ששורשה הוא מלשון תיפלות. מאכל שחסר לו פלפל נקרא מאכל בעל חיסרון אחד, אבל מאכל בלי מלח הופך לתפל – מאכל שכולו חיסרון אחד גדול. בתפילה כל אחד ואחד אמור להרגיש את זה ומתוך כך לפנות אל ה' – לא להרגיש שחסר משהו בפרנסה, לא להרגיש שחסר משהו בחיים, אלא אני הוא זה שחסר. להתפלל – להיות תפל. לאור דברים אלו נוכל להבין מדוע תפילה נקראת קריאה (קרוב ה' לכל קוראיו [תהלים קמה], קולי אל ה' אקרא [שם ג], קראתי אליך ה' [שם קמב] ועוד רבים). אם אני רוצה שמישהו יעביר לי חפץ מסוים, אינני קורא אליו אלא מבקש ממנו. אמנם אם אני רוצה אותו במציאותי, אזי אקרא אליו. אם דוד המלך אומר "קראתי אליך ה'", הרי שיש כאן משהו שהיה צריך להיאמר, למרות שלכאורה פשוט שזה מה שהוא עושה – עומד בתפילה. אמנם יש כאן דבר גדול אותו צריך לחדש: אני לא מבקש. אני קורא. אני מבין שאני צריך אותך במציאותי. אני לא צריך את הצרכים שיתמלאו, אלא "קראתי אליך ה'".
יסוד זה שלמדנו היום הוא הדבר הראשון שצריכים לדעת אותו כשמתפללים. זאת עבודה בפני עצמה להגיע לקריאה, אבל כשמגיעים אליה – "קרוב ה' לכל קוראיו". כל תפילה שלא נענית, הרי זה בגלל שלא קראנו. ביקשנו יפה מאד הרבה פעמים, אמת. רק לא קראנו. מי שיכניס את הדברים היטב-היטב לליבו יראה נפלאות בחייו, וישועת ה' תלווה אותו תמיד.
[למה גדר התפילה הוא כך – בפעם הבאה אם ירצה ה' ובלי נדר.]
כהמשך למאמרינו הקודם בנוגע לזהירות שעל ההורים להזהר שגם ילד 'קשה' יקבל את ההתייחסות הנכונה ואת תשומת הלב החיובית, ברצוני להביא לזה סמך מדברי חז"ל, שהרי "הפוך בה והפוך בה שכולא בה", בתורה הקדושה ובדברי חז"ל הקדושים אפשר למצוא רמזים לכל הדברים שבעולם.
"אי אפשר להתייחס לכל אחד!"
הגמרא (בבא מציעא דף צ"ג ע"ב) מספרת על רועה בשם בר אדא שהעביר בהמות, אותן רעה תמורת תשלום, על גבי גשר כשלפתע דחפה אחת הבהמות את חברתה, והפילה אותה לנהר שם היא טבעה. כשנתבע הרועה לדין על חוסר השמירה, השיב לבית הדין כי הוא פטור מתשלום, שכן היה זה מקרה אונס: "מאי הוה לי למיעבד" [=מה יכול הייתי לעשות?]. דיין בית הדין, האמורא רב פפא, השיבו: איבעי לך לעבורי חדא חדא, [=היה עליך להעביר על גבי הגשר כל בהמה בנפרד). אמר לו הרועה: וכי סבור אתה שאני מסוגל לכך, להעבירן אחת אחת?
השיבו רב פפא: כבר צווחו קמאי דקמך ולא איכא דאשגח בהו [=כבר צעקו על כך קודמים לך וטענו טענה זו, אך אין להתחשב בה].
"אפשר להתייחס לכל אחד!"
מבואר כאן בגמרא שמדורי דורות טענו הרועים, במקרה שלנו, המחנכים: אנו שומרים על הכלל, אין באפשרותינו להתייחס לכל יחיד בפני עצמו. אולם טענתם לא התקבלה אצל חכמינו.
לענייננו, אנו ההורים והמורים, קיבלנו שליחות מיוחדת לחנך את צאצאינו ותלמידינו בדרך התורה. עלינו לשנן לעצמינו שכל ילד וילד עולם בפני עצמו הוא ומוטל עלינו להתייחס אליו בהתאם. מי כמונו יודעים שאין שום ילד שהוא בדיוק כאחיו או כחברו, ובדיוק כך כל אחד צריך גם לקבל את הטיפול הפרטי שלו, וכאן לימדונו חז"ל כמה מוטלת עלינו, הרועים החובה להזהר ולהשמר שלא יפגע אחד בחבירו.
וכאמור, העצה לזה היא, לתת לכל אחד את הכבוד והיחס המגיע לו [ואם נדמה שלא מגיע לו, להמציא סיבות ומקרים, להתפס לדברים קטנים לכאורה, ועליהם לשבח ולכבד], וודאי שלא לדון אותו ביחס לאחרים, שאז הסכנה של 'נפילה לנהר' גדולה ביותר חס ושלום, ובוודאי צריך להיזהר שלא ידחוף אחד את חבירו.
להזהר מטעויות בתום לב…
לא פעם אנו רואים שני אחים, שהקטן מוכשר יותר מהמבוגר, ובלי לשים לב, ובלי חשיבה מוקדמת, יכולים בטעות לשבח יותר את הקטן, ואז באופן טבעי מרגיש הגדול את עצמו מושפל, וודאי חמור הרבה יותר אם אחד משפיל את חבירו ישירות, אז וודאי הסכנה גדולה עד מאוד. וזה מוטל עלינו ההורים והמורים – הרועים – להשגיח, לעודד, לעזור, לתת יד ותמיכה. התשובה "איני מסוגל", או "איך אני יכול לשים לב אליו בין כולם" אינה מתקבלת בבית הדין בו ידונו אותנו על אבדנם ח"ו של נפשות יקרות, אם לא עשינו מספיק על מנת שלא יפלו.
אנו מוצאים בחז"ל דוגמא נוספת של טיפול בילד 'קשה', שבעקבות טיפול נכון וחכם גדל להיות לאדם גדול. כך מספרת הגמרא (בבא מציעא דף פ"ה), על ר' שמעון בר איסי שהצליח להציל תלמיד בן גדולים שהגיע רח"ל לדיוטא אחרונה, ועל ידי דברי פיוס וכבוד הצליח לרומם אותו עד שנהיה ברבות הימים לתנא קדוש. ולמחנך כזה קוראת הגמרא "ולוקח נפשות חכם".
והם הם הדברים שכתבנו: בחכמה אפשר לקנות את נפש הילד ולהעמידו במקום הנכון בס"ד.
רבינו הק' כותב בתורה ס"ב (בליקוטי מוהר"ן חלק א, הנקראת "בא אל פרעה"): "כי השם יתברך מחמת רחמנותו ברא את העולם, כי רצה לגלות רחמנותו, ואם לא היה בריאת העולם, על מי היה מראה את רחמנותו? ועל כן ברא את כל הבריאה, מתחילת האצילות עד סוף נקודת המרכז של העולם הגשמי, כדי להראות רחמנותו." ומבואר שם שכדי לברוא את העולם היה צריך לצמצם את האור אין סוף, כדי שיהיה מקום פנוי שבו אפשר לברוא העולם, ומאותו צמצום נעשה חלל הפנוי שבתוכו נברא העולם, את הצמצום הזה לא ניתן להבין, אלא לעתיד לבוא, מכיוון שגם בתוך הצמצום יש אלקות.
מוהרנ"ת מביא בליקוטי הלכות (אורח חיים, הלכות תפילת מנחה ד') שיש הרבה בחינות של חלל הפנוי, ואחת מהם היא בחינת "ירידה שקודם העליה", והירידה היא תכלית העליה, כי כשאדם עולה מדרגא לדרגא, הוא נעשה בריאה חדשה, כי נתחדש ממש בבחינת 'תתחדש כנשר נעורייכי', ונעשה בריה חדשה, בבחינת אני היום ילידתיך, ועל כן קודם שזוכה לעלות מדרגא לדרגא, צריך שיהא ירידה והיא תכלית העליה, כי הירידה היא בחינת הצמצום שצריך שיהיה קודם הבריאה וכנ"ל, וזה בחינת צדיקים תחילתן ייסורין וסופם שלוה, כי הייסורין באים מהצמצום שקודם הבריאה, וזה הוא בחינת כל המניעות והעיכובים שיש להאדם קודם שזוכה לעשות איזה מצוה או דבר שבקדושה, כי בכל דבר שבקדושה בוראים עולמות כידוע, ועל כן צריך שיהיה צמצום קודם.
ר' צדוק בספרו "צדקת הצדיק" מדבר מאותו ענין וכותב כך: דווקא "אחז הרשע" שהפסוק אומר עליו "ולא עשה הישר בעיני ה'", ואחד הדברים שעשה הוא שמנע תינוקות של בית רבן מלימוד התורה, דווקא הוא היה הכלי להוליד את חזקיהו שהיה מרביץ תורה ברבים ביותר כידוע, ומזה אנו רואים שהצמצום קודם העליה, הוא דבר הכרחי כדי להגיע לעליה, אך למעשה האדם כשהוא בשעת הירידה קשה לו לראות זאת, ובכל זאת עליו להתחזק באמונה שזהו רצון הקדוש ברוך הוא ורק על ידי כך יגיע לעליה.
חזקיהו המלך ידע שעתיד לצאת ממנו מנשה, ולכן לא רצה לשאת אשה, אך הנביא הוכיחו באמרו אליו, שאין הוא צריך לחקור מה ייצא ממנו, אלא עליו להאמין שגם מהרע ייצא טוב, וכשם שהצמצום של האור אין סוף היה כדי לברוא את העולם, שהקדוש ברוך הוא רצה לגלות רחמנותו, כך גם הצמצום בעבודת ה' הוא גם כן טוב, כי בסופו של דבר ייצא ממנו דבר טוב, ואל לו להיגרר אחר בלבוליו ומניעיו שבאים אליו בשעת עבודתו את ה', כי כך דרכו של עולם הוא.
אולם בשעת נפילתו של האדם מעבודתו בקודש, יש לו הסתלקות הדעת, ומאין תבוא לו אותה דעת להתחזק בזה שהוא עומד בירידה שהיא לצורך העליה, וכותב מוהרנ"ת שאף על פי כן נשאר באדם בעת כזו "כח הרשימו", ואף שאינו מבין הדבר בשכלו מכל מקום מבין הוא מרחוק שראוי לו להאמין, ועל ידי שמאמין, יוצא מהחלל הפנוי דהיינו הנפילה, ונתעלה ביותר בעבודת ה'.
יהי רצון שנזכה לראות בכל פעם בעת הירידה, שזהו תכלית העליה, ונתחזק מאוד לקיים עצותיו הק' של רבינו זיע"א עד שנזכה לגאולה השלימה בכלל ובפרט אמן כן יהי רצון.
ימי השובבי"ם הממשמשים ובאים הינם ימים מיוחדים לתקון הטוב שנבלע בשבי הטומאה והחזרתו אל הקדושה.
רבנו הקדוש גילה לנו את "התיקון הכללי" אשר מסוגל לתקן פגם זה בכל השנה כולה – אם כן מה המיוחד בתיקון ימי השובבי"ם מעבר לתיקון של כל השנה כולה?
הבריאה עוברת זיכוך אחר זיכוך כדי להביאה לתכליתה שהיא הדביקות בבורא יתברך כמובא בליקוטי מוהר"ן (קמא י"ח) "ודע שהתכלית של הבריאה הוא שעשוע עולם הבא".
שלבי הזיכוך של הבריאה תלויים כמובן בזיכוך של עם ישראל, כי כאשר עם ישראל יזכו לזיכוך השלם תבוא כל הבריאה כולה לתיקונה ותכליתה.
על כן אנו עוברים במשך כל הדורות זיכוך בלתי פוסק ובלתי נדלה ומלטשים אותנו כיהלומים ליטוש אחר ליטוש כדי שנזכה לבסוף להיות "יהלומים בכתרו של הקדוש ברוך הוא" ובזה גם אנחנו נזכה לכתר כמו שנאמר "צדיקים יושבים עטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה".
אבל כדי שנגיע למצב הזה שהאבן טובה תאיר מעצמה, צריכים להוריד ממנה אין ספור סיגים כי היא עדיין מכוסה ברפש וטיט.
וכדברי האר"י הקדוש (שעה"כ – פסח) ז"ל: צריך שתדע כי עניין הנשמות הם כעניין הזהב הנוצר בבטן האדמה, וכשמוציאים אותו, הוא מלא טינוף וסיגים, דבר אשר לא ישוער, ולא תואר זהב לו, ולא הדר, עד יתחכם הצורף להגות סיגים מכסף – פעם אחר פעם – זיכוך אחר זיכוך – לא ראי זה כראי זה.
ובכל זיכוך, מזדכך לאט לאט, עד אשר כל הסיגים נפרדים מן הזהב, ואחר כך ניכר היותו זהב עכ"ל.
ומבואר שם עוד כי נשמות ישראל נפלו בחטאו של אדם הראשון אל הרע וצריכים בירור אחר בירור לתקנם, ולכן ירדו עם ישראל למצרים אל הגלות, אל כור ההיתוך, להזדכך בקושי שעבוד מצריים כדי לצאת משם – זהב בלי סיגים – ולזכות למתן תורה ולארץ ישראל.
וזו סיבת הגלות הארוכה והקשה שלנו עד היום, כדי שנזדכך זיכוך אחר זיכוך.
אבל כיצד שורדים ועוברים את הגלות הארוכה הזו שבה יש הסתלקות הדעת והחשיכה?
הקדוש ברוך הוא ריחם עלינו ושלח לנו בדורות אלו את רבנו הקדוש להוציא אותנו מן המצרים של הדור הזה כפי ששלח לבני ישראל את משה רבנו עליו השלום שיוציאם ממצרים.
עבודתו העיקרית של הצדיק היא לגאול ולהוציא את הטוב שלנו הבלוע בטומאה. ועל כן גילה רבנו הקדוש את ה"תיקון הכללי", אשר עניינו לשחרר אותנו מן הכבלים הכובלים אותנו, ולהוציא מאתנו את העשרה מיני חיצים המשוחים בעשרה מיני סמים רעילים, שירה בנו המלך האכזר. כי בכוחו של הצדיק להחזיר את הטוב למקומו ולהוציא יקר מזולל, ולכן ציווה אותנו לומר עשרה מזמורי תהילים שיש בהם עשרה מיני נגינה ובכוחם להחזיר את הטוב לקדמותו ולשורשו.
בימים אלו של ימי השובבי"ם מקבל ה"תיקון הכללי" משמעות ואור מיוחדים וזאת משום שבימי השובבי"ם קוראים את פרשיות הגלות והשעבוד שבהם עם ישראל נפלו בשעבוד המלך האכזר הוא פרעה, הוא יצר הרע, היורה בנו את העשרה מיני חיצים הנ"ל. ומובא בספרים הקדושים שפרשיות השבוע משפיעות על המתרחש באותו השבוע, ולכן בימים אלו בהם אנו חוזרים לגלות מצרים – יניקת הקליפות – גלות הדעת – זהו זמן מיוחד שאפשר וצריך לזכך בו את נפשותינו היקרות כדי להוציאם מתוך הטיט והרפש היא הגלות בה אנו נמצאים.
ולכן דווקא בימים אלו מאיר ה"תיקון הכללי" באור יקרות מיוחד, על כל גווניו המיוחדים, בין באמירתו ובין בשאר ההתקדשויות הנדרשות מאיתנו. כי באופן הזה הצדיק האמת ממשיך לנו את החיות והתיקון לנפשותינו, ומרפא אותנו בכוח העשרה מיני נגינה, במיוחד בימים אלו המסוגלים לרפואת הנפש כפי שנאמר "שובו בנים שובביםארפא משובותיכם (ירמיה פרק ג,כב)". וכפי שאמר רבנו הקדוש "ואני רופא אותה", בהתקדשות, בתיקון הכללי, ובעשרה מיני נגינה באורם ותיקונם המיוחד המאיר בימי השובבי"ם.
לעניין התבודדות ושיחה בינו לבין קונו ואמירת תהלים ותחנות ובקשות- טוב מאוד כשזוכין לאומרן בלב שלם באמת, עד שיזכה לבכות לפני השם יתברך כבן הבוכה לפני אביו. אבל אמר, שכשהאדם אומר תהלים ותחינות ובקשות וחושב בלבו ומצפה שיבכה, זאת המחשבה אינה טובה והיא מבלבלת גם כן את דעתו, כי מחמת זה אינו יכול לומר הבקשות בלב שלם בשלמות. כי צריכין בשעת אמירת תחינות ובקשות להרחיק מעצמו כל מיני מחשבות חוץ שבעולם, רק לכוון דעתו אל הדיבורים שהוא מדבר לפני השי"ת כאשר ידבר איש אל רעהו, ואז ממילא בקל יתעורר לבו עד שיבוא לבכייה גדולה באמת. אבל כשחושב ומצפה על זה שיבכה אזי זה וזה אינו עולה בידו, כי האמירה בעצמה נתבלבלה על ידי זה כנ"ל. כי זה שחושב ומצפה שיבכה הוא גם כן בחינת מחשבה זרה שמבלבלת הכוונה, שאינו יכול לשמוע היטב מה שהוא מדבר על ידי זה. כי העיקר לדבר הדיבור באמת לפני השי"ת בלי שום מחשבות אחרות כלל כנ"ל, ואם יזכה לבכייה באמת מה טוב, ואם לאו לאו, ולא יבלבל אמירתו בשביל זה כנ"ל (ליקוטי מוהר"ן ב סימן צה)
הרבה פעמים קורה והרצון לכוון בתפילה, תהילים או כל תפילה אישית אחרת, מוליד את התוצאה ההפוכה של חוסר כוונה. בגלל תפיסת העומק במילים שאנו עומדים להוציא מהפה, על כל משמעותן הפנימית, מתעורר הרצון ליישם את אותה תפיסה ולהביע את התפילה מתוך הרגש הראוי לתוכן התפילה והבקשה. אבל את הרגש אי אפשר תמיד להזמין לפי בקשתנו, ואז מתקיים מאבק השואף להלביש את המילים על אותו רגש רצוי שבפועל לא מגיע, ובתוצאה הסופית נשארים קירחים מכאן ומכאן. היום נעמוד מעט על הדרכה יקרה שמסר רבי נחמן בעניין זה, המופיעה בסדר לימודנו בספר "השתפכות הנפש", שיכולה ללמד אותנו על גישה כללית לתפילה ולכוונה בתפילה.
בהבנה ראשונית, אם היינו מסכמים את הקטע המובא בתחילת המאמר, היינו מסיקים שהרצון לעורר את הבכי הוא לא תועלתי ורק גורם לבלבולים, ולכן אין לנסות להכריח את הרגש אלא פשוט לומר את הדיבורים בכנות אמיתית, "ואם יזכה לבכייה באמת מה טוב, ואם לאו לאו". אבל טמון מעבר לכך בדברים. ראשית, רבי נחמן אומר שהרצון לעורר את הבכי הוא גם כן "בחינת מחשבה זרה". כמו שמתעוררות בתפילה מחשבות זרות על אירועים שהתרחשו, דברים שצריך לעשות, כך גם יש מחשבה זרה של "לכוון בתפילה". איך אפשר לכנות את המחשבה הזאת מחשבה זרה? הרי היא מעניינה של התפילה. כל שניתן לומר עליה, לכאורה, הוא שהיא לא יעילה. בנוסף, אי אפשר לומר שרבי נחמן אמר שעל האדם לא להתייחס לסוגיית הרגש בתפילה, שהרי בהדרכה אותה מסר נאמר מפורשות "רק לכוון דעתו אל הדיבורים… ואז ממילא בקל יתעורר לבו עד שיבוא לבכייה גדולה באמת". הרי שבנתינת עצה זו של ההתעלמות מהרצון לבכות טמונה העצה איך להגיע לבכי, ואם כן יש להבין איפה טמונה נקודת החילוק המהותית בין שני הדרכים להתעוררות הרגש בתפילה.
כפתח לשאלות אלו נשוב להתבונן: מדוע יש בכוחו של הדיבור לעורר לבכי לא מתוכנן? למה האמירה לבדה מספיקה? לשם כך נתבונן על עניינו של הדיבור.
רבי נחמן כותב (ליקוטי מוהר"ן יא), כי הדיבור הוא ממוצע בין האדם ובין השמיים. הדיבור הוא כוח רוחני שמחבר בין שמים וארץ, שהרי על ידו האדם דבק בה'. הדיבור גם מחבר בין החלק השמימי שבתוך האדם לבין החלק הארצי שבו; בין הנשמה והגוף, כפי שנאמר בפסוק "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיים", ותרגם אונקלוס "לרוח ממללא". לאחר שהנשמה ניתנת בתוך הגוף האדם הופך למדבר, כי הדיבור הוא זה שמבטא את החיבור ביניהם. הגוף מוציא את ההברות, אבל מצד עצמן אין להן כל משמעות חוץ מהתפיסה הרוחנית שמועברת דרכן. נמצא, שכל עניינו של הדיבור הוא ביטוי של המחשבה.
מכיוון שלדיבור יש כוח כזה של חיבור בין המחשבה והמעשה, כמו גם בין השמים והארץ, נמצאנו למדים שהדיבור עצמו מחולל את החיבור ביניהם. הדיבור הוא לא רק גילוי של המחשבות שבלב, אלא הוא עצמו יוצר חיבור בין המחשבות ובין גוף האדם. הפיכת המחשבות ושאיפות הלב למילים הופך אותם מדבר שקיים מחוץ לאדם לדבר המחובר בקשר פנימי עם האדם. הדיבור מוריד את המחשבה לעולם המעשה, ובהורדה זו הוא יוצר חיבור בין עולם המעשה לבין אותן מחשבות.
בשונה מהמחשבה שהדיבור הוא דבר של מה בכך, והוא בסך הכול הרהור בקול של המחשבות, התורה וחז"ל במקומות רבים מייחסים חשיבות עצומה לכוח הדיבור, בגלל שהוא אכן יוצר. הוא זה שמעצב את העולם שבו אנו נמצאים, והוא יכול ממש להגדיר את עצמנו מחדש על פי המילים שנבחר להוריד אל עולמנו, עולם המעשה. ולדוגמה נזכיר את דברי רבי נחמן במקום אחר (ליקוטי מוהר"ן עח): "וְזֶהוּ: "כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בוֹ זָכוֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד", הַיְנוּ שֶׁאֲפִלּוּ אִם הָאָדָם מֻנָּח, חַס וְשָׁלוֹם, בַּמָּקוֹם שֶׁהוּא, אֲפִלּוּ בְּשֵׁפֶל הַמַּדְרֵגָה מְאד, אֲפִלּוּ בַּמְּקוֹמוֹת הַמְטֻנָּפִים, אַף-עַל-פִּי-כֵן עַל-יְדֵי הַדִּבּוּר יָכוֹל לְהַזְכִּיר אֶת עַצְמוֹ בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. דְּהַיְנוּ, שֶׁאֲפִלּוּ אִם הוּא בַּמָּקוֹם שֶׁהוּא, אִם יִתְחַזֵּק גַּם שָׁם לְדַבֵּר עַל-כָּל-פָּנִים דִּבּוּרִים קְדוֹשִׁים שֶׁל תּוֹרָה וּתְפִלָּה וְהִתְבּוֹדְדוּת, יָכוֹל לְהַזְכִּיר אֶת עַצְמוֹ בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, אֲפִלּוּ שָׁם בַּמְּקוֹמוֹת הַנְּמוּכִים, שֶׁהֵם בְּחִינוֹת מְקוֹמוֹת הַמְטֻנָּפִים, אֲפִלּוּ אִם נָפַל לְמָקוֹם שֶׁנָּפַל, כִּי הַדִּבּוּר אֵינוֹ מַנִּיחַ אוֹתוֹ לִשְׁכּוחַ אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ". דיבורי התורה והתפילה הם לא רק קרש קפיצה במטרה להגיע למקום גבוה יותר, אלא הם עצמם מחברים את האדם עם דיבוריו ומקרבים אותו לה'. התפילה משפל המדרגה חשובה ולו בשל כך שעצם התפילה פועלת את הדבקות בה', והדיבורים עוד יוכלו להרים אותו מהמקום שהוא נמצא.
עכשיו אנו חוזרים לכוונת התפילה בה פתחנו. מכיוון שהדיבור עצמו יוצר את החיבור בין האדם ובין המילים שנאמרות, הרי שהרצון להתעורר לבכי עוד לפני אמירת המילים פשוט מקדים את זמנו. לפני אמירת המילים האדם יכול לפעמים למצוא את עצמו לא מחובר למה שהוא עומד לומר, ואז נותרות בפניו שתי ברירות: לנסות לכפות את החיבור בינו ובין המילים, דבר שלא תמיד יצליח, או פשוט להתייאש מראש ולומר שאין קשר בינו ובין מה שהוא עומד לומר. לפי רבי נחמן, במצב כזה צריך פשוט לומר. לומר עם כוונת אמת ובכנות אמיתית, אבל לא לנסות למצוא את הרגש והחיבור בשלב הראשון. מדוע? כי האמירה בעצמה תיצור את הקשר, ואז היא תוכל אף להביא לידי בכי שמראש היה לא מתוכנן בכלל. המחשבה על "להתעורר לכוונה" היא מחשבה זרה לתפילה, כי כל עניינה של התפילה הוא האמירה של המילים ובכך ליצור את החיבור בינן ובין האדם. כל ניסיון אחר לחבר בינן ובין האדם לא דרך דיבור הוא פשוט לא קשור לתפילה, ויהיה זה כמו אדם שיהרהר עמוקות בדברי תורה באמצע התפילה. החיבור שבא מתוך חשיבה על התורה גם מביא לדבקות, אבל בשעת התפילה הוא מחשבה זרה. גם המחשבה על לעורר בכי היא אמצעי יקר וטוב, אבל היא לא קשורה לתפילה.
כמובן שאין בכוונת הדברים לומר שאין לחשוב שום מחשבה בתפילה מעבר למילים בעצמן. ישנן מחשבות רבות שיכולות לרומם את האדם ולהביא אותו לכוונה גדולה יותר. אך המטרה במחשבות אלו אינה להחליף את הדיבור, אלא להתרכז כמה שיותר במילים. ברגע שהרצון לכוון מונע את האפשרות לכוון במילים כפי שהן, אז יש להניח לאותה מחשבה ולומר את המילים בצורה אמיתית.
"כי זה שחושב ומצפה שיבכה הוא גם כן בחינת מחשבה זרה שמבלבלת הכוונה, שאינו יכול לשמוע היטב מה שהוא מדבר על ידי זה". מה הכוונה "אינו יכול לשמוע מה שהוא מדבר"? הרי הכוונה במילים היא זאת שנמנעת. וגם, איזו הקשבה נצרכת למילים שהאדם אומר בעצמו? אבל בגלל שבדיבור בעצמו מונח החיבור בין המילים והאדם, על האדם להקשיב למילים אותם הוא כרגע אמר. ההקשבה אליהן הוא החיפוש של החיבור שנוצר זה עתה. תוך כדי האמירה עצמה האדם מגלה את החיבור, ואז כל מה שעליו לעשות הוא לשמוע את מה שהוא בעצמו אמר, ומשם להגיע אל המקום אליו מובילות המילים שזה עתה אמר.
ששת ימים הוא עמל לפרנסתו. הוא יוצא בבוקר לאחר תפילת שחרית, וטורח כל היום כדי להרוויח ביושר את פת לחמו. בשעות העבודה הוא כל כך טרוד ועסוק – אין לו זמן לנשום.
לקראת ערב הוא חוזר לביתו, טועם משהו – ומיד מחיש פעמיו לבית המדרש, לקבוע עתים לתורה. הוא מנסה לחטוף דף גמרא, לא בכל יום הוא מצליח להתרכז, העייפות מנסה פעמים רבות להכריעו והוא נאבק באשמורות עיניו בשארית כוחותיו.
ליל שבת. מרוץ החיים עוצר לפתע. באה שבת – באה מנוחה. יש לו כמה שעות שבהן הוא מזין את נפשו במזון רוחני. הוא מנסה לחטוף ככל היותר. אך על אף הכל, טעם מריר עולה בפיו; הוא חש תסכול על החיים שמתבזבזים לו בין האצבעות.
נכון, הוא קובע עתים לתורה וגם בשבת הוא משקיע קצת יותר בלימוד ובתפילה, אבל מה אלו נחשבים מול כל הימים שנשחקים בעמל כפיים? זה הרי 'בטל ברוב' – פי עשר ויותר!
"איך אמור כל החולין המגושם הזה להתחבר לעולם הנצחי שאליו אנו מתכוננים?!" – הוא שואל את עצמו בכאב – "הרי רובו של היום והשבוע חולף תוך התבוססות בדברים גשמיים גרידא" – – –
* * *
בין המצוות המנויות בפרשתנו אנו מוצאים את מצוות הפרשת חלה, אחת מן המתנות שניתנו לכהן; יש להעניק לו את החלק הראשון מכל עיסה. חז"ל הקדושים (ב"ר א, ד) מלמדים אותנו שמצווה זו היא אחת משלוש מצוות שבזכותן נברא העולם! הוגיעו עצמכם, כל הבריאה הייתה כדאית בזכות מצווה זו. כך נרמז בתחילת התורה: "בראשית ברא אלוקים", ואין ראשית אלא חלה, שנאמר (במדבר טו): "ראשית עריסותיכם". מה טיבה של מצווה זו שזכותה גדול כל כך? בדיני הפרשת חלה אנו מוצאים דבר פלא: אדם שנדבה אותו רוחו להעניק לכהן את כל העיסה – לא עשה כלום, הקדושה אינה נתפסת כלל באותה עיסה. זאת מפני שחלה צריכה להיות 'ראשית' – 'ששייריה ניכרים'; בלא שיריים אין גם ראשית.
מצווה זו גונזת בתוכה את סוד הבריאה, אומר רבי נתן, לא פחות ולא יותר. ואיך? העולם (מלשון) 'מעלים' את מציאות הבורא; בעין חיצונית נראה שהטבע שולט כאן – ועלינו הוטל לגלות את המציאות האמיתית.
עיקר תענוגו של הקב"ה, כביכול, הוא שנרים את כל הבריאה, את כל המקומות הנמוכים – אל על, ונגלה בהם את מציאות ה'.
את זאת עושים קודם כל על ידי הכרה שהקודש הוא העיקר, ואילו החול טפל אליו. ואז, לא זו בלבד שהקודש נשאר בקדושתו, אלא גם כל חלקי החול באים אל תיקונם. שכן כאשר החולין משמש סיבה להבלטת מעלת הקודש, מתרומם גם החולין ובא אל תכליתו הנרצה, כיון שהוא הופך לחלק מן הגילוי השלם.
לפיכך, כאשר אנו מפרישים חלה – חלק של קודש – ומשאירים שיריים של חול, הובלטה העליונות של הקדושה על החולין שמשמש כמנוף לגילוי האלוקי: מה יקר וחשוב בעולם.
אך כאשר עשינו את כל העיסה קודש, אין כאן ראש ואין כאן שיריים, ולא הגענו למטרה כלל.
מצווה זו היא אם כן, תכלית הבריאה בדגם מוקטן.
* * *
כל עסקי החול נוטלים אפוא חלק נכבד בגילוי האלוקי. אין זה נכון להפריד בין חלקי החולין וימות השבוע, לבין חלקי הקודש והשבת, אלו כמו אלו נועדו לגלות דרכם את מציאות ה׳.
אבל הכל תלוי בהתייחסות שלנו: אם נשכיל לכבד את חלקי הקודש ולשים אותם בראש סדר העדיפויות; כאשר נכיר בכך שהחלקים הקדושים בחיינו הם הם העיקר, וכל השאר הוא רק טפל – לא זו בלבד שביררנו לעצמנו חלקי קודש, אלא כל עסקי החול שלנו הפכו לחלק מן התכלית הקדושה שלנו עלי אדמות.
ההבלטה של הקודש יכולה לבוא בהרבה צורות. אך תחילה וראש – בהבנה הפנימית: לא לשכוח את התכלית; לייקר מכל יקר את אותן קביעות עתים לקודש; לשמוח בהן ולהכיר שהן הן המרכיבים החשובים ביותר של חיינו, לעד ולנצח נצחים.
או אז נופתע לגלות, איך גם כל חלקי החול הפכו להיות נצחיים ומלאי אור!
הצדיקים אינם מסתפקים במעלתם הגבוהה, אלא משתדלים בכל יום ויום להוסיף קדושה על קדושה, כמו שאמרו חז"ל: "'כי כל ביתה לבוש שָׁנִים' – אל תקרי שָׁנִים אלא שְׁנַיִם – 'פתוח תפתח'; 'הענק תעניק'; 'נתן תתן'".
לאמור, שגם אחרי שקיימת את המצווה, אל תסתפק בכך, אלא תוסיף לעלות יותר ויותר.
זו הסיבה שהאבות הקדושים נקברו במערת "המכפלה", כי הם השתדלו תמיד להכפיל את מאמציהם בעבודת ה' שוב ושוב, כמו שכתוב "כי כפלים לתושיה" (איוב יא).
לכן גם מכונה העיר חברון 'קרית ארבע' – כדי לרמוז שגם לאחר שהכפילו את עבודתם, הכפילו אותה שוב, כמו שארבע הוא כפל כפליים.
ימי חיינו הינם "כֵּלים" שעלינו למלאות בתורה ובמצוות. אבל כל יום נראה בתחילתו כל כך קטן ומצומצם, כאילו אי אפשר להכניס בו שום תורה ושום מצווה – אם בגלל טרדות ולחצים, אם בגלל עייפות וחוסר חשק.
אבל אל נא תיבהל, התחל ועסוק בעבודת ה' כפי כוחך ותראה אט-אט שכל הקשיים וההפרעות אינם כה נוראים כפי שחשבת, ותוכל למלא את הימים בהרבה הרבה קדושה ודעת אלוקים.
כשאנחנו מבקשים אריכות ימים, אנחנו מבקשים בדיוק את זה, שנגדיל ונאריך את הימים שלנו ונמלא אותם בהרבה טוב נצחי.
טוב נצחי ושכר בצידו: מי שעושה כן, זוכה לעשירות פשוטה כמשמעה, כי הקב"ה חפץ תמיד להשפיע לעולם טובה וברכה, אלא שצריך להכין כלים כדי לקבל את השפע הזה. לכן מי שהגדיל והאריך את הימים שלו ומילא אותם בהרבה רוחניות, יזכה לכלים שבהם יקבל גם שפע גשמי, כמו שנאמר ב'ליקוטי מוהר"ן' ח"א יד: "כשנתקן ברוחניות – נתתקן בגשמיות גם כן"!
לכן אברהם אבינו שהיה "זקן ובא בימים" – שמילא את ימיו בהרבה רוחניות, זכה גם כן לשפע גשמי: "וה' ברך את אברהם בכל".
על ידי התפילה יורד שפע ברכה לעולם, כפי שהיה בעת בריאת העולם, שלא יצאו הצמחים מהאדמה עד שהאדם התפלל שירדו גשמים.
לכן כשאדם מתפלל בשדה, כל הצמחים 'נכללים' בתפילתו, שהרי גם הצמחים אומרים שירה, וכשבא אדם ומתפלל ביניהם – והרי תפילה זו היא מקור השפע של העולם – אזי כל הצמחים משתתפים בתפילתו.
הוא אשר אמר הכתוב: "ו'יצא י'צחק ל'שוח ב'שדה" – ראשי תיבות 'יבול' – שהלך להתפלל בשדה וכל הצמחייה השתתפה בתפילתו.
בזמן הגלות, כשם שאומות העולם שולטים על ישראל בגוף, כך יש להם שליטה על הרוחניות של עם ישראל, אם בכפיה – שגוזרים גזירות כדי למנוע אותם מקיום מצוות, אם בעקיפין – שמציקים להם ומקשים עליהם לעבוד את ה', או סתם על ידי השפעה רוחנית שלילית, ככתוב: "ויתערבו בגוים וילמדו ממעשיהם" (תהלים קו).
או אז החלק הטוב שבנפש היהודית, מצטער ומתגעגע לשוב למעלתו הקודמת ולעשות את רצון ה'. אך במשך הזמן החלק הטוב שוכח את הכל ומתרגל למצב, כמו שכתוב: "כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה, נעשית לו כהיתר" (יומא פו ע"ב).
תפקידם של הצדיקים הוא 'לקרוא לסדר' לטוב הטבוע בנפש הישראלית, ולהודיע לו את מעלתו הגדולה, וכי הוא חלק מעם ישראל אשר בשבילם נברא כל העולם כולו – ואז כשהטוב הזה נזכר במעלתו, הוא מתחיל להצטער על מצבו: איך ירד מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, כאשר בשבילו נברא כל העולם – וכעת הוא עוסק בהבלים ושטויות שלא נשאר מהם מאומה לנצח, כך שהוא מתגעגע לחזור ולשוב לה', עד שלבסוף הוא מנצח את כל המונעים והמפריעים, וחוזר אל ה'.
הוא שנאמר במניין בני ישראל: "במספר שמות", לאמור, שהצדיקים מודיעים לכל אחד מבני ישראל, קטן כגדול, שגם הוא חלק מהמניין של צבא ה' שמקדש את שמו בעולם, וגם אם מעשיו אינם עולים יפה, ואיננו מצליח לקיים את רצון ה' בפועל, מכל מקום, כל עוד רצונו הפנימי הוא לעבוד את ה' – עדיין שם ישראל נקרא עליו, ובכך גם הוא נחשב לחלק מכלל ישראל שבגללם נברא העולם, שזוהי המעלה הגדולה מהכל.
אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים… מפני שהפריז על מדותיו של הקב"ה, שנא' במה אדע כי אירשנה (נדרים לב.)
ארץ ישראל, מבאר רבינו, (לקו"מ ז) הינה מקור האמונה, שהלא כל התפילות בעולם עולות דרך שםוהתפילה הלא כולה אמונה, משנה היא את הטבע ומחוללת נסים, "כי התפלה למעלה מטבע, כי הטבע מחייב כן, והתפלה משנה הטבע, וזה דבר נס, ולזה צריך אמונה, שיאמין שיש מְחַדֵש ובידו לחדש דבר כרצונו". כך, שאויר הארץ הקדושה הקולט את כל תפלות ישראל בכל מקום שהם ספוג אמונה, ואם פוגמים באמונה הקדושה פוגמים בארץ ישראל. אם כן, ה"פגם" שפגם כביכול אברהם בשאלתו, איננו סתם חסרון אמונה בהבטחה שיצאה מפי הגבורה, אלא הטלת חסרון בקדושת הארץ ובאפשרותה לקלוט את ישראל על אדמתה.
ולכן הוצרכו ישראל להיענש בהרחקה מהאמונה הקדושה, בגלות מצרים ששם מקור הכפירה, העדר מקום התפילה – כמו שכתוב "בצאתי את העיר אפרוש את כפי", ורק לאחר מכן לבוא לארץ הקדושה, תוך מסע של נסים גלויים, פרסום האמונה והשרשתה. לאחר מסע נשגב ונורא זה, שוב חזרו לאמונתנו הקדושה, תיקנו את הפגם של "במה אדע" ונכנסו לארץ, מקור האמונה.
אף אנו הנמצאים היום בגלות מרוחקים מן האמונה, ורק ככל שנרוממה ונפיצנה בעולם נקרב את גאולתנו: ברגע שתכלה האפיקורסות מן העולם יבוא משיח צדקנו, ככתוב בשיר השירים "תבואי תשורי מראש אמנה" ודרשו חכמנו: "ויאמינו בה' – לפיכך זכו לירש את הארץ… ואין הגלויות עתידות להגאל אלא בשכר אמונה, שנאמר אתי מלבנון כלה, אתי מלבנון תבואי תשורי מראש אמנה" (תנחומא, בשלח פ"י).
הדרך לאמונה
וכאן אנו מגיעים לאחת הדרכים הנפלאות ביותר שבדרכי רבינו, הדרך לאמונה. בכתבו על היציאה מהגלות על ידי אמונה קובע רביה"ק: "אי אפשר לבוא לאמונה אלא על ידי אמת כמובא בזוהר (בלק קצח:)… אמונה אתקריאת כד אתחברת בה אמת", על ידי הסתכלות חדה, בלי שום פניות צדדיות, תוך חתירה בלתי מתפשרת לאמת הצרופה ותוך רצון עז לעמוד על האמת משיגים את האמונה הקדושה. לא בהבנה שכלית רגילה, אלא בהכנעה לאמת והחלטה נחושה להשיגה מגיעים לאמונה בה' ובעבדיו הצדיקים האמיתיים. שכן,"עיקר האמונה הוא במה שאין השכל מבין" (ליקוה"ל שם, הלכה ז אות ג, עיין שם באריכות).
זוהי דרכו של רבינו לאמונה, אך גם דרך זו אינה קלה כמובן, קשה לרכוש מידת אמת צרופה כל כך, כזו הדרושה לאמונה, בשעה ש"עצת הנחש" שולטת בעולם, "עצות רשעים", דעות כוזבות, שבגללם כמעט ואי אפשר לו לאדם להשתחרר מכל סיג שקר; הנחש שהטיל זוהמא בבני אנוש, גם היום כמו זורע טיפי ארס ממוחו-דעתו לדעת בני האדם ומעביר האמת מהם והלאה.
אשר על כן, כותב רבינו, יש לעשות את ההיפך: לקבל עצות מצדיקים עליהם נאמר "כולו זרע אמת", עצות הצדיק, "טיפי השכל" שלו, חוקקים אמת במקבלם; כל ההולך בדרך עצתו מבחין בין אמת לשקר ומגיע לאמונה טהורה.
היציאה מהגלות
בארץ מצרים שקע עם ישראל בדיוטה תחתונה מאד כידוע. עבורם, בלתי אפשרי היה להתחיל ולהכנס אל הקדושה מדרגה אחר מדרגה כפי שכל מתחיל בעבודת ה' נזקק לעלות — "ממוחין דקטנות ראשון למוחין דקטנות שני וממוחין דגדלות ראשון לגדלות שני" עד שהוא מגיע למדריגותיו הגבוהות. אם היו ישראל הולכים כך – בהיותם במצרים – אל האמונה הקדושה, מדריגה אחר מדריגה, הרי שעוד טרם הגיעם אל הגדלות, בהיותם עוד במוחין דקטנות, כבר לא היה בכוחם לעמוד בפני ה"קליפות" האחוזים בהם כל כך מחמת טומאת מצרים. "על כן עשה השם יתברך עמהם נס נפלא ונורא, שהאיר אור גדול ונורא מאד פתאום, בפעם אחת, שלא בהדרגה ושלא כסדר", וכך זכו לצאת מן הטמא אל הטהור ולהגאל, מבאר רבי נתן בקיצור על פי דברי האריז"ל.
ברצות ה' לגאול אותם, והגאולה הרי תלויה באמונה, הפליא ה' את חסדיו והאיר להם את אור האמת, שעל ידו זכו לאמונה, וכמו שפירש רש"י ע"פ המכילתא על הפסוק "וגם צידה לא עשו להם" – "לדרך. מגיד שבחן של ישראל שלא אמרו היאך נצא למדבר בלא צדה אלא האמינו והלכו" (שעל זה נאמר, כפי שממשיך רש"י, בירמיה "זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולותייך – לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה"). על ידי שזכו לאמונה נגאלו ממצרים.
זו החכמה הגדולה, זו ההשגה הגבוהה, שהשיגו אז בני ישראל, תחושת אמת נשגבה, ראיית אמת, הסתכלות אמת, והיא שהביא אותם לאמונה הקדושה. ועד היום – זה מה שזוכים לו בלילה הראשון של פסח. לשם כך אוכלים מצה, שכמבואר בכתבי האריז"ל המצה היא בבחינת "מוחין דגדלות דאבא" שהם החכמה העליונה, "מוחין גדולים ונוראים מאד", עצם אור האמת בלי כל הקדמה אלא השפעה ישרה מן השמים.
השי"ת יזכנו בזכות ימי הפסח הבעל"ט לאור האמת אותו מאירים בנו הצדיקים איך לזכות לאמונה ברורה בהשי"ת.
משנכנס אדר מרבים בשמחה, הנה הנה הגיע הזמן להתחדש ולהמשיך על עצמנו התחזקות הנפש אמיתית שתביא לנו חיות ושמחה. אבל, מה נוכל לעשות שמצד שני עומד עמלק ומתאמץ לא להניח לנו, כי ברגע שאנו רק חושבים מחשבה שאולי כבר הגיע הזמן להתחזק באמת, מיד עולה לה מחשבה שניה של חולשה ורפיסות של "אני לא יכול"? אז מהיכן באמת לוקחים כח של דחף פנימי להתחזק ולהתחדש? והרי חז"ל אומרים "אין מחזקים אלא למחוזקים", כי צריך רצון לרצות להתחזק, ואת זה עמלק לוקח מאיתנו…
דווקא חודש אדר, בו מתגלה קדושתם של מרדכי ואסתר, הוא הזמן לגלות שיש לנו כן כח להתחיל. כי באמת יש לנו בשורשינו את היסוד של ההתחזקות, קבלנו זאת בירושה מאבותינו הצדיקים, אברהם יצחק יעקב משה וכו'.
הם אלו אשר התייגעו קשות לבוא להתחזקות אמיתית בעבודת ה', מבלי לדעת מהיכן להתחיל. אבל אחרי שהם זכו להארת הרצון בתכלית המעלה, הם השאירו רושם גדול בעולם, ונטעו בנו, בכל אחד מישראל, את הרצון הפנימי להיות יהודי כשר מלא בחיות של יראת ה'.
ובזה עסק משה רבינו ע"ה לדבר עמנו במשנה תורה, לא רק לעורר על הצורך ברצון ויראת ה', אלא בעיקר לחזק את נקודת הרצון שקבלנו כבר בזכותו, שממנה נוכל להתחיל, וזוהי גם התעוררות התשובה שמתעוררת בפורים, בכח מרדכי ואסתר שמשפיעים עלינו כח של רצון והשתוקקות אחרי ה', גם אחרי שאכלנו "מסעודתו של אותו רשע" – אחשורוש, ועלינו רק לחזק האמונה וההתקשרות לצדיקים, כי על ידם יכולים אנו באמת להתחיל מחדש.
גם אם במשך השנים אנו מאבדים את הרצון ואת יראת ה' חלילה, בכל זאת כאשר אנו מתקרבים לצדיקים, מושפע עלינו כח של רצון ועקשנות לזכות ליראת ה' ולאור קדושת השבת ולשאר דרגות של דביקות בה', כי קדושתם עומדת לנו לנצח.
וזהו עיקר הנסיון, שנדמה לנו בדרך כלל שאין לנו כח להתחזק, ולכן בימים אלו כהכנה לפורים דווקא זו חובתינו, להתחזק מאוד להדבק בצדיקים, ומשם נשאב התחזקות פנימית וכח של רצון לרצות להתחזק.
ואת זה אנחנו צריכים לזכור תמיד, לומר איש לרעהו ואיש לעצמו: אחי, חזק ואמץ במלחמתך, ואל תניח לעמלק להראות לך שאין לך כח, לך לצדיקים ותגלה שם כמה רב כוחך – אין מחזקין אלא למחוזקין.
אמר רבי יוחנן: כיפה [ביתן] של חשבונות היתה חוץ לירושלים, וכל מי שמבקש לחשב הולך לשם. למה? שלא יחשב בירושלים ויצר [יצטער], לפי שנקראת "משוש כל הארץ" (שמות רבה, פ' נב, ה).
שני כוחות קיימים באדם, שבמבט ראשון ההבדל ביניהם לא נראה גדול כל כך, אבל כשמתבוננים לעומק אותם כוחות, רואים שההבדל תהומי. האחד נותן חיים, והשני מביא איתו את המוות. והם: לב נשבר ועצבות. שניהם מופיעים בהרגשת החיסרון, אבל האחד מביע את הגעגוע אל הטוב שרק גדל עם הרגשת החיסרון, והשני מביע תחושה של תסכול והחמצה. וזהו הלא ההבדל בין חיים למוות – בין הרצון להתקדם ולפעול, ובין העצירה והחידלון מתוך יגון ותוגה.
באחת מתפילותיו אומר רבי נתן: "אב הרחמים, אתה יודע כי חדווה תקועה בלבי מסטרא חדא, ועציבו מסטרא חדא". חיים של עבודת ה' מלווים ברגשות של שמחה גדולה מצד אחד, וגם צער גדול על הכאב מצד שני. בוודאי ששני הצדדים חייבים לבוא לידי ביטוי בעבודה שלנו, ואסור לנו לוותר על אחד מהם, לא על השמחה ולא על חשבון הנפש. אי אפשר רק לשמוח כל היום כאילו דבר לא חסר, וכמובן שאי אפשר לשקוע ביגון גם כן.
בנקודה זאת באה המסקנה שלכאורה מתבקשת מאליה: צריך לסייג גם את השמחה וגם את שברון הלב. לא לשמוח בלי גבול, ומצד שני גם לא להיות מדוכדך כל היום. והאמת היא, שצורת מחשבה זו מקשה עלינו ביותר לקבל בפשטות את הציווי לשמוח תמיד. איך אפשר באמת רק לשמוח? האם אין כאן התעלמות מהמצב האמיתי? ויותר מכך, האם השמחה המרובה לא תשלה אותנו כאילו כבר הגענו ליעדנו, ועכשיו אפשר רק לשמוח?
אבל כשנשים לב, נראה כי בצורה חשיבה כזו לא הכוח של לב נשבר מתבטא, אלא הכוח – כוח שבירה – של העצבות. מה הרי עניינה של העצבות? חסימה ועצירה של הכוח שלנו לפעול ולהתבטא. כשאנחנו מסייגים את מידת השמחה, אנחנו למעשה פשוט ממיתים חלק בנו שיכול היה לפעול ולחיות. כשפועלים מתוך שמחה, החלק הפנימי שבנו משתחרר מהכבלים ומקבל אפשרות לצאת החוצה, להתבטא ולהתממש בטוב. זה לא דבר קטן בכלל. כמה פעמים אנחנו פשוט רוצים לשים את כל עצמיותנו במעשה הזה שאנחנו עכשיו עושים, אבל מרגישים מין מחסום שמשאיר את המעשה מחוץ ללב, חוץ מאיזו השפעה קטנה או הרגשה קלה שהרגשנו? כמה יכולנו להרוויח יותר, להתקדם יותר, אם היה לנו את המפתח לשחרר את אותם כוחות פנימיים ולבטא אותם עכשיו? המפתח הזה, אומר רבי נחמן, הוא השמחה. "כי בשמחה תצאו – שעל ידי שמחה נעשין בן חורין, ויוצאין מן הגלות" (ליקוטי תנינא, סימן י). להגיע לשחרור שמאפשר את מימוש כל הכוחות, אפשר רק בכוח השמחה.
רצינו להיות 'מציאותיים' כלפי המצב שלנו ולהגביל את השמחה. בפועל, לא רק שלא הוספנו לעצמנו כלום, אלא גם מנענו מעצמנו התקדמות נוספת. את זה בטוח לא רצינו. אז מה כן? להתעלם?
את אותן שאלות נוכל לשאול על ירושלים. ירושלים נקראה "משוש כל הארץ" – רק שמחה נמצאת בה. אפילו הרגשה צער אמיתית אסורה בה. גם כאן ניתן לשאול: האם בירושלים אנחנו מצווים לברוח מהמציאות? בוודאי שלא. גם הצער נכון וגם השמחה נכונה- אבל כששניהם ביחד, שניהם לא נכונים. השמחה מצד עצמה מבטאת שלמות והתבטאות מלאה, והצער מבטא חיסרון אותו צריך להשלים. כשאנחנו שמחים בדבר, זה באמת אומר שאנחנו נמצאים בתוכו לגמרי. בהגבלה של שמחה כזו, רק שקר נעשה. נכון, בוודאי שיש לאן להתקדם. אבל במה שיש לנו, יש שם שלמות בפני עצמה. בירושלים דווקא צד זה היה צריך להיות מודגש – השלמות שיש בה. נכון שיש לי צרות, אבל במה שירושלים נותנת לי, אני מרגיש שלם. שם אין חיסרון. נכון שבשורה התחתונה אני לא מושלם, אבל כשאני בירושלים אני מסתכל רק על מה שירושלים נותנת לי, ומשאיר את כל הצרות לכיפה שמחוץ לירושלים.
וכך גם בעבודה שלנו. כעת אני עושה מעשה טוב. נכון שיש לי חסרונות, ואפילו במעשה זה לא הגעתי לשלמות שניתן להגיע בעשיית מעשה זה, עם יותר כוונה, עם יותר אמונה. אבל במה שהמעשה הזה נותן לי עכשיו אני מרגיש שלמות. איך אפשר לשמוח בקצת שלמות אם השלמות הסופית היא היעד שלנו? לשם כך עלינו להתלמד במידת השמח בחלקו, ולהעריך את הטוב בכל דבר. אבל בסופו של דבר, במה שאני עושה עכשיו, אני משאיר את כל הצער שלא שייך לכאן. כרגע אני מרגיש שלם. את כל החשבונות האחרים אשאיר לאותה 'כיפה' שאייחד לי בזמן קבוע ביום, בחשבון הנפש- עדיף ביחד עם שיחה עם ה'. בדרך זו לא נצמצם את מלוא הקשר והחיבור שכן יש לנו, ומצד שני לא נמעיט במה שחסר.
פעם העיד רבי נחמן על עצמו: גם אילו הייתי עובר על העבירה החמורה ביותר בתורה, הייתי נשאר בשמחה, ורק אחר כך הייתי עושה תשובה. "עת לבכות ועת לשחוק" – עלינו לחלק בצורה בריאה ואמיתית את ההסתכלות שלנו, להתמקד בחיסרון ורק בו כשצריך, ולשמוח בלי גבול כל שאר הזמן, בלי לשים לב לשום חיסרון שהוא.
אם אזכה לקבל את הבזיונות שאולי מזומנות לי, ואת המניעות בעבודת ה' הנשלחות לי בדרכי בדמימה ושתיקה, כלומר: מתוך הכנעה והכרה שלא מגיע לי כלום, ואתאזר בסבלנות וגמישות מול כל שינוי הנכפה על תכניותי, כי אז יש תקוה שאבוא באמצעות הצדיק – על מקומי ותיקוני, המיועדת לי באופן אישי לגמרי.
היקום כולו דרוך ועומד….
עליונים ותחתונים זוחלים ורועדים…
היום הגדול קרב ובא!
יום בו תלוי כל העולם כולו!
אך טבעי הוא שהלב מוצף בגעגועים ורגשות…
אותו לב שחי וינק כל השנה מיובליו המתוקים של הנחל הגדול, אותו לב אשר כל יום יגורו אתו מלחמות, והוא ריפא את תחלואיו, חבש את פצעיו בעלי הרפואה שעל גדותיו, בצילם אף מצא מחסה ומסתור, נוחם ומנוח בכל משברי השנה היוצאת.
עכשיו הלב הזה עומד להגיע למקור עצמו, קודם כדי להכיר טובה, אח"כ לטבול שם כולו,לצאת טהור מכל הכתמים ולהוולד מחדש לגמרי…
כן! אותן תכניות טובות, שברוב הפעמים מתנפצות אל תוך התורים הארוכים והמורטים ואל שאר התקלות והשיבושים שבדרך.
או אל מול הדחיפות שבציון, בדיוק כשהמח צר וקטן מלהכיל את גודל הזמן והמקום, הלב אטום, הפה חתום והרגליים לא מחזיקות אותך, אולם מקום לשבת קשה למצוא…
ואל מחול השדים הזדונים האלו, צפים ומצטרפים שאר המרירויות, שהצטברו וחיכו רק לרגע זה, הלינה הרחוקה והדפוקה, האוכל הלא מסודר, הכסף הרב שהלך… והדברים ידועים ומוכרים.
לאמיתו של דבר, ציפיות (שאינן מתאימות) הן מתכון כמעט בטוח לאכזבה, עצבות וכעס גם כל השנה. (חשוב לזכור: שבודאי כל אחד חייב לתכנן לעצמו סדר בעבודת ה' וזהו דבר חיובי אלא שעליו לדעת מראש שאם זה לא ילך לו כרצונו שלא ישבר חלילה)
אולם בימים קדושים אלו, הם פגם של ממש במהותם של הימים!
מהותו של יהודי בימים אלו – כותב מוהרנ"ת – אמור להיות כולו הכנעה ורכות, "כדלים וכרשים דפקנו דלתיך" לבקש רק מתנה מהאוצר מתנת חינם, מבלי להתעקש – 'אם יתן יתן ואם לאו לאו' (ע"פ לק"ה בכמה מקומות).
אנו עדיין בעיצומה של תקופת "כשישמע בזיונו ידום וישתוק" (מאמר ו' סוד כוונת אלול).
וכל כך למה?
"דשמיטן גדפייהו משמנייהו, היינו בשביל זה שומעים חרפתם ואינם משיבים, כי זה עושים בשביל תשובה על עוונותם" (שם).
זכות היא לקבל בימים אלו השפלה ובזיון.
וההשפלה כשהיא באה, יש והיא מתלבשת על ידו של בשר ודם, הסוגרת נגד רצוני חלון באוטובוס בואכה אומנה.
יש והיא יורדת אל תוך רגלו של בן אנוש, הדורכת לי בציון בדיוק על ציפורן חודרנית.
ויש והיא ניתכת משמים הישר אל תוך המח והלב ואז היא הורסת את התפילה, הלימוד וכל שאר הסדרים, לא מאירים לי פנים מלמעלה, בזים לי.
הצד השוה שבהם: מטרתם להעמיד אותי במקום… להודות שוב על האמת: חטאתי, עויתי, ולא מגיע לי כלום, כל מה שקבלתי עד הנה, היה מתנת חינם בלבד!
מצד של "שלא כסדר" הינו תגובה ישירה על ציפיות עקשניות לדברים שהם מעבר למה שמגיע לי (ומה בכלל מגיע לי…?) אדם רק מתחיל לתכנן בחשיבות את צעדיו הבאים, כאילו הוא מולך ושולט על מצבו ובידיו זכויות למכביר – מיד תגיע התזכורת:
"כשהולך לו שלא כסדר ידע שיש לו גדלות – אנא אמלוך, יעשה תשובה וישפיל א"ע, ונעשה כסדר" (פ"ב תנינא).
בכלל יש לזכור גם, כי אדם לעולם לא ידע מעצמו מה טוב לו באמת, מה תיקונו בגלגול זה ומהי הדרך הנכונה ע"פ שורש נשמתו.
"קודם שהתודה לפני הת"ח, עדיין אינו יודע באיזה דרך הוא מהלך, וע"י שמתודה ווידוי דברים, הת"ח מדריך אותו בדרך ישר לפי שורש נשמתו" (תורה ד').
יתכן אולי שאדם יתעקש על דרך וסדר מסוים בעבודת ה' ויצליח, אך בבואו למעלה, יתברר שלא התחיל כלל לטפל בנר"ן שלו, הוא התעסק בעניינים שלא כ"כ שייכים אליו.
מי אומר למשל שהתיקון שלי השנה הוא דווקא לעמוד שעתיים בבכיה אין סופית בציון?
אולי תיקוני הפעם הוא, לגלות נקודת חבר חדשה בפגישה עם פנים חדשות ליד חדר הקפה…?
אולי ההתעוררות שהשפיעו עבורי השנה מחכה לי בעת אמירת התשליך, ובהתעקשות שלי להתעורר דווקא ב'תקיעות' אני מפסיד אותה….
אז אם אני רוצה תשובה אמיתית, דרך השייכת ומיוחדת רק לי, תיקון הנר"ן שלי עצמי,
עלי לא רק, לא לפתח ציפיות קשוחות בכיוון מסוים, אלא להפך: לצפות ולחכות בכל לב ל… בזיונות ומניעות!
או אז, אם אזכה לקבל אותן בדמימה ושתיקה, כלומר: מתוך הכנעה והכרה שלא מגיע לי כלום, ואתאזר בסבלנות וגמישות מול כל שינוי הנכפה על תכניותי, כי אז יש תקוה שאבוא באמצעות הצדיק – על מקומי ותיקוני, המיועדת לי באופן אישי לגמרי. אמן.
מי שרוצה לזכות לתשובה, יהיה רגיל באמירת תהלים, כי אמירת תהלים מסוגל לתשובה (ליקוטי מוהר"ן ב, עג)
כי עיקר כלל ושורש ויסוד של כל העצות להתקרב להשם יתברך הוא רק אמירת תהילים ושארי תחנות ובקשות והתבודדות, לפרש שיחתו בינו לבין קונו ולבקש מלפניו שיקרבהו לעבודתו יתברך, ורק על ידי זה זוכין לנצח המלחמה, אם יהיה חזק ואמיץ מאד תמיד להעתיר ולהתפלל ולהתחנן לפני השם יתברך תמיד איך שיהיה, אזי בודאי ינצח המלחמה אשרי לו( שם קא)
לא עוד עצה עומדת לפנינו, אחת מתוך רבות וטובות, אלא “עיקר וכלל ושורש ויסוד של כל העצות להתקרב להשם יתברך" – כאלו הן התפילה וההתבודדות. לא רק שהתפילה היא הכוח שמניע את כל הדרכים, אלא שהיא עצמה נשמת הדרך של ההתקרבות, הנקודה הפנימית של העצות.
בדברים אלו נפתח הספר “השתפכות הנפש” העוסק בעצת ההתבודדות, התפילה האישית שבין אדם לקונו. כבר בתחילתו מופיעים הדברים שלפנינו, שאמנם הדרך לתשובה כוללת בודאי מעשים, אך היא מחייבת גם תפילה – תהילים, תחינות ובקשות פרטיות. במאמר זה ננסה להתמקד יותר במשמעותה של התפילה בעבודת האדם, ומדוע ההתבודדות תופסת מקום כל כך מרכזי בעבודת ה'.
בפעם הקודמת ראינו שהצורך לתפילה רוחנית נובע מהקשיים שעומדים בפני ההתעוררות הראויה שהאדם צריך לעשות. ישנם חלקים במציאות בהם הקב"ה פועל, אך ישנם חלקים שנמסרו לבני האדם שיעבדו עליהם בעצמם בבחינת “והארץ נתן לבני אדם”, ובנקודה זו באים הקשיים הטבעיים הנובעים מההסתר הזה בו נתון האדם, המחשבה שהוא ניצב לבדו במערכה וצריך להתקדם בכוחות עצמו לבד. אך מכיוון שגם המעשים אותם האדם עושה הם אחרי הכל מציאות שמתאפשרת רק בחסדו של ה', כי בלעדיו דבר לא היה יוצא לפועל, יכול האדם להתפלל גם על אותם חלקים ששייכים לכאורה לתחום של "והארץ נתן לבני אדם", מתוך הבנה שבאמת אין מציאות שמנותקת מה', וגם בחייו הרוחניים של האדם הקב"ה נמצא בכל רגע ועוזר. כל מה שהוא מבקש מאיתנו זה את הרצון וההתעוררות, ושנבקש ממנו את העזרה.
אמנם, גם אחרי ההבנה שאפשר להתפלל על ענייני עבודת ה', עדיין יש מקום להבין מדוע התפילה היא כל כך הכרחית עד שהיא הופכת ל"עיקר כלל ושורש ויסוד כל העצות", ומדוע מתבקש עיסוק מתמיד בתפילה ובהתבודדות כדרך חיים.
* * *
העולם מתחלק לכאורה לשני חלקים: הקב"ה והאדם. הקב"ה ברא את האדם ושם אותו בעולם וגם משגיח עליו בהשגחה פרטית, אך כל זה לא שולל עדיין את העובדה שהאדם עומד לעצמו בעולם. הוא הרי יכול להחליט לעשות את מה שברצונו, שהרי הקב"ה העניק לו כוח בחירה, וישנם דברים המוטלים רק עליו ותלויים בו. אף הקב"ה אומר לאדם הראשון "תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך" (קהלת רבה ז,יט). גם כשהאדם נאמן לקב"ה ולא מתבלבל מכך שהוא יכול לחיות את חייו לבדו, הוא עדיין יכול להישאר בתפיסה שהוא קיים לעצמו, מציאות עצמאית שמחליטה לעשות את הדבר הנכון.
אך באמת, כאשר האדם שם לב יותר לדברים שקורים איתו, הוא מגלה אמת אחרת על עצמו. כאשר אנו רואים את כל הפעמים בהן היינו אמורים לחדול מצד עצמנו, ורק חסד ה' שנעשה איתנו הוא זה שקיים אותנו, שכל מה שנעשה איתנו הוא מעשה ה' שבלעדיו דבר לא היה יוצא לפועל, כל ההבנה משתנה. אין אנחנו והוא, אלא "לו אנחנו" (תהילים ק). מילים אלו מופיעות בתהילים במזמור ההודאה: “דעו כי ה' הוא האלקים, הוא עשנו ולו אנחנו". "ה' הוא האלקים” – המשגיח עלינו בהשגחה פרטית ומדויקת (ע"פ הגר"א ועוד), “הוא עשנו ולו אנחנו" – לא רק שהוא ברא אותנו, אלא שאנחנו לגמרי שלו. כאשר הקב"ה ברא אותנו הוא לא יצר אותנו כדבר שנפרד ממנו שיכול להתקרב אליו, אלא תמיד האחדות הזאת היתה קיימת. הכתיב בפסוק הוא "ולא אנחנו", אולם הקריאה היא "ולו אנחנו". מבאר המהר"ל (דרשה לשבת הגדול) כי בהבנה ש"לו אנחנו" טמונה גם ההבנה ש"לא אנחנו" – אנחנו לא מציאות לכשעצמנו. יש רק את הקב"ה, והמציאות שלנו מתאחדת איתו.
בלימוד העמוק של ההודאה מגיעה בסוף ההבנה שגם ההודאה שאנחנו מודים לה', גם היא מתאפשרת בחסדו, שנתן לנו להכיר בכך. על זאת אנחנו אומרים ב"מודים דרבנן": “מודים אנחנו לך… על שאנחנו מודים לך" – “על שנתת בלבנו להיות דבוקים בך ומודים לך" (רש"י סוטה מ:). אין שום מציאות נפרדת מהקב”ה. דבר לא היה מתאפשר בלעדיו, אף לא ההודאה בעצמה.
משמעות לימוד זה משליכה מחדש על המושג "והארץ נתן לבני אדם", וכעין מה שאמר הרבי מקוצק: “השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם" – הקב"ה נתן את הארץ לבני האדם כדי שיעשו ממנה שמים. הארץ נתנה לאדם, אך המחשבה שבכך היא נפרדה מהשמים היא טעות. על האדם לאחד ביניהם מחדש, לגלות מתוך המציאות שמציגה תמונה של דואליות, של שני עולמות שמתקיימים אחד לצד השני, שיש באמת רק אחדות אחת. הבריאה אכן נבראה במצב בו ישנה בחירה חופשית, שלכאורה אומרת שהאדם עומד לבדו בעולם ויש ביכולתו לחיות בנפרד מבוראו. אך הבחירה באמת היא בדיוק הבחירה לבטל את הדמיון הזה, המחשבה שכאילו יש פירוד בינינו ובין הבורא, ולהכיר באמת האמיתית האומרת שאנחנו לגמרי של ה'. וכך כותב רבי נתן (הלכות קריאת שמע ה, יג): "כי הכל אחד בתכלית האחדות, רק שהשם יתברך מסתיר עצמו מאיתנו כדי שנתעורר מעצמנו אליו, כדי שיהיה אתערותא דלתתא, שעיקר הבריאה היתה רק בשביל זה, כדי שיהיה אתערותא דלתתא”. ההסתרה נבראה עבור שתיווצר מציאות עבורנו בה נוכל להתעורר מעצמנו ולגלות שהכל אחד בתכלית האחדות, אך הכל תמיד חוזר אל ה'.
הסוגיה הזאת היא למעשה הקוטב שסביבו מסתובבים כל המלחמות והניסיונות של האדם. בכל ניסיון העומד בפני האדם מתעוררת מחדש השאלה האם אני מציאות עצמאית שיכולה לעשות מה שברצונה, או שבאמת אין שום מציאות נפרדת מה', ומכוח זה אני חייב להיות נאמן אליו. זהו הקושי העיקרי שקיים אצל האדם כאשר הוא מנסה להתעורר ולעשות את מה שמוטל עליו, כפי שממשיך שם רבי נתן: "אבל מעוצם גשמיות העולם קשה לנו מאוד להתעורר מעצמנו כראוי, כי בכל יום יצרו של אדם מתגבר עליו”. היצר הרע הוא זה שתמיד מציג את העובדה שקיים גם צד שני למציאות, וזהו בדיוק מה שחוסם את האדם מלעשות את הדבר הנכון. אם יש צד שני, פירושו של דבר שאין לי מחויבות מוחלטת לצד אחד, וזה מספיק כדי לקבע אצלי את התפיסה שאני קיים לכשעצמי ועומד בין שני הצדדים שהמציאות מציגה בפניי.
אמירת תהילים, שלמעשה כוללת את התפילה האישית של אדם (כמופיע בדברי רבי נתן בתחילת הדברים), באה בדיוק לתקן את ההפרדה הזאת שמנסה היצר ליצור. כותב רבי נתן, שבספר תהילים מתגלה האחדות הגמורה, שמתבטאת גם בכך שעצם ההודאה שלנו היא חסד ה'. “בעשרה לשונות נאמר ספר תהילים וגדול מכולם הללוי-ה, שכולל שם ושבח בבת אחת" (פסחים קיז.). בלשון "הללוי-ה" מופיע גם השבח שלנו – “הללו", וגם שם ה' – “י-ה". החשיבות הגדולה של לשון זו היא בגלל שהיא מבטאת בדיוק את הרעיון שגם השבח שלנו הוא גילוי אלוקי, גם הוא מעשה ה'. “כי כל מה שמהללים שמו יתברך צריכין להלל שמו יתברך, צריכין להללו על זה בעצמו שאנו זוכין להלל שמו, כי באמת הכל מאתו יתברך" (שם). ההשגה הזאת היא הדבקות הגמורה שלנו בה', “שעל ידי זה עיקר התחברות ישראל לאביהם שבשמים… שזה עיקר שלמות האמונה, לחבר וליחד חלקי הנפש רוח נשמה שלו שהם חלק אלו-ה ממעל, לחברם וליחדם עמו יתברך בבחינת "הוא עשנו ולו אנחנו"”. מתוך השגה זו אנחנו מכירים שאנחנו אחד עם ה', כביכול, ולכן איננו יכולים להיפרד ממנו ולסטות מרצונו. כאן מוסר התעתוע הגדול ביותר של העולם שכאילו יש את העולם שלנו, ויש את הבורא שגם נכנס לתמונה, שאז נוצרים הרבה קשיים ותהיות מתמשכות כיצד העולמות יתחברו והאם באמת אצליח לתקן את עצמי. לא שני עולמות יש כאן אלא עולם אחד, ועבודתנו היא רק להסיר את הדמיון הזה. "ועל כן עיקר התיקון על ידי אמירת תהלים בכוונה… שעל ידי זה נזכה להתקרב אליו יתברך ולהתחבר ולהכלל בו יתברך תמיד מכל המקומות שבעולם, עד שנזכה לגאולה שלמה על ידי משיח צדקנו".
* * *
לא רק במזמורי תהילים יגלה האדם את האחדות הזאת, אלא גם בתפילתו האישית. מה באמת חלקו של האדם במעשה התפילה? "לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון" (משלי טז א) – "להודיעך שהכל מיד ה', לא מן האדם" (מדרש משלי). האדם רק יכול להכין את ליבו, אך ה' נותן לו את המילים. "שהאדם צריך להעריך לבו… ואז השם יתברך שולח לו דבורים לתוך פיו, בבחינת ומה' מענה לשון, וכמו שכתוב ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך, שהשם יתברך בעצמו כביכול פותח לו את שפתיו לדבר ולהשיח את אשר בלבבו, כי הכל מאתו יתברך, רק האדם צריך להכין את עצמו ברצונות וכסופים קדושים" (רבי נתן, הלכות שלוח הקן הלכה ה). "וזה בחינת "תכין לבם תקשיב אזנך”, שה' יתברך בעצמו מכין לבנו להתפלל אליו ואחר כך הוא מקשיב אזניו לשמוע דבורינו כאילו הם יוצאים מאיתנו בעצמנו, רק שאנו מחויבים על כל פנים להתעורר לזה בעצמו, להשתוקק ולהתפלל לה' יתברך על זה שיכין לבבנו אליו" (קריאת שמע ה, יא). וכדברים אלו כותב גם הב"ח (טור או"ח צח): " ביד הקב"ה הוא להכין לבבם שיכוונו בתפילה, ואלמלא הקב"ה עוזרו לא היה יכול לכוון את לבו". בתפילה האדם מגלה כיצד ממקום שהיה חסום מלדבר ומלהביע את עצמו יצאו בסוף כל המילים שרצה לומר (ה' שפתי תפתח), ואפילו באותם הפעמים שלא היו לו כלל דיבורים ה' שם אותם בפיו (מה' מענה לשון), עד כדי כך שגם כאשר הלב עצמו לא היה מוכן לתפילה ה' הכווין אותו לכוונה הנכונה (תכין ליבם). עם הידיעה הזאת מגיע האדם לתשובה השלמה, כפי שנאמר "קחו עמכם דברים ושובו אל ה'” (הושע יד). מדייק רבי נתן, שכל מה שאנחנו עושים זה רק לקיחה של דיבורים שכבר קיימים. הכל כבר מוכן, "הכל מאיתו יתברך”, רק שעלינו להכיר בעצם העובדה הזאת. ברגע שאנחנו יודעים שאין אנחנו והוא אלא "לו אנחנו", מוסר הקושי העיקרי בתשובה, שהיא המחשבה שאני צריך לזחול ולהיאבק בחושך שבתוך העולם שלי. אני לא צריך לעשות את זה בכלל, אלא פשוט להאיר את העולם שלי מחדש ולדעת שהוא מאוחד עם ה'. זהו תוכן פעולת התפילה – לא רק בקשת עזרה שתיכנס לתוך העולם שלי, אלא התבטלות לה' שממילא תסיר איתה את כל המפרידים בינינו וכל מה שיכול להיות חסר, כי כשנמצאים אצל המלך לא חסר דבר.
"כלל הדברים", מסכם רבי נתן, "שעיקר ההתרחקות מהתשובה הוא מחמת שצריכין שאנו נתעורר לשוב אליו, וההתעוררות כראוי קשה מאוד, ובפרט למי שכבר נתרחק ועשה מה שעשה… וכולם רוצים שהשם יתברך יעורר אותם ויחזירם למוטב”. הקושי העיקרי בתשובה הוא הצורך בהתעוררות שלנו. הקושי להתעורר מתוך העולם שלנו עם כל החטאים שנמצאים בו והערכים השקריים שמופיעים בו, נובע ממחשבה שעלינו לעשות את הכל לבד."אבל כשיודעים ומאמינים בהאמת, שהשם יתברך בוחר בזה בעצמו שיהיה רצוננו וחפצנו תמיד להתקרב אליו כמו שכתוב קחו עמכם דברים ושובו אל ה'… מי שידע כל זאת, באמת בודאי בקל ישוב לה' יתברך מכל מקום שהוא, אפילו אם יעבור עליו מה, כי תמיד יוכל ליקח דבורים מאתו יתברך אם ירצה, עד אשר סוף כל סוף ישוב אליו וירחמהו” (שם, יח). אומר רבי נתן, כי מדרך כזו לעולם לא יוכל האדם להתייאש, כי היא תמיד מגלה לאדם כיצד באמת אין כל אפשרות להתנתק מה'. תמיד אפשר לחזור ולהידבק בה' ולגלות את האחדות האמיתית.
התקווה הגדולה לשינוי ולתשובה באים מהידיעה שכל מה שמוטל עלינו הוא להסיר את הדמיון כאילו אנחנו נפרדים מה'. התפילה פועלת בעצמה את האחדות עם ה', כי כל מהותה היא רק התבטלות ומוכנות לקבל מה' את הדיבורים. מתגלה שוב איך "הכל מאיתו יתברך" ושהמציאות מאוחדת איתו, כולל את המציאות שלי בעצמי. דרך זאת היא “עיקר וכלל ושורש ויסוד של כל העצות להתקרב להשם יתברך", כי כולן שואפות להגיע בסוף אל אותו מקום אליו מכוונת התפילה מהרגע הראשון – הידיעה שאנחנו של ה' ושאין שום דבר שמפריד בינינו באמת, עד המטרה הסופית בה אחדות זו תתבטא בפועל ונמלא את רצונו מאיתנו באמת.
עוד שמעתי בשמו שאמר לענין מעלת השיחה בינו לבין קונו, כי על תפילות ותחינות ובקשות הסדורות מכבר, כבר יודעים מהם כל המחבלים והמקטרגים והם אורבים על הדרכים של אלו התפילות, מחמת שיודעים מהם מכבר. כמו למשל על הדרך הכבושה הידוע ומפורסם לכל, שם אורבים רוצחים וגזלנים תמיד מחמת שיודעים מדרך זה כבר, אבל כשהולכים בנתיב ודרך חדש שלא נודע עדיין, שם אין יודעים לארוב שם כלל. כמו כן לענין הנ"ל, כי השיחה שמדבר האדם מעצמו בינו לבין קונו היא דרך חדש ותפילה חדשה, שהאדם אומרה מלבו מחדש, על כן אין המקטרגים מצויים כל כך לארוב. ואף על פי כן הזהיר מאד גם על אמירת שאר תחינות ובקשות, כמבואר בדברינו כמה פעמים. (ליקוטי מוהר"ן ב, צז)
היחס בין התפילות המסורות לנו מחז"ל ובין התפילות האישיות המתחדשות מלב האדם הוא נושא שטעון בירור. ישנה גישה המעמתת אחת מול השנייה, הנוטה לקיצוניות של כל אחד מהצדדים. לפי גישה זו, אם התפילות שקיבלו מחז"ל הן התפילות שעלינו להתפלל, אז כל תפילה אישית נתפסת בעין רעה אחרי שיש לנו את מילותיהם של קדושי עליון. וכמו כן להפך: אם התפילה האישית היא זאת שיכולה להביע בצורה היותר טובה את פנימיות הלב, אז פתאום קיים זלזול למילים קבועות החוזרות על עצמן שלוש פעמים ביום.
אכן, בקטע שלפנינו מודגש השילוב בין השניים. אחרי ההדגשה בערך של תפילה אישית, חדשה ומקורית, באה ההזהרה על 'שאר תחינות ובקשות'. אגב הדברים של היום אולי נראה התייחסות מסוימת לנושא, ועל ההפריה ההדדית שבין השניים.
גם הפעם מיותר לציין, כי הדברים הבאים אינם מעבר ל"שיחת חברים", שאינם מתיימרים להגדיר ולחתוך עניינים, כי אם לפתוח אותם אל הלב ולעורר את החשיבה עליהם.
רבי נחמן שם דגש גדול בהתחדשות שקיימת בתפילות האישיות. ההתחדשות היא זאת שמסוגלת להעניק דרכים חדשות שבהן לא קיימים קטרוגים וכוחות העוצרים אותנו בדרך. נשים את ליבנו מעט לעניין ההתחדשות. ישנן שתי תגובות שכיחות המופיעות אצלנו ביחס לחידושים: פחד ושמחה. יש ואנחנו מרגישים ביטחון במציאות החיים המוכרת לנו מהעבר, וכשמופיע מצב חדש אנחנו מאבדים מהביטחון הזה. ישנן בלב חששות: האם הוא יביא דברים טובים איתו? איך מסתגלים לדברים חדשים אחרי שהורגלנו אחרת? מצב זה של אי ידיעה ילווה את החידוש עד שהוא ייכנס יותר למציאות חיינו וישתלב בתוכה, ונדע עליו קצת יותר.
ויש ואנחנו מרגישים שמחה. כשמציאות אפורה ומוכרת מדי התחילה לשים אותנו במיצרים וגבולות, הופיע החידוש. החידוש מביא איתו שמחה, התרחבות כלפי דברים חדשים ושונים, גילוי אפיקים חדשים בהם אנו חשים צמיחה וגדילה. ישנה ברכה שתיקנו חז"ל לומר על חידושים, אפילו פשוטים ביותר: "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". השמחה בוודאי מופיעה בלב כשיש חידושים, וצריך לברך על כך. גם כאן, ככל שהחידוש יהיה מוכר יותר וישתלב בחיינו הוא יאבד מחיוניותו ועתים אף יהפוך לחלק מהשגרה.
הצד השווה שבשתי תחושות אלו מגדיר נקודה בסיסית בעניינו של החידוש: גילוי במקום של אי ידיעה. אי הידיעה הזה יכול להביא חשש וגם שמחה. כשהחידוש מופיע בראשונה הוא עדיין לא נכנס לתוך ידיעת האדם, והוא עדיין אינו מחובר אליו לגמרי. החידוש נחווה כדבר חיצוני לחיים, עדיין לא כחלק מתוכם. כל עוד שהוא נקרא חידוש, פירוש הדבר הוא שאנו חשים בו את היציאה מהסדר הרגיל ולא רואים אותו כחלק מחיינו.
קיימת סכנה כאשר מורידים חידושים לעולם. חידושים רבים הם יפים בשעתם הראשונה, אבל כאשר מנסים להוריד אותם לקרקע נתקלים בבעיות רבות. אידיאלים רבים סחפו ברעיונם רבבות, אבל כאשר החלו ליישם אותם בתוך מקום וזמן הם הלכו לאיבוד. לדוגמה: כאשר תנועה הופכת לארגון שצריך להתעסק גם עם כספים, משרות, קשרים אנושיים, היא יכולה לאבד את דרכה לגמרי. כאשר קורים מקרים כאלו אנו מזדעזעים מהשחיתות במסווה האידיאולוגיה. אבל הרבה פעמים היו אלה אידיאלים אמיתיים, אלא שהם יכלו להתקיים רק במקום של החידוש, מחוץ לידיעה, בלי חיבור מלא למציאות. ברגע שהם עברו למציאות הם התגשמו במובן של גשמיות וארציות, ונכנסו לתוך מציאות מעוותת שעיוותה גם את הרעיונות שיכלו לטהר אותה. לא תמיד הקרקע כשירה לקבלת כל חידוש, והפזיזות כאן רק יכולה להוריד את החידושים הגבוהים ולהשפיל אותם עד עפר.
כל דרך שנכנסת לתוך חיי האדם נכנסת לסיכון. ישנם בעיות וקשיים שאינם מופיעים בשלב הרעיון. שם באמת הכל מסודר. הם מופיעים בשלב המעשה. ניסיונות נולדים רק מתוך מציאות של זמן ומקום ואנשים. ולפעמים אלו לא ניסיונות, אלא פשוט מגלים שישנן מגבלות במציאות שלא מאפשרות לעשות את כל מה שנרצה. התופעה הזו מוכרת לנו היטב, עד כדי כך שכאשר אנחנו שומעים רעיון חדש ויפה כל כך, אנחנו מחכים למצוא את נקודת התורפה שלו, כי הרי לא ייתכן שהרעיון כל כך יפה ומושלם. אנו נוהגים כך לפעמים בצדק, אך בדרך כלל שלא בצדק, כי בכך אנחנו רק מנסים להראות לעצמנו שגם החידוש הזה הוא כוזב, מבלי לדעת שכל דרך דורשת מאמץ ויגיעה וגם נפילות בדרך, אבל החידושים היפים ביותר הם אלו שבסוף יצליחו לרדת עד הסוף. כמה קשה למצוא חידוש אמיתי. אבל כשמוצאים אותו, כמה שמחה יש בו, כמה תקווה גדולה הוא מוליד בנו.
חידוש כזה נמצא בהתבודדות. ההתבודדות היא דרך חדשה לגמרי. היא מוכרחת להיות חדשה, כי היא נובעת מתוך הלב, שבוודאי אינו נשאר אותו הדבר בדיוק מיום אתמול. מכוח החידוש שלה היא יכולה לגלות דרכים חדשות להתקרבות אל ה'. היא הרי לא נובעת מתוך המציאות המוגבלת מלאה הקשיים והניסיונות אותה אנו מכירים. היא מפלסת דרך לעצמה, פורצת את הגבולות ודוחפת אותנו קדימה. מבחינתה אין מגבלות כי היא מחברת אותנו אל ה', שמבחינתו אין כל גבול ואין כל מחסום. תפילות אישיות באות ממקומות אחרים לגמרי. הסיבות שלהן הן המציאות הסבוכה שלנו, אבל הנביעה שלהן היא ממקום עליון ואינסופי.
רבי נחמן דימה את המקטרגים על התפילה לשודדים. המקטרגים הולכים לדרכים המוכרות, כמו השודדים והפושעים. אין להם שום מידע על דרך אחרת, לכן הם הולכים לדרכים שהתקבלו בעולם והפכו למסלולים קבועים. מהקבלה זו אנו למדים כי האפשרות היחידה של המקטרגים לעצור את תפילתנו היא כאשר היא הופכת לחלק מתוך המציאות, על קשייה ומגבלותיה. אם הדרך ידועה לנו, אז היא חייבת להיות כבר מזוהה עם כל היחסים שלנו איתה; מה נוח לנו ומה קשה לנו איתה, מה המקומות בהם היא לא מצליחה להשפיע. "אבל כשהולכים בנתיב ודרך חדש שלא נודע עדיין, שם אין יודעים לארוב שם כלל". דרך חדשה, שלא נובעת מתוך המציאות, יכולה להתעלם ממגבלות שיהיו קיימים בתוך המציאות. האם יש פה התעלמות מהמציאות? לא ולא. יש פה כוח של התחדשות. ההתחדשות לא צריכה דרכים סלולות, היא סוללת את הדרכים לעצמה, מפלסת את כל המכשולים ועוברת את הכל.
מקום כזה של חידוש תמיד צריך להיות קיים, כדי לא ליפול בכבלי המציאות. ההתחדשות התמידית מולידה עוד ועוד חידושים שמעלים את המציאות למקום חדש לגמרי. המטרה איננה לחפש פתרונות בתוך המציאות במקומות שעדיין לא חיפשנו, אלא להביא אותם ממקום חדש. כמובן, שההתחדשות צריכה לרומם את המציאות אליה, ואין להתפתות להישאר במקום החידוש בלבד. לכן צריך לחבר את התפילות האישיות עם התפילות המסודרות לנו, הן תפילות של אנשי כנסת הגדולה, הן מזמורי דוד המלך, והן התפילות שהתגבשו במהלך כל הדורות. אם היינו מתפללים את התפילות הללו לבדן, היינו מתפללים אותם מתוך מציאות מוגבלת. ביחד עם התפילות האישיות אנו יכולים להתפלל את אותן התפילות ממקום חדש שהכל פתוח והכל אפשרי בו, ואין כל מעצור. ממקום כזה אנחנו חוזרים למציאות ומתקנים אותה לאט לאט, עד שהיא תתרומם כולה ותהיה למציאות חדשה.
נהוג לחשוב בשכלנו האנושי הפשוט כי שמחה היא רגש המתפשט על ליבנו כאשר קורה לנו "משהו טוב" שראוי לשמוח בו, ושהשמחה נוהגת לחמוק לה מאיתנו כאשר קורה לנו "משהו רע" שראוי לו להעציב אותנו. פורים מגלה לנו שיש שמחה אחרת – "שמחה של מצווה". שמחה שבכוחה להכרית את עמלק שעליו נאמר "ראשית גויים עמלק" – ראש לכל דבר שבטומאה.
נתיב לא ידענו
רבי נתן מספר לנו כי העבודה הרוחנית של פורים היא העבודה הקשה ביותר מכל החגים. בעוד שביום טוב וביום הכיפורים אנחנו טמונים בבית כנסת לאורך כל היום אפופים בתפילה ועוקבים אחר נתיבי הקודש המאירים אלינו מהסידור, בפורים הסדר מתערבב ועלינו מוטל למצוא את האור המופלא המתגלה ביום מיוחד זה, לא בתוך נתיבי הקודש המוכרים לנו, אלא מתוך שתיית יין ושכרות ודרך עיסוק עם מאכלים מקרבי לבבות בדרך לעוד "רֵעַ"… בעוד שגם מוטל עלינו לרוץ החוצה לקריאת המגילה פעמיים באותו יום ולהתרכז מבלי לפספס ולו מילה אחת והעיקר לזכות לשמוח בסעודה של מצווה שעליה לוטש עיניו עמלק שמשתדל בכל כוחו להזריק לנו זריקת מוות של חלישות דעת ועצבות – הכל "על גלגלים" …
מסתתר כאן סוד גדול בעבודת השם המצפה שנגלה אותו, בבחינת "מגילת אסתר" – מגלה לנו את ההסתר.
הסוד המסתתר
מגילת אסתר שוטחת בפנינו בפתיחתה את סיפורו של המלך האחשוורוש, שמלך מהודו ועד כוש, אשר גמלה בליבו החלטה לעשות משתה שבעת ימים לכל שריו ועבדיו ולכל אנשי שושן "למגדול ועד קטן". גולת הכותרת של המשתה המפתיע הינה לא פחות מאשר שהאחשוורוש מעז להשתמש בכלי בית המקדש אשר נכבשו תחת ידיו מימי נבוכדנצר, ומבזה אותם בשימוש לתאוותיו, תחת אשר היו הכלים המקודשים משמשים בקודש בימי תפארה.
איך מעז האחשוורוש להתגרות במלכו של עולם ולחלל את הקודש בצורה כה מבזה ומדוע דווקא במשתה זה הוא מחליט להוציאם לראווה ולחלל את קדושתם?
ראוי לדעת כי אמנם "מלחמת החושך באור" מתחוללת בגלוי בין המן הרשע ומרדכי הצדיק לאורך כל המגילה, אך אותו אחשוורוש אינו תמים כלל ועיקר במלחמה זו, ובאמת הסמויה גם הוא כל כולו מצפה ומייחל למפלת ישראל כהמן הרשע בדיוק.
אחשוורוש ידע את הנבואה על גלות בבל המבטיחה לישראל שיחזרו לגבולם ויזכו שוב לבניין בית המקדש לאחר שבעים שנה, ולכן סופר המלך את הימים בדבקות ובצפייה דרוכה לדעת מה יעשה בעם הקודש והאם אכן הנבואה תתקיים בהם והם שוב ישובו לגבולם מקץ שבעים שנה. אך כטעות הערב רב במעשה העגל, אשר בטעותם חשבו כי בושש משה לבוא עם הלוחות הפלאיות מהר סיני והחטיאו את העם, כך גם האחשוורוש טועה בספירה, ובטעותו – כאשר הוא סובר שעברו שבעים שנה ולא נראית הגאולה באופק הרחוק – הוא מבין בשכלו המרושע כי הנבואה שוב לעולם לא תתקיים וישראל עתה נתונים בידיו לכליה. אז מתגברת הקליפה, בחושבה שעם הקודש נבלע בטומאתה, והגזרה לא מתאחרת לבוא – להשמיד להרוג ולאבד.
על שום כך עורך אחשוורוש משתה, ומוציא את כלי הקודש כדי לשמוח בניצחונו על הקדושה, ורוקם את תחילת הכשלתו את ישראל עד אשר יעשה בהם את זממו.
עמלק, שהוא בחינת מצח הנחש, אורב לעם הקודש עוד מששת ימי בראשית בהצעת ביאוש: "לא מות תמותון … כי ביום אכלכם ממנו… והייתם כא-לוקים…" ומאז בכל "חריץ" שנפער בקשר בין ישראל והבורא, שמעיד על חולשתם בקדושה, מיד הוא מופיע. ולכן אז מתגבר המן עמלק על אשר נדמה לו שעם הקודש נשכח על ידי מלכו של עולם.
נקודות טובות במשכן המלך
מדוע דווקא כלי המקדש?
מסביר רבי נתן ואומר (הלכות השכמת הבוקר) כי המשכן, שהוא שורשו של בית המקדש, נבנה מכל הטוב שנתברר מכל אחד מישראל. התורה מתארת שכל אחד מבני ישראל מביא תרומה עבור המשכן על פי בקשתו של הבורא – אחד מביא זהב השני כסף השלישי נחושת וכן הלאה כל אחד מביא את הטוב הנמצא בו ומקדיש אותו עבור הקב"ה ומשכן קודשו. רבי נתן אומר שהתרומה שהביא כל אחד היא בחינת "הנקודה הטובה" הא-לוקית הקיימת בו וכאשר כל הנקודות הטובות הללו חוברו יחדיו הפכו להיות משכן לשכינה.
מכאן שעצם בניית המשכן, שהוא החיבור שלנו אל הטוב שבנו – בין אם זה 'טוב' הטבוע בנו כמתנה מאת הבורא או 'טוב' שעמלנו עליו במעשים טובים ובכיסופים לקודש – מחבר אותנו אל הקודש. ולא רק זאת אלא שעצם העיסוק שלנו בטוב שבנו – במטרה לקיים את רצון הבורא ולתת תרומה מעצמנו לקודש, מאלץ אותנו להכיר בו יותר ויותר ובכוח החיבור הזה אל הטוב שבנו אנו מתחזקים לעמוד מול כל המניעות וההסתות של המקטרגים אשר אומרים לנפשנו "שחי ונעבורה" (ישעיהו).
על כן, הקב"ה מצווה את משה לבנות את המשכן מיד לאחר חטא העגל – כוונתו היא שעל ידי זה שנעסוק בטוב שבנו, נתחזק לא ליפול שוב לעולם בהסתות היצר המתעתע – על כן מלחמתו של עמלק היא על המשכן ועל כן האחשוורוש מוציא את כליו בשמחתו המוקדמת מידי על נצחונו.
חיבור אל הטוב = חיבור אל השמחה = ניצחון על עמלק
החיבור אל הטוב שבנו מעורר בנו שמחה שלא תלויה בשום דבר חיצוני ומשתנה – ושמחה זו היא עיקר הכוח שלנו להתגבר על עמלק. נקודת הטוב הפנימית ביותר הקיימת בנו, היא עצם היותנו חלק א-לוק ממעל, וכפי שטובו של השם הינו נצחי קיים ויציב לעולם, כך הטוב שלו הטמון בנו בדמות הנקודות הטובות שבנו, הוא נצחי, קיים ויציב לעולם, ולכן משמח את הלב בשמחה שלא תלויה בדבר חיצוני, אף אם יעבור עלינו מה.
לכן כאשר האחשוורוש סובר שישראל לא יזכו שוב לראות בבניין בית המקדש, שמשמעו שלא יוכלו יותר לעולם להתחבר לנקודות הטובות ולשמוח בהם, מתגברת קליפת המן עמלק, אשר כל עניינו הוא שהוא מצפה להפיל אותנו לעצבות, כפי שאומרת התורה (דברים כה) "ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתהעייף ויגע ולא ירא אלוקים". מי שלא רואה בעצמו טוב, לא רואה את נקודת הברוא שבו (מלשון "ירא א-לוקים" – רואה א-לוקים); ומכאן הופך להיות עייף ויגע וטרף לשיניו של עמלק. מאחר וכשאדם נופל לעצבות, קצרה דרכו ליפול לתאוות – דהיינו ללועו של המן עמלק. כי מדרך הטבע אדם עצוב מחפש נחמה, והנחמה הזמינה והקלה ביותר היא תאוות…
אך ניתן לשאול – וכי הקב"ה אינו מנחם ומשיב נפש? והרי כתוב "תורת השם תמימה משיבת נפש", ומדוע שייפול העצוב לתאוות עבור נחמה ולא ירוץ לאורו של הקב"ה? התשובה היא שכדי להגיע לגילוי אור הבורא המנחם, צריך להתייגע כדי להכין כלי אשר יכיל את אורו, אך כדי להתחבר אל האור וההנאה המתגלה בתאוות כל שצריך לעשות הוא רק להרפות ולתת לתאוות למשוך אותנו – אך לא יאחר היום והן יתגלו כבור שחור ללא תחתית, שהופך אותנו לעבדים לחושך. ולכך מייחל עמלק, המצפה להפילנו לעצבות.
אמונת חכמים משמחת
ועוד מרחיב רבי נתן (בהלכות ייבום וחליצה) ואומר שהמן רצה להפיל את ישראל בפגם אמונת חכמים, ששורשה בחסרון 'אמונה בעצמו'. תחילת פגם אמונת חכמים קורה בחטא אדם הראשון במפגשו המצער עם "מצח הנחש" וממשיך בסיפורו של שאול המלך.
חז"ל שואלים "המן מן התורה מניין? [=היכן מוזכר המן בתורה?] המן העץ אשר ציוויתיך לבלתי אכול ממנו אכלת?" שורשו של המן בנחש הקדמוני שהחטיא את אדם ראשון בחטא עץ הדעת. ועוד שואלים חז"ל: מה היה הפגם של אדם ראשון אשר הביאו ליפול בתעתועי הנחש ובשקריו? ותשובתם – פגם באמונת חכמים! על אשר לא האמין בחכם שבתוכו, דהיינו לא האמין בטוב שבו. ומאחר ולא האמין בעצמו נכנסה בו חלישות הדעת ועצבות, שהיא רוח שטות, ולכן יכל הנחש להחטיאו כי "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות" (עין יעקב על מסכת סוטה).
וכן כאשר שמואל הנביא מצווה את שאול המלך להכות את עמלק ולהחרים את כל אשר לו. וכאשר שאול לא מקיים את דבריו וחומל על אגג מלך עמלק ועל הצאן, אומר לו שמואל הנביא דבר מפליא "הלא אם קטון אתה בעיניך, ראש שבטי ישראל אתה" שמואל מגלה לו לשאול, שבעצם העובדה שהוא לא האמין בעצמו ונפל לחלישות הדעת, הוא לא הצליח לכוון לדעת הקב"ה ולא קיים את התפקיד אשר ניתן לו להרוג את מלך עמלק ולהביא גאולה לעולם. שאול המלך חטא ומלכותו נקרעה ממנו. שורש טעותו היה, על אשר נפל באחיזת עמלק אשר החדיר בו חסרון אמונה בעצמו על שהוא חשוב בעיני השם ותפקיד חשוב לו בגאולת ישראל.
עבודת הצדיק לגלות בנו טוב
על כך אומר רבי נתן (הלכות עירובין) שזוהי עבודתו של הצדיק בחינת מרדכי היהודי – למצוא בנו טוב וזכות אף כאשר הטוב הזה נסתר תחת ערימות של קליפות, ועל ידי זה להוציא אותנו מאחיזת עמלק. כי בכוח הצדיק למצוא בנו טוב אף כאשר הזכות שמוצא בנו הצדיק היא בחינת חלק אחד טוב בתוך אלף חלקים מטונפים, ואף שהחלק הקטנטון הטוב הזה רוב רובו מלא פסולת ופניות בעצמו ורק חלק אחד מאלף בתוך החלק מאלף הוא כולו טוב, כמאמר הכתוב "אחד מיני אלף" – גם אז מאדיר הצדיק את המעט טוב הזה, ועל ידי זה הוא מוציא אותנו מכף חובה ומכניס אותנו לכף זכות. ואז אנו יכולים להתקרב להקב"ה וכל מה שהתרחקנו מתהפך לזכויות ואנו זוכים לאור נפלא.
הכוח הזה של הצדיק מתגלה כאשר הקב"ה קורא למשה מתוך המשכן בסיום בניינו – "ויקרא הקב"ה אל משה וידבר אליו מאוהל מועד" – אומר רבי נתן שבכך מרמז הקב"ה למשה שילך בדרך זו וילמד מן המשכן ותמיד ימצא בכל אחד מאיתנו נקודה טובה, ולו הקטנה והנסתרת ביותר, ועל ידי נקודה טובה זו יוכל להפוך את הכל לטובה ולהכרית את כל הקליפות המתעתעות.
אור המשכן בחורבנו
התורה אומרת בפרשת פקודי "אלה פקודי המשכן משכן העדות" מדוע חוזרת התורה פעמיים על המילה "משכן"? אומרים חז"ל "משכן בבניינו משכן בחורבנו" ומסביר רבי נתן (הלכות ברכות השחר) שכל כוחו של המשכן הינו דווקא להאיר לנו בחורבנו יותר מאשר בבניינו.
פרט אחד לא ידע אחשוורוש, אשר הקדים לשמוח בטרם עת, והוא שהמשכן מגן על ישראל בחורבנו בדיוק ואף יותר ממה שהוא מגן עלינו בבניינו. לאחר החורבן כאשר יהיה הסתר האור וקושי לעם ישראל אז נוכל להתחבר לאור הנקודות הטובות של המשכן ולהתחזק דווקא בתוך האפילה, ומתוך כך להפוך את כל הדינים לרחמים גדולים. וזה עיקר הנצחון של ישראל – התגברות האור דווקא מתוך החושך כאמור "יתרון האור מן החושך"
וזהו עניינה של מגילת אסתר שמשמה נרמזת המשמעות של גילוי ההסתרה.
חז"ל שואלים "אסתר מן התורה מנין? (היכן מוזכר שמה של אסתר המלכה בתורה?) שנאמר ביום ההוא אסתר אסתיר את פני" (מצב של הסתר כפול. שמשמעותו שהחושך כל כך מתגבר שאפילו כבר לא זוכים להרגיש בחסרון האור). עבודת פורים היא להתחבר לאמונה שהקב"ה נמצא איתנו ואוהב אותנו, דווקא ממקום של הסתרה גדולה, כאשר האור נסתר לגמרי מאיתנו ונראה שאין תקווה ומשם דווקא לצעוק לה' – וזה דווקא מה שיהפוך את הפור מרעה לטובה.
זהו כוחו של יום פורים – גילוי האור דווקא מתוך החושך, אי הסדר וההסתרה הגדולה.
איה מקום כבודו
רבי נתן מוסיף ואומר (הלכות גביית חוב מיתומים): בפורים מתגלה כוח הצעקה היוצאת מעומק הלב דווקא ממקום של חושך עלטה – בבחינת "איה מקום כבודו".
רבי נחמן מסביר (ליקוטי מוהר"ן תנינא סימן יב) שלעיתים אנחנו מוצאים את עצמנו שהתרחקנו מאוד מן הטוב שבנו בפרט ובבריאה בכלל, ואז אנו מסתכלים על עצמנו ומוצאים שנפלנו למקומות מטונפים ועכורים מבחינה רוחנית, כספקות במציאות הבורא הטוב ומיטיב, ולבלבולים באיזו דרך לבחור ולחוסר אמון בעצמנו שאפשר לנו לאחוז בקדושה. אנו מרגישים שהחיים סוגרים עלינו בעלטה רוחנית גדולה עד שאנו רואים עד כמה שהתרחקנו מהקדושה במעשינו ובמחשבותינו הנמוכות.
אך דווקא אם משם נתחזק לא להתייאש ונתגבר לצעוק לקב"ה – "היכן אתה?! אנא עזור לי! כלו עלי כל הקיצים!" דווקא משם, אומר רבי נחמן, יתגלה עלינו אור יקרות ממקום גבוה ונשגב מאוד ויהפוך את העלטה הגדולה לאורה עצומה. מהמקום הנמוך ביותר מגלה לנו "חג ההסתרות" ניתן להגיע למקום הרוחני הגבוה ביותר, "עד דלא ידע", עין לא ראתה א-לוקים זולתך.
וזה בחינת "איה מקום כבודו?" כי "זה לעומת זה עשה הא-לוקים" (קהלת). הקב"ה ברא את עולמו בבחינת הפכים ולכן המקום הנמוך והמטונף ביותר מחובר ומקבל הארה מהמקום הגבוה והנשגב ביותר. והמקום הנסתר ביותר באשר חשיכה עוטפתו מקבל מהמקום הנסתר ביותר בשל היותו נשגב וטהור. ולשם עלינו לכוון בפורים – להניח לצעקה להשם היוצאת מתוך שיא ההסתרה, הבלבול וחוסר הסדר להוביל אותנו למקום גילוי חדש של מציאות ונוכחות הבורא בחיינו.
א-לי א-לי למה עזבתני?
רבי נתן אומר (הלכות תפילין הלכה ו) שאותה בחינה של האדם הנופל למקומות מטונפים ואוחזת בו הטומאה, מתגלה כאשר אסתר המלכה, שהיא השכינה, "נופלת ממדרגתה" בעצם היותה נאלצת להיות מנותקת ממרדכי, ו"נבלעת" בביתו של המלך אחשוורוש. השכינה בלועה בבית הבליעה של הטומאה ונראה שהכל אבוד.
ואז מתגלה כוחו של מרדכי, שהוא בחינת צדיק האמת, לגלות את האור דווקא מתוך החושך, באומרו "רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר". מרדכי מגלה את אמונו המלא בטובו ובאהבתו של הבורא לעמו הנבחר אף כאשר נראה שהכל אבוד, מעצם חיבורו אל הטוב שבישראל מקבל כוח להתחבר לטובו של הקב"ה ולאמונה שמההסתרה תתגלה אורה גדולה, עד שאסתר מתחזקת בכוח הטוב הזה ומוכנה לעמוד מול אחשוורוש. היא מצווה לצום שלושת ימים ובסופם של שלושת הימים הללו הולכת לבית אחשוורוש מבלי שנקראה וניצבת מול הטומאה, והמדרש אומר שכאשר ראה האחשוורוש את אסתר באה אליו מבלי להיקרא הוא מתמלא בחימה אדירה וגומל בדעתו להורגה.
בסיפור זה מתגלה בחינת האדם אשר נפל לעמקי אחיזת הקליפה, ובכוח הצדיק המעודד אותו להתחבר אל הטוב שבו, מתגבר לעמוד מול הקליפה אשר נטמע בתוכה במטרה להכריתה – אך אז הקליפה מתגברת ורוצה "להורגו" בבחינת מה שאחשוורוש גומל בדעתו להרוג את אסתר המלכה. ההצלה מגיעה כאשר היא צועקת מעמקי ההסתרה ואחיזת הקליפה בבחינת "איה מקום כבודו?" – "א-לי א-לי למה עזבתני?" ואז מתהפך הפור ומתחילה הישועה. המלך מושיט לה את שרביטו ומהלך חדש ומפליא מלא בסיעתא דשמייא מוביל עד לישועה שלמה.
מובא בספר "קב הישר" שביום תענית אסתר כדאי לקרוא פרק כ"ב בתהילים, בו מוזכר הפסוק "א-לי א-לי למה עזבתני?" ולכוון שבזכות מרדכי ואסתר יתהפך ה"פור" של חיינו לטובה ונזכה לראות אור דווקא מתוך החושך שבחיינו.
עד דלא ידע
נשאלת השאלה – כיצד אנשים כערכנו יכולים להתחבר לישועה הזו ולממשה בחיינו? על כך עונים חז"ל – "חייב אינש לבסומי בפורייא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". כדי לגלות את הטוב הסמוי בתוכנו בבחינת "אחד מיני אלף" ואת טובו הנסתר והנשגב של בורא כל העולמים, עלינו "לזרוק את הראש לחלוטין" בבחינת "תכלית הידיעה שלא נדע", להאמין באמונה פשוטה וחסרת הבנה שהקב"ה אוהב אותנו כפי שאנחנו ולמרות כל מה שאנחנו ושהוא במהותו טוב ומיטיב ורוצה להיטיב עם נבראיו, ולכן גם עם כל אחד מאיתנו באשר היותנו "בני בכורי ישראל". וכל זאת בכוח מרדכי אשר מאיר בנו ש"רווח והצלה יעמוד ליהודים", אם לא יגיע הרווח וההצלה ממקום שאנחנו רואים ומבינים אז הוא יעמוד לנו מ"מקום אחר"..
החכם והתם
עניין החשיבות של "זריקת השכל" בעבודת הבורא מתגלה במעשייה של רבי נחמן במעשה "מחכם ותם". רבינו מספר שם על התם שהיה לו "שכל פשוט ונמוך" לעומת החכם שהיה "בר הבנה". בסופו של הסיפור מתגלה ששכלו "בר ההבנה" של החכם מוביל אותו לשאול תחתיות, בעוד ששכלו הפשוט והנמוך של התם מוביל אותו להפוך להיות שר חשוב ומצליח – תוך שהוא נשאר בתמימותו. מה מסתתר מאחורי המהלך הלא הגיוני הזה שבו דווקא השכל הנמוך עולה על השכל המבין?
זה גילוי סוד ה"איה" – מי שמוכן לא לדעת כלום ובכל זאת לא ליפול לייאוש וגם כאשר הכל נראה עלוב ולא מוצלח (בסיפור מזכיר רבינו שהתם היה לא מוכשר בעליל ונעליו אשר עשה היו משובשות ולכן גם המחיר שגבה עליהן היה בהתאם לעומת חבריו המוצלחים ממנו) – להאמין בכל זאת שהכל לטובה (!) הוא זה שזוכה שדווקא מתוך החושך והעליבות יתגלה אור גדול.
לעומתו החכם שלא השכיל "לא לדעת" בבחינת "עד דלא ידע" ותמיד חיפש את השליטה וההבנה בחייו – כאשר איבד שליטה והבנה נפל מדעתו לחלוטין עד שבסופו של דבר הגיע לכפירה ולהיותו בלוע תחת שליטת הקליפות המתעתעות.
מרדכי – בחינת "מור דרור"
כתוב במסכת חולין שמרדכי הוא בבחינת "מר דרור" – "דרור" לשון חירות. בפורים מתגלה החירות האמיתית שלנו כעם ישראל. חירות מאחיזת עמלק, המתבטאת ביכולתנו להתחבר אל הטוב הטמון בהנהגת הבורא ובטוב הטמון בנו ובשל כך בכל עת לעמוד על עומדנו. לכן על התורה נאמר – אל תקראו חרות על הלוחות אלא חירות על הלוחות (מסכת ערובין); חירות שלא תלויה בשום גורם חיצוני בשל היותה תמיד מחוברת לנקודה הטובה. מי מאיתנו שמחובר לנקודה טובה זו הוא זה שזוכה לשמחה אמיתית שהיא הכוח היחיד להכרית את קליפת המן עמלק.
פורים כהכנה לפסח
ולכן אומר רבי נחמן שפורים הוא הכנה לפסח, כי רק מי שיש לו חיבור לשמחה אמיתית ולא כזו שתלויה בדבר, הוא זה שיכול לעמוד בבירורים המתבקשים מאיתנו כדי לצאת ממצרים.
כי בעוד שבפורים אנו מצווים ב"עד דלא ידע", בפסח אנו מצווים לבער את החמץ בכל מושבותינו. לחפש ולמצוא היכן שבת לו החמץ, הוא היצר הרע, מושב בתוך נפשנו ולבער אותו משם. זוהי עבודת בירורים נוקבת שדורשת הרבה אמונה בטוב שבנו על מנת שנוכל להתמודד עם כל "חמץ במשהו" שקיים בנו מבלי שניפול לייאוש ולעצבות.
יהי רצון שנזכה להתחבר אל נקודת האור הטמונה בכל מצב ונזכה לשמחה אמיתית שלא תלויה בדבר ועל ידי זה יתהפך עלינו הפור לטובה ונזכה לחירות שאין אחריה עבדות.
משימה גדולה ניתנה לנו – להכין את עצמנו לעולם הנצחי. עלינו לזכור תמיד את המטרה הזו ולשאוף להשיגה בכל מעשינו, כמו שכתוב בתחילת ספר 'מסילת ישרים': "שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו ולְמַה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו".
לשם כך צריך אדם לשמור את עיניו, שלא להסתכל ולהתבונן בענייני העולם הזה יותר מכפי הצורך, ובוודאי שלא בדברים אסורים, כי לבו של האדם מושפע מאד ממראה עיניו, כמו שאמרו חז"ל "שוריינא דעינא בליבא תליא" [= מאור העינים תלוי בלב] (ע"ז כח ע"ב), כך שכל הסתכלות בהבלי העולם, מוחקת מהלב את המטרה האמיתית שלשמה נבראנו.
זה שנאמר "ולזיכרון בין עיניך". לאמור, שכדי לזכות לזיכרון הזה של המטרה שלשמה באנו לעולם, עלינו לשמור על קדושתן של העיניים.
(עפ"י ליקוטי מוהר"ן ח"א נד)
הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים (שם יב, ב)
"נתקשה משה על מולד הלבנה… והראה לו הקב"ה… ואמר לו, כזה ראה וקדש" (רש"י)
בטרם כל עליה בעבודת ה' מוכרחה להיות ירידה מסוימת. שכן בכל עת שאדם מקדש עצמו מחדש הרי הוא כאילו נברא מחדש, כמו שכתוב (תהילים ב, ז): "אני היום ילדתיך" שלפי דברי הזוהר הקדוש זה נאמר על היכנסו של אדם לעול מצוות (שמות קא ע"א).
לכן מקדימה לעלייה הזו ירידה, כפי שלבריאה קדם התוהו והבוהו, וכפי שבכל יום מקדים הלילה את היום, כמו שנאמר "ויהי ערב ויהי בוקר".
בזמן יריד שורה בלבול ו'קטנות המוחין', ורק באמצעות האמונה שהיא מעל לשכל אפשר לעבור את הירידה ולעלות לשלב הבא.
זה גם עניינה של מצוות קידוש החודש, שלפני כל מולד חדש – שמסמל את עליית עם ישראל והתחזקותו – כפי שנאמר בקידוש לבנה "שהם עתידים להתחדש כמותה" – נעלמת הלבנה לגמרי מן העין.
עלינו 'לקדש' אפוא את החודש, כדי שגם אנחנו נזכה לעבור את כל הירידות והמשברים, כפי שהלבנה חוזרת ומתמלאת אחרי שנתמעטה.
זה ענינו של מאמר חז"ל שמשה רבינו נתקשה במולד הלבנה, שכן מצווה זו מרמזת על ההתגברות בעת ירידה, שהיא לפעמים קשה עד מאד וזקוקים לסיוע משמים, כפי שהראה הקב"ה למשה: כזה ראה וקדש.
נאמרה בליל שבת קדש סוף שנת תקסח בחזרתו מלבוב (היא לעמבערג) כנראה בין ט' באב לר"ה.
פתיחה
רבינו בתורה זו מבאר גודל קדושת השבת, והאריכות בזה שולח לעיין בראשית חכמה ועפ"י המבואר שם היכן אחיזת נשמות ישראל בשבת שעולות לעולם האצילות לאבא ואמא העליונים, ששם רק שמחה ואין שם שום מסטין ומקטרג רק שמחה עצומה, לפ"ז מבאר שע"י שמחה גדולה בשבת ורוחב לב ושום דאגה, אפשר גם לנו בגופינו להצטרף לאותה שמחה עליונה (כי הכלל תמיד שכפי הכנת האדם להתדמות לעניין רוחני, כך שורה ומתלבש בו אותו העניין רוחני הדומה לו, בין לטוב ובין ח"ו לרע)
ועל כן טוב שיש השגחה וטבע כי א"א להשגיח על מי שאינו ראוי כי אדרבה גורם חרון גדול שחוטא לעיני המלך ועל כן מניחים אותו בהנהגת הטבע דהיינו שעכ"פ יקבל חיותו מבחי' העורף ככל הגויים. ובטבע גם יש השגחה נעלמת,
והאדם בעצמו כפי שמכין עצמו לשבת ומצליח להתגבר בה על העצבות וטרדת החול, ונכנס בשמחת השבת כן מוציא עצמו מהנהגת הטבע להנהגת ההשגחה.
תורה זו אחרונה משמונה התורות שאמר בחזרתו מלעמברג ויש לה קשר קצת עם תורה י' שהיא הראשונה, כי שם דיבר מישוב הדעת ע"י שיוצא ממרה שחורה לשמחה שהיא עולם החירות, וכעין זה כאן מבאר שע"י השמחה של שבת זוכה לחירות ויכול להעלות את היראה לשרשה בדעת, ותיהיה יראתו שלימה.
ואע"פ שסוף דבר כאן היא היראה, והשמחה לכאורה רק היכי תמצי לזכות לחירות הדעת שעי"ז היראה שלימה, אבל באמת צריך להתגבר בשמחה יותר, כי היראה יכולה להפיל מהשמחה, והעיקר בשבת היא השמחה. כמבואר לקמן בשיחות הר"ן.
או"ח ע"ת ו' יא-יד – מבאר שם את השאלה ששאל רבי זירא את רבי יהודה מדוע עין התרנגול נסגרת מלמטה למעלה, ומבאר שזה בחי' הצדיקים שדרכם להסתכל רק על הטוב שזה בחי' מה שישראל הם למעלה ועי"ז מלמדים עליהם זכות ומעלים אותם כמבואר בתורה רפב אזמרה.
הקדמה
אולי אפשר לחלק את התורה לג' חלקים שתחילה מדבר על מעלת השבת כפי המבואר בראשית חכמה עד היכן אפשר להיות קשור ע"י השמחה של שבת ביראה ודעת. כי נשמות ישראל עולות לאבא ואמא ומאיר בהם אריך והן באצילות ששם אין מסטין ומקטרג אלא רק שמחה גדולה מאד.
בחלק השני מבאר כיצד מצטרפים לשמחה הזו ע"י שמסיר מעצמו את העצבות וטרדת החול וכל דאגה ומתחזק בשמחה גדולה עד שנעשה בן חורין ויכול לישב דעתו ולהעלות את היראה לשרשה בדעת להיות ירא רק מהשם ית' בלבד.
בחלק השלישי מבאר מה נעשה עם מי שלא זוכה להצטרף לשמחה הזו, ולזה מבאר שני האופנים שהקב"ה משפיע חיות לעולם דרך של השגחה ודרך של טבע. שהשגחה היא השפעה עם מאור פנים וכפי הזמן וההצטרכות של האדם, אבל טבע הוא חק הגלגלים ומזלות שעל ידם הקב"ה מנהיג עולמו בהסתרה ואזי השפע מגיע לפי חק וסדר הגלגלים. (עיין תורה עו החילוק בין מי שיש לו ביטחון למי שאין לו, שזה עושה גבול וזמן נכון לצרכיו וזה צרכיו אפשר שיגיעו אחר שנה ושנתיים עי"ש)
אבל באמת גם בהנהגת הטבע מסתתרת השגחה, שעל כן אמרו חז"ל אין מתה בלא עוון ולא ייסורים בלא חטא, וזה גם למי שהוא במדרגה נמוכה שהרי לא חילקו בזה חז"ל. ונ"ל שבזה רמז לנו רבינו כיצד אנו שייכים לכל זה, דהיינו שרוצה לומר שדייקא ע"י שהטבע והשגחה מעורבים, לכן ההשגחה שבתוך הטבע יכולה להיות גדולה יותר ויותר, הכל תלוי באדם עצמו, עד כמה מכין עצמו להיות ראוי להשגחה, כך הוא גורם שתתגבר הנהגת ההשגחה על הנהגת הטבע כלפיו, עד שיכול לצאת לגמרי מטבע להשגחה בלבד. וזה תלוי בעיקר בעבודה של שבת עד כמה מצליח להצטרף לשמחה העליונה של שבת. ולזכות לדעת ויראה, ממילא אח"כ גם ימי החול שלו פחות מגושמים.
אע"פ שעיקר הדגש כאן היא השמחה בשבת אעפ"כ במהלך התורה השמחה היא רק היכי תמצי לזכות ליראה כי ע"י שמחה בשמחת השבת יש חירות הלב ויכול לישב דעתו ולהעלות את היראה לשרשה בדעת. נמצא העיקר הוא הדעת. אעפ"כ כיון שהכל תלוי בשמחה עיקר הדגש וההזהרה בתורה זו הוא להיות בשמחה בשבת.
ובעניין היראה נראה להקדים מה שכתוב "ועתה מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה", דהיינו ששלימות העבודה היא לזכות ליראת שמים, שהיא הרגשת מציאותו העצומה ית' כל רגע. וכבר שאלו בגמ' מאי "כי אם" דמשמע שזה דבר קטן, והרי זה דבר גדול מאד שמעטים זוכים, ואומרת הגמ' כן לגבי משה שאמר זאת לישראל, זה דבר קטן.
ועדין קשה, האם משה לא יודע כמה זה קשה למי שלא זכה למדרגתו העצומה שהיא השגת ה' באספקלריא המאירה, שעל כן יראה היא אצלו דבר קטן.
ושמעתי מתרצים מה שאמרה הגמ' "אין לגבי משה היא מלתא זוטרתי", הפירוש כן מי שנמצא לגבי משה דהיינו קרוב לצדיק אמת, גם אצלו זה דבר קטן.
ובאמת כך מבואר בלק"ה שבת ז' אות מה, על תורה זו, שכיון שהיגון ואנחה הם ס"מ ונוקביה ועצבות ומרה שחורה הן סטרא אחרא, שאוחזת באדם בגלל עוונותיו, על כן רק הצדיקים יכולים להעלות את האדם מאחיזה זו ע"י לימוד זכות כמבואר בתורה רפב, ולהביאו לשמחה שעל ידה יזכה ליראה כנ"ל.
וכאן מבאר רבינו שבשבת יכול כל אדם לזכות ליראה שלימה, כי בשבת אין טרדת הימי חול ועסק הגשמיות ועל כן יכול להיות בשמחה גדולה שהיא עולם החירות ועי"ז לישב דעתו כמבואר לעיל בתורה י' תנינא, ועי"ז להעלות את היראה לשרשה בדעת (כמבואר בתורה טו) ולזכות לשלימות היראה, נמצא שבשבת גם כל אדם יכול שהיראה תיהיה אצלו מלתא זוטרתי, כמו מי שנמצא אצל משה.
ובאמת גם הצדיק נקרא שבת כדאיתא בזוהר שאמרו על רשב"י אנת הוא שבת דכולא יומא.
עוד איתא בשבת פח./[י]\ כשאמרו ישראל נעשה ונשמע ירדו מלאכים והניחו עטרות הוד של שמחה/[יא]\ בראשיהם וכשחטאו בעגל באו ונטלום מהם, וכתיב "ויקח משה את האהל" דרשו שם חז"ל שכל האורות שניטלו מכלל ישראל קבל משה רבנו, ולפיכך קרן עור פניו (תוס' שם). ומובא/[יב]\ שבכל שבת מחזיר משה רבנו את עטרות השמחה האלו לישראל, נמצא שבכל שבת אפשר לשמוח בהקב"ה בשלימות וחירות הדעת כמו לפני החטא.
ועדיין מי שיאמר אדרבה בגלל רוב היראה שיש בשבת, איך אשמח כשאני ירא שמא אחטא או עכ"פ לא אשמח כראוי, וכמובא בשיחות הר"ן סימן קנה הנ"ל, על מוהרנ"ת ובלק"ה (בכור בהמה טהורה ד' כ'). על זה אומר רבנו שבשבת אין לדאוג כלל, כי מצד השבת עצמה אין מקטרג ומסטין כלל וכל שרוצה להצטרף לשמחת השבת הוא כבר נכלל קצת וכפי שנכלל כן זוכה לאורות הנפלאים של שבת ולהשגחה בעין טובה של עינא חד דרחמי שלא מסתכלים על הרע של האדם אלא על הטוב שעושה, ומצד מה שלא מצליח אזי אעפ"כ הוא לא נמסר לבעלי הדין אלא להנהגת הטבע. ועל כן אין לשום אדם מישראל לדאוג בשבת כלל רק להיות בשמחה גדולה.
בעניין השגחת עינא חד דרחמי צ"ע אם עינא חד דרחמי הכוונה שלא רואים רע כלל כי ההסתכלות מצד שרש א"כ לא שייך כלל כעס ואילו כאן מדבר מהשגחה רק על מי שראוי וא"כ זה לא רק חד עינא. מאידך כיון שחד עינא נקרא השגחה והסתכלות יש חילוק בין ראוי ללא ראוי, ובפרט שהרי מבואר בתורה קה הקושי לזכות להשגחה כזו, אמנם ממה שמבואר בסוגיית מה תצעק אלי שהיא השגחה גם על מי שלא ראוי כגון שעובד ע"ז כמשאחז"ל שם אלו ואלו עע"ז, נראה שהמניעות על ההשגחה הזו הן בעצמן שוות במעלתן על פגם הע"ז וכגון שם שזכו ע"י מסירות נפש ובזה ביטלו את הקטרוג על ע"ז. ואולי הכי נמי כאן אמנם מי שלא ראוי ממש עד שיכול לגרום כעס לא יזכה לזה ומונח על הטבע, אבל מי שמשתדל אזי ע"י שמתגבר בשמחה על אף כל המניעות שיש על זה, בתוספת סגולת יום השבת בעצמו, זה מבטל את הקטרוג שיש עליו שאינו צדיק גמור הראוי להנהגה כזו.
ונ"ל כי שכר השמחה בשבת הוא עצום, ובעיקר ששמח בחלקו ומעלה על לבו שלא חסר לו כלום, כמבואר בזוהר חדש/[יג]\ חומר המתפלל על גשמיות בשבת. ולבד ממה שהיגון ואנחה הם ס"מ ונוקביה והעצבות סט"א נמצא שבשמחה הורג אותם, עוד גם מבואר שבשבת שולט מזל שבתאי ע"כ הגויים עצבים בשבת, עיין יערות דבש ח"ב דרוש ב'/[יד]\, ועיין רבינו בחיי שופטים יח י' שכל מה שנצטווינו בשבת הוא הפך מזל שבתאי השולט בשבת. נמצא שאע"פ שמבואר בכל הספרים המעלה העצומה של ישראל בשבת שהיא ממש מעין עוה"ב בחי' בשמחה תצאו, זה מצד ההשגחה אבל מצד הטבע ממש להפך ושבת הוא זמן עצבות, ועל כן הזוכה להתגבר ולהתחבר אל השמחה שמעל הטבע זוכה לכל האורות הנפלאים של שבת. כנ"ל שמסירות נפש שאדם יוצא מטבעו בהתגברות גדול מבטל את מדת הדין אפילו על מזיד כ"ש על שוגג. כמו ישראל שנכנסו לים ביטל את הקטרוג על פסל מיכה שהיה עמהם. וזו העצה שנתן הקב"ה למשה רבנו אז. דבר אל בני ישראל ויסעו לתוך הים כי רק זה יבטל את הדין על ע"ז.
ואפילו מי שלא זוכה אלא מונח על הנהגת הטבע, אזי יכול להגיע לו טובה מצד הזמן, אבל בוודאי צריך להילחם בכל כוחו בעצבות שהיא הטבע בשבת, ולעשות כל מה שיכול כדי לצאת מהעצבות וזה שאומר רבנו שירבה במאכלי שבת כפי כוחו, העיקר לצאת מהעצבות אע"פ שלא זוכה לשמחה כראוי. וכנ"ל כמה שעולה יותר בשמחה יותר נכלל בשמחת הנשמה היכן שנמצאת, וכך יותר יוצא מטבע להשגחה.
ועל כן צריך להכין עצמו היטב לפני שבת ובכניסת שבת, כי שבת מעין עוה"ב, וכמו שבעוה"ב אמר מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת ומי שלא טרח לא יזכה לכל התענוגים הכי נמי בשבת, מי שטרח רק על תענוגי הגוף, אזי רק הגוף יקבל חלקו, אבל כיון שהאדם לא הרגיל עצמו בתענוגים רוחניים, לא ירגיש את כל התענוגים הנפלאים שהוא נמצא בתוכם בשבת, וכמו שרבנו אמר בתורה קצא אפשר ששנים ישבו באותו מקום בג"ע/[טו]\ אחד ירגיש כל תענוגי עולם וחבירו לא ירגיש כלום, כי הכל תלוי בהכנת הלב, בששת ימי המעשה.
וזה מגלה לנו כאן רבנו שהכל מתחיל מההשתדלות לשמוח מאד בשבת, וצריך להבין לבד שצריך להכין עצמו לזה כבר כל השבוע, אבל העיקר בשבת עצמה להסיר כל דאגת וטרדת הבלי ימי החול, ולהתבונן כיצד להתענג על ה' דייקא, ולהעזר בתענוגי הגוף רק כדי שלא יפריע לתענוגי הנפש על ה'.
ועיין בשיחות הנ"ל שעל כל פנים צריך לכסוף לזה וזו גם כבר מעלה גדולה.
צריךליזהר מאוד[יז] להיות שמח וטוב לב בשבת [[יח]]/[יט]\ בשבת מחזיר משה רבנו לישראל את העטרות של נעשה ונשמע שהן שמחת עולם, ועפ"י הסוד נשמות ישראל עולות לעולם השמחה והחירות בעולם האצילות בחי' מעין עוה"ב שהוא בחי' בשמחה תצאו, נמצא שבשבת יש את כל התנאים ברוחניות להיות בשמחה גדולה, ומי שלא מנצל זאת הוא שוטה המאבד מ"ה שנותנים לו, כי מעלות וקדושות שבת גדולה ויקרה מאוד[כ]כמובא בספרים ובפרט בר"ח בראשית חכמה (לרבי אליהו וידאש מתלמידי הרמ"ק) בשער הקדושה בתחילתו פרקים ב' ג' עי"ש [[כא]] ומה שמביא על מעלת השבת מהזוהר/[כב]\. וראוי ונכון ללמוד בראשית חכמה בשער הנ"ל ולשום לבו היטב על כל הדברים הנאמרים שם בענין קדושת ומעלות שבת קודש. כי יש שם כמה דברים פרטיים יקרים מקדושת ומעלות שבת כי כל ענין ומעלה הנאמר שם על שבת הוא דבר בפ"ע והבן שם היטב[כג]כדי שיתלהב לבו/[כד]\ לקבל שבת בשמחה גדולה ועצומה כראוי.
ועי"ז היראה בשלימות דהיינו עם דעת עיין לעיל תורה טו (בחלק ראשון) ששרש היראה הוא בדעת/[כה]\. ורוצה לומר שהשמחה הנ"ל של שבת הכוונה שתיהיה מתוך יראה, ואע"פ שיראה ושמחה נראה כתרתי דסתרי, כי איך ישמח כשהוא בפחד ויראה/[כו]\, אעפ"כ שלימות השמחה, היא דייקא לכור ולשמוח שהוא וכל ענייניו תחת השגחת הקב"ה ועי"ז להסיר כל דאגה מלבו. אבל בימי החול קשה מאד לקיים זאת כי בחול אפשר שיהיה היראה עם כסילות יראה נפולה שירא מדבר אחר, ואפילו כשירא מעבירה יראת העונש יש בזה מדרגות יש ירא מהקב"ה ויש ירא מהש"ע, בבחי' מצוות אנשים מלומדה, ולא מתוך שמצייר לפניו את הקב"ה וכ"ש לא הרגשת מציאותו ית' הנמצאת אצלו, ויראה כזו היא כסילות בבחי'הלא יראתך כסלתך (איוב ד)/[כז]\ ועיקר הכסילות הוא מחמת השיעבוד שיש בחול שטרוד בפרנסתו והשלמת חסרונותיו, ושולט בו העצבות מצד הזמן ומצד טרדת העולם בפרנסתם/[כח]\, וע"כ לא מצליח לישב דעתו וכנ"ל בתורה י' תנינא.
כי ע"י השיעבוד אין הדעת שלם, וכ"ש במואב [[כט]]/[ל]\ שאנן מואב מנעוריו וכו' ובגולה לא הלךע"כ עמד טעמו בו וכו'וכשארז"ל (מגילה יב ע"ב) שחכמי ישראל אמרו לאחשורש שכיון שגלו מארצם אין להם דעה ועצה מיושבת, לכן שישאל עצה מחכמי מואב שלא גלו ולא חל עליהם שיעבוד גלויות ולכן דעתם ועצתם מיושבת כי ע"י שיעבוד וגלות, הדעת מבולבל.
אבל בשבת ע"י השמחה הוא חירות בחי' בינה/[לא]\ בחי' יובל, וכשיש חירות ואין שיעבוד וגלות אזי הדעת שלם/[לב]\ כנ"ל. ועיקר החירות, ע"י התענוג והשמחה של שבת בחי' (ישעיה נח)/[לג]\ אז תתענג על ה'הנאמר בשבת על ה' דייקא כי בשבת אנו עולים לאבא ואמא/[לד]\ שהם בחי' כתר דהקב"ה (זוהר אמור צד: הנ"ל). ועי"ז נעשה חירות בבחי' מה שהבטיח הנביא על הגאולה העתידה (שם נה)/[לה]\ כי בשמחה תצאו ורבנו מבאר שהשמחה בעצמה היא כבר גאולה שע"י שמחה יוצאין לחירות. וכשיש חירות הדעת בשלימות כנ"ל. ואזי כנ"ל ע"י חירות השכל זוכים לישוב הדעת ועי"ז מעלים את היראה לשרשה בדעת ואזי היראה כראוי יראה מה' ולא יראה נפולה מאיזה דבר אחר וזה זוכים ע"י השמחה של שבת בבחי' המבואר בתיקוני הזוהר שבראשי"ת אותיות ירא שבת (ת"ז תי' ט [[לו]])/[לז]\ רמז ליראה שזוכים בשבת כי אז היראה בלי כסילות שיש בימי החול, שעל כן בימי החול היראה אינה שלימה אלא נפולה. כי עיקר הכסילות מחמת השיעבוד וימי החול הם ימי שיעבוד כי רובא דעלמא טרודים למלא חסרונותיהם הגשמיים כנ"ל. ובזה ששמחים בשבת וזוכים לדעת עי"ז מעלין היראות הנפולות, דהיינו מה שיראים לפעמים משר וכדומה [[לח]]/[לט]\. כי ע"י הדעת מרימין אותן, ועיקר הדעת הוא בשבת ע"י השמחה שעי"ז יש חירות ואזי הדעת בשלימות כנ"ל:
והכלל שצריך לנהוג שמחה גדולה בשבת קודש [[מ]] ולבלי להראות שום עצבות ודאגה כלל/[מא]\ והעיקר להיות שמח בחלקו לגמור בלבו שלא חסר לא כלום רק להתענג על ה' על ה' דייקא כי בשבת אפשר לעלות לאמא עילאה שהיא מעל הקב"ה ואזי אנו בעולם החירות, חירות מכל המיצרים וכל הצרות רק רוחב לב ושמחה ולהרבות בתענוגי שבת בכל מיני תענוג הן אכילה ושתיה הן מלבושים/[מב]\ לתת לגוף העכור חלקו כפי מה שיכול ולהשתדל מאד שיהיה התענוג על ה' ולא רק על הנאת גרון כי עיקר כוונת האכילה לתת לגוף חלקו כדי שלא יפריע לו/[מג]\ להתענג בשכלו על ה' כמבואר בבעש"ט עה"ת/[מד]\. כי אכילת שבת היא כולה רוחניות כולו קודש/[מה]\ ואין ממנה חלק לחיצונים, כי אין לחיצונים שליטה כלל בשבת כנ"ל בזוהר ועולה למקום אחר לגמרי מן אכילת חול כמבואר במקום אחר/[מו]\ {לעיל סי' נז[מז]/[מח]\, ובסי' רעז/[מט]\, וע' זוהר ויקהל ריח/[נ]\ ובמק"מ שם [[נא]]/[נב]\} ועיין תורה קכה/[נג]\ ובהערה שם בסוף העתיק דברי האריז"ל שהביא המקדש מלך, גם עיין לק"ה בציעת הפת/[נד]\ :
מכאן מתחיל כביכול עניין חדש וצ"ע הקשר בינו לעניין הקודם.
רבנו אומר כאן שדרכו של הקב"ה להביט רק על הטוב שישראל עושים וצ"ע איזו השגחה היא זו שאינה לפי המעשים. וגם קשה הרי אחז"ל (ב"ק נ.) כל האומר הקב"ה וותרן יוותרו חייו. ובפרט שרבנו מביא את הפסוק שאמר בלעם "לא הביט און ביעקב", ושמעתי מבארים שרצה בזה להכשיל את ישראל, לבטל מהם יראת העונש.
וגם ידוע שהנהגת הקב"ה היא מדה כנגד מדה.
עוד צ"ע אדרבה כמה שהאדם יותר ראוי להשגחה אזי להפך אמרו חז"ל עה"פ (תהלים נ' ג') "סביביו נשערה מאד" שמדקדק עם צדיקים ביותר עד חוט השערה.
אבל באמת בהנהגת ההשגחה, יש שתי מדרגות, (עיין זוהר נשא קלז:/[נה]\ אית רחמים ואית רחמים) כי יש מדרגת השגחה של זעיר אנפין הוא הנקרא הקב"ה ומדתו משפט ואמת ורחמים ותפארת ורחמנות שלו היא במשפט ועל פי הדין ומודד מדה כנגד מדה. ויש השגחה שתיהיה לעתיד לבוא ע"י אריך אנפין סבא דסבין והיא רחמים גדולים בעינא חד דרחמי עין שרואה רק טוב בלא דין כלל. אבל א"כ בהנהגה כזו יהיה העולם ח"ו הפקר, ע"כ לא זוכים להשגחה כזו אלא לעתיד לבא ובעוה"ז רק צדיקים גדולים מאד. ולשעה קלה יכול לזכות בה גם אדם פשוט ע"י מסירות נפש גדולה לכבודו ית'.
ועיין בזה בתורה קה בחלק א' שצדיק גדול מאד שמכיר גדולת הבורא במדרגה עצומה יכול עורר רחמים גדולים על ישראל, אבל בעוונותינו אין בדור הזה צדיק כזה/[נו]\ ע"כ צריך לבקש מהקב"ה דהיינו זעיר אנפין שיתפלל לאריך אנפין ששם הרחמים גדולים שירחם על ישראל ברחמיו הגדולים וגם לזה צריך צדיק גדול מאד שזכה ע"י התורה לתשובה שלימה ועי"ז לדעת שלם, אבל מי שלא זכה לדעת שלם א"א לרחם עליו רחמים גדולים, וכ"ש לבקש הנהגה כזו על כלל ישראל, כי מי שאין בו דעת, אסור לרחם עליו.
ובשעת הדין אפילו משה רבנו לא יכול כמו שביארו עה"פ "מה תצעק אלי" שאמר הקב"ה למשה כשהיו ישראל על שפת ים סוף ומצרים רודפים אחריהם, שכיוון שמדת הדין קטרגה מאד לכן אפילו תפילת משה לא התקבלה כי אזני זעיר אנפין שאליו עולות התפילות היו סתומות (בבחי' (איכה ג' מד) סכותה בענן לך מעבור תפלה) לכן א"ל "דבר אל בני ישראל ויסעו" דהיינו ששום תפלה לא תועיל אלא מסירות נפש שיסעו בני ישראל לתוך הים במסירות נפש. כך פירש האור החיים (אבל עיין זוהר בשלח מח. משמע ויסעו הכוונה שיסעו מלהתפלל לת"ת אלא יתפללו לעתיק דהיינו לאריך אנפין).
וא"כ צ"ע מתי הקב"ה יש הנהגה כזו שהקב"ה לא מסתכל על הרע, דהיינו שההשגחה היא של רחמים גדולים על ישראל?
ונראה שכוונת רבנו כאן ליום השבת דייקא, כמבואר בלק"ה/[נז]\, ובזוהר/[נח]\ ובראשית חכמה הנ"ל שמבאר שבשבת אע"פ שנדמה שאנו בעוה"ז אבל באמת ברוחניות מצד הנשמות של ישראל אנו עולים לעולם האצילות, מקום שליטת עץ החיים/[נט]\ ושורה רוח קדושה נפלאה מאריך אנפין בעולם השומרת על ישראל מכל מקטרג ומסטין/[ס]\,
ונראה לומר שעי"ז מאיר בנו רחמים גדולים מעתיקא קדישא, שם היא עינא חד דרחמי, ברצוא ושוב/[סא]\. וצ"ע/[סב]\.
ועיין תורה קיט/[סג]\ שבשבת נמשך דעת לכל אחד. וא"כ גם לפי הנ"ל בתורה קה אפשר בשבת שירחם ברחמים גדולים, בעינא חד דרחמי/[סד]\. עוד גם לפי הנ"ל שלעתיד לבוא תיהיה השגחה בעינא חד דרחמי ואמרו חז"ל ששבת מעין עוה"ב א"כ גם בשבת יש מעין השגחה כזו.
אבל רק להראוי המצטרף לשמחה העליונה של הנשמות, וכמבואר לקמן שמי שלא ראוי אזי כדי שלא יגרום כעס/[סה]\ מניחין אותו על הנהגת הטבע.
וראוי הוא מסתמא מי ששומר שבת וגם שמח בשבת. ועל כן דייקא בשבת שקשה לשמוח מצד הטבע כנ"ל ששבת בשליטת מזל שבתאי שממנו העצבות ע"כ מי שמצליח להתגבר על טבעו ולשמוח אפשר שיזכה לרחמים גדולים.
ועיקר העצבות היא מצד הגוף על כן מצווה לתת לו חלקו במעדנים ומאכלים ולהשתדל לשמוח בה' ולהתענג על ה' כנ"ל.
דרך השם יתברך (בשבת)/[סו]\ להביט על הטובות שעושין ואף שנמצא בהם ג"כ מה שאינו טוב, אינו מסתכל ע"ז [[סז]], כ"ש (במדבר כג)/[סח]\ לא הביט און ביעקב ([סט])/[ע]\ כי הוא ית' טוב ומיטיב כולו רק טוב, ואת הרע רואים רק המקטרגים בעלי הדין וכשגובר הדין הוא ית' רק מסיר השגחתו, ובשבת אנו עולים אליו ית' והם נשארים למטה. מכ"ש שהאדם אסור לו להביט על חבירו לרעה למצוא בו דווקא מה שאינו טוב ולחפש למצוא פגמים בעבודת חבירו/[עא]\. רק אדרבא מחויב להביט רק על הטוב/[עב]\ ולכל היותר ילך בדרכיו ית' ויסיר השגחתו ולא יסתכל על חבירו, אם לא מצליח להביט על חבירו לטובה. בלקוטי עצות – ערך שלום אות יא. הוסיף – ולחפש למצא בו זכות וטוב תמיד, ועל ידי זה יהיה לו שלום עם הכל (ח"ב. יז):
רבנו ממשיך ומבאר שלזה טובה גדולה שיש טבע והשגחה, וצ"ע אם הקב"ה מביט רק על הטובות מדוע צריך טבע ומבאר שכשהאדם מתנהג שלא כראוי אזי כדי שלא יכעס עליו הקב"ה מניח אותו על השגחה.
ואעפ"כ גם בטבע יש השגחה נעלמת שא"א להבין אותה.
וצריך להבין מה היא השגחה ומה היא טבע.
והביאור הוא שהן שתי אופנים כיצד משפיע הקב"ה חיות ושפע לעולם, שהשגחה היא שמשגיח ומשפיע לכל אחד לפי מעשיו, וטבע היא השפעה בלא השגחה, דהיינו שפונה לו עורף וזורק לו לאחוריו שלא פי מעשיו, וכך משפיע הקב"ה חיות לבעלי חיים ולכל אומות העולם שלא מקימים מצוות, אבל לישראל המקימים מצוות משגיח ומשפיע לפי מעשיהם.
זה מצד ההשפעה בדרך של השגחה, אבל השגחה עצמה בוודאי שהיא שמירה גדולה, כאב המשגיח על בנו שלא יארע לו רע, ושומר עליו מכל מזיק, ורק כשמתנהג רע אזי מסיר השגחתו, דהיינו שעושה עצמו שלא רואה, וכמו מביט מהצד. וממילא גם השמירה בהסתר.
ולכן טוב שיש גם טבע כי אם היתה רק הנהגה של השגחה, אזי כשהיה פונה ממנו, לא היה נמשך לו שום שפע, אבל ע"י שיש גם הנהגת טבע, אזי כשפונה ממנו, אזי עכ"פ מגיע לו שפע כמו לשאר אומות ובהמות שמקבלים בבחי' מאחרי כתפיה. וכפי חק הטבע שמנהיג הקב"ה את העולם ע"י גלגלי הרקיע ומזלות.
ועיין לעיל נתבאר שבשבת מאיר השגחה של רחמים גדולים בחי' עין חדא דרחמי אלא שצריך זכות גדולה לזכות בזה בגלוי, וזוכים לזה בזכות השבת שאין בה שום מסטין ומקטרג ומזיק ובזכות שמירת שבת בשמחה ויראה.
רוצה לומר שרק מי שבשבת הוא בשמחה גדולה הוא הזוכה לכל האורות הנפלאים של שבת, אבל בלא שמחה אזי אע"פ שברוחניות הוא נמצא בזמן שיש בו את כל ההכנות והסגולות להיות בשמחה ולזכות לאורות עצומים, אין לו כלים להרגיש אותם והוא שוטה המאבד מה שנותנין לו.
כי בשבת ישראל נמצאים בבחי' עולם הבא ועולים לבחי' ניצוץ עוה"ב/[עג]\ בחי' אשת חיל עטרת בעלה וע"י שמחה אפשר להתענג על ה', על דייקא כי אנו ממש בבחי' מעל ה'/[עד]\, בבחי' לא זז מחבבה עד שקראן אמי/[עה]\, אבל מי שמחמת ההרגל העננין המכסין על עינא ממשיך לאחוז בהרגלי עוה"ז וטרדותיו מפסיד כל זה, ודומה למי שנמצא בעוה"ב בג"ע ולא מרגיש כלום כמבואר בתורה קצא/[עו]\ שאפשר ששנים ישבו באותו מקום בג"ע האחד ירגיש כל התענוגים שבעולם והשני לא ירגיש כלום.
ולזה כיון שכנ"ל דרך ה' להביט רק על הטובות שעושים ולא על הרע, נמצא שמי שעושה רע לא מביט בו אלא פונה לו עורף כדי שלא יהיה כחוטא לעיני המלך, לכן זו טובה גדולה שיש טבע והשגחה [[עז]] טבע היא הנהגת הקב"ה בהשגחה נעלמת עפ"י חק הגלגלים/[עח]\ וסדר מהלך הככבים, ואזי השפע הנשפע הוא בחי' שפע בהמה כמו שמקבלים כל הבריות וכל הגויים כמי שזורקים לו מזונו בלא פנים. אבל השגחה היא שהקב"ה בוחן את האדם בכל רגע ומשפיע לו בדיוק כפי מעשיו, ושומר עליו מכל מזיק מאחר שראוי להשגחה/[עט]\, ובין רב ובין מעט הוא בהארת פנים/[פ]\, ושתי ההנהגות האלה הן לטובת ישראל כי כשהאדם עושה טוב, אזי מנהיג אותו בהשגחה [[פא]] ומנהיג אותו לפי מעשיו הטובים. וכשהוא אינו טוב ואם היה מנהיג אותו בהשגחה לפי מעשיו לא היה יכול להגיע לו שום טובה [[פב]]. אזי מניח אותו על הטבע [[פג]] ויכול להיות שיהיה לו טובות ע"פ חק הטבע [[פד]]/[פה]\. ואם לא היה רק השגחה היה אפשר שתתבטל ההשגחה לגמרי כי כשהיה רואה ית' שאין האדם מתנהג כראוי היהכועס שהרי בהשגחה אזי החוטא כחוטא לעיני המלך והיה מסיר ההשגחה לגמרי ואזי היה נענש קשה ע"י בעלי הדין. אבל עכשיו מניחו ע"פ הטבע וניצל מעונש וגם אפשר שיגיע לו טובות שעפ"י הטבע הנקבע ע"י הנהגת הגלגלים שבהם מנהיג הקב"ה את העולם בטבע, וכשהוא חוזר למוטב משגיח עליו כנ"ל:
ובאמת אין אנו יכולין להבין מהו טבע והשגחה, כי באמת גם הטבע היא השגחתו ית' רוצה לומר שגם הטבע מונהג בהשגחה נעלמת, וכן מוכח ממה שאמרו חז"ל שבת נה: אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עוון, ולא חילקו בין מי שראוי למי שאינו ראוי. גם מבואר בספרים שרואים בחוש מי שעוסק בשידוכים שגם אצל אנשים פשוטים המונחים בהנהגת הטבע נעשה השידוך בהשגחה נפלאה. וכן רואים גם היום השגחה נפלאה בשמירה על עם ישראל בארצו וניסים בדרך הטבע ושלא בדרך הטבע לעם ישראל גם במצבו החשוך של עכשיו, כגון מה שהאוייב בעצמו מספר כיצד יד השגחה מסיטה את הטילים שלהם מהמטרה. וכן שמענו המוני ספורי השגחה בכל אסון שהיו בו יהודים כגון נפילת התאומים ועוד הרבה כיו"ב, הרי שבהנהגת הטבע מעורב הרבה השגחה :
וזה א"א לאדם להבין ב' דברים כאחד, דהיינו הטבע שבאמת היא השגחתו ית' כי הטבע לבדו הוא רק חק קבוע של סיבה ומסובב גשמי, דהיינו אע"פ שגבוה מעל גבוה שרש הכל הוא הקב"ה אבל בנגלה עפ"י הטבע היא דייקא הסתרת ההשגחה ע"י שנדמה לחק קבוע. ואילו ההשגחה היא לפי מעשי בני האדם, ואיך יתכן שאדם בבחירתו בטוב ישנה את מהלך חק הטבע הקבוע :
עד כאן ביאור התורה כפי כוחנו.
כאמור בהודעה שבראש החברותא, כל דברינו הם בדרך אפשר בלבד, כי מי הוא זה שיכול לומר שמבין באמת את דברי רבנו? וכל דברינו לקרב קצת לשכל, כי מה שאמר רבינו בחיי מוהר"ן שס שא"א לומר נמוך יותר, נ"ל הכוונה באופן שישאר הקדמות, כדבריו בשיחות הר"ן אות ר' שהתורות שאמר הן רק הקדמות, אבל בדרך פרטי אפשר לבאר בכמה אופנים כל אחד לפי הבנתו וע' פנים תורה.
והוא רחום יכפר עוון אם טעיתי
ומי שמוצא טעות גם בהבנה אשמח אם יעיר ויאיר
*
הוספות השייכים לתורה זו
לעיל בסוף תורה יב תנינא ביאר שהתורות האלה שאמר בחזרתו מלעמברג רמוז בהן המעשה מרבי זירא שראה את רבי יהודה דבדיחא דעתיה והבין שיכול לשאול ממנו כל חללי דעלמא ושאל אותו כמה שאלות סתומות וקיבל תשובות יותר סתומות ורבינו מבאר קצת ומוהרנ"ת בלק"ה ערובי תחומין ו' ביאר עוד קצת ובאות יא עד יד ביאר עפ"י התורה שלנו שאלה ותירוץ משם
ויקהל רה. –וּבְגִין דָּא חַכִּימִין דְּיָדְעִין רָזִין ובשביל זה החכמים היודעים את סוד מעלת יחוד ליל שבת, בַּעְיָין לְסַדְּרָא שִׁמּוּשָׁא דִּלְהוֹן בְּהַאי לֵילְיָא צריכים לסדר השמוש שלהם בלילה הזה, אפילו שבכל לילה יש גם כן יחוד למעלה, עכ"ז אינו דומה ליחוד של שבת, מַאי טַעֲמָא מהו הטעם ומהו מעלת יחוד ליל שבת, ואמר בְּגִין דְּכָל יוֹמֵי דְּשַבְּתָא אִית לוֹן רוּחָא אַחֲרָא דְּשָׁרָא עַל עָלְמָא לפי שבכל ימי השבוע יש לאלו החכמים רוח אחר השורה על העולם, מעץ הדעת טוב ורע, טוב מצד מלאך מט"ט ורע מצד הס"מ, וּבְהַאי לֵילְיָא אִית לוֹן רוּחָא אַחֲרָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה דְּנָחֲתָא לִבְנֵי קַדִּישִׁין רוחא דנשיב מעתיקא דְּכָל עַתִּיקִין וזה הרוח נושב ונמשך מזקן הזקנים שהוא א"א כנ"ל, וְנָחֲתָא לְגוֹ נְקוּדָּה תַּתָּאָה ויורד לתוך נקודה התחתונה שהיא המלכות לְמֵיהַב בָּהּ נַיְיחָא לְכלָּא לתת בה מנוחת השבת לכל ישראל, וְדָא אִתְפְּלִיג לְכָל סִטְרִין לְעֵילָּא וְתַתָּא ורוח הזה נחלק לכל הצדדים למעלה להמלכות ולמטה לבני ישראל, כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר שהמלכות אומרת שזה הרוח נחלק בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כנזכר לעיל.
וְכַד אִינּוּן חַכִּימִין יָתְבִין בְּהַהוּא רוּחָא קַדִּישָׁא וכשאלו החכמים יושבים ונמצאים ברוח הקדוש ההוא, רוּחָא עִלָּאָה שהוא רוח העליון הנמשך מא"א השורה עליהם בשבת, בָּעָאן לְשַׁמְּשָׁא עַרְסַיְיהוּ אז צריכים לשמש מטתם, דְּהַאי רוּחָא אַמְשִׁיךְ אַבָּתְרֵיהּ לְתַתָּא כָּל אִינּוּן נִשְׁמָתִין קַדִּישִׁין כי זה הרוח השורה עליהם ממשיך אחריו למטה כל אותם נשמות הקדושות מעולם האצילות, וְיָרְתִין קַדִּישֵׁי עֶלְיוֹנִין בְּהַאי רוּחָא, נִשְׁמָתִין קַדִּישִׁין לִבְנֵיהוֹן כִּדְקָא יָאוּת ויורשים הקדושים העליונים בכח רוח הזה, נשמות קדושות שמורישים אותם לבניהם כראוי בלתי תערובת יצר הרע, ודע כי האדם כשמשמש עם אשתו מוליד ממש בדמותו כצלמו, וצריך לעשות תשובה שלימה קודם היחוד, כי אם לא עשה תשובה ויש עבירה בידו, מטביע בנולד טבע עבירה ההיא, אם כן בשבת כשיש לו תוספת נשמה מדה טובה מרובה, לכן בכחה ימשיך אל הנולד נשמה מעולם האצילות. (רמ"ק ומפרשים)
וממשיך רבי יצחק דבריו ואמר עוד כי כֵּיוָן דְּהַאי רוּחָא שָׁרָא עַל עָלְמָא כיון שזה הרוח של קדושת השבת שורה על העולם, כָּל רוּחִין בִּישִׁין וְכָל מְקַטְרְגִין בִּישִׁין אִסְתַּלָקוּ מֵעָלְמָא כל רוחות הרעות וכל המקטרגים הרעים מסתלקים מן העולם, וְלָא בָּעֵינַן לְצַלָּאָה עַל נְטוּרָא ואין אנו צריכים להתפלל על שמירה בברכת השכיבנו, בְּגִין דְּיִשְׂרָאֵל אִינּוּן נְטִירִין בְּהַהוּא רוּחָא לפי שישראל הם שמורים מכל בחי' דין ופחד בכח זה הרוח, וְסֻכַּת שָׁלוֹם שהיא השכינה פְּרִיסַת גַּדְפָהָא עֲלַיְיהוּ פורסת כנפיה עליהם, וְאִינּוּן נְטִירִין מִכּלָּא והם שמורים מכל פגע רע, לכן אין לומר קודם תפלת ערבית של ליל שבת והוא רחום, שהוא שמירה מהמזיקים, וכן אין לומר ושמור צאתנו ובואנו שבברכת השכיבנו, שהוא שמירה מדין העליון כשעולות נפשותינו בעת השינה לפקדון למלכות (ועי' בעטרת צבי, בהוספות דף ס"א, ועי' או"ח סי' רס"ז), כי אם מתפלל על שמירה שהשכינה תשמרהו, הוא פוגם בזה בכבוד השכינה השורה עמו ושומרת אותו בשבת.
זהר הקדוש / מתוק מדבש / כרך ח עמוד שה
ויקהל דף רה סוף עמוד א –ואמר עוד רבי יצחק כי יוֹמָא דְּשַבְּתָא חֶדְוָה אִיהוּ לְכלָּא ביום השבת יש שמחה בכל העולמות, וְכלָּא אִתְנְטָר לְעֵילָּא וְתַתָּא והכל נשמר למעלה ולמטה, כי ביום השבת אין שום דין מתעורר כלל למעלה, ואין החיצונים יכולים לשלוט למטה, (בד"ז הגי' וְכלָּא אִתְעֲטָר שפירושו שהכל מתעטר למעלה ולמטה), וּנְהוֹרָא תַּתָּאָה נַהֲרָא לְסַלְקָא לְעֵילָּא ואור התחתון שהוא המלכות מתעוררת ומאירה לעלות למעלה, בִּשְׁפִירוּ דְּעִטְרִין שַׁבְעִין חוּלָקִין יַתִּיר בעטרות יפות שהם שבעים חלקים יותר מבחול, וְסָבָא דְּכָל סָבִין אִתְעַר וזקן הזקנים שהוא א"א מתעורר להשפיע לה אלו העטרות.
כתב האריז"ל בשעה"כ דף עג ע"א, כי סוד אלו השבעים עטרות הם הארות המוחין ולבושיהם שהמלכות מקבלת ביום השבת, שהם ד' הויו"ת של עסמ"ב, וג' אהי"ה דיודי"ן ואלפי"ן וההי"ן שעם הכללות הם ע' אותיות, והם גי' תרפ"ז, ותוסיף עליהם שם י"ה וביחד הם כמספר שב"ת, וענין שם י"ה הוא, כי סוד שבת הוא ענין עליית זו"ן במקום או"א ואז גם הם בבחי' שם י"ה כמו או"א. וכתב שם עוד בע"ב וז"ל, כי המלכות הנקראת א"ל אדנ"י עתה נתוספה גם בה תוספת קדושה ונעשית אדנ"י במלוי שגי' תרע"א, ונקראת עתה א"ל אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד, והם גי' שב"ת, לרמוז שעתה היא קדושה העיקרית של יום שבת ממש.
כְּדֵין כַּד סָלִיק נְהוֹרָא אז כשעולה אור הבקר, עַמָּא קַדִּישָׁא מְקַדְּמֵי לְבֵי כְּנִישְׁתָּא בִּלְבוּשׁ יְקָר בְּחֶדְוָה עם הקדוש מקדימים לבית הכנסת בלבושי כבוד בשמחה מכח התפשטות אור הבינה שבה מקור השמחה, מִתְעַטְּרָן בְּעִטְרָא קַדִּישָׁא דִּלְעֵילָּא מתעטרים בעטרה קדושה שלמעלה, בְּהַהוּא רוּחָא דְּקָיְימָא עֲלַיְיהוּ לְתַתָּא באותו הרוח שהוא כללות תוספת הנר"ן העומד עליהם למטה, שהוא מבחינת קדושת היום הבא מז"א, מְשַׁבְּחָן בְּשִׁירִין וְתוּשְׁבְּחָן משבחים בשירות ותשבחות, וְסָלְקִין תּוּשְׁבְּחָן לְעֵילָּא ועולים התשבחות למעלה לעולם האצילות מיד כשיוצאים מפי המשבח, ואינו כמו בחול שהתפלה צריכה לעבור דרך אויר העולם ואח"כ דרך ההיכלות, אבל ביום השבת הכל הוא בסוד האצילות, וְעִלָּאִין וְתַתָּאִין כֻּלְּהוּ בְּחֶדְוָה ועליונים ותחתונים כולם הם בשמחה, וּמִתְעַטְּרָן כֻּלְּהוּ כַּחֲדָא וכולם מתעטרים כאחד. פָּתְחֵי עִלָּאֵי וְאָמְרֵי זַכָּאִין אַתּוּן עַמָּא קַדִּישָׁא בְּאַרְעָא ואז פותחים העליונים ואומרים אשרי לכם עם הקדוש בעולם הזה, דְּמָארֵיכוֹן אִתְעַטָּר עֲלַיְיכוּ שקוניכם מתעטר עליכם על ידי התפשטות האצילות למטה בלי אמצעות ההיכלות והחיילים, וְכָל חֵילִין קַדִּישִׁין מִתְעַטְּרִין בְּגִינֵיכוֹן וכל הצבאות הקדושים של מעלה מתעטרים בשבילכם ומקבלים הארת קדושת השבת בזכותכם, כי התפשטות אצילות למטה דרך ההיכלות הוא בשביל ישראל התחתונים.
הַאי יוֹמָא, יוֹמָא דְּנִשְׁמָתִין אִיהוּ היום הזה של שבת הוא יום של הנשמות שבו נהנים הנשמות ממקורם מהבינה, וְלָאו יוֹמָא דְּגוּפָא ואינו יום של הגוף, כי אין שפע עב נשפע בעולם, בְּגִין דְּשֻׁלְטָנוּ דִּצְרוֹרָא דְּנִשְׁמָתִין אִיהוּ לפי שהוא שליטת צרור הנשמות שהוא הבינה השולטת בשבת, לכן הנשמות נהנים מהשפע הנמשך משורשם, וְקָיְימָן עִלָּאִין וְתַתָּאִין ועומדים העליונים שהם המלאכים, והתחתונים שהם הממונים על העולם, כֻּלְּהוּ בְּזִוּוּגָא (דף רה ע"ב) חֲדָא כולם ביחוד אחד בסוד האצילות בְּעִטְרָא דְּרוּחָא יְתֵירָא עִלָּאָה קַדִּישָׁא בעטרה של רוח יתירה עליון וקדוש, כלומר מכח תוספת הנר"ן של יום השבת. (רמ"ק ומק"מ ומפרשים)
זהר הקדוש מתוק מדבש כרך ו עמוד רס
זוהר יתרו פט. –תָּאנָא בְּהַאי יוֹמָא כָּל נִשְׁמָתֵיהוֹן דְּצַדִּיקַיָּיא למדנו שביום השבת כל נשמות הצדיקים שהם נחים בג"ע העליון שבעולם הבריאה ששם מדור הנשמות, כולן מִתְעַדְּנִין בְּתַפְנוּקֵי עַתִּיקָא קַדִּישָׁא סְתִימָא דְּכָל סְתִימִין מתעדנות שם בתענוגים של עתיקא קדישא שהוא פרצוף הסתום מכל הסתומים (כי הוא סתום ומלובש תוך או"א שהם סתומים ומלובשים תוך זו"ן) המאיר אליהן באור של עונג השבת, וְרוּחָא חֲדָא מֵעִנּוּגָא דְּהַהוּא עַתִּיקָא קַדִּישָׁא ורוח אחד שנמשך מעונג של עתיקא קדישא לגן עדן העליון שהוא הנשמה יתירה, מִתְפַּשְׁטָא בְּכֻלְּהוּ עָלְמִין מתפשט בכל העולמות בי"ע, וְסָלְקָא וְנָחֲתָא וּמִתְפַּשְּׁטָא לְכֻלְּהוּ בְּנֵי קַדִּישִׁין ועולה ויורד בסוד רצוא ושוב ומתפשט לכל בני ישראל הקדושים, לְכֻלְּהוּ נְטוּרֵי אוֹרַיְיתָא לכל שומרי התורה, וְנַיְיחִין בְּנַיְיחָא שְׁלִים ונחים עי"ז במנוחה שלימה, וּמִתְנְשֵׁי מִכֻּלְּהוּ כָּל רוּגְזִין ונשכחים מכל אחד מהם כל מיני כעס, כָּל דִּינִין כל מיני התגברות הדינים של עצב חולי ומיתה, וְכָל פּוּלְחָנִין קָשִׁין וכל עבודות קשות ויגיעות מלאכה של ימות החול, הָדָא הוּא דִּכְתִיב בְּיוֹם הָנִיחַ ה' לָךְ פי' ביום השבת יתן לך הקב"ה מנוחה ע"י הנשמה יתירה, מֵעָצְבְּךָ מהדינים, וּמֵרָגְזֶךָ מן הכעס, וּמִן הָעֲבוֹדָה הַקָּשָׁה כפשוטו, בְּגִינֵי כָךְ שָׁקִיל שַׁבְּתָא לָקֳבֵל אוֹרַיְיתָא משום זה שקולה שבת כנגד כל התורה, כי כמו שהתורה מוספת רוח קדוש לגר המקבל אותה, כך השבת מוספת רוח קדוש להנכנס תחת כנפיה, וְכָל דְּנָטִיר שַׁבְּתָא כְּאִילּוּ נָטִיר אוֹרַיְיתָא כּוּלָּהּ וכל השומר שבת כאילו שומר את כל התורה כולה, וּכְתִיב אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יַעֲשֶׂה זאת וּבֶן אָדָם יַחֲזִיק בָּהּ שׁוֹמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ וְשוֹמֵר יָדוֹ מֵעֲשׂוֹת כָּל רָע, אִשְׁתְּמַע מכאן נשמע דְּמַאן דְּנָטִיר שַׁבָּת כְּמַאן דְּנָטִיר אוֹרַיְיתָא כּוּלָּהּ כי מי ששומר את השבת נחשב לו כמי ששומר את כל התורה, שהרי הכתוב מדמה שומר שבת מחללו לשומר ידו מעשות כל רע, שהוא אדם ששומר עצמו מלעבור על כל עבירות שבתורה, הרי ששקולים זה כזה. (רמ"ק ורא"ג ומק"מ לפי האריז"ל)
*
בעניין טבע והשגחה הנ"ל.
שהן סוד עגולים ויושר
עיין פתחי שערים (לרבי יצחק חבר) נתיב אורות דנקודים פתח ה' – ההבדל בין אורות אח"פ לאור היוצא מהעינים:
>אורות אח"פ (עקודים) הם הנהגה שלמעלה מגדר הזמן. לכן במדרגה זו שייכת רק הנהגת הנצחיות שהיא הנהגת היושר, משום שבעולם הנצחיות כל אחד מקבל שכרו בדין וביושר לפי מעשיו. האור היוצא מן העינים הוא שורש לנקודים בזמן קלקולם, ולאצילות לאחר התיקון. לכן במדרגה זו יש ב' בחינות. א', בחינת השגחה הכללית דעיגולים שהיא אינה לפי המעשה, וסובלת אפילו את מצב הקלקולים שהיה בנקודים והיא בסוד שם ב"ן, וב', בחינת ההשגחה הפרטית דיושר שהיא באה לתקן את הקלקול ע"י התורה והעבודה, והיא בעולם האצילות בסוד שם מ"ה החדש. משום שהנהגת היושר תלויה בעבודת האדם בתורה ובמצוות, לכן הנהגה זו היא מיוחדת לישראל. משום שתכלית הבריאה היתה על מנת לשלם שכר טוב ליראיו בדין וביושר, לכן הנהגה זו היא העיקרית. הנהגת הטבע הכללית דעיגולים שהיא על פי החסד ולפנים משוה"ד, היא טפילה להנהגת היושר<:
הפרש יש בין אורות אח"פ שהאירו בא"ק, ובין אור שיצא מן העינים שהם הנקודים. שאורות אח"פ הם כלים בסוד יושר לבד, מה שא"כ אורות דנקודים שהם מן הטבור ולמטה דא"ק, הם בסוד עיגולים ויושר. ובתחלה קודם התיקון, לא יצאו רק בבחינת עיגולים לבד. ואחר התיקון, נתגלה גם בחינת יושר שבהם. והכוונה בזה, שכבר נתבאר שענין עיגולים ויושר הוא שורש דרגא דאד"ם ובהמ"ה והם בסוד מ"ה וב"ן:
והיינו, שהשקפת א"ס ית"ש על הנבראים הוא על שני דרכים. הא', בהשקפה כלליות שאינו לפי העבודה והבחירה, רק בשביל קיומם שנבראו בתחלת הבריאה מצד חסדו ית"ש למען שמו, והוא נקרא מדרגת בהמה. והיינו, סוד שם ב"ן שהוא השגחתו ית' על כל הנבראים של דצ"ח (דומם צומח חי) ואו"ה (ואומות העולם) שאין בהם תורה ועבודה, ובהם הוא הנהגתו ית' בכללות, אין הפרש בין גדול לקטן, ואין בהם בחינת מעלה ומטה עליה וירידה. והוא סוד הנהגת הטבע ע"פ המזלות שהם גלגלים בעיגולים וסובבים העולם בשוה, אין הפרש כלל בין פרט לפרט:
והבחינה השניה הוא הנהגתו ית' בדרך פרט, בציור אדם ממש.והוא המיוחד רק לישראל ע"פ סדר התורה והמצות תרי"ג אשר הם ממש בציור אדם, ובו שייך הפרש חלקים ועליה וירידה חסרון ומיעוט וריבוי ועליה הכל לפי רוב המעשה. וזה נקרא בחינת יושר של המאורות, בסוד אל אמונה ואין עול, צדיק וישר הוא. ומטעם זה נקראו ישראל ישורון.
והוא הנהגה העליונה המלובש בפנימיות הנהגת הגלגלים ומזלות, שהנהגת הטבע היא טפלה אליה ומשתנית ע"פ ישראל ע"פ הנהגת היושר גם באו"ה ובדצ"ח, שזה סוד בחינת יושר שהוא עומד בפנימיות העיגולים:
והנה, כל זה הוא בכלל למעלה מושרש בא"ק הזה, שאורות אח"פ שהם ההכנות אל מאורות וסדרי הפעולות של האצילות שהם רק בסוד קיבול שכר למעלה ממדרגת הזמן ורק בבחינת נצחיות, וזה אינו תלוי רק בעבודה כמו שיהיה לע"ל אחר התחיה, שלא ישארו רק נשמות ישראל ונפשות שלהם שנזדככו בסטרא דקדושה, לכן הם רק בבחינת יושר לבד, ואין שייך שם בחינת עיגולים כלל.
מה שא"כ באצילות שהוא המסודר לפי סדר הנהגת הזמן של שית אלפי שנין, שבזה יש ב' מדרגות. א', בחינת השגחה כלליות שאינו לפי המעשה, והיינו, אפילו לפי הקלקולים הנמצאים בהם, זה בחינת עיגולים שלהם, שהוא בסוד ב"ן. והיינו, קודם התיקון לפי ענין השבירה שהיה בשביל התכלית שיוצא מהם, והיינו התיקון אשר נעשה, שהקלקול היה ע"מ לתקן, כמו שית' בס"ד בנתיבים הבאים.
והוא ג"כ סוד ההשפעה שהגיע לדורות הראשונים שעד אברהם, בכדי להוציא מהם האבות וישראל, כמ"ש עשרה דורות מאדם כו', עשרה דורות מנח כו', וז"ס יציאתם בתחלה מן העינים בבחינת עיגולים לבד.
ואח"כ הוא הסדר השני, שהוא העיקר בכוונה, והיינו, התיקון שהיה אחר הקלקול. והוא סוד ההנהגה שנתחדש בעת שבא אברהם לעולם, וכן האבות ומשה רע"ה ודור המדבר והנהגת ישראל וצדיקים שבכל דור, שהכל בדקדוק עצום בכל פרט ופרט לפי המעשה, שגם הטבע משועבד לו ונשתנה ע"י: והוא סוד עולם התיקון, הכל לפי ציור אדם בתרי"ג מצות שבו. והוא הארת הרצון שנתגלה מן המצח, והוא היושר שנתחבר עם העיגולים. והוא סוד חיבור מ"ה וב"ן.
ולכן אורות דאח"פ שהם רק בבחינת קיבול שכר ונצחיות, אין שייכות בהם בחינת עיגול כלל, ואינם נמשכים רק ביושר בבחינת הפנים של א"ק בסוד ישא ה' פניו אליך, ע"י התדבקות רצונו ית' אל ברואיו, מה שא"כ בבחינת אחוריים שלו שאין הנבראים פונים למלאות רצון קונם, אין שייך בזה קיבול שכר כלל. ולכן אין להם בחינת נצחיות כלל. עיין בביאורי רבינו הגדול הגר"א ז"ל לספד"צ, סוף פ"ה, ותבין מ"ש.
מה שא"כ אורות הנמשכים מהעינים שהוא לפי בחינת הכלים, אף שעומדים להוציא הקלקולים, הוא בהנהגת הזמן של שית אלפי שנין לפי בחינת השגחה כלליות בטבע גם באחוריים שייך המשכת השפע הזה. ולכן כתב הרב זללה"ה שאור העינים מסבב ב' צדדי א"ק, גם מאחוריו והוא בחינת עיגולים ממש. והבן:
ועוד טעם שני, כי אורות אח"פ יוצאים דרך צינורות פתוחים ממש, לכן הם ישרים. מה שא"כ אורות דנקודים שהם מצומצמים ואינם יוצאים דרך פתח פתוח, רק דרך נקבי העור דרך גומות ושערות שבו, לכן הם בבחינת נקודים ועיגולים. והוא מ"ש שאורות אח"פ הם בהשפעה גדולה ובהארה מרובה בגילוי רצון הפנימי של א"ס ית' הגנוז בא"ק הזה, שאינו לפי ערך הצמצום של הנהגת הזמן, רק במדרגה יותר גדולה בבחינת נצחיות שזהו קיבול השכר. לכן אינו אלא לבעלי העבודה, למי שהוא במדרגת אדם ממש, והשלים רצונו ית' בתכלית בריאתו:
מה שא"כ הארת הנקודים שהיא הנהגת הזמן העתה, שהוא בא בצמצום גדול ובהסתר פנים ממש ע"י מסכים ומחיצות רבות של כלים ומדות וגבולים לפי ענין הנהגה שאינו לפי העבודה, רק מצד חסדו ית', וגם מצד התכלית שכיון בהם ית' בכדי להיות שמירה לישראל ורצועת מרדות, או בשביל קיום ישראל, וכמה דרכים לפניו, לכן הם בעיגולים ואין השגחה זאת משקיף עליהם לדקדק לפי רוב המעשה כמ"ש. והוא גם כן מ"ש הרב (האר"י), שאור היוצא להאיר לנקודים הוצרך לצאת בדוחק גדול, ומכה בהאורות ההם עד שנעשו עיגולים מסביב. כי התגלות הרצון הפנימי במדרגת הנקודים, אינו ע"פ המעשה, שהרי השפע נשפע בהם אף שהקלקול גובר בעולם, והסט"א מתגבר ומרבים לחטוא, ואעפ"כ, שפע החיים נשפע להם, שלא ברצון הגלוי כביכול, אלא צריך להעביר הקטרוג ולעשות לפנים משוה"ד. ולכן אינו בבחינת יושר, רק בדרך שפע כלליות לקיום העולם לבד. והבן:
*
בעניין טבע והשגחה מה שהטבע היא הנהגת חק קבוע שמנהיג הקב"ה את העולם ע"י גלגלי השמים והמזלות
ספר הברית – חלק א מאמר א מוסדות שמים – פרק ד – נמצא הז' רקיעין הם עשר ספירות דעשייה. אמנם צריך שתדע שהם י' ספירות מקיפי יושר דעשיה, לא י"ס דיושר עצמו דעשייה כדאיתא בעץ חיים (שער ציור עולמות בפרק ב'), וענין מקיפין ויושר אין כאן מקום ביאורן ויבוקש הדבר וימצא כתוב על ספר עץ חיים בדרוש עגולים ויושר (בשער היכלות ענף ג' מהדורא קמא),
מה שאומר שהרקיעין הם מקיפי היושר, אולי רומז למה שנתבאר שטבע הוא מבחי' עגולים דהיינו מקיפים שמאירים בשווה לכל ולא בהשגחה שהיא לפי המעשה, ומה שאומר שהם מקיפי היושר ולא סתם מקיפים אולי רומז להשגחה שהיא מבחי' היושר והיא נעלמת בטבע.
ספר הברית ח"א מאמר ב' חוג השמים – פרק א:
דע שהששי הנקרא רקיע אשר הוא סוד יסוד דשמים דעשיה כאשר זכרנו בפרק הקודם, בו קבועים כל הגלגלים והכוכבים ועשרה גלגלים הידועים הם בחינת עשר ספירות דיסוד זה, ואלו הם,
העליון נקרא גלגל השכל שהוא הרקיע עצמו הוא בחינת כתר דיסוד זה.
הב' נקרא גלגל המקיף שהוא היומי על שהוא מקיף בכל יום ממזרח למערב הפך תנועת כל הכוכבים כי תנועת כל הכוכבים במסלותם היא ממערב למזרח והוא מגלגל את כלם עמו ממזרח למערב הפך תנועתם לכן נראים שמש וירח וכל הכוכבים כאלו הם הולכים ממזרח למערב,
והדמיון בזה זבוב ההולך ונוסע על האופן לצד זה והאופן מתהפך ומתגלגל לאחוריו וירוץ הגלגל ומוליך ומביא הזבוב עמו. ואין בגלגל המקיף היומי הזה לא כוכב ולא צורה מן כוכבים כלל, והוא בחינת חכמה דיסוד זה.
הג' נקרא גלגל המזלות הוא בחינת בינה שבו קבועים כל הכוכבים הקיימין מאירין ושאינן מאירין המתחלקים לי"ב צורות הנקראים י"ב מזלות הידועים ששמן על שם צורתן, טלה שור תאומים סרטן אריה בתולה מאזנים עקרב קשת גדי דלי דגים, וגלגל המזלות הזה נקרא בלשונם (עקליפטוק צאדיאקוס) ובל"א (טהיר קרייז) והוא הולך אל דרום וסובב אל צפון על סביבותיו של קו משוה היום הנקרא (עקוואטאר) ההולך ממזרח למערב, וששה משמותם טלה שור תאומים סרטן אריה בתולה, הם ששה מזלות הצפוניים. ואת שמות הששה הנותרים מאזנים עקרב קשת גדי דלי דגים הם מזלות דרומיים, ולנוכח טלה שור תאומים תתראה השמש רביע ראשון מהשנה הנקרא אביב, ולנוכח סרטן אריה בתולה תתראה רביע השני מהשנה הנקרא קיץ, ולנוכח מאזנים עקרב קשת תתראה רביע שלישי מהשנה הנקרא בציר, ולנוכח גדי דלי דגים תתראה רביע אחרון מהשנה הנקרא חורף:
עוד בו ל"ו צורות משני צדי חגורת המזלות מפה ומפה, סך הכל המה מ"ח צורות המבוארים בספרים ואין כאן מקומן להזכירם. ותחת גלגל מזלות אשר בו הכוכבים הקיימים הנקראים (פיקס שטערין) יש ז' גלגלים אשר בכל גלגל כוכב אחד, ונקראים שבעה כוכבי לכת על שהם הולכים סביבותם הנקראים (וואנדיל שטערין) ושמם שצ"ם חנכ"ל, ר"ל שבתאי צדק מאדים חמה נוגה כוכב לבנה, וככה סדורן ג"כ מלמעלה למטה והם בחינת חג"ת נהי"ם דיסוד זה ר"ל חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד מלכות, וכל אחד יש לו מלאך שהוא נפשו, ואלה שמותם, שבתאי מלאכו שהוא נפשו נקרא קפציאל, צדק מלאכו שהוא נפשו צדקיאל, מאדים סמאל, חמה רפאל, נוגה ענאל, כוכב מיכאל, לבנה גבריאל, כדאיתא בעץ חיים הנדפס (שער קצור אבי"ע פרק ח') ובעץ חיים כתב יד הוא בשער קליפת נוגה (פרק ח') זהו דעת המקובלים ומסכים לדעת הפילוסופים האומרים שהמלאכים מניעים את הגלגלים, ועל כל כוכב מז' כוכבי לכת שולטים ב' מזלות מהכוכבים הקיימין מלבד חמה ולבנה שעל כל אחד מהם שולט אחד מן המזלות, על חמה שולט אריה, ועל לבנה סרטן, ועל מאדים טלה ועקרב, ועל נוגה שור ומאזנים, ועל כוכב תאומים ובתולה, ועל שבתאי גדי ודלי, ועל צדק דגים וקשת. וכל הגלגלים והכוכבים והמזלות וכוכבי לכת הכל ברקיע הששי הנקרא רקיע שהוא הששי מלמעלה למטה כמה שכתוב ויתן אותם אלהים ברקיע השמים (בראשית א') כמו שאמרו חז"ל (פ' אין דורשין) שחקים שבו שוחקים מן לצדיקים רקיע שבו חמה ולבנה כוכבים ומזלות. ואלה עשרה גלגלים אשר המה עשר ספירות דיסוד זה המה מכוונים נגד י"ס אשר בכללות הז' רקיעים הנזכר בסוף מאמר הקודם באופן זה, נגד ערבות הכולל ג' ראשונות הוא גלגל השכל והיומי והמזלות, ונגד מכון מעון זבול, שבתאי צדק מאדים, ונגד שחקים הכולל שנים חמה ונוגה, ונגד רקיע כוכב, ונגד וילון לבנה:
ועוד יש הרבה כוכבי לכת למעלה מכוכב (אוראנוס) וגבוה מעל גבוה מה שעדיין לא השיג אותם חוש הראות ולא שזפתם עין איש ע"י שום כלי מחזה, ואפשר כי בדור אחר שיבא אחרי הדור הזה יתגלה להם עוד כוכבי לכת ממין הזה וישיגו אותם עם שיהיו לאחרונים כלי הבטה וכלי מחזה הנקראים (פערן גלעזער) יותר טובים מאלה אשר בידינו, והיה באחרית הימים ידעו הרבה כוכבי לכת, וחכמי ישראל הקדמונים כלם ידעו מהם והשיגו אותם לא בעין בשר ולא ע"י כלי אבל ע"י ההופעה ורוח הקודש או מסורה מאבות העולם, אך לא זכרו ולא פקדו אותם בעבור שאין הכוכבי לכת אשר למעלה משבתאי פועלים בארץ הנשמה הלזו כי אם מעט מזעיר ולעתים רחוקות ובדברים פרטיים, אבל הז' כוכבי לכת התחתונים מכלם שהם משבתאי ולמטה להיותם קרובים לארץ פועלים בארץ אשר אנחנו יושבים עליה הרבה ונודע וניכר פעולתם תמיד, כמו השמש והירח פועלים בכל הצמחים והנצנים כמה שכתוב וממגד תבואות שמש וממגד גרש ירחים (דברים ל"ג), וכן שאר החמשה נודע לכל שפועלים בכל הארץ ובכל צאצאיה הם הז' מיני מתכות שהם הדומם וכן בצומח חי מדבר, לכן לא זכרו אותם חכמי ישראל הקדמונים כי אין שייכות לנו בהם, וע"כ לא זכרו גם הגלגלים שלהם, אמנם גלגל המזלות שבו קבועים כל הכוכבים הקיימים המאירים לארץ ולדרים עליה בלילות הנקראים בלשונם (פיקס שטערן) בא בחשבון בעבור פעולה ההיא כנאמר ואת הכוכבים ויתן אותם אלהים ברקיע השמים להאיר על הארץ (בראשית א'), וגלגל היומי הוא הגורם כל הפעולות, וגלגל השכל הוא הנותן כח בכלם לפעול פעולתם, לכן באו גם הם בחשבון ומנו אותם ויהי מספרם לגלגלותם עשרה לא יותר, ומספר כוכבי לכת שבעה לא יותר:
הערות לליקוטי מוהר"ן המבואר, חלק ב, תורה י"ז:
[א] שיחה זו נאמרה בין תשעה באב לראש השנה תקסח כשחזר מלבוב (חיי מוהר"ן נט)
[ה] ביצה טז. "כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכפורים חוץ מהוצאות שבתות וימים טובים וכו' שאם פחת פוחתין לו ואם הוסיף מוסיפין לו. ופרש"י שם "כך מזונותיו של אדם" – "כל מה שעתיד להשתכר בשנה, שיהא נזון משם קצוב לו, כך וכך ישתכר בשנה זו… חוץ מהוצאת שבתות, אותה לא פסקו לו מה ישתכר לצרכה ומהיכן תבוא, אלא לפי מה שרגיל ממציאים לו וכו'"
[ז] כוונתו למה שכתוב לעיל בשיחה יב' "אלו הרוצים להיות אנשים כשרים וכו' ואזי יש להם בלבולים, ..דע שזה בעצמו שהם מתיגעים ולהוטים לעשות איזה עבודה ולקדש עצמו באיזה קדושה אף על פי שאינם יכולים לגמור כראוי זה בעצמו שהם מתיגעים ולהוטים אחר זה הוא בחינת קרבנות וכו'. עוד עיין לעיל סימנים יד נא ולקמן סימן רס. ובליקטי מוהר"ן תורה לא.
[ט] חיי מוהר"ן סימן תקכ- "כל ימיו היה מזמר זמירות הרבה בכל שבת ושבת ובמוצאי שבת ומי שלא שמע אותו כשהיה מזמר בשבת "אזמר בשבחין" בליל שבת וכו' לא שמע טוב מעולם וכו'"
[י]שבת דף פח. דרש רבי סימאי בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ששים ריבוא של מלאכי השרת לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע וכיון שחטאו ישראל ירדו מאה ועשרים ריבוא מלאכי חבלה ופירקום שנאמר ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב אמר רבי חמא ברבי חנינא בחורב טענו בחורב פרקו בחורב טענו כדאמרן בחורב פרקו דכתיב ויתנצלו בני ישראל וגו' אמר רבי יוחנן וכולן זכה משה ונטלן דסמיך ליה ומשה יקח את האהל אמר ריש לקיש עתיד הקדוש ברוך הוא להחזירן לנו שנאמר ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם שמחה שמעולם על ראשם.
[יב] עיין אור החיים דברים לג ג' – שלשון תפלת שחרית של שבת ישמח משה במתנת חלקו הכוונה שבשת יש לו חלקו בלבד כיון שהחזיר לישראל את העטרות של נעשה ונשמע שהם שמחת עולם על ראשם הנ"ל שניטלו מהם.
עיין בעש"ט יתרו אות לז – סוד הנשמה יתירה, כמו שכתוב בסידור האר"י ז"ל על ישמח משה במתנת חלקו, שנותנין לו במתנה בכל שבת אלף חלקי האור, בסוד תוספות נשמה יתירה, ועל ידי זה, כי עבד נאמן קראת לו, להחזיר לישראל אותן הכתרים, והם עדיים שהתנצלו בחטא עגל, וזהו כליל תפארת אשר בראשו נתת לו ע"ש.
[יג]עיין זוהר חדש תיקונים דף קכז (במתוק מדבש) וממשיך ואמר וּבֵהּ כי במט"ט שהוא בחינת עבד נאמר שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ הנה מלאכתו היא להשפיע שפע מזון להתחתונים, כי בששת ימי החול כל ההשפעות נשפעים על ידו, ועבודתו היא להעלות תפלות ישראל בימות החול, כי וְלֵית עֲבוֹדָה אֶלָּא צְלוֹתָא ואין עבודה אלא תפלה (כמו שדרשו חז"ל בריש מס' תענית, על הכתוב (דברים יא יג) ולעבדו בכל לבבכם, איזהו עבודה שבלב, הוי אומר זו תפלה), דְּבֵהּ כי בבחינת מט"ט שהוא עבד, צָרִיךְ בַּר נָשׁ לְמֶהֱוֵי צריך האדם בימות החול, בשלש ברכות הראשונות של התפלה להיות כְּעֶבֶד הַמְסַדֵּר שְׁבָחָיו לִפְנֵי רַבּוֹ, ובי"ב ברכות האמצעיות צריך להיות וּכְעֶבֶד הַשּׁוֹאֵל פְּרָס מֵרַבּוֹ, ובשלש ברכות האחרונות צריך להיות וּכְעֶבֶד הַמְקַבֵּל פְּרָס מֵרַבּוֹ וְהוֹלֵךְ לוֹ. אֲבָל בְּשַׁבַּת מַלְכְּתָא דְּשָׁלְטָא בֵּיהּ אִילָנָא דְּחַיֵּי אבל בשבת המלכה ששולט בה העץ החיים שבאצילות, וְלֹא עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע שבבי"ע השולט בימי החול, אוֹקְמוּהּ ביארו חז"ל דְּאֵין מִשְׁתַּמְּשִׁין בָּאִילָן שׁוּם שִׁמּוּשׁ פי' שלא ישאל אדם בשבת צרכי גופו, שאם ישאל יגרום להלביש את האצילות בבי"ע, כי באצילות אין שום חסרון כלל, וכן על זה נאמר וְכָל הַמִּשְׁתַּמֵּשׁ בְּתָגָא חֲלָף לפי שמלביש את האצילות בבי"ע, ונחשב לו כאילו קצץ בנטיעות, ור"ל כאילו הפריד את הספירות מיחוד העליון, ולכן חולף ועובר מן העולם ח"ו.
[יד] יערות דבש לרבי יונתן איבשיץ ח"ב- דרוש ב – אמנם בשבת ידוע – זולת עם ישראל דהם נשגבים למעלה מהמזל – כל העכו"ם הם יושבים תחת מזל שבתאי, שמורה על ביטול וחורבן ושממה ועצבות כנודע, ולכך רוב עכו"ם על פני אדמה מתעצבים ומקוננים ביום השבת, כי המזל מוליד עצבון בטבע והירוס בכל ענינים, ולכך נוסח התפלה, ולא נתתו לגויי הארצות, כי להם השבת לעצבון גדול, ולכך ביום השביעי לא היה למלך אחשורוש טוב לבב, כי מזל משמים הסיב ללבו לעצבון, כטיב משטרי שבתאי, ולכך הוצרך להטיב לבבו ביין כי היה מלא עצבות: וזהו שאמרו [אסתר רבה ג' יא] עכו"ם אין להם טובה, דכתיב כטוב לב ולא טוב ממש, והיינו ביום השבת, כי אז לא יועילו תחבולות אדם לבטל משטרי מזל רק במקצת כנודע, אבל לא יצא לגמרי פעולת המזל, ולכך אי אפשר לעמים להיות להם בשבת טוב לב לגמרי רק כטוב לבב וא"ש:
[טו] צ"ע הרי מדובר בעוה"ב שהוא מעל הזמן והמקום וא"כ המקום הוא לפי ההשגה א"כ איך יתכן שישבו שנים באותו מקום אם הם לא באותה השגה. אבל באמת זה נמצא בכל יום שבת שאנו נמצאים במעין עוה"ב ובקושי מרגישים הבדל מיום חול, אע"פ שאנו נמצאים במקום שכל תענוגי עולם נמצאים בו ורק כיון שלא הורגלנו לעונג רוחני אנו כסומא בארובה לא רואים ולא מתענגים באמת כפי שאפשר.
[טז] תורה זו אחת משמונה התורות שאמר רבינו בסוף שנת תקסח בחזרתו מלבוב (לעמבערג) ועיין שיחות הר"ן סימן קנה. ועיין לק"ה ר"ה הלכה ו אות ז – שמתורה י' עד תורה יז היו תורה אחת אצל רבינו ולא זכינו לקבל ממנה רק פסקי פסקי ועי"ש בהמשך ההלכה הנ"ל מוהרנ"ת מבאר את הקשר שבין אלו התורות.
[יח] עין שבת פח. ותורה כב אות ט' שהכתרים שקבלו ישראל כשאמרו נעשה ונשמע הם בחי' שמחה ועיין אור החיים דברים לג ג' (ד"ה ודקדק לומר) בשם האריז"ל שבכל שבת חוזרים העטרות לראש ישראל.
[יט] עיין בתי מדרשות חלק א – סדר רבה דבראשית אות טו – בשביעי ישב הקב"ה על כסא שמחה והעביר לפניו שר של מים בשמחה גדולה שר של נהרות בשמחה גדולה (שר של לבנה בשמחה גדולה) שר של הרים בשמחה גדולה שר של גבעות בשמחה גדולה שר של תהומות בשמחה גדולה שר של מדברות בשמחה גדולה שר של חמה בשמחה גדולה שר של לבנה בשמחה גדולה שר של כימה בשמחה גדולה שר של כסיל בשמחה גדולה שר של דשאים בשמחה גדולה שר של גן עדן בשמחה גדולה שר של גיהנם בשמחה גדולה שר של אילנות בשמחה גדולה שר של רמשים בשמחה גדולה שר של חיות בשמחה גדולה שר של בהמות בשמחה גדולה שר של דגים בשמחה גדולה שר של חגבים בשמחה גדולה שר של עופות בשמחה גדולה שר של מלאכים בשמחה גדולה שר של רקיע ורקיע בשמחה גדולה שר של גדוד וגדוד בשמחה גדולה שר של חיות הקדש בשמחה גדולה שר של כרובי הכבוד בשמחה גדולה שר של אופנים ושאר כל שר ושר נכבד ונורא ונערץ והיו כולם עומדים בשמחה גדולה במעין של שמחה ומשמחים ומרקדים ומרננים ומקלסים לפניו בכל מיני קלוס וכל מיני זמר שבח והלל והיו מלאכי השרת פותחים את פיהם ואומרים יהי כבוד ה' לעולם וכולם עונים אחריהם ישמח ה' במעשיו והיה רקיע ערבות מלא שמחה וקול הדר ועוז ותוקף וגבורה וגאוה ותפארת וגדולה תהלה ורנה שירה וצהלה נצח ויושר כבוד והודאות באותה שעה שנאמר הוד והדר לפניו עוז וחדוה ותפארת במקדשו הוד והדר נגד שבת עוז ותפארת נגד וינפש באותה שעה הביא הקב"ה שרה של שבת והושיבה על כסא הכבוד והביא לפניה שירה כל שר ושר של כל רקיע ורקיע ושל כל תהום ותהום והיו מרקדין ומשמחין לפניה ואומרים שבת הוא לה' ושאר כל השרים הגדולים אומרים לה' הוא שבת ואף אדם הראשון העלה אותו הקב"ה לשמי מרומים לשמים העליונים לשוש ולשמוח בשמחתה של שבת:
שם אות טז עשה הקב"ה חנוכה של שמים וארץ והכל שמחים בה ואף אדם הראשון שש ושמח בשמחתה של שבת באותה שעה כשראה אדה"ר שבחה של שבת יקר ורבותה של שבת שמחתה וגדולתה של שבת שהכל היו שמחים בה והיא היתה תחלה וראש כל השמחות מיד פתחו פיהם ואמר מזמור שיר ליום השבת אמר הקב"ה לשבת אתה אומר מזמור ולי מזמור שאני אלוה השבת עד שעמדה השבת על רגליה ונפלה על פניה ואמרה טוב להודות לה' וכל סדרי בראשית השיבו ולזמר לשמך עליון:
ועיין עוד ירושלמי מגילה א' ד', זוהר פקודי רנה. ושם אמור צד ותיקון כד דף סט ותיקון מח דף פה.
[כב]עיין זוהר אמור צד:- אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, חֶדְוָותָא וּנְטִירוּתָא דְּיוֹמָא דְּשַׁבְּתָא עַל כּלָּא הוּא השמחה והשמירה של יום השבת, היא על הכל אפילו על הרשעים שבגיהנם כדלקמן, וּבְגִין דְּהַאי יוֹמָא אִתְעֲטָר בְּאַבָּא וְאִימָּא ולפי שזה היום שהוא סוד ז"א מתעטר באבא ואימא, כי זו"ן עולים ומלבישים את עצמות או"א בכל שיעור קומתם, ועל ידי זה וְאִתּוֹסַף קְדוּשָׁה עַל קְדוּשָּׁתֵיהּ נתוסף קדושה על קדושתו, על ידי קבלת המוחין מהם, מַה דְּלָא אִשְׁתְּכַח הָכִי בִּשְׁאָר יוֹמֵי מה שלא נמצא כן בשאר ימים טובים, דְּהָא הוּא קדֶשׁ וְאִתְעַטָּר בַּקּדֶשׁ כי ז"א נעשה בעצמו קדש, על ידי שמתעטר בקדש, דהיינו במוחין מאו"א בהיותו במקומם, וְאוֹסִיף קְדוּשָׁה עַל קְדוּשָּׁתֵיהּ ומוסיף קדושה על קדושתו, בְּגִין כָּךְ הַאי יוֹמָא חֶדְוָותָא דְּעִלָּאֵי וְתַתָּאֵי בשביל זה יום הזה הוא שמחת העליונים והתחתונים, כּלָּא חֲדָאן בֵּיהּ כולם שמחים בו אפילו רשעי הגיהנם, מָלֵי בִּרְכָאן בְּכֻלְּהוּ עָלְמִין כי הוא מלא ברכות בכל העולמות משפע הנמשך אליו מאו"א, כֻּלְּהוֹן מִנֵּיהּ אִתְזָנוּ כל ששת ימי החול נזונים מברכת השבת, בְּהַאי יוֹמָא נַיְיחָא דְּעִלָּאֵי וְתַתָּאֵי ביום הזה יש מנוחה לעליונים ותחתונים, בְּהַאי יוֹמָא נַיְיחָא דְּחַיָּיבַיָּא דְּגֵיהִנָּם ביום הזה יש מנוחה אפילו לרשעי הגיהנם.
לְמַלְכָּא דַּעֲבַד הִלּוּלָא לִבְרֵיהּ יְחִידָאִי משל למלך (דהיינו או"א עלאין שהם כללות אבא הנקרא מלך), שעשה שמחת נשואין לבנו יחידו (שהוא סוד ז"א המתיחד עם המלכות בשבת), אַעֲטָר לֵיהּ בְּעִטְרָא עִלָּאָה והעטיר אותו בעטרה עליונה (דהיינו במוחין דאו"א), מָנֵי לֵיהּ מַלְכָּא עַל כּלָּא והפקיד אותו המלך על הכל (כי כל הנהגות העולמות הוא על ידי זו"ן, מכח השפע שמקבלים מאבא בשבת), בְּהַאי יוֹמָא חֶדְוָותָא לְכלָּא לכן ביום הזה יש שמחה לכל בני המדינה, הנה חַד סַנְטִירָא דְּאִתְפְּקַד עַל דִּינָא דִּבְנֵי נָשָׁא שוטר אחד הממונה על דיני בני אדם, (הוא הס"מ המקטרג הגדול, שעל ידו נפעלים כל מיני עונשים בימות החול), הֲווֹ בִּידֵיהּ גּוּבְרִין דְּבַעְיָין קָטוּלָא היו תחת ידו אנשים המחויבים הריגה, גּוּבְרִין דְּבַעְיָין לְאַלְקָאָה ואנשים המחויבים מלקות, הנה בְּגִין יְקָרָא דְּהַאי יוֹמָא דְּחֶדְוָותָא דְּמַלְכָּא בשביל כבוד יום (השבת) הזה של שמחת המלך, שָׁבִיק דִּינוֹי עזב את הדינים שלו, (כי אין לו רשות לקטרג), וְנָטַר לְחֶדְוָותָא דְּמַלְכָּא ושמר את שמחת המלך, שלא יצער לשום אדם.
כָּךְ הוא הנמשל, הַהוּא יוֹמָא הִלּוּלָא דְּמַלְכָּא בְּמַטְרוֹנִיתָא ביום השבת, הוא שמחת המלך עם המלכה, דהיינו שיש יחוד זו"ן הגדולים, חֶדְוָותָא דְּאַבָּא וְאִימָּא עֲלֵיהּ והשמחה של אבא ואימא עליו, כי זו"ן עולים ומלבישים על עצמות או"א, ומשם נמשך שפע לכל העולמות, לכן חֶדְוָותָא דְּעִלָּאִין וְתַתָּאִין יש שמחה ומנוחה לעליונים ותחתונים, כי בְּחֶדְוָותָא דְּמַלְכָּא כֻּלְּהוּ חַדָּאן בשמחת המלך הכל צריכים לשמוח, וְלָא יִצְטַעֲרוּן בֵּיהּ ולא יצטערו בו משום צער והזק והפסד, עַל דָּא כְתִיב על זה נאמר וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת ענֶג מלת וקראת הוא לשון חיבה (כפרש"י בריש פ' ויקרא), ולשון קבלה (כמו וקרא זה אל זה, שמתרגמינן ומקבלין דין מן דין), והיינו שזו"ן שהם בחי' שבת מקבלים שפע מוחין מאו"א, ושואל מַאי ענֶג מהו עונג, ומשיב (ה"ג הרמ"ק) אֶלָּא ענֶג לָא אִשְׁתְּכַח אֶלָּא לְעֵילָּא אלא עונג לא נמצא אלא למעלה, בַּאֲתַר דְּקדֶשׁ עִלָּאָה שָׁארֵי במקום ששורה קדש העליון, דהיינו באו"א הנקראים קדש, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר כמו שנאמר אָז תִּתְעַנַּג עַל יהו"ה דהיינו דְּהַאי ענֶג עַל יהו"ה הוּא כי זה הענג הוא באו"א שהם על ולמעלה מז"א הנקרא יהו"ה, וְהַאי יוֹמָא דְּהוּא הִלּוּלָא דְּמַלְכָּא אִתְעֲטָר בְּהַהוּא עִטְרָא דְּענֶג וזה היום השבת שהוא יום שמחת המלך, הוא מתעטר בו בעטרה של עונג ההוא, כלומר במוחין דאו"א, הָדָא הוּא דִכְתִיב זהו שכתוב וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת ענֶג דהיינו מחמת קריאה של חיבה מתענג ז"א במוחין דאו"א, מַה דְּלָא אִשְׁתְּכַח הָכִי בִּשְׁאָר יוֹמִין מה שלא נמצא כן בשאר המועדים, הגם שאף אז מקבלים מוחין גם מאבא, אבל הוא רק על ידי הזמנה ותפלות התחתונים. (רמ"ק ומק"מ ומפרשים)
עיין זוהר חדש תיקונים דף קכז (במתוק מדבש) מבאר שביום חול שולט עץ הדעת טוב ורע אבל ביום השבת שולט עץ החיים וישראל עולים לאצילות לכן אסור לבקש בקשות כי שם אין מחסור כלל ומי שמבקש בקשה מלביש את האצילות בבי"ע עולם הפירוד עי"ש.
עוד שם ויקהל רה. –רוחא נשיב מעתיקא קדישא וכו'. עוד שם – יומא דשבתא חדוה איהו….מועתק בסוף התורה עי"ש.
[כה] הביאור נ"ל כי דעת הוא חיבור, ושרש וסיבת היראה הנכונה נובעת מהחיבור עם הקב"ה שירא ממציאותו העצומה והנפלאה של הקב"ה, שמרגיש שנמצאת בסמוך, ולא רק מהש"ע המחייב יראה, וכ"ש לא יראה נפולה שירא מאיזה דבר אחר ולא מהקב"ה, וכדלקמן שירא משר או חיה רעה.
[לא] עיין בית עולמים (לרבי יצחק חבר) (דף קלד ע"ב – ד"ה דא) ואמר דאלין ימי קדם כולהו מתתקנן בתיקוני דדיקנא כו' כמ"ש שי"ג תיקונים הנ"ל נק' ימי קדם והענין כמ"ש שי"ב תיקונים ראשונים הם נגד ו' היכלות הראשונים עד היכל הרצון הם ו' ובהיכל הרצון עצמו ו' הרי י"ב והוא סוד ו"ו כפולה והם ו' ימי השבוע י"ב שלכן הפה תיקון י"ב כוללם ותיקון י"ג הוא יום שביעי שבת כולל כל ו' יומין והן שבתא דיומא ודליליא הם י"ב דכלילין בתיקון י"ג וידוע כי שבת הוא בבינה יובלא ששם תייבין כולהו לאתרייהו.
[לב] בשבת הדעת שלם- עיין תורה קיט שבשבת נמשך דעת לכל אחד. וצ"ע שכאן משמע דווקא ע"י שמחה, ואולי גם שם לזה כוונה.
מצודות דוד (יד) אז תתענג על ה' – כשתעשה כן אז ישפיע לך טובה הרבה ותתענג על ה' ור"ל לא תתענג לעדון הגוף כ"א להעמיד הגוף במצב הראוי להשכיל בתורת ה'. והרכבתיך – ר"ל תהיה ברום המעלה והממשלה. והאכלתיך – ר"ל לך תהיה הארץ אשר הנחלתי ליעקב אביך ואמר יעקב לפי שלו ולבניו נתנה הנחלה ולא לישמעאל בן אברהם ולא לעשו בן יצחק וכן נאמר ויעמידיה ליעקב לחוק וכו' לאמר לך אתן את ארץ כנען (תהלים קה). כי פי ה' דבר – וכיון שהוא דבר יקיים:
[לד] מבואר בזוהר שבשבת עולים לאבא ואמא ואיתא בכהאריז"ל שלצורך הניסור מפיל תרדמה על זעיר ואזי זו"ן מפחד החיצונים עולים ליחוד לאמא דמסככה על בניה, ושם יחוד שנקרא בחי' אחור, ולצורך הניסור אמא מלווה כלים לנוק' וזה בעצמו הניסור מה שנוק' אינה צריכה לזעיר. וצ"ע האם גם בשבת מה שאין שליטה לחיצונים הכוונה לניסור כי אנו עולים למקום שלא הורגלנו בו, שלכאורה היה צריך לעורר דין גדול כמבואר בתורה כה, אלא ע"י שאמא מסככא אזי אנו שמורים מכל מזיק. ונראה פשוט שאינו כך כי שבת אינה תרדמה אלא אדרבה מוחין גבוהים ודעת גדול כמבואר בתורה קיט שעולים לאצילות לבחי' עוה"ב. בבחי' אשת חיל עטרת בעלה. כמבואר בזוהר.
פרש"י (יב) כי בשמחה תצאו – מן הגלות. ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רנה – שיתנו לכם פריים וצמחם ויהנו (ירוננו) יושביה':
מצודות דוד (יב) כי בשמחה תצאו – וזהו ההבטחה אשר תצאו מן הגולה בשמחה ותובלון לארצכם בשלום. יפצחו וכו' – היא ענין מליצה כי כשהאדם בשמחה דומה לו שכל העולם שמח עמו. ימחאו כף – יכו בכפיהם לשמוח וגם זה ענין מליצה:
[לז]תיקוני זהר / תקונא תשיעאה (דף כד ע"ב) בְּרֵאשִׁי"ת אותיות יָרֵ"א שַׁבָּ"ת שתתירא מן השבת, דְּאִיהִי שְׁכִינְתָּא היא השכינה הנקראת שבת, דַּעֲלָהּ אִתְּמַר שעליה נאמר מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת ומפרש דְּעָאלוּ אוֹיְבִים בֶּחָלָל דִּילָהּ דְּאִיהוּ קדֶשׁ קָדָשִׁים שנכנסו האויבים בחלל שלה שהוא קדש הקדשים, ור"ל אחר שנסתלקה השכינה מקדש הקדשים ונשאר חלל וריק מהשכינה, אז יכלו האויבים שהם ס"מ ובת זוגיה ליכנס שם, וְאִתְּמַר בְּהוֹן ונאמר בזו"ן דקליפה, אֶת מִקְדַּשׁ יהו"ה טִמֵּא על שנכנסו טמאים למקדש, ועוד כתיב חִלֵּל מַמְלָכָה שחללו את המלכות, וְשָׂרֶיהָ הם חיילות ומלאכי המלכות שיצאו עמה בגלות, ואז וְשִׁפְחָה עָאלַת בַּאֲתַר דִּגְבִירָה השפחה שהיא הנוקבא דס"מ נכנסה במקום גבירתה, ור"ל שנכנסה במקדש במקומה של השכינה, ומפרש שהנוקבא דס"מ דְּאִיהִי נִדָּה שִׁפְחָה גּוֹיָה זוֹנָה שטומאתה מרובה ככל אלו הטמאות יחד, וכולן מקבלות טומאתם ממנה, וְסָאִיבַת אַתְרָהָא וטמאה את מקומה של השכינה שהיא בית המקדש, דְּתַמָּן הֲוָה נְיָיחָא דִשְׁכִינְתָּא ששם היתה מנוחת השכינה, ור"ל ששם שרתה השכינה כשבית המקדש היה קיים, וְקָלָא הֲוָה נָחִית וְאָמַר יְרֵא שַׁבָּת וקול כרוז ירד מן השמים ואמר ירא שבת, ור"ל היה לך לירא מהשכינה הנקראת שבת, וְאִיהִי לָא עָבְדַת כָּךְ והשפחה לא עשתה כך כי לא יראה מהשכינה, אֶלָּא חִלֵּל מַמְלָכָה וְשָׂרֶיהָ אלא שחללה את השכינה וחיילותיה, וּבָרְחַת שְׁכִינְתָּא מִתַּמָּן ואז ברחה השכינה משם, כי בעונות ישראל ניתנה רשות להשפחה ליכנס שם, והשכינה לא יכלה לשבת יחד עם הקליפה.
[מב] שתיה ומלבושים – עיין לעיל בשיחות הר"ן קנה הלא גם בע"ב פשוט שמח בדגים והזופיצע שלו. זופיצע דייקא תרתי משמע מרק ומעיל, שתיה ומלבושים. ומסתמא הכוונה שנשים שמחתן במלבושים ואנשים באכילה כמבואר בפסחים קט. לעניין שמחת הרגל.
[מג] עיין לעיל תורה י' תנינא שלישוב הדעת צריך לצאת ממרה שחורה ושם נתבאר שזה ע"י מילתא דשטותא אבל בשבת נראה שהעצה היא שטוב יותר לצאת ממרה שחורה ועצבות ע"י אכילת מעדני שבת וע"י מלבושי שבת, אבל מילתא דשטותא נראה שבקל מפיל לדברוי חול וכתיב דבר דבר ודרשו שלא יהיה דבורך בשבת כדבורך בחול, ואיתא בירושלמי בקושי התירו לומר שלום בשבת כי כל כך צריך לשמור את הדבור בשבת. ק"ו דברים בטלים שצריך להזהר. עיין בעש"ט עה"ת פ' יתרו אות לח. – בשולחן ערוך אורח חיים (סימן ש"ז) כתב רמ"א שבני אדם שסיפור שמועות ודברי חידושים הוא עונג להם מותר לספרם בשבת כמו בחול, והוא תמוה שהוא נגד הש"ס שאמרו (שבת קי"ג ב) שלא יהא דיבורך של שבת כדיבורך של חול וכו', כל שכן לדבר דברים בטלים בשבת וכו', שמעתי ממורי ז"ל משל למלך שצוה שיתנו לכל אחד מבוקשתו, וביקש אחד שיתנו זבל לצרעתו וכו', ודברי פי חכם חן: (צפנת פענח דף ל"ו ע"ג)
[מד] עיין בעש"ט עה"ת בראשית אות פו במקור מים חיים שם אות סט) – עוד הביא משל זה בתוי"י פ' תבא דר"ג ע"ג וכתב וזה לשונו, שמעתי ממורי משל לבן מלך שנשתלח למרחקים לכפר אחד בין פחותי ערך, ובהאריך הזמן שמה הגיעו כתב מאביו המלך, ורצה לשמוח בו מאוד, אך חשש מבני הכפר שילעיגו עליו באמרם מה' זה יום מיומיים ושמחה מה זו עושה, מה עשה בן המלך, קרא לבני הכפר וקנה להם יי"ש ושאר מיני יין המשכרים, עד ששמחו בעסק היין, והוא מצא עת הכושר לשמוח מאוד בשמחת אביו ודפח"ח. והנמשל מובן כי הנשמה בושה לשמוח בשבת בתענוגים של אביה המלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא בהנשמה יתירה שהוא לו אגרת שלומים מאביו, מחמת הגוף שהוא כבן כפר, לכך צוותה התורה לענג את הגוף בשבת ויום טוב, ואז כשהגוף שמח בשמחת הגוף אז יש פנאי לנשמה לשמוח בשמחת דבקות המלך הקדוש ברוך הוא, עכ"ל, ועיין לקמן בפרשת תרומה בסוף הגה ג' ע"ש. ובתוי"י פ' נשא דק"ל ע"ד, כתב וז"ל, שמעתי משל זה ממורי לבן מלך שהיה בין אנשי הכפרים ובא לו אגרת שלום מאביו ורצה לשמוח והיה בוש וירא מאנשי הכפר, וציוה לתת להם יי"ש, ושמחו הם בשמחתם והוא שמח בשמחת אביו, כך החומר והצורה של אנשי סגולה וכו' ודפח"ח, עכ"ל, וכן הוא שם בפ' משפטים ד"ע ע"א וע"ב, בהר דקי"ט ע"ד, שופטים דקצ"ב ע"ג. ובפ' שלח דקמ"ז סוף ע"ב וז"ל, שמעתי ממורי בענין שבת שיש מצוה באכילה ושתיה על פי משל לבן מלך שהיה בשביה והגיע כתב יד אביו המלך ורצה לשמוח, ולכך הרבה להמוניים מיני משקה, שישמחו הם, ואז יוכל הוא לשמוח בשמחתו, והנמשל מבואר כי הנשמה אי אפשר לשמוח ברוחניי עד שישמח החומר הגשמיי וכו' ודפח"ח, עכ"ל, ועוד עיין לקמן פ' תשא אות ד' ואות ה' ע"ש:
קצת צ"ע נראה אולי שרבנו קצת חולק על הבעש"ט עיין בעש"ט יתרו אות לז – והנה השבת לא ניתן לתענוג אכילה ושתיה לבד, אלא לעסוק מז) בתורה ותפלה, כפירוש רמ"א על פסוק (ישעיה נ"ת) וקראת לשבת עונג, שלא אמר וקראת לאכילה ושתייה עונג, וכו'…
[נ]זוהר ויקהל דף ריח. – ושואל (ה"ג הד"א) אִינּוּן סִימָנָא מַאי טַעְמָא זה הסימן שאמרנו שהשכינה נהנית מהברכות של ברכת המזון מה טעמו וענינו, ואמר בְּגִין דִּמְזוֹנָא אִיהוּ קָשֶׁה קַמֵּי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לפי שהשפעת המזון קשה לפני הקב"ה שהוא השכינה, לפי שאין מקור המזונות בידיה אלא למעלה ממנה במזלא עלאה, ואם לא משפיעים לה, אין לה מה ליתן. (כמחז"ל (פסחים קיח ע"א) קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף, ועי' סודו בפ' ויגש דף רז ע"ב, ובפירושנו שם), וְכֵיוָן דְּבַר נָשׁ אָכִיל וְשָׁתֵי וְקָא מְבָרֵךְ וכיון שהאדם אוכל ושותה ומברך ברכת המזון, הַהִיא בִּרְכָתָא סָלְקָא ברכה ההיא עולה עד מקום השכינה, וְאִתְהֲנֵי מֵאִינּוּן מִלִּין דְּשָׂבְעָא דְּסָלְקִין והיא נהנית מאלו הדברים הנאמרים על השובע העולים אליה בסוד מ"ן, ועי"ז נשפע לה שפע מזון שהוא המ"ד היורד מלמעלה אליה לצורך התחתונים, וְאִשְׁתְּכַח דְּאִתְהֲנֵי מִמְּזוֹנָא מִתַּתָּא וּמִלְּעֵילָּא ונמצא שנהנית מהמזון שמברכים עליו למטה, ומשפע היורד אליה מלמעלה, וְדָא אִיהוּ רָזָא דְּבֵין חַבְרַיָּיא וזהו סוד שבין החברים.
ואמר כי רָזָא בַּחוֹל לָא אִתְהֲנֵי הַהוּא אֲתַר הסוד בימות החול הוא שאין השכינה נהנית אֶלָּא מֵאִינּוּן מִלִּין דְּסָלְקִין מִגּוֹ שָׂבְעָא אלא מתוך אותם דברי הברכות העולים מתוך השובע, דהיינו מברכת המזון, וְכֻלְּהוּ מִלִּין מִתְעַטְּרָן וכל הדבורים של ברכת המזון מתעטרים ונעשים מוחין להשכינה, וְרָוָון וְשָׂבְעִין בְּחֵידוּ והם משביעות אותה בשמחה, וְהַהוּא אֲתַר אִתְהֲנֵי מִנַּיְיהוּ והשכינה נהנית מהם. אבל בְּשַׁבָּת אִיהוּ רָזָא אָחֳרָא בשבת הוא סוד אחר לגמרי, כי בִּמְזוֹנָא מַמָּשׁ וּבְהַהוּא חֶדְוָה דִּמְזוֹנָא דְּמִצְוָה דְּשַׁבָּת במזון הגשמי ממש, ובשמחה ההיא של המזון של מצות סעודות שבת נהנית השכינה, וּבְכלָּא אִשְׁתְּכַח כְּלִילָא מֵעֵילָּא וְתַתָּא ובכל דבר נמצאת השכינה כלולה מלמעלה ומלמטה, כלומר בשבת היא נהנית ממזון הגשמי ומברכת המזון, וְרָזָא דָּא וסוד זה מה שכתוב כִּי מִמְּךָ הַכּל וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ, וַדַּאי לַהֲנָאוּתֵיהּ דָּא (ה"ג) ודאי זה נאמר להנאת השכינה, וּבְהַהוּא חֶדְוָה דִּמְזוֹנָא דְּמִצְוָה דְּשַׁבָּת ובאותה השמחה שבמזון של מצות סעודות שבת, כי על ידי זה נהנית השכינה מלמעלה ומלמטה, כְּמָה דְּאוֹקְמוּהּ כמו שפירשו החברים, ופי' הפסוק הוא, כי "ממך הכל" פי' כי כל שפע המזון בא לנו על ידי השכינה, "ומידך" היינו ממה שקבלנו מידך, "נתנו לך" פי' אנו מחזירים לך במה שאנו מהנים ומשמחים את השכינה על ידי סעודת שבת.
כתב האריז"ל, כי בחול כל מה שאוכל האדם יותר מן הצורך לקיום גופו הולך אל החיצונים, אבל בשבת כל מה שהוא אוכל הוא רוחני, ואף על פי שאוכל יותר מן הצורך הכל נבלע באברים. (מק"מ עיי"ש)
[נא] מה שהעתיק מספר הכוונות, (נמצא בדף רכד:) ועיין גם לעיל תורה קכה ורעו ובחיי מוהר"ן סימן לב ולקוטי תפילות ח"א תפלה קז על תורה רעז (אות תתרמב)
[נב] המקדש מלך על ויקהל ריח נמצא בדפוסים הישנים בדף רכה: עי"ש שכתב – וזה לשון הרב בסה"כ דע כי כל מה שאדם אוכל בחול הרוב הולך לחיצונים ואין רוחניות כי אם מה שהוא הכרחי למען הנפש כדי שלא תתפרד והמותר מוסיף כח לחיצונים וליצר הרע. וכל מה שאוכל בשבת הוא רוחני אף על פי שאוכל יותר מן הצורך הכל נבלע באברים, וכו'.
וכן הביאו המתוק מדבש כנ"ל בביאור הזוהר ויקהל דף ריח. ועיין לעיל סוף תורה קכה הערת הטשרינער רב שם וז"ל- עיין בספר נגיד ומצוה להאריז"ל וכן במשנת חסידים [על התפילות מסכת ליל שבת פ"ד אות ז] שכתב להדיא שאעפ"י שיאכל בשבת יותר מהצורך אינו הולך לחיצונים כמו בחול אלא כאלו נבלע באברים [כך כתב בתרלו אבל בפל"ח כתוב כולו נבלע באברים וכן תוקן כאן בהגה זו מתרצו- כולו נבלע באברים. וכן הלשון במשנת חסידים מהדורא תקכד]
[נה]זוהר ח"ג דף קלז: (עם ביאור המתוק מדבש) תָּנָא בִּצְנִיעוּתָא דְּסִפְרָא למדנו בספרא דצניעותא, מַהוּ מה פירושו של הכתוב עֵינֶיךָ תִרְאֶנָה יְרוּשָׁלָיִם נָוֶה שַׁאֲנָן כי קשה וְכִי יְרוּשָׁלָיִם שהיא סוד המלכות, נָוֶה שַׁאֲנָן הוּא ואין בה אחיזת הדינים, וְהָא כְתִיב והרי כתוב צֶדֶק יָלִין בָּהּ, וּבַאֲתַר דְּאִשְׁתְּכַח צֶדֶק ובמקום שנמצא צדק שהיא בחינת דין, לָאו שָׁקִיט וְלָאו שַׁאֲנָןהוּא אין שם שקט ולא שאנן, ומשיב אֶלָּא מה שכתוב עֵינֶיךָ תִרְאֶנָה יְרוּשָׁלָיִם נָוֶה שַׁאֲנָן, נָוֶה שַׁאֲנָן לְעַתִּיק יוֹמִין אִתְּמַר זה נאמר לעתיק יומין שהוא א"א שאין בו שום בחינת דין ח"ו, וכאילו הנביא אמר לא"א הנקרא נוה שאנן, בבקשה ממך עיניך תראינה את ירושלים, ותשגיח בעין חמלתך על המלכות שלא יתאחזו בה הדינים, דְּהַהוּא עֵינָא שָׁקִיט וְשַׁאֲנָן כי זו העין היא שקטה ושאננה, עֵינָא דְּרַחֲמֵי והיא עין המעוררת רחמים, עֵינָא דְּלָא נָטִיל מֵאַשְׁגָּחוּתָא דָּא לְאַשְׁגָּחוּתָא אַחֲרָא עין שאינה נוסעת ומשתנית מהשגחת רחמים להשגחת דין, כעיני ז"א שמשתנות מחמת מעשה התחתונים, וּבְגִין כַּךְ כְּתִיב ולכך כתוב עֵינֶךָ תִרְאֶינָה חָסֵר יוֹ"ד, וְלָא עֵינֶיךָ מלאה ביו"ד, להורות שקאי על עין א"א ששתי עיניו נחשבות לאחת, לפי ששתיהם הם רחמים, וּמַה דְּאָמַר יְרוּשָׁלָיִם, וְלָא צִיּוֹן ולא אמר עינך תראינה ציון, כמו שכתוב בתחלת הפסוק "חזה ציון", הָכִי אִצְטְרִיךְ כך צריך לכתוב ירושלם, לְאַכְפְּיָיא (דף קלז ע"ב) לְדִינָא דְּאִשְׁתְּכַח בָּה כדי לכפות ולהכניע את הדין הנמצא בה, בזמן שנקראת ירושלים, והיינו בהיותה בבחינת נקודה תחת היסוד, וּלְרַחֲמָא עָלָהּ וגם לרחם עליה להגדילה ולבנותה בבחינת פרצוף.
(נתבאר לפי הנ"א) וְתָאנָא ולמדנו, דִּכְתִיב צֶדֶק יָלִין בָּהּ דהיינו דְּבָהּ אִשְׁתְּכָחוּ גִּזְרֵי דִינִין שבה במלכות נמצאות גזרות הדינים, כלומר יש בה דינים קשים הנקראים צדק בהיותה בסוד נקודה תחת היסוד, יַתִּיר מִכָּל שְׁאַר אַתְרֵי יותר מכל שאר מקומותיה ומדרגותיה, הגם שעד שתעלה למדרגה השביעית שלה להיות כתרה שוה ככתר ז"א, יש בה דינים בכל המדרגות, אבל לא כל כך כמו בהיותה בסוד נקודה שאז היא נקראת ירושלים, אבל בכל שאר מדרגותיה היא נקראת גם בשם ציון.
וְתָאנָא ולמדנו, כי כְּתִיב ארץ אשר ה' אלהי"ך דורש אותה תמיד עֵינֵי יהו"ה אלהי"ך בָּהּ פירוש עיני ז"א הנקרא הוי"ה משגיחות ומאירות בנוקבא דיליה שהיא בחינת ארץ ישראל, מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה ממדרגתה הראשונה והעליונה שיש לה בגלות (שהיא בהיותה עומדת פב"פ בקומה שלימה עם ז"א רק כתרו גדול מכתרה), וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה עד מדרגתה האחרונה, והתחתונה (שהיא בהיותה בסוד נקודה תחת היסוד שלו, כמבואר כל זה בשל"ו פ"א ופ"ב), וזה שאמר הַשְׁתָּא עֵינֵי יהו"ה אלהי"ך בָּהּ היינו עתה בזמן הגלות ז"א מאיר בה, וכתוב עיני בלשון רבים וּכְדֵין כי אז פְּקִיחוּתָא דְּעַיְינִין בָּהּ לְטַב וּלְבִישׁ פקיחת העינים בה לטובה ולרעה, כלומר שבא להורות שז"א משגיח בה ברחמים ובדין, בְּגִין דְּאִית בְּהוּ יְמִינָא וּשְׂמָאלָא דִינָא וְרַחֲמֵי לפי שיש בעיני ז"א ימין ושמאל שהם דין ורחמים, אבל וּלְזִמְנָא דְּאָתֵי יִשְׁתְּכַח בָּהּ עֵינָא חַד דְּרַחֲמֵי אבל לעתיד לבוא בביאת המשיח תאיר בנוקבא עין אחת של רחמים, עֵינָא דְּעַתִּיקָא דְּעַתִּיקִין היינו עין של א"א, הָדָא הוּא דִכְתִיב זהו שכתוב וּבְרַחֲמִים גְּדוֹלִים אֲקַבְּצֵךְ היינו ברחמים של א"א, ושואל כֵּיוָן דְּאָמַר רַחֲמִים, מַהוּ גְּדוֹלִים מה בא לרבות, ומשיב אֶלָּא אִית רַחֲמֵי וְאִית רַחֲמֵי יש רחמים ויש רחמים, והיינו רַחֲמֵי דְּעַתִּיק דְּעַתִּיקִין יש רחמים של א"א, אִינּוּן אִקְרוּן רַחֲמִים גְּדוֹלִים הם נקראים רחמים גדולים, רַחֲמֵי דִּזְעֵיר אַנְפִּין אִקְרוּן רַחֲמִים סְתָם ויש רחמים של ז"א שהם נקראים רחמים סתם, וּבְגִין כָּךְ ולכך אמר הכתוב וּבְרַחֲמִים גְּדוֹלִים אֲקַבְּצֵךְ דהיינו דְּעַתִּיק יוֹמִין ברחמים של א"א.
[נו] צ"ע עיין תורה כב אות י' שיש צדיק שזוכה לתפילת ה' ממש וקיימ"ל שכל השגה שרבינו דיבר ממנה גם אחז בה וא"כ למה אמר שאין וא"כ מי שזכה לתפילת ה' הרי כמו שזעיר יכול להתפלל לעתיקא גם מי שזכה לתפילת ה' יכול להתפלל לעתיקא.
[נח]זוהר ח"ג דף רעג.ואין שטן ואין מזיק שליט ביומא דשבתא, ואפילו גיהנם לא שליט ולא אוקיד בשבת, ובגין דא (שם לה ג) לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת, ודא אש נוכראה, אלא אש דקרבנא אש דקדושה, ולית לארכאה בבציעא דלהון, דהא אתמר לעילא:
[נט]עיין זוהר חדש תיקונים דף קכז (במתוק מדבש) – אֲבָל בְּשַׁבַּת מַלְכְּתָא דְּשָׁלְטָא בֵּיהּ אִילָנָא דְּחַיֵּי אבל בשבת המלכה ששולט בה העץ החיים שבאצילות, וְלֹא עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע שבבי"ע השולט בימי החול.
[ס]עיין זוהר ויקהל דף רה. –וּבְהַאי לֵילְיָא אִית לוֹן רוּחָא אַחֲרָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה דְּנָחֲתָא לִבְנֵי קַדִּישִׁין רוחא דנשיב מעתיקא דְּכָל עַתִּיקִין וזה הרוח נושב ונמשך מזקן הזקנים שהוא א"א כנ"ל, וְנָחֲתָא לְגוֹ נְקוּדָּה תַּתָּאָה ויורד לתוך נקודה התחתונה שהיא המלכות לְמֵיהַב בָּהּ נַיְיחָא לְכלָּא לתת בה מנוחת השבת לכל ישראל, וְדָא אִתְפְּלִיג לְכָל סִטְרִין לְעֵילָּא וְתַתָּא ורוח הזה נחלק לכל הצדדים למעלה להמלכות ולמטה לבני ישראל, כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר שהמלכות אומרת שזה הרוח נחלק בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כנזכר לעיל. …… כיון שזה הרוח של קדושת השבת שורה על העולם, כָּל רוּחִין בִּישִׁין וְכָל מְקַטְרְגִין בִּישִׁין אִסְתַּלָקוּ מֵעָלְמָא כל רוחות הרעות וכל המקטרגים הרעים מסתלקים מן העולם, וְלָא בָּעֵינַן לְצַלָּאָה עַל נְטוּרָא ואין אנו צריכים להתפלל על שמירה בברכת השכיבנו, בְּגִין דְּיִשְׂרָאֵל אִינּוּן נְטִירִין בְּהַהוּא רוּחָא לפי שישראל הם שמורים מכל בחי' דין ופחד בכח זה הרוח, וְסֻכַּת שָׁלוֹם שהיא השכינה פְּרִיסַת גַּדְפָהָא עֲלַיְיהוּ פורסת כנפיה עליהם, וְאִינּוּן נְטִירִין מִכּלָּא והם שמורים מכל פגע רע, לכן אין לומר קודם תפלת ערבית של ליל שבת והוא רחום, שהוא שמירה מהמזיקים, וכן אין לומר ושמור צאתנו ובואנו שבברכת השכיבנו, שהוא שמירה מדין העליון כשעולות נפשותינו בעת השינה לפקדון למלכות (ועי' בעטרת צבי, בהוספות דף ס"א, ועי' או"ח סי' רס"ז), כי אם מתפלל על שמירה שהשכינה תשמרהו, הוא פוגם בזה בכבוד השכינה השורה עמו ושומרת אותו בשבת.
עוד שם סוף עמוד א –ואמר עוד רבי יצחק כי יוֹמָא דְּשַבְּתָא חֶדְוָה אִיהוּ לְכלָּא ביום השבת יש שמחה בכל העולמות, וְכלָּא אִתְנְטָר לְעֵילָּא וְתַתָּא והכל נשמר למעלה ולמטה, כי ביום השבת אין שום דין מתעורר כלל למעלה, ואין החיצונים יכולים לשלוט למטה, (בד"ז הגי' וְכלָּא אִתְעֲטָר שפירושו שהכל מתעטר למעלה ולמטה), וּנְהוֹרָא תַּתָּאָה נַהֲרָא לְסַלְקָא לְעֵילָּא ואור התחתון שהוא המלכות מתעוררת ומאירה לעלות למעלה, בִּשְׁפִירוּ דְּעִטְרִין שַׁבְעִין חוּלָקִין יַתִּיר בעטרות יפות שהם שבעים חלקים יותר מבחול, וְסָבָא דְּכָל סָבִין אִתְעַר וזקן הזקנים שהוא א"א מתעורר להשפיע לה אלו העטרות.
כתב האריז"ל בשעה"כ דף עג ע"א, כי סוד אלו השבעים עטרות הם הארות המוחין ולבושיהם שהמלכות מקבלת ביום השבת, שהם ד' הויו"ת של עסמ"ב, וג' אהי"ה דיודי"ן ואלפי"ן וההי"ן שעם הכללות הם ע' אותיות, והם גי' תרפ"ז, ותוסיף עליהם שם י"ה וביחד הם כמספר שב"ת, וענין שם י"ה הוא, כי סוד שבת הוא ענין עליית זו"ן במקום או"א ואז גם הם בבחי' שם י"ה כמו או"א. וכתב שם עוד בע"ב וז"ל, כי המלכות הנקראת א"ל אדנ"י עתה נתוספה גם בה תוספת קדושה ונעשית אדנ"י במלוי שגי' תרע"א, ונקראת עתה א"ל אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד, והם גי' שב"ת, לרמוז שעתה היא קדושה העיקרית של יום שבת ממש.
[סא] עיין זוהר יתרו פט. –תָּאנָא בְּהַאי יוֹמָא כָּל נִשְׁמָתֵיהוֹן דְּצַדִּיקַיָּיא למדנו שביום השבת כל נשמות הצדיקים שהם נחים בג"ע העליון שבעולם הבריאה ששם מדור הנשמות, כולן מִתְעַדְּנִין בְּתַפְנוּקֵי עַתִּיקָא קַדִּישָׁא סְתִימָא דְּכָל סְתִימִין מתעדנות שם בתענוגים של עתיקא קדישא שהוא פרצוף הסתום מכל הסתומים (כי הוא סתום ומלובש תוך או"א שהם סתומים ומלובשים תוך זו"ן) המאיר אליהן באור של עונג השבת, וְרוּחָא חֲדָא מֵעִנּוּגָא דְּהַהוּא עַתִּיקָא קַדִּישָׁא ורוח אחד שנמשך מעונג של עתיקא קדישא לגן עדן העליון שהוא הנשמה יתירה, מִתְפַּשְׁטָא בְּכֻלְּהוּ עָלְמִין מתפשט בכל העולמות בי"ע, וְסָלְקָא וְנָחֲתָא וּמִתְפַּשְּׁטָא לְכֻלְּהוּ בְּנֵי קַדִּישִׁין ועולה ויורד בסוד רצוא ושוב ומתפשט לכל בני ישראל הקדושים, לְכֻלְּהוּ נְטוּרֵי אוֹרַיְיתָא לכל שומרי התורה, וְנַיְיחִין בְּנַיְיחָא שְׁלִים ונחים עי"ז במנוחה שלימה, וּמִתְנְשֵׁי מִכֻּלְּהוּ כָּל רוּגְזִין ונשכחים מכל אחד מהם כל מיני כעס, כָּל דִּינִין כל מיני התגברות הדינים של עצב חולי ומיתה.
[סב] עיין דעת ותבונה לרבי יוסף חיים שמבאר דברי האריז"ל בכוונות שבת ומבואר שעכ"פ במנחה של שבת מאיר אריך מז"א ונמשך רחמים גדולים עי"ש – וז"ל שם בפרק א' (דף כ. טור ב')- גם צריך עוד להודיעך בענין הכונה של יכירו בניך וידעו כי מאתך היא מנוחתם, שכתב מוה"ר זלה"ה בספר הכונות במנחת שבת. וז"ל, והנה ישראל בצאתם ממצרים אמרו היש ה' בקרבנו אם אין, וביארו באדרא נשא כי רצו לידע ולהכיר את השפעתם מהיכן היתה נמשכת להם אם מז"א הנקרא הוי"ה או מן א"א הנקרא אין, ואמר כי עתה בודאי יכירו בניך שהם ישראל וידעו כי מאתך היא מנוחתם. ומלת מאתך היא מאת ך' והוא הכתר משם נמשך להם מנוחתם עתה בשעה זו. עכ"ל ז"ל. ע"ש. הנה גם בזה אין הכונה שיש באיזה עת השפעה והמשכת שפע שלא על ידי ז"א, כי זה לא יתכן כלל, כי באמת הנהגת העולם היא על ידי ז"א בכל עת וזמן ואפילו במנחת שבת, אך הכונה כי עתה במנחת שבת עולה ז"א במקום גבוה והוא במקום א"א, שלכן עתה נקרא הז"א אחד כמו א"א, בסוד אתה אחד ושמך אחד, ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ, וכנז' בספר הכונות, על כן נמצא אמת נשפעים עתה מן א"א, אך הנה הוא גם כן על ידי ז"א, כי הם מקבלים הארה ממנו דהיינו מז"א שעלה עד שם וכל הדינין אתכפיין, ומתגלה הרצון ונעשה כמו א"א וממנו הם מקבלים, כי כל ההנהגה והמשכת השפע הוא בידו כידוע והבן היטב:
[סד] צ"ע אם עינא חד דרחמי הכוונה שלא רואים רע כלל כי ההסתכלות מצד שרש א"כ לא שייך כלל כעס ואילו כאן מדבר מהשגחה רק על מי שראוי וא"כ זה לא רק חד עינא. מאידך כיון שחד עינא נקרא השגחה והסתכלות יש חילוק בין ראוי ללא ראוי, ובפרט שהרי מבואר בתורה קה הקושי לזכות להשגחה כזו, אמנם ממה שמבואר בסוגיית מה תצעק אלי שהיא השגחה גם על מי שלא ראוי כגון שעובד ע"ז כמשאחז"ל שם אלו ואלו עע"ז, נראה שהמניעות על ההשגחה הזו הן בעצמן שוות במעלתן על פגם הע"ז וכגון שם שזכו ע"י מסירות נפש ובזה ביטלו את הקטרוג על ע"ז. ואולי הכי נמי כאן אמנם מי שלא ראוי ממש עד שיכול גרום כעס לא יזכה לזה אבל מי שמשתדל אזי ע"י שמתגבר בשמחה על אף כל המניעות שיש על זה, בתוספת סגולת יום השבת בעצמו, זה מבטל את הקטרוג שיש עליו שאינו צדיק גמור הראוי להנהגה כזו.
[סה] אע"פ שבהנהגת הרחמים גדולים לא שייך כעס, נ"ל כיון שבשבת מאיר אריך רק ברצוא ושוב כמבואר בזוהר יתרו פט. הנ"ל לכן שייך גם כעס עכ"פ ברצוא ושוב. ומסתמא רק על מי שממש לא ראוי. וצ"ע.
[סו] אבל בחול היא הנהגת הרחמים סתם שמודד מדה כנגד מדה, שגם זה רחמים כאב המחנך את בנו וכדי שנקבל שכר בלא בושה. וגם בזה יש השגחה וטבע שמי שפונה מהקב"ה גם הקב"ה פונה ממנו וכמבואר בתורה קח וכן מבואר בתורה עו החילוק בין מי שבטחונו רק בה' למי שבטחונו גם בדברים אחרים.
[סז] עיין לק"ה שבת ז' אות מ"ה שבשבת מתבטלים כל הדינים ואזי מסתכל הקב"ה רק על הטוב עי"ש. ועיין שיחות הר"ן אות קנה ואולי כיוון בזה לחזק את מוהרנ"ת שנפל לעצבות על זה שאינו שמח עי"ש.
[סט]עיין ילקוט [שמעוני פרשת בלק רמז תשסח] ובתנא דבי אליהו [*רבה] פ"א
[ע]ילקוט שמעוני בלק תשסח – לא הביט און ביעקב – אמר בלעם: אינו מסתכל בעבירות שבידם אלא במצות שלהם. אמר ליה: לכה נא ארה לי פרדס שאין לו שומר הגנב יכול להזיקו, או אם ישן לו השומר הגנב נכנס, ואלו ישראל: הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל והיאך אני יכול להזיקן?! ה' אלהיו עמו – א"ל בלק: אם אין אתה יכול ליגע בהן מפני משה משמשן, ראה זה שעומד אחריו מה יהיה? א"ל: אף הוא קשה כמותו. ותרועת מלך בו – תוקע ומריע ומפיל החומה. אל מוציאו ממצרים – אמרת לי: הנה עם יצא ממצרים, אינו כן הוא בעצמו הוציאן. כתועפות ראם לו – כך הוא מדתו, חטאו קימעא מורידן כעוף, שנאמר: אפרים כעוף יתעופף. זכו למעלן, מעלן ומרוממן כעוף, שנאמר: מי אלה כעב תעופינה.
תנא דבי אליהו רבהפ"א – ברוך המקום ברוך הוא שמכיר בראש מה שיהיה בסוף ומגיד מראשית אחרית מקדם אשר נעשה ויודע מה שנעשה ומה שעתיד לעשות וצופה לטובה ואינו צופה לרעה עשיר ושמח בחלקו ובחכמתו ובתבונתו ברא עולמו והכינו ואח"כ ברא בו אדם והשליכו לפניו והיה מדקדק עד סוף כל הדורות וצפה שתולדותיו מקציפות. אמר אם אני משמר לו חובות הראשונים אין העולם עומד. עלי להעביר ראשונות וכך עשה. ומנין תדע לך שהוא כך כשהיו ישראל במדבר סרחו במעשיהם עמד להעביר את כל אשר עשו שנאמר ויעבור ה' על פניו ויקרא (שמות לד) אל תקרי ויעבור אלא ויעביר מלמד שהעביר כל רעתם מנגד פניו. תדע לך שהוא כך מרדכי בשעה שדברה עמו אסתר שלא כהוגן קצף עליה ואלו הן הדברים שדברה שלא כהוגן שאמרה ואני לא נקראתי לבא אל המלך וגו' השיב לה כי אם החרש תחרישי וגו' וכשחזרה ודברה עמו כהוגן הודה לדבריה ואלו הן הדברים שדברה לו כהוגן לך כנוס את כל היהודים העביר כל דבריה שנאמר ויעבור מרדכי (אסתר ה) ואומר מי אל כמוך נושא עון ועובר על פשע (מיכה ז):
גלמי ראו עיניך וגו' (תהילים קלט) מה תלמוד לומר עתיד הקב"ה לישב בבית המדרש הגדול שלו וצדיקים יושבים לפניו ואומר להם בני דור פלוני כך עשה תורה וכך עשיתי עמו צדקה ואדם פלוני כך עשה תורה וכך עשיתי עמו צדקה אבל איני זוכר עונותיו ואינן עולין על לבי שנאמר אל תזכרו ראשונות וגו' (ישעיה מג) ואומר ולא תזכרנה הראשונות וגו' (שם סה). ימים יוצרו ולא אחד בהם (תהילים קלט) זה יום השבת לישראל כיצד אדם עושה מלאכה כל ששה ונח בשביעי נתרצה עם בניו ועם בני ביתו שוב אדם עושה מלאכה בפני אויביו כל ששה ימים ונח בשביעי שוכח כל צער שהיה לו כך הוא מדתו של אדם יום טובה משכח יום רעה. יום רעה משכח יום טובה. אמר להם הקב"ה לישראל לא כתבתי לכם בתורתי לא ימוש ספר התורה הזה מפיך (יהושע א) אע"פ שאתם עושים מלאכה כל ששה ימים שבת יעשה כולו תורה. מכאן אמרו ישכים אדם וישנה בשבת וילך לבית הכנסת ולבית המדרש. ויקרא בתורה וישנה בנביאים ואח"כ ילך לביתו ויאכל וישתה לקיים מה שנאמר לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך (קהלת ט) לפי שאין לו מנוחה להקב"ה אלא עם עושי תורה בלבד לפי שנאמר ואת כל אלה ידי עשתה וגו' ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי (ישעיה סו). מכאן אמרו שיקרא אדם שיהא תפוס בידו כדי שלא תשיגנו בושה וכלימה בשעה שאומרים לו עמוד וערוך מקרא שקרית וערוך משנה ששנית וכך הוא מפורש בקבלה על ידי דוד מלך ישראל ה' בוקר תשמע קולי וגו' (תהילים ה):
[עא] אין הכוונה שאסור לראות רע כלל אלא דייקא להביט לרעה אסור, אלא אם רואה רע ילמד זכות ויוכיח את החבירו ורק אם יכול באופן שיהיו דבריו נשמעים. ואם לא אזי יקיים והלכת בדרכיו ויעשה עצמו כלא רואה.
[עב] צ"ע כי בלק"ה מבואר שרק בשבת דרך ה' שלא להביט על הרע, וא"כ מה הלימוד מזה לאדם שתמיד אסור להסתכל על חברו לרעה. אבל באמת גם בחול את אשר יאהב ה' יוכיח וכל ההסתכלות של הקב"ה היא תמיד מתוך אהבה ורצון להטיב כי ישראל וקב"ה אחד, וכך גם אנו צריכים להסתכל על כל אחד מישראל כי כל ישראל גוף אחד וקומה אחת והפוגע בחבירו כפוגע בעצמו וכמבואר בירושלמי נדרים על מצוות לא תקום ולא תטור שלא יעלה על הדעת שידו האחת של אדם שפגעה בידו השניה, תחזיר לה.
[עג] עיין פתחי שערים (לרבי יצחק חבר) נתיב עולם התיקון פתח יח (עמ' עד במהדו' ישנה) והוא סדר הזמן שמסור להם כמ"ש, אשר תקראו אותם במועדם, והוא מ"ש, מקדש ישראל והזמנים, ואמרו שבת קדישא וקיימא, אבל מועדים קדושתם תלוי ביד בית דין. והוא סוד עמוק מאד, כי שבת הוא מסוד שבת בראשית שקדושתו תלוי ביד המאציל ב"ה, שהוא סוד התיקון שהוכן בתחלה להיות כל ו' ימי המעשה שהם מסוד ו"ק של התוהו שבהם כל מע"ב יהיו שובתים ונוחים ביום השבת שהוא ענין עליית שם ב"ן לשם ס"ג, שאף שעיקר הארת שם ס"ג הוא באלף השביעי יום שכולו שבת שאז יהיה גמר התיקון ולא יהיה עוד רע כלל, מ"מ בפרטות נעשה ענין זה בכל שבוע ושבוע מו' אלפים שנים, שכל הו' ימים פועלים המלכים של ו"ק עניינם בסוד הקלקול והתיקון, וע"י ישרים שבדור מתקנים הפרטים של הו"ק הנוגע לאותו השבוע להיות נתקן ומוכן לשלמות עוה"ב, והוא סוד השבת שאז עולה הנוקבא מגלותא והיא יציאתה מאתלטיא להיות עטרת בראש בעלה:
וכמו שבעוה"ב באלף השביעי אז יתבטל הבחירה והעבודה והוא זמן קיבול שכר ואינו תלוי בתחתונים, כמו כן שבת של כל ימי השבוע תיקונו הוכן בתחלה בימי בראשית שמאיר בו בחינת ניצוץ מהארת אלף השביעי, והוא סוד מ"ש ששבת הוא מעין עוה"ב והוא זמן העונג, וקראת לשבת ענג. ולכן הוא תלוי בהקב"ה. ולא כמו המועדות שתלוי בב"ד. עי"ש
[עד] עיין תורה מח ותתפלל חנה על ה', על ה' דייקא, עיין זוהר אחרי מות עט: הפירוש שזכתה בתפלתה לעורר רחמים גדולים שהם באריך אנפין שהוא כתר דזעיר שבבינה שהיא מעל ה' שהוא זעיר אנפין.
[עה] עיין לעיל תורה טז ביאור המדרש ושער הכוונות לפסוק בשיר השירים "בעטרה שעיטרה לו אמו", שהכוונה שכנסת ישראל עלתה למדרגה של אשת חיל עטרת בעלה לבחי' בינה אמא עילאה בבחי' מעל הקב"ה, כמו שיהיה לעתיד לבוא ששם ב"ן יעלה לשם ס"ג.
[עז] עיין לק"ה מילה ה' כד. ועיין זוהר פקודי רכה: מה היא השגחה
[עח] עיין ספר הברית ח"א מאמר ב' פ"א. ועיין לעיל תורה לא בלשון מוהרנ"ת ד"ה ושלימות כל הדברים – כי כל השפע והברכות באים על ידי הגלגלים, כי על ידם מנהיג הקדוש ברוך הוא העולם כידוע. ועיין לק"ה ברכת הראיה ושאר ברכות פרטיות ד' יא. ועיין רמב"ן דברים יח ט'. ועיין גמ' שבת קכט: שוטנשטין שם. ועיין מתיבתאילקוט ביאורים נדה טז: (עמ' רלח) בשם אמת ליעקב (תענית כה. ד"ה רבי אליעזר) שתחילה הקב"ה קובע מה יהיה ואח"כ המלאך הממונה על ההריון עושה שלפי זה יוולד במזל המורה לזה. נמצא שהמזל רק מעלים בטבע והחוקיות את קביעת הקב"ה. ועיין שבת קט. מי שנולד במזל צדק וכו' ועי"ש שיש שנולד במזל להיות גנב.
[עט]עיין זוהר פקודי רכה: –ומתרץ אֶלָּא רָזָא הָכָא אלא יש בדבר זה סוד, והיינו תָּא חֲזֵי כָּל אִינּוּן בְּרִיָין דְּעָלְמָא בא וראה כל הבריות שבעולם, שהם הבהמות והחיות טהורות וטמאות, וכן כל האנשים שבעולם, כֻּלְּהוּ אִשְׁתְּמוֹדְעָאן לְעֵילָּא בֵּין לְסִטְרָא דָּא וּבֵין לְסִטְרָא דָּא כולם הם נודעים למעלה בין לצד הקדושה ובין לצד הטומאה, אִינּוּן דִּלְסִטְרָא דִּקְדוּשָּׁה אִשְׁתְּמוֹדְעָאן לְעֵילָּא לְגַבֵּיהּ אלו שלצד הקדושה ניכרים למעלה אליו יתברך, וְאַשְׁגָּחוּתָא דִּילֵיהּ תָּדִיר עֲלַיְיהוּ וההשגחה שלו תמיד עליהם לשומרם מאחיזת החיצונים, וְאִינּוּן דִּלְסִטְרָא מְסָאֲבָא אִשְׁתְּמוֹדְעָאן לְגַבֵּיהּ ואלו שלצד הטומאה ניכרים אל צד הטומאה, וְאַשְׁגָּחוּתָא דִּילֵיהּ תָּדִיר עֲלַיְיהוּ וההשגחה שלו תמיד עליהם, וּבַאֲתַר דְּשָׁלְטָא הַהִיא אַשְׁגָּחוּתָא דְּסִטְרָא דִּקְדוּשָּׁה ובמקום ששולטת אותה ההשגחה מצד הקדושה, ור"ל אלו שהם בצד הקדושה, והקב"ה שומרם מאחיזת החיצונים כנ"ל, לָא אַשְׁגַּח עֲלֵיהּ סִטְרָא אַחֲרָא אין הסטרא אחרא משגיח עליו, וְלָא יִקְרַב לְגַבֵּיהּ לְעָלְמִין ולא יקרב אליו לעולם, וְלָא יָכִיל לְדַחְיָיא לֵיהּ מֵאַתְרֵיהּ בְּכלָּא בְּכָל מַה דְּאִיהוּ עָבֵיד ואינו יכול לדחותו ממקומו בשום דבר בכל מה שהוא עושה, לפי שיש לו שמירה עליונה, וְעַל דָּא ועל זה כתוב עֵינֵי יהו"ה אֶל צַדִּיקִים וְגוֹ' לשמרם בקדושתם, בְּגִין דָּא סִטְרָא אַחֲרָא לָא יָכִיל לְשַׁלְּטָאָה עֲלֵיהּ בשביל זה אין הסטרא אחרא יכול לשלוט עליו, אבל הרשעים מבחירתם ורצונם הרע נדחים מהקדושה, ואמר רבי אלעזר וְהַשְׁתָּא סִיַּיעְתָּא דִּשְׁמַיָּא הָכָא ועתה יש כאן סייעתא דשמיא, שאנחנו כולנו נמצאים כאן, וְכָל אַשְׁגָּחוּתָא טָבָא דִּלְעֵילָּא הָכָא וכל ההשגחה הטובה של מעלה היא כאן, וְכָל סִטְרָא אַחֲרָא וְכָל מִלָּה בִּישָׁא לָא יָכִיל לְשַׁלְּטָאָה עֲלַיְיכוּ וכל הסטרא אחרא וכל דבר רע אינו יכול לשלוט עליכם, הרי מש"כ עיני ה' אל צדיקים, הכונה שהקב"ה משגיח עליהם שהסטרא אחרא לא ישלוט בהם.
אָמַר רַבִּי אַבָּא לרבי אלעזר, הָא אוֹלִיפְנָא הרי למדנו, דִּבְכָל אֲתַר דְּסִטְרָא דִּקְדוּשָּׁה שַׁרְיָא עֲלוֹי שבכל מקום שצד הקדושה שורה עליו, אַף עַל גַּב דְּקָיְימָא בְּחוּשְׁבָּנָא אף על פי שעומד בחשבון, בִּרְכָתָא לָא אִתְמְנַּע מִתַּמָּן אין הברכה נמנעת משם, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר לרבי אבא וַדַּאי הָכִי הוּא ודאי כך הוא כדבריך.
[פא] עיין רמב"ן ויקרא כו יא מה לרופא בבית עושי רצון השם.
[פב] עיין נוסח הכת"י של תורה יג שבסוף הספר ד"ה ע"י שהיה רוב העולם טוב עי"ז היה טוב לצדיקים, משמע רק לצדיקים.
[פג] עיין רמב"ם פרוש המשניות פסחים פ"ד כשם שרעב מחייב לאכול כן החולי מחייב רפואת רופא (עיין מכתב מאליהו ח"ג עמ' 172) ועיין ט"ז יו"ד סימן שלו סעיף א' שמתרץ הא דרפואה רשות ומצוה.
[פד] עיין פתחי שערים נתיב אורות דנקודים סוף פתח טו ובפתח ה' עיי"ש נ"ל כוונתו קצת שונה ממה שכתבנו שעורף הוא הנהגת טבע, ואילו הפתחי שערים אומר שעורף הוא סילוק גמור של השגחה, ואילו בהשגחה עצמה יש שתי בחי' השגחה ממש והשגחה כללית, ונ"ל כוונתו כמו שיש הסתכלות עם כוונה ויש לפעמים שמסתכל על איזה דבר אבל במחשבתו הוא במקום אחר, ואזי היא רק השגחה כללית כמו על אומות העולם שמשפיע אבל בלא מאור פנים, ולפי רבנו נ"ל גם כשפונה עורף משגיח בדרך נעלמת בהשגחה כללית. (ואולי כל החילוק הוא רק בדרך ההסבר ולא בעצם העניין וצ"ע.)
[פה]עיין פתחי שערים (לרבי יצחק חבר) נתיב אורות דנקודים – סוף פתח טו – ולפי שעיקר האור הנמשך לנקודים הוא מעינים דא"ק, שהעינים הולכים תמיד לפנים, והוא ההשגחה ברצון. והיינו, שהנקודים לפי מצבם שמוציאים כל הקלקולים. וכן הנבראים התחתונים כשהם מקולקלים ע"י הסט"א המתגבר בהם. מ"מ, נמשך להם קיום וחיים ברצונו ית' להשפיע להם אע"פ שאין כדאים לכך ע"פ עומק מדה"ד, אלא הוא למען חסדו ורצונו ית', וזה נקרא הארת פנים:
וכן הוא סוד הנהגת או"ה עובדי כוכבים ומזלות אע"פ שמקלקלים מעשיהם. ואם היה ההארה עיקרית נמשכת להם ע"י הסתרת פנים העליונים אלא מבחינת אחוריים, לא היו מתקיימים כלל. לכן עיקר ההארה שלהם הוא בהשגחה כלליות לקיום העולם בהנהגת הטבע, הנמשך קצת מאור פניו. רק שאינו ברצון ושמחה, סוד הארת המצח שהוא בסוד כשהעולם בתיקון אלא מבחינת עינים, השגחה לקיום לבד. ולכן עיקר עמידתם בצד פנים דא"ק, רק שבמקרה נמשך להם הארה גם מאחוריים, שהרי גם בעת שהנבראים בקלקול, וכן הנהגת הטבע, יש בהם חילוק זמן פעם לחסד פעם לשבט כפי עומק מחשבתו ית' בשביל התיקון המעותד ע"י, שהוא סוד שינוי הנהגת או"ה עובדי כוכבים ומזלות ע"פ המזל, לצורך הנהגת ישראל כמ"ש, החרבתי ערים נשמו פינותם, אמרתי אך תיראו אותי תקחו מוסר וגו'. וכן כמה דרכים עמוקים בענינים אלו. והבן מאוד מאוד:
אותו דחף פנימי שטבע הבורא ית"ש בלב כל אחד מאיתנו, לרצות לדעת ולרצות להבין ולהוסיף דעת בכל יום ובכל רגע, אפי' בסתם מילי דעלמא, הדחף הזה שרשו בגבהי מרומים והוא המניע העיקרי אצל האדם לשאוף ולרדוף לדעת את התורה ואת ה'. כל אדם רוצה להיות חכם, וכפי שאמר שלמה המלך ע"ה כיתרון האור מן החושך כן יתרון הדעת מן הסכלות, וכפי שמביא רבינו בתורה א' קמא "כי החכמה הוא השמש שמאיר לאדם בכל דרכיו וכי אם יחסר לו דבר חיוני זה הינו כסומא באפילה". אולם, מאידך, אנו רואים שדווקא אותה דעת – ע"י חקירות שונות ומשונות – גרמה לרבים וטובים ליפול, כי רצו להבין ולדעת, ומה יתרון יש בזה? ע"מ להבין זאת עלינו להקדם ולהגדיר מהי חכמה? האם כל דבר שמוסיף דעת נקרא חכמה? לא! חכמה נקראת רק דבר המביא לאדם תועלת ולא נזק ומקרב אותו לתכלית ולמקום אליו הוא צריך להגיע.
בין ידיעה מוקדמת למאוחרת…
אם ניקח לדוגמא אדם שקנה חפץ מסוים ולאחמ"כ נודע לו כי את אותו חפץ יכול היה להשיג במחיר נמוך הרבה יותר, הרי שכל שמחתו על החפץ החדש תמוג ותיעלם ובמקומה הוא יחוש צער ועגמת נפש, האם למידע זה יקרא חכמה? בוודאי שלא, שהרי ידיעה זו לא רק שלא קרבה אותו לתכלית שיהנה מן החפץ וישמח בו, אלא גרמה לו צער ויגון והוציאה לו את כל השמחה מהדבר.
מהות הדעת: לקרב לבורא
כך הוא גם הדבר בתורת ה'. אם הדעת, כביכול, שנוספה לאדם גרמה לו להתרחק מה', כי אז הדעת אינה דעת והחכמה אינה חכמה אמיתית. שכן חכמה אמיתית פירושה חכמה כזו שעל ידה אדם זוכה לעבוד את ה' ביתר שאת וביתר עוז, בהשגה חדשה וגבוהה יותר מקודם, מאחר שעל ידי הוספת הדעת גדלה דעתו והשגתו בה'.
גם בתורת ה' ובמצוותיו, שם מוטלת עלינו החובה להוסיף דעת וחכמה; גם בתורת ה' שהיא היא החכמה האמיתי, עלינו לדעת כי יש גבול להבנתנו והשגתינו. הנסיון להבין ולהשיג יותר מדאי, יכול להפיל את האדם ל"דעות סרוחות" ממש.
פרשת פרה: לימוד מגבלות האדם
וזהו הלימוד העולה מפרשת פרה, כפי שמבאר מוהרנ"ת זיע"א: כי פרשת פרה אדומה מגלה לנו שאי אפשר להשיג ולהבין שום טעם במצות הבורא יתברך שמו, ואסור להרהר בזה כלל כמו שכתוב (במדבר י"ט) זאת חוקת התורה וכמו שפירש רש"י שם לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל מה מצוה הזאת ומה טעם יש בהם לכך כתוב חוקה לומר חוקה חקקתי גזירה גזרתי אין לך רשות להרהר אחריה. וזאת המצוה של פרה אדומה לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא, לגלות ולהורות על כל מצות התורה שאסור להרהר אחר טעמים כלל. ועל כן גם שאר המצות נקראים חוקים כמו שכתוב והחוקים והתורות ופירש רש"י גם שם כגון אכילת חזיר ולבישת שעטנז וכו' שאומות העולם מונין את ישראל כי אין בהם שום טעם וכו'. כי באמת טעמי המצות נעלמים ונסתרים ואי אפשר להשיגם בעת אנושי כלל. רק צריכין לקיימם באמונה בלבד להאמין בה' ובמשה עבדו כמו שכל ישראל מאמנים בפשיטות בלי דרכי החכמות והשטות שלהם שרוצים לחקור ולהבין איך דיבר השם יתברך עם משה. שאסור להעלות על הכתב מכל שכן על הפה דבריהם ודעותיהם הזרות והסרוחות והמטונפות המלאים קיא צואה יותר מבית הכסא. ואין סרחון וריח רע גרוע מהם בעולם. (נפילת אפיים ד' י"ט).
המלחמה הכבדה שהתנהלה בין שתי המדינות כמעט הוכרעה, הגנרל הכובש וצבאו המאומן היטב פגעו בכל מערכות האויב והרסו את כל התשתיות החיוניות, עוד מעט והניצחון המיוחל בידם.
אך הצבא הכובש עצמו לא ידע על כך מאומה… חיצים ובליסטראות נורו מעל החומה הבצורה, שבעצם הסתירה את ההרס והחורבן שנגרמו מהם. בפנים החומה הגיע העם לסף גבול הסיבולת, כבר היה מוכן להיכנע. עייפים ומותשים המתינו בני המדינה לבואו של הכובש, אך מבחוץ לא ניכר דבר, המבצרים המתנשאים בעוז כיסו על מורך הלב שאחז בכול.
ברגע האחרון עלה רעיון מבריק בקרב מפקדי הצבא המותש, הם החלו להפיץ ידיעות על כך שעד היום לא הצליח האוייב שמבחוץ להרוס אפילו אבן קטנה מנדבך של בנין. מעל החומה נתלו כרזות חגיגיות המבשרות על ה"ניצחון המוחץ" הממשמש ובא, ולצד זה הופעל המון חוגג שהריע תרועות ניצחון סמוך לחומה.
חיילי הצבא הכובש שומעים ורואים – וליבם צונח, כל עמלם עד היום היה לריק, שוב לא ראו טעם בהמשך מלחמת סרק זו. ידיהם רפו, רוח הגבורה שאחזה בהם עד כה הלכה ונמוגה. כפסע היה בינם ובין עזיבת שדה המערכה.
* * *
מלחמה כבדה מתנהלת בין היצר וחֵילוֹתיו לבין האדם, באכזריות איומה משלח הוא את חיציו המורעלים אל לבותיהם, מפתה אותם לכל רע ומסובב אותם במוקשי מוות.
מולו מתייצבים בעוז הצדיקים, שרי צבאות ה', ולוחמים מלחמת קודש.
יחד איתם עומדים רבבות אלפי ישראל שמוסיפים כוח במלחמה זו. נשק מיוחד ומופלא נתון בידם – התפילה! נשק שהורס ומכלה את מערכות האויב הנצחי. "רוממות א-ל בגרונם וחרב פיפיות בידם" (תהילים קמט). לדעת רבינו הקדוש, עיקר ה"כלי-זין" של האיש הישראלי הוא התפילה, וכל המלחמות שהוא צריך לנצח בחייו, בפרט מלחמות יצר הרע, הכול נעשה דרך התפילה.
היצר וחילותיו מפחדים, מיום ליום כובש בהם צד הקדושה חלקים נרחבים, בכוח התפילה הורסים ומחריבים את שורות האויב, עוד מעט קט והרע יובס.
ברגע האחרון היצר מתחיל להשתמש בערמומיות, הוא גונב את לב הלוחמים, בחסות הטישטוש השורר בעולם שבגללו לא ניתן לראות מאומה מכל הניצחונות שהושגו במלחמה עד כה, עומד היצר ומכריז על ניצחון מדומה. אף אחד הרי לא יכול להכחישו. על האבדות העצומות שהוא ספג מכסה וילון עבה, מבחוץ נדמה שמבצריו עומדים עדיין על תילם בגאון ובעוז.
עומד הוא רמאי מתוחכם זה ומרפה את ידי אנשי המלחמה, הוא מכריז בקול אל תוך ליבו של כל אחד מאתנו: "לשווא הינך מתאמץ בתפילה, לשווא הינך מייחל יום יום לשבור את הרע המשתולל בקרבך, עד כה לא פעלת כלום, עזוב את המערכה שבין כך לא מועילה כלום"…
האדם הקטן שומע – וליבו צונח, קשה לו להאמין שתפילתו אכן כבשה וניצחה כל כך הרבה, לוּ ידע שכל זה אינו אלא תכסיס ערמומי של היצר!
ומנגד מגלים לנו הצדיקים את האמת הברורה: "כל מי שנכנס בעבודת ה' קצת, וכבר עסק מעט או הרבה בהתבודדות ותפלות ותחנות ובקשות שיזכה שה' יתברך ישים פניו אליו ויקרבהו לעבודתו ויגאלהו מתאוותיו ומידותיו הרעים – והוא רואה שעדיין לא נענה, כי הוא עדיין רחוק ממנו יתברך מאד, ועל ידי זה יכול לטעות חס ושלום שכל תפילותיו ושיחותיו היו לריק חס ושלום – אבל באמת אינו כן, כי אין שום דיבור נאבד כלל, רק כל תפלה ושיחה עושה רושם גדול, והצדיקים אמתיים מלקטים כל אלו התפלות והשיחות, ובונים מהם בנינים נפלאים"!!! (לקוטי הלכות, נחלות ד, י – עפ"י לקוטי מוהר"ן ח"א ב).
* * *
מלחמתו של יעקב אבינו בלבן הארמי, הינה מלחמה שנמשכת על ידי יצר הרע עם כל אחד מאתנו, בכל יום ובכל עת (לקוטי הלכות, ביצים ה, יג), זוהי מלחמה של האמת נגד הרמאות הגדולה. רק בדבקותנו לדברי הצדיקים אנשי האמת נוכל להחזיק במלחמה ולנצח באמת.
יצר הרע, אוי הצר הצורר הזה היושב בין מפתחי הלב, מסית ומפתה, מחליש וממוטט, מרחיק ומפיל. כולנו כאובים ודוויים מן התוצאות ההרסניות שלו.
אך דומה שמעטים עומדים על תחילת דרכו בלב האדם. אנחנו רק מרגישים אותו כאשר החבלים העבים שלו כבר כופתים אותנו. אולם, אין אנו שמים לב בשעה שהוא מתחיל לטוות סביבנו את אותם קורי עכביש שמוסיפים מדי פעם להתעבות עד כדי עבותות עבים שאינם ניתקים.
ההתחלה שלו כל כך עדינה ובלתי מורגשת, אין לה אפילו ריח של עבירה או של תאווה גשמית. רק צדיקים אמיתיים יידעו להצביע על הנקודה הדקה הזאת כמקור וסיבת הרֶשַע.
וכך מגלה לנו רבינו הקדוש: יצר הטוב נקרא "מסכן וחכם" (קהלת ד), שכן אדם שיצר הטוב שולט בו מחזיק את עצמו לעני ודל שאין לו חכמה עצמית, כי אם מה שהוא לומד ומקבל מן התורה; הוא חש את עצמו מסכן ועני, לעומת החכמה העליונה, ולכן הוא תמיד צמא ומשתוקק ללמוד ולקבל חכמה.
לעומת זאת, יצר הרע מכונה "מלך זקן וכסיל" (שם), שכן מי שיצר הרע שולט בו מואס בחכמה ובשכל. זוהי הרי מהותו של כסיל, כדברי שלמה המלך (משלי יח): "לא יחפץ כסיל בתבונה"; הוא חש את עצמו חכם מחוכם, הוא כבר לא צריך ללמוד מאף אחד, הוא סומך במאת האחוזים על מה שהוא חש ומרגיש…
* * *
אלפי מאורעות קטנים וגדולים, חשובים פחות וחשובים יותר, קורים סביבנו בכל יום. כל אחד מהמאורעות טומן בחוּבו כוח כפול: המאורע יכול לקרב אותנו יותר לאמונה בה', לפתוח לנו שער שנכיר יותר את טובתו של בורא העולם ונראה את השגחתו ואת רצונו – ומאורע זה עצמו יכול לגרום לנו טיפשות, עצבות, השתקעות בהבלי העולם ולשאר מרעין בישין.
המאורעות עצמם לא יכולים להטות אותנו לשום צד, לולא בחירתנו איך להביט עליהם. צורת ההסתכלות של האדם תלויה בנקודה דקה ונעלמת זו: האם הוא פתוח ללמוד ולקבל מפי הצדיקים מה ואיך מסתכלים על כל דבר, או שהוא מואס בלימוד הזה? האם הוא חש עצמו קטן וטיפש מול התורה, או שהוא גם מחשיב את עצמו למבין ופרשן שמטיב לעמוד על מהותם של דברים?
דבר רגיל הוא לשמוע מפי בני אדם ביטויים כגון אלו: 'אני מרגיש אומלל'; 'אני חש מובס'; 'הללו יודעים לעשות חיים, אני מקנא בהם'… התחושות וההרגשות האלה מובילות וקובעות, הן סותמות את הדרך להסתכלות האמיתית על כל המאורעות – ומשם ואילך הדרך פתוחה לכל מה שיצר הרע רוצה לפעול.
אבל הכל מתחיל מן התולעת הזעירה הזאת שמקורה בגאווה מטופשת, האומרת לאדם, שהוא כבר לא צריך ללמוד ושהוא יכול לסמוך על עצמו. שם, בחוט הדקיק הזה, מתחילה להירקם תוכניתו המרה של השטן.
* * *
יעקב ועֵשָֹו מגלמים את מלחמת הטוב והרע. כבר במעי אמם התרוצצו הבנים ובקשו לנצח זה את זה במלחמה הנצחית הזאת שבין מלכות הקדושה לזו של הטומאה.
אך כלפי חוץ לא נראה דבר. הם נולדו כתאומים וגדלו יחד. "כל זמן שהיו קטנים, לא היו ניכרים במעשיהם, ואין אדם מדקדק בהם מה טיבם" (רש"י בראשית כה-כז) – עד שנפרדה דרכם.
אך התורה מלמדת אותנו איך זה התחיל: תכונתו העיקרית של יעקב היתה "איש תם יושב אהלים"; הוא אהב ללמוד ולהחכים, הוא חש את עצמו קטן ודל מול חכמת הבורא, ורצה תמיד לשמוע מה בפי התורה. לעומתו עשו, היה "איש יודע ציד" -"חריף לרמות" (רש"י שם); הוא סמך על חריפותו הטבעית. בגאוותו הרגיש שהוא זה שיכול לפרש ולהחכים את הכל, ולכן ביזה את ה'בכורה' כשהכוונה בעיקר ל"ראשית חכמה".
* * *
זוהי הוראה לדורות.
מי שרוצה להתקרב לקדושה, חייב לעקור מתוכו את שיגעון הגדלות הזה שאומר לו כי הוא מבין ויודע מה שהוא רואה. הוא חייב להבין שהוא כמו עיוור המגשש בחושך, ולחקוק בלבו כלי קיבול לחכמה. לשמוע ולציית.
מהו ענין תמימות ופשיטות וביטול השכל שדיבר עליו מוהר"ן, הרי האדם צריך להשתמש בשכלו בעבודת ה', בלימוד התורה, להתבונן בגדולת ה' וכדו'?
"תמימות ופשיטות"
תמימות ופשיטות היינו, שכיון שהאדם אינו יכול להשיג ולהבין דברים רוחניים בשכלו הגשמי, לכן לאחר שהאדם הכיר שהתורה והמצוות הם אמת, עליו לקבל על עצמו לקיים את כל התורה בתמימות ופשיטות, גם את מה שאינו מבין, כי אינו יכול בשכלו הקטן להבין הכל.
גם בענין האמונה בה' יתברך יש הרבה קושיות וחקירות שהאדם אינו יכול להבינם, ולכן אסור לאדם להתבונן בהם, אלא לאחר שהבין בשכלו שהקב"ה ותורתו אמת, עפ"י המסורת שקיבלנו מאבותינו מאז מעמד הר סיני דור אחר דור, ועפ"י ההתבוננות בתורה עצמה שהיא רחבה מיני ארץ ועמוקה מיני ים, עליו להאמין באמונה פשוטה, ולא להכנס לחקירות ושאלות (כגון ידיעה ובחירה, סוד הצמצום, וכדו')[1], וכמו שכתב בשיחות הר"ן (ריז) על הפסוק "וידעת היום והשבות אל לבבך": "עיקר הידיעה ממנו יתברך כבר הודיעו לנו אבותינו הקדושים שיגעו וטרחו כל ימיהם ופשטו את עצמם מגשמיות לגמרי, כי שברו כל התאוות והמדות בתכלית, ובפרט הרע הכולל שהוא תאות המשגל, ועל ידי זה היה דעתם בשלמות וזכו להכיר את בוראם בתכלית השלמות והניחו לנו ירושה טובה כזאת. ואנחנו מחויבים לקבל הירושה הטובה הזאת בשמחה גדולה, כמו שכתוב "אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו ומה יפה ירושתנו" (מתפלת שחרית) וכו' רק הפסוקים מזהירים אותנו ליקח הידיעה הקדושה הזאת במחנו ולהמשיכה ולקשרה בלבנו היטב תמיד בכל עת למען תהיה יראתו על פנינו לבלתי נחטא וכו'".
ולכן מוהר"ן דיבר הרבה נגד ספרי החקירות באמונה וכדו', כגון מורה נבוכים וכדו', כי אלו דברים עמוקים שהאדם אינו יכול להבינם והם עלולים להפילו לשאול תחתיות ולהכניס בו ספיקות ובלבולים, ועל כך אמר מוהר"ן (ליקוטי תנינא נ"ב): "אדרבא, כך ראוי להיות דייקא, שיהיו קושיות על ה' יתברך, וכך נאה ויפה לו יתברך לפי גדולתו ורוממותו. כי מעוצם גדולתו ורוממותו, שהוא מרומם מאוד מדעתנו, על כן בודאי אי אפשר שנבין ונשיג בשכלנו הנהגתו יתברך. ועל כן בהכרח שיהיו עליו יתברך קושיות, כי כך נאה ויפה להבורא יתברך, שיהיה מרומם ונישא מדעתנו, שעל ידי זה קשה הקושיות כנ"ל ואם היה הנהגתו כפי חיוב דעתנו, אם כן היה, חס ושלום, דעתו כדעתנו".
הכוונה אינה שלא צריך להשתמש בשכל…
אך ודאי מוהר"ן דיבר פעמים רבות שבלימוד התורה על האדם להעמיק ולעיין בשכלו להבין היטב, וכן להשתמש בשכלו לראות מה רבו מעשי ה' ואיזה חכמה מופלאה טמונה בכל דבר שבבריאה ודאי הוא ענין חשוב מאוד.
ספרי חקירה
באותה תקופה התרבו באוקראינה המשכילים שהתעסקו בספרי חקירה כגון מורה נבוכים וכדו', וכל תלמידיהם יצאו לתרבות רעה ועברו כל העבירות רח"ל, ולכן יצא מוהר"ן בתוקף רב נגד ספרי החקירות, וכבר יצאו הרבה מאוד גדולי ישראל נגד ספרי החקירות, כגון בשו"ת הרשב"א (סי' רי"ט ור"כ), ורבי יעקב עמדין (במטפחת ספרים), וכן בביאור הגר"א (יו"ד קע"ט י"ג) כתב על הרמב"ם שנמשך אחר הפילוסופיא במה שכתב שהכשפים והשדים הכל שקר והפילוסופיא הטעתו וכבר הכו אותו על קדקדו עיי"ש, וכן בשו"ת הריב"ש (סי' מ"ה) האריך באיסור לימוד ספרי החקירות, ושהרמב"ם טעה בכמה דברים במורה נבוכים[2]. וז"ל בחיי מוהר"ן (סי' ת"ז): "מספרי החקירות וכו' סיפר הרבה מאוד כמה פעמים ואסר עלינו מאוד מאוד לבלי לעיין בהם ולהביט בהם כלל חס ושלום. והפליג מאוד בגודל האיסור, כי הם מבלבלים דעת האדם מאוד בדיעות זרות שאינם מסכימים כלל לדעת תורתנו הקדושה. גם אינם מאמינים בשדים אשר בכל דברי רבותינו ז"ל מבואר ההיפך. בפרט כפי מה שזכינו לספרי הזוהר הקדוש וספרי האר"י ז"ל והבעל שם טוב ז"ל, וכיוצא, שהם כולם מיוסדים על פי רוח הקודש, ומעוררים את האדם מאוד לעבודתו יתברך באמת.
על כן כל מי שרוצה לחוס על עצמו הוא צריך להתרחק מאוד בתכלית הריחוק מספרי המחקרים שחיברו קצת הקדמונים, כגון ספרי המפרשים על המקרא הנדפסים אצל המקראות גדולות ההולכים בדרכי החקירות וכיוצא בהם אין צריכים לפרטם.
וגם על ספר העקדה אמר גם כן שלא ללמוד אותו. ואמר כי ספר העקדה הוא ספר כשר. רק מחמת שמביא דברי המחקרים והקושיות שלהם. וכן שער היחוד בספר חובות הלבבות וספר העיקרים ומלת ההגיון להרמב"ם ומורה נבוכים, וכן שאר ספרי המחברים הכל כאשר לכל הם איסור גדול מאוד מאוד ללמוד אותם, כי הם פוגמים ומבלבלים מאוד את האמונה הקדושה. אשרי מי שאינו יודע מהם כלל והולך בתמימות, כי לא באלה חלק יעקב וכו'.
ואמר, שלפי דבריהם המועטים אין הקדוש ברוך הוא יכול לשנות בריה קלה אפילו זבוב וכו', כל כך נבוכו ונתעו בשיטות חכמתם. ואמר מה שכתוב שם בספריהם "וכי אפשר שיהיה נעשה מהמשולש מרובע?", אמר רבינו ז"ל: אני מאמין שה' יתברך יכול לעשות מהמשולש מרובע, כי דרכי ה' נעלמות.
וכבר מבואר מזה כמה פעמים, אך צריכין לכפול ולשנות אזהרה זו כמה פעמים לגודל עוצם איסור המכשלה הזאת הנוגע באמונתנו הקדושה. ורבינו ז"ל היה כופל באזהרה זו כמה וכמה פעמים בלי שיעור. ובכל פעם שהיה מדבר מאלו הספרים היה מפליג מאוד בגודל האיסור ללמוד אלו הספרים של חקירות. והזהיר מאוד להתרחק מהם בתכלית הריחוק לבלי להביט בהם כלל. בפרט אלו החיבורים שחיברו המחקרים שבימינו, אין צריך לומר שצריך לברוח מהם למלט נפשו מני שחת לבל יאבד עולמו לגמרי חס ושלום.
אשרי מי שזוכה לעבוד את ה' עם תמימות ופשיטות
ומרגלא בפומיה דרבינו ז"ל לומר כי טוב להודות לה' על אשר שלח לנו את נאמן ביתו הוא משה רבנו עליו השלום, שהוציא אותנו מכל המבוכות, ונתן לנו את התורה וציוה עלינו להאמין בה' בלי שום חקירות כלל, ולקיים את כל דברי התורה והמצוות כפשוטן. אשרי מי שזוכה לילך בתמימות וכו'.
(גם מה שמובא בהרמב"ם בספר היד קצת חקירות כגון בהלכות יסודי התורה ובהלכות דעות, ובתחילת הלכות עבודה זרה, צריך גם כן לברוח מהם ולבלי להסתכל שם כלל. ובכל מקום שהוא מדבר מחקירות צריך לברוח משם מאוד).
והיה מתלוצץ מאוד מאוד ממה שכתב שם מענין האומרים על ענין קבלת התורה שחס ושלום משה רבינו עליו השלום עשה תחבולות בחכמתו וכו', ואסור לחזור דברים כאלו אפילו בדרך ליצנות רחמנא לצלן. רחמנא לשזבן מדעות זרות משובשות כאלו. אוי למי שנכנס בו מחשבה אחת מאלו המחשבות ואין צריכים לסתור שטותים כאלו.
וכבר מבואר בכמה ספרי קדמונים הרבה שצווחו על ספרי החקירות הנ"ל כמפורסם. ואף על פי שנמצא הרבה שחיפו עליו, כבר ידוע שלא עשו כי אם למען כבוד התורה מחמת שחיבר ספרים נפלאים על כל ההלכות כגון ספר היד. וגם רבינו ז"ל אמר שבספרי היד במקום שמדבר מהלכות, היטיב לעשות, אבל בספר מורה נבוכים ימחל לו ה' מה שעוות בזה עיוותים שאין כמותם הנוגעים בעיקרי תורתנו הקדושה כמפורסם. ואיך אפשר להכחיש החוש כי כל מי שמעיין שם רואה בחוש הראות שדבריו הם כנגד התורה, וכנגד דברי רבותינו ז"ל. וגם בספר היד במקום שמדבר מחקירות קלקל הרבה כמבואר בספרים שצועקים מרה על שאמר שבארבעה פרקים הראשונים שלו מבאר כל מעשה מרכבה ומעשה בראשית. אוי לעינים שכך רואות, אוי ללב שנכנס בו שום סברא רעה כזאת שהיא כנגד כל ספרי אמת שקבלנו מהתנא אלוקי רבי שמעון בן יוחאי והאר"י ז"ל וכו'.
ואתה המעיין אם אתה מתפחד ומתיירא ליגע בכבודו גם אני אודך, אבל חלילה שתביט במקומות כאלה שמדבר מחקירות שלא תאבד עולמך, כאשר נאבדו כמה וכמה מהכתות הרעות המצויים עכשיו, שסומכים דבריהם הרעים על דברים כאלה, ומעמידים לפניהם למגן ולמחסה את הספרים הנ"ל. ושים לבך והבן מפני מי ראוי לך להתיירא יותר, אם מספר מורה נבוכים הבנוי על פי סברות אריסטו היוון ימח שמו ונמח זכרו, אם להבדיל מספר הזוהר הקדוש והאר"י ז"ל שחיברו הרשב"י וחבריא זכרונם לברכה ברוח הקודש ועל פי אליהו ז"ל, וכל דבריהם רובם מקובלים איש מפי איש עד משה רבנו עליו השלום. ומה שחידשו בהם היה ברוח הקודש במדרגה גבוה מאוד, ומחזקין ומקיימים מאוד את אמונתנו הקדושה שהתחילה מאברהם אבינו עליו השלום וכו', ומזרזים מאוד לקיים תורת משה בכל פרטיה ודקדוקיה, ולהבדיל הספרים הנ"ל הם בהיפך מכל זה כידוע ומפורסם. אשרי מי שאינו מטעה את עצמו בהם, ובוחר באמת לאמיתו.
והתלוצץ מאוד מטעמי המצוות שבספר מורה נבוכים, ואמר איך יעלה על הדעת לומר טעמי הבל כאלו על קרבנות וקטורת, הלא כמה תיקונים נוראים עצומים נעשים בכל העולמות למעלה למעלה עד אין סוף על ידי אמירת הקטורת לבד. [היינו שאם חס ושלום כדבריהם המוטעים, מה היה מועיל אמירת הקטורת והקרבנות]. ואיך יבוא אחד לומר שטות כזה על טעם הקטורת שמגיעים עד מקום שמגיעים, שאפילו האמירה לבד פועל מה שפועל למעלה למעלה, כמבואר בזוהר הקדוש ובכתבי האר"י ז"ל. אך באמת טעם הקטורת והקרבנות אי אפשר להשיג כלל, רק אנו מאמינים לדברי משה רבינו ע"ה. ובודאי יש בזה טעמים נוראים שאי אפשר להשיג בשום שכל אנושי כלל. ומעוצם גדולתם, גם אמירת פרשיות הקרבנות והקטורת מסוגל מאוד, ונעשה מזה תיקונים נוראים בכל העולמות. וכן טעמי כל המצוות הקדושים גבוהים ונשגבים מאוד ונעלמים מעין כל חי, כמו שכתוב (איוב כ"ח): "ונעלמה מעיני כל חי" וכו', וכמו שכתוב (תהלים קי"ט): "פלאות עדותיך"".
והיעב"ץ כתב בספר 'אור החיים': "בעוונותינו הרבים בגזירות השמד, הנשים וקלי הדעת אשר אמונת קל עולם תקועה בלבם ירושה מאבותינו, עמדו באמונתם והקדישו ברבים את קדוש ישראל, והערו למות נפשם וחייהם, והחכמים בעיניהם אשר הכריחו בשכלם האנושי אמיתיית האמונה בחקירות פילוסופיות, המירו את כבודם ביום זעם".
תמימות ופשיטות בקיום המצוות
כמו כן צריך להתנהג בפשיטות ותמימות בקיום המצוות, וכמובא בחיי מוהר"ן (סי' נ"א): "התורה "איה מקום כבודו" בלקוטי תנינא סימן י"ב המתחלת כשאדם הולך אחר שכלו וחכמתו יוכל ליפול בטעותים ומכשולים רבים. זאת התורה נאמרה לענין שיחה שהיה מדבר עמי מענין טעותים ומבוכות הרבה וקלקולים גדולים שבאים על ידי שהולכים אחר שכלו וחכמתו. והזכיר אז את בעל המחבר עשרה מאמרות וכו' שטעה ועוות מאוד על ידי חכמתו שאמר שהזקן גבוה כל כך עד שחוץ לארץ אינה יכולה לסבול אור קדושת הזקן. (והגם כי כונתו גם כן להתיר בחוץ לארץ על ידי סם או במספרים כעין תער אבל מכל מקום בזה חיזק את ידי עוברי עבירה המגלחים זקנם במדינות אשכנז). ואחר כך התחיל לומר את התורה הנ"ל עד שגמר אותה.
ואז היה זה אצלי לדבר פלא כי אז לא שמעתי עדיין מעולם שהמחבר הנ"ל אמר טעות כזה, ה' יסלח לו. אך אחר כך דברתי עם אנשים הבקיאים בספרים ובסיפורים כאלה ואמרו לי שהוא דבר מפורסם שאמר כך בעל המחבר הנ"ל. גם שמעתי שבספר שאלות ותשובות באר עסק מביא שטות סברא רעה וכוזבת הנ"ל, וכבר מחו לו במאה עוכלי כל צדיקי וחכמי אמת. ובזה יכולים לראות איך דעת האדם כוזבת ואיך שאסור לסמוך על שכלו כנגד תורת משה שבכתב ובעל פה אפילו כחוט השערה. מכל שכן בדבר כזה שמפורש בתורה איסור גילוח הזקן. ורבותינו זכרונם לברכה אמרו (מכות כ): שעוברין על חמשה לאוין, וכבר הלכה פסוקה שכל דבר שהוא חובת הגוף אין חילוק בין ארץ ישראל לחוץ לארץ כלל.
ויוכל למצוא אחד שעל ידי חכמתו ודעתו יאמר סברא שאינה אמיתית, שיתגלגל על ידי זה שיבואו להתיר חס ושלום איסור כזה חמשה לאוין בתורה, ולחזק על ידי זה עוברי עבירה. אשר ראוי לכל מחבר ספר לצעוק על זה בכל מיני קולות, וצעקת שבר יעורר על פרצה הזאת שנעשה בישראל זה קרוב במדינות אשכנז לעבור בכל יום חמישה לאוין. כי גם במדינות אשכנז אין המנהג הרע הזה מימות עולם חס ושלום, רק הרבה יותר מאלף שנים אחר חורבן בית שני התחילה הרעה הגדולה הזאת לצמוח בהם", עיי"ש עוד.
הרי שיש לנהוג בקיום המצוות ב תמימות ופשיטות, כפי שנהגו אבותינו בכל הדורות, ולא לחדש דברים מעצמינו, ורק לחמשת הצדיקים המופלגים יחידי הדורות היה כח לחדש הנהגות חדשות, וגם הם אינם הנהגות חדשות ממש אלא מיוסדים על אדני הזוהר וכתבי האריז"ל, כמבואר למעיין קצת בעומק הדברים, אבל מלבד זאת עלינו לנהוג בקיום המצוות בפשיטות ותמימות כדרך אבותינו בכל הדורות.
גם בענין האמונה בצדיקים יש צורך בפשיטות ותמימות, וכמו שאמר מוהר"ן (שם): "מה שקשה קושיות על הצדיקים, זהו מוכרח להיות. כי הצדיקים מתדמים ליוצרם, כמובא, וכמו שקשה קושיות על ה' יתברך, כמו כן בהכרח שיהיה קשה קושיות על הצדיק, כי הוא מתדמה אליו יתברך", ולכן לאחר שהאדם התבונן בספרי הצדיק, וראה שהם מלאים כולם עצות נפלאות ודברי התעוררות נפלאים, סתרי תורה והשגות גבוהות, והוא יודע בבירור שהוא צדיק גדול ונשגב, גם אם ישנם דברים מסויימים שאינו מבין, הרי זהו משום שדעתו של הצדיק גבוהה מאוד מאוד מדעתו של אדם זה, ועליו לבטל את שכלו ולהאמין שכל מעשי ודברי הצדיקים הם קודש קדשים.
[1] בחיי מוהר"ן (סי' כ"ד) מובא: "אחר שאמר הענין המבואר בסוף התורה הנ"ל המדבר מדרכי ה' שאי אפשר להבינם שהם בחינת אלו ואלו דברי אלקים חיים, שאף על פי שזה הצדיק הלכה כמותו וזה אין הלכה כמותו, אף על פי כן אלו ואלו דברי אלוקים חיים. וזה הדבר אי אפשר להבין כלל כי הם בחינת רעמים וכו'.
אחר כך בלילה דיבר מזה קצת בשיחתו הקדושה עם העולם ואמר שאף על פי שנמצא בספרי מקובלים תירוץ על קושיא הזאת וכיוצא בזה כי הם רוצים לתרץ מה שזה מיקל וזה מחמיר שזה מחסד וזה מגבורה וכו', על כן באמת אלו ואלו דברי אלוקים חיים, עיין בדבריהם, ואמר רבינו ז"ל אף על פי כן באמת אלו התרוצים אינם כלום למבין קצת. ואמר בזו הלשון "מיר לאז עמיצער זאגין אתרוץ" יחגור אחד מתניו לומר תירוץ על קושיא זאת בפני. כי באמת אינו תרוץ כלל כי זה אומר שהדבר כשר ומותר לאכול, וזה אומר להיפך שאסור לאכלו ואיך אפשר להבין בשכל שדברי שניהם אמת מאחר שכל אחד אומר הדין בהיפך מחברו וכו'.
וכונתו היתה שהתירוצים על קושיות כאלו אין בהם ממש. לא מבעיא התירוצים שבספרי המחקרים שבודאי אין בהם כלום, וכמבואר בדברינו במקום אחר (לקמן תז, תיא) שבשביל זה אסר רבינו ז"ל לעיין אפילו בספרים של המחקרים הכשרים מחמת שמביאין קושיות חזקות גדולות על דרכי ה' ומאריכין בקושייתם, ואחר כך רוצין לתרצה והתירוץ חלוש מאוד ובנקל לסתרו. ועל כן מי שמעיין בהם ורוצה לתרץ הקושיות על ידי שכל יוכל לבוא לאפיקורסות גדול, כי מבין אחר כך שהתירוץ אינו כלום ונשאר בקושיא, על כן אסור לעיין בהם כלל רק לסמוך על אמונה לבד. וכשבא חס ושלום בדעתו איזה קושיא בענינים אלו צריך לידע שאי אפשר לתרצה כי אי אפשר לנו לדעת ולהשיג בשכלנו האנושי דרכי ה' וכו', רק לסמוך על אמונה לבד, להאמין שבודאי באמת הכל נכון וישר, רק שבשכלנו אי אפשר להבין דרכי השם, וכמבואר זה בדברי רבינו ז"ל הרבה. אלא אפילו קצת התירוצים המובאים בספרי המקובלים אמיתיים, שהיו צדיקים קדושים בעלי השגה ורוח הקודש, אף על פי כן אי אפשר לתרץ הקושיא על ידי תירוצים, כנראה בחוש שהתשובה נשאר מעל, וצריכין רק לסמוך על אמונה. וכן על שאר קושיות כיוצא באלו כגון הידיעה והבחירה שמובא גם כן שרוצים לתרצה, ומי שיש לו עינים יראה שאין יכולין להבין התירוץ כלל בשכלנו. על כן אין לנו לכנוס בזה כלל לתרץ קושיות כאלו. וכן הקושיא המובאה בעץ החיים בתחילתו שרוצה בעל ה"שערי גן עדן" לתרצה, ומי שיש לו שכל כל שהוא יראה שהתירוץ הוא ולא כלום, כי סוף כל סוף מסיים שם שלמעלה משם אסור להרהר. אם כן טוב אשר יפה לתרץ הקושיא בתחילה עם זה התירוץ, שאסור לנו להרהר כלל מה לפנים ומה לאחור, ולמה לנו לכנוס בחקירות של עולם התוהו כאלו, ולבסוף לא יתרצו כלום, ומי יודע אם ישוב בשלום.
טוב להשאר תיכף באמונה לבד כי חקירות כאלו כמו הידיעה והבחירה וכיוצא בהן, ובפרט הקושיות שבתחלת עץ החיים אי אפשר לתרצם בשכל אנושי כלל ואסור לכנוס בהם כלל, רק צריכין לידע שאי אפשר לתרצם בשכל אנושי בשום אופן, רק לסמוך על אמונה לבד, כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכיו מדרכינו ומחשבותיו ממחשבותינו.
ועיין נפלאות בדברי רבינו ז"ל בסימן כ"א על מאמר רבותינו ז"ל (ברכות יז.) לעתיד לבוא צדיקים יושבים וכו' שביאר שם איך אלו המבוכות הנ"ל נמשכין משכל המקיף שאי אפשר להשיגו עכשיו בשום אופן. וכן בהתורה "בא אל פרעה" בסימן ס"ד, שמבואר שם שיש קושיות שנמשכין מסוד חלל הפנוי שאי אפשר למצוא בהם שכל ליישבן בשום אופן. וכן בהתורה ויהי מקץ כי מרחמם ינהגם בליקוטי תנינא סימן ז' שמבואר שם שיש קושיות שהם למעלה מהזמן שאי אפשר לתרצם, כי אם ירצה לתרץ אותם יקשה אחר כך עוד קושיא שיהיה חזקה יותר מבתחילה עד שיכול לכנוס בקושיות ותירוצים שלמעלה מהזמן שאין הזמן מספיק לבאר הקושיות והתירוצים שיש שם וכו' עיין שם היטב. וכן בכמה מקומות בספרים שלו הקדושים.
וכן מה שכתוב שם בליקוטי תנינא סימן נ"ב דבר נאה ומתקבל שאמר רבינו ז"ל שמה שקשה קושיא על ה' יתברך זה מוכרח להיות כך, כי על ה' יתברך בהכרח שיהיה קשה קושיות שאי אפשר להבינם. כי אם לאו, רק יתנהג כפי חיוב דעתנו בלי קושיות עליו, אם כן יהיה דעתו כדעתנו חס ושלום. על כן בהכרח שיהיה עליו יתברך קושיות גדולות שאי אפשר לנו להבינם בשום אופן כי דעתו בהנהגותיו מרומם ונתעלה ונשגב מאוד מדעתנו וכו' עיין שם, וכן בכמה מקומות.
הכלל שבכל מקום שמדבר רבינו ז"ל מחקירות וקושיות כאלו אינו רוצה לתרצם בשום מקום, רק כל דבריו הם שהוא זכרונו לברכה בחכמתו הנפלאה מגלה תורה נפלאה בדרך נפלא ונורא מאוד, ומראה לעינים ומבאר לדעת להראות מהיכן אלו הקושיות נמשכין, שמחמת זה אי אפשר לתרצם וליישבם בשום אופן. וכוונתו להראות לדורות שאסור לכנוס בחקירות אלו, כי אי אפשר ליישבם בשום אופן ועל כן כל באיה לא ישובון ולא ישיגו אורחות חיים.
ראה דרכיו וחכם ותבין נפלאות ה', איך מי שרוצה להסתכל על האמת יבין מדעתו שאי אפשר ליישב קושיות כאלו בשום שכל, ואפילו בדרכי המקובלים האמיתיים, רק לסמוך על האמונה, אשרי הזוכה לזה".
[2] עיין בחובות הלבבות עם לב טוב, בהקדמה לשער היחוד, שהאריך בענין זה.
השומרים הבריטיים שעמדו על משמרתם בנמל חיפה, אי שם בשלהי השלטון המנדטורי בארץ הקודש, לא העלו על דעתם כי ספינת המטען העוגנת מולם מהווה מטרה כלשהי למסתננים פוטנציאליים. בסך הכל עמוסה היא במאות טונות של תפוזים ופירות הדר מתוצרת הארץ, מוכנים למשלוח לרוסיה הסובייטית הרחוקה, לא מסתבר שהמטען הזה משמש גורמים עויינים…
מי בכל זאת עקבו אחר הספינה וניסו לנצל כל פירצה אפשרית בכדי להסתנן לתוכה? היו אלו שני אברכים צעירים מירושלים, הלא הם מיודענו רבי אברהם יעקב גולדרייך וחברו המושבע רבי שמואל שפירא, שהידיעה על הספינה העתידה להפליג לרוסיה הביאה אותם עד לכאן.
כל הסער הזה – אך ורק בכדי להגיע לפסגת שאיפתם ומשאת נפשם: להשתטח על הציון הקדוש באומן, הנמצא אי שם בברית המועצות הסגורה והמסוגרת – – –
כל הלילה התחבאו השנים על שפת הים, ממתינים לשעת כושר להסתנן אל סיפון האניה. אולם השומרים בנמל 'שכחו' להרדם על משמרתם, והשניים נאלצו לשוב ירושלימה במפח נפש ולחפש דרכים אחרות כדי להגיע לאומן.
בעוד רבי שמואל שפירא, יליד הארץ, כמעט ולא נקרתה לפניו הזדמנות לנסות לצאת לאומן, הרי שעבור רבי אברהם יעקב גולדרייך היה נסיון זה אחד מני רבים, לאחר שבשנות בחרותו ניסה לא פעם לחצות את הגבול מפולין מולדתו לרוסיה. אולם גם שם עמדו חיילי הגבול בדרכו, וכל עוד נפשו בו נמלט מהם חזרה לפולין.
כארבעים שנה חלפו מאז נסיונות הנפל של ר' אברהם יעקב בפולין, בכל אותן שנים לא הפסיק לכסוף, להתגעגע ולהתפלל, וכאמור אף ניסה כל דרך להגיע לאומן. והנה נפתח סדק צר, כחודו של מחט. אבל למרבה הצער, השער הזה נפתח רק עבור אזרחי ארה"ב בלבד, בעוד שלתושבי ארץ ישראל לא נשארה כל אפשרות להצטרף אליהם.
אך רבי אברהם יעקב וחבריו לא אמרו נואש; הם נסעו לאמריקה בנסיון לקבל אזרחות שתאפשר להם לקבל אשרת כניסה לרוסיה. אבל לאכזבתם, לאחר חודשים ארוכים של שהיה בנכר, חזרה כמעט כל החבורה לארץ, למעט רבי אברהם יעקב עצמו שסירב לקבל עליו את הדין ולא הפסיק מלנסות שוב ושוב.
ביום בהיר אחד נודע לו על אברך חסידי העומד לצאת לבריה"מ לצורך שליחות ציבורית. רבי אברהם יעקב יצר איתו קשר, והוא הסכים לצרפו לנסיעה. השניים הגישו בקשה לקבלת אשרת כניסה לרוסיה, כשבכוונה אין הם מזכירים את העיר אומן. האישור הנכסף התקבל, ובחודש חשון תשל"א עלו השנים בלבבות פועמים על המטוס הממריא למוסקבה.
השלטון הקומוניסטי קיבל את פניהם בדרכו האופיינית, כשהם מצמידים לשניים מדריכי תיירות מטעם ה'אינטוריסט' חברת המעקב הידועה לשמצה, שהפרידו בין השניים ושיכנו כל אחד מהם במלון אחר, מה שהפך את המשימה להתחמק מעיניהם הבולשות ולצאת לאומן – לבלתי אפשרית.
באחד הימים צעדו השניים לבית הכנסת הגדול של מוסקבה, שם ניגש יהודי בעל זקן קצרצר לרבי אברהם יעקב ושאלו ברמיזה: "האם אתם משתייכים ל'נחל נובע'?…" התשובה היתה כמובן חיובית. היהודי זיהה את עצמו כחסיד ברסלב בשם רבי ישראל קרוסונסקי (שמאוחר יותר עלה ארצה) והוא זה שהשתדל לקשר בינו לבין ה'גורמים המתאימים'…
היה זה ביום שני בבוקר. רבי אברהם יעקב נכנס לתחנת המוניות המרכזית כפי שסיכם עם איש הקשר. אולם, למרבה ההפתעה האיש לא המתין לו שם. מוניות באות ויוצאות, ולאיש אין זכר. השעות נקפו, ופחד נורא תקף אותו, שמא לאחר כל היגיעה להגיע עד לכאן, הדרך לאומן תחסם בפניו.
ואז עלו זכרונות מלפני ארבעים שנה והציפו את כל ישותו; כמו בחלום ראה את עצמו משתטח על האדמה בגבול פולין-רוסיה, כשמסביבו נשמעות יריות מחרידות, חייו היו נתונות אז בסכנה ממשית – אילו היו שוטרי הגבול מבחינים בו.
מחשבה מעודדת חלפה כעת במוחו: כאן הרי לא נשקפת סכנת חיים, 'אם אתפס חלילה, בסך הכל אשב במאסר, ואולי אקבל קנס כלשהו'. הוא החליט החלטה נועזת, הוא אינו מתחשב לא עם הק.ג.ב. ולא עם האינטוריסט – – – וממחשבה למעשה, הוא ניגש הישר למונית הראשונה הנוסעת לאומן, שילם סכום מופקע ויצא לדרך – – –
אין מילים היכולות לתאר את הרגע שבו הגיעו לסיומן ארבעים שנות געגועים ונסיונות בלתי פוסקים. זכה רבי אברהם יעקב למה שגדולים וטובים לא זכו בדורו. פחות מחמש שנים לפני הסתלקותו הצליח סוף סוף להגשים את החלום ולהשתטח על הציון הקדוש!
מדוע נחרב בית המקדש?! על איזה עוון גלו בני ישראל בגלות קשה שכזו!? מה גרם לכך שאבדנו מארץ ישראל?!
זו לא רק שאלה על העבר. רבינו הקדוש הרי לימד אותנו שעיקר האבלות מכוונת על ההווה, לשוב מעתה בתשובה ולא לעכב עוד את בנין בית המקדש (ליקוטי מוהר"ן תניינא, סז). זו גם כל מהותה של התענית, להתבונן מהעבר על ההווה, ולא לחזור על אותם טעויות ומעשים שגרמו את החורבן, וכדברי הרמב"ם: "יש ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן, כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה, ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב" (רמב"ם, תעניות ה, א).
ובכן, מה גרם בשעתו את החורבן? – מי שרק לומד מעט בספרי הנביאים רואה לפניו רשימה ארוכה של עוונות ופשעים איומים: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, לצד שנאת חינם, שקר ושווא ועוד. לאחר אזהרות חוזרות ונשנות של כל הנביאים לשוב אל ה' ובהתראה ברורה כי אם לא ישובו – ייחרב הבית והעם יגלה מעל אדמתו, סירבו לשמוע עד שנתמלאה סאתם ונענשו. לכאורה הכל מובן ופשוט. אבל למעשה, הנביא ירמיהו בא ושואל שאלה זו בתוך הפטרת 'תשעה באב' ומתקשה למצוא את הסיבה: "מִי הָאִישׁ הֶחָכָם וְיָבֵן אֶת זֹאת וַאֲשֶׁר דִּבֶּר פִּי ה' אֵלָיו וְיַגִּדָהּ עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ נִצְּתָה כַמִּדְבָּר מִבְּלִי עֹבֵר?!". הוא מחפש את החכמים ואת הנביאים שיואילו לבאר את פשרה של התעלומה הגדולה, על מה אבדה הארץ, וכפי שחז"ל מבארים (נדרים פא). "דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו, עד שפירשו הקדוש ברוך הוא בעצמו", אף אחד לא היה יכול להעלות על דעתו מדוע אכן נחרבה הארץ, מלבד הקב"ה בעצמו.
והדבר מפליא: הלא ירמיהו בעצמו מתנבא בעשרות נבואות על החורבן ומפרט בדיוק את העוונות שיגרמו לכך, ולא זו בלבד אלא שבנבואה זו עצמה הוא מקדים בדברים נוקבים על עוצם הפשעים שהיו שם "מדוע הכעיסוני בפסליהם בהבלי נכר", "כי כולם מנאפים עצרת בוגדים, וידרכו את לשונם קשתם שקר ולא לאמונה גברו בארץ" ועוד ועוד – האם אין בכל אלו סיבה מספקת לאבדן הארץ?!
והפליאה הגדולה ביותר היא תשובת הקב"ה: "ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם ולא שמעו בקולי ולא הילכו בה", וחז"ל מפרשים שם, שהכוונה לכך שלא בירכו ברכת התורה תחילה. דומה שאין פליאה נשגבה מזו: מדובר בבני אדם שעוברים שלוש עבירות חמורות ושאר תועבות, ו'סוף סוף' מצאו את פשעם, שלא בירכו ברכת התורה?! אתמהה!
רבי נתן (ליקוטי הלכות, ברכת השחר ה, ז) מגלה לנו את הסוד:
נכון, הם נפלו, הסתאבו, השחיתו והתעיבו. אבל מדוע לא התעוררו לחזור בתשובה? מדוע אכן לא שמעו בקול מוכיחיהם? מדוע יצאו מרעה לרעה והגיעו למקום שהגיעו? זוהי שאלת הנביא.
ועל כך הוא משיב בשם ה': חסרה להם נקודת השמחה בעצם היותם בני ישראל, חסרה להם תורת ההתחזקות שלאחר נפילה! לאחר שקלקלו כל כך במעשיהם, לא היו מסוגלים להבין שגם עתה יש בהם נקודת קדושת ישראל, ושעדיין רב המרחק ביניהם לבין אומות העולם. הם לא יכלו להשיג שעדיין אהבת ה' בוערת אליהם להשיבם ולרחמם, ומשום כך הם אפילו לא ניסו לשוב והיו בטוחים שאין חפץ לה' בפושעים וחוטאים שכאלה. מכאן הייתה הדרך פתוחה להמשך נפילתם מבלי לשוב בתשובה.
זוהי הכוונה 'שלא בירכו בתורה תחילה' – הם לא היו מוכנים לברך גם בעת ירידתם האיומה את ה'אשר בחר בנו מכל העמים'!
"כי עיקר הקלקול שלהם היה שנפלו בדעתם כל כך עד שלא ידעו להבחין בין קדושת ישראל לזוהמת הגויים, עד שלא ברכו בתורה תחילה שהוא 'אשר בחר בנו מכל העמים', כי לא האמינו בזה מחמת שידעו בעצמם עוצם קלקולם, על כן אמרו נהיה כגוים" (שם).
מה גרם להם לטעות כל כך?! התרחקותם מצדיקי האמת, הנביאים שבדורם. שכן, בן אנוש אינו יכול להשיג דרכי ה' ועוצם רחמנותו. לפי משפט בשר ודם הרי שהחוטא אבדה תקוותו, ורק הצדיקים שיודעים דרכי הבורא הם אלו שמגלים לנו את יקרת חביבותו גם לרחוק ביותר, ואת עוצם האהבה שיש לקב"ה אליו להשיבו ולהחזירו בתשובה מעומק ירידתו ונפילתו האיומה.
כך, ששורש כל הגלות ועומק צרת החורבן הוא פגם אמונת חכמים. לו חָכְמוּ אז בני ישראל לבטל עצמם לצדיקים ולהאמין בתקוותם, כי אז היו חוזרים בתשובה ומתחילים מחדש וכל החורבן היה נמנע. "וכל זה מחמת שהיו מרחקים עצמן מאד מצדיקי אמת ולא ביטלו דעתן אליהם, שהם [הצדיקים] יודעים למצוא הנקודה טובה בכל אחד מישראל אפילו אם נפל כמו שנפל רחמנא ליצלן, ועל ידי זה הכל יכולין לעלות, והעיקר על ידי שמכניסים בכל אחד מישראל שיברך ויודה על חלקו שהוא מזרע ישראל ולא עשני גוי. ובני ישראל פגמו בזה על ידי שלא בירכו בתורה תחילה, ועל כן על ידי זה דייקא אבדה הארץ" (שם).
גם עתה כאשר אנו באים לשוב בתשובה בתשעה באב ולהתחיל מחדש, כאשר אנו באים לאונן ולקונן על חורבן בית מוחנו ששועלי תאוות ומידות רעות מהלכים בו והורסים אותו – עלינו לבכות ולצעוק בעיקר על כך, שלפחות מעתה נקשיב ונאמין לדברי הצדיקים, אשר פאר ויופי דבריהם כל כך נעלם מאתנו. נתאבל ונבכה ונשתוקק להאזין מעתה לדבריהם שמעוררים אותנו לייקר את נקודת יהדותנו, נשאג על העלמת יקרת מעלת דבריהם מאתנו, ושמעכשיו נאמין להם שה' אתנו עמנו ואצלנו ועל ידי זה נזכה לשוב בתשובה שלימה.
לקראת יום היארצייט של הרה"ח ר' שמואל שפירא שחל ביום שביעי של פסח, נביא הפעם את סיפור התקרבותו לאורו של רביה"ק.
שרשי משפחת שפירא בה אנו עוסקים נטועים באדמת ליטא והיא מתייחסת לאותו גאון וצדיק ר' לייב מהעיר קובנא, המכונה "ר' לייבאלע קאוונער". נכדו, ר' חיים יעקב שפירא, שנתגדל בבית זקנו שכן אביו נפטר בצעירותו, ששימש אף הוא ברבות העיר קובנא, עלה יחד עם כל בני משפחתו לחונן את עפר ארץ הקודש, ותיכף בבואו הכירו בגדולתו ומינהו לראב"ד בבית דינו של הגאון ר' שמואל סלנט.
את כל משפחתו, בהם גם נכדיו, העלה ר' חיים יעקב אתו לארץ הקודש, כאמור, מלבד בנו ר' דוד, אשר מחמת סיבות שונות נשאר בחו"ל.
בנו של ר' דוד, ר' שלמה יצחק, היה איש מורם מעם, מרבה בתעניות ובסיגופים לרוב, וכיהן כשמש בביה"ד וכספרא דדיינא. אך לצער כל המשפחה נפטר בצעירותו, בחיי אביו, בשנת תרצ"ג, כאשר הוא רק בן ארבעים ושש בפטירתו, בהותירו אחריו אלמנה שבורה ויתומים רכים.
* * *
בן היה לר' שלמה יצחק ושמואל שמו, והיה שמואל זה לשם דבר אצל כל מכריו ואוהביו, דוגמא להתמדת ויגיעת התורה ובעל מדות תרומיות שהקרינו על כל סובביו.
בישיבת "עץ חיים" הירושלמית בה למד, תלו בו רבותיו תקוות רבות. ראש הישיבה הנודע הגאון ר' איסר זלמן מלצר, היה תמיד מפליג בגדולתו, כי גם אילו היה שמואל בישיבות הגדולות בליטא גם אז היה נחשב בין המצויינים. כן היה רגיל לקום לכבודו כאשר עבר על ידו, כך גם בליל שבת קודש, כשהיו מתפללים בביהכ"נ שבבתי ברוידא'ס, שכונת מגורם, היה רגיל ר' איסר זלמן להמתין עד שר' שמואל יגמור את תפילת הלחש ולברכו בברכת "שבת שלום".
* * *
פטירת אביו היתה עבורו מכה קשה ובהיותו בחור מבוגר, כבן תשע עשרה וחצי, הרגיש בנפשו כי האחריות על עתידו מוטלת על כתפיו, ובאשר נפשו כמהה אל ה' בכל מאודו, חיפש איה הדרך בה ימצא אורו יתברך.
והנה אנה ה' לידו, ובעברו יום אחד על יד ה'גניזה', צדה עינו ספר קטן מבצבץ מבין הערימות, בתשוקה בלתי מוסברת שלח ידו לקח את הספר והחל לקרוא בו.
"השתפכות הנפש" היה שמו של ספר זה, והוא גרם אצל ר' שמואל לטלטלה עזה, כאשר גילה עולם חדש וסוף סוף מצא כיצד יוכל להרוות את נפשו הצמאה המשתוקקת עד כלות…
בחום אימץ את הספר לחוק לימודיו, והגה בו שוב ושוב, עד שהחליט שהוא חייב למצוא את אלה ששייכים למחבר ספר נפלא זה.
לא זמן רב ארך לו החיפוש, באשר למד בישיבת "עץ חיים" הירושלמית כאמור, בה כבר יצא שמע אחד מהבחורים המצויינים ושמו ישראל נחמן אנשין, כי הוא כמו אביו ר' שמואל מאיר, נמנים על חסידי ברסלב, ובמהרה מצא עמו שיח משותף להתעלות בסולם העולה בית קל ע"פ דרכו ועצותיו של רביה"ק ותלמידיו.
* * *
כך שעוד בתוך שנת האבל על פטירת אביו, החליט ר' שמואל בנפשו כי מקומו הוא תחת צל האילן הגדול רבינו נחמן מברסלב זיע"א, ומאז החל ללמוד בתשוקה גדולה ובאש להבה את כל ספרי רביה"ק ותלמידיו, והם נכנסו בלבו הטהור כחצים יוקדים שהלהיבו את נשמתו הבוערת בהתבטלות גמורה להשי"ת וצדיקיו.
בתחילה ניסה להסתיר את היותו 'ברסלב'ר חסיד', בעיקר משום שבירושלים דאז, לא הסתכלו בעין יפה על החסידים הללו שאין להם רבי חי, מה גם שלא רצה לצער את אמו האלמנה שהיתה ממשפחה ירושלמית שורשית בלי שום קשר לחסידות.
בחודש אלול של אותה שנה, שנת תרצ"ג, עשה הבחור שמואל את דרכו, לראשונה בחייו, אל עבר אתרא קדישא מירון, להשתטח על ציון קדשו של התנ"א הרשב"י, באשר למד וגילה סודו הנורא כמבואר בין בתרי תורת רביה"ק, שם בילה את רוב החודש בתורה ותפילה, קימת חצות והתבודדות בשדות ויערות של הרי מירון, שם גם נודעו לו יותר ויותר פרטי ההנהגות של חסידי ברסלב.
לקראת ימי ראש השנה היה עליו לחזור לביתו, אך לבו ורצונותיו טלטלו את נפשו העדינה, באשר ידע גודל החיוב להיות ביום הכסא – ימי ר"ה בקיבוץ של אנ"ש, שהתקיים באותן שנים בעיר העתיקה בירושלים, אך בני משפחתו עדיין אינם יודעים כלום מכל התקרבותו ושייכותו לאותם בני עליה, חסידי ברסלב.
לאחר התלבטויות קשות החליט ר' שמואל כי לא יודיע כלום לאמו ולמשפחתו לפני ראש השנה, רק הכין פתק ובו כתב שלא יחכו עליו לקידוש ולא ידאגו עליו, כי הוא יאחר לסעודה. פתק זה החביא מתחת למפה ליד החלות, בחשבו כי בוודאי יעשו קידוש וימצאו את הפתק.
למעשה, חיכו בני המשפחה שר' שמואל יחזור מביהכ"נ וכאשר התאחר הזמן החלה אווירה של פחד לשרור בבית, להיכן נעלם שמואל יקירם?!
מודאגים יצאו לחפש בכל בתי הכנסיות שבסביבה וכשלא מצאוהו הלכו לביתו של ר' פייבל אפטייקר, סבו של ר' יונה לבל, שהיה מטפל בצרכי המשפחה לאחר פטירת ר' שלמה יצחק, והחלו לשפוך את צערם כי ר' שמואל עוד לא חזר מביהכ"נ ומי ידוע מה עלה בגורלו…
כשמוע ר' פייבל את צעקתם, נזכר איך שראה את ר' שמואל מסתובב יחד עם נכדו ר' יונה, ותיכף מיהר להרגיע את בני המשפחה כי כנראה הוא נתפס יחד אתו לחסידי ברסלב ומחמת כן מאחר הוא את בואו. עלו לשלום אל בתיכם, הורה להם באבהיות, וסעדו את סעודת היו"ט, כי איני יודע מתי יחזור, אם בכלל…
ואכן כאשר נגשו לברך את ברכת המוציא על החלות מצאו את הפתק והבינו כי ר' פייבל צדק, וכי שמואל יקירם נתפס לחסידי ברסלב…
* * *
פרסום דבר התקרבותו עורר סערה רבה בקרב תושבי השכונה ומחוצה לה, ובמיוחד בקרב בני משפחתו.
גם רבו ר' איסר זלמן מלצר, כאשר הבחין כי שמואל המצויין הפסיק להשתתף בסדרי הלימוד בישיבה, ולשאלתו להיכן נעלם סיפרו לו כי התקרב לברסלב'ר חסידים. הצטער מאד לשמוע את הדבר, בהתבטאו כי הפסידו את גדול הדור הבא… ומיהר לשלוח שלוחים להניאו מדרכו החדשה. אך ר' שמואל כמובן לא שת לבו אליהם, רק אחז בפלך השתיקה הנצחית שלו, והמשיך בדרכו החדשה.
בראות זאת ר' איסר זלמן נענה מתוך צערו כי רב ואמר, כי מי שקירב אותו לברסלב לא ינקה מהגיהנם… כאשר שמע זאת ר' שמואל עצמו, נענה בחיוך ואמר: "בודאי שלא יצא שכן כלל לא ייכנס לשם…"
כך גם רמי"ם אחרים בעץ חיים היו באים לעיר העתיקה לנסות לדבר על לבו, אולם כדרכו הנצחית שמע את כל דבריהם אך לא ענה להם דבר.
כאשר ראו שר' שמואל אינו שת לבו לדבריהם, העלו בדעתם עצה נועזת: באשר ידעו כי בחור ירא"ש הינו ובודאי לא ירצה לצער את אמו האלמנה, אשר על כן הלכו אליה ושכנעו אותה כי כל כוונתם רק להציל את בנה, ועצתם היא שעל אף אהבתה אותו, צריכה לעשות מסירות נפש שלא יימשך אחר הכת… לכן תגזור עליו בגזירת כיבוד אם, כי אם לא יעזוב את ברסלב לא יוכל שוב להיכנס הביתה.
כמובן, היתה זו אחת מהמניעות הקשות ביותר בשבילו, שכן מצד אחד עז חפצו להתעלות בעבודת ה' אך מצד שני היאך יוכל לצער כל כך את אמו האלמנה.
ובאשר ידע כי שום כח המכריח לא יוכל לנתק אותו ממקור חיותו, וגם ידע ולמד על גודל כח התפילה, החל מאותו יום להרבות ולהפציר מאביו שבשמים שתומתק מניעה זו.
ואכן בסייעתא דשמיא עצומה, ניחמה אמו על החלטתה ושוב הרשתה לו לחזור לביתו לכבדה כמקדם.
* * *
עוד מסופר על גודל אהבתה של אמו אל בנה ר' שמואל.
היה זה בשנת תרצ"ז. ערביי ירושלים המשולהבים ערכו פוגרום נורא בתוככי העיר העתיקה.
ובאשר ביהמ"ד של חסידי ברסלב, בו ישב ר' שמואל במשך כל היום ועמל בתורה ועבודת ה', עמד ברח' חברון, החליטה אמו של ר' שמואל לבקש ממנו שיחזור לביתו, בעקבות הסכנה הגדולה השוררת ברחובות קריה.
חצר בית הכנסת היתה סגורה בשער של ברזל, כנראה בעקבות המצב, וכאשר הגיעה אמו, היא ניסתה לדפוק בכל כחה כדי שיבוא מאן דהו ויפתח לה את השער. אך ר' שמואל שהיה באותה שעה עסוק בתפילתו בקולות ובהתלהבות כדרכו לא שמע זאת, ורק משצעקה בקול גדול את שמו כמה וכמה פעמים הצליחה לעורר אותו מעבודתו, ותיכף מיהר לפתוח לה את השער, ולא זז משם עד שביקש ממנה סליחה ומחילה, על כך שהיתה צריכה להטריח את עצמה עד לכאן וגם שלא שמע לפתוח לה תיכף…
* * *
לעומת בני המשפחה שלא ראו את התקרבותו בעין יפה, ואף ניסו להניא את לבב אמו נגדו, נעמד לצדו דודו ר' אריה לוין שראה בנפשו הכמהה, וידע כי רק לטובה כוונתו ובכך הוא מוצא נוחם לנשמתו, ובכל עת היה מגשר בינו לבין שאר בני המשפחה ולהרגיע את הרוחות.
כן מסופר, כי בעת שהכניס ר' שמואל את בנו בכורו לבריתו של אברהם אבינו, רצו בני המשפחה שיקרא את שם בנו על שם אביו, והוא בגודל תבערת לבבו כמובן שרצה לקרוא על שמו של רבינו הקדוש, לבסוף החליט לשלב את שני השמות יחד.
אך בני המשפחה לא נרגעה רוחם בכך, וכמה נשים החליטו לרדת לאמו של ר' שמואל, שהיתה נמצאת באותה שעה מתחת לביהכ"נ "מארמערישע" שם התקיימה הברית, בבית המחותנת מרת קרישבסקי ע"ה, וצעקו עליה כי רק היא אשמה בשתיקתה בכך שר' שמואל עושה דברים מבוהלים כאלו, ורק בידה הכח לשנות אותו…
ר' אריה לוין שהבחין בסערה שנוצרה, מיהר לרדת אחריהן אחר שהן עזבו את הבית, ניגש אל האלמנה המבוהלת ואמר לה, שלא תשמע מכל מה שהן מספרות, כי הוא מכירו ויודע כי כוונתו טהורה ומכוונת בלתי לה' לבדו, ובכך הרגיע אותה…
והיה ר' שמואל תמיד מפליג בשבח דודו ר' אריה שהיה לו למשיב נפש בשנותיו הקשות, וחש כל ימיו הכרת הטוב לכל מה שעשה.
וכשהיה ר' אריה מגיע לבית חתנו הרב אלישיב, ביקש ר' שמואל מבנו שיודיעו כאשר הוא יורד את המדרגות בחזרה לביתו. וכאשר הודיע לו על כך מיהר לרדת בעקבותיו והלך אתו ללוותו כברת דרך ארוכה.
כך גם בעת הלווייתו של ר' אריה, הלך ר' שמואל רגלי את כל הדרך משכונת כנסת.
* * *
גם דודו ר' צבי פסח פראנק, מרבני ירושלים, היה נזהר שלא לצערו בדרכו החדשה.
* * *
עם השנים הכיר ר' שמואל את שאר חסידי ברסלב, ביניהם ר' יו"ט זלוטניק משערי חסד ועוד.
כן היה הולך יחד עם ידידו ר' ישראל נחמן אנשין לשיעוריו של ר' שמואל הורביץ.
עד שעלה ארי מבבל, החסיד ר' הירש ליב ליפל, ור' שמואל בכיסופיו העזים נמשך אחר עבודת ה' המופלאה שלו יחד עם שאר העובדים שהתגודדו סביבו.
* * *
כך עלה ונתעלה בדרכי הקדושה, עד כי בא קץ ביום שביעי של פסח שנת תשמ"ט, בו עלה השמימה במעלות קדושים וטהורים כזוהר הרקיע מזהירים.
תהא דרכו היוקדת לאור לנו בכל תהלוכות חיינו, ותהא נשמתו צרורה בצרור החיים
בפרשת ויצא אנו קוראים על לידת שנים עשר השבטים שבטי ישורון בני יעקב אבינו.
הבן השמיני נקרא "נפתלי", כי רחל אמרה "נפתולי אלקים נפתלתי עם אחותי גם יכולתי", ופירש רש"י: "לשון עקש ופתלתול, נתעקשתי והפצרתי פצירות ונפתולים הרבה למקום להיות שוה לאחותי; גם יכולתי – שהסכים על ידי".
על דברי רש"י הללו כותב מוהרנ"ת (ליקוטי הלכות תפילין, ה, מג): "והבן הדברים היטב אם תרצה לחיות חיי עולם, כי אי אפשר לבאר הכל בכתב. ותפרש לך בלשון לועזית פירוש המלות של 'נפתולי אלקים נפתלתי' על פי פירוש רש"י הנ"ל. לשון עקש ופתלתול וכו', ואז תבין עד היכן עד היכן צריכין להתחזק בהתבודדות ושיחות בינו לבין קונו, אף על פי שתהיה בדרך עקש ופתלתול כמה פעמים בלי טעם וריח".
שכן כמבואר בזוהר הקדוש, ישנם שלשה סוגי תפילות: תפילה למשה, תפילה לדוד ותפילה לעני. תפילת העני חשובה יותר מכולם, וכאשר העני נעמד להתפלל ולשפוך נפשו לה', הקב"ה מתעטף לשמוע את תפילתו, וזהו 'ולפני ה' ישפוך שיחו' שתפילת העני מגיע ישירות לה' בעצמו בלי שום מונעים ומעכבים, וכל חיל השמים שואלים אלו לאלו במה הקב"ה עסוק ומשתדל עכשיו, ועונים להם כי ה' מתייחס עכשיו באהבה אל תפילת העני.
וממשיך רבי נתן, כי מדברי הזוהר האלו יש ללמוד לעצמנו חיזוק עצום להתחזק בעבודת התפילה וההתבודדות, קל וחומר מתפילת העני שהוא מתפלל מעומק לבו על צרכיו הגשמיים החסרים ומעיקים לו, לא כל שכן כאשר אדם מתחיל לרחם על עצמו והוא מרגיש את הדוחק שלו במעשים הטובים ובוכה להקב"ה וכביכול יש לו טענות על זה שה' לא מקרב אותו אליו, עד שהוא מתעורר בבכיה בגלל זה, כמה וכמה חשובה תפילה זו, והיא יקרה יותר מכל התפילות שבעולם.
שכן העניות האמיתית היא העניות בתורה ובמעשים טובים, כמו שאמרו חז"ל "אין עני אלא מן הדעת", היינו הדעת האמיתית והנצחית שיזכה האדם להפנים כי כל העולם הזה הבל והעיקר לחטוף עוד ועוד תורה ותפילה ועבודת ה'.
והעיקר הוא העקשנות כמו שלומדים מרחל לפי דברי רש"י הנ"ל, שאסור להתייאש גם אם נראה שכמה שמתפלל ומבקש – אינו נענה, שכן בעולם הזה ובגוף הגשמי אי אפשר לדעת אם כבר פעל בתפילתו, ובאמת יש לדעת כי אפילו אם לא פעל רק חוט השערה כל ימי חייו גם זה יקר מכל חיי העולם הזה.
ימי הפורים קרבים ובאים, קדושת מרדכי ואסתר קרבה ובאה, פורים חדש בא לעולם, קדושות נוראות ותיקונים עצומים שעוד לא היו עדיין בעולם.. והימים האלו נזכרים ונעשים בכל שנה ושנה, בהתגלות חדשה ונפלאה שלא כדוגמתה, ביתר שאר ויתר עוז…
שבת שקלים – זה ה'קול קורא' הראשון, ההתנוצצות הראשונה של ימי הפורים הנשמעים ועולים מקול הקריאה המתעוררת מפרשת השקלים, וכאשר ב'אחד באדר משמיעין על השקלים', הרי שבאורם ועוזם של שקלי הקודש הללו אנו נכנסים אל הקדושה, "משנכנס אדר מרבין בשמחה", בשמחת עולם על ראשינו ותחילת קדושתינו.
והנה כבר התגלה בעולם סודם של ימי הפורים, פורים ממש, כפי שהם בעצם מהותם, מה שהחל והואיל לגלות אור האורות, רבינו הקדוש רבי נחמן מברסלב, ופתח פיו בחכמה עילאה דעילאה: "כִּי מִתְּחִלָּה הָיוּ כָּל הַהַתְחָלוֹת מִפֶּסַח, שֶׁהוּא יְצִיאַת מִצְרַיִם. וְעַכְשָׁו וְכוּ'. וּפָסַק בְּאֶמְצַע וְלֹא סִיֵּם דְּבָרָיו"…
ומעתה, אם כל ההתחלות הם מקדושת הפורים, הרי שקדושת שבת שקלים היא התחלת ההתחלות, משבת קודש זו מתחיל לבקוע ולזרוח באור יקרות אורם הזך של ימי הפורים הקדושים והנוראים הבאים עלינו לגאולה ולישועה.
* * *
כי סוד ה'מחצית', מחצית השקל, והתיקונים הנשגבים שנעשים על ידיהם הוא סוד נעלם מסתרי הבריאה, דבר שאבות העולם מצוקי ארץ ואפילו משה רעיא מהימנא נתקשה בו, עד ש"הראהו מטבע של אש ואמר לו – כזה יתנו".
ואת הסוד הזה הולך ומגלה אור פני יהושע, אור הלבנה הנחצית ונסתרת כל הזמן מחדש, אשר לו נגלו נסתרות, מזיו והוד מקיפי האור שבעתיים אור פני משה רבו הנשפעים עליו בכל עת ועת, ואשר כל קדושת הפורים נמשכת על ידו, בסוד הנרמז "עיירות המוקפות חומה מימות יהושע בן נון", ובהלכתא רבתא דיליה, בהלכות תפילת המנחה הלכה ז' גילה סוד ה'חצי' וה'מחצית'.
שם חושף הוא בזרוע ידו ועוזו ומאיר לארץ ולדריה עליה עד היכן עולה ומגעת קרבנות המחצית, כי בעוד כל הקרבנות באות שלימות, קרבן מנחה עשירית האיפה, היא מנחת העני הבאה חצויה וקריבה בשפלות והכנעה בחלישות ובלב נשבר ונדכא, ומחמת זה היא עולה עד למעלה למעלה והיא הרצויה והעליונה ביותר המעלה את כל הקרבנות.
כי על כן, כדי שיכנסו לפני ולפנים האורות הנשגבים של ימי הפורים, כדי שיופיעו עלינו מרדכי ואסתר במלוא הדרת קדושת שמחת שמחתם, כדי לזכות להתבשם מריח בשמיו נועם נעימותו של רוח אפינו משיח ה', מוכרחים להקדים את נתינת השקלים, לשקול ולחצות את עצמינו ואת עצמיותינו עד דכדוכה של נפש, לבטל את מציאותינו לנוכח זולתינו עד כלות ולהיכלל ולהתחבר אל כלל הנפשות ברשפי אהבה ורעות ללא שיור.
וככל שמתפוררת הישות והמציאות לפרורי פירורים, והאדם מכיר בעניותו ואפסיותו באמת ושש ושמח ומייקר כל פירור ופירור של רצון דקדושה, כך יותר ויותר הולכת ומתגלית ונשפעת אור והארת קדושת פורים בעולם.
וכל זאת ועוד, מאותם חצאי השקלים שנשקלים על ידי כלל נשמות ישראל וניתנים אל ידיו של משה, מהלב החצוי הנשבר לרסיסים אבל יחד עם זה הוא כוסף ובוער כאש להשם יתברך, מנתינת הלב הזה "מהמטבעות של אש" בונה משיח ה' את מקדש ה', משכן השכינה, ובהם הוא מצרפם ומאחדם בשורשם העליון בבורא יתברך באחדות גמורה בקשר אמיץ ונצחי שלא יפרד לעולם.
ומקדושתם העליונה של מחצית השקלים הללו משם אנחנו שואבים את מקור הכוח העוז והגבורה את אש הקודש להתחיל ללחום את מלחמת ה' למחות את זכר עמלק, להכניע את קליפת המן האגגי. אשר כל שורש אחיזתו ויניקתו היא מהפירוד והפיזור, "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד". כשהנפשות פונות כל אחד לדרכו ואינם מסבירות פנים זה לזה, כשכל אחד ואחד בונה במה לעצמו הולך ומתגדל רחמנא לישזבן המפריד והנרגן הגדול, ומחשבותיו ממלאות את החלל.
ואז מנסה גם הוא לשקול את שקליו על ידי עושי המלאכה, להשליט ולנשא את תאוותיו ותועבותיו בעולם עד כדי להשמיד ולאבד מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד.
אבל איש בער לא ידע, כי צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה, וכבר קדמו שקליהם של האיש רב החסד עליון למלכי ארץ המתנשא לראש בעטרת זהב גדולה, אשר יחד עם תלמידו הגדול נאמנו אסתר הנלקח לבית אחשוורוש, לוחמים להכרית והכניע את ראשית גויים עמלק, להוציא את הניצוצות שבעלו מפיו, להפוך הכל לטובה את הירידות לעליות והעוונות לזכויות, וליהודים היתה אורה ושמחה ששון ויקר.
– אני כל כך רוצה לעשות תשובה באלול, ומרוב לחץ איני יודע מה לעשות?
בתו של רביז"ל 'אדל', התבטאה פעם ואמרה "באלול בוערים ובוערים ולא עושים כלום", מסתובבים באלול רוצים להתחדש, אבל לא יודעים איך להוריד את הרצון למעשה.
מובא בזוהר הקדוש שיעקב ועשו חלקו ביניהם את שנים עשר חדשי השנה. יעקב לקח את החודשים תשרי, חשוון, כסלו, ניסן, אייר וסיון, ועשיו לקח את החודשים טבת, שבט, אדר, תמוז, אב ואלול. לאחר מכן החכים יעקב ולקח מחלקו של עשו ב' חדשים, חודש אדר שנהפך מיגון לשמחה, וחודש אלול שנהפך לחודש הרחמים, שעל זה זעק עשו 'ויעקבני זה פעמיים' כי יעקב לקח ממנו שני חדשים.
והנה בכל שנה ושנה מתחדשת עלינו המלחמה בין יעקב לעשיו בעניין חודש אלול, כי עשו רוצה לקחת חודש זה לעצמו, שלא נדע מהנעימות שיש בעבודת התשובה, והוא מצייר לנו חודש זה כחודש מעיק שמצפים כבר לסיומו – הבה ונתחכם גם אנו בני יעקב, לקחת מעשו את חודש אלול ונבין שחודש זה הוא חודש ההשפעות של רחמים.
אלא שהעיקר תלוי בזה שנלמד ונעסוק בספרי רבינו בעניין חודש אלול [אשר קיצורם מובא בספר אוצר היראה], כי בלימוד ספרי הצדיקים מקבלים ציור אחר לגמרי על חודש אלול ועל המושג של תשובה.
– מהו באמת עיקר עבודת חודש אלול?
עיקר מהותו של חודש אלול הוא להתכונן ליום המלוכה בו אנו נכתיר את השם יתברך להיות המלך. כי אם אמנם השם יתברך הוא מושל בכל, אבל עדיין הוא לא מלך, כי אין מלך בלא עם, עד שאנו נסכים לקבל על עצמנו את ההבנה שהוא המושל, והכל ממנו, וממילא לו יאה לקבל את כל הכבוד שבעולם, ומעתה אנו מצייתים רק לקולו, כי אנו מעוניינים שיתגלה כבודו בעולם.
וזה בדיוק מה שעושים באלול, במשך חודש ימים מתכוננים להבין בצורה נכונה ואמיתית, מה פירוש "הכתרה", מה משמעות המילים "אין מלך בלא עם", איזה כוונה נכניס בליל ראש השנה כשנזעק "מי זה מלך הכבוד…".
זה מלחיץ? אולי משום שאיננו מבינים מה פירוש מלך, ומה פירוש שאנו זוכים להמליך אותו. לכן אנו נלחצים, פשוט לא הבנו נכון את מהותו של החודש, והוא התעוות אצלינו.
– מה זה באמת "מלך הכבוד"?
פעם עמדת ליד אישיות גדולה וחשובה, כמו צדיק עצום, פוסק הדור וכדומה? מצד אחד הרגשתָּ תחושה מלאה ביראת כבוד, ומצד שני, תחושה של התקשרות מלאה באהבה וחיבה ורצון להיות כמה שיותר קרוב.
אפילו יותר מכך – הרגשתָּ תחושה של 'כבוד עצמי', שאתה זוכה לעמוד הכי קרוב אליו.
ותאר לך גם, שהוא בעצמו פתאום פונה אליך, מבין כל המקורבים הסובבים אותו, ואומר לך: "יעקב, יש לך איזו בעיה? אתה יכול לשאול כל מה שאתה רוצה!" או שהוא פונה אליך בפניה אישית ומבקש ממך שתגיש לו כוס תה, איך היית מרגיש? היית מתמלא בתחושת שמחה וחשיבות, ובתחושות משותפות של יראה מחד ושמחה גדולה מאידך – היית ניגש למלא את בקשתו.
אלו הם התחושות שאנו אמורים לעורר אצל עצמנו בחודש אלול. לעורר במח ובלב מחשבות של הערכה כלפי ה', להכיר בכבודו, לשים לב שאנו עומדים לידו כל הזמן [זה אמנם יראה ופחד, אבל הם מלאים בהתקשרות ואהבה], ובעיקר לשים לב שהוא בעצמו פונה אלינו ופושט לנו יד עם המון רחמים, ומבקש שנעמוד יותר קרובים אליו ונקיים עוד מצוה, והוא גם מתחנן אלינו שנדבר איתו, כי הוא מצפה ורוצה להקשיב לכל תפילה שלנו.
וכי יש תענוג יותר גדול מזה, שאנו עומדים ליד "מלך הכבוד" ומקבלים ממנו כבוד ותשומת לב?!
וכעת, דע לך, שכל רגע שאתה חושב כזה מחשבה כזו – מהכבוד שלו, או מהכבוד שלך להיות משמשו בקודש, בזה בעצמך הנך מכתיר אותו ועושה אותו למלך.
וזהו עיקר עבודת חודש אלול. אתה לומד, מתפלל, אומר תיקוני זוהר, עושה מצוות, תחשוב רגע למי אתה עושה כל זה, ותמשיך.
ואם אתה שבור ונפול בדעתך, תיזכר שהמלך מביט עליך בעיניים מלאות חמלה. ובמחשבה זו, עשית תשובה, ואתה חוזר להיות הבן האהוב שלו…
אם תחשוב על זה, במשך חודש אלול, ובימי ראש השנה, תזכה בוודאי לכתיבה וחתימה טובה.
היסוד לשלום ביתו של האדם הוא רק ההבנה שכל העבודה היא לא אצל השני, אלא רק אצלי ומול השם יתברך. רק אז נוכל להתקדם. נכון שזה מאד נוח להאשים את בן הזוג השני, זה נותן תחושה של מלאות, הרגשה של רגיעה, אבל זו היא רגיעה מדומה. "החזרתי לו מנה אחת אפים, לא נשארתי חייבת. הראיתי לו שאני לא שפחה פה בבית", "חינכתי אותו". משפטים מוכרים, לא?
כן, זהו טבעו של האדם. אבל צריך לדעת שאם האדם אינו עובד על מידותיו הוא יורד. כותב הרב יעקב מאיר שכטר בספרו "ונכתב בספר" שהיום לא כל כך מודעים לכך שעבודה זו של זיכוך המידות, היא עבודה רצויה לפני המקום, זה לא עניין של מה בכך. עניין זה של כפיית היצר בתחום המידות הרי הוא בגדר עבודת ה' ממש. הוא מביא שם דוגמא נפלאה. כידוע, בחודשי הקיץ עוסק עם ישראל בפרקי אבות, שהיא מסכת מלאה בעבודה על מידות האדם. שואל הרב מברטנורא: מדוע פתחה המסכת במילים "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע"? הרי היה ראוי לקבוע את הדברים האלה בתחילת מסכת ברכות, שהיא תחילת התורה שבעל פה. שם היה יותר מתאים לכאורה להודיע שזו התורה שמסרה משה ליהושע. למרות זאת קבע רבי את המילים הללו דווקא במסכת אבות. הסיבה לכך היא שרבי רצה לקשור את המלים האלה דווקא בעבודה על תיקון המידות, כדי ללמדנו שעבודה זו של תיקון המידות גם היא מן התורה.
העבודה היקרה הזו של טיהור וזיכוך המידות שקולה כנגד לימוד התורה, שהרי המידות הן ככלים, אשר על ידן האדם יכול להכיל את אור התורה. הן הכלים אשר בזכותם יוכל לבצר את שכלו, לבצר את דעותיו, לבצר את אמונתו, וללכת בדרכי השם באמת בלי טעות ושגיאה.
אנחנו הלא רואים שבכל יום ויום האדם מתחבט עם כל מיני בעיות שקשורות במידותיו, מידותיהם של בניו ובנותיו, מידותיה של אשתו, מידותיהם של שכיניו וחבריו. האדם מוקף בעבודת המידות ועל כן כמה חשוב שייתן אל ליבו את החשיבות של העבודה זו וישקיע מחשבה וזמן וכוח ותפילה בעבודה הזאת.
סיפר הרב הצדיק רבי לוי יצחק בנדר על יהודי חשוב שהכיר ושמו רבי אייזיק. "אני זוכר כשבאתי לעיר מגוריו ונכנסתי לבקר בביתו של רבי אייזיק", מספר רבי לוי יצחק, "והנה ראיתי שמסתובבת שם זקנה אחת, עם שתי מקלות ביד. כששאלתי: מי זאת? על כך ענו לי: כן, כן, זאת אשתו של רבי אייזיק". "זו אשתו של רבי אייזיק?" תמהתי, "הרי רבי אייזיק הוא יפה תואר ויפה מראה, גבוה משכמו ומעלה". היא הייתה רגילה לתת לו על הראש. והנה כשהיא נפטרה, בערך שלושה חודשים לפניו הייתי שם אצלו", מספר רבי לוי יצחק והוא היה שוכב שם חולה. וכשהיא נפטרה הוא ירד מהמיטה וליווה אותה שלוש פסיעות והספיד אותה. וכך אמר: "הבעל שם טוב אמר שאין אדם מבין את חברו כי אם הבעל את אשתו והאשה את בעלה. הוא ורק הוא יודע מי היא, ורק היא יודעת מי הוא. אומר אני לכם, היא הייתה אשה יראת שמים". אמר רבי לוי יצחק: "אז ראיתי באמת את הגדולה של היהודי הזה. בן זוגך מכה בך בשוט לשונו, ואתה עומד מולו מחייך ואומר תודה לה' ועומד ומבקש סליחה מהשני ומדבר הכנעה. זו מדרגה גדולה.
אבל מאיפה מקבלים עיניים טובות כאלו לראות באשתי רק את הטוב? מאיפה מקבלים כוח לראות שבעצם כל מה שהיא עושה, היא רק שליחה של הקדוש ברוך הוא לתקן אותי. צריך פשוט לזכור שיש לי כאן הזדמנות פז לתקן את מידותי. אני צריך רק להפנות את פני כלפי ה', זה מה שהקדוש ברוך הוא דורש ממני כרגע. הוא הוא הקורא לי כאן, הוא הרוצה את טובתי. עדיף שאתקרב אליו עכשיו. מי יודע מה יהיה בניסיון הבא? לפעמים ברמזור יש אור מהבהב צהוב. זה אמנם לא נורא כל כך אם חוצים את הצומת באור כזה, אבל אחר כך, אם נתרגל, בסוף נחצה גם באור אדום ואז אנחנו בסכנה. לא עדיף לעצור את עצמי לפני שה' יעצור אותי? לא עדיף לעצור כבר בצהוב? אני רוצה לפתח אצלי עין טובה, אבל בדרך של קירבה לה', בדרך של התקרבות, לא בדרך של יסורים חס ושלום.
מצאנו בדברי חז"ל על מצוות פריקה וטעינה. התורה אומרת "כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו – עזוב תעזוב עימו", כלומר יש מצוה לסייע בידי בעל החמור ולפרוק את המשא בכדי למנוע צער בעלי חיים מהחמור הזה, וכן יש מצווה של טעינה לסייע בידי בעל החמור להטעין את המשא. ואמרו חז"ל: "מה יקרה אם נזדמנו לאדם שתי המצוות – פריקה וטעינה, והוא אינו יודע איזה מהם לקיים, הרי שמצוות פריקה קודמת משום שיש בה צער בעלי חיים, כי בעל הטעינה יכול להמתין מעט לא יקרה שום דבר, אבל החמור לא יכול להמתין ומצטער תחת כובד המשא. עכשיו ניקח דוגמא אחרת, אם האדם הזה פגש בבת אחת את אוהבו ואת שונאו. האוהב זקוק לפרוק את המשא והשונא צריך לטעון את המשא. מי קודם? אתם יודעים מהי התשובה? מצוות טעינה שבשונא קודמת. ומסבירים חז"ל שהסיבה היא, כי אצל השונא הוא צריך לכפות את יצרו לעשות מעשה של אחווה ורעות וזה עדיף מלפרוק את החמור השני. מה מנסה הגמרא להוכיח מכאן? שצער בעלי חיים הוא רק מדרבנן ולא מן התורה וחיובו לא חמור כל כך שיעמוד מול המצווה לכוף את יצרו, כי אחרת אם המצוה של צער בעלי חיים היא מן התורה. אם כן למה לי להתחשב בכך שהשני הוא שונאו ויש בו כפיית היצר? אבל הגמרא חוזרת בה ואומרת אמנם צער בעלי חיים הוא מן התורה, אך עם כל זאת עדיף לכפות את היצר מול השונא שלך יותר מאשר לקיים מצווה מן התורה. והדברים מבהילים! יותר חשוב לקדוש ברוך הוא שאתה תתנקה מן המידות הרעות של שנאה ואיבה מאשר שתקיים מצוות אחרות.
הנה אתה חוזר הביתה מן העבודה או מן הלימודים ואשתך (או בעלך) מקדמת את פניך בשמחה: "למה לא קנית לי מה שביקשתי? מה עשית כל היום?". איזו תחושה מתעוררת בליבך? אולי חלישות הדעת, אולי כעס. "מה היא מדברת, האשה הזאת, היא לא מבינה, שאני חזרתי מיום עבודה קשה. כמה התאמצתי בשבילה וזה מה שיש לה להגיד לי?"
ואז אתה פשוט מתרתח, כועס, שונא, נחלש בדעתך, נעשה ברוגז, ופותח בקול גדול וצרור של ברכות יוצא מפיך הקדוש והטהור. ואחר כך ננעלים שערי הלב עד הניסיון הבא. והעיקר הוא – שלא נשארת חייב. וזה עוד במקרה הטוב. למה במקרה הטוב? כי גם היא יכולה להצטרף למועדון הצעקנים, ואז שוב נרקמת עוד אריגה בפרוכת השלום והשלווה.
איך עוצרים את התהליך הזה שבעצם הרי אף אחד לא מעוניין בו ואף אחד לא מרגיש בסוף שום מתיקות ושום עונג ממנו?
יש הרבה עצות והנהגות יפות איך לעצור את הר הגעש הזה שלא יתפוצץ.
נתאר מקרה מוכר: האשה מכינה לבעלה ארוחת ערב טעימה. טורחת ומבשלת במשך כמה שעות. טועמת את המאכל מדי פעם וסוף סוף הארוחה מוכנה. והנה הבעל חוזר הביתה, מתיישב מיד לשולחן והארוחה מוגשת לו. והנה חוש הטעם הטוב של הבעל פועל והוא מגיב: "הארוחה ממש טעימה". והאשה עונה לו: "לא נכון, אתה סתם רעב". אתה פשוט מופתע, איזו מן תגובה זאת? תגובה משונה ומרגיזה. מה היא רוצה ממך? אתה יודע איזו כוונה מסתתרת מאחורי המשפט הזה? הרצון לדעת כמה בן הזוג אוהב אותה ומעריך אותה. ואם כן מהי התגובה הנכונה כאן? "לא, אשתי היקרה, אכן הארוחה טעימה, יישר כחך על המאמץ הרב". זה קשה להגיד את זה. זה נתקע לך בגרון. יותר קל לך להגיד: "תעזבי אותי בשקט. מה את רוצה? את לא רואה שאני עייף?"
למי יש כוח לעצות על עבודת המידות כשחוזרים הביתה עייפים ורעבים? יש הרבה עצות והרבה משפטים יפים שאפשר להגיד אבל אם בן אדם לא מכוון על זה שעבודת המידות זה כל הזמן, ושעבודת המידות זה קודש קודשים, אז מאיפה הוא יקח בכלל כוח לבחור איזה משפט יפה להגיד כשהוא רוצה רק להתעצבן?
כדאי לכל אחד לאמץ את הרעיון הזה: כל מחשבה שעולה בלבנו על בן זוגנו, הן אם זה קשור למעשיו או לאופיו ומידותיו, כל המחשבות הללו לא באו סתם. הקדוש ברוך הוא שלח אותן אלינו במיוחד. בשביל מה? בשביל שנעבוד על עצמנו. ואז אנחנו צריכים לשאת תפילה: "ריבונו של עולם, אני הרי יהודי ואני רוצה לתקן את מה שטעון תיקון. אין מי שיעזור לי חוץ ממך". ואז אפשר אפילו לומר תודה. כמו רבי אייזיק, כמו כל הצדיקים. תודה לך בעלי ותודה לך אשתי, על שהיית שליח לעורר אותי לתקן את עצמי.
על חשיבותם של "שיעורים קבועים" בתורה, דבר יום ביומו, עמדו רבים מהספרים הקדושים. עוד בדברי חז"ל בגמרא אנו מוצאים "בשעה שמכניסים אדם לדין אומרים לו… קבעת עתים לתורה?" (שבת ל"א). שאלה קשה היא זו, ואמנם נפסק בשלחן ערוך להלכה, שעל כל אחד חובה "לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה" (יו"ד רמ"ו). מה גם, שאף "מי שאינו יודע ללמוד – כותב הרמ"א באו"ח קנ"ה – ילך לבית המדרש… וילמוד מעט במה שיודע ויחשוב בעניניו ויכנס בלבו יראת שמים".
מכאן, שלא רק דבר חשוב הוא זה, כפי שעלולים היינו לחשוב, אלא הלכה פסוקה בשלחן ערוך. ואמנם, גם רביה"ק התבטא כך ואמר שהיה רוצה מאד, שיהיה "חיוב אצל כל אחד ואחד ללמוד כך וכך בכל יום – ולא יעבור" (שיהר"ן י"ט).
במדרש, ויקרא רבה, מציגים חז"ל את ההבדל שבין טיפש לפיקח באמרם: "מי שטיפש אומר: 'מי יכול ללמוד את התורה, נזיקין שלשים פרקים, כלים שלשים פרקים' מי שפיקח אומר: 'הריני שונה שני הלכות היום, שני הלכות למחר, עד שאני שונה את כל התורה כולה'" (י"ט ב').
נמצינו למדים ששיעורים קבועים הם המאפשרים – לדעת חז"ל – להיות בקי ב"כל התורה כולה" בבחינת "קובץ על יד ירבה" (משלי י"ג) ואם בהלכות תלמוד תורה שם משמע ששיעורים קבועים מהווים עצה שבדיעבד, ומיועדים בעיקר למי שאינו יכול לעסוק כל היום בתורה, הרי שלדברי רביה"ק מוכח שחובה היא, על "כל אחד ואחד, ללמוד כך וכך בכל יום".
ואמנם, כן נהגו אנ"ש, מאז עד היום הזה. למגדול שבהם ועד לקטן שבהם, לעסוק בשיעורים קבועים, דבר יום ביומו. גם עצם הוראת רבינו ז"ל, לערוך שעה התבודדות בכל יום, מהווה שיעור קבוע. (התבטא אחד מחשובי אנ"ש שאם יש לו לאדם שעה התבודדות בכל יום, כבר כל סדר יומו סובב הולך סביב לזה. והדבר גורר עוד ועוד שיעורים קבועים, ואמת היא).
עוד נבאר בע"ה להלן, ע"פ פשוטם של דברים, מה רבה התועלת שבשיעור קבוע, אך לא לפני שנזכיר את דבריו המאלפים של רבי אברהם ב"ר נחמן, שאמר פעם ששיעור קבוע עולה בחשיבותו, אלפים פעמים, על פני שיעור שאינו קבוע – – – ואם הזכרנו לעיל את שיחתו של רביז"ל, בדבר החיוב לעסוק בשיעורים קבועים, מה נפלא הוא המשך השיחה המפליג גם הוא בחשיבות הדבר ועד היכן מגיעה מעלתם של שיעורים יומיים: ענה ואמר: "שאפילו אותן האנשים הרחוקים מן הקדושה מאד, שנלכדו במצודה רעה עד שרגילין בעבירות ח"ו… הכח של התורה גדול כל כך – עד שיכולה להוציא אותם מן העבירות שרגילים בהם ח"ו. ואם יעשו להם חק קבוע וחיוב חזק, ללמוד בכל יום ויום כך וכך, יהיה איך שיהיה, בודאי יזכו לצאת ממצודתם הרעה, על ידי התורה. כי כח התורה גדול מאד".
הדברים מדברים בעד עצמם: הרי זה מוצא קל ונפלא, לצאת מסבך ההרגלים המגונים שלעתים דומה שאין כל שליטה עליהם וכי הפכו לטבע גמור. אמנם, אין לו לאדם כח לשנותם, אלא על ידי "חק קבוע וחיוב חזק ללמוד בכל יום כך וכך" ואז כח התורה הוא זה שיכניע את היצר וישנה את ההרגלים האיתנים וכמאמרם ז"ל "בראתי יצר הרע – בראתי תורה תבלין".
והדברים הוכיחו את עצמם. רבים רבים שהתקרבו לדעת רביה"ק, שבו מעוון, על ידי שקבעו לעצמם "חק קבוע" לכך וכך בגמרא וכך וכך בפוסקים, כך וכך בספרי יראים וכך וכך באמירת תהלים וכו' וכו' בכל יום ויום, הדבר הציל אותם ושינה את דרך חייהם, מן הקצה אל הקצה, מה שלא היה בשום כח שבעולם לעשות, יעידו על כך מאות סיפורים מאנ"ש שתכלה היריעה לבארם.
אולם, מעלה נפלאה זו של קביעת שיעורים יומיים, קשורה קשר הדוק עם תנאי נוסף, עליו דיבר רבינו פעמים רבות. והיא: הפשיטות והתמימות שעל האדם ליישם בכל דרכיו. למידה גדולה של תמימות ופשיטות צריכים כדי לעסוק בשיעורים קבועים. שכן דרכו של אדם היא להתהלך אך בגדולות ואין הוא רוצה לשמוע על שיעורים "בעל-בתיים" כביכול. בני אדם נוטים או ללמוד הרבה או כלום לא. קשה להם להצטמצם לשיעורים "יבשים" כביכול. כי על כן יש לנכנסים בעבודת ה' התחכמויות תפלות, כפי שהעיד רביה"ק, באמרו: "גם מחכמות שיש בעבודת ה' עצמו צריך להרחיק מאד, כי כל אלו החכמות של העולם שיש להנכנסים ומתחילים קצת בעבודת ה'. אינם חכמות כלל והם רק דמיונות ושטותים ובלבולים גדולים" (ליקו"מ ב מד).
האדם מטבעו רוצה לעשות דוקא דברים שעושים רושם לפי דעתו ושיש בהם תועלת מיידית. ומשום כך, אם לא עלתה בידו התמדה מרובה בתורה, הריהו נמנע ממנה לחלוטין. וכדרך שסיפר מוהרנ"ת אחר התקרבותו לרביה"ק, שלפני שהתקרב לרבינו אמנם למד הרבה, אך אם לא הצליח למצוא פנאי רב, שוב לא למד כלל. אולם כשבא לרביה"ק שאמר לו "א ביסל איז אויך גוט" (מעט הוא גם טוב), בהסבירו לו זאת בשבעה משיבי טעם, הבין אל נכון עד היכן מגיעה מעלת לימוד אפילו של שעה קלה. ואמנם, רק הודות לכך הפך מוהרנ"ת לאחד המתמידים העצומים ביותר שבדורו, בשמרו את הזמן עד לכדי דקות ושניות. ופעם התבטא ואמר "גרויסע פינעף מינוט" (חמש דקות גדולים) בהתכוונו לאחד שהתבטא בביטול על חמש דקות שיש עוד להמתין לדבר מה.
כך שאם היה אדם יודע להחשיב שיעורים קטנים, היה עולה במעלות התורה עד אין קץ. אם רק יציית לדברי רביה"ק בתמימות ובפשיטות ויקבע לעצמו שיעורים קבועים דבר יום ביומו. רבינו ז"ל "היה אוהב מאד את העבודות הפשוטות" (חיי"מ עבו"ה ע"ז) והרבה לדבר כמה חשובות הן למעלה עבודות אלו, שדוקא משום כך, מתנכל היצר לבל יקבלו בני אדם הוראה קדושה זו.
אחד מנכליו הגדולים של היצר היא ההפסקה החד-פעמית של השיעורים. כלומר שעל ידי שהוא מבטל את הלומד בקביעות שיעור יומי יום אחד משיעורו, שוב אין השיעור הקבוע נמשך. בדרך זו הפיל רבים לרשתו והרבה מקובעי השיעורים היומיים, הפסיקו בלימוד השיעור בגלל ביטול חד פעמי.
ומהי התרופה לכך? אחד מחשובי אנ"ש מציע עצה נאה משלו ואף מביא הסבר לדבריו מדברי רבינו הק' בסיפוריו הנפלאים שבחיי מוהר"ן. שם מובא סיפור עמוק שהנסתר בו מרובה על הגלוי "הלבנה באה בקובלנא לפני החמה, באשר שהחמה משמשת עיקרה ביום ובימות החמה, והיא צריכה לשמש בחורף ובלילות הארוכים ובקור, והיתה החמה מפייסה שתעשה לה מלבוש. וקראו לכל החייטים… גדולים וחשובים לעשות לה מלבוש ורצו גם החייטים הקטנים לילך ואמרו 'מאחר שאין קוראים אותנו אין לנו לילך' ובאו החייטים הנ"ל והשיבו שאי אפשר ליקח לה מלבוש. כי היא לפעמים קטנה ולפעמים גדולה, על כן אי אפשר לכוון מדתה. ובאו החייטים הקטנים ואמרו שהם יכוונו מדתה ויעשו המלבוש. השיבו להם 'אם החייטים הגדולים אין יכולים, איך תוכלו אתם?'" (שם ל"ח).
סתם ולא פירש רבינו הקדוש והנורא מה כוונתו בסיפור זה, אך ניתנה לנו הרשות לעיין בדבריו ולמצוא עצות לנפשנו. אותו קושי שעמד לפני החייטים בעשיית המלבוש ללבנה – אמר – ניצב גם בפני מי שרוצה לקבוע לעצמו שיעורים יומיים. הלה אינו יודע לשית עצות בנפשו, איזה שיעור "יתפור" לעצמו. אם יקבע לו שיעור גדול – מה יעשה ב'קטנותו', כשהימים מצומצמים, כמו בערבי שבתות או כשהוא בעצמו בבחינת "קטנות המוחין"; ואם יקבע לעצמו שיעורים קטנים – שמא יגרע מן הימים שהיה יכול ללמוד בהם הרבה יותר?!
כי על כן, טרם יחליט על שיעור קבוע, ישקול היטב איזה גודל וסוג של שיעורים יכולים להתקיים אצלו תדיר ומתאימים לכל סוגי הימים והמצבים. אמנם – כפי שציינו לעיל – נוטה האדם לגדולות ומיד כשיתלהב לרעיון השיעורים הקבועים, ירצה "לתפור" לעצמו שיעורים גדולים ממדתו. אך, לא כן, אם יחשב היטב את מצבו, מקומו ומעמדו הרוחני – או אז ידע, לאיזו מדה של מסירות קבועה הוא מסוגל, ויקבע לעצמו שיעור, כדוגמת המלבוש של החייטים הקטנים שאינם מדייקים היטב בתפירתם ומלבושיהם תואמים גם לגדול וגם לקטן… כן גם השיעור שיקבע לו, חייב להתאים גם לימים של "גדלות" וגם לימים של "קטנות" וכך יהיה בטוח שהשיעור יתקיים בידו.
אולם, מוהרנ"ת, שאחז במדריגות של שלימות בדברי רבינו ז"ל, פתר לעצמו באופן אחר בעיה זו של שינוי בימים. וכמובן, אם כי יתכן שהעצה הנ"ל אמיתית היא, עלינו להתחקות על דרכי רבי נתן בעצמו ולשאוף להגיע למעשיו. מוהרנ"ת שהיה חזק מאד בשיעורים כסדרם, דבר יום ביומו, מחצות הלילה ועד לשכבו על מטתו למחרת, לאחר תפילת ערבית, התווה לעצמו, שלשה עשר (!) סוגי שיעורים, המותאמים לפי כל סוג יום. ליום רגיל – סך שיעורים גדול, לערבי שבתות – כמות קטנה יותר, לשבת בעצמה – צורה אחרת של שיעורים, ליום נסיעה – שיעור שונה בתכלית וכו' וכו'.
אך ידועים הם הדברים המובאים בספרים הקדושים, שהמניעה הגדולה ביותר היא "מניעת המח" היינו, מה שמחשבתו של אדם מונעת בעדו, מלהוציא את רצונותיו הטובים אל הפועל. כך הוא בנידון התמימות והפשיטות, שמרוב השגתו של אדם בחשיבות רעיון השיעורים הקבועים ותועלתם, יחליט למשל שאין זה נאה לו ללמוד בכל יום רק שני הלכות או רק דף זוהר אחד וכיוצא בזה. במחשבתו, רוצה הוא לראות את עצמו עם סדר יום מושלם, עמוס שיעורים למכביר כמו זה של מוהרנ"ת ואפילו יותר מזה… הדבר נובע מהעדר הכרת עצמו, מקומו, מדריגתו ומידת יכלתו, וביחוד, מהעדר השגה בחשיבותו ורום ערכו של שיעור קטן בתורה.
על העדר השגה זו, דרש מוהרנ"ת בליקוטי הלכות או"ח, דרוש נאה למאד. דבריו נסובים על מאמר חז"ל: "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע וכו' אם נצחו – מוטב ואם לאו – יעסוק בתורה וכו' ואם לאו – יקרא ק"ש; אם נצחו – מוטב ואם לאו – יזכיר לו יום המיתה" לכאורה קשה "אם כן, יזכיר לו תיכף יום המיתה? ועוד הלא אנו רואים רוב בני האדם שזוכרים יום המיתה בפיהם ואף על פי כן עושים מה שעושים ר"ל?" (בציה"פ כ"ב).
על כך משיב מוהרנ"ת במתק חידושיו, שאמנם לא זכרון יום המיתה בעצמו מכניע את היצר, אלא כוחה של התורה, וכפי שאמר רבינו ז"ל בשיחה שהזכרנו לעיל, שכח לימוד התורה וקביעת שיעורים יומיים בה "גדול כל כך עד שיכולה להוציא אותם מן העבירות שרגילין בהם" אלא, שהואיל והאדם אינו יודע להחשיב את השיעורים היומיים ויתכן שמרוב זלזולו בהם לא ירצה לקיימם או שיפול ברוחו ויפסיק לקיימם – על כך מייעצים לו חז"ל "יזכור לו יום המיתה – היינו שיזכור יום המיתה שסוף כל סוף יהיה מוכרח למות ואז בסוף הכל בוודאי טוב יותר, כל מה שחטף בזה העולם, איזה דיבור תורה ותפילה וקראית שמע, אף אם הוא כמו שהוא".
יוצא מכאן, שעל האדם להתייחס בצורה נכונה יותר לשיעורים קבועים. עליו לדעת שעל ידם "יזכה לצאת ממצודתו הרעה" כמאמר רבינו ז"ל. או אז ידע אל נכון איך להעריך "איזה דיבור תורה ותפילה וק"ש אף אם הוא כמו שהוא" והדבר יתקיים אצלו לעד.
ואף לדעתנו הפשוטה יש לו לשיעור קבוע עדיפות גדולה, בכך שהוא צובר בעקביות חלקי תורה נרחבים בזה אחר זה. כבר דובר רבות על חשיבות הבקיאות, לצד העיון בתורה. אין לנו כאן אלא לציין, שאין כמו שיעור קבוע – ולו הקטן ביותר – לעשות את המקיימו לבקי עצום, בכל מקצועות התורה. סעיף אחרי סעיף, דף אחרי דף ופרק אחר פרק מצטרפים, ברבות הימים, לחשבון גדול ועצום, המקנה ידיעה נרחבת בתורה.
לא נמנע מלהזכיר כאן את משל הצבי והארנב הידוע, הממחיש דווקא היטב את מעלת השיעור הקטן והקבוע על פני השיעור הגדול שאינו קבוע: מעשה בצבי אחד שהתחרה עם הצב כבד הרגליים מי מהם יגיע למרחק רב יותר תוך שנה… מובן, שהצב, בידעו את קצב הליכתו האיטי ומאידך את זריזותו של הצבי, עשה את חשבונו והחליט לזחול במידת יכולתו כמה שעות מדי יום ביומו. ואילו הצבי ישב בטוח על מקומו, בחשבו בלעג 'וכי מה יש לי למהר, אם מתחרה אני בצב זחלן? זמן רב יש לי עד סוף השנה, או אז ארוץ ברגלי הקלות את כל אותה דרך שעשה הצב, במשך יום אחד…
עברו חדשים רבים והצב שוקד על מסעו היומי. השנה קרבה לקיצה והצב השיג מרחק רב למדי. ואילו הצבי, בראותו כי בעוד יום יומיים תסתיים השנה, קם ממקומו והחל לרוץ בכל כחו. אך עד מהרה נוכח לדעת שאיחר את המועד וכי הצב השיגו בשקדנותו…
כן הדבר במי שלומד בעקביות, סעיף אחרי סעיף ודף אחרי דף. שאם כי שיעורים קטנים הם אלה ובוודאי יתגאה עליו הלומד הרבה אך בלי קביעות, הרי שברוב הפעמים הוא המספיק יותר ואף יודע יותר מחברו שפעם לומד הרבה ופעם לא כלום.
ואם נגענו בנושא השיעורים היומיים, עלינו לציין, שדרך רבינו הקדוש היא, לעבור על כל מקצועות התורה ולא להסתפק בלימוד ספרים מסוימים בלבד, אלא "ראוי לאדם שיעבור וילך בזה העולם בכל הספרים הקדושים וללמוד כולם כדי שיהיה בכל מקום. כמו שנמצא השרים שהולכים ועוברים במדינות ומוציאים הוצאות רבות על זה, כדי שיוכל אחר כן להתפאר ולומר שהיה במדינות, כמו שדרך השרים להתפאר ולומר: הייתי בווארשא וכיוצא בזה. כמו כן, ראוי שיהיה האדם בעוה"ז בכל מקומות הקדושים של התורה, כדי שיוכל להתפאר בעוה"ב שהיה בכל מקום, דהיינו, בכל הספרים הקדושים כנ"ל ולעתיד בעוה"ב מזכירין אותו כל מה שלמד בעולם הזה".
אין אלו דברי מליצה ח"ו. כן צריך לנהוג וכן רצה רבינו ה"ק שננהג "ופעם אחת חישב רבינו ז"ל מה שהאדם צריך ללמוד בכל יום, עד שאין היום מספיק, דהיינו, לגמור בכל שנה ש"ס עם הרי"ף והרא"ש וארבע שולחן ערוך הגדולים וכל המדרשים כולם וכל ספרי הזוהר ותיקונים וזוהר חדש וכל ספרי קבלה מהאר"י ז"ל, גם צריכין ללמוד איזה שיעור בקצת עיון ועוד חשב הרבה דברים, גם צריכין לומר תהלים בכל יום ותחנות ובקשות הרבה הרבה" (שיהר"ן).
כך שעל כל אלה, צריכים להשתרע השיעורים הקבועים שלנו. אך יצויין, שמיד אחרי זה מדגיש רבינו הקדוש "לבל נהיה נבהל מזה שהזהיר ללמוד כל כך בכל יום" עיין שם טעמו. ואם נזכור את הכלל שאין לקפוץ בבת אחת לשיא המדריגות, נטיב להבין שגם בנידון דידן, אם כי יש ללמוד את כל הספרים הקדושים, אין מגיעים למדרגה גדולה זו מבלי שעולים לפני כן על המדרגות התחתונות שעליהם באו רוב דברינו הנ"ל.
כדאי היה לציין גם, להשלמת הענין, שעל לימוד הפוסקים הזהיר רביז"ל ביותר מכל הלימודים. וכמובא בשיחה כ"ט שבשיחות הר"ן ש"הוא תיקון גדול מאד מאד. כי על ידי חטאים נתערב טוב ורע ועל ידי לימוד פוסק שמברר הכשר הפסול המותר והאסור הטהור והטמא, על ידי זה, נתברר ונתפרש הטוב מן הרע" – – – "ואמר שכל איש ישראלי, מחוייב ללמוד בכל יום ויום פוסקים ולא יעבור, ואף אם אנוס ואין לו פנאי, ילמוד על כל פנים איזה סעיף שולחן ערוך, באיזה מקום שהוא, אפילו שלא במקומו שהוא עומד עתה בשלחן ערוך. כי צריך ללמוד איזה דין בשו"ע בכל יום ויום כל ימי חייו. וכשאינו אנוס ילמד כסדר כל הארבע חלקי שו"ע, מדי יום ביומו. וכשיגמור ויסיים הארבע חלקי ש"ע יחזור ויתחיל ללומדם כסדר וכן ינהג כל ימי חייו".
וגם זה מדרכיו בקודש של רבינו הקדוש שכמובא להלן בשיחה ע"ו "לא היה מצווה לחזור תיכף על לימודו, רק רצונו תמיד היה, ללמוד הספר או הפוסק שלומד כסדר מראשו לסופו בזריזות ואחר-כך יתחיל פעם שני ויגמור אותו כולו וכן פעם אחר פעם".
מי יתן ונקיים את דבריו הקדושים פשוטם כמשמעם. אך גם כאן, אם אין מצייתים לרבינו הקדוש, ללמוד את כל הספרים ולסיימם מראשם לסופם ולהתחילם מחדש, אין זה פוטר מלקבוע שיעורים שעדיין אוחזים בהם ויכולים לקיימם במעט ישוב הדעת.
המעבר הזה מקודש לחול, מקדושת חג הפסח לימי השיגרה – קשה מנשוא. הנה רק עתה היסבנו כבני חורין, מוקפים במצוות, אפופים בניחוח ההגדה, בהתרוממות-מה מחיי החולין – ושוב עלינו לנחות לתוך מערבולת חיי היומיום, עם אותן דאגות מוכרות ומכבידות, עם אותן התנסויות חוזרות ונשנות…
בלב מתגנבת לה מחשבת-תוגה: מה הועלנו? באותן שעות נעלות של ליל הסדר כבר ניסינו לחשוב שאולי הפעם אכן תגיע גאולת נפשנו; והנה הכול כל-כך דומה לעבר…
אולם, לאמיתו של דבר, עתה ורק עתה היא שעת המבחן, בה אנו יכולים לזכות להתעלות אמיתית. כול ההתרוממות שקדמה לימי חולין אלו נועדה אך ורק להעניק לנו נקודת זינוק, כדי שלא נרפה מן ההתקדמות שלנו בעבודת ה' בתקופת ההתנסות שלאחריה.
* * *
ימי הפסח והימים שאחריהם מהווים דוגמה מובהקת לכל הבא להתעורר מחדש בעבודת ה'.
האדם מתעורר, הוא מחליט לשנות את דרכו לטובה. בתבערת לב הוא מתייצב ומכריז: 'ברצוני לקבל עלי עול תורה'; 'אני רוצה להתחיל מעתה לשוב בתשובה'; 'מעכשיו אני מוכן לעבוד את בוראי ביתר שאת'! הוא מצפה לסיוע שמימי; הוא רוצה לפחות שאותה התלהבות בה התחיל תמשיך ללוותו בהמשך הדרך – אך מן השמים לא ממהרים להעניק את אותו סיוע מיוחל, כי האדם צריך לעבור כעת מבחן קבלה – האם הוא אכן מוכן, באמת ובתמים, לקבל עליו עול מלכות שמים?
בתחילה מקבל כל אחד במתנה דחיפה מסויימת לעבודת ה', זוהי ההתרוממות המלווה כל מתחיל שדורך על מפתן התשובה, שכן 'הבא ליטהר מסייעין אותו'. לשם כך מוענקת לו חינם הארה ראשונית שתרומם אותו מעט ותיתן לו הרגשה שהוא אהוב ורצוי אצל בוראו, כמו ההארה שיורדת מן השמיים בחג הפסח, שמספרת לנו על אהבת ה' לעמו, גם כשהיו בשפל המדרגה.
הארה זו באה מלמעלה אף ללא שהאדם זכאי לכך, כדי שישאב מכך כוח ועוז לעמוד במבחן. אך מהר מאוד היא נעלמת – והוא נאלץ להתמודד עם אותן תחושות ישנות ומוכרות; עם אותם מאוויי גוף בלתי רצויים; עם אותן מידות מקולקלות שעדיין קבועות בו; עם אותו יובש רוחני שאפף אותו תמיד; עם אותה 'קרירות' שלופתת אותו בכל עת.
זוהי כאמור תקופת מבחן, אך את האדם מטרידה בתקופה זו שאלה מנוגדת בתכלית: האם הוא ימשיך לחיות באותה התרוממות שחש בתחילה, אם לאו? וברגע שהוא נוכח שאין לו את אותה התרוממות – הוא זונח לגמרי את רצונו לשוב בתשובה שלימה.
אך הוא טועה טעות מרה. המבחן הוא הפוך: האם הוא יהיה מוכן להתחזק בכל מצב שהוא ולא ירפה מן הרצון לשוב בתשובה גם כשהמציאות תטפח קשות על פניו? האם הוא יהא מוכן להמשיך להתפלל ולצעוק אל ה' גם כשהוא ימשיך להיות שרוי במדרגה שפלה? האם הוא יקבל עול מלכות שמים בכל מצב שהוא, או רק כשהוא חש בהארה גלויה?
זהו המבחן, ורק מי שמוכן לכך יזכה בסופו של דבר להתעלות הרוחנית המיוחלת.
* * *
מדוע צריך אדם לעבור מבחן כזה?
סודו של מבחן זה נעוץ בכך, שכדי לתקן את העבר זקוק האדם לעשות 'תשובת המשקל' על עוונותיו.
כל עוון מאפיל על האמונה שה' יתברך משגיח על כול אחד וכי הוא נמצא בכל מקום – אמונה שלא מותירה מקום לחטוא.
כיוון שכך, מוטל על החוזר בתשובה לעשות את ההיפך הגמור – עליו לגלות דווקא באפילה שגם שם נמצא ה' יתברך ומלוא כל הארץ כבודו.
כאשר האדם מתחזק ומאמין שאין מציאות שבה לא ניתן להתקרב לבורא, ושגם במדרגתו הנמוכה יש אפשרות לכבד אותו יתברך, ומתוך כך הוא משתוקק לשוב בתשובה – הריהו מתקן בכך את העבר, ומגלה שכבוד ה' ממלא את הכול ואף את המקום החשוך ביותר.
* * *
המבחן של ימי ספירת העומר נועד לבחון: האם גם כאשר האדם שרוי במצב של 'עומר שעורים' – המשמש כמאכל בהמה – הוא יכול להרים אותו ב'תנופה' לבוראו, כלומר לרצות למרות המצב הקשה שלו לשוב בתשובה? האם הוא יוכל להמתין להארה חדשה גם כשהארה הראשונית חלפה ולהבין שאין לו מקום אחר להיות בו אלא על יד ה' יתברך?
ההמתנה הזאת בעצמה מטהרת ומכשירה את האדם לקבל את התורה מחדש וביתר שאת.
חינוך הוא תחום רחב היקף ועתיר מהמורות. מורים, מלמדים ובעלי ניסיון יודעים היטב את טעמה המר של ההתמודדות עם נער עיקש וסרבן. כמה קשה לרכך את ליבו של חובב קונדסים, להעמיס עליו עולה של מרות, להנחיל וליצוק ברוחו הסוערת אורחות דרך ארץ ולאלפו בינה ונימוסין. ובכל זאת, כמה שקשה מלאכת המחנך מול נער שובב, יש מקרים קשים ומרים מזה, הנער המתחכם למשל.
במקום הזה נעצרים כל טכסיסי החינוך, העקשן שאיננו מוכן להרפות מקושיית "מי אמר" לעולם לא יוכל לזוז ולו פסיעה מהמשבצת שקיבע לעצמו. עם כל הרצון הטוב, אין דרך לקדם ולסייע לנער עיקש ופתלתול, כזה המתעקש לטעון "אינני יכול, לא מסוגל, לא בשבילי". ההיגיון והדעת, התבונה והרצון הטוב, כל אלו אינם יכולים לו לטיעון אחד רופס "אינני יכול".
לא רק נערים שוגים בעורפם הקשה. גם אנשים, גם זקנים. בעצם, בליבו של כל אדם מקנן טיעון שכזה בגרסאות שונות. עמוק בליבו רובץ בכל איש ספק עייף וקנטרני, וכל אימת שתקווה חדשה מתדפקת על שעריו, עונה כנגדה הספק בקולו הצונן "מי אמר שתצליח? ומה יהיה מחר?". ויש גם הוכחות "כבר היו דברים מעולם".
ספק, היסוס – בית כלא
הספקות וההיסוסים הם הגורם העיקרי לחוסר התקדמות. העקשנות הספקנית לופתת את הנפש כמו בית כלא אימתני. איננה מניחה לעשות ולו פסיעה אחת לפנים. בבית הכלא הזה בילה כלל ישראל ארבעים שנה. ארבעה עשורים של עיכוב במדבר, 42 מסעות, הליכה אינסופית והמון שנות חיים שיכולות היו להתקיים בקדושת ארץ ישראל. והמעצר הארוך הזה החל בעקבות חטא המרגלים.
בפרשת השבוע מספרת התורה על המרגלים שהוציאו דיבת הארץ רעה. על חומרת עוון לשון הרע שמענו כבר בפרשת מרים. שם הסתכם העונש בבידוד של שבעה ימים מחוץ למחנה. חטא הלשון חמור וגם גדולים וטובים כמו מרים הנביאה לא יצאו ממנו נקיים. ובכל זאת, עונש המרגלים הינו יחיד ומיוחד בתנ"ך כולו. מעולם לא נענשו הכלל והפרט באופן חמור שכזה. מגפה, מיתה משונה, ארבעים שנות מסע במדבר, ומיתה שנגזרה על כל אותו הדור. חטא המרגלים והעונש שבא בעקבותיו אומרים דרשני.
המרגלים והמלאכים
הוצאת הדיבה של המרגלים, מגלה רבי נתן, החלה מוקדם יותר, עוד קודם בריאת העולם. כאשר ביקש השי"ת לברוא את האדם, התעוררו המלאכים בקטרוג נורא, הם טענו "מה אנוש כי תזכרנו", וכי מדוע לך לברוא אדם קרוץ חומר, הלא הוא עתיד לחטוא לפניך; ברור שבמציאות בה יחיה האדם הוא ישגה ויחטא, ומדוע זה כדאי לברוא אותו. קטרוג המלאכים נבע מתוך שלא הכירו במעלת האמונה הפשוטה, כזו הנובעת מתוך הארץ, ממציאות החומר ומאילוצי הטבע. ורק משם, מתוך המקום הנמוך והשפל, עולים השעשועים הגדולים ביותר. את הסוד הזה ידע רק מי שאמר והיה העולם, למלאכים היתה בריאת האדם נדמית כמשהו הכי פחות כדאי.
הקטרוג הזה, מגלה רבי נתן, הוא שורש כל היצרים הרעים. הקטרוג הזה נכנס גם בליבם של המרגלים והסיט אותם להטיל דופי בטוב הארץ. המרגלים ראו עצמם כחגבים, ספקות והיסוסים שיבשו את אמונתם, ואת ארס הספק והקנטור הם החדירו בלב העם.
על החטאים כולם מוכן השי"ת לסלוח ולמחול, לא כן על חטא הריגול. ספק והיסוס הם אבי אבות הנפילה, שורש וראש לכל טומאה וירידה.
אל תהיה מרגל
לא לחינם מספרת התורה הקדושה על המרגלים ועונשם הנורא. חטא המרגלים מצוי היטב בכל דור. בכל רגע עלול כל אדם להפוך ל'מרגל', לחפור ביסודות האמונה ולהמיט שואה על יהדותו וקדושתו. ההצצה אל העתיד כמו גם חיטוט מיותר בנבכי העבר, מתוך ספק ותהיה, זהו חטא המרגלים בגירסתו היומיומית.
כשקיבלנו תורה, לוחות הברית של עשה ולא תעשה, קשר של תפילין וברית של שבת, מצוות ציצית וגדרי קדושה העניקו לנו את היכולת לעמוד בהיכל המלך, ללכת מדרגה לדרגה ולכבוש את הארץ, לזכות לאמונה ולרכוש שלטון על החומר. הדבר היחיד שמסוגל לשלול מאיתנו את הנכס היקר הזה הוא ספק. השאלה "מי אמר" יש בכוחה למוטט כל היגיון חכם. הטיעון המסכן "אינני יכול" משמש אזיקים לנפש, וכל עוד האסור בעצמו איננו מוכן לוותר על בית כלאו, אף אחד אחר לא יוכל לבצע זאת עבורו.
כשהנפש כובלת את עצמה בהיסוסים ושאלות, הראיות כולן יימצאו לה למכביר. תמיד יש משהו בעבר שיעניק גושפנקא להחלטה שהצעד הבא איננו עבורי. העתיד תמיד לוט בערפל, מאיים בספקות, ומלא חששות. אם לפני כל צעד קדימה נשאל מחדש "מי אמר שזה בשבילי" לעולם לא נצא ולו פסיעה מעבר לקטנות.
בין ספק לבירור
סבורים היינו לומר שחלישות הדעת וספק אולי אינם מיטיבים עם הנפש, משבשים את הרצון ואינם רצוים, אך מעבר לכך, באה התורה ואומרת ברורות: חלישות הדעת – אין חמור ממנה; הספק – חטא המרגלים. על דבר אחד אין בשום אופן מחילה, על עוון ה'ריגול'.
מעולם לא ביקשו מאיתנו לעשות צעדים פזיזים, להלך בלי לבדוק קדימה. ההבדל נעוץ בשאלה. האם זו שאלה של ריגול, או כזו שנועדה לבירור. כשמעניקים ליהודי שבת, כשנותנים לו את הזכות להיכנס להיכל המלך עטור בתפילין ומועטף בטלית, אין מקום לספקות, הטלת ספק בהצלחה וביכולת לעמוד בשמירת התורה וההליכה מדרגה לדרגה, היא הכח היחיד שמסוגל לפלוט את הנפש אל החוץ.
ראוי ונכון לבדוק ולברר איך לקיים את הדברים. אסור בהחלט להסתפק ביכולת לעמוד ולצעוד קדימה בקיום הדברים, אבל הספק איננו בירור, אלא אבן נגף. בירור חייב להיות מעשי, מתוך בהירות ורצון להצליח ומתוך אמונה שהתורה שייכת לי לגמרי. רק אז ניתן לשאול ולברר איך בדיוק עושים את זה.
לפני שנוסעים לאומן, צריך להכין צידה לדרך – איך נוסעים, למה נוסעים, למי נוסעים, מה עושים שם, למה עלינו לצפות וכדומה. בכך ינסה לעסוק המאמר שלפניכם.
נסיעתו של חסיד לאומן, אינה נסיעה סתמית לקברי צדיקים, שמטרתה לפעול ישועות ולזכות לברכות. נסיעתו ספוגה בכיסופים ובגעגועים לקראת פגישתו עם רבו הקדוש – רבי נחמן מברסלב!
שהייתו באומן טעונה ומלאה ברצון ובתקווה אינסופית – אולי יזכה לפרש את שיחתו ולשפוך את לבו לפני הבורא יתברך אצל המנהיג הרחמן, ולקבל שפע חדש של עצה ותבונה, כוח וגבורה.
אי לכך, קל להבין, שהאכזבות והקשיים הם מנת חלקם של רבים. כאן טורדים טרדות הדרך את המוח ואת הלב – והכיסופים נשכחים ונעזבים; כאן הפה סתום והלב אטום; כאן נהיה פתאום יבש ומשעמם, ולא יודעים מה לעשות. הרי סוף-סוף מדובר בבשר ודם.
ואכן לשם כך אספנו עבורכם מספר רעיונות – סוג של צידה לדרך, שידיעתם תחסוך לכם בעזרת ה' צער ועוגמת נפש, ותעזור לכם לנצל את המירב מהנסיעה והשהות ליד הציון הקדוש.
חשבנו לקרוא למאמר הזה 'צרות של עשירים', כי אכן, הצרות האלה, צרות של עשירים הם. מי שלא טעם את 'היין ההונגרי' לא יבין את טיבן של 'בעיות' אלו. אך מי שכבר כן טעם, ימצא נחת ב"מזוודה" של צידה לדרך שהכנו לו כאן, בעזרת השם יתברך.
טרדת הדרך:
מי מאתנו אוהב את הדרך? אולי כשהיינו ילדים קטנים, נהנינו לראות את הנחיתה ואת ההמראה. אך כיום, כולנו מוותרים על התענוג הזה, לעבור בשדה התעופה המרובה מרעין בישין מכל הסוגים, ולהיטלטל כ-12 שעות מהבית עד לאכסניה באומן.
הנסיעה לא רק שהיא מתישה, אלא גם מעייפת מ'להחזיק ראש' להיכן נוסעים – ולקראת סופה היא כבר מוצצת את לשד הכיסופים והגעגועים שהיו לנו בתחילת הנסיעה… מוכר או לא?
בכן, הא לכם נקודות ספורות, שידיעתן תעזור לכם:
א. הדרך לרבינו, היא לא רק אמצעי להגיע אליו, אלא גם ערך בפני עצמו. הנסיעה עצמה לצדיק, מתקנת תיקונים נפלאים, ומועילה לנשמת האדם.
לדוגמא: מכל פסיעה ופסיעה נברא מלאך טוב, שיעמוד לצידנו בבוא הזמן. (גם על כל פסיעה שאנו נשרכים בתור הארוך לכיוון הדלפק בקייב…)
ב. לא רק שהדרך לרבינו היא תיקון בפני עצמו, אלא גם הבלבולים וטרדות המוח שבדרך, יש להם מטרה ותועלת; כשנוסעים לצדיק האמת, ולמענו מוכנים גם לעבור את הדרך על כל בלבוליה – מעלים את כל הבלבולים הללו, ועושים מהם כלים לקבל את אורו של הצדיק (ליתר הבנה בפנימיות העניין, ראה נא ב'ליקוטי הלכות', ברכת הריח ד', יד וטז).
ג. אם לקראת סוף הדרך אתה מרגיש מותש ומרוקן מכיסופים ומגעגועים – אין זו סיבה להצטער; תופעה זו צפויה, וכבר נכתבה ב'ליקוטי מוהר"ן' (עב) לפני כ-200 שנה. תופתע גם לשמוע את הסיבה: ככל שמתקרבים לצדיק – היצר הרע הקודם מת, ומקבלים יצר הרע גדול יותר.
קבל זאת בהבנה, והשתדל לעשות את שלך: להתגבר בכיסופים חדשים!
צידה לדרך: ניצול הזמן באומן:
כל חסיד שוהה באומן כ-7 ימים בממוצע. על פי חשבון שערכנו, ישנן 168 שעות ב-7 יממות. סך הכל: 10.080 דקות. כל דקה ליד הציון הקדוש היא מכרה של זהב נצחי! האוצר פתוח – וכל הרוצה יבוא וייטול.
כמובן, שמהצד השני עומד ודואג היצר לעשוק את הזמן, בשוטטויות, בנשנושים, בשיחות סרק ו…בקריאת המגזין הזה. הלא על כך מקדימים החסידים לנסיעה תפילות רבות: "בידך עיתותי, הצילני מיד אויבי ומרודפי" – 'עזור לי לשמור ולנצל את הזמן היקר'.
הרי לכם כמה תחבולות איך להישמר מהעושק הנוראי:
א. ראשית כל, אין כמו 'סדר יום', בכדי להציל את הזמן; בלי סדר, הזמן חומק מתחת לאצבעות. השתדל ליישב את דעתך, ולרשום על פתק: מתי אתה קם, מתי אתה אוכל, ומה אתה עושה בשאר הזמן.
אך שים לב! סדר היום בא רק לעזור לך, ולא לשבור אותך כשאתה לא מצליח לעמוד בו. סדר היום אינו ה'בוס' שלך שאמור לנזוף בך כשאתה לא ממלא את הוראותיו, אלא הוא המשרת שלך, שאמור לעזור לך לנצל את הזמן היקר שעומד לרשותך.
ב. לתועלתך ולהנאתך, שמור על שיעוריך הקבועים בתורה הקדושה: בגמרא, בשולחן ערוך, וכיוצא בהם. מלבד החובה לשמור על השיעורים הקבועים, יש לכך גם תועלת עצומה: לחדש את המוח, ולרענן את החיות דקדושה.
כשאתה פורש לפינה, ומתעמק בדף גמרא, רש"י, תוספות, או בסעיף שולחן ערוך – אתה נותן לנשמתך מנוחה. לפי דברי רבינו, שעת הלימוד היא עבורך שעה, שמחדשת לך את המוחין – וכך תוכל לחזור לעבודת הבורא ביתר שאת וביתר עוז.
שיחה לפני השם:
גולת הכותרת של הנסיעה, היא הזמן בו אנו עומדים לפני רבינו, ומשיחים את לבנו לפני השם. הלא על כך כבר התבטא מוהרנ"ת: "כי כל מגמתי וכל תשוקתי ותקוותי הוא רק להיות על הציון הקדוש הרבה פעמים, אולי אזכה לפרש את שיחתי, לשפוך לבי כמים נוכח פני השם"! (עלים לתרופה, שפ).
הציון של רבינו, הוא לא רק מקום שבאים ומזכירים שמות לרפואה ולהצלחה; הציון של רבינו, הוא המקום שבו עומד התלמיד לפני רבו, ומספר את הכל… כמה הוא רוצה להתקרב להשם יתברך, הרצונות, ההצלחות, האכזבות, הקשיים, והספיקות. ובעצם, מה לא?
אך מי כמו חסיד ותיק יודע, שהדבר מצריך עקשנות רבה. לא תמיד זה הולך חלק. יש מי שדואג להקשיח את לבנו, ולסתום את פינו – ואז למשוך אותנו לפינת העוגות והקפה…
ואכן, בלי עקשנות זה לא הולך. אם הגענו כבר עד לשער השמים, תהיה זאת טיפשות גדולה לוותר בגלל אטימות הלב וחוסר דיבורים. רבינו המשיל זאת פעם, לגיבור שכבש מדינה שלימה, אך בהגיעו לפתח חדרו של המלך – נמנע מלהיכנס מחמת קורי עכביש שחסמו את המעבר…
ביחס לריווח שאותו אנו מרוויחים עם דיבורי התפילה והשיחה, הרי שאטימות הלב וחסרון דיבורים, אינם יותר מ'קורי עכביש' שחוסמים את המעבר לישועה המובטחת!
והרי לכם כמה גרגירים, אשר ידיעתם תעזור להתעקש וללעוג ל'קורי העכביש' שחוסמים את המעבר לישועה:
א. עיקר הקושי בשפיכת הלב, נובע מהטעות שרק דיבורים הנאמרים מתוך רגש והתלהבות, יש להם כוח לפעול; צריך לזכור ולשנן שוב ושוב, שגם דיבורים יבשים ופשוטים יש להם כוח עצום לפעול, לשנות ולתקן.
אם היינו רואים את השינויים שהדיבורים 'הפשוטים והיבשים' מחוללים – היה לנו הרבה יותר קל, לעמוד זמן רב ולהפציר בתפילה. אם היינו משוכנעים שאפשר לזכות בשנה מתוקה מלאה קדושה ושמחה, גם באמצעות דיבורים יבשים הנאמרים מתוך עקשנות דקדושה – לא היינו מתלוננים על הלב האטום… וכמובן, שגם ההתלהבות לא הייתה מאחרת לבוא.
ב. באשר לקושי שיש לנו לפעמים לספר בציון רבינו את אשר עובר עלינו – חשוב לזכור שרבינו יודע את כל מה שעובר עלינו, יותר מאתנו. רק בתור אתערותא דלתתא אנו אמורים לספר לפניו את לבנו; וכמו שאמר רבינו: "אני לא יכול לעזור, אלא רק למי שבא לפני ומספר את חסרונו". ולכן, לא צריך להתבלבל מכך שהדעת מבולבלת ואי-אפשר לספר את הכל ולשטוח את הבעיות כדבעי על כל פרטיהם ודקדוקיהם, כי סוף-סוף אין סיפורנו ושיחתנו כי אם השתדלות, ו'אבנים וסיד' וכלים כדי לקבל את תיקונו של הצדיק. ולכן איך שמספרים – זה טוב; העיקר לשים את האצבע על החיסרון, ולספר עליו איך שאפשר.
גם כאן חוזר על עצמו הכלל החשוב: גם דיבורים פשוטים ויבשים, גם סיפורים מבולבלים ומגומגמים – יש להם כח עצום!
ג. חשוב גם לזכור שאדם הוא לא מלאך, וגם בבית קשה מאוד לעסוק כמה שעות רצופות בהתבודדות ושפיכת לב. לכך יש לנו ברוך ה' ספר תהילים או 'ליקוטי תפילות', שאפשר לבלות בהם בנעימים, לטייל ממזמור למזמור, ולשפוך את הלב במילותיו של נעים זמירות ישראל או של מוהרנ"ת.
זיכרו! רבינו אמר, שיהיו לו שעשועים גדולים ו'חילוץ עצמות' מאמירת מזמור תהילים בכוונה על ציונו.
ה'קיבוץ' המגוון:
רציתי לגעת כאן בנקודה רגישה, אך חשובה ביותר לרבים מאיתנו:
משנה לשנה גדל בלי עין הרע מספר האנשים העולים ומתקבצים אל רבינו הקדוש – ואיתם גדל מספר ה'טיפוסים' שזכאים גם הם להגיע לכאן ולזכות בתיקון. ביניהם גם רבים שהאווירה הברסלבית המקורית איננה ידועה להם; בעיניהם – לדוגמא – ערב ראש השנה ומוצאי ראש השנה, דינם שווה לעניין ריקודים ומחולות. בו בזמן, שבאומן של פעם היה ערב ראש השנה זמן שכל כולו תשובה ולב נשבר, וידוי דברים ובכיות (כמובן מתוך שמחה פנימית, אך מאופקת) וריקודים לא מצאו את מקומם אלא רק במוצאי החג.
זאת רק דוגמא אחת מתוך רבות. לאלה שעדיין זוכרים את הטעם הטוב של ה'קיבוץ' החמים והביתי של פעם – הדבר כואב.
אכן הכאב הוא כאב, ומי שיכול לתרום לשינוי המצב – אשריו. אך גם לאלו הכואבים מצאנו נחמה, בדברי מוהרנ"ת, בהם הוא מסביר שגם יעקב אבינו היה סבור כמותם, ובתחילה אמר לבניו: " 'האספו' ואגידה לכם – שסבר שעל ידי האסיפה לבד של בניו הקדושים שכולם צדיקים – על ידי זה יוכל לגלות ולקרב קץ הגאולה. אבל השכינה נסתלקה הימנו, ואז הבין שאי אפשר להביא הגאולה על ידי בחינת 'אסיפה' לבד, דהיינו שיאסוף הצדיקים לבד, כי השם יתברך חושב לבל ידח ממנו נדח, וכל עיכוב הגאולה ואריכת הגלות הוא מחמת ריבוי רחמנותו על כל הרחוקים והנידחים מאד, שצריכין להתמהמה ולחכות עד שישמעו הרחוקים ויבואו ויתווספו על הקיבוץ הקדוש של ישראל.
"וזהו שאמר אח"כ לשון 'קיבוץ': 'הקבצו ושמעו', שאמר: עתה אני מבין שעיקר הגאולה תלויה על ידי בחינת 'הקבצו', דהיינו על ידי שיקבצו הרחוקים מאד הנקראים 'נדחים', בחינת מקבץ נדחי ישראל, בחינת 'והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים וכו' והנדחים וכו' – על ידי זה דייקא יתגדל ויתרבה הקיבוץ הקדוש בתוספות שכנים הרבה, שהיו מתחילה רחוקים – שעל ידי זה יתרבו הבתים עד אין קץ; שעל ידי זה יכמרו רחמיו יתברך ויחיש לגאלנו"!
ניחמתנו, ר' נתן!
חוזרים הביתה (גם אז צריך לצידה לדרך…):
אני מתאר לעצמי, שאם הצלחת באומן לקבל התעוררות הלב, ולשפוך שיחך לפני ה' יתברך כמו שרצית – אתה בוודאי מצפה ומקווה שחייך עומדים להשתנות; מידותיך יתעדנו, שעת הקימה שלך תתחלף אוטומטית מ-8 בבוקר, ל-3 בלילה, התפרצויות הכעס לא יחזרו על עצמן… וכן הלאה. בקיצור, "תחת הנעצוץ יעלה ברוש ותחת הסרפד יעלה הדס". וכשזה לא קורה – אתה מתאכזב…
אז מה האמת? מה אמור להשתנות כשאנחנו חוזרים מאומן? התעוררנו לתשובה, בכינו גם מעומק הלב; העתרנו ביקשנו והפצרנו. נו, מה הלאה? מה אמור לקרות עכשיו? באיזה צורה הישועה אמורה להגיע?
ובלשון חסידות: באנו לרבי לחפש את אבידותינו הרוחניות: את המוח הטהור, את רגשות הלב הקדושים, את המידות הטובות – שאיבדנו בעוונותינו, וביקשנו לקבל אותם בחזרה. ועתה, באיזה אופן רבינו מחזיר לנו אותם? האם בדרוך רגלינו על מפתן ביתנו אמורים להציף אותנו כל הרגשות הקדושים שאיבדנו, היראה והאהבה, הששון והשמחה?
ובכן, רבי נתן מלמד אותנו שתי ידיעות נחוצות בקשר לקבלת האבידות בחזרה:
א. את האבידות אין מקבלים בבת-אחת, אלא בהדרגה. גם אם פעלת את הישועה, תקבל אותה במינון שמתאים לך. וזאת, כדי שלא תינזק מ'ריבוי אור'; שלא תגרום לך ההתקרבות לאבד את יציבותך הרוחנית, או לגאווה ולישות. וכך, אם תמשיך את דרכך בסבלנות, תתקדם לאט ובטוח…
ב. את האבידות מחזיר הצדיק באמצעות תורותיו! כשרבינו רוצה להעניק לך עצה, אור, כוח, לעבודת ה', הוא עושה זאת דרך תורתו. הוא פותח את עיניך ולבך בתורה מתורותיו, בשיחה משיחותיו, בסיפור מסיפוריו – ושם אתה מקבל את אשר איבדת.
לאור שתי ידיעות אלו, נסיק ש:
א. בחזרתנו מרבינו, אנו חוזרים מלאי אמונה שתפילותינו ליד הציון ושיחותנו לפני רבינו, הגיעו לכתובתן והתקבלו, ואנו חוזרים להיכנס בעבודת ה' מחדש, בהתחדשות נפלאה. גם אם אחרי החזרה מרבינו לא קרה שום שינוי דרסטי, זה לא אומר שלא נושענו, ותפילותינו לא התקבלו; זה רק אומר, שהישועה התחילה, בהדרגה ובמידה – לטובתנו האישית.
ב. אם ברצוננו למצוא באמת את אבידותינו, נתחדש בעסק תורתו של רבינו, כדי לתת את האפשרות לרבי להחזיר לנו את אבידותינו. אנו קובעים לנו זמן ללמוד את תורתו בשימת לב ובישוב הדעת. קוראים סעיף אחר סעיף ב'ליקוטי עצות', 'אוצר היראה', או כל ספר אחר שקרוב ללבנו ולהבנתנו. משתדלים ליישם את העצות, וללכת בדרך אשר סלל לנו רבינו – וכך מקבלים בחזרה את האבידות.
ג. היינו אצל רבינו, עכשיו קיבלנו ממנו צידה לדרך! מיותר לציין, שבדרך חזור אנו נשמרים בכל עוז שלא לחזור ולאבד את אשר קיבלנו! שומרים על העיניים כעל בבת העין…
אנו מקווים שה'צידה לדרך' הזו תעזור לכם גם בנסיעה לציון רבינו הקדוש רבי נחמן מברסלב באומן, גם בשהיה שם וגם אחרי חזרתכם משם.
"יש דברים אבודים, ויש בזה דברים נפלאים, סודות נסתרים ונוראים מאד, רזין עילאין… ודע, שיש מלאך, ותחתיו כמה ממונים, וכלם אוחזים בידם שופרות, והם עומדים וחופרים תמיד ומחפשים תמיד אחר אבידות".
(ליקוטי מוהר"ן תנינא, פח)
במשך כל הדורות איבדו בני אדם 'אבידות' קדושות, על ידי תאוותיהם הרעות. "כי יש כמה דברים אבודים, היינו מה שאובדים אבידות הרבה על ידי התאוות, בבחינת 'תאות רשעים תאבד'". וזה היה תפקידם של הצדיקים האמיתיים, לחזור ולמצוא את האבידות הרבות, ולהחזיר לבני ישראל את חלקי הקדושה אשר איבדו בתאוותיהם; להחזיר להם את רגשי הלב, את השגות המוח ואת קדושת איבריהם אשר איבדו.
אך באחרית הימים, כאשר מבול התאוות התגבר כל כך, התרבו הפגמים אשר על פי דברי הזוהר "אין עליהם תשובה", מאחר שהם פוגמים עד מקום המחשבה העליונה, ספירת החכמה. אבידות כאלה, אין מי שישיב ויחזיר, רק אותו צדיק מופלא אשר אמר: "בענין מה שכתוב בזוהר הקדוש שעל פגם הברית, בפרט מאן דאושיד זרעא בריקניא חס ושלום וכו' אין מועיל תשובה. אמר רבנו ז"ל שאין הדבר כן, רק על הכל מועיל תשובה. ואמר, שבזה המאמר זוהר אין שום אדם מבין הפשט רק הוא לבד!" (שיחות הר"ן, עא).
עומק הדברים הוא: כל התאוות והפגמים גורמים לאדם לאבד חלקי קדושה – רגשי קודש, השגות קדושות, וכן הלאה. אך ישנם פגמים הגורמים לאדם 'לאבד את עצמו' לגמרי, לאבד את הרצון, את התקוה, את הקשר אל השי"ת לגמרי.
זהו בעצם פירושם של דברי הזוהר על אותו פגם, שפוגם עד לספירת החכמה: פגם זה פוגם ומנתק את הקשר שיש לו לאדם במחשבתו עם הבורא יתברך, כאותו פרי הנתלש מהאילן קודם זמנו, וחיותו נפסקה! לא שנאבד לו לאותו פרי חלק מסוים, אלא כל חיותו נפסקה ונאבדה…
ולפיכך "צריך ליזהר מאד, שלא לאכול פרי שלא נתבשלה כל צרכה … כי יש דברים אבודים, ויש בזה דברים נפלאים, סודות נסתרים ונוראים מאד, רזין עילאין" (ליקו"מ שם).
זוהי בעצם האבידה הנוראית, השכיחה בדורנו: אבידת החיות! מאבדים את התקוה, את הרצון, ומונחים תלושים תחת אילן הקדושה, עד לריקבון גמור…
אך גם אז מופיע צדיק האמת – אשר התעלה מעל ספירת החכמה, לספירת הכתר, מקום אשר שם שום פגם לא מגיע – וקורא בקול גדול, אל כל ה"פירות התלושים", ומודיע להם נאמנה: "אם הפירות שלא נתבשלו כל צרכן על האילן, הם מונחים איזה זמן, עד שנעשין מבושלין מאליהן בתלוש, זה מועיל, ומותר לאכלן"! (שם)
אם תמשיכו – גם בהיותכם 'תלושים' וחסרי חיות – לאחוז בהשם יתברך ולהשתוקק אליו, יש לכם תקוה; אם תמשיכו לחפש ולבקש אחר אבידותיכם, ולא תתייאשו מלמצוא אותם, יגיע היום המיוחל ותחזרו לחיות מחדש.
"וכבר דיברנו בזה הרבה, אך אף על פי כן עדיין צריכין למודעי, ואי אפשר להודיע ולבאר הכל. כי לכל אחד נדמה שעליו אין אנו מכוונים בדברינו, כי הוא יש לו מניעות כאלה ונתפס בתאוותו ובמצודתו כל כך עד שלאיש כמותו אי אפשר לשוב באמת לה' יתברך, כי כבר נלכד ימים ושנים במה שנלכד עד אשר לא יאמין שוב מני חושך. כך נדמה לכל אחד! ורבנו ז"ל היה קורא תגר על זה מאד ואמר בזה הלשון: 'גיוואלד! זייט אייך ניט מייאש!', ומשך מאד תיבת 'גיוואלד'. כי באמת הכל יכולים לזכות להתקרב לה' יתברך באמת… שעל כל פנים יחפשו ויבקשו ויצטערו ויתגעגעו לשוב אליו יתברך – וסוף כל סוף יתקרב לה' יתברך ואז יראה שאין שום תנועה נאבדת" (ליקוטי הלכות, גביית חוב מיתומים ג, יז).
אחד השורשים המוזכרים בתורה זו בעבודת התפילה הוא, "שיהא באמת" – ולגופם של דברים במהות 'האמת' המבוארת כאן יש להאריך, והדברים מבוארים ארוכות ונרחבות בליקוטי הלכות, אולם נעמוד כאן על נקודה מסויימת, אשר גם היא נכללת ב'אמת' המוזכרת כאן.
אם נדייק בניסוח, גם בתורה ט' וגם בתורה קי"ב, נראה שיש כאן שני חלקים כדי להגיע ליעד הנכסף: שהדיבור יאיר לו בתוך החושך עד שיתקיים בו "ה' אורי": א: שהדיבור [מצד עצמו] יהא דיבור אמת; ב: שהדיבור-אמת יאמר [מצד המדבר] באמת, בלי קשר לדרגה הרוחנית בה הוא נמצא.
ביאור הדברים
ונבאר הדברים: יש להדגיש כי הבנת הדברים תוכל לפתוח צוהר בעצת ההתבודדות (שכן, בביאור הליקוטים על תורה זו, מבאר שחלק עיקרי מאד מהתפילה שמבואר כאן עוסק בתפילת ההתבודדות – שפכי כמים ליבך) שנוכל להתחבר חיבור פנימי ואמיתי לדיבורים שנדבר, ולא נצטרך להעיף מבט על השעון כל כמה דקות [שמשום מה בשעת ההתבודדות השעון עוצר מלכת וזוחל לו לאיטו באופן קיצוני…].
כי הנה, ישנם דיבורים שהם דיבורי אמת ב'עצם', היינו דיבורים המביאים אל האמת של הבריאה, אל התכלית האמיתית אשר לכך נוצרנו, וכל תפילה ושיחה ודיבור שעוסקים בענין התכלית הרי הוא דיבור ׳אמת׳, שכן מכל מה שאנחנו מכירים כאן בעלמא דשקרא, זה ורק זה מה שישאר, וכל השאר כדונג יימס, והיה כלא היה.
מאידך, ישנם דיבורים שהם דיבורי שקר בעצם, והיינו דיבורים שאינם מביאים אל התכלית אלא מביאים אל ההיפך, דיבורים המביאים לשקוע ולטבוע יותר בבוץ של העולם הזה ותאוותיו והבליו, וגם אם זה בצורה של תפילה ושיחה כביכול, למשל, אדם השופך את ליבו כמים שיזכה בלוטו בכמה מליונים ויהיו לו מעדני עולם הזה בהרחבה יתירה וכדו׳ [כל אחד כיד התאווה התקיפה עליו..], באופן שהוא יתר על המידה ואינם נצרכים לעבודת ה׳ [אשר בזה גופא הרי חייבים את ׳האמת׳ לא להטעות עצמינו שהמותרות הם הכרחיות ואכמ״ל], הרי שהדיבורים הם בעצם דיבורי שקר.
והנה, גם אם יטען הטוען "מה לעשות, הבה ולא נטאטא את החולשות שלנו מתחת לשולחן, הבה ונהיה אמיתיים עם עצמינו, ומה לעשות שזה מה שאני חפץ באמת, וזה כל מאווי וחפצי, ואם כן הרי שזה ׳האמת אצלי׳ ואם אדבר ואומר שכל תאוותי הוא רק להיכלל באורו האין סוף ב״ה בזמן שזה לא בדיוק ממש כך… , הריני כדובר שקרים ח״ו, ואם כן הבה ונדבר ׳אמת׳!"
טענה יפה לכאורה, אולם התשובה יפה עוד יותר!
אכן פשוט וברור לכל מי שהריח, אפילו ממרחק של ת״ק פרסה, את רוח ברסלב – הרי פשוט וברור לו שעל ׳אמת׳ כזו לא יתכן לומר בשום פנים ואופן ש"עִקַּר הִשְׁתּוֹקְקוּת שֶׁל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אֵינוֹ אֶלָּא אֶל הָאֱמֶת" (ליקו"מ ט). כי תאוות העולם הזה הם השקר הכי גדול, וכמו שאמרו חז״ל (בראשית רבה, תולדות פרשה ס״ג) אודות שמו של האיש שנטל חלקו בעולם הזה באופן שהוא נפרד לגמרי מעלמא דאתי, "ויקראו שמו עשו, הא שוא שבראתי בעולמי".
אז מה זה דיבור של אמת?
אם כן, מה כן נקרא 'דיבור אמת'?
אלא, "וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו", עלינו גם לדבר דיבורי אמת, דיבורים המביאים ומחברים אל התכלית האמיתית, וגם לדברם באמת.
ונצייר את הדברים: יושב לו אברך בעיצומם של ימי בין המצרים – בתשעת הימים. הוא נמצא כעת בקטנות המוחין… ומה שמפריע לו עכשיו הוא המוגבלות של אכילת בשר ומניעת הרחיצה, ולאו דוקא אבילות על החורבן וכו'.
אכן, מה לעשות, זו בושה וכלימה, אבל הרי זה כאותו חסיד קאצק, שטרם אכילתו אמר בסילודין, "הריני אוכל לשם הנאת גופי"… מארחו, ששמע את דבריו, הזדעק מיד והעמיד אותו על טעותו, 'נו! שלא לשם הנאת גופי!' נענה החסיד ואמר: אכן, טעות, אבל אמת…
ובכן, אילו יפתח מיודעינו את פיו ויפרש שיחתו: "רבונו של עולם! אוי! אוי לי צער השכינה!" בעת שצערו עכשיו באמת הוא על התוצאות של החורבן, כי אי אפשר להתקלח, ואסור לאכול בשר… והרי הוא כדובר שקרים, שכן אמנם הוא מדבר דבורי אמת, אבל הוא לא מדבר אותם באמת.
והעצה היעוצה:
ובכן, העצה היעוצה היא שימשוך את עצמו אל האמת, מהמדריגה הנמוכה, מהקטנות שהוא נמצא בה, משם ימשוך את עצמו אל האמת.
הוא יכול, למשל, לפרש שיחתו על זו הדרך: "רבונו של עולם! הבט נא וראה במה אני עסוק עכשיו, הרי אני טרוד בהבלי הבלים, בזמן שאם היה לי אפילו מעט לב יהודי אמיתי, לא הייתי מסוגל להסיח דעתי מחורבן בית חיינו ומקור קדושת יהדותינו!" וכו' וכו'.
ובכך יכול הוא לערוך את התיקון חצות הפרטי שלו, על החורבן הפרטי שלו, בטוב טעם ודעת, בפרשו שיחתו על פי המקום והדרגה בהם הוא נמצא עכשיו בפועל – והיכן היה צריך להמצא.
כי אז הוא גם מדבר דיבורי אמת – וגם מדבר אותם באמת.
(פורסם בעלון 'אנן בחביבותא', היו"ל ע"י איחוד האברכים דחסידי ברסלב, מורשת הנחל, ומתפרסם כאן בשינוי עריכה קלים)
נכתב ע"י הגאון רבי משה ברי"ק ברנדסדורפר שליט"א, ופורסם בעלון "קרני אור"
בתקופה זו שהתפשט נגיף 'הקורונה' רח"ל, ונאסר מצד הרשויות להתפלל בבית הכנסת מחמת חשש הדבקה, יש שנתנו עצה בנפשם לארגן קבוצות תפילה ביחד דרך מרפסות הבית, שכל אחד יוצא למרפסת שלו ומתפללים ביחד עם חזרת הש"ץ וקריאת התורה ועונים קדיש קדושה וברכו.
בס"ד נביא שיטות הפוסקים בזה:
האם ניתן לצרף למנין אנשים בבתים שונים
א) נחלקו הראשונים אם אפשר לצרף למנין עשרה שנמצאים בב' בתים ורואים אלו את אלו. שיטת הגאונים המובא בבית יוסף בסי' נ"ה (סי"ד) שאינם מצטרפים (וכ"מ בביאר הגר"א סי"ט שם וכ"פ בערוה"ש ס"כ). ושיטת הרשב"א (שו"ת ח"א סי' צו) שאם רואים אלו את אלו נחשב כאילו כולם בבית אחד ומצטרפים, ולמד כן מדין זימון בברכת המזון, וכדבריו פסקו הפרי חדש (סקי"ג) והפרי מגדים (א"א סקי"ב ויד וע"ע בשע"ת סקט"ו הרבה אחרונים שדעתם כן). למעשה פסק המשנ"ב (עיי"ש סקנ"ב נד נו וביה"ל ד"ה ולחוץ) שמצטרפים אבל כשאין שעת הדחק יותר טוב להחמיר.
צריך עשרה מתפללים בפועל
ב) יש להקפיד שיהיו עשרה מתפללים דוקא, ואי אפשר לצרף ששה מתפללים עם עוד ד' שעומדים במרפסות ואינם מתפללים, וכן צריכים שכל העשרה יתחילו ביחד שמונה עשרה, דעיקר הצירוף נעשה על ידי הקביעות שקובעים עצמם להתפלל ביחד (עיי"ש במשנ"ב סק"ו שועה"ר ס"ב וכה"ח שם סק"ו).
לא צריכים לראות אחד את השני בפועל
ג) אין צריכים בפועל לראות אלו את אלו, ודי במה שיכולים לראות אחד את השני בהטיית הראש, וכן אין צריך לעמוד אחד מול השני ודי במה שאחד רואה את השני אף שהלה מפנה את הגב. אבל צריך שיראהו בהסתכלות רגילה ולא דרך סדק או נקבים (שעה"ב פ"ה הע' נה). ואם רואהו דרך זכוכית החלון נחלקו הפוסקים (עי' שד"ח אסי"ד ח"ז,ו וכה"ח סי' קצה סק"א).
אבל צריך שתהיה אפשרות לראות
ד) צריך שיהיה אפשרות לראות כל העשרה ביחד, ולא די במה שאחד רואה את השני והלה את השלישי, אבל אין צריך שכולם יראו את כולם, רק שהחזן המוציא את כולם ידי חובה יוכל לראות עשרה אנשים שהוא מצרפם (כ"נ מסי' קצה ס"ב ורעק"א בשם הרשב"ש סי' לז וביה"ל ד"ה שתי, ועי' מנח"י ח"ח סי' ח – ושמעתי חוששים דאין החזן מצרף רק בעומד במפתן בית שביניהם ולא ברה"ר או מרפסת שלו).
ואם החזן רואה י' אנשים, אז כל מי ששומע החזן או הציבור יכול להצטרף למנין זה אפילו אם הוא רחוק מאוד ואינו רואה החזן (שם ס"כ ומשנ"ב סקנ"ח וסי' קצה ס"ג ומנח"י ח"ב סי' מד).
האם דרך הרבים מפסיקה ביניהם?
ה) בהלכות זימון (שם) מבואר שאם דרך הרבים או שביל היחיד קבוע מפסיק בין הרואים, אינם מצטרפים. וכתב הפמ"ג (א"א סקי"ב) דהוא הדין לענין תפילה, והטעם דכל זמן שכל אחד רואה את מקומו של השני הרי הוא נגרר אחר מקומו ואם יש הפסק ביניהם אי אפשר להיגרר אחר מקומו (עסי' קעח), ואם כן אי אפשר לצרף מב' בניינים. וכן פסק המנחת יצחק (ח"ב סי' מד).
אבל יש טעם לחלק ביניהם, דרק לענין צירוף בברכת הנהנין מצינו דשינוי מקום הוי הפסק, ולכן אי אפשר לעשות קביעות אחת ממקומות שונים, אבל לענין תפילה אין שינוי מקום הפסק ואפשר לצרף גם ממקומות שונים, ובפרט במרפסות שהם גבוהים מי' טפחים מאויר רשות הרבים אפשר דאין הרחוב חשוב הפסק (ואפי' בברכת המצות לא הוי הפסק לדעת החיי אדם, עי' משנ"ב סי' ח סקל"ד). אמנם, כיון שעיקר הדין חידוש הוא, הבו דלא לוסיף עלה, על כן אם אפשר טוב שהחזן יעמוד באמצע הרחוב ויצרף לכולם.
אכן החיד"א במחזיק ברכה (שם אות יא) הביא שהיה נדון כזה בעיר לאזאריט"ו ששלט מגפה רח"ל ולא היו רשאים להתקרב וליגע זה בזה, וכתב: "שמעתי מרב אחד אהובינו נר"ו שנסתפק אם ד' יכולים להיות לפני פתח הבית להצטרף לששה העומדים בבית אחר. ובתחלה נטה לומר שאינם מצטרפים, כי לא אפשר בשום פנים להיות יחד ולא קרב זה אל זה, וגם יש מעבר רבים באמצע. אבל למעשה כיון שיש כמה פוסקים המקילים אפשר לסמוך עליהם, כדי שלא יתבטלו מ' יום מלהתפלל בציבור ולא ישמעו קדיש וקדושה". ע"כ.
דבר טינוף ואשפה
ו) נחלקו הפוסקים אם יש הפסק דבר טינוף מצואה או אשפה עם ריח רע או גוי ביניהם, אם יכולים להצטרף (שו"ע סי' נה ס"כ). ולכן יש להיזהר שלא יהא אשפה עם ריח רע בשטחים שבין מרפסת למרפסת, וכן אם החזן עומד ברחוב למטה לא יהיה בין המרפסת למקומו של החזן ברחוב שום דבר טינוף. ובמשנה ברורה (סקס"ב) ציין להלבושי שרד שכתב דבשעת הדחק המקיל לא הפסיד, וכמובן דהיינו באופן שאינו רואה הדבר טינוף בעיניו.
ומה יעשה מי שאינו יכול להתפלל בציבור
ז) מי שאינו יכול להתפלל בציבור, טוב להתפלל עכ"פ עם שלשה אנשים (עי' רמ"א סי' תכב ס"ב). וכן כתב החיי אדם (כלל סח דין יא): "כל מצוה שיכול לעשות בחבורה, יעשה בחבורה ולא ביחיד, משום ברוב עם הדרת מלך, ובמנחות ס"ב ע"א משמע דשלשה הוי רב עם". ע"כ. וכן מובא בספר דברי יחזקאל החדש (הלכות והליכות עמ' נ) בשם הרה"ק משינאווע ז"ל שתפילת שנים ושלשה אפילו בלי מנין רצוי ומקובלת יותר, וזה בכלל הן קל כביר לא ימאס תפילת רבים.
צרות, אסונות, טרגדיות משונות ומזוויעות, פחדים ומלחמות, דם ואש ותמרות עשן, ה' ישמרנו מעתה. איך עוצרים בעד המשחית?! איך יכולים להמעיט את החימה השפוכה?!
איננו נביאים ולא בני נביאים, משפסקה נבואה צריך כל אחד לפשפש בחדרי לבו ולשוב על הכל. אבל מן הראוי לתת את הדעת ליסוד עצום שהינו מעיקרי המתנות שקיבלנו במעמד הר סיני בימים ההם ובזמן הזה – במתן תורה המתחדש מדי שנה בחג השבועות – ואשר בהעדרו גוברת מדת הדין חלילה, ובקיומו זוכים להמתקת הדינים.
אחד הדברים היותר מאוסים והמצירים ומעיקים לאדם ביותר בעת צרה היא ההרגשה שהקרקע נשמטת תחת רגליו, הוא לא בטוח בכלום, וכפי שכתוב בתורה בסוף תוכחת 'כי תבוא' (דברים כח-סה) שאחת הקללות היותר חמורות היא: "והיו חייך תלואים לך מנגד ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך". האדם בטבעו רוצה לחוש יציב ומוצק שכל ענייניו נתונים בשליטתו, וכאשר הוא רואה את מקרי ופגעי הזמן שמסירים ממנו את תעתוע הדמיון כאילו הוא נטוע ומבוסס במקומו הרי זה גורם לו לחרדות ופחדים המציקים לו עד מאד.
אולם לאמתו של דבר, הרי עיקר בואנו לעולם הזה הוא כדי להכיר היטב היטב שאין לנו שום הויה ושום קיום בעולם מבלעדיו יתברך, שליחותנו לעולם הזה היא לגלות מלכותו יתברך והכונה בכך שהוא היחיד שמחיה ומהווה אותנו בכל רגע ורגע ואנו תלויים בו בכל תנועה ותנועה.
התורה הקדושה מלמדת אותנו שכל תכלית ומטרת המעמד הקדוש בהר סיני וכל הגילוי נורא ההוד של עוצם היראה החיל והרעדה שהיו שם, היא: "ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו", ורש"י הקדוש מפרש: "על ידי שראיתם אותו יראוי ומאויים תדעו כי אין זולתו ותיראו מפניו", וחז"ל (נדרים כ.) מוסיפים לבאר זאת: "בעבור תהיה יראתו על פניכם – זו בושה, שכל המתבייש לא במהרה הוא חוטא". כלומר: המכוון במעמד הר סיני היה להשריש בנו את מידת הבושה היראה וההכנעה מפני ה', לדעת שאין אפשרות חיים זולתו ולהרגיש את התלות המוחלטת שלנו ברצונו. ומי שאכן מבין זאת, אינו מעיז פנים להתעלם ולבעוט במי שחייו תלויים בו ולא במהרה הוא חוטא, כי כדי לחטוא ח"ו צריך לעורר מידת עזות וגאוה שמטעה את האדם כאילו יש לו יציבות ומעמד ויכולת קיום עצמית.
כנגד זה בדיוק בא מעמד הר סיני: לזעזע וליירא, להחריד ולהפחיד. לשבור את הטומאה הזאת כאילו יש לאדם יכולת קיום לבד, ולהחדיר בנו היטב את האמת הפשוטה כי ה' הוא האלוקים אין עוד מלבדו; אין עוד שום אפשרות של קיום בעולם מבלעדיו. האש הגדולה, קול השופר המחריד, וכל שאר גילויי היראה, באו רק לתכלית זה.
ודוקא זה היה הגילוי של ה"זקן מלא רחמים" באותו מעמד (ראה רש"י שמות כ-ב'). השי"ת רצה להנחילנו חיים טובים, חיים מוצלחים ללא צרות ויגונות, ועל כן גילה לנו את הידיעה המתוקה הזאת שאנו תלויים בו בכל רגע, כי רק כך נזכה לתכלית הטוב. ולעומת זאת, כל מהותו של יצר הרע – הנחש הקדמוני – הוא להכניס רעל כפרני זה ולעורר גאוה והתעלמות מתלותנו בקדוש ברוך הוא, וכפי שרבי נתן מלמדנו: "כל החטאים נמשכים על ידי שמחלק המלכות לעצמו, דהיינו על ידי גדלות, שמשם אחיזת היצר הרע והקליפות, שמהם כל החטאים, כי על ידי גאוה באים כל החטאים ח"ו" (אוצר היראה, גאוה וענוה א').
ומגאוה זו נובעים כל הצרות והיסורים, כפי שהוא ממשיך וכותב: "עיקר חטא הראשון מאדם וחוה היה על ידי בחינת גדלות, בחינת 'אֲ נָ א אמלוך', שהכניס בהם הנחש הקדמוני קנאה ותאוה למלוך ולהתגאות בבחינת 'והייתם כאלקים', ועל-ידי זה נעשה הכל שלא כסדר, שזה בחינת כל הדינים והגזרות שנגזרו על העולם עבור חטא זה, וגם על ידי זה נגזר גזרת מיתה, ועל כן עיקר התשובה על כל החטאים הוא שפלות, שעי"ז מוחל לו השם יתברך ויתבטלו ממנו כל הדינים" (שם, אות ב').
אין עוד דבר שמעורר את מידת הדין כאותה גאוה מאוסה בה רוצה יציר-נוצר לחוש יציב וקיים מכח עצמו, ואין כח גדול יותר שממתיק דינים מאשר השפלות. וכך מגלה רבינו הקדוש: "הגאוה, שהיא העבודה זרה (כמו שדרשו חז"ל סוטה ד:), וכשנתבטל הגאוה על ידי זה נמתקין הדינים, כי 'כל זמן שיש עבודה זרה בעולם, חרון אף בעולם' (ספרי, ראה), וכשנתעבר העבודה זרה, נתעבר החרון אף ונמשכין חסדים" (ליקוטי מוהר"ן ח"א י'–ה).
מי שבכל זאת רוצה להטעות את עצמו ולשכוח שהוא תלוי בה', אזי באים היסורים והצרות חלילה ומזכירים לו את זה בדרך הקשה, אבל מי שרוצה להימנע מכל אלה מזכיר לעצמו בעצמו את מעמד הר סיני וזוכר את אפסיותו בעצמו, ואזי אין צורך להכיר לו זאת.
זה עתה זכינו מחדש לקדושת מעמד הר סיני, שם זכינו באופן סגולי שהשפלות ניטעה בנו בעומק נפשנו, וכמו שגילה רבינו הקדוש: "דע, שיש בכל אחד ואחד מישראל בחינת השפלות של משה בכל איבר ואיבר, וזה זכו ישראל במעמד הר סיני, שאז המשיך משה השפלות שלו בכל אחד ואחד מישראל" (ליקוטי מוהר"ן תניינא, עב). אלא שהשפלות שוכבת אצלנו כמת, ובאפשרותנו לעורר זאת ע"י שנשוב ונתבונן בכך שאנו אפסיים ולא קיימים בלא השגחתו יתברך.
ככל שנשכיל לרצות להכיר בכך בבחירתנו שאנו תלויים בכל רגע בקדוש ברוך הוא, ונעורר בעצמנו יראה שלא לעבור על דבריו, כך יומתקו מאתנו הדינים והגבורות הקשות. ואם במידת פורענות גורמת הגאוה לחרון אף ח"ו, הרי שבמידה טובה – הכפולה יותר בחמש מאות פעמים – התלות בקדוש ברוך הוא מביאה הארת פנים וכל ישועות והטובות.
אנו מתקרבים לימי הפורים הקדושים, ימים בהם קבלנו את התורה מחדש באהבה. כל אחד מאיתנו, רוצה בוודאי להיכנס ללימוד ולקיום התורה בהתחדשות, והרי היא המטעימה אותנו טעם של חיים אמיתיים; כל המתיקות שבעולם נמצאת שם, בתוך התורה הקדושה. וכי ישנו אדם שאינו חפץ בשבירת היצר וביציאה מההרגלים הרעים של דמיונות, פחדים ודאגות?
כולם רוצים ומשתוקקים לכך, אלא שהדבר נראה להם כקשה ובלתי אפשרי בכלל. שהרי, כמה וכמה פעמים התחלנו כבר, עמדנו אפילו בכמה ניסיונות – ולא עברו מספר ימים (או רגעים…) וכבר קרה משהו. הבלבולים התחדשו במלא העוצמה, בעיות צצו מכל הצדדים (חלקן אפילו אמיתיות), וכך קבלנו הרגשה שכמעט ואין מציאות להיכנס באמת לים הקדושה בלי ליפול שוב ושוב, כי תמיד אנו רואים שעומדים לנגדנו מחסומים הגדולים מאיתנו בהרבה.
אבל, דווקא בגלל שכעת מתקרב יום הפורים, וניתנת בידנו ההזדמנות להכניע את עמלק, עלינו לשים לב במה הרשע הזה מטעה אותנו, כי הלוא רצונו האמיתי הוא שלא נתחיל בכלל בעבודת ה', אלא שכאשר הוא רואה שרצונינו האמיתי הוא באמת לקחת חלק בקדושה, הוא מתלבש בנסיון להטעות אותנו שלא נדע כלל מה ה' רוצה מאיתנו באמת, וזוהי הסיבה שאנחנו כל כך נבהלים מכל בלבול ומכל קושי שמתחדש עלינו אחרי שניסינו להתחזק, כי אז צץ לו עמלק ומחליש אותנו עם כל מיני מחשבות ושאלות, כמו: תראה מה קורה לך, רק אתמול התחזקת וכבר נפלת, נשארת אותו הדבר…
ובכל פעם שעולים בנו מחשבות שכאלו, אנו בטוחים בוודאות מוחלטת שאלו באים מצד הקדושה, עד שבמשך הזמן אנחנו עלולים 'להתקרר' מהיהדות, ומתחילה לחדור בנו תחושה פנימית ש"זה לא בשבילי…"
אולם, הפתרון למצבים אלה הוא שנפנים ונחדיר בעצמינו את הידיעה, שה' רוצה מאיתנו משהו אחר ממה שאנחנו חושבים, כי אם לנו נדמה שמבקשים מאיתנו לעלות על דרך הקדושה בלי לפול, הרי שהזוהר הקדוש וכתבי האר"י מדברים על כך שכל שליחותנו בעולם הוא דווקא לרדת, ואז לתקן ולהעלות ניצוצות הקדושים וחלקי הקדושה שנפלו.
ומשמעות הענין הוא שהיות ובבריאת העולם נפלו חלקי כבוד שמיים, וגם אנו הוספנו במשך השנים להפיל ולהעלים עוד ועוד ניצוצות קדושים, לכן רצון ה' מאיתנו הוא שנעסוק בהעלאתם ותיקונם.
אולי דיבורים אלו נשמעים לנו גבוהים, ואיננו מבינים מה הקשר שלהם אלינו, אולם עלינו לדעת, שלמרות שהבנת והשגת עניינים אלו של 'ניצוצות' שייכים לצדיקים, הרי שבכל זאת ההתעסקות 'למעשה' בתיקון הניצוצות שייכים דייקא אליך ואלי ולכל נשמה יהודית.
שכך מבואר בספרים הקדושים, שלא צריך לחפש תיקונים בכל מיני מקומות, כי התיקון נמצא דווקא במה שעובר על האדם בהווה. האופן בו אנו יכולים לתקן הוא בדיוק האופן בו עובר עלינו דברים שכלל לא היינו מוכנים אליהם, עניינים שאין לנו שום יישוב הדעת איך לקבל אותם ומה צריך לעשות במצבים כאלו. וכאשר אנו עומדים בנסיונות אלו, בזה אנו מתקנים חלקי הקדושה.
ומה בכל זאת צריך לעשות במצבים כאלו? התשובה פשוטה מאוד, דבר ראשון לא להבהל מהם, אלא להבין שהם באו על מנת שיקבלו את תיקונם, וזהו רצון ה' שכך יהיה נעשה עמנו, וכאשר נבין זאת, אזי נקבל כוחות מחודשים להתחדש, בלא להביט אחורה, נעורר את הרצונות הפנימיים שיש לנו בלב ונתחיל כמה וכמה התחלות, עד שנצליח לכבוש, וגם אם זה יקח הרבה זמן, וידרוש מאיתנו הרבה כוחות נפש של התחלות, נבין שבעצם כל התחלה ונסיון של התגברות הוא תיקון לעוד ניצוץ קדוש.
הבה ונתחזק לשים לב היטב מה ה' רוצה מאיתנו באמת, לא רק מה שנדמה לנו במבט חיצוני.
מה אומר לנו מצב בו איננו רואים אפילו קצה חוט של הבנה כיצד יוצאים ממנו? ההסתכלות הראשונית והשטחית אומרת: ייאוש. זאת ההגדרה המדויקת למצב אבוד, מצב מנותק, שהתקווה אבדה ממנו. ההסתכלות הפשוטה הזאת נובעת מיסוד שמקדים לה, אמנם. אם אתה רוצה לקשר בין המצב ההווה ובין התכלית אליה אתה רוצה להגיע, הקשר המעשי – היינו הדרך – חייב להיות מושג בין השניים. אם אינך רואה דרך שמחברת בין השניים, אז כנראה שהיא אבודה באמת, ואיתה המצב גם הוא הולך לאבדון. לא מתייאשים מקשיים, כי בהם הדרך עדיין נראית וברורה. מתייאשים מחושך, כשדבר לא נראה באופק.
* * *
יעקב אבינו ביקש לגלות את הקץ לבניו, אומרים לנו חז"ל בפרשת ויחי, אותה קראנו בשבת האחרונה. גילוי הקץ לא מקרב את ביאתו ולא משנה את הדרך אליו; אך מוסבר בכמה ספרים כי מטרתו של יעקב אבינו בגילויו הייתה להקל על עם ישראל. גם כאשר הוא יהיה בגלות, הקץ יהיה גלוי בפניו, והוא ידע לאן הדרך מובילה תמיד – אם לא בפרטים, אז בחשבון הכללי. אבל חז"ל אומרים שנסתלקה ממנו רוח הקודש, וכמו כן גם כאן מוסבר שהיה זה רצון ה' שתסתלק ממנו השכינה, בגלל שהגלות צריכה להתרחש באופן שהקץ אינו גלוי. על הגלות האחרונה, גלות אדום, בה אנו נמצאים היום עד ביאת המשיח במהרה, אומרים חז"ל שהיא רמוזה במילים "על פני תהום" המופיעות בבריאת העולם, ומבארים "שאין לה חקר כמו התהום". עומק ההסתרה והחושך שבגלות הזאת לא ניתנים למדידה. אם בגלויות אחרות היה ניתן לראות כיוון מסוים, לאן הדברים הולכים וכיצד הם מגיעים לתיקונם, הרי שלא כן בגלות הזאת. אין לה חקר כמו תהום – תהום פעורה של אי הבנה. להבין איך גאולה תגיע מתוך גלות כזאת, לא נוכל בתוך הגלות. "פתאום יבוא אל היכלו, האדון אשר אתם מבקשים" (חגי ג). חז"ל מפרשים את הפסוק על המשיח. זה מוגדר כמצב פתאומי – שתמיד ייתפס בשלב הראשון כדבר שבא בלי קשר לכל מה שהיה לפני כן. אבל אחרי כן תבוא ההבנה, שהכול היה נצרך וחשוב – "אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה, אז יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה" (תהלים קכו). השמחה העצומה תהיה מהראיה החדשה איך שלאורך כל הגלות, "הגדיל ה' לעשות עמנו".
נקודת ההנחה שלנו, אם כן, מופרכת מיסודה. מה שלא רואים כמוביל למטרה מסוימת, לא מעיד על הניתוק בין המצב הנוכחי והתכלית. הדרך לא נראית, אבל זה בעצמו מה שהקב"ה רוצה. המהלך של הגלות מתוכנן באופן כזה בו לא יהיה לו חקר, ולא נוכל להצביע תמיד על המיקום המדויק שלנו במפה. לא נוכל לדעת אם אנחנו הולכים קדימה או אחורה, כפי שרבי נתן כותב בשם רבי נחמן (יורה דעה, שבועות ב יז), שהאדם לעולם לא יוכל לדעת את מדרגתו בעולם הזה. "וזה מעיקרי הניסיונות שלו, מה שאינו יודע היכן הוא עומד ואוחז" כלשונו. נדמה לנו ששער אחרי שער נסגרים בעדנו מלהתקדם הלאה. כל המצב הזה הוא החזיון של הגלות. והאמת היא, שההתגברות בתוך החושך, למרות מה שנראה כלא מוביל לשום מקום, זה בדיוק מה שהקב"ה רוצה, וזאת המטרה האמיתית של כל הגלות. "וזה מעיקרי הניסיונות שלו, מה שאינו יודע היכן הוא עומד ואוחז". המצב אבוד, לא מתקדם? הוא נראה ככה רק בגלל שהקב"ה רצה ליצור שייראה ככזה, ובו תיבחן ההתקדמות שלך הלאה גם כשהקץ לא גלוי, והדרך לא ברורה. נאמר באיוב "הנותן דרך בים ובמים עזים נתיבה". בקבלה ביארו על כך נושאים עמוקים ושלמים, אך כותב רבי נתן: "והכוונה הפשוטה שיוצא מזה לכל בני אדם הפשוטים הוא לידע, שאפילו בתוך מצולות ים השוטפים מאד על האדם כהמון גלי הים ממש, בבחינת ותשליכני מצולה בלבב ימים, אף-על-פי-כן גם שם יש דרך ונתיב תמיד לשוב אליו יתברך… אם יאמין בזה באמת ובפשיטות" (משיבת נפש, אות צה). גם הים שנראה כמקום שמצד עצמו הוא ללא דרך, בלי מסלולים והדרכות, גם בו הקב"ה נותן דרך. איך מוצאים אותה? "אם יאמין בזה, באמת ובפשיטות". ההתחזקות להמשיך הלאה נגד מה שנראה לעיניים, זאת האמונה שמובילה את הדרך שנמצאת בכל מקום. היא מוסתרת מעיקרה, אך גלויה לכל מי שירצה לראות אותה. זאת ההסתרה של הקץ, לחשוב שאין דרך. אך "המאמין לא יחוש" כלשון רבי נתן, ולא יהיה תלוי במה שיוכל לראות או לא. יש דרך ונתיב, תמיד.
* * *
"שמעתי מאדמו"ר [רבי מנחם מנדל מקוצק] שאמר, משל, שעשה ה' יתברך סולם שירדו הנשמות מעולם העליון לזה העולם והסולם נלקח וקורין לנשמות שיראו שיעלו למעלה. יש אנשים שלא התחילו כלל לעשות איזו פעולה שייעלו למעלה, שהם סוברים, איך אפשר לעלות לשמים בלי סולם? ויש איזה אנשים שהתחילו לקפוץ למעלה ונפלו, וחזרו וקפצו כמה פעמים ונפלו, ועזבו מלקפוץ עוד. ויש איזה אנשים פקחים אומרים: כיון שסולם אין, על כורחינו אין שום עצה רק לקפוץ למעלה, ואף על פי שיודעים אנו שניפול, מוכרחים אנו לעשות את שלנו – לקפוץ למעלה, עד שה' יתברך ריחם עליהם והעלה אותם למעלה. והנמשל מובן" (סדר היום הקצר).
בפרשתנו – פרשת בחוקותי – אנו לומדים בהרחבה על הברכות הנפלאות התלויות בעמל התורה ולעומת זה על הקללות הנוראות התלויות במי שאינו עמל בתורה, וכמו שפירש רש״י בתחילת הפרשה ״אם בחוקותי תלכו – שתהיו עמלים בתורה״, מלבד זאת גם כל קיומנו הרוחני תלוי בעמל התורה, וכפי שרש״י מביא בהמשך על פסוק ט״ו את נוראות דברי חז״ל, על המזלזל בעמל התורה שהוא מיועד ח״ו לענשים חמורים ביותר.
יש לנו, אם כן, לברר היטב מהו עמל זה שבו תלוי הכל.
רבינו ז״ל (בלקו״מ ח״א סי׳ א׳) מגלה על הפסוק 'אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה׳', שההשקפה וההסתכלות האמיתית על פי שכל התורה היא נצחון היצר הטוב ובנין מלכות דקדושה, והסתכלות זו תלויה במדת התמימות, ולזה זוכים על ידי שהולכים בתורת ה׳. כי ע״י שאדם לומד תורה בכח הוא נותן כח למלכות דקדושה, שהיא האמונה והתמימות, לקבל מן השכל. והרה״ק רבי נחמן מטשערין מביא שם, שמעתי מאבי ז״ל שהוא על דרך שפירש רש״י אם בחוקותי תלכו שתהיו עמלים בתורה וכו׳ שהוא ההילוך והטורח בהתורה״, ע״כ.
והנה מיסודי מידת התמימות – כפי שמבואר הרבה בספרי רבינו ז״ל – הוא שהאדם צריך לעמול עם עצמו שהתורה שהוא לומד לא תהא נפרדת מהשקפתו וצורת הסתכלותו למעשה בכל שטחי החיים. החכמות שבאדם גורמים לו להפריד בין המדרש והמעשה, הוא משאיר את התורה כדיבורים נעלים, אבל לא כהליכות חיים הקובעים כל דבר, ולעומת זה מדת התמימות, היא השלכת השכל הטבעי באופן שרק התורה קובעת אצל האדם ההולך בה – מהי המציאות.
וממוצא קשרי הדברים אנו למדים, שעיקר העמל האמור כאן ובפרשתנו הוא מיניה וביה, כלומר, העמל בתורה הוא, איך לקנות ע״י הלימוד את ההסתכלות בתמימות, ולא להשאיר את הלימוד כדבר מנותק. הלימוד בא להוסיף כח במדת התמימות, ובודאי יש בכך כח סגולי נפלא גם כן, אך עיקר העמל הוא בעצם התמימות שבלימוד, איך הופכים את הלימוד למעשה, איך לא ישאר הלימוד מן השפה ולחוץ ואיך יקבע הלימוד את כל דרכי המחשבה וההסתכלות שבאדם.
נקח לדוגמא את המבואר כאן, שדרך ההסתכלות על כל דבר היא הגורמת לבנין מלכות דקדושה ולהיפך: האדם יכול לגמור את לימודו ואפילו לפלפל בזה, ואף על פי כן אפשר שלא יקשר זאת כלל לעולם המעשה, הוא לא יחפש להעמיק במה שלמד, מהי הכונה למעשה בפשטות ומהי חומרת הדבר בפשטות, וכמו״כ הוא לא יעמול לקשר זאת אל עצמו, הוא לא יעורר בקרבו אחריות שעולמות כאלה תלויים במחשבתו והסתכלותו, הוא לא יחפש כלל איך הוא נוהג ומהי צורת הסתכלותו. וכך גם בכל לימוד, האדם יכול לשמוע וללמוד המון לימודים נשגבים, אך מבלי עמל גדול – של צמצום המחשבה וחיפוש הדרך והעצה וההשקפה האמיתית למעשה מול כל מה שהורגל עד עתה – הוא לא יכניע את הרע שבו. וכנגד זה מלמדנו רביז״ל שעיקר הכח נגד יצה״ר הוא רק עמל התורה, שמביא הליכה ודרך חיים, לימוד שיחזק ויתן כח ויוסיף במדת התמימות, ורק כך ניתן לבנות את המלכות דקדושה.
הוא אשר רש״י מפרש בתחילת פרשתנו: ״הוו עמלים בתורה על מנת לשמור ולקיים״, זהו עמל מסוג אחר, עמל של תמימות, עמל תמידי וחיפוש תמידי בעמקי הלימוד ובעמקי הנפש, לברר ולהעמיק מהי המשמעות הפשוטה והמציאות הפשוטה שבעולם, לאור מה שלמדנו, לברר ולהעמיק האם אכן הדברים סתרו אצלנו את כל בנין התוהו שהיה בלבנו עד עתה, והאם אכן קבלנו הדברים כפשוטם ממש או שהם עדיין רק בגדר מדרש.
עמל זה בודאי יאיר בלבנו בכח הצדיק את האמת ואת האמונה ויתן בידינו את הכח ללכת בדרכי התמימות ללמוד על מנת לשמור ולקיים, ומכח זה לזכות לכל הטוב בזה ובבא.
הוא הכיר את עצמו בדיוק כפי שהכירו אותו בני המקום הנידח בו בילה בשנים האחרונות. יומו מתחיל קודם השחר, מתמשך בעמל רצוף עד אחרי שקיעה, ידיו הסתגלו לעבודה המפרכת, רוחו השפופה ליחס המשפיל ולדיבור המצווה. עבד עולם הוא, ללא מכר וגואל. גם אילו ניקרו בו שאלות הזהות, לא נמצא מי שישיב תשובות.
הוא נקלע הנה בטעות, לאחר תאונה איומה שפגעה בזכרונו. תושבי המקום מצאו בהלך הנודד חסר הבית כוח עבודה מעולה, קנו אותו בפרוסות לחם עבשות וקיתון מים. עבור מזרון דקיק ללינה ומנת אוכל זעומה, עשה האיש כל אשר הוטל עליו. גורלו יכול היה להיחתם לנצח, כמו חייו הסתומים, אי שם בשדות בהן בילה, אילולא הניגון ששמע באקראי…
את מסך השכחה האיום הבקיע ניגון. פזמון שהשמיע מאן-דהו העלה בו בפעם הראשונה מזה שנים, זיכרון אחד, חי ורוגש מביתו האמיתי, ואז, בבת אחת נפרץ הסכר. אשדות של זכרונות גאו בו, צפו והעלו שוב לנגד עיניו את זהותו האמיתית. הוא חזר לעצמו – וגם הביתה.
* * *
סיפורו של כלל ישראל מתחיל בדיוק כך. ההתחלה בפסגת קדושת האבות הקדושים. נשמות ישראל כולן יוצאות מהבתים הטובים ביותר: אברהם, יצחק ויעקב. אין ייחוס נעלה מזה. שנים עשר שבטי י-ה הנבחרים מכל בני תבל. בורא עולם בכבודו ובעצמו מוסר בידיהם את השליחות המשמעותית ביותר בעולם, שליחותן של נשמות ישראל. והנה, בבת אחת, מפסגת ההר הם משתלשלים אל המקום הנמוך בעולם, מצרים, 'ערוות הארץ'.
בשום אופן בלתי אפשרי לצייר את הטלטלה האוחזת בנשמה זכה כל כך, המוצאת עצמה במקום כה מנוגד לזכותה המופלגת. גלות מצרים שיעבדה את הגוף יחד עם הנפש. לא היה זה רק עמל חומרי, בעיקר היה שם עמל וצער לנשמה. הגלות האיומה ההיא מסתיימת בגאולת פלאים, מתן תורה וירושת ארץ הקודש, אך יש לעמוד על סודה עצמה.
גלות – אובדן זהות
גלות מצרים, כך מבואר בספרים הקדושים, משעבדת את הנפש גם היום, והגלות הזו כל עיקרה אובדן דעת. אימתי שבוי אדם בגלות – בשעה שהסתלקה ממנו הדעת. העולם עלול להיות המשא האיום והמעיק ביותר, וכך באמת חי אותו מי שהשכל אינו מאיר את מעשיו. חיים נעדרי 'אור השכל' אינם אלא רצף מריר של אירועים, מטלות, מעשים וטלטולים; לא כל שכן עבודת הבורא. המצוות שניתנו לנו על מנת לרומם אותנו מקרקע עולם, להגביה את רוחינו ולקשר אותנו בא-ל חי, עלולות להפוך לשיעבוד של ממש, כל עוד הנפש שבויה בגלות השכחה ופיזור הדעת.
באופן שכזה מבלה את חייו מי שאינו מחובר לדעתו. הפרנסה מהווה נטל איום. כל הפרעה קלה הופכת למשבר נורא. מרירות מנקרת מבית, ומבחוץ אימה. יש סוג נוסף של גלות, גלותו של 'המסודר'. האדם שהעולם הזה מאיר לו פנים, פרנסתו מצויה, שמש ההצלחה זורחת על קודקודו והכל מתנהל למישרין. רק לעיתים ממש, כששום אדם אינו רואה, אינו שומע, קול שקט טורד אותו מבפנים, מזכיר לו על התכלית האמיתית עבורה נברא.
אילו ידענו…
גלות מצרים הקדומה, כמו גם גלות הנפש בהווה, אינה לחינם. הגלות היא תיקון, האריז"ל מכנה את מצרים כור היתוך לנשמות ישראל. ייסורי הגלות זיככו את נשמות ישראל מסיגים ופסולת, עשו אותן ראויות להיות עם נבחר להשם. אילו ידעו כל אותן נשמות טובות משהו מכל אותם תיקונים מופלאים המתחוללים בקרבם בין גיגיות הטיט ומצבורי התבן, שאגות הקלגסים וטומאת הכישופים המצריים, אין ספק, גלות כבר לא היתה שם. אבל בני ישראל המשועבדים לא ידעו זאת, והשיעבוד צרב בנשמתם היטב.
באותה מידה, אילו ידענו אנו אלו תיקונים נוראים ועצומים מתרחשים בעולמות כולם ובנשמותינו אנו, בכל צביטה קטנה של צער, מרירות של פרנסה, בושה, עוגמת נפש וכל שאר המאורעות מפניהן אנו כה חוששים, אין ספק, חיינו היו גאולה שלימה. אך בינתיים אין זה כך. כל אדם וסאת יסוריו הקטנים והגדולים; כל אדם וגלות נפשו. ואין כל דרך להבקיע את מסך ההסתרה ולגלות לאיש הקטן את סוד גלותו. על כך קונן כבר משה – "והם לא יאמינו לי", אנשי הגלות אינם מסוגלים להאמין בכל האמת הנפלאה הזו. משום כך עודם עבדים.
ניגון מעורר זכרונות
אל ייאוש. אם הגלות היא שכחה ואובדן דעת, הרי שיש למחלה הזו רפואה. בחללו של עולם מתנגן ניגון, מנגינה מופלאה המסוגלת להשיב אל תאי הזיכרון האבודים את הזכרון החם והטוב מבית אבא. את המנגינה הזו מפיקים הצדיקים, שורקים ומצפצפים, הומים והוגים נעימה של תקווה: "פקוד יפקוד". לא לעולם תימשך הגלות. לכל דקירה של צער יש משמעות, כל צביטת כאב פועלת תיקונים, שום אנחת צער לא תאבד. מי שהוריד אתכם הנה, הבטיח גם להעלות אתכם למעלה ולמעלה.
לא לחינם סובבת התורה כולה סביב 'זכר ליציאת מצרים'. המצוות, אמונת היחוד בקריאת שמע, שלשת הרגלים, ועוד תחנות רבות ביומו של יהודי, עוברות כולן דרך זכרון גאולת מצרים. זיכרון. למצרך הזה אנו זקוקים נואשות. והזיכרון הזה מכה היטב בכל נפש המאזינה לניגונם של הצדיקים. הם שמבשרים לנו על התקווה, מזכירים לנו כי "לא לנצח יריב ולא לעולם יטור", שגם גלות מצרים הסתיימה במתן תורה ועלייה עצומה.
את דרכינו הביתה, אל בית האמונה והשלווה האמיתית. ינחה הניגון המופלא המתנגן ועולה מדיבורי האמת האמונה והתקווה של הצדיקים. רק לפקוח אוזניים ולהאזין לקולות.
שתי מדרגות בעבודת השם – בן ועבד, כמו שכתוב בגמרא: "בזמן שאתם עושין רצונו של מקום – אתם קרויין בנים; ובזמן שאי אתם עושין רצונו של מקום – אתם קרויין עבדים" (בבא בתרא י ע"א)
בן אמיתי עושה רצונו של אביו ומשתדל בכל כוחו לשמח את אביו, גם במה שאינו מחוייב לעשות. להבדיל מעבד שמבצע רק את חובתו ואין לו עניין להשביע את רצון אדוניו.
גם הקב"ה מתייחס לעבודתם של השניים בהתאם. הבן זוכה לחפש בגנזי המלך (ראה זוהר פרשת בהר, קיא ע"ב) כלומר, לחוש טוב טעם ודעת בעבודתו, בעוד שהעבד מחוייב לעשות את עבודתו בלי לצפות להסברים או להנאה.
אך ישנה דרגה גבוהה אף יותר מדרגתו של בן, זהו הבן המיוחד שמרוב אהבתו ומסירותו לאביו הוא אינו בוחל בעבודות בזויות שאפילו עבד לא היה עושה. גם שכרו של הבן הזה, שאהבתו לאביו מקלקלת את השורה, הוא בהתאם; הוא זוכה להשיג את הרזים הצפונים ביותר שאינם ראויים להימסר לבן רגיל, כי גם כאן האהבה מקלקלת את השורה.
כך יתפרש הפסוק (מלאכי ג, יז): "וחמלתי עליהם כאשר יחמול איש על בנו העובד אותו", היינו הבן שמוותר על כבודו ומוכן לעבוד את אביו יותר מעבד, כי אז "ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע", היינו שיזכה להשיג את סתרי התורה.
עינינו ראו ולא זר את 'ר' הירש לייב' בבעירתו בתפילה, שואג בתפילתו עד כלות הכוחות, את ר' שמואל שפירא המתחנן שעות על גבי שעות 'ואהבתך אל תסיר ממנו', את העובדים שבאנשי שלומנו עוד בקטמון, ואחר כך בבית מדרשנו שבמאה שערים ובכל תפוצות אנשי שלומנו – בוערים בתפילה, כוספים להשי"ת בכל לב, כל דיבור של תפילה כמו נזרק מאליו בזיקוקין די-נור.
ממעתיקי השמועה שמענו על בעירתו של 'ר' שמואל אייזיק', תלמיד רבינו, שבגדיו היו מתפוררים מעליו אחר כל תפילת ראש השנה, על תפילותיו של 'ר' געצ'י' באומן, עד שזלג דם מאפו, על מתיקות עתירתו של ר' שמשון ברסקי, על נועם כיסופיו של ר' אהרן קיבליטשע'ר, עד שדרי הסביבה היו נצמדים לחלונותיו.
ואנו עומדים ותמהים: להבה זו מהיכן יצאה? איך מגיעים להתלהבות שכזו, איך זוכים שתהא שלהבת הלב עולה מאליה בשעת התפילה?!
וביותר קמה וגם ניצבה הפליאה, איך יזכה לב כמו שלנו לתפילה בכח? הגם לנו חלק ונחלה באותה תפילה, הרי לבנו סתום וחתום בחותם של תאוות, מכוסה בהבלי העולם הזה, איך נוכל אנחנו לזכות לכזו תפילה בכח?!
כולנו מכירים את שיחות רבינו על גדולת התפילה, ובפרט תפילה בכח, שהיא השער לדביקות בהשי"ת (לקו"מ ח"ב פ"ד), היא כביכול 'וימינו תחבקני' (שם ח"א מ"ח), ועוד רבות, כמובא בספרי רביה"ק ותלמידיו, איך אם כן זוכים לתפילה שכזו?
היכן היא מתיקות זו והיכן נבקשנה? נחפשנה בספרי הצדיקים ונבקשנה בהתבודדות, או שמא היא אינה בהשגתנו כלל?
התשובה לכך היא, כי כוחות אלו נמצאים בלבנו אנו, הם אינם רק בליבו של ר' געצ'י או של ר' הירש לייב, הם טמונים בעמקי נפשו של שמערי'ל בן געצי'ל בן בנו של אברהם אבינו עליו השלום, ובנפשו של כל אחד אחר מכלל ישראל, כולם יש בנפשם את מתיקותה של התפילה.
כוחות אלו מונחים בלבו של כל יהודי באשר הוא, אלא שהם אינם יוצאים ממנה, הם טמונים במעמקי נפשו ונשארים שם.
ייתכן כי הם לא יצאו לעולם, אך האמת שגם הוצאתם היא פשוטה: "השמע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך" (ברכות יג.), אחוז את הסידור, והתחל להוציא מפיך את המילים בפשיטות כמו כל יהודי פשוט – אך הקשב אליהם!! הט לבך ל'הודו לה", שים לב ל'הודיעו בעמים עלילותיו', לא דווקא בכוונות נסתרות התפללו העובדים שבאנשי שלומנו, גם לא בכוחות עלומים בערו בתפילתם, הם חיברו את מחשבתם למלות התפילה, הם התרכזו במילותיה, שמו לב לכל מילה וממנה שאבו חיות לכל התפילה כולה.
וכלשון קדשו של רביה"ק "כשאדם מתפלל בכוונה, דהיינו שמקשר המחשבה אל הדבור, ומטה אזנו, ושומע מה שהוא מדבר, אזי הכחות נמשכין ממילא לתוך דבורי התפלה, כי כל הכחות מצפין ומסתכלין תמיד על זה שיומשכו ויוכנסו בתוך דבורים קדושים, על כן כשמתפלל בכוונה נמשכין ונכנסין כל הכוחות שלו ממילא לתוך התפלה" (שיחות הר"ן ס"ו).
אך אם כן מתחזקות הפליאות: הלא אין לך ערב לאדם מהתקשרות והתדבקות עם בוראו, ובפרט בעת התפילה, אשר היא עיקר ההתחברות והדבקות להשי"ת, והשער שדרך שם נכנסין אליו, ומשם אשתמודעין ליה, אז למה תפילתנו נראית עלינו כעול, ואנו איננו זוכים להרגיש בנועם זה? ומדוע זה התפילה נדמית עלינו כמשא, והכוונה היחידה בה היא מתי נזכה ותסתיים… ואף אם אנו מנסים לכוון כפי כוחנו, פעמים שהתעוררות זו אינה מגיעה, יכול הוא האדם לומר את מלות התפילה, לשים לב לכל תיבה שבה, אך לבו נשאר אטום וחתום וההתעוררות המיוחלת בוששת מלבוא.
אך האמת שאין לנו להתבלבל מ'יובש' זה, שהרי התפילה אינה דבר של מה בכך, אלא היא גבוהה מאד, "כי בודאי כל אחד ואחד כפי מה שיודע בנפשו פחיתותו, ראוי לו לדעת שהוא רחוק מאד מאד מתפלה… ומהיכן יזכה לעבודה גבוה כזו?"
"על כן עליו לעשות את שלו, להתחיל דיבורי התפילה בפשיטות גמור, 'אדון עולם אשר מלך' וכו'. ויטה אזנו מה שהוא אומר… ויתפלל כך כסדר בפשיטות גמור אפילו בלי התעוררות וחיות והתלהבות, וילך כך בתפילתו כמה וכמה מילות או כמה דפין, עד שבתוך כך יעזרו ה' ברחמיו להתעוררות" (שיחות הר"ן ע"ה).
תפילה בכח
עצה נוספת לכוונת התפילה כתבו חז"ל (שבת קיט:): "כל העונה אמן יהא שמיה רבא מברך בכל כחו – קורעין לו גזר דינו… אפילו יש בו שמץ של עבודה זרה – מוחלין לו… פותחין לו שערי גן עדן", ופירש רש"י, ש'בכל כוחו' היינו 'בכל כוונתו' – לומר את מלות התפילה בכוונה, אך התוס' כתבו שם 'בקול רם', וביאר הריטב"א "כי בזו מעורר כוונתו וכל איבריו לברך שמו של הקב"ה".
פשוט 'תפילה בכח'! להתפלל בקול רם ובהתלהבות, וכלשון קדשו של מוהרנ"ת (ליקוטי תפילות מ"ח) "ואזכה להכניס כל הכוחות שיש בנו, בעצמות וגידים ובשר, וכל שאר הכוחות שבגופי ונפשי כולם אזכה ברחמיך להכניסם בתוך דיבורי התפילה, שאזכה להוציא כל דיבור ודיבור של התפילה הקדושה בכח גדול באמת לאמתו, עד שאזכה להרגיש הדיבור בכל עצמותי ואברי", אכי"ר.
הטקסט הבא תורגם מיידיש מתוך ספרו של דניאל צ'רני, "א ליטוואק אין פוילן" – "ליטאי בפולין", שהקדיש בספרו פרק לחסידי ברסלב, ובו, תחת הכותרת "ריקוד השבת של החסידים המתים", הוא מתאר תפילת ערבית של ליל שבת – והריקוד שאחריה – בשטיבל הברסלבי ברחוב נובוליפיה בוורשה.
ריקוד השבת של "החסידים המתים"
רבי נחמן מברסלב, נכדו של הבעל שם טוב, נפטר ללא ממלא מקום, ללא ממשיך. נותרו חסידיו יתומים, ושם קורא להם: "החסידים המתים".
גם יצחק לייבוש פרץ, אבי התרבות היהודית המודרנית ומייסדם של בתי הספר הראשונים בפולין, לא הותיר אחריו ממלא מקום, ממשיך – וגם חסידיו של פרץ נותרו יתומים, אבל לא "מתים".
הם – חסידי פרץ – אימצו מיד את סיסמתם של חסידי ברסלב
"יהודים, אל תתייאשו!"
[צ'רני ממשיך לתאר את השקפתו על פרץ ועל "רוח פרץ" ומה שראה בביקוריו בפולין אצל "חסידי פרץ", וממשיך:]
כל אותם חסידי פרץ מסורים, אכן הזכירו לי את "החסידים המתים" של רבי נחמן מברסלב.
…
ובשום אופן לא הצלחתי להבין מאין וממי נוטלים אותם חסידים נטולי אדמו"ר כל כך התפעלות וכל כך התלהבות בעבודת השם שלהם.
השטיבל (בית הכנסת) של חסידי ברסלב בורשה, ברחוב נובוליפיה. התמונה צולמה עוד טרם שימש כבית הכנסת לאנ"ש
הנה, עשיתי פעם יחד עם חסידי ברסלב "קבלת שבת", ראיתי לפני עדה של יהודים מהרבעים העניים ביותר בוורשה, רבים מהם לא היו להם בגדי שבת כל עיקר. מטלאי קפוטותיהם עלה ריח נפט מהוה ושאריות הערינג[1]. בד כובעיהם כה הבריק מיושן עד כי דומה היה כי הם עשוים משי; אבל עיניהם, העינים הגדולות, הזורחות, של "החסידים המתים" כה קרנו עד כי שמחתם דמתה עלי כשמחתם של ילדי החדר בערב פסח, עת סיימו את "זמן החורף".
אפשר היה לחשוב שכל אותם יהודים של סדנאות יזע וחנויות סידקית, שמעו לפתע כי המשיח הגיע, השליכו הכל מכל ואצו לבית הכנסת שלהם, לקבל את פני משיח!
אלא שבאמת, הם רצו לבית הכנסת כדי לקבל את פניה של שבת המלכה.
וכי קל בעיניכם?! הכלה-שבת באה לבתי המרתף ודירות עליית הגג של נובוליפיה, נאלעווקי, סמאטשע וכן הלאה וכן הלאה!
כבר ב"לכו נרננה" "החסידים המתים" לקפץ ולרקד במקומותיהם, מנופפים ומנענעים בידיהם הגרומות, כביכול קוראים למישהו אליהם. אחר כך, בשמונה עשרה של תפילת ערבית, עמדו כולם כאילו הודבקו למקומותיהם; אבל הידיים, ידיהם המיובלות, לא חדלו מלנופף ולהתנועע באויר, למחוא כפיהם, כביכול הם מהללים ומשבחים את בורא עולם שבששה ימים קצרים ברא כזה עולם נאה ומופלא.
ואני מעולם לא ראיתי שעדת יהודים שלמה תהלל כך את רבונו-של-עולם על כל מעשי-בראשית שלו, אותם סיים לברוא בדיוק בערב שבת.
…
החסידים המתים לא התעניינו בעוניי ודלות מראם החיצוני כמו חסידים אחרים, משום שה"חסידים המתים" אינם צריכים עוד לבושים. החסידים המתים זקוקים רק לעליית נשמה, להתרוממות!
אז הברסלב'ר, מיד אחרי 'עלינו', לקחו עצמם לרקוד. זקנים גם נערים פרצו לפתע בריקוד, כאילו היה זה 'שמחת תורה'. הניחו יד על כתף ו"מעגל" מרובע קצוות החל לזחול את דרכו בין הספסלים והסטנדרים, עוקר בדרכו ממקומם את כל העומדים מן הצד, הזרים, הסקרנים ומצרפם לריקוד.
נסחפתי לפתע גם אני והשתלבתי בריקודם של החסידים הנלהבים, והיה נראה לי כאילו אני נמצא באיזו סצנה של "הבימה", וכאילו שילבו אותי בריקוד-הקבצנים מהמחזה "הדיבוק".
ורקדו העוורים והחגרים, החיטרים ובעלי המום. ורקדו גם הספסלים והסטנדרים. והנה, הנה, דומה היה לי כאילו ספרי התורה ידלגו אף הם מארון הקודש ויצטרפו לריקוד על "עצי החיים" המגולפים שלהם!
ספרי התורה, אבל, לא דילגו מהארון, שהרי במפורש נכתב בהם "כי בו שבת מכל מלאכתו", ורצו גם ספרי התורה לנוח, לקיים צוו הבורא.
חסידי ברסלב, לעומתם, לא סברו שריקודם הוא מלאכה כלשהי, שבשבת אסור לעשותה, הם חישבו את ריקוד השבת שלהם כמין המשך של קבלת שבת, כמן המשך לתפילת ערבית של שבת, השייכים כולם לעבודת הבורא, ומי יודע כמה זמן עוד היה נמשך ריקודינו אילולי אחד החסידים המצטעק לו לפתע
"יהודים! אל תתייאשו!"
והריקוד הסתיים.
כפי הנראה, צעקה זו, שהפכה לסיסמתם של חסידי ברסלב, היתה הסימן המוסכם ש"קבלת שבת" הסתיימה, והנה, אפשר כבר ללכת הביתה.
אבל חסידי ברסלב בזיעת וחום ריקודם, לא מיהרו לביתם, לקדש על שתי החלות השבתיות ולהתענג על הדג הממולא והצימעס שה"אשת חיל" הכינה.
כנראה, בביתם של אותם חסידי ברסלב לא חיכו להם כל מיני מטעמים ששבת דורשת, ולא היתה התלהבות גדולה בליבם לשוב לביתם המט, החשוך למחצה, שם כבר יושבת ה"אשת חיל" סמוך לנרות החלב שכבר הספיקו לכבות, עם מעט זנבות הערינג במקום דג ממולא, ועם מעט כבד קצוץ במקום עוף ומרק עוף מזהיב.
ואיני יכול עד עצם היום הזה להשכיל, מאין לקחו אותם קבצנים שבקבצנים כל כך התפעלות וכל כך התלהבות לעבוד את בורא עולם …
ליטאי, ליטאי יבש כמוני, לא יוכל, כפי הנראה, לעולם, להתרומם למדרגות גבוהות שכאלה אליהן מתרומם החסיד הפולני כשהוא עובד את השם".
המבנה בצד שמאל שימש שנים לאחר מכן כבית הכנסת ברסלב בוורשה. התמונה הזו צולמה בעת הכיבוש הגרמני של וורשה בשנת תרע"ה
כשיצאנו מבית הכנסת, הרגשתי שאיזה חוליגאן, פולני, תלש לפתע אצל אחד מהברסלב'ר את כובעו והשליכו אל תעלת השופכין. היהודי מיהר אחר כובעו – למרות שלראשו כבר היתה גם כיפה. הוא הרים את כובעו, ניערו היטב מהבוץ, וברוגע ונינוחות חבשו חזרה, כאילו מאום לא אירע זה עתה.
חשתי אחריו ושאלתיו: מדוע לא עיכבת את החוליגאן? הלא הרחוב מלא, בלי עין הרע, ביהודים בשעה כזו, ודבר כזה אסור לו שיעבור בשתיקה!
והוא הביט בי בעיניו הגדולות, הצחות, והשיב לי כך:
וכי הוא אדם? וכי יש בו צלם אלקים? הרי זו בריאה פראית! וכי אם הרוח היתה עוקרת ממני את כובעי – וכי אתבע את הרוח לבית הדין?
ובמענה הפשוט הזה, של היהודי הפשוט, העממי, הזה, היתה מונחת כל פילוסופית החיים העמוקה של יהודֵי הגלות הפולנית.
כל העולם הסובב, הלא יהודי, הרי אינו יותר מאשר רוח סערה, סופה, כח טבע פראי, שעוקר כובעים מראשיהם של יהודים, תולש זקנים ופיאות, מדקר בסכינים גופיהם של יהודים. אולם אין על מי להתרעם, משום שהרי זה "לית דין ולית דיין". יהודים הם בגלות, ועליהם לסבול!
ולאחר שהוא שב להשוואות בין "נושאי 'התרבות-היהודית' " בפולין, שהתעקשו כן "לתבוע את הרוח לבית הדין", הוא פורש את כאבו, כאבו של יהודי המתאר את השואה האיומה ואת אבדנם של ששת המליונים, בהם סלתה, שמנה וכל עיקרה של יהדות פולין המעטירה, ומתאר את דבקותם בחיים היהודיים עד הסוף המר; את "ריקוד המוות" הגרנדיוזי שלהם בגטו וורשה, הוא מסיים:
וכאשר אני כותב את השוות האלה, אני רואה אותם, כולם כולם, לפני עיני, וזה מצער אותי עמוקות, מדוע לא זכיתי אף אני להשתלב בריקוד המוות המחריד שלהם, כפי שהשתלבתי ב"ריקוד-לפני-הכלה" של "החסידים המתים" ברחוב נובוליפיה הוורשאי.
"קדושים! אל תתייאשו!", כי ל"ניצולים" רע יותר מאשר לכם.
[1] הערינג – דג מלוח, היה בזמנו מאכל עניים, שלא השיגה ידם כדי קניית דגים טריים
כל חיינו שזורים ברבבות ניסים גדולים וקטנים, גלויים ונסתרים, אלא שאנחנו פשוט עוברים עליהם מבלי משים. כל תפילה שנענית היא נס, כל חסד שאנו זוכים לו, או חלילה אי נעימות שמעוררת אותנו לתשובה – הכל ניסים.
כל כך הרבה מקרים ופרטים בחיינו קשורים זה לזה ומשפיעים זה על זה. כמו פאזל ענק שבורא העולם מרכיב בחכמתו האינסופית. עבודתנו היא לפקוח את העינים, להתבונן בכל מאורע ובכל פרט, אצלנו ואצל הסובבים אותנו.
אם נתבונן בגישה נכונה נמצא את הניסים ובשפע גדול! כך שכל יום וכל רגע ישמש לנו כנקודת מגע מרגשת עם ההשגחה העליונה, דבר שיעצים ויגדיל את אמונתנו.
לעומת זאת, היצר מנסה להסתיר את הניסים, כאילו הם חס ושלום דרך הטבע; כאילו רק במקרה אירע דבר פלוני, וכאילו מאורע אלמוני הינו רק צירוף מקרים. עלינו להלחם במחשבות שוא הללו מלחמת חורמה, כי הן מצננות את ההתרגשויות העילאיות ומקררות את האמונה שבה תלויה הגאולה, כמו שכתוב "תבואו תשורי מראש אמנה" (שיר השירים, ד).
וכך יתפרש הפסוק "תהומות יכסיומו ירדו במצולות כמו אבן": הניסים מכונים 'תהומות' מלשון "וָתֵהוֹם כָּל הָעִיר" (רות א, יט). תפקידם של הניסים לרגש ולהוציא אותנו מן השיגרה של דרך הטבע. אך מי שמכסה את התהומות הללו, כלומר אינו מתפעל מהם, אלא טוען שהכל מקרה והכל טבע, הריהו מחליש את האמונה ומעכב את הגאולה, בבחינת "ירדו במצולות כמו אבן". מצולה היא גלות מצרים (כמ"ש ברכות ט ע"ב) שכוללת את כל הגלויות שניגאל מהם בזכות האמונה.
אף אחד לא הצליח להבין את הירידה התלולה. האיש ששימש אך לא מזמן בתפקיד כה בכיר, החל דבק לפתע באופן איום ובלתי מובן בטיפה המרה, הידרדר מדחי אל דחי ואף נטש את תפקידיו לטובת שכרותו האיומה. ידידים ובני משפחה שניסו לעזור, התייאשו מהר מאוד והרימו ידיים בחוסר ברירה. עד שהמקרה החמור הגיע לידיעת המלך, הוא הרגיע את בני המשפחה והבטיח 'אני אוכל לעזור לו' ופטרם לשלום.
מה שלא ידעו בני המשפחה, ידע המלך. לפני מספר שנים, היה האיש מעורב בפרשייה משפטית סבוכה הקשורה בכספים ונוכלויות. קבוצה של נוכלים ידועים עשקה בעלי הון באופן מתוחכם ביותר. התהליך שנדרש להוכחת המרמה היה סבוך ומורכב. בשלב מסויים נדמה היה כאילו נוטה בית המשפט לטובתם של הנוכלים ואף זיכה אותם לחלוטין במספר סעיפים. האיש, ששימש אז בתפקידו הבכיר, לא יכול היה לשאת את העוול, הוא חש עצמו עשוק וגזול ולא יכל לשאת זאת. הוא איבד את אמונו במערכת המשפט ובבני אדם בכלל, ובצר לו, הטביע את תיסכולו בכוס.
המלך ידע את אשר לפניו. הוא הורה לנוגעים בדבר לפתוח בפני האיש את התיק במלואו, להציג בפניו את המהלך המשפטי המורכב. הפסקים השונים שניתנו במהלך המשפט נועדו אך ורק על מנת לחשוף את הנוכלים ולהוכיח את מזימתם. התהליך המשפטי המקומם והתמוה, התגלה כעת כהגיוני, צודק, ובעיקר מוביל לקראת גילוי האמת והצדק.
* * *
כמה קשה להיחלץ מהרגלים פסולים. כמה קשה עוד יותר לצאת ממידות מגונות. אחד המעברים היותר קשים הוא זה שבין טומאה לטהרה. רוח טומאה הדבוקה על קירות הנפש – קשה וכמעט בלתי ניתנת להסרה. על כך נאמר "מי יתן טהור מטמא". אכן, אין מי שמסוגל לדלות נפש מעמקי טומאתה ולהכניסה בהיכלות טוהר, אלא אחד ויחיד, בורא עולם.
ימים גדולים ומסוגלים בפתח, ימי גאולה וחירות. כל אדם מעוניין לאסוף את עצמו, להתגבר ולהכנס בשערי קדושה, טהרה והתחדשות. אך הצעד הזה, משום מה קשה וסבוך. לפעמים אף נדמה כבלתי אפשרי. חרף הרצון הטוב והלוהט, קשה היא הדרך אל החירות. קשה, משום שהנפש חולנית.
המחלה ממנה אנו סובלים היא מחלת חסרון אמונה. האמונה היא יסוד הנפש, נפש בריאה היא כזו שאמונה טהורה ותמימה ממלאת אותה, ומזינה את כוחותיה באשדות חיות ושמחה. אך האמונה הטהורה הזו, עלולה חלילה להיפגע ולחלות, ומי שפוגע בה הן הקושיות. בלב פנימה, מציקות לכל אדם מדי פעם שאלות קנטרניות. מדוע לא הצלחת כאן, ואיך יתכן שעדיין לא נושעת שם, וכן הלאה. שאלות שקטות אך פוגעות בדיוק בלב ליבה של המטרה – חלישות הדעת, ומעבר לכך, הרהור אחרי ההנהגה העליונה. אדם עשוי להתעסק משך ימים ושנים בקושיות וטענות על הנהגת השם, והוא עצמו לא יעלה על דעתו שמשהו באמונתו אינו בסדר. השאלות הללו צובתות את הלב מבפנים, מציקות ובעיקר מחלישות, והנפגע העיקרי היא האמונה. וממילא גם התפילה.
פסח טהור ונקי מקושיות
פסח הוא שער לגאולת הנפש, אך אל השער הזה אין טעם לבוא עם לב עקום ועמוס בקושיות וטענות. קושיות הן טומאה. וכל עוד רוח של טומאה אופפת את הנפש, מה תועלת יוכלו להשפיע עלינו ימי הפסח הקדושים? פסח מספר על נפלאות וניסים, השגחה והשפעה, אך על מנת להכיל את כל המראה הנורא הזה, יש להכין בנפש פנימה כלים רחבים וגדולים של אמונה. קושיות וטענות הן סתירה מוחלטת לאמונה, ואת הרפואה לכך יכול להגיש רק השי"ת בעצמו. והוא עושה זאת בחג הפורים.
לא לחינם נרמזה התיבה פורי"ם בראשי התיבות של הפסוק "שבעת ימים תאכל מצות…. ולא יראו פני ריקם. הדרך לפסח עוברת בהכרח דרך פורים, שאילולא סגולתו ומעלתו המיוחדת, לא היתה בידינו היום כל דרך להגיע כראוי אל ליל הסדר של פסח.
פורים הקדוש נושא בחובו כוח פלאי המסוגל לתקן גם לב עקום ואמונה חלושה וחולה, משום שכך בדיוק אירע שם, בשושן הבירה. המגילה בראשיתה, מעוררת קושיות לא פשוטות. המן הרשע מטפס כלפי מעלה, מעפיל במעלות המלכות וכובש כל חלקה טובה. ברגע השיא מעניק לו המלך אף את טבעתו לחתום בה כל גזירה רעה. לעומתו, דווקא מרדכי הצדיק, מתהלך עטוי שק, דחוי ונרדף על צווארו. מצב שכזה מעורר תמיהות ושאלות לא פשוטות. היתכן, צדיק ורע לו, רשע וטוב לו?!
ניסים שיוצרים אמונה
הנס אליו מובילה מגילת הפורים נפלא, בעיקר משום שהוא פותר בדרכו את הקושיות ואף עושה מהן עצמן יסודות איתנים לאמונה. סיפור המגילה חושף לעין כל את נפלאות השגחת השם, ומראה עין בעין איך בתוך כל מה שנדמה כעוולות וגזירות איומות, מנהלת השגחת השם את המהלכים כולם לקראת ישועה מושלמת ועצומה, ואיך דווקא מתוך ההשפלות והרדיפות, השק, האפר וההסתרה, הולכת ונבנית קומתו הזקופה של מרדכי היהודי, היוצא בבוא העת בלבוש מלכות תכלת וחור, ברוב כבוד והדר.
ואז, בשעה שהלב היהודי מבחין לפתע בתמונת המציאות המלאה והשלימה, מזדקרת לנגד עיניו האמת במלא הדרה, ושוב אין כאן לא קושיות ולא עיוותים, לא הסתרות ולא בלבולים. רק אמונה איתנה, מאירה ומחחמת לב. עם אמונה שכזו, ניתן כבר לפסוע צעדים ראשונים לקראת שולחן הסדר.
מאחר ובפעמים האחרונות עסקנו מעט בחשיבות התפלה על כל הצרכים בכלל, ועל ההשתדלות שמתבטאת דווקא בתפלה, חשוב להביא קטע יסודי שלא נטעה בענין זה מליקוטי הלכות (חיבר אותו ר' נתן מנֶמִירוֹב זצ"ל, תלמיד ר' נחמן מברסלב זצ"ל):
"היינו כי יש שני בחינות תפילות, יש תפילה שהוא למטה מהתורה והיא טפילה להתורה, ויש תפלה שהיא בחינה אחת עם התורה ממש, וגם היא גבוה מהתורה.
כי יש תפלה שמתפללין על צרכיו, דהינו פרנסה ובנים וחיים ורפואה וכו'. וזאת התפלה נקראת חיי שעה. והיא למטה מהתורה וטפלה להתורה. כי בודאי מי שמתפלל על צרכי גופו ואינו מתכון כלל בשביל התורה, רק הוא מתפלל שיתן לו ה' יתברך בני, חיי ומזוני וכו' להנאתו וצורך גופו, זאת התפלה בודאי אינה חשובה לפני ה' יתברך. והיא בחינת תפלות רעות שכתב רבנו ז"ל שיש לכל אדם תפלות רעות, והיא בחינת "גנבא אמחתרתא – רחמנא קריא" [=הגנב בשעת הפשע מבקש רחמים מהשי"ת]. כי זה ידוע ונראה בחוש שכל ימי חיינו הבל וימינו כצל עובר ומה יתרון לאדם בכל עמלו. ואם יצבור כעפר כסף וכו' לא במותו יקח הכל ואין מלוין לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות וכו'. ועל כן מי שאינו מסתכל על התכלית האחרון האמתי, למה לו חיים. ומה הנחת רוח לה' יתברך מתפלתו שמתפלל שיתן לו ה' יתברך פרנסה וממון וכו' למלאות תאוות בטנו. וה' יתברך יודע ומבין שכל מה שמבקש אינו טובה לפניו כלל כי מאחר שאנו מסתכל על התכלית בודאי הפרנסה והעשירות שלו הוא בחינת עושר שמור לבעליו לרעתו רחמנא ליצלן. נמצא, שהתפלה שהיא לצורך הגוף לבד בלי כוונת קיום התורה היא בודאי אינה טובה כלל. ועל תפלות אלו קורא תיגר בזוהר הקדוש: צוחין ככלבין הב הב, הבל לן חיי, הב לן מזונא וכו'. ואין לה' יתברך נחת מתפלה כזאת שהיא לצרכי הגוף, כי אם שכשזה המתפלל מתכון בתפלתו בשביל קיום התורה, דהינו שמתפלל על בני חיי ומזונא וכל כוונתו כדי שיזכה לעשות רצונו יתברך ולקים תורתו ומצותיו באמת. ואם כוונתו באמת בשביל זה בודאי יש לה' יתברך נחת רוח מתפלה כזאת, אבל אף על פי כן תפלה כזאת היא בודאי למטה מהתורה וטפלה להתורה כי מאחר שהתפלה בשביל צרכי הגוף, נמצא שהתפלה הזאת בפני עצמה אינה כלום כנ"ל, כי למה לו הגוף וצרכיו והיום בכאן ומחר בקבר וכו' כנ"ל, ואין להתפלה הזאת שום חיות וקיום כי אם על ידי התורה דהינו מה שמתכון בתפלתו על צרכי הגוף בשביל קיום התורה. נמצא, שתפלה כזאת בודאי טפלה להתורה, כי העקר הוא התורה, רק הוא מתפלל על צרכי הגוף כדי שיוכל לקים את התורה, ועל כן בודאי תפלה כזאת היא טפלה להתורה ולמטה מהתורה.
ועל תפלה כזאת הקפידו רבותינו ז"ל שלא להאריך בה ביותר כמו שאמרו רבותינו ז"ל, "מניחין חיי עולם ועוסקים בחיי שעה?". כי העקר הוא חיי עולם, שהוא התורה אבל התפלה כזאת בשביל צרכי הגוף היא חיי שעה, רק שצריכין אותה בשביל חיי עולם בשביל התורה. ועל כן בודאי אין להניח העקר שהוא חיי עולם ולהאריך בהטפל, שהוא חיי שעה.
…אבל עיקר התפלה השלמה היא כשאדם מתפלל רק על צרכי נשמתו בעצמו, דהינו שכל תפלותיו לזכות ליראת ה' ועבודתו יתברך כמו שאמר דוד המלך עליו השלום: אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש, שבתי בבית ה' כל ימי חיי […] ותפלה כזאת אינה טפלה לתורה, אדרבא, תפלה כזאת היא עקר קיום התורה, מאחר שמבקש רק לקים את התורה שזה עקר שלמות התורה. כי לא המדרש הוא העקר לא המעשה."
(ליקוטי הלכות, ראש חודש, הלכה ה', אות ג').
ראינו כאן שתפלה שאינה נובעת מתוך שימת התכלית כדבר קובע בחיינו, היא פגומה במידה מסוימת. שלא נטעה: חס וחלילה שנימנע מלהתפלל בגלל זה. התפלה היא ההשתדלות העיקרית, כמו שלמדנו בפעם הקודמת, ובודאי שקשר של תפלה כזה, גם אם הוא לא יהיה מושלם, הוא לפחות מלא בטחון ואמונה בקב"ה. אם אדם ישאר בעולם החומר בלי שום קשר מהותי בכל הדברים שהוא עוסק עם בורא עולם, הוא יכול להיפרד לשלום מהתורה והמצוות שלו. זה בדיוק העונש של הנחש – מזונותיו נמצאים בכל מקום, ובכך הוא לא זוכה לקשר ישיר עם הקב"ה, לא כמו שאר הבריאה שמתוך תפיסת החסרון פונה לקב"ה, אף על פי שהם חומריים ושפלים ביותר.
על כל פנים, כתוב כאן שמי שמתפלל שלא מתוך שימת התכלית של התורה מול פניו, אז יש פגם מסוים בתפלה שלו. לכאורה זה לא מובן: הרי תפלה, מלבד בקשת הצרכים, עיקר המטרה שלה היא התעלות האדם והשגת הדבקות בקב"ה. אם כן – לא משנה על מה ומדוע האדם יתפלל, עדיין תהיה כאן עבודה רוחנית. אז נכון שאדם זה לא מושלם מצד זה שתכלית חייו איננה קיום התורה, אבל למה יש כאן חסרון בעבודה הרוחנית של התפלה. שכן בקטע כתוב שמלבד שזה מקשה יותר על התקבלות התפילה, תפילה כזאת היא גם חסרון בעבודת ה'. לכאורה החסרון הוא פשוט איבוד נקודת התכלית בחיים.
הרמב"ם כותב בהלכות תפלה (א,א): מצות עשה להתפלל בכל יום שנאמר ועבדתם את ה' אלוקיכם, מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפלה, שנאמר "ולעבדו בכל לבבכם"; אמרו חכמים: אי זו היא עבודה שבלב? זו תפלה.
המושג "עבודת ה'" בא מהפסוק "כי לי בני ישראל עבדים" ומעוד פסוקים בהם כתוב שבני ישראל משועבדים לחלוטין לקב"ה. למרות שבני ישראל גם נקראו בנים למקום, "בנים אתם לה' אלוקיכם". העבדות מבטאת את השעבוד המוחלט לתורה ולקב"ה, כמו עבד שאין לו רשות לעשות כל מה שעולה ברוחו, אלא הוא תלוי ברצון קונו בלבד. הבחינה של הבנים היא הביטוי למהות הפנימית העצמית ששייכת לכל אחד ואחד, ושהם מגלים בעולם את האב, כביכול. ר' נתן כותב שכל דבר שקשה לעשותו נקרא עבודה, אבל דבר שהוא חלק מהמהות של האדם אינו בגדר עבודה. למשל: אכילה עבור אנשים פשוטים היא חלק ממהותם, אבל לצדיקים היא עבודה קשה מאד מאחר וצדיק אוכל לשובע נפשו (משלי יג), אבל לא עבור עצמו כלל. כל מה שנכלל במושג עבודת ה' הוא בעצם כל דבר שנמצא מעבר למהותינו. עבודת ה' היא בעצם משנה את המהות שלנו, וככל שההשתעבדות גדלה, כך גם האדם מאבד יותר מגשמיותו ונעשה יותר רוחני. כל דבר שהוא תוספת של שעבוד וביטול העצמיות שלנו, הוא בעצם קבלת עול מלכות שמים – קבלת עול העבדות, שמשועבדת כולה אל המלכות שמרוממת מעל הכל. דבר זה שייך לכל המצוות.
אבל כתוב ולעבדו בכל לבבכם. כתוב כאן שיש עבודה מסוימת שהיא לא רק קשורה למהות ולהגדרת האדם כמו כל עבודת ה', אלא דווקא ללב. ולכן חז"ל שואלים: אי זו היא עבודה שבלב? – איזו עבודה נמצאת בלב, כלומר – איפה אנחנו יכולים למצוא השתעבדות שקשורה למערכת הרגש, ולא למערכת היסודית יותר של מהות האדם? העבדות בעקרון באה לשנות את האדם, אבל איזו השתעבדות אפשר למצוא בתחום הלב? על זה באה התשובה: זו תפלה. התקווה מקורה בלב, כמו שכתוב (תהלים קיט): קראתי בכל לב, וכן (תהלים לט): חזקו ויאמץ לבבכם כל המייחלים לה' – הלב הוא זה שצריך להתחזק. חז"ל גם אומרים שתקווה ארוכה מדי, שהיא הארכה גדולה מדי בתפלה על נושא מסוים, עלולה לגרום לשברון לב, כמו שכתוב (משלי יג): תוחלת ממושכה מחלה לב – שוב, התקווה קשורה ללב. תקווה היא מלשון יקוו המים (בראשית א), שהוא לשון התאספות והתכנסות. התקווה שמה את כל הרצונות שלנו במקום אחד – בקב"ה. אמנם חז"ל אומרים שתקווה ארוכה מדי, מביאה לידי שברון לב. אין בכוח בריה אנושית להאריך באותה תקווה מסוימת למשך הרבה זמן, כי בזמן התקווה בעצם כל המהות הפועלת של האדם עוצרת. האדם מעצם טבעו נקרא "מהלך", מאחר והוא פועל ותמיד זז – או עולה, או יורד; ואם מאריכים בתקווה, שהיא בעצם קישור הרצון שלנו לדבר מסוים אל הקב"ה, אז נשברים אחרי זמן רב מדי, כי הרי אנחנו רוצים את אותו הדבר במציאות. ולכן מעצם הטבע של התפלה, כל תוספת בה מביאה לידי רפיון, ולכן תפלה היא מן הדברים שצריכים חיזוק באופן תמידי (ברכות לב ע"ב).
כאן נשים לב לחידוש הגדול של התורה בנושא זה – הזכרנו את דברי ר' נתן שעבודת ה' היא כל דבר שהיא מעבר למהות האדם. אם כן, המושג של עבודת ה' משתנה מאדם לאדם, ואי אפשר להצביע על מצווה מסוימת ולומר עליה שהיא עבודה. לאחד היא כן, ולשני לא. אבל לעומת זאת אנחנו מוצאים בתורה מצווה שכתוב עליה שהיא עבודה, וזה נאמר גם על גדול הצדיקים – התפלה (ולעבדו בכל לבבכם). ענין העבדות בתפלה הוא נקודת הביטול במהות האדם, שלעולם הוא לא יהפוך לחלק מהמהות שלנו, כי היא מנוגדת במידה מסוימת למהות של האדם, עד כדי כך שהאריכות בה מביאה לידי שברון לב, שבמלים אחרות זה אומר – תפלה ארוכה מדי סותרת את המהות הטבעית של האדם, ויכולה אפילו ליצור נזקים. אמנם התורה בכל זאת צוותה על עבדות זו במידה האפשרית לנו, כדי שנקשר כל רצון וכל תקווה אל מקור כל הברכות וההשפעות. אם אדם מבקש דברים ולא מתוך התכלית של קיום התורה, יש כאן חסרון בעצם הקשר. הרצונות הטובים אמורים להתעלות על ידי תלייתן הגמורה בקב"ה, וזאת העבודה שבתפלה. כאשר יש בקשות לדברים אחרים שאינם רצויים על פי רצון ה', אז האדם אינו מתעלה באותה המידה, כי ההשתעבדות באותו דבר שאנחנו רוצים. באותו הדבר – שים את משענך בקב"ה. ואם הדבר הוא לא ממש תואם את רצון ה', אז יש כאן חסרון בעצם השימה של הבטחון בקב"ה, ובהשלכת יהבנו עליו.
מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד (ליקוטי מוהר"ן, חלק ב' סימן כד)
הרבה פרטים ישנם בתורה, כל אחד חשוב לכשעצמו. אמנם, התורה בעצמה אומרת במספר מקומות שהדרישה העיקרית מאיתנו היא רק לדברים בודדים: "מה ה' אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלוקיך, ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו" (דברים י), "דעלך סני לחברך לא תעביד [-מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך] – זו היא כל התורה כולה" (שבת לא ע"א), וכך עוד. הדרישה לאותם הדברים בפרטיות לא באה להעמיד אותם כנגד הפרטים האחרים ובכך להעניק להם חשיבות, אלא היא באה לכלול את כל הפרטים בכללים אלו. כלל – שכולל אחרים בתוכו. הוא יכול להיות בודד, ולהכיל בתוכו דברים רבים. השאלה הגדולה היא, איך באמת ניתן לסכם פרטים רבים לכלל אחד, אם כל פרט ופרט הנו ייחודי בפני עצמו? ואם באמת ניתן לסכם את הדברים, מה לנו צורך בפרטים? אמנם, הכלל אינו בא לקצר את הפרטים או לסכם. הכלל מציג את ההצטרפות הכללית של כולם, את התוצר הסופי של כולם, אך בוודאי שלהגיע לאותה תכלית סופית היה צורך בצירוף כל אותם הפרטים. במלים אחרות: הכלל מתאר לנו את התכלית של הפרטים, והפרטים הם הדרך להגיע אל התכלית.
דוד המלך, בסוף מזמור קל"ט בתהלים, מבקש מה' שיבחן אותו. לא שיעמידו בניסיון, אלא שיתבונן בפנימיותו, ויראה האם אכן דוד שלם בכל לבבו עם ה'. הוא מנסח זאת כך: "חקרני א-ל ודע לבבי, בחנני, ודע שרעפי". דוד המלך ממשיך לבאר כיצד ה' יבחן אותו: "וראה אם דרך עוֹצֶב בי, ונחני בדרך עולם". ראה אם קיימת בי בחינה מסוימת של עצבות, אומר דוד המלך. בזה הוא מסכם את כל הטהרה והקדושה. הוא לא מבקש שיסתכל על הדבקות שלו, או על הדקדוק שלו במצוות, אלא רק על דבר אחד – על השמחה שלו. אם עד היום חשבנו ששמחה היא כלי עזר חשוב, או מדרגה חשובה בעבודת ה', דוד המלך מלמד אותנו שהיא הביטוי הכי עמוק לקשר עם ה'. דבקות, דקדוק במצוות, יראה, כולם מחויבים לעבודת ה', אבל הם יכולים לשכון באדם בצורה חיצונית. אם נרצה לבחון מתי האדם שלם בכל לבבו עם ה', קיימת אפשרות אחת לכך: לבדוק האם הוא שמח.
כי באמת, השמחה אפשרית רק למי שבפנימיות לבבו קשור לה'. כל ענינה של השמחה היא צמיחה, כפי שלמדנו כמה פעמים. אדם שמח כאשר דברים פנימיים באים לידי ביטוי, ובדרך כלל הוא שמח מהחיוּת שלו שבאה לידי ביטוי. מזה נובעת השמחה בדברים הגשמיים כמו בשר ויין, שכן הם קשורים לנפש האדם בבחינה מסוימת. מי שלא שמח מוכיח בכך שמה שהוא עושה לא הפך לחיוּת שלו.
"מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד". א: יש מצוה; ב: זאת מצווה גדולה. מהי המשמעות של מצווה 'גדולה'? ולשם מה מודיע לנו רבי נחמן שזאת מצווה גדולה?
אנחנו מוצאים שחז"ל קוראים לילד בן שלוש עשרה 'גדול', למרות שגודלו הפיזי הוא הממוצע שבין איש ותינוק. הגדלות המיוחסת לו באה לומר שמציאותו אינה מצומצמת לעצמו, וקיימת בו מודעות מסוימת המסוגלת לקלוט דברים נוספים מחוץ למציאותו העצמית. גודל של דבר הוא ההגדרה לדברים שהוא מקיף וכולל בתוכו. "מצווה גדולה להיות בשמחה" – אין זו מצווה מקומית, הקשורה לכוח מסוים בנפש, או שמביאה את האדם להתקדם בתחום מסוים, אלא היא מקיפה את כל מהותו של האדם. היא הביטוי של כל היהדות, או בלשון רבי נתן: "עיקר הקדושה היא השמחה". כדאי שנתרגל רק לשמוע את המשפט הזה. ומצווה זו היא "להיות בשמחה תמיד". לא שייך לתאר אדם עם קדושה בליבו שנייה אחת שלא בשמחה.
להיות בשמחה – אנחנו צריכים להיותבשמחה, ולא רק לשמוח. פירוש הדבר הוא, שאנחנו צריכים להיות פתוחים לכל דבר שקשור לעשיית רצון ה'. הנקודה היא לא לשמוח, אלא להיות שמח. השמחה היא מצב נפשי של פתיחות אל הדבר בו אני עוסק, ולכן הציווי על השמחה הוא על המצב (להיות בשמחה), ולא על הפעולה (לשמוח).
תמיד – השמחה שוכנת בו בקביעות שאינה מתפרדת, והיא לא דבר חולף או חיצוני. אני חי – משמע אני שמח.
אסיים בדברים ששמעתי מהרב שלום ארוש שליט"א באומן בראש השנה: הוא עמד ודיבר עם מישהו קצת ליד ה'הכנסת אורחים', ובינתיים עמדו והתקבצו אנשים מסביב. כשכולו מחייך ומלא אורה על פניו אמר לאותו יהודי: "ההצלחות שלנו בעבודת ה' אינן תלויות בנו כלל. אנחנו רק יכולים לעשות את הדברים שה' נותן לנו כוח עבורם. עיקר הבחירה שלנו היא בנושא אחד – להיות בשמחה או בעצבות. כשאדם שמח הוא כבר נמצא ב'סטרא דקדושה', בצד של הקדושה".
וכן בדניאל, כאשר גזר דרויש המלך אשר כל איש שיתפלל מן כל אלהים ואנשים עד חודש ימים יושלך לגוב האריות, כתיב שם: ודניאל על לביתה וכוין פתיחן לה בעליתה נגד ירושלים, וזמנין תלתא ביומא הוא מצלא ומודא קדם אלהה [תרגום ה'מצודות': [ודניאל] נכנס לביתו במקום מוצנע ועל העליה היה לו חלונות פתוחות מול ירושלים, לששה פעמים ביום היה הוא כורע על ברכיו ומתפלל ומודה לפני אלוקיו].
כזכור, במסגרת זו של הספר מטרת המלקט להוכיח שדרך התפילה כצורת חיים שבה כל דבר נחווה בצורה של תפילה, בבחינת "ואני תפילה", הינה דרך שהלכו בה אבותינו מאז ומעולם. ההוכחה שלפנינו היא מדניאל. דניאל הועמד בין המושלים העיקריים של מלכות פרס, ומצא חן בעיני המלך עד שרצה להעמידו מושל לבדו על כל המלכות. המושלים האחרים התקנאו בו ורצו לערער את הכבוד שרכש לו המלך, אך לא מצאו בו שום דבר דופי שיוכל לעשות זאת. בשל כך החליטו על תוכנית שלבטח תצליח: בוודאי שדניאל, עם כל יושרו ונאמנותו למלך, לא יבטל את אמונתו כשתעמוד בסתירה לרצון המלך. נציע למלך אפוא, שיגזור גזירה מסוימת, שבעיני המלך תיראה כגזירה לחיזוק המלכות, כאשר פנימיות כוונתם היתה לתפוס את דניאל עובר על אותה גזירה. ומהי אותה גזירה? ששלושים יום לא יתפלל אף אדם לאלוהיו, לא משנה מהי אמונתו. הכתוב מתאר את התנהגותו של דניאל באותו זמן ללא שינוי כלשהו. דניאל ממשיך להתפלל בעלית הגג שבביתו. המושלים תופסים אותו מתפלל, וסוף הסיפור ידוע – דניאל מושלך לגוב האריות, וניצול.
לכאורה, מסירת נפש על מצוות מצאנו כאן, אבל כיצד ניתן לראות בכך את ייחודיותה של התפילה?
נשים לב לכמה פרטים שמציין הכתוב- "וכוין פתיחן לה בעליתה נגד ירושלים"– חלונות היו לו בעליה, המכוונים כנגד ירושלים. הגמרא במסכת ברכות (דף לא ע"א) לומדת מכך שיש להתפלל בבית שיש בו חלונות. רש"י (שם) מבאר שהחלונות נצרכים עבור האדם – שיביט בהם לשמים, ויכניע את לבו ויתעורר לכוונה. ברור לכל שדניאל לא המציא הנהגה זו מעצמו, וכדברי הגמרא(דף לג ע"א). בוודאי שיש כאן תיאור של הנהגה שהיתה מקובלת אצל כולם. מדוע ראה הכתוב לפרט הנהגה זו דווקא אצל דניאל?
* * *
"בעשרה לשונות נקראה התפילה: שועה, צעקה, נאקה, רנה, צהלה, קריאה, ניפול, פלול, פגיעה, תחינה" (מדרש תנחומא, ואתחנן). אין כוונת המדרש לספר לנו על מילים נרדפות, אלא על משמעויות וצורות שונות של תפילה. האחת מהן היא למשל רנה, התרוממות האדם על ידי התבוננות במעשי ה', מול צעקה, שהיא ביטוי של מצב שאינו יכול להימשך. אחת מהלשונות היא "ניפּוּל", שמשמעותו נפילה והתרפסות. כלומר, ההכרה בשפלות של האדם היא חלק מרכזי מהתפילה, עד שלפעמים כל התפילה נקראת על שמה. מה מיוחד בתפילה, בה הענווה נצרכת באופן מהותי עד כדי כך שהיא תאבד את שמה, משאר המצוות בהן הענווה לא מהווה את עצם המעשה?
ראינו בעבר כי תפילה באה מלשון תיפלות, המבטאת את הנזקק לדבר אחר בצורה כה חיונית עד שהוא נעשה טפל לאותו דבר. למשל, מאכל תפל מוגדר כחסר מעיקרו, וממילא הוא נעשה טפל למלח, מאחר והוא יעניק לו את טבעו המלא. בדומה לכך עומד האדם בתפילה – לא בבקשה מאוד דחופה ונצרכת, אלא באמירה שאני לא יכול בלעדיך. אין לי צורה אחרת להתקיים בלעדיך, ה', אני תפל וחסר כל ללא ישועתך. דוגמא לדבר: לפי שיטת הרמב"ן אין חיוב מן התורה להתפלל שלא בשעת צרה, והתפילות שאנו מתפללים שלוש פעמים ביום הן תקנת אנשי כנסת הגדולה. לעומת זאת, אנו מוצאים בתנ"ך תפילות רבות לפני אותו זמן, וכפי שראינו בעצמנו כאן בעבר: האבות, אליעזר עבד אברהם, השבטים, עם ישראל במצרים, בכיבוש הארץ, בזמן השופטים, ועוד ועוד. לא כל התפילות נבעו מתוך צרה בדווקא, אלא מתוך הסתכלות פשוטה על המציאות – מה אנחנו בלעדי ישועת ה'? יש לנו דרך אחרת לקבל את מה שאנחנו צריכים? תפילה איננה חיוב יותר מאשר שהיא מסקנה פשוטה שנובעת מתוך המציאות. "עיקר ההשתדלות היא על ידי תפילה", לימד רבי נחמן. התפילה היא צורה של השגת דברים בתוך המציאות, ולא כצורה עקיפה. בהכרח שהתפילה תופיע בחיינו.
בזאת אפשר לבאר את דברי רש"י, שבהסתכלות על השמים ניתן להתעורר לכוונה בתפילה. "סגולה ל(ביטול ה)גאווה, שתסתכל על השמים" (ספר המידות לרבי נחמן מברסלב, גאווה אות יח). כשאנחנו מסתכלים על השמים, שהם בעצמן רק מהות של "שָם" – דבר שאינו ניתן להשגה, אנחנו נזכרים במוגבלות שלנו, ומבטלים את הגאווה האומרת שבכוחי לעשות הכל. משום כך הענווה נצרכת לתפילה כל כך – אם אנחנו רוצים להגיע להכרה שבאמת אין לנו שום צורת קיום בלי ישועת ה', אנחנו צריכים לצאת מדמיונות הגאווה, ולהסתכל במבט פשוט על המציאות, להכיר בחוסר אונים שלנו. משם אנחנו יכולים להתעורר לכוונה – להתעורר לעובדה שתפילה היא לא דבר חיצוני עבורנו, אלא דבר פשוט ומחויב.
ומעתה נחזור לדניאל. אם הכתוב היה מתאר את דניאל מתפלל כהרגלו, יכולנו לחשוב שמדובר כאן במעשה גבורה מיוחד של מסירות נפש עבור מצוות. אבל לא כן מתואר – כתוב שדניאל המשיך להתפלל מתוך הסתכלות על השמים. דניאל מתפלל לא רק בגלל החיוב, אלא מתוך הבנה פשוטה שיוצאת לו מהסתכלות על השמים. אסור להתפלל? בסדר, אבל אתה מכיר צורה אחרת להתקיים? יש לי ברירה אחרת?
לפעמים אנחנו מוצאים קושי להתפלל. אם התפילה שלנו יוצאת מנקודת הנחה של "כי כתוב" או "כי זאת מעלה גבוהה", אז ייתכנו קשיים. אבל אם התפילה שלנו יוצאת גם מתוך ההבנה הפשוטה שפשוט אין לנו שום אפשרות אחרת להתקיים, אזי היינו מתייחסים אליה כצרכים הבסיסיים ביותר שלנו.
פעם שאל רבי נחמן אדם אחד: "הסתכלת היום על השמים?". שאלה זו מכוונת לכולנו – האם אנחנו מכירים במוגבלות של עצמנו? האם אנחנו מוכנים לעזוב את גאוותנו המדומה? אם כן, נוכל להתפלל בצורה הטבעית ביותר, כחלק מצורת חיים – בין אם זה נעשה בזמן שאנחנו מחכים בתור, ובין אם זה נעשה בתפילות המחויבות. לא רק מצווה יש כאן, אלא "תפילה לאל – חיי" (תהלים מב).
החיים הם כמו שינה, אומר רבי נתן בליקוטי הלכות. החיים הם כמו שינה, וכמה וכמה אזורי דמיון יש ביניהם.
החיים, כמו השינה, אינם תכלית, מטרה בפני עצמה, כי אם אמצעי בלבד. השינה – לצבור כח; החיים לצבור רצון, מעש ועבודה את בוראינו.
אבל בחיים, כמו בשינה, מהרגע ששקענו בהם, שוב איננו זוכרים כי הם אמצעי בלבד; מרגע ששקענו במנעמי החיים, מרגע ששקענו בנעימות החלום, שוב איננו זוכרים את זמניותם, את היותם חולפים, את היותם אמצעי בלבד.
כי בחיים, כמו בשינה, נדמה לנו כאילו ישנה איזו ממשות, איזו מציאות תמידית מדומה: הזמן. היום חלף אולי, אנחנו חושבים, אבל מחר יש עוד יום, הבה ננוחה. ובשינה, לעתים חלום בן דקה דומה עלינו כנצח ועוד. והנה התעוררנו – ואין, רק דקה חלפה, הלאה הדמיון, הננו במציאות; והנה חלפו חיינו. תמה הזמניות, הסתיימה.
מהחיים, כמו מהשינה, אנו עלולים להתעורר ולגלות שתחת חלום וורוד, המצב שחור משחור. ולא פעלנו, ולא עשינו, ולא צברנו מעש.
והחיים, כמו השינה, חולפים ועוברים כרגע, הנה החלו, וכרגע חלפו ותמו, והננו כאן, הננו שם – והננו מובלים כבר למנוחת עולמים…
ואם יזכור האדם, אומר רבי נתן, את העובדה הבסיסית הזו, כי אז יקל עליו להתמודד עם היצר הרע, הבא לפתותו בהבל ותעתוע. אם יזכור האדם שהבלי העולם – ועצם מושג הזמן – הינם הבל הבלים, והם כלים וחולפים ואינם אלא חלום רגעי מדומה, שנדמה לנו כממשות רק משום פחיתות דרגתינו, כי אז "בוודאי ישים כל ליבו לבטל הבלי הזמן".
כי בחיים, שלא כמו בחלום, כשזה נגמר כבר מאוחר מדי.
* * *
ולא רק התעוררות ומוסר יש כאן, כי אם גם התחזקות נפלאה.
אם אכן נתעורר, אם אכן חפצים אנו בטוב, אין לנו לחשוש, או להשבר, מהעבר כי אין. כי כמו חלום בלהות, שנעלם כאשר מתעורר האדם משנתו ואיננו, כמוהו יעלמו גם חסרונותינו ואינם, ולנו נותר – ועלינו מוטל – להלחם ולגרש את העצבות שאחרי החלום. וכך נוכל גם להתעלות לחלוטין מעל הבלי הזמן, בלי ליפול ולהשבר מנפילות עבר.
כי בחיים, אולי כמו בחלום, תמיד יש תקוה, ותמיד אפשר להתחיל מהתחלה, מחדש, כאילו העבר אין, וכל העתיד עדיין עומד לפנינו, מצפה ומייחל שנצעד בו, מחדש, בקומה זקופה ובראש מורם – אל-על, אל הדרך הסלולה העולה בעבודת ה'.
ואם אלה יהיו חיינו, כי אז ימלא שחוק פינו ולשונינו רינה על כי הגדיל ה' לעשות עמנו את החסד הגדול הזה, ונתן לנו את ההתחלה, את ההתחדשות, בכל עת ובכל רגע, לו רק נרצה.
התשובה הפשוטה היא: נצח זה נצח ~ נצחיות; דבר שלא נגמר לעולם.
אך ’נצח‘ יש לו עוד פירוש: נצחון. [השורש של ’נצחון‘ הוא ’נצח‘]. ואכן, שני מושגים אלו – נצחיות ונצחון – קשורים זה בזה!
נצחון ונצחיות הולכים ביחד, מה שהוא נצחי הוא נצחון, ונצחון שאינו נצחי אינו נצחון.
וכך כותב מוהרנ"ת:
עקר הנצחון הוא נצחון נצחי, דהינו מי שזוכה לנצח את עצמו לנצח תאוותיו ומדותיו הרעים ולנצח את כל הרוצים למנעו מנקדת האמת ולהרחיקו על ידי זה מאביו שבשמים חס ושלום. כי מאחר שכונתו לשמים באמת, הוא מנצח תמיד איך שיהיה. כי מי שכונתו באמת לאמתו בשביל סטרא דקדשה, איך שמתנהג עמו הוא מנצח תמיד. כי כל פעלה ותנועה קטנה וגדולה שעושה בשביל הנצחון הזה, היא נשארת קימת לנצח לעולמי עד ולנצח נצחים. כי אין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה אפלו שכר שיחה נאה. וכמו שאמר ישעיה ואני אמרתי לריק יגעתי וכו' אכן משפטי את ה' ופעלתי את אלקי … כי רק ה' יתברך וכל החפצים לעשות רצונו באמת, הם זוכים לבחינת נצח, הינו בחינת נצחון האמתי בחינת נצח ישראל לא ישקר. אבל שאר הנצחונות הם כלם שקר (ליקוטי הלכות, ברכת הראיה וברכות פרטיות ה, ב)
בקיצור:
אם אתה מחובר לנצחיות – אתה תמיד מנצח!
גם אם אתה לא חברה‘מן גדול, ולא הגעת להישגים מרשימים –ניצחת!
נסביר מעט את הדברים:
בעולם הזה כדי לנצח ולהגיע להישג מסוים, אתה חייב להגיע לתוצאה מוגמרת.
במלחמה גשמית, הניצחון אינו אלא בסוף המלחמה, ולא באמצעה וכ“ש שלא בתחילתה. גם כשחייל מצליח להרוג עשרות מהאויבים, עדיין אין הדבר נחשב לנצחון אלא אם כן יביא הרג זה לנצח סופית את האויב.
ולא רק במלחמה, אלא בכל תחום בעולם הזה הוא כך. לדוגמא: קבלן שקיבל על עצמו לבנות פרויקט, לא ייקרא ’מנצח‘, אלא אם כן יגמור את הפרויקט בשלימותו. כל זמן שלא סיים את הבניה, עדיין לא ניצח.
המלט שהוא שופך לתוך היסודות, והשלד שהוא בונה, אינו אלא דרך לשלימות / לניצחון, אך לא הניצחון עצמו. אי אפשר לעשות ’חנוכת שפיכת המלט‘… רק כשיעמוד הבית על תילו, יגיע הדבר לשלימותו ונצחונו, ויוכלו לחגוג את ’חנוכת הבית‘.
וכן בכל שאר התחומים – הנצחון של הדבר אינו אלא בסופו. ואם אכן נתקע האדם באמצעו, לא ייקרא ’מנצח‘.
עתה נתקדם עוד צעד:
לא רק בגשמיות הוא כך, אלא גם בעבודת ה‘, אם לא מחוברים ל“נצח“, ה“נצחון“ אינו מיידי…
לדוגמא:
שניים שיושבים ולומדים בהתמדה מסכת מסוימת בש“ס. האחד יושב ולומד כדי להשיג תעודה או מעמד, והשני יושב ולומד כדי להתקרב על ידי הלימוד להשם יתברך.
הראשון, לא ינצח ולא יגיע להישג אלא כשאכן ישיג את התעודה או את המעמד החברתי… הלימוד עצמו אינו נחשב עבורו ל“נצחון“.
רק כשהוא יזכה להיות ”חתן תורה הבינלאומי“ / ”מרן ראש הישיבה“ או לפחות ר“מ בישיבה מפורסמת, אז הוא יחגוג את הנצחון…
אך השני, שמחובר ל“נצח“, מנצח כל רגע. גם אם הוא לא יגיע לשום מקום בחיים, כל שורה בגמרא היא נצחון נצחי!
וכן גם בעבודת המידות והתאוות:
שנים שיושבים ועושים ’דיאטה‘. האחד עושה כן, כדי להרזות. והשני עושה כן כדי לבטל את תאוותו לאכילה. הראשון לא ינצח, אלא כשאכן יצליח לעמוד במשימה לאורך ימים ויגיע למשקל הרצוי. אך השני, בכל פעם שהוא מונע את עצמו מללכת אחר תאוותו, הרי הוא מנצח נצחון נצחי!
יותר מכך:
שנים שעובדים על 'תאות אכילה', האחד עובד עליה כדי לזכות להיות 'עובד השם', והשני כדי לעשות נחת רוח להשם – זה שמחובר ביניהם יותר ל"נצח", מנצח מיידית יותר… ודוק היטב.
וכך כותב על כך מוהרנ"ת:
ועל-כן צריכין לדעת שיקר מאד מאד בעיני ה' יתברך כל נצחון כל שהוא של האדם שהוא לשם שמים באמת. כי כל עבדא בעלמא ותנועה קלה שהאדם מתגבר בשביל להגיע ברצונו יתברך, כגון שנתחזק להתפלל בכונה ובכח או לשבר איזה מדה ולהתרחק את עצמו מאיזה תאוה וכיוצא בזה, מכל שכן וכל שכן כשמתגבר לנצח המונעים ומתגבר לקרב את עצמו לרבי אמת שבזה תלוי כל חיותו לנצח, כל תנועה ותנועה שעושה בזה היא יקר מאד מאד בעיני ה' יתברך. כי תכף כשעושה איזה עבדא ותנועה בעלמא בשביל רצונו יתברך, תכף הוא מנצח הרבה נצחון האמתי ונצחי, כי רק זה עקר הנצחון אמתי, כי זה הנצחון ישאר קים לנצח, כי לית רעותא טבא דאתאבד … ועל כן כשרוצין לנסע לרב האמת אף על פי שאחר כך מתגבר יצר הרע חדש גדול יותר וכו' כמו שמבאר במקום אחר , אף על פי כן כבר נצח הרבה תכף כשהתחיל לנסע, כי כל תנועה של נצחון דקדשה ישאר לנצח כנ"ל. כי אתה מרום לעולם ה'. (שם, ט)
ולעובדא למעשה, שימו לב אנשי ה"נצח":
רבינו הקדוש מוליך אותנו בדרך שכולה 'נצח' וכל כולה 'נצחון'. מי שהולך בדרכו של רבינו הקדוש מנצח כל רגע!
כדי לנצח בעבודת ה', לא צריכים דווקא להרים פרויקטים מורכבים, או לכבוש פסגות. צריכים רק להיות מחוברים ל"נצח"; לחשוב על התכלית הנצחית, ולהיות מחובר לאותו צדיק ששמו 'נצח'.
ואז, אתה תמיד מנצח. כי כל מה שאתה מצליח לעשות זה נצחון נצחי!
שמחת חמשה עשר באב שהיתה לישראל בדורות הקדומים, שמחה של סליחה ומחילה היתה להם וטהרה מעוונות, כיום הכיפורים.
ביום הכיפורים נתרצה הקב"ה לישראל מעוון העגל וניתנו להם לוחות שניים לאחר שהראשונים נשברו, ואותו היום נקבע להם ליום סליחה ומחילה לדורות. גם חמשה עשר באב, יום של מחילה היה להם לדור המדבר מעוון המרגלים, שאז פסקו מתי מדבר מלמות, ועד אז היו מתים מדי ט' באב חמישה-עשר אלף מיוצאי מצרים.
ולפי שימים אלה היו מסוגלים להיטהר בהם מעוון, לכך לא חששו הדורות הראשונים וקבעו בשני הימים האלה מחולות לבנות, שיצאו מחוץ לעיר והיו מחוללות בכרמים ולא חששו שמא יפרצו בהם גדר הצניעות. שכן כל עצמם של ימים אלה מנוקים מעוונות היו – יהיו נכשלים בהם בחטא? לפיכך היה גם חג זה של בנות ישראל שבחמשה עשר באב, נקרא חַג ה', ככתוב בסוף ספר שופטים. כלומר, חג שכל מעשי היום ומחולותיו – לשם שמים בלבד ואין בהם שמץ של חטא.
גדרי קדושה וצניעות
מימים ימימה היה עיקר תוקף קדושת ישראל בגדרי צניעות, שהיו גדורים בהם יותר מכל העמים. לכך שמחת הנישואין בישראל גדולה מאצל עמים אחרים. שנישואי קדושה הנעשים בישראל כתורה וכמצוה, אות הם לישראל שכל חייהם קדושים. לכן אמרו חכמים שחתן ביום חופתו מוחלין לו על כל עוונותיו, כדי שיתחיל את חייו בקדושה ולא תהא קופה של עוונות תלויה לו מאחוריו. (ויש מי שאומר גם טעם אחר למחילת עוונות של חתן – משום שלום בית. שמא יארע בביתם דבר של צער, שלא יתלו אחד בשני בעוונות שלפני נישואיהם, ויבואו לידי קפידא בלב מזה על זה).
לכך בימים קדמוניים, לא היו ימים טובים לישראל כימים אשר מחל להם הקב"ה על עוונותיהם, יום הכיפורים ויום חמשה עשר באב. וכיון שבימים אלה היו מטוהרים מעוונות, קבעו את הימים האלה ויחדו אותם לשמחת נישואין, או למה שיביאם אחר כך לשמחה זו.
וכך אמרו חכמים: 'לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן (כדי שיהיו כולן נראות שוות) שאולים'. 'בת מלך שואלת מבת כהן גדול, בת כהן גדול – מבת סגן, בת סגן – מבת משוח מלחמה, בת משוח מלחמה – מבת כהן הדיוט, וכל ישראל שואלים זה מזה, [כדי] שלא לביֵּש מי שאין לו'.
'כל הכלים (הבגדים) טעונים טבילה' (מפני הטומאה, לפי שרבתה הטהרה בישראל, וביותר בימים טובים אלה של סליחה וטהרה, ולא היתה בת ישראל סומכת אלא על הטהרות ששמרה בעצמה, ולכך הטבילו את כל הבגדים השאולים).
'ובנות ירושלים (יש גורסים: בנות ישראל) יוצאות וחולות בכרמים (שמחוץ לעיר) ומי שאין לו אשה – נפנה לשם'.
'ומה היו אומרות? בחור, שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך. אל תתן עינך בנוי – תן עינך במשפחה – שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי, אִשָּׁה יִרְאַת ה' הִיא תִתְהַלָּל (משלי לא). ואומר: תְּנוּ לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ וִיהַלְלוּהָ בַשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ (שם). וכן הוא אומר (לגבי הבעל שהאשה בוררת לעצמה מבין הבחורים. שיר השירים ג): צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ. בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ – זה מתן תורה; וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ – זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו (וכשם שכל בית ישראל בנוי על התורה ועבודה – כך יהא הבית שלנו בנוי על תורה ועבודה).
'יפיפיות שבהן מה היו אומרות? – תנו עיניכם ליופי לפי שאין האשה אלא ליופי' (שמרחיבה דעתו של אדם בתורה ועבודה).
'מיוחסות שבהן מה היו אומרות? – תנו עיניכם למשפחה, לפי שאין האשה אלא לבנים'.
'מכוערות שבהן מה היו אומרות? – קחו מקחכם לשם שמים, ובלבד שתעטרונו בזהובים' (שבנות ישראל יפות הן אלא שהעניות מנוולתן).
צא ולמד כמה גדולים היו שני ימים טובים אלה בגדר הטהרה והקדושה, שבכל שאר ימים טובים, במקרים של התאספות ציבורית, היו שלוחי בית דין יוצאים למקומות האסיפה ומתקנים שם 'תיקון גדול', להפריד בין אנשים לנשים כדי שלא יבואו לקלות ראש; ובימים טובים אלה לא היו צריכים לכך, שכל ישראל גדורים היו מאליהם בגדרי טהרה, צניעות וקדושה מפני קדושת הימים.
לפיכך הלשון במשנה: 'לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים – שבהן בנות ישראל יוצאות' וכו' ולא היה שם שום חשש כלל, ואילו בשאר ימים טובים, חששו שמא תיפרץ גדר הצניעות ולא היו בנות ישראל יוצאות, אלא כָּל כְּבוּדָה בַת מֶלֶךְ – פְּנִימָה.
ובעוונותינו שחרב בית המקדש ובטלה שמחה של מצוה ונפרצה חומת הטהרה והצניעות, בטלה גם שמחה גדולה וטהורה זו עד שיבָּנה בית המקדש במהרה בימינו.
התורה הקדושה היא זו שנותנת חיים ואורה לעולם אבל כמו כל הדברים גם השפע שהתורה משפיעה תלוי בבחירתו של האדם, אם לומד לשמה אזי התורה נותנת לו חיים אך אם לומד לשמה להתייהר ולקנטר אזי נעשית לו התורה סם המוות ואדרבא מוסיפה בו ערמומיות רעה כמבואר בגמרא (סוטה) כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם.
ענין זה מרומז בפסוק "ויגד יעקב לרחל" – התורה מכונה בשם רחל, שהיא כמו (כבשה) רחל שגוזזים ופוסקים ממנה הלכות, שהצדיק שאמר את התורה הזו אמר אותה באופן "כי אחי אביה הוא וכי בן רבקה" שיש בה משמעות לטובה "בן רבקה הצדקת" אך גם משמעות של אחי אביה "לבן הרמאי" וכמו שפירש רש"י אחיו אני ברמאות ואדרבא ותרץ ותגד לאביה שהמשמעות הטובה צריכה יגיעה ועמל כדי לזכות לה כמו כל דבר טוב אך המשמעות ההפוכה ותגד לאביה – ללבן הרמאי באה לאדם בנקל ובמהירות כמו אדם שרץ במהירות.
לכן כשאדם יושב ללמוד צריך להתפלל שיזכה ללמוד לשמה ושהלימוד יקרב אותו להשי"ת ואזי התורה תהיה לו באמת סם חיים.
('ליקוטי מוהר"ן' ח"א יב)
"וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת" (בראשית כט, יז)
שהיתה בוכה ומתפללת שלא תיפול בחלקו של עשיו (רש"י)
צא ולמד כמה גדול כוחה של תפילה, שהרי לאה אימנו הייתה אמורה להינשא לעשיו כפי שמבואר בחז"ל לרבקה שני בנים וללבן אחיה שתי בנות, והגדולה – לאה לגדול – עשיו, והקטנה לקטן.
גם יעקב אבינו היה סבור כך לכן רצה אך ורק את רחל. מה עשתה לאה? בכתה והתפללה לה'. כשנתבונן נראה שתפילתה הפכה את הקערה על פיה שלא זו בלבד שניצלה מעשיו אלא אדרבה היא העמידה ששה שבטים כמו כל נשי יעקב האחרות גם יחד ויתירה מזו משה, אהרון, דוד המלך ואף מלך המשיח כולם יצאו ממנה. מזו שהיתה אמורה ליפול בחלקו של עשיו…. מה גדול כוחה של תפילה!
('ליקוטי הלכות' הלכות ר"ח)
"הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי" (בראשית כט, לד)
הניגון – יש לו כוח משיכה אדיר, ניגון דקדושה שמזמר ומנגן וכוונתו לשם שמים, יכול למשוך אפילו אנשים רחוקים מאוד ולקרב אותם אל השי"ת וכן להיפך ניגון שאינו בקדושה יכול ח"ו למשוך את האדם לתאוות עולם הזה והבליו, לכן אמרה לאה הפעם ילווה אישי אלי כי כשנולד לוי בא לעולם כוח הניגון שהרי הלווים היו משוררים במקדש וכמבואר בזוהר שעיקר הניגון מסטרא דלוי (שמות יט.) כך שעל ידי כוח המשיכה של הניגון ילווה – יתחבר "אישי אלי"
החיים רצופים ניסיונות, מהם קשים ומהם קלים. לפעמים הניסיון גלוי ולפעמים הניסיון נסתר ולא מורגש כלל, אך אלו כאלו נועדו לרומם ולהעלות את האדם. 'נסיון' מלשון העלאה על נס.
זאת מכיוון שצמיחה רוחנית מותנית בעמידה בניסיונות. זוהי בעצם מטרת הבריאה כולה, להציב מצבים שונים בהם יתנסה האדם ולזכותו בשכר המובטח באם יתגבר ויעמוד בניסיון.
כאמור, לפעמים הניסיונות כל כך נסתרים עד שקשה להבחין כלל שיש כאן ניסיון כלשהו, וכפי שרבינו קדוש אמר פעם לרבי נתן: "כל מה שאתה רואה בעולם, כל מה שנמצא בעולם – הכל בשביל הבחירה והניסיון".
כל מה שאתה רואה! כל מה שנמצא בעולם! אתה יושב בבית ומסתכל סביבך, לפניך חפצים מחפצים שונים; אתה מביט מהחלון ורואה לפניך הרים וגאיות, צמחים ואילנות; אתה שומע על מעשים גדולים וקטנים שאירעו בעולם – אין כאן לכאורה צד טוב לעומת צד רע, במה אם כן אנחנו מתנסים פה?! במה עלינו לבחור כאן?! אך כך קובע רבינו הקדוש: הכל, ללא יוצא מן הכלל מהווה ניסיון, אשר העמידה בו תצמיח, תגדיל ותקרב את האדם לתכלית הרצויה, ואילו הכישלון ירחיק אותו ממנה.
כמובן, בניסיונות הבלתי מוחשיים קל יותר להיכשל מאשר בניסיונות הגלויים, ומבחינה זו קשה הניסיון הנסתר מן הגלוי, אך מאידך הניסיון הגלוי קשה פי כמה, וזאת מחמת הפירוש המוטעה שאותו נותן היצר למהות הניסיון.
* * *
נתאר לעצמנו, אדם קיבל על עצמו לשמור את עצמו ממחשבות אסורות; הוא עושה לעצמו סייגים שונים – ואכן עומד בכך בגבורה במשך זמן מסויים. הוא כבר בטוח שהתחיל להשתחרר מעט מהמחשבות הרעות – ולפתע חוזר הרע וניעור, שוב עומד הניסיון ופוער מלתעות אימתניות ומבקש לבולעו.
מלבד עצם הסכנה שבניסיון מתווספת בלב תחושה מרה: 'ראה בעצמך איזה שפל ונבזה אתה'; הוא מביט על עצמו כעל משוקץ ונתעב – והתחושה הזאת מסכנת את כל קיומו; הוא חש כאילו בשמים מתעבים את תפילותיו הרבות שבהם ביקש על טהרת הלב והמוח. הוא עדיין שקוע בכל הסיאוב והחלאה. הוא מגיע אל סף ייאוש, מתוך הרגשה שהוא נועד לבוסס כל ימיו בסחי והמאוס הזה.
אבל הוא טועה טעות מרה. ניסיונות במחשבה, דיבור ומעשה אינם סימן לנפש מתועבת; ניסיון פירושו קריאת חיבה; ניסיון הינו הזדמנות-פז לתיקון ולהתעלוּת. לא כל אחד זוכה להזדמנות שכזו, רק מי שאהוב וחביב למעלה מקבל את המענק הזה.
לפני כל התעלות נוספת מעניקים לנו קרש הקפיצה למדרגה הבאה, וזאת על ידי התנסות נוספת מול המדמנה שכה רצינו להפטר ממנה.
* * *
הטעות הקריטית הזאת בהבנת מהות הניסיונות תוקפת גם אנשים יראים ושלמים. "בזה טועים החסידים הכשרים הרבה" – אומר רבינו הקדוש – "כשרואים שפתאום מתגברים עליו תאוות ובלבולים ומניעות – ונדמה לו שנפל ממדרגתו, מחמת שבזמן הקודם לא היו אלו התאוות והבלבולים מתגברים עליו כל-כך והיו נחים קצת. אבל באמת אין זה נפילה כלל, רק שזה מחמת שצריך לעלות, ומחמת זה מתגברים עליו מחדש בהתגברות גדול יותר כל התאוות והבלבולים והמניעות והעקמימות שבלב" (השתפכות הנפש ו).
כאשר הניסיונות שבים ותוקפים, צריך פשוט לזכור שזה לא מראה על נשמה פחותה ופגומה. להיפך, זוהי הארת פנים והכנה לצמיחה מחודשת. פרשנות מוטעה של הניסיון כפחיתות דרגה, הינה תכסיס מובהק של יצר הרע, ועלינו להיצמד לאמת הפשוטה שתתן לנו כח להתגבר עליו.
* * *
בפרשת השבוע הקודם אנו לומדים על הציווי שנצטוו בני ישראל לשוב ולחנות לפני פי החִירוֹת.
רק עתה הם יצאו ממצרים – ושוב הם נלכדים לכאורה בפח… פרעה עומד וצוחק: "נבוכים הם בארץ סגר עליהם המדבר". כח הטומאה שב ומתגבר ביתר שאת לרדוף אחרי בני ישראל.
ואכן עם ישראל עומד נפחד: אולי כל אותה גאולה רוחנית וגשמית שזכו לה, עומדת לרדת לטמיון.
אך לאמיתו של דבר היתה גנוזה בכך טובה נפלאה. שכן חזרה בתשובה מותנית בכך שהאדם יעשה 'תשובת המשקל'. כלומר, שיתנסה פעם נוספת במה שנכשל – ויתגבר על כך. תשובה כזאת מתקנת את העבר באופן נפלא.
אהבת ה' לישראל שהתגלתה בעת יציאת מצרים, זיכתה אותו בניסיון הנוסף הזה שיתקן את כל עברם בשלימות.
מאז עד הלום, כל יציאה מהמֵצרים של הטומאה אל עולם הטהרה מזכה את האדם בניסיונות כאלה ואחרים.
אם רק יבין לאשורן את מהותם האמיתי של מצבים אלו, ישכיל לנצל את הזדמנויות הפז הללו לתיקון העבר, ההווה והעתיד.
נבאר תחילה בקצרה את דרך החסידות שגילה הבעש"ט זצוק"ל על פי השגותיו הגדולות, ולאחר מכן נבאר את דרכו של רבינו הקדוש רבי נחמן מברסלב זצוק"ל, הבנויה על יסודות החסידות, אך רבי נחמן בהשגותיו הנשגבות העמיק ושכלל והרחיב את יסודות החסידות באופן שיתאימו לכל אחד מישראל בדורות אלו מקטן ועד גדול, וכן הוסיף וחידש עצות והנהגות נוספות.
בערך בשנת ת"ק התחילה להתגלות דרכו של הבעל שם טוב בעולם, הקב"ה שלח את נשמת הבעש"ט לעולם בדורות אלו, כדי לתת לנו עצות והנהגות כיצד להתגבר על היצר הרע המתגבר כל כך בדורות של עקבתא דמשיחא, שהם הדורות הנמוכים ביותר, שאז היצר הרע מתגבר הרבה יותר מדורות קודמים, וכידוע שיש ענין ירידת הדורות, וככל שהדורות יורדים יותר כך נעשה הלב אטום וקר יותר ויותר, ואף שמקפידים מאוד על דקדוקי ההלכה, אבל הלב נעשה קר ומרוחק מה' יתברך, וקיום המצוות ולימוד התורה הוא באופן של חיצוניות ומצוות אנשים מלומדה, ונשכח הענין שעיקר עבודת ה' הוא להגיע ליראת ה' ואהבתו ולהדבק בו, וכנאמר בפסוק (דברים י): "ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שואל מעמך, כי אם ליראה את ה' אלוקיך, ללכת בכל דרכיו, ולאהבה אותו", וכן נאמר (דברים ל): "לאהבה את ה' אלוקיך, לשמוע בקולו ולדבקה בו", וכן נאמר: "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך", וממילא נעשה לימוד התורה לעיקר בפני עצמו, ונשכח הענין שכל תכלית לימוד התורה הוא להדבק על ידי זה בהקב"ה, ועל ידי זה האדם בא ללמוד שלא לשמה אלא לשם כבוד ומעמד, ועל ידי זה לא די שאינו מתקרב לה' יתברך אלא על ידי הלימוד נכנסת בו יותר גאוה ומתרחק יותר מה' יתברך, וכמו שכתב רבי חיים ויטאל כבר כמה דורות לפני דור הבעש"ט בהקדמתו לשער ההקדמות: "ואפילו כל אינון דמשתדלי באורייתא כל חסד דעבדי לגרמייהו וכו' (תיקו"ז תיקון ל' דף עד.), עם היות שפשטו מבואר ובפרט בזמנינו זה בעוונותינו הרבים אשר התורה נעשית קרדום לחתוך בה אצל קצת בעלי תורה אשר עסקם בתורה על מנת לקבל פרס והספקות יתירות, וגם להיותם מכלל ראשי ישיבות ודייני סנהדראות להיות שמם וריחם נודף בכל הארץ, ודומים במעשיהם לאנשי דור הפלגה הבונים מגדל וראשו בשמים, ועיקר סיבת מעשיהם היא מה שכתב אחר כך הכתוב "ונעשה לנו שם" וכו', והנה על הכת הזאת אמרו בגמרא כל העוסק בתורה שלא לשמה נוח לו שנהפכה שלייתו על פניו ולא יצא לאויר העולם", עכ"ל. וכן על ידי שנעשה העיקר החיצוניות, נשתכח הענין שעיקר הלימוד הוא לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא[1] ולדעת את כל התורה כולה[2], כמו שלמדו בדורות שלפנינו, וממילא כשביררו כל סוגיא עם כל שיטותיה עד להלכה נתחדשו חידושים, ובפרט כשידעו את כל הש"ס ממילא היו מקשים מסוגיא לחברתה ומתרצים[3], ובדורותינו נעשה עיקר הלימוד להיות למדן ולחדש הברקות וחילוקים ולחבר ספרים, כדי להראות לכולם חריפותו ולמדנותו. וכן על ידי זה שנעשה לימוד התורה תכלית הכל, ממילא כשהוא למדן ותלמיד חכם הוא מרגיש שהגיע לרום המעלה, ומתהלך בהרגשת כבוד וחשיבות, ואינו שת ליבו עד כמה הוא משוקע בכל התאוות וכמה הוא רחוק מקדושה ותפילה ואהבת ה' ודביקות בה' באמת, וגם אינו משקיע זמן וכח לזכות לזה, כי משקיע את כל זמנו וכוחו רק בלימוד התורה[4]. וכן מתפשטת הרגשת זלזול במי שאינו למדן ותלמיד חכם, כאילו הוא בדרגה נמוכה ואינו יכול להתדבק בה' יתברך באמת. וכן על ידי זה שנעשה העיקר החיצוניות ממילא קיום המצוות וכן התפילה נעשים בקרירות בלא יראה ואהבה, ותורה ומצוות בלא יראה ואהבה אינם עולים למעלה (תיקוני זוהר דף כ"ה ע"ב). וכן ענין הקדושה והטהרה נחלשו מאוד, ובפרט בדורנו אנו, כאשר ידוע לכל גודל הנסיונות הנוראים שבדורנו, וכל אחד יודע מרת נפשו, עד כמה היצר הרע מתגבר בענינים אלו, שהם יסוד התורה והעבירות החמורות ביותר.
כמו כן בדורות נמוכים אלו שהנשמות נמוכות מאוד, הרי כשמוכיחים את האדם בתוכחות נוראות על כל חטא ופגם שעשה, ומראים לו אלו עונשים חמורים יקבל על כל עוון קל בגיהנום, וכן כשהאדם בעצמו מתבונן כל הזמן בחטאיו ופשעיו ומייסר את עצמו על כל פגם קטן שעשה, הרי לא די שאין זה גורם לו להתקרב יותר לה' יתברך, אלא עוד נופל לעצבות ואינו יכול כלל לעבוד את ה' יתברך, והרבה נפלו לגמרי מעבודת ה' יתברך רק משום שראו כמה פגמו וחטאו בכל יום, עד שהתייאשו לגמרי מעבודת ה' יתברך.
לכן בחמלת ה' על עמו שלח לנו בדורות נמוכים אלו את אור שבעת הימים הבעש"ט זצוק"ל, שנשמתו היתה נשמה גבוהה מאוד מאוד, שגם אם היה בזמן הנביאים היה חידוש[5], והיה רבי על אלפים ורבבות עולמות[6], וקיבל תורה מאחיה השילוני שהיה מיוצאי מצרים והיה רבו של אליהו הנביא[7], שגילה הנהגות והדרכות המתאימות לדורות אלו, שעל ידם יוכל כל אחד להתקרב לה' יתברך באמת, ולזכות לאהבה ויראה ודביקות בה' באמת.
והנה כתב רבי חיים ויטאל בהקדמה לשער ההקדמות: "כתב בזוהר (נשא בר"מ דף קכ"ד ע"ב) וז"ל 'ובגין דעתידים ישראל למיטעם מאילנא דחיי דאיהו האי ספר הזוהר יפקון ביה מן גלותא וכו", כי בהיותינו עסוקים בחכמה הזאת על ידה תתקרב הגאולה, כי הכל תלוי בעסק החכמה הזאת, ומניעתנו מלהתעסק בה היא גורמת איחור ועיכוב בנין בית מקדשנו ותפארתנו וכו', כי אין הנאה להקב"ה מכל מה שברא בעולמו רק בהיות בניו למטה עוסקים ברזי התורה להכיר גדולתו ויופיו ומעלתו וכו', ולא עוד אלא שלא נברא האדם אלא כדי שילמוד חכמת הקבלה, אלא שצריך שיהיה גופו נקי בתחילה ע"י המצות המעשיות שכל תכליתן לדבר זה", עיי"ש שהאריך בזה.
ועוד כתב: "גם בזוהר פ' וירא דף קי"ח ע"א וז"ל 'וכד יהא קריב ליומי משיחא אפילו הני רביי דעלמא זמינין לאשכחא רזין טמירין דחכמתא וכו", (וכשיהיה קרוב לימות המשיח אפילו אותם תינוקות שבעולם יזכו לדעת את הסודות הנעלמים של החכמה), הרי מבואר כי עד עתה היו דברי חכמת הזוהר נעלמת ובדרא בתראה תתגלה ותתפרסם חכמה הזאת ויבינו וישכילו ברזי התורה שלא השיגו הקודמים אלינו".
והנה פנימיות התורה שהיא החלק הגבוה ביותר בתורה (כמובא בכתבי האר"י), טמונים בה עצות נפלאות ונוראות לעבודת ה', וכן עצם לימודה מכניס באדם יראה ואהבה עצומים (וכמו שכתב הרמ"ק (אור נערב ח"ב פ"ב) שלא יוכל האדם להשלים את עצמו ביראה ואהבה בלא חכמת הנסתר, שעל ידה מתבונן בגדולת ה' ורוממותו), ולכן היא נותנת לאדם כח עצום להתגבר על היצר הרע. ועל פי זה נבין מה שכתב הבעש"ט במכתב לגיסו רבי גרשון מקיטוב[8], שעשה עליית נשמה והגיע להיכל משיח, ושאל את משיח: "אימתי קאתי מר", והשיב לו: "כשיתפרסם לימודך ויתגלה בעולם ויפוצו מעיינותיך חוצה", והיינו כי תורת הבעש"ט היא כולה מיוסדת על דברי הזוהר והאריז"ל, וכל ענינה להמשיך את הסודות הנוראים הללו באופן של עבודת ה' למעשה, לגלות הנהגות והדרכות שעל ידם גם בדורות נמוכים אלו ניתן לזכות לאהבת ה' ויראתו, ולהדבק בה' יתברך באמת, ולעורר בלב האדם התלהבות עצומה לעבוד את ה' יתברך מתוך חיות ושמחה, כאשר יראה כל המתבונן בספרי החסידות בעין האמת, ונמצא שהתפשטות תורת הבעש"ט בעולם היא גם התפשטות תורת הזוהר והאריז"ל באופן של הנהגה למעשה, ועל ידי זה תבוא הגאולה[9].
וכל תלמידי הבעש"ט ותלמידי תלמידיו וכו' היו בקיאים בבקיאות עצומה בזוהר ובכל כתבי האר"י ז"ל, ועל פי זה היו כל חידושי תורתם, לגלות דרכים והנהגות בעבודת ה' על פי הזוהר וכתבי האריז"ל, ולהלהיב הלבבות לאהבת ויראת ה', כאשר יראה כל מעיין בספריהם, אכן לענין לימוד תורת הנסתר, יש שהורו שעל כל אחד להתעמק בספרי קבלה, אבל רוב תלמידי המגיד ממעזריטש הורו שרק מי שכבר התייגע הרבה בעבודת ה' יתברך וכבר זיכך עצמו מעט מתאוות העולם הזה וקידש עצמו בקדושה וטהרה צריך להתעמק בספרי קבלה[10].
והנה ספרי תלמידי הבעש"ט מצד אחד הם מלאים הנהגות נוראות והדרכות מופלאות השייכות לצדיקי עליון קדושים וטהורים, ונאמרו לתלמידי הבעש"ט ותלמידי המגיד ממעזריטש, שהיו קדושי עליון וזכו למדריגות נשגבות בדביקות בה' יתברך ובקדושה וטהרה וביראה ואהבה נוראה לה' יתברך[11], אך מצד שני הם מלאים גם כן הנהגות והדרכות השייכות לכל אחד, גם למי שמתחיל בעבודת ה' יתברך, והם מראים לכל אחד דרך כיצד לזכות באמת לזכך את חומריותו וגשמיותו וכל תאוותיו ולהדבק בה' יתברך באמת, ומלהיבים את לב האדם לעבוד את ה' יתברך בחיות ובהתלהבות ובשמחה.
ומעיקרי יסודי תורת הבעש"ט, שאין עיקר תכלית עבודת ה' להיות למדן ותלמיד חכם, או לקיים את המצוות עם דקדוקים וחומרות רבות, אלא עיקר שאיפת האדם צריכה להיות לזכות לאמונה ויראה ואהבה ודביקות בה' יתברך[12], וכדי לזכות לזה צריך לקיים המצוות כהלכתם בהתלהבות ובחיות ובשמחה עצומה ובתענוג נפלא[13], וללמוד תורה לשמה כדי לעשות נחת רוח לה' יתברך ולהתדבק בו[14], וכן צריך להתפלל ביגיעה ובקול ובהתלהבות הלב ובחיות ובשמחה ובהתבוננות בגדולת ה'[15], (כידוע מתלמידי הבעש"ט והמגיד ממעזריטש שהיו מתפללים שעות ארוכות בקול ובהתלהבות וביגיעה עצומה ובמסירות נפש, עד שהגיעו להתפשטות הגשמיות ממש)[16], שעל ידי זה האדם זוכה לאמונה ויראה ואהבה. וכן בכל היום לא יחשוב על עוונותיו אלא יהיה בשמחה שזוכה לעבוד את ה' יתברך ושזכה להיות בן לה' יתברך והקב"ה אוהבו אהבה עצומה, ויתרחק מעצבות מאוד מאוד, מלבד זמנים מיוחדים שצריך לעשות תשובה בלב נשבר, כגון תיקון חצות וכדו'[17], כי בדורות חלושים אלו, עיקר ההתקרבות לה' יתברך הוא על ידי האהבה והשמחה.
וצריך להתרחק מאוד מתאוות העולם הזה וממידות רעות, כי ככל שיתרחק יותר מאהבת העולם הזה כך יזכה יותר לאהבת ה' יתברך, וככל שיזכך את גופו יותר כך תדבק נשמתו יותר בה' יתברך[18]. וכן צריך להתרחק מאוד מאוד מגאוה וכבוד ולהתבונן בשפלותו מול גדלות ה' יתברך, כי הגאוה מרחיקה מאוד את האדם מה' יתברך, כי עושה עצמו יש, וחושב שיש לו כח לבד, ושוכח שכל חיותו וכוחותיו מה' יתברך. ובפרט צריך להשמר מאוד בקדושת הברית, שעל ידי שפוגם בזה משפיע שפע לחיצונים וממשיך על עצמו טומאה נוראה, ואין דבר המרחיק את האדם מהקב"ה כפגם זה, וכמבואר בזוה"ק שמי ששומר הברית הוא נקרא צדיק, ולכן צריך לשמור עיניו ומחשבתו מאוד מאוד[19]. וכן ענין הטבילה במקוה שמועיל מאוד לזכך את האדם ולטהרו[20], ובכל מה שעושה כגון משא ומתן ואכילה וכדו' יעשהו לשם שמים, לברר ניצוצות הקדושה שיש בכל דבר ולהעלותם לשורשם, ויכוין שעושהו לעשות נחת רוח להקב"ה, לשם יחוד הקב"ה ושכינתו, ואז בכל מה שעושה יהיה דבוק בה' יתברך[21]. וכן צריך לדעת ולהתבונן שהקב"ה מחיה את הכל בכל רגע, וכל דבר יש בו חיות אלוקות וניצוץ קדוש שמחיה אותו, והקב"ה ממלא את כל העולמות וגם את העולם הזה, כי מלוא כל הארץ כבודו ואין עוד מלבדו. וכן צריך האדם לדעת שהקב"ה נמצא עימו תמיד ואוהבו מאוד, ומכל מקום שהאדם נפל לשם יכול למצוא את ה' יתברך ולהדבק בו, וגם הירידות שיש לאדם הם לתועלת, ואם יתחזק יכול לעלות על ידם למדריגה גבוהה יותר. וכן שיבחה החסידות את ענין הנגינה בשבתות וימים טובים, שמקרבת את האדם מאוד לה' יתברך, הן ניגוני שמחה והן ניגוני התעוררות וכיסופים וגעגועים. ועוד הרבה ענינים המבוארים בספרי חסידות באריכות.
וגם אם האדם מרגיש עצמו עדיין רחוק מאוד מכל זה, על כל פנים צריך שישאף להגיע לזה ויעשה מה שביכולתו[22], וכן על ידי הלימוד בספרי החסידות המעוררים את לב האדם בהתלהבות עצומה לאהבת ויראת ה', יתלהב ליבו יותר ויותר ויזכה להתקרב יותר ויותר לה' יתברך. כמו כן מעיקרי תורת הבעש"ט הוא ענין ההתקשרות לצדיקים, שיתבאר בהרחבה לקמן בפרק 'התקשרות לצדיקים'.
ובספר יושר דברי אמת (לתלמיד המגיד ממעזריטש, אות ד') כתב: "להדבק בה' יתברך התנאים הם רבים, אבל הקטן שבכולם להיות מופשט מתאוות הזמן במאכל ומשתה ושינה וזיווג, ולשבור כוחות הגופניות, עד שאפילו בעת המוכרח לדברים הנ"ל, מחמת גודל התלהבות לבו לתורה ולעבודת השי"ת למען שמו באהבה, לא יחשב אליו התענוג עולם הזה של אותו הדבר, כמו אם אדם שמח במשא ומתן שהרויח, אינו מרגיש כלל בתענוג קטן של אכילה".
ועוד שם: "מי שרוצה להתדבק לה' יתברך באמת בלתי לה' לבדו, הוא מבין שאי אפשר להתדבק בו אם לא שידחה ממנו גבהות לבו, ויכיר חסרונו ופחיתותו תמיד, וכל מה שיבין שפלותו ויתמיד בה במחשבה ובמעשה, יותר ירגיש דביקות נפשו בה' יתברך".
ועוד שם: "באמת רבים מבני עמינו המדומים בעיניהם ובעיני העולם חכמים גדולים בתורה בנגלה ובנסתר, ומדומים ביראה, ובכל הדברים, וסוברים שבאו לקצת תורה ויראה, אבל באמת עדיין לא זכו אפילו לידיעה קטנה מתורת אלוקינו, שהיא (זוהר מצורע נ"ג ע"ב) נקרא תורה על שם שמורה הנעלם שהוא ה' יתברך. כי הם לומדים רק חיצוניות התורה, דהיינו שאין במחשבתם להדבק בה' יתברך ולהיות מרכבה לו, ולירא ממנו, ולאהבה אותו על ידי התורה, כמו שאמר האריז"ל (שער המצות ואתחנן, שער רוח הקודש). כי הם אינם יודעים כלל מה זה הדביקות בה' יתברך, ומה זה האהבה והיראה, כי הם סוברים שזה בעצמו הלימוד שלומדים הוא הדביקות והיא האהבה והיראה, והאיך אפשר זה, והלא ידוע ומפורסם שיש בעוונותינו הרבים כמה לומדים שהם בעלי ניאוף רח"ל, ובעלי עבירות ידועים, ואף מאומות יש שלומדים התורה שלנו, האיך יתכן שזה יהיה הדביקות בה', כי אי אפשר למי שהוא דבוק בה' יתברך באהבה ויראה שיבוא לידי חטא קל, קל וחומר לחמור, קל וחומר שיהיה דבוק באיזה תאוה ח"ו, כי הלא ה' יתברך קדוש ומובדל מכל החומריות, אלא ודאי אינו צריך לפנים שענין אהבת ה' יתברך ויראתו הוא ענין אחר, שהוא בלב האדם, שיהיה ליבו מפחד וירא מה' יתברך תמיד, ויהיה בוער אהבתו בלבו תמיד, כמו שכתב הרמב"ם (בפרק י' מהלכות תשובה הלכה ג') וכו', וזה אין האדם קונה ומחובר בה כי אם על ידי התורה לשמה, ועיקר מקודם כל, התפילה בדביקות ובהתלהבות הלב, ובכפיות כל כוחותיו למחשבות זכות וטהורות לה' יתברך תמיד, ובפרישות כל התענוגים, ואין צריך לומר פרישות עבירות קלות וחמורות, וכל דקדוקים. ובאמת אינם לומדים רק מצות אנשים מלומדה למען יחכמו, ועל זה אמר הכתוב (ישעיה ה כא) הוי חכמים בעיניהם וגו', וזה קורא הזוהר (תיקונים תיקון ו' כ"ב ע"א) חסד דעבדין לגרמייהו כידוע, ועיקר התורה לשמה היא לבוא להתדבק במי שנעלם בה כנ"ל להיות מרכבה אליו"[23].
ועוד שם: "מי שרוצה לדבק עצמו בה' יתברך צריך להיות לו חכמה בינה דעת, וחכמה ר"ל קבלה מאבותיו ורבותיו שיש אלוקים בעולם, והוא מחשבת גולם בלבד, ואחר כך צריך להבין דבר מתוך דבר, ולחשוב תמיד בהבנתו איך שה' יתברך משגיח על כולם, ומחיה את כולם, והוא ממלא כל העולמות, וזהו מחשב ומבין, מכל מה שרואה בעולם מבין בהבנתו ומחשב שמוכרח להיות כאן כוחו יתברך שמו, וזהו מבין דבר, ר"ל דבר ה' יתברך, מתוך דבר העולם, ואחר כך כשנגמר ציור זה תמיד בדעתו, ואין דעתו פנוי מציור זה, כי בהבנה עדיין הדבר פעמים במחשבתו ומבין ומהרהר בה הרבה, ולפעמים אינו במחשבתו רק דברים אחרים ח"ו, אבל כשהכריח מחשבתו והבנתו על זה, ונגמר מאד דעתו על זה בודאי, נקרא זה דעת, שהוא מקושר תמיד בזה, והולך תמיד בזה, וכל מה שרואה רואה תמיד ה' יתברך.
והפרש גדול בין מי שחושב בה' יתברך לפעמים, ובין מי שחושב בו תמיד, הוא כרחוק מזרח ממערב, ואי אפשר לפרש ההפרש, כי דבר זה תלוי באבנתא דליבא. וזה נקרא חכמת הנסתר, ששמעתי מפה קדוש מו"ה מנחם מענדל [מפרעמישלאן] ז"ל שנסתר נקרא דבר שאין אדם יכול להבינו לחבירו, כמו הטעם של המאכל אי אפשר לספר לאדם שלא טעם טעם זה מעולם ואי אפשר לפרש לו בדיבור איך ומה, ונקרא זה דבר סתר, כך ענין אהבת הבורא ויראתו יתברך שמו אי אפשר לפרש לחבירו איך היא האהבה בלב, וזה נקרא נסתר. אבל מה שהם קוראים נסתר חכמת הקבלה, האיך הוא נסתר, הלא כל מי שרוצה ללמוד הספר לפניו, ואם אינו מבין הוא עם הארץ, ולפני איש כזה גמרא ותוספות גם כן נקרא נסתר, אלא ענין הנסתרות שבכל הזוהר וכתבי האריז"ל הכל בנוים על פי דביקות הבורא, למי שזוכה להדבק ולהיות צופה במרכבה עליונה וכו'. אבל ענין ההפרש בין מי שחושב בבורא יתברך שמו לאינו חושב בו תמיד, דומה במקצת על דרך משל מי שרואה אדם אחד נכרי מעיר אחרת פתאום, ואחר כך עבר מלפניו, ואם כן אחר כך כשיעבור עוד פעם אחת לפניו לא יכירנו, כי אף על פי שמקודם ראהו אף על פי כן לא יכירנו, כי היה הצורה לפניו רק רגע אחד, ולא נחקקה ברעיוניו כלל, ולא נתקעה בזכרונו כלל, ולא יוכל לדבק בו כעת פעם שנית, כי אין לו היכרות וחברה עמו כלל. ככה יהיה מי שאינו חושב בבורא יתברך כלל, רק לפעמים כשירצה, אז לא יהיה לו היכרות כלל אליו, לא אהבה ולא דביקה כלל, מה שאין כן מי שחושב תמיד בבורא יתברך, או על כל פנים בכל עת שיוכל מרבה לחשוב בו, דומה למי שרואה את אדם אחד כמה פעמים וזמנים הרבה, ונחקקה צורתו בלבו היטב, ואף בהתרחקו מנגדו ישאר הדיוקן בלבו הנקרא רשימו בכתבי האריז"ל".
כמו כן גילה הבעש"ט חשיבות נשמת כל יהודי, שגם פשוטי עם שאין ביכולתם ללמוד הרבה מחמת קטנות מוחם או חוסר זמנם, יכולים להתקרב לה' יתברך על ידי התפילה ביגיעה והתמימות והאמונה הפשוטה, ואמירת תהילים ותפילות, וכן על ידי שלומדים תורה לפי דרגתם ואפשרותם[24], ורחמנא ליבא בעי, והקב"ה אוהב את כל אחד מישראל אהבה עצומה שאין לה שיעור, והעיקר תלוי ברצון ובתשוקה של האדם להתדבק באמת בה' יתברך, וכל אחד יכול לזכות להגיע לדרגות הגבוהות ביותר[25].
לבעש"ט היו עשרות תלמידים צדיקים מופלגים, שחלקם היו עובדי ה' גדולים גם קודם שהתקרבו אליו, וחלקם היו אף רבנים חשובים בקהילות קודם שהתקרבו אליו, אך לאחר שראו את עוצם גדולת השגותיו ותורותיו התבטלו אליו בביטול גמור, ועלו ונתעלו יותר ויותר במעלות החסידות והצדקות, ועל רבים מהם נתחברו ספרים שלמים המתארים את גודל עבודתם ותורתם ודבקותם בה' יתברך.
הבעש"ט זכה לדרגות נוראות ועצומות, ולגאונות עצומה בנגלה ובנסתר, והיה צופה מסוף העולם ועד סופו[26], וכן עשה מופתים נוראים, ומקצתם מובאים בספר 'שבחי הבעש"ט' שנכתב על ידי תלמיד של תלמידי הבעש"ט, ששמע מתלמידי הבעש"ט סיפורים אלו, כן מובא שם שהעידו תלמידי הבעש"ט שכל הכלים שהיו מלאים מים בבית שהתפלל בו הבעש"ט היו המים נעים ונדים בזמן תפילתו, מעוצם השראת השכינה שהיתה עליו. ובספר היכל הברכה (פרשת ואתחנן) כתב: "העידו על מרן הקדוש רבינו חיות נפשינו אור זורח האר"י הבעש"ט כשהיה לומד תורה עם התלמידים הקדושים היה אש מלהטת סביבותיהם, ומתקבצין מלאכי השרת, והיו שומעין הקולות והברקים ואמירת אנכי ה' אלוקיך מפי ה' יתברך, וזה ידוע ומפורסם הרבה".
תנועת החסידות הלכה והתפשטה במהירות והקיפה רבבות, בעת פטירת הבעש"ט, בשבועות התק"ך, כבר השאיר אחריו כמאה אלף חסידים, וחבורה גדולה של גדולי תורה ממשיכי דרכו, שהתפזרו למקומות מגוריהם והפיצו את דרך החסידות, בראשם עמד תלמידו הנאמן ויורשו של הבעש"ט, רבי דב בער המגיד ממעזריטש. שני במעלה לו היה תלמידו החביב של הבעש"ט, רבי יעקב יוסף הכהן מפולנאה בעל 'תולדות יעקב יוסף'.
הצדיקים הנשגבים תלמידיו של המגיד ממעזריטש הפיצו את תורת החסידות בכל המדינות, ברוסיה היו רבי לוי יצחק מברדיטשוב, רבי נחום מטשרנוביל, רבי פנחס מקוריץ ועוד, בגליציה רבי אלימלך מליזענסק ורבי מיכל מזלאטשוב ועוד, בליטא הפיצו את החסידות רבי אהרן מקרלין ורבי מנדלי מויטבסק, עדות חסידיות הוקמו בפינסק, קרלין, סטולין, לעכוויץ וסביבתם. ברוסיה הלבנה הפיץ את החסידות רבי שניאור זלמן מלאדי, בעל התניא. תלמידי רבי אלימלך מליזענסק הביאו את החסידות גם לפולין וכבשוה כיבוש מלא. וכן החלה החסידות להתפשט ברומניה ובהונגריה.
בערך בשנת תר"ס כבר השתלטה תנועת החסידות על חלקן הגדול של קהילות מזרח אירופה, כמעט כל הקהילות באוקראינה, חלק גדול ברוסיה הלבנה, ברומניה, בהונגריה, ומיעוט – אף בליטא[27].
ענין ההתנגדות לחסידות, טעמה וענינה, יתבאר לקמן בפרק "התקשרות לצדיקים".
ובתפארת שלמה (פרשת יתרו) כתב: "הורה לנו הבעש"ט זי"ע והפליא עצה והגדיל תושיה מכל הדורות שלפניו לרומם כבוד הבורא, להרבות תלמידים להורות להם דרכי הקדושה וטהרה, ותורה לשמה, והכנת התפילה, כאשר עינינו רואות מכל צדיקי הדור תלמידי תלמידיו אשר מפיהם אנו חיים, וכל הדבוקים בהם יצליחו ויעשו פרי".
[1] כמו שאמרו באבות (פ"ד): "הלומד על מנת לעשות, מספיקין בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות". וכן בקידושין (מ' ע"ב) אמרו: "תלמוד גדול שמביא לידי מעשה".
[2] עיין בשער הגלגולים להאריז"ל (הקדמה ט"ז) ושו"ע הרב הל' תלמוד תורה פ"א, שכל אדם צריך לחזור לעולם הזה בגלגולים רבים כל זמן שלא למד את כל התורה כולה, בפשט רמז דרש סוד, ורק אז יוכל לעלות לגן עדן.
[3] עיין בשו"ע הרב הל' תלמוד תורה פ"ב, שרק לאחר שלמד האדם את כל הש"ס והראשונים והפוסקים וחזר על לימודו פעמים רבות מאוד עד שנחקק היטב בזכרונו כל התורה שבכתב ושבעל פה כולה, ואינו צריך עוד ללמוד לא תורה שבכתב ולא תורה שבעל פה, אז יפנה כל ימיו לעיון התלמוד לסבור סברות בהלכות ולפלפל בהם בקושיות ופירוקים לירד לעומק הסברות וטעמי ההלכות להבין דבר מתוך דבר וכו' ולחדש חידושי הלכות רבות, וזהו שאמרו(שבת ס"ג) ליגמר איניש והדר ליסבר. וכעי"ז כתב באבן שלמה להגר"א (פ"ח), ועיי"ש עוד בשו"ע הרב שמי שאינו יכול ללמוד הרבה מאוד, צריך שיהיה כל לימודו בלימוד המביא לידי מעשה, שהם ההלכות הצריכות לכל אדם לידע אותם.
[4] וכן אחד העיקרים לזכות לדבקות ואהבת ה' הוא ההתרחקות מאהבות ותענוגי העולם הזה, וכיון שנעשית החיצוניות לעיקר ולא הדבקות בה', ממילא התפשטה הרדיפה אחר תענוגי העולם הזה בהיתר, באכילה ובעניני קדושה וכדו', וכן שינוי המלבושים למלבושי הגויים, וכן גילוח הזקן והפאות וכו', וכן בעניני צניעות הנשים וכדו'.
[5] בעל התניא בשם המגיד ממעזריטש (מובא בספרי חב"ד), ור' לייב שרה'ס (שיח שרפי קודש תולדות שבח הצדיקים ח"ד). ובכתבי הרי"ם ז"ל מקאזניץ כתב בשם הצדיקים מקארלין שנשמה כנשמת הבעש"ט באה לעולם פעם באלף שנים.
[8] מובא בסוף ספר בן פורת יוסף ובבעש"ט על התורה פ' נח.
[9] והנה התגלות תורת הבעש"ט היתה בשנת ת"ק לאלף השישי, ואצל הקב"ה אלף שנה הם כיום אחד, והאלף השישי הוא בחינת היום השישי, ושנת ת"ק היא תחילת חצות יום השישי, שאז מתחיל לזרוח אור השבת, דהיינו אור האלף השביעי שהוא יום שכולו שבת, ולכן אז התחילה להתגלות תורת הבעש"ט שנמשכת מאור הגאולה העתידה, אורו של משיח, ולכן על ידי התגלות תורתו בעולם תבוא הגאולה.
[10] ובחיי מוהר"ן (תקכ"ו) מובא: "איש אחד עמד לפניו שהיה עוסק ללמוד בספרי קבלה, ובאמת לא היה ראוי ללמוד קבלה. והוכיח אותו שלא ילמד קבלה, ואמר לו קבלה בגימטריא נואף. ושוב שמעתי מאחד, שהיה מדבר עם איש אחד, והיה אותו האיש קובל לפניו שאין לו לב, היינו שאין לו התעוררות הלב לתפילה ועבודה. השיב לו רבינו ז"ל שזהו בשביל שלומד קבלה, כי "נואף אשה חסר לב" (משלי ו) וקבלה בגימטריא נואף. וכל זה למי שאין ראוי לזה, אבל לכמה אנשים הזהיר בעצמו שילמדו קבלה, וצריכין להתפלל לה' שיוליכו בדרך האמת אם ללמוד קבלה ואם לחדול".
[11] נביא כאן כמה דוגמאות קטנות, מובא על הרה"ק ר' לוי יצחק מברדיטשוב זצוק"ל, שכשנסע בכרכרה ראו שרועד מפחד מהקב"ה כאילו באים עכשיו שודדים וגזלנים לגזלו, וכן מובא עליו שכשהיה מברך בחופה היו צריכים למזוג את היין י"ג פעמים כי נשפך כל פעם מחמת התלהבותו הגדולה, ובחיי מוהר"ן (תקנ"ג) מובא עליו, שלא רצה ללכת למקוה בבוקר של חג השבועות עד שיראו לו את המרכבה שראה יחזקאל. וכן מובא שם על המגיד ממעזריטש שסיפרו עליו שבכל הסתכלות שהיה מסתכל היה רואה את כל השבעה רועים, ואמר על כך מוהר"ן מברסלב שעל המגיד יש להאמין הכל.
[12] וכפי כמה שהאדם מזכך את גופו ונשמתו דבוקה יותר בה' יתברך בעולם הזה, כך הוא זוכה להתדבק בו יותר בעולם הבא, וזהו עצמו השכר בעולם הבא, הדביקות בה' יתברך, שהוא מקור כל הטוב והתענוגים, וכמו שכתב במסילת ישרים שהתכלית היא להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו. ובמהר"ל (נתיבות עולם, נתיב אהבה) כתב: "כל המצוות הם שיהיה לאדם הדביקות בו יתברך", וכ"כ בסוף ספר הזכרון להריטב"א, ובאבן עזרא (שמות לא, יח).
[13] שזה נעשה בפרט כשהאדם יודע מה נעשה על ידי כל מצוה ומצוה בעולמות העליונים, כמבואר בכוונות האריז"ל ובספרי החסידות. ועיין בזוהר (יתרו פ"ב ע"ב, ע"פ מתוק מדבש): 'תרי"ג מיני עצות שהם התרי"ג מצוות נתנה התורה לאדם, כדי שיהיה שלם עם קונו, כי על ידי המצוות הם יכולים להשלים נשמתם עד שיזכו להדבק בו יתברך". ובמסילת ישרים (פ"א) כתב: "השלימות האמיתי הוא רק הדביקות בו יתברך, אמנם לכשיזכה האדם לטובה הזאת צריך שישתדל לידבק בו יתברך בכח מעשים שתולדתם זה הענין, והם הם המצוות". ובשער הכוונות להאריז"ל (דרושי ברכת השחר) כתב: "כמעט שעיקר המעלה והשלימות והשגת רוח הקודש תלויה בדבר זה שעובד את ה' יתברך בשמחה, בין בעת תפילתו ובין כשעושה איזה מצוה משאר המצות, וכמו שאמרו בגמרא מההוא דהוה קבדח טובא כו' ואמר תפילין קא מנחנא. ואל תבוז לענין זה כי שכרו גדול מאוד", ובספר חרדים מובא שעיקר מה שזכה האריז"ל למדרגותיו העצומות היה על ידי קיום המצוות בשמחה גדולה.
[14] ובמאור ושמש (פ' נצבים) כתב: "עינינו הרואות אשר כל צדיקי הדורות וקדושים אשר המה בארץ נתעסקו כל ימיהם בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה ומסרו נפשם בכל שעה על התורה והעבודה, ומכל תנועות אבריהם וצעדי רגליהם היה ניכר גודל פחדם ויראתם מפני השם יתברך ומהדר גאונו, ויצא שמם למרחוק לגודל סיגופיהם ובקשתם את ה' בכל לב".
[15] ובמאור ושמש (פ' ואתחנן) כתב: "הנה האדם מחויב לזכך את עצמו בהזדככות גדול, אבל עיקר הזדככות הוא על ידי תפילה בכוונה, והוא העיקר עבדות בדורות הללו שיהיה התפילה ביראה ואהבה רבה, ועל ידי זה יוכל לבא לידי מעלות גדולות ורמות ולידי מדריגות גדולות, כמו שאמר הרב החסיד בוצינא קדישא מו"ה משה זצוק"ל מפשעווארסק שזה רמז דוד המלך ע"ה "פנה אל תפילת הערער ולא בזה את תפילתם תכתב זאת לדור אחרון"". ובפרשת ויחי כתב: "בפרט בדורינו העיקר הזדככות לבוא לידע אלוקותו ועבדות השי"ת העיקר הוא התפילה, מעת שבא הבעש"ט הקדוש זצוק"ל הציץ וזרח אור התנוצצות קדושת התפילה בעולם אל כל מי שרוצה לגשת לעבודת ה' יתברך, אבל צריך לזה לבוא לתפילה זכה שימוש חכמים הרבה ליגיעה יומם ולילה בתורה ובמעשים טובים, עד שעל ידי זה יכולים לבוא באמת לידע להתפלל ביראה ואהבה רבה". וכן מובא שהבעש"ט זכה למדרגותיו הנוראות על ידי התפילה בכוונה ובדביקות.
[16] עיין שו"ע סי' צ"ח: "כך היו עושים חסידים ואנשי מעשה שהיו מתבודדים ומכוונין בתפילתם עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמות ולהתגברות כח השכלי עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה".
[17] צוואת הריב"ש, תניא פ' כ"ו. ולכן ביטל הבעש"ט את התעניות והסיגופים, כי בדורנו הם מביאים את האדם לעצבות. ובשערי קדושה לר' חיים ויטאל(ח"ב שער ד') כתב: "העצבות גורמת מניעת העבודה וקיום המצות וביטול עסק התורה וכונת התפילה ומבטל מחשבה טובה לעבוד את ה', והיא שער התחלת גירוי הסתת היצר הרע וכו', גם גורמת סילוק רוח הקודש מעליו, וההיפך בהיותו עובד ה' יתברך בשמחה, כמו שכתוב (תהלים ק' ב') עבדו את ה' בשמחה, כי השמחה מוסיפה חשק רב ואהבה להתדבק בו יתברך, וכתיב (דברים כ"ח מ"ז) תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב וגו'. כי העבודה אם היא בעצבון דומה לעבד העובד לרבו בפנים עצבות וזועפות. וכתיב (משלי י' כ"ב) ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה. כי העצבון הוא נמשך מזוהמת סמא"ל ונחש שהטילו באדם וחוה, כמו שכתוב באדם (בראשית ג' י"ז) בעצבון תאכלנה, וכתיב (שם ט"ז) בעצב תלדי בנים, ועל ידי כך הקדוש ברוך הוא ושכינתו מסתלקים מעליו".
[18] ובצוואת הריב"ש (הנהגות מהבעש"ט) כתב: "ויאהוב את אשתו כמו שאוהב את התפילין בלבד, שאוהב אותם רק בשביל שהם מצות ה', ולא יהרהר אחריה, כי היא רק כמשל אחד נוסע ליום השוק ואי אפשר ליסע רק עם הסוס, וכי בשביל זה יאהב את הסוס, יש שטות גדול מזה, כך בעוה"ז צריך לאדם אשה בשביל עבודת הבורא לזכות לעוה"ב, ואם יניח עסקיו ויהרהר אחריה יש שטות גדול מזה, וימאס אותה [בדעתו]. כי אם רואה אשה נאה יחשוב הלא הלובן הוא מזרע האב והאודם הוא מזרע האם, דם עכור שהם סרוחים ומאוסים, ואם יניח אצל המאכל ימאס המאכל, רק הנאות שזרע האב נמשך מאבא עילאה, עולם האהבה, וזרע האם נמשך מאימא עילאה, עולם היראה, וזה היופי שלה, מוטב לדבק באהבה ויראת הבורא ב"ה".
[19] כמבואר באריכות בספרי קבלה וחסידות. ובזוהר מובא דברים נוראים שעל פגם זה אין מועיל תשובה ואינו רואה פני השכינה, (ואף שביאר בראשית חכמה שמועיל תשובה אלא שתשובתו קשה מאוד, אך נלמד עכ"פ כמה החמיר הזוהר בזה מה שלא מצינו בשום עבירה), ובשו"ע מובא שזהו העוון החמור מכל העוונות, ובצוואת הריב"ש (הנהגות מהבעש"ט)כתב: "וצפונך תמלא בטנם, שיש למנוע מלהסתכל בדברים הגשמיים הטובים, ומכל שכן מלהסתכל בנשים יפות שהוא מסתכל בעבור חמדתו, ונמצא בזה הראיה עובד את עצמו, וזהו כעובד עבודה זרה, ומזה ההרהור בא לו ח"ו עבירה בלילה, ונותן כח בקליפה ונתעברו ממנו, זהו "וצפונך" מה שאתה צופה בעבורך, דהיינו על אשה ביפיה שאינך מסתכל אלא בעבורך, ובזה הראיה נותן כח בקליפות, ועוד אם יעשה זו קודם שיוליד בן יהיה זה הבן שורשו בכח הקליפות וכו'", עיי"ש באריכות.
[20] וביושר דברי אמת (אות מ"ב) כתב שמה שזכה הבעש"ט לכל המדריגות שלו היה ע"י שהתמיד בטהרת המקוה תמיד, ובכתבי האר"י מובא שטבילת המקוה מועילה מאוד להשגה, (ובצוואת הריב"ש כתב שמה שזכה הבעש"ט לכל המדריגות שלו היה ע"י התפילה בכוונה ובדביקות).
[21] ובצוואת הריב"ש (הנהגות מהבעש"ט) כתב: "כל האדם צריך לעבוד השי"ת בכל כוחו, שהכל הוא צורך גבוה, מפני שהשי"ת רוצה שיעבדו אותו בכל האופנים, והכוונה כי לפעמים אדם הולך ומדבר עם בני אדם, ואז אינו יכול ללמוד וצריך להיות דבוק בהשי"ת במחשבתו ולייחד יחודים, וכן כשאדם הולך בדרך ואינו יכול להתפלל וללמוד כדרכו וצריך לעבוד אותו באופנים אחרים ואל יצער עצמו בזה כי השי"ת רוצה שיעבדוהו בכל האופנים, פעמים באופן זה ופעמים באופן זה, לכך הזדמן לפניו לילך לדרך או לדבר עם בני אדם בכדי לעבוד אותו באופן השני".
[22] וביושר דברי אמת כתב: "הקליפה מפתה לאדם בשתי המדות גבהות ושפלות, למשל כשרוצים להוכיחו שאינו הולך בדרך האמת לעבוד השי"ת בתורה ותפילה בדחילו ורחימו באמת בלי פניה וכדומה, ושאר דברי יראה, ישיב האדם הפתי שנפתה ביצרו ויאמר, מי אנכי לגשת בדרכים אלו, ואני את חטאי אני מכיר, ומי אני לילך בגדולות ובנפלאות בדרכי החסידים, אני נוהג את עצמי כאבותי ודי לי בזה, ושאר שפלות שאומר, הכל להתרשל מן העבודה, וזה פיתוי מן צד שפלות, ולו והלואי היה זה באמת והיה שפל בדעתו לפני עצמו ולפני כל, אבל באמת כשיתקוטט עמו אדם אחד ויבזהו, יגבה לבו וידמה לו שעובד השי"ת בלימודו ובמצותיו יותר מכל החסידים שבעולם, ויעיז פניו ויחרפהו ויגדפהו, ואף בלבו יש לו גדלות גדול תמיד, שידמה לו שיוצא בעבודתו, ובאמת כל זה פיתוי היצר הרע והנחש, לשרשו ולעקרו מארץ החיים, ולהורידו לבאר שחת בשתי הקצוות", עיי"ש באריכות.
[23] ובדרך ה' להרמח"ל (ח"ד פ"ב) כתב: "הנה כל כוחה של התורה אינו אלא במה שקשר ותלה יתברך שמו את השפעתו היקרה בה, עד שעל ידי הדיבור בה וההשכלה תמשך ההשפעה הגדולה ההיא וכו', וכיון שכן ודאי שיש לו לאדם לירוא ולרעוד בעסקו בענין כזה, שנמצא הוא ניגש לפני אלוקיו ומתעסק בהמשכת האור הגדול ממנו אליו. והנה צריך שיבוש משפלותו האנושי, וירעש מרוממותו יתברך. והנה יגל מאוד מחלקו הטוב שזכה לזה, אך ברעדה כמ"ש. ונכלל בזה, שלא ישב בקלות ראש, וידע לפני מי עומד ומתעסק. ואם הוא עושה כן, אז יהיה תלמודו מה שראוי לו להיות באמת, ותמשך על ידו ההשפעה שזכרנו, ויתעצם בו היקר האלוקי, וימשך תיקון והארה לכל הבריאה. אבל אם תנאי זה יחסר ממנו, לא תמשך ההארה על ידו, ולא יהיו דבריו אלא כשאר כל הדיבורים האנושיים, הגיונו כקורא איגרת, ומחשבותיו כחושב בדברי העולם. ואדרבא, לאשמה תחשב לו, שקרב אל הקדש בלי מורא, ומיקל ראשו לפני בוראו, עודו מדבר לפניו ומתעסק בקדושתו יתברך".
והב"ח (או"ח סי' מ"ז) כתב לבאר על מה היה החורבן: "נראה דכוונתו יתברך מעולם היתה שנהיה עוסקים בתורה כדי שתתעצם נשמתנו בעצמות ורוחניות וקדושת מקור מוצא התורה וכו', כדי שתתדבק נשמתנו וגופינו במצוות שבתורה, ואם היו עוסקים בתורה על הכוונה הזאת היו המה מרכבה והיכל לשכינתו יתברך, שהיתה השכינה ממש בקרבם וכו', אבל עתה שעברו חוק זה שלא עסקו בתורה כי אם לצורך הדברים הגשמיים להנאתם לידע הדינים לצורך משא ומתן, גם להתגאות להראות חכמתם ולא נתכוונו להתעצם ולהתדבק בקדושת ורוחניות התורה ולהמשיך השכינה למטה בארץ, כדי שתעלה נשמתם למדרגה גדולה אחרי מיתתם, הנה בזה עשו פירוד שנסתלקה השכינה מן הארץ ועלתה לה למעלה והארץ נשארה בגשמיותה בלי קדושה וכו'".
ועיין עוד לקמן בפרק 'לימוד התורה ביגיעה', שנתבאר באריכות ענין תורה לשמה, גדרה וענינה.
[24] עיין בשו"ע הרב הל' תלמוד תורה פ"ג, שמי שדעתו יפה ומצליח בתלמודו ויוכל להיות תלמיד חכם ללמוד כל התורה שבעל פה והפוסקים, הוא צריך לחיות חיי צער ולעשות תורתו קבע ומלאכתו עראי כדי חייו בלבד, אבל מי שאפילו אם יעשה תורתו קבע אינו יכול ללמוד טעמי ההלכות ומקורן מהגמ' עד להלכה אלא רק הלכות פסוקות לבדם, מחמת קוצר דעתו, אינו צריך לחיות חיי צער ולעשות מלאכתו עראי, אלא יוצא בקביעות עיתים לתורה בלימוד ההלכות הצריכות לכל אדם, ושאר כל היום יעסוק במשא ומתן להחזיק ידי תלמידי חכמים, ונחשב כאילו למד בעצמו, (אך ממידת חסידות אם נדבה ליבו אותו שגם הוא יעשה תורתו קבע).
[25] במסילת ישרים (סוף הספר) כתב: "וכבר יכול להיות חסיד גמור איש אשר לא יפסוק מפיו הלימוד, כמו מי שמפני צרכו הוא בעל מלאכה פחותה, וכתיב(שם ט"ז): "כל פועל ה' למענהו", ואומר (שם): "בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך"", עכ"ל.
ובמאור עינים (מס' שבת) כתב: "עסק משא ומתן הוא גם כן עבודה ותורה, כי כמה דינים יש על זה, ואמר הרב הבעל שם טוב עה"ש נשמתו בגנזי מרומים, כי אם האדם הלומד את התורה לשם הבורא ברוך הוא, למשל אם לומד המשנה (בב"מ ד"ק ע"א) המחליף פרה בחמור, הוא חשוב מאוד לפני הבורא ברוך הוא, כל שכן אם עושה הדבר ומחליף פרה בחמור, ומנהיג עצמו בזה על פי התורה, וודאי יותר חשוב עבודה מעולה, כי בכל דבר שיש בעולם הכל לא בראו אלא לכבודו, וכל דבר קטן וגדול אינו מתנהג כי אם על פי התורה, ומכל דבר יכול לעבוד את ה', ולהכיר נפלאות הבורא ברוך הוא, ושכל העליון ישיג מתוכו, וגם כן בפשוט, אם מתנהג על פי התורה, דהיינו איפה צדק ומדה צדק ומאזני צדק, הוא גם כן מקיים מצוה, ואמרו ז"ל (קדושין דל"ט ע"ב) ישב ולא עבר עבירה וכו', ואם כן כשמתנהג כן, אזי הוא עוסק בתורה תמיד, אפילו בשעה שעוסק בסחורה".
ובשל"ה (מס' שבועות) כתב: "התלמוד גדול, כלומר שיש לו דין קדימה, שיותר טוב שילמד ממה שירדוף אחר המצות מי שעדיין אינו בקי בדינים, וילמוד הדינים לפי שמביא לידי מעשה שידע מה לעשות. ואם לא ילמוד אזי יהיו נעלמים ממנו כמה דינים ויעשה כמה איסורים, ויהיו נעלמים ממנו כמה מצוות מעשיות ולא ידע לקיימם, והתכלית האמיתי הוא המעשה. אבל מי שלמד כבר ויודע כל המעשים והדינים, אזי טוב יותר לרדוף ולחפש אחר איזה מצוה מהלימוד, כי מעשה המצות הם התכלית, ולא המדרש הוא עיקר רק המעשה. על כן להשתדל אחר מעשים טובים שישנם לעשותם עדיף יותר מלהתעסק בלימוד. והני מילי בלימוד של עצמו, אבל ללמד אחרים, אז הלימוד יותר עדיף, כי הוא כלול מתלמוד וממעשה, שזה בעצמו מעשה טוב מה שמלמד אחרים. ומי שאינו יודע דינים את המעשה אשר יעשה, אז התלמוד גדול. רצוני לומר התלמוד מוקדם, שיותר טוב שילמוד כדי שידע הדינים את אשר יעשה. כלל העולה, שלימות המעלות הוא המעשה". וכעי"ז האריך בראשית חכמה בהקדמתו עיי"ש. ובתוס' בקידושין דף מ' ע"ב כתבו: "ויש מפרשים דאדם שלא למד עדיין ובא לימלך אם ילמוד תחילה או יעסוק במעשה אומרים לו למוד תחלה לפי שאין עם הארץ חסיד אבל אדם שלמד כבר המעשה טוב יותר מלימוד".
אנו נמצאים בימי השובבים. כל אחד ואחד מאיתנו נכסף ומשתוקק לתקן את פגמי נפשו, אך היצר עושה מלאכתו נאמנה ומטעה את האדם כי דבר זה נמסר לצנועים ומקובלים או לחילופין לבעלי השגה או בעלי תשובה וכדומה, או מטעה אנשים לנקוט בדברים הפחות חשובים כתעניות ואי אכילת דבר מהחי, אבל אינו נותן לגשת אל הקודש פנימה.
ידוע מרבינו האר"י ז"ל שימים אלו מסוגלים לתקן פגם הברית, וכאן המקום לברר את ענין הברית מהו.
הברית הוא אות בין הקב"ה לעמו ישראל אשר בו הבדילנו מכל העמים להיות לו לעם, וכל כמה שמתקדשים במידה זו, יותר מקושרים ומחוברים אליו. ולכן כל פגם בענין זה, האדם מאבד את עיניו ליבו ומוחו כי מתנתק הוא משורשו.
רבינו הקדוש מגלה לנו בכמה מקומות ששמחה היא תיקון הברית והיא הדרך להנצל מפגם הברית; ולהיפך, עצבות היא שורש הטומאה הזאת וגורמת לכל הפגמים. ואכן שם הקליפה הזאת היא מלשון יללה, (וצריכין ליזהר מאוד מלהוציא שמה בפה, וידוע שראבר"ן ציוה לאחד לטבול ולומר תיקון הכללי אחרי שהגה את שמה) והיא היא המרחיקה את האדם מאהבת השי"ת והקשר אליו, ממיין מתיקין, מאנפין נהירין – ומשליכתו לאהבות הנפולין, מיין מרירין, אנפין חשוכין רח"ל. כלל הוא: שמחה מביאה אהבה וחיבור, ועצבות מביאה שנאה וניתוק.
כידוע, דורינו הוא כדור המבול ממש אשר לא היה לעולמים, ורבינו הקדוש אשר צפה וראה עד סוף כל הדורות הכין תרופה למכת דור התהפוכות הזה, ומלמדנו (בליקוטי מוהר"ן ב' ועוד) כי עיקר הנסיון של האדם בעולם הוא בענין זה, וכי תפקידו של האדם הוא "בשדך לבהמתך" דהיינו לשדד הבהמיות שבו, כל אחד במדרגתו הוא.
אבל כאן אורב היצר לאדם בתחבולותיו, ע"י ריבוי אור הגורם לריבוי חושך, ושוברו ומפילו לגמרי ח"ו. על כן לימדנו רבינו את ענין השמחה שבכוחה לשבר מדה זו, וכשהאדם שמח ואינו נופל לעצבות ויאוש, הוא הרי עושה את מה שיכול לעשות, ובאיזה מצב שיהיה, אם רק פותח פיו ומוציא כיסופיו ורצונותיו להשי"ת, וכמובן אם מתגבר בענין זה אפילו כלשהו, הרי הוא 'כורת ברית' עם השי"ת.
סיפר הרה"ח ר' משה בורשטיין זצ"ל, שכאשר התקרב לדרך רבינו הקדוש בפולין, נזדמן בשטיבל של אנ"ש בוורשה, ושמע אחד מאנ"ש מתבטא: "הקב"ה אוהב 'א פריילאכן בעל עבירה'" [= בעל-עבירה שמח]… וכשהביע תמיהתו על מימרא זו, נענה הלה: "אה! ביסט נאך א גרינער"… [=הינך עדיין 'ירוק' וחסר ידע]. והפטיר ר' משה שלא עבר זמן רב עד שהבין דבר זה לאשורו, כי כאשר אדם נכשל ח"ו במה שנכשל, ואינו מאבד עשתונותיו ומתייאש חלילה, אלא מתחזק לעבוד בשמחה ולחטוף 'טוב' כפי מה שיוכל, ובורח מן העצבות כמטחווי אש, אין לך דרך מועילה מזו לחזרה בתשובה שלימה.
[כמובן, אין צורך לומר שאין הכוונה לשמוח בעבירה חלילה, אלא שלא ליפול לעצבות אם נכשלנו ח"ו, אלא להתחזק ולשמוח – ולעשות תשובה. כי העצבות גרועה מן הכל.]
'אתה משוחרר' – מכריז באוזנינו חג הפסח, זמן חרותנו – 'אתה יכול להיות קרוב אל הקדוש ברוך הוא 24 שעות ביממה, ואין מי שימנע אותך מזאת. אתה לא בבית סוהר, ואתה לא מוקף בגדרות תיל. אתה רק מוקף באחיזת עיניים'.
למצרים של פעם – מספרים חז"ל – לא היה גבול פיזי של גדרות ומגדלי שמירה. 'בית העבדים' הגדול בעולם, היה פתוח לרווחה… היה שם גבול מסוג אחר: גבול של כישוף!
וכאז כן עתה: גם מצרים של היום, אין לה שום גבול מציאותי. כל האנשים שנמצאים בתוך המיצרים והגבולות של העולם הזה, טרדותיו והבליו – אין לפניהם שום גבול מציאותי, רק כישוף…
"כי הבחירה חופשית אצל כל אדם; וכל אדם, אפילו הגרוע שבגרועים, יש בכוחו לזכות למדרגה הגדולה שבגדולות, וכמו שאמרו חכמינו ז"ל (תנא דבי אליהו רבה פרק כ"ה) שצריך כל אדם לומר 'מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי' " (כוכבי אור, אנשי מוהר"ן, אות ל).
כשהיה נדמה לאחד מאנשיו של רבינו שהבחירה שלו איננה חופשית לחלוטין, ופנה אליו בשאלה "כיצד הוא הבחירה?" השיב לו בפשטות: "שהבחירה היא ביד האדם בפשיטות; אם רוצה – עושה, ואם אינו רוצה – אינו עושה" (ליקוטי מוהר"ן ח"ב, קי).
"ורשמתי זאת" – מוסיף מוהרנ"ת – "כי הוא נצרך מאד. כי כמה בני אדם נבוכים בזה מאד, מחמת שהם מורגלים במעשיהם ובדרכיהם מנעוריהם מאד, על כן נדמה להם שאין להם בחירה, חס ושלום, ואינם יכולים לשנות מעשיהם. אבל באמת אינו כן, כי בוודאי יש לכל אדם בחירה תמיד על כל דבר, וכמו שהוא רוצה עושה. והבן הדברים מאד" (שם).
אפילו כשמדובר בלב בוער כליבו של אברהם אבינו, גם כאן טען מוהרנ"ת שהבחירה חופשית בידינו אם לזכות בה או לא. וכך היה מעשה: "דיבר פעם אחת מתבערת הלב של אברהם אבינו עליו השלום, שהוא היה הראשון שזכה לעבוד את בוראו יומם ולילה במסירות נפש, ולפרסם שמו יתברך ויתעלה בעולם. ובתוך שיחתו הקדושה ענה אחד לפניו בלשון צער וגניחה: 'היאך לוקחין לב כזה?' גער בו מוהרנ"ת ז"ל ואמר אליו: 'גם אתה יש לך לב כזה, אלא שאין אתה מלבב אותו' " (כוכבי אור, אנשי מוהר"ן, אות ל).
* * *
ישאל השואל:
היכן היא אותה 'בחירה חופשית'? וכיצד ניתן ללבב את הלב בתוך כל המיצרים המעיקים של העולם הזה ולבחור בטוב?
הפסח עצמו עונה על כך, ברמז ברור: "פה סח"! יש לך פה, וכשתפתח אותו ותשוחח עם בורא עולם, תצא ממצרים. "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" – ואם גם אתה מעוניין לצאת משם – "הרחב פיך ואמלאהו", פתח את הפה ודבר אתי.
הדיבור מלווה אותנו בכל מקום, כי "הדיבור הולך עם האדם אפילו למקומות המטונפים, כמו האם ההולכת עם הוולד לכל מקום שהוא הולך, ועל כן נקרא הדיבור 'אם הבנים'. וזהו 'כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד', היינו, שאפילו אם האדם מונח, חס ושלום, במקום שהוא, אפילו בשפל המדרגה מאד, אפילו במקומות המטונפים – אף על פי כן, על ידי הדיבור, יכול להזכיר את עצמו בה' יתברך. דהיינו, שאפילו אם הוא במקום שהוא, אם יתחזק גם שם לדבר על כל פנים דיבורים קדושים של תורה ותפילה והתבודדות – יכול להזכיר את עצמו בה' יתברך, אפילו שם… והיא עצה נפלאה ונוראה למי שחפץ באמת, לבל יאבד עולמו לגמרי חס ושלום" (ליקוטי מוהר"ן, עח).
אין מיצר – רוחני או גשמי – בעולם, שיוכל למנוע ממך להרים עיניים לה' ולדבר אליו. ואת הכח הזה מקבלים בפסח: הפה יוצא מהגלות, והוא מתחיל לשוחח; להתחנן, לספר, לבטא געגועים. וכשהפה הופך להיות "פה" ש"סח", חגגת את יציאת מצרים האישית…
* * *
בפסח מעניק לנו הצדיק הגואל – ששמו "נחמן" בגימטריה "פסח" – את מתנת הדיבור; הוא מלמד אותנו איך להשתוקק תמיד ולבטא את ההשתוקקות בפה. ב"פסח" אנו מקבלים ממנו במתנה את "אם הבנים" – אשר גם היא אותה גימטריה…
וכך הוא מחזיר לנו את כח הבחירה החופשית. "כי הבחירה חופשית, ועיקר ההתקרבות הוא על ידי דרך זה שהמשיך רבנו זכרונו לברכה בעולם, שהוא: לכסוף הרבה כיסופין טובים ורצונות חזקים להשם יתברך בכל יום, ולהתגבר לפרטם בפה, לפרש שיחתו לפניו יתברך – כאשר הזהיר על זה פעמים אין מספר לכל אדם שבעולם. כי הוא דבר השווה לכל נפש. אשרי שיאחז בזה!" (עלים לתרופה, מכתב רנ).
"פה סח"! יש לך פה, וכשתפתח אותו ותשוחח עם בורא עולם, תצא ממצרים. "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" – ואם גם אתה מעוניין לצאת משם – "הרחב פיך ואמלאהו", פתח את הפה ודבר אתי
הפעם נקרא את הפרק האחרון שכתב ר' בירך רובינזון על רבו החסיד הדגול רבי אברהם יצחק וייסזאנד, שנרצח על קידוש ה' בשנות השואה האיומה, הי"ד.
בדרכו מתאר ר' בירך דמויות-הוד נוספות מקרב חסידי ברסלב בפולין: רבי יצחק ברייטר, רבי שמחה בָּרנשטיין, ועוד. ועמם משרטט בצבעים עזים את דמותה של הישיבה הברסלבית "הלכתא כנחמני" שהוקמה בעידודו של הגה"ק מאוסטרובצה.
תיאוריו הנלבבים מוצפים געגועים לאותם ימי קדם ואישים מופלאים, הלוואי נזכה אף אנחנו לצעוד בדרכי ישרים.
פורסם לראשונה ב"שיבולים", ע"י מכון שיבולים, ומתפרסם כאן ברשותם האדיבה.
"מפני מה לא אמרת לי שאתה נוסע לאומן?"
גם זאת כדאי להזכיר אודות רבי ומורי מוה"ר אברהם יצחק הנ"ל, אשר פעם אחת עוד קודם המלחמה הראשונה, קודם ראש השנה היה רוצה לנסוע לאומן להשתטח על הציון הקדוש, וגם להתפלל התפילות עם אנשי שלומינו ביחד, בהקלויז שנקרא על שם רבינו הקדוש, שמזה הראש השנה שמתאספים יחד – מושכים יניקה וחִיות והתעוררות על כל השנה, כי אצל אנשי שלומינו היה השתוקקות גדול כל השנה על זאת, וכל מגמתם היה לזכות להשיג הראש השנה ולנסוע אומנה על ראש השנה.
קרה פעם אחת עם ר' אברהם יצחק הנ"ל שעשה (= סיכם) עם עוד אחד מאנשי שלומינו ר' דוד קליינמן ("מַצֵבָה-קְרִיצֶער" הנזכר לעיל) ליסע יחד. ועשה עמו שיסע למסילת הברזל מקודם לקחת הכרטיסים, והוא ילך לעת עתה לדודו הגאון הצדיק הרבי מאוסטרובצה – להגיד לו פריסת שלום. אבל כפי הידוע שכשר' אברהם יצחק היה בא להגאון הנ"ל, היה מדבר עמו בתורה ומפלפל עמו, ועוד שהיה רוצה לפתור כמה איבעיות שהיה לו קודם ראש השנה – מה שהרבה חסידים ורבנים מהסביבה מקרוב ומרחוק יבואו אליו ויפלפלו גם כן באותם ענינים, ולקח זמן הרבה, ור' אברהם יצחק הנ"ל היה מתיירא שלא יאחר המסילת הברזל, ואמר שצריך לצאת לחוץ לצורכו, ולא הלך בחזרה רק רץ בפחד להמסילת הברזל, ונסע לאומן.
ואחר יום טוב כשבא לביתו, והלך אצלו ליקח "שלום עליכם", היה הרבי הגאון בכעס קצת, יש אומרים שנתן לו מחאת כף על הלחי מחמת אהבה, ואמר לו: מפני מה לא אמרת לי שאתה נוסע לאומן, אפשר הייתי נותן לך פתקא על ציונו הקדוש.
אבל ר' אברהם יצחק הנ"ל עוד לא ידע היכן הדעת של דודו הגאון נוטה בנוגע לברסלב, לכן היה מתיירא להגיד לו, אפשר (= אולי) יצוה לו שלא יסע – יהיה מוכרח לציית לו, וזה היה בלי אפשרות לא לנסוע.
* * *
ישיבת הלכתא כנחמני
אחר זמן הרבה איזה שנים, בשנת תר"פ נתייסד ישיבת ברסלב באוסטרובצה, הנקראת בשם "ישיבת הלכתא כנחמני". והמייסדים היו: ר' משה רויזנברג – למדן גדול שאומרים עליו שהיה בקי בכל ה"קצות" (= ספר קצות החושן) בעל פה, ור' אברהם יצחק וייסזאנד, ור' יצחק ברייטער, ור' אהרן לייב ציגלמאן, ור' משה אהרן ציטרינבוים מראדומסק, כולם היו מאנשי שלומינו של ברסלב. והרבי הגאון מאוסטרובצה נתן הסכמה על ידי ר' אברהם יצחק הנ"ל, וציוה להדפיס על הפנקסים לגבות כסף – שמו של הרבי, וכך הוה שעל הפנקסים היה נדפס "ישיבת הלכתא כנחמני תחת השגחת אדמו"ר מאוסטרובצה" וזה היה קידוש השם.
ובהישיבה היה עד שישים תלמידים, הרוב מהם באו מעיר לאדז' מחסידי ברסלב. והיה לומד בהישיבה גם בנו של הרב ר' פינחס זצוק"ל, שהיה נקרא ר' פינחס'ל עילוי מפשעדבורז, שהיה תלמיד ה"אבני נזר" זצוק"ל, והתקרב לחסידי ברסלב בלב ונפש. ומקודם היה גר בעיר זשידוז (?), ואחר כך כמדומה לי שקבע דירתו בפשעדבורז.
בישיבה למד גם כן שמחה בוֹרינשטיין מלאדז' אשר אחר כך נתגדל ונעשה מהראשי מנהיגי ברסלב, אשר עסק בכל מקצועות ברסלב: בצדקה כלליות עבור אנשי שלומינו, וגם עזר הרבה לר' אהרן לייב ציגלמאן בהדפסה, וגם לנסוע לובלינה על ראש השנה בכל שנה – והיה נצרך לטפל בזה לשכור כמה מכונות (= אוטובוסים) לנסוע דרך רחוק מלאדז' ללובלין, הכל היה מונח על כתפיו של ר' שמחה. וגם אשר בכל שנה, היו נוסעים כמעט בכל שנה על הילולא של הצדיק האלקי מוה"ר אלימלך מליז'נסק על הילולא בכ"א אדר באו לליז'נסק כמה מאות חסידי ברסלב להתפלל ולעשות השתטחות על ציונו הקדוש, כמנהג חסידי ברסלב שהתנהגו כן באומן על הציון של רבינו הקדוש נחל נובע מקור חכמה.
"כל אחד היה משתוקק ומצפה כל היום על הלילה שיבוא"
ור' אברהם יצחק הנ"ל היה נותן שיעור בגמרא ותוספות ושאר פירושים בכל יום אחר הצהרים בהישיבה, הגם שלא היה ברצון של אבות התלמידים שלמדו אצלו בביתו, אבל לא הסתכל עליהם. לא היה מתיירא שמא יוציאו ממנו התלמידים, כי רבי כזה בהסברה כזאת לא היה בנמצא. והנהלת הישיבה היו מבטיחים לו בעד פרנסה ברווח. ואצלו היה עומד הישיבה במקום הראשון.
והמשגיח הכללי היה ר' יצחק ברייטער זצ"ל ה' ינקום דמו. באותו העת שהיה המשגיח באוסטרובצה היה זכות לשמוע ממנו דיבורים חדשים, דיבורים חמים, איך היה לומד בליקוטי מוהר"ן ובליקוטי הלכות ובשאר ספרים וגם שיחות.
אני זוכר פעם אחת בהפרשיות של החורף, היינו בראשית שמות, בעת שהתחיל ללמוד ביום ראשון בלילה אחר מעריב, באו ביחד אנשי שלומינו ולמד איזה שעות, וכה למד הסדרה כל השבוע, ולא גמר הפרשה. הכח המושך היה כל כך גדול, שכל אחד היה משתוקק ומצפה כל היום על הלילה שיבוא ביחד עם ר' יצחק לשמוע ממנו דברי אלקים חיים, דיבורים הנובעים מהנחל נובע, דיבר עמי הרבה, וגם אני בעצמי, הגם שהייתי עוד צעיר באותו זמן, אחר הנחת תפילין (= נער בן 13) והלכתי עמו להיער על התבודדות. ופעם אחת רציתי לשמוע ממנו מה מדבר, לפי שבאמת אז לא ידעתי הרבה – אפילו מה זאת התבודדות, באיזה לשון צריכים לדבר ומה צריכים לדבר, ולא שמעתי כלום, רק שמעתי אותם הדברים: רבונו של עולם! רבונו של עולם! ואמר לי: לך הלאה קצת.
"ר' יושע מלמד"
וכך היה המנהג של מורי ורבי ר' אברהם יצחק וייסזאנד, אשר כל עבודתו היה בהצנע, בפרט עם התלמידים הצעירים היה מתנהג בהצנע יותר, לא דיבר בשום פעם מהתבודדות, רק עם הגדולים הבחורים והאברכים היה מדבר, אבל לא עמנו התלמידים. רק היה מתנהג שבזמן שעשינו סיום על פרק אחד בגמרא ותוספות, הלכנו כל התלמידים להיער, לפי שהיה בינינו חבר שלי, אוהב יקר שלי, בשמו מרדכי קריינדל, היה לו היתר הוראה ממורה-צדק של אוסטרובצה הצדיק ר' יושע מלמד, שהיה זקן מופלג ולא הסתכל על משקפיים, היה מתפלל מנחה בשבת קודש בבית המדרש הישן, והיה קורא בתורה בלי אור הדלוק רק קצת מה שהאיר על ידי החלון.
ר' יושע היה למדן גדול – ש"ס בעל פה ושאר ספרים. אחרי המלחמה הראשונה ( – מלחמת העולם הראשונה) היו הספרים של בית המדרש הישן שהיו ספרים ישנים עתיקים ונקרעו שם מהחיילים, והיה גבאי הספרים הישנים, ואני הייתי גבאי לקנות ספרים חדשים, ועל הספרים הישנים שנקרעו לא היה שום שער, ור' יושע הנ"ל היה יודע כל ספר וספר איזה שֵׁם שיש לו, ועשה לו השער, היינו השם שנצרך לו. ומאותו ר' יושע הנ"ל השיג חבר שלי מרדכי הנ"ל היתר הוראה.
והחבר שלי הנ"ל היה חלש, היה נצרך לרחמים, והיה נצרך לאוויר, בכן ביקש אביו ממורי ר' אברהם יצחק שילך בכל פעם ליער לשאוף אויר, ונתן לנו חלות ומיני מתיקה לעשות סעודה בהיער, וכן עשינו. ואחר הסעודה היה אומר ר' אברהם יצחק שהולך לנוח קצת שהוא עייף, אבל אחר כך, אחר איזה שעה, בעת שבא בחזרה ראינו שהיו עיניו אדומות מבכיות. זה היה לו התבודדות ולא היה מפרסם כלום.
מידותיו וענוותנותו של רבי אברהם יצחק וייסזאנד
לשער את המהות והמידות של מורי הנ"ל אין לי כתפיים לזה, חוץ ממה שהיה רבי שלי, רק באמת היה איש צנוע מאד, המידות טובות שהיו לו אין לכתוב, היה לו מסירות נפש עבור האיש שהיה לו איזה צרה, איזה גמילות חסד – היה עושה כל הפעולות כדי לעזור את האיש להוציא אותו מהצרה, מהדאגות, קודם כל היה נופח בו שמחה ובטחון שלא יפול בדעתו. הוא היה תמיד עבור האברכים כמו רבי אצל חסידים.
הרבה פעמים היה קורה שלאברך היה עגמת נפש ובלבול בביתו בנוגע שלום בית או בפרנסה, היה ר' אברהם יצחק מתווך ועושה שלום.
ועניוות שלו אין לשער, היה אוחז עצמו לעניו ( – החזיק במידת הענווה), אפילו קטן בפני הקטן ממנו. הרבה פעמים כשבא מהמקווה בערב שבת קודש בא בלי כתונת או בלי גרביים ואמר שנאבדו, אבל באמת כשראה אחד שאין לו כתונת או שהיה קרוע או שלא היה לו גרביים, אז נתן להאיש הגרביים, והרבה פעמים היה לו עגמת נפש בביתו בשביל זה.
הכנסת אורחים של רבי אברהם יצחק
וגם בנוגע הכנסת אורחים – הוא רצה להביא האורחים על ארוחת הבוקר או על אכילת ערב ולא היה אצלו ברווח שיוכל ליתן להם כל צרכם, היה לו עגמת נפש הרבה מזה, ובפרט כשבאים חסידי ברסלב מאנשי שלומינו, ועוד אותם שהיו חברים שלו מכבר ורצו לדבר עמו ליהנות מדברי תורה שלו, ובאמת אפילו שלא רצו לאכול אצלו שידעו שאצלו דחוק בפרנסה, אבל ר' אברהם יצחק היה רוצה דווקא לאכול עמהם על שולחן אחד, כי השולחן של תלמידי חכמים הוא כמזבח ואוכלים קרבנות.
אני זוכר עוד כמה מעשיות בנוגע לזה, כל אימת שבא לעירנו מאנשי שלומינו מעיירות אחרות, ובפרט בעת שהיה הישיבה הקדושה של ברסלב – ולמדו בניהם של חסידי ברסלב, ואבותיהם היו באים לפעמים לאוסטרובצה, עשה פעולה והזמין סעודה יפה כדי לכבדם ולדבר עמם גודל הנחיצות הישיבה ללמוד ביחד תלמידי ברסלב, וגם לדבר דיבורי רבינו הקדוש.
דרשותיו של רבי אברהם יצחק וייסזאנד
באוסטרובצה היה מנהג שבכל שבת ושבת היה אחד שהיה יכול לדרוש על הפרשה, היה דורש בבית המדרש אחד שהיה נקרא "בית המדרש החדש". וכאשר היה מודעות על הפתחים של בתי מדרשים שבעיר – שאותם היו מדביקים על הכתלים ביום חמישי ובערב שבת – שהרב ר' אברהם יצחק וייסזאנד ידרוש למחר, באו עולם גדול, שהיה מלא אנשים שלא היה מקום לעמוד. לפי שדרש בשבעה מיני טעם, כל דיבור היה כפנינים.
אני זוכר עוד שרציתי לילך לתוך הבית המדרש ולא יכולתי. אנשים היו עומדים בחוץ, מחמת שלא היו יכולים לכנוס. והמנהלים שהיו ראשי החברה שהיו מסדרים מי שידרוש, היו רוצים שר' אברהם יצחק הנ"ל ידרוש כמעט בכל שני או שלש שבתות, אבל לא היה רוצה, שהיה בוודאי טרדה רבה.
* * *
חידושים ממנו שעשה הכנה להדפיס ספרים – ראיתי אצלו פנקסים גדולים, כל פנקס היה גדול כמו הגמרא של הש"ס דפוס ווילנא – קטן קצת. אני זוכר עוד שפתחתי פעם אחת פנקס אחד והסתכלתי בו, ראיתי כתב יפה, אבל לא הבנתי מה היה כתוב שם, וגם אפשר אני לא זוכר. יכול להיות שהיה לו על הרבה מסכתות של הישיבה. זאת אני זוכר שהיה לו ספרים בכתיבה (= כתבי יד) שר' בן ציון אפטר ז"ל נתן לו מאביו חידושים מהרב הצדיק ר' פינחס קָארִיצֶער זצוק"ל, וגם חידושים שלו.
המאמר על בית הכנסת ברסלב 'אמת ליעקב' בשכונת מאה שערים הינו חלק מסדרת מאמרי "בתי הכנסת של חסידי ברסלב", שפורסמה לראשונה בגליון"מימי הנחל", ע"י מכון "אלופי הנחל", ומתפרסם כאן ברשותם האדיבה
מקום שקט למקורבים החדשים
בשנת תשכ"א התחיל גל גדול של מקורבים שביקשו להתחמם באור הצדיק, ביניהם ר' אברהם מרדכי פלברבוים, ר' ישראל הירש, ר' חיים מן ועוד. חלקם התקרבו בישיבות בבני ברק וחלקם בירושלים. בין המקורבים היו כאלו שעברו רדיפות מאת ידידיהם, מכריהם ובני משפחתם שלא ראו בעין יפה את התקרבות לברסלב, ומחמת כן יראו להתפלל בבית מדרשנו במא"ש, אך נפשם שטעמה כי טוב סחרה לא אוותה להתנתק ח"ו, עד שב"ה נמצא הפתרון בדמות בית הכנסת קטן שנפתח הרחק מעין רואים – אך לא הרחק מהשול – שם יכלו להתאסף ולעסוק בספרי רבינו בהסתר.
מי שהקים את בית הכנסת הוא ר' ישראל נחמן אנשין, שחיפש מקום שקט ללמוד וגם למסור שיעורים. בית המדרש שכן במעלה רחוב אמת ליעקב הסמוך לבתי ורנר בצד שמאל. היה זה חדר קטן עם תקרה מעץ ובשל כך כונה בחיבה "די חורבה".
בימות החול שימש המקום אכסניה ללומדים שחיפשו מקום של יישוב הדעת. לפעמים היו מתאספים קבוצה של מקורבים והיו מביאים את ר' נתן ליברמנש לדבר לפניהם, כמו כן היה ר' אברהם מרדכי פלברבוים מדבר שם עם בחורים ביראת שמים ועבודת ה', להאיר בהם אורו של רבינו הק'.
הרה"ח ר' אלעזר מרדכי קניג זצ"ל, עוד בימי בחרותו כאשר למד בישיבת מיר, היה מגיע לשם מדי יום בבין הסדרים ולומד סיפורי מעשיות במתיקות; אביו הרה"ח ר' גדליה קניג היה מוסר שם שיעורים בעלים לתרופה, כאשר דרכו היה בתחילת כל שיעור לומר בהתרגשות: "הנה הגיע מכתב חדש ממוהרנ"ת…"
לר' נחום יצחק פראנק היתה חבורה שבועית עם ר' ישראל נחמן אנשין. באחד מהפעמים נכנס ר' נחום יצחק בהתרגשות ואמר כי התגלה לו ספר חדש ממוהרנ"ת, בהתכוונו על ספר ליקוטי תפילת שקבע לו אז סדר לשפוך בו את נפשו מדי יום.
*
ביום שב"ק היתה נערכת בבית הכנסת סעודה שלישית, בה השתתפו ר' גדליה קניג (שהיה גר בבתי ויטנברג שבסמוך), ר' יעקב מלמד ואחיו ר' דוד רומינשע'ר, ר' נחמן שותק (בתקופת חייו האחרונה, כשכבר היה חולה והתגורר בבית חמיו ר' משה אהרן הורביץ בבתי ורשה הסמוכה), ר' אלעזר מנדל קוסטנטינר, ר' שמחה שמעון אנשין ואחיו, ר' משה נפתלי חיים המבורגר מבתי הורנשטיין, ר' יוסף רונין, ר' ישעיה חנון ובנו ר' בנימין, ר' נתן ברסקי, ר' נתן שטרנהרץ, ר' יעקב זאב ברזסקי ועוד… כל אחד היה מביא שיירי חלה ומצות לסעודה, ובדרך כלל היה ר' ישראל נחמן אנשין לומד ברבים תורה בלקו"מ. אחד מהשכנים מתאר בגעגועים איך שראה את ר' יענקל מלמד עם ר' נחמן שותק ור' אלעזר מנדל נכנסים לביהמ"ד, ועד היום מודה לה' על שזכה לראות בילדותו את פניהם הקדושות…
מדי פעם היו מקיימים שם גם סעודת ר"ח ובפורים התאספו שם הבחורים לקיים מצוות היום, כאשר הרה"ח ר' יעקב מאיר שכטר היה בא ומדבר לפניהם. היו שנים שגם התפללו שם ביום הכיפורים.
בשנת תשל"ב נסגרו שערי ביהמ"ד, לצורך בניית בית מוסדות "בנות ירושלים". אך על אף שהמקום נסגר, הרי שהזכרונות המיוחדים של באי ביהכ"נ: הדיבורים, האחדות וההתעוררות, נשארו חרותים על ליבם לעד.
חבורת 'הניעור בלילה'
כאשר מזכירים פינת יקרת זו, אי אפשר שלא לספר על ענף נוסף מפעילותו של הרה"ח ר' ישראל נחמן אנשין באותם ימים.
מדי שבוע במוצאי שבת התקיימה סעודת מלווה מלכה בבית ר' ישראל נחמן אשר ברחוב בהר"ן, בה השתתפו בין השאר אחיו ר' שמעון, הרה"ח ר' גדליה קניג, והבחורים עמרם הורביץ, אברהם עקשטיין, חיים מן, כתריאל קלצקי ואביגדור גרינוולד ז"ל ויבלחט"א חיים זילברמן, אברהם שלמה רונין, משה יצחק רובין, יוסף קדיש שפירא ועוד. בהמשך הסעודה שרו זמירות למוצאי שבת בנעימות ואחרי ברהמ"ז חילק ר' ישראל נחמן מעיל חורפי ('ראק'), שהיה יקר המציאות באותם ימים, ומקל הליכה, כדי לצאת לשדה לקיים את עצת הניעור בלילה.
וכה היתה דרכם, על פי תיאורם של כמה מהמשתתפים:
"לקחנו את קו מס' 18, נסענו לקרית משה ליד בית הכרם (המקום הנקרא היום 'יער ירושלים'). היתה שם תחנת חשמל קטנה. טיפסנו את כל הבקעה עד למטה, על אף החושך הסמיך ששרר במקום היינו מתגברים על הפחד בהיותינו קבוצה ביחד. שם למטה היינו מתפזרים להתבודד. (לפעמים היינו הולכים לימין משה.) היתה זו נעימות בלתי נשכחת. לאחר מכן יצאנו בריקוד על נועם גורלינו. לפני החזרה הביתה התיישב ר' גדליה בתוככי היער והיה מספר סיפורי מעשיות, והיינו חוזרים בין השעה 2 ל-3 לפנות בוקר, ומדי פעם היו נוסעים גם בליל שישי".
אנקדוטה מעניינת מספר אחד המשתתפים: "היה זה בשנים המתוחות של היהדות החרדית, בעקבות פרשיית 'יאסאלע שוכמאכער', נסענו אז לשדה בשכונת 'ימין משה', ועקב המצב הורה ר' גדליה לא להיכנס עמוק מדי ליער. באמצע ההתבודדות היו כמה שצעקו מעומק לבם כנהוג, והמשטרה לא איחרה לבוא – ועצרה את כל הקבוצה, ונטפלה אליהם בחשד כי הילד אברהם נתן אנשין, בנו של ר' ישראל נחמן, הוא הוא "יאסאלע" הכל כך מבוקש… שעות ארוכות ישבו בתחנת המשטרה עד שהצליחו להוכיח לשוטרים הנבערים כי הוא דומה לאביו ר' ישראל נחמן ואין זה הילד שהם מחפשים….
שובבי"ם ת"ת – שמונה שבועות המיועדים לתשובה ולתיקון הקדושה. לבו כבד עליו, לא זו בלבד שלא שב בכל השבועות הללו, אלא שגם בהם בעצמם הוסיף חטא על פשע רח"ל. הוא עומד כמעט בגמר זמן קדוש זה בידיים רפות ובנפש שמוטה, מה ניתן עוד לעשות?! עיניו רואות שבפועל כל כך קשה לו להתגבר, על מה אם כן הוא יכול לצפות?! כנראה נסגרו בעדו דלתי תשובה חלילה…
* * *
בפרשתנו אנו לומדים על התרמת בני ישראל לצורך הקמת המשכן. פרשת השבוע אינה 'מקרה' חלילה וסדר סתמי, אלא היא קריאה של חי-החיים אלינו, בה הוא מרמז לנו עצות ודרכים להצלתנו ולהצלחתנו בכל מה שיארע לנו בשבוע זה. וכלשון קדשו של רבי נתן: "הסידרא שבכל שבוע [פרשת השבוע] מנהגת כל השבוע, כי כל ימות השבוע מקבלין חיות מהנקודה שמאירה בהם על ידי קריאת אותו הסידרא, כי כפי הנקודה שצריכין לקבל באותו השבוע כן היא הסדרא שהולכת באותו השבוע" (ליקוטי הלכות, נשיאת כפים ה, כז).
"ועל כן – ממשיך שם רבי נתן – צריכים להטות אזנו ולבו היטב לשמוע קריאת התורה ושלא להסיח דעתו ח"ו, מכל שכן וכל שכן שלא לשיח אז, כי גדול עוונו מנשוא רחמנא ליצלן רחמנא לישזבן, כי על ידי ששומעין קריאת התורה ממשיכים על עצמו הארת הנקודה מהתורה שבזה תלויים כל תיקוני העוונות והתאוות" (שם).
הבה אם כן נטה אוזנינו ולבנו לקריאה העצומה שהשי"ת רומז לנו בפרשה נשגבה זו:
אחת הנפילות האיומות ביותר שבני ישראל נפלו ממדרגתם מאז, היא כידוע חטא העגל. לאחר ארבעים יום מהגילוי העצום והנשגב ביותר, בו נפתחו שערי כל הרקיעים לראות שה' אחד ושמו אחד, נכשלו בשלוש עבירות חמורות שב'יהרג ואל יעבור' (עיין רש"י שמות לב, ו). מי ישער את עוצם הצרה הצרורה הזאת, ואת עומק הנפילה שאין דוגמתה בה נפלו באותה שעה. אך משה רבינו נעמד ופעל בכל כוחו להמשיך סליחה לישראל, ואכן ביום הכפורים נתבשר שנסלח להם אותו עוון, ובאותה שעה גם נצטווה על מעשה המשכן, אשר היא תכפר על בני ישראל.
וכך מלמדים אותנו חז"ל (תנחומא פ"ח): "אתה מוצא שביום הכיפורים נתכפר להם, ובו ביום אמר להם הקב"ה 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם', כדי שידעו כל האומות שנתכפר להם מעשה העגל. אמר הקב"ה: יבוא זהב שבמשכן ויכפר על זהב שנעשה בו העגל".
וכל הרואה משתומם: איך ביכולת נדבה פעוטה זו שלא ניתנה בה שיעור, לכפר על עבירות איומות ונפילות נוראות שכאלו?! אבל התורה הקדושה מגלה לנו את הסוד, התרומה הייתה "מאת כל איש איש אשר ידבנו לבו", ורש"י מפרש: "לשון נדבה, והוא לשון רצון טוב", כלומר: לא השווי או החפץ שניתן למשכן הם שגרמו את הכפרה, אלא הרצון הטוב שנתעורר בלב לחשוק שהקב"ה ישוב וישרה בינינו.
כי על כן עצום ונורא הוא כח הרצון הטוב שהאדם חושק ונכסף לשוב ולהתקרב אל השי"ת, ששום דלתות נחושת ובריחי ברזל אינם יכולים לעמוד נגדם. וכדבריו הבוערים של רבי נתן: "הכלל הוא שאין שום יאוש בעולם כלל, ואפילו אם האדם הוא כמו שהוא, כל זמן שעדיין הוא זוכר את השם יתברך ורצונו חזק לשוב אליו יתברך, אף על פי שזה כמה אשר הוא כוסף לשוב אליו יתברך ועדיין לא זכה לתשובה, אדרבא פגם בכל פעם ביותר, אף על פי כן יחזק את עצמו בהרצון יותר ויותר, וירגיל עצמו לכסוף ולהשתוקק להשם יתברך תמיד בכל עת. ועל ידי זה בוודאי סוף כל סוף יזכה לתשובה שלימה בלי ספק. ואפילו המונחים בשאול תחתיות חס ושלום, אף על פי כן על ידי רצון הכל יכולים לעלות מתכלית דיוטא התחתונה עד רום המעלות" (אוצר היראה, רצון וכיסופין. ע"פ ליקוטי הלכות, ערב ג, ה).
גם אם הנך רואה שח"ו לא זכית לתשובה, 'ואדרבה פגם בכל פעם ביותר', אולם אם תתחזק ברצונות וכיסופים על אף הכל, אזי אתה מובטח שבוודאי תזכה לתשובה שלמה בלי ספק!
פרשתנו קוראת וזועקת אלינו בקריאה נרגשת הנוקבת ויורדת עד התהום: 'גם אחר עומק נפילתך הגרועה ביותר של שלוש עבירות חמורות רחמנא ליצלן, אם תתחזק ברצון גם עתה, הרי בסופו של דבר הזדונות יתהפכו לזכויות, ומהירידה תתהפך עלייה שאין כמותה! כשם שישראל זכו אז לקרבת אלוקים מופלגת זו שהשי"ת ישוב וישכון ביניהם ממש מה שלא זכו קודם לכן'.
* * *
ואם תרצה לומר, זה עצמו הניסיון העצום שעל ידו מתכפר הכל – אם מתעצמים על אף החלישות הדעת העצומה, ומאמינים שאין גבול וסוף לרחמנותו ואהבתו, ושגם אם מרדו בו כל כך עדיין יכולים לעורר בכח הרצון את עומק האהבה והחסד שלא נפגמו כלל – בגלל זה עצמו נתכפר הכל, והכל נתהפך לטובה.
אסור להתפעל ממה שרואים שגם רבבות רצונות לא הועילו עדיין, אלא להתחזק ולהתעצם בתוספת רצונות שלבסוף בוודאי יועילו, וכהמשך דברי רבי נתן שם: "ואי אפשר לבאר כלל עוצם מעלת הרצון והכיסופין דקדושה, וצריך כל אדם להרגיל עצמו בזה מאד לכסוף ולהשתוקק תמיד להשם יתברך ברצון חזק ותקיף, וזה יכול בוודאי כל אדם לקיים אפילו הפחות שבפחותים, כי יהיה איך שיהיה, אף על פי כן אני רוצה ומשתוקק ברצון חזק לשוב להשם יתברך. ובאמת, בוודאי רצון כל אחד מישראל חזק מאד לשוב אליו יתברך, רק מחמת שאין יודעין מעלת הרצון שהרצון בעצמו טוב מאד, והם רואים שכמה פעמים נכספו ברצון חזק להשם יתברך, ואף על פי כן עדיין לא זכו לעבודת השם יתברך, וגם קצת פגמו יותר, על כן הם מתייאשים בעצמם ושוכחים לכסוף יותר עד שנתעלם הרצון אצלם. ובאמת זה הפגם קשה יותר מן הכל, כי איך שהוא על כל פנים לא ירפה ולא יטוש ולא יעזוב את הרצון, אדרבא ירגיל את עצמו לכסוף ולהשתוקק בכל פעם ברצון חזק יותר ויותר להשם יתברך, וזה הרצון בעצמו טוב מאד, ויכול לזכות על ידי זה לתשובה שלימה באמת, ולעלות לכל המעלות דקדושה".
מכאן שאסתר היא בבחינת הסתרת פנים דהיינו החומות הגבוהות והמבהילות שהשם מעמיד בינינו לבינו על אשר עזבנו אותו וזאת על מנת שנשוב ונחפש אותו בכל פעם מחדש. באשר בכל פעם שמתרחק ליבנו מהקב"ה וסוטה לתאוות העולם הזה בין אם הן תאוות הגשמיות (כסף, אכילה ושתייה, שינה, תענוגים וכד') בין אם הן רוחניות (כבוד, אורות, הארות, נוחות, נצחנות ושלטון וכד') או אז יורד מסך דק בתעתועיו אך אימתני בחיתתו ומפריד בינינו לבין פני מלך חיים.
ותשאלו – "נו, ו..? מי מרגיש את המסך הזה?". אלא שבכל פעם שגואים געגועי המלך באהבתו אותנו כאהבת אב לבנו, ועל כן קורא לנו להתקרב אליו – ב"עת דודים" זו מתעורר אף ליבנו אנו להתקרב אליו… ואז היינו אנו מצפים "כמו בסרטים" לקרבה מרגשת ואהבה עם הבורא, אך לדאבוננו בדיוק אז ודווקא בשל הקרבה הגואה, צפים ועולים המסכים הללו ומטשטשים את נתיב הקשר והדבקות. בשל ה"הסתרים" הללו בכל פעם שרוצה הנשמה להתקרב אל שורשה, מקור האור, היא מוצאת עצמה נתקלת ב"שומרי סף מפתן המלך", אלו המסכים שיצרו כל ההתרחקויות הקטנות והגדולות שלנו מן האמת.
כל "התסריט" הזה קורה במטרה אחת ויחידה – על מנת שדווקא, ועל אף הכול, נעמוד מול ההסתרות הללו באומץ, נפרום את אשר רקמנו ונסלול דרך חדשה אל "ליבו" של הבורא.
ועד אז, בינתיים המסכים הללו, העומדים להסיתנו מלהתקרב אל ארמון המלך, משדרים לנו תעתועי פחדים, עצבות ובלבולים, מפתים אותנו לעסוק בתפל ולאבד את העיקר, מפתים אותנו לברוח אל המוכר ולוותר על המסע אל הלא נודע המוביל לארמון מלכותי רחוק וחסר ממשות.
כל אלו גורמים לנו לברוח אף יותר ולהזמין אף יותר מסכים על פני אלו הקיימים ושביל חיינו הולך ומתערפל בעוד אנו הולכים והופכים להיות נתונים יותר ויותר תחת גלגל שלא מוסיף חן לחיינו כלל ועיקר…
אז איך יוצאים מכל זה? איך מפרים את קשרי התעתוע החוצצים בינינו לבין אבינו?
אומר הבעל שם טוב הקדוש בספר מדרש ריב"ש טוב – "משל למלך שעשה מחיצות רבות באחיזת עיניים זו לפנים מזו וגם חילות רבים מבהילים בכדי שיראו [=יפחדו] מגשת אליו ולא כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול. והמלך הוא נורא ומלכותו בכל משלה, ואור פני המלך מאיר בכל העולמות, וכבודו מלא את הארץ, רק הכתלים והסובבים הם המסתירים את פני המלך, והם כולם באחיזת עיניים. וכרוזים יוצאים 'כל מי שיבוא אל המלך ייתן לו המלך עושר וכבוד ויהיה שר אצלו עומד בהיכלו' ומי הוא שאינו רוצה בזה? רק כשבא אל החומה הראשונה ורואה כמה אורכה וגבהה ושאר דברים המבהילים לבבות בני אדם, נסוג לבבו לאחור. ויש מהם שהולך כמה חומות זו לפנים מזו ושם יש שרים נכבדים ממונים מאת המלך ומפזרים לו ממון רב למונעו לבוא לפנים הלאה אל תוך החומות, ולפעמים בראותו שיש לו ממון רב נסוג אחור, אף על פי שראה כבר שהלך וחצה כמה חומות ונהרות ואין שום פגע רע ואין מים ואין חומה (באשר הספיק לו מה שכבר השיג ופספס לראות פני מלך חיים)… אבל לא כך הוא בן המלך, אשר מעיו המו אל אביו וגם רחמי אב על בן גברו לקרב אותו לאור פניו. ובוודאי בשל היותו בן המלך כוח האב בבנו בחכמה וכשבא לחומות ולנהרות ולחיילות ולדובים כל אלו המבהילים ומסתירים את פני המלך, תמה עצמו בן המלך מאוד ואומר למלך – 'איך זה שאתה, מלך רחמן שכמותך, המרחם כרחם אב על בנים, תסתיר עצמך בהסתרות כאלו? אנה אני בא? מה יהא עלי?" וצועק במר ליבו "קלי קלי למה עזבתני?' ובכוח לבבו הבוער והנשבר לבוא אל אביו מוסר את נפשו ודוחק עצמו בכוח לדלג על החומות והנהרות ומפזר כל הונו [לשחד] לחיילות הסובבים שמה עד אשר שוועתו עלתה באזני אביו המלך והסיר את אחיזת העיניים הללו וירא הבן כי אין שם לא חומה ולא שום מסך מבדיל! רק ארץ מישור וגנות ופרדסים והיכלי עונג ומשרתי המלך עומדים בלבוש יקר וכל מיני זמרים עומדים והמלך יושב על כסא מלכותו והארץ האירה מכבודו. וירא כל זאת הבן מלך ויפול על פניו.. ויאמר למלך 'מה זה אשר הסתרת פניך ממני עד כי הייתי נבהל? וכמעט אשר אבדתי בעוניי!' ויאמר המלך 'קום בני חביבי' ויושט לו שרביט הזהב אשר בידו ויחזקהו וילבישהו הודו ואורו ולבושו וכתרו נתן בראשו. 'כל זאת עשיתי למען נסותך ולדעת את אשר בלבבך.. ועד כמה יראתך ואהבתך אלי. ועתה בני אהובי עבור בכל העולם והינה מהודי נתתי עליך.."
כמה מתוקים דבריו אלו של הבעל שם טוב… והנמשל ברור: מי מאיתנו, בני המלך, שיודעים בסתר ליבנו שכל אלו הפחדים הבלבולים והדמיונות המסתירים את פני המלך מאיתנו אינם הסתרה ממשית כלל, כי אם תעתוע אחד גדול ומכוח המדמה בלבד מקורם – בכוחנו לצעוק בלב נשבר אל המלך מכוח אמונתנו שהמלך שומע אותנו וחפץ בקרבתנו.
ועל כן, אומר הבעל שם טוב, הבא ונתחזק להתבונן ולהתוודות על כל אלו המעשים אשר הרחיקו את ליבנו מלב המלך ועל ידי זה נזכה שישברו כל החומות והמסכים הללו ונזכה שאור פני מלך חיים יאיר עלינו ויחיה את נשמתנו.
כל המהלך הזה טמון ב"מגילת אסתר" אשר היא בבחינת "גילוי ההסתר"
כי אמנם שורשה של אסתר בתורה הינו בסוד ההסתרה והמסכים המבדילים בינינו לבין אבינו שבשמיים, אך יחד עם זאת אומר רבינו (בתורה י' בליקוטי מוהר"ן) שבחינתם של אסתר ומרדכי היא – אמונה.
ודווקא בגלל ששורשה בתורה הוא הסתרה, דווקא בשל כך יש בכוחה של אסתר לבטל את כוח ההסתרה ולהמתיקה על ידי אמונה שלמה וחסרת מיצרים בכך ש"המלך רוצה שנבוא אליו"…
וזה, אומר הבעל שם טוב, הוא בבחינת מה שכתוב בתהילים "אשרי העם יודעי תרועה באור פניך יהלכון" – תרועה מלשון שבירה. אשרי העם שיודעים לשבור את כל המסכים המבדילים בינם לבין הבורא, על ידי שמבינים שכל המסכים המבדילים הם מאת השם ואינם אלא אחיזת עיניים; "באור פניך יהלכון", שהם אלו שזוכים לראות אור פני מלך חיים וזוכים למוחין בהירים.
ומוסיף ומבאר הבעש"ט הקדוש שאז, לא רק שנזכה להכיר בחוש ממש את אור המלך, אלא אף כל המסכים שהבדילו בינינו לבין מלכנו יזרקו על אויבנו ככתוב במגילה "ופני המן חפו" … וליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר!
זהו כוחו של פורים הקדוש! בכוחו להזכיר לנו שאף כוח לא יוכל לומר לנו "עצרו! עמדו! השתתקו! התקעו!" כל עוד אנו מחוברים מבעד לכל המסכים המבדילים אל אור פני מלך חיים הקורא לנו "המשיכו הלאה! התקרבו אלי! הכירו ביכולותיכם! הכירו באורכם! הכירו באהבתי אתכם!"
שמחות רבות ושונות בעולם, אפילו באותו ענין עצמו שונים השמחים ושונה שמחתם, וכדברי רבי נחמן (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' תורה ל"ג) "כי אצל סתם בני אדם אין השמחה על כל הטובות ביחד, כי יש חלוקים רבים בענין השמחה. למשל, כשבאין על חתונה יש מי ששמח מן האכילה שאוכל, דגים ובשר וכיוצא, ויש אחד, ששמח מן הכלי זמר, ויש ששמח מדברים אחרים כיוצא בהם, ויש ששמח מן החתונה עצמה, כגון המחותנים, שאינם משגיחים על אכילה ושתיה, רק שמחים מן החתונה עצמה, וכיוצא שאר חלוקים, אבל אין אדם שיהיה שמח מכל השמחות יחד. ואפילו מי ששמח מכל הדברים הנ"ל, אף על פי כן אין השמחה מכל הדברים ביחד, רק מכל אחד בפני עצמו בזה אחר זה".
שמחות העולם הזה, שמחת אכילה ושתיה, כבוד וכיוצא בזה, שמחות קטנות הן, חולפות וחסרות עומק. אבל יש גם שמחה אחרת.
"אבל שלמות וגדלות השמחה הוא, מי שזוכה לשמוח מכל הטובות ביחד, וזה אי אפשר כי אם כשמסתכל למעלה על כל הטובה, דהיינו על השורש, שמשם נמשכין כל הטובות, ושם בהשורש הכל אחד, ואזי שמחתו מכל הטובות ביחד, ואז השמחה גדולה מאד, ומאירה באור גדול מאד".
שורש השמחות, למעלה מכל השמחות, הוא שמחה בה' – וכמאמר דוד המלך עליו השלום בתהילים "אנכי אשמח בה'". (תהילים ק"ד ל"ד)
כמה טוב שיש ה', טוב ומיטיב, חנון ורחום, אב אוהב ודואג לכל אחד מבניו בכל רגע ורגע, ופסגת שמחתנו היא, שה' הזה, שברא את עולמו ברחמים, נתן לנו, ברואים שפלים ודלים, את הזכות העצומה לעסוק בתורתו, ללמוד את חכמתו, ועל ידי זה "לגעת" בו כביכול, להתקשר אליו ו"לטעום" את אורו.
כששמחים בו, ובתורתו, אזי נכללות כל השמחות יחד, דהיינו שמכח התורה ומכח מצוותיה הנוגעות בכל פרט ופרט בחיים, נכנס "טעם" ואור של משמעות בכל פרט בחיים.
אם אין לדברים תוכן פנימי, אלוקי, שמחתנו בהם שמחת הבל היא, שמחת תעתועי הגוף. אבל אם יש להם תוכן, וזהו התוכן המופלא שנותנת התורה לכל דבר, אזי אפשר לשמוח בכל.
אפשר לשמוח בכל, כי בכל דבר יש אלוקות. כי על ידי כל דבר וכל מצב וכל ענין שבעולם אפשר להתקרב לאין סוף ברוך הוא, כי בכל דבר יש מצוה שאפשר לקיימה, עברה שאפשר לפרוש ממנה, למוד שניתן ללמוד…
שמחת תורה, אם כן, היא היא "שורש כל השמחות" ומכוחה אפשר לשמוח בכל, בכל החיים, ובכל המעשים משום שהתורה האירה בהם ונתנה להם פשר ותוכן.
"ובשמחת תורה ושמיני עצרת, אז השם יתברך שמח עימנו, בחינת "ישמח ה' במעשיו" שאומרין אז בשעת הקפות, ואז נכללין כל השמחות יחד שתופשין התורה ושמחין עימה, כי אנו שמחין עימו והוא שמח עימנו יחד… כי אנו אוחזין התורה בשעת השמחה, להורות שכל שמחתנו הוא רק התורה בעצמה, כי כל שמחתנו הוא מצוות התורה בעצמן, שאנו זוכין לעשות, ובזה לבד אנו שמחין, שזהו עיקר שלמות השמחה" (ליקוטי הלכות חושן משפט הלכות חזקת קרקעות ג' סעיף י').
מחול הצדיקים
ושמחתנו, איננה רק שמחה על מה שזכינו, על מה שהיה, כי אם גם ובעיקר כלי למה שנזכה, למה שיהיה, "כי עיקר המשכת התורה – הוא על ידי השמחה, שהוא כלי לקבלת התורה" כותב רבי נתן (ליקוטי הלכות אורח-חיים הלכות תפילת ערבית ד' סעיף ל"א) "ועל כן אז מסיימין התורה (דהיינו את קריאת פרשיותיה במשך כל שבתות השנה בבית הכנסת) ומתחילין מיד (מחדש וקוראים פרשת "בראשית") לקשר ולחבר סופה בראשה … כי כולו אחד".
"וזה בחינת ההקפות שעושין עם הספר תורה, זה בחינת מקיפים ועגולים, בחינת שמחת המחול שעתיד הקודש ברוך הוא לעשות לצדיקים לעתיד לבוא, כי המחול הוא מה שמרקדין בעגול. וזה בחינת כולו אחד, שהסוף מחובר בראש, שזהו בחינת העגול, כי בהעגול אין ניכר בו ראש וסוף, וזה עיקר השמחה, שנתגלה אור האחדות, שעל ידי זה נכלל ונתחבר הסוף בראש, שזהו בחינת עגול, בחינת מחול".
כותבת הגמרא (מסכת תענית דף ל"א) "אמר עולא ביראה, אמר רבי אלעזר: עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים בגן-עדן, והוא יושב ביניהם, וכל אחד ואחד מראה באצבעו שנאמר (ישעיהו כ"ה) "ואמר ביום ההוא הנה אלוקינו זה קיוינו לו ויושיעינו, זה ה' קיוינו לו – נגילה ונשמחה בישועתו".
וביאר רבינו בחיי (מובא שם בפרוש ה"עץ יוסף") "שהמחול הוא עגול ואין לו ראש וסוף, ולכך המשיל תענוג הנפשות שאין לו סוף למחול שאין לו סוף".
מחול אין סופי, שמחה ללא קץ וללא תכלית. האם אנו יכולים לשער בדמיוננו ולו באופן קלוש במה מדובר? בודאי שלא, אבל משהו מעין זה יש גם לנו בעולם הזה – "שמחת תורה", שמחה בתורה האין-סופית שנתן לנו בחסדו ה' האין-סופי, וכנראה בחוש ששמחת תורה פורצת וסוחפת כל גבול, יש הקפות ראשונות, יש הקפות שניות. שעות על שעות רוקדים ושמחים בתורה.
שמחים, כאמור "על כל הטובה", שמחים שבתוך עמק הבכא של העולם החולף "הושטה" אלינו יד, כביכול, מן האין-סוף, למשוך גם אותנו לשם. לקדש, לרומם ולנשא, באמצעות מצוותיה, את כל החיים וכל פרטי הפרטים שבהם, שכך, יהפכו גם הם כביכול "אין סופיים" בהיותם משרתים את תכלית הבריאה ונעשים "כלי" לעבודתו, "מכשיר" ביד בניו אהוביו לעשות רצונו ולהתקרב אליו, גם ואפילו מכאן.
ובכל פעם שמסיימים אותה, מתחילים שוב "מבראשית", וכל "בראשית", כל התחלה בתורה, בקדושה, טעם וריח אחר להם, נקי וגבוה יותר, בכל פעם ופעם מחדש, עד אין סוף…
ימים ספורים חלפו מאז יצא עם ישראל ממצרים, עת פרעה, מלך מצרים, אויבם ורודפם, יצא לרדפם עם צבאו. לפתע, כאשר חשבו כי כבר באה גאולתם, נושאים בני ישראל עיניהם ורואים ש"הנה מצרים נוסע אחריהם"! פחד אחז בעם, "ויצעקו בני ישראל אל ה'".
ועם ישראל פורש פחדו לפני משה רבינו, "המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר?" ומשה משיב "אל תיראו. התייצבו וראו את ישועת ה'!"
מכאן, עוברת התורה לתשובת ה' למשה. "ויאמר ה' אל משה – מה תצעק אלי?" ומפרשים חז"ל, כי מתשובת הבורא אנו למדים שהיה משה עומד ומתפלל אל ה'.
וה' משיב לו: "מה תצעק אלי? דבר אל בני ישראל ויסעו".
ותשובה זו תמוהה, כביכול. וכי למי יצעק משה אם לא לה', מוציאם ממצרים? וכי אל מי יעביר את שוועת בני ישראל, לא לאביהם שבשמים, אביהם הרחמן?
מפרש רש"י: "מה תצעק אלי – עלי הדבר תלוי ולא עליך".
ואילו הזוהר הקדוש מוסיף ואומר "מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל ויסעו – ב'עתיקא' תליא מלתא".
* * *
בתורה ק"ה בליקוטי מוהר"ן, מבא רבינו הקדוש את הזוהר (נשא קלז:), שאומר "יש רחמים ויש רחמים. יש רחמים פשוטים של 'זעיר אנפין', ויש רחמים גדולים של 'עתיקא סתימאה'".
את ההבדל בין רחמים פשוטים לרחמים גדולים מסביר רבינו במשל: ישנם, אומר רבינו, שני רחמנים. האחד יכול לפעול ברחמנותו ישועה, אולם הישועה מוגבלת. לא תמיד היא יכולה לפעול (אם, למשל, זה שזקוק לישועה הכעיס את הרחמן, או פגע בו, או בכלל, הישועה שהוא יכול לספק היא מוגבלת). השני, הינו רחמן גדול. הוא יכול לעזור בכל תנאי, בכל עת ובכל מצב, אפילו אם מבקש הישועה חטא ופשע נגדו. אין שום דבר שיכול למנוע את ישועת הרחמן, וישועתו הינה שלמה לחלוטין.
אולם, ממשיך רבינו ומבאר, את אותה ישועה גדולה אין האדם יכול לפעול בעצמו, אפלו באמצעות תפילה. רק הבורא עצמו יכול לעורר את ה"רחמים הגדולים", וזה פירוש מאמר חז"ל (ברכות דף ז,א): "מנין שהקדוש ברוך הוא מתפלל, שנאמר ושמחתים בבית תפילתי, תפילתם לא נאמר אלא תפילתי, מכאן – שהקדוש ברוך מתפלל. ומה מתפלל? יהי רצון מלפני שיכבשו רחמי את כעסי, ויגולו רחמי על מדותי, ואתנהג עם בני במדת רחמים, ואכנס להם לפנים משורת הדין." פירוש: הרחמים הפשוטים ('זעיר אנפין') של הקב"ה מעוררים את הרחמים הגדולים ('עתיקא סתימאה') ופועלים ישועה, וזו, כביכול, נקראת "תפילת ה'".
כך מבאר רבינו את הפסוק "עזי וזמרת י-ה ויהי לי לישועה" (נצטט את החלק השייך לעניינינו) שעל ידי זמרת י-ה, תפילת ה' כביכול, לעורר הרחמים הגדולים, על ידי זה "ויהי לי לישועה" – אזי הישועה שלמה.
וכך ביארו אנ"ש באומן את תחילת דברינו:
באותה שעה, אומרים חז"ל, כאשר עמדו ישראל על גבול הים מחד, ומעבר מזה נלחצו על ידי המצרים, התעורר עליהם קטרוג גדול.
כל כך גדול היה הקטרוג, עד כי על פי הטבע לא היתה להם דרך להוושע, כי אם על ידי אותם רחמים גדולים, רחמים דעתיקא סתימאה, שמתעוררים על ידי 'תפילת' הקדוש ברוך עצמו.
כך, אם כן, יתבאר הפסוק:
"מה תצעק אלי?" אומר הבורא למשה רבינו, הלא "בעתיקא תליא מילתא", ב'עתיק' הדבר תלוי, באותם רחמים גדולים אותם רק אני יכול לעורר, ואם כן "עלי הדבר תלוי ולא עליך" (כמו שפירש רש"י), כי אני צריך להתפלל על זה.
"בכל הברואים שבעולם יש שינויים רבים לאין מספר בין כל אדם לחברו – והכל מחמת רצון הבורא יתברך, שרצה שזה יהיה כך וזה כך. "והצדיק מחפש מפני מה היה רצון ה' יתברך כך… כי כלל הבריאה היה בשביל כלל ההתפארות שקיבל [ה'] מישראל, וכן פרטי הבריאה הוא בשביל פרטי ההתפארות של ישראל. כי יש בכל אחד מישראל התפארות בפרטיות, ואפילו בפחות שבישראל, והצדיק מבקש ומוצא ההתפארות שיש בישראל, ויודע הרצונות של ה' יתברך שהיה לו בכל הבריאה. ועל ידי זה מתגלה יראה".
(ליקוטי מוהר"ן ח"א יז)
מדי שנה בימי הספירה, אנו מוצאים את עצמינו שוב ושוב מול דרישה לשפר את היחסים שבין אדם לחברו. זכרם של התלמידים "שלא נהגו כבוד זה בזה" מונצח לדורות במנהגי אבלות שהשתרשו בכל קהילות ישראל.
אבל כאן צצה לה תמיהה: בוודאי, כבוד הדדי הוא דבר חשוב מאוד, אך למה אנו נדרשים לכך בדיוק בימי הספירה שבהם אנו עסוקים לכאורה בדברים שבין אדם למקום, בהכנה לקבלת התורה?
ישנן תשובות מוכרות לשאלה זו, אך מהמאמר שלנו ב'ליקוטי מוהר"ן' נוכל לקבל הסבר חדש ורענן שילמד אותנו כיצד לנהוג כבוד בחברינו וכיצד דווקא הנהגה זו מהווה הכנה לקבלת התורה.
* * *
כל העולם נברא בשביל עם ישראל, כך פותח רש"י את פירושו לתורה. כמו כן, "כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו – לא בראו אלא לכבודו" (אבות ו, יב). הרי שעם ישראל המקיים את רצון ה', מגדיל את כבודו יתברך.
יתירה מזו, כשם שכלל הבריאה נבראה בשביל בני ישראל ובשביל הכבוד שהם מעניקים לשמו יתברך, כך כל פרט בבריאה נברא בשביל כבוד מיוחד שיגיע לקב"ה מיהודי זה או אחר; אם במישרין, כגון שיהודי פלוני יקיים מצווה באמצעות פרט אלמוני בבריאה, ואם בעקיפין, שפרט פלמוני בבריאה ייצור את התנאים הנאותים לכבוד שיהודי מסויים יגרום לה' יתברך.
ולא עוד, אלא אפילו פרטי הפרטים שבבריאה, כגון התכונות של כל נברא על כל חלקיו ואבריו – גם הם מתאימים לפרטי הפרטים של כבוד ה' יתברך. כלומר, בכדי שמצווה זו או אחרת תתבצע כמו שצריך – נבראו פרטי הבריאה המתאימים, בתכונות הדרושות לכך בדיוק.
אכן, אלו דברים גבוהים ונשגבים, אבל זוהי עבודתם של צדיקי הדורות – לחפש אחר כל שביב של כבוד שעם ישראל גורם לקב"ה, ועל ידי זה הם מבינים את מטרתו של כל פרט בבריאה ושל כל אירוע שבה.
החוקרים טורחים ועמלים להבין את פשר השינויים והמאורעות שבבריאה; הם יכולים להבין לכל היותר 'כיצד' מותאם מבנה גופו של הזבוב לאורך חייו, או מַהם התנאים הנדרשים לירידת שלג. אבל את ה'למה' הם אינם יכולים להבין – למה יש בכלל זבובים בעולם? למה יורד היום שלג?…
את התשובות לשאלות כגון אלו יכולים לתת רק הצדיקים שמוצאים את חלקי הנחת-רוח שנגרמים לקב"ה על ידי כל יהודי בכל עת ובכל שעה, והם מבינים כיצד נחת-רוח זו קשורה גם לזבוב וגם לשלג של היום.
שוב, להבדיל מחיפושיהם של החוקרים – החיפוש של הצדיקים אחר הטעמים והסיבות שבבריאה, אינו לשם סקרנות גרידא; על ידי החיפוש שלהם וההבנה שלהם כיצד כל פרט שבבריאה מתאים למטרתו ומכוון להפליא לנחת הרוח שיש לה' יתברך ממנו – הם מקבלים יראה עצומה ממלך מלכי המלכים.
משל למי שרואה מלך בשר ודם שיש לו צבא אדיר הנאמן לפקודתו ונשמע לדברו – שלבו מתמלא ביראת כבוד עצומה.
* * *
מאותה סיבה אנו מצווים לנהוג כבוד זה בזה, לחפש בחברינו את הטוב ואת המעלות, לדעת ולהאמין שיש לקב"ה נחת-רוח מיוחדת מהם, ושכל הבריאה ותכונותיה מכוּוָנים ומותאמים לנחת הזאת. כך גם אנו נקבל יראת כבוד מה' יתברך שברא את כל אלה.
כבוד זה מהווה הכנה מצויינת לקבלת התורה, שכן התורה ניתנה באימה וביראה, וכך עלינו ללמוד אותה, כמו שאמרו חז"ל (בברכות נב ע"א).
אין כמו היראה שאנו מקבלים מהתבוננות בפרטי הבריאה המתאימים לנחת שיש לקב"ה בעולמו, כדי להוות הכנה ראויה לזמן מתן תורתנו!
הציווי הראשון שהקב"ה מצווה את היהודי הראשון, אבי האומה היהודית, מובא בפרשת לך לך, ובו פונה הקב"ה לאברהם אבינו ואומר – "לך לך מארצך ממולדתך ומבית אביך".
בציווי זה טמונה עבור נשמותינו מתנה נצחית. כל מפת הדרכים לחיים של קדושה ומשמעות רוחנית טמונה בציווי זה. כל המסע הרגשי והרוחני שלנו מתקפל בביאור הטמון בתוך המילים הללו המיועדות לאזניו ולנשמתו של אברהם אבינו כמו גם לכל נשמות ישראל שעתידות לצאת מזרעו. מאותו הרגע בו צווה אברהם אבינו מיפי הגבורה "לך לך" אותו ציווי עדיין מצלצל עמוק בתוך נשמותינו.
אם נעקוב אחר כל מילה ומילה, נמצא בה – כבתוך פנינה – עצות נפלאות כיצד להתקרב אל בורא עולם ואל נשמותינו ובכך לממש את 'הכוח היהודי' הטמון בכל אחד מאיתנו – כוחו של אברהם אבינו.
"לך"
המילה הראשונה בציווי של הבורא לאברהם אבינו הינה – "לך". ומשמעותה – צא מהמקום שלך. תשתנה. לך. אל תישאר אחוז באותו מקום לאורך זמן ללא התקדמות והתחדשות. ציווי זה זורע זרע פנימי בנפשות עם ישראל אשר טומן בחובו את מהותנו היהודית. הציווי "לך" עוד מהדהד בתוכנו וגורם לכוח היהודי שבנו לרצות לנוע ללא הרף קדימה.
על כן, אומרים חז"ל, עם ישראל נקראים "הולכים" בעוד המלאכים נקראים "עומדים". מהות ההולך היא שהוא משתנה ומתקדם כל הזמן, בעוד ה"עומד" נשאר על עומדו ללא יכולת לנוע קדימה. ביהודי הנקרא "הולך" טמון רצון מניע וכוח פנימי עז להשתנות. על שום כך במהותנו כיהודים מדרגתנו גבוהה משל מלאך, מאחר שבעוד שהמלאכים עומדים ולא משתנים אנו נעים קדימה וחותרים ללא הרף להשתפר, לגדול, לממש את כוחנו מהכוח אל הפועל ובוא יבוא היום בו נגיע למדרגה בה נצליח לממש את הכוח הטמון בנו, ואז תתגלה מדרגתנו האמיתית הנעלה ממדרגת המלאכים עד כדי שיצטרכו המלאכים לשאול אותנו – "מה פעל אל"? כי נהיה קרובים יותר למכמני סתרי הבורא מאשר המלאכים.
על כן נקרא אברהם אבינו "אברהם העברי", על שום שהיה עובר ממדרגה למדרגה ללא הפוגה וללא מנוחה – מהות זו, הנקראת "אברהם העברי", הינה מהותנו היהודית; מהות המאיצה בנו ללא הרף להתקדם קדימה, להתקרב יותר ויותר אל מקור האור.
רבי נחמן מעיד על עצמו כי מרגע אחד לשני כבר היה אדם אחר לחלוטין. לקראת סוף ימיו מעולם לא עמד שני רגעים רצופים על אותה מדרגה. מנשימה לנשימה כבר היה אדם אחד גבוה ונשגב יותר.
הבעש"ט הקדוש שואל בדרך מליצה "מדוע נקראים הצדיקים "מי"? (שם קדוש בחכמת הקבלה) – מפני שאנשים ישאלו "מי היה כאן לפני רגע ונעלם?"
אם ננסה לבלום את האנרגיה החיונית היהודית הזו הטבועה בנו – התוצאה תהיה שתיווצר בתוך נפשנו מלחמה פנימית (מצד אחד רצון עז לפרוץ, להתקדם ולהתממש ומצד שני רצון לעצור לקבע ולעמוד על עומדנו). מלחמה זו תוביל אותנו בסופו של דבר לעצבות ודיכאון. זאת מכיוון שלא נאפשר לאנרגיה של החיות הפנימית שבנו לפרוץ ולבוא לידי ביטוי.
"לך"
עתה כשהבנו את הכוח הטמון בנו הקורא לנו ללכת ולהתקדם – נשאלת השאלה "לאן ללכת"? והתשובה המדוורת מהקב"ה לנשמותינו היא – "לְךָ". אומר "ביאור האמרים" במדרש תנחומא "לְךָ" הווה אומר – לעצמך. לך אל עצמך. אל מהותך. אל מה שאתה באמת.
רבי נתן מפרש בהלכות גזלה על הציווי "לך" – לך לנקודה האלוקית הקיימת בך. לחלק א-לוק ממעל שאתה עמוק בפנימיותך.
בכל אחד מאיתנו ישנה נקודה פנימית טהורה וקדושה, נקודת אמת, אור גדול ונשגב, ונקודה זו היא "אבן השתייה" של מהותנו – מקום תחילת התהוותנו בעולם. בנקודה זו יש לנו ידיעה עמוקה ומדויקת מה הקב"ה רוצה מאתנו ומהו התפקיד המיועד עבורנו בעולם, מאותה נקודה אנחנו יודעים לזהות את ההבדל הדק מן הדק בין אמת צרופה לשקר סמוי. ומהו אותו אור מיוחד שהקב"ה מתאווה להאיר דרכנו לעולם.
בנקודה זו אנחנו מחוברים למעיין החיים הנובע בתוכנו המחובר לחי החיים. זהו מקום בתוכנו שהוא טהור וקדוש ושלעולם לא יטמא – כמו פח השמן בבית המקדש. למרות שהיוונים כבשו את ארץ ישראל, העמידו פסל בהיכל, ואף טימאו את כל השמנים בבית המקדש (המייצגים את כוח המחשבה הבהיר), למרות כל זאת – בפח שמן אחד קטן לא הייתה להם כל אחיזה ונגיעה. אותו פח שמן נשאר טהור וחתום בטבעת הכוהן הגדול (נקודת היהודי הקדוש המפעם בתוכנו).
אותו פח שמן טהור שנותר בתוך ה"סחרור" של אחיזת החושך והשקר – הוא בחינת נקודת האמת והטהרה הפנימית הקיימת בנו אשר אליה הקב"ה מצווה את אברהם אבינו ללכת. כאמור ציווי זה מיועד, מבעד לכל שבילי ההיסטוריה, עבור אברהם העברי הטמון בתוך כל אחד מאיתנו.
אולי תשאלו – איך נדע אם אנחנו בקשר עם "פח השמן הטהור" שבתוכנו? הסימן יהיה תחושת חיות משמחת. המגע עם המקום הפנימי הזה יעורר בנו חיות, שמחה ואמונה. ולכן אם איבדנו את החשק לקום בבוקר, את הברק בעיניים, את שמחת החיים הטבעית הקיימת בנו – ייתכן מאוד כי טעינו בדרך ואנחנו כבר לא בקשר עם הנקודה הפנימית הטהורה שבתוכנו.
פירוש נוסף עבור הכינוי "אברהם העברי" הוא – שכל העולם עומד בעבר אחד של הנהר בעוד אברהם עומד וניצב בעברו השני. כולם הולכים לכיוון אחד ואברהם העברי הולך לכיוון הנגדי. נשאלת השאלה – מהיכן דולה אברהם אבינו את כוחות הנפש לעמוד כנגד כל העולם כולו? בעוד כל העולם סוגד לעבודת אלילים בבולמוס אדיר ובאלימות כלפי המתנגדים לה, הוא בלי שום נצנוץ של ספק אומר "לא" לכל העולם כולו ובוחר בדרך ההפוכה ואף מסתכן בחייו. מהיכן הכוח? אברהם אבינו היה מחובר למקור הכוח הבלתי נדלה – לנקודת האמת הפנימית המפעמת בו ומחברת אותו לבורא עולם בקשר בל יינתק.
"ארצך"
יתכן כי עתה תשאלו – וכיצד מגיעים לנקודה הזו? כיצד הופכים להיות לאדם המחובר למקור החיים? קודם כל הבה ונתעודד, אם אנחנו כבר שואלים כיצד להתחבר למקור האמת ומחפשים את הנקודה הפנימית – עצם השאלה כבר מעידה על כך שה"עולם הזה" לא הצליח להרדים אותנו.
והתשובה היא בחז"ל שמלמדים אותנו שכאשר אדם רוצה להתקדם לדרך הישר אזי העצה היעוצה עבורו היא – "סור מרע ועשה טוב".
עצה זו מובילה אותנו להעמיק בהמשך הציווי של הקב"ה לאברהם אבינו – "מארצך, ממולדתך ומבית אביך". שלושת הנקודות הללו הן שורש האחיזה של הקליפה וחושך על נפשנו.
חוק הטבוע בבריאה הוא שעל מנת שנוכל לזכות להתחבר אל האור ולאכול את ה"פרי" המיוחל יהיה עלינו לברר קודם את הקליפה החופה על הפרי ולהסיר אותה מעליו. מרמז ריבון העולמים לאברהם אבינו – כדי שתוכל להתחבר אל האור הפנימי הטבוע בך עליך ללכת מכל המקומות בהם נעוצות הטלפיים של עולמות החושך בנפש.
"ארצך" – זוהי הארציות שלנו. הארציות שלנו היא הגוף שלנו. הקב"ה ברא את גופינו מעפר ועשאו "נקבים נקבים, חלולים חלולים" (כפי שאנו מזכירים בברכת "אשר יצר"). נקב חלול משמעותו חסרון. וחסרון בעצם מהותו כחסר רוצה ללא הפסק להתמלא. על כן הגוף שלנו משדר לנו ללא הרף רצונות וצרכים שהוא רוצה שנמלא עבורו. בין אם אלו צרכים גשמיים או בין אם אלו צרכים רוחניים. אמנם הגוף זקוק למילוי צרכיו ועלינו לשמרו ולמלאת את חסרונו כדי להמשיך לו חיות וקיום. אך כאשר הצרכים האמיתיים של הגוף הופכים להיות תובעניים ומוגזמים הם כבר משנים את הגדרתם מ"צרכים" ל"תאוות".
למשל צורך אמיתי של הגוף הוא הצורך לאכול לכדי קיומו. אך ברגע בו נפרץ הגבול של "צורך אמיתי" ואנחנו מתחילים לאכול על מנת לאכול וליהנות את החך כעבד הממלא אחר רצון אדונו התאוותן – אנחנו הופכים להיות לעבדים של חסרון הגוף. כך גם בענייני ממון – כל עוד משמעות הכסף עבורנו הוא אמצעי לקיום מצוות וכוח רוחני המאפשר לנו לממש את תפקידנו בעולם (כסף מלשון כיסופים) – אנחנו בשליטה. אך ברגע שכשהכסף הופך להיות למטרה בפני עצמה – אנחנו שוב נתונים תחת בולמוס של מילוי תאווה ושוב הופכים לעבדים המשמשים את הגוף ואת צרכיו המדומים. כך גם בנוגע לענייני כבוד (שזו תאווה רוחנית שאף היא משודרת לנו על ידי כוח הגוף) – אדם שהוא בריא בנפשו ראוי לו שידרוש כבוד בסיסי מהבריות וכן גבולות של סדר נכון מהסביבה. אך כשאדם אחוז בתאווה ורודף אחר הכבוד והשררה על הציבור הוא שוב הופך להיות כעבד הנצרך לבריות שימלאו את תאוותו ויכבדו אותו. וכפי שאומרים חז"ל – "הנצרך לבריות חייו אינם חיים". החיים שלו אינם חייו הפרטיים שלו אלא נתונים לשלטון ואחיזת הקליפה והחושך – הוא כבוש תחת שלטון אחר.
ההגדרה המבהירה את ההבדל בין צורך אמיתי לתאווה הינה שצורך אמיתי הינו צורך המבוטא במידה מתונה, מדודה וניתנת לשליטה לעומת תאווה שהיא ביטוי של התגברות הצורך עד כדי שלטון בנפש שלנו. והתוצאה היא שהתאווה מסיטה אותנו מהנקודה הפנימית והקדושה הטמונה בתוכנו ומטשטשת את הקשר לנו איתה. מכאן מובן הציווי שמצווה הבורא את אברהם אבינו – "לך לך מארצך" – כי אם תהיה הארציות שבך שולטת בך לא תוכל ללכת אל מי שאתה באמת. תנאי למימוש האור שבך הוא להתרחק מהעבדות לתאוות הגוף.
"ממולדתך"
"מולדתך"- אומר רבי נתן זהו הכוח המולד בתוכך – הטבע שלך. יש הרבה כוחות טובים שטמונים בנו מצד ההולדה. מידות טרומיות שהומשכו אלינו על ידי הורינו אך ישנם גם כוחות לא מתוקנים שנמשכו אל תוכנו מצד ההולדה שאשר עדיין לא תוקנו על ידי הורינו ואבותינו ונאחזים בנו כדי שנתקן אותם. רבי נתן מביא את הפסוק מתהלים "הן בעוון חוללתי ובחטא יחמתני אימי"; בפסוק זה מתאר דוד המלך את הטבע הלא מתוקן הנמשך בכל אחד מאיתנו מצד ההולדה. אמנם לא פשוט לשנות את טבענו אך עלינו ללמוד להכיר את הכוחות הטבועים בנו מצד הטבע וההולדה ולדעת לרסן אותם כאשר הם מושכים אותנו להרס וחורבן.
למשל מי שיודע בנפשו שטבועה בו מידת הכעס והאכזריות או הניכור והקנאה ידע "להמתין" לטבעו ובטרם שהוא ימשוך אותו למעשים של הרס וחורבן ישכיל אותו אדם למשול ברוחו ולהטות את התנהגותו על פי צו השכל הישר לכיוון של בניה ואחווה.
"בית אביך"
כל אחד מביא מבית אביו את בחינת ה"גרסא דינקותא" שאותה הוא ינק בצעירותו. אלו אותם ציוויים רוחניים וגשמיים שחלקם נאמרו באופן גלוי בבית אביו וחלקם באופן סמוי. מכל אחד מאיתנו נדרש בימי בחרותנו לברר את כל ה"ציוויים" הללו ולבחון אותם מחדש אלו מהם אלו ציוויים אמיתיים המקרבים אותנו לרצון הבורא ואל מהותנו הפנימית ואלו מהם הם שקריים לנו ולאמת שלנו של הבורא ועלינו לעמול ולשחרר את אחיזתם בנו.
למשל אמירות כמו "אנחנו פוחדים מהחיים וראויים ליחס מקטין" או אמירה הפוכה כגון "אנחנו חייבים תמיד לנצח ולהראות את עליונותנו" בין אם הן נאמרות בגלוי ובין אם הן משודרות באופן סמוי אם הן "נאמרות" באופן קבוע הן יכולות לשבש את התקשורת הבהירה שלנו עם החלק א-לוק ממעל שבנו.
אומר הקב"ה לנו – לאברהם אבינו הפנימי שבנו – אם תלך שולל אחר אמירות ואמונות כוזביות לא תוכלו להכיר את הדרך המובילה אל האור הפנימי שבתוכך.
"אל הארץ אשר אראך"
השחרור מהאחיזה של שלושת הבחינות הללו "ארצך מולדתך ובית אביך" של הקליפה בנו מבטיח לנו התקרבות אל האמת המפעמת בנו. אל אותה נקודת אור שבתוכנו. והחיבור אל אותו אור פנימי הוא זה שיוביל אותנו אל "ארץ ישראל" הגשמית והרוחנית – הארץ המובטחת.
משמעותה הרוחנית של "ארץ ישראל" היא מקום המפגש האינטימי ביותר של הנשמה היהודית שלנו עם בורא כל העולמים. המפגש הזה קורה במקום האמונה הטהורה שהיא בחינת ארץ ישראל.
על ארץ ישראל נאמר "עיני השם א-לוקיך בה מתחילת השנה ועד אחריתה". הקב"ה לא מסיר את עיניו ממנה ומכל מי שמחובר במהותו הפנימית אליה על ידי האמונה הקדושה.
לכל דבר חומרי בעולם יש שורש רוחני, גם לאור השמש שמתחדש בכל בוקר יש שורש רוחני, והוא, אור האמת והאמונה שה' מאיר בכל בוקר מחדש, כמו שכתוב "חדשים לבקרים רבה אמונתך" (איכה ג' כ"ג), וכל מי שרק רוצה, יכול מדי בוקר לגלות אור חדש באמונה הקדושה.
לכן קבעו חז"ל לקרוא קריאת שמע אחרי ברכת המאורות, כדי להורות לנו, שקריאת שמע, שהיא הכרזת האמונה הקדושה שאנו מכריזים בכל בוקר מחדש, היא השורש של אור השמש שזורח ומאיר לעולם כולו.
האמת והאמונה המתחדשות בכל בוקר, בכוחן להעביר מהעולם את הרשעים המפיצים את השקר ואת הכפירה בעולם, כמו שכתוב "לבקרים אצמית כל רשעי ארץ" (תהילים ק"א).
זוהי אפוא כוונת משה רבינו באומרו לקורח: "בוקר וידע ה' את אשר לו" – שבבוקר, כאשר אור האמת יאיר מחדש, יתברר במי חפץ ה'.
הצדיקים הגדולים זכו לשבר את היצר הרע החומרי עד שלא נותר בו כוח להסיתם לתאוות רעות ולחטאים.
זה שאמר משה רבינו: "ומטה האלוקים בידי". המטה רומז לכוח הבחירה, שביד האדם להטותו כמטה לכל אשר יחפוץ, אם לטוב ואם לרע. למשה היה המטה הזה "בידי" בשליטתו ולא היה ליצר כוח להסיתו לרע.
אבל גם אלה הצדיקים, שהגיעו לדרגה כה גבוהה עד ששברו את היצר הרע החומרי, חייבים להוסיף ולעלות מעלה מעלה, כי תמיד עליהם להתמודד עם יצר הרע רוחני יותר ויותר, כדי להגיע לדרגות גבוהות יותר ויותר.
זאת היתה טעותו של קורח, שאמר: "כי כל העדה כולם קדושים… ומדוע תתנשאו על קהל ה'". הוא סבר, שמאחר שכל ישראל קיבלו את התורה ושיברו את היצר הגשמי, שוב אינם צריכים להתמודד עמו עוד. לכן חשב קורח, שאין שום הבדל בין דרגת כל ישראל לדרגת משה ואהרן, ולא ידע שמשה ואהרן לא הסתפקו בשבירת היצר הפשוט, אלא הוסיפו לעמול בעבודת ה' עד שהשיגו דרגות גבוהות מאד, הרבה יותר מכל עם ישראל.
את זה בדיוק הוכיח סימן המטה של אהרן שפרח, לאמור, שאהרן הכהן השקול כמשה רבנו (כמו שאמרו חז"ל), אף על פי שכבר שיבר את היצר בשלמות, והמטה שלו היה קדוש כמו המטה של משה רבינו – לא הסתפק בזה, אלא הוסיף לעלות עוד ועוד; ה"מטה" שלו, כוח הבחירה שלו, הוסיף לפרוח, להתמודד עם היצר יותר ויותר מכל "מטות" הנשיאים.
כיצד יתכנו צדיקים נוראים כאלו בזמן של ירידת הדורות?
שאלה: הגמ' בערובין נג. ובשבת קיב: מבארת שישנה ירידת הדורות גדולה מדור לדור, ואם ראשונים כמלאכים אנו כאנשים, ואם ראשונים כאנשים אנו כחמורים וכו', וכן מבואר בכל הספרים, וכיצד יתכן שישנם צדיקים גדולים ונוראים כאלו שהשיגו השגות נוראות ועצומות כל כך, בדורות נמוכים אלו?
"אל תתמה אם תמצא בדורות הללו צדיקים גדולים"
כתב האריז"ל בספר הגלגולים (פ' ל"ב): "ולכן אל תתמה אם תמצא בדורות הללו צדיקים גדולים, כי אפשר שהם נשמות עצומות מדורות הראשונים. ובזה תבין מה שאמרו רז"ל: 'אין דור שאין בו כאברהם ויצחק ויעקב, ומשה רבינו ע"ה ושמואל הנביא'. ומה שאמרו בגמ': 'וכי אכשר דרא, ובירה תוכיח שחזרה לראשונים, ולא חזרה לאחרונים', היינו בכללות הדור, אבל באנשים רשומים אפשר דאכשר דרא. וכל שכן עתה בדרא בתראה שצריך לגלות בו חכמת האמת, כדי שיבא משיח, כמו שכתב בתיקונים דבזכות הזוהר יתגלה מלכא משיחא.
גדולת צדיקי הדורות
עוד ראיה לזה שמצינו בהרבה מקומות שאמרו: 'יצא בת קול ואמר, פלוני ראוי לרוח הקודש, כמשה וכיהושע, אלא שאין דורו ראוי לכך', והיינו כי בכללות הדור לא אכשר דרא, אך באנשים פרטיים אפשר דאכשר דרא. ובהדיא אמרו על רבי פנחס בן יאיר שגדול מן משה רבינו ע"ה (חולין ז.), וכן רשב"י ז"ל בזמן התנאים נשתבח בעצמו שמשה לא ידע כי קרן עור פניו, והוא היה יודע, כנזכר באידרת נשא. וכן ר"ע בן יוסף שהיה בן גרים, וכשנסתכל משה במזלו של רבי עקיבא היה מפחד ומזדעזע ממנו, כדאיתא באותיות דר"ע. ודברים אלו נכוחים למבין ולכל מי שירצה להודות על האמת", עכ"ל.
כפי שהשתבחו בעצמם
וכבר הובא לעיל דברי הרשב"י שהיה אחרון התנאים, ואמר על עצמו שהשיג מה שלא השיג שום צדיק מזמן קבלת התורה, והאריז"ל שאמר שהשיג מה שלא השיגו התנאים, וכבר הבאנו לעיל מה שכתב הר"ח ויטאל על נשמות הרשב"י והאריז"ל שהם גלגול נשמת משה רבינו ע"ה, ושדברים אלו הם כבשונו של עולם ואין רשות לפרשם, ומרמז שם שלכן היו הרשב"י והאריז"ל גדולים הרבה יותר מבני דורם, אף שבני דורם היו גם כן צדיקים גדולים ועצומים.
מאמר זה הוא חלק מסדרת מאמרי מבקשי השם, העוסקת בתורת רבי נחמן מברסלב ותלמידיו, ובכל השאלות שסביב חסידות ברסלב. על מנת להתחיל – התחילו מהמאמר האשון בסדרה והמשיכו הלאה.
הכל כבר מושלם, מחר עם שחר הם אמורים לצאת לדרך אל היריד הענקי בו יוכלו להרוויח ריווח עצום. הדרך שלפניהם ארוכה מאד, עליהם לחצות ימים ויבשות חבלי ארץ ומדינות, לשם כך הכינו לעצמם את כל מה שרק יכול להיות להם לעזר בשהותם בניכר. הם לא חסכו הוצאות ומאמצים והשקיעו עמל ויזע להגיע אל השלמות להצלחת הנסיעה, לשם כך אף שכרו מורה דרך מומחה ושילמו על כך במיטב כספם.
השחר האיר, הכל עומד ומצפה להופעתם, אבל אז מתברר שפניהם כלל לא מיועדות לנסיעה, הם מתהלכים בעצלות ומעבירים זמנם לריק, מביטים בחוסר ענין בעגלות העמוסות כמי שאין כל זה שייך להם. מורה הדרך עומד נדהם, "מדוע אין יוצאים לדרך?!" הוא שואל בפליאה, "לא כלום! – עונים הם ביבשות – מדי שנה לפני היריד זה הולך כך. אנחנו מכינים את כל הדרוש אבל בסוף אנחנו נשארים בבית. לאחרונה החלטנו שאנו אפילו לא מנסים לצאת, כיון שבין כך אנו נשארים לבסוף, אבל את ההכנות אנו עושים כי כך הורגלנו מאז".
זה נשמע חסר הגיון: ראשית, מה פירוש מכינים ונשארים? אפילו אם היו מנסים כמה פעמים להגיע ולא מצליחים היו צריכים לנסות מחדש, בפרט כשרכשו כלים חדשים ואפשרויות חדשות להגיע, ומדוע שאפילו לא ינסו? שנית, אם אכן הם יודעים מראש שלא ינסו, מה טעם הם משקיעים בהכנות באופן נמרץ כל כך?
* * *
'ירח האיתנים', שהוא איתן במצוות, כל אחד מכין את ה"ראש" לכל השנה, כל מצוות הימים הנשגבים שעברו עלינו לטובה נועדו לשמש כ"ראש" חדש ונפלא לכל השנה הבאה עלינו לטובה, בחגים וזמנים קדושים אלו רכשנו כוחות עליונים חדשים ומיוחדים; ראש השנה, עשרת ימי תשובה ויום הכיפורים, סוכות ושמחת תורה, קדושות על קדושות, הכל מיועד להתחלה חדשה במסחר הנפלא של חיי היום יום במשך השנה כולה. דקדקנו במועדים אלו שהכל יהא כדת וכדין, שילמנו על כך במיטב. אך כשמגיע הרגע המיוחל והשנה מתחלת, ואנו אמורים לצאת לדרך בתנופת התחדשות, תוקפת הזקנה והעצלות את מפתחי הלב ומותירים מאחור את כל ההכנות מבלי להשתמש בהם.
'שבת בראשית' באה ללמד את כוחה של ההתחדשות, להתחיל באמת מחדש. הבריאה כולה אמנם מתחדשת בכל עת, "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית", בכל יום נעשים שינויים חדשים שעל ידם יוכל כל אחד מאתנו להצליח אע"פ שבעבר נכשל ונפל. אך יותר מכך היא ההתחדשות בתחילת השנה. זה עתה קיבלנו ראש חָדָש, כוחות חדשים, תקוות חדשות. כל כוחו של היצר לגזול מאתנו את האוצר היקר הזה הוא רק במין טמטום של זקנה שמקפיא את הרצון לנסות להתחדש באמת ובפועל, ועלינו להשיב מלחמה שערה; דווקא עכשיו להתחיל מ'בראשית'! החגים הקדושים היו ה"ראש" שאחריו צריך למשוך את ה"גוף" כולו. כל ההתחלות אכן קשות, אך כאן בדיוק נמצא המפתח להמשכת כל הכוחות הללו שקיבלנו בירח האיתנים לכל השנה כולה.
וכך מלמדנו רבי נתן: "צריך האדם לידע ולהאמין, שהשם יתברך עושה חדשות בכל עת, ואין יום דומה לחברו, מכל שכן שאין שנה דומה לחברתה ובכל יום, ובפרט בכל שנה ושנה מתחדש הכל לגמרי, ובודאי יגמור השם יתברך והצדיקים מה שהתחילו. ואם בתוך כך עובר עלינו מה שעובר בכלל ובפרט והסט"א והבע"ד מתפשט לאורך ולרוחב בכל פעם, אעפ"כ השם יתברך עוזר לנו בכל יום, ובפרט בכל שנה, שאנו מקבלים קדושת ראש השנה ויום כיפור עד שמחת תורה, ואז מסיימים התורה וחוזרים ומתחילים אותה, ונגמר בכל שנה תיקונים חדשים לכל אחד באופן שיוכל כל אחד להתחדש לטובה תמיד, ובלבד שיאמין בהאמת, שהשם יתברך מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, בפרט כל שנה ושנה, עד שסוף כל סוף יהיה נגמר התיקון בשלמות על ידי משיח צדקנו, שיבוא במהרה בימינו" (ליקוטי הלכות, ספר תורה ד, ח).
* * *
זהו סוד ה'בראשית' מיד אחר ירח האיתנים – להתחיל מבראשית, להתחדש לגמרי ולשכוח את כל העבר. וכדבריו הקדושים: "אפילו אם עבר האדם מה שעבר, אפילו אם עבר על כל התורה כולה אלפים פעמים רחמנא ליצלן, אף על פי כן אין שום יאוש בעולם כלל, וצריך להתחיל בכל פעם מחדש, כי ה' יתברך מקבל תענוג ושעשועים מהגרוע שבגרועים. אדרבא, זהו עיקר גדולתו יתברך כשהרחוקים מאד מאד ממנו מודים בו יתברך ומתחזקים באמונה ומודים ומשבחים אותו יתברך. על כן צריכים להתחדש בכל פעם. וזה שכתוב 'בראשית' ודרשו רבותינו זכרונם לברכה בשביל ביכורים שנקראים 'ראשית' ברא העולם, כי עיקר בריאת העולם היה בשביל בחינה זו, בחינת התחדשות, שהיא בחינת ביכורים, בחינת ראשית, בחינת 'בראשית ברא אלקים', שבשביל 'ראשית' ברא אלקים את השמים, שעיקר בריאת שמים וארץ היה בשביל 'ראשית', דהיינו שיתחיל האדם בכל פעם מראשית כאילו היום הוא ראשית התחלתו, כי זה עיקר תיקון העולמות, כי גם ה' יתברך מחדש אותם בכל יום מחדש" (ליקוטי הלכות, ביצים ה"ה).
וכך הוא כותב במכתב לבנו: "החייתני בדבריך במה שכתבת שרצונך להתחיל מעתה 'בראשית ברא', כך הוא המידה וכך יפה לך ולכולנו, ואינך יודע בעצמך מה שכתבת כי עמוק הוא, עמוק עמוק מי ימצאנו" (עלים לתרופה, מכתב שלח).
נתחיל מ'בראשית', לא ניתן לאותם רגשי ייאוש וזקנה לגזול מאתנו את הכוחות המחודשים שקיבלנו. נתחיל מחדש לעמול בקנייני אמונה, בתורה בתפילה ובעבודת המידות, נתחיל מחדש בקיום עצות הצדיק ובפרט בקימת חצות, התבודדות, התחזקות, והתחדשות. נתחדש בלימוד ספריו הקדושים, ובשיחת חברים באהבה. נאמין בכוחות החדשים הללו שקיבלנו, ואז אכן נראה אותם מלווים אותנו בס"ד על כל צעד ושעל בהצלחה מחודשת.
"…וזה הקול הוא בחינת קול המוכיח הראוי, בבחינת 'הרם כשופר קולך והגד לעמי פשעם'. כי המוכיח שרוצה להוכיח את ישראל ולהגיד להם פשעם וחטאתם, הוא צריך לזה הקול כדי שלא יבאיש ריחם על ידי שמזכיר עוונותיהם… וזהו 'כשֹׁפר' ראשי תיבות: פשוט, כפול, שלוש, רבוע, שהוא בחינת השיר שלעתיד, שהוא בחינת הקול המשקה את הגן, שעל ידי זה הקול דייקא הוא יכול להוכיח".
(ליקוטי מוהר"ן ח"ב, ח)
בעוד פחות מחודש נעמוד ונשמע את קול השופר, הקול שיזעק באלם: "עורו ישנים משנתכם", ויחריד את הלב בתשובה; "היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו"…
יש עוד מישהו שקולו דומה לשופר; על הנביא נאמר (ישעיה נח, א) "כשופר הרם קולך והגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם". שכן, הנביאים והצדיקים המרימים את קולם בתוכחה, להוכיח את העם על פשעם וחטאתם, דומה לקולו של שופר.
מה יש בו בקול השופר? במה הוא שונה מקולה של חצוצרה המרעידה גם היא את הלב לכאורה?
ובכן, קול השופר אינו קול פשוט כלל; הוא מעין הקול של השיר שיתעורר לעתיד לבוא, אשר עליו נאמר "שירו לה' שיר חדש כי נפלאות עשה", שיר שהוא 'פשוט כפול משולש ומרובע'.
קול השופר אינו מרעיד גרידא, אלא גם ובעיקר מעורר את הריח הטוב של נשמות ישראל; הוא מזכיר להם את הנפלאות שיהיו לעתיד לבוא, העת בה יהפכו העוונות לזכויות וכל נשמות ישראל יבואו לתיקונם השלם.
כמו כן, גם תוכחתו של הצדיק המרים כשופר קולו, אין תוכחתו תוכחה של מוסר גרידא, אלא תוכחה המעוררת את ריחה הטוב של הנשמה היהודית ומעורר בה רצון וכח להשתנות.
* * *
מי שעדיין לא זכה לשמוע הדים מהשיר החדש שיושר לעתיד, אין לו הכח להוכיח בצורה הנכונה והמועילה, ולא רק שאינו מועיל לשומעים את תוכחתו, אלא גם מחליש אותם. "כי כשהמוכיח אינו ראוי להוכיח, אזי לא די שאינו מועיל בתוכחתו, אף גם הוא מבאיש ריח של הנשמות השומעים תוכחתו. כי על ידי תוכחתו הוא מעורר הריח רע של המעשים רעים ומדות רעות של האנשים שהוא מוכיחם" (ליקוטי מוהר"ן, שם).
רק אותו צדיק שאמר: "אני אשיר שיר לעתיד, שזה יהיה ה'עולם הבא' של כל הצדיקים והחסידים" (חיי מוהר"ן, רסז) יכול לשאול בתמיהה לתלמידו: "השמעת ממני דברי מוסר?!" (שיחות הר"ן, קכד).
וכותב על כך מוהרנ"ת:
"ובתחילה היה אצלנו קצת תמיהה מה שאמר שאינו אומר מוסר, כי לפי דעתנו, כל דבריו הם דברי מוסר גדול מאד מאד, כאש בוערת ממש. אך באמת לא היה רגיל לומר דברי מוסר בפירוש כדרך המוכיחים. אבל אף על פי כן, כל דבריו וכל שיחותיו היה רק מעניין עבודת ה', וכל דבריו היה כגחלי אש ממש… גם עכשיו, כל מי שיעסוק בספרי רבנו הקדוש והנורא זכר צדיק וקדוש לברכה, ויעיין ויסתכל בהם באמת ובתמימות – ודאי יתלהב לבו מאד להשם יתברך, כי כל דבריו כגחלי אש" (שם).
כי אכן, רק מי שזכה לשמוע – וישורר גם בעתיד – את השיר החדש, הוא זה שיודע לייסר ולהוכיח בצורה שאין דומה לה. וכשהוא מרים את קולו כשופר, מעורר קולו געגועים וכיסופים, חרטה ובושה, תקווה והתחדשות.
על אותו צדיק נאמר "ויהי קול השופר חזק מאד, משה ידבר והאלקים יעננו בקול" – "שאפילו המונחים בסטרא דמותא חס ושלום, שהוא הסטרא אחרא, הוא מחזק ומחיה אותם ומעוררם ומקיצם לה' יתברך. כי הוא משליך קולו למרחקים, עד שמגיע קולו לכל אחד ואחד, אפילו אם הוא במקום שהוא. כי הקדוש ברוך הוא מסייעו על זאת, שיהיה קולו נשמע למרחוק, בבחינת 'משה ידבר והאלקים יעננו בקול' " (ליקוטי הלכות, נדרים ג, כה).
אשרי מי שישמע בראש השנה את קול השופר, בצילו של אותו צדיק.
זהו בחינת ויקהל משה וכו', הזהירם על מלאכת המשכן. ומקודם הזהירם על שמירת שבת להורות שמלאכת המשכן אינה דוחה שבת כמו שאמרו רבותינו ז"ל (רש"י שם). ולכאורה קשה, מהיכן עלה על הדעת שמלאכת המשכן דוחה שבת, הלא אין שום מצוה שאין זמנה קבוע דוחה שבת. אך הענין, כי מלאכת בנין המשכן וכליו זה בחינת בנין היכל הקודש [זאת אומרת: לקרב נפשות לבורא יתברך], כי על ידי בנין המשכן שרתה השכינה בישראל, והתקרבו ישראל לאביהם שבשמים ושבו בתשובה, שכל זה הוא בחינת בנין היכל הקודש המבואר בהתורה 'היכל הקודש' (ליקוטי מוהר"ן א, תורה נט) כי כמו שנבנה המשכן בגשמיות, שעיקרו היה בשביל ההיכל הקודש שהוא לפני הכפרות אשר שם הארון, כמו כן נבנה משכן והיכל הקודש ברוחניות, מנפשות ישראל שהתקרבו להשם יתברך על ידי משה שהחזירן בתשובה. נמצא שבנין המשכן הוא בחינת בנין היכל הקודש, שזה העסק יקר וחשוב מאד מאד אצל השם יתברך, יותר מכל העבודות שבעולם; כי זה עיקר גדולתו וכבודו של השם יתברך, כשהרחוקים ביותר מתקרבים אליו, כמו שמובא שם בהתורה הנ"ל, מאמר הזוהר הקדוש: (יתרו סט.) כד אתי יתרו כדין אתייקר ואתעלי שמא דקודשא בריך הוא עילא ותתא [=כאשר בא יתרו – והתגייר – אזי התכבד שמו של הקדוש ברוך למעלה ולמטה] וכמו שמובא בזוהר הקדוש עוד בכמה מקומות(תרומה קכח:) זכאה מאן דאחיד בידא דחייביא. וזה העסק של בנין היכל הקודש מנפשות ישראל המתקרבים על ידו להשם יתברך, שהוא בחינת בנין המשכן כנ"ל, זהו בחינת שמירת שבת, כמו שמובא בהתורה הנ"ל על מאמר הזוהר (בראשית ה:) את שבתותי תשמורו דא עיגולא ורבוע דִּלְגוֹ וכו' עיין שם היטב. ועל כן היה עולה על הדעת שמלאכת המשכן הוא דוחה שבת מאחר שמלאכת המשכן הוא בחינת בנין היכל הקודש, שזהו בעצמו בחינת שמירת שבת בחינתאת שבתותי תשמורו הנ"ל. על כן הזהירנו השם יתברך מקודם על שמירת שבת, ובכל מקום שהזהיר על מלאכת המשכן הזהיר מקודם על שבת, להורות שאין מלאכת המשכן דוחה שבת.
(ליקוטי הלכות, יורה דעה, הלכות תערובות ה,ה)
וביום השביעי (לה,ב)
עיקר הזביחה והשחיטה של היצר הרע וחילותיו, שעוסקים לטבוח ולשחוט בני האדם, העיקר הוא על ידי שעוסקים להכניס בהם מחשבות רעות, שעל ידי זה עיקר הזביחה והשחיטה שלהם. והעיקר לוכד היצר הרע את האדם במחשבות של תאוות ממון, כי בזה האדם טרוד מאוד במחשבתו כל ימי חייו, כי אין אדם מת וחצי תאוותו בידו, וכל מה שיש לו יותר חסר לו ביותר ואינו ממלא תאוותו לעולם. והנה מחמת שהמחשבות כרוכים וקשורים זה בזה מאד, על ידי זה הולכים מרעיון לרעיון וממחשבה למחשבה, עד שבאים על ידי זה למה שבאים חס ושלום. והעצה הכללית לזה הוא, שפתאום יעמוד האדם וינוח וישבית מחשבתו, ויהיה שב ואל תעשהבמחשבתו. וזה בחינת שבת, שבתוך כל הטרדות והבלבולים והרעיונות הרבים והמחשבות, יבטל את עצמו לגמרי וינוח וישבות בבחינת שבת, כי באמת המחשבה ביד האדם תמיד להטותה כרצונו, רק כשנתבלבל במחשבות ורעיונות הרבה, נדמה לו שקשה לו לשוב ולצאת מהם, אבל עיקר העצה, שפתאום יעמד וישבות ויבטל עצמו, כי זה כלל גדול בעניין המחשבות, שהעקר הוא שב ואל תעשה, כי אם ירצה לעמוד נגדם ולסתרם, יהיה נלכד יותר [כעין מה שאמר האור החיים ז"ל, ומובא בספר המידות: "אל תיכנס עם פיתוייך בטוען ונטען"], על כן העיקר להיות שב ואל תעשה לפחות מעכשיו, שבתוך תוקף בלבול המחשבות יעמוד וינוח – ולא יחשוב עוד. ולפעמים צריך לזה בטול דקדושה באמת, היינו שיבטל עצמו לגמרי וייזכר בהשם יתברך, ויבטל את עצמו לגבי אור האין סוף יתברך. וזהו בחינת שבת, שצריך האדם לזכור תמיד ולהמשיך על עצמו קדושת שבת גם בימי החול, הינו שבתוך כל הבלבולים יעמוד וינוח בבחינת שבת, ועל ידי זה ינצל מכל המחשבות רעות.
(אוצר היראה מחשבות והרהורים ז; על פי: ליקוה"ל הלכות שבת ו,ח)
יהיה לכם קודש שבת (לה,ב)
הצדיק האמת הוא בחינת שבת, כמו שאמרו החבריא לרבי שמעון בן יוחאי אנת [=אתה] הוא שבת וכו'. וכמו שאמרו רבותינו ז"ל לעניין קדושת שבת, שמי שמהלך במדבר ואינו יודע מתי שבת מונה ששה ימים ומקדש השביעי. ואמרו שם שגם בכל הששה ימים אסור לעשות מלאכה כי אם מה שהוא לצורך חייו בלבד, וביום השביעי עושה גם כן מלאכה רק מה שלצורך חייו. ומאי נפקא מינה במה שמקדש שביעי – היא רק לקדושי ואבדלתא [ההבדל בין ה"שביעי" שמקדש, לשאר הימים, הוא רק בקידוש והבדלה, אותם הוא עושה רק בכניסת ומוצאי השביעי, ולא בשאר ימים]. כמו כן גם לעניין ההתקרבות אל הצדיק עכשיו, אחר שנתבלבל העולם מאוד על ידי הקטגוריה שבין התלמידי חכמים, עד שאין אחד יודע האמת לאמיתו מי הוא הצדיק האמתי שיוכל לתקן אותו בשלמות, ומחמת זה יש שחולקים לגמרי על כל הצדיקים שהיו מימות הבעל שם טוב זצ"ל, ואומרים שמאמינים לכל דבריהם של החולקים זה על זה, ועל כן אינם מאמינים בכולם. אבל באמת לא כך הוא המידה. כי אדרבא אנו צריכים להאמין בכולם. כי רק מכת העוסקים בחכמות חיצוניות ומעמידים יסודות על דברי האפיקורסים המפורסמים, אריסטו וחבריו יימח שמם, ופונים עורף מהגמרא הקדושה ומדברי רבותינו ז"ל, מהם צריכים להתרחק בתכלית הריחוק. אבל כל אלו הצדיקים והכשרים המתנהגים על פי דברי רבותינו ז"ל בגמרא ומדרש וזוהר הקדוש וכתבי האר"י ז"ל והבעל שם טוב ותלמידיהם זצ"ל, בוודאי אסור לחלוק על שום אחד מהם, רק להאמין בכולם. וזה ממש עניין הנ"ל שאמרו רבותינו ז"ל שמי שאינו יודע מתי שבת, הינו מי הוא הצדיק האמת שהוא בחינת שבת, אזי צריך לקדש כל הימים בקדושת שבת, דהיינו שצריך להאמין בכולם ויחזיק את כולם בבחינת קדושת שבת, ואסור לעשות מלאכה כי אם כדי חייו: היינו, כי צריך לפרוש את עצמו מטרדות עולם הזה, ולא יעשה מלאכה ועסק כי אם זמן מעט כדי חייו בצמצום, ושאר כל היום יעסוק בתורה ותפלה וכו', ולבקש הרבה מהשם יתברך שיזכה למצוא את הצדיק האמת מבחר הצדיקים, שעל ידו עיקר תיקון נפשו. ועל כן אמרו רבותינו ז"ל אף על פי שמקדש את כולם לעניין אסור מלאכה רק כדי חייו, אף על פי כן מונה שישה ומקדש שביעי. כי אף על פי שהוא צריך להאמין בכל הצדיקים, אף על פי כן יבחר לו אחד מהם שיהיה קדוש אצלו בבחינת שבת לגמרי להתקרב אליו ביותר, עד שיזכה למצוא באמת את הצדיק השלם בתכלית השלמות שעל ידו עקר תיקונו כנ"ל.
(אוצר היראה, צדיק ע"ו; על פי: ליקוה"ל, שבת ד,יג)
אשר נתן ה' חכמה ותבונה בהמה (לו,א)
אמר: שהוא חכמה ומלאכה גדולה להיות כמו בהמה וזה בחינת (שמות לו,א): כל אשר נתן ה' חכמה בהמה, היינו שהוא חכמה לעשות עצמו כבהמה. וכמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה(חולין ה:): על פסוק (תהלים לו): אדם ובהמה תושיע ה' – אלו בני אדם שערומים בדעת ומשימין עצמן כבהמה וכמו שאמר אסף (תהלים עג): ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך, ועיין במקום אחר מזה (ליקוטי מוהר"ן ב, תורה יט, ותורה מד).
(שיחות הר"ן טו)
אשר נתן ה' חכמה ותבונה בהמה (לו,א)
הבעל דבר והסטרא אחרא מהפכים כל דבר מהיפך אל היפך, כמו שכתוב: המהפכים אָרְחוֹת יֹשֶׁר וכו'. כי באמת צריכים להשתמש בכל דבר במקומו ובשעתו בקדושה ובטהרה כראוי, היינו, כי באמת צריך האדם להיזהר מאד שלא יעשה מעשה בהמה, חס ושלום, ובשביל זה השם יתברך חונן לאדם דעת, כדי שיתרחק על ידי זה ממעשה בהמה, כי הדעת, שהוא גדר האדם, הוא בהיפך ממש מכל התאוות, שהם בחינת כסילות ושטות ושיגעון ומעשה בהמה ממש. וכשזוכה על ידי הדעת לגרש התאוות הבהמיות, אזי נתרחק ונתרומם שכלו, וכפי הכנעת התאוות הבהמיות, כן נתרומם שכלו, כי כשזה נופל זה קם. ואזי כשמגיע אל השכל, אז צריך הוא לידע האמת, שעדיין הוא רחוק מחכמה, בבחינת אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, כי עיקר החכמה, שישכיל שרחוק ממנו החכמה, ואז צריך דווקא לעשות עצמו כבהמה וכאילו אין בו שום דעת כלל, כמו דוד המלך, עליו השלום, שוודאי היה חכם אמיתי, ואף על פי כן אמר: ואני בער ולא אדע, בהמות הייתי עמך, וכמבואר במקום אחר (שיחות הר"ן טו) על פסוק: אשר נתן אלהים חכמה בהמה, שהוא חכמה גדולה לעשות עצמו כבהמה, כי על ידי זה עיקר קבלת הדעת והמוחין האמיתיים, שאי אפשר לקבלם ולהמשיכם בשלמות כי אם על ידי צמצום המוח בקדושה, שזה בחינת שמשים עצמו כבהמה, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל: אין התורה מתקיימת אלא במי שמשים עצמו כאינו יודע, ואז על ידי זה דייקא זוכה לקבל את השכל והמח בהדרגה ובמידה. וגם כשמקבל איזה שכל ודעת, צריך לידע בכל פעם שעדיין אינו יודע כלל, ועל ידי זה זוכה לקבל מח ודעת חדשים בכל פעם. וזה בחינת מלכות דקדושה, שהוא בחינת מדה וצמצום הדעת, שזה בחינת בהמה בקדושה, שמצמצם דעתו כאלו אינו יודע כלל, ועל ידי זה דייקא עיקר קבלת המוחין והדעת, שהוא גדר האדם. וזה בחינת: אדם ובהמה תושיע ה', וכמו שדרשו רבותינו ז"ל, שערומים בדעת כאדם ומשימין עצמן כבהמה, הינו שמתרחקים לגמרי מכל מעשה בהמיות, ואז שיכלם ודעתם בשלמות, ואף על פי כן משימין עצמן כבהמה, כי יודעים שעדיין הם רחוקים מתכלית שלמות הדעת. וזה בעצמו עיקר שלמות הדעת, כי על ידי בחינת זה הצמצום זוכים לקבל בכל פעם מוחין חדשים כנ"ל. אבל הסטרא אחרא והקליפות מסיתים את האדם מהיפך אל היפך, חס ושלום, כמו שנמצאים כמה בני אדם שמשוקעים בכל התאוות, כאשר הם יודעים בעצמם, ועושים מעשה בהמה ממש, ואף על פי כן הם חכמים בעיניהם ונגד פניהם נבונים; בפרט הרשעים הגדולים המפורסמים, העוסקים בספרי חיצונים, אשר בריבוי זוהמת תאוותיהם הם גרועים מבהמות, כמפורסם, ואף על פי כן הם חכמים בעיניהם, אדרבא, רוצים להטיל מום בקדשים, וקוראים את הכשרים והיראים אמתיים בשם כסילים ופתאים, ועליהם נאמר: הוי חכמים בעיניהם ונגד פניהם נבונים, וכתיב: הנה בדבר ה' מאסו וחכמת מה להם. וכמו כן הסטרא אחרא מהפכת אורחות יושר כנ"ל, עד שנשתלשל ונמשך פגם הטעות הזה גם בין הכשרים קצת, שיש שעדיין לא יצאו לגמרי כלל ממעשה בהמה, ואף על פי כן הם חכמים בעיניהם ואומרים דעות זרות וחכמות שקר בדרכי עבודת השם, שזה בחינת החכמות הרבים של שטות המצויים עכשיו בעונותינו הרבים, שהיצר הרע מתלבש עצמו במצוות ומעקם לב הרבה מישראל ומבטל אותם מתורה ותפלה על ידי החכמות וההמצאות החדשות, ובאמת כולם המה מהבל יחד. וכל זה מחמת הנזכר לעיל, שמהפכים האמת ועושים מעשה בהמה, ואף על פי כן רוצים לידע חכמות והמצאות, שכל זה הוא בחינת פגם המלכות והצמצום דקדושה הנ"ל, ועל ידי זה אין יכולים לקבל המוח והדעת האמיתי בהדרגה ובמידה, ואזי יוצא הדעת חוץ מהגבול, עד שתועים ונבוכים על ידי זה בחכמות של שטות והבל; כי רק על ידי שמתרחקים באמת מכל מעשה בהמה, ואף על פי כן עושים עצמן כבהמה ומצמצמים דעתם בקדושה כנ"ל, על ידי זה זוכים לקבל המוחין בהדרגה ובמידה, שזה עיקר תיקון השכל כנ"ל.
"קחו עמכם דברים ושובו אל ה' ". אמר להם: דברים אני מבקש; בכו והתפללו לפני, ואני מקבל. אבותיכם לא בתפילה פדיתי אותם? שנאמר "ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו". בימי יהושע, לא בתפלה עשיתי להם נסים? הוי, אין אני מבקש לא זבח ולא קרבנות, אלא דברים, שנאמר קחו עמכם דברים ושובו אל ה' (מדרש רבה, פרשת תצוה).
מצינו שמדובר רבות על מהות התשובה, ענייניה ודרכיה, וכפי שכותב רבינו יונה: "והנביאים והכתובים דברו תמיד על דבר התשובה, עד כי באו עיקרי התשובה כולם מפורשים בדבריהם" (שערי תשובה א, א). אבל החלק המעשי שעלינו לעשות אותו כדי לחזור בתשובה, בו מדובר פחות. לכאורה, הדברים פשוטים: לעזוב את החטא, להתחרט, להתוודות ולקבל לעתיד. אבל ברמה המעשית מסתבר שזה לא כל כך פשוט, ונמצאנו צריכים הדרכה לתשובה: מהי הדרך שתוביל אותנו לחזרה בתשובה שלמה. הנביא הושע מדבר על עניין זה בנבואה אותה אנו קוראים כהפטרת שבת תשובה.
"שובה ישראל עד ה' אלקיך כי כשלת בעוונך. קחו עמכם דברים ושובו אל ה', אמרו אליו כל תשא עוון וקח טוב ונשלמה פרים שפתינו. אשור לא יושיענו, על סוס לא נרכב ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו אשר בך ירוחם יתום" (הושע יד, ב-ד). "שובה ישראל" – אבל מה עלינו לעשות? "קחו עמכם דברים ושובו אל ה'". מה אמור להיות תוכן דברים אלו שאותם נאמר? "אמרו אליו: כל תשא עוון וקח טוב ונשלמה פרים שפתינו, אשור לא יושענו ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו, אשר בך ירוחם יתום". כך מבאר רש"י שם, שגם הפסוק הבא ("אשור לא יושיענו") הוא חלק ממה שעליהם לומר.
כאן נגמרים דברי הנביא על מה שמוטל על ישראל. קחו עמכם דברים ושובו אל ה', לא יותר. האם בכך מסתכמת כל עבודת התשובה? מה עם התבוננות וחשבון נפש, ריבוי במעשים טובים, ודרכים נוספות המוכרות לנו?
אז איך באמת חוזרים בתשובה? כותב רבי יצחק ברייטר זצ"ל הי"ד, מגדולי חסידי ברסלב בתקופת בין המלחמות (קונטרס חלוקי הנחל): "יסוד החמישי לידע, כי בכל עליה ועליה כל חרטה לתשובה אשר נתעוררת בקרב האדם, אם חושב אז האדם שבוודאי אהיה איש כשרמעתה, בודאי אעשה כך וכך, ידע שמחשבה כזאת מעורבת היא מכפירת כחי ועוצם ידי, וגוררתעמה אחר כך עצבות והתרחקות, כי חושב הוא כי בידו הוא, והמלכות שלו הוא, וכי ראוי הוא עבור מחשבה טובה אחת אשר באה אליו באתערותא דלעילא, להתקרב, וכי כל התרחקותועד הנה מידו היתה זאת, ולא דעת ולא תבונה לו כי מן השמים עכבוהו עבור שלא זכה עדייןלהדבר שבקדושה עבור שלא התפלל כראוי, ואף מעתה אם לא ימצא חן בעיני השם, גם עתה לא יעמוד בניסיון, ואין לו שום עצה כי אם לקבל עליו לעשות טוב ולבקש מהשם יתברך שלאירחיקוהו על כל פנים מתפילה ותחנונים, וכי על כל מה שיעבור עליו יזכור מיד בהעצה של תפילה אשר יסודותיה בהררי קודש, לגלות כי הכל ביד השם יתברך ובידו לגדל ולחזק לכל. וכמו שכתוב וחנותי את אשר אחון, היינו מי שיבקש זאת מידי את אשר אחוננהו". דברי ר' יצחק ברייטר נוקבים וחותכים: עצם המחשבה שאני לא חוזר בתשובה בגלל שלא החלטתי על כך, וברגע שאני אחליט זה יקרה, מעורבת בכפירה של 'כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה'. למרות ש"הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" (ברכות לד ע"ב), לא רק שאפשר להתפלל על תשובה ויראת שמים, אלא שאי אפשר בלי התפילה. המהרש"א שם כותב שמכמה פסוקים רואים בבירור שביד הקב"ה להטות את לב האדם אליו. רבי נתן מבאר שזוהי בעצם הבחירה. הכל בידי שמים, חוץ מהבחירה שלנו. ובמה עלינו לבחור? להתפלל! הכל בידי שמים, ועלינו למסור את הכל בחזרה לשמים. אמנם לא בדיוק למסור, כי אם לגלות את האמת לאמיתה, "כי הכל ביד השם יתברך ובידו לגדול ולחזק לכל".
וכך הדברים מפורשים בדברי המדרש המצוטטים בתחילת הדברים: "אמר להם: דברים אני מבקש; בכו והתפללו לפני, ואני מקבל". מה הקב"ה רוצה מאתנו? את התפילה. בידינו לחזק את הרצון שלנו, להתפלל. אבל להתגבר על הניסיונות שבפועל – לזה אנחנו צריכים את עזרת ה', ורק כאשר הוא ירצה נצליח.
אם נתבונן בדברי הנביא הושע, נראה שתוכן התפילה צריך להיות מכוון לעניין זה. "אמרו אליו, כל תשא עוון וקח טוב ונשלמה פרים שפתינו". מפרש רש"י: "כל תשא עוון – כל עוונתינו סלח. וקח טוב – ולמדנו דרך טוב". דרך התשובה אינה גלויה לעינינו. אנחנו יודעים לאן אנחנו צריכים להגיע, אבל הדרך נעלמה מעינינו. "בים דרכך ושבילך במים רבים, ועקבותיך לא נודעו" (תהלים עז, כ). הדרך אל הקב"ה נמצאת בים, במים רבים – מקום שאינו בר עמידה עבורנו בדרך פשוטה. ישנה דרך מיוחדת שרק בה נוכל לעבור את הים, אבל לא רואים אותה, "ועקבותיך לא נודעו". נשארת עצה אחת: "הורני ה' דרכך, ונחני באורח מישור" (תהלים כז, יא). רק הקב"ה יכול להורות לנו דרך ולהוליך אותנו בה. נשים לב מי מבקש את זה: דוד המלך. התפילה על תשובה היא לא רק צורך שלנו בגלל שאנחנו לא כל כך מצליחים, היא עובדה נתונה שאי אפשר בלעדיה. הדרך היא בים. כמה שננסה למצוא אותה ולעבור אותה בכוחות עצמנו, פשוט לא נצליח. כך דוד המלך בעצמו מתפלל במקומות רבים: "הישר לפני דרכך" (תהלים ה), "הורני ה' דרך חוקיך" (שם קיט), "למדני לעשות רצונך" (שם קמג) ועוד רבים. על זה מלמד אותנו הנביא, שאנחנו צריכים לבקש על דרך התשובה: "למדנו דרך טוב".
אבל גם כשנדע את דרך התשובה, מי יערב לנו שנמשיך ללכת בה? כיצד לא ניכשל בה ונשוב לאחור חלילה? ממשיך הנביא ומלמד אותנו מה עוד צריך לומר: "אשור לא יושיענו, על סוס לא נרכב ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו אשר בך ירוחם יתום". מוזכרות בפסוק זה ממלכות אשור ומצרים ("על סוס לא נרכב – זו היא עזרת מצרים", רש"י), שהיו המעצמות החזקות באותו זמן. עלינו להכיר בכך שהישועה שלנו לא תגיע מהם. "ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו" – מבאר רש"י "ולא נאמר עוד למעשה ידינו שהם אלהינו". דברי אמונה וביטחון, אך מה הקשר בין זה ותשובה? אכן, יתכן שבעינינו הקשר קצת תמוה, אבל זה מראה על שורש הבעיה שלנו בחזרה בתשובה. אנחנו לא מבינים עד כמה התשובה מוכרחת את עזרת ה'. אם נמשיך לחשוב שהמסגרות שיצרנו לעצמנו, ההגדרות בהם הגדרנו את עצמנו, הסביבה, שכל אלו הם כלים וודאים שאנחנו מחזיקים בידיים שלנו בחזרה בתשובה, אז נמשיך להישאר עם 'מעשה ידינו' – ניכשל שוב ושוב ולא נבין איפה הטעות. אין טעות באמת – ככה זה אמור להיות כשהולכים לבד.
"אשר בך ירוחם יתום" – "לבדך תהיה תקוותנו, המרחם יתומים". כמו יתום, שאין לו שום מקור כוח שעליו יוכל להישען, כך גם אנחנו. יש לנו כלים, למדנו, אבל אין לנו את הוודאות בהם. אבל כמו יתום, שבגלל שאין לו על מי להישען, סומך רק על ה', וזוכה ל"אבי יתומים" (תהלים סח), גם כולנו אומרים: "כי אבי ואמי עזבוני, וה' יאספני". וכשאנחנו פונים רק אליו, ומבינים שהתשובה שלנו תלויה רק בו, אז יקרא הוא אבינו.
'בר'ל הסמרטוטן' הוא דמות מסמורטטת המעטרת תדיר את צידי הדרכים. נסחב מעיר לעיר עם צרור סמרטוטיו, וריח ביאושים מלווה את צעדיו. מעולם לא פקדה תקווה של ממש את עולמו הנוודי. מבקש עבודה נצחי הוא מיום עומדו על דעתו.
בוקר אחד עודו מדשדש בקבקביו על שפת האגם, מגיעות לאוזניו זעקות. ראשו של טובע נראה מבצבץ בין הגלים. לא השית בער'ל דעתו לסכנה. קפץ למים וחילץ את הטובע. הניצול הנרגש מודה בעינים לחות למצילו ומתעניין לשמו ולמקום מגוריו. בער'ל מושך כתפיים בחוסר עניין ונוקב בעיר בה שוכנת בקתתו.
המשלחת המלכותית שהתדפקה על דלתו של בער'ל בהפתעה, השאירה בידיו מעטפה מהודרת. המכתב שנשא את סמל המלכות העביר במילים נרגשות את תודתו של השר הנכבד על הצלת בנו היחיד. ההמחאה המצורפת והסכום העצום שהכילה לא ריגשו את הקבצן יתר על המידה. העובדה שאת ההמחאה ניתן לפדות רק בבנק המלכותי בעיר הבירה, גרמה לבער'ל לתחוב את ההמחאה לכיס נשכח בצרור סמרטוטיו.
אילולא שפוקד בער'ל את בית המדרש מדי יום. היה הסכום האגדי שבכיסו נשכח לחלוטין. חבריו שגילו את האוצר הבלתי מנוצל, סחבו אותו יחד עימם אל הבנק שבעיר הבירה. הסכום האדיר שהכילה ההמחאה, חולל מהפך בעולמו של הקבצן. גם חבריו הנאמנים יצאו נשכרים.
***
להשתנות, תשוקתם השקטה של אינספור בני אנוש. אדם מדשדש בביצת ההרגל, חוזר על אותם צעדים שמובילים לאותו מקום. נפשו משתוקקת להשתנות, לעלות על דרך המלך. וכאן אורב לו היאוש שקוע בכורסאת הקיבעון. חברים טובים מדברים על ליבו, משדלים ומציעים רעיונות. לפתוח ספר, להתנסות בעצה טובה. להתחיל התחלה חדשה, ולהאמין לצדיקים שמבטיחים שזה פועל. והיאוש העקשני טוען בעייפות 'עיזבו, ניסיתי הכל'.
העקשנות היא עונש. היאוש העייף הוא תוצאה איומה, ושניהם יחד מקבעים את הנפש בשיעבוד נעדר תקווה. האם ישנה דרך לקרוא לאסירי היאוש דרור? אם לדייק יותר. פורים הקרוב מבשר על תקווה של ממש, או שכדאי להסתפק בתקווה הצנועה שהחג יעבור לכל הפחות ללא עוגמות נפש?
לזכור את פגעי הייאוש
שבת 'זכור' נושאת עבורנו בשורה. "זכור את אשר עשה לך עמלק". בספרי רבינו מתגלה משמעות אותו זכרון. עמלק ביקש להפוך אותנו ליצורים מסופקים באופן תמידי, משוכנעים באמת ובתמים שאיננו מסוגלים לעשות מאומה. ואת המעט שאולי נצליח עדיף לדחות למחר. על העמלק הזה נצטוינו "תמחה". למחות את זכרו, דעותיו וייאושו העקשני.
וכעת נשאלת שאלת השאלות, היכן ואיך בדיוק מוחים את זכרו של העמלקי הארור. התשובה נעוצה בפורים. פורים הוא שער להכרה אמיתית במלכות השם, וכאן מצוי פתח החירות מיאוש.
אדישות היא מחלת דורינו. תוצאה ישירה מנשיכת הנחש העמלקי. אובדן החושים וחספוס היכולת לבוא לידי התפעלות, הם שמסתרים מאיתנו את מהותנו האמיתית כעם השם המתנשא למעלה מראש כל חוקי הטבע ופגעי הזמנים. מאורעות נוראות וניפוץ איתני הטבע מסוגלים להביא את הנפש לידי התרגשות. כך אירע ביציאת מצרים, כשנישאנו על כנפי נשרים וחזינו בקריסת אם הממלכות. כשמכירים בגדולת השם ומלכותו אשר בכל משלה, מסתלקת הקטנות והדאגות הגדולות מאבדות את טעמן האיום. אם יש מצווה להאמין, מדוע לדאוג.
פורים הוא הדרך לגאולה של פסח. הרמז הזה, מגלה רביז"ל (עי' ליקו"ת סי' ע"ד) טמון בפסוק "ממצרים ולא יראו פני ריקם" ר"ת פורי"ם. פורים מכיל כח אדיר של שינוי. שנוכל לצעוד ולקבל קדושת פסח לא בריקנות, רק עם התחלה חדשה.
לקרוא נכון את המפה
התקופה האחרונה איננה מניחה לעולם להיוותר אדיש. מאורעות שונות ומשונות פוקדות כל מקום וזירה. איתני טבע מחוללים מהומה. התרחישים ההזויים כולם עולים על בימת המציאות, והאדישות האנושית הצוננת נותרת פעורת פה מול חידלון האין – אונים. שליטים קורסים, מדינות נסחפות בטירוף מהפכני. ערים נמחקות מהמפה, הארץ רועדת והאוקיינוס רוגש בשצף קצף.
בשולי האירועים מוגיעים אנשים טובים את מוחם. מהרהרים, אפשר אולי יש כאן רמז דק לגאולה קרובה או קץ הימין… אחרי הרעש הגדול עדיין מתקשה הדעת האנושית לרדת אל תכליתם של דברים, להבין סוף כל סוף שאת הרעש וההמולה יצר אדון כל הארץ, למען ספר שמו בכל הארץ. שיכירו בני אדם ויבינו למי הכח והגבורה. מי שם חול גבול לים וגליו האדירים. מטרה אחת לסער הגדול, להביא אותנו לאמונה, השגחה, יראה ודבקות.
לכל זמן ועת, גם ליקיצה עיתוי. פורים הוא זמן של פקיחת עיניים. המגילה היא המחאה ויש לפדות אותה. מגילת אסתר היא סיפור. רוח הקודש מספרת לאן עלולה להוביל אותנו עקשנות של יאוש. נס המגילה התחולל רק בזכות ששמענו בסוף למרדכי היהודי. קצת לפני כן טעננו בפחד "לא נקראתי לבוא אל המלך זה שלושים יום". על מה אתה מדבר בכלל, מי מסוגל לגשת אל הקודש, איך שייך לפעול ישועה במצב רוחני ירוד שכזה. היו לנו גם טענות אל הצדיק, מדוע זה איננו משתחווה להמן. שייכנע כבר וזהו. אילולא הזריח עלינו אורו של הצדיק מרדכי, אוזלת היד והיאוש היו מובילות את כלל ישראל לאבדון מוחלט. נס המגילה התרחש מתוך התקשרות לצדיק. התפלה של הבעל כח המסוגל לעורר את מדות הרחמים העליונות. ההתקשרות שלנו סביבו, היא שהיפכה את פני המפה ברגע האחרון.
כוחו המופלא של פורים מופיע בכל שנה מחדש. זוהי המחאה חתומה בחותם המלך ויש לפדות אותה. אורו של פורים אמור לחולל בנו מהפך אמיתי. לגרום לנו להתנער מהיאוש העקשני. לפקוח עינים להשגחה וניסים. להכיר שגם בגלות והסתרה לו יתברך הממשלה, ובעינא פקיחא שומר על עמו ישראל באהבה. וכשרואים השגחה וניסים מתעוררת בלב חיות ושמחה לעבודת הבורא.
מי שמסוגל לגרום לנו להתעורר ולפדות את ההמחאה הגדולה המונחת ביד, הם חברים טובים. כשזוכים החברים ונפגשים בבית המדרש ומשוחחים. הם מזכירים זה לזה 'הבט וראה את האוצר המונח בידך'. מעוררים באחווה שיש דרך לפעול ישועה על ידי תפלה, ועוסקים יחד בהמשכת מקיפים מדעתו של הצדיק. החברים המקשיבים מסוגלים לעודד האחד את חבירו להתמיד ולנסות ולא להתייאש. להאזין לבשורת המגילה ולהיחלץ מהסתר פנים באור עינא פקיחא של רחמים עליונים. מצוות היום נועדו לעורר אחווה ורעות. מתנות לאביונים ומשלוח מנות מרבים אויר זך ונח בעולם וכשיש אחווה, ההמחאה לא נשכחת בכיס. אורם של מרדכי ואסתר מאירים בלב החברים.
בנוסף לכל ההתקדמות הרוחנית העצומה שיש למי שמקיים את הפגישה הזאת יום יום. יש עוד רווח מיידי שנעשה כבר בעצם הפגישה. ובכדי להבין אותי טוב, נצטרך להקדים ולחשוף כאן סוד גדול, שיודעים אותו רק מנהלי גמחי״ם להלוואות כספים.
סיפר לי פעם בעל גמ״ח אחד שיש לו בגמ״ח שלשה סוגי לווים: יש לווים שהם ממש מאה אחוז. לוקחים ומחזירים בזמן, אין בעיות ואין סיפורים ואין עיכובים; ויש סוג שני, שיש להם תקופות לא קלות אבל הם נמצאים בקשר מתמיד עם בעל הגמ״ח. הם מעדכנים אותו בקביעות לפני כל תאריך פרעון, האם להפקיד את הצ'ק בזמן או שיש עיכוב של יומיים, וגם אם חס ושלום הם ממש תקועים והחשבון בנק שלהם כבר מוגבל, הם טרודים לגייס כספים מכל מיני מקורות שונים בכדי לנסות לעמוד בהחזרים שהוסכמו ביניהם. במקרים כאלה – אומר בעל הגמ״ח – אין שום צורך מצידי ללחוץ על הלווה כי אני יודע שהוא עושה את כל מה שביכולתו, גם אם הוא לא מצליח בפועל לעמוד יפה בתשלומים כמו שסוכם מראש.
"אולי פעם אזכה בלוטו…"
אולם יש סוג שלישי של לווים, והם ממש לא בסדר. הם לא בקשר עם בעל הגמ״ח. חוזרים להם צ'קים והפלאפון שלהם שובת יומם ולילה. אתה מחפש אותם בנרות, ואין קול ואין עונה ואין קשב. ואם קרה נס גלוי ופגשת אותו בשטיבלאך הוא עונה לך בתנועות כאלה, נו, נו, כאדם השרוי בתענית דיבור. וכשאתה מגלה שהוא החליף מספר פלאפון, וסוף סוף יש לך את המספר החדש, והתקשרת אליו ממספר חסום (כי ממספר רגיל, הרי הוא לא יענה) הוא יענה לך בכזאת אדישות: תשמע, השם יעזור, יהיה טוב, אולי פעם אזכה במפעל הפיס או ב'יגדיל תורה' ואחזיר את כל החובות שלי…
האנשים האלה, מסיים בעל הגמ״ח את דבריו, מוציאים אותי מהכלים. עמהם אני נוהג בכל חומרת מידת הדין, אני מזעיק את הערבים, ופוסל אותם לצמיתות מקבלת הלוואות נוספות. ואז הוא אמר לי משפט סיום קולע: כלל גדול נקוט בידך, אם הלוה שלך לחוץ – תהיה רגוע. ואם הוא רגוע – תהיה לחוץ!
מה זה קשור אלינו?
ומה קשור כל זה לנושא שלנו?! פשוט מאד!
יש הקבלה מדוייקת בין יחסי לווה-מלווה ליחסים שבינינו לקדוש ברוך הוא. הקב״ה מלווה לנו מעת בואינו לעולם. אויר לנשימה, לב, מאכלים, חברים, הורים, אשה, ילדים, ומה לא. והוא מבקש מאתנו להחזיר לו באמצעים הללו תורה ומצוות ומעשים טובים. לפעמים אנחנו עושים את זה ולפעמים עושים להיפך.
זה שיש לנו יצר הרע גם הוא יודע. אבל זה שאנחנו אדישים ואפילו לא מרימים אליו טלפון, זה כבר משהו לא תקין. הלא יש לנו הסכמים עם הקב״ה, הכל כתוב שחור על גבי לבן בשולחן ערוך סעיף אחר סעיף. אם משהו לא דופק כמו שסוכם, עלינו להתקשר, להתנצל, לספר, להבטיח על העתיד, אבל למה לנתק את הפלאפון…
אם תשפוט את עצמך – לא ישפטו אותך!
למעשה. חז״ל רמזו זאת במאמרם (דברים רבה שופטים ה) אם נעשה הדין למטה אין הדין נעשה למעלה. ואם לא נעשה הדין למטה הדין נעשה למעלה. זאת אומרת, כמה שהאדם עומד מול הקב״ה ושופט את עצמו, הוא עושה דין למטה, וכשרואים בשמים שהאדם הזה לחוץ וטרוד – אין צורך לאותת לו ביסורים. אולם כשאין דין למטה והאדם מתהלך לו כאן כמו איזה תייר בנופש קסום, אז יש דין למעלה. איך אמרנו: כשהלוה אדיש – המלוה לחוץ. (יעויין אבות ג, טז).
הפגישה: "הנושא כבר בטיפול…"
הזוהר הקדוש, חושף בפנינו מעט מהנעשה ונשמע בעולמות העליונים. כדאי לשמוע. הוא אומר, שיש מלאכים מיוחדים שהתפקיד שלהם זה לעקוב אחר מעשיהם ודיבוריהם של בני האדם. הממונים הללו מצויידים במיטב המצלמות הדיגיטליות, המאפשרות הקלטה מלאה של כל מחשבה דיבור ומעשה. וכשהם מצליחים לקבל נתונים על משהו שנעשה כאן בעולם שלא כרצון השי״ת, הם מיד עושים ״מסיבת עיתונאים״ ביניהם, ופשוט מאוד, תופרים על האדם הזה תיק. עם הוכחות וראיות שהאדם הזה מורד במלכות שמים, והם נותנים שם גם כן חוות דעת מקצועית, באיזה עונש ראוי להעניש את האדם ומשפחתו, בממון, בבריאות או בשתיהן, לא עלינו.
אולם, אומר הזוה״ק, אם האדם הזה הספיק להקדים אותם ולספר להשי״ת את מעשיו הרעים. הוא מתוודה, מתנצל ומבקש על העתיד. הקב״ה לא רוצה אפילו לשמוע מהם מה קרה. התיק העבה שהם הכינו נזרק אחר כבוד ישירות לפח האשפה. דייני הבית דין של מעלה אומרים לכל המקטרגים: הנושא כבר בטיפול… (ע״פ זוה״ק פרשת בא דף מ ע״ב).
נו, משתלם להשקיע על זה זמן?
אם לא תשקיע על זה זמן, זה יעלה לך ביוקר. וחבל מאוד…
מאמר זה הינו חלק מסדרת מאמרי "הפגישה" שעוסקים במעלת וחשיבות ההתבודדות. קראו אותם – כאן
תפילה לזכות לבוא ולהשתטח על הציון הקדוש של רבינו נחמן בן פיגא זיע"א, באומן
חוברה על ידי הרה"ח רבי יצחק ברייטער זצ"ל, מגדולי חסידי ברסלב בפולין, הי"ד, בתקופה שבה, בגלל השלטון הקומוניסטי, לא ניתן היה להגיע לציון (כמסופר, בין היתר, כאן).
כעת, בעקבות מגיפת הקורונה שסגרה את הגבולות בין המדינות, הפכה התפילה הזו שוב לרלוונטית, ועלינו להתפלל ולבקש שנזכה, שוב, לעלות לציון רבינו הק' ולשפוך שם שיחנו לפני ה' יתברך
המאמר על בית הכנסת ברסלב פאר הנחל, בשכונת מאה שערים הינו חלק מסדרת מאמרי "בתי הכנסת של חסידי ברסלב", שפורסמה לראשונה בעלון "מימי הנחל", ע"י מכון "אלופי הנחל", ומתפרסם כאן ברשותם האדיבה
הבה נפנה מעט משכונת מאה שערים וסביבותיה, ונצפין אל עבר שכונת תל ארזה המובלעת בין שכונת עזרת תורה לגוש שמונים.
שכונה קטנה שכמעט ואין יודעים אותה בשמה, בית הכנסת עוד יותר קטן ואנשים בה מועטים, אבל זכתה להיות אכסניה נכבדה רבות בשנים לפעילות עניפה בקרב אנ"ש בני עיה"ק ואף מחוצה לה, גם זכינו כי בחודשים האחרונים היתה עדנה לבית מקדש מעט זה, אך בל נקדים את המאוחר.שמה באחת הסמטאות ששמה נאה לה: דובב מישרים, הרחק מעין רואים ומשאון העיר, שוכן לה בית המדרש קטן של אנ"ש בכמות אך אחד מהגדולים באיכות "פאר הנחל" – כשמו כן הוא; פאר והדר לאנשי הנחל נובע.
כחמישים שנות תורה תפילה ועבודת ה' ספוגים בין קירות ביהמ"ד, אף זכתה להיות אכסניה של תורה לחבורות הבחורים וכינוסים. לאחרונה זכתה לעדנה כאשר נתייס שם מנין לתפילת שחרית מדי יום, וגם חידשו את ההתאספות בסעודה שלישית מלבד התפילת במשך כל יום השב"ק.
לרגל ההתחדשות יצאנו להתחקות על שורשי בית המדרש זו שזכורה אצל המבוגרים לטובה ולברכה.
ייסוד ביהכ"נ
היה זה לפני חמישים שנה, בשנת תשל"א. ברסלב לא הייתה אז מה שהיא היום ומנתה משפחות מועטות, לעומת שאר הקהילות בעיר.
ובכל זאת, היו כמה אברכים שראו את הנולד, הגדיים שנעשו תיישים; הילדים שנהיו לבחורים והמה לאברכים ויש לדאוג להם שישאבו ממימי הנחל הנובע להספיג את אורו אל קרבם.
לשם כך נתעוררו שלושה אברכים ה"ה ר' יענקל פראנק ור' מרדכי טורץ ע"ה ויבלחט"א ר' יוסף שמעון ברזסקי ממונטריאל, לייסד ביהכ"נ בשכונתם, בהיות שדרו מרוחק מבית מדרשנו במא"ש.
מי שהחזיק בידם היה הרה"ח ר' אלחנן ספקטור זצ"ל, שאף הוא התגורר בקרבת מקום – בשכונת עזרת תורה, כאשר דאגתו היתה על כארבעים המשפחות המתגוררות בשכונה (תל ארזה) שעלולים להישאר מחוץ לברסלב חלילה, וייסוד ביהמ"ד תהיה להם לקרש הצלה. לשם כך אף בא בדברים עם הרה"ח רלוי"צ בנדר זצ"ל שיסכים עמהם לתועלת אלו שאין בכחם לשרך את רגליהם בקביעות עד בית מדרשנו במא"ש.
רלוי"צ אכן נטה לדעתו, כאשר הוא מדגיש לקיים את שני היסודות של מנין חסידי ברסלב: הראשון שיתפללו בזמן ק"ש הראשון כשיטת המג"א, והשני שבראש השנה לא יעשו מניין נפרד אלא יתפללו כולם יחד במניין הראשי בבית מדרשנו. למעשה בהוראת ר' אלחנן הרי שבשנה הראשונה לא ארגנו מניין גם ביום הכיפורים כדי לא לפגוע במניין הגדול במא"ש.
בתחילה נתייסד בית הכנסת בדירת מגורים בקומה רביעית, מעל דירת מגוריו של ר' מרדכי טורץ זצ"ל. ראשיתו של ביהכנ"ס היה בדלות ממש, אפילו לא היו שולחנות וספסלים – אבל שרתה רוח כזאת של התחדשות ואהבת חברים, עד שכאשר בעל הדירה הפסיק את חוזה השכירות בעקבות שמכר אותה לאחר, היה אצל המתפללים כמו תשעה באב… אז ניגשו להקמת בית הכנסת החדש היכן שעומד עד היום.
האש שלי תוקד…
מי שדאג בעיקר לצרכי ביהמ"ד בימים ההם היה הרה"ח ר' יוסף שמעון הכהן בארזעסקי שליט"א, שהיה עוסק בזה במסירות נפלאה, בישרותו נשא חן בעיני הקהל שהחזיר לו אהבה וחיבה. בהיות והרה"ח רי"מ שכטר שליט"א היה נמנה על ועד ביהכ"נ היה ר' יוסף שמעון עולה אליו בכל עת לתכנן את כל הליכותיו בצדק וביושר.
כן שימש כגבאי ביהכ"נ הרה"ח ר' מרכי טורץ זצ"ל, שהיה מסור עד למאד לכל עניני בית הכנסת, והיה הרוח החיה באופנים, כאשר הוא משמש גם כחזן ובעל קורא ואף היה מוסר שיעורים ברבים. כך מספרים הרה"ח ר' אהרן דוד ברזעסקי שיחי' והרה"ח ר' משה בריינעס שיחי', ממתפללי ביהכנ"ס, על מסירות של ר' מרדכי טורץ:
"כדרכו של ר' מרדכי, שהיתה בו נחישות לכל דבר שבקדושה, לא נרתע משום מכשול. גם כשהיו זמנים קשים לא אמר נואש והמשיך כל הימים במסירות נפש לדבוק בחיזוק בית הכנסת. אפילו בשכבו במיטת חליו שנפטר ממנה לפני שנים ספורות, מטושטש אחר ניתוח, זכר להורות לבניו וחתניו שיתפללו את תפילות היו"ט המתקרב בבית הכנסת "פאר הנחל" כדי לחזק את המנין בהיעדרו".
"אחת מהתקנות היא שלא להתעסק בביהמ"ד כי אם לתורה ולתפילה"
לפנינו תיאור על הנעשה בביהמ"ד מיד אחרי פתיחתו מתוך מכתב שכתב הגרי"מ שכטר לידידו ר' הרשל ואסילסקי בו מספר לו כל ההשתלשלות: בהיות כי ב"ה ברוב הלל והודיה נפתח בית מדרש לתורה ותפילה בשיכון שאצל קלויזענבורג, היינו שאצל ישיבת טשעבין בירושלים, ששכרו שני חדרים בקומה ד' בבנין חרדים (שכר הדירה וכו' עולין לד' מאות לירות לחודש(. בבית המדרש מתפללין משלושה עד ארבעה מנינים קהל חשוב של אברכי אנ"ש ת"ח יראים ושלמים בצוותא בלימוד ובתפילה ובלימוד סיפורי מעשיות אחר תפילת שחרית של שבת. וגם בסעודה שלישית נמצאים אברכים שאומרים תורה בליקוטי מוהר"ן…
חיזקתי את המנהל של בית המדרש הנ"ל הרה"ח יוסף כהן בארזעסקי שליט"א שיקח אברך תלמיד חכם שילמוד בכל לילה שיעור לפני אברכים ובעלי בתים, בשולחן ערוך ובגמרא, כי דבר זה מקרב מאד את השכנים והסמוכים ויוצא מזה קידוש השי"ת, ושם רביה"ק, והסכים על ידי. ולקח אברך חשוב מאד מאנ"ש, שמו רבי מרדכי טורץ שליט"א, והוא לומד כבר בכל לילה ש"ע וגמרא בסברא נעימה.
וגם תלו בכותל הביהמ"ד תקנות, ואחת מהתקנות היא שלא להתעסק בביהמ"ד כי אם לתורה ולתפילה ולא להכניס כאן שום ענין של חילוקי דעות, לא חיצוני ולא פנימי.
אחד מזקני אנ"ש שמתפלל שם הוא הגאון הצ' רבי אלחנן ספעקטאר שליט"א ויושב ומקשיב את התורות מהאברכים.
מהר ושדה לבית כנסת
בית כנסת זו היתה ביהכ"נ החסידי הראשון שנוסד בשכונה.
בתחילה נוסדה ברח' עזרת תורה בדירת מגורים שמעל בית ר' חיים קירשנבוים. הדירה היתה ממוקמת בעליית הבנין והיו צריכים לעלות אליה באמצעות שישים מדרגות. אך המתפללים המסורים, למרות שהיו ביניהם כאלו שלא נימנו על הגיל הצעיר עלו את כל הקומות במסירות נפש כדי להתפלל במנין יחד עם אנ"ש.
לאחר מכן, כשבעל הדירה החליט למכור את הדירה כאמור, היה זה אחד מהחבורה ר' חיים נחמן מרגליות שהמציא את המקום הנוכחי בו קיים בית המדרש עד היום.
ר' חיים נחמן שימש כמנהל עבודה אצל ר' אברהם טרגר שהיה אחד מהקבלנים שבנו את השכונה. כך ידע על מיקומה של קומת קרקע פנויה ברחוב דובב מישרים והציע זאת לגבאי ביהכ"נ. הללו שמחו על כך כמוצא שלל רב ומיהרו לרכוש את המקום ולהעביר לשם את פעילויות ביהכ"נ לרווחת המתפללים.
אך ר' חיים נחמן לא הסתפק בכך, רק עמל במו ידיו להכשיר את המקום לשמש לבית מקדש מעט, ריצף את כל הבית והחצר, תיקן את השיש וגם בנה המחיצות מאלומיניום לעזרת הנשים שמפארים את ביהמ"ד עד היום.
כן המשיך לדאוג תמיד לאחזקת המקום, אם זה הכנת סלטים לסעודה שלישית [ולציין כי בנו ר' יחזקאל שרגא שיחי' ממשיך בזה עד היום] או הכנת סעודת הילולת רבינו הק', אם זה כיבוס המפות לכבוד שב"ק ועוד למען לא יחסר המזג. כן היה האחראי לנר התמיד בביהכ"נ ואף המציא פטנט מיוחד שלא יכבה הנר מהרוחות ולא ישחיר את כותלי ביהמ"ד, ממנו הועתק לבתי כנסת רבים.
בין זקני תושבי השכונה מקובל, כי המקום בו עומדת ביהכ"נ כיום היתה מקום התבודדותו של החסיד ר' יעקב גדליה תפילינסקי באותן שנים בהם היה עדיין מקום זה חלק מה'פעלד' בו היו יוצאים אנשי שלומינו מחוץ ליישוב לקיים את עצת הניעור בלילה.
פנים בית הכנסת פאר הנחל
השיעורים והחבורות במשך השנים
כאמור, קבע הרה"ח ר' אלחנן ספקטור את מקומו בביהכ"נ לתורה ולתפילה. זאת ועוד, על אף שבדרך כלל לא היה מדבר ברבים, אך בבית כנסת זו היה מורגש עליו כי בהיות והציבור רובם צעירים שחסרה להם עדיין שימוש חכמים היה מרבה 'לזרוק' אמרות נאות ושיחות או להוסיף חידושים והארות תוך כדי לימודו ושיחותיו עם המתפללים והלומדים.
בתחילה נהגו מחמת חשיבותו וזקנותו להמתין עליו בחזרת הש"ץ, אך ר' אלחנן שסלד מן הפרסום היצר לו הדבר מאוד ותלה מודעה על הקיר בו כתב כמה זמן צריך לקחת עד יוצר וכמה עד שמו"ע וכמה זמן תפילת השמו"ע, כאשר על כל דבר הוא מוצא רמז וגימטריא מיוחדת ושם כתב לא לחכות עליו בחזרת הש"ץ ואף עמד על כך בתקיפות עד שעלתה בידו.
תקופה מסויימת, היה מופיע מידי ליל שישי הרה"ח ר' נתן ליברמנש שליט"א למסור שיעור בספרי רבינו הק' בהתעוררות נפלא לפני עשרות בחורים ואברכים.
שיעורים אלו היוו מוקד ההתחזקות להיאחז באילן החיים של רביה"ק ותלמידיו.
כן היתה תקופה ארוכה שהיו מתאספים כעשרים בחורי חמד בכל מוצאי ש"ק לסעודת מלוה מלכה, עם זמירות וריקודים, והרה"ח ר' יעקב מאיר שכטר נושא מדברותיו. כמו נערכה שם סעודת ראש חודש בהשתתפות כמה עשרות אברכים.
מספר אחד השכנים: פעם אחת בשעה מאוחרת בלילה אני מבחין באור הבוקע מחלונות ביהכ"נ, עליתי והצצתי בפנים והנה אני רואה איך שהגאון ר' פנחס פרנקל יושב עם הרה"ח ר' נתן ליברמנש ומשוחחים בעבודת ה'. "המחזה הזו לא ימוש מזכרוני" הוא מסיים.
מוסרי השיעורים והמתפללים
הרה"ח ר' מרדכי טורץ זצ"ל היה מוסר לפעמים שיעורים בדף היומי 'במתיקות מיוחדת' כעדות המשתתפים וכן בשבת קודש בסעודה שלישית ועוד. כן אנו מוצאים את ר' משה נחום הורביץ בין אלו שהיו נושאים דברים בשבת בבוקר בספה"ק סיפורי מעשיות ובסעודה שלישית ועוד.
בין חשובי המתפללים נמנו: ר' בנציון קנייבסקי ז"ל, ר' אברהם מרגלית, ר' ברוך ואחיו ר' ישראל דוד קרמר, ר' יעקב דב טרם שנסע להתגורר בחו"ל [וכאן בין כותלי ביהכ"נ חיבר את פירושו הנודע "ישועות יעקב" על המדרש רבה]. ר' יעקב מלמד קבע את מקום תפילתו בביהכנ"נ לתקופה מסויימת, כמו כן ר' פנחס פרנקל היה מהמתפללים הקבועים בעת שהיה עדיין מתגורר באיזור וגם לאחר מכן כאשר לכהן לכהן כרב שכונת אונסדורף ועבר לגור ברחוב סורוצקין היה מגיע במסירות כדי להתפלל עם אנ"ש. ר' קלמן רוזין, ר' יעקב לייב שטרן, ר' יצחק גולדברג – יאדלר. כמו כן היה נמנה על המתפללים הקבועים הרה"ג ר' יהושע לייב חשין זצ"ל (סביו של מיודענו ר' שמואל מאיר הי"ו) על אף שלא נמנה בין חסידי ברסלב אך הטעים את קביעותו בזאת "שהוא רוצה להתפלל במניין שהמתפללים טובלים במקוה". גם ר' נחמן פנחס יאבלום ז"ל היה מגיע תקופה ארוכה להתפלל בביהכ"נ.
בין אנ"ש יש כאלו שהתגוררו בשכנות לביהכ"נ ובאו להתפלל שם באופן קבוע עד שזכו בעצמם להתקרב לאורו של הנחל נובע.
שיעור דף היומי בן 7 מחזורים שיעור דף היומי הראשון בשכונה נוסדה בבית כנסת זו. בתחילה שימש הרה"ג ר' יעקב מאיר זוננפלד כמגי"ש ומאז שעבר לשמש כרב ברכסים ממלא את מקומו גיסו הרה"ג ר' שבתי פיין. במסגרת שיעור זה כבר זכו המשתתפים ללמוד את כל הש"ס במשך ששה מחזורים ועתה אוחזים במחזור השביעי.
זכרון לאחד מבני החבורה
אי אפשר מבלי להעלות את זכרונו של הגבאי הבלתי נשכח הרה"ח ר' יהושע העשיל קלפהולץ ז"ל.
ר' יהושע נולד לאביו ר' חיים יעקב מאנשי ירושלים של מעלה, ובימי בחרותו זכה להתקרב לאור רביה"ק הננמ"ח זיע"א.
לאחר נישואיו, עבר להתגורר בתל ארזה, והיות וזה היה בתקופה בה נוסד ביהכ"נ, שיעבד את עצמו תיכף להיות שמש בביהכ"נ. במו ידיו היה מטאטא ושוטף את הריצפה, פורש את המפות לכבוד שבת קודש ועושה כל מלאכת הקודש.
הרה"ח ר' אלחנן ספקטור אמר לו פעם כי "על דבר אחד הוא מקנא בו, על זה שמעולם אינו מצליח להקדימו בביהמ"ד", כי תמיד היה ר' יהושע העשיל נמצא עומד על משמרתו עוסק בעבודת הקודש, וכך היה תמיד הראשון לפני המתפללים ובמרבית הפעמים גם האחרון…
ר' יהושע העשיל גם שימש כבעל תפילה בשבת סליחות ויום כיפור, ובקולו הערב היה מתחנן לפני בוראו וסוחף אחריו את כל הציבור הק' בהשתפכות הנפש. כן היה מותיקי המשתתפים בשיעור דף היומי בביהכ"נ.
ר' יהושע נפטר בט' תמוז תשס"ה והלויתו יצאה מביתו השני – ביהכ"נ פאר הנחל, שם הספידו מרורות ידידו הרה"ח ר' מרדכי טורץ. יהא זכרו ברוך.
תקנות בית המדרש
להלן תקנות ביהמ"ד מתוך שלט שהיה תלוי בשנים עברו על כותל ביהמ"ד (נזכר כמה פעמים בחיבה יתירה ב"אוסף מכתבים" להרה"ח ר' יעקב מאיר שכטר שליט"א, כאשר הוא מתכתב עם החסיד ר' הערשל וואסילסקי אודות ביהכ"נ)
לכל אנ"ש היקרים הנקראים ע'ש רבינו ז"ל ה' עליהם יחיו.
מטרת קימת ביהכ"נ הזאת הוא לאחד את כל אנ"ש הגרים מריחוק מקום מבית מדרשנו הקדוש במאה שערים.
"להתחזק ולהתחדש בדרכי רביז"ל ובעצותיו הקדושים"
אנו תפילה להשי"ת שתשרה שכינה במעשי ידינו והבית הזה יהיה מקום תורה ותפילה, מקום אהבת חברים ואחדות אשר כל קיומינו תלוי רק בזה שכל אחד יראה ויבקש רק הנקודה טובה בחבירו כמו שלימדנו רבינו ז"ל.
בכדי שנוכל להמשיך בניהול וקיומו של הביהכנ"ס, אנו מבקשים מאד מכל באי ביהכנ"ס שישתדלו למען טובותינו ולמען השלום למלאות אחרי התקנות דלהלן:
– הבית הזה מוקדש לתורה ולתפילה ואין רשות לשום צד להביא כאן עניין פוליטי וחילוקי דעות משום עניין שהוא, והמשכיל יבין…
– לא להפריע בשעת קיום שיעור כללי אפילו בלימוד ותפילה, ומי שרוצה ללמוד או לעסוק בתפילה בעת השיעור עליו להכנס בחדר השני.
– אין לרדת להתפלל לפני התיבה כי אם ברשות הגבאים
– כל מנהגי ביהכנ"ס הזאת יהיו כמנהגי בתי הכנסת של אנ"ש היקרים.
– משום לא פלוג… אין להביא ילדות לביהכנ"ס בכל גיל שהוא
ארגון "מבועי הנחל"
סקירת פעילות ביהכ"נ לא תהיה שלימה מבלי להביא ולו סקירה מתומצת, על פעילות אגודת "מבועי הנחל", שהיתה עמוד התווך של חסידי ברסלב באותן הימים, ומעוז שבתה היתה ביהכ"נ פאר הנחל ומייסדיה.
אך טרם כל, עלינו להעלות על נס את הרוח החיה שהלכה לפני המחנה, ה"ה הרה"ח ר' מרדכי טורץ גבאי בית המדרש, שיזם והקים את אגודת מבועי הנחל ועמד בראשה במסירות נפש עצומה.
הוא הגבר הוקם על, שנטל על שכמו לסבול עולם של חסידי ברסלב, והיה לרוח החיה באופנים לכל דבר כינוס והתאספות, במיוחד לצעירי הצאן בחורי החמד והאברכים יחד עם המבוגרים, למען ידע כל אשר בשם 'ברסלב' יכונה, מה הם דרכיו ועצותיו של רביה"ק ותלמידיו ומה זכותו להיקרא 'ברסלב'ר חסיד'.
כך בפעילות ארגון מבועי הנחל כפי שנסקור להלן על קצה המזלג, כך בייסוד תלמוד תורה "תורה תמימה" וכך בכל שאר פעולות הקודש כולן שווין לטובה, שהיה עושה ומעשה בכל כחו, אונו ומרצו ובודאי יזכרוהו חסידי ברסלב לטובה ויהו כל הפעולות הנפלאות טובה לנשמתו ובגן עדן תהא מנוחתו עד יקיצו וירננו שוכני עפר במהרה.
***
אגודת מבועי הנחל פעלה בכל התחומים הנצרכים הן אצל האברכים הן אצל הבחורים וצעירי הצאן, כאשר גולת הכותרת היתה הו"ל של הירחון "מבועי הנחל", שיצא לאור בין השנים תשל"ח-תשמ"ה (??).
הבה נפתח את הירחונים ונקבל הצצה חטופה לשלל הפעילות כפי שתועדה בירחונים התקופתיים, וכל שאר מעשי תקפם הלא הם חרוטים שם לדורות עולם.
ההתייסדות
בשנת תשל"ו התעורר הצורך ללכד את בחורי החמד דרי עיה"ק ירושלים, לשם כך ייסדו כמה אברכים בעלי שאר רוח את הארגון "מבועי הנחל". לצורך קיום הפעילות מצאו את ביהכ"נ "פאר הנחל" כפינת יקרת מתאימה לכל פעולותיהם הברוכות, בהיותה הרחק משאון העיר והמולת בית המדרש הגדול.
ביום הילולת רביז"ל התקיים כינוס היסוד בהשתתפות כ-180 בחורי חמד, כאשר הרה"ח ר' לוי יצחק בנדר הגיע לפאר את המעמד בהשתתפותו. במהלך הכינוס נשאו דברים הבחורים ר' משה גדליה אנשין ז"ל ולהבחל"ח ר' אברהם שמעון בורשטיין שליט"א.
בכך נפתח "ארגון הצעירים" לבחורי החמד עם פעילות שבועית וחודשית, כגון סעודת מלווה מלכה שבועית בהשתתפות חשובי אנ"ש ביניהם הרה"ח ר' יעקב מאיר שכטר, שהיה נושא מדברותיו ולאחר מכן יוצא יחד עם הבחורים לקיים עצת הניעור בלילה בשדה הסמוכה.
באחד מהסעודות הללו הנהיגו לראשונה לוח לימוד יומי בספרי רבינו הק' שהיה יוצא אחת לשלושה חדשים, בתחילה היה שם רק סדר אמירת דף ליקו"ת ביום ובהמשך הוסיפו סעיף שו"ע ואחד מספרי רבינו ליקו"מ או עלה לתרופה ועוד… הרבה בחורים העידו שרק בזכות לוח לימוד זה הם זכו להתחיל להגות בספרי רבינו ז"ל ועברו באמצעותו על כמה וכמה מספרי רבינו.
בימי חוה"מ התקיים כנס לבחורים בביהכ"נ פאר הנחל בו שמעו גם דיבורים מזקני וחשובי אנ"ש.
אברכים
עם הזמן החלו לקיים גם פעילות לאברכים, במסגרתה היו מתאספים מדי חודש לסעודת ראש חודש, לפעמים בביהכ"נ, לפעמים בהיכל ביהכ"נ שבת"ת תורה תמימה דאז או בשאר מקומות, כאשר חשובי ומשפיעי אנ"ש היו באים להשמיע מדברותיהם, ביניהם ר' נחמן בורשטיין ור' מרדכי טורץ ז"ל ולהבחל"ח הרה"ח ר' יעקב מאיר שכטר ור' משה קרמר ועוד.
מדי ראש חודש היו מעוררים להתחזק בעניין אחר. לדוגמא, בסעודת ר"ח ניסן תש"מ אנו מוצאים כי האברכים קיבלו על עצמם להתחזק בשמירת הדיבור בביהכ"נ, כאשר האברכים מגדילים לעשות, וחותמים בחתימת ידם על קבלה שלא לדבר בביהכ"נ מתחילה ועד סוף. כן אנו מוצאים בר"ח אדר תשל"ט כי התקבלה ההחלטה להתחיל ללמד יחד את התורה הזמנית ביחידות ובחברותות, וכן להתבודד על פי התורה ולומר התפילה שעל התורה ואף חילקו בכל פעם קונטרסים עם התורה והתפילה.
כן היו מארגנים מדי שנה סעודה בליל הילולת רביה"ק בסוכת ביהכ"נ, בהשתתפות חשובי אנ"ש, וכך, בין השאר, אנו מוצאים כי בשנת תש"מ פיאר בהשתתפותו החסיד ר' צבי יוסף ואסילסקי מארה"ב – שהיה מלוה מקרוב את כל פעילות הארגון בממון ובטירחא.
כמו כן היו האברכים מתאחדים מדי פעם לתפילה בכח ועוד שלל פעילויות בעבודת ה' והתקרבות לרביה"ק.
צעירי הצאן
לאחר מכן ייסדו 'חברה' לצעירי הצאן, כאשר הר"ר משה גדליה אנשין משמש כמשגיח, על אף היותו בחור, ואתו עמו להבחל"ח הר"ר אלעזר אנשין.
מדי פעם הביאו אברכים מאנ"ש לדבר לפני הילדים, כגון הרה"ח ר' יצחק גרשון ברזסקי ועוד.
תקופה מסויימת התקיימה אסיפה שבועית בשם "אז נדברו", בה ישבו הילדים עם המשגיח למעין 'שיחת חברים', להלעיט את לבם הטהור בדיבורים מתורת רבינו ז"ל ותלמידיו עוד משחר טל ילדותם.
ירחון מבועי הנחל
מאוחר יותר החלו להוציא את הירחונים הנודעים "מבועי הנחל", בהם נקבצו מאמרים מובחרים, לליבון תורות רביה"ק ותלמידיו, מעוטרים בשיחות ופנינים, אמרות וחרוזים וכן מאמרים נכבדים מזקני וחשובי אנ"ש, כמו גם עדכונים על הנעשה בפזורות אנ"ש.
בירחון זה הועלו לראשונה על מכבש הדפוס חידושים מאנ"ש לפי סדר התורה הזמנית ועוד. במשך כשבע שנים התקבל הירחון מדי חודש בהערצה אצל אנ"ש בכל מקומות מושבותם, ועד היום מהווה הירחון הזה במה נכבדת להרבה עניינים העומדים ברומו של עולם ועוסקים בליבון משנת ברסלב המסורה לנו מדור דור.
כן היה פעיל למשך תקופה "כולל מבועי הנחל" בשעות של לפנות בוקר.
בנותן טעם להביא כאן מתוך משא שנשא הרה"ח ר' משה גדליה אנשין ז"ל בכינוס חול המועד פסח שע"י מבועי הנחל:
המיוחד שבועידה זו – אמר – שקדמו לכך דיונים רבים משך החדשים האחרונים, דיונים לשיפור כל צורת הארגון בכללותו; היתה זו יזמת הבוגרים שבצעירים שבאו והתענינו אצל האברכים, שבעבר היוו את הרוח החיה בארגון, היאך ובמה ניתן להביא את הארגון לידי התרעננות ויעול יתר בכל מערכותיו – מערכת השיעורים בספרי רבינו זיע״א המתקיימים על ידי חשובי אנשי שלומינו; הגדלת מספר המשתתפים בהם; הידוק האחדות והקשר בין הצעירים ובעיקר, העלאת הרמה והשייכות לעבודת השי״ת באמת, כפי שרצה רבינו הקדוש.
למאז התקיים הכנס הראשון לצעירי חסידי ברסלב לפני יותר מעשר שנים ועד היום – הכריז ר״מ אנשין – עדים אנו לשיפור אחר שיפור בשורות הארגון. אך מה היה תמיד סוד ההצלחה – שאל – התארגנותם של הבחורים מעצמם ומרצונם. בחורים בני שבע עשרה שמונה עשרה ארגנו שיעורים והלכו מצעיר לצעיר להשפיע עליו שיבוא וישתתף. אכן הצעירים עצמם הם המשפיעים הסובים ביותר על החברים, לא אברכים העומדים בראש הארגון יעשו בהצלחה כפי שעושים זאת בני הארגון עצמם. גם היום באה ב״ה כל היזמה מצד צעירים צמאים לדבר ה', אך משימתם קשה היום פי כמה וכמה מכיון שהקהל גדל בלע״ה. אך לפני כמה עשרות שנים – סיפר – היו חסידי ברסלב מיעוס זעום כאן בארץ ישראל ואילו כיום ב״ה יש לנו בירושלים בלבד יותר ממאה צעירים חסידי ברסלב.
״מטרתו הראשית של הכנס היום היא – אחדות; לגרום לאיחוד חזק בין הבחורים, כי יודעים אנו מהנסיון, ששני צעירים יכולים להשתתף שנים בשיעור אחד ולינוק חיות נפלאה ממנו, ומאידך לא להכיר בכלל אחד את משנהו. עלינו אפוא לדאוג מהיום והלאה שיתעניינו איש ברעהו וישתדלו להתאחד. ומה איכפת לי הדבר, ישאל השואל, אם אין מכירים זה את זה, בכן רבותי! עובדא היא שאם אין אחדות, אם אין אחד מכיר את השני, מגיע זמן – אם לא עכשיו הרי אחרי הנישואין – שמאבדים את כל הקשר לברסלב, אין מכירים שם איש ואם גרים קצת רחוק, למה לבוא לבית המדרש דחסידי ברסלב?! … ואז, כאשר יש לזה בן, אין זה יודע כבר ולא כלום על החסידים וכך נידחות נשמות, אך ורק בגלל חוסר ההיכרות בין הצעירים. לא כן כאשר נגביר בינינו את האחדות, כבר לא ינתק אף פעם הקשר; ואפילו ממרחק יבוא האברך אל בית המדרש כדי לראות את ידידיו, לבו ימשוך יותר לחברת החסידים מכיון שיש לו ביניהם מכרים, ואגב כך כבר יאזין יקשיב לשיעור בליקוטי מוהר״ן וכו".
***
לאחרונה זכה בית הכנסת לעדנה, כאשר כמה פעילים מסורים חידשו את שלשת התפילות היומיות במקום, כן חידשו את הסעודה שלישית מדי שבוע, יחד עם פעילויות תקופתיות כגון סעודת ר"ח וכו', כאשר המקום משמש כאבן שואבת לבחורים הלומדים בישיבות באיזור לחבורות ועוד, זאת מלבד התפילות בשבתות ומועדים, ועוד מתכננים לבנות שם חדרי התבודדות ועוד. כה לחי.
יש תורה של תלמיד חכם אמיתי, ויש תורה של תלמיד חכם 'שד יהודאי'. וההבדל ביניהם הוא שהתורה של ה'שד יהודי' היא בבחינת 'אוירא דעלמא', שהם דברים הפורחים באויר, ואילו התורה של תלמיד חכם אמיתי היא בבחינת 'אחיד שמיא וארעא' שאינה פורחת באויר, אלא מחוברת היטב למעלה ולמטה.
ולכן ה'שדים יהודאים', אפילו שגם הם מדברים בדרך משל ומליצה וטעמים נפלאים, ובני אדם נהנים לשמוע את דברי תורתם, אך למעשה הם מייגעים האנשים שבאים לשמוע אותם, כיון שאין בשמיעתם שום תועלת, מאחר שאינם מגלים עצות למעשה איך לעבוד את השי"ת. אבל התורה של התלמיד חכם האמיתי, נוגעת עד לארץ ממש, עד למידתו של השומע בכל מקום ודרגה שהוא, אפילו בדרגה נמוכה מאד, ולכן הם תועלת לשומעים.
וזה היה הויכוח בין 'סבי דבי אתונא' [-חכמי יון] לבין רבי יהושע בן חנניה. כי הם היו חכמים מופלגים, שכל העולם התפעל מחכמתם, עד שקיסר רומי לא האמין שרבי יהושע בן חנניא [שהיה חכימא דיהודאי] יהיה גדול מהם, כמובא בגמ' (מסכת בכורות ח:).
"שכל חכמתו הוא רק חכמות היהדות, שהיא חכמה תכליתית, כי אין לו שום חכמה של הבל, הן חכמות חיצוניות של פילוסופיא ממש, הן חכמות העולם, רק כל חכמתו היא חכמה יהודיית איך להשיג את התכלית הנצחי שעוסקין בזה ישראל, שעל כן נאמר עליהם רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה". (לקוטי הלכות הלכות שבת הלכה ו).
ואותם זקנים חכמי יון, בוודאי היה להם כל מיני פילוסופיות ותורות על תפקיד האדם במוסר ומידות טובות, אך למעשה נשאר הכל 'מלמעלה', במילים ומליצות בלבד, באופן שאינו משנה כלל את האדם מרע לטוב, כידוע שהם עצמם היו אנשים מושחתים.
וכמו שהגדירו הקדמונים (רבי יהודה הלוי) את חכמתם: 'ואל תשיאך חכמה יוונית אשר פרח לה ופרי אין' – חכמה יוונית אמנם מושכת עין ושובה לב ביופיה כפרח, אבל אי אפשר לשבוע ממנו. כך היה להם דרשות וספרים יפים ומושכים, אבל כל זה 'מרחף באוויר', ולא יורד למעשה שישנה את האדם לטובה.
* * *
וכל זה מרומז במעשה מחכם ותם (סיפורי מעשיות מעשה ט), שה'חכם' ידע כל כך הרבה, ולמד כל החכמות, להיות צורף בזהב ויהלומים, ואומנות הרפואה, ובכל זאת לא השתמש בזה כלל, רק נדד והסתובב ממקום למקום וממדינה למדינה 'באווירא דעלמא'. ולעומתו ה'תם' ידע רק מעט, והיה רצען פשוט, אבל השתמש בידיעה שלו, וטרח ויגע במסירות במלאכתו, עד שזכה והגיע לשיא הדרגות.
ובצורה כזאת צריך שיהיה הלימוד 'בין שמיא לארעא', כמו שאנו מתפללים כל יום (בברכת אהבת עולם) "ותן בליבנו בינה להבין ולהשכיל, לשמוע ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים" – שהלימוד יביא אותנו לקיים את המצוות לעובדא ולמעשה, כי לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה.
וזה נקרא "אחיד שמיא וארעא", כי ה'ידיעה' הוא דבר גבוה כמו 'שמים', וה'עשיה' הוא למטה בגשמיות הארץ, וצריך לחבר את שניהם כאחד, שכל ידיעה שהאדם משיג – צריך להורידה למעשה בעשיה דקדושה ולהתפלל ולשפוך את הלב על זה שנזכה לקיימה ולא שיישאר כידיעה בעלמא.
וזה מה שגילה רבינו הק' על החשיבות 'לעשות מהתורות תפילות', לעשות מ'דעת' – 'עשיה', וכפי שאכן עשה מוהרנ"ת, שלקח הספר הק' "ליקוטי מוהר"ן" שמלמד את האדם דעת הכי גבוהה שיש, והורידה למעשה בספרו "ליקוטי תפילות" לבקש ולהתחנן בפשיטות שנזכה לקיימה למעשה, וכן בספרו "ליקוטי הלכות" רואים בחוש איך כל מושג והשגה עליונה של רבינו יורד למעשה עד למטה בתכלית העשיה בכל מצב ועניין.
"כי דברי רבינו זכרונו לברכה הם כלליות גדול מאד מאד, וכל תורה ותורה כלולה מכל התורה כולה ומכלליות ישראל ומכלליות כל הדברים שבעולם. וכל אדם כמות שהוא, בין אם הוא בתכלית מדרגה העליונה, בין אם הוא בתכלית דיוטא התחתונה, הכל כאשר לכל, מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין, כולם יכולים למצוא עצמם, עם כל בחינותיהם, בתוך כל תורה ותורה של רבנו הקדוש והנורא זכרונו לברכה" (הקדמת מוהרנ"ת – ליקוטי תפילות).
בפרשת השבוע, אנחנו מתחילים לקרוא על ירידת עם ישראל למצרים ועל השעבוד הקשה ששעבדו המצרים את העם, "ויצעקו בני ישראל אל ה' מקוצר רוח ומעבודה קשה, ויאנחו מן העבודה", עד אשר התגלה השם יתברך למשה בסנה, ושלחו לבשר את בשורת הגאולה לעם ישראל.
בכמה מקומות, כמו גם בספרי רבינו, מבואר שגלות מצרים כוללת בתוכה את כל הגלויות שעוברות על עם ישראל בכלליות – ועל כל יהודי ויהודי בפרטיות – בכל דור ודור. כל אחד מאיתנו, שנפשו גלתה מבית תענוגותיה הרוחניים, מבית ה', והיא משועבדת לגלות התאוות והבלי העולם הזה ולפיתויי היצר, הרי הוא בגלות מצרים. נפשו במיצר, במצור ומצוק. במקום שתהיה בת חורין למלאות משאלותיה ולהתענג על זיו ה' ותורתו, הרי היא מושלכת בטיט-היוון של הבלי העולם הזה המשעבדים אותה וממררים את חייה.
אכן, עיקר הגלות היא גלות הדעת. ברגע שאדם מאבד את הדעת הקדושה, האמיתית והנכונה, הרי הוא מוטל בגלות. הוא מאבד את שפיות דעתו הקדושה ומחליף טוב ברע, חיי עולם בחיי שעה, הנאות נצחיות ואמיתיות בהנאות חולפות ומדומות, ונפשו נופלת בגלות, אל תוך כל השעבודים הגשמיים.
ומאידך – גאולת נפשו של האדם היא ה"דעת". כי כאשר אדם זוכה ומאירה בו הדעת הקדושה ובעיניו יראה ובלבבו יבין שכל הנאות העולם הזה הן שקר וכזב, ואין בהם אלא אחיזת עינים גדולה וכולם אינם אלא מרירות ויגון ואנחה, בזה הוא נגאל, ונפשו שבה מכל המקומות הנחותים והרעים שגלתה לשם, כי אז נפשו חוזרת לכסוף אל ה' יתברך, אל תורתו ואל מצוותיו ושבה אל שרשה: להתענג על זיו ה'.
בכך מסביר לנו מוהרנ"ת את טעם הגזירה שגזרו המצרים להשליך כל בן הנולד לאם מישראל ליאור להמיתו. כי הרי כל תכלית מצוות פריה ורביה, תכלית הבאת ילדים לעולם, מבאר מוהרנ"ת, היא אך ורק כדי להביא לעולם עוד ועוד יהודים המאמינים בה' יתברך, מקבלים עליהם את מלכותו ועובדים לשמו (וזו היא תכלית בריאת העולם בכלל: כדי שימליכו הברואים את הבורא). ובזה נלחמו המצרים בכל תוקף, בזאת לא רצו, שתמשך הדעת הקדושה מדור לדור. הם רצו למחוק ולהשכיח מאיתנו את הדעת הקדושה חס ושלום.
ומה עשו אבותינו במצב זה?
מה עושים כאשר ניטל מבן אדם כל המוח, כאשר אין לו עוד שום דעת דקדושה, שום השגה רוחנית וכולו משועבד לפיתויי הבלי העולם הזה, ומנפשו ניטלה, כביכול, החירות להתקרב לה'?
אומרת לנו התורה: ויצעקו בני ישראל אל ה'! זוהי העצה!
וברגע שפותחים את הפה וצועקים לה' יתברך: "רבונו של עולם! מר לי מאוד, כולי משועבד לשטויות והבלים, כל מוחי וכל ליבי עסוקים ברדיפה אחרי ריבוי הון, מעמד וכבוד בעולם החולף והאובד הזה; אין בי שום דעת אמיתית, איני חושב כלל על התכלית האמיתית" – אזי מתגלה לעם ישראל משה רבינו, ובפיו בשורת הגאולה מאת הבורא.
משה הוא ה"דעת" של עם ישראל. הוא פתח לראשונה את עיני העם להודיעו את תורת ה', חוקיו ומצוותיו. "אתה הראית לדעת כי ה' הוא האלקים, אין עוד מלבדו!". ומתי מתגלה לנו משה, ה"דעת" הקדושה? כשצועקים להשם יתברך מעומק הלב, מתוך השעבוד, מתוך קוצר הרוח והעבודה הקשה.
לכן, בימי שובבי"ם [ראשי תיבות: ש'מות, ו'ארא, ב'א, ב'שלח, י'תרו מ'שפטים. על שם ששת השבועות בהם נקראות הפרשיות האלה. על שבועות אלה גילה האר"י הקדוש כי הם מסוגלים מאוד לתיקון פגם הברית, ובימים אלו עוסק כל אחד ואחד בריבוי תחינות ובקשות לתקן את אשר עיוות] אנו עוסקים בצעקות ותחינות ובקשות להשם יתברך. בימים אלו, בהם אנו קוראים על גלות ויציאת מצרים, אנו מסתכלים בעצמינו ומגלים שבעצם גם אנו נמצאים בגלות מרה גדולה מאוד, אין דעת ואין מוח, אנחנו ממש "שובבים" חסרי שכל ודעת אמיתיים, ואז, גם אנו הולכים בעקבות אבותינו וצועקים להשם יתברך, מבקשים ממנו שיעורר ויאיר בנו ברחמיו את הדעת הקדושה, ויגאלינו מגלותינו הפרטית הארוכה.
המסקנה – האחת מבין רבות, כמובן – העולה מפרשתינו היא, כי אל לנו להבהל בראותינו את גודל ריחוקינו מהשם יתברך, ואת התגברותם החזקה של תאוות העולם הזה עלינו. אלא, נלך בדרכי אבותינו, נצעק אל ה' יתברך שיושיענו, נשפוך לפניו את מר ליבנו ונספר לו גודל ועוצם התגברות היצר הרע עלינו, ונבקש ממנו ברחמים ותחנונים שיגאל גם אותנו ויקרבנו אליו. אמן.
בין יציאת מצרים לשבועות ישנה תקופת המתנה, המחברת בין השנים: ספירת העומר. מתן תורה לא מתרחש בסמוך ליציאת מצרים, למרות שהוא כל מטרת היציאה ("בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה" [שמות יג]). מזה אנחנו לומדים שכדי לקבל תורה ישנם כלי קיבול שאנחנו צריכים לבנות, שבהם נוכל להכיל בתוכנו ולקבל את התורה באמת. כדי לראות את העבודה במה שעדיין נשאר לנו מתקופה זו, ולבוא בהכנה הנכונה לקבלת התורה, נתבונן מעט בכיוון אחד בתוך דברי רבי נתן (הלכות פסח, ט, יט- כג).
בתפילה שלאחר ספירת העומר המופיעה בכמה סידורים אנו אומרים את מטרתה של הספירה: "כדי שיטהרו נפשות עמך ישראל מזוהמתם". סופרים את הימים להנפת העומר, ובכך נטהרים. מבאר רבי נתן, שהעומר, שהוא הקרבן שהיו מקריבים בזמן המקדש (שנזכה לראות בבניינו במהרה בימינו), הוא קרבן ייחודי שבדרך כלל לא מקריבים: הוא עשוי משעורים, שהם מאכל בהמה ולא מאכל אדם. במילים אחרות, הבחינה שלנו אם אנחנו זכאים וטהורים כדי לקבל את התורה בתוכנו, נמדדת דווקא במקומות הנמוכים שלנו, בהם אנחנו באותו מקום המבטא את 'תכלית הגשמיות' כלשונו. או בשפה יותר מציאותית: איך אנחנו מתמודדים עם ירידות, ועובדים את ה' תוך כדי.
"כי זה ידוע שאי אפשר לקפוץ בפעם אחד אל הקדושה בשלמות, כי "הבא לטהר מסייעין אותו – אומרים לו המתן" (יומא לח:)" (רבי נתן, שם). בוודאי שכל אדם חייב לעבור את תקופת ההמתנה הזאת עד שיזכה לטהרה שלו. ממילא, זה מכריח אותנו להתייחס בצורה אמיתית לירידות ולא להתעלם מהנושא עד שהוא יעבור. עבודת ה' מתבררת מתוך הירידות, ובלי להתמודד איתן בצורה האמיתית, מאבדים את הבירור העיקרי שנעשה בהן. "עיקר הנסיון של האדם – שיתחזק את עצמו בכל הירידות שבעולם" (שם). ישנה ידיעה אחת פשוטה, שכשלא שמים לב אליה, הרבה כוחות מושקעים על מקומות לא נכונים ויש הרבה תסכול. והיא, שהעבודה שלנו בזמן העליה, היא לא אותה עבודה של זמן הירידה. בשתיהן צריך לחפש ולעבוד את ה', אבל בוודאי שיש הבדלים, ואי אפשר לקוות להפוך בין רגע את כל הירידה לעליה.
המצב שלנו בירידה מושווה למצב של בהמה, כאשר בשניהם הדעת האמיתית נעדרת. בירידה אי אפשר לחיות את הידיעות וההכרות שהיו לנו בעליה. ואז, נשאלת השאלה איך אנחנו מתנהלים. יש מי שנוהג כבהמה – בלי דעת, ומתייאש לחלוטין מכל הסיפור. אבל דווקא במצב כזה המאמין יודע לחפש את הגילוי הגדול שבכל העניין, שנמצא דווקא כאן. אין השגות, אין תובנות, אין 'אורות'. אבל יש ידיעה ברורה – שגם פה ה' נמצא, כי אין מקום פנוי ממנו. דווקא כאן הוא המקום לקנות את האמונה הפשוטה והבסיסית, שהיא לא בנויה על סמך השגות אותן אנחנו מרגישים וחיים. גם מבלי שהדבר מתחבר להבנה שלנו כרגע, ה' מתגלה אלי גם עתה והוא מחיה אותי. ממילא, אני ממשיך לעבוד את ה' בכל מה שאני יכול, גם אם דברים אלו נראים לנו פעוטים וקטנים, שלא האמנו בעבר שאנחנו יכולים למצוא את ה' בהם. בתפילה פשוטה שלנו, בברכה פשוטה שלנו, במעשה טוב שהוא. היום אנחנו מוצאים את ה' בהם, כי אנחנו לא שמים את האמונה על גבי ההשגות הגבוהות, אלא על קרקע המציאות הגשמית ומכירים שגם פה ה' נמצא. דווקא ממצב כזה של בהמה, אפשר להגיע ל"בהמות הייתי עמך" (תהלים עג).
אחרי ההשגה הזאת, מגיעים לפתח של התקווה האמיתית. "על כן אין שום יאוש בעולם", כותב רבי נתן. ממה אנחנו מתייאשים? מהמקומות הגבוהים בהם תלינו את האמונה, שבהם אמרנו שנמצא את ה'. וכשהמקומות הללו נראים רחוקים, אנחנו נכנסים למערכת שיקולים כמה הדבר נראה סביר, כמה כוחות זה דורש מאיתנו, וכמה אנחנו מצליחים בזה ומקבלים סיפוק. בירידה אנחנו מבינים שבוודאי זה נכון שהתכלית שלנו נמצאת שם וזה נראה מאוד רחוק, אבל אנחנו שוכחים, או לא שמים אל ליבנו, שגם כאן, איפה שאנחנו היום, אנחנו יכולים למצוא את ה'. "אם אסק שמים שם אתה" – אם אני אעלה למעלה, תמיד אדע ש"שם אתה" – אחפש אותך יותר גבוה, ולא כאן. אבל "ואציעה שאול – הנך" – אם אני נמצא בשאול, עכשיו הזמן להכיר גם בצד השני של המטבע, שה' הוא גם כאן. ומי שמוצא את ה' במקומו הוא, כבר יגיע לכל מקום שהוא בהתקרבות אל ה', רחוק ככל שיהיה, כי ה' הוא "מקומו של העולם".
הוראה נוספת על העבודה בזמן הירידה, לומד רבי נתן מלשון הפסוק: "וספרתם לכם" – לעצמכם. אדם יכול לראות אחרים שמצליחים בעבודת ה' הרבה יותר ממנו, ואפילו כאלה שהתחילו ממצבים הרבה יותר נמוכים, ולהכנס לחולשה וחוסר רצון. בזמן שהוא מקרטע מאחור, הם ממשיכים במהלך של עליה. גם כאן הטעות ממשיכה מאותו רצון שהיה בזמן העליה, לעלות ולהתקרב אל ה', כשבזמן הירידה הוא יכול להפוך מרצון טוב לכלי משחית נגדנו. אנחנו רוצים לעלות. מה קורה כשאחרים עולים ואנחנו לא? אם התגובה היא חלישות הדעת ויאוש, אז איננו מחפשים רק את הקירבה לה' שנמצאת בעלייה. "אם יפול בדעתו על ידי זה חס ושלום… זהו גדלות גדול [=גאווה גדולה], שאין נאה לו שיעבוד איזה עבודה לה' יתברך ועדיין הוא רחוק כל כך וחבריו כבר זכו למה שזכו" (שם). אנחנו יכולים לרצות את העליות בגלל הרגשת הגדלות שנמצאת בהם; גאווה, בעצם. אם לא 'נאה' לנו לעבוד את ה' במצב שלנו, אז הגיע הזמן לשמוח שהגענו למקום הנכון ביותר לתקן את כל מהלך עבודת ה' שלנו, וכשהגענו לפתח המתאים לנו ביותר: הירידה. שם נוכל לגלות את ה' באמת, בסילוק התחושות העצמיות שנלוות לכך בדרך כלל. ומכאן, אפשר לעלות באמת. וזאת המשמעות הנלמדת מספירת העומר שהיא "לכם" – שההתקרבות תהיה דווקא כשנספור את הימים לעצמנו, את ההתקדמות הפרטית שלנו, ואז נדע שאנחנו נמצאים בדרך הנכונה לקבלת התורה.
"דע כי כל מצוה ומצוה שעושין נעשה ממנה נר אחד. כשנסתלק האדם – אם היא נשמה גדולה שהיא יקרה מאוד בעיני השם יתברך – אזי נותן לה…שיחפש ויקח לו מה שירצה בגנזי המלך… וזהו תכלית כל תענוגי עולם הבא. "ולחיפוש צריכין נרות… והנרות נעשין מן המצוות… אבל יש צדיק שממית עצמו בחייו, וגם בעודו בחיים היא מחפש בגנזי אביו".
(ליקוטי מוהר"ן ח"א, רעה)
דלת הברזל הכבדה נפתחת אט-אט, ולנגד עיניו של בן המלך הרועד מהתרגשות מתגלה במלוא הדרו המקום שאליו הוא ציפה וקיווה להגיע כל ימי חייו – חדר האוצרות של אביו.
באולם ענק מסודרים ביד-אמן אלפי אוצרות ושכיות חמדה, אולם בן המלך אינו מסתנוור מיופים של האוצרות, אלא פוסע בצעדים בוטחים אל תוך האולם. הוא ממשיך לחפש, ולפתע מתגלה לו דלת סודית שמובילה לאולם נוסף ובו אוצרות יקרים שבעתיים.
כך הוא ממשיך לחפש ולמצוא אוצרות נפלאים, עד… שנחה עינו על חבילות הנרות שהכין לעצמו… כן… זהו… הנר האחרון עומד להיגמר… זה סוף החיפוש.
אתם מוזמנים להמשיך בתיאור הציורי הזה כיד הדמיון הטובה עליכם, אבל במחשבה שנייה אתם בוודאי תמהים: המשל יפה, אבל מה הנמשל? מה פירוש לחפש בגנזי המלך? ומדוע דווקא זהו השכר הגדול ביותר? מה המשמעות של הנרות הנעשים מן המצוות? ובכלל, מה בא כל זה ללמדנו?
* * *
"העולם הבא, אין בו לא אכילה ולא שתיה… אלא צדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה", כך תיארו לנו חז"ל (ברכות יז ע"א) את השכר שאנו מצפים לו. לאמור, שבעולם הבא נשיג ונדע ונבין ונכיר את דרכי ה' שעל ידן נדבקים בו, "שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להימצא", כלשונו של הרמח"ל ב'מסילת ישרים' פרק א'.
בית גנזיו של המלך מלא באוצרות של ידיעה והכרה בגדולתו וגבורתו של הקב"ה, כל שבריר ידיעה כזו הוא תענוג עילאי. אבל הצדיקים אינם מסתפקים בכך, וכשם שבחייהם השתדלו תמיד לעבוד את ה' בכל יום ביתר שאת וביתר עוז מהיום הקודם, כך אחרי הסתלקותם הם מחפשים ומבקשים תמיד אחר הכרה וידיעה מעמיקה יותר ובהירה יותר, כך שהם מצליחים למצוא אוצרות חכמה ודעת שעדיין לא התגלו מעולם, כי לבית האוצרות של הקב"ה באמת אין גבול.
* * *
לאוצרותיו של המלך, כאמור, אין גבול. אולם, לחיפוש באוצרות יש גבול – כל עוד ה"נרות" דולקים. המהר"ל כותב על הפסוק "נר מצוה ותורה אור" (משלי ו, כג), שהתורה היא אמנם אור גדול, אבל רק המצווה היא הנר – הכלי שבאמצעותו אוחזים באור הזה ומשתמשים בו.
להשיג את גדולת ה' זה אור כל כך נשגב ונעלה, עד שהנשמה איננה יכולה לאחוז בו רק באמצעות המצוות שעשתה במשך חייה בעולם הזה, כי הן הן ה'נרות' – הכלים שבאמצעותם ניתן להתחבר אל האור הגדול.
זה בעצם מה שמגביל את החיפוש והגילוי של העומק שלפנים מהעומק, כי אין הנשמה יכולה להשיג ולקבל אלא לפי מידת הכלים-הנרות שהכינה בעולם הזה.
* * *
הרי לנו לקח חשוב ממשל זה: כל מצווה היא נר, וכשם שלאורו של נר פשוט וזול אפשר לחפש ולמצוא אוצרות נדירים ויקרים, כך בכל מצווה ומצווה, אפילו כזו שנראית קלה וקטנה, ואף נעשתה בלי תשומת הלב וכוונה ראויה – אפשר לחפש לאורה בגנזי המלך ולמצוא אוצרות שאין לשער כלל.
לחטוף מצוות ועוד מצוות, כי "היום לעשותם" (עירובין כב, ע"א)…
זה נוגע לכל אחד מאיתנו, אמנם רבינו מתייחס לכאורה רק אל "נשמה גדולה שהיא יקרה מאד בעיני ה' יתברך", אבל רבי נתן כבר לימד אותנו באינספור מקומות, שכל דברי רבינו מתייחסים לכל אחד ואחד, מהגדול ביותר עד הקטן ביותר. כך נראה בעליל גם בתפילה שחיבר רבי נתן על המאמר הזה, שבה הוא מלמד גם אותנו לבקש ולהתחנן שנזכה לעשות מצוות רבות שלאורן נזכה לחפש בגנזי המלך.
"יש בני אדם שישנים את ימיהם. ואף שנדמה להעולם שהם עובדים את ה' ועוסקים בתורה ובתפילה – אף על פי כן, כל עבודתם, אין להשי"ת נחת מהם… "וצריך לעוררו משנתו, להראות לו פניו… כי השכל הוא הפנים, וצריכין להלביש לו את הפנים בסיפורי מעשיות… כמו שמרפאין את העיור… שלא יראה האור פתאום ויזיק לו".
(ליקוטי מוהר"ן ח"א ס)
'סיפורי מעשיות' של רבינו – מי לא מכיר? לא רק שומרי מצוות. לא רק יהודים. רובנו גם מודעים לכך שמתחת למעטה הסיפורים האלה מסתתרים סודות התורה שפשוט בלתי אפשרי לגלותם במפורש.
אבל כמה מאיתנו יודעים שהם מהווים ממש "שיקוי פלא" חיוני לכל החפץ להתעלות בעבודת השם?
* * *
"יש בני אדם שישנים את ימיהם. ואף שנדמה לעולם שהם עובדים את השם ועוסקים בתורה ובתפילה – אף על פי כן, כל עבודתם אין להשם יתברך נחת ממנה" – – –
בעת שינה, אדם ממשיך לחיות. כל מערכות גופו פועלות כרגיל; חסר לו רק שכל לעשות וליצור.
כך קורה גם במימד הרוחני: לפעמים נכנסים למצב של תרדמה בעבודת השם, כלומר ממשיכים 'לחיות' – מקפידים על קלה כחמורה, אבל הכל מתוך שיגרה והרגל, בלי דעת שתיזום התחדשות והתעלות, ובלי לב שירגיש שמחה וחיות, כיסופים והתרגשות.
כלפי חוץ הכל בסדר לכאורה, הכל דופק כמו שעון, אבל… "רחמנא ליבא בעי"; וכפי שמתאונן הנביא: "ניגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבם רחק ממני ותהי יראתם אותי מצוות אנשים מלומדה" (ישעיהו כט).
את השכל הרוחני החסר אפשר כמובן למלאות דרך תורה הקדושה, במיוחד בחלק הנסתר שבה, בפנימיות התורה, שהיא הנותנת חיות ועומק לחלק הנגלה שבה.
ברם, ללא הכנה מתאימה, רזי התורה עלולים להזיק יותר מלהועיל; אורם המבהיק של הסודות פשוט מסנוור את מי שאיננו ראוי להם. כיצד נוכל אפוא 'להעיר' את השרוי בתרדמה רוחנית?
לשם כך אנו זקוקים ל'סיפורי מעשיות' שבהם גלומים סודות נשגבים ביותר כשהם עטופים בסיפור 'תמים', כך שהם מחלחלים ללא הפרעה לתת-ההכרה, לפנים הנפש, שם הם מעוררים את הדעת מתרדמתה.
ובכן, אם חשים שהתיאור של התרדמה הרוחנית שתואר לעיל תואם במידת מה את המצב הרוחני שלנו – יש עצה: סיפורי מעשיות, באמצעותם ניתן לקבל 'עירוי' של סודות התורה, גם מבלי להבין שמץ מהם.
מובן שכדי שהסיפורים הללו יפעלו את פעולתם, יש לרצות ולהשתוקק לצאת ממצב התרדמה. כמו כן דרושה ידיעה ואמונה בסיסית, שאין אלה סיפורים פשוטים, אלא רק עטיפה לסתרי תורה הנחוצים לנו כדי להתעורר ולחיות.
כך מדגיש רבינו במאמר שממנו ציטטנו בכותרת: שצריך המספר מעשיות כאלה להשמר מתלמידים שאינם הגונים, ואף אם קורה שתלמידים כאלה שומעים – השי"ת עוזר לצדיק שדבריו הקדושים נשכחים מהאנשים האלה.
דרך זו איננה חדשה; בכל הסיפורים שבתורה טמונים רזים עילאיים, כמו כן חז"ל באגדות שלהם הכניסו את צפונות התורה.
כדאי גם לציין את שיחתו של רבינו בסיום המאמר שבכותרת: "מקובל לומר שסיפורי מעשיות מרדימים, אבל אני אומר שהם דווקא מעוררים".
אכן סיפורי מעשיות בעלמא, נטולי פנימיות – מרדימים, אבל סיפורי המעשיות שהצדיק מספר, טמונה בהם דעת נפלאה שבכוחה לעורר כל אחד משנתו הרוחנית.
לאחר חטא העגל אשר בעטיו נופל משה רבינו "לרגלי" בורא העולם, מוסר נפשו ומתחנן עם כל כוח אמונתו ברחמי השם על המשכו של עם ישראל – מתרצה המלך הרחמן ומקבל את ריצויו, באומרו לו "פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרת", ובכך מרמז לו כי התקבלו תחנוניו בעד עם ישראל ואפשר לנו להתחיל מחדש..
כמה וכמה עצות ורמזים נפלאים לעבודת השם נוכל לקבל ממאמר השם "פסל לך". בראש ובראשונה ניתן לנו ללמוד כי לעולם, אבל ממש ממש לעולם, לא כלים ולא מסתיימים רחמיו של הבורא, אפילו במצבים הכי בלתי ניתנים למחילה בשכל אנושי כמו חטא העגל, אף אז תמיד פתוחים שעריו עבורנו לקבל את תחנונינו לשוב חזרה אל דרך האמת ולהתחיל את חיינו מחדש. יהודי יכול בכל רגע לבחור מחדש בדרך הטובה, לשוב על מעשיו הרעים, להניח את העבר מאחוריו ולהתחיל מחדש…
אף רש"י הקדוש מבאר לנו את המילים "פסול לך" ובביאורו זה מלמד אותנו דרך עצומה בעבודת השם.
רש"י אומר – "הראהו מחצב סנפירינון (אבן טובה) מתוך אוהלו ואמר לו הפסולת יהיה שלך ומשם נתעשר משה".
נס נעשה לו למשה, כמאמר הרא"ש, ובורא עולם ברא לו מחצב של אבן סנפירינון יקרה לצד אוהלו וציווה עליו לחצוב לו ממנה שני לוחות כראשונים.
משה רבינו מיד ניגש לעבודה ו"פוסל" (מלשון פסולת) את המיותר מתוך האבן הגדולה עד שהוא מגיע לגודל הרצוי, כגודלם של שני הלוחות הראשונים, ואותה "פסולת מיותרת" נשארת בחלקו שלו ומעשירה אותו.
כך אף אנו, כל אחד מאיתנו, "חוצבים" בתוך נפשנו את אותה "פסולת" רגשית של רגשות שליליים ומידות מגונות אשר מפריעות לנו לשמוע את דבר השם הניבט אלינו מתוך התורה ואשר נמצא בתוכנו.
כל עבודת מידות, כל רגע של איפוק, של ריחוק מהשקר אשר פשה בנפשנו, כל מאמץ לקיים רצון השם למרות כל נהמות ושאגות היצר המשתולל בתוכנו – כל אלו נחשבים ל"חציבה" בתוך הנפש, שכן אנו מרחיקים את ה"פסולת" מתוכנו ובוררים לנו את דרך האמת עד אשר נגיע וניגע בידיעה הפנימית החרותה על לוחות ליבנו וקוראת לנו להתקרב לאמת.
החציבה של הפסולת הזו היא "שלנו", כמאמר הכתוב "הפסולת יהיה שלך", שכן כל מה שאנחנו חלק אלוק ממעל אינו אלא מתנה גמורה מאת הבורא ואין לנו שכר עליה כלל כי ממנו חוצבנו ולחלקו אנו שייכים.
אך אותה חתירה למצוא את מה שאנחנו באמת ואותו מאמץ להרחיק את הפסולת מתוכנו – הם הינם שלנו באמת ועליהם ניטול שכר רב לעולם הבא.
יהי רצון שנזכה לחצוב "פסולת" רבה מתוך נפשנו ולגלות את האור גדול הנמצא תחתה בתוכנו ושאותה "פסולת" תעיד בעדנו בשמיים כי לא וויתרנו ובאומץ רב חצבנו את דרכנו אל האמת
ישנם כאלה, שכשהם שומעים שיש צורך להקדיש זמן יום יום לפשפוש המעשים ולתשובה, הם מיד אומרים: תעזוב אותי, אני בן תורה. מי שלומד תורה לא צריך את כל הדברים האלה. חבל על כל רגע. ככה לא צומחים ״גדולים״, זה מתאים אולי לחסידים הראשונים (נו, הם לא היו בני תורה?). פעם היו עושים סיגופים, גלגולי שלג. אולם היום אין לנו שיור אלא התורה הזאת, והלא גמרא ערוכה לפנינו על הפסוק (ויקרא ז) ״זאת התורה לעולה למנחה לחטאת למילואים ולזבח השלמים״, כל העוסק בתורה אינו צריך לא עולה לא מנחה לא חטאת ולא אשם (מנחות קי ע״א).
תורה ותשובה
האנשים הללו, צריכים רק טיפ טיפה להתבונן ולגלות, שהגמרא בעצמה נותנת לנו את ההסתכלות הנכונה על עסק התורה. הלומד נחשב כמביא קרבן, אבל גם הלומד וגם המביא קרבן לא בטוח שעסקו בתשובה. התורה יש בה כח סגולי עצום לעורר את האדם לתשובה, והיא עצמה משמשת כתרופה נגד היצר הרע, ויש כח במאור שבה להחזיר את האדם למוטב. אולם בשום אופן אינה משמשת כתחליף לעשיית התשובה. לצערינו, לא חסרים אנשים בדורינו שיודעים תורה ורחוקים מקיום התורה.
גם בזמן בית המקדש, הבאת הקרבן לא שימשה בתור טקס יהודי בפני עצמו: מי שחילל שבת בשוגג עולה לירושלים, לוקח קרבן, מעביר כרטיס אשראי, הולך, מקריב אותו וחוזר הביתה. זה לא עבד כך. הבאת הקרבן היתה מתלווה לעשיית התשובה. שהרי על קרבן בלא תשובה נאמר ״זבח רשעים תועבה״ (משלי כא) אז ברור שעם הבאת הקרבן היתה חרטה, היה שם וידוי, היה שם קבלה לעתיד (מי יודע כמה דמעות נשפכו שם) והיה שם גם קרבן לכפר על החטא.
פסק זמן לחשבון נפש
היום יש לנו במקום הקרבנות את לימוד תורתינו הקדושה. אבל זה לא יתכן שבגלל היותך בן תורה, אתה פטור מלעסוק בתשובה. לא מבקשים מאיתנו סיגופים ולא תעניות. מבקשים מאיתנו פסק זמן יום יומי לחשבון נפש. כשזה משותף עם בורא עולם, זה כבר נועד לכולנו, כולנו ממש. וזה לא רק לשרידים אשר שם ה' קורא, זה מיועד לכל מי שיודע דעת ויראת השם; כל מי שרוצה דעת ויראת השם.
"ויום אחד בשבוע… יתבודד בינו לבין קונו"
וכך מצטט השל״ה הקדוש בשם החרדים (מובא בביאור הלכה על שו״ע או״ח סימן תקעא) מצאתי בספרי המקובל האלוקי חסידא קדישא הרב רבי יצחק לוריא אשכנזי ז״ל (האר״י הקדוש) בספר אחד כתיבת יד וזה לשונו: כל מה שתמצא בדברי הראשונים תוכחות על עוון, סיגופים ויסורים קשין… לא נזכרו אלא למי שאין עמלו בתורה. אבל מי שתורתו אומנתו ויודע דעת ויראת השם. זאת היא תקנתו: לא יחלש לא יתבטל מלימודו. אך יום אחד מן השבוע יתרחק מבני אדם, ויתבודד בינו לבין קונו, ותתקשר מחשבתו בו כאילו כבר עומד לפניו ביום הדין, וידבר לאל יתברך רכות כאשר ידבר העבד אל רבו והבן אל אביו, עכ״ל.
ואם מי שהוא עוד מסוגל להתפלפל אם יש כאן חשש ביטול תורה, נצטט כאן את המשך דברי ספר החרדים (בפרק סה): שהמקובל הר״י (האריז״ל) לימד אותם שההתבודדות מועילה לנפש שבעתיים מהלימוד.
"יהיה מדקדק ושוקל דרכיו דבר יום ביומו"
הרמח״ל בספרו מסילת ישרים (פרק ג) כשהוא קובע חד וחלק ״שהאדם יהיה מדקדק ושוקל דרכיו דבר יום ביומו כסוחרים הגדולים אשר יפלסו תמיד כל עסקיהם למען לא יתקלקלו, ויקבע עיתים ושעות לזה״, חשש גם כן מכל מיני חכמים בעיניהם, שזה נראה להם בזבוז זמן, ועל פי דעתם ניתן להתעלות יותר על ידי ניצול הזמן לדברים חשובים יותר. הוא טורח לציין על ההנהגה הזאת בזה הלשון: ״העצה הזאת, לא יוכלו לתת אותה, ולא לראות אותה, אלא אותם שכבר יצאו מתחת יד יצרם, ומשלו בו. כי מי שהוא עדיין חבוש במאסר יצרו – אין עיניו רואות האמת הזאת ואינו יכול להכירה, כי היצר מסמא את עיניו ממש…״
"מי רואה אותם יוצאים ואינו יוצא"…
ממה נפשך, אם אתה כבר זכית למשול לגמרי ביצר הרע ולהכניעו תחת ידך, ולא בא לידך שום מכשול. הרי מסתבר שלא עברת את מדרגתם של הרמח״ל והחפץ חיים והאריז״ל וכל הצדיקים שהקדישו לזה זמן דבר יום ביומו. ואתה בעצמך כבר מודע לחשיבות של הקדשת זמן לזה.
ואם אתה עדיין בגדר שיש לך עוד מלחמות עם כוחות הרע. הלא אין לנו בכלל עיני שכל לקבוע אם זה חשוב או מיותר לנו, כי אנחנו ממש כצאן לטבח יובל. עלינו לבטל את שכלינו מול השקפת חז״ל המחייבת אותנו לעשות את זה יום יום.
אגב, נשאל את אותם ״צדיקים״ שאין להם זמן לזה. האם באמת שאר היום שלהם מנוהל כראוי?
האם לשמוע קצת חדשות או לדבר ״נייעס״ יש להם זמן?
כמה דקות ביום הם משוחחים בטלפון?
כמה זמן הם מקדישים ברשתות מזון לקניות בהתאמה למבצעים…
ואידך זיל גמור!
נקודה למחשבה. ואולי גם למעשה.
מאמר זה הוא חלק מסדרת מאמרי "הפגישה", העוסקים במעלת וחובת ההתבודדות לכל יהודי. הרי לכם הסדרה כולה – קראו והחכימו!
מעובד מתוך שיחותיו של הרה"ח ר' יעקב מאיר שכטער שליט"א
אברכים רבים, יראי שמים, נבוכים כל ימי חייהם בענין של השתדלות ובטחון, ואינם יודעים מה זה בטחון ואיך לבטוח, ומהי מידת ההשתדלות, והאם אני בכלל ראוי לבטוח, ועוד כיוצא בזה.
והעצה היעוצה לזה היא: תמימות. כי אף על פי שהבטחון וההשתדלות סותרים לכאורה זה את זה, אבל באמת צריכים להאמין בשניהם בתמימות, וכן גם לשנן לעצמו פסוקי בטחון, וענייני בטחון, עד שירחם עליו השי"ת ויאיר לו הארה ויתיישב הכל על לבו, ויזכה לבטחון הראוי והנכון, וילך לבטח דרכו.
תחת אחד השיחים ששוחחתי עם הרב החסיד רבי לוי יצחק בנדר זצ"ל הזכרתי 'ווארט' נפלא בשם התולדות, ורבי לוי יצחק נהנה ממנו מאד.
וזה לשונו של התולדות על הכתוב (משלי כט ד) 'מֶלֶךְ בְּמִשְׁפָּט יַעֲמִיד אָרֶץ וְאִישׁ תְּרוּמוֹת יֶהֶרְסֶנָּה': "רצונו לומר, 'מלך' – מאן מלכי רבנן, בהנהגת עיר או מדינה, 'במשפט יעמיד ארץ' – אם ינהגם במשפט שהוא בדרך הטבע, יעמדו על עמדם אנשי המוניים הנקרא ארץ, שלא ימוטו ממדריגתן. מה שאין כן 'איש תרו"מות' – שרוצה להרים אותן למעלה ממדריגתן – 'יהרסנה' לגמרי, שזה סיבת הריסתן לגמרי". עכ"ל בפרשת משפטים.
וללמדנו בא על חובת ההשתדלות שעל ידה יוכל האדם להנהיג ימי חייו בהשקט ובטח, אך אם ינסה ללכת בדרך מרוממת וגבוהה מכדי יכולתו – אחריתו מי ישורנה, כי דרך זו עלולה להביא את הריסתו המוחצת.
ובעצם הענין של בחירת מקצוע לפרנס הבית, ברור שאדם צריך להיזהר טובא שלא לעבוד במקום שהנסיונות מצויין בו.
אבי זצ"ל סיפר לי שאחד בא לפני החפץ חיים זי"ע, ונפשו בשאלתו: היות ואשתו נוגשת בו שילך להתלמד להיות דאקטער, בעבור שהיה לה גיס שגם הוא היה דאקטער. ובעת שנכנס להחפץ חיים היה אוחז בפסוק 'אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי' מ'מזמור לדוד ה' רועי' (תהלים כ"ג) שאומרים בעת האכילה, ונפל בדעתו בעת האמירה פירוש על זה, והוא, שאם מגיע לו רדיפות שיהיו לכל הפחות בשביל 'טוב' ובשביל 'חסד', כי הבין כי אפילו אם יעשה רצון אשתו בזה וילמד דאקטעריי, גם אז יהיה לה על מה לנוגשו…
ויש לדעת, שרבינו הק' בספר המידות (ערך תפילה לג) מביא את דברי הגמרא (ברכות לב ע"ב): "ארבעה דברים צריכים חיזוק; תורה ומעשים טובים תפילה ודרך ארץ" (היינו מלאכה). וכהיום סובלים הרבה הרבה מאד מאי-סיפוק הנפש, ובכל דבר שעוסקים, מרגישין מיד את החסרונות שבו, ובה בעת מתבוננים בעסק אחר, ורואים שבשני אין החסרונות הללו, ושוכחים שבכל דבר יש מעלות וחסרונות. ובלי חיזוק אי אפשר לעמוד ולהתקיים בשום ענין. ולפעמים מריבוי שאיפה להיות מושלמים במלאכה שבה הם עוסקין, מרגישים יותר מדי את החסרונות ואי אפשר להמשיך להתקיים בה.
ועל זה צריכים להשתמש עם השיחה מרבינו: "וואס מ'טוט איז גוט, אבי קיין שלעכט'ס נישט" – "מה שעושים הוא טוב, העיקר לא לעשות רע".
וזה כלל גדול, שבכל דבר שעוסקים, הן תורה, הן מלאכה – אם עוסקים בה בטהרת המחשבה, יש בזה חן של אמת והשכינה שורה.
וכל התעסקות בדבר כשר, זה כהיום רפואה להמחשבות בכל הבחינות, ומכל-שכן למי שרוצה לטהר את מחשבתו.
והנה רבים מאנ"ש מתלבטים בשיחתו של רבינו שהיה מונע את שומעי לקחו מלהיות מלמדים ושוחטים (ראה חיי מוהר"ן תס"ה, תקצ"א, שיחות הר"ן רמ"א), ואולם החכם עיניו בראשו להכיר ולדעת המציאות, וזה פשוט שאם עומדים לפניו שתי אפשרויות: האחת, להיות שוחט במקום שצוות השוחטים כולם יראים ושלמים, ולחלופין הברירה השניה היא לעבוד בחנות שמזדמנים לשם אנשים מפוקפקים, או שמצויים שם שאר מכשולות, ובפרט בענין הכלים המטמאים רח"ל – הרי אין ספק שמקצוע השחיטה עדיף.
ובענין תפקיד של 'מלמד' לתשב"ר, צריך לדעת שבזמן רבינו הק' היו המלמדים עניים מדוכאים, כי גם הבעלי בתים היו אז עניים, וכמה בעלי בתים היו שוכרים בצוותא מלמד עבור בניהם, וגם היה ממעשה בעל דבר שעוד היו מקמצים מאד בשכר המלמד, וע"פ רוב היו המלמדים עוזבים את ביתם ונוסעים לתקופה ארוכה, והיו ישנים כמה חדשים מחוץ לביתם, וגם התלמידים היו אצל המלמד כל היום ממש ועד שעות הלילה המאוחרות, והיה צריך להשגיח עליהם כל השעות הארוכות, כך שלמלמדים לא היה לא גשמיות ולא רוחניות, ובני ביתו של המלמד סבלו הרבה דוחק, כי גם מצב הפועלים והאומנים היה בדוחק רב, היו עובדים הרבה ומשתכרים מעט, על אחת כמה וכמה מצב המלמדים. ומובן איפוא שכהיום המלמדות היא כמעט כמקצוע אחר ממה שהיה בעבר, ולא כ'מלמדות' שבזמננו שלל רביה"ק.
ובאופן כללי, אם מוצאים איזה משרה בשכר מתאים שיכולים לפרנס אשה ובנים בלי דחק, או אם אינה השי"ת לידו איזה מסחר באופן מתאים בנוחיות הגשמי וגם הרוחני – מתבוננים ושוקלים את הדבר ומתפללים אל השי"ת, וברכתיך בכל אשר תעשה.
ויש מעשה שאדם אחד שאל לאיזה צדיק שהוא רוצה לעשות איזו פעולה שיהיה אצלו הבחינה של "וברכתיך בכל אשר תעשה", אבל הצדיק יברכו שיצליח. ואמר לו הצדיק שיקח "צעטל" של פרס [-כרטיס הגרלה]. ובאותה עיר היו שני מיני גורלות, אחד שיכולים לזכות בזכיה של סך חמישים אלף רובל, והשני גורל בזכיות קטנות מאד של עשר ועשרים רובל המיועד לילדים קטנים ועבור עניים מרודים. והלך וקנה את הגורל הקטן, ואכן זכה בסכום הקטן. ואמר לו הצדיק שהוא טיפש גדול, שעשה נגד רצון השי"ת, כי כמו שהשי"ת גזר שהאדם יעשה פעולה כדי להרויח, כן נתן לו שכל איך לעשות הפעולה, והאדם צריך להשתמש עם שכלו שחננו השי"ת לעשות הפעולה המוצלחת ע"פ השכל. וכיון שהיה עת רצון שירויח ממון, מדוע עשה ההיפך ממה שהשכל מחייב ונשאר עני…
וכשם שאם האדם רץ ויגע אחר עשירות שלא ברצון השי"ת, וגם כשהגיע לעשירות אינו זוכה להתנהג עמה כראוי, כן אם השי"ת מזמין להאדם עשירות בנקל, צריך הוא לדעת שכל כולה היא בהשגחה פרטית מהבורא ית"ש ומידו הכל, ועל ידי זה יכול לזכות להרבה מצוות ומעשים טובים באמצעות הממון.
עוצם מעלתם וזכותם של המתקבצים אצל הצדיק בימי ראש השנה הקדושים
רבינו ז"ל אמר שאת אנשיו הוא מעביר מיד בליל ראש השנה.
נשאלת השאלה וכי משוא פנים יש בדבר? היתכן שכל העולם בצער של חרדת הדין ואילו למיוחסים דואגים במיוחד?
ולא עוד, אלא שמצאנו בלקוטי מוהר"ן (ב, ע"ח) שהצדיק, כשנופל לפשיטות, אז מחיה הוא את כל הפשוטים בעולם ואפילו גוים, מפני שנפתח על ידו האוצר של מתנת חנם, "וכל אחד כפי קירובו יותר אל הקדושה ואל הצדיק, כן הוא מקבל ממנו חיות גבוה יותר". שוב אותו רעיון; כשנפתח האוצר כולם מקבלים, אבל המקורבים לצדיק מקבלים יותר! ושוב נשאלת השאלה וכי משוא פנים בדבר?
ובכלל, כל העולם מפחדים מיום המיתה ודיניו השונים, ואילו הצדיק מרגיע את אנשיו: מה לכם לדאוג מאחר שאני הולך לפניכם!
הדבר אומר דרשני.
אך למען האמת אין כאן קושיא כלל, וכל הקושי הוא רק מצד המשיג. התרגלנו להיות אצל האור הגדול עד שמרוב ההתרגלות הפסקנו מלהתפעל מזהרו, ולכן חשוב מזמן לזמן להתעמק שוב ולעשות חשבון הנפש של "מאין באת ולאן אתה הולך", ואז יתחדש לנו, לפי השגתינו, גודל האושר שיש לנו,
מאין באת? מבחינת "פראסטק", איש הפשוט.
לב יודע מרת נפשו וכל אחד יודע בעצמו את חסרונותיו, אם זה גאוה, או לימוד בלי יראת שמים, קנאה, תאווה, שאיפה לעולם הזה, וכל הרעות החולות המציקות לבני אדם ומסירות אותו מהדרך הנכונה, עד שלפעמים נראה האדם מבחוץ כירא ושלם, ובתוך תוכו הוא ריק מתוכן, או נמצא במצב של תרדמה רוחנית.
ומה באמת רוצה ה' מאתנו? רק דבר אחד קטן: תנה בני לבך לי (משלי כג,כו) ואמרו חז"ל רחמנא ליבא בעי [=הבורא חפץ בלב]
לא פחות ולא יותר.
וזה בדיוק מה שאין לנו!
ומה עשה הצדיק? הוריד את עצמו ממדרגתו הרמה, מהשגותיו הנוראות, והפיל את עצמו לרפש וטיט של מעשינו, למען כבוד שמו יתברך; העיר אותנו מהתרדמה של שטות והדריכנו לבקש על נפשינו עד שכסתה הבושה פנינו. ולא עזבנו עד שלא הכניס בנו כיסופים לעבודתו ולימדנו להוציא הכיסופים בפינו ולברוא נפשות עד שהדיבורים משפיעים למרחוק.
לדרי מטה [=הרחוקים מהבורא יתברך] הוא מורה שה' קרוב ועליהם רק לפתוח פיהם ויאירו דבריהם, ואילו לדרי מעלה [=הצדיקים, הקרובים לה' יתברך], הוא מורה שרחוק מהם ה', משום שאין חפץ לה' בכשרון וחכמות אלא בתמימות ופשיטות – עד ששובר את לבם ומכניס בהם דיבורים פשוטים של יראה וכיסופים לבורא עולם,
ולאן אתה הולך?
לארץ ישראל.
ממצב של חסרון, העלה אותנו הצדיק על דרך המלך, וכבר אמר רבינו: "מי שרוצה להיות איש יהודי היינו שילך מדרגא לדרגא, אי אפשר כי אם על ידי ארץ ישראל", נמצא שארץ ישראל מסמלת ההליכה מדרגא לדרגא.
ובשביל זה ביטל את עצמו הצדיק מהשגותיו ועבודתו כדי להעלות אותנו משפלותינו עד שיתלהב לבנו לעבודת ה'.
* * *
ואפשר למצוא רמז לזה, במעשה של הבת מלך (סיפו"מ, מעשה א), שתעה המשנה למלך במדבריות למצוא הבת מלך ולמצוא את ההר של זהב ומבצר של מרגליות – שבודאי מרמז לסוד מסוים, האם ראה אדם מעולם הר של זהב? וכי שייך במציאות לבנות בנין ממרגליות.
אבל יש לפרש ענין זהב שהוא בחינת גבורות דהיינו דבורי התורה, ואילו מרגליות שהם פנינים מלשון פנימיות (כמו שדרשו חז"ל לפני ולפנים) שהם הכיסופים המהווים הנקודות בהן מצרפים את אותיות התורה (ראה לקו"ה לא,ו ולח,ג). ועל ידי זה שמוציא האדם את כיסופיו ומתפלל לה', בורא נפש כמו שכתוב "נפשי יצאה בדברו" ותיקון הדבור הוא התורה שהאדם לומד בצר, מתוך עניות ודחקות בחינת גבורות.
ולפי פירוש זה הצדיק בונה את ההר של זהב ומבצר של מרגליות בזה שמבטל מהשגותיו ומבלה את זמנו במדבר בין הפשוטים עד שמדריך אותם בדבורי תורה ותפלה וכיסופים שעל ידי זה נבנה הנ"ל. וכל זה בחינת ארץ ישראל ובנין בית המקדש כנ"ל כמו שאמרו ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, בתוך כל אחד ואחד, שהמשכן נבנה מנדבת לבם של ישראל, וכאשר אבדו את הרגשת הלב ונפלו לשגרה ולמצוות אנשים מלומדה, עוד טרם שנשרף הבית על ידי נבוזראדן [=חורבן בית ראשון] כבר לא היה לו קיום רוחני כמו שאמרו בסנהדרין (צו:) יצאה בת קול ואמרה עמא קטילא קטלת, היכלא קליא קלית, קמחא טחינא טחינת [=עם של הרוגים הרגת, היכל שרוף שרפת, קמח טחון טחנת]. והיינו,שהבית היה חרב לפני שנשרף, ולעתיד לבוא שירד מן השמים בית המקדש בנוי, לא משום שלא יבנה על ידינו, אלא אדרבא, משום שיהיה כבר בנוי על ידינו מרוב תפילות וגעגועים עד שלא יהיה צורך לבנותו בפועל, וכמו שפירש רבינו בליקו"מ תורה ב': כד חם, גביה יתהפיך: שכאשר יכמרו רחמיו על ידי רוב תפילות של כל הדורות שבונים את קומת השכינה ומקימים בזה את המשכן, אז יתהפך מדת הדין למדת הרחמים, ותבוא הגאולה.
נתבאר בזה שהצדיק שואף להפוך מצב של "דרך ארץ", רוצה לומר מנהגו של עולם בלי תורה ותפילה, לזה של געגועים לה', אותו הוא מכנה "דרך לארץ ישראל", רוצה לומר עליה מדרגא לדרגא, וזה נעשה על ידי שמעמיק את ההבנה בענין אמונה דלית אתר פנוי מיניה [=אין מקום שאין הבורא נמצא בו] ואפילו במקומות השוממים נמצא שם תורה עמוקה ונסתרת, ודוקא מתורה נסתרת זו מתקיים כל העולם בבחינת מתנת חנם.
דברנו עד כה מענין הפשיטות וקטנות המוחין שנובעים ממגרעות האדם ומצבו הירוד, אבל קטנות המוחין, שהוא בחינת דינים, אינם רק תוצאה של מצבו של היחיד אלא מושפעים אף מזמני השנה. ימי הספירה, למשל, הם ימים של דינים, גם יש חודשים שיש בהם דינים, אולם עולים על כולם שני הימים של ראש השנה שהם ימי הדין ממש, בימים אלה מתעוררים דינים, לא רק מצד מעשינו של כל ימות השנה; אלא אף חובות ישנים הקיימים מעצם בריאת העולם, שהיה, כידוע, אפשרי רק על ידי שצמצם הבורא את אורו כדי שיהיה מקום לבחירה, כאילו אין שם בחלל הפנוי שום אלוקות חלילה, ומחמת צמצום זה נוצר דינים ומשם הכפירות והמבוכות שאין בהם שום הגיון כמבואר בלקו"מ (תורה סד), וכן עצם הטבע [=בגימטריא אלקים] שהוא בחינות חכמות חיצוניות המטעים את הבריות אף על פי שיש שם שכל למתעמק למצוא דעת שם, כמבואר שם.
וכן ישנם עוד דינים מדינים שונים. יש שמתעורר ההנהגה של מדת הדין שעלתה במחשבה לברוא בו את העולם עד שהקב"ה החליט לשתף עמו מדת הרחמים, ובר"ה מתעוררת גם המחשבה הזאת ומוכרחים להמתיקה, אחרת לא היה מועיל שום תשובה, דאינו אלא מצד מדת הרחמים כמבואר בלקו"ה.
והצדיקים הגדולים שהם הם הערבים על ברית העולם (כפי שמבאר רבי נתן בליקוטי הלכות) מוכרחים לחגור מתניהם ולהדוף את הקטרוגים על הכלל ועל הפרט, ובעוד הצבור עומד נרעש ונפחד מתנהל מעליהם קרב איתנים, וגורלם, לדין או לחסד, נמצא על כף המאזנים.
ראש השנה הוא בבחינת דורמיטא [=שינה] כמבואר, שהוא הסתלקות המוחין וכל העולם נמצא במצב של "פרוסטק" [=פשיטות] והקטרוג גואה, הצדיקים מתאמצים לעורר רחמים כמוזכר בגמרא מתפילתו של הקב"ה: "יה"ר שיתגברו רחמי על מדותי ואכנס עם בני לפנים משורת הדין", ולקבל מהאוצר של מתנת חינם שבו טמונה אף התשובה, שהרי בלי חסדו של הבורא, היה הדין נותן ש"נפש החוטאת תמות".
במצב כזה, גדלה זכותינו שזכינו אנו להתלכד אצל הצדיק ההולך בראש, כעין עמוד האש שהאיר את חשכת ליל המדבר, וסמוכים אנו על כוחו של זקן דקדושה לבלי ליפול אל זרועות היאוש, אולם מי שמוכן לומר כאן "דיינו" – אינו אלא טועה. רבינו אינו מסתפק במה שנותן מרגוע ונוחם כדי שלא ניבהל באישון לילה, אלא דורש מאתנו להפוך את הלילה לאור יום, את הקטנות דמוחין – לדרך לארץ ישראל.
ואיך נעשה את זה? בזה שנבוא אליו לראש השנה, לא כמי שמבקש מקלט, אלא כמי שמשתתפים בפועל בבניית קומת השכינה. אם נבוא איש איש עם רצונותיו להתעלות ברוחניות; עם כיסופיו להתקרב יותר עם בקשות לסייעתא דשמיא; עם הרצון העז להפוך את לב האבן ללב בשר, כי אז נהפוך כולנו לחלק מעמוד האש ותעלה להבתו עד לב השמים עד שתעשה כל הגולה למדורת אש של כיסופים.
או אז תהיה עיני ה' בנו מראשית השנה ועד אחרית שנה, וימשוך השגחתו עלינו בבחינת ארץ ישראל, שכאשר הקב"ה רואה כל כך הרבה מישראל שרוצים לעבדו ומתקרבים אליו על ידי הצדיק האמת, ובמיוחד בקיבוץ הגדול של ראש השנה, בזה מתקיים "ישראל אשר בך אתפאר" ונעשה תפילין בחינת מוחין ונעשה השגחה שעל ידה נעשה קדושת ארץ ישראל בח' אוירא דארץ ישרראל מחכים (ליקו"מ ח"ב תורה מ).
וכתב מהרנ"ת (הלכות ברהמ"ז ד, ט) כי כפי ההתפארות והשמחה שאנו מתפארים בו יתברך, כמו כן הוא יתברך שש ומתפאר בנו כמו שכתוב "את ה' האמרת… וה' האמירך… לתהלה ולשם ולתפארת"
ואף על פי שאין המוחין מתגלים עד יום הכיפורים ושמחת תורה, בכל זאת בשורשה מתחילה ההארה מראש השנה; והן הן דברינו, שרבינו הופך את מצב הפשיטות של ראש השנה לדרך לארץ ישראל, וממילא מתורצות התמיהות שבפתיחת המאמר שמכיון שאנו זוכים להתקשר לעבודות הנוראות של הצדיק בראש השנה, ועל ידינו נמשך ההתפארות והמוחין, נהפכים אנו למהות הצדיק, לבחינת בנים למקום, ומתבטלים כל הדינים ומקבלים מהאוצר של מתנת חנם, ואין בזה שום חשש של נהמא דכיסופא [=לחם של בושה], שהרי "אשרי לבנים שאוכלים משולחן אביהם".
מי שיש לו אמונת צדיקים, וזוכה להתקרב לצדיק אמיתי ולקיים עצותיו איש איש באשר הוא שם, ועל ידו נעשים תיקונים נפלאים עבור כל העולם כמו שאמר רבינו: אין אתם צריכים כי אם לתת אבנים וסיד ואני בונה מהם בנינים נפלאים ונוראים (חיי"מ רצג) וכי פלא הוא שמתקיים בו מאמר הגמרא בראש השנה "וכולם נסקרים בסקירה אחת", וזוכה להמתקת הדינים בכוחו של הצדיק?!
אחד מן הדברים שרבינו דיבר בשבחו עד מאד, היה עניין זכות הישיבה בארץ ישראל.
"ועיקר אמונה, בחינת תפילה, בחינת ניסים, אינו אלא בארץ ישראל, כמו שכתוב: "שכן ארץ ורעה אמונה", ושם עיקר עליית התפילות, כמו שכתוב: "וזה שער השמיים" (ליקוטי מוהר"ן תורה ז' סעיף א') "כי ארץ ישראל הוא כלליות הקדושה שבכל הקדושות" (ליקוטי מוהר"ן תורה רל"ד) "וצריך כל אדם לבקש מהשם יתברך, שיהיה לו כיסופין וגעגועים לארץ ישראל, וגם שיהיה געגועים לכל הצדיקים לארץ ישראל" (ליקוטי מוהר"ן תורה קנ"ה) ו"מי שרוצה להיות איש ישראלי, היינו שילך מדרגה לדרגה, אי אפשר אלא על ידי ארץ ישראל" (ליקוטי מוהר"ן כ') וכותב רבי נתן: "ואחר שאמר התורה הנ"ל שאלתי אותו ז"ל: מה כוונתכם בזה שאמרתם שהעיקר הוא ארץ ישראל? וגער בי וענה ואמר: כוונתי כפשוטו – ארץ ישראל הזאת עם אלו הבתים ואלו החצרות, היינו שכל כוונתו כפשוטו, שצריך כל איש ישראל לבוא לארץ ישראל הגשמית הזאת".
ואמר: "המקום שלי הוא רק ארץ ישראל, מה שאני נוסע אני נוסע רק לארץ ישראל, ולפי שעה אני רועה בברסלב וכיוצא" (חיי מוהר"ן)
כשאנו לומדים את דבריו חוצבי הלהבות של רבי נתן בשבח ארץ ישראל, אדמתה ופירותיה, מתגלים לפנינו עולמים עמוקים לאין קץ. מפאת אריכות הדברים נביא מהם רק מעט, ומהם ילמד הקורא על שאר העושר הטמון שם.
"כי אנחנו עם קדוש, בני ישראל, צריכין שיהיה כל מזונותינו משפע של ארץ ישראל, כי רק ארץ ישראל שייך לנו בני ישראל. אבל השפע ואכילה של חוץ לארץ אינו כדאי לנו, כי חוץ לארץ הוא אויר הטמא, והיא תחת ממשלת הסיטרא אחרא ואינו ראוי השפעתה לישראל. על כן אנו צריכין לתקן כל אכילתנו ושתיתנו שיהיה בבחינת שפע של ארץ ישראל, כאילו יוצא מארץ ישראל. וזה נעשה על ידי הברכה שאנו מברכין על כל דבר. וכשאנו מברכין ומודים אותו יתברך שבראם, בזה בעצמו נעשה ארץ ישראל בכל מקום, כי עיקר ארץ ישראל נעשה על ידי "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים"…
נמצא שעיקר ארץ ישראל נעשה על ידי שנתגלה שהשם יתברך ברא כל העולם כולו ובידו ליתנה למי שירצה. וכשאנו מברכים ומודים אותו יתברך על איזה פרי שבראה, אזי אנו מגלים קדושת ארץ ישראל גם באותו המקום שגדל הפרי, מאחר שאנו מגלין ומודים שהוא יתברך ברא הכל, שמזה נעשה עיקר קדושת ארץ ישראל" (ליקוטי הלכות ברכת הפירות ב')
בארץ ישראל, יותר מבכל מקום אחר בעולם, כידוע, מתגלה ממשלתו והשגחתו של יוצר בראשית, כמו שכותבת התורה: "ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה". אמנם גילוי מלכותו יתברך תלוי גם במעשנו אנו.
כאשר אנו מברכים ומודים לה' על מזוננו, מסיר רבי נתן, אנו מאפשרים למלכותו להתגלות עלינו ביתר שאת, אנו מזמינים את קדושת ארצו המבורכת לשרות בנו ולפעול במעשנו. אפילו שאנו נמצאים מחוץ לארץ הקדושה, הברכה, שמגלה את ממשלתו, מאפשרת לנו לקבל מן השפע הקדוש של ארץ ישראל, מחברת אותנו למקום האמיתי שלנו.
ממילא מובן מדוע ביום זה של ט"ו בשבט, שאנו עוסקים בשבח הארץ, נוהגים להרבות בברכות. כל ברכה. הרי, מוסיפה ומגלה את ממשלתו יותר ויותר, ועיקר ממשלתו, כאמור – בארצו ונחלתו.
אכילה וברכה כראוי אינם רק גילוי מלכותו. יש בהן, כידוע בכתבי הקבלה, אפשרות להשלים את נפשנו בחלקים אבודים שלה, שמתגלגלים אל תוך מה שאנו אוכלים ושותים. כל אחד מקבל בדיוק את מה ששייך אליו, ואם יקפיד על כשרות מאכליו ועל ברכה כראוי, יוכל לזכות לתוספת מרובה של חיות קדושה על ידי אכילתו. וכך מבאר רבי נתן עניין זה:
"היו לפניו מיני פירות הרבה מברך על החביב תחילה חוץ מברכת ז' מינים עיין בשולחן ערוך הדינים בזה [תורה רי"א] וכן ברכת העץ קודם לאדמה וכו' עיין שם.
כי כתב רבינו נרו יאיר [בתורה נ"ד] שהשם יתברך מזמין לכל אדם בכל יום ובכל שעה להעלות ניצוצות לפי חלקי נפש, רוח, נשמה שיש לו אז, עיין שם.
והנה בדברים הנאכלים שם מלובשים ביותר נפשות הקדושות וכל אחד מזמין לו השם יתברך לאכול מאכלים השייכים לחלקי נפש, רוח, נשמה שיש לו אז כדי להשלים נפשו.
וזהו שאנו מברכין "בורא נפשות רבות וחסרונם", "וחסרונם" דווקא, כי אלו הנפשות שאוכל עתה הם הניצוצות שחסרו מנפשו ונפלו לשם. וכעת על ידי אכילתו הוא משלים חסרון נפשו ממש.
ולפעמים אין לאדם שום חסרון בנפשו, רק שעל ידי אכילתו הוא מעלה נפשות משם, ועל ידי זה מאיר על נפשו ומחיה את נפשו בהארה יתירה.
וזה בחינת "על כל מה שבראת להחיות בהם נפש כל חי", ופירש הר"ב שם, דהיינו שאפילו בלתי אותן הדברים אפשר להתקיים והם רק להחיות ביותר, להוסיף חיות והארה בנפשו כנ"ל. ועל כן מברך על החביב תחילה, כי כל דבר מושך עצמו לשורשו למקום שחיותו תלוי שם. ועל כן מאחר שחביב ומתאווה לו אותו הדבר, בוודאי יש שם נפשות השייכים לו אז לחלקי נפש, רוח, נשמה שלו, ועל כן מברך עליו תחילה. כי עיקר שלמות הנפשות ועלייתן הוא על ידי הברכה. אבל ז' מינין שנשתבחה בהן ארץ ישראל, ששם שורש כל הנפשות דקדושה, כי ארץ ישראל הוא בחינת אמונה, שהיא שורש הנפשות, ועל כן משם יצא לחם. כי כל השפעות אכילה דקדושה יוצא משם, כמו שכותב רבינו במאמר "ואכלתם אכול ושבוע" (תורה מ"ז). כי כל המאכלים הם בחינת נפשות כנ"ל, ועל כן יש להם מעלה וקדימה לברכה. וזה שקבעו רבותינו ז"ל ברכה מיוחדת לפירות, דהיינו בורא פרי האדמה או בורא פרי העץ ולא כללו אותם בשאר דברים שברכתן שהכל, כי בפירות יש נפשות יקרות מאד, וכמו שהבנתי משיחת רבינו נרו יאיר" (ליקוטי הלכות ברכת הפירות א')
מדוע משתבחת ארץ ישראל דווקא במזונותיה? וכן מצאנו בכמה מקומות שהכתוב משבח ואומר: "ארץ זבת חלב ודבש"?
רבי נתן מסביר באריכות נפלאה כדרכו, שכל מזון שיש בעולם מרמז על כח רוחני שפועל בו. והלכות התורה התייחסות לכשרות כל מזון הן הן הכלים שניתנו לנו כדי לקבל מן העולם את הכוחות החיוביים ולהינצל מן הכוחות השליליים.
חלב ודבש, מבאר רבי נתן (ליקוטי הלכות, הלכות דברים היוצאים מן החי) הם שני דברים מיוחדים שהתורה התירה באכילה, אף על פי שהם יוצאים מתוך דבר האסור באכילה. חלב – מתהווה מן הדם האסור באכילה ואילו דבש יוצא מגוף הדבורה, שאף היא אסורה באכילה. המכנה המשותף בין חלב ודבש הוא שהם נעשים זמינים וקלים לאכילה ללא מעורבותו של האדם. אין צורך לצוד אותם, לשחוט או להכשיר לאכילה או לבשל. מי שדואג ליצירת מזונות מזינים אלו, שגם ילדים יכולים להיות ניזונים מהם, הוא רק אחד – ה' בעצמו. וזהו סוד הפסוק: "מי ייתן טהור מטמא – לא אחד"? כלומר מי הוא זה שיכול להפוך דבר טמא ואסור לאכילה לדבר טהור ומזין, כדרך שהופך הדם לחלב או הדבורה לדבש? לא אחד? כלומר – רק אחד, היחיד והמיוחד, אלוקינו.
לכן, מסביר רבי נתן, מסמלים שני מזונות אלה דווקא את כוחו ושליטתו של יוצר בראשית. הוא עושה הכל, הכל שלו והכל בידו. בפרט מצויינת כאן יכולתו להפוך טמא לטהור, רחוק לקרוב, חסר שלמות לאלוקי. כח זה, כח השליטה האלוקית, כח הפיכת טמא לטהור – מתגלה במיוחד בארץ ישראל, ועל כן משתבחת התורה אודות ארץ ישראל ואומרת: "ארץ זבת חלב ודבש", הווה אומר – ארץ שכדוגמת החלב והדבש נתונה לחלוטין לשליטת הבורא, ארץ מטהרת, מהפכת רע לטוב. כך גם מפרש רבינו את דברי הגנאי שהטילו המרגלים בארץ ישראל: "ארץ אוכלת יושביה" כדברי שבח (תורה קכ"ט) "כי היא ארץ אוכלת יושביה, שהיושב שם נאכל ונתהפך למהותה הקדוש".
ועוד מרחיב שם רבי נתן אודות המנהג לאכול מאכלי חלב דווקא בליל שבועות, ותפוח בדבש דווקא בראש השנה, על פי אותם עקרונות אמורים, ומוסיף ומבאר דרך הנהגת ה' בעולם, וסוד הידיעה והבחירה. מומלץ מאד לעיין שם (יורה דעה הלכות בהמה וחיה טהורה ד' סעיף ל"ו – נ"א).
על הפסוק "היום אם בקולו תשמעו" מובא בליקוטי מוהר"ן (א,רע"ב) שזה כלל גדול בעבודת ה' "שלא ישים לנגד עיניו כי אם אותו היום, הן בעסק פרנסה והצטרכותו צריך שלא יחשוב מיום לחברו כמובא בספרים, וכן בעבודתו יתברך לא ישים לנגד עיניו כי אם אותו היום ואותו השעה. כי כשרוצין ליכנס בעבודת ה', נדמה להאדם כאילו הוא משא כבד, ואי אפשר לו לישא משא כבד כזו. אבל כשיחשוב שאין לו רק אותו היום, לא יהיה לו משא כלל וגם שלא ידחה את עצמו מיום ליום, לאמור מחר אתחיל, מחר אתפלל בכוונה ובכח כראוי וכיוצא בזה בשאר העבודות. כי אין לאדם בעולמו כי אם אותו היום ואותו השעה שעומד בו, כי יום המחרת הוא עולם אחר לגמרי – היום אם בקולו תשמעו, היום דייקא, והבן".
עצה גדולה היא לא לאבד את הימים ואת השנים היקרים מכל הון העוברים כהרף עין. אמנם, הכל חפצים שיהיו ימיהם מלאים בתורה ותפילה; אין לך יהודי שלא היה רוצה שחייו יסתכמו כמלאים בתורה ומצוות ומעשים טובים, אולם אנו שוגים במחשבה שיש לנו עדיין זמן לכל זה, כאילו סיכום זה שייך לימים האחרונים בחיים, כאילו רק אז נוצר המאזן הזה לטוב או לרע ח"ו. ולא כן הדבר, כמובן. כל רגע בחיים קובע, אם מלא הוא או ריק מתורה ומצוות. ה"עכשיו" הוא מה שחשוב לנו, כל "עכשיו" מהווה זמן בפני עצמו וחלק חיים נפרד, שעליו יש לדון עד כמה הוא נוצל לתורה או לתפילה, למצוות או למעשים טובים. וכך, על ידי כל "עכשיו" טוב, על ידי כל רגע המנוצל לטובה, נוצרים ימים ושנים טובות מלאי תוכן. אך לנו, אין לנו אלא את ה"עכשיו", לא את העתיד ולא את העבר. וכשהשי"ת עוזר ומנצלים את העכשיו ומחיים אותו במעשים טובים, כי אז החיים כולם טובים הם.
הלא כה אמר החכם "העבר אין, העתיד עדיין, ההווה כהרף עין" – יותר מן ההווה – אין, וכשכל הווה מנוצל לטובה, הרי הימים מלאים הם. מובא בספרים על הפסוק "מה זה בידך" שאמר הקב"ה למשה, והשיב לו משה "ויאמר מטה" המטה הוא כח הבחירה שנמסר לאדם, הכח "להטות" עצמו כל צד שירצה. ורק זאת "בידך", לבחור באיזה "הווה" שתרצה, לטוב או ח"ו להיפך. יתר החשבונות, העבר והעתיד, הם אך ורק ביד הקב"ה. הזמן היחיד הנמסר בידינו הוא ההווה, ולגביו ניתנה לנו עיקר הבחירה.
אנו חושבים לפעמים: וכי מה, נבטל עוד רגע, עוד שעה… למעשה הרי זה היצר הרע, הבעל דבר, העומד על האדם כגנב העומד על גבי מי שיש לו שק של שטרות כסף קטנים, ובכל עת הוא מצליח להוציא ממנו שטר אחד, עד שלבסוף נמצאים בידו יותר שטרות ממה שנותרו בשק… כך אנו חושבים לפעמים: מה יש, ניתן לו ליצר הרע עוד רגע, עוד שעה, עוד יום… הדבר קל בעינינו, שהרי מדובר בזמן קצר יחסית, אך לסיכום, יש לו ליצר הרע את כל הימים או רובם ח"ו. עיקר גניבותיו של יצר הרע מתרכזים ב"עכשיו". את האדם הוא מעסיק במחשבות על העבר ועל העתיד, ואגב כך הוא חוטף וגונב ימים על ימים, להבל וריק ח"ו. הנה חופזים אנשים ברחובות ואצים לקראת העתיד, להתעשר ולהיות… ולהיות… ומה בינתיים? כל ה'עכשיו'ים גנובים. רבינו ז"ל פגש פעם באברך שהיה אץ לפרנסתו ועסוק עד מאד. משהעיר לו רבינו על כך, החל הלה מתאר את חשיבות עסקיו, נענה לו רבינו ז"ל: רואה אתה את השוק הזה על אנשיו ועסקיו ומסחריו – כל זה יחלוף בתוך כמה עשרות שנים ובמקומם יבואו אחרים לגמרי"… האדם מתהלך בהרגשה שיחיה לעולם ואילו חז"ל אומרים "בני אדם דומים לעשבי השדה, הללו נוצצים והללו נובלים" ואל נא יחשוב האדם שיבלע את כל העולם. מעט הרכוש שכן יש לו לאדם, רכוש נצחי ועומד לעד, הוא "העכשיו". וכשאדם הופך את העכשיו לנצחי, הריהו דבק בחי החיים הנצחי. אותם ימים קצרים של האדם, יכולים להיהפך לימים ארוכים ונצחיים על ידי ניצול כל רגע.
האר"י הקדוש כותב שכמו שהקב"ה הוא אין סופי, כן התורה שנתן לנו היא אין סופית. ולכאורה קשה, איך נתן השי"ת לבני אדם, שהם מוגבלים במעשיהם ובמחשבתם, תורה שהיא בלי גבולות ובלי סוף? אלא שלא כך הדבר. שהאדם מסוגל גם הוא להיהפך לאין סופי. סיפר לי רבי אברהם שטרנהרץ זצ"ל שאנ"ש היו משוחחים תמיד על רבי נתן הרבה יותר מאשר על רבינו ז"ל, מכיוון שבו, ברבי נתן, יש לנו השגה כלשהי, ואילו ברבינו ז"ל אין לנו השגה כלל. רק דרך התבוננותינו ברבי נתן יש לנו להשיג מרחוק את רבינו הק', כי רבינו ז"ל בעצמו היה אין סופי בהשגותיו ובמעשיו. וכן מצינו בכל הצדיקים שהיו למעלה מגדר אנושי. רואים אנו צדיקים שידיעותיהם המקיפות מבהילות כל השגה אנושית. יש למשל מהרמ"ק שלשה עשר אלף עמודים שכתב על תורת הנסתר (!) בכתב ידו הק'. החיד"א שראה אותם כותב שאינו יכול להשיג מתי כתב הרמ"ק את כל זה! הרי עסוק היה הרבה מאד גם בתורת הנגלה, עד שהיה יחיד בדורו שהסמיכו מרן הבית יוסף לדון דיני קנסות (כל זאת בהיותו כבן שמונה עשרה). גם הרמ"ע כותב שתמה הוא עד מאד איך זכה הרמ"ק לכל כך דברים, לעסוק הרבה בתעניות וסיגופים לערוך תיקון חצות, התבודדות בשדות, ועוד ישב בבית דינו ודן דיני תורה בכל המקצועות. עם כל זאת הרי היה המקובל הגדול ביותר בדורו, כשכל חייו הסתכמו רק בארבעים ושמונה שנים – איך הוא זכה לכל זה?! איך זכה ה"פרי מגדים" לכתוב כל כך? ורבי עקיבא איגר? הרי זה אין סוף! אכן, לאין סוף של יכולת והשגה זכו הללו, כי על כן נתן לנו הקב"ה תורה שהיא אין סוף. ואם יחפוץ האדם יזכה אליה.
מעתה נבין את דברי רבי אליעזר הגדול שאמר "אילו כל הימים דיו וכל אגמים קולמוסים" וכו', לא יספיקו לבאר את כל תורתו שידע והשיג. וכן מה שמובא על דוד המלך ע"ה שישב ברמה עם שמואל הנביא משך יום אחד ולמד ממנו מה שלא למד תלמיד ותיק במאה שנים. נמצא שהתורה היא אין סופית, וכשאדם עושה כמידת יכולתו, עושה עמו גם הקב"ה כמידת יכולתו, ומעלהו למדריגות של אין סוף. וכך אנו יכולים לשער, מה גדלו השגות רבינו ז"ל, שאמנם לא היו אנושיות כלל, כי כשהקב"ה משרה שכינתו על הצדיק, על ידי שהכשיר עצמו לכך וטיהר את רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, הרי גדולתו היא עד אין קץ ואין תכלית.
כלל גדול הוא: על האדם לעשות ככל שביכלתו, ואז יסייעוהו מן השמים וישיג מדרגות אין קץ. רבינו ז"ל מגלה ענין של "עכשיו", ובכך אנו יכולים לעשות הרבה. הוכחה לכך היא התנהגותו של מוהרנ"ת, שניצל כל רגע ויום, ואף ימי נסיעותיו נוצלו על ידו בהתמדה עד תום. עד שכאשר שמע מצדיק אחד שאמר שעל הכל יכול יהיה לתת דין וחשבון, חוץ מעל יום הנסיעה, אמר מוהרנ"ת שגם על יום הנסיעה יכול הוא ליתן דין וחשבון לפני הקב"ה. כי לפי הדרכותיו של רביז"ל ולפי דרך ה'עכשיו', הרי כל רגע פנוי יכול להיות מנוצל היטב היטב. ואמנם כותב הרב מטשעהרין ז"ל בהקדמתו הנפלאה למכתבי מוהרנ"ת על סדר יומו המופלא של ר' נתן "שכל מי ששמע קצת מסדר לימודו היה משער בלבו כי בלתי אפשר דבר זה, אם לא שתאמר שיומם ולילה אינו עוסק [כי אם] רק בסדר לימודו… גם היה עוסק הרבה בכל יום לפרש שיחתו לפני השי"ת… עד שכל מי ששמע סדר עבודת התפילה שלו. היה משער בלבו כי אי אפשר דבר זה, אם לא שמבלה כל ימיו ולילותיו על תפילה ותחנונים כנ"ל… וכל מי ששמע וידע קצת מענין סדר כתביו הנ"ל, היה משער בלבו, כי בלתי אפשר דבר זה, אם לא שמבלה בל ימיו על כתיבת עניינים הנ"ל…" וכך הוא מונה והולך סדרי יום עמוסים לעייפה שהיו לו למוהרנ"ת, שהם בבחינת למעלה מגדר אנושי, וכל כך, עד שאחר הסתלקותו לא היו יכולים אנ"ש להבין, כיצד הספיק כל כך. כי בכל שטח פעל ועשה פי כמה וכמה מהמושג בשכל אנושי רגיל. אכן, כשהקב"ה עוזר, והאדם עושה כמידת יכלתו, הוא יכול להשיג הרבה יותר מהיכולת האנושית הרגילה. רואים אנו היום את מכלול פעולותיהם של הצדיקים הקדמונים ואנו משתוממים! והרי זו לנו הוכחה ברורה, כשחור על גבי לבן, שכוחותיהם היו למעלה מגדר אנושי. ולא היה זה סתם נס. הם השיגו את כל זה בגלל שניצלו כל הווה, כל עכשיו, כל רגע, כל שעה, כל יום!
מאידך, יש בדברי רבינו הק' גם חלק נסתר, שכמו שיש בכל סיפורי התורה נגלה ונסתר, כן גם בדברי העצה וההדרכה הפשוטים לכאורה שאמר רבינו ז"ל, יש בהם כוונות נסתרות ונעלמות מדעתנו העניה. מובא בערבי נחל בשם האר"י ז"ל, שנשמתו של אדם מתחלקת לניצוצות שונים, כל ניצוץ מחיה אותו יום אחד, וככל שרבים ניצוצות נשמתו, כל כך ימים יחיה. נמצא שבכל יום ניתן לו לאדם ניצוץ חדש. וכל מעשה טוב שביום זה מתקן תיקונים בניצוץ זה. ולכן, בשבת או בעשי"ת, כדאי להחמיר יותר בהלכה כמו בפת פלטר וכיוצא בזה, כי ניצוצי הנשמה הפועלים אצל האדם בימים קדושים אלה מהווים ניצוצות וחלקי נשמה חיוניים ביותר שכל פגם בהם עלול להמיט אסון ח"ו על הנשמה כולה. כלומר כמו שיש באדם רמ"ח אברים ושס"ה גידים, כן יש בנשמתו רמ"ח ושס"ה, מהם איברים או גידים פחות חיוניים, כמו למשל הניצוצות שבימי חול רגילים, שבהם אין פת פלטר, למשל, מזיקה, ומהם אברים שהנשמה תלוייה בהם ממש, כלב ומוח שכאלה הם חלקי הנשמה, הניצוצות הפועלים בימים קדושים. לכן מובן, למה בכו כל כך הצדיקים בעת אמירת 'קריאת שמע שעל המטה', כי אז הולך לו הניצוץ של היום ובמקומו מובא אחר. וזהו גם פירוש הפסוק "ויהיו חיי שרה שבע ועשרים ומאה שנה" כמובא בכתבי האר"י ז"ל שמאה היא ספירת הכתר, ועשרים הוא חב"ד (חכמה בינה דעת), ושבע הוא ז' ספירות התחתונות – היינו קומה שלימה של שנים היה לה. וכן לאברהם שהכתוב מעיד עליו "בא בימים" שכל ניצוץ וכל חלק נשמה של כל יום ויום תוקנו אצלו כראוי.
מכל זה יוצא, כי מה שאמר רבינו ז"ל (לעיל) שכל יום הוא ענין אחר לגמרי, הוא אמנם ענין אחר בהחלט. כי בכל יום פועל ניצוץ וחלק נשמה אחר באדם, ואם מתקנים אותו אינו מתתקן הניצוץ שלמחרתו וכן הלאה. אלא שכל יום והתיקון הנפרד שלו. וכאמור, הבעל דבר חטף כאן יום ושם יום, ובעיני האדם קל הדבר עד שהוא גונב ח"ו כל ימיו. אולם, כשעושים כל מאמץ לנצל את ההווה, עוזר השי"ת להשיג עוד ועוד.
"כי אין לאדם בעולמו, כי אם אותו היום ואותו השעה שעומד בו, כי יום המחרת הוא עולם אחר לגמרי. היום אם בקולו תשמעו – היום דייקא והבן" (שם בליקו"מ). זכורני שוב את רבי אברהם שטרנהרץ זצ"ל, כל יום אחרי תפילת הותיקין היה הולך לטעום קמעא בביתו ומיד חוזר לביהמ"ד – למרות זקנתו – לשיעוריו הקבועים, כמה דפים גמרא, כמה סימנים שו"ע וכו' וכו', הוא היה נכנס לביהמ"ד במקלו ואומר: "א נייער טאג, א נייער טאג" (יום חדש, יום חדש). אמנם כל יום חדש הוא, ואל לנו להתבלבל מיום לחברו. כל יום, כל רגע, הוא דבר נפרד. ואם אנו ננצלם כראוי, הקב"ה ישרה שכינתו עלינו להכתב ולהיחתם בספר החיים, חיים נצחיים, חיים של הקב"ה כביכול, חיים טובים, אכי"ר.
"הדרך הישרה היא מידה בינונית שבכל דעה ודעה, מכל דעות שיש לאדם; והיא הדעה שהיא רחוקה משני הקצוות ריחוק שווה, ואינה קרובה לא לזו ולא לזו"
(רמב"ם, הלכות דעות א)
אם אפשר לדבר בהכללה, ניתן לומר שהיחס שלנו לשמחה מתחלק לשני שלבים בהתפתחות התודעה. בשלב הראשון מופיעה השמחה בחיים בצורה חדה ומלאה, כשאז מתעורר הרצון להמשיך ולהתמיד בשמחה כל הזמן. השלב השני הוא השלב בו מתחילים לגלות שחלקי התמונה אותה רצינו לאחות הולכים ומתרחקים זה מזה, ולפעמים ישנם גם שברים וקרעים שלא ניתנים לאיחוי. זהו הגילוי של העצב – ההתוודעות לכך שבחיים ישנם גם הרבה חסרונות, והדרך להשלמת החיים ומימוש השמחה מתרחקת עוד ועוד.
בפרשת שמיני אנו מוצאים את התופעה של ערבוב השמחה והעצב. לאחר שמלאכת בניין המשכן נגמרת, מגיע השלב הסופי שכולם ייחלו לו: התחלת העבודה והשראת השכינה בקרב המשכן ובני ישראל. בתוך השמחה העצומה וההתרוממות הרוחנית ניגשים שני בני אהרן ומקריבים אש זרה, ומתים בו במקום. השמחה לא הייתה מושלמת אפילו לא ליום אחד. "אין השמחה ממתנת לאדם; לא כל מי ששמח היום שמח למחר, ולא כל מי שמיצר היום מיצר למחר" (תנחומא שמיני, ב).
איך מיישבים בין הסתירה של השמחה עם העצב? יש מי שקולט בחוזקה את המשמעות של העצב הגדול עד שהוא מתייאש מלשמוח באמת, ושוכח שפעם הוא ידע שיש גם שמחה. כנראה זאת הייתה טעות, הוא אומר לעצמו, היה זה מבט נעורים תמים מדי. אבל אדם זה בהשפעת מאורעות שכח איך הוא הרגיש שהשמחה הייתה מהדברים הוודאיים שהוא חש בחייו. לא יכול להיות שהיא הייתה סתם דמיון ולא מעבר לכך.
רבים נוטים לנסות ליישב בין השמחה והעצב בדרך של פשרה. מכיוון שהחיים מורכבים משמחה ועצב, אז גם נשמח וגם נֵעצב. בדרך כזאת לכאורה מתייחסים לשני הפנים שמשתקפים בחיים, אבל בפועל זאת דרך לא אמיתית. העצב לא מקבל ביטוי מלא בגלל השמחה, וגם השמחה אף פעם לא מלאה כשהעצב תמיד בצידה ומזכיר לה שיש גבול לשמחה. את השמחה המרירה הזאת מתאר שלמה המלך (קהלת ב, ב): "לשחוק אמרתי מהולל ולשמחה מה זו עושה"; "לשחוק אמרתי מהולל – מעורבת בבכי ואנחה, ולשמחה מה זו טובה עושה, הרי סופה תוגה" (רש"י שם). מסתבר שהדרך של הפשרה היא לא רק עם פגמים וחסרונות, לאור דברי הפסוק היא חסרת תועלת לחלוטין: 'ולשמחה מה זו טובה עושה', כדברי רש"י. מכיוון שהשמחה נשארת תמיד בתוך הגבול המעציב, היא רק מעוררת ומזכירה לאדם את הגבוליות של החיים שגם השמחה צריכה לכפוף את עצמה כדי להיכנס אליהם. זאת לא שמחה, והיא לא יכולה לחולל משהו טוב באמת חוץ מתחושה רגעית נוחה ומרה בו זמנית.
לפי דברי הרמב"ם המוזכרים למעלה, הדרך הבינונית היא הדרך הישרה בה צריך האדם ללכת. בינוניות היא לא דרך של פשרנות, אלא כפי שהוא מאריך בכך בהקדמתו למשנה, הדרך האמצעית כוללת את שני הצדדים הקיצוניים. היא בינונית, מלשון בין ובין. בהתאם לדרך זו כותב שם הרמב"ם: "ולא יהא מהולל ושוחק, ולא עצב ואונן, אלא שמח כל ימיו בנחת, בסבר פנים יפות". למרבה ההפתעה, דרך האמצע היא דווקא השמחה. להיות עצוב זה להיות קיצוני, להיות שמח זה להיות מאוזן. כמעט הפוך לגמרי מצורת החשיבה שלנו.
מסתבר שיש שמחה ויש שמחה. יש שמחה הקרובה יותר לשחוק, והיא מבטאת את הרצון להיות שלם עכשיו. אבל יש שמחה שהיא שמחת התיקון, שיכולה לכלול בתוכה את כל העצב ועדיין לשמוח. השחוק מציג את הרצון להיות שלם, העצב מציג את החסרונות הרבים מהשלמות, והשמחה כדרך אמצעית כוללת את שני הדרכים – השחוק עוד יגיע, אבל דרך מילוי החסרונות ותיקונם. הידיעה שדרך העצב תגיע השמחה מובילה לשלב יותר גבוה בו לא מתעלמים מהעצב ודוחים אותו, אלא שמחים איתו ומכוחו ממש: "וזה עיקר שלמות השמחה, כשמתגברין על המרה שחורה והעצבות וחוטפין אותם לתוך השמחה בעל כרחם, דהיינושמהפכין אותם לשמחה" (ליקוטי עצות, שמחה). איך הופכים עצבות לשמחה? "כי דייקא על ידי מה שהבעל-דבר מכניס בלבו יגון ואנחה ומרה שחורה, על ידי זה דייקא יהיה שמח מאוד, כי יאמר בלבו אף על פי שאני רחוק כל כך מהשם יתברך, אף על פי כן אני מזרע ישראל, ולא עשני גוי, ואני זוכה בכל יום לקיים כמה מצוות ציצית ותפילין וכמה ברכות ודיבורים קדושים בתפילה ובתורה שאני זוכה לומר בכל יום ויום, ואדרבא זהו עיקר שמחתי שמרוחק כמוני יזכה גם כן להניח תפילין בכל יום שהם כתרי דמלכא… ורק זהו עיקר מצוות השמחהלהיות שמח כל כך עד שיהפוך היגון ואנחה לשמחה" (רבי נתן מברסלב, ליקוטי הלכות פו"ר ג).
"עיקר מצוות השמחה", "שלמות השמחה", היא רק כשכוללים רק את הצער. החסרונות שקיימים בצד השמחה מגבילים אותה כשזאת רוצה להתבטא כפי שהיא עכשיו. אבל כשהשמחה היא שמחה של תיקון, החסרונות רק מגבירים את השמחה שקיימת למרות החסרונות, ובכך היא מלמדת שאם קיים כל כך הרבה עצב לצד כל כך הרבה שמחה, כנראה שהעצב והשמחה באמת קשורים בקשר הדוק אחד לשני – העצב מביא לדרישת חיים גדולה יותר, והשמחה תממש אותם בפועל. כל רצון לשמחה אחרת רק יביא להתנפצות שחוזרת על עצמה שוב ושוב בין צמיחה לעצירה, בין שמחה לעצב. אי היכולת להכיל את שניהם בו זמנית תביא לייאוש, או לצמצום של שני הכוחות כשבסופו של דבר לא יצא מהם שום דבר אמיתי. שמחה של תיקון מחברת את שניהם, ויודעת שהעצב שקיים בעולם בא לומר לנו שעוד לא הגיעה העת לשחוק; כעת העת לשמוח ולהוציא מתוך הכאב חיים חדשים.
"מי שהוא רחמן מטבעו ונותן צדקה מחמת רחמנות שבטבעו – אין זה עבודה, כי יש גם כמה חיות שהם רחמנים בטבעם. רק עיקר העבודה – לשבר האכזריות ולהופכו לרחמנות… "התועלת של הצדקה גדול מאד… שעל ידי הצדקה שופע החסד… כל דבר מעבודת ה'… צריכין לפתוח שם פתח, וסגולת כח הצדקה להרחיב ולפתוח הפתח יותר ויותר".
(ליקוטי מוהר"ן ח"ב, ד)
"עבודת הצדקה"… שמעתם פעם על מושג כזה? לא, אין הכוונה לעבודתם הקשה של השדרי"ם למיניהם שמכתתים רגליהם בכל קצווי תבל עבור מוסדות תורה וחסד. מדובר כאן על עבודה מיוחדת שיש בעצם נתינת הצדקה.
תשאלו, איזו עבודה? אפשר לתת, נותנים, וזהו. היום לתת צדקה זה הדבר הקל ביותר, יש 5-6 אפשרויות להעברת תרומה, אפילו מגיעים אליך הביתה במיוחד – רק תתן. מה העבודה כאן?
נכון, לתת צדקה זו לא בהכרח "עבודה", אפילו גויים נותנים לפעמים צדקה, אפילו אצל בעלי חיים אנחנו מוצאים ביטוים של עזרה הדדית וסיוע לחלשים שביניהם. אכן, כשנותנים צדקה כשמרגישים רחמים ורצון לתת, זו אמנם מצווה, אבל איננה "עבודה".
ברם, הרבה פעמים לא כל כך מתחשק לתת; 'כבר נתתי מספיק לאחרונה, למה הם לא פונים אל העשירים? זו לא חכמה לבקש כל הזמן מאנשים כמוני. מה, אני חייב לדאוג לכל המסכנים בעולם? במיוחד שבדיוק לאחרונה העסקים כבר לא כמו שהיו. נראה, אולי פעם אחרת'…
במקרים כאלה, כשרגש הרחמנות הטבעי כבר לא פועל, זו אומנם עבודה גדולה – עבודת המידות, להתגבר על הטבע – ובכל זאת, למרות הכל… לתת.
לא מדובר בהכרח על סכומים גדולים, אבל לתת בגלל שהקב"ה ציווה, זוהי עבודת הצדקה!
* * *
שני כוחות בהנהגת הבורא בעולם: מידת הרחמים ומידת הדין. כל השפע והטוב והחסד מגיע ממידת הרחמים, וכל הקשיים, הצרות והאכזרית – ממידת הדין.
רגש הרחמנות שבלב והרצון לעזור למסכן – מגיע מהרחמים, והתחושה של ההתעלמות והאדישות מגיעה ממידת הדין. לכן, כשאני מתגבר כנגד האכזריות הזו, מרחם ועוזר – אני משליט את מידת הרחמים לא רק בלבי אלא בכל הבריאה כולה. שכן כל ההנהגה האלוקית בבריאה מושפעת ממעשי האדם, כדברי חז"ל: "כל המרחם על הבריות – מרחמים עליו מן השמים" (שבת קנא ע"ב).
עניין זה מרומז בפסוק "פתוח תפתח את ידך" – אם אתה מתגבר ופותח את ידך הקמוצה לתת לאביון גם כנגד הטבע – אתה פותח פתח של שפע ורחמים בעולם כולו, ובפרט כלפיך-אתה שעוררת את הרחמים הללו.
הפתח הזה שהצדקה פותחת, אינו רק פתח של רחמים בגשמיות, אלא גם ובעיקר פתח של רחמים ברוחניות.
אמת, כל מצווה ועבודת ה' שאנחנו עושים אמורה לפתוח פתח בינינו לבורא עולם – "פיתחו לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם" – אבל אם הוא יתברך יסתכל על המצוות שלנו במידת הדין, כי אז אוי ואבוי – האם הן נעשו בכוונה הראויה, בשמחה, בדחילו ורחימו, כראוי לעמוד ולשרת לפני מלך מלכי המלכים?!
אבל למצוות הצדקה סגולה מיוחדת, יותר מכל המצוות, היא פשוט סותמת את פיהם של המקטרגים; בצדקה יש כוח להגביר את מידת הרחמים – ואזי כל מצווה שאנו מתקבלת באהבה ובחיבה.
זו הסיבה שבשולחן ערוך מובא כי לפני התפילה יש לתת צדקה, ובספרים הקדושים אף מבואר שגם לפני כל מצווה יש לתת צדקה. שכאמור, הצדקה פותחת את כל הפתחים, לתפילות, למצוות, שיעלו למעלה בלי הפרעה.
מיום שקולל אדם הראשון בקללת 'בזיעת אפך תאכל לחם', הפכה טרדת הפרנסה – או כפי שהיא קרויה בספרים הק', "ל"ט מלאכות" – לקללה האופפת את כל סדר יומו של אדם. את צווי השי"ת להביא טרף לביתו יכול היה אדם לצאת ידי חובה, אולם כבר נהגו בני העולם להיות רצים כל ימיהם אחר פרנסתם ביגיעות וטרחות גדולות מאד, ואף מקיימים בגופם את מאמר הכתוב "משכימי קום אוכלי לחם העצבים", ולמרבית הפלא מהם שאף שמחים בזה, שהלא חזקה על עבודה שכזו שממלאת את כל סדר יומו של אדם, ומעמיסה עד להפליא על שעותיו האמורות להיות פנויות, וכך ניצול הוא מעול אשר נראה בעיניו כקשה יותר, "עול" "לימוד התורה". התורה הק' המשמשת כסם חיים לכל הוגיה, נדחקת לשעות הפנאי במודע או בתת מודע, בבחינת תינוק הבורח מבית המדרש, ואף מוכן להתעסק בכל דבר, העיקר לא ללמוד.
הסיבה לכך היא כי הוא אינו מכין רצון לכך, הוא אינו חושב על התכלית האחרונה, על יום הדין הגדול והנורא, ועל מה שיעשה ביום פקודה. בני האדם אינם מיישבים דעתם מה תכלית כל הבלי העולם הזה, ו'על מה אתינא להאי עלמא' [=למה באנו לעולם הזה]. והנה עיקר המטרה בעולם הזה היא לעשות נחת רוח לבורא יתברך על ידי עשיית רצונו בחפץ לב, ומאחר שברור שרצונו יתברך שנעסוק בתורתו הרבה, כמו שכתוב 'והגית בה יומם ולילה', ואמרו 'תלמוד תורה כנגד כולם' ואמרו 'לא עם הארץ חסיד', וידוע שהגר"א בפירוש המשניות (פאה א א) כותב שכל מילה של תורה, עליה נאמר "ות"ת כנגד כולם", ואין נחת גדול לפניו יתברך כאותה שעה שיהודי עוסק בלימוד רצונו יתברך, על כן, פשוט שכל אוהב ה', וכל עובד ה', וכל מאמין בה' ובתורתו הקדושה ישים מגמתו בעיסוק ולימוד התורה, ולא יתעסק – עד כמה שידו מגעת – בשום דבר נוסף.
ובדורות הקדמונים היו צדיקים שהיו כל כך דבקים בה' בעסקם בלימוד תורתו הק', עד שהיו פטורים מלהתפלל ולהתדבק בו ע"י התפילה, כי היו דבקים בו ע"י התורה וכנ"ל, והיתה תורתם אומנותם, והמקבל עול תורה מעבירים הימנו עול מלכות ועול דרך ארץ; ואפי' אלו שלא זכו לכך, הרי שהיתה מלאכתם ארעי ותורתם קבע והצליחו ועשו פרי. ומאז שהפכו היוצרות ועשו טפל עיקר ועיקר טפל, נתרבו עמי הארץ, ונתרבו המשובשים האומרים לרע טוב ולטוב רע, והלכו מדחי אל דחי. על כן שומה עלינו להתיישב בדעתינו היטב היטב מה התכלית מכל עסק שבו אנו עוסקים בעוה"ז, כי הזמן חולף ואין זמן כלל, ואם לא ילמד עכשיו אימתי ילמד? והרי עתיד האדם ליתן דין וחשבון אפילו על פרטי מעשה מרכבה שהי' יכול להשיג ולא השיג. ומה עם כל חלקי התורה? ומי שלא עושה סדר בחיים או מתייעץ איך לעשות סדר, מה יהיה באחריתו?!
ואמנם אמת שאחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון ליבו לשמים, ואם כן גם הממעיט בלימוד בתורה מקבל אותו שכר כהמרבה, אבל כך הוא רק כשיודע תעלומות מעיד עליו שאכן היה אנוס גמור ולא היה יכול ללמוד יותר ממה שלמד, על אף רצונו החזק, אבל כשלא למד מכיון שלא רצה באמת – ולפחות רצה לרצות באמת – מה יענה ביום הדין?!
ועל כן צריכים אנו לפחות מרגע זה להתעורר ולהתחזק ולעשות סדרים קבועים בלימוד התורה, אפילו סדרים מועטים, כמה שאנחנו יכולים, כגון כמה פסוקים של פרשת השבוע כל יום ולהשלים בסוף השבוע, וכן כמה פסוקים מנ"ך כל יום, ושתי משניות כל יום, ודף גמרא כל יום, וכמה סעיפים משנה ברורה כל יום, וכן ב' סעיפים של יורה דעה כל יום ובסיום יו"ד ימשיך בשאר ד' חלקי שו"ע, וכן עמוד יומי ליקוטי מוהר"ן, ודף יומי לקוטי תפילות וכו' וכו', ואם אתה עושה כן – כל אחד כפי יכולתו – אשריך וטוב לך, אשריך בעולם הזה וטוב לך בעולם הבא. ולכל הפחות, יש להתחיל עם אחד מהלימודים הנ"ל ולעשותו קבוע יום יום, ואחר כך, כשיזכה לכך, ימשיך וילך מחיל אל חיל ויוסיף עוד לימוד ועוד לימוד, וכל זה מלבד שיעור בעיון ההכרחי לשימור המוחין בתיקונם.
והנה אמרו חז"ל 'חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה', ואמנם גם לגבי מצות תלמוד תורה נאמר מאמר הנ"ל, אבל כבר אמר רבינו ז"ל שיהודי כשר לא צריך להתנחם עם האונס, ועם כך ש"כאילו עשאה", אלא צריך לבעור ולרצות לעשותה בפועל, ובשעת האונס צריך להצטער על כך, ולא לשמוח עם הפטור.
אין לנו אלא להתחזק ולהתעורר לעשות התחלה חדשה כאילו לא למדנו תורה מימינו, ולעשות הכל מצידנו להתעלות בתורה ולעשות המתבקש להצליח במשימתנו, כי הם חיינו ואורך ימינו ובהם נהגה יומם ולילה.
כמעט כל אחד חשב כבר פעם או פעמים על השאלות שישאלו אותו שם למעלה, אחרי שישכיבו אותו עם הרגלים אל הדלת, יבכו אותו בכי תמרורים, ויקברו אותו במעלה ההר. הוא יופיע לפני שולחנם של בי"ד של מעלה, ואז ישאלוהו שאלות נוקבות: קבעת? נשאת ונתת? עסקת? הבנת? צפית?
אנחנו אפילו לפעמים מנסים כבר להכין את התשובות. חתירה של עומק, קביעות עתים, התנהגות הלכתית נכונה בעניני ממון, קיום הבית היהודי כהלכתו, ציפייה לגאולה ואנחה עמוקה על אורך הגלות, התנהגות של פשיטות, זכות טהורה של תמימות.
המלכת את חברך?
שואלין לו לאדם לאחר מותו: המלכת את חבירך עליך? (ראשית חכמה שער היראה פי״ב בשם המדרש), שאלה עלומה זו מתוספת לרשימת השאלות, מכתיבה חשיבה מחודשת על מהות ה'חברות', על אופי של 'חבורה', על יסודו של 'חבר'.
קל להשפיע, להיטיב, לסייע, לעזור ולתמוך, להדריך ולכוון, לתת ולהגן. כי מטבע האדם הטוב לגמול עם הנגמלים, לשמח את הנדכאים, ולרפא את הנשברים. כדי להבין על מה מדובר תתבוננו פעם בחיוכיהם של מחלקי ה'קמחא דפסחא' בערב פסח. אין זה חיוך של זלזול או של גאוה; זו הנאה אמיתית של סיפוק. "הנה אני עוזר, מקים מעפר, גומל דלים וסומך נופלים".
במסגרת 'חבורה' של מבקשים, המסובים על קנקן תה ומגשי עוגות, הדיבורים נשפכים וזורמים, לב אל לב נושק, זרם של רוחניות חולף בין המשתתפים, ניגון סוחף ניגון, חיזוקים נערמים, אה… טעם גן עדן…
אז למה נשארתי אותו דבר? למה איני מרגיש את 'דיבוק החברים' מרומם את מעשי? למה אני עדיין כשושנה בין החוחים או כחוח בין השושנים?
ציטוט מוכר כל כך… רק שלפעמים אנחנו מקיימים את הכתוב בצורה מהודרת עם שינוי קל – 'ונותנין דין אל דין', ואיידי דטריד למיפלט לא בלע [-היות שהוא טרוד לפלוט, אינו בולע]…
'חברים מקשיבים' אינם פחותים במעלתם מ'חברים מדברים', כח ה׳חבורה׳, כח החיבור, נובע מכח ההכנעה: בוא נא אהובי ורעי, נתבשם יחד, נתברך יחד באור ד', נשתה יחד בכלי אחד ממימיו של רביז״ל. רצוני לשמוע את קולך, להשתלם באורך, להשלים את נפשי מנקודתך; אני רוצה לקבל, להתקדם, להעפיל למרומי ההשגה. אין קבלה משתלשלת אלא מן הגדול אל הקטן, איני אלא קטן שבקטנים שכולם גדולים ממני וממידתי, איני אלא זנב לאריות לקבל מהם גבורה ותפארת, כח וחיל לעבודה תמימה.
איך הגעת הלום?
דור של חורבן, הרס וכליון, הבית השני שוקע בלשונות של אש, על מה, על מיעוט 'חבורות' על מיעוט 'דיבוק חברים', רבבות אלפי ישראל סובבים אחד את השני מתוך בדידות איומה, ניצבים אגודות אגודות אך דומין אחד לרעהו כגלמודים נעזבים, אני במקומי ובכבודי וחבירי במקומו ובקלונו, שנאה פושטת במחנה, וירמיהו מקונן ומיילל: איכה ישבה? איך הגעת הלום? בדד! בדד ישבת בחצרייך ובארמונייך ובדד יושבת באפר בית מקדשייך!
בשורת הגאולה!
"המלכתי את חבירי!" – זוהי בשורת הגאולה. דיבוק אמיתי, חיבור נצחי, נמדד במידת ההמלכה ההדדית. האור יאיר בי כמידת התקטנותי מול פני ידידי היושב לצדי. גם כאשר אני משמיע את דברי, מחשבתי נתונה להשפיע מתוך אהבת אמת לקבל את אורי וישעי הנעלם, לחבר יחד את חלקי נפשינו באהבת עולם.
ורוח הקודש מרננת ומזמרת: קול נשאו יחדיו ירננו כי עין בעין יראו בשוב ד' ציון.
זמן אמירת התורה: תורה זו נאמרה בברסלב כנראה אחר פורים שנת תקע (י"ח אדר ב' קראו פרשת פרה)
ולפני כן בכ"ז אדר א' גילה בפירוש העשרה מזמורים של תקון הכללי
ובכ"ה אדר ב' סיפר את המעשה מז' בעטלערס.
(שיחות הר"ן קמט) ועיין שיש"ק ח"א קס שנאמרו סמוך לאמירת תורה זו.
פתיחה
תורה זו נאמרה בשנת תקע בחודש אדר זמן קצר לפני שעבר רבנו מברסלב לאומן, ומהלשון שפתח בה, אחר פורים קורין פרשת פרה, כנראה (עפ"י לוח שנה) שנאמר בי"ח אדר ב' שחל בשבת שקראו בה פרשת פרה, ובליל שבת שאח"כ שחל כה אדר (ימי מוהרנ"ת ח"א אות מב) שקראו בו פרשת החודש (לוח שנה) התחיל לספר את המעשה מז' בטלרס, ואמר מה אתם יודעים איך לשמח מתוך מרה שחורה? (חי"מ סימן סג) וְעָנָה וְאָמַר: אֲנִי אֲסַפֵּר לָכֶם אֵיךְ פַּעַם אַחַת הָיוּ שְׂמֵחִים וְהִתְחִיל לְסַפֵּר הַמַּעֲשֶׂה וְסִפֵּר כָּל הַתְחָלַת הַמַּעֲשֶׂה עַד סוֹף הַמַּעֲשֶׂה שֶׁל יוֹם רִאשׁוֹן שֶׁל הַבֶּעטְלֶיר שֶׁהָיָה עִוֵּר. ובכט אדר סיפר את היום השני (החרש) ובג' ניסן ליל שבת סיפר את יום ג' (כבד פה) ויום ד' (צוארו עקום) ובד' ניסן סיפר את היום החמישי (בעל חטוטרת) ו' ניסן סיפר את היום השישי (בלא ידים) ואת היום השביעי (בלא רגלים) לא סיפר (כמבואר בשיחות הר"ן סימן קמט) ובאותו הזמן גילה רבנו בפירוש את העשרה מזמורים של התיקון הכללי לרבי אהרן ורבי נפתלי והאריך בגודל מעלתם וזה היה בין כז אדר א' לכ"ה אדר ב' (שיחות הר"ן סימן קמא) ובמכתב של רבי נחמן מטולטשין כתב שהיה תיכף אחרי אמירת תורה עד תנינא ולפ"ז גילה אותם בין י"ח אדר ב' לכ"ה אדר ב' שבוע של פרשת שמיני, כשמוהרנ"ת היה בביתו בנעמירוב.
לשון רבנו בסוף התורה בתחילה היו כל ההתחלות מפסח ועכשיו ולא סיים ובלק"ה כתב מוהרנ"ת הבנתי שעכשיו כל ההתחלות מפורים. אבל בנתיב צדיק כתב ששמע ממוהרנ"ת ש"ועכשיו" כל ההתחלות מרבינו. ובמכתב מרבי נחמן מטולטשין לאנ"ש מספר שהבין מהתנועות ידים והרמיזות של מוהרנ"ת כיצד אמר רבינו את ה"ועכשיו" באידיש "און היינט" ובהמשכה קדושה אמר "און היינט" כמה רגעים ושתק שתיקה גדולה, שהתכווין לכלול בזה הרבה יותר מהפשט הפשוט של פורים והבין שגם כל הנאמר באותו זמן כלול ב"ועכשיו" וזה לשונו שם במכתב מה שהבין: אוּן הַיינְט צְרִיכִין לְגַלּוֹת הַמִּזְמוֹרִים בִּפְרָטִיּוּת וּלְהַבְטִיחַ הַבְטָחָה/[א]\ הַנַ"ל "אוּן הַיינְט" צְרִיכִין לְסַפֵּר הַמַּעֲשֶה הַנַּ"ל וּלְסַיֵּים אוּן אִיךְ הֵייל זִיא, אוּן הַיינְט צְרִיכִין לִנְסוֹעַ לְאוּמַאן וְלִנְטוֹעַ מָקוֹם קְדֻשָּׁתוֹ לְדוֹרוֹת עוֹלָם בְּאוּמַאן.
ובאמת/[ב]\ און היינט עם האותיות הוא גמט' נחמן עם הכולל – 149.
רבנו מתחיל אחר פורים קורין פרשת פרה שהיא להזהיר ולהזכיר שצריך להתטהר מטומאת מת לפני אכילת הפסח, שעל כן גזרו גם על שעת עשייתו, שכיון שהוא קדשים קלים אסור לאכלם בטומאה, ושמא ישכח לטבול. ומגלה רבנו שגם הפרה אדומה שעל ידה נטהרים, יש לה הכנה ע"י פורים, כי מפור נעשית פרה, כי בפורים ע"י תענית אסתר וכל מצוות היום, ממתיקים את הפ"ר דינים (בבחי' מחית עמלק ברוחניות) ומתגלה סוד הפו"ר הוא הגורל הקדוש (פור גמט' ב"פ מילוי קמג של שם אהי-ה שבבינה), ועי"ז נעשית פרה לטהר מטומאת מת (וברוחניות בעיקר מטומאת התאווה הידועה), אע"פ שהפרה אדומה היא דין מטהרת ע"י שכבר נמתק קצת ע"י הפור של פורים כמבואר בכוונות פורים.
נמצא כיון שהפרה נעשית מהפור של פורים (אריז"ל) הרי שפורים הוא הכנה לפסח/[ג]\. וקצת צ"ע שמגלה עתה דבר שהתחדש לפני יותר מאלפים שנה בסוף גלות שבעים שנה שלפני בנין בית שני. ועוד שבכוונות האריז"ל כבר מבואר העניין שמפור נעשית פרה, ואולי מחדש כאן קצת יותר ביאור בעניין שגם האור של מרדכי והדרור שבו הוא הכנה לחירות של פסח וכו' אולי ר"ל שמעתה צריך לכווין לזה ולפני כן היה ממילא. כמו הרבה טעמי מצות שלא נודעו לראשונים ונתגלו ע"י יחידי הדורות לאחרונים, כי לראשונים אם היה מתגלה היה ביטול הבחירה ולאחרונים זו רק התעוררות.
אבל מרוח הדברים ודיוק המילים נראה שרבנו רומז כאן לעניין רחב הרבה יותר וכמו שאמר (שיחות הר"ן ר') כל התורה שלי היא הקדמות. וכן נראה שבמה שסיים דבריו כאן כי בהתחלה היו כל ההתחלות מפסח ועכשיו. ולא סיים. נ"ל שעניין "כלההתחלות" דייקא, זה עיקר הנושא בתורה זו. וכדבריו כ"פ ועיין תורה רסא שאמר "וזה כלל גדול בעבודת ה' שצריכין ממש בכל יום להתחיל מחדש". ועיין שיש"ק ח"ד סימן ס' "ועכשיו" כל התחלות הן בכל רגע ורגע.
ונראה לי שרומז כאן שמתן תורה שבחג השבועות, הוא שכל שנה צריך לקבל את התורה מחדש ממש, ואע"פ שלא מזכיר את חג השבועות, אבל ידוע (ועיין לק"ה ר"ח ג' ג' סוד פסח הוא סוד התשובה) שפסח הוא הכנה לשבועות/[ד]\, דהיינו שאור מתן תורה חדשה יורד בכל שנה בשבועות, ומאיר תחילה בליל הסדר של פסח, ומסתלק חמישים יום כדי שנכין לו כלים במ"ט ימי הספירה, וביום החמישים הוא קבלת התורה החדשה לכל אחד לפי מדרגתו, וע"כ שבועות אין לו יום קבוע בשנה אלא חל ביום החמישים שאחרי פסח (כשהיו מקדשים את החודש עפ"י ראיה ורק בגלות שיש לוח קבוע מראש תיקנו לו יום קבוע).
ועיקר הפסח הוא אכילת קרבן פסח שהוא קדשים קלים שצריך לאכלם בטהרה לכן תיקנו חז"ל קריאת פרשת פרה אחר פורים להזכיר ולהזהיר להתטהר לפני פסח מטומאת מת, שהיא טהרה שנמשכת לפחות שבוע שלם, (עיין רמב"ם ספר טהרה הלכות פרה אדומה פרק יא) דהיינו שקובע לו יום שנשמר מטומאת מת, וצריך לנסוע למקום שיש בו מי חטאת/[ה]\ וכהן שיזה עליו, וביום השלישי ושביעי מזים על בשרו טפת מי חטאת של אפר פרה אדומה, וביום השביעי טובל ובהערב שמש נטהר ומותר באכילת הפסח, בתנאי שכבר טבל לפני הקרבת הפסח.
נמצא שרוב השנה אנו עסוקים בהכנה למתן תורה מהתשובה של אלול עד שבועות בסיון/[ו]\. ואחרי מתן תורה עשו את העגל בחי' "לפני שבר גאון ולפני כשלון גבה רוח" (משלי טז יח) שאחרי שזכינו להתחדשות המוחין בשבועות מגיע השבר של תמוז אב, ואז שוב מתחיל התשובה של אלול וחוזר חלילה.
ועיקר התשובה צריכה להיות, תיקון הברית והשמחה, שהם עיקר הטהרה לפסח ומתן תורה,
וכדמשמע גם ממה שדייקא אז בסמוך גילה בפירוש את התיקון הכללי וסיפר כיצד שמחים במעשה מז' בטלרס/[ז]\, והתחיל מהעיור שהיה זקן ויניק וחי חיים ארוכים, ועיין תורה ס' שזקן ואריכות ימים בחי' אחת ואריכות ימים אין הכוונה מצד הזמן דפשיטא אם זכה לזקנה, אלא לאיכות הימים שע"י שהוא עיור מהבלי עוה"ז אזי כל יום אצלו הוא מלא קדושה ויראת שמים ועי"ש שמרדכי הצדיק נקרא זקן בחי' עתיק יומין בחי' ספורי מעשיות משנים קדמוניות. נמצא שרמז לאור מרדכי המאיר בפורים שעל ידו זוכים להכנה רבה לפסח ומתן תורה, והתחיל מהאור של מרדכי והמשיך בכל הז' בטלרס.
ואולי יש להעיר ממה שמבואר שם שעיקר השמחה היא מה שהמלך מוסר המלוכה לבנו בחייו, רמז רבנו למוהרנ"ת, ובאמת היה אז כשבעה חדשים לפני הסתלקותו, אולי רמז קצת לזה ששמח שיש לו את מוהרנ"ת שממשיך אותו ויכול בחייו למסור לו את המלוכה. שהיא דעתו הקדושה. שרק על ידה אפשר באמת שכל השנה תיהיה הכנה לקבלת התורה וחוזר חלילה כל שנה כנ"ל.
ליקוטי הלכות השייכים לתורה זו
אין הלכה בליקוטי הלכות שבנויה רק על תורה זו אבל היא נזכרת בכמה מקומות. עניין כל ההתחלות מפורים נזכר בליקוטי הלכות או"ח ברכת הריח וברכת ההודאה הלכה ד' אות כה ואות כו; עניין מפור נעשה פרה נזכר בהלכות נטילת ידים לסעודה ובציעת הפת הלכה ו אות ו ובהלכות שחיטה הלכה ה' אות יח ובהלכות העושה שליח לגבות חובו הלכה ג' אות כה
ועיין ביאור "באבי-הנחל". שעושה כמו ג"ש, "ועכשיו" כל ההתחלות וכו', "ועכשיו" יש נחל נובע מקור חכמה, שבסוף מאמר לכו חזו. דהיינו שכל ההתחלות מהעשרה מזמורים על ציון רבנו בר"ה וזהו פר"ה ר"ת פורים ר"ה.
הקדמה
נס פורים היה שקם עלינו המן עמלק להשמיד להרוג ולאבד את כל עם ישראל בכל העולם כולו ביום אחד (כי אחשורוש משל בכיפה דהיינו על כל העולם כולו) עיין מחשבות חרוץ אות ו' שאע"פ שהבטיח הש"י שלא לכלות את ישראל אבל ליכא דידע לישנא בישא כהמן (שהוא תמצית דעמלק) וכל דבריו במגילה למלך היינו למלכו של עולם וכו' עי"ש גודל כוחו לקטרג, ונעשה נס ונהפוך הוא שישראל הרגו את כל העמלקים בעולם ואולי רק את הזכרים שקמו עליהם להבדיל משאול שבזמנו הרגו את כולם (לבד משפחה אחת שנתעברה מאגג) וע"כ מלכות שלמה הייתה שלימה.
שאול המלך היה משבט בנימין וכן מרדכי ואסתר, ומובא בר' צדוק שבני רחל הם בחי' צדיק ביחס לבני לאה שהם בחי' בעל תשובה. וזהו דאיתא ששאול היה כבן שנה לחטא במלכו. ובכל הדורות דווקא זרע בני רחל הם שנלחמו בזרע עמלק כגון יהושע שאול ומרדכי ואסתר, כי הם בחי' נצח, שמנצחים בכח צדקותם שהיא מתחילה ועד סוף, להבדיל מיהודה שהוא מבני לאה והוא בחי' הוד, דהיינו בחי' תשובה והודאה. ומידת ההודאה היא דייקא כשלא כ"כ מצליחים לנצח את היצה"ר, שאז צריכים להודות בטעות. ודייקא מי שצדיק תמיד קשה לו יותר להודות בטעות וכגון שאול שלא הודה כשלא קיים מצוות שמואל למחות את כל עמלק ולהמתין לו בהקרבת קרבן.
ועמלק הוא הרע בעולם בחי' הלעומת זה של ישראל, דכתיב יד על כס י-ה ודרשו שרומז שאין הכסא שלם ואין השם שלם עד שימחה זכר עמלק. ורמזו חז"ל בפסוק "רק רע כל היום" ס"ת עמל"ק. וכתוב "ראשית גויים עמלק" ר"ת רגע, דהיינו ששורשו גבוה מאד בבחי' הראשית של הבריאה אבל מבחי' הסיגים שבבראשית, אבל אצלו זה בחי' רגע דהיינו בחי' הפסק ודין, כי הוא העומד לנתק תמיד בין את הגוף מהראשית האמיתית, ולהעמיד את עצמו כראשית, לנתק בין שמים וארץ, ובין מוחין לעשיה דהיינו כופר בעיקר, ועיין תורה יט תנינא. וכפי מציאותו בעולם כן ניתן כח ליצה"ר בעולם ומחייתו היא מחית הרע בעולם בגשמיות וברוחניות.
לכן פורים שהוא בחי' מחית עמלק היא הכנה לזהירות מחמץ, כי חמץ הוא היצה"ר, בחי' שאור שבעיסה, שכך מכונה היצה"ר (כמבואר בברכות יז.) ובלק"ה מבאר שמחמיץ את המוח ומכניס בלב רוח גבוהה וגסות. /[ח]\
נס פורים היה בסוף גלות שבעים שנה דבבל דהיינו שהיה הכנה לגלות הארוכה שעדין אנו בה, כי אע"פ שהיה קודם בנין בית שני אבל כיוון שארבעים שנה אחרי בניינו התפשטה מלכות החושך של יוון בחי' "יוון המצולה" טיט המטביע, לכן מובא שמלכותם כבר נחשב תחילת הגלות הארוכה שלנו היום, דאז פסקה הנבואה, ופסקו עשרה הניסים מבית המקדש, ולא כל ישראל היו על אדמתם כי רבים נשארו בגולה. והאור הנפלא של מרדכי ואסתר שנתגלה בסוף גלות בבל, ונקבע לדורות ע"י מצוות היום של פורים, (כמבואר בכוונות פורים) היה הכנה לימי חושך אלו. כי האור של פורים דהיינו שגילו נס נסתר בדרך הטבע, היה לימוד לישראל לראות אור בחושך, ולמצא את הש"י בהסתרה, בערפל, בבחי' "ומשה נגש אל הערפל כי שם האלקים" דהיינו להבין הרמזים המבואר בתורה נד ולגלות ההסתרה שבתוך ההסתרה כמבואר בתורה נו ואור כזה נמשך מגבוה מהכתר, והוא בחי' ה"פור הוא הגורל" שהפיל המן והפור נהפך לפורנו (נוסח הפיוט שאחרי המגילה) ומפור נעשית פרה, דהיינו שמורידים אור גבוה כזה של בחי' גורל שנמשך משער החמישים, לעשיה דהיינו לה' אחרונה של השם, לבחי' מלכות, שעי"ז אפשר לנו להיות קשורים אליו ית' ולהמליכו גם בחושך והסתרה. בבחי' הירושלמי (תענית פ"א): 'אם יאמר לך אדם היכן אלקיך, תאמר לו בכרך גדול שברומי', שנאמר: "אלי קרא משעיר", כמבואר בתורה לג אות ב'. דהיינו שבתכלית הטומאה נמצא קדושה הגבוהה ביותר בחי' האהבה שבדעת שאוהב הקב"ה את ישראל. וכעין זה מבואר בתורה נו.
ולכן ירדו אז שתי הנשמות הנפלאות האלו מרדכי ואסתר שני מושיעים לישראל "מור והדס" (לשון סליחות לתענית אסתר) שהם שני מיני בסמים, בחי' ריח טוב/[ט]\, נשמות גבוהות שלא נגע בהם חטא אדה"ר כמבואר בבני יששכר שבחוש הריח לא פגם אדה"ר, וכן חודש אדר הוא זמן החוטם, שלא נפגם, כמבואר בלק"ה בה"ר ה' אות ב' שבחי' "מרחוק נראה לי ה'" שעל ידו יש כח להתגבר על המניעות בחושך דייקא הוא בחי' ריח בחי' כמאן דארח ריחא.
בפורים מתגלה אור גבוה מאד שאינו מתגלה בשום זמן אחר, (יותר משבת ויו"ט כמבואר בכוונות). כי נשמת מרדכי שירדה באותו דור הייתה גבוהה מאד, דייקא ע"י ההסתרה הגדולה שהייתה אז בסוף הגלות, בחי' "ישנו עם אחד" שאמר המן ופירושו שרמז לאחשוורוש אלוקיהם ישן ע"כ עכשיו הזמן להכחידם. בסוד הדורמיטא דז"א שעי"ז מתגלה אור יסוד דאבא ללא לבוש (כמבואר בכוונות פורים שזה אור שיכול להתגלות רק בזמן של הסתרה גדולה שקודם לגאולה בחי' תרדמה וניסור זו"ן כדי להביאם פנים בפנים) ומתגלה בו אורות גבוהים מאד שבכתר בחי' אהבה שבדעת בחי' אבן ישראל אב ובן כחדא. דהיינו שנשמה כזו יכולה להמשיך חסדים גדולים לדור מעתיק ששם היא עינא חד דרחמי עיין תורה קה שבעין כזו אין רע בישראל כלל כי שם בחי' ישראל עלה במחשבה תחילה, שם בחי' קב"ה וישראל חד, בחי' אהבת הקב"ה לישראל שלא תלוי בשום דבר.
הכוונה שאור גבוה כמו מרדכי, ההסתרה בעצמה היא שמגלה אותו כנ"ל, (כוונות פורים הנ"ל/[י]\). וזה בחינת רדו שמה. (כמבואר בלק"ה ר"ח ג' ב') רדו דייקא. שרמז להם שיהיו בגלות כמספר רדו כמו שאמרו רז"ל. דהיינו שכשיגיעו לבחי' רדו, דהיינו לתכלית הירידה, אזי דייקא יהיו נגאלין כנ"ל. וזה בחינת מה שאמר רבינו נ"י על פ' תעיתי כשה אובד וכו' (בתורה ר"ו) שכשאדם נבוך ותועה מאד מאד בדרכים המקולקלים ח"ו לפעמים הוא תועה כל כך עד שמקורב מאד אל הקדושה ועל ידי נסיון קל יכול לחזור אליו יתברך. אך מחמת שנתרחק מאד ממנו יתברך זמן רב על כן אינו שומע קול הכרוז, עיין שם. אבל כשיש חכם גדול כנ"ל שידוע ומשיג דעת הנ"ל ויוכל לכוין את השעה הוא יוכל לקרב אותם, אז דייקא כשמגיעין לתכלית הירידה כנ"ל כי אזי סמוכין מאד אליו יתברך רק שאינו שומע קול הכרוז, אבל על ידי דעת החכם הנ"ל הוא מגלה הסתרה כנ"ל ואזי שומע קול הכרוז בבחינת אוריתא מכרזת קמייהו כנ"ל.
ואולי אפ"ל דהיינו המבואר בכוונות סוד התרדמה והדורמיטא שהוא סוד הניסור, שאז הנוק' שהיא בחי' כנסת ישראל מקבלת מאו"א בעצמם ולא ע"י ז"א ורק כך אפשר שיתגלה יסוד אבא דהיינו בחי' צדיק כזה. (כמבואר שם שיסוד דז"א שהוא האור של מרדכי הצדיק מתלבש ונעלם ביסוד דז"א, אבל בזמן הניסור שהמלכות מקבלת מאמא, אזי הוא גלוי, כי אמא לא מסתירה אותו כמבואר שם)
והשי"ת ברחמיו רצה שאותה ההארה המתחדשת בהיות המוחין דאו"א תוך המלכות בזמן תרדמת ז"א לא תתבטל לעולם בכל שנה ושנה בימים ההם עצמם גם אחרי התעוררות ז"א בסוד וזכרם לא יסוף מזרעם לכן נתקנו מצוות היום של פורים כמבואר בשער הכוונות
– קריאת המגילה מגלה את אור מרדכי שמגלה השגחה ומהלך בתוך הסתרה של כמה שנים ואע"פ שהיו בהם רשעים נושאי נשים נכריות. דהיינו שמתגלה שהייתה אז השגחה בעינא חד דרחמי כנ"ל.
– ומתנות לאביונים דהיינו צדקה בונה ומתקן פרצוף הנוק' דהיינו שהצדיק הנ"ל יאיר בכנסת ישראל שימליכו כראוי את השי"ת עליהם
– והסעודה שאוכל ושותה אכל י-ה ושת י-ה עי"ז נשארים בנוק' גם המוחין שהיו בה ע"י או"א קודם התעוררות ז"א דהיינו בשעת ההסתרה כי י-ה הם חכמה ובינה דהיינו או"א.
– ומשלוח מנות לא נתבאר בכוונות אולי כי היא צורך סעודת היום הנ"ל וגן בחי' צדקה הנ"ל.
– ושתית יין נ"ל לבאר שהוא להראות החילוק הגדול בין ישראל לעמים שהגדול שבהם שהיה מושל בכיפה בשכרותו רצה להביא את אשתו לעיני כולם בכתר לבד ולבסוף הרג אותה ולהבדיל הקטן שבישראל מתוך שכרותו מתגעגע להש"י בצעקות ובכיות. וע"י שכרות דעד דלא ידע זוכה לבחי' אור מרישא דלא איתיידע, שהוא אור שער הנ' הגבוה של מרדכי, שם רצה לאחוז המן ע"י הפור, ולתלות בספק את מרדכי, ועי"ז גרם שיתעורר הפור דקדושה (כמבואר בכוונות שב"פ קמג שהוא מילוי דשם אהי-ה הוא פור) שמגלה את האהבה שבדעת לישראל שאינה תלויה בשום דבר ממילא כל אויביהם דינם כליה.
– שתיית יין – עיין תורה כו תנינא להזהר משכרות כמ"ש פן ישתה וישכח מחקק אבל שתיה כראוי אזי אדרבה היא טובה להרחיב דעתו שגדלים החסדים המלבישים את הדעת ואזי זוכה לבחי' דעת קונו כמבואר בערובין סה כל המתפתה ביינו זוכה לדעת קונו. וכן רואים בחוש שע"י שתיית יין כראוי נחלשות הפניות והנצרך לבריות וחן השקר וזוכה לאמת ויכול להיות בדביקות להש"י בלא הפרעה כי היין מעורר את הבינה עילאה כמבואר בתורה מא ובינה בחי' יובל בחי' חירות בחי' שחרור עבדים ושם כשהשתיה כראוי אזי הוא יין המשמח בחי' שמחה והתרחבות הלב ונחקק בו מקום לכל אחד ומשתחרר ממאסר הבלי עוה"ז בבחי' אשריך ארץ שמלכך בן חורין, ויכול לגלות את כל הכסופים דקדושה בלא מונע ולזכות לדביקות בו ית. על כן ראוי לפני כל שתיה לבקש רחמים שהרי לא נתבאר כמה היא שתיה כראוי ע"כ אני מבקש שגם כוס נוספת זו תיהיה בגדר הראוי שלא אשתכר ח"ו פן אשכח מחקק דהיינו את תורת משה רבינו המלובש בכל אבר ואבר רק אדרבה אזכה לתיקון הברית והקשר אליו ית' ביתר שאת ועוז ע"י הרחבת הדעת דהיינו כח ההתחברות שכל כולו יופנה אצלי רק להתחבר אליו ית' בכל אבר ואבר וכל מדה ומדה. וכו'. וכדברי רבנו עוד כוס משקה משכר בפורים הוא עוד תיקון הברית.
– עוד נ"ל לומר מה שנוהגים לאכול אזני המן וצ"ע מדוע דווקא את אזניו ונ"ל כיוון שהיה עבד למרדכי כידוע. וכן היה עשירי לאגג ועיין ביוצר לפרשת זכור "עולל הנותר עמד לשיכּים" דהיינו שכל העמלקים שיש בעולם הם עבדים כי הם בני שפחה, דהיינו מזרע שנותר באותה השפחה שהכניסו לאגג באותו לילה קודם ששספו שמואל כמבואר במדרש, ועבד עיקרו היא השמיעה (בחי' המליצה כולו אוזן) וכן דינו של המזיק עבד, שאם עושהו חרש משלם דמי כולו, כי שוב אין לו ערך כלל למכרו בשוק. ועוד שנוהגים למלא בפרג להראות יותר שהיו סתומות ולא היה שומע מצוות אדונו. ואולי פר"ג דייקא לרמז לפ"ר ג'בורות.
– לבאר מה שנוהגים להתחפש נ"ל עפ"י הריצ"ח שביאר לד11) שצריך לתפוס את הגוף כתחפושת דהיינו כלבוש ובזה תירץ מה שקודם החטא לא התבוששו כי לא זיהו את עצמם עם הגוף אלא עם הנשמה וע"י האור של פורים אפשר לזכות לזה ורבינו הרגיל אותנו לדבר לגוף כאל אדם זר לתפוס שאני זה הנשמה קשור תמיד אל הש"י וכל הריחוק ושכחה והתאוות זה מעזות הגוף המתלבש עלי אבל זה לא אני ובפורים צריך יותר לתפוש שזו רק תחפושת ע"י שמתגלה אהבה שבדעת שכל יהודי אפילו הקל שבקלים הוא ראוי לנס והצלה.
– עניין שתית היין והתחפושת – אולי אפ"ל עפ"י תורה מא ששתית יין מעורר הגבורות הקדושות בבינה עילאה וע"י ריקוד ממשיכם אל הרגלין ששם אחיזת הקליפות והדינים ומבואר שם שמי שהוא בעצמו בחי' רגלין לא יכול ע"י שתית יין, בעצמו להמתיק עצמו, אלא צריך להשקות יין את הגבוה ממנו, כדמצינו ביעקב שהשקה את אביו, ובזה טעו נדב ואביהו (שהם נו"ה בחי' רגלין) ששתו בעצמם במקום להשקות את משה רבינו, לכן הריקוד שלהם היה בבחי' התלהבות היצר, אש זרה, ועפ"ז אולי אפשר לומר שע"כ הביאה אסתר את מרדכי למשתה, כדי להשקותו יין המשמח, שעי"ז ימתיק הדין ממנה שהיא רגלין (עיין תורה פא תנינא) גם מצד שהיא אשה וגם מצד שהיא בחי' תורה שבנסתר הנקראת ירך כמבואר בתורה י' וע"י שהיא שרש נשמות ישראל נמתק הדין עי"ז מכל ישראל כי היא היתה בחי' רגליה יורדות מות של כל ישראל ע"י שנכנסה לצינור הרשע אחשורש ומרדכי שתה יין ורקד והעלה אותה ואת כל ישראל מאחיזת הקליפה ועי"ז נעשה הנס וכמבואר שם שעי"ז זוכה לבכורה והברכה כי עי"ז נתעורר בחי' בני בכורי ישראל שבבחי' זו ההשגחה על ישראל היא בבחי' רחמים גמורים ועי"ש שהדוגמא לזה היא יעקב שהביא יין ליצחק שהוא שרש הגבורות שבבינה כדי לזכות בבכורה והברכה ואעפ"כ מחמת תוקף הדין היה צריך גם להתחפש וללבוש בגדי עשו ואולי לכן מתחפשים בפורים כי לא מספיק שתיית יין לעורר שרש הגבורות שבבינה כדי להמתיק הדין הנאחז ברגלין אלא צריך גם להתחפש ולדמות לעשו כדי להסיר הקטרוג. (ואולי לפ"ז צריך להתחפש דייקא לעשו ולא כיראים שחוששים להתדמות לרשע)
– ולבאר מנהג אנ"ש שגילה מוהרנ"ת לצעוק ל' יום קודם פורים הצילני מקליפת המן עמלק ועי"ז יראה את מרדכי במגילה, עפ"י הנ"ל משער הכוונות שתיקנו קריאת המגילה כי על ידה מתגלה האור של מרדכי ואסתר, אלא שעלי יש קליפת המן עמלק שכל מהותה להסתיר ולבטל האור הזה, לכן צריך לצעוק הרבה ולהתחנן שתוסר ממני, ואזכה בקריאת המגילה לראות את מרדכי ואסתר המתגלים אז.
וכאמור דייקא ע"י מצוות היום של פורים זוכים לעשות הכנה והלוך לפסח דהיינו לקבלת התורה מחדש בליל הסדר באור בלי כלים ובשבועות עם כלים, אבל בלא ההכנה של פורים אזי מתן תורה היה בכופיא כמבואר בגמ' עה"פ קיימו וקבלו דהיינו קיימו בפורים מאהבה מה שכבר קבלו במתן תורה אבל בכופיא, כי כפה עליהם הר כגיגית ואמר אם תקבלוה מוטב ואם לא פה תהא קבורתכם, והקבלה מרצון של פורים היא ההכנה לטהרת הלב שזוכים ע"י הפרה שמטהרת כדי שיהיה הפסח נעשה ונאכל בטהרה. ועיקר הטהרה היא מפגם הברית/[יא]\, כמבואר בתורה רמב שהרהורי ניאוף הם אבי אבות הטומאה, (אפילו יותר ממעשה עבירה עצמו כמבואר בגמ' בשם ריש לקיש עה"פ טוב מראה עינים מהלך נפש שפגם הראיה גדול ממעשה עבירה ממש. וזה בחי' תבוא פרה ותקנח צואת בנה העגל, שהיו מצחקים סביבו וכפרש"י שם עה"פ (שמות לב ו) ויקומו לצחק היינו גילוי עריות. כי לקבלת התורה שמתחיל בפסח צריך תיקון הברית כמו שכתוב בפרשת יתרו (שמות יט טו) הֱיוּ נְכֹנִים לִשְׁלשֶׁת יָמִים אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה: ובתורה לו אומר רבינו שא"א להבין דבור של הצדיק בלי תיקון הברית, הכי נמי או כ"ש לקבל כראוי את תריג עצות של צדיקו של עולם, כל שנה במדרגה יותר גבוה בחג השבועות שמתחיל בפסח כנ"ל.
אחר פורים קורין פרשת פרה שהיא הכנה לפסח וצריך להבין מה הוא הפסח ואיזה הכנה צריך לפסח, וכיצד פרה מועילה להכנה, ומה המשמעות של זה היום שאין לנו פרה אלא הקריאה, האם הקריאה במקום הפרה ואם יש הכנה נוספת רוחנית נוסף לזה.
אע"פ שכל אחד יודע שפרה קורין אחר פורים, נקט רבינו אחר פורים קורין וכו' ולא אמר לפני פסח קוראים, לומר שכח טהרת הפרה נמשך מפורים. ואע"פ שפורים הוא אור חדש שהתגלה רק זמן מועט לפני הבית השני, מתבאר כאן שזה בעצמו החדוש של פורים שאינו רק זכר לנס, אלא כח טהרה שנתגלה דייקא ע"י החושך הגדול/[יג]\ שירד אז בגלות שבעים שנה (אולי מה שנתחדש אז שלא שמרו על יחוסם ונשאו נשים נוכריות/[יד]\ דבר שאפילו כעבדים בשיעבוד מצרים ערות הארץ לא עשו), והיה גם הכנה לחושך הגדול שהיה אח"כ שפסקה הנבואה מישראל (ואע"פ שמשפסקה הנבואה גם נתן הרשות לתנאים לבטל יצה"ר דע"ז ולהחליש יצה"ר דעריות כמבואר ביומא סט: דכחלינהו לעיני) והיה שיעבוד מלכויות ובפרט יון וכ"ש אחרי החורבן לחושך הגלות אחרונה, שגם בתקופה שעדין היה אפר פרה אדומה (שהיה עד תקופת האמוראים) אבל מגודל החושך וההסתרה שירדה לעולם כבר לא היה בכוחו של האפר פרה כנראה לטהר את ישראל ברוחניות כראוי אלא ע"י האור של פורים. ואע"פ שגם קרבן פסח לא היה בחורבן בית שני אעפ"כ צריך את טהרת הפורים שתחזק את טהרת הפרה כדי לקבל את האור של מתן תורה בליל פסח. כפי שיתבאר לקמן.
שפורים היא הכנה – מתבאר בשתים או ארבע דרכים אחת- שהפור נעשה פרה דהיינו בכל פורים חוזר הסוד של הפור הוא הגורל ומזה נמשך הכנה לפסח ובדרך שניה- מבאר שמרדכי הצדיק הוא בחי' מור דרור דהיינו שהוא אור של חירות שהיא הכנה להרגשת החירות של פסח. עוד דרך שלישית- אע"פ שאינו מפורש אבל רמוז בטומאת מת שמבואר בתורה רמב שהרהורי ניאוף אם אבי אבות הטומאה כטומאת מת ופורים הכנה לזה משמע שבפורים זוכים לתיקון הברית שהוא הכנה לטהרת הפרה, שמטהרת מניאוף שזו ההכנה לקבלת התורה שראשיתה בליל פסח, עוד סמך לזה יתבאר בסוף במה שדייקא אז גילה את העשרה מזמורים שהם תיקון גדול לפגה"ב ואנ"ש הבינו שועכשיו יש ננמ"ח שע"י שבאים על ציונו הקודש ואומרים התיקון הכללי זוכים לתקן פגה"ב שהיא הכנה גדולה לפורים ופסח. עוד דרך רביעית – שלא רמוז בתורה אבל נראה לומר שכיון שפסח היא התחלת קבלת התורה של מתן תורה ואיתא בגמ' שאז היה בכופיא ובנס פורים הדור קבלוה ברצון נמצא שפורים הכנה לקבלת התורה שמתחילה בליל פסח שתיהיה ברצון בשבועות. עוד דרך חמישית מובן מלק"ה שצריך לקחת את השמחה של פורים ומחיית עמלק וכו'
ההכנה לפסח – מתבאר כאן בארבעה דרכים א – שפור נעשה פרה, דהיינו שהוא הכנה לפרה שהיא הכנה לעשיית קרבן הפסח. ב – מבאר את הפסוק שפתותיו שושנים נוטפות מור עובר, שפורים הכנה לפסח הפירוש למצוות מגיד שהיא פה סח דהיינו להיות משיח ומרבה לספר בניסי יציאת מצרים. ג- מבאר שמרדכי בחי' מור דרור דהיינו שהאור של מרדכי שמתגלה בפורים הוא הכנה לחירות של פסח, שצריך כל אדם להרגיש כאילו הוא יצא בעצמו ממצרים. ד-ובסוף התורה מבאר שפורים הכנה לזהירות מחמץ.
* * *
אחרפורים קורין פרשת פרה/[טו]\ אדומה בפרשת חקת שם מבואר כיצד נטהרים מטומאת מת ע"י אפר פרה אדומה [[טז]], שהוא[יז]הכנה לפסח/[יח]\ כי ניסן הוא תחילת השנה ופסח הוא זמן תשובה מאהבה, דהיינו התחלה חדשה של קבלת התורה/[יט]\. כי בליל הסדר מאיר האור של קבלת התורה לכל אחד אור גדול מהכלים שיש לו, ולמחרת הפסח נעלם האור כמבואר כל זה בעניין התשובה בתורה ו', שתחילה מאיר השגה גדולה משם אהי-ה שבבינה עילאה עולם התשובה ואח"כ נעלם האור ומאיר שם אהי-ה באחור (א-אה-אהי-אקיק) גמט' דם ואזי באים על האדם נסיונות ובזיונות בחי' שפיכות דמים, אבל מכח הרושם שנשאר לו מאותו אור גדול של היום הראשון מתגבר לעמוד בנסיונות ועי"ז מכין כלים לאור הגדול הנ"ל, וכשמכין את הכלים זוכה בו כבתחילה בבחי' שם אי-ה שמאיר ביושר, וימי הכנת הכלים הם מט ימי ספירת העומר שעל כן הם ימי דין כידוע ובכל יום מכינים כלי למדה שבמדה אחת כגון ביום הראשון לחסד שבמלכות ובשני לגבורה שבמלכות עד שמתקנים כל המדות להיות כלים לקבלת התורה בשבועות שהוא יום מתן תורה שהוא האור שהאיר כבר בליל הסדר כנ"ל. וזה קרבן הפסח שהוא לשון פוסח ומדלג ומאיר אור למעלה מהמדרגה שלנו, ולכן באכילת הפסח בסוף הסעודה שעל ידו שמקבלים את האור הנפלא הזה שלמעלה מהמדרגה שלנו אור של מתן תורה כנ"ל צריך האדם להיות טהור מכל טומאה, כדי שיאיר לו ושלא יזיק לו האור הזה. כי פ' פרה קורין כדי שיהיו נזהרין ליטהר מטומאת מת דהיינו שחז"ל תיקנו קריאת פרשת פרה כשלשה שבועות לפני פסח כדי שיזכרו ישראל ליטהר לפני הקרבת קרבן פסח מטומאת מת כדי שיהיו טהורין לעשות הפסח [[כ]] דהיינו שיהיו טהורים בזמן אכילת הפסח שהוא קדשים הנאכלים בטהרה ועל כן מדרבנן גזרו על טהרה גם בהקרבת קרבן פסח/[כא]\, ואע"פ שגם על טמא שרץ אין שוחטים את הפסח, תיקנו להזהיר על טומאת מת כי הטהרה מטומאת מת נמשכת שבעה ימים, דהיינו הזאת מי אפר פרה אדומה ביום השלישי ושביעי ורק אח"כ טבילה והערב שמש כטמא שרץ, ועוד מי שגר רחוק ממקום שנמצא מי אפר פרה צריך גם לנסוע לאותו מקום שנמצא [[כב]].
ובתחילה הפרה אדומה שעל ידה נטהרים מטומאת מת הוא בחי' פו"ר [[כג]] דהיינו הגורל שנקרא פור (בפרסית)/[כד]\ ועפ"י הסוד כי יש פר (280) דינים וגבורות/[כה]\ והמן על ידם רצה להתגבר בכח הכישוף ולהטיל ספק בכח הגורל/[כו]\ ע"י שיטהו כרצונו/[כז]\, כי פורים/[כח]\ ע"ש הפ"ר[כט]/[ל]\ על שם הפ"ר דינים, ועל שם הפור הוא הגורל שהפיל המן/[לא]\ ועל שם הפו"ר דקדושה שנתעורר נגדו ונפל על ידו ונהפך הפור שלו לפורנו/[לב]\ [לג]([לד])/[לה]\ כי דייקא ע"י הגורל שרצה לפגום בו ולהטיל בו ספק, שם הוא מקום גבוה מאד/[לו]\ ששם אדרבה מתגלה האהבה שבדעת שאוהב הקב"ה את ישראל, אהבה שאינה תלויה בשום דבר, (וכמבואר בכוונות שנעץ ו' בפ"ר דינים כדי לפגום בפור הוא הגורל ודייקא עי"ז נתעורר הפו"ר דקדושה שהוא ב"פ קמג שהוא מילוי שם אהי-ה) אבל באמת לא נעשה ממילא אלא ע"י התפילות וצומות של מרדכי ואסתר וכל ישראל נתהפך הפור של המן לפורנו כמבואר בלק"ה הנ"ל. ועי"ז היתה נפילתו של המן הרשע, ומסתמא גם היום ע"י תענית אסתר ועוד ע"י מצוות היום של פורים וע"י בחי' עד דלא ידע חוזר ומתעורר אותו אור גבוה הנקרא גורל ומתגלה האהבה שבדעת שאוהב הקב"ה את ישראל, וע"י קריאת המגילה שמגלה את האור הנפלא ועצום של שתי הנשמות מרדכי ואסתר וע"י השמחה של פורים והשתיה שזה גם תיקון הברית/[לז]\ שהוא עיקר ההכנה שצריך לטהרת אכילת הפסח והמתקת כל הדינים, ואח"כ מפ"ר הנ"ל שנמתק בפורים נעשה/[לח]\ פר"ה [[לט]]/[מ]\, כי לבד מהפרה אדומה שהיא הכנה לפסח גם פורים הוא בוודאי הילוך ודרך הכנה דהכנה לפסח [[מא]] כנ"ל.
וזהו בחי' (שיר השירים ה) שפתותיו שושנים נוטפות מור עובר. דהיינו שע"י שושנים נוטפות מור עובר זוכים לשפתותיו, כי שפתותיו זה רמז על בחי' פסח/[מב]\, כי פסח נוטריקון פה סח[מג](כמובא [[מד]]) כי מצוות ליל הפסח לספר בניסים של יציאת מצרים וכל המרבה הרי זה משובח/[מה]\. שושנה היא אסתר/[מו]\ {כמובא בזוה"ק [[מז]]/[מח]\ ובכהאריז"ל [[מט]], ושושנה גימ' אסתר [[נ]]} כי שושנה בין החוחים הוא כינוי לכנסת ישראל כמבואר בריש הקדמת הזוהר וכנסת ישראל היא ספירת המלכות והמלכות נקראת בכל דור על שם צדקת הדור/[נא]\ שאז היתה אסתר. נוטפות מור עובר זה בחי' מרדכי, כי מרדכי בחי' מור כמ"ש/[נב]\ כבימי מור והדס בחי' מר דרור [[נג]]/[נד]\ שהוא אחד מסממני הקטורת, ובגמ' (חולין קלט ע"ב)/[נה]\ אמרו מרדכי היכן הוא רמוז בתורה ותירצו שרמוז בפסוק "מר דרור", ודרור הוא לשון חירות [[נו]], בחי' חירות של פסח [[נז]] כי מרדכי הצדיק היה נשמה גדולה מאד (יסוד דאבא כמבואר בכוונות) ובתורה ס' מבאר רבינו שהיא בחי' זקן בחי' עתיק יומין, שבכתר, בחי' בינה שהיא בחי' שנת היובל שנת החמשים שבה מאיר החירות ושחרור עבדים בחי' החירות של פסח. וזהו "שושנים נוטפות מור עובר" כי מרדכי הצדיק בחי' מור נוטף ומאיר את אורו הגדול בשושנה היא אסתר שהיתה נשמה גדולה מאד מבחי' עולם האצילות/[נח]\, שעל כן היתה בחי' אספקלריא המאירה, שהאיר בה אורו כל אורו הגדול בבחי' מור נוטף ועובר על גדותיו עד שנוטף לחוץ, ועל ידי שניהם התגלה ונקבע לדורות אור נפלא של חירות שמתחיל בפורים ונשלם בפסח.
וע"כ צירוף של פורים מרומז בפסח, בפסוק (שמות כג)/[נט]\ שבעת ימים תאכל מצות כאשר צויתיך למועד חדש האביב כי בו יצאת ממצרים ולא יראו פני ריקם./[ס]\ ממצרים ולא יראו פני ריקם ר"ת פורים. וזהו לא יראו פני ריקם/[סא]\ כי ע"י האור של פורים לא באים ריקם לפסח אלא עם בחי' אור החירות של מרדכי/[סב]\ כי פורים הוא דרך/[סג]\ לפסח, שיהיו יכולים להיות נזהרין מחמץ/[סד]\ כי החמץ הוא היצה"ר והאור מרדכי הצדיק שמאיר בפורים הוא בחי' אור החירות מיצה"ר בחי' "אשריך ארץ שמלכך בן חורין" ועל ידו נקל להזהר מחמץ הפסח/[סה]\. /[סו]\
עד כאן דיבר ממה שהתחדש בנס פורים לפני בניין הבית השני. ולכאורה ההמשך הוא סיכום של הנ"ל שועכשיו ההתחלות מפורים. אבל ממה שלא סיים זאת לעיל, אלא הוסיף זאת לאחר זמן, וגם כאן לא אמר זאת בפירוש, ומהאופן שמוהרנ"ת היה חוזר על דברי רבנו כמו שסיפר זאת תלמידו רבי נחמן מטשערין, שאמר און היינט באריכות גדולה ואחריה שתיקה גדולה, וכן מהעובדה שגמר אז לגלות את העשרה מזמורים של תיקון הכללי, שהוא עיקר תיקון הברית שגילה רבנו שזה עיקר ההכנה לפסח כנ"ל, וכן המעשה מז' בטלרס שהתחיל לספר איך שמחים וכבר אמר (שיש"ק ח"ג סימן ט) ששמחה היא עיקר תיקון הברית. נראה שכאן כוונתו בעיקר לרמוז למה שהתחדש ע"י רבנו בעצמו.
כי בתחילה היינו עד נס פורים בסוף גלות שבעים היו כל ההתחלות/[סח]\ מפסח כנ"ל שפסח הוא בחי' תשובה שתחילה מאיר אור גדול של המדרגה הבאה ומסתלק ומכח הרשימו אנו מתגברים להכין לו כלים, וע"כ כל המצות הם זכר/[סט]\ ליציאת מצרים [[ע]]/[עא]\ כי את כל המצוות קבלנו בסיני אחרי מט ימי הספירה שהם ימי התשובה כנ"ל שבהם הכננו כלים לאור מתן תורה שהאיר בליל הסדר של מצרים שלמחרתו יצאנו ממצרים. ועכשיו [[עב]]/[עג]\, (ולא סיים) [[עד]] ונראה מובן מכל הנ"ל שעכשיו ההתחלות מבחי' פורים, מחית עמלק, ע"י אור החירות של מרדכי הצדיק שזוכים בפורים ע"י המגילה שמגלה את אורו כמבואר בכוונות פורים וע"י שאר מצוות היום והשכרות דעד דלא ידע שמגלה את האור הנפלא של רישא דלא אתיידע שם הגורל שבו מתגלה האהבה שבדעת של הקב"ה לישראל ועי"ז מחילת עוונות וטהרת השכל מהרהורים רעים שהם אבי אבות הטומאה כמבואר בתורה רמב ועי"ז אפשר לזכות בנקל לתשובה של פסח. וכל זה התחדש בסוף גלות שבעים שלפני בניין בית שני כהכנה לחושך שיהיה בבית שני שפסקה הנבואה וגם לא כל ישראל חזרו לארץ ועשרה ניסים שהיו בראשון פסקו בשני, ורוב ימיו היו בשיעבוד מלכויות וכל שכן כשנחרב והתחילה הגלות הנוראה של היום, שכדי לזכות לתשובה של פסח צריך את ההכנה של פורים ומסתמא בעיקר את השמחה שזה עיקר המצווה בפורים/[עה]\ :
כל ההתחלות מפורים מבאר מוהרנ"ת בלק"ה/[עו]\ עפ"י תורה ח' תנינא שההתחלה בפרשת שקלים שקורין עוד לפני פורים להזכיר שצריך לשקול לצורך הקרבנות בא' אדר ובזה מבטלים את כח השקלים ששקל המן לאחשורש וכו'.
מבואר שם שמוהרנ"ת הבין מרבנו ש"ועכשיו" הכוונה לפורים ולכאורה הוא תימה גדול איך שייך לומר ועכשיו על מה שהתחיל מלפני יותר מאלפים שנה, ולכאורה היה צריך לומר מאז נס פורים ההתחלות מפורים.
לכן נראה מוכרח ש"ועכשיו" שאמר רבנו כוונתו ועכשיו ממש.
מאידך א"א להוציא מפשוטו כהבנת מוהרנ"ת. ובאמת הרי אע"פ שהתחיל לפני אלפים שנה אבל עדיין גם "עכשיו" כך שפורים הכנה לפסח. אבל אולי עוד רצה רבינו לומר שעל פי ההקדמות שלו אזי עכשיו גם פורים הוא כבר עניין אחר לגמרי ממילא הוא ההכנה יותר מעולה מפורים שלפני כן.
אבל מהאופן שרבנו אמר ועכשיו והרמיזות שרמז נראה מוכרח ש"ועכשיו" בא לרבות עוד הרבה יותר מזה דהיינו שיש ועכשיו שבאמת התחדש עכשיו דהיינו מזמן אמירת תורה זו.
ואמנם במכתב שכתב רבי נחמן מטולטשין/[עז]\ מתאר כיצד שמע ממוהרנ"ת שהיה מתאר כיצד רבנו כשאמר תורה זו משך תיבת "ועכשיו" ובאידיש "און היינט" באריכות ונועם נפלא, ואח"כ שתק כמה זמן, שהבינו שמתכווין בזה שיש עוד "ועכשיו" שחידש רבנו לדור החשוך שלנו והם העשרה מזמורים שגמר לגלותם אז כמבואר שם במכתב, שעל ידם מתקנים פגם הברית שהוא אבי אבות הטומאה כנ"ל בתורה רמב, ועכשיו יש ראש השנה שכל ההתחלות ממנו ועכשיו יש הציון הקדוש שהרבה לדבר מחשיבות לבוא אליו בראש השנה וכו' ולומר על ציונו הקדוש את העשרה מזמורים. עיין לעיל מה שכתבנו בפתיחה לתורה זו שנסינו לבאר קשר הדברים.
ועיין שיש"ק ח"א אות קסב בשם נתיב צדיק אות יא ששמע בפירוש מרבו מוהרנ"ת שאמר ועכשיו יש רבינו ז"ל שכל ההתחלות מאתו.
ואעפ"כ אולי אין הכוונה להוציא מפשוטו שההתחלות מפורים אלא לומר שהיום עם ירידת הדורות עוד יותר, לכן גם את ההתחלה מפורים א"א לקיים בלי רבנו כנ"ל.
וצ"ע כי לשון בתחילה היו כל ההתחלות מפסח משמע שעכשיו כל ההתחלות מפורים, וצ"ע מה רוצה לרבות בלשון כל? דמשמע שעד עכשיו ההתחלות היו בבחי' פסח דהיינו מהלך של תשובה כנ"ל ומעכשיו ההתחלות הן שעוד לפני התשובה צריך להתחיל מאיזה בחי' של פורים וצ"ע מה.
גם צ"ע כי מי שנמצא בקליפות צריך לרוץ אורח ולהזדרז מאד לעשות תשובה, כמבואר בתורה מט. וא"כ צ"ע האם גם עליו נאמר שמ"ועכשיו" קודם התשובה צריך להתחיל מבחי' של פורים?
ועיין תורה נט תנינא שיש בחי' עבודה של בין המצוות והיא שייכת רק לצדיק ולא לבעל תשובה כי בע"ת צריך להזדרז לשוב לכן צריך לדלג על עבודה זו. עי"ש. ולכאורה המצוות הם בחי' תשובה ובין המצוות הן איזה הקדמה לכל מצווה, ובתורה כב דברנו מזה וביארנו שהכוונה להכנת הלב בכסופים לקיום המצווה. אבל לפי התורה הזו אולי יש גם בחי' של שמחה או מחיית עמלק או כיו"ב שהוא עניין של פורים שהוא הכנה לתשובה וצ"ע.
*
ולפי כל הנ"ל נראה לבאר מה עניין קורח לפורים שדווקא אז תיקן רבינו את נשמתו כמבואר בחיי מוהר"ן/[עח]\ ובלק"ה/[עט]\.
ועיין לק"ה ערלה ה' יט (עפ"י תורה יד) – וזה בחי' מה שאמר אדמו"ר ז"ל שפורים מרומז בסוד הפסוק "ואם "מפאת "פניו "ימרט "ראשו וכו' שהוא ר"ת פורי"ם כי פסוק זה מדבר מבחי' נגעים ונגעים באים על גסות הרוח כשפרש"י בפ' מצורע ע"פ ועץ ארז ואיזוב ושני תולעת, שזהו בחינות פורים, כי כל בחי' פורים הוא להכניע קליפת המן עמלק שהוא בחי' גאות וגסות כנ"ל. וזהו בחי' ד' מראות נגעים כנגד ד' בחינות שפלות הנ"ל שהם מכניעין ומתקנין בחי' ד' מראות נגעים שבאים על גסות כנ"ל: ……. ……וזהו שאמר שם אדמו"ר ז"ל שפורים הוא תיקון חטא קרח שמרומז בפסוק ואם מפאת פניו הנ"ל. כי כל פגם קרח הי' מחלוקת שחלק על הצדיק האמת שהוא משה ע"י גסות רוחו וגאותו שארז"ל. וע"כ התיקון בפורים שאז מכניעין קליפת המן עמלק שהוא הגאות. ועי"ז נתבטל המחלוקת ונמשך שלום. בחי' ודובר שלום לכל זרעו שמסיימת המגילה בזה. כי זה עיקר התיקון וכנ"ל: עכ"ל.
ואולי אפ"ל על פי הנ"ל שכל ההתחלות מפורים וגם ההתחלה של פורים היא ע"י רבינו מובן שהחולק על רבינו תיקונו בקושי גדול וע"י רבנו, ולכן תיקונו של קורח שהיה ראש לחולקים על רבינו הוא דייקא בפורים דהיינו בשרשו היכן שפגם דהיינו בהתחלה של כל ההתחלות.
[ג] בהקדמה לתורה ב' תנינא בארנו (עפ"י הריצ"ח) סוד הנצח והוד שפועלים תמיד ביחד ונתבאר שהנצחון ע"י הנצח שמביא את המנוצח להודות, נמצא לפ"ז שפורים שהוא בנצח מחית עמלק (ע"י זרע בנימין בן רחל) הוא הכנה לחנוכה שהם ימי הודאה (השייך לזרע יהודה בן לאה) וכיון שחנוכה הוא גמר הנצחון של פורים א"כ לכאורה חנוכה הוא ההכנה לפסח.
ולפ"ז אולי צריך לומר שבאמת מאז נס פורים נשאר תמיד ההתחלות מפורים, אלא שאת הפורים צריך להמשיך מראש השנה של רבינו דהיינו התיקון הכללי על ציונו הקדוש ורבוי הבתים של הקבוץ הקדוש בר"ה. אבל כל זה כדי לחזק את ההתחלה של פורים, ולא שראש השנה נהפך להתחלה, אלא כמבואר בכוונות שמר"ה עד שמיני עצרת הוא מהלך אחד, ובחנוכה התחדש עוד בחי' המתנה לתשובה של אלול כידוע מספרים שרק בזאת חנוכה מוסרים הרצים את הפתקים להוצאה לפועל. ופורים הוא התחלה חדשה של קבלת התורה. וזהו שאחרי חנוכה שנגמר מהלך אחד, מיד מתחיל התחלה חדשה מפורים.
[ה] ברמב"ם ספר טהרה הלכות פרה אדומה פרק ג' הלכה ד' שלצורך ישראל היה מוצנע האפר בהר המשחה וצ"ע אם רק שם היה וכל מי שצריך להתטהר מטומאת מת היה צריך לבוא לירושלים שבוע לפני ערב פסח כדי שיהיה טהור בזמן הקרבת הפסח. או שמשם היו לוקחים לשאר מקומות ועכ"פ אחר החרבן בוודאי לקחו לערים אחרות.
[ז] סיפורי מעשיות – מעשה יג – אספר לכם איך היו שמחים: מעשה פעם אחת היה מלך, והיה לו בן יחיד. ורצה המלך למסר המלוכה לבנו בחייו. ועשה משתה גדול (שקורין באל). ובודאי בכל פעם שהמלך עושה באל הוא שמחה גדולה מאד, בפרט עתה, שמסר המלוכה לבנו בחייו, בודאי היה שמחה גדולה מאד. והיו שם כל השרי מלוכה, וכל הדוכסים והשרים, והיו שמחים מאד על המשתה. וגם המדינה היו נהנים מזה שמוסר המלוכה לבנו בחייו, כי הוא כבוד גדול למלך. והיה שם שמחה גדולה מאד. והיה שם כל מיני שמחה: קאפעלייש וקאמעדייש וכיוצא מזה, כל מיני שמחה, הכל היה שם על המשתה:
וכשנעשו שמחים מאד עמד המלך ואמר לבנו: היות שאני חוזה בכוכבים, ואני רואה שאתה עתיד לירד מן המלוכה, בכן תראה שלא יהיה לך עצבות כשתרד מן המלוכה. רק תהיה בשמחה. וכשתהיה בשמחה גם אני אהיה בשמחה. גם כשיהיה לך עצבות, אף על פי כן אני אהיה בשמחה על שאין אתה מלך. כי אינך ראוי למלוכה, מאחר שאינך יכול להחזיק עצמך בשמחה כשאתה יורד מן המלוכה. אבל כשתהיה בשמחה אזי אהיה בשמחה יתרה מאד:
[ח] סוד כוונת תלית המן את מרדכי מבואר נפלא בלק"ה עושה שליח לגבות חובו ג' אות יב
אלי אלי למה עזבתני שאמרה אסתר עיין תורה נ'
עוד עניינים ביאר הריצ"ח בסוף שיעור נ2 נ3 הכח העצום שנצרך לאסתר לא הגידה מולדתה ומדוע המן נקרא כלב וכן אחשורוש
ועיין תורה י' ענין אסתר ומרדכי
בתורה ס' סוד מרדכי שהוא בחי' זקן בחי עתיק יומין בחי' ספורי מעשיות משנים קדמוניות עי"ש.
[י] שם מבואר שגם נשמת משה רבנו היתה יסוד דאבא ומסתמא ע"כ גם היא נתגלית בזמן הסתרה והתגברות השיעבוד שלפני הגאולה דייקא, כמבואר בתורה שהחרטומים ראו שצריך להוולד הגואל לכן גזר פרעה כל הבן היאורה תשליכוהו. וצ"ע לפ"ז לכאורה כל יחידי הדורות שהם בחי' נשמת משה כמבואר במקום אחר התגלות בזמן של הסתרה של בחי' תרדמה לצורך הניסור של קודם הגאולה. ובאמת רשב"י בזמנו היו גזרות קשות והאריז"ל צ"ע וכן הבעש"ט ורבנו.
[יא] לק"ה מתנה ג' יב – וע"כ הפרה מטהרת מטומאת מת שהוא ראש לכל הטומאות, כי הוא אבי אבות הטומאה שזהו בחי' עמלק שהוא זוהמת הנחש שהביא מיתה לעולם, שהוא בחי' תאות ניאוף שהוא סטרא דמותא כ"ש ואחריתה דרכי מות וכ"ש מוצא אני מר ממות את האשה וכו'. אשר מי שנופל לטומאה זאת א"א לו להטהר כ"א ע"י הצדיק האמת שיודע להמשיך עליו חסד חנם מהאוצר מתנת חנם שהצדיק מקבל משם בעת שבטל מן התורה כנ"ל.
[יב] תורה זו נאמרה כנראה בברסלב אחר פורים שנת תקע כי אז גילה בפירוש העשרה מזמורים של תקון הכללי וסיפר את המעשה מז' בעטלערס. (על"ת הובא בשיש"ק ח"א קס) ובשיחות הר"ן קמט מבואר שסיפרם בכה אדר תקע. עוד עיין חיי מוהר"ן סימן צ'
[יג] כמבואר בכהאריז"ל בשער הכוונות פורים דרוש א' – ונודע כי המן הרשע. היה אוסטורלוגוס גדול כנודע בענין ויפל פור הוא הגורל מיום ליום כו' ובפרט במ"ש בספר הזהר כי הוא ועשרת בניו כוללים כל עשרה קליפין החיצונים וידע בחכמתו ענין מיעוט השגחתו ית' על ישראל בימים ההם להיותו בבחי' השינה ולכן חשב ועלה בלבו כי הזמן מוכן לאבד שונאיהם של ישראל, וז"ס ענין ויכוח המן עם אחשורוש אם יעלה בידם עצה זו והשיב לו המן ישנו עם כו' ודרשו רז"ל ישן הוא האלוה שלהם והבן זה.
ולהיות כי הדורמיטא ההיא היא לטובתן של ישראל כדי שתנסר הנקבה מאחורוי ויחזרו פב"פ ויגאלו ישראל ויבנה בית המקדש לכן התייעצו שניהם כי בזמן ההוא שהאלוה שלהם הוא ישן יקדימו הם לאבד ולהשמיד שונאיהם של ישראל כדי שלא ישארו אפילו מתי מעט שיהיו ראוים לגאולה ועי"כ לא יבנה בהמ"ק. ונודע' עצת המן מן שמשי ספרא בנו וכתביהם אל אחשורוש הנק' ארתחששתא בספר עזרא עד שביטלו בנין ב"ה בראותם כי הגיע זמנו להבנות ודי בזה.
והנה אף בזמן הדורמיטא אין הנקבה ישנה, כי אז מסתלקין המוחין מן ז"א ונכנסין בנקבה כדי להבנות ולתקן פרצופ' כדי שתוכל לחזור אפין באפין כנודע בענין דרוש השופר של ר"ה ובהכרח יש הארה והשגחה זו על ישראל מצידה וענין אותה הארה היתה ענין מרדכי הצדיק כמו שנבאר בע"ה.
דע כי הנה בזמן הדורמיטיא דז"א, לא בלבד יוצאין המוחין דז"א מצד נה"י דאימא, ונכנסין בנוק' רחל בהיותה אב"א, אלא (אף) גם המוחין דבנה"י דאבא בסוד ויבן ה' אלהים את הצלע דא אבא ואימא ונמצא כי כמו בהיות המוחין ההם תוך ז"א היו יוצאים מהם ב' הארות לחו' ומבחי' הארת המוחין דאבא יוצא יעקב מצד פנים דז"א ומבחי' הארת מוחין דאימא יוצאת רחל מצד אחוריו גם עתה יוצאות מרחל נוק' דז"א ב' הארות אלו ג"כ בלי ספק ולא עוד אלא שבהיות מוחין הנז' תוך הנקבה נתוספה בחי' הארה שלישית משא"כ בהיותם תוך ז"א והוא כי הנה בהיותם תוך ז"א היה היסוד דאימא נשלם בחזה דז"א והיסו' דאבא שהוא יותר ארוך כנודע היה נשלם בסיום היסוד דז"א ממש ולא היה יוצא מחו' ליסוד כלל, אבל עתה בהיותם המוחין תוך הנקבה אשר היסוד שלה נוקביי קצר מוכרח הוא שהיסוד דאבא יתפשט ויצא מחוץ ליסוד נוקבא ולחוץ ותתגלה הארתו בגילוי גמור לגמרי ונודע כי מה שהיה מתלבש ביסוד דז"א הוא בחי' העטרה של היסוד דאבא שהוא בחי' המלכות דאבא ואין ספק כי הארה זו הנגלית ממלכות גילוי וצריך לגלותה ולפרסמה.
[יד] ואיתא בזוהר שהוא הפגם הבית הגדול ביותר. והוא אבי אבות הטומאה כטומאת מת כמבואר בתורה רמב. ואם עד בית ראשון שעדין שמרו על יחוסם הועילה הפרה לטהר את ישראל לפסח אבל כפגמו כזה פגם הברית גדול כבר לא הועיל והיה צריך תוספת טהרה של פורים.
[טו] הלשון הזה שפרשת פרה קורין אחר פורים צ"ע דלכאורה יותר מסתבר לתלותה בפסח ולומר שקורין אותה לפני פסח שהרי היא כדי לזכור להטהר לפסח, ומצאתי כעין זה בחדושי הרשב"א על מסכת מגילה דף ל. – לעולם קורין פרה בשבת הסמוכה לפורים מאחריהם, פי' בשבת שהיא לאחר פורים של פרזים ושל כרכים דהיינו בשבת שלאחר חמשה עשר. ולפי רבנו מובן כי פורים הוא הדרך לפסח.
[יז] גם בדפו"ר ותרלד- שהוא, בתרלו נראה שהיא (לא ברור) ומתרצו שהיא
[יח] אע"פ שבפסח דורות לא היה אפר פרה, וגם לא פרשת פרה לעסוק בה כנראה עדיין לא נצרכו לזה כי עדיין היה להם דין בן נח עד מתן תורה. אעפ"כ קבלו בני ישראל את פרשת פרה כשהגיעו במסע החמישי למרה לפני מתן תורה. כמבואר בשמות טו כה עה"פ שם שם לו חק ומשפט ופרש"י -במרה נתן להם מקצת פרשיות של תורה שיתעסקו בהם שבת ופרה אדומה ודינין.
בסנהדרין נו: מבואר שקבלו עשר מצוות במרה ז' של בני נח ועוד שלש של ישראל, ולא נזכר פרה, אבל מהרמב"ן שהביא את פרש"י משמע שהיה להם גרסא אחרת בגמ'.
[כא] את ההקרבה עושה שליח אחד מבני החבורה המנויה על הפסח והוא חייב להיות טהור אבל שאר בני החבורה מהתורה רק באכילה כיון שהפסח הוא קדשים אסור בטומאה אבל רבנן גזרו על כל החבורה שתיהיה טהורה בזמן ההקרבה שמא ישכחו לטבול, ואם טבלו אע"פ שעדיין אסורים לאכול קדשים עד הערב שמש, כיון שהוא בא ממילא מותר לשחוט עליו ולא גזרו בו.
[כב] ועיין תורה רמב שניאוף אבי אבות הטומאה כטומאת מת
[כג] פו"ר אותיות פ"ר (דהיינו פ"ר גבורות) – עיין משנת חסידים מסכת אדר פ"ג אות ז' ח' ועי"ש גם פ"ד אות ב
[כד] עיין תורה שלימה על מגילת אסתר בשם לקח טוב שפור בלשון פרסי הוא גורל בלשון הקודש. ועיין תורה יט גלעד ויגר סהדותא.
[כה] דין וגבורה בדרך כלל הכוונה לעניין של הסתרת האמת, ומשם הכח של הסט"א שכל עניינה זה להגביר את הסתרת האמת להסתיר יותר סוד הפ"ר דינם מבואר בכהאריז"ל עיין ספר אוצרות חיים – שער רפ"ח ניצוצין – ואמנם ענין אלו הה' היתרים המבסמים והמתקנים (והממתקים) הש"ך ניצוצין הם ה' גבורות הנק' ה' אותיות מנצפ"ך הנז' אצלינו במקומות רבים. והנה מנצפ"ך בגי' הוא פ"ר, והחילוק שיש בין שכ"ה ניצוצין ובין ה' גבורות מנצפ"ך הוא זה כי אלו השכ"ה ניצוצין הם גבורותיה של הנקבה עצמה וגם נתונות בספירת המלכות שלה כמבואר אצלינו לעיל כי כל ג' בחי' הכלים של ספירה זו הם ג' שמות של אדנ"י, וכבר נתבאר לעיל כי שכ"ה הם ה' שמות אדנ"י, אמנם גבורות מנצפ"ך הם בחינת גבורות הזכר עצמו שאח"כ נותנם אליה והם מתקבצים בספירת היסוד שבה הנק' נקודת ציון כנודע. הרי נתבאר ענין שכ"ה הניצוצין או פ"ר הניצוצין (של מנצפ"ך) הנז' בכל מקום בזוהר שהם בחינת הניצוצין שהיו בז' המלכים כנ"ל שיש בהם ג' בחינות והם כלים וניצוצות ואורות, ונתקנו ע"י פ"ר הניצוצות של מנצפ"ך שגם הם בחינת ניצוצות וכולם הם (נ"א – וכלים והם) דינים וגבורות, אלא שאלו של מנצפ"ך הם ממותקות יותר מאד מן השכ"ה ניצוצות. וזכור הקדמה זו של שכ"ה ניצוצין או פ"ר של מנצפ"ך מה ענינם בכל מקום. ועיין לעיל על ענין ד' מיני אורות טעמים נקודות תגין וניצוצות שהם האותיות, ומשם תבין כי אולי אותם הניצוצות הם דמיון אלו הרפ"ח (ניצוצין) שבכאן שהיא בחי' הד'. או אפשר שהיא בחי' הב' שהם בחי' הנקודות שבנקודים היוצאים מן העין שהם דינים ואור חוזר ואור האחוריים המאירים בכלים אחר היותם נשברים שנתעלו (מהם) ונסתלקו האורות הנקראים אור ישר, וצ"ע:
[כו] המן הרשע רצה להראות שאין ממש בגורל של יום הכפורים ממילא אין ממש בכפרת השעירים של יום הכפור ונשארו ישראל עם כל עוונותיהם וצריך לאבדם, כמבואר בכהאריז"ל ולק"ה העושה שליח לגבות חובו ג' אות כו – וזה בחי' הגורל של הכה"ג ביוה"כ שנתן על שני השעירים שהיו שניהם שוים בקומתם ובמראיהם וכו' כשרז"ל וא"א לבררם לידע מי לה' ומי לעזאזל כי אם על ידי גורל שהוא למעלה מהשכלכי בהשכל אי אפשר להבין כלל מהיכן נתחלקין הטוב והרע שהם בחינת שני השעירים שבתחילה שניהם שוים לגמרי ואחר כך נתחלקין זה לה' לפני ולפנים וזה לחוץ לגמרי לעזאזל. אבל אנו מאמינים אע"פ שא"א להבין זאת בשכל. אנו מאמינים שהכל מאת ה' צבאות יצאה כי "בחיק יוטל הגורל ומה' כל משפטו" שהגורל יוצא מאת ה' מי לה' ומי לעזאזל כפי דרכיו הנפלאים ועי"ז דייקא נתברר בחי' עץ הדעת טו"ר שא"א להשיג מהיכן נמשך הטו"ר וכנ"ל. אבל המן רצה לפגום בזה כי הוא כפר ואמר שהגורל במקרה ח"ו והיה מכשף גדול. ואמר שיכול בכשפים ובשמות הטומאה להמשיך הגורל כמו שהוא רוצה כי אמר שהרוח חיים יכול כ"א להמשיך כרצונו לכל מה שהוא רוצה. שזה היה בחי' חטא העגל שהצליח מעשה שטן והיה בו רוח חיים כשפרש"י שם היינו כי זה היה עיקר הפגם שבגדול הכשפים של הער"ר היו יכולים להמשיך הרוח חיים לכל מה שרצו אפילו לדוממים וצומחים כי הרוח חיים של הסט"א גדול בשעתם מאד בבחי' רוח סערה…
[כז] כי המן היה הלעומת זה של מרדכי שבאורו הגדול משער החמישים עורר בחי' הגורל שהיא ההשגחה שבתוך ההסתרה כי גורל הפירוש כשאדם אינו יכול להכריע בעצמו אזי מוסר ההכרעה לשיקול עליון וכמ"ש בחיק יוטל גורל ומה' כל משפטו אבל באמת הגורל דייקא מגלה את בחי' ישראל עלו במחשבה תחילה בחי' אבן ישראל אב ובן כחדא אלא שהמן כפר בזה ורצה להעלים האמונה בזה ע"י הגורל שלו
לכן עשה גורל שאין עליו עוררין (לאפוקי מגורל דעכן) דהיינו מיום ליום ומחודש לחודש עיין יערות דבש גורל כפול להכרעת העליון בספק התחתון יב פתקים ושסה פתקים וע"י שנפל היום שסה וחודש יב הוכיח שאיבדו את ההשגחה שהרי מלמעלה כיוונו שיצא כך היום בחודש ובפרט באדר שהוא סוף ועקב שבזמן בחי' הריחוק מהראש והשגחה והראיה שהרי בו מת משה הוא הדעת. אבל גם בזה כפירתו התעתו ולא ידע שמיתת משה היא לידתו וצדיקים גדולים במיתתם מחייהם כי להיפך משה עלה לשער הנ' כמובא שעלה להר נבו היינו נ' בו ויקבור אותו בגי היינו ביג' מידות של רחמים. ועוד שבאותה שנה שעשה המן את הגורל היה אדר מעובר ובו לא שולט המזל והכישוף.
[כח]פורים על שם הפור– וצ"ע מדוע נקרא כל הנס ע"ש הפור דווקא ועיין בני יששכר ח' ביאורים בזה. ונ"ל להוסיף שאע"פ שלמפרע נתגלה שהייתה השגחה כבר מתחילת מלכות אחשורוש אבל משמע מחז"ל ומלק"ה ועוד שדייקא הפור הפך לפורינו שדייקא ע"י שרצה להפיל הגורל גרם לעורר את בחי' הגורל להיפך מכוונתו כי הוא רצה להוכיח שאפילו שם כבר אין אהבה אלא קנאה ונתברר להיפך ששם בשורש הרצון, (ואין טעם ברצון) האהבה היא לא תלויה בדבר. ונתעורר הגורל א' לה' וגורל א' לעזאזל. והוא בעצמו נעשה השעיר לעזאזל.
[כט] גם בדפו"ר- הפ"ר, ובכל המנוקדים – הפֻר, וצ"ע אולי הבינו כך מהציון לאסתר ט' שציין הרב מטשערין אבל א"כ למה לא תיקנו הפור כמ"ש בפסוק ועוד הרי ציין גם לכתבי האריז"ל ששם ידוע שפ"ר מרמז למספר פ"ר דינים ולזה רומז השם פורים. ועוד למה לשנות ממה שכתב מוהרנ"ת.
[לד]אסתר ט וע' בכוונות האריז"ל בסוד הפיל פור ובסוד פרה אדומה [עיין פרי עץ חיים פורים פ"ו. – והפיל פור, פי' – שנעץ ו'. הרמוז לו' בין אותיות פ"ר, גי' מנצפ"ך, כדי לסבבו בגבורתו. והוא לא ידע, כי ב' פעמים קמ"ג יש באמא מימינא ומשמאלא, עולין ג"כ פור, ע"כ קראו לימים אלה פורים, כי אותיות מ"י שבבינה נשתתפה לז"א, להפוך הקללה לברכה ע"י אסתר. עוד עיין מחברת הקודש (לרבי נתן שפירא) שער פורים (ד"ה מהאר"י זלה"ה שורש נשמת המ"ן)]
[לה]פרי עץ חיים – שער ר"ח חנוכה ופורים (נמצא בין שער ר"ח לשער השבת) – פרק ו – דע, כי שורש המן היה מן הקליפות, שכנגד ז"א דבריאה. ואות ה' מורה כח ה"ג דמנצפ"ך, ואותיות מ"ן מורה על ב' הראשונים היותר קשות: …..והוא חשב להשחית את מרדכי, שהיה מיסוד אבא ומתפשט בזעיר אנפין, ע"י ע"ץ גבוה, ולזה היה גבוה חמישים אמה, רמוז לה"ה דאמא, אשר יסוד אבא עובר דרך שם כלול בהם:
והפיל פור, פי' – שנעץ ו'. הרמוז לו' בין אותיות פ"ר, גי' מנצפ"ך, כדי לסבבו בגבורתו. והוא לא ידע, כי ב' פעמים קמ"ג יש באמא מימינא ומשמאלא, עולין ג"כ פור, ע"כ קראו לימים אלה פורים, כי אותיות מ"י שבבינה נשתתפה לז"א, להפוך הקללה לברכה ע"י אסתר, שהיא יסוד דאמא,
מחברת הקודש – שער פורים – …וחשב להשחית מרדכי יסוד אבא המתפשט בז"א ע"י עץ גבוה נ' אמה לרמז לה' גבוה דאימא שיסוד אבא עובר דרך שם והפיל פור פי' ו' רמז לז"א בין אותיות פ"ר כדי לסבבו בגבורה והוא לא ידע כי ב"פ קמ"ג דאי' מימין ושמאל עולים ג"כ פור ע"כ קראו לימים האלה פורים כי מי' דבינה ישתתפו עתה בפור להפך קללה לברכה ע"י אסתר יסוד אימא
[לו] ועיין קהלת יעקב – פור יש לכנותו אל מזל ונקה שכולל י"ג תקוני דיקנא דבחי' י"ג אהי-ה וי"ג כ' (נראה הכוונה יג הכולל) עולה גימט' פור (דהיינו יג פעמים אהי-ה ועוד יג הכולל סה"כ שוה פור) ופורים בהוד ענף הבינה ע"כ היה הנס ביין.
[לח] צ"ע אם מפ"ר נעשה פרה א"כ איך היתה נעשית פרה לפני נס פורים. וכנראה בירידת הדורות התגברו הפר דינים כל כך שכדי להמתיקם צריך עוד הכנה של פורים ומחית עמלק שממנו עיקר התגברות הדינים וע"י האור של מרדכי שמתגלה בפורים נחלש הדין של הפר דינים ונעשה פרה.
[לט] פר נעשה פרה – פע"ח שער עמידה פ"א. ושם שער השופר פ"א. שער הכוונות עמידה דרוש ה. ושם ר"ה דרוש ז'. קהלת יעקב ערך אדנ"י אות ב ושם ערך אפר פרה. ועי"ש ערך ארץ – מנצפ"ך גימטריא פ"ר ועם ה' אותיות גימטריא פרה. ושם ערך פרה. ובספר הלקוטים להאריז"ל פרשת חקת פרק יט. ושער המצות ריש פרשת חקת. ע"ח שער ט ספ"ז. ועיין לק"ה שחיטה הלכה ה אות יח מה שייכות פור לפרה.
[מ] עיין שער הכוונות – דרושי העמידה דרוש ה' ונראה כוונתו שבהתחבר ה' לפר דינים נמתק קצת ונעשה פרה אדומה שהיא דינים קצת ממותקים.
וזה לשונו -גם יש בחי' ב' של דינים כנ"ל וה"ס ה"ג של מנצפ"ך הנ"ל אשר בתחלה יורדים אל הגבו' ומשם יורדים אל נוק' דז"א והם בגי' פ"ר כמנין מנצפ"ך. וגם פ"ר ניצוצין אלו גם הם צריכין להמתק ע"י שרשם שהם ה' גבורו' עליונים למעלה ואז נעשין פרה כענין ש"ך ושכ"ה פ"ר ופר"ה ואז נמתקי' וכוונת מיתוקם הוא בתיבת אדני והוא כשתצייר ציור א' בציור יו"ר שהוא רי"ו ותחברנו עם ג' אותיות האחרות שהם דין יעלו פ"ר שהם פ"ר ניצוצין והרי נרמזו הפ"ר דינין. ואמנם אופן כונת מיתוק' הוא כך כי תכוין אל מה שנודע שהנוקב' בהיותה בפני עצמה נק' אדני. ובהיותה נכללת עם י"ס האצילות הנכללים בשם יהוה כנודע תהיה הנקבה נרמזת באות ה' אחרונה של ההויה הנז' ונמצא כי זהו מה שתכוין שתמשיך הארת ה' אחרונה הנז' אל שם אדני המורה בציורו הנ"ל אל פ"ר דינין הנז' ואז יהיה פר"ה והרי נתמתקו ב' בחי' הדינים הנז': עד כאן לשון הכוונות.
פר נעשה פרה – נראה הכוונה לפ"ר דיני המלכות שצריכים להתמתק בשרש הדינים שבבינה עלאה דמינה מתערין דינים והיא ה' ראשונה (וצ"ע שבכוונות הנ"ל אומר לכוין לה' אחרונה)
וזה בחי' מפר נעשה פרה -כי פר הוא העגל ותבוא פרה ותקנח צואת בנה היינו מיתוק דיני חטא העגל שהוא בחי' פר דינים ובאמת פרה אדומה היא אדום בחי' דין אבל ע"י ששורפים אותה זה בחי' מיתוק הדינים באש של מעלה בחי' בינה ואזי נעשה אפר פרה שמטהר מטומאת מת
מפר נעשה פרה -כי פ"ר הם דינים גמט' מנצפ"ך כנ"ל בחי' סוף (כי הן אותיות שבסוף תיבה) בחי' סוף הגלות שאז דייקא התגבר החושך בחי' דינים ודייקא עי"ז שזה בחי' דורמיטא עלו מוחין זעיר ומלכות קבלה מבינה ונתגלה יסוד דאבא בחי' צדיק הדור להמתיק הדינים ונעשה מהפר דינים דייקא פרה לטהר טמאים.
עיין לק"ה שחיטה הלכה ה אות יח – מוהרנ"ת מבאר הקשר בין פור לפרה ושע"י שנכשל המן בכוונתו לפגום בגורל דהיינו בפור עי"ז נעשה פורים ומפור נעשה פרה היינו שע"י שלא נפגם הגורל עי"ז נשאר לנו כפרת העונות של שני השעירים ביוה"כ שהם בחי' פרה אדומה.
וזה לשונו – וזה בחי' פרשת פרה שקורין אחר פורים וכתב אדמו"ר ז"ל (בסי' ע"ד בל"ת) שבתחלה הוא פור ואח"כ נעשה פרה. ולכאורה מה שייכות פור לפרה. אך ע"פ הנ"ל שע"י הפור רצה לפגום בהגורל של יוה"כ שעל ידו נכנס הכה"ג לבית ק"ק להמתיק כל הדינים שעי"ז עיקר התגלות ההעלמה. כי כל העלמות ע"י הדינים שמהם כל כח הס"א והיצה"ר המעלים האמת. והמן ע"י שהפיל פור הוא הגורל בכשפיו העצומים. רצה לפגום בגורל דקדושה של יוה"כ שנתן אהרן על שני השעירים גורל א' לה' וגורל א' לעזאזל. ע"כ כשזכו להכניעו ונעשה פורים ע"ש הפ"ר זוכין אח"כ לטהרת הפרה אדומה. כי פרה אדומה ושעיר המשתלח הם בבחי' אחת כי שניהם מעשיהם בחוץ (כמובן בספרים). ועל ידם דייקא עיקר טהרת וסליחת עונות. כי עיקר מעשה פרה הוא שצריכין לשוחטה נוכח פתח אוהל מועד שהוא ק"ק. ולהמשיך ההמתקה משם מק"ק. עד שבתוקף גודל כח הצדיק הממתיק הדינים יהיה נמשך השכל העליון שהוא ההמתקה עד לחוץ ממש. שיהיה נמשך משם עצות נפלאות עד שכל העומדים בחוץ ממש יהיה להם תקוה לבל יאבדו לגמרי ע"י התגברו' אבי אבות הטומאה ח"ו שהוא טומאת מת שהוא מעלים האמת מאד מאד בכמה מיני העלמות והסתרות בלי שיעור וערך. עכ"ל הלק"ה.
וצ"ע שלא ביאר ממש איך מהפור נעשה פרה אלא שלא נפגמה בחי' טהרת פרה דהיינו שני השעירים ואולי כוונתו שפרה מקבלת טהרתה מגורל יוה"כ ולכן העמדת הגורל העמיד גם את טהרת פרה בעצמה ועדיין צ"ע
צ"ע אולי גם פור בחי' פר דינים ומפ"ר דינים נעשה פרה היינו ע"י הפורים נמתקים הדינים כנ"ל וזה נרמז במה שנוסף ה' לפ"ר דינים, כי הדינים והסט"א הפגם שלהם הוא בבחי' הנוק' בבחי' ההמלכה שאינה כראוי כי הם גאות וגם אינם מכוונים למקום הנכון דהיינו עקומים היפך היושר. דהיינו שהם בחי' עגל וע"י תיקון המלכות בחי' ה' נוסף לפר ה' ונעשה פרה לקנח צואת בנה היינו תיקון המלכות בתכלית דהיינו כמו מצות פרה אדומה שעושה אע"פ שלא מבין.
[מא] עיין פל"ח בשם חסד לאברהם מעין ב' נהר נז – ל' יום לפני פסח מתחיל הקב"ה להוציא נפשות ישראל מהיכלות הטומאה. וכן בבני יששכר מאמר ד' אות ח-י'. ועיין ש"ע או"ח תכט א במ"ב בשם ח"י להתחיל בפורים עצמו ללמוד הלכות פסח. ועיין רמז בגמ' מגילה דף ו: ד"ה אף כאן אדר הסמוך לניסן.
[מב] כלל המהלך הוא פר, פור, פרה, פסח. ועיין תורה פג מתן בסתר יכפה אף שש פא בא"ב ושש כפול פ' תפ גמט' שמה של הקליפה לילי' ועי"ש והוא פלאי משמע מגלויי הכתר וידוע שיש אומה שלימה, (שיצאה פסולת מאברהם אבינו שמדתו חסד) שהיא חסד דקליפה, שאינה יכולה לבטא האות פא, קליפת ישמעאל תאות ניאוף בחי' טומאת מת כמבואר בתורה רמב וקוראים פרשת פרה להטהר ממנה וצ"ע
[מד] פרי עץ חיים חג המצות פ"ז (ד"ה מגיד) וסוף פ"ד וספירת העומר סוף פ"ג ובשער הכוונות דרושי הפסח פרקים ג' ד' ו' יא יב
[מה] לעיל אמר שפורים הכנה לפרה שהיא הכנה לעשית קרבן הפסח, וכאן מוסיף שפורים הכנה למצוות מגיד שהיא פה סח להיות מרבה בסיפור ניסי יציאת מצרים, ולקמן יאמר שמרדכי בחי' מור דרור משמע שהאור של מרדכי שמתגלה בפורים הוא הכנה לחירות של פסח שצריך כל אדם להרגיש כאילו הוא יצא בעצמו ממצרים. ועוד בסוף התורה מבאר שפורים הכנה לזהירות מחמץ.
[מו]אסתר – בכוונות מובא שהיא בחי' מלכות דאמא עלאה. ובזהר כי תצא רעו. ובמקדש מלך שם מבואר שנשמתה מאצילות ונשמה כזו לא יאונה לצדיק כל רע ואין לקליפות שום אחיזה בה לכן לא אפשר לאחשוורוש לגעת בה כלל ומבואר שם שמרדכי ידע שם מפורש והיה שולח שידה במקומה שהייתה קליפת נגה דנפש דאסתר ונתלבשה בגוף ורק בה נגע אחשורוש וממנה נולד דריוש ולכן היה חציו טוב חציו רע כי כן היא קליפת נגה שממנה בא (אמנם עיין בן יהוידע על סנהדרין דף עד שכתב שביום לא הייתה יכולה לעשות כן ולכן דריוש היה כן ממנה. ועוד קשה שהרי בזהר שלח קסט: מבואר שלבשה מלכות דהיינו לבוש מג"ע כשבאה אליו באותו יום א"כ מסתמא כן הייתה זו היא בעצמה וצ"ע עיין זוהר ח"ג דף רעו הנ"ל שלא שייך ותלבש מלכות אם היא נטמאה לגוי אפילו באונס) ועיין לק"ה פורים ד' ז' שאסתר הייתה בחי' אור הגנוז שנאמר עליו ימנע מרשעים אורם ולכן לא יכול היה אחשורוש לגעת בה וכמו שרה אמנו בבית פרעה ומסתמא כוונתו לזוהר ח"ג דף רעו הנ"ל ששם זה כתוב.
יתר ביאור בזה עיין קנאת ה' צבאות לרמח"ל ח"ב ד"ה מעשה אסתר היה באונס.
[מז] ותלבש אסתר מלכות עיין זוהר ח"ג דף רעו. ושושנה בחי' כנסת ישראל שם דף רלג ובח"א דף א. וכנס"י בחי' מלכות כידוע.
אונקלוס (כג) ואת סב לך בוסמין רישא מירא דכיא תרגום יונתן -ואנת סב לך בוסמין בשרוייא מור בחיר
אבן עזרא – הפרידו הכתוב מהבשמים כי כתוב אריתי מורי עם בשמי. ואולי זה בחי' "רצוי לרוב אחיו" כיוון שהיה גדול מהם
הרמב"ן מביא ראשונים שסוברים שהוא שמן המוס"ק הנוטף מחבורה בבטן הצבי דווקא כשהוא חפשי ולכן נקרא דרור אבל הוא חולק מכח המדרש הנ"ל וס"ל שהמור הוא סוג שרף עצים.
[נה] חולין קלט: (שאלו פפונאי את רב מתנה) משה מן התורה מנין? {בראשית ו-ג} בשגם הוא בשר. המן מן התורה מנין? {בראשית ג-יא} המן העץ (רמז שיתלוהו על עץ) אסתר מן התורה מנין? {דברים לא-יח} ואנכי הסתר אסתיר מרדכי מן התורה מנין? דכתיב {שמות ל-כג} מר דרור ומתרגמינן מירא דכיא:
פרש"י – מנין. לגדולת מרדכי: מר דרור. וקרי ליה ראש לבשמים לצדיקים ואנשי כנסת הגדולה:
ועיין ביאור החברותא שם- 8. המהרש"א ביאר שמצינו שמות נוספים לארבעה אנשים אלו, ואילו שמות אלו ניתנו להם על ידי מצרים או פרסיים והיה מקום לומר שאינם עיקר שמם ולכן מוכיחה הגמרא שנקראו בשמות אלו על שם ענינם, וכדלהלן. משה, שעל ידו התפרסם שאין המבול מטבע העולם, שהרי על ידו נטבעו המצרים בים וישראל הלכו ביבשה. המן, כי הוא גזע צפעוני מעשו, וכמו שדרשו שהנחש והמן פתחו ב"אף" ונתנו עיניהם במה שאינו שלהם. וראה בחידושי אגדות להגר"א [בכורות ח'] שהמן ובניו הם הס"א והנחש, ותלו אותם על העץ פירושו על סיבת עץ הדעת. וראה בכתב סופר [עה"ת, אסתר] שפירש שראה גזירת המן על אותו חטא של עץ הדעת שחטאו בסעודתו של אחשורוש כמו שחטא באכילת עץ הדעת. וראה עוד בחכמה ומוסר [רמד] ובזרעברך. אסתר, שבימיה הסתיר הקב"ה פניו מישראל כי הסתירו עצמם מדיבור "אנכי" שהוא עיקר אמונה, וראה בביאורי הגר"א [לב"ק צ"ב] שכתב שנאמר בה הסתר, כי כל הנס נעשה בהסתר, ולכן לא נזכר שם ה' במגילה בפירוש. וביאור דבריו בימי הפורים [מאמר י', י"ט]. וראה עוד בשפתי חיים [מועדים ב' רי"ט] שהתורה לא ראה רק לגלות מקור שמה של אסתר, אלא את שורש ההנהגה שנעשית על ידה. מרדכי, שנחשב ראש לגדולה כראש הבשמים, שעל ידו נעשית ההצלה, משום שהוא ואנשי כנסת הגדולה לא השתחוו לצלם ולא נהנו מסעודת אחשורוש. וראה בביאור הגר"א אסתר [פ"ב ה] שביאר באופן אחר.
[נו] דרור לשון חירות דכתיב וקראתם דרור ויקרא כה י' ועיין רמב"ן שמות ל כג מש"כ שם בשם הרד"ק
[נח] כנ"ל בזהר כי תצא רעו. ובמקדש מלך שם מבואר שנשמתה מאצילות ונשמה כזו לא יאונה לצדיק כל רע ואין לקליפות שום אחיזה בה לכן לא אפשר לאחשוורוש לגעת בה כלל.
פרש"י – ולא יראו פני ריקם – כשתבאו לראות פני ברגלים הביאו לי עולות (חגיגה ז):
[ס] צ"ע מדוע הביא את כל הפסוק ולא רק את סופו ששם הראשי תיבות פורים, ובפשטות כי בתחילתו מדובר בפסח שפורים הוא ההילוך אליו. ועדין היה יכול לצטט רק שבעת ימים תאכל מצות וכו' כי בו יצאת ממצרים ולא יראו פני ריקם. ואולי רוצה לומר כי חודש ניסן מועד חודש האביב כדי ללמד שצריך לעבר את השנים כמבואר בגמ' והובא בספורנו שם. וגם זה רומז לפור והגורל שהפיל המן כי מבואר בספרים שנפל הגורל על חודש אדר אלא שאז היה שנה מעוברת והגורל נפל על אדר ב' שבו אין מזל לישראל ולכן לא שלט הגורל שעשה על ישראל.
[סא] אולי אפשר לרמוז גם עפ"י הכוונות שהאור של מרדכי שהוא יסוד דאבא לא מתגלה אלא ע"י ההסתרה של זמן הניסור שאז המלכות מקבלת מאמא ולא מז"א ועל כן יסוד דאבא גלוי דהיינו נשמת מרדכי הצדיק נמצא שדייקא ע"י "לא יראו פני" דהיינו הסתרה של פורים היא הדרך והילוך לאור הגדול שמתגלה בפסח.
[סב] עוד אולי אפשר לומר כי לא יראו פני ריקם היינו החיוב להביא שלמי שמחה, אבל פנמיות השמחה ממשיכים מההארה של פורים שמתגלה האהבה שבדעת הקשר הפנימי בין ישראל לאביהם. ושכל עזות הגוף המביא את העצבות הוא לא האני האמיתי אלא בגד בוגד וצריך לקיים "ויעזוב בגדו אצלה וינס" עיין זהר כי תצא דף רעה: שזו אותה בחי' של מה שנתבאר גבי אסתר ששלחה שידה במקומה לאחשוורוש. ולזה מרמז התחפושת של פורים לרמז שחוץ מהאני האמיתי הכל רק תחפושת ומכאן ההתחזקות וההתגברות על הייאוש שעי"ז ההילוך לשמחת הרגל של פסח.
ומתפרש הפסוק מסופו לראשו, שע"י לא יראו פני ריקם שבעת ימים תאכל מצות. דהיינו שצריך לעלות לרגל עם השמחה של פורים ועי"ז שבעת ימים תאכל מצות
[סג] מה שנקט דרך דייקא אולי כי ידוע שדרך אינה תכלית אלא פרוזדור להגיע אל הטרקלין לכן בבחי' דרך שם כל הנסיונות כמבואר באבות והפתויים של היצה"ר כדי למנוע מלהגיע כראוי לטרקלין, וזה דייקא ההכנה שצריך לקבל מפורים כיצד להגיע לתשובה והגאולה של פסח כראוי, ולעמוד בנסיונות של פתויי הדרך לשם. ובלק"ה מבאר שהעיר זה ע"י השמחה שממשיכים מפורים שעי"ז מתרחב הלב ויש כח להתגבר על התאות. הפך העצבות שהוא מפיל לתאווה דייקא.
[סד] צ"ע דלכאורה נראה שלומד זאת מהפסוק הנ"ל שבעת ימים וכו' והרי לא נזכר בו חמץ. ואולי נרמז בכאשר ציויתיך עיין אור החיים שם.
[סה] פורים דרך לפסח – עוד עיין בבני יששכר מאמר ד' אות ח-י' ל' יום מפורים לפסח הם תשך שעות ג"פ עמלק כי בפורים מתחיל מחית עמלק וג"פ כנגד מחשבה דיבור ומעשה דהיינו חב"ד חג"ת נה"י ובדיקת חמץ היא גם מחית עמלק שהוא היצה"ר.
[סו] נמצא במה שפורים הכנה לפסח תחילה דיבר מטהרה ואח"כ מפה-סח היינו דיבור ואח"כ מחירות ואח"כ נזכר אכילת מצה ואח"כ זהירות מחמץ. ואולי הם בחי' מחשבה דיבור ומעשה, דהיינו טהרת המחשבה וחירות הלב מתאוות ודיבור קדוש וחמץ ומצה במעשה סור מרע ועשה טוב.
ואולי אפשר לבאר קצת שתחילה הוא פור, היינו הפר דינים לתוכם הכניס המן הרשע את בחי' ז"א שהוא ו', וע"י פורים בחי' "פורה דרכתי" נתפוררו הדינים, וגם נתקנה המלכות במקומה להיות אחרונה מפר לפרה, ואח"כ מבחי' "שושנים" נתתקן בחי' "שפתותיו" היינו ע"י שושנה היא אסתר היא אמא עלאה נתקן בחי' תשעה קבין דיבור שנטלו נשים ונעשה פה סח, ומבחי' מרדכי יסוד אבא המושך מלבנונית הכתר מיג תקוני דקנא (פע"ח) ומתגלה בקריאת המגילה, שמגלה מהלך של השגחה נפלאה בתוך ההסתר של כל שנות מלכות אחשורוש, ואזי מרדכי, מרי דכיא, מטהר הלב ומאיר החירות של פסח. וע"י מחית עמלק שבפורים נקל להזהר מחמץ בפסח וכפי מה שהוא רחוק מחמץ כן מאירה לו המצה.
[סח] עיין תורה ד' תנינא אות ב' שכל ההתחלות ע"י צדקה שפותח כל הפתחים, ואולי על כן לפני פסח עוסקים הרבה בקמחא דפסחא שהיא מצוות צדקה גדולה ועוסקים בזה הרבה יותר משאר השנה.
[סט] הלשון זכר ליציאת מצרים צ"ע ואלי הכוונה כי יציאת מצרים היה על מנת שנקבל את המצוות, שעל מנת כן הוציאנו ממצרים וכמ"ש חמישים פעם בתורה אני ה וכו' אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים כו' עיין סוף פרשת שלח סמוך לצווי על הציצית ועוד ומבואר בזוהר טעם שנזכר חמישים פעם לרמוז לשער החמישים לבינה שהיא בחי' שנת החמישים שנת יובל שעל ידו הוציאנו ממצרים.
[ע] קושית ספר עבודת הקודש (פל"ח מחלק סתרי תורה) מביאו השל"ה (מסכת פסחים פרק תורה אור אות קכב קלב), ומתמה על שתורתינו הקדושה יחסה כל מעשה המצות זכר ליציאת מצרים. הובא ספר אור המאיר – דרוש לפסח. ועיין רמב"ן שמות יג טז אברבנאל שמות כ' ב-ו. וחינוך מצוה כא. ורבינו כאן מתרץ מדוע? כי כל ההתחלות מפסח.
[עא] יש חילוק גדול בין יציאת מצרים לנס פורים כי במצרים ע"י (במדבר כ טז) ונצעק אל ה' וישמע קלנו וישלח מלאך ויצאנו ממצרים, והמלאך הוא משה רבנו כידוע, (ולפי הנ"ל בכוונות שנשמה שהיא יסוד דאבא לא מתגלית אלא בזמן הסתרה גדולה ומשה היה נשמה כזו כנראה גם הוא התגלה רק מכח ההסתרה, ואמנם חרטומי פרעה ראו אז שהגואל צריך להוולד, וגזרו כל הבן היאורה תשליכוהו. ואעפ"כ הגאולה עצמה היתה ע"י אני ולא מלאך, שהקב"ה בעצמו התגלה במצרים בליל הסדר לגאלם, (ובאמת גם מלאך ממש ירד כמ"ש שהדם על המשקוף היה כי בלא זה המלאך המשחית לא מבחין בין ישראל למצרי. ויש בזה ביאורים) נמצא שאע"פ שהיו בני נח ועדין לא נעשו בני חורין היו במדרגה גבוהה של גילוי שכינה. ואע"פ שהיה בהם פגם של עבודה זרה כדאיתא במדרש אלו ואלו עע"ז. אבל בגלות בבל (כמו ששמעתי מהריצ"ח) כיון שהקב"ה שונא זימה, לא ירד להצילם אלא בדרך הסתרה גדולה דייקא, כי נשאו נשים נכריות שזה הפגם גדול מאד כמבואר במ"א שלהדיא משפיע לחוץ וע"כ הקנאות פוגעת בו. (ועיין דברי סופרים אות לג עמ' 27 שגם זה שאחשורוש לקח את אסתר נמשך מהפגם שפגמו ישראל שלקחו נשים נכריות)
[עב] ובלק"ה ברה"ר ד' כה מבואר שעכשיו ההתחלות מפורים וכנ"ל כי פורים הילוך לפסח וצ"ע א"כ מאי ועכשיו הרי זה התחיל כבר בבית שני. ועיין לק"ה בשר בחלב ה' אות יט שכתב הקדים רפואה למכה כי עיקר שמחת הרגלים היתה בביהמ"ק ומשחרב לוקחים אותה מפורים מבחי' הארת מרדכי הצדיק עי"ש. ועיין באיבי הנחל פ"ר נעשה פר"ה דהיינו פסח ראש השנה וכו' עי"ש. ועיין שיש"ק ח"א אות קסא בשם נתיב צדיק אות יא ששמע מרבו מוהרנ"ת שאמר ועכשיו יש רבינו ז"ל שכל ההתחלות מאתו. ועיין בעלים לתרופה מכתבים מרבי נחמן מטולטשין ז"ל מכתב ה'. מובא בשיש"ק ח"א קס כיצד חזר מוהרנ"ת און הַינט.
[עג] צ"ע משמע שעכשיו הם לא זכר ליציאת מצרים, והרי גם היום המצוות הן זכר ליציאת מצרים. ואדרבה ממה שפורים הילוך לפסח עוד יותר משמע שהעיקר הוא יציאת מצרים ואילו פורים רק הכנה לזה.
ואולי כי במתן תורה היה שלא ברצון ואחרי נס פורים הדור קבלוה ברצון, כמבואר בגמ'.
[עה] עיין לק"ה נשיאת כפים הלכה ד אות ה – וזה בחינת גודל הפלגת השמחה מאד מאד שנוהגים כל ישראל בפורים. להרבות אז בשמחה גדולה מאד ועושים אז כל מיני צחוק ושחוק בשביל להרבות השמחה. כי עיקר מצות פורים הוא השמחה כנ"ל. ועל כן עושים כל מיני שחוק ומילי דשטותא. ועושים אז מעשה שכרות ושטות בשביל השמחה. כי איתא בדברי רבינו ז"ל בכמה מקומות כמה אזהרות גדולות שצריך האדם להרגיל את עצמו להיות בשמחה תמיד. ואיתא בדבריו הקדושים שאי אפשר להיות בשמחה כי אם על ידי מילי דשטותא דייקא, שעושין עצמן כשוטה ומשמחין את עצמן במילי דשטותא.
עוד עי"ש שמבאר מדוע א"א לשמוח היום אלא ע"י מילי דשטותא ומאריך בעניין חיוב השמחה. עי"ש לא העתקתי כי היא אריכות גדולה
זה הצדיק שעסק כל ימיו בתורה בקדשה כזאת, עד שזכה על ידי עסק התורה שלו לעורר ולהאיר שרשי נשמות ישראל, שעל ידי זה רבים השיב מעון והגדיל כבוד השם יתברך. זה הצדיק אפלו כשנסתלק עדין עוסק בזה להחזיר כל העולם למוטב, על ידי שימשיך על כל אחד הארה משרש נשמתו שבתורה, כי כל התורה שהוא כלל נשמות ישראל כלולה בנפש זה הצדיק. וידוע כי הארת נפש הצדיק נשארת על קברו הקדוש ומאירה בכל עולם העשיה, כמבואר בכתבי האר"י ז"ל. ועל כן כשבאים על קברו ומתעוררים שם לשוב להשם יתברך, אזי ממשיכין על עצמן הארה משרש נשמתו שבתורה. כי שם בנפש זה הצדיק כלולים כל נפשות ישראל ששרשם בהתורה, ועל ידי זה יכול לחזר למוטב. וזה סוד שני הארונות שהיו מהלכין במדבר ארונו של יוסף וארון העדות זה אצל זה, כי שניהם אחד וזה תלוי בזה. ועל כן חזקיהו המלך שעסק בזה בכל ימיו כי למד ולמד שזה בחינה הנ"ל, על כן נאמר בו וכבוד עשו לו במותו ודרשו רבותינו ז"ל שהושיבו ישיבה על קברו והניחו ספר תורה על מטתו. כי שרש התורה כלולה בנפשו על ידי שעסק בזה כל ימיו. וכל קיום ישיבות ובתי מדרשות לעסק בתורה הכל בנוי ומיסד על קברו, כי משם מאיר הארת שרשי נשמות שבתורה שעסק בזה כל ימיו.
אוצר היראה, צדיק לח; על פי: ליקוה"ל, אורח חיים, בציעת הפת ה,ל-לא
ויצעקו בני ישראל אל ה' (יד,י)
עיקר היסורין והצרות, רחמנא לצלן, הוא מחמת שהתגברו ההבלים רעים שנעשו מכיסופין רעים, שעל ידי זה נצטיירו אותיות התורה המנהיגים העולם ללא טוב, חס ושלום, ומזה באין כל הצרות, חס ושלום. ועל כן עיקר התקנה לזה הוא רק: ויצעקו אל ה', וכמאמר רבותינו ז"ל: יפה צעקה לאדם וכו', כי מאחר שהוא בצרה, חס ושלום, שהוא מורה שכבר התגברו ההבלים רעים על ההבלים טובים, חס ושלום, על כן אין די בתפילה בקול פשוט לבד, רק צריך לצעוק בקול גדול וחזק להשם יתברך, כדי להגביר ההבל דקדושה על ההבלים רעים, כדי שיחזור ויתנהג עמו לטובה ועל ידי זה יצא מהצרה, בחינת ויצעקו אל ה' בצר להם, ממצוקותיהם יצילם. ואז צריך להודות לה', בחינת "יודו לה' חסדו" דייקא, בחינת חסד ואהבה וכיסופין נפלאים להשם יתברך, שזה עיקר הדבקות להשם יתברך, ועל זה נוסדו כל השירות וההודאות. וזה: "יודו לה' חסדו ונפלאותיו" וכו', כי על ידי החסד הזה, שהוא בחינת רצונות וכיסופין טובים, על ידי זה נעשים כל הנפלאות שבעולם על ידי שמצטיירים האותיות לטוב על ידי זה.
אוצר היראה, יסורים וישועה ז; ע"פ: ליקוה"ל, אורח חיים, הודאה ה,א
ויצעקו בני ישראל אל ה' (יד,י)
כל הצעקות וזעקות שצריכים לצעוק בעת הצרה, רחמנא לצלן, הכל הוא לזכות שיאיר עליו הדעת למצוא ההרחבות גם בתוך הצרה, עד שיוכל לשמח נפשו כל כך, עד שיהפוך היגון ואנחה עצמו לשמחה, שעל ידי זה עקר הכנעת הסטרא-אחרא והיכלי התמורות, שהם בחינת עצבות ויגון ואנחה, וזוכים לברר הקדושה שהייתה בגלות ביניהם, שעל- ידי זה דייקא יוצאים מן הצרה והגלות.
אוצר היראה, יסורים וישועה ח; על פי: ליקוה"ל, אורח חיים, הודאה ו,יב-יג
ויאמינו בה' ובמשה עבדו (יד,לא)
עיקר כל הנסים והנפלאות והתגלות אלקות שהיה על ידי משה רבנו, עליו השלום, וכן כל ההשגות הגדולות והנפלאות שגלו לנו שאר הצדיקי אמת, הכל הוא רק כדי לחזק אותנו באמונה שלמה, שזה תכלית כל ההשגות והידיעות, בחינת: 'תכלית הידיעה אשר לא נדע' כנ"ל. וזה שכתוב אחר כל הנסים והנפלאות שעשה משה ביציאת מצרים, שהיה אז התגלות אלקות באור נפלא וגדול מאד כידוע, ואחר כך: וענן ה' הולך לפניהם יומם וכו', ועמוד אש לילה, ואחר כך היה קריעת ים סוף בנפלאות גדולות ובהתגלות אלקות גדול מאד, עד שראתה שפחה על הים וכו' כמאמר רבותינו ז"ל. אחר כל זה כתיב: וירא ישראל את היד הגדולה וכו', ויאמינו בה' ראה והבן והבט, כי אחר כל ההשגות והידיעות והמופתים, עדין צריכים לאמונה, כי כל הנ"ל לא היה אלא בשביל חיזוק האמונה, כל חד כפום מה דמשער בלִבֵּה, כי לעולם צריכין להתחזק באמונה ולהאמין בהשם יתברך ובהצדיקי אמת בפשיטות בלי שום חכמות, כי העקר הוא האמונה הפשוטה כנ"ל.
[ואמרו חז"ל:] 'שר' לא נאמר, אלא 'ישיר', מכאן שעתיד משה לשיר לעתיד לבא. כי אף-על-פי שאמרו אז שירה עדין לא זכו להמשיך כל העשרה מיני נגינה בשלמות, לגמור רפואת הבת מלך בשלמות, רק שהמשיכו קדשה והארה מעשרה מיני נגינה שמשם זכו לשירת הים, אבל עיקר השיר בשלמות יהיה רק לעתיד כשיבוא משיח שהוא משה בעצמו, כי מה שהיה הוא שיהיה (קהלת א, ט) כידוע, בחינת אז ישיר משה. 'אז' דייקא ישיר משה בשלמות כל העשרה מיני נגינה, שאז יגמור רפואתה של הבת מלך שהוא בחינת השכינה וכנסת ישראל, כי אז יתער שיר חדש בחינת מזמור שירו לה' שיר חדש כי נפלאות עשה, שהוא בחינת שיר של נפלאות, שיר פשוט, כפול, משולש ומרובע שיתער לעתיד. ועל – כן סיימו, "ה' ימלוך לעולם ועד", לשון עתיד; כי התגלות מלכותו, שזהו בחינת רפואת הבת מלך, שהיא מלכות דקדושה תהיה לעתיד שתתגלה מלכותו לעין כל בחינת והיה ה' למלך על כל הארץ. ואז יהיה השמחה והחדוה בשלמות בכל העולמות על-ידי שיתעוררו כל העשרה מיני נגינה שהם בחינת שמחה כנ"ל. וזה בחינת (תהלים צז, א) ה' מלך תגל הארץ, בחינת ישמחו השמים ותגל הארץ, ויאמרו בגויים ה' מלך. ואז יתקיים זמרו אלקים זמרו זמרו למלכנו זמרו כי מלך כל הארץ אלקים וכו', כי עיקר התגלות מלכותו יתברך בחינת רפואת הבת מלך הנ"ל הוא על-ידי זמרה ונגינה בחינת עשרה מיני נגינה הנ"ל, בחינת הודו לה' בכנור בנבל עשור זמרו לו שירו לו שיר חדש וכו'. וכן הרבה פסוקים שמבואר בהם התגלות מלכותו יתברך על-ידי שיר וניגון וזמרה, שכל זה הוא בחינת עשרה מיני נגינה, שהם רפואת הבת מלך, שהוא בחינת התגלות מלכות דקדושה, דהינו לידע כי לה' המלוכה:
הלכות תולעים הלכה ד
ויצעקו בני ישראל (יד,י)
כי ידוע ומפורסם שעיקר גלות מצרים היה על פגם הברית, שהוצרכו שבעים נפש של בית יעקב להתנסות ולהצטרף בגלות מצרים, שהיא בחינת גלות של שבעים אמות, כי גלות מצרים כולל כל הגלויות של כל השבעים אומות, (כמובא במדרש שכל הגלויות מכונים בשם מצרים וכו',) כמובא בדברי רבנו זכרונו לברכה. כי מצרים הם ערות הארץ שטופי זימה, הינו כי הם בחינת הגלות הכולל כל שבעים אמות, הינו בחינת התאוה הכללית הנ"ל, שהיא תאוות ניאוף שהמצרים היו משוקעים בה ביותר. נמצא, כששבעים נפשות של בית יעקב באו בגלות מצרים, זה בחינת גלות הנ"ל, דהיינו גלות של כל נפש מישראל שצריכה לבא בגלות של שבעים אמות, הינו בתאווה הכללית הנ"ל שהיא בחינת גלות מצרים שהיו שטופי זימה ובשביל זה גלות מצרים כולל כל הגלויות מחמת שהיו משוקעים ביותר בתאווה הכללית הנ"ל של שבעים אמות, שזהו עיקר הגלות כנ"ל, ועל-כן גלות מצרים ויציאת מצרים הן בכל אדם ובכל זמן, כי כל אחד מוכרח להתנסות בתאווה הכללית הנ"ל, שהיא בחינת גלות מצרים וכפי מה שזוכה לשבר התאווה הכללית ולצאת מן הגלות של התאווה הכללית של שבעים אמות, זה בחינת יציאת מצרים. וכשהנפש של ישראל באה בגלות הנ"ל היא רואמת [=צועקת] שבעים קלין [=קולות], כמו היולדת קודם הלדה. וזה בחינת ויצעקו בני ישראל אל ה' וישמע ה' את קולנו וכו', הנאמר בגלות מצרים שהיא בחינת גלות הנ"ל, היינו בחינת הקלין הנ"ל שצועקת הנפש כשהיא באה בגלות הנ"ל.
הלכות פסח הלכה ה
ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה (יד,כב)
וזה בחינת קריעת ים סוף, בחינת: ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה, הינו כשהמים הזידונים, שהם בחינת ההרהורים רעים וכו', שהם נקראים מצולות ים ממש, מתגברים חס ושלום, ואין מקום לברוח לא לפנים ולא לאחור ולא לשום צד – ממש כמו שהיה אז בשעת קריעת ים סוף, שהים היה סוער לפניהם, והמצרים מאחוריהם היו ומצדדיהם היו חיות רעות ונחשים ועקרבים – שאז נפש הישראלי בצרה ובמצוקה גדולה, אזי אין תקנה כי אם לצעוק אל השם יתברך, ואזי השם יתברך שולח לו התחזקות גדול בלבו ודעתו לבלי להסתכל לאחוריו כלל על המחשבות המבלבלות, שהם בחינת מצולות ים הנ"ל, רק יזדרז כגבור לרוץ אורח לעבור על כל המחשבות והבלבולים וכו' ולילך בדרך הקדושה, שהוא עוסק בה בתורה ותפלה וכו', וזה בחינת: דבר אל בני ישראל ויסעו, שילכו לדרכם ויקפצו לתוך הים, ולא יחשבו ולא יסתכלו לאחוריהם כלל. וכן עשו, שנכנסו בים עד חטמם, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, הינו שלא הסתכלו כלל על המים הזידונים השוטפים, רק הלכו לבטח דרכם ועסקו בעבודתם בתורה ותפילה בתוך התגברות שאון גלי הים, שהם המחשבות והבלבולים, ולא הסתכלו לאחוריהם כלל, רק עשו את שלהם ואז, כשראה השם יתברך חוזק לבבם, שאינם מניחים עבודתם בגלל שום בלבול שבעולם אף על פי שכבר נכנסו במים עד חטמם, אזי חמל עליהם השם יתברך ובקע הים מפניהם, ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה, כי כן הדבר: כשמתחזקים בהתחזקות גדול לילך לדרכו בתפלתו ועבודתו ולבלי להביט לאחריו כלל, אזי פתאום הם מתבטלים ממילא לגמרי ממש, כמו הים שנתבטל לפני ישראל ונתהפך ליבשה.
עצות ישרות, ע"פ הלכות שילוח הקן הלכה ד
עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה (טו,ב)
עיקר התשובה תלויה בתורה, הינו כשלומד תורה ומתיגע בה עד שזוכה להבין דבר מתוך דבר ולחדש בה לשם שמים זהו תשובה גמורה, ואז מחזיר ומקשר כל האותיות והצרופים שבחלקו מכלליות העולמות אל שרשן ואל מקומן ומשיב אותם כלם מכל המקומות שנדחו ונתפזרו לשם ונעשה בריה חדשה ואז הדעת מישב. וזוכה לעורר רחמים אצלו יתברך עד שזוכה שהשם יתברך בעצמו יתפלל עליו, דהינו שהשם יתברך יעורר ברחמיו הפשוטים את רחמיו המרבים והגדולים ואז יהיה לו ישועה גדולה בשלמות. (קיצור ליקוטי מוהר"ן, קה)
[וזהו עזי וזמרת יה, כי] אין עוז אלא תורה, שעל ידי זה זוכין לתשובה ולדעת, שעל-ידי-זה מעוררים רחמים אצלו יתברך, עד שהוא בעצמו כביכול מתפלל עלינו. וזהו וזמרת י-ה, זמרת י-ה דיקא, הינו תפלת ה'. אז, ויהי לי לישועה ודאי. כי על-ידי זמרת י-ה, שהוא תפלת ה', שמתפלל ברחמיו הפשוטים לעורר רחמיו הגדולים, אז בודאי יקבל ישועה שלמה כנ"ל. כי רחמיו הגדולים אינם נפסקים לעולם, וכשהשם יתברך ירחם עלינו באלו הרחמים, בודאי אין שום עוון ופגם שיהיה חוצץ בפני אלו הרחמים הגדולים, ובודאי יהיה לנו ישועה בשלמות.
'עזי' זה בחינת התורה, בחינת ה' עוז לעמו יתן. 'וזמרת יה' זה בחינת תפלה, הינו כשאזכה לחבר תורה ותפלה, דהיינו לעשות מהתורה תפלה אז בודאי "ויהי לי לישועה", כי בודאי יהיה לי ישועה שלמה, כי עיקר שלימות התפילה בתכלית הוא כשעושין מתורה תפילה, כמו שאמר אדמו"ר ז"ל (ליקו"מ ב,כה).
הלכות ראש חדש הלכה ה
ויבואו מרתה (טו,כג)
צריכין לידע ולהאמין שה' יתברך שולח המרירות ברחמנות ומשליך כל חטאתיו אחר גוו ואינו שולח לו מרירות כפי עוונותיו רק כפי יכלתו. וזה שתכף אחר קריעת ים סוף כתיב, ויבואו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה וכו' שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו. כי זה עיקר הנסיון לכל אדם המתחיל להתקרב, שצריכין לסבול המרירות שעובר עליו. וזהו, ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלקיך וכו' כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך. וכבר נתקשו רבותינו זכרונם לברכה בפסוק זה, אך על פי הנ"ל מבואר היטב, כי מבטיחם הבטחה גדולה הנ"ל, היינו אף על פי שלפי מעשיהם מקודם היה ראוי שיבוא עליהם כל המחלה אשר במצרים חס ושלום, כי הלא אי אפשר להתרפאות כי אם על ידי מרירות כנ"ל, אך הקדוש-ברוך- הוא מבטיחם שבחסדו יחוס עליהם ולא ישום עליהם כל המחלה אשר במצרים, כי אם כן לא היו יכולים לסבול והיו לאחר יאוש, רק שיהיה מקל עליהם בכל מה דאפשר ולא ישלח להם כי אם כפי יכלתם. וזהו כי אני ה' רופאך. היינו שאני ה', שאני רחמן גדול, עוסק ברפואתך, ועל כן בודאי לא אשלח עליך מרירות כפי מעשיך, שהוא בחינת כל המחלה אשר שמתי במצרים, רק ארפא אותך ברחמים במעט מרירות כפי יכלתך באפן שתסבול ותתרפא, וזהו כי אני ה' רופאך, ובודאי ארפא אותך כראוי.
ליקוטי הלכות, אורח חיים, בציעת הפת א,יח
כי אני ה' רופאך (טו,כו)
כי זה עיקר הנסיון לכל אדם המתחיל להתקרב: שצריכים לסבול המרירות שעובר עליו וכנ"ל. וזהו, ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלקיך וכו' כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך. וכבר נתקשו רבותינו זכרונם לברכה בפסוק זה, אך על-פי הנ"ל מבואר היטב כי מבטיחם הבטחה גדולה הנ"ל, הינו אף-על-פי שלפי מעשיהם מקדם היה ראוי שיבוא עליהם כל המחלה אשר במצרים חס ושלום, כי הלא אי אפשר להתרפאות כי אם על-ידי מרירות כנ"ל, אך הקדוש-ברוך-הוא מבטיחם שבחסדו יחוס עליהם ולא ישום עליהם כל המחלה אשר במצרים. כי אם כן לא היו יכלים לסבול והיו לאחר יאוש. רק שיהיה מקל עליהם בכל מה דאפשר ולא ישלח להם כי אם כפי יכלתם. וזהו 'כי אני ה' רופאך'. הינו שאני ה', שאני רחמן גדול, עוסק ברפואתך. ועל-כן בודאי לא אשלח עליך מרירות כפי מעשיך, שהוא בחינת כל המחלה אשר שמתי במצרים, רק ארפא אותך ברחמים במעט מרירות כפי יכולתך באפן שתסבול ותתרפא. וזהו כי אני ה' רופאך ובודאי ארפא אותך כראוי.
הלכות נטילת ידים לסעודה הלכה ו
ויהי ידיו אמונה עד בוא השמש (יז,יב)
דרשו רבותינו זכרונם לברכה, כי משה העמיד את החמה במלחמת עמלק. כי עמלק היה כופר גדול כמובא במקום אחר, ועל-כן הכניעו על-ידי שגילה תוקף האמונה עד שהעמיד החמה ונתגלה שגם בתוך הצמצום נמצא ה' יתברך, בבחינת ויהי ידיו אמונה עד בא השמש. עד בא השמש דייקא, שגילה תוקף [=חוזק, עוצם] האמונה גם בעת ביאת השמש שהוא שעת המנחה, שאז עיקר בחינת הצמצום שמשם נמשכת עיקר האפיקורסות של בחינת עמלק כנ"ל. ומשה רבנו גילה את תוקף האמונה גם שם ועל-כן העמיד את החמה בעת שהייתה ראויה לשקוע. כי גלה גם שם, בבחינת הצמצום, בחינת שקיעת החמה, [ש]גם שם אור ה' יתברך נמצא ועל-ידי זה הכניע את עמלק שהוא בחינת הכפירות והאפיקורסות של בחינת חלל הפנוי.
אמר המעתיק: עיין בליקוטי עצות, שכתוב שם העניין הזה בקצרה בזו הלשון: ויש שאינו יודע להגיע אל השער השייך לו, שדרך שם דווקא צריך לשוב להשם יתברך וכו', ועל ידי אמירת תהילים יזכה וכו' לעשות תשובה ולבוא להשער של תשובה השייך לנשמתו וכו', עיין שם. והנראה מדבריו הקדושים שם, כי הארבעים ותשעה שערים הנ"ל הם בחינת ארבעים ותשעה דרכים לתשובה, כי כל אדם לפי שורש נשמתו יש לו דרך מיוחד ועבודה מיוחדת שצריך לו לילך דייקא באותו הדרך, ועל ידי זה יזכה לשוב להשם יתברך… ולאו כל אדם זוכה למצוא דרכו המיוחד לו לפי שורש נשמתו לשוב בו להשם יתברך, ועל זה צעק דוד המלך עליו השלום "במה יזכה נער את אורחו (דייקא) לשמור כדבריך" (תהילים קיט,ט). וגילה לנו אדוננו מורנו ורבנו הקדוש זכר צדיק לברכה, שעל ידי אמירת תהילים ישפיע לו השם יתברך חכמה ובינה ודעת להשיג מעצמו דרכו המיוחד לו דייקא, לפי שורש נשמתו, מה לו לעשות בזה העולם, עד שיזכה על ידי זה לתשובה שלמה.
את הדברים הללו כותב רבי אלתר טפליקר, שהוא המעתיק והמלקט של הספר "השתפכות הנפש" מכתבי רבי נחמן ורבי נתן. דבריו מתייחסים לתורה שאמר רבי נחמן על הקשר שבין תהילים ותשובה ("מי שרוצה לזכות לתשובה יהיה רגיל באמירת תהילים"). כפי שרבי נתן מרחיב, במשמעות של תהילים בנושא זה נכללת התפילה האישית של כל אדם ואדם: ההתבודדות. בפעמייםהקודמות עסקנו מעט בנושא זה, וכאן באה תוספת מאוד חשובה לנושא שמאירה אותו באור חדש. נציין את תקציר הדברים:
"והנה הכל חפצים ליראה את שמך, ואף על פי כן לאו כל אדם זוכה לעשות תשובה, כי יש אחד שאין לו התעוררות כלל לתשובה, ואפילו מי שיש לו התעוררות לתשובה אינו זוכה להגיע אל האות והשער של תשובה השייך לו, ואפילו אם מגיע לשם יכול להיות שהשער של תשובה סגור, ומחמת כל זה אין האדם זוכה לתשובה. ועל ידי אמירת תהלים, אפילו מי שאין לו שום התעוררות לתשובה הוא מתעורר לעשות תשובה, וגם זוכה על ידי תהלים להגיע אל השער ואות השייך לו, ולפתוח השער. נמצא שזוכה על ידי תהלים לעשות תשובה" (ליקוטי מוהר"ן ח, עג). מספר קשיים עומדים בפני החזרה בתשובה: חוסר ההתעוררות, אי מציאת השער המתאים לתשובה (מתוך ארבעים ותשעה שערי תשובה, כפי שנכתב שם בתחילת הדברים), ולבסוף פתיחת השער. אמירת תהילים מסוגלת לפתור את כל הקשיים הללו.
מה מיוחד באמירת תהילים והתבודדות? השורש של הקשיים לתשובה נובעים מנקודת תפיסה שמפרידה בין הבורא והאדם ואומרת שהם שניים; השמים לה', והארץ לבני אדם. אם האדם מצד עצמו לא קרוב לה' ורק יש לו את הבחירה להתקרב אליו, אז נערמים כל הקשיים על ההתקרבות שמנסים להציג תמונה שהאדם זה האדם וה' זה ה' ואי אפשר לחבר ביניהם. יהיה זה מכוח עבירות שהאדם עשה, או בגלל ניסיונות גדולים הגורמים לו לחשוב שהדרך לתשובה גדולה עליו, בסופו של דבר התמונה שהיצר מנסה להציג היא שהוא והבורא זה שני דברים שלא בהכרח מתחברים. על ידי אמירת תהילים והתפילה האישית מתגלה אחדות גמורה עם הבורא, ומתגלה שבעצם אין מציאות נפרדת ממנו. כל מערכת החיים שנראית לנו מנותקת ממנו ושייכת לנו היא בעצם התעתוע הגדול ביותר שעבודת חיינו היא לבטל אותו, ולהראות שוב ושוב איך אנחנו קרובים אליו בקשר בל ינתק.
בתהילים ובתפילה מתגלה אחדות זו בשני אופנים, גם מצד התוכן שלהם בהם אנחנו מבטאים בכמה אופנים שגם המציאות הפרטית שלנו מתאחדת איתו (ועל כך הורחב בפעם הקודמת), וגם מצד עצם אפשרות ההיווצרות שלהם, כאשר ה' הוא זה ששם את מילות התפילה בפיו של האדם ומופיע אצל האדם בתפילתו האישית ("ה' שפתי תפתח", "ומה' מענה לשון").
* * *
בדברי רבי נתן ב"ליקוטי עצות", שמהווה סיכום מעשי לספר "ליקוטי מוהר"ן", מבואר שאחד הקשיים בתשובה היא מציאת הדרך האישית של האדם: "ויש שאינו יודע להגיע אל השער השייך לו, שדרך שם דייקא צריך לשוב לשם יתברך" (תשובה, לב). רבי אלתר טפליקר לומד מכך שארבעים ותשעה השערים שהוזכרו בדברי רבי נחמן הם דרכים שונות לכל אדם ואדם, שרק דרך אחת מהן הוא יכול להתקרב לה' באמת. אין מי שלא מחפש את הדרך שמיוחדת רק לו אל תכלית חייו, אבל חלק גדול מהחיים מסתובב רק סביב הניסיון למצוא את הדרך. מדברי רבי נחמן מסיק רבי אלתר, שהדרך למציאת הדרך האישית המיוחדת לנשמתו של האדם היא התפילה.
גם דוד המלך חיפש מאוד אחר דרכו האישית אל ה'. דווקא בנושא זה ניתן למצוא הרבה תפילות שהתפלל דוד על כך בתהילים, שלא כמו בהרבה נושאים אחרים: "הורני ה' דרכך אהלך באמתך" (תהילים פו, יא), "הורני ה' דרכך ונחני באורח מישור" (כז, יא), "הודיעני דרך זו אלך, כי אליך נשאתי נפשי" (קמג, ח), "למדני לעשות רצונך כי אתה אלקי, רוחך טובה תנחני בארץ מישור" (קמג, י), "הדריכני באמִתֶך ולמדני" (כה, ה), "שלח אורך ואמתך המה ינחוני" (מג, ג) ועוד ועוד. יש מקום גדול להתבונן בדבר זה, כי אמנם אין דבר שלא זקוקים בו לתפילה, אבל כאן מודגש שהדרך עצמה היא התפילה, והיא לא רק משמשת כעזר.
למה באמת כל כך קשה למצוא את הדרך האישית לאדם? לכאורה היא הייתה צריכה להיות הקרובה ביותר אליו מכל דרך אחרת, כי היא היחידה שתואמת את נשמתו ומכוח זה היה לו לזהות אותה. אין ספק שגלותו הפרטית של האדם גורמת לו לאבד את הכרת עצמו וממילא את דרכו, אבל טמון כאן יותר. מציאת הדרך האישית היא אחת מהמשימות הגדולות שבחיים בגלל שברגע שאדם מגלה את הדרך בה יוכל להתקרב לה', הוא בעצם מגלה את החיבור בינו ובין ה', שהרי זאת מטרתה של הדרך. הרי כל ההתמודדויות שלו סובבות סביב הנקודה הזאת. אם היצר הרע כל הזמן מטיל על האדם את השאלה הגדולה שמרחפת תמיד – האם באמת יש לו דרך להתקרב על ידה אל ה', האם הנפרדים יוכלו להתחבר – הרי שבמציאת הדרך קורסות רבות משאלותיו ומערעוריו, ומתגלה שוב האחדות בין ה' ובין האדם. "שאפילו בתוך מצולות ים השוטפים מאד על האדם כהמון גלי הים ממש, בבחינת ותשליכני מצולה בלבב ימים, אף על פי כן גם שם יש דרך ונתיב תמיד לשוב אליו יתברך" (משיבת נפש אות צה). יש דרך, יש נתיב, אין שום דבר שיכול להפריד באמת בינינו. כאן לא נגמרת המשימה, אבל חלק גדול ממנה הושלם.
דווקא דרך התפילה תתגלה הדרך של האדם. בתפילה עומד האדם לפני ה' ומבטא כיצד כל דבר שיש לו הוא רק מה' על ידי ההודיה, ואיך כל דבר שהוא צריך אליו יגיע רק מה' על ידי הבקשה. מעצם התפילה הזאת נגזרת שוב ההכרה איך האדם לא יכול להיפרד לרגע מה', ושמציאותו איננה רק נתמכת על ידי ה' אלא שהיא קיימת מכוחו בכל רגע ורגע; שלמותה נמצאת בהתאחדות איתו. התפילה יכולה להשיב את האדם אל ה' ולבטא את אותה אחדות גמורה, והיא משמשת כהתמסרות גמורה אל ה'. היא זאת שיכולה להאיר את מצבו של האדם בעולם החשוך הזה ולהראות איך יש נתיב גם במקום שלו. הוא מוכרח להימצא, כי העולם הזה לא מנותק מבוראו. בטרם נברא העולם עוד קדמה לו התשובה (תנחומא נשא). כשהמציאות הסבוכה נבראת, היא נבראת ביחד עם הדרכים והנתיבים שתמיד יוכלו להשיב אותה אל מקומה האמיתי.
לכן נדרש ריבוי תפילה כדי להגיע אל הארת הדרך, כי הדרך תתגלה על ידי אותה ההשגה שמוכרח להיות שתמצא דרך ושאין כל פירוד בין האדם ובין ה'. בגלל שאי אפשר להפריד ביני ובין בוראי בשום דרך כי כל מציאותי קיימת מכוחו, מוכרחת גם להימצא הדרך שתחבר בינינו. "ועל כן עיקר התיקון על ידי אמירת תהלים בכוונה… שעל ידי זה נזכה להתקרב אליו יתברךולהתחבר ולהכלל בו יתברך תמיד מכל המקומות שבעולם" (רבי נתן, ליקו"ה קריאת שמע ה).
כיצד ה' מדריך את האדם בדרך בה עליו ללכת? כותב רבי אלתר: "על ידי אמירת תהילים ישפיע לו השם יתברך חכמה ובינה ודעת להשיג מעצמו דרכו המיוחד לו דייקא, לפי שורש נשמתו, מה לו לעשות בזה העולם". גם להדרכה הזאת שה' מדריך את האדם יש קשר הדוק לתפילה, כפי שמופיע בדברי רבי נחמן (ליקוטי מוהר"ן קנו): "כי מה שמדברים בינו לבין קונו הוא בחינת רוח הקודש. ודוד המלך עליו השלום, שהיה מעלתו גדולה מאוד, יסד מזה ספר תהילים. וכן כל אחד לפי בחינתו הוא בחינת רוח הקודש, כמו שכתוב (תהלים כז) "לך אמר לבי", כמו שפרש רש"י: 'לך – בשבילך ובשליחותך – אמר לי לבי'. שכל הדברים שהלב אומר, הם דברי השם יתברך ממש, והוא בחינת רוח הקודש". כל תפילה היא תוצאה של "ה' שפתי תפתח", "מה' מענה לשון", וככזאת היא מביאה גם את האדם הפשוט ביותר לבחינה של רוח הקודש. דיבורי הלב הופכים ל"דברי השם יתברך ממש". זה אפשרי מכוחה של תפילה שהיא התבטלות אל ה' והיכללות בו, כאשר באותה התבטלות והיכללות ה' מקבל מקום להיכנס אל לב האדם, והלב הופך למשכן שיכולה להופיע בו רוח הקודש. כך ממילא מקבל האדם הדרכה על התפקיד המוטל עליו בעולם, והוא מוצא את הדרך שמגלה לו איך הוא איננו נפרד מה' לרגע.
"הבעיה פשוטה בתכלית. לעובדים החרוצים שלך חסר וויטמין חיוני ביותר" מנהל העבודה הביט בדובר בהשתהות "חסר ויטמין, מה…?"
– "בהחלט, חסר להם וויטמין, חסר להם חשק".
השיחה התנהלה במשרדו של מנהל העבודה. הוא זימן הנה את ידידו עתיר הוותק, על מנת לעלות יחד על שורש הבעיה. התפוקה, דווקא בתקופת מכירה כה חיונית, נעשית משום מה מדולדלת. הוא איננו עומד בלוח הזמנים. צוות העובדים הרחיב שעות פעילות, כוחותיו ממוצים עד תום, ובכל זאת, התוצאות כלל אינן משביעות רצון.
הידיד, איש תבונה עתיר ניסיון. סקר את פעילות המפעל, דיבר עם הצוות, ובסופו של יום קבע בהחלטיות "חסר כאן חשק". "העובדים – מעולים. שעות העבודה מעל ומעבר, אך הפעילות הולכת ומתנוונת. העובד הזוטר שקוע יום שלם בעבודה חדגונית. רואה רק את חלקו הקטן הבלתי מושלם. סדר יומו אפרורי, ואין שום סיבה שיחוש נחישות ודחיפות כלשהי. הצוות כולו חייב למצוא עניין בעיסוקו, להיות מעורה, לנשום את העבודה. אולי תציג בפניהם מדי פעם את המוצר המוגמר. תן להם לראות מוצרים חדשים שיוצאים מכאן כל יום.
* * *
החיים הם הדבר החי ביותר לכאורה. החי כידוע – נושא את עצמו, ובכל זאת אנשים רבים כל כך, חשים כאילו הם שנושאים אך בקושי את משא חייהם. מתהלך אדם בעולם, חי שנה ועוד אחת. גילו המתבגר מצטבר על שכמו והופך למשא כבד. מעשים שנעשו פעם בחשק וחיות, איבדו טעם וריח נעשו מעמסה שרק ההכרח אונס לשאתה.
כך חש מי שחייו בעיניו, אינם אלא משא זיכרונות וגיל מתבגר!
בעבודת הבורא אותו העניין. התורה והמצוות הם עול מלכות שמים. עול עלול להכביד ולעייף.כך חש מי שנושא את יהדותו על כתפיו כמשא מעיק של פעולות חוזרות ונשנות! גוף נעדר חיות נעשה כבד. וכך קורה למעשים שאיבדו את רוח החיים. לעומת זאת, כשזוכים ורוח חיים ממלאת את המעשים, דווקא העול הוא שנופח בגוף חיים. עול מלכות שמים הוא העול השופע חיים יותר מכל. "יראת השם תוסיף ימים" יראת שמים היא צינור החיים המסוגל לצקת לכל רגע ופעולה, חשק, חיות, להט וטעם.
האויב הזקן
על החיים הללו מאיים אויב אחד זקן ועייף – הזקנה. זיקנה שאיננה מצד הקדושה, מוצצת כל טיפת לחלוחיות וחיות מהחיים. מהסיבה הזו הזהיר רביה"ק מאוד מפני זקנה "אסור להיות זקן, הן צדיק זקן, הן חסיד זקן, זקן אינו טוב!" הזקנה, במשנת הצדיקים, היא אבי אבות כל כשלון ונפילה. השורש לכל המעידות, מגלה מוהרנ"ת (ליקו"ה תפילין ה'), היא זקנה דסט"א. האדם רואה עצמו זקן ורגיל במעשיו, בלתי ניתן לשינוי, מקובע ומלופף בהרגלים פסולים ומבוגר מכדי לחולל בעצמו שינוי. לפעמים דווקא המעשים הטובים הם שמקבעים את הנפש, הזיכרון עמוס במעשים כבירים שנעשו ברבות השנים, והאדם עצמו ממאן להתקדם, שקוע בפסגת הצלחותיו ומאבד את יכולת ההליכה. גם זו מכת זקנה.
בפרשת השבוע מספרת התורה על חיי זקנה מופלגים שנותרו טריים ורעננים, חיי שרה. בת מאה כבת עשרים ובת עשרים כבת שבע. מסכת חייה של שרה אימנו איננה פשוטה, עקרות של שנים ארוכות. טלטולים ומאורעות שונות ומשונות, ועם זאת מעידה התורה שכל שנותיה שווים לטובה. חיי שרה הם סמל, כך נראים חייהם של צדיקים. המציאות יכולה לעלות ולרדת לשוטט בין מצרים לאור כשדים, כנען, פרעה ואבימלך, אך החיים נותרים חדשים ומלאי חיות. אל החיים הפלאיים הללו מבקש רביז"ל להכניס אותנו. צדיקים מחיים את ימיהם בכל רגע מחדש. הם אף פעם אינם שבעים, תמיד משתוקקים לגלות עוד, מלאי תקווה וחשק ובראשיתיים כמו תינוק בן יומו. וכאן מתרחש הפלא הנורא בתבל. הזקנה והינקות מתאחדים. כל כמה שצועד הצדיק לפנים, כך שואב הוא חיים חדשים מבראשית, נעשה מחובר יותר לנקודת ההתחלה, וחייו כולם שווים לטובה.
להפוך את העצלות לאמונה
השער אל חיי ההתחדשות היא האמונה. על נשמת החיים רובץ יסוד העפר, העצלות והעצבות, השגרה והעייפות. זהו צידו האפל של יסוד העפר. כדי לרשת את ארץ החיים יש לסלק מעליה את גוש העפר העצל הזה ולגשת אל העפר דקדושה – אמונה. אברהם אבינו רכש את מערת המכפלה מעפרון החיתי, ולכל אחד מאיתנו יש גם כן מערה שכזו שכל כולה חיים טובים, שפע כפול של רוח חיים. על מנת לזכות בה, יש להרחיק ממנה את עפרון – דמיון השגרה העצלה. האמונה היא הצד הקדוש של יסוחעד העפר. אמונה היא תרופה לעפרוריות של חולין. ככל שמחיים יותר את האמונה בלב, כך יוצקים בנפש קרקע יציבה של אמונה, יסוד מוצק לחיי צמיחה והתעלות. אם הקרקע טובה ודשנה, שום פגע לא יכול להרע לפעולות הטובות שנזרעות בה.
סוד החיים הטובים הם 'שרה' – מלכות דקדושה. הדבר החי ביותר היא עבודת הבורא. אף פעם אין בה פעולה מיושנת או חוזרת על עצמה. כל יום בריאה בפני עצמה, כל רגע יצירה חדשה. ובכל נשימה היהודי מצווה ועומד לרומם ולכונן מלכות שמים בעולם. הדבר היחיד שיכול לפגוע בחיי הפלא של נשמה יהודית היא מחשבה אחת של זקנה. בעבודת הבורא אין מושג 'כבר ניסיתי' כיוון שכל רגע מגלם מציאות חדשה. אף פעם לא עשית מה שהינך אמור לעשות כעת, רק נדמה לך. בדמיון הזה מצווה עלינו רביז"ל ללחום בחירוף נפש. רק לא להיות זקן!
בכל יום מחדש היהודי על נפשו את נשמת האמונה. התפילין הקדושים ממשיכים על הנפש זיכרון מקדושה שאיננה כפופה לשינויי זמנים ותמורות. מהמקום בו השיבה והינקות מתקיימים יחדיו. קדושת התפילין מחייה את האמונה שבלב. האמונה מיישרת את החיים ומשווה אותם לטובה. כך הופכים את יסוד העפר לחתיכת אמונה.
כשאדם זוכה לדעת ולהרגיש באמת שהקב"ה קרוב אליו תמיד ומשגיח עליו בכל עת – אין לו שום צער בעולם ולא חסר לו כלום, כי הוא יודע בבירור שכל חסרונותיו הם לטובתו, ואדרבה – הוא מלא שמחה ותמיד טוב לו, ככתוב: "ואני קִרבת אלוקים לי טוב" (תהלים עג, כח).
כל הייסורים באים רק כשאין לאדם דעת להבין זאת – ואזי אפילו כשיש לו כל טוב, תמיד הוא בצער ובדאגה, וחסר לו עוד ועוד, כמו שאמרו: "יש לו מנה – רוצה מאתיים".
גם סבלם של בני ישראל במצרים היה גדול ביותר מאחר שהיו רחוקים מהדעת הזו. רק משה רבינו שזכה לשלימות הדעת היה יכול להכניס את הדעת הזאת בעם ישראל, כך שנגאלו ויצאו מצרותיהם הן ברוחניות הן בגשמיות.
לכן נאמר: "וידעתם כי אני ה' המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים" – לאמור, שאם תדעו כי אני ה' – תצאו מכל המֵצָרִים שלכם.
"אמרו ליה יוחנא וממרא [ראשי מכשפים של מצרים] למשה: 'תבן אתה מכניס לעפריים?!' אמר להו: 'למתא ירקא – ירקא שקול' " (מנחות פה)
עיקר מטרתו של יצר הרע היא, להכניס רפיון וייאוש בלבו של האדם, שלא ינסה ולא יתאמץ לעלות ולהיטהר, באומרו: 'אתה כל כך רחוק מעבודת ה' – אין לך שום סיכוי לעבודת ה' אמיתית'…
אבל הצדיקים מורים לנו שלא נשמע לו, אלא נשתדל לעשות את אשר בכוחנו, להרבות בדיבורים קדושים של תורה ותפלה, עד שנזכה אפילו להשיג את עומק התורה.
זה שאמרו המכשפים למשה: "תבן אתה מכניס לעפריים?!"– תבונת התורה אתה מכניס בעפר?! כלומר, בדרגה הרוחנית הפחותה שבה ישראל משולים לעפר (כמו שאמרו חז"ל במסכת מגילה דף טז ע"א).
אך משה רבינו השיב להם, שעל ידי "אמרי אינשי" – על ידי אמירות קדושות, תורה ותפילה, אפשר לזכות לתשובה שלימה, לתשובת המשקל. "ירקא שקול" רומז לתשובה (כמבואר בהקדמת תיקוני זוהר), שכן אדם בכל מצב נחות שלא יהיה יכול לפעול על ידי דיבורו גדולות ונצורות.
יש לנו אב גדול, אבינו מלכנו הכל יכול, היבצר ממנו ללמד אותנו את הכל… באותה מידה שזכינו ללמוד אל"ף בי"ת אע"פ ששנתיים לפני כן לא ידענו אפילו לדבר, כך ממש יכול אבינו הרחמן ללמד אותנו את כל תורתו אף אם ברגע זה אין אנו יודעים מהותה כלל… אם רק נרצה…
"אין סיכוי, תפסיק לשכנע אותי!".
"אבל אתה מודע בוודאי לסכנה האורבת לך בכל רגע, אז למה שלא תצא משם?" – ניסה הפסיכולוג להעביר את המידע דרך מכשיר הקשר המיוחד שהושחל לעומק האדמה.
"תבין" – התעקש כּורה הפחם – "לעלות 6,130 מטר מתחת לפני האדמה דרך פיר צר וחנוק נשמע לי ממש בלתי הגיוני".
"אני מבין, אני יודע שזה דורש מאמץ, צריך קצת להוריד במשקל, יש להתרגל לעמוד כמה שעות בלי תנוחה, אבל אחרי הכל תהיה למעלה, תחזור לארץ החיים! לא שווה להתאמץ?!".
"עזוב זה לא בשבילי, אני לא מצומצם כמוך שמסוגל לעבור בגשר צר שכזה… אצטרך לעבוד קשה בשביל לצאת מפה… ומי יודע אם בכלל אצליח…"
"אבל" – ניסה הפסיכולוג שוב את כוחו – "הרי כל רגע המכרה עלול להתמוטט עליך לנצח… אתה חייב לנסות!… אם תרצה באמת, בוודאי תצליח!".
"תראה אני לכוד כאן הרבה זמן, התרגלתי כבר לתנאי החיים מתחת לפני הקרקע, כל יום מתמוטט פה קיר אחר, כל שני וחמישי מת פה מישהו אחר, אבל אתה יודע, בסוף אתה מתרגל לזה, וזהו זה…".
* * *
אנחנו ממש לא דומים לכורה התמהוני הזה… כי אנחנו כן רצינו, וכן ניסינו… רצינו להיות מושלמים… לעלות ולהתעלות בכל מחיר… חשבנו לסיים ש"ס עד ה… ירושלמי עד… ואח"כ שו"ע, ספרי רבינו, כתבי האר"י, לקום חצות… להתפלל ותיקין… התבודדות… מי מדבר כבר על ההחלטות שלנו בשמירת עיניים, בשמירת הלשון… בתאוות אכילה… על השאיפה שלנו להרגיש טעם של שבת… יו"ט… תפילין… וכו' וכו' איש כפי מהללו…
אך לאט לאט נוכחנו כי המציאות היא לא כזאת, לא כל מה שרוצים משיגים, הררי מניעות ומכשולים עומדים להם בדרך; רצונות שונים ומשונים הנובעים מרפש הנפש הבהמית חוברים גם הם למחול המניעות ומתנגשים עם כל אותם רצונות טהורים…
ואז התחלנו לגנוז תכניות… לדכא רצונות… סידרנו את שאיפותינו לפי מה שנראה לנו יותר מתאים למציאות, כפי מה שמתאים יותר למצב הפרנסה, הבית, הילדים, התכונות, התאוות, ה.. וה.. וה… את כל מה שלא מתאים גנזנו… כן, אלפי תכניות נגנזו לַ… אולי לַגלגול הבא, או במקרה הטוב לצאצאינו… אולי יצליחו הם במה שנכשלנו… אולי…
כן! אולי… אולי אנחנו חושבים כך… אבל הרופא הגדול חושב אחרת, רופא הנפשות עומד מלמעלה, מרום מדרגותיו הנעלות בארץ החיים, והוא קורא ומזהיר; העולם הזה עלול להתמוטט בכל רגע, אל תשארו למטה, אל תתרגלו למצב, אל תתנו למציאות העולמהַזֶה'אית לבלבל אתכם, כל המסקנות שם בשקר יסודן… "אם תִּרְצוּ אני יכול לעשות מכם צדיקים כָּמוֹנִי בעצמי" (שיהר"ן קסג).
אִם תִּרְצוּ… אם לא תאבדו את השאיפות, אם תמשיכו לרצות, על אף הכל…
* * *
מוהרנ"ת מגלה לנו שזהו הסוד של ימי הספירה, עומדים, מחכים ומשתוקקים לקבלת התורה…
רוצים לקבל את התורה באחד לעומר, רוצים בב' לעומר, רוצים בג' לעומר, רוצים, רוצים ורוצים… ואע"פ שבאמת עדיין אי אפשר להשיג… כי כדי להשיג את התורה כולה יש להיות בשער החמישים… אבל בכל זאת ממשיכים לרצות… עוד יום ועוד יום ועוד יום… התשוקה רק הולכת ומתגברת…
אז אין צורך לגנוז שאיפות… הגם שצריך להיות מציאותי, "פן יהרסו" – לא לרוץ למעלה מהכוחות, ללכת פסיעה ועוד פסיעה, עוד נקודה טובה ועוד נקודה טובה… בתכלית הזהירות… אבל כל זה רק ב"למעשה" אך לא ברצונות והשאיפות… שם אין גבולות… שם עלינו להשאר צעירים… להיות מלאי שאיפות…
חג מתן תורה תשע"ב לא יהיה עוד אירוע לגוון את חיינו… הפעם נקבל את כל התורה כולה כפשוטו…
אחרי שנדיר שינה מעינינו (כפי כוחנו), אחרי שנראה את חיבתנו לתורת ה', נגיע לתפילת 'אבינו אב הרחמן, המרחם רחם עלינו ותן בלבנו בינה להבין ולהשכיל וכו' את "כָּל" דברי תלמוד תורתך'… – נעצור לרגע… נדגיש את האותיות כ' ל'… נתאזר בכל כוחנו ונזעק מעומק לבנו "את כָּל" – נגלה את רצוננו האמתי, שאנו רוצים להבין ולהשכיל את כָּל דברי התורה… חפצים אנו להיות דבוקים בהשי"ת בתכלית השלימות…
להבין את כָּל… לשמוע את כָּל… ללמוד את כָּל… ללמד את כָּל… לשמור ולעשות ולקיים את כָּל דברי תלמוד תורתך באהבה… כולל כל ההליכות והלכות… כל המידות טובות… כל העבודות הקדושות… כל אותם שאיפות טהורות החבויים בתוך לבך, לב יהודי טהור, שכל מהותו הוא 'לעשות רצונך אלוקי חָפָצְתִּי'…
יש לנו אב גדול, אבינו מלכנו הכל יכול, הייבצר ממנו ללמד אותנו את הכל… באותה מידה שזכינו ללמוד אל"ף בי"ת אע"פ ששנתיים לפני כן לא ידענו אפילו לדבר, כך ממש יכול אבינו הרחמן ללמד אותנו את כל תורתו אף אם ברגע זה אין אנו יודעים מהותה כלל…
עלינו רק לבקש ולהתחנן, לגלות את הרצונות והכיסופין בתפילות ובקשות, להאמין כי התורה היא חיינו ובה תלויה רפואת נפשותינו רוחותינו ונשמותינו…
"קודם הדרוש, צריך להתפלל בתחנונים, ויבקש מאת הקדוש ברוך הוא מתנת חינם ולא יתלה בזכות עצמו. אף על פי שעכשיו נתעורר מטה עוזו של עבודתו, אין זה המטה כדי להתגאות, אלא כדי להכניע הרע שבעדה… אבל לפני השם יתברך יעמוד כדל וכרש וידבר תחנונים, ולא יתלה בשום זכות… ובשביל זה אין לאדם לדחוק את עצמו על שום דבר, אלא יבקש בתחנונים; אם יתן לו השם יתברך יתן, ואם לאו לאו".
(ליקוטי מוהר"ן ח"א, כ)
כשצדיקים מתחילים לעבוד את ה', הם בהולים לברוח בכל כוחם מהתאוות ומהמידות הרעות, ולכן הם משתמשים ב'מטה עוז' כדי לשבר את הרע בבת אחת. כי כן היא הדרך בתחילת העבודה, שצריכים לברוח בבהילות וחפזון, כאשר יצאנו ממצרים.
כך כל אדם צריך "שיחוס על נפשו, ותיכף כשבא עליו התעוררות לתשובה, תיכף ומיד ימהר להימלט על נפשו ואל יסתכל לאחוריו כלל, בבחינת 'מהר המלט על נפשך ואל תביט אחריך'. מחמת שהוא משוקע בשטותים ובלבולים ותאוות כל כך, על כן תיכף כשמתחיל לחשוב איך ומה, ובאיזה אופן יברח מתאוותו ובאיזה דרך יזכה לתשובה וכו', בודאי יחזור וישוב לאיוולתו, חס ושלום, מחמת שהוא משוקע ומבולבל מאד מאד. על כן, בתחילת התעוררות התשובה צריך לברוח מיד שמתעורר, ואל יביט לאחוריו כלל, יהיה איך שיהיה, יחוס על נפשו ויברח בחיפזון ממה שהוא צריך לברוח" (ליקוטי הלכות, גילוח ג, יב).
רק אחרי שזוכים הצדיקים להזדכך להיטהר ולהתקדש, והם עולים במעלות הקדושה, הם מגיעים לנקודת ההמתנה והסבלנות! שכן הנקודה הפנימית של עבודת השם, איננה הבריחה בבהלה מן הרע, אלא התוחלת והתקווה, הכיסופים והגעגועים האינסופיים.
* * *
ברם, כאשר הצדיקים באים ללמד אותנו מתורתם ולהורות לנו את הדרך הישרה, משתנה הסדר: בתחילה הם מאירים לנו את הנקודה הפנימית של הכיסופים והגעגועים, התוחלת והתקווה, ורק אחר כך אנו מקבלים את הכח לעזוב בבהילות את הרע.
אבל כל עוד שלא האירו בנו הצדיקים את הארת ההמתנה, הארת הרצונות והכיסופים, אלא האירו ולימדו אותנו רק את תורת הבריחה הבהולה מהרע, אין בהם כח להביא את העולם לשלימות תיקונו.
"וכל ענין השגיאות של משה רבנו במה שקירב הערב רב ובהכאת הצור, הכל היה בזה. כי מחמת שכל ימיו היה משתוקק מאד רק למלאות רצון ה' יתברך, והשליך נפשו מנגד ומסר נפשו רק בשביל נפשות ישראל, והיה חפץ מאד לקרב כל העולם לה' יתברך… מחמת זה רצה לעשות הדבר בחיפזון גדול, וקיבל את הערב רב בשעת חיפזון בעת שיצאו ישראל ממצרים בחיפזון. ובאמת, לקרב רשעים כאלו, דהיינו בחינת ערב רב, צריכין מתינות גדול… כי אי אפשר לקרב רחוקים כאלו, כי אם כשיש לו בחינת אריכת אפים" (ליקוטי הלכות, דברים הנוהגים בסעודה ד, ז).
* * *
הסיבה לכך היא:
אותם השקועים בעומק גלות הנפש – כמונו – אין בכוחם להכיל את הארת הבהילות. וגם כשהם מקבלים רצון לברוח מן הרע, הם מאבדים את שיווי המשקל ונסוגים אחור.
רק כאשר מאירים בנו ומלמדים אותנו כיצד להמתין ולייחל, לכסוף ולהשתוקק ללא הרף – רק אז יש לנו הכח והיכולת לברוח מן הרע.
שהרי "אפילו הגרוע שבגרועים, יהיה מי שיהיה, צריך להתחזק ולהתאמץ לייחל ולקוות לשם יתברך ולבלי לרפות ולרשל את הרצון הטוב לעולם, ובודאי יזכה לפעול על ידי זה הרבה טובות אמיתיות ונצחיות" (משיבת נפש, סה).
ההרגשה המוטעית שאין בעיה בלהיות למדן מבלי להיות גם צדיק, היא הרגשה שנוצרה בבית מדרשו של 'קורח'. הוא זה שהפריד בין "צדיק" ו"למדן".
"כי קורח היה חכם ולמדן גדול; ועיקר הפגם שלו: שרצה להפריד בין למדן וצדיק, כאילו עיקר המעלה הוא בחינת למדן לבד" (ליקוטי הלכות, אומנין ד, לה). בעיניו, אם אתה למדן – אתה מסודר. גם אם לא בוערים בלבך כיסופים לה', ויראת שמים ממך והלאה – אין צורך לדאוג, הרי אתה 'למדן' מופלג…
זוהי גם הסיבה מדוע לא הבין קורח את הצורך של 'התקשרות לצדיק'. הוא טען על משה ואהרן: "כל העדה כולם קדושים" – "כולם שמעו דברים בסיני מפי הגבורה" (רש"י) – ומדוע תתנשאו על קהל ה'?! לשיטתו, כל עם ישראל מכירים את הש"ס ומפלפלים בסוגיותיו, גם מקובלים ובקיאים בתורת החסידות לא חסרים בעם ישראל, ומדוע על כולם לבוא ולשמוע דבר ה' מפי הצדיק?
אילו היו קורח ועדתו מבינים שמלבד למדנות ויֶדַע, יש עוד משהו – לא היו מדברים כך. "כי אם היו מאמינים בהאמת, שהעיקר הוא קיום התורה, לא היו אומרים 'ומדוע תתנשאו', כי היה ראוי להם להבין האמת שמשה ואהרן קדושתם גבוה מאד מאד – והם משוקעים עדיין בתאוות עולם הזה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על פסוק 'את מחתות החטאים' – 'הם חטאו על נפשותם'. אבל הם רצו להפריד בחינת למדן מצדיק, כאילו העיקר הוא למדן" (שם).
* * *
היהדות האמיתית מורכבת משני חלקים: צדקות ולמדנות, כשכל אחד מהם הכרחי. "כי אם אינו למדן, אמרו רבותינו זכרונם לברכה: 'ולא עם הארץ חסיד'; ולמדן בלבד, בוודאי אינו כלום, כי אפשר להיות למדן ורשע גמור. ו'לא זכה נעשה לו סם מות'. על כן צריך שיהיה למדן וחסיד" (ליקוטי מוהר"ן, לא).
כל הלימוד חייב לנבוע מתוך כיסופים לה' יתברך; "והכלל, שהעיקר הוא הרצון והכיסופין, שיהיה כוסף תמיד אליו יתברך – ובתוך כך מתפללים ולומדים ועושים מצוות" (שיחות הר"ן, נא).
ביטוי חריף לכך אנו מוצאים בסיפור שהיה עם רבינו הקדוש: כשהגיע אליו אחד מתלמידיו, שאל אותו רבינו: "במה הנך מחיה את עצמך?" ענה לו התלמיד "בדף גמרא". השיב רבינו לעומתו: "ואני מחיה את עצמי ב'ברוך אלקינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים' " (שיש"ק א, תקצז), כשהמסר הוא: שמחתו של היהודי מתחיל בראש ובראשונה בכך שאינו גוי והוא שייך לעם הנבחר, ורק בתור שכזה הוא זוכה לעסוק בתורה.
* * *
ההתבודדות והכיסופים, התפילות והגעגועים, אינם דבר נוסף ללימוד התורה, אלא הם הם נשמת התורה. אותיות התורה הם הגוף, ומה שמחיה ומפעיל אותם הם הכיסופים.
ובעומק יתר: אותיות התורה פועלות את פעולתן לפי ה'ניקוד' הרוחני שמניע אותן, כאשר ה'ניקוד' נעשה על ידי הרצונות והכיסופים לה' יתברך. זו הכוונה של הכתוב "נקודות הכסף" (ליקוטי מוהר"ן, לא), שהלימוד יבוא מתוך געגועים לה' יתברך. וכשהלימוד הוא נטול-כיסופים, הרי הוא כגוף בלא נשמה.
משום כך חייבים את ההתקשרות לצדיק. כי הוא זה שמחדיר בנו את הכיסופים שמנקדים את אותיות התורה בניקוד שמחיה את אותיות התורה.
רק כאשר הלמדן מחבר את עצמו לצדיק, ומקבל ממנו את הגעגועים ואת הכיסופים, מקבלת תורתו את השלימות. "ועל כן צריך כל למדן לפשפש במעשיו, ולהסתכל בעצמו אם הוא נקי מן החטא ואם הוא קדוש בשמירת הברית כראוי; ואם יודע בעצמו שעדיין לא הגיע לזה, מכל שכן אם הוא רחוק מתיקון זה כמו שהוא רחוק, כמו שמצוי עכשיו בעוונותינו הרבים – צריך לידע שעדיין אין לתורתו שלימות כי אם על ידי הצדיק הגדול הקדוש באמת בקדושת הברית בשלימות, שכשמקשרים עצמם אליו, אזי נכלל למדן וצדיק, ואז יכול להתתקן על ידו, שיזכה לכיסופין טובים ולצייר אותיות התורה לטוב על ידו" (ליקוטי הלכות, הודאה ה, ז).
ההתקשרות לצדיק, היא זו שגורמת שהמַטֶה – התורה הקדושה – ילבלב ויוציא פרח. ולכן, במחלוקת קורח ועדתו ציווה ה': "והיה האיש אשר אבחר בו, מטהו יפרח", ולכן רק מטה אהרן פרח, "להורות שמטה אהרן שהוא בחינת רב האמת שהוא מלאך ה' צבאות שכולל ומייחד למדן וצדיק, הוא לבדו הצליח ועשה פרי" (שם).
המטה של שאר הנשיאים, על אף היותו גדול ומרשים – נשאר עץ יבש ולא ליבלב, "כי אי אפשר להצליח בתורה ולעשות פירות באמת, כי אם כשמקשרין עצמו להצדיק האמת שהוא בחינת אהרן הכהן שהוא בחינת 'כי שפתי כהן ישמרו דעת' " (שם).
דוד מלך ישראל ע"ה אמר (תהלים יח, כט) "כי אתה תאיר נרי ה' אלוקי יגיה חשכי" – שהשי"ת יאיר את נרי, ויאיר את החושך השורה בעולם. בתורה של 'ימי חנוכה' (ליקוטי תניינא ב)' מבאר רבינו שבחנוכה יש שני עניינים: א. להודות ולהלל לשמו יתברך, ב. ובכך להכיר אותו יתברך. זוהי המציאות של ימי חנוכה, שיהיה לאדם ההכרה בהשי"ת, וזה נעשה ע"י נרות החנוכה, שבהם מאיר אור הגנוז ובהם מאירה ההכרה של השגת אלוקות, שבשעה שמדליקים את הנר ושמן ופתילה הגשמיים עם הכוונה של 'אשר קדשנו במצותיו', על ידי כן נמשך למטה, לביתו של כל יחיד ויחיד, ההארה של אור הגנוז, הארה של הבית המקדש ממש. וזהו ההכרה בהשגת אלוקות, ופרסומי ניסא – היינו ההארה של להודות ולהלל על גודל הניסים של הימים הללו.
והארות אלו צריכים להאיר בעצם האדם המדליק את הנרות, שהוא בעצמו יתהפך כביכול להיות לנר המאיר – 'כי אתה תאיר נרי', ובבחינת "בהלו נרו עלי ראשי', שיכיר האדם בבורא עולם, ושיכיר בחיוב להודות ולהלל. וזהו עיקר הכונה שצריך האדם לכוין בעת הדלקת הנרות, וכן במחצית השעה לאחר מכן שאז מאיר האור ממש, שבשעה זאת צריך להתפלל, להשתוקק, להתעלות ולפעול, להיות בעל הכרה ובעל הודאה.
מי שאינו בר הכרה אינו נחשב כ'אדם' חי
ואותה הכרה ביאורה, שיכיר בכך שכל הנעשה עמו הכל הוא מבורא העולם המשגיח עליו בהשגחה פרטית שלמה. כאשר האדם אוכל מאכל, צריך בעת האכילה להכיר שהשי"ת זן ומפרנסו, ולא סתם פרנסה באופן של "אני וחמורי נאכל באבוס אחד", אלא הרי הוא זן ומפרנס אותנו בחן ובחסד וברחמים ובכבוד, ובעבורנו מחיה השי"ת את הצמחים והפירות שאנו ניזונים מהם, והוא נתן לנו וערך לנו את שולחננו, ואם השי"ת לא היה נותן לאדם לחם לאכול, היה מת מרעב בפועל ממש. וכאשר שוכב לישון, הרי הוא מאמין באמונה שלימה שהשי"ת מפיל חבלי שינה על עיניו ותנומה על עפעפיו, ובלא כן היה מתפתל על משכבו מבלי יכולת לנום אפילו תנומה קלה, כי אין שום דבר הנעשה מאליו.
כשהאדם חי באופן זה, ומודה ומשבח להשי"ת על כל הטוב אשר גמלו, אזי הוא ראוי לתואר אדם בר 'הכרה'. וכשאינו חי באופן כזה, הרי הוא כאדם ששוכב ללא הכרה, ונחשב כמת ח"ו, וחייו אינם חיים.
לחיות משמעותו שהאדם מודה להשי"ת, ומרגיש שהשי"ת הוא זה המשפיע עליו פרנסתו ומזונו בחן בחסד וברחמים ונותן לו כל צרכיו, פוקח עיוורים ומלביש ערומים וזוקף כפופים.
כך נהיה האדם מקושר להשי"ת, וזוכה לקרבת אלקים, והעולם הנראה לפניו מאיר וזורח. גם אכילתו ושתייתו ושנתו הופכים לאלוקות, האכילה מקדשת אותו ומטהרת אותו, השינה מקדשתו ומטהרתו, וכל עניני הגשמיות מקדשים ומטהרים אותו להיות עבד ראוי לאלקיו, ואז הוא חי בהרגשה הנפלאה של 'כגמול עלי אמו', שהכל בא לו מאת השי"ת הנותן לו בשפע וביד רחבה. כי הוא שואב חיות הרבה יותר מהאכילה הגשמית והשתיה הגשמית עד לאין ערוך, כדאיתא מהאר"י הק' (שער רוה"ק ירושלים תער"ב, ד' י"א) שכאשר האדם מברך על מאכלו, לא די שאין האוכל מגשמו, אלא שהאכילה מזככתו עד שיוכל לזכות לרוח הקודש – על ידי שמשבח להשי"ת על מאכלו. ובאופן זה נקרא "אדם חי", וכמו שאמר חבקוק בנבואתו (חבקוק ב, ד) "וצדיק באמונתו יחיה".
אבל אם אינו חי באופן זה וחסרה לו דעת אמיתית זו, אינו נכנס בגדר חי כלל, לפי שהגשמיות שלו מנותקת מהשי"ת חי החיים, ואין הוא בגדר 'אדם חי' אלא כ'בעל חי', כי טבע הבעל חי שאפשר לעשות עמו הטובות הגדולות ביותר, אך מיד לאחר מכן יהרוג את מיטיבו, וכמו שאיתא בזוה"ק, מעשה באדם שהיה לו סם המסוגל להחיות מתים, והלך בדרכו ומצא פגר של אריה מת, והחיה את האריה, והלך הארי וטרף את האדם. זהו בעל חי. אבל האדם הוא בר דעת, וצריך להיות היפך מהקצה אל הקצה של טבע בעל חי – להודות ולהלל תמיד למיטיבו שהוא השי"ת, ואז הוא יוצא מגדר בעל חי ונקרא אדם חי.
יעקב אבינו 'איש תם' – מושלם בהכרה ובהודאה
ודרך חיים זו היא תכלית התמימות, כמו שהעידה התורה על יעקב אבינו "איש תם', שהיה שלם בתכלית השלמות, ואיתא (זוה"ק ח"ב ד' קי"א) שדרגת יעקב אבינו היה כאדם הראשון קודם החטא. יעקב אבינו הוא בחיר שבאבות, עשירותו ברוחניות ובגשמיות היו לאין ערוך ממש, כמו שאמרו חז"ל (ב"ר עג, יא) בגודל עשירותו, שהיה לו שישים ריבוא עדרי כלבים שהיו שומרים על רכושו, ומשום כן הוצרך עשיו לצאת מארץ ישראל, שלא נשאה אותם הארץ לשבת יחדיו. ובכל הרכוש הגדול הזה הפיח יעקב אבינו רוח אלוקים חיים, אפילו בפכים קטנים (ובספה"ק מובא שבזה גנוז סוד חנוכה).
והנה קודם הסתלקותו, אשר אין לנו השגה בשגב צדקתו, ובשעה זו של הליכתו של האי צדיק בחיר שבאבות מהאי עלמא לעלמא דקשוט, מה היתה כל אמירתו: "האלוקים הרועה אותי מעודי עד היום הזה" (בראשית מח, טו), שהקב"ה היה רועה אותו כרועה הצאן – שמאז שינק משדי אמו ועד עכשיו היה אצלו כגמול עלי אמו. דרגה כזאת של תמימות והכרה בהשגחת הבורא!
ומפני כך זכה שיהיה דמות דיוקנו חקוק בכסא הכבוד, שזהו מראה דמות האדם על הכסא, כי הוא זכה לשלימות האדם, שלמות האדם החי עלי אדמות – וכמו שאמר בפעם אחרת "ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש" (שם כח, כ) זה מה שדרש יעקב אבינו, ובסוף ימיו אכן הודה כי השי"ת נתן לו את כל צרכיו, הפשוטים כגדולים.
וכן איתא במדרש תנחומא (פ' וזאת הברכה פרק ז) שמפני כך רשעים בחייהם נקראים מתים, כי הרשע קם בבוקר והשמש זורחת, העולם מאיר ואינו מברך ברכת יוצר המאורות, וכמו כן בערב, החמה שוקעת ואינו מברך ברוך אשר בדברו מעריב ערבים וכו', מחמת כן הרי הוא נקרא מת, ועליהם נאמר רשעים בחייהם קרוים מתים.
זהו כל עבודת ימי חנוכה, להתחיל לחיות, להתחיל לחיות מתוך אמונה ומתוך הכרה ברורה בבורא עולם עד כמה השי"ת מנהיג את הבריאה כולה ואותו באופן פרטי, ובלא השי"ת אין לנו מאומה. וכשהאדם חי באופן זה הרי הוא רואה עולם חי ומאיר, שאין העולם כמכשיר אוטומטי העובד מעצמו, אלא רואים איך שהעולם חי ומתהוה ומתחדש תמיד ע"י הקב"ה.
ע"י ההכרה בבוראו מגביה את הבריאה כולה
כשזוכה האדם להכרה זו ומרבה לשבח ולהודות להשי"ת, על ידי זה ממשיך אוצר של ישועות, הרבה יותר מאשר בכח התפילה והבקשה, ואכן עי"ז גם תפילתו ובקשתו היא באופן אחר לגמרי.
וכך אומר רבינו (בסי' רלב), שכאשר האדם אומר בפסוקי דזמרה, "הללו את ה' מן השמים, הללוהו במרומים, הללוהו כל מלאכיו הללוהו כל צבאיו, הללוהו שמש וירח הללוהו כל כוכבי אור, הללוהו שמי השמים והמים אשר מעל השמים" – בזה הוא מכריז על בריאת הקב"ה, ומורה לבריאה כולה, לשמים, לשמש והירח וכל צבאם – הללו את ה', הללו את הבורא עולם… והגם שכל הבריאה אומרת מעצמה שירה, אבל על ידי דיבורי האדם, שיש להם ערך גדול ועצום, אזי כשהוא מכריז שירו לה', שבחו והודו לשמו, על ידי כן מתעורר גם הוא עצמו לשבח ולהודות להשי"ת בהתחדשות גדולה ונפלאה, והוא עולה ומתעלה מדריגה אחד מדריגה, ומכח זה גם הבריאה כולה זוכה להתעלות.
זה השער לה'
ענין זה הוא יסוד היהדות ותחילה וראש לה. 'חנוכה' הוא מלשון 'חינוך'; ימי חנוכה הם ימי תודה והודאה – כי העבודה של תודות והודאות להשי"ת היא ההתחלה ליהדות, זהו השער לה', וזוהי התחלת התמימות והאמונה הפשוטה, כי כאשר האדם חי באופן זה מתעלה מוחו, ועל ידי כן תורתו היא תורה אחרת, הבנתו בלימוד התורה הוא באופן אחר לגמרי, וכמו שאומר רבינו שתודה והודאה הוא בחינת הלכה, לפי שעל ידי כן זוכים למח אחר, ולדעת תורה אחר, ועל ידי כן מתעלים יותר ויותר ללא גבול. אבל הכל מתחיל עם האמונה הפשוטה, היינו הלל והודאה לה', ורק לאחר מכן אפשר לזכות לעלות יותר ויותר, מדרגא לדרגא.
ובספר המידות (ערך מריבה ח"ב ז) אומר רבינו: "על ידי ברכת המזון נתוודע הקב"ה בעולם". ובמראי-מקומות להגאון מטשעהרין מציין לזה שאנו רואים אצל אברהם אבינו, שהיה הראשון שהכיר את בוראו, והיה הראשון שפרסם אלוקותו בעולם, הוא הבין שההתגלות מתחילה על ידי ברכת המזון, על ידי ההודאה להשי"ת, ומשום כן נטע אשל ונתן לאכול ולשתות לעוברי אורח, והיה אומר לכל הבאים אליו: "הודו ושבחו להשי"ת הזן ומפרנס את כל הבריאה". וכלשון המדרש 'והכרת אותי בבריותי'. ומזה התרבו הגרים ותלמידיו של אברהם אבינו שפרסמו את הבורא ית' ואת תורתו וחכמתו של אברהם אבינו.
ואנו צריכים להיות כנר החנוכה, וכן אנו צריכים להדליק את נרנו, כי אתה תאיר נרי, ה' אלוקי יגיה חשכי. ולהפיל תחינתנו: "ריבונו של עולם האר לי את חשכי. אם איני רואה איך שאתה מנהיג את עולמי, ואיני מודה לך כראוי על כל פרט, הרי חיי אינו חיים, כי אני חלילה מנותק מחי החיים". כי כשהאדם חי עם הגשמיות בלבד ללא רוחניות וללא הכרה והודאה למי שאמר והיה העולם, הרי הוא מתנתק מהשי"ת, ואילו על ידי ההודאה מקשר את הגשמיות עם הרוחניות, וממילא נהפך הגשמיות לענין אחר לגמרי.
ולכן בשעה שהצדיקים אוכלים יש השראת השכינה, וכמו שאמר יצחק אבינו (בראשית כז, ז) "ואוכלה ואברככה לפני ה',' לפי שבעת אכילת הצדיק יש השראת השכינה, שהצדיק גם בעת אכילה גשמית הוא ניזון מזיו השכינה ממש. וזה ביאור לדברי רבינו (ליקו"מ קמא סי' סב) "על ידי אכילתן של ישראל נעשה יחוד קוב"ה ושכינתיה אפין באפין', כי אז זוכים להארת פנים, לפי שיש שפע הבא מהעורף, מאחורי הכתפיים, כלומר שהשפע אמנם בא, אבל אין רואים מי נותן ומהיכן משפיעו, אבל על ידי אכילה באופן של הודאה, מקבלים את השפע באופן ישר וזוכים להארת פנים ממש.
ע"י ריבוי השירה בעוה"ז נזכה לשירה דלעתיד
יש לנו להתבונן: הבריאה כולה משוררת בשירים נפלאים להשי"ת, והתכלית הוא שגם אנו נשורר להשי"ת כדקא יאות, ואם כך היא השירה בעולם הזה, כשיהיה תיקון הבריאה איזה שיר נפלא יהיה?!
ואכן בליקוטי מוהר"ן מוזכר כמה פעמים על השיר שישוררו לעתיד, שיהיה שיר פשוט כפול ומשולש ומרובע (ליקוטי מוהר"ן מט, ותנינא ח) וזהו גילוי האלוקות של השירה, היו"ד הוא שיר פשוט, י' ק' הוא כפול, י' ק' ו' הוא משולש וי' ק' ו' ק' הוא מרובע, ויחד הן עשר אותיות, כנגד עשרה מיני נגינה, והגימטריא הוא ע"ב כנגד ע"ב הנימין, ויהיה אז שירה נעלה – השגה ושירה כאחד, כמאמר רבינו שההודאה הוא שעשועי עולם הבא, שהיא כל התכלית של הבריאה.
וצריך לדעת כי ההודאה והשירה הם אמנם דברים נעלים ונשגבים, אבל ההתחלה היא בדברים פשוטים וגשמיים. כגון כשהולכים לישון צריכים לדעת שחסד גדול הוא שאפשר לישון, ולהרבות בשבח והודאה להשי"ת על זה. הכרתי אברך בסמוך לשכונתי שלא היה יכול לישון, והיה מסובב בצערו, והלך מאחד לשני לשאול מה שייך לעשות שיוכל לישון, כי על אף כל הרפואות שלקח לא היה ישן בלילה רק כשלשת רבעי השעה, והפך את העולם ולא מצא תרופה לחליו הקשה של אי יכולת לישון. אין לנו השגה מהו גודל החסד במה שאפשר לישון, וכמה צריך לבקש ולהודות ב'המפיל חבלי שינה על עיני'.
חיים של ברכות
אגב, זכורני מעשה הקשורה לשינה מהחסיד המופלא רבי אפרימ'ל ע"ה: פעם הגיע אורח לביתו, ור' אפרימ'ל שהיה בעצמו מטפל להציע המיטות לאורחיו נכנס למחסן להביא מאטראץ (מזרון) עבור האורח. נכנס אך מיד יצא, כך נשנה הדבר כמה פעמים; הוא נכנס למחסן ומיד יצא, ולא הביא כלום, כמה וכמה פעמים. הרבנית התפלאה מדוע אינו מביא את המאטראץ רק יוצא ונכנס בכדי. הסיבה היתה כי בעבר היה מחזיק כל אחד
תרנגול בביתו, וכאשר נכנס למחסן הבחין שהתרנגול ישן על המזרון, ולא היה מסוגל להעירו, עד שהשי"ת עזרו שירד התרנגול מעצמו, רק אז נטל את המזרון עבור האורח.
ואכן אצל רבי אפרים – אשר זה עתה עברו שישים שנה מהסתלקותו – ראו בחוש איך שהוא אוכל ושותה כדי לברך… וראו אצלו גודל השמחה מהברכה, וכאשר היה בא אורח, היו לו שני מיני יין, והיה שותה מעט יין, ולאחר מכן מביא את המין השני כדי שיוכל לברך 'הטוב והמטיב', כי כל חיותו היתה מלברך ברכות.
עבודת ימי חנוכה – חיים, היפך המיתה שהיא חכמה יוונית
ובאמת רק על ידי שיודעים מהשי"ת נקרא חיים, ובלא זה הוא מיתה ח"ו, וזה בחי' חכמה דקדושה נגד חכמה יונית, חיים נגד מות. כמו שמבאר רבינו (ליקו"מ סי' לז) שעיקר הבריאה הוא בגין דישתמודעין ליה, שידעו מהשי"ת, וכמו שנאמר (ישעי' מג) "לכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו', 'לכבודי' זהו אצילות, ומזה נשפע 'בראתיו' זה בריאה, 'יצרתיו' עולם היצירה, ו'עשיתיו' זהו עולם העשיה. ויש חכמה וסכלות, חכמה זוהי חכמת התורה, וסכלות זהו חכמה יונית, קליפת יון. וזהו גם האור והחושך, האמונה הוא האור, והכפירה הוא חושך ממש, וחושך הוא מיתה כמו שנאמר (איכה ג) "במחשכים הושיבני כמתי עולם', והחכמה הוא החיים כמו שנאמר (קהלת ז) "והחכמה תחיה בעליה', ועל הסכלות נאמר (איוב ד) "ימותו ולא בחכמה". ודורש שם רבינו דרשות נפלאות, כרוך אחד בשני, שמכל אלו עולה היסוד הזה שהאמונה הוא חיים ולהיפך הוא מיתה. וזהו עבודת ימי חנוכה, היפך החכמה יוונית, ובתורה של ימי חנוכה ביאר רבינו שכל ענין החנוכה הוא ימי הודאה להשי"ת שזה עיקר החיים כנ"ל.
כוח השירה שהכניעה את הסט"א
אנו רואים אצל יעקב אבינו, בלילה שנלחם עם המלאך, שהיה לו לילה קשה עד מאד. הס"מ בעצמו בא להילחם עמו, ולא על ידי שלוחים, והמלחמה היתה עם כל שלושת הדברים הנוראים; עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים, ואם הס"מ היה חלילה מנצחו היה מצבו עלול להיות גרוע מעשיו רח"ל.
ובאיזה זמן אתתקף חילא דיעקב שהצליח לנצח את המלחמה הנוראה הזאת? – מבואר בזוה"ק שלפנות בוקר 'ברן יחד כוכבי בוקר' ויריעו כל בני האלוקים, שהבריאה התחילה לומר שירה, על ידי כן אתתקף חילא דיעקב ואתחלש חילא דס"מ, ועל ידי כן ניצח את הס"מ. ואיתא בזוה"ק (ח"ב ל): שלפנות בוקר אומרים שירה כל הכוכבים וכל המזלות וכל הרקיעים, ומתחוללת שירה עצומה בכל העולמות, ושירה זו הוסיפה כח ליעקב אבינו, ועל ידי כן אתתקף חילא דיעקב, וניצח את הס"מ בכח השירה.
ואיתא שהריפוי של יעקב בא על ידי מידת הוד, שהוא הבחינה המאירה בחנוכה, וזהו ענין "ויזרח לו השמש', ענין האור שריפאוהו, כי עבודת חנוכה הוא גם עבודת השירה והודאה, וכמו שרואים בחז"ל (סנהדרין צ"ה ע"א) שדוד המלך ע"ה יצא בזקנותו לשדה הקרב ולחם בו אחד מבני ערפה וכמעט ניצחו, ואז נשבעו שרי הצבא ששוב לא יצא דוד למלחמה, "שלא תכבה נר ישראל". ולמה נקרא שמו נר ישראל, לפי שהוא היה בעל ההודאה ובעל ההכרה, נעים זמירות ישראל – שאמר השירה עבור כל הכלל ישראל וכל הבריאה, וחיבר את התהלים שהוא תהילות ותשבחות להשי"ת, וזהו נר ישראל. וזהו עבודת כל איש ישראל בימי חנוכה, להיות בבחינת נר ישראל ע"י שירותיו והודאותיו.
השתוקקות של הודאה בימי חנוכה, בעת העלאת נר החנוכה
ובהשתוקקות כזו צריך לגשת להדלקת הנרות ולבקש מהשי"ת: "ריבונו של עולם, האר את נרי, האר את מוחי שלא ישלוט בו קליפת יון והסטרא אחרא". ואכן כנגד זה אומרים בעת ההדלקה פרק 'יושב בסתר', יפול מצדך אלף וגו', על שחל ופתן תדרוך תרמוש כפיר ותנין וגו', הכל מרמז כנגד הקליפות של הסטרא אחרא מקליפת יון, הגורמים בלבולי אמונה רח"ל. ומבקשים: "ריבונו של עולם, הצילני מהם שלא יתקרבו אלי, תן לי חיים, תן לי אמונה וההודאה, שאוכל להתחיל באמירת השירה. כל הבריאה אומרת שירה, היכן השירה שלי!? אימתי יתעורר כח השירות ותשבחות שלי להשי"ת?!"
וכאשר השי"ת עוזר לאדם שעבודתו בשירה וזמרה מתוך שמחה, על ידי כן כל תורתו מתוך שירה וזמרה, וקיום המצוות מתוך שירה וזמרה, והמידות טובות נהפכות לשירה וזמרה. הכל נהפך לשיר! וכל עבודתו להשי"ת בתורה ותפילה וכפיית היצר ועניני גשמיות באמת ואמונה, היא שירה אחת ארוכה, ועל ידי כן כל חייו הם באופן אחר לגמרי, ועל זה נאמר "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו" (ישעי' מג, כא).
יעזור לנו השי"ת הבוחר בשירי זמרה, ויעניק לנו שפע ברכה והצלחה ברוחניות וגשמיות, שנוכל לומר שירה וזמרה על חסדיו הגדולים עמנו, ושיתוסף השפע, ושנזכה במהרה לשיר את השיר דלעתיד בכל הבחינות, ואור חדש עלינו יאיר במהרה בימינו, אמן.
תומלל משיעוריו של הרב יעקב מאיר שכטר שליט"א, על אחריות המתמללים בלבד.
החושך הרוחני הסמיך האופף אותנו ולא נותן לנו לחוש אור ושמחה, מורכב משלשה גורמים, שלש תאוות, הלא הן: תאוות ממון, תאוות אכילה והתאווה הכללית.
יראת השמיים של האדם, מקומה בלב; וכשהלב מתאווה לכסף, לאוכל טעים, ולשאר הבלי העולם – נעלמת היראה, ויחד אתה נעלם האור הרוחני המתוק. רק כשמבטלים את אותן תאוות, ומשתחררים מהשעבוד אליהן, אפשר לחוש בלב יראה אמיתית, שמחייה את האדם ומשמחת אותו.
דבר זה רמז לנו רבי אליעזר בגמרא, באומרו: "שלש משמרות הוי הלילה, ועל כל משמר ומשמר יושב הקדוש ברוך הוא ושואג כארי, שנאמר ה' ממרום ישאג וממעון קדשו יתן קולו שאוג ישאג על נווהו" (ברכות ג ע"א). בדבריו רמז על הלילה הרוחני של כל אחד מאתנו, וגילה לנו ממה הוא מורכב: משלש משמרות, שלש תאוות שמחשיכות את האור הרוחני. ועל כל תאווה מאותן שלש, יושב הקדוש ברוך הוא ושואג כארי – – –
לא לחינם שואג הקדוש ברוך הוא כארי, שכן האריה מסמל את היראה, ככתוב: "אריה שאג מי לא יירא". ועל כך שואג הקדוש ברוך הוא; על היראה הטהורה שהוחשכה ונחרבה בסיבת אותן שלש תאוות.
מלבד זאת, אף הוסיף רבי אליעזר ונתן לנו סימן מדויק לשלשת המשמרות: "משמרה ראשונה, חמור נוער. שניה, כלבים צועקים. שלישית, תינוק יונק משדי אמו ואשה מספרת עם בעלה" (שם). בכך רמז לנו על שלשת התאוות הנזכרות, כדלהלן:
החמור הנוער – מסמל את תאוות הממון, שכן על הפסוק "יששכר חמור גרם" מתרגם אונקלוס "עתיר בנכסין" [= עשיר בנכסים]. הכלב הצועק – מסמל את תאוות האכילה, שכן על הכלבים נאמר "והכלבים… לא ידעו שבעה" (ישעיה נו, יא), הם אף פעם לא שבעים. ו"תינוק יונק משדי אמו" – מסמל את התאווה הכללית, שכן מידת תאוותו של האדם היא כפי טהרת החלב שינק בינקותו.
וככל שנבטל את שלשת התאוות הללו, כך ייגמר הלילה, והאור יפציע!
* * *
כיצד ניתן לבטל תאוות חזקות כאלה? מה העצה?
העצה שרבינו הקדוש נותן לנו להינצל מאותן שלש תאוות, היא: שלש רגלים; שלשת החגים – פסח, שבועות, סוכות – מעניקות למי שמקבל אותם בשמחה, דעת טהורה שעוזרת לו להינצל מאותן תאוות שכל שליטתם נובעת מחסרון דעת. כל רגל משפיע דעת מיוחדת שמצילה מתאווה אחרת: פסח – מתאוות ממון. שבועות – מהתאווה הכללית. וסוכות – מתאוות אכילה.
אך אין צורך לחכות עד החגים כדי להינצל מהתאוות; אפשר לעשות זאת כבר הלילה! שכן, כשקמים בחצות הלילה; מתאבלים על חורבן בית המקדש, מתבודדים בתפילה, ועוסקים בתורה – מקבלים דעת טהורה שמצילה משיגעון התאוות.
"כי חצות הוא בחינת נקודה האמצעית של הלילה, תוקף חשכת לילה; וכשמשברין את הלילה, וקמים בחצות, על ידי זה משברים ומבטלים כל בחינת הג' משמרות, שהם בחינת ג' התאוות" (ליקוטי הלכות, ציצית ג, ב).
אמור מעתה, לצאת מהתאוות, זה לא סיפור מסובך כמו שזה נשמע; צריך רק לכוון את השעון מעורר לשעת חצות הלילה, לשבר את השינה ולקום, ליטול ידיים, לברך ברכת התורה, להתיישב על יד המזוזה ולומר 'תיקון חצות' מתוך כוונת הלב. כשלאחר מכן, עוסקים בהתבודדות ולימוד התורה, כל אחד כפי יכולתו.
גם מי שאינו יכול לקום ולהישאר ער עד הבוקר, יכול לקום לזמן מה, לעסוק בתורה ובתפילה, ולהתאבל על ירושלים החריבה, הלא היא: היראה השלימה [ירושלים = יראה שלם] שנחרבה ונעלמה מליבנו, ועל התאוות שמשעבדות אותנו. "וכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה [- לשון הווה] בשמחתה" (תענית ל ע"ב) וכבר עתה נשפעת עליו קדושתה של ירושלים, והיראה והשמחה הנפלאה שהאירה שם בבית מקדשנו.
* * *
את הסוד הזה אנו מוצאים בפרשת השבוע:
"כה אמר ה', כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים" – הכריז משה רבינו במצרים, וקריאה זו ממשיכה להדהד עד עצם היום הזה: בחצות הלילה, זה הזמן המתאים ביותר לצאת ממֵצָרֵי התאוות, ולהשתחרר מכבלי התאוות הרעות!
"כי עיקר יציאת מצרים, הוא על ידי בחינת 'חצות', בבחינת 'כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים'. דהיינו, על ידי שמשברין הג' משמרות, ג' מדות רעות, שהם בחינת חשכת לילה, שהם עיקר גלות מצרים, שהוא גלות של הסטרא אחרא שמתגבר על האדם בג' מידות הנ"ל, שהם כלל כל התאוות – ועל ידי בחינת חצות, שמשברין את הלילה, על ידי זה יוצאין מגלות מצרים, מגלות התאוות" (שם, ג).
ובכן, גם הלילה יהיה חצות לילה, ומי שיהיה חכם ינצל זאת בתורה ובתפילה, וישתחרר מגלות נפשו.
כשמקיימים את הפסוק: "שויתי ה' לנגדי תמיד" (תהלים טז), כשמכירים ומפנימים שהקב"ה בכבודו ובעצמו קרוב אלינו ומשגיח עלינו – זוכים ליראת שמים, להנצל מכל חטא, כפי שאכן מסיים הפסוק: "כי מימיני בל אמוט".
אבל כשמחדדים את ההכרה הזו ומעמיקים בה, אפשר לזכות להרגשה כל-כך ברורה במציאות ה' ובהשגחתו עד שמתביישים ממנו על כל החטאים, דבר שהוא כמובן מעלה עליונה בתשובה, כמו שאמרו חז"ל: "כל העושה עבירה ומתבייש בה, מוחלין לו על כל עוונותיו" (בכורות יב ע"ב).
כך למשל בני ישראל בשעת מתן תורה זכו לדרגה הגבוהה הזאת, עד שנאמר עליהם: "למען תהיה יראתו על פניכם" – "זו בושה" (נדרים כ).
הצדיקים שזוכים לבושה שניכרת על פניהם – מי שמסתכל עליהם גם הוא זוכה לטעום משהו מן היראה הזו.
לכן נאמר: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" ופירשו חז"ל: "אלו תפילין שבראש". שכן מצוות תפילין עוזרת להדבק בה' ולהשתעבד אליו, כפי שאנו אומרים בתפילה שלפני הנחת התפילין, עד שזוכים לבושה שניכרת על הפנים, כך שאפילו הגוים שרואים את הפנים הקדושות האלה זוכים גם הם למשהו מן היראה הזו – "ויראו ממך".
על פי מה שכתב רבינו ז"ל (ליקו"מ ב,עח) שבעת שהצדיק מתנהג בדרכי הפשיטות כמו איש פשוט ואינו עוסק בתורה, אזי הוא מחיה עצמו בבחינת קיום העולם קודם מתן תורה וכו', שאז היתה התורה נעלמה בעשרה מאמרות שבהם נברא העולם וכו', והצדיק מחיה כל הפשוטים שכולם מקבלים ממנו וכו' עיין שם, וזה שהתחילה התורה פרשת נדרים וידבר משה אל ראשי המטות, מה שלא נאמר כן בשאר מצוות התורה, אך בכאן אצל נדרים נאמר ראשי המטות – ראשי המטות דייקא, כי עיקר מצוה זו של נדרים ושבועות הוא תלוי בראשי המטות שהם גדולי הדור.
(ליקוטי הלכות יורה דעה, נדרים ב)
איש כי ידור נדר (ל,ג)
פרשת מטות מדבר מענין נדרים, שעל ידי מצוה זאת של נדרים רואים ומבינים גודל עוצם כח הדיבור, שתיכף כשמבטא בשפתיו צריך לקיים ככל היוצא מפיו. כי באמת ענין נדרים הוא פליאה נשגבה בבחינת איש כי יפליא לנדור נדר נזיר וכו', כי הם בחינת פליאות חכמה (כמובא בהתורה "שאלו את רבי יוסי בן קסמא" בסימן נז), כי בזה רואין גדולת האדם הבעל בחירה שיש לו כח בפיו לעשות לעצמו מצוות חדשות שלא נצטוה בהם, כגון כשאוסר עליו דבר המותר בפיו, אזי תיכף נאסר עליו הדבר המותר באיסור תורה (וכמבואר בדברינו מזה בהלכות נדרים) והוא פלאי. הלא באמת זה הדבר אין בו שום איסור בשרשו ואף על פי כן תיכף כשאומר בפיו שייאסר עליו הדבר, אפילו בלא הזכרת השם, נאסר עליו תיכף באיסור חמור מן התורה. אך בזה רואין גודל כח האדם הבעל בחירה. והעיקר הכח הוא בפיו ולבו, שכשלבו חושק לקדש את עצמו באיזה קדושה ופרישות וכיוצא ומוציא חשקו ורצונו בפיו אזי נעשה מזה תורה, כי אז נאסר עליו הדבר באיסור תורה. כי באמת נפש ישראל בשרשו הוא חלק אלוק ממעל והוא בעצמו בחינת התורה, כי קודשא בריך הוא ואורייתא וישראל כולא חד כמו שכתוב בזוהר הקדוש (אחרי עג.). ועל כן יש לו כח בפיו לנדור נדר ולעשות לעצמו מצות כנפשו. והעיקר נדרים הוא כדי לקדש את עצמו ולפרוש את עצמו מתאוות בבחינת (אבות פרק ג) נדרים סייג לפרישות, שאלו הנדרים הם מצוה לנדור בהם. וכן אמרו (נדרים ח) שרי ליה לאינש למינדר לזרוזי נפשיה. ועיקר הנדר כשמוציאו בפיו. ובזה רואין גודל כח הדיבור ומבטא שפתים של האדם, שעל ידי הדיבור הוא יכול להתגבר ביותר לפרוש את עצמו אפילו מן ההיתר, כמו שאמרו נדרים סייג לפרישות, וכמו שרואין בחוש מכל מי שרוצה להרגיל את עצמו באיזה קדושה ופרישות שנמצאים הרבה שעושים נדר או שבועה על זה, כגון להתענות איזה יום או שלא לאכול דבר מן החי איזה זמן או ליתן צדקה יותר מכחו וכיוצא בזה. ולכאורה הדבר תמוה: ממה נפשך, אם יש בכחו להתגבר על יצרו, יוכל להתגבר בלי נדר ושבועה; ואם מתיירא שיתגבר יצרו עליו, מה יועיל הנדר? אך בזה רואין גודל כח הנדר בשרשו והעיקר כשמוציאו בפיו שאז על ידי הנדר עולה לבחינת פליאות חכמה ששם שורש הבחירה, ומשם מקבל כח על ידי שמוציא הנדר בפיו שיוכל להתגבר על מה שצריך להתגבר. ובודאי גם אחר כך כשעשה נדר עדיין יש כח להבחירה להטותו חס ושלום חס ושלום, כי הבחירה יש לה כח גדול מאד. ועל כן הזהירה התורה מאד שישמור לקיים את נדרו וככל היוצא מפיו יעשה. אבל העיקר הוא שעל ידי הנדר יש לו כח הרבה יותר להתגבר על יצרו. וכמו שמצינו בבועז שאמר (רות ג) חי ה' שכבי עד הבקר, ודרשו רבותינו ז"ל (רות רבה פרק ה) ליצרו נשבע. נמצא שבלא שבועה היה סברא שהיצר הרע יתגבר עליו, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (נדרים ח') בזה, ועל ידי השבועה עמד בנסיון וכבש את יצרו. וכן מצינו בכמה כשרים וצדיקים, וכמו ששמעתי מפיו [של רבינו] הקדוש שאמר (שבחי הר"ן טו) שהיה רגיל בנדרים מאד בשביל קדושה ופרישות.
(ליקוטי הלכות, אורח חיים, ברכת השחר ה,צ)
אלו החוקים אשר ציווה ה' את משה בין איש לאשתו (ל,יז)
אמונת חכמים נמשך על ידי נדר וכולי (כמבואר בליקו"מ א,נז), וזה בחינת מה שהבעל מפר נדרי אשתו, כי כל חיות האשה ובנינה הוא על ידי בעלה כמובא, בבחינת אין האשה מתברכת אלא מפרי בטנו של איש וכו', ועיקר בנינה על ידי נדר, כי משם חיותה, כי אמונת חכמים, תורה שבעל פה, בחינת מלכות, בחינת אשה יראת ה', בנינה וחיותה ממקום הנדר כידוע, וכל שורש חיותה, שהוא בחינת נדר, הכל נמשך על ידו כי הוא כלול משתי הבחינות: מתורה שבכתב ותורה שבעל פה, כי גם תורה שבעל פה שרשה בתורה שבכתב. נמצא ששורש חיותה שהוא בחינת נדר, נמשך גם כן על ידו כי אין מקבלת חיות כי אם על ידו, ועל כן הבעל תיכף כשנושא אשה הוא זוכה בהפרת נדריה, כי הנדרים שמשם שורשה וחיותה הכל נמשך על ידו, ועל כן בידו להקימם או להפר אותם, וזה שסיימה התורה בסוף פרשת נדרים אלה הדברים אשר צוה ה' בין איש לאשתו וכו', כי הנדרים הם הדברים שבין איש לאשתו, כי משם נמשך אליה החיות על ידי בעלה. וזה מה שאמרו רבותינו ז"ל (שבת לב:) בעוון נדרים אשתו של אדם מתה חס ושלום וכו', כי עיקר קיום אמונת חכמים, בחינת אשה יראת ה', הוא על ידי נדר וכנ"ל. ועל כן יעקב כשהלך לישא אשה נדר נדר כי פסוק וידר יעקב נדר נאמר כשהלך לבית לבן לישא אשה.
(שם, אבן העזר, יבום ג,ג)
ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב (לא,ח)
הברכות מסורות לכהנים, כי הם בחינת שומרי הברית, כמו שכתוב (דברים לג) יורו משפטיך ליעקב וכו' ובריתך ינצורו. ובני לוי לא טעו בעגל, שהיה בחינת פגם הברית, כמו שאמרו רבותינו ז"ל לא עבדו ישראל עבודה זרה אלא כדי להתיר להם עריות בפרהסיא. כי כל התאוות, ובפרט תאוות ניאוף שהוא הרע הכולל של כל התאוות, הם באים משבירת כלי החסד כידוע, שמזה נתהווה התאוות שבאות מאהבות הנפולות. והכהן הוא בחינת איש חסד, שהוא בחינת שלימות האהבות העליונות, כמו שכתב רבינו ז"ל כל זה על פסוק חרפה שברה לבי(ליקו"מ א,לד) עיין שם. ומחמת שהם בבחינת תיקון הברית על ידי זה הם יכולים להמשיך הברכות, כי כליהם שלם, היפך בלעם הרשע שרצה להמשיך קללה על ידי קלקול הכלי, מחמת שהיה משוקע מאד בתאוה זו. כמו שאמר רבינו על פסוק בקרוב עלי מרעים (ליקו"מ א,לו). ועל כן נהרג בלעם על ידי פינחס דוקא, כי פינחס היה בחינת תיקון הברית, ועל ידי זה זכה לכהונה, על ידי שקנא קנאת ה' צבאות על פגם הברית, על כן על ידו דייקא נהרג בלעם שהיה הפכו ממש.
(שם, אורח חיים, נשיאת כפים א,א)
ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב
אמרו רבותינו ז"ל אצל בלעם הוא תפס אומנותם, כי אין כח לישראל אלא בפה וכו'. על כן תפסו אומנותו והרגו אותו בחרב. כי ישראל אין להם כח אלא בפה דהיינו תפלה שהוא בחינת רחמים ותחנונים, ועכו"ם עיקר כחם על ידי חרב שהוא בחינת דין, ובלעם היה לו יניקה מן הדעת כמובא, והיה רוצה לינק מן הרחמים בחינת תפלה ועל ידי זה היה רוצה להתגבר על ישראל בתאות ניאוף חס ושלום, כמו שכתוב הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם וכו'. כי עיקר התגברות תאוה זו הוא על ידי שהם יונקים מן הרחמנות חס ושלום (כמובא בליקו"מ ב,ח עיין שם). ועל כן באו ישראל עליו על ידי בחינת דין, כי הכנעת בלעם, דהיינו תאות ניאוף חס ושלום, היה על ידי פנחס שהתפלל תפילה בבחינת דין. ועל כן גם בגשמיות הרג פנחס את בלעם בחרב, כמו שכתוב ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב ואמרו רבותינו ז"ל שפנחס הרגו, כי פנחס הכניע אותו תחילה על ידי התפילה בבחינת דין שהתפלל, בחינת ויעמוד פנחס ויפלל שעל ידי זה הוציא כל הקדושה מהסטרא אחרא, שזהו בחינת הכנעתה ואזי נכנע בלעם בשרשו, ואחר כך הכניעו אותו לגמרי גם למטה והרגוהו בחרב ממש שהוא בחינת דין, כי עיקר הכנעתו על ידי זה. כי עיקר התגברותו עלינו חס ושלום הוא כשהם יונקים מן הרחמים שהוא סטרא דילן, על ידי זה אנו צריכים לבוא עליהם על ידי בחינת דין, שהוא סטרא דידהו, היינו על ידי תפלה בבחינת דין שהוא בחינת חרב פיפיות, שעל ידי זה מוציאין כל הקדושות מהם ומכניעים אותם. וזה בחינתרוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם לעשות נקמה בגוים וכו', כי על ידי תפלה בבחינת דין של הבעל כח, שהוא בחינת חרב פיפיות, על ידי זה מכניעין אותם ועושין בהם נקמה, כי מוציאין כל הקדושה מהם.
(שם, יורה דעה, עבודת אלילים א,ג)
הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם (לא,טז)
עיקר התגברות היצר הרע בכל אדם הוא בפגם הברית, ואחר כל היגיעות העצומות ורבוי מסירת הנפש שהצדיקים האמיתיים מוסרים נפשם ממש בכל דור ודור בשביל תקון נפשות ישראל, ועדיין השטן והיצר הרע מרקד בינן ומתגרה בישראל והעיקר בענין זה, כמו שמצינו בימי משה רבנו בעצמו, עליו השלום, שאחר כל היגיעות שהיה לו בשביל תיקון נפשות ישראל, ובסוף ימיו בא בלעם הרשע ימ"ש והכשילם בפגם הברית. ולפעמים מוכרח הצדיק להסתלק ולמות בשביל זה, כי לפי עוצם התפשטות הסטרא אחרא אי אפשר לו לגמור התיקון בשלמות בחיים רק לאחר הסתלקותו. ומזה הפגם באים כל המניעות והבלבולים והמלחמות והמחלוקת, המונעים את האדם מלהתקרב אל הקדושה, ומעכבים אותו מלהוציא החיות דקדושה שלו בשלמות מכח אל הפועל, כי כל המניעות מלהתקרב אל הקדושה באים מטמאת קרי, רחמנא לצלן, כי "קרי" לשון מניעה, כמו שפרש רש"י בפרשת בחוקתי על פסוק אם תלכו עמי קרי.
(אוצר היראה,ברית כג; על פי: ליקוה"ל, יורה דעה, הכשר כלים ד,טו-יז)
הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם
דע כי הדבורים של הרשע שהוא בר דעת, מולידים ניאוף בהשומע כי הזיווגים נמשכים מהדעת, כמו שכתוב (בראשית ד): והאדם ידע את חוה אשתו, וכתיב (במדבר לא): כל אשה יודעת איש. אך יש שני מיני זיווגים, היינו זיווג דקדושה, הוא התקשרות לצדיקים ואל התורה ואל השם יתברך, זה נמשך מדעת דקדושה; וזיווגים של עברה נמשכים מדעת דקליפה. והדיבור הוא התגלות הדעת, כי אין יודעים מה שבדעת, אלא על ידי הדבור, כמו שכתוב (תהלים יט): ולילה ללילה יחוה דעת, 'יחוה' מלשון דבור, שהדבור מדבר מה שבדעת. וכשרשע מדבר ומוציא מפיו הבלים, מוליד אוירים ארסיים של ניאוף. והשומע ממנו הדיבורים, ונושם נשימות, מכניס בגופו אלו האוירים. ולפיכך בבלעם שהוא בחינות דעת דקליפה, כמו שדרשו חכמינו זכרונם לברכה (ספרי פרשת וזאת הברכה, ובזהר שמות כ"א:, בלק קצ"ג:) על פסוק: לא קם כמשה וכו', בישראל לא קם, אבל באומות קם, ומנו בלעם. כי משה הוא דעת, ולזה נקרא דורו דור דעה (ויקרא רבה פ"ט). ולכך כשנטלו מואב עצה ממדין, אמרו להם: אין כחו אלא בפה, כי הפה הוא התגלות הדעת. אמר מואב, אף אנו נבוא עליהם באדם שכחו בפה (כמובא בפרש"י בפ' בלק) כי הוא גם כן דעת דקלפה, כמו שכתוב (קהלת ז): את זה לעמת זה עשה אלקים. וזה שכתוב (במדבר כד): ויודע דעת עליון, ודרשו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות ז): שידע מתי הקדוש ברוך הוא כועס, כי כשהדעת אינו בישוב, אזי יש כעס, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (פסחים סו:): כל הכועס חכמתו מסתלקת ממנו. ולפיכך כשכעס משה רבנו, עליו השלום, על אנשי הצבא כשבאו ממדין, נסתלק ממנו הדעת, והוצרך אלעזר לומר הלכות טבילות כלים. וכשהדעת שלם, אזי אין כעס, כמו שכתוב (ישעיה יא): לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה. ובלעם היה מסתכל בדעת דקליפה, שהוא מותרות של דעת עליון; וכשמשתנה, ידע שהקדוש ברוך הוא בכעס, נמצא שבלעם הוא דעת דקלפה. ועל ידי דבוריו הוליד אוירים ארסיים של ניאוף. לזה כשבאו ממלחמת מדין, נאמר (פסוקים יד-טז): ויקצוף משה על פקודי החיל וכו' ויאמר החייתם כל נקבה וכו' הן הנה היו בדבר בלעם. 'בדבר' דייקא, כי על ידי דבריו, שהוא התגלות הדעת שלו, הוליד ניאוף במדין, ולפיכך כשבאו ממלחמות מדין, כתיב: ויקרבו אל משה (ראשי)הפקודים וכו', ויאמרו ונקרב את קרבן ה' וכו', לכפר על נפשותינו לפני ה'. ודרשו רבותינו, זכרונם לברכה (שבת סד): שכך אמרו, אף-על-פי שמידי עברה יצאנו, מידי הרהור לא יצאנו'.
(ליקוטי מוהר"ן א,מג)
כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש (לא,כג)
מה שמדברים בינו לבין קונו, הוא בחינת רוח הקודש. ודוד המלך, עליו השלום, שהיה מעלתו גדולה מאד, יסד מזה ספר תהלים. וכן כל אחד לפי בחינתו הוא בחינת רוח הקודש, כמו שכתוב (תהלים כז): לך אמר לבי, כמו שפרש רש"י: לך – בשבילך ובשליחותך, אמר לי לבי. שכל הדברים שהלב אומר, הם דברי השם יתברך ממש, והוא בחינת רוח הקודש וצריך לחדש תמיד, לבקש בכל פעם בתחנונים ודברי ריצויים חדשים. ולזכות לזה, צריך טהרת הלב, וטהרת הלב הוא, על ידי שמתלהב ובוער לבו להשם יתברך, על ידי זה נטהר הלב. כי נגד שנתלהב ונבער לעברה או לתאוה רעה, חס ושלום, שמזה נטמא לבו, נגד זה צריך שיתלהב ויבער לבו להשם יתברך, ועל ידי זה יטהר לבו, כמו שכתוב כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש. וכשיש לו טהרת הלב, אזי זוכה לדבר בכל פעם דבורים חדשים, שהוא בחינת רוח הקודש. וזהו לב טהור ברא לי אלקים, אזי – ורוח נכון חדש בקרבי, שיזכה לחדש דיבורים חדשים, שהם בחינת רוח הקודש כנ"ל.
(ליקוטי מוהר"ן א,קנו)
תרבות אנשים חטאים (לב,יד)
איתא במדרש: בשביל שאמר משה לבני גד 'תרבות אנשים חטאים', נענש שבן בנו עבד לפסל מיכה (הובא ב"ספר חסידים" סימן קל"ז וב"ראשית-חכמה" שער ענוה פרק ח') והדבר קשה, מה ענין זה של תרבות אנשים חטאים, לעונש שלו שיעבוד בן בנו עבודה זרה? והתרוץ, כי אמרו חכמינו ז"ל (כתבות קי:): כל הדר בחוץ לארץ כאלו אין לו אלוה; ואמרו חכמינו, זכרונם לברכה (שבת צז):החושד בכשרים לוקה בגופו; ומשה היה חושד אותם שבני ראובן ובני גד אינם רוצים בארץ ישראל שום חלק, נמצא שאין להם אלוה, בשביל זה נענש בבן בנו שלא היה לו אלוה. כי הם כשרים היו בדבר, כי רצו ליטול חלק בארץ גם כן, כמובא.
האם אפשר להשתמש עם 'כספי מעשר' למימון הנסיעה לרבינו הק׳ באומן?
א. כללי ההלכה השייכים לזה:
1. מעיקר הדין כספי מעשר מיועדים רק לעניים בלבד. וי״א שהוא הדין לתלמידי חכמים. אבל לשאר צרכי מצוה – דעת רוב הפוסקים שאי אפשר להשתמש בהם. אמנם למעשה כבר נהגו להשתמש בהם גם לשאר צרכי מצוה, ויש להם על מה לסמוך בזה. אמנם המפריש 'חומש' מרווחיו, לכל הדעות יכול להשתמש עם חצי מהחומש לצרכי מצוה.
2. ברם, השימוש עם כספי מעשר ל'צרכי מצוה' מוגבל לכמה תנאים: (א) שלא תהיה המצוה 'דבר שבחובה'. והיינו אם חובה עליו לקיים מצוה זו – אין לממן את המצוה מכספי מעשר, כיון 'שאין אדם פורע חובו מן המעשר'. וההגדרה של 'דבר
שבחובה', אינו צריכה להיות כחובת אכילת מצה והנחת תפילין וכדומה, אלא כל דבר 'שקבל עליו כחובה', גם הוא בכלל האמור שאי אפשר לקחת לזה ממעשר. וכמו כן כל דבר שבלאו הכי היה עושה מצוה זו, משמעות הפוסקים הוא שגם באופן כזה
נחשב כדבר שבחובה. (ב) אף אם אין המצוה חובה עליו, אלא שהתחייב כבר לזה ־ אי אפשר להשתמש לזה ממעשר. (ג) אמנם כשאין המצוה חובה עליו ולא התחייב לזה ־ יכול להשתמש עם כספי מעשר, רק בתנאי שלפני שהתחייב לתת או לקנות
המצוה, החליט שיקח לזה מכספי מעשר. אבל לאחר כך אינו יכול לקחת ממעשר. (ד) בנוסף לזה, צריך שיהיו כספי המעשר עדיין בלתי מופרשים לצורך עניים, אבל כאשר הם מופרשים לעניים, לא תועיל מחשבתו לקחת מהם לצורך המצוה.
ב. ולענייננו:
הנסיעה לרבינו לר״ה, בודאי מצוה גדולה היא, ואפשר לממן אותה מכספי מעשר, ומאידך אם נאמר שהיא 'דבר שבחובה', הרי כאמור אז אי אפשר להוציא מכספי מעשר בשבילה. וכיון שכן, ההכרעה נתונה לכל אחד להחליט אם הנסיעה לר״ה נחשבת אצלו כדבר שבחובה או לא! אך כל זה בתנאי שתהיה החלטתו בלי הערמה כלל, והיינו שמצד אחד יטען שצריך למסור את נפשו לנסוע לר״ה לאומן וכו', ומצד שני ברצונו להשתמש עם כספי המעשר, יאמר שאין זה חובה כל כך, והרי היא כדבר מצוה גרידא. זאת ועוד, שי״א [שו״ת נטע שורק יו״ד סימן צד] שההולך לרבו על מנת לקבל ממנו יראת שמים, נחשב לעולם כדבר שבחובה. מה גם כאמור לעיל, שכל דבר שבלאו הכי היה עושהו, נחשב דבר שבחובה.
ג. ולמעשה:
1. לפי האמור, וכן לפי המקובל אצל אנ״ש – הרי זה דבר שבחובה, וקשה להתיר בדרך כלל לממן הנסיעה מכספי מעשר.
2. למי שנחשב אצלו כ'מצוה בעלמא' ואינו דבר שבחובה, עדיין חייב להזהר בתנאים האמורים לעיל: (א) לפני קניית הכרטיס יתנה שיקח את הכסף לזה ממעשר. (ב) לא יהיה הכסף מכספי מעשר מופרשים לעניים, אלא מאלו שעדיין לא הפרישם. (ג) י״א [שו״ת להורות נתן ח״א סימן מד-מה] שמותר להוציא לזה רק כנסיעה הזולה ביותר. ולענ״ד שאם הייקור נובע מחמת שמרויח שנשאר כמה ימים בביתו, שאז אם הסיבה לזה הוא ביטול תורה וכדומה, תו הוי גם זה כהוצאה לדבר מצוה. מה שאין כן כשעושה זאת בגלל נוחיות גרידא, אין היתר להפסיד חשבון המעשר בעבורו. (ד) מה שמוציא עבור השינה והאוכל, גם לזה יכול לקחת ממעשר. אמנם יכול לקחת ממעשר רק את הירנר שעולה לו על מה שהיה אוכל בביתו, כי הרי מה שהיה עולה לו בביתו בלאו הכי היה מוציא מכספו.
ד. מימון הנסיעה לילדיו:
אין זה בסמכותי להכריע אם הוא דבר שבחובה או לאו. אמנם אף אם נאמר שהוא דבר שבחובה, גם בזה צריך שתהיה מטרת הבאתם לאומן כולו לה', ולא לשם הקלת עול הבית. ומאידך אם נאמר שאין זה חובה, הרי אם מטרתו כדי שיהיו תחת השגחתו, אם כן י״ל ששוב הרי היא דבר שבחובה לחנכם.
בשלב זה, בדרך אל גאולת נפשנו, הגיע הרגע ומשה רבינו יוצא בשליחותו של הקב"ה ועומד מול פרעה, אשר הוא, כאמור, כלל כל המניעות והגלויות, ובאמתחתו קריאה שלא משתמעת לשני פנים: שלח את עמי! בנפש גומלת ההחלטה: אני רוצה לצאת לחופשי! הנפש משתכנעת ומתעוררת לבחור באור, בשינוי, באמונה ש'גם אני יכולה להיות חופשיה ממלתעות החושך ולצאת לחופשי'. מיד עם התנערותה מעוד שכבת אבק של ייאוש היא ניצבת מול פרעה ואז… אז מתחילה מלחמת הקודש – המלחמה על חיינו מול כלל כל המניעות.
עד עתה, השלבים שהזכרנו קרו באופן סמוי בתוך הנפש שלנו. דיון סמוי אך משמעותי ביותר התחולל בנו – בין הייאוש שתפס מקום בנפשנו ובין בורא עולם או נשמתנו המייחלת לביטוי. עתה משניתקנו את אחיזתו של הייאוש ברובדי הנפש הסמויים – השלב הבא הוא יציאתנו אל הקרב מול פרעה, ואנו קוראים תיגר על כל ההרגלים, התאוות, הרצונות המעוותים וכדומה שאוחזים בנו; תגר על כלל כל סוגי המניעות מפנים ומחוץ.
רבי נתן מגלה לנו בהלכות חלה, תרומות ומעשרות, שעיקר התגברות הקליפה (שהיא כלל התאוות והבלבולים והפחדים והדמיונות) קוראת דווקא כאשר אנחנו רוצים להכריתה; מיד כשרואה פרעה שעוד רגע קל ואין לו אחיזה יותר בעם ישראל הוא מתגבר ביותר וקורא לעומתנו "תכבד העבודה". רבי נחמן ממשיל את הדבר לקדרה שעומדת על האש ומתבשלת. כל הלכלוך שהיה סמוי מן העין עד עתה עכשיו צף ועולה וניכר על פני המים, ונראה שעתה אנחנו פותחים במלחמה חזיתית עם המניעות, שעד עתה היו סמויות מעיננו בשל תרדמתנו המיואשת.
הכל נראה מפחיד וקשה. אם לפני שיצאנו לקריאת התגר אל מול הקליפה עוד ניתן לנו תבן ללבון את הלבנים, עתה עלינו לקושש אחריו בעצמנו. פרעה עושה הכל כדי ששוב נתייאש ונחזור על עקבותינו ונברח אל תוך זרועות הייאוש ה"מנחמות". התשובה היחידה במקום הזה היא – לא לוותר!
סלע על אם דרכנו
המניעות הן בחינת סלע עיקש וכבד, שיושב על אם הדרך ולא מאפשר לנו להתקדם אל החירות הרוחנית המיוחלת. כמה שאנחנו מנסים לעקוף אותו או למוסס אותו, הוא עומד מולנו תקיף ועיקש.
התורה מספרת לנו בחומש במדבר (פרק כ'): עם ישראל כבר עשה כברת דרך במדבר ביציאתו ממצרים; מרים הנביאה נפטרה ועימה הלכה הבאר אשר השקתה את כלל עדת ישראל. מים אין והעדה צמאה. את מצוקתם כי רבה מביאים בני ישראל אל משה ואהרון בתלונה קשה: "למה הוצאתם אותנו ממצרים? הבטחתם לנו חירות רוחנית, שמחה וברכה ועתה אנחנו הולכים למות בצמא". זוהי דרכו של המסע הרוחני – אנחנו יוצאים לדרך כדי למצוא ברכה ושמחה וישועה, אך במקום זה אנחנו מוצאים צמא עז ומצוקה. בעצם אנחנו עומדים עתה מול המניעות בדרך אל הברכה.
מיד צועקים משה ואהרון אל השם לעזרה והתשובה לא מאחרת לבוא: "קח את המטה והקהל את העדה … ודיברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו … והשקת את העדה ואת בעירם" הדבר הבא שקורה הוא שמשה מקהיל את עדת ישראל ואומר להם "המן הסלע הזה נוציא לכם מים?" ומיד לאחר מכן מכה את הסלע פעמיים והעדה שותה. על המקרה הזה נענש משה בכך שלא נכנס לארץ ישראל.
מה משמעותו של הסיפור הזה עבורנו, אשר ממנו נוכל ללמוד על חיינו האישיים במסע האישי שלנו ל"ארץ ישראל"?
חז"ל אומרים לנו בגמרא שאין מים אלא תורה. העם נמצא במניעה גדולה. צמא עצום. לא רואים את האור. לא מבינים את המסר הפנימי שבתוך המניעה – את רצון הבורא מהם שנסתר בתוך המניעה; והקב"ה פונה אל משה שהוא בחינת הצדיק הפנימי שבנו, הנשמה שבקרבנו, ואומר לו – דבר אל הסלע – הפוך את המניעה לתפילה, לתחנונים, לדיבורי אמת שיאירו את המקום בו אתה נמצא ומשם, מתוך הדיבורים הללו, תאיר לך התורה (ההארה) החבויה בתוך הסלע (המניעה). לימוד גדול היה כאן עבור ישראל. ההזדמנות לראות שיש בכל מניעה מתנה גדולה שחבויה בה. רבי נחמן כותב בליקוטי מוהר"ן בתורה קט"ו שהקב"ה מסתתר בתוך המניעה עצמה. ולכן ההתמודדות מול "פרעה" אינה סתמית, אלא עצם ההתמודדות איתו תוכל להאיר בנו יכולות שהיו חבויים בתוכנו שיעזרו לנו למצוא את נוכחות הבורא שבתוך המניעה.
משה רבינו מכה בסלע במקום לדבר איתו ועל כן הוא נענש שלא להיכנס לארץ ישראל. מה הקשר בין הסלע לארץ ישראל? אלא שארץ ישראל היא המקום בו מתגלה שכל מה שקורה אינו קורה אלא בהשגחה פרטית לטובה. כי ארץ ישראל כמאמר רבותינו היא הארץ אשר עיני הקב"ה מביטות בה מתחילת השנה ועד אחריתה. שם מתגלית עוצמת הדיבור הישיר של הבורא אל עם ישראל במלוא פנימיותו. ועל כן מאחר ומשה (הצדיק שבנו) לא מצליח להעלות את הייאוש של העם (הנפש שלנו) אל האמונה בטוב שמסתתר תחת כל המניעה הוא נענש בנתק מהחיבור אל "מקום של אמונה" בטוב הטמון בכל דבר.
למה הדבר דומה? לאדם שרגיל בכל בוקר לרוץ למכולת כדי לקנות את ליטר החלב היומי שלו. בוקר אחד הוא רץ למכולת כהרגלו כולו אומר שמחה וקל רגליים אלא שהפעם מאכזב אותו בעל המכולת ואין לו את ליטר החלב עבורו. אותו אדם עומד מאוכזב והלום בפני בעל המכולת המאכזב. הוא מרגיש איך הכעס עולה במעלה ליבו. הוא כועס על בעל המכולת, כועס על עצמו, מאוכזב, מבוהל, צמא ומתגעגע..
עתה עומדות בפניו שתי ברירות – או להישאר תקוע כך שנים רבות אל מול בעל המכולת המאכזב ולשקוע ביגון ובייאוש או שהוא יכול להתעשת לאזור כוח וללכת לחפש חלב במכולת אחרת. עצם היכולת לפנות למכולת אחרת דולה מתוכו תקוה, אמונה, תמיכה עצמית, התגברות ושאר כוחות נפלאים שטמונים בו.
כך גם אנחנו עומדים מול המניעות שהם ביטוי של פרעה בחיינו – ושם אנחנו יכולים להיתקע שנים בתוך הייאוש הבוצני, או לאזור כוח ולחפש את ה"תורה" הטמונה כאן עבורנו וללכת לחפש אור ושפע ב"מכולת" אחרת. ב"מכולת" של הקב"ה, או ב"מכולת" של הצדיקים או של התורה. עצם הנכונות לראות משהו אחר מעבר למניעות כבר יניב בנו את הכוחות שהם יהיו שכרנו, שמתוך המניעה עצמה. דווקא מול המניעה נמצא את ההתחדשות הנדרשת כדי לבררה, את הגדילה והצמיחה החדשה.
שלב חמישי – קריעת ים סוף
אם הגענו עד הלום סימן שאנחנו כבר קרובים מאוד אל הישועה. הסכמנו להאמין שיש משהו אחר מעבר למצרים הפנימית שלנו וצעקנו לעזרה. ואז עמדנו מול הקולות המייאשים שבנפשנו ואף אזרנו עוז ועמדנו מול כל המניעות בגבורה ואזרנו אומץ למצוא כוח מתוך המניעה עצמה. למדנו יותר על עצמנו ועל הכוח הטמון בנו ובחרנו להאמין בו ו"ללכת" איתו. עכשיו המניעה בעצמה קוראת לנו לצאת מתוכה. פרעה רץ למשה ומאיץ בו לצאת ממצרים. אך לא קלה היא היציאה ממדרגה למדרגה. פרעה, שאך לפני רגע קרא לנו לצאת ממלתעותיו עכשיו עומד מאחרינו וים סוף מלפנינו. ים סוף מייצג את תחושת הסופיות שלנו – עד כאן אנחנו מכירים את עצמנו אך את ה"אני" החדש העומד לבקוע מתוכנו כבר איננו מכירים, ובאיזה כוחות נצליח להיות משהו שאנחנו לא מכירים?
הגיע השלב בו אנחנו נאלצים להרשות לעצמנו לקרוע את הסופיות שלנו ולהסכים להיות "מישהו אחר". מישהו חדש". להיות מישהו שלא הכרנו לפני כן ועוד בלי לפחד מ"מה יגידו?" ו"מה אהיה?" ו"הרי כבר לא אכיר את עצמי" ו"אולי לא יאהבו את ה'אני' החדש שלי?" וכן הלאה, פחדים שמשדר לנו "פרעה" על "שפת ים הסופיות" של המדרגה הקודמת של חיינו.
את הפתרון היחיד במקום הזה מלמד אותנו נחשון בן עמינדב – נחשון פשוט קופץ אל תוך ים סוף ומתחיל ללכת בתוכו עד שמגיעים המים אל נחיריו ומאיימים להטביעו והוא צועק "הגיעו מים עד נפש" (תהילים) ורק אז קורה הנס הגדול לנוכח האומץ שהוא מפגין, והנכונות לשלם כל מחיר שיידרש ממנו ולו בלבד לחצות את המדרגה הזו ולפרוץ אל המדרגה הבאה.
על כך צועק רבי נתן בתפילותיו (תפילה עב) "ריבונו של עולם עשה למען שמך, ועזרני מעתה שאזכה להתחכם בחכמה אמתית ולחוס על נפשי באמת להציל את עצמי מבאר שחת … ולקשר עצמי בקשר אמיץ וחזק אליך באמת .. ואדבק ואקשר עצמי בקשר אמיץ וחזק לחבל הקדושה, לעולמי עד ולנצח נצחים" נחשון הוא סמל האומץ האומר – בכל מחיר ויהי הנעלם המפחיד ביותר אני רוצה את הקדושה!!
זהו המבחן האחרון שעומדת בו נפשנו לפני השינוי הגדול והישועה העולמית מן המדרגה הקודמת הכובלת אותה: מבחן קריעת כל ה"סופיות" והפחדים וההתנצלויות מול העולם במטרה אחת – קרבה את הקדושה ואל נשמתנו באמת. רק אז, בזכות מסירות הנפש על הקדושה, קורה המהפך הגדול ונקרע הים של הסופיות ואנחנו הולכים בתוך הים בחרבה בניסי ניסים שמעידים באופן חד משמעי קבל עם ועדה שאין עוד מלבד הבורא יתברך שמו, ושהכל מתנהג רק על פי רצונו. ניסים רבים קרו לנו על הים, שהעידו כאלפי עדים שהקב"ה הוא מלך העולם ואין טבע בעולם כלל – יבשה האדמה לרגלנו, צמחו ברגע אחד עצי פרי להנעים את מסענו, מעיינות מים מתוקים פיכו לכבודנו וכן הלאה ניסים. והנפלא שבכולם היה שאך דרך האחרון שבעם על שפת הים מיד נפלו המים על חילות מצרים, טלטלו אותם לכאן ולכאן ולא נחו עד אשר הציגו אותם לרגלי העם המותש וההמום כגוויות מתות. אותם מֵיצרים שאך לפני רגע איבנו אותנו מפחד עתה נראו לעיננו כחסרי כוח וחיות. אותו ניסיון שנראה כבלתי עביר לעולם עתה איבד את כל כוחו ויצאנו לחופשי.
רבי נחמן אומר (בתורה כג בליקוטי מוהר"ן) – מעלה יתרה היא להתאמץ ולרדוף אחר המרה השחורה הבאה מן המניעות והמֵיצרים ולהכניס אותה אל תוך ממלכת האור והתקווה והישועה עד שהיא בעצמה תתהפך לשמחה.
רבי נחמן מציע לנו – לא רק שלא נברח מהניסיון והייסורים המייאשים והכובלים את נפשנו אלא דווקא נרדוף אחריהם באומץ, עד אשר נמצא את ה"תורה" וההארה הטמונה בהם ונהפוך אותם עצמם לשמחה גדולה.
היש שמחה גדולה מלפרום את כבלי המֵיצרים החונקים ולהפוך אותם לאור של ישועה?
ענה ואמר: "אצל העולם אמונה הוא דבר קטן
ואצלי אמונה הוא דבר גדול מאד.
ועיקר האמונה הוא בלי שום חכמות
וחקירות כלל רק בפשיטות גמור" (שיחות הר"ן ל"ג)
מיסודות האמונה הקדושה, בדברי רבינו ז"ל, הוא: "ליזהר מאד להרחיק החקירות מלבו ולהשליכם מלבו לגמרי, לבלי להיות ח"ו שום חקרן כלל. רק להאמין בה' ובצדיקים אמיתיים באמונה לבד, בלי שום חקירות כלל" (שיחות הר"ן ל"ב).
גדולה היא אזהרה זו, לא רק בדברי רבי נחמן, שהקדיש לכך שיחות רבות כפי שנביא מהם להלן, אלא גם בדברי הראשונים כהרא"ש והרשב"א והאחרונים כהשל"ה, האלשי"ך וכו', בכולם ישנם אזהרות עצומות להתרחק מחקירות ולהאמין בהשי"ת באמונה פשוטה זו שקיבלנו מאבותינו.
"מרגלא בפומיה דרבינו ז"ל לומר, כי טוב להודות לה' על אשר שלח לנו את נאמן ביתו הוא משה רבינו ע"ה, שהוציא אותנו מכל המבוכות ונתן לנו את התורה וצווה עלינו להאמין בה' בלי שום חקירות כלל ולקיים כל דברי התורה והמצוות כפשוטן. אשרי מי שזוכה לילך בתמימות וכו'!" (חיי"מ).
דברי התורה הפשוטים – "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ" – הם המה התשובות לכל השאלות והחקירות, בדרכי התורה יודע האדם בדיוק מה עליו לעשות, ולא רק מה לעשות, אלא במה להאמין ובמה לא, ולא עוד, אלא גם כיצד להאמין – "בלי שום חקירות כלל" כפי שציווה עלינו משה רבינו ע"ה כמו בפסוק "תמים תהיה עם ה' אלקיך" ועוד.
יתר על כן, האמונה בהשם יתברך ובתורה הקדושה טבועה בלבו ובנשמתו של כל יהודי "כי לולא השרשת נקודת האמונה בלב נפשות ישראל" – כותב ראבר"ן בכוכבי אור, "לא היו עומדים רובם ככולם בניסיונות רדיפתם מהאומות ובניסיונות יציאת נפשם ממש שנתנסו מאז היו לגוי". הלא כאלה הם דבריו של רבינו בליקוטי מוהר"ן רע"ד: "שיש רשעים שעובדים ויגעים כל ימיהם כדי לעקור עצמן מהשי"ת ומתורתו לגמרי. כי הנקודה הקדושה של קדושת ישראל שיש עדיין בתוכם, אף על פי שהם רשעים גמורים, היא מבלבלת אותם ומביאה בהם הרהורי תשובה ויראה מאימת הדין הגדול" ועד כדי כך טבועה נקודת היהדות בנפשם עד "שיש מהם, כשמגיעין ובאים למה שהתאוו, דהיינו לכפירה גמורה חס ושלום, בלי שום ספק אל האמת, אזי תיכף ומיד מתים מן העולם" ועל כך מוסיף רבי אברהם כי "בעקירת האמונה מהאדם נעקר מאתו גם הנשמה". כל כך טבועה היא האמונה בנפש האיש הישראלי.
נמצא, שלא רק משום שצריך האדם ללכת כדרכי התמימות והפשיטות עליו להאמין בהשי"ת באמונה פשוטה, אלא גם משום שהוא צריך להיות אמיתי עם טבעו, ולא להתכחש ח"ו לאמונה הטבועה בנפשו, בליבו ובנשמתו, מצד היותו מזרע אברהם יצחק ויעקב, "שמחמת זה, אין שום אופן כלל, שלא יהיה נמצא בהם איזה נקודה מהאמונה האמיתית. ובזאת הנקודה יש ביכולתם לבוא להשלמת האמונה" כך כותב ראבר"ן בכוכבי אור, פרק שיחות וסיפורים, בהוסיפו, שלפי זה "אין מקום כלל לשאלת הנבוכים ותמיהתם מהיכן יזכו לאמונה אפילו אם ירצו", מכיוון שזה טבעו של יהודי – להאמין באמונה פשוטה בהשי"ת, בתורתו ובצדיקיו הקדושים.
אי לכך – כותב רבי נחמן בליקו"מ ס"ד – שעל כן נקראים בני ישראל עבריים, שעל ידי אמונתם הפשוטה, ביכולתם לעבור על כל הקושיות והחקירות. ובכך גם מובנים דבריו הקדושים בשיחות הר"ן (שם), באמרו שכבר היו לנו "צדיקים רבים גדולים ונוראים בכל דור ודור, וראוי לנו לסמוך עליהם, בלי שום חקירות, ולילך בעקבותם, להאמין בהש"י בפשיטות ולקיים תורתו ומצוותיו כאשר מסרו לנו אבותנו הקדושים".
כל זה נכלל באמונה הפשוטה שאינה בדרך חקירה כלל, אלא ירושה מאבותינו. מה גם שיש לנו להתלות באילנות גדולים וצדיקים רבים ונוראים, עד שאין לנו כלל לחקור יותר בענין האמונה בבורא.
כאן המקום לציין את שלשת האפיקורסים באומן, שכידוע היו בעלי שם עולמי בכפירתם רח"ל, "האחד שמו 'חייקל' ושני חתניו, אחד שמו 'הירש בער' והוא היה האפיקורס היותר גדול שבימיו, 'מצח הנחש' ממש. והשני שם משפחתו היה 'לאנדא', הוא היה רופא באומן, והיה גם כן אפיקורס גדול. אבל לא כהירש בער וכו'. והם היו חשובים וקרובים למלכות, והיה להם חרב של זהב, מתנה מהמלך כי היו חכמים גדולים, ונודעו לשם בכל ארץ רוסיה וגם בשאר ארצות, ממש בכל העולם". כן מובא בספר "כוכבי אור" בראשית פרק "סיפורים נפלאים מרביז"ל". ומה עלתה להם לאחר מכן, הרי ישתומם כל קורא שכולם כמעט וחזרו למוטב "והסוף היה שבר"ה האחרון באומן, בשנת תקע"א, התפללו יחד בקיבוץ רביז"ל". וכשנסתלק רבינו ז"ל ומוהרנ"ת בכה והתאונן מאד כידוע, ענו ואמרו אליו: "לכם חסר הרבי? לנו חסר הרבי! אם היה הרבי חי הרי היינו הופכים לבעלי תשובה גמורים!"
הרי שגם מבלי להבין באמצעות חקירה, יש בהיכרות עם הצדיק ובראיית פניו כח להפוך אפיקורס הכי גדול בעולם למאמין שלם. וכמו שהתבטא הירש בער הנ"ל, שכבר נשבע עם חבריו לא להזכיר את שם ה' ואילו בהכנסו לרבינו "מושכים אותי בשולי בגדי – הירש בר! יש אלקים בארץ!". וכאשר מת בבריטניה, "כתבו בניו להר' נחמן טולטשינר באריכות מפטירתו וכי נפטר בתשובה ולא פסק מפיו: "אוי דער דבי, דער רבי וכו' " (אוי הרבי, הרבי, וכו'). כל זאת לא רק בגלל השיחות הנאות בענייני אמונה, שדיבר עמו רבי נחמן, אלא בעיקר משום שראה את עוצם גדולת רבינו ושיעור קומתו המהווה מעין דוגמה של מעלה, כביכול. ואלו הם אמנם הצדיקים עליהם יש לנו לסמוך, בנוסף על מה שיש לנו לסמוך על אבותינו. וכמו שכתב הרמב"ן (דברים ד,ט) על אודות מעמד הר סיני, הקולות והברקים וכו' "כי כשנעתיק גם כן הדבר לבנינו, ידעו שהיה הדבר אמת, בלי ספק, כאילו ראוהו כל הדורות. כי לא נעיד שקר לבנינו ולא ננחיל אותם דברי הבל" אך בעיקרה היא האמונה הטבועה בלב.
אולם, רבי נחמן לימד אותנו שישנן סיבות המאפילות ח"ו על טבע זה הטבוע בנפש הישראלי "כי יש עבירות שהם מכניסים כפירות באדם" (כוכ"א), מאידך ישנה סיבה שהיא מצד ההולדה, כלומר שחסרון באמונה יכול לנבוע אצל אנשים שונים גם "מחמת שלא נולדו בקדושה". מבוכות בענייני אמונה, העולות על לב מי שלא נולד בקדושה, נובעות ממזגם הרע עמו נולדו. ולכן יש בהם הטיה לחקירות. וכן "מה שאנו רואים, שיש בני אדם שאין דעתן נמשכת אחר ספרים קדושים ונוראים מאד, כגון ספרי הזוהר וספרי האר"י זצ"ל וכיוצא, אף על פי שיש בהם חידושים נוראים מאד מאד המאירים עיניים ומתוקים מדבש, והם נמשכים דייקא אחר עניינים אחרים, כגון חקירות, ידע, כי זהו מחמת מזגם, כי מזגם בטבעם הוא מזג רע מן התולדה, שנולדו במזג רע, שאינם יכולים לסבול את הדבר הקדוש באמת" – ומאידך, להיפך: "גם זאת צריך לדעת שיש נשמות כשרות שנולדו בכשרות, וגם לא קלקלו מעשיהם, שאין באים עליהם כלל מחשבות כאלו. ואפילו כשמדברים בפניהם מעניינים אלו לא איכפת להם כלל, ואינו מבלבל דעתם כלל. וזה דומה כמו שמדברים … בפני סריס שבוודאי אינו מבלבל דעתו כלל, כן אלו האנשים כשרים הנ"ל, אינם שומעים כלל ואינו נכנס באזניהם כלל עניני חקירות ובלבולים הנ"ל" (שיחות הר"ן שם).
סיבה נוספת יש לכך שאדם נוטה ח"ו לחקירות וכפירות "כי כל אדם נולד עם רשעות, כי טבע כל אדם נמשך אחר רשעות. היינו, אחר תאוות דעות של עוה"ז ר"ל. רק מחמת יראת העונש, הוא שובר תאוותו ונכנס בדרכי ה'. אבל, כשלומד באותן הספרים של חקירות ח"ו, אזי מוצא לעצמו ספיקות וכפירות שהם סיוע לרשעות שלו שיש בו בטבעו" יתכן שאדם מסוג זה אינו מרגיש בכך, אך זוהי הסיבה לחקירותיו – למצוא לעצמו סיוע לרשעתו, אף כי אינו יודע מזה וכדברי מוהרנ"ת בליקוטי הלכות (הלכות שומר שכר סעיף ט' ט"ז), שם הוא מסביר בטוב טעם את רעיון 'גניבה ואבידה' בשרשו באמרו: "יש כפירות ואפיקורסות שבא על ידי בחינת גניבה והטעיות. כי פנימיות כוונתם רק להנאתם, בכדי שיוכלו למלאות תאוותם הרעות, רק הבעל דבר גונב ומאבד את דעתם בכמה הטעיות ועקמומיות, עד שנלכדים במצודת האפיקורסות", פירוש הדבר שישנם אנשים, ובדרך כלל כמעט כל ה'מְחַקְרִים' הם מסוג זה, שהכפירה בה' או בתורתו מהווה אצלם רק נקודת אחיזה לעשות ככל העולה על רוחם. הם בעצמם אינם יודעים זאת, אלא שהבע"ד, היצר הרע, מטעה אותם בדיעות כוזבות, כדי לספק להם תאוותם בהשקט ובטח רח"ל.
הרי, שאם כי כל איש ישראל נולד עם נקודת אמונה המושרשת בטבעו, בכל זאת יש שעל ידי החטאים ממשיך האדם על עצמו כפירות, או שמצד הורתו שלא היתה בקדושה יבוא לאפיקורסות או שייטה לחקירות, ובאמת בוודאי יש לו בחירה ויש לו כח לשבר את מזגו הרע, אבל מאחר שנולד במזג רע כזה הוא צריך להלחם מלחמה קשה הרבה יותר לשבר את מזגו וטבעו הרע, וישנה, כפי שכתבנו קודם, סיבה שלישית של "סיוע לרשעות שלו" כנ"ל.
נמצא שלדעת רבי נחמן אין סיבות אחרות לנטייה ל'חקירה' אלא אלו, ואין כל הבדל אם האדם הוא בעל כשרונות אם לאו, כי מזגו הרע או פשעיו הקודמים, הם הקובעים את נטייתו הרעה הזאת, להתעסק בחקירות ופילוסופיה, וגם החכם הגדול ביותר, אם לא יהיו לו סיבות אלו, לא יעלו על לבו חקירות בעניני אמונה. מאידן ישנם כסילים ופתיים הלוקים בנטיות רעות הללו, כפי שאמר רבינו ז"ל שאף על פי שנדמה לנו שההמון עם רחוקים מחקירות ואינם מחקרים כלל, אף על פי כן, באמת, כולם הם מעורבים בחקירות, כי כל אחד ואחד יש לו חקירות, ואפילו קטנים באים על מחשבתם חקירות ובלבולים". וכאמור ישנם חכמים מחוכמים שהם אנשים כשרים מצד מעשיהם ומצד טבעם, ואצלם, חקירות ובלבולים בענייני אמונה אין נשמעים לאזניהם כלל.
ואם כי משמע לכאורה מסיפורי מעשיות, במעשה החכם והתם, שהחכמה היא הגורמת לכל הרעות "אין הכוונה" – כותב ראבר"ן – "בדבר החיסרון שנמצא במידת החכמה שהיא בעצמה רעה ח"ו, כי אדרבא, כל חסרון מדת החכמה היא מרוב הטוב שנמצא בה. כי מחמת זה בעצמו, שהחכמה והמוח הוא מאור זריחת הבורא האין סוף בעצמו יתברך, אין ביכולת האדם המוגבל לבוא בה, אם לא בצמצום האמונה והיראה" ולכן "כל שחכמתו מרובה ממעשיו… הרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו" כמו שכתוב בפרקי אבות וכמשל "התועלת המגיע ממימי הים לשוט ולבוא בהם ממדינה למדינה במסחרם זה עם זה, שגם זה לא יהיה רק בכלי הספינה שהיא כעין הצמצום המוכרח למימי הדעת כנ"ל (כוכבי אור, שיחות וסיפורים).
הרי, ש"נשמה שנתת בי טהורה היא", ולא החכמה מאפילה עליה, אלא הפשעים או הטבעים הרעים, הם הם הסולדים ח"ו מ"הדבר הקדוש באמת" וביחוד מן האמונה הפשוטה, והנה העיקר שבכל המעשים המרחקים מהאדם את המבוכות ומביאים בלבבו את האמונה, הוא מה שנרמז בסמיכות הכתוב אחרי לבבכם – ודרשו חז"ל: זו מינות; ואחרי עיניכם – זה ניאוף. כי הקדושה והטהרה מזאת התאוה נקראת בשם תיקון הכללי, ויש בזה רבבות רבבות מדריגות" (שם).
דברים דומים נמצאים הרבה בספרי רביז"ל ובליקוטי הלכות, ותמציתם היא: שככל שאדם קדוש יותר, כן נשלמים יותר כלי שכלו וליבו לקבלת האמונה הקדושה, ואילו אם ח"ו שוקע האדם ב"פגם הברית" הריהו מקלקל את אמונתו ובא לכפירות ח"ו.
אך גם כל עבירה אחרת יכולה לגרום לקלקול האמונה, וכפי שכותב רבי נחמן בספר המידות(ערך אמונה כ"ב): "הפשע של אדם מכניס כפירה לאדם". וכפי שמסביר ר"א זצ"ל הרי שכפי הטבעיות הרוחניות אשר הטביע והלביש (השי"ת) באמצעות חלקי הבריאה, עלינו להתיירא "מכל חטא ועוון ופשע הגורמים הזיקות ומונעים גדולים להנפש מהאמונה והדביקות במקור החיים הנצחיים". כלומר שכל פשע מטבעו הרוחני גורם בדרך רוחנית ובלתי נראית לעין נזק מסויים לאמונה הקדושה.
מאידך, יש בכל מצווה ומצווה מין סגולה נפלאה להגביר ולחזק את האמונה הקדושה ולטעת אותה בלב עושה המצווה, "כי כל מצוותיך – אמונה" ובבחינת "נעשה ונשמע", שעל ידי המצוות והמעשים הטובים שעושה האדם, 'נשמעת' לו האמונה בהשי"ת ומתבססת בלבו. והדבר חוזר חלילה, שככל שהוא מאמין יותר, כן הוא מרבה במעשיו הטובים, ושוב חוזר הדבר חלילה, וכן הלאה.
מעתה נבין היטב, מדוע הזהיר רבינו הקדוש כל כך להתרחק מספרי חקירות ופילוסופיה, באסרו עלינו "מאד מאד לבלי לעיין בהם ולהביט בהם כלל ח"ו. והפליג מאד בגודל האיסור, כי הם מבלבלים דעת האדם מאד, בדעות זרות שאינם מסכימים כלל לדעת תורתנו הקדושה". ציטוט זה מדבריו הקדושים, אינו אלא חלק קטן ביותר מרוב דברי האזהרה וההרחקה, הגינוי והדחיה שנרשמו מפי רבי נחמן אודות האיסור החמור לעסוק בחקירות. אולם גם על מה שנרשם כותב מוהרנ"ת: "וכבר כתבנו מהם הרבה… אבל עדיין לא נכתב חלק אלף מהם". בספר שיחות הר"ן עוברים דפים רבים בנושא זה, ובספר חיי מוהר"ן ישנו פרק מיוחד "להתרחק מחקירות", וספר ליקוטי הלכות הלא הוא מלא וגדוש במאמרים חריפים על מחקרים ופילוסופים, ביחוד על אלה שהתפרצו בימי מוהרנ"ת, להוציא חיבורים זרים לדעת תורה ולחנך נערים בדרך זו. ביחוד הגדיל לעשות מחבר ספר "קנאת ה' צבאות", שיש אומרים שחיברו מוהרנ"ת, בו הוא מבאר היטב את גודל איסור העיון בספרי חקירה, אפילו באלו שנתחברו על ידי גדולי ישראל זיע"א.
פתחון פה, פתיחת הלב – משאלות גדולות הן. כולנו רוצים בהם, ומרגישים היטב בחסרונם. כשרבי נחמן מדבר על ההתבודדות הוא מרבה לדבר גם על ההכנה להתבודדות שהיא לא פחות חשובה – הדרכים להגיע לפתיחת הפה והלב בשעת ההתבודדות. לפנינו עצה, או למעשה מתווה חיים, המקרב אותנו אל המקום בו נוכל 'להשיח את אשר עם לבבו לפני ה' יתברך'.
אנחנו מכירים את התופעה בה אנחנו יכולים להיות מוטרדים ושקועים בבעיה מסוימת, אבל ברגע מסוים שמישהו מנסה לדבר איתנו על כך, פתאום הכל נשכח. כאילו אדם אחר הוא זה שחווה את הבעיות, ועכשיו אין לנו שום זיקה ותקשורת עם אותו אדם שכאב. האבסורד הגדול ביותר, וגם המצער, הוא כשאדם חש את מצוקתו באופן תמידי ודווקא ברגעים שבהם הוא עומד בתפילה הכל נעלם ממנו. לכאורה הכאב קרוב מאוד לליבו וממילא הוא אמור להיות מסוגל לבטא אותו. הרי, לא מדובר כאן בשיחה עם אדם זר. הוא רוצה להתפלל, לומר את הכל לפני ה', אבל דווקא עכשיו הכל נחסם.
מדוע כך קורים הדברים? והאם יש דרך לשנות אותם?
רבי נחמן מדגיש בכמה מקומות איך שההתבודדות צריכה להיות מפורטת ממש, בדיבור מלא ועשיר. "טוֹב מְאד כְּשֶׁמְּשִׂיחִין אֶת לִבּוֹ לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ כְּמוֹ לִפְנֵי חֲבֵר טוֹב" (השתפכות הנפש, הקדמה). "וּתְפִלָּה וְשִׂיחָה זוֹ יִהְיֶה בְּלָשׁוֹן שֶׁמְּדַבְּרִים בּוֹ, דְּהַיְנוּ בִּמְדִינָתֵנוּ בִּלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז, כִּי בִּלְשׁוֹן הַקּדֶשׁ קָשֶׁה לוֹ לְפָרֵשׁ כָּל שִׂיחָתוֹ וְגַם אֵין הַלֵּב נִמְשָׁךְ אַחֲרֵי הַדִּבּוּרִים" (שם, אות ב). הפירוט הוא באמת עקרוני, כי מדובר כאן דיבור מסוג שונה. לא מדובר כאן על דיבור שמודיע (שהרי ה' כבר יודע), וגם לא על דיבור שמבקש, אלא על דיבור שמשתף ומאחד. "להשיח את לבבו לפני השם יתברך". המטרה של הדיבורים בהתבודדות היא גם כדי להגיע אל המבוקש של אותם דיבורים, אבל המבוקש מגיע בעקבות המימוש העיקרי של ההתבודדות- שהוא עצם שימת הלב לפני ה'. רבי נחמן אומר שצריך ממש לומר את כל מה שיש על הלב, מבלי לשייר שום דבר: "להשיח את אשר על לבבו". המטרה היא לא 'לפרוק' את הכאב, אלא להעלות אותו, להפוך אותו למקום בו אנחנו מתחברים לה'. לכן כל כך חשוב כל דבר שנמצא על הלב, מקטן ועל גדול. רבי נחמן שאל פעם את רבי נתן אם הוא התפלל לה' על הכפתור שחסר לו. אם יש משהו בחיים שתופס אותנו, אפילו אם זה דבר בעל משמעות זניחה ושולית, הוא גם צריך להיות מחובר לה'.
ייעוד גדול כזה של התבודדות יוצר קושי. כי להגיד את הבעיות, את הקושי, זה לא סיפור מסובך מדי. אם אנחנו רוצים להגיש דו"ח או משוב לה' על מה שקורה אותנו, סביר להניח שנצליח להגדיר במילים במה מדובר. אבל אם רוצים לומר את הלב לה', חייבים שהלב יהיה פתוח אליו. עצם הלב הוא מקום הרבה יותר שקט ופנימי, שלא נכנסים אליו בכעס וברטינות. ובטח, שלא נכנסים אליו בעצבות.
יש ואנחנו שקועים בבעיה מסוימת ואנחנו נשאבים לתוכה, חושבים עליה רבות וכואבים אותה, ובלי לשים לב אנחנו מתרחקים מה'. השתקעות בבעיה פירושה השתקעות בעצמי. ככל שהלב יותר כואב, כך הוא יותר ויותר נסגר לתוך עצמו. מישהו יכול להקשיב לכאב שלנו, להזדהות איתו, אבל הכאב לכשעצמו לא נותן מקום לאחרים והוא מודע רק לעצמו.
דוד המלך אומר בתהילים (קמג, ט): "הַצִּילֵנִי מֵאֹיְבַי ה' אֵלֶיךָ כִסִּתִי". את מה הוא כיסה? מסביר רש"י: "תלאותי אני מכסה מכל אדם להגידם אליך". יש בנו מקום שרוצה לבטא את כל מה שעובר עלינו. דוד המלך אומר שיש דברים ששמורים רק לה'. יש מקומות בהם בני אדם לא יכולים להעניק משהו באמת, והדיבור על הצרה רק מנכיח את הכאב וסוגר אותנו בתוכו. כדי ליצור מצב שהלב תמיד פונה לה' ושם את עצמו לפניו, יש למעט לפעמים בהנכחת המציאות של הצרה והקושי.
וכמו שמבני אדם צריך להסתיר דברים, גם מעצמנו לפעמים צריך להסתיר. ישנן התמודדויות שאנחנו יודעים שאם נפתח אותן לא יצא מזה שום דבר, חוץ מהשתקעות בתוכן. ומה כל כך רע בהשתקעות בכאב? זה באמת פחות נורא אם נשמח קצת פחות. מה שכן נורא הוא, שנשתקע בצרה והלב ייסגר בפני ה'.
אם שואלים את שאלת השאלות, איך אפשר להיות כל היום בשמחה, מתוך הדברים האלה נאמר: אנחנו מסתירים דברים, בהחלט. אנחנו לא מבטאים החוצה ישירות כל כאב שעובר בנו. אנחנו שומרים על דברים מסוימים במקום פנימי, בלי טיוח, מתוך ידיעה שיש מקום אחד בו הם נפתרים באמת. עד כמה חדים הדברים בלשונו של רבי נחמן: "לְיַחֵד שָׁעָה בַּיּוֹם לְשַׁבֵּר אֶת לִבּוֹ לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ". לייחד שעה – כדי לשבור את הלב לפני ה'. כל היום אנחנו שומרים על הלב, שיהיה שלם, כדי שיוכל להיות מאוחד עם ה'. ומתוך השלמות הזאת, הוא יכול לרגעים גם להשתבר לגמרי, אבל הפעם להישאר גם אז מחובר לה', ורק בעומק עומקים גדול עוד יותר. אז, אפילו הכאב, האנוכי-לכאורה, הופך למקום מפגש עם ה'.
במסלולי ומשעולי החיים נפגשים לפעמים יחדיו האיש הכשר ושכנגדו, ויחדיו הם צועדים כברת דרך. יש ופעולותיהם שוות ומעשיהם דומים מאד, ולצופה שאינו מעמיק נראה כי עתה אין הבדל ביניהם, ומשום כך הוא מסיק לעצמו כי "מקרה אחד לצדיק ולרשע לטוב ולטהור ולטמא" (קהלת ט-ב), שניהם בני אדם מן הישוב וכמו שלירא ה' מותר לעשות אותם פעולות גם לי זה מותר, מבלי לחפש ולמצוא לאן מוביל דרך הצדיקים ולאן מוביל דרך רשעים חלילה. אולם כל דבר תלוי בצורה שבה הוא נעשה ובמטרה לשמה הוא נעשה.
להתקרב, להתרחק…
לדוגמא: יושבים שניים יחד, קערת תופינים לפניהם, ושניהם אוכלים מאותה קערה, אותה כמות אותו מאכל ובאותו זמן ממש. לכאורה שניהם שווים, אך לאמיתו של דבר, המפגש האקראי אינו מאחד ביניהם כלל. האחד מתקרב לבוראו בכל לעיסה ולעיסה, הוא הולך וקרב, הולך וגבוה. והשני לעומתו, הולך ונופל, יורד ומתרחק ככל שמוסיף לאכול. שכן, הראשון כוונתו לשמים להרבות כח לעבודת ה', והשני כוונתו למילוי הכרס. זה מתקדש והולך, וזה מיטמטם והולך.
להתדבק בה', להתרחק מה'…
שני חברים עומדים ומשוחחים על דא ועל הא, "דברים בטלים" ממש, על השמים הכחולים ועל ציפורי הדרור המנתרים סביבם, על סיפורי מלכים ומלחמותיהם ועל שאר דברי הבאי – האחד שעושה זאת לפקח דעתו כדי שיוכל ללמוד אחר כך ביתר שאת, מקבל באותו רגע ממש עול מלכות שמים ומתדבק בקונו, הוא מקיים 'מצוה גדולה', שכרו הרבה מאד בעסקו בקיומה של תורה (עיי' חיי"מ תקל"ג). והשני נחשב לבוזה דבר ה' אשר ענשו כבד מנשוא (עיי' סנהדרין צט. כל שאפשר לו לעסוק בבתורה ואינו עוסק כו'). הם אכן נפגשו בדרך בעולם העשיה, אך כוונתם ומחשבתם מפרידה ביניהם כבין שמים וארץ ויותר.
להתעלות, ליפול…
שניים באים למוכר בגדים וקונים יחדיו בגד מהודר, האחד התעלה עתה בקנייני עולם הבא ומצא כלי שיועיל לו לעבודת ה' (ראה סיפו"מ י"ב – "ואם היה מבין באחד מאנשיו, שלפי מוחו הוא צריך לעבודת ה', שיהא הולך מלובש במלבושי זהב היה מספיק לו"), והשני מסר עצמו ברגע זה ביד יצרו (עיי' שיהר"ן אות ק').
להתחזק, להחלש…
שני אנשים מתחזקים בשפלות מדרגתם, שניהם אומרים 'אשרינו שזכינו וחטפנו הרבה נקודות טובות' – האחד נטהר ע"י התחזקותו, הוא מוסיף בענוה ובהכרה שה' זיכה אותו במתנת חינם, ומתוך כך מתחזק לבקש על תשובתו השלימה. והשני נטמא ע"י התחזקות מדומה זו, הוא מוסיף ביישותו וגאוותו שהנה הוא כבר במדרגת הטוב וביישות מספקת ואין הוא זקוק עוד לחסדי ה', (עיי' לקוטי הלכות השכמת הבוקר א-יב), ועוד כהנה בלי סוף.
"זה מעשה שלו, זה מעשה שלי…"
ללמדך, שאסור ללמוד ממעשה חיצוני ולומר: "גם פלוני שהוא ירא שמים עושה כך, ומשום כך זה גם מותר ורצוי לי". אלא עליך לחקור: מהי כוונתו, לאן הוא חותר בכך, ומה הם שורש כל פעולותיו.
"זה פירש לבתי מדרשות וזה פירש לעבודה זרה"
יעקב ועשיו תאומים היו; "כל זמן שהיו קטנים לא היו ניכרים במעשיהם, ואין אדם מדקדק בהם מה טיבם. כיון שנעשו בני שלש עשרה שנה, זה פירש לבתי מדרשות וזה פירש לע"ז" (רש"י בפרשתנו בראשית כה-כז). כשהיו קטנים לא הבחינו בשום שינוי ביניהם, אדם מן השורה לא דקדק להבחין שההבדל עמוק עצום ונורא כל כך. רק בתוצאה הגמורה הבחינו בהבדל התהומי, זה פירש לתורה וזה לעבודה זרה.
בין יעקב לעשיו…
היכן באמת התחיל פירוד דרכם?! מגלה לנו רבינו הקדוש (ליקוטי מוהר"ן, א. ליקוטי הלכות, פקדון ד): יעקב הסתכל בשכל של כל דבר, הוא התחבר לפנימיות של כל דבר וחשב על אחרית הדבר לעולם הבא, וע"כ כל העשיה שלו לא היתה בחיצוניות אלא קשורה לפנימיות, וכולה 'מלכות דקדושה' וקבלת עול מלכות שמים, הוא התקדש והתקרב לבוראו על ידי כל דבר גשמי. לעומתו, עשיו לא היה קשור לשכל וראיית הנולד, אלא לתאות ההווה, ועל כן הוא הפך את כל העשיה הגשמית למשהו נפרד ו'מת' שאין לו חיבור לנצחיות, וזהי שורשה של מלכות הרשעה ושורש הטומאה ויצר הרע.
בין המחובר לתכלית – למנותק
נקודת ההבדל היא: האם כשבאים לעשות דבר, מחוברים ל'מחשבה תחילה' מה התכלית ממעשה, זה וכל הזמן מחוברים לתכלית זו. או שנמשכים לחיצוניות, שמובילה אותך לעשות כפי תאוות הלב כי "ככה בא לי לעשות". על אף ששניהם עושים לעת עתה את אותה פעולה ואותו מעשה ממש, אבל המחובר לתכלית מתקדש והולך, והמנותק סופו לאבדון.
"דרך ישר לפני איש, ואחריתה דרכי מוות"
לימוד נורא זה צריך להפעיל אצלנו פעמוני אזהרה עצומים על כל דבר-היתר שאנו מתרצים לעצמנו שגם הכשרים עושים זאת לפעמים. כל עשיה והנאה גשמית שאינה מחוברת לתכלית יכולה להיות תחילת "דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מות" ח"ו. כאשר עדיין העשיה בתחילת דרכה "לא היו ניכרים במעשיהם", אבל הסוף מוביל לעברי פי פחת.
לא הדמיון קובע, אלא כוונת הלב!
ומאידך, מידה טובה מרובה; לפעמים ההשגחה מזמינה את האדם למקומות נידחים שלא חלם להגיע אליהם, המציאות מחייבת אותו להימצא במחיצת אנשים פורקי עול, בתוך צחנת עולם הזה, כיעקב אבינו שאחרי ארבע עשרה שנות קדושה עילאית בישיבת 'שם ועבר' הוצרך לשהות עשרים שנה בבית לבן הארמי "מצח הנחש שורש חכמת הטבע" (ליקוטי הלכות, ברכת השחר א, ד). לפעמים, מחמת סיבות בריאות הגוף וכדומה, מוכרח האדם לאכול יותר או לתת לעצמו נייחא מסויימת, ולפעמים מכריחים את האדם מן השמים לעסוק ב'מילתא דשטותא' או שאר דברים שישמחוהו מעצבותו הקשה. והנה הוא מוצא את עצמו די דומה לאנשי שוק החיצון, והוא מאבד את חיותו לעבוד את ה' במקום הזה, דמיונו החיצוני לרע שסביבו מפיל את רוחו לחשוב שהוא כמוהם.
"בכל דרכיך דעהו!"
אבל עליך לזכור: לא הדמיון במעשה קובע, אלא כוונת הלב! "בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחותיך". אם כוונתך לשמים ואתה מחובר לתכלית, תהפוך הירידה הזאת לתכלית העליה, ודוקא ההתעסקות הזאת תרוממך סלה. זאת עשה אפוא וחייה: אחוז בכל כוחך בנקודת השכל והתכלית, חפש בכל כוחך במה תוכל לעבוד את ה' במקום זה, ואל תסתכל על הדמיון העכשווי בינך לבין הרחוקים מטוב, אלא על סוף הדרך כש'יגדלו הנערים'.
המאמר על בית הכנסת ברסלב בשכונת סנהדריה המורחבת הינו חלק מסדרת מאמרי "בתי הכנסת של חסידי ברסלב", שפורסמה לראשונה בעלון "מימי הנחל", ע"י מכון "אלופי הנחל", ומתפרסם כאן ברשותם האדיבה
אחד מבתי המדרש הותיקים של אנ"ש הפעיל עד היום ולמרות זאת אינו מוכר כל כך, הינו בית הכנסת של אנ"ש בשכונת סנהדריה המורחבת בירושלים.
בית הכנסת אכן קטן ושוכן במקלט ברח' מעגלי הרי"ם, אך הפעולות היוצאות ממנו במשך השנים אינן קטנות מאלו היוצאות מביהכ"נ מרכזי בשכונה אחרת. לשם הדוגמה נציין סיפור קצר שהגיע לידינו: פעם פגש ראש ישיבה חשוב מתושבי השכונה את אחד מבניו של ר' אברהם צבי מרגליות ודיבר בהשתאות על גדולתו של אביו. לשאלת ר' אברהם צבי מאיפה הוא מכיר את אביו, סיפר לו ראש הישיבה, כי היה גר בסנהדריה המורחבת ואירע שבשבת אחד היה צריך להתפלל מוקדם, היכן מוצאים תפילה בשעה מוקדמת? ודאי אצל חסידי ברסלב. כך הגיע לביה"כ במקלט והנה הוא מבחין שבספסל לפניו יושב יהודי מבוגר, הלא הוא אביך, ועונה אמן יהא שמיה רבה בקול רם ואח"כ ממשיך ללחוש בדביקות "אוי ריבונו של עולם ווען ועט מען שוין זוכה זיין צו דעם – מתי נזכה לזה" המראה הזה עוררה אותי במאד, ומאז אני מרגיש חובת הכרת הטוב לאביך על ההתעוררות הזו.
ובכן, בואו ונצא לתור אחר קורות בית הכנסת מיום היווסדו, עד כמה שאפשר להקיפם בטור קצר זה.
התייסדות
שכונת סנהדריה המורחבת נוסדה בשנת תש"ל, ובתוך כמה שנים איכלסו אותה מטובי בני ירושלים, ביניהם גם כמה מחסידי ברסלב, שחלקם גרים שם עד היום (וחלק מהם כבר עזבו כיום את השכונה אך בלבם נותר 'רשימו' מאותם ימים).
בשנת תשל"ו התאחדו אנ"ש תושבי השכונה לכונן בית הכנסת על שם הצדיק, שישמש למקום של תורה, תפילה ועבודת ה' לתושבי השכונה. לשם כך השתכנו במקלט של בנין מס' 128 שלא היה בשימוש והשכנים הסכימו בחפץ לב שישמש לצרכי בית הכנסת, מה גם שבבנין זה מתגוררים שניים מהמתפללים הקבועים המסורים בכל נפשם עבור בית הכנסת, ה"ה ר' משה זאב שור ור' שלום בלומשטוק הי"ו.
ראשית החלו להתפלל שם בשבתות, ולאחר מכן החלו גם לארגן גם סעודה שלישית, כאשר החברים המתפללים, כל אחד בתורו, לומדים לפני הציבור בספה"ק ליקו"מ כנהוג. לפעמים היה מגיע הרה"ח ר' אריה לייב שפירא להשתתף יחד עמהם ולדבר ברבים. תקופה מסויימת היה ר' משה זאב שור לומד סיפורי מעשיות בצפרא דשבתא, זאת בהוראת הרה"ח ר' אליהו חיים רוזין.
עם הזמן נתבסס המקום והחלו לארגן מנין גם בימות החול. תקופה מסויימת התקיימה שם תפילת שחרית כותיקין והרה"ח ר' נחמן בורשטיין ז"ל היה מגיע לפעמים להתפלל שם.
כעבור תקופת זמן, בהגיע ר' שמעלקא בורשטיין הי"ו להתגורר בשכונה, נכנס בכל מרצו לנצח על מלאכת בית ה', ושיפץ את המקום לפאר ולרומם אותו כראוי, כך גם הובא ריהוט מכובד שנתרם ע"י ר' יעקב ירוסלבסקי ז"ל.
בבית הכנסת שררה אווירת התלכדות ואחדות נפלאה, תוך הקפדה על כל מנהגי אנ"ש בדרך המסורה. הם היו מתוועדים להתחזק ולהתעורר בעבודת ה', כמו"כ היה לביהכ"נ פתח יציאה לשדה הסמוך ומדי פעם היו יוצאים יחדיו לשדה לקיים את עצת ההתבודדות.
כך התקיים גם שנים רבות מדי יום שיעור בדף היומי, שנמסר במתיקות ובהירות נפלאה ע"י הרה"ח ר' בנימין זאב קנפלמכר במהלכה סיימו את הש"ס כמה מחזורים.
פנים בית הכנסת בסנהדריה המורחבת
עובדא נפלאה על מדת האמת של רלוי"צ בנדר
באחד השנים התעורר הגבאי ר' שמעלקא בורשטיין להשיג ספר תורה לבית הכנסת. הוא פנה להרה"ח ר' לוי יצחק בנדר לקבל ממנו ספר תורה פסול, שכן באשר הוא עסק לפרנסתו כסופר סת"ם יש באפשרותו לתקנו. ר' לוי יצחק נענה לו בחפץ לב ומסר לו אחד מספרי תורה הפסולים שבביהמ"ד במא"ש.
שלשה חודשים עמל ר' שמעלקא כדי להגיה ולתקן את ספר התורה בהידור רב, כאשר סיים, חישב ומצא כי במשך זמן זה נגרם לו הפסד של 5000 ₪ שהיה יכול להרוויח מכתיבת סת"ם. עלה בלבו רעיון, והלך לבקש מר' לוי יצחק בנדר כי היות ויש תקציב מיוחד עבור ספרי תורה לביהכ"נ, הוא מבקש שיכתוב לו 'קבלה' כי מכר לו את הס"ת וכך יוכל לקבל את ה-5000 ₪ שהפסיד עבור התיקונים.
אך ר' לוי יצחק נענה לעומתו: שמואל, אף פעם לא עשיתי כזה דבר שנראה כדבר לא ישר, תעלה אל ר' שלמה זלמן אויערבך, תשאל אותו על כך ותבוא להגיד לי בדיוק תוכן תשובתו. ר' שמואל שמעלקא לא התמהמה ותיכף הלך לגרש"ז לשאול את פיו. רש"ז אמר לו: "היות ורבכם אמר שהשקר אינו בכתב (ספר המדות), וזה הרי דבר שנהוג כיום לעשותו, אין בזה בעיה".
כאשר ר' שמעלקא חזר אל רלוי"צ, אמר לו רלי"צ שהוא רוצה לשמע את התשובה מפי ר' שלמה זלמן בעצמו. אולם למחרת כאשר הגיע ר' שמעלקא לקחת את רלוי"צ אל הגרש"ז, נענה שוב ר' לוי יצחק ואמר: שמע שמואל, אף פעם לא עשיתי כזה דבר, למרות שברוסיה התעשרו מכאלו דברים. אני מבקש ממך, אל תגרום לי לעשות את זה…
לבסוף התנדב הרה"ח ר' ישעיה גרינוואלד זצ"ל לתרום את הוצאות התיקון וגם הוסיף הקדיש מעיל לספר תורה, ולכבוד כך עשו הכנסת ספר תורה צנועה ביום ג' שבט תשמ"ב, כאשר גם כמה אנ"ש ממא"ש הגיעו להשתתף בשמחה וריקודים לכבודה של תורה.
מועדי השנה בביהכ"נ
מתפללי ביהכ"נ הותיקים מתגעגעים למתיקות אותם הימים. אם זה בפורים, שהיה בו שם גישמאק מיוחד, כאשר אחרי קריאת המגילה נערכה סעודת פורים כיד המלךע"י ר' שלום בלומשטוק, שהיה עורך את השולחן לכל אורך בית הכנסת וכל המתפללים ישבו באהבת חברים שעה ארוכה לשמוח בקדושת היום.
בימים הנוראים, בראש השנה ויום הכיפורים, היו מתפללים יחד עם כלליות אנ"ש בביהמ"ד הגדול במא"ש. עד שהתארגנו המתפללים המבוגרים בלית ברירה לקיים מנין בבית הכנסת.
בין השנים תש"נ עד תש"ס, מאז שביהכ"נ של אנ"ש בקטמון נסגר ועד שסיימו לבנות את ביהכ"נ אור אברהם ברח' גבעת משה, התקיים ביום הכיפורים מנין לתושבי השכונה בביהכ"נ שבבניין ישיבת כנסת יהודה, כאשר הרה"ח ר' משה בורשטיין זצ"ל היה אף הוא בא להשתתף עמהם, ובנו הרה"ח ר' נחמן ישראל בורשטיין זצ"ל ניגש לפני העמוד.
סעודת הילולת רבינו בחוה"מ סוכות היתה נערכת בליל ההילולא בסוכת ר' שמעלקא בורשטיין, והיו מביאים ממשפיעי אנ"ש לבוא ולשאת מדברותם, ביניהם הרה"ח ר' אפרים נחמן אנשין והרה"ח ר' בנימין קנפלמכר.
בשמחת תורה היו מוצאים את השולחנות והספסלים מביהמ"ד כדי לעשות מקום לריקודי ההקפות, ולמרות אויר המקלט הדחוס היו רוקדים ושמחים לכבוד התורה בהתלהבות שאין לתאר.
משכן החבורות
בראשית שנות ייסוד ביהכ"נ בשנת תשל"ו, היו מתאספים כמה בחורים בחפשם אחר ביהכ"נ שקט, להתוועד בחבורה שבועית, לקיים שיחת חברים יחד ולשמוע דיבורים מפי אחד החברים, כל אחד בתורו. ביניהם נמנו הר"ר משה גדליה אנשין זצ"ל ויבלחט"א ר' אליעזר בורשטין ואחיו ר' אברהם שמעון, ר' יחזקאל מאנדליאל, ר' שמחה פרלשטיין ור' ישראל קניג (לרפו"ש).
מאוחר יותר, כאשר שכנה בשכונה ישיבת "אבן יהושע – באר שלמה" (אטיק), התאספו בחורי אנ"ש שלמדו שם מדי שבוע לחבורה בביהכ"נ, במהלכה סיימו כמה פעמים את הספר עלים לתרופה, וכך מעיד אחד האברכים שהיה מבני החבורה, כי רק בזכות החבורה הוא זוכר היום את העלים לתרופה!
גם כיום מתאספים שם מדי שבוע חבורת בחורים הלומדים בישיבת טשכנוב, וכן חבורה מבחורי קהילת נחל נובע מקור חכמה בצפת הלומדים בישיבות בירושלים.
כולל "אור ההלכה"
בשנת תשנ"ו התעורר הרה"ח ר' שלום בלומשטוק, מי שנושא את דגל ההשקפה הצרופה בביהמ"ד במשך כל השנים, לעודד את הלימוד הקבוע בספה"ק ליקוטי הלכות, כאשר ראה כי אברכים מן השורה אין להם פנאי לזה, כל אחד וסיבתו, ייסד בהמלצת ועידוד זקני אנ"ש, לראשונה בברסלב, כולל ייחודי ללימוד ליקוטי הלכות, כל אחד היכן שלבו חפץ למשך כשעה כשלאחר מכן יצאו בריקוד נלהב. מחמת קשיים כלכליים הכולל לא החזיק מעמד זמן רב, אך משם העתיקו את תבנית הכולל לשאר מקומות.
דמויות הוד
במהלך השנים זכה בית כנסת הקטן במידותיו לארח בין כתליו רבים מחשובי וזקני אנ"ש, שחלקם כבר הלכו לבית עולמם, להלן נציב להם זכרון, עד כמה שידינו מגעת.
ר' שמחה גולשבסקי ז"ל. היה מהמתפללים הקבועים, כאשר התגורר תקופה ארוכה בשכונה, בין השנים תשמ"ג – תשנ"ד. היתה לו קביעות ללמוד ברבים בספה"ק 'סיפורי מעשיות' בצפרא דשבתא, וכן בספה"ק ליקו"מ בסעודה שלישית. ר' שמחה היה מטעים במתיקות מיוחדת את דברי רבינו בדיבורים ערבים כך שכולם זכו להבין את דברי רבינו ז"ל על בוריים.
ר' יעקב ירוסלבסקי ז"ל. היה עומד על כך שיהיה 'קידוש' מדי שבוע לאחר תפילת מוסף בשב"ק, וכשלא היה מי שיתרום את הקידוש (דבר שהיה קורה הרבה…) היה תורם זאת מהונו. לשאלת מכריו "מדוע הוא תורם הוא הרי בעצמו ממילא אינו טועם אז כלום?" היה עונה "כדי שאנשים ישבו בשיעור סיפורי מעשיות שווה הכל"…
ר' יעקב התנהג כל ימיו בתמימות ופשיטות, נפטר בב' אב תשמ"ט.
ר' אליעזר ווייספיש הי"ד. היה ממתפללי בית המדרש הקבועים כאשר התגורר תקופה בשכונה.
ר' אביגדור גרינולד ז"ל. היה מהמתפללים הקבועים ואף נמנה בין המייסדים.
ר' עמרם יוסף הורביץ (ב"ר נחמן נתן אהרן) ז"ל. בשנים בהן התגורר בשכונה, עד שנת תשמ"ו, היה מרבה לקבוע מקום לתפילתו בביהמ"ד. בלבו החם והבוער לכל עניני רבינו ז"ל היה הרוח החיה בכל ענייני ביהמ"ד. כמו כן היה תורם את השמן להדלקת נר התמיד.
סיפור מעניין קשור בתרומה זו. תקופה מסוימת לא היה מי שיתרום את השמן לנר תמיד, וכאשר ראה זאת ר' עמרם יוסף הציע שימכרו את הזכות לתרום את השמן לנר תמיד. תחילה הגיבו המתפללים על זה בזלזול: "וכי מי יקנה?!" הרי גם ככה אף אחד לא רוצה לתרום… אך המציאות הוכיחה כי החלו להתחרות על קניית הזכות להדלקה, ועל פי רוב היה ר' עמרם יוסף המרבה במחיר וזכה בזכות ההדלקה.
ר' נחום מילר ז"ל. נכדו של ר' יחיאל גרינואלד שזכה להתקרב לאורו של רביה"ק. היה עובד את ה' בתמימות ופשיטות, כשהיו שואלים אותו "מה נשמע?" היה עונה: "דער רבי האט געהייסן פריילאך זיין – הרבי אמר להיות בשמחה". כן היה פניו מאירות ביראת שמים טהורה, שהפליאה את כל רואיו.
ר' נחום אף זכה, בהיותו נגר במקצועו, לבנות את הריהוט בביהמ"ד לתפארת.
ר' אלתר הורביץ ז"ל. היה גר בשכונת פאג"י הסמוכה והיה מגיע לפעמים לסעודה שלישית ואף נשא דברים בתורת רביה"ק.
ר' יצחק קורסונסקי ז"ל. היה קרוב משפחתו של ר' משה ירוסלבסקי, היה מגיע לפרקים להשתתף בתפילות וכדומה בביהמ"ד.
כן אנו מוצאים מזקני אנ"ש, אשר על אף שלא התגוררו בשכונה אך כאשר היו מגיעים לבקר בשכונה היו מתפללים בביהכ"נ, ביניהם הרה"ח ר' יעקב מלמד כשהיה מגיע לשבות אצל נכדיו בשכונה. מתפללי ביהכ"נ היו שומרים לו אהבה, ובימי זקנותו כשכבר לא היה בכוחותיו לבוא לביהכ"נ ובמיוחד בשנים המאוחרות שהיה מתגורר במושב זקנים העירוני בשכונה, עלו אליו מתפללי בית המדרש מדי שבת להתברך בברכת שבת שלום.
ר' משה בורשטיין, כאשר היה מגיע לפעמים לשבות אצל בנו והיה משתתף שמה בתפילות.
ר' אברהם צבי מרגליות מאנ"ש בשערי חסד, כאשר היה מגיע הרבה לשבות אצל בניו.
ר' יצחק מנדל רוטנברג זצ"ל, בעת ביקורו בא"י בשנת תש"מ והתאכסן בבית ר' משה זאב שור קבע מקום לתפילתו בביהמ"ד. שבת אחת כאשר קרא בתורה, טעה ותיקנו אותו כנהוג. לאחר התפילה למד ברבים סיפורי מעשיות בעל פה, אך כאשר רצו לתקן אותו נענה: "בתורה תוכלו לתקן אותי אך לא בספר של רבינו!"…
ר' יצחק גרשון ברזסקי, בעת שהגיע לבקר את בנו הדר בשכונה התפלל בביהמ"ד והיה מנעים לפני ה' בקולו הערב בתפילות ובקריאת התורה.
*
גם כאלו שלא היו נמנים על אנ"ש אהבו להתפלל בבית המדרש זה, למרות שיש בתי מדרשות רבים אחרים בשכונה מפוארים ומרווחים יותר. כגון היה ר' אהרן פורמן, יהודי ת"ח ליטאי שהתפלל הרבה בבית הכנסת מחמת שאהב את התפילה הנעימה והמתונה.
לעלוב פינת ברסלב….
בין אלו שפיארו את בית הכנסת כמה שנים, היה האדמו"ר ר' שמעון נתן נטע מלעלוב, טרם עלותו על כס האדמו"רות.
היה זה בערש"ק אחד בעת שגבאי ביהכ"נ המסור עסק להכין את ביהכ"נ לשבת, נכנס הרה"צ ר' יששכר דב בידרמאן שליט"א (כיום האדמו"ר מלעלוב – פיוטרקוב) מלווה באיש בעל פנים אצילות שזקנו ההדור יורד על פי מידותיו.
ר' יששכר דב ניגש לגבאי ואמר לו ":זה אחי, ר' שמעון נתן נטע, שהגיע עתה לגור בשכונה לאחר שהיה גר כמה שנים בארה"ב, והוא רוצה להתפלל איתכם, תראו לכבד אותו, הוא אדם חשוב".
הגבאי השיב: "אצלנו בברסלב אין כיבודים חוץ מעליית שישי. מדוע שלא ילך לביהכ"נ החסידי המרכזי "מאור חיים" של הרב ארנסטר?!". ענה לו ר' בערל: "אכן, לכן הוא רוצה לבוא דוקא לכאן, כדי שלא יכבדו אותו, אבל אני אומר לך שתראו לכבד אותו כפי האפשר". ואכן, מאז איווה לו ר' שמעון את בית הכנסת למשכן קבוע, עד עלותו לכהן באדמורו"ת תחת אביו.
אחד מחשובי המתפללים שמע פעם כמה מחסידי לעלוב מדברים אודות עניין זה, ולשאלת אחד מהם מדוע בחר להתפלל דוקא שם, ענהו איש שיחו, כי כאשר הציע את שאלתו לפני האדמו"ר השיב לו: "כי כאן כיבדו אותי כאיש פשוט, אף שנתנו לי בכל שבוע עליית שישי לא הרגשתי שמכבדים אותו כ"כ על היותי בנו של האדמו"ר מלעלוב…"
ר' שמעון לא שינה את מקום קביעתו גם בירח האיתנים. ביו"כ ניגשו אליו הגבאים וביקשו שיואיל לעבור לפני העמוד. ר' שמעון סירב בכל תוקף אך הגבאים לא הרפו והיו מבקשים ממנו בכל שנה מחדש, עד שבאחד מהשנים נעתר להם והתפלל לפני העמוד תפילת נעילה במתיקות ונעימות…
גם בחג שמחת תורה היה משתתף בתפילה ובהקפות והיה רוקד בכל הכוחות, כאשר מדי פעם היה צריך לצאת מהמקלט החנוק כדי לשאוף אויר…
פעם שאל הרה"ח ר' מרדכי אלעזר רובינשטיין את אחד ממקורביו ממתפללי בית הכנסת: "מי מדבר אצלכם בשבת?" אמר לו "כל פעם מישהו אחר" נענה אליו ר' מרדכי לוזער: "תודיע להם שצריך ליזהר איך שמדברים. כי יושב אצלכם אברך בשם שמעון בידרמן, שיודע ליקו"מ על הלשון!"… לשמע הדבר הפלאי הזה, שאל את ר' מרדכי לוזער: מהיכן אתה יודע? "מאיפה אני יודע, אתה שואל" ענהו בנועם שיחו, "הלא הוא היה מהחבורה שלנו עם ר' שמואל שפירא אצל ר' הירש לייב ליפל…"
מספר אחד המתפללים, כי לאחר פטירת אביו ור' שמעון הוכתר למלאות את מקומו, פגש בו פעם באתרא קדישא מירון וכאשר ניגש אליו לברכו בשלום נענה אליו ר' שמעון ואמר לו בלחש: "תראה איזה מפורסם עשו ממני…"
פעם, בעת שישב הרה"ח ר' שמחה גולשבסקי ולמד עם בנו, נתקשה בדברי תוס' שלא הצליח להזכר מקומו, כך ישב כרבע שעה כשהקושיא ממש טורדת את מנוחתו. בשולחן מעליו ישב ר' שמעון מלעלוב ואמר תהילים, ובראותו את ר' שמחה מצטער כל כך, ניגש אליו עם גמרא פתוחה ואומר לו: "האם התכוונת לתוס' הזה? בדיוק ראיתי את זה היום".
כעין זה היה פעם בעת שדיבר אחד מאנ"ש בסעודה שלישית והזכיר איזה פסוק מהנ"ך, ורצונו היתה לצטט את הלשון המדויק אך לא זכר את מקומו, שוב היה זה ר' שמעון שנחלץ לעזרתו, למרות שהיה מרבה להיות נחבא אל הכלים ומסתיר ברוב ענוותנותו את רוחב ידיעותיו בכל חלקי התוה"ק, הראה לו איה מקורו, כבדרך אגב כמי שלמד את זה רק עתה…
כן היה משתתף בעת שלמדו ברבים בספר ליקוטי מוהר"ן וסיפורי מעשיות ולפעמים אף היה מאיר הערות יקרות.
המצב כיום
לאחרונה התחדש שוב בית הכנסת במניין בליל שבת בהתלהבות ונעימות, כנאה לבית הכנסת הנקרא על שם הצדיק. ומכאן תצא הקריאה לאברכי אנ"ש אשר מתגוררים בשכונה, לבוא ולהתפלל יחד עם אנ"ש בביהכ"נ שבמקלט, ולטעום טעם מתיקות התפילה.
תודות למתפללי בית הכנסת מפתיחתו ועד היום כל אחד בשמו הטוב יבורך על עזרתם האדיבה בעריכת המאמר.
כדי ללמוד תורה, לא חייבים להיות 'מתמיד'; גם מי שרחוק עדיין מלהיות מתמיד, יכול לפתוח משניות ולגמוע בשקיקה כמה פרקים. כמו כן: כדי לשמור את העיניים, לא חייבים להיות 'קדוש אלוקי'; גם מי שרחוק עדיין מלהיות קדוש, ושקוע עמוק בהבלי העולם הזה, יכול גם הוא להוריד את העיניים ברחוב, ולזכות במצוות "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם". וכן הלאה בכל שאר תחומי היהדות. שכן, היהדות לא מוגבלת למצליחנים בלבד. אלא כל יהודי ויהודי יש לו גישה חופשית לכל האוצרות הרוחניות, וכל הרוצה יבוא וייטול.
אחד מטכסיסי היצר הרע, הוא: לתת לנו את ההרגשה שאנחנו לא שייכים לעבודת ה'. כך שגם כשיש לנו את האפשרות לחטוף דף גמרא או סימן שולחן ערוך; להוריד את העיניים ברחוב; להתפלל כמה מילים בכוונה ובמתיקות – אנו מוותרים על כך מרצון, מתוך מחשבה מוטעית: "הרי אני ממילא לא איזה צדיק גדול"…
אך רבינו הקדוש, מלמד אותנו ההיפך: גם אם אתה בכלל לא 'צדיק', מותר לך ללכת בדרכי הצדיקים. גם אם אתה ממש לא קדוש, מותר לך להתקדש. וגם אם אתה בטלן גדול, מותר לך להתענג על מתיקות התורה.
גם אם השתכנעת שאתה 'תרנגול הודו', מותר לך להתנהג כבן-מלך. וכמשל הנפלא שסיפר רבינו הקדוש:
"פעם אחת, נפל בן המלך לשיגעון שהוא עוף הנקרא 'הינדיק', וצריך לשבת ערום תחת השולחן ולגרור חתיכות לחם ועצמות כמו הינדיק. וכל הרופאים נואשו מלעזור לו ולרפאותו מזה, והמלך היה בצער גדול מזה.
עד שבא חכם אחד ואמר: אני מקבל על עצמי לרפאותו! והפשיט גם כן את עצמו ערום, וישב תחת השולחן אצל בן המלך, וגם כן גרר פירורים ועצמות. ושאלו בן המלך: מי אתה ומה אתה עושה פה? והשיב לו: ומה אתה עושה פה? אמר לו: אני הינדיק. אמר לו: אני גם כן הינדיק! וישבו שניהם יחד כך איזה זמן עד שנעשו רגילים זה עם זה.
ואז רמז החכם, והשליכו להם כתונת, ואמר החכם ההינדיק להבן מלך: אתה חושב שהינדיק אינו יכול לילך עם כתונת? יכולים להיות לבוש כתונת ואף על פי כן יהא הינדיק! ולבשו שניהם הכתונת. ואחר איזה זמן רמז והשליכו להם מכנסיים, ואמר לו גם כן: אתה חושב שעם מכנסיים לא יכולים להיות הינדיק?! עד שלבשו המכנסיים. וכן עם שאר הבגדים.
ואחר כך רמז והשליכו להם מאכלי אדם מהשולחן, ואמר לו: אתה חושב שאם אוכלים מאכלים טובים כבר לא נקראים הינדיק? אפשר לאכול ולהמשיך להיות הינדיק! ואכלו. ואחר כך אמר לו: אתה חושב שהינדיק מוכרח להיות דווקא תחת השולחן? יכולים להיות הינדיק ולהיות אצל השולחן! וכן התנהג עמו עד שריפא אותו לגמרי" (כוכבי אור, סיפורים נפלאים).
"והנמשל" – מסיים רבי אברהם ב"ר נחמן – "מובן למבינים". ונפרש מעט:
"כל ישראל בני מלכים הם" (משנה מסכת שבת פרק יד משנה ד). אך רבים מאתנו השתכנעו שהם "תרנגולי הודו"; בעלי חיים נטולי חשיבות, המתגוללים ברפש העולם הזה. ישנם אפילו כאלה שנוסעים בפועל להודו…
והתוצאה לא מאחרת לבוא: אנו מתפשטים ערומים, ויושבים תחת השולחן ומגררים עצמות… אנו מפסיקים להתלבש במלבושי כבוד של מצוות ומעשים טובים, ומוותרים על המאכלים הטעימים; לחמה של תורה.
אך הצדיק האמת, החכם הגדול, מתיישב אתנו תחת השולחן, ואומר לנו: וכי אם נפלת להיכן שנפלת, אסור לך כבר להתלבש במצוות ובמעשים טובים? וכי אם נדמה לך שאתה הינדיק אסור לך ליהנות מדף גמרא? וכי אם אינך צדיק גדול אסור לך לשפוך את לבך באמירת תהילים ובשיחה של התבודדות?
"ענה ואמר: אשרי מי שזוכה לאכול כמה פרקים משניות, ולשתות אחר כך איזה קפיטלאך תהילים, ולהתלבש באיזה מצוות" (שיחות הר"ן, כג). גם אם אתה מה שאתה: תאכל, תשתה, ותתלבש…
* * *
בריחתו של יעקב אבינו מלבן הארמי, הייתה גם היא בדרך שכזאת. הוא לא מרד בו בגלוי ועזב את ביתו, אלא גנב את ליבו. "ויגנוב יעקב את לב לבן הארמי, על בלי הגיד לו כי בורח הוא". שכן, יעקב ידע שאם יקלוט לבן שהוא מתכונן לברוח, הוא לא ייתן לו לעשות זאת לעולם.
ובכך לימד גם אותנו, צאצאיו, את הדרך להימלט מהיצר הרע: לא לספר לו על הבריחה! לא לספר לו בקול רעש גדול: אני מפסיק להיות הינדיק, אני נכנס לעבודת השם! שכן, אז הוא יפתה אותך שאתה בכלל לא יכול להיות עובד השם, ואתה תישאר הינדיק לעולם…
מה שהכי בטוח; לא לספר לו מאומה. להתחיל כבר עכשיו לחטוף תורה ותפילה ומעשים טובים, גם אם אתה עדיין נחשב בעיניך כתרנגול הודו…
"וגם סיפר מורנו הרב הצדיק רבי נתן, זכר צדיק לברכה, כי בעת שדיבר עמו אדוננו מורנו ורבנו, זכר צדיק וקדוש לברכה, ממערכת אליהו שהיה שם בעת היותו בארץ ישראל, אמר לו אדוננו מורנו ורבנו, זכר צדיק וקדוש לברכה, שאז, בעת עמידתו שם, נצטייר בעיניו מעמד אליהו שם להתפלל ולהתבודד שם. ובזה הלשון אמר לו: "ציירתי לעצמי איך שכאן עמד אליהו, והשיח את לבו לפני ה' יתברך". וסיפר מורנו הרב רבי נתן, זכר צדיק לברכה, שאז נתעורר ונתחדש ונתחזק ביותר לעסוק תמיד לפרש שיחתו לפני השם יתברך על כל דבר שחסר בעבודת השם יתברך, כי הבין אז מדבריו הקדושים האלו, שגם אליהו לא זכה למדרגתו, שלא טעם טעם-מיתה וקבורה, רק על ידי תפלה והתבודדות, כי הלא כבר אמר, אשר כל הצדיקים לא באו למדרגתם, רק על ידי התבודדות בתפלה ובקשה לפניו יתברך."
בפעם הקודמת למדנו על סיפור אחר שסיפר רבי נתן, שממנו הוא לקח את החיזוק הגדול תמיד להתעסק בתפלה ובהתבודדות. צריך להבין מה התחדש לרבי נתן כאן יותר ממה שהתחדש לו באותו סיפור. הרי כתוב כאן שבעקבות מאורע זה הוא התעורר והתחדש "ביותר" לעסוק תמיד בתפלה. למרות שהדברים הקודמים בערו בליבו בתבערת אש, כאן הוא למד דבר אחר.
אם נשים לב לפני כן, רבי נחמן החליט דווקא לדבר איתו על מערת אליהו. בהנחה הפשוטה, אם ידעו את המערה של אליהו מן הסתם ידעו גם עוד מקומות שאליהו דר בהם או שעשה בהם דברים אחרים. אמנם, דווקא במערה מתגלה אותו ציור של אליהו בתפלה. נחשוב לעצמנו לרגע: אולי אנחנו לא מבינים למה רבי נחמן חשב על ציור זה, אבל מה הוא מספר את זה לרבי נתן? אם נדקדק יותר נראה, שאותו ציור של אליהו מתבודד לא היה קיים לכשעצמו. כלומר – אם היית חושב על אליהו, לא היית חושב עליו מתבודד. רק במערה עולה ציור זה.
המערה היא המקום הכי מסוגר שאדם יכול להיות בו. "משכיל לדוד בהיותו במערה תפלה" (תהלים קמב). פסוק זה הוא הפסוק הראשון בפרק שכולו צעקות וקריאות לקב"ה ("קולי אל ה' אזעק קולי אל ה' אתחנן", "צרתי לפניו אגיד", "הבט ימין וראה ואין לי מכיר", "אין דורש לנפשי"). אף-על-פי שזה היה מיקומו הפיזי של דוד בעת אמירת המזמור, מכל מקום כל ספר תהלים שייך לכל אדם בכל מדרגה שהיא. מצב שכזה הוא בעצם הקדמה לתפלה של אדם ששרוי בצרה חס ושלום. זו בעצם אמירה ש"כעת אני עזוב לחלוטין, ואין לי שום נקודת משען, נותרתי לבדי לגמרי במערכה הזאת." את העניין הזה היה גם לדוד, והוא יכול להיות לכל אדם, ח"ו. אחרי המצב הזה הצרה מצטיירת בצורה היותר גדולה – עכשיו אני באמת מרגיש שהסיפור נגמר. אז נבהיר לעצמנו את שתי הנקודות שבמזמור. יש לנו מזמור מלא צעקה וזעקה מתוך צרות שמאיימות לכלות, אך לפני שמבארים את כל זה צריך להקדים דבר אחד: שאתה במערה. המערה נותנת לנו בשלב הראשון את מצב היחידות והבדידות, ואחרי זה הצרות הן כפשוטן – מכניסות את האדם למיצר דחוק מאד.
כאשר נחשוב על אליהו מצד עצמו, במישור הכללי המחשבה של כולם תהיה על קדושתו, מעשי קידוש ה' ומופתים רבים שלו, עלותו בסערה השמימה. כל זה אם אנחנו מדברים על נקודת התכלית – כלומר, בשורה התחתונה, מה יצא מאליהו. אבל במערה מתגלה ציור מיוחד במינו. ולמה הדברים מצוירים? כי אולי בידיעה הם קיימים, אבל בידיעה אנחנו רק תופסים את התכלית והסוף של הדברים. אכן זה היה דבר ידוע שאליהו התפלל והתבודד רבות, אבל לעצם הידיעה הזו לא היתה יוצאת התעוררות מרובה. רק כשמציירים את הדבר אפשר להגיע לנקודת ההתחזקות וההתעוררות, שבעז"ה בהמשך נבאר אותה.
גם אליהו, שבדרך כלל אנחנו חושבים עליו מצד התכלית אליה הוא הגיע, קדושתו הגדולה ומופתיו הרבים, גם הוא היה במערה. ורבי נחמן שידע בדיוק מה עבר על אליהו אומר לרבי נתן – אליהו היה מתבודד ומתפלל במערה. אחרי כל המעשים הנוראים (מלשון יראה) והאדירים שהוא עשה – כשתבחן את עצמו, הוא לבדו בלי שום דבר אחר, תדע: הוא פנה אל השם יתברך. גם הוא עמד חסר אונים, חסר ישועה, לפני ה', ו"השיח את לבו". מהי שיחה? המלבי"ם מבאר שהיא בעצם לומר את עצמך. עם חבר משוחחים. לא חידשתם אחד לשני יותר מדי דברים, ולכן גם לא צריך להתרכז עבורה, וגם עם כאב ראש שסותם לכם את אפיקי המחשבה תוכלו תמיד לשוחח. לא צריך לחשוב עבור כך – פשוט צריך לומר את עצמך. אותו דבר בהתבודדות – פשוט אומרים את מה שבלב. לא צריך לחשוב יותר מדי עבור כך. "לב יודע מרת נפשו" (משלי יד). הדברים שכואבים למערכת הנפש שלי, שהיא מערכת החיות המוחשת ביותר, ה'אני' שלכם שאותו אתם חשים בצורה הכי עמוקה, הלב יודע אותם. מערכת הלב יודעת את הדברים המרים שקורים לנפש. היא נמצאת בחיבור איתם, ובמצב טבעי הלב גם מושפע מאותם הדברים. כשמשיחים את הלב לא אומרים דברים שמצריכים מחשבה – בלי קשר לזה שאין שום דמיון בין לשוחח עם דעת מיושבת ועם דעת מבולבלת. גם במערכת הדעת לא צריך לחשוב מעבר למה שאני.
גם אליהו הנביא עמד כך. שח את כל אשר עם לבבו, בצורה הפשוטה ביותר. מה שרבי נתן למד מכך היה- כך היא הדרך. אין שום אדם שהיה גבור מבחינה של כוח, שיכל לעבור כל מה שהיה רוצה. גם החזק ביותר לא שאף את כוחו מעצמו. הוא בא רק אחרי עמידה של ענווה, וידיעה שאני לכשעצמי – חסר ישועה. הדרך בעבודת ה' חייבת להתחיל בכך שאני חסר קיום. משם יבואו חסדי ה', כפי התחנונים והבקשות מעומק הלב, והם אלו שיקיימו אותך. אבל מצד שני – נתבונן על אליהו אחרי שהוא הלך בדרך זו. לאיזו מדרגה גבוהה עלה – לא טעם טעם מיתה. המיתה היא קשה בגלל זוהמת הנחש שנמצאת בכל אדם ואדם מאז חטא הראשון, ולכן היא גם מרה מאד. במיתה החלק הזה נפרד מהאדם. אליהו לא היה צריך גם את זה. הוא היה נקי לחלוטין. אליהו הנביא – תוקף של קדושה ונסים מעל הטבע. בהחלט אפשר לומר עליו שהוא היה איש גיבור – גיבור במהותו, גיבור במעשיו. אבל גם כל הקיום החזק של אישיותו בא רק אחרי התבודדות ותפילה.
מחוץ למערה לא יכולת לצייר תמונה כזאת. יכולת אולי לדמיין, אבל ציור תמיד נכנס לתוך מציאות קיימת. בחוץ היית רואה את אליהו אחרי כל מה שהשם יתברך מקיים אותו; לא יכולת לראות "אותו" בפני עצמו. רק במערה, שם תוכל לצייר לעצמך איך היה אליהו במצב עצמי ומבודד זה.
ומזה התעורר רבי נתן ביותר. כל הכוח והגבורה, כל התוקף של הקדושה, כולם יכולים להיות בך, לא משנה כמה חסר כוח תהיה, כמה חסר ישועה תהיה. הפוך- אם תכיר בכך, דווקא משם תבוא הישועה, כשתבין שכל מה שאתה קיים זה עד שהשם יתברך מקיים אותך. "קוי ה' יחליפו כוח", כמו שאמרנו בעבר. את הנקודה הזאת חשוב לנו לדעת ולהוציא בפועל. זה לא משנה בכלל. חסד ה' ימצא לכל מי שיבקש אותו, באמת. רק צריך לקרוא לה' ורק אליו- לרצות אותו ולתפוס שהוא הישועה שלך, הוא המחיה אותך, "לולי ה' שהיה לנו אזי חיים בלעונו" (תהלים קכד) – היו אוכלים אותך חי. שם תגלה, כי קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת. קוראיו- רק צריך לקרוא.
אלה פקודי המשכן – משכן, משכן בבניינו ומשכן בחורבנו, בבחינת (במדבר כ"ד) מה טובו אהלך יעקב משכנותיך ישראל ודרשו רבותינו ז"ל: אפילו כשהם חרבים מגנים על ישראל. ובשביל זה הקימו את המשכן בכל פעם ופרקוהו בעצמם ונסעו עמו ממקום למקום במדבר חושך ואפילה מקום נחש שרף ועקרב וכו'. ואחר כך חזרו והקימוהו וכו'. להורות לדורות שאפילו כשהמשכן יהיה נפרק וחרוב יגן עליהם. ואם יקשרו רצונם תמיד בקדושת המשכן ובית המקדש וכליו, והכול בכוח הצדיקי אמת העוסקים בבנין המשכן בכל דור ודור כמו שכתוב בהתורה אזמרה וכו' (ליקוטי מוהר"ן א, תורה רפ"ב) על ידי זה יוכלו לעבור בשלום בכל המדבריות בכל מיני חושך וצלמוות, אפילו כשעוברים חס ושלום במקום נחש ושרף ועקרב וצימאון וכו', שבכל המקומות האלו בהכרח שיעבור בהם הרוצה לגשת אל הקודש. בפרט מי שנכשל כבר במה שנכשל ורוצה לשוב, שבהכרח שיעבור באלו המקומות בבחינת מה שאמר רבינו ז"ל על מאמר רבותינו ז"ל בהיינו דעאל וכו' (עיין בהתורה רציצא, ליקוטי מוהר"ן א, תורה כ"ז). ומכולם יצילנו ה' על ידי תוקף הרצון דקדושה שיזכה על ידי התקשרות לצדיקי אמת.
(ליקוטי הלכות, אורח חיים, ברכות השחר ה,מה)
אלה פקודי המשכן (לח,כא)
על כן חמל עלינו השם יתברך והקדים לנו רפואה למכה, וצוה לישראל לבנות את המשכן שיש בו כל הקדושות של הבית המקדש. ובזה הפליא חסדו עמנו, שלימד למשה להמשיך תיקון נפלא כזה שיהיה כוח להמשיך קדושת הבית המקדש גם ב[עת] הלכם במדבר שמם מקום נחש ושרף ועקרב וכו' ובזה המשיך תיקון לדורות שאפילו כשיחרב הבית המקדש בעונותינו יהיה לנו כוח להמשיך קדושת הבית המקדש על ידי בתי כנסיות ובתי מדרשות שאנו בונים בימי החורבן שהם בחינת מקדש מעט. כמו שכתוב כי הפיצותים בגוים וכו' ואהי להם למקדש מעט וכו'. כי עיקר הכוח להמשיך קדושת הבית המקדש על הבתי כנסת ובתי מדרש שאנו בונים בחוץ לארץ בימי החורבן הוא על ידי קדושת המשכן שהמשיך משה תיקון כזה להמשיך כל קדושת הבית המקדש במדבר, על ידי זה יש לנו כוח גם עתה להמשיך קדושת הבית המקדש אחר החורבן על ידי הבתי כנסת ובתי מדרש. ועל כן תיכף בשעת הקמת המשכן רמז על החורבן. כמו שכתוב אלה פקודי המשכן – משכן, שדרשו רבותינו ז"ל משכן בבניינו, משכן בחורבנו. כי עיקר הקמת המשכן היה בשביל זה כדי שיהיה כח לישראל להמשיך קדושת המשכן שהוא קדושת הבית המקדש גם אחר החורבן.
(שם, הלכות חול המועד, ד,יב)
אדני הקודש (לח,כז)
התומכי תורה, שמחזיקים תלמידי חכמים בממונם (ועל ידי זה התלמידי חכמים עוסקים בתורה ומחדשים הלכות), על כן הם בבחינת אדני המשכן, שכל המשכן הוקם עליהם, ושם, במשכן, נולדו ונתגלו כל הלכות התורה כמו שאמרו רבותינו ז"ל. ומחמת שעל ידי אלו ההלכות זוכים להתגלות אחדות הפשוט יתברך מתוך פעולות משתנות, וזה תלוי באהבה ואחדות שבין ישראל, ועל כן נצטוו בתרומת אדנים לתת מחצית השקל דווקא, להורות שכל אחד מישראל אין לו שלמות, כי אם על ידי חברו, כי צריכים שיכללו כולם זה בזה באהבה ואחדות גדול, עד שעל ידי זה יתגלה אחדותו הפשוט יתברך גם כן, שזה בחינת ההתגלות אלוקות שהיה במשכן. וזה בחינת העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט, בחינת ורש לא שמע גערה, בחינת ולא נכר שוע לפני דל, כי אי אפשר להיכלל באחדות הפשוט, כי אם על ידי ענווה וביטול, שלא יתפאר אחד על חברו חס ושלום, רק אדרבא כל אחד יבטל עצמו לגבי חברו. ומזה ראוי שילמדו עצמם העשירים שלא יתגאו לעולם במתנת ידם, אפילו כשנותנים הרבה ומחזיקים התלמידי חכמים בכל פרנסתם והצטרכותם, אף על פי כן לא יתגאו בזה על העניים חס ושלום, כי העושר והכבוד מלפניו יתברך, והשם יתברך מוריש ומעשיר, אדרבא ראוי להם להתבייש מאד, ולהתבטל לפני העניים מגדל החסדים שעשה עימהם השם יתברך שהשפיע להם עשירות כזו, שזוכים להחזיק התלמידי חכמים, וגם עדיין יש להם עושר רב בביתם, והעניים והדלים שהם גם כן אנשים כשרים כמותם, ואולי יש בהם טובים מהם ואין בביתם לחם ושמלה, ואינם זוכים להחזיק התלמידי חכמים. אך לו יתברך נתכנו עלילות וכל דרכיו והנהגותיו יתברך בודאי ישרים ותמימים, אבל על כל פנים צריכים להזהר שלא יתגאו ויתפארו בצדקתם על העניים, רק יהיו עמהם באחדות אחד באהבה גדולה, ועל ידי זה נתגלה אחדותו הפשוט יתברך, שזה עיקר תיקון הצדקה הנ"ל.
(אוצר היראה, צדקה פג; על פי: שם, חושן משפט, פריקה וטעינה ד,לו-לז)
הוקם המשכן (מ,יז)
צריך האדם העושה משא ומתן ומלאכות להרים ידו להשם ולשעבד כל מחשבתו ועשייתו ודיבורו להשם יתברך, בחינת: גול על ה' דרכך וכו', ולהאמין באמונה שלמה שאין האדם עושה כלל, רק שאנו מחויבים לעשות איזה עסק במשא ומתן ומלאכה, מחמת שכן רצונו יתברך, כי יש סודות וכוונות גדולות בכל עניני משא ומתן ומלאכות, כי מבררים בירורים וניצוצות קדושות על ידי המשא ומתן ומלאכות, כידוע, ובשביל זה לבד צריכים לעשות מעט משא ומתן או איזה מלאכה, כי כן רצונו יתברך, וכמאמר רבותינו ז"ל: טוב תורה עם דרך-ארץ. אבל באמת אין האדם עושה כלל, ואין הפרנסה נמשכת על ידי העשייה הגשמית כלל, כי אם אדרבא, עיקר הפרנסה נמשכת על ידי בטול הל"ט [=39] מלאכות, דהיינו על ידי הארת הרצון, שהוא בחינת קדושת שבת, דמנה מתברכין כל שתא יומין [=שממנה מתברכים כל ששת ימי החול]. וכשיודעים זאת באמת ובאמונה שלמה, על ידי זה ממשיכים הקדושה של שבת לששת ימי החל, ועל ידי זה מקדשים ששת ימי המעשה בקדושת שבת, ועל ידי זה מבררים ומזככים כל הל"ט מלאכות מזוהמת הנחש, מבחינת ל"ט קללות, וזוכין על ידי זה שיהיה כל הל"ט מלאכות בבחינת מלאכת המשכן, ואז הל"ט מלאכות הם בבחינת ט"ל אורות, בחינת הארת הרצון, בחינת טללי רצון, כי זוכים לקבל הארת הרצון משבת לששת ימי המעשה. ואזי כשזוכים לעשות כל המשא ומתן והמלאכות בבחינה זו, אזי אף על פי שעושה משא ומתן ומלאכה, אינו נחשב בשם עשייה כלל, רק בחינת המלאכה נעשית מאליה, כמו שכתוב במשכן: הוקם המשכן,תיעשה המנורה, וכן אצל בית המקדש נאמר: והבית בהיבנותו, כי כל מלאכת המשכן ובית המקדש הייתה נעשית מאליה, רק שהם היו מכוונים ברצונם לעשות המלאכה, והמלאכה הייתה עולה בידם מאליה. וזה בחינת: ששת ימים תעשה מלאכה ויום השביעי שבת, 'תעשה' דייקא, כי על-ידי שבת זוכים שתהיה המלאכה נעשית מאליה, כי עיקר הקיום של ששת ימי המעשה ושל כל המלאכות הנעשים בהם, הכל הוא רק על ידי שביתה ומנוחה של שבת, שהוא בחינת הארת הרצון שמאיר בשבת. ובבחינה זו צריך האדם לעשות כל המלאכות ומשא ומתן שלו שבששת ימי המעשה, היינו לידע ולהאמין באמת שהוא אינו עושה כלל, רק הכל בכוח השם, שעל זה הזהירה התורה שלא לומר חס ושלום כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה וכו', כי הידיים הם כלי המעשה של כל הל"ט מלאכות, ואי אפשר להידיים להמשיך הפרנסה על ידי הל"ט מלאכות, כי אם על ידי שמקבלים ומתברכים מבחינת הידיים שיש בים החכמה, שמשם עיקר הפרנסה, בבחינת פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון, כי שם מאיר הארת הרצון, שהוא בחינת קדושת שבת. וכשזוכים לזה, אזי באמת גם בששת ימי החול אין צריכים לעשות שום עובדה ושום מלאכה כלל, כי בזמן שישראל עושים רצונו של מקום מלאכתם נעשית על ידי אחרים, כמאמר רבותינו ז"ל, כי אז המלאכה נעשית ברצונו לבד, שהוא רוצה בהמלאכה, ואזי תכף נעשית על ידי אחרים, כמו שכתוב: ועמדו זרים ורעו צאנכם וכו'
(אוצר היראה, ממון ופרנסה יז; על פי: שם, הלכות שבת ג,ד-ז)
ויקם משה את המשכן (מ,יח)
אחד שאל למוהרנ"ת: מי גדול, הקטן שמקורב לצדיק, או הגדול שאינו מקורב? אמר לו: הלא בימי משה רבינו, עליו השלום, שאם אחד היה עושה דבר גדול להמשכן ולא הביאו למשה רבינו עליו השלום, בוודאי לא היה לו שום חשיבות כלל. אבל מי שעשה דבר קטן והביאו אל משה, בודאי היה חשוב מאוד. ואמר אז תורה ב, (בליקוטי מוהר"ן א) שדייקא משה יוכל להעלות שייפא בשייפא.
חודש שבט הוא לכאורה חודש רגיל בשנה. החודש האחד עשר, המספר אחת-עשרה. לכאורה – ללא שום משמעות מיוחדת.
וראש השנה לאילנות שחל בחודש הזה, איזה סוד טמון בו? איזה קשר יש לחג זה ולחודש שבט? מה בכלל טעמו של היום טוב הזה ש'ט"ו בשבט' שמו?
הבה ונביט מה כותב על כך רבי נתן, בחיבורו הגדול ליקוטי הלכות, המהווה מעין "טעמי המצוות" יחיד במינו. שם, בהלכות ערלה הלכה ג', פותח לנו רבי נתן צוהר אל סודם של דברים.
סודות תורה עליונים גלומים באחד עשר סממני הקטרת, הצרי, הצפורן, החלבנה וכו'; סודו של השבט האחד עשר יוסף הצדיק שירד למצרים לפני כל ישראל; אחת עשרה הברכות שברך משה רבינו את ישראל; ואחד עשר הארורים שאמר בדברי תוכחתו – כל אלה יחדיו מהווים – לדברי מוהרנ"ת – פעולות ותיקונים רוחניים, העושים גדולות ונצורות לתיקון חטא עץ הדעת בו חטא אדם הראשון.
יתר על כן, דברי הכתובים הקודמים לדברי תוכחתו של משה: אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר … בעשתי עשר חדש [-בחודש האחד-עשר] דיבר משה אל בני ישראל … אחרי הכותו את סיחון ואת עוג מלך הבשן… הואיל משה באר את התורה הזאת" קשורים אף הם עם כל אותם ראשי פרקים שנמנו כאן, שביסודם אינם אלא בבואה מתורת רבינו הקדוש בליקוטי מוהר"ן ב,ח, על מהותה של מצוות התוכחה, ואף אותה תורה שבליקוטי מוהר"ן עמוקה מני ים, כשבהמשכה נפתחים אשנבים לעולמות עליונים, לעולמם של צדיקים נוראים, שהם "בעלי כח גדול" ויכולים להתווכח עם הקב"ה כביכול ולהוכיח את ישראל בלי לקלקלם יותר על ידי תוכחתם, אלא להטיב ריחם בבחינת "נרדי נתן ריחו".
על תורה נפלאה וארוכה זו השתית מוהרנ"ת את דבריו על ט"ו בשבט, על החודש העשתי עשר, אחת עשרה יריעות עזים וכו', כפי שנבאר בזה.
בתורה זו המכונה "תקעו תוכחה", מדובר נכבדות על הדרך בה ניתן להוכיח את ישראל, מבלי להחלישם יותר על ידי התוכחה. אלא שאין הדרך פשוטה כלל, כי "אף על פי שתוכחה הוא דבר גדול, ומוטל על כל אחד מישראל להוכיח את חברו כשרואה בו שאינו מתנהג כשורה, כמו שכתוב (ויקרא י"ט) הוכח תוכיח את עמיתך, אף על פי כן, לאו כל אדם ראוי להוכיח, כמו שאמר רבי עקיבא (ערכין טז ע"ב): תמה אני אם יש בדור הזה מי שיכול להוכיח'. ואם רבי עקיבא אמר זאת בדורו, כל שכן בדור הזה של עכשיו. כי כשהמוכיח אינו ראוי להוכיח, אזי לא די שאינו מועיל בתוכחתו, אף גם הוא מבאיש ריח של הנשמות השומעים תוכחתו כי על ידי תוכחתו, הוא מעורר הריח רע של המעשים רעים ומדות רעות של האנשים שהוא מוכיחם, כמו כשמונח איזה דבר שיש לו ריח שאינו טוב, כל זמן שאין מזיזין אותו הדבר, אין מרגישין הריח רע, אבל כשמתחילין להזיז אותו הדבר, אזי מעוררין הריח רע"…
למותר הוא, כמובן, להסביר את הדברים היסודיים הללו שכל אדם חייב לדעת אותם, הן לגבי עצמו, הן לגבי אחרים. שכן, "כל מי שרוצה להוכיח אפילו את עצמו, צריך לדקדק מאד שלא יפיל את עצמו חס ושלום יותר על ידי תוכחתו, שלא יחליש את דעתו ונשמתו על ידי שיזכור את מעשיו הרעים, עד שיוכל ליפול לגמרי ח"ו. על כן, צריך לדקדק להטות כלפי חסד, לחפש למצוא בעצמו על כל פנים איזה נקודות טובות. והתוכחה תהיה בדרך חסד, לחזק את עצמו בהשם יתברך שיש אצלו חסד כזה, שגם כל מעשיו הרעים יכולים להתהפך לזכויות, אפילו אם הרבה לפשוע מאד מאד, ימים ושנים הרבה" (לקו"ה ציצית ה') ולכן "אין מי שיוכל להוכיח לא את עצמו ומכל שכן אחרים, כי אם כשיקשר עצמו לצדיקי הדור האמתיים, שהם בחינת משה, שיבולים להוכיח בקול התוכחה של משה".
הדברים נכוחים אפוא למבין. ובהמשך דברי רבינו ז"ל ישנו הסבר שלם, איך זוכים הצדיקים האמיתיים לקול תוכחה כזה שאינו מבאיש ריח השומעים.
לקול תוכחה כגון זה זוכה הצדיק, רק לאחר שהתפלל "תפילה בבחינת דין". כלומר, תפילה של טענות וויכוחים עם הקב"ה כביכול, כדוגמת תפילתו של פנחס, שעליו אמרו חז"ל בסנהדרין מ"ד: "ויעמוד פינחס ויפלל ותיעצר המגפה, ואמר ר' אלעזר: 'ויתפלל' לא נאמר, אלא 'ויפלל' – מלמד שעשה פלילות [-דין, רש"י] עם קונו. בא וחבטו (את זמרי בן סלוא וכזבי בת צור) לפני המקום, אמר לפניו: "רבש"ע! על אלו יפלו עשרים וארבע אלף מישראל?!
תפילה שכזאת – לא כל צדיק יכול להתפלל אותה, אלא צדיק שהוא "בעל כח גדול", הוא אשר יכול לחגור מתניו ולהתפלל תפילת דין. שכן, בתפילת דין, נאחזים הקליפות כדי לינוק מהקדושה שכל חיותם ממנה.
אותה תפילה שהיא בבחינת דין, היא אשר מביאה לו לצדיק "קול תוכחה". על ידה הוא מסוגל להוכיח את ישראל מבלי להבאיש את ריחם ח"ו. אך, אם באנו להסביר איך גורמת תפילה זו לאותו קול נעים, יארכו הדברים, שכן, לתפילה זו שרשרת של פעולות רוחניות (תיקונים), הקשורות אחת בחברתה, עד שהיא גורמת לקול התוכחה הנ"ל, כשכל פעולה ופעולה כרוכה בתורה שלימה, שאין כאן המקום להאריך בהם.
על כן, הבה נא ונשמע רק על הפעולה הראשונה, התיקון הראשון, שעושה תפילה בבחינת דין.
ובכן, יסוד גדול ישנו בתורת הקבלה: "חיל בלע ויקיאנו", כשהסטרא אחרא, הקליפות, בולעות "חיל" – דבר קדוש במיוחד, הרי אותו דבר קדוש נעמד להם בבית הבליעה, בגרון, ומוכרחים הם להקיאו החוצה יחד עם כל הקדושות שבלעו עד הנה, "עם עַצְמוּת החיות שלהם ממש".
הסטרא אחרא מטבעה תרה אחרי הקדושה, לינוק מעמה. כי אחרת לא תוכל הטומאה לחיות, וכל קיומה תלוי בניצוצות הקדושה שבלעה. הנה כי כן, מתערבת היא בכל דבר שבקדושה או חוטפת תפילות העולות למרום וכדומה, עד שלפעמים היא בולעת משהו קדוש במיוחד אותו אין היא מסוגלת לסבול בקרבה והיא נאלצת להקיאו החוצה, יחד עם ניצוצות רבים אחרים שבלעה מכבר.
יסוד נוסף יש בקבלה, שתפקידם של אחד עשר סממני הקטרת הוא לרדת לשפל המדריגות, אל הסטרא אחרא והקליפות, ולאסוף מהם את ניצוצות הקדושה שנפלו אליהם, מאז חטא אדם הראשון באכילת עץ הדעת.
לקיטת הניצוצות הזו – משמע מדברי מוהרנ"ת – נעשית בצורה של פתיון לסטרא אחרא, על ידי התווספות הסממן האחד עשר – החלבנה, לעשרת הסממנים האחרים. שכן, ידוע הוא ש"אין דבר שבקדושה פחות מעשרה", ואילו מה שנוסף על עשרה הרי זה כבר בתחום יניקת הקליפות, כאחד-עשר אלופי עשיו וסוד אחד-עשר יריעות העזים, כידוע ליודעי חן. כי על כן, נוספת החלבנה לעשרת הסממנים האחרים, כדי להשוות לכלל סממני הקטורת אופי של "אחד עשר", עם תבלין של ריח רע כזה של החלבנה, כדי שתרצה הסטרא אחרא לבלוע את סממני הקטורת כולם, הללו יעמדו לה בבית הבליעה, ויוציאו ממנה הקאות רבות…
ומכאן יחודו של חודש שבט, האחד עשר במספר, שאף בו נעשה אותו תיקון המאפיין דברים אחרים שמספרם אחת-עשרה, היורדים אל הקליפות ומוציאים מהם ניצוצות: "ועל כן, ראש השנה לאילנות הוא בשבט, שהוא החודש האחד-עשר. כי אז יכולין לברר ולתקן חטא אדם הראשון… ועל כן, אז הוא ראש השנה לאילנות, כי חטאו היה במין אילן, על כן, אז בשבט, בחודש האחד-עשר, אז זמן התיקון.
וזהו בחינת מה שהתחיל משה בתוכחתו (דברים א): אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר עד קדש ברנע, היינו, כשרוצים להחריב מדור הקליפות, שאז צריכין לעבור ולילך דרך הר שעיר כדי להוציא החיות משם. על כן, צריכים לזה בחינת 'אחד עשר יום' דהיינו, בחינת אחד עשר סמני הקטרת, שהיא בחינת תפילה בבחינת דין, שהיא עומדת בבית הבליעה שלו. ואזי, הסטרא אחרא צריך להוציא ולהקיא כל הקדושה שבלע, עד שמוכרח לנענע ולהוציא כל הקדושה לבר [-החוצה]. וזה ברנע – לשון הקאות שמוציא כיחה וניעה לבר ולחוץ"
וזה בחינת יוסף הצדיק, שהוא היה השבט האחד עשר, לפי סדר תולדות השבטים … בבחינת 'אסף אלקים את חרפתי' הנאמר ביוסף, שעל ידו נאספין ונתבטלין כל החרפות, שהם הקליפות, כי יוסף היה בעל כח גדול, כי כבש את יצרו ועמד בנסיון… ועל כן, ירד יוסף למצרים קודם לישראל כי הסטרא אחרא סברה שתבלע את יוסף ח"ו… ואזי, אדרבא על ידי שירד למצרים הוציא מהם כל הקדושות שבלעו על ידי חטא אדם הראשון ובירר כל הניצוצות ממצרים. ועל כן, עיקר הגאולה היה על ידי יוסף הצדיק, כמו שכתוב: פקוד יפקוד אלקים אתכם והעליתם את עצמותי וכו'.
מעתה יובן גם מדוע היה זה פנחס "שעשה פלילות עם קונו", ומדוע דווקא משבט שמעון יצא זמרי בן סלוא אשר חטא עם המדיינית כזבי בת צור. ולמה באמת לא נתברך שמעון על ידי משה רבינו בברכו את השבטים באחת-עשרה ברכותיו. כי שמעון הוא "תוקפא דדינא" [-תוקף, עצמת, הדין] ולכן נאחזו בשבטו הקליפות של תאוות ניאוף יותר מבאחרים, ומזרעו יצא זמרי זה שחטא.
את כל זה ראה משה רבינו ע"ה ולא רצה לא לברכו ולא לקללו "להורות, שהכנעת תוקף הדין של שמעון, דהיינו תאוות ניאוף, הוא על ידי בחינת אחת-עשרה, דהיינו, אחד-עשר סמני הקטרת, שהוא בחינת תפילה בבחינת דין של הבעל כח שהוא פנחס" שהיה מיוצאי חלציו של יוסף הצדיק שאף הוא תיקון זה עשה בעולם, לעשות דין, על ידי הבאת דיבת אחיו אל אביהם וכו' – הכל מאותה סיבה, כדי להכנס בבליעת הסטרא אחרא ולהוציא את ניצוצות הקדושה שבלעה מכבר.
וזה בחינת (ראש השנה א) 'ארבעה ראשי שנים הן' כי בכל ראש השנה אז התפילה בבחינת דין… וכן בכל הארבעה ראשי שנים שהם ימי דין… שמשתמשין עם זאת התפילה בארבעה ראשי שנים, כדי לברר הדעת דקדושה מן הקליפות, כדי לתקן ולהשלים הדעת הקדושה, שהוא בחינת ראש בחינת ראשי שנים כנ"ל".
מכאן שבראש השנה לאילנות, בחמשה עשר בשבט, יוצאים כמה וכמה ניצוצות קדושות, נשמות קדושות, מעומק הקליפות. ואם כן, כמה מסוגל הוא חודש שבט לחזור למוטב, לצאת ממעמקי העוונות, ולשוב להשם יתברך בעזרת ובהתקשרות לצדיק האמת, ה"בעל כח גדול", המתפלל עבורנו תפילה בבחינת דין.
ישמשו נא ימי חדש שבט עבורנו מעין ראש השנה, ויהיו מנוצלים היטב על ידינו, הודות להזדמנות המיוחדת הניתנת בהם, להיות מוקא ומוצא מן הקליפות, יחד עם כל אותן ניצוצות קדושות, נשמות ישראל וכדומה, שהיא מקיאה החוצה.
כיצד יתגלה לנו כי טוב ה', גם במצב השפל שלנו? את התשובה אומר הפסוק: "טוב ה' לקוויו, לנפש תדרשנו". הנפש צריכה לדרוש, לבקש את מה שאינו גלוי לעין. אלו שיקוו ולא יטעו אחרי הראיה השטחית הראשונית שנראה שאין מה לעשות, ויאמינו ברצון ה' בהם, יזכו גם לראות את טוב ה' עליהם, כשידרשו אותו באמת.
בפעם הקודמת למדנו על כך שבעצם כל אדם אמור להבין מדעתו שהקב"ה רוצה שהאדם יתפלל אליו, ועל הדבר הזה משה רבינו מוכיח את עם ישראל על כך שהם לא חשבו על זה, בגלל שהם "כפויי טובה" – הם רצו להצליח בכוחות עצמם. ההתבודדות אם כן, היא חשיבה פשוטה שצריכה להתחייב אצל כל אחד.
לכאורה תמוה הדבר. רבי נתן מביא מייד לאחר מכן את טענת "מקצת המהפכים את האמת" על כך שאדם פחות ונמוך לא מיועד לעבודה רוחנית גדולה כמו תפילה אישית לפני הקב"ה, ורק גדולי המעלה יכולים לעסוק בה. לכאורה, אנחנו מבינים שהטעות שלהם היא טעות, אבל החשיבה לא מופקעת לחלוטין. עצם המחשבה נכונה בדברים מסוימים בהם מצינו ש"לא כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול", וישנן הנהגות התלויות בדרגת האדם העושה אותן. אז הגם שלטעון את הטענה הזאת בנושא הזה זאת טעות גמורה, אבל אפשר להבין על כל פנים את הטעות.
מדוע, אם כן, נתבע עם ישראל על כך שהיה צריך לחשוב על התפילה לקב"ה מעצמו, מבלי שילמדו אותו את כל מהלך החשיבה שעומד מאחורי עניין ההתבודדות. זה כל כך פשוט – אומר להם משה רבינו – וכל הטעות שלכם נובעת מכפיות טובה גרידא. למה זה כל כך פשוט?
למעשה, יכולים להיות קשיים נוספים מלבד הקושי המחשבתי הזה. מסופר על רבי נחמן בשבחי הר"ן (ב, א) שהיה מתבודד כבר בילדותו חלק גדול מהיום: "וכמה פעמים היה, שהיה נופל בדעתו מחמת זה שראה שהוא מתפלל ומעתיר ומפציר כל כך שיתקרב לעבודת השם יתברך, ואין מסתכלין עליו כלל. ומחמת זה נפל לפעמים בדעתו, ולא היה מדבר עוד כל כך בינו לבין קונו איזה ימים. אחר כך נזכר בעצמו והתביש בעצמו על שהרהר אחר מדותיו יתברך, כי באמת בודאי השם יתברך חנון ורחום וכו' ובודאי הוא רוצה לקרבו וכו', וחזר ונתחזק בדעתו והתחיל שוב להעתיר ולדבר לפני השם יתברך כנזכר לעיל, וכן היה כמה פעמים." טעות זו יכולה לקרות אצל כל אחד כאשר עובר זמן והוא לא נענה. אצל אחד זה יתבטא בהפסקה מתפילה בכלל, ואצל השני זה יתבטא בחוסר רצון להתפלל ויאוש שמעורב עם התפילות שלו.
אלו מקצת הבעיות שיכולות להחליש את האדם שרוצה להתבודד. יכולות להיות עוד הרבה בעיות שימנעו אותו מתפילה אמיתית שלא מעורבת ביאוש. אם כן, למה עניין ההתבודדות הוא דבר כל כך פשוט עד שישנה תביעה על שלא חושבים על כך לבד?
* * *
מאחורי כל הבעיות הללו מסתתר מכנה משותף אחד. כמו שר' אלטר טפליקר זצ"ל (מלקט הספר) מדייק מהגמרא, הבעיה האמיתית שלנו היא ש"סוף דעתו" של הקב"ה לא ברורה לנו. כלומר, בוודאי שאם נחשוב על כך ברצינות נדע מה הוא רוצה מאיתנו. אבל הוא לא מודיע בפירוש, וכך נותר המקום למי שרוצה לטעות, לבוא ולטעות.
הקב"ה לא אמר לנו שאנחנו צריכים להתפלל אליו. הוא רק אמר: "מי יתן והיה לבבם זה ליראה אותי כל הימים". הוא אומר שזה בוודאי דבר קשה להישאר במדרגה כה גבוהה כשחוזרים לחיים הרגילים אחר מעמד הר סיני, עם כל הנסיונות שאינם פוסקים לרגע, ורק מתגברים בכל יום מחדש: "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום" (קידושין לא ע"ב). המסקנה גם היא ברורה, כמו שהגמרא ממשיכה: "ואלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו". אין אפשרות בכוחות אנושיים לכסות את כל הבעיות שיכולות לצוץ. אכן, "מי יתן והיה לבבם זה ליראה". זה לא דבר פשוט בכלל. אבל הקב"ה לא מודיע לנו בפירוש מה לעשות בעקבות כך. השאלה היא שאלה, אבל התשובה לא נאמרת.
אנחנו מרגישים שצריכה לבוא כאן תשובה. שאלה כזאת לא יכולה להישאר לא פתורה. מי יתן? מלמדת הגמרא, שאת המסקנה הזאת אנחנו כבר צריכים לעשות. כל מי שלא רוצה להטעות את עצמו במצב שלכאורה נשאר על פני הדברים לא פתור, צריך לחשוב למה באמת הקב"ה מתכוון. כשהוא יחשוב, הוא יגיע לפיתרון הנכון. אבל כשהוא לא יחשוב, כאן יכולות לבוא כל הבעיות.
אם ברור לאדם שאם הקב"ה מבקש ממנו לקיים דבר מסוים- אז זה אומר שחייבת להימצא דרך לקיים אותו; אם ברור לאדם שהקב"ה רוצה לקרב אותו, ולא נותן לו רשימה של ציוויים ומשאיר אותו לבד; ואם הוא רואה שאין שום כיוון הגיוני איך הוא יכול לקיים את מה שה' רוצה ממנו, כשהמרחק בינו לרצון ה' הוא מרחק שמים וארץ, הוא יגיע למסקנה אחת ברורה: שהקב"ה רוצה לעזור לו גם בדרך. כל חוסר בהירות על אחת מהידיעות הללו, יביא לרפיון בתפילה. אם יש רפיון בכך, כבר יכולות כל השאלות לבוא: וכי אני ראוי להתפלל לפני ה'? או, מי אומר שהקב"ה רוצה את התפילה שלי, אחרי הרבה פעמים שהתפללתי באמת ולא השתנה מאומה? אבל לאמיתם של דברים, אין כאן שאלות. זה לא אומר שהכל הפך להיות מובן, אבל ברור שהדרך מוכרחת להיות בתפילה.
בגלל שסוף דעתו של הקב"ה לא נאמרה לנו בפירוש, עובד היצר הרע בכל כוחותיו לבלבל אותנו מלהגיע למסקנה. "כי הבעל דבר (היצר הרע) מחליש מאד דעתו של כל אחד ואחד כאילו עליו לא כוונו רבותינו זכרונם לברכה (על חובת ההתבודדות) לפי עכירת מעשיו וקשיות ערפו וכו'. אבל באמת אינו כן; השם יתברך רוצה שנבין בעצמנו סוף דעתו שרצונו וחפצו שנבקש אותו תמיד" (השתפכות הנפש, פתיחה).
על זאת נסובה ההתחזקות העיקרית של האדם. לא להתבלבל לרגע ממה שה' רוצה ממנו. למרות שזה לא כתוב במפורש והקב"ה לא אומר שצריך לעשות כך, הברירות על כך חייבת להיות מוחלטת. דרך ההתחזקות תהיה, כאשר נברר ונאמין לעצמנו שה' רוצה בנו ובהתקרבות שלנו אליו, מכל מדרגה שלא נהיה בה. כשזה יהיה ברור לנו, נגיע למסקנה המתבקשת שה' יתן לנו לב ליראה אותו – כי שאלות לא יכולות להישאר לא פתורות. אם נישאר בשאלה כיצד נוכל מעומק שפלותנו לעלות מחדש ולהתקרב לה', ונישאר ללא תשובה, פירוש הדבר יהיה שהשאלה צודקת. אין באמת תשובה. האמונה ש"טוב ה' לכל" (תהלים קמה) תתעורר ותצעק לנו שלא יכול להיות כך לעולם. התשובה מוכרחת לבוא מה' – והיא בוודאי תגיע. אכן, כיצד יתגלה לנו כי טוב ה', גם במצב השפל שלנו? את התשובה אומר הפסוק: "טוב ה' לקוויו, לנפש תדרשנו" (איוב ג, כה). הנפש צריכה לדרוש, לבקש את מה שאינו גלוי לעין. אלו שיקוו ולא יטעו אחרי הראיה השטחית הראשונית שנראה שאין מה לעשות, ויאמינו ברצון ה' בהם, יזכו גם לראות את טוב ה' עליהם, כשידרשו אותו באמת.
"ימים יוצרו ולו אחד בהם" כותב דוד המלך בספר תהילים (פרק קל"ט פסוק ט"ז) ומבאר רש"י "הראהו ימים העתידים להבראות ולחלקו בורר אחד – את יום השבת, דבר אחר: זה יום הכפורים לסליחה".
יום אחד בשנה שהוא "יום שלו", של הקדוש ברוך הוא לבדו. יום שמעל לזמן, שבו בניו מתעלים ומתנקים מכל קשר לעולם החומר והבליו. פורשים מאכילה ושתיה, ממלאכה, ומכל תענוג, ועוסקים היום רק בתפילה ותשובה. וכשם שאנו "עולים למעלה" ביום הזה, הקדוש ברוך הוא מצידו "יורד למטה", ונושא בכנפיו טהרה וסליחה, כפרה ומחילה לכל החפצים להטהר, שכן "עצומו של יום – מכפר" עצם היום – מכפר! כמו שלמדו חז"ל מן הפסוק: " כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם" זהו חלקו של ה'. והמשך הפסוק הוא חלקנו: "מכל חטאותיכם לפני ה' תטהרו" (ויקרא ט"ז ל').
"ימים יוצרו".
הקדוש ברוך הוא יצר ימים רבים, ולכל אדם נתן את מספר ימיו עלי אדמות, לתקן ולהשלים את נשמתו, ולשוב עם כל ימיו מלא בטוב וקדוש אל המקום ממנו בא.
כל יום, עם השפע שלו, והעזרה משמיים שלו, מתאים בדיוק למה שכל אדם צריך לעשות ביום הזה, בחלק הקטן הזה מתפקידו ויעודו הגדול בימי חלדו.
כותב רבי נחמן (ליקוטי מוהר"ן תורה קע"ט): "כי כל יום ויום נמשך עליו שפע מלמעלה, וכשעושה בזה היום מצוות ומעשים טובים, אזי מחיה (את) היום וממשיך לו חיות ושפע רב מלמעלה. (שיומו מאיר ומלא טוב ותוכן). אך אם, חס ושלום, אינו עושה בו מצוות, אזי אינו יורד עליו שפע מלמעלה כי אם בצמצום גדול מאד רק כדי חיונו בצמצום (שהרי יום זה נברא על מנת לעשות רצונו יתברך ועל מנת כן משפיע בו ה' את שפעו, ואם אין מעשים ש"יכילו" את השפע הזה, אין לו על מה לחול ולבוא, והיום נמצא ריק וחסר שפע). וכשהוא נוטל זה היום ועושה בו, חס ושלום, רע, אזי מוריד ומיניק ומוצץ השפע המעט שיש בזה היום, עד שמוצץ גם עצם החיות שיש להיום בעצמו, מלבד השפע הבא מלמעלה דבר יום ביומו, כי כל יום הוא בריאה, ויש לו חיות עצמו מלבד השפע, והוא מוצץ גם חיות העצמי של היום, עד שנשארו הימים הללו פגרים מתים, כמו משל התנוק היונק משדי אימו, כל זמן שיש לה חלב, יונק החלב, וכשנפסק החלב, מוצץ דמה וחיותה ממש".
יכול אדם להגיע בערוב ימיו אל עולם האמת, ומאחריו "נגררים" אלפי "פגרים", ימיו שעברו בחושך, ובמקום שיבוא "מלא ימים" הוא מגיע ריק וחסר, ו"הרוגיו", הימים ש"הרג" ובזבז במו ידיו, באים למשפט כעדיו! וכן מבואר במדרש "כל יום שעובר על אדם ללא תורה ומעשים טובים – אינו נמנה בין ימיו" (בראשית רבה נ"ט ט', זוהר א' רכ"א) ומצד הקדושה להיפך (וזה פרוש "ואברהם זקן בא בימים" (בראשית כ"ד), שבא עם כל ימיו הקדושים והטהורים לפני בית דין של מעלה (לקוטי מוהר"ן ס' סעיף ב')).
והתקון לזה, מגלה רבי נחמן באותה תורה – תענית!
"כי מעלת התענית – שמעורר ומחיה מתים, היינו הימים שעברו בחושך"! ומוסיף "ויש להבינו בגשמיות, כי כשמתענה, נמצא אין לו חיות וכח מזה היום, מאחר שאינו אוכל ושותה בו, ואף על פי כן עובד את ה'. נמצא, שעובד השם בכח שיש לו מאתמול, כי בלא זה מאין לו כח? נמצא, שעובד היום בכח של אתמול, על כן מביא חיות באותו היום של אתמול (שנותן, כביכול, הצדקה לקיומו של יום אתמול, כי מכוחו עובד את ה' היום) ואחר-כך, כשמתענה עוד, ואזי אין מספיק לו כח של אתמול, כי כבר נחלש הגוף, ואז צריך להשתמש בכח של ימים הקודמים למפרע עוד. נמצא שמביא בכל פעם חיות והארה לימים הראשונים שנפלו ומתו, עד שאפשר להתענות כל-כך, שיצטרך להשתמש בכח של הימים שינק משדי אימו, ואזי מחיה ומאיר כל הימים".
נמצא, כביכול, שעלינו לצום בלי גבול, כמספר ימינו שעברו בחושך, כדי לשוב ולהחיות את העבר.
אמנם, גם משום כך, אכן עסקו הצדיקים בדורות הקדמונים בתעניות הרבה לזכוך גופם ונפשם, ואף הורו כן לאחרים, בפרט כתקון לחוטאים על פגמי נפשם. אולם משבא הבעל-שם טוב לעולם הורה שאין צורך עוד בדרך של תעניות וסגופים ואף רבי נחמן הסתייג מדרך זו בתור שיטה לתיקון הנפש. מהי, אם כן, העצה היעוצה לנו, שכוחותינו דלים ואין בכוחנו ואפשרותנו להתענות כל-כך?
ומגלה רבי נחמן, הלא יש יום ש"כולל" את כל הימים. שכבר אמרנו "ימים יוצרו" ו"לו", לקדוש ברוך הוא יש יום "אחד בהם", שהיום "יום שלו", יום שכלול מכולם.
"ימים יוצרו" – כל יום הוא יצירה בפני עצמו" כותב רבי נחמן "ולו אחד בהם" – זה יום הכפורים כמו שפרש רש"י שם – "שהוא תענית שמחיה כל הימים! כי יום הכפורים הוא כלליות כל הימים" והיום, שאנו מוסרים כל רצונותינו ומוותרים על כל מאווינו הגשמיים – לשם ה', מאיר "יומו של ה'" על ידי תעניתנו, בכל ימינו כולם, וחוזרים כולם להיות חיים, קיימים ושמחים…
וכמו שכותב שם רבי נחמן, שעל ידי תקון התענית, שאדם מענה את עצמו ומחיה ימיו המתים, זוכה גם לשמחה, כמו שכתוב (תהילים צ') "שמחנו כימות עניתנו" "עניתנו – לשון תענית, היינו שתהיה השמחה כימות התענית, כי כפי ימי התענית, כן מחיה הימים הראשונים במצוות ומעשים טובים שלו, וכן נבנה השמחה"…
מה הן חדשות הבוקר? ובכן החדשות הן, שהשם יתברך אוהב אותנו מאד מאד. זה חדש ישן. אבל כל יום, למען האמת, אנחנו מתקרבים עוד פסיעה ועוד פסיעה אל האהבה הנפלאה הזאת. הרי אנחנו יודעים שכדי לשמור על הבריאות צריכים להתעמל כל יום, לא לאכול מזון שמן מידי, למרות שהוא טעים כל כך, ולפעמים אפילו להקריב נוחות והנאות מסוימות. איך קוראים לזה? משמעת עצמית. למשל כאשר מישהו מכעיס או מעליב אותנו, יש לנו חשק לגנות אותו עד הסוף, דבר שמקנה לנו הרגשת עליונות ופירוק כעסים. בדרך כלל יותר קל לנו לזכור כל מה שרצינו בחיים ולא קיבלנו מאשר להתמקד בכוחות הנפש שהקדוש ברוך הוא השפיע לנו. כל כך הרבה כוחות נפש, והיצר הקטן הזה השוכן בחלל השמאלי של הלב שם כאלה מגברים חזקים להשמיע את זה חזק בלב שלנו: "אבל אתה רצית ולא קיבלת הרבה דברים". וכך הוא משכיח מאיתנו את הטוב ומחזק בנו את החולי הזה – לראות רע. אבל אנחנו חייבים לחסל את כל ההרגלים המגונים הללו! חייבים להיפטר מהשומנים האלה שרובצים לנו הלב וחוסמים את הזרימה.
יהודי קם בבוקר ומתבונן בבריאה. השמש זורחת, הטל על האדמה, הפרחים מתחילים לפרוח. צריך לזרום עם הבריאה, לצמוח עם הבריאה, זאת היא החירות האמיתית. אדם שקם בבוקר צריך לסלק ממנו את כל המחשבות של יום האתמול, את כל הכישלונות. חייבים להתחזק בזה – לראות טוב! למרות שיש בנו כוחות חזקים שמתנגדים לרצונות האלה, אנחנו חייבים להתחזק, אנחנו חייבים לרצות מאד להיות בריאים כדי להתקרב לגילוי האלוקות בעצמנו ובבריאה.
כשאדם פוקח את עיניו, הוא רואה כאלה נסים ונפלאות שהקדוש ברוך הוא עושה איתו ממש בכל עת, ערב ובקר וצהרים. אבל חייבים לפקוח את העיניים. נכון שקשה לאדם לצאת מההרגלים שלו, מדפוסי המחשבה הקבועים שלו, אבל כל מי שקיבל על עצמו את התרופה הזאת – לראות טוב, גילה ששכרו גדול עד מאד. כל פעם שאדם מתגבר על עצמו ויוצא מתוך התרדמה שלו, מהעין הרעה שיש לו על עצמו ועל כל העולם, הוא מתעלה מעל הנטיות הטבעיות שלו. באותו רגע הוא מתקרב אל מעל הטבע, אל השם יתברך, הטוב והמיטיב, שעינו טובה עלינו תמיד.
הקדוש ברוך הוא נתן לעמו ישראל את תורתו הקדושה, את תרופת החיים הנפלאה שיש בה את כל הסגולות ואת כל הרפואות, כמו שאומר הכתוב: "רפאות תהי לשרך ושיקוי לעצמותיך", "פיקודי ה' ישרים משמחי לב". הקדוש ברוך הוא נתן לנו ספר תרופות, תרופות אמיתיות לכל הדורות ממש. גם היום, גם ברגע זה, התורה מדברת לכל נשמה ונשמה, לכל אחד ואחד. ומה התורה הקדושה מלמדת אותנו? להכיר טובה מהרגע שבו אנו פוקחים את עינינו בבוקר. המילים הראשונות שיהודי אומר כשהוא קם בבוקר זה תודה – "מודה אני לפניך". ועוד התורה מלמדת אותנו לסלוח ולמחול לכל אלה שפוגעים בנו, כך הרי אנו מסיימים כל יום לפני שאנחנו הולכים לישון, ואומרים: "הריני מוחל לכל מי שהכעיס והקניט אותי או שחטא כנגדי". מתחילים את היום עם לב נקי וגומרים עם לב נקי. בלי עין רעה. רק עם תודה, עם סליחה ומחילה.
התורה היא כולה עין טובה, על כל אחד ואחד מאיתנו ועל העולם כולו.
אומר האור החיים הקדוש: אילו היו בני אדם יודעים וטועמים את הנעימות של התורה הנפלאה שהקדוש ברוך הוא נתן לנו, היו פשוט הולכים אחריה כמשתגעים מרוב העונג הנפלא והעצום שיש בה". כשיהודי קם בבוקר ומברך: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, ברוך אתה ה' נותן התורה", טוב שיעצור לרגע, שישאל את עצמו: "שמת לב מה אמרת עכשיו? אתה נבחר. הקדוש ברוך הוא בחר בך מכל העמים. אתה נכבד מאד בעיני ה' בורא העולם, יוצר אור ובורא חושך. אותו אחד שברא את כל הבריאה הנפלאה והעצומה הזאת, הוא בעצמו מסתכל עליך באופן פרטי ובחר בך לתת לך את ביתו היקרה, את התורה הקדושה. האם אתה יודע איזה זכות נפלה בידך?"
"למה זה ידלקו אחריה", שואל ה"חזון איש", "בכל מדינה ומדינה ובכל דור ודור"? למה רודפים אחרי התורה? ספר דומם, מונח בארון, למה זה כל כך מפריע לכל אותם רבבות רבבות שונאים שנלחמו נגד התורה? "אין זה כי אם אות על מעוז תוכניתה וסגולת פעולתה על ליבות בני אדם, אשר ילבב את איש הלבב לראות את המראה הגדול הזה, לדעת ישראל ותורתו, והיא שעמדה להם בכל צרתם ועוניים, ותהי להם התורה לשלל לחיותם כיום הזה". אפילו הגויים, אפילו הכופרים שבכל דור, עצם העובדה שהם כל כך רודפים את התורה ואת לומדיה, זה בעצמו מוכיח כאלף עדים כי התורה היא דבר חי וקיים, שפועל בעולם, והיא היא מקור חיותם ותקוותם של כל נשמות ישראל. ועוד מאמר של ה"חזון איש", הצדיק הנפלא הזה: "ידיעת התורה- אין זה פשוטה של סוגיה בחיי אדם, כי הלא אמרו: "אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליה". התורה איננה דבר פשוט, מסביר ה"חזון איש", בשביל לזכות בה צריך למות. ומהי המיתה הזאת? זה התענוג הנפלא ביותר שיכול להיות, זוהי הנטייה מפשוטן של החיים לעומקם, לתוך תוכם של החיים. להמית את השטחיות ולהתחיל לחיות בצורה פנימית. זוהי התורה. להיכנס לעומק הדברים, להתבונן. לעצור לפני כל פעולה ולשאול את עצמי: "למה אני עושה את זה? מה אני רוצה?"
למה קשה לעשות את זה? כי זה דורש עבודת המידות. המידות הרעות של האדם עומדות מולו ומונעות ממנו להתקדם ולחיות מתוך התבוננות. ככל שהאדם מרבה בשבירת מידותיו הרעות הוא מרבה חיים וממית את היצר הרע. זהו העיקרון הבסיסי של קבלת התורה – בראש ובראשונה תיקון המידות. תיקון המידות הוא הכלי אשר בתוכו אנחנו יוצקים את האור הנפלא של התורה הקדושה. את התורה צריכים לקבל בנקיות, להכין מקום נקי לבת המלך המופלאה. צריך לקבל אותה בכבוד. כל עוד לא הכנו מקום ראוי לתורה הקדושה בתוך הלב, אז התורה עדיין בגלות, עדיין לא נמצאת בהיכל שלה.
כותב האור החיים הקדוש על הפסוק: "אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי"- "…אשר בזה הראה את האהבה והחיבה, שכל זה עשה בשבילנו, הרעיש את כל הבריאה, איבד אומה אחת בשבילנו, וכמה יתלהב האדם באהבת הבורא אשר הפליא חסדו אלינו כל כך, עד שאמר לנו: ראו חיבתי אליכם כרחם אב על בנים, כשאפילו מדרך כף רגלכם חסתי עליו ונשאתי אתכם על כנפי נשרים". כמה התפארות מתפאר השם יתברך עימנו בכל יום ויום, בכל תנועה, אפילו בתנועה קטנה של הפחות בישראל הקדוש ברוך הוא מתפאר בו. מכל שכן כשעושה איזו מצווה. מי יכול לתאר לעצמו את גודל ההתפארות שהקדוש ברוך הוא מתפאר בכל יהודי, "ישראל אשר בך אתפאר". כמו אבא שיש לו בן שעשועים והוא מתחיל לדבר, איזה תענוג יש לאביו לשמוע אותו, איזו שמחה. "תראו איזה בן יש לי, הוא יודע קצת לפטפט". כך הקדוש ברוך הוא מתפאר בנו.
מי יכול לתאר לעצמו את גודל האהבה שהקדוש ברוך הוא אוהב אותנו. זהו היסוד הראשון שיהודי צריך ללמוד, ועם זה צריך ללכת כל החיים. הנביא ירמיהו אומר בשם ה': "כה אמר ה': זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך". מה פירוש "כלולותיך"? מתון תורה הוא חתונה עם הקדוש ברוך הוא. כל אחד מאיתנו עמד שם ואמר "נעשה ונשמע", עד שמרוב תשוקה ודבקות אל ה' פרחה נשמתו. מי יכול לתאר את הדבקות הנפלאה שהייתה לעם ישראל בעמדם לפני הר סיני לקבל את החמדה הגנוזה. זהו מעמד כזה נפלא, "קול גדול ולא יסף", זהו קול גדול שלא יגמר לעולם, ועל כן אנחנו מברכים בכל יום "אשר בחר בנו מכל העמים, ברוך אתה ה' נותן התורה", נותן – בלשון הווה, כי אנחנו מקבלים את התורה בכל יום ממש, ואנחנו נבחרים בכל יום להיות בנים לבורא העולם.
'איך הוא מעיז?! איך הוא לא מתבייש?! באיזו זכות הוא מגיש רשימה ארוכה כזאת של בקשות מופלגות?!'
הוא היה תלמיד סורר, המורה שלו כבר שָׂבַע ממנו מרורות לרוב. כפוי טובה היה בצורה איומה; ככל שהיטיבו עמו, כן גברה חוצפתו לשלם רעה תחת טובה; השחית, הזיק, ציער, קילקל. בכל יום השכים עם סידרת תעלולים חדשים שהסבו נזקים איומים ועוגמת נפש שלא יתורו. הוא הלך מדחי אל דחי והתרחק ממורו ורבו ומן הדרך הטובה שהורה לו.
על אף הכל לא ניתק הרב את הקשר עימו, מפעם לפעם שלח לו תזכורות: 'לפחות תצטער קצת על המצב בו הינך נתון; לפחות תביע איזשהו רצון לעזוב את הדרך שבחרת לך' – היה אומר לו, אך הדברים נפלו על אוזניים ערלות.
לילה אחד חלף ליד בית רבו, לרגע התעורר בלבו הירהור תשובה; הוא התגעגע לימים הטובים בהם שהה במחיצת רבו ונהנה מזיו חכמתו. מליבו נעקרה אנחה כבושה: 'אוי, הלוואי והייתי זוכה להיטיב דרכי ולשוב להיות תלמיד הגון'.
הוא פונה ועולה בגרם המדרגות ונוקש בדלת: "מורי ורבי, עשיתי כרצונך, הבעתי רצון מסויים להשתנות. עתה בבקשה אני רוצה שבזכות הרצון הזה: א. תתקן את הנזקים שהזקתי עד היום; ב. תנקה אותי מכל אשמה; ג.שתתן לי סיוע נדיב לעתיד; ד. תחלק לכל הניזוקים מענקים ופיצויים – מכספך"…
תגידו, יש גבול לחוצפה?!
* * *
האם לא כך אנחנו נראים בתפילתנו אחרי ספירת העומר?! בסך בכל 'טרחנו' להביע במילים ספורות את רצוננו לקבל את התורה מחדש, זוהי הרי מהותה של ה'ספירה' בה אנו מתגעגעים וכמו סופרים את הימים עד להגעת היום המיוחל של קבלת התורה.
אך הרי קדמו לימי הספירה ימים רבים בהם הכעסנו וקילקלנו כל כך הרבה! מי יכול לשער את החורבן הנוראי שגרמנו למעלה! "כשמוציא עבירה מכח אל הפועל ח"ו, הרי הוא מאבד עצמו ומאבד עולם מלא, כי בכל עבירה ח"ו פוגמין בכלליות העולמות ובכלליות השמות הקדושים רחמנא לצלן"! (לקוטי עצות, תשובה כ).
ואף על פי כן אנחנו מתייצבים בעוז ומבקשים: "שבזכות ספירת העומר שספרתי היום, יתוקן מה שפגמתי… ואטהר ואתקדש בקדושה של מעלה"…
וזה עוד לא מספיק… "ועל ידי זה יושפע שפע רב בכל העולמות [!!!]… ולתקן את נפשותינו ורוחותינו ונשמותינו מכל סיג ופגם [!!!]" – לא פחות ולא יותר.
למה? באיזו זכות? – בגלל שהבענו רצון בן כמה מילים?!
* * *
כאן אנו לומדים על כוחו המופלא והבלתי נתפס של רצון קדוש, זהו אחד הגילויים המופלאים ביותר שגילה רבינו הקדוש: רצון של יהודי בוקע רקיעים, משנה סדרי בראשית – אפילו כשמצידו אין הוא יכול לפעול כראוי, אבל עצם העובדה שהוא בא ורוצה להיטהר – פותח צינורות שפע מלמעלה.
"בא ליטהר – מסיייעים אותו" (שבת קד ע"א), זהו המפתח הנפלא לתיקונם של כל הבאים לשוב אל ה' – ואפילו מן המקומות הרחוקים ביותר, "כי הרצון עולה על הכל, ומשבר ומבטל ומבער כל הקשיוּת והעקמימוּת שבלב והבלבולים" (לקוטי הלכות, פסח ט-ד).
בכח הרצון לשוב בתשובה, ניתן להתגבר על הכל, כיוון שהרצון נובע ממקום כה גבוה עד ששום פגם לא יכול לקלקל ולפגום בו (שם ערב ג-ו).
* * *
עומר השׂעורים הינו מאכל בהמה, זהו רמז למדרגה השפלה והנמוכה בה נמצא האדם בעת התרחקותו מן התורה, כאשר הוא נמשך לעשות מעשה בהמה ממש.
ואז העיקר הוא להשתוקק לכסוף ולהתגעגע לשוב!
זו הרי מצוות ה'ספירה' – להשתוקק ולהתגעגע מתי כבר נגיע ליום שבו ניטהר מאותו 'עומר שעורים' ונזכה לקבלת התורה.
זו איננה משאלת לב סתמית; ברצון הזה אצור כוח עצום ונפלא שמטהר את הנפש באופן בלתי מושג; "על ידי הכסופין דקדושה – שמשתוקקין וכוספין להשם יתברך כל ימי הספירה", אומר רבי נתן, "נטהרין בשלמות מטומאת מצרים [!!!] וזוכין אחר-כך לבחינת קבלת התורה בשבועות".
מה גרוע יותר, חטא בשוגג או במזיד? לכאורה אין כאן אפילו שאלה, המזיד עובר עבירה חמורה פי כמה, כי זהו מרד גלוי במלכו של עולם; בעוד שהשוגג רק נכשל מחוסר שימת לב ומהעדר מחשבה. אולם לאמתו של דבר, יש צד בשוגג שגרוע יותר מאשר המזיד.
חסד עשה הקדוש ברוך הוא עם האדם וברא מצפון בלבו, אלה הן הרגשות פנימיות דקות שאמורות לחוש תמיד כשמשהו אינו כשורה. המצפון הזה מייסר ומלקה את הלב כאשר הוא מתכחש לאמת או עושה דבר עבירה חלילה; הוא תובע וזועק חמס כאשר האדם פונה אל הצד הרע.
ככל שהאדם זך יותר, כן מצפונו נקי יותר והוא מטה את האדם לדרך הטוב. מצפונו ממלא את לבו ברגשי אשם וחרטה כאשר הימרה את פי בוראו, הוא מתמלא בושה על העבר ומבקש סליחה בלב מר. המצפון הוא אם כן מסייע חזק לשוב בתשובה שתלויה בחרטה על העבר שלא היה כראוי.
כאשר האדם עובר עבירה במזיד מפני שתאוותו גברה עליו והוא נגרר כבהמה אחר פיתוי יצרו, אזי נזעקים כל מצפוני הלב, הם מייסרים ומכים אותו בשוטי אש, תובעים ממנו על מה ולמה עשה את הרעה הזאת, ואזי רבים סיכוייו שאכן יחזור וישוב, ואם ישכיל – הוא גם יגדור גדרים שלא ייכשל עוד.
לעומת זאת, כאשר האדם נכשל בשוגג, הרי כל המצפונים הללו רדומים; הוא חוזר ועושה את המעשה מבלי לחוש מאומה, וככל שמתרגל לכך, כן פוחתת ערנותו.
אם אנחנו דנים מצד חומרת המעשה – ודאי שהמזיד חמור יותר, אך אם נחשוב מי עלול יותר שלא לשוב בתשובה, הרי השוגג מצוי בסכנה זו פי כמה; הוא יכול להישאר בשפל מדרגתו כל ימי חייו, מבלי להרהר אפילו פעם אחת בתשובה!
* * *
התורה הקדושה מספרת על שני אויבים מרים, עמם התמודד יעקב אבינו. לבן הארמי ועשו הרשע. אלו הם שני כוחות רע שבלב האדם. עשו האדמוני מגלם את 'רתיחת הדמים' בה מתנסה האדם בתאוות רעות שגורמות לו לעבור במזיד על התורה. לעומתו לבן, מסמל את אותן עבירות שבאות בהיסח הדעת ובשוגג.
כלפי חוץ נדמה שעשו הוא הרוע המאיים יותר; הוא בא בגלוי להרוג ולרצוח. לעומתו לבן, בא כדואג ורחמן; הוא מפרנס ואוהב את הילדים, אך כולנו יודעים שלבן הוא זה ש"ביקש לעקור את הכל". מול רוצח גלוי, קל יותר להלחם מאשר מול אויב סמוי.
טומאה זו שמקורה בלבן הארמי – אומר רבי נתן – גורמת לאדם 'להיות כבד', להתהלך בעצלות וברפיון-ידיים; היא מפילה תרדמה וחוסר רצון, גורמת לאדם להסיח דעת ולשכוח מי ומה הוא. בעורמה ובתחבולה זו היא גוזלת את מיטב אוצרותיו של האדם, פי כמה מאשר הטומאה הגלויה גוזלת ממנו.
נתאר לעצמנו, קם לו אדם בבוקר. לפתע ניצב לו השטן ומתחיל להסית אותו למשהו אסור חלילה. השטן יודע שהוא מהווה סכנה לאדם המחפש מפלט, אך התמנון המפלצתי הזה מנסה ללופתו בזרועותיו הארסיות. מנגד, האדם גם הוא מחפש דרכים להימלט, בורח כל עוד נשמתו באפו, זועק ומתפלל, ועושה כל אשר בידו שלא להיכשל.
לעומת זאת, הנה הוא קם בבוקר. הוא לא רואה שטן ולא נחש. יש לו סתם איזה מצב-רוח מדוכדך. הוא קצת ירוד. מין טמטום כזה שורה עליו. חושיו רדומים. הוא לא חש שהוא נתון במאבק מר ביותר, אבל בו בזמן גוזלים ממנו את אוצרותיו היקרים ביותר:
הנה הוא כבר הפסיד ברכות השחר, תפילת שחרית גם כן עברה חטופה וחסרת כונה, הוא מפסיד שעות של אמונה ושמחת המצוות, הוא מפסיד ומפסיד מבלי להרגיש כלום – והגרוע מכל, הוא אפילו לא חוזר על כך בתשובה, מצפונו שקט, אין לו הרגשה של עבירה.
* * *
יעקב אבינו קם ובורח מביתו של לבן!
הוא מלמד אותנו לדורות, לשים עין פקוחה על כל אותם אויבים סמויים שעובדים כאילו יחד אתנו ונראים כה אמינים; ללמוד לזהות אותם ולהיזהר ולברוח מהם.
פרשה זו מלמדת אותנו לפחד מאותם שגגות וטמטומי לב, לא פחות מאשר תבערת העבירות הגלויות – ואפילו אולי יותר; להתפלל ולבקש להינצל מהם, ולא לתת להיסח הדעת לעשוק אותנו.
ככל שנשים לב להישמר מאותם אויבים סמויים, כך נקבל את הסיוע העליון לשמירה מעולה.
הוא הצטנף בפינת חדר המדרגות. מן הקומה העליונה נשמעו זעקות אימים. זה הוא, אין ספק, זה קולו של השכן ההדור מהקומה שלמעלה…
לא מתאים לו למנהל הנכבד, שמדבר תמיד לפי כל כללי הנימוס, להישמע כך…
שומעים בבירור את שעטת פסיעותיו, לפתע הוא מתגלה בפתח ביתו כל 'הדרתו'; הוא רץ כאשר שערו פרוע, בגדיו מרושלים, רגלו הימנית תחובה במקצת בנעל בית שמאלית, ואילו השנייה יחפה לגמרי…
לבו של השכן מלמטה מפרפר: מה קרה לשכן המכובד, אולי השתבש אצלו משהו במוח?
פתאום מתבהרת התמונה – – – על זרועו מוטל שמוט ילד מדמם – –– נראה שהוא מחוסר הכרה – – –
***
הקפידה על כל כללי הלבוש וההידור נדחקים הצידה כאשר מדובר בשאלת חיים! זה מובן, זה פשוט, מי שנוהג אחרת הינו חסר-לב או חסר-דעה. מי שמוצא לעצמו זמן להתייפות או למצוא חן בזמן שכזה – נסתרה בינתו; הוא אינו מבין את חומרת המצב.
***
"בערב פורים", סיפר פעם רבי נתן, "צעקתי אל השם: 'הצילני מקליפת המן עמלק' – כאילו המן-עמלק עומד עלי עם גרזן" (אבניה ברזל נב-יג) – – –
זו לא היתה סתם תחושה, רבי נתן הבין את המצב לאשורו; הוא ידע שיש לו עסק עם ראש הצוררים ואויבו המר ביותר של האדם, וכפי שהוא עצמו כותב (בליקוטי הלכות, תפילין ז-ז):
"זוהי מלחמת עמלק שבכל דור. עמלק הוא זוהמת הנחש שכלול מכל הרעות, כלל כל הגלויות, והוא מעולם 'רצועה מרדות לישראל', כי בכל דור ודור הוא אורב על הכלל ועל הפרט, כל יום; כי הוא השטן – הוא המסית ויצר הרע – הוא מלאך המות".
וכך משתפך רבי נתן גם בתפילותיו הטהורות (ליקוטי תפילות ח"ב לז): "עתה כל חיותנו ותקוותנו לצאת מגלותנו בגוף ונפש, הוא רק על ידי תוקף הנס הזה של פורים"!
המלחמה האמורה, אם כן, אינה עניין של מה בכך; זוהי שאלת חיים ממש, לא רק החיים הרוחניים שלנו, אלא גם החיים החומריים שלנו, זאת מכיוון ש"אין מיתה בלא חטא; ואין יסורים בלא עוון" (שבת נה ע"א).
בימי הפורים עומדת שאלת פקוח נפש גורלית ומנסרת בחלל: מי ינצח במערכה הנוראה שבה תלויים חיינו וחיי בני ביתנו וחיי הכלל כולו!!!
חכמינו הקדושים ציידו אותנו בכלי נשק מובחרים ביותר, אלו הם מצוות היום: ריבוי השמחה, התפילות מעומק הלב, וכמובן קריאת המגילה, משלוח מנות ומתנות לאביונים וסעודת פורים.
אך מה רבה אטימות הלב אותה החדיר בנו עמלק בעצמו: הוא המציא תחבולה אכזרית שתפתה גדולים וקטנים – להתעסק שעות רבות בקישוטי משלוחי מנות ובתפאורת תחפושות. אנשים נשים וטף מוגיעים את מוחם איך להרשים ולמצוא חן…
זאת בשעה ששאלת חיים קריטית מרחפת עלינו.
רוח השטות הזו עוברת כל גבול. מי שמוח לו בקודקודו, היה צריך להשליך ביום קדוש זה כל עיסוק אחר ולהתרכז אך ורק בדרכי ההצלה מהאויב הנוראי עמלק, ובודאי בודאי שלא להתעסק עם התחנחנות חיצונית חולפת.
ימים אלו מסוגלים ביותר לתפילה. שערי רחמים פתוחים. "החודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה". החודש כולו מסוגל לניסים ולישועות. לא לחינם יצא מרדכי בימים ההם לרחובה של עיר וזעק זעקה גדולה ומרה, בכך ביקש ללמדנו לדורות, שזוהי העצה הטובה ביותר נגד עמלק: לצעוק אל השם בחוזקה.
חז"ל מספרים לנו גם, שתפילתם וזעקתם של הילדים בימים ההן, היא שקרעה את גזר הדין, "עד שעלתה שוועתם למרום ושמע הקב"ה קול בכייתם" (אסתר רבה ט-ד).
גם תפילתן של הנשים הכריעה את הכף לטובה; אסתר המלכה היא שעמדה ובכתה והתחננה בתפילותיה הזכות, ועוררה את כל ישראל לתפילה (ראה ליקוטי הלכות, נחלות ד-טז) – ובכך הביאה להצלה המופלאה.
הדברים מלמדים אותנו גם כיום על האחריות הכבדה המונחת על אנשים נשים וטף בימי הפורים. הבה נזכור את גודלה של שעה זו. בל נשכח את כוחנו האמיתי.
אם נשליך את ההשתעבדות לחן החיצוני, ונרצה לזכות בחיים אמיתיים – יכול נוכל בעזרת השם. עלינו רק לאחוז בכלי הקרב בלי להרפות. לרצות ולהתגעגע, לכסוף להתפלל, לשמוח ולרקוד. לא להסיח את הדעת ולא להיחלש, כי אז מובטחים אנו שכמו היהודים בימים ההם נראה גם אנו נפלאות.
שלום וברכה וכט"ס אל מע"כ אהובי ידידי הנעלה המשתוקק וכוסף לעבודת השי"ת האמת ר' … נ"י אשר זהו העיקר, וזהו כל ענין הספירה שמשתוקקין ומתגעגעין עוד יום אחד לקבלת התורה, "נאנטער א טאג ציא קבלת התורה", (=קרובים יותר ביום לקבלת התורה), כאומר: מתי! מתי! ונזכה לקדושת יום החמישים הקדוש זמן מתן תורתינו, שאז נזכה להיות אדם, כי עד אז אנחנו כמו בהמה.
וזהו עומר שעורים בחי' מאכל בהמה וזה בחי' אהי' בחי' תשובה "אהי'" אני רוצה להיות, "אנא זמין למהוי" אני מכין עצמי להיות אדם ע"י התורה הק' שמקבלין בשבועות שאז מקריבין חיטה (בגימט' כב – כ"ב אותיות התורה) מאכל אדם, והתורה היא בכל זמן ובכל אדם וכל שנה נעשים התיקונים בכלל (היינו אצל כלל ישראל) ובפרט (אצל כל אדם בפרט) שבימי הפסח הוא התעוררות מלמעלה על האדם לקרוא אותו לצאת מטומאותיו ולהתקרב להשי"ת בזה שמראין לו התנוצצות אלקות (כמו שמראין לתינוק דבר יקר ותיכף לוקחין ממנו כדי שישתוקק ויכסוף לזה).
ואח"כ לוקחין ההתנוצצות מלמעלה והוא צריך בעצמו לחפש ולטרוח בהשתוקקות שלו להתנוצצות הקדושה שזהו ענין הספירה שסופר הספירה בפיו שיזכור שהימים ספורים וכל יום הוא חשבון גדול שיש לו בזה העולם מה לעשות ולעבוד בו השי"ת העיקר בכיסופיו והשתוקקותיו להתקרב להשי"ת שזהו העיקר. אבל אין להספיק א"ע בזה לבד, וגם צריך שידבר השתוקקותיו וכיסופיו בפיו ממש שזהו ענין ההתבודדות לכסוף להשי"ת שזה העיקר, שזהו ענין ההתבודדות לכסוף להשי"ת ולדבר הכיסופין בפה מלא וזהו ענין הספירה בפה מלא שמצטער ומתגעגע ומשתוקק מאד להטהר ולהתקדש.
וכמו שאנו מבקשים בהרבש"ע שאומרים אחר ספירה לספור וכו' כדי לטהר מזוהמתם וכו' ובזכות ספירת העומר וכו' ואטהר ואתקדש וכו' לתקן נר"נ מכל סיג ופגם לטהרינו ולקדשינו בקדושתך העליונה שזהו קדושת התורה הק', שהעיקר הוא תורה שבנסתר שזכו לזה הצדיקים האמיתים בחי' משה, כמו משה כמו רשב"י ע"ה ורבינו הק' ושאר צדיקים האמיתים יחידי הדורות, ואנחנו צריכים להתקשר בהם באהבה והתקשרות וכסופין והשתוקקות לקדושתם הנורא והכל באהבה והתקשרות וכסופין והשתוקקותינו ודיבור בפה בהתבודדות ובקשה להשי"ת ובזה בעצמו נתקדש ונטהר ומקבל ע"ע מרחוק מקדושתם העליונה עליו, כל א' כפי מדרגתו וכפי כיסופיו והשתוקקותיו וכפי האתערותא דלתתא שלו וכפי התחזקותו מבלי ליפול בדעתו שרואה שעובר עליו ימים ושנים ומשתוקק ומתגעגע ועדין הוא רחוק כמו שהוא רחוק ורוב העולם שרחוקים מהשי"ת הוא רק מזה, מהנפילה בדעתו.
כי הכל חפצים ליראה את שמך, אבל אין להם כח ההמתנה להמתין ולחכות ימים ושנים עד שיזכה לזה, אבל מי שהולך בדרך זה להשתוקק ולכסוף כל ימיו בבחי' ספירה מתי אזכה לקדושתי הראוי לי ומתבייש בזה שהוא רחוק עדיין ואינו מניח מקומו ומצפה ומשתוקק, ובין כך עוזר השי"ת שחוטפין איזה קדושה והתנוצצות בחי' שבועות קבלת התורה כפי מדרגתו, ואח"כ כוסף ומשתוקק הלאה וכן עד יומו האחרון, סוף כל סוף יזכה לאחרית טוב לנצח אכי"ר.
וזה בחי' אם בחוקתי תלכו פירוש רש"י על מנת שתהיו עמלים בתורה היינו לילך עם התורה, וללמוד תורה, ובפרט תורת הצדיק האמת שהוא נסתר, התורה שלעתיד, ולילך עמה להשתוקק לקיימה ולבקש ע"ז בהתבודדות ותפילה, ולעשות כל העבודות עמה הן העבודות שבקדושה והן העבודות שבחול הן אכילה ושתיה וכו' הכל יהא רק עפ"י התורה הזאת (וזהו כל ענין התורה הראשונה שאנחנו מדפיסים עם הפירושים שזהו בחי' תורה בעיון) עי"ז ונתתי גשמיכם בעיתם וכו' וכו' היינו נזכה לכל הברכות והיעודים הן בעוה"ז והן בעוה"ב אכי"ר.
"שבועות, העיקר דאס אוף זיין דיא נאכט" (=העיקר להיות ערים בלילה) ולומר הליל שבועות שאומרים בשמחה כמו על חתונה כמובא בזוהר שאומרים אז, ולקבל היו"ט קודש נורא הזה בשמחה והשתוקקות וקבלה בלב לקיים התורה ולעמול בה כפי היכולת.
בימים אלו, חל יום פטירתו של גאון עוזנו ורוח אפינו, מורנו רבי נתן, תלמידו הנאמן של רבנו הקדוש. על כן נתון אל לבנו לספר שבחיו ותהילותיו בפינו, למען נזכה לדבקה בדרכו הקדושה ולהיכלל בלבו הגדול, שהוא הלב של העולם המתגעגע והמשתוקק אל המעיין בהשתוקקות אין סוף.
רבנו הקדוש הפליג בשבחו של רבי נתן ואמר: "צריכים אתם להחזיק לו טובה, שלולא הוא – לא היה נשאר ממני אפילו דף אחד" (א בלעטעל שמות). וכאן הבן שואל, הרי גם לפני התקרבות רבי נתן, היו מתלמידי רבנו שכתבו את תורותיו הקדושות, כגון רבי אברהם פטרבורגר, ועוד. וכן, הלא יש כמה וכמה תורות בכתב יד רבנו בעצמו, ואם כן, מדוע התבטא רבנו שלולא רבי נתן לא היה נשאר ממנו מאומה?!
ועוד יש לתמוה, תמיהה גדולה ועצומה: מדוע מזמן הבעל שם טוב הקדוש לא שמענו על אדם שהיה נרדף ונרמס עד עפר כמו רבי נתן? שהרי מה לא עוללו לו? העלילו עליו עלילות נוראות, הוציאו נגדו צו גירוש מהעיר ברסלב לכמה שנים, החרימו את כתביו והשליכהו לבית הכלא, כפושע נקלה. היו רוגמים את ביתו באבנים ואף אותו, בלכתו ברחוב. ובאחד ממכתביו הוא מספר: ״הלכתי למקווה וב״ה חזרתי בחיים ולא הרגוני…" (לא פעם היו מתנגדים משליכים בגדיו לתנור הבוער בבית המרחץ) ועוד הגדילו לעשות והתירו את דמו, והוציאו כרוזים שמותר להרוג אותו ואת הנלווים אליו, ומי שיעשה זאת יקיים מצווה גדולה (ידוע שלמעלה ממניין מחסידי ברסלב נהרגו בגלל דביקותם ברבנו באותם ימים, ומוהרנ״ת אמר על כך: האם לא כדאי להיהרג בשביל רבנו?)
וכל כך למה? מדוע? הרי אף אחד מתלמידיו הקדושים של רבנו לא נרדף אפילו חלק מרבבה ממנו, ומדוע הוא סבל כ"כ מהתנגדות? אלא שבאמת, לשתי השאלות ישנה תשובה אחת. כי אמנם היו לרבנו תלמידים קדושים ונוראים שהתעלו במדרגתם למעלה ממלאכי השרת. אבל לאחר הסתלקותו של רבנו, לא השיג אף אחד בדעתו שרבנו הוא המנהיג היחידי של עם ישראל עד ביאת משיח. לכן התנהגו כמנהיגים בפני עצמם כמקובל בכל החצרות החסידיות שאחרי פטירת הרבי ישנם ״ממשיכים״. ותלמידיהם של אותם גדולי תלמידי רבנו כבר לא נסעו לאומן לראש השנה.
אחד היה רבי נתן, שידע בידיעה ברורה וחזקה שרבנו הקדוש חי בתוכנו עד ביאת גואל ועד בכלל, אדרבה, לאחר הסתלקותו הוא מצוי אתנו יותר (וככוחו אז כן כוחו עתה ויותר ויותר) והוא משיג כל פעם השגות חדשות ונפלאות שאין להם קץ וסוף, שעל ידם יש תקווה לגרוע שבגרועים שאין גרוע אחריו.
יחיד היה רבי נתן. רק הוא השיג שכל דיבור של רבנו, כמו דבוריו על גודל מעלת הראש השנה שלו וכו' הן לדורי דורות ולנצח נצחים.
וכל ימיו היה מתיירא שלא יכשל חלילה בפרסום של שקר, כמסופר, שבחג השבועות הנקרא 'שבועות הגדול' הגיעו אליו שמונים מחסידי ברסלב, (שזה היה כל חסידות ברסלב) ורבי נתן דיבר דיבורים נלהבים ממעיינו של רבו, ומגדלותו וכוחו הנצחי, ואז היה נוכח שם רבי שמעון מקרימנטשוק משמש רבנו שבא מארץ ישראל, והוא התפעל עד עמקי נפשו מדבוריו הנשגבים, אמר ליושבים לצדו: ״אני הרי מבין בצדיקים, שהלא, עזבתי את כל צדיקי הדור והתקרבתי לרבנו בהיותו בן שלוש עשרה בלבד, ובכן, אומר אני לכם, שהיום רבי נתן הוא צדיק הדור…״ ויהי כשמוע רבי נתן את הדברים שנלחשו, הרים קולו בזעקה גדולה ועצומה: ״אני יודע שאני לא הרבי! אני יודע שאני לא הרבי!״…
ובזעקה הנוראה הזאת, מתמצית גדולתו של מוהרנ״ת, אשר כל כספו ותשוקתו כל ימיו היו אך ורק לדבר אחד, לגלות ולפרסם בעולם את תוקף גדולת רבו עתה, עתה ממש. כי באמת לאמיתו רבנו לא הסתלק מאתנו, אלא חי וקיים עמנו ואצלנו (וראה בליקוטי הלכות שלוחין ה' נפלאות מזה).
ועל זה התכוון רבנו שצריכים אנו להחזיק טובה לרבי נתן, כי בלעדיו אפילו אם היו ספרי רבנו בעולם והיו לומדים בהם, היה זה כלימוד שאר ספרי חסידות שאין בהם משום התקשרות לצדיק עצמו, אלא לימוד ספריו בלבד.
ועוד, כי בלי האמונה שרבנו חי וקיים ממש (לא בגופו, כי אם בנשמתו למעלה מהמקום והזמן, ובפרט במקום ציונו הקדוש) יש סכנה גדולה, כי אפשר לומר בספריו הקדושים פירושים עקומים ומשובשים, כגון לפרש חס ושלום ש'צדיק הדור' הוא מישהו אחר זולת רבנו, ושאר טעויות שמנסה הבע״ד להכניס בעולם (כי כאשר ראה שלא עלה בידו להילחם עם לבוש 'מתנגד', התחכם ביותר להסתיר ולהעלים את גדולתו של רבינו הק' להרחיק ממנו את בני האדם בדמות של ״חסיד ברסלב״, כי אין סוף לתככיו ונכליו).
והמתנה הגדולה והעצומה שנתן לנו רבי נתן לדורי דורות, היא את הידיעה שרבנו בעצמו נמצא עמנו, על כיסאו לא ישב זר ולא ינחלו עוד אחרים את כבודו, כמו שכותב באיגרותיו הקדושות שוב ושוב:
״אך כוחו של זקן דקדושה גדול מאוד, הוא התחיל וגמר, יתחיל ויגמור״ (עלים לתרופה של״ג)
״הוא רבנו, הוא מורנו בעולם הזה, בעולם הבא, לנצח…״ (שם ע״ג)
״איך שהוא, איך שהוא, יש ויש כוח לדברי אדוננו מורנו ורבנו הנחל נובע מקור חכמה זכר צדיק וקדוש לברכה, לעורר ולחיות ולשמח גם אותך, וגם גרועים אלפים ורבי רבבות פעמים ממך ר״ל, כי גדולת כוחו של זקן דקדושה סבא דסבין שאנו חוסים בו, שאין חקר…״ (שע״ט)
* * *
ואין לומר: הלא העיקר הוא קיום עצות הצדיק, למה נפקא מינה מי הוא צדיק דורנו?
כי בליקוטי הלכותיו הקדושות מבאר מוהרנ״ת שהתורה של הצדיק היא רק הכלי שעל ידה יכולים להתקשר אליו עצמו, והתורה שלו היא כמו הגוף, אבל העיקר הוא הנשמה דהיינו האמונה והסמיכה על נשמת הצדיק, כי ״כל מי שסמוך יותר על כוח הצדיק, שיש לו כוח אמיתי כפי סמיכתו באמת, כן הצדיק סומך אותו ביותר, כי בוודאי יש שינויים רבים בין בני אדם בעניין הסיוע דלעילא״ (שם)
* * *
על כן שוב אין להפליא מדוע נורו כל חיצי ההתנגדות והרדיפות דווקא לעברו של רבי נתן, כי ידע הבע״ד שכל עוד שרבי נתן חי וקיים ומשמיע דבריו, נחשב הדבר שרבנו חי וקיים, אדרבא, היה נוח לו לבעל דבר שרבי נתן יהיה אדמו״ר בפני עצמו ואז חלילה תפסק השראתו הקדושה של רבנו בעולם.
אבל רבי נתן בתוקף גבורתו ואמיתת לבו ומסירות נפשו עבור ישראל עם קדוש, לחם כל ימיו אך ורק כדי לגלות שכוחו של רבנו לא נפסק, והוא מאיר בעולם עד ביאת משיח צדקנו, ולא נטל לעצמו שום גדולה כלל, ועל זה חרק הבע״ד שיניו עליו…
* * *
על כן, כל מי שמבקש את ישועת נפשו באמת, לצאת מגלות התאוות והמידות הרעות ולהדבק בה' באמת לאמתו, יחוס על נפשו וילך בעקבותיו של רבי נתן, ייכלל בלבו הגדול, באהבת נפשו הנצחית לרבנו הקדוש, יסמוך על כוחו הגדול של רבנו שיכול לתקן אפילו את הנשמה הפגומה והמקולקלת ביותר ולקרבה אל ה'. ילמד בספריו הקדושים, ויספר לפניו את כל העובר עליו, כאשר בחיים חיותו ממש (כי התפשטות נשמת הצדיק היא בכל העולם ובפרט במקום ציונו הקדוש באומן) ואז בוודאי רבנו יאיר לו את הדרך, איך לצאת מכל המלכודות שנלכד בהם ולשוב אליו יתברך באמת, אמן.
זו תקופה ארוכה שעצב פנימי שורה עליו, אין לו שמחת חיים, הרצונות והשאיפות כמעט כבויים, בקושי סוחב הוא את משא חייו, אין לו טעם בקיום המצוות, התפילות יבשות, הלימודים כמעט בעל כרחו, העוונות שנכשל בהם כמו רודפים אחריו בכל רגע ומאשימים אותו על רשעותו וצביעותו, עצבות חשכות וטמטום הלב מקיפים אותו מכל צד.
הוא תמה בלבו: על מה עשה ה' ככה, לדחות אבן אחר הנופל, למה מפילים עליו מלמעלה עצבות שכזו שהורסת בקרבו כל חלקה טובה וכל רצון לשוב ולהתחדש!?
*
הגלות, בכלל ובפרט, נתפסת בעיני בני אדם כמציאות שכל כולה רוע, אב המגלה את בנו מעל שולחנו ומגרשו מביתו הרי שהסובבים יפרשו זאת כנטישה ושנאה מיאוס וגיעול, אבל בוראנו יתברך האב הרחמן מעיד בתורתו הקדושה: "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים" (ויקרא כו, מד) בכל משך הגלות הוא שוהה אתנו ומשגיח עלינו, ואדרבה, שם בגלות נפעלים דרכי רחמיו יתברך בפלאי פלאות וברחמים עצומים, פי כמה מאשר בזמני גילוי רגילים. שם נפעלת הנהגה שתביא לכך שהירידה תתגלה כתכלית העליה, וכפי שמבואר בהרחבה בדברי מוהרנ"ת (ראה בליקוטי הלכות ברכת הריח ד-מה, ועוד הרבה).
אחת הגלויות הקשות בה מתנסה האדם היא: העצבות! אין זו רק הרגשה טבעית הנובעת מן הריחוק, אלא היא מציאות של 'גלות', מפילים את האדם לחושך של עצבות. כאשר חטא אדם הראשון ונתגרש מגן עדן, נתקלל "בעצבון תאכלנה", זהו הגלות והגירוש בעצמו, כי על כן במקומו של הקב"ה ובקרבתו אין מציאות של עצבות, "עוז וחדוה במקומו", והעצבות היא עצם הריחוק. וכך מלמדנו מוהרנ"ת: "הכלל, שעיקר כל הגלויות, שעיקרם גלות הנפש כידוע, העיקר הוא העצבות שמתגבר בכל פעם על נפש הישראלי, ובפרט כל זמן שלא נזדכך עדיין שמתגרה בו הבעל דבר מאד, ועיקר התגרותו הוא בענין העצבות" (ליקוטי הלכות, הודאה ו, יד).
העצבות היא שורש כל החטאים, זוהי עיקר נשיכת הנחש הקדמוני בבואו להסית (ליקו"מ קפט), ומן העצבות נמשכים כל העבירות, ולכן – מוסיף שם מוהרנ"ת – כשבאים לשוב על החטאים שגרמו את הגלות, לא די בכך שרק ישובו וישמחו מעתה במצוות, אלא צריך לעשות 'תשובת המשקל', ולהפוך את העצבות עצמה לסיבת שמחה ביתר שאת. וכפי שרבינו הקדוש גילה (ליקו"מ ח"ב כ"ג), שלא די לשמוח בלבד, אלא שצריך לחטוף את היגון ולהכניסו בעל כרחו לתוך השמחה עד שהיגון ייהפך לגורם שמחה. במקומות אחדים מרחיב מוהרנ"ת בדוגמאות כיצד משתמשים ביגון כסיבה לשמחה, כך לדוגמא הוא כותב: "שיאמר בלבו: אף על פי שאני רחוק כל כך מהשם יתברך, אף על פי כן אני מזרע ישראל ולא עשני גוי ואני זוכה בכל יום לקיים כמה מצוות ציצית ותפילין וכמה ברכות ודיבורים קדושים בתפילה ובתורה שאני זוכה לומר בכל יום ויום, ואדרבא, זהו עיקר שמחתי, שמרוחק כמוני יזכה גם כן להניח תפילין בכל יום שהם כתרי דמלכא" (ליקוטי הלכות, פריה ורביה ג, א).
כאשר היגון הופך לסיבת שמחה, הרי תיקנו את החטא והפגם בשרשו, והשתמשו בכוחו של היצר הרע כדי להמליך ולגלות את השי"ת, והיא שגם גורמת למחילת העוון והפיכתו לזכות (ראה שם בהמשך דבריו).
*
בכך מבאר מוהרנ"ת (ליקוטי הלכות, הודאה ו, נא) את דברי הזוהר הקדוש על הנאמר בתחילת פרשתנו "ויחי יעקב בארץ מצרים", שאותם שבע עשרה שנה היו עיקר ימי חייו שחי בשמחה ונחת. והדבר מפליא: כשהיה יושב בארץ ישראל לא ישב בשלוה, ודווקא בארץ מצרים שהיא מקום טמא ואז התחיל גלות מצרים ישב בשלוה?
אלא שכל עבודת האבות בכלל, ושל יעקב אבינו בפרט, היו לגלות את האמונה הקדושה בעולם. רק זו היתה שמחתם וחיותם. כמובן שמצד עצמם הגיעו לתכלית השלמות והשמחה בה', אך הם התייגעו להנחיל את השמחה הזאת גם בלב כל אחד מתולדותיהם לדורות עולם, עד שגם מי שפגם קלקל והשחית חלילה יוכל לחזור ולשמוח בה' ולהאמין בנקודות הטובות שבו ולשוב להתקרב אליו יתברך על ידי שיהפוך את הריחוק לסיבת שמחה גדולה יותר, ובכך לצאת מגלותו הרוחנית והגשמית. וכיון שכדי לתקן זאת, בהכרח שייכנסו לגלות ועצבות חשוכה ושם יהפכו את היגון לשמחה, על כן שמח וחי יעקב דווקא בבואו לגלות מצרים. הוא הבין וידע שדווקא מהמקום השפל הזה יבוא התיקון, דווקא השמחה במקום זה תתקן את כל קלקולי הדורות, כשיתגברו משם לשמוח ולייקר את הטוב שאף על פי כן זכינו לחטוף, והוא הכין לנו את הדרך לכך ואת ההסתכלות הנכונה על מהות גלות העצבות ומה ייעשה בה.
מעתה מתחילים ימי השובבי"ם הקדושים, ימי התיקון לפגמי הקדושה שבאים מעצבות (ראה בהרחבה בליקוטי הלכות פו"ר ה"ג), וכהקדמה לכך אנו קוראים את פרשת 'ויחי,' ללמדנו, שלעצבות – שהיא הגלות הנמשכת בעקבות החטאים המרים והנוראים ה"י – יש שליחות נפלאה לתיקון. כאשר מתגברת על האדם עצבות בעקבות נפילה חלילה, עליו לזכור ולדעת, שכאן טמון מטמון נפלא שלא יסולא בפז: מושיטים לו משמים אפשרות תיקון עצומה כאשר ישתמש בעצבות בחשבון הפוך, שאדרבה, 'אם אכן כן, שהוא כל כך שפל ובזוי, הלא בוודאי ראוי לו לשמוח בלי גבול', ובכך יתקן בשרשו את החטא ויהפכנו לזכות.
נשים לב, נבין ונדע את מהות הרמזים הנשלחים אלינו מלמעלה, נגילה ונשמחה בו ביתר שאת, ונתקן הכל עדי נזכה לגאולה שלימה.
זה אך הסתיימו ימי ספירת העומר. הקולות, הזעקות, השוועות, שהדהדו מדי ערב בערבו, בבתי הכנסת של חסידי ברסלב, פסקו באחת.
– – – ואטהר ואתקדש בקדושה של מעלה – – – ולתקן את נפשותינו ורוחותנו ונשמותינו מכל סיג ופגם – – – אח, אילו לילות זהב היו אלה לקטן ולגדול, שזכה להיכלל במקהלה השמימית הלזו; ולוא רק להקשיב לה ברתת ובזיע!
למה? מדוע כה נזעקו הכל, לילה לילה, לאחר תפילת ערבית, ומה זה כי לפתע, עם פרוס חג השבועות, שקטו כל הזועקים? – משמע, משהו התרחש בנשמותיהם במשך ימי הספירה; משמע גם, שבחג השבועות השיגו איזו מטרה נפלאה.
מה התרחש? מה הושג? – אם אמרנו נספרה כמו, אילו התרחשויות רוחניות עצומות התרחשו מפסח עד שבועות, כפי שמתאר לנו מוהרנ"ת בכמה דפים בליקוטי הלכות, נזדקק לגליונות רבים.
שכן, בניגוד למה שניתן לחשוב, דברי מוהרנ"ת הינם בתמציתיות רבה מאד, מה גם שכדי להבינם כראוי, יש ללמוד קודם-כל, היטב היטב, את התורות שעליהן נסובות ההלכות, ולאחר מכן ללמוד בשים לב כל קטע וקטע, ורק אז לראות אורות, עולמות.
ארבעה מהלכים מפסח לשבועות
ארבע הלכות, בסך הכל, יש בלקוטי הלכות על ספירת העומר וחג השבועות. הראשונה סובבת על ציר תורה ו', "קרא את יהושע, זו התורה הנודעת לכל "מקורב" חדש לדרך רבינו, שמן השמים "לומדים עמו" את התורה הזו… כפי שנהגו אנ"ש לומר; התורה אשר עליה התבטא מוהרנ"ת: "אי אפשר לצייר בכתב את השיעור שבלב, את כל הנעימות והנפלאות-תמים-דעים, שהרגשתי אז בעת שזכיתי לשמוע את כל זה" (חיי מוהר"ן ב').
ההלכה השניה – על תורה ה', "בחצוצרות", התורה הראשונה שזכה מוהרנ"ת לשמוע מפי רבינו, בראש השנה תקס"ג, תיכף להתקרבותו.ההלכה השלישית מבוססת על תורה י"ג, "אשרי העם השגחה", אחת התורות שאמרם רבינו "בשם אומרו", בשם רבה בר בר חנה בעצמו (עפ"י חיי"מ ה') – – -ואילו ההלכה הרביעית באותה סידרה, בנויה על תורה שנאמרה בחג השבועות שנת תקס"ה. בהלכה זו האחרונה מזכיר מוהרנ"ת את רבינו בברכת החיים, כך שהדברים היו לבטח לנגד עיניו הקדושות של רבינו זי"ע.
אם תמצי לומר, אלו הם ארבעה מהלכים, להשיג מה מסוד קדושת הימים שמפסח עד שבועות ועד בכלל. נבאר בלשון פשוטה שתיים מן ההלכות הנפלאות הללו.
פסח
בהלכה הראשונה מגלה לנו מוהרנ"ת, כי הפה-סח, השער שנפתח לנו בפסח לדבר דיבורים קדושים לפני השי"ת, על ידי האיתערותא דלעילא ששפעה אז, כאילו נסגר ועבר לשלבים קשים של עבודה עצמית של כל אדם, שמטבע הדברים אינו יכול לפתוח את פיו, והוא זועק: תנו-פה! עומר ה"תנופה".
על האדם להתנסות במ"ט ימים אלה לבדו ב"התבודדות"; ליצור בעצמו שיחות בינו לבין קונו על מצבו הרוחני, על שאיפותיוהרוחניות, ועל אכזבותיו, להתאמן בשפיכת שיח, כמו גם בהודיה על כל החסד, שלא עשני גוי וכו' וכו'. מן השמים אין מעוררים את לבו לכך, הוא חייב לפתח בעצמו התעוררות, לבקש על כך, להתחנן שיפתח ה' פיו. שהרי כבר הראו לו את הדרך בפסח, כבר עוררו אותופעם מלמעלה, כבר לימדוהו את טיבה של תפילה חמה, של דיבורים קדושים.
"כמו שאומרין בשם הבעש"ט: כמו למשל האב, כשהתינוק מתחיל לילך, אזי מוליכו בידו, ואחר כך מניח אותו לילך בעצמו – כמו כן בפסח, מסייעין לו ומוליכין אותו על ידי התעוררות עליון, אך תיכף מניחין אותו לילך מעצמו, כדי שיתעורר מעצמו ויתקן מה שעיוות, שזה בחינת ספירה, בחינת אומרים לו המתן, כדי שיעשה תשובה ויסבול צער ובושה לתקן מה שפגם… ועיקר התיקון – על ידי הבושה, על ידי הדמימה והשתיקה".
כאן חשוב לתיקונו של האדם, הצער, הבושה ממצבו הרוחני הירוד, בכך הוא מכין לעצמו את עתידו; "אה-יה – אנא זמין למיהוי". באותו צער, שפיכות דמים, נוצר בעולמו הרוחני פנימה מצב של טרם היותו אדם, הכנה להיותו ראוי לתואר אדם.
"וזה בחינת עומר שעורים, שהוא קרבן ממאכל בהמה… כשמתבייש לפניו יתברך ועושה עצמו כבהמה שאינה מדברת, כי אין לו פה לדבר ולא מצח וכו', מחמת בושה. כמו שכתוב ברעיא מהימנא, שזה עיקר התשובה, כשאדם אומר: אין לי פה להשיב וכו'" – – –
הלא כן מבואר בתורה ו', שעליה מבוססת הלכה זו, כי "עיקר התשובה – כשישמע בזיונו ידום וישתוק", וכמתבאר כאן, הרי הבושה היא לא רק ממה שמבזים אותו אחרים, אלא מה שהוא בעצמו מתבזה בעיני עצמו, בהיווכחו עד היכן ירד בעוונותיו ופשעיו.
יותר מכך מבואר בתורה ו' – אל לו לאדם החוזר בתשובה להסתפק בכך; צריך הוא להחזיק בתמידות במצב של תשובה, ותדיר לעשותתשובה על תשובה. דהיינו, שלעולם לא יסתפק במה ששב על חטאו, אלא ישתדל להגיע להשגה רבה יותר, עד כי יבין שתשובתו הקודמת, היתה רק לפי השגתו הקודמת, ועלובה היא לעומת השגתו של עכשיו, וכי עליו לשוב אל השי"ת על הצורה הנחותה בה שב קודם לכן בתשובה.
על יסוד זה, מגלה לנו מוהרנ"ת, כי גם כאשר זוכה אדם סוף סוף לדבר דיבורים קדושים לפני אביו שבשמים, עם סיום ספירת העומר – הרי בשבועות, שוב עושים "תנופה" (בשתי הלחם), *שוב רוצים להתרומם עוד יותר.
– זאת משום שאז אין אנו מסתפקים כבר בדיבור הקדוש בלבד; אז כברכמהים אנו אל מה שלמעלה מן הדיבור – – –
ומה יש למעלה מדיבור קדוש? – מלמד אותנו מוהרנ"ת ענין גבוה, מעולמם של צדיקים – שלמעלה מן הדיבור יש שתיקה! בשבועות, לאחר שזוכים לשלימות הדיבור, "אזי תכלית השלימות, תכלית ההשגה הוא בבחינת שתיקה, שהיא למעלה מן הדיבור, שזה בחינת כתר, בחינת כתר לי זעיר, ששם נאמר במופלא ממך אל תדרוש וכו' והוא תכלית ההשגה, שהיא בחינת 'המתן ואל תסתכל לפנים ממחיצתך'".
קיימים מצבים אצל כל עובד ה' שהוא בבחינת "רצוא", בהתקדמות רבה, בריצה רוחנית של ממש, אך לפעמים יש חשש שהוא הורס לעלות למעלה ממדריגתו, כי אז עליו לחדול, להיעצר, לשתוק. זהו מצב נשגב מאד בעבודת ה' שבו יש צורך להתרסן במכוון. מצב של שבועות – שותקים, אין זועקים יותר.
זהו ההבדל בין פסח לשבועות. בפסח זוכים אמנם להשגות גבוהות, אך עדיין יכולות ההשגות לבוא לידי ביטוי בדיבורים, בפה-סח; בפסח זוכים להתעוררות עליונה, אך עדיין יש חשש מחימוץ המוח, מפגמים של הרהורים רעים, ולכן יש למהר, "בחיפזון",לברוח מהמצב הקודם, ממצרים. לא כן בשבועות, אז זוכים לאור כזה שאינו יכול כבר להצטייר בדיבורים, אלא במחשבה בלבד; בשבועות אין פחד מחימוץ, אדרבה – אז יש להשהות, את ההשגה העליונה לה זכו עם סיום ספירת העומר ולבססה. לא ללכת הלאה.
מוהרנ"ת מסביר זאת כך: "חג המצות נקרא פסח, פה סח, כי אזי בתחלת התשובה, עיקר התיקון לזכות לדיבור כנ"ל, ועל כן, שתי הלחם באין מחמץ דייקא, ובפסח אוכלין מצה דייקא, כי חמץ ומצה הם בחינת בהמה ואדם (כמובא בדברי רבינו ז"ל, במאמר 'שאלו את ר' יוסי בן קיסמא' סי' נ"ז), שחמץ בחינת אין לו פה, שעל זה מרמז החי"ת של חמץ, בחינת חית השדה, אבל מצה שהיא בה"א, היא בחינת ה"א מוצאות הפה…
"ועל כן, בפסח, שהוא תחילת התשובה, אזי עיקר התיקון הוא מצה, דהיינו לצאת מחמץ למצה, מבהמה לאדם, לתקן הדיבור… אבל אחר כך, כשנטהרין ונתקדשין לגמרי, על ידי תשובה כתיקונו, שזה בחינת ספירה, אזי זוכין לשבועות, לתכלית ההשגה, בחינת כתר, ואזי עיקר התיקון בבחינת 'רוץ לאחוריך', בבחינת המתן שזה בחינת כתר כנ"ל, ושם בחינת חמץ הוא בחינת עיקר התיקון, דהיינו להחמיץ המוח דייקא ולשהות ולעמוד, לבלי לרוץ, שלא לצאת לפנים ממחיצתו… כדישלא יתבטל במציאות".
* * *
השמחה בקבלת התורה
בהלכה השניה שבליקוטי הלכות, אנו מתוודעים אל היבט נפלא אחר של ספירת העומר וחג השבועות. כאן מתגלה לנו ענין השמחה הגדולה שבקבלת התורה.
שמחת התורה, שמחת המצוות, הינה מדריגה גבוהה מאד, מדריגה שבה אין האדם חפץ "בשום שכר עולם הבא, אלא הוא רוצה שיזמין לו הקב"ה מצוה אחרת בשכר זאת" – – –
כפי שמגלה רבינו, זו לא סתם שמחה, זוהי כניסה למקור השמחה, התדבקות בשמחת השי"ת כביכול המשוקעת במצוות. עד כדי כך, שהאדם השמח בשמחה כזו במצווה, יכול לחוש בה אם אין חס ושלום איזה "צער ודין בעולם, שנה, נפש" שאז "בוודאי נגרע משמחת הקב"ה".
העומד במדריגה גבוהה זו, מגלה רבינו, יכול לא רק לדעת אם נגזר דין, אלא גם את סוג הגזירה. משום שבמצוות מושרשת כל הבריאה, עולם, שנה, נפש. כלומר, כל מצווה ומצווה מקיימת ומחיה את כל המקומות בעולם, את כל הזמנים ואת כל בני האדם, וכאשר יש למשל גריעותא בשמחה של מצווה התלויה בראש, יודע הוא שנזגרה גזירה על ראשי עולם, שנה, נפש – – –
לקיים המצוות לא בשביל שכר – אלא בשביל לקיים המצוות!
הסיבה ששמחת הקב"ה משוקעת במצוות, היא משום ש"הקב"ה הוא אחדות פשוט עם המצוות, וכשמעשה הקב"ה כתיקונן וכסדרן, אזי הקב"ה משמח בהם ומתענג בהם, כמו שכתוב 'ישמח ה' במעשיו', כמו בעל מלאכה שעושה איזה כלי, והכלי הוא יפה, אזי הוא מתענג בה. והשמחה של הקב"ה היא מלובשת בהמצוות, כי הם אחדותו, ומי שעושה המצוה בשמחה מהמצוה בעצמה, נמצא כשנכנס בהשמחה שבמצוה, הוא נכנס בשמחת הקב"ה" – אומר רבינו.
על פי הקדמה נוראה זו של רבנו, בתורה "בחצוצרות", מבאר מוהרנ"ת את השמחה שבמעמד הר סיני, בו הרי קיבלו את המצוות, ובשיא שלימותן ומיטבן, ללא פגם כלשהו בשמחת ה' המלובשת בהן. יתירה מזו – "עיקר קבלת התורה היה, לזכות לזה השלימות, לעשות המצוות בשמחה גדולה כל כך, עד שלא ירצה בשום שכר עולם הבא, רק שירצה לזכות למצוה אחרת בשכר מצוה זאת, שזהו בבחינת אספקלריה המאירה. וישראל, במעמד הר סיני, שזכו לקבל התורה על ידי משה, זכו לזה השלימות, שזהו בחינת אספקלריא המאירה, כמו שכתוב 'פנים בפנים דבר ה' עמכם'".
ברמה הגבוהה ביותר, בנבואה, קיים הבדל בין נבואת משה רבינו לנבואתם של שאר הנביאים, שהוא ראה באספקלריה המאירה, והם – באספקלריא שאינה מאירה, אך גם ברמה הנמוכה יותר, בעבודת הבורא, קיים הבדל מעין זה -"יש אדם העושה המצווה בשכר עולם הבא, שאינו נהנה מהמצווה בעצמה – אילו לא היו נותנין לו עולם הבא בשכרה לא היה עושה אותה" ויש אשר המצווה בעצמה היא לו לתענוג הגדול ביותר.
"וזה בחינת השמחה של שבועות, כמובא ברב יוסף וכיוצא ('רב יוסף, ביומא דעצרתא אמר, עבדי לי עגלא תלתא. אמר, אי לא האי יומא דקא גרים, כמה יוסף איכא בשוקא' [פסחים סח:] – נ.א.), כי אז זוכין לשמחה אמיתית, שמחה של הקב"ה כביכול, היינו השמחה מהמצווה בעצמה".
מוהרנ"ת ברוב הרגשתו בתורת רבינו, השיג, כיצד כל מהלכי התיקונים הנאמרים באותה תורה נפלאה "בחצוצרות", נעשו בעת מתן תורה. – הקולות והברקים וקול השופר, הם הרעמים הבאים להפשיט את העקמומיות שבלב, שרבינו מציב כתנאי קודם לאותה מדריגה גדולה של שמחת המצוות.
שמחה – רק עם לב ישר
רבינו אומר: "אי אפשר ללב לשמוח, אלא עד שיסיר עקמומיות שבלבו, שיהא לו ישרות לב, ואז יזכה לשמחה, כמ"ש 'ולישרי לב שמחה'". כדי לזכות לישרות לב כזו, מגלה רבינו, יש לזעוק בכח גדול בתפילה. מוהרנ"ת, לעומת זה, מגלהאת השורש, את המעמד שבו הקב"ה בכבודו ובעצמו עשה לנו את התיקון הזה, כאשר פישט את העקמומיות שבלב ישראל, על ידי כך ש"בקולות וברקים עליהם נגלית ובקול שופר עליהם הופעת".
אנו אין לנו את הברקים והרעמים של מתן תורה, אבל יש לנו את האפשרות לזעוק. וכך אכן עשינו במשך כל ימי הספירה. בכך קיימנואת התנאי הנצרך להכשיר את הלב לשמחת קבלת התורה. אנו זעקנו גם כדי לקיים בעצמנו את התנאי הנוסף להשגת שמחת המצוות בשבועות – תיקון הברית – "לשמור מוחו שלא יחמיץ" – כפי שמתבאר באותה תורה בליקוטי מוהר"ן.
והלא לכך באו בעצם כל ימי הספירה – "לטהר נפשותינו ורוחותינו ונשמותינו" "ולטהרנו ולקדשנו בקדושתך העליונה", כאשר "עיקר כוונת הטהרה הוא לטהר עצמו מפגם הדעת, שהוא פגם הברית, שזהו טומאת מצרים, בחינת חמץ. ועל ידי זה שמטהרין הדעת בימי הספירה מטומאת מצרים, שהוא בחינת פגם הדעת, ואזי נעשה המוח נקי וזך מהרהורים וכו' – אזי נשמעין קול הרעמים של קבלת התורה וזוכין לשמחה הנ"ל כנ"ל".
על השמחה הנפלאה הזאת של המצוות רומזים חכמינו ז"ל במאמרם על השבת: "זכריהו מאחד בשבת" (מכילתא) – "היינו שמחת ותענוג עולם הבא, שהוא בחינת שבת, ירגיש בששת ימי המעשה, שהם בחינת מעשה המצוות שבהן נבראו עולם שנה נפש" – אומר רבינו.
כל הבריאה כולה מושרשת במצוות, אחרת לא היה *לה קיום. כל יום מששת ימי המעשה, שואב את כוחו מן המצוות הקדושות, וכשזוכרים את השבת ביום מימי החול, יוצקים אל תוכו שמחה של שבת, נוסכים שמחה מעין עולם הבא אל תוך המצוות שמהם יונקים ימי המעשה את כוח קיומם.
בכך שופך מוהרנ"ת אור יקרות על הענין שסופרים שבע שבתות. הוא מגלה דבר נפלא, שאנו סופרים שבוע שלם, כנגד כל יום בשבוע, כדי לרומם את אותו היום ולקדשו, שיהא ראוי להיכלל ביום הקדוש ביותר, יום החמישים, חג שבועות, שהוא מעין היובל לשבע השמיטות, יום שכולו שבת, עולם הבא.
"כי שבע שבתות הם כנגד שבעת ימי בראשית שבהם נברא העולם, ועיקר הבריאה על ידי המצוות כנ"ל. וצריך להרגיש בחינת שבת, שהוא עולם הבא, בכל יום ויום, דהיינו, בשעיית המצוות, שהם קיום שבעת ימי בראשית. ועל כן צריכין לספור שבע שבתות, כדי שכל יום ויום משבעת ימי בראשית יהיה נכלל בשבת. כי בשבעה שבועות יש ז' שבתות, ואזי נכלל כל יום בשבעת ימי בראשית – בשבת… אפילו יום השביעי, שהוא בעצמו שבת קודש, צריכין קודם מתן תורה גם כן לספור כנגדו שבוע אחד, כדי שיהיה נכלל ביום שכולו שבת".
ובכן, בשבועות, הגענו אל השיא, כל אחד לפי מדריגתו. עתה הוא זמן של שתיקה עליונה, יום של התבססות חדשה בעבודת ה', שמחה גדולה במצוות, מעין עולם הבא, שבת, שער החמשים, יובל.
כשצריך האדם לעלות מדרגא לדרגא צריך שיהיה לו ירידה קודם העליה, כי הירידה היא תכלית העליה.
פעם פגשתי חבר שלי אחרי התפילה, נאנח. משהו בהחלט הטריד אותו, שבגללו הוא עיין באותו ספר שקרא אז. הוא הסתכל עלי לרגע, ואז הוא שואל אותי: תמיד אומרים שכל ירידה היא לצורך עליה. זה באמת קרה לך פעם? שכל הירידה, ממש כולה, רק הובילה אותך למקום יותר גבוה?
הרגשתי את הכאב הגדול שבשאלה. לרגע שתקתי. אחרי זה עניתי לו, שכן, זה קרה לי פעם.
לפעמים יש לנו הרגשה שמשהו מתפקשש בירידות שלנו. משום מה, זה פשוט לא מתרחש בדיוק כמו שכתוב. רבי נתן כותב שאנשים חושבים שירידה לצורך עליה זה מושג שקיים רק אצל "גדולים במעלה העולים בכל פעם מדרגא לדרגא". הירידות שלהם הם סתם כישלון, תקלה במערכת. בו בזמן ש"תדע ותאמין, כי כל דברים אלו נאמרים גם על הקטן שבקטנים והגרוע שבגרועים, כי טוב השם לכל תמיד". לא קשה להבין מאיפה נובעת הטעות שלהם, מצד אחד – אבל אנחנו חייבים ללמוד את התשובה לטעות זו, מצד שני.
בשלב הראשון רבי נתן רומז לנו נקודת מוצא שחייבת להיות תקועה עמוק בתוכנו: "תדע ותאמין". תמיד הירידה מורגשת כמצב תקוע ומקולקל, מה שבעצם רק מקשה יותר את היציאה מהירידה. בין אם נבין את הטעות ובין אם לאו, בין אם הנפילה קטנה או גדולה, אנחנו מתחילים מאמונה – מידיעה שמתרחש איתנו דבר שלא בהכרח יהיה מושג בדעתנו איך הוא יקדם אותנו. אבל זאת חייבת להיות נקודת מוצא, שתשנה את כל ההסתכלות וההתמודדות. לא יכול להיות שהקב"ה, שהוא טוב לכל – כולל אותך, תמיד – כולל את התקופה הנוכחית בחייך, יתן לך ליפול במלכודת. הוא נתן בידיך את הבחירה אם להתקרב אליו או להתרחק ח"ו, אבל לא את הבחירה להוציא את עצמך מכל התמונה ולהרוס לעצמך את החיים. אין מצב תקוע בחיים. זאת נקודת המוצא, שתתחיל הרבה פעמים מאמונה לבד. זאת לא רק ידיעה חשובה, אלא המפתח הראשון לכל ההתמודדות.
אם נחיה במבט של אמונה גם בזמן הירידות, נגלה ידיעה מעודדת מאוד: אצל האדם תמיד קיימים שני מסלולי חיים. מסלול אחד הוא המסלול בו האדם דורך בבחירותיו והשתלשלות חייו עד מצבו להיום, ומסלול שני – שבו זמנית גם הוא מתרחש, באופן הפחות נגלה לעין – מסלול החיים אותו מייעד הקב"ה לאותו אדם. אי אפשר לעולם להתנתק מהמסלול שהקב"ה קובע לחייך. אתה חושב שאתה מתרחק ממנו ומתייאש, בו בזמן שבאמת כל פעולה במסלול שלך היא רק הבניה של המסלול שהקב"ה מייעד עבורך. ברגע שתשוב בתשובה הרי "זדונות נעשים לו כזכויות" (יומא דף פג ע"ב), ואם כן יתברר שכל צעד שנראה לך הפוך מהתכלית רק קירב אותך עוד יותר. אלו הם שני המסלולים המתרחשים בו זמנית בחיי האדם, כאשר המסלול האחד מקבל את ערכו מצד רצון האדם וכישלונותיו, והשני מקבל את ערכו מהקב"ה, ש"כל מאי דעביד רחמנא לטב עביד" – כל מה שעושה הקב"ה, לטוב הוא עושה.
קשה לנו לקבל רעיון כזה. אנחנו לא מסוגלים להבין איך מכל התקלות שלנו יצאו זכויות גדולות. מילא אם היינו בתהליכים של חיפוש, או שנאבקנו בכל הכוח, אז אולי נבין איך הכל יצטרף לזכויות. אבל סתם ככה? בנפילה הרדודה והנמוכה שלנו? מה היא כבר יכולה להיות, חוץ מכישלון עגום?
"תדע ותאמין", כותב רבי נתן. אנחנו לא מסוגלים להבין את הכל. לעולם לא נבין את תוכניותיו של הקב"ה. אך אם בגלל זה נעצום עיניים ונתעלם מהתוכן אותו הקב"ה רוצה ליצוק בחיינו בכל רגע נתון בחיינו, שיסביר את ההווה, את העבר ואת העתיד, ויהפוך את כולם ליחידה אחת של טוב – אז לשוטים נדמינו. עלינו להאמין שהאפשרות לתשובה נמצאת ממש בתוך מהלך חיינו הנוכחי, וגם עליו דברו החכמים והצדיקים והזהירו אותנו לא להתייאש. "תדע ותאמין, כי כל דברים אלו נאמרים גם על הקטן שבקטנים והגרוע שבגרועים, כי טוב השם לכל תמיד". גם מהירידה שלך תראה נפלאות. אם תראה אותן בעיניך או שהן יישארו נסתרות, את זה בורא העולם יודע. גם זה, כמו כל דבר, מדויק ומחושב אצלו עד הפרט האחרון. רבי נחמן אמר שיש אחד שעובד את השם כל ימיו, והקב"ה מראה לו מה הוא פעל רק לאחר מותו. לא תמיד נוכל לדעת איפה אנחנו עומדים, אבל האמונה תעמיד אותנו על רגלינו, שמכל ירידה בהכרח תבוא עליה, גם מהמקום שאנחנו עומדים בו כעת. במסלול של הקב"ה אין חידלון או סתם תקלה. הכל מתוכנן בדיוק, באופן שהכל יגיע לתכלית המושלמת המיוחדת דווקא לו.
"כי מעשה בראשית עיקרו על ידי בירור הטוב בבחינת "ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית" וזה בחינת "כי טוב" הנאמר בכל ששת ימי בראשית , כי קודם תיקון מעשה בראשית נאמר (בראשית א') "והארץ הייתה תוהו ובוהו וחושך", זה בחינת התגברות הרע שחופה על הטוב, והתיקון היה על ידי בחינת (שם) "ורוח אלוהים מרחפת" דא רוחו של משיח שהוא בחינת הטוב. כי כל הנקודות טובות שמוצאין בכל אחד מישראל זה בחינת התנוצצות משיח, כי עיקר הטוב הוא משיח בחינת משה בבחינת (רות ג') "והיה בבוקר אם יגאלך טוב יגאל". ועל ידי בחינת רוח אלוהים, רוח טובה, בחינת רוחו של משיח, על ידי זה עיקר קיום ובנין העולם. ועל ידי זה, על ידי הנקודות טובות שמוצאין מתוך תוהו ובוהו וחושך על ידי זה (בראשית א') "ויאמר אלוהים יהי אור ויהי אור" וכו'. ואזי (שם) "ויבדל אלוהים בין האור והחושך" וכו'. כי על ידי הנקודה טובה ניכנס באמת לכף זכות ואזי נתגלה האור ונבדל ונפרש החושך מן האור הרע מן הטוב" (ליקוטי הלכות השכמת הבוקר א' סעיף ח').
חטא עץ הדעת, בגלל חסרון באזמרה. שהלא הדרך בה פיתה האדם את חוה הייתה להסתכל על מעשי ה' כאילו יש בהם עוול, להביט על הציווי שלא לאכול מן העץ בעין רעה, ומכאן פתוחה הדרך לחטא.
גם קין חטא, והמשיך בהבאת חורבן וקלקול לעולם, משום שלא הייתה לו עין טובה על הבל אחיו וחמד את חלקו. כך מבאר רבינו את עניין קורבנו של קין, שהביא מן הפסולת – "שראה חוב לכל אחד" (ליקוטי מוהר"ן ל"ח).
תיקון חטאי הדורות נפל בחלקם של אבותינו במצרים, וממילא הייתה גאולתם על ידי שהשם יתברך מצא בהם זכות וקיים בהם את מאמר אזמרה.
"כי עיקר הגאולה של יציאת מצרים היה על ידי בחינת (יחזקאל ט"ז) "ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך", היינו שישראל היו מלוכלכים, כי היו בבחינת מ"ט שערי טומאה כידוע. והשם יתברך ריחם עליהם ומצא בהם נקודות טובות אפילו בתוקף טומאת מצרים שהתגברה עליהם כמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה (מדרש תהלים קי"ד) "בשביל ארבעה דברים לבד נגאלו", זה בחינת נקודות טובות שמצא בהם השם יתברך, ועל ידי זה נגאלו. וזהו "ואומר לך בדמיך חיי", בדמיך חיי, אפילו בתוקף הדמים והלכלוכים אף על פי כן "חיי", כי גם שם יכולין למצוא נקודות טובות כנ"ל, שעל ידי זה נגאלו" (ליקוטי הלכות השכמת הבוקר א' סעיף י"ב).
"ועיקר הגאולה היא על ידי זה, על ידי שנתעוררו רחמיו יתברך להסתכל רק על הטוב, בבחינת "ראה ראיתי את עני עמי", וכמו שדרשו רבותינו זיכרונם לברכה: "ראה ראיתי – שני ראיות. רואה אני שסופן לחטוא ואף על פי כן "ראיתי את עני עמי" (ליקוטי הלכות הלכות ערובי תחומין ו' סעיף י"ט).
וכן מבואר עוד עניין זה ב"מכתבי שמואל": "עם ישראל נזדככו ונצטרפו בגלות מצרים לתקן חטא דור המבול שחטאו בפגם הברית, שהם הם אלו הנשמות (כמובא בכתבי האריז"ל) וכן בדור הפלגה בבנין המגדל למרוד בהשם יתברך, ועל ידי זה נענשו בגלגול זה בהשלכת הילדים ליאור ובחומר ובלבנים כמובא כל זה בכתבי האריז"ל. ומפני שנזדככו ונצטרפו בסבלם ייסורים, ואף על פי שעבר עליהם מה שעבר ביהדות ונשאר מהם רק נקודות טובות לשונם שמם ולבושם ונאמר עליהם "בדמייך חיי". ואף על פי כן זכו אחר כך לניסים ומופתים גדולת והארת השכינה ומדרגות גדולות ביציאת מצרים ורקיעת ים סוף ומתן תורה ולהתקרבות לצדיק האמת ולהיבחר לעם ישראל" ("מכתבי שמואל" מכתב ס"ז) על מה מדובר? על נשמות פגומות בתכלית, שהחריבו עולם ומלאו בדור המבול, ומרדו בעזות מצח בבורא עולם במגדל בבל, ומשום כך הושלכו למרירות השעבוד במצרים, וגם שם הסתבכו בדעות פסולות ונשחתות, עד שאמרו עליהם חז"ל": "הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה ", שהושוו למצרים בכל, ושקעו ב49 שערי טומאה, כלומר בכל דעה והשקפה נמוכה וגסה, והטוב היחיד שנמצא בהם היה טוב חיצוני לגמרי: "שלא שינו שמם, לבושם ולשונם". לא שעשו משהו מיוחד, רק מה שכבר היה נהוג בידם – לא שינו.
את השקפותיהם, את אמונתם, את התוכן הפנימי – שינו, רק את החיצוניות לא שינו, נשארו לבושים כיהודים, קראו לבניהם בשמות יהודיים ודיברו בלשון הקודש.
נקודות טובות אלו, על אף מיעוט ערכן, היה בהן די כדי לזכות את אותן נשמות לגאולה אדירה, לשינוי עצום של כל חוקי הטבע, לניסים ונפלאות שלא נשמעו ולא נראו כמותם, והם הם שנבחרו להיות "חלק ה' עמו, ישראל חבל נחלתו", בניו אהוביו וקרוביו, שיקבלו נשמות אין סופיות, קדושות וטהורות, למעלה למעלה מכל העולמות.
כמה גדול כוחה של אזמרה, שעשה להם ה' באותה שעה, כמה יקרות ונכבדות היו אותן נקודות טובות, לכאורה חיצוניות ודלות.
ואם יוצאי מצרים כך, אנו, קל וחומר בו בנו של קל וחומר, שיש בנו טוב עצום ורב לאין שיעור, שבזכותו כדאיים אנחנו להיגאל ולזכות לכל הטובות והישועות שבכל העולמות.
שהרי כבר קיבלנו את התורה, וקיימו את מצוותיה, ונהרגנו ונהרגים עליה כבר 2000 שנה.
וכמה תפילות, וכמה רצונות טובים, שהרי לא רק את שמינו ולשוננו לא שיננו, אלא גם משתדלים בכל מאודנו לא לשנות את פנימיותינו, כל אחד לפי ערכו, ולהישאר יהודיים, לא מצרים ולא הדומים להם.
גם חורבן הבית, כפי שמבאר הרב מטשערין ("פרפראות לחכמה על תורה רפ"ב) נגרם משום שלא עסקו כראוי בתורת אזמרה: "וזה בחינת מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה על בת נקדימון בן גוריון שהייתה מלקטת שעורין מבין טלפי הסוסים וקראו עליה המקרא הזה "אם לא תדעי לך" וכו' "צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים" אל תיקרי גדיותיך אלא גוויותיך (ועיין כתובות דף ס"ו בעניין רבי יוחנן בן זכאי, ובאבות דרבי נתן פרק י"ז מבואר שהייתה מלקטת השעורים מגללי הבהמות וקראו עליה המקרא הזה), היינו כי הבינו אז שבזה מראין להם שעיקר הגלות והחורבן הוא על ידי שלא הלכו ישראל בדרך זה לחזק את עצמם עם הנקודות טובות שנמצאים אפילו בהפחותים שבישראל שהם בחינת עקבי הצאן, אף על פי שבוודאי מעורבין בפסולת הרבה, ולהחיות את עצמם על ידי זה, ולדון כל אחד את עצמו ואת חבירו לכף זכות, והיו זוכין לתשובה שלימה. ועל ידי שלא הלכו בדרך זה, על ידי זה נפלו בדעתם מאד עד שבאו למה שבאו עד שביטלו בה תינוקות של בית רבן כמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה (שבת קי"ט) עד שחרב הבית המקדש שהוא בחינת המשכן וגלו ישראל ובאו לשפל המדרגה כל כך, עד שבת גדולים כזאת, בת נקדימון, הוכרחה ללקט שעורים מבין טלפי הסוסים, להשיב את נפשה בזה, וזה היה מידה כנגד מידה".
אם כל החורבנות באו על ידי חסרון אזמרה, מובן ממילא, שכל עניין הגאולה תלוי דווקא בעבודה קדושה זו.
כותב רבי נתן: "כי כל הנקודות טובות שמוצאין בכל אחד מישראל זה בחינת התנוצצות משיח, כי עיקר הטוב הוא משיח בחינת משה בבחינת (רות ג') "והיה בבוקר אם יגאלך טוב יגאל". ועל ידי בחינת רוח אלוהים, רוח טובה, בחינת רוחו של משיח, על ידי זה עיקר קיום ובנין העולם" (ליקוטי הלכות השכמת הבוקר א' סעיף ח').
"כי עיקר הגאולה של משיח יהיה על ידי זה, על ידי שהוא ישיג בחינת ריבוי החסדים הנפלאים של בחינת עתיק, להסתכל רק על השערות טובות שמוצאין בישראל" (ליקוטי הלכות ראשית הגז ד' סעיף ח').
"יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים והרשיעו רשעים, והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים", היינו שבעיקבות משיחא בסוף הקץ שאז יתגבר חס ושלום הסטרא אחרא כידוע, ואז יהיה גודל הבירור והצירוף בחינת "יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים", ואזי יהיה עיקר התיקון על ידי "מצדיקי הרבים", היינו על ידי הצדיקים שידונו את הכל לכף זכות וימצאו נקודות טובות אפילו בהפחותים מאד מאד, שזהו עיקר עבודת הצדיקים, ועל ידי זה דייקא יבוא משיח במהרה בימינו. כי עיקר התיקון והגאולה בקץ האחרון יהיה על ידי בחינה זו, על ידי בחינת הנקודות טובות" (ליקוטי הלכות השכמת הבוקר א' סעיף י"ב).
"משיח, שסוף כל סוף יגמור התיקון, על ידי שימצא נקודות טובות בישראל, אפילו באחרית הימים בסוף הגלות, עד שיחזור ויבנה בית מקדשנו וישיב הארון אל מקומו" (ליקוטי הלכות ערובי תחומין ו' סעיף י"ג).
"כי עיקר בנין בית המקדש הוא על ידי שהשם יתברך מקבץ נידחי ישראל, על ידי שמוצא גם בהנידחים והאובדים נקודות טובות, ומקבץ אותם אל הקדושה" (ליקוטי הלכות השכמת הבוקר א' סעיף ט').
אף שגם לב נשבר הוא טוב מאוד, עם כל זה הוא רק באיזה שעה, וראוי לקבוע לו איזה שעה ביום לשבר לבו לפני השם יתברך, אבל כל היום כולו צריך להיות בשמחה
(ליקוטי מוהר"ן ח"ב כד)
אנשים כערככם יכולים לבוא מלב נשבר לעצבות ח"ו, על כן צריכין ליחד איזה שעה ביום שיהיה לו לב נשבר ולפרש שיחתו לפניו יתברך אבל שאר כל היום יהיה רק בשמחה
(השתפכות הנפש, סוף ההקדמה)
"עת לבכות ועת לשחוק" (קהלת ח). יש מקום גם לבכי וגם לשחוק. אמנם חכמה גדולה היא המינון הנכון ביניהם. יהיו בדברים אלו השלמה למאמר הקודם, למרות שאפשר לראות את מה שכתוב כאן לכשעצמו.
יש מין הרגשה כזאת שהעצבות היא הרגשה אמיתית וחזקה, כזאת שחודרת לבטן, ולעומתה השמחה היא הניסיון להתעלם מהאמת של הכאב ואיך שהוא להמשיך הלאה. ההפך הוא הנכון, אמנם, כפי שהורחב יותר, העצבות היא סוג של אשליה שמתוך העצמת הרגשת החוסר והכאב אפשר להיות חי יותר. דווקא השמחה היא האמיתית, בכך שהיא גישה שמתייחסת למציאות ופועלת בה, בשונה מהעצבות ששוקעת באשליה של עצמה. במקום אחר כותב רבי נחמן שלעצבות ולעצלות שורש אחד בנפש (ליקוטי מוהר"ן, קפט). העצבות רוצה להרגיש ולחיות בלי לעשות דבר.
אמנם, גם אחרי שמסכימים על ענין זה שמקובל על רוב בני האדם, שהעצבות היא דמיון והשמחה היא כוח הפעולה והעשייה, עדיין קיים קושי לקלוט את הרעיון הזה באמת. האם התחושה החזקה (והמרה) שהעצבות נותנת באמת לא קיימת? גם הפסוק מלמד שיש זמנים שבהם צריך לבכות ולהצטער. כאן צריך לבוא ולברר אם יש כוח אמיתי בכאב, ולהפריד בינו לבין העצבות שמשתקת אותנו.
אכן, ישנם כוחות חזקים הטמונים בצער ובכאב: "אף על פי שמבואר בספרים שהדאגה והעצבות על העונות הוא טוב, אך באמת זה היה טוב אם היה חוזר בתשובה על ידי זה, שמריבוי הפחד והדאגה על העוונות, ישליך כל עסקי עולם הזה לגמרי וישוב בתשובה שלמה להשי"ת, כאשר כבר באמת נמצאו בעלי תשובה כאלו" (אוצר היראה, שמחה, יח). רבי נתן אומר שבודאי טמונה נקודת אמת בצער: הרגשת החיות החסרה יכולה לנבוע מתוך הכרה על מה שהחיים המלאים צריכים להיות, וממילא יש בכוח הצער לעורר אותנו כדי שנדרוש להשלים ולמלא את החיים. הכאב אומר לנו שמשהו אחר צריך להיות, ואם באים בגישה נכונה קולטים את המסר הזה למעשה, שבאמת צריך להיות משהו אחר בחיים שלנו. אך ה"אם" הזה הוא הגורם המכריע, כפי שממשיך שם רבי נתן: "אבל על פי רוב בפרט בדורות אלו מתרחקים ביותר על ידי ריבוי העצבות, כי ההיכלי תמורות מחליפין האמת ומערבבין דעתו מאוד עד שנופל לבחינת יאוש" (שם). בדרך כלל, התוצאה של העצבות היא ההפך הגמור – יאוש.
"טבע האדם – למשוך עצמו למרה שחורה ועצבות מחמת פגעי ומקרי הזמן" (ליקוטי מוהר"ן ח"ב כד). אם עצב היה מתארח אצלנו לעתים רחוקות, היינו יכולים לתרגם אותו בצורה הנכונה והבריאה ולקבל את המסר לשינוי. אך פגעי ומקרי הזמן הרבים שעוברים מרגילים אותנו כל כך בצער עד שאנו רואים אותו כחלק ממציאות חיינו, חלילה. אין לנו אפשרות לקלוט את האמת הנסתרת שבעצב שקוראת להשלמה, בגלל שאיננו יכולים להבין איך אפשר לתקן כל כך הרבה, ואז ממילא אנו שומעים רק חיסרון תמידי מהדהד, שהמסקנה הטבעית שלו היא יאוש. במקום לקחת את העצב לכיוון של עשיה, אנו הופכים אותו לאשליה של חיות ושוקעים בו, ברגש השטחי שהוא מציג, חזק ומריר.
איך אפשר אם כן להשתמש בצורה נכונה בצער? כדי שאכן לא נשתמש ברגשות מערברבים, צריך לקבוע סדר: עת לבכות ועת לשחוק. בלי הגדרה מסודרת השמחה והצער משמשים בערבוביה, ולא מביאים לשום מקום. בזמן שאנו מצליחים לשמוח, פתאום אנחנו נזכרים בכל הכישלונות והסיבות לא לשמוח, וברגע שאנחנו מתעוררים לצער אמיתי, אנחנו מתנחמים בטוב שיש בנו, וכך לא מנצלים אף כוח באמת. כדי לקלוט את משמעותו הצער, יש לבודד אותו ולשמוע אותו בצורה הנכונה. וכפי שמלמד זאת רבי נחמן בעצת ההתבודדות: "וראוי לקבוע לו שעה לשבר לבו לפני השם יתברך, ויזהר מאוד להרגיל עצמו להתמיד בזה מדי יום". מעבר לקביעת סדרים, צריך לדעת את המינון הנכון, אותו גם כותב רבי נחמן: "אף שגם לב נשבר הוא טוב מאוד, עם כל זה הוא רק באיזה שעה, אבל כל היום כולו צריך להיות בשמחה". שעה של לב נשבר – עשרים ושלוש שעות של שמחה. מתוך ריבוי שמחה אפשר לגשת את הצער בצורה שמוסיפה חיים. הצער הוא לא עובדה מובנית אלא קריאה שלשינוי, אותה יישמנו במהלך היום על ידי השמחה המביאה את הצמיחה.
אכן, קיימת נקודה נוספת בתיקון הצער. קביעת סדרים וריבוי שמחה אמנם עוזרים, אך כדי לתקן את הצער בשורש, יש ליישם את אותו שעה של הלב הנשבר בשיחה לפני ה', "לשבר את לבו לפני השם יתברך". זאת היא עצת ההתבודדות, התפילה האישית לפני ה'. ריבוי הצער בחיים גורם להסתכל עליו כמציאות קיימת שאין טורח בלנסות לשנות אותה, ומשום כך אי אפשר לשמוע את קול הקריאה לשינוי של העצבות, שהרי אין ביכולתנו לשנות כל כך הרבה דברים. אבל כשמשיחים את אותו צער לפני ה', הוא הופך למעורר תקווה. אצל ה' הכל אפשרי, וההבדל בין הרבה למעט הוא חסר משמעות לגביו. אם מצמצמים את ביטוי הצער בינינו לבין עצמנו כדי להשיח אותו לפני ה', הוא יכול לעורר אותנו לדרוש יותר חיים ממקור החיים, שאצלו אין שום יאוש. "וגם אותה שעה אסור שיהיה לו עצבות, רק לב נשבר" (שיחות הר"ן, מג), "וזה סימן אם היה לו לב נשבר – כשבא אחר כך לשמחה" (שם, כ).
זה נשמע לו מוזר יותר ממוזר. איש החינוך המהולל עמד בפני האב וקבע נחרצות את האבחון הברור על בנו: "אין ספק בדבר, הבן שלך סובל מגאווה פנימית שלא מותירה לו אפשרות לשמוע ולקבל משהו מפי האחר"…
האב לא מבין מה שח האיש; הוא הרי הגיע אליו להתייעצות אודות 'מחלת' העצלות שתוקפת את בנו, כאשר כל דבר נעשה אצלו בעצלתיים ובחוסר חשק מופגן, כל עשייה מלווה במלחמות מתישות. אין לו לאב כוחות הנפש להמשיך כך עם הבן – והוא מבקש 'תרופה' דחופה לאותה עצלות, ובמקום להתייחס לעצלות ולדרכי מיגורה, נפנה הלה לטפל ב…גאווה.
* * *
'תמימות' – תרופת הפלא שאותה גילה רבינו הקדוש, ואשר כה רבות כבר דובר עליה, הינה אם כל התרופות הרוחניות. תמימות פירושה אמונה תמימה והתמסרות למה שחכמים אמיתיים גילו. תמימות זו אמורה להצמיח את כל הטוב הגנוז בנו. וכמובן שגם להיפך: התחכמות, כלומר ההרגשה שהחכמה העצמית טובה דיה כדי לסמוך עליה, היא שורש כל המחלות הרוחניות.
העצלות לדוגמא, נתפסת אצלנו כמחלה בפני עצמה. אך רבינו הקדוש מגלה ששורשה של העצלות – בהתחכמות ובחסרון אמונה. האדם עומד לפני התפילה, אין לו מרץ וחשק להתחיל להתייגע בתפילה; הוא נשרך בדרכו לבית הכנסת, תופס בידיים רפות את הסידור ומתחיל למלמל…
ממה הוא סובל? מה מונע בעדו מלהשקיע את כל כוחו בתפילה? נכון, הוא מתעצל, אך מה גורם לאותה עצלות? – בתוך תוכו מכרסמת תולעת קטנה של חוסר אמונה שבורא העולם עומד ברגע זה ממש ומקשיב לתפילתו.
"כי בודאי אם היה לו אמונה שלמה והיה מאמין שהשם יתברך עומד עליו ושומע כל דיבור ודיבור שיוצא מפיו ומאזין לקול תפילתו – בודאי היה מתפלל כראוי בהתלהבות וחשק גדול" (ליקוטי מוהר"ן ח"ב, קנה).
כך גם הבושה. רבים מתברכים בלבבם שהלוואי והיה להם האומץ לגשת ליראי השם וללמוד מפיהם את הדרך הנכונה הראויה להם, אך מה לעשות הם מטבעם ביישנים, אין להם את העוז לעשות זאת…
הם מבקשים תרופה ל'מחלת' הבושה, כאשר לאמתו של דבר יש להם משהו עמוק פי כמה: חסרה להם האמונה הברורה שהם חייבים להשלים את הלימוד החסר להם מפי האנשים המתאימים – ומשום כך הם מתירים לנטייתם להתבייש שתגזול מהם את אוצר חייהם הנצחיים.
הוי אומר, לא מפני שהם ביישנים הם לא ניגשים אל יראי השם ללמוד מפיהם, אלא מפני שאין להם אמונה שלימות בחשיבות הלימוד הזה, על כן הם מתקפלים בפני הבושה.
כך גם העצבות. היא נתפסת בעיני רבים כנטייה מולדת – מה לעשות שהוא אדם שנוטה לחזות שחורות ורואה את העולם כמקור של עצב ודכדוך…
הוא מחפש תרופה לעצבות… משהו שירומם את רוחו וישמח את לבו… אך הוא דילג על שורש הבעיה: הוא סובל מחוסר אמונה; הוא מפרש את המציאות על פי הבנתו הוא, ולא מוכן לקבל באמונה שלימה את הגדרת מצבו האמיתי מפי החכם האמיתי (שם ליקו"מ, קנה).
* * *
מהותן של אמונה ותמימות הוא, כאמור, קבלת דברים כמו שהם, כפי שנאמרו מפי החכמים האמיתיים. זוהי עבודה עמוקה ותמידית, להרגיל את הלב להשתעבד ולשלם את המחיר – לא מפני שאני מבין שאכן זה כך, אלא מפני שהחכם ממני יודע זאת טוב ממני.
ככל שמתרגלים לתת כבוד פנימי בלב למה שהצדיק אומר, ובד בבד להמעיט בערכו של מה שהלב שלנו מדמיין, כך גוברת שליטתה של האמונה על כוחות הנפש שלנו.
* * *
כל המחלוקות והפילוגים נעוצים באותה מחלוקת ידועה של קורח על משה ואהרן (ליקו"מ ח"א מו).
מחלוקת איננה רק בין שני יריבים; היא יכולה להיות באדם עצמו. כאשר אדם רוצה להתפלל או להתקדש, ומשהו פנימי לא נמשך אחר הרצון הזה ומונע בעדו מלעשות זאת – הרי זו מחלוקת. יש כאן מחלוקת בין הרצונות (ראה ליקו"מ ח"א קעט).
גם מחלוקת זו, שורשה במחלוקתו של קורח.
"עיקר הפגם של קרח", כותב רבי נתן, "אף שהיה גדול במעלה מאד – ונפל לשאול תחתיות – הכל היה על ידי שעמד וסמך על דעתו, והיה חכם בעיניו" (ליקו"ה נט"י לסעודה ז, ז).
ללמדך ששורשם של כל המחלות הרוחניות, ושורשם של כל המונעים אותנו מלהגיע למשהו טוב בעבודת השם ובתיקון המדות, נעוץ באותו סירוב לקבל את האמת מתוך אמונה תמימה, ובמתן דרור להבנה האישית לקבוע מה טוב ומה רע, מה שווה ומה לא.
סופו המר של קורח צריך לשמש לנו תמרור אזהרה על חובתנו להתחדש תמיד במידת התמימות המובילה הישר לאמונה שלימה, כזאת שמצמיחה בלב האדם את כל הטוב, היקר והנאצל.
נפלאת אמונה זו המתגלית בחסידות ברסלב, באמונת הצדיק החסידי, מראשית צמיחתה עד היום.
חסידות זו לבדה שמרה אמונים לרבה, ולא בחרה באחֵר לשבת על כסאו ולרשת את כתרו כתר תורה וכתר הנהגה. הכיסא הפנוי המגולף, העומד מוגדר בבית-המדרש הברסלבי בירושלים, ושהוצא בחשאי פרקים פרקים, מאומן שבאוקראינה, מאחורי מחיצת הברזל, כמו סמל הוא לקשר אמונה זה, שעל כסאו לא ישב זר.
רבה הראשון של חסידות ברסלב הוא גם רבה האחרון, האחרון אף בתהליך הכנתו והתכוננותו של ישראל לגאולה.
נפלאת אמונה זו, לא לבד מצד עצם מציאותה ותוכנה הרעיוני, אלא עוד יותר מצד עוצם מטען הרגש שהיא משיאה בלב החסיד הברסלבי. החסיד הברסלבי דבק לא רק בתורת רבו, אלא כביכול גם בדמות הגוף שלו, כפי שהוא מציירה לעצמו.
ספרי הרב רבינו נחמן, תורות ושיחות ועצות וסיפורים, לעולם הם לחסיד הברסלבי כתורה שבעל-פה, והם מאירים ולוהטים, כובשים וסוחפים את הנפש, כיציאתם מפיו הקדוש. כביכול חש הוא, החסיד, בהבל נשימתו של רבו בהם. אותה קרינת אור דמותו שהרגישו בה בחייו מקורביו בכל נפשם ומאודם, כפי שהם מעידים על עצמם בשיחות וסיפורים שהגיעונו מהם, כאילו צרורה ושמורה בדפי ספריו הנדפסים, והיא נשפעת מתוכם על כל נפש שנפתחת לקראתם.
מכאן האהבה הגדולה והעמוקה שאמונת החסיד הברסלבי ברבו רצופה בה, אהבה הנמתחת על פני דורות, ומוחקת גבולי זמן ומקום, ומקרבת את דמותו של הרבי לעיני רוחו של החסיד; אהבה המחלחלת את נשמתו של החסיד הברסלבי, ועושה אותה רגישה וספיגה לדברי רבו, עושה אותה כלי למאור שבתורתו.
מה מפרנס אמונה זו ואהבה זו עד היום הזה?
אין ספק שמורשת תורתו של הרב רבינו נחמן מברסלב מתייחדת ייחוד גמור בספרות החסידית כולה; מעטים בה בספרות זו ספרים כליקוטי מורינו הרב רבינו נחמן, שבו שֶׂגֶב הרעיון ותוֹאַם אחיזתו בכתוב מכתובי התורה, או במאמר ממאמרי חכמינו זכרונם לברכה, שקולים זה כנגד זה, במידה כזו, בחריפות כזו, חריפות השופעת וזורמת בלא מאמץ, כביכול, ממש נחל נובע, גורפת וכונסת סימוכיה מכל רחבי תורה שבכתב ושבעל פה, ספרות הנגלה וספרות הסוד; וסימוכים אלה, כאילו ששים ושמחים ואצים-רצים מאליהם, מקרוב ומרחוק, להצטרף למסכת המחשבה המתרקמת במוחו של הרב רבינו נחמן והמוצעת עתה, בכל חיותה המרטטת, בספר.
ואין צריך לומר מורשת הסיפור של הרב רבינו נחמן, שאין דוגמתה ומעין דוגמתה בכל ספרותינו: לססגוניות הצורה, להמראה הפיוטית, ולעמקות ההבחנה בהוויות אדם ועולם. ותחומי שתי הרשויות יונקים זה מזה: פיוטיות גדולה ומאירה מהלכת בעיוני ליקוטי מורינו הרב רבינו נחמן שם התואר מתיקות, השכיח כל-כך בהגדרת הטעם שטועם החסיד הברסלבי בתורת רבו, מביע זאת בלא יודעים וחריפות עיונית גדולה מציינת את הסמליות המופלגת שבסיפורי מורינו הרב רבינו נחמן.
אף-על-פי-כן קשה לראות במורשת הספרותית של הרב רבינו נחמן, המקור היחיד שמזין לאותה אמונה ואהבה שמציינת את החסידות הברסלבית מראשיתה ועד היום.
האמונה, כאהבה, מפרנסת את עצמה. היא הדלק, היא הפתילה, והיא הלהבה כולם כאחד ובאחד. אפשר עיקרה של חסידות ברסלב הוא באמונה גדולה זו שחידשה בתוך עצם התחום של אמונת צדיקים החסידית, אמונה הנוקבת ויורדת עד השיתין שבנפש, התופסת את האדם בכל הוויתו, ואינה מרפה ממנו לעולם.
אין היא מצוות שבת ויום-טוב בלבד, עניין של פומבי בלבד. היא כאחת מקיפה את האדם כולו ופולשת אותו כולו; כביכול מפקחת אותו ופוקחת אותו כל תא שבו, לתחושת האלוהי.
זו תכליתה וזו פעולתה של אמונת צדיקים החסידית בכללה.
בחסידות ברסלב נדלקה אמונה זו בעוצמה מלהטת כזו, בדברי הרב רבינו נחמן עצמו, בסערת דבקותו של תלמידו הגדול רבי נתן, באהבתם ובמסירות נפשם של שאר תלמידיו ותלמידי תלמידיו, עד שנראתה כפלא ולעתים פלא לא מובן אף בעיני צדיקים וחסידים.
אמונה גדולה זו, כיוון שנפתחה, דיה היתה לפרנס את עצמה לדורה ולדורות. נחל נובע מקור אמונה, מקור אהבה. מלכתחילה מובטח היה לה ש׳תלחש׳ ותלהט את הנפש עד ביאת המשיח.
"כשהאדם הוא מאמין בהצדיק בלי שום דעת,
אפשר לו ליפול מהאמונה, כי מאמונה לבד אפשר ליפול.
אבל אם יש לו גם דעת, שמבין גם בהדעת, אזי אי אפשר לו ליפול" (ליקוטי מוהר"ן, רנה)
שני סוגי אמונה
ישנם שני סוגי אמונה: אחת היא האמונה הבסיסית שיש לכל יהודי, המאמין בכך שה' ברא את העולם ושיש שכר ועונש. אמונה שדוחפת את האדם לקום מרבצו ולהתגבר על יצרו.
והשניה, היא אמונה שבאה אחרי השגת החכמה, ובכל זאת משליכים את כל ההשגות וחוזרים מחדש אל האמונה. אמונה שאין מטרתה רק לתת כח לאדם לעבוד את בוראו, אלא אמונה שמבטלת אותו להשם יתברך.
ונסביר:
אמונה פשוטה
תחילת עבודתם של הצדיקים היא מתוך אמונה פשוטה וקבלת עול מלכות שמים, שבירת התאוות ביגיעות עצומות, ועבודות פשוטות ושחורות. וככל שהם מזככים את עצמם, ביגיעות וטרחות עצומות, ומתגברים על יצרם ושוברים את תאוותם – כך הם עולים ומתעלים מדרגה לדרגה, מספירה לספירה, מהשגה להשגה.
וכאשר הגוף הופך להיות זך ונקי, כשלא נשאר בו שמץ של משיכה להבלי העולם הזה – זוכים הם להגיע להשגות עליונות, השגות הרחוקות ונעלות מהשכל האנושי, השגת החכמה העליונה. השגות אלו לא ניתן להשיג אלא אחר ביטול הגוף לגמרי.
אמנם, בשלב מסוים מגיעים הצדיקים אל המנוחה ואל הנחלה. הם השיגו מה שהשיגו, השגות גבוהות ונשגבות, ושם הם עובדים את ה' ברשפי אש שלהבת.
תעיתי כשה אובד בקש עבדך
אך ישנם צדיקים, 'יחידי הדורות', אשר יש בהם מנשמת 'משה משיח' שאינם מסתפקים בהשגות עליונות. גם משם הרי הם ממשיכים הלאה…
וככל שהם עולים במעלות החכמה העליונה ומשיגים מה שמשיגים, מה שאין הפה יכול לדבר והלב לחשוב – גם שם 'צדיקים אין להם מנוחה' ומשליכים את הכל ומתחילים לחפש ולבקש מחדש 'איך זוכים להיות יהודי'…
במדרגות נשגבות שכאלה בא הבעל שם טוב ואמר: "איך בין א נאר און גלייב" [אני טיפש ומאמין]… שם, בהשגות הבלתי נתפסות, נשכב גם רבינו הקדוש מוהר"ן זי"ע על הרצפה ובכה: 'תעיתי כשה אובד בקש עבדך' – – –
אחרי שהעפילו אל ראש הסולם המגיע השמימה, והשיגו מה שהשיגו, הם חוזרים אל השליבה הראשונה של סולם העליה המוצב ארצה: האמונה הפשוטה!
ואמונה שכזאת, היא תכלית שלימות הביטול להשם יתברך. לא רק ביטול של היצרים והגשמיות [בכח האמונה הפשוטה] אלא ביטול גמור [גם של ההשגות הנשגבות] בתכלית השלמות.
* * *
אמונה שכל כולה ביטול
עד כאן סיפרנו על צדיקים; ומה איתנו?
ובכן, צדיק האמת רוצה להנחיל גם לנו את האמונה 'שלו', את אותה האמונה הגבוהה, הבאה מהשלכת ההשגות והביטול הגמור לה' יתברך.
הוא לא רוצה לתת לנו רק 'אמונה' פשוטה ובסיסית, אמונה שתדחוף אותנו להתגבר על הקשיים ולעבוד את ה'. אלא להטעים לנו טעם האמונה העליונה, אמונה שכל כולה ביטול גמור להשם יתברך.
הוא רוצה להטעים אותנו מין אמונה שכזאת המבעירה באדם רצון להתבטל לגמרי להשם יתברך, ולנהום כחיות הנוהמות ביער לילות שלמים: 'איך זוכים להיות יהודי'… הוא רוצה שנחיה חיים טובים כמותו…
– לא רק אמונה שנותנת לנו כח לעשות מה שצריך, אלא אמונה שמבטלת אותנו להשם יתברך!
אותו צדיק רוצה להאיר את אור הגאולה, אשר אז תתבטל הבריאה אל בוראה; היא לא רק תעשה את רצונו, אלא תתבטל אליו ותיכלל בו. ולכן הוא גם חפץ להטעים לנו את האמונה הגבוהה והעליונה שלו, אמונה המביאה לידי ביטול להשם יתברך.
לאתר תפילת מנחה בבית הכנסת בשכונתו ראה לידו את הקונטרס הזה, בו לוקטו ביסודיות כל מאמרי חז״ל והספרים הקדושים בחומר עבירה פלונית ועוצם הפגם הנעשה על ידה בכל העולמות. לדאבון לב הוא חש עצמו קרוב אל הדברים, הן היצר הרע תופסו ומכשילו זה שנים רבות בדברים חמורים אלו. הוא קורא בקונטרס אחת ושתיים, מדפדף וחוזר וקורא, כאשר בכל פעם צונחת רוחו ביתר שאת. הוא לא ידע עד כמה עמוק הוא בשאול תחתיות, עד כמה אפסה תקוות תשובתו, עד כמה הוא מכונה בכל לשונות של גנאי על ידי חז״ל הקדושים ושאר ספרי צדיקים. בעיני רוחו הצטיירו המחזות הנוראים כשיבוא לעולם האמת ויקבלוהו בבוז ובחרפה לדראון עולם. לאט לאט הוא חש כיצד חיותו וכוחו נעלמים, וכאשר הציבור החל תפילת ערבית הוא נותר יושב כאבן דומם. ברור לו שלמעלה טורפים את תפילתו בפניו. נקודת נחמה אחת היתה לו בלבו, שלפחות הוא לא כל כך ׳קר׳ שלא אכפת לו מעבירותיו. הנה, הדברים נוגעים לו עד הנפש, הם מוצצים הימנו את לשד חיותו…
* * *
"היצר הרע הוא ראש לרמאים…"
את האמת יש לחפש, האמת נעדרת, היצר הרע מתנהג בערמה רבה ומלביש עצמו בלבוש של אמת, וכדי להינצל ממנו צריכים מורה דרך מנוסה ובקי מאד שיוכל לומר מה לקרב ומה לרחק, וכדבריו הבוערים של מוהרנ״ת: "הבעל דבר הוא ראש לכל הגנבים והרמאים שבעולם, כי הוא מתנהג עם רוב בני אדם בדרך גניבה בערמה ורמאות נפלא, וגונב דעתו בכל עת עד שרוצה לתפסו ברשתו רחמנא ליצלן. כי באמת על פי רוב אי אפשר להבעל דבר שיבוא להאדם להסיתו מיד לעבירה גמורה ח״ו, רק בתחילה מתלבש את עצמו במצוות וגונב דעת האדם ומורה לו היתר ומלביש לו העצה רעה שלו במצוות, ומחמת גניבתו וערמתו קשה מאד להינצל ממנו. ועל כן באמת אי אפשר להינצל ממנו כי אם על ידי צדיקי הדור האמיתיים, שהם יודעים כל דרכיו ומסתוריו וכל דרכי גניבתו, והם יודעים איך להתנהג עמו" (ליקוטי הלכות, גניבה ג,ב).
התעוררות, או כלי של היצר הרע?
כך גם במידת ההתעוררות והיראה, שמתעוררת מכח מדת הדין – הן התעוררות של תוכחת מוסר כלפי עצמו, הן התעוררות הבאה כשרואה שמתעוררים עליו עונשי שמים ח״ו, והן התעוררות כללית הבאה בעקבות צרות ישראל ה״י – בכל אלה וכיו״ב, חובה ללכת ולבקש היטב אצל הצדיק, האם אכן ההתעוררות מביאה לתכלית הטובה והישרה, או שמא הפכה לכלי ביד היצר הרע להרחיקו מעל בוראו ח״ו.
גם "תשובה" יכולה להיות כלי של היצר הרע…
וכך מלמדנו מוהרנ״ת: "באמת גם זה הוא תחבולות הבעל שמתלבשבמצוות, שמכניס בלבו התרשלות וחלישות על ידי המצוות והיראה שלו שמתלבש בהם, כאילו הוא רוצה בתקנתו ומוכיח אותו על שהוא רחוק כל כך, ובאמת כוונתו להרע למנעו ולהחלישו גם ממעט עבודתו שרוצה לעסוק בה" (ליקוטי הלכות, פקדון ד, י).
והרי לנו הדרכתו הברורה של רבינו הקדוש בנושא זה (ראה בהרחבה ליקוטי מוהר״ן, עד):
יש התעוררות של דין הבאה מצד הקדושה, ומכונה ׳דינא קדישא׳ [דין קדוש]. לעומת זאת יש התעוררות מידת הדין הבאה מצד הטומאה, והיא מכונה ׳דינא דמסאבא׳ [דין טמא]. ההבדל ביניהם הוא, מי גרם להתעוררות זו: הדין הטמא מתעורר מכח אכזריות ושנאה של היצר הרע לאדם, והוא מוליד ׳רע עין׳ באדם על עצמו ועל תקוותו. לעומת זאת, הדין הקדוש נובע מחסד ואהבה, ’את אשר יאהב ה׳ יוכיח וכמו אב את בנו ירצה’. כל מכה באה מתבערת אהבה של אבינו אב הרחמן שאינו מוכן לוותר עלינו.
"האם אתה מתחבר שוב לאהבה?"
ועל כן, מי שהתעורר מכח הדין שבא עליו, עליו לבדוק: האם הוא אכן חוזר ומתחבר על ידו אל האהבה הזאת?! האם ההכרה בחסד וברחמים של הבורא שעוררו את הדין הם שדוחפים אותו עתה לשוב אליו. האם הוא מבין שההתרחקות הזאת שבאה לו היא תחילת התקרבות. או להיפך, העלמת החסד היא ששולטת עתה בלבו, והדין וההתרחקות משמיעים בקרבו קולות של ניתוק ויאוש.
"אברהם הוליד את יצחק"
בפרשת תולדות אנו לומדים: "אלה תולדות יצחק בן אברהם, אברהם הוליד את יצחק". ומסביר על כך רבינו הקדוש:
אברהם מידתו ’חסד’, ויצחק מידתו ’גבורה ודין’. רק כאשר מידת החסד ’מולידה׳ ומצמחת את הדין, אזי היא חלק מהקדושה! אך כאשר החסד נעלם ורק הדין בעצמו שולט, מבלי שהאהבה היא שמעוררת זאת, הרי זה דין אכזרי שמפיל את האדם לעברי פי פחת.
"סימן לדבר: תפילה!"
ומהו הסימן הברור האם אכן התעורר האדם באופן הנכון או שמא ההתעוררות שלו הפכה כלי ביד היצר הרע חלילה? מגלה לנו הצדיק: "וסימן שיידע אדם אם הוא בבחינת דינא דמסאבא או בבחינת דינא קדישא, סימן לדבר: תפילה! כשאין בו ביטול תפילה, כמו שאמרו חז״ל (ברכותה) איזהו יסורין של אהבה, כל שאין בו ביטול תפילה" (שם).
תפילה – התחברות ודבקות!
התפילה היא התחברות ודבקות למיטיב (ראה ליקוטי הלכות, תפילין ה, מג). כשאבא אוהב נותן מכה או מאיים על בנו אהובו, אזי הילד שב ומתרפק על אביו ובורח ממנו אליו. גם בכייתו היא "כתינוק שקובל ובוכה לפני אביו על שנתרחק ממנו" (שיחות הר"ן, מב). לעומת זאת, אם הלב מתעקם והצרה או המוסר גורמים להעדר כח לתפילה, הרי זה סימן שהיצר גנב את הדין וטימאו חלילה. בשעה זו, בהכרח לשוב ל׳אברהם׳ שיוליד מחדש את ׳יצחק׳: לעורר היטב את החסד ואת האהבה עד שתחפץ ומשם לבוא להתעוררות הדין, באופן שהמנוס הפשוט יהא לתפילה, "ממך אליר אברח"…
רק דין קדוש, יש בכוחו להמתיק את עצמו ולהביא לתכלית הרצויה.
ראיון שערך ר' חיים כץ (מרכז גישה) עם הרה"ח ר' עובדיה שטראקס ז"ל, ביום א' פרשת יתרו בשנת תשס"ח.
ר' עובדיה שטראקס היה בנו של ר' נחמן שטראקס הידוע, מחסידי ברסלב שבאומן. בבחרותו, נשלח ע"י אנ"ש ללמוד בישיבת תומכי תמימים חב"ד המחתרתית בקייב, שם התקרב לחסידות חב"ד, ובגיל 18 הצליח לצאת מרוסיה לפולין ומשם לאנגליה, בה התגורר.
השיחה עם ר' עובדיה, שהכיר היטב את חסידי ברסלב באומן, נערכה ע"י ר' חיים כץ בשנת תשס"ח, שלש שנים לפני פטירתו של ר' עובדיה.
ראיון עם ר' עובדיה שטראקס | חיים כץ
בתחילת השיחה הגשתי לו העתק ממכתב מאוד מרגש אודות אביו ר' נחמן שטראקס. ובו מצוינים כמה דברים מאוד חשובים בתולדות חסידות ברסלב. בין היתר מסופר שם שר' נחמן [שטראקס] היה שנים רבות בסיביר ומצב בריאותו רופף, הוא עיוור בעין אחת וחסרות לו כמה אצבעות וכו', ועתה הגיע לארץ ישראל.
– "מעניין, אני רוצה לומר לך שהרבה אנשים בברסלב היו חייבים לאבא שלי כספים מכל מיני הזדמנויות, וכשהגיע לארץ הם שאלו אותו אם הוא רוצה את הכסף בחזרה, אך הוא ענה להם – לא – אני לא רוצה, כי יש לי בשביל היום יום. הוא גם ידע שהם אנשים עניים. ובכלל, הוא תמיד היה נותן כסף לברסלבר'ס וכשאימי היתה צריכה כסף היא היתה לוקחת לעצמה ושמה בצד כדי שאבי לא יחלק את הכל ולא ישאיר לה".
הראיתי לו תמונה של אביו.
הוסיף ר' עובדיה (שיחי'):
"כן, כן, בתמונה הזו הוא היה כבר 'א האלבע מענטש' (חצי בן אדם). הוא יכל לראות בקושי את מי שישב מולו בשולחן, אתה מבין את המצב של אבי ז"ל?! איך הרשעים החזירו אותו… אני אספר לך סיפור על אבי לפני סיביר ותבין קצת כמה כח היה לו.
יום אחד יצאתי עם אבי להתפלל מנחה בקלויז (היינו גרים לא רחוק מהקלויז ומביתינו ניתן היה לראות את הציון ואת הקלויז) והנה אנו רואים דבר משונה: היה לנו שכנים גויים, אנשים טובים שהיו בעלים של טחנת הקמח הגדולה באוקראינה, והנה כמה אנשים יושבים בצורה חשודה בחצר שלנו, (באומן היו גנבים רבים, ורובם היו יהודים, שהיו עושים הרבה בלגן, והיו להם שיטות מתוחכמות של בנית מנהרות תת קרקעיות וכדו'). וביניהם ראש הבנדיטים של אומן. בתחילה המשכנו לכיוון הקלויז, אך אבי התחרט והחליט לחזור אחורה, כי מה פתאום הם יושבים אצלנו בחצר. חזרנו בחזרה. והנה ראש הבנדיטים פונה לאבי ואומר 'הנה הברסלבר! מה אתה מתערב לנו בעסקים?', ואבי לא נבהל וענה 'אתם אומרים לי? אני בכלל לא מבין מה אתם עושים בחצר שלי?! מאיפה קבלתם את הרשות?!'
פה הבנדיט החליט להכות את אבי על חוצפתו, אך הלה בקושי הספיק להניף את ידו, וכבר היה על הרצפה כשעל ביטנו מונחת רגלו של אבי!
כל הרחוב הגיע לראות. הם פחדו שיקרה משהו יותר גרוע, כי לאבא שלי גם היה רישיון מהמשטרה להחזיק סכין, כיון שהיה סוחר שמסתובב עם כסף. על כל פנים המסר הובן, והלה הלך לדרכו עם חבר מרעיו פצוע וחבול. עכשיו ידעו כולם שעם נחמן לא מתחילים!
יותר מאוחר הגיעו כמה בנדיטים ובקשו מאבא שיעשה עמם שלום…. אך אבי לא רצה, אז הם ניסו לשכנעו שלפחות ישתו משהו ביחד, שגם לזה אבי לא הסכים, אך הוא נתן להם כמה מטבעות שיקנו לעצמם משהו לשתות…
"אתה מבין", סיים ר' עובדיה, "מה עשו ממנו הקומוניסטים…"
סיפור נוסף: כשאבי נחקר אצל הק.ג.ב., החוקר החל לאיים עליו, שיכה אותו וכדו'. אמר לו אבי ז"ל: אם תבא אלי עם נשק לא אוכל לעשות לך מאומה! אך אם תרצה להכות אותי עדיף שתלך קודם ותפרד מאשתך…".
רציתי קצת מידע על משפחת שטראקס?
ר' עובדיה: "איזה מידע?"
מאיפה הגיעו משפחת שטראקס, מברדיטשוב או מפולין?
ר"ע: "המשפחה שלנו הגיעה מפולין, ודוד של אבא שלי, שקראו לו ר' דוד שטראקס, היה גר בברדיטשוב, והוא היה חסיד ברסלב שהיה מגיע כמה פעמים בשנה לאומן, בנוסף הוא היה בעל קורא מאוד טוב, והיה מדקדק, כלומר שידע היטב את מקצוע הדקדוק, דבר שחסידי ברסלב לא כ"כ אחזו, גם היה מוסר שיעור בבית כנסת בברדיטשוב, שם התגוררו רבים מחסידי ברסלב. היו ברשותו כמה וכמה בתים בברדיטשוב שבזמן הקומוניסטים נרשמו על שם ילדיו, הוא היה גם בעל מסירות נפש ובזמנים הקשים כשלמדו 70-80 ילדים בחיידר המחתרתי של חב"ד בברדיטשוב, הוא מימן על חשבונו מדי יום אוכל שבושל בביתו תוך כדי סיכון עצמי רב.
בכלל, ברדיטשוב היה אחד המקומות שיכלו עוד ללמוד ולהתחבא בהם.
והוא היה הברסלב'ר הראשון במשפחה. באותו זמן היה כבר זקן בגיל קרוב ל-90. הוא נשאר שם עד שהגרמנים באו וכנראה נרצח שם" .
ומה עם ר' נחום שטראקס שכונה ר' נחום שוסטר?
ר"ע: ר' נחום היה האח הגדול במשפחה, ואבי היה הקטן שביניהם, ועד עתה איני יודע אם היו במשפחה שלהם 14 ילדים או 16. הוא ידע קצת ללמוד (הערה: ידוע שלא ידע ללמוד, ועבד את ה' בתמימות ופשיטות ובכל לבבו), והיה קם חצות והולך לעשות התבודדות, והיה מתפלל כמה שעות שחרית, וישר אחרי מעריב הלך לישון. טוב, אתה מבין לבד מה כבר יכול להיות עם הפרנסה שלו, כי הרי לא נשארו לו יותר מ-4 שעות לעבוד…
איפה הוא היה גר?
ר"ע: "ברחוב שלנו. בביתו אף התאכסן ר' אברהם בן של הטולטישנער (ראבר"נ). אך דבר אחד אני לא מצליח להבין למה הברסלב'ר קוראים לר' נחום בשם שוסטר (- סנדלר). וכי אין לו שם? ועוד מדפיסים זאת בספרים? זה לא הראשון שעושים לו את זה! גם ר' מנדל פוטרפאס היה סנדלר, אך אף אחד לא קרא לו ר' מנדל שוסטר….
ר' נחום היה אחראי על חימום המקוה והיה מסתובב לאסוף עצים [לחימום המקוה]. היו לו שלושה בנים ובת, וכשהילדים גדלו, והממשלה סגרה את החדרים, ולא היה מי שילמד אותם כמו שצריך, וממילא כבר מובן לבד מה היה עם הילדים, הם הלכו ולמדו את השפה כדבעי… וכיון שהיו די מוצלחים הם ניהלו כל מיני דברים מטעם המדינה. ומה קרה איתם אני לא יכול לומר לך, כי אני נשארתי באומן."
לר' נחום גם היתה בת שהיתה נשואה לר' משה יוסל…
ר"ע: "אכן כן, אך היא התגרשה ממנו, ודווקא פגשתי אותו כשיצאתי מרוסיה… נסעתי עימו. אך אני גם הכרתי את בעלה השני שהיה סוחר. היו להם הרבה ילדים, אולי עשרה, והם היו שומרי תורה ומצוות. אני עכשיו נזכר בשמות של ילדי ר' נחום, וועלוועל, יונה ונדמה לי שגם יענקל.
נחזור לר' נחום. הסדר שלו היה שהיה מסתובב בכפרים בסביבות אומן, והיה מוכר לכפריים דברים שניתן להשיג רק בעיר… ובאותה הזדמנות היה מנסה לקבל נעליים לתיקון בסנדלריה. סוחר הוא לא יכול היה להיות, כי היה הרי עובד ה', כל היום תורה ותפילה, וכשכבר כן היה עובד היה נרדם על מקומו…
בנו יונה, אולי קראו לו יואל, היה מנהל של בית ספר גדול בחרקוב ויום א' הגעתי אליו לשם איזה ענין, ולא אחזתי ממנו למרות שהיה לו לכאורה בבית מטבח כשר, אך אני לא רציתי לאכול שם, והוא הוכרח ללכת ולקנות בשבילי סיר חדש ונקי, כדי שאוכל לבשל שם תפודים… ועוד בן היה מנהל של צו"מ (מרכז קניות).
היה אצליכם אחד ברוך… (ר' ברוך געצ'ס) ועוד גיס… הם היו נכדי רבינו. אני זוכר שיום א' הם קנו שני עיזים בשביל חלב, בכדי שלפחות החלב לא יעלה להם… וביום הם היו שולחים את העיזים עם איזה רועה…
אבל מה, ה'עבודה' שלהם היתה מרקיעה שחקים. תפילות, התבודדות, עבודת השם, אבל כל זה לא עזר לילדיהם. הילדים היו רעבים ללחם ממש. גם בזמן שהיו גבירים גדולים באומן משום מה הם לא קבלו עזרה. ואם כבר אספו משהו זה לא היה כסף, זה היה חתיכות לחם…
נזכרתי עכשיו בסיפור מעניין שהיה עם ר' ברוך, ברוך רוזנבלום…. (זה שם משפחתו של ר' ברוך געצ'ס. ח"כ). היה לו בן שהגיע לגיל 18[1], הוא היה פריילאכער בחור אך משום מה לא הצליח לגדול לגובה ונשאר נמוך (אולי מחוסר תזונה ראויה). הגיע הזמן לחתנו, הוא מצא איזה שידוך מבני העניים באומן.
ונהיה מזה בלגן בעיר, איך יתכן שהוא מחתן ילד כזה מבלי לתת לו שום דבר… שום בית… שום פרנסה… זה כנראה לא היה חוקי, ופתאום עצרו את ר' ברוך והחזיקו אותו במעצר. ניסו להוציאו בערבות עד המשפט, ואכן אמרו שמוציאים אותו, והלכנו לראות יחד עם עוד כל מיני אנשים איך שמוציאים אותו.
היה שם איזה בחור מהבנים של הברסלברס שפתאום אמר בקול, 'אל תדאגו, הוא ישוחרר, כי נחמן הכניס לרופא משהו ביד' (אין דעם האנט אריין). הבחור הוכנס פנימה לחקירה ונשאל למה כוונתו, וסיפר שנחמן שיחד את הרופא… נו אני שואל אותך" פנה אלי ר' עובדיה "יש לו שכל לבחור הזה?!"
על כל פנים, אבי והרופא הכחישו נמרצות את הסיפור, ור' ברוך שוחרר, אך לאחר זמן קצר נעצר עם שאר הברסלברס[2] ונשלח ללא נודע…
לגבי העניים באומן, באומן היו שני אזורים יהודים מובהקים ששכנו על שני מורדות הגבעה, אחד מול השני. אחד היה הר שגרו בו בעלי עגלות וכדו', אנשים זולים, רובם ככולם רחוקים מן הדת, משחקים בקלפים ומחללי שבת. ובהר מול גרו המון בבתים של חדר אחד, יהודים עניים מרודים שהלכו עם בגדים קרועים, והילדים הלכו יחפים, ופרנסה לא היתה להם".
רציתי לדעת איפה קבור ר' נחום? שמעתי שהוא נקבר באחד הכפרים ליד אומן.
ר"ע: "אכן כן, הוא נקבר בכפר. זה היה כשהייתי די צעיר… נחום היה מסתובב בכפרים עם שקים על הגב כמו שספרנו קודם. הוא היה נודד מכפר לכפר, והיה ישן אצל גויים. יום א' הוא נהיה חולה, באיזה כפר, ונפטר. אני לא יודע איפה הוא נקבר אבל אני זוכר שהבנים שלו נסעו לכפר להתעסק עם הקבורה[3].
אני עכשיו נזכר שר' אליהו חיים (רוזין), שאני חייב לציין שהוא היה אדם חכם במיוחד, חכם אמיתי, הלך יום אחד עם סכום כסף די נכבד שהיה ברשותו למסחר בשוק השחור, ובדרך נעצר ע"י המשטרה… הם רצו לעשות עליו חיפוש והוא ידע שאם יתפסו אותו עם כסף רע ומר יהיה גורלו… אז הוא בקש מהם רשות ללכת לבית הכסא… ושם הוא השליך את צרור כספו, (ר' נחמן הרי אומר בסיפורי מעשיות שכסף זה כמו צואה)… וכך הוא ניצל – אך כסף לא היה לו, ובשביל זה הגיע לאבי. ר' אלי חיים לא יכל לקנות בתים כי זה לא היה חוקי".
מה הסיפור עם הגרים של ר' נחום? שמעתי שהיה מקרב כל מיני גויים או גרים (כמובא בשיש"ק חלק ד').
ר"ע: היה כפר של גרים (רלו"י סיפר על הגרים הללו, ויש גם בכתובים סיפור מרגש עליהם בזמן השואה. ח"כ) לא רחוק מאומן, ור' נחום היה קצת עושה עמם ביזנס… וגם עוסק לקרב אותם.
היה לגרים קשר עם ברסלב, עם אומן?
ר"ע: "כן, הם היו קשורים לברסלב ואף עשו עסקים באומן. הם התאכסנו הרבה אצלנו בבית."
"רציתי לספר על סבא שלי ר' יוסף שמעון, שהיה מהבית דין של אומן. הוא היה חסיד סקווער ונפטר מוקדם, צעיר יחסית, על ידי מעשה שהיה, שיום א' הלך למקווה מאוד קר ונחלה ונפטר, וכמובן בניו כעסו עליו על שעשה את זה.
הוא לא היה נכנס לברסלב אף פעם, ואיך לקח את אבא שלי לחתן? אבא הרי היה חסיד ברסלב! וחסידי סקווער תמיד היו אומרים שעדיף להיות קומוניסט ולא ברסלב'ר (מה שבדרך כלל קרה באמת לילדיהם) אך הענין הוא שאבי היה מהבחורים הרציניים באומן שידעו שהוא יישאר בידישקייט, יהיה אשר יהיה ועל כן סבי העדיף אותו".
בשלב זה הראתי לר' עובדיה תמונה של הקלויז, וספרתי לו שהיום הם רוצים על הקלויז הרבה כסף, וכאן מבחינתי היה השיא של המפגש:
ר"ע :"אי, הקלויז, כן, כן, הקלויז…"
אתה זוכר איך שהקלויז נסגר?
ר"ע: "בודאי הייתי שם! וזה לא נסגר בשלב אחד כי אם בשלב אחר שלב!
וכך היה המעשה: יום אחד, כמה ימים אחרי ראש השנה, הגיעו מהעיריה ואמרו שהולכים להפוך את הקלויז לספריה! אבי שהיה לו קשרים, הלך לברר את הענין, אך הם השיבו לו, שהם עושים זאת מכיון שרוב המתפללים רוצים ספריה יותר מאשר בית כנסת! אבא שלי אמר להם שהוא רוצה לדעת מי הוא אשר מלאו ליבו לומר כן! ואדרבה כיון שעכשיו מגיע חג הסוכות, ויש לנו יארצייט של הרבי שלנו נעשה אירוע חגיגי ובהזדמנות זו נשאל את האנשים האם הם מוותרים על הבית כנסת, הם הסכימו ואבי שהיה אומר ועושה הלך ובנה בשוק של אומן, סוכה ענקית, באמת ענקית יותר גדולה מהסוכה ב-770… והביאו כליזמר והמון עם צבא על הסוכה אנשים נשים וטף, והיה שם נורא שמח, וכמובן כולם ענו ואמרו כאחד שהם רוצים את הקלויז, וכך שרד הקלויז לעוד זמן.
לאחר תקופה נוספת הגיעו לסגור את הקלויז וכמובן המון עם בא לראות מה קורה, וגם אני הייתי שם, והנה היה שם איזה יהודי שנהפך לקומוניסט מוצהר, ורצה להראות את כוחו ומרצו, ועשו שם מגדל משולחנות א' על השני, כי תקרת הקלויז היה מאוד גבוהה. והיהודי הזה טיפס למעלה לעבר הנברשת הגדולה והיפה שהיתה מקובעת בתקרה, ורצה כנראה להורידה או להזיקה, והנה לפתע מישהו אמר איזה בדיחה והיהודי התמוטט ונפל ומת על המקום! ואז הללו עזבו את הקלויז.
ואז הגיע הפעם האחרונה. יום אחד הייתי בקלויז ולפתע הגיעו קבוצה שלימה של חברה מהק.ג.ב. מלווים בשוטרים על פרשים הם נכנסו בפנים, והחלו להוציא את כולם בכח. היתה שם איזשהו התנגדות ואנשים קבלו מכות, ואני בתור ילד ברחתי מהקלויז כל עוד רוחי בי וגם הקהל שהתאסף בחוץ גם כן נחבטו כהוגן, וכך זה נגמר לצערנו."
הייתי מאוד שמח אם אוכל לשמוע כעת מעט על אנשי שלומנו שבאומן.
ר"ע: "מי?"
ר' שמשון בארסקי
ר"ע: "ר' שמשון היה אדם נכבד באומן. הוא לא עבד, והיה מהנכבדים ביותר (ומסביבו קבוצה של אנשים שומעי ליקחו). הוא היה מאוד נקי ומסודר (בוודאי ביחס לאנשים בזמנים ההם), והיה נותן ברכות לאנשים"
הוא נפטר בצ"ה?
ר"ע: "כן, ולאחר פטירתו אבא שלי הטביל אותו במקוה".
ור' אברהם שטרנהארץ (כאן הראיתי לו תמונה של ר' אברהם ז"ל)?
ר"ע: "ר' אברהם, כבר ספרתי לך שהייתי במקהלה שעזרה לו בימים נוראים. הוא היה נכבד גם בעיני אנשי העיר ולא התחילו את התפילה בקלויז עד שהוא נכנס!"
הייתי רוצה לבא אליך אי"ה שוב פעם ולשוחח על ר' מתתיהו ועל עוד מאנ"ש כר' יענקל ז'יטומיר ו….
ר"ע: ר' יענקל ז'יטומיר?! הוא הרי היה הרבי שלי, איתו הלכתי, איתו הסתובבתי… לא פעם הייתי הולך איתו לכל מיני מקומות, כמו להדליק את הנר תמיד על הציון הק', אוי הם הרגו אותו… גם נעבאך לא היו לו ילדים… ור' מאטעס… איי, תמיד שאלתי את אבא שלי, למה לא דואגים ליהודי כר' מאטעס?! למה לא דאגו שיהיה לו ולילדיו מה לאכול, למה הוא היה צריך לאכול מחוץ לבית מחוסר כסף לתאורה פנימית? הוא אף פעם לא ביקש ולא התלונן! הוא היה ממש מלאך, וואס האט נישט א שלעכט'ס גיטאן פאר קינער! (- שלא עשה רע לאף אחד), אחרי זה הוא נלקח, וכנראה גם ילדיו הלכו אצל הנאצים! מי יודע?"
הערות (כל ההערות נכתבו ע"י המערכת)
[1] החתן היה הרבה מתחת לגיל 18. הסיפור עורר רעש ואף הגיע לכלי התקשורת היהודיים בעולם.
[2] יחד עם יתר הקדושים שנעצרו ורובם נרצחו. ר' נחמן שטראקס עצמו נעצר אף הוא, והוא היה מהבודדים שחזרו בחיים.
[3] ר' נחום עבר להתגורר בכפר סיניצא הסמוך לאומן, כפר שתושביו התגיירו, כמסופר בהמשך, ור' נחום עבר לשם על מנת לחזקם. הוא נפטר ונקבר בכפר, ותושבי הכפר, מאהבתם אותו, לא אפשרו להעבירו למקום אחר.
השמחה – מי לא מחפש אותה. כל אדם שאיננו חולה בנפשו, מטבעו יוצא לחפש אחר שמחתו. כולנו מאמינים שהיא קיימת, וברת השגה. אם נשים לב, אין כמעט מעשה בחיינו שאיננו קשור בישירות או בעקיפין אל האופן בו ניתן להרגיש את המימוש, את החיות. תמיד אנחנו רוצים להגיע אל אותה תחושה של סיפוק. מה שעומד בבסיס החיפוש של כולם הוא, שקיים 'אני' פנימי שלא רק רוצה להתקיים, אלא לבטא ולממש את עצמו. לרוב, הדרך לא ידועה. ספקות רבים קיימים- מי אני, מהו אותו מימוש, ואולי הגדול שבכולם – כיצד אוכל להבטיח לעצמי את אותו מימוש, שאוכל להרגיש תמיד שאני חופשי לבטא את עצמי, ודבר לעולם לא יוכל לעצור ולמנוע את שמחתי. ללא כל הפרעות, תסכולים, אכזבות, כישלונות.
נשמע דמיוני, להגיע למצב כזה. אבל סוף-סוף, אין אחד שלא מחפש את זה. כמה שהמצב הזה כל-כך קשה להשגה ולו לרגעים ספורים, ועל אחת כמה וכמה לכל החיים, אנחנו לא מפסיקים להאמין שהמצב הזה ניתן להשגה. מה גורם לעולם להשליך את השכל, ולהאמין בצורה כה עיוורת אחרי שמחה זו, כנגד כל הסיכויים? אין זאת אלא בשל הידיעה שנמצאת בלב כל אדם חי: אני חייב להתממש. החיצוניות, כמה שתהיה מהנה ומושכת, עדיין לא מספקת אותנו. קיימת בנו ישות יותר עמוקה, שלא נפתחת במעשים הרגילים שאנו עושים. הגיוני או לא הגיוני, בסופו של דבר נמצא את עצמנו באותו חיפוש. ההבנה הזאת חזקה וברורה אצלנו יותר מכל ידיעה שכלית- אני חייב להיות.
"אין שמחה כהתרת הספקות" (ר' דוד אלטושר, בעל ה'מצודות'). אין שום שמחה שדומה לאותה שמחה, לאותו אושר, של ההתבהרות. כשאנחנו זוכים להכיר את עצמנו, את מקומנו, ואת המציאות שמסביבנו, הגענו לשמחה אליה ייחלנו. "שמחה היא עולם החירות", אומר רבי נחמן(ליקוטי מוהר"ן תנינא, סימן י). השמחה היא המצב בו הכבלים משתחררים, המיצרים נעלמים, ואיננו משועבדים לדבר. פנויים מכל מטריד ומפריע, אנחנו יכולים להיות מודעים לעצמנו ולא למה שמסביב. עצם הידיעה על החירות שלנו- האפשרות להיות כל מה שרצינו, היא זו שמעניקה לנו את השמחה.
גבול וללא גבול
כשאנחנו באים להתבונן על עצמנו – עם ישראל – ביחס לעולם, בנושא הזה, אנו מגלים דבר כה נפלא שלא קיים אצל אף אחד חוץ מאיתנו. "אנכי ה' אלוקיך המעלך מארץ מצרים, הרחב פיך ואמלאהו" (תהלים פא). מצרים, כשמה, היא מקום של מיצרים, גבולות. "כי כל מקום הרחוק מהקדושה ביותר הוא בבחינת גשמיות ביותר, ויש שם בחינת מצרים וגבול ביותר" (ליקוטי הלכות, הלכות תפילין הלכה ו, ד). בעולם גשמי, חיות ללא גבולות היא חלום מתוק ולא מעבר לכך. אין כל אפשרות ליצור מערכת בלתי גבולית בתוך הגבולות. מי לא נתון לפגעי הזמן, מי לא נמנע מלהשיג את מבוקשו. הקב"ה הוציא אותנו ממצרים, ונתן לנו חיים שונים – חיים נצחיים. רק תורה מן השמים יכולה להתגלות בתוך הגבולות, ולהישאר בלתי גבולית. אומר הקב"ה לעם ישראל: "אנכי ה' אלוקיך המעלך מארץ מצרים" – אני הוא זה שהוציא אותך מהגבולות, ונתן לך חיים בלתי תלויים במציאות. חיים אותם תמיד תוכל לחוות, בכל רגע נתון בחייך. לעולם לא יבצר ממך מלהיות מי שאתה באמת. אבל מה קורה כשהדרך להגיע לאותה חיות נסתרת מאיתנו, על-ידי תעתועי היצר? מה ניתן לעשות כשספקות עולים על כך שנצליח באמת להגיע לאותה חיות? הרי מלחמת היצר מתפרשת על כל מהלך החיים. מי יערב לנו שנוכל להגיע לאותה שמחה, לאותה חיות מבוקשת?
"הרחב פיך ואמלאהו". יש לך כוח של תפילה, שמאפשרת לך את כל מה שתרצה. אולי לא תגיע אל מחוז חפצך אחרי תפילה אחת, ואף לא אחרי עשרות תפילות, אבל בסופו של דבר בניין התפילה יסתיים, ותקבל את מה שרצית. אתה יכול להיות בטוח בדבר אחד – בסוף תגיע. יש לך את הכוח שיכול להבטיח לך את כל מה שתרצה. האין זו חירות? האם יש מי שמשוחרר יותר מאיתנו, עם ישראל? הרי כולם נתקלים בשלב כל שהוא בגבולות. כוחות אנושיים מגיעים לקצה מסוים. וכך עומד כל העומד מצד אחד, מופקעים מכל שמחה אמיתית, ואנחנו מנגד – כוחנו בפינו. רק צריך לפתוח אותו. אין אף ספק שעומד בפני הביטחון ביכולת להגיע אל חיותנו הנצחית. רק שמחת ישראל יכולה להיות שמחה אמיתית, כשעומד מאחוריה מישהו שיעמיד אותנו בכל מצב קשה – ה' עמנו תמיד.
ט"ו בשבט נקרא בפי חז"ל "ראש השנה לאילנות", אך אף על פי שנקרא "ראש השנה" לעניין מעשר פירות האילן, אין בו לא איסור מלאכה ולא סעודת חג לא הזכרה מיוחדת בנוסח התפילה. למרות האמור, נוהגים בו מעט שמחה, אין אומרים תחנון בתפילה ואין עושים בו הספד למת, וכבר התפשט המנהג בכל קהילות ישראל להרבות בו באכילת פירות ארץ ישראל ולדבר בשבחה, שכן ביום זה מתחדש כח האדמה להוציא פריה. וכתב בספר 'בני יששכר', במעלת היום: "הנה מה טוב ומה נעים שיתפלל האדם ביום ההוא ראשית יסוד הצמיחה, שיזמין לו השם יתברך לעת המצטרך את הפרי עץ הדר. והנה תפילתו תעשה פירות".
אחד מן הדברים שרבינו דיבר בשבחו עד מאד, היה עניין זכות הישיבה בארץ ישראל. "ועיקר אמונה, בחינת תפילה, בחינת ניסים, אינו אלא בארץ ישראל, כמו שכתוב: "שכן ארץ ורעה אמונה", ושם עיקר עליית התפילות, כמו שכתוב: "וזה שער השמיים" (ליקוטי מוהר"ן תורה ז' סעיף א') "כי ארץ ישראל הוא כלליות הקדושה שבכל הקדושות" (ליקוטי מוהר"ן תורה רל"ד) "וצריך כל אדם לבקש מהשם יתברך, שיהיה לו כיסופין וגעגועים לארץ ישראל, וגם שיהיה געגועים לכל הצדיקים לארץ ישראל" (ליקוטי מוהר"ן תורה קנ"ה) ו"מי שרוצה להיות איש ישראלי, היינו שילך מדרגה לדרגה, אי אפשר אלא על ידי ארץ ישראל" (ליקוטי מוהר"ן כ') וכותב רבי נתן: "ואחר שאמר התורה הנ"ל שאלתי אותו ז"ל: מה כוונתכם בזה שאמרתם שהעיקר הוא ארץ ישראל? וגער בי וענה ואמר: כוונתי כפשוטו – ארץ ישראל הזאת עם אלו הבתים ואלו החצרות, היינו שכל כוונתו כפשוטו, שצריך כל איש ישראל לבוא לארץ ישראל הגשמית הזאת". ואמר: "המקום שלי הוא רק ארץ ישראל, מה שאני נוסע אני נוסע רק לארץ ישראל, ולפי שעה אני רועה בברסלב וכיוצא" (חיי מוהר"ן)
כשאנו לומדים את דבריו חוצבי הלהבות של רבי נתן בשבח ארץ ישראל, אדמתה ופירותיה, מתגלים לפנינו עולמים עמוקים לאין קץ. מפאת אריכות הדברים נביא מהם רק מעט, ומהם ילמד הקורא על שאר העושר הטמון שם. "כי אנחנו עם קדוש, בני ישראל, צריכין שיהיה כל מזונותינו משפע של ארץ ישראל, כי רק ארץ ישראל שייך לנו בני ישראל. אבל השפע ואכילה של חוץ לארץ אינו כדאי לנו, כי חוץ לארץ הוא אויר הטמא, והיא תחת ממשלת הסיטרא אחרא ואינו ראוי השפעתה לישראל. על כן אנו צריכין לתקן כל אכילתנו ושתיתנו שיהיה בבחינת שפע של ארץ ישראל, כאילו יוצא מארץ ישראל. וזה נעשה על ידי הברכה שאנו מברכין על כל דבר. וכשאנו מברכין ומודים אותו יתברך שבראם, בזה בעצמו נעשה ארץ ישראל בכל מקום, כי עיקר ארץ ישראל נעשה על ידי "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים". נמצא שעיקר ארץ ישראל נעשה על ידי שנתגלה שהשם יתברך ברא כל העולם כולו ובידו ליתנה למי שירצה. וכשאנו מברכים ומודים אותו יתברך על איזה פרי שבראה, אזי אנו מגלים קדושת ארץ ישראל גם באותו המקום שגדל הפרי, מאחר שאנו מגלין ומודים שהוא יתברך ברא הכל, שמזה נעשה עיקר קדושת ארץ ישראל" (ליקוטי הלכות ברכת הפירות ב'). בארץ ישראל, יותר מאשר בכל מקום אחר בעולם, כידוע, מתגלה ממשלתו והשגחתו של יוצר בראשית, כמו שכותבת התורה: "ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה". אמנם גילוי מלכותו יתברך תלוי גם במעשנו אנו. כאשר אנו מברכים ומודים לה' על מזוננו, מסיר רבי נתן, אנו מאפשרים למלכותו להתגלות עלינו ביתר שאת, אנו מזמינים את קדושת ארצו המבורכת לשרות בנו ולפעול במעשנו. אפילו שאנו נמצאים מחוץ לארץ הקדושה, הברכה, שמגלה את ממשלתו, מאפשרת לנו לקבל מן השפע הקדוש של ארץ ישראל, מחברת אותנו למקום האמיתי שלנו. ממילא מובן מדוע ביום זה של ט"ו בשבט, שאנו עוסקים בשבח הארץ, נוהגים להרבות בברכות. כל ברכה. הרי, מוסיפה ומגלה את ממשלתו יותר ויותר, ועיקר ממשלתו, כאמור – בארצו ונחלתו.
אכילה וברכה כראוי אינם רק גילוי מלכותו. יש בהן, כידוע בכתבי הקבלה, אפשרות להשלים את נפשנו בחלקים אבודים שלה, שמתגלגלים אל תוך מה שאנו אוכלים ושותים. כל אחד מקבל בדיוק את מה ששייך אליו, ואם יקפיד על כשרות מאכליו ועל ברכה כראוי, יוכל לזכות לתוספת מרובה של חיות קדושה על ידי אכילתו. וכך מבאר רבי נתן עניין זה: "היו לפניו מיני פירות הרבה מברך על החביב תחילה חוץ מברכת ז' מינים עיין בשולחן ערוך הדינים בזה [תורה רי"א] וכן ברכת העץ קודם לאדמה וכו' עיין שם. כי כתב רבינו נרו יאיר [בתורה נ"ד] שהשם יתברך מזמין לכל אדם בכל יום ובכל שעה להעלות ניצוצות לפי חלקי נפש, רוח, נשמה שיש לו אז, עיין שם. והנה בדברים הנאכלים שם מלובשים ביותר נפשות הקדושות וכל אחד מזמין לו השם יתברך לאכול מאכלים השייכים לחלקי נפש, רוח, נשמה שיש לו אז כדי להשלים נפשו. וזהו שאנו מברכין "בורא נפשות רבות וחסרונם", "וחסרונם" דווקא, כי אלו הנפשות שאוכל עתה הם הניצוצות שחסרו מנפשו ונפלו לשם. וכעת על ידי אכילתו הוא משלים חסרון נפשו ממש. ולפעמים אין לאדם שום חסרון בנפשו, רק שעל ידי אכילתו הוא מעלה נפשות משם, ועל ידי זה מאיר על נפשו ומחיה את נפשו בהארה יתירה. וזה בחינת "על כל מה שבראת להחיות בהם נפש כל חי", ופירש הר"ב שם, דהיינו שאפילו בלתי אותן הדברים אפשר להתקיים והם רק להחיות ביותר, להוסיף חיות והארה בנפשו כנ"ל. ועל כן מברך על החביב תחילה, כי כל דבר מושך עצמו לשורשו למקום שחיותו תלוי שם. ועל כן מאחר שחביב ומתאווה לו אותו הדבר, בוודאי יש שם נפשות השייכים לו אז לחלקי נפש, רוח, נשמה שלו, ועל כן מברך עליו תחילה. כי עיקר שלמות הנפשות ועלייתן הוא על ידי הברכה. אבל ז' מינין שנשתבחה בהן ארץ ישראל, ששם שורש כל הנפשות דקדושה, כי ארץ ישראל הוא בחינת אמונה, שהיא שורש הנפשות, ועל כן משם יצא לחם. כי כל השפעות אכילה דקדושה יוצא משם, כמו שכותב רבינו במאמר "ואכלתם אכול ושבוע" (תורה מ"ז). כי כל המאכלים הם בחינת נפשות כנ"ל, ועל כן יש להם מעלה וקדימה לברכה. וזה שקבעו רבותינו ז"ל ברכה מיוחדת לפירות, דהיינו בורא פרי האדמה או בורא פרי העץ ולא כללו אותם בשאר דברים שברכתן שהכל, כי בפירות יש נפשות יקרות מאד, וכמו שהבנתי משיחת רבינו נרו יאיר" (ליקוטי הלכות ברכת הפירות א')
מדוע משתבחת ארץ ישראל דווקא במזונותיה? וכן מצאנו בכמה מקומות שהכתוב משבח ואומר: "ארץ זבת חלב ודבש"? רבי נתן מסביר באריכות נפלאה כדרכו, שכל מזון שיש בעולם מרמז על כח רוחני שפועל בו. והלכות התורה המתייחסות לכשרות כל מזון הן הן הכלים שניתנו לנו כדי לקבל מן העולם את הכוחות החיוביים ולהינצל מן הכוחות השליליים. חלב ודבש, מבאר רבי נתן (ליקוטי הלכות, הלכות דברים היוצאים מן החי) הם שני דברים מיוחדים שהתורה התירה באכילה, אף על פי שהם יוצאים מתוך דבר האסור באכילה. חלב – מתהווה מן הדם האסור באכילה ואילו דבש יוצא מגוף הדבורה, שאף היא אסורה באכילה. המכנה המשותף בין חלב ודבש הוא שהם נעשים זמינים וקלים לאכילה ללא מעורבותו של האדם. אין צורך לצוד אותם, לשחוט או להכשיר לאכילה או לבשל. מי שדואג ליצירת מזונות מזינים אלו, שגם ילדים יכולים להיות ניזונים מהם, הוא רק אחד – ה' בעצמו. וזהו סוד הפסוק: "מי ייתן טהור מטמא – לא אחד"? כלומר מי הוא זה שיכול להפוך דבר טמא ואסור לאכילה לדבר טהור ומזין, כדרך שהופך הדם לחלב או הדבורה לדבש? לא אחד? כלומר – רק אחד, היחיד והמיוחד, אלוקינו. לכן, מסביר רבי נתן, מסמלים שני מזונות אלה דווקא את כוחו ושליטתו של יוצר בראשית. הוא עושה הכל, הכל שלו והכל בידו. בפרט מצויינת כאן יכולתו להפוך טמא לטהור, רחוק לקרוב, חסר שלמות לאלוקי. כח זה, כח השליטה האלוקית, כח הפיכת טמא לטהור – מתגלה במיוחד בארץ ישראל, ועל כן משתבחת התורה אודות ארץ ישראל ואומרת: "ארץ זבת חלב ודבש", הווה אומר – ארץ שכדוגמת החלב והדבש נתונה לחלוטין לשליטת הבורא, ארץ מטהרת, מהפכת רע לטוב. כך גם מפרש רבינו את דברי הגנאי שהטילו המרגלים בארץ ישראל: "ארץ אוכלת יושביה" כדברי שבח (תורה קכ"ט) "כי היא ארץ אוכלת יושביה, שהיושב שם נאכל ונתהפך למהותה הקדוש". ועוד מרחיב שם רבי נתן אודות המנהג לאכול מאכלי חלב דווקא בליל שבועות, ותפוח בדבש דווקא בראש השנה, על פי אותם עקרונות אמורים, ומוסיף ומבאר דרך הנהגת ה' בעולם, וסוד הידיעה והבחירה. מומלץ מאד לעיין שם (יורה דעה הלכות בהמה וחיה טהורה ד' סעיף ל"ו – נ"א).
(פורסם לראשונה באתר האינטרנט של הרב ארז דורון – אור פנימי)
כתב המדרש (תנחומא עקב): אין בית רבע שאין בו תשעה קבין של מזיקין. כיצד אדם מהלך [ומלאך] יצא לפניו ואומר: הסתלקו לצדדין בפני איקונין (צלם) של הקב"ה. וזה שאמר דוד (תהלים יז) 'שמרני כאישון בת עין', לולא המלאך שמפנה מקום עבורו, לא היה האדם יכול לזוז מסכנת המזיקים הסובבים אותו!
כתב רבינו (לקו"מ כא), כשאחד אורב לחבירו להרגו, אז צריך לשנות מלבושיו שלא יכירו אותו. וכן בענין השכל יש בחינות לבושים שזה השכל המקיף (שהוא גבוה מדי מהבנתו כעת), וצריך לעשות מהמקיף פנימי (לזכות להבין שכל זה) ולעשות לו מקיפים אחרים שהם בחינת מלבושים אחרים, ועל ידי זה ניצול מכל אורב ומסטין. ועיקר הזמן לזה הוא חודש אלול, כמרומז בראשי תיבות: 'לבושה ותשחק ליום אחרון', ר"ת 'אלול'.
נמצא שבגלל הלבושים האלה שהם המקיפים, מפנים לו מקום וניצול מן המזיקים.
* * *
מסביר מוהרנ"ת (הלכות אפוטרופוס ב') שעולם הבא הוא בחינת מקיף לגבי העולם הזה שהוא נחשב פנימי, משום שעניני עוה"ז מובנים לנו ואילו עניני עוה"ב דהיינו עניינים רוחניים, הם רחוקים מאתנו, וכל תכליתנו בעולם הזה הוא להמשיך לכאן את הדעת האלקי ולהשליטו על העולם הגשמי הזה. וכל מה שהאדם זוכה יותר לדעת, מזמינים לו שכל והבנה יותר גבוהה שגם את זה ישתדל להשיג. השכל האלקי הזה אשר אליו האדם דבוק, הוא המשמרו מכל רע ומכל פגע.
אך הענין עדיין אינו מוסבר כל הצורך, דמאיזו סיבה תהיה השמירה על האדם דוקא מהשכל שהוא עדיין לא השיג, ולא ממה שכבר הצליח להשיג? אבל הענין הוא שהאדם נידון באשר הוא שם, במצב שבו הוא נמצא כעת, ולכן לא יעזור לו הדעת שהוא כבר השיג שכבר שייך לעבר, מכיון שהוא עלול ליפול אחר כך לאיזה מחשבה רעה ח"ו ולסלק מעליו את המקיפים שמצד הקדושה, ואז לא תהיה לו שום שמירה למרות שכבר השיג דברים רוחניים קודם.
היוצא מדברינו, דאין לאדם להסיח דעתו מהתכלית, ואין לו לסמוך על מה שכבר פעל, דהלבושים הרוחניים שלו תלויים הם בנכונות שלו להמשיך הלאה. ולכן בחודש אלול שאז כולם עסוקים בתשובה ומתכוננים לימים נוראים, אז הוא הזמן שזוכים לדעת אלקי, וזוכים ללבושים רוחניים חדשים. בלבושים אלה יכול לבוא לפני המלך בימים הקדושים אשר יש בהם התגלות מלכותו, כמו שמוכח ממה שאומרים אז בתפילה 'המלך הקדוש'.
אולם על זה ידוו כל הדווים, שכאשר מגיע חודש אלול ואנחנו מבקשים לבושים חדשים, לבוא בהם לפני המלך, מי מבטיח לנו שראויים אנו לקבלם? מתעוררת השאלה מה קרה ללבושים הקודמים, האם נשמרו כהוגן או שמא נתלכלכו על ידי פגמים שונים ח"ו ונתבטלו לגמרי ונשארנו בלי לבוש – כלומר, עם הפסדים רוחניים שמנעו מאתנו הרבה טובה? ואם אכן זה מה שקרה, הרי מלבד זאת שהפסדנו הרי יש בכך בזיון של לבושי המלך. שהרי החכמה והדעת מה' המה, כמו שכתוב "כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה", ואם לא נהגנו כהוגן בלבושים הרוחניים האלה חמור הדבר מאד. והם הם דברי הזוה"ק (זוה"ח תצא עב.) שעל חודש אלול נאמר הפסוק'ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים' (דברים כא). היפת תואר, שהיא הנשמה, מטהרת את עצמה מזוהמת הנחש בחודש אלול שהם ימי רצון – בהם עלה משה רבינו למרום לכפר על חטא העגל. לכן חייבים אז לבכות על "אביה ואמה" – אלו המוחין שמשפיעים לנו מלמעלה – שפגמנו בהם, וגרשנו אותם בבזיון, ע"כ.
משל למה הדבר דומה, לאוהבו של המלך שהזמין את המלך והמלכה להתארח בספינתו המפוארת, ומחמת איזו רשלנות טבעה הספינה, והמלך והמלכה היו נאלצים להחפז לברוח בבהילות, והבושה היתה גדולה. בודאי שההפסד הכספי של טביעת הספינה כואב מאוד, אבל כל זה מתגמד אל מול הבזיון הגדול שנגרם למלך ולמלכה.
כשהאדם פוגם, הרי זה כאילו עשה חור בספינה (הגוף נמשל לספינה בספורי מעשיות) והמוחין בורחים ממנו ומתלבשים בו חלילה כוחות הטומאה. וא"כ איך יעיז אחר כך לבקש שיתלבש בו שוב רוח ה'? העצה לזה היא – 'ובכתה' – שהאדם יעסוק בתשובה ויתחרט על מעשיו ויצטער עליהם, הן על מה שמיעט בעבודת ה' והן על הפגם הגדול בכל העולמות שגרם ששפחה תירש גבירתה, שהגביר את כוחות הטומאה רח"ל. ועיקר התשובה היא החרטה, דעל ידי החרטה הוא מתקן את מה שפגם בכלליות העולמות ובכלליות השמות הקדושים (קיצור ליקו"מ סו, ד). וענין התשובה הוא להחזיר הדבר למקומו ושרשו שהוא חכמה, וכששומר המחשבה שהיא החכמה שבמוח, זהו עיקר תיקון התשובה (לקו"מ לה).
ואז כשהאדם מתחרט על מה שפגם, ואוחז בדרכי התשובה, הרי הוא בבחינת 'אנא זמין למהוי' [=אני מזומן להיות] (לקו"מ ו), שאז מתחיל להתהוות מחדש מצד הקדושה, ואז נותנים לו לבושים חדשים. אבל רק בתנאי שמתחרט על העבר, וגם מוכן לסבול בזיונות לכפר על מה שפגם; דבזה מראה הכנעה וחרטה כנה, ואז מוחלים לו, וסומכים עליו לתת לו בגדי מלכות חדשים.
* * *
כתב רבינו ז"ל שכאשר אדם זוכה להכניס את המקיפים ולהבין את הענין שהיה אצלו עד עכשיו בגדר סגולה (בלי הבנה), אז עליו לגלות את הסגולה לעם סגולה ולהיטיב מטובו לאחרים (לקו"מ כא, ט). וכבר כתב רבינו בספר המדות (תשובה נה): "אין ערך [דמיון] למצוה שעושה לעצמו לבד, אפילו שתהיה רבה, למצוה שתימשך ממנה זכות לרבים אפילו שתהיה קטנה".
ומאחר שהבאנו ממוהרנ"ת שכל תכליתנו בהאי עלמא הוא להמשיך בחינת עולם הבא, דעת אלקות, לעולם הזה, הרי במה שמגלה הסגולה לאחרים מרבה בזה את הדעת ומזכה גם אחרים, שזהו רצון ה'.
אולם דא עקא, שכדי שיוכל להשפיע לאחרים צריכים שירצו לקבל ממנו, ושיהיה שלום בין הבריות ויסבירו פנים זה לזה. אולם כשיש שנאה ופירוד בין הבריות, אז אין אחד יכול להשפיע לחבירו.
כה הם דברי התנא דבי אליהו שבעל ה'חפץ חיים' מרבה להביאו (כח, טו): "אמר להם הקב"ה לישראל, בניי אהוביי, כלום חסרתי דבר שאבקש מכם, ומה אני מבקש מכם, אלא שתהיו אוהבין זה את זה, ותהיו מכבדין זה את זה, ותהיו יראים זה מזה, ולא ימצא בכם עבירה וגזל ודבר מכוער, שלא תבואו לידי פסול לעולם. לכך נאמר 'הגיד לכם אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלקיך'".
'אהבת חסד' אמורה להשריש בנו אהבת הבריות וכבוד הבריות. על ידי זה שאוהבים זה את זה ומכבדים זה את זה, אז נוכל להידבר זה עם זה וללמוד אחד מחבירו.
כתב רבינו ז"ל (ליקו"מ ח"ב ז,ד), כששניים מדברים יחד ביראת שמים לפעמים אחד מקבל מחבירו ולפעמים להיפך, ואז שניהם נעשים תלמידים זה לזה, ועל ידי זה כל אחד זוכה להעמיד תלמידים. וצריכים להשתדל בזה, מפני שרצה הקב"ה שיתיישב העולם בבני אדם, ואם אין מכניסים דעת בבני אדם ואין יודעים ומרגישים אלקותו וממשלתו, אינם בכלל בני אדם, שהרי אין בהם דעת.
הנה בענין זה של השפעה לאחרים יש בזה עמקות שכדאי לבאר. כל הבריאה מראשה ועד סופה, הן ברוחניות הן בגשמיות, מורכבת מזה שמשפיע לאחר, ומזה שמקבל את ההשפעה. אולם ענין זה מתחלף כל הזמן, דאותו משפיע, בתפקיד אחר, נהפך למקבל השפעה. למשל, כשיהודי לומד תורה לשמה אז הוא משפיע על כל הבריאה, כמו שכתוב על זה: 'יעשה שלום לי', אולם כאשר הוא עומד בתפילה אז הוא מבקש לקבל השפעה מלמעלה. כמו"כ כשהרב מלמד לתלמידיו אז הוא משפיע להם, אבל גם מקבל השפעה, כמו שאמרו "מתלמידיי יותר מכולם"; ועל ידי זה הוא מקבל מקיפים יותר גבוהים, כמו שכתב רבינו ז"ל (ליקו"מ ח"ב ז,ו) דעל ידי שמלמד אחרים נכנסים בו המקיפים וזוכה להבינם. מבחינת התלמידים הם מקבלים מהרב, וכשלומדים הם בבחינת משפיעים כנ"ל, וגם על ידם מושפע הבנה יותר גדולה לרב. כמו כן בביתו של אדם, בבחינות מסוימות האיש הוא המשפיע והאשה ובני הבית מקבלים, ואילו מבחינה אחרת האשה היא המשפיעה ובעלה הוא מן המקבלים – וגם בני הבית במה שהם מקבלים הם משפיעים.
על מנת שיפעול יחס זה של משפיע ומקבל ההשפעה, מוכרח שהמנגנון יהיה משומן, ויהיו מרוצים זה לזה. אולם אם הרב מזלזל בתלמידיו וצועק עליהם באופן שמרחקם יותר מדאי, אז ההשפעה שלו אינה נקלטת. וכן אם יש זלזול לרב בעיני התלמידים, אינם רוצים לקבל את השפעתו שהולכת לאיבוד.
כמו כן, כשאדם מסלק את המקיפים הנשלחים אליו ממקור הקדושה על ידי מחשבות רעות או מעשים פגומים, הוא גורם שהס"א משתלטת עליו ומתלבשת בו רוח טומאה במקום רוח קדושה. כל זה קשור למה שנקרא פגם הברית ופגם המחשבה (היות ושניהם קשורים), משום שמסלק את השפע מהמקום שראוי להגיע אליו ומוסרו לצד הטומאה. ענין זה מכונה בזוה"ק 'גילוי עריות' (זוה"ח הנ"ל), משום שהשפע אינו מגיע למקומו אלא למקום זר. ועל זה מקונן רשב"י: 'ווי על דא, ווי על דא, תחת עבד כי ימלוך' – שעל ידי העוונות היצר טוב שבוי ביד היצר הרע שמולך עליו.
נמצא שכל תכלית האדם הוא לשאוף ללבושים קדושים של דעת ואמונה, וכל הזמן עליו לחפש איך להעמיק את הבנתו בהם עד שיזכה לעוד לבושים קדושים. וכאשר נהיה זהירים במצוות התורה ובפרט במצוות שבין אדם לחבירו, כמה עושר רוחני נוכל להשיג זה מזה. אם נבדוק את כל החטאים שמזכירים ביום הכיפורים ב'על חטא', נמצא שמלבד עצם האיסורים, הרי שעל ידם אנו גורמים לפירוד ומניעת השפעת הקדושה מאחד לחבירו. כגון על חטא שחטאנו לפניך בזלזול הורים ומורים, בחילול ה', בלצון, בצדיית ריע, בצרות עין, בקלות ראש וכו'.
עכשיו בחודש אלול שאנו מצווים להכין לבושים חדשים, עלינו לדאוג לכך להשפיע לאחרים ולא רק לעצמינו – אבל כמובן, שבתחילה מוכרחים לאויר הנח והזך שעל ידו תתקבל ההשפעה. וזה מה שכתב מוהרנ"ת (הלכות אפוטרופוס ב', בסופו) שראשי תיבות 'אלול' יוצאים מהפסוק 'איש לרעהו ומתנות לאביונים' הנאמר בפורים, דגם באלול אנו צריכים לדאוג לטובת חבירינו, וגם להם להכין לבושים לקראת יום הדין.
* * *
כתב רבינו ז"ל (לקו"מ לד,ז) שהכל צריכים לקבל מתחילה מהצדיק, ואחר כך יקבלו זה מזה. הנה המקיפים שזוכה להם הצדיק האמיתי בעצמו הם בחינת עולם הבא, בחינת למעלה מן הזמן(ליקו"מ ח"ב ז,ו). ומי שמקושר לצדיק האמת ולתלמידיו והוא איש חיל, יכול לזכות בשעת האכילה שיאיר לו רצון מופלג בלי שיעור עד שלא ידע כלל מה הוא רוצה, רק רצון פשוט בכלות הנפש אליו יתברך, כי כל אכילתו נמשכת מהמקיפים שהם בחינת תכלית הידיעה אשר לא נדע (קיצור ליקו"מ ח"ב ז,יא). זאת אומרת, שהמקושר לצדיק יכול לקבל מקיפין כאלה שהוא בעצמו לא היה יכול להגיע כלל אליהם לולא במה שקשור לצדיק.
בדומה לזה מצאנו בנביא (שמואל א כח,ג) בענין מיתת שמואל. הנה בחיי שמואל היה שפע גדול של נבואה והיו מתנבאים בני הנביאים ואף שאול המלך התנבא איתם, ואילו כשמת 'נתייבש המקור ופקע שפע הנבואה' ולא היה מי שיתנבא (אברבנאל ומלבי"ם שם). מזה רואים איך שתלמידיו של שמואל זכו לנבואה אך ורק בכוחו ולא מכוחם הם.
הרי לפנינו דכל מי שמקושר לצדיק מקבל לבושים עליונים מאד, אבל גם הוא משפיע כוח לצדיק שיוכל להשפיע, וגם כל אחד מן המקורבים משפיעים זה לזה ומקרבים אחרים שיתקרבו גם כן לאור הצדיק. אין ערוך לכוחו של כל יחיד לקבל ולהשפיע לבושים נפלאים עבור כלל ישראל אם הוא איש שלום המכבד את הבריות ומקרבן לתורה. מאידך גיסא ראינו שכל העבירות שבתורה פועלות לא רק חורבן רוחני, אלא שגורמים למנוע את התפשטות הקדושה בעולם. על אנשי הצדיק, שפקד עלינו להיות 'יפה עינים' ולראות רק את הטוב שבזולת, בודאי מוטלת שליחות קדושה – במיוחד בזמנים קשים הללו – לעשות כל מה שבכוחנו שעל ידינו יזרח אור ה' וכבודו עלינו ייראה.
"גודל יקר הערך של לשון הקודש – שבו נברא העולם… וזה בחינת 'חוה' בחינת 'ולילה ללילה יחווה דעת'… על ידי לשון הקודש רוממנו מכל הלשונות, היינו שהרע שיש להלשון של האומה אחיזה בו, נתבטל ונופל על ידי לשון הקודש ואין שליטה על ישראל".
(ליקוטי מוהר"ן ח"א יט)
"ולטהרנו ולקדשנו בקדושתך העליונה". בקשה זו נאמרת בהטעמה ובערגה בכל יום מימי ספירת העומר, והיא מבטאת את חובתנו להיטהר ולהתקדש לקראת חג מתן תורה, כדרך שאבותינו התקדשו והיטהרו מזוהמת מצרים.
גם כאן צצה כמו מאליה השאלה: איך זוכים לזה?
כמובן, כל עמידה בניסיון, בין במחשבה בין בדיבור בין במעשה, מקדשת ומרוממת אותנו, אבל האם אין איזה 'מירשם' שבכוחו לרפא אותנו מהתאוות ומהמידות הרעות?
מסתבר שיש דבר כזה, והוא גם לא כל כך מסובך, הוא רק דורש עקביות והתמדה – להרבות בדיבורים קדושים של תורה, תפילה או חסד, ולהישמר ככל האפשר מדיבורים רעים של לשון הרע, שקר וכדומה, כך שכשנקדש את לשוננו יתקדשו גם מידותינו.
* * *
אולי יהיה מי שישתומם: מה עושים עסק כה גדול מ'דיבורים' שפורחים וחולפים להם?
אך מסתבר, שהדיבור הוא כלי רב-עוצמה שמשפיע על כל תכונותיו ומעשיו של האדם, שהרי אמרו חז"ל "שנברא העולם בלשון הקודש", הרי שכל הבריאה ובודאי גם האדם עצמו תלויים בקדושת הלשון, בדיבורים קדושים.
לעומת זאת, החטא הקדמון נוצר על ידי הדיבור; הנחש שהסית בלשונו גרם לחטא של האדם הראשון שהוא הסיבה לכל החטאים שבכל הדורות.
* * *
כעת נבין גם את מטבע הברכה שאנו אומרים בקידוש החג: "ורוממנו מכל לשון".
ישנם שבעים כוחות בנפש האדם, שנעוצים בשבעים האומות. כל אומה מתייחדת במידה רעה מסוימת, כאשר אחד מכוחות הנפש החומרית שולט עליה ביותר.
זו גם הסיבה לשבעים לשונות הגויים, כשלכל אומה יש את שפתה המיוחדת לה, כי הדיבור משפיע כאמור על תכונות הנפש, לכן כל אומה המתייחדת בתכונה רעה מסוימת, יש לה גם לשון מיוחדת.
אולם עם ישראל זכה ללשון הקודש, שעל ידה התקדש והיטהר מהמידות הרעות התלויות בלשונות העמים.
זו הסיבה שהנחש פיתה את חווה בחטא עץ הדעת, שכן היצר משתדל ראשית-כל, לכבוש את כוח הדיבור שבו 'מחווה' האדם את דעתו, וכל עוד הדיבור קדוש וזך – אין לו אפשרות להחטיא את האדם.
כך נבין כמה מאמרי חז"ל שהפליגו במעלתו של הדיבור, כגון: "אדם לעמל יולד (איוב ה, ז) – איני יודע אם לעמל פה נברא, אם לעמל מלאכה נברא. כשהוא אומר 'כי אכף עליו פיהו' (משלי טז, כו) הוי אומר – לעמל פה נברא" (סנהדרין צט ע"ב).
הרי לפנינו דרך סלולה לעלות בסולם הקדושה והטהרה בימי הספירה: יותר דיבורים קדושים, ביתר תשומת לב והתבוננות.
לפעמים, באמצע החיים יורד פתאום מין ליל אפל ושחור. נדמה אז כאילו אזל לפתע המלאי, הכל פשוט נגמר, נעלם, נשאב לאי שם. מקורות הפרנסה מתייבשים, החובות תופחים, והבית כולו מגלה סימנים של סדקים. שום מוצא לא מציץ מעבר לאופק, רק רקיע אפל והמון פחדים.
אל המקום הזה נשאו אותו רגליו של אבינו יעקב. בפרשה הקודמת הוא עוד ישב על התורה והעבודה חוסה באוהל של תורה ותמימות. בית מלא יראת השם, אב קדוש, והשראה נוראת הוד של סב כמו אברהם אבינו ע"ה. בפרשה הזו מפגישה אותנו התורה הקדושה עם יעקב אבינו של טלטולי דרך, רדוף ועני. היעד הוא ביתו של לבן, גדול הרמאים, שאף אדם לא עמד בפניו. מכשף ותאב בצע. במקום הזה, בחרן – ערש חרון האף והדינים, אמור האיש התם והזך לבלות אי אלו שנים.
על אם הדרך, כשעוד כברת ארץ לפניו, כשאימת המוות מרחפת ממעל, וחולשת הדרך מאיימת על רגליו. מופיע אליפז, בניסי ניסים נמנע הרג, את נשמתו לא הצליח בנו של עשיו ליטול ממנו, את הממון הוא לקח. עני חשוב כמת, וכשההלך המרושש מצוי אי שם בין היכן-שהו לשומקום, המצב עגום פי כמה וכמה.
ואז, כשהיאוש אמור לכל הדעות להדק את חגורת החנק, יעקב אבינו מוצא את הדבר המשמעותי ביותר עבור כל מי שיהיו אי פעם צאצאיו – "ויפגע במקום".
לפגוע במקום
אל המקום בו עתיד לעמוד בית המקדש, פיסת האדמה המכוונת בדיוק מול שער השמיים, דרכו עתידות לעלות ולהתקבל ברצון רבבות תפילות בני ישראל, בכל שנות הגלות והגאולה, החורבן והבניין, הגיע בחיר האבות. ובאותן אמות ספורות של מעבר למקום, השיג האב הגדול וטעם בפעם הראשונה את עומק המרירות, הכבידות והעצבות בהן עתידים ילדיו שיבואו הנה באחרית הדורות להתבוסס.
את החושך הזה, המבוי הסתום אליו מובילות אותנו רגלינו המבולבלות כפעם בפעם, חווה כבר אז הסבא שלנו. השי"ת הביא אותו בדיוק אל המקום הזה, בכדי להכשיר עבורנו את הקרקע. "וילן שם כי בא השמש – ששקעה לו חמה פתאום שלא בעונתה", באותה שקיעה, גם ליעקב אבינו, השלם שבאבות עולם הסתלקו המוחין, כך ממש. באותן שעות הוא עמד לפני השי"ת בתוך החושך הכי גדול, ועשה את מה שכל אחד מאיתנו יכול היום לעשות בכדי לצאת משם, מחשכת הגלות.
כשאליפז נטל ממנו את כל רכושו התעקש יעקב אבינו ואמר 'לית אנא מוביד סברי מבוראי', שום דבר לא ייקח ממני את התקווה, בסופו של דבר יהיה טוב. גם כשחושך ואפילה חסמו את הדרך, והגלות עד תחתית שאולה כיסתה את האופק, התעקש יעקב אבינו והתפלל. ההתבודדות העקשנית הזו, של העני שמאומה אין לו, רק פה והמון שאגות, היא זו שפתחה עבורינו את הפתח, דרכו נוכל לפלס דרך אל מחוץ לגלות הנפש.
תפילה עקשנית
קורה לא פעם, שנדמה לנו שאם נתפלל עכשיו, זו תהיה הטרדה. כששום מילה של ממש לא זמינה על השפתיים, והדיבורים שמצליחים בקושי לעלות על קצה הלשון, נעדרי טעם ריח וחיוניות, מתעוררת בפנים התחושה שאולי אומרים שם למעלה 'שוב פעם הנודניק הזה…'
תפילה – אומר רבי נתן, מלשון נפתולי אלוקים נפתלתי. ורש"י מפרש לשון עקש ופתלתול, נתעקשתי והפצרתי פצירות ונפתולים הרבה למקום. במילים הללו מונח בעצם כל סוד התפלה. כך היא דרכה של תפילה – עקשנות. לחזור ולנסות שוב פעם ושוב. 'וצריך להיות עקשן גדול בזה'- אומר רבי נתן 'שאף על פי שנדמה לו שדבריו אינם מועילים כלל, כי זה ימים ושנים שעוסק בזה ועדיין לא פעל כלל, אעפ"כ צריך להיות עקשן גדול בזה, כמו העקשן שעושה הדבר בלי שום טעם, כן צריכין בעבודת השם'.
עוד יהיה טוב
חושך הוא מצב זמני, גם לארוכה שבגלויות יש תאריך תפוגה. סוף כל סוף יעלה השחר ויפציע, והכל יהיה טוב מאוד. בעומק החושך באפילת הגלות, אם מתעקשים ומדברים גם כשאין שום טעם ועניין, מתרחש לפתע הנס 'והנה השם נצב עליו'. במקום האפל ביותר בעולם, בתחתית העוני והחדלון, שם בדיוק קיבלנו את ההבטחה הברורה ביותר, זו שמלווה את קיומינו הבלתי אפשרי במעמקי הגלות "והנה אנוכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך, והשיבותיך אל האדמה הזאת, כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דיברתי לך".
ברגע אחד עלול האופל הסמיך ביותר להפוך לאור, אצל השי"ת הכל יכול להיות, צריך רק להתעקש ולדבר. העתיד יהיה נפלא – כך הובטח כבר לאבינו בבית א-ל. לכל יהודי יש חלק נצחי במקום של טוב מוחלט, השאלה היא איך נתמודד עד אז.
בעולמות העליונים יש המון מתיקות ושלוות נצח, לעתיד לבוא נשב בסוכת עורו של לוויתן, נהנה מזיו השכינה, ונשתה מיינה של תורה שעתידה להתגלות. שבת קודש היא יום שכולו שביתה ומנוחה, ובכל זאת יש משהו גדול מכל זה – ימי החול, ביצת הטיט הגלותית, חשכות המוחין, ותרדמה של עייפות, במקום הזה מתרחש משהו גדול יותר. משום שרק בזכות עבודתינו המיוזעת בקרקעית עולמות החומר, יש למעלה, בעולם האצילות, שבת.
את השבת והעתיד לבוא עושים אנשים קטנים מאוד, כאלו שמתמודדים עם מדות מעוקמות וכלים שבורים. וכשהם מתחתית הבריאה, עושים משהו לכבוד בורא עולם, למעלה אפשר כבר לעשות שבת.
ובינתיים אסור לנו בשום פנים ואופן להפסיק לרגע אחד לנדנד. 'ויפגע במקום' – בתוך החושך והערפל דבר אחד מבקשים מאיתנו, שלא יעבור ולו רגע אחד בלי פגע. בעולם שכזה, בו פגעים ותקלות מתרחשים בכל כמה דקות, מוכרחים גם לפגוע בכל רגע ב'מקום'. למצוא את השי"ת בכל מחיר, לדבר אליו תמיד, ולבקש גם בלי טעם וריח 'בבקשה תתגלה'.
הדיבור שנאמר שם, בלילה של בית א-ל, במקום המסויים ביותר. הוא שלוחש עד היום על כל אוזן שמוכנה להטות עצמה ולהאזין 'ושמרתיך בכל אשר תלך' – אל דאגה, תמשיך הלאה ותחפש 'כי לא אעזבך', אלך איתך עד הסוף הטוב באמת, עד שתבוא בדיוק למקום הטוב אליו אתה אמור להגיע.
שניים היו בעולם, יעקב ועשיו. ומאז ועד היום מתנדנד העולם הגדול, וכך גם העולם הקטן, הוא האדם – בין ממלכתו של עשיו למלכותו של יעקב. "ולאום מלאום יאמץ" – כשזה קם זה נופל, ולהיפך. הקדושה והסטרא אחרא מנהלים מאבק עיקש וארוך, בסופו נזכה לחירות הנפש אמיתית, לנחלה בלי מיצרים בגבולות הקדושה.
המאבק הזה שמתחולל כל יום בכל אחד מאיתנו, מעניק לכאורה עליונות לצידו של עשיו. "ויצא הראשון אדמוני…" עשיו מופיע כאן ראשון. אולם, יעקב שיוצא ומאיר בעולם רק לאחר מכן, מנצח וקונה לחלקו את הבכורה וגם את הברכה, בזכות "וידו אוחזת בעקב עשיו"; אם הוא הקדים לצאת, אעשה לכל הפחות את שניתן לעשות – לתפוס את עקבו.
התכסיס הזה משמש את כלל ישראל במלחמת הקיום הנצחית מול כוחות הבעל דבר במשך כל הדורות. אולם, דווקא בעקבתא דמשיחא, באחרית הזמנים, שעה שעשיו מתעצם לדרוך ולרמוס בעקבו את שארית ישראל, לנתץ ברגל גאה כל שלהבת יהודית הזורחת במעמקי חשכת הגלות. דווקא כעת זו השעה הראוי ביותר לתפוס את אומנות אבינו יעקב, ולהכניע את עקבו של עשיו בכוחנו העצום הגנוז בפינו.
"ידו" זה בחינת אמונה – תפילה. ובשעה שעקבו של עשיו רומסת על ראשינו, אין לנו אלא לפתוח פה ולהתפלל. להתחנן ולבקש, לייחל ולקוות שוב ושוב. במילים של תפילה, בדיבורים של התבודדות, בצעקות של געגוע, לאבינו שמעולם לא נטש אותנו. כך ננצח!
ברגעים הכואבים ביותר בשנה, אנו יושבים על הארץ, אבלים וחפוי׳ ראש, כשמנעלי בד לרגלינו – וקוראים את מגילת איכה, הפותחת בפסוק: "איכה ישבה בדד".
כך פותח ירמיהו הנביא את קינת הקינות על צער חורבן ירושלים – בבדידות, במצב של 'היות האדם לבדו', אותו מגדירה התורה, כ'לא טוב'.
ה'לא טוב' הזה, שכל כולו בדידות ופירוד, התרגש עלינו אי אז, לפני קרוב לאלפיים שנה, כאשר כשלנו בעוון הפירוד (יומא כג) – וממשיך להשליך ולהשפיע עלינו עד עצם היום הזה.
נכון. הכל סביב נראה מושלם. העולם מלא שפע גשמי. עיניים גשמיות תמהות ואינן מבינות: הלזאת תיקרא גלות? בדיוק כמו רגעי המפגש של המשנה למלכות עם בת המלך האבודה – המלך בעטרה, סביבו "כמה חילות, וכמה משוררים בכלים לפניו, והיה שם נאה ויפה מאד… רעש גדול ושמחה" – אבל בת המלך מגלה את אוזניו כי "כאן, המקום הזה, הוא לא טוב".
כי כאשר יש פירוד לבבות, ריחוק ובדידות – לזאת יקרא 'לא טוב'; לזאת יקרא 'חורבן הבית'; לזאת יקרא 'גלות השכינה'.
"רק להשתדל בבניינו"
אולם רבינו הק' על פי דרכו, אינו מניח ליאוש לחלחל אל הלב. אינו נותן לנו לשקוע במחשבות פסולות על מה שהיה ואיננו, ומכוון אותנו תמיד להביט קדימה, אל התקווה בעתיד, את תפקידי שעדיין מסורים בידינו.
אם מהות החורבן היא פירוד הלבבות, התיקון הנגדי הוא – להרבות באחדות הלבבות, באהבה פנימית וכנה.
"תשתפכנה אבני קודש בראש כל חוצות" – זועק הכתוב באיכה (ד, א), ומפרש רש״י כי 'אבני קודש' המה 'בנים המאירים כאבנים טובים'.
אבני קודש אלו, אינם אבנים דוממים גרידא, מסמלים ורומזים המה על נפשות ישראל קדושים שנפלו מבניין המקדש, ומשתפכים בראש כל חוצות. "והנפשות הם בחינת אבנים, בבחינת 'תשתפכנה אבני קודש בראש כל חוצות' וכוי, והבתים זה בחינת כי ביתי בית תפילה" (ליקו״מ ח' תנינא).
אותם אבני קודש אשר נפלו ומעדו שרויים בגלות: ב'שלא כסדר', בהרגשה שאינם ממלאים את תפקידם ויעודם – אולם לבם כמה להתחבר מחדש, להיכלל שוב בקירות הבית, להשתלב מחדש בבניין המקדש, להתאים עצמם לעוד אבנים נוספות, להשתבץ בהיכלו של כהן גדול, בהיכלו של צדיק – להתאגד יחד במקומם האמיתי והראוי, בבית מקדשינו, בית תפילתנו.
מהי ההשתדלות בבנין בית המקדש?
גם בתוככי הגלות הקשה הזו, בתוך קשיים ומיצרים, סלול לפנינו נתיב של אור המלמדנו כיצד לנער את נפשנו מן העפר, כיצד לבנות את בתינו החדש, שאך זה עתה הוקם, מתוך השראה של שמחה, תוספת קדושה, קירבת ה', שלום ואחוה…
והדרך הזו היא דרכה של התקבצות בני החבורה המתוועדים יחדיו כאיש אחד בלב אחד, מתוך התקשרות לצדיק, ובצוותא דולים בששון ממעייני הישועה המפכים והמרעננים של רבינו הק' ותלמידיו זי"ע. מתקנים בעצם האהבה והדביקות שבין החברים, את סיבת הגלות והחורבן. מגביהים ומרוממים את אבני הקודש, ובונים משכן לשכינה.
כולנו רוצים לשמוח!
מי מאתנו אינו משתוקק לחוש מעט אורות מאופל? מי איננו שואף לשמחת חיים, אשר הינה ערך כה נצרך בדורנו, דור שהעצבות והקרירות ויבושת הנפש תכסה פני ארץ?
גם לזאת סולל לנו רביה"ק דרכי רפואה: אל תישאר בבית, בבדידות הגלותית אפופת העצבות. צא אל ההתקבצות, פתח לבך אל ההתאחדות. זכור: החבורה היא מקור אדיר של אור, היא אבוקה מרובת נרות, שרב כוחה לגרש את החשיכה.
כה מדבר אלינו רבינו הק' (ליקוטי מוהר״ן ס״א): "…הנפשות הם בחינת אבנים" כמו שכתוב (איכה ד') "תשתפכנה אבני קודש"; וכולם באים ונכללים בתוך הצדיק הדור, שהוא בחינת אבן שתיה, ועל ידי זה נמתקים כל הצמצומים כנ"ל. ועל ידי זה שנכללים יחד כל הנפשות… על ידי זה נעשה שמחה, בבחינת אור צדיקים ישמח, כי הנפש הוא בחינת נר, בבחינת נר ה' נשמת אדם וכשנכללים יחדיו נעשה מהם אור, ועל ידי זה נעשה שמחה, בחינת אור צדיקים ישמח".
כאשר כולנו מתקבצים יחדיו, נוצר אור. "אור צדיקים ישמח". זו כוחה של חבורה, להאיר אור גדול של שמחה – היפך השפעת העצבות ושברון הלב של הגלות.
וכדרך שהיה הרב החסיד רבי לוי יצחק בנדר זצ"ל מרבה לעורר בשיחותיו על תועלת העצומה של אהבת החברים: החבורות, התכנסויות, התפילות בבית מדרשו של הצדיק.
להגביר את ה'מאורי אור'
הנה כי כן, דווקא בימים אפלים וקודרים אלו, ימי בין-המצרים, כאשר זיכרון הגלות מתעורר בכל לבבות ישראל, והכאב עולה על גדותיו – עלינו לאזור חיל ולנקוט בפעולות הפכיות, בפעולות של תיקון.
זאת נלמד מדברי תורתו על ימים אלו (ליקו״מ ס״ז), שיש להגביר בהם ביותר את ה"מאורי אור" נגד ה"מאורי אש".
כי אמנם שניהם מפיקים אור – ברם, מאורי האור מפיצים אור ושמחה, תקווה ואמונה, לעומת מאורי האש, המסמלים את תבערת הלב שאיננה טובה, אשר מכלים ושורפים כל חלקה טובה.
בעת החורבן התגברו מאורי האש ומכך נחרב בית מקדשינו. "ממרום שלח אש בעצמותי". אולם, זה לעומת זה עשה אלוקינו וכשמגבירים את מאורי האור נכנעים מאורי האש. זהו התיקון: כאשר כלל הנרות מתקבצים יחדיו, ומזריחים אור גדול, אור שרב כוחו להאיר אף בעיתות חשיכה, אור בוהק המכבה את מאורי האש.
התועלת שב'שבת אחים'
רעיון זה אינו רק בגדר מליצה ואמירה נאה. חיים יש בו.
זאת היא מציאות חיי היום יום שלנו. כמה כוחות נפש ניסכים כאשר נפגשים עם חברים לדרך ולדעה, כאשר שומעים דיבור, הברקה או רעיון, מקבלים חיוך או התעניינות מחבר. כמה תועלת יש ב'שבת אחים' ברוחניות ובגשמיות.
הרי חברים מעניקים לאדם חיים ממש, פשוטו כמשמעו. כסיפורו של חוני המעגל, שהתעורר לאחר שינה של שבעים שנה, ומשלא הכירוהו בבית המדרש, חלשה דעתיה: "אמר רבא, היינו דאמרי אינשי או חברותא או מיתותא" (תענית כג.).
"וזה בחינת מה שאמרו חז"ל או חברותא או מיתותא, כי עיקר החיות הוא ע"י אהבת החברים, שע"י זה מאירים זה בזה ומתנוצץ המוח שזה עיקר החיות בחינת תחיית המתים, כי עיקר החיות הוא אהבה ושלום…" (ליקו״ה ברכות הראיה א')
אותה התכנסות ו'שבת אחים יחדיו', אף שלעיתים נראית כדבר חיצוני – פנימיות גדולה טמונה בה. היא מעוררת את הנקודה הפנימית מלבבות החברים ובוקעת כמיהה לשמוע עוד שיחה ועוד טללי התחזקות, להתעלות ולו גם במעט, לחוש טעמו של צדיק.
עצם ההתוועדות יחדיו, הישיבה בצוותא, השירה והזמרה כבר משיגה את המטרה והרבה מעבר לכך: "גם פעם אחת היה רבי נפתלי ז"ל מנגן איזה מזמור בבית המדרש בלילה עם עוד אנשים מאשי שלומינו, ורבינו ז"ל שכב כבר על מיטתו, וקם רבינו ז"ל ממיטתו ונכנס אליהם לשמוע את נגינתם, ואחר כך אמר להם: תדעו, שהנגינה שלכם הייתה בוקעת רקיעים וכו'. תוכלו לשער עצמכם, אשר כבר שכבתי על מיטתי, והנגינה שלכם משכה אותי ממיטתי להיכנס אליכם…" (חיי מוהר״ן).
* * *
הבה נזכור: "גדולה לגימה שמקרבת" (סנהדרין קג:). כל פעולה של יחד מקרבת את האדם לקונו, לדעת הצדיק, לייעודו ושמחת לבו, ומקרבת את בנין גאולתנו ופדות נפשנו.
ולסיומא – קריאה גדולה מנסרת בחלל לבו של יהודי בימי האבל המרים הללו: אל נא תשב בדד, מכונס בתוך מרירותך. צא והתלכד עם חבריך. צא ותקן את סיבת החורבן. לקט וכנס את האבני קודש המאירים אל תוך בנין הקדושה. ובכך הנך נוטל חלק בבניין הבית, הכללי והפרטי גם יחד, ושותף הנך בבנין המקדש, ובנין הבית של כל יחיד ויחיד.
דבר מענין אומר לנו רבי נתן: בדיוק כפי שלעתים אדם נופל מעבודת השם שלו מנסיונות שהיצר הרע מעמיד לו, עד שהוא מרגיש שזה קשה מדי; כך בדיוק יכול אדם לעתים להפסיק או ליפול מכל עבודת השם בגלל שהיצר הרע משכנע אותו שזה קל מדי.
לא תמיד האדם עוצר או נופל לחלוטין מעבודתו בגלל זה. לעתים הוא ממשיך ועושה את המצווה או עבודת השם הזו, אבל חסר לו השמחה, ההתחדשות והאמונה שהיו צריכים להיות לו כאשר הוא בא לעשות את העבודה או המצווה האלה, ואנחנו מדברים על האמונה שהקב"ה משתעשע ממש בעבודת השם הזו – בכל עבודת השם!
הבה ננסה לפרט: כל יהודי מאמין בוודאי שהקב"ה משתעשע עם העבודת השם שלו, עם התפילה שלו ועם הלימוד שלו, אבל לעתים צצה לה מחשבה עיקשת במוחו של אדם לאמור: הכל טוב ויפה ומקובל אילו תפילתי היתה כתפילתם של תלמידי הבעל שם טוב, אותם צדיקים עליונים; אילו כל מילה הייתי אומר כמונה מעות, עם אותה דבקות ואותה התלהבות שרבי נתן התפלל בה; או אילו לימוד התורה שלי היה כלימוד התורה של ה'חתם סופר' או רבי עקיבא איגר, שמונהכ-עשרה שעות רצופות עם אותה התלהבות ואותה קדושה וטהרה ואותה תורה לשמה – אז , או אז, הייתי מבין שהקב"ה 'מתחייה' ומשתעשע עם העבודת השם שלי והלימוד שלי. אבל כל זמן שאין לי "את כל החבילה" הזו, כל זמן שאיני יכול להראות כזו דבקות ולהתפלל או ללמוד בכזו התלהבות, איזה נחת רוח יכולה כבר להיות לבורא עולם מזה? הרי אין לי למה לצפות שעם התפילה שלי – אני! הרחוק כל כך מהבורא; אני! שנמצא בכזו דרגה נמוכה! – אזכה איכשהו להגאל מצרותי, ברוחניות או בגשמיות…
לעתים קורה גם שאדם כבר מקיים איזו מצווה. הוא מניח תפילין, למשל, או אומר תהלים, למשל, ושואל את עצמו, באמת: האם זה חשוב אצל הבורא? נו, אילו הייתי מתענה ומסתגף, שובר את מידותי, נו, אני מבין שזה עושה נחת רוח לקב"ה. אבל כזה דבר פשוט כמו הנחת תפילין, או אמירת תהלים, או שמירת שבת, או "סתם" איזו תפילת שחרית פשוטה, זה הרי כלום! מדוע שאחשוב שדבר כזה פשוט גורם כזו שמחה לבורא עולם?!
ובקצרה: בכל הדוגמאות האלה, ובמקרים דומים, מרגיש אדם שכל עוד הוא לא יתאמץ ממש, "יקרע" את עצמו ממש מעבר לכוחותיו בעבודת השם, הרי שלעבודת השם שלו אין באמת חשיבות כזו אצל בורא עולם, ולא רק העבודת-השם שלו אינה כל כך חשובה, אלא גם הוא עצמו לא כל כך חשוב אצל הבורא.
והתחושה הזו יכולה לעתים להגיע גם רחוק כל כך, עד שהיא תגרום לאדם להפסיק מעבודת-השם שלו בכלל, שהרי: לא תמיד הוא יכול "לעשות הרבה" – להתאמץ ולעבוד את השם עם כל הכוח; ו"לעשות קצת", הוא הרי חושב, זה לא כל כך שווה. ממילא, הוא נותר קירח מכאן ומכאן.
ואם לדבר בפסים יותר מעשיים אצל חלק מאיתנו: לעתים, במצב של ירידה, אדם חושב לעשות איזו פעולה בעבודת השם: להגיד תהלים, סתם, לא כי יש לו איזה צרה חלילה; ללמוד איזו משנה או דף גמרא או כל פעולה אחרת בעבודת השם. אבל אז הוא מתבייש בעצמו: אני?! במצבי הרוחני הירוד ועוד יש לי העוז לעמוד ולבקש משהו מבורא עולם? ועוד יש לי החוצפה ללמוד איזה דף גמרא (ובכלל, איזה מן לימוד זה יהיה…) עדיף, אם כן, לא לעשות בכלל…
* * *
רבינו הקדוש, רבי נחמן מברסלב, מגלה לנו ששורש הבעיה הזו נעוץ בדבר אחד: חסרון באמונה! ולתמיהתם של סובביו, השיב רבינו במשפט "ואם יש לך אמונה, אין לך אמונה בעצמך!" (שיחות הר"ן ק"מ). אכן. חסר לנו הענין הזה, של "אמונה עצמית" – להאמין שהעבודה שלנו, כל עבודה, חשובה אצל השם!
אבל רק רגע, אני לא מבין מה קורה כאן: תמיד ידעתי שצריך להאמין בבורא עולם, ושצריך להאמין בצדיקים. אבל שאני צריך להאמין אני בעצמי? איזו מן אמונה חדשה היא זו? ובכלל, מה עם גאווה?!
רבי נתן מסביר בצורה נפלאה, שהאמונה שאדם צריך להאמין בעצמו, קשורה ודבוקה ומאוחדת ממש עם האמונה שאדם צריך להאמין בבורא עולם! מה פירוש? הפירוש הוא כזה: וודאי צריך אדם לדעת את שפלותו וכמה הוא רחוק מהקב"ה, אבל בדיוק באותה מידה, חייב אדם להאמין ולדעת, מצד שני, שכמה שגדול בורא עולם – כך גם גדולה רחמנותו האינסופית, ושהקב"ה ברחמנותו העצומה מוריד עצמו בפועל כדי להתענג ולהשתעשע מכל תנועה קטנה, ומכל פעולה קטנה, שאני עושה לכבודו, למרות שאני אדם כל כך רחוק ובדרגה רוחנית כל כך ירודה! ואם אדם אינו מאמין בכך, אם לאדם אין את האמונה העצמית הזו, כי אז פשוט – חסר לו אמונה ברחמנות של הקב"ה עצמו! מדהים!
אדם צריך לזכור תמיד: למרות שתמיד צריך לשאוף, ולרצות, ולכסוף ולהשתוקק למדרגה גבוהה כזו – לעשות בשביל הקב"ה הכל, בכל הכח ובכל המסירות ובכל הדבקות האפשרית, אפילו את ה'עבודות' הקשות ביותר, למרות זאת, לא תמיד העבודה נמדדת רק בדרגה כזו, ואם הוא יכול לעשות רק מעט, זה לא שווה כלום. ממש לא! לעתים עבודה קלה ופשוטה של אדם, חשובה ויקרה יותר אצל בורא עולם! תלוי באיזה אדם, ובאיזה מצב.
וגם, הרי גם אם אדם יתענה ויסתגף מאות ואלפי תעניות, זה לא יכול להיות בשום אופן תחליף לתיקון שאדם זוכה להשלים כאשר הוא מקיים את ציווי התורה מדי בוקר ומניח את רצועות התפילין על ידו!!!
* * *
בני ישראל היו כל כך לחוצים, מבוזים ומדוכאים תחת יד מצרים, עד שהם נפלו בטעות הזו, שלעשות נחת רוח לקב"ה, אפשר רק על ידי עבודת השם קשה – בחינת "עבודת פרך", וכאשר הקב"ה שלח את משה רבינו להודיע לבני ישראל את הבשורה המשמחת שהנה הנה הם נגאלים מעבדותם והנה הנה הם יוכלו לעבוד את השם בקלות ובחירות, מספרת לנו התורה, משהו מדהים: הם לא האמינו! ולא שמעו אל משה! לכאורה, איך דבר כזה יכול להיות? והתשובה לא מאחרת לבוא: מקוצר רוח – ורבינו הקדוש מסביר ש"קוצר רוח" הוא בחינת חוסר אמונה (ליקוטי מוהר"ן תניינא, תורה פ"ו – "וְהַקְּטַנֵּי-אֲמָנָה הֵם בִּבְחִינַת "מִקּצֶר- רוּחַ" – עיין שם), ולכן, ממשיכה התורה ומעבודה קשה, בני ישראל חשבו שהקב"ה רוצה וחפץ רק ב'עבודות הקשות', רק עבודת השם כזו ש'נקרעים' עליה ומתאמצים עליה מאוד, בכל הכח ממש, ורק לעבודת-השם כזו יש ערך.
אבל כאשר הקב"ה הכניע את הטומאה האכזרית הזו של פרעה, על ידי מכות מצרים, ואחרי שבני ישראל יצאו ממצרים ויצאו מעבדות לחירות, וקיבלו את התורה בהר סיני – אז נודע להם שיהודי יכול לשמח את בורא עולם בכל דבר, עם כל עבודה, אפילו הקטנה ביותר.
דבר אחד בטוח וברור: הקב"ה מתפאר ומשתעשע בכל יהודי, בכל 'בן יחיד' שלו, ובכל עבודה ותנועה רוחנית שלו, כך או כך!
יש תורות הנפולות, שהם בחינת אוירא דעלמא, רק מחמת שגם בהם יש טוב הגנוז בהם, היינו ניצוצות הקדושה מתורת אמת, וצריכין לברר הטוב שבהם ולהעלותו אל הקדושה, בבחינת רמון מצא תוכו אכל, קלפתו זרק. ומשם נמשכים כל הטלטולים של בני אדם, שמוכרחים לילך בדרך ולהיות נע ונד ומטולטל חוץ לביתו. כי כשאדם נע ונד בדרך, הוא כמו שהוא באוירא דעלמא, כי הוא חוץ לביתו הקבוע; וכשזוכה, אז הוא מברר על ידי זה את הטוב הגנוז בהתורות הנפולות הנ"ל, שהם בחינת אוירא דעלמא, ובונה מהם בנינים דקדושה. וזה סוד הליכת ישראל במדבר עם המשכן והארון והלוחות, ושם נצטוו כל מצות התורה. כי זה כלל שאין הדין נמתק אלא בשרשו, על כן דייקא על ידי שהיה המשכן עם הארון והלוחות בעצמם עם כל ישראל נעים ונדים במדבר, שהוא בחינת אוירא דעלמא, על ידי זה דייקא בררו והעלו בכל פעם את התורות הנפולות לשרשן, עד שנתתקנו ונעשו תורה אמיתית, שזהו בחינת כל מצות התורה הקדושה שנצטוו בכל פעם במדבר באוהל מועד, שזכו לזה בכל פעם על ידי שבררו והעלו בכל פעם תורות הנפולות לשרשן. ועל כן נכתבו כל מסעות שלהם בתורה, כמו שכתוב אלה מסעי בני ישראל,כי מכל המסעות שלהם נעשה תורה. ועל כן בכל המסעות שלהם הכניעו האויבים והשונאים שהם בחינת המתנגדים אל האמת, כי על ידי המסעות שנסעו במדבר בקדושה כזאת והמשכן והארון הלך לפניהם, על ידי זה הכניעו כל הקליפות היונקים מהתורות הנפולות שהם בחינת אוירא דעלמא, ובררו והעלו את הטוב הגנוז שם. וכמובא בזוהר הקדוש שעל ידי הליכתם במדבר דרכו על הקליפות, היינו כנ"ל, כי כשמבררים את הטוב מתוכם, אזי הקליפות נופלים ומתבטלים.
(אוצר היראה, טלטול ג; על פי: ליקוה"ל, אורח חיים, ברכת המזון א,ה-ו)
ביאור על ענין 'תורות נפולות' שהם כ'אויר העולם': הגמרה מספרת על רבי יהושע שהתווכח עם חכמי אתונה, אחד הדברים שאמרו לו חכמי אתונה כשניסו את חכמתו היה, שביקשו: "בנה לנו בית באויר העולם, אמר שם ותלה עצמו באויר, אמר להם: הביאו לי לבנים וטיט, אמרו לו: האם יש מי שיכול לעלות לשם? אמר להם: האם יש מישהו שיכול לבנות בית בין שמים לארץ?"
רבינו מבאר שם בתורה (ליקוטי מוהר"ן א תורה כח), שיש תלמידי חכמים שנקראים "שדים יהודים" משום שתורתם – מקורה מצד הטומאה, תורתם של אותם "שדים יהודים" נקראת 'תורה נפולה', משום שאינה ממקור טהור, ותורתם היא כאויר העולם, משום שאי אפשר להתקרב לבורא על ידה, וההתקרבות על ידה, משולה לבנית בית באויר העולם, דהיינו, אינה מציאותית.
ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה' (לג,ב)
כל הנסיעות והטלטולים של כל השנה יהיו כולם בקדושה גדולה, באופן שיהיו תיקון לפגם אמונת חכמים, עד שיהיו נכתבין ספרים קדושים על ידם, בבחינת ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה'; והעיקר שיהיה כוונתו בכל נסיעותיו וטלטוליו רק בשביל להתוועד עם בני אדם חדשים ולדבר עמם מהתכלית האמיתי, ולעסוק עימהם בדברי תורה באהבה ושלום גדול, באפן שיכירו כולם את האמת לאמיתו ולשוב אל השם באמת, בבחינת שאמרו רבותינו ז"ל: והם תֻּכּוּ לרגלך ישא מִדַּבְּרֹתֶיךָ – אלו תלמידי חכמים שמכתתין רגליהם מעיר לעיר ומדוך לדוך לעסוק בדברי תורה, כי רק בשביל זה מסבב השם יתברך את האדם שצריך לפעמים לכתת רגליו לילך וליסע, כמבואר בפנים.
(אוצר היראה, אלול ראש השנה, קפט; על פי: שם, חושן משפט, הלכות פקדון ה,יט)
ואלה שמות האנשים וכו' לנחול את הארץ (לד,יז-יח)
זבולון היה מספיק ליששכר הצדיק שהיה עוסק בתורה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, (בראשית רבה פע"ב,ה; פצ"ט,ט). שזהו עיקר תיקון תאוות ממון, כמבואר בדברי רבנו זכרונו לברכה, שעיקר תיקון תאוות ממון הוא צדקה. נמצא שזבולון הוא בחינת תיקון תאוות ממון. ועל כן זבולון הוא קבור על גבול ארץ ישראל בצידון, בחינת וְיַרְכָתוֹ על צידון שסופו על צידון שהוא גבול ארץ ישראל, זה רמז שעל ידי בחינת זבולון, דהיינו בחינת תיקון תאוות ממון זוכין להכנס לארץ ישראל, היינו על ידי שמבקשים ומחפשים את הצדיק, שעל ידי זה זוכין להנצל מהחיפוש והבקשה של הסטרא אחרא, שהוא החיפוש והבקשה אחר הממון על ידי זה זוכים לארץ ישראל, כי עיקר ארץ ישראל זוכים על ידי הצדיק, בבחינת (תהלים לז) צדיקים יירשו ארץ. ואי אפשר לאדם לזכות לארץ ישראל כי אם על ידי צדיקים אמתיים, שזהו בחינת הנשיאים שהעמיד משה להנחיל הארץ לישראל, כמו שכתוב: אלה האנשים וכו' לנחול את הארץ. כי אי אפשר לזכות לארץ ישראל כי אם על ידי צדיקים אמתיים שעל ידם זוכין לאמונת חידוש העולם, שזהו בחינת ארץ ישראל. ועל כן זבולון שזהו בחינת המתקרב להצדיק האמת ומשמש אותו בגוף ונפש וממון ועושה לו כל צרכיו כמו זבולון שטרח בפרקמטיא בשביל להספיק את יששכר שעסק בתורה, הוא זוכה לבוא לארץ ישראל. ועל כן זבולון עומד על גבול ארץ ישראל, כי דייקא על ידי בחינת זבולון שהוא המתקרב לצדיק האמת, על ידי זה זוכה להכנס ולבוא לארץ ישראל.
(אורח חיים, ברכת הריח ד,מג)
שש ערי המקלט וכו' הארבעים ושתיים עיר (לה,ו)
ארבעים ושמונה התיבות שיש בפרשת "שמע ישראל", שהוא יסוד האמונה, יש כנגדן ארבעים ושמונה ערי הכהנים והלויים: שש ערי מקלט, כנגד שש תיבות שבשמע ישראל; ועליהם ארבעים ושתים עיר כנגד ארבעים ושתים תיבות מן ואהבת עד סוף הפרשה כמובא. ואלו הארבעים ושמונה ערים קולטות ומצילות מסטרא דמותא, ועל כן צריך הרוצח בשגגה לנוס לשם, כי אמונה עיקר החיים, והכפירות סטרא דמותא; ועל כן ארבעים ושמונה ערי הלויים שהם בחינת שמע, ואהבת, שהם עיקר המשכת האמונה, על כן הם קולטות ומגנות מסטרא דמותא ומצילין את הרוצח ממיתה. ואלו הארבעים ושמונה ערים שישבו בהם הכהנים והלויים, דייקא בזה הראתה לנו התורה הקדושה שצריך לנסוע לצדיקים ולהנלווים אליהם, והעקר בשביל לזכות לאמונה שהיא עיקר החיים ולהנצל מסטרא דמותא שהם הכפירות. כי עיקר האמונה בשלמות מקבלין רק על ידי צדיקים אמתיים והנלוים אליהם, שהם בחינת הכהנים והלויים; כי כהן הוא בחינת הצדיק והרב האמת, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק: ושפתי כהן וגו' – אם הרב דומה למלאך וכו'; ולויים הם בחינת המתחברים ונלוים אליהם בבחינת ונלוו אליך וישרתוך. ומי שנכשל במה שנכשל ורוצה לחוס על חייו ולהציל נפשו ממיתה עולמית, צריך לנוס ולברוח ולבוא אל עריהם, ושם דייקא ינצל מכל רע, כמו הרוצח שנכשל במה שנכשל והגביר הסטרא דמותא, על כן אין לו הצלה רק לברוח אל ארבעים ושמונה ערי הכהנים והלויים, ושם ינצל מסטרא דמותא כנ"ל.
(אוצר היראה, אמונה מח; על פי: ליקוה"ל, אורח חיים, תחומין ה,כח)
2,448 שנה המתינו הברואים כולם, והנה הגיע היום. ה' אלוקי השמיים ואלוקי הארץ, אדון עולם ובורא הנשמות כולן – נותן תורה לעמו. שש מאות אלף נשמות ישראל, עם כל הנפשות התלויות בהם, עומדים לרגלי הר סיני. ובהיותם שם מצפים – ירד ה' על ההר באש וההר כולו הזדעזע, נרעש ונבהל. "וההר בוער באש עד לב השמיים, חושך, ענן וערפל" (דברים ד י"א).
מחמת גודל המעמד, מחמת הקולות והאורות, הזדעזעו בני ישראל והיו הולכים לאחוריהם: "וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר עשן, וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק" (שמות כ א).
וכי יש בשר ודם שיוכל לשאת את גודל המעמד?
אבל אחד, אחד בלבד, מצא עוז וכוח לא לסגת. משה איש האלוקים. "ויעמוד העם מרחוק ומשה ניגש אל הערפל אשר שם האלוקים" (שמות כ' י"ח) למרות האימה, הרעש, ההוד. אל תוך החושך הגדול – צעד משה ונכנס. כי "שם האלוקים".
ומלמד רבינו הקדוש רבי נחמן מברסלב, כי בפסוק זה יש לימוד גדול לכל אחת מנשמות ישראל, עד סוף כל הדורות: "כי מי שהוא הולך בגשמיות כל ימיו, ואחר כך נתלהב ורוצה לילך בדרכי השם יתברך, אזי מידת הדין מקטרג עליו, ואינו מניח אותו לילך בדרכי השם יתברך, ומזמין לו מניעה ומסתיר את עצמו כביכול בהמניעה הזאת. ומי שהוא בר דעת, הוא מסתכל בהמניעה ומוצא שם הבורא ברוך הוא, כמו דאיתא בירושלמי [=כמו שמובא בתלמוד הירושלמי] (מסכת תענית דף פ"א): "אם יאמר לך אדם היכן אלוקיך? תאמר לו: "בכרך גדול שבארם". ומי שאינו בר דעת, כשרואה המניעה חוזר תיכף לאחוריו. ומניעה הוא בחינת ענן וערפל, כי ענן וערפל היינו חושך. חושך הוא מניעה, כמו שכתוב (בראשית כ"ב) "ולא חשכת".
[וזה פירוש הפסוק] "ויעמוד העם מרחוק", כי כשרואין הערפל, היינו המניעה, עומדין מרחוק. "ומשה", שהוא בחינות דעת כל ישראל, "ניגש אל הערפל, אשר שם האלוקים", היינו אל המניעה, שבה בעצמה ניסתר ה' יתברך" (ליקוטי מוהר"ן תורה קט"ו)
בגלל הקטרוגים, העוונות, מפרידים עננים שחורים בינינו לבין אלוקינו, בין ליבנו לבין אורו. מניעות, קשיים, בלבולים וספקות מבהילים את נפשנו וגורמים לנו להישאר מבחוץ.
אבל הצדיק מלמד – למרות הערפל – להיכנס פנימה. מרות הקשיים להמשיך ולעשות את שלנו. ה' אינו מסתיר פנים באמת. אדרבא, דווקא שם הוא ממתין ומצפה לנו. המניעות אינן אלא ניסיון, דמיון.
אם נתגבר על הבהלה, אם נתמודד עם הקושי – נגלה בתוך הערפל את האלוקים בעצמו.
אין מצב, ירוד ושחור ככל שנראה לנו, שאי אפשר למצוא שם את אורו.
החדשות המסעירות לא הניחו לו לישון. הן גרמו לו לסערה איומה. הוא ימנע את השידוך הזה – החליט בלבו – ויהי מה!
מיד עם הפציע השחר פנה פוטיאל לביתו של גביר העיירה ר' מנדל והחל לדבר בשטף:
"שמעתי אמש מהשדכן שאתם מעוניינים להשתדך עם הבחור אלעזר, 'מנקה הארובות' בעיירה, לא פחות ולא יותר, איני מבין איך זה עלה על דעתכם שידוך מוזר שכזה שלא נשמע דוגמתו?! הייתכן שר' מנדל הגביר הנכבד והנעלה, בר אוריין ובר אבהן, ישתדך עם בחור ריק ונקלה?! אתם יודעים מה משמעות הדבר?! מה הינכם עושים?! הלא הוא בור ועם הארץ, גס רוח וחסר כל נימוס בסיסי! בתך היקרה תסבול אצלו מרורות, חוס נא עליה ועצור בעוד מועד!"
ר' מנדל שותק. הוא אינו משיב דבר, רק מחייך כצופן סוד. סוחר ממולח הוא ואינו מוכן שיטעוהו, לא בכדי בחר לו את אלעזר לחתן. טביעת עין נפלאה יש לו לר' מנדל, והוא הבחין בסגולות נפלאות הטמונות בבחור הזה והחליט שההשקעה כדאית. הוא ייקחנו לחתן, ישקיע בו ויעלהו על דרך המלך, ואז יבהיק נוגה אורו.
הוא לא היה מוכן לענות לפוטיאל על טענותיו. הוא ידע היטב שהקנאה, הבוערת בפוטיאל על שלא בנו הוא שזכה להיבחר לחתן לגביר העיירה, היא המדברת מגרונו, ועל כן הניח לו להרצות את דבריו ופטרו במשיכת כתף.
פוטיאל לא נח ולא שקט, הוא שלח שליחים משליחים שונים, ניסה כך וניסה אחרת, אך ר' מנדל עומד איתן כצור ואינו מוכן לזוז מהחלטתו.
משראה פוטיאל כך, הגה בלבו רעיון שטני. הוא פנה לאלעזר עצמו ולחש לו כממתיק סוד:
"שמעתי מאנשים מהימנים שעומדים להציע לך שידוך עם גביר העיירה. ובכן, דע לך שזו אינה הצעה מעשית, הם חומדים להם לצון ורוצים לשים אותך ללעג וקלס. הגע בעצמך, ר' מנדל לא מצא חתן מתאים יותר?! הרי זה ברור שאין זה אלא משחק על חשבונך! ובכן, אל תהיה תמים, אל תסחף להצגה הזאת שתפצע את נפשך, שמע לעצתו של ידיד אמיתי ועמוד מרחוק".
הדברים חלחלו עמוק בנפשו של אלעזר, והוא אף הודה לפוטיאל שהחכימו ולא נתן לו להיות תמים וטיפש ההולך שולל אחר כל הבאים להתלוצץ ממנו.
השדכן שהגיע אליו אח"כ זכה לקבלת פנים צוננת במיוחד, לא הועילו התחנונים וההבטחות, הוא כבר "חכם" דיו שלא להיסחף… ומה שלא הצליח פוטיאל עם ר' מנדל עצמו, הוא הצליח עם החתן שהחכים…
* * *
מידי שנה פונה אלינו מלכו של עולם, בהצעת שידוך נפלאה ביותר, שידוך שיביא לנו אושר שאין דוגמתו עלי תבל, ברוחניות ובגשמיות.
"ביום חתונתו – זה מתן תורה".
אבל יש קטיגור שמקנא ואינו סובל זאת. מדי שנה הוא עולה למעלה ומקטרג לפני המחותן יתברך:
"מלוכלכים הם בעוונות ולא יצלחו לכלום, מה אנוש כי תזכרנו?! עתידים הם למחטי קמך!"
אך הוא יתברך אינו מביט אל און, הוא רואה את הסגולה הטמונה בתוכנו ובוחר בנו על אף הכל.
הקטיגור, שאינו מצליח אצל המחותן, פונה אל החתן עצמו:
"אל תהיה תמים, אל תסחף, מה אתה חושב שפתאום אחרי שבועות תזכה להיות מחובר אל התורה?! פתאום תוכל להתקדש?! פתאום תוכל לעבוד על מידותיך?! וכי אינך מבין שאין זו הצעה אמיתית?! הרי אתה מכיר את עצמך, את הפכפכותך ונטיותיך ותאוותיך הרעות!"
אכן לעתים, מה שלא הצליח הקטגור עם המחותן הוא מצליח עם החתן ש"מחכים" ומפסיק להיות "תמים"…
כולנו מכירים את סופו המר של ה"חכם" ב'סיפורי מעשיות' (מעשה ט'), שבהגיע אליו מכתבו של המלך, הקוראו לבוא אליו, ענה: "הלא מלך כזה, שיש לו ממשלה וגדולה כזו – ואני שפל ונבזה כנגד מלך גדול ונורא כזה – איך יתיישב זאת בדעת, שמלך כזה ישלח לקרוא לשפל כמוני?!" וב"חכמתו" זו איבד את הכל.
הבה לא נחזור על אותה טעות.
בשבוע האחרון שלפני "החתונה הגדולה", עלינו לעבוד רק על "מדת המלכות" – על אמונה ותמימות. רק להסכים להיות חתן למלך, לרצות ולכסוף בתמימות, לגשת לכך בהתחדשות, מבלי לחשוב איך זה יתכן.
אז ורק אז נראה איך שגם ממ"ט שערי הטומאה יכולים להיטהר, ברגע אחד יכולה הזוהמא להפסק, כל החלאים יכולים להתרפא וכל המידות הרעות יכולות להתקן.
השלך את "חכמתך" ואמור הנני! את השאר – הוא יתברך כבר יגמור עבורך.
טעמתם פעם טעם של אכזבה מרה, כזאת שעוטפת את הלב מכל הצדדים, מעיקה ומציקה עד מעמקי הנפש? זה רק מעט מאשר חש אותו בחור צעיר; הוא מאוכזב קשות, קנאתו בוערת, מרירותו מרקיעה שחקים.
הוא מנסה בכל כוחו להצטיין בכל תחום: בלימודים, ביחסי חברה, וגם במילוי רצון הוריו; הוא נענה לכל קריאה שלהם, משתדל מאוד לבצע כל בקשה שלהם בשלימות, כשהוא מתבקש לסדר את הבית, הוא אינו משאיר דבר מאחוריו, כשמוטלת עליו שליחות, היא תתבצע ללא סייג. בקיצור, הישגיו מושלמים מבחינה מעשית.
ואף על פי כן הוא מאוכזב קשות. יש לו אח צעיר, עם שתי ידיים שמאליות, שאינו יכול לארגן אפילו עשירית ממה שהוא יכול – ולמרות זאת, ההורים מחבבים אותו פי כמה ממנו; הם לא מבטאים זאת בקול, אבל הוא רואה את זה לפי הבזקי העיניים; הם פשוט שמחים עם האח הצעיר, מעדיפים להטיל עליו מטלות על אף שיודעים בבירור שהוא, האח הגדול, היה מבצע אותן בצורה מושלמת פי כמה.
הקנאה אוכלת בקרבו: 'איך יתכן הדבר?' – הוא מהרהר בזעם עצור – 'למה הם לא מעריכים את כל מה שאני עושה ותורם לבית?! איך הם יכולים להעדיף את השלומיאל הזה עם שירותיו הכושלים, על פני עשייתי המוצלחת???'
ברגע של משבר, הוא שפך את לבו לפני אמו: "מה פשר ההתעלמות הזאת מהצלחתי הבולטת? שמא הינכם מחבבים דוקא את הבלתי מושלם?!…"
אמו האוהבת מנצלת את ההזדמנות שנקרתה לפניה: "שמע בני יקירי, מזמן רציתי לומר לך את אשר עם לבי. אין ספק, ביצועיך המושלמים ראויים לכל שבח, אך אליה וקוץ בה – אתה עושה את הכל בפנים חמוצות; אתה נענה מיד לכל קריאה, אבל יחד עם זאת הינך חושק שפתיים ומפגין מורת רוח על שניצלו אותך. אם היינו דנים מי מוכשר יותר, היית ודאי הזוכה בדיון, אך בשבילנו כהורים, העשייה כלל לא מספקת, אנחנו רוצים את השמחה בעת העשייה, רוצים קשר של אהבה בינינו; וכשאנו חשים שהעשייה היא בעיניך עבדות וניצול, אין לנו בכך כל טעם".
הוא לא מוכן להסכים, הוא סבור שהטענה הזאת קטנונית: 'למה לערב רגשות? – הוא חושב בטרוניה – 'יש כאן ביצוע מושלם ועליהם להעריך זאת!'
אך כל הורה יבין עד עמקי נפשו עד כמה צדקו דברי האם.
* * *
כולנו מקיימים מצוות. עוסקים בתורה. אשרי לנו. ואף על פי כן, נופתע לראות עד כמה השמחה היא היסוד של המצווה. מצווה – מלשון צוותא, כל מצווה מחברת את האדם לבוראו, אך ההתחברות הזאת תלויה במידת השמחה שיש לאדם בעת קיום המצווה.
כאשר אדם עושה מצווה מתוך הכרח בלבד, הרי הוא מנותק בלבו מהמצווה; וכך מלמדנו רבי נתן בהלכותיו (פריה ורביה ג' ח'): "כי נקודת כל המצוות ומעשים טובים הוא השמחה; וכמו שאנו מבקשים תמיד: 'ונשמח בדברי תורתך ובמצוותיך לעולם ועד', כי עיקר שלמות העבודה של תורה ומצוות הוא דיקא כשזוכין לעשותם בשמחה".
זוהי הנקודה הפנימית שבמצווה, זוהי הנקודה המחברת את העושה עם זה שציווה על העשייה. בלי זה, העשייה כולה לוקה בחסר גדול.
אין לתאר את אוצר הזכויות השמורות למי שמתאמץ לקיים את המצוות בשמחה. האר"י הקדוש העיד, שזכה לכל מדרגותיו רק בכח שמחת המצוות. בכך גם תלויות כל רפואות הנפש, רבינו הקדוש ('ליקוטי מוהר"ן' ח"א קס"ט) מפרש את הכתוב בפרשתנו: "והיה עקב תשמעון… ושמר ה' אלוקיך לך את הברית" – שאם יעשה אדם מצוות בשמחה, הקדוש ברוך הוא בעצמו ישמור אותו מפגם הברית!
דא עקא, שבני אדם מזלזלים בכך, הם עסוקים יותר עם המושלמוּת של העשייה ולא מבינים שהשמחה היא הנקודה העיקרית שמחייה את כל העשייה; הם רואים בכך דבר קטנוני, ואין לך מצווה שאדם דש בעקב כמו מצוות השמחה, שנקל וקטן בעיני האדם הדבר הזה עד שאינו נחשב למצווה כלל (על פי 'כוכבי אור' – ששון ושמחה).
אך עלינו לזכור את האמת הנסתרת מעיני כל: השמחה היא הנקודה העיקרית של כל מצווה, אסור לנו לזלזל בה. בכמה דקות של שימת לב, לפני ובאמצע קיום המצווה, הופכת המצווה שאנו בין כה וכה מקיימים, לאוצר שלא יסולא בפז.
בכל בוקר מברך איש יהודי 'אשר בחר בנו מכל העמים .. ונתן לנו את תורתו'. איש כשר מכוון בוודאי להודות להשם שבחר בנו ונתן לנו תורה. ובכל זאת, לפעמים מתוך דברים שמשיח לפי תומו, ניתן לחשוב, כאילו חלילה וחס, נכשל האיש בברכה לבטלה. קורה לא פעם בשיחת רעים, כשמזכירים לחבר סובל ומוטרד, שניתן למצוא עצה טובה בתורה. הוא מגיב בתנועת יד מבטלת. אין הוא מתכחש חלילה לכוחה של תורה. לדעתו, לימוד התורה כמו שלו. יחד עם קיומה החלקי והבלתי מושלם. בהחלט לא מספיק בכדי לגרום למאור שבה להאיר את חייו.
בזיכרונו של כל אדם מאוחסנת בדרך כלל, תקופה טובה במחיצת התורה. זמנים שכוחים של מתיקות וחיות. בעומק הלב היהודי סוערת נפש צמאה ומתגעגעת לצוף של תורה. הימים הטובים נשכחו כבר מזמן ברוח הטרדות שהביא הזמן. וכשאין פנאי לפתוח ספר, קשה מאוד להאמין שהתורה יכולה לחולל משהו משמעותי בחיים שכאלו.
* * *
מי שהאזין לקריאת התורה בשבתות האחרונות, היה שותף למאורעות גדולים. ירדנו למצרים בתוך שבעים נפש של בית יעקב. סבלנו גלות ושעבוד. צנחנו יחד עם נשמות ישראל לתחתית השפלות. שמענו את קריאת הרועה הגדול 'והוצאתי וגאלתי'. חצינו את הים באותות ומופתים, וכעת אנו עושים את דרכנו אל המאורע האדיר המחולל את השינוי המשמעותי ביותר בבריאה. מעמד הר סיני.
אם תתפוס אחד מתוך המון עמך ישראל, ותשאל אותו 'האם כבודו קיבל תורה'. סביר להניח שתעורר על עצמך תמיהה. וכי איזו שאלה היא זו. קבלה בידינו שרגלי נשמות ישראל עמדו כולם במעמד הנורא. בוודאי שקיבלתי תורה.
וכעת, הבה נבדוק את התשובה. גש נא לאותו אדם, ביום מעונן ובלתי מוצלח לדעתו. שאל אותו כעת, האם לדעתך הצלחת לקיים היום את התורה. ובכן, ימים רבים, אולי מרבית ימיו של אדם, משוכנע הוא בהן צדקו, ואף מוכן יהיה להשבע על כך, שלא זכה לקיים את התורה, בכל אופן לא היום. 'הלזה ייקרא לימוד. אילו זכיתי לקיים מצווה נדירה. לעשות עבודה נעלה. כמה פרוטות לצדקה וסדרי לימוד של שגרה, יספיקו אולי לבעל בית. אותי זה לא עושה מרוצה'. נו, כך סבור האיש.
ובכל זאת, כמה דברים הצטברו שם בשולי היום המבוזבז. תפילין הניח מיודענו מן הסתם. גם טלית קטן וגדול. לכאורה נמנע הריקן ממצוות גם מאיסור 'בל תקיף', ומעוד אי אלו לא תעשה. הוא זכה גם לומר כמה מילים של קדושה, קריאת שמע, ברכות. וכל זה איננו שווה. תורה היתה כאן גם היתה. לא היה מי שיקבל אותה. האדם אליו ירדה התורה המיוחדת לאותו יום בלתי מוצלח, לא מוכן לקבל אותה. היא איננה מקובלת עליו.
התורה יורדת לכאן בכל יום. צריך רק להושיט ידיים ולקבל אותה. הציצית שלובש כל יהודי עם שחר, הופכת אותו לעתיר נכסים. כל תרי"ג מצוות כלולים במצווה הפשוטה הזו. התואר 'קרקפתא דלא מנח תפילין' מזעזע גם לב אבן, אף יהודי לא ידלג המצווה הזו, ובכל זאת, לא לכולנו היא גורמת לרקוד. בתורה הזו אותה אנו מקבלים בכל יום, יש לכל יהודי חלק, אחד המרבה בלימוד בעומק העיון. ואחד הממעיט, בשיעור משניות על אם הדרך. ובלבד שהלב יהיה מכוון, שמח ונלהב בקבלת התורה, ומבקש תמיד מה אפשר יותר.
לברך על התורה
שאלה גדולה נשאלה, וחזרה ונשאלה בחללו של עולם. 'על מה אבדה ארץ', החורבן הנורא מדוע זה אירע. שאלו לחכמים ולא פירשוהו, לנביאים ולא פירשוהו. עד שבא הקב"ה ופירשו בעצמו "על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה". אמר רב יהודה שלא בירכו בתורה תחילה. ופירש רש"י "כשהיו עוסקין בתורה לא היו מברכין לפניה".
לומדי תורה היו, למדנים מופלגים ויודעי ספר. ובכל זאת לא מצאו בני אותו דור טעם להקדיש ברכה ללימוד התורה. בעיני הלומדים זה נראה חסר טעם לברך על התורה שכבר מונחת בכיסם כבקופסה. לדידם אין בלימוד הזה שום גדר חידוש, אל הדף הזה הם נולדו, על ברכיו חונכו, והם דשים בו בעקביהם כמעט בלי תחושה. אין לכאורה סיבה להתרגשות יתירה. מי יודע אולי זו חלילה ברכה לבטלה. והיו גם כאלו שנמנעו מלברך משום אמת יתרה שהיתה בהם. וכי איך נוכל לברך על התורה, בשעה שאת רובה איננו מצליחים לקיים. ויש שסברו שבעצם אין להם שום חלק של ממש בתורה. ללמוד אינם מצליחים, לקיים בוודאי שלא. ואם כך רק ללעג ולקלס תחשב ברכה שכזו. והטעמים ההגיוניים הללו כולם הביאו חורבן לעולם.
להסכים לקבלת תורה
התורה הקדושה, גם אחרי שבמעמד הר סיני קיבלנו אותה. עדיין שורה עליה מסך של הסתרה ושכחה. וממש כפי שמוטל על כל יהודי לחפש בחדרי התורה את ההלכה וההבנה. כך שומא עלינו לחפש שם גם את אוצרות החיות ושפע השמחה שיעניקו לנו את הכח לשמור ולקיים אותה. שאילולא כן, עלולים אנו למצוא את עצמינו מנסים לזכור מתי היתה הפעם האחרונה בה קיבלנו תורה.
התורה היא ירושה. דומה לארמון ענק. אינספור טרקלינים, פרוזדורים וחדרים. ניתן לבלות באגפיה החיצוניים לאורך שנים, וגם למצוא קצת מטעמים. מי שבכל זאת מנסה ונכנס, יימצא אוצרות נפלאים. כל מה שיכולנו להעלות על הדעת, ממתין שם לפעמים במרחק הושטת יד.
הארמון הנפלא עלול להישאר לנצח חתום. הדימיונות אותן טווינו סביב המושג 'תורה', ההחלטה שזה אמור להתנהל דווקא כך, הם המחיצות החותמות את שערי הארמון. רק הצדיקים באורם הצח והמצוחצח, מסוגלים לגרום לנו להכנס פנימה. הם שמאירים בפני המבקש באמת את הדרך אל החלק המיוחד שלו בירושה.
בני ישראל במסעם במדבר, לא יכלו בשום אופן לגשת להר סיני הישר ממחוזות השיעבוד של פרעה. הם היו מוכרחים קודם להיטהר. מ"ט ימי הספירה וההיטהרות, הסירו מעל הנפשות את זוהמת הדעות הקדומות. ורק אז, כשצנחו מחיצות הדמיון, יכולנו לקבל תורה. תורה שנוכל להגות בה ביום ובלילה. תורה שתהיה מקובלת עלינו בכל מצב.
"עוצם גדולת רחמיו וחסדיו יתברך הם עד אין סוף ואין תכלית ואי אפשר להשיג כלל עוצם אמיתת כוונתו יתברך אפילו בתוקף כעסו וחרון אפו ח"ו, כי גם אז רצונו יתברך שנבקש ונתפלל לפניו וחפץ להושיענו באמת ישועה שלמה. ועל כן גם אז צריכין להתחזק בתפלה ולהתחנן לפניו יתברך ולבטוח ברוב רחמיו וחסדיו אשר אי אפשר להשיג כלל. וכמו שמצינו במשה רבנו עליו השלום, לאחר חטא העגל ויאמר להשמידם ח"ו, אז הבין משה לבלי להסתכל על פשטיות דבריו יתברך שנדמה כאילו חפץ לכלותם חס ושלום. אבל באמת לאמיתו אינו כן רק הכל כדי לזרזם שיתחזק בתפילה להמתיק הדינים והקיטרוגים מעל ישראל. ועל כן התחזק משה אז בתפילה מאד עד שנתרצה השם יתברך למשה "וינחם ה' על הרעה" וכו', ואז לימדו סדר התפלה וגילה לו שלש עשרה מידות של רחמים, ושם גילה לו האמת לאמתו, שעצם אמיתתו יתברך הוא ריבוי רחמיו וחסדיו לנצח, שאינו נפסק לעולם, שזה בחינת "אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת" וכו', היינו שזה עיקר האמת של השם יתברך, שרחמיו וחסדיו אינם כלים לעולם יהיה איך שיהיה, ותמיד מועיל תפלה ותחנונים וצעקה ושוועה לשם יתברך, כי אחר כל הכעסים שמכעיסים אותו יתברך עדיין רחמי אמיתתו אינם כלים לעולם. ובכל דור ודור נמצאים צדיקים וכשרים שמתחזקים בתפלה תמיד, ועל ידי זה הם ממתיקים כל הדינים שבעולם ומבטלים כל הגזרות רעות מישראל ומכניסים הדעת האמתי בישראל, להתחזק בתפלה ותחנונים תמיד. כי זהו עיקר האמת לאמתו כמו שכתוב: "קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת", וכתיב: "ואני תפלתי לך וכו' ענני באמת ישעך" – באמת דיקא כי אני מאמין שבאמת לאמתו גם עתה אחר שעשיתי מה שעשיתי ועבר עלי מה שעבר, עדיין עדיין אתה חפץ להושיעני ועל כן אני מתחזק ומתפלל, ענני באמת ישעך, והבן היטב היטב כמה וכמה צריכין להתחזק בתפלה תמיד יהיה איך שיהיה". (ליקוטי הלכות רבית הלכה ה' אות ל"ג)
בשבועות אלו, בהם אנו קוראים את הפרשיות של האבות הקדושים יסודי האומה, ראוי לנו מאוד שנשים לב לנסיונות הקשים שעברו עליהם. שהרי מעשיות אלו הם הירושה שירשנו, לימודים נפלאים איך אפשר לעמוד איתן נגד כל הנסיונות, להיות תמיד קרובים לה' ונאמנים אליו.
ואל נא תחשוב בליבך: 'וכי איך אשווה את עצמי לאבותינו הק', הם ברום דרגתם היה בכוחם לעמוד בנסיון, אך מה יעשה שפל ערך כמוני?' כי דע לך שעיקר הנסיונות שעברו עליהם לא היו בעצם הקושי לקיים רצון ה', שהרי הם היו בטלים ומבוטלים לגמרי להשי"ת, אלא עיקר הנסיון היה מה שראו רמזים אמיתיים מן השמיים שאין חפצים בהם כלל, והיה יכול להיות נדמה להם כאילו נתקלקלו כל ההבטחות שהשי"ת הבטיח לאברהם אבינו ע"ה, ובכל זאת התגברו בבטחון והלכו אחר השי"ת.
וזהו עיקר קושי הנסיון שאנו יכולים ללמוד מהם. כי על כל אחד עוברים נסיונות שכאלו, זמנים חשוכים וימי חורף סגריריים, אשר בהם רואה 'ומרגיש' רמזים מן השמיים, כאילו אין מסתכלים עליו מלמעלה ואין חפצים בו. ובפרט אם הרבה לקלקל, אזי יש לו סברות רבות ומשונות שכבר איבד כל תקוותו ואין ממש ברצונות שלו, ולעולם כבר לא יוכל לזכות לעבוד את ה'.
ולכן התורה מספרת לנו מעשה אבות שיש בהם לימוד עמוק מאוד, והוא: שנבין שעיקר ישועת ישראל באה דווקא באופן של נסיון והסתרה. וההסתרה אינה רק עצם קושי הנסיון, אלא הנסיון הוא שמידת הדין מראה פניה כאילו היא השולטת ר"ל, והיא אשר שולחת לאדם רמזים, 'הרגשים' וסברות שיחוש תחושת ריחוק וחוסר שייכות לקדושה. וזוהי פנימיות עמקות הנסיון שמנסים את האדם, האם יאמין למידת הדין כאילו היא מציאות אמיתית, או שיתאמץ להבין שהוא רק נסיון, וששייך להמתיק את הדין על ידי תפילה, כי גדולת ורחמי השי"ת הוא עד אין סוף ואין תכלית.
כי באמת כל עיקר כוונת השי"ת כאשר מעורר הדין הוא רק בכדי שנתעורר אנו להמתיקו, על ידי תפילה ועל ידי שנחפש רמזים איך ה' בכל זאת קרוב אלינו.
והוא אשר התגלה במעשה של חטא העגל, שהשי"ת אמר למשה שהוא חפץ להשמידם, ואילו משה מצידו, לא רק שלא חלשה דעתו, אלא אף הבין והשיג את פנימיות הדברים, שבעצם מעמידים אותו בנסיון האם אכן יאמין למידת הדין, או שיתעורר דייקא מזה לבקש רחמים, וכיון שהתגבר והתאמץ להתפלל, אז גילה לו השי"ת בעצמו את סדר הי"ג מידות של רחמים.
אחי היקר, מה אומר לך, זהו נסיון 'דק' עד מאוד, משום שלפעמים קשה לתפוס שאכן הוא נסיון, שהרי מראים לאדם רמזים ברורים ממש כביכול, במה שעובר עליו, קשיים ונפילות עד לאין שיעור, עד שכבר קשה להעלות על הדעת שמדובר בנסיון, לעורר אותו להמתיק את הדין על ידי שיתאמץ דווקא עתה להתפלל.
לכן אחי, יש להזדרז מאוד להתקרב לצדיקים, ולעסוק בלימוד תורתם, לימודי התחזקות. כי הם הולכים מאוד עם הלימוד הזה, ועוסקים תמיד להמתיק כל דין, ולא זו בלבד אלא שהם מכניסים גם בנו את הלימוד הזה, לידע ולהודיע שקרוב ה' לכל קוראיו, ושה' באמת נמצא תמיד איתנו.
ראה נא לקחת הלימוד הזה מהאבות הקדושים, כי גם לך יש הכח להתאמץ בעת דין וקושי, להתפלל ולהמתיק זה הדין, להמשיך על עצמך חסדים חדשים שלא היו מעולם. רק חזק ואמץ, אל תאמין לפשטות הדין שאתה רואה, הבן והאמן שיש בזה עמקות פנימית יותר – לעורר אותך להתפלל.
ההחלטה שהתקבלה במועצת הדרג המדיני, קבעה כי יש להעניק לעיר הנחשלת מעמד חדש. ההחלטה כוללת שורת הטבות משמעותיות לתושבים העניים, מה שעתיד לפתוח בפניהם אפיקי מסחר וכלכלה חדשים, ולשפר את פני העיר עשרת מונים.
מאן דהו העלה בעיה רצינית: תושבי העיר הסתגלו זה מכבר לחיי עוני בחוסר זכויות, ההודעה החגיגית לא אומרת מאומה מבחינתם, הם עלולים להמשיך בשגרת חייהם המצומצמת, בלא לנצל במאומה את מעמדם החדש.
הפתרון שנמצא היה פשוט בתכלית. יש להשהות מעט את מועד כניסת המעמד החדש לתוקף, בפרק הזמן הזה תתפרסם הודעה רשמית ותופץ הבשורה בין התושבים. יום מיוחד ייקבע לשם כך בעוד מספר שבועות, ועד אז תתצטבר בשטח ציפייה דרוכה. הם ישמעו על ההטבות העתידיות, וייעשו מודעים יותר למצבם העכשווי הנחות, יבינו טוב יותר את מעמדם המוגבל, ויתעניינו באמת וברצינות במעמד החדש שיחול לגביהם במועד הנקוב. באופן שכזה יידעו בבוא העת להעריך וגם לממש את מעמדם המיוחד.
* * *
מי אינו אוהב מתנות? וכשמדובר במתנות בעלות משמעות, על אחת כמה וכמה. אולם הענקת המתנה אינה מסתכמת רק בנתינתה גופא. יש למתנה עוד חלק חשוב לא פחות ממנה עצמה, ואפשר אף יותר – הקניית המודעות למתנה והבנת ערכה.
אדם עשוי לקבל מתנה יקרה ובעלת ערך, המסוגלת לחולל בחייו נפלאות, ובכל זאת, גם אחרי שהמתנה שוכנת במעונו, יתכן מאוד שאף פעם לא תהיה לו כל תועלת ממנה. אם לא יספרו לו מה יש לו ביד, סביר להניח שכל תועלת לא תצמח מהנתינה הזו. על כך דרשו חז"ל "הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו".
ללמוד מה קיבלנו
לא תמיד ולא בכל מצב ניתן כה בקלות לאלף את מקבל המתנה בינה בדבר המתנה המונחת בחיקו, והדברים אמורים בעיקר בשעה שעוסקים במתנות רוח ואוצרות דעת שמעניק לנו בורא עולם. כך קורה בשעה שמבקשים להעניק לילד קט מתנות בעלות ערך אמיתי, אך הוא מצידו עודנו שרוי עמוק בקטנותו והרגליו הזאטוטיים. קשה ואף בלתי אפשרי לספר לו – לילד הקטן, על האוצר שהועבר לרשותו, ועוד יותר מכך קשה לגרום לו לעשות במתת הזה שימוש ראוי ומועיל, וכל זה רק משל חיוור למציאות היהודית שלנו.
כבנים למקום, כילדים לאבא הגדול בעולם, קיבלנו מבורא עולם את המתנה המשמעותית ביותר שיכול נברא לקבל. קיבלנו יהדות, על מצוותיה, תורתה, גדריה, סייגיה וכל מה שמרכיב את חובתו של אדם בעולמו של הבורא. אילו היינו מבינים את המציאות הזו, מן הסתם לא היינו נותרים כך אדישים ומפהקים, מסופקים ומהורהרים. היינו חשים בכל רמ"ח ושס"ה את מתיקותה של מחוייבות נשמתית לרצון השם, את נעימותה המענגת של הידיעה שאני בעצם הוויתי מעניין מאוד את המלך, ועלי ועל כתפיי הזעירות הושתו באמת לגמרי תקוות המלך וציפיות מלכות שמים. יש בהבנה הזו כדי להפיח חיים גם בגוש בשר מת!
אבל המח הילדותי שלנו מתקשה להבין, ובצדק. אחרי ככלות הכל, הוא בילה מיטב שנות דור בקטנות, בגלות, בשכחה ובמושגי יסוד של חומר. קשה עד בלתי אפשרי להפוך אותו בין ליל לגדול.
וזה פשרם של הימים שעברו, וזה סברו של שבועות.
שבועות, מלמד רביז"ל (לקו"מ סי' נ"ו) "הוא שכל גדול וגבוה מאוד שהוא חסד גדול ורחמים גדולים". ואת החסד העצום והנורא הזה, הגלום ויצוק ביום האחד והמופלא, יום חג מתן תורה, מבקש בורא עולם להעניק לכל אחד מבניו האהובים. מתנה שכזו השופעת ברחמים מאת 'זקן מלא רחמים', יש בה כדי לעשות מאיתנו בריה חדש ממש, אילו רק הבנו את משמעותה.
סופרים ונעשים יותר מוּדעים
משום כך לא נפלה לנו מתנת חיינו מיד. כצעד ראשון הוצאנו ממצרים, הופקענו ממצב עבדות ונחלנו לראשונה חירות אמיתית. טעמנו טעם עבדות נעלה לבורא עולם, ראינו בחוש את כוחה של תפלה, ואת מציאותה של ההשגחה.
לאחר מכן יצאנו אל הדרך, הצטווינו לשם כך לספור. יום ועוד יום, מידה ועוד מידה. ימי ספירת העומר הם ימים של הכנה לקראת קבלת דבר מה, וכדי לקבל, ויתרה מכך כדי שהקבלה הזו תחולל שינוי של ממש, יש להבחין קודם בחסר ובנצרך. וזה מה שעושה בנו הספירה. בימים הללו אנחנו מתחילים להבחין, מכירים לפתע מידות שמעולם לא ייחסנו להן מחשבה של ממש, מרגישים פתאום איך פה חסר משהו וגם שם, קצת עקום, ודורש תיקון. וההבחנות הללו, פותחות בנו חלונות חדשים של כליון עיניים וציפיה אמיתית. החסרונות שהולכים ומתבררים יוצרים בתוכינו פנימה הכנה אמיתית לקראת קבלת מתנה שמימית שעתידה למלאות את כל אותן חסרונות דורשי תיקון.
הספירה היא הכנה, והתכוננות, מעצם טבעה, איננה חייבת להעיד על שינויים טמירים. יתכן מאוד שימי ההכנה נראים סתמיים ונעדרי הוד מיוחד, אך בל נטעה כשיבוא היום החמישים. באותו היום המיוחל נקבל ללא כל ספק את הדבר אליו ייחלנו כל העת. וביום הזה, יתקבצו וגם יבואו כל אותם ימים, אפילו כל אותן שעות ורגעים של ציפיה והכנה, של הכרה בחסרונות ושל הבחנה במגרעות ושל ציפיה והתעודדות ושוב כיסוף וגעגוע של תקווה, וכל אלו יעלו ויבואו ויאירו יחד עם המתנה הגדולה, מתן תורה. והפעם, תרד עם התורה הזו גם ובעיקר נשמת המשמעות הפנימית. נזכה אז לא רק לאחוז ביד מתנת אלוקים, כי אם ובעיקר, לדעת ולהכיר באמת בערכה ובתוכנה.
ישנה מתיקות נפלאה בדיבורי התפילה! שם, בדיבורי התפילה, נפתח צוהר לתחושת המתיקות של ההתרפקות וההתחברות למקור המתיקות והתענוג, הקדוש ברוך הוא, הנאה אשר אין דומה לה.
וכפי ששואל רבי אברהם ב"ר נחמן: "היש אהבה כאהבת הממציא מאין ליש כל הנאהבים והאהבות של כל העולמות?! היש תאווה וחמדה כתאוות וחמדת הממציא מאין ליש כל הנתאווים והנחמדים הגשמיים והרוחניים שבעולם?! היש שמחה ומתיקות ונועם וטוב ותענוג כתענוג הדביקות וההתאחדות עד בלתי די וגבול?!" (כוכבי אור, ששון ושמחה, תפילה ה) – אין!
בכל מילה שבכל חלק מהתפילה טמונה מתיקות אחרת. "כי כל דיבור ודיבור הוא עולם מלא" (ליקוטי מוהר"ן, סה). בכל אחת מהן משמעות שונה, והשגה מתוקה אחרת בגדולת הבורא.
לטייל בין שורות סידור התפילה, כמוהו כטיול בגינה מרהיבת עין ומשובבת נפש "וכשאדם עומד להתפלל, ומדבר דיבורי התפילה, אזי הוא מלקט ציצים ופרחים ושושנים נאים. כאדם ההולך בשדה, ומלקט שושנים ופרחים נאים אחת לאחת, עד שעושה אגודה אחת. ואחר כך מלקט עוד אחת לאחת ועושה אגודה אחרת ומחברם יחד. וכן הולך ומלקט ומקבץ כמה וכמה אגודות יפים ונאים. כמו כן הוא הולך בתפילה מאות לאות, עד שמתחברים כמה אותיות, ונעשה מהם דיבור. וכן עושה בתיבות שלימות, ואחר כך נתחברין שתי התיבות. ואחר כך הולך ומלקט יותר, עד שגומר ברכה אחת. ואחר כך מלקט יותר ויותר, והולך מאבות לגבורות, ומגבורות לקדושות, וכן הולך להלן יותר. מי יפאר גודל פאר הליקוטים והקיבוצים שאדם מלקט ומקבץ בדיבורי התפילה!" (שם).
כשזוכים להרגיש את מתיקות דיבורי התפילה, נמסכת המתיקות בכל העצמות. "וכשהעצמות מרגישין מתיקות הדיבורים, זה בחינת 'כל עצמותי תאמרנה'" (ע"פ ליקוטי מוהר"ן, נ). והמתיקות הזאת, מזינה מחיה ומחדשת את כל כוחות הגוף והנשמה. "כי עיקר החיות מקבלין מהתפילה… כי כשמתפלל בכל כוחו ומכניס כוחו באותיות התפילה, אזי נתחדש כוחו שם" (ליקוטי מוהר"ן, ט).
* * *
השאלה היא רק: איך זוכים לזה? איך באמת מרגישים את מתיקות דיבורי התפילה? הן אמת שישנה מתיקות עצומה בדיבורי התפילה, אך מה נעשה אם בינתיים אנו מרגישים ברוב הפעמים רק את מתיקות הנאתה של הנפש הבהמית כשהיא רואה שסיימו סוף סוף את התפילה, או כשמדלגים על 'תחנון'?… "כי התפילה היא גבוהה מאד, ובני אדם מזלזלין בה. וכשעומדים להתפלל, חפצים לפטור התפילה מעליהם" (ליקוטי מוהר"ן ח"ב, א).
כיצד אם כן, נזכה גם אנחנו להרגיש את מתיקות דיבורי התפילה?
* * *
ובכן, הסוד הוא: שמירת הברית.
"כי כל הפוגם בברית, אין יכול להתפלל בבחינת 'כל עצמותי תאמרנה'… ואין יכול לטעום מתיקות בתפילה, אלא כשתיקן פגם הברית" (ליקוטי מוהר"ן, נ). רק כשהאדם שומר על קדושתו וטהרתו, הרי הוא מקבל במתנה את ה'חיישנים' הרוחניים לחוש ולהרגיש את העונג והמתיקות הטמונה בדיבורי התפילה.
זה לא אומר שעלינו להמתין עם התפילה עד שנהיה קדושים וטהורים בתכלית השלימות. "כי בוודאי הוא צריך לייגע עצמו להתפלל בכל כוחו אף על פי שהוא כמו שהוא, אף על פי שאינו יכול להרגיש מתיקות בדיבורי התפילה" (ליקוטי עצות, תפילה מט). זה רק אומר, שאם גם אתה רוצה לטעום את המתיקות הנפלאה של התפילה, ולא רק להמתין בכליון עיניים לסיומה המהיר, כדאי שתדע מה הסוד: שמירת הברית!
ככל שההליכה ברחוב היא בעיניים שמורות יותר, כך גם התפילה בבית הכנסת מתוקה יותר.
* * *
את הסוד הזה אנו לומדים בפרשת השבוע.
את העצמות של קרבן הפסח, אסור היה לשבור. את העצמות השליכו לכלבים, וכל מי שהכלב היה אוכל את עצמות קרבנו, סימן היה שאינו שמור דיו בקדושת הברית. וכאז כן היום, מי שאין מתיקות דיבורי התפילה נמסכת בעצמותיו, ותפילתו אינה בבחינת 'כל עצמותי תאמרנה'; מי שתפילתו אינה אלא זמן של בקשות, בדומה לנביחתו של הכלב שכל כולו רק צעקה 'הב הב' – סימן מובהק הוא שעליו להתחזק בשמירת הברית (ע"פ ליקוטי מוהר"ן, נ).
כשנתחזק להוסיף בשמירת הברית, נזכה לשמוע את תחנוניה של כל תיבה ותיבה מסידור התפילה, כיצד "הדיבור מבקש ומתחנן מהנפש, לבל תיפרד ממנו, ותיכף כשיוצא אות ראשונה, כגון אות בי"ת מתיבת 'ברוך', אזי מבקש ומתחנן מהנפש לבל תיפרד ממנו. כי איך תוכל להתפרד ממני, לגדל ההתקשרות והאהבה שיש בינינו, כי אתה רואה את יקר יופיי וזיווי והדרי ותפארתי, ואיך תוכל לנתק עצמך ממני ולהיפרד מאתי?!" (ליקוטי מוהר"ן, סה).
השאלה ידועה: איך יתכן שהעולם עגול ככדור, ובני האדם וכל אשר עליו אין נופלים ממנו? התשובה גם היא ידועה: יש לכדור הארץ כח משיכה שמושך את הכל אליו.
רבינו מתייחס לכך בליקוטי מוהר"ן (ח"א, ע) ואומר, שאי אפשר להתרחק מן הארץ אל רק על ידי 'כח המכריח' שיכריח את הדבר להתרחק מן הארץ, ואילו אחרי שנפסק הכח המכריח, יפול הדבר בחזרה אל הארץ. וככל שיהיה הכח המכריח חזק יותר, כך יתרחק יותר הדבר המושלך מן הארץ, עד שיפול בחזרה ארצה, וככל שיתקרב יותר מתגבר יותר כח המשיכה והדבר יפול מהר יותר ארצה.
בכך מבאר רבינו את הכוח שיש לצדיק למשוך אנשים רבים לעבודת ה': הצדיק הוא עפר, משום שהוא מחזיק עצמו עניו ושפל בבחינת "ואנכי עפר ואפר", ולכן הוא כמו עפר הארץ שמושך את הכל אליו.
אכן, מן הראוי היה שכל באי העולם יימשכו ויתקרבו אל הצדיק – אם כן, מדוע אנו רואים שיש בני אדם הרחוקים מהצדיק? מבאר רבינו: הסיבה היא שקיים "כח המכריח" כנגד כח המשיכה אל הצדיק. אלה הם המתנגדים לצדיק שמרחיקים אנשים ממנו.
אולם, כמו כל דבר שמושלך בכוח מן הארץ, כאשר נפסק הכח המכריח הדבר נופל בחזרה לארץ. כן אצל הצדיק; כשנפסק הכח של המתנגדים חוזרים ומתקרבים לצדיק.
ממשיך רבינו ומבאר, שגם למשכן היה 'כח המושך' כאשר היה מושך את השכינה הקדושה לשכון בתוכו. כמובא במדרש ש'משכן' הוא מלשון 'משכון' וערובה לישראל, שאפילו אם ח"ו יחטאו, עדיין תשרה השכינה בתוכם, ככתוב: "ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם", לאמור, שאפילו אם בני ישראל המצב שהקב"ה נגעל מהם כביכול – אף על פי כן ממשיך המשכן את השראת השכינה בתוכם.
זאת הסיבה שלא כל אחד היה יכול להקים את המשכן, אלא רק משה רבינו, שכן הצדיק יש לו גם כן את הכח המושך, ולכן רק משה שהיה עניו מכל האדם בבחינת 'עפר' יכול היה להקים את המשכן.
בכך מבואר הכתוב: "לא מרובכם חשק ה' בכם". כלל ישראל אינם כשאר העולם ש'מתרברבים', אלא מתהלכים בענווה ובשפלות – לכן חשק ה' בהם, כי על ידי זה יש לכם 'כח המושך' והם מושכים את השראת השכינה בתוכו.
למעשה, למדים אנו כאן על גדולת הצדיק, שיש לו כח משיכה עד כדי קירבו כל העולם לקדוש ברוך הוא. ואפילו אם אחד חטא ח"ו, והוא נמצא במצב של 'תגעל נפשי אתכם', עם זאת יש לצדיק כוח למשוך את ה' אליו כביכול.
לפיכך צריך להיזהר כל כך מגאווה, שכן זהו הכח המכריח שמשליך את האדם מה', כי אז הוא יתברך אומר: "אין אני והוא יכולין לדור במקום אחד". לעומת זה הצדיק מגלה לכל אחד ואחד כי ה' נמצא "אתך, עמך ואצלך", וככל שהאדם עניו יותר, הוא זוכה שה' נמשך אליו יותר כביכול.
(מעובד על פי שיעורו של הר"ר נחמיה חשין שליט"א. לשמיעת השיעור במערכת השמע של 'אוצרות ברסלב' חייגו 02-9950000)
הגן המתוכנן אמור היה להתפרס על שטח עצום, ולכלול צמחייה מרהיבה. גנן מיוחד הופקד על המלאכה, זרע, שתל והשקה, וכעבור תקופה צמחה הגינה. אך אבוי, התוצאה נוראה, הצמחים אכן נדירים ויקרים, העצים מרשימים, אך התכנון איום ונורא. במקומות מסוימים נראו ערוגות פאר ססגוניות, אך סביבן צרמו לעין קרחות מכוערות וחלקות אדמה נטולות חן.
הגנן אולי ידע לשתול, אך לא הצליח לראות את עבודתו מלמעלה, ולתכנן מראה מושלם של גן. איש מקצוע חדש הובא, ובתושייה מיוחדת הוא הצליח לשוות לגינה מראה חדש, המשלב בתוכו שלימות של פאר ויופי.
* * *
ישנם אנשים בעלי טעם ורגישות מיוחדת לסדר וארגון, ויש שאינם כל כך רגישים לכך. אך בעיני כולם, חוסר סדר וערבוביה, הם התגלמות הכיעור. אף אדם לא ישלם לבעל מלאכה שהוציא מתחת ידיו עבודה שחציה נאה וחציה כעורה. כל דבר מוכרח להיות על מקומו.
כך גם בענייני הנפש. אנשים רגישים מאוד לחוסר שלימות, אצל עצמם ואצל זולתם. די במידה אחת מגונה כשהיא בולטת, כדי להטיל פגם באישיות כולה. חיסרון קטן עלול להטריד את הדעת, ולהשרות על המצליח הגדול עננה של דכדוך. אדם חש הכרח לראות תמונה שלימה ומתקבלת על הדעת.
אך העולם הזה הרי מטבעו חסר שלימות, אין אדם מושלם ואין מציאות נקיה מחסרונות. מה אם כן הפתרון?
שלמות מסוג אחר
דבר שלם אחד קיים בעולם – עשיית רצון השי"ת. זוהי שלימות יהודית, ואין דומה לה בשום מקום אחר.
בשונה מכל סוג אחר של דרישה לשלמות, עם ישראל שואב את שלמותו מעצם היותו נכלל במלך רם ונישא. העובדה שאנו נועדנו להביא להשלמת רצון השם בעולם – זו השלימות שלנו. הצדיקים מציגים בפנינו את תמונת הפאר הנוראה של עם ישראל, ונותנים לנו להציץ ולראות, עד היכן נוגע כל מעשה פעוט כביכול שלנו, איזה חן שורה בכל פעולה שיהודי פועל; תפילה, תורה, או התחזקות באמונה, ואיך בכל מצב אפשר להיות נכלל בקרבת השם ועשיית רצונו יתברך.
בדרך כלל איננו זוכים לחיות עם השלימות הזו. טרדות הקיום ועניני העולם, מצליחים פעמים רבות למנוע אותנו מהעיסוק בגידול האילנות והטיפול הראוי בגן. וכך נוצרים לעיתים חללים וקרחות המסתירים את החן של האדם בעיני עצמו, וגורמים להתרשלותו מהעסק להשגת השלימות.
לכן, זקוק כל אחד מאתנו לגנן, שישיב ויחזק בו את תחושת השלימות והשראת הקדושה. גנן אומן מסוגל לדלג על פני ה'קרחות', החללים הריקים, המניעות, ולכלול את הכל בתמונה מושלמת, של זיכרון תמידי בפאר והחן האמתי השורה על הנפש, מכוח שליחותה הנצחית לתקן עולם במלכות ש-ד-י. עד שבכל מצב, יהיה איך שיהיה, לא יהיה רגע של אובדן חיות וחשק, לא יהיה רגע של ניתוק מהשלימות, תמיד נזדרז תיכף ומיד לעשות תשובה ולדלג לקראת התחלה חדשה. באופן שכזה, נזכה בכל מצב – בין בשעת הצלחה ובין בזמן כישלון – להיות נכללים בקדושה.
זוהי השלימות: במצבי ירידה, בשעה שאדם איננו טלית שכולה תכלת, הרי פתיל אחד פותר ומכשיר את הכל. נקודה אחת של יהדות, כשהיא מצטרפת אל השלמות הכללית, ומתעלה כלפי מעלה בכוחם של הצדיקים – הרי היא מכניסה אותך לפנים.
ובאותו האופן, גם במצבי עליה והצלחה, כשהנפש זוכה להרחבה ועליה, בר דעת אמתי אינו מתפתה לטעות כאילו השלימות היא נכס אישי שלו. תחושת השלימות שלו נובעת ממקום אחר לגמרי – מהשלימות הכללית שזורחת עליו מעצם היותו חלק מהשלמת רצון השם. שלימות שכזו אינה יוצרת קרחות וחללים, ואיננה נגועה בגאווה. זוהי שלימות של ענווה, התאחדות, פאר וחן.
בין חיבור לפירוד
בפרשת השבוע, מספרת התורה על מחלוקתו של קרח. היו לו לקרח שאלות; בית מלא ספרים, טלית שכולה תכלת, אלו הם דברים שלמים לכאורה. מה צורך להם במזוזה קטנה או חוט של ציצית? ולהיפך; מי שאינו בית מלא ספרים, ומי שאינו טלית שכולה תכלת. מה יועילו לו המצוות הקטנות של מזוזה וציצית?
השלמות אודותיה שח קרח, שלימות של גאווה היא, היוצרת קרחות בכרם ישראל. אין זו שלמות הנוגעת לכבוד השם ולהשלמת רצונו יתברך בעולם. זו שלמות שאדם מבקש להשיג לבדו, לעצמו, ובכך הוא גוזר קרחה וכליון על הכלל. עם ישראל בגירסת קרח, הוא עם של גדולים ושלמים, שאינם נדרשים לחפש שלימות מעבר למה שמובן להם. ומאותה סיבה, השאר שאינם כה מושלמים, נחשבים לגמרי מיותרים, אין דרך לרומם ולהפוך גם אותם לחלק מהתגלות כבוד השם.
אך משה אמת ותורתו אמת, ובתורה הקדושה שהביא לנו, מתגלית התמונה המלאה והאמתית, המרכיבה את השלמות היהודית והאמתית בכל דבר. הצדיקים מראים לנו, איך כל פעולה קטנה של יהודי פשוט, מסוגלת לחולל למעלה נוראות ונפלאות, ולגרום גם לאדם הקטן והבלתי שלם, להיות חלק מהשלימות, ומהשגת התכלית.
רבי נחמן מברסלב מאיר לנו את הדרך האמיתית, שנדע שהדבר החשוב ביותר הוא, לזכור שעם ישראל הוא כרם נאה ונפלא, וכל אחד מאתנו אמור להיות חלק מהפאר הזה – בכל מצב! בין בעליה ובין בירידה. בשום מצב איננו נפלטים חלילה מהשלימות הכללית, ותמיד מוטלת עלינו החובה לדלג ולקפוץ מעל החלישות או הגאווה, ולשוב אל עשיית רצון השם בפשטות, בשמחה, ובתחושת שלימות.
בקרח נאמר "ויקח קרח" – הוא משך והשליך נפשות החוצה. ואילו בצדיקים נאמר "ולוקח נפשות חכם" – הם לוקחים את הנפש פנימה. הם מקבצים את חלקי הטוב שבכל נפשות ישראל ובונים משכן. הצדיקים מקנים לנו הסתכלות נעלה ואמתית, המרוממת אל מעבר לגבולות העצמי והאני, ומדביקה את הרצון בשאיפה האחת לעשות רצון השם ולעלות לפניו נחת רוח.
מתוך שיעורו של הרה"ח ר' ישראל מאיר ברנר, שנמסר ביום ג' פרשת ראה תשע"ט, בענין עבודת השם של חודש אלול.
נראה את התורה של הרבי בתורה קע"ב בליקוטי מוהר"ן חלק א':
כל החסרונות שיש לאדם הן בנים או פרנסה או בריאות, הכל הוא מצד האדם עצמו, כי אור השם יתברך שופע עליו תמיד, אך האדם על-ידי מעשיו הרעים עושה צל לעצמו, שאין מגיע עליו אור השם יתברך, ולפי מעשיו כן נעשה הצל המונע אור השם יתברך, ומגיע לו החסרון לפי המעשה שעל ידה נעשה הצל, (הבעש״ט גם מסביר 'השם צילך על יד ימינך' – השם צילך זה כמו צל, ימין ה' רוממה, ימין ה' עושה חיל, השי"ת תמיד משפיע טוב, אך תלוי בזה שהאדם לא יעשה צל שיסתיר ממנו האור).
והנה הצל [נעשה] מדבר גשמי שעומד נגד דבר רוחני (היינו שהוא 'דק' ממנו) כמו גשם עץ ואבן נגד אור הלבנה והחמה עושה צל, וכן ליקוי חמה ולבנה על-ידי צל הארץ, וכן החמה בעצמה נגד מה שלמעלה ממנה, הוא גשמיות, ועושה צל נגדו, ועל-כן האדם כפי גשמיותו וכפי מעשיו, כן עושה צל בעצמו שמונע ממנו אור ושפע של השם יתברך, אבל אם האדם מבטל עצמו, ואינו כלל מזה העולם, אזי אינו עושה צל (זהו גנות הגאווה, שרק כשהאדם בבחי' 'אין' אז יבוא עזרו, בבחינת "מ'אין' יבוא עזרי", כי הוא לא מונע את השפע להגיע אליו. כמה שהאדם יותר מזוכך בקדושה וטהרה, במידות טובות, בשפלות וענווה, הוא זוכה יותר ויותר לקבל את כל הטוב והשפע מלמעלה) ומקבל אור השם יתברך.
ועיקר אור השם יתברך הוא הכבוד, כי כל מה שברא הקדוש-ברוך-הוא לא ברא אלא לכבודו, כמו שכתוב (ישעיה מ"ג): "לכבודי בראתיו" וכו' (שם ו), היינו אם הוא "מלא כל הארץ", שאינו כלל מזה העולם, אזי מקבל אור השם יתברך שהוא הכבוד: וזה (משלי ג): "כבוד חכמים ינחלו", כי "החכמה מאין תמצא" (איוב כח) (מה זה החכמה מאין תמצא? שהחכמה תגיע אליו ע"י שהוא 'אין', כך אומר הנועם אלימלך. כמו שחזרנו הרבה על הפסוק "מרחוק ה' נראה לי" וכן "ממרחק תביא לחמה", שכשהאדם מרגיש שהוא רחוק מה' אז הוא יכול להיות קרוב לה', היינו כשיש לו שפלות וענווה ויודע את מקומו, אז הוא יכול להגיע גבוה, כמו שהרבי אומר בתורה ז בליקו"מ ח"ב, שלדרי מעלה אומרים 'אי"ה' שאם אדם חושב שהוא כבר הגיע אומרים לו שהוא רחוק), ועל-כן החכמים שהם אין, זוכים לכבוד, על-ידי שאינם עושים צל להפסיק, כי אין להם שום גשמיות כנ״ל.
וכשהשם יתברך מראה פנים שוחקות חיים וטובה לעולם, ולהפך להפך חס ושלום וכן הצדיק כשמראה פנים שוחקות הוא טוב וכן להפך וזה: "ראה נתתי לפניכם היום את החיים ואת הטוב את המות" וכו'. היינו לפנים שלכם.
מלמעלה יורד תמיד שפע של טוב, אולם קבלתו תלויה באדם המקבל
עניין זה שלמדנו נלמד גם בתורה ל"ו בליקו"מ, שהרבי אומר שם שמאיתו יתברך לא תצא הרעות והטוב כי אם אור הפשוט. והרבי אומר שם שלפי הכלים והתנהגות האדם, נעשה הצירוף מהאור הפשוט אם לברכה ולקללה ח"ו. כי למעלה יורד אור פשוט ואין עדיין ציור האור כלל, ושם הכל רק שפע, והכל תלוי לפי הציור שמציירים את האור למטה, כשהוא מגיע.
ובלעם לקח הצירוף ורצה לצייר לקללה. ובספר 'הגן' מביא הקושיא משם האר"י הק' איך 'ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה', הרי למעלה אין שייך קללה, ואיך נותן הקללה? אך העניין הוא כמו שהרבי מבאר, שמלמעלה יורד אור פשוט אלא שהוא 'מצטייר' לפי הכלים שלנו, ואם נעשה ח"ו 'צל', נפסד האור והברכה.
וה'דעת זקנים' אומר על הפסוק "מה ה' שואל מעימך", שאם האדם מתרגל לבקש מהשי"ת, הוא מצייר אור לקבל תמיד שפע. וזה חיזוק עצום, שעל ידי תפילה ובקשה אפשר לזכות תמיד להמשיך ולצייר האור לברכה ולקבלת השפע ברוב טוב וחסד מיד אמן.
האם 'עבודת אלול' שייכת גם לאנשים טרודים כמונו?
אנו עומדים בימי חודש אלול. פעם אחת שלחני אדם גדול להמגיד מישרים רבי שלום שבדרון. היה זה בחודש אלול, והוא, רבי שלום, לא דיבר, ובכל העניין שבגללו נשלחתי אליו, ענה לי רק בכתב, כי לא דיבר מאומה מר"ח אלול עד יוה"כ. וכן ראינו בעינינו אצל ידידנו הירא ושלם רבי נחמן גלינסקי ז"ל, שלא דיבר כלל מר"ח אלול עד יוה"כ. ואף אם אנו לא עומדים בדרגות אלו, אנו צריכים לספר זאת ולדבר מזה, כדי שנדע לפחות שהיו כאלו יהודים, ובהמשך נרחיב איך ומה שייך אלינו. עוד זכינו לראות את רבי יחזקאל לוינשטיין ואת דרשותיו חוצבות להבות בחודש אלול על פחד ה'משפט'.
דיברתי היום עם רב אחד גדול בתורה, שפעם היו מדברים על אימת חודש אלול וכו' מה שייך בדור שלנו לדבר לכאורה מזה, על אימת הדין? ואם נתחיל לדבר מספר שערי תשובה המדבר שם נוראות מדין וגיהנם וכו', אנשים הלא מפחדים לפתוח ספה"ק ראשית חכמה, המדבר מפחד הדין ומעונשי החטאים וכו', ובדור חלש כזה, כמה פחד יש לכל אחד להתחיל בכלל, וכל לב מבקש ה' – היכן דרכי התשובה של חודש אלול בהם נוכל אף אנו לילך, ואיך נזכה לחודש אלול אמיתי וכו',
עבודת השם של חודש אלול לאור תורת החסידות
אך אנו יודעים מגדולת הבעש"ט הק', מה שגילה וחידש בעולם להסתכל על הטוב, ועל כל נקודה טובה וכל מצווה ומצווה, לעשות ולחטוף טוב והרע יפול ממילא. רבי לוי יצחק סיפר שהיה באומן אחד שסיים כל הליקוטי הלכות בחודש אלול (!), וכולם היו אומרים אמירות ותהלים ותפילות כל החודש אלול. היכן היה בכלל זמן לדבר או לעשות עניין אחר בחודש אלול? היה אווירה של התרוממות שלא ניתן לשער!
אבי מורי זצ"ל סיפר לי שלמד חברותא עם הרב ספרא שהיה מתגורר בכפר אתא, ומלפנים היה רב בק"ק פרנקפורט, ופעם כשנכנס לרבי ה'בית ישראל' מגור בחודש אלול, שאל אותו אם הוא זוכר אותו בכנסיה הגדולה של אגו"י, שנפגשו שם יחד, ובינתיים כבר עברו עשרות שנים ושנות מלחמה שנהרגו רובם וכו', וענה לו הבית ישראל באימה 'בחודש אלול אין לי זמן!', ונכנסו הדברים עמוק בקרבו.
ואבי מורי, שהיה החברותא של אותו רב, היה מספר זאת בשמו במורא, כל השנים בהגיע חודש אלול. אך אנן בדידן, מה נאמר ומה נדבר? הלוואי שנתחזק פעם אחת ביום, ברחוב, להזכר שחודש אלול היום ולהזהר יותר בשמירת עיניים! זה יהיה תיקון גדול מאד, שבחודש אלול נקבל על עצמינו קבלות טובות של יראת שמיים, כמו לא להתערב ולעסוק במחלוקת ושאר הנהגות קדושות פשוטות מאד, שאנו יכולים לקיים. לא הנהגות גבוהות שאיננו יכולים לעמוד שם, וזה יהא תיקונינו בכח הצדיקים לקראת ר"ה.
אפשר להמליץ טוב, שהוסיפו אמירת הפרק 'לדוד ה' אורי', שיהיה לנו הזכות להוסיף עוד פרק תהילים כל יום בחודש אלול, אם רק זה כבר דיינו…
אגב נציין ההבטחה הנוראה שיש בסידור ר' שבתי… וכן יש סודות רבים איך נרמזים חודש אלול ור"ה וסוכות וכו' בפרק זה (לדוד ה' אורי), אך על כל פנים נלמד לילך לקיים נוראות החודש אלול בקיום נקודות טובות השייך לנו, להוסיף ולחטוף עוד ועוד נקודות טובות וענייני תשובה על הדרך הקודש של לחטוף נקודות טובות, שזה כן שייך אלינו תמיד ואת זה אנו יכולים לקיים.
נותן לפניכם 'היום', מהו 'היום'?
מובא בזוהר הקדוש, שהפסוק 'ראה אנוכי נותן לפניכם היום', רומז על ראש השנה, וכשמגיע חודש אלול, זה הכל הכנה ל'היום' הגדול, שנזכה בו באמת לדרך הברכה.
בבעל הטורים מרמז על ה'היום' שהוא מעמד הר סיני, להזכר תמיד במעמד הר סיני 'למען תהיה יראת ה' על פניכם תמיד לבלתי תחטאו', וזהו 'ראה אנוכי נותן לפניכם היום', שיהא תמיד על ליבנו ונראה ונחשוב תמיד: 'ראה' – להתבונן היטב שיהיה על פנינו תמיד מעמד הר סיני, קבלת התורה וקיום המצוות, לידע תמיד שליחותינו כאן בעולם, שנסתכל ונדון עצמינו תמיד שכל מעשה ומעשה שאנחנו עושים כאן בעולם, שיהא מזה 'נותן לפניכם', שתביא על ידי קיום מעשיך לבחינת 'נותן לפניכם', מה שהרבי אומר בתורה שאנו למדים כאן: לצייר תמיד את האור ולהשפיע עם מעשינו תמיד רק טוב. כי כשהאדם עושה פעולה שלא כהוגן, הוא מכריע ח"ו את כל העולם לכף חובה או להיפך לכף זכות. והאדם צריך תמיד להשפיע במעשיו אך טוב וחסד ולצייר את האור לטוב, ולא לעשות ח"ו צל מלקבל את הברכות המושפעים משמים, וזהו המשך הפסוק על כל הברכות שיומשכו באם נראה לילך ולצייר את האור תמיד לטוב.
'היום אם בקולו תשמעו' – כלל גדול בעבודת ה'
מדי עסקינו בעניין 'היום', נראה את הכלל גדול בעבודת השם המובא בסימן רע"ב בליקו"מ:
היום אם בקולו תשמעו (תהלים צ"ה), זה כלל גדול בעבודת השם, שלא ישים לנגד עיניו כי אם אותו היום, הן בעסק פרנסה והצטרכותו, צריך שלא יחשוב מיום לחברו כמובא בספרים, וכן בעבודתו יתברך לא ישים לנגד עיניו כי אם אותו היום ואותו השעה, כי כשרוצין ליכנס בעבודת ה', נדמה להאדם כאלו הוא משא כבד, ואי אפשר לו לישא משא כבד כזו. אבל כשיחשוב שאין לו רק אותו היום, לא יהיה לו משא כלל, וגם שלא ידחה את עצמו מיום ליום, לאמור: מחר אתחיל, מחר אתפלל בכוונה ובכוח כראוי, וכיוצא בזה בשאר העבודות, כי אין לאדם בעולמו כי אם אותו היום ואותו השעה שעומד בו, כי יום המחרת הוא עולם אחר לגמרי. היום אם בקולו תשמעו, 'היום' דיקא, והבן.
אבן היסוד לעבודת השם של חודש אלול
למדנו עכשיו את אחד היסודות הגדולים של הרבי! והיסוד הזה הוא גם יסוד גדול כדי שנהיה חכמים אמיתיים לקראת הראש השנה, שנחשוב כל יום על ה'היום אם בקולו תשמעו', שיהיה חשוב בעינינו רק אותו היום ולא נחשוב על יום אחר.
על הפסוק "ועתה ישראל מה ה' אלוקך שואל מעימך" וכו', מפרשים הצדיקים 'ועתה' – הכוונה שיהיה חשוב בעיניו רק 'עתה', הרגע הזה והשעה הזו שעומד בו. 'השם' – שיקיים מיד באותו הרגע את היראת ה'. זה מה שהכתוב אומר: "ועתה ישראל מה ה' אלוקך שואל מעימך כ"א ליראה" – ש'עתה', עכשיו, באותה השעה, ראה לדבק עצמיך ביראת ה'. לא לדחות את היראת שמים למחר.
כי כל יום יורד שפע מיוחד מהשמים, כמו שרבי נתן אומר בהלכות תפילת המנחה, שכל יום יש יציאת מצרים חדשה, כל יום יש גאולה חדשה, על ידי כל ברכה וברכה, על ידי כל מצוה ומצוה האדם ממשיך על עצמו שפע חדש.
ר'אה א'נכי נ'ותן ל'פניכם ה'יום, גימטריה רפ"ח. כל יום יש רפ"ח ניצוצין שהאדם צריך לתקן באותו יום. וזהו "ראה אנוכי נותן לפניכם היום", שהמתנה הכי טובה שיש, היא שהאדם ידע על המתנה של ה'היום', שכל יום הוא יום בפני עצמו, עולם חדש, תיקונים חדשים ושפע חדש, שיכול לזכות באותו יום עצמו.
וכשאדם חי את זה, זוהי הברכה! בכל יום ויום יש לנו בחירה חדשה, וזהו הברכה וקללה. אם נזכה להכיר ביום הזה ובגדולתו, ולנצלו כראוי, או ח"ו, אם אין לו שכל ואינו מאמין בגודל נשמתו, וכמה תיקונים תלויים בו ובאותו היום דייקא, ואז הוא לא מנצל את יומו מגודל קטנות אמונתו – זהו ח"ו הקללה.
וזוהי המתנה הגדולה בחודש אלול שנתחיל לדעת 'היום'…
רבי נתן אומר על הפסוק "אני היום ילידתיך", שידוע מהזוהר הקדוש, שפסוק זה נאמר על יום הבר מצווה, שעד אז היה קטן ולא היה בר דעת ולא ניתן לו דיבור וכו', אך מאותו יום השי"ת אומר בני! אני היום ילידתיך, שאל ממני ואתנה! וכו' ואומר על זה רבי נתן: שכל יום שהאדם עושה תשובה ומתחדש, הוא נעשה כבריה חדשה ויש אצלו את אותה בחינה: 'בני! אני היום ילידתיך!'…
התבוננות על המתנה העצומה של חודש אלול
בהגיע ימי אלול, גדולי בעלי המוסר היו מדברים על המשפט הגדול בפחד גדול מאד, מאימת הדין וכו'. אך אנו כשלעצמינו, צריכים לדעת ולצייר לעצמינו במח, שהנה עוד חודש יש לנו משפט, שמצאו עלינו עוולות וגזילות. והולך להיות משפט, והעונש שצריך להיות על דברים כאלו הוא נורא ואיום. אך השי"ת, ברוב רחמנותו, נותן לנו מתנה – את חודש אלול, חודש שלם שאם נתנהג בו כדבעי, בדרך ההתחזקות שדיברנו, ובכח הצדיקים ועצותיהם הק', נזכה שיכופרו לנו כל העוונות ויימחקו כל העוולות, ונגיע ליום המשפט, שהוא ימי ראש השנה הקדושים, נקיים וזכים.
רבינו האר"י הק' מביא שבחודש אלול אפשר לתקן גם על הגילגולים הקודמים, יש כח גדול ונורא מאד וסודות עצומים בגדולת החודש הזה והרחמים העליונים וכו', ויש תיקונים נוראים. מקובלים היו צמים בחודש זה עם כוונות וצירופים עם הכוונות והמילואים וכו' וכו', וזה דברים נוראים, אך אין אנו שייכים לזה. רק העיקר לילך בדרכי רבינו הקי ללכת בנקודות טובות, לא להסתכל רק על הרע, לא להסתכל על החושך, רק ללכת בדרך ש"מעט האור דוחה הרבה מן החושך".
קבלות טובות בחודש אלול השייכים אליך..
גם אם אתה לא כל כך יכול להוסיף בלימוד דף גמרא נוסף בכל יום של אלול, תוסיף לפחות כמה פרקי תהילים, או שתיקח על עצמך ללמוד מסכת ראש השנה, או קבלה אחרת שאתה יכול לקבל על עצמך לחטוף עד ראש השנה. במופלא ממך אל תדרוש, אל תקבל על עצמך קבלות שאינך יכול לעמוד בהם, אבל גם אתה יכול לקיים את עבודת השם של חודש אלול! לפחות תקבל על עצמיך קבלה שכן תוכל לזכות לעמוד בה כראוי, ולהתכונן ברצונות קדושים של תשובה של חודש אלול.
'ראה' כמדבר ליחיד, 'לפניכם' כמדבר לרבים
'בשם כל ישראל' שאומרים לפני כל מצווה ותפילה, הכוונה שכל מצווה ומצווה שיעשה ישפיע טוב על כל כלל ישראל, לכן אומרים את זה לפני כל מצווה ותפילה, בפרשת ראה מוצאים עניין זה, איך שכל אחד משפיע על כל כלל ישראל ועל כל הבריאה כולה כמו שמובא ב'כלי יקר', וכעין זה מובא ב'עבודת ישראל' והחתם סופר ועוד, ש'ראה' זה לשון יחיד, כמדבר לאדם יחיד, ו'לפניכם', זה לשון רבים, כמדבר לרבים. ואומר ה'כלי יקר' שהפסוק בא לומר שכל אחד יראה לנפשו שיש עוונות וזכויות שקולים מחצה על מחצה, וכל מעשה שיעשה הוא מכריע את כל העולם כולו, וזה מה שאומר רבינו בתורה זו, קע"ב, שכל העולם תלוי בו איך ימשיך את האור לטוב ולברכה ושלא יעשה צל, כי האור הטוב והשפע יורד לכל העולם אך תלוי שלא יסתיר את כל הטוב הזה ח"ו.
לעורר השופר הגדול של משיח, ע"י קול השופר ה'קטן'
הזוהר הקדוש אומר על הפסוק "והיה ביום ההוא ייתקע בשופר גדול", שאם יש שופר גדול הרי יש גם קטן, יש שופר קטן שזה קול השופר שאנו תוקעין בו כבר מתחילת חודש אלול, שעל ידו אנו מעוררים זכות גדול למעלה של שופרו של משיח ושל עקידת יצחק, שמהאיל של יצחק נעשה השופר גדול, ומיצחק שהוא הדינים נעשה המתקה גדולה, שזהו בחי' 'ישחק' צחוק עשה לי אלוקים, שנעשה צחוק גדול כביכול למעלה מגודל ההמתקה שנעשה מהדינים.
'אנא זמין למהוי' – זהו השמחה שיש לנו תקווה
מן הראוי להוסיף מה שמביא רבי נתן בליקוטי הלכות, הלכות הודאה, על עניין "אנא זמין למהוי", שהוא הסוד של חודש אלול המובא בתורה הזאת: ומפרש רבי נתן שזה עניין השמחה שהנה יש לי תיקון, כי "אנא זמין למהוי" ובוודאי יש לי תיקון ותכלית טוב, וזהו תכלית השמחה, ויש בזה אריכות ואין הזמן מספיק, אך עכ"פ נלמד מזה איך לקחת את החודש אלול כראוי באמת באופן של עבודת ה׳ בשמחה, שהנה מתקרבים אנו להשי"ת, וזהו עיקר השמחה שיש לי תקווה ואני יכול עוד לחזור בתשובה.
והשי"ת יעזור שנזכה באמת כמו שהרבי מזכיר ש"עוז והדר ל'בושה ו'תשחק ל'יום א'חרון" זה ר"ת אלול וזה מרמז על חודש אלול. שנזכה שיהיו לנו לבושים אמיתיים לחודש אלול, שנזכה לחזור בתשובה לפניו יתברך באמת, תשובה אמיתית של חודש אלול, ונזכה לכתיבה וחתימה טובה בספרן של צדיקים אמיתיים, לחיות בתשובה אמיתית כל ימי חיינו ולגאולה שלימה בקרוב אמן.
(תומלל מתוך שיעור של הרה"ח ר' ישראל מאיר ברנר, ומתפרסם כאן בשינוי עריכה קלים, על אחריות העורכים בלבד)
בענין ריקודים או מחיאת כפיים בשבת למדנו בשולחן ערוך (סימן שלט ס"ג): "אין מטפחין להכות כף אל כף ולא מספקין להכות כף על ירך ולא מרקדין שמא יתקן כלי שיר," שהמתקן כלי שיר בשבת חייב משום מכה בפטיש. והוסיף הרמ"א: "והא דמספקין ומרקדין האידנא ולא מחינן בהו, משום דמוטב שיהיו שוגגין וכו'. וי"א דבזמן הזה הכל שרי, דאין אנו בקיאין בעשיית כלי שיר וליכא למגזר שמא יתקן כלי שיר דמילתא דלא שכיח הוא ואפשר שעל זה נהגו להקל בכל".
ולצורך בירור הסוגיא הלכה למעשה, נביא מקור הדברים:
מקור האיסור לערוך ריקודים בשבת
שנינו במשנה בביצה (לו): "ולא מטפחין ולא מספקין ולא מרקדין", מבואר בזה דחז"ל אסרו משום שבות שלא לערוך ריקודים ולא לעשות מחיאת כפיים בשבת. ובגמרא שם (ל). איתא: "אמר ליה רבא בר רב חנן לאביי, תנן אין מטפחין ואין מספקין ואין מרקדין, והאידנא דחזינן דעבדין הכי ולא אמרי להו ולא מידי, אמר ליה הנח להם לישראל מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין".
דברים אלו הובאו בשו"ע הנ"ל, ונפסק שיש איסור גמור לרקד ולטפח בשבת, רק שאין למחות במי שלא ישמע לנו, כדי שלא יעשה כן במזיד.
שיטת המקילים בזמן הזה
שיטת התוספות (שם ד"ה תנן) שלא אסרוהו חז"ל רק בימיהם שהיו בקיאים בעשיית כלי שיר, אבל בזמן הזה שאין כל אחד בקי בעשיית כלי שיר מותר. וזהו שיטת הי"א שהביא הרמ"א. אבל למעשה לא סמך הרמ"א על שיטה זו להקל, והביא שיטתם רק בשם 'יש אומרים', וכתב דרק 'אפשר' שעל זה נהגו להקל. לפי שרוב הראשונים אוסרים גם בזמן הזה, שאין לנו לחלק בין גזירה לגזירה וגם לאחר שכלה החשש נשאר גזירתם קיים, וכשם שלא הותר בזמן הזה לנגן בכלי שיר כך לא הותר הריקוד והטיפוח (עי' יש"ש ביצה פ"ה ס"ו).
הכרעת המשנ"ב ושולחן ערוך הרב להחמיר
למעשה כתב המשנה ברורה (סק"י) שאין כדאי להניח המנהג שלא במקום מצוה. ומצינו שהחמיר בזה אפילו בריקוד של מצוה, שכתב הטעם שאין מקדשין הלבנה בשבת, משום דנוהגים לרקוד אחרי קידוש לבנה, ואין לרקוד בשבת (סימן תכו שעה"צ סקי"ב). ואפילו בשמחת נישואין כתב שאין כדאי להתיר (סק"ח ושעה"צ סק"ז, ומקורו מירושלמי המובא בב"י). גם בשולחן ערוך הרב (ס"ב) כתב שאין שיטה זו רק לימוד זכות על המקילים.
מנהג רבותינו הקדושים לרקד בשבת
מנהג תלמידי הבעש"ט זי"ע מימי קדם, לרקד ולמחוא כפיים לכבוד שבת, וגם חסידי ברסלב המדקדקים בכל ס"ק בשו"ע הרבו לרקד ולטפח בשבת קודש. וכבר מצינו למוהרנ"ת ז"ל בליקוטי תפילות שהתחנן בכמה תפילות לזכות לעשות ריקודים בשבת, כלשונו בתפילה מ"א: "ואזכה לריקודין דקדושה בשמחה גדולה, ובפרט בשבתות וימים טובים", ובחלק ב' בתפילה מ:' "שאזכה לרקד מחמת שמחה ובפרט בשבתות ה' ובמועדי ה' מקראי קודש", ובעלים לתרופה (מכתב שצז) כתב: "ועם דרך זה יכולין לרקד כמעט בכל יום, מכל שכן בשבת וימים טובים, מלאכי צבאות ידודון ידודון". כך גם בימי מוהרנ"ת (ח"א ד) מובא על רבינו זי"ע שרקד הרבה בברסלב בשבת ראש חודש חשון שאז היה הפארשפיל של בתו. מתוך כך אנו יכולים ללמוד שראו בזה היתר גמור וחשיבות גדול, ולא ענין של בדיעבד ושעת הדחק. ולעינו לבאר טעם הדברים, למה אכן לא חששו למשנה שלימה ששנינו בביצה "ולא מטפחין ולא מספקין ולא מרקדין".
ההיתר לכבוד מצוה
ובכן: כתבו הפוסקים דמותר לרקד ביום שמחת תורה משום כבוד התורה (משנ"ב סק"ח). והוא מנהג עתיק שהיה נהוג כבר בזמן הגאונים, כפי שכתב בשו"ת מהרי"ק (שורש ט ענף ב) בשם רב האי גאון וז"ל: "יום זה רגילים אצלנו לרקד בו אפילו כמה זקנים בשעה שאומר קילוסים לתורה, אלא שזו משום שבות הוא ונהגו בו היתר משום כבוד התורה".
והיתר זה הוא רק לערוך ריקודים, אבל אסור לנגן בכלי שיר, ואפילו בבית המקדש במקום מצוה בשמחת בית השואבה שמשם שואבים רוח הקודש ומי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו, לא הקילו חז"ל לנגן בכלי שיר (סוכה נ). והטעם, דריקוד וטיפוח הוא גזירה קלה שהתירוהו במקום מצוה, אבל לנגן בכלי שיר הוא איסור יותר חמור.
נחלקו האחרונים אם ההיתר הוא בכל שמחה של מצוה או רק בשמחת תורה – דעת המהרש"ל (שם) להקל בכל מצוה, ודעת הבית יוסף להחמיר אפילו לצורך מצות שמחת חתן וכלה (עמשנ"ב סק"ח ושעה"צ סק"י) [ואף שהתירו לומר לעכו"ם שיבוא לנגן בכלי שיר בחופה משום מצות חתן וכלה (סי' שלח ס"ב ומשנ"ב סק"י) מ"מ לא הקילו לרקד ולטפח, דבשמחת חתן וכלה יש צורך מיוחד בנגינה בכלי שיר, שאין שמחת חתן וכלה אלא בכלי שיר והקילו ע"י גוי, אבל ריקודים שאינו מעיקר השמחה לא. ולהיפך, בשמחת תורה שאין כבוד התורה כל כך בכלי נגינה רק בריקודים, הקילו רק בריקודים.]
לצורך מצות שמחה בעבודת השם
באשל אברהם מבוטשאטש כתב (לגבי מחיאת כפיים בשבת), אודות הנהוג עכשיו לספק ולטפח בשבת קודש 'בתפילה' בין רבים וכן שלמים וגדולים בתורה הק' ומעשים טובים: "נראה שהוא מצד שכיון שמוסכם לספק ולטפח בשבת ויו"ט לשמחת נישואין וכן נהגו בלי חשש פתחון פה, אם כן כדי שלא יהא שולחנך מלא ושולחן רבך ריקם, הנהיגו כן לגבי עבודת ד' יתברך, ואין שום פתחון פה בזה על כל מי שכוונתו לשם שמים". ע"כ. מבואר מדבריו שהמנהג להתיר, בנוי על המקילים לרקד ולטפח בכל דבר מצוה גם בשמחת נישואין, ומשום זה מקילים גם לשמחה בעבודת השם בשעת התפילה, ושלא בשעת התפילה כל שמכוון לשם שמים.
כך כתב גם בשו"ת מנחת אלעזר (ח"א סי' כט) שסמכו על המתירים בכל שמחה של מצוה, וז"ל: "בענין הסיפוק בידים (-מחיאת כפיים) וריקוד ברגלים בשבת ויו"ט שנהגו רבותינו קדושים הגאונים אשר בזכותם אנו חיים והחסידים התלמידים הבאים אחריהם, כיון שבמהרי"ק הנזכר בשם רבינו האי מתיר לכבוד התורה בשמחת תורה אף שהוא משום שבות וכו,' וא"כ י"ל גם בכל שמחת יו"ט ריקודין וסיפוקין מותר.
ומה שלא נזכר בפוסקים היתר זה, י"ל כיון שאינו מצוה לכל אדם רק למי שבוער בקרבו רשפי אש שלהבת ה' שמחת יו"ט אשר הנחילנו, אבל לכל אדם הוא טרחא ואינו שמחה של מצוה אם אין חושק לה, כיון שאין נוהג לכל אדם לא קחשיב ליה." ומבואר מדבריו שעיקר ההיתר הוא אכן רק למי שבוער בקרבו רשפי אש בשמחת המצוה.
המרקד לכבוד שבת אימת שבת עליו
בתפארת ישראל (ביצה פ"ה מ"ב) כתב הטעם שהתירו לרקד בשמחת תורה, דכיון שמרקד לכבוד התורה אימת התורה יזכירהו שלא לעשות כלי שיר (כהא דאמרינן בפסחים יא. איהו גופיה מחזר עליו לשרפו מיכל אכיל מיניה). ובזה יש לומר דגם בריקוד שהוא לכבוד שבת ויו"ט לא שייך לגזור, כיון שכל הריקוד לכבוד שבת שנצטווינו בו על השביתה איך נחוש שישכח שהיום שבת ויתקן כלי שיר, הרי אימת שבת עליו.
ריקוד שלא כדרך אומנות
בפרי מגדים (א"א סקי"א) כתב דהטעם שנהגו להקל בשמחת תורה הוא, לפי שאין הריקודים כל כך כדרך המשוררים.
בערוך השולחן (ס"ט) גם כתב כטעם זה והוסיף על פי זה דסיפוק וריקוד שלנו לא נאסרה מעולם. דבזמן חז"ל היה סדר הריקודים מתוכנן בשילוב כלי שיר על פי סדר השיר, אבל בזמנינו הדרך לשורר בפה שירי שמחה ומטפחים כף אל כף שלא על פי סדרי השיר, וגם הריקוד בעת השמחה אינו כריקוד שלהם בסדר כריקודי נשים רק מרקדים בלא סדרים, ובזה לא גזרו שמא יתקן כלי שיר דאין בזה שום שייכות לכלי שיר, ולא על זה גזרו חכמים.
כדבריהם משמע מפירוש ברש"י בביצה (לו: ד"ה ואין מרקדין) שכתב: "ואין מרקדין ברגל – גזירה שמא יתקן כנגדן כלי שיר." ר"ל שמא יתקן הכלי זמר כדי שיתאים עם הריקוד המכוון כנגד השיר, לפי שהיה דרכם לרקד בתנועות הרגליים לפי קצב השיר, כמו שפירש שם רבנו חננאל 'ריקוד, עוקר רגלו אחת ומניח אחת,' שהוא סוג ריקוד מתוכנן בתנועות הגוף שבא לעורר שמחה, והכלי זמר הוא חלק בלתי נפרד מריקוד כזה [וזה נראה גם כעובדא דחול שגורם לשכחת שבת ויבוא לתקן כלי שיר.]
[ובענין זה, עיין בחיי מוהר"ן אות ש"מ, שם הזכיר רבינו ענין זה של הריקוד לפי תנועות השיר, וכתב בתוך דבריו: "מי שיכול לרקד שיהיה הריקוד מכוון ממש כפי תנועת הניגון. כי יש תנועות בכל איבר ואיבר ששייך לתנועות הניגון, שאצל זאת התנועה צריכין לנענע בראשו או לכפול עצמו, וכיוצא בשאר איברים וברגלים שצריכין לעשות תנועה בגופו וברגליו כפי תנועות הניגון מכוון ממש."]
אבל הריקוד שלנו שבא מהתלהבות הנשמה הבוער בקרבו מלהבת אש קודש, מבלי שום סדר וקצב מתוכנן בתנועות הגוף אינו ריקוד הנזכר בש"ס ופוסקים, ואין זה ראוי להיקרא בשם 'ריקוד,' וזה מעולם לא נאסר.
ריקודים משלהבת הלב מותר – ריקודי בילוי אסור
העולה מזה שהריקודים או מחיאת כפיים בשבת העולים מלהבת אש קודש מותרים בהיתר גמור, ואדרבה ראוי לנו להרבות בזה ולהתפלל על זה כפי שהורונו רבותינו הקדושים, ואין זה סותר דברי רבותינו הפוסקים בשולחן ערוך. אבל עיקר ההיתר הוא משום שהוא לצורך מצוה ולכבוד שבת והוא ריקוד העולה משלהבת הלב, ואילו קבוצת בחורים הרוצים לבלות ולזמר בניגונים שונים ואינם מכוונים לשם מצוה, ודאי שאין להם לרקוד ולהכות כף אל כף, אלא שכבר כתב הרמ"א דמוטב שיהיו שוגגים וכו'.
"בשבועות, שהוא קבלת התורה, העיקר [הוא] לקבל התורה מחדש באופן שנזכה לקיימה, כי עיקר 'קבלת התורה' הוא שנזכה לקיימה, כי לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה. ולהכניס קיום התורה בעולם, זה קשה וכבד מן הכל, כי יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום וכמו שאמרו חז"ל, וצריכים לזה עצות עמוקות מאד מאד בכל דור ודור ובכל יום ויום" (ליקוטי הלכות, קריאת התורה ו).
זה כואב עד דכדוכה של נפש, גורם לצער ויגון שאין לשערם. כולנו יודעים את התורה, יודעים שהנהגה ועשייה פלונית אסורה, אבל היצר מכשיל שוב ושוב; יודעים שצריך לקום ולעשות מצווה פלונית, אך העצלות מתגברת; מה עושים כדי שנוכל לקיים את התורה?!
אכן, בדיוק לשם כך ניתן לנו חג השבועות! שנזכה אז להמשיך עצות אמיתיות לקיום התורה, באופן שנוכל לקיים את כל התורה הקדושה שכבר ניתנה לנו ושהרבה ממצותיה גם ידועים לנו, אלא שהדם העכור והשאור שבעיסה שבנו מונעים מאתנו מלקיים זאת.
* * *
עכשיו, בימי הספירה הקדושים, אנו מכינים עצמנו לקראת היום הגדול הזה, ובשבוע זה אנו עוסקים בתיקון מידת ה'יסוד' כהכנה דרבה לקראת קבלת התורה. 'יסוד' ותורה קשורים זה בזה, עוד קודם שקיבלנו את התורה התנה הקב"ה עמנו: "ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים" (שמות יט). שמירת הברית היא התנאי לקבלת התורה. וכך מגלה לנו גם רבינו הקדוש על שאר דברי ההקדמה שהקדים לנו אז השי"ת: "אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי", וכה הם דבריו: "עיקר התקרבות ישראל לאביהם שבשמים הוא על ידי תיקון הברית. 'נשרא' זה תיקון הכללי, על ידי זה דייקא 'ואביא אתכם אלי' שנתקרבו אליו יתברך, כי עיקר ההתקרבות להשם יתברך הוא על ידי תיקון הברית" (ליקוטי מוהר"ן, כט).
המידות הרעות מעוורות את עיני האדם ומעוותות את מוחו מלקיים את אשר נצטווה, זהו שוחד עמוק המעקם את הלב למצוא תירוצים ואמתלאות לפרוק מעליו עול קיום התורה, ועל כן מי שרוצה לקיים עול קיום התורה צריך לעסוק בתיקון ובירור המידות ושעבודם למלכות ה'. עסקנו בזה בכל שבעת ימי הספירה, אבל שמירת הקדושה עולה על כולנה; זהו כח עצום הכולל בתוכו את כל הטוב לעומת כל הרע, וכפי שרבינו הקדוש מלמדנו: "פגם הקדושה הוא רע הכולל, שכל הרעות של כל השבעים אומות כלולים בו, כי כל אומה ולשון יש להם אחיזה ברע מיוחד, דהיינו איזה מידה רעה או תאוה רעה שהוא מיוחד לאותה אומה, והם משוקעים באותה התאוה ושם אחיזתם, אבל פגם הקדושה הוא רע הכולל, ששם נתקבץ ונתאסף כל רע ורע של כל אומה ואומה, שהם הרע של כל התאוות" (ליקוטי עצות, ברית י).
מאידך, מידה טובה מרובה: שמירת הקדושה היא שורש לבירור ותיקון כל המידות הטובות! זהו 'תיקון הכללי' שמטהר את האדם מכל אחיזת הרע, ורק כך הוא מסוגל לשמור ולקיים את התורה מבלי שהמידות הרעות ימנעוהו מכך, ועל כן עמלינו לתיקון מדת ה'יסוד' היא עיקר ויסוד כל כך חשוב בדרך לקבלת התורה.
אך עלינו לזכור היטב את המשך דברי רבינו שם, שהם קילורין לעיניים למי שחפץ להיטהר ולהתקדש ביסוד היסודות, וז"ל: "אבל השם יתברך הבדילנו מן הגויים ורוממנו מכל הלשונות, וצריכים אנחנו להיות פרושים מכל רעותיהם, דהיינו מכל התאוות שאינם שייכים לנו כלל, ובפרט מפגם הקדושה שהוא הרע הכולל של כל האומות, כי זה עיקר ההבדל וההפרש שיש בינינו לבין הגויים מה שאנו פורשים עצמנו מפגם הקדושה, כי זה עיקר קדושת ישראל, כי יש כח באדם להסיח דעתו מתאוה זאת ולשברה וזה עיקר קדושתנו" (ליקוטי מוהר"ן, כט).
רבינו הקדוש חוזר ומדגיש את האמת, שעלינו לקבוע בלבנו היטב: כל התאוות בכלל, ופגם הקדושה בפרט, אינם שייכים לנו כלל! על אף שרואים שנכשלים אין ספור פעמים, זה לא משנה את המציאות שעצם מציאותנו נקיה וטהורה! אסור לו לבר ישראל שיאמר בשום אופן שמציאותו פגומה חלילה, אלא עליו לדעת שיש ענן רע המקיף אותו ובפנימיותו הוא טהור וזך, אפילו לאחר אלפי פגמים בשוגג ובמזיד חס ושלום חס וחלילה לא תשתנה מציאות זו, וזה מה שמחייב שיחפש ויבקש וימתין וירצה וישתוקק שהטוב הזה יתגלה.
בנוסף לכך יש לזכור את המשך דבריו שם: "יש כח באדם להסיח דעתו מתאוה זאת ולשברה!". יש לנו את הכח להילחם ולהסיח דעת, הכישלונות והנפילות לא יזיזו זיז כלשהוא את המציאות הברורה הזאת, וגם את זאת יש לנו לחפש היטב; איך מסיחים את הדעת ואיך נלחמים. אבל קודם כל נדע בבירור שיש בנו את הכח לכך. ובימים אלו בהם אנו עוסקים בתיקון מידת היסוד נתעורר לחפש ולבקש את הכוחות הטמונים בנו, ונייחל ונצפה שיתגלו בנו באופן שנוכל להתקדש מעתה כראוי, כי זה היסוד לקבלת התורה.
* * *
מידת יסוד היא גם מדת 'צדיק': אי אפשר לזכות לשלמות הקדושה כי אם ע"י התקשרות לצדיק והליכה בדרכי עצותיו הקדושים. וכדברי מוהרנ"ת: "הצדיק בגודל קדושתו בקדושת הברית הוא ממשיך בחינת קדושת הברית על כל אחד מישראל, עד שכל המקושרים אליו הם בכלל קדושת הברית. כי בכל אחד מישראל יש כמה נקודות טובות של שמירת הברית, אבל אין כח במעט קדושתו להתגבר כנגד מה שצריך להתגבר, כי אם בכח הצדיק האמת שקדוש בקדושת הברית בתכלית הקדושה בשלימות שאין שלימות אחריו" (ליקוטי הלכות, הודאה ה, יב).
בשבוע זה נעסוק ביתר שאת בהתקרבות זו. נעסוק בעבודה להאמין לצדיק שאכן יש בנו את הכוחות להיטהר, ונשתדל להיכלל בדעתו הקדושה ולזכות על ידי זה ל'יסוד צדיק', שהיא כאמור היסוד לקבלת התורה.
רק לפני שבועות אחדים הסבא, אברהם אבינו, נטש את המקום הזה בדרכו לארץ ישראל, והנה בפרשת השבוע נכדו, יעקב אבינו, יוצא מבאר שבע והולך לחרן. חרן הוא מקומם של הדינים וחרון האף. מתגורר שם לבן הארמי. יעקב הוא הבן הנבחר של יצחק, עליו הובטח לאברהם אבינו "כי ביצחק יקרא לך זרע", ומדויק "ביצחק" ולא בכולו, ההבטחה מוסבת על זרעו של יעקב. מסע ארוך כל כך עשו אבותיו כדי להתנתק מכל מה שחרן מסמלת ולעלות אל הארץ הקדושה, והנה, אנה הולך הבן המובחר, הוא שב לחרן?!
אלא שסוד גדול מסתתר כאן.
* * *
עינינו רואות יום וגם לילה. היום מובן ומתקבל על הדעת. שמש בשמים ואור בעולם, כמה יפה ונאה. הלילה מובן פחות. הוא חשוך, קודרני וגם מפחיד לעיתים. האם הלילה מיותר? בוודאי שלא. "יוצר אור ובורא חושך", מי שיצר את האור אף ברא את החושך, גם לבריה זו תכלית של טובה. יום ולילה אינם רק עונות, זמנים, אלא גם מצבים. על כל אדם חולפים מצבים שונים. לעיתים הראות בהירה ושמש של הצלחה זורחת; לפעמים החושך יכסה ארץ וההסתרה מטשטשת כל פינה. אדם אומר אז לעצמו: "היתכן? עד שהתגברתי, ציפיתי לאור וזכיתי והתרוממתי, והנה שבתי הנה, אל החושך אותו קיוויתי בכל מאודי לא לפגוש עוד לעולם?!". זה כואב. זה קורה לכל אחד. מדוע?
לחפש אמונה
אם החזירו אותנו למקום כלשהו – מוכרח שיש שם משהו שלנו. הזמן מורכב מזמנים שונים, האמונה מלמדת שבכל זמן, מקום, או התרחשות יש בוודאי משמעות. תמיד יהיה לנו מה לחפש, בין אם נשהה בחושך ובין אם נהיה באור. יהודי חי כדי לחפש ולמצוא. אברהם אבינו נשלח לארץ ישראל כדי למצוא בה את האמונה. קודם לכן הוא חיפש אותה בכל דרך, ביום ובלילה, במחשבה, התבוננות והתבודדות, עד שהציץ עליו בעל הבירה והראה לו את הדרך. יעקב אבינו עושה אמנם את הדרך ההפוכה, הוא שב על הדרך בה הלך סבו, ושניהם לדבר אחד התכוונו. שניהם יצאו ממקומם כדי לחפש ולמצוא אמונה. למצוא את השם. כי כך בדיוק נראה חיפוש אמיתי: לפעמים מצעידים אותך לכיוון האור, מצווים עליך "בימי טובה – הייה בטוב"; לעיתים מכוונים אותך אל הלילה והאופל. חפש שם, אומרים לך, "בימי רעה – ראה". אין זה באמת משנה. אם כוונתך למצוא את השם, הרי שכשתמצאנו כבר לא תבחין בין יום לילה ובין חושך לאור. "כי אשב בחושך השם אור לי" (מיכה ז, ח) – כאשר השם איתי הרי שגם החושך לא יחשיך לי.
מה היה עיסוקם המרכזי של אבותינו? הם חיפשו. זה הדבר שהם עשו הכי הרבה, בעצם כל הזמן. האבות הקדושים חיפשו את השם, בכל המקומות ובכל המצבים. הם היו הראשונים שעשו זאת והם גם לימדו את בני העולם איך לעשות זאת. העולם שסביבם חיפש דברים אחרים – אלילי כסף וזהב, אמונות תפלות והבלים. החיפוש של האבות הביא לנו שלוש תפילות ביום. כל אחד מהם ייסד תפילה בעונה השייכת לשורש עבודתו הרוחנית. אברהם אבינו, איש החסד, איש האור, תיקן תפילת שחרית. "וישכם אברהם בבוקר" – אברהם מאיר את הבקרים; יצחק תיקן תפילת המנחה. זו תפילה של שעת הדמדומים, אז דינים מתגברים בעולם, יש צורך להמתיקם; יעקב אבינו תיקן תפילת ערבית. זו התמודדות מסוג שונה, זה לא קושי, זה חושך. לא רואים, לא מבינים, לא מרגישים.
לפגוע במקום
אי אפשר להתעלם מהחושך, הוא תופס נתח בלוח הזמנים. אפשר וחובה להבין שאם החושך נברא, יש בתוכו דבר מה ששייך לך. לא לחינם נשלחת לכאן. ה"חושך" אלו גלויות ישראל, זו גלות הפרט של כל יחיד וגלות הכלל של העם. אל המקום הזה הועיד יעקב אבינו את פניו. הוא יצא מבאר שבע, עזב מאחוריו אור של יום, והלך לחרן, אל תוקף החושך וההסתרה. על מפתן העיר האירה בו ההרגשה "עברתי על מקום שהתפללו בו אבותיי!" הוא משתוקק לשוב לשם, להתפלל, ומיד "ויפגע במקום" – קפצה לו הדרך.
בבית אל נופל עליו החושך. השמש שוקעת שלא בעונתה, אלו הן הגלויות שעתידות לעבור על כל צאצאיו של יעקב אבינו. ובתוך החושך ותוקף הגלות מלחין יעקב אבינו תפילה, תפילת ערבית. כן, גם תוך כדי גלות אפשר להתפלל. אדרבה, זה הזמן להתפלל. פעמיים מוזכר המיקום הסתום 'מקום'. לראשונה אצל אברהם אבינו "וירא את המקום מרחוק", ואצל יעקב אבינו "ויפגע במקום". אברהם תיקן תפילת שחרית, באור יום אפשר גם לראות למרחוק, לפיכך "וירא את המקום מרחוק"; בחשכת לילה אי אפשר לראות, בוודאי שלא מרחוק. כשאתה בחושך, השם יתברך צועד לקראתך, "ויפגע במקום", אם תתפלל – תפגע, תיגע, תהיה שם ממש. אם תתעקש לחפש גם בחושך, ההתגלות תפציע ממש קרוב אליך – "והנה השם ניצב עליו".
"וטוב שיאמר האדם בשעת התבודדות: היום אני מתחיל להתדבק בך! ויעשה בכל פעם התחלה, כי כל ההמשכות הולכים אחרי ההתחלות; וכמו שאומרים, שההתחלה היא כמו חצי דבר של כל המעשה" (ליקוטי עצות, התבודדות, אות יח).
ניסיון העבר משאיר בנו לעתים טעם מר. בין אם היו אלו הכשלונות שכאבו לנו, או סתם חוסר מימוש עצמי ותחושת עול ללא שום שייכות. רוצים להתחיל מחדש, והפצעים גם הם נפתחים מחדש, וכך שוקעים ביגון. איך יוצאים מזה?
בקטע שלפנינו מובא נתון שבעזרתו נוכל לעמוד יותר על מושג ההתחדשות. "כל ההמשכות הולכים אחרי ההתחלות; וכמו שאומרים, שההתחלה היא כמו חצי דבר של המעשה". במבט ראשון תמוה היכן נמצא הנימוק בכך לעובדה שיש להתחדש.
הגמרא במסכת יומא (דף כט ע"א) אומרת: "מיגמר בעתיקתא קשיא מחדתא"- לימוד דבר שנשתכח מחדש קשה יותר מלימוד דבר חדש שלעולם לא נלמד. הגמרא מביאה סימן לזכירת רעיון זה- "טינא בר טינא", ומבאר רש"י: "טיט שגובלים אותו מטיט חומר כותל ישן, קשה לגבלו יותר מטיט של עפר חדש". כל חומר שנלמד בעבר, גם אם שכחנו אותו לחלוטין, והדבר היחיד שאנו זוכרים כלפיו הוא שלמדנו אותו בעבר, הוא בבחינת טיט ישן, שקשה לבנות איתו עוד פעם דברים. השאלה שכל אחד שואל- איזה 'טיט ישן' בדיוק נמצא בדבר ששכחתי אותו כליל ולא נשאר שום זכר לו? התשובה- ה'טיט' הוא עצם העובדה שאנחנו יודעים שפעם הבינונו עניין זה. קשה לנו לקלוט את הדבר בגלל שאנחנו יודעים שקלטנו אותו. קשה לנו לבחון מחדש נושא שכבר שייכת בו תפיסה מסוימת בשכל שלנו. השכל שלנו רגיל לתפוס דברים פעם אחת, ובדרך -כלל הוא ידבק בתפיסה הראשונית שלו בדברים. בגלל זה הרושם הראשוני קובע לגבי הרבה דברים בחיינו, כי כל מה שקורה אחרי הפעם הראשונה תמיד נצטרף לתפיסה אותה קיבלנו בפעם הראשונה. על גביה נבנה הכל. השכל שלנו לא בנוי בצורה שכל פעם הוא בוחן את הכל מחדש, וזאת כדי לאפשר בנין בריא – אי אפשר להתקדם אם עוסקים כל הזמן בהתחלות חדשות. אמנם, חיסרון יש בכך, כשהרושם הראשוני מוטעה.
"כל ההמשכות הולכים אחרי ההתחלות". התפיסה הראשונית שלנו בכל דבר, ובמיוחד בעבודת ה', היא חשובה ביותר. על גביה נבנית כל ההמשכיות שלה. ההמשכיות בדרך כלל לא תוכל לפתוח לנו הבנות ותפיסות חדשות באותו דבר, כדברי הגמרא שהזכרנו. סתם כך, השכל דבק במה שהוא כבר תופס. כעת נבין מדוע זה נימוק להתחדשות התמידית- אם לא קיימנו בצורה מושלמת מצווה מסוימת, הרי שהיחס הראשוני שלנו כלפיה, וכלפי מה שהיא מחוללת בנו, יישאר לנצח. לא משנה כמה ננסה להתעלות- תמיד נחזור אל היסודות שכבר תקועים בשכל שלנו. קצת יותר, קצת יותר, אבל הרושם יישאר כשהיה. למי לא יצא להתפלל עוד פעם בגלל ששכח לומר 'יעלה ויבוא' או 'ותן ברכה' – מי לא מרגיש את הקושי הגדול בלכוון בתפילה השניה? 'מה, עוד פעם? הרי אמרתי את המלים הללו לפני דקות בודדות.'
איך באמת מתחדשים? רבי נתן כותב שהעצה לכך היא לזרוק את כל השכל שיש לנו באותו נושא. לשכוח מכל המסקנות שלנו, לשכוח מכל הטעם המר שנשאר לנו, ולהסתכל על מה שלפנינו כאילו מעולם לא הכרנו אותו. רק אם נתייחס אליו כדבר חדש, נוכל גם אנחנו להתחדש, ולבנות בסיס חדש, יפה יותר. גם אם ניכשל הפעם, נתחיל מחדש – אפילו כמה פעמים באותו יום, כפי שסיפר רבי נחמן על עצמו.
"…ואף אם יהיה כן כמה פעמים, דהינו שיהיה לו חס ושלום כמה וכמה נפילות מעבודתו יתברך, עם כל זה יתחיל בכל פעם מחדש אפילו כמה וכמה פעמים, ובלא זה אי אפשר להיות איש כשר באמת ולהתקרב להשם יתברך באמת." (שיחות הר"ן, שיחה מח).
"וטוב שיאמר האדם בשעת התבודדות: היום אני מתחיל להתדבק בך!"…
"ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת", כותבת הפרשה. ומבאר רבי נתן "כי על ידי שבת זוכין שתהיה המלאכה נעשית מאליה, כי עיקר קיום של כל ששת ימי המעשה הוא על ידי שבת, דהיינו על ידי השביתה והמנוחה של שבת – על ידי זה עיקר חיות ושפע וקיום של כל ששת ימי המעשה" (ליקוטי הלכות שבת הלכה ג')
בנוהג שבעולם אדם מדמה כי הצלחותיו בחיים הן תוצאה ישירה של השתדלותו ומאמציו. אבל התורה מציגה לפנינו מציאות שונה בתכלית. הצלחותינו, הן הגשמיות והן הרוחניות, אינן אלא תוצאה ישירה של ברכה משמיים, של התגלות רצון ה' והשגחתו הפרטית, ולא של שום דבר אחר.
והדוגמא שה' נותן לנו לחוש, ממש פעם בכל שבעה ימים – היא השבת.
השבת איננה הפסקת עבודתנו והשתדלותנו כדי לאגור כוח לשבוע עבודה נוסף. השבת היא מקור הברכה. כאשר אנו מפסיקים את מרוץ העשייה של ששת ימי החול ושובתים בשבת – אנחנו מתחברים למקור השפע והחיות, מאפשרים לבורא הכל להמשיך לנו אור כה רב, עד שמלאכתנו בימות החול נעשית מאליה. יתכן ותידרש מאיתנו השתדלות מועטה, אבל הברכה במעשינו תהיה כה רבה עד שבמעט השתדלות ייעשו הדברים כמו מעצמם.
הלא כך מספר רבינו בשבחה של השבת בתחילת "מעשה מאבידת בת מלך": "מעשה במלך אחד, שהיו לו שישה בנים ובת אחת. ואותה הבת הייתה חשובה בעיניו מאד, והיה מחבבה ביותר והיה משעשע עימה מאד". על אף שששת הבנים, הלא המה ששת ימים החול, הם "בנים" – חשובים וחזקים, הרי שה"בת האחת", היא שבת, למרות עדינותה וחולשתה, חשובה וחביבה מאד בעיני מלכו של עולם.
חיים אנו בעולם שמלכתו – הסופיות ומלכו – החידלון. הזמן דורס ושוחק, משכיח ודוחק רגלי כל אושר אל זקנה מביישת. עולם של העדר מנוחה, עולם ריצה ורדיפה. מדבר תעתועים אדיר מימדים, שבו נידון כל שביב אור לאבדון בשטף רוגז של חולין, של מטלות, טרדות, צרכים.
"מה היה העולם חסר? מנוחה. באה שבת – באה מנוחה".יום ולילה שלמים, אחר שישה מלכים רודפים, מתישים, הניח הבורא ידו על השבת ולחש: "די". הזמן – קופא, הטרדות והדאגות נעלמים מן האופק והלב. שביבי האור מתרבים והולכים, מתפשטים ומשווים צבע חדש לנוף החיים. בתוך ממלכת החידלון מופיעה המלכה האמיתית – ממלכת הנצח, וחיוכה המאיר מסיר מעל פנינו העייפות את האבק המבזה של החולין.
ובתוך ממלכת האור, הקדום, ההווה, העתידי, הנצחי, מתעוררים היצורים לכסוף לבוראם, שבים ונזכרים במקור חיותם, עולים ובוערים, חושקים ומתאווים – לחי העולמים. רגע אחר רגע, שעה אחר שעה, עד שבני ההיכל, הכוספים לחזות בזיו העולמים, מסלקים מן העולם כולו את הצללים.
אבל כדי שאותה דממה ברוכה, רוויה רזים שמעל לזמן, אכן תיגע בלבנו, נדרשים אנו לפנות לה מקום, לתת לה מרחב, להטות לה אוזן. לעצור את שטף המעשים. אפילו לא לגעת במה ששייך אל מדבר התעתועים. אפילו לא לדבר על שטף הרוגז של עולם החולין. לנתק מגע, ליום שלם, מדהרות מצעדי הזמן. להאזין – לחי העולמים. לקרוע את חוטי העשייה. להתדמות לאחד ויחיד שאינו זקוק למעשים – בורא כל עולמים.
כבר התקבצנו ובאנו אל מאחורי הסורגים הנעולים ואנחנו משוטטים שם הלוך ושוב, חסרי מנוחה, מחכים לשיחרור הגדול.
היטב אנו יודעים ומרגישים, שקרב ובא זמן פתיחת השערים. בפסח כולנו נצא לחרות, זקנים ונערים, נשים וטף.
ה' יעבור עלינו בלילה הגדול הזה, ויתיר כל אחד ואחד מכבליו. איש מכלאו נצא, איש מצינוקו הפרטי או מחצר מאסרו המוקפת גדרות, אל מרחבי החרות הגדולה, המוארת. ואם נטה אוזנינו נשמע בחצי הלילה את שיקשוק המנעולים הנפרצים, צלצול האזיקים המוסרים, ורעם אבני החומה הנבקעות ומתפוררות.
חשוך היה לנו בכלא העמוק של תוך ליבנו, עינינו לא ראו את החומות, וקרן אור לא באה פנימה.
על קצות האצבעות הלכו הסוהרים בינינו – מערפלים, מדכדכים, מעמעמים ומרדימים את שאיפותינו בשירי ארס נכאים.
ואנו חשבנו לנו, שאלה החיים.
בורות של בדידות פתאומית ולופתת, ימים ולילות של צללים ואורות, כשלונות ואשמה, רצונות ודממה, ביקורת מקטינה ומכווצת, נסיונות קטנים לחיות ולאהוב, חורים שחורים של יאוש.
***
חשבנו שאלה החיים והתרגלנו אליהם, שהרי כבר עברנו מזמן את השער החמישים של התקווה להגאל.
שלושה דורות שועבדו אבותינו במצרים. הם גרו בבתים של עבדים ושמעו את שריקת אדוניהם כל בוקר. הם קיבלו מכות בשוטים על עור שעל גב חשוף ומעונה. הם עבדו בפרך מעלות השחר ועד שקיעת השמש, עבודה ללא תכלית, מתסכלת, מייאשת. הם בנו והמצרים הרסו, לעיניהם, וכל כוחם כלה לריק.
מנין עמד לאימותינו במצריים הכוח להינשא? כיצד הצליחו להקים משפחות וללדת בנים, וראו אותם טובעים במים ולא חדלו? איך אפשר להבין את התקווה המטורפת שמנעה מהם את היאוש ואת ההשלמה ואת החידלון? איזו אמא תראה שמטביעים את בנה, ותחפוץ בבן נוסף שגם אותו יטביעו, ותלד בן נוסף שגם אותו ישחט פרעה?
כל אחד ואחד מבני אברהם, יצחק ויעקב ידע – שתבוא גאולה, ושהיא קרבה והולכת.
היום או מחר, או בשבוע שהבא, ייגלה אלוקי האבות, וישלח להם שליח מושיע, בכוחו ובשמו הגדול.
הם לא עברו את השער החמישים, אבותינו במצרים, והתקווה להיגאל בערה בהם. כל לילה האמינו שבבוקר יפציע להם שחר של חרות, ואם עוד לא זרח היום, יזרח בלי ספק בעוד יום או יומיים.
לכן יכלו לשאת את הכאב הנורא ואת הסבל, כי כל יום נשא בחובו תקווה חדשה, אמיתית ופועמת.
תקוה בעוצמה שאנחנו בכלל לא מכירים.
***
מצריים שלנו היום – אין לה שוטים ופירמידות, אלא תוויות של הצלחה וסמלים של אושר. נוגשיה אינם מצליפים ומענים, אלא מחייכים, קורצים, קוראים ומפתים.
מצרים שלנו לא מטביעה את גופם של ילדינו, אלא היא נאבקת בכל כוחה הרוחני להחניק את נשמתם. כולנו עובדים את העולם הזה עבודת פרך שאינה לפי טבענו ואינה לפי כוחותינו, וכל עמלנו לריק.
כל פסגה חדשה שהצלחנו לכבוש קורסת מתחת רגלינו, כל אופנה חדשה שהצלחנו לתפור, מתפוררת ומשתנה לאחרת, וכל ילדינו הקטנים – אותם רצונות פעוטים של קדושה ושל תום אמיתי שנולדים בזמנים של אמת – נרמסים ונדרסים ונשחטים.
גם מצריים של היום רוחצת בדמינו. והיא נוטלת את היאוש ואת העצב, רוקמת מהם תפאורה של צללים וחומות, וכולנו חושבים, שאלה החיים.
***
אבל בפסח הזה נצא לחרות.
כל אחד יגלגל בחיפזון את צרורו הפרטי, הטהור, שלא החמיץ:
הרגעים ששתק בהם ובלם את כעסו, או נצר את לשונו; החסדים הקטנים-קטנטנים שעשה באמת ובסתר ולשם שמיים; גילויי הבטחון והאמונה שהצליחו לבקוע את ערפל היומיום – כל אחד יהיו לו בצרורו מצות כשרות וקדושות, והן תהיינה רבות ממה שחשבנו תמיד.
ביחד נצא, זקנים ונערים והורים ומתבגרים, אי ההבנות תימוגנה, הלבבות יתאחדו מחדש.
ביחד נצא, עדות וסוגים, מנהגים וחוגים, והבדלנות והפלגנות תעלמנה כלא היו. הטינה תתפוגג והשנאה תטבע בים. כאיש אחד נצא, בלא תחרות ושפיטה וביקורת, בלא דעות קדומות, באהבה גדולה, בלב אחד.
כי אותה הבטחה מהדהדת מאז, ו"היא" שעמדה לאבותינו עומדת גם לנו ולילדנו…
וגם אם החרישה המולת הגלות את אוזנינו מלשמוע; ואת עינינו סימאו ערפל ועשן ופרסומות מלראות; גם אם לא שלושה דורות עברו מאז אבדה גדולתנו אלא שלושת אלפים שנה ויותר –
נאמנת עלינו הבטחתו שבוקר אחד, אולי הבוקר הזה, יפציע שחר ממזרח.
ואז תעצר ההמולה כולה לפתע, ושאון החרבות יפסק. אור בהיר יאיר את שדות הקרב ומפקד אהבה יערך על האדמה העשנה, המכותשת.
***
לא פעם אני חושבת לעצמי מי ומי יהיו שם, במפקד הסיום הגדול.
יהיו הקצינים הבכירים, אנשי המטות האלופים, המנהיגים יושבי האוהלים. הם, נאמנותם לא הוטלה מעולם בספק. מדיהם מגוהצים ועטורי דרגות ללא רבב. הם, נאמנים היו תמיד וכל חייהם הופרשו והוקדשו – עבורו.
יהיו גם החיילים הקרביים, פצועים ושותתים דם ומדיהם בלויים מאוד. כל גופם מצולק ואש של נאמנות בוערת בהם. את נפשם מסרו עבורו, עת חלבם ודמם כל ימיהם וזמנם הקריבו בחזיתות החסד, בשדות הקרב על הקירוב, בעשיה אמיתית – למענו.
אבל גם האזרחים הפשוטים יתקבצו בריצה, האנשים הקטנים מן השורה, שדבר המלחמה והנצחון נודע להם ברגע האחרון.
הם יבואו בבהלת חיפזון, לבושים בגדי יום יום וחול.
המצביא הגדול הגיע! תעבור השמועה ברחובות, וכולם יחטטו בכליהם במבוכה נואשת. מדים של ממש אין להם, גם לא צלקות עמוקות. מעולם לא לחמו תחת אש המקלעים. אבל הם נתיניו האוהבים, ואין להם מלך אחר!
בחטף יקחו פיסת בד או סרט, יכרכו על זרוע וסביב הצוואר, ויתיצבו נרגשים בשורות.
כולנו נבוא.
ונישא, למצער, שרוך או חגורה, כפתור או ממחטה, צרור מצות כשרות דקות, אות נאמנות ואהבה.
הפעם חצה הבן היקיר כל גבול. בית המלכות לא יכול להבליג על תעלולים נפשעים שכאלה. ברגע האחרון הצליח אוהבו הנאמן של המלך לרכך את הדין. במתק שפתיו ובדבריו שיצאו מהלב, הציג את חולשותיו של הבן הסורר. טען שמזגו הסוער והלחץ בסביבת הארמון הם שגורמים לו לעולל תעלולים. בעצה אחת, נוסחה עבור הבן היקיר, חוקה מתחשבת, סובלנית יותר, שאינה מחייבת שלימות. הבן, שזכה מחדש במעמדו ועתידו, ידע היטב שאת חייו חב הוא לשר המליץ. רק הוא שמצליח תמיד לעורר כלפיו חמלה ורחמים מאת המלך.
גורם כלשהו מאנשי הארמון, לא אהב את היחס המועדף לו זוכה השר המליץ. מה עשה – הלך אצל הבן הפוחז ולחש על אוזנו: 'חבל שתשלה עצמך בחינם. אביך המלך איש תקיף, אף אחד מאנשי החצר איננו יכול להשפיע על עמדותיו. נוסחת הפשרה שניתנה לך כביכול, לעולם לא תוכל להבטיח את מקומך ועתידך כיורש עצר. אביך איננו סובלני, הוא פשוט מיואש ממך. שמע לעצתי, לך ובנה עתידך בחוץ. הייה לאדם מן היישוב, ואל תשגה בחלומות מלכות'.
אילולא שנחשפה הקנוניה המתרקמת, יכול היה ירש העצר לקבור את חייו ועתידו במרידה אווילית. שוב עמדה לו תושייתו של השר המליץ.
* * *
העולם הזה הוא היכל מלך. מלאכים ושרפים, רועשים ובוערים ביראת הרוממות רק מעצם העובדה שמשרתים הם פני מלך רם ונישא. ואנחנו, האנשים הקטנים, שקועים בעיסוקנו הבוערים, ולא תמיד שמים לב להתנהגות שאיננה הולמת את אווירת בית המלכות. איננו מדויקים מספיק כיאה למשרתי השם. ובכל זאת, החיים ממשיכים. חרף כל הקטרוגים, הגזירות והסיבות שהיו עלולות להוביל לכיליון מעשי בראשית. האנושות ממשיכה לנשום חמצן של חסד השופע עליה מרחמיו של יוצר בראשית.
הרחמנות הזו שנותנת קיום לעולם גם כשאיננו ראויים, היא הסיבה והתכלית לבריאת העולם, כך מבואר בספרים הקדושים. ובכל זאת, העניין עודנו פלאי וסתום. העולם הלא איננו הפקר, ממלכה אלוקית מציבה תנאים וכללים. ומי שאיננו עומד בתנאי המלכות, מהיכן שואב את קיומו?
סוד הקיום
סוד הקיום שלנו טמון היטב בכל פרשיות התורה שקראנו בשבועות האחרונים. מאז יציאת מצרים הספיקו כלל ישראל למעוד במעשים ובפרשיות קשות וכואבות. חטא העגל, המתאוננים, עוון המרגלים. בכל המקרים הללו, כשכלל ישראל חטא בדיבור ובמעשה, היה זה האיש משה שעמד בפרץ, ריצה את השי"ת בכל דרך והנחיל לנו עוד אוצרות של חסד. כוחו הטמיר והנעלם של הצדיק, מציץ אלינו מבין החרכים של חטאי הדורות. הוא הנאמן בכל בית המלכות, מצליח תמיד לעורר רחמים גם במקום שהדין ביקש לכלות את הכל.
עניינו של הצדיק סתום ונעלם, ובכל זאת הזוהר הקדוש וספרי הצדיקים מלאים מזה. מדבריהם אנו למדים שהציר המרכזי עליו סמוך ועומד הקיום כולו, הוא הצדיק שהשיג את שלמות כל מדרגות הקדושה והנשמה. הוא שיש בכוחו לעורר רחמנות מראש כל דרגין עד תחתית דיוטא התחתונה. הצדיק הזה הוא גם מי שמסוגל להנחיל לנו תורה.
כשנכשלנו ולא עמדנו בדרישות המלכות, היה זה משה רבינו שפעל אצל השי"ת רחמים. הביטוי האדיר ביותר של הרחמנות האלוקית היא התורה שקיבלנו. משה רבינו מלמד את הקטן והחלוש שבישראל, שעל מנת לעמוד ולשרת את בורא העולם, להיות מבני היכל המלך ולהיחשב בן חביב, אין צורך לעשות את מה שאינך יכול. כבודו של המלך דורש את תכלית השלמות – אמת ויציב. אבל אין לשכוח שרחמיו האינסופיים מאפשרים לנו לרצות אותו גם במעשה פשוט. המצוות שקיבלנו, הציצית שרק חוט אחד ממנה תכלת. המזוזה הקטנה שעל פתח הבית, אפילו כשהוא איננו מלא בספרים. דיבורים של תורה ותפלה, יהדות פשוטה ותמימה. אלו הם המעשים שיזכו אותנו להיות מבני היכלא דמלכא.
אל תעשה קרחת
קרח איננו מסוגל להבין את זה. 'איך יתכן', טוען הוא בלהט 'שאת יראת הרוממות של היכל המלך תוכל לרצות במעשה כה פשוט'. הוא איננו מסוגל להבין את ההיגיון והסברה מאחורי דברי הצדיק. זה נראה לו "סתם התחזקות", דיבורים של חסרי אחריות.
עדת קרח איננה מבינה את עניינו של משה, ולא בכדי. יסודם של המצוות המעשיות מבוסס על מה שמעבר לשכל האנושי. אין דרך להבין איך מעשה פשוט ובלתי 'נשגב' כביכול, דווקא הוא יביא עונג למלך רם ונישא. קרח חלק על משה משום שלא הבין איך תתכן 'גדלות' נשגבה מזו שהשיג הוא. הוא לא יכול היה להבין מה הם כל אותן מדרגות שספר הזהר מלא מהם.
על פי תפיסתו של קרח, היהדות כולה הופכת למעין 'קרחת הכרם'. חלקים נרחבים בכלל ישראל כלל אינם ראויים לעמוד בהיכל השם. מהסיבה הזו, ממליץ קרח לכל מי שאיננו מסוגל לעמוד בדרישות, לנטוש. להתאקלם בחוץ, בשגרה הברוכה של ההולכים בתלם. לעזוב את דיבוריו הטמירים של הזהר, ואת הלהט הבלתי מובן של הצדיקים. להתנחל בחלקת קיום חיצונית ומתפשרת, כזו המתאימה לאנשים של חולין.
התורה שנתן לנו משה קושרת עליונים ותחתונים. מעניקה לכל נפש בכל מקום ודרגה את הזכות לקיים תורה. הצדיק מגלה שמעשה מצווה פשוט מתוך אמונת צדיקים, פועל גדולות ונצורות בעולמות עליונים. קורח, לעומת זאת, טוען להיפך. בעולמו אין צדיקים, "כל העדה כולם קדושים". כולם בסדר, אין להמון העם דרך להתחבר לדברים עליונים. משום כך עדיף לבסס את העדה על דברים מקובלים. הליכה בתלם, ושאיפה לאורחות חיים שיביאו תהילה וכבוד, סיפוק והצלחה מוחשית. אין לקטנים חלק במעלות קדושים.
נס נעשה לנו שקרח ועדתו יחד עם דעותיו הכוזבות שקעו באדמה. ולנו נותר לרפואה כוחו של הצדיק המזכה אותנו להיות מבני היכל המלך גם כשמזגנו סוער או עייף, שוכח או שובב.
הנה זה בא, חודש הרחמים והסליחות, 'אלול', השם שמעביר חרדת קודש בלב כל יהודי מאמין.
בעוד כשלושים יום צפויים אנו לעמוד לפני כס המשפט של מלך מלכי המלכים, משפט נוקב על רבבות אלפי דיבורים, תנועות, מחשבות והרגשות, רצונות ותשוקות, שעברו במוחנו; על מעשים שנעשו ושלא נעשו במשך שנה שלימה, המורכבת מיותר מחצי מיליון דקות.
מי ישער את עומק הדין ממנו רעדו גם גדולי עולם; מי יכול להעריך נכונה את המשמעות של עמידה בפני מבחן מדוקדק עד עמקי כליות ולב על כל הגה וכל הגיג, כאשר לא ניתן להסתיר או להעלים, ואין אפשרות לשחד או לסלף.
איך נעמוד בדין?
לב יודע מרת נפשו. כל אחד יודע איך (לא) יצאנו ידי חובתנו מול ציוויו של מלך רם ונישא, כמה (לא) השתמשנו בכלים המופלאים, אותם הפקיד בידינו מלך זה כדי לגלות את מלכותו וכמה מעלנו בפקדונות אלו להשתמש בהם נגד רצונו. ומי שמוח בקודקודו מתמלא מורא ופחד, איך נעמוד מול קטיגור שנושא בחיקו כל כך הרבה סיבות לאשמה?!
כח התשובה!
חז״ל גילו לנו את סוד ההצלה: כוחה של תשובה!
"גדולה תשובה שמקרעת גזר דינו של אדם" (ר״ה יז ע״ב). זה לא נתפס בשכל האנושי. איך יתכן שאחר כל כך הרבה הרס וחורבן אותם גרם האדם במעשיו, יכול הוא להשיב את הדבר לקדמותו?!
אבל הקב״ה ברא את הבריאה הפלאית הזו, ונשבע עליה.
לשם כך ניתן לנו חודש מיוחד זה, חודש של תשובה; חודש בו נשתמש בכח זה כדי למחוק ולהעביר את כל רבבות האשמות החמורות הרובצות על שכמנו; חודש בו נשוב ונקבל עלינו עול מלכותו יתברך מחדש.
גילוי מופלא: המלך מוכן למחוק הכל!
זהו גילוי רחמנות מופלא מאוצר מתנת חינם: המלך מוכן לסלוח על הכל, ואף רוצה לעזור לבנות את הכל מחדש.
הבשורה המרנינה, על המתנה שניתנה לנו, היתה אמורה לגרום להתעוררות בלב כל אחד לחזרה בתשובה, אך בפועל זה לא קורה.
כל אחד אומנם מתברך בלבבו שבוודאי היה רוצה וחפץ להיות ירא שמים, אבל משום מה החזרה בתשובה לא נעשית בפועל.
והרבה סיבות לכך: העוונות גורמים טמטום ותמהון לבב, הם מעקמים את המחשבה הישרה, האדם נשאר יָשֵן וחסר חיות ואפילו אינו מתעורר לקום ולקחת את מתנת החיים שמושיטים לו. הוא סבור שהוא כבר מכיר את עצמו ושום דבר כבר לא יועיל להניאו מהרגל מעשיו הרעים.
איך מתחילים?
לפעמים ההתעוררות לתשובה כן קיימת, אך אף על פי כן האדם לא קם לפעול. כל כך, מרוב תהייה ובלבול מהי הדרך הנכונה והנתיב הבטוח, שיובילו אותו לתשובה אמיתית וליציאה מהרגליו הרעים. הספקות והבלבולים סוגרים בעדו.
יש שגם ההדרכה הישרה אינה מועילה להם להיכנס ולהצליח, הם מתחילים ונופלים ושוב מתחילים ונופלים וידיהם רפות. כל אלו הם סיבות שמונעות את החזרה בתשובה בפועל.
הדרך הפלאית
רבינו הקדוש מלמד אותנו על תרופת פלא לכניסה בטוחה ומוצלחת בשערי תשובה:
אמירת תהילים!
כך, בפשטות. אינך מרגיש שום התעוררות לשוב? אינך חש בפחד כלשהוא מול המשפט הקרב, אבל אתה יודע שהמציאות הזאת של לב האבן אינה נכונה?
הקדש זמן ואמור תהילים!
בקש מאותו אב רחמן שיעורר את לבך. כאשר אומרים פרקי תהלים בכוונה ומבקשים את ההתעוררות הזאת, יש בכוחן של אותם דיבורים לעורר את הלב בתשובה.
"איני מבקש מכם אלא דברים!"
האדם מצפה לשינוי שיבוא מלמעלה, הוא חש שאין הוא מסוגל לעזוב את ההרגלים הרעים שלו ולעמוד בפני כל הנסיונות הבאים עליו. הוא מיואש מלהתחיל פעם נוספת, ומייחל למהפך שיקרה מאליו.
לפעמים החזרה בתשובה הינה אכן, כביכול, למעלה מכוחו של האדם. אבל מה שנדרש ממנו הוא, שיפנה לבקש עזרה. כך מגלים לנו חז״ל (שמות רבה, לח-ד) על דברי הנביא (הושע י״ד) "קחו עמכם דברים ושובו אל ה' " – איני מבקש מכם אלא דברים!".
תבקש: פתח לי את השער והכנס אותי!
אמנם בלי "אתערותא דלתתא" אי אפשר לעזור לאדם בשום פנים ואופן, אך כל מה שנדרש מן האדם הוא שיפנה ויבקש את זה בעצמו: שיעוררו וידריכו אותו מלמעלה.
זוהי גם העצה למי שתועה בדרכו ולא מוצא את הדרך הנכונה, וזוהי גם ההוראה למי שמתחיל ואינו מצליח להיכנס ולעמוד בשערי תשובה: להתמיד באמירת תהילים! מזמורים אלו נאמרו ע"י דוד המלך ברוח הקודש וכוונו למצבו הפרטי של כל אחד, ובכוחם לעורר, להדריך בדרך הנכונה וגם לפתוח שערים סתומים.
אפשר לזכות לתשובה ע"י הדיבור!
וכך מסכם רבי נתן את העצה הנפלא הזאת: "ובודאי היא עצה גדולה וקלה שהכל יכולין לקיימה, כי יכולין לזכות לתשובה ולחיי עולם הבא על ידי הדיבור לבד, וכל זמן שיעסוק באמירת תהלים בכוונה להשמיע אזנו ולבו למה שאומר, בודאי ישוב להשם יתברך". [על פי ליקוטי מוהר"ן תניינא, עג. וליקוטי הלכות, קריאת שמע ה']
למרות הכל: כעני בפתח
לשם כך צריכים אנו לעורר בקרבנו את נקודת התמימות שבנו, לעורר את ה'נער בוכה'; לגשת כילד קטן חסר כל, שמבקש מתנת חינם מאביו: לומר תהילים בפשיטות ותמימות, ולא לחפש דווקא את העבודות הגדולות שיתאימו לפי כבודנו המדומה. עלינו למעט בכבוד עצמנו המדומה ולגשת כ'קבצן' לחלות פני המלך, ולבקשו שאנו רוצים לקבל ממנו את ההתעוררות הראשונה וכן את כל ההמשך כדי שנוכל לשוב.
'שעריך הם דופקים כעניים ודלים', כמות שהם, עם כל הטמטום והטפשות – אבל עם הכל ולמרות הכל אנו רוצים להתחיל להתעורר מעתה [ראה ליקוטי הלכות, יו״כ ב].
"וה' יתברך יכבוש המלחמה – אמר רבינו ז"ל – רק עם האנשים הפשוטים אומרי התהלים בפשיטות ותמימות ולא עם ההולכים בחכמות" (אבניה ברזל).
כלפי חוץ היתה זו חצר טיפוסית, ככל שאר החצרות והבתים בעיר אומן, הסוסים רעו בשלווה אופיינית, בהתאם לציפיותיו של בעל הבית, בעל-עגלה יהודי, שגם הוא לא היה נראה שונה משאר יהודי רוסיה התמימים שהסובייטים השקיעו כוחות רבים לעקור מהם כל זיק של יהדות וקדושה.
אבל מתחת לפני הקרקע, בעומק של 50 מטר, רחשה פעילות יהודית "אנטי מהפכנית" מובהקת; היה זה מקוה טהרה מהודר שנחפר בתוך האורווה עד למקור מים, כשהכניסה אליו מוסווית בצורה אומנותית כפי שרק בעל הבית, משה צדוק'ס, ידע לבצע על הצד היותר טוב. הוא השתמש בידע שרכש בעברו המפוקפק, בכדי להציל את המשך החיים היהודיים הכשרים בעיר אומן.
המילים "עבר מפוקפק" מחווירות לעומת הפשעים שמשה צדוק'ס חולל בעברו, עת פרצה ההתקוממות האזרחית נגד הצאר הרוסי. כנופיות פשע צמחו אז כפטריות אחר הגשם, ביניהם היה מיודענו שהלך והתדרדר עד שלא היסס אפילו לקפד חיי אדם במו ידיו. פעולותיו גרמו בושות נוראות לכלל יהודי אומן ולמשפחתו בפרט, אולם לא היה מי שיעיז להסתכן ולנסות לדבר על לבו שישנה את דרכו.
מסכן היה אביו רבי צדוק, יהודי פשוט ותמים שהתפלל בקלויז של חסידי ברסלב באומן. מדי יום היה קם לפנות בוקר ואומר פרקי תהילים בהשתפכות, לפרנסתו שימש כבעל עגלה, אולם הבזיונות ריסקו את לבו לשברי שברים.
חלפה תקופה, ממשלה חדשה קמה, האנדרלמוסיה והכנופיות חלפו מן העולם, אבל יהודי אומן לא שכחו את מעלליו של משה, הם החרימו אותו ולא רצו כל קשר איתו, מה גם שהוא היה מבוקש בידי הקומוניסטים שביקשו לשופטו ולהוציאו להורג על פשעי המלחמה שביצע.
ביום מן הימים הגיעה שעתו האחרונה של האב רבי צדוק, והוא נפטר לבית עולמו. למרבה ההפתעה החליט הבן לומר קדיש לעילוי נשמתו… ושלא תהיה טעות: הוא לא התכוון להתפלל, ללמוד או להטיב את דרכיו אלא רק לומר קדיש בבית הכנסת ותו לא.
וכי באיזה בית כנסת יסכימו שמשה זה, רע המעללים, יופיע בו? בכל בית כנסת שבו ניסה להכנס, חסמו את דרכו, חוץ מאשר בקלויז של חסידי ברסלב. אנשי רבינו כבר קיבלו עליהם ועל זרעם שלא לדחות ולא לרחק שום אדם מישראל, אפילו את הגרוע שבגרועים. גם זכות אביו שהיה ממתפללי הקלויז עמדה לו, וכך חזר המחזה ונשנה מדי בוקר: משה נכנס לבית הכנסת, אפילו תפילין אינו מניח, אומר קדיש והולך לו…
מאידך, שאר יהודי העיר הפטירו בזלזול מופגן: "הנה! גם הרוצח משה צדוק'ס שוהה אצל חסידי ברסלב!…"
איש יהודי היה בקלויז ושמו רבי יעקב מזיטומיר. יום אחד ניגש אליו בבקשה: "משה. אם אתה כבר נכנס לכאן, הנח גם תפילין". ומשה הסכים. למרבה ההפתעה הוא לא הסתפק בכך; הוא התקדם שלב אחר שלב. בהדרכתם של החסידים החל להתפלל כיהודי, לקיים מצוות נוספות, עד שהפך לבעל תשובה גמור מעוטר בזקן ופאות – – – ברבות הימים היה זה חזון נפרץ לראותו בוכה בדמעות שליש על גבי ספר תהילים או ספר 'ליקוטי תפילות' – – –
* * *
עננים שחורים התקדרו על שמי יהדות רוסיה, השלטון הקומוניסטי החל בעבודתו השיטתית לחסל כל פעילות יהודית רוחנית בקרב עם ישראל. אחת הפקודות הראשונות היתה סגירת כל מקוואות הטהרה על מסגר ובריח.
רבי לוי יצחק בנדר, שהנהיג בשעתו את החיים היהודיים באומן החסידית, פנה למשה צדוק'ס וכך אמר לו: "משה. אתה יודע היטב מה פעלת בחייך. עליך נפלה חובת היום לדאוג לנו למקוה כשרה".
משה לא שאל שאלות, נכנס לאורוות הסוסים והחל לחפור לעומק, עד שהגיע למים חיים. תוך זמן קצר החלה המקוה לפעול לרווחתם של כל יהודי אומן – – –
המקוה נשארה קרה לגמרי, משום שכתוצאה מחימום המים עלולים לצאת עשן שיגלה את קיומה. לאחר הטבילה היו הטובלים נזקקים למסירות נפש כדי להתגבר על הקור העז ולעלות את כל המדרגות עד פני האדמה שהיו בגובה 50 מטר!!!
ההסוואה היתה כל כך חזקה, שגם לאחר שסוכני הק.ג.ב. באו לחפש את המקוה לאחר מלשינות שפילה, לא מצאו מאומה. הסוסים התהלכו בחופשיות מעל הפתח המוסווה ואיש לא היה יכול להעלות על דעתו את הנעשה בעומק האדמה…
כעת גם המתנגדים נוכחו בצדקת דרכם של חסידי ברסלב שקירבו את משה ובכך הצילו את עתידם הרוחני.
הרב ארז משה דורון עם מקבץ של שאלות ותשובות בענין מגיפת הקורונה המשתוללת בעולם בתקופה הזו. מומלץ לקרוא (וחשוב להדגיש: הוראות אלו לא באו להחליף את הוראות משרד הבריאות, אותן תוכלו לראות כאן)
1. אם אני מאמינה שהכל בידי שמים, צריך להבהל או להקפיד על הוראות?
היום ישבתי בבית של ההורים שלי והם ראו בחדשות את הנאום של ראש הממשלה על הקורונה, נאום מלחיץ ביותר. ראיתי את ההורים שלי מבוהלים ומפוחדים, אומרים שזה הולך להיות אסון, שזה סוף העולם חס ושלום, שהמון אנשים הולכים למות. וכששמעתי את זה נבהלתי ונתקפתי בפחד גדול.ואני רוצה לשאול: אם אני מאמינה שהכל בידי ה' ושהוא הכל ושהוא ישמור עלי ועל כולם בתוך כל המגפה הזאת, אז למה אני צריכה להיבהל ממה שכולם אומרים? אני באמת צריכה לשמור על סטריליות כמו שאומר משרד הבריאות? לשמור מרחק מאנשים?
תשובה:לא צריך להיבהל, אבל צריך להתעדכן בצורה עניינית איך נדרש מאיתנו להתנהג.
נכון, אנחנו מאמינים שהכל בידי שמיים. השם יתברך הוא לבדו מנהיג העולם, וכל מה שקרה וקורה ויקרה הכל אך ורק בשליטתו ובהשגחתו הבלעדית. ברצותו ממית וברצותו מחייה. אבל ביחד עם האמונה שהכל בידי שמיים, השם יתברך נתן לנו תורה ובה הוא מצווה אותנו לפעול גם בדרך טבעית ואנושית, ועל כן חובתנו הגמורה גם על פי ההלכה, כמו שהורו ופסקו גדולי ישראל, להישמע לכל ההוראות ולקיים את מה שנדרש מאיתנו בדיוק כמו שאנחנו מקיימים כל מצווה. לשמור על בריאותנו ובריאות הסובבים אותנו היא מצווה גמורה ורצון השם.
2. "אין זמן. לחזור בתשובה עכשיו!"
נתקלתי בשידור בו השתתפו שני רבנים שניסו לעורר את הציבור בעקבות התפשטות נגיף הקורונה ובישראל. הרבנים דיברו על הצורך הדחוף לחזור בתשובה ובעיקר בשמירת שבת ובהתרחקות מעריות. המסר היה שאין זמן ואין ברירה אלא לחזור בתשובה עכשיו בכדי להינצל.
תשובה: אף אחד לא יכול "לעשות תשובה שלמה" ולהשתנות לגמרי ברגע אחד. מה שכן אפשרי ומצופה מאיתנו זה התחזקות. כל אחד במקום שהוא נמצא, במדרגה שלו ובניסיונות שהוא מתמודד איתם, יכול לקבל החלטה להתחזק. להוסיף ב"סור מרע", כלומר בהימנעות מעבירות ומעשים רעים, ולהוסיף ב"עשה טוב", כלומר בתוספת של לימוד תורה, תפילה, מצוות ומעשים טובים. רבי נחמן מלמד, שכל החלטה כזאת, לצעוד קדימה, להתקרב יותר אל הקדושה, היא אהובה ורצויה בעיני בורא עולם, ממתיקה דינים ומשנה עולמות. כל אחד חשוב, כל צעד ניספר, כל רצון קדוש, כל פעולה משנה.
אפשר לקחת משהו קטן שאני יכול לעמוד בו והוא משמח ומחזק אותי. למשל: תוספת יומית של אמירת פרק תהילים או אפילו פסוק אחד. ריקוד יומי של דקות ספורות, וכן כל דבר שאדם עושה כדי לשמח ולעודד את עצמו, יציאה להליכה, קריאה, משהו שאני אוהב לעשות ויוסיף יציבות ורוגע גם לשגרת החיים העכשוית. דווקא מתוך הקושי, כל תנועה קטנה לכיוון הקדושה נחשבת יותר.
3. מה עם כל נבואות הזעם בעקבות הקורונה?
אני שומע הרבה נבואות זעם ו"הבטחות" מכל מיני רבנים ומקובלים, שזה (- מגיפת הקורונה) התחלת הגאולה והבלגן רק הולך להיות הרבה יותר גרוע. זה נכון? צריך להאמין לזה?
תשובה: לגבי השאלה מה עתיד לקרות באחרית הימים ואיך ומתי יקרה פוסק הרמב"ם במילים מאד ברורות: "וכל אלו הדברים וכיוצא בהן – לא ידע אדם היאך יהיו עד שיהיו, שדברים סתומים הם אצל הנביאים, גם החכמים אין להם קבלה (מסורת) בדברים אלו, אלא לפי הכרע הפסוקים (שמדברים על אחרית הימים וניתן לפרש אותם בכמה אופנים) ולפיכך יש להם מחלוקת בדברים אלו" (רמב"ם הלכות מלכים ומלחמות פרק י"ב סעיף ב').
הנביאים לא קיבלו מסר חד משמעי בנושא וגם לא חכמי ישראל, כך שלא ברור מניין יש למישהו את העזות להחליט ולומר יהיה כך או יהיה אחרת. יש הרבה אפשרויות איך יהיה ומה יהיה. ומי שבוחר רק את התסריטים הכי קשים ומעז לומר שיהיה רק יותר גרוע, בוודאי אינו משרת ומקדם את תהליך הגאולה אלא להיפך. יש גם תסריטים של ניסים ונפלאות, ישועות והצלות ומותר לנו להאמין ולקוות שכך יהיה ולא אחרת, כמו שאמרו פעמים רבות צדיקים בני דורנו כדוגמת הרב מרדכי אליהו זצ"ל הבבא סאלי זצ"ל והרבי מלובביץ זצ"ל, שחשוב שלא לנבא נבואות שחורות שמגשימות את עצמן, אלא לקוות לטוב ולגאולה בחסד וברחמים. עם ישראל כבר עבר אין סוף מדורי גיהינום באלפיים שנה האחרונות ויש די צרות ויסורים בכף המאזניים כדי לפייס ולבטל את מידת הדין.
ביחד עם זה צריך וראוי לפעול לביטול הצרות ("חיי מוהר"ן" סעיף ו'): "וּבְאוֹתָהּ הַשָּׁנָה עָסַק הַרְבֵּה מְאד בְּעִנְיַן הַפּוּנְקְטִין (הגזרות שהיו בזמנם) וְהִצְטַעֵר עֲלֵיהֶם הַרְבֵּה מְאד, וְאָמַר כִּי לא דָּבָר רֵק הוּא, וְהִקְפִּיד מְאד עַל הָאוֹמְרִים שֶׁבְּוַדַּאי לא יִתְקַיְּמוּ הַפּוּנְקְטִין, כִּי אֵיךְ אֶפְשָׁר שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יַעֲשֶׂה חַס וְשָׁלוֹם זאת לְיִשְׂרָאֵל. וְהוּא זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה אָמַר כַּמָּה פְּעָמִים שֶׁהוּא שְׁטוּת, כִּי הֲלא מָצִינוּ שֶׁכְּבָר הָיוּ כַּמָּה גְּזֵרוֹת קָשׁוֹת עַל יִשְׂרָאֵל רַחֲמָנָא לִצְלַן מֵעַתָּה".
וביחד עם זה, לא להימשך מידי אחר הצער ולזכור ולקוות לחסדי השם.
אני מבין שבמצב כזה צריך להתחזק באמונה ובביטחון בשם, וכך גם אומרים הצדיקים, אבל מה זה אומר בפועל להתחזק באמונה ובביטחון בשם? איך עושים את זה?
תשובה: רבינו מלמד שהתחזקות באמונה וביטחון תלויה בדיבורי אמונה שהאדם מדבר, כמו שכתב: "האמונה תלויה בפה של אדם, בבחינת "אודיע אמונתך בפי" (תהילים פרק פ"ט), היינו על ידי שמדברין האמונה בפה, זהו בעצמו אמונה, וגם על ידי זה באים לאמונה" ("ליקוטי מוהר"ן" חלק ב' תורה מ"ד)
וטוב לומר ולשנן את עיקרי האמונה היהודית בהשגחת השם והנהגתו.
"אני מאמין באמונה שלמה שהבורא יתברך שמו הוא בורא ומנהיג לכל הברואים והוא לבדו עשה, עושה ויעשה לכל המעשים".
"אני מאמין באמונה שלמה שהוא יחיד, ראשון ואחרון" כמו שרבינו לימד לומר ("שיחות הר"ן שיחה קמ"ב).
"אני מאמין באמונה שלמה שכל מה שעושה הבורא יתברך, לטובה הוא עושה", שכך נפסק להלכה לומר: "לעולם יהא אדם רגיל לומר: כל מה דעביד רחמנא, לטב עביד" ("שולחן ערוך" אורח חיים סימן ר"ל סעיף ה'):
וכן כתב הרב חיים מוולוזין ("נפש החיים" שער ג' פרק י"ב): "עניין גדול וסגולה נפלאה להסיר ולבטל מעליו כל דינים ורצונות אחרים, שלא יוכלו לשלוט בו, ולא יעשו שום רושם כלל, כשהאדם קובע בליבו לאמר: הלא ה' הוא האלוקים האמיתי, ואין עוד מלבדו יתברך שום כוח בעולם והכל מלא רק אחדותו הפשוט יתברך שמו".
גם תפילה, כל תפילה כגון אמירת הברכות השונות, תהילים, ליקוטי תפילות או התבודדות ושיחה פרטית מול השם, מחזקות את האמונה והביטחון כמו שרבינו מלמד. אפשר למשל לבחור ברכה אחת מתוך הברכות היומיות, ללמוד את פירש המילים שלה ולהשתדל לומר אותה כל יום בתשומת לב ובכוונה. באותו אופן אפשר לומר פרק תהילים מתוך תשומת לב וכוונה יתירה, או אחת מהברכות השגורות בפינו מתוך תפילת שמונה עשרה.
"ואמונה הוא בחינת תפילה, כמו שכתוב (שמות פרק י"ז): "ויהי ידיו אמונה" ותרגומו "פרישן בצלו" (ותרגם אונקלוס: פרושות בתפילה") וזה בחינת ניסים, למעלה מהטבע, כי התפילה למעלה מטבע, כי הטבע מחייב כן והתפילה משנה הטבע, וזה דבר נס. ולזה צריך אמונה, שיאמין שיש מחדש ובידו לחדש דבר כרצונו" ("ליקוטי מוהר"ן תורה ז' סעיף א').
אפשר למשל לבחור ברכה אחת מתוך הברכות היומיות, ללמוד את פירוש המילים שלה ולהשתדל לומר אותה כל יום בתשומת לב ובכוונה. באותו אופן אפשר לומר פרק תהילים מתוך תשומת לב וכוונה יתירה, או אחת מהברכות השגורות בפינו מתוך תפילת שמונה עשרה.
5. ומה עושים עם הפחד וההיסטריה ממגיפת הקורונה?
מה שקורה עם הקורונה מכניס להיסטריה או לשיתוק. יש לרבינו עצות נגד פחד?
תשובה: רבינו מלמד ("ליקוטי מוהר"ן" תורה ט"ו) שפחדים באים לעורר את האדם להתבוננות וחשבון נפש, ועל ידי שמספר לשם יתברך בהתבודדות מה עובר עליו ושופט את עצמו הוא מבטל את הפחד ואת הדינים ששורים עליו.
ביחד עם זאת, רבינו עצמו מצביע על הקושי אפילו לחשוב בבהירות או לפתוח את הפה כאשר תוקפים את האדם מרה שחורה, עצבות או פחד. ועצתו לכך – להתחזק בשמחה.
שמחה – תאפשר ישוב הדעת ובהירות מחשבתית, ואלו – יאפשרו התבוננות וסייעתא דשמייא בתפילה. בכל מקרה – מתחילים משמחה.
יש לנו תיעוד מדברי רבי נתן איך הוא התמודד עם הפחד בזמן מגיפה שהייתה בזמנם. גם רבי נתן פחד, אבל הוא הבין שאפשר להתמודד עם הפחד.
– הנחיות הזהירות הן יחסית פשוטות, לא מורכבות ולא דורשות היערכות מיוחדת או הוצאות מיוחדות.
– המשק עדיין פעיל. מזון וצרכים זמינים ברוך השם.
– יש אפשרות לתקשר, ללמוד, לעבוד ואפילו לבצע רכישות גם בלי לצאת מהבית.
– יש אפשרות להתאחד יחד כל המשפחה ולמנף את האירוע לקירוב וחיזוק התא המשפחתי.
– עם ישראל מקים ארגונים לסיוע ומתגלה בטובו ותפארתו.
– הבידוד שנדרש יכול להתקיים בבית ובסביבה הטבעית של האדם.
– יש מי שמטפל בחולים ולדאוג לצרכיהם וגם למי שנמצא בבידוד.
– ביטוח לאומי מאשר דמי אבטלה לעובדים בחופשה ללא תשלום
– בנקים מאפשרים להקפיא משכנתא.
– גופים שונים מציעים תמיכה כלכלית, ריגשית וסיוע בכל תחום למי שזקוק.
6. מה ה' יתברך רוצה מאיתנו?
אז מה השם יתברך רוצה מאיתנו? במה עלינו להתחזק?
תשובה: עצות רבינו הן נצחיות ומועילות לכל אדם ובכל מצב. רבינו מלמד אותנו להאמין בטוב שלנו, לשמוח בכל דבר קטן, להשתדל להוסיף קדושה כמה שאפשר. עוד פרק תהילים, עוד כמה מילים של תפילה אישית, עוד לימוד תורה, עוד מטבע לצדקה, עוד חיוך לבן זוג, לילד, לחבר, עוד עידוד ומילה טובה למי שסביבנו, עוד מחיאת כפיים וריקודים להמתקת הדינים.
מי שמחזיק מעמד ביהדות, הוא מחזיק את העולם.
ואין כמו שמחה להמתקת הדינים.
זוהי הוראה מפורשת של רבינו דווקא בזמן צער ומצוקה.
רבינו מלמד: "שעל ידי מרה שחורה אי אפשר להנהיג את המוח כרצונו, ועל כן קשה לו ליישב דעתו". העצבות והדאגה חוסמים את המוח ומשתקים אותו ובגלל זה קשה להתפלל וליישב את הדעת, לכן, לפני הכל, צריך לשחרר את המוח על ידי שמחה: "רק על ידי שמחה יוכל להנהיג המוח כרצונו ויוכל ליישב דעתו, כי שמחה הוא עולם החירות" ("ליקוטי מוהר"ן חלק ב' תורה י').
שמחה. אפילו באופן מלאכותי.
"צריך להכריח את עצמו לשמוח בכל מה שיוכל, ואם לפעמים דעתו מבולבלת ואינו יכול בשום אופן לשמח את עצמו – אז עצתו שיעשה את עצמו כאילו הוא שמח. ואף על פי שבתחילה עדיין אין השמחה באמת בלב, אף על פי כן ע"י שעושה את עצמו כאילו הוא שמח, עי"ז יזכה אחר-כך באמת לשמחה. ועצה זאת היא עצה גדולה מאד גם בכל הדברים שבקדושה, שבתחילה צריכים לעשות את עצמו כאילו הוא להוט אחר אותו הדבר שבקדושה, ואחר-כך זוכים לזה באמת" (שיחות הר"ן ע"ד)
הנה תיאור של רבי נתן, איך הוא מקיים בעצמו את עצת רבינו אפילו מתוך הפחד והצער:
בוודאי צריך להרבות בתפילות, באמירת תהילים, בבקשת רחמים, אבל גם זה, לא מתוך בהלה. הנה דבריו המנחמים של רבי נתן באיזה אופן מקבלים כוח להתפלל ולזעוק אל השם בלי לאבד את התקווה:
"ואיך שהוא, תפילה וצעקה מועיל לכל דבר, אך קשה לצעוק ולהתפלל כי אם על ידי דרך הנ"ל, שאינם מתבהלים כל כך, רק יודעים שכך מנהיג השם יתברך העולם, וכך הוא הניסיון של כל אדם שבעולם, שיעבור עליו מה שיעבור בכל יום, והכל לפי האדם והזמן. זה – מנסין בעניות גדול וזה – בעשירות מופלג, וזה – בפרנסה כזאת וזה – בפרנסה כזאת. וכל השינויים שנעשין באדם ובזמן, בכל יום ובכל אדם, אשר עצמו מספר, כי אדם זה בזה היום לפי מעשיו ולפי נשמתו צריך להתנסות בעניין זה דייקא וזה בעניין אחר לגמרי, אבל הצד השווה שבכולם, שכולם מלאים דאגות ויגונות ויסורים בלי שיעור, וכולם אין להם במה להחיות ולנחם עצמן כי אם במה שחוטפין בכל יום איזה דבר שבקדושה, תורה ותפילה וצדקה וגמילות חסדים וכו', שעל ידי זה יצליחו לנצח. וחוץ מזה הכל הבל, אפילו אם היה לו כל העשירות והעולם הזה של כל בני העולם, מכל שכן שאין מי שיהיה לו העולם הזה, כאשר ידוע לנו כבר. ובזה בטחנו, שסוף כל סוף יהיה אחריתנו לטובה גדולה, בעזרת השם יתברך, ואל יעזבנו ואל יטשנו בחסדו הגדול, יתברך שמו לנצח" ("עלים לתרופה" מכתב ק"ה).
ועוד מצאנו בדברי רבי נתן שהיה נתון במצב דומה ("עלים לתרופה" מכתב ל"ו):
(תרגום מאידיש) ילדים יקרים, זירקו את הצער מכם, האמינו שכל מה שעושה ה' יתברך הכל לטובה. התבוננו כי האדם צריך לחשוב רק על התכלית, אל תכעסו, אל תדאגו, ה' יתברך ינחם אתכם בכל טוב בתוך כל ישראל.
בנים אהובים, תוכלו להבין מעצמכם את הצער שקיבלתי ממכתבכם, מה ששמעתי את הבשורות מביתכם, אחת אחר חברתה, שה' יתברך כבר ירחם. וכי מה יכול מישהו היום לעזור, כי אם ה' יתברך לבדו ואין אנו יכולים כי אם לבקשו תמיד, אולי ירחם. מן הסתם שמעתם מה שנעשה כאן. הרבה אומרים שכאן, חס ושלום, היה גרוע יותר מאשר בטולטשין. הרבה אנשים נעדרו [כלומר: נפטרו], שה' יתברך כבר ירחם. מה אני יכול לייעץ לכם? שומעים כל יום שחס ושלום יטילו כאן הסגר. גם בביתי, בת אשתי חיה תחיה, איננה בריאה. ה' יתברך ישלח לה רפואה שלמה בקרוב. הצער והיסורים והפחדים שיש לכל אחד בזמנים אלו מבינים אתם בעצמכם. שום עצה אין יכולים לתת כיום כלל ואין אפשרות לעזור, רק לבקש את ה' יתברך ברחמים ותחנונים, אולי יחוס אולי ירחם.
בנים אהובים, למען ה', חיזקו ואל תניחו עצמכם ליפול. ביטחו בה' יתברך, הוא לא יעזוב אתכם חס ושלום, הוא כבר יעזור לכם וינחם אתכם בכל הנחמות וישועות גדולות. מה שהיה, ודאי הכל לטובה ומכאן והלאה הוא כבר ישמור אתכם וכאב את בן ירצה.
אהובי בני, מי יתן לי אבר כיונה אעופה אליך לראות עימך פנים אל פנים, אך מה לעשות כי גבה טורא בינן (גבה ההר ביננו) וליוצא ובא אין שלום [כלומר: בגלל ההסגר אין לנו אפשרות להפגש]. למען השם חזק ואמץ עתה ואל תהיה נמשך אחרי הצער כל כך, חס ושלום, כי ה' איתך, אל תירא ואל תחת. בטח בה' כי לא יעזוב אותך. אנו מחוייבים להפקיד רוחנו ונשמותינו בידו יתברך והטוב בעיניו יעשה עימנו.
עתה יודעים הכל כי אין עצה ותחבולה כי אם להשליך עצמו על השם יתברך".
עד כאן דברי רבי נתן במכתבו לילדיו. ומסופר שם שאחרי שבוע או יותר עברה המגיפה.
"חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלוקינו וה' הטוב בעיניו יעשה" (שמואל ב' פרק י' פסוק י"ב)
ארז משה דורון.
מאמרים נוספים, ספרים ושיעורים של הרב ארז דורון תוכלו למצוא באתר "אור פנימי"
אין טוב מאשר ישמח האדם במעשיו (קהלת כג, בב) אין רוח הקודש שורה אלא על לב שמח (ירושלמי סוכה ה,א) מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד (ליקו"מ ח"ב כד)
גדולה מעלתה של השמחה – כל שמחה, כל עוד היא לשם שמים וכל עוד אינה נגועה בקלות ראש וליצנות – שבלעדיה אין השכינה שורה על האדם, והוא אינו יכול לרכוש לו את תורת ה' ולהתעלות בעבודתו ית', ובלעדיה אין הנבואה שורה על האדם. מאמר ראשון בסדרה.
הכל נכספים ומשתוקקים אל השמחה. האנושות כולה רודפת אחריה בכל מאוד ונפש. כמה נאים ויפים הם רגעים של גיל וחדווה, שהרי נותן היה איש הון עתק ובלבד שיטיבו את לבו ויעשוהו שמח. סוד השמחה לוטה בערפל. אין יודעים איך להגיע אליה ולהשיגה. ולמרות שיש שלמדו איך 'לחטוף' שמחה ארעית, אבל שמחה תדירה, "שמחת עולם", מעטים שהשיגו. ומשנואשו בני האדם מלזכות לשמחה אמיתית, החלו מסתפקים בשמחה שטחית, שאחריתה מפח נפש – חזרה אל המציאות המרה.
שמא תאמרו אכן אפסה תקווה? – אהה אל נא תתייאשו! קורא רבינו; אם תגידו שבכל זאת יש מקום ליאוש – אין שום יאוש בעולם כלל!
אנו מרפרפים על פני הספר הקדוש לקוטי מוהר"ן, והנה דרכים לשמחה מופלגת העוברת "מראש ועד עקב" (ליקו"מ א,קעח); לשמחת לב אמיתית הנושאת את הרגלים לריקודים ומחיאת כף (שם י); שמחה עצומה הגורמת לבכי (שם קעה); שמחה רוחנית נפלאה, "בסוף של הסוף" – העולם הבא (ליקו"מ ב,לג); שמחה נפשית עמוקה הפותחת ל"עולם החרות" (שם י); שמחה המניסה כל שמץ יגון ואנחה שבעמקי הלב (שם כג).
והדברים מאירים ומשמחים כנתינתם מסיני, והלב כלה להבין איך באמת ניתן להגיע לכל אלה. הבה ונתחקה אחר דברי רבינו הרבים על השמחה והדרכים להגיע אליה, נקראם בשים לב, ונראה אם לא נהפוך בקרבנו את טבע האנוש "למשוך עצמו למרה שחורה ועצבות" (שם כד), לטבע חדש של שמחה תדירה ברוחניות וגשמיות.
* * *
את השמחה ניתן לחלק לשני סוגים: שמחה סתם ושמחה של מצוה. שמחה זו האחרונה חשובה, כמובן, בהרבה מן הראשונה שהזכרנו והיא מבוססת יותר במקורות, אלא שעבורנו, די בכך שרבינו אומר גם על שמחה גרידא שמצווה גדולה היא, וכל עיקר הביסוס שנחפש בזה לחובת השמחה שאינה של מצווה לא יבוא אלא להרחבת הענין ולחיזוקו.
אף בשמחה של מצווה עצמה נראים שני חלקים: חלק השמחה בכל מצווה מן התרי"ג מצוות, וחלק שמחת שבת ויום טוב; שמחת השבתות והמועדים מהווה מעלה גדולה בהרבה מכל שמחה של מצווה אחרת, כי על כן נקדיש בהמשך הדברים פרק מיוחד על שבת ויום טוב.
לאחר ביאור מעלות השמחה על כל צדדיה, תתבארנה הדרכים והעצות לשמחה כפי שהם מפורשים על ידי רבינו ותלמידיו זי"ע, שכן אם לא נדע איך להגיע לשמחה, לא יועילו כל אותם הדברים במהות השמחה לסוגיה, ולפיכך כמעט וטפלים כל הפרקים הקודמים לאותו פרק מרכזי שנקדיש בע"ה לדרכי השמחה בהמשך המאמר. אך גם את הפרק על פחיתות העצבות, שיבוא לאחריו בע"ה, יצטרך הקורא ללמוד, בכדי לדעת את ה"סור מרע" בצד ה"עשה טוב" ובכדי להכיר את חומרתה הנוראה.
הסיפוריס יבואו אפוא להמחיש את כל אותן רעיונות ודרכים על השמחה ולהכניסם בתוך תמונה חיה של קיום דבר רבינו הלכה למעשה.
ובכן, כמה דברים במעלת השמחה תמיד:
השמחה כשלעצמה
רבים הם מאמרי קדמונינו בשבח השמחה המתלווה לעבודת השי"ת, אבל חלק לא מבוטל ממאמריהם הקדושים, וביחוד אלה של רבינו ותלמידיו זיע"א, מוקדשים למצוות השמחה כדרך חיים בכלל, וכמובילה להצלחה בעבודת הי.
במדרש תנחומא (פנחס יז) מובא: "אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: השמחה נאה לכם"… כביכול הקדוש ברוך הוא רוצה בשמחתם של ישראל ורואה בכך מנהג נאה, כי על כן, מפרש המדרש, הרבה להם מועדים לשמחה, חגים וזמנים לששון, כדי שיוכלו להתפנות לאותו ענין נאה.
המהר"ל מפראג, שספריו נחשבים לשורשי דרך החסידות, רואה בשמחה שלימות עליונה, בכתבו: "כי השמחה מדה גדילה, כי כאשר אדם הוא בשמחה, הוא בשלמות, ועל ידי זה מקבל התורה שהיא שלימות האדם" (דרך חיים, אבות י) ואילו בעל הכל-בו (הלכות אישות) רואה בכך כבוד ה' יתברך "וזהו 'אשר ברא ששון ושמחה' – רצה לומר – לכבודו; שכבוד השם בשמחת הנפש, כדי שתהיה מוכנת לקבל מְדורו".
שמחה גרידא מהווה אפוא ההכנה היותר ראויה לתורה ולקבלת מדורו של ה'. דברים אלה מעוגנים היטב בדברי חז"ל הידועים: "אין שכינה שורה לא מתוך עצבות … אלא מתוך דבר שמחה של מצווה" (שבת ל.). הגמרא מסתמכת בכך על הפסוק הנאמר באלישע הנביא: ועתה קחו לי מנגן, והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה' (מלכים ב,ג) – שמתוך אותה שמחה החל מתנבא. לכאורה אין המדובר באלישע בשמחה של מצווה ואם כן למה זה כתבה הגמרא "מתוך דבר שמחה של מצווה"? בשל כך מדייק רש"י שלא שבאה כאן השמחה מתוך דבר מצווה כלשהי, אלא שהשמחה באה במטרה של מצווה וכך פירש: "שמחה של מצווה – מצווה היא להשרות עליו שכינה". שאף אם עיקרה של השמחה אינה של מצווה, הריהי גורמת מצווה בהשראת השכינה.
אכן, התלמוד הירושלמי אינו גורס "שמחה של מצווה", שכן כל שמחה שהיא (אם אינה של הוללות) משמשת הכנה לקבלת השכינה, אלא שם, בירושלמי, הגרסה היא: אין רוח הקודש שורה אלא על לב שמח, ואף כאן בתלמוד הבבלי ביקש המהרש"א לשנות את הגירסה, מבלי להזכיר אפילו את הירושלמי. ולדעת המהרש"א יש לגרוס: "אין השכינה שורה … אלא מתוך דבר שמחה" ותו לא. ללמד, שהשמחה כמידה טובה, הינה, יותר מכל מידה טובה אחרת, כלי לקבלת השכינה, רוח הקודש והתורה.
וכך גם בין ארבעים ושמונת הדברים שמנו חכמינו ז"ל, שבהם התורה נקנית, נמנית גם השמחה (אבות ו. יצוין שבנוסף לשמחה, מונים חז"ל בין מ"ח הדברים גם את "השמח בחלקו", ורש"י מפרש שהסיבה היא ש"אם דואג בענייניו אינו מכוון בה', בתורה. שוב ראיה לשמחה סתם שהיא הכנה לתורה). ואמנם, תנאים ואמוראים היו משמיעים לפני לימודם "מילתא דבדיחותא", כדי לבא לידי שמחה. "וזהו הענין מה שהיו נוהגים כל הצדיקים הגדולים המפורסמים שהיו בימינו, שעל פי רוב היו להם אנשים שהיו כמו בדחנים, והיו עושים לפניהם כל מיני צחוק ושטות כמפורסם – והכל בשביל שמחה, כי אין דבר מזיק לעבודת ה' כמו העצבות כמובא בכל הספרים הקדושים" – כותב רבי נתן בליקוטי הלכות (הלכות נפילת אפיים ד,ה).
שמחה גרידא מהווה אפוא שלימות והכנה הכי ראויה לשלימות רוחנית. וכן אמר רבינו בלקוטי מוהר"ן: "מה שהערלים רחוקים מה' יתברך ואינם מתקרבים אליו יתברך ,הוא רק מחמת שאין להם ישוב הדעת … ליישב עצמו היטב: 'מה התכלית מכל התאוות ומכל ענייני העולם הזה?'… אך דע, שעל ידי מרה שחורה אי אפשר להנהיג את המוח … ליישב דעתו. רק על ידי שמחה יוכל להנהיג המוח כרצונו ויוכל ליישב דעתו … שעל ידי שמחה נעשין בן חורין"(ליקו"מ ח"ב י). השמחה משחררת את האדם מכבלי שיעבוד נפשי מיותר ומזיק; נפשו יוצאת על ידה מגלות ושיעבוד תחת כוחות טומאה (כן כתוב בזוהר הקדוש (נח עא) שעצבות היא "סטרא אחרא" מקור הרע, היפך הטוב, השמחה), ומרוממתו לקבלת כל הטוב והיקר, הלא הוא תורתנו הקדושה.
עוד נבאר להלן בע"ה בפרק "פחיתות העצבות", איך נשתלשלה העצבות ובאה לעולם, כי אז ניטיב לרעת שהיא שורש הרע, אך בכדי לחזק עוד את הדעה שהשמחה כשלעצמה היא מצווה גדולה תמיד וכי בה חפץ ה', נסור נא אל דברי המכילתא הקצרים: "שמחה לישראל – כאילו שמחה לפניו" – כביכול ה' שש ושמח כשבניו שמחים, משל לאב השמח בשמחת בנו. הקב"ה שהוא מקור הטוב הינו מקור השמחה והחדווה – כמר שכתוב "עוז וחדווה במקומו" (דברי הימים א טז) וכשלבו של אדם טוב ושמח הריהו משרה אותר כביכול על עצמו.
רווחים עצומים ביותר זקף רבינו לחלקו של האיש השמח תמיד, בראש וראשונה בולט הגילוי העצום: "כי כשתזכה לשמחה, אזי ה' יתברך בעצמו ישמור לך את הברית, דהיינו שיהיה בעזרך לשמור את הברית קודש". רבינו מסתמך על הפסוק "נהיה עקב תשמעון … ושמר ה' לך את הברית" (דברים ז) – "והיה – לשון שמחה (מדרש רבה נשא יג); עקב – הם הרגלין, היינו לזכות לשמחה עד שהעקביים, שהם הרגלין, ישמעו השמחה … – ושמר ה' לך את הברית … כי עיקר פגם הברית הוא על ידי עצבות כידוע, כי פגם הברית בא על ידי הקליפה הידועה שנקראת לילית, על שם שמיללת תמיד, שזהו בחינת עצבות, ועל כן עיקר שמירת הברית על ידי שמחה" (ליקו"מ א,קסט).
זהו כמובן הרווח הגדול ביותר של השמח, שהוא נפטר מאותו מאמץ רב הסכנות, על ידי עזרה מיוחדת מן השמים. אך זהו רק יתרון אחד. השמחה התמידית טומנת בחובה עוד יתרונות חשובים מאד: התבודדות! "כשהאדם כל היום בשמחה, אזי בנקל לו לייחד לו שעה ביום לשבר את לבו ולהשיח את אשר עם לבבו לפני השי"ת, כמבואר אצלינו כמה פעמים" (שיחות הר"ן כ). זוהי גם מציאות מובנת, שכן להתבודדות צריכים לב פתוח ויזמה – אחרת אי אפשר לערוך אותה משך שעה בכל יום, והלא כן כתב רבינו בספר המידות: "מחמת שמחה נפתח הלב" (ספר המידות, שמחה ב).
עוד מעלה מיוחדת נודעת לאדם שמח, שהוא עושה חסד נפלא עם אנשים שבורים ובעלי יסורים, מחיה הוא אותם בפניו השמחות והמסבירות "כי יש בני אדם שיש להם יסורים גדולים ונוראים רחמנא ליצלן, ואי אפשר להם לספר מה שבלבם, והם היו רוצים לספר, אך אין להם בפני מי לספר ולהשיח עמו את כל אשר עם לבבם, והם הולכים מלאים יסורים ודאגות, וכשבא אדם עם פנים שוחקות, יכול להחיות אותם ממש" ועל כך מוסיף רבינו הערה חשובה: "…ולהחיות אדם אינו דבר ריק, כי הוא דבר גדול מאד". רבינו, שהשיג את מעלת האדם עד היכן היא מגעת, ידע על ההשפעה הרבה שיש לשמחת האדם, בעולמות העליונים, כי על כן, אין זה דבר קטן לשמח אדם שבור "וכמו שמובא בגמרא (תענית כב.) מהני תרי בדחי [= מאותם שני בדחנים] שזכו למה שזכו, על ידי שהיו משמחים בני אדם" (שיחות הר"ן מג).
באותו סיפור המובא בגמרא שם, אנו קוראים על רבי ברוקא מחוזאה, שאליהו הנביא היה מצוי אצלו, פעם בהיותו בשוק שאל את אליהו אם יש כאן בן עולם הבא, הראה לו על איש אחד, ניגש אליו רבי ברוקא והחל נכנס עמו בשאלות על מעשיו, בנתיים הגיעו אל השוק שניים אחרים, ואף עליהם הצביע אליהו הנביא כעל בני עולם הבא, שאל רבי ברוקא גם אותם למעשיהם, התברר לו שאנשים שמחים הם, וכל איש עצוב הנקלע להם, משמחים הם אותו. כמו כן, בשעת מריבה, טורחים הם לבדח את היריבים, ובכך הם משלימים ביניהם.
בספר היסוד לחסידות "תולדות יעקב יוסף" (פרשת תצווה) מתבאר שאותם שני בדחנים עסוקים היו להתחבר עם כל איש ואיש, כדי לקשר את כל עסקיהם בקדוש ברוך הוא. כלומר, מאחר שהמון העם אינו בקי בכל אותם כוונות שיש לכוון בכל עסק כדי לעשותם קשורים לה' יתברך. היו הם מתחברים עם כל אחד, ומשתדלים בכך לייחד את כל מעשי האנשים הפשוטים בהי יתברך. אלא שלאיש עצוב "לא היה יכול לייחד ייחודו להתחבר עמו, לכך היו מבדחי ליה בדברים, עד ששמח ונתחבר עמו לדבק אותו עמו בו יתברך וכו' והוא כלל גדול והבן ודפח"ח" – – –
רבינו ז"ל אמר פעם למוהרנ"ת על אנ"ש: "אם הייתם שמחים היה טובה גדולה להעולם" (חיי מוהר"ן פב) יש לשער שאחד מכוונותיו, שמאחר שבני אדם נמשכים אל השמח, הרי שבהיות אנשיו שמחים יוכלו להרחיב בהרבה ולהצליח בפעולותיהם לקירוב לבבות. אם כך ואם כך, מי יודע כמה היו מתקרבים לדרך הקודש, לו היו כל אנשי מוהר"ן עד היום מצייתים לאזהרות רבינו לשמוח תמיד, ומדקדקים לקיים את כל עצותיו ודרכיו בענין זה בשלימות!
מוהרנ"ת אמר פעם לאיש: "אם היית בשמחה תמיד לא היית רואה פני גיהנום" (כוכבי אור, אנשי מוהר"ן כח) לאמור, שהשמחה מהווה הגורם הגדול ביותר לקיום התורה כראוי ולהנצל מצפרני היצר הצורר, כי על כן כה הזהיר רבינו ז"ל "להיות בשמחה תמיד, והרבה מאד לדבר עמנו מזה, מענין שמחה, כמבואר בספרים הקדושים. אך יותר מזה הרבה לדבר עמנו בעל פה, והזהיר מאד, בכמה אזהרות, כמה וכמה פעמים, להיות אך שמח תמיד" – כפי שמספר מוהרנ"ת (שיחות הר"ן יט).
זהו אפוא כלי הנשק המובחר נגד יצר הרע – להיות תמיד טוב לב ושמח. ולפיכך, אין פלא שכל כך קשה לו לאדם השמחה – וכפי שהתבטא רבינו: "כי לזכות לשמחה זה קשה וכבד להאדם לזכות לזה יותר משאר כל העבודות" (שם כ) – שכן אם זהו האמצעי הטוב ביותר נגד היצר, הרי עיקר התגברותו תהיה נגד זה.
אין אנו צריכים לראיות רבות שהשמחה כשלעצמה מצווה היא, עובדה היא, שכשאדם טוב לב, נפשו רגועה, ואין הוא מחפש סיפוק של איסור, ממעשים רעים וכדומה, גם אין כל מעשה טוב כבד עליו, משום שאינו מלווה אצלו במתח מיותר, פחד וכל אי יציבות; כל מצווה כל מנהג טוב מתקבל על ידו בדעה צלולה ומתבצע בשלימות, מבלי סיבוכים מיותרים. אמנם כותב רבינו: ברבות השמחה נתחזק כח השכלי (ספר המידות, שמחה ג); על ידי שמחה, תפיסת המוח נתגדל(שם, שם כא); מי שהוא שמח, על ידי זה הוא מצליח (שם, שם ח"ב א) ועוד ועוד.
באחד ממאמריו העמוקים בלקוטי מוהר"ן, התעכב רבינו על ההשפעה שיש לניגון על הנבואה, כפי שמשמע מתוך הפסוק באלישע שציטטנו לעיל, אגב כך ביאר, שפעולה רוחנית עצומה כמו "בירור ניצוצות" נעשית על ידי ניגון ושמחה.
ונבאר דברינו: בעקבות חטאים נופלים ניצוצות קדושה אל הטומאה, וחלה ערבוביה של טוב ורע, כלומר, האיש הישראלי קדוש מאד, וכשהוא חוטא הריהו מוסר מכחותיו הקדושים לטומאה, ואז חלקים וניצוצות קדושה מתערבים ברע, עלינו אפוא לחזור ולברר ניצוצות אלה מתוך הרע [=הקליפות] ולהעלותם אל הקדושה. ואיך? – על ידי עשיית מצוות.
בכן בליקוטי מוהר"ן (ח"א נד) מבואר, שכל אותה פעולה קדושה של בירור ניצוצות מתהווה במיוחד על ידי שמחה, שכן כל מהותם של ניצוצות הקדושה הינה שמחה, ומהותן של הקליפות – עצבות. הראשונים – "רוח טובה", והאחרונים "רוח נכאה". וזו כל עבודתו של המנגן "שידע לקבץ וללקוט ולמצוא חלקי הרוח (הטובה) אחת לאחת, כדי לבנות הניגון, היינו השמחה, היינו לבנות הרוח טובה, רוח נבואה, שהיא היפך עצבות רוח, כי צריך לעלות ולירד בידו על הכלי שמנגן כדי לכוין לבנות השמחה בשלימות".
זו עבודתו של המנגן, וזוהי גם עבודת השמחה לכל איש ישראלי, להיות מברר מתוך עצמו את נקודות הטוב והריווח שבמיצרו הרוחני והגשמי; לקבצם אחת לאחת ולבנות לעצמו קומה של שמחה שלמה. מוהרנ"ת המתייחס בהלכות פורים אל מנהג ישראל השמחים אז ב"מילי דשטותא", מסביר אגב כך את דעת רבינו שהמליץ להשתמש במילי דשטותא כדי לבא לשמחה, וכותב: "שעיקר הגלות הוא, שהשמחה נפלה למטה בגלות, ומשם נמשך כל השמחה של העכו"ם והרשעים ההולכים בשרירות לבם … ומשם נמשך ניצוצי השמחה שנפל אצלם בגלות ומשם כל שמחתם לפי שעה … ועל כן מחמת שעכשיו השמחה בגלות היא מלובשת במילין דעלמא שהם מילין דשטותא, ועל כן, איש הישראלי, כשמשבוח את עצמו על ידי מילי דשטותא, אזי נעשה מזה תיקון גדול, בחינת עליית ניצוצי השכינה מגלותה, כי מעלה ניצוצי השמחה מן הגלות, מאחר שהוא בא לידי שמחה על ידי מילי דשטותא אלו".
על דרך זו המעוגנת היטב בדרך החסידות נעמוד בע"ה להלן, אך לענייננו אנו למדים מהדברים הללו, שדברים גדולים שנו חכמים בשמחתו של האיש הישראלי.
עם כל זאת, אין ספק שכל שמחה, אף זו שאינה של מצווה, צריכה להיות שלובת זרוע במטרה הקדושה – "עבודת השי"ת", מה גם שהאמצעים לבוא לשמחה צריכים אף הם להיעשות על טהרת הקודש, וכל כולה של עצת "מילי דשטותא" באה – כדברי מוהרנ"ת שהזכרנו – ל"מי שרוצה לבוא לשמחה, לשמוח בקדושת יהדותו, במה שזכה להיות מזרע ישראלי".
העוקב בעיון אחר דברי רבינו ומוהרנ"ת בכל מקום על השמחה, יווכח ששמחה סתם, אף היא שמחה של מצווה, שמחה ב"נקודות טובות" שעשו, ב"שלא עשני גוי" וכו', ואף החיד"א שהזכרנו, בדברו על מעלת השמחה, מוסיף: "השמח לשם שמים", ולמותר לציין שאין לשמחה אליה התכוון רבינו כל קשר לליצנות, המעורטלת מכל כוונה טהורה: קו דק מפריד בין שמחה אמיתית המביאה ליישוב הרעת, ובין הוללות וסכלות המטרפת את הרעת ומרגילה לעבירה – הדברים תלויים בלב.
מלך אחד היה לו בן חכם בעל כשרונות מזהירים וכיון שכך הועיד לו המלך גדולות ונצורות. ועל מנת להכשירו ליעודו נועץ המלך בשריו איך לגדלו ולחנכו, כדי שחכמתו תשתמר ושכלו יוסיף דעת.
יעצוהו השרים לשלוח את בנו למרחקים, למדינה אחת שבכרכי הים, שם מתקבצים חכמים מופלגים מכל קצוי תבל, אצלם ילמד ומפיהם ימצא חכמה.
לא ארכו הימים ובן המלך נשלח לאותה מדינה, לחיק הכמים ומלומדים. הוא התקבל על ידם באהבה רבה והם התחילו מלמדים אותו בהצלחה חכמה אחר חכמה, תוך שהוא מגלה הבנה טובה מאד ותפיסה מצויינת בכל שבע החכמות.
שבועות וחדשים רבים עברו ובן המלך מוסיף חכמה מרובה על חכמתו, ולאחר שחלפו עליו בלימודיו שנים מספר, מוכשר היה כבר ויודע בכל חכמות העולם ומדעיו. ומשכך ביום מן הימים ארז את חפציו ונסע הביתה. מששב לביתו שמח לקראתו אביו עד מאד והתכבד בו בפני כל באי חצר המלוכה. חכמת בנו אכן הרשימתו, אלא שהוא טרם ראה את חכמתו עומדת במבחן החיים, ועל כן לא הייתה עדיין שמחתו שלימה.
ויהי היום, ולמלך ניתנה הזדמנות נאותה לעמוד על טיב חכמת בנו המלומד. אבן אחת גדולה, כאבן ריחיים, היתה בחצרו, והוא הורה לבנו לקחתה ולהעלותה אל עליית הבית… ניסה הבן את כח ידיו, אולם הוא נלאה מלהרים את האבן הכבדה. נצטער הבן מאד על כי נבצר ממנו לקיים את מצוות אביו הנעלה.
המתין המלך לתבונת בנו החכם שבוא תבוא – אך לשוא, רק מפח נפש וצער נותרו לבן על כל שעה ושעה העוברת מבלי שיוכל להשביע את רצון אביו.
בראות המלך שחכמת בנו לא עמדה לו, פנה אליו ואמר לו: "היעלה על דעתך שאני מצוה עליך דבר כבד כזה לקחת את האבן כמו שהיא ולשאת ולהרים אותה? התוכל לעשות דבר זה על ידי חכמתך הגדולה?! אך אין כוונתי לזה כלל! רק כוונתי היתה שתקח, למשל, פטיש חזק ותכה ותפוצץ את האבן לחתיכות קטנות, וכך תוכל להעלות אותה אל העלייה".
* * *
…ונמשל
השם יתברך צווה עלינו לשאת לבבנו אל כפיים אל קל בשמים. אולם לבבנו לב אבן הוא, כאבן רחיים כבדה וגדולה מאד, ומי יוכל להרימו כמו שהוא אל על?! אכן, "רחמנא לבא בעי", השי"ת רוצה את לבנו, יראתנו, אהבתנו אליו, געגועינו וכיסופינו לשמו יתברך – אך מיהו זה ואיזהו שיוכל לשעבד לב קשה, מטונף בתאוות רעות, לדביקות השי"ת ותורתו?!
על כך באה התשובה: פטיש אחד יש הקרוי "דיבור", המפוצץ את סלע אטימות הלב לרסיסים. הרבה הרבה דיבורים של תורה ותפילה מסוגלים לחולל את הפלא הזה, להמיס לב האבן ולשעבדו אל אבינו שבשמים. "הלא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפוצץ סלע", גדול הוא כח הדיבור הקדוש המשפיע השפעה רבה על האדם המדברו, וביחוד דיבורי מוסר שמכוון האדם אל עצמו בשעת התבודדות – כמוהם כהכאה עזה בפטיש על הלב, וכמעשה תלמיד רביה"ק שדיבר והסביר לכל אבר ואבר שבגופו, בהדרכת רבנו, בכל יום ויום, הרבה דברי כיבושין "עד שזכה אח"כ שכל אבר ואבר שדיבר עמו בפרטיות נמשך אחר דבריו כל כך, עד שיצא ממנו החיות ממש" (חיי מוהר"ן, מעלת ההתבודדות ו). אין זאת כי אם השפעה רבה יש לדיבור, וכפי שהתבטא פעם רבינו ז"ל בדברו "מענין מעלת ההתבודדות העולה על הכל, ואמר: הלא יכולים ללחוש על קנה שריפה, שקורין ביקס, שלא תהיה מורה". בפעם אחרת אמר: "מחמת שהגוף שלכם עב מאד ועז וחזק וכו', על כן דארפט איהר איהם אסאך אן דולען [= צריכים אתם להטרידו הרבה] עם דיבורים מענין התכלית כנ"ל".
כך, ובעוד הרבה הרבה שיחות נאות ונפלאות, ביקש רבינו להחדיר באנשיו הבנה והרגשה בעוצם התועלת הרוחנית העצומה הנגרמת לאדם על ידי התבודדות ושיחה בינו לבין קונו, ובכלל על ידי דיבורים קדושים של תורה, תהלים, תחינות, בקשות, פיוסים, וידויים, ריצוים, ודברי אמת הנוגעים לתכליתו של אדם עלי אדמות.
נמצאים אנו בעיצומם של ימי הספירה הקדושים, מ"ט ימי הכנה ליום מתן תורתנו הקדושה, על ידם אנו נטהרים מטומאת מצרים שכלולה מכל התאוות הרעות ומדות הרעות שהם עיקר הגלות (כמובא בליקוטי מוהר"ן סימן ל"ו).
בכל ימי הספירה אנו ממשיכים עלינו קדושת קבלת התורה, כי עיקר קבלת התורה הוא על ידי האמונה הקדושה כמבואר בליקוטי הלכות (חלק אורח חיים הלכות פסח הלכה ז' ובחלק חושן משפט הלכות פקדון הלכה ד') שלכן סופרים לעומר שעורים שהוא מאכל בהמה, כי זה בחינת (תהילים ע"ג) "ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך" בחינת אמונה, שמסלק דעתו ומשים עצמו כבהמה שאין לה דעת וסומך רק על האמונה לבד. וכמו שכתב רבינו ז"ל (בליקוטי מוהר"ן סימן קכ"ג) שעם ישראל בעת קבלת התורה היו להם חכמות גדולות, כי העבודה זרה אז היה על פי חכמות וחקירות גדולות ואם עם ישראל לא היו מסלקים דעתם וחכמתם לא היו יכולים לקבל את התורה.
נמצא שבזכות ספירת העומר זכה עם ישראל להשליך את השכל ולסמוך על האמונה ועל ידי זה זכו לקבל את התורה. ועל פי זה מבאר רב נתן זצ"ל בליקוטי הלכות (חלק אורח חיים הלכות נפילת אפים הלכה ד') את הפסוק (שמות כ"ד) "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע" כי בעצם קשה, כידוע, כיצד ניתן לעשות לפני ששומעים את הציווי? אך לפי דברינו המובן של הפסוק הוא שבני ישראל אמרו שהם מוכנים לעשות את כל אשר ידבר ה' בלי שום חכמות וחקירות אלא יעשו דבריו בתמימות בלי להבין ורק אחר כך "נשמע" מלשון הבנה, שעל ידי הקיום יזכו גם להבין את דברי התורה הקדושה.
וכן בכל דור ודור, על ידי ספירת העומר אנו נטהרים מטומאת מֵצרי התאוות, וזוכים לדעת כזו של אמונה שעל ידה אנו מקבלים את התורה הקדושה מחדש, ומקיימים אותה אפילו בלי להבין, ועל ידי זה זוכים להבינה, כמובא בליקוטי הלכות בשם האר"י הקדוש שבכל שנה ושנה מתחדשת ויורדת לעולם אותה ההארה שהתגלתה בזמן מתן תורה בהר סיני, וכל אחד לפי בחינתו, לפי ספירת העומר שלו, לפי כלי האמונה שלו זוכה לקבל את התורה בחג השבועות.
במסכת שבת (דף פ"ח) דורשת הגמרא את הפסוק "ויתיצבו בתחתית ההר" – "מלמד שהקדוש ברוך הוא כפה על בני ישראל את הר סיני כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים את התורה מוטב, ואם לא, שם תהיה קבורתכם", עד כאן דברי הגמרא. והקשו על כך התוספות מדוע היה צריך לכך, הרי עם ישראל הקדים "נעשה לנשמע" ומשמע שקיבל את התורה ברצון.
ולפי דברינו ניתן לתרץ את קושית התוספות בדרך זו, העובדה שבני ישראל הקדימו נעשה לנשמע, היינו שזכו לאמונה והיו מוכנים לקבל את התורה בלי להבין, עובדה זו בעצמה היא ענין כפיית ההר, כי "הר" מרמז על עומק ההבנה, כפי שכותב רבינו ז"ל בליקוטי מוהר"ן (סימן ט"ו) וכן בגמרא ברכות דף ס"ד נאמר על רבה כי הוא עוקר הרים, דהיינו מפלפל בלימוד התורה. ולכן זה שבני ישראל זכו להשליך את השכל ולקבל את התורה באמונה בבחינת "נעשה" ורק אחר כך "נשמע" זה בחינת כפיית ההר.
וזה שכתב רבינו ז"ל (בליקוטי מוהר"ן סימן רנ"ה) שכשאדם מאמין מצדיק בלי שום דעת, אפשר לו ליפול מהאמונה, כי מהאמונה לבד אפשר ליפול אבל אם יש לו גם דעת, שמבין גם בדעת, אזי אי אפשר לו ליפול. ושמעתי מרבי לוי יצחק בנדר זצ"ל ש"דעת" הכוונה לימוד ספרי הצדיק (וכן הראני רבי משה קרמר שליט"א שכן כתב רבי שמשון ברסקי זצ"ל מאומן במכתביו) שעל ידי שרואים את עומק חכמתו ומבינים קצת גם בדעת על ידי זה לא נופלים מהאמונה בצדיק.
לפי זה ניתן להבין את דברי רבינו ז"ל (בחיי מוהר"ן סימן ש"כ) שאמר שכל מי שיציית לו ויקיים כל מה שהוא מצוה בודאי יהיה צדיק גדול, יהיה מי שיהיה, העיקר שישליך את שכלו שלו לגמרי, ויקיים את כל אשר יאמר כמאמרו. (ואז אמר את תורה קכ"ג המוזכרת לעיל). והוסיף רבינו ז"ל כי מי שיכול ללמוד ביותר מסוגל לזה ביותר. רואים כאן מדבריו שכל שהאדם למדן יותר, כן מסוגל הוא יותר להשליך את שכלו ולסמוך על האמונה. וזהו ההסבר לדברי רבינו ז"ל בסימן רנ"ה שהבאנו, שבלי דעת אפשר ליפול מהאמונה, כי הדעת מחזק את האמונה, שזוכה להבין בשכל שצריך להאמין בדברים יותר עמוקים ועליונים שעדיין אינו מבין.
דבר זה אנו רואים גם בחוש, שאדם המורגל בלימוד גמרא עם פירוש רש"י ותוספות, רגיל בעצם להשליך מדי פעם שכל קודם ולקבל שכל חדש וככל שהוא יותר למדן כן נקל לו יותר להשליך את השכל, כי כן בנויים הסוגיות והמפרשים, שבכל פעם מופרכים ההסברים הקודמים ומגיעים להבנה עמוקה יותר וגבוהה יותר. וככל שהאדם למדן יותר כן הוא מורגל בזה יותר, ולכן הוא יותר מסוגל להשליך בכל פעם את השכל בדבר שעדיין אינו מבין ולהאמין, ובמה שהוא מסוגל להבין הוא מצווה לחדד את השכל ולהבין הדבר על בוריו כמובא בליקוטי מוהר"ן (סימן ס"ב) ולכל זה זוכים, כאמור, על ידי מצוות ספירת העומר.
יתן ה' יתברך שנזכה להשליך את שכלנו ולהאמין בתורתינו הקדושה ונזכה בחג השבועות להשיג את שכל התורה ולקיימה, אמן.
התפללת? ביקשת? אתה רוצה שהתפילות תתקבלנה? עסוק בתורה, כי על ידי לימוד התורה מתקבלות כל התפילות והבקשות שלנו, שכן התורה הקדושה מעניקה חן ללומדיה, כמו שאמרו חז"ל (עירובין נד ע"ב), כך שהתפילות והבקשות של הלומד גם הן מוצאות חן בעיני הקב"ה – ומתקבלות.
יעקב אבינו עסק בתורה, כמו שכתוב (בראשית כה, כז) שהיה "איש תם יושב אוהלים" ואונקלוס מפרש: 'אוהלים' – 'בית אולפנא' [=בית מדרש]. לכן זכה לחן והתקבלו כל בקשותיו, ככתוב: "כי חנני אלוקים וכי יש לי כל"!
אנשים שעוסקים בבנייה מועדים להתמוטטות כלכלית, שכך אמרו חז"ל (יבמות סג ע"א): "כל העוסק בבנין מתמסכן [=מתרושש]".
הסיבה לכך היא, שכאשר אדם בונה בית הוא מחזק בכך את האחיזה שלו בעולם הזה ומרחיב את החומרנות שלו, דבר שעלול להביא אותו לידי רדיפה אחרי מותרות והבלים.
בכדי למנוע מצב זה, עליו להתחזק דווקא בעת בניית בית – בהתקרבות לאלוקים, ואז לא יזיק לו בנין הבית; אדרבה, יתקיים בו הפסוק: "בחכמה יבנה בית ובתבונה יתכונן" (משלי כד, ג).
מצוות סוכה מכונה בזוהר הקדוש (ויקרא רפג ע"א) "האֵם המסוככת על בניה". לפיכך, באמצעות מצווה זו זוכה הבונה בית להיות מוגן מנזקים.
הוא שכתוב "ויעקב נסע סוכותה – ויבן לו בית", שעל ידי מצוות סוכה זכה לבנות בית כראוי.
"אמר רב, מַטבע תיקן להם; ור' יוחנן אמר, מרחצאות תיקן להם" (שבת לג ע"ב).
כשמשאו ומתנו של אדם – באמונה, שנזהר מכל שקר והונאה, הוא זוכה גם לאמונה שלימה בה' ובביטחון חזק שייתן לו את פרנסתו בעִתה, בלי טרדות ודאגות, כמו שכתוב בזוהר הקדוש (בלק קצח ע"ב) שעל ידי אמת זוכים לאמונה, ועל איש זה נאמר: "ברכת ה' היא תעשיר, לא יוסיף עצב עמה" (משלי י, כב).
אולם, כשאין משאו ומתנו באמונה, נפגמה גם אמונתו בה' ונדמה לו שרק חריצותו והשתדלותו הן אלו שיביאו לו את הפרנסה, כך שכל ימיו הוא דואג וטורח להתפרנס, ועליו נאמר: "בעצבון תאכלנה" (בראשית ג יד).
זוהי כוונת חז"ל באומרם על יעקב שבבואו לשכם תיקן להם מטבע, שכן יעקב אבינו הצטיין במידת האמת, כמו שכתוב "תתן אמת ליעקב" (מיכה ז, כ), ועל ידי האמת ניתנה בידו היכולת 'לתקן' את ה'מטבע' – את המשא ומתן – שיתנהל באמת ובאמונה.
וכך זיכה אותם יעקב גם באמונה שלימה בה', והם ניצולו מן ההרגשה הפסולה של "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" (דברים ח, יז).
זוהי גם כוונת חז"ל באומרם: "מרחצאות תיקן להם" – שתיקן להם את האמונה בה', כפי שאמרו על הפסוק "ותרד בת פרעה לרחוץ" – שנתגיירה ונטהרה מהעבודה זרה. לאמור, שעל ידי תיקון המטבע, על ידי טוהר המסחר, רוחצים ונטהרים מפגם האמונה בה'.
פרקי חינוך בעולמו של להב האש עמוד העבודה והקדושה הרה"צ רבי שמואל שפירא זצ"ל לרגל יום היארצייט – שביעי של פסח תשמ"ט
מה הבדל יש, שׂח אחד ממכריו של רבי שמואל שפירא, בינו לשאר ה'עובדים' שהתהלכו אז בין סמטאותיה של ירושלים של מעלה, ובבית הכנסת חסידי ברסלב של מטה ?
ישנם 'עובדים' שבעבודתם לפרישות וניתוק מהבלי העולם, מעניקים גט כריתות גם לביתם הם, פרושים הם מכל שיח וקשר להכרחיות הבית והבנים. אך לעומתם רבי שמואל שפרש מהעולם ומאווייו, מאס בתענוגי עולם – רגליו היו נטועות באדמת המעשה. הוא התהלך לפני השם – בעודו בארצות החיים. נפשו הייתה מנותקת כליל מעולם השקר, אבל בכל הקשור כבעל לרעייתו הצדקנית, ואב למשפחה, הפך לחלק חי ונושם בחיי הבית והילדים, קשייהם ולבטיהם. סולם מוצב ארצה – וראשו מגיע השמימה.
מחד הייתה כל מהותו קבועה בבית מדרש, או לחילופין בשדות ויערות אשר סביב ירושלים, אך בד בבד הוא 'נשם' גם את ביתו, וחווה בלבו הענק כל קושי מקשייו, כל דבר הצריך תיקן – שם הוא.
היה זה עוד ביטוי לסגולת הנפש הנדירה שלו, להגר מחובה לחובה, מזכות לזכות – במכלול עבודתו בקודש לפי שעתו ומקומו של רצון השם, ללא חיכוך ואי נוחות רוחנית.
'פרישות', שח פעם רבי שמואל לאברך ומקורב חדש – שהיה ניכר בו מידה גדושה של ריבוי אור, "היינו לפרוש מהבלי העולם, לא מחובות העולם" !
'בעיני העולם', שחות ומספרות בנותיו: נתפס אבא כדמות פרושה מן העולם לחלוטין, והם צודקים, אך ישנם אלו המתעלמים שעם כל תבערתו ופרישותו, היה סמל ומופת בכל הקשור לחיבור השלם – בין אדם לחברו, ובין אב לילדיו.
על אף היעדרויותיו התכופות מביתו ונסיעותיו לקברי צדיקים, וכדומה, מעולם לא הניח את רעייתו לשאת את העול לבדה. תמיד נשא על שכמו את עול הבית וטרדותיו, ובעיקר את משא גידול הילדים. רבי שמואל עצמו סיפר פעם לידידו רבי שמואל פרוש, כי משגדלו הילדים, והיה צורך להתמקד יותר בחינוכם הרוחני, החל ממעט בנסיעותיו לקברי צדיקים, על מנת שיוכל לפקח יותר על חינוכם.
תהיה צדיק – אך לא על חשבון הזולת
היה זה כשזקן חסידי ברסלב, החסיד רבי לוי יצחק בנדר זצ"ל, היה משוחח עם פרחי בני העלייה אברכים צעירים – שביקשו לבנות את יסודות ביתם באווירת: "בלתי להשם לבדו", היה מקדיש חלק מהדרכתו לדמותו ה'אבהית והביתֵית' של אחד משרפי מעלה, ורבי שמואל שפירא שמו.
גם רבי שמואל, היה שח רבי לוי יצחק – אמר "לא" לעולם, לשלל הבליו ופיתוייו של העולם הזה, אבל לצד זה, ללא שום סתירה, לא הסיח מעולם את דעתו מכל צרכי הבית וכל אשר בו, מהשקעה ותשומת לב לב"ב, וחינוך צאצאיו.
כן היה מוסיף בשיחתו, בהקשותו מדברי חז"ל האומרים: שבעת ירידת נשמת האדם בזה העולם 'משביעים אותו תהיה צדיק, ואל תהי רשע'. ולכאורה, לשון מיותרת היא, שמכלל 'תהיה צדיק', אתה שומע – 'אל תהי רשע', ומדוע כפלו חז"ל את הלשון ?
רבי לוי יצחק מותיב וגם מפרק: הנה לנו התנהגותו של רבי שמואל שפירא, זוהי התנהגות של מי שהוא צדיק ואינו רשע… 'ישנם אי אלו המבקשים לזכות לבחינת צדיק, ובדרכם לעבודת הצדקות שלהם, הם הופכים לרשעים… שוכחים את בני ביתם, מזניחים את החינוך של צאצאיהם. לכך כיוונו חז"ל: בדרכך להיות צדיק – אל תהיה רשע…'
עבודת הקדש של ושיננתם
כך היה מפרש רבי שמואל:
"פרשת: 'וקשרתם לאות על ידכם', צמודה לפרשת: 'ולמדתם אותם את בניכם'… ללמדך, שכשם שתפילין אסורים בהיסח הדעת כמימרא, כך גם חינוך ולימוד הבנים אסורים בהיסח הדעת !
נאה דורש ונאה מקיים. מדי יום היה לומד עם ילדיו סדר בגמרא, ספרי הלכה, ובספרי רביה"ק מוהר"ן מברסלב. ילדיו מעידים, כי בעת לימודו עמם – היה שרוי בחרדת קודש ממש, ולא פעם האדימו פניו – ממאמץ רוחני פנימי. גם כשבגרו לא ויתר על שיעוריו הקבועים עם בניו, וכאשר נבצר היה מהבן להגיע לשיעור, היה רבי שמואל מתקשר אליהם טלפונית, וכך שומרים על השיעורים וסדרי לימודם בצוותא.
ומוסיפים בניו לספר באבחה אחת; שהלימוד האישי-האבהי הזה, שימש להם משענת שחיזקה אותם ברגעים הקשים, לבד מהדחף והחינוך הנוקב להתחבר לתורתנו הקדושה.
זכה רבי שמואל, וסיים עם כל בניו 'ספר ליקוטי מוהר"ן' מהחל עד כלה. כן הרבה ללמוד עם בניו שוב ושוב ספר "קיצור שולחן ערוך" עם פירוש "מסגרת השולחן", תוך הקפדה שיסיים עם כל אחד מעשרת בניו את כל הספר שוב ושוב. וגם לעת זקנותו וחולשתו היו לו שיעורים עם בניו בשלל ספרים הקדושים.
הלימוד עצמו היה בצורה יסודית ומעמיקה: עדיין חקוק בזיכרוני היטב סדר לימודי עם אבי ב'משנה ברורה' – מספר לנו בנו רבי יוסף קדיש שליט"א; הדרך שלמד עמי היה להבין היטב את עומק ההלכה, תוך דקדוק בכל סעיף קטן במשנה ברורה, ה'ביאורי הלכה', וגם לרבות את ציוני ה'מראה מקומות' מהגמ', ראשונים ואחרונים המצוטטים ב'שער הציון' – לימוד זה חדר היטב בלבי.
ב'שנים הטובות של אבי', מוסיף לספר: היה לי שיעור עם אבי במשניות. הרצינות בלימודו עדיין עומדת מול עיניי. בפרט דקדוקו בכל תיבה, בפירושי הרע"ב והתוספת יום טוב.
הזהירות ב'שמירת הזמנים' של סדרי התלמוד-תורה והישיבות, מבלי להחסיר 'יום בחצריך', הייתה אצלו ציר מרכזי ועיקרי בהצלחת החינוך. שום דבר, עבודה גדולה וחשובה, לא היווה תחליף לשמירת הלימודים והזמנים.
כמו כן לא הרשה לבניו ללכת ל'קברי צדיקים' כשהיה זה על חשבון התלמוד תורה, רק בימי שישי אחר הצהרים – התיר להם להצטרף עמו לקבר שמעון הצדיק.
גם בעבודת "חצות", מציינים בניו שלא היה נוהג להעירם רק אם ביקשו זאת הימנו, בתנאי שלא יהיה כאמור על חשבון הלימודים, אך מוסיפים ומספרים בנשימה אחת שב'עשרת ימי תשובה', כששהו במירון יחד עם אביהם, הקפיד שיקומו לפחות לילה אחד בחצות במשך ימים נוראים אלו.
כן, אם היו ערים מכל סיבה שהיא במשך השנה בזמן חצות, היה מדרבנם ומזרזם שינצלו יקרת זמן זה ויאמרו 'סדר תיקון חצות', או לפחות מזמור 'על נהרות בבל'.
גם מבנותיו שיחיו היה מבקש שילמדו כל יום קטע מספר 'קב הישר' ויאמרו מזמורי תהלים בכל יום. רק קטע אחד ב'קב הישר'… רק קפיטל תהלים אחד… היה מפציר בהם. ולדרבון היה עושה עמם לפעמים מבצע: עבור חמישה מזמורי תהלים קיבלו "פינעף שילינג" – "חמש אגורות".
ואני תפילה
שעות רבות היה ניצב רבי שמואל בתפילה, ושופך את דם-תמציתו על נפש צאצאיו. עיניו היו יורדות פלגי דמעות על שלמותם הרוחנית של ילדיו. נטפי דמעה מיוחדים הקדיש להצלתם מסכנת הדור, שהזיקה היה מצוי ביותר בימים ההם.
כשזוגתו הרבנית הייתה שופכת את ליבה, היה מעיר לה בענוותנות חן: "יהיה טוב", מטבע לשון שהיה מחזקה ומעודדה בכך. והעיקר, היה מדגיש שוב ושוב: 'העיקר זה תפילות' !
לכותב שורות זה סיפר בשנים שעברו, הרה"ג רבי מאיר שטערן שליט"א רבה דאתרא קדישא מירון, זוכר אני את רבי שמואל שפירא, עומד בלילות החורפיים ליד ציונו של התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי, בשאגות ובתפילות מעומק הלב עבור הצלחת חינוך בניו, תפילות שלא שבו ריקם.
כך גם מדי ערב יום הכיפורים, היו בניו עומדים לפניו, להתברך מפיו ב'ברכת הבנים' הנהוגה בערב היום הקדוש. גוו היה מרטיט אז בבכי כבוש על נפש כל אחד ואחד.
הרה"ח ר' שמואל שפירא בקברי צדיקים
משנת החינוך העקיף
"חנוך לנער על פי דרכו", פסוק זה שאמר שלמה המלך במשלי, הנחה את דרכו בכל תהליכי החינוך, כשבני משפחתו מספרים שכמעט לא העיר רבי שמואל לילדיו.
דוגמה מרהיבה נוספת לדרך החינוך העקיף: כשהבחין פעם בשניים מנכדיו שרבים זה עם זה, שם את עצמו כאינו מבחין במתרחש. לאחר פרק זמן, נכנס אחד מהם באקראי לחדרו של הסבא, קרא לו רבי שמואל, וביקש ממנו לפתוח 'קריאת שמע שעל המיטה', והצביע על תפילת "הריני מוחל וסולח", וביקש לקרוא זאת מילה במילה, ובקול, בכדי שגם הנער בעצמו ישמע ויפנים מה שהוא אומר כעת… שום מילת מוסר וגם לא גערה – אבל המסר היה ברור, כשהוא מוריש לנשמתו הרכה של הילד נכס צאן ברזל לכל ימיו, למחול ולסלוח.
כשהיה רואה אחד מבניו שאינו שומר על זמנו ומבטלו לריק, היה מעוררו בצורה עקיפה: 'מתפלא אני, איך אפשר שלא ללמוד' ?! 'הרי אביי מחכה לך' ! 'רבא מחכה לך' !
אך יש לציין, כאשר היה מדובר בביטוי שאינו נאה, וכדומה, היה רבי שמואל מרים קולו בזעזוע נורא: "ניבול פה?! ניבול פה?! לאן הגענו…"
מספרת בתו הרבנית פוקס, על חינוכו החווייתי של אבא: "כאשר היה אבא שולח אותי לקנות דגים לכבוד שבת קודש, היה מדריך אותי לבקש מהמוכר: 'אני רוצה דגים לכבוד שבת קודש'… אבא גם הקפיד מאוד שלא יעטפו את הדגים בעיתונים, כנהוג אז.
ועוד היבט קטן מספר לנו אחד מבניו: "זכור לי שנסעתי עמו פעם למירון, וכשעצרו בצדי דרכים לקנות שתייה, ביקש אחד מהנוסעים מילד שייכנס עבורו ל'קיוסק' – כי הרי האב רוצה לשמור על עיניו. כשהבחין בכך ר' שמואל התבטא בתקיפות וגם בפליאה: האם ה"ילד – אינו יהודי…"
ולסיום, כשאנו נמצאים בימי חג הפסח, חג שאנו מצווים על 'והגדת לבנך' מספר לנו בנו רבי יוסף קדיש שליט"א על האווירה המיוחדת בצל אביו הגדול:
בליל הסדר, היה אבינו משקיע כוחות נפש עצומים ואת כל חיוניותו באמירת ההגדה. אף שהיה מתנתק לכאורה כליל מסובביו, אך לא שכח לרגע את ילדיו, ואת ה"והגדת לבנך" המתעצם בלילה הזה. היה מאריך, מרחיב ומבאר לנו בלשוננו ושפתנו, בכלי הקיבול שלנו, בשפה ברורה ומאירה, בתיאורים מלאי חיות ומתיקות, את סיפורי יציאת מצרים. הילדים ישבו מוקסמים, והאזינו לסיפוריו המרתקים מלאים אמונה חיות ועבודת השם.
עשרות שנים לאחר מכן כשאני נזכר בכך, ההתרגשות והמתיקות עדיין אופפת אותי: אוי, היה זה ליל סדר… המתיקות והעריבות, שטעמם המתוק עדיין בפי… ההתלהבות והאש קודש יחד עם הנעימות והחיות, האחריות והמסירות של אב לבן, של "והגדת לבנך" בכל הלהט והאש להבה – שרק מי שראה וחווה מבין ויודע…!
"היה אוהב מאד את העבודות הפשוטות של סתם בני אדם האנשים הפשוטים הכשרים. והיה אוהב מאד מי שיכול לומר הרבה תחנות ובקשות בתוך הסידורים הגדולים כדרך ההמון עם הכשרים. והיה מזהיר ומוכיח אותנו כמה פעמים לזמר זמירות בשבת. והיה מקפיד וכועס מאד על מי שהוא חכם בעיניו ואינו מתאמץ לזמר זמירות שבשבת ובמוצאי שבת או שאר עבודות פשוטות, כי עקר היהדות הוא בפשיטות ובתמימות גמור בלי שום חכמות, כמבואר אצלנו כבר כמה פעמים, וגם הוא בעצמו כל ימיו, קודם שהגיעה לו החולאת הכבד [שחפת] שנסתלק על ידו, היה מזמר זמירות הרבה בכל שבת ושבת ובמוצאי שבת." (שם, סימן קד).
רבי נחמן "היה מקפיד וכועס מאד על מי שהוא חכם בעיניו". חשוב להדגיש: חכם בעיניו. איש לא פסל את החכמה דקדושה. חכמה דקדושה היא יקרה וחשובה, אבל אסור שהיא תוביל אותנו להיות "חכם בעיניו": להיות אדם שפועל רק מכוח ההשגה שלו בדברים. אסור גם להתחיל את עבודת ה' איתה, אלא "ראשית חכמה יראת ה'", להקדים את היראה והביטול לחכמה.
מהי באמת החכמה? החכמה היא תפיסת הדברים על אמיתתן. חז"ל מפרקים את המילה חכמה – כח מה. החכמה היא האופן בו אפשר להשיג את הכוח שטמון בכל דבר. למשל, החכמה שבתפילין היא למשל שהן מתקנות את עולם פלוני ומעלות אותו. לימוד ענין זה מוביל אותנו לידיעת הכוח שמונח בתפילין – מה טמון בהן, וממילא – מה ניתן להוציא מהן.
מצד שני, החכמה מובילה לזלזל בכל מיני דברים. למשל, זמירות שבת, כמו שכתוב בקטע, בגלל שהדברים נתפסים כלא חשובים. ה'חכמה' עלולה לעורר מחשבות של "בינינו, הרי זה הכל לפשוטי עם, אבל אני יכול ללמוד משהו בעיון גדול ובהבנה". על דברים כאלו ר' נחמן כעס. ולמה? כי אפשר לבוא לעבודת ה' משני כיוונים. אפשר להחליט לבחור בעבודת ה', או להתקדם בה, מתוך נקודת המבט שלי. לפי הראיה שלי כעת, אני אוחז שכך צריך לעשות, בגלל שהדברים צריכים להיות כך. אני לומד את חשיבות התפילין, אז אני מניח אותן. אני מחפש שהמצוות יכנסו למערכת שלי, אבל הכל מתחיל בי. האופן השני, שהוא האופן היחיד שצריך ללכת בו, הוא התמימות. פירוש המילה "תמימה" על פי חז"ל הוא מושלמת. כלומר, דבר זה מקיף את כל מהותה. על ידי התמימות אדם קובע שהוא אך ורק עם רצון ה', וכמו פרה אדומה שנאמר בה "פרה אדומה תמימה", כמה שערות מועטות פוסלות בה, כך התמימות צריכה להיות באופן מוחלט: אני פשוט בכל מהותי, נמצא עם הקב"ה. שלמות סותרת את התפיסה של 'ההשגה שלי', שכן מי שפועל מתוך ההשגה שלו תמיד יהיה רחוק משלמות, כמו ששלמה המלך אמר: "אמרתי אחכמה, והיא רחוקה ממני" (משלי ז). החכמה תמיד תהיה רחוקה מההשגה שלנו, וממילא במהלך עבודת ה' שבחייו לא תמיד אדם ימצא את ההבנה שלו. אדם כזה לא פועל מתוך כך שמהותו קשורה לתורה, אלא שכלו. מי שנמצא במצב של תמימות, לא משנה לו היאך הוא אוחז בדברים, כי הוא לא מתחיל מהשכל – הוא מתחיל מהלב, וזה יסוד רצון ה' מאיתנו – "רחמנא ליבא בעי" (סנהדרין דף קו ע"ב). הוא מתחיל מרצון ה', ולכן לא ישנה עבורו אם רצון ה' הוא תיקונים נעלים, או לשיר שירי שבת.
אמנם סוף-סוף, הרי אנחנו עוסקים בלימוד חכמה, וכיצד נוכל לשוב לקיים את הדברים שהכוח המניע אותנו אינו התפיסה שלנו, אלא התמימות? על זה חז"ל אומרים (סוטה דף כא ע"ב): "אין דברי תורה מתקיימים אלא במי ששם עצמו כמי שאינו, שנאמר (איוב כח): "והחכמה מאין תימצא". החכמה נמצאת במי שהוא בבחינת "אין", שפירושו, דבר לא מצומצם. איך מגיעים לאותה בחינה? על ידי "שם עצמו כמי שאינו" – ענווה. ההכרה בכך שאני לא הסיפור המרכזי בחיי, אלא יש דברים הרבה יותר גבוהים ממני. ברגע שאנחנו מכירים בגבולות האמיתיים של עצמנו, ממילא ההשגה שלנו יורדת מטה-מטה אל מול רצון ה', ודווקא אז תוכל החכמה להתקיים בנו בצורה שה' רוצה שהיא תשכון בליבנו. ככלי להוצאת הכוח אל המציאות, אך בשום פנים ואופן לא כמניע.
"צריכין לזעוק מן הלב לבד, בבחינת 'צעק לבם אל ה" (איכה ב), בלי קול, בבחינת 'ממעמקים קראתיך ה' ' מעומקא דלבא. "ועומק הלב זה בחינת 'עצות' כמו שכתוב: 'מים עמוקים עצה בלב איש'. ועל ידי זה נתגלין העצות שהם בחינת מים עמוקים, דהיינו שיודעין בעולם ליתן עצה לנפשם – כל אחד ואחד מה שצריך".
(ליקוטי מוהר"ן ח"ב, ה)
ייעוץ – תחום שהולך ונעשה נפוץ יותר ויותר; ייעוץ בחינוך, ברפואה, במחשבים, בהשקעות, במס, בשיפוצים, בתזונה, בעניינים משפטיים. במה לא.
אנחנו באים במגע יותר ויותר עם נושאים שאין לנו בהם מספיק יידע, וזקוקים לעזרת המומחים כדי לפתור בעיות שנוצרות מדי פעם.
מעתה הוגיעו עצמכם, אם אנחנו נזקקים לייעוץ בענייני העולם הזה שחולף כצל עובר, וכולם הם רק כלים ואמצעים לשרת את מטרתנו העיקרית בחיים – עד כמה אנחנו צריכים לחפש ולבקש עצות לעבודת ה' שהיא היא התכלית שבאמצעותה אנחנו קונים חיי נצח. אם מחפשים ייעוץ כיצד תוכנה מסויימת 'תעלה' ותפעל כראוי – בוודאי שאנחנו צריכים לדרוש ולבקש איך למלא את תפקידנו בעולם.
אמת, כבר יש לנו עצות למכביר; תרי"ג המצוות מכונות בזוהר "תרי"ג עטין דאורייתא" [= עצות התורה]. התורה ומצוותיה הן הן העצות האמיתית להשגת ייעודנו בחיים – ואף על פי כן אנחנו עדיין צריכים הרבה עצות איך לקיים את התורה כראוי, איך להפנים את המידות הטובות שבה ואיך לעצב את האישיות שלנו לפי דרישותיה; ומעבר לזה – איך להתמודד עם הניסיונות היומיומיים, איך להפוך כל יום חדש על כל הקשיים האתגרים וההצלחות, לעוד שלב של קירבת האלוקים ש"היא הטוב האמיתי, וכל זולת זה שיחשבוהו בני האדם לטוב, אינו אלא הבל ושווא נתעה" (מסילת ישרים פרק א).
גם את העצות בעבודת ה' אנחנו צריכים לקבל מהמומחים, מתלמידי החכמים והצדיקים שבכל דור, שיודעים לשאוב מעמקי התורה עצות והדרכות לכלל ולפרט, לפי השעה, האדם והמקום, כמו שכתוב בליקוטי מוהר"ן (ח"א, ז) שאי אפשר להגיע לחקר האמת אלא על ידי הצדיקים.
* * *
אל מי מגדולי הדור נפנה? מאילו צדיקים נקבל עצה? איך נפנה אליהם? איך ננסח את השאלות שלנו ואיך נבין את התשובות שלהם? בנוסף, גדולי הדור לא תמיד זמינים וישנן הכרעות דחופות הרובצות לפתחם; ובכלל, אם נתבונן, נראה שאנחנו בעצם זקוקים לעצה על כל צעד ושעל. יש לנו כל יום הזדמנויות חדשות לזכות באוצר רוחני או חלילה לאבדו. אי אפשר 'לנדנד' לצדיקים כל הזמן.
יתרה מזאת, לעצות בעבודת ה' דרושה חכמה עמוקה מאד שקשה מאד לבטא אותה במשפטים ובמילים. אנחנו זקוקים לעצות של הבנת הלב, עדינות הנפש, עצות שאי אפשר לקבל בשיחה של דקות ספורות.
אלא מה? העצה כבר נמצאת. בְתוֹכֵנוּ!
בכל אחד מאתנו, בעומק לבו, חבוי מעיין נובע של עצות אמיתיות, עמוקות ונצחיות, כמו שכתוב: "מים עמוקים עצה בלב איש" (משלי כ). בכל אחד מאתנו יש חלק א-לוה ממעל, ככתוב: "צור לבבי וחלקי" (תהלים עג,כו). אפס כי העצות הללו מכוסות בשכבה עבה של תאוות, מידות רעות וטרדות, שהיצר הרע מכסה בהן את הלב שלנו.
אבל הבחירה בידינו! אם רק נחפש ונרצה מאד בכל הלב למצוא את העצה האמיתית, ונצעק לה' יתברך מעומק לבנו: "הורנו ד' דרכך אהלך באמתך" בבחינת "צעק לבם אל ה'" (איכה ב,יח) – נגלה את עומק העצות הטמונות בליבנו. ככל שהתפילה שלנו תהיה אמיתית יותר וכֵנָה יותר, כך נגלה עצות עמוקות ובהירות יותר – יחד עם העצות של התורה הקדושה ושל הצדיקים שבכל דור – כיצד להגיע למשאת נפשנו: "לעשות רצונך בלבב שלם".
גבורה היא דבר מסוכן מצד אחד, ודבר מועיל מצד שני. כשמשתמשים בה כראוי, לעבודת ה', הגבורה נחוצה מאוד, ככתוב "הווי גיבור כארי"; "איזהו גיבור הכובש את יצרו". אך כשמשתמשים בה שלא כראוי, היא יכולה לגרום למריבות, כעס ועבירות אחרות.
היין מעורר את הגבורה, לכן אמרו חז"ל על השותה יין: "זכה – משמחו; לא זכה – משממו". מחד גיסא יכול היין לגרום להתלהבות של קדושה, ומאידך גיסא יכול היין לגרום להוללות ולעבירות. יש לדעת היטב את הגבול ואת הזמן הנכון, אימתי וכמה יין מותר לשתות.
זה היה חטאם של נדב ואביהוא, ששתו יין שלא בזמן המתאים, כך שההתלהבות שלהם היוותה אש זרה, שלא בקדושה ושלא באופן המתאים.
(על פי ליקוטי מוהר"ן ח"א מא)
"וְנִטְמֵתֶם בָּם" (ויקרא יא, מג)
"אל תקרי ונטמאתם, אלא ונטַמתם" (יומא לט ע"א)
עבירה מטמטמת את האדם, סותמת את לבו. כל מחשבה רעה משפיעה על הלב ומכניסה בו עקמומיות. ולהיפך – מי ששומר את עצמו ממחשבות רעות, יכול לזכות ללב ישר וטהור.
כשאדם מתפלל בקול ובכוונה, הקול משפיע על מוחו ומיישר את העקמומיות שבליבו, כמו שכתוב בזוהר (פר' פנחס רלה): "כד קלא נפיק ואיערא בעבי מטרא – אשתמע קלא לבריתא, ודא אנון רעמים" [= כשהקול יוצא ופוגע בענני המטר [– כינוי למוח] – נשמע הקול לבריות, והם הרעמים] שהם המיישרים את העקמומיות שבלב, כמו שאמרו חז"ל (ברכות נט ע"א): "לא נבראו רעמים אלא לפשוט עקמומית שבלב".
אולם כשראשו של אדם מלא במחשבות רעות, הריהו סתום ואטום, כמו שכתוב ונטמֵאתם בם – ונטַמתם בם, ואזי אין קול התפילה יכול להשפיע על מוחו, והלב נשאר עיקש ופתלתול.
זה עתה עומדות רגלינו על מפתן המספר האחרון והעליון בסולם הספירה העולה מיציאת מצרים ועד פסגת שבועות, ובפרשת השבוע מופיעה לעומתנו ספירה נוספת, "במספר שמות כל זכר לגולגלותם" – מניין בני ישראל.
מִסְפר, מלמד רבי נתן, הוא הדבר הרחוק ביותר משלימות, ומהסיבה הזו גם הדבר הרחוק ביותר מנשמה יהודית. המספר הוא אחד הדברים המעתעתים ביותר בעולם. אדם מבקש להגדיל את הונו כדי למלא את סיפוקו, ולהשביע את תיאבונו, התוצאה למרבה הפלא היא, בור חסרונות עמוק יותר. "יש לו מנה רוצה מאתיים", כך היא דרכו של עולם. בעולם הזה בלתי אפשרי למלאות את סיפוקי החומר משום שהתאווה מעצם מציאותה – חתיכת חסרון היא, וכשמנסים למלאות חסרון באמצעות חסרון, התוצאה היא חסרון גדול יותר.
ויש ספירה מסוג שונה.
בספירת העומר אנחנו מונים והולכים יום אחרי יום, מידה אחרי מידה. המספר מבטא חסרון כל עוד הוא מבקש להתמלא במספר מתקדם יותר, אך בשעה שהמספר צועד לקראת מה שלמעלה מן המספר – לקראת יום החמישים השרוי מחוץ לתחומי המקום והזמן, מספר שכזה רק הולך ומתמלא, רוח החיים הפנימית ממלאת אותו בסיפוק אמיתי של קדושה.
וכך גם בנוגע למספר בני ישראל. נשמות ישראל הינם למעלה מן המספר, ורק משום שהם מצויים כאן בגוף חומר ובעולם גשמי, חייבים למנות אותם. אבל המספר הזה, מספר מיוחד הוא. משום שלא רק שהוא איננו מקטין ומצמצם את ערך הנשמה, אדרבא, הספירה הזו אוספת וכונסת אל תוככי הקדושה את כל נשמות ישראל, מבטאת ומכריזה שלכל יהודי יש מקום בקדושה, ובחשיבות אמיתית של ישראל.
הנושא של יהודים מול גויים הוא לא פשוט להעברה, משום שעל פי רוב ההבדל בינינו לבינם לא ניתן להבחנה בעין או בכל צורה אחרת. אנחנו לא חכמים יותר מהם, לא יפים יותר מהם, לא רוחניים יותר מהם, ואף על פי כן נחנו יצורים שונים בתכלית, עד שבאמת על פי השקפת התורה ההגדרה "אדם" מתייחסת רק אלינו.
הקושי להסביר את ההבדל התהומי נעוץ בעיקרו בעובדה שאנחנו בגלות. אנחנו רחוקים מאד מהמקום האמיתי שלנו ברוחניות, ואנחנו כבר אלפיים שנה נתונים תחת השפעתם של הגויים, וזה גורם מה שכתוב בפסוק: "ויתערבו בגויים וילמדו מעשיהם". במידות רבות מאד, רבות מידי, אנחנו נראים כמו גויים, חושבים כמו גויים, מרגישים כמו גויים ולצערנו גם מאמינים בה' כמו גויים. ההשפעה היא כה עמוקה עד שאפילו רבים וטובים משומרי מצוות נלכדו ברשת הזו ואינם חשים אפילו בחומרת הבעיה. גם מי שחוזר בתשובה חוזר באמת לרוחניות, למשמעות, לתוכן (שאותו הוא מוצא, למרבית המזל ביהדות) אבל לא חוזרים ליהדות עצמה.
על פי השקפת התורה משימתם של הגויים היא לשמור על עולם מתוקן ולא להחריב אותו. זהו העניין המרכזי של שבע מצוות בני נח שהם מצווים בהן, שהן אמונה בה', שלילת עבודה זרה וקיום מצוות שבין אדם לחברו – לא לרצוח, לא לגנוב, לא לנאוף.
ברגע שגוי מקיים את זה, הוא הגיע למקסימום, ובאמת גם הגויים הכנים, האמיתיים, הטובים, הרוחניים, מחפשים בעצם את זה. זהו אותו עולם מתוקן, צודק, ישר, מלא יופי ואהבה שהם חולמים.
שלא במתכוון, מתוך בורות ומתוך עומק הגלות, נדמה לנו שזהו גם החלום שלנו. ובאמת במישור הזה יכולה להתנהל שיחה וחיפוש משותף בין יהודי לגוי. כי רוחניות כזו באמת שייכת אליו.
אבל האמת היא שכל זה הוא לא שייך בכלל למהותנו ותפקידנו כיהודים. אנחנו מתחילים במקום שהם נגמרים. העולם הכי יפה ומתוקן שהם יכולים לתאר לעצמם הוא רק המקום ממנו אנחנו משקיפים אל אופק אחר, אופק שהם בכלל לא יכולים לדמיין ולא לחלום עליו, ואין להם שום דרך להבין אותו או אפילו לרצות אותו.
ולכן יש לנו תרי"ג מצוות ולא שבע, ולכן צריך להיות ויהיה לנו מלך ומקדש וכוהנים ונביאים וסנהדרין ותורה שכל אלו עוסקים בתיקון העולם והכשרתו לעבור למימד אחר (ולא רק בשמירתו מפני חורבן) ולכן בכל מחשבה דיבור ומעשה של כל יהודי תלויה הבריאה כולה, כולל כל הגויים. ואילו מה שהגויים עושים אפילו רבבות ומיליונים מהם, משפיע על העולם הגשמי ותו לא.
ולכן אנו מצווים בציווים רבים ושונים להתרחק מן הגויים בכל דרך וצורה, והתורה מזהירה אותנו לא לשתות מיינם ולא להשתתף בסעודתם, ולא להתייחד איתם ולא לבוא איתם כמעט בשום מגע וקשר למעט ההכרחי ביותר, ולא להתלבש כמוהם ואפילו לא לדבר בשבחם ולא להתפעל מיופים. ("להסתכל בו ביותר ולהתבונן בדמותו – אסור. אסור לומר "כמה נאה גוי זה" משום (איסור התורה) "לא תחנם" (לא תיתן להם חן) מובא במשנה ברורה רכ"ו סעיף א' סעיף קטן ל"ג.
וזהו עומק הגלות, שגלינו והתרחקנו ממקומו האמיתי, שכחנו את מעלתנו האמיתית ואפילו בארצנו אנו חושבים ומרגישים וחיים כגויים (כולל שומרי מצוות רבים, לצערנו).
לצאת מגלות זו, להבין באמת ובעומק מה אנו, על זה צריך הרבה לבכות, אבל קודם כל – להאמין במה שהתורה אומרת ולא במה שאומרות לנו העיניים שלנו (שכבר רואות כגויים) והלב שלנו (שכבר חש כגויים).
מוזר, כי פעמים רבות דווקא הגויים, שמביטים בנו מן הצד, יודעים לספר לנו כי אנו יהודים. לפעמים בהתפעלות ומתוך כבוד עמוק למהותנו, הנעלמת גם מאיתנו, ולפעמים מתוך שנאה עמוקה ששורשה בקנאה בעם שאי אפשר להכחידו. בין כך ובין כך, גם הגויים יודעים כי אנו "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". הלוואי ולא נזדקק לאהבתם או לשנאתם כדי לגלות את ייחודנו.
דמו בנפשכם שני צמחים זהים. רק אחרי שנבשל אותם נוכל לגלות שלאחד סגולות מרפא נדירות שהשני חסר מהם. דמה בנפשך שתי אבנים פשוטות וחסרות הדר. רק כשנשבור אותן נוכל לגלות שהאחת מכילה בתוכה מחצבים נדירים ויקרים והאחרת איננה אלא גוש אבן ותו לא. גם אותנו צריך לבשל, צריך לשבור, כדי שתתגלה סגולתנו ומעלתנו. בן המלך, בסיפור "בן מלך מאבנים טובות", היה נראה כאחד האדם, עד שאצבעו נחתכה ונתגלה כי בתוכו הוא אכן עשוי מאבנים טובות כפי שהבטיח הצדיק למלך בטרם לידתו.
ואחרי הכל, אין לנו מצווה לזלזל בגויים או לשנוא אותם, גם לא להתגאות ולהשתרר עליהם. ההיפך הוא הנכון. חז"ל מורים לנו: "אל תהי בז לכל אדם, שאין לך אדם שאין לו מקום ואין לך דבר שאין לו שעה". לכל דבר בעולמו של הקדוש ברוך הוא יש משמעות וייעוד, ועל כן אסור לנו לבוז לום נברא, בוודאי לא לאדם, כמו שאומרים חז"ל: "חביב אדם שנברא בצלם".
גם לגויים יש רוחניות וגם הם נדרשים לאמונה בה', לעבודה רוחנית ולחיים מתוקנים בין אדם לחברו. וגם בהם, מי שמקיים כראוי את ייעודו זוכה לעולם הבא ולהישארות הנפש, ואלו הם הקרויים בפי חז"ל: "חסידי אומות העולם".
אם כך, חוזרת ומתעוררת השאלה: "אז למה יש מצוות של הרחקה מהם? לא לשתות את יינם ולא לאכול את מה שבישלו, לא להתפעל מהם יותר מידי ובוודאי שלא להתחתן איתם"?
כל זה לא בא על מנת לזלזל או להתנשא. אנחנו שונים, ומוטל עלינו שלא להתערבב איתם, לא להתקרב בסוגים של קרבה שתיצור קרבת דעות או חיקוי אורח חייהם, משום שעם כל זה שיש להם צלם אלוקים והם ראויים לכבוד ככל אדם, תפקידנו בעולם שונה לחלוטין.
תפקידנו אינו רק להיות טובים ומאמינים בה' אחד ולשמור על עולם מתוקן וצודק (מה יכול להיות יותר מזה? שואלים את עצמם כל מבקשי האמת).
לנו יש מצוות שנוגעות בשורש העולם, שעוסקות בתיקון הרוע המוטבע בעצם הבריאה. אנחנו צריכים לאסוף ניצוצות קדושים שאבדו ונדחו בחטאי הדורות. יש לנו משימות קרב מיוחדות, וכדי שנוכל לבצע אותן כראוי אנחנו צריכים לשמור על עצמנו ולא להתבלבל ולחשוב שתכליתם היא גם תכליתנו – להיות רוחניים וטובים ובזה זה נגמר. זה באמת נגמר בזה – עבורם, אבל לא עבורנו.
נכון שאצל רבים מבני עמנו היטשטשו הגבולות המדויקים של צו התורה, ונדמה להם שעם סגולה פירושו התנשאות גאוותנית על כל העמים, מתוך בוז ושנאה לכל גויי העולם.
אבל על מי שחושב כך אפשר ללמד זכות, אפשר להבין אותו.
אלפיים שנה רודפים אותנו, מטביעים, שורפים, שוחטים, מכים, אונסים את נשותינו ובנותינו, משפילים, מבזים, ולבסוף עומדים בשתיקה צדקנית כאשר חיות אדם מאופל מחוללות שואה רצחנית ואין פוצה פה ומצפצף. דם מיליוני יהודים עדיין לא נח באדמה השרופה, הזיכרונות אינם כה רחוקים ושנאת ישראל איננה, לצערנו, פרק שכוח בהיסטוריה רחוקה, אלא עולה ופורצת כתמיד, כל פעם במקום אחר בעולם.
משום כך – אפשר להבין את הזעם והמרירות כלפי אומות העולם, ואת הסיבה להכללת כולם בתור שונאי ישראל. למרות שהיו ועדיין ישנם, אי אלו קולות שפויים, אנושיים, שעדיין סוברים שאין מן הראוי להשמיד את כל מי שבשם ישראל יכונה.
פחות מובנים הם אלו ששכחו או הכחישו למי שייכות הידיים ששפכו את דמנו בנאמנות.
אלו שאהבת ואחוות העמים בפיהם ועיניהם טחו מראות כי גם בכל עמי אירופה הנאורים, ערש תרבות המערב, מי שהסגיר את היהודים לידי הנאצים, מי ששיתף פעולה, רצח וגם ירש את רכוש הנרצחים, היו שכניהם הגויים הטובים משכבר הימים של אותם יהודים תמימים, שאולי גם הם דברו על אחוות עמים וצדק עולמי…
יש הטוענים שאולי היהודים המציאו שיטה של עליונות על הגויים כדי לנחם את עצמם. אני באופן אישי לא הייתי ממציא בחיים שיטה של עליונות יהודית על הגויים. זה לא מדבר אלי ואני לא זקוק לזה בשום צורה. לא מוסיף לי שום דבר בהרגשה טובה או בטפיחה על שם עצמי. אני גם די עייף לפעמים מהצורך להגן על העמדה הזו (ואני כמובן מגן עליה כי אני מאמין בה, שלא יהיה מקום לטעות) ומשום כך גם קשה לטעון (כלפי לפחות) שאני זקוק לעמדה הזאת. ממש לא. אני גם מרגיש שבמידה מסוימת כל מיני ניסיונות שיכליים להסביר את העניין בכלל מחטיאים את המטרה.
הייתה תקופה שחכמי המין האנושי סברו שכדור הארץ הוא כמין צלחת שטוחה שעומדת על שלשה פילים (או משהו כזה) מן הסתם אם היה בא מישהו ואומר שהיהודים מאמינים שכדור הארץ הוא עגול (כתוב את זה בספר הזוהר, שנכתב מאות רבות של שנים לפני שהמדע עלה על זה) ייתכן שהיה מתקבל בבוז וציניות. איך מעיזים היהודים החשוכים לומר דברי הבל כה מופרכים מול מסקנותיהם של המלומדים הגדולים?
אולי גם אז נמצאו יהודים שניסו ליישב את הסתירה ולקרב את הרעיון אל השכל. אבל דווקא בניסיון הזה יש משהו נלעג. נלעג, משום שהיהודים מאמינים בכך שכדור הארץ הוא עגול לא משום מלומדותם או בגלל שאפשר להבין או להסביר את זה, אלא פשוט משום שכך נמסר להם איש מפי איש עד משה רבינו – שככה זה. זאת המציאות ובזה אנחנו מאמינים גם אם מלומדי כל האמות יוכיחו באותות ובמופתים את שיטת הצלחת והפילים, וגם אם יכנו אותנו בכל שמות הגנאי שברשותם.
טוב, היום כולנו "יודעים" שכדור הארץ הוא עגול, אז בפרט הזה אנחנו לא חולקים על אמונתם של היהודים. אבל יש עדיין דברים רבים שהיהודים מאמינים הם, שאי אפשר להסביר ולהבין על פי הכללים השיכליים הרווחים, והם מאמינים בזה בדיוק מאותה סיבה – כך סיפרו לנו אבותינו, שכך סיפרו להם אבותיהם, שכך כתוב בתורה, שנתן האלוקים למשה בסיני. ממש כך.
ושם, בין השאר, כתוב שיהודים וגויים זה לא אותו דבר. גם אם זה לא הגיוני, לא מסתדר, לא ניכר לעיין, זה מה שכתוב שם, ולכן זאת המציאות.
אימפריות יעלו וישקעו, דעות ותיזות למכביר שטפו וישטפו את העולם. כל אחד יאמר את ההיפך מקודמיו, ילעג ויבוז למי שלא סובר כמוהו וגם ישחט אותו ואת ילדיו בשם אמונתו, ואז יבואו אחרים ויבוזו לו, וישחטו אותו. אבל אנחנו, היהודים, נמשיך כל הזמן להאמין בדיוק באותו הדבר – יש תורה. ה' נתן אותה ורק היא מסבירה באמת מה היא המציאות ומה פשר הדברים.
(פורסם במקור באתר אור פנימי, אתרו של הרב ארז משה דורון)
חורבן הבית לא היה השואה הראשונה שניתכה על ראשנו בתשעה באב. שנים רבות לפני כן כבר נגלה יום זה כמזומן לפורענות וקללה.
משחזרו המרגלים מתור את הארץ מקץ ארבעים יום ומלאו את לב המצפים לשובם בדברי יאוש וכפירה בגנות הארץ – ערב תשעה באב היה. "ותשא כל העדה, ויתנו את קולם, ויבכו העם בלילה ההוא" (במדבר י"ד) וכותבת הגמרא (מסכת תענית כ"ט) "ויבכו העם בלילה ההוא – אמר רבי יוחנן: תשעה באב היה. אמר להם הקדוש ברוך הוא אתם בכיתם בכיה של חינם, ואני קובע לכם בכיה לדורות".
עם שלם, במשך לילה שלם, עומד מול השוקת השבורה של חלומותיו – ובוכה.
מה חשו הבוכים הללו? וממה נבע בכיים?
"וילונו על משה ועל אהרון כל בני ישראל, ויאמרו אליהם כל העדה: לו מתנו בארץ מצרים, או במדבר הזו לו מתנו! ולמה ה' מביא אותנו אל הארץ הזה לנפול בחרב, נשינו וטפנו יהיו לבז, הלא טוב לנו שוב מצרימה!" (במדבר י"ב).
"ארץ אוכלת יושביה" טענו המרגלים בשובם. ארץ מקוללת, משונה במראיתה ובאנשיה. מלאה בענקים ואנשי מלחמה שלעולם לא נוכל להם.
והשומעים – האמינו. האמינו, ובכו כל הלילה.
בכי של יאוש, בכי של כפירה בהבטחת ה' לארץ זבת חלב ודבש, להשגחה פרטית, לניסי ניסים. איש לא שעה לזעקת המחאה של יהושע וכלב בן יפונה "טובה הארץ מאד מאד"! איש לא הסכים עם תוכחתם "אם חפץ בנו ה' – והביא אותנו אל הארץ הזאת ונתנה לנו… אך בה' אל תמרודו"!!! (במדבר י"ב ח'-ט').
בעקבות בכיית כפירה זו, לא זכינו להכנס לארץ המובטחת. עשרות שנים שוטטו אבותינו במדבר הגדול. וכל העומדים עתה על סיפה, למעט יהושע וכלב שדברו בשבחה, ימותו במדבר ולא יראו עוד לעולם את פניה. ואם לא די בעונש המר הזה, בא הקדוש ברוך הוא ומוסיף עליו עוד "אתם בכיתם בכיה של חינם – ואני קובע לכם בכיה לדורות".
מעתה, יהיה תשעה באב יום מקולל, והגדולות שבשואות שנתכו על ראש בני-ישראל יחולו דווקא בו. בכיה לדורות… ועד היום אנו בוכים, בתשעה באב, על חטא המרגלים וגזרת הגלות, על חורבן הבית הראשון והשני, על חורבן העיר הגדולה ביתר ואבדן רבבות בניה, ועל גרוש ספרד שחתם בדם פרק חשוב בתולדות עמנו.
האם הקדוש ברוך הוא נקמן?
בודאי שלא. גם ענשיו המרים ביותר – מן הרחמים הם נובעים ולתכלית תקון החטא ומרוקו. ולא כנקמת זעם חלילה.
מהו, אם כן, פשר הדברים "ואני קובע לכם בכיה לדורות"?
אלא שפני הדברים כך הם – באותו בכי נורא שבכו אבותינו, על סף הכניסה לארץ, גרמו הבוכים קלקול עמוק.
עם שלם בוכה, ויאושו של הבכי הזה מחלחל עמוק עמוק בלבבות הבוכים, עד שהוא מגיע גם ללב בניהם, ובני בניהם, עד סוף כל הדורות…
את משבר האמונה הגדול הזה, את אבדן התקוה ורפיון הידיים שהשריש בכל הלבבות, חייבים לעקור. תקונו, ועקירתו, בחסדי ה' המרובים – "ואני קובע לכם בכיה לדורות"!
באותו היום ממש, בו הפך ליבנו נגוע ביאוש – אנו בוכים כבר אלפיים שנה, בכל שנה מחדש. אלא שהפעם בכיינו שונה לחלוטין. בכי מתקן, שבכל פעם עמוק יותר "ממתיק" ומרפא את ארסו של הבכי ההוא.
כיצד?
אומרים חז"ל: "גזרה על המת שישתכח מן הלב". כדי לאפשר לחיים להמשיך, כדי להקל על סבלם של האבלים, גזר ה' בחכמתו על הלבבות – לשכוח. וכך טבוע בנפש האדם, שגם מתיו היקרים ביותר – ילכו וישתכחו מן הלב ברבות הימים והשנים.
והנה, אלפים בשנים, אנו בוכים על "מתנו", על חורבן המקדש ותפארת ישראל, על שפלות מצבם של בני עמנו. היכן היא ה"גזרה על המת שישתכח מן הלב"? היתכן לבכות זמן רב ומופלג כל-כך על חורבן קדום ורחוק כל-כך? הלא מן הדין היה עלינו להתנחם, להתנער מזכרונות העבר, ולהתחיל בחיים חדשים. מנין הכח, עדיין, להתאבל ולבכות? אין זה כי אם "מתנו" – לא מת! עתיד הוא לשוב ולחיות. עתיד מקדשנו להבנות, ועתידה תפארתנו וקדושתנו – להתגלות.
אין זה מת שישתכח מן הלב, אין זה זכרון רחוק מדפי העבר, חי וקיים הוא בעצמותנו וליבנו, ועל כן לעולם נמאן להתנחם, ועד שיאיר מחדש אורם של ישראל ומקדשם – לא נחדל מאבלנו.
בכיינו, אם כן, אינו בכי של יאוש כל עיקר, כאדם שמתו מוטל לפניו. זהו בכי של תקוה גדולה, שעדיין אנו מאמינים ומקוים ומיחלים לתקומתנו ותקומת מקדשנו.
"ואני קובע לכם בכיה לדורות". בכל שנה ושנה, למרות שעבר זמן כה רב, אנו ממשיכים לבכות. בכי מתקן, בכי של תקוה עצומה, של אמונה שלמה "חפץ בנו ה' – והביא אותנו אל הארץ הזאת". ויבנה לנו מחדש מקדשנו "לכפר בו על כל עוונותינו"!
(פורסם לראשונה באתר האינטרנט של הרב ארז דורון – אור פנימי)
"כי זה כלל גדול, כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם, ופושעים יכשלו בם וכמו שאמרו רבותינו ז"ל זכה נעשה לו סם חיים, לא זכה וכו'. וכל הדברים שהשי"ת שולח על האדם, הן טוב הן להיפך כל כוונתו יתברך תמיד לטובה, רק שהאדם הוא במשקל ונסיון תמיד, ועל כן אפילו כשהשי"ת שולח יסורים על האדם ח"ו או שרואה יסורים ועונשים של אחרים, וכל כוונתו יתברך כדי שיתעורר לשוב אליו – אבל בזה העולם יש להאדם בחירה תמיד עד שלפעמים מתגבר עליו הבעל דבר במרה שחורה ועצבות – עד שנופל יותר על ידי זה וכנ"ל, ועל כן צריכין להתגבר תמיד בכל עת שבאה עליו איזה יראה שתהיה לטובה שיהיה נזהר מאוד שתיכף כשהמחשבות רוצים להחליש דעתו ולהגביר עליו העצבות ולהפילו ח"ו, על ידי זה שיתגבר כנגדם, ויחזק את עצמו בכל דרכי ההתחזקות המבוארים בדברינו כמה פעמים"
(ליקוטי הלכות או"ח הלכ' פסח ט').
מסתובב לו יציר כפיו של הקב"ה בעולם אפוף עצב ודאגה, שבור ורצוץ, הוא מרגיש את עצמו נדחק לשוליים; הפרנסה בדוחק, הבריאות בקושי, החובות למעלה ראש, ללא אח ורע – ההצלחה ממנו והלאה – והוא רואה את עצמו עומד בפני שער מתכת כבד שננעל טרם בואו…
קום נא אחי היקר, התנער ממחשבותיך הנוגות, אל תתן ליצר לכבול אותך בכבלי היאוש והמרה שחורה, עוד חיים טובים לפניך… דע שכל מה שנעשה בעולם בכלל, ועם כל אדם בפרט – בין הטובות ובין חלילה הרעות – הכל בא מהשגחה פרטית, כל יהודי עומד תחת השגחה מיוחדת, מפני שאם לא כן – לא היתה לו שום תקומה, בשל שונאיו הרבים הסובבים אותו, ולכן יהיו איזה יהיו המאורעות שיפגעו בך, ח"ו, אפילו הגרועים ביותר רח"ל, כולם הם רק לטובתך – הכל לטובתך! האמן!
מסופר על הגאון ר' משה פיינשטיין זי"ע: ממשלת רוסיה הכריזה פעם שבמשך יום אחד בלבד היא תנפיק ויזות לכל דורש ומבקש החפץ לצאת את רוסיה, נזדרז הגר"מ זצ"ל והשכים קום בכדי לקבל ויזה. בהגיעו למשרד, השתרך כבר תור ארוך מאד, למרות שהיו אלה ימי אמצע החורף, עמד על רגליו וחיכה לתורו, מחמש בבוקר עד אחת עשרה בלילה בקור הרוסי העז. והנה כאשר נשארו רק שני אנשים לפניו נסגר לפתע המשרד…
הווה אומר: אבדו סכוייו לעזוב את הארץ הרשעה… לאחר יומיים נודע שהממשלה שלחה את כל מי שחתם על בקשה לויזה – לסיביר! וכך ניצל הגאון ר' משה.
פעמים חושבים שהעולם חשך ושאפסה תקוה. אין עוד אפשרויות, אין עוד דרך הצלה. רואים כבר את הסוף. אבל ח"ו לבר ישראל לחשוב כך! רחמי ה' הרי אינם כלים לעולם, והוא ית' רוצה הלוא רק בטובתך – יותר ממה שאתה חפץ בזה.
נאמר "קל מלא רחמים", כאשר כוס מלאה מים על כל גדותיה, די בנגיעה קלה ביותר בכוס, וכבר נשפכים מים מתוכה החוצה – כך גם הקב"ה הוא כל כך מלא ברחמים עד שאין צורך ביותר מנגיעה קלה וכבר נובע ממנו ית' ים של רחמים כביכול.
הבט נא בדברי הספורנו המפרש את הפסוק בתהלים כ"ג: "גם כי אלך בגיא צלמות לא אירע רע כי אתה עמדי שבטך ומשענתך המה ינחמוני": אמר דוד המלך – יודע אני שאתה הוא המכה, וע"כ שבטך שהכיתני בו לשעבר, ומשענתך שאחרי כן היית לי למשען ועזרתני, עובדות אלו שיודע אני – ששום צרה אינה נמשכת לעולם, ולאחר המכה באה המשענת וההצלה, המה ינחמוני!
יש רק להתאזר בסבלנות – עד בוא הישועה – והעיקר הוא, אומר רבנו (משיבת נפש מ"ב) מבטן שאול שוועתי. יצעק ויצעק, ולא יתייאש מן הצעקה לעולם, רק יצעק ויתחנן לפני השי"ת תמיד, עד ישקיף וירא ד' מן השמים.
רבי אבא פתח: תפלה לעני כי יעטף וכו' (תהלים קב):שלש אלו הנקראות תפלה: תפלה למשה וכו', תפלה זו שאין כמוה באדם אחר, תפלה לדוד, תפלה זו שאין כמוה במלך אחר, תפלה לעני כו'. איזו החשובה מכולן? הוי אומר תפלת העני. תפלה זו קודמת לתפלת משה וקודמת לתפלת דוד וקודמת לכל שאר תפלות העולם. מה הטעם? משום שהעני הוא שבור לב, וכתיב קרוב ה' לנשברי לב וכו'. תיכף שהתפלל תפילתו פתח כל חלוני הרקיע וכל שאר התפלות העולות למעלה דוחה אותן אותו העני שבור הלב, ככתוב: תפלה לעני כי יעטוף וכו', הוא(העני) גורם איחור לכל תפלות העולם ואינן עולות עד שתפלתו שלו עולה וכו', והקב"ה אומר: תתאחרנה כל תפלות העולם ותפלה זו (של העני)תכנס לפני. איני מבקש כאן בית דין שידונו בינינו. לפני תהיינה תלונותיו, ואני והוא לבדנו (נהיה בדין),שנאמר: ולפני ה' ישפך שיחו, לפני ה' ודאי. כל צבאות מעלה שואלים אלו לאלו: הקב"ה במה מתעסק, במה משתדל. אומרים: מתיחד הוא בתאוה בכלים שלו. כולם אינם יודעים מה נעשה מהתפלה ההיא של העני ומכל תלונותיו האלו, שאין תאוה לעני אלא כששופך דמעותיו בתלונה לפני המלך הקדוש, ואין תאוה להקב"ה אלא כשמקבלן ונשפכות לפניו. וזאת היא התפלה שגורמת איחור לכל תפלות העולם. (זוהר בלק דף קצה עמוד א)
דברי הזוהר הללו הם האחרונים בלקט מדברי חז"ל, אותם הקדים המלקט לספר "השתפכות הנפש" (כאן הובא התרגום שבהוצאת קרן רבי ישראל אודסר). לאורך ההקדמה והפתיחה מובאים מקורות רבים מדוע תפילה צריכה להיות צורת חיים, ולא רק מעשים בודדים במהלך היום. מדוגמאות מהתורה, נביאים, ועד חז"ל, הראה המלקט כיצד חיו הקדמונים את התפילה באופן מיוחד, וכדברי הפסוק "תפלה לא-ל חיי" (תהלים מב). ישנה חיות מיוחדת אותה מגלים בשעת התפילה, המשפיעה לכל שאר הזמן ("גרעין הזמן ופריו", לשון ר' יהודה הלוי על התפילה). ומתוך ידיעה זו מגיעים לשלב הבא – דרך ההתבודדות, התפילה האישית לה', עליה מפורט בספר מנקודה זו והלאה, מדברי רבי נחמן מברסלב ותלמידו רבי נתן.
* * *
כמה טוב היה אם היה לנו את כל מה שאנחנו צריכים כבר עכשיו בהישג יד. ההרגשה היתה הרבה יותר משוחררת, יותר מלאת ביטחון. חיסרון בדבר מה גורם לנו להרגיש שגם אנחנו חסרים, וכך אנחנו מרגישים פחות חיים. "ועניות כמיתה" (נדרים דף ו ע"ב) – עניות, הכוללת גם עני המקבל סיוע באופן קבוע ומסודר, היא חיסרון של חיים שחשוב כמיתה. עצם המצב בו האדם עומד בלי ההשלמה גורם לו להרגיש פחות קיים. אמנם, כמה שמצב זה לכאורה אינו נרצה מצידנו, הוא מציאות שמקיפה את כל העולם למעט בודדים. כאשר יעקב אבינו יוצא לדרך ארוכה והוא מבקש מה' שיהיה איתו, שישמור עליו, ושיתן לו "לחם לאכול ובגד ללבוש", אנו מוצאים שהקב"ה מבטיח לו על שני הדברים הראשונים, אך לא על השלישי. ואומרים חז"ל(תנחומא ויצא ב) שהקב"ה השאיר דבר אחד שלא יהיה מובטח וידוע מראש ליעקב. "אמר הקב"ה: אם אני מבטיחו על הלחם, מהו מבקש ממני עוד?". תמיד האדם ישאר כמבקש, והוא לא יכול להישאר מלא לכשעצמו.
"לב שבור הוא לב שלם" (בשם ר' מנחם מנדל מקוצק). מה שלם בלב השבור, בלב שחסר כל כך הרבה? אכן, אם שלמות היתה לב שמכיל את האדם, הלב הוא ודאי שבור ולא יהיה שלם לגמרי לעולם. אבל כשלב שהכיל רק את האדם נשבר, הוא יכול להחליט ולהכיל בתוכו מהיום את ה'.
אדם ששלם במציאותו הפרטית לא יכול להיות מודע למה שמחוצה לו. בודאי לא להרגיש איך כל חייו הם לא דבר שקיים לעצמו, ושבעצם הוא קשור למישהו אחר. החסרונות אמנם מפריעים לאדם שחי את עצמו, אבל כשהוא מגלה את הכיוון אליו הם מובילים הוא יכול להרגיש שלם דווקא בהם. בדרך זו יכול אדם להרגיש חיות אמיתית בתפילה בה הוא מבטא את חסרונותיודווקא – כי בהם הוא מוצא את יד ה' שמחייה אותו. דרכם הוא יכול לדעת שמציאותו היא אכן חסרה, אך אין בכך כל תחושת מועקה, כי באותה הזדמנות הוא מגלה על מי שמשלים אותו.
תמיד משהו צריך להיות חסר: "אם אני מבטיחו על הלחם, מהו מבקש ממני עוד?". הבקשה תמיד צריכה להיות. דרכה אפשר להכיר כל פעם מחדש איך ה' מעניק את החיות לאדם, ולא לחזור ולהצטמצם בתוך המציאות שלו.
אף על שדברי הזוהר הקדוש המובאים למעלה מדברים בהנהגת ה' שאפילו צבאות מעלה אינם יודעים עד היכן הדברים מגיעים, כפי שכתוב שם, ננסה לפי דרכינו לראות בשטחיות את המבט הזה של התפילה בתפילתו של העני.
"תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו" (תהלים קב): חלק מהמפרשים מבארים שהעני הוא זה שמתעטף בצרותיו. אמנם הזוהר מבאר שתפילת העני היא זאת ש'עוטפת' את כל שאר התפילות שבעולם, והן לא עולות עד שהתפילה שלו עולה.
העני הוא זה שיכול להרגיש את נקודת המהות שעומדת בחסרונות, שכן הוא חי במציאות שכזו. כל אדם אחר, אף אם יהיו לו חסרונות גדולים, כל זמן שיש לו אמצעי חיים בסיסיים הוא יכול לחיות במהלך של חיסרון וחיפוש אחר השלמה. אבל העני יודע מה עליו באמת לחפש – "ואין תאווה לעני אלא כששופך דמעותיו לפני המלך הקדוש". התפילה שלו נקראת "ישפוך שיחו", אין לו מטרה במסירת תוכן הבקשות, אלא בעיקר בעצם האמירה שלהן לפני ה', ולכן הוא רק רוצה לשפוך את מה שבתוכו (מהר"ם אלשיך בפירושו לתהלים). העני יודע שמכל החסרונות הבקשה העיקרית שמתבקשת מאליה היא בקשת ה' – שה' יהיה מקור חייו וקיומו. התפילה שלו היא מיוחדת באופן כזה שהקב"ה אומר "לפני תהיינה תלונותיו, ואני והוא לבדנו", ואין בית דין שדן בה, כמבואר שם. העני לא מבקש כל מיני דברים שנצרכים לו שבהם דנים אם הוא זכאי לכך או לא. הנושא של התפילה שלו הוא ה', וזה הדבר שהוא באמת רוצה. תפילתו מגיעה אל ה', "ואני והוא לבדנו". "כל צבאות מעלה שואלים אלו לאלו: הקב"ה במה מתעסק, במה משתדל. אומרים: מתיחד הוא בתאוה בכלים שלו". העני הוא הכלים של הקב"ה, כביכול – כמו כלי שענינו להכיל, כך העני הוא הכלי של הקב"ה, והוא זה שיכול להכיל אותו בחייו ולהרגיש אותו כמהות חיים בסיסית. הוא לא פוגש אותו בצורה של הרגשה של הכרת הטוב גדולה מאוד, של מי שעוזר לו הרבה מאוד, אלא במקום שקודם הרבה לכל אלו – יסוד היסודות של החיים.
כל ההכרה הזאת אפשרית אצל מי שהוא עני. בהמשך הזוהר שם מובא שכשדוד המלך התבונן בענין זה, הוא הניח את בגדי מלכותו ועשה את עצמו כעני וביקש גם הוא "הטה ה' אזנך ענני – כי עני ואביון אני". וממשיך שם הזוהר שכך ראוי לכל אדם לעשות בתפילתו, ולעשות עצמו כעני, ובאופן זה תתקבל תפילתו. כל אדם יכול להגיע להכרה זו, גם אם העניות אצלו לא מופיעה בצורה מוחשת. למעשה הוא עני שמקבל תמיד סיוע קבוע מה'. כל זה לא יפקיע ממנו לעולם את מהותו האמיתית שהיא עני, מי שאין החיות שלו מעצמו ואצלו, אלא הוא תמיד סמוך על ה'.
* * *
הבעל שם טוב נתן משל על הפסוק "תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו": מלך אחד הודיע לכל אנשי מדינתו שהיום הוא יום שמח מאוד עבורו והוא החליט למלא לכל מי שיבוא אליו משאלה אחת. היה מי שבא וביקש להתמנות לשר וממונה, אחד ביקש סיוע כלכלי, האחר ביקש נקמה מאויביו. והיה אחד שביקש בקשה אחת: להיות לפני המלך בכל יום, ולדבר איתו. בודאי שעצם המצב הזה של עמידה לפני המלך יביא אותו ממילא למילוי כל צרכיו, כאשר הוא רוצה להיות דבק למלך.
וכך הסביר: "תפלה לעני כי יעטוף" – תפילת העני היא תפילה שעוטפת וכוללת את כל התפילות שבעולם. כיצד? כי "לפני ה' ישפוך שיחו" – רצונו הוא רק לשפוך את שיחו לפני ה' ולדבר איתו. כל שאר הדברים יגיעו ממילא.
משל זה יכול להיראות כהתחכמות מסוימת של אותו אדם כלפי ההכרזה של המלך, אבל סוף-סוף נשאלת השאלה מדוע בקשתו נחשבת לבקשה אחת? למעשה הוא ביקש שיוכל לבקש מאת המלך אינספור בקשות? אלא, שהמלך יודע שהבקשה היא באמת אחת – להיות ליד המלך ולדבר איתו. כל חסרונותיו הם אמצעים איך לדבר איתו, איך להרגיש דרכם יותר קרוב אל המלך. עניית התפילה היא עניין שקורה ממילא, כאשר מי שנמצא על שולחן המלך לא יחסר לו דבר.
זהו למעשה פתח לעניינה של ההתבודדות והתפילה האישית שבכל יום. כשמבינים צורת חיים כזו, מערכת השיקולים היא לא עד כמה זה נצרך או האם יש להקדיש לכך זמן בכל יום. עוד לפני צרכים ובקשות, אנו שבים לגלות כל פעם מחדש מה אנחנו, מה חיינו, ומה באמת עומד ביסוד כל הדברים אותם אנו חיים. לדעת ולהתוודע מחדש ליד מי אנחנו נמצאים, וליד מי אנחנו רוצים להתהלך בכל יום. "אתהלך לפני ה' בארצות החיים", מקור החיים בדבקות באלקים חיים.
"לעולם היא נקראת על שמך פרה שעשה משה" (רש"י) וכל הכוהנים שעשו את הפרה אדומה כל הדורות היטהרו באפר הפרה של משה שקיים לעולם (פרה פ"ג מ'"ב ובתי"ט מ"ג)
כשם שבגשמיות, ככל שמחלתו של החולה גדולה יותר, אזי זקוק הוא לרופא גדול ומומחה יותר, כן הדבר ברוחניות שככל שהאדם פגום ומרוחק יותר הוא צריך להשתדל להתקרב לצדיק הגדול והמופלג במעלה ביותר.
וזאת משום שכדי לקרב את הרחוקים, צריך להאיר להם את פנימיות התורה הקדושה, שהיא תרופה לכל הפגמים וההתרחקות כמו שכתוב "ולכל בשרו מרפא" אך כמובן, אי אפשר לגלות להם את ההשגות הגבוהות הללו כפי שהם, וצריכים להלביש ולעטוף אותם בלבוש ובמעטה כזה, שאפילו הרחוקים יוכלו לקבלו ולשם כך צריכים צדיק גדול ומופלג במעלה מאד, שלא זו בלבד שהשיג את פנימיות התורה, אלא אף יודע כיצד לצמצם ולהלביש אותה באופן שגם הרחוקים ביותר ישובו על ידה להשי"ת.
וזה עניינה של הפרה אדומה שמטהרת מהטומאה החמורה ביותר, מטומאת מת שהיא אבי אבות הטומאה. כי על ידי הפרה אדומה ממשיכים שכל עמוק וגבוה מאד, עד שאפילו שלמה המלך החכם מכל אדם לא הצליח להשיג את סודה של הפרה אדומה כמו שאמרו חז"ל (יומא יד.) והשכל הזה בכוחו לטהר אפילו את הטמאים בטומאת מת שאין להם שום אפשרות אחרת להיטהר. ולכן כל מעשה הפרה אדומה היה בכוחו של משה רבינו שהוא הצדיק הגדול הזה שיודע כיצד להאיר את הדעת הגבוהה מאד גם במרוחקים ביותר וכמו שאמרו חז"ל שלעולם הפרה אדומה נקראת על שמו של משה וכל הכהנים שעשו את הפרה אדומה הטהרו באפר הפרה של משה, כי הכל בכוחו של משה רבינו.
(על פי 'ליקוטי הלכות' בשר בחלב הלכה ה' אות כ"ה)
וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם
אסור לדחוק את השעה, לרצות שכל מבוקשו יינתן לו מיד, כמו שאמרו חז"ל כל הדוחק את השעה שעה דוחקתו.
וכן הדבר גם ברוחניות, אמנם צריך להזדרז מאד מאד בעבודת ה', ולדעת ש"אם לא עכשיו אימתי", אך צריך גם לדעת להמתין, לחכות הרבה, כי אי אפשר לזכות לעבדות ה' בשלמות בבת-אחת. ויש להתאזר בסבלנות, לבקש ולהתחנן לצפות ולחכות אפילו זמן רב, עד שהשי"ת ירחם עליו, ויזכה אותו להגיע למדרגה הרוחנית הראויה לו.
ואפילו כשמתפללים ומבקשים מהשי"ת בקשה גשמית או רוחנית, גם אז אסור לדחוק את השעה, ואין להתעקש שהקב"ה ימלא דווקא את בקשתו ומיד, אלא יבקש בתחנונים כעני העומד בפתח, אם יתן השי"ת יתן ואם לאו לאו.
וזו היתה הטעות, בכך שהכה משה רבינו את הסלע, כי משה רבינו היה צריך להמשיך מים לעם ישראל, ואין מים אלא תורה, שרצה להמשיך חידושי תורה, להחיות את הצימאון הרוחני של בני ישראל, אך הוא המשיך את המים האלו על ידי "הכאה בסלע" כלומר שדרש זאת מהשי"ת בתוקף כמו אדם שלוקח בחזקה במקום שיבקש ברחמים ובתחנונים, כמו שאכן נצטווה "ודברתם אל הסלע".
ומי שאכן ינהג כך שמחכה ומצפה ויבקש תמיד ברחמים ובתחנונים, בוודאי הקב"ה ירחם עליו ויושיע אותו בשלמות, וכמו שאמרו חז"ל "כל הנדחה מפני השעה השעה עומדת לו"
(על פי 'ליקוטי מוהר"ן' ח"א תורה כ' ו'ליקוטי הלכות' הלכות גזילה הלכה ה' אות ו')
החנות פתוחה, והחנוני מקיף והפנקס פתוח והיד כותבת וכל הרוצה ללוות יבוא וילווה, והגבאים מחזירים תדיר בכל יום, ונפרעין מן האדם מדעתו ושלא מדעתו וכו'. (אבות פ”ג משנה ט”ז).
חיי האדם נתונים לו בהלוואה מאת השי"ת, חיי האדם ומאכליו, דיבורו ואף מחשבותיו, כולם נתונים לו בהלוואה מאת השי"ת על מנת שיתקנם כראוי, העולם כולו ניתן בידיו על מנת להחזירו מתוקן יותר, הכח להניע אבריו אף הוא ניתן לו מאת השי"ת לאיזו תכלית, כח זה ניתן בידיו בהקפה כדי שיפעל בו איזה פעולה שיש בה להשיב את המלכות להשי"ת, על חוב זה נפרעים מן האדם, אין לך אדם שיוכל להשתמט מלהחזיר את ההלוואה להשי"ת.
ההשבה הראויה ביותר היא שמירת הברית, בשמירה זו הוא מקדש את כל איבריו כולם ומעלה אותם בחטיבה אחת אל אביו שבשמים, ממליך הוא את השי"ת על כל איברי גופו (עיי' לקו"מ כט).
ריח זה של ההתגברות עולה לריח נחוח לפני השי"ת המשתבח בו עד מאד, כמאמר הכתוב 'הדודאים נתנו ריח' ודרשו חז"ל (עירובין כא:) "אלו בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא".
אך כגודל השכר המובטח לשומר בריתו כך מנגד גברו הבלבולים בדבר, עומד הוא היצר בדרכו של אדם, מצפה לרגע קל של בלבול הדעת, שם מעמיד לפניו נסיון, אז ברגעים של חולשה, ברגע קל שבו הוא מצליח להסיח את דעתו מהשגחת השי"ת בעולם, הוא מפיל לפניו מראה שאינו ראוי, מעביר במוחו מחשבה שאינה כרצון השי"ת, מחשבה הגוררת אחריה הרהור נוסף, מחשבה המרחיקה אותו מהשי"ת, דומה הוא היצר לשונא העומד לפני חייל מיד עם הקיצו משנתו, ראשו מבולבל בערפילי החיים, והנה עומד המשחית לנגדו, שוכח הוא את תכסיסי המלחמה, בעוד אינו מספיק להניח ידו על כלי מלחמתו וכבר נפל ברשת שונאו.
כנגד בלבול זה נתן רבינו בידינו עצות רבות, העמוקות מני ים ורחבה מארץ מדה, אך בעיקר נתן רבינו בידנו את עצת ההתבודדות, עצה זו יפה כוחה להוציא את האדם ממשברי גלי ערבוב הדעת, יוצא הוא האדם אחר שעה של התבודדות כשראשו זך וצלול, יום הבא בעקבותיה של התבודדות הוא יום אחר לגמרי, מחשבה הבאה אחרי פרישת שיח לפני השי"ת יש ביד האדם כלי מלחמה להתגונן בפניה, דומה הוא האדם לחיל הניצב בשדה הקרב ויודע הלכות מלחמה, מוכן לקדם את פני הרעה, ויודע היאך ישתמש בכלי מלחמתו, הוא אינו עומד כהלום רעם בפני בלבול היצר, יודע כי השי"ת עמו בכל מצב ובכל רגע. על כל מחשבה שאינה כראוי הבאה לפניו, מיד מסיח דעתו ממנה, הוא אינו נכנס עם יצרו בטוען ונטען אלא ממלא את לבו ביראת השי"ת.
אמרו צדיק כי טוב
במתן תורה נתן לנו השי"ת את הידיעה בין טוב לרע, את ההכרה שבין שמירת הברית אשר עליה קרא בזוה"ק את הפסוק "אמרו צדיק כי טוב", ובין הפוגם בה המכונה בתורה בשם 'רע'.
כח זה אשר ניתן לנו במתן תורה הוא אשר עומד לפני כל איש ישראל הרואה בעיניו את תכלית הטוב הצפון לשומר בריתו אשר איתא בזוה"ק כי מכח קדושת הברית שזכה לה משה רבינו ע"ה נתמלא הבית כולו אורה, ומנגד תכלית המרירות כשאינו זוכה לשמור בריתו כיאות אשר עליו הכתוב אומר "רע בעיני ה'" היינו שהוא כמורד במלכו של עולם לנגד עיניו עד אשר אמרו עליו חז"ל (ברכות סא.) שאפילו יש בידו תורה ומעשים טובים כמשה רבינו לא ינקה מדינה של גיהנם, וכל הגיהנם לא נברא אלא בעבור חטא זה כדאיתא בדברי חז"ל (עירובין יט.).
מלא כל הארץ כבודו
אך כבר הזהירנו רבינו הק' כי גם איש אשר נפל למקומות מטונפים כאלו, וכבר השחית נפשו אם מעט ואם הרבה, אעפ"כ אם יבקש משם את השי"ת ימצאהו במקומות אלו דווקא, שהלא "מלא כל הארץ כבודו" ומלכותו בכל משלה, ואיך יתכן לומר שהוא אינו נמצא במקום זה אלא שאע"פ שהוא נמצא שם, אך כבודו שבאותו מקום הוא בהעלמה גדולה כל כך עד שמחמת החושך השורר שם, אי אפשר למצוא הפתח עד אשר נראה כי אין שם דרך לחזור ולהתקרב אליו ית', כדאיתא בדברי רביה"ק (לקו"מ סי' קיב, ובח"ב סי' י"ב).
אלא שכידוע על זה ישים הבעל דבר את עיקר כלי מלחמתו כי בדבר זה יכריע האדם את עצמו מכף זכות לכף חובה ויפיל אותו בדעתו עד כי 'דברי עונות גברו מני' – שהדיבורים אשר הבעל דבר מדבר על לבי על עוונותי הם הגוברים ממני ומחלישים דעתי מלהתקרב להשי"ת.
ולזה הנחילנו רביה"ק דבורים חמים כגחלי אש אשר הם כמים קרים על נפש העייפה מלשוב ולהתקרב לבוראה, ומלמדנו דרכים נפלאים ועצות אמיתיות איך לשוב אליו ית', כי 'ימין ה' פשוטה לקבל שבים' ואף כי עבר עליו מה שעבר עדיין השי"ת מצפה לו ומתפאר בכל תנועה קטנה שלו למען כבודו ית"ש, ובפרט בכל התגברות והרחקה במעשה זה עצמו אשר בו נפל שהוא עיקר דרך התשובה לעמוד בנסיון אשר בו נפל בתחילה, (והוא הנקרא בדברי הראשונים תשובת המשקל) עד אשר אם יאזור אומץ יוכל לעלות ולהתקרב אליו ית"ש כאחד הצדיקים הגמורים כמובא הרבה בכל הספה"ק ובפרט בספרי רביה"ק אשר אחיד בשמיא ובארעא והשפיל עצמו מגבהי רום מדרגותיו להעלות ארוכה לנשברי לב אשר כמונו, ולהשיב נפשנו בשבעה משיבי טעם להודיענו כי ה' עמנו בכל מקום ובכל זמן, ואדרבה במקום חושך ענן וערפל שם דווקא מתגלה כבוד השי"ת ביתר שאת וביתר עז לכל נפש אשר תדרשנו באמת.
יעזרנו השי"ת אשר יתקיים בנו הנאמר "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה שמחו צדיקים בה' והודו לזכר קדשו" ומאן צדיק מאן דנטר ברית, אכי"ר.
לדיבור יש כוח עצום. כשזוכה אדם לקדש את דיבורו בתורה ובתפילה, ולשמרו מדיבורים אסורים – הריהו מביא על עצמו שפע ברכה.
שכן על ידי קדושת הדיבור ממשיכים את הקדושה משבת לכל ימי השבוע, כי קדושת שבת מתבטאת בקדושת הדיבור, כמו שאמרו חז"ל (שבת קיג ע"א): "שלא יהא דיבורך של שבת כדיבורך של חול".
בדיבור גם מתבטאת הקדושה של האדם יותר מאשר בכל פעולותיו, שהרי הדיבור הוא עיקר מהותו של האדם, ככתוב: "ויהי האדם לנפש חיה" ותרגם אונקלוס: "לרוח ממללא" [- לנפש מדברת] (בראשית ב, ז).
לכן, כשממשיך אדם את הקדושה של שבת לכל ימי השבוע, נשפעות לו גם כן ברכות וישועות, שכן שבת היא "מקור הברכה" (מתוך "לכה דודי"), ככתוב: "ויברך אלוקים את יום השביעו ויקדש אותו" (בראשית ב ג).
זה שנאמר: "כה תברכו" ופירשו חז"ל: "בלשון הקודש". לאמור, שכאשר אדם מקדש את לשונו-דיבורו הוא מביא בכך על עצמו שפע ברכה.
(עפ"י ליקוטי מוהר"ן ח"ב, ב)
בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ (שם ז, ט)
"אין 'ישאו' אלא לשון שירה" (ערכין יא)
בניגונו של אדם ניכרת פנימיות הנפש שלו, כך שאפשר להרגיש אם זכה לקבל עליו עול תורה – שאז הניגונים שלו גורמים לשומעיהם כיסופים ושמחה של קדושה – או שחלילה הוא נמשך אל תאוות העולם הזה, שאז גם השומע אותו נדבק בכך.
ענין זה מרומז בפסוק "בכתף ישאו" – העוסק בלוויים נושאי הארון – שעל כך דרשו חז"ל כי הוא לשון שירה. שכן השירה והניגון תלויים בקבלת עול תורה – בנשיאת הארון שבו מונחים לוחות הברית.
אנו חוזרים שוב לרישומים המרתקים של החסיד היקר ר' בֵּירַך רובינזון על חסידי ברסלב בפולניה. בסיורינו נמשיך מרחוק ונתבונן בעיירה אוסטרובצה, בדמותם הקורנת של החסידים: רבי דוד קליינמן, רבי ישראל דוד רובינזון (אחיו של ר' בירך), רבי צדוק מנחם, רבי אריה גולדווסר, רבי משה אייזנמן, כולם אהובים, כולם ברורים, כולם גיבורים, כולם קדושים.
פורסם לראשונה ב"שיבולים", ע"י מכון שיבולים, ומתפרסם כאן ברשותם האדיבה.
ר' דוד קליינמאן היה שמו. בזמן שאני התחלתי להכיר אותו היו שנותיו אז בערך חמישים שנים. והיה מקורב לברסלב, כמעט שהיה החסיד-ברסלב הראשון באוסטרובצה עוד מקודם הרבי שלי ר' אברהם יצחק.
איך היה התקרבותו איני זוכר היום, כמו שכתבתי בערך של מורי ר' אברהם יצחק הנ"ל[1] – אפשר (= אולי) על ידי ר' ישראל קרדונער זצוק"ל, וגם על ידי ר' בנציון אפטר ז"ל.
ר' דוד היה נקרא ר' דוד'ל, והיה צדיק במעשיו, היה בפשטות ובתמימות. היה מקורב בכל לב ונפש. כל האסיפות הראשונות היו אצלו בבית. הסעודות היו גם כן אצלו. אשתו הצדקת הייתה מלאה שמחה שיכולה לאפות ולבשל עבור אנשי שלומנו מברסלב. כמעט כל הבית היה הפקר ומקודש עבור ברסלב. והשמחה היו יכולים למשש בידים, שאי אפשר לצייר רק מי שהיה שם.
אחי ר' ישראל דוד רובינזהן
ה' ינקום דמו
אחי ר' ישראל דוד היה קשיש ממני באיזה שנים, חמש או שש שנים. והיה מקורב לברסלב גם כן על ידי מורי ר' אברהם יצחק הנ"ל. אני מוכרח להעיד שהיה מקורב יותר ממני בלי שום הפסקה ובלי שום ספיקות. מיום שהתקרב לברסלב היה פוסק הכל מקדם; הגם שהיה עוד צעיר בתחילת התקרבות, אבל היה נוסע עם אבי מורי ז"ל לאדמו"ר זצוק"ל לסאכעדניוו[2], ומהתקרבות לברסלב לא נסע יותר, רק היה עוסק בספרי רבינו ז"ל וקיום העצות של התבודדות וחצות.
וגם המידות של צדקות וגמילות חסד היה כמעט אחד בין החברים. היה תמיד עוסק לגבות בעד אנשים נצרכים, והעיקר עבור הכנסת כלה בדרך כבוד. הרבה כסף היה נוטל מאבינו, היה כמעט מזכה אותו – אפילו שלא אמר לו (= עבור מה). כולם היו יודעים, מי שצריך איזה טובה הוא בא לאחי ישראל דוד, ה' ינקום דמו.
היה לבו מתלהב שרצה ליסע על ציונו הקדוש של רבינו הנחל נובע, לומר העשרה קפיטל תהלים. ופעם אחת נסע עם אנשי שלומנו בשנת תרע"ט, אבל אבי שלי נטלו מהדרך[3]. חבל על זה, אפשר (= אולי) היה זוכה עוד להיות.
וגם לבו היה יוקד להדפסה לדפוס ספרי רבינו ז"ל – להפיץ מעיינותיו חוצה, אשר פעם אחת הדפסנו ספר 'חיי מוהר"ן' על ידי ר' לייבל פראמפּאלער – בשנת תרפ"א[4]. ורוב הכסף גם כן היה של אבינו נ"ע, ולא רצינו לכתוב שמינו שלא יתוודע לאבינו[5].
ואני זכיתי אז שהייתי כמעט צעיר בשנים ונסעתי במסירות נפש ללובלין על שבת בימי החורף שהיה קר וצינה וגם כפור היה על הארץ והיה קשה לילך, וגם היה אז מלחמה בין הסובייטים ופולין, ואנשי חיל היה מלא בהמסילת-הברזל, ואני נסעתי אז במסירות נפש, ואז היה הפעם הראשון שנסעתי מביתי לעיר אחרת. וגם זה היה פעם ראשונה שנסעתי להקיבוץ של אנ"ש, והקיבוץ היה בלובלין, שבלובלין היה בית-החסידים דברסלב – הקיבוץ הראשון, וגם שם היה נמצא אנ"ש ממוצעים בשנים וגם איזה זקנים – שלא היה בשום קיבוץ בפולין, כי רוב הקיבוצים של ברסלב היה מן בני הנעורים ואברכים.
ואני רוצה להזכיר פה גם כאשר סידרתי עם ר' לייבל פראמפּאלער ביום ערב שבת קודש אצל שניידמעסער לדפוס ה'חיי מוהר"ן', היינו שמחים כל השבת קודש, וגם קידשנו הלבנה אז במוצאי שבת קודש, ואחר כך סידרתי לנסוע בחזרה, והלכתי למסילת-הברזל עם איזה מאנשי שלומנו שליוו אותי, וכאשר באנו על המגרש של מסילת-הברזל היה כל המגרש מלא מאנשי חיל פולנים, והם היו רשעים גמורים, נפל פחד עלי ועל כולם מאנ"ש איך אני יכול לנסוע עמם ביחד. ונתוודע שהם (= החיילים) יסעו מקודם במסילת ברזל מיוחדת, ואחר כך יהיה עבור העם גם כן מסילת ברזל מיוחדת. ונסכם אצלינו לנסוע אחרי שהם יסעו. אבל מה נעשה עד הזמן, כי להיות עמם ביחד היה מורא (= פחד), אך היה גם כן לא רחוק מהמסילת-הברזל אחד מאנשי שלומינו צדיק גדול ר' שמואל יצחק ז"ל[6], והלכנו אצלו כולם, ואי אפשר לשער השמחה שהיה בעת שראה אותנו. ואשתו התחילה להכין לבשל על 'מלוה מלכה', ואכלנו ביחד סעודת מלוה מלכה, ועשינו ריקודים עד שהם נוסעים, כי בכל פעם אחד רצה לראות אם הם עוד נמצאים. ואחר כך נסעתי בשלום לביתי. וגם אחר המלחמה זו מצאתי חלק אחד מ'חיי מוהר"ן' שהדפסתי.
חברי צדוק מנחם
וחברי אריה
שקוראין אותו לייבטשע גאלדוואסער
ה' ינקום דמם
השני חברים הנ"ל היו חביבים עלי כנפשי, האחד צדוק מנחם – היה אביו מלמד שהיה בפני עצמו בביתו כמו שהיה המנהג אז בפולין שהיו הרבה מלמדים שהיו לומדים עם בחורים בביתם ומושכים פרנסה מזה. שמו היה ר' שמעון מרדכי, ה' ינקום דמו, והיה נחשב בין המלמדים הטובים. היה לו הסברה טובה להסביר להבחור גמרא עם תוספות בהבנה טובה. אני זוכר עוד שהרבה פעמים הייתי בביתו בעת שהיה לומד עם התלמידים. ור' שמעון מרדכי הנ"ל היה מחסידי לובלין, שהיה הרבי הגאון ר' שלמה'לי איגער[7] שנפטר בתוך השואה.
ואביו של אריה גולדווסר היה סוחר, והיה גם כן מקורב להרבי הנ"ל, מחסידי לובלין, ה' ינקום דמו.
השני הבחורים הנ"ל היו חברים מדובקים אחד לחבירו כשני אחים, היו לומדים ביחד, היו מתפללים ביחד. זה מה שאני מספר היה בעת הבחרות, בהשנים מן תר"פ – תרפ"ו עד הנישואין, שכולנו נישאנו כמעט בזמן אחד.
בשנת תרפ"א-ב נתקרבו לברסלב גם שניהם ביחד, היו עובדים בעבודת ה', היו מקיימים התבודדות וגם 'הניעור בלילה'[8] הרבה פעמים. וגם הרבה פעמים הלכנו לשדה בלילה, לקיים 'הניעור בלילה' ביחד, וגם עוד איזה בחורים.
היה להם מניעות קצת מאבותיהם, אבל חזקו עצמם. וגם בעת שנסעו על ראש השנה ללובלין, ובלובלין היה גר הרבי שלהם הנ"ל, היו מוכרחין להתפלל תפילה אחת עמהם, ורצו במהירות להקיבוץ ברסלב.
אני זוכר מעשה אחד שכדאי להזכיר, החבר צדוק מנחם היה חולה פעם אחת על הטיפוס ל"ע, והיה לו חום הרבה הרבה יותר מרגיל, וכמעט הרופאים מאוסטרובצה היו מייאשים אותו. ואנו אנ"ש, וגם חברים שלנו, היינו אומרים תהלים הרבה ומבקשים הרבה, ועשינו אפילו ריקודין הרבה להמתיק הדינים מעליו, אבל לא הועיל. והסכמנו איזה חברים שהיינו כבר חתנים קודם החתונה, והיה לנו כל אחד מתנה שעון זהב, זה היה המנהג ליתן להחתן בעת אירוסין שעון זהב, לקחנו ארבע שעוני זהב ונתנו למשכן, ולווינו כסף, והבאנו רופא גדול מעיר ראדום שהיה שם רופא גדול, וזה היה בערב שבת קודש, וגם הרופא הנ"ל לא ידע מה לעשות, ולא נתן בטוחות – "אָפֶענוּנְג" (= תקווה) – לחיים, והיה אז בכיות גדולות בבית. והיה שם אחד שאמר שיש סגולה שהיה לו (= לרבי צדוק מנחם) דודו, אחיו של אביו, שגר גם כן באותו בית למעלה, והיה שמו ר' נתן, והיה גם כן מלמד העיר אוסטרובצה, וקוראין אותו: פְרִימֶער ר' נתן, ולדודו (= ר' נתן) היה לו בת יחידה אשר מעולם היו מדברים השכנים והמשפחה עוד כשהיו קטנים שהם הם הזוג חתן כלה.
והחתן היה גם כן בן יחיד אצל הוריו, אבל בעת שגדלו לא היו רוצים לשדכם. ואמרו עתה השכנים שזה סגולה לעשות השידוך (=בין צדוק מנחם ובת דודו), ותיכף ומיד נתרצו השני בתים, ר' שמעון ור' נתן, ונטלו כלים כלי חרס ושברו ואמרו: מזל טוב, מזל טוב.
ואז היה נס פלא כאשר הרופא הגדול הלך מביתו ואמר שאין לו מה לעשות, רק אמר שצריכים רק להתפלל להשי"ת, ואז תיכף נעשה התנאים ושברו הטֶעלֶער (= הצלחת), ונעשה מיד רפואה, שמיד החום הלך ממנו, מה שמקודם לא היה החום לעזוב קצת, רק היה חום קשה והרבה. ואחר התנאים ראינו השינוי לטובה. ועתה נתקיים מה שאמר הרב ר' חיים יושע שו"ב, אביו של ר' משה מנדל וויינברג[9], שיהיה לו רפואה, שיש פסוק בתהלים (ס"ה י"א) צִמְחָהּ תְּבָרֵךְ, צִמְחָהּ – נוטריקון: צדוק מנחם חיה הדסה, כי שם אמו היה חיה הדסה.
רבי משה אייזנמן
שקוראין אותו משה ברסלבר
"משה ברסלבר"[10], כך היו קוראין אותו בין אנשי שלומינו. מביתו היה המשפחה אייזנמן, אביו שלו היה שמו אברהמ'טשע אייזנמן, והיה מחסידי אלכסנדר. משה היה עוד צעיר בשנים, ערך שמונה עשר, ונתקרב על ידי וגם על ידי מורי ר' אברהם יצחק הנ"ל. היה נתקרב בכל התמימות, שאנשי שלומינו היו אומרים עליו שהוא בבחינת התלמיד שהיה למורינו ר' נתן זצוק"ל שהיה שמו ר' משה ברסלבר[11].
משה הנ"ל, מיום שהתקרב היה מתחיל להתפלל בקולות, תמיד היה מתפלל בהתלהבות בבית המדרש תחת התנור ולא התבייש כלום. והיה לו התבודדות בכל יום. הרבה פעמים היה אביו מבקש ממני שלא לדבר עמו מחסידות ברסלב, אבל הוא לא הסתכל כלום[12]. כמעט שאני לא ראיתי אז בפולין נשמה כזו בהתקרבות ובהתלהבות כזה, ואנו מוכרחים להודות שהכל הוא השגחת ה' יתברך.
הבחור משה הנ"ל היה נוסע עם איזה בחורים ואברכים מאוסטרובצה לארץ ישראל על ידי שביל השחור, אבל לדאבוני בא בחזרה, ואני הייתי אז באוסטרובצה, כי היה אחר הנישואין שלי שהייתי גר בעיר סאליף[13] סמוך לאוסטרובצה, ובאתי לקיים כיבוד אב ואם, וראיתיו כמעט שבכיתי שאז שמענו שקרוב למלחמה, ואז היה קודם המלחמה האחרונה, וגם הוא בעצמו היה לו עגמת נפש מזה שבא בחזרה. ואמר לי שהיה בבית התפילה בברסלב בירושלים ולא היה התקרבות – זה אחד הדברים שאני דואג תמיד שאין סדר אצל אנ"ש, טוב שלא לדבר מזה בפומבי, האהבה שרבינו זצוק"ל היה מצווה להיות ביחד – צריכים עוד לתקן הרבה. מי יודע אם היה בסדר – היה עוד ר' משה ברסלבר חי!
הערות לפרק ה' מזכרונות רבי בירך רובינזון:
[1] ראה בפרק הראשון לזכרונות רבי בירך רובינזון, בקטע המתחיל "כן היה איזה שנים שנהגו כן".
[2] רבי אלימלך יעקב יצחק רבינוביץ, מגזע ה'יהודי הקדוש' מפשיסחא. בשנת תרס"ו נתמנה לרב בסוכדניוב שבאזור לובלין ובה כיהן גם באדמו"רות. במלחמת העולם השניה עבר כאדמו"ר לקילץ. נסתלק בכ"ב באלול תרח"צ.
[4] היא המהדורה השלישית של חיי מוהר"ן. על דף השער של מהדורה זו מופיע: "הובא לביה"ד ע"י הותיק מוה"ר יהודה ליב ראזינפעלד וחסידי ברסלב […] בדפוס ר' מנחם מנדיל נ"י שניידמעססער, לובלין, שנת תרפ"א לפ"ק.
[6] אולי הוא 'ר' שמואל יצחק בן ליבע געלע פרידמאן' המוזכר ברשימת הפרענומעראנטין' (בין אנ"ש תושבי לובלין), בסוף ליקוטי מוהר"ן מהדורת ורשא תרפ"ד; ליקוטי תפילות וורשה תר"צ.
[7] רבי שלמה איגר מלובלין, נכד הרה"ק רבי לייבלי איגר (נכדו של הגאון רבי עקיבא איגר, התקרב לחסידות והיה לתלמידו של הרה"ק רבי מנחם מנדל מקאצק). רבי שלמה הוכתר לאדמו"ר בשנת תרע"ה, ונפטר בוורשה בב' תמוז ת"ש.
[13] העיירה 'נובה סלופיה' (Nowa Słupia) שבמחוז קיילצה. כמוזכר בפרק הרביעי מזכרונותיו. ברשימת ה'פרענומעראנטין' בסוף ליקוטי תפילות מהדורת ורשה תר"צ, מופיע שמו של ר' בירך כתושב 'סאליץ' [!].
מול הקופה בחנות של שלומק'ה משתרך תמיד תור ארוך-ארוך. לקוחותיו הוותיקים יודעים, שלומק'ה מחשב כל קניה בעפרונו ובניירותיו. קופה רושמת? הס מלהזכיר.
מדוע, ר' שלומק'ה, לא תקצר את מלאכתך באמצעות מכשיר מתקדם יותר?
"אוי, אינכם מבינים. עיפרון ונייר זה בטוח. מכשיר אלקטרוני? לך תדע מתי הוא ישתגע ויעשה טעות. לא סומך על אף אחד. שיהיה ברור!".
* * *
זהו נתון מאומת לחלוטין – אין בכל העולם אדם אחד שפוי שאינו מאמין. הבסיס לכל הקיום היא אמונה. אדם צועד ברחוב ואינו מגשש שמא בורות נסתרים אורבים לו תחת למדרכה; משתמש במעלית ואינו חושש שמא יינתקו הכבלים. מהיכן לו הביטחון? הוא מאמין. כך דרכו של עולם, מכיוון שנעשה השימוש במוצר ומכשיר כלשהו להרגל, מתבססת סביבו אמונה. הכל פועל, זורם, תקין. אנשים המפתחים חששות מוגזמות סביב עניינים שבכל יום, מופנים לעזרה מקצועית.
גם באמונתנו הקדושה ישנה בחינה שכזו.
אמונה היא יסוד קיומנו. חיי אמונה פשוטים ומתוקים מבוססים על הידיעה והאמונה במציאות השם, בהשגחתו, טובו, אהבתו ורחמיו. אין המאמין נדרש לחקור אחר אמונתו; אדרבה, חקירות יתרות מוציאות את האדם מהעולם. החוקר אינו יכול לטעום טעם בתפילה לימוד תורה או מצווה, כי תמיד טורפות את דעתו קושיות.
רואים זאת בחוש: המאמין חי חיים מוארים ושמחים, ואילו החוקר הולך סחור-סחור, אך אל החיים והביטחון לעולם לא יגיע.
אמונה בסיס הקיום
האמונה היא הבסיס לכל התחזקות והתגברות בקדושה. ולהיפך, כל קרירות ועצלות שורשם קלקול אמונה. האמונה היא אספקלריא מאירה, מציירת לנפש ומראה לה בחוש את חשיבותה של כל מצווה ועניין שבקדושה. כאשר יש לאדם תפיסה כלשהי בזכות העצומה לקיים רצון השם – שוב איננו נצרך לסיוע חיצוני, די לו בידיעת אהבת השם אליו, וכלל אין לו צורך בהצלחה מזן אחר. הוא יודע בבירור שרצוי הוא למעלה וכל פעולה קטנה מצידו גורמת שעשועים נפלאים. טוב לו.
את אמונתנו קיבלנו באופן הבהיר והברור ביותר – ביציאת מצרים ובמעמד הר סיני. האמונה היא טבע שלנו. כל יהודי יודע מה בין חיי אמונה בטוחים ומתוקים, לחיי עליבות וספקות נטולי אמונה. אין שם חיים. ואם כן מהיכן מצליחה לעיתים לחמוק אל הלב קרירות? קושיות עושות זאת.
ספק באמונה מחזיר אותנו בבת אחת אלפי שנים אחורה, למצרים, לזמנים אפלים של לפני ההיכרות האמיתית עם מציאות השם. היו זמנים כאלה. קשים. מרים. היינו אז בגלות, בקושי וחסרון הבנה. אדם שקושיות מערערות את אמונתו שב למצרים העתיקה ולקלגסיה. מה היתה גלות מצרים? איזה כוח לפת שם בעורפינו? הזוהר הקדוש מלמד שהיו אלו קושיות. 'בחומר ובלבנים' – בחומרא דשמעתא וקושי ליבון ההלכה.
הקושיות הללו אינן בהכרח שאלות פילוסופיות באמונה, אלו קשיים שיוצרים כבידות. גלות הנפש גורמת לאדם להימשך אחרי עביות העולם הזה, ולהיכרך בכבדותו. כנוגשי מצרים אז, כך גם היום – הקליפות נאחזות בנפש ומביאות עליה עצבות וכבידות. זוהי גלות מצרים בימינו, ובכל נפש יהודית טמון הכוח להיחלץ משם ולזכות לגאולה. עם ישראל דבוק בצדיקים, אחוז בכוחו של משה רבינו באור תורה, מהבאר הזו ישקו כל דורש חירות במים זכים של אמונה.
סוד החלל הפנוי
וזאת עלינו לדעת: המציאות הזו שאדם נקלע בחייו וברוחניותו לקרירות ולקושיות, מכוונת היא מלמעלה. כך ברא השי"ת את עולמו. יתרה מזו, כפי המובן מדברי רבי נחמן (עי' ליקו"מ ס"ד) ההסתרה והקושי להבין וליישב את האמונה על הלב, היא יסוד מציאות העולם. זהו החלל הפנוי בתוכו נבראת בכל רגע מחדש הבריאה.
ולכן, אתה ר' יהודי הנקלע מדי פעם ל'חללים פנויים', לשאלות ולכבידות, דע לך שהקושיות מוכרחות הן, שם ה'מקום' בו נבראת יהדותך. בתוך החלל הפנוי שאי אפשר להבינו, בתוך תוכו של הקושי והכבדות, שם נבראת אמונתך מחדש, שם גדלה וצומחת התקרבותך אל הקדושה.
מהיכן שואבים כוח להתמודד עם הקושי ולטפס החוצה אל חירות הנפש? הדרך היחידה, כפי שמלמד רבינו, היא דילוג! לדלג ולעבור על פני הקושיות, לא להתעסק עימן, רק לקפוץ אל האמונה המקיפה את כל המציאות תמיד. הכוח לדלג על קושיות וקשיים גנוז בזיכרון יציאת מצרים. ביציאת מצרים גילה השי"ת שהוא מחדש את הכל, ושם הוא הניח לנו את הכוח לעבור על פני תהומות של חקירות ובלבולים בהם נבוכים כל אומות העולם והמחקרים. אנחנו הקרויים 'עִבְרִיים' מסוגלים לעבור על פני תהום התמיהות ולהיאחז באמונה פשוטה ומתוקה.
יציאת מצרים היא עוגן של אמונה. בתקופה זו אנו קוראים בתורה על ניסי יציאת מצרים וזו השעה לשאוב מהקריאות הללו מלא חופניים ביטחון. לחוש תחת הרגליים קרקע מוצקה של וודאות באמונה. זהו אורו של רבינו המנגן בתוך החלל הפנוי, ובתוך הקושי והקושיות – ניגון של אמונה, ניגון שבכוחו לבטל כל תחושת ריחוק. המאזינים לניגון דיבוריהם של הצדיקים נגאלים ויוצאים מכל הקושיות ומוצאים עצמם מדלגים בקלילות אל קרקע האמונה הבטוחה.
ודאי שנוסעים! וכי מי אינו נוסע?! הרי לנגד עינינו עומדת הכרזתו של רבנו הקדוש: "כל הסרים למשמעתי, יהיו אצלי לר"ה, איש בל יעדר!" והכרזה זו עם כל הרמזים והדיבורים המפורשים, שיצאו מפיו של הצדיק, על האור שנעשה מהדרכים! על תיקונים, שאף הוא אינו יכול לתת כי-אם בראש-השנה!
על חיצי הסטרא-אחרא, שבידו להוציא מאיתנו, אם נבוא אצלו!
על תשובה, שהוא עושה בשבילנו, ומתקן הכל!
על הכח שבידו להעלות נפש משבעה מדורי גיהנום באמירה בעלמא!!!
כל אלו מאירים בעוצמה רבה כזרקורי אור עוצמתיים בתוך החושך הכפול האופף אותנו, בתוך טומאת הרחוב, שנלאינו מלעבור בה, בתוך גלי החיים, המטלטלים אותנו מעלה-מטה כספינה טרופה, וקוראים אלינו: "יהודים! אל יאוש!"
"יש עתיד! יש תקוה! יש להיכן לחתור!"
ונפשות ישראל קולטות היטב את המסר. לא פלא, שאלפים רבים נוטשים את ביתם ומשפחתם, ונענים לקריאתו של הצדיק: ומשנה לשנה מתרבים נחלי האדם, הנוסעים לאומן לראש-השנה, כשהם גודשים את שדות-התעופה בארץ ובחוץ-לארץ, ממלאים עשרות אוטובוסים, העושים דרכם בנתיבותיה השוממות של אוקראינה, ונשפכים הישר להר הקודש שבאומן, המלא על גדותיו בחסידים ואנשי-מעשה, תלמידי-חכמים לצד פשוטי עם, בעלי תשובה ותיקים, וכאלו שרק לאחרונה נאחזו בחכתו של הצדיק: וכמו מהר געש פורצות הגניחות והאנחות, הבכיות והיבבות, המתמזגות בקולות השירה והניגון, הריקודים והמחולות. אלו ואלו מהולים בלא מעט דמעות: יש דמעות של צער וחרטה, ויש-של התרגשות ותקוה, ויש גם דמעות סתם, המטהרות את הנפש ומסירות את האבק שהצטבר עליה. זולגות אלפי הדמעות על האבן הקדושה – הרי היא המגנט, שמשך לכאן את כולם – ונהפכות לנחל, המטהר את נפשות ישראל מטומאתן.
המתבונן במעמד המיוחד ורואה את אברכי המשי לצד זקני החסידים, חנוונים שסגרו את חנויותיהם, ובעלי-מלאכה שנטשו את מלאכתם, מאזין לאנחות ולשוועות, הבוקעות מעומק ליבם הטהור של אלפי המצטופפים כאן, שומע את השירה ורואה הריקודים הבאים אחרי לב נשבר ועיניים דומעות – מעלה תמיהה בליבו: מי ראה כזאת?! מי שמע כאלה?! וכי מה עוד חסר, כדי שהשי"ת ממקומו יפן אלינו ברחמים ויחון עם המייחדים שמו, וישמיענו ברחמיו: 'הן גאלתי אתכם'… להיות לכם לאלוקים?! – – –
לשם כך חובה עלינו להיזכר, מה היתה סיבת גלותנו, ומה ה' יתברך רוצה שנתקן כדי שניגאל.
וכי לא היו מכונסים בירושלים שלפני החורבן רבבות אלפי ישראל, שעבדו את השי"ת בכל ליבם?! והרי הגמ' בברכות (נח ע"א) מספרת על בן זומא שעמד על מעלה בהר-הבית וראה אוכלוסיה [של שישים ריבוא – רש"י] ובירך 'ברוך חכם הרזים'! ושוב מוצאים אנו בגמ' (פסחים ס"ד ע"ב): פעם אחת ביקש אגריפס המלך ליתן עיניו באוכלוסי ישראל… נטל כוליא מכל אחד, ונמצא שם שישים ריבוא זוגי כליות, כפלים כיוצאי מצרים, חוץ מטמא ושהיה בדרך רחוקה, ואין לך כל פסח ופסח שלא נמנו עליו יותר מעשרה בני-אדם! וכי לא טלטלו עצמם אבותינו בנסיעה ארוכה ומייגעת לעלות וליראות לפני האדון ה'?! או שמא לא הזילו זהב מכיסם לקנות בהם קרבנות ונסכים?!
אחים יקרים! היו נסיעות קשות ומייגעות, היו הוצאות כספיות גדולות, ואף היו דמעות וכיסופים, שמחה וריקודים – אך אבינו שבשמים הגלה אותנו, משום שנאת-חינם שהיתה בנו! וזה מה שה' יתברך רוצה שנתקן בנפשנו!
ולכן אף אחרי שנות הגלות הארוכות, ואחרי שכבר זכינו לאורו הגדול של רבנו הק', שהמשיח בדעתו ילחם, ומחלציו יצא, והוא יתקן את העולם – בל נשכח את עיקר סיבת גלותנו, ואת צוואתו הקדושה, שהשאיר לנו רבנו: "רק אתם תחזיקו עצמכם ביחד אז – תהיו אנשים כשרים… כי בעזרת השי"ת גמרתי ואגמור כרצוני בודאי בעזרת השם יתברך" (חיי-מוהר"ן רי"ח).
הבה נקיים את חלקנו – להחזיק עצמנו ביחד, ואין זמן יותר מתאים לכך כימים אלו של הקיבוץ הק', בו אנו פוגשים בכלל אנ"ש מכל מקומות פזוריהם ובכל הכיתות הנקראים על שם הצדיק!
והרבה דרכים יש להרבות אהבה: ראשית – בעת הנסיעה, בכל מיני מצבים של לחץ, לדאוג לשני, ואף – ובעיקר – אם אינו מאותה חבורה. וכן בשעת ההשתטחות – לראות שהשני אף הוא יזכה להגיע לציון: וכל בר דעת ימצא כמה וכמה אופנים של קירוב הדעת עם כל יחיד מאנ"ש, המשתתף בקיבוץ הק': ובזכות האהבה שבינינו נזכה לראות את הבטחתו של רבנו מתגשמת: "גמרתי ואגמור" כרצוני בביאת גואל צדק וקיבוץ גלויות בב"א.
רבים אומרים לנפשם, שתשובה אמיתית והתשובה הרצויה לה', היא תשובה בשלימות, אחרי זיכוך גופו מכל סיג ופסולת, ללא שום תאוה ורצון להבלי העולם הזה, ורק תשובה כזאת תקרא בשם תשובה, ואך היא תרצה לפני השי"ת, אולם אם עדיין לא כפה את יצרו הרע בשלימות, ועדיין נופל לפעמים ברשת התאוות והרע, אף אם התעורר בתשובה פעמים רבות, והתגבר פעמים רבות על יצרו הרע, לא תחשב זאת כתשובה אל השי"ת, כי איך ובמה ייחשב לתשובה אם עודנו נכשל בתאוות העולם הזה?
הבה ונלמד ממשנתו של רבינו זיע"א, אשר ראה ומדד פני הדברים בראייתו הקדושה באספקלריא אחרת מזו שלנו, כפי המבואר בתורה ע"ט, שיש שתי תשובות, אחת: יש בני אדם שעושין משא ומתן ועוסקים בעולם הזה, ובאמצע נופל לו הרהורי תשובה, ואח"כ חוזר למקומו הראשון, ואין לו מנוחה כי פעם טמא ופעם טהור, כשר ופסול וכו', וזהו בחינת ששת ימי החול, אבל תשובה שלימה היא בחינת שבת, שיש לו מנוחה, כי 'בא שבת בא מנוחה', שיש לו מנוחה מכל וכל ונדחה הרע לגמרי.
שתי תשובות
אצל כל אחד מאיתנו, ישנם דברים שבהם ביטל, כביכול, את בחירתו, ולעולם יבחר בהם בצד הטוב ולא יתאווה לבחור בצד הרע. לעומת זאת ישנם דברים שעדיין צד הרע בתוקפו ויכול להימשך אחריו, ויש בענין זה אלפים ורבבות מדריגות עד אין סוף, ולדוגמא, ישנו אחד שאצלו נתבטל כח הבחירה בשמירת שבת, שנשרש עמוק בקרבו קדושת שבת ולא עולה בדעתו כלל הרהור של תאווה להדליק נר בשבת ח"ו, ואילו אצל חבירו הגבוה ממנו במדריגה, נעלם כח הבחירה אף בדברים דקים ביותר, כגון שנקבע בדעתו לימוד כמה שעות בכל יום, חוק ולא יעבור, ולא יוותר על קביעות זו אף עבור כל הון דעלמא, ואילו אצל השלישי הגבוה ממנו, קביעתו בלימוד עומדת על כמה שעות יותר וכן הלאה עד אין סוף.
נמצא שהראשון עשה תשובה שלימה בשמירת השבת ובה נדחה הרע לגמרי, ובמצוה זו יש לו מנוחה כי לעולם לא יחזור מזאת ואינו תאב בכלל לחלל את השבת, ואילו בקביעת הלימוד בכל יום עודנו נכשל, שלפעמים מצליח ללמוד ופעמים נכשל, ובזה הוא פעם כשר ופעם פסול פעם מותר וכו', ואילו אצל השני יש לו נייחא אף בקביעות הלימוד כמה שעות בכל יום, ובזה יעמוד חזק, וכח בחירתו הם בדברים דקים יותר, ואידך זיל גמור.
היוצא לנו מדבריו שאל לו לאדם ליפול ברוחו בנסותו פעמים רבות לחזור בתשובה ולא הצליח, כי יש להסתכל מלמעלה למטה, ולבדוק בכמה דברים הצליח לעקור הרע לגמרי, שבהם יש לו מנוחה ובהם עשה תשובה בשלימות, וכל אחד שיילך לבדוק בודאי ימצא דברים שבהם עומד חזק בדעתו כל אחד לפי דרגתו, ודוק ותמצא נחת, וכך יוכל לעלות מדרגא לדרגא, ולקבוע בנפשו עוד ועוד אוצרות רוחניים שבהם יעמוד חזק לנצח, ובדרך זו יוכל האדם למדוד את דרגתו ברוחניות ע"י שרואה היכן עומד כח בחירתו.
מזמור שיר ליום השבת
והסמיך רבינו ז"ל דבריו על המובא במדרש בפרשת השבוע, וזו לשונו: כשפגע אדם הראשון לקין ושאל לו מה נעשה בדינך, והשיב לו שעשה תשובה ונתפשרתי עם השי"ת, אמר אם כך תקיף חילא דתשובה [=רב כוחה של התשובה], מיד פתח ואמר מזמור שיר ליום השבת.
אדם הראשון ידע כבר סודה של התשובה, אלא שלא ידע עד כמה גדול כוחה, וזה היה עיקר התפעלותו, שאף אם קין לא שב בשלימות אל ה', כלשון המדרש שאמר 'נתפשרתי' כאחד המתפשר בינו לחבירו למחצה, וגם בתחילה ניסה להתחמק בטענתו השומר אחי אנוכי, ואף על פי כן קיבל ה' תשובתו, כיון שעשה תשובה במקצת לפי דרגתו, ומיד פצח בשירה ליום השבת, אחרי שראה שאף תשובה במקצת נחשב לתשובה, כיון שבמקצת זה נדחה הרע לגמרי והיא תשובה בבחי' שבת. בשובה "ונחת" אושע.
בפעם הקודמת ראינו את גדר מעשה התפילה: מה אנחנו אמורים לעשות, ומהי תפילה אמיתית שנענית. ראינו כי רק תפילה שהיא לפחות בצורת קריאה יכולה להיענות (כל תפילה בצורה פחותה אחרת יכולה להיענות מצד רחמים, והישועה איננה תמיד מובטחת. "אין תפילה החוזרת ריקם" נאמר על תפילה, וכל תפילה שאינה בצורה של קריאה אינה באמת תפילה. להבנת הדברים ניתן להסתכל במאמר הקודם ("הקול מעורר הכוונה") ובמאמר "תפילה לא-ל – חיי!".)
* * *
"מחוק [מדרך] הטוב הוא להטיב, וזה הוא מה שרצה הוא יתברך שמו – לברוא נבראים כדי שיוכל להטיב להם, כי אם אין מקבל הטוב, אין הטבה" (דעת תבונות, אות יח). בחיים לא נוכל לשאול סיבות לבריאת העולם, כי בשכל אנושי אי אפשר להבין סיבה אצל הקב"ה. אמנם אנחנו יכולים להשיג במידה מסוימת מה התכלית של העולם – לאן הקב"ה רוצה להוביל את העולם, מה המטרה אליה אנחנו אמורים להגיע כדי למלא את רצונו בבריאת העולם. בודאי שהקב"ה לא מוכרח לעשות שום דבר, והוא יכול להיטיב גם בלי לברוא נבראים. איך? זה לא משנה לנו בכלל. ההפכים אצל הקב"ה הם אחד, ולכן רבי נחמן אמר: "אני מאמיןבאמונה שהשם יתברך יכול לעשות מהמשולש מרובע". כלומר, הקב"ה יכול לעשות משולש עם 360 מעלות, או מרובע עם 180 מעלות. דברים שנתפסים אצלנו כהפכים אפשריים אצל הקב"ה. כל מי שחושב אחרת רק מגביל את הקב"ה, ואם הוא גובר על כללי הפיסיקה והטבע בנסים גלויים שהתגלו, הוא יכול גם לגבור על כללי ההיגיון. אסור לומר שהקב"ה היה צריך אותנו בשביל מטרתו. הוא רצה נבראים מסיבה שלא נדע, אבל נדע דרך התורה מהי המטרה והתכלית של הבריאה: שהקב"ה יתגלה כמיטיב. הוא רצה שיהיה גילוי לנבראים. אם הוא היה רוצה סתם גילוי, הוא לא היה צריך נבראים, כמו שאמרנו. רק בגלל שהוא רצה גילוי לנבראים, הוא ברא נבראים. הוא רצה שיהיו אנשים שיהיו "מקבלי הטבה", ולכן "אם אין מקבל הטוב אין הטבה". לכן אנו מוצאים רבות בתהילים שדוד המלך מבקש לצאת מהצרה בכך שאם הקב"ה יוציא אותו מהצרה, הוא יודה לו על כך. לפעמים גם באות בקשות שכל נימוקם הוא "למען חסדך" ("והושיעני למען חסדך" (תהלים ו), "ופדנו למען חסדך" (תהלים מד)). החידוש הגדול ביותר בכך הוא שזה עצמו נימוק. מאחר וכוונת הקב"ה בבריאה היתה לגלות את טובו, ושהוא יתגלה כמקור כל הטוב, ממילא לבקשה של חסד במצב שכמעט נראה אבוד, יש שייכות לחלק מהתכלית של הקב"ה בעולם – גילויו כמיטיב. גילוי זה נמצא בעצם התפיסה שהקב"ה הוא מקור כל הטוב שמקיים אותנו. רצון ה' הוא שדבר זה יתגלה במציאות, ולכן גם אמונה שהקב"ה יכול להיטיב לא מספיקה לעניין זה. צריך שבאמת נתפוס מתוך עצמנו כמה שהקב"ה מיטיב, מקיים אחרים מטובו.
איפה נמצאת נקודת הגילוי הזה? חז"ל אומרים (ילקוט שמעוני, שמואל-א סי' פו): "שלא כמידת הקב"ה מדת בשר ודם, מדת בשר ודם – רואה אדם עומד יפה ועשיר הוא, מעמידו ומסייעו, וכשהוא רואה לאדם שהוא נופל, שוב הוא מפילו, אבל הקב"ה אינו כן, אם הוא רואה אדם שמתגאה, הוא מפילו, שנאמר: "כי יום לה' צבאות על כל גאה ורם", ואומר: "גאות אדם תשפילנו". ואם רואה אדם, שנפל עד שאול תחתית, הוא מעמידו, שנאמר: "מקים מעפר דל", וכן הוא אומר: "כי שחה לעפר נפשנו", מה כתיב [כתוב] אחריו? "קומה עזרתה לנו", ואומר: "אם אמרתי מטה רגלי, חסדך ה' יסעדני". חשוב להדגיש שאין כאן השוואה בין בשר ודם לקב"ה. לא צריך לחפש אחר ההבדלים אחרי שאין שום נקודת דמיון אחת – "אל מי תדמיוני ואשווה?" (ישעיהו מ). כאן אנחנו מדברים על ההנהגה של הקב"ה בעולם. פה נבחנת "מידה" שונה שיש בהנהגה של הקב"ה בעולם ביחס ל"מידה" של בשר ודם. על כל פנים, חז"ל אומרים לנו שכל מי שנמצא בשאול תחתית, הקב"ה מרים אותו. זה טבעו של גילוי ההטבה: גילוי זה יכול לחול באלה שמרגישים חיסרון. בעלי גאווה לא שייכים לגילוי זה, ולכן הם אלו שיושפלו. לכן "גאוות אדם תשפילנו" – הגאווה בעצמה משפילה את האדם. כמה שהוא יותר מושלם בעיניו, כך הוא רק הופך ליותר חסר משמעות בעולם הזה.
עומק גילוי זה נקרא ישועה. ההבדל בין ישועה ועזרה הוא, איך נתפסת קבלת הכוחות אחרי שכבר עומדים על הרגלים. בעזרה, הנעזר הוא הפועל העיקרי. נותנים לו עזרה כדי לתת את הדחיפה הסופית. בישועה, המושיע הוא הפועל העיקרי. למשל, הצלת אדם שנאבק על חייו במים נקראת ישועה, הואיל והנושע לא עשה דבר, ורק הפעולה של האחר הצילה אותו. בשני המקרים מזדקקים לאדם שני, אבל שורש ההבדל מתגלה אחרי שכבר עומדים על הרגליים. אם קיבלנו עזרה, אנחנו לא מרגישים שאנחנו עומדים רק בכוחו, הואיל ואנחנו אלה שפעלנו. אמנם אם קיבלנו ישועה, אנחנו מרגישים שכל קיום ה"יש" שלנו (יש-ישע) הוא מכוח האחר. זהו הגילוי שהקב"ה מגלה בסופו של דבר: לבסוף יתגלה ש"אין עוד מלבדו", כלומר, אין שום מציאות אחרת. הקב"ה נקרא "המקום", וכמו שאומרים חז"ל: "הוא מקומו של עולם, ואין העולם מקומו". כל הקיום נובע ממה שהקב"ה רוצה בקיומו, וממילא הוא קיים.
נסכם: נמצאנו למדים שהקדוש-ברוך-הוא רוצה להיטיב לברואיו באופן שברואיו יכירו את ההטבה שלו. הכרה זו לא תהיה רק בשכל, אלא תהיה בעצם המציאות: נכיר כי "חסדך ואמיתך תמיד יצרוני" (תהלים מ). זאת צורת ההטבה בדווקא.
על פי דרך זו נוכל לעמוד על גדרה של התפילה. חז"ל אומרים כי "הקב"ה מתאווה לתפילתם של ישראל" (ילק"ש תהלים תתעד). הבאנו כמה פעמים את הסברו של בעל 'ספר החינוך' למאמר זה (מצווה תל): "לומר, שחפצו שיעשו פעולה שיזכו בה לפניו וימשיכו עליהם מטובו, כי חפץ חסד הוא". בחלק הראשון מבאר החינוך כי הפירוש במאמר "הקב"ה מתאווה לתפילתם" הוא שה' רוצה שהבריות יעשו את עצמם ראויות לחסדו, כי הוא לא רצה להיטיב בסתם. בחלק השני הוא מסביר מדוע יש רצון לדבר זה, ותשובתו – "כי חפץ חסד הוא". הוא יתברך רוצה להיטיב, אז ממילא הוא רוצה שגם נעשה את עצמנו זכאים לחסדו. תפילה היא למעשה צורה לקבלת טוב ה'. כמו שכתבנו למעלה, ה' רוצה להיטיב באופן מסוים. בזה אולי נוכל לפרש את הלשון "הקדוש-ברוך-הוא מתאווה לתפילתם", שכן תאווה היא מלשון תחום וגבול (פירוש הרשב"ם על במדבר לד,ז). רצון ה' להיטיב כביכול נתחם בגבול מסוים; לא כל אחד יקבל את הטוב, אלא יש להקדים אליו את מעשה התפילה, שהיא צורה לקבל את הטוב.
המתפללים בנוסח אשכנז אומרים בברכת רצה שבשמונה-עשרה: "רצה ה' אלוקינו בעמך ישראל ובתפילתם". בזה אנחנו מבקשים שני דברים: שהקדוש-ברוך-הוא ירצה את עם ישראל, וירצה את תפילתם. הגר"א מדייק מכך שנאמר "בעמך ישראל" לפני ו"בתפלתם", שהסדר חייב להיות כך בדווקא. כדי שלקדוש-ברוך-הוא יהיה רצון כביכול בתפילתנו, חייב להיות לפני כן שהוא רוצה בנו. לפי דברי החינוך נבין את כוונת דבריו. הרצון הראשון חייב להיות בנבראים, שכן, רק בגלל שה' חפץ חסד אנחנו בכלל עומדים לבקש ממנו. אמנם הרצון הוא להיטיב באופן מסוים לנבראים, לכן אנחנו ממשיכים לבקש: "ובתפילתם". אנחנו מבקשים שרצונו יתגלה, אחרי שהקדמנו את מה שצריך להקדים, את אותה "פעולה שיזכו בה לפניו וימשיכו עליהם מטובו".
כעת תתבאר לנו קושיה שרבים שואלים על מושג התפילה. הרי ה' יודע מה חסר לי, ואם בכל זאת אינו מיטיב לי, סימן שזה באמת לא מגיע לי. למה שהתפילה תשנה דבר בנושא? אותה התשובה נכתבה בספרים שונים, כל אחד בניסוח שונה, ויסוד התשובה היא שהתפילה באה לשנות בנו. הקדוש-ברוך-הוא תמיד חפץ להיטיב, אבל הטבתו מתקבלת רק בכלים הראויים. התפילה היא הכלי לקבלת חסדיו.
* * *
נסכם את המאמר של היום ואת המאמר הקודם, ועם שניהם נבוא למאמר השלישי. היום למדנו כי התפילה היא הצורה לקבל את טוב ה'. בפעם הקודמת למדנו כי גדר התפילה הוא קריאה מתוך המציאות שלי. איננו מבקשים שהמציאות תושלם, אלא שאנחנו נהפוך לשלמים על ידי ישועת ה', ובכך "הא-ל ישועתנו סלה" (תהלים סח). אם נצרף את הדברים נאמר: הצורה לקבל את חסדי ה' היא כשנכיר שהם הבסיס היחידי לקיומינו. אחרי הכרה זו נהיה באמת ראויים להטבה, שכן היא תתקבל אצלנו בצורה שה' רוצה שהיא תתגלה במציאות – כהטבה לנבראים.
בתהליך התשובה ובפרט בחודש אלול, כשאנחנו מנסים לעורר את עצמנו מהשינה, אנחנו מוצאים את עצמנו מתמודדים עם הרבה כסילות. מין אטימות ואדישות לא הגיונית, כאילו הכול בסדר כשאנחנו רוצים להשתנות. אנחנו יודעים שחלק גדול מחיינו מתנהל בחוסר דעת, אבל קשה לנו לעצור את עצמנו. אכן, חשוב לדעת שאין כאן כישלון כללי של המערכות שלנו, אלא כך דרכו של היצר הרע, "מלך זקן וכסיל". כך הוא פועל בהחטאת האדם – שולט עליו, הופך את החטא למציאות קבועה בו, ואוטם את הדעת מלעצור את המצב. אבל עדין אנחנו מוכרחים להתמודד איתו.
"מה הפעם?", מלגלג היצר הרע. מאיפה הישועה שלך תבוא הפעם? ניסית את הספר ההוא כבר פעם שעברה. והקבלה ההיא שקיבלת לא ממש החזיקה מעמד, במקרה ששכחת. בראשית אנחנו עונים ליצר הרע שמי שברא את העולם הזה עם כל החושך והמבוכים, תכנן פתחי מילוט מכל מצב אפשרי. סוד כוונת אלול כפי שמוסבר בתורת הסוד הוא הפסוק "הנותן דרך בים ובמים עזים נתיבה". מבאר רבי נתן: "והכוונה הפשוטה שיוצא מזה לכל בני אדם הפשוטים הוא לידע, שאפילו בתוך מצולות ים השוטפים מאד על האדם כהמון גלי הים ממש, בבחינת ותשליכני מצולה בלבב ימים, אף-על-פי-כן גם שם יש דרך ונתיב תמיד לשוב אליו יתברך… בפרט באלול, אם יאמין בזה באמת ובפשיטות" (משיבת נפש, אות צה).
מתוך אמונה זאת אנחנו יוצאים לחפש אחרי העצות, אחרי הדרכים הנעלמות מעינינו, ולהאיר אותן. אך כאן קושי אחר מתעורר: איך אנחנו מגלים את אותן הדרכים? וגם כשנדע אותן, מי יערב לנו שנצליח לקיימן? אם לפני שנכנסנו למהלך של חטא התפתינו להיכנס אליו, על אחת כמה וכמה שהיציאה ממנו עוד יותר קשה!
את השאלה הזאת שואל רבי נתן. והוא גם עונה – אין תשובה.
אין באמת תשובה ברורה בכלים שלנו. אין באמת תשובה איך עם הכוחות והרצונות שנשארו לנו ננצח. אי לכך, הוא קובע על פי דברי רבו רבי נחמן, התשובה מוכרחת לבוא מה'.
"עיקר המשכת דרך התשובה בעולם, הוא על ידי שעושין מתורות תפילות, כי על ידי תפילה יכולין לפעול הכול, כי אף על פי שהוא כמו שהוא, וכבר נתפס בתאוותיו הרעות עד שנדמה לו שאי אפשר לצאת משם, אף-על-פי-כן על כל פנים הדיבור בידו, ואם ירבה לדבר דברי תפילה ובתחנונים ויתפלל הרבה להשם יתברך שיזכה לשוב ולקיים את כל דברי התורה, שזה בחינת שעושין מתורות תפילות, שכל תפילותיו הם על קיום התורה, בודאי יעורר רחמי ה' יתברך עליו עד שיפתח לו ה' שערי תשובה, ויזכה סוף כל סוף לשוב אל השם יתברך וירחמהו" (עצת שלום תשובה, אות לח).
כדי שדרך התשובה תהיה דבר מושג בשבילנו, שנזכה לראות את הדרך והנתיב בהם אנו צריכים ללכת, אנחנו חייבים לפנות אל התפילה. על כל השאלות שכל כך מכבידות ומעיקות, איך נעשה את זה, כל הספיקות, יש לנו תשובה ניצחת. לא תשובה שנובעת מתוכנו, לא תשובה שאנחנו בהכרח מבינים, אבל יודעים בבירור שהיא התשובה. ה' הוא זה שיחזיר אותנו בתשובה. הוא יראה לנו את הדרך. ובעיקר – הוא זה שייתן לנו את הכוח לעבור ולהשתנות.
כלי המלחמה שלנו, הם פינו ולשוננו. השיחה הקבועה עם ה', התפילות המרובות אליו שנזכה להתקרב אליו ולחזור בתשובה, הם אלו שיובילו אותנו בחסדי ה'. "עיקר הכלי זיין של איש הישראלי הוא התפילה. וכל המלחמות שצריך האדם לכבוש, הן מלחמת היצר הרע הן שארי מלחמות עם המונעים והחולקים, הכול על ידי תפילה, ומשם כל חיותו. על כן, מי שרוצה לזכות לקדושת ישראל באמת צריך להרבות בתפילות ובקשות ושיחות בינו לבין קונו, כי זה עיקר הכלי זיין לנצח המלחמה" (ליקוטי עצות, תפילה אות ב).
"ערוב עבדך לטוב אל יעשקוני זדים" (תהלים קיט, קכב). העירבון שנזכה לטוב באמת, שגם כשנצליח להתרומם ולעלות מעלה לא נחזור ליפול, הוא בידיים של ה'. ממנו אנחנו מבקשים- "ערוב עבדך לטוב". אכן, יש לי את האפשרות לצאת מכל מקום שהוא- אבל האפשרות הזאת באה ממך.
אם אנחנו רוצים למצוא את הנתיב שלנו, עלינו לפנות למי שיצר אותו. לא אנחנו מקרבים את עצמנו לה', ובהחלט לא החוכמה והעצות המבריקות שלנו- ראינו מה עלה בגורלם. ההתבודדות, הדיבור הטבעי עם ה', הוא התשובה שלנו. כדי למקם את עצמנו לדרך התשובה בימים אלו, נקבל על עצמנו להתפלל. זאת הכניסה שלנו לדרך: הצעד הראשון בתשובה.
שנה טובה ומתוקה, מלאה שמחה ואמונה, אמן!
* * *
"עיקר דינו של אדם הוא על שלא היה זהיר בעניין התפילה, כי על ידי תפילה יכולין לבוא לכל טוב, לתורה ולמעשים טובים ולתשובה ולהינצל מן החטא… כי אלמלי היה זהיר ורגיל בתפילה כראוי היה זוכה לתקן הכול" (רבי נחמן מטשערין תלמידו של רבי נתן מברסלב, ירח האיתנים סימן ט).
לשון רבינו בליקוטי מוהר"ן ח"א תורה י"ב: "מה שאנו רואים, שעל פי הרוב, הלומדים, חולקים על הצדיקים ודוברים על צדיק עתק, בגאוה ובוז. זהו מכוון גדול מאת השי"ת. כי יש בחינת יעקב ולבן, יעקב הוא הצדיק המחדש חידושין דאורייתא ולימד תורתו לשמה … ולבן, הוא תלמיד חכם שד יהודי. (עפ"י זוהר פנחס רנ"ג) שתורתו להתייהר ולקנטר".
ההבדל בין תלמיד חכם הלומד לשמה, למי שאינו לומד לשמה – אמר ר' לוי יצחק – מתבטא בכך, שהראשון אוהב את הצדיק וסר למשמעתו, ואילו האחרון, אינו סובל את הצדיק, ואינו שומע לו, מכיוון שהוא מקבל את תורתו מבחינת "שמאל" מבחינת "ופושעים יכשלו בם" כפי שמבאר רביז"ל בהמשך התורה הזאת.
אמנם, ראינו מהו תלמיד חכם הדבוק לצדיק. הכרנו את רבי מתתיהו באומן, הוא היה למדן מופלג וכל לימודיו היו נלמדים על ידו בהתלהבות נוראה, כל דיבור ודיבור מש"ס ופוסקים וכו', נלמדו על ידו בדביקות עליונה להשי"ת. ומוהרנ"ת – טרם התקרב לרבינו, היה אמנם למדן עצום, אך תורתו שלאחר התקרבותו לרביה"ק, האירה באור אחר לגמרי, אור יקרות. היתה זו תורה שונה לגמרי, נעלית יותר ונשגבה יותר.
רבי ראובן, רבה של אודסה למד עם מוהרנ"ת בקטנותו, ונודע לגאון עולם ולמדן מופלג. הוא זכר היטב את רוב חשקו ועומק בינתו של מוהרנ"ת בתורה, אך מאז שמע כי היה לחסיד, שיער בלבו שלבטח שכח מוהרנ"ת את תלמודו. וכשהתארח אצלו רבי נתן, בדרכו לארץ ישראל, שמח בו שמחה גדולה. אחר פנה אליו ושאלו: "נו, האם זוכר אתה עדיין את תלמודך?" הנהן לו מוהרנ"ת בראשו ומיד החל הרב להציע בפניו ט"ז מוקשה עד מאד בהלכות תרומות. רבי נתן עיין קמעא ותיכף הסביר את דברי הט"ז כיד ה' הטובה עליו. קפץ הרב ממקומו כאיש נדהם, אחר אמר בקריאת התפעלות: "לו יכולתי הייתי מדפיס את הפירוש שלך באותיות של זהב" …
כזה הוא הלימוד לשמה, הלימוד שלאחר ההתקרבות לצדיק. תלמודו של מוהרנ"ת שלאחר התקרבותו לרביה"ק האיר באור אחר ולא היתה דומה תורתו שלאחר ההתקרבות לזו שלפניה. את תורתו שלאחרי התקרבותו לרביה"ק היו אמנם צריכים להדפוס באותיות זהב כי "כשאדם לומד בקדושה ובטהרה. איזה דין ופסק שחידש איזה תנא או צדיק אחר. עי"ז נעשה בחינת נשיקין. ונשיקין זה בחינת התדבקות רוחא ברוחא … נמצא כשלומדין איזה הלכה שחידשו התנאים. עי"ז נתדבק רוח התנא עם רוח הלומד ודומה כאילו נושק עצמו עם התנא" (שם)
כסמך לגדולתו העצומה בתורה של מוהרנ"ת מביא רלוי"צ שליט"א את הסיפור הנפלא דלהלן: איש אחד היה בעירו של מוהרנ"ת שהיה ת"ח מופלג ולמד בהתמדה עצומה. הלה, מרוב תשוקתו לדעת את כל דברי השולחן ערוך, שינן לעצמו בעל-פה את "המגינים" [מפרשי השולחן ערוך, הנקראים "נושאי כליו"]. נזדמן לו פעם לדבר עם מוהרנ"ת אודות הלכה מסויימת ועד מהרה נתגלע ויכוח ביניהם. זה אומר בכה וזה אומר בכה. משראה מוהרנ"ת שעד כמה שניסה לשכנע את הלה בצדקת דבריו לא זז מעקשנותו, יצא מגדרו וגליא לדרעיה באמרו לו "עמי אתה מתווכח? הרי הוקשתה לי פעם הלכה אחת במגן אברהם ובא אלי המחבר בעצמו וגילה לי את פשט דבריו" – – –
פעם אחת – מטעים רלי"צ – הסביר לי ר' אברהם ב"ר נחמן מהו ההבדל בין לפני ההתקרבות לרביז"ל לבין אחר ההתקרבות. שמא אין מניחים ח"ו אותם תפילין או אין לובשים אותם ציצית? אלא שההבדל הוא בחיות ובנעימות שחשים בקיום אותם מצוות … הייתי בברטלב בבית מדרשו של מוהרנ"ת (רי נתן'ס קלויז) ראיתי אף את השלחן הטהור עליו היה מרהרנ"ת אומר את דברי תורתו שבליקוטי הלכות. פגשתי שם ישישים שהכירו את ר' נתן, הללו סיפרו לי שהתלהבות שכזאת בה אמר ר' נתן את התורה אין לתאר … אש, אש, היתה יוצאת מפיו בשעה שהרצה את דבריו. ואף ר' משה ברסלבר שהכיר היטב את מוהרנ"ת התבטא כך, הלה היה למדן עצום ולכשהיה מגיע לאומן, לאחר שהיה מבלה כהוגן על ציון רביה"ק חזר אל ה"קלויז" (בית המדרש) שלנו באומן, נטל את הליקוטי הלכות והחל לומד בו בעיון נמרץ ובהתלהבות עצומה ולאחד הנערים שנעץ עיניו בו אמר: "בני, מה אתה מסתכל כל כך? אילו היית שומע באיזה "ברען" (התלהבות) אמר ר' נתן את ההלכה הזאת, באיזה השתפכות הנפש אמר את דברי תורתו אלה – – –
לכל זאת זוכים – ממשיך רלוי"צ – אם מקבלים את התורה בבחינת "וצדיקים ילכו בם" וח"ו אם לא הרי התורה היא מצד אחר ח"ו, שהרי בכל סיפורי התורה, בפרט סיפורי יעקב ורחל, ראובן ובלהה, יהודה ותמר וכו', בכל אלה ישנה בחינת "ופרשעים יכשלו בם", ומי שזוכה ושומע לצדיקי האמת היא יודע להבין את הסיפורים הללו בדרך אמת. אך מי שאינו זוכה נכשל ח"ו ומפרש אותם בבחינת הלמדנות של "ת"ח שדין יהודאין" המובא בזוה"ק. כי על כן כמה עלינו להתפלל שח"ו לא נהיה בבחינת פושעים הנ"ל!
אולם, על ידי מידת האמת, על ידי ראייה נכונה ביותר "בלי הונאה את עצמו כלל" אפשר להפוך ממתנגד לצדיק, לאוהבו באמת, וכפי שהיו מרהרנ"ת, רבי נפתלי, ר' יקותיאל המגיד מטרוביץ ועוד ביוצא בהם שהיו למדנים עצומים וזכו על אף התנגדותם להכיר בצדקת דרכו של רביה"ק והנורא. את האמת של מוהרנ"ת הרי רואים אנו בכל מקום! במכתביו בתפילותיו בהלכותיו ובכל כתביו, שחוץ מהקדושה הרבה החופפת עליהם – כמה אמת מונחת בהם! אמת כזו! הרי זוהי חותמו של הקב"ה ואת זאת אוהב הקב"ה – אמת! והמגיד מטרוביץ – הוגיעו בעצמכם, הוא היה אז יותר מבן שבעים כשהתקרב לרביז"ל! על גדולתו בתורה וצדקתו יעידו דברי גדולי הצדיקים דאז שהיו אומרים על הגשר העובר בטרוביץ וחוצץ בין איזור קייב לאיזור חרסון (שהיה אז אזור ההשכלה) שמן השמים הושיבוהו כאן כדי לשמור על רוחות ההשכלה שבמחוז חרסון לבל יחדרו חלילה למחוז קייב המלא חכמים וסופרים. רבי יקותיאל זה, בזקנותו המופלגת, התקרב לרביה"ק כשהיה כבן עשרים ושתיים ולמרות היותו רב ומגיד לכשמונים ערים ועיירות לא נטש את רבינו ז"ל שרצה להסתתר ממנו, אלא אמר: "איך זאל צושאסן ווערן וועל איך פונים רבי'ן נישט אוועק גיין!!!" (אם אפילו ירו בי ח"ו לא אסור מהרבי).
מידת אמת זו היא שהובילה את מוהרנ"ת לרביה"ק ואף כי חותנו רבי דוד צבי גם הוא היה צדיק גדול – כפי שהעיד עליו רבינו וכפי שכותב מוהרנ"ת בסיפור לידת בנו יצחק "וחותני הצדיק" – וגודל פרישותו ותורתו הלא ידועה, בכל זאת "האמת לאמיתו" – כפי שכותב מוהרנ"ת בליקו"ה הלכות רבית ה"ה – היא דרגה יותר עליונה ויותר גבוהה עד שגם צדיק כמותו וכיו"ב לא זכו אליה.
מידה של "אמת לאמיתו" היתה בו במוהרנ"ת, ידוע מה ששאל פעם בעצת רביז"ל אם יקבל משרת רבנות שהציע לו חמיו, הסכים לכך רבינו ומששאל אם זהו האמת הסכים רבינו גם לכך. אך כששאל אם זהו האמת לאמיתו שצריך הוא להתמנות לרב נענה לו רביז"ל "אם רוצה אתה את האמת לאמיתו אינך צריך להיות רב". מידת האמת של מוהרנ"ת הריהי טבועה על כל כתביו וסיפורי חייו הקדושים ובדרך זו עצמה נהג מוהרנ"ת לשואלים בעצתו. הוא לא היה ממהר להשיא עצה לא רק בגלל שהלך בדרכי רביה"ק אלא גם מחמת ענוותנותו היתירה, שאף היא מהולה היתה באמת צרופה עד מאד. היה זה כששהה פעם בטפליק ניגש אליו אחד ושאל בעצתו על עסק מעסקיו, שתק מוהרנ"ת ולא ענה לו דבר. שוב שאל האיש ושוב שאל אך מוהרנ"ת שותק. אולם כשהפציר בו אותו אדם שוב ושוב, נענה מוהרנ"ת בענוותנותו העצומה והשיב: "איני יודע לשית עצה בנפשי אם לאכול כף נוספת או שמא אכלתי די – ולך אשית עצה מהר כל כך?!"
מרביז"ל עצמו ידוע גם הסיפור על תלמידו החשוב רבי אהרן [המכונה 'ר' אהרן דער רב', ר' אהרן הרב, והיה רבה של העיר ברסלב], שתינה בפניו את צערו על כי אין הוא יכול לעזוב את צאן מרעיתו שבעיר מנהיגותו ברסלב ולנסוע לרבינו ז"ל לראש השנה כדרישתו. וגם בספקותיו אלה, אף כי הלא ידוע כמה גדול וחשוב היה ענין ראש השנה אצל רבינו ז"ל, אף על פי כן לא נטל רבינו מר' אהרן את הבחירה אלא הותיר בידיו את הבחירה אם לנסוע אם לאו, וכל כמה שניסה ר' אהרן להוציא הוראה מפורשת מפיו של רביז"ל לא רצה רבינו ליטול ממנו את בחירתו החפשית.
גם אנ"ש בכל הדורות שמרו עצמם מלהשיא עצות, פשוט יראו להשיא עצה גם אם ידעו מה לומר, הם ידעו שהעצה היחידה היא רק תפילה ורק כשהשואל היה מפציר ביותר ואף מביע בעצמו את נטייתו להכרעה כל שהיא היו מסכימים על ידו .
ואכן טעויות ושגיאות רבות ח"ו יכולים לצאת מעצות בלתי הוגנות. למשל כשאחד מתלהב לעבודת ה' ולפי התלהבותו עתה הוא בא לשאול על "מסירות נפש" אחת אם יעשנה אם לאו, מעתה אם נייעץ לו לעשות שמא תדעך אחר כך התלהבותו ויתחרט ממעשה זה, ואז הוא עלול ליפול עוד יותר! עוד ידוע שכשמעמידים את האדם מן השמים בפני נסיון אזי מסתלקים כל המוחין שלו ונשארת לו רק "רשימו" כלומר רושם מהשגותיו הקודמות, וככל שיהיה רושם זה חזק אצלו כן יעמוד בנסיון ויעברו בשלום מעתה אם שואלים אנו מדוע לא יכריע עבורו הצדיק מה לעשות בשעה קשה זו? התשובה שגם הצדיק יודע שזהי נסיון מן השמים ואין הוא רוצה להפריע נסיון זה כדי שיעמוד בו האדם בכוחות עצמו (אמר המעתיק: עיין בגמרא, מסכת ב"ב דף י': רבי יוחנן בן זכאי ראה בחלומו שבני אחותו עתידים לאבד שבע-מאות זוז. שלח להם גבאי צדקה בכל עת וכו' ושאלו אותו 'אם ידעת, מדוע לא אמרת' וכו' והדבדים קרובים לכאן). כן היה כשמוהרנ"ת שאל לרביז"ל על אודות הרבנות. לכאורה הרי היה רביז"ל יכול לומר לו מיד מהי האמת לאמיתה, אלא שרצה לשמוע איך ר' נתן מקרב עצמו לתשובה האמיתית.
גם מוהרנ"ת כשלא מצא חן בעיניו שבנו מנהל בית דואר ושר' אפרים (בן רבי נפתלי) תלמידו סוחר באבנים טובות ואינם יושבים ועוסקים בתורה ובתפילה כפי יכולתם, כל היום והלילה [אף כי עבדו את השי"ת ברוב שעות היממה בכל כוחם ומרצם – אף על פי כן קרא להם מוהרנ"ת אנשי שוק] – למה לא אמר להם זאת? הרי היו מקבלים את דבריו כלשונם! התשובה היא, אין אומרים. אפשר לרמוז, לכוון, אבל אין ניטלים מן האדם את בחירתו.
לסיכום: האמת מקרבת לרבינו ז"ל, אך האדם צריך לרכשה בכוחות עצמו, ואם זכה והתפלל על כך הרבה – ישיגה. ואז אם היה מקודם למדן, ילמד את תורתו ביתר הארה ויותר 'לשמה' ואם לא למד מקודם יושפע מדרך רביז"ל ללמוד בעזהשי"ת.
וכן אחר שאמר אדוננו מורנו ורבנו זכר צדיק לברכה את המאמר "תעיתי כשה אובד", שפירש שם, שהשם יתברך דרכו לקרות את האדם תכף כשרואה שהוא תועה מדרך השכל. יש שקוראו ברמיזה, ויש בקריאה ממש, ויש שבועט בו ומכהו… ועל כן כשעדין לא נטה הרבה מדרך הישר, אז אפשר לו בקל לשוב, מחמת שהוא מכיר עדין את קול השם יתברך והתורה ורגיל בו, כי זה סמוך היה אצל השם יתברך, והיה שומע קולו- קול התורה, ועדיין לא שכח את הקול, ועל כן אפשר לו בקל לשוב. והוא כמשל הרועה, כאשר שה אחד תועה מהדרך, אז תכף הוא קורא אותו; וכשהשה עדין לא תעה הרבה מהדרך, אזי הוא מכיר הקול והולך אחריו תכף. אבל כשכבר נטה הרבה מהדרך, אז כבר שכח את קול הרועה, ואינו מכיר בו, וגם הרועה מתיאש עוד מלבקשו, מחמת שזה זמן רב שהלך ותעה מאתו. כן כשכבר האדם האריך זמן, חס ושלום, ברשעו, ונטה ותעה הרבה מדרך הישר לאלו הדרכים המקולקלים והתועים, אז קשה לו לשוב וכו'. וזה: תעיתי כשה אובד, הינו שתעיתי מדרך הישר כשה אובד הנוטה מהדרך כנ"ל. על כן אני שואל מלפניך: בקש עבדך כי מצותיך לא שכחתי, הינו שתמהר לבקשני תכף, כל זמן שאני זוכר, ולא שכחתי עדין את קול מצוותיך וכו', עיין שם. וכתוב בספר "חיי מוהר"ן", שבשעה שגלה אדוננו מורנו ורבנו זכר צדיק לברכה את המאמר הזה, אמר לתלמידו הקדוש, הרב רבי נתן, זכר צדיק לברכה, שזה המאמר הוא עכשיו [בעתים הללו] ההתבודדות שלו.
אם נימצא במקום מסוים, אפילו מספר שעות, וננסה לזכור את כל הפרטים שבחדר – דבר שסביר להניח שנצליח – ונכבה את האור, מה יקרה? בשנייה הראשונה עוד נזכור איך לפלס את דרכנו נכונה. אבל אחרי זמן קצר כבר נשכח את מה שהיה מול עינינו ממש, וניתקל בדרכנו בכמה חפצים. לא חוש הכיוון הוא זה שהלך לאיבוד בחושך, אלא המקום. הזיכרון שלנו נבנה על בסיס מקום, וכאשר תודעת המקום מסתלקת מאיתנו, תוך זמן קצר ממש יכולים להיאבד מאיתנו כל אותם נתונים אותם ידענו היטב. ישנם מושגים מסוימים שקל לנו להיזכר בהם במקומות מסוימים, ובמקומות אחרים גם אם נתאמץ לא ניזכר בהם.
המקום של עבודת ה' נושא איתו המון זיכרונות, שיכולים להזכיר לאדם את אותו מקום אמיתי בו הוא היה בעבר. וכשתודעת המקום נעלמת מהראש, בכל אדם כפי דרגתו, איתה נשכחים כל אותם זיכרונות שיודעים שיש משהו שטמון באותו מקום, שהמציאות חסרה בלעדיהם, שהחיים אינם אותם חיים. כל עוד האדם זוכר, יש לו תקווה גדולה לחזור למקומו, משום שהוא יודע שהמקום בו הוא נמצא עכשיו הוא לא באמת מקום. משהו תמיד יהיה חסר. ואותו משהו יגיע לידי ההשלמה האמיתית שלו – אם הוא ימשיך לחפש.
כאשר אדם תועה בדרכו ומתרחק מהדרך האמיתית, דרכו של ה' לקרוא לאותו אדם. ברמיזה, בקריאה, או בבעיטה. כל אלו שלבים שונים ברמת ההכרה על חסרונה של המציאות. אדם שהתרחק מעט ועדיין נושא בתוכו את הזיכרון על המקום בו הוא אמור להיות, יבין את הרמיזה שה' יתן לו, דרך משפט שישמע, מחשבה שתיפול לו בראש וכדומה, להיזכר בחסרונה של המציאות בה הוא נמצא, ומכוח זה לבקש ולדרוש את המקום האמיתי. אצל אדם שהתרחק יותר הרמז לא יהיה ברור, כי כשהוא ייפגש בחיסרון בחייו הוא לא יקשר אותו לחיסרון הגדול של התרחקותו מה'. הוא הספיק לשכוח מספיק כדי שלא יעלו לו אסוציאציות אל אותו מקום באופן מיידי. אבל אם המסר יותר ברור, גם הוא יבין. מי שהתרחק עוד יותר מכך יזדקק לנקודה של עצירה בחיים, לאירוע שישבור את הקרקע היציבה עליה הוא חושב שהוא עומד, וינסה להבין את מה שעליו לבנות מעתה.
כל עוד לא התרחק האדם יותר מדי, יכולים אירועים להחזיר אותו אל המקום בו היה לפני כן. כל עוד הוא מכיר בעובדה זו ולא שוכח שחייו חסרים, הוא עדיין קרוב לאותו מקום. אבל מכיוון שסוף-סוף הוא נמצא בחושך, במקום בו הוא לא רואה את מה שהוא ראה בעבר, הוא יודע שהוא נמצא בסכנה גדולה. כשהוא שוכח, הוא לא זוכר כבר את מה ששכח. את הכל הוא יכול לאבד. על זאת באה הבקשה: "בקש עבדך, כי מצוותיך לא שכחתי".
* * *
קטע זה מצוטט מ"השתפכות הנפש", בשלב בספר המתאר את הנהגותיו של רבי נחמן המלמדות על דרך ההתבודדות. בשולי הדברים מתוארת שיחתו של רבי נחמן לתלמידו, רבי נתן, שההתבודדות שלו היא על נושא זה.
מלבד שההתבודדות, שהיא למעשה תפילה אישית, עוזרת בכך שהיא מבקשת את מילויו של תוכן מסוים, כמו כאן למשל: לבקש שה' יבקש אותנו, בטרם נלך לאיבוד. אך לא זאת תרומתה היחידה, כי בכוחה גם להביא את החיפוש בעצמו, ולהיזכר במקום שהיה והתרחקנו ממנו.
"עיקר ההתבודדות הוא בלילה" (ליקוטי מוהר"ן, נב). הלילה הוא זמן מתאים במיוחד לחיפוש עצמי. "על משכבי בלילות, בקשתי את שאהבה נפשי" (שיר השירים, ג). "אזכרה נגינתי בלילה, עם לבבי אשיחה, ויחפש רוחי" (תהילים, עז). כאשר הריכוז הוא לא בעשייה כמו ביום, אלא במה שנשאר ממנה בתוך האדם, האדם נזכר באותם מקומות חסרים שבתוכו. הוא יכול לגלות חסרונות עמוקים, או להיזכר בכאלו שנשכחו. כדי להגיע למצב של תפילה שלמה, כזאת שנדרשת מתוך האדם עצמו בבחינת "ואני תפילה", יש להכיר בעובדת מציאותו החסרה של האדם. "כי לא הייתה תכלית התפילה כדי שיענה, אלא להורות שאין בעולם למי שראוי להתפלל אלא לא-ל יתברך, ולהכיר שהוא חסר מכל וכל בזה העולם, ואין מי שימלא חסרונו אלא הוא יתברך… ומספר לפניו חסרונותיו להורות זה הענין [ההכרה שהוא חסר], וסוף השכר לבוא" (בית אלוקים, שער התפילה, ב). הדבקות של התפילה נובעת מהכרת החוסר של האדם, עד שהוא לא מוצא מקור חיות אצל עצמו או אצל כל מקום אחר, אלא רק אצל ה'. (רבי נחמן אמר שכמובן שקיימת מעלה גדולה מאוד גם בהתבודדות ביום, אלא שללילה מעלה משל עצמו).
בזמן של תפילה כזו, ניתן להרחיב את החיפוש על כל רבדי החיים. לא רק על החסרונות ברמת ההתקיימות הפיזית, אלא בחסרונות העיקריים, שהם צרות הנפש. עתה ניתן לחפש אחר חסרונות נוספים שנשכחו מאיתנו. בזמן של חיפוש הרוח יש להתבודד, ולדבר עם ה'. בכך תורמת ההתבודדות לעצם החיפוש, ולא רק לאפשרות בקשה על מילויו. אני אכן תועה, אבל עצם ההכרה שלי בכך, מהווה פתח תקווה לכך שאגיע למקום המיוחל. כל זמן שאני מכיר בחיסרון, אני אוכל לעבור מהמקום שלי אל המקום האמיתי כשהשער ייפתח. אם אאטום את החור אזי אשכח מאותו מקום, ואשקע במקום שאני נמצא בו. שעה של התבודדות מזכירה את כל אותם המקומות החסרים בנפש, שעל כולם אנו מבקשים את ההשמה מאת ה'.
רבי נחמן בעצמו התבודד על תורה זו. עד היכן שהגיעו דרגותיו הרמות בעת אמירת תורה זו, לאחר שנים רבות של עבודת ה' ביגיעה וטרחה עצומה הרחוקות ממושגים שלנו, גם ממקום כזה אפשר להכיר במקום גבוה יותר שחסר. ההתבודדות לא רק מתפללת 'על', אלא מגלה את ה'מה', את המקום החסר שבנו שגם הוא יגיע להשלמה, בתפילה לפני ה'.
הוא חש נבגד בצורה מחפירה, לא יכול היה להאמין שחברו הטוב עולל לו כזאת: למה, למה הוא לא אמר מילה? היכן היא האחווה שעימה הוא כה מרבה להתפאר?
הם נפגשו בצאתם מבית הכנסת, ההוא התבונן במעילו החדש, וכך המשיכו בצוותא לעבר הרחוב בו גרים שניהם, מבלי שהוא יגיד לו מילה…
הוא מגיע לבית ופושט את המעיל – ועיניו חושכות, בחזית המעיל הוא מגלה כתם ענק ומכוער; כנראה התחכך בקיר שסוייד מחדש.
הבושה מציפה אותו; כך הוא עבר ברחובה של עיר, בוודאי היה ללעג ולקלס בעיני כל. אין לו ספק שחברו ראה זאת – אבל למה, למה לא מנע ממנו את הבושה? הלזאת ידידות תקרא?!
לאחר שהוא שוטח את טענתו בפני חברו, עונה הלה בפליאה: "חשבתי שתעריך את ידידותנו האמיצה. שמעתי רבות על המושג הנפוץ כיום שיש לאהוב ולקבל כל אחד כפי שהוא, ואכן קיבלתי אותך כפי שאתה, הכתם לא השפיע כלל על רגשי האחווה שאותם אני חש כלפיך"…
הדברים רק הוסיפו לקומם אותו: "אם היית אוהב אותי, לא היית מתעלם מכך שאני מתבזה בחוצות. זה רק מראה שאני לא שווה בעיניך כלל, ולכן אתה מוכן לקבל אותי כך, מושפל ונבזה"…
* * *
בפרשתנו אנו לומדים על הצו האלוקי: "ואהבת לרעך כמוך", צו שכולל בתוכו את כל התורה כולה (רש"י בשם תורת כהנים).
מצווה זו הינה גם עיקר ויסוד במשנתו של רבינו הקדוש, "שבה תלוי עיקר החיות והקיום והתקון של כל הבריאה" (ליקוטי הלכות, ברכות הראיה ד-ד).
אין זה מקרה – מסביר שם רבי נתן – שבני האדם נבראו שונים כל כך בדעותיהם וברצונותיהם, מה שגורם לכל המחלוקות; דווקא בגלל השוני הזה נברא היקום כולו!
ה' אחד ושמו אחד, אך לצורך הבחירה נברא העולם כשכולו פירודים, כל דבר שונה מזולתו, וכך גם בני אדם נבראו בדעות שונות.
העבודה המוטלת עלינו היא להסיר את המסווה מעל השוני הזה, לגלות שבפנימיות אכן הכל אחד. ככל שאנחנו משתדלים לגלות זאת, כך באה הבריאה על תיקונה.
עלינו מוטל אפוא להתעלות מעל השוני החיצוני, לחפש את הטוב הגנוז בזולת, ולהבין שבסופו של דבר הכל חוזר להיות אחד.
ה' מתכבד על ידי כל אחד עם נקודתו הטובה והמיוחדת, על אף שלנו נדמה שהנקודה הטובה שלנו היא הנכונה…
עלינו ללמוד להעריך את הטוב שבזולתנו, לכבד זאת ולרצות להתחבר אל הטוב שלו – על ידי אהבה וחיבה לטוב הזה.
גם כאשר הזולת נכשל בעוונות, עלינו לחפש ולמצוא את מעט הטוב שבו, להבליט ולייקר זאת, ולרצות להתחבר אל הטוב המיוחד הזה.
כך נוכל לאהוב את רוב רובם של עם ישראל ולהביא לידי כך שהעולם כולו יכריז: "אתה אחד ושמך אחד, ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ!"
אך מאידך עלינו לזכור, כי אהבה זו פירושה אך ורק אהבת הנקודה היהודית הטובה שנמצאת בזולת; יש לאהוב כל אחד 'על אף' הרע שבו, אבל לא 'עם' הרע שבו. אסור לחשוב שהתורה מורה לנו לאהוב את הרע שבזולת; זוהי שנאת הזולת להשלים עם כך שהוא יהיה שקוע ברע; אדרבה, אהבת הזולת מחייבת להצטער עד דכדוכה של נפש שהוא ייצא מהרע הזה, ולא להסכים שיישאר כך.
צריך גם להיזהר מאד מאד כשבאים להוכיח את הזולת, כי לא כל אחד ראוי לכך. חייבים גם לדון אותו לכף זכות ולהאמין שבפנימיותו הוא רוצה רק טוב. אך לא פחות מכך יש להיזהר מלדון לכף זכות את הרע עצמו; "מי שמלמד זכות על רשע" – אומר רבינו הקדוש – "גם הוא נקרא רשע" (ספר המידות).
החובה לדון לכף זכות היא אפוא רק על החלק הטוב שעדיין נמצא בזולת, אך בשום פנים אין להתרגל לחיות לצד הרע שבזולת מבלי שיהיה איכפת לנו.
אהבה אמיתית לזולת פירושה שכאשר אנו רואים בו חסרון כלשהו, לא ננוח ולא נשקוט, ונתעצם בעבורו בתפילה, בכאב וברצון אמיתי שהוא ישתפר ויזכה לחיי נצח.
* * *
בימי ספירת העומר, בהם אנו עוסקים בתיקון האהבה בינינו – הבה נתחזק במצווה יסודית זו, שהיא כלי מחזיק ברכה ואשר רק על ידה ניתן לזכות לקבלת התורה כאיש אחד בלב אחד.
התפקיד הלם בדיוק מפליא את מידותיו, מכל הבחינות. תקוות רבות נתלו בו. היו לו את הכישורים הנדרשים, את הידע ואת הנתונים המצויינים ביותר. מי כמוהו יכול לשאת תפקיד שכזה… משום כך לא הצליח אף אחד להבין מדוע זה משתבשים להם עניינים כה רבים. בעל התפקיד גופו, היה נואש, חש כאילו גדולה עליו המשרה בכמה מידות. ניסה את כוחו, התאמץ מעבר ליכולתו, והתפקיד רק הלך והכביד, כאילו ברח לו מבין האצבעות.
כישורים היו לו, ידע גם כן, אפילו ניסיון עשיר דיו. דבר אחד חסר לו: הידיעה שהוא מסוגל לכך. חסרה לו האמונה בכוחו. אנשים רבים סביבו ידעו שהוא מסוגל. בעל הבית סמך על ידיו, הידידים האמינו שיצליח. ורק הוא עצמו לא ידע על כך מספיק. מישהו חייב היה לספר לו, לפתוח בפניו את השער לכישורים שהיו אצורים בתוכו.
* * *
מילוי משרה הגון וטוב, מתחיל בהכרח בלקבל אותה ברצינות. האופן בו מתקבלת המשרה על נושאה, נוגע ישירות לכבודו של מעניק המשרה. צא ולמד מדרכו של עולם, אדם הנושא בתפקיד הנהגה כלשהי, חייב לשאת את תפקידו בגאון. להזהר בכבוד הסמל אותו הוא נושא ולייקר את מה שהוא מייצג. זלזול במשרה פירושו זלזול בנותן המשרה. לא פחות מכך, חובה על בעל התפקיד להכיר ביכולתו לשאת את תפקידו. שאם לא כן, אין סיכוי שיצליח.
הדברים נצרכים במיוחד כעת, לאחר קבלת התורה. זה הזמן להיזכר במשרה המוטלת על שכמנו: התפקיד הנעלה בתבל, אותו קיבלנו ממש בימים אלו מחדש: תפקידו של יהודי בעולם. אחריות כבירה רובצת על כתפינו, אחריות של עולם ומלואו. אחריות, זו זכות שחובה קדושה בצידה. החובה לשאת בנטל, ויתרה מכך להשתדל ולפשפש ולהשגיח תמיד על התפקיד, האם הוא אכן ממולא כראוי, האם הוא משביע את רצונו של בעל הבית, לזאת ייקרא קבלת עול.
נשיאה בעול איננה משימה פשוטה, אך את הכח לשאת אותה אנו אמורים לשאוב מהמשא בעצמו.
ניתן לראות זאת בחוש. אנשים נושאים על שכמם תפקידים רגישים, הדורשים אחריות, מאמץ, ולפעמים גם סיכון של ממש. החמצן של בעלי תפקיד שכזה הוא עצם התפקיד. המודעות וההכרה במהותו של המשא, בגורליותו ורגישותו, היא הנותנת בלב הנושא כוחות לנשיאה בעול מתוך חיות, מרץ ואף שמחה.
מהיכן שואבים כח
וזה בעצם האופן היחידי בו מסוגל יהודי לשאת על שכמו את משׂרתו הרמה. דווקא משום שתפקידו היהודי כה רגיש, וכרוך באחריות כה כבירה. דווקא משום כך אילו ישכיל נושא המשא להכיר בתפקידו, הידיעה הזו די בה כדי להעניק לו את כוחות הגוף והנפש הנדרשות לצורך השלמת ייעודו עלי אדמות. יש בהכרה הזו קורטוב של התרוממות והתגבהות הדעת, אך אין בה ולו שמץ גאווה. כך בעצם, ורק כך, חיים צדיקים עובדי השם. הם ענווים ושפלי ברך עד אין שיעור, מחד; ומרוממים בדעתם וגאים במשרת יהדותם עד אין תכלית, מאידך. ולא רק שאין זו סתירה, אדרבא, זוהי נשיאה בעול בריאה ונכונה.
בתקופה האחרונה עסקנו בלספור. ספרנו ימים ושבועות לעומר. הספירה עשתה משהו בכל לב יהודי. ספירה היא הכנה, שער לכניסה בנחלת כלל ישראל. זו גם מטרתה של מצוות מניין בני ישראל עליה מצווה אותנו התורה בפרשות הללו. הספירה מעניקה ליהודי את מקומו, עושה אותו לבעל תפקיד. וזאת יש לדעת, יהודי הוא מלך! והוא נעשה כזה מיד בשעה שהושתה על שכמו המשׂרה "והייתם לי ממלכת כהנים וגוי קדוש".
מלך זה נפלא, אבל מה זה בעצם?
למלוך זה אומר, כמובן, לשלוט. ובמקרה היהודי, הכוונה היא לשלוט במצב, שלטון אמיתי, שלטון פנימי, שלטונה הבלתי מעורער של הנשמה על הגוף ועל פיתויי העולם. וכמו כל מושל, האתגר המשמעותי ביותר בחייו של יהודי הוא, לשמור את מושכות השלטון בידיו; לעמוד בגבורה מול חותרים ומהפכנים המבקשים את כסאו. אין לו לאותו יהודי קטן כל סיכוי להחזיק מעמד בתפקידו, אם לא שיידע באופן הברור ביותר מכוחו. כיהודי, כמושל הנושא באחריות אדירה שכזו, אתה מוכרח, בכל לשון של הכרח, לדעת את כוחך. ועוד דבר תדע לך, שמישהו מאוד לא מעוניין שלא תדע על כך. והוא יעשה הכל כדי לגרום לך לחוש חלש, רפה כח, כביכול עניו. בתחום הזה היצר הרע הינו רב-אומן.
תחזיק חזק במושכות
יהודי כשר הוא יהודי מושל, ולמען יאריך ימים על ממלכתו, חובה עליו לדעת מכוחו, להיזהר מכל נדנוד של ספק ומכל צל של תהייה. שיהיה ברור, כל מעשה שלך פועל נפלאות, כל תנועה וכל דיבור, אתה מלך!
זה מה שאמור המניין והמספר לחולל בליבם של כלל ישראל. בשתי הפרשיות הללו, במדבר ונשא, אנו קוראים על מניין הלווים. ואין שני המניינים הללו שווים. לפני חג השבועות קראנו את מניינם של בני קהת. המניין הוא תפקיד. בני קהת, בעלי משרות, נושאי משא הקודש, אלו הם הנשמות הגבוהות אשר הושת על שכמם משא הקודש. תפקידם נעלה ומרומם, לאף אחד אין ספק באשר לנחיצותם.
כעת, לאחר מתן תורה, מכניסה התורה הקדושה אל מניין הקדושה נשמות נוספות: כעת מקבלים גם יהודים פשוטים, אנשי העמל, החולין וקשיי היום, את ההכרה בתפקידם. השבוע מונה התורה הקדושה את מניינם ומשׂרתם של בני גרשון ומררי. נפשות יקרות המשוכנעות כאילו גורשו מנחלת השם. האנשים שמרירות העולם עוטפת את שגרת יומם, חיים במרירות הפרנסה ושיעבוד החולין, השבוע אומרת לנו התורה: דעו לכם, גם עליכם מוטל תפקיד מחייב ואחראי, גם לכם שלטון. קחו אותו במלא הרצינות.
שמעתם על המושג 'מוחין דקטנות'? לכאורה, לא רק ששמעתם על כך, אלא גם חוויתם זאת על בשרכם, לא פעם ולא פעמיים…
ובכן, 'מוחין דקטנות', הוא מצב בו מוחו והשגתו של האדם קטֵנה. עיני שכלו נחשכות, ואינו רואה בעדן מאומה. לא רואה ולא מרגיש, לא את אורה של תורה, לא את חיות התפילה ולא את האושר של היהדות. בבחינת הנאמר בפרשת השבוע על יצחק אבינו "ותכהיןָ עיניו מראות" – חושך בעיניים…
'מוחין דקטנות' אלו נובעים ממידת הדין והגבורה. מידה שמהותה צמצום והגבלה, דינים ויסורים. מידה השייכת ליצחק אבינו, שהיה ה'מרכבה' למידת הגבורה, ולכן הוא זה שעקד את עצמו כי עבד את בוראו בגבורה ובמסירות נפש, גם כשהכל היה חשוך.
אך אנו, צאצאיו, כשפוקדים אותנו מוחין דקטנות, מר לנו מאד וקשה לנו להתמודד עם הנהגה של דין, צמצום והעדר חיות.
אי-לכך פותחת פרשת השבוע בבשורה משמחת עבורנו, וכך היא אומרת: "אלה תולדות יצחק בן אברהם, אברהם הוליד את יצחק". דעו לכם – מכריזה התורה באזנינו – מי שהוליד את 'יצחק', מי שהביא לנו את אותה מוחין דקטנות, אינו אלא אברהם שהיה התגלמות של מידת החסד של הבורא יתברך!
כי "אלו הדינים והיסורים הם נראין כהתרחקות, כאילו רוצים להרחיקו מעבודתו, חס ושלום. ובאמת, זה ההתרחקות הוא עיקר ההתקרבות, כי אלו הדינים וההתרחקות הם לטובתו, בחינת 'את אשר יאהב ה' יוכיח', כדי שיעמוד בנסיון הזה ויתגבר ויתאמץ להתקרב יותר.
"וזהו בחינת 'אברהם הוליד את יצחק', כי אברהם הוא בחינת חסד, ויצחק הוא בחינת גבורה, בחינת 'פחד יצחק'. היינו, שזה הדין הקדוש שהוא בחינת יצחק, הוא נולד ונמשך מאברהם שהוא בחינת חסד. כי באמת בזה הדין מלובש חסד גדול, כי הוא לטובתו!" (ליקוטי מוהר"ן, עד).
* * *
לא לחינם הוצרכה התורה להשמיענו זאת. כי יש מי שטוען ומפתה אחרת… קוראים להם 'ליצני הדור'.
וכך כותב רש"י על פסוק זה: "אברהם הוליד את יצחק – על ידי שכתב הכתוב 'יצחק בן אברהם' הוזקק לומר 'אברהם הוליד את יצחק'. לפי שהיו ליצני הדור אומרים 'מאבימלך נתעברה שרה'. מה עשה הקדוש ברוך הוא? צר קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם, והעידו הכל 'אברהם הוליד את יצחק'!"
וכאז כן עתה; גם היום טוענים ליצני הדור שמצב הרוח הירוד וה'מוחין קטנות' לא נולדו מאברהם אלא מאבימלך… כלומר, המעברים הנפשיים אינם תולדה של מידת החסד, אלא תולדה של ניכור וריחוק חס ושלום, ובמקרה הטוב – תולדה של בעיות נפשיות ותו לא.
אך לעומתם של אותם ליצני הדור עומדת התורה ומלמדת אותנו שוב ושוב: 'אברהם הוליד את יצחק' – כל מה שעובר עליך אינו אלא כדי לקרב אותך. מצב הרוח הירוד והעדר החשק לא נולדו אלא מ'אברהם', מחסד הבורא שחפץ לעורר אותך בצורה שכזאת.
כשם שההארה וההרגשה הטובה נשלחות לנו מלמעלה באהבה מאת הבורא יתברך שמו, כן ממש העדר האור גם הוא נשלח לנו מלמעלה באהבה, כדי לעורר אותנו להגביר את הרצון והחשק, ולהתחיל מחדש.
* * *
כמה כח צריך בשביל להתכחש לליצני הדור ולהשתכנע שאכן היסורים, יסורי הגוף הנפש והממון, והחושך הרוחני הסמיך, אינם אלא מאהבת ה' אלינו, לקרב ולא לרחק!
הן על כך נצרכת שקידה רבה בספריו של רבינו הקדוש ותלמידו מוהרנ"ת, ללמוד את הדרך איך להפוך את כל סוגי המוחין דקטנות לתמריצים אל הקדושה, ולא להיסחף אחר פרשנותם של ליצני הדור, פרשנות מדכאת ומרחקת.
"כי יש מי שמטעה את עצמו שאינו יכול להתקרב לה' יתברך מריבוי היסורים והתלאות ודחקות הפרנסה שעובר עליו ועל בני ביתו. על זה מבואר בדבריהם, שהיסורים הם בחסד גדול, לקרב על ידם דייקא לה' יתברך ולא לרחק" (ליקוטי הלכות, פריקה וטעינה ד, יג).
"שים לבך בני היטב לדברים האלה, כי אני יודע מרחוק מה שעובר עליך, מרירות דמרירות… חזק ואמץ מאד מאד בלי שיעור וערך, ואל תשגיח על שום חלישות הדעת שנכנס בלבך. ואל תשמע לדברי מוסר של הבעל דבר והסטרא אחרא האומרים מוסר בלב בשביל להחליש הלב ולרחק ממעט הטוב שרוצים לתפוס בו; לא תאבה ולא תשמע להם, כי אין שומעין דברי תוכחה ומוסר כי אם לקרב ולא לרחק!" (עלים לתרופה).
מי שמחדש חידושי תורה אמיתיים, הוא נעשה כביכול שותף להקב"ה בבריאת העולם, כמו שאמרו חז"ל על הפסוק: "ולאמור לציון עמי אתה" – "אל תקרי 'עמי אתה' אלא 'עימי אתה' – למהווי שותפא עמי: מה אנא במלולא דילי עבדית שמים וארץ – כמה דאת אמר 'בדבר ה' שמים נעשו' – אוף הכי את. זכאין אינון דמשתדלי באוריתא!" [=כמו שאני בדיבורי עשיתי שמים וארץ… אף אתה כך. אשרי העמלים בתורה.] (הקדמת הזוהר ה ע"א).
על ידי חידושי התורה אנו שולטים אפוא בבריאה, אפילו בכוחות הרוע, כך שאנו יכולים לאלץ אותם שיסייעו לנו להכניע את המפריעים לנו בדרך אל הקדושה. שכן מידת האכזריות איננה שייכת לעם ישראל, אבל לפעמים מוכרחים להשתמש בה, כמו למשל נגד אנשים אכזרים, כדברי חז"ל: "כל המרחם על האכזרים, לבסוף מתאכזר על הרחמנים", אבל על ידי התורה אנו מושלים אף על כוח האכזריות, ומשתמשים בה בזהירות מרובה, לא יותר מן הצורך.
זה שכתוב: "וישלח משה מלאכים… אל מלך אדום כה אמר אחיך ישראל". אדום מידתו אכזריות, ככתוב על עשיו אבי אדום: "על חרבך תחיה". על ידי המלאכים הנבראים מחידושי התורה שלנו אנו שולטים על אדום ומקבלים ממנו את הכוח להכניע את כל המונעים להכנס אל הארץ הקדושה.
בקשת עם ישראל מאדום "נעברה נא בארצך", היתה במטרה לקבל ממנו כח להגיע לארץ ישראל הקדושה. אך הואיל ומטרתנו היתה לשם שמים בלבד הבטחנו לו ש"לא נעבור בשדה ובכרם, לא נשתה מי באר" כלומר, לא נשתמש במידת האכזריות לצרכינו החומריים, אלא רק "דרך המלך נלך" – דרך מלכו של עולם – לקיים מצוותיו ותו לא.
וכבר מבואר ענין זה כמה פעמים, שאין זה ענוה להיות במוחין דקטנות חס ושלום (שיחות הר"ן קמ)
יהודי צריך להראות אחרת, אנחנו חושבים לעצמנו. מה כן, לא יודעים, אבל בטוח לא מה שאנחנו עכשיו. הלימוד, התפילה, המצוות, הכל חסר מהתוכן האמיתי שצריך להיות בהם. מחשבות שכאלו נראות די הגיוניות, ואפילו עם מעטה של ענווה. אחרי הכל אנחנו לא משלים את עצמנו. בוודאי שאנחנו חסרים, וגם עבודת ה' שלנו חסרה. לא לזה הקב"ה התכוון.
תאמין בעצמך. אתה חייב!
"מי גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנם לעתיד לבוא, קטנות שהיה בהם בעצמן" (סוטה דף מח ע"ב). מבארת הגמרא, כי הלימוד והמצוות של צדיקים מסוימים איבדו מאיכותם בשל אותה קטנות, ובשל כך התמעט גם שכרם. מהי אותם קטנות? ביאר רבי נחמן: "שלא האמינו בעצמם" (שיחות הר"ן שם). גם כאן אנו מוצאים את אותה בעיה: הצדיקים יודעים על חסרונותיהם, וממילא הם גם תופסים את עבודתם כמחוסרת. אף על פי כן, הגמרא טוענת שהם יכלו למנוע את החיסרון הזה – על ידי אמונה בעצמם. גם אם בשכל הבינו שמה שהמצוות שהם עושים לא בדיוק חופפות למה שבאמת רצון ה' הוא, היה להם להאמין. להאמין במה? "שהיה להם להאמין בהקדוש-ברוך-הוא שהוא טוב לכל, והם חשובים וגדולים בעיניו יתברך" (שם).
מה פירוש הדברים?
התורה, ישראל והבורא – אחד
אם טוּב ה' היה דבר הקיים לכשעצמו, ומי שהיה מתעלה ומתקדם היה משיג אותו, אכן יש מקום לטעות זו. אך אם נבין שמלכתחילה מטרת הטוב להתגלות ביחס לכל נברא, נמצא שמה שאני מבין, מה שאני תופס – זה בעצמו רצון ה'. בוודאי שעלינו להגיע להתקדם ולהתעלות, אך השאלה היא, עד אז. האם עד שנגיע לרום המעלות בעצם אין הקב"ה רוצה באמת במעשינו, ורק עלינו להמשיך עד שנגיע למה שהוא רצה, או שמא כבר היום יש רצון בדברים שאני עושה. הפסוק "טוב ה' לכל" (תהלים קמה) חידש שהטוב, שהוא התגלותו של הקב"ה אלינו על ידי המצוות, הוא לכל. מיוחד ומתפרט לכל אחד ואחד בדרגתו הוא. מה שאתה עושה עכשיו, איך שאתה, את זה הקב"ה רוצה ממך. "כי כל הטוב מאתו יתברך, כי אוריתא וישראל וקודשא בריך הוא כולא חד [התורה ישראל והקב"ה כולם אחד], נמצא כשיש בישראל איזה נקודה טובה דהינו איזה מצוה או דבר טוב, זה הטוב הוא אחדות גמור עמו יתברך, כי טוב ה', לכל וכמו שכתוב טעמו וראו כי טוב ה' (תהלים לג), כי כל הטוב שמצא בכל מקום שהוא, הוא הכל ממנו יתברך" (ליקוטי הלכות, הלכות השכמת הבוקר א, ב). טעמו וראו, בכל מקום שנסתכל ונמצא איזה דבר טוב, גם אם הוא יהיה קטן מאוד עד שיהיה בבחינת 'טעימה' – גם אז נוכל לראות בתוכו את הקשר בינינו ובין הקב"ה. גם אז נוכל לראות את "טוב ה' ".
אנחנו צריכים להאמין
זוהי האמונה שחסרה לאותם צדיקים. גם אחרי כל החסרונות שהם מוצאים בעצמם, רצון ה' עדיין מתייחס אליהם באותה צורה. אסור לחשוב שקיים מצב שהוא שהמצוות שנדרשות ממני הן 'בדיעבד', בשביל להחזיק אותי בינתיים עד שאני אהיה כמו שצריך להיות. לא רק שהמצוות מאבדות את איכותן וממילא את שכרן בעקבות מחשבות כאלו, אלא שהאדם גם רואה את הקשר בינו ובין הקב"ה כדבר מאוד קר ויבש. לא כן הודיע לנו דוד המלך. הקב"ה חושב אחרת מכם. הוא מעריך ומחשיב אתכם. קשה לנו להבין איזה רצון יש לקב"ה בנו, כשאנחנו נראים איך שאנחנו נראים. בשל כך עלינו להאמין – להאמין שהוא באמת רוצה בנו, איך שאנחנו.
מקור גדול של שמחה נוכל לשאוב מדברים אלו. אם אנחנו מסתכלים על התכלית אליה אנחנו צריכים להגיע, יהיה בלתי אפשרי לשמוח במה שאנחנו עושים, בשל הריחוק הגדול ממה שצריך להיות. החיסרון כה מורגש, ואין תחושה של ביטוי ושמחה אמיתית. אבל באמת, גם עכשיו, איך שאנחנו, הקב"ה רוצה וחפץ בנו. הוא חפץ בתורה שלנו, הוא חפץ בתפילה שלנו. גם מה שאנחנו עושים עכשיו מבטא קשר מהותי וקיים, ונוכל להרגיש את הקירבה לקב"ה באותה מידה, ובכך לשמוח תמיד.
"צריך להכניע הרע – בין בפרט בין בכלל – תחת הטוב. הרע שבפרט, היינו גופו המגושם וחומרו, יבטל בשעת התפילה… והרע שבכלל, היינו התפילות של פושעי ישראל שמתפלל עמהם, יבטל הרע שלהם… ויקשר את עצמו עם… שוכני עפר ויעורר אותם שיתפללו עמו, בבחינת 'הקיצו ורננו שוכני עפר'. וזהו נקרא תפילה בציבור, כי אותיות צבר – ראשי תיבות: צדיקים, בינונים, רשעים".
('ליקוטי מוהר"ן' ח"א נ"ה)
אחד הנושאים הטעונים במשנתה של חסידות ברסלב, הינו ללא ספק המושג "לקשר את התפילה לצדיקים". לא נתיימר להקיף את הנושא, הספר החשוב 'חיי נפש' שחיבר החסיד רבי גדליה אהרן קניג דן בכך בהרחבה ובעומק, אבל רבינו שופך במאמר זה מעט אור על הצורך להתקשר לצדיקים לפני התפילה.
שעת התפילה היא כידוע שעה של מלחמה, יעיד על כך כל מי שמשתדל להתפלל בכוונה. היצר מפריע לתפילה בכל כוחו. הסיבה לכך היא, שבתפילה אנו מכריזים שה' הוא המנהיג את העולם ולו ראוי להתפלל ובכך אנו קוראים תגר נגד כוחות הרע שמתקוממים נגדנו בשל כך.
זאת ועוד, בתפילה אנו מתקרבים אליו יתברך, כפי שאמר רבינו הקדוש ('ליקוטי מוהר"ן' ח"א א' י"ד) שתפילה נקראת 'קרבן' משום שהיא "מקרבת" את הבריאה לשלמות רוחנית, מעין הנאמר בשולחן ערוך, ששיא התפילה היא – להגיע "קרוב" לנבואה (אורח חיים צ"ח, א').
יתירה מזו, בתפילה האדם מקרב לקדוש ברוך הוא לא רק את עצמו אלא את כל עם ישראל, ולכן שלימות התפילה היא בציבור ולכן היא מנוסחת בלשון רבים, כי היא כנגד העבודה במקדש שהייתה משותפת לכל כלל ישראל.
כשאנו מתחזקים באמונה בתפילה, אומר רבינו, אנו מתקנים את אלו שנפלו לאמונות כוזבות, וכשאנו משקיעים את הלב בתפילה, אנו מעלים את אלו שחטאו בגלל הלב הפגום שלהם.
אנחנו מתמודדים אפוא בתפילה, לא רק עם הרע שלנו, אלא עם הרע שבכל אחד מישראל. מובן אם כן מדוע החומריות שלנו מתמרדת נגד התקרבות זו לה' יתברך, ומדוע כל המחשבות הזרות צצות מחדש בכל תפילה שלנו.
* * *
אם תשאלו, איך דורשים זאת מאתנו – לא רק לנצח את הרע הפרטי שלנו, שזוהי משימה לא פשוטה כלל וכלל, אלא גם להלחם לבדנו כנגד כל הרע שבעולם – הרי זה פשוט קרב אבוד מראש?
התשובה היא: שום מתפלל איננו לבד! התפילה שלו משותפת לכל עם ישראל, שכולם כאחד משבחים ומתפללים למלכם. במדרש מובא, שיש מלאך המחבר את כל התפילות של עם ישראל וקושר מהם כתר למלכו של עולם.
ואדרבה, כשם שאני אמור לתקן את הרע שיש בכל אחד מישראל, כך אני יכול להיעזר בכל הטוב שיש בכל אחד מישראל, ובפרט בצדיקים הקדושים שמהם אני יכול לשאוב עוז ותעצומות כדי להיאבק כנגד הרע שמפריע לי בתפילה ו…לנצח.
* * *
כל זה נעשה מאליו בכל תפילה של כל אדם, בין אם הוא מודע לכך בין אם לא, כי התפילה שלנו היא של כל הציבור, השורש צבר הוא בראשי תיבות: צדיקים, בינונים, רשעים, הבינוני הוא המתפלל שמקבל כח מהצדיקים כדי להתמודד עם הרע של הרשעים.
אבל, כמו בכל הדברים שבקדושה, אם האדם מודע לתוצאות מעשהו הטוב ומתכוון לכך, אזי הוא פועל יותר ויותר בכמות ואיכות. לכן כדאי לחשוב ואף לומר לפני התפילה: "הריני מקשר עצמי בתפילתי לכל הצדיקים וכו'" – ובכך להיות חלק מהתפילה הנפלאה של כל ישראל לכל שדרותיו, שמשבחים ומתפללים לקונם.
לבד, מילה אחת שאוצרת בקרבה את הפחד במשמעותו המלאה. המון חששות צומחות רק מתוך אותו גרעין קטן של אימה סמוייה – שמא איוותר לבדי. להיות לבד זה לא נעים, וכשהסביבה רוחשת אוייבים, בדידות עלולה להוציא את גדול הגיבורים מדעתו, לערטל אותו כליל בגבורתו.
שדה קרב הוא מקום מסוכן, מתמודדים כאן יחד החיים והמוות, ההצלחה והכישלון. הסכנה והפחד מרחפים באורח קבע מעל הראש, חובטים בכנפיהם ומעבירים בגיוו צמרמורת של בלהות. מסביב שורץ האוייב, אורב בין הצללים, האימה חונקת בגרון, ובתווך עומד לוחם בודד. הנשק יורק אש, והעיניים מתרוצצות בחרדה לשמאל ולימין. לעולם לא היה הלוחם הבודד מעיז לעמוד כך בגפו מול האש והמוות, אף בר דעת לא היה מכניס את עצמו אל לוע הארי. ואם הוא עומד שם ולוחם, מישהו מצוי איתו יחד מאחורי הקלעים. הגיבורים הגדולים ביותר, המחרפים נפש ומסתננים לעומק, עושים זאת מתוך ידיעה שמישהו מבחוץ מלווה אותם, שומר על הצעדים. ברגע של פיקוח נפש יישלפו אותם החוצה בכל מצב ומחיר.
גלות – לבד
האופל העמוק של גלותינו הארוכה, מתואר בפסוק אחד של פרשת השבוע "ויוותר יעקב לבדו ויאבק איש עימו עד עלות השחר". מעבר יבוק, פכים קטנים שנשכחו מאחור, מסירות נפש של האב הגדול, והאופל שאפף לפתע את הכל. ויוותר יעקב לבדו. לבד מול האוייב, קרב פנים מול פנים. בשעות הללו שנמשכו עד אור הבוקר, מרוכזת מלחמת הנצח של צד האופל מול האור. באותו לילה על מעבר יבוק, ביקש שרו של עשיו את נפש יעקב. לילה שלם של מאבק איתנים, בעלות השחר הוכרעה המערכה, מלאך נאלץ להרכין ראש לעומת בשר ודם, ובכל זאת, ברגע האחרון הוא מצליח ופוגע, גיד הירך שנשה ממקומו מלווה את כלל ישראל עד עצם היום הזה, לאורך הגלות מבקש שוב ושוב שרו של עשיו להכות בצאצאיו של יעקב.
גלות היא בדידות, כשיעקב לבדו, מסוגל שרו של עשיו להיאבק עימו. הגלות תופסת את הנפש ברגע שנדמה כאילו אנחנו לבד, חשופים בשטח. לא פעם תופס הדמיון הזה את המציאות באופן מוחלט, נדמה אז כאילו הבדידות ליוותה אותנו מאז ומעולם. התחושה הזו היא עצמה הגלות.
שליח
יעקב אבינו חוזר מבית לבן, ארבע אימהות ואחד עשר בנים, צאן ובקר ועשירות עצומה. עשיו אורב על אם הדרך. זועם ומבקש נקמה. ארבע מאות גיבורים מלווים אותו, ובצד של יעקב ניצבים רק נשים, קטנים, ובקר. "וישלח יעקב מלאכים", רש"י מפרש שהיו אלו מלאכים של ממש. ממתי נשמע דבר שכזה, אדם קרוץ חומר, ישגר מלאכים בשליחות אישית, איך יתכן…
שלוחו של אדם כמותו, וההגדרה הזו משפיעה המון מבחינה הלכתית. השליח משמש כידו הארוכה של המשלח. מלאכים דרי מעלה הם משמשיו של השי"ת, ואין לאף אדם רשות לעשות בהם שום שימוש לעצמו. כשיעקב אבינו שלח לפניו את אלפי המלאכים הקדושים הוא לא עשה זאת כאדם, הוא היה למעשה, ידו הארוכה של אדון כל הארץ. יעקב אבינו הכיר לגמרי במציאות שאת דרכו כאן בעולם הוא עושה כנציגו של השם, לכל מקום שאליו הלך ליוותה אותו שליחות אלוקית, ובשעה שנזקק לשליחות המלאכים, היתה זו הוראה אלוקית.
כח מסתורי מאחורי הקלעים
הדבר החמור ביותר שעלול לקרות בשדה קרב הוא, אובדן קשר. את כל כוחו ועוצמתו שואב הלוחם מהכח שמלווה אותו מאחורי הקלעים. אם מעצמה אדירה עומדת מאחוריו, גם בתוך הצללים והאופל הוא לעולם לא יהיה בודד. אימת הלוחמים כולם היא, אובדן קשר, אם יתנתק חלילה הקשר עם המשלחים, המצב עלול להיות אבוד.
לכל אחד מאיתנו ממתינים על דרכו אי אלו עשיו ואלופיו. האויבים צצים בכל רגע נתון, ממלאים את השטח במוקשים. תאוות ויצרים, עצבות ודאגות, ועוד המון מכשולים. אילו היינו אמורים לחצות את השטח הזה לבד, היתה המשימה הזו מועדת לאסון באופן מוחלט. אין לאף אחד מאיתנו שום סיכוי להתמודד עם הרע בעצמו. אבל, אל המקום הזה נשלחנו בשליחות שמיימית, מאחורי כל פסיעה שלנו עומדת מעצמה אלוקית.
לבעל דבר, זה שעומד מולינו אלף פעמים ביום עם נשק שלוף, אין למעשה שום עסק איתנו. המלחמה שלו מתנהלת מול בורא עולם, אנחנו עומדים כאן על תקן נציגים. שום כח בעולם איננו מסוגל לנהל מאבק מול שלוחיו של הכל יכול, הדבר היחיד שעשוי להטיל עליהם מורא הוא – בדידות. הגלות היא לילה אפל, מטיל צללים ומעורר דמיון. גלות היא להיות לבד, ויהודי אף פעם איננו לבדו. ובכל זאת, בעולמינו המתעתע, עלול יהודי לחשוב כאילו הוא בעצם לבדו.
בפרשה הקודמת, שמע יעקב אבינו את ההבטחה הנצחית "והנה אנוכי עמך ושמרתיך". המילים הללו מלוות כל יהודי לאורך חשכת הגלות, השמירה האלוקית שהובטחה לאבינו על מקום בית המקדש, מלווה אותנו עד תחתית הדורות. אל ההתמודדויות והמאבקים אליהם אנו נקלעים באונס או ברצון, הובלנו מלמעלה, ההשגחה העליונה מחפה כל תנועה שלנו בשטח האוייב, איננו מייצגים את עצמנו, במקומות הללו אנחנו שליחי הבורא.
מאותה סיבה שהתירה לאבינו יעקב את השימוש במשמשי הא-ל, יכול היהודי הקטן לעמוד מול גדול האוייבים בלי שמץ חשש או פחד. הידיעה שאני אינני אלא שליח, הבהירות המוחלטת של עושה רצון השם, היא זו שמשנה לגמרי את כללי הלחימה. ברגע שהעומד כאן הוא נציג השם, התמונה מקבלת אופי לגמרי שונה.
אין כוחנו אלא בפה, העוצמה היחידה שלנו מרוכזת במילים של תפילה. כשאת הכח אני מבקש בתור שליח, הבקשה הופכת למשהו אחר. תפילה של מי שמכיר את עצמו כשליח, זוהי תפילה מסוג אחר.
אחת הסגולות לרפואה הלא-כל-כך נודעות, היא מצוות עונג שבת.
שכן כל המחלות באות בגלל העוונות, כמו שאמרו חכמינו ז"ל: "אין יסורין בלא עוון" (שבת נה ע"א), ואילו על ידי עונג שבת מגיעים לתשובה מאהבה, כמו שנרמז בפסוק "אהבה בתענוגים" (שיר השירים ז, ז).
תשובה מאהבה מתקנת את החטאים לגמרי, כמובא בגמרא (יומא פו ע"א). לכן אמר הכתוב: "ושבת עד ה' אלוקיך". 'ושבת' היא אותיות שבת, כי על ידי עונג שבת זוכים לתשובה. כאשר כל העוונות נמחקים, מתרפאים מכל החולאים.
זה שכתוב: "רק שבתו יתן ורפא ירפא". 'שבתו' – מלשון שבת, 'ורפא ירפא' – שתי רפואות: רפואת הנפש ורפואת הגוף.
(ליקוטי מוהר"ן ח"א נח)
"שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה" (כג, יד)
לשלושת הרגלים יש כוח רוחני חזק הגורם לחוגג אותם כדבעי, להשיג מדרגה גבוהה ביראת ה'.
שהרי חגים אלה הם זכר לניסים שעשה עמנו ה', ניסים אשר הראו קבל-עולם שהוא השליט על הכול. כאשר מגיעים להכרה הזאת מתחילים להתיירא מפני הא-ל הגדול והנורא הזה, הגומל טוב לשומרי מצוותיו ומעניש את החוטאים לפניו.
החגים האלה נקראים 'רגלים' וגם יראת שמים מכונה 'רגל' – כמו שהרגל הוא קצה הגוף, כך היראה היא הקצה שאליו צריך להגיע בעבודת ה', כנרמז בפסוק "סוף דבר… את האלוקים ירָא" (קהלת יב, יג).
(ליקוטי מוהר"ן ח"ב ד)
"כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שמות כד, ז)
"בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, באו ששים ריבוא של מלאכי השרת לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים; אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע" (שבת פח ע"א).
בעבודת ה' שני חלקים: עבודות שאדם יודע ויכול לקיים אותם לפי מדרגתו הרוחנית, ועבודות שעדיין נבצר ממנו להגיע אליהן, אם מפני שאינו יודע איך, אם מפני שאינו יכול.
תפקידנו אפוא כפול: דברים שאנו יכולים לקיים – בוודאי שעלינו לקיים; ואילו דברים שאיננו מסוגלים לקיים – עלינו לשאוף ולהתפלל על כך, עד שנזכה לקיים גם אותם.
אלה הם שני הדברים שקיבלו ישראל על עצמם: 'נעשה' את אשר ביכולתנו לעשות; 'ונשמע' – נשתוקק אל אשר אין ביכולתנו עדיין לעשות. השמיעה תלויה בלב (תיקוני זוהר נח), וכמו שכתוב: "ונתת לעבדיך לב שומע" (מלכים א, ג), לכן 'נשמע' מורה על השתוקקות הלב.
בשעת התפלה, כל זמן שהאדם שומע עוד אז איזה אדם, דהיינו ששומע ומרגיש שעומד עוד אדם אחד בשעת תפילתו, הוא לא טוב. כי צריך כל אדם בשעת תפילתו שיצייר בדעתו שאין שם אלא אני והשם יתברך לבד. וב"לקוטי מוהר"ן" (חלק א' סימן נ"ה) מבואר עוד יותר, שמחויב האדם לבטל את עצמו כל כך בשעת התפילה עד שלא ירגיש אפילו את עצמו כלל, רק את השם יתברך לבדו, עיין שם.
שתי מדרגות של תפילה לפנינו: מדרגה אחת בה כל העולם אינו קיים חוץ מהמתפלל והשם יתברך, ומדרגה שניה בה אף המתפלל אינו קיים, רק השם יתברך לבדו. על המדרגה הראשונה ייחדנו דברים בפעם הקודמת, והפעם ננסה בעזרת ה' להתבונן מעט במדרגה השניה.
התפילה לכאורה ניתנה לצורכי האדם. זאת כל מהותה: נתינת האפשרות לאדם לבקש את צרכיו מאת ה'. בוודאי שהקב"ה לא מחויב לתת לאדם את כל מה שהוא יבקש, כי יסוד התפילה הוא חסד ה' ולא דבר המגיע בדין, אבל האדם לכאורה הוא העומד במרכז התפילה. הקב"ה בוודאי הוא מקור הכל ואליו מתפללים, אבל צורך האדם הוא זה שמוליד את התפילה, ועניינה הוא חסד ה' שבמילוי צורכי האדם דווקא. הדגש הוא על האדם, על מילוי צרכיו.
אמנם, נשים לב שהתורה מצווה על התפילה ומחייבת אותנו בה, ולא רק מאפשרת לנו להתפלל בעת שנרצה בכך. אם היתה התפילה נתונה לרצוננו, לכאורה לא היה צריך לבוא ציווי עליה. בתורה לא מופיעה המילה 'תפילה' בהקשר לכך, כי אם עבודה: "ולעבדו בכל לבבכם" – "איזו היא עבודה שבלב, הוי אומר זו תפילה" (תענית ב,א). כשבא ציווי על עבודה הרי שמתבטא בכך עניין העבדות, וכמו שמצינו בפסוק "ואותו תעבוד" – "שתהיה לו בכל עת כעבד הקנוי המשרת לפני אדוניו תמיד שעושה מלאכת רבו עיקר וצרכי עצמו עראי… שאפילו צרכי גופו לשם עבודת הא-ל יהיו" (דברים ו, יג, ורמב"ן שם). כיצד בתפילה מלאכת רבו היא העיקר וצרכי האדם הם הטפלים, בשעה שאלו מולידים את קיומה של התפילה?
כדי להתבונן בדברים כדאי לעיין בהרחבה במקור שמובא למעלה בקצרה. בשעת התפילה, אומר רבי נחמן, על האדם לתקן שלושה דברים, ואחד מהם הוא ביטול הבזיונות והחירופים הבאים מצד הסביבה על האדם. אדם המתבזה על ידי שונאיו יכול להיות ניזוק מהם בכך, ואת זה הוא צריך לתקן בשעת התפילה על ידי שהוא הופך אותם לכבוד. כיצד התפילה עוזרת לכך? הוא כותב: "וְלַהֲפך כָּל הַבִּזְיוֹנוֹת וְהַחֲרָפוֹת, לַהֲפך לְכָבוֹד. כִּי כְּשֶׁאָדָם עוֹמֵד בְּהֵיכַל הַמֶּלֶך וּמְבַטֵּל אֶת עַצְמוֹ מִכּל וָכל וְאֵין רוֹאֶה שׁוּם דָּבָר, אֶלָּא אֶת הַמֶּלֶך רוֹאֶה, בְּוַדַּאי כְּשֶׁשּׁוֹמֵעַ אֵיזֶהוּ חֶרְפָּה וּבִזּוּי הוּא מְפָרֵשׁ אֶת הַחֶרְפָּה וְהַבִּזּוּי לְפֵרוּשׁ שֶׁל כָּבוֹד לְהַמֶּלֶך, כִּי אֵיך אֶפְשָׁר שֶׁיָּבוֹא אֶחָד לְתוֹך הֵיכַל הַמֶּלֶך, וִיבַזֶּה אֶת הַמֶּלֶך, אֶלָּא בְּוַדַּאי אֵלּוּ דְּבָרִים הֵם דִּבּוּרֵי כָּבוֹד, וּמִתְבּוֹנֵן בְּהַדִּבּוּרִים אֵיך לְפָרֵשׁ וּלְצָרֵף אוֹתָם, שֶׁיִּתְהַוּוּ מֵהֶם כָּבוֹד לְהַמֶּלֶך. וְאֵין לַחְשׁב, שֶׁמָּא אֵלּוּ הַחֲרָפוֹת עָלָיו נֶאֱמָרִים. זֶה אֵינוֹ, כִּי מִי הוּא, הֲלא יֵשׁוּתוֹ נִתְבַּטֵּל, וְאֵין כָּאן אֶלָּא הַמֶּלֶך בְּעַצְמוֹ" (ליקוטי מוהר"ן נה, ז). כלומר, שלא בשעת התפילה, האדם מייחס את הבזיונות שהוא שומע אל עצמו ורואה בהם פגיעה בכבודו. בשעת התפילה פתאום ברור מאוד לאדם שהחירופים לא מתייחסים אליו – "כי מי הוא, הלא ישותו נתבטל, ואין כאן אלא המלך בעצמו". ברגע שהחירופים מתייחסים אל המלך אי אפשר להבין אותם בצורה הפשוטה כפי שהובנו עד עכשיו, "כי איך אפשר שיבוא אחד לתוך היכל המלך ויבזה את המלך?". צריך להבין בצורה עמוקה יותר את החירופים ולהבין איזו נקודת כבוד נמצאת בהם.
המהלך השכלי שבדברים מובן, לא יכול להיות שמדברים על משהו חוץ מהמלך, ולא יכול להיות שיחרפו אותו. אבל איך בפועל מתהפכת לחלוטין כל המשמעות של הדברים שנאמרו כלפי האדם וכעת יוצאים ממשמעותם הפשוטה לכאורה?
אולי ניתן לומר כך: כבר נאמר במשנה (אבות פרק ו): "כל מה שברא הקב"ה לא בראו אלא לכבודו, שנאמר כל הנברא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו". בכל אדם קיימת נקודת כבוד אלוקית, מה שאומר שמהות הכבוד שלו הוא בגילוי כבוד אלוקים. כאשר מבזים אדם הוא מייחס באופן טבעי את הביזיון לכבוד שלו, האנושי. כאשר הוא מגיע בתפילה למקום של היכל המלך, מקום בו ברור שכבודו של המלך זה הנושא היחיד, ממילא הוא מתייחס לכבוד שלו באופן שונה, והפעם באופן עמוק יותר ואמיתי: יש לו משמעות אלוקית שה' נטע בו. אם אנשים מבזים את הכבוד הזה, הרי שהם מדברים על המשמעות האלוקית שבכבוד, כי אם הם מבזים את הכבוד שהוא חסר משמעות באמת אין זה ביזיון, ממקום ההסתכלות החדש שרואה רק את המלך. ואם יש כאן נקודת כבוד אלוקית, הרי שהחירופים והגינויים שנאמרים כנגדה ממילא רק מגלים את עומק הכבוד. אם למשל, ילעיגו על אדם שהוא פרוש מהעולם ומנותק מהמציאות, הרי כשנשמע את הגינוי מהמקום של היכל המלך רק יתגלה הכבוד על ידי זה – שהקדושה מתגלית בצורה נעלה יותר מהמציאות הארצית המושכת למטה. הכוונה של אותם מגנים כלל לא משנה כשעומדים בהיכל המלך, כי שם רואים שכל דבר נועד לגלות את כבוד ה'. אם יש גינויים, בהכרח שעולה מהם השבח באותו מקום של הגנאי.
* * *
למקום נשגב זה, בו הכל נשקף כגילוי של כבודו של המלך, מגיעים בשעת התפילה. התפילה היא היכל המלך, לפי רבי נחמן.
הבנה זו תסביר יותר את משמעות העבודה של התפילה. אמת הוא שהתפילה מתחילה מהצורך אצל האדם. אבל כשעומדים לבקש לפני המלך, כל משמעות הצרכים מקבלת צורה שונה לגמרי. הדבר מקביל לאדם שנכנס למלך בשר ודם: אדם פשוט הבא לבקש דבר מהמלך בוודאי בא מהמקום של הצורך הפרטי שלו. אבל באיזו צורה הוא מבקש מהמלך? הוא לא יכול לומר למלך "אני רוצה כך וכך". הוא צריך לפרט את הבקשה ובעיקר לדבר על האינטרס של המלכות במילוי הבקשה – שדרך מילוי הבקשה יראו כולם את חסדו של המלך ואת טובו, ושיופיה של המלכות מופיע במילוי הבקשה. אצל מלך גשמי זאת צורת הדברים, אע"פ שבאמת אין כאן אלא הכרח – המלך לא שומע ומתעניין בכל אדם, אלא במי שעוזר לקדם את עניינה של המלכות. כשבאים, להבדיל, אל מלך מלכי המלכים, מגלים שזאת פשוט מציאות: הצורך אמנם הניע את הבקשה, אבל כשמגיעים להיכל המלך תופסים איך שכל הצרכים שלנו הם הדבר הטפל כאן, ושיש להם משמעות אמיתית רק אם מגלים את כבודו של המלך. ממילא הבקשה משתנה: לא האדם עומד כאן ומבקש על יישותו, אלא הוא מתבטל לגמרי למלך ומבקש על כבוד ה'. זאת המדריגה הגבוהה של התפילה. זאת התפילה של חנה, שבקשה ילדים כדי שתהיה משמעות לכל איברי גופה, כמתואר בגמרא. חנה מתפללת "על ה'" (שמואל א, א) – ומבאר הנפש החיים שהיא התפללה על כבוד ה' ולא על עצמה. "מי הוא, הלא ישותו נתבטל, ואין כאן אלא המלך בעצמו".
כשרבי נתן מסכם את הקטע הזה מליקוטי מוהר"ן הוא כותב כך: "שיבטל כל גשמיותו וישותו בשעת התפלה ויתפלל בלי שום כונת תועלת עצמו ולא יחשב לכלום את עצמו, רק יבטל כל גשמיותו וישותו בשעת התפלה ויתפלל בלי שום כונת תועלת עצמו ולא יחשב לכלום את עצמו, רק יבטל כל גשמיותו ועצמיותו כאילו אינו בעולם". בהיכל המלך אין קיום עצמי. האדם נכלל במלך, מבין שהוא חלק ממלכותו. ישותו שהציקה לו לפני שהוא נכנס להיכל המלך מופיעה כעת בצורה מעודנת: עדיין יש כאב, והוא כמובן לא שוכח בשביל מה הוא בא אל המלך. אבל הוא יודע שבחיסרון שלו יש דבר שנוגע אל המלך. מה שה' ירצה יהיה הטוב ביותר, ועל זה הוא מתפלל, שיהיה ראוי לכך שיתגלה בו רצון ה'. זאת עבודה גדולה מאוד – להעביר את המוקד ממני אל ה'. לכן התפילה נקראת עבודה – "ולעבדו בכל לבבכם". יש בה השתעבדות גדולה ולא רק בקשת צרכים. ואמנם, עבודה יש כאן, אבל לא כאב או פספוס, כי אם אושר גדול שאין כאן אלא המלך בעצמו.
חודשים ארוכים נהגתה לה בדקדקנות תוכנית הבריחה. האסירים המתעתדים לצאת אל החופש שפשפו ידיים בהנאה של התרגשות, ממתינים בקוצר רוח לעיתוי הנכון. בעיצומה של הציפייה הנרגשת, הם קיבלו מסר חשוב שצינן את התלהבותם, אך היה חיוני מאד: "…האזור אליו אתם מתכוונים להימלט, אינו אלא מדבר שומם, צחיח ושורץ סכנות. גם אם תצליחו להימלט אליו, לא תוכלו לשרוד בו ולהגיע בשלום למקום ישוב כלשהו. לפני שאתם נחפזים אל החופש שבחוץ, בדקו היטב אם יש לכם את האמצעים להתמודד עם השטח הזה…"
* * *
העולם הזה הוא מקום עבודה, וכל אדם מעט פיקח יודע לכאורה מה עליו לעשות. לכל אדם התמודדויות, ניסיונות ואתגרים, והוא מנסה להתמודד עמם, בידיעה שכאן בדיוק ממתינה עבודתו. זהו ייעודו ותיקונו. אלא, שלמרבה הצער לעתים לא נראית כל הצלחה באופק. אדם יודע ומכיר בחסרונותיו ומשוגותיו, והוא מוכן ומזומן לתקן ולהשתנות, ובכל זאת בכל פעם מחדש הוא נכשל באותה נקודה, הבטיח לעצמו אלף פעמים להתגבר, אך בשעת ניסיון הוא נופל שדוד ורפה כוח. כנראה שיש כאן בעיה מעט עמוקה יותר.
בעיה ושורשה
מה יעשה מי שחש בראשו? מן הסתם יכרוך על המצח רטייה להפגת הכאב, ואם המחוש יחזור על עצמו ואף יתעצם הוא יניח שוב רטייה להרגעה. ואם הכאב יתחדש? בשלב כלשהו – סביר להניח – הוא יפנה לרופא. הרופא כמובן ינסה להתחקות אחר שורש הכאב. הוא לא יתמקד בכאב גופו, רק בשאלה מדוע כואב. טיפול בכאב, אינו פותר בעיות, הוא לכל היותר מפיג צער. כדי לפתור בעיות ולתקן עיוותים, יש לגשת אל השורש. במה דברים אמורים?
אדם מתמודד עם יצרים רעים וניסיונות, משתדל שוב ושוב ונכשל. מה עליו לעשות? להתגבר שוב כמובן, נכון! אולם אל לנו להתעלם מכך שבעיה החוזרת על עצמה ללא פתרון, מצביעה לכאורה על בעיה נוספת הטמונה עמוק יותר, במקום נסתר מן העין. יש למצוא אם כן את שורש הבעיה, ולמקד את הטיפול בשורש, ולא רק בתופעות כאלו ואחרות.
רבי נחמן מברסלב מלמד שבכל אדם ישנם שני כוחות של יצר: היצרים הרעים שכל אחד מבין שהוא מעוניין לנצח, כגון תאוות רעות, דחפים פסולים, ומידות מגונות; אך עמוק יותר שוכן לו יצר נסתר יותר – כבידות ועייפות, והוא בעצם העומד מאחורי כל הנפילות וחוסר המעש. הכבדות הזו נוצרת מתוך ריקנות, כלומר הרגשה מוטעית כאילו חלילה וחס יש רגעים, מקומות או מצבים, בהם אני רחוק מנוכחות השם. זהו חסרון אמונה דק ששורשו מחלל הפנוי, והוא המקור לכל המניעות אותם חווה כל מי שמנסה לכבוש את היצר הרע.
אני ולא אחר
ממצרים יצאנו לאחר תקופה ארוכה של הכנות לגאולה. מכות אחר מכות ניחתו על ראש מצרים, ועם ישראל ישב זה מכבר על מזוודותיו, ממתין בתשוקה ליציאה מעבדות לחירות, ובכל זאת הגאולה עצמה נמשכה עוד זמן רב, מדוע? את התשובה מעניקה לנו פרשת השבוע.
אכן, עוד קודם לליל השימורים, הגאולה כבר הייתה מוכנה. אולם בחוץ המתין לנו שטח מסוכן של ניסיונות; מדבר שורץ נחש, שרף ועקרב. עוד היינו עלולים לצאת ממצרים, וליפול חלילה עמוק יותר. לשם כך היינו זקוקים להצטייד בכוח מיוחד שיגן עלינו מפני כך. את הכוח הזה קיבלנו אך ורק בליל יציאת מצרים, בעיצומה של מכת בכורות, עת נאמר לנו "ועברתי בארץ מצרים. אני ולא מלאך אני ולא שרף אני ולא שליח, אני השם אני הוא ולא אחר". הניסיונות כולם מקורם בחלל הפנוי, כלומר, בדמיון השוגה שכאילו אין ח"ו השגחה כאן ועכשיו, וכביכול יש ריחוק כלשהו בין הבורא הטמיר ונעלם, לעולם החומר והתאוות. מחשבות שכאלו הן מקור ישיר לכבדות וקושיות. זהו יצר הרע מסוכן יותר מכל תאווה ומידה רעה.
ניסי היציאה ממצרים, החדירו בלבבות פנימה את הידיעה הבהירה והיצוקה שאין בעולם כל מציאות של חלל פנוי. אין שום ריחוק חלילה, בורא עולם מצוי בכל רגע ממש אצל כל אחד בכל מצב. הידיעה הזו הופיעה בליבותינו כניגון מופלא, ניגון של אמונה וגילוי אלוקות, 'שיר שיתער לעתיד', וכשהיינו מצוידים בהשגה הזו, הפציעה באחת הגאולה, ויוציאנו משם.
לשם כך שלח השי"ת את משה רבנו אל פרעה וציווה עליו: "בא אל פרעה כי אני הכבדתי את ליבו". וכפי שלימד כאן רבי נחמן נפלאות: פרעה מבטא את מציאות החלל הפנוי, הכפירות והכבדות; משה רבנו נשלח אליו, כדי לשבר ולהכניע את ההסתרה, ולגלות בתוך ה'הכבדתי את לבו' – את ה'אני', את מציאות ה', להאיר את האמונה בתוך ההסתרה.
לכל סוגי הבעיות והניסיונות יש שורש עמוק יותר – כבידות וקושיות, ולכן יש למלא את הנפש בניגון של אמונה, ובידיעה הברורה שהשם איתך עימך ואצלך תמיד. היכן קונים ידיעה מופלאה שכזו? בכל בוקר בהנחת תפילין, בעיטוף הציצית, ובכל פעם שמעוררים את זיכרון יציאת מצרים. כימי צאתנו מארץ מצרים כן היום, יכול ומחויב כל יהודי, להמשיך על עצמו את האמונה הבהירה והטהורה, שתביא אותנו לפנות להשם יתברך כאיש אל רעהו, ללא שום ריחוק ומסך מבדיל. את האור המתוק הזה מאיר ומגלה לנו רבינו, כשהוא פותח בפנינו את שערי החיות, הזריזות והמתיקות בעבודת הבורא.
אותו ה'חמץ' שהפלגנו בגנותו וחיפשנו אחריו בחורים וסדקים לבערו, הותר לבוא בקהל – איך קרה הדבר? להיכן נעלמו כל הסודות והדרושים שלמדנו אודות המהות הפנימית השלילית של החמץ?
התמיהה גדלה שבעתיים, כשאנחנו מגלים שבסיומם של ימי 'ספירת העומר', בחג השבועות, אמורים להקריב בבית המקדש את 'שתי הלחם', והחמץ יעלה על גבי המזבח.
וכאן הבן שואל: החמץ הוא טוב או רע? הוא ראוי לביעור או לקרבן?
* * *
ובכן, חמץ מסמל התמהמהות והמתנה. בצק שמתמהמה, שוהה – מחמיץ. אותה התמהמהות – לפעמים אסורה בתכלית, ולפעמים רצויה ואף מוכרחת.
כשנמצאים בגלות כמו מצרים, וצריכים לצאת משם – ההתמהמהות אסורה בתכלית ומסוכנת ביותר. כשהאדם נמצא במיצר רוחני, במקום של טומאה, והוא מתעורר לצאת משם, עליו לברוח בחיפזון ולבער כל 'פירור' של התמהמהות. כלומר, כל מחשבה שעולה בו: 'מי אומר שאצליח בדרכי החדשה? איך אמלט מתאוות אימתניות שכאלה? מי ערב לי שלא אפול?' – חייבת ביעור! כי היא מחמיצה את המוח, ויכולה לגרום לנו 'להחמיץ' את ההזדמנות היקרה לברוח.
שכן "צריך האדם שיחוס על נפשו, ותיכף כשבא עליו התעוררות לתשובה – תיכף ומיד ימהר להימלט על נפשו, ואל יסתכל לאחוריו כלל, בבחינת 'מהר המלט על נפשך ואל תביט אחריך'. מחמת שהוא משוקע בשטותים ובלבולים ותאוות כל כך, על כן, תיכף כשמתחיל לחשוב איך ומה ובאיזה אופן יברח מתאוותו ובאיזה דרך יזכה לתשובה וכו' – בוודאי יחזור וישוב לאיוולתו, חס ושלום, מחמת שהוא משוקע ומבולבל מאד מאד. על כן, בתחילת התעוררות התשובה, צריך לברוח מיד שמתעורר, ואל יביט לאחוריו כלל, יהיה איך שיהיה, יחוס על נפשו ויברח בחיפזון ממה שהוא צריך לברוח" (ליקוטי הלכות, גילוח ג, יב).
התעוררת? ברח! אפילו חישובים של פרנסה אל תערוך בשלב גורלי זה. צא בעקבותיהם של אבותינו, שגם הם, בברחם ממצרים, לא חשבו על אוכל "ולא יכלו להתמהמה, וגם צידה לא עשו להם". ואם נראה לך הדבר כהפקרות – נותן על כך מוהרנ"ת דוגמה מאלפת:
"כי בוודאי כשנופלים על האדם רוצחים וגזלנים או חיות רעות, והוא ממהר לברוח מהם, בוודאי אינו חושב אז 'מהיכן יתפרנס' וכיוצא… מכל שכן כשהאדם צריך לברוח מן השאול תחתיות ומתחתיו, ומייסורי עולם לחיי עולם – איך הוא צריך לברוח למהר ולהימלט על נפשו, ולא יביט לאחוריו כלל, כי אינו יכול להתמהמה, וגם צידה ופרנסה לא יעשה לו, ויבטח בה' וישען באלוקיו כי לא יעזבהו" (שם).
* * *
אך לאחר מכן, לאחר הבריחה החפוזה, מגיע השלב העיקרי והארוך: שלב ההמתנה, שלב 'ספירת העומר'… השלב שבו מתקדמים מדרגה לדרגה ועולים בשערי הקדושה. אז, לא רק שההמתנה איננה מזיקה, אלא היא גם הכרחית ומבורכת, כי רק על ידה ניתן להגיע לקבלת התורה.
שהרי בכדי לעלות מדרגה לדרגה ולהחזיק מעמד בעבודת ה' עד הגמר הטוב, חייבים סבלנות מופלגת ו"להמתין הרבה הרבה, שאפילו כשרואה שאין עבודתו בשלימות, ואפילו אם לפעמים אינו יכול לעשות כלל, אף על פי כן ימתין ויצפה לישועת השם… ואפילו אם נדמה לו שעדיין הוא רחוק לגמרי, ואפילו אם הוא באמת כך – אף על פי כן צריך להמתין ולצפות לישועתו ולהחיות את עצמו בתוך כך בכל מה שיוכל; פעם בתורה, פעם בתפילה, פעם בהתבודדות ושיחה בינו לבין קונו, פעם בשיחה עם חברו או רבו, פעם בעשיית איזה מצוה וגמילות חסד, פעם ברצון וכיסופין והשתוקקות שזה העיקר" (ליקוטי הלכות, פקדון ד, י).
להמתין ולהמתין, ולא לוותר על אף יום, גם אם הוא עדיין רחוק משלימות. 'לספור' כל יום ויום, ולהכריז בכל יום מחדש: "היום יום" – גם היום הזה, על שלל טרדותיו וענייניו, הוא יום, וגם בו אפשר להתקרב לה'!
* * *
זהו החילוק בין הגאולה הראשונה, גאולת מצרים, לבין הגאולה האחרונה אשר עליה אנו מצפים. הראשונה הייתה בחיפזון, אך השנייה, מנבא עליה ישעיה הנביא "כי לא בחיפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון". היא תבוא רק על ידי המתנה וסבלנות אינסופית.
וכך גם בגאולתו האישית של כל אחד מאתנו: הראשונה היא בחיפזון, מקבלים הארה ובורחים מהטומאה. אך השנייה והסופית – הגאולה שאין אחריה גלות – באה רק על ידי המתנה וסבלנות אינסופית, לקוות ולחזור ולקוות.
"ואף על פי שהמניעה מצדנו מחמת שאין אנו הגונים במעשינו כראוי, ואפילו אם הוא כמו שהוא, אף על פי כן, כל זמן שתולה עיניו למרום ושומר ומצפה וממתין לישועתו יתברך, על ידי זה בעצמו יחוס ויחמול עליו ה' יתברך ויקרבהו לעבודתו באמת ויתהפך הכל לטובה" (שם).
יש החושבים כי ההתבודדות – מושג ברסלבי היא, והוא קשור, ומצווים עליו, אך ורק חסידי ברסלב. כמובן, זו טעות יסודית ובסיסית. התבודדות אינה מושג ברסלבי, כי אם מושג יהודי; ומצווים עליה לא רק חסידי ברסלב, אלא כל יהודי באשר הוא שם.
הקשר היחיד בין ההתבודדות לבין חסידי ברסלב הוא, שבעקבות דבריו החוזרים ונשנים של רבינו הקדוש רבי נחמן מברסלב על מעלת ההתבודדות, מקפידים מאוד חסידי ברסלב על קיום התבודדות, להתבודד בכל יום לפחות שעה (ואם אי אפשר שעה – אז לפחות כמה שאפשר). לעמוד לפני השם יתברך, ולדבר איתו ולשוחח איתו כאדם השופך ליבו לפני חברו הטוב וכבן המתחנן לפני אביו.
כדי שתבינו שהתבודדות אינה המצאה של חסידי ברסלב, ליקטנו לכם ליקוט קצר מדברים גדולי הדורות על מעלת וחובת ההתבודדות. כמובן, לא הקפנו את כל האזכורים להתבודדות, אלא על קצה המזלג ממש.
רבינו יונה מגירונדי
וראוי לכל ירא אלקים למעט בעסקיו ולהיות רעיוניו נחתים, ולקבוע ביום ובלילה עתים, להתבודד בחדריו, ולחפש דרכיו ולחקור, לקדם אשמורות, ולהתעסק בדרכי התשובה וכשרון המעשה, ולשפוך שיח, ולשאת תפלה ורנה, ולהפיל תחנה, והעת עת רצון והתפלה נשמעת בה, כענין שנאמר (ישעיה מט, ח): "בעת רצון עניתיך וביום ישועה עזרתיך", ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (יבמות מט ב, ישעיה נה, ו): "דרשו ה' בהמצאו" – אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים.
(שערי תשובה, שער ב אות י"ד. רבינו יונה מדבר שם על עשרת ימי תשובה, שהם זמן של תשובה, אולם ברור מדבריו שמי שרוצה להחזיק בדרך התשובה – הנהגה זו ראויה לו בכל עת)
בעל "קב הישר" על ההתבודדות
על כן צריך האדם להתבודד בהתבודדות בבה"כ, וירבה בכל לבו לפני יודע מחשבות ב"ה, ויבכה בדמעות ויתאנח בכל לבו בשברון לב בזכרו את חטאיו וחטאת נעוריו אשר לב האדם יודע מרת נפשו מה שחטא וקלקל בימי נעוריו, והכל רשום וחקוק למשמרת. אם שב בתשובה שלימה ימחו פשעיו, ומתטהרות ומתלבנות הכתמים והפגמים. ובמקום הדין ועונש שם תעמוד לו ישועה והצלה, כאשר עין בעין יראה בבואו לפני כסאו יתברך לדין וחשבון בעת שיקראו למשפט אשר יגזור עליו הש"י פתאום. ע"כ יעסוק האדם בתפלה, כי יום זה בא פתאום כנשר יעוף, וה' ברחמיו יקבל נשמתו בעת פקודתו, כי יפקוד עליו ויבא משלום אל שלום. הכלל העולה שאל יהיה תפלה קלה בעיניך, שהרי השר הגדול מטטרון הוא ממונה על התפלות, וכאשר חנוך זכה למטטרון שנהפך מבשר לאש בשביל צדקתו, אף אתה תמים תהיה עם ה' אלהיך וצדיק וצדק לפניך יעמוד:
(קב הישר פרק כ"ג)
רבינו מנחם המאירי
אמר המאירי וכו' רבי נחוניא בן הקנה וכו' הורה בזה שאדם צריך לחדש תפלה על כל דבר שהוא רואה בעצמו שהוא צריך בו לעזר אלקי' ואז יתמיד מחשבתו בעבודת השם באין פירוד ואמר על זה החכם שהיה מתפלל בכניסתו לבית המדרש שלא תארע לו תקלה על ידי הוראתו וביציאתו היה נותן הודאה למי ששם חלקו בגורלן של תלמידי חכמים:
(חידושי המאירי, ברכות דף כ"ח ע"ב)
רבינו אליעזר אזכרי זי"ע בעל ה"חרדים"
סגולה חמישית. היא ההתבודדות שכתבנו למעלה (פרק ס"ה) בשם ספר בית מדות, כי לעתות רצון יפרוש עצמו במקום מיוחד שלא יראוהו בני אדם, וישא עיניו למרום אל מלך יחיד עילת כל העילות וסיבת כל הסיבות, כמטרה לחץ, כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם, ועל דרך זה כאשר הוא יבא לשום פניו אל אלקיו, כן הוא יתברך ישים אליו, ויחדיו ידובקו, כך שמעתי מפי מורי ורבי החסיד הקדוש כבוד ר' יוסף סאגיס זלה"ה, וכך היה הוא עושה. וכן מצאתי לרבינו יצחק דמן עכו, שכמה חסידים היו עושים כן בימיו, ודוק ותשכח כן בדברי רמב"ם ורמב"ן וחובת הלבבות והרב רבינו יונה ז"ל.
(ספר חרדים, פרק ע"ג)
הרה"ק רבי אלימלך מליז'נסק
לכן צריך האדם להתחרט מאוד על עוונותיו, ולהתבודד עצמו קודם אור היום שאז עת רצון לבכות על גלות השכינה פעמים הרבה עד אין חקר, ויבכה בדמעות, וגם ביום לפעמים יתבודד, ואז יראה בעצמו שעמדו עונותיו נגד עיניו. ויזכור את חטאתיו ועוונותיו ופשעיו כהרים וגבעות אשר מעולם לא זכר אותם אם עשה ככה. ככה יעשה לא פעם ולא שתים ולא מאה פעמים, עד אשר ירחמו עליו מן השמים, ויתפלל להשם יתברך שידריכהו בדרך ויורהו דרכו שלא יבלה חייו, ואז השם יתברך ברחמיו וברוב חסדיו יאיר עיניו באור תורתו הקדושה, ויבין וישכיל תוכן הדבר לעשותו ולקיימו.
והנה מצאנו ראינו בספרים קדושים מגדילים מעלת התבודדות, ובפרט שבעת שיתבודד בינו לבין קונו וישים אל לבו היטב היטב גדולת מלך מלכי המלכים ושפלות עצמו, ואיך שהטיב לו ית"ש ומטיב לו בכל עת, וגודל מריו בזמן הטבה ובהטובה עצמו ולפניו ית"ש, ויקרע לבבו בשנים עשר קרעים וישבור רוחו בקרבו, וידכה ישוח ויתחרט בחרטה גדולה עד מאד ויזעק מרה על פשעיו אשר עבר וחטאיו אשר גבר, ויתוודה בכל לב ויבקש מחילה וסליחה, ויעזוב עזיבה גמורה באמת ויעיד על עצמו מי שאמר והיה העולם ב"ה וב"ש שלא ישוב עוד לתעתועים.
(ישמח משה, פרשת כי תבא, דף קכח ע"ב)
הרה"ק רבי אהרן הגדול מקרלין
התבודדות יום אחד בשבוע בחדר מיוחד בתענית ותשובה ותורה לחלק לכל שבוע … ויבכה בדמעות לפני קונו שיכפר לו על עונו … ואם אפשר שיתבודד עצמו בכל יום. ואף בלא תענית יראה להתבודד לא פחות משעה ויתודה לפני בוראו ויבקש שיכפר לו.
(מובא בספה"ק בית אהרן, סדר היום וטזהרות הקודש לרבי אהרן הגדול מקרלין)
הרה"ק רבי מרדכי מלכוביטשזי"ע
יזהר בכל יום להתבודד בחדר מיוחד כמו שעה או חצי שעה ולהרהר בתשובה ולבכות על עוונותיו ולהתחנן לה' שימחול לו על עבירות שעשה.
(מובא בספה"ק ליקוטי אמרים – ויטבסק, ובספר בינת משה ועוד)
הרה"ק רבי צבי הירש מזידיטשוב זי"ע
והנה אחי אין לך מבחר העת להתבודדות ופרישות שלא יבלבלהו רעיון אדם כי אם בשעה זו היינו חצות לילה לעמוד ולבקש על נפשו האומללה … ויחפש בשעה זו כל מה שעבר וידבר מעל לבו כעבד לפני רבו בכריעה ובהשתחוויה בפישוט ידים ורגליים בדברים רכים … ובכל לשון אשר ידבר בתפילה בלשון המדינה שמדבר בלשונה ושומע, למען ירוץ דברו מהרה מכאב לב אשר כואב על עונותיו ופשעיו.
(סור מרע ועשה טוב, ח"ב דף טז במהדורות הישנות)
הרה"ק רבי נחום מטשרנוביל זי"ע
ויתבודד אותו היום בינו לבין קונו, ויתוודה בפירוש כל מה שחטא נגד השי"ת אפילו בקטנותו, ויתבייש, ויבקש ממנו מחילה, ויבכה, כי כל השערים ננעלו חוץ משערי דמעות, ויחזור לשמוח על שזכה לעשות תשובה שלימה.
(מאור עינים, הנהגות)
הרה"ק רבי מרדכי מטשרנוביל זי"ע על ההתבודדות
…ויעשה התבודדות שעה אחת בכל יום ויחשוב כנ"ל, וכל איש הנלבב לעבודתו יתברך שמו מחוייב בזה הדבר, ולדבר דבר לפני האלוקים, ובזה יהא אהוב למעלה ונחמד למטה, הרחמן הוא יזכנו לזה.
(ליקוטי תורה, הדרכות, הדרכה י"א)
הרה"ק רבי נפתלי מרופשיץ זי"ע
ולכן אין לשום אדם מישראל לייאש את עצמו כלל וכלל, ולא יאמר ח"ו אני נפסק מקדושתו ית"ש, שאין אני יכול להתפלל בלא מחשבה זרה וכדומה, שנראה לו שאין לו דיבור של קדושה שתעלה תפילתו לו ית"ש, לא ייאש את עצמו בכ"ז, כי לא ידח ממנו נדח, והטוב כי לא כלו רחמיו וחסדיו, ואומר השי"ת וחנותי את אשר אחון אף על פי שאינו הגון וכדאי, וגם האיש הזה שהוא בשפל המדריגה מאוד ונסתמין דבריו ואינו יכול לפתוח פיו כראוי לדבר לפניו ית"ש כלל, אף על פי כן ידע באמת, שגם התשוקה הזאת שחפץ ומשתוקק לדבר ולהתפלל לפניו ית"ש כראוי אך שאינו יכול, זה גם כן רואה השי"ת וחשוב לפניו ית"ש, וגם יכול לעשות לעצמו שיחה ותפילה מזה בעצמו שיצעוק ויתחנן לפניו יתברך שנתרחק כ"כ מאתו ית"ש שאין יכול לדבר כראוי, ויבקש מאתו ית"ש רחמים ותחנונים שיחמול עליו, ויפתח פיו שיוכל לפרש שיחתו לפניו ית"ש שיהיה לו דיבור כראוי, ויוכל להתפלל כדת וכראוי וכנכון, ובודאי יעזרהו ית"ש.
אמנם זאת העצה להבא לשוב אל ה' לא טוב היותו מגלה מומיו לבני אדם כמאמר דוד המלך ע"ה (תהלים לב, א) אשרי נשוי פשע כסוי חטאה, אכן אולי אחרי אשר לא יפרטם בשפתיו רק יצפנם בלבבו ישכח ויסיח מדעתו אשר העוה ויסורו מנגד עיניו, לזאת העצה הנכונה שבעת אשר יהיה לבדו בלי חברת האדם בביתו או בחוץ ישפוך שיחו לפני ה' ויתיך כמים לבו ולפרוט חטאיו ולהתודות עליהם ולבקש מלפניו יתברך שיפתח לו פתחי התשובה ויורהו נועם דרכיו, גם בשוכבו על משכבו בלילות זאת תהיה שיחתו בינו לבין בוראו ממקור לבבו, ואם כה יעשה ימים על ימים בכל עת ובכל שעה גם בעת אשר יתהלך בחוץ לעסוק עסקיו אזי יבטח כי יפתחו לו שערי תשובה
(מאור ושמש, פרשת וילך)
הרה"ק רבי הלל מקולומיא זי"ע
וכל אלה הדברים, המה רק כפתחו של מחט מפתחו של אולם, שראוי לכל איש אשר הוא ירא ה' באמת, להתבודד בכל יום ולחשוב ולדבר עם נפשו ועם קונו כדברים האלה, ויבכה בכיה גדולה, עד שמרוב כעסו ושברון לבבו אי אפשר לו להוציא כל דבריו דברי אש אהבתו ויראתו שלבו מלא מהם לפיו, רק יקצר ויאמר: אדוני נגדך כל תאוותי, ומה יהיה בסופי אם חייו אבלה גם שארית שנותי כאשר עד הנה, אוי לי ואוי על נפשי וקצתי בחיי.
תתבודד עם ה' פעם אחת לפנות בוקר ופעם אחת ביום, ולשפוך את הלב כבן לפני אביו וזה יואיל לך יותר מהרבה סיגופים בלי שיעור, והשם הטוב יקבל תשובתך בכלל כלל ישראל.
(מכתב, מובא בספרו 'שומר אמונים', חלקו בשפת היידיש, ותורגם כאן ללשה"ק)
הרה"ק רבי קלונימוס קלמן מפיאסצנא זי"ע בעל "חובת התלמידים"
ואם אי אפשר לך עתה לאמר תהילים וללמוד בשעה זו, אז דבר מעצמך דברי השתפכות הנפש לה', בשברות רוח והתרוממות הנפש ושמחה, לפי מצב התעוררות נפשך עתה. למשל, אמור: "רבונו של עולם, אבי ומלכי, הוי! כמה רחוק אני ממך ומקדושתך. סוף כל סוף, מה יהיה עמדי?! הן רוצה אני ושוב רוצה, ומכל מקום הנני שקוע כבבצה. רבונו של עולם, רחם נא עלי שסוף כל סוף אקרב עצמי אליך. העלה והושיע אותי ואת כל ישראל ברוחניות וגופניות, בחסדים טובים וחסדים נגלים, ונעבדך באמת, בשמחה, בקדושה ובטהרה.
(הכשרת אברכים, פ"ט, ס"ב)
הרה"ק רבי יואל טייטלבוים זי"ע
במכתב שכתב רבי יואל מסאטמאר, הוא כותב על ההתבודדות: "שיעשה לעצמו מידי יום ביומו זמן להתבודד בינו לבין קונו, ויתחרט מאד על העבר, ויבכה מקרב הלב ולב עמוק בדמעות שליש, ויתחנן מלפני הבורא ית"ש, וזה רק על איזה זמן, אבל שאר כל היום יהיה בשמחה ובתקוה שהשי"ת בוודאי יעזור לו."
(דברי יואל, מכתבים, מכתב ק"נ)
הרה"ק מקאמרנא זי"ע
…והיה הולך בחדרו אנה ואנה ובוכה ומבכה שמים וארץ עמו לפני השי"ת וא"א להביא על הכתב וכל כך היה משפיל עצמו לפני קונו בבכיה רבה ובקשה שלא ידחה מאור פניו ואפשר כל אלה שלח לי הס"מ להרים וכו' עד שנפל עלי רעדה גדולה מאימות השכינה ופתחתי הדלת ונסתי וכך היה דרכו בקדושה כל ימיו…
וראיתי להעתיק פה מה שכתב השל"ה בשם ספר חרדים וז"ל שמצא בתוך ספרי המקובל האלקי חסידא קדישא הרב ר"י לוריא אשכנזי ז"ל בספר אחד כתיבת יד כל מה שתמצא בסיגופים כו' לא נזכרו אלא למי שאין עמלו בתורה אבל מי שתורתו אומנתו ויודע דעת ויראת ד' לא יחלש ולא יתבטל מלימודו אך יום אחד מן השבוע יתרחק מבני אדם ויתבודד בינו לבין קונו ויתקשר מחשבתו בו כאלו כבר עומד לפניו ביום הדין וידבר לאל ית' כאשר ידבר העבד אל רבו ובן אל אביו. והעתיקו זה האחרונים.
וכעין זה כתב הח"א וז"ל דאפילו על עבירות ידועים המבואר ברוקח שצריך להתענות לכפרה כמה ימים אם ת"ח הוא ותורתו אומנתו אפילו בזה"ז לא יסגף עצמו כ"כ רק שישוב לפני ד' בלב שלם ויבכה מקירות הלב וילמוד יותר מאשר היה רגיל … והעיקר הבכיה והוידוי וגדרים שלא יעשה זאת לעולם וד' יראה ללבב עכ"ל
(ביאור הלכה, סימן תקע"א, ד"ה תלמיד חכם)
דברי מרן החפץ חיים זי"ע על ההתבודדות
כשמישהו מרגיש ברע, ייחד לו פינה להתבודדות, ובעצמו, בדברים היוצאים מעומק הלב, ישיח עם השם יתברך במילים פשוטות, יבקש מהקדוש ברוך הוא חסד ורחמים, ורבון העולמים ודאי יאזין לבקשתו, מצפה הוא רק שנבוא אליו.
(מובא בספר "תנועת המוסר" ח"ג)
עדות תלמיד ה"חפץ חיים" על הנהגתו בקודש בענין ההתבודדות:
"מעודו היה מתבודד כל יום לשעות ידועות, לשם התבוננות וחשבון הנפש. בזמנים ידועים, היה קם באמצע הלילה ומסתגר לבדו בחושך בעלייתו, ויש אשר היו בוקעים משם קולות בכיותיו וטענותיו שהיו מזעזעים את השומעים, עיתים היו שומעים מאחורי הדלת של חדר התבודדותו, איך היה משוחח עם השם בשפת אם פשוטה כדבר איש אל רעהו ומנהל אתו שיחות ארוכות. על פי שיטתו, על האדם לגלות לפני ה' את כל לבו במילים פשוטות וברורות, בלי כל ערמה והתחכמות, כמו בן השופך לבו לפני אביו. בגישה כזו, הדברים הם טבעיים, אמיתייים, ונרגשים יותר, והשפעתם מרובה. בדרך זו ראה רבי ישראל מאיר, את האמצעי הטוב ביותר לתיקון עצמו.
תושבי ראדין מספרים, כי בעודו עלם צעיר, עם ראשית התיישבותו במקום, היו מרגישים בו שהוא מתחמק לעיתים קרובות מעיני הבריות. כשהחלו לעקוב אחריו, גילו שהוא יוצא לשדות מחוץ לעיר, ומדבר אל עצמו בעניני יראה ומוסר ותוכחה עצמית.
("החפץ חיים, חייו ופועלו")
תיאור הנהגתו של מרן ה"חזון איש" זי"ע: החזון איש וההתבודדות
"היה מרבה לשפוך שיחו בתפילות, וכל אימת שהיה נתקל במבוא סתום בלימודו, מיד היה פורש לקרן זוית, ושופך צקון לחשו לפני האלוקים, בלב נשבר ובדמעות שליש, כי יחון אותו, ויתן בלבבו בינה, להבין ולהשכיל בדברי תורה."
(מובא בספר "מרביצי תורה ומוסר", ח"ד, עמוד רע"ח)
עוד על מעלת וחובת ההתבודדות, ואיך עושים התבודדות, במאמר הנפלא "מדריך להתבודדות"
לא באנו לחדש דבר, אלא להזכיר את הידוע והמפורסם, שעבר בקבלה איש מפי איש מאז רבינו הקדוש דרך תלמידו הנאמן רבי נתן זי"ע, דרך שאר התלמידים בלי יוצא מן הכלל.
עד שלפני שנים מועטות ירדה הסתרה לעולם והחושך יכסה ארץ, עד שהדברים הברורים והפשוטים נשכחו, וגם רבים המתקרבים החדשים שאינם יודעים את הדברים שתמיד היו ברורים לכל מי ששם רבינו הקדוש נקרא עליו.
בבירור ענין "צדיק האמת" המובא בספרי רבינו, והדרך להתקרב אליו, ולהבין בצורה ברורה מי הוא צדיק האמת, ואיך עברה ועוברת השארת דעתו הקדושה בעולם מדור לדור עד ביאת גואל צדק במהרה בימינו.
פלא גדול אנו רואים בפרשתנו, עשיו הלא היה בן ליצחק ורבקה, קיבל חינוך זהה ליעקב אחיו, וכמובא בחז"ל הוא אף לא היה אדם בהמי וגס שכל אלא "תלמיד חכם" שלמד עם אביו יצחק, וידע היטב להעריך את גדולתו של אביו עד כי כשנלקחו ממנו ברכותיו זעק 'צעקה גדולה ומרה עד מאד'. צעקה כזו יכולה לצאת רק מתוך אמונה שלימה בברכת הצדיק, ומתוך הרגשת שבר ואכזבה נוראה אחרי שעשה את כל מה שביכולתו והשקיע את כל רצונותיו כדי להשיג אותה ולבסוף הפסיד את הברכה, ואיך יצא רשע שכזה, החי על חרבו וכל קליפת עשיו יונקת הימנו?
הטעות שלו הייתה שהוא לא האמין בעצמו ובתפילתו. לא קשה להאמין שהברכה של הצדיק מועילה ומשפיעה. יצחק היה ידוע כמקור לכל הברכות, כל מה שהיה עושה היה מצליח פי מאה, "וימצא בשנה ההיא מאה שערים". אנשים היו אומרים "זבל פרדותיו של יצחק ולא כספו וזהבו של אבימלך" כמובא בחז"ל, אבל להאמין בעצמו – זה כבר עניין אחר… עשיו לא האמין שאם ירבה בתפילות וזעקות – גם הוא יזכה, הוא לא האמין שאם יתחזק ברצונות ובכיסופים טובים גם הוא יוכל להשתנות. תאמין שגם אתה יכול. תאמין שגם התפילה שלך קובעת וחשובה.
אבל לעשיו זה היה קשה מאוד, הוא ידע שהנטייה שלו לדברים רעים התחילה עוד קודם לידתו, כי כבר אז קבלה אמו נבואה כי שני גויים בבטנך, ויש בהם כוחות גדולים של קדושה לצד כוחות גדולים של רוע. הטבעים של עשיו לא היו טבעים קלים, וכאשר אדם רואה ומרגיש שמשהו לא מציאותי עבורו, הוא מפסיק לרצות, כי הוא אומר: מה לי לרצות דברים שאני לא יכול להשיג אותם?
אין שום יאוש מלרצות!
דבר זה קורה אצל כל אחד ואחד מאיתנו, שכאשר הוא חושב שהוא לא מסוגל – הוא מפסיק לרצות. זו טעות נוראה, שכן זה כל סוד כוח הבחירה וכל שליחותינו עלי אדמות, שצריכים להבין את זה היטב: מה ה' רוצה ממך? ה' רוצה שתרצה, וגם אם אתה לא יכול ולא מסוגל, אתה צריך לרצות! והראיה הפשוטה לכך היא, שה' מצווה אותנו על עבודת המידות, דהיינו, שיש באדם טבעים רעים קנאה, שנאה, גאווה, תאוות, וה' מצווה אותנו לעבוד על המידות ולצאת מהרע שלנו. וכי זה דבר שקורה ברגע?! וכי אפשר לומר לאדם תפסיק לקנא והוא יפסיק לקנא?! כיצד ייתכן שבורא עולם ברא אותנו עם טבע מסויים, ומצווה אותנו לפעול הפוך מהטבע? וכי ה' בא בטרוניה עם בריותיו?! האם ה' רוצה להכשיל אותנו, חס ושלום?! היכן היא הבחירה של האדם במציאות כזו? אלא שזה בדיוק סוד הבחירה, שכל מה שה' רוצה הוא: שתרצה את מה שה' רוצה.
וכמו שאמרו חז"ל 'עשה רצונו כרצונך', ולא אמרו 'עשה מעשיך כרצונו', כי גם אם אתה רחוק מאוד מתיקון המעשים וגם אם יש מניעות שאין בכוחך לשבר, כל מה שה' רוצה ממך הוא שתעשה רצונו כרצונך, שתבין ותדע מה הוא רוצה, ותרצה את מה שהוא יתברך רוצה, כשה' רוצה שתבטל תאווה – תרצה גם אתה לבטל את התאווה, למרות שאין בידך אפילו את ההתחלה, למרות הכול, תרצה ותמשיך לרצות. והשלמות של הרצון והביטוי של הרצון, הוא שתתפלל על זה. תתפלל גם על דברים שאתה לא רואה שום כיוון להגיע אליהם, כי זו כל הבחירה שלך, ובדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו.
ובכך אתה מרוויח כפל כפליים, כי כבר עכשיו, עוד לפני שזכית לאותה המעלה שאתה רוצה ורחוק ממנה, בשמים דנים אותך לפי הרצון ולא לפי התוצאה, וזה נחשב לך כאילו שעשית, ובכך אתה ממשיך עליך את אותה הקדושה של אותה המעלה כבר במקומך, כמו שאומרת הגמרא: חישב אדם לעשות מצווה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה. ובוודאי, אם תמשיך לרצות ותהיה חזק ברצון ובתפילה בלי לרדוף את עצמך על כך שאתה עדיין רחוק מהתוצאה, משמים יוליכו אותך ויזכו אותך ויעשו לך ניסים ונפלאות לזכות אותך למה שרצית, שתזכה לקיים זאת גם בפועל, ולא רק שייחשב לך כאילו עשית.
וכל שכן בכל שאר המניעות, עשיו היה שקוע מאוד בכל העבירות החמורות כמובא ברש"י, ולא האמין בעצמו שהוא יכול לצאת מכל זה ולשנות את כל טבעו הרע. הוא יכול היה ללמוד מדודו וחמיו, ישמעאל, שגם אמו קיבלה נבואה עליו שיהיה פרא אדם, ידו בכול, והיה שודד ורוצח, ולמרות זאת זכה לחזור בתשובה עוד לפני שעשיו יצא לתרבות רעה, הוא היה צריך להאמין שגם בכוחו לחזור בתשובה.
גם אם אתה חושב, שאין בכוחך לחזור בתשובה ולצאת מאותו טינוף, וגם אם זו נראית לך מציאות, שאין לך כל סיכוי – אתה צריך להבין ולהפנים שה' רוצה רק שתרצה, תגיד לבורא עולם: "ריבונו של עולם תראה איך אני חי ואיך אני מתנהג, אני לא רואה כל דרך לצאת מההרגלים והטבעים הרעים שלי, אבל אני יודע שכל מה שאתה רוצה זה רק את הרצון, לכן אני רוצה להיות כרצונך", וזה נכון לכל בעיה שיש לכל אחד בחיים, אחד חושב שהוא לא יכול לחזור בתשובה, לא יכול להפסיק לעשן וכדו', בגלל ההורים, בגלל שהוא בחובות כבדים, בגלל שאין לו פרנסה וכו' וכו', אם הוא רק היה יודע את הסוד, שה' לא בא אליך בטענה למה אתה לא עושה, אלא למה אתה לא רוצה, הוא היה ממשיך לרצות בלי כל קשר לתוצאות ולמציאות. הרצון תמיד חופשי הוא תמיד בידך. ומידה טובה מרובה, שאם אתה רוצה ומחזיק ברצון ובתפילה, למרות שאתה נכשל שוב ושוב, רואים אותך בשמים כצדיק גמור, וברבות הימים והשנים ייתנו לך לראות מה פעלת ומה עשית עם הרצונות שלך. לכן ייקח כל אחד את הדברים לבעיות שיש לו בחיים ויתאים אותם למצב שלו ולבעיה הפרטית שלו, כי יש כאן את המפתח האמיתי לחיים של כל אחד ואחד להצליח באמת ולזכות לאור ה', המפתח הוא הרצון. הכוח שלך הוא הרצון. העיקר הוא הרצון!
ויהי רצון שנזכה תמיד לרצות ולרצות, עד שאכן נזכה להשתנות ולצאת מהחול אל הקודש בתכלית, ובד בבד לדעת שעצם הרצון גורם לשעשועים נוראים אצל השי"ת, אכי"ר.
אנו נכנסים לספירת המלכות (בספירת העומר), שבהם אנחנו רוצים לזכות לתקן ספירה נוראה זו, ננסה בס"ד לבאר מעט בעניין זה, ואולי נזכה להתעורר בימים המועטים שנשארו לספירה בענין נורא זה, שהוא הספירה שבספירות.
אין מלך בלא עם
כתוב אין מלך בלא עם. פירוש: ענין המלכות אינו נעשה אלא אם וכאשר העם מחליט על המלכת המלך, ומכוח העם בלבד נעשה המלך למלך, וזהו בעצם פירוש המושג מלך. כמו כן, בעניין מלכות ה' ישנם שני ענינים: מושל ו-מלך, כפי שמבאר המלבי"ם את הפסוק: כי לה' המלוכה ומושל בגויים – "המלוכה, ומושל – המושל הוא ביד חזקה, ומצד זה יוסיף לפעמים תואר מושל, כי המלך הוא בהסכמת העם". וזה פירוש הפסוק: כי לה' המלוכה ומושל בגויים, היינו על כרחם של האומות השם יתברך מושל בהם, אבל לעתיד – לבא כשיעלו מושיעים בהר ציון, היינו לאחר ביאת הגואל והתגלות המלכות לא יהיה שייך מושג של מושל, אלא כולם יראו באצבע זה אלוקינו וכו', שזוהי מלכות בשלימות, אז יתקיים המשך הפסוק: והיתה לה' המלוכה, מלוכה דייקא, שהממשלה, היינו בעל כרחם, תהפוך למלוכה – היינו בהסכמתם וברצונם.
כשהשם יתברך בבחינת מושל עלינו, זה מצב של דינים משום שאין זו התגלות כבודו בשלימות (שהיא בחירתנו בו והמלכתנו אנו אותו), אלא בעל כורחינו הוא מושל עלינו, ואין זה גילוי כבודו יתברך, וזהו הפך מטרת הבריאה כולה, אבל כשהשם יתברך מולך עלינו בבחינת מלך, היינו כשאנו ממליכים אותו יתברך מרצוננו, בזה נעשה שעשועים אין סוף.
להמליך את השם מבחירה ומרצון חופשי
ולמעשה: יש מצבים בקיום התורה ובעבודת השם יתברך שלא נתגלה בהם בהכרח עניין המלכות בשלימות. כשבן אדם מקיים את ציווי השי"ת, כל הציוויים, איסור והיתר – למרות שאשרי חלקו והלוואי שכל עם ישראל יזכה לזה – הרי שבזה לבד עדיין לא מתגלה מלכותו יתברך בשלימות. שהרי לפי שביארנו, המלוכה היא כאשר אנחנו ממליכים אותו יתברך מרצוננו החופשי ומתוך בחירה חפשית והחלטה עצמית, ואילו קיום המצוות עצמן אינו מוכרח שיהיה מתוך בחירה חפשית, אלא יתכן שאדם מקיים המצוות מחמת יראת העונש, או בשביל קבלת שכר, ולאו דווקא משום עצם ההחלטה לעשות רצון הבורא ית', ואם כן, לא מלוכה יש כאן, כי אם ממשלה, פירוש: אין האדם עושה מעשיו מתוך הבחירה החופשית וההסכמה לעשות את רצון המלך, אלא מתוך פחדו או רצונו בשכר, ולכן אין כאן התגלות נעלה של המלכה.
קדש עצמך במותר – המלכת השם תמידית
אבל כאשר יהודי עובד גם על תאוות המותרות ומקדש עצמו במותר לו, בזה הוא מראה ומוכיח שכל מה שהוא עושה – אף יתר המצוות, איסור והיתר – הכל הוא רק כדי להמליך את השי"ת, ואינו משגיח כלל על רצונותיו העצמיים ועל כבודו העצמי, אלא כל דבר מסתכל ו"אם יש בזה כבוד השם יתברך יעשה, ואם לאו לאו" (לשון רבינו בתורה "איה" ליקוטי מוהר"ן ח"ב תורה י"ב). ובזה הוא מגלה מלכותו יתברך, ומבטל ישותו העצמית בשביל כבוד השי"ת, בזה הוא מעלה את המלכות לשרשה.
ואולי לפי זה יש לומר, שזה לפחות חלק ממה שאנחנו צועקים על מה שפגמנו בספירת המלכות, היינו כנ"ל: שכל אחד ותאוותיו, הן האסורות והן המותרות, הפוגמים במלכות ה' ית', והתיקון לזה הוא ביטול וחזרה לשורשינו, והעצה לזה, לזכות להמליך את ה' ית', היינו לבטל את עצמיותינו, מגלה לנו רבינו בתורה נ"ב ח"א, היא על ידי התבודדות, היינו שיתבודד על כל תאוה עד שיזכה לבטלה, ועל ידי זה נזכה לבטל עצמיותינו לגמרי.
יהי רצון שנזכה לחזור לשורשינו באמת, ולתקן את בחינת המלכות כל אחד לפי בחינתו, ונזכה לקבל את חג השבועות בקדושה ובטהרה בזכות רבינו הק' זיע"א.
נסיים במה שאנ"ש נהגו תמיד לומר "את התורה הקדושה קבלנו על ידי משה רבינו ואת קיום התורה קבלנו על ידי רבינו", אשרינו שזכינו.
ההבדל היסודי שבין חמץ למצה כפי שאמרו הצדיקים הוא בכך, שהמצה מהווה מאכל קדוש הלקוח מעץ החיים שבתוך הגן (כמוזכר כמה פעמים בליקוטי הלכות), ואילו החמץ הוא מעץ הדעת טוב ורע, מאותו אילן שגרם מיתה לעולם. והדבר רמוז במילה מחמצת עצמה, שהיא אותיות 'חמץ-מת' (זוהר, מובא בליקו"מ ה,ד)…
הנה כי כן, המצה הינה אכילה מבוררת מכל ערבוב רע, בהיותה מושרשת בעץ החיים – העץ המסמל את העולם המתוקן "בלא עירבוביא כלל", והאוכלה מוסיף חיים רוחניים לנשמתו, ומוחו מתקדש ומזדכך הימנה. המצה מרוממת את המוח, "הדעת", ומכינה אותו לאמונה הקדושה, שכן היא "אסוותא למיעל ולמנדע ברזא דמהימנותא" [רפואה לעלות ולדעת בסוד האמונה] (זוהר, שמות קפ"ג).
לא כן החמץ, בהיותו מושרש בעץ שרע וטוב מעורבים בו, הרי אף הוא מערבב את דעת האוכלו "בחכמות חיצוניות ובתאוות" (ליקו"מ ה,ד) שהם הרע, ומקיים בו באדם את קללת אלקים "בעצבון תאכלנה", שהם טרחות הפרנסה, הרדיפה אחר פת לחם…
בזוהר הקדוש כתוב: "חמץ ומצה – דא יצר הרע ודא יצר טוב" [זה יצר הרע, וזה יצר טוב] ועוד דברים כהנה המגלים שמצה מצד הקדושה היא וחמץ מצד הסטרא אחרא. הגדילו דברי הזוהר בחומש בראשית (רכ"ו ע"א) המכנים את החמץ "טעוון אחרנין" [עבודה זרה] – – – ואחרי הדברים האלה מתחילה דעתינו להשיג שאכילתנו מכל ימות השנה אינה מושלמת כלל, אלא נזקקת לתיקון ולרפואה מלחם הפסח – המצה.
אכן, כך הוא. מאז טעם האדם הראשון מעץ הדעת טוב ורע, הוטלה ערבוביה של טוב ורע בכל "ועל ידי חטא אדם הראשון נתקללה האדמה – בחינת בעצבון תאכלנה וכן בזעת אפך תאכל לחם – ועל ידי זה נפגמו ונתערבו כל המאכלים עד שכולם צריכים בירור ובפרט הלחם שהוא עיקר חיות האדם שם צריכין בירורים הרבה" (ליקוטי הלכות, הלכות בציעת הפת ב,ב) כלומר, מאחר וחטא האדם היה באכילה, חל ערבוב בעיקר באכילתו, וככל שהדבר נחוץ יותר למאכלו כך התערבב יותר, ומכאן הערבוביה הגדולה שבלחם, שבתוכו חברים כוחות טובים ורעים גם יחד, והאדם הניזון מהם מבלי הכנה ראויה מוחו מתערב במחשבות רעות והרהורים רעים רח"ל. "כי אכילת ישראל צריכה להיות תמיד בבחינת אכילת מצה – כמו שאמרו רבותינו ז"ל: לא ניתנה תורה אלא לאוכלי מן, ומן הוא בחינת מצה, כמו שאמרו חז"ל (קידושין לח): עוגה שהוציאו ישראל ממצרים טעמו בהן טעם מן – כי כשזוכין לאכול המאכל בקדושה ובטהרה, וזוכין לברר המאכל על ידי הברכה, אזי המאכל הוא בבחינת מצה, שהוא קדושת המוח, כי הדעה הוא כפי האכילה כמובן בחוש" (ליקוה"ל שם).
ולכך באה האכילה בפסח, לתקן את האדם ממאכליו הבלתי קדושים מכל ימות השנה ולהעמידו בדרגה מבוררת, בטהרת המחשבה ובצלילות הדעת "כי אכילת מצה מתקן מעיו של אדם שאפילו כשאוכל אחר כך חמץ, גם כן יכול לברר המאכל שלא יעלו המותרות אל המוח" (ליקוה"ל, חושן משפט, הלכות פקדון ה,יב).
במוחו של אדם בא הערבוב שהחל עם אכילת אדם הראשון מעץ הדעת לידי ביטוי קשה ביותר, שכן העץ של דעת היה, ולכן עיקר קושי הבירור קיים, מאז עד היום, בין מחשבות טובות לרעות. כלומר, המוח הוא המקום שנפגם בעיקר מן האכילה האסורה והוא המקום הנזקק לתיקון מהאכילה שאכל אדם הראשון, ולפיכך שם, במחשבה, נטוש המאבק העיקרי שבין הטוב לרע, ומשום כך מוצאים אנו בלשון רבינו בלקוטי מוהר"ן: "צריך לפנות המוחין מחכמות חיצוניות וממחשבות זרות, מחמץ, שלא יחמיץ את חכמתו בחכמות חיצוניות ובתאוות". על ידי כך, אומר רבינו, שובר אדם את הקנה השמאלי של האות חי"ת שבמילה חמץ ועושה ממנה ה"א, ובכך הופכת המילה חמץ לאותיות מ-צ-ה (ליקו"מ ה,ד).
כללו של דבר: "חמץ הוא בחינת חימוץ המחשבה, בחינת פגם הדעת… אבל מצה הוא דעת… ועל כן בפסח שהוא תחילת התשובה [- תחילת ההיטהרות לקראת קבלת התורה בשבועות], אזי עיקר התיקון הוא מצה… לתקן הדעת, לבלי להחמיץ המוח חס ושלום, כי בתחילת התשובה, ש[אז] צריך לצאת מן הסטרא אחרא, עיקר התיקון, לבלי להחמיץ המוח ח"ו במחשבות רעות, בהרהורים ותאוות רעות, שמתגברין עליו אז על ידי שלא נטהר עדיין, ותיקונו שישבר החמץ, דהיינו חימוץ המחשבה ולברוח משם". כלומר, כמו שבצאת ישראל ממצרים היתה תחילת התקרבותם לה' בפסח, כן בכל שנה ושנה חוזרת התקרבות זו על עצמה, ועלינו לאכול מצה המסמלת את פינוי המוח מחמץ.
וכאן אנו מבחינים שוב, כמו בכל סודות התורה ומצוותיה, שכל מצווה שנצטוינו עליה לקיימה באה להורות הוראה פרטית לכל אדם איך ינהג בעת התקרבותו לה', ולענייננו: לא להחמיץ את המוח במחשבות רעות העולות אליו מפעם לפעם, לא להשהותם אפילו לזמן מה בראש, כדי שלא יתחמץ המוח, אלא לסלקם מיד, וכמובן, לא בכוח, אלא כפי שלימדנו רבינו – על ידי חשיבת מחשבות אחרות במקומן של אלה.
* * *
למצה הוראה נוספת חשובה מאד: היא באה להעיר אוזן שהכל בהשגחתו יתברך, להגביר את האמונה שהפרנסה, המזון, ביד ה' היא "כי חמץ ומצה הם בחינת טבע והשגחה, כי מצה הוא בחינת השגחה בחינת מן, בחינת לחם מן השמים, כמו שאמרו חז"ל: עוגה שהוציאו ישראל ממצרים טעמו בהם טעם מן, כי נאפית בחפזון בלי ריבוי תחבולות להחמיץ ולהטעים העיסה כמו שעושין בלחם חמץ, כי מצה – בחינת בטחון בהשגחתו יתברך לבד בלי שום עסק מלאכה, כמו שכתוב: ויאפו את הבצק וכו' עוגות מצות כי לא חמץ וכו' וגם צידה לא עשו להם" (ליקוה"ל, ברכות השחר ה,יב). לעומת זה, החמץ הוא בבחינת טבע, כפי שמוכיח מוהרנ"ת בליקוטי הלכות: החמץ מגלם בתוכו את האמונה ברדיפה אחר ממון, היפך מצה שהיא בטחון בה', שכן לקוח הוא כאמור מעץ הדעת שבגינו קולל האדם ברדיפה אחר פרנסה. באכילת מצה באים אנו לגלות שהעסק במלאכה לצורך פרנסה נתון כולו תחת השגחת השי"ת, כי על ידי המצה "זוכים לאמונה שלימה שגם הנהגת הטבע הוא רק בהשגחתו יתברך, כאשר אנו רואין שהרבה טורחין ומייגעין עצמן ביגיעות עצומות ומאומה לא ישאו בעמלם, אדרבא הם מפסידים ממונם על ידי זה כנראה בחוש" (ליקוה"ל שם)…
"על כן צריך כל אדם להאמין שכל הפרנסה והממון נמשך להאדם רק בהשגחתו יתברך לבד, ומה שצריכין איזה עסק, זה הוא מדרכי נפלאותיו יתברך שאי אפשר להבין, כי בוודאי דרכי ה' אי אפשר להשיג, כי השי"ת שברא את העולם יש מאין המוחלט – וגם עתה הוא מצמיח חציר לבהמה וכו' ומצמיח אילן גדול כזה מגרעין אחד וכו' – הוא יכול לברוא ולגדל אח האילן בלי נטיעת האדם ולהצמיח התבואה בלי חרישה וזריעה של האדם. אך השי"ת ברא הכל בשביל האדם, ורצה שהאדם דייקא יעשה איזה עסק בשביל גידול התבואה והאילן, וכן שיעשה איזה עסק ומשא ומתן בשביל פרנסה" (ליקוה"ל שם).
כל זאת רק מתחילים אנו לגלות באכילת מצה, ורק בחג השבועות, שאז מקריבים קרבן חמץ "שתי הלחם" אז מתגלה שגם החמץ – העסק במשא ומתן – מן השמים הוא ובהשגחתו יתברך "היינו, שעל ידי אכילת מצה וביעור חמץ זכו לאמונת ההשגחה כל כך, עד שאחר כך אפילו כשאוכלים חמץ לא יזיק להם. היינו, שאפילו כשיעשו איזה עסק ומשא ומתן בשביל פרנסה לא יפלו לכפירות של הטבע ח"ו לומר כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה ח"ו, רק יאמינו בהשי"ת שכל הסיבות מאתו יתברך לבד" (שם).
* * *
אם בכוונות מעין אלה אוכלים מצה, אם הקדמות דוגמת אלה המובאים לרוב בספרי מוהרנ"ת, מתלוות אל אותה אכילה קדושה של פסח, כי אז בוודאי הרי זה לחם "מארעא דחיי" (זוהר בראשית קנ"ז) ו"מיכלא דאסוותא" (שם, שמות קפג) כפי שהזוהר הקדוש מכנה את המצה. וכמו שתיקוני החג מושפעים לאדם על ידי שהוא מתפלל על כך וכוסף להשיגם, כן תלוי הדבר מאד בהשגתו את מצוות החג וידיעתו בטיב תיקוניהם רמזיהם וסודותיהם: כמידת ידיעותיו עליהן כן מידת השפעתן עליו.
ראש השנה ויום הכפורים מאחורינו, הכהן הגדול כבר עשה סעודה – על שנכנס בשלום ויצא בשלום. הלשון של זהורית (חוט אדום) כבר נהפך ללבן (אנו מקוים) והחטאים נמחלו – היינו חושבים שכבר הגיע הזמן ללכת הביתה ולנוח קצת, וכי לא מספיק לנו קדש הקדשים? הרי הגענו כבר לשיא?!
לכן, קשה להבין, איך חג הסוכות משתלב בעבודות הגבוהות של ירח האיתנים ותהליך התשובה?
ובודאי אחרי שרבינו ור' נתן אחריו – טרחו לתת טעם בדבר, סימן הוא שנחוץ לנו להבין בזה, כדי לקיים המצוה כמו שצריך, ולהפיק התועלת המבוקשת.
אמרו חז"ל (ברכות ל"ב): חסידים הראשונים היו שוהים אחרי תפילתם שעה, ולמדו מהפסוק: "ישבו ישרים את פניך" (תהלים ק"מ), והוא ענין של הורדת השפע שפעל בתפלתו. ויש לפרש את הפסוק: שאם אנו רוצים שהתפלה תפעל בנו – ויוסיף לנו ישרות – אז צריכים לשהות אחריו כדי שיקלט בנו, אחרת, היא רק קיימת לשעה, ואינה משאירה רושם.
וזוהי עבודתנו בימים הנוראים: ע"י התשובה והמלכת ד' פעלנו "שפע" לשנה הבאה. ואנו מתקרבים לסוכות שאז הזמן הנכון לקבל את השפע הנ"ל.
השאלה היא רק איך אכן נזכה לקבל את השפע הזה?
ובכן קודם כל עלינו לדעת שיש שני מיני שפע: א' שפע גשמי שמתבטא ביבול של השנה הבאה.ב' שפע רוחני הנקלט בתוך האדם ומוסיף לו דעת ואמונה.
א. בנוגע לשפע הגשמי כתב רבינו בלקוטי מוהר"ן תנינא סי' ה' שסוכה בגימטריה "מלאך", וצריכים לשמוח בסוכות כדי שירד השפע הגשמי בקדושה על ידי מלאך. כי כשהשפע יורד לעולם הגשמי על ידי מלאך זה עובר דרך כוחות הטומאה, השדים, שמקבלים ממנו רק כדי חיותם. אבל כשנחלש כוח המלאך אז נתערב באוכל כח השד המטמא מי שיאכל ממנו. וכדי שהשפע שפעלנו בימים נוראים לא יתקלקל צריכים לחזק ידי המלאך על ידי השמחה של חג הסוכות. ומובן מתוך הענין שלשם זה נחוץ גם המצוה לשבת בסוכה משום שהסוכה הוא בחי' מקיפים (לקו"ק כא) וכשיושבים בתוך הסוכה, בזה אנו פועלים שלא ישלוט בו זר.
ב. ובנוגע לשפע הרוחני, כלומר הדעת, שאנו צריכים לקבל, יש בזה שני מניעות כמבואר (בלקו"ק כב): אחד מצד הגוף ואחד מצד הנשמה. מצד הגוף, זה פשוט שהגוף הוא מתנגד לכל עליה בקדושה משום שאינו רוצה להתאמץ, ולכן צריכים לרכך את עזות הגוף על ידי מצוות מעשיות. לענין הנשמה, יש מניעה לקבל השפע הרוחני – שאנו מוכרחים לקבלו דוקא על ידי ז' הרועים שהם כלל הקדושה – משום שיש מנהיגים רעים המטעים את האדם ומכניסים בו דעות נפסדות, והאדם מתבלבל ואינו יודע ממי לקבל. וכדי להתגבר על המניעות שבאים מצד ספיקות אלה, מוכרחים להתקשר לצדיק האמיתי דוקא על ידי מעשים, דהיינו לשמשו באיזה צורה.
ולקבל השפע הרוחני, כותב רבינו, זה רק אפשר על ידי עזות דקדושה וזה בחי' קולות דקדושה. כי כל הקולות הן קול צעקה, הן קול אנחה, הן קול שופר, הן קול זמרה, הן קול צדיקי אמת, ושאר כל הקולות דקדושה, ואפילו קול קשקוש המטבעות של צדקה, הם בחי' עזות דקדושה (קל"מ שם).
נדרש מאתנו האומץ לקחת יוזמה ולתקן את עצמינו ולא להיסחף אחרי כולם מרוב בושה. אבל האדם נוטה להיות הססן, ומפחד להתבלט. חסר לו האומץ, והבטחון העצמי. ולכן, כותב שם רבינו, שבלי שמחה פנימית – זה בלתי אפשרי. שמחה זו רק מקבלים על ידי תורה ותפילה (נעשה ונשמע) שבא על ידי זה שהאדם שואף לעלות לדרגא גדולה יותר ברוחניות (ראה פל"ח שם).
וכותב ר' נתן (לקו"ה מתנה ה') שבזה שבאים אצל הצדיק מקבלים עזותא דקדושא, וכל מה שיש יותר עזותא דקדושא יכולים לקבל יותר מן הצדיק. ונראה הכוונה בזה, שהאדם מקבל שמחה מן הצדיק, כמבואר בכמה מקומות בדברי רבינו.
ומובא בתורה הנ"ל דעזות דקדושה הוא בחי' תשרי, ולכן נקרא ירח האיתנים כי אז צועקים ישראל בקולות וקול שופר, שהם כולם בחי' עזות. שעל ידי זה שמתקבצים לצדיק על ראש השנה, בזה אנו מכשירים את עצמינו לקבל ממנו. וגם מכניעים בזה את עזות הגוף על ידי הטרחות הכרוכים בנסיעה. והשמחה שמתקבצים יחד אצל הצדיק נותן לנו הכוח והעוז לצעוק אל ה'. גם מקבלים עזות דקדושה מקול השופר. וגם מה שזוכים לקיים מצוות שופר נותנת שמחה. ועל ידי כל זה אנו מסוגלים לקבל השפע שנמשך בר"ה ונחתם ביוכ"פ.
אולם, כתב רבינו, שהשפע מקבלים דווקא מהז' רועים בבחינת "שבעת ימים תמלא ידם" הכתוב אצל המילואים. וכתב ר' נתן ז"ל שבסוכות אנו מקבלים את השפע מהז' רועים שהם האושפיזין.
והענין שכל הקדושה בהאי עלמא תלוי בשבע כמו שבת, דיש שבע מדות של קדושה המתלבשות בזה העולם, ובזה הכוונה לקדושה של הז' רועים. לכן צריכים שבעה ימים בסוכה כדי לקבל השפע כמו שהיו צריכים הכהנים לשבת שבעת ימים פתח אוהל מועד לקבל השכינה (עי' כל זה מי הנחל וברבינו בחיי). וזה מה שכתב רבינו שמקבלים אמונה מז' הרועים, הכוונה, שבזה שמקבלים דעת גם מתגדלת האמונה, שהיא המדה האחרונה, ואם אין הדעת מגיע לאמונה הרי לא עשינו כלום.
מתבאר מכל זה שבזה שאנו גולים לסוכה (כמו שכתוב ביהי רצון במחזורים), בזה אנו מכניעים עזות הגוף. ועל ידי שמחת החג והתפילות והלל אנו מקבלים את הכוח לקלוט את השפע הרוחני. ובמיוחד היות והסוכה הוא בחי' מקיפין, ואנו צמודים, לבל יתערב שום זר לקדושה, חלילה.
בהושענא רבא שהוא יום האחרון של ז' ימי החג, והוא בחי' אמונה, אז מתגברים הדינים מחדש כמו בראש השנה, ושוב מסתלקים המוחין כמו שכתב רבינו (לקו"מ ע"ד) שהוא בחי' דיבור בלא דעה. ואז צריכים להתגבר שוב בצעקות של הושענא המקביל לקול השופר של ראש השנה (לקו"ה הוש"ר א'). ובתום הוש"ר שאז כבר נקלט השפע, יכולים לצאת מן הסוכה עם מוחין חדשים ופנים חדשים (ראה לקו"מ כא). ובשמיני עצרת נעשה יחוד של הקב"ה וכלל ישראל מתוך מוחין חדשים.
ועל פי זה מתבאר על נכון התפקיד של חג הסוכות, אחרי שפעלנו את השפע על ידי העבודות של ראש השנה ויום כפור, ואנו רוצים שיקלט אצלינו בבחינת שפע רוחני וגם גשמי. לכן נחוץ לנו השמחה של חג הסוכות והישיבה בסוכה ולהכניס את הדעת והאמונה שהתחדשו, משך שבעת ימי החג.
(הנה כל מה שהסברנו בקשר למצוות סוכה מבואר בלקו"מ לג (בסופו) לענין סוד כוונת הלולב. שעל ידי הלולב (בחי' צדיק) מורידים האהבה שבדעת שהוא למעלה מן הזמן והמדות (ר"ל למעלה מן הקדושה שמתגלה בזה העולם) ועל ידי שמקשרים את לבו לדעתו (ר"ל שממשיכים הדעת ללב) אזי מקבלים את זה. וזה פעולת הלולב, להאיר אל האתרוג שהוא בחינת מלכות (אמונה). ובזה מגלה מלכותו לכל באי עולם.
מתחדש לנו מזה דבד בבד עם זה שאנו עסוקים לקלוט את הדעת העליון שהתגלה, ולקבלו בתוכינו בכלים שלנו, שיש בהם מדות וזמנים, כמו כן באותו זמן ובאותן פעולות יש בזה התגלות מלכותו. וזה משום שמדת המלכות, המדה האחרונה, כוללת בתוכה גם ענין האמונה וגם ענין התגלות הקדושה בעולם. נמצא שכל פעולה שאנו עושים כדי להתעלות ולהתקרב עושה הוא גם כן קידוש השם משום שהעולם מתפעלים מזה. זאת הסיבה שכדי לעשות איזה פעולה בקדושה, צריכים להתאזר בשמחה ועזות דקדושה לעמוד נגד האדישות, התמיהה, וההתנגדות שמתעורר אצל אלה שחושבים שיותר מכובד להשאר בתרדמה ממה שלהתבלט ולמשוך תשומת לב).
אחרי שכבר נגמר המאבק על הקדושה נגד כל האורבים והמסטינים למיניהם, מורה לנו רבינו (לקו"ת ה') שנכון לנו תפקיד חדש בשמיני עצרת והוא תיקון המשפט. וז"ל העצות המבוארות: שמיני עצרת הוא בחי' תיקון המשפט, היינו "המשפט שאדם עורך לעצמו ומתבונן היטב אם הוא נוהג כהוגן בכל מדותיו". גם "ההודאה במשפט ה'", היינו האמונה האמיתית שהשי"ת נוהג בצדק וביושר בכל משפטיו והנהגותיו, והאמונה שכל מה שהשי"ת מסבב עם האדם הוא בודאי לטובה גדולה בגשמיות וברוחניות – זה עיקר תיקון המשפט.
ומסביר ר' נתן בהלכות ר"ח ה"ו, שאדם נוטה לחשוב שאין מתנהגים אתו כשורה, ובזה מהרהר חלילה אחרי משפט ה'. ובאמת צריך להאמין שהבחירה שלו תלויה דוקא באופן זה שהקב"ה מתנהג עמו.
אבל לכאורה אינו מובן איך ובאיזה כלים עלינו לעסוק בענין כל כך קשה כמו תיקון המשפט דוקא בשמיני עצרת שבו כבר נגמרו כל התיקונים של חג הסוכות?
ונראה להסביר, שאחרי שזכינו לדעת ואמונה חדשה למרות כל מה שעבר עלינו, ובודאי היו כמה קשיים ומניעות שהיינו מוכרחים להתגבר עליהם, אז אנו מסוגלים להבין שהכל היה לטובה ומכל המניעות יצא נעימות. וכל זה אנו מקבלים ממה שמחזיקים את עצמינו קשורים לצדיק המורה לנו איך לעלות מדרגא לדרגא ולהתחדש תמיד.
וזאת אפשר לראות במעשה של החיגר שיש לפרשו בקשר לראש השנה – מכיון שמדובר במקום שהשמש והירח מדברים, וכבר כתב ר' נתן שראש השנה הוא כלליות חמה ולבנה (לקו"ה ר"ח ה' י"ב). אביו של החיגר צווהו לעסוק בהשקאת אילנות, זה ענין של תיקון הבריאה, אבל קודם הוא התעורר לעסוק בתיקון עצמו ולא לאכול נהמא דכיסופא, ונסע לעשות עסקים. בסוף הוא נפל לידי שודדים שהשאירוהו לגווע מרעב עד שברגע האחרון היה לו ישועה, והגיע למקום שהשמש והירח מדברים, ונתרפא ברגליו בזכות הצדיקים שמקבלים עליהם יסורים.
בודאי היה לו מקום להרהר על מה שקורה לו ומה עוול בכפו שיפול למצב מייאש כזה וכו', אולם הסוף היה שדוקא עומק הירידה הביאה לו את הישועה ולא רק שנתרפא הוא ובא על תיקונו, אלא שהביא גם לתיקון העולם, ובסוף נשקה האילן (ראה חכמה ותבונה). וכבר כתב רבינו שאם הולך לאדם לא כסדר צריך לבדוק אם אין בו גאות, וגאות מתקנים אצל הצדיק (לקו"ת פב לקו"ק י'). נמצא שכל מה שהלך שלא כסדר היה כדי שנחפש את הצדיק כדי שיביא אותנו לתיקון האמיתי, אחרי שזכינו להיות בראש השנה אצל צדיק כזה, ולעלות על הדרך של עלייה מדרגא לדרגא, להגיע בשנה זו להתחדשות המוחין והאמונה – כבר מצפים מאתנו להבין שאולי כל המניעות היו רק כדי שנתעורר כמו החיגר, לעסוק בתיקון נפשינו, וממילא גם בתיקון העולם, לגלות מלכותו בעולם, ולקרב הגאולה – שהרי כל נסיעה לצדיק פועלת לקרב את הגאולה (שש"ק).
"אם היה יודע האדם ידיעה בלב שלם ש'מלא כל הארץ כבודו' (ישעיה ו) והקב"ה עומד בשעת התפילה ושומע התפילה – וודאי היה מתפלל בהתלהבות גדולה. "ובשביל שהאדם אינו יודע זאת ידיעה בלב שלם… אינו מתלהב כל כך ואינו מדקדק כל כך. וכל אחד לפי מיעוט שכלו וידיעתו, כן התלהבותו ודקדוקו".
(ליקוטי מוהר"ן ח"א סב)
היום הכל מוגדר ומדוד. החל ביעילותו של מכשיר חשמלי וכלה במנת משכל. גם הרופא כבר לא מאבחן חולה על פי הרגשת הדופק אלא מפנה אותו לעשרות בדיקות שבאמצעותן הוא מנסה להגדיר את מצבו הבריאותי.
ההגדרה והמדידה מאפשרות לנו להתייחס למצב באופן אובייקטיבי. ה'בערך' וה'נראה לי' – משוחד, ופעמים רבות גם מטעה.
עבודת השם, לעומת זאת, איננה דבר מוגדר ומדיד; עבודת הלב והמידות היא אישית ומשתנה מאדם לאדם – כל אחד לפי שורש נשמתו ותכונותיו. גם העובד את השם בעצמו אינו שרוי בקביעות במדרגה רוחנית אחת. בנוסף לכך, מדובר בעניינים עדינים שכל נסיון לקבע אותם ולכמת אותם יהפוך אותם לחיצוניות ריקה מתוכן.
מה גם שבאמת איננו יודעים את עומקם ופנימיותם של מעשינו. כמו הסיפור הידוע על הצדיק שערך את ליל הסדר הראשון בהתלהבות עילאית, אולם את הסדר השני (בחוץ לארץ) נאלץ לערוך בשברון לב ובחופזה כדי להספיק את זמן חצות הלילה. לאחר זמן גילו לו שדווקא הלילה השני שנערך בהכנעה, היה רצוי לפני הקדוש ברוך הוא, הרבה יותר מהראשון ששימשה בו גם קצת גאווה…
ברם, פטור בלא כלום אי-אפשר. גם בעניין עבודת השם נותנים לנו הצדיקים מדי פעם איזשהו מבחן ואמת-מידה, רק כדי שיהיה לנו איזשהו מושג היכן אנו עומדים ולא נשלה את עצמנו לגמרי.
הדברים אמורים גם כלפי הבסיס של כל היהדות – האמונה – כדברי דוד המלך: "כל מצוותיך אמונה" (תהלים קיט).
לפעמים נדמה שהצורך לחזק את האמונה ולהפנים אותה, מתייחס לתינוקות של בית רבן או לאנשים שהגיעו מחוץ לעולם המאמין, ואילו אנחנו שברוך השם חיים אמונה, נושמים אמונה, שקועים במצוות מבוקר עד ערב, בוחרים לילדנו את החינוך הטוב ביותר, בורחים מאיסור כמפני אש – איזה מקום יש לחזק אצלנו את האמונה?!
ובכן, כדי שנתפכח מן האשליה הזו, עלינו לדעת שעדיין אנו צריכים לעמול על הבסיס הזה, על האמונה שעליה מושתתת כל עבודת השם. אין מנוס מלתת איזשהו מבחן קטן; לתת לנו אפשרות לבדוק את עצמנו אם אכן אנחנו כבר מושלמים במידת האמונה.
המבחן הוא, מצב התפילה שלנו. שכן "אם היה יודע האדם ידיעה בלב שלם שמלא כל הארץ כבודו, והקדוש ברוך הוא עומד בשעת התפילה ושומע התפילה – בוודאי היה מתפלל בהתלהבות גדולה"!
שהרי בכל ברכה ובכל תפילה אנחנו פונים אל השם יתברך בלשון נוכח – "ברוך אתה" והלכה פסוקה היא שצריך לחשוב בעת התפילה "כאילו שכינה כנגדו… ויחשוב כי אילו היה מדבר לפני מלך בשר ודם היה מסדר דבריו ומכוין בהם יפה" (שו"ע או"ח צח).
לאור זאת, אם קצת קשה לנו להרגיש כך באמת – כנראה שעדיין יש לנו עבודה בתחום הפנמת האמונה.
קודם כל, עצם ידיעת הבעיה היא השלב הראשון של הפתרון. תפילות ותחנונים יסייעו לקניית האמונה, כמו כל מידה טובה אחרת. אבל יש לנו גם עצה מיוחדת לכך:
רבינו מגלה לנו כאן שבגלל פירוד ומחלוקת בין יהודים, גם הלב שלנו 'פרוד וחלוק' בין האמת לשקר, ולכן אין האמונה שבלבנו ברורה ויציבה. כך שאם נרבה שלום ואחדות בקרב עם ישראל נוכל לזכות גם לשלום ואחדות בלבנו-אנו וכתוצאה מכך – באמונה חזקה וברורה בקדוש ברוך הוא.
הוזמנתי פעם לשאת דברים ב"בית ההבראה" של ועד הישיבות בנתניה, אשר הוקם במיוחד לתת 'נייחא למוחין' לבני התורה שהוצרכו לקיים את מה שנאמר 'וקווי ה' יחליפו כח', לקראת הזמן המתחדש לטובה.
בתוך הדברים – שסובבו אודות מעלת השמחה בעבודת ה' – הזכרתי גם את ההפסדים העצומים שהעצבות גורמת, והדגשתי שהנסיון מוכיח כי בזמן שאדם שרוי במרה-שחורה, קשה לו מאד לזכור את תלמודו.
פעם, לפני שלשים שנה…
משסיימתי את דבריי, פנה אלי יהודי מבוגר מעדת הפרושים, ששימש רבות בשנים כמלמד לעדרי צאן קדשים בכיתה ט' בתלמוד תורה הוותיק 'עץ חיים', הלא הוא הרה״ג רבי שלמה בראווערמאן זצ״ל, כשהוא מברכני מעומק ליבו בברכת 'ישר כח' על הדברים שאמרתי זה עתה, והוסיף: "יכולני להעיד כי הדברים שאמרת נכונים הם בתכלית, כי חוויתי זאת על בשרי בפועל לפני כ… שלושים שנה. הייתה לי אז בת שחלתה קשות, סמוך למועד חתונתה עם בן־זוגה שהיה ת״ח מופלג. הדבר היסב לי צער כה רב עד כדי שכשהופעתי לפני התלמידים בת״ת לא הצלחתי לזכור את השיעור שהכנתי".
"מה קורה כאן?!"
למשמע דבריו, הרהרתי בליבי בהשתוממות גמורה: מה קורה כאן? הלא אצלי, כשאני עושה את הדרך מישיבת 'שער השמים' – שם למדתי – עד לביתי שבמאה-שערים, כבר עוברים עלי עשר נסיונות של עצבות, והנני נלחם שוב ושוב לגרש אותם במחשבות של שמחה, שבע יפול וקם… ואילו המלמד הזה אינו זוכר שהיה אי פעם בעצבות, אלא רק לפני כשלושים שנה?
שיתפתי ברגשותי אלו את מיודעי הגאון החסיד רבי נחום יצחק פראנק זצ״ל, ששהה אף הוא בבית ההבראה, וזה האחרון אומר לי: דע לך, כי המלמד הזקן הזה אינו חומד לצון כלל ועיקר, וביודעי ומכירי קאמינא שהלה עובד את ה' תמידין כסדרן, ומעודו עד היום הזה לא שת ליבו למושג של 'עליות וירידות'… גש נא אליו בדין ודברים ותראה בעיניך כי זוהי מציאות של ממש!
"הן כה מתוק הלימוד…"
לא יכולתי לסרב להצעתו של רבי נחום יצחק ע״ה, כי הדבר היה בעיניי דבר תמוה הטעון בדיקה, ואמנם פניתי אליו ושאלתיו אגב שיחה:
"בימיך הארוכים, ולהוציא אותו מקרה בודד כשבתך חלתה, האם הרגשת פעם כי אין לך חשק ללמוד?"
הביט בי הזקן בתימהון, כמי שלא הבין כלל איזו שאלה שאלתי:
פאר וואס? למה? – ביקש הסבר – הרי זה כה מתוק ללמוד ולהתפלל?!
והמשיך:
"מאז שזוכר אני את עצמי, אהבתי את הלימוד. התברכתי משמים בזכרון טוב, וכשלמדתי 'קצות' פעם אחת קלטתיו על אתר וזכרתיו על בוריו. לבקשת אבי, שהרצה בפניי על חשיבות החזרה, הואלתי לשנן בשנית את שלמדתי, ומשום מצות כיבוד אב. אבל 'לא לרצות ללמוד' מאן דכר שמיה, למה ומדוע?"
"תמיד?" – השתוממתי.
"כן, תמיד תמיד!" – השיב, משל אין דרך אחרת…
עד כאן דברי הזקן, ובאמת פלאיים הם מאד, שלא כדרך רוב העולם.
"עובר מה שעובר"
אסביר, ובמעשה תחילה:
בחור מאנ״ש, אשר הודות לא-ל הטוב איש כשר הוא עד היום, עלה לביתי לשוחח על תחלואי נפשו. שוחחתי עמו והבנתיו. ומשכך, משכתי את תשומת ליבו לעבר התמונה שהייתה תלויה על הקיר, בה נראו תואר וזיו פניהם של האריות שבחבורה: רבי לוי יצחק בנדר ורבי שמואל שפירא זכרונם לברכה ואמרתי לו:
דע לך, כי ההתמודדות המרה והמאבק הנפשי שפוקדים אותך בזמן של שבוע אחד בודד – לא עמדו לנוכח רבי לוי יצחק במשך כל תשעים ושלש שנותיו הארוכות!
ויהי אך יצאו מילים אלו פי, והלה זינק מכסאו: 'אתה מבין אותי כל כך טוב, כל כך טוב הבנת אותי, אוהו' – – -
"זה מעשה שלו"
אכן, לכל אדם ישנו 'מהלך' מיוחד בחיים. מכל אחד עולה גוון אחר השמימה, המפאר את כתר מלכו של העולם באור יקרות שונה ובוהק, ששום אחר לא הבהיק כמוהו!
"זה מעשה שלו וזה מעשה שלי" (לשון התם שבסיפורי מעשיות), ואין אדם דומה לחבירו.
היו אמנם צדיקים שעבדו את ה', ישר וחלק, כל ימיהם. והגם שאף הם התנסו בנסיונות קשים, כי 'ביטול הבחירה' אין לאף אחד, אבל בכללות לא עמדו לנגדם מה שעומד לנגדינו. מצוה עלינו לספר מאורחותיהם ושיגם, אולם מאידך, בהיותנו בני תמותה אשר הגלים זוממים ללא הרף לשטפנו כליל, חובה עלינו לדעת שיש לנו 'תיקון הפרטי', גם אם איננו מבינים למה. ועלינו להתאמץ תמיד להתעלות דווקא מתוך תהפוכותינו, ולפאר משם את שם ה', שמצפה לקימתנו ולהרמת קרנינו!
יש במה לְהִתחָיוֹת…
מפליא לציין שהגה"צ רבי אברהם שטערנהארץ זי"ע, אשר הכרתיו כאדם מסודר וכמי שכביכול אינו יודע 'מהמורות' מה הם, דווקא הוא זה שהתבטא התבטאות שמטיבה לשפוך אור על חיינו הבלתי-מסודרים, ורגיל היה לומר:
"עולמינו עולם של צרות הוא, ואף על פי כן, בחסד ה' יש לנו במה להחיות את עצמינו: יש לנו 'ליקוטי מוהר״ן' 'ליקוטי תפילות', יש לנו תפילה"…
(עובד מתוך שיעור שנמסר ע"י הרה"ח ר' יעקב מאיר שכטר שליט"א)
תקציר: המאמר בא לענות על השאלות: האם כל הצדיקים שלא ידעו מרבי נחמן לא היו צדיקים? מה פירוש האמרה השגורה: לעתיד לבוא כולם יהיו ברסלב? והאם כל אדם חייב להתקרב לרבי נחמן?
שאלה:
מובא בחיי מוהר"ן אות רצ"ט:
'פעם אחת דבר עמי מענין שאי אפשר להיות איש כשר באמת כי אם כשמתקרבין להצדיק האמת שבדור. קודם שנמצא הצדיק האמת בעולם, יכולים להתקרב להשם יתברך מעצמו. אבל אחר שכבר נמצא הצדיק האמת בעולם, אי אפשר להתקרב להשם יתברך באמת בשום אופן כי אם כשזוכין להתקרב אליו'.
ולפי זה יוצא שכל הצדיקים שהיו אחרי רבי נחמן מברסלב, ולא הכירו אותו, אינם צדיקים אמיתיים ולא התקרבו לה' יתברך באמת.
היתכן כדבר הזה?
תשובה:
א. בוודאי לא זו הכוונה. גם צדיקים שלא שמעו על רבינו הקדוש רבי נחמן מברסלב והלכו בדרכים אחרות בעבודת ה' יכולים להגיע למדרגות גדולות. ומה שאמר מוהר"ן שלאחר שמתגלה הצדיק האמת בעולם אי אפשר להתקרב לה' באמת אלא כשזוכים להתקרב אליו, כבר ביאר רבי אברהם ברבי נחמן ז״ל[1] הכוונה בזה, שכאשר מגלה הקב"ה רפואות ודרכי תיקון חדשים על ידי הצדיק הגדול, הוא מוריד כנגד זה גם מחלות חדשות בצד הטומאה שאין תקוה להתרפא מהם אם לא על ידי הרפואות שגילה הצדיק הגדול[2].
ואם כן ברור הדבר שההולך בדרך התורה המסורה מדור דור, יכול להתעלות ולהיות צדיק כמו שהיה תמיד, אלא שמתחדשים עליו מלחמות מצד היצר הרע המיוחד של הדור הזה. והנה פגעי הדור אינם פוגעים בכל אחד בשווה כמובן וכידוע לכל, וישנם נשמות הרגישות יותר לפגעי הדור וישנם נשמות רגישות פחות, ודברי רבי נחמן נאמרו בכללות, שכללות אנשי הדור אינם יכולים להתמודד כנגד הפגעים החדשים של הדור (שהתחילו לפני כמאתיים שנה, בתקופת ההשכלה, ונמשכים עד ימינו בלבושים שונים), אלא על ידי ההליכה בדרכים שגילה, אבל יכולים להיות יחידים שלא נפגעו כל כך מפגעי הדור והצליחו להיות צדיקים הגם שלא הלכו בדרכיו של רבי נחמן מברסלב.
וכמו כן יש לדעת שגם אצל צדיקים יש מדרגות בלי סוף, ואי אפשר לנו לדעת למה זכו להגיע ולמה היו יכולים עוד להגיע. אך דברים אלו גבוהים מהשגתנו ואין אנו יכולים לדון כלל במדרגות של צדיקים שאין לנו השגה בהם. וכמו כן אין אנו יודעים מהי מדרגת ההתקרבות הנצרכת לכל אחד, ושמא יש כאלו שדי להם במה שקיבלו איזו עצה מכלי שני ושלישי, או שהשיגו מעצמם את העצות והדרכים שלימד רבי נחמן והתנהגו בהם (כידוע שלאחר שמתגלה איזה דבר בעולם קל יותר להשיג אותו מעצמו). והגם שלא זכו לדעת מרבי נחמן עצמו ולהתקשר עמו, אפשר שדי להם במה שאינם חולקים על הצדיק, שהרי סוף סוף לעת עתה שמו של הצדיק נסתר מרוב העולם, וגם מי שאינו הולך עמו להדיא אלא רק לא חולק עליו יש בזה מידה מסויימת של התקרבות. וזה אין אנו יודעים כלל מדוע יש שזכו להתקרב לצדיק קירבה גדולה ויש צדיקים וטובים מהם שלא זכו לזה, וכמו שכתב בליקוטי הלכות[3] "וכמו כן בכל דור ודור, אי אפשר להבין מפני מה זכו אלו להתקרב להצדיק האמת יותר משאר אנשים, כי כל זה הוא בחינת סגולה שאי אפשר להבין כלל".
ב. וכדי להבין יותר שיחה זו ננסה להתבונן מהו 'איש כשר באמת', שכדי להיות כזה מוכרחים להשתמש בעצות ודרכים אלו.
רבי נחמן לא התכוון לומר שאי אפשר להיות יהודי שלומד ומתפלל ועושה הרבה מעשים טובים בלי להתקרב אליו, שכן זה בודאי אפשר ואפשר, אולם 'איש כשר באמת', בלשונו של רבי נחמן, פירושו יהודי שזוכה לנקודה המרכזית ביותר, שכל היהדות עומדת עליו, שהיא: יהודי שחי חיים מחוברים ומקושרים עם הקב״ה, והחיבור הזה הוא השורש האמתי שממנו צומח קיום כל התורה במדרגה אחרת לגמרי, שכן מי שמחובר בלבו עם הקב"ה יש לו אהבה ויראה, יש לו רצון פנימי להתקדמות, יש לו טהרת הלב, יש לו התחדשות תמידית, ויש לו מקור לחיזוק בכל מצב.
אולם בדורות שלנו הנקודה הזו הולכת ומתכסה בשכבות של חומריות וקרירות, המלוּוִים ביאוש פנימי מלמצוא את הרוחניות האמיתית של עצמנו, וכך היא הולכת ונעלמת עד שכבר ישנם שאינם מבינים מה חסר ביהדות בלי לב, הרי אפשר לעשות את כל המעשים ולצאת ידי כל החיובים גם בלי לב.
ועל זה נסובה שיחתו של רבי נחמן, שלמדרגה הזו של להיות 'איש כשר באמת', שעובד את הקב"ה עם לב, אי אפשר לבא בזמנינו ללא ההליכה בדרכים המובאים בספרי מוהר"ן. כי הוא הצדיק שזיכו אותו משמים להוריד לדורות שלנו את דרך העבודה המתאימה לנו, כדי שנוכל גם אנחנו להיות אנשים כשרים באמת ויהיה לנו לב יהודי בריא שמזרים לכל האברים 'רוח חיים' של קדושה וטהרה (עיין ליקו"מ קמא ח).
ג. צריך להבין שכאשר רבי נחמן אמר שיחה זו, הוא לא התכוון לפסול אחרים או להתגרות במישהו ח"ו, אלא כוונתו היתה להעמיד אותנו על המיוחדות שבדרכו. ורבים מאלו שהתקרבו לדרכו של רבי נחמן יכולים להעיד על אמיתות דבר זה, שבשום פנים ואופן לא יכלו להיות יהודים כשרים באמת בלא שהיו זוכים להכיר דרך זו, ואינם צריכים אפילו לאמונת חכמים בזה.
ומי שהדברים הללו נראים בעיניו תמוהים ובלתי אפשריים, אינו מחוייב לקבלם באמונה עיורת, אלא אדרבה, יהיה איש אמת ויבדוק בעצמו בכנות האם הוא כבר 'איש כשר באמת', עד כמה לבו מחובר לקב"ה בגישתו הכללית ללימוד התורה, בשעת התפילה, בקיום המצוות, ובכל מצבי החיים, והאם הוא עדיין איש חי ששואף להתקדמות רוחנית או שכבר התייאש מעצמו ואינו יודע כיצד אפשר להתקדם בפנימיות. ויבדוק האם יש דרכים בתוך היהדות הנאמנה שהתייסדו על ידי צדיקים וגדולי ישראל שיכולים לסייע לו, וממה נפשך, אם ימצא שהוא מתקדם עם דרכים אחרות, אשרי לו, ואם אינו מתקדם אתם, מדוע לא יבדוק גם את דרכו של מוהר"ן.
* * *
מובא בחיי מוהר"ן שלעתיד לבא "כולם יהיו ברסלב", מהו פירוש הדבר?
נצטט את לשון אימרה זו כפי שהיא מופיעה בחיי מוהר"ן אות של"ט:
"אמר שלעתיד יהיה כל העולם אנשי ברסלב. דאיתא במדרש (בראשית רבה לד, טו) על פסוק 'ונתתי לכם לב בשר' – אל תקרי בשר אלא בסר, שיהיה כל אחד בוסר בחלק של חברו. לב בסר אותיות ברסלב".
מפרשי המדרש שם ביארו ש'לב בוסר' בחלקו של חברו, פירושו לב מואס בחלקו של חברו. כלומר שלעתיד לבא יכיר כל אחד את מקומו האמיתי וממילא לא ירצה להיות כמו חברו אלא ירצה רק בחלקו. וידוע שמה שאנשי מוהר"ן נקראים על שם העיר ברסלב דווקא (הגם שרבי נחמן גר בחייו בעוד כמה מקומות) אינו במקרה, אלא רבי נחמן אמר כן כאשר נכנס לדור בעיירה ברסלב[4]. וכאן אמר רבי נחמן מברסלב שהמשמעות של חסידי ברסלב היא אנשים בעלי 'לב בוסר', היינו שכל אחד מחפש רק את חלקו ואינו מחפש להיות כחברו.
ודבר זה הוא הגילוי הגדול שיתגלה לעתיד לבא, שאז כל אחד יגיע לשורשו וידע בדיוק מי הוא ומה תפקידו ועבודתו, ולא יהיה לו שום חשק לחלקו של חברו, ורבי נחמן מלמד את אנשיו לעבוד את ה' על פי דרך זו כבר עתה, כמבואר במאמר 'אחד היה אברהם' שנדפס בהקדמה לח"ב מליקוטי מוהר"ן, 'שאברהם עבד ה' רק על ידי שהיה אחד, שחשב בדעתו שהוא רק יחידי בעולם, ולא הסתכל כלל על בני העולם, שסרים מאחרי ה' ומונעים אותו וכו', וכן כל הרוצה להיכנס בעבודת השם, אי אפשר לו להיכנס כי אם על ידי בחינה זו, שיחשוב שאין בעולם כי אם הוא לבדו יחידי בעולם, ולא יסתכל על שום אדם המונעו' וכו'. ודבר זה הוא אחד מאבני היסוד הגדולים ביותר של דרך רבינו הקדוש[5], ועל זה אמר שלעתיד לבא כולם יזכו להגיע לבחינה זו ולכן כולם יקראו 'אנשי ברסלב'[6].
[לגבי 'כולם יהיו ברסלב', במאמר המוסגר: מי שיודע את הסוד של יחידי הדורות, שהם נשמות כלליות ושורשיות שכל נשמות ישראל נכללות בהם, מבין מאליו (גם ללא קשר לשיחה זו) שלעתיד לבא כולם יזכו גם להתקשר לרבינו מוהר"ן מברסלב כפשוטו, ויהיו חסידי ברסלב, כשם שהיום כל ישראל הם תלמידי משה רבינו ומקושרים אליו, וכמו שכל מי שיודע את עניינו של הרשב"י מבין שלעתיד לבא כולם יהיו אנשי רשב"י, וכך לעתיד לבא כולם יהיו אנשי רבי נחמן, כי בלתי אפשרי שאנשי הדור לא יכירו את הנשמה הכללית של הדור שבה הם נתלים].
* * *
האם יש חובה להתקרב למוהר"ן מברסלב?
מובא בספר אבניה ברזל[7] שפעם שאל אחד את רבי נתן האם נכון מה שאומרים בשמו שבשמים מענישים מי שלא היה חסיד ברסלב. והשיב לו רבי נתן: איני אומר כן, אלא בשמים מלקים על פגמי הנפש, ואם תתבונן בפגמיך הגדולים תבין שאילו היית חסיד ברסלב היית יכול לתקן אותם.
בודאי אי אפשר לומר שחובה להתקרב למוהר"ן ו"להיות ברסלב". לא כתוב לא בגמרא ולא בשו"ע שצריך להתקרב למוהר"ן מברסלב, אבל כן כתוב שחובה על האדם לעבוד את ה', ולהשתדל להתקרב אליו באמת ולתקן את פגמי נפשו. וממילא חובה על האדם לבקש אחר כל הדרכים שיעזרו לו להגיע לזה, ומי שדרכו של מוהר"ן יכולה להועיל לו להתקרב לה' יתברך בוודאי חייב להתקרב אליה.
[4] כמובא בחיי מוהר"ן אות קטו: שפעם אחת סמוך לכניסתו לברסלב מזגו לו כוס יין לקידוש, ונשפך על הארץ. ומזגו לו כוס אחר, וקידש עליו. ואחר כך אמר: היום נטענו שם ברסלביר חסידים, ושם זה לא ישתקע לעולם, כי לעולם יהיו אנשי שלומנו נקראים על שם עיר ברסלב, וכן היה כמפורסם.
[5] וכידוע גם המשפט המופיע ב'מעשה מחכם ותם': 'זה מעשה שלי וזה מעשה שלו'.
[6] כמו כן רבי נתן (עלים לתרופה מכתב קסג) כותב שהשם 'ברסלב' הוא גם על שם 'לב בשר', וגם זה דבר שדרך רבי נחמן מושתתת עליו – לזכות ללב בשר, ולעתיד לבא יזכו לזה כולם כמו שנאמר 'ונתתי לכם לב בשר'.
"זה לא פלא, זה מה שאני, נפש שפלה שנמשכת תמיד לבהמיות. תמיד אני מוצא את עצמי נכשל ונופל, כנראה זה המהות המאוס שבקרבי. נכון, יש לי גם קצת נקודות טובות, אבל כנראה היסוד והשורש רקוב או מקולקל ומגושם מלכתחילה".
* * *
לפעמים התורה קוראת ומרמזת לנו דרכי חיים במה שכתבה וגילתה, ולפעמים אדרבה, היא מורה ומאירה לנו את אור נשמתנו במה שלא כתבה והעלימה. בכל פרשת 'תצוה' לא נזכר שמו של משה רעיא מהימנא, על אף שכולה עוסקת בציוויו של הקב"ה אליו, ורבותינו (בזוה"ק פרשת פנחס רמו. וברא"ש על התורה כאן) מבארים זאת, שמשה רבינו גרם זאת לעצמו כשביקש עבור ישראל לאחר חטא העגל "מחני נא מספרך אשר כתבת" וקללת חכם אפילו על תנאי מתקיימת.
והדבר מפליא: הן משה רבינו ודאי ידע זאת שקללת חכם תתקיים בכל אופן, ומדברי הזוהר אנו למדים שמחיית שמו מן התורה היא צער גדול מאד, זוהי קללה איומה, ואף על פי כן עשה זאת משה, מדוע?!
רבינו הקדוש מלמדנו פרק ברחמי המנהיג האמיתי כמשה רבינו, על בני ישראל המונהגים על ידו: "כי משה רבנו היה לו רחמנות באמת על ישראל, ומסר נפשו בשביל ישראל והשליך נפשו מנגד, ולא היה חושש על עצמו כלל. כי השם יתברך אמר לו 'ואעשך לגוי גדול', והוא לא השגיח על זה כלל, רק אמר 'אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת'" (ליקוטי מוהר"ן ח"ב, ז).
מה טיבה של רחמנות זו, ולמה באמת הוא היה מוכן למסור נפשו כדי שישראל יהיו נקיים מחטא? – ממשיך רבינו הקדוש שם ואומר: "כי עיקר הרחמנות הוא כשישראל עם קדוש נופלים בעוונות רח"ל, כי זהו הרחמנות הגדול מכל מיני רחמנות, כי כל היסורים הקשים שבעולם אינם נחשבים כלל כנגד המשאוי הכבד של עוונות ח"ו, כי מי שיודע קדושת ישראל מאין הם לקוחים, ויודע רוחניות ודקות של ישראל, הוא יודע שישראל הם רחוקים לגמרי מעוון ואין עוון שייך להם, כלל כלל לא, לפי גודל קדושתם משרשם וגודל דקותם ורוחניותם, ועל כן כל היסורים שבעולם אינם נחשבים למשאוי כנגד המשאוי הכבד של עוונות".
כמה מנוגדת ורחוקה ההסתכלות שלנו על נפילותינו והסתאבותנו, מול הסתכלותם של צדיקי אמת עלינו באותה שעה; בעוד שהאדם נגעל מעצמו ומואס במהותו, ומתעב את הבהמה העצמית שלו שנדמית לו שכל כולה רע, הרי שהצדיק רואה כאן מציאות אחרת לגמרי; לעיניו נגלה מחזה קורע לב של כתר נפלא, עשוי כולו זהב טהור יקר מפז, משובץ באבנים טובות ומרגליות שאין דוגמתם בכל העולם, יחיד במינו ביופיו חינו והדרו, ונדיר בתכלית בעדינות מלאכת המחשבת המופלאה שבו נעשה – והנה נתגלגל הכתר ונפל לצחנת רפש וטיט בעומק רב, והעבד הנאמן לובש עוז ומרחם על המלך ועל כתרו הנפלא, ומוסר נפשו לקפוץ לתוך הביב להוציא הימנו כתר נפלא זה.
זוהי הסתכלותו וראייתו האמיתית של משה רבינו וכל צדיקי האמת עלינו כיום הזה; כאשר עומד לפניו החוטא והפושע המזוהם והמסואב, הוא רואה לפניו אוצר חביב וסגולת מלכים שאין דומה לו בהדרת יקרו, אלא שלעת עתה הוא נפל במדמנת שופכין. אוי כמה שזה כואב, וכמה שזה מעורר רחמים, עד כדי כך שהוא מוכן בכל רגע למסור נפשו להוציא אותנו מטומאתנו. לא רק להתאמץ ולעמול עבורנו, אלא בפשטות להימחות בגשמיות ולהימחות ברוחניות מספר החיים, כיון שהוא יודע בבירור "שישראל הם רחוקים לגמרי מעוון ואין עוון שייך להם כלל כלל לא, לפי גודל קדושתם משורשם וגודל דקותם ורוחניותם". שום עבירה ועוון לא יוכלו לשנות מציאות זו, השורש נשאר תמיד יקר נקי וזך, על אף כל הטומאות שמסבבות ומקיפות אותו, ועל כן הוא מרחם גם על הפושע שבפושעים ברחמנות מופלגת כזו עד כדי מסירות נפש, כיון שהוא יודע שבפנימיותו שורה אוצר נשגב ומבהיל כזה המאיר וזוהר באור יקרות שאין דומה לו.
מה שלא נכתב בפרשתנו, זועק לכל אחד מאתנו בזעקה אילמת: העלמת שמו של משה בפרשה זו, מזכירה לנו את מסירות נפשו עבור החוטא והפושע הגרוע ביותר. זה מעורר וקורא: אם הצדיק מוכן למסור נפשו עבורך, כיון שהוא משיג את עוצם יקרת ערכך, ויודע שבפנימיותך אתה נקי וטהור וזך, וכל העבירות הללו שנכשלת בהם לא שייכים לך כלל בעצם. הרי שאתה בעצמך, ודאי חייב להתעורר לרחם על עצמך ולא להסכים לאבדן אוצר יקר שכזה. אם הוא רואה בך את טוהר פנימיותך ושגב שוויותך, הרי שאתה בודאי מחוייב להתגבר ולא להרשות למלך זקן וכסיל להטעותך שאתה שְׁפַל-אנשים בעצם מהותך. זה מחייב גם אותך להתנער מעפר ולהתחיל לחפש ולשאוג על הכתר הזה שנפל למקום שנפל, לחפש ולהתייגע, לרצות ולחשוק, למסור נפש למען עצמנו ולמען זולתנו שנפלו גם הם לחושך זה.
רבי נתן מעמיק לבאר את סוד תפילתם של רב המנונא ורב אלכסנדרי (מובא בגמ' ברכות יז.): "ריבון העולמים גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב, שאור שבעיסה ושיעבוד מלכיות. יהי רצון מלפניך שתצילנו מידם, ונשוב לעשות חוקי רצונך בלבב שלם". ושואל: מה טיבה של הוספה זו "גלוי וידוע לפניך שרצוני לעשות רצונך"? – אלא שבכך רצו לעורר את כח הרצון שבהם, לא להתפעל מהנפילות והירידות הנגלות לעין, אלא לזכור שתמיד פנימיותם נותרת זכה ונקיה ומשתוקקת לבוראה, ומכח זה להשתוקק לצאת מהרפש שמקיף את חיצוניותו. "ובזה בעצמו שהזכיר זאת בתפלתו לפני השם יתברך, בזה הגביר כח המושך, מאחר שמעיד בפיו שכל המונעים והמסיתים הם בחינת כח המכריח, ואין זה שלי כלל! וכי רצון שלי הוא רק לעשות רצונך. ובזה מגבירים כח המושך שיפעל פעולתו, וזה בחינת גודל מעלת הרצון והכיסופים בעצמם אל הקדושה, כי עיקר התגברות כח המושך הוא על ידי הרצון והכיסופים" (ליקוטי הלכות, יו"ט ה, ו).
כמה גדולה תפוצת השפעת תורת רביה"ק בדור זה האחרון, כמה עצומה גם תפוצת ספרי רביה"ק (גם אודות לגופים והאנשים היקרים המסורים לענין הפצת ספרי רבינו, וזכו וזוכים להדפיסם בעשרות מהדורות וצורות ולמכרם במחירי עלות) וכמה צמאון יש לתורת רבינו, לילך בדרכיו ולקיים עצותיו הקדושות, כמה רצון יש לשמוע, לקבל האור הזה.
ומה נפלא מראה הנחל הנובע, המוסיף יובלים על יובליו, המתרחבים ופורצים ימה וקדמה; מה נפלא לראות את עשרות המשפיעים אשר באנ"ש, המפיצים תורתו הק' ברחבי הארץ כולה, מרווים צמאונם של ישראל במסירות נפש שאין כמותה, יום ולילה, קיץ וחורף, שלא על מנת לקבל שכר.
אולם, מצד שני, עלינו גם לשים לב לעניין הכתיבה בספריו הקדושים, שצריכה חיזוק גדול, ומעט מאוד, יחסית להיקף ולרוחב חסידות ברסלב, עושים אנו בתחום זה. כמה מעט, לשם המשל, כותבים אנו, לתרגם תורת רביה"ק, עצותיו הקדושות, תורותיו הקדושות, ספריו וספרי תלמידיו הקדושים לשפה המדוברת, להגישם בצורה שווה לכל נפש – כמה מעט עושים אנו…
אוצרות עצומים יש לנו, אוצרו הנפלא של רבינו הקדוש, שהפקידו בידינו והזהירנו תלמידו הגדול מוהרנ"ת על ענין הפצתם, "שעיקר עסקכם יהיה להדפיס הספרים, שתהיו חזקים בממון, ברצון ובטרחה", ובפרט בדור כזה כמו דורינו אנו, כאשר ה"טרייף פסול" כל כך מתגבר ומתפשט רח"ל לאלפים ולרבבות, ורק "דף אחד מספרי רבינו" יכול לנצחם, וכמה מעט כותבים יש לנו. כמה מעט כותבים אנחנו…
וכמה חשובה הכתיבה, שהרי על מאמר יוסף בריה דרבי יהושע, ששמע בעולם העליון "שהיו אומרים אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו", אומר המהרש"א "יש לפרש כי עיקר הלימוד ושנעשה בו רושם הוא הלימוד הבא מכתיבת יד אשר על כן נקראו החכמים סופרים", וב"מחשבות חרוץ" (אות טו) אומר רבי צדוק "משחידשו בעולם הזה צריך שישאר הדברים לעולמי עד בעולם הזה גם כן על ידי הכתיבה, ועל כן הזהירו הקדמונים לכתוב כל מה שמחדש כמו שכתב בספר חסידים (סימן תק"ל)והמגיד להבית יוסף וכדומה"
שאלו נא כל איש אשר רוח בו לעסוק בהפצת תורת רביה"ק כמה בודדים הם העוסקים במלאכה. מתוך כלל אנ"ש, אלפי אלפי ההולכים בתורת רביה"ק, כמה מועטים הם ששולחים לעט ידם לעורר, לחזק, להחיות נפשות עם רב, אשר עז רצונם וגדולה תשוקתם לקבל מתורת רבינו הק'.
על הפסוק "אחות לנו קטנה" וכו' מפרשים ש"תהיה עדת צדיקים מועטת, ואותם המעטים אינם מלמדים דעת את העם ובלתי מוחים להשיב מעון בהיות ההמון כולו עוסק בחיי שעה".
והלא זה צריך להיות עסקינו, שלא נהיה אילנות יבשים, אלא נהיה אילנות העושים פרי, כמו שהורה רביה"ק למוהרנ"ת, עד שתמלא תבל דעה, ויפוצו מעיינותיו ז"ל על פני תבל כולה.
"כשמתפלל… צריך להתפלל בתחנונים, ויבקש מאת הקב"ה מתנת חינם, ולא יתלה בזכות עצמו… כי צריך להקטין את עצמו… בבחינת 'אל תתהדר לפני מלך' (משלי כה)'. "ובשביל זה אין לאדם לדחוק את עצמו על שום דבר, אלא יבקש בתחנונים – אם יתן לו ה' יתברך – יתן ואם לאו – לאו".
(ליקוטי מוהר"ן ח"א כ)
"כל העניין שלי הוא תפילה", הינה אימרה ידועה של רבינו, אבל מה שאולי ידוע קצת פחות הוא, שמלבד דרישתו להתייגע כדי לכוון בתפילה, יש לרבינו גם עצות והדרכות נפלאות עבור כל מי שרוצה לעמול ולעלות במעלות התפילה בכוונה.
אחת העצות גלומה במאמרו שלמעלה – 'לא לדחוק את השעה'. זהו כלל ברזל בכל חיי האדם, ובעבודת ה' בפרט, כפי שלימדונו חז"ל: "כל הדוחק את השעה – שעה דחקתו" (ערובין יג ע"ב) וכפי שמבואר ב,ליקוטי מוהר"ן' ח"א ו כמה שצריך העובד את ה' להמתין עד שיוגשמו שאיפותיו. בכל זאת, בעבודת התפילה מקבל כלל זה משמעות מיוחדת.
* * *
אם ננסה להתחקות אחר שורשיה של הכבידות שאופפת אותנו בבואנו להתפלל, נוכל למצוא ביניהם את המחשבה המטרידה – 'כבר התפללתי, ביקשתי והפצרתי – ולא תמיד נושעתי' (את כל הפעמים שהתפילה כן עזרה, היצר דואג להשכיח, או לטשטש – 'טוב, הייתי נושע גם בלי זה'…)
במובן מסוים, מחשבה זו מטרידה לא רק בחלק הבקשה שבתפילה, אלא גם בחלק ההודאה, שכן כשמשתדלים להתרכז בתפילה, מצפים בדרך כלל להרגיש את המתיקות שבתפילה, שזו תתפרץ ותשתפך מתוך הלב – אבל כשנוכחים לדעת שעדיין רחוקים ממתיקות זו, הדבר 'מוציא את הרוח מהמיפרשים' והחשק להתפלל דועך אט אט.
אבל יש טעות בכל הגישה הזאת לתפילה, שכן בתפילה אנחנו עומדים לפני המלך כביכול, ואז עלינו להרגיש חסרי כל כוח, ולהתפלל כעני בפתח, שהרי אפילו צדיק שפעל ועמל והשיג דרגות גבוהות – הרי ביחס לבורא שהוא זה הנותן לו את הכוחות – הוא כעני ואביון.
כך אכן אנחנו מוצאים ב'שולחן ערוך' שפסק: "תתפלל דרך תחנונים, כרש המבקש בפתח" (אורח חיים צח, ג). ה'ביאור הלכה' אף רוצה לומר שאם אדם לא התפלל בלשון של תחנונים – לא יצא ידי חובתו.
יסוד זה אנו למדים גם מהאיסור לעמוד על מקום מוגבה בעת התפילה, ומהמנהג שהחזן עומד במקום נמוך – על שם הנאמר "ממעמקים קראתיך ה'" (משנה ברורה צ, ה). כשהגמרא מתארת את המתפלל, היא מגדירה אותו "בעי רחמי" (= מבקש רחמים), שכן זוהי הגישה הנכונה לתפילה: "אל תתהדר לפני מלך" – לגשת כדל וכרש לפני מלך מלכי המלכים.
אם נצטייד בתובנה הזו בגישתנו לתפילה – שאנו מבקשים רק מתנת חינם מאת הבורא – כבר לא נבדוק כל פעם אם תפילתנו נענתה, או אם 'תוגמלנו' על המאמץ שהשקענו בה, אלא נתחנן ונוסיף ונתחנן; אולי יחוס, אולי ירחם, כמו שאמרו חז"ל: "אם ראה אדם שהתפלל ולא נענה, יחזור ויתפלל. שנאמר 'קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה' ' (ברכות לב ע"ב).
זו גם כוונת דברי חז"ל (שם נה ע"א): "כל המעיין בתפילתו" – שחושב ומצפה מתי תתקבל תפילתו – "בא לדי כאב לב" – מרוב אכזבה שתפילתו איננה מתקבלת, כי כל מהותה של התפילה היא, לעמוד כעני לפני הבורא; אם יתן – יתן ואם לאו – לאו.
או אז תקבל תפילתנו טעם חדש של ענווה והכנעה, והיא תתקבל ברצון לפני הקדוש ברוך הוא.
אנו עומדים כבר מספר ימים לאחר שקבלנו את התורה, ועלינו לשים לב שלא נארוז את התורה לאחר החג כשם שאורזים את כלי הפסח ואת דפנות הסוכה לאחר החג…
בשבוע זה בו אנו קוראים פרשת 'נשא את ראש בני ישראל', התורה מצווה אותנו לספור כל יהודי, עלינו להרים את ראשנו, להתחיל להבין שהשכינה שורה על כל יהודי, גם כאשר הטרדות שעוברים עלינו גורמים לנו שאנו לא רואים בעצמנו משהו טוב. אפילו שאיננו מוצאים שום שייכות לתורה, והיום עובר עלינו לכאורה בלי לעשות כלום, וגם אם אנו כבר כן עושים משהו טוב, עדיין יושבת לה ההרגשה בלב שאיננו מצליחים לשמח את ה', בכל זאת יש לזכור ולהפנים: קיבלנו את התורה! ומעתה צריך למצוא עצה איך להחזיק בה בכל מצב, אור התורה לא אבד מאתנו, צריכים רק לשאת ראשנו ולהבין שהשכינה שורה עלינו.
תשאל: איך שייך להרים את הראש כאשר המציאות שלנו סותרת את התורה, למרבה הצער, ועדיין איננו מושלמים בקיום התורה?
התשובה היא, שיש מלאך של חסד ומיכאל שמו, שהוא עוסק תמיד ללמד זכות על ישראל, להעלות את ריח הקרבנות למעלה, וממנו שורש קדושת המזבח בזמן שהיה בית המקדש קיים, וזה עיקר התענוג של השי"ת, ובלימוד הזכות, משתתפים עמו גם הצדיקים להעלות למעלה כל הטוב של ישראל כעין עבודת המזבח.
ואיך הם מלמדים זכות? על ידי שהם מוצאים בנו 'שערות' של נקודות טובות – חלקיקים קטנים של גילוי מלכות ה'. ואף ששערות אלו הם דקות וקטנות עד למאוד, בכל זאת אין הם הולכים לריק, אלא המלאכים והצדיקים מעלים אותם למעלה ומעוררים את הרחמים של השי"ת, להשפיעם למטה אלינו.
סוד נפלא מובא בזוה"ק: השי"ת הוא מלא רחמים לאין שיעור, עד שאין העולם הזה, המצומצם, יכול לסבלו, ואין שום דרך להאיר, להמשיך את הרחמים והאור, לתוך העולם רק על ידי המשכת 'צינורות' דקים ו'שערות' של מידות הרחמים, ולכן הרחמים מכונים בשם 'צמר', כי צריך להמשיך, כביכול, חוטי 'צמר' לתוך ה'מצר'. בשערות נמצא שורש היסוד שה' מסתכל עלינו ברחמים גדולים.
על פי זה נוכל להבין מהו כל הענין של לימוד זכות. כי אדרבא, ככל שהעולם בכלליות 'מתגשם' יותר בירידת הדורות, וככל שאנו בפרטיות נופלים ומתרחקים יותר ויותר מאור ה', הרי שאז כל שערה של מצווה, וכל תנועה קטנה שאנו מושכים עצמנו מרע לטוב, וכל שניה שאנו מפסיקים את העצבות בשערה של חיזוק, ממשיכים עלינו כנגדם עוד המשכת שערה של מידות הרחמים. כי הדרך בה יכולה מידת הרחמים לחדור לתוך חלל של דין וצמצום של אור, הוא רק באופן של המשכת שערות.
ולכן – ראה זה פלא – ישנם בתורה הרבה מצוות התלויות בחוטים ושערות, כמו זקן ופאות, ציצית, ראשית הגז ועוד. אשר באמת במצוות אלו מתגלה לנו ביותר איך נוכל להרים את עצמנו תמיד, כי מצוות אלו מגלים לנו איך שייך להמשיך עלינו אור ה' דרך אותם החוטים והשערות, וכך נתחזק להאמין בכל מצוה של התורה, ועל ידי זה לא נעזוב את התורה. וכפי שנתחזק בזה כך נזכה יותר ויותר, להמשיך עלינו מידות הרחמים ולהיות דבוקים בהשי"ת.
אחי היקר, הבה ונחדש כוחינו, בל נשכח את חג השבועות, בל ניתן עצמנו להתבלבל ממה שאנו רואים את עצמנו מנותקים. אדרבא, נבין שאנו חיים בעולם מצומצם, בלי הרבה אור, ועלינו להמשיך אור דרך צינורות ושערות. נחטוף הרבה חוטים דקים של זכויות, נאמין בהם, נסתכל על כל מצוה כעוד חוט של מדות הרחמים החודרת ובוקעת את המסך של מידת הדין והצמצום, ובזה נמשיך על עצמנו את אור חג השבועות לכל ימות השנה.
מאמר לכו חזו על רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי נאמר בחודש אייר שנת תק"ע ששה חודשים קודם פטירת רביה"ק, נאמרה בדרך, בעת נסיעתו לגור באומן.
(ימי מוהרנ"ת ח"א מח)
הקדמה למאמר לכו חזו
מדוע סידר מוהרנ"ת (כנראה בפקודת רביה"ק) מאמר זה כהקדמה לספרו ובפרט שמאמר זה נאמר שנתים אחרי שכבר נדפס הספר[א] עיין שיש"ק ח"א אות רלד שרב אחד מעיר רחוקה שאל חסיד ברסלב שהגיע אליו למה נדפס מאמר לכו חזו בתחילת הלק"מ ולא ידע, וענה הרב שנראה לו שרביה"ק רמז שיש בו נשמת רשב"י, כי רבי שמעון בר יוחאי גמטריא רבי נחמן בן שמחה[ב]
מבואר בספרים שכל חמשת יחידי הדורות[ג] הם נשמת משה[ד] שחוזרת כל פעם לחדש רפואות הנפש לפי חולשת הדור ולפ"ז כל אחד מהם יש בו בחינה שמכח קודמיו עלה עליהם[ה] ובהכרח כך הוא כמבואר בתורה ל' שככל שמחלת הדור גדולה יותר צריך רופא גדול יותר[ו].
וידוע שרשב"י הראשון שגילה סתרי תורה דהיינו פנימיות התורה, ודייקא אחרי חורבן הבית[ז] בתחילת הגלות הארוכה שחכמים אמרו עליה שבודאי תשתכח התורה מישראל בגלות כזו ולא מצאו תרופה אלא מסכת עדויות[ח], דהיינו עוד מסכת של פסקי הלכה, אבל עצה אמיתית לא היה להם. ורשב"י הקדים תרופה למכה בגילוי סתרי תורה שעל ידם לא תשתכח התורה. ורביה"ק שהיה במדרגת תנא כנ"ל השלים את כוונת רשב"י, כי רק על ידי רביה"ק זכה רשב"י להאיר את אור הזוה"ק גם בדור השפל ביותר שלנו, וכפי שמובא מעשה ברשימות ר"ש הורוביץ שרשב"י בא לפיגא אמו של רביה"ק בליל חתונתה וסיפר לה שהשתטח ובכה ופעל שתרד נשמת רביה"ק לעולם על אף הקטרוג הגדול שהיה על זה. וגם הבעש"ט בא וסיפר שרשב"י פעל כנ"ל.
נראה שכוונת רביה"ק במאמר הזה בעיקר להראות שיש בכח צדיקים לגלות סתרי תורה כאלה שעל ידם לא תשתכח התורה דהיינו הקב"ה, אפילו בגלות הנוראה ביותר שהיום (תשס"ז) כבר אלף תשע מאות שלשים ושמונה שנים לחורבן הבית.
וממה שמבואר שזה אפשרי רק על ידי זרעו של יוחאי דייקא, נראה שבאמת גם היום רשב"י הוא זה שעל ידו לא משתכחת התורה, אלא שהיום הוא עושה זאת ע"י רביה"ק, כי רק בכח רביה"ק הוא יכול לקיים הבטחתו כי לא תשכח וכו' דהינו להמשיך זכרון[ט] למקומות כל כך נמוכים.
ועיין ככבי אור חכמה ובינה אות לו שעם התגלות התורות והעצות של רבינו נתחדש כנגדם יצה"ר שנקרא מדמה, וכמבואר בסוף תורה כה שרבינו אמר שצריך לקרא ליצה"ר שם חדש, "מדמה", וביאר בככבי אור הנ"ל ששבעה שמות שנקרא היצה"ר הם כנגד ז' רועים[י] אבל כנגד רבינו כיון שהשלים השגת ספירת הבינה, היצה"ר נגדו הוא מבחי' בינה, שהיא בחי' להבין דבר מתוך דבר ע"י דמוי מלתא למלתא, והמדמה קודם שמכניעים אותו כיון שהוא כח בנפש הבהמית, לכן נוטה ומטה לדמוי מגושם, הפך השכל הזך. ועיין ע"ח שער נ' פ"י שהזכרון הוא מכוחות המדמה וכן מבואר בתורה נד שהזכרון הוא ע"י הכנעת המדמה ועיין תורה קה תנינא שהכנעת המדמה ע"י לימוד התורות של רבינו בעיון, נמצא לפ"ז שרשב"י מוכרח את רבינו כדי להמשיך זיכרון לדורות הבאים מאז התגלות רבינו.
נמצא לפ"ז הכרח גדול להקדים מאמר זה ללקוטי מוהר"ן כי בו מתבאר שמה שאמר רביה"ק (חיי מוהר"ן שמו) שספרוֹ הוא אתחלתא דגאולה, הכוונה שעל ידו ממשיך היום רשב"י זכרון לעולם, כי לדור נמוך כזה לא יכול רשב"י להאיר[יא] זכרון אלא ע"י רביה"ק[יב].
ועומק הביאור בזה יתבאר בפנים עפ"י מה שרביה"ק אמר שרשב"י הוא סוד העירנות ועל עצמו אמר שהוא סוד ההתחדשות (ומבואר בתורה לה שזה דייקא כן ע"י שינה[יג])
תפילה על מאמר לכו חזו:
רבונו של עולם הדיבור של הצדיק כולו זרע קודש כולו אלוקות וספרו הוא אתחלתא דגאולה ובכל דיבור שלו מאיר בו זרעו של יוחאי זיכרון תורת משה אפילו למי שנפל לעמקי הקליפות. נמצא שמכל דיבור של רביה"ק בספרו יכול כל אחד לשוב אליך, ולהיזכר בתורתך, שהיא אחדות פשוטה עמך.
ובכן עזרני שגם עלי יפעלו דבריו וגם בי יתקיים על ידו כי לא תשכח מפי זרעו ואזכה לתשובה שלימה.
רביה"ק פותח את המאמר בפסוק בתהילים מו ט' "לכו חזו מפעלות ה' אשר שׂם שמות בארץ" שרומז לענין סוד שֶׁם האדם שבו רמוז כל סוד מהותו כמבואר בברכות ז: שלמדו מפסוק זה שהשם גורם לאדם את מעשיו[יד], כי בפסוק זה רמוז כל סוד המאמר, שרוצה לגלות לנו כאן בפתיחת ספרו, מגודל מעלת רבי שמעון, שרמוז בשמו שהוא בחי' הפסוק "עיר וקדיש מן שמיא נחִת" וכן מעלת אביו יוחאי שרמוז בשמו סופי תיבות הפסוק "כי לא תשכח מפי זרעו". וכן ששמו של רביה"ק רומז לנחל נובע מקור חכמה.
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי. הִבְטִיחַ שֶׁלּא תִּשְׁתַּכַּח[יח] תּוֹרָה מִיִּשְׂרָאֵל עַל יָדוֹ[יט]. כַּמּוּבָא בְּדִבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בתוספתא על מסכת עדויות שהובאה בגמ' שַׁבָּת קלח:[כ]: 'כְּשֶׁנִּכְנְסוּ[כא] רַבּוֹתֵינוּ לַכֶּרֶם[כב] בְּיַבְנֶה[כג] ביום[כד] שמינו את ראב"ע[כה] לנשיא במקום ר"ג אָמְרוּ[כו]: עֲתִידָה תּוֹרָה[כז] שֶׁתִּשְׁתַּכַּח מִיִּשְׂרָאֵל[כח] וְאָמַר[כט] רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אחרי כמה שנים[ל] על דברי חכמים אלה שֶׁלּא תִּשְׁתַּכַּח[לא]. שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים לא כא) "וענתה השירה הזאת לפניו לעד כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ".[לב] רשב"י למד ש"וענתה השירה הזאת" הכוונה לכל התורה כי כולה נקראת שירה[לג] וכן משמע בפסוק כתבו לכם את השירה הזאת שמשם למדו מצות כתיבת ס"ת על כל אחד מישראל (מהרש"א) וְכַמְבאָר בַּזוהר (נָשׁא קכד:[לד]): 'בְּהַאי חִבּוּרָא[לה][לו]דְּאִיהוּ סֵפֶר הַזוהר יִפְקוּן בֵּהּ[לז] מִן גָּלוּתָא'.[לח] עיין ליקוה"ל גבית חוב מיתומים[לט] שמבאר עפ"י תורה יב תנינא איה ועיין ליקוה"ל מנחה ז' נו[מ] כיצד יועיל הזוה"ק לצאת מהגלות ועי"ש אות נד נה כיצד היה התיקון של רשב"י ותלמדיו תיקון לר"ע ותלמדיו ומכוחם דייקא[מא].
עתה יבאר רביה"ק סודו של ר"ש בעצמו שמרומז בפסוק אחר
עיין חיי מוהר"ן קפט שם מבואר מתי וכיצד נאמרה התורה הזו ועיין שם שמוהרנ"ת מספר אחרי אמירת המאמר הנ"ל עָנִיתִי וְאָמַרְתִּי לוֹ[נ] רַבִּי שִׁמְעוֹן יֵשׁ לוֹ גַּם-כֵּן בְּוַדַּאי הֲנָאָה מִזֶּה, הַיְנוּ מִזֶּה הַחִדּוּשׁ הַנִּפְלָא. הֵשִׁיב הֵן. אַחַר-כָּךְ עָנָה וְאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּעַצְמוֹ הוּא עִנְיָן אַחֵר וכו'
וצ"ע מה התכוין מוהרנ"ת הרי פשיטא שיש לרשב"י הנאה שמגלים שמשה רבינו רמז בתורה שעל ידו לא תשתכח התורה.
גם תשובת רביה"ק שר"ש עצמו הוא ענין אחר (ובשיש"ק הוסיף ענין אחר לגמרי) תמוהה מאד, הרי גם עד כאן דיבר מר"ש בעצמו.
גם צ"ע למה שינה שעד כאן קרא לו רשב"י וכאן ר"ש (ומה שנ"ל עיין בהערה[נא])
וְדַע שֶׁסּוֹד רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּעַצְמוֹ. הוּא מְרֻמָּז בְּפָסוּק אַחֵר. כִּי דַּע כִּי הַתַּנָּא הַקָּדוֹש[נב] רַבִּי שִׁמְעוֹן הוּא בְּחִינַת (דָּנִיֵּאל ד[נג]): עִ'יר[נד] וְ'קַדִּישׁ[נה] מִ'ן שְׁ'מַיָּא נָ'חִית רָאשֵׁי – תֵּבוֹת שִׁמְעוֹן וְכוּ': בחיי מוהר"ן סימן קפט מובא ההמשך שאמר ועכשיו[נו] יש ננמ"ח[נז] וכו'.. גם כבר נשמע שאמר על עצמו שהוא נהר המטהר מכל הכתמים[נח] (כמבואר בחיי מוהר"ן סימן שלב) מה שסיים בחיי מוהר"ן הנ"ל וכו' מבואר בהשמטות שאמר שגם העיר וקדיש מקבל ממנו[נט].
לבאר כיצד רמוז הענין של רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי בפסוק הזה ומעלת רביה"ק עפ"י מה ששמעתי מהריצ"ח – עיין בספר דניאל בפסוקים הסמוכים לפסוק הזה ומשמע שם שהמלאך עיר וקדיש מן שמיא נחית להכניע את נבוכדנצר לפ"ז רשב"י הרמוז במלאך הזה הוא הכנגד שיכול לתקן מה שגרם זה להחריב הבית ולהחשיך העולם. ובמצודות שם פירש ער הוא מלאך דין[ס] לשון ערו ערו עד היסוד משמע שבכוחו להמשיך כח גבורה להתגבר על היצה"ר ולהכרית הקליפות, וכמבואר שם בדניאל שכלל פתרון החלום שיתבטלו כל הע' אומות שמרומזים בצלם של נ"נ.
ועיין באיבי הנחל (על תורה יט') כי נ"נ (נבוכדנצר) היה קליפת נגה לכן דיבר ארמית לשון תרגום והחריב ביהמ"ק בחי' לשון הקודש וכנגדו רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי חיבר הזוה"ק בלשון תרגום דייקא להעלות הטוב שבתרגום וזהו שכתוב שם בדניאל "גודו אילנא, ברם עיקר שרשוהי שבוקו" כי האילן רומז לנבכודנצר שאת קליפתו קליפת הכניע רשב"י אבל את בחינת השרשים שהם נצוצות קדושה שבשאר לשונות זה עשה רביה"ק ע"י שציוה להתבודד בלשון אשכנז דייקא.
הרה"ח ר' צבי חשין ביאר דבריו ש"עיר וקדיש" הוא בחי' קדש, וקדש דאקרי חכמה, וכתיב בחכמה יסד ארץ, לכן לרשב"י היה כח לתקן הרע ששבחי' על הארץ אבל לא מה שמתחתיה, אבל נחל הנובע מקור חכמה רומז למקור של החכמה דהיינו הכתר והכלל ככל שהאור גבוה יותר בכוחו לרדת נמוך יותר לכן בכוחו לתקן אפילו לתחת הארץ לתקן השרשים. לכן לעיר קדיש מן שמיא נחית נאמר שם בדניאל "ברם שרשוהי שבוק".
עוד ביאר הריצ"ח עומק דברי הבאבי הנחל הנ"ל שרשב"י תיקן בחי' נגה בבחי' התעוררות להתקדש במותר לך (כי מותר הוא הרשות בחי' רשת שתופס את האדם ומפילו לאיסור) ועל זה נאמר אל תתודע ל"רשות" שנראים אוהבים בשעת הנאתו ואין עומדים לו לבסוף כשיצטרך להתברר בכף הקלע לברר כל ה"מותרות". ורשב"י ע"י שכתב הזוה"ק בלשון ארמית מלכתחילה ולא כתרגום קידש הלשון עד שבו בעצמו מרגישים אש והתעוררות להתגבר על יצרו (כמבואר בשיחות הר"ן שיחה קט) ועי"ז העלה את הטוב שבו. אבל זה עדין נקרא בחי' מעל הארץ וכן שומעים בלשון "מן שמיא נחית" שזה בחי' התערותא דלעילא שמאיר בבחי' מרחוק נראה לי ה', אבל השורשים שבתוך הארץ אותם התחילו האר"י הקדוש והבעש"ט לברר, וכן מובא שעד הבעש"ט היה ידוע תמיד שיש קליפת נגה בין הקדושה לטומאה אבל הבעש"ט גילה שיש עוד קליפה דקה בין הקדושה לנגה.
"ועכשיו יש נחל נובע" וזה בחי' "ועכשיו כל ההתחלות מפורים" שבהשמטה לסוף תורה עד' ח"ב וביאר שם ר' שמואל שפירא זצ"ל שהכוונה לבחי' אתערותא דלתתא שיש בפורים שמקבלים את התורה מרצון (ולא בבחי' כפה עליהם הר כגיגית שזה בחי' פסח אור גדול שמתגלה באתערותא דלעילא שמבטל הבחירה)
דהיינו שעכשיו יש נחל נובע שעל ידו יש אתערותא דלתתא, ועיקר הקו של ממטה למעלה הוא התפילה, וזהו ועכשיו יש ננמ"ח שמעורר לתפילה ויותר מזה כי רביה"ק אמר שקיבל מהקב"ה שיכול לעזור לבעל בחירה, וזה חידוש גדול כי א"כ היכן הבחירה, דהיינו שרביה"ק יכול לגרום להתערותא דלתתא בחי' נחל נובע שנכנס עמוק תחת הקרקע עמוק בשורשים ומפרה אותם, וזה זיכוך כזה של בחי' רצון איליו יתברך הרבה יותר מסתם רצון, בחי' מה ששאל רביה"ק האם אתה רוצה לרצות? דהיינו עומק הרצון ופנמיות הרצון.
ושורש הכל שרביה"ק נותן כח לגלות את עצם הנקודה הכיסופים שלו את נשמתו, בתפילה, בשפה שלו , שכמו שחושב כך מדבר ומוציא את פנמיות פנמיות הרצון שלו לדבוק בו יתברך. ותיקון כזה מגיע עמוק יותר לבחי' ניצוצות הקדושים שבע' לשון. (עיין עוד מה שכתבתי סוף תורה עד תנינא ועכשיו)
ואולי אפ"ל שע"כ רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי אמר "כי לא תשכח" דהיינו שבכוחו להמשיך זכרון עלמא דאתי בעולם החשוך הזה להנצל מהבלי עוה"ז אבל רבנו אמר "גמרתי ואגמור".
וכן מבואר לקמן שרשב"י עיר קדיש וכו' דהיינו מלאך של דין ואולי ע"כ כוחו בשמירה דייקא לכן לא אמר שיזכרו את התורה אלא שלא תשתכח התורה, אבל רבינו נחל נובע וכו' לשון השפעה שהיא מדת החסד. (וזה בחי' שמור וזכור בדבור אחד רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי ורבינו יחד כי מתלבש ברבנו לתקן דור אחרון)
ועיין במקום אחר[סא] שהענין של רביה"ק הוא התחדשות וכידוע זה דייקא כן על ידי שינה כמבואר בתורה לה[סב]
ונ"ל שכאן טמון עיקר ההבדל ביניהם ומעלת רביה"ק.
כי עיר וקדיש הוא בחי' מלאך שכולו אש להבה להש"י מתחילתו ועד סופו וכלול בו ית' תמיד ופרוש מהבלי עוה"ז לגמרי ומלאכתו נעשית ע"י אחרים כמבואר בגמ' ברכות לה: ועי"ש שהרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם. וכן עבודתו יג שנים במערה שעל ידה השיג מדרגתו, היא כמו יציאה מהעולם לתיבת נח, עולם הבינה שמעל הטבע, דהיינו כמלאך שכולו קודש וער תמיד.
לעומת זה רביה"ק הגיע למדרגה יותר מזה בלא יציאה מהעולם אלא בתוך העולם כרבי ישמעאל בחי' תורה עם ד"א ולימד איך הדרך ארץ בעצמו יכול להוות קרש קפיצה לעליה תמידית בבחי' ירידה צורך עליה, ובבחי' ביטולה של תורה היא קיומה, אם יודע מתי לעשותו כי א"א להיות תמיד בדביקות ואפשר שהמו"מ יהיה בבחי' אמונה כזו שבתוכו יתעבר שכלו ויזכה להתחדשות נפלאה וחידוש השכל על ידו דייקא (כמבואר בתורה לה הנ"ל). ובבחי' כזו של עבודה ועליה מדרגה לדרגה אפשר להוליך גם אנשים פשוטים למדרגות גבוהות. גם עיין בזוה"ק בלשונו החריפה על כל מי שאינו בדחילו ורחימו וכמה מגנה את יראת העונש וכן בענין העוון הנורא כתב שאין לו תיקון רואים בחוש שיש בני"א שדייקא ע"י הזוה"ק בגלל ההתלהבות הנפלאה שלו יכול להפיל אותם ודלא כרביה"ק שיש לו חיזוק אפילו למי שעבר שמונה מאות פעמים על כל התורה והורה לנו תמיד לחפש נקודה טובה ולצעוק איה דהיינו עבודות פשוטות ששייכות בכל מדרגה ממש, וצעק בקול גדול שאין יאוש כלל אפילו להנופל בעומק הקליפות, ואדרבה יש בחי' שהוא קרוב יותר לראש המדרגות (כמבואר בתורה רו ותורה יב תנינא) ויכול ברגע להתקשר לשם בצעקת איה אמיתית.
עוד לבאר מעלת רבינו על קודמיו
עיין בעש"ט עה"ת[סג] והיה אומר, צדיק קטן אוהב רשעים קטנים, וצדיק גדול אוהב רשעים גדולים, אבל משיח יהיה אוהב ומלמד זכות אפילו על רשעים גמורים, (ועי"ז יחזרו בתשובה ועי"ז יהיו נגאלים) וכל מי שמלמד זכות על כל הברואים הוא מבחינת משיח כו' ע"ש. אבל עיין שם בפרשת קדושים אות ג' משמע שרק על עובר לתאבון יש חיוב ללמד זכות ואם אפשר לדייק משיחה לשיחה אולי אפ"ל לומר כדבריו בעצמו הנ"ל שזה החילוק בין צדיק גדול דהיינו כהבעש"ט למשיח ולפ"ז רבינו שאמר על עצמו שזכה למדרגת משיח לכן ציווה בתורה רפב לדון לזכות אפילו רשע גמור דמשמע אפילו להכעיס.
הוספות למאמר לכו חזו:
בענין מה שלמד רשב"י שכל התורה נקראת שירה
עיין ר' צדוק בספר דובר צדק אות [ה] מבאר מדוע התורה נקראת שירה. כידוע דהתורה ציור ודפוס כל מעשה בראשית כמו שכתוב בבראשית רבא פ"א. כי הוא מקור החיות של כל חלקי הנבראים כלליהם ופרטיהם וכל שינוייהם אחד לא נעדר שלא יהיה חלק עצמות חיותו בתוך דברי התורה. וכידוע זה ואין כאן מקומו לבאר הדברים באורך להסבירם אל אוזן שומעת וזה ענין כתבו וגו' השירה ורצה לומר כל התורה כולה ואינו לשון זמר ושיר דעל זה נענש דהמע"ה כמו שכתוב בסוטה (ל"ה.) רק הוראת שיר דבר המקיף סדר והיקף איזה ענין כמו (שבת נ"א ע"ב) כל בעלי השיר יוצאין בשיר. וכן זמר וניגון מקיף כל חלקי התנועות וסידורם. ושירת האזינו מקפת כל הקומות לבני ישראל בכל הדורות וסדר ההיקף הזה נקרא שירה.
וכן מצא הגר"א איך בפסוקי שירת הים מרומזים כל תרי"ג מצוות.
אבל היכן עושים את הפאות זה עושים אצל רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי, וביאר הריצ"ח כעין הנ"ל כי בחי' לא תשכח שהבטיח רשב"י היינו שתמיד ישאר בחי' פאה דהיינו נקודת יהדות שעל ידה יהיה אפשר לצדיקים האמיתיים למשוך ולהעלות מחוב לזכות. (שמעתי מהר"ר צבי חשין בשם אחיו הר"ר אהרון)
עיין בבני יששכר על ל"ג בעומר מבואר שם שלא רק האידרא נכתבה ביום הסתלקותו אלא כל ספר הזוה"ק, ושאז התחיל הארה מסויימת מהאור הגנוז של סתרי תורה. ומבאר שם שמ"בראשית" עד "וירא אלקים את האור כי טוב" יש לב תיבות והמילה טוב היא הלג לרמז שבלג בעומר מתגלה הטוב להדיא. וכן בחז"ל המילה טוב מרמזת לאור הגנוז כמו שדרשו "כי טוב לגנזו" והיינו אור שאדם מביט בו מסוף העולם ועד סופו (ממלכות ועד הכתר) בזה האור רואים מסטירין של יוצר בראשית. והנה רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי נקרא בוצינא קדישא וספרו נקרא זוה"ק, דהיינו שהוא המנורה וספרו אור המבהיק מסוף העולם ועד סופו סוד "האור כי טוב" הגנוז בתורה, וע"כ מלג בעומר יש טוב ימים למתן תורה. ולכן השמחה ביום לג בעומר על הציון שלו היא שלא כטבע כפי שנתאמת ע"י אנשי אמת.
ומובא בזוה"ק דף רצא: בעינא לגלאה רזין קמיה קב"ה וכו'… והאי יומא לא יתרחק למיעל לדוכתיה כיומא אחרא דהא כל יומא דא ברשותי קיימא. עכ"ל. רצ"ל שהיה היום מתארך באורו ולא היה רשות לאור היום להתחשך עד שנתן לו רשב"י רשות וזה יורה כי כל האורות בטלים ומשמשים אל האור כי טוב דהיינו רזין סתימין דאורייתא אשר גנוז בה אור הגנוז לצדיקים והצדיקים המבינים ברזין דאו' הנה מאירים באור הגנוז בה על כן אור היום ההוא היה מתארך ושמר פקודתו של ר"ש. (משמע שרשב"י באורו האיר את היום ולא נתן לחושך לבוא) ואז כתב ר' אבא את הזוה"ק בפקודתו.
ועיין תורה טו שאור הגנוז היינו בחי' סתרי תורה. ובספרים מובא דהיינו אור אהבה שבדעת שיתגלה לעתיד לבוא עיין תורה לג. וכפשוטו (שמעתי מהריצ"ח) הכוונה שזה אור שמגלה להדיא בכל דבר איך מסוף העולם ועד סופו מאיר הש"י. ז"א האמת והתענוג שבעבודה האיר כ"כ עד שמי שתפס משהו כבר ראה את כל העומק של העתיד לבוא שנמצא בכל עבודה. (ואעפ"כ ע"י הבחירה היה אפשר לעומת זה להרשיע יותר לכן "וימנע מרשעים אורם") ועוד הוסיף שם עפ"י תורה סא ותורה יט לבאר החילוק בין תא שמע המובא בגמרא לתא חזי שהוא לשון הזוה"ק לשון ראיה בחי' תורה שבכתב. דמובא בהלכות ברכת התורה שעובר לעשייתו צריך ללמוד תורה אלא שפסוק מהתורה יוצא בו גם בלי להבין אבל גמרא אין יוצאין בה אלא אם מבין. והביאור כי הכתב הוא בחי' קודש הבא מלמעלה אבל תורה שבע"פ הוא כפי הקליטה והבנת הנברא את דברים, דהיינו בחי' שמיעה, ומובא בספרים שזוה"ק סגולתו גם בלי להבין דהיינו שיש בו קדושה במילים עצמן שהוא למעלה מבחי' שמיעה. ויש בזה בחי' מעלה יותר גם על הכתב כי הוא גם בחי' קליטת התורה שבכתב שהרי עליה הוא מבוסס ואעפ"כ הוא חזר לבחי' כתב בחי' ראיה דהיינו ראיה שעבר את העוה"ז בחי' נכנס לחושך העוה"ז ויצא בשלום בחי' "גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו" שהוא למעלה משמיעה וראיה אלא בחי' רואים את הקולות, בחי' שלימות חיבור אהבה ויראה.
ורשב"י אעפ"י ששורשו בשמיעה דווקא (ששמו שמעון מלשון כי שמע ה' וכו') אבל עלה לבחי' התכללות גמורה בחי' בחד קטירא אתקטרנא בקב"ה כמ"ש באדרא זוטא דף רפח. בחי' אני אחד אתך. בחי' ראיה.
ועיין תקנת השבין שמה שנסתרה מעלת רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי בדורו כיוון שהיה משבט שמעון (ר' צדוק כותב שם כך קבלתי) והוא בחי' לאה בחי' שנואין מעשיה שבנגלה ורק בנסתר נתברר שכיעורה היה יופיה שלא רצתה ליפול ביד עשו. ולכן "שמע ה'", ולכן גם הזוה"ק היה נעלם מאות שנים ונתגלה בעקבתא דמשיחא ויתגלה בשלימות רק לעתיד.
לבאר עניין המדורות בל"ג בעומר
נראה לי כי הזוה"ק והתקונים שגילה רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי אינם שווים לכל נפש ועכ"פ לנשים וילדים אין תפיסה בזה כלל ואולי לכן נהגו להדליק מדורה ובאים כולם אנשים נשים וטף להסתכל במדורה. ובוודאי גם לרקוד ולשמוח ,ובוודאי עצם הדלקת האש היא גם בחי' נר זכרון לנשמת הצדיק שמתלבש בו ועוד סודות שיש בזה אבל נראה לי לבארו פשוט שרואים בחוש שאפשר להסתכל באש זמן רב, והוא דבר נפלא לראות מציאות כזו של התלהבות לעלות למעלה שלא נחה לרגע, ושורפת כל דבר אחר ומצרפת אותו להתלהבות הזו וכל מיני עץ וקש ואפילו כל מיני אעא דלא סליק ביה נורא כשנזרק למדורה נעשה אש התלהבות, והוא רמז לצדיק שכך הוא כל חייו בוער להשי"ת וניתן לנו מנהג זה ביו"צ של רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי לראות איך נראה צדיק אמיתי בפנימיותו כדי שנתחבר אליו ונצטרף למדורה הזו הבוערת בכזו התלהבות להשי"ת.
עוד שמעתי מהרב י"מ ברנר (לג בעומר סז) שאמר שרואים איך שעושים את המדורות של ל"ג בעומר מכל מיני זרדים וסמרטוטים ודברים של הפקר שנזרקים ללא שימוש וצורך, והכל מצטרף ועולה לאש להבה לצדיק רמז לגודל מעלת הצדיק לצרף אפילו הנמוכים ביותר לכבוד שמים.
מתפרסם לעילוי נשמת: צהלה בת שמואל | עובד בן יצחק | רחל בת ישעיה חנוך העניך | ישעיהו חנוך העניך ב"ר רפאל זצ"ל | מרת הענא ב"ר שלמה זצ"ל | נחמן יוסף ביבל"ח נחום | בנימין זאב ב"ר אברהם נח
הערות למאמר לכו חזו
[א] כידוע שנדפס בפעם הראשונה בסוף שנת תקסח אלף ספרים.
[ב] ומצינו דמיון ביניהם עיין חיי מוהר"ן סימן רלה שרביה"ק אמר שהענין שלו הוא לפנות את הדרך שתהיה כבושה לרבים ואמר שגם ר"ש זה ענינו.
[ג] שהם – משה רבינו, רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי, האריז"ל, הבעש"ט ורביה"ק.
[ד] עיין חכמה ותבונה אות יד שכתב- וגם מכל דברי השל"ה הנ"ל ובשם האריז"ל (שהזכיר שם קודם) נראה מבואר ג"כ בפירוש הכתוב ולא קם וכו' כנ"ל שבכל דור (הולך שהוא דור שבא עד כל הששים רבוא נשמות ישראל) לא נמצא ולא קם עוד בישראל כמשה, אבל הוא בעצמו נתעלה מדור לדור יותר ויותר ממדרגה למדרגה. עי"ש עוד.
גם עיין תפארת שלמה מרדומסק מועדים ל"ג בעומר שהביא את דברי רביה"ק כאן בשם איתא בספרים וכתב שהכוונה לרמוז שרשב"י נשמת משה רבינו. נראה הכוונה שע"י רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי לא תשתכח תורת משה עיין מתוק מדבש בתחילת הספרא דצניעותא שהעתיק לשון תלמיד האריז"ל, וז"ל- איתא בכתבי האריז"ל להיות שרשב"י היה ניצוץ משה רבינו עליו השלום לכן עשה ספרא דצניעותא חמישה פרקים כנגד החמישה חומשי תורה ולהיות שהתורה יש בה נגלה ונסתר לכן גם הוא עשה חמישה פרקים שהוא ג"כ נסתר לנסתרות ואף שבזוה"ק הנגלה הוא הנסתר עם כל זה יש נסתר לנסתרים, והנה חמישה פרקים אלו כוללים כמעט כל הזוה"ק ותיקוני הזוהר וכל קשרי גדרי האצילות והוא תיקון גדול ללמוד בכל יום פרק אחד מספרא דצניעותא כי ידוע שלשון הזוה"ק הוא מסוגל לנשמה ומכל שכן חמישה פרקים אלו, ממש כל תיבה לא יערכנה זהב וכלי פז.
[ה] עיין חיי מוהר"ן סימן שמה (מעלת תורתו אות ו') שאמר שתורותיו אם היו נאמרים אפילו בימי רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי היה רעש גדול מאד.
וכן איתא בככבי אור חלק אנשי מוהר"ן אות יא וּפַעַם אַחַת נָסַע (ר"מ שהיה בן בית אצל רביה"ק) בְּיַחַד עִם הָרַב ר' יוּדְיל זַ"ל לַאַדְמוֹ"ר זַצַ"ל וְסִפֵּר הָרַב ר' יוּדְיל זַ"ל שֶׁאִם הָיָה רַבֵּנוּ זַ"ל בְּדוֹר שֶׁל תַּנָּאִים הָיָה גַּם כֵּן חִדּוּשׁ וְעָנָה הָר' מֵאִיר הַנַּ"ל שֶׁהוּא אֵינוֹ מַחֲזִיק אֶת רַבֵּנוּ זַ"ל גָּדוֹל כָּל כָּךְ רַק לִגְדוֹל הַדּוֹר שֶׁל עַכְשָׁו וּכְשֶׁבָּאוּ אֶל רַבֵּנוּ זַ"ל אָמַר לוֹ רַבֵּנוּ זַ"ל כְּשֶׁאֵין מַאֲמִינִים בִּי לָמָּה נוֹסְעִים אֵלַי
ועיין שיש"ק ח"ב אות תקכח שמוהרנ"ת אמר אם כל מה שקיבל רבי אבא מרשב"י זה מה שכתוב בזוה"ק והתקונים אנו קבלנו מרביה"ק יותר וכן מבואר בהשמטות לסוף המאמר הזה "ועכשיו יש ננמ"ח שגם העיר וקדיש מקבל ממנו". ועיין סוף המאמר בביאור תיבת וכו'.
עיין שעת רצון בפירושו על התחלת הקדמת תקוני הזהר ד"ה לגלאה רזין טמירין דלא איתיהיב רשו לגלאה לון עד דייתי דרא דמלכא משיחא עי"ש בשם שער הגלגולים פרק לג וז"ל אע"פ שבגמ' אמרו וכי אכשור דרי ענני כבוד ובירא תוכיח שחזרו לראשונים ולא חזרו לאחרונים היינו בכללות הדור כולו בכללות אבל לרשומים אנשים רשומים שבדור אפשר דאכשור דרי כ"ש בדורותינו זה עתה שהוא דרא בתראה וצריך לגלות בו חכמת האמת כדי שיבא המשיח כמ"ש בתקונים בזכות הזהר יתגלה משיחא יע"ש.
ועיין ספר אור לשמים – פרשת תצוה – דאיתא בספר "ברית מנוחה" (ניקוד הח' ) מה שנאמר בגמרא (ע' שבת קיב.) אם הראשונים כבני אדם וכו', זה נאמר לדורותם, אבל הדרא בתראה יהי' יותר גדולים מדורות ראשונים.
אמנם נתייחדו רשב"י ורביה"ק בעניין הגאולה, שתיהיה על ידם, ובזה מבאר מוהרנ"ת טעם לשמחה שיש ביום השנה לפטירתם דלא כשאר צדיקים אפילו מיחידי הדורות שהמנהג להספידם ולהתעורר בתשובה וצום ביום היו"צ שלהם, ומבאר בלק"ה כי רק הם השאירו תורות כאלה שעל ידם נצא מהגלות עיין ליקוה"ל – הלכות הכשר כלים הלכה ד' אות ד' כִּי גְּדוֹלִים צַדִּיקִים בְּמִיתָתָן יוֹתֵר מִבְּחַיֵּיהֶם. וְזֶהוּ תֹּקֶף הַשִֹּמְחָה שֶׁל הִלּוּלָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחָאי בְּיוֹם הִסְתַּלְּקוּתוֹ הַקָּדוֹשׁ, אַף עַל פִּי שֶׁלִּכְאוֹרָה הָיָה רָאוּי לִבְכּוֹת מְאֹד בְּיוֹם הִסְתַּלְּקוּתוֹ, אַךְ אַף עַל פִּי כֵן נוֹהֲגִין לִשְֹמֹחַ מְאֹד וְעִקַּר הַשִֹּמְחָה הוּא שֶׁאָנוּ שְֹמֵחִים בְּהַשְׁאָרַת תּוֹרָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה, שֶׁהִשְׁאִיר לָנוּ סֵפֶר הזוהר הַקָּדוֹשׁ, שֶׁעַל – יְדֵי זֶה יִפְקוּן מגלותא.)
עוד עיין ספר פוקד עקרים לר' צדוק הכהן מבאר חילוק הנ"ל בין משה רבינו לרשב"י עפ"י מאמחז"ל חכם עדיף מנביא כי החכמה היא תורה שבע"פ נשאר בלב ישראל לעולם, אבל נבואה א"א להיות נשאר בלב ישראל לכן כח הזוהר לעורר את הלב ואילו תורה שבכתב שהיא נובלות של חכמה עליונה משמת משה רבינו נגנזו מעיינות חכמתו ואינו מעורר את הלב.
אמנם גם משה רבינו. עיין תורה כו תנינא שניצוץ משה רבינו נמצא אצל כל יהודי ומזכיר כל אבר ואבר לקיים המצוה השייכת לו. וכנראה יש חילוק בין התעוררות הלב שהיא חיות ממש הפך השכחה, למה שמשה רבינו צריך להזכיר כל אבר בנפרד, שאין זו חיות ממש, אלא כמו קיסתא דחיותא של מת שהיא עמ"נ שיקום בתחית המתים. ואפשר שבאמת דייקא מכח זה יש כח לרשב"י לעורר אותנו ע"י הזוהר, בבחי' דאי לאו משה הקבור אצל כל יהודי לא היה את מי לעורר.
הגה- דברי ר' צדוק צ"ע כי מדברי החסד לאברהם (ב' לה) במאמר חכם עדיף מנביא שכל כח החכמים הוא מכח ניצוץ משה שמתלבש בהם. ולפ"ז לכאורה גם דברי מוהרנ"ת צ"ע דנמצא שרשב"י ורבינו מכח משה השאירו לנו תורה נפלאה כזו שתעורר אותנו וא"כ למה לא נשמח ביום פטירתו.
גם משה רבינו איתא שהוא יהיה גואל האחרון בבחי' מה שהיה הוא שיהיה ר"ת משה וכן עד יבא שילה גמט' משה. ונראה שהכוונה אליו בעצמו ולא מכח התורה שלו, כי עיקר הגאולה משמע שתהיה מכח הנסתר יותר מאשר מכח הנגלה של התורה. והאריז"ל ובעש"ט אולי אפ"ל שהיו המשך של רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי כל אחד כפי השייך לדורו. ורביה"ק סיים את הורדת תורת הנסתר עד לעבודה ממש שיכולה להאיר אפילו בקטן שבקטנים וגם מאתים שנה ויותר אחרי שנסתלק רביה"ק. דהיינו ההכנה לגאולה וספרו כבר נקרא אתחלתא דגאולה. ומסתבר שרשב"י בדורו של האריז"ל פעל שלא תישכח התורה ע"י האריז"ל כמו שפועל היום בגאולה שתהיה בכח רביה"ק. כי הוא מארי דנסתר שעל ידה הגאולה.
[ו] ועיין חיי מוהר"ן רעט שאמר שמרשב"י עד האריז"ל היה העולם שקט בלא חידוש וכן ממנו עד הבעש"ט וכן מהבעש"ט עד רבינו. עוד עי"ש באות שעג שהחידוש והתיקון הנפלא שגילה הבעש"ט ועוד כמה צדיקים בעולם ומה שהאירו בתלמידיהם לקרבם להש"י לא החזיק אלא בתלמידים אבל הוא רוצה לתקן דבר שיהיה לו קיום לעד דהיינו באופן שגם התלמידים יוכלו מכוחו לעשות עוד תלמידים שגם הם יעשו תלמידים וכן הלאה באופן שלא יפסק האור לדורי דורות. עוד עיין בזה שיש"ק ח"ג סימן תלד תלה
[ז] כשישים או שבעים שנה אחר החורבן כמבואר באור יקר לרמ"ק כרך א עמ' קלה טור א'. בספר דורות ראשונים מבואר שרשב"י נולד בשנת החורבן שנת תתל והתחבא במערה משנת תתקט ליג שנים ולפ"ז יצא ממנה בתתקכא ונפטר בתתקכג בגיל צג נמצא שרק בגיל צא במשך כשנתים לימד סודות התורה לשאר תלמידים לבד מבנו.
[ח] כמבואר במנחת כהונה שעל תוספתא א' על עדויות עי"ש שמבאר שבגלל הגלות יתמעט הלימוד ולא ידעו לדמות מלתא למלתא כראוי ועי"ז ירבו המחלוקות ולא תהיה הלכה ברורה לכן כתבו הלכות פסוקות במסכת עדויות הביאור נ"ל שמי שיודע לדמות מילתא למילתא יכול במיעוט הלכות לפסוק המוני דינים אבל מי שלא יודע אין לו אלא מה שכתוב מפורש לכן חכמים הוסיפו עוד הלכות פסוקות מפורשות. ולפ"ז נראה שכח רשב"י היה בזה שיכול ללמד סתרי תורה כאלה שעל ידם יזכו לברור המדמה שעל ידם ידעו לדמות מילתא למילתא ובאמת כל חיזוק האמונה שהוא עיקר היהדות תלוי בברור המדמה כמבואר בתורה ח תנינא אות ז' ואות ח' עי"ש ועיין בליקוה"ל שלוחין ה' שע"כ צריך אדם כל חייו לצעוק ולחפש את הצדיק האמת שיעזור לו בברור המדמה שהכל תלוי בזה עי"ש. גם עיין בזה בתורה נד שע"י ברור המדמה זוכה לזיכרון דקדושה, לזכור את הש"י תמיד.
[י] מה שאמר שז' שמות היצה"ר כנגד ז' רועים דהיינו ז' מדרגות כנגד ז' מדות צ"ע דלא כנגד חמישה יחידי הדורות אמנם זה מוכרח כי ז' שמות הם בגמ' סוכה נב. האחרון שנתן לו שם היה הנביא יואל א"כ בזמן רשב"י כבר היו כל השבע שמות. אבל צ"ע שלפ"ז מאז דוד המלך שהיה הרועה האחרון לא נתחדש כלום עד רבינו וגם משמע קצת שרבינו בחי' רועה שמיני, ויותר צ"ע שהרי רוב שמותיו נתחדשו אחרי דוד ע"י שלמה וישעיה ויחזקאל ויואל ואיך אומר שהם כנגד ז' רועים. וצ"ל שהשמות שנקרא היצה"ר לא נתחדשו בהתגלות כל רועה אלא שכל רועה הנהיג את ישראל במדה אחת וכנגד כל מדה יש ליצה"ר שם אלא שנתגלה שמו מאוחר יותר ע"י הנביאים ורק רבינו גילה שם חדש שנתחדש עם התגלותו.
עוד צ"ע אם המדמה נתחדש כנגד רבינו מדוע ביקש רשב"י שתרד נשמת רבינו כנ"ל הרי בלי רבינו לא היה מתחדש יצה"ר ואז בעצמו יכול היה להמשיך זכרון. וצ"ל שבאמת היצה"ר של מדמה לא מחמת רבינו נתחדש אלא מחמת ירידת הדורות נחלשו המוחות וגבר בחי' שינה בחי' דמיון של שקר (וכנ"ל בשם מנחת כהונה שטעם השכחה מחמת שלא ידעו לדמות מלתא למלתא). אלא שהתרופה לזה היא רק התורה של רבינו כי התרופה של רשב"י כבר אין בכוחה לרפאות חולשת מח כזה. ואחרי שנתגלתה זו התרופה נתגבר היצה"ר הזה עוד יותר וכמבואר בככבי אור חכמה ובינה אות לו הנ"ל.
סוכה דף נב. דרש רבי עוירא ואיתימא רבי יהושע בן לוי שבעה שמות יש לו ליצר הרע הקדוש ברוך הוא קראו רע שנאמר כי יצר לב האדם רע מנעוריו משה קראו ערל שנאמר ומלתם את ערלת לבבכם דוד קראו טמא שנאמר לב טהור ברא לי אלהים מכלל דאיכא טמא שלמה קראו שונא שנאמר אם רעב שנאך האכילהו לחם ואם צמא השקהו מים כי גחלים אתה חותה על ראשו וה' ישלם לך אל תקרי ישלם לך אלא ישלימנו לך ישעיה קראו מכשול שנאמר סולו סולו פנו דרך הרימו מכשול מדרך עמי יחזקאל קראו אבן שנאמר והסרתי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר יואל קראו צפוני שנאמר ואת הצפוני ארחיק מעליכם
[יא] עיין חיי מוהר"ן רצט …עָנָה וְאָמַר קדֶם שֶׁנִּמְצָא הַצַּדִּיק הָאֱמֶת בָּעוֹלָם יְכוֹלִים לְהִתְקָרֵב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מֵעַצְמוֹ. אֲבָל אַחַר שֶׁכְּבָר נִמְצָא הַצַּדִּיק הָאֱמֶת בָּעוֹלָם אִי אֶפְשָׁר לְהִתְקָרֵב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בֶּאֱמֶת בְּשׁוּם אפֶן כִּי-אִם כְּשֶׁזּוֹכִין לְהִתְקָרֵב אֵלָיו.
וכן בכל דור להבין את החומש בפנמיות א"א אלא ע"י הזוה"ק ואת הזוה"ק ע"י האריז"ל ואותו להבין למעשה ע"י הבעש"ט ודרך הבעש"ט לא החזיקה כראוי רק בתלמידיו (כמבואר בשיחות הר"ן) ואח"כ בא רביה"ק שתיקן אור נפלא כזה שגם אחרי מאתים שנה שהיה בוער במתי מעט, פרץ בשנים האחרונות ועושה רעש והמוני לבבות בוערים להש"י בכל העולם מגדול שבגדולים ועד הקטן שבקטנים.
[יב] עיין חיי מוהר"ן סימן שמו וסימן שמט ובהשמטות שם הפלגה עצומה בגודל החיוב לרכוש את הספר ליקוטי מוהר"ן וללמוד בו יותר מכל ספר אחר ואפילו הוא עני ביותר חייב לקנותו.
[יג] הביאור בזה עיין בסוף התורה בביאור תיבת ועכשיו וכו'. ושם הקשיתי מתורה ס' אות ב' בסוד הזקן דקדושה שהוא התחדשות בכל רגע דהיינו דייקא הפך השינה המבוארת שם באות ו' שהיא בחי' זקן דסט"א. ושם באות ב' ממה שהדגיש העניין שכל יום מתחיל צר ונגמר רחב ביארנו שאין זה סיפור מציאות אלא הוראה וביאור עניין ההתחדשות שכל יום צריך לחשוב את הרוחב של אתמול לצר וממנו להתחיל ולהרחיב ולא ח"ו להתחיל שוב מהצר של אתמול. והתירוץ בקיצור פשוט שבתורה ס' דיבר בכלליות היום ובתורה לה דיבר בפרטיות בתוך היום עצמו.
[יד] עיין בעש"ט עה"ת בראשית קלב השם הוא הנשמה ועיין תורה סו שתי רוחות שיש לכל אדם הן הבכח והבפועל והכוונה שם לנשמה ולנפש האדם נמצא שבשם האדם טמון הבכח של כל מה שצריך להוציא לפועל בחייו. ועיין ליקוה"ל סעודה ד' ו' שבשם של האדם נחקק ונכתב כל מעשיו כי השם הוא הנפש, עי"ש שנקט לדוגמא שמו של רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי שבו חקוק כל מעשיו.
[טו] מה שנקט "חזו" דייקא אולי לרמוז למדרגת ספר הזוה"ק שכלפי הגמרא ששם הלשון תא שמע, כי אינו דומה הרואה לשומע, כי אמונה סתם היא במדרגת השמיעה שמאמין למה ששומע מאחרים, אבל יש מדרגת אמונה גדולה שהיא כאילו רואה את הדבר, (כמובא בשם מוהרנ"ת נפתחו השמים ואראה מראות אלקים ר"ת אמונה) ורשב"י יש בכח תורתו לחזק את האמונה אצל ישראל כאילו רואים, לכן בכל הזוה"ק נקט לשון תא חזי, דהיינו בא וראה.
וזהו מפעלות ה', כי המפעלות עצמן אפשר לראות, אבל לדעת היטב שהם נעשו ע"י ה', לזה צריך אמונה, וכאן בפסוק הזה אומר דוד המלך "לכו חזו מפעלות ה'", רמז למדרגת אמונה גדולה שמאמין כאילו רואה בעיניו שמפעלות אלו הן מפעלות ה'.
[טז] המשך הפסוק "אשר שם שמות בארץ" נראה שרומז שבשמו של רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי דייקא רמוז הכל, ועיין גמ' ברכות ז: מנלן דשמא גרים א"ר אלעזר דאמר קרא "לכו חזו מפעלות ה' אשר שם שמות בארץ" אל תקרי שמות אלא שֵמות דהיינו שרביה"ק פותח בפסוק זה לרמוז על סוד השמות של רשב"י ורביה"ק שבהם רמוז מהותם ובזה פתח רביה"ק כי ספרו של הצדיק הוא שכלו ונשמתו ופניו כמבואר בתורה קצב ממילא שורש הספר טמון בשם הצדיק.
והשם טומן בתוכו מהות האדם, וזהו שכאן נלמד על רביה"ק ועל רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי משמם וכן על אביו של רשב"י יוחי יוד ואו חי, שזרעו (דהיינו ו') הנמשך ממוחו (דהיינו י'), על ידו דייקא לא תשכח התורה (דהיינו חי) עיין תורה לז חיים ומוות בחי' זכרון ושכחה, וזהו שעל ידי יוד ואו חי דהיינו אבא ובן נמשך חיים וזיכרון היפך השכחה שהיא מוות כמובא שנגזר על המת שישתכח. (ריצ"ח)
ועיין ליקוה"ל דברים הבאים בסעודה ד' ו' הנ"ל שמאריך שם לבאר ענין השם שהוא בחי' ה"נפש חיה הוא שמו" והשם מקבל חיות משמו ית' ועי"ז יש לו כח להחיות את האדם ולקשר נפשו לגופו כי השם הוא עיקר החיבור בין העליונים לתחתונים, ובשם נגבל כל חיותו וענינו ומהותו וְזֶה בְּחִינַת מַעֲלַת זִכְרוֹן שְׁמוֹת הַצַּדִּיקִים, … כְּשֶׁאָנוּ מַזְכִּירִין שֵׁם הַתַּנָּא רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי. בְּזֶה הַשֵּׁם כָּלוּל כָּל מַעֲשֵׂי זֶה הַתַּנָּא שֶׁהָיָה שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנִים בַּמְעָרָה וְחִבֵּר סֵפֶר הַזוה"ק. וְכָל הַמַּעֲשִׂיּוֹת הַנִּזְכָּרִים מִמֶּנּוּ. כֻּלָּם כְּלוּלִים בְּזֶה הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי. וְכֵן בִּשְׁאָרֵי שְׁמוֹת הַצַּדִּיקִים.
ועיין שער הגלגולים – הקדמה כג – וז"ל: וכמו שנשמות הקדושות כל אחת ואחת יש לה שם ידוע, כפי בחי' אבר שממנו חוצבה, וכמו שארז"ל על פסוק אשר שם שמות בארץ, אל תקרי שָמות, אלא שֵמות. כך כל נצוץ ונצוץ שבקליפה, יש לה שם ידוע בפני עצמו. ונמצא כי היצה"ר שבאיש הזה, אינו כעין היצה"ר של האיש האחר. ונמצא כי כאשר נולד האדם, וקוראים לו אביו ואמו שם אחד העולה בדעתם, אינו באקראי ובהזדמן, כי אם הקב"ה משים בפיו השם ההוא המוכרח אל הנשמה ההיא, כמ"ש אשר שם שמות בארץ, כפי מקום האבר שבאדם העליון, אשר ממנו חוצב, והשם הזה נרשם למעלה בכסא הכבוד כנודע, ולכן ארז"ל שמא גרים.
עוד עיין פירוש לספר היצירה המיוחס לרבינו סעדיה גאון סוף פ"ה שע"י חישוב שם האדם ושם אמו אפשר לדעת באיזה ככב ומזל נולד.
[יז] צ"ע מה הכוונה אלקי. ועיין לקמן שנקט התנא הקדוש אולי אפ"ל אלקי רומז לבחי' שהשלים למטה להיות כמו החלק אלוק שלמעלה בבחי' משה משה המבואר בתורה סו ומה שנקט בהמשך התנא הקדוש אולי כיון שבא לרמוז שמו דהיינו מהותו בפסוק עיר וקדיש לכן נקט תנא הקדוש דייקא.
[יח] עיין תורה נד שבכח הצדיק אפשר לזכות לברור המדמה עד שזוכה לזיכרון תמידי בעוה"ב, דהיינו דבקות מכח מוחין המאירים מהבינה העליונה שנקראת עולם, ועי"ז זוכה להבין רמזי הקב"ה שמצמצם עצמו ושולח אלינו בכל רגע בכל דבר.
ופשוט שאין הכוונה שכל ישראל לא ישכחו את התורה שהרי זה מעולם לא היה אלא שבכח תורת הצדיק ניתן הבחירה להיות בכל דור צדיקים חיים שעל ידם מי שידבק בהם לא ישכח את התורה.
[יט] צ"ע היכן אמר שעל ידו דייקא הרי רק אמר שיש ראיה מפסוק בתורה שלא תשתכח התורה. אמנם גם אמר שע"י ספר הזוה"ק יצאו מהגלות. ואמנם עיקר הגלות היא שכחת התורה.
ושמעתי לתרץ (ריצ"ח) שע"י "אדם כי ימות באהל" דהיינו באהל התורה, אזי "זאת התורה אדם". דהיינו שאדם יכול להיות אחד עם התורה וכמו שאמר רשב"י "בחד קטירנא אתקטירנא" אחד כזה כשדורש בתורה, אזי הבטחת התורה זה כאילו שהוא המבטיח.
[כ] שבת דף קלח: … דאמר רב עתידה תורה שתשתכח מישראל שנאמר והפלא ה' את מכותך הפלאה זו איני יודע מהו כשהוא אומר לכן הנני יוסף להפליא את העם הזה הפלא ופלא הוי אומר הפלאה זו תורה. תנו רבנן כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה אמרו עתידה תורה שתשתכח מישראל שנאמר הנה ימים באים נאם ה' אלהים והשלחתי רעב בארץ לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי ה' וכתיב ונעו מים עד ים ומצפון ועד מזרח ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו דבר ה' זו הלכה דבר ה' זה הקץ דבר ה' זו נבואה ומאי ישוטטו לבקש את דבר ה' אמרו עתידה אשה שתטול ככר של תרומה ותחזור בבתי כנסיות ובבתי מדרשות לידע אם טמאה היא ואם טהורה היא ואין מבין אם טהורה היא ואם טמאה היא בהדיא כתיב ביה מכל האוכל אשר יאכל אלא לידע אם ראשונה היא ואם שניה היא ואין מבין הא נמי מתניתין היא כדתנן השרץ שנמצא בתנור הפת שבתוכו שניה שהתנור תחילה מסתפקא להו הא דאמר ליה רב אדא בר אהבה לרבא ליחזייה האי תנורא כמאן דמלי טומאה ותיהוי פת ראשונה אמר ליה לא אמרינן ליחזייה האי תנורא כמאן דמלי טומאה דתניא יכול יהו כל הכלים מיטמאין באויר כלי חרס תלמוד לומר כל אשר בתוכו יטמא מכל האכל אשר יאכל אוכלין מטמאין באויר כלי חרס ואין כלים מטמאין באויר כלי חרס תניא רבי שמעון בן יוחי אומר חס ושלום שתשתכח תורה מישראל שנאמר כי לא תשכח מפי זרעו אלא מה אני מקיים ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו שלא ימצאו הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד.
עי"ש רי"ף על עין יעקב ששואל למסקנה שידעו את הברייתא שהככר שהיה עם השרץ בתנור הוא ראשון או שני ומספקא ליה אי כמלא דמי או לא, היינו דאמר רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי דלא ימצא הלכה ברורה ומאי איכא בינייהו
עיין תוס' רי"ד כאן לבאר מאי שלא ימצאו הלכה ברורה שע"כ נשנתה תוספתא זו בתחילת עדויות שגם היא מתחילה ממחלוקת הראשונה שהיתה בישראל בין ב"ש לב"ה והבינו שכ"ש בעתיד שירבו עוד יותר כי בזמן הסנהדרין כשהיתה מחלוקת הושיבו עליה סנהדרין וקבעו הלכה עפ"י רוב אבל כשגברו גזרות השמד בישראל לא יוכלו לעסוק בתורה כראוי ורבו הספקות.
צ"ע לדברי הגמ' שהשכחה תיהיה בהלכות טומאה וטהרה למאי נפ"מ הרי כשאמרו זאת כבר חרב הבית וכ"ש שדברו על העתיד שבו לא ינהגו הלכות טומאה וכ"ש טומאת שרץ לשום ענין.
ועיין הקדמת הרמב"ם לטהרות שכותב שסתם תורה הכוונה להלכות טומאה וטהרה, עוד כותב שם על הגמ' כאן שזה נתקיים כבר בדורות שלפניו וכ"ש בדורו אפילו ראשי ישיבות מתקשים בהלכות טומאה וטהרה. וז"ל שם "הנה כבר התבאר לך שהענין קשה בעצמו ואפילו בזמנים הקודמים. והבן אמרם עתידה תורה שתשתכח מישראל משתכחת דיני הטומאה והטהרה.. וכו'… והנה התורה בסתם הוא הלימוד בטומאה וטהרה וידיעת דינם. וכן ג"כ אמרו בטומאות וטהרות הן הן גופי תורה והוא המביא לרוח הקדש כמו שאמרו (עכו"ם דף כ.) וטהרה מביאה לידי קדושה כו':"
דהיינו שכיון שדיני טומאה וטהרה הן הן גופי תורה לכן גם כשלא נוהג טומאה וטהרה צריך לדעת את דיניה על בוריים. ועל ידם זוכה לרוח הקדש דהיינו זכרון דקדושה הנ"ל, וממילא בשכחת דיניה נשכח ח"ו גם הש"י. ונראה לבאר יותר כי אדרבה מצד הנגלה של ההלכות אזי עוד אכשרה דרא ואפשר שילמדו יותר וכדאיתא בגמ' תענית כד סוף ע"א שרבה שאל מדוע בימי רבי יהודה אע"פ שלמדו פחות תורה וגם מה שלמדו לא הבינו אעפ"כ הקב"ה היה שומע תפילתם ומיד כשבקשו ירד גשם. ומבואר שם שלראשונים היה לב דהיינו שהתורה זככה את ליבם יותר ועי"ז היה להם יותר מסירות נפש, וזה עיקר שכחת התורה דהיינו מצד איכות הלימוד עד כמה רושם יעשה בלב ולא הכמות והפלפול. ועיין ערובין נג. שרוחב ליבם של ראשונים ביחס לאמוראים היה הרבה יותר כמעט בלא אפשרות להשוואה, עד שנקט שם כיחס פתח אולם ביהמ"ק לנקב מחט קטנה. (ראיתי בזה מאמר יפה ספר שעורי דעת יוסף יהודה ע"י א בלוך פרק חומר וצורה עמ' 27 ובעיקר בעמ' 29 30)
[כא] כשנכנסו וכו' אמרו – צ"ע דמשמע שאמרו כן בגלל הכניסה לכרם. ושמעתי מתרצים שבלשכת הגזית היו יושבים כגורן וכמבואר במשנה סנהדרין פ"ד מ"ג וכשיושבים כגורן עגול רואים זה את זה (בחי' אהבה כמבואר בתורה קפג ועיין שיחות הר"ן סימן צא שלזכות לתורה צריך להיות באהבה עם כל אחד מישראל) וכאן כשראו שיושבים שורות ישרות ככרם שלא רואים זה את זה הבינו רמז שתשתכח התורה.
וצ"ע מנין שכרם אינו שורות בחצי עיגול ועוד האם רק ביבנה ישבו שורות הרי מלשכת הגזית עד יבנה גלתה הסנהדרין לחנות ולירושלים ולמה שם לא אמרו שתשתכח ואם תאמר שרק ביבנה התחילו לישב שורות צ"ע למה. ואולי בכל גלויותיה של הסנהדרין ישבו שורות ודווקא ביבנה נקרא כרם כי שם היו שורות רבות (כך משמע בסמ"ג עשה נב שהיו שם שורות תלמידי חכמים רבים ולכך נקרא כרם:) ובשאר מקומות היו פחות. וא"כ אין ראיה לחידוש הזה.
אבל צ"ע אולי כיון שכרם דינו שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב (כלאים ד ו) ולא משכחת כן בחצי עיגול. מאידך עי"ש (כלאים ו א) שגפן מודלית דהיינו עריס נקרא כרם גם כשהן שורה אחת (ודווקא הרגליות בעינן שתים כנגד שתים להקרא כרם) והכי נמי מסתברא לדמות חכמי ישראל לעריס יותר מהרגליות כי בחכמתם נשענים ומדלים עצמם על אשלי רברבי אילנות גדולים.
גם בפרי עץ חיים שבועות פ"א משמע שהכרם ביבנה היה בעיגול כגורן. וקשה על התירוץ הנ"ל.
עוד גם מבואר במפרשים על התוספתא בעדויות א' א' שבאמת האמירה שעתידה תורה להשכח לא תלויה בכרם אלא להפך בגלל שראו שתיהיה שכחה לכן נכנסו לכרם ביבנה לברר הלכות פסוקות שהן כל מסכת עדויות.
עכ"פ אם צדקו דבריהם שכרם דווקא שורות ישרות יש להוסיף שרשב"י כשבא לתקן זאת ולחבר את החיבור שעל ידו לא תשתכח התורה ישב באידרא דייקא ועיין בחומש (במדבר טו כ) שתרגום של גורן הוא אידרא. וכן אמר בפירוש אנן בחביבותא תליא מלתא, וכנ"ל שבגורן רואים זה את זה בבחי' חביבות. עוד עיין בזה שתי הערות הבאות ובסוף השניה מהן יתורץ הכל לענ"ד. עוד נ"ל להעיר עיין תורה קפג שהצדיקים שבעולם יושבים בעיגול ועי"ש שזה בחי' סנהדרין שיושבים כגורן עגולה. משמע שאינו ענין של סדר אלא עיגול מצד המהות ותלוי באהבה שביניהם, דהיינו שלא הסדר מלמד על האהבה אלא האהבה מלמדת על הסדר וכשיש אהבה לא משנה הסדר. וצ"ע לפ"ז לענינינו.
[כב] לכרם – למה נקרא כרם עיין תפ"י על משנה כתובות ד' ו' הבית המדרש שם נקרא כרם מדהיו יושבים שם חכמי ישראל בקביעות כגפנים נטועים שורות שורות ומביניהם יוצא יין התורה משמח לב. ועיין עדויות ב' ד' ובתפ"י שם שהיו שם שורות שורות של תלמידים ככרם וגם עי"ש תויו"ט שהביא טעמו של הרמב"ם שישראל נקראו כרם בישעיה ה' כרם היה לידידי ועי"ש בליקוטים שמבאר טעם שהביא התיו"ט עוד ראיה כי טעם דכרם הוי שורות לא ניחא ליה שהרי הרבה זרעים זורעים בשורות ומאי שנא כרם. ועין סמ"ג עשה נב משמע מדבריו שכיון ששם היו תלמידים רבים לכן דייקא שם נקרא כרם. לדעה שנשתנה סדר סידור המושבים בסנהדרין ביבנה צ"ע למה שינו מנהג של דורות פתאם דבר שלא מצינו כזה אלא ע"י נביא ומסתמא סודר מעיקרא כגורן עפ"י רוח קדשו של דוד המלך ככל סדר וצורת בנין בית המקדש כמ"ש דברי הימים-א פרק כח (יט) הַכֹּל בִּכְתָב מִיַּד יְדֹוָד עָלַי הִשְׂכִּיל כֹּל מַלְאֲכוֹת הַתַּבְנִית: עיין הערה הבאה בסיכום.
מה שרבים למדו שכרם דהיינו שורות ישרות דייקא אינו מוכרח ומבואר כנ"ל להפך בפרי עץ חיים שבועות פ"א וז"ל- והנה ט"ו באב, בנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים. כמבואר סוף תענית, וסוד הזיוגים יונקת מבינה, סוד יוה"כ, כמ"ש הנושא אשה לשם שמים, עונותיו נמחלין לו. וסוד כרמים, כטעם כי כרם י"י צבאות בית ישראל, כי כרם גימט' י' הויו"ת. ועוד פי' בעיגול, כמו כרם ביבנה, שכולם רואין זאת לתוספת צניעות.
ועיין בניהו בן יהוידע ברכות סג – כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה. נראה לי בס"ד הא דקרו לבהמ"ד בשם כרם, כי עסק התורה עושה תיקון ביצירה שהוא בחינת שם הוי"ה, ועשר פעמים הוי"ה עולה כרם, מה שאין כן המצות עושים תיקון בעשיה. אי נמי נ"ל כרם נקרא על נטיעה של גפנים, ובענבים יש אכילה ויש שתיה, כן בעסק התורה לימוד הגרסה ידמה לאכילה, ולימוד הסברה והעיון שיוצא מן הגרסה ידמה לשתיה, כי היין יוצא מן הענבים, ועל לימוד זה נאמר [משלי ט' ה'] ושתו ביין מסכתי, ומה שנקראת שם העיר יבנה נראה לי בס"ד זכתה לשם זה שהוא אותיות בינה, שהיה בה קיבוץ חכמים יודעי בינה במשך כמה דורות, גם יבנה לשון בנין שהחכמים נקראין בנאין: עיין עוד בהערה הבאה ובסופה הסיכום תירוץ על הכל לענ"ד.
[כג]ביבנה – צ"ע מדוע רק ביבנה נקרא כרם הרי עשר פעמים נדדה סנהדרין מלשכת הגזית לחנות ומחנות לירושלים וכו' ומאושא לשפרעם כמבואר בר"ה לא. ובשום מקום לבד מיבנה לא נקרא כרם.
ועיין ר' צדוק תקנת השבין אות טו – (גיטין נ"ו ע"ב) דר' יוחנן בן זכאי ביקש מאספינוס ליתן לו יבנה וחכמיה ועל שם זה נקרא יבנה שהם העוסקים בבנינו של עולם. ועיין סדר הדורות שרבי"ז לא היה נשיא אלא ב' או ג' שנים, וכשנפטר גלתה סנהדרין לאושא ומשם אחרי עשר שנים שוב חזרה ליבנה ונראה שהכנוי הכרם ביבנה לא היה בזמן ריב"ז אלא אחרי שחזרה סנהדרין מאושא ליבנה בנשיאות ר"ג ואולי דווקא מאותו זמן שהורידו את ר"ג ומינו את ראב"ע כמבואר בברכות שאז נתנו לכל מי שרוצה להכנס ונכנסו רבים לכן נקרא כרם ובאותו זמן נתחברה מסכת עדויות והרבה ספיקות ומחלוקות שהיו עד אז נמנו והכריעו בהן להלכה. הכנוי כרם ביבנה נמשך כל זמן היות הסנהדרין שם עד שגלתה שוב לאושא ומשם לשפרעם. בזמן שהיתה ביבנה היו רשב"י ותלמידי ר"ע האחרונים צעירים עדין ואפילו רשב"י כשהוזכרו דבריו כששאל בפני ר"ג ורבי יהושע ערבית רשות או חובה לא נזכר בשמו אלא "מעשה בתלמיד אחד" (ברכות כז:), ממילא ברור שלא אז אמר רשב"י שלא תשתכח התורה אלא מאוחר יותר כשגלתה סנהדרין לשפרעם. (עיין נעימות נצח) וצ"ע כי בשבת לג: מסופר שר"ש וחבריו תלמידי ר"ע ישבו בכרם ביבנה ודנו במחלת האסכרא מדוע מתחלת בפה וכו' הרי שכבר נזכרו בשמותיהם שם. ושם בהמשך כדי לבאר מדוע ר"י נקרא ראש המדברים בכל מקום מספרת הגמרא את המעשה שר"ש דיבר בגנות מלכות רומי ולכן הוצרך לברוח למערה. אמנם מדנקרא שם רבי שמעון ולא רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי משמע שזה היה לפני המערה וצ"ע ראיתי לרבי דניאל פריש בביאור השיר בר יוחאי שלמד שהכל היה בכרם ביבנה וגם המעשה שדברו על מלכות רומי וכו' אבל בפשטות אפשר שזה רק סיפור שהיה מתקופה אחרת כדי לבאר מדוע ר"י נקרא ראש המדברים בכל מקום וצ"ע.
ולסיכום נ"ל ברור שהסנהדרין ביבנה נקרא כרם רק ביום שמינו את רבי אלעזר בן עזריא לנשיא וכן גם משמע בירושלמי ברכות פ"ד הל' א ולפי זה גם מה שהסמ"ג פירש שנקרא כרם על שם שהיו שם רבים אינו חולק על ביאור הגמרא שנקרא כרם כיון שישבו שורות ככרם, אלא שבאמת בסנהדרין ישבו תמיד כחצי גורן ומסתמא לא שינו ממנהג שנהגו בו דורות, אבל כיון שהוסיפו הרבה ספסלים, ביום שמינו את ראב"ע לנשיא עיין בבבלי ברכות כח. שנחלקו ד' או ז' מאות ספסלים, נמצא שהחצי עיגול של הגורן נעשה כל כך גדול עד שלא ניכר בו שהוא חצי עיגול אלא נראה כשורות הכרם. ובאמת כשראו זאת חכמים שכבר אינו כמו שהיה פעם כחצי עיגול באופן שראו היטב זה את זה, ראו בזה רמז לשכחת התורה, ומיד נתעוררו שעל כל פנים יש בזה קצת נחמה כי ברוב דעות יוכלו לפסוק הרבה הלכות, מה שבעתיד כפי שחזו כנ"ל יתמעטו הלבבות ולא יוכלו לפסוק ואמנם כך עשו כידוע שמסכת עדויות שכולה להלכה נפסקה אז באותו מעמד. והכנוי הזה לסנהדרין נשאר כל זמן שהיתה ביבנה כדמשמע מכמה מעשיות שהיו אח"כ ועדין כינו את הסנהדרין הכרם ביבנה ויש דעות שגם כשר"ש ברח למערה עדין היו שם. ואולי אפשר לומר שראב"ע ור"ג שנחלקו את מי להכניס לבית המדרש בזה בעצמו נחלקו האם החביבות שיש בין מעט חכמים שכולם תוכם כברם חשוב ומועיל יותר מרוב דעות, שכמובן בא על חשבון החביבות הזו. ואם מותר לומר מדובר במחלוקת בין נשיא בחור בן טז כמבואר בירושלמי לבין נשיא זקן ומסתמא נסיונו של ר"ג לימד אותו מה יקרה אם יתרבו הלומדים כל כך ואיזה שכחה תיגרם על ידי זה כי החביבות שבין הלומדים יסוד גדול בהשפעת החכמה אליהם. ואעפ"כ ראב"ע הצעיר מאהבת התורה שלו והרוח החדשה שהכניס בסנהדרין בהתמנותו הכריע שאעפ"כ צריך להכניס כל מי שרוצה ואולי גם ידע ששכחה ממילא תבוא שהרי הבית כבר נחרב וידעו ברוח קדשם אורך הגלות שעומד להיות. ובאמת בבבלי ברכות כח. מבואר שמשמים הסכימו עימו ולא עם ר"ג.
[כד] בסדר הדורות איתא שהיה מג שנים אחרי החורבן וצ"ע מאידך שיטת הסדר הדורות היא שהכרם ביבנה היה בזמן הבית (עי"ש תנאים ואמוראים אות ג').
[כה] ועיין ירושלמי מסכת ברכות דף ל"ג ע"א (שם גם מובא המעשה הזה בפ"ג סוף הלכה א) דתנינן תמן ביום שהושיבו את ראב"ע בישיבה תמן תנינן זה מדרש דרש ראב"ע לפני חכמים בכרם ביבנה וכי כרם היה שם אלא אלו תלמידי חכמים שהיו עשוין שורות שורות ככרם.
[כו] עיין חיי מוהר"ן קפ"ט שרביה"ק דיבר מהגמ' הזו אמר כְּשֶׁאָמַר אֵיזֶה תַּנָּא: עֲתִידָה תּוֹרָה שֶׁתִּשְׁתַּכַּח מִיִּשְׂרָאֵל – עָנָה רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר: לָאו, וכו' וכן בימי מוהרנ"ת ח"א אות מח כתוב שאמר אֵין דּוֹר יָתוֹם, כִּי תַּנָּא אֶחָד אָמַר (שבת קלח:): "עֲתִידָה תּוֹרָה, שֶׁתִּשְׁתַּכַּח מִיִּשְֹרָאֵל, וְאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי, שֶּׁלֹא תִּשְׁתַּכַּח.
[כז] לכאורה נראה שהנושא כאן הוא התורה שעליה היו מצטערים, ולא על ישראל שישכחו ויהיו בלי תורה. אלא על התורה שתשתכח ולא ילמדו אותה, דאל"ה הל"ל עתידים ישראל לשכוח את התורה. ואולי יתבאר עפ"י פסחים סח: והאמר רבי אלעזר אילמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי: וכן בעבודה זרה דף ג [ואמר רבי שמעון] בן לקיש מאי דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום הששי מלמד שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית ואמר אם ישראל מקבלין את תורתי מוטב ואם לאו אני אחזיר אתכם לתוהו ובוהו (והיינו דאמר חזקיה) [ואמר חזקיה] מאי דכתיב משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה אם יראה למה שקטה ואם שקטה למה יראה אלא בתחלה יראה ולבסוף שקטה. אבל באמת אין ערך לתורה ולא לעולם שמתקיים על ידה אלא בשביל ישראל שיתקרבו להקב"ה. עיין ריש תורה יז ועיין מדרש רבה איכה הקדמה פסקה ב ר' הונא ור' ירמיה בשם ר' חייא בר אבא אמרי כתיב (ירמיה ט"ז) ואותי עזבו ואת תורתי לא שמרו הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו מתוך שהיו מתעסקין בה המאור שבה היה מחזירן למוטב. כי העיקר שישראל יחזרו למוטב.
[כח] עי"ש בגמ' שבת הנ"ל שרב למד זאת מפסוק בדברים כח "והפלא ה' מכותך" ופירש אותו עפ"י פסוק בישעיהו כט "הנני יוסיף להפליא וכו' ואבדה חכמת חכמיו וכו'". וצ"ע הרי חי אחרי רשב"י מדוע עדין סבר כחכמים ובפרט למ"ד שהוא רבי אבא שבזוה"ק. ומדוע לא למד כחכמים מפסוק מפורש בעמוס ח' "ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו". ונראה כיון שבאמת אין מחלוקת וגם רשב"י ידע שתשתכח התורה והעיצה שלו אינה שלא תשתכח אלא שאעפ"כ לא יהיה ניתוק מהקב"ה. עוד אולי אפ"ל טעם שרב למד מהפסוק בישעיהו כי בפסוק הזה רמוז גם כיצד רשב"י יתקן את שכחת התורה, כי מבואר בו הטעם לשכחת התורה – דכתיב (יג) וַיֹּאמֶר אֲדֹנָי יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה: (יד) לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר: הרי מבואר ששכחת התורה היא בגלל שאין יראה ומתפללים בלא לב ובלא כוונה, ומבואר בתורה סז אות ח' שהתיקון לזה הוא לכבד את הצדיק ולבוא לשמוע תורה מפיו, וזו הסיבה שרשב"י אמר שלא תשתכח תורה מישראל וחכמים לא ירדו לסוף דעתו כי רק הוא ידע מעלת הצדיקים שהם אוצר של יראת שמים שיש בכוחם להחזיר למי שבא אליהם ומכבדם את היראה ואהבה וכוונת הלב בתפלה שעי"ז גם תצא ותתגלה התורה מהכיסוי הנפלא שעליה.
עתידה תורה שתשתכח – עיין ליקוה"ל מנחה ז' אות נו (שהובא בתורת נתן אות ב') שרשב"י וחבריו היו תיקון לר"ע ותלמידיו שמיתתם היה בחי" מיתת ז' המלכים בחי' שבירת הכלים. והביאור נ"ל כי ר"ע ותלמידיו רצו להאיר אור בחושך הגלות שהולך ובא, אבל כל אור חדש שבא בפעם הראשונה אין כח בכלים לקבלו, בבחי' אין אדם עומד על דברי תורה אלא ע"י שנכשל בהם, וזה בחי' שבירת לוחות ראשונות, כי חיזוק הכלים הוא מהאור עצמו ורק ע"י שנשברים אזי יכולים להתחזק מהרשימו שנשאר ואז יכולים לקבל האור, לכן רשב"י וחביריו כבר היו בבחי' תיקון כלפי ר"ע וחביריו.
(ואולי אפ"ל שמגודל מעלת ר"ע שהוציא לאור תעלומות תורה שבע"פ ועוד נטע את שרש הסוד בתל תילים של הלכות על כל קוץ וקוץ להאיר חשכת הגלות שאחר חורבן הבית לכן היו לו כד אלף תלמידים דייקא כי כד מורה על כל הצדדים וצידי צדדים (כידוע שיש ו' צדדים ויב אלכסונים ולכל אלכסון שני צדדים לכן כשרוצה הגמ' להפליג בקושיא או תירוץ נוקטת כד קושיות על כל חידוש או כד תירוצים על כל קושיא כמבואר במעשה פטירת ר"ל ב"מ פד. ובמעשה ברשב"י וחותנו רפב"י כשיצא רשב"י מהמערה שבת לג:) דהיינו שכפי כל הצדדים שגילה ר"ע בתורה כך תלמידים היו לו אבל עדין לו היו להם הכלים כראוי לכל האור הנפלא הזה, עיין תורה ק' כשחכמתו גדולה ממעשיו אין דעתו נוחא עם הבריות אלא התורה מרתחא ביה. אבל רשב"י צמצם את האור של ר"ע כמובא בגמ' גיטין סז. וכן אמר רבי שמעון לתלמידיו בניי שנו מדותי שמדותי תרומות מתרומות מידותיו של רבי עקיבא)
עי"ש בתורת נתן הנ"ל הערת הרב נתן צבי קניג ז"ל שהחכמים ביבנה ראו ברוח קדשם שר"ע וחביריו ינסו להאיר בחושך ובסוד השבירה לא יצליחו ולכן סברו שהתורה תשכח מישראל כידוע שמשם נמשך שכחת התורה כי שבירת הלוחות בחי' שבירת הכלים כידוע ומשבירת הלוחות נמשך שכחת התורה כמבואר בערובין נד ורשב"י היה התיקון שלהם הוא המשיך את האור מחדש.
בירושלמי פ"א ה"ב מובא שרק ר"ע השיג מעלתו של רשב"י כמו שאמר דייך שאני ובוראך מכירין כוחך. (אמנם זה היה קודם שהיה במערה). כי ידוע שהכלל שצדיק הדור האמיתי קשה לעמוד על דעתו וכמבואר בסוף המגילה ורצוי לרוב אחיו. גם אחי יוסף הצדיקים לא ירדו לסוף דעתו של אחיהם הצדיק. ועיין תורה קמ שהנהגת הצדיק היא הפך ההגיון שלנו ורק בתלמידים מתגלה כפי ההגיון שלנו בבחי' חותם שהו אהפך הנחתם.
[כט] ואמר רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי – עי"ש שאחרי דברי הגמ' על התוספתא דעדויות של דברי רבנן מביאה הגמ' ברייתא אחרת תניא רבי שמעון בן יוחי אומר חס ושלום שתשתכח תורה מישראל שנאמר כי לא תשכח מפי זרעו אלא מה אני מקיים ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו שלא ימצאו הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד.
שמעתי מדייקים שרביה"ק שינה לשון הגמרא כי בגמרא תניא רשב"י אומר, ולשון רביה"ק ואמר רשב"י. וידוע הכלל שכתוב אמר אחרי השם הכוונה שחולק על דברי הראשון וכשכתוב אמר לפני השם אינו חולק ולפ"ז רביה"ק שינה לומר שאין מחלוקת דהיינו שגם רשב"י מודה שתשתכח התורה וכמבואר בנביא כנ"ל אלא שאת הפנמיות והמאור שבה הוא יחזיר ע"י הזוה"ק.
וכן מבואר בליקוה"ל שאין מחלוקת, עיין הלכות גבית חוב מיתומים הל' ג' יט' (מובא בתורת נתן אות א). שמבאר עפ"י תורה יב ח"ב "איה" וכותב שם "ובאמת אלו ואלו דברי אלקים חיים (ר"ת אחד) ושניהם אמת", כי גם רשב"י ידע שתשתכח התורה, אלא שבכח הצדיק אזי גם בתוך עוצם השכחה אעפ"כ ע"י השכחה בעצמה שהיא בחי' איה שאין יודעים מהתורה ומכבודו כלל אעפ"כ עי"ז בעצמו יכולין לחזור להשי"ת ע"י הבקשה והחיפוש לבד. וכל זה בכח וזכות תורתו של רשב"י שהוא גילה סתרי תורה וכל הסתרי תורה הם בבחי' המאמר הסתום שהוא בראשית.
עיין גם תורה נ"ו אות ד' שדייקא בהסתרה כשמהפכים אותה לדעת ע"י שמבין שגם שם יש אלוקות אזי נהפכת ההסתרה לתורה גבוהה מאד דייקא ומשמע שם שאע"פ שע"י השכחה נתהפכו הצרופים אעפ"כ ע"י החיפוש נהפכת ההסתרה בעצמה לדעת גבוה מאד בחי' קרבת ה' אפילו יותר ממה שאפשר ע"י התורה הנגלית ועיין מזה בליקוה"ל ר"ח הלכה ג' עפ"י תורה רו שזה סוד העיבור וסוד חצות שדייקא בהסתרה והחושך היותר גדול שם נמצא בכח הקירוב היותר גדול.
עיין לעיל בסוף הערה ד"ה שבת דף קלח שם נתבאר שעיקר השכחה שדברו עליה היתה שכחת תורת הנגלה שאז דייקא על ידה היו זוכים לכל המדרגות ועל שכחת הנגלה נראה ברור שגם רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי הודה שתיהיה, אלא שהבטיח שיש עוד עצה להתקרבות להש"י למי שנפל לשכחת תורת הנגלה, והיא מבוארת בתורה נו שמחמת העוון ווהשכחה נתהפכים הצרופי תורה שבנגלה ונסתר ממנו הש"י בהסתרה ובהסתרה שבתוך ההסתרה עד שנשכח ממנו לגמרי ואעפ"כ יש כח בהצדיק הדור להאיר דעת בישראל שידע שאפילו במקומו הנמוך בשאול תחתיות ממש נמצא עימו הש"י ועי"ז מתבטלין כל ההסתרות ונעשה מהם תורת ה' ממש ואין הכוונה שחוזר להשיג תורת הנגלה אלא שאע"פ שתורת הנגלה עדין חשוכה אצלו אבל מכח הדעת שזכה להשיג שאפילו בחשך הגמור נמצא הש"י בזה מתקשר לתורת ה' שאע"פ שא"א להשיג תורת ה' אבל ע"י דעת ניתן להרגיש אותה ולהאמין ולכסוף אליו ית' דייקא מתוך החושך וחוסר הבנת התורה ולצעוק איה בכח גדול וכמבואר בתורה יב תנינא שעי"ז חוזר וקושר עצמו למקום הגבוה ביותר, וכן מבואר בתורה רו טעיתי כשה אובד שלפעמים הריחוק ביות רמביא לקרוב גדול ביותר אלא שהוא בבחי' אחור באחור שאז הקשר הוא ע"י החיפוש וגעגועים וצעקת איה הנ"ל.
[ל] עיין ר"ה כה משמע שרבן גמליאל היה נשיא כשהסנהדרין הייתה ביבנה בפעם השניה וכן משמע בגיטין נו: ובפרש"י שם לפ"ז משמע שהנשיא בכרם יבנה היה ר"ג מהחבורה הראשונה שאחר החורבן
ועיין ברכות כז: מעשה בתלמיד אחד ששאל תפילת ערבית רשות או חובה את רבי יהושע ואת רבן גמליאל ואח"כ מבואר שם שהוא רשב"י אלא שהיה צעיר אז לכן לא נזכר בשמו כי היה מחבורה שלישית שאחר החורבן מתלמידי ר"ע שהיה מחבורה שניה
ומסתמא שלא היה אז בכוחו לחלוק עליהם אלא אחר שנפטרו ומסתמא אחר שיצא מהמערה אז אמר על דבריהם שאמרו כמה עשרות שנים קודם שעתידה תורה להשתכח אמר הוא שלא תשתכח
גם מזה שנקרא רשב"י ולא רבי שמעון משמע שהיה אחר צאתו מהמערה כמבואר בספרים על"ת של בעלז בשם ספר בן יוחאי (עיין מאמר בזה מאורות הף היומי שבת לג תשסה)
[לא] עיין הריצ"ח שיעור של התחזקות לבאר מהו בחי' שכל הנקנה במדריגה שלנו מדבר מאזמרא נקודה טובה ושלפעמים האיה היא הנקודה דהיינו שכואב לו שלא מוצא בעצמו טוב, בסוף השיעור ביאר שזה בעצמו היה גם בכרם ביבנה שמצד אחד אמרו עתידה תורה שתשתכח דהיינו ג' דברים נבואה הלכה וקץ ואמנם כן היה ורשב"י אמר ח"ו שתשתכח וכו', אין הכוונה שהוא יחזיר הג' דברים האלה אלא הפירוש שהוא יגרום שיהיה לנו שכל הנקנה במדריגה הנמוכה יותר בבחי' רצון ובחי' איה וחיפוש.
ועיין שהזוה"ק בעצמו אומר שבעתיד תשתכח התורה – זוה"ק ח"ג אחרי מות דף נח/א תא חזי, זמינין דרי בתראי דייתון, דיתנשי תשתכח אורייתא מבינייהו, וחכימי לבא יתכנשון לאתרייהו (ס"א לאדרא קדישא), ולא ישתכח מאן דסגיר ופתח יקשה קושיות ויתרץ, ווי לההוא דרא, ומכאן ולהלאה לא יהא דרא כדרא דא של רשב"י, עד דרא דייתי מלכא משיחא, ומנדעא יתער בעלמא וידיעתה יתעורר בעולם, דכתיב (ירמיה לא לג) כי כלם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם.
[לב] עיין ערבי נחל נשא – ביאור הדבר, דחכמים סבירא ליה שברוב הגלות התורה משתכחת, והא דכתיב כי לא תשכח סבירה ליה דלא על כל התורה קאי, אלא מקרא נדרש לפניו, וקאי על שירת האזינו דבה מיירי קראי התם, ואותה שירה לבדה הוא דלא תשכח ור"ש סבירה ליה דמקרא נדרש לפני פניו וקאי וענתה השירה על כל התורה וכל התורה נקראת שירה, וקאמר עלה דלא תשתכח אפילו ברוב הגלות, לכאורה צ"ע אם כל הטעם כיון שסוברים מקרא נדרש לפניו א"כ מה היו עושים אם היו רואים ברוח קדשם שלא תשתכח. אבל באמת חכמים אמיתיים הם והתורה שלהם זה דבר אחד וכדמצינו כ"פ בפרט אצל רביה"ק אלה ואלה דברי אלקים חיים מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. עיין תורה נו כי שניהם מקבלים מהשמים. ותנאים תורתם שלימה כל אחד כפי חלקו בתורה.
[לד] רעיא מהימנא ספר במדבר פרשת נשא דף קכד. (שנמצא בדף קכו. של הזוה"ק) כגוונא דא יתעביד לנסאה לון לישראל בפורקנא בתרייתא כעין זה יעשה הקב"ה לנסות את ישראל לפני הגאולה האחרונה כלומר כדי לברר את הנשמות הקדושות מן הנשמות הטמאות ינסה הקב"ה את ישראל ע"י שיכביד עליהם עול הגלות והצרות והצדיקים המאמינים בה' שכל הצרות הם רק נסיונות והם לטובה אלו יתלבנו ויטהרו מטומאתם ויתדבקו בקונם ביתר שאת בתשובה ותפילה והרשעים יצאו מכלל ישראל וישתמדו ויאבדו מתוך הקהל ולא יראו בטוב ה', הדא הוא דכתיב (דניאל יב י) יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים, דאינון מסטרא דטוב, וקיימין בנסיונא, והרשיעו רשעים, אינון מסטרא דרע, ויתקיים בהון (יחזקאל יג ט) ואל אדמת ישראל לא יבאו, וקטיל לון וארץ העמים הורגת אותם: והמשכילים הם הצדיקים יבינו מסטרא דבינה שיש להם נשמה מבינה דאצילות דאיהו אילנא דחיי שהוא עץ החיים כי שם עיקר החיים והמוחין דז"א בגינייהו אתמר (שם) והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע בהאי חבורא דילך דאיהו ספר הזוהר המשכילים יאירו בזה החיבור שלך שהוא ספר הזוה"ק הזה, כלומר ע"י הבנת הסודות בספר הזוה"ק (ובכללו גם ספר רעיא מהימנא כי אליהו אמר זאת לרע"מ) מן זוהרא דאימא עלאה הארת אמא דאצילות הנקראת תשובה. ואלה שזכו לסודות ספר הזוה"ק באלין לא צריך נסיון הם לא צריכים נסיון ולא יכבד עליהם עול הגלות באחרית הימים כי יזדככו ע"י קדושת ספר הזוה"ק ובגין דעתידין ישראל גם אלה שעסקו תמיד בפשטי אורייתא גם הם באחרית הימים עתידים למטעם מאילנא דחיי דאיהו האי ספר הזוהר יפקון ביה מן גלותא ברחמי ויתקיים בהון יי' בדד ינחנו דהיינו במדת הרחמים ואין עמו אל נכר שלא יהיה עוד שום קטרוג על ישראל.
צ"ע מדוע השמיט רביה"ק את הסיפא "ברחמי".
[לה] נראה שמלבד הפשט הפשוט שהכוונה למה שכתוב בזוה"ק רמז כאן לחבורתו של רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי שהיו מחוברים באהבה שמתוך זה יצא ספר הזוה"ק דהיינו שהחיבור ביניהם הוא ספר הזוה"ק ספר שמחבר את ישראל להקב"ה בחי' זכרון וגאולה הפך השכחה והגלות.
[לו] רביה"ק השמיט כאן מילה חבורא דילך דהיינו ששם בזוה"ק רעיא מהימנא שהוא משה רביה"ק ביקש מאליהו הנביא שיעזור לו לבאר המצוות ואת המאמר הזה אומר אליהו הנביא למשה רביה"ק שבחיבור שלו דהיינו דברי רעיא מהימנא שבזוה"ק על ידם יצאו מהגלות ברחמים כמבואר שם ועי"ש במתוק מדבש שלאו דווקא ע"י רעיא מהימנא אלא ע"י כל הזוה"ק כולו וגם הרעיא מהימנא ורביה"ק שהשמיט את המילה דילך נראה כי רצה לומר שהם דברי רשב"י על החיבור שלו, כנראה כי הנכתב בזוה"ק נקרא על שם רשב"י מאחר שרשב"י הביאו, ואע"פ שהזוה"ק נכתב ע"י תלמידי רשב"י שישים שנה אחרי פטירתו, הם כתבו הכל בשמו.
[לז] עיין ילקוט ידיעות האמת לרמח"ל דף רצג מבאר שהזוה"ק הוא בחי' תיבת נח ומבאר שיש בחי' בריחה מהסט"א ויש בחי' יציאה ותמיד קודמת הבריחה ליציאה והבריחה היא אל הארת הבינה בחי' בע"ת ומבאר שמי שיתדבק עצמו לספר הזוה"ק אזי ינצל מחבלי משיח כיוון שהם נועדו לגרום לאדם בריחה אבל כיוון שרשב"י כבר ברח למערה וחיבר הזוה"ק אזי כל הדבק בזוה"ק זה בעצמו נחשב לו בריחה וצריך רק יציאה בנחת. ועיין מזה בהרחבה כאן בסוף החיבור מה שהעתקתי מספר אדיר במרום של הרמח"ל
[לח] צ"ע הרי מבואר בגמ' ששכחת התורה הכוונה לידיעת ההלכה ומה יועיל בזה הזוה"ק ואולי כשההלכה ברורה זה מסוגל שגם האמונה תהיה ברורה והמחלוקת להפך גורם לפיזור הדעת וחולשת האמונה (כמבואר בתורה סב) וזה עיקר מה שכאב לנביא ועל זה מועיל הזוה"ק שהוא בחי' הארת הבינה שעי"ז זוכין לאמונה ותשובה. גם עיין חיי מוהר"ן שמג שרביה"ק אמר שאם לא היה יוצא הלקוטי מוהר"ן לעולם היה עושה הלכות פסוקות על השלחן ערוך לבאר כל דין בהלכה פסוקה או להציג הלכה כמי בכל דין. ומשמע שם שזה דבר קל למי שבקי ביג' מידות שהתורה נדרשת בהם ומשמע מדבריו שכיון שיצא הלק"מ כבר א"צ לזה
[לט] עיין ליקוטי הלכות חשן משפט הלכות גביות חוב מהיתומים הלכה ג אות יט ומבאר שם מוהרנ"ת שדייקא אחרי הסתלקותו יותר ויותר לבחי' "איה" מאיר הצדיק עוד ועוד יותר משם הארה לגלות אלוקותו גם בבחי' ההסתרה היותר גדולה. וזה נרמז בשירה בעצמה שכתוב "איה אלוקימו וכו'" שזהו וענתה השירה כי לא תשכח כי עי"ז לא תשכח ובאמת בפסוק עצמו אפשר למצא תקווה שהרי יהיה רעב לא ללחם כי אם לדבר ה' משמע שעל אף ההסתרה שתיהיה אבל זה יכאב ויציק עד כדי כך שילכו ויבקשו דבר ה' וזה בעצמו כבר רמז לבחי' כי לא תשכח. אבל להבטיח שזה יועיל זה יכול היה רק רשב"י. שבכח תורתו שיגלה אזי הכאב הזה יהפך לצעקת "איה" ועי"ז דייקא יהיה אפשר להתקשר לבחי' אפילו גבוהה יותר מאשר ע"י מה שנשכח. וזה בחי' נחמה בחי' "מחשבה אחרת" על אותו דבר דהיינו שע"י השכחה בעצמה נעשה כי לא תשכח גבוה יותר כמבואר בתורה יב ח"ב עי"ש. (רי"ץ כה 5)
[מא] עיין לק"ה מנחה ז' אותיות נד נה נו – מבואר שם שכ"ד תלמידי ר"ע היו צריכים לגלות את התורה של ר"ע בעולם ע"י שיחדשו בתורתו ויעשו לה כלים ובגלל התגברות הדינים פגמו בזה שלא היתה אהבה ביניהם ועל כן מתו. עוד עי"ש בהמשך שמבאר שמיתתם היתה בחי' סוד מיתת המלכים בחי' שבירת כלים ורשב"י וחבריו כל הצלחתם לתקן היה מכח שתלמידי ר"ע כבר האירו בעולם את תורת ר"ע ואע"פ שמתו אבל נשאר רושם שעל ידו הצליחו רשב"י וחבריו לעשות כלים לתורת ר"ע. משמע שכמו שקודם לעולם התיקון קדם עולם הנקודים והשבירה כך בהכרח היה שהתגלות תורת ר"ע בפעם הראשונה תיהיה בבחי' עולם הנקודים שהיה אור גדול והכלים לא החזיקוהו ונשברו ורק בפעם השניה נתחזקו כבר הכלים מחמת שכבר היה פעם האור הזה בעולם.
ועיין מה שכתבנו בתורה סא בעניין אבן השתיה עפ"י תפארת יהונתן (איבשיץ) שהיא בחי' עצם הלוז שנשאר מעולם התוהו הכי נמי בעניין רשב"י וחבריו הצלחת רשב"י לחדש חדושים נפלאים של על ידם לא תשתכח תורה מישראל כמבואר במאמר לכו חזו, זה מכח תלמידי ר"ע שהיו בחי' דינים ותוהו ביחס לרשב"י וחבריו בעניין תורת ר"ע ונמצא שלתמידי ר"ע הם בחי' אבן השתייה של תורת ר"ע שמכוחה היו כל חדושי התורה נפלאים של רשב"י. דהיינו שתלמידי ר"ע היו בחי' זרע שנזרע בעולם שבהכרח שירקב ודייקא עי"ז מכוחו הרוחני שנשאר צומחת מציאות חדשה של חדושי רשב"י.
עפ"ז אולי אפ"ל שגם רבינו היה בחי' אור השני של תורת הבעש"ט כי הבעש"ט היה חידוש עצום (עיין חי"מ רפ) והראיה שלא החזיק האור שלו אלא בתלמדיו וחזר למקורו כמבואר בחיי מוהר"ן שעג ורבינו חזר והאיר את אור הבעש"ט ביתר עז באופן שישאר לעולם כמבואר שם והיינו כנ"ל כי תמיד אור ראשון הוא זריעה ורק השני קצירה הראשון אב לשני ומכח הרשימו שנשאר מהראשון מתחזקים הכלים. ואולי זה מה שראתה בתו אדל בנסיעה לארץ ישראל על הים כשבקשה שיעלו אותה לספינה כי תלד בן שיגלה תורות גבוהות יותר דהיינו שהבינה שבהכרח אור ראשון לא יחזיק מעמד וא"כ מוכרח שיבוא צדיק אחר לחזקו וברוח הקודש ראתה שיהיה זה נכדה מבתה פיגה.
[מג] משמע שבגלל שידע הרמז הנ"ל לכן סמך עצמו על פסוק זה. אבל עיין חיי מוהר"ן קפט משאלת מוהרנ"ת אם ר"ש נהנה מהגילוי של רביה"ק הזה משמע שלא ידע, וכנראה מזלי חזי ועי"ש שרביה"ק אמר שרשב"י נהנה מהחידוש של רביה"ק.
[מד] עיין תורה ס' תנינא שכל חדושי תורה של אדם הן בחי' גילוי חסדים ולכל אדם יש חסדים מצד אביו וגבורות מצד אמו ולכן התורה של האדם היא נקראת על שם אביו. עי"ש – וְסָבַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, שֶׁרַבִּי עֲקִיבָא אֵין רוֹצֶה לוֹמַר תּוֹרָה מֵחֲמַת זֶה, מֵחֲמַת שֶׁאֵין לוֹ חֲסָדִים מִצַּד הָאָב. אֲבָל רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי בְּוַדַּאי הָיָה לוֹ חֲסָדִים מִצַּד אָבִיו רַבִּי יוֹחַאי, (שֶׁהָיָה גָּדוֹל בְּיִשְׂרָאֵל) וְעַל – כֵּן אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: 'וְאִם לָאו, אֲנִי אוֹמֵר לְיוֹחַאי אַבָּא', הַיְנוּ שֶׁאֲנִי אוֹמַר לְהַתּוֹרָה שֶׁהוּא בְּחִינַת 'יוֹחַאי אַבָּא', בְּחִינַת הַחֲסָדִים מִצַּד הָאָב, שֶׁמִּשָּׁם הִתְגַּלּוּת הַתּוֹרָה, כִּי הִתְגַּלּוּת הַתּוֹרָה הוּא הִתְגַּלּוּת הַחֲסָדִים כַּנַּ"ל:
[מה] אולי רומז על סופו של יוחאי דהיינו רשב"י (צ"ע כיון שהם ס"ת של כל ההבטחה הרי יוחאי רומז לסופה של ההבטחה כולה ואולי רומז לזה שהזוה"ק יתגלה רק בסוף ולא בזמן כתיבתו דהיינו שבתחילה לא תשכח גם בלעדיו ולבסוף רק על ידו ואולי ע"כ נעלם כמה דורות)
[מו] ארבע פעמים חוזר ומדגיש שדייקא ע"י זרעו של יוחאי.
[מז] נ"ל עומק הכוונה כאן שה"לא תשכח" דהיינו הזוה"ק יצא "מפי זרעו" דהיינו רשב"י, ומה שיוחאי רמוז בסופי תיבות כי לא מתחילה יזכה רשב"י להיות בבחי' זרעו של יוחאי אלא רק בסוף מכח עבודתו יחזור להיות בבחי' שזוכר כשהיה זרעו של יוחאי כי אין הכוונה כאן לזרעו של יוחאי בגשמיות כי זה לא מספיק אלא דווקא זרעו שיזכה בסופו לחזור ליוחאי דהיינו לזיכרון כזה שזוכר שהיה טיפה במח אביו יוחאי.
[מח] צ"ע כי אין לשון כזה בזוה"ק אלא כנ"ל וגם צ"ע למה שינה מלשונו לעיל בהאי חבורא וכו' דלעיל הדגיש ספר וכאן הדגש על זוה"ק. וכנראה רומז ללשון הזוה"ק שם "והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע בהאי חבורא דילך דאיהו ספר הזוהר מן זוהרא דאימא עלאה תשובה".
אבל עיין לשון זוה"ק דומה לזה קצת בח"ג פ' בהעלותך רע"מ דף קנג: בההוא זמנא קודם ביאת משיח, (דניאל יב י) יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים והרשיעו רשעים, יתלבנו אינון מארי משנה בעלי משנה יתבררו בלימוד התורה, ויצרפו אינון זרעא קדישא דשאר עמא יתבררו במעשים טובים וצדקה, הדא הוא דכתיב, (זכריה יג ט) וצרפתים כצרוף את הכסף, והרשיעו רשעים, אינון ערב רב: והמשכילים יבינו (דניאל שם) אינון מארי קבלה העוסקים בסודות התורה, דאתמר בהון (שם פסוק ג) והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע, אלין אינון דקא משתדלין בזוהר דא דאקרי ספר הזוהר אלו העוסקים באור הזה הנקרא ספר הזוהר, שמיגעים עצמם להבין עומק דבריו דאיהו כתיבת נח, כמו שבתיבת נח לא נכנסו אלא מעטים כך בזוה"ק לא יזכו להכנס בהבנתו אלא מעט דמתכנשין בה שנים בעיר ושבע ממלכותא, ולזמנין ולפעמים אפילו זה לא אלא אחד מעיר ושנים ממשפחה, דבהון באלו שיזכו להבין בספר הזוה"ק יתקיים (שמות א כב) כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו יאורה לשון אור, ודא אורה דספרא דא אורו של ספר הזוה"ק, וכלא על סיבה דילך בכחך שאתה מתלבש בנשמות תלמידי חכמים: (ועיין לעיל שמוהרנ"ת אמר שכ"ש ספרי רביה"ק מסוגלים לזה ביותר) ועיין שיחות הר"ן שיחה ל"ה שקודם ביאת המשיח יהיה נסיון גדול באמונה כי תתפשט אפיקורסות נוראה בעולם ומי שיעמוד בו יזכה. ועיין תורה ח תנינא שלהנצל מזה צריך להתקרב לצדיק גדול שעל ידו יזכה לברור המדמה שבזה תלויה האמונה.
[נא] ונ"ל לתרץ עפ"י המעשה בז' בעטלערס, מהבעטלער העיור שהיו עימו עוד שמונה עיוורים שכולם מכח שסגרו עיניהם מחיזו דהאי עלמא זכו לזכרון מופלא: הראשון זכר איך שנחתך טבורו מאימו והשני את ימי עיבורו והג' את יצירת הולד והד' את היחוד והחמישי זכר היותו טיפה במח אביו ועוד ג' זכרו הנפש רוח ונשמה והיניק מכולם זכר לאו כלום והפירוש נ"ל שהזוכר את הנפש זכר כל מה שנעשה עם נפשו בכל הגלגולים הקודמים וכן מצינו צדיק שסיפר שזוכר שהיה כבש בצאן יעקב וכן הרוח וזה שזכר נשמתו מסתמא זכר אפילו איך שברחה מאדם הראשון קודם שחטא, וזה שזכר לאו כלום זכר עוד שהיו כל הנשמות כלולות בא"ס ב"ה.
ולפ"ז נ"ל לבאר כוונת רביה"ק, שמשה רבינו רמז בתורה הבטחה שע"י זרעו של יוחאי לא תשתכח התורה, דהיינו אדם שאביו נקרא יוחאי והוא בעצמו במדרגת זרעו של יוחאי הכוונה לאותו בן של יוחאי שיזכה לזכור היותו זרעו של יוחאי דהיינו היותו טיפה במח אביו יוחאי וכנ"ל (כי מי שהוא במדרגה כזו יכול להחזיר את ישראל לבחי' אבן ישראל אב ובן כאחד עיין סוף תורה ז)
ולפ"ז מובן שאלת מוהרנ"ת ר"ש יש לו הנאה מזה שהרי אפשר לומר גם שלא נהנה מזה שהוא רק במדרגה חמישית וענה לו רביה"ק שכן כי אפ"ה נהנה שהוא רמוז בתורה, אבל מיד באר רביה"ק שבאמת מעלת רשב"י הרבה יותר מהמדרגה שהבטיחה התורה שעל ידו לא תשתכח התורה, כי הוא עיר וקדיש וכידוע חכמה איקרי קדש דהיינו שהוא במדרגת זה שזכר המראה דהיינו הנשמה, ולכן אמר רביה"ק שר"ש ענין אחר לגמרי כי חמישה הראשונים כלפי ג' האחרונים הם ענין אחר לגמרי כי מוחין כלפי מידות הן כמו צורה כלפי חומר. דהיינו שאע"פ שהתורה הבטיחה שהתורה לא תשתכח ע"י אדם במדרגת זרעו של יוחאי למעשה הדבר התקיים על ידי אדם במעלה גבוהה הרבה יותר. ועל זה הוסיף רביה"ק בהשמטה אבל עכשיו יש נחל נובע מקור חכמה דהיינו שרביה"ק הוא המקור חכמה דהיינו הכתר כמ"ש החכמה מאין תימצא, ולכן אמר ואני זוכר לאו כלום דהיינו אין. ועיין חיי מוהר"ן גדולת נוראות השגתו – רעב (לב) שרביה"ק אמר אני סבא דסבין ומוהרנ"ת למד מזה שזכה למדרגת הבעטלער העיור הנ"ל.
ועיין חיי מוהר"ן רסז (כז) שָׁמַעְתִּי בִּשְׁמוֹ שֶׁאָמַר, שֶׁהִשִּׂיג יְחִידָה בְּתַכְלִית מַדְרֵגָה עֶלְיוֹנָה. כִּי זֶה יָדוּעַ, שֶׁנֶּפֶשׁ דִּנְשָׁמָה גָּבוֹהַּ יוֹתֵר מִיחִידָה דְּרוּחַ, וְכֵן כַּיּוֹצֵא בָּזֶה בְּכֻלָּם; וְהוּא הִשִּׂיג יְחִידָה בְּתַכְלִית מַדְרֵגָה הָעֶלְיוֹנָה. וְאָמַר: נִמְצָא, שֶׁאֲנִי יוֹדֵעַ "מְעַט", וַאֲנִי עוֹמֵד בְּמַדְרֵגָה גָּבוֹהַּ, אַף-עַל-פִּי-כֵן עֲדַיִן אֲנִי רוֹצֶה יוֹתֵר, כִּי מִי יוֹדֵעַ, אוּלַי יֵשׁ עוֹד וְכוּ' וְכוּ': (הביאור נ"ל דהיינו כי יש נר"ן חיה יחידה ויחידה היינו היותר התכללות באחדותו ית' שאפשר לילוד אשה בעוה"ז, ובכל הספרים מבואר שרק משיח יזכה לזה. ורביה"ק אמר שבינו למשיח אין חילוק רק שלמשיח ישמעו ולא לא. ועיין כעין זה בחיי מוהר"ן רסו. ועיין כוכבי אור שיחות וספורים אות מב שרביה"ק היה נשמת משיח ואם לא המחלוקת שעליו הייתה הגאולה השלימה ועי"ש גם אות לו)
[נב] בתחילת התורה כינהו תנא אלקי וכאן תנא קדוש ואולי כיון שכאן מזכיר את הפסוק שרשב"י רמוז בו עיר וקדיש לכן נקט קדוש. ועיין לעיל הערה יט
[נג] דניאל פרק ד (י) חָזֵה הֲוֵית בְּחֶזְוֵי רֵאשִׁי עַל מִשְׁכְּבִי וַאֲלוּ עִיר וְקַדִּישׁ מִן שְׁמַיָּא נָחִת: (יא) קָרֵא בְחַיִל וְכֵן אָמַר גֹּדּוּ אִילָנָא וְקַצִּצוּ עַנְפוֹהִי אַתַּרוּ עֳפְיֵהּ וּבַדַּרוּ אִנְבֵּהּ תְּנֻד חֵיוְתָא מִן תַּחְתּוֹהִי וְצִפֲּרַיָּא מִן עַנְפוֹהִי: (יב) בְּרַם עִקַּר שָׁרְשׁוֹהִי בְּאַרְעָא שְׁבֻקוּ וּבֶאֱסוּר דִּי פַרְזֶל וּנְחָשׁ בְּדִתְאָא דִּי בָרָא וּבְטַל שְׁמַיָּא יִצְטַבַּע וְעִם חֵיוְתָא חֲלָקֵהּ בַּעֲשַׂב אַרְעָא: (כ) וְדִי חֲזָה מַלְכָּא עִיר וְקַדִּישׁ נָחִת מִן שְׁמַיָּא וְאָמַר גֹּדּוּ אִילָנָא וְחַבְּלוּהִי בְּרַם עִקַּר שָׁרְשׁוֹהִי בְּאַרְעָא שְׁבֻקוּ וּבֶאֱסוּר דִּי פַרְזֶל וּנְחָשׁ בְּדִתְאָא דִּי בָרָא וּבְטַל שְׁמַיָּא יִצְטַבַּע וְעִם חֵיוַת בָּרָא חֲלָקֵהּ עַד דִּי שִׁבְעָה עִדָּנִין יַחְלְפוּן עֲלוֹהִי:
עיר וקדיש מן שמיא נחית- כך אמר נבוכדנצר כשסיפר חלומו בדניאל פרק ד" (והוא ר"ת עומש"נ אבל דניאל כשחזר החלום אמר עיר וקדיש נחית מן שמיא ר"ת עון מש) עיר וקדיש פרש"י – מלאך שהוא ער לעולם וקדוש.
[נד] עיר – עיין פרש"י שעיר הוא מלאך שהוא ער לעולם ועיין שיח שרפי קדש אָמַר פַּעַם רַבֵּנוּ: "עִנְיַן רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי הוּא עֵירָנוּת" "רַבִּי שִׁמְשׁוֹן עֶר אִיז אַ וַואכֶדִיגֶער" וְעַל שֵׁם הַכָּתוּב: "עִ'יר" וְ'קַדִּישׁ מִ'ן שְׁ'מַיָא נָ'חִית, רָאשֵׁי תֵּבוֹת שִׁ'מְ'ע'וֹ'ן'. (וְעַיֵּן בְּמַרְאֵה מְקוֹמוֹת הָרַב מִטְּשֶׁערִין שֶׁבְּסֵפֶר הַמִּדּוֹת אוֹת שֵׁינָה א': מִי שֶׁהוּא מְקֻדָּשׁ בְּיוֹתֵר מְרֻחָק מֵהַשֵּׁנָה בְּיוֹתֵר, שֶׁהִסְמִיךְ לָזֶה הָרַב אֶת הַפָּסוּק עִיר-וְקַדִּישׁ הַנִּזְכָּר לְעֵיל). והיינו עיר וקדיש כמבואר בספר המדות שמי שקדוש יותר מרוחק מהשינה יותר. ועיין במקום אחר שהענין של רביה"ק הוא התחדשות וכידוע זה דייקא כן על ידי שינה כמבואר בתורה לה.
[נה] עיר וקדיש – עיין מלבי"ם שם – שירד מן השמים מלאך שנקרא עיר וקדיש, עיר הוא המלאך הממונה להוציא הדבר אל הפועל, וקדיש הוא המלאך הגבוה ממנו המשפיע עליו, בענין שראה את השוטר והשופט עמו:
אולי אפ"ל שרומז לצדיק שהוא בחי' כי כל בשמים ובארץ. דהיינו ששניהם כלולים בו.
[נו] כוכבי אור סוף חכמה ובינה – וְכָעֵת הִנְנִי לְהַעְתִּיק דָּבָר נִפְלָא מִכְּתַב הַיָּד הָרַב וְכוּ' מוֹרֵנוּ רַבִּי נַחְמָן זַ"ל אַב בֵּית דִּין קדֶשׁ דִּקְּהִלַּת קדֶשׁ טְשֶׁעהְרִין הַשַּׁיָּךְ לָעִנְיָן הַנַּ"ל, וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: עִנְיַן סְפִירַת הָעמֶר בִּבְחִינַת עִגּוּלִים, שֶׁכָּל סְפִירָה וּסְפִירָה מְשֻׁלֶּבֶת בַּחֲבֶרְתָּהּ וּמְסַבֶּבֶת אוֹתָהּ, וְחוֹזְרִין חֲלִילָה וְהִנֵּה יָדוּעַ עִנְיַן הָעִגּוּלִים, שֶׁכָּל הָעִגּוּלִים מְסַבְּבִין וּמְעַגְּלִין סְבִיב נְקֻדַּת הַמֶּרְכָּז, וְהַמֶּרְכָּז שֶׁבִּסְפִירַת הָעמֶר הוּא הַסְּפִירָה נֶצַח שֶׁבְּנֶצַח שֶׁהִיא מְאִירָה בְּיוֹם כ"ה לַסְּפִירָה וְהִנֵּה בְּלַ"ג בָּעמֶר יוֹם הִסְתַּלְּקוּת רַשְׁבִּ"י זַ"ל מְאִירָה הַסְּפִירָה הוֹד שֶׁבְּהוֹד וְהָבֵן כִּי בְּיוֹם שֶׁחָל לַ"ג בָּעמֶר הִסְתַּלְּקוּת רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחָאי זַ"ל, יָחוּל לְעוֹלָם יוֹם שֵׁנִי דְּחֹל הַמּוֹעֵד סֻכּוֹת, יוֹם הִסְתַּלְּקוּת רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ רַבִּי נַחְמָן זללה"ה אֲשֶׁר מִדָּתוֹ נֶצַח כַּיָּדוּעַ מִדְבָרָיו הַקְּדוֹשִׁים, וּשְׁמוֹ בְּגִימַטְרִיָּא נֶצַח וְכֵן פּוּרִים שֶׁעָבַר הוּא גַּם כֵּן בְּיוֹם שֶׁחָל לַ"ג בָּעמֶר כַּאֲשֶׁר נָתְנוּ הַקַּדְמוֹנִים הַסִּימָן פֶּלֶ"ג (שֻׁלְחָן עָרוּךְ ארַח חַיִּים סִימָן תכח), וּמְבאָר בִּכְתָבִים (פְּרִי עֵץ חַיִּים שַׁעַר י"ט) דִּימֵי חֲנֻכָּה נֶגֶד הוֹד וִימֵי פּוּרִים נֶגֶד נֶצַח וּכְמוֹ כֵן לַ"ג בָּעמֶר הוּא תָּמִיד בְּיוֹם חַ"י אִיָּר, וְיוֹם ב דְּחֹל הַמּוֹעֵד סֻכּוֹת גַּם כֵּן בְּיוֹם חַ"י תִּשְׁרֵי: וּכְשֶׁחָל יוֹם כ"ה בַּסְּפִירָה בְּיוֹם שַׁבָּת אָז הִיא נְקֻדַּת הַמֶּרְכָּז לִימֵי הַסְּפִירָה גַּם לַשַּׁבָּתוֹת לְפָנָיו שָׁלשׁ שַׁבָּתוֹת, וּלְאַחֲרָיו שָׁלשׁ שַׁבָּתוֹת כִּי כָּל הַסְּפִירוֹת, וּבְתוֹכָם גַּם הַסְּפִירָה הוֹד שֶׁבְּהוֹד שֶׁמְּאִירָה בְּיוֹם הִסְתַּלְּקוּת רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחָאי זַ"ל, מְסַבְּבִין וּמְעַגְּלִין סְבִיב נְקֻדַּת הַמֶּרְכָּז שֶׁל יְמֵי הַסְּפִירָה שֶׁהִיא נֶצַח שֶׁבְּנֶצַח אֲשֶׁר הִיא מִדָּתוֹ שֶׁל רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ זללה"ה וּמִכָּל הַנַּ"ל תָּבִין מַה שֶּׁסִּיֵּם רַבֵּנוּ זַ"ל בִּתְחִלַּת הַסֵּפֶר וְעַכְשָׁו וְכוּ' וְגַם בְּלִקּוּטֵי תִּנְיָנָא סִימָן ע"ד גַּם כֵּן סִיֵּם וְעַכְשָׁו וְכוּ' וְדַי לְחַכִּימָא: עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ
נ"ל לבאר שדייקא כשחל נצח שבנצח בשבת שהיא צדיק בחי' אנת הוא שבת דכולו יומא אזי ניכר ביותר היותו מרכז גם להוד.
עוד עיין בזה שו"ת חת"ס יו"ד סימן רלג – מבאר טעם לשמחה בלג בעומר, כיון שב' אייר לכ"ע מתחיל אבלות, ובל"ג אחרון לאבלות לכ"ע, דאח"כ היא מחלוקת. נמצא עיקר אבלות בין ב' אייר לח"י אייר. וכשאנו סופרים ממעלה למטה מחסד שבחסד, אזי מכח זה עולה המלכות מהקליפות לקראתינו ממלכות שבמלכות, נמצא בעיקר ימי האבלות יוצאים חתן לקראת כלה מהוד שבהוד עד הוד שבהוד, כי ב' אייר אזי היא בהוד שבהוד, ובל"ג בעומר הוא בהוד שבהוד, ואז היא היכן שהוא היה כשהיא היתה בהוד בהוד. ונמצא שהם נפגשו בנצח שבנצח שהוא באמצע בין ב' אייר ללג בעומר דהיינו בכה באייר נפגשים החתן והכלה בנצח שבנצח.
מה שסיים די לחכימא ברמיזא נראה כוונתו לומר שמה שמובן שם שעכשיו ההתחלות מפורים זו אותה בחי' שעכשיו יש ננמ"ח דהיינו שפעם היו ההתחלות מבחי' הוד בחי' רשב"י ועכשיו יש ננמ"ח שהוא בחי' נצח
ונ"ל כי ידוע שנצח והוד תמיד ביחד ונקראים תרי פלגא דגופא ושניהם בחי' כח ההליכה אל החוץ לכבוש ולנצח ומכח הנצחון נעשית ההודיה שהיא גמר הנצחון (כמו ששמעתי מהריצ"ח) כי קודם שמודה שנוצח אין זה נצחון גמור אלא באיתכפיא וכשיוכל לשוב להלחם יעשה זאת אבל כשמודה באמת אזי נכנע ונוצח באמת. נמצא שההוד רק מגלה את הנצחון אבל הכל מכח הנצח. ואולי לזה כיוון הבעל הפל"ח הנ"ל. אמנם יש גם בחי' הודיה לבד שזה בחי' שרשב"י כבר היה מאות שנים לפני רביה"ק אלא נ"ל שבדורות הקודמים לא גברה ההסתרה כל כך והיה אפשר לזכות בהודאה מכח הנצח של רשב"י, דהיינו לנצח את היצר עד כדי הודאה. גם ידוע שהוד הוא בחי' דין יותר מנצח, כדמשמע מהשמות שלהם שהוד הוא אלקים צבקות ונצח הויה צבקות וכן מבואר שרשב"י היה יותר בחי' דין וכפי שראוי לדורות ההם, אבל בדורות שלנו שגברה ההסתרה וא"א לנצח את היצה"ר בלי העצות של רביה"ק אזי בכח הזוה"ק לבד כיון שעיקר כוחו בהוד אין הנצחון שלנו על ידו לבד שלם וממילא אין ההודאה שלימה.
בכוכבי אור חכמה ובינה בעיקר בסוף שרביה"ק ספירת הנצח ובטובות זכרונות (סוף אות ח ותחילת אות ט) איתא שאמר נצחתי ואנצח (בחיי מוהר"ן ג"פ איתא שאמר גמרתי ואגמור) וצ"ע אם כבר נצח מה נשאר לנצח. וכנראה הכוונה כפשוטו שרוצה לומר שעומד באמצע בין נצחתי לאנצח. שניצח עד ההווה וגם לעתיד ינצח. אבל גמרתי ואגמור יותר קשה לפרש כן. כי אין זה גמר אם עדיין צריך לגמור. וצ"ל שיש אגמור יחסי שיש אחריו עוד אגמור וכדמצינו בפרשת וישלח בבראשית לג ב' וישם את לאה וילדיה אחרונים ואת רחל ואת יוסף אחרונים עיין תפארת ישראל דמאי ז' ג' מה שביאר בזה ומה ששמע עפ"י זה לבאר הפסוק בחגי ב' שמכנה את הבית השני הבית האחרון היא תשובת הרשב"א לכומר אחד עיין בספר גן רוה עה"ת פרשת בא עה"פ והיה לכם הדם לאות על הבתים האריך בזה עי"ש.
[נט] לבאר הענין שעכשיו גם רשב"י מקבל מרביה"ק שמעתי מהריצ"ח (יט23) עפ"י הכלל שככל שהאור בא מגבוה יותר יכול לרדת נמוך יותר ועוד עפ"י מה שאמר רביה"ק שהשכינה בימי שרה נקראת שרה ובימי רבקה נקראת רבקה דהיינו כפי המרכבה של אותו הדור. ולפ"ז מבאר שגם האורות הנפלאים והגבוהים של רשב"י כדי שיאירו בדור הזה צריך שיתלבשו בכלים הבאים מגבוה יותר וזהו הלקוטי מוהר"ן שכלול בו הכל נגלה ונסתר מכל הצדיקים הקודמים משה רבינו ורשב"י והאר"י והבעש"ט אבל היום כולם כדי שאורם יאיר בעולם צריכים להתלבש בלק"מ דהיינו שהיום הם נקראים רבי נחמן כפי הדור הזה. דהיינו לפ"ז שהלשון שהיום גם העיר קדיש מקבל ממנו הכוונה מקבל את הכלים והכח לרדת ולהאיר לדור כזה נמוך וכפי שנתבאר לעיל היינו להכניע את הקליפת נגה גם בשרשים תחת האדמה ובשביל זה צריך להתלבש בנחל נובע מקור חכמה דהיינו בעצות שלו.
נמצא ברשימות הרב שמואל הורוביץ מענין רשב"י שבא אל פיגה אחר החתונה לנחם אותה כשרבי שמחה לא הגיע כידוע הסיפור ואמר לה שגם הוא צריך לנשמה הזו ואמר לה שהיה קטרוג נורא שלא תרד נשמה כזו לעולם והוא רשב"י השתטח ובכה וביקש הרבה ופעל שכן תרד וגם הבעש"ט בא אליה וסיפר לה כך שרשב"י פעל שעל אף הקטרוג הנורא תרד נשמה זו לעולם.
[ס] ומה נפלא לפ"ז שרומז לרשב"י דייקא שכידוע היה קפדן מאד כמבואר במעילה יז: במעשה שנשלח לרומי לבטל גזרת הרומאים וביקש שר"א בן רבי יוסי יבוא עימו ואביו לא הסכים שמא יקפיד עליו בדרך עד שנשבע לו שלא יקפיד ואעפ"כ הקפיד וכמעט שמת ר"א בר"י עד שנזכר רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי בשבועתו ובקש רחמים וניצל עי"ש. בגמ' והמפרש ורבנו גרשום.
[סב] מה שמבואר בתורה לה שההתחדשות היא דייקא ע"י שינה לכאורה יש להקשות מתורה ס' אות ב' בסוד הזקן דקדושה שהוא התחדשות בכל רגע דהיינו דייקא הפך השינה המבוארת שם באות ו' שהיא בחי' זקן דסט"א. ושם באות ב' ממה שהדגיש העניין שכל יום מתחיל צר ונגמר רחב ביארנו שאין זה סיפור מציאות אלא הוראה וביאור עניין ההתחדשות שכל יום צריך לחשוב את הרוחב של אתמול לצר וממנו להתחיל ולהרחיב ולא ח"ו להתחיל שוב מהצר של אתמול.
ובאמת אינה סתירה כלל כי בתורה ס' מדבר בכלליות כל יום וכל כל הימים כולם שיהיו רק הולך ומתרחב תמיד בתוספת קדושה. ואילו בתורה לה מבאר כיצד זוכים לזה בפרטיות בבחי' ביטולה היא קיומה כי המציאות שמוחין מתעייפים לכן העיקר ההתחדשות היא בבחי' הרצון שלא לנוח ולא לשקוט ברצון להתרחב ולהוסיף קדושה אבל בפועל צריך בכל יום גם לישון ממש כל אחד לפי כוחו ועל זה מבאר שם רבינו שגם כשהוא ער יש בחי' שינה יחסית שעי"ז לא יצטרך לישון בפועל יותר מההכרח לו לפי כוחו. אבל בוודאי כלל כל יום צריך להיות תמיד בסופו יותר רחב מתחילתו, וכן ביום המחרת שסופו יהיה רחב יותר מסופו של יום האתמול.
[סג] בראשית קכא בבאר מים חיים שם אות ק' בשם מדרש פנחס בשם רבי גדליה מליניץ בשם רבו המוכיח (רבי יעקב יוסף מפולנאה תלמיד הבעש"ט) שמסתמא שמע זאת ממנו. כך כתב שם
'זה כבר גובל בבזיון חמור, כמוהו כעשיית שחוק מהשם יתברך' – הוא חושב לעצמו במרירות עצומה. ליפול ולקום, להיכשל ושוב להתחזק, להתלכלך ולשוב ולהתחדש, כמה פעמים אפשר להבטיח להיטיב ולחזור לסורו ולקבל על עצמו פעם נוספת, זה נראה לו כחוכא ואיטלולא.
"לולי שהיו ישראל משליכין מעצמן החכמות, לא היו מקבלים התורה, כי היו יכולים לכפור בכל ח"ו, ולא היה מועיל להם כל מה שעשה משה רבינו עמהם, אך ישראל עם קדוש ראו האמת, והשליכו החכמות, והאמינו בה' ובמשה עבדו, ועל ידי זה קיבלו התורה" (ליקוטי מוהר"ן, קכה).
זה נשמע מוזר שבר-דעת יכחיש הכל, אחר שעיניו רואות במוחש גילויים נוראים שכאלו. אבל אחר הטעיה זו של ענוה פסולה ניתן להבין זאת; הוא יכול להודות שה' גדול ונורא ושהוא שליט בעליונים ובתחתונים, אבל הוא מוציא את עצמו מהכלל, מתוך חלישות הדעת זו, שאין זה לפי כבודו יתברך ששפל וחסר לב שכזה – אשר ימים ושנים מוסיף ליפול ולפגום – יעבדנו. ולכן הוא מתרפה ומתרשל, ולבסוף מתייאש לגמרי חלילה. כך, שבסופו של דבר הוא לא בא לקבל את התורה מחדש וכופר ביכולתו להתחדש ולהתחיל מחדש.
"אך ישראל עם קדוש ראו האמת והשליכו החכמות ועל ידי זה קיבלו את התורה"; הם הבינו שעליהם לקבל את האמת מפי משה, ושאין להם להתערב לפי הבנתם מה מביא כבוד ונחת רוח לה' יתברך, ורק משום כך הטו שכמם לקבל את התורה.
וכך מלמדנו צדיק האמת: "עיקר גדולתו של הקב"ה הוא, שגם הרחוקים ממנו יתברך מאד מאד גם הם יתקרבו לעבודתו, ובזה נתייקר ונתעלה שמו יתברך למעלה ולמטה!" (ליקוטי עצות, התחזקות ב). לא רק שהשי"ת סובל ומאריך אף וחונן את גודל רחמיו וחנינותיו לדלי נפש אלו, אלא שזהו עיקר גדולתו כבודו ויקר תפארתו! עד כמה רחוקה הבנה זו מדעתנו העלובה…
ומוהרנ"ת לומד מכך הלכה למעשה: "על כן אין לאדם לייאש עצמו מלהתקרב לעבודת השם מחמת שנתרחק מאד מהשם יתברך על ידי חטאיו המרובים אף שהרבה לעשות רע ח"ו, כי אדרבא, ממנו דייקא יתעלה וישתבח ויתגדל כבודו יתברך ביותר".
את המקור לכך מביא רבינו הקדוש (ליקוטי מוהר"ן, י) מדברי הזוהר הקדוש (יתרו סט:) שאומר, שבשעה שיתרו בא ואמר "כי עתה ידעתי כי גדול ה'" אז נתייקר ונתכבד ונתעלה שם השם למעלה ולמטה, והוא מוסיף: "נמצא, זהו כבודו, כשבני אדם שהם מחוץ לקדושה, מקרבים את עצמם לפנים מהקדושה ומכניסים אותם לפנים, זהו כבודו" (ליקוטי מוהר"ן, יד).
בכך נבין מדוע מתחילה פרשת 'קבלת התורה' במעשה יתרו: כאן נעוצה ההתחזקות העצומה לכל אחד ואחד לדורות בבואו לקבל את התורה הקדושה מחדש, שכן זהו עיקר קבלת התורה, וכפי שרמוז בתחילתה של פרשת קבלת התורה: "בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני", ודרשו חז"ל: "לא היה צריך לכתוב אלא 'ביום ההוא', מהו 'ביום הזה', שיהיו דברי תורה חדשים עליך כאילו היום ניתנו" (רש"י). ומשמעותה של התחדשות זו, היא שלא ליתן למשחית הזה של ייאוש והסתכלות מגונה על עצמו, לבוא ולנגוף ולהרפות ידיו מלהתחדש ולקבל את התורה מחדש.
לכך פותחת פרשתנו במעשה יתרו, להורות שלא זו בלבד שאין זה נכון שהרחוק והמסואב והמשוקץ ביותר אינו כדאי לבוא מעתה לעמוד ולשרת, אלא אדרבה, אם הוא התרחק שוב ונפל ביותר הרי שמצד אחד הנחת רוח והכבוד שייצאו ממנו עולים על הכל, "כי אדרבא, ממנו דייקא יתעלה וישתבח ויתגדל כבודו יתברך ביותר".
יתרו הרי "לא הניח עבודה זרה שלא עבדה" (רש"י). עבודה זרה כוללת פגמי כל התורה כולה ח"ו, הוא היה שקוע בעמקי עמקים. ודווקא כשרחוק זה חזר והכיר בבוראו נתחדש ממנו כבוד ה' באופן נפלא ונשגב שכזה.
מוהרנ"ת מוסיף ולומד מגילוי זה של יתרו הלכה למעשה: "אפילו אם יודע בעצמו שמעשיו מקולקלים הרבה וכבר נכשל במעשיו פעמים אין מספר, אף על פי כן זה היום הוא חדש לגמרי ויכול גם ממקומו שהוא שם להגדיל ולקדש שמו יתברך, אפילו הגרוע שבגרועים, מאחר שעתה כוונתו לשמים ורוצה עתה להניח טלית ותפילין ולהתפלל, שבוודאי הוא מגדל ומקדש שמו יתברך מחדש כפי אותו היום, שזאת העבודה אינו יכול להשלים שום מלאך ושרף, ואפילו נשמות קדושות של ישראל שבגן עדן העליון אינם יכולים להשלים העבודה הזאת. אדרבא, כל מה שיודע בנפשו שהוא גרוע ומקלקל ביותר, על ידו דייקא יתגדל ויתקדש שמו הגדול ביותר בבחינת כד אתי יתרו ואמר עתה ידעתי כי גדול ה' כדין אסתלק ואתיקר שמא דקודשא בריך הוא עילא ותתא, כי כל מה שהבעל דבר מתגבר על האדם ביותר, כשהאדם חזק בדעתו ומחזק עצמו, אזי אדרבא, נתהפך הכל לטובה, שעל ידי זה נתגדל ונתקדש שמו יתברך ביותר על ידו דייקא" (ליקוטי הלכות, קריאת התורה ו, יז).
"ודע, שהאדם צריך לעבור על גשר צר מאוד מאוד, והכלל והעיקר- שלא יתפחד כלל" (ליקוטי תנינא, סימן מח).
אם הכלל שאיתו אנחנו אמורים לעבור את כל העולם הוא הגבורה והאומץ, נוכל ללמוד שהכשלונות וחוסר ההתקדמות שלנו נובעים מפחד וחולשה. פחד ממצב מאוד מחייב – גשר צר מאוד.
פחד זה לא חייב לבוא בהכרח בגלל דברים שנראים יותר גדולים מאיתנו. הוא יכול להיות פחד מהלא-מוכר. ניקח בן כפר שלא ממש יודע מה זה חשמל, ונשים אותו בלב עיר מתקדמת ושוקקת. אנחנו יכולים לתאר לעצמנו את הפחד – פחד מכל ההמולה והטכנולוגיה שמקיפה אותו, ולו אין מושג מה בכלל הולך כאן. מאיפה יוצאים כל הקולות האלו, האורות המוזרים. למה הבניינים כל כך גבוהים, לאן טסות המכוניות מטרים ספורים לידו. אין לו מושג בכלל מה קורה כאן, ואיך הוא אמור להתנהל. מה הוא מרגיש? שאין לו עוגן לאחוז בו, פיסת וודאות וביטחון. פחד כזה הוא פחד מהלא-מוכר.
גם בעבודת ה' קיים פחד כזה. אם זה פחד ממצב שלא נראה שעומד להתבהר ולבוא על מקומו, או אם גילינו בעצמו בעיה חדשה שאין לנו מושג אין מטפלים בה. המקום בו פחד זה יכול לעצור אותנו לחלוטין, הוא במקום הבחירה, הבחירה בין עולם עובר לעולם נצחי.
קשה לנו לעזוב את ההנאות שלנו, אם החיים שהתרגלנו אליהם. לא בגלל שאנחנו חושבים שהם יכולים לתת לנו משהו. "כי באמת, פנימיות הלב של כל אחד ואחד יודע היטב שאין שום תכלית מזה העולם ותאוותיו והבליו כידוע לכל, ובפרט לב של איש הישראלי", כותב רבי נתן (ברכת השחר, הלכה ה, אות עב). לא השכל הוא זה שיודע, אלא הלב. אותו הלב שמרגיש, שחי, שנמצא באותן הנאות, בנקודה הפנימית שלו יודע שזה לא זה.
אז למה אנחנו מתקשים לעזוב חיים כאלה, כשהלב שלנו בעצמו אומר לנו שאין בהם משהו לתת לנו? התשובה היא: פחד. פחד לעזוב את המוכר, את המושג. ברגע שנעזוב את החיים האלה, נדמה לנו שלא יהיו לנו חיים יותר. איך אני אסתדר בלי כל הדברים האלה? איפה אני אהיה כאן? מה יגשים אותי, במה אממש את עצמי?
כשרבי נתן היה ילד, הוא שמע משפט שנחקק בו חזק כל כך, עד שהיה לנקודת מפנה בחייו. "העולם הזה הוא לא, והוא לא מושג. העולם הבא הוא יש, והוא מושג". מה כתוב כאן? שבעצם, בכל המרדף שלנו אחרי העולם הזה אנחנו פשוט מחפשים עוגן לאחוז בו. מחפשים את היש, את המושג. עזבנו עולם אחר בגלל שהוא היה נראה לנו מציאותי, לא מציאותי עבורו, לא דבר שאני יכול להרגיש חי וקיים בו. אילו מין חיים אחיה בו? האם הרבגוניות שיש לי כרגע בחיים תימצא באותו עולם? ממה יש כל כך ליהנות שם? את העולם הזה אני מכיר, חש, אני יודע מה עושה כדי לחיות.
ובדיוק ההפך הוא הנכון. העולם הזה הוא לא. אין לו שום דבר לתת לך. להתרגש לרגע, זה הוא יכול לתת לך. אבל להשאיר משהו אצלך חוץ מזיכרון שפעם התרגשת, משהו שנשאר ועשה אותך לאדם שונה לפני שעשית אותו, זה לא. ולא זו בלבד – הוא אפילו לא מושג. אפילו אם הוא היה נותן לך משהו, כמה שנראה לך שהוא בהישג ידך, אתה טועה. אינך יכול לייצר לעצמך את החיים כפי התוכניות שלך. אין חיים מושלמים באמת בעולם בו אדם לא יכול לשלוט על כל הגורמים בחייו; בני אדם אחרים, גורמי טבע, תחושות ורגשות שהרבה פעמים לא נשלטים.
העולם הבא הוא יש. הוא יכול לתת לך משהו באמת, ואותו משהו יהיה כל כך מהותי שייך לך, עד שתישאר איתו לנצח נצחים. אין כזה סוג של חיבור בשום מערכת שאנחנו מכירים בעולם הזה. והוא מושג – בפיך ובלבבך לעשותו. צריך רק לרצות.
"רצונך שלא למות?", שואלים חז"ל במסכת דרך ארץ. אתה באמת דואג איך לא תמות, איך תמיד תישאר חי? "מות עד שלא תמות". בשלב הראשון – מוּת. זה אולי יכאב, לעזוב את מה שהכרת עד היום. אבל דע לך, אתה עוזב טוב מדומה, דבר שאינו, ולא מושג. זה יכאב – מות – אבל "עד שלא תמות". אתה מת בגבול, אבל בחי בעולם אחר, עולם קיים. בעולם שהוא כולו שלך. אין לך ממה לפחד.
* * *
הנביא ירמיהו מוסר לעם את דברי ה' על סיבת החורבן: "כי שתים רעות עשה עמי – אותי עזבו, מקור מים חיים, לחצוב להם בֹּארֹת, בֹּארות נשברים, אשר לא יכילו המים". עזבו מקור מים חיים תמורת בור, שנותן רק מה שמכניסים בו. עם ישראל ידע את זה- אז למה הוא עשה את זה? "לחצוב להם בורות"- הם רצו שזה יהיה שלהם. בהבנה שלהם, במושגים שלהם. הם לא יכלו לעזוב את הפחד שבעזיבת אותו עולם שנראה שלהם.
את התשובה לפחד זה עלינו לתקן.
בארץ לא זרועה, ללכת אחרי ה'. לא יודעים איך נחיה כאן, איך כל הכוחות, השאיפות והרצונות שלי יתממשו כאן. אבל מאמינים, שהוא מייעד עבורנו את הטוב ביותר.
"אם רק הייתי זוכה להרגשה כזו, ללב כזה, ל'מוחין' כאלו, גם אני הייתי עושה כך, ואפילו יותר מכך" – – –
זו היתה סיכומה הרגיל של מנת חיבוטי הנפש שיצחק אייזיק היה מתחבט בה מדי לילה.
שָכן מיוחד היה לו ליצחק אייזיק, רק קיר דק מפריד בין דירותיהם, אך דומה שהמרחק האמיתי ביניהם רחוק יותר מאשר ממזרח למערב; שכנו מובדל ומופרש מכל הבלי העולם, לבו בוער כאש בעבודת ה', הרגשתו העמוקה בכל מצוה גורמת לו ללהט תמידי. מדי לילה בחצות הוא קם ונוהם בכיסופי קודש שעות ארוכות. לאחר מכן, כמו שלהבת עולה מאליה עבודת התפילה שלו, והוא מוסיף והולך במשך כל היום כולו.
לעומתו, יצחק אייזיק, כמו ננסכה עופרת בעורקיו, נשוך הוא עמוקות בנשיכתו של הנחש הקדמוני – בעצבות ובעצלות שמדכדכות אותו ומכבידות עליו מאוד.
כאשר הוא נעמד להתפלל, הוא חש ביבושת איומה, הוא לא יודע מדוע הוא נעמד כאן, לבו בל עמו. ולא רק בתפילה, כל דבר שבקדושה, כמו רחוק ממנו אלפי מילין, אין לו הרגשה, הוא לא רואה מה הוא מרוויח מזה. הוא כבר ניסה כל מיני סגולות, שמע עשרות דרשות, אך לבו הקשה ממאן להתעורר.
כאשר הוא שומע את שכנו בעיצומה של עבודתו, גואה סאת מרירותו ומרקיעה שחקים, הקנאה בוערת בו: 'למה, למה זכה רק הוא לעשות נחת רוח לבוראו?! למה אצלו הכל הולך חלק, ואילו אני גורשתי מלהסתפח בנחלת עבדי ה'?! אם רק הייתי זוכה להרגשה כזו, ללב כזה, למוחין כאלו, גם אני הייתי עושה כך ואפילו יותר מכך", הוא מסכם בינו לבין עצמו במשפט המחץ…
פעם אחת העז ושטח את כאבו לפני שכנו. הוא ציפה לחיזוק, להשתתפות בצערו, אך תשובתו החדה של השכן שינתה באחת את תפיסת עולמו של יצחק אייזיק.
"למה לדעתך בחר הקב"ה דוקא בעם ישראל לתת להם את היקר שבאוצרותיו? מדוע העדיפם על פני כל האומות ונתן להם את התורה? וכי סבור אתה שזה מפני שאומות העולם לא רצו להיות קרובים אליו יתברך? להיפך, אם היו משמיעים לך את ה"רצונות" שלהם, היית סבור שאלו רצונות נעלים ונשגבים מאין כמותם; אומות העולם רצו בסך הכל להרגיש לפני עשיית כל מצוה את האור הנפלא שלה, הם רצו לחוש מיד את קירבת האלוקים הנגרמת ע"י כל דבר שבקדושה.
דוקא משום כך מאס בהם הקב"ה, הם לא חפצו בעבדות, הם לא רצו התמסרות מוחלטת, הם רצו לעשות רק מתוך הרגשה והבנה. וזה מה שגרם להם להפסיד את התורה.
לעומתם, בני ישראל אמרו: "נעשה ונשמע!" הם הקדימו קבלת עול העשייה לשמיעה, והיו מוכנים להיכנס לצמצום ועשייה גם כשאינם מרגישים כלום – מתוך אמונה שלמה ש"למחר לקבל שכרם".
ההתגברות הזאת היא שהעלתה כל כך את קרנם של ישראל והפכה אותם להיות ראויים לקבלת התורה.
חיבוטי נפשך אולי נתפסים בעיניך כרצונות קדושים, נדמה לך שאתה בסך הכל רוצה להיות בעל לב בוער לה', אבל אתה מחמיץ את העיקר: השי"ת מואס בכך, הוא רוצה דווקא את ההשתעבדות המוחלטת ואת עמל האמונה והתמימות, ורק אחרי כן הוא שולח התעוררות והרגשה הפנימית" – מפטיר הלה בלהט.
לאמור, שמדי שנה בשנה, בחג קדוש זה, נפתחים שערי החסד והרחמים, כדי להעניק לנו את התורה ולטהרנו מטומאתנו. אך הכלי שלנו לקבל את התורה הוא, שאנו נשתעבד ונאמר "נעשה ונשמע", שנסכים לציית ולקיים את כל הנאמר בה, גם בלא שום הרגשה קדושה.
זה נראה אולי כפרט אחד בלבד בעבודת ה', אך זהו סוד זכייתם של ישראל בתורה בימים ההם, וסוד זכייתם של כל הצדיקים בכל הדורות.
עוד אמר לעניין התבודדות, שהיה דרכו, זכרונו לברכה, לזרז מאוד בזה, להיות רגיל מאוד בהתבודדות לפרש שיחתו לפני השם יתברך בכל יום ויום. ואמר שאפילו אם אין יכולין לדבר כלל, אפילו כשמדברין רק דיבור אחד, גם כן טוב מאוד. ואמר שאפילו אם אינו יכול לדבר רק דיבור אחד, יהיה חזק בדעתו וידבר אותו הדיבור כמה וכמה פעמים בלי שיעור וערך, ואפילו אם יבלה כמה וכמה ימים בדבור זה לבד גם זה טוב. ויהיה חזק ואמיץ וירבה לדבר אותו הדבור פעמים אין מספר, עד שירחם עליו השם יתברך ויפתח פיו ויוכל לפרש שיחתו.
(ליקוטי מוהר"ן ב, צו)
"עת לחשות ועת לדבר" (קהלת ג). הדיבור תמיד נמצא במהלך של התגלות והתכסות. יש זמנים בהם אפשר לדבר ולהביע את הכל עד הפרטים הדקים, ויש זמנים בהם הלב רוצה, הלב כואב, אבל אין בנמצא מילה שיכולה להביע אותו. כך דרכו של האדם – פעמים שהוא חש כי "נאלמתי דומיה, החשיתי מטוב… חם לבי בקרבי, בהגיגי תבער אש" (תהילים לט). כך גם כשאנו באים אל ההתבודדות אנו נפגשים היטב עם הדיבור והשתיקה. לא תמיד יש מה לומר, וגם לא תמיד ניתן להביע את מה שבפנים בזמן שלעצמנו לא ברור מה באמת מתרחש שם. אז האם באמת אפשרי לעסוק בשיחה לפני ה' בכל יום? אין זמנים בהם צריך לשתוק?
הפיתרון הפשוט לשאלה הזו הוא לומר שבאמת לא צריך לחפש פיתרון לכך. בעל כורחנו תמיד יהיו זמנים של דיבור וזמנים של שתיקה, ועלינו לקבל את זה. עלינו רק לחכות לזמן שהלב והפה ייפתחו מחדש.
בדברי רבי נחמן מברסלב המובאים למעלה, אנו מוצאים גישה שונה לנושא. "אפילו אם אינו יכול לדבר רק דיבור אחד, יהיה חזק בדעתו וידבר אותו הדיבור כמה וכמה פעמים… עד שירחם עליו השם יתברך ויפתח פיו ויוכל לפרש שיחתו". לא שתיקה לצד דיבור, אלא אחיזה בדיבור גם בזמן של שתיקה שתביא אל הדיבור המלא. אי אפשר לבטל את מציאות השתיקה, אבל אפשר לדבר את הדיבור שיוצא מהשתיקה.
בוודאי שישנן גם פעמים בהם אי אפשר לדבר בכלל, אליהן התייחס רבי נחמן במקום אחר: "ואפילו אם לפעמים נסתתמין דבריו ואינו יכול לפתוח פיו לדבר לפניו יתברך כלל, אף על פי כן זה בעצמו טוב מאוד, דהינו ההכנה שהוא מוכן ועומד לפניו יתברך וחפץ ומשתוקק לדבר אף שאינו יכול, זה בעצמו גם כן טוב מאוד. וגם יוכל לעשות לו שיחה ותפילה מזה בעצמו, ועל זה בעצמו יצעק ויתחנן לפניו יתברך, שנתרחק כל כך עד שאינו יכול אפילו לדבר" (ליקוטי מוהר"ן ב, כה). ישנם זמנים של שתיקה ממש, אך עצם העמידה בהם לפני ה' יקרה וחשובה. אך גם כאן, ההכוונה היא להוציא דיבורים מאותה שתיקה – "ועל זה בעצמו יצעק ויתחנן לפניו יתברך, שנתרחק כל כך עד שאינו יכול אפילו לדבר".
* * *
כדי להתבונן מעט במהותה של השתיקה, נסתכל בעניינו של הדיבור. האדם מוגדר כמדבֵּר: "ויהי האדם לנפש חיה" (בראשית ב), תירגם אונקלוס "לרוח ממללא". החיות של האדם מתבטאת בדיבור. האם הכוונה שמהותו של האדם היא לדבר כל היום בלי הפסקה? אלא שעניינו של הדיבור הוא ההוצאה לפועל של המחשבה. כפי שראינו בפעם שעברה, הדיבור אינו רק מערכת הגברה למחשבות שמתרוצצות בפנים, אלא הוא עצמו מציאות. כמו שמעשה אינו רק ייצוג על מחשבתו של האדם אלא הוא עצמו מציאות קיימת, כך גם הדיבור מהווה מציאות מוחשית לגמרי. איפה המציאות הזו נמצאת? במקום של ההגדרות. הדיבור יוצר מציאות בהגדרות שהוא נותן אליה. לדוגמא: כל חוויה יכולה להשתנות כפי הדיבורים שמדברים עליה. נאום מרגש בתוך מעמד כל שהוא יכול להפוך את כל המעמד לדבר אחר לגמרי. הדיבור עוסק בהגדרות – ביחס בין האדם והסובבים אותו, ביחס בינו לבין המציאות שסביבו, וגם ביחס בינו לבין בוראו. כוחו של הדיבור הוא להוציא לפועל את אותו 'בכוח' הטמון אצל האדם, ולהופכו למציאות קבועה וקיימת.
שתיקה נובעת ממקום של חוסר חיבור למציאות. כל עוד אין זיהוי בין האדם והמציאות, אין אפשרות לדבר איתה. חוסר חיבור למציאות יכול לבוא ממקום של צרה וכאב, ח"ו, מקום בו לא קיימת אפשרות להתייחס למציאות כפי שהיא. שתיקה יכולה לנבוע גם מחוסר בהירות עצמית, כשבמצבים כאלו האדם עדיין מרוכז בתוך עצמו, בבירור ה'בכוח', ואינו מוכן לפנות החוצה אל המציאות ולהוציא את הדברים לפועל.
הדיבור בהתבודדות מתמקד ביחס שבין האדם והשם. כפי שלימד רבי נחמן, בשעת ההתבודדות צריך האדם בעיקר לפרט ולהרבות בשיחתו על ריחוקו מבוראו. ההתייחסות הטבעית שלנו לרעיון של שיחה עם ה', הוא שהדבר תלוי במצב הדיבור שלנו; אם אנחנו מרגישים קירבה וחשים את הקשר בדיבורים אותם אנחנו מדברים, אז אכן נדבר, אבל אם יש שתיקה בתוכנו ואנחנו מרגישים מנותקים לגמרי, הדיבור הוא לא דבר ששייך כרגע. ניתן להציע עצות אחרות להתחזקות בעבודת ה' ולפנות לאפיקים אחרים בינתיים, אבל יש לוותר על הדיבור שאיננו קיים בשלב זה. אבל מעצם הגדרתו של הדיבור נבין עד כמה הוא נחוץ בכל נקודת זמן, ועד כמה הוא גם יעיל. הדיבור הוא ההגדרה ביני ובין הדבר אליו או עליו אני מדבר. מול ריבונו של עולם ישנם רק שני מצבים בהם נוכל לעמוד מולו – קרובים או רחוקים. אין דבר כזה 'מנותקים'. הריחוק מעיד גם על קרבה, כי ריחוק הוא תמיד דבר יחסי. אי אפשר לומר שאנחנו רחוקים מלעוף, כי לעולם לא נעוף. אבל כל דבר שנמצא בטווח ידינו, רחוק ככל האפשר, הוא עדיין קרוב אלינו. עם כל הריחוק, הוא חלק ממציאות חיינו. לכן הדיבור תמיד צריך להיות קיים בינינו ובין הבורא, כי תמיד יש בינינו יחס: דיבורים של התקרבות ודיבורים של התרחקות. שתיקה, על פי רוב, תהיה פשוט חוסר יחס.
בסופו של דבר תישאל השאלה, מה ניתן לעשות? הפה והלב סתומים. אפשר לדקלם, אבל איך מעוררים דיבור? ראשית מייעץ רבי נחמן ליצור שיחה מעצם המצב הזה: "וגם יוכל לעשות לו שיחה ותפילה מזה בעצמו, ועל זה בעצמו יצעק ויתחנן לפניו יתברך, שנתרחק כל כך עד שאינו יכול אפילו לדבר". כל מצב שהוא יכול לייצר דיבור, כל עוד האדם רוצה לעמוד לפני ה' ולדבר איתו. הדיבור צריך להימצא והוא גם מוכרח להימצא, כי תמיד יהיה קשר ביניהם.
עצה נוספת של רבי נחמן מופיעה בדברים בהם פתחנו. הרבה פעמים ניתן למצוא דיבור אחד. את הדיבור הזה צריך לדבר, ואם צריך גם לחזור עליו כמה וכמה פעמים. טעות היא לחשוב שאנחנו סתם חוזרים על עצמנו אם נאמר את הדיבור שוב ושוב. הדיבור אינו העברת אינפורמציה לבורא עולם, שיודע יותר טוב מאיתנו מה שמתחולל אצלנו. הדיבור הוא יצירת הקשר. אם תפסנו חוט אחד שדרכו אנו אוחזים וחשים את הקשר איתו, נמשיך לאחוז בו חזק, ואף נדבר את אותו דיבור שוב ושוב. כך אנחנו ממשיכים לדבוק בו.
ממילא, אומר רבי נחמן, ברבות הזמן הדיבור ייפתח מחדש: "ויהיה חזק ואמיץ וירבה לדבר אותו הדבור פעמים אין מספר, עד שירחם עליו השם יתברך ויפתח פיו ויוכל לפרש שיחתו". האחיזה בקשר עם ה' דרך אותו דיבור ואי היכולת להרפות ממנו תביא לפתיחת הפה. לו היינו מתמודדים עם שתיקתנו בצורה הפשוטה של שתיקה זמנית והמתנה לדיבור שיבוא לו, היינו ממשיכים לנוע על הציר של קירבה לה' וניתוק ממנו. אבל מאידך, כשממשיכים להחזיק בכוח את הדיבור, הפעולה ה'לא טבעית' הזאת תגלה קשר חדש שממשיך להתקיים גם בזמן של שתיקה, וזהו הקשר של קירבה וריחוק. כמה שזה יכול להישמע הגיוני, בשטח זה יכול להיראות בלי שום טעם והיגיון. הסיבה לכך היא משום שאנחנו לא תמיד נחוש איך הדיבור שלנו באמת יוצר את אותו קשר עם ה', או שאנחנו סתם מדברים, מנסים לדבר. אבל בכך עלינו להאמין – "האמנתי כי אדבר". להאמין בכוח הדיבור שלנו, להאמין שאנחנו אכן מדברים עם ה' ושהוא מקשיב לנו, ולדעת שבזאת התקרבנו אליו. בלי טעם ובלי ריח, פשוט להתעקש ולהאמין שאנחנו צודקים.
עבודה זו של עקשנות בתפילה התבארה היטב בדבריו הנפלאים של רבי נתן (הלכות תפילין ה, מג): "וצריך להיות עקשן גדול בזה מאד מאד, שאף על פי שנדמה לו שדבריו אינם מועילים כלל והוא רחוק מדבריו מאד כי זה ימים ושנים שעוסק בזה ועדיין לא פעל כלל. אף על פי כן צריך להיות עקשן גדול בזה כמו העקשן ממש שעושה הדבר בלי שום טעם, כן צריכין בעבודת ה', כמו שאמר רבינו ז"ל שצריכין להיות עקשן גדול בעבודת ה', בכל עובדא ועובדא ובכל עצה ועצה. אבל עיקר העקשנות ביותר צריכין בתפילה ותחנונים, והעיקר בשיחות של ההתבודדות כמבואר בדברינו כמה פעמים. וכמו שפירש רש"י הנ"ל על נפתולי אלקים נפתלתי – לשון עיקש פתלתול, נתעקשתי והפצרתי פצירות ונפתולים הרבה למקום.
…ותבין היטב כמה יקר דברי התבודדות ששופכין שיחתו לפני השם יתברך, ואף על פי שזה כמה שמתפלל ומתבודד ונדמה לו שעדיין לא פעל כלל, אף על פי כן כל דיבור ודיבור אינו נאבד, רק כולם מנויים וספורים וגזוזים באוצרותיו.
…ועל כן צריכין להתחזק בזה מאד בלי שיעור. וכשיהיה חזק כל כך בבחינת 'נפתולי אלקים נפתלתי' הנ"ל, אז סוף כל סוף בודאי יזכה לפעול בקשתו להתקרב להשם יתברך להיות שווה עם אחיו הכשרים והצדיקים. וכמו שמסיים שם הפסוק 'גם יכולתי', 'הסכים על ידי', שנתעקשתי כל כך להפציר הרבה למקום אף על פי שנדמה לי כמה פעמים ששוב לא יועילו דברי חס ושלום, וכו', אף על פי כן נתעקשתי עצמי בעקשנות גדול בלי שיעור. וסוף כל סוף 'גם יכולתי', שהסכים על ידי להיות שווה לאחיי להתקרב להשם יתברך באמת".
נחתנו זה עתה ממרומי 'תכלית הידיעה שלא נדע', המגילה הקדושה שבה ונגללה, גונזת אל קירבה את סיפור הנס המופלא, אוספת אל נרתיקה את קרני הוד קדושת מרדכי ואסתר שהזריחו רק אמש בבריאה והעלו אותנו למקום אחר. היין והשכר התפוגגו זה מכבר, יתכן ושככנו כבר שבראשית השבוע החולף שרויים היינו בהיכלו של יום כה נעלה.
משהו אירע לנו ביום הפורים. התוודענו לקדושה, נגענו באמת נקייה, חזרנו לכמה שעות אל התמימות המתוקה, תמצית נקודת הנפש והאמונה הזכה. אילולא שהזמן דוחק אל היעד הבא, מי מאיתנו היה עוקר את רגליו מרצונו החופשי אל מחוץ לעולם כה קדוש ונשגב, אל אפרוריות ימי החולין.
אטימות מוחלטת
אם נבקש לגעת בנקודת הגעגוע, הרי שכולנו משתוקקים לטהרה. האטימות הזו השורה על הלב, מין רוח מכושפת ועיקשת של אדישות ועייפות, אל הדבר הזה, המוכר היטב בימות החול, אף אחד לא מעוניין לחזור. בפורים טעמנו טהרה, רווח הצלה וחירות מעומסי קושיות וספקות. אתנחתא קלה מעולם של תאוות ויצרים, פסק זמן מאוורר מטרוניות ודמיונות. ואת המקום הזה איננו מעוניינים בשום אופן לעזוב.
היכן הם החבלים המסוגלים לקשור את המח והלב אל קדושת פורים. חבלי ההתקשרות שלא יניחו לנו לשכוח את פסגת החירות משעבודי האטימות וסערת הרוחות הרעות?
כשהמוח נקי המחשבות הקדושות מסוגלות לשמר את קדושת הימים, לגרום לנו להמשיך את ההתקשרות גם כשהזמן דוחק קדימה, אל ימי החול האטומים. רוח הטומאה יוצרת מסך מבדיל, חוצץ בדמיונות ומנתק מהזכרון דקדושה. זה מה שמוביל אותנו אל האטימות והשכחה.
בימי המקדש נמצאה הדרך להיחלץ מרוח טומאה. אפר פרה היה מטהר את הנפשות מלבושי הסיאוב והטומאה. אחרי טבילה שכזו ברוח של טהרה, רחצה הנפש מגילולי העצבות והאטימות ורוח חדשה מילאה אותה. דווקא היום, יותר מבכל זמן אחר, נזקקות הנפשות אל אותו אפר מטהר. התורה נצחית היא וסם הרפואה העתיק שטיהר אותנו בתקופת המקדש חייב להימצא באופן כלשהו גם היום.
אין ספק שהמפתח שלנו נעוץ בפורים הקדוש. בתורה ע"ד מבאר רביז"ל שהדרך אל פסח יוצאת מפורים "מפורים נעשה פר"ה" פרה היא סמל ההיטהרות, והטהרה הזו ראשיתה בימי הפורים.
סוד כמוס ושמו 'פרה'
מצוות פרה אדומה היתה ועודנה סוד כמוס. חכם שבאדם אמר עליה "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני". סגולת הטהרה המופלאה של אפר פרה, מצויה בדיוק שם, במקום בו איננו מבינים מאומה. היכן שיד השכל איננה מגעת, והמון קושיות וסתירות מאימות על המח והלב.
האטימות סותמת את הלב בשעה שהדעת האנושית נתקלת בקושיא. זו הסיבה העיקרית לכבידות בתפלה. העולם מלא בחידות בלתי פטורות. בלתי אפשרי להבין הנהגה אלוקית. פעמים רבות סוברת ההכרה האנושית שמשהו כאן אולי לא כל כך בסדר. קושיות שכאלו מקננות בכל לב, זו יכולה להיות תחושה עמומה של עלבון 'מדוע לא הולך לי'. המציאות מעמידה פנים מעוותות, כאילו הרע חוגג על חשבונך. מכבידה על ליבו של עובד השם התחושה כאילו מחוץ לקדושה העניינים מתקדמים בקצב חלק יותר. ורק כאן, במקום הצידקות והיושר קשה כל כך.
התוצאה היא אטימות, וכשהלב אטום בקושיות קשה מאוד לפתוח אותו לתפילה הגונה. בתורה נ"ה מדבר רביז"ל על העקמומיות שמעוותת את הלב ומטשטשת את האמונה והתפלה. תפלה חמה מוכרחת לצאת מתוך לב ישר ואמונה תמימה. נקודת המרכז של האמונה היא הידיעה הבהירה שהשי"ת מנהג עולמו בצדק ויושר ואיננו מקפח שכרה של שום בריה. אין קיפוחים אצל השי"ת, "כי צדיק השם".
התרופה לרוח הטומאה הוא 'אפר פרה'. "פרה אדומה תמימה", רוח הטהרה מצויה דווקא במקום הלא מובן. כשאינך מבקש להבין, כשאינך חושש מקושיות, מנשבת בליבך רוח טהרה. טהרת הפרה נמשכת מתמימות, שלא עלה עליה עול הקושיות והצורך להבין. האמונה התמימה שאין הקב"ה מקפח שכרה של שום בריה, והכל ברשותו יתברך, היא שמנערת את מכסה האטימות מהמח והלב.
להתחדש עם העולם
ימי האביב בפתח, התחדשות חובקת עולם ומלואו. איש נלבב מתעורר כעת לצאת לשדה, להתחדש יחד עם הצומח והחי בשירה חדשה. התפלה מזמינה את הנפש ליטול חלק בהתחדשות הכללית, לצאת לחירות ממאסר התאוות ושגעון החומר. הלב אומר 'התבודדות', אולם לא תמיד המציאות מסכימה.
התפלה שאמורה היתה להוביל אותנו לנקודת ההתחדשות, הופכת פעמים רבות לשדה קרב. מלחמת המחשבות הזרות סוחטת את הכוחות עד תום, הביזיונות והצער שופעים מבית ומחוץ. מילות התפלה מלוות בקולות מקולות שונים, כסילות וחרפה, חכמות ודעות, כל אלו מבקשים אכסניה בד' אמות של תפלה. והאיש בעל הלב, מבקש רק לזכות לפרש את שיחתו בטהרה לפני אביו כדבר איש אל רעהו.
כאן בדיוק אנו זקוקים לאפר פרה. סודה של פרה הוא תמימות, לא לשאול שאלות. אם לא הלך לנו בתפלה או בשיחה בשדה, הרצון להבין מדוע זה קרה רק ירחיק אותנו מהמטרה. יש בכל מתבודד פחד סמוי מהתבודדות בלתי מוצלחת. אם לא הלך היום מי יודע מה יהיה הלאה. והפחד הזה גונב בחשאי שעות רבות שיכולות היו להכיל שיחות נפלאות של "בינו לבין קונו". רצון להבין עלול להיות אבי אבות הטומאה. העקשנות להביט לאחור ולדרוש הסבר לכל החמצה וכשלון, היא שיוצרת מסך ומחיצה בפני האור. יסוד התמימות היא ההכרה הבהירה שמה שאירע אמור היה לקרות, וממש לא משנה לנו מדוע. המסקנה הנצחית היא "כי צדיק השם" אין עוולות בהנהגה האלוקית, הכל לטובתך.
כאן נעוץ גם יסוד הקביעות. אין לך דבר המסוגל לקדושה כמו קביעות. ואין לך אדם שאיננו משתוקק ליסוד קבוע ואיתן בחייו הרוחניים. סדר מוצק בלימוד, קביעות יומיומית בהתבודדות, ואיך מגיעים לזה. ובכן, נדרשת כאן הסרת מחסומים, ואת המעצורים המשמעותיים ביותר יוצר דווקא הרצון להבין מדוע. קביעות דקדושה היא הידבקות בהנהגה נכונה גם כשנדמה שלא הלך כמו שהיינו מעוניינים. פרוטה לפרוטה מצטרפת למנה, עשייה קטנה חוברת לעוד עשייה פעוטה, הקביעות תיצור מזה בניין שלם. וביסוד הבניין ניצבת תמימות.
עם תמימות וקביעות מקימים משכן קדוש בלב. ההתבודדות והתפלה יתעשרו בכוונה טהורה יותר, בשעה שנניח לעצמנו לסמוך את גורלנו על השגחת השם. כשלא נבקש להבין כל דבר, העולם ייראה תמוה פחות והרבה יותר ישר והוגן.
אין לך דבר משובב ומשיב נפש כמו חיוך הגון והארת פנים, קל וחומר בשעה שהארת הפנים שופעת וזורחת מאת הבורא ברוך הוא בעצמו.
המטרה הנעלה של יהודי בעולמו, היא להמשיך לכאן, אל תוככי העולם, את הארת פניו של השם.
ולכן, מצווה כל יהודי לעסוק כל ימיו בחיפוש אותם פנים בבחינת "בקשו פניו תמיד". בכל פינה שאליה תפנה, ובכל עסק בו תעסוק, מרכז התעניינותך צריך להיות איך מוצאים כאן הארת פנים שמיימית, חיוך של השגחה.
מפליא ללמוד שהיעד כה קרוב.
רבי נתן אומר: אם רצונך למצוא את הארת פני השם, חפש אותה בפני חבריך. הנקודה הטובה השוכנת בליבו של כל יהודי, כשהיא זורחת ומאירה, הרי היא הארת פנים אלוקית, והדבר הזה זורח בכל פעם ששני יהודים נפגשים ומדברים יחד באחווה ורצון משותף להאיר ולספוג הארה זה מזה.
בכל יהודי, מלמד רבי נתן, מאירה נקודה טובה, חלק אלו-ה ממעל. בחלק הזה כל יהודי נחשב צדיק. וכשהנקודה הזו זורחת, מאיר בעולם חן יהודי אמיתי, ואז גם השי"ת מלמעלה מאיר באהבה את הארת פניו, העולם נשטף בהארת פנים.
התורה מברכת אותנו "יאר השם פניו אליך ויחונך" והדרך הפשוטה והנגישה ביותר להגשמת הברכה היא, לנצל כל מפגש עם פנים יהודיות, כדי להאיר דרכן ובאמצעותן את הארת פני השם. לשם כך יש לחפש יחד את הטוב השוכן בכל יהודי, הטוב הזה מאיר כשמדברים ומקבלים כל אחד מחבירו את חלקו הטוב השוכן בקרבו.
אנחנו מחכים למישהו שיגיד לנו לשמוח. למישהו שבאמת יראה אותנו, יראה את כל מה שקורה איתנו, ומתוך מבט מעמיק ולא מתכחש יגיד לנו: כן, אני יודע הכל. אבל אתם יכולים לשמוח. באמת. "וְשָׁמַעְנוּ מִצַּדִּיק אֲמִתִּי שֶׁאָמַר שֶׁאִלּוּ הָיָה אוֹמֵר לוֹ אֶחָד, יִהְיֶה מִי שֶׁיִּהְיֶה, בְּעֵת שֶׁעָסַק בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם בִּתְחִלָּתוֹ: "אָחִי, חֲזַק וֶאֱחֹז עַצְמְך", הָיִיתִי רָץ וּמִזְדָּרֵז מְאד בַּעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַך" (ליקו"מ ב, מח). לפעמים זאת כל הבקשה, שפשוט מישהו יגיד לנו שזה ככה. שזה נכון. שכל השלמות וכל הטוב וכל הדברים עליהם חלמנו, נמצאים בהווה הזה ממש, ברגע הדק הזה. שזה לא נכון להחזיק בלב הנשבר ובעצב עכשיו, כי באמת יש אור.
מי אומר? זאת כל השאלה שלנו. מי אומר שזה נכון עכשיו? אולי אני חרב ולא נבנה? אולי אני בנפילה ולא בעליה? והספק הזה תהומי, והוא משבית אפשרות של שמחה אמתית.
מעשה: פעם אחת היה מלך, והיה לו בן יחיד, ורצה המלך למסור המלוכה לבנו בחייו. ועשה משתה גדול (שקורין באל). ובודאי בכל פעם שהמלך עושה באל הוא שמחה גדולה מאד, בפרט עתה, שמסר המלוכה לבנו בחייו, בודאי היה שמחה גדולה מאד. והיו שם כל השרי מלוכה, וכל הדוכסים והשרים, והיו שמחים מאד על המשתה. וגם המדינה היו נהנים מזה שמוסר המלוכה לבנו בחייו, כי הוא כבוד גדול למלך. והיה שם שמחה גדולה מאד. והיה שם כל מיני שמחה: קאפעלייש [-מקהלות זמר] וקאמעדייש [-משחקי הצגות] וכיוצא מזה, כל מיני שמחה, הכל היה שם על המשתה.
וכשנעשו שמחים מאד עמד המלך ואמר לבנו: היות שאני חוזה בכוכבים, ואני רואה שאתה עתיד לירד מן המלוכה, בכן תראה שלא יהיה לך עצבות כשתרד מן המלוכה. רק תהיה בשמחה. וכשתהיה בשמחה – גם אני אהיה בשמחה. גם כשיהיה לך עצבות, אף על פי כן אני אהיה בשמחה על שאין אתה מלך. כי אינך ראוי למלוכה, מאחר שאינך יכול להחזיק עצמך בשמחה כשאתה יורד מן המלוכה. אבל כשתהיה בשמחה – אזי אהיה בשמחה יתרה מאד.
כך פותח המעשה האחרון בסיפורי מעשיות של רבי נחמן מברסלב, "מעשה משבעה קבצנים". ספור פלאי שרבי נחמן הפליג במעלתו, עוד מעל לסיפורים האחרים שבסיפורי מעשיות.
הסיפור הזה מתחיל במלך שמוסר את המלוכה לבנו בחייו. אולי כבר כאן יש לנו רמז גדול מאוד לקראת ההמשך: יש פה דבר מיוחד שמתגלה לבן רק בהיותו מלך מכוח עצמו, אחרי שהמלכות ניתנת לו מאת המלך. לבן יש כוח להחליט, הוא כבר לא נגזרת מוחלטת של החלטות המלכות של אביו.
איך מוסרים מלכות הלאה? במשתה ("באל") – בשמחה. רבי נחמן מתאר את השמחה הגדולה – מוזמנים מכובדים, מקהלות, הצגות. יש משהו קריטי בהנהגה שלא יכול להצדיק את עצמו בלי שמחה. במובן מסוים, השמחה מייצרת את המלכות. פתאום, דווקא בתוך השמחה הגדולה ("כשנעשו שמחים מאוד"), מוצא המלך לנכון להודיע לבנו שהוא הולך לרדת מהמלוכה. אבל על דבר אחד הוא לא מאפשר לו לרדת ממנו, ומצווה אותו עליו – לא לרדת מהשמחה. "וכשתהיה בשמחה – גם אני אהיה בשמחה".
מה עושה בן מלך שיורד מהמלכות שלו? במצב כזה הוא יכול לרצות לקבל את האישור מאביו – האם הוא ראוי לשמוח עכשיו או לא; האם יש לו ממה להתעודד, ממה לשמוח, או שלא. אבל לפלא, המלך משאיר את הכל לבחירה שלו. אתה יכול להחליט להיות בשמחה או לא. אבל תדע לך, שכשאתה תהיה בשמחה, גם אני אהיה בשמחה. מה הנקודה כאן?
בן מלך שמחכה לשמוח על פי האישורים של אביו, הוא לא בן מלך שקיבל את המלוכה מאביו. בן מלך שקיבל את המלוכה יודע שהכוח עכשיו בידיים שלו. מי אומר אם לשמוח אם לא? אף אחד. המציאות לא מדברת בעד עצמה, וגם המלך לא תמיד מודיע לו. המלך תמיד שמח, ואילו בן המלך, נשאר בלי הנחיות. במצב כזה הוא יכול לבחור ולגלות את כוח המלכות שנמסר בידו, ולומר: אני בשמחה. גם כשהמלכות נפולה, גם כשירדתי מכל המדרגות שלי. גם כשלוקחים ממני את הכל, אני יכול לבחור מה כל זה אומר. אין איזו תפיסה שהמציאות עכשיו מכריחה אותי בה, להיות עצוב או מיואש. אני מולך עליה ואומר שעכשיו זאת שמחה.
מי אומר? מי אומר שזה שמח? שאלה גדולה ועצומה. אבל המלך בוחר, ו"דבר מלך – שלטון". ההחלטה בעצמה פועלת את המציאות. מאיפה הכוח להחליט, כשכל המלכות מתרסקת? מאיפה הכוח להחליט ולא ליפול בבלבול? איפה כתובה המצווה הזאת של "להיות בשמחה תמיד"? אין זאת כי אם בגלל שבן המלך מגלה את המלכות שנשארת לו אחרי אובדן המלכות, את השמחה שנשארת אחרי התפוררות כל השמחות. הוא בוחר לשמוח. בעצם השמחה הזאת הוא מגלה שהוא עדיין מולך, שכלום בעצם לא נלקח ממנו. וזאת השמחה הגדולה ביותר, שלא מתגלית אלא רק למי שבוחר בה ולא מחכה למציאות שתלחש לו על קיומו של סוד של שמחה.
ואז, מודיע המלך שאחרי שבן המלך יחליט לשמוח, גם הוא ישמח.
מי אומר לנו שה' מחל לנו? מאיפה אנחנו מולידים שמחה בזמן הספק? התשובה היא, שאם אנחנו מסוגלים לאכול בשמחה את הלחם, לשתות בלב טוב, זה בעצמו הסימן שלנו שה' שמח בנו, שהלב שלו טוב בנו. זהו הגילוי הפלאי עליו מדברים הצדיקים, שביום שנסלח לעצמנו גם ה' יסלח לנו. סליחה-עצמית אמיתית, לא עוד ויתור או יאוש. סליחה שמגלה את החסד בתוך המציאות בעצמה, שיודעת שה' מסר לה את המלכות.
ה' מוכן למסור לנו את המלכות בשמחה, במשתה. אנחנו מוזמנים להיכנס אל המשתה הזה, ולגלות שהכל תלוי בסוד קטן בו אנחנו בוחרים – לשמוח. ברגע שנבחר בזה, נראה איך גם ה' שמח בנו וכל המציאות כולה.
חכמינו ז״ל שואלים במדרש רבה (לך לך, מה, ד) "למה נתעקרו האמהות? אמר רבי יוחנן לפי שהקדוש ברוך הוא מתאוה לתפילתן ומתאווה לשיחתן." כלומר, אנחנו מבלבלים בין המטרה והאמצעי: בדרך כלל נראה לבני האדם שהתפילה משמשת בתור אמצעי לפתור בעיות, לסדר סידורים, לרפאות חולים, לפקוד עקרות; בעוד הישועה שצריכים היא המטרה. וממילא, ברגע שמגיעים למטרה כבר אין צורך באמצעי חלילה. אולם כאן אנחנו לומדים שההיפך הוא הנכון. הבעיות, המחלות, המינוס בבנק, השיבושים בתוכניות – הם הם האמצעי למען הביא אותנו אל המטרה שהיא הקשר האדוק עם בורא עולם, על ידי התפילה.
את הרעיון הזה מדייק רבינו בחיי בפסוק ״ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו כי עקרה היא״ (בראשית כג). לכאורה היה הפסוק צריך לומר על רבקה שהיא עקרה, ורק אחר כך לספר לנו מה עשה יצחק: ויעתר יצחק לה'. אלא שבאמת אכן כך הוא הסדר. תפילתו של יצחק היתה המטרה, ואם תחפוץ לדעת על מה התפלל, על זה ממשיכה התורה לספר לנו שהיה זה כדי להיפקד בבנים, כי עקרה היא. (מובא בספרו כד הקמח).
לאה שהתפללה תמיד – ניצלה מעקרות…
אם נזכור שהמטרה היא הקשר האישי שלנו עם השם יתברך, נוכל לחסוך המון המון צער ויסורים, אם נקפוץ היישר אל המטרה. וכך ביאר הצדיק רבי לוי יצחק מברדיטשוב זצ״ל מדוע זכתה לאה אמנו מכל האמהות, שכולן היו עקרות ודווקא היא לא הצטערה כלל בצער העקרות? אומר ר' לוי יצחק דבר נורא: הלא כל ענין העקרות של האימהות ע״ה, היה משום שהקדוש ברוך הוא מתאווה לתפילתן. לאה כבר הגיעה למטרה בצורה ישירה, שהרי היא הרבתה בכל תקופת נעוריה בתפילות עד שנעשו עיניה רכות. נו, אז היא צריכה עוד סיבות על מה להתפלל? (ע״פ קדושת לוי בפרשת ויצא).
החכם עיניו בראשו. פותחים תוכנית חסכון, מפקידים לשם תפילות על החשבון. על תורה, על יראת שמים, על עמידה בנסיונות, על שלום בית, על חינוך הילדים, על הבריאות. הלא כשיש כבר חס ושלום איזה בעיה רפואית, מנסים לגייס תפילות ככל היותר, ואז, כמה כבר אפשר לגייס?! מי שיש לו בצד תכנית חסכון של תפילות, אז כשבאמת צריכים – פותחים את האוצרות…
הכל בשליטה
הבעיה היא, שיש לנו בטחון עצמי לא במקום. כשאנחנו יוצאים לסידורים, אנחנו מרגישים שיש לנו ממש שליטה מליאה על כל התכנית. אני אמשוך שם כסף מהכספומט, אחר כך אכנס למשרד פלוני ואח״כ אקנה את המכשיר ההוא וכו' וכו'. בלב אנו מסוגלים לשמוע איזו מין תחושה האומרת לקדוש ברוך הוא: אני מסתדר לבד, רק אל תשבש לי את התכניות… (זאת אומרת: כאשר אנחנו מתכננים תכנית, כל תכנית, אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שתכנון התכנית וביצועה נמצא לחלוטין בידינו, ורק אם חלילה ישתבש משהו – נצטרך עזרה משמים…)
וכאן בדיוק הבעיה. אנחנו שוכחים שגם לנשום איננו יכולים לבד; לחייג בפלאפון אי אפשר לבד. לדבר, לראות, לשמוע, לזוז, לעלות, לרדת, לנסוע, להכנס, לצאת. כלום, כלום אי אפשר לבד. מי אמר שאין שיבוש בכספומט? מי אמר שאין שביתה היום במשרד של העורך דין? על איזה שליטה אתה מדבר?! עצם החשיבה ש״הכל בשליטה״ היא כבר עיוות.
אדם שמתרגל להקדים תפילה לפני כל פרוייקט, לפני כל יציאה לסידורים, לפני כל דבר, קטן או גדול, מחנך את עצמו להיות תלוי ועומד בקדוש ברוך הוא. הוא לא צריך לזה תזכורות בהמשך הדרך.
"לכך הייתי מתאוה, לשמוע קולך"
חז״ל מספרים לנו: משל למלך שהיה ביער ומצא שודדים ששבו בת מלכים, ואותה בת מלכים היתה צועקת לו: אני מתחננת, תציל אותי מהשודדים הללו… שמע המלך והצילה. לאחר ימים ביקש לישא אותה לאשה. היה מתאווה שתדבר עמו ולא היתה רוצה, מה עשה המלך? גירה בה את השודדים כדי שתצעק וישמע המלך, כיון שבאו השודדים התחילה צועקת למלך. אמר לה המלך, לכך הייתי מתאוה, לשמוע קולך.
כך היה עם ישראל, כשהיו במצרים והשתעבדו בהם המצרים צעקו ותלו עיניהם לקדוש ברוך הוא. התחיל הקדוש ברוך הוא מוציאם ביד חזקה והיה הקב״ה מבקש לשמוע את קולם פעם אחרת ולא היו רוצים (הכל בסדר, אין לי משהו מיוחד להתפלל עליו. נשמע מוכר?) מה עשה? גירה לפרעה לרדוף אחריהם שנאמר ופרעה הקריב, מיד ויצעקו בני ישראל אל ה'. באותה שעה אמר הקב״ה: לכך הייתי מבקש, לשמוע קולכם… (שמו״ר כא, ד).
לבנות קשר גם בלי צרות…
המבי״ט אומר, שכשאדם מתרגל לשמור על קשר מתמיד עם השי״ת, הוא בונה מערכת יחסים בינו לבין השי״ת גם בלי צרות. אולם כשהאדם ממתין לצרות ורק אז הוא נזכר לעורר רחמי שמים, הוא בונה מערכת יחסים כזאת שהוא צריך צרות חס ושלום בשביל להתפלל.
ככל שנתרגל להקדים ולהתפלל, נחיה יותר בתחושה האמיתית שבאמת 'הכל בשליטה' של הבורא עולם.
ונחיה באמת בידיעה אמיתית של המטרה והאמצעי: המטרה היא תפילה, וחיזוק הקשר עם בורא עולם. על היתר הוא רק האמצעי לזה.
לכל אחד יש "חבילה" של צרות…
עד כה עסקנו באדם שהכל אצלו "דופק". הלימוד, התפילות, המשפחה, הילדים, הפרנסה, הבריאות. אבל למעשה לא נראה לי שיש הרבה אנשים כאלה. הלא לכל אחד יש חבילה של יסורים, וכאן יש תופעה מוזרה: האדם עושה את כל ההשתדלויות, מרים עשרות טלפונים, מתייעץ עם אלף ידידים, מנסה את כל התרופות, ורק לאחר שהכל תקוע אז נזכרים ואומרים: אה, צריך גם להתפלל! ואז מתפללים כמו שצריך.
מרדף אחרי ג'וק…
יש לי חבר, ויש לו מנהג כזה, לא להרוג בעלי חיים. כלומר, הוא כזה עדין נפש שאם הוא מוצא בביתו איזה נמלה או פרעוש, הוא מוציא אותו בזהירות, ואינו הורגו (אולי הוא סובר שאין נוהג בזמנינו בית דין לנפשות גם לבעלי חיים). תתארו לכם, איך הוא מוציא מהבית שלו יתושים, דבורים, פרפרים, טקס שלם.
בקיצור, פעם אחת הוא מוצא באחד מפינות הבית איזה ג'וק מוזר, אשר לא נודע שמו. הוא ניסה לסייע לו לעלות על כף אשפה, ובכך להרימו ולשאתו בכבוד רב לרחובה של עיר. אולם הג'וק התחיל להתרוצץ לכאן ולכאן. והבעל הבית מרצד אחריו. המקק היה מאוד זריז והבעל הבית לא הצליח לסייע בעדו לעלות על הכף. בקיצור, נוצר כאן מרדף מוזר אשר נמשך קרוב לעשר דקות. זה רץ וזה רץ. ואז, בשלב מסויים אירע משהו שהבעל הבית לא היה מאמין בחיים שלו שזה יקרה.
המקק המוזר הזה, לא פחות ולא יותר, הרים לפתע זוג כנפיים מזעריות ותיכף ומיד פרח אל חלל הסלון, משם אל החלון הפתוח, ומשם נסק אל על, אל החופש והדרור, לחיים טובים ולשלום…
שוטה שכמותך, פלט לעברו בעל הבית. עשר דקות אני נלחם איתך, לסלק אותך מכאן, בלי לפגוע בחייך, אתה מנסה להציל את עצמך מכאן ומשם, רץ לפה רץ לשם, חוזר לכאן ומשם עוד פעם. מלחמת התשה של ממש, את כל זה עשית כשיש לך זוג כנפיים? היכן הם היו במשך כל זמן המרדף?
שכל של ג'וק…
אל תהיה ג'וק…
זה לא משל, זה סיפור אמיתי שראיתי בשתי עיני. אבל תגידו, קוראים יקרים: כשאנחנו עומדים ביציאה מהעיר, ממתינים לאוטובוס או לטרמפ, מתי אנחנו מתפללים שה' ישלח לנו רכב? מחכים עשר דקות, זה עוד לגיטימי. אחר כך מתחיל להיות חם, נו, מה יהיה? מתחילים להתקשר לחברת האוטובוסים, לשמוע מה קורה? אולי בדיוק יש שביתה היום? ולמה ההוא עם המיצובישי החדשה לא עצר לי, הרי ראיתי שיש לו מקום? הנה אולי זה יעצור, אולי זה, אולי זה. ציפיות ואכזבות, ציפיות ואכזבות, ואז אחרי ארבעים דקות של המתנה מורטת עצבים נזכרים לומר: אוי! רבונו של עולם, תשלח לנו בבקשה איזה טרמפ…
תגיד את האמת, אנחנו לא מתנהגים בדיוק כמו אותו ג'וק?!
"יקדים האדם ויתקרב"
הרמח״ל כותב בספרו דרך השם (ח״ד פ״ה) ״יקדים האדם ויתקרב ויעמוד לפניו יתברך וממנו ישאל כל צרכיו… ויהיה זה ראשית כללי ועיקרי לכל השתדלותו״
אם נתרגם את זה למעשה, זה מתנסח כך. אתה לוחץ על המכונת כביסה פעם פעמיים ושלוש, והיא לא רוצה להתייחס אליך. באופן ספונטני אתה שולח את היד לכיס, מוציא את הפלאפון מחפש את המספר של החבר, ההוא עם החוש הטכני, ושואל אותו מה עושים, היכן ללחוץ, האם נזמין טכנאי או לא?
את זה תעשה בסוף!
הדבר הראשון: תפילה!
הדבר הראשון בהשתדלות, העיקר בהשתדלות, זה קודם כל תפילה! אחר כך תתן לזה להתלבש בטבע. תתקשר, תתייעץ, תזמין טכנאי, תשלם.
כותב החזו״א (בקו״א ח״ג מכתב ס׳׳ב): צריך לזכור שאין בכוחנו לעשות מאומה, רק במעשינו אנו מעוררים רחמי שמים שמעשי ידינו יכוננו את המבוקש. ומי שמתפלל ומרבה בתחנונים, הוא פועל יותר מהמשתדל!
תתפלא לשמוע. הרבה פעמים ההשתדלות הזאת כבר תפתור לך את הבעיה. אל תשכח שגם השי״ת הוא אחד מהכתובות. זה גם שיחת טלפון למישהו שמבין בזה. ולפעמים כבר אין צורך בהתערבות נוספת.
תורה זו קצרה אבל עוסקת ביסוד היסודות של עבודת ה'. דהיינו ישוב הדעת שרק עי"ז אפשר לצאת מהתאוות כדי שיוכל להתקרב להקב"ה. ושאי אפשר לישב את הדעת מתוך עצבות אלא רק מתוך שמחה.
והיא משמונה תורות שאמר רבינו כשחזר מנסיעתו ללעמברג (עפ"י הנגלה להתרפאות) ובחזרתו משם נהג לטייל לצורך בריאותו, כי עדיין היה חולה בשחפת מחלת השיעול. ואז אמר שמונה תורות (שנדפסו בחלק שני תורה י' עד תורה יז) ואצלו היו תורה אחת, ולמוהרנ"ת אמר לכתוב אותן בספר כל עניין תורה לעצמה. ונראה שכך גם נאמרו. ואין זה הסדר כי תורה יב איה, כנראה נאמרה תחילה ואז אמר רבנו למוהרנ"ת שעימה יתחיל להכין את חלק ב' של ספרו, ובאמת בסופה מזכיר את התורות שנאמרו אז וכיצד הן רמוזות במעשה שמסופר בגמ' שבת עז: שרבי זירא ראה את רבי יהודה דבדיחא דעתיה דהיינו שהיה בשמחה, והבין שעכשיו כל שאלה שישאל אותו יענה לו, וזה מבואר כאן שע"י שמחה המח משוחרר להתבונן וליישב דעתו.
העצה לשמחה שנותן כאן רבינו היא לשמוח בנקודה טובה כמבואר בתורה רפב אזמרא שאמר בנסיעתו ללעמבערג. או עכ"פ לשמוח שלא עשני גוי. ולכאורה כיון שתורה זו אמר בחזרתו מלעמברג ואז גם אמר תורה יב איה, שהיא התחזקות עצום למי שנפל לשאול תחתיות ומתחתיו, שדייקא משם אפשר להתקשר לקדושה הגבוהה ביותר, א"כ מדוע לא נתן גם עיצה זו לשמחה. אלא שבאמת העיצה שם אינה עצה לשמחה, אלא רק להתחזקות שלא ליפול לייאוש, דהיינו לדעת שדייקא משם אם יכאב את הריחוק מהקב"ה, אזי יעלה כבוד נפלא, אבל אין זו שמחה, אלא אדרבה לכאוב מאד על הריחוק, ורק בדיעבד יש בזה גם שמחה שזכה להתקשר לקדושה כל כך גבוהה, ולהעלות ניצוצות ממקום כל כך נמוך. אבל כאן צריך עצה לשמחה ממש כדי שלהביא את המוחין להיות בן חורין לישוב הדעת.
אין הלכה שבנויה על תורה זו אבל תורה זו נזכרת בכמה מקומות בלק"ה והם:
או"ח הודאה ו' סוף אות ט' * ושם אות לח * ושם ראש השנה ו' אות ח' * חו"מ הלכות פריקה וטעינה הלכה ד' אות יב * ושם אות לד * אעה"ז הלכות פריה ורביה ואישות הלכה ג' אות יג – עניין בדיחא דעתיה
הקדמה
תורה זו קצרה ואעפ"כ נראה לחלקה לג' חלקים, שתחילה מבאר הטעם שהעולם רחוקים מהקב"ה, כי אין להם ישוב הדעת. ואח"כ מבאר שלישוב הדעת צריך שמחה, ואח"כ מבאר כיצד זוכים לשמחה.
ישוב הדעת
ישוב הדעת מבואר שהכוונה כיצד להלחם בתאוות הרעות. דהיינו להשתמש בהן רק לקדושה. כדי שיוכל להתקרב להקב"ה.
רבנו מחלק אותם לשתים, מה שקשור לגוף ומה שחוץ לגוף, ומזכיר בפירוש רק תאוות כבוד, ונראה כוונתו גם לג' תאוות עיקריות שהן אכילה ניאוף וממון, ונ"ל כוונתו לחלקן שאכילה וניאוף הן קשורות לגוף וממון וכבוד הן חוץ לגוף.
וצ"ע מה הלשון ישוב הדעת, ומדוע לא נקרא לעמוד בדעתו. או עומד על דעתו? ונראה כי עמידה היא בחי' רגלין וכידוע הם נצח והוד ששם ההחלטה לפני שמוכן להשפיע, לכן עיקש נקרא עומד בדעתו, דהיינו כשאדם מחליט משהו ולא מוכן לזוז ממנו זה נקרא עומד בדעתו, כמובן כשזה דבר שנובע מדעת, ויש גם עומד בטיפשותו.
ויש עומד על טעותו, שמבין שטעה.
ויש עומד על דעת רבו כמבואר בגמ' ע"ז ה: לא קאי איניש אדעת רביה עד ארבעין שנין. פרש"י לדעת סוף דעתו ותבונתו. דהיינו להבין באמת כוונת רבו. נראה הכוונה שעיין בדבריו, אבל כיון שלא הבין היטב, לא נקרא עמידה, דהיינו לא הגיע ההבנה לכך שיכול לסכם את הענין ולהחליט אותו באופן שיכול לסכם אותם ולבאר לאחרים, שזה בחי' החלטה שהיא בחי' רגלין, וזה נמצא בדעת.
נמצא אחרי שמיישב דעתו ומתבונן באיזה עניין אזי כשמבין אותו היטב עד שיוכל ללמד אותו לזולתו זה נקרא שכבר עומד על דעתו בעניין זה.
וישוב הדעת הוא להבדיל ממרוצת המוחין, כי טבע המחשבה לרוץ וצריך לתפוס אותה ברסן הדעת ולכווין אותה כמו אדם שיושב ללמוד סוגיה בגמ' ומוחו רץ בכל עניני עוה"ז שבא מהם וצריך לתפוס מחשבתו ולכווין אותה לעניין המסויים שרוצה להבין, כך בישוב הדעת צריך להושיב את המחשבה לעצור אותה ממרוצתה ועיין תורה כד אות ז' הַמְסַדֵּר וְהַמְיַשֵּׁב אֶת הַשֵֹּכֶל, שֶׁהִיא בְּחִינַת כֶּתֶר. בְּחִינַת (בְּרֵאשִׁית כ"ו): "וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרֲכֶךָּ", כֶּתֶר, הוּא לְשׁוֹן הַמְתָּנָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (אִיּוֹב ל"ו): "כַּתַּר לִי זְעֵיר", כִּי כְּשֶׁשּׁוֹאֲלִין אֶת הָאָדָם אֵיזֶהוּ שֵֹכֶל, אוֹמֵר: הַמְתֵּן עַד שֶׁאֶתְיַשֵּׁב.
דהיינו להמתין עד שמצליח לתפוס מחשבתו ולכווין אותה לסוגיית הדעת דהיינו החיבור שלי אל הקב"ה.
ולהתחיל לברר מה הם הדברים המונעים אותי מהחיבור כדברי רבנו כאן התאוות הנכנסות ותאוות שבחוץ כגון הכבוד,
ואח"כ לברר עוד כיצד להתחבר במעשים טובים וכוונה לשמה.
ולחשוב על התכלית דהיינו מה הסוף של כל מעשה שאני עושה מה יוולד ממנו בעוה"ז ומה יוולד ממנו לעוה"ב.
בפשטות מדבר כאן על התכלית הפשוטה שצריך לחשוב על עוה"ב של עצמו. ולקמן תורה לז תנינא מבאר שגם המכווין מעשיו לזכות לעולם הבא זה לא לשמה (לשם ה'), אלא דווקא החושב רק לעשות נחת רוח להקב"ה. והן שתי מדרגות.
שמחה היא עולם החירות
בחלק השני מבאר שלישוב הדעת צריך שמחה. ותחילה צריך להיזהר מאד ממרה שחורה דהיינו עצבות שהיא שרש הרע כי בעצבות אדם מכווץ וקשה לו לחשוב על איזה עשיה ופעולה רק הולך ומתכוויץ לתוך עצמו. ואפילו כשמצליח קצת לחשוב אזי לא מצליח לחשוב אלא רק כיצד להרגיע ולפייס את גופו והחסרון שמרגיש בלבו. וזה הקרקע לכל התאוות רעות כי אז מורה התר לעצמו לעשות כל המותר ומחפש כל מיני היתרים כדי להטיב עם הרגשתו. ובמצב כזה בוודאי אין שום מקום לישוב הדעת כלל.
וגם כשיוצא מזה עדיין אין מוחו משוחרר לגמרי כי עסוק בדאגתו לצרכי היום יום, ואין לו מקום בלב לדאגת העתיד לבוא, אלא לדאגת היום ומחר הגשמית. ורק ע"י שמחה משתחרר המח והלב ויש מקום בליבו לחשוב על הכל, כי שמחה היא רוחב לב ושחרור העבדות בחי' עולם הבינה עולם החירות בחי' שער החמישים שהוא היובל שבו משתחררים העבדים וחוזרות הקרקעות לאדונם הראשון, בחי' גאולה ויציאה מהגלות שהיו מט שנים.
השמחה היא אור גבוה מאד שא"א לתפוס אותו במהלכי שכל (כי השכל תופס רק אור המותאם לכלי המח בחי' אור פנימי וכל אור שאין למח כלים להכילו נשאר בבחי' מקיף ולא נתפס אלא רק בהרגשת הלב, (וכמו שמצינו בגמ' מגילה דף ג' ומובא בתורה ריח אע"ג דאיהו לא חזי מזליה חזי, שלפעמים אדם מרגיש שרוצה לנסוע ממקומו ולא יודע למה ובאמת הסיבה כי יש עליו סכנה באותו מקום ואין לו כלים להשיג זאת בשכל אלא כמקיף שנותן לו הרגשת הלב לברוח) ועל כן כדי שיהיה המח משוחרר לישוב הדעת, צריך לקשור את השמחה שבלב למח, וזה בחי' יחוד כמבואר בסוף התורה. והביאור נ"ל כנ"ל שהשמחה היא בלב והלב בחי' נוקבא מעלה את השמחה מיין נוקבין למח שהוא בחי' דכר, ועי"ז המח משוחרר ומשפיע עצה כיצד לתקן את התאוות ולהעלותן לקדושה. ובלק"ה מבואר עוד שהיציאה מעצבות לשמחה היא עליה מאחיזת הקליפות (כי עצבות היא סט"א) ובעליה משם עולים נצוצות קדושים בהם מתקשטת הנוקבא בבחי' חזי ברא במה קאתינא לגבך ועי"ז מתעורר הזיווג, ממח ללב.
כיצד לשמוח
בחלק השלישי נותן שתי עצות כיצד לשמוח, אחת המבואר בתורה רפב ששם היא עצה כיצד להעלות עצמו ממדרגה נמוכה ע"י שמוצא בעצמו נקודה של התגברות על היצה"ר, ומלמד על עצמו זכות כשם שהצליח פעם יכול להצליח עכשיו ובעתיד ועי"ז עולה מדרגה ועולה מהייאוש והעצבות לשמחה.
השמחה שלא עשני גוי
ועיצה שניה לשמוח שלא עשני גוי. ויש הרבה לפלפל בזה, ולשמחה מה זו עושה, אבל מרוב הפשיטות של עיצה זו בדברי רבינו ומוהרנ"ת ועוד צדיקים גדולים, נראה שכל הקושיות על עצה זו הן בעצמן חוסר ישוב הדעת. ואעפ"כ לומר מה קשה צריך. שזה בעצמו תחילת ישוב הדעת.
כי צ"ע הרי יש עוד הרבה צרות וכגון שלא עשני חיה ולא צמח ולא דומם ולא עיוור שפטור מהמצוות ולא חרש אילם ולא בלא ידים ולא בלא רגלים וכו' וכו'. אלא התירוץ כנראה פשוט שאדרבה באמת גם בזה צריך לשמח עצמו. אלא שנקט מעלה רוחנית ולא גשמית.
עוד צ"ע למה לשמוח במה שלא תלוי בי האם לא טוב לשמוח יותר במה שכן תלוי בי, הרי עשיתי בחיי איזו מצווה אחת ואפילו הקטנה ביותר ועם פניות וכו' ועם כל החסרונות שבעולם, אבל הרי כל טוב שאדם עושה הוא כלי לנצח ואילו הרע הגדול ביותר, יש לו תיקון תחת הזמן, נמצא שבסוף תמיד יהיה רק טוב, והרי עפ"ר העצבות היא על שלא מצליח לעשות כרצונו, והרי אפילו המעט ביותר שיעשה הוא עושה נצח. אלא שנקט מעלה שיש בי שכיון שהקב"ה עשה אין בה חסרון כמבואר בלק"ע.
ועיין בזה עוד בסוף התורה. והעיקר לצאת מעצבות שהיא קליפה וסטרא אחרא בכל כוחו אפילו במילי דשטותא (קצל"מ עפ"י תורה מח) ואפילו רק יעשה עצמו כאילו שמח (שיה"ר עד) ולשמוח שבכל דבר דקדושה. אבל להזהר משמחה בהבלי עוה"ז ותאותיו שהם שמחה דמיונית שממלא חסרונו בחסרון גדול יותר ונופל בסופו לעצבות יותר, לכן לא מייעץ רבנו שבשעת מרה שחורה ישמח עצמו באכילה או ניאוף כי זו לא עצה לצאת מעצבות אלא אדרבה בסופו ליפול ליותר עצבות.
מה שהעולם רחוקים מהש"י דהיינו גלות הנפש ואינם מתקרבים אליו ית' אפילו שרוצים להתקרב, הוא רק מחמת שאין להם יישוב הדעת ואינם מיישבין עצמן, נ"ל ממה שכתב "ואינם" ולא כתב "כי אינם" שרוצה לומר שלא מיישבים עצמן וגם כשרוצים ליישב עצמם לא מצליחים.
והעיקר להשתדל ליישב עצמו היטב, מה התכלית והסוף שיוולד מכל התאוות ומכל[ב]ענייני העוה"ז.הן תאוות הנכנסות לגוף כגון תאוות אכילה, ונראה שגם ניאוף/[ג]\, הן תאוות שחוץ לגוף כגון כבוד ונ"ל שגם תאוות ממון והגאווה/[ד]\, ואזי[ה]בוודאי ישוב אל ה' כי יזכר שסוף כל התאוות להיות בגדים צואים בעוה"ב שיצטרך הרבה מירוק ויסורים כדי להסירם כי בלא זה לא יוכל להשיג שום עונג עוה"ב :
עתה יבאר שעיקר המונע את ישוב הדעת הוא העצבות, ונמצא שמה שמפריע את ההתקרבות להקב"ה הן התאוות ומה שמונע את ישוב הדעת היא העצבות וצ"ע הרי גם התאוות מפריעות לזה ובפרט תאוות ממון שתופס את מחשבתו מאד. אבל נראה כי מדובר במי שרוצה ליישב דעתו ולא מצליח ורבנו מגלה לו שזה בגלל העצבות, אבל התאוות הרעות אע"פ שגם הן מפריעות, אבל הרי עליהן הוא רוצה ליישב דעתו, וזה בחי' מה שתרצו בגמ' פסחים יא. כיצד מתירים רבנן לחפש חמץ בפסח ולא חוששים שיאכל ממנו ומתרצים הוא עצמו מחזר עליו לשורפו ומיכל קאכיל מיניה? אבל בעצבות א"א לתרץ כך כי העצבות משתלט על המח ומלא נותן לו לחשוב בישוב הדעת. אמנם באמת מי ששקוע בתאוות ממון מאד שמבואר בתורה כג שהוא תמיד בעצבות כי אל שמח בחלקו, באמת קשה ביותר שיזכה לישוב הדעת, וכמבואר בסיפורי מעשיות מהבעל תפלה שתאוות ממון קשה ביותר לצאת ממנה.
אך דע שע"י מרה שחורה/[ו]\ שממנה בא העצבות/[ז]\ וכבדות וכיווץ בהרגשת הלב א"א להנהיג את המוח כרצונו, כי העצבות נובע מהרגשת חסרון והסתכלות על הצד השלילי וגורם לאדם לחפש רק כיצד להשקיט את הרגשת החוסר במילוי גשמי של תאוות כדי להקל על צערו ובאמת ממלא חסרון בעוד חסרון ורק נעשה כבד וחסר יותר.
ועיין לק"ה/[ח]\ עפ"י האריז"ל שיגון ואנחה הם הס"מ ובת זוגו, וכן מבואר שם שהעצבות היא מהתגברות הקליפות והדינים/[ט]\
וע"כ קשה לו ליישב דעתו [[י]] לדעתו לתפוס את מחשבתו להתרכז בהתבוננות ועיון כיצד להתחבר להקב"ה. כי רק ע"י שמחה[יא] כי היא רוחב הלב, יוכל להנהיג המוח כרצונו ויוכל ליישב דעתו. כי שמחה/[יב]\ הוא עולם/[יג]\ החירות/[יד]\ בבחי' הכתוב על הגאולה העתידה כי בשמחה תצאו (ישעי' נה)/[טו]\ הפשט הפשוט שישראל יהיו בשמחה כשיצאו ורבינו מבאר שהשמחה היא בעצמה יציאה מהגלות דהיינו שע"י שמחה נעשין בן חורין ויוצאין מן הגלות/[טז]\ הרוחנית שהיא כמו שלבו אסור בתאוות ולא חפשי למחשבת התבוננות ההתקשרות להקב"ה וע"כ כשמקשר שמחה אל המוח אזי מוחו ודעתו בן חורין ואינו בבחי' גלות ואזי יוכל להנהיג את מוחו כרצונו וליישב דעתו מאחר שמוחו בחירות ואינו בגלות דווקא שמחה בהקב"ה שהיא בעצמה יציאה מהגלות, אבל העיקר קודם כל לצאת מהעצבות שהיא ממש כיווץ ועצלות וכבדות, לכן צריך לעשות עצמו שמח אפילו במילי דשטותא/[יז]\, אבל רק כדי לצאת מעצבות ואז להרחיב לבו בשמחה של קדושה, וליישב דעתו כיצד להיות תמיד מחובר אליו ית'.
כי ע"י גלות אין הדעת מיושב כשדרז"ל (מגילה יב ע"ב) על בני עמון ומואב דמייתבא דעתייהו מחמת שלא הלכו בגלות שנאמר (ירמי' מח)/[יח]\ שאנן מואב מנעוריו וכו'ובגולה לא הלך על כן עמד טעמו בו וכו' פשט הפסוק הוא שמואב אע"פ שעשו הרבה תועבות ורע לישראל לא נענשו בגלות ועל כן גם לא נחלש כוחם להרע, וע"כ עכשיו יענשו הרבה כמבואר שם, אבל הגמ' במגילה למדה משם את עצם כתוב שם שכיון שלא גלה עמד על טעמו, ומבואר שם בגמ' שאחשורש כעס מאד על אשתו ושתי וביקש עצה מחכמי ישראל כיצד לנהוג בה והם ידעו שממה נפשך יכעס עליהם כי אם יאמרו להענישה הרי כשיעבור כעסו תחסר לו ויכעס עליהם ואם יאמרו לסלוח לה אזי יכעס עליהם שמבזים את המלכות, לכן אמרו לו שמאז חרבן הבית שיצאו לגלות אין דעתם מיושבת ולכן אין להם עצה נכונה אלא יבקש עצה ממואב דכתיב בהם שאנן מואב שכיון שלא הלך לגולה טעמו לא נמר ויש להם ישוב הדעת לתת לו עצה:
ולבא לשמחה הוא ע"י מה שמוצא בעצמו איזה נקודה טובה עכ"פ כמבואר ע"פ אזמרה לאלקי בעודי[יט](בליקוטי הראשון בסי' רפב) ע"ש. עיקר כח הסט"א הוא למצא נקודה רעה ולהגדיל אותה כאילו היא עבירה נוראה שאין לה תקנה ובזה מפילה את האדם לייאוש כאילו אין לו כבר אפשרות לשוב. וצריך להשתמש בעצה שלהם למצא נקודה טובה ולהגדיל אותה ולהחשיב אותה מאד, כי באמת כל טוב הוא נצחי וכל רע הוא זמני, כי הגהנם הוא לכל היותר יב חודש ואילו השכר על מצווה הוא נצח, ובוודאי אין שום יחס בין נצח לדבר זמני. נמצא שכל הרהורי ייאוש שבעולם הם שקר גמור, וכדברי רבנו בתורה עח תנינא שאין ייאוש בעולם כלל. וצריך רק להתחרט על העבר, ושוב לא להסתכל עליו כלל עד שיתחזק, ועתה לחשוב שלפניו רק עניין אחד קטן מאד להתחזק בו כגון איזה מעשה טוב ואפילו קטן מאד ולא לחשוב איך אתקן את העבר ואיך אהיה צדיק גדול, אלא רק איך אקנה לי עכשיו איזה נקודת נצח קטנה, ולהתחיל ממה שכבר עשיתי כי לכל אחד יש איזה נקודה של קודש שעדיין לא נשברה שהיא טבעו כגון יש שדרכו להקדים שלום ואחר בעל חסד ואחר עם עין טובה ואחר יש לו אמונה חזקה בצדיק ואחר אוהב לומדי תורה וכיו"ב ולהתחזק מזה שבוודאי אני יכול לעשות עוד איזה טוב לשם שמים, ולחפש לעשות עוד איזה מעשה טוב קטן וכך לאסוף ניצוצות של נצח עד שיצא מהעצבות/[כ]\ וישמח בשפע ניצוצות נצחיים שאסף.
ועכ"פ יש לו לשמוח במה שזכה להיות מזרע ישראל שלא עשני גוי [[כא]]/[כב]\ שמכח זה בוודאי יישאר ממני משהו נצחי וכלשון מוהרנ"ת בלק"ה הנ"ל כִּי אֲפִלּוּ הַפָּחוּת שֶׁבְּיִשְרָאֵל וְהַגָּרוּעַ שֶׁבַּגְּרוּעִים אֵין שִׁעוּר לְכָל נְעִימוּת הַטּוֹב הַנִּפְלָא שֶׁיִּזְכֶּה אָז, וּכְמוֹ שֶׁחִזְּקוּ אוֹתָנוּ הַצַּדִּיקֵי אֱמֶת בְּכַמָּה לְשׁוֹנוֹת בְּעִנְיָן זֶה כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּיּוֹם הַהוּא יְבֻקַּשׁ עֲוֹן יִשְרָאֵל וְאֵינֶנּוּ, כְּמוֹ שֶׁמּוּבָא בְּסִימָן כב שֶׁיְּבַקְּשׁוּ וִיחַפְּשוּ עֲווֹנוֹת יִשְרָאֵל וְכוּ' כִּי יִתְהַפְּכוּ לִזְכֻיּוֹת.
וכמו שאנו אומרין [[כג]] ברוך אלקינו שבראנו לכבודו והבדילנו וכו' מן התועים/[כד]\ ונתן לנו תורת אמת וכו' דהיינו שבראנו לכבודו הקב"ה בעצמו דייקא והבדלנו מן התועים הקב"ה בעצמו דייקא והיינו כנ"ל ששמח במה שהקב"ה עשאני ישראל ולא גוי, וכמבואר במעשה מצדיק שנפל לעצבות/[כה]\ ששמח דייקא בזה שאין בו חסרון כי הקב"ה עשאו אבל כל מה שעשה בעצמו מצא בו חסרון.
אבל באמת צ"ע כי במה שבראנו לכבודו יש לכאורה הרבה חסרון כי אדרבה זו עיקר הסיבה למרה שחורה מה שנבראתי לכבודו ואיני מצליח לכבדו כראוי. וכן הוא ית' הבדילנו מן התועים בעבודה זרה ואני יש לי פגם באמונה שגם היא בחי' ע"ז כמבואר בתורה קח ועוד.
גם מה שכתוב והבדילנו וכו' דהיינו והבדילנו מן התועים בחי"מ סימן נ' מבאר רבנו שצריך לשמוח שהקב"ה הבדיל אותנו משני תועים מהתועים וחולקים על הקב"ה ומהתועים והחולקים על הצדיק. ואם הכוונה שגם זה הקב"ה עשה ולא אנחנו, צ"ע א"כ על מה יש בחירה ועל מה נקבל שכר לע"ל, ועוד שאינו דומה לשלא עשני גוי שבזה מצדי אין חסרון אבל בהתקרבות והביטול לצדיק יש הרבה חסרון מצידי תמיד. על כן נראה שצ"ל שהעיקר לחפש במה לשמוח וגם מה שיש בו חסרון אבל יש בו גם מעלה ואולי כוונת רבינו שזה חוזר על הרישא לחפש נקודות טובות במה שאני כן מכבד את הקב"ה ובמה שאני לא תועה. ושמעתי לבאר שהכוונה כפשוטו שבראנו לכבודו דהיינו שברא אותנו ישראל ולא גוי והבדילנו מן הטועים דהיינו הגויים והיינו כנ"ל שלא עשני גוי.
מכל זה וכיוצא בזה ראוי לו ליקח לו שמחה לשמח דעתו כנ"ל.
ועיין קיצור לק"מ אות ו. גַּם כַּמָּה פְּעָמִים צְרִיכִין לְשַׂמֵּחַ אֶת עַצְמוֹ עַל-יְדֵי מִלֵּי דִּשְׁטוּתָא מִלֵּי דִּבְדִיחוּתָא, וּמֵרִבּוּי צָרוֹת הָאָדָם שֶׁסּוֹבֵל כָּל אֶחָד בְּגוּף וָנֶפֶשׁ וּמָמוֹן, עַל כֵּן עַל-פִּי רֹב אֵין יְכוֹלִין לְשַׂמֵּחַ אֶת עַצְמוֹ כִּי אִם עַל-יְדֵי מִלֵּי דִּשְׁטוּתָא, לַעֲשׂוֹת עַצְמוֹ כְּשׁוֹטֶה כְּדֵי לָבוֹא לְשִׂמְחָה שֶׁכָּל הַחִיּוּת בְּגוּף וָנֶפֶשׁ תָּלוּי בָּזֶה. העניין שצריך לצאת מהעצבות אפילו במילי דשטותא לעשות עצמו כשוטה ולעשות עניני שטות וצחוק או קפיצות ורקודים, כדי לבוא לשמחה, שהוא דבר גדול מאד, זה מבואר בסוף תורה מח תנינא ובתורה כד תנינא. גם עיין לק"ה תפלין ו' לה/[כו]\ שבזה גונב את דעת הסט"א כי נדמה להם במעשי השטות אבל באמת כוונתו לקדושה עי"ש.
וזה בחי' המעשה בגמ' (שבת עז:) שרבי זירא ראה את רבי יהודה שהיה בשמחה והבין שעי"ז מוחו משוחרר כעת לענות לו על כל שאלה שישאל אותו. וכנ"ל כי בדיחא דעתי' שהוא דבר גדול דהיינו שמקשר השמחה למוחו ודעתו ואזי המוח משוחרר ויש לו ישוב הדעת כנ"ל. וגם למעלה נעשה מזה יחוד גדול ע"י בדיחא דעתי' [[כז]]/[כח]\ צ"ע אולי ע"י שמקשר מח ללב מעורר למעלה בחי' יחוד, כי ידוע שהמח בחי' דכר ולב בחי' נוקבא, ועיקר היחוד הוא להמתיק ה' גבורות של הנוקבא. וע"י שמחבר שמחת לבו למוחו מעורר יחוד עליון ונמתק הדין. אבל כאן זה הפוך כי מתחיל משמחת לב שממתיק את הדין והצמצום שבמח, דהיינו שבחי' נוקבא מסייעת לדכר לצאת מהדין, בבחי' תנו עוז לאלקים/[כט]\. ועיקר הביאור הוא על פי לק"ה אישות הנ"ל, ונראה כוונתו כי כל יחוד הוא ע"י העלאת מיין נוקבין שזה בחי' שהיא מתקשטת לפניו במעשים טובים של בניה לעורר רצונו ליחוד, וכן כשמעלה ניצוצות קדושים מעמקי הקליפות מתקשטת בהם לעורר יחוד כנ"ל, וע"י שיוצא מעצבות לשמחה מעלה ניצוצות קדושים שהיו בקליפת העצבות ועי"ז הלב שהוא בחי' נוק מתקשט לפני המח שהוא בחי' דכר ומתעורר עי"ז בבחי' אתערותא דלתתא שמעורר למעלה יחוד קב"ה ושכינתיה :
נמצא למעשה שעיקר ההתקרבות להקב"ה הוא ע"י ישוב הדעת שהוא לעצור משטף מים רבים של הבלי עולם הזה, ולהתבונן ולכוון המעשים שיהיו לכבודו ית' ולתכלית הנצחי.
והקרקע וההכנה לזה הוא השמחה ע"כ עיין עוד בדברי רבנו בעניין השמחה, מה שמוהרנ"ת קישר לתורה שלנו בלק"ה, והן תורה כד אות ב'/[ל]\ ותורה כג תנינא/[לא]\ כיצד מהפכים את היגון ואנחה לשמחה ותורה כד תנינא/[לב]\ ומח תנינא כיצד יוצאים מהעצבות ע"י מילי דשטותא, ובלק"ה נפילת אפים ד' ה'/[לג]\ מבאר שעכשיו בגלות השמחה נפלה לקליפות ולכן א"א לצאת מעצבות אלא ע"י מילי דשטותא. וכיצד שמחים בשלא עשני גוי במעשה מצדיק שנפל לעצבות בסוף ספורי מעשיות/[לד]\ ובמציאת נקודה טובה בתורה רפב. ולפעמים המח מבולבל ולא מצליח למצא ננקודה טובה אזי יעשה עצמו שמח כמבואר בשיחות הר"ן עד/[לה]\
הערות לתורה י בליקוטי מוהר"ן ח"ב:
[א] תורה זו אחת משמונה התורות שאמר רבינו בסוף שנת תקסח בחזרתו מלבוב (לעמבערג) ועיין חיי מוהר"ן סימן נ'. ועיין לק"ה ר"ה הלכה ו אות ז שמתורה י' עד תורה יז היו תורה אחת אצל רבינו ולא זכינו לקבל ממנה רק פסקי פסקי ועי"ש בהמשך ההלכה הנ"ל קשר התורות האלה. (עיין לק"ה מנחה ז נג שלא עשני גוי הוא שיר פשוט בחי' י']
[ג] צ"ע כי בוודאי כל התאוות הן רע שמרחיק מהתכלית ומדוע מכנה אותן הנכנסות לגוף שלכאורה זו רק תאוות אכילה, ואע"פ שלישוב הדעת צריך שכל ובתורה ס' אמר שתאוות ממון מאבד את השכל והוא כמו ישן אבל למעשה נראה שתאוות ניאוף ותאוות ממון הרבה יותר מפריעות, כי ניאוף הוא פגם הברית שממש פוגם בחיבור והברית והקשר עם הקב"ה, וכל שכן תאוות ממון שתופס את המח לגמרי בלא רגע פנוי לחשוב על דבר אחר בבחי' כסף תועפות לך, שמוחו עף כל הזמן לחפש עצות כיצד לעשות עוד ממון.
ונ"ל לחלק את הארבע תאוות לשתים הקשורות לגוף שהן אכילה וניאוף שתיהן נקראות לחם כמ"ש שיוסף אמר לאשת פוטיפר (בראשית לט ו') כי אם את הלחם אשר הוא אוכל. ושתים חוץ לגוף הן כבוד וממון.
ואולי רמז לאכילה ופירש כבוד כי אכילה וכבוד עיין תורה סז שהם עניין אחד ועיקר פגם תאוות אכילה הוא בכבוד. גם עיין תורה א' תנינא אות י' שאחרי שתיקן ג' תאוות צריך גם לתקן ג' מדות ומבואר שם שהם זה כנגד זה ותאוות אכילה כנגד בז לכל אדם, ומבואר שם כי אכילה הוא פגם הכבוד ואע"פ שתיקן מפסידי היראה בביטול תאוות אכילה אבל עדיין יש לו פגם הכבוד במה שבז לכל אדם.
[ד] אע"פ שנקט רק תאוות ולא מדות רעות מסתמא על הכל צריך ישוב הדעת לתקנן אבל גאווה היא כלולה בכבוד.
[ו] מרה שחורה הוא כנוי לעצבות כי המחקרים הקדמונים סברו שהעצבות באה מהתגברות המרה השחורה בגוף עין תורה נא – מרה שחורה היא הטחול. וכן איתא בזוהר וכן במחקרים הנ"ל, וצ"ע כי ידוע שרצי המלך הקדמונים היו נוטלים מהם את הטחול ובשר כפות הרגלין כדי שיוכלו לרוץ מהר ובכל מקום כמבואר בגמ' ע"ז מד. שלאדניה בן חגית ודוד היו רצים נטולי טחול ובשר כפות רגלים עי"ש פרש"י. ולא מסתבר שעי"ז היו בשמחה תמיד. ובאמת ראיתי להפך בספר נפוצות יהודה מוסקט דרוש ט' (דף כד: במהדו' תרלא) שהטחול מנקה את הגוף מהמרה השחורה לכן כשהטחול בריא וגדול אזי האדם שמח ולהפך הוא עצב כיון שהדם נשאר עכור עי"ש שכתב שרואים זאת בחוש.
לפי המחקרים הקדמונים יש באדם ארבע מרות – אדומה היא הדם שבכבד, לבנה היא לחות המח והריאה והם כמו שמן העולה מהריאה למח שהוא כמו פתילה שבו עולה שלהבת השכל. ירוקה נוצרת בכבד ונאגרת בכיס המרה המחובר לכבד וטעמה מר מאד ומכיס המרה יוצא לקיבה לעזר עיכול המזון לפרק שומנים, ושחורה היא הטחול. בהתגברות המרה הירוקה גורם לאדם לכעוס ובהתגברות המרה השחורה גורם לאדם כבדות ועצלות ועצבות.
לפי המחקרים של היום הטחול מנקה את הדם מהתאים המתים שבו. ואולי יש בזה רמז למרה שחורה כי שחור אדום הוא שלקה כמבואר בגמ' נדה.
עוד עיין ספר הברית – ח"ב מאמר ב' מדות טובות והרעות פ"א – אי אפשר שתפעול נפשו העליונה בגוף אלא ע"י נפשו היסודית, מזה תבין ותשכיל שנפשו השפלה היא יסוד וכסא לנפשו העליונה, הטוב שבה יסוד לטוב דנפשו העליונה, והרע שבה יסוד לרע שבנפשו העליונה, וא"כ המדות התלוים בה הם ג"כ יסוד וכסא לתרי"ג מצות התורה התלוים בנפשו העליונה, ר"ל שאי אפשר לקיים מצות התורה שבנפשו העליונה אם לא שיסלק תחלה כל מדות הרעות שבנפשו התחתונה, כי אם יהיה בו מדות האכזריות והכילות לא יוכל לקיים מצות צדקה, וכן תקיש לשאר המדות, אבל כשסלק מנפשו התחתונה תחלה כל מדות הרעות כבר נסתלק כח אדם דקליפות שבנפשו היסודית שהוא היצה"ר שבנפשו זה, והרי תיקן נפשו היסודית שהוא היסוד לנפשו העליונה ואז בנקל יוכל לקיים בנפשו העליונה כל מצות התורה התלוים בה, כי הרע ויצה"ר שבנפשו העליונה אין להם על מה שיסמכו ונתבטל על ידי זה גם אדם דקליפות שבנפשו העליונה שהוא היצה"ר שבו, וגם הרע שבנפש זה חלף הלך לו ואז בלי ספק שיוכל לקיים כל המצות בלי צער ובלי עצב רק בשמחה רבה, כי כמו שרמ"ח אברים ושס"ה גידים בגוף שרשם חומר הד' יסודות שמהטוב שבהם נוצר הגוף ומהרע שבהם ד' מרות שבגוף שהם מרה שחורה אדומה לבנה ירוקה שמהם באים תחלואי הגוף והרוצה לשמור גופו צריך להזהר מהתעוררות הד' מרות ומהתגברותם, כן כל הרוצה לשמור נפשו העליונה לקיים התרי"ג מצות התלוים בה צריך להזהר שיבטל תחלה וידחה ממנו הרע שבנפשו התחתונה שהם המדות הרעות, לפי זה שורש התורה ומצותיה הם המדות.
עוד שם פ"ב – דע ידידי שהמדות הרעות רבות הן אבל כלם מושרשים בד' מדות ראשיים שהםאבות הטומאה, ואלו הן. א) העצבות,ב) התאוה, ג) הדבורים האסורים, ד) הגאוה. ואלה הד' אבות מושרשים ברע שבד' נפשות דצח"ם הנכללים בנפש השפלה הבאים מצד הרע שבד' יסודות, כיצד הרע שבנפש הדומם מצד הרע שביסוד העפר, ממנה באה מדת העצבות, כי טבע העפר מורה על זאת, ותולדתו אחת והוא העצלות לקיים התורה והמצות מפני עצבונו על מעוט השגתו מקניני הבלי עולם הזה, או על הצער הבא עליו ואינו שמח בחלקו.
[ז] עיין פרי צדיק לר' צדוק מלובלין – וטחול ידוע מאמר חז"ל (ברכות ס"א) טחול שוחק, ובזוהר הקדוש מוכח שמהטחול נולד עצבות באדם, אמנם כי שניהם אמת, כי בזה לעומת זה בענין שחוק הכסיל היינו השמחה של הוללות נולד ממנה עצבות ומרה שחורה, כענין אמרם ז"ל על שמחת היין שמביא יללה והעצבות … (ראש חודש סיון א)
ועיין בספר הכוזרי – וטחול שוחק בעבור שבכח הטבעי מנקה הדם והמרה השחורה מהעכירות והעובי, ובהנקותם תהיה השמחה והשחוק… (מאמר ד כה)
[ט] שער הגלגולים הקדמה כז – גם דע, כי האיש הזה מחדש שבא עתה בגלגול בפעם א', יש לו טורח גדול להכניע יצרו, אע"פ שנשמתו תהיה גבוהה מאד, לפי שזה הוא התחלת הזדככו מן הקליפות, כי אפילו בהיותו בבחי' צלם, היה מעורב בקליפתו כנז'. גם לטעם הנזכר, מוכרח הוא שהאיש הזה יהיה עצב מאד כל ימיו, ודואג בקרבו תמיד ללא סבה, אבל הסבה האמיתית הוא, כי הקליפות מהם המשכת העצבון כנודע.
[י] עיין קיצור לק"מ השלם מאות ד' ובהגה שם ובתורה מח תנינא
[יב] עיין פרדס רמונים (לרמ"ק) שער הכנויים שער כג פרק כא – שמחה היא הבינה וכל השמחות נשפעות ממנה והיא מדה הצריכה שמחה כמבואר בדברי הרשב"י ע"ה בזוהר שיר השירים שפי' בשער מהות וההנהגה פרק י'. וכן בזהר פ' ויקרא (דט"ו ע"ב) (וז"ל דהא) אימא בחדוותא שלימתא יתבא. דכתיב אם הבנים שמחה עכ"ל. ויש שפי' במלכות וכן נתבאר בזוהר פ' ויקרא (ד"ח ע"ב) וז"ל ואית דמתני הכי שמחה דא כנסת ישראל עכ"ל. ואפשר לומר שכאשר מקבלת השמחה מלמעלה ר"ל מבינה נקראת שמחה (וע' בזהר במדבר דף קי"ח ע"א אמתי נקרא המלכות שמחה):
[יג] צ"ע מדוע נקרא עולם? ונראה כי השמחה היא הארת מוחין מעולם הבינה העליונה כנ"ל הערה קודמת (אולי יותר מדוייק מתבונה שהיא חיצוניות הבינה כפי שיתבאר בע"ח) שהוא עולם החירות עולם התשובה ונקרא יובל החמישים שנה שאז חוזר הכלל שרשו השדות ובתי ערי חומה למרא קמא והעבדית משתחררים. נמצא הוא עולם החירות שממנו מאירה השמחה שהיא אור מקיף גבוה מאד שעל כן אין לו הבנה במהלכי שכל אלא בהרגשת הלב.
עץ חיים – שער טו פרק ה – וגם לסיבה זאת נקראת זאת תבונה ראשונה עה"ב והטעם כי הנקבות נקראות עולם כמ"ש בזוהר ויחי על פסוק מן העולם ועד העולם וזה התבונה נקרא עולם הבא עלמא דאתי לפי שהיא יורדת למטה ומתגלית תמיד אבל בינה עליונה נשארת למעלה ואינה יורדת לכן בינה נקראת לע"ל כי המוחין עליונים דז"א המלובשים בנה"י דבינה עליונה הם עתידין לבא אח"כ כאשר יתגדל מעלתו ויהיה לו מוחין עליונים יותר מן בינה ולא מן התבונה ואז יהיה לע"ל אבל מוחין דנצח הוד יסוד דתבונה הם נמשכין בו תמיד ולעולם הם נמשכין ובאין וזהו פי' עולם הבא עלמא דאתי כי תמיד נמשך ובא וזהו ההפרש שיש בין עולם הבא ובין לעתיד לבא כי זהו בתבונה וזהו בבינה בבחי' הנצח הוד יסוד שבהם הנעשין מוחין דז"א. וזהו מ"ש בס' הבהיר ששאלו התלמידים לר' רחומאי מהו עולם הבא א"ל עולם שכבר בא והדבר מובן עם הנ"ל שכתבתי:
[יד] עיין פרי עץ חיים – שער חג המצות – פרק ז – אבל הלילה הזה כולנו מסובין, מצד האצילות הרמוז בשם קס"א, חכמה שבבינה, שהוא אהיה, ושם חירות שבבינה, שהוא אהיה דיודין, עולם חירות.
רש"י (יב) כי בשמחה תצאו – מן הגלות. ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רנה – שיתנו לכם פריים וצמחם ויהנו (ירוננו) יושביה':
מצודות דוד – (יב) כי בשמחה תצאו – וזהו ההבטחה אשר תצאו מן הגולה בשמחה ותובלון לארצכם בשלום. יפצחו וכו' – היא ענין מליצה כי כשהאדם בשמחה דומה לו שכל העולם שמח עמו. ימחאו כף – יכו בכפיהם לשמוח וגם זה ענין מליצה:
מצודות ציון – (יב) תובלון – ענין הבאה כמו יובל שי (ישעיהו יח). יפצחו – ענין פתיחת הפה בהרמת קול כמו פצחו הרים רנה (ישעיהו מד). ימחאו – ענין הכאה כף אל כף דרך שמחה כמו מחאך יד (ישעיהו ז).
[טז] גלות גשמית היא שאינו במקומו ואע"פ שאינו כלוא שם אלא מהלך חפשי אבל כיון שאינו במקומו נקרא גלות. אבל גלות רוחנית היא שמחשבתו אינה פנים בפנים עם הקב"ה בגלל פניות הלב וזה כאילו שלבו קשור ולא יכול להפנות מחשבות לבו כרצונו רק אליו ית'.
[יז] חיי מוהר"ן עבודת השם תקצג עי"ש שהיא שיחה ארוכה יותר ומדבר שם על הסתירה שמצד אחד צריך שלא לוותר להשי"ת ולרצות ליותר קדושה ועבו"ה ואעפ"כ לא ליפול לעצבות ממה שלא זוכה למה שרוצה ומאידך אע"פ שמשמח עצמו כפי צווי רבינו שלא יפסיק בגלל ה שלא לוותר להקב"ה לפעול אצלו לעוד ישועות ומדרגות. וְעַל-פִּי רב צְרִיכִין לְשַׂמֵּחַ אֶת עַצְמוֹ בְּמִלֵּי דִשְׁטוּתָא, לַעֲשׂוֹת עִנְיְנֵי צְחוֹק וּמִלְּתָא דִבְדִיחוּתָא כְּדֵי לְשַׂמֵּחַ אֶת עַצְמוֹ בַּמֶּה דְּאֶפְשָׁר. וְעַל-פִּי רב אִי אֶפְשָׁר לְשַׂמֵּחַ אֶת עַצְמוֹ כִּי-אִם עַל-יְדֵי-זֶה, כִּי הַמָּרָה-שְׁחוֹרָה וְהָעַצְבוּת מִתְגַּבֵּר עַל הָאָדָם יוֹתֵר מִן הַכּל, וְקָשֶׁה לְשַׁבְּרָהּ יוֹתֵר מִכָּל הַמִּדּוֹת, וּמַזֶּקֶת לְהָאָדָם מְאד יוֹתֵר מֵהַכּל. וְכָל עִקַּר הִתְרַחֲקוּת כָּל אָדָם מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הִיא רַק מֵחֲמַת עַצְבוּת וּמָרָה שְׁחוֹרָה, עַל-כֵּן צְרִיכִין לִרְאוֹת לְשַׂמֵּחַ אֶת עַצְמוֹ בְּכָל הַכּחוֹת בְּכָל מַה דְּאֶפְשָׁר אֲפִלּוּ בְּעֵת שֶׁצַּר לְהָאָדָם וְדָחוּק לוֹ מְאד בְּגַשְׁמִיּוּת וּבְרוּחָנִיּוּת.
[כ] ועיין תורה מח תנינא – כל תנועה ותנועה שהוא מנתק עצמו מעט מעט מן גשמיותו ופונה להשם יתברך היא גדולה ויקרה מאד מאד, ואפלו נקדה קטנה מאד, שהוא נעתק מגשמיותו אליו יתברך, הוא רץ בזה כמה וכמה אלפים פרסאות בעולמות עליונים, כאשר תבין היטב מן המעשה של הצדיק שהתגבר עליו מאד העצבות וכו', כמובא אצלנו. ועל זה ישמח מאד ויחזק עצמו בשמחה תמיד, כי עצבות מזיק מאד מאד. ודע, שתכף כשאדם רוצה לכנס בעבודתו יתברך, אזי תכף היא עברה גדולה כשיש לו עצבות, חס ושלום, כי 'עצבות היא סטרא אחרא (זהר נח דף עא), והשם יתברך שונא אותה':
והעקר להיות בשמחה תמיד. וישמח עצמו בכל מה שיוכל, ואפלו על ידי מלי דשטותא, לעשות עצמו כשוטה ולעשות עניני שטות וצחוק או קפיצות ורקודים, כדי לבוא לשמחה, שהוא דבר גדול מאד:
[כא] לשון ברכת השחר. עיין ליקוטי עצות ערך שמחה אות כט שהוסיף כאן ביאור. עיין חיי מוהר"ן סימן סה. ועיין פרי צדיק לר' צדוק הכהן חג שבועות אות יג מש"כ על הבערדיטשובער שם. ועיין מכתבי מוהרנ"ת סימן יז וכה ולק"ה ברכת הודאה ו' לח וברכת השחר ג' י'
[כג] לשון פסוקי ובא לציון שאומרים בשחרית אחרי תחנון. ועיין חיי מוהר"ן סימן נ' ומכתבי מוהרנ"ת סימנים –שמה שצו תיב תכא תכב ולק"ה פריקה וטעינה ד' סוף אות יז. ואות כ'.
[לד]שיחות שאחרי ספורי מעשיות – ידוע שעצבות היא מדה מגונה מאד, וצריך להתרחק ממנה מאד. וראוי לחיות ולהרים עצמו. כי ידע שכל תנועה והעתקה שאדם מניע ומעתיק עצמו כשנכנס לעבודת השם, היא יקרה מאד בעיני השם. אפלו הוא מניע עצמו רק כחוט השערה. כי מחמת שהאדם הוא בגוף, בעולם העשיה, קשה מאד עליו כל תנועה והעתקה. על כן היא יקרה מאד בעיני השם:
ומעשה היה בצדיק אחד, שנפל עליו עצבות וכבדות גדול. והעצבות והכבדות כשמתגברת על הצדיק, היא קשה מאד עליו, כי עליו מתחזקת יותר ויותר. עד שנפל עליו עצלות וכבדות כל כך עד שלא היה אפשר לו כלל לזוז ממקומו ממש. מחמת גדל הכבדות והעצבות שהתגבר עליו מאד. ורצה לשמח עצמו ולהרים עצמו, ולא היה אפשר לו בשום דבר לשמח ולהרים עצמו. כי בכל דבר שרצה לשמח עצמו מצא לו הבעל דבר בתוכו עצבות. עד שלא היה אפשר לו בשום דבר לשמח את עצמו. כי בכל שמחה שרצה לשמח ולהרים עצמו, מצא לו עצבות בתוכה. והתחיל לשמח עצמו בשמחת "שלא עשני גוי": וזה בודאי שמחה גדולה שאין לה שעור. כי אין לשער ההפרש וההבדל, אלף אלפי אלפים הבדלות, שיש בין קדושת ישראל, הפחות שבפחותים, לבין זוהמת טומאת העובדי כוכבים וכשיזכר היטב חסד השם יתברך עליו, שלא עשהו גוי, בודאי ראוי שתגדל שמחתו מאד. והיא שמחה שאין עליה עצבות. כי בשלמא כשמשמח עצמו בדבר שעשהו הוא עצמו, על זה אפשר למצא עצבות על כל שמחה. כי ימצא לו חסרונות בכל דבר כדי שלא להניחו להרים ולשמח עצמו. אבל בזה, שלא עשני גוי, שהוא רק מהשם יתברך, שהשם יתברך עשה כך וחמל עליו ולא עשהו גוי, איך אפשר למצא חסרון בזו השמחה מאחר שהוא רק מעשה השם יתברך. כי בודאי איך שיהיה. על כל פנים הוא הפרש גדול בינו לבין עובדי כוכבים, אשר אין שעור וערך:
והצדיק הנ"ל התחיל לשמח עצמו בזה. והתחיל לשמח ולהרים עצמו מעט מעט. ובכל פעם הרים ושמח עצמו ביותר, עד שבא לשמחה גדולה כל כך, עד שהגיע להשמחה שהיה למשה רבנו, עליו השלום, בעת שעלה לקבל הלוחות. ובתוך שהרים ושמח עצמו, פרח בעולמות כמה וכמה אלפים פרסאות. ובתוך כך הביט בעצמו והנה הוא רחוק מאד ממקום שהיה בתחלה. והיה לו צער גדול: כי היה סבור שיפל לאיזה מקום אחר, ויהיה תמיהה גדולה עליו שנעלם פתאם. והצדיק חפץ תמיד להיות הצנע לכת. והשמחה התחילה לפסק. כי השמחה יש לה גבול. שמתחלת עצמה ומסימת עצמה. וכשהתחילה השמחה לפסק פסקה מעט מעט, ונשפל מעט מעט. וכשחזר וירד ונשפל ממקום שפרח לשם בשעת השמחה, לא חזר תחלה למקומו הראשון שפרח משם, כדרך פריחתו. רק שירד מיד למטה במקום שפרח לשם. ועל כן היה פליאה גדולה על שמצא את עצמו אחר שירד, למטה במקומו הראשון. והבן היטב. עד שחזר למקום שהיה בתחלה והביט בעצמו, וראה שהוא ממש במקום שהיה בתחלה. ולא נעתק ממקומו כלל, רק אפשר כחוט השערה שאי אפשר לאדם לשער, רק השם יתברך. והיה תמיהה גדולה בעיני הצדיק שפרח כל כך בעולמות, וכאן למטה לא נעתק כלל. והראו לו, שכל כך יקר בעיני השם יתברך תנועה והעתקה קטנה שאדם מעתיק עצמו בזה העולם, אפלו פחות מחוט השערה, עד שאין כדאי נגד זה כמה וכמה אלפים עולמות ופרסאות:
ולהבין זה. כי ידוע שהעולם הגשמי הזה הוא רק נקודת המרכז בתוך הגלגלים, כמבאר לבעלי תכונה. ומכל שכן נגד עולמות עליונים בודאי אינה נחשבת כל הארץ יותר מנקודה. וידוע שכל הקוים שתמשך מנקודת המרכז, הנה הם אצל הנקודה סמוכים כל הקוים זה לזה. וכל מה שמתרחקים מהנקודה הם מתרחקים זה מזה יותר. וכן כשיתרחקו הקוים הרבה מאד מהנקודה, יתרחקו גם כן הקוים זה מזה מאד, אף שלמטה אצל הנקודה הם סמוכים זה לזה. כזה:
נמצא, אם ישער בדעתו קוים נמשכים מהארץ התחתונה, אפלו רק עד הגלגלים. נמצא אפלו אם אינו הולך ממקומו, רק כמלא החוט, אף על פי כן במקום הגלגלים נתרחק ממקום שהיה נגד ראשו תחלה, נתרחק עתה כמה וכמה אלפים פרסאות. לפי ערך גדל הגלגל העליון נגד הארץ התחתונה כידוע. כי שם קבועים כוכבים אין מספר, וכל כוכב הוא בערך גדל זה העולם ויותר. מכל שכן וכל שכן כשישער בדעתו הקוים נמשכים עד עולמות עליונים, אשר כל הגלגלים נגדם אינם נחשבים כלום. נמצא שאין שעור להרחוק שנתרחק שם בעולמות עליונים, על ידי הרחוק כל שהוא, אפלו פחות מחוט השערה שנתרחק והלך ממקום שהיה בתחלה. כי אף שבכאן בהארץ התחתונה לא נתרחק, והלך רק פחות מחוט השערה, שבעיניו לא נתרחק כלום. כי זה אי אפשר לשער, רק השם יתברך. עם כל זה, שם בעולמות עליונים נתרחק כמה וכמה אלפים עולמות ופרסאות. מכל שכן וכל שכן כשאדם הולך פרסה או כמה פרסאות בעבודת השם. עין לא ראתה וכו':
[לה]שיחות מוהר"ן אות עד – בענין התפלה, לפעמים אין להאדם שום התלהבות בהתפלה, וצריכין לעשות לעצמו התלהבות וחמימות ולב בוער להתפלה. כמו למשל שנמצא לפעמים שהאדם עושה לעצמו רגז עד שבא בכעס ונתרגז, כמו שאומרים העולם בלשון אשכנז "ער שניצט זיך איין רגז" (קלט). כמו כן ממש בקדושה בענין התפלה צריכים לפעמים לעשות לעצמו רגז ויעשה לו חמימות ותבערת הלב בדבורי התפלה, אזוי וויא איינר שניצט זיך א רגז, ועל ידי זה יבוא אחר כך באמת להתלהבות וחמימות הלב בהתפלה, ויזכה שיבער לבו להשם יתברך, ויתפלל בהתלהבות גדול:
וכן בענין השמחה, בפרט בשעת התפלה שצריכין שתהיה התפלה בשמחה גדולה וצריכין להכריח עצמו לשמח עצמו בכל מה שיכול כדי לזכות לשמחה ובפרט בשעת התפלה וכמובא על פסוק: אזמרה לאלקי בעודי וכו' עין שם(קמ). ואם לפעמים דעתו מבולבל ואינו יכול בשום אפן לשמח עצמו, אז עצתו שיעשה עצמו כאלו הוא שמח, ואף על פי שבתחלה עדין אין השמחה באמת בלב, אף על פי כן על ידי שעושה עצמו כאלו הוא שמח על ידי זה יזכה אחר כך באמת לשמחה. ועצה זאת היא עצה גדולה מאד גם בכל הדברים שבקדושה. שבתחלה צריכין לעשות עצמו כאלו הוא להוט אחר אותו הדבר שבקדושה ואחר כך זוכין באמת לזה. והבן מאד:
העולם מלא במרירות; זה לא סוד. אך יש גם פתרון לכך: שמירת הברית! שכן, כל המרירות נובעת מפגם הקדושה, "וכל מיני מרירות של כל אחד בגוף ונפש וממון הכל נמשך מהרע הכולל שהוא התאווה הכללית אשר עליה נאמר ומוצא אני מר ממות" (עלים לתרופה, מכתב מיום ב' ויחי תקצ"ו). ולכן, ככל שהאדם נשמר מלפגום בקדושתו, כך הוא הולך וניצול ממרירות טרדות והרפתקאות העולם הזה.
"גַּם אַתְּ בְּדַם בְּרִיתֵךְ שִׁלַּחְתִּי אֲסִירַיִךְ מִבּוֹר" – אומר הנביא בשם ה' (זכריה ט, יא), ורבינו מפרש: ה"בור" הוא הטחול שממנו בא המרירות והמרה שחורה. ה"אסירים שבבור", הם אלו שפגמו בקדושתם ונפלו עמוק לתוך הבור המריר של הבלי העולם הזה. ו"בדם בריתך", על ידי קדושת הברית, "שילחתי אסירייך מבור"; קדושת הברית, ממלטת את האדם מהבור העמוק והמר של הבלי העולם הזה.
אמור מעתה: כשהאדם מתגבר לעצום את עיניו ברחוב, ושומר על קדושתו, הוא ממלט את עצמו מהמרירות הנוראית של העולם הזה, ומתחיל לחיות חיים מתוקים!
* * *
אמנם, כדי לזכות להמתקת המרירות בשלימות, אנו מוכרחים להתחבר לזה שתיקן את עצמו בתכלית השלימות; לצדיק האמת! שכן, הצדיק האמת זכה לשמירת וקדושת הברית בתכלית השלימות, וכל המקושר אליו, ניצול גם הוא מהמרירות של העולם הזה, ויוצא לחופשי מבור האסורים של המרה שחורה.
"כי עיקר חיות וקיום העולם הוא על ידי הצדיק השומר הברית, שהוא בחינת ברית מלח עולם, שהוא ממתיק המרירות של העולם הזה ומבטל תאות ממון ומכניס אמונה ובטחון בלב ישראל, שעל ידי זה מתקיים העולם" (ליקוטי הלכות, שותפין ד, א).
ומעתה, כמה עלינו להודות לה' על שזכינו להתקרב לצדיק יסוד עולם, רבינו הקדוש, הממתיק מאתנו את מרירות העולם. שכן, גם אם התקרבותנו אליו אינה בשלימות, ועדיין סובלים גם אנחנו ממרירות העולם הזה. אעפ"כ גם מעט התקרבותנו אליו, כבר הצילה אותנו מכמויות של מרירות.
וכדבריו של מוהרנ"ת במכתבו לבנו:
"ודע והאמן שמקטן שבקטנים עד גדול שבגדולים, כולם צריכין לסבול מרירות גדול בכל יום בזה העולם כל אחד לפי ערכו, אך אלמלא מלחא לא הוי עלמא יכול למסבל מרירותא. ומה גדלו חסדי ה' שאין אנו מתנגדים על הצדיק האמת שהוא בחינת ברית מלח עולם, שהוא ממתיק המרירות של כל העולם, והם משלמים לו רעה תחת טובה וחולקים עליו, יסלח להם ה', וברוך השם שאנו ניצלנו מזה, גיוואלד, דיא ווייסט גאר ניט וואס סע טוט זיך אויף דער וועלט [= אהה! אינך יודע כלל מה נעשה בעולם] והרי אנו רואים שכל מי שרודף ביותר אחר העולם הזה, חייו מרים ביותר. ואם גם אתם אינכם נקיים לגמרי מתאוות עולם הזה והבליו, על כל פנים אתם יודעים היטב היטב שהכל הבל וריק, ואתם יודעים מהצדיק האמת הממתיק המרירות, וכל תקוותכם אליו, וכל מגמת פניכם לילך בדרכיו הקדושים, והרבה הרבה ניצלתם מכמה וכמה מיני מרירות בלי שיעור בעולם הזה ובעולם הבא" (עלים לתרופה, מכתב מיום ה' מצורע תקצ"ד).
יותר מכך:
עצם ההרגשה – שאנו זוכים להרגיש עד כמה העולם הזה מר ותפל – היא עצמה מתנת הצדיק האמת. "ואם אמנם צר לך מאד בני חביבי, עם כל זה בזה לבד ראוי לך להחיות את עצמך מה שאתה מרגיש על כל פנים המרירות, ובשביל זה אתה צועק כל כך. וזה בעצמו נמשך מבחינת ה'ברית מלח עולם' הממתיק המרירות"… (עלים לתרופה, מכתב מיום ב' ויחי תקצ"ו).
'משוגע העיירה' קראו לו. מְהַלך היה עקב בצד אגודל, ומפעם לפעם מחליק את חליפתו המרופטת ומיישר את עניבתו המוכתמת בתנועה של חשיבות יתירה…
בינו לבין עצמו היה מקיים 'פגישות דחופות' בהן סיכם עם 'עמיתיו' על עסקאות חובקות עולם. לא לפי כבודו היה להתייחס לבני העיירה הנחותים ביחס למעמדו הרם; את צחוקם המתגלגל היה מפרש כבּורּות וחוסר דעה – 'מרוב טיפשותם אין הם יכולים להשיג את רום מעמדי ורוחב בינתי', היה אומר לעצמו.
בתחנה לבריאות הנפש התקשו לסייע לו; הוא לא היה מוכן לשתף פעולה; לדידו הוא הרי היחידי שעדיין נותר שפוי מכל סובביו. לאחר מאמצים מרובים הצליחו לשכנעו לקבל תרופה כלשהי.
עברו ימים מועטים והנה מיודענו גונח ובוכה, רק עתה החל לקלוט שבעצם הוא חולה. הוא מתבייש ומיצר על מצבו המר. לא, הוא עדיין לא יכול להיגמל מדחפיו ושיגעון הגדלות שלו, אבל הוא כבר מכיר בכך שהוא זקוק לטיפול.
פני הרופא האירו, "אתה בדרך הנכונה, אם הינך כבר חש בחולייך ומשווע לעזרה, הרי הגענו לנקודת מפנה חשובה, שיתוף הפעולה מצידך מובטח, וישועתך קרובה מתמיד'.
* * *
מתהלך האדם בעולם ואינו חש בשיגעונו; הוא מוצא קורת-רוח ממעמדו האיתן שנדמה לו כבלתי ניתן לערעור, ולפעמים הוא מיצר על שאין הכול מכירים בגדולתו, אך אינו מבין שבעצם כל הקלחת בה הוא נתון אינה אלא שיגעון מוחלט.
בקלילות-דעת הוא מחליף עולם נצחי, מלא תענוג מופלא מאין כמוהו, בעולם חולף, מלא ייסורים וחסרונות. הוא אפילו לא חש בהפסד הנוראי – 'אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות' (סוטה ג' ע"א) וככל שמוסיפים לחטוא, כן גוברת רוח השטות והוא פשוט לא קולט את הנעשה עמו, כאשר כל מעייניו נתונים רק למעמד ולהצלחה בעולם המדומיין הזה.
זוהי למעשה שרשה של גלות הנפש והגוף – "כל הצרות והיסורים והגלות אינו אלא לפי ערך חסרון הדעת" (ליקוטי מוהר"ן ח"א כא, יא). כאשר אדם אינו מקדש את עצמו – דעתו נפגמת, וכשדעתו נפגמת הוא נופל שוב לתאוות רעות, כתוצאה מכך דעתו הולכת ונחסרת, וחוזר חלילה.
רבינו הקדוש מלמד אותנו, שהדרך היחידה לעצור את המעגל הנואש הזה הוא, 'להוליד מחדש' את הדעת. לשם כך צריך אדם לזעוק אל ה'. הזעקה מולידה דעת, שבכוחה הוא מתחיל להכיר מחדש מהי תכליתו בעולם והוא מתחיל לרחם על עצמו ולהיזהר שלא יאבד את האוצרות היקרים שניתנו לו.
אך מה לעשות והחולה אינו מוכן לשתף פעולה? הוא הרי סובר שהוא בריא ואינו רואה סיבה דחופה לצאת ולצעוק, נדמה לו שדעתו דווקא רחבה היא וכי הוא משכיל לנצל היטב את החיים.
לשם כך ניתנו לנו ימי השובבי"ם הקדושים, "שבהם נוהגים הכשרים להתענות ולצעוק לה' יתברך בתפלות וסליחות", כלשונו של רבי נתן.
בפרשיות אלו אנו קוראים על ירידתו של עם ישראל לגלות מצריים וגאולתו משם, כאשר המניע העיקרי לגאולה היה ה"ויזעקו – ותעל שוועתם אל האלוקים". הצעקה היא שהולידה אצל עם ישראל את הדעת האמיתית להכיר מיהו הבורא והמשגיח, ובכוח זה הם יצאו מן הגלות.
פרשיות אלו שראשי תיבותיהן "שובבי"ם" כמו קוראים אל האדם את קריאת הלב: "שובו בנים שובבים", כלומר, שובו מחולי הנפש הזה של שקיעה בעולם דמיוני (משוגע מכונה 'שובב' בלשון המקרא), והתחילו גם אתם לקחת את התרופה היעילה של צעקה אל ה' כפי שעשו אבותינו במצרים.
הסגולה הטמונה בפרשיות אלו – שלפחות נכיר בכך שאנו חולים. זה עצמו כבר יביא להמשך תהליך הריפוי; וכהמשך דבריו של רבי נתן שם: "וכשיבין האדם בעצמו כל זאת, איך הוא שובב ומשוגע ממש, כי הולך אחרי שרירות לבו ואינו מסתכל על תכליתו הנצחי – בודאי יחוס על עצמו ויצעק הרבה לה'. ועל ידי זה יזכה להוליד הדעת, שעל ידי זה עיקר הגאולה בכלל ובפרט, בכל אדם ובכל זמן"
על אם הדרך שבין קייב בירת אוקראינה לבין אודסה – עיר הנמל העתיקה, שוכנת אומן.
אומן העיר, אשר המון נפשות מישראל עברו דרכה במאה ותשעים השנים האחרונות. מי בימי ראש השנה הקדושים ומי בשאר ימות השנה, אמרו בלהט את עשרה מזמורי ה'תיקון הכללי' ושפכו צקון לחש לישועתו של הגוף, ועוד יותר לרפואתה של הנפש, בזכותו של הצדיק הקדוש רבי נחמן מברסלב השוכן בה.
ולא בכדי נבחרה העיר הזאת דווקא.
בשנת תקכ"ח, כאשר כנופויות ההידימאקים משולחי הרסן מרדו בממשלת פולין וביקשו לנער מעצמם מוראה של מלכות, היתה הארץ מדממת במלחמת אחים נוראה שבין המצדדים בשלטון המתמוטט לבין התומכים בפראי האדם המורדים. מי שסבל ונאנק היו כמובן היהודים, קורבנות תגרות העמים שבכל דור.
באותה עת נטל את הפיקוד על ההידימאקים האכזרים הצורר איוואן גונטה הידוע לשמצה, והוא החל לטבוח ללא רחם ביהודים אשר דרו באוקראינה שהיתה שייכת לפולין. מכל הערים שבסביבות קייב נמלטו היהודים אל אומן שהיתה עיר מבצר ובה קיוו למצוא מקלט עד יעבור זעם ותסתיים התקופה השחורה.
איוואן האיום איחד את כוחותיו שנכנסו לאומן בחמת זעם ותחנתם הראשונה היתה בית הכנסת הגדול שבעיר, שם מכונסים היו אלפי יהודים עטופים בטליתות ומקימים קול צעקה, נהי בכי ומספד לביטול רוע הגזירה.
הפורעים עצרו ליד בית הכנסת, ובהוראת הצורר הקימו בסמוך לפתח אוהל קטן שהכניסה אליו נמוכה מגובה אדם. בתוך האוהל העמידו צלב. כל מי שייכנס אל האוהל בדרכו מפתח בית הכנסת, מוכרח יהיה להשתחוות מעט. הפורעים הכריזו בבית הכנסת שמי שיצא דרך האוהל וישוח, תהיה לו נפשו לשלל.
קידוש ה' נורא-הוד התחולל באותה שעה. מכל האלפים, אנשים נשים וטף שהיו בתוך הבניין הגדול, איש לא התפתה. הם בחרו ליפול לידי המרצחים החייתיים, לסבול מיתות קשות ומשונות ובלבד שבאלוקים לא ימרדו ולו למראית עין.
מסירות נפשם הציתה את אש האכזריות והבעירה אותה עד להשחית. הם רצחו ביהודים בסכינים, בכידונים ובשאר כלי משחית. שוב ושוב שיספו את הגופות לאחר מותן, ודמים של אבות ובנים, אימהות קדושות ועולליהן, נגעו זה בזה והרוו את אדמת העיר באשד אדיר.
בעיר אומן גר באותם ימים צדיק וקדוש, רבי דוד חזן שמו. הוא היה בעל מדריגה גבוהה ונפגש כמה פעמים עם רבי ישראל הבעש"ט הקדוש שהעריכו והוקירו. כשנכנסו ההידימאקים לעיר, נמלט רבי דוד עם כמה ממקורביו למערה והם היו היחידים שנותרו לפליטה מן הפוגרום האכזרי.
ביציאתם ובראותם מה התחולל, הביאו לקבורה את אלפי החללים, כיסום בעפר כדת וכדין בקבר אחים ענק בבית החיים העתיק באומן. במספד וקינה שנשא עליהם רבי דוד חזן אמר בין השאר: "ביום ההוא בא מספר ההרוגים ערך שלושים אלף נפשות מישראל. יזכרם אלוקים לטובה עם שאר צדיקי עולם".
כעבור שנים, כאשר עזב רבי נחמן את העיר זלטיפולי בה התגורר בדרכו לברסלב שעל שמה נקרא, עבר דרך אומן. הוא ציווה לעצור את העגלה בסמוך לבית החיים העתיק שבה, ירד מן העגלה וטייל במקום הלוך ושוב. עצר ליד פינה אחת והפטיר כשפניו להבים: "מה נאה וטוב לשכב כאן".
ואכן, בשנתו האחרונה עבר רבי נחמן מברסלב לאומן. וכשהסתלק לבית עולמו בחול המועד סוכות תקע"א וקהל חסידיו שבכל מקום ביקשו שיטמנוהו בעירם, הרים תלמידו הנאמן רבי נתן קול זעקה כי יודע הוא בבירור שרצונו של הצדיק היה להיקבר באומן ובבית החיים העתיק דווקא.
ושם, בינות לאלפי מוסרי הנפש, נטמן ארון הקודש של מי שמדריגותיו הנוראות והפלאיות באו לו במסירות נפש. כי היה רבי נחמן לועג לכל מי שסבר שהגיע לכל מה שהגיע כמתנה מן השמים, ותמיד סיפר שמסר את נפשו בהתאמצות ובהכנעה על כל תורה, תפילה ומידה טובה.
בין שאר הוראותיו היה מורה רבי נחמן לבוא אליו לראש השנה. "גאר מיין איז ראש השנה" (=כל העניין שלי הוא ראש השנה), כך דיבר בקודשו והכריז כי "איש בל ייעדר". והיו התלמידים והמקורבים מתאמצים מאוד לקיים הוראה זו עליה חזר ואמר כי הוא דבר גדול מאוד בחייו ולאחר מותו.
אך כמו בכל דבר של קודש יודעת הסיטרא-אחרא מהטובה העצומה ליחיד ולכלל בקיום דברי הצדיקים. אשר על כן היא מניחה עצמה לאורך ולרוחב בכדי למנוע את הדבר. ההוראה קשה איפוא לקיום, וחסידי ברסלב בימיו של רבי נחמן ואף כי לאחר הסתלקותו עד לימינו, מספרים על תילי תילים של קשיים המשתרגים עליהם בעת המאמצים לנסוע אל הרבי לראש השנה.
רבים רבים שדבר הנסיעה בא להם בקשיים מרובים מבית ומחוץ מאז ההסתלקות ועד היום, מצאו נחמה בסיפור דלהלן העונה ואומר כי שווים הם המאמץ ומסירות הנפש, והרבי מכיר בהם ומחשיבם מאוד.
* * *
אלול שנת תקס"ט.
החסיד רבי אבא השוחט מטשהערין ובנו רבי שמואל מתכוננים במרץ לנסיעה לברסלב לראש השנה. בזיכרונם טבועים עדיין ימי ראש השנה של השנים שעברו. התפילות, התקיעות וה'תורה'. רבי נחמן נוהג היה לומר תורה נעלית לקראת דמדומי חמה של היום הראשון של ראש השנה והשיחה נמשכה אל תוך הלילה השני של ימי הדין.
רבי אבא חסך פרוטה לפרוטה המצטרפת לחשבון גדול עבור הוצאות הנסיעה. ארוכה היא הדרך מטשהערין לברסלב למרות ששתיהן ערים נכבדות באוקראינה הענקית. גם גביע זהב היה באמתחתו אותו רכש בדמים מרובים אט אט. חסך מפתו בכדי להעניק מתנה כדמי פדיון לרבי בעצם הימים הקדושים, למען יעלה זיכרונו לטובה בתפילות הארוכות והנשגבות בימים הנוראים.
הם יצאו לדרך מבעוד מועד, שבוע לפני ראש השנה, והביטו בשמים שצבועים היו באפור קודר, גוון שאינו מבשר טוב. אם תהיה הדרך מלווה בסערות של שלג ומלאה בתקלות ועיכובים לא יספיקו להגיע לראש השנה. לעזוב את הבית לקראת החג עבור תפילות ותקיעות שופר על אם הדרך באיזשהו בית כנסת נידח, אזי יצא שכרו בהפסדו, ולהגיע לברסלב לאחר ראש השנה הוא כמו ליטול ארבעת המינים בערב חנוכה.
אבל אמונים עלי חינוכו של רבי נחמן שאין שום ייאוש בעולם כלל התנערו האב והבן מהמחשבות צופנות הרע, שילמו לבעל העגלה את מחיר הנסיעה המפולפל ונסעו תוך שהם מכינים את נפשם ליום הדין בכלל, ויום הדין בברסלב אצל רבי נחמן בפרט.
אבל כמו להכעיס, מזג האויר נהיה גרוע יותר מרגע לרגע. האפור היה לשחור וטיפות הגשם לממטרי עוז ולשלג כבד. האדמה המישורית הפכה בוצית ומסוכנת. באותה שנה חלו ימי ראש השנה בשני ושלישי בשבוע, ומשהגיעו בערב השבת לאומן על הדרך לברסלב, הסתובב העגלון היהודי אל השניים והודיעם באופן שאין ממנו חרטה: "זהו זה רבותיי, לא אסתכן יותר, אנו נשארים לשבות באומן ואני איני זז מן המקום עד לשוך הסערה. סערה שכזו ועוד בתחילת החורף לא זכורה לי מעולם".
בודאי שלא זכורה לו. כי הוא מעולם לא הסיע יהודים לברסלב לראש השנה ולא הגביר את את חמתו של השטן.
הם שבתו באומן והתפללו בכל מאודם לשני ניסים: האחד, שלאחר השבת יהיה עגלון שיסכים לקחתם הלאה בדרך, והאחר שיגיעו עימו עוד בטרם יתקדש החג. שבת מתוחה עברה עליהם, ובמוצאה התלבשו במיטב ויצאו לתור אחרי עגלון.
לוותר?! רעיון כזה לא עלה על דעתם אפילו לרגע!
המלאכה היתה קשה. כל עגלון אליו פנו ענה בסירוב, והם קיבלו קיתונות של בוז על ההצעה המוזרה לצאת אל עיר הרחוקה נסיעה של יממה במזג אויר כה נורא. הם לחשו תפילות נרגשות, והנה נזדמנה להם מציאה: עגלון יהודי כשר אשר שהה בפתח ביתו והסכים למרות מזג האויר לצאת אל הדרך מאומן לברסלב.
"אבל", הביט בהם העגלון במבט נוקשה, "זה לא בחינם. שבעה עשר זהובים אדרוש בעבור זה, ודומה שמישהו אחר גם עבור סכום כפול לא היה עושה זאת כעת".
"שבעה עשר זהובים?!" נדהמו רבי אבא ורבי שמואל בנו. סכום עתק. הם היו רגילים ב'מניעות' בדרך לברסלב, אבל כזאת עוד לא היתה להם.
"אם נעמוד כאן לשקול את העניין כבר לא יהיה סיכוי", האיץ בהם העגלון, "גם אם נצא עתה נצטרך להגיע עם שקיעת החמה של היום האחרון בשנה".
עלו, רועדים מקור ורטובים מפתיתי שלג, הצטנפו בתוך העגלה והחלו לנסוע. והנה מעשה שטן. העגלה נעצרת בכל כמה דקות. הסוסים מבוססים בשלג, נתקעים מדי פעם, שני החסידים יורדים מן העגלה, מסייעים לעגלון המסור וממשיכים.
המאמצים נוראיים. הם מתחננים לעגלון להגביר את המהירות. הרי הלילה, מוצאי שבת, הוא כבר הלילה האחרון, את סליחות 'זכור ברית' של ערב ראש השנה אומרים השניים ביחידות, רועדים מקור ומפחד שמא לא יספיקו לקיים את הוראותו המפורשת של רבם הקדוש להיות אצלו בראש השנה ויפסידו חלילה את ההתקשרות.
הם חשו היטב בחשיבות הדבר, לפי הצער הרב. התביישו להאיץ שוב בעגלון שעושה ככל שביכולתו, אך האנחה שנמלטה מפיהם לאחר חישוב כי המצב אינו טוב דרבנה את העגלון עוד יותר, והוא הצליף בסוסים וקרא להם: "לויפט קינדערלאך, לויפט צום רבי'ן" (= "רוצו ילדים חביבים, רוצו אל הרבי").
והסוסים הצייתנים, כאילו הבינו את דבריו. הם פתחו בדהרה שלא מן העולם הזה במהירות לא רגילה, חלפו על פני כפרים ועיירות, אגמים ונהרות, מחלון העגלה נראו הדברים כאילו רוכבים הם על נשר דואה. הנוף חלף בכזאת מהירות שלא היה בידם להבחין היכן הם, אפילו.
השמש בשיפולו של רקיע, ואחרי נסיעה בת כמה שעות נעצרה העגלה בברסלב העיר. הם ירדו, ביקשו להשאיר את התשלום לאחר שינוחו מעט, ירחצו ויטבלו, ייטלו שלום מן הרבי ויבקשו את עזרתם של חסידים אמידים לאסוף מעות לתשלום הגבוה המופרז. אבל העגלן לא הסכים להמתין, ולהתחשב בעבודה שחלק מן הנסיעה היה נס גלוי. הוא סיכן את חייו, את סוסיו ועגלתו עבור הנסיעה הקשה הזו. פשט את ידיו ודרש שבעה עשר זהובים, כאן ועכשיו.
בכיסו של רבי אבא היה גביע הזהב אותו רכש אחרי חיסכון ארוך. בלית ברירה נתן לעגלון את הגביע בשכרו, כשהוא מצטער מאוד על שלא יזכה השנה להגיש לרבי מתנת חג כאשר הסכין.
* * *
ליל ראש השנה תק"ע.
התפילה הראשונה של השנה החלה יחד עם הרבי אך לא הסתיימה יחד עימו. שעות ארוכות עמד בתפילת הלחש של ליל ראש השנה. החסידם היו רגילים לכך. "כבר בלילה הראשון ממתיק אני את הדינים, מה שאחרים עושים למחרת", היה רבי נחמן אומר. כל נשמות מקושריו עובורת לפניו לתיקונן, נשמות שעדיין בעולם ונשמות שבעולם האמת.
הציבור סיים את התפילה על פי הוראותו המפורשת שלא למתין לו, והלך לאכסניות לסעודת החג. הם שבו כעבור שעתיים ורבי נחמן עדיין בתפילתו. משסיים, ניגש לערוך את שולחנו. בעת הסעודה פנה רבי נחמן אל חסידו הנאמן וביקש ממנו: "ספר נא, ספר נא רבי אבא את ההרפתקאות שעברו עליכם מאז יצאתם מטשהערין עד שהגעת הלום לפני שעות אחדות".
ורבי אבא באימה וביראה, כששיניו נוקשות זו לזו מאימת רבו ומאימת המעמד, שותק. ורבי נחמן מבקש שוב בחמלה וברוֹך. החסיד עודנו תחת הרושם של הנסיעה הקשה, של המתח, של הנס ושל השהות עם הרבי בראש השנה. הוא מספר את שעבר עליו ועל בנו, ובהגיעו אל השלב בו נאלץ למסור את הגיע שהכין לרבי – לא עומד לו כוחו והוא פורץ בבכי מר.
ורבי נחמן משיב לעומתו מילים שמיימיות: "בגביע זה אעקור ל'בעל דבר' (היצר הרע) את עיניו ושיניו על שהעיז לנסות ולמנוע אתכם מן הנסיעה". הרבי הוסיף: "במה אוכל לגמול לך על מסירות הנפש להוראתי לבוא אלי לראש השנה? שאגמול לך בזה העולם – כבר לא כדאי לך, אבל לך שמואל", פנה הרבי אל הבן, "לך אוכל להעניק" – והושיט הרבי לשמואל כף של שיירי המרק.
ראש השנה של אותה שנה חלף בהתרגשות עילאית כמו בכל שנה. רבי נחמן אמר את ה'תורה' העמוקה ביותר בשנה בשעות של שקיעת חמת הלילה הראשון ותחילתו של הלילה השני, והיתה זו שעה בה לא חשו החסידים כי בגוף הם שרויים.
אחרי ראש השנה שבו רבי אבא ובנו לטשהערין עירם. בסוכות חלה רבי אבא את חוליו האחרון ונפטר לעולמו, ובנו רבי שמואל נעשה עשיר ומצליח. או אז הובנו דבריו של רבי נחמן כי לרבי אבא כבר לא כדאי לבזבז שכרו בעולם, ואילו לבן העניק מצלחתו.
סיפור אחד מיני רבים על מניעות שנשתברו ועל מסירות נפש שכדאית היתה.
(הופיע בעיתון 'משפחה', מדור 'סיפור לשבת' מאת הסופר ר' יאיר וויינשטוק)
"וזה בחינת חנוכה שהוא הארה ראשונה מכל השנה (כמו שמובא בספרים) והוא מרמזת על התחלת חנוך האדם בעבודה וזהו לשון חנוכה שאדם מתחנך בעבודת השם יתברך ואי אפשר להתחיל בעבודת השם יתברך כי אם כשיש שלו מתחילה מלחמה לשבר כח המדמה כנ"ל וזהו בחינת מלחמה עובדי כוכבים שהיה קודם חנוכה שהיא מלכות עובדי כוכבים הרשעה שרצו להשכיח תורת ה' ולהעבירם על חוקי רצונו שזה בחינת כח המדמה כח הבהמיות שמתפשט על האדם ורוצה מונעו ולהעבירו מתורת ה' ח"ו כמו שכתוב (דניאל י"ח) והצפיר השעיר וכו'. ואחר כך כשזוכה להתגבר על מלכות הרשעה הנ"ל ולשבר כח המדמה כנ"ל אז מתחילין להדליק נר חנוכה דהיינו שזוכין לעלות אל השכל שהוא בחינת נר הדולק כמובא במאמר פתח ר' שמעון (ליקוטי מוהר"ן א,ס). ובכל יום מוסיף והולך כי אסור לעמוד על מדריגה אחת רק צריך להוסיף קדושה בנפשו בכל יום ויום ושיהיה שכלו מוסיף והולך בכל יום ויום…"
תולדותיו של חג החנוכה ידועים: מלכות יוון השולטת בארץ ישראל גוזרת על ביטול מצוות שבת, חודש ומילה; היא אוסרת על האמונה בכלל ומנסה להשליט את אמונתה: עבודה זרה, על כלל ישראל.
עם ישראל מתחלק לשניים: מתייוונים, שקיבלו את תרבות יוון ואת דתה, ומיעוט הלוחם על קיום מצוות דתו ואינו מתפשר או נכנע. בסוף, מכריז המיעוט (והוא היה מיעוט. גם בקרב היהודים!) על מרד במעצמה השלטת, יוון, יוצא למלחמה ומנצח "מעטים מול רבים, חלשים מול חזקים". המנצחים – המכבים – נכנסים לבית המקדש, מטהרים אותו, ואצים מייד לחפש שמן, לחדש את העבודה: להדליק את המנורה. ואולם, היוונים טמאו כל שמן שהיה בהישג, ושמן חדש אי אפשר להביא טרם יעברו ימים מספר. בנתיים, ואחרי חיפושים, מוצאים המכבים פח שמן קטן שלא נטמא, חתום בחותמו של הכהן הגדול, ומדליקים איתו את המנורה. בנס, מספיק השמן הזה לשמונה ימים.
"לשנה אחרת", מספרים לנו חז"ל (שבת כ"א:), "קבעום ועשאום ימים טובים בהלל ובהודיה".
שואל בעל "עבודת ישראל" "וקשה: הלא זריזים מקדימין למצות ומדוע המתינו 'לשנה אחרת'. אך יש לומר שבשנה ראשונה לא ידעו אם נקבעה קדושת ימי חנוכה לעולמי עד, ולא ידעו אם לקבוע ימי חנוכה (ז"א: הדלקת נר חנוכה) לעולם, משום שלא כמו ביציאת מצרים, שם צוה השם יתברך לקבוע יום טוב לעולמי עד, מצות נר חנוכה אינה כן, שהלא היא רק מצות זקנים שהם תקנו, והם לא ידעו בשנה ראשונה אם תהיה הקדושה נקבעת לעולמי עד בזמן הזה. אך לשנה אחרת כשהרגישו בזמן הזה האור שהאיר בלב, קבעום להיות מדליקים נר חנוכה לעולם (פרי צדיק, חנוכה, ח, ע"פ עבודת ישראל, חנוכה, השואל ועונה באריכות).
וכשם שהיא הארה רוחנית לדורות, כך היא גם הארה כללית, לכל עת וזמן, בעבודת ה'.
חג החנוכה מועיל לסדרי החיים הרוחניים. הן בסיפור שקדם לקביעתו והן בסדרים שקבעה בו ההלכה.
חנוכה, אומר רבי נתן מברסלב (ליקוטי הלכות, אוה"ח, חנוכה א) הוא לשון חינוך, כי בעצם ביכולתו לחנך אותנו, ללמדינו, על מהות והתנהלות מלחמת היצר, המתנהלת בין האדם החפץ בטוב ובין הרע החפץ ללכדו ברשתו.
כפי שפתחנו: הנסיבות שהביאו לקביעת החג ידועות. גזרות של היוונים, נסיון מצד היוונים להכרית את האמונה בבורא עולם, שמתמצית בגזירתם "כתבו לכם על קרן השור כי אין לכם חלק ונחלה באלקי ישראל", גזרות נוספות – שבסופן קמים המכבים, מתתיהו ובניו, ומכריזים מלחמה. לא עוד יבואו היוונים אל הקודש ויחללוהו.
והמלחמה פורצת, והמכבים מכריעים את צבאות היוונים – אחרי קרבות קשים – ובסופו של דבר נכנסים שוב לבית המקדש כמנצחים, מטהרים אותו – ומוצאים פך קטן של שמן, שמור, חתום בחותמו של כהן גדול, להדלקת נרות המנורה.
תפקידו של האדם, בבואו לעולם הזה, מתמצה בהתקרבות לבורא עולם, במלחמה ברע האישי ובהכנעתו לטוב. ועתה ישראל, אומרת לנו התורה (דברים, י,יב), מה ה' אלקיך שאל מעמך כי אם ליראה את ה' אלקיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אתו ולעבד את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך. זהו תפקידו של האדם. להלחם ברע – לא לנצח כמו להלחם – ולרצות בכל מאודו את הטוב, את ההתקרבות הרוחנית לבורא עולם.
ואולם, אם קל לכתוב את הדברים, קשה יותר לבצעם. מול כוחו של האדם הבודד, ניצבים כל תאוות העולם הזה וכל צבאות היצר הרע, שכל תפקידם מתרכז בנסיון להכניע את רצונותיו הטובים של האדם תחת הררי התאוות, הגשמיות וטרדות העולם הזה; בסופו של דבר, אם יצליחו, ישכח האדם לשם מה נשלח הנה.
חיים רוחניים, כמוהם כארץ הרים וגבעות. על מנת לעלות אל ההר השני, חייב המבקש לרדת מההר הראשון ולהעפיל אל ההר השני. לאחר שעלה עליו, שאז הוא מגלה כי יש הר שלישי, גבוה יותר, מושך יותר – הוא חייב שוב לרדת מההר השני ולהעפיל אל השלישי מחדש, להתמודד עם כל הקשיים, עם סכנות הנפילה ולעלות. כאילו מעולם לא טיפס על הר קודם.
בדיוק כבחנוכה. כאשר ביקשו המכבים לטהר את העם, להעלותו שוב לדרגה רוחנית גבוהה, ניצבה המלחמה למולם. והמלחמה לא הייתה רק בחניתות וחרבות, בפילי מלחמה ובסוסים, כי אם בנפשם של הלוחמים: ראשית לכל היה עליהם לטהר עצמם מהתרבות היוונית הזרה, לחדד ולחזק את אמונתם בבורא עולם. והמלחמה קשה היתה. הוכנע גיס אחד, באו שניים תחתיו. גיבורי מלחמה עצומים עמדו מולם – תאוות העולם הזה וטרדותיו למיניהם, גבורים גדולים הם לנצח רצונותיו הטובים של האדם, והמלחמה ניצבת פנים ואחור. כי אם רוצה אתה להעפיל חייב הינך להלחם לשם כך.
אכן. "מלחמה" כאן אינה תואר שאול ממלחמות פיזיות, מקרב שריון בשריון מעלה אבק ותמרות אש ודם; תאור המערכה הרוחנית ככזו, אינה שאולה ממערכות קרביות של שדות קרב, ומקרבות נטושים לחיים ומוות בין כוחות חמושים עד צוואר ומצוידים בפלדה וחומרי נפץ. כי כזה הוא: קרב לחיים ולמוות רוחניים. ניצח האדם: יחיה ויתקרב לאלוקיו; נכנע האדם חס ושלום, יפול שדוד לרגלי תאוותיו ולמדרונות טרדות גשמיים, שם יפול שדוד ושם תוקם מצבתו, מצבת הנכנע.
אולם, לא קרב אחד ניצב לפני האדם המבקש להלחם עם יצרו. כי זו מלחמת היום והרגע, מלחמה הניצבת בכל רגע מסך כל הרגעים שחי האדם בעולמינו, ובכל רגע ניצבת ההכרעה מולו: היזכה בה הוא או אויבו, היצר?
רק לאחר שניצח האדם – בקרב הנוכחי – הוא קרב אל נרות החנוכה, אור השכל הרוחני, אור הדעת, שאז מוטל עליו להמשיך להלחם, להיות "מוסיף והולך" ולהוסיף עוד ועוד אור למנורת חייו האמיתיים, הרוחניים. לאחר שהעפיל לאחת מפסגות ההר, אין לו להיאנח לרווחה "אה, הגעתי לפסגה". כי עוד פסגות רבות לפניו, ואם לא ימשיך לעלות – יפול שוב.
כמעשה החשמונאים, כך מעשינו. וכנצחון החשמונאים, כך נצחונינו. לעתים, לאחר שניצחנו בקרב אחד ויחיד, התגברנו על מידה רעה, על רצון רע, על תאווה, איננו מוצאים בעצמינו כי אם "פך אחד של שמן טהור": נקודה אחת טובה שיש בנו. כלום לא יותר. ומה אז? לשם כך עמלנו? ואיך נמשיך?
גם זאת בא חג החנוכה ללמדינו: בכוחו של פך שמן טהור אחד, שנמצא אחרי מלחמת הטוב ברע, להאיר אור לא רק ביום האחד עבורו הוא מספיק, אלא גם להאיר שבעה ימים נוספים, שהם שבעת ימי השבוע כולו, ומכוחו בכוחינו להמשיך לעצמינו "הארה לדורות", הארה רוחנית עצומה, שבכוחה נוכל להמשיך ולעלות, להעפיל הלאה והלאה, לנצח עוד ועוד, ולהתקרב לבורא עולם עוד ועוד.
כי אור החנוכה אינו מסמל רק את נצחון המכבים על היוונים שביקשו להשמיד להרוג ולאבד את האמונה היהודית, וגם לא רק את האור הרוחני היורד אחת לשנה בימי החנוכה. אור הנרות האלה מסמל בעצם את החיים הרוחניים כולם; את המלחמה והנצחון שבעקבותיה, ואת כוחו הגדול של פך שמן קטן, נקודה טובה קטנה, להאיר את החיים כולם ולתת כוח לעליה רוחנית שאין כמותה. כי אין זה אור זמני, הדולק בכוסיות של שמן בחנוכית כסף. זהו אור נצחי, הדולק בליבו של האדם המבקש לנצח את היצר, ומעניק לו כח לנצח עוד ועוד, עד הנצחון הסופי, האחרון, כאשר יעמוד האדם מול בית דין של מעלה וישמע עד כמה הוא ניצח, ועד כמה הוא זכה – מכוחו של פך השמן הזה.
עיקר שלמות השמחה היא כאשר מתגברים על המרה השחורה והעצבות, וחוטפים אותם לתוך השמחה בעל-כורחם
(ליקוטי מוהר"ן תורה כג).
לכאורה, שמחה היא שמחה. ייתכנו שינויים במידת השמחה, אבל לכאורה לא שייך לחלק בין סוגי השמחות כאשר נמצאים במצב הרצוי: בשמחה. כאן אנו מוצאים שלא כל שמחה הופכת לשלמות השמחה, אלא רק שמחה מסוימת. במלים אחרות: מה ההבדל בין מי ששמח סתם-כך ובין מי ששמח על-ידי הפיכת העצבות לשמחה? בנוסף עלינו להבין את פשר עניין זה, כיצד אפשר להפוך את העצבות בעצמה לשמחה? בפשטות, העצבות תיעלם כאשר השמחה תופיע, אבל היא עצמה לא תשתנה.
רבי נתן מבאר מושג זה במכתב ששלח לבנו (מכתבי מוהרנ"ת, מכתב צא). ניקח לדוגמא אדם שיש לו סיבה מוצדקת להיות בעצבות. הכישלון הוא מנת חלקו היומית, וחזרה בתשובה לא נתפסת כעת כדבר מציאותי בטווח הנראה לעין. הוא יודע שהוא יכול, ושה' לא מתייאש ממנו, ואת כל התורות, אך שום נקודה קטנה של רצון לא קמה בו למעשה. המצוות שלו לא משהו, בלשון המעטה; בקיצור – כישלון מהלך. רק מעוז אחרון נשאר לו: שמירת שבת. חוץ ממנה, המצב קשה ביותר. אין שום סיבה בעולם שהוא יוכל לשמוח בתורה ובמצוות. 'מעט זה גם טוב', יאמרו לו. והתשובה הברורה שלו תהיה: 'לא כשהוא כטיפה בים של רוע'. נבהיר קצת יותר את השאלה. כמו שהזכרנו כמה פעמים, שמחה יכולה להופיע כאשר המציאות מתאימה לחיינו ולרצוננו. ברגע שהמציאות לא מתאימה ורצוננו לא מתקיים, אי אפשר שלא תופיע עצבות. האפשרות היחידה להיות שמח באמת היא כאשר הרצון מתממש, שהכל הולך כשורה. (מצב זה הוא נדיר מאד, שכן הרוב המוחלט ביום-יום לא מגיע לשלמות, ואם-כן אין לו גם במה לשמוח. וכבר דיברנו על זה בכמה מאמרים). ועתה השאלה – איך אדם זה יכול לשמוח? המציאות שלו היא הרי ההפך המוחלט ממה שהוא רוצה בכלליות: לקיים את רצון ה'. וממילא, כשעבודת ה' נתפסת כדבר שלא מתאימה לו, כל יחס שלו אליה כעת יהיה בעצבות.
אומר רבי נתן, נסתכל בצורה ההפוכה. הבן-אדם עובר עבירות, המלאכים שנבראים מהמצוות שלו הולכים ישר לקומה שלישית בבית לווינשטיין. קושיה גדולה יש לנו כעת: מה הוא קשור לשמירת שבת? מה היא עושה אצלו עדיין, ולא משנה כמה הוא יורד, היא עדיין נשארת איתו? אומר רבי נתן, אין שום סיבה אחרת מלבד חסדי וישועת ה'. הקדוש-ברוך-הוא מקרב אותו כמעט בכוח, ותמיד משאיר אותו בתוך הטווח של קיום מצוות, ושומר עליו שלא יתרחק. מלבד החסד הגדול שיש בכך, מתגלה בכך דבר עצום שלא מתגלה אצל הצדיק המושלם. הצדיק תופס את הקשר והשייכות שלו עם ה' לפי מצבו – כלומר, מאחר והוא מקיים את רצון ה' בשלמות, ממילא הוא גם קרוב אליו. הקשר שלו עם ה' מתבטא בזהשהוא יוצר את הקשר. לעומת-זאת, הקשר של אותו רשע עם ה' מתבטא בזה שה' יוצר את הקשר. איפה מתגלית השייכות העמוקה הבלתי-נפרדת? בודאי שאצל הרשע. אותו דבר נכון כלפי הצדיק, אבל אצלו זה לא מתגלה. אצל הרשע מתגלה דבר נפלא: הקשר שלו עם רצון ה' הוא מהותי. זה 'בדם שלו', ולא משנה כמה רחוק הוא יהיה, אין שום מצב שהוא יתרחק מה' לחלוטין. בודאי שאסור לסמוך על זה ולעבור עבירות, ולו רק משום שלפעמים גם את קשר זה אפשר לסיים, ולא כאן המקום להאריך בזה.
מעתה – אומר רבי נתן – נבין מדוע השמחה שייכת לאדם זה ליותר משאר בני האדם. שאלנו, במה המציאות שלו מתאימה לרצון ה', כאשר ההפך הגמור קורה במציאות? והתשובה היא שעצם העובדה שהוא עדיין מקיים מצוות מוכיחה על השיוך הכי פנימי, הכי עמוק, שיש לו עם רצון ה'. כעת נבין את דברי רבי נחמן. השמחה היא למעשה הביטוי של השיוך הפנימי למה שאנחנו עושים. מי שמהפך יגון לשמחה, שפירושו, שבכל מצב של ריחוק (יגון) הוא מוצא בו את הקשר שלו עם ה' (שמחה) במצוות שהוא עדיין מקיים, הוא בעצם האדם שאצלו מתגלה הקשר המהותי ביותר עם רצון ה', וממילא השמחה שלו היא השמחה הגדולה ביותר. אצלו ההתאמה לא נובעת מהצלחה מעשית, אלא מעצם זה שהוא עדיין בסיפור של קיום מצוות, והוא עדיין קרוב אל ה'. הקשר שלו עם ה' מתגלה במצבו בצורה הכי עמוקה והכי פנימית, ומזאת השמחה.
יש נשמות שנפלו וצריכים להחיותם ולהשיבם בכל מיני מטעמים המשיבין את הנפש, ועל ידי התנוצצות המוחין בחינת תפילין, שזוכין על ידי שמשברין התגברות הרהורי ניאוף, על ידי זה נעשים דיבורים כשרים להחיות ולהשיב את אלו הנשמות הנפולות (על פי לקו״ת סי׳ ה')
משיבת נפש, כח
יש כאלה שנדמה להם שדרכי החיזוק של רבינו ז״ל הם רעיונות טובים המועילים לאלו שעוסקים ברפואת הנפש, למצוא מחשבות ודרכים בהם יוכל האדם להצליח, אם רק ישנה כיוון מחשבה לדרך מחשבה בריאה של תקווה ושמחה. נדמה להם שהצלחת החיזוק היא בדרך של שטיפת מוח ברעיון וגישה חיובית, בכדי להוציא כל מחשבה אחרת המפילה את הרוח ומחלישה את הדעת. אך באמת כל דרכי ההתחזקות המוזכרים בדברי הצדיקים, הם שפע רוחני ממקור מדות הרחמים, הנמשכים משורשי אור התורה, בדרך מופלאה הידועה רק לצדיקים, ולכן ההצלחה האמיתית ללכת ולקיים דרכים אלו, תלויה במידת ההתקרבות אליהם.
קדושת התפילין הנעשית מעור בהמה דייקא
עיקר תיקון המחשבה, הוא כאשר האדם מבין שכמו שקדושת התפילין נעשית מעור בהמה, כמו כן דייקא מתוך נסיונות של גאווה וחסרון תיקון הברית אפשר לבוא למחשבות קדושות, כי עיקר תיקון המוח נעשה כאשר לוקח את גופו שנפל למצב של "החתים בשרו" להפוך אותו להיות "חותם דקדושה" – התנוצצות המוחין בחינת קדושת התפילין.
וכאשר אדם יודע יסוד זה, אזי אינו מתבלבל ונופל בדעתו מכל נסיון, אלא הולך וצועק להשי״ת מעומק ליבו שיגלה לו העצה איך לגלות האמונה מתוך המקום שלו, וכך מתגלה לו עצה ודרך איך להפוך כל מחשבה, למחשבה קדושה של התקרבות להשי״ת.
הכח להכנס לעבודה זו, הוא כאשר האדם מתקרב לצדיקים המלמדים אותו דרכי מחשבה אמיתיים, איך להפוך כל נסיון וכל ירידה ונפילה, למחשבה קדושה של התקרבות להשי״ת. כי כל מחשבה הנכנסת בלב, יש בה צד הרע שעליו לשנוא ולרחק ויש בו צד הקדושה, שאם יתדבק לצדיקים, יבין איך ממקום זה אפשר להיות קרוב להשי״ת.
התנוצצות המוח
בשעה שעוסק בעבודת השי״ת באופן כזה, לגלות אמונה מעומק הנסיונות והנפילות, אזי בא להתנוצצות המוח, [כי המוח הוא כמו נר דולק, שצריך שמן כדי שידלק, וזה נעשה על ידי שמעלה ליחות ושמנונית הגוף למח, כלומר מהפך כל מחשבה של ׳החתים בשרו׳ למחשבה קדושה]. ומעתה כל המחשבות קדושות מהשי״ת, וכל הידיעות של ההתחזקות – להיות קרוב להשי״ת תמיד, כבר אינם נחשבים אצלו בגדר רעיונות בעלמא, אלא הם נעשים מחשבות של אמונה וקרבת ה׳ אשר יש בהם חיות אמיתית, כי מוחו מאיר בהתנוצצות נפלאה בלימודים אלו של הצדיקים. ואם זוכה להתמיד בזה אזי זוכה גם להחזיק באמונה חזקה גם בזמנים של קטנות המוח, בעת שהאמונה אינה מאירה כראוי. כי הרשימו של ההתנוצצות המוח, מאיר לו גם בשעת השינה, בבחינת 'חלום על ידי מלאך', כדוגמת השינה הגשמית, אם היה מוחו זך ביום, אזי חלומו בקדושה, כמו כן כאשר עובד להעלות המח מתוך הירידות, אזי זוכה שגם בעת קטנות ושינה יכול להחזיק עצמו באמונה.
דיבורים כשרים המשיבים את הנפש
כאשר האדם מתייגע להתחזק באמונה באופן שמחפש אצל הצדיקים דרכי אמונה אמיתיים אשר יש בכוחם להפוך עור הבהמה, לקדושת המוח, בזה נעשה אצלו ׳דיבורים כשרים׳ אשר יש בכוחם להשיב את הנפש בשבעה משיבי טעם, ויכול להחיות את חבירו שנפל, לחזקו בדיבורים אלו, כי יוכל להעביר דיבורים אלו כראוי באופן שיוכל חבירו להתחזק מהדיבור ולהתקדם ולעלות עם הדיבור הזה דרגא אחר דרגא.
כי כאשר לומד הענין ומקיימו באופן שמעלה דבר נפול למחשבה קדושה, בזה נמצא ההצלחה שהדיבור חי ויכנס ללב חבירו. גם על המקבל לדעת יסוד זה, ולהבין שאף על פי שהוא בבחינת ׳החתים בשרו׳, בכל זאת עליו לקחת דיבור זה של הצדיקים ולהכנס עם זה לחותם דקדושה כפי יכלתו, ובזה יתקן המוח, ויוכל להחזיק בכל מצבי הקטנות באמונה בהשי״ת.
[סימן זה מיוסד על פי תורה ה׳ ליקו״ת, המאמר הארוך ביותר בליקו״מ אשר קשרי הדברים שם מאוד קשים להבנה, ודברים אלו הם כהקדמה קצרה להבין כלל הנאמר שם].
לפעמים הכל מתחיל מפצע קטן, חתך או שריטה שהזדהם וגרם להתפתחות דלקת מסובכת ומסוכנת. מחזור הדם הזורם בעורקים גורם לזיהום להתפשט בגוף כולו. אך ההתחלה היתה באותה מכה קטנה; טבעה של מכה שכזו שהיא מפתחת כל מיני זיהומים עד שהם הופכים לאיום ממשי על חיי האדם.
כפצעי הגוף כך פצעי הנפש. המחשבות שבאדם אצות–רצות בכל חלקי הנפש. אם הן נקיות מכל סיג, הן גורמות רק לרצות להתקרב לה' ולעשות את הטוב וישר, אך כאשר הנפש נפצעת, אפילו מפצע קטן, מתרכזים סביבו זיהומי נפש שעלולים לגרום למחלה מסוכנת.
* * *
כך, מגלה לנו רבינו הקדוש, הוא הפצע שנראה לנו כה קטן וחסר משמעות, כאשר האדם חס על כספו ומקשה את לבו שלא לפזר אותם לצדקה. זו איננה קמצנות גרידא, זוהי שריטה במהלך המחשבה; האדם עושה חשבון 'פשוט' לכאורה: הוא הרי עמל ויגע על הכסף הזה, זה לא הגיע אליו 'ברגל', ואם כן הרי בו ובעמלו תלוי הדבר אם יהא לו כסף אם לאו – איך יילך ויעניק את הכסף הזה למישהו אחר?!…
במחשבה זו טמון ארס בלתי מורגש, זוהי מכת נפש, האדם הזה הורעל מאותה השקפה מוטעית שאומרת כי העולם מונהג בכוחות הטבע בלבד.
הכפירה בכלל גורמת לאדם להביט על העולם בעין רעה. במקום להביט על יופיו של "עולם חסד יבנה" ולהבין שכל המצוי כאן, ואפילו הייסורים והניסיונות, נועד להיטיב איתו וכי בכל רגע ממש הוא מושגח באהבה על ידי אביו שבשמים – הופך המבט שלו למלא רוע; האדם הזה רואה את עצמו נטוש ומופקר לגורלו ועליו להיאבק על קיומו…
מהסתכלות אכזרית זו נובע אותו חשבון הגורם לכיס התלוי בלב – להתכווץ. אילו היה אדם זה מבין שאדרבה, הסיבה לכך שהוא צריך לעמול כל כך קשה על כספו, היא בגלל זה עצמו שעדיין אין הוא מאמין שאת הכסף נותן הקדוש ברוך הוא בלבד ושום סיבה והשתדלות אינן מוסיפות לכך כלום – כי אז לא היה נמנע מלתת צדקה ביד רחבה.
נקודת ארס זו שגורמת לפגם האמונה, היא ההתחלה לכל פגעי הנפש. סביב 'פצע' זה מתרכזים כל שאר הרצונות הרעים והנטיות הרעות.
קחו לדוגמא את העצבות ואת הקנאה. האדם ממורמר על שלא הצליח לעשות משהו כרצונו, או שהוא מקנא בזולתו על שאין הוא מוצלח כמוהו – מהיכן יונקות העצבות והקנאה את כוחן?! מי נתן להן דריסת רגל בנפשו – מאותה מכה קטנה שנתנה ל'ארס הטבע' לפגוע במהלך מחשבו מבלי משים.
ההתאכזרות לעניים, שנראית כה תמימה ומלובשת באדרת של אחריות וחיי חשבון – נובעת כאמור מהסתכלות אכזרית על כל העולם, הסתכלות שבנויה על כפירה באמונת ההשגחה, והיא שמזינה את כל תחושות העצבות והקנאה שמכריזות על היפך האמונה.
כך בשאר התאוות והמידות הרעות: עצלות, רדיפת העושר וכל השאר – כולם יונקים את כוחם מנקודת הכפירה שהתגנבה בלב בעטייה של אותה אכזריות שבלב המונעת נתינת צדקה ואשר מקורה במחשבת כפירה התולה את הכל בטבע.
ההתחלה של רפואת הנפש היא אם כן בשבירתה של אכזריות זו. נתינת צדקה, ובפרט לנצרך שהלב לא נמשך לתת לו באופן טבעי – היא ההתחלה לרפואתה של מכת הכפירה; בכוחה לזכך את האמונה – להתחיל ולהבין שהעולם מונהג אך ורק ברצון ה', רצון אמיתי לרחם ולהיטיב בלבד – ובכח זה לדבוק במידותיו של הקב"ה.
* * *
יעקב אבינו התכונן להשתמש בשלושה אמצעים להכנעתו של עשיו הרשע: בדורון, בתפילה ובמלחמה. הדורון נועד לפייס את עשיו. וכך הוא אומר לעשיו: "ולקחת מנחתי מידי כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלוקים ותרצני".
זו היתה עצתו של אותו צדיק לשבור את האכזריות של עשיו, אותה אכזריות עליה מבוסס כל כוחו ואותה הוא רצה להתיז בלב היהודי חלילה. אך כאשר בלבו של עשיו התעוררה מדת הרחמנות, שוב לא היה בכוחו לשלוט ולהרע.
עלינו הבנים, לקחת דוגמה ממעשי אבות, לשבור אכזריות ולעורר רחמנות על זולתנו, ומכח זה – להיטהר מכל פגעי הנפש.
ליבו לא יכול היה להכיל את הזעזוע והעלבון. לאלו תהומות מסוגלת הרשעות האנושית לצלול. מעולם לא העלה על דעתו לחשוד דווקא במנהל התחזוקה החביב, האיש עשה רושם אמין לחלוטין. את התרמית הנוראה גילה מאוחר מדי, כשהציבור הספיק לבלוע בשקיקה את הסיפור שנרקח עבורם ברוב כישרון. הפשקווילים שהציפו את בתי הכנסת סיפרו את נוסחת הכזבים בשפה קולחת שיכולה היתה לשכנע אותו עצמו.
את החוטים למלכודת הפתע, טווה מנהל התחזוקה מאחורי גבו. החתים אותו על מסמכים, ובתוך מספר חודשים העביר את בעלות התאגיד כולו על שמו. כעת, מול מסמכים רשמיים, מעוטרים בחתימת ידו, מאומה לא יעזור.
הייאוש קבר אותו בביתו. מספר חודשים לא ראה פני חמה. חשש מדעת הקהל, מלעגם. מנהל התחזוקה הבוגד ידע היטב את מלאכתו. בכל בוקר הוצפה תיבת הדואר שלו בחומר מייאש. גזרי עלונים, מודעות רחוב וכתבי עת המספרים כביכול את 'פרשיית פרישתו' של מנכ"ל התאגיד המפורסם. הדברים שנכתבו ברובם על ידי המנהל בעצמו, העבירו היטב את המסר למנכ"ל המדוכא. ברוב ייאושו, לא העלה על דעתו אפילו לנסות להשיב לידיו את רכושו האבוד.
התפנית החלה ביום בו העיז להציג את רגליו בבית הכנסת השכונתי. משיגם ושיחם של הבריות הבין, שלא כולם מאמינים לגרסת הכזבים. פה ושם נשמעו קולות אחרים, הם שנפחו בו רוח חיים. משהושב אליו בטחונו, התבהרה גם דעתו. המוצא המשפטי היה פשוט בתכלית. מונח על כף היד.
* * *
בית הכלא של החיים מצוי בדיוק במקום בו אנו תקועים. מסורג היטב בקנאה, חלישות הדעת, עייפות וייאוש עמוק. גורמים אינם חסרים. הסביבה, העבר, העתיד וכל מה שנדמה כאילו פועל נגדינו. לא חסרים לו לאדם ראיות מוצקות על עליבותו. מאן-דהו פגע בו, אמר מילה שלא במקום. נדמה לו, ובעצם בטוח הוא, ששמע את פלוני אומר ברמז לאלמוני, משהו שלילי בנוגע לאישיותו. כמה קל להתרוקן מרוח חיים ושמחה. משפט אחד, מכת ברק של זיכרון מריר מהעבר. כישלון קטן בהווה. וכבר ברור לגמרי 'אינני יכול'.
את הצינוק הזה יצרנו במו עצמינו.
הדרך אל החירות פתוחה לגמרי. כמה מילים של תורה במתינות ואמונה, יכולים להשיב רוח חיים גם על נפש עייפה ויגעה. תפילה אחת, התבודדות, שיחת חברים או מחשבה פשוטה של אמונה. זיכרון מתוק במציאות השם. הדרכים אל החופש ממאסר העצב רבות לאין שיעור. חלישות הדעת אחת חוסמת את הפתח לחלוטין.
העוולות כגורם העליבות
סיבה עיקרית לקריסת מערכות הנפש הן העוולות. העולם מלא לדעתנו בחוסר צדק. נדמה כאילו הרשעות והעוול מנצחים. הטוב נעלם ונסתר. רבבות פעמים ניסינו לעשות טוב, לאמץ הנהגות ישרות. והמציאות כאילו פועלת לרעתנו. סיבות שונות ומשונות מונעות מאיתנו כמעת תמיד להתמיד במעשה טוב. המציאות הזו מכונה בשם "רע עין של הרשעים". מציאות הרשע המצליחה בשעתה, היא העין הרעה ששורפת ליהודי כשר את הלב.
ויש את הקולות הנוראיים שאינם מפסיקים לשאוג במח. יש את המחשבות המייאשות, טוענות ללא הרף 'אינך ראוי, אינך יכול'. מעלות נשכחות. דואגות להזכיר לנו כישלונות ועוונות דווקא כשהלב משתוקק להתחיל מחדש מעשה טוב. ויש את ה'חכמות', המח נוטה להסתבך בחשבונות ופילוסופיות. קושיות וחקירות, על עצמינו ועל הסובב אותנו. על העבר ועל הווה. ובינתיים הלב מתעקם שוקע בתרדמה.
קול נוסף שאיננו חדל מלהכות בנו הם הזיכרונות הטובים. היו לנו פעם הנהגות נאות. לשבת היה טעם של גן עדן, לתפילה ניחוח של עבודת הקורבנות. היו לנו זמנים של תורה מתוך שלווה ללא רחיים על הצוואר. בלי חובות והתרוצצויות. הלב נקשר אל האופן הענוג בו זכינו לקיים אי פעם את עבודת הבורא. והציור הנחמד הזה, מסתיר לגמרי את אוצרות עבודת השם הממלאות את הווה.
לבית המאסר של חלישות הדעת יש בתורה הקדושה שם. קוראים לה 'רוח טומאה'.
הטומאה היא אטימות נוראה, המסתירה את האור וסוגרת בפנינו את שערי ההצלחה. בזמנים קדומים, כשחיינו חיי טהרה, היה לנו אפר פרה. מי חיים המטהרים את הנפש מטומאת מת. גם היום קיים אפר הפרה. לא במתכונתו הקדומה, רק באופן הנוגע לכל נפש.
מצוות פרה אדומה וסגולת הטהרה המיוחדת לה נקראת חוקה. "זאת חוקת התורה", אפילו חכם שבאדם, שלמה המלך לא עמד על סודה. אפר הפרה טמון היום בעצם היותו 'חוקה'. העובדה שאיננו מסוגלים להבין את המתרחש. היא שיכולה להוביל אותנו אל מחוץ למאסר העליבות והטומאה.
אפר פרה ושמו הכנעה
הנהגת העולם פלאית, אין דרך להבין את המתחולל בכלל ובפרט. אין אדם יודע את סוד מסילת חייו. הסיבות שמאחורי הכישלונות, האכזבות והנפילות. זוהי 'חוקת' החיים.
כשמנסים להבין, עלולים להיטמא. ליפול ברשת תסביכי הפילוסופיה. בחשבונות והשערות לאין קץ ובסופן אכזבה עמוקה יותר. כשמתעקשים להתרפק על מה שהיה, מאבדים את הזכות לעבוד את השם בהווה. השאיפה להבין את המחולל עימנו. היא תמצית רוח הטומאה.
על מנת להיטהר יש להסכים בראש ובראשונה, לא להבין. אפר פרה הוא חוק. חוקים אינם ניתנים לפירוש והסברה. ביום בו נחדל מלבקש הסבר למציאות, לעליות ולירידות, להצלחות ולכישלונות. בו ביום ייפתחו בפנינו שערי טהרה.
אפר פרה מצוי בידיו של כל מי שמוכן להשפיל עצמו כאזוב. להשליך את עצמו ואת דעותיו, את זיכרונותיו המתוקים ואת השגותיו, ולקבל את מציאות הנהגת השם כפי שהיא היום, בהווה. מתוך ביטול והכנעה, מתוך שפלות מוחלטת כאפר פרה. רק אמונה תמימה וישרה.
אפר פרה מסוגל להשיב לידינו את נכסינו שאבדו, להחזיר לנו את הביטחון והשמחה שינחו את דרכנו בבהירות חדשה.
את המילה 'אבא' הוא הגה כפי שהגה מילים אחרות של סתם, ללא כל צליל מיוחד. במוסד בו בילה עם נערים השותפים לגורלו, שמעו על אבא רק בסיפורים. עד כמה שחייו עצובים היו, חסרונו של אותו 'אבא' לא צרב יתר על המידה בליבו, שכן מאגר הזכרונות שלו לא הכיל מעולם דמות של אבא. היו שם הרבה אנשים טובים שניסו לעזור, ואין הוא רואה בדמותו של אב אמיתי תוספת מרגשת יתר על המידה.
יום אחד הופיע לפתע אבא בעולמו. מטלטל ומרגש, כפי שמעולם לא יכול היה לצייר אותו. בשבת אחת אותה עשה במחיצת משפחה טובת לב. נתקל הנער במחזה שלא ראה מעולם. אב ובנו יושבים יחד על שולחן אחד ולומדים. אנשים טובים הלומדים עם נערים נטושים הוא ראה, אך מה שעמד שם, בין האב והבן. החיבה הכנה, העיניים הנוצצות, הלב, לב של אבא – לזאת לא הסכין מימיו. המחזה המטלטל לא נטש אותו, עד שמצא בעצמו גם הוא את אבא.
* * *
העונש הכבד ביותר עבור נפש יהודית, הוא אי ידיעת השם. חוסר מודעות לנוכחותו של בורא עולם, הוא ליקוי המאורות האיום ביותר עבור מי שנשמתו חצובה מתחת כסא הכבוד. בשום אופן לא נוכל לצייר את נוכחותו של הבורא בלב המאמין מתוך משל חומרי. היחסים השוררים בין בני אדם, יחסי כבוד והערכה, אפילו הערצה והקרבה, אינם דומים בשום אופן קלוש לדבקות והתחברות, לרדיפה וכלות הנפש, אותן חווה מי שגופו אינו חוצץ בין נשמתו לנוכחות השם, והרגש הזה יש בו כדי לפצות על כל צער וסבל, ודי בו כדי ליישב כל תמיהה וקושיא.
מצות האמונה היא הראשונה מבין המצוות, כלשון הזהר הקדוש 'פקודא קדמאה' "וידעתם כי אני השם". זהו האל"ף בי"ת. מכאן יוצאת דרך האמונה, פרוסה לרגלי המאמין ומנחה את צעדיו במעלות קדושים.
ההסתרה ותוצאותיה
אם ביקשנו הגדרה לגָלוּת, הרי שזוהי: הסתרה, חוסר מודעות לנוכחות השם. אין מדובר על כופרים במוצהר, מדובר בנו, האנשים העושים את ימיהם בזה העולם, ולא תמיד זוכרים 'לפני מי אתה עומד', יושב, צועד, אוכל וחי. אי הידיעה הזו היא שמרוקנת מתוכינו את החמימות הפנימית היוקדת בליבו הרוגש של כל מאמין בחוש; היא שמציבה אותנו בפני התמודדויות, חושפת אותנו לצער וכל חולי אחר. מי שאמונתו חושית יותר, חש בפועל את תלותו בחסדי השם, נשען על בטחון מציאותי, ואוחז בכל רגע ביד ההשגחה. מי שעדיין אינו שם, יתקשה להבין את ההבדל.
זו בעצם הסיבה לכך שעדיין איננו רצים לחפש את ידיעת נוכחות השם. אין לנו את ההרגשה באובדנה, לא בוערת בנו מספיק התשוקה להשגתה. איך אמרנו? גלות!
מאירים בשמי העולם צדיקים שכל מגמתם היא להנחיל לנו את ההרגשה בנוכחות הבורא, את האמונה והבטחון. הצדיקים הללו גם מספרים על המצב הזה, על מצבי גלות הנפש, ימים של הסתרה וחוסר ידיעה. הם מספרים גם, שהתקופה הזו עברה על כלל ישראל במצרים.
גלות בתוך הטבע
הגלות תחת האימפריה הפרעונית שיעבדה בעיקר את ההכרה שלנו. נדמה היה כאילו הטבע שולט במרחבים שלטון ללא מיצרים. אליל הטבע פרעה, וכל כוחותיו, מן היאור האגדי ועד כוחות הכישוף הסרים למשמעתו, אלו היו כבלי השבי שאזקו את ידי אבותינו במצרים.
האזיקים הללו כובלים את נפשנו גם היום. נדמה כאילו העולם נתון לחסדי ההתרחשויות, הפרנסה, הבריאות, ההצלחה וכל שאר הגורמים 'המשפיעים' על מצבינו…
יציאת מצרים שואגת בתרועה של ד' לשונות "והוצאתי, והצלתי, וגאלתי ולקחתי". בורא עולם מכה בכל אושיות ממלכת מצרים, בארבעת היסודות, אש, רוח, מים ועפר "למען תדע כי אין כהשם אלוקינו".
עשרת המכות החובלים בממלכת הטבע, מרפאים באותה מידה את ישראל. הכוחות המכים בדמיון הטבע השתלטני, הם שמרפאים את האמונה הדוויה, מעמידים את הנפש החולה על רגליה, ומעודדים את היהודי הגולה לשוב ולגלות מי אדון כל הארץ. בפסח שותה יהודי ארבעה כוסות של יין, מוזג אל נפשו פנימה ארבעה כוסות של דעת, נגד ארבעה כוחות של טבע.
גאולה וגלות הן תקופות שונות בחיי הנפש. פעמים שההסתרה גוברת והנפש יורדת למיצרי גלות, פעמים שאור גאולה מפציע והדעת מתבהרת. התורה מצווה אותנו "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים", המצוות כולן זכר ליציאת מצרים, משום שהדרך היהודית ביותר להתמודד עם הסתרה של גלות היא 'זכרון'. גם בעומק הגלות ניתן להמשיך זכרון מבהירות שזרחה אי פעם, וזו תקוותינו.
בשעה שאדם מעוניין להכיר את השם, המציאות סביבו דומה למכות מצרים. השי"ת מכה גם היום בטבע, מחולל פלאות בדרכים שונות ומגוונות, הכל על מנת שהיהודי הקטן המגשש כאן את דרכו בין ספק לתהייה, יצליח לזהות את אבא במרחבי הגולה.
וכפי שאמר רבי נחמן: "כל מעשה מצרים היא כולה בחינת לבושין, שהיה בהכרח שיתלבש עצמו השי"ת כביכול באלו המעשיות של מצרים עד שאח"כ התחילו להכיר אותו בעצמו. ובכל פעם הכירו אותו יותר ויותר" (חיי"מ ר"א).
גם היום 'מתלבש' הקב"ה במלבושים שונים ומשונים. מחולל נפלאות בחייו האישיים של כל יהודי. והכל על מנת שנתקרב אליו, ונחוש סוף סוף מהו 'אבא'.
כידוע, פרנסתו של אדם מושגחת בהשגחה פרטית משמים, והעיקר שישים בטחונו בהשי"ת, הן במשא ומתן וההשתדלות שהוא עוסק בהם והן בבטחון שהוא בחינת הסתכלות, וההסתכלות עושה כלי (כמבואר בליקוטי מוהר"ן תורה ע"ו).
והנה מבואר בספרי רבינו ז"ל כמה צריך לברוח מדחיקת השעה, שעל ידי זה הוא גורם לעצמו חובות והלוואות, כמבואר בארוכה בליקוטי עצות, בטחון סעי' ד' ובשיחות הר"ן שיחה קכ"ב, שצריך האדם להסתפק במועט ולהנהיג ביתו כפי השעה והזמן, ואל ידחק את השעה ללוות ולהקיף ולהיות בעל חוב, רק ימתין לישועת ה', ומוטב להיות בעל חוב לעצמו מאשר לאחרים, ויחזק את עצמו בביטחון, ואל יאמר שמאחר שהריעותי את מעשי מי אנכי שאבטח ואשען בהשי"ת, כי טוב ה' לכל, ועיין שם באריכות.
וכן כתב הרמב"ם בהלכות מלוה ולוה (פרק ו,ג) וזו לשונו: וכן אסור ללוה ליקח הלואה ולהוציאה שלא לצורך, ולאבדה עד שלא ימצא בעל חוב מאין יגבה, אף על פי שהמלוה עשיר גדול, והעושה זה רשע הוא, שנאמר: "לוה רשע ולא ישלם", וציוו חכמים יהי ממון חברך חביב עליך כשלך.
והנה ביאור הדברים כמה צריך האדם להתרחק מלחיות את חייו בחובות והלוואות, כשאינו יודע ממה יחזיר את חובותיו, שאז נקרא הלוה 'רשע', כשמבזבז את כסף המלוה מבלי שיהיה לו ממה להחזיר, ניתן להבין על פי המובא בליקוטי מוהר"ן תורה כ"ג, בפירוש סבי דבי אתונא, ומובא שם "ותלא לה פתקא בצוארא, דהוי מסיק בי אבא מאה אלפי זוזי, "בי אבא" זה עבודה זרה כמו שכתוב האומר לעץ אבי אתה, ועבודה זרה היא חובה שמכרעת את הכל לכף חובה, וכל המתדבקין בה הם בעלי חובות, כמו שאנו רואים בחוש שזה המשא תלוי בצוואר בני אדם שאין מסתפקין בממונם ולווין ממון מאחרים, ונדמה להם שהם משתכרין שכר הרבה ואחר כך מתים [בעודם] בעלי חוב, עיין שם, ורואים שם כמה יש לברוח מחובות.
ועיין בליקוטי הלכות, הלכות ריבית ג, כי תאות ממון בא מזה, מחמת שאין לאדם אמונה ובטחון בהשם יתברך, שהוא יתברך יכול להזמין לו פרנסתו בסיבה קלה בלא יגיעות, ומחמת זה הוא רץ אחר פרנסתו תמיד ביגיעות רבות וכו, והוא מלא עצבות ודאגות ומרה שחורה, ומרבה ללוות ממון מאחרים, מחמת שאינו מאמין שהשם יתברך יזמין לו פרנסתו בעיתה בלי יגיעות בסיבה קלה וכו'. ואם היה לו שכל אמיתי והיה מאמין בהשם יתברך שהכל ממנו יתברך, רק שצריכין להמתין עד שיבוא זמנו ועתו, לא היה רץ אחר פרנסתו כל כך, כי השם יתברך יכול ליתן לו פרנסתו בעתו בסיבה קלה. כי בודאי יש הכרח שיעשה האדם איזה עובדא קלה בשביל פרנסה וכו', כי על ידי זה עושים כלים וצינורות לקבל השפע, אבל באמת אין העסק עיקר כלל, רק עיקר הפרנסה מהשם יתברך בהשגחתו לבד, וכל הדוחק את השעה, השעה דוחקתו, ועיין שם באריכות.
והנה, כשאדם רואה עצמו שקוע בחובות, צריך ליישב עצמו מאד, להפסיק תיכף ומיד את המירוץ המטורף הזה, ולקבל על עצמו מכאן ואילך שלא להכנס לשום חוב. וישכיר עצמו להרויח ממון ביושר על פי התורה, או אפילו יחזר על הפתחים, ובעיקר שלא להכנס לשום חוב.
ועתה התבונן נא בשתי האפשרויות, האחד, להמשיך ללוות מבלי שיש לו ממה להחזיר, ואז נקרא 'לוה רשע' בשעת הלוואת והוצאת הממון כמובא ברמב"ם הנ"ל ובשולחן ערוך. או מצד שני, לחזר אפילו על הפתחים אם אינו מוצא עצמו להרויח ממון מיגיע כפים וכו', ואז על כל פנים הוא נקרא עני הגון. כי באמת אין לו פרנסתו ואם יקבל על עצמו דבר זה, יהיה איך שיהיה, ובלבד שלא יקח שום הלוואה וחוב, אז בדרך כלל יראה ישועת ה', ובסייעתא דשמיא ייצא מהר מחובותיו, וכמובן עם הרבה תפילות ובקשות מהקב"ה, והתחזקות בנסיון שלא ללוות משום אדם יותר.
ובנוגע לחובותיו שצריך להחזירם לבעלי חובות, העצה ללכת לכל הבעלי חובות, ולהסביר להם שהוא הסתבך בחובות, והוא רוצה מעתה להסדיר את כל חובותיו, בצורה מסודרת שמזה הוא מקוה להחזיר את חובותיו, ושיתנו לו ארכה בזמן פירעון ההלוואה, כדי שיוכל להחזיר כל חובותיו. ויפציר בהם שיאפשרו לו לעסוק במקורות הכנסה להחזיר חובותיו ולצאת מהם, ולא לגלגל הלאה גמחי"ם וחובות. ובסייעתא דשמיא בדרך כלל, רוב בעלי החובות ילכו לקראתו ויסכימו להמתין, והשאר שלא יסכימו יפרע להם בראשונה.
ואם יקבל על עצמו באמת ובתמים להתחזק כנ"ל, אז יעזרהו הקב"ה ויצא מהר מחובותיו כי אז נפרד מסטרא דחובה, סטרא אחרא, ואוחז בסטרא דקדושה בבטחון בה' והשגחתו, ויש הרבה להאריך בענין זה אך מחמת אהבת הקיצור נסתפק בזה.
ויש למצוא לזה סמוכין במה שהקב"ה צוה למשה שיאמר לבני ישראל שישאלו וילוו ממצרים כלי כסף וזהב ושמלות וכדו', ושואל האור החיים הק' בפרשת שמות, מדוע לא לקחו מעצמם בשלושת ימי אפילה, כשראו את כל החפצים בבתי המצרים כמובא ברש"י? ומתרץ, שטעם הדבר הוא כדי שהמצרים ירדפו אחריהם, ויפרעו בים סוף ויטבעו שם, ולכן נאלצו להשאיל ולהלוות. ויש לדקדק ששתי הבחינות שוות, היינו: לקחת בלי רשות ולהשאיל מבלי להחזיר, רק כאן התורה התירה כהוראת שעה, וציוותה לעשות זאת כמובא בארוכה באור החיים הנ"ל, ולנושא שלנו, שמלווים מבלי יכולת להחזיר כנ"ל דומה ממש לגניבה, ה' יצילנו.
"וכן כל הנביאים עסקו הרבה בתפלה, כמו שמצינו אצל אליהו שאמר: חי ה' אשר עמדתי לפניו, ופרשו המפרשים: אשר אני רגיל לעמוד לפניו בתפלה".
קטע זה מהווה פתיחה לפיסקה די ארוכה עם ראיות רבות מנביאים שונים שעסקו רבות בתפילה. גם בשולחן ערוך אנו מוצאים את הקשר שבין תפילה ונבואה: "וכך היו עושים חסידים ואנשי מעשה, שהיו מתבודדים ומכוונין בתפלתם עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמות ולהתגברות כח השכלי, עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה" (אורח-חיים, סימן צח סעיף א). על הקשר שביניהם נעסוק בלי-נדר ובעזרת-ה' בפעם הבאה. היום רציתי לשים לב לנקודה מסוימת המוזכרת בדברי אליהו. אשמח לדעתכם בקשר לנקודה זו.
הופעתו הראשונה של אליהו בספר מלכים היא בשבועתו על הבצורת. באותה תקופה עם ישראל היה נגוע בעבודה-זרה, ואליהו גוזר שלא ירדו טל ומטר כי אם על-פי ציוויו: "ויאמר אליהו התשבי מתושבי גלעד אל אחאב, חי ה' אלוקי ישראל אשר עמדתי לפניו אם יהיה השנים האלה טל ומטר, כי אם לפי דברי" (מלכים-א יז, א). המפרשים אומרים כי לשון "חי ה'" הוא לשון שבועה, שכמו שחי ה', כן יהיה הדבר הזה. השבועה תמיד באה לקיים דבר מסוים, כלומר, הפיכתו למציאות. הדרך לבטא דבר מציאותי היא להשוות אותו לדבר שהוא עצם המציאות, ועל-כן על-פי רוב שבועה היא בהזכרת השם. בשל כך, כותב הרמב"ם שקיימת מצווה מן התורה להישבע על אמת: "כי בזה הגדולה לשם יתעלה, וכבוד ועילוי והוא"(ספר המצוות, מצוות עשה ז), בשבועה נמצא ביטוי של כבוד, מאחר ואנו קובעים כי ה' הוא עצם המציאות, וכל אמת אחרת רק נתלית בו, אך רק הוא האמת לאמיתה, "ולכן אינו מותר להשבע בדבר מכל הנבראים"(רמב"ם שם), כי קיום המציאות מצד עצמה אינו אמת כמו מציאות ה'.
על-כל-פנים, ראינו כי השבועה היא ביטוי אמיתות דבר מסוים בדימיון מסוים לגילוי אלוקי שהוא עצם המציאות. אליהו אומר: "חי ה' אשר עמדתי לפניו". עלינו לשים לב שאליהו לא מזכיר בדבריו 'כתובת', אלא גילוי אלוקי מסוים, שאותו הזכיר בשבועתו, לבטא אמיתת מציאות מסוימת. לכאורה תמוה: איזה גילוי קיים בכך שאליהו התפלל לפני ה'? מילא גילוי שה' עונה לתפילה, אך בדברי אליהו לא מוזכרת מילה מכך, כי אם על-כך שהוא התפלל.
* * *
ראינו בעבר כי מעשה התפילה אינו מעשה הדורש כוונה מרובה, אלא צורת חשיבה שונה לחלוטין מהצורה בה אנו חיים. בשל-כך, למרות שבכל המצוות "רחמנא ליבא בעי" (סנהדרין דף קו ע"ב) – ה' רוצה את ליבנו בתוכן, אף על פי כן לא מצינו מצווה שלפניה הכנה כה גדולה לטוהר הכוונה – "ישהה שעה אחת קודם שיקום להתפלל" (אורח-חיים, סימן צג סעיף א), "…אף על גב דבכל מקום דאמרינן שעה פירושו שעה מועטת, הכא פירושו שעה אחת מי"ב שעות" (משנה-ברורה, שם) – שעה שלימה ולא שעה קלה. שיעור זה נצרך גם לצדיקים הגדולים ביותר (שם). מכל זאת אנו רואים כי בתפילה לא צריכים רק לכוון למה שעושים, אלא צריכים הכנה נפשית קודמת להיות שייכים לדבר שנקרא "תפילה". לבקשות יספיק שיעור זמן קטן של כמה שניות, והוא השיעור של רוב העם (שם), אך למעשה הנשגב של תפילה צריך הכנה מרובה כדי שבלב האדם יתאמתו הדברים בייחוד.
ומהו מעשה התפילה? זמן של תיפלות, של התבטלות ודבקות מתוך הבנה קיומית: הקיום היחיד שיכול להיות לי הוא עם ה'. לולא חסדיו ורחמיו אין לי סיכוי לשרוד. לא רק להבין שרחמיו מאוד נצרכים כעת, אלא הם אלה שייצרו אותנו. "חסדך ואמיתך תמיד יצרוני" (תהלים מ). ההבנה הזאת מנוגדת לצורה הרגילה של חיי האדם בה המציאות תמיד נתפסת כדבר עומד לכשעצמו, הגם שהיא עם אמונה שלמה שה' הוא בעל היכולות כולם ואין דבר שקיים שלא מכוחו, אך בלי התפיסה שאין שום קיום למציאות ביחס לחיי. אם נפשט רעיון זה, במעשה התפילה השלם, האדם צריך להרגיש שגם הכסף שנמצא בכיס שלו, לא יוכל לספק לו שום קיום. התפיסה הזאת מאוד רחוקה מהצורה הרגילה של החיים שלנו, בהם אנו מתייחסים לכל מציאות כקיימת ביחס אלינו. השולחן-ערוך כותב שאנחנו רחוקים ממעשה תפילה שכזה, ועלינו מוטל בעיקר לכוון בכל כוחנו את כוונת המילים. מי שירגיש את המציאות כה חסרה, יבין שחייב להיות כאן עוד דבר שיקיים את המציאות – ומתוך החיסרון הוא יקרא, ירצה שיבוא משהו אחר אל מציאותו ויקיים אותה, וברגע שיעשה כן – "קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת" (תהלים קמה).
* * *
יכול אדם לחשוב, ששעה של ביטוי חוסר אונים וישע היא צמצום והקטנה של חייו, אף אם הם נכונים. הרי בסופו של דבר הרגשה של חיסרון גורמת לנו להרגיש פחות חיים, ונמצא שהיא מנוגדת לחיינו. התפילה תהווה 'פיתרון' טוב לבעיה זו, אך קשה לומר שהאדם ירגיש את מציאותו מתבטאת בתפילה בשלמות כזו שלא יחוש אותה באף מצב אחר. אך אליהו הנביא אומר: "חי ה' אשר עמדתי לפניו" – עמידה מבטאת מצב שכל מציאות האדם פונה אליו, בשונה מישיבה בה רק גוף הפלג העליון פונה אל הדבר. שאר הגוף לא נמצא במצב ביטוי של קיום. בעמידה כל הגוף פונה לדבר מסוים, והיציבות והקיום שמתבטאים בעמידה גם נכללים באותו דבר אליו הגוף פונה. אולי בכך יש לפרש את כבוד התורה שיש בלימוד תורה בעמידה (מגילה דף כא ע"א), שכן קשה קצת לפרשו על המאמץ הפיזי, ומה גם שלא מצינו שיש להצטער בשעת הלימוד מאחר ו"שמעתא בעא צילותא" (שם דף כח ע"ב) – הלימוד דורש דעת צלולה המתאפשרת בתנאים גשמיים נוחים, כמבואר בגמרא שם. הביטוי של כל מציאות האדם בלימוד מהווה ביטוי של גדלות לתורה, שאיננה מכבידה או מעיקה על האדם חס-ושלום, כי אם נותנת לו לחוש את מציאותו האמיתית בתוך התורה. הסיבה לשלמות ביטוי מציאות האדם בתפילה, על-אף תחושת החיסרון המעיקה, היא מאחר וזוהי תפיסה אמיתית בעצם הקיום שלנו. ברגע שאני מבין שאין לי שום קיום מצד עצמי, התפילה היא הביטוי הטבעי ביותר שלי. לא עול, לא דבר שיש לעבור בסדר היום אף אם נייחס לו את הרצינות הראויה לו, אלא "גרעין הזמן ופריו" כלשון ר' יהודה הלוי, הזמן אליו יחכה האדם כל היום. אולי ניתן לומר שזהו הגילוי שמזכיר אליהו: הקדוש-ברוך-הוא מתגלה במציאות באופן כה מחויב שהרגשת התיפלות (והטפלות) שלי אליו היא כה מחויבת גם-כן, עד שבתפילה אני מרגיש את מציאותי באה לידי ביטוי.
אזכיר דברים שראינו באחד המאמרים הקודמים: "טוב ה' לכל הדברים, הן לרפואה והן לפרנסה וכיוצא. כשמאמין כך, בודאי יהיה עקר השתדלותו בתר קודשא בריך הוא (היינו, רק להתפלל אליו יתברך על כל דבר ודבר). ולא ירדוף אחר תחבולות רבות, כי אינם מועילים כלל; ומעט דמעט המועילים אינו יודע מהם ואינו יכול למוצאם. אבל לקרוא להקדוש-ברוך-הוא זה טוב ומועיל לכל דבר שבעולם, וזה יכול למצוא תמיד, כי הוא יתברך בנמצא תמיד." (ליקוטי מוהר"ן, תורה ג). ברגע שנחקוק למוח שלנו שאנחנו לא פונים למקור חיצוני שיש לו את כל הכלים לפתרון כל בעיותינו, אלא למקור של כל המציאות, שכל חיסרון במציאות קורא להתגלותו, הפעולה הטבעית ביותר שלנו לכל צרה תהיה קריאה אליו, מתוך תפיסה אמיתית ש"הוא יתברך בנמצא תמיד". מי יתן ונזכה ללכת עם הדברים הללו בעת קשה זו, בשעה שנקראים אנו למלחמה – "ואין כוחנו אלא בפינו".
כותב הזוהר הקדוש (חלק ג' עמ' קס"ו): "תורה, תורה, אור כל העולמות, כמה ימים ונחלים ומעיינות מתפשטים ממך לכל הצדדים. ממך הכל. עליך עומדים עליונים ותחתונים, אור העליון – ממך יוצא".
תאר לך נהר שוטף, מחיה ומרווה, מטהר ומרענן. תאר לך אור עליון, בהיר ונעים… האם תהיה למי שיפגוש בדבר כזה שאלה "מה אני צריך את זה בכלל?" בוודאי שלא, להיפך – כל מה שערב ונעים ומאיר, האדם חפץ בו ומשתדל להשיגו.
אמנם עריבות ומתיקות התורה איננה ניכרת לעין במבט ראשון, להיפך – היא דורשת מאבק והתמודדות ומסירות. וכבר אמרו חז"ל על המצב ההתחלתי אליו נקלעים לומדי התורה: "במחשכים הושיבני – זה תלמוד בבלי" (מסכת סנהדרין דף כ"ו). אבל מי שלא נבהל מן ה"מחשכים" הללו, מי שניגש אל הערפל – עשוי למצוא בתוכו בהירות ומתיקות. ולא בכדי אנו מתפללים בכל יום "והערב נא ה' אלוקינו את דברי תורתך בפינו", כי אם התורה "תחייך" אלינו ונזכה לטעום אפילו משהו מטעמה הערב – לא נרצה יותר שום דבר, רק להוסיף ולהרגיש עוד מזה הטעם המופלא, אור כל האורות, מקור כל התענוגים…
על זה כתב רבי נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' תורה ע"א): "אשרי הזוכה להרגיש נעימות התורה. כי יש נעימות בתורה, וזהו העיקר, לזכות להרגיש הנעימות שיש בתורה". משום כך, גם הורו חז"ל בעניין הלימוד (מסכת עבודה זרה דף י"ט): "לעולם ילמד אדם תורה במקום שלבו חפץ", ורש"י ביאר "לא ישנה לו רבו אלא מסכתא שהוא מבקש ממנו, שאם ישנה לו מסכתא אחרת, אינה מתקיימת, לפי שלבו אחר תאוותו".
מדהים – קיום התורה בלב האדם, תלוי בחשקו לאותו לימוד!
ועוד ביאר בעניין זה באופן נפלא ה"עין יעקב", וכה דבריו: עניין זה, ללמוד ממקום שלבו חפץ, לומדים חז"ל מן הפסוק "כי אם בתורת ה' חפצו" שבתהילים. שואל ה"עין יעקב", והרי תחילת הפסוק – שהוא תחילת ספר תהילים – מתחיל ב"אשרי האיש אשר לא הלך וכו'", מה הקשר בין שני הדברים? מסביר ה"עין יעקב" – אחר שהזהיר הפסוק ממה להתרחק (דרך רשעים, מושב לצים וכו'), נתן לאדם מקום שבו על כל פנים יהנה וישמח. שלא ידחה האדם את יצרו הרע מכל וכל, על דרך שאמרו חז"ל ביצר הרע: "שמאל דוחה וימין מקרבת".
צריך גם לתת משהו ליצר, דהיינו, לרצונו של האדם להנות ולשמוח. והיכן אפשר 'לתת' ליצר הרע משהו כדי להניח את דעתו ולמלא את תאוותו? על כך מפרט המשך הפסוק: על ידי לימוד של החלק המהנה אותך בתורה, "כי אם בתורת ה' חפצו", שלפחות שם יהנה.
כאן רואים את חשיבות העניין להרגיש נעימות בלימוד, שהיא "מרגיעה" כביכול, את היצר הרע. אבל אם חלילה גם מן התורה אינו נהנה, אזי הוא בגדר של "שמאל דוחה וימין דוחה" והיצר שלא בא על סיפוקו – עלול להתגבר ביתר שאת, דווקא משום שלא ניתן לו מבוקשו.
זהו כמובן רק עניין וטעם אחד לנחיצות הלימוד – כהגנה מפני היצר (וזה מועיל, כאמור, רק בלימוד נעים ומהנה). ודאי שעיקר הטעם, כבכל המצוות, לקיים רצון בוראנו, אבל הוא, בחסדו, גילה לנו טפח מטעמי מצוותיו לקרב הדבר לדעתנו וליבנו.
כותב הרמח"ל (דרך השם חלק א' פרק רביעי סעיף ט'): "ואמנם אמצעי אחד נתן לנו הא-ל יתברך שמו, שמדרגתו למעלה מכל שאר האמצעים המקרבים אליו יתברך, והוא תלמוד התורה…
כי הנה רצה בחסדו וחיבר לנו חיבור דברים… שבסגולת הדברים ההם יהיה, שמי שיהגה בהם בקדושה ובטהרה, על הכוונה הנכונה שהיא עשיית חפצו יתברך שמו – יתעצם בו על ידם מעלה עליונה ושלמות גדול עד מאד… ולא די מה שקונה האדם בעצמו מעלה ושלמות – אלא שמציאות הבריאה כולה בכללה ובפרטה מתעלה ומשתלם…"
תכלית המצוות כולן – להתקרב אל ה', לחוש את קירבתו ולהתענג על אהבתו. לאו דווקא בעולם הבא, כי אם אפילו כאן, בעולם הזה ממש. אפשר להכניס רוחניות ואלוקות לחיים ולמעשים כולם. לא עוד מעשי יום יום אפורים, ענייני שגרה והכרח פעוטים, כי אם מעשי רוממות וקדושה, בכל פרט ובכל עניין – מכוח התקשרותנו לתורה.
עצם הלימוד, מלבד היותו מקנה ידיעות, מעצים באדם מעלה ושלמות, זכות וקדושה, כדברי הרמח"ל. וכבר דימו חז"ל במקומות רבים את התורה למזון. ממש כשם שאדם נזקק באופן יום יומי לאוכל לקיום נפשו, כן נצרכת למזון גם נשמתו. בכל "טעימה" ו"טעימה", בכל מילה ומילה – מתחזקת הנשמה וגדלה, מתעצמת והולכת. זוהי, כדברי הרמח"ל, "סגולת הדברים". כלומר יש כוח רוחני סגולי ופנימי שהקדוש ברוך הוא גנז בתורתו והוא מעניקו ללומדיה, מה שאין כן, כמובן, בשום לימוד ובשום סוג השכלה שבעולם.
כל החוכמות שבעולם, בהיותן אנושיות, אין קשורה בהן הסגולה הזו, ולכן אין הן מעצימות דבר בנשמת לומדיהן. (אמנם כשם שתינוק גדל לאט, כך גם הנשמה, ועל כן אי אפשר לצפות לחוש בשינוי הזה תוך זמן קצר, אבל לימוד מתמיד יחולל בוודאות שינוי עמוק ופנימי בלב הלומד ובנפשו).
ומלבד התועלת העצמית, הרוחנית, שהאדם רוכש בלימודו, עוסק הוא גם תוך כדי לימודו בעשיית חסד עצום לכל הנשמות התלויות בו, לכלל ישראל, ואפילו, כדברי הרמח"ל שם, לבריאה כולה. בהיות התורה, כלומר החלק האלוקי הפנימי שבה, מזון וקיום לנבראים כולם, העוסק בה הופך, כביכול, לשותפו של הקב"ה בבריאת וקיום עולמו.
מלבד זכות וחסד, הגנה ושלמות, זוכה העוסק בתורה למתנה נפלאה אחרת: "צורה" של יהודי. צורה לא במובן החיצוני כמובן, כי אם במובן הפנימי, הנפשי והשכלי. כי יש דרך מחשבה והתבוננות בעולם ובמאורעות כולם – שמיוחדת רק לנו. לחשוב ולהרגיש כמו ה', עד כמה שניתן למין האנושי. וכך פירש האור החיים הקדוש על הפסוק, "ויברא אלוקים את האדם בצלמו, בצלם אלוקים ברא אותו" (בראשית א' כ"ז): "ברא האדם בשני צלמים, הראשון צלם הניכר בכל אדם ואפילו בבני אדם הריקים מהקדושה… והשני הם בחינת המאושרים, עם ישראל, נחלת ש-די… והרי זה בא ללמדנו כי יש בנבראים שני צלמים: צלם הניכר וצלם אלוקי רוחני נעלם".
מכאן שיש "צורה" של יהודי שזהו "צלם אלוקים" ממש. כך פירש גם רש"י על המילים "בצלמנו כדמותנו" (בראשית א' כ"ו): "כדמותנו – להבין ולהשכיל".
השכלת התורה – היא היא אותו "צלם ודמות".
זוהי מעלת התורה, שהיא "לבוש" לדעתו האין סופית של בוראנו. העוסק בה, קונה גם הוא "שכל אלוקי" ודרך התבוננות אלוקית על הכל, על כל ענייניו ומאורעות חייו. שכל כזה, עמוק ומורכב, דק ועדין, אינו קיים כלל בשום חכמה אנושית הבנויה רק בדרך היקשים וסברות, ושאין הם יודעים כלל משלוש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהם, או מ"השלושים ושתים נתיבות פליאות חכמה" שבהן חקק ויצר ה' את עולמו כמובא בספר יצירה משנה א'. כל אלה ועוד שכליים רבים ועמוקים מצויים בתורה, ובה בלבד.
הדיוק, העמקות, בהירות המחשבה, התכליתיות – כל אלו שייכים ונוגעים ל"צורה של יהודי", וצורה כזו "מתעצבת", כאמור, עם כל מילה וכל הבנה שאדם זוכה ללמוד ולהבין בתורה.
[פורסם לראשונה באתרו של הרב ארז דורון – אור פנימי]
בשיאם של ימי בין המצרים, בעיצומו של תשעה באב, בשעה שנשרף ונהרס עד היסוד בית אלקינו ובת ציון יושבת לארץ מתפלשת בעפר ומורידה כנחל דמעה, דווקא ביום זה ובשעה זו נולד הגואל מנחם הדורות (פתיחתא דאסתר רבא יא). זה העת והרגע בו אנו מתבשרים על הגאולה שאין אחריה גלות יותר "תם עוונך בת ציון לא יוסיף עוד להגלותך".
אחרי שהכל חרב ונחרב. אחרי שבאה אותה רוח סערה וברחו כולם, לאחר שהירידה הנוראה של כלל ישראל, ה'בן היחיד', מהמלכות התממשה, מיד מתחיל להתגלות ולפעול התיקון המושלם על ידי כלליות הבעטלער'ס [=הקבצנים. עיין סיפורי מעשיות, מעשה משבעה קבצנים], אלו שזככו עצמם בתכלית השלימות שאין שלימות אחריו, אותם היוצרים יושבי נטעים הכלולים עם מלכו של עולם במלאכתו עוד מראשית ראשית הבנין. מעתה הולך ונבנה עולם ובנין חדש ונצחי זך ומזוכך בתכלית, שלא יחרב לעולם. והוא ילך ויזרח כאור נוגה הולך ואור עד נכון היום. זה היום אליו קיוותה נפש כל חי, עליונים ותחתונים לבואו מייחלים.
אבל כדי שזה היום יבוא ואור משיחנו ותקוותינו יתגלה לעין כל חי, מן ההכרח הוא שכולם יזכרו בו, ישתוקקו ויתגעגעו אליו עד כלות נפשם, עד שבכיה עצומה ומרוממת ואין סופית תשטוף את לבם עד יקוד, ומתוך כיסופם וצפייתם ישאגו 'היכן לוקחים את אותו גואל ומושיע, זה שהחייה ומחיה אותנו בכל משך גלותינו בהיותנו דווים וסחופים יתומים ועזובים באין אב ואם, בכל אותם זמנים חשוכים, בעת שנסתמו כל מאוריה וסוגרו כל שעריה'…
והרי אם לא נרפה מהשתוקקותנו אליו יומם ולילה ולא ניתן דמי לגעגועינו אליו, אנו מובטחים ועומדים ש"הנה הוא בא ויאמר הנני"!!! עוד נזכה ונראהו עין בעין, ואז יתהפכו כל היגונות והאנחות לששון ושמחות, "לא ישמע בה קול בכי וקול זעקה כי אם שישו וגילו עדי עד, כי הנני בורא את ירושלים ג'י'ל'ה' ועמה משוש"
"ונעשה שם שמחה גדולה וחדוה גדולה מאד"
* * *
את כל זה מגלה לנו ללא הפסק והיסח דעת אותו בוכה ותתגעגע, אותו תלמיד יניק היניקין אשר כל חייו ומציאותו הם לשוב ולעורר את האהבה ואת הזכרון לסבא דסבין – כלליות הרועים גואלי הדורות. ואליו הם באמת נגלו ועליו סמכו ידיהם בברכתם, ונתנו במתנת עולמים להיותו כמותו ממש, ועוד כפליים לתושיה ברוחו וכוחו להנחיל את ברכתם ומתנתם לכל באי עולם.
הבכיה שהוא מגלה ומבכה היא בכיה אחרת לגמרי; הצער, האבל, הכאב ונחלי הדמעות שלו על החורבן הנורא המתחולל לעיננו הוא מסוך ושלוב עם התקווה השמחה הגאולה וצמיחת קרן הישועה העומדת ומשגיחה עלינו ברחמים אחר כתלנו ומצפה לציפייתנו אליה.
והוא מתעפר אתנו עד עפר ויורד לתחתיות ארץ להוציא יקר מזולל מזילותא דגלותא ובסתר האפר והאפרוריות של החרב ביותר מגלה בו אוז הפאר ואת יופי החן החבוי בכל איש מישראל, את החלק-אלוק ממעל השוכן בקרבו.
ל"ג בעומר בחצר ציונו של התנא האלוקי רשב"י הקדוש. הרגליים ועימן הלב והנפש מתרוממות טפח מעל הקרקע. שמחה על-טבעית מורגשת בעליל, אי אפשר שלא להיסחף אחריה.
ובפנים המערה – הלבבות נפתחים, ההתעוררות בוקעת רקיעים, הנפש כמהה לשוב ולהיטיב את דרכה מעתה.
איך זה ששני כוחות מנוגדים כל כך פועלים בו זמנית – ההתעוררות והשמחה, הבכי והשירה, התשוקה וההודיה?! ובכלל, לשמחה מה זו עושה? הן ביום זה נסתלק הצדיק והעולם התייתם, מן הראוי היה לקונן ולהתאבל, ולא לשיר ולרקוד!
רבי נתן מגלה לנו טפח מסודו של רשב"י:
חז"ל צפו את אשר יקרה באחרית הימים וגזרו אומר: "עתידה תורה שתשתכח מישראל" (שבת קלח ע"ב), הסתר הפנים יגבר כל כך עד שגם כאשר הספרים יהיו בידינו תהיה זאת שיכחה; הריחוק יהיה עמוק כל כך, הלבבות יהיו סתומים כל כך; חיי החולין יכבשו כל חלקה טובה, הנפילות הרוחניות יהיו עמוקות ביותר – עד שתשכח אותה ידיעה עמוקה שאותה הנחיל לנו ה' על ידי התורה, ש'ישראל וקוב"ה ואורייתא חד הוא'; יהודי לא ירגיש שכשהוא מקיים מצוה או לומד תורה הרי הוא מאוחד באהבה אינסופית למי שציווה ונתן זאת; הוא אולי יזכור את המילים, אך לא את ה'נשמה' שבהן.
שיכחה זו תגרום לעזיבת התורה אט אט חלילה, שכן כאשר יהודי רואה שמעשיו מקולקלים והיצר מקיף את כל כולו, ובנוסף לכך הוא שוכח שעדיין הוא מחובר לאהבת עולם יוקדת מצד ה' יתברך – הוא מזניח את עבודת ה' ומתרחק ממנו יותר ויותר.
אם היה לפחות זוכר שהוא עדיין אהוב למקום, למרות עוונותיו, כי אז היה מתחיל לבקש, לחפש ולכסוף אל ה' – וזה עצמו היה מחזירו למוטב. אך ההסתאבות גורמת לו לשכוח את הקשר הנצחי הלזה; וככל ששפלות הנפש מעמיקה, כך גוברת השכחה; הוא כבר לא מנסה אפילו לרצות לחזור בתשובה, נדמה לו שזהו מקומו הטבעי לעד…
גם רשב"י כמו חבריו, ידע על הסתר הפנים הצפוי בסוף הדורות, אך הוא אזר מותניו והבטיח כי התורה לא תשתכח! זאת מפני שהוא יצר יצירה חדשה שעל ידה יוכל מי שירצה – להינצל משיכחת נשמת התורה.
זהו ספר הזוהר הקדוש, שעליו העיד רשב"י כי "בזהר דא יפקון מן גלותא"! סודות התורה הכתובים בזוהר הקדוש נובעים מחכמה אלוקית גבוהה מאד שבכוחה להאיר גם את המקומות האפלים והשפלים ביותר. בכוח קדושת סודות אלו עולה בליבנו האהבה הגדולה שבינינו לבין אבינו שבשמים. בהשפעת התכנים הנפלאים שבזוהר, מאירה בלב כל יהודי האהבה הנצחית הזאת וגורמת לו שאם רק ירצה – יוכל לשוב לחיק אביו אוהבו.
על אף שלא כל אחד זוכה להבין את סודות הזוהר, הרי קדושתם פועלת בעולם בצורה נעלמת ונותנת את האפשרות ואת הכוח לכל אחד להתעורר, לבקש ולחפש, לרצות ולכסוף – מבלי להימשך אחר ההרגשה המייאשת שנובעת מן ההסתרה העצומה השוררת כיום.
בל"ג בעומר – ביום בו נסתלק רשב"י – עולה מדי שנה נשמתו יותר ויותר. עלייה זו פירושה, שנשמתו משיגה תורה גבוהה יותר ויותר שבכוחה להאיר במקומות נמוכים ביותר.
בכל שנה שופע כוח חדש וגדול יותר, שנותן לנו להבין, שההסתרה איננה המציאות עצמה; היא בסך הכל מסתירה את האהבה הנצחית של ה' אלינו. תובנה זו גורמת להתעורר בכיסופים לה' – גם למי שבשנה שעברה נכשל. כיסופים אלו יביאו אותו בסופו של דבר לתשובה שלימה.
ביום זה בכלל ובמקום קדוש זה במירון בפרט, מתחדשת אצל כולנו התקוה להתחיל לבחור בטוב ולעזוב את ההרגלים הרעים.
אין זה יום אֵבל על מת חלילה, כי "צדיקים במיתתם קרויים חיים". לא רק שהם עדיין בחיים, אלא הם מוסיפים חִיות חדשה לדָרי מַטָה; הם מאירים ביתר שאת את החושך המעובה שבו אנו שרויים.
זה סוד הכוחות המנוגדים – לכאורה – הפועלים בהילולת רשב"י; השמחה היא על שזכינו למתנה נפלאה זו בעומק חשכת גלותנו. נפלאותיה של מתנה זו הן: הגעגועים והכיסופים שיחזירו אותנו בסופו של דבר בתשובה, וככל שאנו רוקדים ושרים ומכירים ביִקרת מתנה זו – כך פורצים מקרבנו הגעגועים שבפנים, בהשתפכות כנה ואמיתית להתחלה טובה יותר של התקרבות לה'.
צמרמורת חלפה בגווֹ, הוא כבר עבר בכביש הזה עשרות פעמים אחרי אותו מאורע – ואף על פי כן, בכל פעם מחדש, כאשר הוא מגיע למקום הזה, הוא נרעד לזכר המחשבה בלבד: מה עלול היה לקרות אם חס וחלילה הנהג לא היה מתעורר ברגע האחרון – – –
זה היה בחצות לילה חרפי, ערפל כבד וסמיך שרר באזור. בנוסף לשדה הראיה הקלוש, הנהג גם היה עייף מאד, הוא ניסה להחזיק מעמד, אך לאחר דקות ספורות נעצמו שמורות עיניו, האוטובוס החל לסטות לכיוון התהום הפעורה בצידי הכביש, שלדת הפח כבר התחככה חיכוך רציני במעקה הבטיחות…
הוא לא רוצה להיזכר ברגעי האימה הללו. הרף עין הפריד בינו ובין מוות אכזרי חלילה.
* * *
בכל פעם שבה אנו נפגשים מחדש עם פרשת קבלת התורה, שבה ומתעוררת החרדה מול המחשבה: מה היה קורה אם עם ישראל היה נסחף אחר הנטייה הטבעית של בני האדם – "להיות חכמים". אי אפשר לתאר אפס קצהו של האסון הנוראי שהיה פוקד את העולם אם הם היו עושים זאת.
יציאת מצרים על מאות הנסים המופלאים שנעשו לעיניהם, קריעת ים סוף על עוצם הגילויים העצומים שהתגלו להם, מעמד הר סיני עם כל מדרגות הנבואה שנפתחו לפניהם – ואף על פי כן, ברגע ההכרעה עמד כל העולם כולו בסימן שאלה גדול: האם יקבל עם ישראל את התורה אם לאו. "ארץ יָראָה" (תהילים עו, ט) – כל מעשי בראשית עמדו וחרדו לרגע זה; אם חלילה היו בני ישראל מפקפקים ולא עונים 'נעשה ונשמע' – כי אז היה העולם חוזר לתוהו ובוהו בן-רגע (שבת פח ע"א). מי יכול לשער את רגעי האימה הללו כאשר גורל כל היקום תלוי ועומד!
מדוע אכן לא היה ברור שעם ישראל יענה 'הן'? למה היה העולם כה חרד שמא ואולי לא ירצו לקבל את התורה? הם הלא קיבלו סיוע עצום לאמונתם בראותם עין בעין את כל הנסים ואת כל המופתים – האין בזה די כדי לשכנע אפילו את הפחוּת שבקטני אמנה שכדאי וכדאי לקבל את התורה?!
מסתבר שלצורך הבחירה הטמין הבורא בלב 'דם עכור' שבכוחו לעמוד מול כל גילוי ומול כל נס. אלה הן ה'חוכמות' שטבעו של אדם כה נמשך אליהן. הוא רואה ושומע בבירור את נוכחותו של ה', הכל כה נהיר ומוכח – אולם די בהתחכמות קטנה אחת כדי שהכל יירד לטמיון.
* * *
"ישראל בעת קבלת התורה", אומר רבינו הקדוש, "היו להם חכמות גדולות. ולולי שהיו ישראל משליכין מעצמן החכמות – לא היו מקבלים התורה, כי היו יכולים לכפור בַכֹּל חס ושלום, ולא היה מועיל להם כל מה שעשה משה רבנו עמהם; ואפילו כל האותות והמופתים הנוראים שעשה לעיניהם – לא היה מועיל להם". רק בכח האמונה התמימה והשלכת השכל העצמי, זכו לקבל את התורה (ליקוטי מוהר"ן ח"א קכג).
כל אחד מאתנו גם כן ראה בחייו אין ספור גילויי השגחה פרטית; הוא ראה עין בעין שלא הוא זה ששולט על חייו ושבכל רגע הוא תלוי בחסדי ה'; הוא ראה שהתאוות הגשמיות מביאות לצרות צרורות – ולעומת זאת חיי תורה מביאים אושר ושמחה – ואף על פי כן, בכל פעם חוזרות החוכמות ומשכיחות את הכל.
הנה מתעורר קושי מסויים בפרנסה – וכבר הוא מסתכן באיבוד שמחתו ובטחונו; מחשבות חולפות במוחו להזניח את קביעת העתים לתורה, ואפילו לרמות פה ושם במסחר כדי להרוויח.
הוא הרי ראה כל כך הרבה שיש מי שדואג עבורו ומנהל את הוצאותיו והכנסותיו – ואף על פי כן כאשר החוכמה העצמית מתעוררת, הכל בסכנה.
וכך בכל הדברים שהתורה מלמדת אותנו: ההוכחות הברורות מן השטח לא יועילו הרבה כדי לקבל את הדברים, באם לא נישמר מאותן חוכמות שמתעלמות מן האמת המוכחת ובוחרות לעוות את המציאות.
עלינו לקבל את דברי התורה מתוך אמונה שרק כך נצליח, על אף שכרגע אין אנו חשים שהדברים אכן כה מוצלחים. לצד השמחה המופלאה על זכייתנו הנשגבה בקבלת התורה, עלינו להיזהר חזור והזהר ממהלך מחשבתנו הספונטני שביכולתו להרוס כל חלקה טובה ולאבד את כל קיום האמונה. רק כך תהא לנו ערובה להצלחה אמיתית ונצחית.
צר הקב"ה קלסתר פנים של יצחק דומה לאברהם והיו הכל אומרים אברהם הוליד את יצחק (רש"י)
כשהקב"ה מביא יסורים על האדם ח"ו כל כוונתו לטובה כדי שישוב בתשובה כמו שכתוב את אשר יאהב ה' יוכיח (משלי ג') אך לפעמים נהפך אצל האדם לדין אכזרי ח"ו דהיינו שעל ידו דווקא מתרחק ונופל מעבודת ה'.
והסימן לדבר הוא תפילה, שאם מתחזק בתפילה לה' גם בעת מצוקתו – יידע שהוא דין דקדושה, וכמו שאמרו חז"ל איזהו יסורין של אהבה כל שאין בהם ביטול תפילה (ברכות ה) יצחק אבינו מידתו היתה יראה כמו שכתוב "פחד יצחק" ואברהם אבינו – חסד כמו שכתוב "תתן… חסד לאברהם" אך התורה מעידה לנו שהיראה והדינים של יצחק הם לטובה ושרשם בחסד כי אברהם הוליד את יצחק.
והסימן לכך שהדין של יצחק הוא אכן לטובה ואינו בבחינת דין אכזרי ח"ו הוא התפילה כפי שנתבאר וזה מה שאמרו חז"ל שהקב"ה צר קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם, כי פנים מרמז על תפילה כמו שכתוב "ויסב חזקיהו את פניו אל הקיר ויתפלל" (ישעיה לה), כשיש לאדם את הפָנִים את התפילה יידע נאמנה שכל מאורעותיו מובילים אותו רק אל הטוב ואל החסד.
אדם מורכב מגוף ונשמה וצריך לחזק את הנשמה שתשלוט על הגוף תקדש אותו ותשעבד אותו לעבודת ה' לשם כך יש לשים לב שהאכילה תהיה כראוי ולא בגרגרנות כי כשאוכל בתאוות האכילה מגביר את הגוף על הנשמה, וכמו שכתוב "אוכל לחמי הגדיל עלי עקב".
יעקב אבינו הגביר וחיזק את הנשמה כמו שנאמר עליו "ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'" (בראשית כז) והריח הוא מזונה של הנשמה כמו שאמרו חז"ל שמריח טוב הנשמה היא שנהנית,
לעומתו עשיו היה שקוע בתאוות האכילה כפי שנראה מבקשתו "הלעיטני נא מן האדום האדום הזה" כך יתפרש הפסוק "וידו – של יעקב – אוחזת 'בעקב' עשיו" שיעקב השתדל תמיד להגביר את הנשמה על הגוף ולהכניע את תאוות האכילה מידתו של עשיו שלא יתקיים "אוכל לחמי הגדיל עלי 'עקב'".
תכלית הבריאה היא שיכירו וידעו אותו יתברך כמו שכתוב בזוהר "בגין דישתמודעון ליה", גם כל פרט ופרט שבבריאה נועד למרטה זו ונברא בחכמה אלוקית, כדי שעל ידי החכמה הזו הגלומה בו יוכלו להכיר ולהשיג אותו יתברך.
תפקידנו איפוא להתבונן ולבקש בכל דבר בכל עת איך נוכל להתקרב על ידט להשי"ת.
זו היתה עבודתו של יעקב אבינו, שהשתדל לקנות את הבכורה, כי החכמה הזו קרויה בכורה, שהרי החכמה היא הסיבה וההתחלה של כל דבר ודבר וכמו שכתוב "כולם בחכמה עשית" [וכידוע שהחכמה היא הדרגה הראשונה והעליונה ביותר].
עשיו לעומתו מאס בחכמה הזו ולכן נאמר עליו "ויבז עשיו את הבכורה".
כך טוען עשיו כלפי יעקב "ויעקבני זה פעמיים" ותרגום וחכמני, שיעקב גבר עליו על ידי שביקש ומצא את החכמה האמיתית.
שמיעת ניגון מפי אדם כשר המנגן לשם שמים – כוחה גדול לקרב את האדם להשי"ת. שכן לניגון יש כוח לחבר אפילו בין דברים שונים ורחוקים זה מזה, לכן גם מי שרחוק מאד מהשי"ת, יש בכוחו של ניגון קדוש לעוררו ולקרבו אליו יתברך.
לעומת זאת, שמיעת ניגון מפי רשעים, יש בה סכנה, שכן בכוחו של הניגון הזה לחבר את שומעו לתאוות העולם הזה והבליו.
על גודל כוחו של הניגון לחבר ולקרב, ניתן ללמוד מדבריה של לאה אמנו כשנולד לוי: "עתה הפעם יִלָוֶוה אישי אלי" דהיינו שיתקרב אליה.
שהרי בני לוי היו המשוררים במקדש, כמו שכתוב בזוהר (שמות יט) שלוי הוא "מסיטרא דניגונא" [ = מתחום הניגון], לפיכך משנולד לוי קיוותה לאה ש"הפעם ילווה אישי אלי".
(עפ" ליקוטי מוהר"ן ח"א ג; רלז)
אָסַף אֱלֹהִים אֶת חֶרְפָּתִי (שם ל, כג)
הקשיים והניסיונות נדמים לאדם כאילו הם לרעתו, אבל האמת היא שהם טובה גדולה בעבורו, כי כל ניסיון הוא הזדמנות-פז לתקן את אשר קילקל בחטאיו.
שכן על ידי החטאים מפיחים רוח חיים בכוחות הטומאה ובוראים על ידם מקטרגים ומלאכי חבלה שמשתדלים תמיד לפתות ולהכשיל עוד ועוד את האדם החוטא, כמו שאמרו חז"ל: "עשה עבירה אחת – קנה לו קטגור אחד" (אבות ד, יא).
אולם, כשמתמודדים עם קשיים ועומדים בניסיונות, מכניעים בכך את כוחות הרע ומחזירים את כל חיותם אל הקדושה, כאשר הקושי והניסיון הופכים את החטאים הופכים למצוות ולזכויות!
לכן, יוסף הצדיק שזכה להתמודד עם הקשיים ולעמוד בניסיון, נאמר עליו: "אסף אלוקים את חרפתי", לאמור, שהחטאים, המהווים בושה וחרפה – יוסף הצדיק תיקן אותם.
בימים אלו, מתפרסמים סרטונים בהם הרב …מסביר בסרטון שאנחנו בימות המשיח, שאחרי הקורונה בה ימותו אנשים יהיו רעידות אדמה, בהן ימותו הרבה ואחריה תהיה מלחמה, שזה חרון אפו של הקב"ה ובל"ג בעומר תהיה בעזרת השם ישועה גדולה ושפע גדול לעם ישראל וכולנו נשמח בשמחתו של רשב"י וכו' וכן שיש לקרוא בכל שבת ספר דברים, ועוד כל מיני דברים.
גם הרב… שאצלנו מאד מחזיקים ממנו, הרב …זצ"ל והרב …מאד מקשיבים לדבריו וכו', וגם הוא אמר בשיעור שנתן ביום שישי, שהמשיח כבר יודע שהוא המשיח ושהוא עתיד להתגלות בקרוב, ושיש להתכונן ומה לעשות ומה ה' רוצה להגיד לנו ואיך הוא מדבר איתנו עכשיו ומה ה' מחולל בעולם
עוד התפרסם שהרבנית …אשתו של …נפטרה בערב החג ולפני פטירתה חלמה על מאבק שמתחולל בין הצדיקים בשמיים אם לגאול אותנו עכשיו או עוד לא ולאחר פטירתה הנכד שלה חלם שהיא ישובה בין המוניי צדיקים בשולחן סדר ונותנים לה לעשות את ה"יחץ" שזה מרמז לגאולה והרבנית … שאמרה שבביס הראשון של המצה תהיה רגיעה עם הקורונה וישועה, ברדיו… היו שידורים עם הרב… שדיבר בשם עוד מקובלים שאמרו שיהיה זמן קשה ויש דינים קשים על עם ישראל.
כל אחד בדרכו אומר במה צריך להתחזק, חייבים לחזור בתשובה, להתחזק ברכות ביום, תהילים, פיטום הקטורת, 100בחסד ובאהבת לרעך כמוך, תיקון הכללי ועוד כהנה וכהנה.
בכל מקרה, הדברים האלו מסתובבים בלי סוף ומבלבלים אותי מאד.
בזמן הגירוש הנורא מגוש קטיף עמד הרב אליהו זצ"ל וזעק "היה לא תהיה", וזה קרה (אם נניח בצד לרגע את הטובות שאפשר לראות שצמחו מזה) ובאותו זמן של בלבול והסתרה זה היה "להחזיק בציפורניים" באמונה בחכמים, בצדיקים ובטוב בכלל. (לימים אגב, שמעתי שהרב זצ"ל הסביר שהגזירה בשמים אכן בוטלה אבל הבחירה בידי בשר ודם והם בחרו להוציא לפועל את התכנית למרות זאת) על גדולתו של הרב מרדכי אליהו חלילה איש וודאי לא אני חולקת.
אז מה קורה פה באמת? למי להאמין?
(שמות הרבנים הושמטו מסיבות מובנות).
תשובת הרב ארז משה דורון:
שלום רב,
כפי שכבר דיברנו לגבי השאלה מה עתיד לקרות באחרית הימים ואיך ומתי יקרה פוסק הרמב"ם במילים מאד ברורות: "וכל אלו הדברים וכיוצא בהן לא ידע אדם היאך יהיו עד שיהיו, שדברים סתומים הם אצל הנביאים, גם – החכמים אין להם קבלה (מסורת) בדברים אלו, אלא לפי הכרע הפסוקים (שמדברים על אחרית הימים וניתן לפרש אותם בכמה אופנים) ולפיכך יש להם מחלוקת בדברים אלו" (רמב"ם הלכות מלכים ומלחמות פרק י"ב סעיף ב').
הנביאים לא קיבלו מסר חד משמעי בנושא וגם לא חכמי ישראל, כך שלא ברור מניין יש למישהו את העזות להחליט ולומר יהיה כך או יהיה אחרת. יש הרבה אפשרויות איך יהיה ומה יהיה. ומי שבוחר רק את התסריטים הכי קשים ומעז לומר שיהיה רק יותר גרוע, בוודאי אינו משרת ומקדם את תהליך הגאולה אלא להיפך. יש גם תסריטים של ניסים ונפלאות, ישועות והצלות ומותר לנו להאמין ולקוות שכך יהיה ולא אחרת, כמו שאמרו פעמים רבות צדיקים בני דורנו כדוגמת הרב מרדכי אליהו זצ"ל הבבא סאלי זצ"ל והרבי מלובביץ זצ"ל, שחשוב שלא לנבא נבואות שחורות שמגשימות את עצמן, אלא לקוות לטוב ולגאולה בחסד וברחמים. עם ישראל כבר עבר אין סוף מדורי גיהינום באלפיים שנה האחרונות ויש די צרות ויסורים בכף המאזניים כדי לפייס ולבטל את מידת הדין.
יש "רבנים" ו"מקובלים" שבוחרים לנבא שחורות. אבל אין להם שום סמכות לכך, ועל פי פסק הרמב"ם הם אסור להאמין להם ולשכמותם.
גם אותם שמבטיחים בבירור ישועות כאלו או אחרות חוטאים לאמת. כפי שאומר הרמב"ם באופן הכי מפורש – לאיש אין ידע ברור בנושא ולא סמכות להפחיד או להרגיע. וזו ההזדמנות להפסיק להאמין גם להם.
כמובן אם יתברר שחוזי השחורות קלעו למטרה וקרה מה שאמרו או חלק ממנו, הרי שהרוויחו חסידים נוספים וגם פרנסתם תגדל. ואם יהיה טוב, מה בכך, הם יכולים לטעון כמקובל, שהם עצמם המתיקו את הגזירה ורבים ימשיכו להאמין בהם גם הלאה.
כל הגלימות הלבנות, סיפורי הניסים, גלגולי העיניים לשמיים, דרשות מתובלות במילים מעולם הקבלה, ריבוי חסידים ומאמינים וכיוצא בזה, אינם מהווים שום הכשר ל"רבנים" מסוג זה. והם נחשבים כמחללי השם ומרחיקי הגאולה, ומחלישים את אמונת ישראל כאשר נבואותיהם לא יתאמתו.
להבדיל הטהור מן הטמא, כאשר צדיקים אמיתיים כדוגמת הרב מרדכי אליהו, שהיה תלמיד חכם אמיתי ומשועבד לתורה ברמ"ח אביריו ושס"ה גידיו, זועקים "היו לא תהיה", הם על פי רוב לא מבטאים נבואה או מבטיחים הבטחות, הם מנסים לפרש את המציאות בצורה חיובית, כי הם יודעים את הכוח של פירוש המציאות לטובה. הם אינם מבטיחים דבר. כי איש אינו יכול להבטיח מה שהקדוש ברוך הוא בעצמו אמר שלעצמו כביכול אינו מגלה מה יהיה ואיך יהיה בזמן הגאולה.
אז במה צריך להתחזק?
צדיקים ומנהיגים אמיתיים, כל אחד לפי דרכו ושיטתו, מצביע על תחום כזה או אחר שבו צריך וראוי להתחזק. ודברי כולם בוודאי אמת ויציב.
כל התחזקות, בכל תחום של יהדות וקדושה, בין אדם לחברו ובין אדם למקום, מביאה תועלת וחיזוק לגאולתם של ישראל. אבל צריך לדעת שכל חיזוק ושיפור מעשים צריך לבוא בדרך של מתינות ושמחה, כל אחד לפי מקומו ומדרגתו, ולא בבהלה ובלחץ שאם אני לא יחזור ברגע אחד בתשובה שלמה אני אמות חלילה.
מה הולך לקרות?
רק השם יודע. עלינו מוטלת חובת התמימות שהיא אחת ממצוות התורה: "תמים תהיה עם ה' אלוקיך" (דברים י"ח י"ג), ומבאר רש"י: "התהלך עימו בתמימות ותצפה לו ולא תחקור אחר העתידות, אלא כל מה שיבוא עליך קבל בתמימות, ואז תהיה עימו ולחלקו". אנחנו לא יכולים ולא רוצים לחקור את העתיד. אין לנו שליטה בעתיד ואין לנו צורך במנבאי שחורות או ישועות.
מה מוטל עלינו לעשות? להמשיך, בלי בהלה, לעשות טוב, ללמוד תורה, לקיים מצוות, להתפלל ולבקש רחמים, להתחזק באמונה ולצפות לישועה.
"וביום חתונתו" (שיר השירים ג' י"א) דורשים חז"ל על הפסוק משיר השירים – "זה מתן תורה".
ביום החמישים ליציאת מצרים, בחג השבועות, נערכה "חופתו" של מלך עולם. ביום זה בחר לו את ישראל לכלתו ונחלתו וביום זה בחרו ישראל באלוקים כאדונם לעולם.
שתי שבועות נשבעו זה לזו ביום נשואיהם וביום התגלות אהבתם: שלא יפרדו לעולם.
אנו נשבענו אמונים לאדון עולם, והוא – נשבע לנו, שלנצח יהיה הוא אדוננו ואנחנו – עמו. אנו נשבענו לו, כאמור "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" והוא נשבע לנו כאמור "אתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". וה"שטר" המעיד על התקשרות אמיצה זו, על אהבה עמוקה זו – הוא התורה.
אחרי כסופים וגעגועים של ארבעים ותשע יום, אחר שספרנו לעומר, טהרנו את עצמנו ואת מדותינו, נכונים אנו עתה להשראת אהבתו הנדירה של האין-סוף ברוך הוא לעמו.
וכך, "יורד" הוא לעולם השפל הזה, בכל שנה ושנה ביום החמישים, ממש כשם שירד והתגלה על הר-סיני, ומגלה את אהבתו לבניו.
תורתו הנמסרת לנו, שעליה אמרו המלאכים לקדוש ברוך הוא: "חמדה גנוזה, שגנוזה לך תתקע"ד (974) דורות קודם שנברא העולם, אתה מבקש ליתנה לבשר ודם?" (מסכת שבת פ"ח).
תורתו – היא אהבתו, וכמו שכותב רבי נחמן (ליקוטי מוהר"ן סעיף ד') "וזה ידוע, שהתורה, היינו המדות… שורה בהם אהבתו יתברך שמו… כי המדות הם צמצומים לאלוקותו, כדי שנוכל להשיג אותו על ידי מדותיו, כמו שכתוב בזוהר הקדוש, כי בלא מדותיו אי אפשר להשיג אותו. ומחמת האהבה שאהב את ישראל, ורצה שידבקו בו ויאהבו אותו עימו מזה העולם הגשמי, הלביש את אלוקותו במדות התורה, וזה בחינות של תרי"ג מצוות".
טהרה ורוממות, התעלות וחיות – נושא בכנפיו היום הזה, וכמו שכותב רבי נחמן (ליקוטי מוהר"ן רס"ז) "ובשבועות מקבלין התורה, יכולין לקבל חיות חדש" וכן כתב (ליקוטי מוהר"ן נ"ו ז') "שבועות הוא בחינת שכל גדול וגבוה מאד, שהוא חסד עליון ורחמים גדולים"…
אמנם, בכדי להכיל את אהבתו האין-סופית של הקדוש ברוך הוא לעמו, צריכים אנו להיות ראויים ומוכשרים לקבל ולשאת את גודל אהבתו.
… אך מי הוא זה שידמה בנפשו להיות "ראוי" במלוא מובן המילה. כי "מי יאמר זיכיתי ליבי טהרתי מחטאתי"? (משלי כ' ט'), מי הוא זה, אשר "כלי נפשו" "גדולים" דיים להכיל את כל הטוב הזה?
"ולעבוד ה'" אומר רבי נחמן (שיחות הר"ן נ"א) "מי שיודע מעט מגדולתו יתברך, איני יודע איך יכול לומר שיעבוד אותו יתברך, ושום מלאך ושרף אינו יכול להתפאר על זאת שיוכל לעבוד אותו יתברך, רק העיקר הוא הרצון, להיות רצונו חזק ותקיף תמיד להתקרב אליו יתברך".
וכמו בענין הרצון, אף כאן, ה"כלי" היחידי להכיל את אהבתו – להשיב לו אהבה!
ושלוש אהבות הן – אהבת ה', אהבת התורה ואהבת ישראל. שלוש שהן אחת, שכבר אמרו חז"ל: "ישראל וקודשא בריך הוא ואורייתא – חד" (ישראל והקדוש ברוך הוא והתורה – אחד הם).
אין סוף ואין תכלית לתשוקתו
"אמר רבי עקיבא: לא היה העולם כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל, שכל הכתובים קודש ושיר-השירים קודש קדשים" (ידים ג' ה').
מדהים! כל הכתובים, על כל דברי החכמה והיראה שבהם, אינם מתקרבים למעלת שיר השירים, שכל ענינו דברי אהבה וחשק.
אכן, יודע כל איש בנפשו, כי הדברים העוסקים במושכלות, במוסר, באידיאות של תורה ויראת שמים, אין בכוחם להשפיע על הלב כמו הרגש העז, הבוער ומכלה, של אהבה, תשוקה וחמדה המתוארים בשיר השירים.
רגשות כאלו חודרים לעומק עומק הנפש, ומחברים את האדם אל בוראו ברמ"ח איבריו ושס"ה גידיו, מה שאין כן כשהדברים נוגעים רק אל שכלו.
בתאור אהבת ה' ואופיה, הופך שלמה המלך את מושג אהבת הבורא לרגש סוחף שאין כדוגמתו משל ודוגמא בעולם כי אם "חולת אהבה אני" (שיר השירים ה' ו').
חולת אהבה! כשכרון חושים בו חושב, חולם ועוסק האדם אך ורק אודות אהבתו. אינו מתפעל מדבר בעולם, אינו מתרגש מכל פתוי וכל מאוויו דרוכים רק לענין אחד – לפגוש, להתקרב לשמח, לעשות הכל, כל מה שיוכל – עבור אהבתו. וכך מסיים שלמה המלך את שירו (שיר השירים ח' – ו' ז') "עזה כמות אהבה … רשפיה רשפי אש, שלהבתיה. מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה. אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו".
וביאר המלבי"ם – עזה כמות – כי מסרה (האהובה שבשיר) את נפשה למות בעבור אהבתו.
מים רבים – כל פיתויי היצר לא יוכלו לבטל אהבת הנפש לאלוקיה.
ונהרות – השוטפים, שהם תהפוכות הזמן ורעת העולם, לא ישטפוה!
אם יתן איש – מבאר רש"י – כדי להמיר אהבתך
בוז יבוזו לו – אומר המלבי"ם – "כי לא דבר קטן ינתן מחירה, כי מטבע האהבה הגדולה הזאת שימסור עליה את נפשו ומאודו".
ועוד כתב שלמה (שיר השירים ג' ד') "מה דודך מדוד, היפה בנשים?, מה דודך מדוד שככה השבעתנו". וביאר רש"י – "מה דודך" – כך היו שואלין האומות את ישראל:
מה אלוקיכם מכל האלוקים שכך אתם נשרפים ונצלבים עליו?"
את השאלה הזו, מאז ימי שלמה, עתידים לשאול עוד רבים. מה סוד הדבקות הזו? העקשנות היהודית הזו? דור אחרי דור, מול אומות גדולות ותקיפות, להשרף, להתענות ולמות עבור שמו, עבור הקלה שבמצוותיו?
מנין הכח הזה? ומה מניע אותו? ואם למות, אז בודאי לחיות – גם כן בעבורו.
"וצריך" כותב רבי נחמן (ליקוטי מוהר"ן ה' ט"ו) "אפילו להתנהג ולעשות דברים שנראה כמשוגע בשביל עבודת ה', בבחינת (משלי ה') "באהבתה תשגה תמיד" – שבשביל אהבת ה' צריכין לעשות דברים הנראין כשגעון, כדי לעשות מצוותיו ורצונו יתברך, כי צריכין להתגלגל בכל מיני רפש וטיט בשביל עבודת ה' ומצוותיו. ולאו דווקא מצוה ממש, אלא כל דבר שיש בו רצון השם יתברך, שעושין בו נחת לאביו שבשמיים, הוא בחינת מצוה, וצריך לגלגל עצמו בכל מיני רפש וטיט כדי לעשות איזה רצון ונחת להשם יתברך…
… כי יש בן, שהוא אוהב כל כך את אביו, עד שמחמת האהבה הוא עושה מעשה עבד, מה שעבד פשוט צריך לעשות, והולך וקופץ בתוך קשרי המלחמה… בשביל לעשות נחת רוח לאביו, מה שאפילו עבד פשוט לא היה עושה עבודות כאלו. ואזי, כשאביו רואה אהבתו החזקה כל כך, עד שמשליך עצמו לעבדות גמור בשביל אהבתו, אזי הוא מגלה לו גם מה שאין נמסר אפילו לבן…"
אהבת ה', אם כן, איננה איזה רגש "אצילי", מופשט ופילוספי, כאדם המחבב רעיון מסויים. זהו רגש עז, עוצמתי ופנימי מאד, שמכוחו יכול לוותר יהודי גם על חייו.
תאמרו – מי הוא זה ואיזהו שזכה לדרגה כזו באהבת ה'? אולי צדיקים וקדושים מן הדורות הקדמונים, אולי אבות האומה, אבל אנחנו…
כן! גם אנחנו!
כותב רבי נחמן (ליקוטי מוהר"ן מ"ט א') "אור להביות הלב של איש הישראלי הוא עד אין-סוף, היינו כי אין סוף ואין תכלית לתשוקתו".
איש ישראל, כל איש ישראל , בפנימיות לבבו, בוער אל ה' יתברך ומוכן בכל עת ורגע למסור בעבורו כל נפשו ומאודו. "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך".
יאמר האדם – יפים הדברים, אך אני מעודי לא ידעתים ולא חשתי באש האהבה הזו בנפשי… אף אנו נשיב לעומתו – הלא בזאת יוכל בודאי להבחין כל אדם: סוף סוף – יש אש בנפשו, וזו אינה זרה לו, שהלא עבור כמה דברים אנו מוכנים להקריב את כל מרצנו, לכמה דברים אנו מתאווים בכל מאודנו? וכי איננו שואפים ועמלים יום ולילה, רודפים אחר אהבותינו הרבות?
תשוקה יש בנפש, ומי לא חש, ולו לרגעים בחייו, טעמה של תשוקה מכלה בשר ונפש???
אמנם ירודות הן תשוקותנו, קטנים ונמוכים מאויינו, עושר וקנין, הנאת גוף והנאת חיך, חיוך, כבוד – ודי לנו בזה…
המר המרנו את התשוקה הגדולה, הקדושה, הפנימית. לאלוקים חיים, בתשוקות קטנות, רבות, אובדות. "גם אהבתם, גם שנאתם, גם קנאתם כבר אבדה" לועג קוהלת למאוויהם הפעוטים של בני-תמותה.
פרטנו את החיות האמיתית, הנצחית, בפרוטות נלעגות של שמחות-רגע. כי העולם אינו אלא מראה לכבוד ה', ותשוקותיו – הד רחוק למשפיע העונג בהם. וכלשון המלבי"ם (שיר השירים) "כמו שמראה הקשת הוא רק קבוץ הגוונים המתפלשים בענן מאור השמש הזורח כנגדו, כן כל המציאות וגווניו הם נצוצי השמש הגדול – אור ה' המתגלה בם".
אמנם תשוקת הלב – בוערת ומכלה ללא הרף.
המשתוקק לעולם החולף והבליו – מכלה גופו, ממונו וימיו. והמשתוקק לאלוקים חיים ומלך עולם – מכלה קטנותו, מוגבלותו והבליו. זך ומטוהר הוא יוצא מתשוקה רוחנית זו. נאצל וקדוש.
זוהי אם כן, טבעה של אהבת האלוקים ותשוקתו. משיכיר האדם את טביעותיה בנפשו, יחזיר וימיר תשוקה בתשוקה ויאמר "צמאה נפשי לאלוקים, לא-ל חי" (תהילים מ"ב ג') לאלוקים, ולא לאחר! וזהו הכלי אותו אנו בונים בחג מתן-תורה, ביום חופתנו, ביום החבור עם אהבת נפשנו. מפאת האהבה הזו אין אנו עוצמים עין כל הלילה, כמצפים לאורו הראשון של יום הכלולות. כמתאוים לראות פני החתן והדרו, וכמו שאמרו ישראל בטרם הגלות מלכם על הר סיני: "רצוננו לראות את מלכנו" (מכילתא יתרו י"ט ט').
גם משום כך, ב"תקון ליל שבועות" אנו עוסקים בתורה. בתחילת וסוף כל ספר וספר שבה, להראות חבתנו למוסרה, לגלות תשוקתנו להגלותה.
"אנא נפשי"
לאהוב את ה' משמע לאהוב את תורתו. תורתו שהיא התלבשות והתגלות אהבתו.
"ומחמת האהבה שאהב את ישראל, ורצה שידבקו בו ויאהבו אותו עימו מזה העולם הגשמי, הלביש את אלוקותו במדות התורה" (ליקוטי מוהר"ן ל"ג סעיף ד').
וכן כותבת הגמרא (שבת ק"ה) "רבי יוחנן דידיה אמר: "אנכי" – נוטריקון אנא נפשי כתיבת יהבית". אני את נפשי כתבתי ונתתי, אומר ה'. אין זו עוד סתם חכמה בעלמא, דברי מוסר או הגות, ספרות או קורות העיתים.
כאדם הנותן את נפשו, את פנימיותו, את הכי טוב ומיוחד שלו, נותן לנו הקדוש ברוך הוא בתורתו את עצמו. ועל כן, הלומד ועוסק בתורתו, דבק כביכול, באור האלוקי המתפלש בין אותיותיה ופסוקיה. וכי יש בעולם ערב מזה? וכי יש ראוי לאהבה וחמדה מזה?
ומוסיף רבי נחמן בענין ההתקשרות והקריאה אל ה' באמצעות תורתו: "אוריתא שמא דקודשא בריך הוא" (תקון י' דף כ"ה) (התורה היא שמו של הקדוש ברוך הוא. דהיינו שבתוך פסוקיה ואותיותיה מסתתרים בצרופי אותיות שונים – שמותיו של ה') וכמו כשצריכין לקרות את אחד, קורין אותו בשמו, כן כשצריכין לקרות את חי החיים (ה', מקור החיים) כדי להמשיך ממנו חיים ואריכות ימים, צריך לקרות אותו בשמו, כביכול, ושמו הוא התורה… ועל כן צריך לעסוק בתורה בפה דייקא, כי כשצריכין לקרות את אחד בשמו, צריך לקרותו בפה דייקא, ואי אפשר לקרותו בשמו במחשבה בעלמא, כן אי אפשר לקרות את חי החיים בשמו, כי אם על ידי הפה ולא על ידי המחשבה לבדה" (ליקוטי מוהר"ן נ"ו סעיף ג').
זוהי גם הסיבה מדוע עוסקים אנו בליל שבועות דווקא בלמוד התורה, כקוראים ומבקשים את קרבת ה', כפונים אליו ושואלים אהבתו דרך שמותיו הנסתרים בתורתו. שכן אין התורה, כאמור, השכלה בלבד, מדות וחוקים. מתנת כלולות מופלאה היא, והחש בדבר בוודאי יקיים "באהבתה תשגה תמיד" (משלי ה' י"ט) שאהבת התורה ומוסרה בוערים בליבו בלי גבול.
וכדרך האהוב לאהובתו, אין הקדוש ברוך הוא חפץ כי אם שנשיב לו אהבה.
"רחמנא לבא בעי" כותבת הגמרא (סנהדרין ק"ו) דהיינו כי הרחמן, הוא ה' בורא עולם, בליבנו הוא חפץ, בהתחברותנו אליו ואל תורתו באופן פנימי, לבבי, כנה. לא קר ומרוחק, לא "מצוות אנשים מלומדה" כחוק יבש וחסר לב.
"וכלליות התורה נקראת לב, שמתחלת בבית ומסיימת בלמד" כותב רבי נחמן (ליקוטי מוהר"ן י' סעיף ז'). לרמז כי תורתו, מליבו ופנימיותו של ה', כביכול, היא באה. וכמה בוש חש אדם כשהוא מגלה את כל ליבו ואהבתו בפני רעהו והלה נותר אדיש וקר…
שעל זה חרה אף ה', שאחרי "גלוי הלב" הזה כלפינו לא התגלתה בליבות עמו אהבת התורה ושמחתה כראוי.
"תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב… ועבדת את אויבך" (דברים כ"ח מ"ז)
הווה אומר, אהבת התורה, ורגש ההתפעמות והכרת הטובה אל נותנה, הם הם הכלי לקבלה ולהכילה, ובחסרונם, אפילו יהא בקיא האדם בכל חדרי התורה וידקדק במצוותיה – העיקר חסר!
"ויחן שם ישראל"
אמנם התורה, לא ירדה אל העולם סתם כך. אל ישראל, בניו אהוביו של מקום התגלתה.
ורק לבותיהם היו הכלי הנקי והראוי להכילה. "כי כל העולם ומלואו, הכל לא נברא אלא בשביל ישראל" כותב רבי נחמן (תורה נ"ב ליקוטי מוהר"ן) "ועיקר הכוונה שברא כל העולם בשביל ישראל" הוא ממשיך ומבאר שם "היה כדי שישראל יעשו רצונו, ושיחזרו וידבקו בשורשן, דהיינו שיחזרו ויוכללו בו יתברך". וכן מבואר כבר בתחילת התורה "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ" שעל זה מבאר רש"י בשם המדרש רבה: "בשביל התורה שנקראת ראשית דרכו (משלי ח' כ"ב) ובשביל ישראל שנקראו "ראשית תבואתו" (ירמיהו ב' ג')". דהיינו שתכלית כל המפעל העצום והמגוון הזה – העולם, היה "בראשית" – בשביל "ראשית". ראשית – היא התורה וראשית – הם ישראל, המקיימים את מצוותיה.
שבשעה שירדו נשמות ישראל לעולם ויעסקו בתורת ה', או אז יוצדק קיומו, כי באמצעות פעולותיהם הקדושות ירוממו וינשאו ישראל את הבריאה כולה.
"וכל דבר יש לו לב, וגם העולם בכללו יש לו לב" כותב רבי נחמן (ספורי מעשיות שבעת הקבצנים ביום השלישי) וישראל, מבאר הזוהר הקודש, הם לב העולם כולו, בהיות חיות הבריאה כולה תלויה בהם ובמעשיהם, כאמור.
ואם כן, אין די באהבת התורה ובאהבת ה' נותנה. בכדי להיות ראויים לקבלה מוכרחים גם לאהוב את ישראל, מקבלי התורה ונושאיה בעולם השפל הזה.
ולא רק נושאי התורה, כי אם גם חלק והתגלמות תורה ממש, "כי התורה הם שישים רבוא אותיות (זוהר חדש שיר השירים א'), כנגד שישים רבוא (שרשי) נשמות, ויש לכל הנשמות שורש למעלה במחשבה דקודשא בריך הוא" כותב רבי נחמן (ליקוטי מוהר"ן י"ד סעיף ג').
ואם יש לכל יהודי שורש באותיות התורה, נשמתו היא חלק מן התורה ממש, "חתיכת" תורה בלבוש בשר ודם.
"וזה בחינת "ואהבת לרעך כמוך", אמר רבי עקיבא: זה כלל גדול בתורה, כי כל התורה תלויה בזה, ואורייתא וישראל כולא חד, כי נפשות ישראל הם אותיות התורה, ועל כן, כשיש אהבה בין ישראל, שזה בחינת כללות, שנכללין זה בזה… אזי יש שלמות לתורה" (ליקוטי הלכות פרו ורבו הלכה א' סעיף ב'). כותב רבי נתן ומוסיף "כי אי אפשר לקיים התורה ומצוות כי אם על ידי בחינת רצון (להתקרב אל הקדושה), כי עיקר עבודת ה' הוא בחינת הרצון, וכל אחד, כפי מה שמרגיל עצמו לחזק רצונו וכסופיו וגעגועיו לה' יתברך ברצון חזק ביותר כמו כן הוא זוכה להתקרב לה' יתברך, לתורתו ולמצוותיו. וכל העליות מדרגא לדרגא וממעלה למעלה שצריך כל אחד מישראל לעלות בכל עת, הכל הוא כפי התגברות הרצון…
ולהכלל ברצון אי אפשר כי אם על ידי אחדות ואהבה ושלום, שיוכללו כל ישראל יחד באהבה ואחדות גדול. על כן זכו לקבל את התורה בשבועות… על ידי האחדות המופלא שהיה ביניהם אז"
וכמו שכתוב במתן בתורה "ויחן שם ישראל נגד ההר" (שמות י"ט ב') שביאר רש"י בשם המכילתא "כאיש אחד, בלב אחד". שהאחדות והאהבה בין נשמות ישראל היא התנאי ההכרחי והכלי היחיד המאפשר להכיל את התורה וגודל אורה.
וכשיש חסרון באהבת ישראל, כנגד זה משתלשל חסרון באהבת התורה ואהבת ה' הקשורים ותלויים זה בזה. כמו שכותב רבי נחמן (שיחות הר"ן צ"א) "וכשיש חסרון באחד מישראל (דהיינו שאחד מוצא ורואה בו חסרון), נמצא שיש חסרון בתורה ששם שורש נשמות ישראל, ועל כן בודאי אי אפשר לאהוב את התורה בשלמות. אבל כשיזהר מלדבר על שום ישראל ולבלי למצוא שום חסרון בשום ישראלי, נמצא שאין בהתורה שום חסרון ומום, אזי בודאי יאהב את התורה… וזהו "תורת ה' תמימה" (תהלים י"ט ח'), היינו כשתורת ה' היא תמימה (שלמה) בלי שום חסרון ומום, דהיינו כשנזהרין לבלי לדבר (רע) ולבלי למצוא שום חסרון בשום ישראלי שהוא אות מהתורה, נמצא שאז תורת ה' תמימה בלי שום חסרון ומום, אזי היא "משיבת נפש" (כהמשך אותו פסוק בתהילים), כי אז דווקא זוכין לאהבת התורה, ומרגישין טעם מתיקות התורה שמשיבה את הנפש, מאחר שאין בה שום חסרון."
שלש אהבות אלו: אהבת ה', אהבת התורה ואהבת ישראל, הן גם המסר העיקרי של אור-העולם, רבי ישראל בעל שם טוב, שהיום, בחג השבועות, הוא יום פטירתו, וכך אמר ("בוצינא דנהורא" י"ח ע"ד, מובא ב"בעל שם טוב" סעיף ס"ט בהקדמה): "אני באתי לעולם הזה להראות דרך אחר (מדרך הסגופים והתעניות שנהגו הצדיקים בדורות הקדמונים) והוא, שיראה האדם להמשיך על עצמו שלשה דברים הללו: היינו אהבת ה', ואהבת ישראל, ואהבת התורה, ואין צריך לעשות סגופים". דרך זו, היא המשך ישיר ומדויק למה שהחלו בו רבי עקיבא ורבי שמעון בר-יוחאי תלמידו, ועל כן "ובני ישראל יוצאים ביד רמה" שתרגם אונקלוס "בריש גלי". "בריש" ראשי תיבות רבי ישראל בעל שם, "גלי" -היינו כשיתגלה תורתו ויפוצו מעיינותיו אז יפקון מן גלותא" (יצאו מן הגלות) (דגל מחנה אפרים פרשת וישלח).
"עיבור" ב"בטן" התפילה…
היום, בשבועות, הוא גם יום פטירתו של דוד המלך. וגם משום כך נוהגים בליל שבועות לסיים את אמירת כל ספר תהילים.
מהו הקשר המיוחד של דוד, ותפלותיו-תהלותיו, דווקא ליום הזה?
התורה, חכמה היא, ואף שמקורה אלוקי, יש בה ובלמודה גם סכנה, וכמו שאמרו חז"ל אודות למוד התורה "זכה – נעשית לו סם חיים, לא זכה – נעשית לו סם מוות" (יומא ע"ב).
הווה אומר, אם אין האדם מזכך עצמו (זכה מלשון זכוך) עלולה אפילו חכמת התורה להפוך לו לרועץ, להעצים את גאוותו ולהרחיקו מבוראו וקדושתו.
וכבר הפליגו חז"ל בגנות "תפישה" זו ואמרו "כל האומר אין לי אלא תורה – אפילו תורה אין לו"! (יבמות ק"ט). שעל זה ביאר רבי צדוק הכהן מלובלין (צדקת הצדיק רי"א) שהמדובר בחסרון התפילה.
כשאדם לומד – שכלו במרכז, וכשהוא מתפלל – אזי במרכז יכול להמצא רק אחד – מי שאמר והיה העולם.
התפילה, אם כן, נחוצה והכרחית על מנת "לאזן" את ההשלכות המסוכנות של למוד התורה. להחזיר את הקדוש ברוך הוא למרכז, לחזור ולזכור שגם תכלית למוד תורתו – ההתקרבות אליו ולא עצם ההשכלה.
חמשת חומשי תורה, וכנגדם – חמשה ספרים שבתהילים.
תורה ותפילה. זהו האזון המושלם בין המח ללב.
וגם, להזכיר הוא בא, שאלמלא סיוע אלוקי משמיים, לעולם לא נוכל להבין את התורה לאשורה.
"וכל התורה שאדם לומד לשמור ולעשות, כל האותיות הם נצוצי נשמות, והם נתלבשים בתוך התפילה, ונתחדשים שם בבחינת עבור" כותב רבי נחמן (ליקוטי מוהר"ן תורה ב' סעיף ו') "והן מאירין זה לזה, הנשמות מאירין להתפילה, בבחינת העלאת מיין נוקבין, והתפילה מאירה להנשמות בבחינת חדושין, שהיא מחדשת אותם בבחינת עבור".
ואף שדברים אלו עומדים בגבהי מרומים, והבנתנו בהם דלה, נראה לומר בפשטות שמונח כאן יסוד המבאר את הקשר בין התורה והתפילה שאדם לומד ומתפלל.
התורה נמצאת ב"עבור" ב"בטן" התפילה, וכמו שעובר ברחם אימו, גדל, מתפתח ומשתנה, כך משפיעה התפילה על תורתו של האדם שתתחדש ו"תגדל" ותהיה תמיד עמוקה ואיכותית יותר. ואילו התורה משפיעה על התפילה "בבחינת העלאת מין נוקבין" דהיינו שהתורה מוסיפה התעוררות לתפילה. ונותנת לה חיות וטעם, כשם שהעובר ברחם אימו, אף שהיא זו המגדלת אותו, נותן לה, בעצם קיומו, חיות והתעוררות.
ובפרט כשזוכים להתפלל על מה שלומדים, לזכות להבין ולקיים, אין דבר גדול מזה, וכלשון רבי נחמן (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' תורה כ"ה): "גם טוב לעשות מהתורה תפילה, דהיינו כשלומד או שומע איזה מאמר תורה מצדיק האמת, אזי יעשה מזה תפילה, דהיינו לבקש ולהתחנן לפניו יתברך על כל מה שנאמר שם באותו המאמר, מתי יזכה גם הוא לבוא לכל זה. וכמה הוא רחוק מזה, ויבקש מאיתו יתברך, שיזכהו לבוא לכל הנאמר שם באותו המאמר…
…וענין השיחה זו עולה למקום גבוה מאד, ובפרט כשעושה מתורה תפילה, מזה נעשה שעשועים גדולים מאד למעלה".
כמה יוסף יש בשוק
עוד בענין מעלת יום מתן תורה ושמחתו, מצאנו בגמרא (פסחים ס"ח): "רב יוסף ביומא דעצרתא אמר: עבדי לי עגלא תלתא. אמר: אי לא האי יומא דקא גרים, כמה יוסף איכא בשוקא" (רב יוסף ביום שבועות אמר: הכינו לי "עגל משולש" (סוג בשר משובח). אמר: אם לא יום זה שגרם, כמה יוסף יש בשוק"
ופרש רש"י : "שלמדתי תורה ונתרוממתי. הרי אנשים הרבה יש בשוק ששמן יוסף, ומה ביני לבינם"?
הרבה "יוסף" יש בשוק. רבוא רבבות של אנשים מבלים את ימיהם בשווקים וברחובות, חסרי תכלית רוחנית, חיים ללא פשר.
ומה בינם לבין הרב יוסף? מה עושה את ההבדל בין איש המוני וגס לבין בן המעלה, מעודן הליכות ומלא חכמה?
"שלמדתי תורה ונתרוממתי" באר רש"י.
התורה, היא היא שמרוממת את האדם ומנשאת אותו מעל קטנות החיים.
ואם כן, כמה גדולה ועצומה צריכה להיות השמחה ביום נתינתה…
מה היינו בלעדיה? עוד "עובר אורח" בשוק, שאיש לא יזכור…
ועוד יש לרמז במאמר זה, על אחת ממחלות דורנו הקשות – "פזור נפש". כמה אנו רחוקים מרכוז, מתשומת לב, מדיוק, מעומק, ביחסנו עם הזולת, עם עצמנו, ועם העולם כולו.
"כמה יוסף יש בשוק". כביכול כל אדם, כל "יוסף", מתפזר ונשבר לאין סוף רסיסים, הופך להמון "חלקי יוסף" קטנים, קטנוניים, מפוזרים ב"שוק". פעם הוא כאן ופעם הוא שם, ומחשבתו נודדת ומבקשת חיות וספוק, כל פעם בענין אחר, והרי רבוי הפרטים והפתויים של העולם הזה מושך בכל פעם את תשומת לבנו לפרט אחר, ואנו הולכים ומשוטטים, הולכים ואובדים בין הפרטים…
אבל יש "האי יומא דקא גרים". יש יום שגורם, שמוביל אל מצב אחר – מתן תורה! מתן הכלים המדויקים והעדינים ביותר למקד את המבט, לרכז את כוחות הנפש, ליישר את המחשבה ולהכניס עומק ואכות לכל פרטי החיים. להפוך הרבה פרטים מפוזרים, הרבה "יוסף", למסכת אחת הגיונית ובעלת פשר, מדויקת ויפה, מקסימה ומובנת. להפוך "אנשי שוק" לאנשי מעלה, ל"רב יוסף".
"אתה חייב לפנות כבר עתה לפרופסור פלוני, חייך בסכנה, המחלה החמורה שהתגלתה בגופך עלולה להתפשט חלילה. אמנם, ישנם סיכויים גדולים לצאת ממנה אבל לשם כך עליך לעבור כבר עתה את סדרת הטיפולים אצל אותו פרופסור דגול…".
המילים נחתו עליו כסלעים. עד לפני כמה דקות היה בעיני עצמו אדם מן השורה, הוא סבל מעט אך לא העלה בדמיונו שהמצב חמור כל כך, אבל הבדיקות הוכיחו אחרת.
מיודענו הינו אדם יסודי, הוא לא הולך ומקבל טיפול סתם כך בעיניים עצומות, הוא החל לברר אצל כל המי ומי על טיבה של המחלה, הוא לא פסח על שום מידע שקשור במישרין או בעקיפין במחלתו, כל פיסת מידע נאגרה ונשמרה, קוטלגה וסודרה; דיבר עם עסקני רפואה ופנה לרופאים ממיטב בתי החולים, חקר ודרש, למד ורכש ידע על סיכויי המחלה, במידה שלא היתה מביישת תלמיד ותיק באוניברסיטה גבוהה.
כעת הגיע התור לרכישת התרופות. גם במישור זה התגלה מיודענו כיסודי ביותר, הוא השיג בעמל ויזע מידע על טיבם של כל התרופות הקשורות במחלתו, ואף יצא בעצמו לחו"ל לרכוש את מיטב התרופות והציוד הרפואי הדרוש לכך. חדרו דמה לבית חולים זעיר, לא היה חסר שם שום פריט נחוץ.
הכל עומד מוכן ומזומן, הוא עשה את כל המאמצים להגיע לשלמות. רק על קטע קטן הוא דילג – על נטילת התרופות!… אלו נשארו מסודרים להפליא במדפי הארונות המיוחדים שרכש, מבלי שישתמש בהם.
המחלה הלכה והתפשטה, המצב הלך והחמיר, הוא לא נח ולא שקט, הוסיף לחקור ולדרוש, ללמוד ולמַצות את הנושא עד תומו, אבל… את התרופה הוא לא לקח.
* * *
דורנו התברך באמצעים מגוונים להפצת תורה, מוסר וחסידות. שיעורים, שיחות ומאמרים, דרשות, רעיונות וליקוטים, ועוד ועוד.
היצר שרוי במצוקה. הצָמָא לשמוע את דבר ה' הולך ומתפשט, והוא מפחד שמא יפסיד במערכה. הדברים הנאמרים מפי המרצים הרי כל כך ברורים, החיזוקים הרי כל כך מתוקים וערבים לחיך, העצות כל כך בהירות ומחיות, הדיבורים כל כך אמיתיים ונוקבים! הנועם שביהדות מבהיק כל כך ומעמעם לגמרי את הברק המזוייף שמשתולל בחוצות, עוד מעט והוא, היצר, נותר חסר מישרה…
אך אותו שועל ערום מצא עצה לעצמו; הוא מניח לאדם לשמוע, נותן לו ליהנות עד עמקי נשמתו מה"וורט" העמוק, מניח לו לרוות נחת מהחיזוק משובב הלב, לא מונע מהאדם מלהתרגש מהדברים המרתקים, רק בקטע האחרון, כשמגיעים אל ה"למעשה" – שם הוא מניח את כל כובד משקלו; נותן לאדם את ההרגשה המוטעית שהוא כבר עוסק עם ה"תרופות" לנפשו, בכך שהוא אוגר אותם, ומטעה אותו לחשוב שהוא כבר מטפל עם עצמו בכך שהוא לומד את הנושא ומבין את הדבר לעומקו, אך… בסופו של דבר הוא נותר כבתחילה, מבלי ליטול את התרופות המופלאות הללו.
הלימוד עצמו אכן מסוגל מאד, אך מלבד זאת גם נותנים הצדיקים עיצות איך להשתמש בחומר הלימוד, הם רוצים שניקח את הידיעות הללו ונקבע אותם עמוק בלב ונתנהג לפיהן. ברם, כאשר מנתק אדם בין הידיעה לבין העשיה והלימוד הופך אצלו לתיאוריה בלבד, אזי הוא רחוק מאוד מרפואתו נפשו.
תלמידי רבי נתן מספרים: "הקפיד מאד על כמה בני אדם שהתפלאו על נפלאות החידושים הכתובים בספריו הקדושים ואמר להם: 'זה החסרון שלכם, שאתם סוברים שכוונתי על החידוש והדרוש, אבל עיקר כוונתי הוא רק על המעשה, כמו שאמרו רז"ל 'לא המדרש העיקר אלא המעשה'"!
רבי נתן מצביע על נקודת התורפה שגורמת לאבד את כל האוצרות הנפלאים, "זהו החסרון שלכם", התפעלות שמנותקת מעולם העשייה יכולה להביא למציאות מרה שיודעים המון אך לא משתנים כמעט. לעומת זאת, כאשר מתרגלים להביא כל ידיעה לידי מעשה, כי אז אפילו במעט ידיעות ניתן להתרפא.
הבה נרגיל את עצמנו בעצתו של הרמב"ן באגרתו הידועה: "וכאשר תקום מן הספר, תחפש באשר למדת אם יש בו דבר אשר תוכל לקיימו". לדוגמא, אם למדנו על חשיבותה של מציאת "נקודה טובה" בעצמנו, נחבר זאת מיד לעולם המעשה, נצייר היטב במוחנו את הידיעה הזאת ונכיר בכך שזוהי המציאות האמיתית, ומתוך כך נתחיל לעשות תרגילים מעשיים בענין, לדון לכף זכות בפועל, להרחיק מהלב שנאה עצמית ושנאת הזולת, נייקר כל דקה וכולי וכולי.
כך גם בשאר העצות והלימודים, הכל חייב להיכנס להליך מעשי. ואז – גם הלימוד יתווסף אל תהליך הריפוי, כי "גדול תלמוד" – כאשר – "מביא ליד מעשה" (בבא קמא י"ז ע"א).
ישנה תורה ב'ליקוטי מוהר"ן' שכל הרואה אותה עומד ומשתומם: האם זוהי תורה שרבינו אמרה?! האם כאשר רבינו אמר שהתורה שלו מיועדת לכל אדם, קטן וגדול, היתה כוונתו גם על תורה זו?!
ובכן, מדובר בתורה צ"ח, בה מגלה לנו רבינו הקדוש כי מה שנאמר בגמרא כמה פעמים: "נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות" – הכוונה הפנימית היא כך:
האדם עצמו אינו רואה עד היכן מגיע פגם עוונותיו, אבל עיני הצדיק רואות; וכאשר הצדיק "נותן עיניו בו" – כשהוא מעניק לאדם את עיניו שלו, של הצדיק – "נעשה גל של עצמות" – מתגלים כל הפגמים והאדם מתחיל לראות עד היכן הם מגיעים – "ואין עונש גדול מזה, כשאדם רואה מה שפגם"!!!
כיצד תורה זו מתאימה גם לאנשים שאינם גרועים כל כך?
שאלה זו שמעתי ממורי ורבי הרה"ח ר' יחיאל מיכל דורפמן זצ"ל, הקשה – ותירץ:
ישנם אנשים "שיינע אידן" [= "יהודים חשובים"] שכלפי חוץ הם נראים כאילו לא טעמו טעם חטא מימיהם, אך האמת היא שהם שקועים בחטאים עד הצוואר, ולמרבה הצער הם חושבים בטעות שהם צדיקים גמורים, עד כי כאשר מגיע חודש אלול "אין להם על מה לעשות תשובה"…
אנשים כאלה, כמעט שאין תקווה לאחריתם. מצד שני, כשהאדם לפחות יודע ומבין את מצבו החמור – עדיין לא אבדה תקוותו ויש לו כל הסיכויים לשוב בתשובה שלימה.
מהי העצה לאנשים כערכנו שצריכים רחמים רבים בכדי שלפחות נדע מה שעובר עלינו?
"נתן עיניו בו"! להגיע לצדיק, לנסוע לאומן. אך במקום שרבינו ישב איתנו בפועל ויגלה לנו אט אט במשך שעות ארוכות את כל אשר עוללנו וחטאנו – הוא מעניק לנו את המתנה היקרה ביותר שאין כדוגמתה – את עיניו שלו!
כאשר תעמוד ליד הציון, תקיים את רצון רבינו "לעשות מתורות תפילות", תתפלל רבות שאמנם תזכה לקבל את העיניים האלה – ופתאום ייפקחו עיניך ותראה "עד היכן הפגם מגיע".
זו מתנה מהצדיק, הוא העניק לך עיניים חדשות. כי אכן באומן נפתחים מסתורי הלב!
ואז, כאשר תחזור הביתה עם עיניים שכאלו – כל דברי המוסר וההתחזקות יהיה להם כר נרחב לפעול, וסוף סוף תדע שהכוונה אמנם אליך, ולא למישהו אחר. שהרי כעת יש לך את הכלים הנדרשים בכדי להפוך לעובד ה' תוך עליה מתמדת בדרך העולה בית-קל.
ולסיום, נקודה למחשבה על מעלת הצדקה לצדיק:
חותני הרה"ח ר' צבי אריה רוזנפלד היה אומר, שכאשר האדם יגיע לעולם העליון ויטען שהוא היה חסיד ברסלב – יבקשו ממנו 'הוכחות'…
הוא ינסה לטעון שהיה אומר 'תיקון הכללי', נסע לציון רבינו ולמד את ספריו – על כל אלה יוכלו לענות לו שישנם אנשים רבים, שלמרות שאינם חסידי ברסלב, אומרים תיקון הכללי, ויש מהם אפילו מי שנוסעים לאומן. גם ספרי רבינו הם היום כבר נחלת הכלל.
אבל כאשר האדם יטען שאת הסכומים העיקריים שלו לצדקה הוא נתן עבור הצדיק – תהיה זו הוכחה ניצחת שהוא אכן חסיד ברסלב, שכן מי ששייך לחסידות אחרת, אינו תורם את החלק הגדול ביותר של כספי הצדקה לברסלב.
הקב"ה מתנהג עם האדם באותה צורה שהוא עצמו נוהג; אם הוא סומך על הקב"ה ומשליך עליו יהבו – הוא משפיע לו כל צרכו, כמו שכתוב: "השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך" (תהלים נה).
אבל כשאדם אינו בוטח בה' וסבור שפרנסתו תלויה בהשתדלותו ובמאמציו – אזי הקב"ה מתנהג עמו באותה מידה ונותן לו "להסתדר לבד"…
כמובן שבמקרה זה האחרון, צריך האדם לטרוח מאוד עבור פרנסתו, וגם אז אין הוא בטוח מנזקים והפסדים.
כך היה כאשר האדם הראשון אכל מעץ הדעת – גזר עליו ה' שבזעת אפו יאכל לחם (בראשית ג). שכן, כשפוגמים ב'דעת' הקדושה ושוכחים שהקב"ה לבדו מנהיג את העולם, צריך כאמור להזיע הרבה…
הוא מה שנאמר על אוכלי המן במדבר: "שטו העם ולקטו", ופירש הזוהר הקדוש: שטו – מלשון שטות, זאת כפי שחכמינו מספרים (יומא עה ע"א) שלצדיקים ירד המן על פתח ביתם; הבינוניים – יצאו וליקטו; ואילו הרשעים – שטו, כלומר, שוטטו למרחקים כדי להשיגו.
הטירחה של הרשעים עבור פרנסתם היתה אפוא מחמת שטות – משום שפגמו בדעת הישרה ושכחו שהקב"ה זן ומפרנס לכל.
כשם שהחולים בגוף צריכים לקחת תרופות מרות לרפואתם ולפעמים גם לעבור טיפולים רפואיים כואבים, כך החוטאים, שהם חולים בנפש, צריכים לסבול ניסיונות קשים ומרים עד שהם זוכים לרפואת הנפש בשלימות.
וכשם שבמחלות הגוף, לפעמים החולה חלש כל-כך עד שאיננו מסוגל לסבול את מרירות התרופות והטיפולים, עד כדי כך שהרופאים מתייאשים ממנו – כך בחולאי הנפש, פעמים שהנפש נפגעת ונחלשת עד כדי כך, שהאדם אינו מסוגל לעמוד בניסיונות הקשים הנחוצים לרפואתו לפי גודל חטאיו.
אבל הקב"ה איננו מתייאש ממנו, ובמקום להעמיד אותו בניסיונות קשים כראוי לו לפי עוונותיו, מרחם עליו ומיקל אותם באופן שיוכל לעמוד בהם, למרות חולשתו הרוחנית, אם רק ירצה.
זה שאמר חזקיהו המלך לקב"ה כשהתרפא מחוליו: "הנה לשלום מר לי מר ואתה חשקת נפשי משחת בלי כי השלכת אחרי גווך כל חטאי" (ישעיה לא יז). כאומר: 'בשביל הרפואה שנקראת 'שלום' (ככתוב 'שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו'. שם נז,יט) הייתי צריך לכאורה לסבול מרירות גדולה, אבל הסבל הזה הוא למעלה מכוחי. ריחם עלי ה' והשליך את כל חטאיי והלביש את הרפואה הנחוצה לי במינון כזה שאוכל לסבול'.
כך עלינו להתייחס לכל הניסיונות והקשיים שלנו בעבודת ה' – לדעת שהם התרופות שעל ידם נזכה לרפואה-לשלום, כפי שאמרו חז"ל: "שבת במרה נצטוו" – עם ישראל קיבל את השבת שהיא השלום (זהר קורח קעו ע"ב) דווקא במרה – על שם המרירות שצריך לסבול בעבור השלום. אך הקב"ה ממתיק לנו את הניסיונות הרבה יותר מהראוי, כך שגם אנחנו במצבנו נוכל לעמוד בהם.
(עפ"י ליקוטי מוהר"ן ח"א כז)
וְהִנֵּה כְּבוֹד ה' נִרְאָה בֶּעָנָן (שמות טז, י)
אל יאמר אדם, 'אני כל כך רחוק מרוחניות, מה התועלת בהתעוררות ובהתחזקות שלי?' שהרי אדרבה, דווקא כשהרחוקים מתקרבים – מתגלה ומתקדש כבוד ה' יתברך מאד, כמו שכתוב בזוהר הקדוש (שמות סט ע"א) שכאשר בא יתרו ואמר "עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלוקים" (יח, יא) התכבד והתעלה שמו הגדול יתברך. הרי שזה כבודו של ה' יתברך, שהרחוקים ממנו ביותר מתקרבים אליו אף הם.
זה שנאמר "וכבוד ה' נראה בענן". הענן רומז להסתרה, לטומאה, כמו שכתוב: "סכות בענן לך מעבור תפילה" (איכה ג, מד). דווקא אלו שנמצאים בענן-בטומאה, כשהם מתקרבים – מתגלה כבוד ה' במאד מאד.
אדם מעצם בריאתו מעוניין להצליח, ולכן רק טבעי שכשיפגוש בהצלחה יבקש לחקות אותה, להתחקות אחריה ולהצליח באותה מידה. הבעיה היא שבדרך כלל שאיפות לחוד, והגשמה בפועל עניין אחר לגמרי. סוחר צעיר בראשית דרכו פוגש בעשיר גדול רב נכסים, בעל קשרי מסחר חובקי עולם, הוא מתפעל ומעריץ אותו, תשוקת ההצלחה מתעוררת בקרבו, ללא ספק הוא יהיה מוכן לעשות הכל כדי לשכפל את ההצלחה גם בחשבון הבנק שלו. אך מה עושים בפועל? איך מחקים עסקאות אדירות של סוחר וותיק ומצליח, כשלרשותך נכסים מועטים, אפס קשרים ובקושי ניסיון: האם נכנסים לסיכונים, קופצים למים שאין להם סוף, או חלילה מהמרים?
אם ניגש אל הסוחר הוותיק נשמע רעיונות אחרים לגמרי. הוא מן הסתם יספר לנו שאת קשריו המסועפים ועסקאותיו האדירות, רקם במשך שנים, מתוך צעדים מדודים וזהירים, המון שיקול הדעת, איפוק ובחירות נכונות. לאורך כל הדרך הוא ידע היטב שסטיה קטנה מהנתיב, עלולה לרסק את מעמדו אל התהום.
* * *
לא פחות ואף יותר מכך – בתורה ובעבודת הבורא. יהודי שואף לגדולות ונפלאות, וכשהניצוץ שבלב פוגש בדוגמה מופתית להצלחה רוחנית אמיתית; גדלות בתורה, צדקות, טהרה, ודרגות נעלות, אך טבעי שיבקש לחקות זאת, לזכות גם כן. אין זה רע, אך זה עלול להיות מועד לפורענות. מדוע? משום שמי שזכה באמת, כלל אינו עסוק בגדולות ונפלאות. צדיק גדול עושה לאו דווקא דברים גדולים, אדרבה, הצדקות שלו נובעת מתוך מעשים קטנים: יהדות פשוטה, תפילה בכוונה, איפוק קטן במקום בלתי נראה לעין, מחשבה קדושה, ליטוש אחר ליטוש של מידה מסוימת ועידון של טבע אנושי. וכך גם בקניית החכמה: התורה רחבה מארץ מידה, ועמוקה מיני ים, אי אפשר להשיג אותה בלגימה אחת. נדרשים צעדים קטנים: להיות דבוק באותיות, להיצמד להבנת הפשט, להשתדל בפשטות למצוא ביאור מיושב בדברי התורה, לפענח שורה אחר שורה – כך קנו את אוצר חכמתם יודעי התורה, וכך הגיעו אל פסגת צדקותם בעלי מדרגה. מי שזכו, עשו את דרכם תמיד מתוך הכרה, שעל כל צעד ושעל, סטייה קלה או התלהבות מעבר למידה, עלולים לנפץ את כל עמלם בתהום הנשייה. הזהירות, העקביות, וההיצמדות הנאמנה לפשטות וליושר, הם שהביאום אל מקומם הנישא.
לנחות בשלום
אנו ניצבים כעת אחרי חג הפסח. יצאנו ממצרים, זכינו לדברים גדולים ונשגבים. כל אדם מעוניין לבצע את הירידה מן ההר אל המציאות בשלום, לקחת אל החיים הפשוטים את האור הגדול. איך עושים זאת? הבה נראה:
בליל הסדר הוציאנו השם ממצרים, עשה אותנו לעם והועיד אותנו למעמד הר סיני. מדוע לא קיבלנו תיכף ומיד תורה, מדוע מוכרחים להמתין כעת ארבעים ותשע יום, ורק אז בשבועות נעמוד למרגלות הר סיני?
מדוע? דווקא משום כך! מפני שאנחנו מעוניינים תיכף ומיד לקבל את כל התורה כולה, להעפיל לכל המעלות הרמות, להשיג הכל. דווקא משום כך איננו בשלים עדיין לקבלת תורה.
הגיון פשוט יביא אותנו להבנה, שלהיות מעוניין באמת, משמעו להסכים לרדת לפרטים. אם רצונך לקבל דבר מה, עליך להסכים ללכת צעד אחר צעד, לקנות זאת באופן יסודי, ולא בבהילות המובילה למאומה. כך ולא אחרת מקבלים תורה. ימי הספירה מלמדים אותנו את הדרך והאופן, לרכישה אמיתית ויסודית של שלימות התורה. איך אוחזים בתורה? בפשטות! אדם יושב עם עצמו ובוחן: כמה זמן אני מקדיש בפועל ללימוד התורה? כמה מאמץ אני משקיע בהבנתה? החיים הם בסך הכל מספר כלשהו של ימים ושעות, הבה נבדוק כמה זמן במשך יום חולף, מוקדש לעיסוק בדבר אותו אני מעוניין כל כך לרכוש.
הוא הדין בעבודת המידות. להיות בעל דרגה זו שאיפה גדולה, אולם איך מתרגמים זאת למעשים? בפשטות! לשים לב לפרטים; איך אני מתנהג במידה זו, ואיך אני אוחז במידה אחרת; איך נראה דיבורי עם אנשים, כמה אני מצליח להתאפק, לכבוש כעס, להכניע רצונות זרים, לוותר על דיבורים מיותרים, להתאמץ, להתמיד. הפרטים הללו קטנים אמנם, אך הם שעושים בסופו של מסע את הצעדים הגדולים. ליטוש ועוד ליטוש מחוללים יחד פלאים. הבה נזכור; רצון אמיתי משמעו – הסכמה להתמקד ברצינות בדברים קטנים ופשוטים.
לטפס בזהירות
בפרשת השבוע מספרת התורה על בני אהרון, שהביאו פנימה 'אש קודש', ובכל זאת נחשב הדבר לחטא. מדוע? אך ורק משום שלא נצטוו. תבערה שלא נצטווינו עליה – היא אש זרה. עבודה גדולה ונשגבה ככל שתהיה, אין סיכוי שתצליח, כל עוד לא ציווה על כך השם. אם רצוננו להגיע אל המכוון, להשיג את התכלית, שומה עלינו להיצמד להוראותיהם של הצדיקים. רק הם מסוגלים לנתב את הליכותינו אל היעד האמיתי, והם מתאמצים כל כך ללמד אותנו את העניין הזה: להיצמד לצעדים קטנים, ולהישמר מסטיות ומפיתויי דמיון. צעד קדימה בישוב הדעת, התבודדות, תשובה, לימוד דף ועוד דף, מידה ועוד מידה, איפוק ועוד וויתור – ההליכה הזו כמוה כטיפוס בריא על סולם גבוה. רצונך להעפיל מעלה – היצמד לשלבים. רק הליכה שכזו הנצמדת לפשטות, לעקשנות, ולדבקות במטרה, מתוך ציות לדברי מורי הדרך -הצדיקים, תוביל אותנו אל האש הגדולה, המלהטת במתן תורה, ויורדת ונכנסת לכל פינה מפינות הנפש, כשהיא נספגת במתינות בכל רובד מרובדי המציאות.
העולם מחבב אנשים תמימים, במיוחד הוא אוהב את כספם. התמימות נאה ונאווה, אך מי שיבקש לחצות באמצעותה את סערות העולם, לא יגיע מן הסתם אל מחוז חפצו. לא כל כך מתקבל על הדעת למצוא איש תמים מנהל עסקים ביד רמה. בעולם של משא ומתן חייבים להצטייד בחריפות, ערנות, חשדנות לעת מצוא, ושאר תכונות שאינן נמנות על תכונותיו של התמים. מאידך לאיש הפיקח מציב העולם ניסיון מסוג שונה – הוא עלול להפוך מהר מאוד חריפות לרמאות. לאבד את יושרו ולהיות לגנב.
* * *
ערמומיות מצטיירת בדרך כלל כטבע פסול, משויכת לגנבים ושקרנים. אם יאמרו לנו על מאן-דהו שהוא ערמומי, "תחמן", נסיק מן הסתם שמדובר באיש שהיושר אינו טבעו השני…
בפרשת השבוע אנו מוצאים התנהגות מפתיעה ביותר. יעקב אבינו, האיש התם יושב האוהלים, לכאורה האיש שאין לו שיח ושיח בענייני העולם, אינו מבין בעסקים ולא יודע חכמות… והנה דווקא האיש התם הזה מגלה לפתע בקיאות מפליאה בתעלולי העורמה. בתחכום רב הוא מערים על עשיו אחיו ומצליח לחלץ מידיו גם את הבכורה וגם את הברכה. על פניה התנהלות זו תמוהה, וכי מה לו ליעקב אבינו ותעלולי עורמה? האם ראוי לאיש הישר והתם לנקוט בדרכי רמייה?
ובכן, תלוי בנסיבות.
הבה נשאל להפך: האם ראוי היה במקרה דנן שלא לנקוט בדרכי עורמה? אילו לא קיבל יעקב אבינו את הברכות מיצחק, לאילו ידיים הן היו נופלות? איך יכול היה עם ישראל להתקיים כאן ללא שפע ומקום לחיות?
יושר מפוכח
יושר הוא סימן לשפיות הדעת. אדם מן היישוב מתנהל ביושר, מסתייג מרמייה. אך שימו לב מה יקרה במצב שכזה: מיודענו גילה לפתע שמישהו מבקש לנצל את תמימותו ולעשוק אותו, האם גם כעת יורה השכל הישר לעצום עיניים ולדבוק בתמימות? בוודאי שלא. כאן יתהפכו התפקידים. האיש השפוי לא יגיש את ארנקו לידי הגנב. רק טיפש יעצום עיניו מול קנוניה הנרקמת נגדו, היושר במקרה הזה מחייב לנקוט בערמומיות. "עם עיקש תתפתל", לכל דמות שפה מתאימה לה. לא על התמימות לבדה יחיה האדם, היושר אינו נקנה בתמימות גרידא, הוא תובע גם פקחות, חריפות ושימת לב למציאות.
העולם אפוא, מציב בפני הבאים בשעריו קונפליקט: תהיה תמים וישר בקיצוניות ובכל מקרה ותנוצל עד תום; תתחכם ותהיה ערמומי – ותאבד את יושרך. מה עדיף? אף אחת מהאפשרויות אינה מומלצת, יש למצוא אפשרות שלישית.
למעשה המבוכה הזו חוזרת על עצמה בתחומים רבים. ברוחניות ובגשמיות, בין אדם לקונו ובין אדם לחברו, תמיד נדרש אדם להכריע היכן לעצום עיניים, לא לראות לא לשמוע; ומאידך היכן אסור להתעלם, היכן הכרח לפקוח עין, להתחכם, להזהיר ולהתריע. כל אפשרות היא הרת גורל. מוכרחים למצוא את דרך האמת, לשמור על היושר אך לא לשגות בו ולאבד את כל הנכסים. זוהי תורת חיים, והמקום הטוב ביותר לרכוש אותה הוא בסביבתם של צדיקים. במחיצתם של אנשים שחיו כך, כמו יעקב אבינו, כמו כל הצדיקים ששילבו בחייהם חכמה עמוקה ותמימות מתוקה.
שילוב נדיר זה גנוז בחכמת התורה. התורה מלמדת מהי תמימות אמתית, חשוב להקשיב לה משום שישנם שני סוגי תמימות, האחת פקחית והאחרת אווילית. הבה נתבונן: יהודי עורך בינו לבין עצמו סיכום. הוא בוחן את מצבו הרוחני, מוצא את עצמו עולה ויורד, מנסה ולא ממש מצליח, מתחיל אלף פעמים ואף פעם לא מסיים. המסקנה עולה מאיליה: אין לו סיכוי. הוא אינו ראוי. לכאורה זו הסקת מסקנה עובדתית, הגיונית, מתבקשת. הווי אומר זהו קולה של התמימות, קולו של היושר. ברור שזו האמת ואין בלתה. אך האם זו האמת?
אמת אמיתית
כן. זו האמת של השקרן הגדול בעולם. זו אמת של עשיו. זו האמת של מי שמחפש בכל דרך איך לנשל אותך מנכסיך היקרים ביותר. נתבונן שוב: אדם בוחן את עצמו. נזכור: מדובר ביהודי שרוצה בכל מאודו להתקרב להשם. הוא עולה ויורד, כלומר הוא בתנועה מתמדת של חיפוש; הוא ניסה להתחיל אלף פעמים, למי אכפת שלא הצליח? תקשיבו, הוא ניסה אלף פעמים להתחיל, איזה עובד השם! מה כואב לאיש הזה? עבודת השם, קרבת השם, תיקון המידות, כוונה בתפילה. התמימות המדומה הובילה את היהודי היקר הזה למסקנה אומללה ואכזרית גם יחד. הוא הסיק שעבודתו איננה רצויה. הלזאת תמימות ייקרא?!
זו אינה תמימות, זו חלישות הדעת.
היצר הרע הוא יצור ערמומי, אך תלבושתו חסודה. הדרך היחידה לסלק אותו היא קורטוב ערמומיות: לרמות את העצלות, להערים על העצבות, לשקר לגאווה. בל נשכח, אנחנו מוקפים ברמאים מתוחכמים, בידינו אוצרות עתק, הרבה עיניים לטושות לנכסינו היהודיים. במקרה שכזה היושר מחייב להיות ערמומיים. התמימות האמיתית מוכרחת להיות פיקחית. כמאמר הכתוב (משלי ח, יב) "אני חכמה שכנתי ערמה". נזכור: מי שמתאמץ להשיג את הבכורה, דהיינו עבודת השם, בערמומיות דקדושה, יחלץ בסופו של דבר גם את הברכה.
המקור שממנו נובע הכח לכל יהודי להחזיק מעמד במצבים קשים, נובע מגאולת מצרים, שם הושרשו בנפשו כל יהודי דעת גדולה ואמונה חזקה, שעומדת לנו לדורות עולם. על זה אמרו חז"ל: בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" (פסחים קטז): אותה הארה נפלאה שכל כך חישלה את אבותינו במצרים, חוזרת על עצמה מדי שנה, להכניס גם בנו כוחות טמירים ולבער את המכשולים העומדים בדרכינו הרוחנית.
אסור ליפול לתפיסה השטחית כאילו ענין יציאת מצרים היה רק שחרור מעבדות פיזית, שאם כן, מדוע עלינו אנו לראות את עצמינו כאילו יצאנו ממצרים? הלא החירות שהושגה אז, בטלה וחלפה, ושוב אנו משועבדים תחת עול הגוים (כפי שאומרים חז"ל: "אכתי עבדי אחשוורוש אנן" – כעת עבדי אחשוורוש אנו). אלא, ההיפך הוא הנכון, שיציאת מצרים הוציאה מן הכח אל הפועל את הכוחות הנסתרים בנפש הישראלי – בהם הוא שונה מיתר עמי תבל ועל ידם הורם מהם על ידי הבורא להיות מגמתו לדברים רוחניים – ועל ידם משוחרר הוא מהשעבוד תחת כוחות הטבע והזמן, בכל המצבים.
ואלה דברי רבינו ז"ל (ליקוטי מוהר"ן תורה רנ) בענין השוני שיש בין ישראל לעמים, וזו לשונו: "עיקר צער של ישראל שיש להם בגלות, הכל הוא מחמת שנפלו מהדעת ותולים הכל בטבע ובמקרה ובמזל, ומחמת זה יש להם צער ויסורים. וזה בא להם מחמת שהם שרוים בין העכו"ם ולמדו מהם, מחמת שרואים שעתם מוצלחת מאוד, וישראל נבזים ושפלים, על כן הם לומדים מהם ותולים הכל בטבע ובמקרה, ומחמת זה עצמו יש להם יסורים … ובאמת ישראל הם למעלה מן הטבע, רק כשהם חוטאים הם נופלים אל תחת הטבע, כמו העכו"ם שהם תחת המזל והטבע".
במה מתבטאת העובדה שאיננו נתונים "תחת הטבע"? מובא בספרי (סוף פרשת שלח) "למה מזכירים יציאת מצרים על כל מצוה ומצוה? למה הדבר דומה, למלך שנשבה בן אוהבו ופדאו לשום עבד, שאם יגזור ולא יהיה מקבל עליו, אומר לו עבדי אתה". על אף שפדאנו ה' מבית עבדים, זה רק בתנאי שנהיה עבדים נאמנים לו. "עבדי הם ולא עבדים לעבדים", הדבר הראשון הוא לדאוג לרצון ה' ולא לרצון בני אדם, שהרי על מנת כן הוציאנו ממצרים, שנהיה עבדים לו ולא לחומר וללבנים. יהודי שאינו שומר שבת חייב משום שבגד במלכו ואינו מכריז שהבורא מושל על הטבע; ואילו גוי ששבת חייב מיתה שהרי הטבע הוא אדונו ועליו נאמר "יומם ולילה לא ישבותו".
באתה מידה שאנו ממליכים את הקב"ה על הטבע על ידי מעשינו, כך הקב"ה מכניע את הטבע לפנינו, ולכן דווקא בשבת נכנסת הברכה לכל השבוע. וכבר כתב הרמב"ן בחומש, שאפילו בגלות היהודים חיים בדרך כלל יותר טוב מהגוים שבתוכם גרים – על אף שהגוים הם עבדי הטבע.
אולם, כשהיו אבותינו במצרים, שקועים במ"ט שערי טומאה, לא היו ראוים להנהגה ניסית, אלא שהקב"ה חס עליהם על שם העתיד, שהיה גלוי וידוע לפניו שיקבלו את התורה ויעבדו אותו.
וכותב עוד רבינו שם: "וכשהקדוש ברוך הוא רוצה לרחם על ישראל ולהושיעם מגלותם ולעשות קץ וסוף מהמיצר להם, אזי ממשיך עליהם השגחה, ואזי מכניע ומבטל את הטבע והמזל שהיה מחייב שיהיו ישראל נתונים תחת ידם, וישראל עולים עליהם על ידי השגחה".
מכיון שנשמות ישראל גבוהות מאוד, הקדוש ברוך הוא "נותן לנו אשראי" וגואל אותנו על שם הסוף, כדי שנוכיח את עצמינו ונעשה רצונו, אבל העיקר הוא לא המתנה, אלא איך מנצלים אותה לעשות רצון ה', כמו שאנו אומרים בתפילת שבת "ישמח משה במתנת חלקו – כי עבד נאמן קראת לו". יש ערך למתנה משום שהיא הגיעה מתוך עבדות.
ויש בזה הארה מאליפה: הרי מצאנו שבליל פסח אמרו ישרלא שירה מתוך שמחה וחדוה עצומה, כמו שמוזכר בנביא בקשר למפלת סנחריב "השיר יהיה לכם כליל התקדש החג" (ישעיה ל כט). לא מצא הנביא דוגמה אחרת לדמות אליה את השמחה על מפלת סנחריב, כי אם את השירה שאמרו ישראל על הפסח במצרים (רש"י שם), שאמרו אז הלל. ומובא במדרש "כשראה דוד איך היו ישראל שמחים כשיצאו ממצרים, התחיל מקלס על יציאת מצרים, שנאמר 'בצאת ישראל ממצרים'".
ויש להבין, מדוע לא מצאנו ששירה זו של ליל יציאת מצרים מוזכרת בתורה, ואפילו בנביא היא מוזכרת רק בדרך אגב, ואילו 'שירת הים' נכתבת בתורה בהבלטה רבה?
ההבדל ביניהם, מסביר רבי נתן בליקוטי הלכות (הלכות אפוטרופוס ג,יא), ששירת ההלל של ליל פסח היתה בלי אתערותא דלתתא [הארה מלמטה, מאמץ מצד האדם עצמו]. מרוב ההארה שהרגישו בליל פסח אמרו שירה, אבל הכל היה במתנה מה'. אבל אחרי היום הראשון נסתלקה ההארה הנפלאה שקבלו ברוב חסדי ה', ואז התחילו הם להטהר בכוחות עצמם, עד שספרו שישה ימים בספירת העומר. ומכיון שהשירה ששרו אז, שירת הים, נעשתה על ידי אתערותא דלתתא, לכם היא נקראת על שם בני ישראל ומובלטת בתורה, כמו שכתוב "אז ישיר משה ובני ישראל". ומטעם זה, מסביר רבי נתן, חמץ אסור רק עד אחרי שביעי של פסח, משום שהחמץ נעשה על ידי שמשהים את העיסה, ועל ידי שהיא חשופה לאויר משך זמן מסוים, היא מתפיחה. נמצא, שהלחם מושפע ביותר מהזמן והטבע, מה שאין כן מצה שאינה חשופה לאויר מכיון שנעשית במהירות, ולכן היא רוחנית יותר.
משום כן, בליל פסח – שאז היתה תחילת התקרבות ישראל לאביהם שבשמים, ורק על ידי גילוי מן השמין זכו להשגות נשגבות ונקבעה האמונה בליבם – היה סכנה שכאשר תסור ההארה הגדולה יושפעו שוב מן הטבע על ידי אכילת חמץ, מכיון שעוד לא עשו שום פעולה מצידם להוציא את ההשגה מן הכוח אל הפועל, אבל משכבר ספרו שישה ימים לספירת העומר כנ"ל, וזכו לקריעת ים סוף ושירת הים על ידי אתערותא דלתתא, שוב לא היה פחד והותרו לאכול חמץ.
ומה שראוי לציין שכל שנה ושנה חוזר על עצמו איסור חמץ. ומאחר שכבר הותר החמץ בשנה שעברה, מן הדין יהיה שכבר יותר לעולם! אלא שלא היא, ומזה נמצאנו למדים שכל שנה מחדש אנו עוברים תהליך דומה, וזוכים לאורות גדולים בליל הסדר, השגות גדולות ואמונה חזקה, ועלינו לשמור עליהם עד צאת החג שלא להפסידם – ולהוציאם מן הכח אל הפועל.
* * *
מובא בזוהר הקדוש (ח"ב ס) בשם רבי שמעון, שבאותה שעה שעמדו ישראל על הים ואמרו שירה, נגלה הקדוש ברוך הוא אליהם עם כל צבאיו ומרכבותיו, כדי שידעו ויכירו את מלכם שעשה להם את כל הניסים והגבורות, ואז, השיג כל אחד מישראל מה שלא השיגו כל הנביאים (כמו שאמרו: "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל") ומכיון שכולם אמרו את השירה יחד, מילה במילה, וכאשר סיימו את השירה התעלו כל כך, עד שלא רצו לנסוע משם מרוב תשוקתם וכיסופיהם לקדוש ברוך הוא.
וכתב רבינו (ליקוטי מוהר"ן ב, תורה עט) שקריעת ים סוף היתה בבחינת ביטול הזמן, ולביטול הזמן יכולים לזכות על ידי תשובה, שאז שומעים את הקול דקדושה. וזה בחינת מצוות זמניות, שעל ידם אנו מעלים את הזמן אל "למעלה מן הזמן", אבל כל הצרות והדינים ואחיזת היצר הרע הם מכח הזמן.
נמצא, שעלינו לעמוד על המשמר תמיד שלא לעשות שום דבר שיכול להפיל אותנו אל תחת הטבע והזמן, ובזה הצלחתינו, כפי המובא במדרש אסתר (ז,יד) על הפסוק "ויאמר המן למלך אחשוורוש ישנו עם אחד" שהמם קטרג שיש לישראל תאבון גדול, שהם אוכלים ושותים ואומרים "עונג שבת, עונג יום טוב" וגורמים להעלאת מחירים. אחד לשבעה ימים – שבת אצלם; פעם בחודש – ראש חודש; בניסן – פסח; בסיון – שבועות; בתשרי – ראש השנה; וכו' וכו' ואילו היו לפחות שומרים גם את חגי הגוים היה טוב, אולם "את דתי המלך אינם עושים". באותה שעה היה המלאך מיכאל מלמד סניגוריא למעלה לפני הקדוש ברוך הוא על ישראל ואומר: רבונו של עולם, לא מקטרגים על בניך שעבדו עבודה זרה, ולא על גילוי עריות, ולא על שפיכות דמים, אלא על מה ששומרים דתיך. אמר לו הקדוש ברוך הוא: אני נשבע שלא אעזבם! וזה שכתוב "כי לא יטוש ה' עמו בעבור שמו הגדול".
בכל אופן, המאבק בין ישראל לבין כוחות הטבע הינו מאבק תמידי ומר, ויתכן שזו הסיבה שאנו אוכלים מרור בנוסף למצה: המצה מורה על דעת גדול והשגחה, שהיא ביטול הטבע; ומאידך, צריך לדעת שלהיות נאמן לתפקידנו ולא ליפול ממדריגתנו כרוך בהרבה מרירות, כמו שכתב רבינו ז"ל על מאמר חז"ל שבמרה נצטוו על השבת: שקודם צריכים לסבול מרירות ורק אחר כך זוכין לשבת שלום.
הנה, מה שביארנו שישראל למעלה מן הזמן ומן הטבע, אין הכוונה שיחשוב אדם שהוא כמו מלאך ללא שום מגבלות. כי דרך כזו היא הרת אסון, כמובן. משום שאף על פי שמצד טבעו יש ליהודי נטיה כזו, משום שנשמתו גבוהה מאוד ואור להבת איש הישראל הוא עד אין סוף, בכל זאת, כותב רבינו, צריך לצמצם את ההתלהבות, ובזה יוכל לעבוד את ה' בהדרגה ובמידה (ליקוטי מוהר"ן ב, תורה מט). אדרבה: חייבים לעבוד את ה' דווקא מתוך הזמן והמידות, ובהדרגה, ובכל זאת, הדחף ורוח החיים בעבודתינו את ה', נובעים מן הנשמה אשר היא באמת מעל לכל הצמצומים, וממנה אנו שואבים את הרצון והכיסופים לעבודת ה'.
ביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף (רש"י)
כשהקדוש ברוך הוא רואה שיש צדיק שבכוחו לקרב את ישראל לאביהם שבשמים, הוא דואג לכך שתהיה עליו מחלוקת, באופן שלא יהיה כל כך קל להתקרב אל הצדיק הזה, זאת משום שאמרו חז"ל שלא קיבלו גרים בימי דוד ושלמה, בזמן שישראל היו חשובים ומכובדים כי הגרים הללו לא התגיירו לשם שמים רק לשם כבוד, כן הדבר אצל הצדיק שמוכרח שתהיה עליו מחלוקת, כדי שמי שיתקרב למרות הכל, ברור שכוונתו אך ורק לשם שמים והוא אכן ראוי לקרבו.
וזה שכתוב "וישב יעקב בארץ מגורי אביו" מגורי לשון גרים שהיה מגייר גרים כדרך שאבותיו גיירו (כמובא בבראשית רבה) ואמרו חז"ל ביקש יעקב לישב בשלווה קפץ עליו רוגזו של יוסף שכשיעקב עסק בקירוב הגרים לא היה יכול לישב בשלווה.
('ליקוטי מוהר"ן' ח"א רכח)
"וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי" (לז, ז)
כל מנהיג ומושל מקבל את כוחו רק מההשגחה העליונה שהיא זו שמינתה אותו והיא זו שמנחה אותו בכל פעולותיו כמו שאמרו חז"ל והמתנשא לכל לראש אפילו ריש גרגותא מן שמיא מוקמי ליה – אפילו האדם שאחראי על חלוקת המים לשדות ממנים אותו מן השמים.
דבר זה מרומז גם בפסוק מהעדה מלכין ומהקם מלכין [= שהקב"ה מסיר וממנה מלכים] ואותיות הק"ם הם ר"ת השקיפה ממעון קדשך ללמדנו שהכל בהשגחה פרטית ראשי תיבות אלו – קמ"ה מופיעים גם בפסוק והנה קמה אלומתי שבא לרמז שיוסף יהיה מלך.
הקדוש ברוך הוא מנהיג את עולמו על ידי צבא השמים כמבואר בחז"ל שכל כוחות הטבע מושפעים על ידי השמש הירח והכוכבים.
אבל הצדיקים האמתיים מגלים את האמת שאין שום טבע בעולם וכל המקרים והמאורעות כולם בהשגחתו הפרטית, וכשזוכה האדם להאמין בכך באמת אזי כל צבא השמים וכל כוחות הטבע שמושפעים מהם כולם כפופים ומשועבדים אליו וזה שאמר יוסף הצדיק "שהשמש והירח והכוכבים משתחווים לי"
צריך לשמור על הבגדים שיהיו נקיים ומכובדים, אבל לפעמים היצר הרע משתמש בבגדיו של האדם כאמצעי להטריד אותו ולבטל אותו מעבודת ה', לפעמים נדמה לאדם שאת הבגד הזה הוא כבר מוכרח לְחַדֵש, והבגד ההוא כבר מיושן, והשלישי גם כן יוסיף לתדמית שלו, וכן הלאה…
במקרה כזה צריך האדם להתגבר "לעזוב בגדו בידה" לא לשמוע לפתויי היצר אלא "לנוס על נפשי" ולעסוק בעבודת ה'.
כאמור, לא רק רבי נחמן הזהיר כל כך להתרחק מחקירות ופילוסופיה, אלא, כפי שכבר הזכרנו, עוד בימי הראשונים והאחרונים, ואף בימי הגאונים, יצאו רוב גדולי ישראל חוצץ נגד העיסוק בפילוסופיה, ביניהם רב האי גאון, הרא"ש, הרשב"א וכו', וכמו שכתב הגר"א בביאורו על שו"'ע יו"ד בהלכות מעונן ומכשף ס"ק י"ב, על אחד מגדולי הראשונים זיע"א שנמשך אחר הפילוסופיה, בזה"ל: "כל הבאים אחריו חלקו עליו… והוא נמשך אחר הפילוסופיא ולכן כתב… אבל כבר הכו אותו על קדקדו… והפילוסופיא הטתו ברוב לקחה, לפרש הגמרא הכל בדרך הלציי ולעקור אותם מפשטן. וח"ו איני מאמין בהם ולא מהם ולא מהמונם, אלא כל הדברים הם כפשטן. אלא שיש בהם פנימיות – לא פנימיות של בעלי הפילוסופיא שהם חיצוניות, אלא של בעלי האמת" – – –
וכן כתב הרא"ש בשו"ת שלו סי' נ"ה: "שאין התורה טבעית, אלא קבלה. אבל חכמת הפילוסופיא היא טבעית, ולכן אין להביא ראיה מדבריהם. ועל זה אמר החכם וכל באיה לא ישובון, רוצה לומר, כל הבא ונכנס מתחילה בחכמה זו לא יוכל לצאת ממנה, להכניס בלבו חכמת התורה, כי לא יוכל לשוב מחכמה טבעית שהורגל בה, כי לבו תמיד להמשך אחריה… ותעלה ברוחו להשוות שתי החכמות יחד ולהביא ראיה מזו לזו, ומתוך זה מעוות המשפט. כי שני הפכים הם, זרות זו לזו, ולא ישכנו במקום אחד" – – –
וכשם שאילו באנו לצטט את דברי רבינו ז"ל ותלמידיו בענין החקירות, תכלה היריעה והם לא יכלו, כן גם אם נבוא לצטט את דברי הקדמונים בענין זה, לא יוכלו כל אילי נביות להכילם. כן כתב גם השל"ה הקדוש במסכת שבועות: "הרחקת לימוד פילוסופיה ואיסורה, מבואר בדברי הקדמונים והאחרונים, ואם להביא כל דבריהם הוא עלי למשא. אפס קצות מהם תראו, מה שכתב רב האי גאון, נמצא בעין יעקב במס' חגיגה, במאמר ארבעה נכנסו לפרדס, ע"ש. והרא"ש ז"ל כתב בתשובה כלל כ"ה וזו לשונו: ואף על פי שלא ידעתי מחכמה חיצונית שלכם,בריך רחמנא דשיזבין מינה [-ברוך הבורא שהצילני ממנה], כי בא האות והמופת, להדיח האדם מיראת הש"י ותורתו וכו'".
אך מעניינים הם דברי הרשב"א כפי שמביאם השל"ה: "המתמיד בספרי היוונים [כך מכונים ספרי הפילוסופיה כבר בחז"ל] עושה אותם עיקר ועוקר תורת ה'… וישים למר מתוק ומתוק למר, מעורר על תורת אמת עצה ומריבה… וכמעט עוקרין כל תחומיה … ואך אסרו חז"ל להגות בספר בן סירא, כל שכן באלה יש שגורמים לסור מאחרי ה'. היחתה איש אש בחיקו ובגדיו לא תישרפנה?!" הרשב"א לא הסתפק בדבריו אלה, אותם העלה בתשובותיו סי' תי"ט, הוא אף יצא בחרב וחנית על יושבי עיר פרובינצה שהתעסקו בחכמות חיצוניות, עד שעמדו הוא ובית דינו והחרימו בחרם חמור את כל המתעסק בחכמות אלה.
נחרצים יותר הם דברי רבינו תם בספר הישר, שאגב דבריו החריפים נגד העסק בפילוסופיה, שלל לחלוטין את ההנחה שהיתה נחלת הפילוסופים שכאילו חכמת הפילוסופיה היא 'פרדס' סודות התורה… ובמנותו ארבעה עשר דברים המבטלים את עבודת השי"ת, מנה גם את חכמת הפילוסופיה בין המבטלים העיקריים: "יש חכמות משחיתות האמונה, כמין חכמת חיצונית וחכמות הפילוסופיה ואין צריך לעובד אלקים לשקוד עליהם. רק ירחק מהם בכל כחו. כי טרם שישיג מהם תועלת, יאבד אמונתו. וכמה חכמים בעיניהם חשבו שעלו למרום החכמה ושעמדו בסוד גדול ולא ידעו כי רחקו מהאמונה. ולא יכירו הדבר כי המתעסק בחכמת הפילוסופיה תרחיקהו מעט מעט והוא לא ידע, ולא יבטח הנכנס בפילוסופיה שלא תאבד אמונתו".
גם נכד הרא"ש, בעל "שבילי אמונה", כתב בספרו דף ק' נתיב ח' על הנותנים דעתם לחכמת הפילוסופיה "וחושבין שזהו מעשה מרכבה וזה באמת אבדון ומות", בהמשך דבריו אף הביא ראיה מפרק חלק שבסנהדרין, שלומדי פילוסופיה אין להם חלק לעולם הבא. ואף בעמח"ס "עבודת הקדש" דיבר מרות נגד חכמה זו, באמרו, ששלמה המלך ע"ה ברוח קדשו יסד את ספר משלי על שתי נשים – האחת אהובה והאחת שנואה. השנואה היא הפילוסופיה, אישה מנאפת, אישה זרה, אשר אמריה החליקה, בפתותה את נפש האדם למינות רח"ל. ואילו האשה המשכלת היא התורה, אשה יראת ה' היא תתהלל וכו' וכו' – – –
גם בדברי חז"ל ישנם דברים מפורשים נגד חכמה זו. בזוה"ק פרשת כי תצא דף רע"ז כתוב שיש שדים תלמידי חכמים שמהם משתלשלים "בדיוקנייהו בארעא, אינון מארי פילוספיא" [-בדיוקנם בעולם, הם בעלי פילוסופיה]. עוד יש במסכת ברכות "כשחלה רבי אליעזר, נכנסו תלמידיו לבקרו. אמרו לו: 'רבי למדנו ארחות חיים ונזכה בהם לחיי העוה"ב', אמר להם: '…ומנעו בניכם מן ההגיון והושיבום בין ברכי תלמידי חכמים, ובשביל כך תזכו לחיי העולם הבא'" עיין שם בעין יעקב בענף יוסף: "ומנעו בניכם מן ההגיון, הוא הנקרא אצלנו לאגי"ק [-לוגיקה], שהוא ראשית לימוד חכמות פילוסופיא", הרי לנו "ארחות חיים" כפי שרבי אליעזר הגדול לימד את תלמידיו וכפי שמתבטא הזוהר לעיל בסיימו: ואית אחרנין, מארי סתרי תורה, מארי מדות, דאינון ירתין נשמתין מסטרא דמלבותא קדישא דאיהו בלילא מעשר ספירן". [-ויש אחרים בעלי סתרי תורה, בעלי מדות, שהם יורשים נשמות מצד המלכות הק' הכלולה מעשר ספירות] – שוב ראיה לדעת רביה"ק הצרופה, שהנטיה לחקירות היא מצד הנפש הפגומה ואילו הנטיה לסתרי תורה, לזוה"ק ולספרי האר"י הקדוש, נובעת מנשמה קדושה, כזו הבאה מצד "מלכותא קדישא" הכלולה מעשר ספירות. השל"ה הקדוש המזכיר פרק זוהר זה בקצרה, מסיים: "על כן אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו, למלא כרסנו ממקרא, משנה, תלמוד ופוסקים ואחר כך לעסוק בחכמת הקבלה ואז מתקדש בקדושה גדולה ואז נשמתו תלך בדרך סלולה" אותה דרך סלולה שאין בה מחכמת הפילוסופיה היא הדרך בה דגל רבינו הקדוש והנורא.
להשלמת הענין כדאי לעיין בספר "שומר אמונים" למהר"י אירגאס בויכוח ראשון, פרקים ט' – י"ג, שם מובא גם ציטוט ממגילת סתרים ששלח הרמב"ם לתלמידו החשוב, בהם חזר מכל דעותיו הקודמות בהתוודע לו "חכמת הקבלה האמיתית". מגילה זו היתה גם לעיני מוהר"ם אלשקר ז"ל ונשמעה למהר"י אברבנאל ולאחד ממפרשי הרמב"ן, המספר על ר' יעקב אחד, שמסר את תורת הקבלה להרמב"ם "ולרוב שמחתו בה, היה משתבח בה לתלמידיו. אמנם לא זכה לזה עד קרוב לאחרית ימיו".
לאור כל זאת, מובן היטב, למה כה הרחיק אותנו רבי נחמן מהפילוסופיה, עד שאמר שזהו "מזג רע" לחקור בחקירות. בהקשר לדבריו אלו עלינו רק לציין שמכיון שאין אדם שלא יהיה מעורב בו מקצת מן הרע, אמר רבינו – כנראה על כל אדם – ש"יש חקרן בתוך לב בני אדם, דהיינו הבעל דבר שהוא מכניס חקירות בלב האדם. וצריכין להכניעו ולגרשו" (שיחות הר"ן שם), כי על כן, על כל אדם לדעת – חוץ מאזהרות רבינו להתרחק מחקירות – גם היאך להכניע את החקרן הזה. ננסה נא איפוא בזאת, לשרטט קוים מספר מדרכיו של רבינו, בהרחקת החקרן הלזה.
כבר צוין לעיל, שעיקר הנטיה לחקירות נובעת מפגם הברית ח"ו, וממילא מובן שככל שמתקדש האדם, כן יקל לו להאמין בהשי"ת, בתורתו ובצדיקים האמיתיים. תיקון זה, הוא תיקון מקיף ויסודי ביותר לרכישת האמונה הקדושה. אך ישנם גם עצות קטנות ושיחות נאות שדיבר רבי נחמן, שאינם נופלים בחשיבותם מידיעה זו האחרונה. כך למשל כתוב בשיחות הר"ן: "יש בני אדם שהולכים עם איזה קשיא זמן' רב ובאמת הקשיא שלו הוא תירוץ, רק מחמת שאין לו דעת נדמה לו לקשיא, כמו למשל ששואלים את התינוק שנשבר הזכוכית של החלון ולקחו הזכוכית השני שאצלו וקבעוה כאן, ואם כן יפרח הציפור דרך החלל הזה של זכוכית השני… וכששואלין את התינוק כך, דהיינו שכוללין לו התירוץ עם הקשיא ביחד, אזי נדמה לו לקשיא גדולה, ובאמת הכל שטות, כי אדרבא, הקשיא שיפרח הציפור הוא תירוץ על קשיא הראשונה של שטות, כי באמת אין לוקחין בשביל זה הזכוכית השני לסתום, כי יפרח דרך שם… רק התינוק, מחמת חסרון הבנתו, אינו מבין שכוללין לו הקשיא עם התירוץ ביחד… כמו כן ממש בני אדם שנכנס בלבם קשיות של שטות באלו, שבאמת זאת הקשיא הוא תירוץ, אך מחמת חסרון הבנתו נדמה לו שהוא קשיא גדולה. והבן היטב. על כן צריך האדם לסלק מדעתו ולברוח מקשיות וחקירות ושטותים ובלבולים, רק לחזק את עצמו באמונה לבד".
קראנו כאן משל נפלא לפחיתות דעתנו האנושית, קוצר השגתנו, והבנתנו הדלה. וכאשר ניטיב להבין זאת, נדע כמה ענייה היא דעתנו, עד שאנו מניחים הנחות המטרידות אותנו בקושיות גדולות לכאורה. בו בזמן שהנחות אלו בעצמן מופרכים מעיקרם, בהיותן תירוצים לקושיות שאנו שואלים. הודעה מעין זו, אותה הודיע לנו רבי נחמן, כבר מסירה את הלוט, מהערפל הכבד שמוריד יצר הרע על האמונה הקדושה.
עוד כמה וכמה הודעות שיש בהם בכדי לפזר ערפל זה יש בדברי רבינו כפי שנביאם בזה:
"אמר שהולך אפיקורסות גדול על העולם, וכן סיפר כמה פעמים … אשרי מי שיחזיק עצמו באמונה באלו העתים … ואמר: עוד יהיה זמן שמי שיהיה איש כשר פשוט, יהיה חידוש גדול כמו הבעל שם טוב ז"ל" גם להודעה זו יש כח להעמידנו על המציאות לבל נתבלבל ח"ו משטף האפיקורסות שירד בדורות האחרונים בעוונותינו הרבים. רבי נחמן הודיענו למפרע "שזה יהיה הנסיון קודם ביאת משיח, שיתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים באמונה, ומי שיזכה לעמוד בנסיון וישאר קיים באמונתו אשרי לו… ואם כן היה ראוי שכל אחד ישכיל ויחוס על עצמו לישאר קיים באמונתו ולא יהיה לו עוד שום נסיון וצירוף כלל, מאחר שכבר הודיעו זאת מקודם" ואכן. אם כי בדור הקודם היתה הכפירה בה' ובתורתו גלויה יותר, הרי שגם היום, עיקר ירידת ישראל נובע מחוסר אמונה, אותו גרמו המשכילים למיניהם וכל הבאים אחריהם.
הודעה נוספת: "שמעתי בשמו שדיבר עם איש אחד שהיה לו בלבולי אמונה וחיזק אותו רבינו ז"ל ואמר לו, שאיתא, שכל התהוות מעשה בראשית היה רק בשביל מה שצפה השי"ת שיהיו אנשים שיהיה להם יסורים בענין האמונה הקדושה, מחמת הבלבולים והכפירות העולים על מחשבתם רח"ל. והם יתגברו כנגד אלו המחשבות ויתחזקו באמונה, ורק בשביל זה ברא השי"ת את כל מעשה בראשית" – – –
בד בבד עם הודעות כאלה וכיוצא בהם, גילה רבי נחמן עצות נפלאות וקלות, כדי להגיע לאמונה. בליקוטי מוהר"ן ח"ב תורה מ"ד כתוב: "האמונה תולה בפה של אדם, בבחי' אודיע אמונתך בפי (תהלים פ"ט), היינו על ידי שמדברין האמונה בפה, זה בעצמו אמונה וגם על ידי זה באים לאמונה. ומחמת זה צריך להזהר מאד מדיבורים של כפירה ואפיקורסות". ובשיחות הר"ן קמ"ב "ראה זה מצאתי מכתב יד החברים בביאור יותר קצת, וז"ל: כשנופל לאדם ספיקות באמונת הבורא ית"ש, יאמר בפה מלא אני מאמין באמונה שלימה שהוא יחיד ראשון ואחרון!"
עצה אחרת שהיא אולי במעט קשה מזו הראשונה, אך מובנת יותר, היא עצת ה"צעקה מן הלב" ובלי קול – לצעוק להשי"ת מתוך הקושיה המתעוררת ח"ו, בבחינת ש'מע י'-י ק'ולי א'קרא (תהלים כ"ז) – ראשית תיבות 'קשיא' (כמובא בתיקוני זוהר (תיקון י"ג, דף כ"ח ע"א), על הפסוק "וימררו את חייהם בעבודה קשה" (שמות א), היינו שבמצרים שבעו בני ישראל מרורים מ'קושיא'). וזו היתה עיקר צעקת בני ישראל במצרים, על אשר שקעו בקושיות ולא יכלו לתרצם, "שהם המניעה הגדולה מכולם, ואזי צריך לצעוק לאביו שבשמים בקול חזק מעומק הלב, ואזי השי"ת שומע קולו ופונה לצעקתו ויכול להיות שמזה עצמו יפול ויתבטל לגמרי כל הקושיות והמניעות הנ"ל. ועל כל פנים השי"ת שומע קולו, שזה ישועתו". בהשלמת הדברים (בשיחות הר"ן קמ"ו) כותב מורינו רבי נתן, "והעיקר, כי הצעקה בליבו בעצמה הוא בחינת אמונה. כי אף על פי שבאים עליו כפירות גדולות וקשיות, עם כל זה, מאחר שצועק על כל פנים בליבו, בוודאי עדיין יש בו ניצוץ ונקודה מהאמונה הק', כי אם ח"ו לא היה בו עוד שום נקודה מהאמונה כלל, לא היה צועק כלל!".
עוד עצה חשובה שעל ידה מגיעים לאמונה הקדושה, היא הבושה. כבר דובר לעיל בהרחבה שמסיבות שונות נוטה אדם לכפירות ח"ו, חלק מסיבות אלו הינן מעשיו הרעים או הולדתו שאינה בקדושה. על כך אמר רבי נחמן: "ולזה צריכין בושה ולב נשבר, שמי שיש לו חקירות ומחשבות אלו ח"ו, ראוי לו להתבייש מאד על אשר נולד בגשמיות כזה, או שעשה מעשים כאלו, שבא לזה שיבואו לו מחשבות בנגד אמונתנו הקדושה, וכבוד ה' מלא את כל הארץ, כי מלא כל הארץ כבודו, ועליו באים מחשבות ח"ו לגרשו ולעקרו ח"ו מאלקים חיים, אשר הוא חי החיים, יתברך ויתעלה שמו. ואין צריך לבאר גודל הבושה שראוי שיהיה לו כשבאים עליו מחשבות כאלו ח"ו. וע"י בושה ולב נשבר, על ידי זה מגרש ומשבר החקירות והמחשבות הנ"ל".
אולם, עצה גדולה ביותר, היא לא רק עצה, אלא דרך השקפה אמיתית ביותר להגיע לאמונה הקדושה, מובאת בספרי רבי נחמן ובליקוטי הלכות פעמים רבות. זוהי תמציתה, כפי שהיא מופיעה בלקוטי עצות בפרק אמת ואמונה ד': "אי אפשר לבוא לאמונה, כי אם על ידי אמת – היינו, כי עיקר האמונה אינה אלא במה שאין השכל מבין, כי במקום שהשכל מבין אין שייך אמונה, ואם כן כשאין השכל מבין, מהיכן יבוא להאמין במה שצריך להאמין?! על כן, עיקר האמונה תלויה ב"אמת", שאם ירצה האדם להסתכל על האמת לאמיתו, יבין מאליו שצריכין להאמין האמונה הקדושה בהשי"ת ובצדיקים האמיתיים ובתורתו הקדושה, אף על פי שאי אפשר להבין בשכלנו המגושם, כי על ידי הסתכלות על האמת בעין האמת, יבין מרחוק שהאמת הוא כך רק שאי אפשר להבין בשכל וצריכין רק להתחזק באמונה שלמה. והבן היטב".
"ניכרים דברי אמת" אמרו חז"ל. האדם ניחון בחוש להכיר את האמת, ועל ידי חוש זה מסוגל כל אחד ואחד להבין היכן היא האמת, כפי שאמנם קורה שעיקר חזרתם של הרחוקים אל היהדות ועיקר התקרבותם של רבים לדרך רביה"ק, נעוצים בהרגשה, יותר מבהבנה, שכאן כאן היא האמת לאמיתה.
ביררנו, אם כן, מנין באים הכפירות לאדם, ואיך יוכל להפטר מהם. מעתה נביט נא אל השבחים הגדולים שחלק רבי נחמן ז"ל לאמונה הפשוטה ולהולך בדרך קודש זו: "כשאדם הולך בתמימות באמונה לבד, בלי שום חקירות, יכול לזכות שיעזור לו השי"ת שיבא לבחינת 'רצון' שהוא למעלה מחכמה… דהיינו שיזכה שיהיה לו רצון מופלג, חזק מאד, אליו יתברך, בהשתוקקות נמרץ מאד, עד שלא ידע מה לעשות כלל, מגודל ההשתוקקות ויצעק וכו' "…
כאלו הם המדרגות הנפלאות, להן זוכים על ידי אמונה פשוטה. כי האמונה הפשוטה היא היא האמונה הטבעית הטבועה בלב האיש הישראלי. כי על כן, זוהי האמונה המקורית האמיתית והשרשית, שעל ידה ניתן להגיע למדריגות עליונות ונוראות, כאותה השתוקקות מופלגת וחמדה עזה להשי"ת "עד ש[מרוב געגועים לה'] לא ידע מה לעשות".
מעלה יתירה יש לאמונה הפשוטה על פני אמונה בדרך החקירה שעל ידה זוכה האדם לבסוף להבין גם בשכל את כל הדברים שלא הבין מתחילה בשכלו. וכך כתוב בספר המידות, ערך אמונה (אות כ): "מתחילה צריך להאמין בהשם יתברך ואחר כך יזכה להבין אותו בשכל". צא וראה מה גדול כוחה של האמונה הפשוטה שאינה מובנת בשכל, שזוכים על ידה להשיג ולהבין, כביכול, את השי"ת בשכל – דבר שאין זוכים לו המְחַקְרִים שכל כולם מלאים ספקות כל ימיהם. לא כן הוא המאמין הפשוט הזוכה לבסוף להבין, ואף לראות בעיניו, את כל מה שהאמין בו מתחילה בדרך אמונה גרידא. ראשי תיבות נפלא נמצא כתוב על נייר בין גנזי מוהרנ"ת, שם היה כתוב שהפסוק "נ'פתחו ה'שמים ו'אראה מ'ראות א'לקים הוא ראשי תיבות "אמונה".
"מראות אלקים" – אלו הם תוצאות האמונה הפשוטה שקדמה להן, "נפתחו השמים" – זהו שכרו של המאמין הפשוט.
בטבילה המקווה יש כוונות רבות עמוקות ונוראות (והראיה לכך, כמה פרטי הלכות תלויות במקווה), אולם, ראשית לכל, עלינו לדעת ולהאמין שעצם הטבילה במקווה מטהרת ומקדשת אותנו, כפי שאמר הבעל שם טוב ש[הטבילה ב]מקווה פועלת גם כשהיא בלא כוונה, שהרי סוף סוף האדם נכנס כולו לתוך המים.
מאידך, ברור וודאי שככל שנבוא למקווה מתוך אמונה בקדושת המקוה ומתוך אמונה שיש במים אלו, מי המקווה, סודות גדולים, ולפחות נזכור את הכוונה הפשוטה בטבילה במקוה: שבאים לכאן בכדי להתקדש ולהטהר – כך נזכה יותר לראות את הישועה של המקווה, ונוכל להתחדש ולקבל חיות חדש בעבודת ה'.
על ידי המקווה אפשר להוושע מכל הצרות, "ועיקר הצרות הוא המניעות שמונעים את האדם מעבודת ה'" (ליקו"ה הכשר כלים ד'), שכל דבר שבקדושה בא לנו בקושי ובכבידות גדולים, שעל כן אנחנו צריכים איזה כח רוחני גדול מלמעלה שימשיך עלינו רוח של קדושה, רוח חיים שישפיעו עלינו חשק ורצון לעבודת ה'. הכח הזה נמצא במקווה "שנמשך אז על האדם הארה וקדושה מרוחו של משיח שעל ידי זה זוכה אחר כך להתפלל ולעסוק בתורה ברצון חזק וחשק חדש" (שם).
כי כמו שהמים מחדשים ומרעננים את האדם בגשמיות, כך יכולים מי המקווה לחדש אותנו ממש, ברוח חיים דקדושה ובהתחדשות חדשה בחשק ורצון חדש, וכלשון מוהרנ"ת: "וכמו שמרגישים על פי רוב בחוש שנמשך על האדם רוח חיים וחשק דקדושה על ידי טבילת מקווה" (שם). לכן מובן ממילא שככל שנבוא בכוונה זו למקווה, לחשוב אפילו בפשיטות ובמחשבה פשוטה שאנו רוצים כעת לטהר את עצמנו, לשכוח מכל העבר ולהתחדש בהתחדשות חדשה, כך נוכל באמת לראות בחוש איך אנו יוצאים מהמקוה מחודשים ורעננים לעבודתו יתברך, הרצונות יהיו נקיים יותר, ונזכה לעסוק בתורה ותפילה בהתחדשות.
עוד אומר רבי נחמן (בספר המידות): "טוב לישב במקוה תחת המים עד שלא יוכל להנשים", "כי העיקר הוא הביטול ברצון חזק במסירת נפש כדי לזכות להמשיך רוח חיים חדש דקדושה שעל ידי זה יתגבר על כל המניעות והיצר הרע. כי על ידי טבילת מקוה, מבטלין עצמן בבחינת ביטול ומסירת נפש, שזהו עיקר שלמות רצון דקדושה, שצריך שיהיה הרצון חזק במסירת נפש, שזהו בחינת טבילת מקוה. כי זה ידוע שהאדם אינו יכול לחיות בתוך המים, ועל כן כשהאדם נכנס כולו לתוך המים, הרי הוא מוסר נפשו ומבטל עצמו לפי שעה. וזה בחינת תוקף החשק והרצון אל הקדושה, כי עיקר כוונתו בטבילה, כדי שיזכה להמשיך עליו רוח דקדושה. ועל ידי תוקף הרצון הזה, הוא נכלל בשורש הרוח העליון דקדושה" (ליקוטי הלכות שם).
הרי לנו שאף שבוודאי הטבילה כשלעצמה מועלת אפילו בלא כוונה, בכל זאת מן הראוי להכין קצת הלב ולעוררו ברצון וחשק לקבל מעתה רוח של טהרה, ולהיות מוכן למסור נפש להשי"ת. וגם אם קשה לשהות בתוך המים הרבה זמן עד שלא נוכל לנשום, בכל זאת נכין הלב להיות מוכנים למסור את הנפש, ולהתבטל להשם יתברך בתוך המים.
כך למשל, כאשר ניכנס למים ונעצום את העיניים, נחשוב על כך שאנו רוצים לעצום את העיניים מהבלי העולם, כי זוהי האמת הפנימית שלנו להתקרב להשי"ת. וגם אם אולי במשך היום אנחנו מונחים בגשמיות ובתאוות, ומבולבלים במחשבות של טבע וכפירה, אבל באמת לאמיתה איננו חפצים בשום דבר מעולם הזה. כך נזכה להתחדשות באמונה ולגילוי השגחה פרטית (ליקו"ה השכמת הבוקר ב') ועל ידי זה נוכל להרגיש בחוש איך המקוה תחדש אותנו לגמרי, ונלך בזריזות לחטוף תורה ומצוות.
(הערה חשובה: המאמר מדובר על הטבילה היומיומית לגברים, הנהוגה בעיקר בקהילות החסידים ההולכים בדרך הבעל שם טוב, ולא על טבילות חובה הלכתיות)
לצפיה ולהורדה: קונטרס "טעם זקנים", שיחותיו של הרה"ח ר' לוי יצחק בנדר ז"ל, בתרגום ללשון הקודש, קונטרס י"א.
בתוכן:
בחינת יעקב ולבן | תלמיד חכם שאין בו דעת | שכינתא בין תרי צדיקיא יתבא | ועיני לאה רכות | גלות השכינה | התדבקות רוחא ברוחא | כשנתחדש הלכה נתחדש שכל וידיעה | שפתותיו דובבות בקבר | לשנות מפני השלום… | וילך וישב לבן למקומו | ושמת מלכותא וקטלה | הייתי מדפיס באותיות זהב | בא ה'מגן אברהם' ובאר לי | אילו היית שומע את היהודי הזה לומד את ההלכה הזו… | 'רחל' בחינת תורה שבעל פה | ללמוד תורה לשמה | חותמו של הקב"ה אמת | לחדש בתורה | ר' דוד צבי הגדול – חמיו של מוהרנ"ת | המגיד מטרוביץ ז"ל | שומר הגבול… | דיבורים כגחלי אש | "לסבא שלך התכוונתי…" | פרי צדיק עץ חיים – נכדי רביז"ל | "יכול להיות שהכוונה היתה אליך" – הרב מטשערין | כל כתבי האר"י ז"ל על כף היד… | עם כאלה "כרכרות", מה יצא מהם? | 'הון רב' ו'שווה פרוטה'…
וכל כל תלמידי הבעל שם טוב הקדוש זכר צדיק לברכה הלכו בדרך הזה עד שבא נכדו, הוא אדוננו מורנו ורבנו הקדוש אור האורות אור הגנוז והצפון הרב רבי נחמן זכר צדיק לברכה, מברסלב, בעל המחבר ספרי "ליקוטי מוהר"ן" ושאר ספרים וחידש הדרך הישן והקדוש הזה שדרכו בו אבותינו מעולם ועסק הרבה בתפילה ותחנונים והתבודדות בשדות וביערים, כאשר יסופר לקמן בהנהגותיו הקדושות עין שם, ואמר שכל עסקו הוא תפילה, והוא האיר עינינו בחשכת אפלתנו ללמד אותנו דרכים ישרים איך להתנהג בזה. ואמר פעם אחת לאנשיו: תנו לבבכם לי ואוליך אתכם על דרך חדש שהוא הדרך הישן שדרכו בו אבותינו מעולם. וגילה לנו אשר אין שום עצה להינצל מגודל התגברות היצר שתמיד הוא שוקק ומתאווה להכשיל את האדם, רק על ידי התבודדות אשר כל אדם באיזה מקום וזמן שהוא ובאיזה מדרגה שהוא, כפי אשר כל אחד יודע את נגעי לבבו ומכאובי נפשו, יקבע לעצמו מקום מיוחד לשפוך שם לבבו לפניו יתברך מכל מה שעובר עליו, בלשון שאנו מדברים בו, ולבקשו שיקרבהו לעבודתו יתברך, ויעזרהו שלא ייתפס ברשת הבעל דבר חס ושלום. ואפילו אם כבר חס ושלום נכשל במה שנכשל, אם לא יתייאש עצמו מצעקה ותפלה להשם יתברך יזכה בודאי לקום מנפילתו. ואמר בזה הלשון: "אפילו אם נופלים לתוך בוץ, צועקים וצועקים וצועקים…".
* * *
על דרכו של רבי נחמן מברסלב, כחידוש וגם כהמשך של אבותינו ורבותינו לאורך הדורות, ראינו בפעם הקודמת כי הדגש העיקרי הוא שעל כל יהודי להיות אדם שכל מהותו הוא תפילה. מהות זאת למעשה מרומזת בשמו של האדם. בכל אות אנחנו מבטאים את ההתחלה שלה, שהיא החלק העיקרי שבה. למשל, האות א' היא באמת אל"ף, אבל כשאנחנו משתמשים בה כחלק ממילה אנחנו מזכירים את האות הראשונה שלה. אנחנו לא אומרים אל"ף דל"ת מ"ם, אלא פשוט אומרים אדם. אותן אותיות מוסברות כחלק הנסתר של אותה מילה. נתבונן במילה אדם, א"לף ד"לת מ"ם – מתפלל. במלים אחרות היינו אומרים, שמאחורי כל אדם עומדת רק התפילה. כל מחשבותיו, דיבוריו ומעשיו, כל החלק הנגלה שאנחנו רואים בעולם המעשה, הכל עומד רק יסוד אחד שמקיים את הכל: תפילה. ולא רק תפילה, אלא אדם שבכל מהותו מבטא את אותה תפילה: מתפלל. עיקר חידושו של רבי נחמן הוא, שהצורה הזאת לא צריכה להימצא רק בעשייה הגשמית בה אין לאדם לסמוך על השתדלותו אלא בעיקר להתפלל ולהאמין שהכל מה', אלא גם בעבודת ה' הדבר כך. "וגילה לנו, אשר א י ן ש ו ם ע צ ה להינצל מגודל התגברות היצר… רק על ידי התבודדות". אין חלק באדם שנפסח מהתפילה. בין בגשמיות, בין ברוחניות, אומר רבי נחמן. הכל טעון תפילה.
רבי יצחק ברייטר זצ"ל הי"ד, מגדולי חסידי ברסלב שלפני השואה, כותב בקונטרס "חלוקי הנחל" שבעה יסודות עיקריים המתווים את דרכו של רבי נחמן מברסלב. ביסוד החמישי הוא כותב:
"בכל עליה ועליה כל חרטה לתשובה אשר נתעוררת בקרב האדם, אם חושב אז האדם שבודאי אהיה איש כשר מעתה, בודאי אעשה כך וכך, ידע שמחשבה כזאת מעורבת היא מכפירת כוחי ועוצם ידי, וגוררת עמה אחר כך עצבות והתרחקות, כי חושב הוא כי בידו הוא, והמלכות שלו הוא, וכי ראוי הוא עבור מחשבה טובה אחת, אשר באה אליו באתערותא דלעילא להתקרב. וכי כל התרחקותו עד הנה מידו היתה זאת, ולא דעת ולא תבונה לו כי מן השמים עכבוהו עבור שלא זכה עדיין להדבר שבקדושה, עבור שלא התפלל כראוי". האדם מועמד במצב בו "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו אין יכול לו" (קידושין דף ל ע"ב) לא בשביל שיהיה לו יותר קשה, אלא בשביל שיהיה לו את "הקדוש ברוך הוא עוזרו". וכך, ילמד את מהותה של התפילה מתוך צרות חייו – "לגלות כי הכל ביד השי"ת, ובידו לגדל ולחזק לכל" (חלוקי הנחל, שם).
מתוך היסוד הזה אנחנו נכנסים לסוגיה שמסתעפת מכך, והיא ההתחזקות בנפילות מרובות וקשות. "ואפילו אם כבר חס ושלום נכשל במה שנכשל, אם לא יתייאש עצמו מצעקה ותפלה להשם יתברך יזכה בודאי לקום מנפילתו. ואמר בזה הלשון: "אפילו אם נופלים לתוך בוץ, צועקים וצועקים וצועקים…". יסוד זה הוא יסוד בתפילה ולא רק בהתחזקות, כפי שאנחנו רואים מהקשרה של פיסקה זו שהובאה ביחד עם שאר ענייני התפילה עליהם דיבר רבי נחמן.
"טבעתי ביון מצולה ואין מעמד", אומר דוד המלך. 'יון מצולה' מוסבר במפרשים כבוץ טובעני. כמה שאתה יותר מנסה לצאת, אתה נכנס רק יותר עמוק. ומצב שכזה יכול לקרות ברוחניות, ועליו זועק דוד המלך "טבעתי ביון מצולה ואין מעמד". אין מקום לעמוד כאן, כביכול. אין לי שום מציאות וקיום כאן.
קורה ולפעמים נכנסים למצב של 'בוץ'. אם זה בוץ של חטאים, אם זה בוץ של תאוות שאינן מוכנות להיפרד מאיתנו, אם זה בוץ של מידות רעות. מנסים לתקן, והרע רק יותר מתגבר. בתורת ההתחזקות מדובר רבות על כוחות האדם, ועל ידיעות שיתרמו לו בהפעלת כוחות מחדש. הידיעה שיש לך כוח, הידיעה שהדרך מטבעה ארוכה, הידיעה שה' לא מבקש יותר ממה שאתה יכול, הידיעה שהקב"ה חפץ דווקא בך בגלל מקומך הנמוך. כל אלו ידיעות בתחום של ההתחזקות בו האדם מטפל בעצמו.
אבל, יש מקום בו כל אלה לא עוזרים. טבעתי ביון מצולה. טביעה כפשוטה, בלי משל. המים השוטפים מכסים את האדם ללא טיפת אוויר לנשימה. ואין מעמד. אין יציאה מכאן.
כשאדם חושב ש"המלכות שלו הוא", לפעמים עומד הוא במצב בו אין דרך החוצה. אין תקווה, אין טעם לנסות עוד פעם.
רבי נחמן בא אלינו בזווית אחרת: אבל יש עוד תפילה. אם אצלי הכל תקוע, יש דבר אחר שמתגלה שאצלו הכל מגיע לתיקונו – אצל השם יתברך. את התפילה שתתן לנו את הקיום גם ברוחניות מכניס רבי נחמן בתוך הבוץ של כל אחד, ואומר לו: בצורת החשיבה שלך אין דרך החוצה. תכניס את עצמך למערכת אחרת, בה מלכות ה' מתגלית, ובידו הכל. אפילו אם נופלים לתוך בוץ, צועקים וצועקים וצועקים. אנחנו לא מצפים לישועה שאנחנו חושבים אליה. אל ה' אנחנו מקווים, ולא לפתרונות שלנו, שכבר איבדו את הדרך ברגע שנכנסנו לבוץ. עכשיו- התקווה היא רק בתפילה.
הפלא ופלא, פלאי פלאות, בכל שנה ושנה חוזרות ונשנות אותן הפלאות אם כי בממדים גדולים יותר. מי פועל כל אלה? מי הוא שאוסף ציבור כה גדול ומגוון אשר אין בדומה לו בשום מקום וזמן בעולם; אשכנזים וספרדים, חסידים וליטאים, תימנים ומרוקאים, מכל החוגים והעדות, קהילות שלימות, שכולם נקבצו באו לך, כולם כאיש אחד בלב אחד לרבי אחד, לרבי שנסתלק לבית עולמו בקדושה בהיותו בן שלושים ושמונה שנים לפני יותר ממאה ותשעים שנה? מנין באים הבכיות הנוראות הבוקעות מליבותיהם של אלפי בני ישראל? מהו מקורם של נהרי הדמעות הנשפכים כמעיין לא אכזב על אבני מצבת הקודש?
מחזה שכיח הוא באומן: נכנס יהודי שהגיע זה עתה משדה התעופה, מתקרב ברעדה אל הציון הקדוש, נופל על פניו ומתייפח כתינוק. מעניין, יהודי זה לא ראה את היהודי שהגיע לפניו ועשה כמוהו ממש. וזה שלפניו הרי לא היה כאן בשנה הקודמת להווכח כי זוהי התנהגות באי המקום, ואלו הרי גם טרם שמעו כי כן היה בדורות הקדמונים. מנין באים פתאום ובבת אחת הרהורי התשובה הנפלאים, הרצונות החזקים להתחדש ולהיות מעתה כבן אל אבינו שבשמים.
טרם הסתלקותו ביקש רבינו הקדוש ואמר: "שרצונו חזק שנבוא אליו על ראש השנה באומן גם לאחר הסתלקותו כמו בשנות חייו הקדושים", "כי ראש השנה שלי קבלתי במתנה מהשי"ת", "כי אני יודע מהו ראש השנה", "ובראש השנה אני עוסק בתיקוני הנשמות ופועל למענם תיקונים מה שגם אני איני יכול לפעול בזמן אחר", "אין למעלה מזה מלהיות אצלי על ראש השנה", "אם לאכול, אם שלא לאכול, אם לישון, אם שלא לישון, אם להתפלל כראוי, אם שלא להתפלל כראוי העיקר להיות אצלי על ראש השנה".
קריאה קדושה ונפלאה זו מתחדשת ומתעצמת מידי שנה בשנה ונשמעת בליבותיהם כאלו שטרם שמעוה קודם, אך היא נשמעת גם, וחזק יותר, אצל אלו שכבר שמעוה בשנים קודמות, בבחינת "אשרקה להם ואקבצם". עם התקרב ימי ראש השנה חוזרת ונשמעת שריקותיה של האמא אל אפרוחיה וכולם באים אל הקן, מגיעים אל האם מתחבקים עמה, מתרפקים עליה באהבה. כולם כולם באים ומתקבצים אל ה"שושבינתא דמטרוניתא" הצדיק העליון העומד ומשמש, המקשר ומייחד כנסת ישראל ואביהם שבשמים.
ניתי ספר ונחזה כיצד מתאר הגאון הקדוש רבי נחמן אבד"ק טשהערין זצ"ל את הקיבוץ הקדוש לפני כמאה ושלושים שנה בספרו פרפראות לחכמה על ליקוטי מוהר"ן:
"כל מי שיש לו עיניים לראות מתפלא מאד בכל שנה ושנה בעת וזמן הקיבוץ, כי מי פועל ועוסק זאת לקבץ בכל שנה ושנה קיבוץ גדול כזה ה' עליהם יחיו, רובם ככולם בעלי תורה והרבה מהם גם בעלי עסק שיש להם עסקים גדולים מאד בביתם, ולפני ראש השנה משליך כל אחד מהם כל עסקיו שבביתו ובא ביגיעות וטרחות גדולות ויש שבאים ממקומות רחוקים וכו', ואין עושים שם שום דבר רק כל אחד מבקש ומתחנן נפשו לפני ה' לזכות לתשובה שלימה וכו' ושיתתקנו כל פגמיו שפגם עד עתה ושמעתה לא יפגום עוד ומרבים שם בתחנונים רבים ובבכיות גדולות והתעוררות גדול עד אין חקר… ובכל שנה ושנה מתחדשת ומתחזקת בעזרת ה' האהבה וההתקשרות שבין כל באי הקיבוץ לשם שמים ושאינה תלויה בשום דבר כלל, וגם בעזרת ה' בכל שנה ושנה נתוספים נפשות חדשות אל כלל הקיבוץ ורואים בחוש ממש הפעולה הטובה שיש לכל אחד מאנשי הקיבוץ בכל השנה על ידי זה ברוחניות וכמעט שהחיות וההתחזקות של כל אחד בעבודת ה' כל השנה הוא על ידי החיות דקדושה וההארה הגדולה שמקבלין אז בזמן הקיבוץ , וכשמתתקן ברוחניות מסתמא נתתקן גם בגשמיות. ובמקום אחר מוסיף: כי אדרבה עכשיו כשאין אנו זוכים לראות את מורינו בעיני בשר ממש וכן לשמוע מוסר מפיו הקדוש ולטעום מתיקות אמרי נועם שלו בפועל ממש בשעת הקיבוץ כמו שהיה בחיים חיותו, ואף על פי כן מתקבצים אליו ונשענים על זכותו הקדוש וכל אחד צועק מעומק לבבו בתמימות ובפשיטות גדול לזכות לשוב אל ה' ולהתקרב אליו באמת. ואנשים רואים את כל זה ותמהים ושואלים על ענין הקיבוץ בכל שנה ושנה ביגיעות וטרחות גדולות כל כך, מה אתם רואים ומה אתם שומעים, ואי אפשר להשיב להם תשובה ניצחת כלל. כי ענין זה הוא רק כפי שכל אחד משער בלבו ויודע ומרגיש גודל קדושת הענין הזה וגודל הפעולה הקדושה והתועלת הגדול שמגיע על ידי זה לכל אחד מהקיבוץ."
עד כאן דבריו הקדושים כמעט מלה במלה, ממש מדהים ומפליא הדמיון העצום למה שמתחולל כיום, מלבד הבדל אחד שאז היה מדובר בכמה מאות אנשים ואילו היום כבר עברנו את הרבבה. אילו לא ידענו מיהו הכותב היינו אומרים כי בן זמננו כתב זאת.
ומבאר שם הגאון הקדוש מטשהערין כי ההסתכלות על הקיבוץ הקדוש הוא בחינת "מלך ביופיו תחזינה עיניך" ועל ידי זה זוכים לכל התיקונים הנפלאים המבוארים בלקוטי מוהר"ן חלק ב' סימן מ'.
אשרינו מה טוב חלקינו ומה נעים גורלינו ומה יפה ירושתינו.
נאמר בליקוטי מוהר"ן (תורה רע"ב): "'היום אם בקולו תשמעו' (תהילים צ"ב) זה כלל גדול בעבודת ה', שלא ישים לנגד עיניו כי אם אותו היום ואותה השעה…כי אין לו לאדם בעולמו כי אם אותו היום ואותה השעה שעומד בו, כי יום המחרת הוא יום אחר לגמרי…"
כל התורה, חוקותיה מצוותיה ומשפטיה שניתנו לבני אדם בעלי הבחירה, לא מדברת אלא על ההווה. כי העבר אין, ולא שייך לצוות על כך, ועל העתיד ודאי שלא ניתן לדון, כי עדיין אינו ברשותו כלל של בעל הבחירה… והבעל-דבר (- היצר הרע) הופך את העניינים מן הקצה אל הקצה, מבלבל את האדם ומפחידו מהעתיד, ורק את ההווה הוא גוזל ממנו, וכך הוא מאבדו לנצח…
הקדוש ברוך הוא ציוה עלינו במצוות עשה על התשובה (רמב"ם פרק א, מהל' תשובה). אילו לא היתה תשובה בגדר ציווי מה' יתברך, הרי שלא רק שעצם ההתעסקות בתשובה לא היה ראוי, אלא שגם לא היה שייך לשוב, כי הרי בתשובה הוא עוסק עם העבר שכבר אינו בידו, ובה בשעה הוא מפסיד את ההוה אשר הוא מצווה ועומד עליו למלאותו בתורה ומצוות.
כי גם ממנהגו של עולם כן הוא, שהבוכה על הכוס שנשברה ועל כספו שאבד הרי הוא שוטה. וכמו שמצאנו אצל דוד המלך ע"ה בעת אשר חלה בנו ונטה למות: "ויצם דוד צום ובא ולן ושכב ארצה" (שמואל ב, י"ב), ולא שמע בקול עבדיו שבקשו ממנו לקום מן הארץ. ואילו לאחר שמת הילד נאמר: "ויקם דוד מהארץ וירחץ ויסך ויחלף שמלותיו ויבוא בית ה'…וישאל וישימו לו לחם ויאכל, ויאמרו עבדיו אליו: מה הדבר הזה אשר עשית, בעבור הילד חי צמת ותבך וכאשר מת הילד קמת ותאכל לחם. ויאמר: בעוד הילד חי צמתי ואבכה כי אמרתי מי יודע יחנני ה' וחי הילד, ועתה מת, למה זה אני צם האוכל להשיבו עוד, אני הולך אליו והוא לא ישוב אלי" (שם).
כלומר, שאם הדבר כבר נעשה והוא נחלת העבר הרי הוא אבוד ואין על מה להתלונן.
ואם כן לעניין התשובה על חטאים שחטא האדם אשר בעטיים החריב מה שהחריב, אז אילו לא הייתה התשובה מצווה מהבורא יתברך – היה זה בגדר דבר שלא כהוגן, כי כאמור אין בידו הרשות לדאוג על דבר העבר מן העולם שכבר אינו שלו, ובאותה עת לאבד ולהפסיד את ההווה בו הוא שרוי עכשיו.
אולם בצוות הקב"ה עלינו במצוות עשה לחזור אליו בתשובה ובוידוי אם חטאנו, ואנו עושים רצונו ושבים אליו בכל ליבנו, ומתחרטים על כל מה שפגמנו נגדו, הרי שבאותה שעה הוא עובד את עבודת ההווה, בקיימו בכך מצוות עשה מן התורה.
מצוות התשובה היא "חידוש" משום שבעזרתה מתקן האדם את העבר, על פי המובא בספר "מסילת ישרים" (פרק ד') שעניין התשובה והחרטה על העוונות היא כהתרת נדרים, דהיינו שכמו שבהתרת נדרים נעקר הנדר מעיקרו, כמו כן בתשובה נעקרים החטאים מעיקרם, והרי הוא כאילו לא חטא מעולם. וכמו שכתב הרמב"ם (פרק ז מהל' תשובה הלכה ד'): "ואל ידמה אדם בעל תשובה שהוא מרוחק ממעלת הצדיקים מפני העוונות והחטאות שעשה, אין הדבר כן, אלא אהוב ונחמד הוא לפני הבורא כאילו לא חטא מעולם". עוד נאמר שם (הלכה ו): "התשובה מקרבת את הרחוקים, אמש היה זה שנוא לפני המקום, משוקץ ומרוחק ותועבה, והיום הוא אהוב ונחמד קרוב וידיד". כי על ידי ששב בתשובה כבר לא קיים הרע בבריאה כלל!
החלק שניתן להוציא מן העבר – הוא הלימוד על להבא שלא כדאי לחטוא, ומכך ללמוד לא לשוב עוד לדרך הכסילות, וכן להפיק מכל הטעויות והמכשולים שהיו לו עד הנה לימודים והתחכמויות ודרכי מלחמה איך להתנהג מכאן ולהבא. ואך ורק למען מעלה ויתרון זה מותר לחשוב על העבר! ותחת זאת – מוציא היצר הרע רק את הצד השלילי מהעבר, את המרה השחורה, היאוש והעצבות של החטאים, ובכך מכשיל את האדם, ונוטל ממנו את ההוה וגם את העתיד.
מובן אם כן, שעבודתינו היא לתקן את העתיד באמצעות לימודי העבר, ולא לשבור ולהפסיד את ההוה על ידי היאוש מהעבר ופחד מהעתיד.
העצה היעוצה למעשה היא – לא לאבד את הימים ואת השנים היקרות מכל הון העוברים כהרף עין!
אמנם הכל חפצים שהימים והשנים יתקיימו בידם, ויהיו מלאים בתורה ובתפילה, ואין יהודי אשר רגליו עמדו על הר סיני שלא חפץ וכוסף בכל ליבו שיהא "בא בימים", כלומר שבסופו של דבר יסתיימו ימיו כשהם מלאים בתורה ובמצוות ובמעשי טובים, אך הסיבה שאין האדם מגיע לסיכון המיוחל, הוא החישוב המוטעה שהזמן בידו וברשותו, וחישובי הסיכום מכל ימיו הוא מניח לימים יבואו… כלומר לימים האחרונים מימי חייו, ורק אז יעשה חשבון אם "המאזן" נוטה לטוב או חס ושלום להיפך.
אך באמת, חלילה לנו מלחשוב כך. לא כך הוא הדבר, אלא כל רגע ורגע של ההווה הוא הקובע את עתידו הנצחי של האדם. כל "עכשיו" מהוה זמן בפני עצמו חלק חיים חיוני נפרד שעליו יש לעיין ולדון היטב עד כמה הוא מנוצל לתורה ולתפילה ולעשות רצון בוראו שבאותו רגע, ובצירוף ריבוי "עכשוים" המנוצלים לטובה, מתהווים ימים ושנים מלאי תוכן, אך אנו אין לנו אלא את ה"עכשיו", לא את העתיד ולא את העבר כי אם את הוה הזה הנוכחי שלפנינו. וכשזוכים לעזרה משמים ומנצלים את העכשיו כראוי, ומחיים אותו במעשים טובים, רק אז החיים כולם בשלמותם וטובים הם. כך זוכה האדם לאחר אריכות ימיו ושניו להיות "בא בימים" – כולם שוים לטובה, ואשרי לו.
לא פעם "מתגנבת" לה מחשבה במוח, מעשה של היצר הרע: מה שוה רגע אחד לעומת חיים של שבעים שמונים שנה? למה להתייחס אליו ברצינות, הלא הוא בטל ומבוטל באלפי אלפים ורבי רבבות?! אולם דווקא מרגעים אלו מתהוה רכוש ואוצר בלום, וכל ההתייחסות בדרך של אדישות לרגעי ההוה אינם אלא נצחונו של היצר הרע על האדם.
למה הדבר דומה? לאדם שברשותו שק מלא שטרות כסף בני סכום קטן כל אחד, וגנב נטפל אליו, ובכל עת הוא מצליח להוציא בדרך קלה שטר אחד ויחידי. אולם בסופו של דבר בידי הגנב ישנם שטרות יותר ממה שנותר בשק. באותו אופן ממש נוהג עמנו היצר הרע: מה יקרה אם ניתן ליצר הרע – חושבים – רק שעה זו, רק רגע זה, עוד יום אחד, עוד שעה אחת בלבד ולא יותר, והדבר קל בעינינו, כי הרי מדובר בשעות ספורות בלבד לעומת כל ימי החיים כולם. אך בסיכומו של דבר יש לו ליצר את כל הימים או רובם, ח"ו.
לכן עלינו לשנן לעצמנו שוב ושוב: כי עיקר גנבותיו של היצר הרע הרוצה ברעתנו הוא את "העכשיו", את ההווה. את האדם הוא מעסיק במחשבות על העבר ועל העתיד, ואגב כך הוא גונב רגעים על גבי רגעים, שעות על גבי שעות וימים על גבי ימים, עד שהללו מצטברים לשבועות, חודשים ושנים שחלפו ועברו להבל וריק ח"ו…
אומר רבי נחמן (ליקו"מ, תורה רע"ב): "וגם שלא ידחה את עצמו מיום ליום לומר מחר אתחיל, מחר אתפלל בכוונה ובכוח כראוי, וכיוצא בזה בשאר עבודות וכו' היום אם בקולו תשמעו, היום דייקא". ובספר "אבקת רוכלים" (עמ' קנ"ט) נאמר על הפסוק: "וקדשתם היום ומחר" (שמות יט, י'): "שגם היום וגם מחר להתקדש, אולם היצר הרע אומר: היום תתן לי ומחר תתקדש!"…
לעינינו חופזים אנשים ברחובות העיר, אצים ורצים לקראת העתיד… להתעשר… להיות ולהיות… ובינתיים כל העכשוים גנובים. רבי נחמן דיבר פעם עם אברך שהיה רץ להעשיר ותמיד היה עסוק עד למעלה מראשו. כשהעיר לו רבינו על כך, החל הלה להתנצל ולתאר את עסקיו המסועפים והחשובים שלא מאפשרים לו להסיח דעתו מהם.
על כך השיב לו רבי נחמן: "רואה אתה את השוק הזה על אנשיו, סוסיו, עסקיו ומסחריו? בעוד חמישים שנה יחלוף ויעבור כל זה…וכל הברואים המתרוצצים כאן לא יהיו קיימים יותר, וגם אני וגם אתה כבר לא נהיה עוד, ותחתם יבואו אנשים אחרים וסוחרים אחרים…ומה לך כי תרוץ ותמהר?…" ("כוכבי אור", אנשי מוהר"ן, אות ה').
אכן, ההרגשה היא כי נחיה לנצח ולא נטעם טעם מיתה לעולם, ואילו דעת חז"ל היא אחרת: "בני אדם דומין לעשב השדה, הללו נוצצים והללו נובלים" (עירובין נ"ד, ע"א).
רכושו האמיתי של האדם הוא העכשיו, וכשממלא אותו כראוי, הרי לו רכוש נצחי שלא יאבד לעולם, והוא דבק תמיד בחי-החיים הנצחי, ואז אותם ימים קצרים של האדם, ואותם רגעים הנראים כדברים של מה-בכך שאין להתייחס אליהם – יהפכו לחיים ארוכים נצחיים
"דע כי כשיתעורר קול דקדושה– אזי מתעורר ממנו קול דסטרא-אחרא, כי על ידי העבירות נבראים מחבלים והם צועקים… וכשאין מתגבר ומתעורר קול דקדושה – הם נחים, אך תיכף שמתעורר קול דקדושה הם מתעוררים תיכף ומתחילין לצעוק ולקטרג נגדו… "וזה 'התוקע בבור'… אותם העומדים בחוץ… 'אם קול הברה שמע – לא יצא…'
(ליקוטי מוהר"ן ח"א כב)
לא קל לעלות מירונה, בפרט בל"ג בעומר, שלא לדבר על הטירחה, על הטלטולים או על ההוצאה הכספית – העלייה למירון טומנת בחובה התמודדות עם קשיים רוחניים; ואנו עומדים ותמהים: מקום כה קדוש, בזמן כה קדוש, המושכים כמגנט רבבות רבות של יהודים מכל גווני הקשת – כיצד ייתכנו בו תופעות הפוכות מקדושה?!
אבל בעצם זו איננה שאלה רק על מירון בל"ג בעומר; כבר הרמב"ן במכתבו הידוע מארץ ישראל כתב: "כל המקודש מחברו – חרב מחברו". אין לך עיר בארץ ישראל שיש בה בתי עבודה זרה מכל הסוגים כמו בירושלים עיר הקודש, בפרט בעיר העתיקה, ובפרט בהר הבית, במקום המקודש ביותר, שיש בו לא פחות משלושה בתי תִיפְלָה.
ננסה להבין, כיצד ייתכן שלפעמים דווקא במקומות הקדושים ובזמנים הקדושים, ואפילו בקרבת הצדיקים עצמם – נוכל למצוא תופעות הפוכות מקדושה.
* * *
הקדושה, מלמדנו רבינו, מכה גלים בעולם ויש לה הד חזק; כל דבר קדוש או כל מצוה כמו מכריז על קיום האלוקות בעולם, אבל "דע, כי כשנתעורר קול דקדושה – אזי מתעורר ממנו קול דסטרא-אחרא", כי בעולם שלנו, עולם הבחירה, נברא גם כוח נגדי לקדושה, שתפקידו להעלים, להסתיר ולהכחיש.
אם כן, היות שתפקידו של הכוח הזה להוות משקל נגד לקדושה, לכן, בכל מקום ובכל זמן שהקדושה מתעוררת ומתגלה – דווקא כאן גם הסיטרא אחרא משמיעה את קולה, וביתר שאת. דווקא בעיר הקודש, דווקא במירון, ובל"ג בעומר, ודווקא…
זו הכוונה במה שאמרה האלמנה מצרפת לאליהו הנביא שהתגורר אצלה כשמת בנה: "מה לי ולך איש האלוקים באת אלי להזכיר את עווני ולהמית את בני" (מלכים א יז, יח), שכן דווקא כשאליהו הנביא הגיע והקדושה גברה – גם העוונות הגבירו את קטרוגם.
כך נבין את החשש שאנו חוששים אחרי כל חג ארוך, שמא חטאנו בו, ומשום כך אנו נוהגים להתענות בשני וחמישי ושני אחרי פסח וסוכות, כמבואר בשולחן ערוך (אורח חיים, תצב), כי דווקא במועדי ה' מקראי קודש, שבהם הקדושה מתגברת, יש חשש שגם הכוח הנגדי התגבר.
* * *
תשאלו, מה עושים? מה יועילו לנו כל הדברים הקדושים, הזמנים הקדושים, המקומות הקדושים – אם קול הטומאה חוזר כהד אחר קול הקדושה? כיצד נזכה לשמוע את הקול של הקדושה לבדו ולהתעורר?
התשובה לכך רמוזה במשנה: "התוקע בבור, אותם העומדים בחוץ… אם כל הברה (= הד) שמע – לא יצא (ראש השנה כז ע"ב). לאמור, שגם לקול השופר, שהוא קול הקדושה, יש לעומתו קול הברה, קול הטומאה. מי שעומד בחוץ ושומע את קול ההברה הזה, אינו יוצא ידי חובתו. אולם יש לו עצה, להיכנס פנימה, ואז בודאי ישמע רק את קול הקדושה.
כלומר, כשאדם עדיין מבחוץ, כמשקיף מהצד – הוא יכול לטעות ולהחליף בין קול הקדושה לקול הטומאה, אבל כשהוא נכנס בעובי הקורה, מתאמץ, משקיע ומשתדל – הריהו בפנים, ואז הוא יודע היטב מהו קול הקדושה ומהו החיקוי.
כך היא המציאות בעולם, שדווקא הדברים הקדושים ביותר נדמים לפעמים להיפך, אך אל ייאוש! עלינו רק לרצות בכל מאודנו את הטוב ואת הקדושה, וכמובן להתפלל ולהתחנן על כך – ואז בודאי ה' יעיר את אוזנינו לשמוע אך ורק את קול הקדושה.
גייסות יוון נסוגים. אלפי קורבנות, נהרות של דם, תמרות אש ועשן. מכל אלו נותרה כעת רק אדמה חרוכה, חורבות שוממות, ודממה, עדות אילמת למלחמה שהיתה. שרשרת מופלאה של ניסים ושידוד מערכות הובילה את קומץ הלוחמים הקדושים בחזרה אל שערי המקדש החרב. הם באו לשם, בודדים מתוך עם, האחרונים שנותרו נאמנים.
ממלכת האלילים, הידקה את טבעת החנק סביב צוואר האומה. ירושלים הפכה עיר הבירה של מלכי יוון, אדמת הקודש חשקה שפתיים בסבל אצור, בתי הגימנסאות, התיאטרונים והאיצטדיונים, הפכו את הרי הקודש מרכז הסגידה לבשר ודם. המכבש היווני הציב בפני העם שתי ברירות: למות או להשתמד.
מתתיהו כהן גדול ובניו הקדושים פותחים במרד. מלחמת האור לעומת החושך. מאבק של אמונה ומסירות נפש מול ממלכת הטבע וההיגיון החומרי. כשמעטים הביסו רבים, וצדיקים הניסו רשעים, חזרה ירושלים אל זרועות עמה ואל חיק בניה. בית המקדש שוב בידיהם של כהנים משרתי השם, ירושלים חופשיה מעול פולחני האליל, הנצחון מזהיר ומפעים בכל קנה מדה. ובכל זאת משהו כאן בלתי הגיוני בעליל.
מנוצחים ישנם לאלפים ורבבות, גוויותיהם ממלאות את הדרכים, שללם צבור במחנות הנטושים, ואפילו מניין מנצחים אחד לא נמצא להרים את נס הנצחון. על תלי החרבות לא נראים בני החופש מרקדים, ובבית המקדש לא מצליחים לכנס ולו מניין מצומצם לערוך תפילת הודיה.
ניצחון היה, אבל המנצחים עצמם ערקו ברובם אל צד האוייב, או מצאו את מותם על קידוש השם. לא היו מי שיחגגו את נצחון מלכות השם, העם רעה כבר מזמן בשדות זרים, אהב את החיים כפי שהציגו אותם בתיאטרונים, וסגד לאלילי הגוף והחומר.
ואז התרחש לפתע הנס.
במרחבי הישימון והשיקוץ, במרתפי המקדש החרב, ואחרי אלף אכזבות ופכים קטנים ופרוצים, נתקלו החשמונאים בפך אחד קטן, טהור, חתום בחותמו של כהן גדול. שריד בודד מהוד של טהרת קדומים, ויותר מזה, דרישת שלום לוהטת מאבא אוהב, שלא מניח לבניו העקשנים להאבד במלתעות הטומאה והרשע.
להיות שייך לניצחון
שום דבר מיוחד מדי, לא הכיל בעצם הפך הקטון. לבד משהיתה בו כמות מזערית של שמן זית זך, לא היה שם שום חידוש מיוחד. מבחינה הלכתית, לא היה צורך אפילו בנס, טומאה הותרה בציבור, ומעיקר הדין, יכולה היתה מנורת המקדש להסתפק בהחלט בשמן פחות מיוחס וטהור.
אבל השמן המועט בער ודלק, והאיר גם למחרת. כשחלף הלילה הראשון, והטבע הקשוח פגש שוב את הלהבה הקטנה שסרבה להיכנע לחוקיו השרירותיים, עמד שוב קיר החומר נכלם ומנוצח. והנס הזה המשיך, ובמשך שמונת ימים בערה אותה להבה, והשמן המצומצם שנמצא בפך אחד קטן וטהור, המשיך לחמם את הלב הקרוע, המורתח ממלחמות ושפלות של שנים. וכשיצאה השמועה על הנר שבוער מעבר לגבולות היכולת וההגיון, משהו קרה גם ללבבות הקפואים. המתיוונים שנפשם שקעה כבר מזמן תחת למעטה בוץ וקיפאות יווני, חשו לפתע שייכות. שייכות לניצחון.
לפתע החל לזוע שריר הלב האטום, העם העייף הבין, מישהו חפץ בי. הלהבה הזעירה שהפיצה רוח טהרה בין כותלי המקדש, הציתה גם להט יהודי באלו שירשו את רוח הכפירה מאבותיהם.
היכן גנוז פך השמן
חנוכה מוקף טבעת הדוקה של פרשיות מופלאות. לכולן נושא אחד עיקרי – יוסף הצדיק. לפני ואחרי חג האמונה והניסים, מספרת התורה הקדושה על הצדיק. ליוסף הצדיק, יותר מכל אחד אחר מאבותינו הקדושים, מקדישה התורה כמה פרשיות שלמות.
מי שעוקב אחרי השתלשלות העניינים, מגלה מאחורי יוסף המושל האדיר הנשיא לעמו, דרך חתחתים, סבל, ורדיפות. על דרכו של יוסף עומדים, קנאה. לא מאנשים של סתם, רק מבניו של יעקב, השבטים הקדושים. משפט מוות על פי דין תורה מוטעה, ובור מלא נחשים ועקרבים. בהמשך הוא נרכש כסחורה אנושית לאורחת ישמעאלים, משמש כמשרת בבית פוטיפר, מבלה בבור כלא שניים עשר שנים, ורק אז, לאחר שנים של סבל, כשכל עלילה משונה ושם רע הספיקו לדבוק בו, מגלה סוף כל סוף העולם את אורו הזך והטהור, הישר והטוב של המנהיג האמיתי.
הצדיק, זה שאורו נותן לעולם חיים וטעם. מקור האמונה והתקווה, העצה והדרך. בדרך כלל מקומו עמוק במעבה ההסתרה וההעלמה. כל רפש ודמיון, עלילה וחשד, יחפו על אורו הזך. והעיקר שלא תיגע בו יד אדם.
התורה הקדושה, במיוחד לאור מעשה הנס של פך השמן הפלאי, מספרת לנו על מה שקורה ממש כעת אצלנו. הצדיק גנוז, טהרה איננה מן הדברים ששוזפת העין המצויה במבט רגיל. ואם מצאת משהו שכזה, אם נפלה בחלקך זכות נדירה, וטעמת 'גישמאק' אמיתי של רוח טהרה, מתיקות וקדושה, הסיפור שלך הוא בגדר מקרה נדיר, נס.
קשה לממש בידיים משהו עדין, ואין לך דבר מעודן וזך, רגיש וכמעט על חושי, כמו המושג 'צדיק'. היהדות היא רוח של טהרה, מושג נדיר בין ערכי החומר של עולם הזה. מי שנושא את רוח הטהרה, הם הצדיקים, אלו שזכו לנשום רוח אחרת, ולהעניק לעולם את הזכות למלאות את ראותיו בחמצן של אמונה ובטחון.
העולם, מטבעו נבהל מפני מה שאיננו מובן לו. ואין לו חומר מוזר ומפתיע כמו עדינות טהורה. כשהעולם מזהה רוח טהרה, הוא נבעת וממהר לחפות עליו בכל דרך אפשרית. מהסיבה הזו היתה דרכו של יוסף הצדיק אל כס ההנהגה ארוכה, מייגעת ורווית צער. ובכל זאת בסופו של דבר זה אירע.
חנוכה הוא חג של אור וטהרה. בחנוכה חוזרת ומתעוררת השייכות העדינה של היהודי בכל מקום שהוא עם אמונתו. הנרות הקדושים מחזירים הנה שוב, את רוח הטהרה שהפציעה מעל גלי הישימון והחורבן של ראשית ממלכת החשמונאים.
הכח הזה, שליווה את חונכי המקדש, הוא שמתעורר כעת, ומעניק גם לנו את נקודת ההתחלה, ואת הצעדים הראשונים בחנוכת הנפש לעבודת הבורא.
"ארך אפים, היינו מה שאינו ירא משום דבר, ואינו משגיח על שום ביטול ובלבול בעבודתו, רק עושה את שלו, זה בחינת ארך אפים; שאין שום דבר יכול לבלבל אותו, כי לא אכפת לה שום דבר, רק עושה את שלו בעבודתו את השם יתברך".
(ליקוטי מוהר"ן ח"א, קנה)
כדי לשרוד את הנסיונות של אחרית הימים ולהגיע השמימה בשלום, עלינו להתאזר בהמון אי איכפתיות; "נכשלתי? נפלתי? מעדתי? אני מסיח דעתי ומתחדש מחדש".
כשם שה' יתברך הוא 'ארך אפים' לא רק לצדיקים אלא גם לרשעים, כן "צריכים גם הרשעים בעצמן להתחזק במידה זאת של 'ארך אפים' – שלא יבלבל אותם רשעותם מלשוב לה' יתברך ולא ירך לבבם ולא יהיה נחלש דעתם מריבוי העוונות שלהם, בפרט אם התחילו כבר איזה פעמים ונפלו מזה וכו' – אף על פי כן יבטחו בחסדו הגדול ויאריכו אפם ורוחם על כל מה שעובר עליהם, ויתחזקו בכל פעם להתחיל מעתה מחדש – אולי יזכה מעתה לרחם על עצמו, לעזוב דרכו ומחשבותיו שמקודם. ולא יהיה זקן וחלוש כוח בעיני עצמו לעולם" (ליקוטי הלכות, תפילין ה, ח).
"אסור להיות זקן" – זעק רבינו הקדוש. כש"זקן" פירושו, אדם שנמאס לו להמתין בסבלנות, והפסיק להתחדש…
"הכלל, שכל אדם שרוצה לחשוב על תכליתו האחרון, צריך ליזהר מאד לבלי להיות זקן כלל, דהיינו שלא יפול לזקנה דסטרא אחרא ח"ו… אפילו מי שעשה מה שעשה ועבר מה שעבר – אף על פי כן אסור לו להיות זקן ח"ו, והוא צריך ליזהר ביותר ויותר מבחינת זקנה, שלא יבוא לידי שום ייאוש ח"ו; שלא יאמר בלבו שכבר נזקן ח"ו במעשיו וכו' עד שאי אפשר לו להשתנות ח"ו. רק יתחזק להתחיל בכל מה דאפשר, ויעשה מה שיוכל דבר קטן או דבר גדול. אפילו אם לא יוכל לומר כי אם דיבור אחד ממש בתפילה או בהתבודדות, או ללמוד מעט דמעט, על כל פנים יעשה מה שיוכל" (שם).
גם אם מדובר באדם שכבר אין לו כח להרים את עצמו ולעשות משהו – "אף על פי כן, כל זמן שהנשמה בקרבו, כל זמן שיכול לזוז עוד באיבר אחד [!] צריך להאריך אפו ורוחו לצפות לישועה תמיד, ולהתגבר להתחיל בכל פעם מחדש בכל מה שיוכל, יהיה איך שיהיה. כי אין שום תנועה של קדושה ולא שום אנחה וצעקה וכיסופין דקדושה וכו' נאבד כלל לעולם, כי לא יזנח לעולם ה' " (שם).
* * *
אך מהיכן ניקח את הכוח להיות אי-אכפתי כזה, ולהתחדש מחדש?
מאותו הצדיק שאינו מזדקן לעולם!
אותו צדיק שמעיד על עצמו: "אני זקן מאד – ואני עדיין יניק לגמרי, ולא התחלתי עדיין לחיות כלל – ואף על פי כן אני זקן מאד" (סיפורי מעשיות, מעשה משבעה בעטלערס) – – –
אותו צדיק – שאף אחרי שגילה רזים עליונים ונוראים, הרי "בשעה שאחריה ראינו אותו שרוי בצער גדול, וכמה פעמים פירש צערו ושיחתו לפנינו מעומק הלב, שהוא מצטער מאד 'איך זוכין להיות יהודי' – כמי שלא הריח מעולם ריח עבודת ה'. ומי שלא ראה זאת אי אפשר לצייר לו בכתב ענין זה" – הוא זה שיכול לתת גם לנו את הכח, לשכוח כל מה שהיה ולהתחיל מחדש לגמרי!
רק אותו צדיק שאחרי כל מה שהשיג, ראה עד כמה ה' גדול ואינסופי, ועדיין לא התחיל להשיגו, הוא יכול להאיר גם בנו את האמונה שה' יתברך הוא אינסופי ורחמיו אינסופיים; וגם אם נפלנו למקום שנפלנו, עדיין אפשר לשכוח מהכל ולהתחדש.
שכן הצדיקים הגדולים, כשם שהשיגו שאין מדרגה רוחנית שלא תהיה מעליה מדרגה נוספת, כך השיגו שאין ירידה רוחנית שלא תהיה ירידה נמוכה ממנה. ולכן, תמיד חייבים ואפשר להתחדש. "כי ה' יתברך ותורתו הוא אין סוף ואין תכלית; וכמו שאין עליה בעולם לפי גדולתו, כי גבוה מעל גבוה וגבוהים עליהם וכו', כמו כן אין ירידה בעולם, כי בכל הירידות ח"ו, יש ירידה גרוע יותר; ומאחר שיש ירידה גרוע מזו ח"ו, צריך להתחזק לבלי ליפול יותר חס ושלום" (שם).
רבינו מביא בתורה כ"א, שכאשר האדם מקדש את פיו, חוטמו, עיניו ואוזניו – שהם "שבעת הנרות" של האדם – הוא זוכה לשכל אלוקי גבוה, שלפני כן היה ב"מקיפים" שלו, כלומר מחוץ למוח, וכשהוא מקדש את אבריו הללו, הוא זוכה להכניס את השכל המקיף את מוחו ומכניסו פנימה אל המוח.
רבנו מתאר שם את גדולת משה רבנו, שזכה לקדושת שבעת הנרות בתכלית. אך כשמתבוננים בדבריו על משה רואים שיש בהם דבר הטעון בירור:
על קדושת העיניים, האוזניים והפה של משה, מביא רבנו פסוקים שמשה זכה דרכן להביט בעיניו בתמונת ה', לשמוע באוזניו את סודות הקב"ה וכו', מה שאין כן לגבי קדושת החוטם של משה, אומר רבנו שהיה "עניו שפל וסבלן"…
לכאורה אין זו השגה אלוקית, אלא מדה טובה, ומדוע יצא החוטם מן הכלל?
כדי ליישב זאת, נעבור להמשך התורה, שם מבואר שע"י השגת השכל המקיף זוכה אדם להכנעת הכעס, שנובע מחסרון הדעת, ועל השגת הדעת יוכל להיות עם כולם ולסבול אותם, כמו שיתקיים בעתיד, "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ לא ירעו ולא ישחיתו כי מלאה הארץ דעה את ה'" – שבעקבות הדעת הגדולה שתשרור אז בעולם יוכלו לגור שני הפכים יחד – זאב עם כבש, ולא יהיה ביניהם כעס.
רבינו מבאר עוד, שיש שני סוגי שכל שמקיפים את המוח: 'עתיקא' – שאותו יהיה אפשר להשיג רק לעתיד לבוא – ו'זעיר אנפין' – שאותו אפשר להשיג גם בעולם הזה.
מובן איפוא שביטול הכעס שייך למקיפים של 'עתיקא', שכן כך מובא בספרים הקדושים ש'עתיק' הוא השורש של י"ג המדות של רחמים. שם, בעתיק, אין שום דין אלא רק רחמים, אפילו על מי שאין ראוי לרחם עליו.
זהו המקיף הגבוה ביותר, וממנו נובעים רחמי ה' על כלל ישראל שלא לכלות אותם, אפילו כשהם בשפל המדרגה, כאשר מידת הדין מקטרת ואומרת: "הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה" – כפי שהיה בעת קריעת ים סוף – כי שם ב'עתיקא' נמתקים כל הדינים בתכלית.
כך גם הצדיק, שהוא בבחינת משה הנכלל ב'עתיקא', על ידי שהוא סובל את כל הרחוקים מהקדושה, הוא מעורר עליהם רחמים גדולים וממתיק מעליהם את מדת הדין, שלא תכלה אותם ויוכלו להתקיים.
לפי זה מתיישבת קושייתנו. כי המדריגה שמשה רבנו זכה לה, להיות "עניו שפל וסבלן" איננה תוצאה של עבודת המידות דווקא, אלא תוצאה של השגת השכל המקיף הגבוה ביותר. שכן הוא הגיע כדברי הזוהר הקדוש ל"עתיקא טמיר וסתים", שם השיג את רחמי השי"ת על כל אחד, ולכן זכה לסבול את כל אחד מישראל ולהיות עמו יחדיו.
העולה מדברינו, שככל שהאדם זוכה להגדיל את דעתו הקדושה, יוכל לסבול את כל אחד, אפילו אנשים שפלים שמצד מידת הדין אי אפשר לדור עמם יחד ולסבול אותם.
אין ספק שלאנשים פשוטים קשה מאוד להגיע למדריגות גדולות כאלה שאליהם מגיעים הצדיקים. ראה שם בליקוטי מוהר"ן בסעיף ד' שהשכל של המקיפים הגבוהים, אין המוח יכול לסבלו, כמו למשל, את הקושיה הידועה על "הידיעה והבחירה" שאין שכל אנושי יכול להבין איך יכולים להתיישב שני הפכים אלו. אבל משה שהיה סבלן – לכן יכול היה מוחו לסבול ולהשיג מקיפים אלו.
כך כל צדיק שהוא בבחינת משה זוכה לבחינות אלו ולא נותר לנו אלא להתבטל אליו ולזכות על ידי זה לכל אותן מדריגות נעלות.
" 'אמר רב אשי… זימנא חדא הוה כאזלינן במדברא'… הלך במדבר – זה בחינת תיקון האמונה, בבחינת 'לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה'… זה בחינת תיקון האמונה, שהאמינו בו יתברך והלכו אחריו במדבר".
(ליקוטי מוהר"ן ח"ב ה)
בעולמנו, עולם השקר, ישנם הרבה דברים מסולפים, כהגדרתה של הגמרא (בבא בתרא י ע"ב): "עולם הפוך ראיתי – עליונים למטה ותחתונים למעלה"…
אפילו עניני עבודת ה' עצמם לא יצאו מן הכלל הזה; ישנם עניינים מהותיים ויסודיים שמשום–מה אנו פוסחים עליהם בתיכנון סדר העלייה הרוחנית שלנו.
אם ישאלו אתכם, מהו הבסיס לכל עבודת ה' – תאמרו בודאי, בלי לחשוב פעמיים: 'האמונה'. האמונה היא היסוד שעליו עומדת כל התורה. כל המצוות משמען שיש מנהיג לעולם, ואנחנו עושי רצונו. בלי אמונה אין בכלל על מה לדבר.
התובנה הזו כל כך פשוטה, אך מעניין שהגמרא דווקא כן רואה זאת כחידוש ומאריכה להטעים ולהדגיש אותו: "שש מאות ושלוש עשרה מצוות נאמרו למשה בסיני – בא דוד והעמידן על אחת עשרה… בא ישעיה והעמידן על שש… בא חבקוק והעמידן על אחת: וצדיק באמונתו יחיה" (מכות כד ע"א).
אנחנו לומדים כאן על חכמים ונביאים שטרחו ויגעו, עד שמצאו לנו את הבסיס של התורה – אמונה!
משמע שהתובנה הזו עם כל פשטותה, רחוקה מאד מביצוע מעשי, כדברי רבינו: "אצל העולם הוא – ואצלי הוא דבר גדול מאד!" (שיחות הר"ן לג).
אנחנו מבינים אומנם שהאמונה היא היסוד של הכל, אבל היא דומה אצלנו כמו יסוד של בניין שחבוי במעמקי האדמה, שאף אחד אינו טורח לחטט בו – אבל הגמרא באה וטופחת על פנינו: אם אתם רוצים להתחזק, להבנות, להשתפר – התחילו מן הבסיס, מן האמונה.
אכן, המעיין בספר 'ליקוטי מוהר"ן' ימצא, שמלבד המאמר שבכותרת המכונה 'תקעו אמונה' ישנן עוד עשרות מאמרים העוסקים בתיקון האמונה.
* * *
אבל… האם הם – 'העולם' – אינו צודק שאמונה איננה דבר שצריך לעסוק בו, הרי ברוך ה' כולנו כבר מאמינים – וזהו. הרי אמונה איננה פעולה הדורשת עשייה, אלא רק ידיעה שעלינו להפנים; והרי אמונה היא רק במה שאין השכל מבין, ובכן אנחנו מאמינים…
אלא שזו עצמה הנקודה הבעייתית. עניינה של האמונה היא סילוק השכל, ואילו טבעו של האדם שהוא שואף להבין. כוחה של האמונה היא אפוא המסירות והנכונות לוותר על הרצון להבין ורק לסמוך על התורה ועל הצדיקים. שום שכל וידיעה אינם יכולים להשיג את הבורא יתברך שנעלה מכל הבנה, רק אמונה יכולה לתפוס במה שמעל לשכל.
את הכוח הזה עלינו להעצים. בעצם כל מצווה שמקיימים, בלי יוצא מן הכלל, מחזקת את האמונה, כמו שכתוב "כל מצוותיך אמונה" (תהלים קיט). יתירה מזאת, בכל רגע שאדם מזכיר לעצמו את האמונה, אינו מתעלם מהידיעה הזו, כרצונו הטבעי של הגוף שרוצה לעשות רק את מה שמוחשי ושואף להדחיק את האמונה ולהשכיח אותה – בכך מגבירים את כוח האמונה, את האימון המוחלט וההסתמכות הגמורה על בורא העולם.
ה'משנה ברורה' בתחילת ספרו מונה זאת כאחת המצוות, שכל רגע שיחשוב בהן האדם קיים מצות עשה, ואין קץ למתן שכרן.
שכר האמונה אינו רק לעתיד לבוא; גם עכשיו, ככל שנעמיק ונבסס את היסוד האמוני שלנו, כך הבניין שנבנה עליו יהיה יציב ואיתן יותר.
"כללות הרע של שבעים לשון, אי אפשר להם לינוק מלשון הקודש… אלא על ידי בחינת 'עץ הדעת טוב ורע' שיש בו שני ריחות שהן טוב ורע; הוא אמצע בין לשון הקודש שכולו טוב ובין לשון עממין שכולו רע. "מי שאין לו שלמות לשון הקודש, אזי הרוח סערה מקרר אותו… בבחינת 'אשר קרך בדרך'. שהרוח סערה הולך דרך התרגום… שיש בו טוב ורע… ויונק ממנו".
(ליקוטי מוהר"ן ח"א יט)
מספרי ההיסטוריה הוא כבר נמחק מזמן, אפילו גדולי המלומדים בהיסטוריה לא שמעו עליו. רק היהודים זוכרים אותו שוב ושוב כבר אלפי שנים. כל שנה אנחנו קוראים ומזכירים את עמלק ואת אשר עשה.
שמא עדיף היה להניח לו ליפול בתהום הנשיה – וכך יימחה זכרו מן העולם לגמרי?
* * *
אלא שעמלק עדיין חי ופעיל, אם לא במובן החומרי, הרי במובן הרוחני. עמלק הוא הכפירה השוררת בעולם, שמנסה להשמיד ולאבד כל זכר לקדושה ולאמונה.
מסתבר שדווקא כיום כאשר עמלק איננו מזוהה ומוגדר כעם מסויים או כאנשים מסויימים, הוא מסוכן הרבה יותר.
כוחו של עמלק הוא בגניבה ובהחבא, כנאמר במדרש: "שהיה גונב נפשות והורגן… כל הביאות שבא [עמלק], לא בא אלא במטמוניות" (ילקוט שמעוני שמות רס"ב).
גם זכות היוצרים של ההתחזות שמורה לו, כפי שרש"י מלמדנו (במדבר כא א), שעמלק שינה לשונו, ודיבר כלשון כנען, כדי לבלבל את ישראל בתפילתם.
היצר הרע אינו מסית מיד, בדרך כל, לעבור עבירה חמורה; הוא מתחיל בדברים קטנים יחסית, עד שמגיע אל מבוקשו. "כך אומנתו של היצר הרע: היום אומר לו 'עשה כך' ולמחר אומר לו 'עשה כך' עד שאומר לו 'עבוד עבודה זרה' – והולך ועובד" (שבת קה ע"ב).
* * *
המעשים שלנו מורכבים ממצוות ומעבירות, אבל גם יש גם הרבה דברים באמצע… למעשה חלק גדול מן הפעולות שלנו במשך היום הן 'רשות' – אינם לא מצווה מוגדרת, וכמובן גם לא עבירה. טיבם של המעשים הללו נקבע לפי הצורה שבה הם נעשים, ובעיקר לפי הכוונה: אם אוכלים וישנים, קונים במכולת ונוסעים – לשם שמים, כדי שנוכל לעבוד את ה' כפי שמורה לנו השולחן ערוך (או"ח סי' רל"א) – הריהם בגדר מצווה.
אבל אם אוכלים בכדי למלאות את הבטן; קונים מה שמתחשק, ונוסעים 'בשביל הכיף' כי אז משתייכים כבר לסוג השני…
מסתבר שדווקא התחום האפור הזה של "דברי הרשות" הוא נשקו העיקרי של עמלק. במקום להשקיע מאמץ להכשיל אנשים בעבירות גמורות, הוא מתחיל עם ענייני הרשות. שם הוא יכול להתחפש ולהיתמם: 'הרי האוכל הזה הוא כשר בהכשר מעולה, מה משנה כל כך איך אני אוכל אותו?'; 'הרי אני לא גונב, מה משנה אם אני שקוע עד מעל לראשי בתאוות הממון?'…
אבל אחרי שעמלק כובש את ה"איזור המפורז" הזה, של הדברים שאינם ממש עבירה – הדרך קצרה להכשיל את האדם גם בעבירות גמורות, חלילה.
זו הסיבה שנאמר על עמלק: "אשר קרך בדרך", שכן במקום מלחמה גלויה, הוא נלחם ב"דרך", כלומר הוא עוקף את החזית ומכה בעורף, במקום שאיננו מודעים בכלל למהלומות שלו.
הדרך היחידה להלחם בו היא, לזכור אותו תמיד, לקרוע את המסכה מעל פניו, ולזהות בכל משיכה ותשוקה את פרצופו המכוער של עמלק שמנסה להתחבא ולהתחפש. רק כך נצליח למחות את עמלק מלבנו.
הם רכשו את הבית יחד עם החצר הענקית שהשתרעה מאחוריו. עצים גבוהים התנשאו משם אל על, ענפים ירוקים השתרגו, מטילים צל על קרקעיתה הסבוכה בצמחייה עבותה. ציפורי שיר קיננו שם, ועשבי בשמים הפיצו ריח טוב. מתחת למעטה הירוק הסתתרו גם ספסלי נוי, שולחנות ואפילו שביל אבנים מרוצף. אולם בעלי הבית לא ידעו מאומה על כל זה. הם היו טרודים מדי, עסקו בשיפוצים, רכישת ריהוט ועיסוקים שוטפים. החצר נראתה להם כשטח פרא של קוצים ודרדרים. שביל עפר בוצי הוביל לשם, פעם פעמיים ניסו לדרוך במקום, אך נרתעו מהבוץ והצמחייה הסבוכה.
החצר יכולה היתה להישאר כך נעולה לנצח, כמטרד מיותר, וכקרקע פורייה לחרקים ורומסים מסוכנים, אילולא שיחה שניהלו הדיירים החדשים עם הבעלים הקודם.
– נו, איך החצר?
– 'השם ירחם, מוטב שלא היתה. שטח הפקר של קוצים וברקנים'
– תגיד, ניסית פעם להיכנס פנימה, מהשביל הראשי? הקדשת זמן לטייל במקום, בחנת את הצמחייה, ספסלי הנוי, השבילים?
– 'למען האמת, מעולם לא'.
החצר המוזנחת התגלתה כמציאה של ממש. היא דרשה מעט שימת לב. הכניסה המסודרת היתה ממוקמת בצד השני. ובפנים, גן עדן של ממש.
* * *
העולם הזה, ניתן לומר עליו שהוא יפה וגם נאה, והדבר נכון. יש בעולמנו פינות חמד רבות, נאות ונחמדות, אך העולם הזה עלול להיות גם מסוכן. לכל יצור נברא אורבות סכנות שונות ומשונות, בכל פינה, ועל כל צעד. בגשמיות וקל וחומר ברוחניות. איך יינצל?
לשם כך נבראו לו לאדם, זוג עיניים. אולם למרבה הדאגה הן לא תמיד ממש רואות.
אנשים אינם רואים מאומה סביבם. מחפשים רחוק, באופק, ואינם רואים את מה שמתגלגל תחת הרגליים, כאן ועכשיו. מבקשים שמחה, אושר, הצלחה אי שם, ואינם מסוגלים לזהות את כל אלו כאן. וכל כך למה? משום שהם טרודים מדי.
ליקויי ראייה
כה טרוד האדם בשגרת יומו, דאגותיו, חששותיו ותכניותיו עד שאינו מסוגל לראות מאומה. לא את הרווחים המצפים לו על כל צעד ושעל, אם רק יאות להשקיע היכן שכדאי, ואף לא את הסכנות הרוחשות סביבו בכל רגע נתון. וזה מה שגורם לו להתנהג פעמים רבות ככסיל. הוא נכשל פעם אחר פעם באותה משוכה, אך אינו מצליח להבחין במכשול, לזהות אותו מבעוד מועד ולחסוך נפילה נוספת. באותו האופן הוא גם מחמיץ הזדמנויות פז בזו אחר זו. אינו רואה, אינו שומע. הוא עסוק מדי.
הראייה שלנו ניזוקה בעקבות החורבן.
בחורבן בית המקדש, כפי שמלמד רבינו הקדוש רבי נחמן מברסלב, נפגע 'כוח הראות', כמו שדרשו חז"ל "ושבו העבים אחר הגשם – זה מאור עיניים שהולך אחר הבכייה". כלומר, הבכי על החורבן גורם לחולשה בראיה. הכוונה כמובן ליכולת הראייה הרוחנית שלנו, או נכון יותר, היכולת להבין את שרואות העיניים. מי שעיניו רואות והוא אינו מבין את פשר המראה, אינו רואה, כי אם בוהה. וזו אחת המכות הקשות יותר שהותיר אחריו החורבן. רואים, מסתכלים, בוהים, אך לא מבינים מאומה. הטוב והרע, הכדאי והמסוכן, מהומה ובלבול שולטים בכל. משום כך, הנחמה המתאימה לעת הזאת היא לקבל מחדש את היכולת לראות.
לא לחינם נקטה התורה הקדושה בלשון מיוחדת ולא שגרתית: 'ראה'. ראיה צלולה היא בסיס לגאולת הנפש. הצעד הראשון בעולם התשובה מתחיל במבט צלול. "פן יראה בעיניו ובאוזניו ישמע ולבבו יבין ושב", ראשית כל 'יראה בעיניו'. תפקח את עיניך ותתחיל לראות באור חדש לגמרי את העולם שסביבך; תתחיל להבין את המתחולל עמך, תכיר ותזכור מה הוביל אותך לטוב, ומה הוריש לך רע. ואז גם תצליח לזהות היכן שוכן גן עדן והיכן הגהינום.
ראיה נכונה
פקיחת עיניים אמיתית וצלולה, היא הנחמה היחידה שניתן להציע לנו. וזה גם הכלי החשוב ביותר לקראת ימי הרחמים והסליחות. חודש אלול הוא חודש של תשובה והתקרבות, בחודש הזה נסללת לפנינו דרך של תשובה, בואכה ימי ראש השנה וחגי תשרי. כל יהודי שואף לתשובה אמיתית, לתיקון דרכיו ושיפור מעשיו. עבודה נעלה כמו זו ניתן לבצע רק בעיניים פקוחות ומפוקחות. אם לא תדע מה טוב ומה רע, אם העולם הזה ימשיך לתעתע ולערפל את ראייתך, איך תשוב או נכון יותר, לאן תשוב?
ויש דבר נוסף שאנו אמורים להתחיל כעת לראות. את נוכחותו של השם.
היסוד לחיי תשובה, היא ההכרה התמידית שהשם איתך, עמך ואצלך. יהודי חייב להיות מודע למציאות השם, בכל מקום ובכל מצב. ברגע שנצליח לראות זאת בחוש, להבין ולחיות את האמת הזו תמיד, נצעד פנימה לגן עדן עלי אדמות.
וזו גם אמורה להיות התשובה שלנו. להעביר מהעיניים את מחזות השווא והדמיון כאילו השי"ת רחוק אי שם, לחדול ממחשבות של ייאוש, ולהתחיל להאמין בתקווה. להסיר את החושך מהעיניים, לראות במבט צלול את עצמך ואת המתחולל עמך. את המתנה הזו מעניקה לנו התורה בפרשת השבוע. היא אומרת וגם מבשרת לכל המעוניין 'ראה', פקח עיניים וחדל לך ממראות שווא ומדוחים, מחשבות של ריחוק, דמיון, קטנות הדעת וצרות המוחין. רק כך, כשתביט נכוחה קדימה, לקראת תקווה ומתוך אמונה, תוכל לעלות כראוי על מסילת התשובה של חודש אלול; תזכה לפקוח עיניים ולזהות בעצמך את הטוב הנפלא, ולעומתו את הדרוש תיקון וזקוק לטיפול; תצליח לזהות ולהיזהר מפני פתחי הגיהינום, ולהכיר את השבילים המובילים לגן עדן.
הם נולדו בין כותלי הארמון, כשני צאצאים לגזע המלוכה. את מבואות הבית, אגפיו ומרחבי גינותיו הכירו מאז עומדם על דעתם; שם נולדו, ושם חיו. מטבע הדברים מעולם לא ידעו מחסור, תמיד היו בסביבתם אנשים שדאגו עבורם לכל.
שנים חלפו, הם התבגרו, ואז החלו להופיע הפערים. האחד נעשה נבון ופיקח, האחר התגלה ככסיל; זה מעמיק לחשוב, צולל לעומקם של דברים ומבקש משמעות, וזה מדלג מעניין לעניין בקלילות סרת טעם, משקיע את אונו ומרצו בהשתובבות והנאות.
השלווה לא נמשכה לנצח. מישהו מלמעלה דאג להרע את התנאים. הם אמנם לא ידעו מחסור ומעולם לא טעמו רעב, אף אחד לא איים לסלקם מהמקום, אך בכל זאת, משהו השתנה. הם נדרשו לפתע למלאות מטלות שהפכו עם הזמן למורכבות ואף מעט מלחיצות. דרשו מהם לעמוד בלוח זמנים מדויק, התחייבויות ומשימות. המסר היה ברור: תעבדו ותתאמצו – תקבלו כל מה שצריך. הכסיל שקע בדכדוך. הוא החל מגלה סימני מתיחות ועצבנות. 'מה לך אחי', ניסה הפיקח להבין לרוחו. 'מה השאלה' התקצף הכסיל, 'וכי אינך חי כאן עימי, אינך רואה איך גורלנו תלוי מנגד?'.
'מדוע תאמר כך אחי, וכי חסר לך משהו? אוכל, בגדים?'
'אינך מבין. נכון, לעת עתה יש לנו הכל. אך בעוד זמן קט מאומה לא יישאר מכל זה. מחר או מחרתיים לא נצליח לעמוד במטלות, ניכשל ואז נרעב ללחם. לא נעבוד לא נשתכר'.
'אוי, שוטה' גיחך הפיקח, 'כלום חסר בית המלך? מזון וצידה יהיה לנו תמיד, ללא כל קשר לעבודה, להצלחה או לכישלון. מדוע אנחנו נדרשים לעמוד בהתחייבויות? אין זה מעניינינו. יתכן שמחנכים אותנו, מרגילים אותו לחיים. דבר אחד בטוחני, אין כל מקום לדאגות וחששות. הבה נעבוד משום שכך צוונו, ובל נדאג, כי את זה עושים כבר מאז ומעולם עבורנו'.
* * *
בעולם הזה שולטים חוקים מסוימים. למשל, כדי לחיות יש לאכול, גם לישון; פרנסה משיגים באמצעות עבודה; על מנת לסדר דבר מה, מוכרחים להתרוצץ ולהיטלטל. החיים מאלצים אותנו להתנהג בהתאם לכללים מסוימים. לכאורה.
מתחת לפני השטח מתנהל כאן ממש מאבק איתנים, עקרוני, מהותי ועתיק יומין, בין שניים: יעקב ועשיו. שניהם חיים כאן בעולם, לשניהם בתים, צאצאים ואילוצים שונים. אך כל אחד מהם חי את חייו במקום שונה לגמרי. עולמו של עשיו מתחיל ונגמר בעשייה. כל היום, בכל מהותו, ועד צאת נשמתו הוא רואה אך ורק חומר, אילוצי מציאות, דחפים ולחצים. הוא משוכנע שאם הוא לא ידאג, אף אחד לא יעשה זאת במקומו; הוא סבור שהעולם הפקר, רוחש פחדים, סכנות ואיומים, ומשום כך הוא משנס את מותניו ושולח ידיו ברציחות וגזילות. אגרופיו הם אמונתו.
עולם של אמונה
יעקב הוא איש תם יושב אהלים. עולמו מסור לשומרים. אף הוא חי כאן, גם הוא זקוק לפרנסה וגם הוא נדרש לעיתים להיות טרוד בסידורים שונים, אך הוא אינו מוצא בעשייה ובחומר עיקר. להיפך, ההשתדלות בעולמו תופסת מקום של טפל. חייו מכוונים למטרה אחת ויחידה – להגיע בכל מצב ומכל מציאות אל התכלית והמטרה, לגלות בכל דבר את רצון השם החבוי בפנימיותו, ולהאיר את חשכת החומר באורה הבהיר של ההשגחה. עולמו של יעקב אבינו מורכב אמנם מגזירות המקום והזמן ומחוקי הטבע, אך חייו אינם משועבדים להם. אדרבה, הטבע אינו אלא כלי שרת לסודות עליונים, בירורים ותיקונים נפלאים הנעשים על ידי כל תנועה ועשייה טובה שנעשית כאן לפי דרכה של תורה ומתוך אמונה.
התמודדות יומיומית
המלחמה הזו היא תמצית התמודדות חיינו, והיא כלל איננה פשוטה. בדרך כלל עשיו יוצא ראשון לאוויר העולם. המושכל הראשון בעולמנו הוא טבע וגשמיות. חונכנו והורגלנו לגשת אל ענייני עולם הזה בדרכו של עשיו, כלומר, מתוך תחושה שאם לא נעשה ונפעל מי יודע מה יעלה בגורלנו; מתוך חרדה ליום המחר ואמונה קנאית במקרי הזמן. בכל יום מחדש אנו נדרשים להתגבר ולהשליט את יעקב על עולמנו, להיחלץ מדעותיו של עשיו, ולהידבק בתמימות האמונה הטהורה, בהשגחה פרטית, בעבודת הבורא מתוך חירות ושמחה והגדלת כבוד מלכות שמים בעולם.
משכנו של יעקב הוא האוהל, אוהלה של תורה. כל עוד תלוי הדבר ברצונו, את כל הווייתו הוא משקיע שם, בצל הדעת החכמה והדביקות. אך בגזירת עליון, גם יעקב נדרש לעיתים לצאת מאוהליו. כדי להמשיך את ברכת השפע והפרנסה הוא מוכרח לצאת ולשלוח יד בענייני העולם; כדי להמשיך את הברכות לצאצאיו נאלץ אבינו יעקב לעטות את מדיו השעירים של עשיו, וזו עת מבחן חשובה במיוחד. העולם מכריח את כל הבאים בשעריו לשלוח ידיו בעניינים של חומר, משא ומתן, סידורים, התרוצצויות וכדומה. כאן, בשטחו של עשיו, נבחנת בכורתו ומעלתו של יעקב, משום שגם ובעיקר בחוץ יש לנהוג בשכל, להתהלך באורה של תורה, לעשות ולפעול מתוך אמונה וביטול והכרה שהכל ממנו יתברך ואין עוד מלבדו. יעקב אבינו, הנאלץ ללבוש את כלי אומנותו של עשיו, ממשיך לדבוק גם אז בקולו של יעקב הזורח בפנימיותו. משום שתמיד, גם במעמקי אילוצי החומר, יש לו ליהודי בתוכו פנימה קול טהור של יעקב; קול התורה ואור השכל, הדביקות והנועם, קול של תפילה ותקווה לישועת השם. יהודי יודע שגם ועל אף ההשתדלות הראויה שנכפתה עליו, עדיין הוא מצפה אך ורק לרחמיו של השם, שהוא לבדו זן ומפרנס, מחייה ומבריא. עושה היהודי גם את מלאכותיו החומריות באמונה טהורה, שליו הוא גם בתוך עומסי עבודה, משום שהוא יודע שלא פרנסתו ולא הצלחתו, לא חייו ולא גורלו תלויים בהשתדלותו. העשייה והעבודה אינם אלא קיום רצון הבורא, שכך גזרה חכמתו הנעלמת שיתנהג העולם בסדר שכזה.
תקציר: חשיבות תורת רבינו הקדוש וגם: מעלת לימוד תורת רבי נחמן מברסלב
ליקוטי מוהר"ן
הספר ליקוטי מוהר"ן, כולל מאמרים [-'תורות'] שגילה רבי נחמן מברסלב בזמנים שונים, בעיקר בזמני המועדים, והוא מלא עצות קדושות ונוראות, ומדבר מכל המצוות, וכל המידות, ומשבירת כל התאוות, והרבה דברי התחזקות להתקרב לה' יתברך בכל מצב. הוא מדבר לכל אחד ואחד, מהקטן שבקטנים עד הגדול שבגדולים, והם השגות עליונות וגבוהות, ונעלם ונסתר בהם דברים גבוהים מאוד, וכל כתבי האריז"ל ומאמרי הזוהר והתיקונים וכל דרכי הקבלה, כולם כאחד כלולים בספר קדוש זה, אך גם מי שקצרה ידו מלהבין דברים עמוקים, יוכל למצוא בספר זה עצות קדושות ומוסר נפלא היוצאים מכל מאמר ומאמר, כמבואר בהקדמת הספר עיי"ש.
כיום חוברו כמה ספרים המבארים את הספר 'ליקוטי מוהר"ן' על מנת להנגישו לכל אחד, ברמות שונות של עמקות ('ליקוטי מוהר"ן המבואר', המשלב ביאור בתוך הטקסט, פאר הליקוטים' המשלב פירוש, מקורות וכו' סביב הטקסט. גם כאן באתר אנו מעלים ליקוטי מוהר"ן מבואר, המשלב ביאור בתוך הטקסט, יחד עם הערות לעיון עמוק יותר בספר, במדור "ליקוטי מוהר"ן המבואר").
ליקוטי הלכות
הספר 'ליקוטי הלכות', – ביאור על פי חסידות ועל פי תורת רבי נחמן על סדר ארבעת חלקי השולחן ערוך.
מצד אחד הוא קל יותר להבנה מהספר 'ליקוטי מוהר"ן', אך מצד שני הוא בנוי ומיוסד על הספר 'ליקוטי מוהר"ן', ולכן כשהאדם עדיין לא למד את הספר ליקוטי מוהר"ן, הוא יתקשה להבין היטב ובצורה ברורה ממש את המאמרים שבליקוטי הלכות. כמו כן נתחברו הרבה ספרים המעמיקים בספר ליקוטי מוהר"ן, לבאר ולגלות מעט מן העומק העצום הטמון בספר זה, וישנם ספרים רבים שכל הספר כולו מיוסד רק על מאמר אחד מהספר ליקוטי מוהר"ן.
(רשימה נוספת של ספרי ברסלב, העוסקים ומבוססים על תורת רבי נחמן מברסלב, תוכלו לראות במדור הביבליוגרפיה – רשימת ספרי ברסלב – שבאתר – כאן)
"העולם לא טעמו אותי כלום"
בחיי מוהר"ן (סי' ש"מ) מובא: "אמר, העולם לא טעמו אותי כלום עדיין. אילו היו שומעים רק תורה אחת שאני אומר עם הניגון והריקוד שלה, היו כולם בטלים בביטול גמור. היינו כל העולם כולו אפילו חיות ועשבים וכל מה שיש בעולם, הכל היו מתבטלין בכלות הנפש מגודל עוצם התענוג המופלא והמופלג מאוד מאוד".
ומבאר שם ר' נתן ז"ל: "ואפשר להבינו, כי מי שהוא יודע ניגון וריקוד, הנה מי שמנגן, מטבע הניגון שנמשך נפש השומע אחר הניגון ומתבטל בכלות הנפש אחר תנועות הניגון כפי כל תנועה ותנועה של הניגון כפי מה שיש כח לאותה התנועה לשבר ולעורר הנפש להמשיכה אחריה. מכל שכן מי שיכול לרקד שיהיה הריקוד מכוון ממש כפי תנועת הניגון. כי יש תנועות בכל איבר ואיבר ששייך לתנועות הניגון, שאצל זאת התנועה צריכים לנענע בראשו או לכפול עצמו, וכיוצא בשאר איברים וברגלים שצריכין לעשות תנועה בגופו וברגליו כפי תנועות הניגון מכוון ממש וכו'" עיי"ש עוד.
"הספר שלי הוא אתחלתא דגאולה"
וכן מובא שם: "נשמע מפיו הקדוש שאמר שהספר הקדוש שלו ליקוטי מוהר"ן (כאמור, הספר העיקרי המרכז את התורות שאמר רבי נחמן והוא הבסיס והיסוד לתורת רבי נחמן מברסלב) שיצא בעולם הוא אתחלתא דגאולה. ואמר מאחר שיצא בעולם אני חפץ מאוד שילמדו אותו, כי צריכים ללמוד אותו הרבה עד שיהיה שגור בעל פה. כי הוא מלא מוסר והתעוררות גדול מאוד לה' יתברך אשר אין ערוך אליו. אחר כך אמר בפירוש שהלימוד בחיבוריו הקדושים הוא אתחלתא דגאולה במהרה בימינו אמן. ואמר שטוב לקבוע לעצמו שני שיעורים ללמוד ספריו הקדושים, שיעור אחד פשוט ללמוד במהירות הרבה מאוד כדי שיהיה שגור בעל פה, ושיעור אחד ללמוד בעיון גדול. כי יש עמקות גדול ונפלא בספריו. ובשיחות הר"ן (סי' קצ"ו) מובא שאמר: "המוסר של התורה שלי נפלא ועצום מאוד. אילו היו אומרים זאת התורה בלשון אחר בלשון מוסר, היה מעורר ומשבר את הלב מאוד, כי כולה מוסר השכל, מוסר גדול ונורא מאוד. על כן צריך ליזהר לקיים מה שהזהרתי אתכם לעשות מן התורה תפילה. כי תיכף כשמתחילים להכניס זאת התורה בתוך דברי התעוררות ושיחה של תפילה בודאי תעורר ותשבר את ליבו מאוד".
"אם יתמידו בספריו יכולים להיות איש כשר באמת"
וכן מובא שם בחיי מוהר"ן: "פעם אחת היה מזרז את אחד ללמוד את ספרו, ואמר שהוא מצוה גדולה ללמוד ספרו הרבה. ואמר לו שיכולים להיות נעשה בעל מוח גדול על ידי ספרו, כי יש בו שכל גדול ועמקות נפלא מאוד על פי פשוטם של דברים. וגם אם יתמידו בספריו יכולים לזכות להיות נעשה איש כשר באמת, ואז יזכה לראות הפנימיות שיש בספריו הקדושים, כי יש בהם פנימיות הרבה מה שאין נראה על פי פשוטו כלל. אשרי הזוכה ללמוד ולהתמיד בהם הרבה".
ועוד מובא שם: "אמר, שמה שנכתב בלשונו צריכין לדקדק בו כמו במקרא, כי הוא חוזר בכל פעם דבריו שנראה לכאורה שפת יתר, והוא בכונה גדולה. וצריכין לדקדק בו מאוד וכו'. ומי שיש לו עינים וישים דעתו וליבו היטב לדברי רבינו ז"ל יבין מעט מזער מעוצם העמקות הנפלא שיש בספריו, אשר לא נמצא דוגמתם בשום ספר שיהיה בדבריו עמקות נפלא ונעים כמו בספריו הקדושים".
"יכולים להיות בעל תשובה גמור על ידי לימוד הספר שלו"
ועוד מובא שם: "פעם אחת היה משבח את הספר שלו מאוד, ואמר שיכולין להיות נעשה בעל תשובה גמור על ידי לימוד הספר שלו. והיה חפץ ומשתוקק מאוד שידפיסו ספרו עוד כמה פעמים ויתפשטו בעולם. ואמר שיהיו בני אדם שילמדו ויתפללו על ידי הספר הזה. ואמר שמי שישב ויעסק בספריו רק בלי קינטור ונצחון, ויסתכל בו באמת, אז בודאי יהיו נבקעים אצלו כל גידי קשיות לבבו.
ואמר שכל אדם צריך להשתדל לקנות הספר שלו. ומי שאין לו במה לקנות ימכור כר מתחת ראשו ויקנה הספר שלו. ואמר שהספר שלו יהיה חשוב מאוד, ויבקשוהו ויחפשוהו מאוד ויודפס ויחזור ויודפס כמה וכמה פעמים ויהיה חשוב מאוד, רק נכספתי לראות זאת, ואהיה אני עומד ומסתכל מן הצד איך לומדים בו ומדפיסים אותו". וכן אמר: "הבעל דבר יכול לחפות ולכסות את העינים מאוד, אבל בלא זה היה הספר עושה התעוררות גדול מאוד בעולם".
"כל שיחה שלו היא התעוררות נפלא"
וכן מובא שם: "אמר רבינו ז"ל בפירוש, שבכל שיחה ושיחה שהיה משיח ומדבר עמנו יכולים להיות על ידה איש כשר, ואפילו צדיק גמור כל ימי חייו כמו שאני רוצה, אם ירצה לילך עימה לקיים כפי שיחתו הקדושה. ומי שזכה לשמוע שיחתו הקדושה מפיו הקדוש הוא יודע זאת באמת ובבירור. וגם אפילו עכשיו כשלומדים דבריו הקדושים יש להם גם כן כח גדול לעורר לה' יתברך לזכות לדרכי ה' באמת, למי שישים ליבו היטב לדבריו ולשיחותיו הקדושים הנאמרים בזה הספר, ובשאר ספריו הקדושים. כי כל שיחה שלו היא התעוררות נפלא ונורא מאוד ודרך ישרה ונכונה מאוד לעבודת ה' יתברך לכל אחד לפי מדרגתו יהיה באיזה מדרגה שיהיה. אפילו מי שהוא במדרגה עליונה מאוד יכול לקבל דרך ישרה ועצות נפלאות מכל שיחה ושיחה שלו. וכן להיפך מי שהוא בתכלית מדרגה התחתונה חס ושלום באיזה מקום שהוא, יכול לקבל דרך ישרה ועצות נכונות מכל שיחה ושיחה שלו למלט נפשו מיני שחת, ולשוב אל ה' באמת אם ישים לבו לדבריו היטב, ויקיים אותם באמת ובתמימות בלי שום חכמות. אשרי מי שיאחז בהם".
וכן אמר: "איני אומר לכם מתורתי כי אם הפסולת, והיא נמוכה אלפי אלפים וריבי רבבות מדרגות מכפי מה שאני משיגה, ואיני יכול לומר נמוך יותר".
וכן מובא שם שאמר: "אם היה הבעל שם טוב שומע תורתו היה אצלו גם כן חידוש, אם היה רבי שמעון בר יוחאי שומע תורתו היה גם כן חידוש גם אז". ועוד מובא בחיי מוהר"ן (סי' ה'): "התורות שנאמרו על מאמרי רבה בר בר חנה (בלקוטי מוהר"ן א' – ט"ו) אמר רבינו ז"ל שאמרם בשם אומרו, היינו בשם רבה בר בר חנה בעצמו. גם בעת שהתחיל לגלות תורות על מאמרי רבה בר בר חנה אז סיפר שרבה בר בר חנה בא אליו ושיחר פניו ואמר מדוע אינו משים לב להמאמרים שלו, וביקש אותו על זה שישים ליבו עליהם, והוא יגלה לו בהם חידושים נפלאים ונוראים".
"צריכים ללכת עם אותם התורות"
ועוד מובא שם: "אמר, שגם בני אדם השומעים התורה של הצדיק האמת ואינם מבינים אותה, לעתיד בעולם הבא יבינו, כי העיקר תורה שלו היא להנשמות שלנו, שכשנבוא לעולם הבא יהיו הנשמות שלנו בקיאים באותם התורות הגבוהים מאוד. גם בעולם הזה צריך לקיימם בפשיטות על כל פנים, לילך בהם, כאשר שמענו מפיו הקדוש כמה פעמים שצריכים לילך עם אותם התורות, דהיינו לילך איזה זמן עם זאת התורה, וכל העבודות שלו מבוקר עד ערב יהיו עם הילוך של אותה התורה שהוא הולך בה בעת ההוא. ואחר כך ילך איזה זמן עם תורה ממאמר אחר, וכן יתנהג תמיד, עד אשר יעבור וילך עם כל התורות שאמר, וה' יתברך יעזור לזה. והעיקר לבל יהיה מבוהל ומבולבל שלא ירצה לחטוף הכל בבת אחת, ורק צריך להתנהג בנחת בהדרגה מעט מעט וכו', ועל ידי זה יוכל לזכות למה שיזכה עד שיזכה לקיים הכל".
מאמר הזה הינו השלמה חלקית לסדרת מאמרי "מבקשי השם", העוסק בדרך החסידות ומרחיב על תורת רבי נחמן מברסלב, אולם אינו מסכם את כל רוחב יריעת תורת רבי נחמן, אלא עוסק בעיקר במעלת לימוד ליקוטי מוהר"ן. קראו את הסדרה כולה – ואתם מוזמנים גם לעיין במאמרים שבאתר על מנת להעמיק עוד ולגלות עוד על תורת רבי נחמן מברסלב
המכתב שלפנינו, שנכתב בברדיטשוב ביום ב' באב שנת תרס"ג, על ידי סבי הרה"ח ר' שמואל מאיר אנשין ז"ל, מהווה יצירה ספרותית מיוחדת במינה, שממחישה כיצד חיפש אחר האמת במשך שנים, תוך חיבוטי נפש רבים, עד שמצא את אשר איותה נפשו – בקרב חסידי ברסלב בברדיטשוב.
כפי שמסופר בירחון ברסלב גליון מס' 7, מפי בנו הרה"ח ר' יצחק אנשין ז"ל, התקרב רש"מ בפועל על ידי הרה"ח ר' ברוך גלנט, מגדולי חסידי ברסלב בברדיטשוב, כדלהלן:
"פעם כשעבר דרך העיר ברדיטשוב התאכסן בביתו של ר' ברוך. ר' ברוך פתח עמו בשיחה לבבית, ותוך כדי כך פתח לפניו ספר 'ליקוטי הלכות' שהיה נדיר ביותר בימים ההם. ר' שמואל מאיר, שכידוע היה חובב ספרים מושבע, העמיק עיונו בספר כשהוא מפטיר: 'נו, עוד ספר חסידי, ככל ספרי החסידות'… ענה לו ר' ברוך בנועם: 'אם כך, אני אראה לך שספר זה אינו ככל הספרים. הרבה יותר ממה שראית כתוב כאן'. ישבו יחד ולמדו כל הלילה בספר הק' ליקוטי הלכות כשר' ברוך מכניס את ר' שמואל מאיר לתוך האטמוספירה הברסלבאית. ברוב תבערת לבבו הכניס בר' שמואל מאיר תשוקה כל כך עצומה לדברי רבינו הקדוש, עד שמשם נסע הישר לאומן לציון רבינו הקדוש, כשידו לא משה מהליקוטי הלכות. במשך שלושה חדשים רצופים ישב והגה בו עד שגמר את כולו" (עמו' 23-24).
לפי השמועה נמשכו שלושה חדשים אלה מראש השנה עד חנוכה, ככל הנראה של שנת תרס"ד. בכל יום היה מופיע ב"קלויז" שבאומן באותה שעה ולומד את הספר הגדול "ליקוטי הלכות" במשך השעות הקבועות שקצב לו, ובשל כך כינוהו באומן: "דער גלאָק" (הפעמון), כך סיפר בנו א"מ ר' אברהם אנשין ז"ל.
בסוף אותה שנה, בקיץ תרס"ד עלה רש"מ לארץ ישראל, כנראה בעקבות דברי רבינו הרבים על חשיבות ישיבת ארץ ישראל, שם דבק ביותר ברבו הגה"ח רבי אברהם ב"ר נחמן בעמח"ס "ביאור הליקוטים" ועוד שאותו הכיר כנראה עוד באומן. תחילה התגורר בירושלים, היתה לו חנות ספרים במאה שערים, לאחר מכן נשא לאשה את בתו של ר' יעקב צבי פילמר, ה"ה סבתנו מרת פרומה ע"ה, ועבר לגור על-יד חמיו בעיר יפו, שם עבד בבית דפוס, שהדפיס בין היתר ספרים חיצונים. רש"מ פנה לרבו ראבר"ן בשאלה אם מותר לו להמשיך לעבוד שם, והוא הורה לו לעבור עם משפחתו לירושלים, שם, הוסיף, יוכל לגדל ילדים שילכו בדרך הישרה. מן העניין לספר כאן כי בנו אבי ז"ל בהיותו ילד גילף פעם סידור יפה מעץ, הראה זאת רש"מ למנהל ביה"ס בצלאל, מר שץ, התרגש המנהל ואמר לו: "שלח את הילד אלי ויוכל להתפרנס בכבוד, ולא עוד אלא שיפרנס גם אותך". ר' שמואל מאיר לא הסכים בשום אופן; לא בשביל חינוך כזה הוא עבר לגור בעיר הקודש והמקדש.
תודתי נתונה להרה"ח ר' אברהם משה וסילסקי מויליאמסבורג ניו יורק שבידו היה צילום המכתב שאותו צילם מכתב היד המקורי הנמצא באוספו הפרטי של ר' לייבל ברגר ז"ל מארה"ב (או אולי בספריית 'שוקן'). כיום מחזיק באוסף חתנו ר' אהרן ברגר ב"ר פייבל לֶבל.
כפי שמוכח מהמכתב שלפנינו היה שקדן בתורה מנעוריו. אף עד זקנה ושיבה היה קם בכל יום בשעה שלוש לפנות בוקר ועוסק בשיעורי תורה קבועים עד הצהרים. בין היתר למד כל יום סימן שלם בשולחן ערוך. בַּמכתב ישנם ביטויים מליציים נדירים מהתנ"ך שבו היה בקי, מספרים שהוא למד תנ"ך בשדות אוקראינה, שכן לא היה מקובל בקרב חסידים במחוזות אלה לעסוק בתנ"ך. הוא היה בכור לאביו ופעם התבטא כי בצעירותו היה עורך סיומים בערב פסח דוקא על מסכתות גדולות כמו כתובות וכדומה. את הספר ליקוטי מוהר"ן ידע כנראה בעל פה, לזאת התוודענו כשכבר שכב על ערש דוי כשהקריאו לו את התורה ס"ד והוא המשיך לומר להלן בעל-פה.
למרות שמכתב זה נכתב בתחילת התקרבותו, כבר ניכרת ההשפעה של ספרי ברסלב על שיגרות הלשון שלו כאשר הוא משתמש בביטויים כמו "השתטחות הבעל דבר" ו"חיזו דהאי עלמא".
במכתב זה אנו מתוודעים לתהליכי התמודדות קשים שהיו לו בצעירותו עם המציאות המרה של רדיפת אנשים גדולים וקטנים אחר הבלי העולם, זאת לאור האמונה האיתנה שקיננה בו משחר ילדותו שאין תכלית אחרת בעולם
זולת תורה ומצוות. בולט כאן ביותר תיעובו לממון ולכבוד. אכן כל ימיו שנא את הממון ואת הכבוד בתכלית. בשנת תרס"ט הדפיס קונטרס "מאיר עינים" ובו תדפיס מיוחד מתוך ליקוטי הלכות, העוסק בגנות תאוות הממון. כשאבי שאל אותו מה ראה שהדפיס את הקונטרס, השיב: "ס'האט מיך געגעבן א קאָך" (זה 'הרתיח' אותי). היה עני מרוד כל ימיו וכמעט לא סיפר על עצמו, לא הלך אף פעם בגדולות ובנפלאות ואהב את התמימות ואת הפשיטות.
לאור זאת מהווה מכתב זה הפתעה גדולה בשבילנו, כאשר בו הוא מתגלה כחקרן אידיאולוגי, כמו כן הוא מגלה את מעלותיו בתורה וביראה, דבר שהיה מתרחק ממנו תדיר, אלא שלצורך הענין מצא כאן לנכון לספר את כל אשר עם לבבו כדי שנבין את רגישותו הגדולה לכל דבר שקר, וכתוצאה מכך – כמה גדולה היא האמת שמצא אחרי כן. וזו בעצם הנקודה העיקרית של המכתב – להתוודע ולהגלות כי לא לחנם בחר בחסידות ברסלב.
עם כל זאת גילה טפח וכיסה טפחיים, הוא לא פירט אילו יסורים עברו עליו "אשר עליהם יסמרו שערות ראש כל שומען", כדבריו. יש לשער כי בין היתר התכוון לעובדה שלאחר שנישא מתה אשתו יחד עם בנה הנולד ל"ע. כפי ששמעתי מאבי ז"ל יעצוהו אז אוהביו לצאת למסע בעולם כדי להרגיע את נפשו. הוא אכן נסע למקומות רבים, אך כפי שהוא מספר במכתב זה הוא ניצל את המסעות כדי לתהות על קנקנם של החוגים השונים ביהדות. בהמלצה שקיבל מרבה של זינקוב, עיירת מולדתו, כתוב, שהוא למד בצעירותו בישיבה בליטא, אך לא ידוע כמה זמן ואיפה למד. מעניין הוא נוסח ההמלצה, אותו שלח אליו הרב לאחר שכבר עלה לארץ ישראל:
"לאסהודי אגברא קאתינא, הוא ניהו הרב מאיר ב"ר זלמן אנטשין (!) מעירנו זינקוב, אשר הוא כעת בעיה"ק ירושלים תובב"א, אשר מנעוריו אני מכיר אותו, אשר היה חפצו בתורת ה' והיה לומד בתמידות בהקלוז (!) אשר אני למד שם, ואח"כ היה מקיים 'הוי גולה למקום תורה', והיה לומד בישיבה במדינת ליטא, והוא ממשפחה המיוחסת שבישראל כפי הכתבים והסכמות אשר נמצא ת"י… באתי עה"ח היום יום ד' שלישי לעשי"ת. המדבר לכבוד התורה ולמען המצוה. נאם יצחק ב"ר לוי ז"ל בערגיר אבד"ק זינקוב".
בדרכו לארץ ישראל עבר בארצות שונות, כאשר בידו נשא את האוצר המשפחתי החשוב ביותר, אותו מסר לו אביו. כתב יד ישן נושן מאחד מאבות אבותיו, הגאון רבי יצחק אבד"ק לעטשוב (Letichev עיירה סמוכה למז'בוז'), בו מבוארים חמשה חומשי תורה פעם אחת בדרך הפלפול ופעם שניה בדרך הדרוש, כמו כן יש שם ספר דרוש על תהילים, כמה שאלות ותשובות בהלכה, חידושים על הש"ס, הספדים, דרשות שהשמיע בשבתות מיוחדות בשנה, הדרנים על משניות ועל מסכתות שונות, ועוד רשימות. בכת"י זה רשום גם יחוס המשפחה עד ר' שאול וואהל ואביו מהר"ם מפדואה, ופרטים שונים שהוסיף כנראה סבו המקובל רבי אהרן חיים ועוד. בידינו גם הסכמות ו"פרענומעראנטן" (מינויים על קניית הספר לכשיודפס) שקיבל על כתב היד מאת רבנים ואדמו"רים בעיירות רבות במזרח אירופה, ביניהן הסכמה על הספר מרבה של ברודי, הגאון רבי אברהם בנימין בן הגאון רבי שלמה קלוגר, כמו כן מהגאון רבי שלום מרדכי מבערזאן בעל "שו"ת מהרש"ם" וכו'. הוא עבר גם בעיר קובנה ואף קיבל מרב העיר, הגאון רבי יצחק אלחנן ספקטור, ברכה מיוחדת אשר את טיבה לא רצה לגלות אך ציין כי היא מתקיימת בכל יום.
בשנת תשס"ח זכינו לאחר כמאתיים שנה, ואחי היקר ר' אהרן יוסף הוציא לאור את כתב היד הנ"ל, תוך עמל רב של פענוח וכו' – תחת השם "כתבי הגר"י" בתוספת הערות רבות ונספחים חשובים.
בדרך גם שהה בהונגריה, שם המשיך לנהוג כמנהגו להשכים קום וללכת למקוה. השמש שם לב לאברך המשכים כל יום וטובל במקוה שטרם חומם, דבר שלא היה רגיל במחוזות אלה, ואחר כך יושב שעות ועוסק בתורה ובתפילה. עד מהרה עשתה השמועה כנפיים, ופעם באישון לילה הגיע אחד התושבים אליו לבית המדרש ושאל אותו מה לעשות לאשתו המקשה לילד. פטרו בעצה לומר את הפרק "אשרי יושבי ביתך"… ואכן ילדה האשה בנקל. למחרת בבוקר השכם ישב כדרכו בבית המדרש ולמד, והנה מגיעים הורים עם בנם הנכה על עגלה, ובידיהם תקרובת – אווז צלוי, וגם שקית כסף ל"פדיון"… עד מהרה אסף את כל חפציו, נסע הישר לתחנת הרכבת ועזב את הונגריה.
אף את גילו המדוייק לא גילה רש"מ לאיש (לפי השערות שונות נעו שנות חייו בין תשעים לתשעים ושש. לפי תאריך זה האחרון הוא נולד בשנת תרכ"ה, כפי שאכן נכתב בדרכונו, אך הדבר לא יתכן, שכן שנת לידתו של אביו ר' אפרים זלמן היתה תרט"ו, כך שהאב היה בתרכ"ה בן תשע בלבד) אבל אמר פעם לאבי ז"ל שהוא עוד הספיק לספור את שנות התר"ל. כך שבפטירתו בכ"ב סיון תשכ"א היה בסביבות התשעים שנה. ת.נ.צ.ב.ה.
לנוחות הקורא שיניתי מהפיסוק הבלתי תקני שבכתב היד ועשיתי כאן סימני פיסוק תקניים ומקובלים. גם טרחתי והוספתי הערות נחוצות למכתב, שיבהירו את הכוונה במשפטים לוטים בערפל. תודה מיוחדת לאחי היקר, בכור נכדיו של רש"מ, ר' יעקב צבי, שמסר לי פרטים חשובים על סבנו ז"ל שבמחיצתו בילה יותר מכל נכד אחר. כמו כן תיתי ליה לאחי ר' אהרן יוסף שהוסיף לי הערות והגהות רבות, ופיענח נעלמות במכתב זה כמו גם בכתב היד הנ"ל שהשאירו אבות המשפחה אחריהם ברכה.
נתן ב"ר אברהם ברש"מ אנשין ירושלים ת"ו
המכתב
בעזה"ש
א' לסדר "מה ד' אלקיך 'שואל' מעמך: כי אם ליראה" התרס"ג[1] בערדיטשוב[2]
לשביב אש יגיהַ[3] משֶפֶך דֶשֶן בשם תפארתו מוהר"ר "שואל"[4] ני"ו.
חלום חלמתי ואינני יודע מה הוא? [5] יהי רצון שיהיה לטובה.
ברוך השם! אחר ארוחת-ערב מכל מעדני מלך, לחם סולת מנופה בשלוש עשרה נפה, בשר שמן שבשמנים, מגדנות, ממתקים ושתיה כדת מיין המובחר שבמובחרים, אני שכבתי ואישנה, שנתי ערבה עלי, שינה מתוקה, תענוג התענוגים[6].
פתאום! והנה בעל החלומות בא, עומד לנגדי ועמו חיל וצבא רב לאלפים ולרבבות, וכולם בידו כחומר ביד היוצר, עושה עמהם כל מה שלבו חפץ: הורגם, שוחטם וינתחם לנתחים ולגזרים; והמה עוד יכרעו וישתחוו לו, וכמו עני ורש בפתח עוד שואלים ומבקשים למו! שימלא בהם כל משאלות לבבו-לב אכזר ומרצח[7].
מה מאוד נבהלתי מראות, רעדה ופלצות אחזתני: מה זאת? – שאלתי לנפשי – המראה הזאת הנוראה והאיומה, בהקיץ היא לי או בחלום?[8] אין זה כי אם חלום. לאסוני – (ו)גם בזאת לא יכולתי להשקיט את המיַת רוחי[9]: האין זה פלא פלאות?! רבוא רבבות בכל לבבם ובכל נפשם ירוצו לגזלן ורוצח, פושטים צוארם, מכריעים את עצמם לטבח, הֲאַאַמין שכן כן הוא? ואין אחד שיחוס על נפשו? לא! לא! לא! אלך נא אחריהם בטרם יגמור המרצח את שלו, אשאל, אדרוש ואחקור בדרישה אחר דרישה, בחקירה אחר חקירה, אולי אמצא אחד מההמון האומללים, והוא ישיב את נפשי למנוחתה ממבוכתה הָרַבָּה[10].
עודני תפוש במחשבתי, ואשא עיני ואראה אחד מיוחד מתוך ההמון פתיים, סכלים ובערים מדעת, הוא כמו מתגנב וחותר מקום לצאת מעמק הבכא; ויהי אך רמזתי בעיני להנפש האחת החסה על עצמה, והנה הוא אזר כגבר חלציו, רץ אלי כצבי נמלט, כצפור מפח, חבקני, נשקני, נדבקנו והיינו לבשר אחד, בסלע אחד חקקנו משכן לנו ויהי באיתן מושבנו, מלחם אחד אכלנו, מנחל נובע מקור ומעין מים חיים מימינו שתינו, ואך טוב טוב לנו כל הימים לנצח נצחים[11].
כרגע! והאחד איננו, רֻחַק! רֻחַק ממני! חיפשתי! בקשתי את שאהבה נפשי! מצאתיו! והנה, אהה! ביתר עוז ותעצומות ראיתיו בתוך ההמון השוטים, המשוגעים, האומללים והנדחים מבלי דעת, השליך החיים טובים לנצח
אחרי גיוו. כמוהם כמוהו רץ ופושט צוארו לנפול בחרב פיפיות בעל החלומות, להמית את עצמו וכמה נפשות אחריו ותלויים בו במיתת מיתת עולם רחמנא ליצלן![12]
חיל ורעדה אחזתני, כל עצמותי, רמ"ח אברי ושס"ה גידי כלהון כלהון דא לדא נקשן, נשאתי את קולי-קול עוז ואקרא ממעמקי לב: "אוי ואבוי! אוי! אוי!" תפסתי אומנות אבותינו, תפילה וצעקה מקרב ולב: "אנא! קֵל מלא
רחמים! חמול נא! חוס נא! רחם נא על נפש יקרה! הושיעה נא וחלצה ממצר, מטיט היָוֵן, ממוות עולם לחיי עולם לעד ולנצח.
הקיצותי והנה חלום![13] יהי רצון מלפניך אבינו שבשמים, מלא רחמים ורב חסד ואמת! שיהיה לטובה, התרחקות נפלא תתהפך ותהיה לתכלית התקרבות נפלא[14] לעולמי עד ולנצח נצחים.
[15]נפשי יודעת מאד כי בנפש כבודו לדעת מי הוא החולם חלום? כן! כן! נכון אנוכי לגלות לו[16], אמנם כפי אשר יחייב טבע הענין, מצאתי לי להכרח ולחוב קדוש לגלות לפניו מעט דמעט מסדר תולדותי – למצער[17] ראשי פרקים – למען יהיה לכבודו במעט מושג נכון ונאמן, לדעת באמת לאמתו אל מה ירמזון מִלַי – הוא חלומי הנורא והאיום, ובנקל ימצא בנפשו ובעצמו פתרון נכון בכל הדקדוקים והפרטים בכלל ובפרט; ויקרא עוד הפעם את חלומי בשים לב ויראה שאין בלשוני שפת יתר אף במלה ונקודה אחת – להוציא הנקודה טובה והטוב הכבוש ממצולות ים[18], לעשות פרי טוב לעד לעולמי עולמים.
קרוב! קרוב! לא רחוק! לא רחוק ממקום מגורו![19] גם אני הכותב נולדתי וגֻדלתי על ברכי הורים מגזע ושורש אנשים מכובדים[20] – בלי ספק גם כבודו יש אחדים שידעם ויכירם[21].
כל מגמת הורי יחיו[22] בחינוכם אותי היה, ברוך השם, כדת משה וישראל, לתורה ולחופה ולמעשים טובים. לאשרם, מיום הכניסו אותי תחת כנפי התורה והאמונה, בין כל חברי בני גילי הייתי המובחר שבמובחרים, ובפי כל המלמדים – ממלמד דרדקי עד האחרון הגדול שבגדולים – הייתי לשבח ולתהלה בכשרוני הטוב והמעולה, וברצוני בכל לב ונפש.
הגיעה העת, רכשתי לי ידיעה מעטה בטיב התורה הקדושה והאמונה הצרופה, התמה והבָּרה, כַּהַמוֹת יַמים הָמו[23]ּ בקרבי רגשי קודש לדעת מה היא דורשת מאת החוסים בצלה ונושאים עולה; והנה נקודת האמת החלה להתנוצץ בקרבי, ובאצבע אלוקים הראתה לי הטוב באמת, ועל כל צעד ושעל היו דבריה אלי בנחת נשמעים: 'זה דרכך בקודש דרך חיים, קלעת אל מטרת האמת, לא תסור מדרך אמת בחרת ימין ושמאל'.
וזה דרכי בקודש: אוכל להתפאר ולאמור – וכל יודעי ומכירי מאז מעולם המה לי, ברוך השם, לעדים נאמנים – שתורתי היתה אומנותי, לא מַשתי מאהלה של תורה כמעט, נחשבתי מההוגים בה יומם ולילה, התפילה-עבודה שבלב היתה בלי פניה, דבר מצוה כי הגיעה לידי ח"ו לא החמצתיה! והיתה בעיני כמוצא שלל רב. בכל לב ונפש הייתי לומד ומלמד, לשמור ולעשות ולקיים, כמעט הייתי פרוש מחיזו דהאי עלמא[24].
ובאמת למה לא? מה חָסַר לי אז? על שולחן הורי יחיו הייתי סמוך, באכילה, שתיה, הלבשה וכל ההצטרכות כדת[25]. בכן לא מצאתי לי שעה פנויה ובטֵלה לצאת החוצה לראות השקר והשגעון המולכים בכיפה. אם מההכרח-מה יצאתי
מעט מאהלה של תורה לחוץ, ובאקראי ראיתי מה, הנה תלמודי בידי: "הֶוֵי דן את חברך לכף זכות"[26] אך טוב! טוב היה לי כל הימים! כולו טוב.
אמנם לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים[27]. הייתי כְּבַּר שיתסר-כְּבַּר שיבסר[28], והנה קפץ עלי רוגז, ובענין רע מאחת מרעות וצרות הגלות המר, ועל הורי יחיו נהפך הגלגל וירדו ממדרגתם[29]. יצאתי מתחת ידם לאויר העולם[30], היה מה שהיה, עבר זמן-מה, ראיתי, אהה! והנה אנדרלמוסיא בעולם, האמת נעדרת, עולם חדש, עלמא דשקרא וחנופה, והשלשה דברים אשר עליהם העולם עומד המה: הכסף, הממון והמעות. אין תורה! אין דרך ארץ![31] פסו אמונים מבני אדם.
זמן מה חשבתי שאין זה [אלא] רק בעולם המסחר; ובכן פניתי לאיזה קדושים וצדיקים אשר בארץ המה, לראות ולהסתכל היטב במעשיהם והנהגותיהם עם חסידיהם אנשי מעשה, למען דַבֵּק בהם, וגם שם – לאסוני – ראיתי שאין מעמד לַחָס על נפשו וחושב על תכליתו באמת. ראיתי שראֵי זה כראֵי זה, וכולם כאחד יכרעו וישתחוו ויעבדו לאלוהי הכסף ואלוהי הזהב; ועוד להקדושים חטא על פשע – חילול השם, מחטיאים את הרבים, ותחת להורות לעם דרך ד' לשַבר תאות ממון, המה אדרבא, נהפוך הוא, יגבירו בישראל עם קדוש תאות הממון והכבוד, שרשי כל עוון ופשע וחטאה, להוציא את האדם מן העולם ר"ל. יסתכל כבודו עליהם בעין האמת ויראה השאול והאבדון אשר ירחיבו ויעמיקו במעשיהם בכל יום ובכל עת ובכל שעה ר"ל[32].
בקיצור אמרים: בתוך כמה הרפתקאות, צרות, תלאות ויסורים דעָדו[33] עלי, מד' מצעדי גבר כונָנו, עפ"י סיבות נפלאות למבקש האמת באמת, הייתי שם ושם ושם, בכמה עיירות, מחוזות, פלכים וגלילים שונים[34], דרשתי זמן רב וחקרתי אחר מעשיהם מנהגיהם עם שינוי דעותיהם, פשוט! פשוט! באספקלריא המאירה, וכאשר רבים וכן שלמים הסכימו לדברי, שבאמת לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה, אמנם הצד השוה שבהן שכולם כאחד אחוזים ודבוקים בשקר בן כמה גוונין, השקר להם למרכז, וכ"א יתאמץ להצביע[35] ולפאר שקרו באמת מעט, וכולם ביחד ימשוכו וינהרו אל מרכז השקר.
זה הכלל: אנדרלמוסיא בימי המבול היתה בגשמיות, כעת – בעוונותינו הרבים – אנדרלמוסיא ברוחניות, הצדיקים אינם צדיקים, הרבנים מורי-צדק אינם רבנים[36], החסידים אינם חסידים, האורתודוכסים[37] אינם אורתודוכסים, האריסטוקרטים[38] אינם אריסטוקרטים – מבעלי מסחר, אחשוב למותר להעלותם על הגליון – במילה אחת! בעל הממון והכסף הוא הצדיק, הוא הרב מו"צ, הוא החסיד, הוא האורתודוכסי, הוא האריסטוקרט ועוד ועוד ועוד – איש שהכל בו; וסדנא דארעא חד הוא. השקר התפשט בהתפשטות נפלא ולו שני עוזרים ומסייעים על ידו: הממון והכבוד, ובעד נזיד עדשים תִמָכֵר בכורה.
ואם כן, החס ומרחם על נפשו, ואור האמת זורח ומתנוצץ לו במוחו, ונפשו עליו תאבל[39] – ח"ו להמיר חיי עד, נצח נצחים, בחיי הבל הבלים, צל עובר וענן כלה, היום חי ומחר בקבר[40]. זה החס על נפשו, אוי! ואבוי! מה יעשה? עם מי יתחבר? היתחבר עם התועים והאומללים הנ"ל, אוי להם ואוי לשכניהם מושכי עוון בחבלי שוא וכעבות עגלה
חטאה[41], פשוט כפשוטו: מתאים לדרש חכמינו ז"ל: "היום אומר לו עשה כך, ומחר אומר לו עשה כך, עד ש(י)אומר לו (לך ו)עבוד עבודה זרה"[42], עבודת התאוה, הממון והכבוד, וכן יסחבוהו כפגר מובס[43] עד שאול תחתיות ר"ל.
נקל לשער הדאגות, היסורים והמרירות אשר שבעתי מבקשה וחיפוש בהרפתקאות כמוהם אחר האמת שאהבה נפשי ולא מצאתיו. כמה אנחות וגניחות יצאו מקרב ומֵעִמקֵי לבי בתפילה וצעקה לאבינו שבשמים: "הורני ד' דרכך, אהלך באמתך, תקנני בעצה טובה מלפניך, הַחֲזֵק בימיני בל אמוט, בעצתך תנחני".
אקצר ואומר: בי ראיתי אמיתת מאמר רז"ל "הבא ליטָהֵר" – באמת – "מסייעין לו". כלומר, "אומרים לו: המתן"[44]. זה שנים אחדים הייתי פה בערדיטשוב ולא זכיתי למצוא אשר בקשתי, האמת לאמתו. מאז – אוי! אוי! אוי! כמה גלים ומשברים עברו מאז על ראשי, כמה סיבות מסיבות שונות, נפלאות ואיומות, סבבו וסבבו מסִבַּת הסיבות עד שנה זו, שנה זו!!![45]
אחרי סיבה נוראה[46] מאת סיבת כל הסיבות, כמו בחבלים חבלי אהבה משכה אותי עוד הפעם הנה בערדיטשוב ובעליל הראני ד' נפלאותיו ברחמים רבים, איך מיום החל רוח האמת לפעמני, החלו השתלשלות הסבות, ופה התאחזו התלכדו והסתבכו זה בזה וישר הוליכני להביאני אל מקום וקבוץ אמת לאמתו [ש]כל מחשבותיהם, דבריהם ומעשיהם, רק אל התכלית הנצחי מכוונים, אין ממון, אין כבוד. בכל יום ובכל עת ובכל שעה ובכל רגע בתוך כלל הקבוץ הקדוש גם אני מחזק ומאמץ ומשים את נפשי בנחל נובע מקור חכמה, בספרים נפלאים מלאים על כל גדותיהם בחידושים ועצות עמוקות לעבודת ד' באמת.
אודך אלוקי חסדי ואברך אותך ואשבחך ואהללה שמך, שבימי בחרותי[47] הוצאתני מעומק החושך והאפלה, ועל ידי צמצומים וכלים נפלאים הנני בר זוכה[48] שיתנוצץ במוחי אור טמיר ונעלם כמוהו. ברוך השם! יגעתי ויגעתי ובקשתי בכל לב ונפש את האמת שאהבה נפשי, וזה בתוקף בחרותי מצאתיו, וחבר אני לכל אשר יראוך באמת ובתמים.
ולהוכיח על אמיתת האמת של הקבוץ הנרדף[49] מעלמא דשקרא בעקבתא דמשיחא – לבד אשר אלף גליונות יקצרו מהכיל, עוד העת לא תרשני כעת. יתאמץ נא כבודו[50] להסתכל בעין האמת, ויקח לו לאות ולמופת מכמה נרדפים[51] מדור דור למען האמת לאמתו, ומה גם בעתותי אלה, עקבתא דמשיחא, אשר כבר נִבאו זאת מראש חכמינו ז"ל, ועל כולם המשנה האחרונה בסוטה[52].
ובכן אסתפק לע"ע בדברי המעטים האלה, ומובטחני שדברי היוצאים מן הלב יכנסו היטב אל לבו – לב רַגָש[53] – ויקרא עוד הפעם את החלום הנורא, עם הראשי פרקים, טפה מן הים מסדר תולדותי, ואיה"ש כנשר ידאה על ר"ה הבע"ל אל הקבוץ הקדוש[54], שם ימצא, ברוך השם, שלושה הדיוטים[55], ואולי – אחשוב – שימצא כמה מומחים
מופלגים לשחוק וללעוג על תקיעת כפו של שטות והבל שאנס אותו הבעל דבר לאסור עליו תלמוד תורה[56] המושבע ועומד עליה מהר סיני. רחמנא ליצלן! מה גדול כוחו של הבעל דבר, איך משתטח ומתאמץ ומתגבר בכל עוז ותעצומות על נפש יקרה החסה ומרחמת על עצמה לחשוב על תכליתה הנצחי עפ"י ספרים נפלאים מנחל נובע מקור חכמה, אשר מן הנמנע בעתותי אופל וימש חושך אלה בלעדם. אוי! אוי! אבינו שבשמים! השקיפה ממעון קדשך השמים לרחם עלינו עמך ישראל אשר בם תתפאר.
שם נתראה איה"ש פנים אל פנים, ופה אל פה אדבר בו, ואספר לו כל קורותי אשר עליהם יסמרו שערות ראש כל שומען, ויחד בתוך כל הקבוץ הקדוש נשא כפינו אל קל בשמים, נהללהו, נשבחהו ונפארהו על אשר בתוך חושך ואפלה קרבנו בהתקרבות נפלא לעבודתו באמת; וכבודו – ביתר שאת ויתר עוז בשבח ותודה לקל בורא עולם המשגיח הפרטי, על אשר זכה ועלה לדרגא כמוה, לעבור על מניעה כמוה – להתרחקות נפלא תכלית התקרבות נפלא. כבטחון ידידו עוז בלתי מכירו, מוקירו כערכו ופו"ב[57] ברוב אהבה וידידות,
[2] ר' שמואל מאיר אנשין, כותב המכתב, נולד בעיירה זינקוב (Zinkiv) הסמוכה לקמניץ-פודולסק (Kamyanets-Podilskyy), עיר דרומית-מערבית לברדיטשוב, אוקראינה. בברדיטשוב התקיים אז קיבוץ ברסלבי חשוב, על קיבוץ זה נמנה חותנו לעתיד ר' יעקב צבי פילמר.
[3] על פי איוב י"ח ה'. לאמור, שהמכתב הזה מיועד לניצוץ הקדוש שעדיין לוחש בשפך הדשן – באש הכבויה – של "שואל" ויעוררו את לבו.
[4] השם שאול היה נֶהֶגֶה פעם כמו שואל, והכוונה כאן לאיזה ר' שואל דמיוני הכולל את כל מי שמתעניין ושואל: מה ראה על ככה שהתקרב לחסידות ברסלב. כך זה מתקשר יותר עם הפסוק המצוטט בתאריך המכתב: "לסדר מה ה' שואל". אך יתכן בהחלט שהוא כתב את המכתב לר' שאול אמיתי שכנראה התקרב לברסלב אך הרחיקו אותו בכוח עד שתקע כף למתנגדים שלא ילמד יותר את ספרי ברסלב, כפי שקרה לא אחת אצל מתקרבים וכפי שניתן לראות בהמשך המכתב.
[5] הוא פותח במשל, כאילו העולם הוא חלום בלהות, שאותו גילה כאשר יצא אל העולם הגדול, אחרי שהיה סמוך על שולחן אביו שסיפק לו עד אז את כל מחסורו וישב ולמד בלי עול.
[6] כל זה רמז לשנים הטובות שעשה בחיק הוריו, שחלפו-עברו כארוחת ערב דשנה.
[7] לאמור, יצאתי לעולם וראיתי שהכל רצים אחרי יצר הרע "הוא השטן הוא מלאך המוות", ועוד מבקשים ממנו שיתאכזר להם עוד…
[8] רמז למציאות שלא תיאמן, שאנשים רודפים אחרי הבלי העולם ואינם חושבים על תכליתם בעולם הבא.
[9] כלומר גם אם זה בסך הכל חלום, הרי מפליא ביותר שאנשים רבים כל כך ירוצו אחרי אסונם.
[10] הוא מביע תקווה שימצא לפחות אחד מאנשי העולם-חלום שיכיר במוזרוּת שבהליכה אחר היצר המבקש את נפשם.
[14] על פי דברי מוהר"ן זיע"א, שמן השמים מרחקים לפעמים אדם מעבודת השם, כדי לעורר את חשקו יותר לעבוד את ה'. ראה למשל קיצור ליקוטי מוהר"ן רס"א א': "כשנופל אדם ממדרגתו, ידע שמן השמים הוא, כי התרחקות הוא תכלית ההתקרבות, על כן נפל כדי שיתעורר יותר להתקרב להשם יתברך".
[15] כאן מסתיים החלום והוא פונה אל הקורא שלבטח סקרן לדעת מה פשר החלום.
[18] כל מטרת סיפור החלום הוא כדי להוציא לאור את הנקודה הקדושה הטמונה במעמקי לב הקורא.
[19] אינני מתגורר רחוק ממך… (הדברים רומזים אולי שהמכתב יועד לאנשי הסביבה הקרובה לברדיטשוב שיבואו לראש השנה לאומן).
[20] אצל משפחתנו שמור כתב יחוס, אותו כתב רבי יצחק אבד"ק לעטשוב, בו מפורט יחוסנו עד הגאון רבי דוד מלידא בעל ה"יד כל בו" ועד מהר"ם מפדואה, מגדולי הפוסקים, המתייחס לרש"י, עד דוד המלך.
[21] אתה בודאי מכיר אפילו כמה מבני משפחתי… כלומר, אינני "מישהו שמגיע מהירח"…
[22] אביו היה ר' אפרים זלמן אנשין ז"ל מזינקוב, בן המקובל רבי אהרן חיים זצ"ל שהיה ממקורבי הרה"ק רבי יצחק מאיר בנו של הרה"ק רבי יהושע העשל מאפטא זצוק"ל. שושלת אפטא המשיכה בזינקוב עיירת מכורתנו.
[24] על פי דברי הזוה"ק ויקרא קסט ע"ב: "חסידא קדישא, ודאי אי לא אסתים מניה כל חיזו דהאי עלמא, ולא אתאביד כלא מניה, לא להוי ליה חיזו וחולקא בההוא עלמא. עלמא דא בהפוכא איהו מההוא עלמא".
[25] עשירים היו הוריו, היה להם בית בן שבעה חדרים, במרתף הכינו לקראת החורף הקשה באוקראינה מכל טוב: חבית שמנת, חבית שומן אווז, חבית פובידל (ריבת שזיפים) ועוד. תמיד היה אומר רש"מ כי עינו שבעה מן העשירות…
[28] כבן 16-17. על משקל "כבר שית כבר שב" (גיטין נ"ט ע"א).
[29] כנראה שירדו מנכסיהם. עובדה היא שהגרו אחר כך לארה"ב, שם מנו"כ בבית העלמין "בית דוד" שבלונג איילנד. אביו ר' אפרים זלמן היה שולח לו כספים לימים טובים ולשמחות. גם חלק מאחיו באמריקה היו תומכים בו מפעם לפעם, ואביהם ר' אפרים זלמן היה אומר להם: "אילו ידעתם מי הוא מאיר, הייתם מגישים לו את הכסף על טס של זהב". שמות אחיו בארה"ב היו: יצחק, ישעיה, יעקב, דבורה. באוקראינה נותר אחיו חיים שניספה בשואה.
[30] כנראה שהיה צריך לעזור בפרנסת בית הוריו, כי היה הבכור, ויצא לעולם המסחר.
[31] היה בעל דרך ארץ, כשהגיד לפעמים שיעור בליקו"מ בביהמ"ד דחסידי ברסלב עמד על רגליו לכבוד הספר. כמו כן היה מסודר ונקי.
[32] בהתאם לדברי רבינו שיש מנהיגים שנקראים בשם רבי, ש"לא די שאינם יכולים אפלו להנהיג את עצמן … ומכל שכן שאינם יכולים להנהיג את אחרים" (ליקוטי מוהר"ן ח"א ס'). כמו כן אמר, שלפני ביאת המשיח יהיו "כמה מפורסמים ומנהיגים של שקר" (שיחות הר"ן קכ"ו) ועוד.
[36] כדברים האלה אמר בעל ה"דברי חיים" מצאנז על גדולי זמנו: "כנראה בעליל שהרבנים והחסידים והבעלי בתים שבדור, המה בעוה"ר רובן מערב-רב, ורוצים לשרור על הציבור, וכל מעשיהם רק לגרמייהו, לקבל כבוד וממון. ולכן אין להתחבר רק עם עובדים באמת, שמוסרים נפשם לה', לא לקבל שום תועלת לעצמם" (דברי חיים, השמטות לפרשת ויקהל) וכנראה שיחסית למידת האמת הגדולה שהיתה טבועה בו היו כולם נגועים בשקר.
[44] יומא ל"ח ע"א: "בא לִטָמא פותחין לו; בא לטהר מסייעין אותו. תנא דבי רבי ישמעאל: משל לאדם שהיה מוכר נפט ואפרסמון. בא למדוד נפט, אומר לו: מדוד אתה לעצמך; בא למדוד אפרסמון, אומר לו: המתן לי עד שאמדוד עמך, כדי שנתבסם אני ואתה". בליקו"מ ח"א תורה ו' מקשר רבינו בין שני מאמרי חז"ל אלה, עיי"ש. מוהרנ"ת בהלכות ר"ה הלכה ה' סעיף ו' מבאר: "כל דבר שבקדשה שרוצין לעשות, בהכרח שיהיה מניעה כדי שלא יקבל פתאם האור שלא בהדרגה, שזהו בחינת הבא לטהר מסיעין לו. אמרינן לו המתן. בחינת מניעה שמונעין אותו כשבא לטהר ולעשות דבר שבקדשה כדי שלא לקבל האור פתאם… ועל-ידי המניעה נעשה לו חשק יותר ואזי הוא חושק וכוסף מאד והמניעה מונעת אותו ואזי הוא חושק יותר והמניעה מונעת יותר, ועל – ידי זה… נעשה כלי לקבל בתוכו את האור בהדרגה ובמדה, הינו כשזוכה אחר כך שיהיה לו חשק גדול כפי המניעה ומשבר את המניעה וזוכה למה שהוא חושק אז נעשה מהמניעה שהיה לו קדם כלי לקבל בתוכו את האור הנחשק".
[45] בכתב היד יש קוים מעל המשפט: "שנה זו, שנה זו" כדי להדגיש את גודל השנה, היא שנת תרס"ג בה זכה והתקרב לברסלב.
[46] כנראה שהסיבה הנוראה היתה פטירת אשתו יחד עם בנה הנולד שארע בסביבות פסח תרס"ג – מספר חודשים לפני כתיבת מכתב זה, כפי שמוכח בהמלצה ששלח לו לא"י מו"צ דקהילת זינקוב רבי נחום ליברזון, הכותב: "האברך המופ' ה"ר מאיר ב"ר זלמן אנטשין מזינקוב נתאלמן זה שנה ומחצה… ע"ז באעה"ח אור ליום ד' חמשה ימים לחודש תשרי תרס"ה. פה זינקוב".
[55] כלומר, ציבור קטן והדיוט בעיני העולם (עשרה "בטלנים"), אך ביניהם יש דוקא "מומחים מופלגים" היודעים ללעוג להבלי העולם.
[56] אולי הכוונה ל"איסור" שהיה נפוץ בקרב מתנגדים ללמוד את תורת ברסלב, אך כאמור בהערה 4 יתכן שהכוונה למכותב מסויים שהוציאו ממנו תקיעת כף בכפיה לבל יעסוק עוד בספרי רבינו.
[58] משום מה החסיר את שמו שמואל, כך הוא נקרא בפי כל "מאיר" בלבד בלי שמואל וכך גם חתם את שמו בכמה מקומות, בין השאר בדף השער של ספר "קורות העתים" שהדפיס בשנת תרצ"א ובכתב יד שבו העתיק את חידושיו של רבי יצחק מלעטשוב על התורה. ואגב, צורת כתב ידו שם זהה במדויק לכתב ידו כאן, דבר שסייע בעדנו לקבוע סופית – בנוסף לעוד פרטים רבים העולים מן המכתב – כי מחבר המכתב הוא אכן סבנו ר' שמואל מאיר, ששם אמו היה אסתר בת ר' יוסף צבי.
משיח בדרך, עדיין בלבוש נסתר. לפני ההכתרה הגדולה, לפני שאורו יתגלה לכולם, הוא מבקש לו אנשים. אנשי המלך.
גם דוד המלך, בטרם נודעה מלכותו, אסף לו אנשי חיל, "ויתקבצו אליו כל איש מצוק וכל איש אשר לו נושה וכל איש מר נפש ויהי עליהם לשר" (שמואל א' פרק כ"ב פסוקים א' ב').
מי הם האנשים אשר זכו לשרת את דוד המלך כבר בשחר מלכותו?
שבורי הלב, הרדופים מצער ומצוקה, בעלי החוב. קורות חייהם ומרירותם הסירו מעליהם את התדמית החיצונית, את החשבונאות של "איך אני נראה ומה חושבים עלי" ונותרה להם רק השאיפה לשרת את האמת, את הטוב, את המלך, גם אם הוא רדוף ומושפל כמותם, גם אם איש טרם הכיר במעלתו ואורו.
דוד המלך מגדיר את עצמו: "ואני – תפילה" (תהילים פרק ק"ט פסוק ד') וכמו דוד, גם הגיבור הראשי באחד בסיפורי מעשיות של רבינו "מעשה מבעל תפילה" – כולו תפילה. גיבור שמזכיר מאד את משיח. בן דוד.
רבינו מספר שם על הבעל תפילה שקיבץ לו אנשים ולימד אותם להתפלל. הוא לימד אותם לבכות ולצחוק, לשיר ולהלל, לשאוג ולשתוק, ללחוש תפילות אל ה', לבקש פניו תמיד.
אנשי הבעל תפילה רוצים קשר עם מי שברא אותם, הם לומדים לדבר עם אבא שבשמיים כמו עם חבר אוהב, שמשתתף בצער שלהם, שמח בשמחתם ומקשיב להם מכל הלב.
תפילות כאלה, רוויות בכנות גמורה ושברון לב, מצאנו בתפילות רבי יצחק ברייטער, מנהיגם של חסידי ברסלב בפולין, שנהרג בשואה, הי"ד.
הנה מישהו שמדבר בשפה שלנו. הוא לא מעמיד פנים שהכל בסדר. הוא לא מטייח ולא מעגל פינות. הוא נחשף בלי חכמות ושופך את הלב על מה שבאמת כואב לו. כמה הוא רחוק ממה שהוא צריך להיות, כמה קשה לו ומר לו ממה שעובר עליו, מצד אחד, וכמה הוא לא מתכוון להתייאש ולוותר למרות הכל, מצד שני.
גם רבי נתן לא מתבייש לומר הכל בפה מלא, איך לפעמים אי אפשר אפילו לצעוק, לא לדבר ולא לבטא שום מחשבה ורגש. הנה כך הוא מתאר את הרגשות הקשים האלה בספר הקדוש "ליקוטי תפילות" (מומלץ בחום להכיר את התפילות בספר הקדוש הזה, שעליו אמר רבי נתן: "ומי שיהיה רגיל בתפילות אלו באמת ובתמימות בוודאי יזכה לחיי עולם". הספר מחולק ללימוד יומי):
אני מרגיש כמו אבן. אני נעול וחתום. הפה שלי סתום. המוח שלי ריק. הלב שלי מרוסק ואני מרגיש שיורים עלי מכל הכיוונים.
רבי נתן אומר לי: תקשיב, גם אני מכיר את זה, כל הצדיקים עברו את זה, זה לא רק אתה. אתה לא אמור להבין או לפרש את המצב שלך או לפתור ולשנות אותו. אתה רק צריך לספר את מה שקורה לך למי שברא אותך! מה שעובר עליך זה לא במקרה. יש לזה סיבה ויש לזה תכלית. זה מתוכנן משמיים בשיא הדיוק. רק תספר את זה!
זה מה שה' רוצה לשמוע מאיתנו. דוד המלך צעק שהוא נשרף ממה שעובר עליו. רבי נתן שיווע לעזרה מתוך הגלים ששטפו אותו.
אם אצלם זה עובד ככה, בוודאי גם בשבילנו זאת הדרכה לפעול דווקא בצורה כזאת.
איך אני עושה את זה? כשאני מנסה לדבר עם השם לא יוצא לי כלום. רבי נחמן מלמד – כשכבר אין פה, צועקים מן הלב. צעקת האילם. עומדים מול השם, והפה סגור. אבל בלב צועקים. וגם זה דבר עצום.
כך אנו מבקשים בתפילה הקדושה של "אנא בכוח": "שוועתנו קבל ושמע צעקתנו, יודע תעלומות", הווה אומר, אפילו אם אין אנו יכולים לצעוק ממש, אתה יודע את תעלומות ליבנו ואת צעקתנו הפנימית, קבל אותה כאילו צעקנו בפועל ממש.
אם רק לא נתייאש מלשרת את הטוב, עם כוח, בלי כוח, נצטרף גם אנחנו לאנשי המלך וצבאו. כל שבורי לב.
אנחנו דומים לכלים שבורים, שנראה שכבר לא טובים לשום דבר. מה אפשר לעשות עם בן אדם שבור? עם כל כך הרבה משברים בחיים, כל כך לא שלם, לא מתוקן? רבי נתן כותב בליקוטי תפילות שהשם יתברך אוהב להשתמש דווקא בכלים שבורים. הוא אוהב להוכיח שאין אדם, שבור ככל שיהיה, שלא יכול להתגלות כיהלום, כחידוש עצום, לשלמות שלא הייתה כדוגמתה. הוא אוהב להוכיח את הבלתי אפשרי. הוא הכל יכול!
אצלנו זה מסוכן ללכת עם לב נשבר יותר מידי. בלי לשים לב אנחנו יכולים למצוא את עצמנו בתחום המסוכן של עצבות. לכן צריך להגביל את הלב השבור לזמן תחום ביום.
זהו כוחם של אנשי משיח, שצער תקוע בליבם מצד אחד וחדווה תקועה בליבם מצד שני. צער על הריחוק מהטוב שהיה ראוי לנו, וחדווה, מתוך האמונה שלבסוף בוודאי הכל יבוא על מקומו בשלום.
אם רק לא נתייאש, אין ספק שגם אנחנו נזכה לכל הטוב שבעולם.
"על ידי תפילה יכולין לבוא לכל! לכל טוב, לתורה ועבודה ולכל הקדושות ולכל העבודות ולכל הטובות שבכל העולמות" (ליקוטי מוהר"ן תנינא תורה קי"א).
עוד מעט יגיע המלך. ואנחנו, כל שבורי לב, נהיה מאנשיו.
וישב יעקב בארץ מגורי אביו ודרשו רז"ל (מדרש רבה) שהיה מגייר גרים (כמובא בדבריו ז"ל ח"א סימן רכ"ח), וזה אלה תולדות יעקב יוסף. היינו שיוסף הלך בדרך אביו יעקב והיה עוסק גם כן לגייר גרים ולקרב נפשות הרחוקות. כי כל מה שאירע ליעקב אירע ליוסף שזהו פירוש אלה תולדות יעקב יוסף כמו שפירש רש"י שם. שכל מה שקיבל משם ועבר מסר לו. וכל מה שאירע ליעקב אירע ליוסף וכו'. וכל זה נסמך לפסוק מגורי אביו שהוא מה שהיה יעקב מגייר גרים. ותיכף נסמך אלה תולדות יעקב יוסף שפירושו שמסר לו כל חכמות כנ"ל. היינו כנ"ל. כמו שיעקב גייר גרים על ידי עוצם חכמתו שהיה יודע לעשות צמצומים כאלה עד שיוכל לרפאות החולים ביותר [=לקרב אפילו הרחוקים ביותר]. כמו כן היה יוסף הצדיק עוסק בזה תמיד. כי יעקב מסר לו כל חכמתו. כי עיקר החכמה הוא להכניס השגות אלקות בעולם להודיע לבני האדם גבורותיו וכו' וזהו בחינת יוסף בן שבע עשרה שנה היה רועה את אחיו בצאן. רועה צאן זה בחינת מנהיג הדור שנקרא בכל מקום בשם רועה צאן. וזהו בן שבע עשרה שנה היה וכו'. שבע עשרה בגימטריא 'טוב' כמובא. היינו שיוסף היה טוב לכל והיה כולו טוב ועל ידי זה היה יכול לקרב הכל. כי מצא בהגרוע שבגרועים נקודות טובות ועל ידי זה קירבם להשם יתברך. וזהו (שם) והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה וכו'. שהם בני השפחות הם בחינתמשפחות הירודות שבישראל שהיה מוריד את עצמו אליהם ביותר כדי לקרבם.
(ליקוטי הלכות, או"ח, השכמת הבוקר ד,ט"ז)
אלה תולדות יעקב יוסף (לז,ב)
וזה מרומז בדברי רבותינו ז"ל שאמרו על יעקב אבינו, שהוא בחינת עצם נקודת האמת, בחינת "תיתן אמת ליעקב". כשראה אלופי עשו נתירא מאד ואמר: מי יוכל לכבוש את כולם? מה כתיב למטה: "אלה תולדות יעקב יוסף" וכו', ניצוץ אחד יוצא מיוסף שמכלה ושורף את כולם. משל לפשתני וכו', הפחמי תמה: אנה יכנס כל הפשתן הזה? פקח אחד השיב לו: ניצוץ אחד יוצא ממפוח שלך ששורף את כלו וכו'. הפשתני הוא בחינת קין, שהביא קרבנו פשתן, כמו שאמרו רבותינו ז"ל, והוא היה בעל מחלוקת הראשון, וממנו נמשך ונשתלשל כל מיני מחלוקת שבעולם, שהשקר חולק על האמת ורוצה להעלים אותו, עד שעל ידי זה מתגברים אלופי עשיו לגמרי. ועל כן יעקב, שהוא נקודת האמת, היה מתיירא מאד שלא יתעלם האמת לגמרי חס ושלום; מה כתיב למטה: "אלה תולדות יעקב יוסף" וכו', ניצוץ אחד יוצא וכו'. היינו, כי אף על פי כן ואתה מרום לעולם ה', כי יש בחינת יוסף, שהוא בחינת הצדיק האמת, שיכול להלהיב אור האמת בעולם, בבחינת "ובית יוסף להבה", עד שישרוף ויכלה לכל השקרים שלהם, כי קושטא קאי, כי ניצוץ אחד מקדושת האמת ומקדושת אור תורתו האמתית שמאיר ומתנוצץ בלב איש הישראלי, החפץ באמת ומטה דעתו ולבבו אל האמת לאמתו, והניצוץ הזה הוא שורף ומכלה כל השקרים וההטעיות של בחינת אלופי עשיו וכיוצא בהם, כי שפת אמת תכון לעד.
(אוצר היראה, מחלוקת נז; על פי: ליקוה"ל, חושן משפט, גניבה ה,לא-לג)
אלה תולדות יעקב יוסף
והנה ענין מחלוקת בית שמאי ובית הלל [בענין חנוכה. שבית שמאי אומרים, לענין הדלקת נרות חנוכה: פוחת והולך, שמדליק ביום הראשון שמונה נרות וביום השני שבעה וכן הלאה, עד שביום השמיני מדליק נר אחד; ובית הלל אומרים: מוסיף והולך, שמדליק ביום הראשון אחד, ובני שניים עד שביום השמיני מדליק שמונה נרות] [מחלוקתם היא] בענין התקרבות הנפשות הרחוקות מאד מאד שאין ראוי מן הדין לקרבן שבית שמאי אומרים 'פוחת והולך' להעלים האור מהן שלא יתקרבו; ובית הלל אומרים 'מוסיף והולך', כי צריכין לעשות כלים וצמצומים כאלה באופן שיוכלו להאיר גם בהם אורו יתברך כדי שיתקרבו גם הם וכנ"ל. הנה ענין מחלוקת זאת זהו בחינת כלל המחלוקת שבכל דור על הצדיקים השלמים העוסקים לקבל נפשות הרחוקים להשם יתברך, שרבים מאד קמים עליהם וגם רבים מגדולי הצדיקים חולקים עליהם מחמת שמדת הדין מתלבש בהם. ועל ידי זה נכנס בלבם טינה עד שנדמה להם כאלו אינו מתנהג כראוי וחולקים על [הצדיק האמיתי] כאשר כבר היה לעולמים ברוב הדורות. ובפרט בימינו בתקופה הקודמת לביאת המשיח שמתרבה הקטגוריה [=המריבה] בין תלמידי חכמים מאד. וביותר על רבינו הגדול והנורא [רבי נחמן מברסלב] זצוק"ל על אשר מסר נפשו מנגד ועסק כל ימיו לרחם על ישראל על כל הרחוקים לקרבם להשם יתברך. וזה בחינת מחלוקת של השבטים על יוסף הצדיק. כי יוסף הוא בחינת הצדיק שעוסק לקרב להשם יתברך. וזה בחינת מחלוקת של השבטים על יוסף הצדיק. כי יוסף הוא בחינת הצדיק שעוסק לקרב להשם יתברך על ידי שמוסיף והולך האור בכל יום. כי עושה בכל פעם צמצומים וכלים נפלאים [היינו, שמצמצם את אור ה' יתברך למידה שבה יוכלו לקבלו גם הרחוקים מה' יתברך] באופן שיוכלו להתקרב כל מי שירצה בעולם. ועל שם זה נקרא יוסף בחינת מוסיף והולך כנ"ל והשבטים אף על פי שכולם קדושים כי היו כולם צדיקים גדולים חלקו עליו בשביל זה וכנ"ל. וזה בחינת (בראשית לז) וישב יעקב בארץ מגורי אביו ודרשו רז"ל (מדרש רבה) שהיה מגייר גרים (כמובא בדבריו ז"ל ח"א סימן רכ"ח), וזה (שם) אלה תולדות יעקב יוסף. היינו שיוסף הלך בדרך אביו יעקב והיה עוסק גם כן לגייר גרים ולקרב נפשות הרחוקות. כי כל מה שאירע ליעקב אירע ליוסף שזהו פירוש אלה תולדות יעקב – יוסף כמו שפירש רש"י שם. שכל מה שקיבל משם ועבר מסר לו. וכל מה שאירע ליעקב אירע ליוסף וכו'. וכל זה נסמך לפסוק מגורי אביו שהוא מה שהיה יעקב מגייר גרים. ותיכף נסמך אלה תולדות יעקב יוסף שפירושו שמסר לו כל חכמות כנ"ל. היינו כנ"ל. כמו שיעקב גייר גרים על ידי עוצם חכמתו שהיה יודע לעשות צמצומים כאלה עד שיוכל לרפאות החולים ביותר. כמו כן היה יוסף הצדיק עוסק בזה תמיד. כי יעקב מסר לו כל חכמתו. כי עיקר החכמה הוא להכניס השגות אלקות בעולם להודיע לבני האדם גבורותיו וכו' וזהו בחינת (שם)יוסף בן שבע עשרה שנה היה רועה את אחיו בצאן. רועה צאן זה בחינת מנהיג הדור שנקרא בכל מקום בשם רועה צאן. וזהו בן שבע עשרה שנה היה וכו'. שבע עשרה בגימטריא 'טוב' כמובא. היינו שיוסף היה טוב לכל והיה כולו טוב ועל ידי זה היה יכול לקרב הכל. כי מצא בהגרוע שבגרועים נקודות טובות ועל ידי זה קירבם להשם יתברך. וזהו (שם) והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה וכו'. שהם בני השפחות הם בחינת משפחות הירודות שבישראל שהיה מוריד את עצמו אליהם ביותר כדי לקרבם. ועל שם זה נקראים הרחוקים בני בלהה ובני זלפה. זה רמז שנאחז בהם ביותר הבעל דבר [=היצר הרע] וחילותיו שזהו בחינת בני בלהה בחינת בלהות אתנך וכו' (יחזקאל כ"ח) ופירש רש"י שם שדים. היינו חילות היצר הרע שהם שדים וקליפות שהם מבהילים ומבלבלים ומרשיעים את האדם. וזה בחינת בני זלפה בחינת זלעפה אחזתני מרשעים (תהלים קי"ט) כי חיילות היצר הרע הם בחינת בלהות וזלעפות וכל הנמשכים אחריהם נקראים בני בלהה ובני זלפה. והצדיק הגדול בחינת יוסף עוסק עמהם ומוריד את עצמו אליהם כדי לקרבם להשם תברך. וזהו והוא נער את בני בלההואת בני זלפה וכו' ופירש רש"ישהיה עוסה מעשה נערות וכו'. כי הצדיק האמת בעוצם חכמתו מוריד את עצמו אליהם כל כך עד שנדמה כאלו עושה מעשה נערות. כי מדבר עמהם שיחת חולין ואוכל ושותה עמהם ופעמים מטייל ומשחק עמהם וכל כוונתו כדי לקרבם על ידי זה להשם יתברך. וכמובן בדברי רבינו ז"ל בכמה מקומות (ח"א סימן ס' ח"ב סימן ע"ח) כמה וכמה הצדיק מוריד את עצמו אל העולם שכל זה נחשב אצלו מעשה נערות אבל כוונתו רצויה להשם יתברך לבד בשביל לקרב הרחוקים מאד להשם יתברך שאי אפשר לקרבם כי אם על ידי זה. וזהו בחינת והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה וכו' וכנ"ל:
(ליקוטי הלכות, או"ח, השכמת הבוקר ד,ט"ז)
ויחלום יוסף חלום (לז,ה)
עוד מצאתי מכתב יד החברים: דע שיש חן, שמי שיכול להשתמש בזה החן הוא יכול לעשות שאלת חלום ולידע עתידות על ידי החלומות. כי בכל החלומות בודאי יש בהם עתידות, רק שיש בהן כמה פוסלת ותבן כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (ברכות נה): כשם שאי אפשר לבר בלא תבן כך אין חלום וכו' וגם יש חלומות ברורים כמו שכתוב (במדבר יב-ו): "בחלום אדבר בו" ומי שיש לו זה החן הנ"ל חלומותיו צודקים בודאי אלא שאפילו כששומע חלום מאחר שמספר לו אזי נופל התבן והפסולת מן החלום ועל ידי זה שומע רק החלום המבורר ועל ידי זה יכול לפתור החלום ולידע העתידות מהם ויוסף היה לו זה החן בחינת (בראשית מט-כב): "בן פורת יוסף בן פורת עלי עין" לשון חן כמו שפרש רש"י, על ידי זה היה חלומותיו צודקים כי השתמש תמיד בחלומות ופתר אותם מחמת שהיו חלומותיו צודקים ונכתבו בתורה גם על ידי זה היה יכול לפתור חלומות כמו שכתוב בתורה.
(שיחות הר"ן רס"ב)
המלוך תמלוך עלינו (ל"ז,ח)
הצדיק האמת שהוא בחינת יוסף, מרחם על הדור ומספר ומרמז להם גודל מעלת קדושתו ועוצם השגתו, ומעיר אזניהם שכלם צריכים להתקרב אליו, כי כל עליית תורתם ועבודתם הוא על ידו, שזה בחינת מה שספר יוסף להשבטים חלומותיו ודבריו. אבל צריכין לזה זכיה גדולה להקשיב דבריו בתמימות, כי לפעמים עוון הדור גורם עד שגם הצדיקים והכשרים אינם רוצים להאמין בדבריו, וחושדין אותו שכל כוונת דבריו בשביל התנשאות וממשלה, שזה בחינת שאמרו לו אחי יוסף המלוך תמלוך עלינו וכו', עד שעל ידי זה נעלם הצדיק מן העולם חס ושלום.
והצדיק האמת שהוא בחינת 'יוסף' מרחם על הדור שהם בחינת כלל השבטים ומספר להם תמיד חלומותיו ודבריו כדי שיזכו להתקשר אליו, ומעיר אזניהם שכולם צריכין להתקשר אליו כי כל עליית תורתם ועבודתם הוא על ידו, שזהו בחינת מה שסיפר להם חלומו שראה והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה והנה תסובינה אלומותיכם ותשתחוין לאלומתי (בראשית, ל"ז,ז). היינו שראה שכולם עוסקים בעבודתם ומייחדים יחודים ומקשרים קשרים דרגא בדרגא ועולם בעולם שהוא בחינת 'מאלמים אלומים' שהם קשרים ואגודות בחינת יחודים וקשרים קדושים שנעשים בעולמות עליונים על ידי עבודת הצדיקים האמתיים. והנה תסובינה אלומותיכם ותשתחוין לאלומתי, שכל עבודתם צריכה לבא לצדיק האמת ולהכלל בו. כי עיקר תכלית כל הקשרים והייחודים הוא להעלות הכל להשכינה וזה נעשה רק ע"י הצדיק האמת בחינת יוסף כנ"ל. אבל הם לא רצו להאמין בזה ואמרו המלך תמלוך עלינו? אם משול תמשול בנו? ויוסיפו עוד שנוא אותו על חלומותיו ועל דבריו. כי אומרים שכל מה שהצדיק האמת מגלה תורתו וחידושיו והשגותיו לבני ישראל, כוונתו חס ושלום בשביל התנשאות למלוך ולמשול בהם, וחולקין עליו ורודפין אותו בכל מיני רדיפות כמו אחי יוסף שרצו להרגו ולהשליכו לבור. ואפילו האוחזים עמו קצת ומרחמים עליו, אומרים למוכרו בעשרים כסף, דהיינו שמוכרים את הצדיק ומעלימים [=מסתירים] אותו מן העולם בשביל הכסף בשביל תאות ממון. כי כשפוגמין בהצדיק האמת אזי אינו עולה לימודו להצדיק ואז נעשה מלימודו ל"ט מלאכות כנ"ל שהוא בחי' בזיעת אפך תאכל לחם שהוא בחי' תאות ממון. ע"י שפוגמין בכבוד הצדיק וכנ"ל.
(שם, חו"מ, מקח וממכר, ג,י"ג)
ויבוא הביתה לעשות מלאכתו (ל"ט,י"א)
כל המלאכות שהאדם עושה בכל יום מששת ימי המעשה, כולם הם בחינת בירורים לברר נצוצות מעמקי הקליפות כידוע ועיקר הבירור על ידי קדושת המחשבה, על ידי ששומר את המחשבה כחוט השערה. וזה עיקר מלאכתו של האדם בחינת ואמלא אותו וכו' ובכל מלאכהוכו'. וזה בחינת מה שכתוב ביוסף הצדיק כשבא לידי נסיון (בראשית ל"ט) ויבא הביתה לעשות מלאכתו. כי עיקר המלאכה והאומנות של האדם בזה העולם הוא לעמוד בנסיון. והעיקר בתאוה הזאת. והעיקר על ידי שמירת המחשבה כחוט השערה בכל פעם.
(שם, או"ח, תפילין, ו,ל"ג)
ותתפשהו בבגדו (ל"ט,י"ב)
שהיצר הרע תופס את האדם בבגדו, דהינו שמטריד אותו בטרדת בגדיו ומלבושיו. כי טרדת הצטרכות מלבושים ובגדים של אדם מבלבלים מאד את האדם ומונעים אותו על-ידי-זה מעבודת השם יתברך, וזהו 'ותתפשהו בבגדו'. אך מי שהוא בעל נפש ולבו חזק בה', אינו משגיח גם על זה אף-על-פי שאין לו בגד ללבוש, אף-על-פי-כן אינו מטריד עצמו בזה ואינו רוצה להניח עצמו לבלבל בזה וזהו "וינח בגדו אצלה וינס" וכו' (שם) שמניח בגדו ומלבושו ונס ובורח מהם ואינו משגיח כלל על זה רק עושה את שלו בעבודת ה' כפי מה שיכול.
(שיחות הר"ן, ק)
וימכרו את יוסף (לז,כח)
בכל דור ודור יש כמה צדיקים אמיתיים. אבל יש אמת למעלה מאמת כי בודאי אין מדרגת כל הצדיקים שוין. וכל מה שמעלת ומדרגת הצדיק גדול יותר בודאי האמת שלו גדול ומבורר ביותר. כי העיקר הוא האמת. עד שיש בכל דור צדיק אמתי שהוא בחינת נקודת האמת שבין הצדיקים, רק מחמת התגברות החילופים והתמורות על ידי זה קשה מאד לידע היכן האמת. כי על פי רוב מתגרה הבעל דבר בהצדיקים בעצמן, ומכניס ביניהם מחלוקת גדול לחלוק על זה הצדיק האמת, שהוא בחינת נקודת האמת שבין הצדיקים, ונדמה להם כאלו זה הצדיק דייקא נוטה חס ושלום מדרך האמת. ומזה היה בחינת המחלוקת שחלקו השבטים על יוסף עד אשר לעבד נמכר יוסף. ועל ידי זה נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים והיו שם עבדים. וכן מחלוקת שאול שרדף את דוד בחינם, וכמו שמצינו בכמה וכמה דורות בפרט בדורות הללו בעקבות משיחא שהתגבר הקטגוריא והמחלקת גם בין הצדיקים, עד שאין יודעין היכן האמת. על כן צריכין להתפלל להשם יתברך על זה הרבה.
(אוצר היראה, צדיק יח; על פי: ליקוה"ל, אורח חיים, ברכת השחר ג,יז)
ויבוא הביתה לעשות מלאכתו (לט,יא)
כל המלאכות שהאדם עושה בכל יום מששת ימי המעשה, כולם הם בחינת בירורים לברר ניצוצות מעמקי הקליפות כידוע. ועיקר הבירור על ידי קדושת המחשבה, על ידי ששומר את המחשבה כחוט השערה. וזה עיקר מלאכתו של האדם בחינת ואמלא אותו וכו' ובכל מלאכה וכו'. וזה בחינת מה שכתוב ביוסף הצדיק כשבא לידי נסיון ויבא הביתה לעשות מלאכתו. כי עיקר המלאכה והאומנות של האדם בזה העולם הוא לעמוד בנסיון, והעיקר בתאוה הזאת, והעיקר על ידי שמירת המחשבה כחוט השערה בכל פעם.
וכן גם על צרכי האדם הגשמיים הזהיר מאד, שיתפלל האדם על כל דבר שיחסר לו, הן דבר גדול והן דבר קטן, כמו שמבואר בספר "ליקוטי מוהר"ן" על פסוק: טוב ה' לכל, ופרש שם: טוב ה' לכל הדברים, הן לרפואה והן לפרנסה וכיוצא. כשמאמין כך, בודאי יהיה עיקר השתדלותו בתר קודשא בריך הוא (הינו רק להתפלל אליו יתברך על כל דבר ודבר). ולא ירדוף אחר תחבולות רבות, כי אינם מועילים כלל; ומעט דמעט המועילים אינו יודע מהם ואינו יכול למוצאם. אבל לקרוא להקדוש-ברוך-הוא זה טוב ומועיל לכל דבר שבעולם, וזה יכול למצוא תמיד, כי הוא יתברך בנמצא תמיד, עין שם.
ואמר, שהאדם צריך לקבל כל השפעתו והצטרכותו רק על ידי תפילה, ועל כל הדברים, הן דבר גדול הן דבר קטן, יתפלל להשם יתברך, כי אם לאו, אף שהשם יתברך נותן לו כל מה שצריך, הוא כמו בהמה, שהשם יתברך נותן להם גם-כן כל הצטרכותה בלא תפילה, ובפרט לענין עבודת השם בודאי אין שום עצה, רק תפילה.
למי שזוכר, לפני זמן רב עסקנו בקטע זה ממש כשסדר הלימוד התחיל ממקום יותר מאוחר בספר, כשרק מאוחר יותר חזרנו מההתחלה ממש. היום נעסוק מנקודת המבט שלנו עכשיו, לאחר ראיית דרך התפילה במהלך הדורות בכלליות ובחידושה בדרכו של רבי נחמן מברסלב. בכל אופן, כדאי גם להסתכל במאמר ההוא, בבחינת "דברי תורה עשירים במקום אחד ועניים במקום אחר", וישלימו המאמרים אחד את השני.
וכאן נחזור ונזכיר נקודה שחשובה כלפי כל הדברים הנאמרים כאן במאמרינו – אין כאן לא נתינת פירוש, ובפירוש לא הכרח של רעיון זה או אחר. המטרה היא רק לפתח כיווני חשיבה על הנאמר, ולעורר את החשיבה אצלנו בנושאי התפילה וההתבודדות, על מהות הקשר שצריך להיות לנו עם ה'. רעיונות אחרים יתקבלו בשמחה – זאת הרי כל המטרה.
למדנו בפעמים הקודמות על מעט שבחידושו של רבי נחמן: התפילה כוללת את מהלך החיים כבסיס הראשוני, עליהם עומד האדם. כמו שהאותיות הנסתרות של אדם (אלף דלת מם = מתפלל) מראות על התפילה, והן שעומדות מאחורי כל אדם, בעצם, כך גם צריך להיות היחס לתפילה, לא רק כמשלימה אותי, אלא כמקור חוזקי וישותי. התפילה על רוחניות כדרך של התקרבות ולא רק כבקשת עזרה כבשאר הנושאים עליהם אנו מתפללים מדגישה את עניין זה ביותר – האדם הוא לא זה שמקדם את עצמו. ה' מקדם את האדם. בכל נושא בכלל, ובעבודת ה' בפרט.
מתוך גישה זאת לתפילה אנו עוברים לנושאים נוספים עליהם חל חידושו של רבי נחמן בתפילה. "וכן גם על צרכי האדם הגשמיים הזהיר מאד, שיתפלל האדם על כל דבר שיחסר לו, הן דבר גדול והן דבר קטן". על הצרכים הבסיסיים לכאורה אנחנו כבר מבקשים בשמונה עשרה שלוש פעמים ביום: רפואה, פרנסה, וכן נתקנו תפילות פרטיות בזמנים שונים (אבינו מלכנו, בעת פתיחת ההיכל בימים טובים ועוד). אמנם, כאן אנו מוצאים בראש ובראשונה את חובת הפירוט: "על כל דבר שיחסר לו, הן דבר גדול והן דבר קטן". כאן באה לידי ביטוי התפילה האישית לדברים שלא ניתן לקבוע להם נוסח ומילים קבועות, באשר לנסיבות המשתנות. אכן, כדי ליצור את האפשרות לקבל את חסד ה' באותם הדברים שביקשנו, היה די בבקשות כלליות ספורות ובכך אפשרנו-מנענו מעצמנו, מלחסום את מה שאנו יכולים לקבל.
אולי אפשר להסתדר כך. הדברים שנאמרים כאן אינם בהכרח גדר בחובת הביטחון ומיעוט ההשתדלות, כלומר, לא כתוב כאן שהציווי על התפילה על כל הדברים הגשמיים בא בגלל אמונה פשוטה שה' הוא כל יכול, ושהוא לא צריך את העזרה וההשתדלויות שלנו. בזה כולם מודים, ואין מי שחולק על חיובה של התפילה בכל אלו. לא נאמר כאן כי אסור להשתדל בגלל אמונה וביטחון – אך כן נאמר כאן סיבה אחרת למה לא להשתדל. ונבאר את הדברים:
יש מקום בו התפילה כבר לא מחויבת מהאמונה הפשוטה והבסיסית. זה ודאי, שככל שלאדם אמונה גדולה יותר חובת ההשתדלות שלו מצטמצמת וחובה הביטחון שלו גדלה. אמנם קיים בכל זאת גדר בסיסי של ביטחון, מה האמונה הפשוטה אומרת. האם עשיית מעשה השתדלות מסוג כזה מהווה סתירה לאמונה, או שהוא פשוט נובע מרמה קטנה יותר של אמונה, אך אין בכך סתירה לאמונה עצמה. הוא מאמין, ובכל זאת משתדל בכל מיני צורות. אי אפשר לפנות אליו בטענות על מצבו הנוכחי, אלא רק למה לא האמין יותר והתעלה למדרגה בה אין צורך במעשים שכאלה.
אם אכן יש מצב שכזה, בו התפילה לא מחויבת מכוח האמונה הפשוטה כדבר היחיד עליו להישען עליו, אז מה נותר לפנות בטענות ולבקש? ככל שיעלה באמונה בודאי יתעלה יותר, אך איזו טענה ניתן לטעון כעת כנגדו?
את התשובה לשאלה הזאת אנו מוצאים בהמשך דברי רבי נחמן: "אף שהשם יתברך נותן לו כל מה שצריך," – וכאן באה השאלה שהרי ממילא הוא מקבל ומצד גדרי האמונה הפשוטה הוא יצא ידי חובה – למה אם כן הדרישה לתפילה מרובה יותר על דברים אלו? והתשובה: "הוא כמו בהמה, שהשם יתברך נותן להם גם-כן כל הצטרכותה בלא תפילה". אפשר לחיות כך, בהחלט. השאלה היא, אבל, איזה סוג חיים אלו. באיזה עולם הוא חי, ומה דפוסי המחשבה הבסיסיים שלו.
ניתן לחיות בעולם של 'אני'. לא חלילה עולם שמהווה מקום להתבטאויות שלי ולגאווה שלי, אבל בסופו של ה'אני' במרכז. אמת שכוחי ועוצם ידי לא עשו לי את החיל, אני מאמין בציווי התורה העוקר את צורת החשיבה הזאת: "וזכרת את ה' אלוקיך כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל". אבל במה אני מאמין? שה' נותן לי כוח לעשות חיל. אני עושה, וה' עוזר. בסופו של דבר עולם כמנהגו נוהג, והאמונה שלי מופיעה בעולם זה ביחס לקביעות פחות מהותיות אך חשובות בודאי- שהעולם לא מוכרח להיות כמנהגו נוהג אם ה' ירצה, או שניתן לשנות דברים על ידי השתפרות.
וניתן לחיות בעולם של ה'. עולם שבו עצם החיים מחייבים הודאה אליו. לא קיומם של החיים יוצר סיבה להודאה, אלא עצם החיים ממש. כשאני לוקח נשימה, אני בעצם מודה. "כל הנשמה תהלל י-ה" (תהלים קנ, ו), "בכל נשימה ונשימה" (בראשית רבה, יד ט). אני חי את העובדה שה' מקיים אותי בכל שנייה ממש, ושאינני נתון למערכת חוקית טבעית. מכוח ההכרה הזאת אני מודה בכל רגע, אפילו אם אני לא אומר תודה בפירוש. אבל עצם הידיעה שאני נמצא בעולמו של הקדוש ברוך הוא, שהכול ברא לכבודו, זאת גם הודאה – דבקות והכנעה מתוך הכרה בכך שאנחנו פשוט מוקפים בחסד, ודבר אינו משלנו. "מי הקדימני ואשלם", אומרת רוח הקודש, וחז"ל במדרש מביאים רשימה ארוכה על מצוות רבות שאדם חושב שמגיע לו בדין שכר לקבלם, אבל אלמלא הקב"ה אפשר לו לקיימן לא היה יכול, ונמצא שגם האפשרות לקבל שכר, בחסד היא. מי היה שומע קול שופר אם היה חירש, מי היה קובע מזוזה אם לא היה לו בית, מי היה נוטל לולב אם לא היו לו ידיים תקינות, וכך רשימה ארוכה של מצוות הם מונים.
מה ההבדל בין העולמות? כהבדל בין האדם והבהמה. כשאנחנו אומרים שיש הבדל בין אדם לבהמה, אנחנו מתכוונים לומר שאדם הוא לא רק בהמה משופרת, בהמה שגם מכירה בנצח. אנחנו בעצם אומרים שבהמיות היא דבר נפרד מאיתנו, והמושגים שלנו שונים לגמרי. אז מה, בעצם, מייחד אותנו כל כך? מה הופך את כל העולם וההגדרות למשהו חדש ושונה? הידיעה על עולם אחר. מי שנמצא בעולם של עצמו, אפילו אם פתוחים לו נתיבים לערכים אמיתיים וצודקים, והוא משעבד את עצמו לכל מה שצריך, בודאי שאין מה להשוות אותו לבהמה, חלילה. אבל בבחינה מסוימת, ושוב, בדמיון בעלמא, המושגים לא כל כך השתנו. השמות השתנו – כן, השאיפות הן אחרות – בודאי, אבל התבנית, התבנית יכולה להזכיר עולם ארצי יותר. אז מה הופך אותנו לאדם? כשאנחנו חיים בעולם שבמהותו הוא אחר, עולם שמגלה את כבודו יתברך. "ואדם ביקר בל ילין, נמשל כבהמות נדמו" (תהלים מט, יג). כשאדם לא נמצא ב"יקר" – בכבוד האלוקי שמתגלה, ואין לו שייכות אליו, אז אפשר כבר לדמות ("נדמו") אותה לבהמה. הוא בודאי עושה את כל מה שנדרש ממנו, אבל יתכן שאין לו שייכות אמיתית למושג "כבוד אלוקים". כיצד ה' רוצה להתגלות אלינו? מה אני אמור לעשות כדי לפנות מקום ולאפשר להתגלות הזאת לחול כאן? שגם אם ברור לי שיצאתי ידי חובתי בגדרי ההלכה, אני עדיין שואל – אבל מה אני עדיין אמור לעשות? אדם כזה שייך לכבוד אלוקים. הוא מחפש בכל רובד בחיים מקום להתגלות כבודו יתברך. לא לשלב את חייו עם רצון ה', אלא לחפש בחייו איך הוא ימצא את רצון ה' שם.
ואיך הוא רוצה להתגלות אלינו? "טוב ה' לכל", אומר הפסוק בתהלים (קמה, ט). ומסביר רבי נחמן: "טוב ה' לכל הדברים, הן לרפואה והן לפרנסה וכיוצא". הטוב, החסד, צריך להיראות ולהופיע מכל דבר, ובכל דבר. גישה זו מניעה להתפלל בצורה פשוטה ואישית על כל דבר קטן – על כפתור שנפל, על נסיעה קטנה שלא תיכשל, על עזרה כשקצת קשה, למצוא את הדבר הספציפי שאני מחפש, להיות זריז בזה, שהתור לא יהיה ארוך מדי, וכך הלאה. אין סוף דוגמאות שמפוזרות בחיי היום יום שלנו, בכל דבר ודבר ממש. המחפש את כבוד אלוקים, את טוב ה' שמחכה להתגלות אליו, פותח עיניים לראות מכל מקום אותו יתברך מתגלה אליו. והפתח העיקרי – בתפילה על כל דבר. באמירת מילים פשוטות תוך כדי עשייה, בלחישה לעזרה, אפילו סתם כך באמצע היום. השאלה היא לא יותר השתדלות או פחות, אלא יותר עמוקה, באיזה עולם אנחנו חיים. האם אנחנו רואים צורך למצוא קשר חיוני ובסיסי עם בורא העולם, או שמספיק לנו שהוא יהיה באזור, קרוב אלינו בעת צרה. איזו תבנית חיים אנחנו רוצים שתהיה לנו.
"כשמאמין כך, בודאי יהיה עיקר השתדלותו בתר קודשא בריך הוא (היינו רק להתפלל אליו יתברך על כל דבר ודבר)". בחיים כאלה, התפילה בעצמה היא ההשתדלות. היא מה שמוכר בעינינו כיום לדבר האמיתי שמניע את העולם שלנו. לא אני והכוחות העומדים לרשותי בצירוף העזרה של ה', אלא התפילה- היא מקור כוחי וקיומי. "תפילה לא-ל – חיי" (תהלים מב, ט).
"ולא ירדוף אחר תחבולות רבות, כי אינם מועילים כלל; ומעט דמעט המועילים אינו יודע מהם ואינו יכול למוצאם". אין כאן שיקולי תועלת, אלא נקודה המראה כיצד החיים האמיתיים נראים. בחיים של האני, זה נראה מובן למה צריך לחפש אחרי כל כך הרבה דברים? והאם אנחנו בטוחים שזה תמיד מסתדר? האם זאת המציאות- ואם כן, למה היא כל כך מוגבלת וחוקית עד שהיא יכולה לגרום לחיים לעצור לחלוטין, כשאני נתון לחסדיה? האם זאת הצורה האמיתית בה הדברים צריכים להתנהל? אין דרך אחרת?
"אבל לקרוא להקדוש-ברוך-הוא, זה טוב ומועיל לכל דבר שבעולם, וזה יכול למצוא תמיד, כי הוא יתברך בנמצא תמיד". הוא יתברך בנמצא תמיד. ההמצאות התמידית שלנו בעצם מראה על דבר אחד- שזה החיים. עלינו לגשת למקור של הכול- לדבר הכי מציאותי והכי מושג שאתה תכיר. עולם כזה אנחנו רוצים- לדבקות כזאת אנחנו מייחלים.
* * *
כתיבה וחתימה טובה לכל הקוראים. שתהיה שנה טובה ומתוקה, התפילה וההתבודדות הם נשמת החיים בה, וכולה מנוצלת לעליה והתקרבות אל השם.
במחלקה לטיפול נמרץ שוכב חולה חסר-הכרה, עיניו עצומות, הוא לא מגיב לקריאות או לטלטולים. ציפצופי המכשירים סביבו מודיעים על קריסת מערכות, תיפקודי הלב בכי רע.
סביב מיטתו מתכנסים טובי הרופאים להתייעצות חירום; והנה נשמע קולו של סטודנט צעיר מלהג: 'עלינו להזמין מיידית רופא עיניים, החולה אינו יכול להניד את עפעפיו, ודאי חל סיבוך כלשהו בעיניו. כמו כן יש להזמין רופא 'אף אוזן וגרון', האוזניים לא מגיבות לתנודות רעש, והלשון גם היא אינה מתנענעת. בנוסף לכך יש להחיש רופא אורטופד, לטיפול בידיים וברגליים שאינן פועלות"…
הרופאים מסביב חשים מאוד לא בנוח מההתפרצות המטופשת, לולא היה מונח לפניהם אדם במצב קריטי, כי אז לא היו מפסיקים לצחוק. הלב – עורק החיים הראשי של הגוף כולו – קרס, והלה מגבב דברים על עיניים ואוזניים.
* * *
עומד לו האדם ומנסה לעשות חשבון-נפש: העיניים פגומות והאוזניים אינן שמורות, הידיים והרגליים אינן ממהרות לרוץ לעבודת ה', הלשון גם היא כמו נאלמה דום בכל הנוגע לתורה ותפילה, וכן הלאה.
הוא מנסה לשית עצה בנפשו, הוא מקבל על עצמו 'קבלות רציניות' בכל אחד מהתחומים הללו, מחפש תרופות ספציפיות לכל מחלה רוחנית.
ומנגד עומד הצדיק, הרופא הגדול, ומאבחן בבירור: יש כאן מחלה יסודית חמורה – 'מיתת הלב'! העורק המרכזי והעיקרי שממנו תוצאות חיים – משותק, האם זה פלא שכל האיברים לא פועלים?! במקום להתעסק בפרטים, יש להגיע אל שורש הבעיות כולן, מי פתי יוותר על החייאת הלב ויתמקד בפרט זה או אחר בלבד?!
* * *
מהי אותה מחלה חמורה הקרויה מיתת הלב?
רבינו הקדוש מלמד אותנו: "כי צריכין לשמור מאד את הזכרון, שלא יפול לשכחה, בחינת מיתת הלב. ועיקר הזכרון הוא – לזכור תמיד בעלמא דאתי" (= בעולם הבא. ליקוטי מוהר"ן ח"א נד).
כלומר, על האדם לזכור את תכליתו ולהבין שהגיע לעולם הזה לזמן קצוב, כדי לרכוש כאן קנייני נצח שמהם הוא אמור לחיות לעד.
הזיכרון הזה איננו זיכרון שטחי שאי-פעם אנו עתידים למות, אלא זיכרון מוחשי – לחוות את הקשר הנפלא שיש לכל פעולותינו כאן עם העולם הבא, לזכור שכל פעולה שלנו יכולה לההיפך לקניין נצחי ששכרו אין קץ, או חלילה להפסד נצחי בל יתואר.
כאשר האדם מחובר אל המטרה שלמענה הוא נשלח לכאן, וזוהי דאגתו העיקרית, הרי לבו 'חי', והוא מבקש ומקבל כל הזמן את דברי החיזוק והעצות הנובעים ממעיינות הצדיקים, וכאשר הוא מתרפה בתחום מסויים הוא מעורר את עצמו מייד.
ברם, כאשר הוא שוכח את המטרה הזאת והוא נכנס לשיגרה של חיי עולם הזה, אזי הוא מנתק את עורק החיים הראשי שאמור להחיות את כל פעולותיו, והוא כבר לא חושש לנזקים הנגרמים לכל האיברים, ומשם הדרך פתוחה לכל המכשולים.
* * *
נדמה אולי לאדם שהזיכרון הזה ברור לו; וכי מי אינו יודע שסוף אדם למות ושעתיד הוא לתת דין וחשבון לפני בוראו?!
אך כאשר נעמיק נראה, ש'ידיעה' איננה מחייבת בהכרח 'זכירה', ועל אף הידיעה יתכן שרוב מחשבות היום אינן קשורות לידיעה הזאת; הדאגות והתקוות, הרצונות והאכזבות, אינן מתייחסות אל אשר יהיה 'שם' אלא רק אל חיי העולם החולף.
עלינו להבין, שבמידה שהמוח עסוק בדאגה חיה ואמיתית על העתיד להיות 'שם', כך הופך הלב להיות לב שמפעיל את כל התיפקודים הרוחניים שהוא אמור להפעיל.
את הזיכרון הזה יש לעורר מדי בוקר, "וכך ראוי להיות מנהג איש הישראלי, שתיכף בבוקר, בהקיצו משנתו, מיד כשיפתח את עיניו, קודם שיתחיל שום דבר, יזכיר את עצמו תיכף בעלמא דאתי" (לקוטי עצות, זכרון). כך גם במשך היום, שכן על זה נטוש עיקר מאבקו של היצר, כי כאשר הוא מצליח להשכיח את היסוד הזה, הוא הרי כבש את הכול בבת-אחת.
בפרשתנו אנו לומדים על מאבקו של יעקב אבינו בשרו של עשיו, היצר הרע, שהתקנא ביעקב אבינו על שהוא הולך להעמיד את העם שעתיד לזכור ולטפח את הזיכרון הקדוש הזה (לקוטי הלכות, ברכות הראיה ה, ד).
מאבק זה ממשיך מדור לדור, ועלינו לאזור חיל כדי לשמור על זיכרון זה שבו תלויה חיותנו הרוחנית כ-ו-ל-ה.
לא תשכח יום דלית ביה טוב… וכל יומא אית ליה גדר מלבר, דלא יעול כל בר נש לההוא טוב
[לא תמצא יום שאין בו טוב, וכל יום יש לו גדר מבחוץ, שלא יכנס כל אדם אל אותו טוב]
(זוהר, נשא קכג)
לדברי ספר החינוך (מצוה שו) ועוד רבים, מצוות ספירת העומר מבטאת את הרצון להגיע אל מתן תורה. כמו שסופרים לקראת יום מיוחל, ככה גם אנו סופרים את הימים עד חג השבועות. מצווה זו מבטאת את עניינה של תקופת ההמתנה. כשעם ישראל יוצא ממצרים הוא עדיין אינו ראוי לקבל את התורה במצבו הראשוני, תקופה זאת מהווה כתקופת ההזדככות וההיטהרות לקראת קבלת התורה. המצב של ההמתנה הזאת מופיע רבות במציאות חיינו, כאשר הרבה פעמים אנחנו נדרשים לחכות ולהמתין עד שאנחנו מגיעים אל הקדושה. כאשר מגלים שיש בתוכנו חלקים שדרושים תיקון ועיבוד, מבינים שלא תמיד אפשרי לקפוץ מיד לשלב הבא, כי עדיין חסרים לנו כלים הראויים להכיל את הדבר אליו אנו כוספים. לפי דברי רבי נתן, תקופה זו היא מה שמכנה הזוהר "בדיקו דאשת חיל", הבדיקה אותה עוברת כנסת ישראל בהתקרבה אל ה'. מסתבר שהמצב הזה הוא לא כל כך פשוט וטמונים בו סיכונים, כאשר בו נמצאת התגברות מיוחדת של היצר, "אשר קרך בדרך".
מה עושים בזמן של המתנה? כמו שרואים בדברי ספר החינוך, סופרים. לא שוכחים את התכלית אליה פנינו מועדות מתוך ההשתהות בדרך. אם היה זה תלוי בידינו היינו כבר קופצים לסוף, אבל מה נעשה ועלינו לחכות בינתיים. בינתיים נספור את הימים שנותרו מתוך שאיפה לצאת מהם. הימים האלה הם ימים שהיינו מוחקים אותם מהזיכרון אם יכולנו, ואנחנו לא רואים אותם כחלק מחיינו. השאיפה הזו יכולה להישמע כרצון מאוד חזק להגיע אל הסוף, אבל כשהיא לא מעוצבת בצורה הנכונה היא יכולה להוביל אל ההפך הגמור.
אם נשים לב, גם ספירת העומר, שהיא כולה ציפייה אל העתיד, היא לא ספירה לאחור, שהרי סופרים את הימים שעברו ולא את הימים שנותרו. רבים שואלים מדוע היא באמת כזו ולא בצורה ההפוכה, ויש מקום לדון בשאלה זו. אמנם, יש פעמים ושאלה זו נשאלת מתוך תפיסה שמתעלמת מההווה ורוצה רק למחוק עוד יום בטבלת היאוש. בשאלה הזו בעצם מקופלת הגישה שלנו למושג של הדרך ולמהותו של הזמן.
"צריך האדם ליזהר מאוד בכל יום ויום לצאת חובת היום בכל מה דאפשר, כי צריך לידע שכל ימיו מנויים וספורים… ואין לו בעולמו כי אם אותו היום, שזהו בחינת מצוות ספירה" (לקוטי הלכות, פקדון ד, י). למרות שמהות הספירה היא הצעידה לקראת היעד הסופי, דווקא מודגש בה המימד של הדרך עצמה. מבחינת הספירה, רק היום הזה הוא מה שקיים ולא מעבר לכך. אם נשים לב נראה שעניין זה טמון במילה ספירה עצמה. המילה "סְפַר" פירושה גבול, כמו עיר ספר, שהיא עיר שנמצאת על הגבול. הספירה מחדדת את הגבוליות של הדבר הנספר, ובכוח זה מאפשרת הכרה עמוקה יותר במהותו ומציבה אותו כדבר ברור. אפשר למצוא אנשים שסופרים דברים שמניינם ידוע להם פחות או יותר, בגלל שהם אוהבים את הדבר שהם סופרים. מה הספירה מוסיפה להם? בספירה הם מחדדים את המציאות של אותם דברים, ואז יכולים לחוש יותר את אותם דברים מול עיניהם – אין כאן רק ערימה של דברים אלא ארבע עשרה פריטים.
למה צריך לספור את הימים? כי הרבה פעמים יש לנו תחושה שאנחנו לא שייכים ליום הזה שאנחנו נמצאים בו וכנראה חלה איזו טעות. לכן אנחנו מתעלמים מהיום ומחכים ליום הבא. אכן, התחושה הזאת היא המסתיר הגדול של הטוב שגנוז בכל יום, כותב רבי נתן (שם, ו), והיא זו שמטעה ומבלבלת את האדם במחשבות בהן "נדמה לו כאילו היום הזה אינו כלום, כאילו אינו מימי חייו, כאילו היום אי אפשר להתקרב להשם יתברך כלל", עד ש"על פי הרוב, בכל יום נדמה לו כאילו היום הזה אינו כלום". אנחנו תופסים את עצמנו כמנותקים מהזמן, כאילו הוא בסך הכל דבר שחולף לצידנו בחיים: אם הוא ישחק לטובתנו מה טוב, ואם לא נתעלם ממנו. השקר שבתפיסה זו הוא המחשבה שאפשר לנתק בינינו ובין הזמן. אין לאדם מציאות אחרת חוץ מההווה; הוא לא נמצא בעבר, כי הוא כבר עבר, והוא לא נמצא בעתיד, באשר זה עדיין לא התממש. האדם נמצא בהווה, שם כל הווייתו.
ידיעה זאת לא תמיד נוחה לאדם ולכן הוא מתעלם ממנה, אבל בכך הוא בעצם מתעלם מעצמו. העובדה נשארת עובדה: יום לא מוצלח אומר שאתה נמצא במצב לא מוצלח. הבעיה היא לא ביום, אלא היא הופכת לבעיה שלך. אלא שכאן טמון העומק – כשהיא הופכת לבעיה שלך, היא גם מקבלת פיתרון אמיתי. החיים, הרי, אף פעם לא פוסקים. תמיד הם ניתנים לביטוי, באיזה אופן שלא יהיה. אם היום שלך הוא חלק מהחיים שלך, אז תוכל למצוא בו טוב. "לית יום דלית ביה טב", כמאמר הזוהר. אם תסתכל עליו במבט חיצוני, לא תראה בו שום דבר נוצץ, חוץ מהצרות שהוא מזמין אליך. אם תסתכל עליו במבט פנימי, מתוך ידיעה שהוא חלק מחייך, תוכל להוציא ממנו חיים. כל יום וההזדמנויות שלו, פעם הוא ימנע אותך מכל מיני דברים, אבל יאפשר לגלות דברים חדשים. הניסיון הוא האם תתעלם מהיום ותחשוב כאילו אינו יום מימי חייך, או שתהיה מחובר להווייתך האמיתית שנמצאת ביום בזה, ותגלה שהוא חלק מהחיים, וחיים גם יצאו ממנו.
"וזה בחינת מצות ספירת העומר, שהוא התחלה והכנה לקבלת התורה, להורות שאי אפשר לקבל את התורה כי אם כשיודעין שהעיקר הוא היום הזה שהאדם עומד בו ולא לדחות מיום ליום, כי כל ימי האדם מנויים וספורים וכנ"ל. שזהו בחינת "היום אם בקולו תשמעו", היינו – אם תרצו לשמוע בקולו ולקבל את התורה, אי אפשר לכם לקבל כי אם על ידי בחינת היום, לידע שהעיקר הוא היום הזה דייקא" (שם ה). אפשר לקבל את התורה רק אם חיים את היום. פעולתו של היצר הרע להוציא את האדם מעולמו, לנתק אותו מכל עיסוק שקיימת בו האפשרות שהאדם יימצא בתוכו באמת. לכן הוא מתגבר כל כך על תפיסת הזמן. יום אחד צריך ללכת לבנק, יום אחד צריך להוציא אישור, יום אחד קצת כואב, יום אחד יש סתם טרדות. כל אלו עובדות נכונות ולא כל יום הוא מושלם, אבל מכאן ועד לאבד את משמעותו המיוחדת של היום הזה ולחכות עד שהוא יתבזבז סופית, זהו רק שקר ודמיון. כשהיום הוא חלק מהחיים, הדברים שקורים בו לא יכולים לנתק אותו מהאדם. אחרי הכול, החיים נמצאים כעת רק בהווה ולא בשום מקום אחר. גם אם נשאר רגע אחרון ביום, יוכל לצאת ממנו דבר טוב. זאת פעולתה של ספירת העומר: לחוש את היום, לדעת שאני נמצא באמת בזמן הזה. אני לא נמצא בעתיד, לא שוקע בעבר, אלא אני בדיוק פה: היום עשרים יום לעומר, היום שלושים יום לעומר. הספירה, כמו הספַר, מגבילה את המרחב הדמיוני שלנו על תפיסת הזמן שמנתקת את עצמנו ממנו, ושמה אותנו על הנקודה המדויקת של ציר הזמן – ביום הזה ממש.
הרצון להגיע אל התכלית הוא בוודאי העיקרי, ואין לשכוח ממנו לעולם. אבל אסור שרצון זה יוציא את האדם מהעולם בו הוא נמצא בפועל, ועולם זה, נרצה או לא נרצה, נמצא בהווה הנתון. דווקא מתוך מודעות לזמן האדם לא מאבד את עצמו לכל הבלבולים החיצוניים, ובכל רגע שיעבור עליו הוא יגלה חיים חדשים ותמיד ימצא את הטוב שה' גונז בכל יום. כל הבלבול והייאוש נובעים ממחשבה שיש תנאים חיצוניים שלא מטיבים עם האדם. כשהוא מגלה שהם לא תפאורה לחייו אלא עצם מעצמיו, הוא מוציא גם מהם את חלקי החיים שלו שטמונים בהם. הציפייה הגדולה חוברת להמתנה גדולה, שמבינה שאי אפשר לבטל את עובדת היות האדם עדיין בדרך, ודווקא בדרך זו מגיע האדם לקיום התורה.
* * *
וזה בחינת שמירת התורה… כי שמירה לשון המתנה, כמו שכתוב "ואביו שמר את הדבר", היינו, שאי אפשר לזכות לקיים את כל דברי התורה בשלמות, לידבק בו יתברך באמת, כי אם על ידי בחינת שמירה והמתנה, כי צריך להמתין הרבה, עד שיזכה למה שיזכה (שם יא).
העליבות זעקה מכל פינה, השטיחים המהוהים והמרוטים שנפרשו שם לא הוסיפו 'כבוד והדר' בלשון המעטה, גם המנורות הדהויות שנתלו שם והפיצו אור חיוור לא תרמו רבות לחגיגיות המעמד, הדלות והנחשלות ניבטו מכל עבר.
והנה הגיע הרגע המיוחל, מושל המחוז מלווה בפמליית כבוד הגיע, כל בני העיירה התייצבו לקבל את פני האדון רם המעלה שהגיע לבקר אצלם, מאורע היסטורי הוא זה עבורם לכל הדעות, מי פילל שאורח שכזה יבקר בפינה נידחת ושכוחה זו. כבר כמה שבועות שפרנסי העיירה שוקדים על 'קבלת הפנים', הם גייסו את כל ה'קישוטים' האפשריים כדי לפאר בהם את 'שער הכבוד' – אך גם לאחר כל המאמצים הגיעו להישגים דלים ממש.
בפמלייתו של המושל הביעו תרעומת לא קלה, הם ראו במעמד שכזה בזיון מחפיר לאישיות הנעלה. המארחים המאוכזבים מיהרו כמובן להתגונן, 'וכי מה היה בידינו לעשות?! האמינו לנו, עשינו כמיטב יכולתנו'. אך מלוויו של האדון לא קיבלו את ההצטדקות, 'נכון, בידכם לא היתה האפשרות, אבל יכולתם לפנות אל משרדו של המושל לבקש עזרה, כאשר קבלתם את הידיעה כי הוא מגיע לביקור הייתם צריכים לחזור ולדרוש סיוע לקיים זאת בכבוד הראוי. במשרדו של מושל המחוז היו בוודאי נותנים לכם את האמצעים לכך'.
* * *
'ניסינו כמיטב יכלתנו', זוהי ההרגשה שלנו לעתים קרובות כאשר אנחנו רואים את ההישגים הדלים שלנו ואת התוצאות הלא כל כך מרנינות בקיום התורה והמצוות. 'מה עוד יכולנו לעשות?'…
פעמים כה רבות עומד האדם מול הסידור, מול הגמרא, מול כל ספר קדוש, הוא מנסה להתרכז, רוצה להתחבר אל המילים הקדושות, אך המוח מרחף, מפליג למחוזות אחרים, רחוקים מאד. הוא כה היה רוצה להיות חלק מהכתוב, אך הוא לא מצליח. נדמה לו שהוא כבר מיצה את מירב היכולות שלו – והמציאות המרה טופחת על פניו.
אך לאמתו של דבר אנחנו כלל לא מכירים בכוחותינו. מצד עצמנו אנחנו אכן חסרים את האמצעים, אך שכחנו שיש לנו עסק עם מצוות אלוקיות ש'בעל הכוחות כולם' מחובר אליהן – 'מצווה' מלשון 'צוותא', וכפי שרבינו הקדוש אומר (בליקוטי מוהר"ן ח"א ה, ב): "הקדוש ברוך הוא אחדות פשוט עם המצוות'.
כשהקב"ה ציווה אותנו לקיים את מצוותיו, הוא גם גנז בתוכן כח עליון שיכול להעניק לאדם כוחות חדשים שלא היו קיימים אצלו עד כה. המצוה עצמה הינה מקור כוח למי שמבקש לקיים אותה, שיוכל לקיימה.
יותר מכך כותב רבי נתן, לולא אותו כח עליון שמגיע עם כל מצווה, לא היתה אפשרות כלל לקיים שום מצווה. שכן נגד הזכות הגדולה שבקיום המצווה עומדים אלפי מקטרגים שמבקשים לבטל את האדם בכל דרך מלקיים אותה. אך כאשר האדם משתוקק בכל זאת לקיים את המצווה – מתעורר בשמיים השורש של אותה מצווה שמכניס הארה קדושה בלב האדם כדי שיוכל לקיים אותה.
זה שאמרו חז"ל (מובא ברש"י יומא לט ע"א): "והתקדשתם מעט – והייתם קדושים הרבה; הבא ליטהר מסייעין אותו".
* * *
על הנס המופלא שאירע לישראל בנחל ארנון – כאשר הר שלם מצד ארץ ישראל נעקר והתחבר להר שממולו בו התחבאו האמוריים וקטל אותם – כותב רש"י: "כיון שבאו ישראל לעבור, נזדעזע ההר של ארץ ישראל כשפחה היוצאת להקביל פני גבירתה ונתקרב לצד הר של מואב".
מה עורר את ההר לעקור את עצמו? אומר רבי נתן: אותם כיסופים שהתעוררו בלבבות בני ישראל אל האמונה השלימה אשר לה זוכים בארץ ישראל, הפעילה את שורש קדושת ארץ ישראל בשמיים שבא לנגדם ועשה עמם פלאות למעלה מדרך הטבע, בכדי שיוכלו לזכות לכך.
עלינו ללמוד מכך, שאסור לנו למדוד את כוחותינו לפי הנראה לעניות דעתנו, לעולם אין לחשוב שאנחנו יכולים להעריך את יכולותינו. המצוות האלוקיות הן מקור כוח עליון, למעלה מדרך הטבע.
לפני כל מצוה, לפני כל דבר טוב, עלינו רק לעמוד ולהשתוקק, לכסוף ולהתגעגע, בלי חשבונות של יכול או לא יכול שמצמצמים את שדה ראייתנו עד היכן אנו יכולים להגיע.
עלינו לעמוד ולהאמין שבשורשה של המצווה שאנו עומדים לעשות טמון הכח האלוקי הזה שיכול להשפיע עלינו כוחות חדשים לגמרי.
"לעניין מה שיכולין לזכות על ידי ההתחזקות בשעת ירידה שתתהפך הירידה לעליה ושעל ידי זה דייקא יתחדש לטובה בהתחדשות נפלא" (משיבת נפש ע"ד).
בכל פעם שאנו 'נדחים' לחוץ, אל מחוץ לשערי הקדושה כביכול, נדמה לנו שהפעם באמת כבר לא נוכל להכנס מחדש לבית הקדושה. זו הסיבה שרבים כל כך מפסיקים אפילו לרצות להתקרב להשי"ת, לצערינו.
שהרי, הם חושבים, כמה פעמים כבר קבלנו על עצמנו להתקרב מחדש להשי"ת, והנה לא עברו אפילו רגעים ספורים (ובמקרה הטוב כמה ימים) וכבר מצאנו את עצמנו מחוץ לקדושה?
כמה פעמים החלטנו לקבוע את עצמנו ללימוד התורה ולעסק התפילה, או אפילו קביעת עיתים לתורה, ותוך מספר ימים נוצרו טרדות ועניינים שהכריחו אותנו לצאת ל'רחובה של עיר' ומנעו מאיתנו לקיים את החלטתינו?
וכמה פעמים התחלנו כבר ליישב את הדעת, לחשוב מחשבות נקיות וטהורות ולפתע שמנו לב שאנו בתוך מערבולת של מחשבות – דאגות וטרדות, מחלוקות והבלים?
כמה פעמים התחלנו להתרכז בפירוש תיבות התפילה, מתוך זכרון שהננו עומדים לפני ה', ולא הצלחנו להחזיק בזה יותר מכמה דקות מחמת שהתגברו עלינו מחשבות זרות?
כמה פעמים פתחנו ספר על דעת ללמוד מספר שעות רצופות, והנה הגיע קריאה בהולה (לפעמים מהיצר הרע) להתעסק בדברים אחרים?
אפשר להרחיב בענין בכמה וכמה דוגמאות, איך כמעט לא שייך להשאר בפנים כל הזמן, ומשום כך הרבה מתייאשים.
אבל, אחי, דע לך שכך הוא סדר הבריאה, שבהכרח הוא שנצא החוצה, אלא שבדיוק לשם כך התורה מצווה אותנו לשים מזוזה על פתח ביתנו; ובדיוק בגלל זה אנו נוהגים לשים את היד עליה ולנשקה בעת צאתינו: לזכור את האמונה לפני היציאה מהבית; להחדיר למח שגם כאשר נהיה בחוץ, ברחוב, בבלבולים ובטרדות, נהיה יחד עם ה' ולא נעזוב אותו. וכאשר אדם עוזב את ביתו מתוך מחשבות של אמונה, אזי יכול לחזור לביתו בהתחדשות.
כי כאשר אדם קונה בית, הרי שבתחילה הוא נהנה מכל חדר ומכל דלת וחלון, אך כאשר הוא מתרגל לבית כבר אין לו הנאה, כי תענוג תמידי אינו תענוג, אבל אם הוא יוצא לתקופה ארוכה מהבית, ובמיוחד כאשר הוא יוצא מתוך הכרח, שלא ברצונו, לגלות ממושכת וכדומה, כי אז הוא חוזר לביתו בהתחדשות יתירה, וחוזר ליהנות מכל חפץ ורהיט.
כך הוא גם בקדושה. מסובב כל הסיבות דואג תמיד שיהיו לנו סיבות לצאת מ'תיבת נח' של הקדושה, והכל בשביל להביא אותנו שוב לקדושה בהתחדשות, שכאשר נצליח לפתוח שוב ספר, או להחזיר את המח לתפילה וכדומה, אז נדבק את עצמנו בהתחדשות נפלאה, ונוכל ליהנות מכל דלת וחלון בבית הקדושה, נתלהב מכל מילה ומכל תיבה שיוצא מפינו.
וכמו שכתוב 'בשבתך בביתך ובלכתך בדרך', שלפעמים יוצאים לדרך כדי לחזור בהתחדשות מלאה, ולכן גם ירדנו למצרים, כדי לצאת משם בהתחדשות נפלאה של התגלות יד ה' לדורות עולם.
כמובן שיש למעט ככל האפשר ביציאות, אבל כאשר נמצא את עצמנו בחוץ, נתחזק מאוד לדעת, שהיציאה היא לא גלות וגירוש, אלא יש לה רק מטרה אחת ויחידה: חזרה לקדושה בהתחדשות, ולא חס ושלום בשביל להפסיק לגמרי.
אבל זה רק כאשר נשים לב למזוזה אשר בפתח, ננשקה בזמן הירידה ונזכור מה כתוב בה, אבל אם לא נצא בליווי של האמונה, אזי יהיה מאוד קשה לזכור שיש לנו בית, לרוב עוצם התגברות היצר להכשילנו ולייאשנו, ולתת לנו הרגשה של מחוסרי בית.
ואשרי מי שמוסיף לקחת לעצמו לדרכים ול"יציאות" כמה ספרי צדיקים, לחטוף סעיף "משיבת נפש" בעת הנסיעה והירידה, אשר יחזירו לו את המח והלב האמיתי גם בעת שהוא מחוץ לביתו.
אחי היקר!
אם תהיה חזק בזה, תוכל לראות ולהבין בחוש ממש את המושג "ירידה לצורך עלייה", כי באמת כל ירידה מביאה לעליה בהתחדשות.
תמיהתם של רבים, מדוע, אם כן, פעמים רבות אנו רואים ירידות שאינן מצמיחות עלייה, אינה תמיהה כלל, שכן הסיבה לכך היא שהם לא 'נשקו את המזוזה' בצאתם החוצה, וחשבו להם שנפרדו לגמרי מה', חלילה, וכך הזדקנו ו'התיישנו' בירידה, כמו אלו ששהו במצרים ולא האמינו שיש חיי גאולה, ואכן נשארו שם לנצח.
על כן, ידידי, חזק ואמץ גם "בשבתך בביתך וגם "בלכתך בדרך", וזכור תמיד את לשונו של הרשב"י המופיעה פעמים רבות בזוהר הק': "זכאה מאן דעייל ונפיק" [-אשרי מי שנכנס ויוצא].
"וצריך לראות למלאת את הידיים, שהיא האמונה, על ידי הארה משבעה רועים, שהם כלליות של כל מנהיגי הדור… ואי אפשר לבוא לאלו הרועים… אלא על ידי עזות… ולבוא לעזות… על ידי בחינת 'נעשה ונשמע'… 'בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע, ירדו ששים רבוא מלאכים ונתנו שני עטרות בראש כל אחד'… בחינת 'ושמחת עולם על ראשם'… 'נעשה' הוא בחינת נגלות, היינו המצוות שאפשר לכל אחד לקיים לפי מדרגתו, ו'נשמע' היא בחינת נסתרות, מה שהוא גבוה ונסתר ממנו, שאינו יכול לעשות עבודה בזה".
(ליקוטי מוהר"ן ח"א, כב)
לישראל יש שבעה רועים, "שהם כלליות של כל מנהיגי הדור", ותפקידם לשמור על צאן הקדשים, נשמות ישראל, ולהאיר בהם הארת האמונה הקדושה. "ועל שם זה נקראים רועים, על שם 'ורעה אמונה', וכל עיקר אמונת ישראל ממשיכין הם להדור".
אך אנו אין די לנו בזה; עלינו לחפש את הרועה השמיני! את הרועה שלא רק ירעה את צאן הקדשים במרעה האמונה הקיימת, אלא יחדש אותנו בהתחדשות נפלאה שלא היתה מעולם. הלא הוא מלך המשיח, אשר עליו נאמר: "ורועה אחד יהיה לכולם" (יחזקאל לז, כד) ואשר ילמד אותנו תורה חדשה – "אורייתא דעתיקא סתימאה".
* * *
ההבדל העיקרי בין שבעת הרועים לרועה השמיני, הוא בכך ששבעת הרועים מאירים בעיקר את הארת ה"נעשה", ואילו הרועה השמיני מגלה ומאיר את הארת ה"נשמע".
ביאור הדברים:
כשקיבלנו את התורה, אמרנו באהבה "נעשה ונשמע", כי אכן בתורה ישנם שני חלקים: חלק ה'נעשה', שהוא חלק העשיה והקיום; וחלק ה'נשמע', שהוא חלק הרצון וההשתוקקות לשמוע את אשר טרם שמענו. הוא מלמד להתבודד לפני ה', להשתוקק אליו, ולהטות אוזן לשמוע גם מה שלא מוגדר בעשיה…
ואז, כשהארת ה'נשמע' מאירה בכל עוזה, מתגלית לנו תורה חדשה! כי כשבלב היהודי בוערת אש הכיסופים, והוא מטה בכל עת את אזני לבו לשמוע את אשר ה' דובר אליו – הוא מקבל גם 'נעשה' חדש, תורה חדשה, וזוכה לעשיות חדשות אשר לא זכה לעשותן עד הנה.
* * *
גם כל שבעת הרועים, אשר עיקר עיסוקם להאיר את ה'נעשה' – גם הם, מעבירים במידת-מה את אורו של הרועה השמיני, הארת ה'נשמע'. כי הלא בלעדיו אין כלום; 'נעשה' ללא 'נשמע', עשיה ללא השתוקקות, כמוה כגוף בלא נשמה.
ואולם, עבודתו של הרועה השמיני היא, להאיר בלב האדם, הארה נפלאה כזאת, עד שגם אם לא זכה לעמוד כראוי ב'נעשה' – אף על פי כן לא יעזוב את ה'נשמע', וימשיך לכסוף ולהשתוקק לה' יתברך.
"כי כתר ה'נעשה' איבדנו בעונותינו, כי אין אנו יכולין לקיים שום מצוה בשלמות… אבל כתר ה'נשמע', שהוא בחינת תפילה, שעיקרה בחינת רצון וביטול, זה אי אפשר ליקח מישראל בשום אופן. כי איך שהוא, אף על פי כן רצוננו וכספנו חזק ותקיף מאד מאד לשוב לה' יתברך בכל עת, וכמו שכתוב 'מה תעירו ומה תעוררו את האהבה עד שתחפץ', וכמו שכתוב 'כי עזה כמות אהבה קשה כשאול קנאה רשפיה רשפי אש שלהבתיה מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה', שכל זה נאמר על רשפי שלהבת תבערת הלב לה' יתברך בעמקות פנימיות רצונו, שאפילו הקטן שבקטנים במדרגה התחתונה מאד, בוער לבו לה' יתברך עד אין סוף… כי גם במדרגה התחתונה מאד יכולין לכסוף עד אין סוף, אחר שכבר גילו לנו הצדיקי אמת השגות כאלה שיש תפילת ה' שהוא בחינת סתרי נסתרות, בחינת חסד וצדקה הנעלם ונסתר מאד" (ליקוטי הלכות, מתנה ה, י).
מרדכי ספקטור, סופר יידי ידוע, נולד וגדל בעיר אומן, למשפחת חסידי טולנה. בשל כך, ובשל הרדיפות שעברו חסידי ברסלב בעיר (כפי שהוא מתאר), התעוררה אצל ספקטור סקרנות רבה להכיר את החסידים הנרדפים, והוא אכן עשה זאת.
ספקטור "החמיץ" וברבות הימים הפך לסופר ידוע, שכתב ספרים רבים ביידיש. בין יתר ספריו, כתב ספקטור אוטוביוגרפיה "מיין לעבען" – "חיי", ובה, בין היתר, הוא מתאר את חסידי ברסלב באומן.
החומר הכלול באוטוביוגרפיה של ספקטור, התפרסם בשלש מקורות נפרדים: בסדרת כתבות בשנת תרפ"ד בעיתון "יידישעס טאגבלאט" שיצא לאור בארה"ב, בסדרת כתבות בעיתון הפולני "דער מאמענט" באותה שנה, ובספרו "מיין לעבען" – "חיי", שיצא בשלשה חלקים בפולין, בשנים תרפ"ז-תרפ"ח.
במסגרת הסיקורים ההיסטוריים באתר, אנו מעלים את הפרקים הרלוונטיים מספרו, בתרגום לשפה מדוברת ובתוספת הערות רקע. על מנת להביא מידע שלם, תרגמנו את החומר מכל המקורות האמורים, בשל שינוים קלים בין המקורות.
בבוקר שלאחר בואם, כאשר קמתי משנתי, כבר לא מצאתי את האורחים בביתנו, רק בערב, שעה לאחר רדת הליל, הם שבו לביתנו.
בדרך כלל, בזמן שהותם בביתנו, הם שבו מאוחר יותר בלילה, ורק לעתים ספורות, כאשר שבו מוקדם, הם שתו איתנו תה ולעתים אף סעדו איתנו את ארוחת הערב.
אהבתי מאוד את שני ה"דודים" האלה מהרבה סיבות. ראשית, בגלל "דמי שלום עליכם" הנדיבים שהעניקו לי, שנית, משום שאחד מהם העניק לי חגורה מעור בוהק ואבזם מוכסף והשני העניק לי מקל אדום נאה עם גולת כותרת לבנה ושעון עם מחוגים שלעולם אינם זזים ותמיד עומדים באותו מקום, מצביעים תמיד על השעה שתים-עשרה.
אבל יותר מכך, אהבתי אותם בשל המעשיות הנאות שסיפרו, על מלכים, בני מלכים ובנות מלכים; על נסיכים ועל ימים ומדבריות ומדינות רחוקות ועל ננסים וענקים.
אחד הסיפורים היפים שסיפרו לי חרות עדיין בזכרוני:
אניה גדולה שטה בים, הם סיפרו, ובה אנשים רבים. באניה היה גם צדיק גדול, שנסע לארץ ישראל. לפתע התעוררה סערה עצומה, שנשאה את האניה ימים ולילות, עד שהניחה אותה באמצעו של ים קפוא, במקום בו השמש לעולם אינה זורחת וחשוך בו תמיד, ובו נותרה האניה לעמוד, ללא שום תזוזה, ומשהניחה אותה, הפסיקה גם הסערה ומנוסעי האניה אבדה כל תקוה שהאניה תוכל לפרוץ את הקרח ולחזור למסעה בים.
עברו שבועיים ועל האניה החלו לאזול כל המאכלים והמשקאות שהיו בה. החלו האנשים לחשוש לחייהם. כך, ימותו כולם מרעב! באו גדולי הנוסעים אל הצדיק שיתפלל לה' יתברך שיורה לרוח להסיע את האניה מים הקרח הנורא.
הצדיק השיב להם שהוא יתפלל ושה' ישמע את תפילותיו, אולם הוא העמיד תנאי: שכולם יצייתו לו לכל דבריו. כאשר הסכימו כולם, הורה להם הצדיק: הטילו גורל ובחרו עשרה אנשים מתוככם, והביאום אלי.
וכאשר באו העשרה שעלו בגורל אל הצדיק, הורה להם הצדיק: הכינו לכם צידה לדרך לעשרה ימים, וצאו לדרככם: לכו על הקרח הנורא כל כך זמן, עד שתגיעו להר אבן נישא, חלק כמו קיר. בקושי בעיניכם תוכלו לראות את קצהו. אבל על ההר תיאלצו לעלות!
הם רצו לשאול את הצדיק איך אפשר לעלות על הר חלק כמו קיר, אולם הם הבטיחו שיצייתו לו בכל ולא יפקפקו – אז הם שתקו.
הוא בירכם שילכו לשלום, והם לקחו צידה לדרך – ויצאו לדרכם.
וכך הם הלכו בחושך המוחלט שעל הקרח הנורא עשרה ימים ועשרה לילות, עד שנתקלו בהר המתנשא. הם לא הצליחו לעלות עליו, אז הם התחילו לחצוב בו מדריגות ולעלות אט אט. וככל שעלו יותר, החל להאיר יותר ויותר, וכאשר הגיעו לאחר ימים ארוכים אל פסגת ההר היה אור השמש כה בוהק וכה בהיר עד שהם נאלצו לסגור את עיניהם.
וכאשר פתחום, הם גילו שהם מצוים בגן ענק בו גדלים עצים ופרחים, וביניהם שבילים, מכוסים בעפר כסוף, ועל העצים גדלו הפירות הכי יפים והכי יקרים, ועל הענפים עמדו הציפורים היפות ביותר ולהם כנפי זהב וכסף, והם שוררו שירה נפלאה, והאויר היה זך ומחיה.
והם הלכו הלאה, עד שהגיעו לכיכר עגולה, ופתאום ראו שיש בה מכסה עגול, והם הרימו המכסה ולפתע החלה לנשב רוח עזה עד שהאפר המוכסף עלה וכיסה את עין השמש, ועצים החלו לפול וציפורים החלו לפרוח ולצייץ בבהלה, ואת עשרת האנשים לקחה הרוח והעיפה אותם עד לאניה שממנה הגיעו, ואז באה רוח חזקה יותר וקרעה את האניה מים הקרח הנורא ונשאה אותה אל הים והאניה ונוסעיה ניצלו.
וכאשר שאלו האנשים את הצדיק לאחר מכן מהו המקום בו היו, השיב להם ששם הוא גן העדן התחתון, ושם, מתחת למכסה, מתגוררת הרוח, ואילולי הרימו את המכסה לא יכלה הרוח לשאת את האניה וכל האנשים היו מתים.
והתלהבותי והתפעלותי מסיפוריהם הנפלאים תפסו אותי לחלוטין בכל אברי וחושי, והבטתי בהם כעל אנשי-אלקים שירדו אלינו משמים…
ושנים לאחר מכן, כאשר נתקלתי באיזה ספר חסידי במעשה הזה, רק בנוסח מעט שונה, כבר לא חשתי את אותו טעם נפלא שחשתי כאשר שמעתי אותו משני היהודים האלה, שבעיני היו אנשים שמימיים, מלאכי עליון שהתחפשו ובאו אלינו כמו המלאכים שהתחפשו ובאו לאברהם אבינו ואכלו אצלו כאנשים ילודי אשה.
ומלבד זאת, היו שניהם יפי תואר ובעלי הדרת פנים, אחד מהם היה כבן ארבעים והשני עוד אברך צעיר כבן עשרים, ושניהם היו לבושים לבוש חסידי, רק בבגדים נאים ונקיים יותר מהחסידים שהכרתי.
מהתנהגותם נראה היה שהם בעלי יכולת, וכאשר באו מרחוק לימים נוראים לקבר רבי נחמן, דאגו לעצמם למכתב לאמי, שנארח אותם בביתנו, שם אכן היה בטוח יותר, משום שהחזיקו אותנו לחסידים מפורסמים לחסידות … ואך אחד לא חשד בנו שימצאו אצלינו ברסלב'ר חסידים, אלא כולם היו בטוחים שהם אכן קרובי משפחה שלנו.
וכך הם התארחו בביתנו כשבועיים, ולאחר מכן נפרדו מאיתנו לשלום ונסעו לביתם.
ובגינם, בגין אותם שני יהודים, הפכתי שוב לידיד לחסידי ברסלב, וחשק עז נכנס בליבי להתפלל בקלויז שלהם, לא רק באמצע השבוע, בשבת או ביום-טוב, אלא גם בעיקר העיקרים – ראש השנה.
"מלוא כל הארץ כבודו" (ישעיה ו), אפילו באפילה גמורה מאיר אור ה' יתברך. בכל הקשיים, הצרות והבלבולים נמצאים חסדיו ורחמיו. גם בזמן של הידרדרות רוחנית חס ושלום, ידו עוזרת ותומכת. כך אומר דוד המלך: "אם אסק שמים – שם אתה, ואציעה שאול – הנך… גם שם ידך תנחני ותאחזני ימינך, גם חושך לא יחשיך ממך" (תהלים קלט). בכל המאבקים, הנסיונות והכשלונות – "גם כי אלך בגיא צלמוות… אתה עמדי" (תהלים כג).
אבל לא רק כשמרגישים את החיסרון הוא נמצא, גם כשהמחלה הרוחנית גברה כל כך עד שלא מרגישים בכלל את הכאב; שקועים בחומרנות עד שנדמה שלא חסר לו כלום; גם בזמן של אדישות וטשטוש רוחני מוחלט כאשר שוכחים לגמרי מהבורא ומהתכלית הנצחית, כשבכלל לא מרגישים שהקב"ה נסתר פה – גם אז הוא בודאי פה, כמו שאמרו חז"ל: "אם יאמר לך אדם: היכן אלוקיך? תאמר לו: בכרך גדול של רומי" (ירושלמי תענית פא). גם שם, ברומי הרשעה שהחריבה את בית המקדש נמצא ה' יתברך.
אם רק תדע זאת, שהקב"ה נמצא גם כאן ועכשיו, ותאמין בכך, ותתחיל לחפש ולבקש איך להתקרב אליו – תזכה גם להרגיש זאת, להבין ולחוש את השגחת השי"ת וקרבתו; ואדרבה, הירידה תוכל לההפך לעליה גדולה.
שכן, החיות האלוקית שטמונה בתוך הרע, היא בדרגה גבוהה מאד, ככתוב: "ועברתי בארץ מצרים" ועל כך אמרו חז"ל: "אני ולא מלאך; אני ולא שרף; אני ולא אחר" (הגדה של פסח) הרי שדווקא בשיא הטומאה כמו מצרים מסתתרת דרגה עצומה של אלוקות, שאם מתאמצים לחפש אותה למרות כל ההסתרות, אפשר לזכות על ידה לעליה רוחנית עצומה.
אמרו רבותינו ז"ל: אין דנין בלילה רק ביום. כי יום ולילה הם בחינת אמת ואמונה כידוע. ועיקר אחיזת השקר והסטרא אחרא הוא בבחינת לילה שהוא בחינת אמונה. ועל כן בלילה האמונה בקטנות ונגדלת באור היום בבחינת חדשים לבקרים רבה אמונתך כמובא במקום אחר (ליקוטי מוהר"ן, תורה ל"ה). כי עיקר תיקון האמונה הוא על ידי אמת כמו שכתב רבינו במאמר הנ"ל, צדק כד אתחברת באמת אתעבידת אמונה [=כאשר צדק חובר לאמת נעשית אמונה] עיין שם, ועל כן עיקר המשפט ביום, שהוא בחינת אמת שעל ידה מעלין ומתקנין האמונה כנ"ל. ואזי נעשה יחוד אמת ואמונה שהם בחינת ערב ובוקר בבחינת ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד, וזה נעשה על ידי דין אמת שנאמר בו גם כן וכל העם ניצב עליך מערב עד בוקר כנ"ל. כי עיקר המשפט והדין הוא לתקן האמונה הנפילה שנפגמה אצל אלו הבעלי דינים. כי אחד מהם בודאי אינו נושא ונותן באמונה, ועל ידי הדין אמת מעלין ומתקנין האמונה כנ"ל בבחינת צדק כד אתחברת באמת אתעבידת אמונה, ונעשה יחוד אמת ואמונה ערב ובוקר כנ"ל. ועל כן עיקר המשפט ביום כמו שכתוב ודינו לבוקר משפט כי אז מאיר האמת שעל ידי זה נתתקן ונגדל האמונה בבחינת חדשים לבקרים רבה אמונתך. וזה בחינת ושפטו את העם משפט צדק, זה בחינת צדק כד אתחברת באמת וכו'. כי משפט זה בחינת אמת כמו שכתוב משפטי ה' אמת כמובא בדברי רבינו ז"ל. וזהו משפט צדק, בחי' צדק כד אתחברת באמת אתעבידת אמונה, כי זה עיקר ישיבת הדיינים לתקן האמונה על ידי האמת שיתחבר צדק ומשפט, אמת ואמונה כנ"ל.
(ליקוטי הלכות, חושן משפט, דיינים ב,ה)
לא תטה משפט, לא תכיר פנים (טז,יט)
אלו השני בעלי דינים הבאים לדין ומכחישין זה את זה ואחד מהם טוען שקר בודאי, והוא בחינת פגם אמונה, כי היה צריך לעשות משא ומתן באמונה, כמו שמובא (שבת ל"א) נשאת ונתת באמונה. וזה מכחיש בעמיתו וטוען שקר ואין לו נאמנות נמצא בשעה שבאים לדין הוא בחינת פגם אמונה. וצריך לתקן ולברר האמונה, ולברר האמת עם מי. אך אי אפשר לבשר ודם לידע עם מי האמת, כי השקר מחפה על האמת, כי קשה להכיר בין הטוען אמת להטוען שקר. ומה יעשה הדיין להוציא הדין לאמיתו? העצה והתקנה לזה הוא ענין הנאמר אצל תפלה שהיא גם כן בחינת אמונה. דהיינו שצריך הדיין לראות שידבר דיבור אמת, דהיינו שהמשפט שהוא רוצה לפסוק על הבעלי דינים יהיה באמת בלי שום הטיה לשום צד כמו שכתוב לא תטה משפט, וכמו שהזהירה התורה וחכמינו ז"ל על זה כמה פעמים, כי זה העיקר. ועל ידי שהדיין נזהר בזה מאד וכל דבריו הם רק באמת, כפי מה שנראה לעיני שכלו האמת על פי דין תורתינו הק' או על פי שכלו אם רואה שהוא דין מרומה כמבואר בשולחן ערוך. ואזי כשכל דבריו הם רק באמת ואינו נוטה לשום צד, אזי נתקיים אלקים ניצב בעדת אל בקרב וכו'. כי אזי השם יתברך עומד שם בעדת הדיינים הכשרים אשר דבריהם באמת, כי אמת הוא אור השם יתברך בעצמו כביכול. ועיקר השתוקקות של השם יתברך אינו אלא אל האמת, ואזי הדיבור אמת שהוא אור השם יתברך כביכול מאיר להדיין, ואזי זוכה לראות האמת עם מי מהבעלי דינים, וזוכה שיתברר לו הדין לאמיתו כי הדיבור אמת של הדיין מאיר ומגלה האמת מתוך החושך והשקר של שכנגדו שטוען שקר. וזה בחינת הדן דין אמת לאמיתו שאמרו חז"ל, שדקדקו המפרשים תיבת לאמיתו. אך על פי הנ"ל מדוקדק היטב: לאמיתו דייקא. כי בודאי יכול להיות שהדיין ידין דין אמת על פי התורה לפי טענתם, ואף על פי כן יחייב את הזכאי על פי האמת. אבל באמת כשהדיין נזהר מאד, שיהיה כל דבריו באמת בלי שום הטיה כנ"ל, אזי מאיר לו האמת שהוא אור השם יתברך בעצמו כביכול, וזוכה לראות האמת לאמתו. כי נתגלה האור מתוך החושך על ידי הדיבור האמת שהוא בחינת אור השם יתברך בעצמו כביכול והבן היטב. וזהו בחינת הדן דין אמת לאמתו, לאמיתו דייקא כנ"ל.
(חושן משפט, דיינים, א,ב)
כי יפלא ממך דבר למשפט… וקמת ועלית (יז,ח)
אף על פי שנסתלקו הצדיקי אמת, אבל חידושי תורה שלהם, שהם ההלכות שגילו, נשארו לנו; וכן אף על פי שנחרב בית המקדש, אבל כל התורה וההלכות שעסקו בהם בבית המקדש בלשכת הגזית נשארו לנו. כי כל הלכות התורה שאנו יודעין עתה כולם קבלנו מביץ המקדש, כמו שכתוב כי מציון תצא תורה, וכמו שכתוב כי יפלא ממך דבר למשפט וקמת ועלית וכו'. כי עיקר בירור כל ההלכות שקיבלנו ממשה רבינו לא היה אפשר לבררם לנו בשלימות כי אם על ידי שנבנה בית המקדש ושם ישבו הסנהדרין גדולה ובררו לנו כל ההלכות לחיותינו כהיום הזה. ועל כן שערי בית המקדש לא שלטה בהם ידי אויב, בשביל שחלקו כבוד לארון כמו שאמרו רבותינו ז"ל, כי התגלות ההלכות הם בחינת שערים, כי הם פותחים שערי החכמה והמדע הקדושה לדעת ולהכיר אותו יתברך וכמו שאמרו רבותינו ז"ל אוהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב – אוהב ה' שערים המצויינים בהלכה וכו' וכמו שכתוב לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער, שפירשו רבותינו ז"ל לענין תלמידי חכמים העוסקים בתורה. ועל כן השערים של בית המקדש לא שלטו בהם ידי אויב רק טבעו בארץ שעריה, להורות שהשערים, שהם בחינת ההלכות שנתגלו בבית המקדש, לא שלטו בהם ידי אויב, כי רק הם נשארו לנו. רק שטבעו בארץ שעריה. אבל הצדיקי אמת בכל דור ודור שהם בחינת ראש בית הם מעלים ומגלים לנו בכל דור כל השערים שהם בחינת ההלכות כי בשביל זה טבעו בארץ, ולא נמסרו ביד אויב כדי שיהיה כח לכל מי שירצה לגלותם ולהעלותם מעפר.
(חושן משפט, חלוקת השותפים, ה,יג)
כי יפלא ממך דבר למשפט… וקמת ועלית
כשרוצה האדם לילך בדרכי התשובה אז צריך להיות בקי בהלכה, וצריך להיות לו שני בקיאות, בחינת בקי ברצוא בקי בשוב, בקי בעיל בקי בנפיק, שזה בחינת אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך, היינו לאחוז את עצמו בהשם יתברך תמיד, הן בעליה הן בירידה, וזה עיקר שלימות דרכי התשובה. אך זה הבקיאות, אף על פי שבאמת העיקר הוא פשיטות ותמימות, אבל זה הפשיטות ותמימות בעצמו לזכות להכניס זאת היטב בלב בני אדם, הוא עמוק ונפלא מאד, ועל זה נאמר כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם וכו' וקמת ועלית אל המקום וכו', שהוא בית המקדש שהוא בחינת נקודה העליונה. ועל כן שם עיקר ההלכה ברורה, כי שם היו יושבין הסנהדרין גדולה והכהנים והזקנים ומבררים כל ההלכות. ועיקר ההלכה ברורה ומשנה ברורה הוא לזכות להלכות כאלו שמכניסים קיום התורה, כי לא המדרש הוא עיקר אלא המעשה. ועל כן כל המבקש ומחפש אחר דרכי ה' ועבודתו יתברך היה צריך לעלות לשם ולקבל מהם. ועכשיו שחרב בית המקדש בעוונותינו הרבים, עיקר התיקון הוא על ידי הצדיקי אמת שהם בחינת משה בחינת הבית המקדש, כי כל מי שיש בו דעה כאילו נבנה בית המקדש בימיו. אבל צריכים לסבול בזיונות ושפיכות דמים הרבה קודם שזוכים להתקרב להם וגם אחר כך כנ"ל, ומכל שכן שצריכין לסבול כעס וקפידות שכועס עליו לפעמים רבו הצדיק בעצמו כי כל זה לטובתו. ואז זוכה להיות בקי בהלכה, אשר הבקיאות הזה, דהיינו שיוכל להחזיק את עצמו בהשם יתברך תמיד בכל מקום שהוא שם, אפילו בשאול תחתיות ומתחתיו עד אין קץ ואין תכלית, זה הלימוד עמוק ונפלא מאד, וצריכין לשקוד הרבה על דלתי בית המדרש של אנשי אמת העוסקים בלימוד הזה, עד שיזכה לקיים זאת באמת. ועיקר אריכות הגלות הוא מחמת שאין משתדלים להתקרב לצדיקי אמת לקבל מהם בקיאות הזאת. כי צריכים לבקש ולחפש הרבה אחר רבי כזה שידע מבקיאות הזאת, כי אפילו גדולים ומנהיגים לאו כל אחד זוכה לידע מזה. ועל ידי ההשתדלות והבקשה והחיפוש אחר הצדיק האמת, וסובל בזיונות ושפיכות דמים הרבה בשביל זה, על ידי זה זוכה לתשובה שלמה, על ידי שמקבל ממנו בקיאות בהלכה הנ"ל.
(אוצר היראה, צדיק מט; על פי: אורח חיים, ברכת הפירות ה,יג)
לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל (יז,יא)
באמת צריכין לבקש ולהתחנן הרבה לפני השם יתברך שיזכה לדעת איך להתנהג בענין זה של צמצום ההתלהבות, כי בודאי צריכים להתגבר מאד לכסוף ולהשתוקק להשם יתברך תמיד בהשתוקקות עצום, אך אף על פי כן צריכין לצמצם ההתלהבות שלא יהיה יותר ממדרגתו. ועל כן אי אפשר להיות איש הישראלי באמת, כי אם כשזוכים להתקרב לצדיקים אמיתיים, והם יורו אותו את הדרך אשר ילך בה ואת המעשה אשר יעשה, באופן שיהיה ההתלהבות והתשוקה כראוי בהדרגה ובמידה. וזה שצוותה תורה: לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל, כי רק החכמים והצדיקים אמיתיים הם יודעים איך לצמצם את האור כראוי בהדרגה ובמדה, לבלי לנטות ימין ושמאל. כי אף על פי שמשה רבנו כבר מסר לנו את התורה הקדושה, שהיא כולה בחינת מדות וצמצומים הקדושים לקבל את האור הקדוש של אין סוף, אף על פי כן אנו צריכין בכל דור ודור לחכמי הדור, שיפרשו לנו את התורה הקדושה בחכמתם הקדושה, כי התורה הקדושה היא בערכנו בחינת אין סוף, רק החכמים הקדושים הם יודעים ללמוד עמנו ולפרש לנו את התורה הקדושה באר היטב, למען נוכל לקבל אור התורה בהדרגה ובמידה בערכנו כפי הדור וכפי הזמן. וזה בחינת הגדרים והסייגים שעושים החכמים בכל דור ודור, עיין פנים.
ישראל עם קדוש הם למעלה מהטבע, כי אינם מסורים לשום שר ואינם מתנהגים על פי הטבע של מערכת השמים, רק על פי השגחתו יתברך, ועל כן הם מצווים שלא לדרוש באותות השמים ולא לעונן ולנחש. כי באמת הא בהא תליא, כי כשישראל אינם דורשים באלו השקרים והדמיונות כוזבים של המעוננים והדורשים באותות השמים וחוזים בכוכבים וכיוצא, על ידי זה הם מכניעים זוהמת הנחש ומדבקים את עצמם באמונה דקדושה, ואזי זוכים על ידי האמונה לבחינת חידוש העולם, בחינת ארץ ישראל, ואזי הנהגתם על ידי השגחה לבד, בחינת נפלאות למעלה מהטבע של מערכת השמים, ואז בודאי אין צריכין לירא כלל מאותות השמים, מאחר שהם למעלה מהם, כי הם מתנהגים על ידי השגחה לבד. נמצא, שעל ידי זה בעצמו שהם מתרחקים מזה, על ידי זה אינם צריכים לירא מזה. אבל העכו"ם, הדורשים במעוננים וקוסמים הנמשכין מזוהמת הנחש, ואין להם אמונה בשלמות בהשם יתברך, ועל ידי זה הם רחוקים מבחינת ארץ ישראל, מבחינת השגחה, ומתנהגים על פי הטבע, על כן בודאי יש להם לירא מאותו השמים מחמת זה בעצמו שהם דורשים בהם ואין להם אמונה דקדושה כלל. וזה שכתוב אצל ישראל קדושים (ירמיה י, ב): ומאותות השמים אל תחתו, כי יחתו הגוים מהמה, היינו כנ"ל.
עיקר השלמות היא רק אמונה לבד. ועל כן נקראת האמונה תמימות בחינת תמים תהיה עם ה' אלקיך, כי האמונה היא תמימה ושלמה בתכלית השלמות, כי כל הדברים יגעים, לא יוכל איש לדבר, לא תשבע עין לראות ולא תמלא אוזן משמוע וכו'. וגם אם יאמר החכם לדעת לא יוכל למצוא. ועל כן אין שלמות להדעת והתורה כי אם על ידי אמונה. כי אי אפשר להשיג בהדעת שום דבר בשלמות כי אם על ידי האמונה, כי מאחר שהוא מאמין בה' יתברך ובצדיקיו ובמצוותיו יתברך באמונה שלמה, הוא שלם בתכלית השלמות כי האמונה היא בלתי גבול כי הוא מאמין בהאמת שהוא עד אין סוף ותכלית. ועל כן צריכים שתהיה האמונה בשלמות בלי שום מום ופגם כלל, בבחינת כולך יפה רעייתי ומום אין בך, ואז זוכה להשיג על ידי זה דעת גדול, כי על ידי שלמות אמונה זוכים לדעת.
(יורה דעה, בכור בהמה טהורה ג,י)
אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם (כ,ג)
ענה ואמר: חזקו ואמצו כל המיחלים לה' (תהלים לא,כח). כל המיחלים דייקא, אפילו אם אינכם זוכים לשום קדושה ועבודה חס ושלום, רק מייחלים לבד, אף על פי כן חזקו ואמצו ואל תפלו משום דבר שבעולם יהיה איך שיהיה, כמבואר מזה בדברינו כמה וכמה פעמים. ויותר ויותר מזה צריך כל אחד ואחד לחזק את חברו לבל יפול בדעתו משום דבר שבעולם ואפילו אם הוא יודע בעצמו שהוא כמו שהוא, אף על פי כן יחזק את חברו. כי את חברו בקל יותר לחזק מלחזק את עצמו, כי אין חבוש מתיר את עצמו (ברכות ה:) כי אין רעה גדולה מנפילה וכמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה לענין מלחמה בגשמיות על פסוק (דברים כ,ג): אל תיראו ואל תערצו וכו' – אל תיראו משפעת הקלגסים ואל תערצו מקול הקרנות וכו', שכל הדברים האלה עוברים על מי שחפץ להכנס בעבודת ה', שכמה מיני מלחמות ופחדים ושפעת הקלגסים וקול הקרנות וכו' וכו' עוברים על כל אחד ואחד, וכמבואר בדברינו מזה. וצריך לעמוד על עמדו לבלי להניח את מקומו בשום אופן בעולם ולצפות לישועה תמיד ולבלי להתרחק ולנוס ממנו יתברך חס ושלום, וכמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (סוטה מ"ד:) לענין מלחמה: שתחילת מפלה – ניסה [=בריחה], רחמנא לצלן. כי אנה מפניך אברח, אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך וכו', כי השם יתברך בכל מקום. כי צריכין להיות עקשן גדול בעבודת ה' כמבואר בדברינו עיין שם. וכשיזכה לבלי להפיל את חברו אף על פי שידע בעצמו שהוא רחוק מעבודתו, אדרבא יחזקו בכל מיני התחזקות ויחיהו וישיבהו בכל מיני דבורים המשיבין את הנפש וכו', על ידי זה יכול להיות שאחר כך יזכה גם הוא לחזור ולשוב לעבודת ה' על ידי זה.
(שיחות הר"ן קכ)
שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם אל ירך לבבכם (שם)
ודרשו רבותינו ז"ל אפילו אין בכם זכות אלא מה שאתם אומרים בכל יום שמע ישראל, אתם ראויים לנצח את אויביכם וכו'. היינו, כי כל המלחמות שבעולם מרמזין עיקר על מלחמת היצר הרע. כי אפילו המלחמות שיש לאחד בגשמיות עם שונאים ואויבים, הכל הוא בחינת מלחמות היצר הרע, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין ק"ג) כשיש לאדם צרים למטה כך יש לו צרים למעלה. ועל כן עיקר המלחמה הוא מלחמת היצר הרע. וזה שהזהיר הכהן קודם שנכנסו למלחמת ה' לנצח את האויבים והסטרא אחרא שסביב הקדושה, סביב ארץ ישראל, שהם כלל כל השונאים המונעים והמעכבים מדברים שבקדושה, וכשאדם נכנס להלחם עמהם אזי הוא בסכנה גדולה ח"ו, כי מתעורר עליו כמה קטרוגים ח"ו, ורוצים להפיל אותו מעבודתו לגמרי ח"ו. וזהו עיקר המלחמה שצריך להתחזק לעמוד על רגליו לבל יפול מעבודת ה' יתברך ח"ו, ואז בודאי יזכה לנצחם ולשברם ולבטלם. אבל במה יהיה בטחונו חזק שלא יפול מעבודתו ית' ח"ו? העיקר הוא רק האמונה הקדושה. שכשהוא חזק בהאמונה הקדושה בודאי אין לו להתיירא משום מלחמה ושום נסיון שבעולם. וזהו שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה וכו' – בזכות שמע ישראל לבד, היינו זכות וכח האמונה הקדושה, בזה לבד אתם יכולים להתקרב למלחמה בגשמיות וברוחניות. כי מאחר שאתם חזקים באמונתו ית', שוב אין לכם להתיירא כלל משום מלחמה שבעולם. וזהו אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תערצו ואל תחפזו מפניהם – אל תראו משעטת סוסים ושפעת הקלגסים וקול הקרבנות, היינו ענייני תכסיסי מלחמה שעושין השונאים להפחיד ולאיים על שכנגדם. וכל הבחינות הללו יש במלחמת היצר הרע, והוא ידוע למי שהתחיל להכנס קצת בעבודת ה' ובמלחמת היצר הרע, אפילו אדם פשוט לגמרי, כי דרך הבעל דבר והסטרא אחרא לאיים ולהפחיד על האדם מאד מאד. ולהכביד עליו עבודתו יתברך מאד מאד. ומחמת זה נמנעו רבים מלהתחיל להכנס בעבודתו יתברך מחמת האיומים והכבידות הללו וכיוצא בהם. וזה בחינת שעטת סוסים ושפעת הקלגסים וקול הקרנות וכו'. אבל העיקר בעבודת ה' שלא יתפחד האדם כלל, וכמו שכתב רבינו ז"ל, שבעולם הזה האדם צריך לעבור על גשר צר מאד, והעיקר הוא שלא יתפחד האדם כלל. ועיקר ההתחזקות לעבור על הגשר צר בשלום בלי פחד הוא האמונה הקדושה כנ"ל, בחינת שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה, בזכות שמע ישראל היינו אמונה כנ"ל. ושוב אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תערצו ואל תחפזו מפניהם כי ה' אלקיכם ההולך עמכם להושיע אתכם וכו' כנ"ל. וזהו ה' לי לא אירא וכו' (תהלים כז) היינו כנ"ל. כמו שכתוב ה' לי, דהיינו שאני מאמין בהשם יתברך באמונה שלימה וה' עמדי תמיד כי מלא כל הארץ כבודו, שוב לא אירא מה יעשה לי אדם כנ"ל. כי מאחר שיש להאדם אמונה חזקה בודאי ינצח כל המלחמות וסוף כל סוף אשוב להשם יתברך באמת, בחינת זאת אשיב אל לבי על כן אוחיל.
(יורה דעה, גילוח ג,ט)
חלק מהחומר נאסף בסיוע חומש דברים עם ליקוטי הלכות של הוצאת "קרן רבי ישראל בער אודסר"
"בעברי הייתי בן אדם יוצר, ציירתי, עשיתי תכשיטים, למדתי אומנות, אני מאד אוהבת חברה. ומאז שילדתי את ביתי הראשונה כל אלו פסקו. היום יש לי 5 ילדים. הגדולה בת 6.5 והקטן בן חודשיים. כל היום אני רק מטפלת בבית, בילדים, ורוב הזמן אין לי מזה שמחה. בעבר הדברים שעסקתי בהם הביאו לי שמחה (גם אם מדומה) והיום אני נמצאת בחוסר שביעות רצון ויש גם הרבה מצבי יאוש ותסכול. מהבוקר עד הלילה אני עושה דברים שאני לא אוהבת לעשות. רגעי האור מעטים כל כך. אני רוצה לעשות את רצון השם בשמחה. אני מוכנה לבטל את רצונותי ולהחליף טיטולים כל היום, אני מנסה לשמוח בזה אבל אני לא מצליחה. הדברים היחידים שגורמים לי חיות זה לצאת לשיעור תורה, לקרוא ספרי חיזוק, לשמוע דיסקים. אבל הזמן שיש לי לזה הוא מועט ביותר. מה התכלית שלי בעולם? איך אדע? האם יש עוד משהו מלבד היותי אמא יהודיה, רעיה לבעלי? אני רוצה להיות אדם עם עיניים נוצצות ולב שמח ואני לא. למה?"
את המכתב הכאוב והמיוסר הזה קיבלתי לפני שבוע.
אני מקבל מכתב כזה בגרסא זו או אחרת פעם ביומיים.
מה קורה פה? איפה טעינו?
האם יכול להיות שיעודנו הוא לחיות חיים חסרי חיות? או שהחיות היחידה לה אנו מצפים נמצאת תמיד מחוץ לחיים ולא בתוכם ועל פי רוב גם לא מושגת?
מי גרם לנו להסתכל על החיים עצמם כדבר מר שצריך להיפטר ממנו, ועל חוויות חיצוניות כעל "הדברים החשובים באמת"?
מה יותר משמח? לייצר תכשיטים? לצייר ציורים? או להחליף טיטול לתינוק צורח?
התשובה ברורה. אבל אם זה מה שמשמח מדוע אנו מחויבים לעסוק במה שמעציב? פלא שאנחנו נהיים חולים? פלא שאנו מיואשים? פלא שאנחנו מרגישים מרומים? פלא שאין לנו חשק לכלום?
מישהו מרמה אותנו. מישהו לקח מאיתנו את החיות של החיים הפשוטים, של המעשים הרגילים, והשליך אותה מעבר להרי החושך, הפך אותה ללא מושגת. גם בלי שנחקור מי הוא אותו מישהו ואיך הוא עובד, דבר אחד ברור – השקפת העולם הגורסת כי החיות נמצאת מחוץ לחיים היא חולי קשה שאנחנו משלמים עליו מחיר יקר, ואנחנו חייבים לחפש לה מרפא.
שמתם לב פעם שתינוקות אוהבים יותר לנבור בארונות של המטבח מאשר לשחק בצעצוע שקנו להם? ראיתם פעם איך ילדים יכולים להיות מאושרים מקרטון שמצאו או מאבן מושלכת? הבחנתם פעם בתופעה שילדים קטנים אינם אוהבים טעמים מורכבים ומתובלים מידי באוכל? הם – כן יודעים לשמוח בפשוט. הם מעדיפים את החיים עצמם על פני תחליפים צבעוניים. עד שמלמדים אותם אחרת…
גם אנחנו היינו פעם תינוקות מאושרים מלנבור בארון.
מתי איבדנו את האושר הזה? מה קרה לנו בדרך?
מה ההבדל בין אבן רחוב אפורה ופשוטה לבין אופניים מבריקות?
בשביל לגלות מה יש באבן, איזה משחק מעניין היא יכולה להיות, צריך להתבונן.
בשביל לגלות מה יש באופניים מבריקות לא צריך לעשות כלום. הברק, הצבע, השכלולים, מבטיחים לך אושר קל. אין צורך להתבונן ולחשוב, אין צורך להיות יצירתי. הכל מוכן, הכל נראה לעין חיצונית. וככל שאנו מתרגלים לקבל את החיות מן העולם החיצוני, מהצבע, מהברק, מחומרי הטעם והריח ושאר מעצבי אשליות, אנחנו מפסיקים להתבונן פנימה. חוש ההתבוננות שלנו מתנוון. רק מה שזמין וקל ומבטיח אושר מיידי נחשב לנו כמקור חיות. זוהרם הפנימי של הדברים הפשוטים נשאר גנוז ונעלם בתוכם ואנו מתרגלים להעדיף את הזוהר הזמין של החיצוניות, את הטעם המתובל, את הצבע המלאכותי.
לכן ציור או עיצוב תכשיטים מהנה יותר מלהחליף טיטול. לכן שיעור תורה או דיסק שמספק למוח רעיונות מעניינים, מרתק יותר מלרחוץ כלים.
אבל האמת היא, האמת הפשוטה והשכוחה, האמת הנעלבת והנעלמת, אמת בלי מליצות, כך סתם, פשוטה פשוטה, היא שהתינוק שאמא יהודית מגדלת הוא הציור הכי עמוק והכי מדהים שהיא עתידה לצייר בימי חייה, שלנקות את גופו מזוהמתו ולדאוג לצרכיו הוא יותר יצירת תכשיט מצריפת זהב או כסף, שלרחוץ כלי אוכל בכיור יום יומי חיוור היא מלאכת קודש שאליה מכוונים כל השיעורים, כל המילים הנאצלות, בכל השיעורים והדיסקים שבעולם.
יש רק בעיה אחת – אנחנו לא מרגישים את זה. המוח והלב שלנו אינם נתונים להתבוננות במציאות הפשוטה. הם שבויים במציאות דמיונית, נפרדת ורחוקה, לא מושגת. והמרפא לזה יכול לבוא רק על ידי שינוי המוח. שם שורש הקלקול ורק שם יבוא הריפוי. וכך מבאר הזוהר הקדוש עקרון מפתח זה – "במחשבה איתברירו כולהו" ("עץ חיים" שער ח' פרק ה') "כי כל ההמתקות של כל הצמצומים והדינים הוא על ידי השכל, כי כולם במחשבה אתברירו" (ליקוטי מוהר"ן תורה ס"א סעיף ו')
מה קורה בשכל? רבינו מסביר שהפסולת שיש לנו במוח נקראת "טיפת עשיו וישמעאל" (ליקוטי מוהר"ן ה' סעיף י"א) ומבאר רבי נתן בעניין זה: "כי כל הדברים שבעולם צריכים תיקון, כי כולם נפגמו על ידי חטא אדם הראשון שפגם בטיפי המוח. ועל ידי זה כל הדברים נפלו בקליפה ואנו עוסקים תמיד לתקן כל הדברים שבעולם, להעלותן ולבררן מן הקליפה. להעלותן אל המוח, ששם נתקנין כל הניצוצות, כי "כולם במחשבה אתברירו", כי זה עיקר התיקון – להעלות כל הניצוצות שנפלו בקליפה, שנתפשטו בכל הדברים שבעולם, בדומם, צומח, חי, מדבר, על ידי חטא אדם הראשון, להעלותם אל המוח. (כלומר שברגע שנחשוב את המחשבות הנכונות, ברגע שנראה את כל הדברים שבמציאות באור הנכון – על ידי הסתכלותנו המדויקת בהם, יתקנו ויעלו אל שורשם הרוחני) אבל יש דברים שאסור לנו לתקן, כי הם בחינת טיפת עשו וישמעאל, שאין להם שום תיקון. וזה בחינת כל האיסורים שבתורה, כי הם בחינת טיפת עשו וישמעאל, בחינת זוהמת הנחש, שאין להם שום תיקון, ואדרבא כשמעלין אותם, חס ושלום, אל המוח, אזי נפגם המוח ונעשה קלקול המשפט שמזה מתגבר הטומאה" (פורים הלכה ג' סעיף ו')
הבעיה במוח מתחילה כשאנחנו מתחילים לחשוב על המציאות באופן חיצוני, כמו שחושבים עליה הגויים. זוהי טומאת עשו וישמעאל, אלו הן המחשבות המטמאות את מוחנו ומחלישות את כוחנו. ברגע שנוציא אותן מן המוח – תתבהר תמונת המציאות ותתמלא חיות ושמחה. אז נוכל לראות את האלוקים ולמצוא את רצונו גם בחיי היום יום, לא רק במקומות רחוקים ולא מושגים.
רבי נתן מסביר שאי אפשר לנקות את המוח מההשקפות הפסולות אלא על ידי תמימות: "כי עיקר תיקון כל אדם הוא על ידי בחינת תיקון המשפט (כלומר שתהיה השקפתו על החיים והאופן בו הוא שופט ותופש אותם – מדויקים ונקיים מדמיון) כי צריך כל אדם לכלכל דבריו במשפט, שישפוט את עצמו בכל עת על כל דבר.
ועיקר קלקולו על ידי חכמות רעות של העולם שהם בחינת פגם המשפט. דהיינו מה שנדמה לכל אחד כאילו השם יתברך אינו מתנהג עמו במשפט הישר והצדק (ובכלל זה שחיותו אינה מצויה לו בתוך חייו רק נמצאת במקום שאי אפשר לו להשיגו) ואי אפשר לו לעמוד בניסיון, כפי מה שהשם יתברך מתנהג עמו. כי רוב העולם צועקים שאינם יכולים לעבוד את השם יתברך מחמת חסרון הפרנסה (וחסרון חיות ושמחה בוודאי הם בכלל פרנסת הנפש). נמצא לפי דעתם חס ושלום, השם יתברך מעוות המשפט נגדם שרוצה שיעשו מה שאין בכוחם – לעסוק בתורה ועבודה (או לגדל ילדים, או לעסוק במצוות) בחסרון פרנסה (או בחסרון חיות) כזאת.
אבל האמת בוודאי אינו כן. כי צריך כל אחד להאמין כי צדיק ה' וישר משפטיו. ובוודאי אינו בא בטרוניא עם בריותיו ואינו מבקש מהאדם שיעשה מה שאין ביכולתו. ובודאי הוא יתברך יודע שזה עיקר הניסיון של זה האדם שיחטוף עיתים לתורה ועבודה מתוך דחקות. וכן בכל מה שעובר על האדם. כי באמת האדם לא בא לעולם כי אם בשביל תיקון המשפט. על כן צריכים להאמין שהשם יתברך בוודאי ישר משפטיו ואינו מנסה שום אדם במה שאינו יכול לעמוד בו אף על פי שלפי שכלו קשה לו לעמוד בעניינים אלו שעוברים עליו, אף על פי כן צריך להשליך שכלו וחכמתו ולהאמין כי ישרים דרכי ה' ומשפטיו ובוודאי הוא צריך לעבור בזה העולם בעניינים אלו שהשם יתברך מתנהג עימו, בעשירות או בעניות או בהתגברות התאוות והרעיונים. ואי אפשר לבאר לכל אחד כמה וכמה הוא צריך להשליך שכלו ולהמשיך את עצמו לתוך דרכי התמימות שעל ידי זה הכל יכולין לעלות" (ליקוטי הלכות נזיקין הלכה ה' אות י')
תמימות פירושה – השם כאן, איתי. מה שיש לי זה בדיוק מה שאני צריך. לא במקום אחר ולא בזמן אחר. לא בעבר ולא בעתיד. לא אצל אף אחד אחר. "כי קרוב אליך הדבר מאד, בפיך ובלבבך לעשותו" (דברים ל' י"ד). וכך פירש החפץ חיים את הפסוק: "של נעלך מעל רגלך, כי המקום אשר אתה עומד עליו – אדמת קודש הוא" (שמות ג' ה'). כל מקום שאתה עומד בו, כל מצב שאתה מצוי בו – אדמת קודש הוא, הקדוש ברוך הוא נמצא שם.
ואחרי שמוכנים להשליך מן המוח את קליפת עשו וישמעאל, לוותר על הדמיון המתעתע כאילו ישועתנו ושמחתנו מצויים במקום אחר, צריך למצוא את השם במקום בו אנו מצויים.
"ועל כן באמת צריכין לזה לימוד גדול להתאבק בעפר רגלי התמימים והכשרים בלבותם ולהשתדל כל ימיו להיות נכלל בבחינת הישיבה של הצדיק האמת שעוסק בלימוד האמיתי של קיום התורה שזה העיקר להכניס אמונה בעולם ולהוציא את כל אחד ממקומות המגונים שנפל לשם (וגם רחמים עצמיים ומסכנות ותחושה שהאושר נמצא תמיד במקום אחר – גם הם מקומות מגונים) ומי שרוצה לחוס על חייו צריך לילך על ידיו ועל רגליו לבקש ישיבה אמיתית כזאת שיוכל לזכות על ידה לאמונה שלימה ולקיום התורה לבל יאבד בתוך התהומות תחתיות שנפלו לשם כאשר הוא יודע בנפשו. וזה בחינת: "ויעקב איש תם יושב אהלים", שהיה יושב אהלים, בתוך הישיבות הקדושות של שם ועבר, ללמוד שם דרכי התמימות באמת להיות איש תם ועל כן זכה לבחינת תיקון המשפט כמו שכתוב: "משפט וצדקה ביעקב אתה עשית" (ליקוטי הלכות נזיקין הלכה ה' אות י"א)
עשיו וישמעאל מניחים לנו לעשות מה שאנחנו רוצים, רק שניתן להם את המוח. ואם עושים דברים בלי מוח, בלי כוונה, עושים אותם גם בלי כוח. ובמקום לקבל חיות ושמחה, אנחנו נעשים תשושים מיום ליום.
אבל רבינו אומר שאפשר לאלף את המוח כמו שמאלפים סוס, אפשר לשלוט במחשבות ולכוון אותן. "המחשבה ביד האדם להטותה כרצונו למקום שהוא רוצה, וכמבואר במקום אחר, שאי אפשר שיהיו שני מחשבות ביחד כלל. ואפילו אם לפעמים הולכת מחשבתו ופורחת ומשוטטת בדברים אחרים וזרים, הוא ביד האדם לחזור ולהטותה בעל כורחה אל הדרך הישר, לחשוב מה שראוי. והוא ממש כמו סוס שפונה מן הדרך וסר לדרך אחר, שתופסין אותו באפסר וכיוצא, ומחזירין אותו בעל כורחו אל הדרך הישר, כמו כן במחשבה ממש, שיכולין לתפשה בעל כורחה להשיבה אל הדרך הראוי" (ליקוטי מוהר"ן תורה נ')
ולשם כך אנחנו צריכים חינוך מחדש, מה לחשוב.
יום אחד אשתי היתה חולה והייתי צריך, בנוסף לעיסוקי הרבים, לסייע לה בהכנות לשבת, יותר מן הרגיל. המטלות היו כה רבות, עד שלא ראיתי מתי אוכל לפנות שעה להתבודדות. ובלי שעה כזו, אתם יודעים, אפשר לשכוח הכל. אז חשבתי לעצמי, בלית ברירה, לנהל את השיחה היום יומית שלי עם ה' יתברך תוך כדי קניות לשבת. מה לעשות שאין לי זמן אחר ומקום אחר. וכך יצאתי מהבית, ובשקט בשקט, בלי שאף אחד ירגיש, לחשתי לה' יתברך את מילותיי. בתחילה זה גרם לי צער. הייתי מעדיף לנהל את שיחתי בקול צלול, באיזה יער, ולהרגיש בנוח, בלי הפרעות והסחת הדעת. אבל מה לעשות – זו המציאות. נכנסתי לחנות ואז עלתה בדעתי מחשבה. אני פשוט אספר לה' מה אני בעצם עושה. אני אשוחח איתו ואנסה להכניס את אור לתוך החוויה האפורה של קניית מוצרים. ואז התחלתי לספר לה', ולעצמי, מה אני בעצם עושה. ואמרתי: "אני עושה קניות לשבת". והסברתי: "אני קונה אוכל לשבת משום שזהו רצונך, לכבד ולענג את השבת שנתת לנו. בכל העולמות הכל משתנה בשבת, הכל נהיה קדוש יותר, אלוקי יותר. ולנו, בני ישראל, גילית את הסוד הגדול הזה, ורצית שנהיה שותפים בו. אז מה שאני עושה עכשיו זה לא סתם קניות מעצבנות במקום לעשות דברים אחרים שהייתי רוצה לעשות. אני עושה בדיוק את מה שאתה רוצה. אני מתכונן לקראת היום הכי קדוש בעולם. אני מוציא כסף ומקדיש זמן לכבד אותו, רק משום שזהו רצונך ולא משום סיבה אחרת בעולם. אני נמצא במקום הכי מדויק והכי מתוק בעולם. בשביל מה שאני עושה עכשיו – נברא העולם, בשביל שיהודי פשוט בקץ הימים, כשהחושך יכסה ארץ, יכנס לחנות ויעשה שם מעשה אלוקי, לא בשביל עצמו, לא בגלל תאוותו או מילוי חסרונותיו, אלא רק משום שכך ציווית".
וכך, לאט לאט, עזב אותי המתח ותחושת המסכנות של "אני עושה משהו שהייתי מעדיף לא לעשות", והחנות התחילה להאיר. ה' בא לשם, ה' היה איתי. הרגשתי מאושר. התקרבתי אליו. עשיתי מה שהייתי צריך לעשות והתכוונתי בדיוק לזה ולא לשום דבר אחר. לא שאפתי לעתיד שבו אהיה משוחרר מן המשימה ולא התרפקתי על העבר שבו עשיתי כרצוני. הייתי בדיוק שם. ולכן גם ה' היה שם.
פעם אחרת נסעתי עם חבר לרבי שמעון. היינו אמורים לצאת בבוקר, אבל הוא התעכב. בסוף יצאנו בשעה 12.00 חשוב להזכיר שזה קרה אחרי כחודשיים שרציתי מאד לנסוע לרבי שמעון אבל לא עלה בידי, כל פעם מסיבה אחרת. פעם לא היה רכב, פעם הייתי חולה, פעם מלחמה בצפון, וכעת אני סוף סוף בדרך לצדיק. מה יותר פשוט מזה? לוקחים רכב ונוסעים. היו לנו עוד כמה עיכובים בדרך, ובערך בשעה 00. 2 מצאנו את עצמנו בכביש הישן בין כפר סבא לצומת בית ליד בפקק אדיר ובלתי אפשרי. כלי הרכב פשוט עמדו. אנשים יצאו מרכבם בכדי לראות מה קורה – בחוץ היה חם. על פי דרך הטבע היה נראה שאולי רק בערב נגיע למירון (מה שבאמת קרה), והיינו צריכים להיות באמת בדרגה רוחנית גבוהה כדי לא להתעצבן. יצאנו מהרכב וצפינו בים כלי הרכב הלוהטים ופתאום חשבתי על משהו שנתן לי שמחה. בין כל מאות הרכבים, יש להניח שמעטים הם הנוסעים לרבי שמעון. כל אחד לענייניו ועסקיו. אבל אנחנו, למרות שהרכב שלנו עומד, אנחנו נוסעים לרבי שמעון. אנחנו בדרך לצדיק, אנחנו לא נוסעים למקום בעולם הזה, אנחנו נוסעים למקום רוחני, מקום שבו משתנים, מתעלים. וגם ברגע זה, כשהרכב הלוהט שלנו עומד בין מאות רכבים אחרים, אנחנו נוסעים לרבי שמעון. אפשר לחשוב על זה, אפשר לשמוח בזה, גם כשאנחנו עוד לא שם. וששמחנו בזה, פתחנו זוהר ולמדנו את תורתו של רבי שמעון, והתגעגענו אליו. בעצם, כבר היינו אצלו. מוחנו היה אצלו, והשעות שבילינו בפקק היו עבורנו שעות של התרוממות הנפש והנשמה, לא שעות של מתח תסכול. הכל במוח!
רבי אלימלך מליזענסק, קדוש עליון, אמר בשעת פטירתו: "מי ייתן והייתי זוכה לאכול שוב מאותו מרק שזכיתי לאכול בפונדק פלוני". השומעים השתוממו. צדיק כזה, שכל חייו קודש לעבודת ה', מדבר ברגעי חייו האחרונים על מרק טעים?! אחד מבניו, שתמה על הדבר מאד, לא התעצל, ושם פעמיו אל אותו פונדק. כשהגיע לשם חקר את בעלת הפונדק האם אירחה אי פעם את הצדיק רבי אלימלך מליזענסק. כששמעה האשה את שמו של רבי אלימלך החלה בוכה: "צדיק נשגב כזה היה אצלי ואני לא זכיתי לכבדו כראוי". לבסוף הצליח בנו של רבי אלימלך להציל מפיה את פרטי המקרה. אביו אכן הזדמן לפונדקה והיא רצתה מאד לכבד אותו בדבר מאכל. אולם בגלל עניותה הרבה לא מצאה דבר בבית כי אם גריסים. אפילו מלח לא היה לה. היא בישלה את הגריסים במים ובכתה לפני הקדוש ברוך הוא: "ריבונו של עולם, זימנת לביתי כזה צדיק נשגב ואין לי כמעט שום דבר להגיש לו. אנא ממך, אבי שבשמיים, הכנס בתבשיל שלי טעם גן עדן, שיהנה ממנו אותו צדיק".
כעת הבין הבן היטב את הדברים. דמעותיה של האשה התמימה עוררו רחמי שמיים והתבשיל התפל הפך לערב במיוחד. כשאביו עמד לעזוב את העולם ולהגיע אל מקומו בגן עדן, נזכר בטעם גן עדן של אותו תבשיל. טעם שנכנס בו על ידי תפילותיה של אותה אשה.
מעניין שלגבי טעמים באוכל, כולנו מכירים היטב את התופעה, אף שלא נתנו עליה את דעתנו. כמה נשים יכולות לבשל את אותו תבשיל ממש, לפי אותו מתכון בדיוק, ואף על פי כן הטעם יהיה שונה. בדרך כלל כשאמא שלי או אשתי תבשל את זה – זה יהיה טעים הרבה יותר.
מה טעים יותר, כוס קפה שאני עושה לעצמי או כוס קפה שחבר עושה לי? הרבה פעמים אנחנו מבקשים מחבר: "תעשה לי קפה", למרות שאנחנו יכולים לעשות את זה בעצמנו. הסיבה פשוטה – קפה שמישהו קרוב עושה לי – טעים יותר. למה? כי כשהוא עושה את זה עבורי הוא מתכוון לעשות את זה עבורי, הלב שלו רוצה לשמח אותי, וכשאני שותה את הקפה הזה – אני מרגיש בזה.
אפשר לשתות כוס קפה ולקבל מזה שמחה וחיות, אפשר ממש לקבל מזה כוח, כי מישהו אוהב אותי ורצה להיטיב לי. הכל מתחיל במחשבה. הכל מתברר במחשבה.
התורה מספרת לנו על אדם שחי בימים הקדומים. חנוך שמו. בתוך רשימה יבשה של שמות, התורה טורחת פתאום לספר משהו על חנוך, ולא רק להזכיר בן של מי הוא היה. "ויתהלך חנוך את האלוקים ואיננו, כי לקח אותו אלוקים" (בראשית ה' פסוק כ"ד) בן אדם עלה לשמיים עם גופו! לא מת, לא נקבר, פשוט עלה לשמיים. כנראה שהוא היה אדם קדוש מאד.
מי זכה למעלה נשגבה כזו? ובפרט שהתורה עצמה טורחת לציין את מדרגתו.
ומה באמת היו מעשיו המיוחדים שהביאו אותו לדרגה כה נשגבה? אולי עסק בתפילות מכל ליבו? אולי עסק בצומות או בסיגופים ועל ידם זיכך את גופו? וכי יש דרכים אחרות לזכך את הגוף עד שיעלה לשמיים זך כמו נשמה?
ובכן, המדרש מפתיע אותנו ומגלה כי חנוך תופר מנעלים היה (מדרש תלפיות ערך חנוך) זה הכל? איך יתכן שאדם שיעסוק במקצוע כה פשוט והמוני התעלה לרמות כה נשגבות? ואכן המדרש מספר שחנוך לא היה סתם סנדלר. באמת לא כל סנדלר זוכה לעלות לשמיים. תוך כדי עבודתו הוא ייחד ייחודים. ומסביר הרב אליהו דסלר בספרו "מכתב מאליהו" (חלק א' עמ' 34) בשם רבו רבי ישראל סלנטר, שאלו היו הייחודים של חנוך: בכל תפירה שתפר, בכל סנדל שעשה, הרהר חנוך, שהסנדל יהיה חזק ועמיד, שמלאכתו תהיה מתוקנת ויפה ושמי שיקנה את הסנדל הזה ילך רק בדרכים טובות. הוא לא חשב שום מחשבה אחרת, לא הצטער שאינו רופא רק סנדלר פשוט, לא התרעם על משכורתו הנמוכה, לא ביכה את מר גורלו. הוא הבין שמאחר שהוא סנדלר זהו רצון ה' שיהיה סנדלר ואם כן עליו להיות סנדלר בכל כוחו, לשאוף ולכוון שגם סנדלרותו תשרת את ממלכת השמיים. שסנדליו ישרתו את בעליהם בצורה הטובה והעמוקה ביותר, שיובילו אותם אל המקומות הכי טובים עבורם.
כמה הייתם משלמים על זוג סנדלים מכוונים כאלו? ובכן, לא רק הקונים התעלו מרגע שעלו אלו על רגליהם אותן סנדלים מקודשות. גם חנוך, הסנדלר, על ידי כוונותיו הטהורות, התעלה על ידי סנדליו עד שגופו הפך זך וטהור ועלה לשמי השמיים.
החפץ חיים אומר, שאפילו אדם פשוט, שעוסק במלאכתו היום יומית, יכול לקיים בכל רגע מצוות חסד. אם הוא מתכוון לזה. נהג אוטובוס אמנם מקבל כסף עבור עבודתו. אם הוא מתכוון רק למשכורת שיקבל זה באמת כל מה שיצא לו מזה, אבל אם הוא מתכוון לעשות חסד, לעזור לנוסעים שלו להגיע ליעדם, הוא מקיים בזה מצוות חסד, והמצווה הזו מרוממת אותו לשמיים, כל רגע וכל שעה.
ביום כיפורים האחרון, נעמדה חברה של אשתי להתפלל תפילת ערבית. כמובן, שבטרם הרשתה לעצמה לעשות זאת, בדקה ביסודיות את תנאי השטח: שני ילדיה ה"גדולים" (בני חמש ושש), ישבו לידה ושיחקו בלגו כשהם רגועים, שבעים ומרוצים, התינוק הקטן שקע בשינה לאחר שהואכל וטופל, והפעוטה שמעליו, ישנה גם היא במיטתה בשלווה. בתחושה של יראה והתרגשות, פנתה איפה להתפלל את התפילה הראשונה של היום הקדוש. היא סיימה את ברכות קריאת שמע ואת קריאת שמע, ונעמדה לתפילת העמידה. עוד בטרם חתמה את הברכה הראשונה, הפרה התרחשות בלתי צפויה את השלווה הקצרצרה: פעוטתה התעוררה מן השינה, ודבר ראשון, פצחה בקריאת 'אימ—א' תובענית. אימא, כמובן, לא יכלה לענות, ולאחר עוד מספר ניסיונות, קמה הילדונת מן המיטה והלכה לחפש את אימא ברחבי הבית, אגב קריאות מתחזקות והולכות. לבסוף נמצאה האבידה. אימא עמדה שם, בקרן זווית, ולא התייחסה אליה כלל.
"קמתי יבשה!!" הגבירה הילדונת את קולה, "אימא, הבטחת לי שוקולד".
בשלב זה, הואיל אחד הילדים הגדולים יותר להרים את ראשו מדלי הלגו ולהתערב: "רחלי, אימא מתפללת, היא לא יכולה לענות לך עכשיו".
"אבל היא הבטיחה לי שוקולד!" עמדה הילדה על דעתה בתוקף ומשכה בשמלה של האם. "אימא!! הבטחת לי שוקולד. אני רוצה את השוקולד עכשיו!!"
היא לא אבתה לוותר על מה שהגיע לה, בשום אופן לא. צעקה וצווחה, טלטלה את האם עד שכמעט הפילה אותה, ולאחר מכן גם הביאה שרפרף, העמידה אותו ליד אימא האוחזת בסידור, עלתה עליו וצווחה היישר לתוך פרצופה של האם החבוי במחזור: "קמתי יבשה אז תתני לי שוקולד. עכשיו!! אימא!! למה את לא עונה?!!"
כמו מענה נשמע מהחדר הצדדי קול של בכי. התינוק, כמובן. גם חרש היה מקיץ משנתו במהומה כזו. האם לא ידעה את נפשה. הצרחות והצווחות הקיפו אותה מכל עבר, המילים נטרפו התבלבלו בפיה, ומי בכלל חשב על כוונה? הכוונה היחידה שעוד נותרה בה הייתה – לסיים, לסיים כמה שיותר מהר…
אבל זה לא נגמר כל כך מהר – הוידוי הקצר, הוידוי הארוך, מילים נדירות של פעם בשנה שהיא אינה יודעת בעל פה, ועל כן אינה יכולה אפילו לטמון את פניה במחזור ולמצוא בו מפלט. רחלי הצווחת כמעט תלשה אותו מידיה, ועשתה כל מה שיכלה, כדי לגרום למבטה של אימא שיופנה מהספר המעצבן הזה, אל עיניה שלה.
זה היה סיוט.
וכשהוא נגמר, והיא פסעה שלוש פסיעות לאחור, היא השתהתה עוד רגע אחד נוסף, נשמה נשימה עמוקה עמוקה, ולאחר מכן צעדה קדימה, הניחה את המחזור על השולחן, נטלה את הילדה הצורחת בזרועותיה וחיבקה אותה. בעצמה לא ידעה מניין היא מוצאת את הכוח. "רחלי, מתוקה", אמרה לה, "אימא שמחה מאוד על שקמת יבשה. אימא אוהבת אותך. ואימא תיתן לך עכשיו שוקולד גדול במיוחד. אבל, את יודעת, כשאימא מתפללת, היא לא יכולה לענות לך. היא גם לא יכולה לתת לך שום דבר. השם אמר למי שמתפלל שאסור לו לדבר. בואי, אספר לך".
והיא מצאה את עצמה יושבת על כסא, מערסלת את הילדה המתייפחת בזרועותיה, ובמשך רבע שעה, מספרת לה בלשון פשוטה ובצורה שמתאימה לרמתה, על מעלת התפילה ועל ההלכות הכרוכות בה. לאחר שבלמה בקרבה את הצונאמי הראשון, היה לה קל יותר לבלום את זה שאחריו. היא ניגשה לאדריכלי הלגו השקועים במלאכתם ובלשון רכה הסבירה להם, כיצד יש לנהוג בפעם הבאה, כשאחותם הקטנה מציקה לאימא העומדת בתפילה. היא הסבירה להם שהם יכולים לתת לה שוקולד על דעת עצמם, להעסיק אותה בעניין אחר, לרקוד ולחגוג איתה את העובדה שקמה יבשה, או לפעול בכל דרך הגיונית אחרת, העיקר להציל את התפילה של אימא מהפרעה נוראה כזאת. הילדים, ששמעו הסבר ענייני ונטול האשמה, קיבלו את המסר והפנימו אותו, והרוחות נרגעו.
לא צריך להיות רבי לוי יצחק מברדיטשוב כדי להבין, שההתאפקות, ההתגברות וההבלגה על הכעס שגילתה אותה אם בליל יום הכיפורים, פעלו פעולה עצומה בכל העולמות. כשמתבוננים מן הצד ברור לגמרי, שמעשה כזה של התעלות מעל לעצבנות הטבעית, יש לו חשיבות עצומה, שמאירה לא רק את הסלון הביתי הקטן באור יקרות. אין ספק, שבכל העולמות רוו נחת מעמידתה בניסיון הפשוט הזה.
פשוט? כלל וכלל לא, הוא רק התנהל על רקע שיגרתי ויומיומי. סלון, שוקולד, וילדה שקמה יבשה. האימא הזאת לא נאבקה מול קוזקים או נאצים, וגם לא מול גזירות אנטיוכוס או פרעה, אבל היא נאבקה מול רגשות עמוקים ומטלטלים עד מאוד של תסכול וכעס על הילדה הצורחת, והאשמה נזעמת של אחיה הגדולים.
וכאשר ניצחה אותם, ניצחה לנצח.
ואם כן, גם אם אתה סנדלר או בעל מלאכה אחר, מוכר דגים או נהג אוטובוס, אמא שמחתלת את התינוק שלה, או כל עיסוק אחר. אם אתה מתכוון לדבר הנכון, אתה יכול לעלות לשמיים. אם המוח שלך מחובר לתכלית של הדברים, אם רצונך טהור, כל פעולה מקדשת ומרוממת אותך, אפילו אם תלך להשליך את האשפה לפח. הלא כך לימד שלמה המלך: "בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך" (משלי ג' ו') ומפרש ה"מצודת דוד": "בכל ענייניך דע את ה', רוצה לומר: תן דעתך לחשוב לעשות מעשיך למען יבוא בדבר תועלת לקיים דבר ה' ואז הוא יוליכך באורח מישור ותצליח בה".
עקרון זה איננו דבר צדדי. הלא כך אמרו חז"ל: "דרש בר קפרא: איזוהי פרשה קטנה שכל גופי תורה תלוין בה? "בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך" (מסכת ברכות דף ס"ג) וכך נפסק הדבר להלכה: "וכן בכל מה שייהנה בעולם הזה לא יכוון להנאתו אלא לעבודת הבורא יתברך כדכתיב "בכל דרכיך דעהו" ואמרו חכמים: כל מעשיך יהיו לשם שמים, שאפילו דברים של רשות כגון האכילה והשתייה וההליכה והישיבה והקימה והתשמיש והשיחה וכל צרכי גופך יהיו כולם לעבודת בוראך או לדבר הגורם עבודתו. שאפילו היה צמא ורעב אם אכל ושתה להנאתו אינו משובח אלא יתכוון שיאכל וישתה כפי חיותו לעבוד את בוראו וכן אפילו לישב בסוד ישרים ולעמוד במקום צדיקים ולילך בעצת תמימים אם עשה להנאת עצמו להשלים חפצו ותאוותו אינו משובח אלא אם כן עשה לשם שמים וכן בשכיבה אין צריך לומר שבזמן שיכול לעסוק בתורה ובמצוות לא יתגרה בשינה לענג עצמו אלא אפילו בזמן שהוא יגע וצריך לישן כדי לנוח מיגיעתו אם עשה להנאת גופו אינו משובח אלא יתכוון לתת שינה לעיניו ולגופו מנוחה לצורך הבריאות שלא תיטרף דעתו בתורה מחמת מניעת השינה. כללו של דבר חייב אדם לשום עיניו ולבו על דרכיו ולשקול כל מעשיו במאזני שכלו וכשרואה דבר שיביא לידי עבודת הבורא יתברך יעשהו ואם לאו לא יעשהו ומי שנוהג כן עובד את בוראו תמיד" (שולחן ערוך אורח חיים רל"א)
ואם בענייני חולין אפשר להתרומם ולהגיע לשמיים, כל שכן שבענייני שמיים אפשר להגיע לשמיים. אבל גם כאן – רק עם ההתכוונות הנכונה.
התכוונות נמוכה בענייני שמיים תוביל את האדם לארץ, כשם שהתכוונות גבוהה בענייני ארץ תוביל את האדם לשמיים.
"רבי מאיר אומר: כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה", מגלים לנו חז"ל (משניות מסכת אבות פרק ו' משנה א'). מהו "לשמה". לשם מי שנתן אותה, לעשות רצונו. ואילו "הלומד תורה שלא לשמה", שזהו הלומד על מנת להתייהר ולקנטר "מוטב נתהפכה שלייתו על פניו". אמנם חז"ל הפליגו במעלת הלימוד, עד שגם הלומד שלא לשמה עשוי להתקרב לתכליתו ואמרו: "אמר רב יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצווה אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה" (סנהדרין ק"ה), אבל זה רק בדיעבד, ובתנאי שסוף סוף במידה מסוימת יש לו גם איזו כוונה טהורה בלימודו, כפי שפירשו התוספות, שאם לא כן –" מוטב נתהפכה שלייתו על פניו".
ועוד אמרו בעניין הלימוד: "אחד המרבה ואחד הממעיט (בלימוד תורה, או בכל דבר שבקדושה, כמובן שם בגמרא) ובלבד שיכוון ליבו לשמיים" (מנחות פרק י"ג משנה י"א. ברכות ה ע"ב) וכתב ה"שפת אמת" (פרשת ויקרא) "כי בעבודת הבורא אין נפקא מינה בריבוי, רק בהתעוררות רצון אמת בלב. ואדרבא מי שאינו יכול לעשות הרבה ומכוון בהמעט אפשר (שהוא) חשוב יותר". ועוד אמרו: "טוב מעט בכוונה מהרבה בלא כוונה" (טור אורח חיים סימן א'). ואפילו לעניין הדין כבר נפסק ש"מצוות צריכות כוונה" (כפי שפסקו הרי"ף והרמב"ם ורמב"ן [או"ח סימן ס'] וכן כתב (מנחת חינוך מצווה י' סעיף כ"ו): "ולעניין אם צריך כוונה, ודאי צריך כוונה, אך בדיעבד אם יצא בלא כוונה, דעת הרבה ראשונים דלא יצא דפוסקים מצוות צריכות כוונה, שאם אין לאדם שום כוונה בקיום מצוותיו – כאילו לא קיימן". והמדובר כאן בכוונה פשוטה, שמתכוון לעשות רצון הבורא שציווה על כך.
ועד כדי כך החשיבו חז"ל את הכוונה, עד שאם אדם רוצה ומתכוון לעשות טוב והדבר לא עולה בידו – נחשב לו כאילו קיים רצון ה' בפועל ממש, כמו שאמרו:
"אמר רבי אמי: אפילו חישב לעשות מצווה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה" (מסכת שבת ס"ג)
אני נשמה. ירדתי לעולם כדי למלא משימה. להתקרב אל ה' ולשרת אותו ע"י כל מה שעובר עלי. לגלות את אורו גם במקומות צרים וחשוכים. מה שאני רוצה זה לא רק למלא מטלות או לעבור את החיים בשלום. מה שאני באמת רוצה זה לעבוד אלוקים. ובעבודת האלוקים שלי תלוי קיום כל העולמות. כל זה – יכול להיעשות במעשה הפשוט ביותר, הלכאורה חיוור ודל, יום יומי וחסר הדר, אם ייעשה בכוונה הטהורה – לעשות נחת רוח ליוצרנו. האור האמיתי אינו בחוץ, במקום אחר. הוא בפנים, בתוך החיים הכי רגילים. "המקום אשר אתה עומד עליו", איזה מקום שיהיה – "אדמת קודש הוא". קדש אותו.
דומיית ליל שוררת ביקום, בצל היער העבות, החשיכה שולטת כפליים. אי פה אי שם נשמעות יללות תנים מקפיאות דם, האדמה מכוסה שכבת עלי שלכת דהויי צבע הנמעכים במין איוושה מסתורית ברגלי המהלכים, פוסעים להם לאיטם אב ובנו בשביל בלתי מסומן, בצעדה כושלת, ללא מטרה – – –
לקראת הערב איבדו את דרכם ביער הצפוף, והנה פרשה הלילה את כנפיה, והם מהלכים כבתהום הנשיה.
תופסים הם מנוחה על כנפי העצים המאיימים, אך התרדמה מהם והלאה, כל רגע – פחד חדש ומוזר תוקף אותם, כמהים הם לאור הבוקר אשר ספק גדול אם יביא להם תשועה בכנפיו.
הבוקר סוף סוף מפציע, ממשיכים לצעוד הלאה, הלאה, הצֵדָה נגמרת חיש מהר, דומה שהפחד גם הוא אוכל בכל פה. עוברות שעות, נוקפים הימים, הרעב מציק עוד ועוד, הבטן מקרקרת בתוכי תוכה, סכנת הגויעה נעשית מוחשית ביותר. אין ברירה, מוכרחים לאכול עשב, למען תשאר הנשמה בגופם.
כך התחילו האב ובנו הקט לבלוע עשב כבשדך לבהמתך – – – יסורי תופת נוראים אך רק מתחילים, "אוי אוי – צועק הבן – הרי אלו יסורים בלתי נסבלים! כלום קיבת גמל לי שאוכל לעכל עשבים שוטים כאלו?" נו! וכי שייך בכלל להרגיע אדם המתייסר ביסורי תופת כאשר ישועתו עדיין לא נראית באופק כלל וכלל? נחמו אביו בדברים רכים, והמשיכו בדרכם המיוסרת, עוד ימים ולילות.
ביום מן הימים פונה הבן לאביו יקירו, ובפיו בשורה מרנינה ומשמחת: יודע אתה אבא? הקיבה הורגלה לעשבים, אין לו כבר שום יסורים מאכילה גסה זו, מהיום והלאה שוב לא יסבול מאכילת עשבי השדה!
אוי, אוי, – הגיע תורו של האב לספוד – שהרי כל עוד שישנם יסורים מאכילת עשבים שוטים הרי יש כאן נחמה פורתא, שבשעה שנגיע אל המנוחה ואל הנחלה נתנהג כאחד האדם. לא כן, אם היסורים נעלמו להם, ואין מפריע לנו אכילת העשבים כהוא זה, או אז מר ממות, חיים כבהמה אינם חיים!
* * *
אנו מתפתלים במבוך העולם הזה, המוצא עדיין נעלם מאתנו ובינתיים ה"בעל דבר" אינו שוקט על שמריו, פה ושם אנו אוכלים "עשבים שוטים" עוונות ופשעים, על זה היה דוה לבנו.
למדנו רבינו הקדוש את כח התפילה בהתבודדות בין האדם לבין קונו, אנו צועקים מתוך יסורי תופת לאבינו שבשמים, אוי אוי בטננו צבה וכואבת, מתייסרת באופן בלתי נסבל מאכילת העשבים, אוי, עד מתי נסבול מאותם שורשים הפורים ראש ולענה.
אך בכל זאת, לפחות כואב לנו, אנו צועקים, אנו עדיין נקראים בשם אדם, איננו כחיות השדה, זו היא תקוותנו, זו היא שמחתנו, לפחות אנו יודעים לזעוק אליו יתברך שמו.
לא כן אותם שאינם זוכים לזה, אותם שהשלימו במצבם, קיבתם הורגלה לאותם עשבים שוטים עד כדי כך שאין נופל להם בדל מחשבתם שניתן לצעוק ולהתלונן על "עשבים" אלו.
עיקר ישועת האדם היא כאשר הוא זוכה להתחדשות הנשמה, לבחינת 'נשמתין חדתין' [=נשמה חדשה].
כפי שביום השבת כל ישראל מקבלים נשמה יתירה, כמו כן ישנה התחדשות הנשמה להוליד ב"נפשו" של האדם התגלות חדשה בתורה ועבודה, שידע איך לא להיבהל מירידות אלא לדעת להתחיל כל פעם מחדש ואיך להאמין באמת שהכל לטובה.
והנה רבינו הקדוש כותב בתורה ל"ו בליקוטי מוהר"ן, שעל ידי צעקות שהאדם צועק בתורה ותפילה נולדת ה"נפש", וסיבת הצעקות הם, מחמת שלפני כל התגלות שבאה לנפש היהודי, באה ה"נפש" בגלות של שבעים אומות, היינו במידותיהם ובתאוותיהם, ובראשם עומד בלעם הכלול מכל השבעים מידות רעות שכנגד שבעים אומות, ומחפש להחליש דעת האדם בכל יום שלא ינסה להתחזק לזכור את השי"ת בכל מעשיו, רק יהא מונח בגלות המחשבה, ובדמיונות שווא כל ימי חייו.
אלא שכנגדו עומד משה רבנו, הצדיק המופלג, המלמדינו דעת, ומוליד בנפשנו התחדשות והתגלות חדשה בכל עת, וממשיך שבעים פנים של תורה, שנמצא את השם יתברך בכל מעשינו, הן בתורה ובתפילה הן באכילה ושינה ומשא ומתן ועבודה גשמית, בכל שבעים המדות נוכל להתחדש בזכרון האמונה.
ישאל השואל: ומדוע לא נוכל בכוחות עצמינו להמשיך התגלות התורה, שלא על ידי הצדיק? והתשובה היא, משום צריך לקבל את האור המושפע אלינו בכלים שלמים, פירוש: במח בלתי פגום, שאם לא כן, האור מצטמצם שלא כראוי, בחינת לא זכה נעשה לו סם המוות, והצדיק וכן השבת הם האור המצויר לטוב, שממנו אנו מקבלים התגלות חדשה בחינת נשמתין חדתין.
והנה בימות החול אנו עסוקים בעבודת היציאה מגלות השבעים האומות, ואם כן, איך יהיה לנו הכח ללחום בהם? העצה לכך היא, על ידי שנקבל את אור השבת מידי הצדיק המצייר את האור לברכה, ועל ידי זה נוכל להתחיל תמיד מחדש. כי באמת אנו מקבלים נשמה חדשה מאור השבת וקדושת הצדיק, שהרי אפילו בלעם הודה וברך ולא אשיבנה, שאי אפשר לקלקל את האור המצויר לטוב, נמצא שדווקא על ידי אור הצדיק אין שום יאוש בעולם, כי יכול תמיד להתחדש לצאת מהגלות בצעקות לפני ה', ולקבל נשמה חדשה, ה' יזכנו אמן.
בשיאם של ימי בין המצרים, בעיצומו של תשעה באב, בשעה שנשרף ונהרס עד היסוד בית אלקינו ובת ציון יושבת לארץ מתפלשת בעפר ומורידה כנחל דמעה, דווקא ביום זה ובשעה זו נולד הגואל מנחם הדורות (פתיחתא דאסתר רבא יא). זה העת והרגע בו אנו מתבשרים על הגאולה שאין אחריה גלות יותר "תם עוונך בת ציון לא יוסיף עוד להגלותך".
אחרי שהכל חרב ונחרב. אחרי שבאה אותה רוח סערה וברחו כולם, לאחר שהירידה הנוראה של כלל ישראל, ה'בן היחיד', מהמלכות התממשה, מיד מתחיל להתגלות ולפעול התיקון המושלם על ידי כלליות הבעטלער'ס [=הקבצנים. עיין סיפורי מעשיות, מעשה משבעה קבצנים], אלו שזככו עצמם בתכלית השלימות שאין שלימות אחריו, אותם היוצרים יושבי נטעים הכלולים עם מלכו של עולם במלאכתו עוד מראשית ראשית הבנין. מעתה הולך ונבנה עולם ובנין חדש ונצחי זך ומזוכך בתכלית, שלא יחרב לעולם. והוא ילך ויזרח כאור נוגה הולך ואור עד נכון היום. זה היום אליו קיוותה נפש כל חי, עליונים ותחתונים לבואו מייחלים.
אבל כדי שזה היום יבוא ואור משיחנו ותקוותינו יתגלה לעין כל חי, מן ההכרח הוא שכולם יזכרו בו, ישתוקקו ויתגעגעו אליו עד כלות נפשם, עד שבכיה עצומה ומרוממת ואין סופית תשטוף את לבם עד יקוד, ומתוך כיסופם וצפייתם ישאגו היכן לוקחים את אותו גואל ומושיע, זה שהחייה ומחיה אותנו בכל משך גלותינו בהיותנו דווים וסחופים יתומים ועזובים באין אב ואם, בכל אותם זמנים חשוכים, בעת שנסתמו כל מאוריה וסוגרו כלשעריה.
והרי אם לא נרפה מהשתוקקותנו אליו יומם ולילה ולא ניתן דמי לגעגועינו אליו, אנו מובטחים ועומדים ש"הנה הוא בא ויאמר הנני"!!! עוד נזכה ונראהו עין בעין, ואז יתהפכו כל היגונות והאנחות לששון ושמחות, "לא ישמע בה קול בכי וקול זעקה כי אם שישו וגילו עדי עד, כי הנני בורא את ירושלים ג'י'ל'ה' ועמה משוש"
"ונעשה שם שמחה גדולה וחדוה גדולה מאד"
* * *
את כל זה מגלה לנו ללא הפסק והיסח דעת אותו בוכה ותתגעגע, אותו תלמיד יניק היניקין אשר כל חייו ומציאותו הם לשוב ולעורר את האהבה ואת הזכרון לסבא דסבין – כלליות הרועים גואלי הדורות. ואליו הם באמת נגלו ועליו סמכו ידיהם בברכתם, ונתנו במתנת עולמים להיותו כמותו ממש, ועוד כפליים לתושיה ברוחו וכוחו להנחיל את ברכתם ומתנתם לכל באי עולם.
הבכיה שהוא מגלה ומבכה היא בכיה אחרת לגמרי; הצער, האבל, הכאב ונחלי הדמעות שלו על החורבן הנורא המתחולל לעיננו הוא מסוך ושלוב עם התקווה השמחה הגאולה וצמיחת קרן הישועה העומדת ומשגיחה עלינו ברחמים אחר כתלנו ומצפה לציפייתנו אליה.
והוא מתעפר אתנו עד עפר ויורד לתחתיות ארץ להוציא יקר מזולל מזילותא דגלותא ובסתר האפר והאפרוריות של החרב ביותר מגלה בו אוז הפאר ואת יופי החן החבוי בכל איש מישראל, את החלק-אלוק ממעל השוכן בקרבו.
"המקוה מושיע בכל הצרות, כמו שכתוב (ירמיה י"ד) 'מקוה ישראל מושיעו בעת צרה'… המקוה מטהר מכל הטומאות, כמו שכתוב (יחזקאל ל"ו) 'וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם וכו"… ומכל היסורים, …ומכל החטאים".
(ליקוטי מוהר"ן א' נ"ו-ז')
אלמלא בא הבעל שם טוב לעולם אלא כדי לזַכות את ישראל להתפלל בטהרת המקווה – דיינו. באמירה זו מבטא בעל ה'שומר אמונים' מציאות ברוכה, כאשר רבים מישראל מתייחסים לטבילה במקווה כל יום כאל חלק משגרת החיים שלהם.
גם כאן פותח לנו רבינו צוהר, למען נשכיל ונדע ונבין מעט מסוד המקווה וממה שאפשר לזכות על ידי הטבילה בו, ולא תהיה הטבילה כמעשה מכני גרידא.
רבינו מסתמך על מה שמובא בכתבי האר"י, שסוד המקווה נעוץ בטבילה בה טבלו בני ישראל כשבאו לקבל את התורה (ראה מס' כריתות ט') ועל ידה "התגיירו" ונכנסו בברית עם הקב"ה.
זו הסיבה שהאר"י הקדוש הזהיר במיוחד לטבול בחג השבועות קודם עלות השחר, שכן קדושת הטבילה ההיא של בני ישראל מתחדשת בכל שנה בזמן הזה.
חג השבועות, כידוע, הוא יום החמישים לספירת העומר שהוא כנגד שער החמישים משערי הבינה, שאותו אי אפשר בעצם להשיג, כי תפיסתנו מצטמצמת בעולם הזה שנברא בשבעת ימי המעשה ורק בחלק הנגלה של התורה שניתן במ"ט פנים – שבע פעמים שבע.
אלא שבחג השבועות קיבלנו במתנה משהו ממושגי השער החמישים, כדי שעל ידו נוכל להיטהר מזוהמת מצרים, ולהתחיל דף חדש כעם סגולה.
למדנו אפוא שסודם של המקווה וחג השבועות נעוץ בשער החמישים של הבינה, שהוא דרגא גבוהה מאד של דעת שאי אפשר, בעצם, להשיג אותה בעולם הזה. לכן מכונה הדעת הזו שנשיג לעתיד לבוא: "דעת את ה' כמים לים מכסים", כי מקווה המים שורשו מהדעת הזו.
* * *
אם תשאלו, מאחר שממילא אי אפשר להשיג את ההבנה העמוקה הזו בעולם הזה – מה היא נוגעת לנו בכלל?
התשובה היא, שרבינו הקדוש כבר ביאר, שרחמים תלויים בדעת כמו שכתוב "כעס בחיק כסילים ינוח" (קהלת ז') ולגודל הדעת שיהיה לעתיד לבוא אפילו החיות ירחמו זה על זה, כמו שכתוב "וגר זאב עם כבש" ולכן מבואר בחז"ל שבשבועות כשהתגלתה הדרגה הגבוהה של הדעת נגלה הקב"ה כזקן מלא רחמים.
על כן, כשנכנסים במי המקווה, טובלים במי הדעת שתתגלה לעתיד, שהיא חסד ורחמים גדולים.
ועל כן המקוה מושיע מכל הצרות ומכל היסורים, כמו שכתוב 'מקוה ישראל מושיעו בעת צרה'.
* * *
לא רק מצרות גשמיות החסד העליון הזה מושיע, אלא גם מחטאים הוא מטהר, כמו שכתוב "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם" (יחזקאל ל"ו) – הכוונה לטומאת החטאים.
כי באמת הא בהא תליא, כי כל חיסרון גשמי שרשו בחסרון רוחני, כמו שאמרו חז"ל "אין ייסורין באין בלא עוון", נמצא שהחסד שזוכים לו על ידי המקוה משלים הן את החסרון בגשמיות והן את החסרון ברוחניות.
הנה שאלה שנוכל לשמוע הרבה אצל ילדים: "איפה אנחנו? כבר הגענו? כמה זמן עוד נשאר?" מסתבר שלא נוח להיות בדרך, כי בדרך אנחנו לא פה ולא שם; לא בבית החם והנעים, ולא במקום החדש והמעניין. גם כשהתבגרנו ואזרנו קצת יותר סבלנות, אנו עוסקים רבות בשאלה איפה אנחנו במסלול החיים. מה קורה איתנו בדיוק עכשיו? האם אנחנו מתקדמים או נסוגים? למה אנחנו לא מצליחים להמשיך הלאה? שאלות רבות מסוג זה יכולות להעסיק אותנו. בעבודת ה' שאלות אלו רק מתגברות ביתר שאת. אם עוברת תקופה ארוכה של ירידה, שלא נוכל להסביר אותה לעצמנו כטבעית בנוף של העליות והירידות של חיינו, קשה לנו מאוד על עצמנו. מה קורה? איך זה שאנחנו בירידה כזאת מבלי שנוכל לראות את העלייה באופק הקרוב ואף הרחוק? האם אנחנו סתם תקועים? לפעמים לא מדובר בעלייה או בירידה, אלא בתחושת אובדן כללית. לא ברור לנו מה קורה איתנו, לא ברור מה יהיה. אז מה יהיה איתנו?
הרצון לדעת את עצמנו הוא בוודאי רצון טוב. למי שלא אכפת ממה שקורה בחייו, אין סיבה של ממש לדאוג ולנסות לעשות משהו בקשר אליהם, ובכך הוא למעשה מפקיר אותם. אבל כאשר רוצים לחיות תמיד עם המודעות העצמית ולחוות את כל מה שקורה איתנו לאורה של מודעות זו, ניתקל בבעיות רבות. לא תמיד נוכל להסביר לעצמנו מה קורה איתנו. התרחשויות רבות יובנו לנו רק בטווח של כמה שנים במבט לאחור, וגם זה לא מובטח תמיד. לא תמיד תהיה אפשרות לעכל ולחבר את מה שמתרחש לתפיסה שלנו על מי שאנחנו ועל מי שאנחנו רוצים להיות. במצבים בהם אנו נלחצים ממה שעובר עלינו ולא מוצאים הסברים מספיק טובים, נוכל להגיע למסקנות מופרזות מתוך הרצון לדעת – ייאוש, נפילה לעצבות, דיכאון. במצבים של חוסר ידיעה תופעות כאלו יכולות להיחשב כתשובה, מחוסר ברירה אחרת. אם אין הסבר לכל החללים שפעורים בתוכנו, המסקנה שהחיים הם עצובים נראית הגיונית, ובעצם אין שום דבר מגונה בלהיות עצוב. האבסורד הוא שמתוך הרצון לדעת את עצמנו ולהבין את עצמנו יותר טוב, אנחנו מאבדים את עצמנו ומתנתקים לגמרי מהאפשרות להיות מי שאנחנו באמת צריכים להיות. עכשיו תתחזק השאלה: מה תהיה הדרך? בין אם נוותר על עצמנו ובין אם נחפש את עצמנו לא נוכל לעכל את עצמנו עד הסוף, ואולי בסופו של דבר רק נלך לאיבוד.
בעקבות שיחה של רבי נחמן, מרחיב רבי נתן על לימוד גדול למבוכות רבות מסוג זה: "השם יתברך גדול ואין יודעים כלל, נעשים דברים כאלו בעולם, אין יודעים כלל" (חיי מוהר"ן סז). השם גדול ואין לנו השגה בו, אז גם בדברים שמתחוללים בכוחו בעולם אין לנו השגה. גם מהלכי חיינו לא יובנו לנו פעמים רבות. ממילא, המודעות שלנו תמיד תהיה מוגבלת לתחום ההשגה שלנו. בכל פעם שהרצון להבין ייצור קושיות ומבוכות, זה הסימן המובהק עבורנו שעברנו את גבול ההשגה שלנו, ושם אנו חוזרים למקום שבו "אין יודעים כלל". נדרש הילוך עדין על ציר הידיעה והאי ידיעה, והבחנה רגישה מתי אנו חותרים אחר הידיעה ומתי אנו מרפים ממנה, מתי "אמרתי אחכמה" ומתי "והיא רחוקה ממני". אנו מחפשים אחר הידיעה אבל אף פעם לא חיים מכוחה, ולכן גם כשלא נבין מה מתרחש נוכל להמשיך ולהתקדם.
כותב רבי נתן: "כי זה כלל גדול שצריכין לידע שאין יודעים כלל. כי "אורייתא וקודשא בריך הוא וישראל כולא חד", וכמו שאי אפשר להשיג אותו יתברך כי לית מחשבה תפיסא בה כלל… כן אי אפשר להשיג גדולת נשמות ישראל אפילו של הפחות שבפחותים, ומה שנעשה עם כל אחד, ועל מה אתי להאי עלמא [-לאיזו מטרה הגיע לעולם] ומה יהיה ממנו וכו'. על כן צריכין לידע שכל מה שמתקרבין יותר, כמה וכמה רחוקים עדיין. …וכמו שה' יתברך והתורה והצדיקים הם סתומים ונעלמים מאתנו מאד מאד כמו כן הם קרובים וסמוכים ונגלים אלינו מאד וכן להפך, כמו שהם נגלים וסמוכים וקרובים אלינו מאד, כמו כן הם רחוקים ונעלמים ונשגבים מאתנו מאוד, וכן חוזר חלילה כי שניהם אמת" (שלוח הקן, ה א). "וכן חוזר חלילה" – התנועה על ציר הידיעה ואי הידיעה היא תנועה תמידית ושם חיינו מתקיימים.
אי הידיעה הזאת היא לא רק אמצעי מונע לנפילות, אלא היא עצמה מהווה מקור להתחזקות לדברי רבי נתן. הרצון להשגה מגביל את היכולות שלנו לתחום ההשגה שלנו, ואם אנחנו מבינים שאנחנו נמצאים במקום נמוך לא נוכל להתרומם במעשינו מעבר לתחום בו תחמנו את עצמנו לפי הבנתנו. כשאנחנו לא יודעים מה נעשה איתנו אנחנו מפנים מקום לידיעה חדשה, שאין גבול למה שמתחולל איתנו, ושהכל באמת יכול להיות. "נעשים דברים כאלו בעולם, ואין יודעים כלל". אם קשה לנו על עצמנו איך אנחנו כל כך בתחתית, איך אנחנו כל כך חסרי סיכוי, דווקא מתוך ההרפיה מהרצון להבין את עצמנו תיכנס ידיעה חדשה שתוכל להוציא אותנו מהמקום הנמוך ביותר, שאין לנו מושג מה מתחולל איתנו ומה עוד יכול להתחולל. בתוכנו ניתן מקום לנפלאות שנעשים בעולם.
נחתום בדבריו הקדושים של רבי נתן:
" הרבה מתרחקים על ידי ריבוי הקושיות שקשה להם עליהם בעצמן, שרואין שזהו כמה שחותרים להתקרב לה' יתברך וכבר סבלו יגיעות קצת ובזיונות רבות בשביל האמת, ואף על פי כן עדיין הם רחוקים כמו שרחוקים. וצריכין לידע ולהודיע שאי אפשר להאדם בשום אופן בזה העולם שידע היכן הוא אוחז" (ליקוטי הלכות שבועות ב, יז).
"עיקר ניסיון האדם ובחירתו הוא מחמת שאינו יודע מה נעשה עימו, כי אם היה יודע האדם כל מה שנעשה עמו בכל עת והיכן הוא עומד ואוחז בכל עת, ואיך גם עתה יקר בעיני השם יתברך מאוד מאוד כל תנועה טובה וכו' שנמצא בו, בוודאי היו הכל רודפים בכל כוחם להשם יתברך והיו הכל צדיקים, אך עיקר הניסיון והבחירה הוא על ידי העלם הידיעה. ועל כן באמת אי אפשר בשום אופן שידע האדם בחייו היכן הוא אוחז, כאשר שמעתי בשמו [של רבי נחמן] ז"ל, כי בזה תלוי הבחירה. אבל החפץ באמת לחוס על תכליתו הנצחי ראוי להתחזק על ידי זה בעצמו, ולידע ולהבין על כל פנים שאינו יודע כלל כי מאוד עמקו מחשבותיו יתברך, ומי יודע כמה יקר בעיניו תנועותיך הטובים, ודווקא על ידי זה שהא רחוק כל כך, על ידי זה דווקא יקרים בעיניו כל תנועה והעתקה טובה אפילו כחוט השערה" (ממכתב רבי נתן לבנו, עלים לתרופה קצו).
ואם נעשה מה שנעשה, צריכים לידע האמת, שאין אנו יודעים כלל (עלים לתרופה, רי).
הצוואה שהותיר אחריו מושל המחוז המנוח היתה סתומה להפליא: את כסאו הוא מועיד עבור מוצא הכתר. מיקומו של החפץ המלכותי הועלם במכוון, ורק חכם מחוכם שישכיל לעלות על עקבותיו, ראוי למלא את מקומו. משפט סתום בשולי הצוואה, שפך עוד מעט אור על המשימה הקשה: 'ראה נא, שתי דרכים מובילות אל מיקומו של המטמון', נכתב שם.
משך תקופה ארוכה ניסו חכמים את כוחם בהשערות. שתי דרכים אפשריות נמצאו, ומאות מבקשי תהילה סרקו אותן יומם ולילה. הדרך האחת הובילה למרומי פסגה מרשימה. אולם מעבר לנוף קסום מאומה היא לא סיפקה. האחרת צללה לוואדי עמוק, בתחתיתו לא נמצא אף חפץ מלכותי, רק הררי אשפה.
מקץ אינספור ניסיונות עקרים, נמצא המטמון בפאתי שביל צדדי, סמוך ונראה למקום בו התרכזו החיפושים. מוצא המטמון, זיהה את השביל הנכון כשהחליט על תפנית בכיוון החיפוש. את הכיוון החדש הוא זיהה כשהתבונן שוב בלשון הצוואה. האירו את עיניו צמד המילים 'ראה נא'. הוא החליט להשקיע התבוננות בתווי הדרך בעצמו. מבט קל חשף בפניו שביל נוסף, סלול לכל אורכו על שני נתיבים. באחד העיקולים, בין עליה תלולה לירידה פתאומית, המתין כתר המלכות.
* * *
החיים הם יצירה גמישה. הם עשויים להיות ברכה, כפי שהם עלולים להידרדר לתהומות הקללה. הקללה היא עבדות עולם במחנה עבודות הפרך של היצר הרע, תאוות ויצרים רודים בנפש ומתישים את כוחה בעמל חסר תכלית ונעדר שכר; עמל הפרנסה בהשתדלות מיותרת, דאגה ומרוץ נצחי; יגיעת סיפוק מהווי הגוף, ומרדף הכבוד והתהילה. כך נראים חייהם העלובים של עבדי הגוף. אבל יש לחיים גם צד של ברכה: מי שטעם אי פעם מתיקות של עבודת הבורא, חירות הנפש מתאוות הגוף, קלילות של שמחת המצוות, התרוממות של משמעות פנימית ונסיקת כנפיים של דבקות, יודע שהחיים האמיתיים מתחילים במקום בו מוותרים על שיעבוד חומרי, תאווה או מידה רעה. אדם שכזה הרי הוא מלך, נושא על ראשו כתר מלכות וממשלה, שלטון הנשמה על הגוף, ממשלת הדעת על המעשים. זוהי חירות, זהו כתר המלך.
את הכתר הזה כולנו מחפשים, משתוקקים למצוא ומייחלים. החיפושים אחריו מתעצמים בעיקר לקראת חודש אלול וירח האיתנים. בשבת הזו כבר מברכים את חודש אלול, באוויר מתנגנת נעימת הסליחות, כלל ישראל משלב כוחות נפש למען הקמת והתגלות כבוד השם בעולם ובנפש. הקול הקורא 'קומי רוני' מהדהד ומזמין את הנפשות להיטהר ולפשוט את בגדי הגלות, להתעטר בעטרת תשובה, להרפות מעול הכבוד העצמי, ולהכין את הנפש להיות כסא לכבוד השם.
אולם, ברגע שיוצאים אל דרך החיפוש, מהר מאוד מגלים שהמסע הזה כלל אינו פשוט. מתחיל אדם לצעוד בדרך התשובה, מגשש את דרכו בעבודת הבורא, בתורה ובתפילה, עושה כברת דרך ומוצא את עצמו שוב באותה נקודה נעדרת מוצא. פעמים שהשביל שנבחר מוביל אולי לעליה, מטפס למרומים, אבל הצועד בליבו פנימה יודע, שעדיין לא מצא מאומה. שום הישג משמעותי. לא כבוד שמים ולא תשובה מעומקא דליבא, רק סחרחורת גבהים של הצלחה מדומה. ויש שהדרך מובילה בכלל למדבר שומם. אף נפש חיה, רק כאב לב, עצבות וחלישות הדעת. למצוא כולנו מעוניינים, אולם איך בוחרים את המסלול?
ללכת בעקבות הצדיקים
ובכן, כמו בכל מסע, יש לאתר את תווי הדרך בעזרת מפה. הצדיקים הם מורי הדרך, הם שסללו ביגיעה עצומה ובמסירות נפש, את שבילי הנפשות בשמים ובארץ, ויודעים איך להנחות כל נפש אל מקומה ותשובתה בדרך המדויקת והנכונה. בתורה ו' בליקוטי מוהר"ן משרטט רבי נחמן מברסלב את דרך התשובה המסוגלת לרומם את הנפש מקטנות הגלות אל פסגת הכבוד האלוקי האמיתי: בכל דרך של עבודה ותשובה מצויים מהמורות ואורבים מכשולים, כשצועדים בלי הדרכה, עלולים להחמיץ את המטרה כולה עם טעות אחת קטנה.
דרך התשובה שסולל רבי נחמן בתורה ו', מורכבת בעצם משתי דרכים השלובות יחדיו לכל אורכן. האחת סלולה בשמים והאחרת בארץ. את אוצר הכבוד האלוקי, ואת הממשלה האמיתית בלתי אפשרי למצוא, לא בשמים גם לא בארץ; תשובה המורכבת מהתעוררות ותחושת ריחוק בלבד, תוביל בהכרח לייאוש, עצבות ויובש, כך גם דרך הסלולה רק על התחזקות, הרגשת סיפוק והצלחה לא תוביל לשום תוצאה אמיתית. על מנת למצוא את כתר המלך יש ללמוד איך ללכת על שתי הדרכים גם יחד: 'רצוא' ו'שוב' – עליה וירידה.
השילוב המופלא הזה הוא סוד ההצלחה ומפתח המציאה. היכולת להתמיד בעבודה וחיפוש, כאשר היגיעה איננה גורמת לאובדן השמחה והתקווה, והסיפוק איננו מכהה את התשוקה, זוהי אומנות הנרכשת רק בבית מדרשם של הצדיקים. צעידה שכזו מבטיחה לנו את השגת המטרה.
לראות נכון את המפה
עומדות רגלינו על שערי אלול. דרך התשובה פרוסה לפנים מעתה ועד ימי ראש השנה. על סף דרך שכזו, אומרת התורה 'ראה'; הבט נא היטב, משום שבכל דבר יש בהכרח ברכה וגם קללה. כשלא יודעים איך לצעוד בין עליה לירידה, הקללה אורבת בכל פינה, בעליה כמו בירידה. צעידה נכונה, לעומת זאת, תגלה לנו שבכל שביל ונתיב מצויה ברכה של מציאה טובה. לשם כך יש לקיים "אשר תשמעון" לשמוע ולהאזין היטב ללימודי הצדיק, להטות אוזן לדעתו המופלאה המשלבת גם יחד את דרכי ההתחזקות וההתעוררות, הירידה והעלייה.
פרשת 'ראה' (רא"ה ר"ת אומן ר"ה או אלול ר"ה) מכריזה ואומרת, הכל בידך, הקללה כמו הברכה, צריך רק לבחור נכון. כששומעים לעצות הצדיקים, זוכים וחודש אלול מוביל באמת להמלכת השם שלימה בראש השנה.
פעמים רבות מתגנבת אל הלב מחשבה: 'זה זמן רב שאני רוצה ומנסה, משתדל ומתפלל, מתחנן ומתאמץ לעבוד את השם כראוי –ובכל זאת אני עדיין רחוק מעבודת השם בדרגה ששאפתי להגיע. אין טעם אפוא להמשיך במאמצים, צריך לנטוש את השאיפות לדרגות נעלות, ולהסתגל למציאות ש…זהו זה, זה אני, זו דרגתי בעבודת השם, אולי עוד טיפה אעלה – ותו לא…
מחשבה כזאת שמופיעה בצורה זו או אחרת, בגלוי או בהחבא, היא טכסיסו הקטלני של היצר הרע, שמנסה למנוע מאתנו אושר נצחי. כל כולה שקר וטעות. ראשית, כי עצם התשוקה להתקרב לה' – יקרה וחביבה עד מאד, כפי שבעל 'חובת הלבבות' מונה בהקדמתו, בין המצוות שחייבים בהם בכל עת, את המצווה: "שנכסוף לעשות המצוות המוטלות עלינו, כמו שנאמר: 'אֲחַלַי –יִכוֹנו דרָכַי לשמור חוקיך' (תהלים קיט, ה)".
בנוסף, יש במחשבה כזאת טעות גדולה, שהרי מי שמשתדל ומתאמץ תמיד להתקרב לה', ואינו אומר נואש – בסופו של דבר בוודאי יצליח. שכן כשרואה ה' יתברך שהוא כל כך מתאמץ ורוצה ומנסה שוב ושוב, פעם אחר פעם –בוודאי ירחם עליו ויסייע לו, כפי שלימדונו חז"ל, ש"הבא ליטהר, מסייעין אותו" (יומא לח ע"ב).
ענין זה מרומז בדין התורה שכל הטמאים, גם אחר טבילתם, עדיין טמאים עד הערב, ככתוב: "ובא השמש וטהר" (ויקרא כב,ז). אך מי שטומאתם חמורה יותר, כמו הזב והמצורע, צריכים להמתין שבוע ימים כדי להטהר. אבל גם הם, בבוא זמנם, זוכים להטהר.
כך כל מי שרוצה לקדש ולטהר את נשמתו –אל ייפול ברוחו כשהדבר אינו עולה בידו לאלתר, שכן בבוא הזמן, אם רק לא ירפה מהשאיפה הנעלה שלו – בוודאי יזכה לקדושה ולטהרה בשלימות!
השם יתברך – כבודו מלא עולם, כמו שכתוב: "ומלכותו בכל משלה" (תהלים קג, יט), כך שאפילו מי שנמצא במקום רחוק מאד ממנו יתברך, כגון בין גויים או פושעים – גם משם הוא יכול להתקרב אל ה', שהרי אין שום מקום בעולם שאינו מקבל חיות ממנו יתברך, כמו שאמרו חז"ל: "אם יאמר לך אדם היכן אלוקיך – אמור לו בכרך גדול של רומי" (ירושלמי, תענית פא). נמצא אם כן שה' נמצא בכל מקום ממש.
כך גם ביחס לאדם עצמו. אפילו כשהוא נמצא במצב קשה מאד, בגשמיות וגם ברוחניות, עד שנדמה לו שבמצבו בכלל לא שייך לדבר על עבודת ה' או על דרגות של דבקות בה', הרי האמת היא שגם במצבו, הקשה ככל שיהיה, הוא יכול להתקרב אל ה' יתברך ולעובדו.
שכן ה' יתברך חפץ חסד הוא, ורצונו רק שנשוב אליו ונתקרב אליו, אפילו אם חטאנו וקלקלנו מאוד, כמו שכתוב: "כי לא אחפוץ במות המת… כי אם בשוב רשע מדרכיו וחיה" (יחזקאל לב–לג), וגם אם בחטאיו הגביר אדם על עצמו את רוח הטומאה ונדבק ברוע – ה' שולח לו סיוע להתגבר על הכל ולשוב, כמו שכתוב: "כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב… ראו עתה כי אני אני הוא" (דברים לב, לו-לט). ואדרבה, אם יתחזק לכסוף ולהשתוקק לה' מהמקום שבו הוא נמצא, הירידה שלו תביא אותו דווקא לעליה גדולה, כי "במקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד" (ברכות לד).
ענין זה מרומז בדינו של המצורע – שאם יש בו נגע בגודל גריס, הוא כבר טמא בטומאה חמורה ומשתלח אל מחוץ למחנה. אבל אם הצרעת פרחה בכל גופו – הוא טהור. זאת כדי לרמוז לנו, שגם בזמן הירידה הנוראה ביותר, ה' עמנו, ולפעמים דווקא על ידי הירידה הגדולה הזאת אנו יכולים לשוב ולהיטהר לגמרי.
מי מאתנו לא מכיר את המצב המתואר פה; "שהמוחין והשפע אלוקי הוא בהעלם, בבחינת עיבור"? מצב די-מוכר… לומדים, מתפללים, אבל המוחין נמצאים בהעלמה ועיבור. השפע האלוקי לא שופע בגלוי, והכל עמום ומעורפל…
המוחין ב"עיבור"; הם קיימים, אך הם נעלמים ומכוסים כעובר הנעלם בבטן אמו. כשלפעמים לידתם והתגלותם מתמהמהת זמן ארוך מאד…
אך בתורה זאת, מגלה לנו רבינו את העצה, כיצד נוכל להוליד את המוחין, הלא היא: צעקה!
כשם שהיולדת צועקת שבעים קולות, וכך יוצא הוולד ממצב של עיבור ונולד (זוהר ח"ג רמט ע"ב). כך גם צעקותיו של היהודי על המוחין הנמצאים בהעלמה ועיבור, גורמות הולדה. "והצעקה שאדם צועק בתפילתו ובתורתו – כשנסתלקין המוחין בבחינת עיבור – אלו הצעקות הם בחינת צעקת היולדת, והקדוש ברוך הוא שהוא יודע תעלומות של המוחין איך נתעלמו, הוא מאזין צעקתנו, והצעקה הוא במקום צעקת השכינה, כאילו השכינה צועקת, ואז מולדת המוחין" (ליקוטי מוהר"ן, כאן).
* * *
כולנו יודעים שהתינוק דרכו לצעוק ולבכות. אך האם חשבנו פעם על הטעם הרוחני שבדבר?
מוהרנ"ת מגלה לנו דבר-פלא, וכותב: "וזה בחינת מה שדרך התינוק לצעוק הרבה כל ימי קטנותו, כי מיום לידתו עד תשלום ימי קטנותו אז הוא בחינת הולדת המוחין שצריך להולידם ולגלותם מבחינת עיבור לבחינת לידה, כמו שנראין בחוש שהדעת נתגדל עם התינוק. על כן הטביע ה' יתברך בטבעו שיצעק הרבה, כי להוליד המוחין מתעלומתן, להוציאם מבחינת עיבור, צריכין צעקה" (ליקוטי הלכות, גילוח ד, ה).
התינוק בוכה, כי רק כך יוכל להוליד ולגלות את שכלו ומוחו…
"ומזה צריך האדם ללמוד" – מסיק מוהרנ"ת את המסקנה המתבקשת – "לעניין עיקר המח והדעת האמתי, להשיג התורה הקדושה ולהכיר את הבורא יתברך. שכשרואה שהמח והדעת נעלם ממנו בבחינת עבור, הוא צריך לצעוק הרבה לה' יתברך, כמו היולדת קודם הלידה ממש. וכמו התינוק הצועק בימי קטנותו, כדי להוליד המוחין" (שם).
כך שבכל שלבי התגלות המוח והשכל, חייבים להשתמש עם עצת הצעקה; הן בעת לידתו ויציאתו לאוויר העולם, הן בשלבי התפתחותו בהיותו תינוק, והן בשלבי התפתחותו הרוחנית…
"כי בעניין המוחין יש כמה בחינות עד אין מספר, כי צעקת היולדת והתינוק הוא להוליד המוחין הפשוטים שהטביע ה' יתברך בדעת האדם, אבל אחר כך צריך האדם בעצמו להוליד עיקר המוחין, שצריך להשיגם על ידי עבודתו, ושם עיקר בחינת עיבור ולידה וגדלות ומקיפין וכו'. וכשהמוחין הוא בבחינת עיבור והעלם, צריך צעקה הרבה כדי להולידם מתעלומתן מכל מקום שנתעלמו המוחין שלו, כל אחד לפי בחינתו, בבחינת 'צעקתנו יודע תעלומות'. כי רק הוא יתברך יודע תעלומות המוחין של כל אחד, להיכן נעלמו, ואי אפשר לגלותן מתעלומתם כי אם על ידי צעקה" (שם).
* * *
מי שרוצה להיוולד בכל יום מחדש, ולהוליד את המוחין מתעלומתם ועיבורם – חייב לצעוק. וכפי שאכן צעקו כל אותם יהודים כשרים, שהולידו בכל עת מוחין חדשים. וכפי שמסופר על רבי נחמן מטולטשין:
כשישבה בתו רחל על המשבר, וצעקה מתוך חבלי הלידה, וצעקותיה נשמעו למרחוק. נענה רבי נחמן לבנו רבי אברהם ואמר: "אזוי האבן ערליכע יודען גשריגן פריש און גיזונד" = "ממש כך צעקו יהודים כשרים, גם בהיותם בריאים ורעננים" (אבניה ברזל, הובא בשיש"ק א, תרצג). שכן, גם הם סבלו חבלי לידה; חבלי וקשיי הולדת המוחין…
אפילו התינוקות בבכייתם, הזכירו למתנגדים את חסידי ברסלב הצועקים גם הם בתפילתם… וכפי ש"סיפר רבי נחמן מטולטשין זכרונו לברכה, שפעם בעת המחלוקת הגדולה, שהה בבית איש אחד שלא הכירו, והיה מטופל בבנים, וראה איך שבעת נענועו את התינוק בעריסתו שבכה וצעק מאד כדרך התינוקות, צעק עליו אביו ואמר: שתוק כבר, אתה צועק כמו הברסלבר'ס בעת תפילתם"… (שיש"ק ג, רסח).
כשרואה האדם שהוא מתפלל ומעתיר ומפציר הרבה זה זמן רב כל כך – שיזכה להתקרב לעבודתו יתברך ואעפ"כ אין מסתכלין עליו כלל, ואין שומעין לו, רק אדרבה – נדמה לו שמרחיקין אותו מעבודתו יתברך בכל מני הרחקות – וכאילו אין רוצין בו כלל וכלל, ועל ידי זה הוא נופל בדעתו ומרפה עצמו מעבודת השם חס ושלום, אזי צריך להתבייש בעצמו על זה מאד – על שהרהר אחר מדותיו יתברך , כי באמת בודאי השי"ת חנון ורחום וכו' ובודאי רוצה לקרבו על כן צריך לחזור ולהתחזק בדעתו להתחיל בכל פעם מחדש, כנ"ל.
(לקוטי מוהרן תנינא מ"ח)
ב. רוזנפלד
יושב לו יהודי בביתו ומחשבה אחת מנקרת במוחו ואינה נותנת לו מנוח: זה כבר חודש שלם שהוא מתפלל על דבר מסוים ועדיין לא נושע, והוא אינו יודע: מדוע דוחים את תפילותיו? ולמה בקשותיו אינם בוקעים רקיעים? איה שערי דמעות הפתוחים בכל עת והיכן המלאכי מרום שיביאו עתירותיו לפני כסא הכבוד?
חושש הוא להעלות זאת על השפתיים, וכל שכן לשוח על זה עם ידיד, וכך חולפות להן ימים ושבועות – והיאוש מתחיל לתת בו אותותיו. בקשותיו אינם כימים עברו, ותפילותיו כבר אינן קולחות כבימי קדם, לא אותן הבקשות ולא אותו חשק והתלהבות, כמה חבל – – –
קום נא, התעורר, אחי היקר! הקב"ה ברוב רחמיו המרובים העניק לך במתנה כח אדיר, רב עוצמה – כח שאין ערוך לו, המעלה ומרומם את האדם לגבהים.
דע לך שאין תפלה הולכת לאיבוד. תפלה תמיד פועלת. "ועונה לעמו ישראל בעת שוועם אליו" וכך מובא במדרש תנחומא: א"ל הקב"ה לישראל: היו זהירין בתפלה, שאין מדה אחרת יפה הימנה והיא גדולה מכל הקרבנות, ואפילו אין אדם כדאי לענות בתפלתו – ולעשות חסד עמו, כיון שמתפלל ומרבה בתחנונים – אני עושה חסד עמו! ולכן לא פלא מה שאמר רבנו – על התורה "תהומות יכסיומו", (ליקוטי מוהר"ן ח"א,ט), שכתב שם על ראש השנה, שעיקר דינו של אדם הוא על שלא היה זהיר בענין התפלה, כי על ידי תפלה יכולין לבוא לכל טוב, לתורה ולמעשים טובים ולתשובה ולהנצל מן החטא, וזה מובן בדברי רבותינו ז"ל (עירובין ס"ה) שאמר רבי אלעזר בן עזריה: יכול אני לפטור כל העולם מן הדין וכו', ומסקנת הגמרה: מה פירוש 'יכול אני לפטור' – מדין תפלה, כי דין תפלה הוא כלל הדין והחשבון של אדם, כי אלמלא היה זהיר ורגיל בתפלה כראוי, היה זוכה לתקן הכל!
וכן דברי הזהר הקדוש בפרשת פקודי: יש מלאך הממונה בשער התפלה לקבל תפלתם של ישראל, וכשמגיעים תפלות שנאמרו בכוונת הלב, בלי שום מחשבה זרה – אזי הממונה פותח את השער ומהתפלה נעשה "עטרת ראש להקב"ה".
בכל תפלה ותפלה שלך הנך גורם נחת רוח לרבון העולמים, הוא אוהב את בקשותיך ומחכה להן.
זה שאתה מרגיש שתפלותיך אינם עושים פירות, ועוד יותר: העובדה שיש ולאחר התפלה יש לך הרגשה שכאילו המצב הורע מבתחילה, דע ידידי שכל זה אינו אלא הסתרה ונסיון, לבחון אותך אם תתגבר ותמשיך להתפלל עוד ועוד, אל נא תשכח שהמלך זקן וכסיל, היצר הרע, אף פעם לא מפסיק מלייאש אותך, ולכן החכם עיניו בראשו ליתן אל לבו ונפשו ולומר לעצמו: "הגיעה שעת מבחן" – הבה נתחזק לעבור אותו בהצלחה, ולהמשיך בתפלה, וכל יום יהיו בעיניך כחדשים, כאילו זה עתה אתה מתחיל לראשונה להתפלל על זה, כמו טיפול רפואי חדש שזה עתה יצא טבעו בעולם, ואז ודאי יושפע לך ישועה ורוחה ממרום – ממקור הרחמים והחסדים.
ודע לך שיש ונגזר על האדם כמה תפלות הוא צריך להתפלל עד שיוושע, נמצא שכל תפלה ותפלה מקרבתו למחוז חפצו, כפי המובא במדרש רבה ואתחנן: "שערי תפלה אינם ננעלים לעולם" יש תפלה שנענית לארבעים יום, ממי אתה למד – ממשה, דכתיב: "ואתנפל לפני השם ארבעים יום", ויש תפלה שנענית לעשרים יום, ממי אתה למד – מדניאל, דכתיב: "לחם חמודות לא אכלתי עד מלאת שלשה שבועים ימים", ואחר כך אמר: השם שמעה השם סלחה וכו', ויש תפלה שנענית לשלשה ימים, ממי אתה למד – מיונה, דכתיב: "ויהי יונה במעי הדג שלשה ימים ויתפלל יונה אל השם אלקיו ממעי הדגה", ויש תפלה שנענית ליום אחד, ממי אתה למד – מאליהו וכו' ויש תפלה שנענית לעונה אחת, ממי אתה למד – מדוד, דכתיב: "ואני תפלתי לך השם עת רצון" ויש תפלה שעד שלא יתפלל אותה מפיו – הוא נענה, שנאמר: "טרם יקראו ואני אענה" אמר ר' חייא רבה: כתיב קוה אל ד' – הוי מתפלל וחוזר ומתפלל, ויש שעה שיתנו לך!
אפילו אם התפללת הרבה ועדיין לא נושעת – אל תפול רוחך, יתכן ועדיין לא הגעת למספר התפלות שצריך לבקש על דבר זה, עד שתשמע ותתקבל התפילה, ואין אנו יודעים מספר התפילות הדרוש, ולכן תמשיך להתפלל עד בלי סוף. וכן מצאנו במשה רבנו ע"ה, שהתפלל חמש מאות וחמש עשרה תפלות, כמנין ואתחנן, כדי שיוכל להכנס לא"י, ומובא במדרש שאילו היה משה רבנו ע"ה מתפלל עוד תפלה אחת – היה מיד נענה, ולכן אמר לו הקב"ה: "אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה".
אחי היקר! כל תפילותיך, תחנוניך ובקשותיך נתקבלו, ואיתם – שברון הלב והדמעות, אולי חסרה רק עוד תפלה אחת למספר התפלות אשר על ידם תבוא הישועה, ובדומה לחולה שרשמו עבורו מספר מסוים של כדורים – שבכלותו לקחתם יוושע מחליו, וכשגמר חצי מהכמות – מתייאש… "מדוע עדיין לא נושעתי?!" וכך בקש דוד המלך ע"ה מאת השם: "יזכור כל מנחותיך ועולתך ידשנה סלה" (תהלים כ') ופירש רש"י שעל התפלות הוא מדבר: כל מנחותיך – שיצטרפו כל סכום התפלות שהתפלל, ואז יתן לך כלבבך – וכל עצתך ימלא וכו', ימלא ד' כל משאלותיך!
* * *
ראוי לציין את המובא בספר אמרי פנחס לר' פנחס מקוריץ (פרשת לך לך אות כ'): האבות מחמת שהיו עקרים והתפללו עשו פעולה לדורות, שכל מי שיתפלל על בנים – מוכרח להיות לו בנים.
יש ואדם מתפלל לאלוקיו, מתדבק אליו בכל נפשו ופתאום באמצע דביקותו מרגיש הוא התרחקות. מדוע מתרחק הקב"ה מזה שרוצה לעבדו בלב שלם? כבר אמרו על זה הצדיקים משל:
כשאב רוצה ללמד את ילדו ללכת, מה הוא עושה? נוטל הוא את בנו ומעמיד אותו לפניו על הארץ ופותח את זרועותיו, כדי שבנו יכנס ביניהן ולא יפול.
והתינוק הולך בין שני ידי אביו, וכשרואה האב – שהתינוק עשה כמה צעדים וכבר מתקרב אליו, מתרחק הוא עוד קצת, על מנת שבנו ילך עוד כמה פסיעות ועל ידי כך ילמד ללכת.
והנה, אילו היה האב נותן לתינוקו להתקרב אליו מיד עם הפסיעות הראשונות ולא היה מתרחק ממנו כל פעם, ודאי שהתינוק לא היה לומד ללכת… נמצא כי כל התרחקותו של האב היא כדי ללמד את בנו ללכת והיא לטובתו!!
כך מתנהג הקדוש ברוך הוא עם בריותיו.
כשאדם מתלהב בדבקות הבורא ומתקרב יותר ויותר לאביו שבשמים, מתרחק הקב"ה קצת ממנו, על מנת שיתמיד בדביקותו ויתקרב על ידי כך יותר ויותר לבוראו ויתחזק בעבודתו לבוראו יתברך…
כי כל פעם שיראה האדם את עצמו מרוחק ממנו יתברך שמו, יצטרך להוסיף אומץ, ולנסות להתקרב בדביקות יתר. אולם אם הקב"ה לא יתרחק קצת ממנו, לא תהיה דביקותו בתמידות ובכל כוחו.
ומשום כך נקרא הקב"ה גם "א-ל מסתתר", היינו כמו שהאב מתרחק כל פעם וכאילו מסתתר מבנו – על מנת שילמד ללכת, כך נדמה לאדם כי הקב"ה מסתתר מפניו, אולם כפי שאמרנו, אין זה אלא כדי שהאדם ילמד להתקרב במשנה קירבה אל אביו שבשמים (ר' ישראל בעל שם טוב).
ט"ו בשבט נקרא בפי חז"ל "ראש השנה לאילנות", אך אף על פי שנקרא "ראש השנה" לעניין מעשר פירות האילן, אין בו לא איסור מלאכה ולא סעודת חג לא הזכרה מיוחדת בנוסח התפילה. למרות האמור, נוהגים בו מעט שמחה, אין אומרים תחנון בתפילה ואין עושים בו הספד למת, וכבר התפשט המנהג בכל קהילות ישראל להרבות בו באכילת פירות ארץ ישראל ולדבר בשבחה, שכן ביום זה מתחדש כח האדמה להוציא פריה. וכתב בספר 'בני יששכר', במעלת היום: "הנה מה טוב ומה נעים שיתפלל האדם ביום ההוא ראשית יסוד הצמיחה, שיזמין לו השם יתברך לעת המצטרך את הפרי עץ הדר. והנה תפילתו תעשה פירות".
אחד מן הדברים שרבינו דיבר בשבחו עד מאד, היה עניין זכות הישיבה בארץ ישראל. "ועיקר אמונה, בחינת תפילה, בחינת ניסים, אינו אלא בארץ ישראל, כמו שכתוב: "שכן ארץ ורעה אמונה", ושם עיקר עליית התפילות, כמו שכתוב: "וזה שער השמיים" (ליקוטי מוהר"ן תורה ז' סעיף א') "כי ארץ ישראל הוא כלליות הקדושה שבכל הקדושות" (ליקוטי מוהר"ן תורה רל"ד) "וצריך כל אדם לבקש מהשם יתברך, שיהיה לו כיסופין וגעגועים לארץ ישראל, וגם שיהיה געגועים לכל הצדיקים לארץ ישראל" (ליקוטי מוהר"ן תורה קנ"ה) ו"מי שרוצה להיות איש ישראלי, היינו שילך מדרגה לדרגה, אי אפשר אלא על ידי ארץ ישראל" (ליקוטי מוהר"ן כ') וכותב רבי נתן: "ואחר שאמר התורה הנ"ל שאלתי אותו ז"ל: מה כוונתכם בזה שאמרתם שהעיקר הוא ארץ ישראל? וגער בי וענה ואמר: כוונתי כפשוטו – ארץ ישראל הזאת עם אלו הבתים ואלו החצרות, היינו שכל כוונתו כפשוטו, שצריך כל איש ישראל לבוא לארץ ישראל הגשמית הזאת". ואמר: "המקום שלי הוא רק ארץ ישראל, מה שאני נוסע אני נוסע רק לארץ ישראל, ולפי שעה אני רועה בברסלב וכיוצא" (חיי מוהר"ן).
כשאנו לומדים את דבריו חוצבי הלהבות של רבי נתן בשבח ארץ ישראל, אדמתה ופירותיה, מתגלים לפנינו עולמים עמוקים לאין קץ. מפאת אריכות הדברים נביא מהם רק מעט, ומהם ילמד הקורא על שאר העושר הטמון שם. "כי אנחנו עם קדוש, בני ישראל, צריכין שיהיה כל מזונותינו משפע של ארץ ישראל, כי רק ארץ ישראל שייך לנו בני ישראל. אבל השפע ואכילה של חוץ לארץ אינו כדאי לנו, כי חוץ לארץ הוא אויר הטמא, והיא תחת ממשלת הסיטרא אחרא ואינו ראוי השפעתה לישראל. על כן אנו צריכין לתקן כל אכילתנו ושתיתנו שיהיה בבחינת שפע של ארץ ישראל, כאילו יוצא מארץ ישראל. וזה נעשה על ידי הברכה שאנו מברכין על כל דבר. וכשאנו מברכין ומודים אותו יתברך שבראם, בזה בעצמו נעשה ארץ ישראל בכל מקום, כי עיקר ארץ ישראל נעשה על ידי "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים". נמצא שעיקר ארץ ישראל נעשה על ידי שנתגלה שהשם יתברך ברא כל העולם כולו ובידו ליתנה למי שירצה. וכשאנו מברכים ומודים אותו יתברך על איזה פרי שבראה, אזי אנו מגלים קדושת ארץ ישראל גם באותו המקום שגדל הפרי, מאחר שאנו מגלין ומודים שהוא יתברך ברא הכל, שמזה נעשה עיקר קדושת ארץ ישראל" (ליקוטי הלכות ברכת הפירות ב'). בארץ ישראל, יותר מאשר בכל מקום אחר בעולם, כידוע, מתגלה ממשלתו והשגחתו של יוצר בראשית, כמו שכותבת התורה: "ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה". אמנם גילוי מלכותו יתברך תלוי גם במעשנו אנו. כאשר אנו מברכים ומודים לה' על מזוננו, מסיר רבי נתן, אנו מאפשרים למלכותו להתגלות עלינו ביתר שאת, אנו מזמינים את קדושת ארצו המבורכת לשרות בנו ולפעול במעשנו. אפילו שאנו נמצאים מחוץ לארץ הקדושה, הברכה, שמגלה את ממשלתו, מאפשרת לנו לקבל מן השפע הקדוש של ארץ ישראל, מחברת אותנו למקום האמיתי שלנו. ממילא מובן מדוע ביום זה של ט"ו בשבט, שאנו עוסקים בשבח הארץ, נוהגים להרבות בברכות. כל ברכה. הרי, מוסיפה ומגלה את ממשלתו יותר ויותר, ועיקר ממשלתו, כאמור – בארצו ונחלתו.
אכילה וברכה כראוי אינם רק גילוי מלכותו. יש בהן, כידוע בכתבי הקבלה, אפשרות להשלים את נפשנו בחלקים אבודים שלה, שמתגלגלים אל תוך מה שאנו אוכלים ושותים. כל אחד מקבל בדיוק את מה ששייך אליו, ואם יקפיד על כשרות מאכליו ועל ברכה כראוי, יוכל לזכות לתוספת מרובה של חיות קדושה על ידי אכילתו. וכך מבאר רבי נתן עניין זה: "היו לפניו מיני פירות הרבה מברך על החביב תחילה חוץ מברכת ז' מינים עיין בשולחן ערוך הדינים בזה [תורה רי"א] וכן ברכת העץ קודם לאדמה וכו' עיין שם. כי כתב רבינו נרו יאיר [בתורה נ"ד] שהשם יתברך מזמין לכל אדם בכל יום ובכל שעה להעלות ניצוצות לפי חלקי נפש, רוח, נשמה שיש לו אז, עיין שם. והנה בדברים הנאכלים שם מלובשים ביותר נפשות הקדושות וכל אחד מזמין לו השם יתברך לאכול מאכלים השייכים לחלקי נפש, רוח, נשמה שיש לו אז כדי להשלים נפשו. וזהו שאנו מברכין "בורא נפשות רבות וחסרונם", "וחסרונם" דווקא, כי אלו הנפשות שאוכל עתה הם הניצוצות שחסרו מנפשו ונפלו לשם. וכעת על ידי אכילתו הוא משלים חסרון נפשו ממש. ולפעמים אין לאדם שום חסרון בנפשו, רק שעל ידי אכילתו הוא מעלה נפשות משם, ועל ידי זה מאיר על נפשו ומחיה את נפשו בהארה יתירה. וזה בחינת "על כל מה שבראת להחיות בהם נפש כל חי", ופירש הר"ב שם, דהיינו שאפילו בלתי אותן הדברים אפשר להתקיים והם רק להחיות ביותר, להוסיף חיות והארה בנפשו כנ"ל. ועל כן מברך על החביב תחילה, כי כל דבר מושך עצמו לשורשו למקום שחיותו תלוי שם. ועל כן מאחר שחביב ומתאווה לו אותו הדבר, בוודאי יש שם נפשות השייכים לו אז לחלקי נפש, רוח, נשמה שלו, ועל כן מברך עליו תחילה. כי עיקר שלמות הנפשות ועלייתן הוא על ידי הברכה. אבל ז' מינין שנשתבחה בהן ארץ ישראל, ששם שורש כל הנפשות דקדושה, כי ארץ ישראל הוא בחינת אמונה, שהיא שורש הנפשות, ועל כן משם יצא לחם. כי כל השפעות אכילה דקדושה יוצא משם, כמו שכותב רבינו במאמר "ואכלתם אכול ושבוע" (תורה מ"ז). כי כל המאכלים הם בחינת נפשות כנ"ל, ועל כן יש להם מעלה וקדימה לברכה. וזה שקבעו רבותינו ז"ל ברכה מיוחדת לפירות, דהיינו בורא פרי האדמה או בורא פרי העץ ולא כללו אותם בשאר דברים שברכתן שהכל, כי בפירות יש נפשות יקרות מאד, וכמו שהבנתי משיחת רבינו נרו יאיר" (ליקוטי הלכות ברכת הפירות א').
מדוע משתבחת ארץ ישראל דווקא במזונותיה? וכן מצאנו בכמה מקומות שהכתוב משבח ואומר: "ארץ זבת חלב ודבש"? רבי נתן מסביר באריכות נפלאה כדרכו, שכל מזון שיש בעולם מרמז על כח רוחני שפועל בו. והלכות התורה המתייחסות לכשרות כל מזון הן הן הכלים שניתנו לנו כדי לקבל מן העולם את הכוחות החיוביים ולהינצל מן הכוחות השליליים. חלב ודבש, מבאר רבי נתן (ליקוטי הלכות, הלכות דברים היוצאים מן החי) הם שני דברים מיוחדים שהתורה התירה באכילה, אף על פי שהם יוצאים מתוך דבר האסור באכילה. חלב – מתהווה מן הדם האסור באכילה ואילו דבש יוצא מגוף הדבורה, שאף היא אסורה באכילה. המכנה המשותף בין חלב ודבש הוא שהם נעשים זמינים וקלים לאכילה ללא מעורבותו של האדם. אין צורך לצוד אותם, לשחוט או להכשיר לאכילה או לבשל. מי שדואג ליצירת מזונות מזינים אלו, שגם ילדים יכולים להיות ניזונים מהם, הוא רק אחד – ה' בעצמו. וזהו סוד הפסוק: "מי ייתן טהור מטמא – לא אחד"? כלומר מי הוא זה שיכול להפוך דבר טמא ואסור לאכילה לדבר טהור ומזין, כדרך שהופך הדם לחלב או הדבורה לדבש? לא אחד? כלומר – רק אחד, היחיד והמיוחד, אלוקינו. לכן, מסביר רבי נתן, מסמלים שני מזונות אלה דווקא את כוחו ושליטתו של יוצר בראשית. הוא עושה הכל, הכל שלו והכל בידו. בפרט מצויינת כאן יכולתו להפוך טמא לטהור, רחוק לקרוב, חסר שלמות לאלוקי. כח זה, כח השליטה האלוקית, כח הפיכת טמא לטהור – מתגלה במיוחד בארץ ישראל, ועל כן משתבחת התורה אודות ארץ ישראל ואומרת: "ארץ זבת חלב ודבש", הווה אומר – ארץ שכדוגמת החלב והדבש נתונה לחלוטין לשליטת הבורא, ארץ מטהרת, מהפכת רע לטוב. כך גם מפרש רבינו את דברי הגנאי שהטילו המרגלים בארץ ישראל: "ארץ אוכלת יושביה" כדברי שבח (תורה קכ"ט) "כי היא ארץ אוכלת יושביה, שהיושב שם נאכל ונתהפך למהותה הקדוש". ועוד מרחיב שם רבי נתן אודות המנהג לאכול מאכלי חלב דווקא בליל שבועות, ותפוח בדבש דווקא בראש השנה, על פי אותם עקרונות אמורים, ומוסיף ומבאר דרך הנהגת ה' בעולם, וסוד הידיעה והבחירה. מומלץ מאד לעיין שם (יורה דעה הלכות בהמה וחיה טהורה ד' סעיף ל"ו – נ"א).
או שלא צריך, או שלא יעזור… אלה הן שני קצוות סותרים לכאורה, אך מעניין שבלבו של אדם הן מוצאות מקום זה לצד זה כמעט בו–זמנית… רגע אחד הוא חושב שהמצב הרוחני שלו לא נורא כל כך… הוא לא מבין מה כל כך רע אצלו כדי שיתאמץ בתפילה… הוא לא מוצא סיבה דחופה שתחייב אותו להתעמק ולחפש עצה בספרי הצדיקים; ורגע לאחר מכן, כאשר הוא לומד או קורא על חומרתו של איזה שהוא פגם רוחני – וכבר ידיו רפות… הוא לא רואה תקווה להשתנות… כי בין כה וכה הכל יחזור על עצמו…
זהו תכסיסו המובהק של יצר הרע להטות את לבו של אדם מדרך הישר; הוא מקרר ומחמם, אך תמיד שלא במקום הנכון. לפעמים הוא יגביר את האחריות העצמית כל כך עד ששוב לא ניתן להאמין שאי–פעם יבוא שינוי לטובה; ולפעמים הוא יקרר את האחריות עד כדי מחשבה שאין צורך בשום התאמצות.
* * *
כל חג ומועד הינו אוצר סגולי שיכול להעניק כוחות מחודשים להתחדשות בעבודת ה' ולהכנעת כח הרע, אך מנגד עומד היצר ו'מכין' את האדם להפסיד את כל אלו. לשם כך הוא משתמש באחת משתי הדרכים הללו:
הוא מגביר את האחריות של האדם והופך אותה לקשה מנשוא, הוא מזכיר לו את כל אותן קבלות טובות שקיבל על עצמו בעבר ולא החזיקו מעמד, הוא גם עורך לו חשבון מדוקדק על עומק שפלות מצבו ועל חומר הדברים, עד שהוא מחליט את ההחלטה האומללה שאין מה לקוות מן החג והמועד הבא לטובה.
ולפעמים הוא משתמש בדרך השנייה; הוא מחדיר באדם שוויון נפש, מוכיח לו שאין צורך להתכונן הרבה מדי, כי המצב די טוב, הוא מזכיר לו אי אלו עשיות טובות ומטייח את כל הכישלונות.
כך או כך, האדם כבר לא רואה צורך גדול מדי להכין את עצמו לקלוט ולקבל כראוי את אותו חג ומועד.
אם ברצוננו להינצל מציפורני היצר ולזכות בכל אותן מתנות עצומות הגנוזות במועדים – עלינו לאחוז בשני הקצוות: להבין את עומק ריחוקנו ונפילתנו, להכיר בכך שאנחנו בני מלכים אשר כל מחשבה ודיבור ומעשה שלנו מכריעים לטוב או למוטב את כל העולמות, וכיוון שכך – האחריות על העבר ועל העתיד עצומה מאד.
אך לא פחות מכך – לזכור שאכן בגלל כך העניק לנו אבינו אוהבנו ומרחמנו את מתנת החג הקרב ובא, הוא רוצה שנצליח ושנשוב בתשובה, הוא מושיט לנו יד תומכת והוא זה שיגמור בעדנו בזכות הצדיקים האמיתיים ששבו בלב שלם ומלמדים גם עלינו זכות.
מתוך הבנה ברורה זו עלינו לעמוד ולצפות לנצל כראוי את החג והמועד, לא לתת לימים שיחלפו לידינו באפס התחברות מצידנו, אלא לנסות לקיים את כל מצוות החג ביתר התעוררות ואמונה, להתאמץ אז יותר לכוון בתפילה ולהיות בשמחה, להתגבר לקלוט את לימודי האמונה המיוחדים שבאותו חג.
* * *
בעוד ימים ספורים נזכה בעזרת השם לחוג את ימי החנוכה הקדושים. דל הוא העט לתאר, ולוּ בראשי פרקים, את עוצמת המתנות הגנוזות בימים אלו, את עומק התקווה שחנוכה נותן לכל אחד מאתנו ואת הכוחות הרוחניים הכבירים שכל אחד יכול להתחדש בהם בימים קדושים אלה.
נשאר לנו רק להתכונן לכך, להשליך הרחק מאתנו את מהלך מחשבתנו המטעה והמרפה ידיים ע"י אחריות יתר או ע"י קרירות יתר; לאזור חיל ולזכור מצד אחד את חוליינו הכבד, אך בד בבד להאמין ולדעת שהחג הזה ניתן לנו על ידי הרופא הגדול מלך מלכי המלכים שיורד בימי החנוכה לבקר אותנו בביתנו ודואג לכל צרכינו ומבקש למלאות את משאלות ליבנו (ליקוטי הלכות, השכמת הבוקר ד-יד).
המתנות מוכנות, צריך רק לרצות לקבל אותן ולהאמין ביכולתנו לקבל אותן.
וכך כותב רבי נתן (שם י): "על ידי תוקף הנס, מדליקין הנר חנוכה הקדוש והנורא אפילו למטה בדיוטא התחתונה מאד, להאיר בכל אחד מישראל לכל מי שרוצה לקבל, אפילו אם הוא הגרוע שבגרועים, אפילו החולה הגדול ביותר בחליי הנפש על ידי ריבוי עוונותיו".
התקווה אכן קיימת, אך יש כאן תנאי ברור: "לכל מי שרוצה לקבל"! הרצון הזה יתכן רק כאשר אוחזים בשני הקצוות כראוי: ידיעת החולי ואמונת התקווה.
עם ישראל יש לו גדרים וסייגים השומרים אותו מליפול ברשת התאוות והפיתויים, אבל בלעם הרשע רצה לקלקל את הגדרים הללו ולהכשיל את כל עם ישראל, וכמו שאמרו חז"ל, (רש"י כ"ב ה') שהוא "פרץ גדרו של עולם".
אך זממו לא עלה בידו ורובו של עם ישראל עמד איתן בשמירת הגדרים ולא חטאו.
לכן אמרו חז"ל שכשראה בלעם שפתחי האוהלים שלהם, אינם מכוונים זה כנגד זה, שלא יסתכלו זה בתוך ביתו של זה עלה בידו שלא יקלקלם, כי הם זהירים בשמירת גדרי הקדושה – הקללה לא תחול עליהם.
זו הסיבה שהאתון לחצה את רגלו של בלעם אל הקיר להראות לו שהקיר – גדרי הקדושה של ישראל איתנים וחזקים, ויאבד בלעם ואלף כיוצא בו ולא יצליח לפרוץ אותם.
הקב"ה כשהוא רואה שאדם תועה מהדרך הנכונה, מיד הוא מרמז לו וקורא לו לשוב, פעמים הרמזים הם הרהורי חרטה שנשלחים לו מלמעלה, ופעמים מאורעות שקורים לו נעימים יותר או נעימים פחות, אך כולם נועדו למטרה אחת – לרמז לאדם שישוב מדרכו הרעה.
והרשעים הולכים בשרירות לבם ומסרבים לשמוע לקול התוכחה ולרמזים שהם מקבלים משמים, ואזי בדרך שאדם רוצה מוליכים אותו, ואין מכריחים אותו לשוב בעל כורחו.
אך ישראל הכשרים אינם כן, הם מבינים את הרמזים ובכל צרה שלא תבוא עליהם מפשפשים במעשיהם ומתקנים אותם ומייד נועשים.
"אמר ר' יוחנן… ביקש לומר שלא יהו להם בתי כנסיות ובתי מדרשות" (סנהדרין ק"ה ע"ב).
יהודי שחטא והוא רוצה להתקרב להשם יתברך, עצתו היא, שישתדל לעסוק בתורה, כי דברי תורה אינם מקבלים טומאה, כמו שאמרו חז"ל (ברכות כ"ב ע"א), ועל ידה יוכל להתקרב לקדוש ברוך הוא נותן התורה.
בלעם הרשע, כשראה שלא עולה בידו לקלל את ישראל, רצה להזכיר את עוון העגל, וכך תחול עליהם הקללה ח"ו. אולם, כשראה שהם עוסקים בתורה למרות החטא, הבין ששום קללה לא תוכל לפגוע בהם.
זה אשר אמר בלעם: "מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל" – אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות, שעל ידם הם דבוקים בהקב"ה – "כגנות עלי נהר" – כמו גינה על שפת נהר, שמשקה אותה בלי הפסק, כך התורה נותנת חיות לישראל בלי הפסק ושום קללה איננה יכולה להם.
כשהן עוברים על דבריו אינו מדקדק אחריהן להתבונן באון שלהם ובעמלן שהם עוברים על דתו (רש"י)
אל תנסה לחפש פגמים בעבודת ה' של חבריך, וכשאתה מסתכל עליו – הסתכל רק על הטוב שבו ועל מעלותיו ולא על הרע שבו.
הרי אפילו הקב"ה שהוא שופט כל הארץ, מחפש רק את המעשים טובים שלנו, ואפילו שגם בהם יש ליקויים ופגמים איננו מסתכל עליהם וכמו שכתוב לא הביט און ביעקב, ובודאי שהאדם אינו צריך לראות בחבירו רק את הטוב.
לא את הכל אפשר לכתוב… גם אם נכתוב שבוע אחר שבוע דיבורי התחזקות נפלאים, יגיע שלב שבו יצטרך הקורא להבין מעצמו את הרמז, שאכן גם אותו ה' אוהב, ומצפה לעבודתו.
לא רק כאן, באתר, אי אפשר לכתוב הכל בפירוש, אלא גם באוצרותיו של הצדיק בעצמו, בתורותיו שיחותיו ומעשיותיו, רב הרמז על הגלוי. הצדיק מדבר ומדריך, מחזק ומעודד, אך בעיקר מרמז – ועל לומדי תורתו, להבין את רמזיו.
דוגמה לכך אפשר למצוא אפילו אצל ר"מ בישיבה, "כי אפילו בחכמות התורה בנגלה, בפשטים בגמרא רש"י תוספות, אי אפשר להבין תמצית הדבר ומתיקות הפשט והחידוש, כי אם על ידי שגומרים להבינם להתלמיד בידיים שהם בחינת רמזים. כמו שרואין בחוש, שהרב מסביר הפשט לתלמידיו בתנועות ידיו".
ואם בהסברת סוגיה תלמודית כך – "מכל שכן וכל שכן בדרכי עצות בעבודת ה', שהבעל–דבר חותר על האדם מאד מאד בתחבולות אין מספר בכל יום ויום, וכמעט בכל שעה ורגע – בוודאי שאי אפשר לעמוד על עמדו כי אם על ידי התורה שקיבלנו מרבותינו זכרונם לברכה, והעיקר על ידי הרמזים שיש בתורתם" (ליקוטי הלכות, נטילת ידים לסעודה ו, א).
גם כל דיבורי ההתחזקות שבתורת רבינו, אינם אלא רמזים. אפילו בספר "משיבת נפש" אין מתוארים בפרוטרוט כל המעברים וההרפתקאות העוברים עליך אישית, ועליך להבין – מתוך כל הדברים הנפלאים והמתוקים – את הדרך המיוחדת לך כיצד להיחלץ מהעצבות ומהקרירות, ולהתחדש בעבודת ה' בשמחה.
"כי אי אפשר בשום אופן להודיע ולבאר לכל אדם איך יתגבר להישאר על עמדו בכל מה שיעבור עליו בכל העיתים השונים של כל ימי חייו. רק המשכיל החפץ באמת, צריך לשום לבו להבין הרמזים, באופן שישאר קיים בנקודת יהדותו לעולם ועד… כי אי אפשר לבאר בפה ובכתב עד היכן עד היכן צריך כל אחד להתחזק בכל מה שיעבר עליו כל ימי חייו, רק צריך להתחזק ולהתגבר בעצמו ולהסתכל על הרמזים האמתיים של הצדיק" (שם, נד).
* * *
גם אצל משה רבינו, הרועה הנאמן, היו מצבים שבהם לא השתמש בדיבורים, אלא רק ברמזים. פעמיים עשה כן: במלחמת עמלק ובהקמת נחש הנחושת. וכך שנו חכמים במשנה:
"והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וגו' – וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? אלא לומר לך, כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים, היו מתגברים, ואם לאו – היו נופלין. כיוצא בדבר אתה אומר [בפרשת השבוע]: 'עשה לך שרף ושים אותו על נס והיה כל הנשוך וראה אותו וחי' – וכי נחש ממית או נחש מחיה? אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהן שבשמים, היו מתרפאים, ואם לאו – היו נימוקים" (מסכת ראש השנה, פרק ג משנה ח).
מדוע היה צריך משה להשתמש באמצעים כמו הרמת ידיים או נחש נחושת כדי לגרום לישראל להסתכל כלפי מעלה? וכי לא היה יכול לדבר איתם על כך בגלוי? – מסביר מוהרנ"ת: כשעמלק לוחם עם יהודי, הוא מפיל אותו לתוך סחרחורת שכזאת, ששום דיבורים לא יעזרו לו להיחלץ ממנה. כדי להתגבר עליו, הוא חייב לשים לב לרמזיו של הצדיק שמרמז לו בדיבוריו שגם הוא עדיין אהוב אצל ה' וכי גם לו יש לו תקווה.
כשבאו הנחשים השרפים ונשכו את ישראל, שוב לא הסתפק משה בהרמת ידיים, אלא עשה נחש נחושת, כדי להזכיר לישראל שחייבים להתחזק ולהרים את העיניים לה'. אחרת, יבואו הנחשים וינשכו…
"כי לפעמים יש שאין מועיל הרמזים של הרמת ידיו, וצריך עוד לעשות עובדה לזה, כמו משה שעשה אז נחש נחושת, שרמז להם יראת העונש, שאל ישכחו שיש נחשים שרפים, שהם עונשים קשים ומרים. על כן אתה מוכרח להסתכל כלפי מעלה. כי אין מקום לברוח מעונשיו הקשים והמרים גם בעולם הזה, מכל שכן לאחר מיתה בגיהנם וכף הקלע וגלגולים וכו' רחמנא ליצלן – כי אם להסתכל אליו יתברך ולשאת עיניו למרום תמיד" (ליקוטי הלכות, שם פח).
ונסיים בדבריו של מוהרנ"ת שכתב לבנו, השבוע פרשת חוקת לפני 172 שנה: "לא דבר ריק הוא אשר הפליא חסדו עמנו להאיר עינינו בחידושי תורתו הקדושה, שבכולם הראה לנו 'ורמז לנו היטב היטב' שעדיין לא עזב חסדו מעמנו, ועדיין השם יתברך עמי ועמך בפרטיות ועם כולנו. כי גילה לנו תורת חסד שלא נשמע מעולם, שכל דיבור יכול להחיות גם אותך וגם כל הגרועים ביותר, אם לא יתנגדו נגד הממשיך עליהם חסדים חדשים כאלה".
"מה עושים כדי להרגיע אותם" – הוא חושב לעצמו – "הם נכנסו בעקשנות שכזאת, ורודפים אותי על כל צעד ושעל. מה ניתן לעשות כדי שיירגעו ויפסיקו לרדת לחיי?!"
אלו הם, לעתים, מחשבותיו של ילד קטן על הוריו המסורים…
אני רוצה רק ממתקים!
הזאטוט החליט שאינו אוכל כי אם ממתקים בלבד. ההורים הדואגים רואים בעיניהם כיצד הוא מסכן את בריאותו. הם ניסו בטובות, בפיתויים ובהבטחות, אך זה עומד בעקשנותו.
ואז החליטו לעשות מעשה; תפסוהו והודיעו לו שאם לא יכניס לפיו את האוכל המזין והבריא ילקוהו נאמנה…
והילד המפוחד מיצר ובוכה, "מי יתן והיה לבבם נהפך אלי לטובה, הלואי וישכח זעמם כרגע. מדוע מונעים הם את הטוב ממני וממרים את חיי?!"
ילדותיות מטופשת
כל מבוגר ובר דעת, אינו יודע אם לצחוק לטפשותו של הנער או לבכות על אומללותו. ילד מטופש זה רוצה 'להמתיק דינים' ו'לקרוע את רוע הגזירה', אבל לאמיתו של דבר הרי ה"דין", ה"צרה", וה"גזירה", הינם עצם רוח השטות שבו ולא יותר.
לעומת זאת, כל כפיית ההורים, איומיהם ואף עונשיהם, אינם אלא רחמנות ברורה ואהבה מוחלטת. הורים שלא יעשו כן יהיו אכזרים וחדלי לב. כך שתחת אשר יבכה הילד שיסורו ממנו האיומים וההפחדות, צריך הוא לחתור לרצות את הטוב שהם רוצים להנחילו.
תקיעת שופר וחודש אלול
חודש אלול, כמו גם תקיעת שופר שבו, באו להחריד את הלב, לאיים להפחיד ולעורר. "קול התקיעות משבר גופו של אדם, בבחינת אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו" (ליקוטי מוהר"ן, כב), "שופר מעורר ומשבר הלב מאד" (ליקוטי הלכות שבת ז, מז).
כאשר טיפשות הלב גוברת וקטנות הדעת שוררת, מבקשים לשכוח ולברוח מאימה זו. לאדם השקוע בקטנותו היה נוח יותר אם הימים היו ממשיכים כהרגלם ולא היו עושים עסק מהם, ובוודאי שלא היו מאיימים על מי שלא מתעורר בהם.
הבורא מכין לנו מתנה: שנה נפלאה
אבל אבוי לקטנות זו. אבינו שבשמים הכין עבורנו מתנה גדולה; מתנה עצומה ונפלאה: הוא הכין לנו שנה טובה ומתוקה, שנה חדשה עם חסדים חדשים; שנה שהתווספו בה נפלאות חדשות שלא היו מעולם; שנה שבה נזכה לתקן את העבר בפלאי פלאות ע"י כל המאורעות שזימן לנו שיהיו אז. כי כל שנה שמתחדשת מוסיפה בחסדים חדשים יותר, כל התחדשות מוסיפה פלאות חדשות – והראש השנה הבא עלינו לטובה פותח אוצר חסדים מופלאים וחדשים שלא היו דוגמתם מעולם בכמות ובאיכות.
כדי לקבל את המתנה – צריך לבחור בה!
השי"ת רוצה להנחילנו את המתנה הזאת, אבל עלינו לבחור בכך ולבקש על כך. זהו תנאי הבריאה – רק מי שבוחר מקבל.
ואבינו שבשמים עומד ורואה איך בני אדם עיוורים עסוקים בזוטות ובטיפשות, ואינם שמים על לב לבקש על כך. הם עסוקים ב"ממתקים" משחיתי בשר ונפש, ואינם רוצים 'לאכול' לחמה של תורה, להבריא את גופם ונשמתם לעד. ועל כן הוא יתברך מאיים, כביכול, מחריד, מעורר ומשבר את לבנו האטום, וזועק אלינו מתוך תקיעת השופר:
"עורו ישינים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם! וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם. אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן, ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל, הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם. ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה, ומחשבתו אשר לא טובה" (לשון הרמב"ם, הלכות תשובה ג, ד).
תקיעת השופר קוראת: עורו! חידלו!
יודע הוא הבורא מה משמעותה של שינה אכזרית זו, שבה שוגה האדם ב'דאגותיו העצומות': היכן ידור, מה יאכל, מה יהא מעמדו, איך ינצח את יריביו, ועוד כהנה דברי הבל שמעלימים את האוצר המופלא המוכן לו לשנה החדשה – ועל כך הוא וזעק ומאיים מתוך השופר: "עורו, חדלו!".
זעקה שכולה חסד ורחמים
זעקת השופר הִנה, אם כן, זעקה שכולה רחמים וחסדים, כולה המתקת הדינים! כל יראת העונש נועדה רק לעוררנו לקום ולקחת לעצמנו את המתנה החדשה הזאת. ומי שרק מתרצה לא להתעקש להישאר במצבו הירוד, ומתחיל להתפלל לבוראו: "אדרבה, תן לי את המתנה החדשה. הנה, התעוררתי ואני רוצה באמת שיֻמשְכוּ עלי כל החסדים העצומים הללו אשר הכינות ברחמיך. רצוני מעתה לשוב בתשובה! עזרני על כך!", כי אז תהפוך כל אימת העונשים לשירה נעימה ומתוקה.
להושיט יד לקבל את המתנה
עלינו רק להשליך את טיפשות הסתכלותנו, על מהותה של ה'יראה' של אלול וימי הדין, ולהבין את עומק הרחמים הגנוזים בהם, ומכח זה להושיט יד לקבל את המתנה העצומה הנתונה לנו מתוך ה'ימין פשוטה' המושטת לנו.
צריכים אנו להטות אוזנינו היטב לקול תקיעת שופר של אלול. להבין את עומקה של החרדה היוצאת ממנו.
"קול שופר … הם עיקר השמחה"!
אין זו אימת עונש של נקמה, או איום של חורש רעה ח"ו. זו התעוררות וכפייה לקבלת הטוב הנצחי. "כי באמת שופר כלול מכמה בחינות – אומר מוהרנ"ת – כי הוא מעורר ומשבר הלב מאד". אבל בד בבד, "קול שופר הוא בחינת עשרה מיני נגינה, שהם עיקר השמחה", ומטרתו "לעורר חסדים ולהמתיק דינים כידוע, היינו לעורר רחמי השם יתברך שיסתכל רק על כל הנקודות טובות שבישראל, ולא יסתכל על הרע שלנו כלל. עד שייכנס בלבנו רחמיו העצומים עד שיהיה נמשך שמחה עלינו" (ליקוטי הלכות, שבת ז, מו).
אותו קול שופר המעורר ומשבר, הוא גם זה המשמח ומחזק. שכן כל עיקר שִׁברון הלב וההתעוררות, נועדו כדי שנקום ונברח מן ההבלים שמפסידים את המתנה החדשה ולעורר אותנו לקחתה בשתי ידיים.
הבה נשמיע לעצמנו את העומק האמיתי שבקול השופר באלול: להתעורר לקול קריאת הצדיק שמשמיענו את תקוותנו העצומה, ואת הרצון הבוער לחדשנו לטובה, ולהכין עצמנו באהבה ובשמחה ובהתרוממות הרוח לרצות לקבל את התחדשות החסדים העצומים של ראש השנה.
"מה לך נרדם", אומרת היהדות לכל אדם, "קום קרא אל אלקיך!". בכל עת, בכל מצב, בכל ענין – "קום קרא". התפלל, שא עיניך לא-ל חי ובקש ממנו, התפלל אליו.
לכאורה, ראוי היה לאדם – היודע פחיתות ערכו ומכיר את מצבו הרוחני הירוד – להתבייש מאת הבורא יתברך. להתבייש עד כדי כך, שלא יהיה לו העוז לבקש בכלל משהו. וכי איך יעיז פניו מול הבורא לבקש – כל סוג של בקשה? איך יעיז הוא, השפל והפחות, להרים עיניו השמימה?
אכן, לכאורה אמור היה להיות שבעת שרק ירים האדם עיניו לשאת תפילה, הוא יאלם דום מגודל הבושה ורק יבקש לברוח…
* * *
חז"ל הפליגו בגנותה של העזות, ואף כללו בתפילה היומ-יומית תפילה לבורא שיצילנו "היום ובכל יום מעזי פנים ומעזות פנים"; על העזות אומרים חז"ל "עז פנים לגיהנום" – פירוש: לו יהיה האדם מושלם בכל, רק יהיה עז פנים, לא יועילו לו זכויותיו והוא ישלח אחר כבוד לגיהנום.
ועד כדי כך מגיעה תוכחתם של חז"ל חז" לעזי הפנים, עד כי "אמר רב סלא אמר רב המנונא כל אדם שיש לו עזות פנים סוף נכשל בעבירה … רב נחמן אמר בידוע שנכשל בעבירה … אמר רבה בר רב הונא כל אדם שיש לו עזות פנים מותר לקרותו רשע … רב נחמן בר יצחק אמר מותר לשנאותו" (תענית ז ע"ב).
זו היא העזות, והיפוכה: הבושה, עליה אמרו חז"ל: בושת פנים לגן עדן; "כל מי שיש לו בושת פנים בידוע שלא במהרה הוא חוטא" (נדרים כ) והוא משלשה סימנים בישראל: ביישנים.
* * *
אולם, אם כזו היא העזות בסתם – והיפוכה בושת הפנים בסתם, שונה הדבר בעבודת ה', שכן הבושה ששיבחוה חז"ל היא בושה מה' ולא מבני אדם, וכן פותח בעל הטורים את הסעיף הראשון בחלק הראשון מארבעה טורים, וכך בחר גם הרמ"א לפתוח את ה"הגה" שלו לסעיף הראשון בשולחן ערוך: "ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת הבורא", ופירש ה"משנה ברורה": אם הוא אדם בינוני עומד במקום גדולים לא יתבייש מהם ללמוד ולעשות המצוה.
כי על כן, שמורה הבושה לאדם, למען יבוש מבוראו ולא מאדם, למען לא יחטא.
* * *
לכאורה, אם אמנם ראויה הבושה כל כך מפני בורא עולם, איך זה מעיזים אנו פנים לבקשו, בתפילה ותחנון, שיעשה רצונינו? אנו – השפלים, הנחותים, הרחוקים כל כך ממנו – עומדים לפניו ומעיזים פנים לבקש ממנו שיקרבנו אליו? מאין העוז? והיכן הבושה?
על כך משיב רבינו הקדוש במילותיו של דוד המלך, המשתבח בתהלים בבורא עולם ואומר "בך בטחו אבותינו … בטחו ולא בושו".
מבאר רבינו ואומר: מה פירוש לא בושו? לא בושו בדרגתם הפחותה, אלא בטחו באהבת הבורא אותם ו"העיזו פניהם" כביכול לבקשו ולזעוק אליו שיקרבם אליו.
וזוהי עזות דקדושה, שכן: "אף על פי שהעזות וקשיות עורף מדה רעה מ"מ יש בהם צד לטובה, כמאמר רבותינו ז"ל (אבות ה כה) הוי עז כנמר כו' לעשות רצון אביך שבשמים, וכן קשיות העורף אך טוב הוא לישראל כדי שיעמדו בדתם לא ישובו מפני כל לשמוע בקול זרים" (כלי יקר, בראשית מט,ז).
עזות דקדושה, לענין זה, פירושה: אמנם, איני ראוי; אכן, איני כדאי; נכון, רחוק אני מבוראי ולא זכיתי לעשות רצוני כרצונו – אולם, מסלק אני הבושה מעל פני ומעיז! מבקש ומתחנן ואיני מניח.
"צריכין להיות עקשן גדול בעבודת ה' בכל עובדא ועובדא ובכל עצה ועצה. אבל עיקר העקשנות ביותר צריכין בתפלה ותחנונים. והעיקר בשיחות של ההתבודדות כמבואר בדברינו כמה פעמים … כי לא בזה ולא שיקץ ענות עני – אף על פי שראוי לבזותן ולשקצן, כי הוא יתברך מלא רחמים בכל עת." (ליקוטי הלכות, תפילין ה)
המאמר על בית הכנסת ברסלב – בתי מחסה הינו חלק מסדרת מאמרי "בתי הכנסת של חסידי ברסלב", שפורסמה לראשונה בעלון "מימי הנחל", ע"י מכון "אלופי הנחל", ומתפרסם כאן ברשותם האדיבה
גלילות ירושלים פרק א' – שערי חסד
שנת ת"ש בירושלים החדשה הצעירה יחסית לשכנותיה בעיר העתיקה, עוד ועוד אנשים מגלים את האור, ומתקרבים אל רבינו הק', כך שבשכונת שערי חסד הרחוקה מבתי הכנסת של ברסלב בעיר העתיקה ומא"ש, מתחילה להתלכד חבורה של אנשי הנחל נובע, חלק מגיעים ממשפחות אנ"ש וחלק מקורבים חדשים שזה עתה באו כר' זאב חשין, ור' העשיל פרנקל, ר' משה רוזנטל, ור' יום טוב זלוטניק, ר' אברהם מרגליות, ר' משה פרידמן, ועוד.. חבורה זו עבדה את ה' בלב ונפש אך היות וההתנגדות לחסידות הייתה רבה ובפרט לחסידי ברסלב החליטו אנ"ש לייסד מניין משלהם תחילה מצאו מקום לתפילה בבית מדרשו של ר' אריה לוין במשכנות שאננים הקרובה משם עברו אל שטיבל צדדי בבית הכנסת "חסידים" בשכונת שערי חסד ומשם לבית מדרשו של ר' שלום כאסר התימני ברחוב כהנוב, כך נדדו מבית מדרש למשנהו תקופה ארוכה עד שהחליטו לא עוד, הגיע הזמן שיהיה להם בית מדרש משלהם.
הביאו אלי סיד ואבנים ואני בונה…
ר' יום טוב זלוטניק שם עיניו על שטח סמוך לביתו ברחוב השל"ה שיבנה עליה לעתיד בית החסידים ברסלב, אך ההתנגדות הייתה עצומה ר' יום טוב לא חשב להתייאש הוא חיפש איך למנוע ההתנגדות וניסה להימנות בין חברי ועד השכונה בכדי להוריד ההתנגדות מבפנים על אף שתמיד היה נחבא על הכלים ובורח מן הכבוד אך מה לא עושים למען כבוד רבינו, לאחר ששקטה המחלוקת ורצו לבנות התחילו מניעות הממון, אם בירושלים בכלליות לא היתה הפרוטה מצויה על אחת כמה וכמה בין אנ"ש אשר היו עניים מרודים, הרה"ח ר' משה בורשטיין בראותו את המצב תרם את הלירה הראשונה דבר זה רומם רוחם של אנ"ש שלקחו על עצמם התחייבות של לירה אחת הרב ד"ר מרדכי בוקסבוים (המשפטן החרדי ופרקליטו של היהדות החרדית) שהתקרב ע"י ר' משה רוזנטל עודד את הבניה ביודעו את הבירוקרטיה של האנגלים ולקח על עצמו סכום ניכבד ואף קרא את ביהמ"ד "אוהל אסתר" ע"ש אימו, ר' יחזקאל מרגליות (חותנו של ר' נחמן בורשטיין ז"ל) יצא לאסוף כסף עם המלצה של זקני אנ"ש ר' אברהם שטרנהרץ ור' אפרימ'ל מפשעדבוז' שר' יחזקאל היה מאוד מיודד עימו, וכך התחיל להצטבר כסף עבור הבניה ורכשו צריף ברחוב השל"ה, סמוך ל"קוואל" שהיה מקור מים מרכזי לתושבי שערי חסד.
שכונת שערי חסד הירושלמית בראשית ימיה.
הבניה
אך להוציא רישיון בניה בעירייה המנדטורית תחת שלטון האנגלים היה מאוד קשה להשיג ובודאי בזמן קצר כזה, יעץ להם ר' מרדכי בוקסבוים לנצל לטובתם את החוק האנגלי האוסר להרוס מבנה קיים וכך הוחלט ביניהם להקים את ביהכ"נ בין לילה אנ"ש נערכו לבניה ובלילה אחד התחילו לבנות את ביהמ"ד בעשר אצבעותיהם כשהם משמשים כבנאים למרות שרובא דרובא לא הורגלו בכגון דא כאשר בין הבונים נימנים חשובי אנ"ש ר' יום טוב זלוטניק ר' העשיל פרנקל ר' אברהם מרגליות ר' משה פרידמן ושיבלחט"א ר' אריה אלבום שליט"א ועוד.. הטייח היה מאנ"ש וממתפללי ביהמ"ד ר' זעליג שצקובסקי, חתנו של ר' יעקב צבי פילמר, שזה היה מקצועו, וכך חפרו את היסודות הניחו קורה על גבי קורה לבינה על גבי לבינה פח על גבי פח ור' יום טוב זלוטניק עמד וניצח על מלאכת הקודש, השמחה בעת העבודה היתה ממש פורצת גבולות על כל התקדמות ועל כל שורת לבינים חדשה יצאו בריקוד על פני השטח כאשר ר' יום טוב כמובן גם נימנה בין הרוקדים, ובחסדי ה' עלה בידם לבנות קיר שלם (הקיים עד היום) בימים הבאים הושלמה העבודה בחשאיות, פעם אחת באמצע הבניה הגיע פקח מטעם העיריה המנדטורית מיד ניתק ר' יום טוב את זרם החשמל שנמשך מביתו הסמוך חמק חרש לחסידישע שול כשליקוטי תפילות בידו התפלל והתפלל עד שסר האיום כך חיברו יחד לבינה ללבינה טייחו והחליקו עד שהושלם הבניין, באחד משלבי הבניה התפוצץ צינור מים סמוך ומים החלו לזרום בשטף רב איש לא ידע איך לעצור המים אך ר' יום טוב זלוטניק התייצב להתפלל לפני קונו שיתקן עצה מלפניו והנה התגלה שבמעלה רחוב אוסישקין נמצא ברז ראשי חיפשו ומצאוהו וסגרוהו עד תיקון הצינור הפגום.
ר' משה אריה רוזנטל הבטיח לכמה אנשים ישועות אם יסייעו בבניה אחד מהם ר' מרדכי בוקסבוים שלא היו לו בנים זכרים למעלה מעשרים שנה נולד לו בן בזכות הברכה (ה"ה ר' יוסף בוקסבוים יו"ר הטור השלם) (עוד אחד שהיו לו ילדים נושע בבנים..) ור' משה ירוסלבסקי זכה לשפע בזכות זה, (שיש"ק חלק ז' ע'מ ק"א) וכך במסירות גוף ונפש ניבנה עוד בית יוצר לתורה יראת שמים ועבודת ה' עוד להבה ניצתה ונהפכה ללהבה יוקדת.
אש יוקדת
אור רבינו התחיל לפרוח בשכונת שערי חסד ובית הכנסת הקטן נהפך למגדלור רוחני כפי שמעידים התושבים מאותם ימים שלאו דוקא נימנו בין חסידי ברסלב, כדברי ר' שמואל הורביץ "ונעשה קיבוץ יפה בשכונת שערי חסד והתחילו להתפלל שם וללמוד ספרי רבינו ז"ל ונעשה התעוררות גדול" (ימי שמואל ח"ג פרק ל"ו) אנ"ש התחילו לומר שם שיעורים ר' אברהם שטרנהרץ היה מגיע מהעיר העתיקה עם ר' משה בורשטיין מדי שבת בכדי למסור שיעור בליקוטי מוהר"ן כאשר לשיעור מצטרפים בני עלייה משערי חסד שלא נמנו כלל על אנשי שלומינו, היו הרבה מאנ"ש שהתקרבו בביהמ"ד זה ר' יום טוב זלוטניק אף ביקש מר' שמואל הורביץ לבוא לומר שיעור באופן קבוע אך לא אסתייעא מילתא, בשנים הבאות מסרו שם שיעורים הרה"ח ר' אריה לייב שפירא ר' לוי יצחק בנדר ור' אליהו חיים רוזין שהיו מגיעים ממא"ש בכדי למסור שם שיעורים בין מתפללי ביהמ"ד נימנים פארי וחשובי אנ"ש ביניהם ר' וועלוול חשין ר' נחום יצחק פראנק ר' זעליג שצקובסקי ר' משה אריה רוזנטל ר' אברהם מרגליות ר' משה פרידמן ר' העשיל פרנקל ועוד… מעיין רבינו המשיך לפכות בשכונה רבות בשנים (כעבור כמה שנים נוסדה בשכונת שערי חסד חבורת מקורבים בשם "פחד יצחק" ע'ש מייסדו ר' יצחק אנשין וע"ש הפחד שהיה אם יתוודעו מי הם באי החבורה המקורבים משם נמנים כיום על זקני וחשובי אנ"ש).
בית הכנסת ברסלב "אוהל אסתר" בשכונת שערי חסד בירושלים. מקור: מפות גוגל
כיום
כשמונים שנה עבר מעת יסוד ביהמ"ד והרבה תהפוכות עבר על ביהכ"נ זה כאשר רצו להחריבו לפני כמה שנים בתואנות שונות, וב"ה שזממם לא עלה בידם וביהמ"ד עומד על תילו ואף שופץ לפני כ30 שנה ובשנת תשע"א שוב, ומתקיימים בו תפילות מדי יום ביומו ושיעורים ממשפיעי אנ"ש בגמרא וחסידות תמידין כסדרם, סעודה שלישית בצוותא מדי שבוע, ואף בשנים האחרונות היתה תקופה שהתקיימה בו ישיבה, כיום ביהמ"ד מתנהל ע"י הגבאי ר' משה גוטדינר הי"ו ובניו המתמסרים בכל נפשם לביהמ"ד ועדיין אפשר לראות את כותל המסירות נפש שנותר לגל ועד על מסירות נפשם של אלו שזכותם עומדת לעד ובזכותם שבוודאי תעמוד להם לעד
מקורות : כיסופים- ח. בורשטיין, סיפורים ירושלמים, ימי שמואל ח"ג, הקלויז, שיח שרפי קודש, תודה לר' אברהם שמעון בורשטיין
ימי בין המצרים, ימי החורבן והאבל, דומים עלינו כשער אל החושך, אל האפילה, אל קינת הנפש ובכי הנשמה.
קינות, בכי, אבל, תיקון חצות, אפר, צום ובכי ומספד. בין המצרים.
דומה כי בחודשים האחרונים אין איתנו צריך עוד הסבר על אבל מהו, ועל צער מהו ועל פחד וחשש. מגיפה? חווינו. מלחמה? אנחנו בעיצומה ה"י. למעלה מאלף הרוגים מאחב"י, 125 עודם חטופים ושבוים בידי צר ואויב. הקינות יאמרו כמעצמן; אני הגבר ראה עני – אני ממש, עני ממש…
אבל מה התוחלת? ומה המטרה? ומה הענין?
*
לא היה מי שידע אבל מהו וצער מהו כרבי נתן לאחר הסתלקות רביה"ק. הוא, התלמיד הגדול, "הרבי שלנו באיך צריך להיות תלמיד", לא ידע את נפשו ולא הצליח לקרר את נפשו מאבלו. "אִיך קֶען זִיך נִישְׁט קִילְן דָאס הַארְץ נָאר מִיט חֲצוֹת, אוּן תִּשְׁעָה בְּאָב בַּיי דִי קִינוֹת, אוּן מִיט דִי קַאפִּיטְל אֲנִי הַגֶּבֶר" " (- "איני יכול להשיב את ליבי כי אם באמירת תיקון חצות, ובתשעה באב באמירת הקינות, ובפרק 'אני הגבר'". כוכבי אור, שו"ס כ"ו; טע"ז כ"ג).
איננו יכולים לתאר לעצמינו עד כמה התאבל מוהרנ"ת על רביה"ק. כמה היה זה עבורו חורבן בית המקדש ממש, כמה היה זה עבורו כמו חשכה השמש בצהרים. ואת אבלו ניתן היה להבין בעת אמירת הקינות, כפי שאמר רבי שמואל יצחק אב"ד טשערין כאשר שמע את אמירת הקינות של רבי נתן "הוא מקונן על רביה"ק. אם כך הוא אומר קינות – יש לו השגה אחרת לגמרי ברבי" (וכמובא בליקוה"ל כמה פעמים, שבתשעה באב ובאמירת הקינות אנו מתאבלים על גלות ישראל ועל חורבן ירושלים ובית המקדש ועל הסתלקות הצדיק).
*
אבל מהי אבילות? בכי? מספד? קריעת בגדים? ומהם קינות? שפיכת הלב וצעקת הנפש? זוהי אבילות? התפרקות הלב הכותב בדמו את צערו במילים ודמעות?
ואולי, לולי דמסתפינא, נאמר כי אכן אין כ"אני הגבר" על מנת ללמדינו משהו על אבילות ועל צער; ואולי, אם נביט במורינו רבי נתן זיע"א, נבין מהי אבילות אמיתית.
שכן רבי נתן לא פתר עצמו בבכי מר ובדמעות שליש. לאחר ששפך את מר ליבו ואת תמצית דם נפשו באמירת הקינות או תיקון חצות, קם רבי נתן, התנער, והאיר את האור – אורו של רביה"ק. קירב עוד נפש, הדפיס עוד ספר, כתב עוד הלכה – וקבע את האור לדורי דורות.
אנחנו חיים בתקופה מוזרה משהו. השנים האחרונות כמו קיפלו בתוכן מאות שנות היסטוריה: מגיפה עולמית, מלחמה באוקראינה, ועולה על הכל: האסון הנורא שאירע בתחילת השנה, המלחמה הניטשת מאז – וצחצוחי החרבות ההולכים ומתרבים.
להתאבל, לקונן, להצטער – לא כל כך קשה, ואי אפשר לברוח מהצער ומהאבל, הן מחובתו של כל יהודי באשר הוא שם לחוש בצער אחיו. ואיזה צער הוא זה! ועל כך חובה עלינו להתאבל, לקונן – ולהתפלל. על העבר, על ההווה, ועל העתיד.
אבל הצער אינו הכל ואינו העיקר. ועל מנת לסלק את החושך, עלינו להרבות את האור, להאיר אור רביה"ק, צדיק האמת, בעולם; להוסיף אהבה בינינו ולהאיר הדעת בעולם, להודיע "לְכֻלָּם כִּי עֲדַיִן ה' אִתָּם, עַד שֶׁיָּשׁוּבוּ וְיִתְקַבְּצוּ בֵּי כְּנִישְׁתָּא וּמָתָא חֲדָא עַד שֶׁיָּבוֹא הַגּוֹאֵל צֶדֶק … וְאָז יָשׁוּבוּ כֻּלָּם לְהַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ עַל־יְדֵי הֶאָרַת הַדַּעַת הַנַּ"ל וִיקֻיַּם (יְשַׁעְיָה נט, כ-כא): וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל וּלְשָׁבֵי פֶשַׁע בְּיַעֲקֹב וְכוּ', עַל־יְדֵי וַאֲנִי זֹאת בְּרִיתִי אֹתָם אָמַר ה' רוּחִי אֲשֶׁר עָלֶיךָ וּדְבָרַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּפִיךָ לֹא יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ וּמִפִּי זַרְעֲךָ וּמִפִּי זֶרַע זַרְעֲךָ אָמַר ה' מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם – שֶׁהִוא בְּחִינַת הֶאָרַת הַדַּעַת הַנַּ"ל שֶׁמֵּאִיר הַצַּדִּיק בְּבָנִים וְתַלְמִידִים, שֶׁנִּקְרָאִים גַּם כֵּן בָּנִים, שֶׁמֵּאִיר בָּהֶם דַּעַת אֲמִתִּי וְנִפְלָא וְנוֹרָא כָּזֶה, שֶׁיָּאִיר בָּהֶם מִדּוֹר לְדוֹר לְעוֹלָם שֶׁעַל־יְדֵי־זֶה תָּבוֹא הַגְּאֻלָּה שְׁלֵמָה בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ אָמֵן, כֵּן יְהִי רָצוֹן, אָמֵן וְאָמֵן"
"וכן מצינו אצל יצחק: ויצא יצחק לשוח בשדה, ודרשו חכמינו זכרונם לברכה, שתיקן תפילת מנחה. ואמרו שם במדרש רבה (ס' ט"ו): "צפתה רבקה שידו שטוחה בתפלה, אמרה: ודאי אדם גדול הוא".
פרישת כפיים בתפילה, מלבד עניינה המחשבתי, היא לכאורה גם חיוב גמור מדין. עד כדי כך שבעל "צידה לדרך" בפרשת שופטים מתקשה ביותר מדוע אין אנו נוהגים כך למעשה. רבי אברהם בן הרמב"ם כותב בתשובה שגם לדעת אביו, בברכות האמצעיות של הבקשות, יש לפרוש את הכפיים. גם בשו"ת באר שבע התקשה בשאלה זו המחבר, ויישב בדוחק את מנהג העולם. ספרדים אכן נוהגים לפרוש את כפיהם בפסוק "פותח את ידיך", משום שהוא הבקשה העיקרית. כן מצינו באברהם: "הרימותי ידי אל ה'", ותרגומו – ארימית ידי בצלו [הרמתי את ידי מתוך תפילה]. אצל דוד המלך נאמר: "עיני דאבה מני עוני, קראתיך ה' בכל יום, שטחתי אליך כפי" (תהלים פח). ואף אצל שלמה המלך: "ויהי ככלות שלמה להתפלל, וכפיו פרושות השמים(מ"א ח' – כ"ד). לא נשכח שגם רבי נחמן מזהיר בספר המידות (ערך תפילה) להתפלל עם כפים פרושות. רואים אנחנו כאן שפרישת כפים מעידה גם על גדלות האדם.
מה עניינה של פרישת הכפיים?
בעל ספר החינוך (מצוה תכה) מבאר את מאמר חז"ל: "הקב"ה מתאווה לתפילתם של ישראל"(ילק"ש תהלים תתעד) – רצון ה' הוא להיטיב לנבראים, ולכן הוא מתאווה לתפילתם של ישראל. כלומר – הקב"ה רוצה להיטיב בצורה מסוימת. הטוב מגיע בצורה של תפילה – ההטבה של הקב"ה מתגלה מתוך הרגשת חיסרון ודרישת שלמות ממנו. טוב שבא מאת ה' אחרי הכרה שאנחנו חסרים והיתלות גמורה בו יתברך, הוא טוב שמתגלה בצורה שונה. טוב זה הוא טוב שבונה אותנו, ולא טוב שמצטרף אל מהותינו. טוב שכזה הוא בעצם מחדיר בנו את ההכרה ש"הא-ל ישועתנו סלה". הקב"ה הוא הישועה שלנו – הוא המקיים אותנו (ישועה מגזירת יש). טוב שמצטרף למהות שלנו יכול להביא למצב של "וישמן ישורון ויבעט", חס ושלום.
מהי באמת הצורה בה באמת אפשר להגיע לבחינה הזאת בה "הא-ל ישועתנו"? איך אפשר להרגיש שהקב"ה הוא בעצם זה שמקיים אותנו אחרי שאנחנו מכירים שאנחנו חסרים בצורה מהותית, עד שהתפילה בכללותה היא דבר טבעי? רבינו בחיי כותב שתפילות היתום והאלמנה שנענות תמיד, אינן מתוך רחמים עקב מצבם הקשה. הוא כותב, שרק בגלל שאין להם על מי להישען, ואין אחד שיעמוד לעזרתם, ממילא הקריאה לקב"ה היא אמיתית ומכל הלב, ובכך "קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת" (תהלים קמה). צריך לקרוא לקב"ה בצורה כזאת שהקריאה היא "באמת" – אנחנו מרגישים כמה אנחנו חסרים, וכמה אנחנו צריכים את הקב"ה בעצם חיותינו.
* * *
הרש"ר הירש (שמות ט, כט) מבאר שיד קמוצה לפחות אוחזת במשהו. אם מתפללים בידים קמוצות, אמת שאנחנו קוראים לקב"ה, אבל עדין לא השכלנו עד כמה אנחנו באמת צריכים לקרוא אליו מכל הלב. אנחנו לא כמו היתום והאלמנה שיודעים שאין להם כלום, מלבד הקב"ה. בידינו אנחנו שומרים נקודת משען, למקרה ש…
אם פורשים כפים למעלה, הרי זה מראה כמה אנחנו חסרי ישע – חסרים במהות. מנקודה זאת מתבצעת קריאה אמיתית – ומאחר וזו הגדרת התפילה, לקרוא לקב"ה ולהשען רק עליו, גם משה רבינו קורא לתפילה "אפרוש את כפי" – שזה בעצם כל עבודת הלב שבתפילה.
פרישת הכפים איננה חיוב שעלינו לממש, אלא היא הקיום הפשוט ביותר של התפילה. פרישת כפים אינה דין בתפילה – אלא היא התפילה עצמה, כמו שמשה רבינו אומר: "אפרוש את כפי", בהתייחסו לתפילה.
כך גם רבקה, בראותה את יצחק אבינו, וכפיו פרושות בתפילה, מייד הכירה שאדם גדול הוא. מדוע? משום שאדם שנשען בצורה כה מוחלטת על אלוקיו, אי אפשר שלא יהיה גדול. מי שפורש את כפיו בעצם אומר שאין לו כלום – ובדיוק בנקודה שהוא מכיר שאין לו כלום, דווקא שם יבוא כל הטוב. אין מעצור לטוב שיגיע מתוך הכרה זו, שהרי הקב"ה רק רוצה להיטיב כל הזמן – "טוב ה' לכל" (תהלים קמה). רק נראה את מעשי אבותינו, ונלך בעקבי ענקי האומה. רבקה ידעה שצורת בנין האדם האמיתית תיתכן רק בצורה כזאת. אי אפשר שלא יהיה האדם גדול, אם שם חלקו בה'. כי באמת, כמה קטן הוא האדם, כשמציאותו הבודדת היא כל מה שיש לו. ומה גדול הוא האדם, שמציאות אין סופית היא חלקו. וכבר אמר הסבא מקלם, ר' שמחה זיסל זיו זצ"ל: "ואיש לפי מהללו, מהללו – תפילתו". האדם נמדד לפי תפילתו. התפילה לבדה היא המפתח לכל טוב.
נזכור שרעיון זה ניתן ליישום בכל תפילה. גם אם קשה לפרוש כפים כל התפילה, אפשר עדיין לישא כפים בבקשות היותר קרובות אל ליבנו.
כל מי שרוצה לחוס על עצמו ולחשב על תכליתו הנצחי, כל תקנתו, שאיך שהוא, איך שהוא יהיה בעיני עצמו בכל יום כבריה חדשה ממש. כי באמת נעשה האדם כבריה חדשה בכל יום, שבשביל זה מברכין כל ברכות השחר, כמבואר בשלחן-ערוך. ועל-כן איך שהוא, צריך שתהיה העבודה שעוסק בכל יום חדשה אצלו לגמרי, כי כל אחד מישראל עושה כמה מצות בכל יום, ציצית ותפילין וכיוצא. אך העקר, שיראה לישב דעתו בכל יום, שזה היום שעומד בו עדיין לא היה בעולם, וכן לא יהיה עוד היום הזה בעולם, והעבודה להשם יתברך שצריכין בזה היום היא חדשה לגמרי, ורק עליך נפל חובות היום, על זה האדם שעומד באותו הדור, באותו היום, הוא דיקא צריך לעסוק בעבודה זאת ולא מלאך ולא שרף, ואפילו נשמות הצדיקים שבגן-עדן עליון אינם יכולים להשלים העבודה הזאת, רק "חי חי הוא יודך כמוני היום" (ישעיה לח) כמוני היום דיקא, היינו כמו שאני היום באיזו מדרגה פחותה שהוא, אף-על-פי-כן מאחר שאני חי אני צריך להודות לך דייקא. אדרבא, כל מה שיודע בנפשו שהוא גרוע ומקלקל ביותר, על-ידו דייקא יתגדל ויתקדש שמו הגדול ביותר כשיתקרב אליו יתברך, בחינת "כד אתא יתרו ואמר וכו', כדין אסתלק ואתיקר שמא דקדשא-בריך-הוא וכו'" [=כאשר בא יתרו ואמר וכו', אז התייקר שמו של הבורא], כי עקר גדולת השם יתברך הוא דייקא כשהרחוקים מתקרבים אליו יתברך, ועיקר העצה לקיום התורה הוא להתחיל בכל פעם מחדש כנ"ל. ואפילו אם אין יכולין לעשות כלום מגודל התגרות והתגברות הגלות בגוף ונפש וממון, אף-על-פי-כן יתחיל בכל פעם להכין ולהזמין את עצמו מחדש לעבודתו יתברך, שזה בחינת: 'אהי"ה' אנא זמין למהוי. ולפעמים צריכין להתחיל ביום אחד כמה וכמה התחלות חדשות, מכל-שכן בכל שבוע וכו', עד שאחר-כך מצטרפין כל ההתחלות הנ"ל ובאין לעזרתו, כי לית רעותא טבא דאתאביד =[אין רצון טוב שאובד], ועל-ידי-זה זוכה אחר-כך להתחיל ולגמר עבודתו בשלמות כראוי. והעיקר, שצריך האדם לסלק מדעתו בכל יום ובכל פעם כל מה שעבר עליו עד אותו היום ואותה השעה, וכל ההתחלות מכל העבודות שהתחיל לעבוד השם יתברך עד עתה לא יעלו אצלו בחשבון כלל, רק כאלו לא התחיל עדין מעולם כלל. כי עקר הירידות והנפילות של כל אחד הוא מחמת שנדמה לו בדעתו שכבר התחיל קצת בעבודת השם ונפל מזה, ואחר-כך התחזק להתחיל עוד ונפל עוד פעם, וכן הרבה פעמים, ועל-כן מתיאש את עצמו לגמרי חס ושלום ומתרשל בעבודתו מלהתחיל עוד הפעם. על-כן עיקר העצה לשכוח בכל פעם כל מה שעבר עליו, אף-על-פי שכבר התחיל אלפים ורבבות פעמים אין מספר, רק עתה יתחיל מחדש לגמרי להכין ולהזמין עצמו לעבודתו יתברך בכל מה שיוכל: אם לצעוק אל השם מעמק הלב, כמו שצריך עתה באותה שעה; אם להתחיל ללמוד ולהתפלל ולעשות מצות; אם לשמח את עצמו במה ש"לא עשני גוי" וכו', וכן בכל מיני עצות לעבודתו יתברך, עד שעל-ידי-זה ישאר קיים בקיום התורה תמיד. כי באמת אפילו מי שחטא כל ימיו ושב באחרונה, מוחלין לו הכל, כמאמר רבותינו ז"ל; מכל-שכן מי שכבר התחיל כמה פעמים לשוב אליו יתברך. ועיקר הנפילות וחלישות הדעת – מזה שראו שכבר ניסו את עצמם והתחילו כמה פעמים ונפלו – הוא רק מעשה בעל-דבר, שרוצה להסיתם על-ידי-זה ולערבב דעתם לייאש את עצמם, חס ושלום. על- כן צריכין להזהר מאד לילך בדרך הנ"ל להתחיל מחדש באיזו בחינה שהוא, וישכח מדעתו לגמרי כל מה שעבר עליו, וכל ההתחלות שהתחיל עד עתה לא יעלה לו מן החשבון כלל, רק עתה צריך להתחיל מחדש לגמרי, וכן לעולם, עד שיזכה לתשובה שלמה ולהתחיל ולגמר בשלמות כראוי. וכשזוכה להתחזק בכל הנ"ל, אזי זוכה על-ידי-זה לדברים גבוהים ועליונים מאד, כי נמשך עליו הארה משלשה פעמים שם אהי"ה ופעם אחת שם הוי"ה, שהודיע השם יתברך למשה רבנו עליו השלום בעת ששאל אותו: "ואמרו לי מה שמו וכו'", וכן זוכה על-ידי-זה להשיר והנגון שיתער לעתיד וכו'.
(אוצר היראה, יראה ועבודה יג, על פי ליקוה"ל, הלכות קריאת התורה ו)
בחודש השלישי (יט,א)
עיקר התגלות התורה הוא על-ידי חסד ואהבה והשתוקקות וכסופין דקדושה, שעל-ידי זה נעשין נקודות לאותיות ומצטרפים ומצטיירים אותיות התורה לטוב, וכל הצדיקים הקדמונים שהיו קודם קבלת התורה, כולם היו עוסקים רק בהשתוקקות וכסופין דקדושה להשם יתברך, וזה היה עיקר עבודתם, עד שבא אברהם אבינו שהיה ראש למאמינים וראש לנימולים, ועל-ידי זה זכה בשלמות יותר לבחינת ההשתוקקות והכיסופין הנ"ל, שהם בחינת חסד ואהבה שזו מידתו של אברהם אבינו. ומאז התחיל להתנוצץ בחינת התגלות התורה, ואחר-כך עסקו בזה שאר האבות והשבטים ובניהם וכו', עד שבא משה רבינו עליו השלום עם דורו שהיו כולם צדיקים, עד שעל-ידי ההשתוקקות והכיסופין שלהם נצטיירו כל אותיות התורה לטוב, ואז זכו לקבלת התורה.
(אוצר היראה תלמוד תורה מה, ע"פ: שם, הלכות דם א)
ויחן שם ישראל נגד ההר (יט,ב)
כל החידושי תורה אמתיים הם צמצומים וכלים נפלאים להמשיך על ידם אור האין סוף בהדרגה ובמידה כראוי. אך לזה צריכין שיתחברו באהבה נפשות רבות מישראל ביחד. כי צריכין לזה כלים רבים, שאי אפשר שיתקנו כי אם על-ידי אלפים נשמות שמתחברים יחד באהבה כאיש אחד, עד שיוכלו לקבל בהדרגה כראוי אור הגדול הזה והכל כפי התגלות האור והמשכתו, שזה סוד מה שמתן תורה לא היה עד שנתקבצו ששים ריבוא מישראל יחד באהבה ובשלום כמאמר רבותינו ז"ל על פסוק ויחן שם ישראלוכו'. וכן אמרו רבותינו ז"ל על פסוק שובה ה' רבבות אלפי ישראל, אין השכינה שורה על פחות משני רבבות ושני אלפים וכו' כי הכל כפי המשכת האור כנ"ל, שהוא כפי הקבוץ של נפשות רבות מישראל באהבה ובשלום.
(אוצר היראה, שלום ואחדות טו, ע"פ: שם, הלכות תפילת המנחה)
ויחן שם ישראל נגד ההר (יט,ב)
בשעה שעומדים לשמוע קריאת התורה צריכים לעמוד באימה ויראה ברתת וזיע ולהטות אזנו היטב לכל דיבור ודיבור של התורה הקדושה כאלו הוא עומד תחת הר סיני (כמובא בספרי קדש וכמבואר לעיל מזה)ולכוון להמשיך על עצמו קדושת קבלת התורה שניתנה בסיני על ידי משה רבינו עליו השלום, על ידי קיבוץ נפשות ישראל יחד כמו שכתוב (שמות י"ט) ויחן שם ישראל נגד ההר ופירש רש"י כולם יחד כאיש אחד וכו'. כי אז היתה גם נפשו שם כמו שכתוב (דברים כ"ט) את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה וכו' וכמו שאמרו רז"ל (תנחומא פקודי ג') שכל נפשות ישראל של כל הדורות העתידין לבא כולם עמדו על הר סיני. וכן בכל דור ודור שנמשכה התורה אלינו על ידם כמו שכתוב (אבות פרק א') משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים וכו' עד היום הזה, בכולם היה עיקר המשכת התורה על ידי קיבוץ הישיבות הקדושות אצל רבם האמתי שעל ידי זה נכללו נפשותם יחד שעל ידי זה נמשך בחינת קבלת התורה בכל דור ודור. ועל כן בכל עת שבאים לשמוע קריאת התורה בצבור צריכין לכוון שתהיה נפשו נכללת בכל נפשות ישראל שהצדיקים האמתיים שבכל דור ודור עוסקים לקבצם ולכללם יחד שמשם נמשך בחינת קבלת התורה בכל דור ודור כנ"ל שזה עיקר בחינת קדושת הצבור כשהם מקובצים ומחוברים וכוללים נפשותם יחד על ידי הצדיק הרבי האמיתי שבכל דור ודור שהוא נקרא רועה ישראל בחינת (ישעיה מ') כרועה עדרו ירעה בזרועו יקבץ טלאים ובחיקו ישא עלות ינהל. ומהצדיקים הרועים האמתיים האלו שבכל דור מקבלים כל ציבור וציבור בכל מקום שהם מתקבצים לקרות בתורה ולעסוק בה. אבל כל יחיד ויחיד צריך לכוון את עצמו הרבה לזה שיזכה שתהיה נפשו נכללת בתוך הצבור הקדוש הזה שנכללים יחד על ידי הרבי האמת שבכל דור וכנ"ל.
(שם, הלכות קריאת התורה, ו,כח)
ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש (יט,ו)
כמו שאחר שזכו ישראל לקבל התורה, אזי זכו הם בכל התורה ובכל העולם ומלואו התלויים בתורה, ואפלו גר הבא להתגיר עכשו ולקבל עליו על תורה, אי אפשר לו להתגייר כי אם על ידי ישראל, דהינו על ידי בית דין מישראל, ואם לאו אפילו אם יקיים [את] כל התורה והמצוות, ולא יתגייר על ידי ישראל דיקא, אז אינו נחשב לגר, ורחוק לגמרי מקדשת ישראל עדין. כמו כן להבדיל בקדושת ישראל בעצמן בעניין התקרבות ישראל להשם יתברך באמת, אז קודם שיש איזה צדיק אמתי בעולם, אז בודאי כל מי שרוצה להתקרב להשם יתברך באמת יכול להתקרב, אבל אחר שכבר נמצא צדיק אמיתי, מנהיג ישראל אמיתי, אז אי-אפשר לשום אדם להתקרב להשם יתברך באמת ובשלימות, כי אם על ידו דיקא.
צריך כל אחד מישראל לברך ולהודות להשם יתברך מאד על אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו. כי הגם שכבר היו כמה צדיקים גדולים גם קודם מתן תורה, כמו שמצינו אבות העולם שקיימו כל התורה עד שלא ניתנה, וגם עכשיו, אחר מתן תורה, הבחירה חופשית, כי הבעל דבר מבלבל את האדם כל כך, עד שגם בספרים הקדושים של התורה הקדושה, יכולין לראות ההיפך מהאמת חס-ושלום, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (זכה נעשית לו סם חיים), לא זכה נעשית לו סם מות, אף על פי כן עצת ה' לעולם תעמוד ואתה מרום לעולם ה'. כי קודם מתן תורה אף על פי שגם אז היו כמה צדיקים, אבל לא היה אפשר להכיר ולהבחין בין צדיק לרשע, מחמת גודל התגברות השקר שמהפך הכל ואומר לרע טוב ולטוב רע. אבל עכשיו, כבר זכינו שהמשיך לנו משה רבנו עליו השלום את התורה הקדושה, משער החמישים של הקדושה, ששם יש עצות עמוקות ונפלאות עד בלתי גבול, שאי אפשר לקלקלם ולסתרם בשום אפן, ובכוח קדושה הזאת הבטיח לנו השם יתברך, שנזכה להאמין במשה רבינו ובנביאים הבאים אחריו לעולם, כמו שנאמר: וגם בך יאמינו לעולם, וכמו שדרשו רבותינו ז"ל. ומאחר שיש לנו יסוד חזק כזה, שוב אי אפשר לַשקר והסטרא אחרא להפך האמת לגמרי חס-ושלום אצל ישראל קדושים, כי מאחר שכבר יש לנו יסוד חזק לבלי סור מתורת משה אמת, והכל מודים כי אי אפשר להיות צדיק וכשר, כי אם כשמקיימים תורת משה באמת כאשר מסרו לנו רבותינו ז"ל בגמרא ופוסקים, וכל השקרים והטעויות והבלבולים שמכניס ה'בעל דבר' עכשיו בישראל, אי אפשר להם להתגבר רק על-ידי שיתלבשו גם הם בהאמת של התורה הקדושה, כי הם אומרים שעל-פי תורת משה צריך להתנהג כך כפי דרכם ודעתם, על-כן בקל יכולים עכשיו להבין האמת לאמיתו, אם ירצה לראות ולהסתכל בעין האמת, מי שמקיים יותר תורת משה והולך בדרכי התורה באמת, ואיזו הדרך ישכן אור וקרוב יותר לדרכה של תורה באמת, כפי פשטות כוונת משה רבינו עליו השלום כמובן לכל חד כפום מה דמשער בלביה. וזה שאמר רב יוסף (בחג השבועות) אי לאו האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא [אם לא היום הזה שלמדתי תורה ונתרוממתי הרי אנשים הרבה בשוק ששמן יוסף, ומה ביני לבינם. רש"י, פסחים סח], כי אפילו אם היה רב יוסף צדיק גדול ונורא כמו שהוא עכשיו, אבל מי היה זוכה להכיר ולהבין מעלת קדושתו, אם לא בכח קבלת התורה שקבלנו ביום החמישים דיקא, מחמת שנמשכת משער החמישים הנ"ל, עד שעל-ידי זה נתבטלים כל השקרים והרמאות שבעולם הרוצים להעלים את האמת והאמת עד לעצמו, וכל אדם כפי מה שהוא יכול בקל לראות ולהבין האמת אחר שכבר זכינו לקבלת התורה כנ"ל.
(אוצר היראה, תלמוד תורה מו, ע"פ: שם, הלכות סימני בהמה וחיה ד)
ויוצא משה את העם לקראת האלקים (יט,יז)
מענין קצת אנשים שמתקרבים לעבודת השם יתברך ואחר-כך מתרחקין ענה ואמר: אף-על-פי-כן יקר אצל השם יתברך ההתקרבות בעצמו אף לפי שעה אף-על-פי שאחר-כך נעשה מה שנעשה, חס ושלום ואמר הלא על שעת מתן תורה נאמר (שיר השירים ד,ט): "ליבבתיני באחת מעיניך" ואיתא במדרש: "מהו באחת מעיניך אלא שבעין השניה כבר היו מסתכלין על העגל" נמצא שבשעת מתן תורה כבר היה דעתם לפרוש חס ושלום, ואף-על-פי-כן היה יקר בעיני השם יתברך מאד ההתקרבות בעצמו כמו שכתוב "ליבבתיני באחת מעיניך" כי זה בעצמו יקר מאד בעיני השם יתברך.
(שיחות הר"ן, קכג)
אנכי ה' אלקיך (כ,ב)
עיקר קבלת התורה והמצות הוא האמונה שהוא יסוד כל התורה והמצות כמו שכתוב (תהלים קי"ט) כל מצותיך אמונה. וכמו שאמרו רז"ל (מכות כ"ד) בא חבקוק והעמידן על אחת – וצדיק באמונתו יחיה ועל כן תחילת דבר ה' שדיבר עם ישראל הוא אנכי ה' אלקיך וכו' שהיא עיקר האמונה להאמין בהשם יתברך ולבטל אמונות כוזביות בחינת לא יהיה לך אלקים אחרים; לא תעשה לך פסל וכו'. כי זהו עיקר ההתחלה והתכלית והיסוד והעיקר של כל התורה כולה. כי העיקר הוא האמונה.
רוצים להתעורר, לשוב בתשובה שלימה, להתחיל לחיות חיים מסוג אחר, חיים רוחניים, חיים עם קרבת אלוקות, ולא כהרגשת בן שנתרחק מאביו שהוא כציפור בודד על גג, כספינה הטורפת בלב ים.. גם מי שלא מזהה בתוכו כיסופים כגון אלו, פשוט לא מודע לגבוה שאין גבוה ממנו, לכן שום דבר שבעולם לא מצליח לספק אותך ליותר מרבע שעה.., כל מילוי אחר מנסה לשפוך עפר על קרקור הרעב, אך לא להשביע, לחנוק את הזעקה אך לא להושיע.
אולם בד בבד כשבנפשו של אדם מתעוררת מחשבות של תשובה, ובפרט בזמנים של תשובה, צפים לו מיד לנגד עיניו חטאיו ופגמיו, שפגם ומרד נגד מלך מלכי המלכים הקב"ה, ובצדק מזמר לו יצרו הרע האיך בריה שפילה שכמוך עדיין ברצונה לחזור אל השי"ת, בזמן שהנך בעצמך במו ידיך גרמת להתרחק מאביך שבשמים, ואת נשמתך השלכת בעמקי תהומים.
עצת רבינו זיע"א
ועל זה יעצנו רבינו ז"ל ואמר בתורה ו' שמי שרוצה לילך בדרכי התשובה צריך לחגור מתניו ולהתחזק בדרכי ה' תמיד ואף אם יפול ח"ו למקום שיפול אפי' בשאול תחתית, גם כן אל יתייאש עצמו לעולם, ותמיד יחפש ויבקש את השי"ת ויחזק עצמו בכל מקום שהוא בכל מה שיוכל כי גם בשאול תחתית נמצא השי"ת וגם שם יכולין לדבק את עצמו אליו יתברך.
ואין לאדם דרך אחרת אלא להיות חזק בדעתו שאחר שפגם מה שפגם, לדעת ולהאמין שעדיין חפץ בו השי"ת כבראשונה, ולא להיכנע אחר דרישות היצר שמבקש לייאש את האדם כאילו אין לו תקוה חס ושלום.
הבושה האמיתית
אולם אף כשיידע האדם ידיעה זו עדיין זומם יצר הרע להפילו בשאול תחתית ולהאבידו מב' עולמות ממש, ואורב לחטוף עני, ומושכהו ברשת הבושה, שטוען לאדם שבושה היא להתחזק פעם אחר פעם ולצפות ולייחל לה' על אף שעדיין אינו הולך בעבודת ה'.
והתשובה לטענה זו, אנו מוצאים בדברי מוהרנ"ת בספרו קיצור ליקוטי מוהר"ן, לפי הבנתו את דברי רבינו זיע"א, והשיב את טענת היצר במנה אחת אפים, באמרו שא"א לזכות לתשובה אמיתית אלא על ידי ענוה, ועיקר התשובה הוא כשישמע בזיונו ידום וישתוק ויסבול בזיונות ושפיכות דמים ע"י שמרגיש שפלותו וקטנותו, ומבין שבוודאי ראוי לו לסבול הבזיונות הבאים איליו, ולמעשה הבושה.. שהורו לנו חז"ל שצריך האדם בעת בתשובה, נאמר על בושה זו שיתבייש על שפלותו וקטנותו. ועיקר הבושה הלא נכונה שמתבייש האדם להתחזק אף במקומו שהוא, נובע מהגאוה הטמונה באדם שמחפש כבוד עצמו ולא את כבוד השם יתברך.
ובדרך הזאת יזכה האדם לעשות תשובה על תשובה עד שיזכה להגיע לתשובה שלימה, כי בתחילה גישם רוממות אלוקותו ית' ודימה שאין הקב"ה מרחם על בריות כמוהו, וכל מה שיכניס האדם בנפשו יותר ידיעה זו אזי באמת לא אבדה תקותו ותוחלתו ואף אם יעבור עליו מה, סוף סוף יזכה להגיע לתכליתו הנצחי.
רבינו הקדוש מבאר (ליקוטי מוהר"ן ח"ב תורה ח' סעיף ב') שיש מושג שנקרא "תפילה בבחינת דין", אצל אנשים כערכנו תפילה כזו היא תפילה "בלא דעת ורחמים" בתפילות כאלה נאחזים מאוד הדינים "ועל כן הם נאחזין חס ושלום בתפילה זו שהיא בחינת דין ובולעין אותה חס ושלום".
אולם יש צדיקים עליונים ונשגבים מאד שיש בכוחם לחדור אל לב ליבה של הטומאה ולהוציא מפיה את "כל הקדושות של הדעת והרחמנות והתפילות שבלעה" "ולא די שהוא (כח הטומאה) מקיא ומוציא כל הקדושה שבלע אלא גם הוא מוכרח להקיא ולהוציא עצמות החיות שלו ממש".
כיצד חודרים הצדיקים הגדולים אל בטן הסטרא אחרא ומנצחים אותה בתוך עומק ותוקף כוחה?
רבי נחמן מסביר שם שהצדיקים הללו מתפללים גם כן "תפילה בבחינת דין" דהיינו שנראית כאילו היא תפילה של מוחין דקטנות "בלא דעת ורחמים" (אף שבאמת זוהי תפילה של דעת גדולה ורחמים עמוקים), הסטרא אחרא איננה מבחינה ברשת הנפרשת לרגליה "ואזי כשהיא רוצה לבלוע זאת התפילה של הבעל כח שהיא בבחינת דין אזי זאת התפילה היא עומדת בבית הבליעה שלו ואזי הוא מוכרח ליתן הקאות".
סודות אלו מדרך עבודות הצדיקים העליונים רזים מכבשונו של עולם לא התגלו בעולם כדי שנתפעל מהם בלבד, דברים בגו רבי נחמן כותב מפורשות כי הוא זקוק לנו לאנשים הפשוטים ולתפילותנו התפילות הפשוטות כדי לסייע לו בעבודתו הקדושה.
"וזה בחי' הקיבוץ של ישראל כי כל מה שנתקבצין ונתרבין ביותר נפשות ישראל ביחד נתרבה ונתגדל ביותר מאוד מאוד בית התפילה" (שם סעיף ז') אותו בית תפילה לשם נאספים כל הנשמות והניצוצות הנדחים.
לאן צריך להתקבץ? היכן נלחם הצדיק בפועל עם לב ליבה של הטומאה?
מבאר רבי נתן בליקוטי הלכות כי מקום קבורת הצדיקים הגדולים הוא הוא ענין התפילה בבחינת דין ומסביר "בפרט מיתת הצדיקים שבחוץ לארץ"! "שהכל הוא בבחינת התפילה בבחינת דין שמוסרים גופם שיקבור בחוץ לארץ ששם יניקת הסטרא אחרא ונדמה להסטרא אחרא שהיא בולעת את הגוף הקדוש הזה, אבל זה הגוף הקדוש הוא בעל כח גדול ועומד להסטרא אחרא בצווארה עד שמוכרחת על ידי זה להקיא הקאות הרבה מקרבה ובטנה עד שיגמור הצדיק מה שהתחיל"! (ליקוטי הלכות או"ח הלכות חול המועד ד' סעי' ט"ו).
גופו הקדוש של הצדיק, בדומה לתפילתו הקדושה, דווקא משום שנטמן בארץ העמים הטמאה, עומד להסטרא אחרא בצווארה שם, ממש שם הוא נלחם עם לב ליבה ומוציא ממנה כל התפילות וכל הקדושות וכל הנשמות שבלעה.
רבי נתן מוסיף ומבאר שם, שכוונתו דווקא על ציון רבינו הקדוש באומן "ועל כן שם הכל יתתקן כראוי כל מי שיזכה לבוא לשם בחייו וזהו בחינת העשרה קפיטל תהילים שאומרים שם שעי"ז מעורר ריח טוב אפילו בהגרוע שבגרועים שבישראל".
תורה זו, העוסקת בהמתקת כל הדינים מעל כל אחד מישראל (כפי המתבאר בליקוטי הלכות המובא לעיל) נאמרה על ידי רבינו במסירת נפש כפשוטו, בראש השנה האחרון של ימי חייו ח"י ימים לפני עלייתו לגנזי מרומים.
זוהי בעצם צוואתו – עומד אני להסתלק מן העולם בואו אלי! בקברי אלחם עם שורש הסטרא אחרא ואעמוד בצווארה, היו שותפים לתיקון נשגב זה וזכו בו מעצמכם – בואו אלי שוב ושוב והתפללו וצרפו תפילותיכם לתפילתי "עד שיגמור הצדיק מה שהתחיל" לתקן בתיקון גמור ושלם גם את הרחוק שברחוקים והגרוע שבגרועים וכך "יהיה נפעל ונגמר התיקון של כל העולמות בתכלית תכלית השלימות שגם אם לא היה אוכל האדם את עץ הדעת לא היה תיקון עולמות כזה" ("כוכבי אור" חכמה ובינה מ"א) במהרה בימינו אמן.
השם יתברך – כבודו מלא עולם, כמו שכתוב: "ומלכותו בכל משלה" (תהלים קג, יט), כך שאפילו מי שנמצא במקום רחוק מאד ממנו יתברך, כגון בין גויים או פושעים – גם משם הוא יכול להתקרב אל ה', שהרי אין שום מקום בעולם שאינו מקבל חיות ממנו יתברך, כמו שאמרו חז"ל: "אם יאמר לך אדם היכן אלוקיך – אמור לו בכרך גדול של רומי" (ירושלמי, תענית פא). נמצא אם כן שה' נמצא בכל מקום ממש.
כך גם ביחס לאדם עצמו. אפילו כשהוא נמצא במצב קשה מאד, בגשמיות וגם ברוחניות, עד שנדמה לו שבמצבו בכלל לא שייך לדבר על עבודת ה' או על דרגות של דבקות בה', הרי האמת היא שגם במצבו, הקשה ככל שיהיה, הוא יכול להתקרב אל ה' יתברך ולעובדו.
שכן ה' יתברך חפץ חסד הוא, ורצונו רק שנשוב אליו ונתקרב אליו, אפילו אם חטאנו וקלקלנו מאוד, כמו שכתוב: "כי לא אחפוץ במות המת… כי אם בשוב רשע מדרכיו וחיה" (יחזקאל לב–לג), וגם אם בחטאיו הגביר אדם על עצמו את רוח הטומאה ונדבק ברוע – ה' שולח לו סיוע להתגבר על הכל ולשוב, כמו שכתוב: "כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב… ראו עתה כי אני אני הוא" (דברים לב, לו-לט). ואדרבה, אם יתחזק לכסוף ולהשתוקק לה' מהמקום שבו הוא נמצא, הירידה שלו תביא אותו דווקא לעליה גדולה, כי "במקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד" (ברכות לד).
ענין זה מרומז בדינו של המצורע – שאם יש בו נגע בגודל גריס, הוא כבר טמא בטומאה חמורה ומשתלח אל מחוץ למחנה. אבל אם הצרעת פרחה בכל גופו – הוא טהור. זאת כדי לרמוז לנו, שגם בזמן הירידה הנוראה ביותר, ה' עמנו, ולפעמים דווקא על ידי הירידה הגדולה הזאת אנו יכולים לשוב ולהיטהר לגמרי.
רבינו נחמן מברסלב היה נינו של הבעל שם טוב, אמו פייגא היתה ביתה של אדל, ביתו של הבעש"ט, וכן אמו פייגא היתה אחותם של הצדיקים רבי ברוך ממעזיבוז זצ"ל ובעל ה'דגל מחנה אפרים' זצ"ל, מוהר"ן נולד בשנת תקל"ב, כבר כשהיה בן שש שנים שבר את תאוות האכילה ובלע את האוכל בלי ללעסו, ונעשתה נפיחות בצווארו, והיה מצייר לנגד עיניו שם הוי"ה תמיד, והיה מתמיד מאוד בלימודו, ולמד הרבה מאוד ש"ס ופוסקים וספרי זוהר ותיקונים וכל כתבי האר"י, וספרי מוסר הרבה מאוד, עד שכל התורה היתה מונחת לפניו כשולחן הערוך ממש, כמונחת לפני עיניו, שיכול לקחת לעצמו מה שירצה. וכל לימודו היה ביגיעה גדולה, והיה בוכה הרבה על מה שלא הבין[1].
בימי נעוריו למד את כל ד' חלקי שולחן ערוך שלוש פעמים. פעם אחת כפשוטו, ופעם שני למד וגמר אותם והיה יודע בכל דין ודין מארבעה שולחן ערוך השורש שלו בגמרא פירוש רש"י ותוספות, ופעם שלישי למד וגמר אותם וזכה לידע בכל דין ודין סוד הכונה של הדין מפני מה הדין כך על פי סוד[2].
כמו כן חיבר בימי נעוריו את 'ספר המידות', בו מלוקטים כל המאמרים מש"ס בבלי וירושלמיומדרשים ספרא ספרי מכילתא ועוד על כל מידה ומידה, וכן יש בו מאמרים שנכתבו ע"י השגות אלוקות ורוח הקודש.
וכך עלה ונתעלה בעבודת ה', וכל עבודה שעשה היתה ביגיעה גדולה ובכח גדול ובמסירות נפש, והיו לו בכל דבר כמה וכמה עליות וירידות אלפים ורבבות בלי שיעור וערך, והיה מתחיל בכל פעם מחדש, ואפילו כמה פעמים ביום אחד, עד שזכה לשבור את כל התאוות והמידות הרעות בתכלית השלימות וזכה לדרגות נוראות ועצומות. והיה מתענה הרבה מאוד, וכמה פעמים התענה משבת לשבת, וכל זה בימי נעוריו ממש. וגודל עוצם מעלת קדושתו בשבירת התאוה הכללית שהיא כוללת כל התאוות רעות שהוא תאות המשגל אי אפשר לבאר ולספר, עד שאמר שאין אצלו הבדל בין איש לאשה, ואמר שמי שהוא חכם אמת אין התאוה הזאת נחשבת אצלו לנסיון כלל, והיו לו נסיונות גדולים בתאווה זו ועמד בכולם. והרה"ק ר' נחום מטשארנאביל זצ"ל ראה אותו בימי נעוריו ונתבהל מעוצם היראה שהיה על פניו[3].
ועיקר עבודתו שעל ידה זכה למה שזכה, היה ריבוי התפילות והתחינות והבקשות והרצויים והפיוסים שהיה רגיל מאוד להתפלל ולהתחנן לפניו יתברך. והיה מרצה ומפייס אותו יתברך בכמה מיני תחינות ובקשות שיזכהו ברחמיו לקרבו לעבודתו יתברך. ועיקר מה שהועיל לו היו התפילות שהתפלל בלשון אשכנז, שהיה רגיל מאוד לייחד לו איזה מקום שמצא שאין שם בני אדם, והיה מפרש שיחתו לפני ה' יתברך בלשון שמדברים בו, דהיינו בלשון אשכנז. והיה מרצה ומפייס אותו יתברך ומבקש ומתחנן לפניו יתברך בכמה וכמה מיני טענות ואמתלאות שראוי לו יתברך שיקרבו לעבודתו, והיה רגיל בזה מאוד מאוד והיה מבלה ימים ושנים על זה, והיה מתבודד ביערות ובשדות. וכן היה רגיל להודות לה' יתברך בלשון אשכנז על כל דבר שאכל וכו'.
ואמר מוהר"ן ז"ל, שיש צדיקים ששברו התאוות, אך הוא כמו עור שמעבדים אותו ואף על פי שמעובד העור אך נשאר בו קצת ריח שאינו טוב. כמו כן הנמשל שיש ששברו התאוות אבל עדיין נשאר קצת שמץ מהם ועדיין התאוות כרוכים אחריהם במקצת. גם אמר כבר שצריכין לנקות הגוף מתאוות כמו שמעבדים העור ומהפכים אותו, כך צריך שיהיה הגוף נקי ומעובד לגמרי מתאוות עד שממש יהיו יכולין להפכו ולראות שהוא נקי לגמרי מכל התאוות והמדות רעות, ולא נמצא בו שום שמץ וריח כלל משום תאוה ומידה רעה שבעולם. ומוהר"ן ז"ל היה מופשט לגמרי לגמרי מכל התאוות והמידות רעות ולא נשאר בו שום שמץ כלל משום מידה רעה ושום תאוה בעולם. וכל זה זכה בילדותו קודם שהתחיל לילך בהשגות גבוהות, והרבה זמן קודם שנסע לארץ ישראל. אך אחר כך זכה לעלות ממעלה למעלה וממדרגה למדרגה עד שעלה למקום שעלה, וזכה למה שזכה למדרגה עליונה שאי אפשר לדבר מזה כלל[4].
ואף על פי שהשיג השגות נוראות ועצומות, אף על פי כן התייגע וביקש וחיפש תמיד מחדש איך אפשר לזכות לדרגות גבוהות יותר, ותמיד היה כוסף ומתגעגע איך זוכים למדריגה גבוהה יותר, כאילו לא התחיל כלל בעבודת ה'. ולא עמד על מדריגה אחת מעולם, ואמר, שאם היה יודע שעומד היום על מדריגה של אתמול, אינו צריך את עצמו כלל.
ועיניו היו מאירות כשמש וכירח ממש. בפרט בשבת קודש היו עיניו מאירות מאוד מאוד, ופניו היו מאירות ומאדימות מאוד בשבת קודש. ומי שלא ראה עוצם קדושתו ורשפי שלהבת דבקותו בשבת קודש, וסדר הקידוש שלו בליל שבת עם סדר השולחן, והניגון שהיה מזמר אתקינו סעודתא אזמר בשבחין, ואיך שהיה מזמר שאר הזמירות כל מקדש, מנוחה ושמחה, ואשת חיל, ומעין עולם הבא, ומי שלא ראה זאת, לא ראה טוב מעולם. וכל מי שעמד אז באותו מעמד היה מעיד שלא יהיה נראה כזאת עד שיבוא משיח צדקנו. ואילו כל הימים דיו וכו' אי אפשר לבאר אפס קצה ועוצם היופי והקדושה הנוראה והיראה העצומה ועריבת נעימת דביקות הנפלא שהיה אז בענוה באמת אשר לא נראה כזאת בעולם. וכל זה לפי תפיסת דעתנו, מלבד סתרי נסתרות שהיה לו בזה[5].
תלמידיו של מוהר"ן היו בהם הרבה צדיקים קדושים ומופלגים, עובדי ה' ביגיעות נוראות, נזכיר לדוגמא אחד מהם, הרה"ק רבי יקותיאל זצוק"ל, מגיד מישרים דטירהאוויצע, תלמיד מובהקלהרה"ק המגיד ממעזריטש זי"ע, ומצודתו היתה פרוסה על שמונים וארבע עיירות במרחביאוקראינה, וזכה לקבל מאור שבעת הימים קדוש ישראל הבעש"ט זי"ע, ואף הבעל התניא זי"עלקח ממנו הסכמה על סידורו. והוא התקרב למוהר"ן זי"ע בהיותו כבן שבעים שנה, על אףשמוהר"ן זי"ע היה כבן כ"ב שנים, והתבטל לפניו בביטול גמור עם כל חסידיו.
בראש השנה האחרון לחיי מוהר"ן מברסלב הגיעו כאלף איש לאומן, מלבד הרחוקים שלא יכלו להגיע, בהלוויתו של מוהר"ן השתתפו אלפי איש[6]. לאחר פטירתו המשיך ר' נתן זצ"ל תלמידו המובהק להפיץ את תורתו וספריו, ותלמידי ר' נתן זצ"ל המשיכו בכך לאחר פטירתו, וכך המשיכה דרכו של מוהר"ן מדור לדור.
לאחר מלחמת העולם הראשונה נתמעטו מאוד חסידי ברסלב באוקראינה בגלל הרוסים שנלחמו מאוד נגד הדת כידוע, אך מצד שני בפולין התרבו אז מאוד חסידי ברסלב, וחסידות ברסלב הלכה וגדלה שם עוד ועוד, עד שבזמן השואה הם מנו אלפי איש, וכידוע נכחדו רובם הגדול בשואה האיומה, הי"ד, ורובם ככולם התקרבו או ע"י שראו את ספרי ברסלב וראו את האור הגדול הטמון בהם והעצות הנפלאות לעבודת ה', או ע"י אנשים אחרים שסיפרו להם על כך, ומלבד זאת היתה גם קבוצה קטנה של חסידי ברסלב בארץ ישראל, ולדוגמא בקיבוץ חסידי ברסלב בר"ה בירושלים בשנת תרצ"ז היו כ50 אנשים[7], ואח"כ נוספו עוד ועוד, ובפרט לאחר השואה שאז עלו מעט חסידי ברסלב לארץ ישראל, ומאז התחילה חסידות ברסלב להתפשט בארץ ישראל, וממתי מעט החלה החסידות לגדול ולהתרבות.
לפני כשלושים שנה החלו להתפשט ספרי ברסלב בקרב הציבור הכללי, ועל ידי זה חזרו בתשובה במשך השנים אלפי יהודים, וכן החלו להתפשט ספרי ברסלב בחוגים רבים, וכך נוצרו במשך השנים עשרות קבוצות שונות של חסידי ברסלב בכל החוגים והעדות, אשכנזים וספרדים, מהקנאים במאה שערים ועד לציבור הדתי והמסורתי, כשכל קבוצה שומרת על יחודיותה ואינה מתערבת בקבוצות האחרות, רק פעם בשנה, בראש השנה, מתאספים כולם לציונו של מוהר"ן באומן, כאשר גילה מוהר"ן דברים נוראים ונשגבים במעלת ההתקבצות אצלו בראש השנה, בשנת תשע"ב היו בראש השנה באומן כ40 אלף איש, ובכל שנה נוספים עוד ועוד.
בכל הדורות היו בקרב חסידי ברסלב עובדי ה' מופלגים, שהיו עובדים את הקב"ה בעבודות מופלגות וקשות, בתפילה של שעות ארוכות, בקימת חצות, בהתבודדות ביערות ובשדות, בלימוד התורה ביגיעה, בהזדככות מכל תאוות העולם הזה, ועוד ועוד, כפי שיראה המעיין בספרי תולדותיהם (שיח שרפי קודש, אנשי הצדיק, בצילו של הרבי, ועוד), אלא שהיו מסתירים את עצמם בתכלית, ולא חיפשו כלל כבוד או מעמד וכדו', והיו מתהלכים כאנשים פשוטים, ורק מי שהיה מתבונן היטב היטב בהליכותיהם היה מגלה את סודם. אפילו ר' נתן ז"ל תלמידו הגדול של מוהר"ן ז"ל, שהיה בקי בכל התורה כולה והיה עובד ה' מופלג, היה מתהלך בכובע קסקט פשוט, וכשהגיע למקום שרצו להלבישו בבגדים מכובדים ברח משם מיד. ובחיי מוהר"ן (תקל"ח)מובא: "אמר על אנשי שלומנו שקשה להם שירימו את עצמם להנהיג ברבנות והתנשאות, מחמת שהכנסתי בהם אמת הרבה יותר מדי".
כמו כן כל חסידי ברסלב בכל הדורות היו מתהלכים כולם עם רצונות וכיסופים גדולים להתקרב לה' יתברך באמת, והשתדלו להתרחק ככל האפשר מתאוות העולם הזה, והרבו לעסוק בתורה, ובתפילות להתקרב לה' יתברך, והתרחקו ככל האפשר מכבוד ומפרסום.
פרשת השבוע, מתקשרת עם אור שבעת קני המנורה המאירים אל מול פני המנורה ומאירים את העולם, ולא שלאורה הוא צריך, ריבון כל המעשים העוטה כשלמה אורה, אלא כדי להאיר החוצה לאור העולם.
בספרי החסידות, מזוהה המנורה עם מוח האדם הנקי והזך, המאיר באור יקרות את חשיבתו היהודית. השמן מסמל את החכמה המזוקקת; האור הינו השימוש הנכון בשכל הקודש הזה. כשהוא זך וכתית, הוא מניב אור בהיר ומאיר – חכמה נכונה ואמיתית.
החכמה, לפי היהדות, הינה אור השכל המאיר מהשמן הטהור והנקי, שמבעבע מתחת אותו אור בוהק. חכמה בגוים תאמין, אמרו חכמינו, אך תורה בגויים – אל תאמין. החכמה המדוברת היא החכמה הרוחנית, הקשורה לתורה זו, שבגויים אין.
מעניין, מה מונע מאיש כלשהו בעולמנו להגות בתורה זו, להוציא ממנה את פניני החכמה הנזקקים לו, ולהיערך למסגרת תורנית גויית לכל דבר, וכי יש כרטיס כניסה לתורה? הלא בכל ספריה בעולם היא מתורגמת לשפת המקום, ומה הוא הפשר של תורה וחכמה יהודית?
בדרך רמז, שבעת הנרות, רומזים אל שבעת פתחי הראש, המוח, שהם שתי העינים, שתי האוזניים, שני נחירי האף והפה, אלו הם משרתי השכל הפנימי, ועליהם הוזהרנו בהזהרות רבות להחזיקם ולשומרם בנקיות ובטהרה. כל פגם בהם אוטם את הלב מלקבל את ההשכלה פנימית באור התורה, כלומר, הספר ישנו, אולם האור נכבה ואיננו.
העיניים הן הכי שבריריות. הן מסוגלות בקלות ליפול בשדה המערכה, כוחן הדל לעמוד מול מראות מבלבלים, המהווים סתירה גמורה לאור הבוקע מבית המקדש הפרטי של כל אחד ואחד, היא נוראה מאד. לא ניתן לנצח את הקרב הזה בלי יראת שמים טהורה, עמוקת תוכן.
הרמב"ם מציג את הבעייתיות שבקושי עמידה בניסיון שמירת העינים, ומציב את העוון הגדול הזה בין הדברים שמעכבים את התשובה, משום שהעובר על עונות אלו, אינו מסוגל לשוב עליהם, כלשונו: המסתכל בעריות מעלה על דעתו שאין בכך כלום, והוא אינו יודע שראיית העינים עוון גדול שהיא גורמת לגופן של עריות שנאמר ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם; כלומר, ההצדקה העצמית, חוסר ההכרה בחומרת העבירה, גורמת לאדם שאפילו אינו חושב שעליו לשוב…
בימינו, כשהפריקה חוגגת, הצטרפו לאש היוקדת גם זוג האוזניים – אלו שנכוות תחילה לאברים – השומעות הכול: כל יריקת בוז של חדל אישים תורן המצטרף למקהלת הכפירה והטומאה, שמיעות שאינן ראויות, מראות המביאות תובנות מעוותות ומנהיגות לפיהן חיים של אנשים, הנידונים לכליה רוחנית מוכחת.
נחירי האף, מרמזים על מידת הכעס, העצבנות וההתקוטטות שכה מוכרים לנו ממחוזות החיים הקרובים, הינם מאבות הטומאה. הזוהר הקדוש מחמיר בעוון זה עד מאוד, וקורא על הכועס את הפסוק: "טורף נפשו באפו", שכל נפשו הקדושה, האלוקית והמאירה נטרפת בעוון הכעס, הסתלקה לה הקדושה ונכנסה תחתיה טומאה נוראה, המטמאת את כל כולו. עד שאפילו שכינה אינה חשובה כנגדו – כלום! איש מעורטל לחלוטין.
ואחרון אחרון חביב – הפה, הפה הגדול והפעור, הדובר הכול ללא הבחנה ו-ויסות כלשהם, הוא זה שבעוכרו של כל איש שוגה ופתי. אמרת מילה – לך תתנצל, תכרע ברך, תתקפל, תעשה הכל, אבל כבר אמרת… כולם יודעים עד כמה ניתן להיכשל רק בגלל הפה הפתוח והחופשי – אם כל חטאת, ברוב דברים לא יחדל פשע. לכן, למד את פיך לשתוק קצת.
המנורה הטהורה נפגמת לגמרי כאשר הפה פתוח. סייג לחכמה שתיקה, אמרו חז"ל, החכמה העליונה של הדבקות המוחלטת בבורא יתברך, נעדרת מהדובר ללא הבחנה, אין החכמה שורה אלא במי שמקדש את דיבורו.
וכשם שיש לאלו שבעת הנרות שבילים של סור מרע, יש בהם גם תכונות חיוביות הנדרשות לדגל של עשה טוב, העיניים הזכות המתבוננות בעולם האמיתי, ומדמות את הצורה ליוצרה, ומביטות על הטוב שבבריאה – על ידם מאירים את הנרות הטהורים הללו, בקדושה; האוזניים המקשיבות לדברי תורה מביאות בשורה מרעננת ומזקקת לגוף האדם, ולכל בשרו מרפא.
האף, הרומז על הסבלנות, מתוך ידיעה שהכול מהשם, ואין על מה לריב ואין על מי לכעוס, מביא את הקדושה בכמות מוגברת, זה כל האדם השלם, היודע שהכל מהשם יתברך, ואין עוד מלבדו, שורש כל אמונת ישראל.
הפה המדבר מישרים, בקדושה ובטהרה, המרבה לדבר אודות המציאות הכי נוכחת שבעולם, מציאותו של הבורא יתברך. פה המשתדל המשכין שלום בין שנים שנפרדו, המנחם לבות נשברים בלהג חיובי, הגורס ולומד בדברי תורה ומוסר, זהו הפה המתוקן, שיוצר את המוח השלם והנכון – אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות. זו לא עבודה פשוטה, אך בשביל עבודה שכזאת יצרו לנו שבעה כוחות יפים כאלו, לא חבל להשחיתם?
"א-ל-ו-ל" – המילה שהרטיטה והרעידה את נימי לבו של היהודי העתיק מהעיירה העתיקה… השאלה היא רק: מה אנחנו – בדורנו העפרורי והיבש – עושים עם זה?
בדורות קדומים היה די במילה זו כדי לעורר לבבות, לשחרר סתימות, להקיץ נרדמים ולעורר ישנים.
כבר בברכת החודש, בשבת שלפני ראש חודש אלול, היו אנשי מעלה נרתעים ונפחדים, נרגשים וגועשים מאימת יום הדין המתקרב ובא. "והנה" – כותב מוהרנ"ת לבנו – "ימי המשפט והדין הגדול של ראש השנה ממשמשין ובאין, וכבר ברכו ראש חודש אלול, וצריכין לרעוד ולפחוד מאד ממשפט הזה שנוגע לחיים נצחיים, ואי אפשר לשחד בממון ולפייס בדברים"(עלים לתרופה) – – –
ומי מדבר, על ראש חודש אלול עצמו; "ודיבר עמי" – מספר מוהרנ"ת על רבינו הקדוש – "ושאל אותי אם נפל עלי פחד בזה הראש חודש אלול. וסיפר לי, שעליו נפל פחד גדול ונורא מאד כששמע קול השופר בזה היום שהתחילו לתקוע כי אחזתו פחד ורעדה גדולה!" (חיי מוהר"ן, לט).
ובדורנו אנו?
מה נאמר ומה נדבר… מפחיד לגלות שכמעט ולא פוחדים…
* * *
היה אפשר לסיים את המאמר עם המשפט "חבל על דאבדין ולא משתכחין"… אך אנשי בשורה אנו היום: פחד ואימה של אלול אינם נחלת העבר. הם שייכים ואפשריים גם היום, אנו רק צריכים ללמוד איך להשתמש בהם.
כל אחד מאיתנו היה יכול לעורר בלבו את הפחד, אלא שהוא מוותר על כך מראש, בחשבו: מה יוסיפו לי הפחד והאימה, מלבד עצב?…
"כי יש בני אדם הרבה, כשמעיינים בספרי מוסר שמדברים מעוצם מרירת העונשים של גיהנם וכו', הם מתפחדים מאד. אבל הבעל דבר מתגרה בהם ומפילם על ידי זה לעצבות גדול יותר מבתחילה, עד שלפעמים נופלים על ידי זה יותר חס ושלום. ויש שנופלים חס ושלום כל כך, עד שבאים לכפירות חס ושלום.
"וכל זה, מחמת שאין להם דעת מצדיקי אמת להחיות את עצמן, ונדמה להם שכבר נשקעו בדרכיהם כל כך חס ושלום, עד שאי אפשר להם לשוב עוד. ועל כן, כל מה שרואין יראות ועונשים, נופלים בעיני עצמן יותר ויותר" (ליקוטי הלכות, בכור בהמה טהורה ד, יז) – ומאחר שכן חושב לו האדם, מה לי לעורר את הפחד?
"אבל ה' יתברך חומל על עמו, ושולח עלינו הארה על ידי צדיקי הדור… עד שתגיע היראה לטובה אפילו להגרוע שבגרועים. שאפילו הרחוק מאד מאד יהיה לו דעת אמיתי להבחין האמת שגם הוא יש לו תקוה, כי רחמיו יתברך רבים מאד מאד.
"ועל כן בודאי לא יפול על ידי יראת העונש; אדרבא, מיראת העונש יחזק את עצמו למצוא בעצמו נקודות טובות ולשמח את עצמו במה שהוא מזרע ישראל על כל פנים, ולהמשיך על עצמו חיות ושמחה על פי כל הדרכים והעצות שהזהירנו רבנו זכרונו לברכה, כמבואר בספריו הקדושים.
"נמצא, שדייקא על ידי יראת העונש יבא לשמחה גדולה, כי יראת העונש תכריחהו לקיים דברי הצדיקים אמיתיים שמזהירים מאד מאד את הגרוע שבגרועים שיחזק את עצמו בשמחה תמיד על פי דרכי עצותיהם הקדושות" (שם).
* * *
בכן, אם עד היום לא הרגשנו מחוייבים לחפש בעצמנו נקודות טובות, לדון את עצמנו לכף זכות ולהתחיל מחדש לעבוד את ה' בשמחה, הרי ש"אלול" יגרום לנו להתנער מהעצלות והקרירות, ולציית לדברי רבינו.
אל לנו לפחד מהפחד… נחפש את הפחד, נעורר את האימה, נרעיד את ליבנו ברעדה גדולה מאימת הדין, אבל! נשתמש עם הפחד נכון: נתעורר על ידו להחשיב כל נקודה זעירה, הרהור תשובה, רצון טוב, אנחה והתקדמות קטנה.
…"ואפילו מי שנפל מאד ח"ו, אפילו אם נפל לעבירות ח"ו, צריך לו גם כן שיהיה לו יראה גדולה מה' יתברך, להתחזק את עצמו בכל נקודה ונקודה שיוכל למלט נפשו מרע ולמשוך את עצמו לאיזה טוב. ואל יפטור את עצמו, מאחר שכבר נפל כל כך, אם כן הותר לו הכל ח"ו. חלילה, לא תהא כזאת בישראל! כי אין חושך ואין צלמוות להיסתר שם כל פועלי און, כי גם בשאול תחתיות ומתחתיו צריכין לירא את ה' מאד מאד, כי בכל מקומות ממשלתו!" (שם).
ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו
לתחילת המחזור החדש של לימוד הספר הקדוש ליקוטי מוהר"ן
תורתו של רבינו הקדוש אינה אלא 'מרשם' על מה להתבודד… תורה שהלומד בה מושך אותה בתחנוניו ומקבל אותה מחדש מן השמים בקולות ובברקים, בזעקות ושוועות בשדות וביערות או בכל פינה מוצנעת שבה הוא מתפלל על מה שלמד למשל בעמוד היומי…
זה הזמן המתאים להעלות על השולחן נושא ידוע אך נשכח: השימוש הנכון בתורותיו של רבינו הקדוש.
הספר הקדוש 'ליקוטי מוהר"ן' אינו איזה 'מאגר מידע רוחני' נפלא, אלא ספר חי הפועל את פעולתו על לומדיו ומאיר את אורו על נשמות העוסקים בו. ולכן יש גם לספר זה 'הוראות הפעלה'.
אחת ההוראות החשובות ביותר, אותה נתן רבינו הקדוש לכל הלומדים בספריו הוא:
"כשלומד או שומע איזה מאמר תורה מצדיק האמת, אזי יעשה מזה תפילה. דהיינו, לבקש ולהתחנן לפניו יתברך על כל מה שנאמר שם באותו המאמר: מתי יזכה גם הוא לבוא לכל זה, וכמה הוא רחוק מזה. ויבקש מאיתו יתברך, שיזכהו לבוא לכל הנאמר שם באותו המאמר" (ליקוטי מוהר"ן ח"ב, כה).
ואכן כשנוהגים כך, מתגלה האור המתוק, המוסר המופלא וההתעוררות העצומה הטמונים בין שיטי הספר הקדוש. כאשר העיד רבינו הקדוש ואמר: "המוסר של התורה שלי נפלא ועצום מאד. אילו היו אומרים זאת התורה בלשון אחר, בלשון מוסר, היה מעורר ומשבר את הלב מאד, כי כולה מוסר השכל, מוסר גדול ונורא מאד. על כן צריך ליזהר לקיים מה שהזהרתי אתכם לעשות מן התורה תפילה. כי תיכף כשמתחילין להכניס זאת התורה בתוך דברי התעוררות ושיחה של תפילה – בודאי תעורר ותשבר את לבו מאד!" (שיחות הר"ן, קצו).
* * *
עומק הדברים הוא:
הצורה האמיתית והמקורית בה אמור האדם לקבל תורה, הוא בהתעוררות מוקדמת מצידו, מה שנקרא 'אתערותא דלתתא'. כלומר, שיתעורר לכסוף ולהשתוקק לה', לזעוק ולצעוק, לנהום ולערוג אליו, עד אשר ישפיע לו ה' ברחמיו תורה מן השמים ויורהו את הדרך הישרה והנכונה.
כך נהגו האבות הקדושים והצדיקים הקדמונים "אברהם יצחק ויעקב, משה אהרן יוסף דוד וכל הצדיקים הקדמונים, שעסקו בתפילה והתבודדות הרבה להתקרב להשם יתברך… והוכרחו לעסוק בתפילה הרבה כל האבות עד משה שזכה בריבוי תפילותיו בחינת 'תפילה למשה' – להמשיך תורה" (ליקוטי הלכות, ר"ח ה).
אנו קיבלנו את התורה מן המוכן בלי התעוררות מיוחדת מצידנו, ולכן אנו סובלים מה שסובלים. שכן כאשר התורה ניתנת בצורה כזאת, באתערותא דלעילא בלבד, נאחזים בה 'דינים'. כך קרה לישראל במדבר "שקלקלו הערב-רב והחטיאו גם את ישראל… עד שבא דוד המלך עליו השלום, שהוא משלים את השבעה רועים והוא היה שורש נשמת משיח, והוא התחיל לעורר זה הדרך לעשות מהתורות תפילות, שזהו בחינת תהלים.
"אבל עיקר הגמר יהיה בימי משיח, שאז יתחדש הדרך הזה לגמרי, ועל ידי הדרך זה לא נבוש ולא נכלם לעולם, כי איך שהוא נשוב לה' יתברך" (שם).
זוהי תורתו של רבינו הקדוש, תורה שאינה אלא 'מרשם' על מה להתבודד… תורה שהלומד בה מושך אותה בתחנוניו ומקבל אותה מחדש מן השמים בקולות ובברקים, בזעקות ושוועות בשדות וביערות או בכל פינה מוצנעת שבה הוא מתפלל על מה שלמד למשל בעמוד היומי…
במחזור הבא של העמוד היומי נדאג לקבל את הספר הקדוש ליקוטי מוהר"ן ב"אתערותא דלתתא". נהפוך כל עמוד לשיחה של התבודדות:
"'אהה השם, מתי נזכה לזה? כי כל ימינו פורחים והולכים כצל עובר וכענן כלה וכרוח נושבת וכחלום יעוף וכו', ואין לנו במה לתפסם ולהחזיקם שיהיו נשארים קיימים לנו שנחיה בהם לנצח, כי אם על ידי תפילה ותחנונים; והעיקר על פי הדרך הקדוש הזה, שהוא ישן וחדש מאד, שהוא 'לעשות מהתורות תפילות'" (עלים לתרופה, שעב).
הישיבה הגדולה שבעיר קייב רעשה מקולות הלימוד של נערי החמד המסתופפים בין כתליה, עיניהם נעוצות בגמרות שלפניהם והם הוגים בהתמדה בתלמודם. אחד מתלמידי הישיבה הוא מיכל דורפמן. אביו רבי יהושע דוד דורפמן מכהן כרב העיר צ'מירוביץ הסמוכה לקמיניץ, ובכל הסביבה יצא שמו לפניו כתלמיד חכם גדול וירא שמים מרבים.
הימים ימי פרוץ המהפכה הקומוניסטית, הנוער היהודי מצוי בסכנה מתמדת של עזיבת התורה, תנועות שונות צצות בזו אחר זו, וצעירים רבים נוהים אחריהן. כזו היתה למשל 'קבוצת פועלי ציון'. אנשיה ייסדו בית-ספר בעיר צ'מירוביץ, ויהודים רבים שלחו את בניהם ללמוד שם.
רבי יהושע דוד רב העיר, שחרד לגורלם הרוחני של הילדים, השפיע על כל מי שהיה יכול, שימנע מלשלוח את ילדיו לשם. את ילדיו שלו לימד באופן פרטי תורה בביתו מדי לילה.
כשגדלו ילדיו ונכנסו בעול המצוות, שלח אותם רבי יהושע דוד לישיבה בקייב.
בנו הבכור יחיאל מיכל התמסר כולו ללימוד התורה, כפי שחונך מנעוריו, הוא אף שימש עבור אחיו הצעיר כעין אב.
יום אחד נפתחת דלת הישיבה בקייב, ויהודי שיראת השם קורנת מפניו נכנס פנימה. שיחה נקשרה בינו ובין כמה מן הבחורים, וכך נודע כי חסיד ברסלב הוא ושמו רבי משה גרומן.
שיחה נלהבת התפתחה בין רבי משה ובין הבחור מיכל'ה דורפמן, ותוך כדי כך העניק רבי משה לבן שיחו הצעיר את הספר 'מכניע זדים' שחובר על ידי רבי נחמן מטשערין מתלמידיו המובהקים של מוהרנ"ת.
הספר עוסק כולו בגנות האפיקורסים ובמעלת האמונה הקדושה בה', בתורתו ובמשה עבדו.
רבי משה גם הוסיף וסיפר לנער על ציון רבינו הקדוש הנמצא בעיר אומן, ועל החסידים המיוחדים החיים שם ועובדים את בוראם בשמחה ובהתלהבות.
דבריו החמים מצאו מקום בלבו של מיכל'ה, וכיון שהיה זה בסיומו של 'זמן הקיץ' בישיבה, החליט בלבו לנסוע לאומן, להשתטח על הציון הקדוש, ומשם להמשיך לעיר מולדתו צ'מירוביץ.
מיכל'ה ואחיו הצעיר עושים את דרכם ברכבת לאומן, הם מגיעים לשם, ועד מהרה ניגש אליהם אחד החסידים, רבי בערל לינדוואסער שמו, הזמין אותם להתארח בביתו, העניק להם מקום לינה ודאג לארוחותיהם.
הימים נוקפים בזה אחר זה, ומיכל'ה אינו יודע את נפשו מהתפעלות והתרגשות; עולם מופלא ונשגב גילה במרחק מספר שעות נסיעה מן הישיבה.
הוא ידע כי בבית ממתינים לו, אך בכל מאודו רצה להישאר באומן. הוא כתב מכתב לאביו, בו הוא מספר לו כי לעת עתה הוא שוהה באומן, ובעוד ימים מספר יגיע הביתה.
לא חלפו ימים והוא מקבל מכתב תשובה מאביו: "בני היקר! אל תשוב לביתך בשום אופן, בעיתון המקומי הוזכר שמך בתור פעיל נמרץ למען היהדות, יחד עם דברי הסתה חמורים לגרש אותך ואת חבריך לערבות סיביר. אל תסתכן בשום מחיר, הישאר באומן!" על החתום: "אביך יהושע דוד דורפמן".
כך נותר מיכל'ה באומן והתקרב לרבינו בכל ליבו ונפשו, כשהוא מתמסר לקיום עצותיו הקדושות. ברבות הזמן נודע רבי מיכל דורפמן כמי שמוסר נפשו עבור הפצת יהדות בתקופת שלטון הקומוניסטים, ממקום מושבו במלאכובקה הסמוכה למוסקבה.
חכם מופלג היה האבא, במוחו הגאוני הקים את בתי הייצור המופלאים שהכניסו רווחים עצומים, עצותיו המחכימות היו לעיניים לאלפי הפועלים שעסקו שם. על אף שלא תמיד הבינו למה ומדוע הוא מצווה עליהם כך, אבל הם כבר למדו שכדאי לשמוע לעצותיו שנבעו מהסתכלות מרחיקת לכת וראיית הנולד.
האב הלך והזקין, והוא השאיר בכתובים לבנו הדרכה מפורטת איך ומה לעשות במפעליו הרבים כדי שהעסקים ימשיכו להצליח ביתר שאת. אבל הבן היהיר והטיפש התנשא למלוך, אין זה לפי כבודו ללכת לחפש בכל פעם בספרי אביו מה עליו לעשות עתה, הוא יראה לכולם כי גם הוא חכם מחוכם ושביכולתו להנהיג ביד רמה. לא ארכו הימים וניצני 'פשיטת רגל' החלו להיראות, עננים שחורים העיבו על שמי המפעלים שעמדו לקרוס, והפועלים הוותיקים שזכרו את האבא ואת חכמתו החלו לבכות, 'מי יתן לנו את הימים הטובים בהילו נרו עלי ראשנו'.
הם לא בכו על העבר. הם זעקו ומיררו על ההווה ההולך ונחרב. הם עוררו את לבב הבן שישים לבו מה הוא מפסיד בהתנתקו ממורשת וחכמת אביו, רצו לזעזעו ולטלטלו שיבין את החורבן האיום שהוא ממיט על עצמו אם ימשיך ללכת בשרירות לבו המטופש, שיתחיל לפחות מעתה לשמוע לעצות המחכימות שיצילו אותו מעתה.
האבלות נשמעת כבכייה על העבר, מספידים את הבית הגדול והקדוש שהיה ואיננו. וזה באמת קשה. איך ניתן לבכות על בית או אפילו על ארמון נהדר ומופלא שהיה לפני כאלפיים שנה ונחרב, בשעה שאפילו לא ראינו אותו ואין אנו יכולים לצייר את טיבו ויופיו?! מלבד זאת, אין זה מדרכי החכמה לבכות על עבר חולף שאיננו עוד, וכפי שרבינו הקדוש אומר: "והנה מה שעבר אין, כי כבר נשרף בית מקדשנו" (ליקוטי מוהר"ן תניינא, סז).
אבל לאמתו של דבר, הבכייה איננה כלל על העבר. הבכיה והזעקה מופנית אלינו לעוררנו בתשובה, ולעורר רחמי שמים עלינו, על השבר הגדול שאנו שרויים בו, למען ניתן לב לעצור את החורבן.
בית המקדש הינו שורש הדעת, וכפי שרבינו הקדוש מלמדנו: "המוחין והדעת הם בחינת בנין בית המקדש, כמו שאמרו חז"ל 'כל מי שיש בו דעה כאילו נבנה בית המקדש בימיו', ועל כן כל אחד כפי מוחו ודעתו וכפי שהוא מכניס עצמו בתוך הדעת, כל מה שהוא עוסק יותר להגדיל מוחו ודעתו, כן הוא עוסק בבנין בית המקדש" (ליקוטי מוהר"ן תניינא, עב).
כל זמן שבית המקדש היה קיים, היו שואבים משם דעת ומתרחקים ממעשה בהמה. האדם היה מבין את רום מעלתו בהיותו 'סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה', ולא היה מוכן למכור את עוצם יקרת ערכו תמורת כמה הנאות סרוחות ולהפסיד תמורתם עולם נצחי. אך משחרב בית המקדש נפגם ונחרב הדעת, ואז החלו כל מאוויי העולם הזה לשלוט בנו. וכדברי מוהרנ"ת: "חורבן בית המקדש זהו בחינת פגם וחורבן הדעת, כי מחיצות הבית המקדש הם בחינת מחיצות הדעת, בחינת מחיצות פרוסות של המוחין המגינים בפני פגם הקדושה, ובעוונותינו הרבים התגברה הסטרא אחרא, עד שגרמה חורבן בית המקדש שהוא פגם הדעת" (ליקוטי הלכות, ציצית ה, ו).
אם אנו רוצים לשוב ולבנות את בית המקדש עלינו לבקש את הדעת הנשפעת ממנו, זהו מהותו של בית המקדש. מי שזוכה ומאיר בו אור הדעת, יש לו את העצה הנכונה איך להצליח בעולם הזה. ועל כן, התיקון הנצרך לנו כעת הוא להתחבר לצדיק האמיתי ולקבל ממנו את הדעת הנכון ואת העצה הנכונה על כל דבר, רק כך נוכל להצליח ורק כך נוכל לחזור ולהמשיך את בית המקדש מקור הדעת. כי "בעוונותינו שחרב בית המקדש עיקר התיקון על ידי הצדיקי אמת שהם בבחינת משה שהוא בחינת הבית המקדש" (שם, ברכת הפירות ה, יג), ו"כשיש בו דעה, שזהו בחינת הצדיק שבדור, שזוכה לדעת ומוחין, בוודאי נחשב כאילו נבנה בית המקדש בימיו, כי עיקר בנין וקיום הבית המקדש הוא על ידי הדעת והמוחין" (שם, הל' תשעה באב ה"ג).
הן על כך אנו בוכים בימים אלו. לא על העבר שהוא אין, אלא על ההווה המר. אם היינו משכילים לדעת שאנו רחוקים משכל ולחפש בספרי הצדיקים את העצה הנכונה, כי אז גם אנו היינו מצליחים הצלחה נצחית מופלאה מאין כמוה. על אף שנבערים אנו מצד עצמנו, אבל היינו יכולים להלך על פי עצותיו של הצדיק ולזכות על ידו להצלחה מופלאה מאין כמותה. אבל כאשר גברה הגאוה המטופשת, ונתעלם חינם ויפיים של דברי הצדיק והתחלנו ללכת אחר עצמנו, הרי כל עסקינו מתמוטטים ואנו הולכים וכושלים. ועל דא ודאי קא בכינן, לעורר ולזעוק ולהתעורר ולחפש, עד מתי נלך מדחי אל דחי אחר משאות שוא ומדוחים של לבנו המעוקם, הגיע הזמן להתעורר ולחזור לעצה האמיתית שהיא הצלחת חיינו, "כי עיקר כל הקלקולים הוא מחמת העלמת וחלוקת העצה כי כל התורה הוא בחינת עצות, כמו שנאמר 'לי עצה ותושיה', אבל בעוונותינו הרבים אבדה עצה מבנים ואין יודעים העצה איך לזכות לקיים את התורה, וכל זה נמשך על ידי פגם אמונת חכמים" (שם, ראש חודש ו, נד).
וכפי שהוא כותב במקום נוסף: "הצרה הגדולה מן הכל הוא ההסתלקות וההעלמה של הצדיקי אמת שנסתלקו ונתעלמו בעוונותינו ואין מי יעמוד בעדינו, כי כל חטא המרגלים וכל חטא העגל שגרמו חורבן בית המקדש היו על ידי פגם המחלוקת שחלקו על משה והתלוננו עליו ולא שמעו לדבריו, והכל בא על ידי גסות וגאות שכל אחד חפץ בכבוד, כי מי שמבטל כבודו נגד כבוד הצדיק האמת בודאי לא יפול לעולם אף אם יעבור עליו מה" (שם, נטילת ידים לסעודה ו, עד).
כל אחד מאיתנו חוזר לביתו בסוף היום עייף ויגע, אחר יום מלא בתורה, תפילה ועבודה, והוא רק רוצה להיכנס אל המיטה המחוממת לעצום עיניים ולישון. מתוקה שנת העובד…
אולם, מצוה קטנה נתנו לנו חז"ל לעשותה לפני השינה, שלמרות שאין חיוב גמור לעשותה, מכל מקום כוחה עצום ונשגב מאד, עד שהמקיימה מובטח להיות שמור ומוגן מכל מיני מרעין בישין ופגעים רעים האורבים על האדם, בפרט בלילות, והיא: קריאת שמע שעל המיטה.
את סגולת אמירתה אי אפשר לשער ולתאר, בין ברוחניות בין בגשמיות. ברוחניות, כפי שגילה לנו רביז"ל (ליקו"מ ל"ו) כי בעצם אמירת הפסוקים "שמע ישראל" וגו', "ברוך שם" וגו', שיש בהם י"ב תיבות כנגד י"ב שבטי י-ה, ומ"ט אותיות כנגד מ"ט האותיות שבשמות השבטים, בזה כולל את נשמתו בקדושת השבטים וזוכה עי"ז לגרש כל ההרהורים רעים ומחשבות רעות שבאים אל האדם, ועל ידי זה מבטל את כל הקליפות שרוצים להזיק לו רח"ל.
ואף בגשמיות סגולתה עצומה, כמו שמפרש רש"י בשם חז"ל, במה שאמר בלעם על בני ישראל: "לא ישכב עד יאכל טרף ודם חללים ישתה", כי הכוונה ש"לא ישכב בלילה על מיטתו עד שהוא אוכל ומחבל כל מזיק הבא לטרפו. כיצד? קורא את שמע על מיטתו ומפקיד רוחו ביד המקום, בא מחנה וגייס להזיקם הקב"ה שומרם ונלחם מלחמותם ומפילם חללים".
הרי לנו הבטחה ברורה כי הקב"ה בעצמו נלחם בעבור האדם שקרא קריאת שמע שעל המיטה לשמרו ולהצילו מכל מזיק ופגע!
ויש להדגיש כי אמירת כל סדר קריאת שמע שעל המיטה אורכת דקות ספורות בלבד, ולמרות זאת מפיל היצר הרע כבידות ועצלות על האדם לדחותו מיום אל יום, ומשכנע אותו כי זה אינו כי אם דבר קטן ושולי ח"ו. ולא לחינם, כי הוא יודע כי בזה האדם נהיה שמור ומוגן מכל רע, ואם ח"ו נכשל האדם באותו יום בעבירות והמקטרגים רוצים לקטרג עליו, הרי שעל ידי קריאת שמע סוכר פיהם ומפיל מהם חללים כמו שדרשו חז"ל על הפסוק "וחרב פיפיות בידם" – כל הקורא קריאת שמע כאילו אוחז חרב של שני פיות," כלומר מחודד משני צדדיו, ועושה בשונאיו מכת חרב והרג ואבדן.
ומי שזוכה לומר את הסדר כפי שתיקן אותו האריז"ל, לומר לפני כן וידוי להתחרט ולשוב בתשובה על כל מה שחטא במשך היום, בזה מתקן כל העבירות והפגמים אפילו החמורים ביותר כמו שמבאר מוהרנ"ת בארוכה בהלכות קריאת שמע ה"ב.
חולה מתייסר במחלה מסתורית. רופאים ומרפאים פקדו את מעונו, שיערו השערות, חיוו דעות, ורשמו מרשמים – והמחלה עודנה מקננת בעוז. באחד הימים הופיע רופא ששמו הולך לפניו כמי שחקר את המחלה מכל צדדיה. הוא בחן את מצב החולה, רשם תרופות והבטיח: 'מלא אחר ההוראות, ותבריא'. רפרף החולה במרשם ועיווה את פניו: "זהו, לזלף טיפות בכוס של מים? למחלה כמו זו, תרופה כה פשוטה?! לא יתכן! שמעתי מאות חוות דעת. יודע אני את חומרת המצב. טיפות לא יעזרו כאן". והידידים מדברים על ליבו: רצונך לחיות – ציית להוראות. לא הבנתך ולא ההיגיון יצילו את חייך. ציית וחייה.
* * *
מה עושה אדם הנדרש למצוא פתרון למצוקה? מתייעץ.
אכן, נטילת עצה היא צעד ראשון לבקשת פתרון. אלא שכאן ממש מתחיל בלבול גדול. כמניין הפרצופים כן מספר העצות והדעות. אליבא דאמת לא הרבה עצות ישנן, אלא עצה אחת בלבד העונה באמת לגופו של עניין. מכל היועצים רק מי שהבין באמת את העניין מחזיק ברשותו פתרון ממשי.
מכלל הדברים הינך למד שאין ההצלחה תלויה בתחבולות רבות ואיסוף דעות ורעיונות. ההצלחה מתגשמת אצל מי שבוחר לעשות את שלו. להתמקד במה שבאמת נוגע להצלחתו ובשום אופן לא להתפעל ממעשיהם של אחרים. וזאת להווי ידוע: התפעלות יתרה רק מחטיאה את המטרה. כל אחד זקוק לרפואת נפש ולנצח במלחמותיו שלו. עצה יש ויש, פשוטה וקרובה אל הלב. רק יש להיות נאמן, להתמיד, לציית ולקיים. ברבות הימים תצמח הישועה.
מקוצר רוח
אם בכל העניינים אדם נצרך לעצה, בנוגע לישועת הנפש והצלחתה הנצחית – העצה נצרכת על אחת כמה וכמה. דרכים רבות ישנן, כולם אהובים וברורים, אך בסופו של דבר אנו נדרשים לפתרון. כאן לא יעזרו ידיעות ולא יועיל ההיגיון, מה שחשוב הוא – עצה. רפואה לנפש. מה שפועל – הוא חיוני.
ויש עצות! אך דבר אחד עלול לגרום לנו להחמיץ אותן, קוצר רוח.
עם ישראל שרוי בגלות קשה. כורע תחת הנטל. לפתע מגיח בשמי הגלות מנהיג, הוא מבשר ואומר 'גאולה'. לכאורה אל הרגע הזה ייחלנו, לבשורת הגאולה, לחירות. אך לא, אין זה כה פשוט. התגובה היא "ולא שמעו אל משה". מדוע?
"מקוצר רוח ומעבודה קשה". מה עושה קוצר רוח לנפש? אי אמון. וכשאדם משוכנע שאין למצבו פתרון – הוא גזר על עצמו עבדות עולמים.
קוצר רוח הוא ראש המפסידים והמקלקלים כל בשורה טובה. ישועות וניסים שופעים עלינו. רפואות והצלחות מורעפים ממרומים. לכל גלות יש גאולה. ולכל חולי ישנה תרופה. חבי נא כמעט רגע, ישועתך עוד תופיע. אלא מאי? עד להשלמת גילוי הישועה הסכנה אורבת. אדם עלול לקבל בידיו תרופה קלה ומתוקה לתחלואיו, ובכל זאת הוא מחליט להיוותר שרוי באותו המצב, כשהוא משוכנע 'לא, אין סיכוי. למצבי לא נמצאה תרופה'.
הטעות משתרשת מתחכום: נדמה לו לאדם על פי הגיונו הגלותי שגאולתו תלויה בתנאים שונים. התשובה רחוקה בעיניו ומסתתרת מאחורי הר מאיים של קבלות מפליגות וייסורים. הוא משוכנע שהתנאי הוא להיות מושלם. לכבוש יעדים. להוכיח יכולת. אך לא, רופא הנפשות נותן דווקא מרשם פשוט. משה רבינו מבשר: 'השם יתברך מבקש לגאול אתכם. כפי שאתם. תיכף ומיד'. ואתם אנא מכם רק תאמינו והיו מוכנים להיגאל.
מוכן להיגאל?
התמורה התחוללה על-ידי אותות ומופתים. המכות המופלאות שהכה השם במצרים הם תיקון כללי, גבורה אלוקית החובטת במלכות הרשעה על כל קומותיה. יד השם מתגלית בחמלת אין קץ על הבנים השבויים, ומכה את מוסדות הכפירה הרשעות והאליליות, על ימין ועל שמאל.
כך בדיוק מופיעה גם הישועה הפרטית, ההשגחה מנערת מעליך את עלוקות הנפש. מכה את הרע, ותחתיו מפציעה מחדש, בהירה ומאירה, ההכרה "וידעתם כי אני השם". זוהי התכלית – להביא אותך לקרבת השם. לחזק את נפשך בתפילה. לחדש בקרבך אמונה. למען התכלית הזו מוטט השם יתברך לעינינו את ממלכת מצרים.
כדי להיגאל ולהיחלץ מכל תלאות הנפש, אף מגלויות ומשוגות שהסתבכו ונעשו להרגל, אין צורך להיות גיבור. ממצרים הוציאונו מלמעלה, לא אנו הוצאנו את עצמינו. וכך גם בכל גלות.
דבר אחד הננו נדרשים: לאחוז היטב ביד את האמונה! להאמין בבשורה. להאמין בדבר השם הניתן ביד הצדיקים. להאמין גם בשעה שהפתרון נדמה יותר מדי פשוט. העבודות הקשות והסיגופים, אומר רבינו, נצרכים רק מפני שאין בנו די אמונה שגם בסיבה קלה ניגאל.
כל דרך של תיקון נפש, וכל השתדלות בקדושה – טובה היא וראויה. עניינים רבים מובאים בתיקוני השובבי"ם. אך אנו זקוקים לחבל הצלה שישתלשל וירד אל מצבינו ומשם יחלצנו. לשם כך מוכרחים מרשם מדויק, מיוחד, מכוון לנו ואלינו.
הרפואות של הצדיקים מתוקות הן ויקרות. אם מצייתים להם, מוצאים גם את הדרך לשלב תמיד עוד ועוד עניינים יקרים. אך העיקר שלא יהיה חסר – המרשם הפרטי שלי. העצה המתאימה לנפשי. ההוראה שנתן הרופא הגדול. כאשר בזה נהיה עקשנים וחזקים, ישולבו גם שאר עצות ועניינים, בצורה אמתית ומועילה.
(תמלול משיעוריו של רבי לוי יצחק בנדר שנמסרו בין מנחה לערבית. נערך ועובד על ידי הרב ברוך מרדכי פראנק)
ההתקשרות – כסגולה להינצל ממצבים קשים
בחיי מוהר"ן (עבודת ד' אות ו') כתוב: "אמר לאחד, על מה שסיפר לפניו שהיה מורגל בעברות גדולות, עד שכמעט לא היה ביד עצמו למנוע עצמו מלעשותם. השיב לו: יש בחינת התקשרות. לקשר ולחבר עצמו יחד בהתקשרות חזק, ועל ידי זה יכולים להתגבר ולהינצל. רבנו ז"ל לא ביאר הענין, ואף על פי כן אפשר להבין הענין קצת, והיא עצה נפלאה".
ההתקשרות?!
מה היא? מה ענינה?
הגמרא מספרת על רב עמרם חסידא. שנקלע לשעת נסיון. הוא היה אז לבד, לבד, והוא כבר רץ ועלה על מדרגות הסולם – – –
והאש, האש, בער בעצמותיו!
הוא הרהיב עוז בנפשו, והתחיל לצרוח: נורא בי עמרם! נורא בי עמרם! [=אש בבית עמרם] התאספו סביבו כל תלמידיו – – –
אין לשער עוצם הבושה שעברה עליו באותו רגע!
אבל הוא ניצל!
היוצא מהסיפור שכשהאדם נמצא לבד, כשהוא יחיד, הוא לפעמים נקלע לסכנות גדולות, ולכן יש ענין להיות יחד, בהתקשרות, ובזה אפשר להינצל.
המשנה אומרת: "אל תהי רשע בפני עצמך" – בזה לבד, בעצם היותך 'בפני עצמך', בזה עצמו שאתה מופרד מאחרים, מבודד לעצמך, בזה לבד הינך כבר מוגדר כרשע חלילה!
כשנכללים עם הרבים, יחד, יש בזה ענין של כוח ההתקשרות, וניצולים!
אחוז בכסא כבודי – ותינצל
רבנו אכן לא ביאר כאן את ענין ההתקשרות שעליה דיבר, אבל אפשר להבין שכוונת הדברים היא גם על ענין זה של ההתכללות יחד של אנשים רבים, ובפרט ההתכללות וההתקשרות אל הצדיק אשר הוא כולל בתוכו את הרבים, על ידי זה אפשר להינצל.
על מי מדברים כאן? – כשנתבונן בחיי מוהר"ן נראה שמדובר שם על אחד שסיפר צערו לפני רבנו על מצבו העגום שהוא היה מורגל בעברות גדולות! מדובר שם גם על אחד שלא היה באפשרותו להינתק מהרגלו בעבירות גדולות הללו! רח"ל, הוא לא היה יכול להינתק מהם רח"ל! – ובכל זאת, רבנו גם לו אמר, שעצתו היא: התקשרות!
רבנו לא ביאר את העניין, אבל בכל זאת אפשר להבין במקצת את עניין ההתקשרות, כאמור, שהיא התקשרות והתכללות יחד נפשות ישראל ובכך אפשר להינצל גם ממצבים קשים כאלו.
רבנו מביא בליקוטי מוהר"ן (תורה א' ח"ב) את מאמר חז"ל: בשעה שעלה משה למרום ומלאכי השרת ביקשו להשאיר את התורה בשמים, אמר לו הקב"ה למשה: החזר להם תשובה. אמר משה: שמא ישרפוני בהבל פיהם. אמר לו הקב"ה: אחוז בכסא כבודי. ומפרש שם רבנו: תקשר עצמך לכלליות נפשות ישראל ששורשם מתחת לכסא כבודי, ובזה תינצל מקנאת המלאכים שלא ישרפוך בהבל פיהם. בוא וראה כוח ההתקשרות!
כוח ההתקשרות של נפשות ישראל יחד, בכוחה להציל גם את הגדולים במעלה, את עמודי העולם – – –
כוחות חדשים בכוח ההתקשרות
כשמגיעה חלילה, איזו תבערת אש על האדם, מלחמה של בלבולים, של מחשבות, אש של תאוות הראיה רח"ל, אש תבערה – עצתו אמונה לקשר עצמו תיכף ומיד להצדיק, לקשר עצמו תיכף ומיד לכלל נפשות ישראל! – ובזה ינצל.
גם אם רבנו לא ביאר כל כך את ענין ההתקשרות, בכל זאת, מוסיף ר' נתן, אפשר להבין קצת ענין זה, והיא עצה נפלאה.
כשהאדם הוא יחידי, כשהאדם נמצא בודד, לבד, אם חלילה היצר הרע מנסה אז להתקרב אל האדם היחידי הזה, יש לו כוחות גדולים נגד האדם. וכל זה בגלל היותו לבד, בודד, אבל בו ברגע שהוא מקשר עצמו לכלל, הוא מיד מקבל כוחות אחרים חדשים וחזקים.
לקשר עצמו יחד, בהתקשרות חזק – – –
אל תהיה לבד! אל תהיה בודד!
ראינו דבר זה הרבה פעמים בפועל ממש, כשהאדם נמצא לבד, בודד, יחידי, הנסיון מתגבר עליו וכמעט נטיו רגליו, חלילה. אבל כשהוא נמצא יחד עם עוד אנשים, בהתקשרות יחד, הנסיון מתבטל כל היה.
רבנו בא בכאן לגלות ענין חדש, והוא: גם אם אתה נמצא כעת לבד, בודד, יחיד, בכל זאת תקשר עצמך במחשבתך בהתקשרות יחד, בהתקשרות חזקה, עם הכלל – ובזה גם תינצל! – – –
אותו ענין מצאנו גם בענין של התקשרות לצדיקים, יש הרבה חילוקים בענין זה. כי אותו האדם המקושר באמת לצדיקים מקבל כוחות חדשים לגמרי בתורה ותפלה ועבודת השם יתברך.
ברגע שהאדם מקשר עצמו לרבים, הוא כבר לא יחידי, הוא כבר לא בודד, הוא באותו זמן כאילו נמצא, ביחד, עם הרבה אנשים, ובזה כוחו רב ועצום נגד היצר הרע – – –
אין ספק שעצם ההתקשרות הוא לא דבר של מה בכך, עצם ההתקשרות יכולה להיות כבר מאוד על האדם לעשותו ולקיימו. כי הוא הרי בכל זאת נמצא לבד, בודד, והבעל-דבר מתגבר עליו, ואש תבערת התאוות בוערת בו?! – – –
אבל רבנו הקדוש בא לגלות לו לאותו אדם: כן, גם אתה, במצבך הנוכחי, שאתה לבד, בודד, בכל זאת תקשר עצמך כרגע עם הרבים, דמיין לנפשך שאתה נמצא כעת עם הרבה אנשים יחד, בהתקשרות חזק, אתה לא לבד! אתה לא בודד! – ובזה תקבל כוח עצום להינצל ממצבך העגום.
כוח הכלל, כוח הרבים – גם כאשר אתה לבד!
כל דיבור של רבנו צריך הרבה מאוד להסבירו ולפרשו ולהורידו איך הוא שייך לכל אחד ואחד, כמו כן כלפי הדיבור הזה של רבנו, העצה הנפלאה הזאת של ההתקשרות שרבנו גילה לנו בכאן.
נכון שרבנו כאן מדבר על אחד שנכשל בעברות גדולות מאוד והיה לו קשה להינתק מהם, אבל דבר זה שייך לכל אחד ואחד בענינו הוא, כל אחד לפי בחינתו, בכל דבר וענין שעובר עליו בעבודת ד' שהוא הפך ונגד רצון השי"ת, העצה היא: לקשר עצמו אל הכלל, אל הרבים!
תשכנע את עצמך ותדמיין לעצמך: אני לא לבד! אני לא בודד! אני נמצא כעת קשור יחד עם הרבה אנשים! – בזה הוא מקבל בתוכו כזה כוח כאילו אכן היה נמצא עכשיו עם הרבה אנשים בפועל ממש.
כשיש הרבה אנשים יחד, בפועל, הרי כמעט ולא שייך נסיון – בא רבנו לגלות ולהודיע, שיש בנמצא כזאת עצה בעבודת השם, שגם כאשר האדם הוא יחיד, בודד, לבד – גם אז יש בכוחו להמשיך על עצמו את אותו כוח הרבים, את אותו כוח הכלל, וזאת, על ידי שיקשר עצמו במחשבתו בהתקשרות חזק אל הכלל, אל הרבים! – ובזה הוא אכן מקבל בנפשו כוחות עצומים כאילו הוא היה נמצא כעת, בפועל, יחד עם הכלל, יחד עם הרבים – – –
הוא מצא את עצמו זרוק על גג רעוע ומט ליפול, חבול ומוכה, פצוע וזב דם. איך הגיע הנה אין הוא יודע, זכורה לו רק שריקתה האימתנית של הרוח שהופיע לפתע מאחור. מעולם לא שיער לאיזה עוצמות מסוגלת הרוח, היא חלפה ביעף ופשוט העיפה אותו כאילו לא היה אלא עלה נידף. כן, הוא ידע שצפויה היום להתרחש סערה, דיברו על כך בכל מקום כמעט, סיפרו על עוצמתה הנדירה, על אסונות שחוללה בעבר. הוא שמע, אך בליבו פנימה נטה לבטל את ה'גוזמאות', 'מה כבר יכול לקרות' הוא טען לעצמו, 'נו באמת – רוח'. הסערה התחילה במשבים קצת בלתי שגרתיים, עצים התנועעו, תריסים נטרקו. הוא החיש את צעדיו, לא כדאי לו להצטנן… את מה שהתרחש רגעים ספורים לאחר מכן, לא היה מסוגל גם בחלומו הפרוע ביותר לדמיין…
כעת, בימים הארוכים של החלמה איטית, יש לו זמן, הוא למד על בשרו את המושג 'רוח סערה גדול בשעתו', הוא גם מתחיל להבין היכן הייתה טעותו. הוא פשוט לא מסוגל היה לוותר על מסלולו הקבוע. כבר שנים שעושה הוא את דרכו בשעה הזאת, ברחובות הללו. כאן הוא צעד לבית המדרש, עשה דרכו ללימוד משותף. כשמזג האוויר היה נח, כשהשמיים היו בהירים, הרחובות גם הם הובילו למקומות טובים. גם באותו יום סגרירי לא התחשק לו לוותר על ה'סדר', להיכנע סתם כך לרוח ולהסתגר. אולם לפעמים – כך מסתבר, נכון יותר להסתגר ולעסוק בעבודת ה' בבית, תחת קורת גג, גם במחיר הפסד השגרה המתוקה. רוח סערה איננה משחק ילדים, 'חבי כמעט רגע עד יעבור זעם'.
עם רוח סערה לא מתעסקים
ישנן תקופות שכאלו. החיים אז מאירים פנים, השגרה זורמת באין מפריע, הגוף בריא, חשבון הבנק לא סובל ממינוס, הבית רגוע ושלוו, אח… הזמנים הטובים. ימים מלאי תורה, לילות עטופי ערגה התבודדות ותפלה. מתחילים מסכתות וגם מסיימים, הכל על מקומו מונח בשלום.
ולפתע.. רוח סערה. זה התחיל בטפטוף קליל ובלתי מחשיד, משהו קטן בפרנסה, הוצאה כספית גדולה מעט, אחר כך הצטרפו גם כמה אירועים, הסדרים התערערו מעט, החברותא לא כל כך אהב את זה. אחר כך התרחבו האילוצים, תפסו עוד מקום ביום, ולבסוף גם החברותא נעלם, הסדרים התאדו, ה'שלא כסדר' כאילו קנה מקום קבוע.
הדחף הטבעי לוחש לנו אז 'תמשיך הלאה, לא כל רוח קטנה תסיט אותך מדרכך, איך תוכל לשנות כעת מסלול, אחרי שנים של הרגל, סוס טוב לא מחליפים, קדימה..' אנחנו מתאמצים, משתדלים, קצת עם המרפקים, קצת עם כעסים, אולם הרוח הקלילה הופכת עד מהרה לסערה, וזה כבר מסוכן נורא. עם רוח סערה לא מתחילים, היא עלולה להעיף, לשבור, להחריב ולרסק את כל מי שנקרה בדרכה.
ככה זה. מדת הדין והיצר הרע אינם שוקטים על שמריהם, הם לא יכולים סתם כך לוותר, להניח ליהודי ללכת מדרגא לדרגא. לא יתכן שהעולם יהפך סתם כך לגן עדן, הם לא מסוגלים לראות את זה. ויש להם גם טענות, תיקים שלמים של קטרוגים צבורים אצלם, והם משתמשים עימם בדרכם. יש להם כח אחד ויחיד – 'גדול בשעתו' באותם עיתים בהם ניתנת להם הרשות לקטרג, הם עושים זאת במלא הקיטור. אין להם המשכיות, הקיום שלהם זמני לחלוטין. אולם הדבר הזמני הזה גם הרסני… נגד רוח סערה לא מכריזים מלחמה, כשהיא מופיעה צריך פשוט להעלם, לתפוס מחסה, לכופף ראש, ולהניח לגל הזה לחלוף. את אומנות הלחימה הזו מלמד אותנו אבינו יעקב, כך הוא נהג בעצמו בשעה שעמד כנגד עשיו, הוא ידע את סודו של עשיו, הכיר למה מסוגלת 'רוח הסערה' שלו להגיע. לכן הוא התכונן בכמה דרכים. נכון, הוא הכין תוכנית מלחמתית, הוא גם התפלל, אולם, הוא גם הכין דורון – מתנה מכובדת מאוד עבור עשיו, הוא אפילו השתחווה כמה פעמים, הכל בכדי למצוא חן בעיני עשיו, ולהעביר את זעמו. הוא ידע – 'הרוח שלו גדול בשעתו'. כך נוהגים גם כלל ישראל משך כל שנות הגלות הארוכה בין גויי הארצות, צרות רבות, רדיפות, וגזירות. כבר מזמן עלולים היינו להמחות מעל פני האדמה, לולי שאומנות אבותינו בידינו, ועל כל צרה וצרה אנו מוצאים מחסה ומסתור בתפלה וצפייה לישועת השם – 'חבי כמעט רגע עד יעבור זעם'. יעקב אבינו מלמד את כל אחד מאיתנו איך מתנהגים בזמנים בהם מדת הדין משתוללת, לכל אחד ישנן התמודדויות שכאלו. צריך בודאי להתפלל, לצעוק להשם, גם ללחום מוכרחים, לגרש את השינה, ללמוד גם כשלא כל כך נח, וגם כשלא הכל מסתדר, אסור להניח לגוף להכתיב לנו את סדר היום. אולם, בהחלט לא יתכן ללחום יותר מדי, צריך להיות חכם, ולהבין שישנן אילוצים, הגוף קרוץ אחרי ככלות הכל מחומר, הוא איננו כל יכול, אם נדחק אותו יתר על המידה הוא יישבר, יתמוטט ח"ו. ישנו גבול אותו בלתי אפשרי לעבור בעקשנות גרידא, אסור ללכת כאן 'ראש בראש'. פעמים שיש להשתמש עם ה'דורון', לתת לגוף את שלו, להניח לו מעט לישון, הוא מוכרח גם לאכול, בבית מוכרחים לפעמים לעשות שלום, לדבר, לעזור. ישנם גם סידורים הכרחיים – עם רוח סערה לא לוחמים.
מה עושים כשלא יודעים מה לעשות
אולם בזה לא די, כעת יש צורך במציאת עצה של ממש. כי הביטוי העיקרי להתגברות מדת הדין על האדם הוא – חסרון העצה. האדם איננו יודע להשית עצות בנפשו, ליבו מחולק לכמה עצות, לכל צד יש טיעונים משלו, והוא בתווך איננו מוצא את ידיו ורגליו. העדר העצה הוא המצב המסוכן ביותר. במצב כזה עמד גם יעקב אבינו. הוא גם כן לא ידע אנה מועדות פניו של עשיו, באיזה דרך יש לנקוט כשנפגשים איתו, האם יאלץ ללחום עימו, או שמא מגמת פניו לשלום, ואם כן יש להראות לו פנים של שלום ואהבה. מה עשה יעקב – 'ויחץ את העם אשר איתו לשתי מחנות'. וכך מסביר זאת מוהרניית (הל' ר"ח ז' אות נב) 'כשרואין שקשה להשיג העצה השלימה, צריכין להתנהג על פי חלוקת העצה, שיהיה על כל פנים הנשאר לפליטה ולא יהיה נאבד לגמרי ח"ו. היינו כשרואה אדם שהיצה"ר מתגבר עליו, ונדמה לו שאין בכוחו לעמוד כנגדו וכל מה שחושב עצות ותחבולות אינו עולה בידו כראוי, ומחמת זה עצתו חלוקה תמיד, אזי עצתו העיקרית שיסמוך על כח הצדיק האמת שבאיזה דרך שילך ימצא בו השי"ת. ולעת עתה יתנהג כפי חלוקת העצה'. איך תציל לכל הפחות את ה'מחנה האחת', כשתקבע בלבבך ש'איך שיהיה אף על פי כן אני חזק שלא אהיה נסוג אחור לגמרי מהשי"ת ולא אייאש עצמי לעולם'.
מוהרנ"ת מביא גם מספר דוגמאות מעשיות 'למשל שהאדם חפץ שילמוד הרבה ויתפלל וירבה בהתבודדות ויהי נקי מעתה מכל חטא והרהור וכו', ורואה שקשה עליו… יהיה חזק בדעתו שעל כל פנים מה שאוכל לחטוף בחיי אתייגע בכל כוחי לחטוף איזה טוב כל יום מימי חיי, ואם ח"ו לא אוכל להתפלל כלל, אראה לדבר אח"כ איזה דיבור של תחינה ובקשה. ואם ימנעני גם מזה, על כל פנים אלמוד מעט או הרבה ועל כל פנים אתגבר ברצונות חזקים להשי"ת ואצעק ריבונו של עולם הושיעה…' זוהי אם כן העצה העתיקה, עימה השתמש יעקב אבינו בשעה שעצתו היתה חלוקה. העצה הזו מתאימה לכל אחד מאיתנו, והיא מיוסדת על יסוד האמונה הברורה, שבכל מקום השייית נמצא, ובכל מקום ניתן לעבוד אותו ולעשות לו נחת רוח, ותמיד יש מה לעשות איזה דבר טוב, העיקר לחטוף ולעשות מה שניתן, לא להתפעל מהספק, כי לכל הפחות יהיה המחנה הנותר לפליטה.
בחור התעורר בתחילת הזמן ללמוד סדר מסוים, ולהגיע להספק נאה, הוא ניסה מעט, בתקופה הראשונה הוא עוד 'משך', אח"כ הוא כבר 'סחב' ולבסוף 'כרע ונפל'. יעקב אבינו אומר לנו, כשרוח סערה באה מולך אל תתעקש, תהיה חכם ותחליף מסלול, השי"ת מצוי בכל מקום, תנסה ללמוד באופן אחר, יותר קליל, פחות עמוק, לפחות יישאר בידך הלימוד הזה לפליטה. כשיעבור זעם תחזור בריא ושלם למסלולך הקודם ותוכל לרוץ. אם רצונך למצוא את השי"ת, הוא ישנו בכל מקום, אינך צריך להתעקש על הדרך המוכרת, תתחכם ותעקוף מכשולים, כי רוח סערה גדלה בשעתה, אך לבסוף היא דועכת ונעלמת כלעומת שבאה, אז תרים את ראשך ותצעד הלאה.
הגמ' בחגיגה (ה:) מספרת על אחד התלמידים שהיה יכול להיות בבית רבו רק יום אחד ולחזור, מחמת ריחוק הדרך, כשראה ר' יוחנן שהיה מצטער אמר לו שמי שעוסק בתורה אפילו יום אחד בשנה נחשב לו כאילו עסק כל השנה.
טעמו של דבר, שבכל הלכה מהלכות התורה טמונים בה חיים נצחיים חיי עולם הבא כמו שאמרו חז"ל "כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא".
העולם הבא הוא מעבר למושג הזמן ולכן מי שלומד את הלכות התורה כראוי קשור גם הוא לדרגה זו עד כדי כך שאפילו יום אחד בשנה נחשב לשנה שלימה.
עניין זה נרמז במילים "ויהי מקץ שנתיים ימים" שעל ידי לימוד הלכות שזוכים על ידם לעולם הבא שהוא בקץ בסופו של העולם הזה.
ועל פיך ישק – על מימרך יתזן (= יקבלו מזון) כל עמי (תרגום)
חייב כל אדם לומר בשבילי נברא העולם, זאת אומרת שהוא צריך להשתדל להשפיע שפע וטובה בעולם, כיצד? על ידי יראת שמים, כי מי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים כמו שאמרו חז"ל, ותפילתו מתקבלת ומוריד שפע לעולם.
וזהו 'אתה תהיה על ביתי' כי יראת שמים מכונה בית כמו שמבואר בגמ' (שבת לא:) כשאתה תעורר את עצמך ליראת שמים תתקבל תפילתך ועל פיך ישק כל עמי – שתמשיך שפע לעולם כמו שתרגם אונקלוס ועל מימר פומך יתזן כל עמי.
כל מה שה' עושה הוא לטובה ואפילו הצרות ר"ל הם מחמת רחמנותו להיטיב לו לעולם הבא כדי לכפר העוונות או לעורר אותו לתשובה, אבל אנחנו איננו מבינים את הרחמנות הזו וקשה לנו מאד לקבל אותה.
אבל יש אצל הקדוש ברוך הוא דרגה יותר גבוהה של רחמים שעל ידה הוא יכול להיטיב לאדם בעולם הזה ועם זאת להיטיב לו גם בעולם הבא, כי הוא יכול למחול עוונותיו וגם לעורר אותו לתשובה גם בדרכים אחרות.
וזה מה שיעקב אבינו התפלל עבור השבטים וקל ש-ד-י יתן לכם רחמים, שהרחמנות תהיה מסורה בידכם כפי שאתם מבינים כלומר שירחם עליכם וייטיב לכם גם בעולם הזה וגם בעולם הבא אמן כן יהי רצון.
יש אנשים שמתענים ומסגפים את הגוף שלהם וחושבים שבכך הם צדיקים גדולים שנקיים מכל התאוות החומריות, אך טעות בידם כי הגוף שלהם עדיין מלא תאוות ומידות רעות, רק הוא חלש ומדוכא, ואינו משפיע כל כך על האדם צדיק אמיתי לעומת זאת מקדש ומטהר את גופו כך שגם הוא יכסוף וישתוקק לקב"ה כמו שכתוב "לבי ובשרי ירננו לק-ל חי" "צמאה לך נפשי כמה לך בשרי" (תהילים סג' ב')
משל לשק שיש בו חורים שכשממלאים אותו התכולה שלו נשפכת והוא מלכלך את כל הסביבה, אבל גם כשמרוקנים אותו ואינו מלכלך בעצם לא פתרו את הבעיה,הפתרון הוא רק לתקן את השק. גופו של האדם מכונה שק (גמ' שבת קנב.) שיש בו פגמים וחורים שהם התאוות והמידות הרעות, שאף על פי שהתענו והסתגפו ורוקנו את השק עדיין נשארו החורים.
וזה ויהי הם מריקים שקיהם – גופם והנה איש צרור כספו בשקו שתאוותיו כיסופיו הרעים קשורים עדיין בשק בגופו ויראו את צרורות כספיהם – ויראו – כי כשאדם נוכח לדעת שטעה ואחר כל הסיגופים לא הגיע לשלמות – חרדה גדולה נופלת עליו.
"כל הצרות והיסורין… אם יסתכל על התכלית – בודאי אינן רעות כלל, רק טובות גדולות… רק אדרבא יתמלא שמחה מגודל רוב הטובה… "והנה באמת, בשעת ביטול שנתבטל אל התכלית… אזי באמת נתבטלין היסורין… אך אי אפשר להיות תמיד קבוע בבחינות הביטול, כי אם כן יצא מגדר אנושי… על כן, כשחוזר השכל מהביטול – מרגיש הצער של היסורין. אך אח"כ מקילים היסורין… על ידי התחדשות התורה שזוכין על ידי היסורין".
(ליקוטי מוהר"ן ח"א, סה)
שוב מגיע אלינו חודש תמוז כשמאחורי גבו כבר מציץ חודש אב ואחריו. אולי פשוט נדלג על החודשים הקודרים הללו, שבאים כמו להכעיס, בדיוק בין "ובאו כולם בברית יחד" של שבועות, לבין "אני לדודי ודודי לי" של חודש אלול.
בעצם, הטענה איננה רק על לוח השנה… החיים שלנו זרועים במצבים קשים שאנו מנסים להתמודד אתם. לפעמים מצליחים יותר – לפעמים פחות. תחילת בריאתו של עולם כך היה: "ויהי ערב ויהי בוקר" – היממה מורכבת מיום שהאור והחסד שולטים בו; ומלילה שקשור במידת הדין.
ושכשם שהלילה חיוני למנוחה לקראת יום חדש ורענן, כך כל המצבים הבלתי נעימים בחיינו נחוצים להתרעננות בעבודת השם.
לכאורה, איזה מקום יש להתרעננות בעולם שהכל בו נשחק, בלה ומזדקן? כל יום שעובר רק מרחיק אותנו מהרגע של הלידה שבו קיבלנו חיים מהבורא; הכיצד נבנה מחר טוב יותר אם כוחותינו רק נחלשים והולכים בחומר וברוח.
* * *
ובכן, התקווה שלנו בחיים נעוצה דווקא במצבים המעצבנים הללו, שפשוט מכריחים אותנו לעצור את שיגרת החיים ולהסתכל למעלה, אל הבורא, ש"עשה ועושה ויעשה לכל המעשים" (מתוך "אני מאמין").
דווקא אז, כשהעניינים לא זורמים בדיוק כמתוכנן, זוהי הזדמנות מצויינת להניח בצד את כל המחשבות הקטנוניות – ולברוח אל תוך זרועותיו הפתוחות של אבא שבשמים שהוא טוב לכל ורחמיו על כל מעשיו. שכן מבחינתו אין שום צער או ייסורים, שהרי "כל דעביד רחמנא, לטב עביד".
נכון, אנחנו בני אדם שחיים בעולם הזה, כך שכדי לחוש חבוקים בזרועות אבינו שבשמים, אנו זקוקים להתבוננות מיוחדת שאיננה יכולה להמשך זמן רב ואנחנו מוכרחים לחזור למציאות הקודרת. אם כן, מה הועלנו?!
ועוד איך הועלנו! הקשר האמיץ הזה עם הבורא, אף לזמן קצר, משמש מקור בלתי נדלה לכוחות מחודשים ורצונות רעננים. אז יש לנו אפשרות לבחון את מצבנו הרוחני, לשפר את הטעון שיפור, ולפחות לגשת לעבודת השם בחשק חדש.
כך שהמצבים הלא נעימים בחיינו אינם משוכות שמוכרחים לדלג עליהם, לשרוד אותם, אלא הזדמנות פז לשדרג את מצבנו הרוחני – אם רק נשכיל לנצלם כיאות ולשמוע את קול הקריאה שלהם: "עצור להתרעננות"!
אור וחושך משמשים בערבוביה בחיינו. יש זמנים מאירים, בהירים, בהם הטוב קרוב ומוחש, ויש גם זמנים חשוכים, מעורפלים, שגורמים לנו להתלבט על עצם התקווה. מה היחס בין שני הזמנים האלה? האם אחד מבטל את השני, או שיש איזו השלמה ביניהם?
לפעמים אפשר לשמוע צורת חשיבה שמנסה לקבוע את היחס שבין העלייה והירידה. היא מתחילה בשאלה שאדם צריך לשאול את עצמו: האם הזמנים של העלייה והטוב הם המשקפים את עצמיותו, או שאולי הזמנים של הנפילה והקלקול הם הסימנים למי שהוא באמת. ברגע שאדם קובע לעצמו מה הזמן העיקרי עבורו, הוא יוכל להחזיק מעמד גם בזמנים הפוכים. זאת צורת חשיבה שמכריעה על אחד מתוך השניים.
אבל אולי יש דרך אחרת שבה שני הזמנים משלימים אחד את השני.
* * *
המצווה הראשונה שישראל מצטווים במצרים היא מצוות קידוש החודש. ממנה התורה הייתה יכולה להתחיל, כדברי רש"י בתחילת פירושו לתורה, אלמלא שהיה צורך גם בסיפורי האבות. וזהו דבר פלא שראוי להתבונן בו – עם ישראל במצרים, במעמקי הגלות, שומע בפעם הראשונה את הדיבור האלוקי כמְצַווה – ועל מה הוא מצווה? על קידוש החודש. מעתה עם ישראל צריך לחיות את הזמן לפי הירח ולא לפי החמה, וגם לזהות את הרגע בו הירח מתחדש ולקדש אותו. מה כל כך מהותי בזה?
הציווי הראשון הזה כל כך מהותי כי הוא בעצם הסוד של עם ישראל. הירח הזה הוא סימן לעם ישראל, כמו שאנחנו אומרים בברכת הלבנה: "וללבנה אמר שתתחדש, עטרת תפארת לעמוסי בטן שהם עתידים להתחדש כמותה". רש"י (סנהדרין מב.) מסביר את נוסח הברכה, שמכך שהקב"ה אמר ללבנה להתחדש, גם לעם ישראל יש 'עטרת תפארת'- "סימן הוא להם שאף הם, שמונים להם, עתידים להתחדש בגלותן כמותה ולפאר יוצרם". הלבנה שמתחדשת היא סימן עבורנו, שגם אנחנו נתחדש מתוך גלותנו. ללבנה אין אור עצמי והיא רק מקבלת את האור שלה מהחמה. הלבנה היא עם ישראל שמגלה את אור ה', ומתוך כך הוודאות שאור הלבנה ילך ויושלם, עד אותו יום בו יהיה אור הלבנה כאור החמה.
גם כאן נוכל לשאול: האם הלבנה היא באמת סימן של התחדשות ומילוי עבורנו? הרי ברגע שהיא מתמלאת היא חוזרת ומתרוקנת. הריקנות ממש שווה למילוי, אותו מספר ימים. מהי המגמה האמיתית של הלבנה, להתמלא או להיחסר?
אולי גם כאן נכונה לפתחנו דרך שלישית שלא מנגידה את המילוי מול החיסרון, את העלייה מול הירידה. הלבנה באמת לא בדרך למילוי וגם לא בדרך לחיסרון – היא בדרך להתחדשות. הקב"ה אמר ללבנה שתתחדש, דווקא. בוודאי שסופו של התהליך הוא שאור הלבנה יאיר בשלימות, אבל מהי הדרך לכך? הלבנה יודעת שהאור השלם לא יכול להגיע עכשיו, היא לא יכולה להכיל את אור ה' בשלמות. לכן היא מתחילה את ההארה כל פעם מחדש. אם כן, האור השלם הוא לא המטרה המיידית שלה, אלא ההארה של החושך, ההזרחה של האור כל פעם מחדש.
בצורת הסתכלות כזאת מובן שהחושך הוא חלק מובנה מהתהליך הזה. ההתחדשות כוללת גם חושך, לא כאמצעי טכני שגורם אחר כך לרצות יותר אור. הוא לא משהו שצריך לבלוע בעל כורחנו, ובאמת אם היינו יכולים היינו מוותרים עליו. אנחנו לא רוצים בחושך, אבל כל זמן שהוא עדיין קיים בעולם, כל תהליך שנעשה שלא יכלול אותו, לא יהיה שלם. החיסרון הוא חלק מההתחדשות, הוא מסלק את הישן כדי לגלות משהו חדש. וגם זה סוג של התחדשות.
בהלכה כתוב שאי אפשר לברך על הלבנה כשעננים מכסים אותה. היו כאלה שרצו לדקדק שלא לעשות קידוש לבנה עד שהיא לא תהיה ברורה לחלוטין, בלי שום ענן קל שיסתיר אותה ולו במעט. בהלכה יש מחלוקות והגדרות איזה ענן מעכב את הברכה ואיזה לא, אבל היו שהידרו שלא יהיה שום ענן בכלל. הבעיה שמרוב הרצון להדר ברכת הלבנה הפכה לפעמים לדבר בלתי אפשרי, בפרט באירופה. רבי נתן מתייחס לכך (ליקוטי הלכות קריה"ת, ו) ומתוך כל מלמד אותנו בכלל על עצם הציפיה בחיינו לאור בהיר ומושלם:
"ובאמת, זה הטעות [הדקדוק שהוזכר למעלה] נמשך מחמת גודל חביבת המצוה שיקרה מאד אצל ישראל … והיא מרמזת על חידוש העולם שישראל עתידין להתחדש כמותה. על כן הכל חפצים שתהא זכה לגמרי.
אבל לא כיוונו יפה בזה, כי הם שוכחים שאנו עתה בזה העולם השפל והחשך, בפרט עתה בדורות הללו, באחרית הימים האלה, שהגלות, בפרט גלות הנפש, מתגבר ומתפשט מאוד מאוד בכלל ובפרט על כל אחד ואחד. על כן עתה כל המאורות אינם מאירין כראוי, כי מיום שחרב בית המקדש חשכו המאורות… ואנו מחיין עצמינו במעט דמעט אור המאיר עלינו מתוך עומק החשך אפילה הזאת. ועל כן בכל המצות ובכל הקדושות אם נרצה ח"ו להמתיק עד שנוכל לקיים המצוה בבהירות ובזכות ובצחות גדול כראוי, כבר בטלה כל התורה והמצות ח"ו ח"ו. כי בוודאי אין בידינו לקיים שום מצוה בשלימות עתה בכל הדקדוקים והפרטים… אבל אף על פי כן אנו צריכין לקיים כל המצות כפי מה שנוכל, ורק בזה אנו מחיין עצמינו ומשיבין נפשינו בגלות המר הזה.
…ועיין היטב בדברי אדומו"ר ז"ל [רבי נחמן] בכמה מקומות… מבואר ומובן היטב שעתה כל קיומנו וחיותינו הוא רק על ידי הנקודות טובות שאנו חוטפין מתוך הענן והחשך".
בדברי רבי נתן אלו נמצאת ההשלמה שבין האור והחושך, בין העלייה לירידה. האור שמאיר בעולם הזה הוא אור על רקע חשוך. הוא לא יכול להיות שלם. רבי נתן אומר, שאנחנו לא מצפים לקיים מצוה בשלמות, אנחנו רוצים לקיים אותה מתוך החושך, עם כל החסרונות שזה כולל. צריך שיהיה אור מינימלי בשביל שנוכל ממנו להתקדם הלאה, ולכן ענן שממש מסתיר את הלבנה מהווה מפריע. אבל הבהירות של האור לא משנה, כי ממילא הלבנה מוקפת חושך, והיא בעצמה חסרה ומלאה חושך. אבל עצם פעולת ההתחדשות היא זאת שמאירה. זה שאנחנו חיים מנקודות של אור וטוב בתוך החושך, זה לא רק הנחמה שלנו מכל הרע, זה התיקון של כל הרע, כשאנחנו מזריחים אותו בעזרת אור שבור וחסר. כל עוד אנחנו מתחדשים, מתמלאים ונשברים, האור הולך וחזק, עד שהוא יביא יום אחד את ההארה המלאה.
"…כי זה האיש המשתדל לקרב ולעשות נפשות, הוא בונה בחינת 'היכל הקודש' "
(ליקוטי מוהר"ן ח"א, נט)
לא רק במדבר בנינו משכן לה', לא רק בהר המוריה הקמנו לו היכל קדוש, גם היום אנו עסוקים בהקמת משכן ובבניית היכל קודש. זאת, על ידי שאנו עוסקים בקירוב נפשות ישראל לה' יתברך.
"…כי כמו שנבנה המשכן בגשמיות – שעיקרו היה בשביל ההיכל הקודש שהוא לפני הכפורת אשר שם הארון – כמו כן נבנה משכן והיכל הקודש ברוחניות מנפשות ישראל שנתקרבו לה' יתברך על ידי משה שהחזירן בתשובה… שזה העסק יקר וחשוב מאד מאד אצל ה' יתברך, יותר מכל העבודות שבעולם. כי זה עיקר גדולתו וכבודו של ה' יתברך, כשהרחוקים ביותר נתקרבים אליו" (ליקוטי הלכות, תערובות ה, ה).
את המשכן הזה בונה הצדיק בעזרת אנשיו שמפיצים את דעתו הקדושה, כפי שכמה פעמים דיבר רבינו "והזהיר אותנו מאד לקרב נפשות להשם יתברך; להשתדל לדבר הרבה עם בני אדם כדי לעוררם ולהשיבם, לקרבם לה' יתברך. ורצונו היה אפילו לדבר עם בני העולם שיחות חולין בעסקי העולם – אולי יצמח ויתגלגל מזה דיבורים שיעוררו אותם להשם יתברך" (חיי מוהר"ן, תקמג).
בבניין אותו משכן אין להתרשל ולהתעצל. יש להתאמץ ולטרוח, ואף להיטלטל בדרכים לשם כך, כמובא ש"היה רצונו שיסעו נסיעות בשביל זה, כדי לדבר עם בני אדם" (שם).
מאידך, התוצאות לא חייבות להיות מרשימות… גם אם הן נראות כאן – בעולם הזה – עלובות, הרי בעולם האמת הן חשובות עד מאד. ולכן, "אפילו אם לא יפעל כי אם תנועה בעלמא, שייכנס בהם איזה הרהור תשובה או התעוררות לפי שעה – גם כן טוב מאד! מכל שכן שיכול להיות, שברבות הימים, כשידבר עמהם ויחזור וידבר – אולי יזכה לעוררם באמת לה' יתברך ולקרבם לעבודתו יתברך, אשר אין דבר גדול מזה" (שם).
* * *
אך שימו לב:
המושג "קירוב רחוקים" לא מסתיים בקירובם של יושבי קרנות ואנשים שחולפים בצמתים…
הן אמת, שאותם קל יותר לקרב ולקנות את לבם בדיבורים ספורים. אך רבינו הקדוש שאף ליותר מזה:
"העיקר הוא להשתדל לקרב לה' יתברך בני אדם הגדולים במעלה, שיש להם איזה חשיבות. כי בני אדם כאלו קשה לקרבם מאד, וכשזוכה לקרבם – אשרי לו" (שם).
כשמתמקדים ב"גדולים", ומאירים גם בהם את הדעת הקדושה, פועלים בכך הרבה יותר, שכן אז גם "אלו הקטנים והשפלים במעלה, נופלים ונטפלים ממילא אליו ומתקרבים לה' יתברך, כי מתבטלים לגבי הגדול מהם שנתקרב לדרך האמת" (שם).
* * *
אם תשאלו: מי הם הגדולים? כבר הקדים אתכם מוהרנ"ת: "ושאלתי אותו זכרונו לברכה: מי הוא הגדול? השיב בחיפזון [בדרך גערה על שאני שואל דבר פשוט כזה]: 'מי שהוא למדן יותר, חשוב יותר; מי שהוא עשיר, חשוב יותר; מי שהוא מיוחס, חשוב יותר'. והמובן מדבריו היה, שכל מי שיש לו איזה חשיבות ומעלה, מצד עשירות או מצד חכמה ויחוס, בוודאי נשמתו גדולה וגבוהה יותר, וכמו כן יש לו יצר הרע גדול ביותר, וגם בו תלויים כמה נפשות ביותר. ועל כן, העיקר להשתדל לקרב מבני הנעורים החשובים שבעיר, כגון בני העשירים ואותן שמוחזקים בלימוד – ואז הקטנים מתקרבים ממילא" (שם).
גם אם אותם ה"חשובים" אינם מרגישים שדיבוריו של הצדיק נחוצים להם כאוויר לנשימה, כפי שחשים פשוטי העם, זכאים גם הם לגלות עולם חדש ולשנות את חייהם!
כאשר נסע עובד ה' המופלא רבי שמואל שפירא ז"ל לארה"ב, על מנת לקבל דרכון זמני, איתו רצה לנסוע לציון רבינו ז"ל, הוא סירב לבקשת אנ"ש שגרו שם לדבר בפניהם מתורת רבינו ז"ל, משום שהיה שתקן מופלא.
אחד ממופלאי אנ"ש דשם היה הרה"ח ר' יוסף צבי ווסילסקי, שהתלונן על כך בפני רבי לוי יצחק בנדר ז"ל, מגדולי זקני אנ"ש דאז, שהיה חברו הטוב ומעריצו של רבי שמואל שפירא, הוא השיב לו את התשובה המובאת לפנינו, במכתב שנדפס בספר "תמימי דרך", מכתבי רבי לוי יצחק בנדר.
רבי לוי יצחק לא ויתר על קוצו של יוד. רבי שמואל אמנם עובד ה' נפלא שאין כמותו, והינו מקושר לרבינו הקדוש בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו, אבל למרות שהוא שותק מסיבותיו הוא, הרי שלגבי אחרים אין זו הדרך כלל. אלא להיפך: כל אדם מחויב לדבר בעבודת ה' עם חבירו מה שיותר, ואחת מיסודות תורת רבינו הם לדבר מתורתו האחד עם חבירו, כפי שדרשו אנ"ש "מקבלין דין מן דין" שכל אחד מקבל מחבירו ללא הבדלי גיל ומעמד.
הרי המכתב לפניכם.
יום ה' לסדר שמן זית זך ירושלים עיה"ק תובב"א.
שלום וכל טוב סלה לכבוד ידידי החסיד השואב מהמעין הנובע נ'נמ'ח' כש"ת מוה"ר ר' צבי יוסף [וואסילסקי] שליט"א [ז"ל].
אחדשה"ט,
מכתבך קבלתי היום והנני להשיבך.
מה שאתה כותב מר' [שמואל שפירא ז"ל] אני יודע מכבר מזה שהוא שותק. אפילו כשהיה היארצייט [=יום זכרון] של אביו ז"ל בשבת קודש, לא רצה בשום אופן ללמוד ליקוטי מוהר"ן, שהוא תיקון גדול לנשמת הנפטר ללמוד באותו יום ספר הק' הזה.
אבל, כשבאתי לאומאן בחור בן שבע עשרה שנה הייתי, וראיתי הרבה זקנים שהכירו את מוהרנ"ת זצ"ל, [ו]אפילו בימי הזקנה שלהם כל החיות שלהם היה לדבר מרבינו ז"ל כי אין דבר גדול מזה.
מובא בהתורה 'כי מרחמם ינהגם' בליקוטי מוהר"ן תנינא תורה ז', שצריך להזהר מאד לדבר אחד עם חבירו, שכשימלאו ימיו ויגיע זמן הסתלקותו [אזי] הוא מלובש בהדיבורים שהכניס בחבירו ממש כאילו נשאר קיים בזה העולם שזה עיקר החליפות. 'פי ידבר חכמות והגות לבי תבונות' ראשי תיבות 'חליפות', והוא מסוגל לאריכות ימים כי רבינו ז"ל אומר 'כשימלאו ימיו' זה אריכות ימים, כמו שראיתי כל ימי גדלתי בין אנ"ש היקרים שיחי' וכל חיותם ותקותם לנצח היה רק מה שהרבו לדבר מאדמו"ר ז"ל.
על כן ידידי היקר אל יפלא בעיניך זאת, הוא בודאי איש כשר וחשוב מאוד, ומזה הענין הקדוש הוא רחוק.
אנ"ש היו עושים נסיעות מעיר לעיר כדי לדבר מהעצות הקדושות של רבינו ז"ל בפרט לקרב אנשים לרבינו ז"ל זה גדול מאוד מאוד. לעתיד וועט מען וויסין דאס גרויסקייט [בעתיד ידעו את גדולתו], מובא בתורה ט"ו בליקוטי מוהר"ן א: עיקר גדולתינו ותפארתינו יהיה רק לעתיד ויש בזה סיפור מעשה, אם ירצה ה', כשיעזור השי"ת להתראות פנים אל פנים נדבר מזה באריכות, לעת עתה זאת הלכה ברורה בלי שום ספק שמחוייבים אנחנו להשתדל בזה בכל מיני תחבולות כדי שנוכל לדבר מקדושת רבינו ז"ל. 'ויגבה לבו בדרכי ה", מובא בליקוטי מוהר"ן שבדרכי ה' צריכין לדבר הרבה אף שזה נראה לכאורה כמו גבהות לב, "איך קען ריידין" [="אני יכול לדבר…"], אל יחוש על זה כלל רק רייד נאך נאך [=רק דבר עוד ועוד], שום דיבור לא נאבד ויצמח מזה דברים נפלאים.
בזה אסיים ידידך עוז לנצח המתפלל בעדך ובעד בני ביתך כמעט בכל יום.
האשה בשרשה היא בחינת חכמה תתאה, בחינת מלכות, ומחמת שהסטרא-אחרא והקליפות שהם בחינת חכמות חיצוניות, בחינת הגלות של ארבע מלכויות, סמוכים לשם וחותרים ומתגברים תמיד לינוק משם ולהתאחז שם ביותר, על כן אפילו בהיתר הוא מלחמה גדולה; ומכל שכן מי שפוגם באסור, חס ושלום, שעל ידי זה הוא נותן להם כח לינק משם ביותר, עד שנעשין מזה כפירות גמורות, רחמנא לצלן. וזה שאמרו רבותינו ז"ל: ומעלה מעל באישה באיש מלחמה שלמעלה, היינו בהשם יתברך, ובאיש שלמטה, כי מועלת בודאי באיש של מעלה מאחר שמתגברין על ידי זה הכפירות, רחמנא לצלן. וזה שאמרו רבותינו ז"ל: כי תשטה אשתואין המנאפים נואפים אלא אם כן נכנס בהם רוח שטות, כי בודאי פגם הברית וניאוף נמשך רק מהקליפות שהם בחינת החכמות חיצוניות, שהם באמת כסילות ושטות גמור נגד החכמה אמיתית דקדושה.
(אוצר היראה, ברית פגמו ותיקונו קיג; ע"פ: ליקוה"ל, גיטין ד,ה)
ולקח הכהן מים קדושים … ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן (ה,יז)
זה בחינת מחיקת פרשת סוטה על המים קדושים שבבית המקדש, וגם נותנין עפר מקרקע הבית המקדש, ועל ידי כל זה נבדקת הסוטה, ואם טהורה היא אזי נמשך לה טובה על ידי זה בחינת ונקתה ונזרעה זרע שהוא בחינת המתקת הדין, שאז נמשכין חסדים וטובות. כי הסוטה שמעלה מעל באישה ופגמה בהשכליים הפרטיים שצריכה לקבל משם המתקה על ידי השכל השייך אליו דייקא, והיא מעלה מעל באישה וקיבלה מאחר, שעל ידי זה מתגבר הדין ביותר, ומתגברת הסטרא אחרא והקליפה מאד רחמנא ליצלן, שזהו בחינת חומר איסור אשת איש, ועל כן בהכרח למחוק פרשה מן התורה על ידה דהיינו פרשת הסוטה עצמה, ועל ידי זה נבדקת, כי מחיקת פרשה מן התורה זהו בחינת ביטול שכל פרטי, ואז אין יכולין לקבל כי אם מהשכל הכללי בעצמו, ועל כן על ידי זה נבדקת לטוב או לרע. כי מהשכל הכללי בעצמו מקבלין בב' בחינות דהיינו בשעת החטא וחורבן בית המקדש ח"ו שאז נפגמו ונסתלקו כל המוחין והשכליים הפרטיים, ואין יונקים כי אם מעט חיות בהעלם גדול מהשכל הכללי, ואז אם אינו זוכה לשוב אזי תמותת רשע רעה, כי מהשכל הכללי אין לו כח לינק, ואזי ח"ו הכרת תכרת הנפש ההיא עוונה בה, בזמן שעוונה בה, שאינו זוכה לשוב, כי ריבוי אור גורם שבירת כלים שהוא בחינת מיתה וכרת ח"ו, אבל השם יתברך חפץ חסד ומאריך אף לרשעים, ומקיים העולם בחסדו, וממשיך חיות וחסד בהעלם גדול, אפילו על הרשעים גמורים, מהשכל הכולל העליון דייקא כדי להטותו לתחיה, כדי שיוכל לשוב ולהתתקן אם ירצה, וגם כשיזכה לשוב בתשובה, אז יוכל לזכות שהירידה תהיה תכלית העליה, ומ'כרת' יהיה נעשה 'כת"ר' שהוא שורש השכל הכולל העליון שנכרת משם על ידי שפגם בהשכליים הפרטיים על ידי העבירות שעבר, והעיקר על ידי פגם הברית שהוא יסוד הכל, אבל כל ימי חייו שהשם יתברך מאריך אפו עמו כדי שיזכה לשוב, עדיין לא נכרת לגמרי, כי אם היה נכרת לגמרי, כבר היה מת לגמרי; אבל מאחר שהוא חי עדיין, בוודאי נמשך לו עוד איזה חיות. והחיות שנמשך להרשעים והנופלים נמשך דייקא מהשכל העליון הכולל שהוא שורש התשובה והחסד, ועל כן אם יזכה להתעורר לשוב אזי יזכה להפוך עוונות לזכויות, והירידה תהיה תכלית העליה, שיזכה לעלות אל הקדושה הנעלמת שהיא בחינת שכל הכולל, שהיתה מחיה אותו בהעלם גדול בעת ירידתו והתרחקותו, כי עכשיו יזכה לעלות לשם בבחינת תשובה ויום הכפורים, שאז עולין לשם בבחינת עליה וממתיקים שם הכל ומכפרין כל העוונות. ועל כן הסוטה נבדקת על ידי מחיקת הפרשה, שהוא בחינת ביטול השכל פרטי בעוונותיה שאז צריכין לקבל החיות מהשכל העליון הכולל, ואז, אם טמאה היא, יהיה לה מפלה על ידי זה, ובאו בה המים המאררים למרים, כי מהשכל העליון הכולל אי אפשר לקבל מחמת ריבוי אור כנ"ל, מאחר שנפגמו השכליים פרטיים, ואזי הקליפות יונקים ח"ו שהם מזיקי עלמא ונוקמים בה, אם לא שיש לה זכות שתולה לה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל: יש זכות תולה(סוטה כ), כי הזכות יכולה להועיל לה שיאריך לה השם יתברך איזה שנים עד שתשוב, כדי שלא תכרת לגמרי מב' עולמות, כי תשובה מועיל תמיד. אבל אם טהורה היא, אזי אדרבא נמשך עליה חסד גדול והמתקה יתירה על ידי זה, כי עכשיו נתעורר בחינת השכל הכולל, שמשם דייקא נמשך החיות, מחמת שנמחקה הפרשה וכנ"ל, ומחמת שבאמת היא טהורה אזי היא זוכה שעל ידי זה נמשך לה המתקה יתירה, כי שם נמתק הכל כנ"ל, ועל כן נמשך לה טובה יתירה על ידי זה בחינת ונקתה ונזרעה זרע, 'אם היתה יולדת בצער יולדת ברווח', כי משם כל ההמתקות וכל טוב וחסד. ועל כן מוחקים הפרשה אל המים קדושים. מים קדושים זה בחינת מים טהורים הנ"ל, שעל ידם זוכין לתקן אמונת חכמים ולהשלים העצה ולעלות לבחינת קודש קדשים, וזהו בחינת ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן, כי צריכים ליקח מעפר המשכן שקדושתו נמשכת מבחינת קדש קדשים, שלשם עולים לבדוק הסוטה כנ"ל, כי בשעת הפגם החיות נמשך משם לבד, ומחמת שאין כלים לקבל, מחמת שנפגמו השכליים הפרטיים על ידי העוונות ח"ו, אזי יכולין ח"ו מזיקי עלמא להתגבר, שמשם כל העונשים ח"ו, אבל השם יתברך מאריך אפו, ועל כן כשזוכין נמשך משם כל ההמתקות וכל טוב.
(ליקוטי הלכות, אבן העזר, הלכות גיטין ג,כט)
ובאו המים המאררים האלה (ה,כב)
בדיקת הסוטה היא על ידי המים קדושים, כי הסוטה, שהיא אשה מנאפת, שזהו בחינת עבודה זרה, פגם אמונה. כמו שנאמר בעבודה זרה, האשה המנאפת תחת אישה תקח זרים, והיא בחינת פגם הברית, בחינת חותם דסטרא אחרא. ועל כן בדיקתה על ידי המים, שצריכין לחתור ולגלות המים קדושים, שהם בחינת המים שמשם גדלה האמונה, ומשליכין לשם עפר מקרקע המשכן, כי עפר מאנא דכולהו בחינת אמונה, כמו שמבואר. ועל ידי זה נבדקת אם היא טהורה, שזהו בחינת אמונה בשלמות, אז ונקתה ונזרעה זרע. זהו בחינת הולדה דקדושה, שהוא בחינה שמעלין ומבררין מבחינת החתים בשרו, מבחינת פגם הברית, לבחינת חותם דקדושה, בחינת תפלין, בחינת יציאת מצרים, שהוא בחינת הולדה דקדושה, בחינת קדש לי כל בכור פטר כל רחם, ואם לאו, ופגמה באמונה, אזי וצבתה בטנה ונפלה ירכה זה בחינת מכות מופלאות הבאים על פגם אמונה, כמו שמבואר. ועל כן עיקר הבירור והתיקון הזה הוא על ידי המים קדושים שמשם גדלה האמונה.
(ליקוה"ל, יורה דעה, בכור בהמה טהורה, ג,יז)
כה תברכו … יברכך ה' וישמרך … ושמו את שמי (ו,כד-כז)
ודרשו רבותינו ז"ל (סוטה ל"ח) מזה שצריך לברך בלשון הקודש. כי כה הוא בחינת השכינה שהיא בחינת מלכות שהיא בחינת שלימות לשון הקודש. ועיקר ברכת כהנים לתקן הכלי של ישראל על ידי בחינת תיקון הברית כדי שיהיו ראוים לקבל ברכות. וזה שכתוב (במדבר ו') ושמו את שמי על בני ישראל, כי השם הוא הנפש והוא הכלי של החיות כמובא בדברי רבינו (ליקוטי מוהר"ן תורה נ"ו). והכהנים על ידי ברכתם הם משלימין הכלי של ישראל שהוא השם והנפש, בחינת ושמו את שמי, ועל ידי זה ואני אברכם. כי ממילא תחול הברכה עליהם, על ידי שיהיו כלים ראויים לקבל. וזה פירוש הברכה, יברכך ה' [ודרשו רבותינו:] בממון; וישמרך [דרשו רבותינו:] מן המזיקין(מדרש רבה פרק י"א), כי הממון הוא שמירת הנפש כמו שאמר רבינו (בליקוטי מוהר"ן א, תורה נט, עיין שם).
(ליקוטי הלכות, אורח חיים, נשיאת כפיים א,א)
יברכך ה' (שם)
דרשו רבותינו ז"ל: יברכך ה' – בממון. כי עיקר ברכת כהנים ונשיאת כפים הוא לתקן תאוות ממון שהוא קשה מכולם. ועל כן עיקר הברכה מתחלת יברכך ה' בממון וישמרך מן המזיקין, דהיינו שיזכה לממון ועשירות דקדושה שהוא בחינת ברכה, שיהיה נשמר הממון והעשירות ממזיקי עלמא שהם הקליפות המכניסים תאוות ממון בלב האדם, רק שיזכה לעשירות דקדושה שהוא בחינת ברכה, בחינת ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה. שלא יהיה בממונו שום אחיזת העצבות והדאגה והמרה שחורה של תאוות ממון בחינת בעצבון תאכלנה, ורק יזכה לשמוח בחלקו תמיד, ולבטוח בהשם יתברך שהכל מאתו לבד, שזה בחינת שבירת תאוות ממון שזו עיקר העשירות דקדושה.
(שם, אורח חיים, הלכות תפלה ד,כד)
יאר ה' פניו אליך (שם)
עיקר עבודת האדם היא להמשיך ולהאיר בעולם הארת פניו יתברך, כמו שנאמר בקשו פניו תמיד. ועיקר בקשת פניו יתברך הוא, על ידי שכל אחד מדבר עם חברו ביראת שמים בכל פעם, ומבקש ומשתדל שיקבלו הארה זה מזה מהנקודות טובות שבלבם שהם בחינת פני ה'. כי הנקודה טובה שיש בכל אחד בישראל היא בחינת צדיק, והיא בחינת פני ה' בחינת צדיקייא אנפי שכינתא [=הצדיקים הם 'פני' השכינה], כי הוא מבחינת החלק אלוקי שממעל שיש בכל אחד מישראל, ועל כן על ידי זה שמשתדלים בזה, על ידי זה זוכים שהשם יתברך יאיר בהם פניו באהבה. ועל ידי שנכללין על ידי זה הנקודות טובות מכמה בני ישראל מזה לזה, בחינת ומקבלין דין מן דין, על ידי זה נתרבה ונתגדל החן וההתפארות של ישראל, כי הנקודות טובות הנ"ל הן עיקר החן וההתפארות של ישראל, בחינת ישראל אשר בך אתפאר. וכל מה שמרבים לדבר אחד עם חברו ביראת שמים, שעל ידי זה הנקודות טובות הנ"ל מאירין יותר, על ידי זה נתגלה ההתפארות והחן של ישראל ביותר, וזה בחינת יאר ה' פניו אליך ויחונך.
(אוצר היראה; על פי: נשיאת כפיים, ה,ד)
יברכך ה' … וישם לך שלום … ושמו את שמי על בני ישראל (שם)
כי השם הוא הנפש והוא הכלי של החיות, כמובא בדברי רבינו (ליקו"מ א, תורה נ"ו). והכהנים, על ידי ברכתם, הם משלימין הכלי של ישראל, שהוא השם והנפש בחינת ושמו את שמי כנ"ל ועל ידי זה ואני אברכם. כי ממילא תחול הברכה עליהם על ידי שיהיו כלים ראויים לקבל כנ"ל. וזה פירוש הברכה, יברכך ה' בממון וישמרך מן המזיקין (במדרש רבה פרק י"א). כי הממון הוא שמירת הנפש כמו שאמר רבינו. וזהו יברכך ה' בממון, על ידי זה: וישמרך מן המזיקין. וכל זה תלוי בשמירת הברית. שעל ידי שמירת הברית זוכין לעשירות, ועל ידי זה נשמר הנפש. וזהו יאר ה' פניו אליך, היינו בחינת אנפין נהורין שבא על ידי תיקון הברית, כמו שאמר רבינו (ליקו"מ א, תורה כ"ג). וזהו יאר ה' פניו אליך, פניו אליך דייקא, היינו שתזכה שיזדכך פניך עד שיהיה 'פניך' 'יאר' בך, היינו שיתראה פניו בפניך בבחינת פנים בפנים כמו שאמר רבינו (ליקו"מ א, תורה י"ט). וזהוישא ה' פניו אליך, זה בחינת תיקון תאוות אכילה, שעל ידי זה זוכין לנשיאת פנים בבחינת(ברכות כ) וכי לא אשא פנים לישראל שהם מדקדקין על עצמן מכזית ועד כביצה כמו שאמר רבינו. כי על ידי שמירת הברית שבא על ידי שלימות לשון הקודש, זוכין שיהיה כל אכילתו מהתנוצצות האור של כוח מעשה בראשית כמו שאמר רבינו, שזהו תיקון האכילה. וזהו וישם לך שלום, כי על ידי כל זה זוכין לשלום, כי על ידי שמירת הברית זוכין לשלום בחינת (במדבר כ"ה)הנני נותן לו את בריתי שלום.
(ליקוטי הלכות, אורח חיים, נשיאת כפיים א,א)
כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו (ז,ט)
על ידי הנגינה אדם ניכר, אם קיבל עליו עול תורה, שהרי מקרא זה, בכתף ישאו, נאמר במשא בני קהת, שהיו נושאים בכתף את הארון, היינו בחינת עול תורה. ודרשו רבותינו ז"ל (ערכין יא),אין ישאו אלא לשון שירה וכן הוא אומר שאו זמרה ותנו תוף. [הרי, שקבלת עול התורה הוא על ידי נגינה.]
שמעתי בשמו, שהצדיק הגדול בהדבור שהוא מדבר, נכללין בו כל הדבורים הצריכין אל כל ישראל, וכל הדברים שצריך כל אחד מישראל. וזהו (דברים א א): "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל". שהדבורים שדבר משה נעשה ממנו דברים אל כל ישראל. כי כל אחד מישראל מצא בו מה שצריך כנזכר לעיל.
(שיחות הר"ן ר"צ)
אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה
ופרש רש"י: מנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפניו וכו'. כי התוכחה של משה היתה תוכחה של חסד, כמו שכתוב בהתורה תקעו תוכחה (ליקו"מ ב,ח) עיין שם, שאמר משה תוכחתו באופן שלא יעורר חס ושלום על ידי תוכחתו הריח רע של המעשים רעים שעשו ויחליש אותם חס ושלום על ידי זה, רק אדרבא על ידי תוכחתו יחזק אותם, יוסיף ויתן בהם ריח טוב וכו' כמו שכתוב שם. ועל כן הזכיר כל המקומות שהכעיסו לפניו, 'כל המקומות' דייקא. כי בזה הזכיר להם זכות וחסד, כי הוא [משה רבינו] קיים אל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו, כי הוא זכה לאחוז בכסא הכבוד, בחינת מאחז פני כסא שעל ידי זה היה בבחינת מקומו של עולם. ועל כן ידע שכל אלו המקומות שהכעיסו בהם לפני המקום ברוך הוא, המקומות בעצמן גרמו להם לחטוא, כי עברו במדבר מקום נחש שרף ועקרב וצמאון וכו' שהם מקום תוקף הקליפות והסטרא אחרא כידוע, והיו צריכים ללחום עם קליפות קשות ועצומות שהיו במקומות כאלו, וזה גרם להם שכמה פעמים לא יכלו לעמוד בנסיון ונכשלו במה שנכשלו, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל על הפסוק וישב ישראל בשטים וכו' שהמקום גרם להם לחטוא כמו שכתוב בזוהר הקדוש. נמצא שבזה שהזכיר את המקומות דייקא שהכעיסו לפניו, בזה המציא להם זכות בחינת הזכות של ראש השנה, שהוא אל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו. וכן סובב והולך כל ספר דברים על קוטב זה, להזכיר את ישראל כל מה שהכעיסו לפניו, ואף על פי כן לא יתייאשו עצמן מן הרחמים לעולם. כי רחמיו לא כלים, כאשר ראו בעיניהם: שאף על פי שעשו את העגל, אף על פי כן לא מנע רחמיו מהם, וכן אחר שאר החטאים היטיב עמהם בחסדו עד שהם מוכנים עתה להכנוס לארץ ישראל. על כן ידעו לדורות שבכל מה שיעבור עליהם עד ביאת משיח בכלל, ועל כל אחד ואחד בפרט, יהיה איך שיהיה, לעולם אל יתייאשו עצמן מן הרחמים, כמו שאמרו רבותינו ז"ל: אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים, ואמרויפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין. וזה שסיפר [להם משה רבינו] תפילותיו, איך התפלל והתחנן לפני השם יתברך. כמו שכתוב ואתנפל לפני ה' וכו' ואומר וכו', הכל כדי להורות לבני ישראל שיתחזקו בתפילה וצעקה להשם יתברך תמיד, כי רחמיו אינם כלים לעולם.
(ליקוטי הלכות, יורה דעה, הלכות ערלה ה"ד)
אלה הדברים אשר דיבר משה
על הפסוק דברי קהלת בן דוד מלך בירושלים אומר רש"י: כל מקום שנאמר 'דברי' הם דברי תוכחה. כי שם במקרא חושב כל המקומות שהכעיסו למקום: במדבר, בערבה וכו'. כי איתא בדברי רבינו ז"ל שאסור לומר תוכחה, דהיינו להזכיר עוונות ישראל להוכיחם עליהם, כי אם מי שיכול להוכיח כמו משה רבינו ע"ה, שעל ידי תוכחתו נותן בם ריח טוב, בבחינת נרדי נתן ריחו, עזב לא נאמר אלא נתן1. נמצא שמשה רבינו על ידי תוכחתו שהזכיר עוונות ישראל, על ידי זה דייקא נתן בהם ריח טוב, כי היה יכול להפוך העוונות לזכויות, כי זכה ל'נעשה ונשמע' בשלימות, כי השיג בחינת דברי תורה, שהם בחינת נשמע שעל ידי זה העוונות נתהפכין לזכויות כנ"ל. וזהו שנקראת התוכחה דברי דייקא. וזהו אלה הדברים אשר דבר משה וכו' דברים דייקא בחינת דברי דייקא, בחי דברי תורה. דהיינו בחינת נשמע, שעל ידי זה דייקא היה יכול להוכיח את ישראל ולהזכיר עונותיהם במדבר בערבה וכו', כי על ידי בחינת דברים, בחינת דברי תורה, בחינת נשמע, על ידי זה היה מהפך כל העונות לזכויות. ועל כן הזכיר שם כל עונותיהם, כי כולם נתהפכו לזכויות על ידי בחינת הדברים אשר דיבר משה דהיינו בחינת דברי תורה בחי' נשמע שהשיג, שעל ידי זה כל העוונות נתהפכין לזכיות כנ"ל, שאז דייקא יכולין להוכיח את ישראל כנ"ל. וכן כל הצדיקים שהוכיחו את ישראל נקראת תוכחתם דברי, בחינת דברי קהלת כמו שפירש רש"י שם, כי כולם לא הוכיחו את ישראל כי אם בבחינת התוכחה של משה שהיא בבחינת דברי תורה בחינת נשמע, שעל ידי זה נתהפכין העונות לזכיות, שעל ידי זה דייקא יכולין להוכיח.
(ליקוטי הלכות, יורה דעה, ספר תורה ב)
—————————-
1 כן מובא במדרש על הפסוק (שיר השירים א,יב) עד שהמלך במסיבו, נרדי נתן ריחו, ואמרו חז"ל: שהפסוק מדבר על חטא העגל, ועדיין, "נתן סירחון" או "עזב ריחו" לא נאמר, כי אם "נתן ריחו", והוא מטעם חיבתו של הבורא לעמו. וכאן מפרשו על תוכחתו של משה רבינו, שידע איך להוכיח – שעל ידי התוכחה יהפוך החטא "עד שהמלך במסיבו" המדבר על החטא, לזכות ויעלה ריח טוב, "נרדי נתן ריחו".
אלה הדברים אשר דיבר משה
עיקר התוכחה צריכה להיות בבחינת השיר של חסד, דהיינו להטות כלפי חסד שהוא בחינת אזמרה לאלהי בעודי הנאמר בדברי רבינו ז"ל (ליקו"מ א,רפ"ב) עיין שם כל הענין, שצריך האדם למצוא בעצמו איזה זכות ונקודה טובה, וכן בחבירו, בחינת ועוד מעט ואין רשע וכו', שעל ידי זה הוא נכנס באמת בכף זכות ויכול לזכות לתשובה. על כן כל מי שרוצה להוכיח, אפילו את עצמו, צריך לדקדק מאד שלא יפיל את עצמו ח"ו יותר על ידי תוכחתו, שלא יחליש את דעתו ונשמתו על ידי שיזכור רק את מעשיו הרעים עד שיוכל ליפול לגמרי ח"ו. על כן צריך לדקדק להטות כלפי חסד, לחפש למצוא בעצמו על כל פנים איזה נקודות טובות, והתוכחה תהיה בדרך חסד, לחזק את עצמו בהשם יתברך ולבטוח ברחמיו העצומים שיש אצלו חסד כזה, שגם כל מעשיו הרעים יכולין להתהפך לזכויות, אפילו אם הרבה לפשוע מאד מאד ימים ושנים הרבה, אף על פי כן חסדי ה' כי לא תמנו ולא כלו רחמיו לעולם, כי עם ה' החסד והרבה עמו פדות וכו'. והכלל שעיקר התוכחה תהיה באופן שיחזק את עצמו שיזכה להתעורר להשם יתברך להתחיל מעתה להתקרב אליו יתברך ולא שיקלקל ח"ו יותר על ידי תוכחתו, שיפול ח"ו יותר, שזה נמשך מחמת שנחלשת נשמתו וכו' ותוכחה כזאת אין זוכין כי אם על ידי צדיקי הדור שהם בבחינת משה שזוכין לבחינת שיר של חסד.
(ליקוה"ל, או"ח, הלכות ציצית ה,ז)
אלה הדברים
בעת הגלות, אזי חוזרין העכו"ם והקליפות לומר שארץ-ישראל וכל ההשפעות התלויות בה הכל שלהם; אדרבא, אפילו מה שבתחילה היתה ארץ-ישראל זמן רב בידינו ורשותנו, אומרים גם-כן שהיה חס-ושלום בגזילה, בבחינת 'לסטים אתם שכבשתם ארץ שבעה עממין'. ועל-כן בימים שבין המצרים, שהם ימי החורבן והגלות, צריכין לחזור ולכבוש הדרך לארץ-ישראל ולהמשיך בחינת "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים", וכמו שדרשו רבותינו ז"ל: 'ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו', שכל זה נמשך על-ידי הצדיק הגדול שמחיה בעת פשיטותו על-ידי האוצר-מתנת-חנם, שזה בחינת החסד-חנם שעל-ידו נתקיים העולם קודם מתן תורה, שזה עיקר הדרך לכבוש ארץ-ישראל, עד שאפילו משה רבנו עליו השלום בעת שהתפלל לבוא לארץ-ישראל אמר "ואתחנן אל ה'", היינו לגלות ולהמשיך האוצר-מתנת-חנם הנ"ל, שעל-ידי-זה מחיין את כל העולם, אפילו אנשים פשוטים ממש, שקורין 'פראסטאקיס'. וזה בחינת הבכיה והאבלות שבוכין ומתאבלין בימים הללו, כי גלינו מארצנו ונחרב בית מקדשנו, ששם עיקר המוחין, ועתה אין לנו שום מוח ודעת ואנו אנשים פשוטים ממש, שזה בחינת הבכיה והאבלות, שהוא בחינת הסתלקות המוחין; בפרט בתשעה באב שאז עיקר החורבן, על-כן אז מסלקין כל המוחין, ואין מניחין אפילו טלית ותפלין בבקר, רק בוכים ומתאבלים על החורבן, ואז אנו כולנו כמו עמי הארץ ובורים גמורים, ואין לנו שום חיות רק מבחינת קיום העולם קודם מתן תורה; ולא די לנו שנחרב בית מקדשנו, אף גם הצדיקים האמיתיים נסתלקו בעונותינו הרבים, ששקולה מיתתם כפליים כחורבן בית-המקדש, כמו שאמרו רבותינו ז"ל. ועל כל זה צריכין לבכות הרבה לפני השם יתברך בתמימות ובפשיטות, בפרט בימים הללו שבין המצרים, ועל-ידי-זה אנו מעוררים רחמי השם יתברך, שימשיך עלינו גם עתה כח הצדיקים הגדולים שזכו להמשיך האוצר-מתנת-חנם, עד שעל-ידי-זה נזכה לשוב לארצנו ולבנות לנו את בית מקדשנו. וזה כל הענין שקורין פרשת דברים קודם תשעה באב, ואחר-כך קורין פרשת ואתחנן ומפטירין נחמו נחמו וכו', כמבואר בפנים.
(אוצר היראה, בין המצרים ט"ז)
אלה הדברים
פרשת דברים קוראים קודם תשעה באב, כי כל פרשת דברים מדברת מהדרך לארץ ישראל כמבואר היטב שכל תוכחה של משה הוא על שפגמו ישראל בדרך לארץ ישראל, על שלא היו חזקים באמונתם, וכן הולך בכל דברי תוכחתו בכל הפרשה כולה שמוכיח אותם על שגרמו עיכוב בדרך לבא לארץ ישראל, עד שהוכרחו להתמהמה שם ארבעים שנה, וכל זה על ידי חטא העגל והמרגלים שפגמו באמונה כמו שכתוב ובדבר הזה אינכם מאמינים בה', כי עיקר תיקון הדרך לארץ ישראל הוא אמונה שהיא בחינת 'כח מעשיו' דהיינו שמאמינים שהשם יתברך ברא הכל.
(ליקוטי הלכות, חושן משפט, הלכות שומר שכר ה"ד)
ויהי בארבעים שנה (א,ג)
פירש רש"י: מלמד שלא הוכיחן אלא סמוך למיתה.
מובא בזוהר הקדוש ברעיא מהימנא על משה רבינו עליו השלום: ובגין דהוית חשיב בחייך דאילו הוה אפשר לך הוית מהדר כלא עלמא תחות קודש אבריך הוא וכו' עיין שם [=ומשום שהיית חושב כל ימיך שאילו היה באפשרותך היית מחזיר העולם כולו לאמונה בה' יתברך]. מבואר שם גודל מעלת משה, שבשביל שהיה חושב כל ימיו שאילו היה אפשר לו היה מחזיר כל העולם לה' יתברך. נמצא, שאפילו משה רבינו עליו השלום, עיקר מצות תוכחה היה מקיים על ידי הרצון שהיה כוסף תמיד להחזיר על העולם למוטב, ועל ידי זה זכה למה שזכה. וזה בחינת מה שאמרו רבותינו ז"ל שאין מוכיחין את האדם אלא סמוך למיתה, שכן משה לא הוכיחן אלא סמוך למיתה וכן יעקב אבינו. הינו כי עיקר התוכחה הוא על ידי הרצון. ועל כן עיקר התוכחה הוא רק סמוך למיתה, שאז מתחילים להכלל ברצון, ואז מאיר בו הרצון ביותר, מחמת שהוא סמוך להסתלקות, כי ההסתלקות של הצדיק הוא שיהיה נסתלק ונכלל בבחינת רצון כמו משה רבינו עליו השלום, שנכלל בשעת מיתתו ברעוא דרעוין [=רצון שברצונות]. ומחמת שסמוך למיתתו מתחיל להאיר בו בחינת הרצון, על כן אז דייקא יכול להוכיחם. כי עיקר הערבות, מה שכל אחד ערב בעד חברו וצריך להוכיח את חבירו – ובאמת מי יכול להוכיח את חברו, כי אינו יודע מה שחסר לחברו, וגם מי יודע אם ישמע לו חברו, ואפילו אם ישמע, מי יודע אם יוכל להתגבר על מה שצריך להתגבר ולשוב אליו יתברך – על כן עיקר קיום מצוה זאת הוא על-ידי הרצון, שיהיה רצוננו חזק מאד לראות בטובת חברינו ובטובת כל ישראל טובה אמיתית ונצחית, שיזכו כולם לשוב אליו יתברך באמת. וכמו שהאדם בעצמו בוודאי ראוי לו שלא ירצה שום רצון אחר רק לזכות להתקרב אליו יתברך, שרק זה הוא טובה והצלחה אמתית, וחוץ מזה הכל הבל, כמו כן מחויב כל-אחד לאהוב את חברו וכל ישראל כנפשו, ולהתגעגע ולכסוף שיזכו כל ישראל להתקרב אליו יתברך, ובתוך כך אם אפשר לו לקיים מצוה זאת של תוכחה בפשיטות, לדבר עם חברו ביראת שמים, בודאי מה טוב ומה נעים, כי כל אחד מחויב לדבר עם חברו ביראת שמים, אבל העיקר הוא הרצון כנ"ל.
(אוצר היראה, תוכחה ז; על פי: ליקוה"ל, חושן משפט, הלכות ערב ג,לא)
איכה אשא לבדי (א,יב)
אמרו חז"ל (מדרש איכה) שלשה נתנבאו בלשון 'איכה': משה אמר 'איכה אשא לבדי', ישעיה אמר 'איכה היתה לזונה', ירמיה אמר 'איכה ישבה בדד'. על פי מה שכתב רבינו (בליקו"מ ב,ה) כי על ידי קלקול המשפט נתרבה הטומאה וכו' עיין שם. וזה כי משה אמר איכה אשא לבדי טרחכם וכו', לענין תיקון המשפט שגם עליו קשה וכבד זה הדבר מאד לברר המשפט וכו', ואחר כך בדורו של ישעיה נתקלקל המשפט מאד, ועל זה צעק איכה היתה לזונה קריה נאמנה מלאתי משפט, ועל זה צעק ירמיה איכה ישבה בדד, כי עיקר החורבן בא על ידי פגם המשפט שהוא פגם הברית שקשה לתקן מאד מאד, ועיקר התיקון נגמר רק על ידי משיח שנאמר בו ושפט בצדק דלים, וכן בהרבה פסוקים שמדבר מעוצם תיקון המשפט שיהיה על ידי משיח, ואז יתקיים ציון במשפט תפדה, כי עיקר הגאולה יהיה על ידי תיקון המשפט שעל ידי זה עיקר תיקון הברית וכו'.
(ליקוטי הלכות, חושן משפט, הלכות דיינים ה"ה)
איכה אשא לבדי (א,יב)
הצדיק עוסק בכל עת לתקן נפשות ישראל ולהמתיק מעליהם כל הדינים ולהצילם מכל מיני צרות ויסורים, וזה על ידי שמבטל את עצמו אל השם יתברך בכל עת בתכלית הביטול, ואחר כך כשחוזר מהביטול (כי הבטול צריך להיות בבחינת רצוא ושוב), אז על ידי אור הרשימה שנשאר אצלו מהביטול, על ידי זה ממשיך תורה, ובזה ממתיק כל הדינים ומבטל כל היסורים. אך לפעמים הדין גובר כל כך חס ושלום עד שהצדיק אינו יכול לבטל הדין על ידי הביטול של בחינת רצוא ושוב, רק מוכרח לבטל עצמו בביטול גמור כזה עד שנסתלק לגמרי חס ושלום. וזה בחינת כי מפני הרעה נאסף הצדיק. ואז צריכים העולם להתעורר בתשובה מאד ולהסתכל על עצמם היכן הם בעולם, מה שגרמו בעוונותיהם עד שנסתלק הצדיק בשבילם. כי אז הכל תלוי בהדור שנשאר אחריו, שצריכים לשים על לב מאד הסתלקות הצדיק, ולהתעורר בתשובה שלמה על ידי זה. ואז זוכים להמשיך אור מהרשימה שנשאר מהצדיק. כי כל צדיק וצדיק כשנסתלק מן העולם, בודאי משאיר בעולם איזה רשימה טובה על ידי תורתו ומעשיו הטובים. ואז עיקר ההמתקה [היא] על ידי הדור יתום שנשארו אחריו, שכשמתעוררים בתשובה אזי ממשיכים אור גדול מהרשימו שלו, שעל ידי זה נמתקים ומתבטלים כל הדינים שבעולם. כי מחמת שהצדיק נסתלק למעלה והוא עכשיו בתכלית הביטול הגמור אל אור האין סוף, על כן נמשך משם בכל פעם אור גדול ונפלא להרשימו שלו שנשאר בעולם הזה. אבל צריכים לזה על כל פנים איזה התעוררות מלמטה על ידי מעשי הדור הטובים, בכדי שיזכו להמשיך על ידי זה אור הרשימו של הצדיק שמאיר עתה לאחר הסתלקותו באור גדול ונפלא מאד, מחמת שהצדיק הוא עכשיו בתכלית הביטול בשלמות. כי גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם, ומה שאינם יכולים לגמור בחייהם, הם גומרים לאחר הסתלקותם דייקא. ומזה נמשך מה שלא היו ישראל יכולים לכבוש ארץ ישראל ולהכנס לשם עד אחר הסתלקות משה, ואז כבש יהושע את הארץ והכל בכוחו של רבו משה. וכן מה שדוד המלך עליו השלום רצה לבנות הבית המקדש, ואמר לו השם יתברךוהיה כי ימלאו ימיך וכו', כי תיקון גדול כזה של בנין בית המקדש שבו עיקר השגת התורה ושם הוא תכלית הביטול אל השם יתברך ובו תלוי תיקון כל העולמות. על כן לא היה אפשר לגמור התיקון עד אחר הסתלקות דוד והכל בזכותו של דוד. ועל כן באמת נקרא הבית המקדש על שם דוד כמו שכתוב ראה ביתך דוד.
(אוצר היראה, צדיק עה; על פי: ליקוה"ל, אורח חיים, הלכות תפלת ערבית ד,כ-כא)
כשאדם מכונס בתוך עצמו, חושב רק על בעיותיו ועל דאגותיו. בקיצור, אוכל את לבו. אז הוא מוגבל ביותר מכל הבחינות, אף במה שקשור לעצמו, אולם במה שקשור לאחרים הוא בבחינת "שכיח היזיקא" [=הנזק מצוי].
לא תוכל לקבל ממנו תשובה מיושבת – כאשר חסר לו בכלל יישוב הדעת; כשתפנה אליו באיזה ענין – עליך לשמוח אם לא תיענה בנזיפה; בתוך הבית – הוא דומה לפצצה העלולה להתפוצץ כל רגע, אם רק תתחמם האוירה – מספיק…
בקיצור: יותר טוב לשמור מרחק ממנו אם אינך רוצה שיאשים אותך כאחראי לכל בעיותיו.
תלמידי רבי עקיבא היו מבחינת מוחין דקטנות, ולכן שנאו והתקוטטו זה בזה (כן מובא בכתבי האר"י שה"כ ל"ג בעומר דרושים), אכן, הם למדו תורה הרבה, אבל בבחינת "בייזער למדן" [=למדן קפדן]. באופן כזה נשארת התורה כפורחת באויר בלי בית קיבול הולם לקבלו. בסוף, התנקם בהם מצב זה והם נסתלקו בימי הספירה, שהם הזמן המיועד לתקן החסרון של קטנות דמוחין.
אחר כך בא רבי עקיבא לחמשת תלמידיו שבדרום, והם למדו תורה ממנו בבחינת גדלות המוחין, ונתקיימה התורה על ידם לכל הדורות. בפרט רבי שמעון בר יוחאי, שהגדיל לעלות בחיבורו ספר הזוהר הקדוש, שעל ידו נצא מהגלות.
ומכיון שהנושא הזה כל כך גורלי, באמת היה כדאי לדעת איך נעזרים במצב של מוחין דקטנות למנוע סבל מעצמו ומאחרים, והעיקר: שנוכל לנצל את הזמן היקר לתועלת המירבית.
כמה עצות מצאנו מרבינו לזה, אבל השורה התחתונה שהאדם חייב לצאת מתוך העיסוק בדאגות שלו ולהשתחרר מהם. בעניות, למשל, יש פן חיובי ופן השלילי, אולם דקדוקי עניות מעבירים האדם על דעתו ועל דעת קונו. הסיבות שגורמות לו קטנות המוחין הן כמו עניות. אסור לדקדק בהם יותר מדי.
אולם מה שקשה מאוד להתמודד אתו, הוא חוסר הבנה שיש בכלל בעיה. האם יעלה על הדעת שצדיקים וגאוני העולם, שהיו תלמידים של גדול ישראל, רבי עקיבא, היו נלכדים בדבר כזה אם היו מבינים על נכון את חומר הבעיה ויודעים שחייבים לשרש אותו, כי בנפשם הדבר?
ראית פעם "בייזער למדן" שאיכפת לו שהוא כזה? להיפך! הוא חושב שככה צריך להיות!
וכל זה עצת היצר לעוור את עיני האדם לבלתי יתפוס את מצבו האמיתי עד שזה מאוחר מדי.
כמה יש לנו להודות שזכינו לרבי כזה שמעמיד אותנו בקרן אורה, ומדריך אותנו איך להנצל מהמכשולים הנראים קטנים אבל באמת עצומים הם ומאד מסוכנים.
לפעמים רואים חסיד ברסלב עליז, וחושבים לרגע: כמה אין בעיות לבן אדם זה שיש לו זמן לבלות בשמחה, בעוד שאנחנו כל כך עסוקים בעניינים חשובים ביותר שלא סובלים שום דיחויים…
אילו היינו יודעים כמה זמן וכמה כוחות משקיע אדם זה להשתחרר מהלחץ, להניח את כל הטרדות ודאגות היום יום המוטלות על כתפיו בדיוק כפי שהן מוטלות על כתפי כל אדם אחר. ולעתים מדובר באדם שיש לו כל כך הרבה צרות ודאגות שרוב הבריות אינם מסוגלים אפילו לשמוע אותם, כל שכן להתמודד עם כגון אלה.
כמה לילות, כמה שעות צועק הוא בשדות, כמה מאמצים הוא עושה להיות בשמחה, ואילו הבריות חושבים שזה איזה בטלן שיש לו זמן, שיכול לפרגן לעצמו להתבדח.
ההבדל הוא שבן אדם זה יודע שיש לו צרות. אולם הוא עושה כל מאמץ להתמודד אתם בלי להשבר.
הבעיה היא לא כל כך איתו, משום שהוא הולך בדרך טובה וסוף סוף הוא יצא מצרה לרווחה – ולפחות, הוא שולט בצרותיו ודאגותיו ולא הן בו… הבעיה האמיתית היא עם אלה שאינם מכירים בבעייתם. נוח להם להוציא את תסכולם על אחרים ולהתרגז, לכעוס על כל הבאים איתם במגע. אבל הגמרא אומרת שכמו שחייב אדם ללמוד, כמו כן חייב שיהיה משאו ומתנו בנחת עם הבריות, ואם בלמוד תורה זה נאמר, אשר סוף סוף דאורייתא מרתחא ליה [=אש התורה בוערת בו], קל וחומר בעסקי העולם, בעניינים גשמיים, שהאדם חייב לרסן את עצמו ולמצוא פתרון איך להתמודד עם מה שמעיק עליו ולא להפוך את עצמו לבלתי נסבל.
כל זכר מבן י"ג, ונקבה מבת י"ב חייבים בתענית י"ז תמוז, אבל קטנים אין לחנכם בתענית אפי' לא למספר שעות[1], קטנים שיודעים להתאבל והיינו לכאורא בן 9 שנים ישתדלו שלא להאכילם מותרות[2], ובפשטות אף נשים צריכות לצום ויש מקילים להקל מחמת חולשת דורינו ויעשו שאילת חכם.
וכן מינקת פטורה מלצום,[4] וכמו כן אישה שהפילה רח"ל אחר מ' יום מתחילת הריון, פטורה מלצום עד כ"ד חודש מהפלה.
גם כל חולה שאין בו סכנה ובתוכם חולי סוכר, לחץ דם, לב וכד' הלוקחים כדורים פטורים מלהתענות בין בי"ז תמוז ובין בתשעה באב, ואסור לו להחמיר על עצמו[5].
וכל הפטור מלהתענות יכול לאכול כבר מתחילת התענית (ושונה בזה מיום הכיפורים) ויכול לאכול הרבה רק ישתדל שלא לאכול מותרות רק יאכל דברים שהם לבריאות[6].
ג.
מעיקר הדין האיסור בתענית הוא רק אכילה ושתיה, וראוי לבעל נפש להחמיר על עצמו אף ברחיצה בחמין כל גופו, אבל צונן מותר, וכן חמין רק פניו ידיו ורגליו מותר, [7] וראוי להחמיר אף בליל התענית.
ולגבי ללכת לבריכה או לים, כתבו הפוסקים שלהנאה מן הראוי להימנע אבל אם הולך לבריאות מותר לכתחלה.
סעודת ז' ברכות, ברית, פדיון, בר מצוה, מותר אף בליל תענית או במוצאי תענית,
דיני תענית ציבור
א.
מי שאכל בטעות או במזיד בתענית ואינו חולה אסור לו להמשיך לאכול[8], ואפילו אם אכל הרבה אסור להמשיך לאכול, ואין צריך להתענות יום אחר.
ב.
אין ראוי לשטוף פיו במים בתענית ציבור[9], ואם יש לו צער מותר, ובתשעה באב רק אם יש לו צער גדול[10], וכתב ה'מנחת יצחק' שלצחצח שיניים דינו כשטיפה במים, ונפק"מ כשבצום אין מרגישים טוב כדאי מאד לשטוף מפעם לפעם במים שמיקל הצום מאוד, ויטה ראשו כדי שלא יבלע את המים[11].
ג.
לא יגש (כחזן) בתענית ציבור שליח ציבור שאינו מתענה. ואם אין אחר, או שניגש בטעות, יאמר עננו רק בשומע תפלה בלי שם ומלכות, כמו כן לא יגש (לקריאה בתורה) בעל קורא רק מי שמתענה, וכן לא יעלה לתורה מי שאין מתענה, אלא שבקריאת התורה בשחרית אם חל בתענית ציבור בב' וה' אם קראו לו יעלה , אבל בשאר ימים או במנחה אף כשקראו נחלקו הפוסקים האם יעלה בדיעבד או לא, ורק בת"ח יש להקל משום חילול ה',[12] והמסתפק אם יצליח לסיים התענית מותר לו להיות ש"ץ ובעל קורא ולעלות לתורה[13], וכשאין בעל קורא אחר שצם מותר אף לשאינו מתענה.
דיני בין המצרים
א.
דיני שלושת השבועות מתחלקים לשלשה זמנים: מי"ז בתמוז ועד ר"ח אב; מר"ח אב ועד שבוע שחל בו תשעה באב; והשבוע שחל בו תשעה באב.
ב.
פסק השו"ע: שני דברים יש להיזהר מי"ז תמוז עד תשעה באב. 1. שלא ילך יחידי ביום משעה רביעית של היום ועד שעה תשיעית של היום שאז שולטים החיצונים[14], והיינו שעות זמניות שזה בערך משעה 8:00 בשעות שלנו ועד שעה 1:00 בצהריים,[15] ועיין הערה, וה'ביאור הלכה' הוסיף שיש להיזהר בזה כבר מר"ח תמוז[16].
וכתבו הפוסקים שכל דין זה הוא רק יחידי חוץ לישוב אבל לא בישוב[17]. כגון ההולך להתבודד ביום חוץ ליישוב ישתדל כשאפשר לא לילך יחידי אבל אין להימנע משום זה מלהתבודד משום ש'שומר מצוה לא ידע דבר רע'.
כתב המשנ"ב בשם הא"ר שיש להיזהר בימים אלו כל היום לא לילך בין חמה לצל, וכתבו הפוסקים הנ"ל דאזהרה זו היא דווקא חוץ ליישוב כגון ההולך להתבודד ביום חוץ ליישוב ישתדל, לא לילך בין חמה לצל, ואין להימנע משום זה מלהתבודד משום ש'שומר מצוה לא ידע דבר רע'.
ג.
לדעת השו"ע מותר לעשות נישואים עד ר"ח אב, והרמ"א מחמיר לאסור מי"ז תמוז[18].
ד.
כתב המשנ"ב שאסור לעשות ריקודים ומחולות מי"ז תמוז, וזה אפילו בלי כלי זמר, ואפילו בלי סעודה[19].
והביאו הפוסקים שהוא הדין גם לגבי תזמורת או טייפ ששומעים בו תזמורת, שאסור, אבל לשיר בפה או לשמוע קסטה ששומעים שירה בלי כלי נגינה שמותר[20]. ונחלקו הפוסקים האם מותר לנגן בכלי זמר בסעודת מצוה כגון בר מצוה וברית וכדומה עד א' אב.
ו.
כתב המשנה ברורה בשם האריז"ל שעל כל אדם להתאבל בשלושת השבועות אחר חצות היום, ויבכה חצי שעה, והמנהג לומר אז תיקון חצות.
ז.
כתב הפרי מגדים שמותר ליהודי לנגן עבור גוי לצורך פרנסה, ולמדו מזה הפוסקים שאף ללמד נגינה כיון שאין בזה שמחה בעצם הלימוד, לכן מותר לצורך פרנסה עד א' אב, אלא שצריך ביותר להיזהר שלא ישמעו זאת ברחוב משום שיש בזה זלזול בהלכה שהרי השומעים אינם יודעים שזה לצורך ללימוד.
[3] רמ"א סי' תק"נ סעי' א', והמשנ"ב ס"ק ג' מיקל מיד אחר מ' יום, ואם מרגשת צער פטורה אף תוך מ' יום, למעשה נשתנה הרבה בדיני מעוברות וכיום נחלשו הדורות עד שאיננו דנים מחמת חולשתם אלא דנים משום שהוא סכנה לוולד, ולכן פסקו פוסקי זמנינו שמעוברת מיום ראשון לעיבורה או אפי' בספק מעוברת כשיש הרבה צדדים לכך, לא תתענה לא בשאר תעניות ולא בת"ב, ולגבי יוכ"פ צריך שאילת חכם ולא להתחכם ולהתענות.
[4] והביא פסקי תשו' בשם הפוסקים שעד כ"ד חודש מהלידה אף שאינה מניקה פטורה מלהתענות.
[15] אלא שהמשנ"ב כ' שמחשבים מסוף רביעית עד סוף תשיעית ולפ"ז מסוף 8:00 עד סוף 1:00 אבל המג"א, והלבוש, והחיי"א, והיעבץ כ' שישנם שי' מתחילת רביעית עד תחילת תשיעית ויש להשתדל לחשוש אף לזה.
[16] ביה"ל ד"ה צריך וכ' שם שמר"ח תמוז עד ט"ז בו יש להיזהר עוד יותר מאח"כ.
[20] ושיטת בעל שבט הלוי שאפי' שירה בפה הנשמעת מקסטה אסור לשמוע כי הטייפ נחשב לכלי זמר ולכן עצם זה ששומעים מתוך הכלי זמר אף שזה רק שירה בפה לבד אסור, אבל לא התקבלה דיעה זו דלפי זה לשמוע דרשות בטייפ יהיה אסור בשלושת השבועות אלא מקובל להתיר שירה בפה הנשמעת מטייפ.
תורת החסידות רואה במסר הנובע מהיום המסוגל, יום ט"ו בשבט, מסר של חיזוק ועידוד בתוך עומק ימי החורף הקשים והקרים. כביכול, בא יום זה לומר שגם עתה, כשהקור חודר עד לשד העצמות, ואין במה להתחמם, אין במה להרגיע את סערות הרוחות העוברות עלינו חדשים לבקרים, צרות רודפות צרות וכל יום קללתו מרובה מחברו – בכל זאת, יש בכוחנו לקום ולומר: גם עכשיו, ואולי דווקא עכשיו, הגאולה התחילה, הגאולה בפתח, התקווה קיימת, הישועה נמצאת כבר באופק.
בכדי להבין טוב יותר את המסר עלינו להתבונן בפליאה העולה מאליה בכל הקשור ל יום ט"ו בשבט: הנה באים חז"ל ואומרים, היות שכבר עברו רוב ימי הגשמים, לכן עלינו להפוך את יום זה כיום חג לאילנות, ועלינו, כאילו, לבוא לעצים ולאילנות ולומר להם: מזל טוב! שנה טובה ומבורכת! ראש השנה לאילנות!
וכי אין כאן לועג לרש בקנה מידה הגדול ביותר?!
אם היינו באים, למשל, בימי האביב או בימי הקיץ, לאילנות המלבלבים והמלאים ענפים ועלים, פירות וצבעים וריחות נעימים המפיצים את ריחם לכל עבר, ואומרים להם אז "הידד! מזל טוב! שנה טובה ומבורכת!" – ניחא, הכול היה מובן מאליו. זה באמת הזמן לחגוג סביבם…
אבל לבוא עכשיו, בתוך עומק ימי החושך והלילות הארוכים המלאים גשמים ושלגים וסערות רוחות, שלעתים גורמים גם לתוצאות הרות אסון לעצים, למראם וריחם; אין זכר לשום עלה, וודאי שאין זכר לשום פרי או חניטת פרי; יש עצים שגם ענפיהם כמעט ונעלמו. והנה, עומד לו העץ המסכן בתוך שלוליות בוץ ולכלוך, כאשר הוא ערום למחצה לשליש ורביע או לחלוטין, ואנו, כביכול, באים, עומדים לפניו ברגע קשה כל כך ואומרים לו: עץ יקירי! הידד! מזל טוב! ראש השנה שמח! – וכי אין בכך לגלוג וצחוק על מעמדו הנחות והגרוע?! הרי חז"ל כבר לימדונו: אל תסתכל על חברך בשעת קלקלתו…
אבל כאן טמון סוד גדול של חיזוק עצום לבני ישראל לכל אורך ימי גלותם, באופן כללי, ולכל אחד ואחד במעבריו הפרטיים והאישיים. כי דווקא עכשיו, כאשר נראה לעין כל, לפחות מבחינה חיצונית, שהעץ עומד במצב הגרוע ביותר שיכול להיות, בכל זאת, האמת האמיתית היא הפוכה לחלוטין! כי דייקא עכשיו, כאשר רוב הגשמים כבר מאחורינו, 'השרף' מתחיל לבצבץ מתוך מעמקי האדמה ולהיכנס בגזע ובעץ ובענפים והעלים, ולאט לאט 'שרף' זה יגרום לעץ לקרום שוב עור וגידים ולהתלבש בענפיו ועליו המקסימים והנפלאים והתוצאות תהיינה בסופו של דבר פירות מתוקים וטעימים המפיצים ריחם לכל עבר…
ולכן, עכשיו, ברגע הצמיחה הפנימית והנסתרת, בוא לעץ ותודיע לו על כך! תן לו את החיזוק הראוי לו, תאמר לו שכדאי לו לעמוד איתן ולא להתבלבל ולא להירתע מהמראה החיצוני שלו, שיחזיק מעמד בלילות החורף הקשים והסוערים תחת מעטה הגשמים והשלגים, כי הנה הנה 'השרף' התחיל כבר לבוא, ומשם הדרך בטוחה להראות לכולם את יופיו והדרו, ולכן תאמר לו בהחלט: מזל טוב! שנה חדשה שמחה באה עליך! ראש השנה לאילנות!
* * *
בספרים מבואר שהיום המסוגל הזה, יום ט"ו בשבט, הוא בעיקר בכדי לעשות עניין בכל הנוגע למצוות התלויות בארץ, וזאת בכדי להעלות את זיכרון ארץ ישראל על לבבנו ונפשנו…
והנה, גם ארץ ישראל, כהיום, כאשר היא עדיין נראית כאילו ריקה מבניה ויושביה, העם היהודי, ברובו, עדיין מפוזר ומפורד בין העמים, בית המקדש חרב, ושלטון זר ומנוכר לכל סממן יהודי שולט שם – ונראה לעין כל כאילו אין תקווה ואין נחמה למציאות הקשה כפי שארץ ישראל נראית ממבט חיצוני. אבל עלינו להאמין שגם כאשר לילות החורף של ימי הגלות קרים וקשים מנשוא, המציאות הקודרת משאירה הרגשת דיכאון ועצבות, אבל 'השרף', 'השרף' הפנימי והאיכותי ודאי קיים, והוא כבר עכשיו מחולל פלאות, והנה הנה הוא בא, ואז לפתע פתאום יבוא האדון אל היכלו וכולו אומר כבוד והדר ותפארת בקיבוץ בניה לתוכה בשמחה.
* * *
'האדם עץ השדה'. כל אחד ואחד צריך לקחת לו ביום המסוגל הזה – יום ט"ו בשבט, מוסר השכל של חיזוק ועידוד מהרעיון של תהליך צמיחת העצים, ולומר גם לעצמו: גם כאשר הכול נראה אבוד, גם כאשר רוחות סוערות מנענעות אותי לכל צד ולצדי צדדים, גם כאשר הכול מסביבי נראה כבוץ טובעני ורפש ולכלוך, גם כאשר אין לי בלב שום טיפת חמימות ורגש קודש – בכל זאת: 'השרף' בפנים ודאי עושה את שלו, התורה והמצוות והמעשים טובים הם גשמי ברכה שבסופו של דבר הם מעלים ומביאים מעמקי עמקים את 'השרף' הדרוש לגידול הנשמה… ואם רק יחזיק מעמד הוא יראה בסוף את עצמו ביופיו והדרו בהתקרבות ראויה לבורא העולם ולצדיקיו האמיתיים.
"חנוכה בחינת חנוכת הבית – היפך חורבן הבית… ובזמן שבית המקדש היה קיים, היינו נקיים מעוונות, כמו שכתוב: 'צדק ילין בה' ופירש"י: 'כי תמיד של שחר היה מכפר וכו' '… "מהיכן באים לעוונות חס ושלום? הוא רק על ידי שאין לו דעת, כי 'אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות' – וזהו הרחמנות הגדול מן הכל, להכניס בו דעת… וכל הבחינות הנ"ל כלולים בבית המקדש".
(ליקוטי מוהר"ן ח"ב ז)
יש המקפידים לערוך 'חנוכת הבית' למעונם החדש בו ביום שנכנסים לגור בו, ויש הדוחים זאת בכמה ימים או שבועות עד להזדמנות נאותה. אפשר להבין כאלו ששמחים בביתם החדש גם כעבור כמה שנים, אבל האם שמעתם פעם שחוגגים את חנוכת הבית אחרי… שהבית כבר נחרב?!
אכן, אם חס ושלום לא ישתנה המצב בימים הקרובים, נחגוג את חנוכת הבית בפעם האלף תשע מאות ארבעים וכמה אחרי חורבנו.
* * *
אלא מה, בעוד שבית המקדש הנראה לעין חרב עדיין לגמרי, הרי בית המקדש הרוחני, זה שעליו כתוב (שמות כה, ח) "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" – בלב כל אחד מישראל, אכן נבנה ונחנך מחדש כל שנה בימים הקדושים של חנוכה.
"כל מי שיש בו דעה – כאילו נבנה בית המקדש בימיו" (סנהדרין צב ע"א), וכשם שבית המקדש היה מטהר אותנו, כמו שכתוב "צדק ילין בה" (ישעיה א) ופירש"י שתמיד של שחר היה מכפר על העברות שנעשו בלילה ותמיד של בין הערביים היה מכפר על עבירות היום – כך הדעת דקדושה מרוממת את האדם ומרחיקה אותו מן החטא, כמו שאמרו חז"ל: "אין אדם עובר עבירה, אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות" (סוטה ג).
כשאנחנו מתאבלים על החורבן, אנחנו כואבים ומבכים בעיקר את הידיעה הברורה שהשי"ת שוכן עמנו, שאבדה לנו בעת החורבן, ואת מקומה ירשה קטנות המוחין, שהיא הסיבה לירידה הרוחנית שלנו.
אלא שבתוך האפילה הנוראה הזו של הגלות, מנצנצים בעקשנות ימי החנוכה, שנותנים לנו הזדמנות להאיר גם את ביתנו הפרטי באורה של מנורת המקדש ולזכות גם עכשיו לדעת הקדושה הזאת שתכין אותנו לחנוכת הבית השלישי במהרה.
מלחמתם של היוונים התמקדה ב'דעת' – להחדיר בנו את התרבות ואת החכמה שלהם, שעל כך אמרו חז"ל: "ארור אדם שילמד את בנו חכמה יוונית" (סוטה מט ע"ב).
מובן אפוא למה הם נלחמו במנורת המקדש, שכן היא זו שהאירה את החכמה הקדושה בעולם, כמו שאמרו חז"ל: "הרוצה להחכים – ידרים; וסימנך: מנורה בדרום (בבא בתרא כה ע"ב), לכן הם טימאו את כל השמנים, ועל ידי כך החשיכו את עיני החכמה שלנו, כמו שאמרו חז"ל על הפסוק: "וחושך על פני תהום – "זו מלכות יון שהחשיכה את עיניהם של ישראל".
אולם, מסירות נפשם של הכוהנים – המסמלים את הדעת בישראל, ככתוב:
כי שפתי כהן ישמרו דעת" (מלאכי ב, ז) – עמדה להם, שלא זו בלבד שמצאו פך שמן טהור שלא נטמא מדעת היוונים, אלא גם זכו להאיר באורו את כל בתי ישראל בכל הדורות, כפי שביאר הרמב"ן פרשת בהעלותך, שנרות החנוכה שלנו מאירים באורה הקדוש של המנורה.
אנחנו חוגגים אם כן בימי החנוכה, לא רק את חנוכת המקדש שמלפני אלפי שנים, אלא גם את המקדש הרוחני, את אור הדעת שמאיר כאן ועכשיו בתוך אפילת הגלות, והמהווה נדבך נוסף לבניין המושלם של המקדש במהרה בימינו.
כשאתה רואה מישהו מכה את הבן שלך מכות אכזריות – אתה לא מסוגל לשתוק. לא בגלל חוסר הצדק (לפעמים זה באמת מגיע לו, מי כמוך יודע…), ולא בגלל שאסור להרביץ, ואפילו לא בגלל שזה מסוכן – אלא כי זה הבן שלך. אכפת לך ממנו ואתה לא מסוגל להכיל מציאות שמישהו מתנכל לו.
כשאתה רואה שמישהו מזלזל ברב שלך – הלב שלך קופץ. אם אתה יכול להגיב, אתה בטח תעשה את זה, ובכל החריפות. אבל גם אם אתה לא יכול להגיב, או שזה לא יעזור – בלב שלך אתה לא תוכל לשתוק. הצעד הזה הוא בלתי נסלח מבחינתך. ושוב, לא בגלל האיסור שבדבר, אלא בגלל שאכפת לך.
זאת אומרת: יש כח פנימי באדם, כח חזק מאד – שלא מתחשב בכלל בכללים הרשמיים: מה נכון ומה לא נכון, מה מותר ומה אסור, מה כדאי ומה לא. אלא רק בדבר אחד ויחיד: אכפתיות! אם פגעת בי או במשהו שקשור אלי, גם אם עשית את הדבר הכי צודק, וגם אם זו מצווה ענקית – אני לא אשתוק לך!!!
* * *
הכח הזה – נקרא 'קנאות'.
אין אדם שאינו 'קנאי', כי אין אדם שאינו אכפתי. כל אדם קנאי על עצמו ועל כל מה שקשור אליו. ובכל פעם שיבוא מישהו ויפגע בך או במשהו שקשור אליך, או רק יאיים לפגוע – רגש הקנאות יתעורר ויכנס לפעולה.
ושוב, לא בגלל ש'צריך' ולא בגלל שיש כזה 'חיוב' – וממילא גם לא תמיד בפרופורציות – אלא בגלל שאכפת לי, וממילא אני יעשה הכל, לעתים גם דברים חריגים וקיצוניים, בשביל למנוע את הפגיעה, או לנקום עליה.
מי שאין לו את האכפתיות הזאת – הוא מת. אם לא אכפת לך שיפגעו בך, באשתך, בילדים שלך, או בכל הקדוש והיקר לך – כנראה שהצלחת לכבות את יצר החיים. אתה מוטל כמו נבלה ברחוב, וכל הרוצה ליטול יבוא ויטול. מי שלא מת, מי שעדיין יש לו יצר חיים – מוכרח להתעורר ולקנאות כאשר מישהו רוצה לפגוע בו או במשהו ששייך לו.
* * *
אז למה יש כל כך הרבה דברים שלא אכפת לנו?
למה אתה פותח את הדלת בחיוך, מזמין פנימה את הבעל דבר, ומאפשר לו בכל הניחותא לפגוע בך כל כך הרבה? זמן קריאת שמע ותפילה, לימוד כל חלקי התורה, קדושה, שמחה, וכל כך הרבה כוחות וזמן?! למה אתה לא נלחם על זה? לא בגלל ש'צריך', ולא בגלל ש'הוא לא בסדר', אלא בגלל שזה שלך! לא אכפת לך על עצמך?
ולמה יש כל כך הרבה דברים בעולם – שקורים לנו מתחת העיניים, ואנחנו נשארים אדישים. כל כך הרבה חילולי שבת, כל כך הרבה פריצות, כל כך הרבה נושרים, כל כך הרבה פירצות ושינויים. עזוב את השאלה אם יש לך מה לעשות, אבל למה זה לא אכפת לך. האם אבדת את יצר החיים?
מותר לך, וזה גם מתבקש, לקום בהחלטיות ולומר בנחרצות: 'עד כאן!!! תעמוד על שלך! אל תוותר! ותראה פלאות.
הצדיקים, שהם אלו ש'חיים' באמת – בערו בקנאות על כל נשמה יהודית, ועל כל חלקיק של הנשמה. ואת מה שאנחנו הסכמנו מזמן לוותר – הם לא מוכנים לוותר בשבילנו. והם נשכבים על הכביש בשביל שלא יקחו לנו את זה, או שיחזירו את מה שכבר לקחו. לא, לא בגלל ש'צריך', אלא בגלל שזה פשוט 'אכפת להם'.
משימה גדולה ניתנה לנו – להכין את עצמנו לעולם הנצחי. עלינו לזכור תמיד את המטרה הזו ולשאוף להשיגה בכל מעשינו, כמו שכתוב בתחילת ספר 'מסילת ישרים': "שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו ולְמַה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו".
לשם כך צריך אדם לשמור את עיניו, שלא להסתכל ולהתבונן בענייני העולם הזה יותר מכפי הצורך, ובוודאי שלא בדברים אסורים, כי לבו של האדם מושפע מאד ממראה עיניו, כמו שאמרו חז"ל "שוריינא דעינא בליבא תליא" [= מאור העינים תלוי בלב]. (ע"ז כח ע"ב), כך שכל הסתכלות בהבלי העולם, מוחקת מהלב את המטרה האמיתית שלשמה נבראנו.
זה שנאמר "ולזיכרון בין עיניך". לאמור, שכדי לזכות לזיכרון הזה של המטרה שלשמה באנו לעולם, עלינו לשמור על קדושתן של העיניים.
(עפ"י ליקוטי מוהר"ן ח"א נד)
הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים (שם יב, ב)
"נתקשה משה על מולד הלבנה… והראה לו הקב"ה… ואמר לו, כזה ראה וקדש" (רש"י)
בטרם כל עליה בעבודת ה' מוכרחה להיות ירידה מסוימת. שכן בכל עת שאדם מקדש עצמו מחדש הרי הוא כאילו נברא מחדש, כמו שכתוב (תהילים ב, ז): "אני היום ילדתיך" שלפי דברי הזוהר הקדוש זה נאמר על היכנסו של אדם לעול מצוות (שמות קא ע"א).
לכן מקדימה לעלייה הזו ירידה, כפי שלבריאה קדם התוהו והבוהו, וכפי שבכל יום מקדים הלילה את היום, כמו שנאמר "ויהי ערב ויהי בוקר".
בזמן יריד שורה בלבול ו'קטנות המוחין', ורק באמצעות האמונה שהיא מעל לשכל אפשר לעבור את הירידה ולעלות לשלב הבא.
זה גם עניינה של מצוות קידוש החודש, שלפני כל מולד חדש – שמסמל את עליית עם ישראל והתחזקותו – כפי שנאמר בקידוש לבנה "שהם עתידים להתחדש כמותה" – נעלמת הלבנה לגמרי מן העין.
עלינו 'לקדש' אפוא את החודש, כדי שגם אנחנו נזכה לעבור את כל הירידות והמשברים, כפי שהלבנה חוזרת ומתמלאת אחרי שנתמעטה.
זה ענינו של מאמר חז"ל שמשה רבינו נתקשה במולד הלבנה, שכן מצווה זו מרמזת על ההתגברות בעת ירידה, שהיא לפעמים קשה עד מאד וזקוקים לסיוע משמים, כפי שהראה הקב"ה למשה: כזה ראה וקדש.
למעשה, עוד לא נגענו בנושא המרכזי של הפגישה הזאת. הנושא המרכזי בעצם הוא לא רק לספר את הצרות ולא רק לבקש משאלות. הנושא המרכזי של הפגישה הוא בניית מערכת יחסים תקינה בינינו לאבינו שבשמים באמצעות חשבון נפש.
כל מפעל, כל בנק, יודע שחלק גדול מהצלחת המוסד תלוי במערכת היחסים בין המעביד לעובדים, בין מוכר לקונה, בין שותפים לעבודה. בשעה שהכל עושים את תפקידם בנאמנות – הכל טוב ויפה. הלקוחות מרוצים, הפועלים, המנהל, הציבור מקבל את השירות הטוב והמשכורות נכנסים לחשבון בזמן.
אולם, לפעמים (ולצערינו זה מצוי מאוד) יש חריקות. כאן יש טענות וכאן הפקיד לא עשה את המוטל עליו, כאן יש איחורים וכאן חיסורים, יש לקוחות עם טרוניות, ואז מתחיל להתגלגל גלגל שאתה כבר לא יודע מתי הוא יעצר. המנהל נראה עמוס לעייפה, המשכורות לא משולמות בזמן, העובדים יותר מתלוננים והמערכת משמיעה חריקות צורמניות, את המחיר כולם משלמים…
לערוך חשבון
הפיתרון למצב הזה הוא הצורך הדחוף לשבת מידי פעם ולערוך חשבון מחושב ומדוייק. האם הכל דופק כראוי, האם העובדים מגיעים בזמן? האם הם עושים את מלאכתם נאמנה? בואו ונחשב חשבונו של עולם. מהחשבון הזה אף אחד לא יפסיד. כאשר מתגלים מקורות הבעיה, ניתן לשבת ולחשוב יחד על פתרונות מעשיים. אבל להתחמק ולהתעלם ולהמתין שזה יסתדר לבד, זה לא מראה על הרבה חכמה.
עשיר? עני? לא יודע!
שוחחתי פעם עם חלפן כספים, אשר כידוע כיסיו מלאים בשטרות כסף ממינים שונים, אשר חלק מהם, הם כספים אשר משקיעים אצלו כל מיני יצורים למען יזכו להשתתף גם כן בעסקיו בחלפנות. שאלתי אותו שאלה פשוטה: תגיד לי, אתה יודע אם יש לך רווחים ברורים? הוא אמר לי: לא יודע, ככה זה, פעם מרויחים ופעם מפסידים… שאלתי אותו שאלה יותר בסיסית: האם אתה יודע אם אתה עשיר או עני? והוא עני לי שוב: לא, אני לא יכול לדעת אם אני עשיר או עני…
זאת אומרת, כשהוא הולך לקנות איזה רהיט או מוצר במכולת, הוא לא יודע אם הוא משתייך למשפחת העשירים אשר דרכם לקנות בלי חשבון או שהוא שייך למשפחת העניים אשר קונים עם חשבון. נו, אז לפי מה הוא קונה? אני לא יודע…
אם לא נעשה חשבון יום יום – אין לנו מושג מה אנחנו!
זה אולי נשמע קצת מגוחך. אבל מי שלא קובע לעצמו יום יום זמן לחשבון הנפש שלו, הוא לא רחוק מזה. אם לא נעצור את הגלגל היומי שלנו, ונחשוב לעצמינו, מה קורה איתי, האם אני נזהר כראוי לשמור את פי מלשון הרע, האם כעסתי היום על מישהו? האם אמרתי היום שמונה עשרה או התפללתי שמונה עשרה? האם אני עדיין שומר על העיניים כראוי? האם אני בא בזמן לתפילה או מאחר בקביעות? האם המחשבות שלי מונחים במקום הנכון או שהם עסוקים במעשה בהמה? האם אני זוכר שהעולם הזה הוא עראי או ששקעתי כאן בתכניות שגם ארבע מאות שנה לא יספיקו לממש אותם…
חשבון נפש – חובה!
חשבון נפש. חוק חשבון חובה. את החשבון הזה אף אחד לא יעשה בשבילך. גם המחשב המשוכלל ביותר בעולם לא יודע לעשות את זה.
זה החשבון האישי שלך!
אומר הרמח״ל (דרך עץ החיים) ״ולמה לא ישים אל לבבו אפילו שעה אחת גם לזאת, לחשוב מחשבות ממנו: מה הוא? ולמה בא לעולם? מה מבקש ממנו מלך מלכי המלכים הקב״ה? מה יהיה סוף כל עניניו? זאת היא התרופה היותר גדולה וחזקה שתוכל להמציא נגד היצר. והיא קלה, ופעולתה גדולה, ופריה רב, שיעמוד האדם בכל יום לפחות שעה אחת פנוי משאר כל המחשבות לחשוב רק על הענין הזה שאמרתי״.
"ועכשיו שנברא – יפשפש במעשיו"
הרמח״ל פונה אלינו ואומר שיש צורך לקבוע לפחות שעה ביום לעסוק בחשבון הנפש האישי שלנו. ולמעשה, זו הוראה מפורשת בגמרא (עירובין יג:) נוח לו לאדם שלא נברא, ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו. כלומר, כל זמן שאין האדם קובע זמן לפשפוש המעשים אין לו עדיין זכות קיום בכלל, שהרי היה עדיף שלא נברא. ורק אם אכן מפשפש במעשיו הוא מצדיק את המציאות שלו בתור בן אדם.
אגב, שמעתי פעם רמז נאה על המשנה בפרקי אבות (פ״ד, ג) 'אין לך אדם שאין לו שעה', כי כדי להיות 'בן אדם' אתה חייב את ה׳שעה׳ הזאת של חשבון הנפש. (וכעין זה מובא בנועם אלימלך בשלהי פרשת בא עיי״ש).
אתה לא נכנס לבד
הסיבה המרכזית שהאנשים משתמטים ממערך חשבון הנפש מידי יום, היא בטענה הנפוצה שהם מתקשים למצוא זמן מתאים לכך. אבל אם נתבונן לעומק נווכח שהסיבה לכך היא מפני שהמאזן מביא אותנו למצב דיכאוני. מה בעצם אתה רוצה, שאדע שאני לא בסדר. טוב, אני יודע את זה כבר מראש. זה כמו שתבקש ממני ללכת יום יום למכשיר המידע של הבנק, להוציא מצב חשבון עדכני עם עשרים פעולות אחרונות, ולראות טוב טוב את המינוס התופח. יש מישהו שאוהב לעשות את זה? בודאי שלא.
הטענה, טענה! …
נו, אז מה עושים?
"שב עם הקדוש ברוך הוא"
רבי נחמן מברסלב זצ״ל מצא לכך פתרון פשוט. וכך הורה לתלמידיו: אל תכנס לחדר חשבון הנפש שלך עם הפנקס לבד. תכניס איתך לחדר גם את הקדוש ברוך הוא. תשב מולו בארבע עיניים, וביחד תעשו את המאזן. הלא הוא הבעל הבית שלך, והוא הכי הכי מכיר אותך. והוא גם זה שאוהב אותך וחפץ לעזור לך, תשוחח עמו על כל המחדלים האלו בעצמם, ותהפוך את כל הדכאון הזה לתפילה וזעקה אחת גדולה.
אבא שבשמים, מה קורה איתי? הלא אתמול כבר הבטחתי לך שאשתדל יותר, והנה עוד פעם נכשלתי. מתי כבר אזכה להתפלל את השמונה עשרה כמו שצריך? הלא לפעמים אני מסופק אם אני כבר לאחר מודים או לפני. את הפסוקי דזמרא אני אומר כ״כ מהר. אני לא מרגיש התפעלות במילים הללו. מתי אדע להעריך את האוצרות שיש לנו בדיבורי התפילה. ומה עם הלימוד, כמה אני מפסיק באמצע הלימוד, לכל מיני פטפוטים, פלאפונים וסידורים שונים. מה עם הסדרים האישיים שלי, האם אני מצליח לבצע את מה שקיבלתי על עצמי בראש השנה האחרון. מה עם העיניים שלי כשאני ברחוב? מתי כבר אזכה לשוב בתשובה אמיתית. איך אני אוכל, איך אני ישן, מתי התעוררתי היום וכמה זמן לקח לי לעבור ממצב התעוררות למצב של קימה…
חשבון נפש "מתוק"
זה סוג אחר לגמרי של חשבון נפש, זה סוג של חשבון נפש מתוק, חשבון נפש עם אפקט יעיל לגמרי. זה כבר לא מאיים. אני לא מסתבך עם עצמי לבד, יש כאן עוד מישהו בפגישה. הרווח הגדול הוא, שהקדוש ברוך הוא בעצמו גם משתתף בנושא המדובר. כלומר, הוא גם יכוון אותך על מה לשוחח.
לדוגמא, יכול יהודי לשבת בחדר מבודד או בסדר מוסר ולעשות חשבון נפש עם עצמו על כל מיני חומרות שהוא נוהג בהם (לא לדבר כלום קודם שחרית או לא לאכול יותר מדי סלטים בארוחה), בו בזמן שהוא עדיין נגוע במידות מושחתות של כעס וגאוה עד לב השמים, או שהוא עדיין עם הארץ גמור בהלכות שבת והוא נכשל בחמורות. כשהקדוש ברוך הוא משתתף גם כן בחשבון נפש, הוא כבר נותן לך במוח את הכיוונים על מה להתמקד, כיצד לא לעשות מהעיקר טפל ומהטפל עיקר.
נקודה למחשבה !
כשבאים לערוך חשבון נפש עם ה', מחוברים אל נקודת האמת כי ה' אלוקים אמת. מולו אין משחקים.
עזור לי לדעת על מה לדבר בכלל….
אגב, כך באמת ראוי לעשות. כשעומדים בפגישה הזאת מול השם יתברך, עלינו לבקש קודם כל: רבונו של עולם, פקח נא את עיני שכלי לדעת על מה לבקש בכלל, על מה לספר לך, שאעשה עיקר ממה שבאמת דחוף ושנזכה ללכת מדרגא לדרגא בצורה נכונה.
עוד נקודה. כשהאדם עושה חשבון נפש עם עצמו בלבד, הרבה פעמים הוא כמעט לא מוצא את המקומות הנדרשים לתיקון. הוא אומר לעצמו: הרי העבר שלי מזהיר, נולדתי למשפחה שומרת תורה ומצוות, למדתי יפה בתלמוד תורה, אני לא שובב במיוחד, הציונים שלי בתעודות נפלאים. וכיום, ב״ה אני קם כל יום בזמן, מתפלל יפה במנין מסודר, תפילין מהודרות, תפילה במתינות ובכוונה, פת שחרית, ברכת המזון, כולל או עבודה, יש שלום בית ויש פרנסה, לא רב עם אנשים, מידות נפש טובות. נו, אז על איזה חשבון נפש אתה מדבר. וזה קורה לא רק בחשבון נפש, יש כאלה פותחים ספר מוסר, ושואלים את עצמם מה רוצים ממני בכלל? לא יודע…
"הכל בסדר בינינו?"
כשאתה מזמין לפגישה הזאת גם את השם יתברך, הלא בשלב מסויים, אתה תפנה אליו, ותשאל אותו: אבא שבשמים, האם הכל בסדר ביננו? אני לא יודע, לדעתי הכל דופק מצויין. האם אתה מסכים עמי? תן לי כיוון ברור, אולי יש צורך לשפץ משהו, אולי אני חי באשליות. הוריני ה' דרכך אהלך באמיתך. האם אתה מרוצה מהשמונה עשרה שלי?
נכון, אתה לא תשמע קול אלקים חיים מדבר מתוך האש. הוא לא אמור להתקשר אליך לפלאפון באמצע הלילה. אבל לא חסרים לו דרכים כיצד לענות לך. הוא יפקח לך את העיניים, הוא ישמיע לך את זה דרך איזה דרשה שתשמע, דרך ספר שתלמד, ולפעמים אפילו על ידי מחשבות שונות שיתעוררו לך לעסוק בנושא מסויים הדורש תיקון. אם תנסה להקשיב לעצמך, תגלה הרבה פעמים תשובות ברורות ואפיקים חדשים יפתחו לפניך.
יש כאן עוד נקודה נפלאה. כשהאדם עושה חשבון נפש אישי בפני עצמו. אז על כל התקדמות קטנה הוא מרגיש בסיפוק רב. הנה אני התגברתי לקום היום בשעה שהחלטתי אמש בחשבון נפש. אני הצלחתי להתפלל שמונה עשרה שלם בכוונה. וכשזה לא הולך, זה שוב ״אני״, ונופל מיד לעצבות והלקאה עצמית. אולם כאשר עובדים עם השם יתברך יחד, הלא בשעה שאתה פונה לבקש עזרה להתקדמות רוחנית, אתה כבר חש בכל אפסיותך, וכשאתה נושע וזוכה לאיזה משהו רוחני, אתה מיד חש תחושה של הודאה להשם יתברך. הנה הקב״ה עזר לי שזכיתי לזה. איך לך מזה שום תחושה של גאוה עצמית שעשית משהו בכלל. אתה חי כל הזמן בהתעוררות והתחזקות גם יחד.
"אחר כך", כותבים אנ"ש דעיר ברסלב בשלהי "מכתב ההסתלקות", "אמר לר' נחמן מטולטשין פסוק זה: 'לכו אל יוסף, אשר יאמר לכם תעשו', העיקר הוא התקשרות לצדיקים".
* * *
חושך, אפילה, בלבולים, האמת נעדרת או למצער נעשית עדרים עדרים, כביכול מתקיים "בימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה", וגם האמת עצמה מוסתרת בתילי תילים של שקרים עוטי מחלצות תפארת, כזב עטור שמונה בגדים של צדקות מזויפת – ואנו, אנא אנו באים?
דומים הדברים, כאילו הדור שלנו הוא דור שכולו נפילות ומשברים. ואם גאון עוזינו, מוהרנ"ת, אמר על זמנו – זמן של קדושים וצדיקים – "והטרף והפסול מתגבר כל כך, כמו שהיום יש, אלפים ורבבות 'טרייף פסול' – מה נענה אנחנו אחריו? ומה נאמר על הדור הזה, הירוד והרדוד, כאשר מחוץ תשכל חרב ומבית אימת מוות, כאשר דומה הדבר שכל סימני עקבתא דמשיחא מתקיימים בנו עד אחד?
דומה הדבר כאילו אנו נמצאים בדור כה ירוד, כה שפל – עד כי לעתים למוח מתגנבת המחשבה: יש לנו בכלל סיכוי?
* * *
לכו אל יוסף
ישנו צדיק שהוא בחינת יוסף, ואלומתו קמה וגם ניצבה בינות ליתר האלומות – צדיקי הדורות, "כי שלו עולה על כולם, בבחינת 'רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה' שנאמר על הצדיק האמת הגדול ביותר העוסק לעשות כלים ולבושים ולהמשיך תורה בחכמה אמיתית כזאת, עד שיוכלו להתקרב הכל להשם יתברך" (ליקוה"ל, השכמת הבוקר ד,יח).
במה גדול כוחו של אותו "יוסף"? מה יחודו של אותו צדיק יחיד ומיוחד?
היריעה שלפנינו קצרה מהשתרע, וגם לו היתה ארוכה, אין בנו היכולת להקיף את עוצם גדולתו של צדיק הדורות, אולם נקודה אחת מדברי מוהרנ"ת, המשמעותית במיוחד עבורינו השפלים, היא:
"שיוסף היה טוב לכל, והיה כולו טוב, ועל ידי זה היה יכול לקרב הכל, כי מצא בהגרוע שבגרועים נקודות טובות, ועל ידי זה קירבם להשם יתברך. וזהו והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה וכו', שהם בני השפחות, שהם בחינת משפחות הירודות שבישראל, שהיה מוריד את עצמו אליהם ביותר כדי לקרבם … ועל כן נקרא יוסף, בחינת אסף אלקים את חרפתי, שמאסף ומבטל כל החרפות ובושות מישראל, כי מחזירם בתשובה ומקרבם להשי"ת" (שם ט"ז,י"ז).
הצדיק הגדול אינו עוסק רק בצדיקים, להעלותם עוד יותר; הוא אינו נותר רק ברום דרגותיו, אלא מוריד עצמו אל הרחוקים והנידחים להשיבם, ומראה "לְמִי שֶׁהוּא לְמַטָּה בָּאָרֶץ מַמָּשׁ, יִהְיֶה מַרְאֶה לוֹ כִּי ה' עִמּוֹ, כִּי 'מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ'. וְזֶהוּ עִקָּר הַשְּׁלֵמוּת, לִהְיוֹת לְמַעְלָה וּלְמַטָּה". (ליקומ"ת ס"ח)
אורו של אותו צדיק 'מוסיף והולך' מיום ליום. "כי יוסף הוא בחינת הצדיק שעוסק לקרב להשם יתברך, על ידי שמוסיף והולך האור בכל יום, כי עושה בכל פעם צמצומים וכלים נפלאים באופן שיוכלו להתקרב כל מי שירצה בעולם. ועל שם זה נקרא 'יוסף', בחינת מוסיף והולך" (ליקוה"ל שם).
ככל שהוא זוכה להשיג השגות גבוהות ונעלות יותר, כך הוא מוסיף לרדת אל דרי מטה ממש, ולהלביש את אורו הגבוה בכלים ולבושים נפלאים – תורות, שיחות, מעשיות ועצות – כדי שיוכלו גם הם לקבל את האור, לעלות ולהתעלות.
"אשר יאמר לכם תעשו"
ובכן, שמענו – אפס קצה – מה הוא כוחו של הצדיק, אולם בידיעת כוחו של הצדיק אין די.
שכן, הצדיק אינו 'עובד' במקומינו. "אני יכול לעשות מכולכם צדיקים גמורים נוראים", אמר רביה"ק, "אבל מה יהיה, אם כן יעבוד השם יתברך בעצמו את עצמו? (כלומר, שרצונו הוא שאנחנו בעצמינו נתיגע בכוחו ועצותיו הקדושים להשיג עבודת השם, אבל לא שהוא יתן הכל לגמרי)" (חיי מוהר"ן ש"ל).
אחד הדברים המיוחדים בדרכו של רביה"ק, הוא בכך שרביה"ק אינו מוכן לעשות את העבודה במקומינו. "וְדִבֵּר עִמּוֹ רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה דְּבָרִים כְּעֵין הַנַּ"ל שֶׁבְּוַדַּאי יָכוֹל לִתֵּן [לוֹ] יִרְאָה עֲצוּמָה רַק שֶׁאֵין זֶה תַּכְלִית" … " וְכֵן אָמַר לְאֶחָד אִם הָיִיתִי מַעֲבִיר יָדִי עַל עֵינֶיךָ הָיִיתָ רוֹאֶה גְּדוֹלוֹת וְנִפְלָאוֹת אֲבָל אֵינִי רוֹצֶה בָּזֶה רַק שֶׁאַתָּה בְּעַצְמְךָ תְּיַגֵּעַ בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם עַד שֶׁתִּזְכֶּה לְמַה שֶּׁתִּזְכֶּה"
והענין הוא, כי רביה"ק אינו נוטל את הבחירה מהאדם. ממילא, הפירוש ל"אשר יאמר לכם תעשו" הוא שבסופו של דבר, הכל תלוי בנו, ואם לא נקום וננצל את כח הבחירה העצום והנפלא שנתן לנו הקב"ה לטובה – לבחור בחיים, במעשה ובפועל – לא הועלנו במאום.
רביה"ק סלל דרך ש"אַף עַל פִּי שֶׁהוּא דֶּרֶךְ יָשָׁן מְאד אַף עַל פִּי כֵן הוּא חָדָשׁ לְגַמְרֵי", אבל הוא אינו מחייב שום אדם ללכת בה, אלא על האדם עצמו לקום, לבחור – ולעשות מעשה.
מדוע?
במכתב שכתב הרה"ח ר' שמואל הורביץ, הוא מסביר נפלאות: צדיקים רבים, הוא כותב, "עשו בעלי תשובות, ומרשעים גדולים עשו צדיקים גדולים וכו'. אלא שהם לקחו מהם הבחירה, הם הוציאום מהס"א והכניסום לקדושה, לבהמ"ד ולעבוה"ש"
אולם, לעומת זאת, רביה"ק מוליך את אנשיו בדרך של בחירה, והוא ממשיך:
"וזהו גדולת רבינו ז"ל … שדווקא אינו מוציא האדם מהבחירה … וכן עושה לדורות, שמוציא האנשים ממש משאול תחתיות, ואינו מוציאם מהבחירה, רק אדרבה, בחירתם הוא יותר הרבה מבחירת שאר אנשים." מסביר ר' שמואל, משום שהם חייבים להלחם ולהתייגע הרבה על עבודתם, כי "דווקא זה עיקר השלמות, שדווקא האיש בעצמו בבחירתו דווקא, יכול לזכות להוציא כל הנה"ק ולתשובה שלימה ולבוא למדריגתו, והכל בכח הצדיק האמת" (מכתבי שמואל א, ס"ז)
"אתה בלעדי אינך יכול לעשות", אומר לנו רביה"ק. בלעדי רביה"ק ודרכו הקדושה איננו יכולים להגיע אל התכלית; בלי הדרך החדש שהוא ישן של רביה"ק לא נוכל להגיע לאמת לאמיתה; אולם גם לאחר שירד ובא רביה"ק לזה העולם, וגם לאחר שמסר נפשו עלינו ויסד דרכו הקדושה במסירות נפש של ממש, וגם לאחר שסלל המסילה סיקלה מאבן – גם אז, "אני בלעדיך גם כן איני יכול". כי הכל תלוי בבחירה שלנו, והעיקר הוא "אשר יאמר לכם – תעשו", אם אנחנו נבחר בטוב, ואכן נקיים את עצותיו של רביה"ק ונלך בדרכיו ו"העיקר הוא התקשרות לצדיקים" – כי אז נוכל באמת להנות מכוחו של אותו צדיק ולהגיע אל התכלית בשלמות.
אם רק יבחר בחיים, אם רק ילך אל יוסף ואשר יאמר לו יעשה, כי אז אפילו "אֲנָשִׁים שֶׁאֵינִי יוֹדֵעַ אִם הַשְּׁאוֹל תַּחְתִּיּוֹת הָיָה דַּי לָהֶם, כִּי גַּם הַשְּׁאוֹל תַּחְתִּיּוֹת הָיָה קָטָן לִפְנֵיהֶם, שֶׁאִם הָיָה אֶפְשָׁר לָהֶם לַחְתּר תַּחַת שְׁאוֹל תַּחְתִּית הָיוּ חוֹתְרִים" (חיי מוהר"ן ש"י), יש בכוחם וביכולתם להיות לצדיקים גמורים ממש, בהם יתפאר בורא עולם.
בעמדינו בעיצומם של לילות הקיץ, כאשר החורף על לילותיו הארוכים כבר עומד מאחורינו, חובה קדושה עלינו להתעורר ביתר שאת, ולהתבונן מחדש בעומקה ומעלתה של העצה הנפלאה והנוראה, ברוממותה הפליגו רבינו הק' ומוהרנ"ת זי"ע, ועל קיומה מסרו את נפשם אנ"ש לדורותיהם, הלא היא עצת "הניעור בלילה". דווקא בלילות אלו כאשר מוצא היצר מקום לרפות את הרצון, להחליש את הכיסופים אל עבודה נשגבה זו, עולה השאלה המתבקשת: כלום ניתן לומר כי עבודה יקרה זו – היסוד ואבן הפינה לכל היום כולו – היא נחלתם של אותם לילות בלבד?! האם שייכת היא לזמן מן הזמנים… והלא כבר הוזהרנו על ידי ראש בני ישראל כי "מאוד צריכין ליזהר לקום בחצות בכל לילה" (ליקו"מ תנינא סי' ז); "ותעזרני ותושיעני שאזכה לקום בכל לילה בחצות ממש" – זועק מוהרנ"ת ב"ליקוטי תפילות", שכן "למצוא את הצדיק הגדול במעלה מאוד מאוד" כדי להתוודע אל פנימיות אורו הבהיר המבקיע את גידי קשיות הלב, על מנת להאכל ולהתהפך למהותו ממש ולזכות לכל רפואותיו ותיקוניו הנוראים, רק קימת חצות מסוגלת לידי כך, להתעורר לראש אשמורות ולשפוך נפשו כמים… "וזה בחינת חצות, שצריכים להתגבר מאוד לקום בחצות לילה… כי צריכין לנדד שינה מעיניו ומעפעפיו תנומה, לשוטט לבקש ולהרבות בתפילה ותחנונים שיזכה למצוא הצדיק האמת שיוכל לרפאותו ולהכניס בו השגת אלוקות, כדי להציל את נפשו מני שחת"… (ליקו"ה השכמת הבוקר ד' ט"ז).
קימת חצות היא איפוא המפתח להתקרבות אמיתית, על ידו תזכה הנשמה אכן להתדבק בשורש חיותה ב"פאר והחן של העולם". כל סיבת אריכת הגלות והתרחקות ישראל מאביהם שבשמים – מגלה מוהרנ"ת בליקוטי הלכות (הל' מצרנות ד' י"ג) – היא עקב ההעלמה הגדולה, שנתעלם אור הצדיק האמת שהוא בבחי' ה"ראש בית", ועל ידי זה מתגבר בחינת ה"ראש כל חוצות" ונתעלמין בחי' ה"מאורי אור" ומתגברים בחי' ה"מאורי אש".
אולם על ידי שהאדם מתעורר בחצות זוכה הוא לשום לאבלי ציון "פאר" תחת "אפר" (הכנעת המאורי "אש" והגברת המאורי "אור"), ואזי נחשב כאילו נתחדש על ידו מעשה בראשית – אותיות רא"ש בי"ת שהוא הצדיק האמת שבשבילו היתה הבריאה כולה… בעת חצות לילה ניתנת לנו ההזדמנות לגלות את ה"העלמה" בה נתעלם ונסתתר צדיקו של עולם, איש כפי כוחו ובחינתו הוא. ומאידך גיסא שעות אלו יפות הן לשוטטות, בקשה וחיפוש אחר אורו של צדיק האמת שכה נסתר ונעלם מעין כל חי.
רבי אברהם בר"ן זצ"ל מפליג רבות במעלת עת חצות לילה: "כמו כן גם לגאולת הנפש בפרטיות, מוכרח גם לאלה העצות בעצמם, לקיים את הכתוב 'קומי רוני בלילה' וכו' 'שפכי כמים לבך' וכו', והעיקר הוא בחצות"… (כוכבי אור שיחות וס' כ"ו); "…אך ענין 'שפכי כמים לבך', הוא תפילת חצות שהוא ענין אחר לגמרי שהוא 'נוכח פני ה" ממש, בלי מחיצות ובלי הפסק שערים"; "…שצריכים לקום חצות שאז עת רצון שתתקבל תפילתו, כי תפילתו עולה לה' ממש בלי שער מסך המבדיל"… (ביאוה"ל תורה ט').
"אתה יודע איך שרבינו ז"ל הוא סוד בעולם, ואותי קרבת לרבי כזה" – – –
היה זה בתקופה בה נהג ר' נחמן טולטשינער ז"ל ללון בחדרו של מורו ורבו מוהרנ"ת זי"ע, באחד הלילות קם מוהרנ"ת כארי כדרכו לערוך תיקון חצות (הוא אף התבטא פעם כי רק באלו הזמנים יש ביכלתו לצנן את תבערת לבבו שלא ידעה מנוח – בתשעה באב, ובין המצרים באמירת "קינות", וכד אתפליג ליליא…).
ר' נחמן טולטשינער שהאזין נפעם כולו לאמירת ה"חצות" של מורו ורבו, הבחין לפתע כי מוהרנ"ת משלב בתוך אמירת ה"תיקון" מילים משלו… זאת שמע ר' נחמן כשחידד אזניו: "אתה יודע רזי עולם" – הזדעק התלמיד הגדול, "אתה ריבונו של עולם יודע איך שרבינו ז"ל הוא סוד בעולם, ואילו אותי קרבת לרבי כזה" – – – ואז החל לשפוך נפשו ולבו כמים, שיזכה לציית לרבינו הק' ולהתקרב אליו באמת… (אבני' ברזל טו).
"מיין משיח איז שוין געקומען" (=מבחינתי, המשיח כבר הגיע…) – גילה מוהרנ"ת באחד הפעמים, ור' משה טשענסטחובער היה מפרש: הרי מובא בדבריו הקדושים כי כשם שהגאולה הראשונה באה בחצות, כן הגאולה האחרונה תהיה על ידי הכשרים והיראים העומדים בחצות בכל לילה. ועל מוהרנ"ת זי"ע ניתן לומר כי מעולם לא עבר עליו חצות לילה בשינה… (עיין ליקוה"ל הלכות ברכות הראיה ה' ג, ה, המבואר שם שעל ידי קימת חצות בכל לילה והבכיה אז ממשיך על עצמו קדושת משיח).
מעלות רבות מוצאים אנו בספרי רביה"ק ומוהרנ"ת המתייחסים לקימת חצות: המתקת הדינים; התעוררות השינה הכללית, לעורר הנקודות טובות שיש בכל אחד מישראל; הקמת האמונה הקדושה וביטול הכפירות; המשכת הזיכרון האמיתי; בירור הטוב מן הרע ועוד מעלות נוראות ונשגבות. אולם דומה כי זו היא העולה על כולנה, וכדבריו הקדושים: "על ידי שקמים בחצות לילה ומתאבלין על חורבן בית המקדש ועל סילוקן של צדיקים שקשה בכפליים כחורבן בית המקדש, היינו על שבעוונותינו הרבים נתעלם אור הצדיק, שהוא הפאר והיופי והחן וההידור של ישראל, והוא הראש בית, כי הוא מאיר להבית המקדש… ועל ידי שאנו מתאבלין ובוכין על זה, על ידי זה חוזרין ונתתקנין כל הנ"ל. כי על ידי זה חוזר ומאיר אור הראש בית, ונתגלה שם ה'"… (ליקו"ה תפילין הלכה ז').
ומה נוראים הדברים כשנתבונן בדברי הזוהר הק' (ויקרא כב) המפליג בשבחו של הקם בחצות לילה: "ההוא נחלא דאתקרי נחל קדומים, נחל עדנים, דלא פסקי מימוי לעלמין… ההוא נחלא אתרק על רישיה ואשקי ליה בגו אינון נטיען דגינתא דעדן (=אותו נחל הקרוי נחל קדומים, נחל עדנים, שמימיו אינם פוסקים לעולם… אותו נחל מורק על ראשו ומשקה אותו בתוך שאר הנטיעות שבגן עדן) – – –
והדברים עתיקים. אותו נחל נובע, נהר המטהר מכל הכתמים, הוא הוא אשר אורו נסתר וחבוי. ודוקא בתוקף חשכת הלילה שאז נתעלמין המוחין, וההסתרה גוברת, הופכת ההסתרה בעצמה לדעת, ואז "קרוב אליך הדבר מאוד"… ובה בשעה שמתעוררת הרוח צפונית המנשבת בכינורו של דוד – זה מלך המשיח – מתעוררים גם הרצונות והגעגועים אל הפאר והחן, אל רוחו של ה"ראש בית" המאיר לבית המקדש בעצמו…
לזעוק, לחתור, להתגעגע אחר רוחו של הראש בית…
ומעתה שוב לא נתפלא על ריבוי האזהרות על עצה זו דייקא, שכן ממנה יסוד וממנה פינה לכל התקרבותינו אל צדיקנו וגואלנו, שורש נשמות ישראל. סיפרו תלמידיו של רבי אברהם ב"ר נחמן ז"ל כי על שלשה דברים היה ממתין ומצפה בערגה ובכיסופין: ל"תפילה" (כל עניני הוא "תפילה"), ול"שבת קודש" (צדיק בבחינת שבת), ולנקודת חצות לילה… ועל מה שזכה במחיצת שורש קדושת ארץ ישראל – ציון רבינו הק' באומן – באותן שעות נשגבות, מספרים עובדות נוראות. לילות שלמים היה עומד נוכח הציון הק', ומעיניו ניגרים הדמעות כמים וכל מוחו וליבו נתונים בחיפוש ובקשה אחר אורו של בחיר הצדיקים, אותו אור אשר כה רבו המחיצות והמסכים המסתירים בעד קרני הודו מלהתפשט על פני כל העולם כולו.
כאלה היו גם שאר הדבוקים ברבינו הק' בכל מאודם. לילות תמימים היו מבלים בהשתפכות הנפש ובתחינה להתקרבות אמיתית, ובעיקר בשעות אלו של חצות הלילה ואילך.
סיפר רבי אברהם בר"ן ז"ל כי באחד מאותם לילות חורף קפואים הגיעו לאזניו זעקות שבר נוראות העולות מאוהל ציון רבינו הק'. הוא הלך לראות מי הוא זה שזעקותיו קורעות את דומיית הליל. בהגיעו אל אוהל הציון הק' נגלה לעיניו המחזה: ר' סענדר טרהוויצער שוכב בפישוט ידיים ורגליים על אדמת הציון וזועק שאגות נוראות בכלות הנפש…
ומענין לענין באותו ענין, שח ר' ברוך געצ'יס ז"ל כי כשבא בליל מושלג אחד אל אוהל ציון רבינו בחצות לילה, ומפתח הציון בידו, גילה כי שלג רב נערם לפני פתח הציון. זמן רב היה עליו לעמול עד שעלה בידו לפנות את הררי השלג והכפור שנערמו לגובה רב. לאחר שהשלים את מלאכת הפינוי גילה להפתעתו גוש שלג מתנועע… לא היה זה אלא ר' ישראל טרהוויצער שהסתתר מתחת הררי הגלד והכפור, ופתיתי השלג שהתעופפו בניחותא הצטברו ונערמו על גופו. ר' ברוך שנבהל כדבעי מהמחזה, זכה לתשובה: וכי כשאגיע לאחר אריכות ימים ושנים לעולם האמת אל היכלו של רבינו הק' ושם יהיה הפתח סגור, האם אלך משם? אחכה עד שיפתחוהו…
במשך שנים ארוכות, עד סמוך ממש למלחמת העולם הראשונה, היו חסידי ברסלב הדבוקים בלב ונפש עולים מדי לילה בחצות לחונן את אותו עפר קדוש ונורא, שם שופכים היו דמעות כמים באמירת תיקון חצות ונפשם כלה ונכספת להתדבק בצדיק האמת שהוא בבחינת בית המקדש ממש. ידוע ידוע אותם אנשי אמנה היכן, מתי, ועל מה בעיקר יש לצעוק ולבקש… ואנו בני דורות חלושים אלו אין לנו אלא להתחיל לכסוף להשתוקק ולהתגעגע לעבודה נפלאה ונוראה זו, בה תלויה ועומדת גאולת נפשנו בפרטיות, וגאולת ישראל בכלליות.
ובפרט בימים אלו, כאשר חסרונו של ה"חן, הפאר, היופי וההידור" (כלשון מוהרנ"ת) מורגש יותר מאי פעם, שומה עלינו להתעורר ולהתגבר כארי, ומה הם חבלי השינה לעומת אוצרות נפלאים כאלו, המצפים לנו בכל לילה ולילה. "הנה זה עומד אחר כתלינו"…
בידינו להיות מאותם שעל ידם תהיה דרך זו דרך כבושה לרבים (עי' כוכבי אור אנשי מוהר"ן ט'). מי יתן ובקרוב ממש נחזה בהתגלות אורו הק', כי "כל תקוותינו וחיינו הוא לבקש ולחפש יומם ולילה אחרי המנהיג משה בעצמו" (השמטות לביאה"ל).
"כי באמת צריכין לחפש את הצדיק האמת תמיד, אפילו המקורבין אליו, שיזכו להתקרב אליו ביגיעות יותר ויותר כדי לקבל ממנו יותר ויותר עצות, וכו' כי הצדיק מסתתר בכל פעם מהעולם מחמת קלקולם ונתרחק מהם הרבה עד שקשה להם לקבל ולינק מאורו הגדול כי אם על ידי יגיעות ובקשה וחיפוש הרבה. וזה גם בחייו, מכל שכן אחר הסתלקותו לעילא ולעילא צריכין לחפשו ולבקשו יותר ויותר… (ליקו"ה שלוחין ה' י"ב)
איתא בזהר הקדוש (פרשת אמור. וראה בספר כוונות האריז"ל) ובמדרשים, שגמר החיתום האחרון הוא בהשכמת הבוקר של יום שמיני עצרת. וכן איתא (מדרש הגדול ואתחנן; ועיין דברים רבה פרשה יא ועוד) שמשה רבינו התפלל לפני הקדוש ברוך הוא תקט"ו (חמש מאות וחמש עשרה) תפילות שיִּכנס לארץ ישראל, כמנין 'ואתחנן' (וכמנין תפלה), ונשתתק ולא התפלל עוד, כי ה' אמר לו: רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה; שאילו היה מתפלל עוד תפילה אחת היה נענה, אבל משה קִבל עליו גזרת המקום ולא התפלל עוד. ועוד אמרו בגמרא (ברכות ריש פרק ה) שהצדיקים שוהים בכל תפילה שעה אחת – כל המדרשים הללו עולים בקנה אחד. כיצד?
אמר הרבי מאוסטרובצה: אימתי התפלל משה תפילותיו אלה? בשנה האחרונה, בשנת הארבעים. ומתי התחיל בתפילה? בשעת הרחמים והדין, בראש השנה של שנה זו. מראש השנה ועד בקרו של שמיני עצרת, כמה שעות? חמש מאות ושש עשרה שעות. שכן אם תכפיל עשרים ואחד יום עד ליל שמיני עצרת, בעשרים וארבע שעות היום, יצא לך המנין חמש מאות וארבע. הוסף עליהן שתים עשרה של ליל שמיני עצרת – הרי חמש מאות ושש עשרה שעות. ומשה התפלל כל אותן השעות שעה לתפילה, שעה לתפילה, חוץ מן השעה האחרונה שלפני גמר החיתום האחרון. ואילו היה מאריך בתפילה עד שעת החיתום, היה קשה לפני הקדוש ברוך הוא לדחות תפילתו של צדיק זה. והיה שומע תפילתו ונענה לו על תפילתו שבשעת החיתום.
ודע, שכל אלו הנפילות והירידות והבלבולים וכו' צריכים בהכרח לעבור בהם קודם שנכנסין שערי הקדושה, וכל הצדיקים והיראים האמיתיים עברו בכל זה.
(משיבת נפש, אות לב)
לכל אדם הנכנס בעבודת ה' מחכה דרך שיש בה ירידות. האדם חייב להשתדל למנוע את כל מה שביכולתו למנוע, אך אין באפשרותו למנוע את הירידות לחלוטין. לפעמים גם מפילים את האדם מן השמים – "כשנופל אדם ממדרגתו ידע שמן השמים הוא" (ליקוטי מוהר"ן ח"א רסא). עד כמה שהבחירה ניתנה לנו ו'הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים', ישנן ירידות מתוכננות מהשמים במטרה להביא אותנו ליראת שמים בה אנחנו נבחר. לא נוכל לתכנן את הדרך בה נלך. בכל מצב עלינו לדעת מה ה' רומז לנו, עד שנגיע ליראת שמים המיוחדת אותה הוא מתכנן לנו.
אולם, עד כמה שנדע מראש את המציאות של העליות והירידות, לא תמיד הידיעה הזאת תעזור לנו בשעת מעשה. הירידה כואבת ללב ירא ה' בהתחלה בשאלה 'איך יכולתי לעשות דבר כזה'. כששואלים את השאלה הזו במצב הנפשי הנכון ובמגמה הנכונה, אפשר להגיע איתה לתשובה שלמה. אבל כשמאבדים את השליטה עליה והמושגים מתערבבים, השאלה נשארת שאלה והיא לא מובילה לכיוון חיובי. השלב השני הוא כבר היצר הרע בפעולה גלויה: אם זה כואב לך ועדיין לא השתנית, סימן שאולי לא אכפת לך באמת. ואז הכאב גדל עוד יותר: לא רק שנפלתי, אלא שנפלתי סתם. כנראה שרציתי ליפול. תחושת הנפילה מעמיקה שורשים, הכאב גדל, וכעת מצטרפים לתמונה חידלון וחוסר מוטיבציה לפעול עוד, עד ש"רובן מייאשים עצמן לגמרי… ואינם עושים אפילו מה שהיו יכולים לעשות עדיין" (שם, ח"א רפב), וכך כדור השלג מתגלגל.
עלינו לדעת בראש ובראשונה שתהליך זה הוא פרי פעולתו של היצר הרע, בלי שום הגדרה אחרת. בין אם נבין את זה ובין אם לאו, זהו הכלל שהתורה מלמדת אותנו: "תורה ה' תמימה משיבת נפש" (תהלים יט). התורה משיבה את הנפש למקומה האמיתי. אם האדם חש שבור ומנותק מהתורה ומעבודת ה', ושדווקא שם נפשו הולכת לאיבוד, הוא יכול לדעת בבירור שתחושה זאת לא יכולה לבוא מהתורה. את התמונה הנכונה על עצמנו צריך להבין כשאפשר להבין, כדי להגיע לחשבון נפש נכון ואמיתי. אבל הכלל עומד תמיד מול כל תחושת ייאוש ושיברון שיופיעו: הם לא יכולים לבוא מהתורה.
אכן, בנקודה הספציפית של המקרה שלנו נשים לב לדבר מסוים.
עד כמה שהיצר מכפיל ומשלש את הכאב שלנו, הוא עדיין ממשיך לכאוב. לא משנה מה האדם עושה, הכאב עדיין נמצא, אלא אם כן הוא התייאש ח"ו ואיבד כל תפיסה (וגם עליו נאמר ש"אין שום יאוש בעולם כלל"). מה אנחנו עושים עם הכאב הזה? האם רק ניתן לו לשתק אותנו ולשקוע עמוק יותר?
מלמדים הצדיקים, שדווקא כשהכאב נוגע במקום הכי עמוק, דווקא אז הוא יכול להביא להארה הגדולה ביותר ולהפוך את כל התמונה. אם במצב הזה האדם יעשה את ההתבוננות הנכונה, אזי ככל שהכאב גדול יותר, יכול האדם לגלות אור גדול על עצמו – שבאמת אכפת לו. עד כמה שהיצר מנסה לשכנע אותו שהוא נופל בסתמיות ולא אכפת לו בכלל, הכאב שנשאר מגלה את ההפך. אם לא היה אכפת לך, לא היה כואב לך על זה שלא אכפת לך. במכתב שכותב ר' יצחק ברייטר הי"ד (מגדולי חסידי ברסלב בפולין שלפני השואה) לחברו על הנפילות שבעבודת ה', הוא אומר לו בקצרה בתוך הדברים: "וזה הוא הפירוש נפשי חולת אהבתך: יודע אתה ריבונו של עולם מדוע נפשי חולה? בגלל שאני אוהבך" (שארית יצחק, עמוד קל).
דווקא בזמן הכאב צריך כל אחד להתבונן בתוכו: למה אני בכלל בכל הסיבוך הזה? למה החיים שלי כל כך כואבים? למה אני לא מפסיק עם הכל ועובר לחיים הקלילים? למה נפשי חולה? והתשובה היא אחת – בגלל שאני אוהב את ה'. כואב או לא נוח, זאת לא השאלה. אפילו "אם ימכור איש את כל הון ביתו באהבה, בוז יבוזו לו" (שיר השירים, ח ז). גם כשהאהבה לא משתלמת מול כל ההון והבית שלך, כל תחושות הסיפוק והיציבות שכל אדם מבקש לעצמו באופן טבעי, ורק בגלל האהבה שלך אתה עומד להפסיד את כל אלו, רק יבוזו לך. כי מה משתלם יותר, בית מלא ולב ריק, או לב מלא ובית ריק?
מה משתלם לנו יותר? חיים מלאים ולב ריק? הלזה יקרא חיים? את כל הכאב שיש לנו מהכישלונות והנפילות אנחנו ממשיכים לנשוא בתוכנו, כי יש בתוכנו אהבה לה'. בלעדיה היינו עוזבים את הכל. ככל שהכאב גדול יותר, נקלוט סוף-סוף למה אנחנו בכל הסיפור הזה, ולמה עדיין כואב לנו. כך הפעולה של היצר תביא לתוצאה ההפוכה ממה שהוא רצה להביא אליה.
אם הירידה היא ירידה, דווקא אז היא יכולה להיות עליה. אם הלב כואב, נדע נאמנה כי אולי בית אין לנו, אין לנו יציבות ומקום בטוח לעת עתה, אבל לב יש לנו. ואם לב יש לנו, נגיע בסוף אל הבית שלנו, אל ה'.
* * *
בעת שהאדם רחוק מקדושתו יתברך והוא נע ונד ומטולטל ודוחין אותו מקדושתו מדחי אל דחי רחמנא לצלן, אף-על-פי-כן… אם הוא חזק ואמיץ לבקש ולחפש יותר, אף אם יעבור עליו מה בודאי סוף כל סוף יזכה למצוא אותו יתברך (משיבת נפש, ק)
ערב ראש השנה, אני בסבב טלפונים לנבחרות מחברותי. איחולי שנה טובה, עדכונים הדדיים ("אני לא מאמינה! כבר שבעה? בלי עין הרע. מתי הספקת…), מס' קיטורים פה ושם ואז זה מגיע. בד"כ. הבעל. או יותר נכון, מה הפעם קרה לבעל בדרכו לאומן או ממש שם. אין סוף למיני ההרפתקאות שרבינו דואג להעביר את הבעלים או אותנו בדרכנו לתיקון הגדול של ראש השנה. תמיד, אבל תמיד יש איזה טלפון דרמטי. "את שומעת, אם מתקשרים שמצאו את התיק שלי, אז אני בטלפון של פלוני…". או "יש פה איזה עיכוב של 11 שעות. עוד לא הגענו….". אבל מה שיותר מדהים, זה האופן הכל כך שונה של כל בעל ובעל שבו הוא מתכונן לנסיעה. השוני המדהים בינם לבין עצמם ובינם כגברים לבינינו כנשים.
למשל, אני, אם הייתי יודעת שנה מראש על נסיעה לחג שלם, למס' ימים, כשיש שם מס' גדול של אנשים ועוד הרבה דברים לדאוג להם (מקווה, תפילה, סעודות חג, תשליך וכו'), מן הסתם הייתי מתייחסת לזה כאל פרוייקט צבאי. ככזה, הייתי מכינה רשימות מדוייקות מראש, מתייעצת, מבררת מראש את תנאי מזג האויר, מתאמת עם חברות לקביעת סעודות משותפות (כפי שאני עושה בארץ), מנסה להעריך באופן הכי מדוייק כמה זמן יקח לי להגיע לשדה התעופה ואז בתוספת זמן רזרבי משמעותי, מתאמת עם נהג ועוד כמה חברות. מוודאת שאני משאירה בבית לפחות 2 עותקים של כרטיסי הטיסה והויזה, מארגנת פוליסת ביטוח וכבודה ובקיצור – לא משאירה שום פרט באויר. גם האריזה, מן הסתם, היתה לוקחת מס' ימים, כך שהתיק שנבחר להצטרף למסע יכיל בצורה הכי מדוייקת והכי נוחה לשליפה את כל הפריטים הדרושים לי.
לעומת זאת, בעלי שיחיה, נוהג פשוט הפוך. כאילו לא יודעים על הנסיעה מראש (לא מדברת בכלל על התארגנות כספית, ר"ל. "רבינו אמר שהוא יחזיר אז הוא יחזיר", לא?), כאילו לא נסענו כבר כמה וכמה פעמים, כאילו זה פה ברחוב הסמוך ולא בארץ אירופאית חורפית ועויינת, כאילו הוא נוסע עם כמה חברים למירון – הכל ספונטני. אני מוצאת את עצמי מדי שנה בוהה בו בהשתאות בעודו אורז את התיק כשעתיים לפני הטיסה, זורק פנימה מה שזורק, לשאלותי העקביות והבלתי פוסקות ("לקחת מספיק ____? אולי תקח גם ____? אתה רוצה שאכין לך ____ ותקח?") הנובעות מלחץ בלתי מודע שכל הסיטואציה גורמת לי, הוא עונה לי בקצרה במילים שאינן עולות על הברה אחת. וכך בעודי בוהה בנעשה בחוסר אונים, הוא רוכס היטב את רוכסני תיק הגב האהוב ("בשביל מה צריך מזוודה?"), מכניס איזה תפוח לכיס ויוצא לו.
באמת, היו שנים שזה עשה אותי חולה. היו שנים שבהן פתאום התחוור לי שעד שהוא לא חזר, לא נשמתי כמו שצריך והייתי בטוחה שהוא פשוט סובל שם ואיזה רעה אני שלא דחפתי לו בכח כל מיני דברים לתיק בלי שישים לב. לקח לי זמן, אבל בסוף הבנתי שרבינו באמת התכוון לזה. "יישן איך שיישן, יאכל מה שיאכל – העיקר להיות אצלי בראש השנה" (אני יודעת שאני לא מדייקת בלשונו הקדושה). כי גם בשנים שהוא התארגן מראש על מקום לינה ואוכל, וגם בשנים שהוא סחב איתו אוהל וכמה קופסאות שימורים, במקרה הטוב – מעולם הוא לא נשאר רעב או מסוייט ותמיד הוא חזר עם אותה הבעה רוחנית, מנותקת מהמציאות, בלתי ניתנת לתיאור, עם אותו מבט חולמני שלתסכולי הרב לקח כמה ימים עד שעובר לו והוא חוזר לעצמו. הבנתי שאומן זה משהו שאני לא יכולה להבין, שאני לא צריכה להתערב לו בזה ושאין לי שום אחיזה בו. מהרגע שהוא קנה את הכרטיס, הוא בידיו של המארח הגדול וכל נסיון שלי להתערב בדבר – הוא פשוט מגוחך. רבינו לא צריך אותי.
מה שכן, גיליתי שלא כולם כמו בעלי. במהלך שיחות ערב החג, מספרת לי חברתי מציאות הפוכה. בעלה כמוני. יותר נכון הוא שידרוג, ואם תרצו, הגזמה פראית שלי. הבנאדם אורז לאומן כאילו הוא אורז למסע חייו, שיקח לפחות חצי שנה ויתרחש באנטרקטיקה. הוא לא סומך על כלום. לוקח איתו הכל ושחס ושלום הוא לא ירגיש כאילו הוא מחוץ לסביבה הטבעית. מקיסמי שיניים ועד לימון לסלט, מקילוגרמים על קילוגרמים של סוכר ("כי אולי אני בדיוק ארצה תה ויחסר לי") ועד חלבה שלא הוא ולא בניו אוהבים אבל אף פעם אי אפשר לדעת ("אולי דווקא באומן פתאום ישתנה לי הטעם או שבכלל למישהו אחר מאד יתחשק פתאום ורק לי יהיה?"). הכל נארז בקפדנות, בבטחון מלא שאף דיילת קרקע חביבה לא תקנוס אותו על מטען עודף, הוא יוצא לשדה התעופה כשאת תא המטען ממלאים לפחות 40 קילוגרמים של דברים שאף-פעם-אי-אפשר-לדעת מתי ואם יצטרך. חברתי מספרת שבסוף הוא חוזר עם רוב מוצרי המזון שלקח ועוד חודשים אחרי ראש השנה, הם עוד שומעים במהלך הארוחות "תאכלו ילדים, זו לא סתם טונה, זו טונה שהיתה בראש השנה על הציון של רבינו…". דווקא הצעתי לחברתי לשווק את המאכלים האלה. אם יש אנשים שמוכרים מים קדושים מהירדן, היא יכולה להתעשר ממש מטחינה גולמית שזכתה להנות מאוירא דקדושא אצל אור האורות.
באמת, חברתי, שניחנה באופי מאד מינימליסטי, גם היא עומדת משתאה לנוכח הכמויות הלא סבירות של החפצים והמזון שבעלה לוקח איתו לטיסה, אבל גם היא הבינה שאין לה פה מה להתערב. כמו בעלי, גם בעלה חוזר מבסוט ועושה רושם שרק לה מפריעים הקרקרים המרוסקים, נפגעי טלטלות הנסיעה. כמוני, גם היא הבינה, שיש פה משהו שהוא מעבר להשגתה.
יכולתי להמשיך ולתאר את הבעל שרק יומיים לפני ראש השנה טורח לארגן לעצמו כרטיס (וכך מדי שנה בשנה), או את הבעל שלא זז בלי לפחות 20 זוגות תחתונים, 4 סטים של מצעים וכד' – כי הוא מאד איסטניסט, או הבעל שבלי הדגים של אמא שלו, הסילקא של חמותו, הלחמניות והקציצות של אשתו ועוגת הדבש של השכנה – לא זז לשום מקום ועוד כהנה וכהנה.
אבל באמת, מה זה חשוב. המסקנה שהסקתי מכל השיחות ומכל העובדות הבאמת-מעוררות התפעלות על הבעלים ובעיקר על נשות החייל, היא, שאומן זה מעל להשגתנו ותפיסתנו. לי כאשה זה נשמע כמו סיוט, אבל כנראה שזה משהו שמיועד לכלים של גברים בלבד. כי באמת, רואים בחוש שכולם בסוף מסתדרים, אף אחד לא נשאר רעב או נטול שינה ואם לשפוט לפי מבע פניו של בעלי בימים שלאחר ראש השנה אצל הצדיק – אף אחד גם לא ממש סובל. הלוואי עלי חצי מהאור הזה שיש לו על הפנים שאפילו אני, עם כל החקירות שלי (כי אני הרי חייבת להבין את הפלא הזה) והקיטורים על מה שעבר עלי, לא מצליחה להרוס.
שוק המסחר הוא אחד המקומות אליו לא נכנסים ללא ייעוץ צמוד.
הבקיאים והרגילים, שמסדרונות הבורסה נהירים להם כפרוזדורי ביתם, אינם מעיזים לבצע עסקאות ללא נטילת עצה מיועץ. מי שהתחום חדש עבורו, על אחת כמה וכמה.
כדי לסחור ולהרוויח יש לפעול לפי עצת מומחים. אתה שרוי כאן, מכיר בקושי את ארבעת אמותיך, ומסחרך פרוס רחוק, במדינות זרות ורחוקות, במטבעות זרים ומוזרים. אם לא תשאל את הממוחים, לא תוכל לדעת היכן ואיך להשקיע.
העולם הזה הוא שוק הון. אנחנו, נשמות ישראל, עסוקים כאן במשא ומתן ערני ומניב רווחים בהיקף חובק תבל. בעולם גדול כמו שלנו, הפתוח לכל כך הרבה כיוונים, אם לא ניצמד ליועץ השקעות מבין, נאבד לחלוטין. ברחמיו העצומים שיגר לנו השי"ת את משה רבינו.
'ברוך השם' – כותב רבי נתן 'שיש לנו איש נאמן באמת שראוי לסמוך עליו ואנו יודעים במה לסחור בזה העולם הרחוק מאוד מעולמות עליונים'. משה רבינו, עליו העיד בורא עולם 'בכל ביתי נאמן הוא', הוא המבין האמיתי ברזי המסחר הנצחי, והוא זה שהורה לנו היכן להשקיע: בתורה, תפילה, ציצית תפילין ושאר מצוות השם.
בשוק – אם רצונך להרוויח, אל תהיה חכם גדול, תהיה עוד יותר חכם ותציית להמלצות המומחים. אל תנסה לבזבז את זמנך בקושיות על דברי המומחים, כי בזמן היקר הזה אתה יכול ליישם את הדברים ולהשיג עוד רווחים נאים. כדי להצליח ולהרוויח רווח נצחי, יש לקבל את עצות הצדיקים על כל צעד ושעל.
התורה הראשונה (עוד לפני תחילת סדר התורות) בספר הקדוש ליקוטי מוהר"ן עוסקת בענין הגילוי הנפלא בסוד גדולת התנא הקדוש רבי שמעון בר יוחאי. מאמר זה נאמר בסוף ימי חייו של רביה"ק, ואף על פי כן קבע מוהרנ"ת זי"ע את מקומה בפתיחת הספר, דבר המרמז שגילוי זה הינו מעין הקדמה ופתיחה לכל הנאמר בהמשך הספר ויש לבאר מדוע.
גם במאמר עצמו רבו הדקדוקים: במה נחלקו רבותינו אם תשתכח תורה מישראל או לא, האם נחלקו במציאות שתהיה אז? כך גם יש לבאר במה שרבינו ז"ל מבאר שם שהבטחת רשב"י שלא תשתכח תורה מישראל, פירושה שעל ידי ספר הזוהר ינצלו משכחה זו, ע"י שבזוהר דא יפקון מן גלותא [=בזוהר הזה יצאו מהגלות], ויש לבאר מה ענין השכחה ליציאה מן הגלות, ובכלל צריך להבין מה ענין שכחה זו שעליה כוונו רבותינו ז"ל, הלא ספרי מקרא משנה וגמרא ערוכים לפנינו ואיך ישתכחו הדברים?
כדי להבין הדברים נקדים: הנה, בתורה הקדושה ובמצוותיה ישנם שני חלקים, החלק הפנימי והחלק החיצוני. החיצוני הוא מעשה המצוה והלימודים והדקדוקים והפירושים שקשורים למצוה זו; והחלק הפנימי הוא כוונת הבורא יתברך ופנימיות רצונו במצוה זו. פנימיות זו היא האהבה והקשר שהוא יתברך כביכול מתאהב ומתקשר אתנו על ידי כל מצוה ומצוה, וכמו שמפורש בלקוטי מוהר"ן שכל המצוות ואותיות ומדות התורה הם לבושים לאהבתו יתברך אותנו.
וזו תכלית כל המצוות והתורה: שעם ישראל ידע ויכיר את ה' יתברך, דהיינו שיאהבו אותו בעולם הגשמי הזה, ויכירו בחסדו ורחמנותו ואהבתו אותם (כמבואר שם בשם הזוה"ק). אהבה זו היא המביאה לאדם את השפע האלוקי שבכל מצוה, כי על ידי שמכיר באהבת ה' אליו ומאמין באהבה זו הרי הוא מתקשר ומתדבק ומתאחד עם רצונו ית', וכמו שאנו אומרים "אשר קדשנו במצוותיו", דהיינו שעל ידי שאנו נעשים צוותא עמו אנו מתקדשים ומתדבקים בו.
וכאשר אנו מאמינים ודבקים באהבה זו הרי שאז אי אפשר שהגלות וכל מיני חושך ישלטו על האדם, כי עיקר הגלות בא על ידי שהאדם נופל בכפירת הטבע, וכשמאמין באהבה זו, דהיינו שמאמין שהשם יתברך קשור עמו כביכול גם בעולם הזה, הרי ממילא נופלת שליטת הגלות עליו, כיון שאינו נמשך אחר הטבע שמחשיך קשר זה אלא מאמין שגם עתה בעולם הזה הוא קשור עמו יתברך.
אמנם, עיקר הנסיון בעת הגלות הוא ענין זה עצמו, שמחמת העבירות נמשכת עצבות וכפירה על האדם ומאבד את שמחת המצוות, כלומר, הוא לא מאמין שחוטא ופושע כזה מתקשר ומתדבק לבורא יתברך על ידי מצוותיו. וכיון שאין הוא מאמין בפנימיות זו הרי אף על פי שעדיין הוא מאמין בחלק החיצוני של המצוה ועדיין מקיים אותה כמצות אנשים מלומדה, אולם אין בכוחה להגן מהגלות, כיון שנפל בכפירת הטבע ואינו מאמין שכשעושה איזה מצוה הוא קשור עתה עם הבורא ושהוא דבוק עתה עם א-ל עליון.
ענין זה, שמקיימים התורה מתוך כפירת הטבע הוא הנקרא שכחה, וכמו שמבואר בלקוטי מוהר"ן (תורה ז בהשמטות) שתפילה ובחינת אמונה הם היפך שכחה עיין שם, וכשאדם לומד ואינו מאמין שלומד עתה תורת א-ל חי, דהיינו שאינו מאמין שאף על פי שהוא חוטא ומאוס כזה, מכל מקום עתה הוא דבוק בהשם יתברך, הרי זה שכחת התורה, כי נשכחת ממנו כל כוונת התורה והמצוות ותכליתם "שיאהבו אותו עמו בזה העולם הגשמי", וזה עצמו מגביר ביותר את הגלות.
שכחה זו ניזונה אצל האדם מ"כח" משפטי התורה. כי לפי ראות עיני הדיין הרי התורה עצמה אומרת שחוטא ופושע כזה אין לו תקווה ואין לו דרך תשובה, (וכמבואר בלקוטי הלכות ברכת השחר ה, שמחמת שידעו ישראל בעת החורבן עוצם קלקולם, על כן לא האמינו שעדיין השם יתברך בוחר בהם) אולם באמת, אף על פי שמצד משפטי התורה אכן אין תקות תשובה לחוטאים כאלה, אבל מצד סוד התורה ומצד סתרי דרכי השם יתברך שגילה דרכי התשובה שהם למעלה מן הזמן ולמעלה מן הטבע, עדיין יש תקוה, ותקוה זו היא סוד אהבתו יתברך אותנו ברצון שאין לו סוף, וזהו שורש ופנימיות התורה שהיא אהבתו ית' אותנו. נמצא, ששורש התורה וסוד פנימיות התורה שהוא האהבה שאין לה סוף הוא נותן תקוה גם לרחוקים ביותר, שעל ידי שיאמינו ויתקשרו לסוד זה ויבטלו דעתם להאמין שעדיין השם יתברך אתם עמם ואצלם ולא יפנו לחלישות דעתם, למרות שהיא נובעת, כביכול, מצד משפטי התורה הגלויים, אלא יאמינו בסוד התורה שעדיין יש תקוה, כי תשובה למעלה מן הזמן, ואזי יוכלו לשוב גם ממקום שפל זה שנדחו ונפלו לשם.
ובזה נחלקו רבותינו ז"ל בכרם דיבנה. כי מצד משפטי התורה הרי בודאי תשכח התורה, כי אם אנו דנים מצד המשפט הגלוי והפשוט, הרי בודאי אין תקוה לחוטאים כאלה, ואם אין תקוה הרי שמכל התורה והמצות נותרת רק החיצוניות בלבד, כי שוב אין מאמינים בפנימיות האהבה הגנוזה בה, וחיצוניות זו היא ענין השכחה כמבואר, אולם רשב"י הבטיח שיגלה סודות התורה, כלומר, את פנימיות כוונת התורה, ואת האהבה והקשר הנפלא שהם שורש התורה, וזוהי קדושת ספר הזוהר שממנו נובע נחל האהבה והתקוה שגילה רבינו הקדוש, ואף על פי כן שמצד חיצוניות התורה תשתכח, אולם אם יאמינו ויקבלו סוד זה אזי יוכלו להתקשר ולהתדבק לבורא יתברך על ידי כל נקודה טובה גם בעמקי שאול ממש, ועל ידי זה יצאו מהגלות, כי הגלות והשכחה ענינם אחד ממש כפי שביארנו, וזוהי ההקדמה הנצרכת לכל גילויי רבינו ז"ל שכל עניינם הוא לגלות את הקשר ואת האהבה הנצחית של השם יתברך עם ישראל בכל מצב ובכל אופן, ואיך, על ידי אותם קשר ואהבה נצחיים, אפשר לצאת מהגלות.
וזו, אכן, צריכה להיות כוונתנו, לגלות עינינו במה שנסתר בתורה, כלומר, בפנימיות התורה ולהתחדש להאמין שגם אחר שעבר עלינו מה שעבר, תמיד קיים סוד תקוה עצום ונורא: סוד אהבת השם יתברך אלינו שהוא שורש כל התורה כולה. ואהבה זו אין לה הפסק וסוף, וכשנתדבק באהבה זו אזי נזכה שבזה נצא מגלותינו הכללית והפרטית, ויקוים בנו מקרא שכתוב ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום.
ביומן "ימי מוהרנ"ת", מתאר רבי נתן את הפעם הראשונה שזכה להיות קרוב לרבי נחמן באופן קבוע לתקופה מסוימת. הוא כותב שם שבאותה תקופה רבי נחמן חיזק אותו מאוד בכל מה שקשור לשמחה והתחזקות תמידית, ובתוך דבריו הוא מציין רעיון שמבטא את יסוד כל הדברים שנאמרו לו באותה התקופה. רעיון זה נמצא לפניכם. נשתדל להעמיק בו בעזרת-ה', כדי שנוכל ליישם אותו בפשטות.
"כל החולאת [=מחלות] הבאים על האדם, כולם באים מקלקול השמחה" (ליקוטי מוהר"ן תנינא,סימן כד). אם רבי נחמן מציין לנו עובדה רפואית זו, בוודאי שעומד מאחוריה יסוד בעבודת ה'. השמחה, כידוע, היא מצב נפשי של פתיחות ומוכנות לביטוי עצמי מלא במה שאנו עושים. השמחה תופיע בעיקר בשעת העשייה, שכן אז הביטוי העצמי הרבה יותר גדול, ואז האדם 'מרחיב' את עצמו, וצומח (צמיחה ושמחה קשורות גם מילולית וגם רעיונות, כפי שראינו ונראה). נמצא, שהביטוי הגדול ביותר של החיות – שמטבעה להתפשט ולהתבטא, הוא השמחה. מי שלא שמח עקב בעיה מהותית של חוסר ביטוי עצמי, עד שהגיע לרמה כזו של "קלקול השמחה" – קרוב להיות חולה גם בגופו. כאשר הגוף לא מבטא את עצמו, הוא מפסיק לחיות בבחינה מסוימת, ובמצב שכזה יכולים לבוא עליו מחלות, ה' ישמור. מעובדה זו נמצינו למדים שהשמחה היא הביטוי הבסיסי ביותר של החיות, ומי שאינו שמח בצורה מהותית, קיימת בו בחינה מסוימת של מיתה (ליקוטי מוהר"ן סימן כג).
כאשר אדם נחלה, רגילים בני-אדם לחזק ולשמח אותו. התפיסה הפשוטה שלנו היא שמשמחים אותו כדי 'לשמור על הגחלת', שלא ישקע עוד יותר בחוליו. הרי בסופו של דבר, אנו חושבים בתת-מודע, אדם זה מוגבל ולא תיתכן אצלו השמחה באופן מהותי. גם אם ישמח לכמה רגעים, אין לו את האפשרות להגיע לביטוי מלא. אבל אם נשים לב יותר נראה, שהפתח לבריאותו היה דווקא אותם הרגעים הבודדים ששמח בהם. העומק הגדול בכך הוא, שמספיקה שמחה אחת לצאת מכל העצבות. מספיקה בחינה אחת של חיות וחירות לביטוי עצמי, ומשם משחררים את כל הנפש ממאסר העצבות. גם החולה, שנדמה לנו שאין לו שום מצב להגיע לחיות מלאה במצבו, משתמש בשמחה בודדת, ומשם להגיע לשלמות.
"רבי אומר: העושה מצווה אחת, אל ישמח לאותה מצוה; לסוף שגוררת מצוות הרבה" (ילקוט שמעוני, סימן תשמט). כשאדם עושה מצווה אחת, בכמה צריכה לגדול מידת הפתיחות שלו ביחס לתורה ולמצוות? אנו היינו עונים – באותו מקום שהצלחנו לבטא את עצמנו, שם אנחנו צומחים ומרגישים חיות. מלמד אותנו רבי: הפתח הרבה יותר גדול. בשמחה בודדת אנו פותחים בתוכינו פתח לכל העלייה שתבוא אחריו. כבר עכשיו צריך לחוש את הצמיחה העתידה לבוא, גם אם 'רק' התחזקנו בלברך בכוונה.
לא משנה כמה גדול חולייך, ונדמה לך שכבר לא תמצא את עצמך בעבודת ה'. עשה פעולה קטנה אחת חיובית, תשמח בה, ותפתח בכך פתח גדול לחיות ולביטוי הפנימיות האמיתית: עשיית רצון ה'. זאת המשמעות העצומה של השמחה אותה למד רבי נתן באותה תקופה: השמחה איננה זריקת עידוד שלא נישבר, אלא היא זריקת האנטי-יצר-הרע המשוכללת ביותר שנוכל למצוא. מה שנדמה לנו כשינוי הסתכלות פעוט ורגעי, מתגלה כצוהר לחיים חדשים, חיים של שמחה, כי באור פני מלך – חיים.
לאיוון לא חסר דבר. רק דמות אחת העיבה על אושרו: מושק'ה, שכנו היהודי. ההצלחה שמאירה לו פנים, צאצאיו המשוכים בחן יהודי, ובעיקר השלווה הנסוכה על פניו תמיד. לא מצאה רוחו מנוח עד שרקם לעצמו תוכנית שטנית. בערמומיות ובמומחיות החל מטפטף רעל של רכילות לאוזניים הנכונות. דאג להעביר לפקידי הבנק המרכזי דיווחי כזב על מושק'ה היהודי. אט אט החלו השתדלויותיו נושאות פרי. האשראי קוצץ באופן משמעותי. הידידים הטובים של הסוחר המצליח הפכו את עורם, נעשו צרי עין וחשדניים. ר' משה הסוחר לא ידע את נפשו.
הישועה הופיעה בצורה מפתיעה להפליא. אל מסיבת הפריצים האחרונה, הוזמן גם איוון שעלה בינתיים לגדולה. כטוב ליבו במשקה, כשניטשטשו עשתונותיו בגילופין, עלתה רוחו המרה על גדותיה, בבכי שיכורים. במרכז האולם הוא נעמד ושפך בגרון ניכר את תסכולו האיום. חייו העלובים ושכנו ה מושק'ה שהצלחתו ויושרו מנקרים את עיניו. בשיכרון חושיו אף הרחיב פה וסיפר בפרוטרוט את עלילותיו ותעלוליו.
באותו נשף, נסקה קרנו של הסוחר היהודי פלאים בעיני הפרצים.
* * *
ארוכה היא הדרך אל הקדושה, ובעיקר מסוכנת. כמו בני ישראל במסעות המדבר, צועד כל יהודי אל קדושת ארץ ישראל שבנפשו פנימה. פסיעה קטנה שלנו, נקלטת היטב בעיני הסטרא אחרא. דווקא הם, העומדים על מיצרי הקדושה, מכירים בחשיבותה הנוראה של כל פסיעה טובה.
בלק בן ציפור המשקיף מערבות מואב על התקדמות העם שיצא ממצרים. רואה את הניסים שנעשו ישראל, שומע על נפילת סיחון ועוג. קריסת בני הנפילים שהפילו חיתתם במדבר. נלפת בפחד. הוא פונה לשכן המדיני ומזהיר "עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו". העם הזה עוקר כל שורש של טומאה, עוד מעט לא תיוותר פינה אחת של הסתרה. בעצה אחת הם משגרים שלוחים מכובדים אל גדול המכשפים, בלעם.
כשכוחות הטומאה צופים בנשמה יהודית העושה דרכה אל קדושתה, הם פוחדים. העצה היחידה שתוכל למנוע מיהודי נלהב התקדמות היא, קללה. קורטוב של חלישות הדעת, שיבוש כלשהו בדרך. האומנות המיוחדת של בלעם היא להחדיר את עינו הרעה אל מעמקי הנפש, עד שהאדם עצמו מדמה לראות את הרע כעצם מהותו. הקללה של בלעם חודרת עמוק כל כך, שהיא משמיעה את קולה מפיו ומהרהורי ליבו של האדם.
בלעם מחפש נקודה רעה בכל יהודי, עימה יוכל לשכנע את הנפש עד כמה רעה היא, נמוכה ובלתי מסוגלת. כשהוא מצליח, חש היהודי הקטן את עצמו עלוב ובודד, בלתי ראוי ואשם. כשחלישות הדעת מפעפעת בדם הנפש, כבר אין צורך לצאת למלחמה, היהודי בעצמו נטש את חלומו לכבוש מקום בגבול הקדושה.
אור מחושך
הישועה של כלל ישראל היתה מופלאה כל כך, משום שהיא בקעה דווקא מפיו של הרשע בעצמו. בלעם, אומן הקללות והעין הרעה, עומד במרומי ההר, משקיף על מחנה ישראל ופותח במשל ושירה "כי מראש צורים הראנו, ומגבעות אשורנו, הן עם לבדד ישכון".
השי"ת בכבודו ובעצמו, עיקם את פיו של בלעם והכריח אותו להקיא הכל. הוא עמד בראש ההר, על מזבחותיו וקרבנותיו. לעיניהם הכלות של אוהדיו זקני מואב ומדין, לנוכח פיו הפעור בזעם ואימה של בלק, סיפר וסלסל בשבחם של ישראל, והודה בפה מלא על עליבותו. פיו הכריח אותו לבטא בפירוש את קנאתו התהומית לעם השם ולחן דקדושה השורה עליהם "ותהי אחריתי כמוהו" הלוואי ואזכה לכל הפחות למות כמו יהודי.
הנס המופלא של הקללות שהפכו לברכות התחיל בפתיחת פי האתון (ליקו"ה יור"ד ראשית הגז ה'). המדרש אומר שלא היה נס כמותו מעולם. בפתיחת פי האתון, ובשירת הברכות של בלעם, גילה השי"ת את הברכה והטוב של כל נשמה יהודית דווקא מתוך לוע השקר והרשע. ואין לך חיזוק עצום יותר מזה היוצא מפיו של האויב. כשהשונא הגדול שהחליש את דעתך, רמס את נפשך ומוטט את ישותך. נמס בבושתו, מעיד על קנאתו, ומספר בשבחך. כוחות הנפש הגזולים שבים ומאירים בך מחדש ובעוצמה נפלאה.
מפתחות לניצחון בכל ניסיון
לא בחינם מספרת לנו התורה את מעשה בלעם וברכותיו. בכל יום מתרחשים בעולמינו מעשיות שכאלו. ממלכת השקר של בלעם. תעצומות הרוע של שבעים האומות על שלל תאוותיהן ומידותיהן הרעות, מוכרחות ככלות הכל להקיא ולפלוט מקרבן את האמת. על פניו נראה העולם כנציג השקר, מי שמעמיק להתבונן, מטה אוזן ומקשיב. שומע בכל יום את ההודאה על האמת בוקעת וזועקת מכל אבן וכפיס עץ. הבריאה מעידה על בוראה. האנושות על כורחה מודה באמת. החן היהודי, יתרון האור מהחושך, זורח מכל פינה. בסופו, מוכרח השקר להודות על האמת.
כשהשקר מודה על האמת, מקבלת הנפש תעצומות לעבוד את השם במסירות נפש. וזהו המפתח העיקרי להתקרבות אל הקדושה ולהתקשרות עם השי"ת. בכל יום אנו מקבלים מחדש כוח למסור נפש עבור כל דבר שבקדושה. בפסוקים 'שמע' ו'ברוך שם' מרוכזת עיקר נקודת מסירות הנפש. הפסוקים הללו מכילים את בהירות האמונה ותעצומות הנפש לקידוש השם. יש בהם סגולה לגרש כל טומאה ומחשבה זרה (ליקו"מ ל"ו). באותה מידה, את הניסיונות והמניעות נוכל תמיד לסלק כשנרכז את כוחות הנפש סביב ההחלטה והידיעה הברורה שאנו מוכנים למסור נפש עבור כל דבר שבקדושה. בתורה פ' מגלה רביז"ל עצה נפלאה, בפרט לעבודת התפלה. שכשרואה אדם שלא יכול להתפלל, יזכיר את עצמו שאילו היה מזדמן לפניו ניסיון של קידוש השם, היה בוודאי מוסר נפש למיתה מרצון. כי גם אם כרגע הוא שרוי בדיוטא התחתונה, אילו היו מעמידים אותו מול ניסיון של המרת הדת, היה בוודאי מוסר נפש.
כשמתייחסים לכל חלק בדרך אל הקדושה כשאלה של 'קידוש השם', כוחות הנפש המצויים בנו, מתעוררים בכל מצב ומדרגה.
לפניך שני כלי רכב. האחד מהיר כברק, מטפס בקלילות על הרים, דוהר על פני כבישים ומביא אותך למחוז חפצך מבלי להשמיע גניחה קלה, ואילו האחר, עושה טובה כשהוא מניע, צולח גבעה קטנה בנהמה איומה. מתאמץ, מעלה עשן ובשעה ארוכה גומא מרחק קצר. היכן ההבדל? לא בצבע הפח, גם לא באביזרים השונים – המנוע, זה העניין.
חשק זה מנוע
אדם נע מכוח החשק. ככל שהחשק גדול יותר, התנועה קלה יותר, והתוצאות מבורכות ומוצלחות יותר. להפעלת מנוע יש צורך בהצתה. גם את מנוע החשק יש לעורר. לשם כך יש צורך בתחושת חיבה ותשוקה לעצם הדבר, וגם ראייה ממשית של התוצאות והרווח שתניב ההשקעה. וגם מי שאינו מוצא עניין וחשק ב'עצם' הדבר, יכול להניע את עצמו מכורח סיבות; מנהל עבודה קשוח, או ההבנה שאין ברירה, חייבים לעשות.
כך למעשה מתנהל העולם – על ידי אנשים הפועלים או מתוך חשק או מחמת ההכרח, העיקר שאינם חדלים מלפעול.
גם בעבודת הבורא, הכל תלוי במידת החשק. שבירת מידות רעות, התעוררות לעבודה. לימוד, תפילה, קיום מצוות – בכל התחומים הללו אדם פועל כפי מידת החשק.
זו המציאות, וזו גם הבעיה. משום שהחשק מתנהג כגל – עיתים עולה, עיתים יורד. והשאלה היא: מה עושה אדם כשאין לו חשק? אם נבדוק את עצמנו נגלה, שכשהחשק נחלש, החיים נעצרים. וזה אסון. הדבר דומה להקמת מפעל ללא מנהל עבודה – הפועלים עובדים כשמתחשק להם, לפעמים. האם יתכן שנוכל להתקדם כך בתורה, ולמלא את ימינו בשמחה וחיות?!
כשאין חשק
ובכן, מה יעשה אדם שאין לו חשק? ומה עושים במקרים קשים יותר, כשחסרון החשק הופך למשא כבד שרובץ על המוח והלב?
פרשת השבוע, חוקת, מורה לנו את דרך הטהרה מרוח הטומאה.
רבים שואלים: מה עניין פרה אדומה לאמצע חומש במדבר, מקומה של הפרה בפרשיות הקורבנות. את התשובה נוכל לדלות מתוך תמיהה נוספת הקשורה בפרשיות הקודמות. קראנו על מחלוקת קרח, מתאוננים ומעשה המרגלים. המעידות הללו אירעו כולן במדבר, כשברקע מהדהדים גילויים מפליאים: מן, ענני הכבוד, הר סיני. הייתכן?
אלא מאי. באה התורה להורות לנו יסוד גדול – תראה לאן הגיעו המרגלים ועדת קורח! כנראה היה חסר להם דבר מה, וזה מה שגרם להם להידרדר להיכן שנפלו. מאחורי כל הנפילות הקשות והמתמיהות הללו, מסתתרת בעיה אחת – אובדן הרצון והחשק. וזוהי תוצאה של רוח טומאה. על כן באה מיד פרשת פרה, להאיר וללמד, איך גם בתוך מצב של טומאה, יש דרך להמשיך רוח טהרה ולהוליד חשק.
התורה פותחת ואומרת: "זאת חוקת התורה". היא מגלה לנו את סוד הטהרה, ומרמזת לכל אדם: תדע לך ואל תטעה, חוסר חשק איננה סתם תופעה לא נעימה ומטרידה, זהו עצם הניסיון. זאת חוקת התורה, לא נוכל להבין זאת, ואין לנו רשות להרהר אחרי הנהגת העולם – מדוע מתנהגת המציאות באופן של ניסיונות ואובדן חשק, קרירות וכבידות. רק דע לך שזהו הניסיון הגדול של חייך. מנסים אותך באובדן חשק, ואין ניסיון גדול מזה. כל שאר הניסיונות; קנאה, תאווה וכבוד, הם כלי נשק מפורסמים של הבעל דבר. אך חוסר חשק מצטייר כסתם ליקוי אישי. מה עושים, איך מתמודדים?
שלבים בטהרה
לשם כך באה פרשת פרה. מצוות פרה אדומה מציבה פתח לטהרה, ומדברי רבי נחמן (ליקו"מ סי' נ"ה) אנחנו למדים איך כוח הטהרה הזה מצוי ושופע עלינו גם היום ממש. והוא מסוגל לחלץ אותנו גם ממצבים של חלישות הדעת, רע עין וחוסר חשק. ראשית יש להתרחק מטעות נפוצה ומרירה מאוד – אדם נוטה לעשות עניין מחסרון החשק. זה אסור. ברגע שאדם עושה מציאות מחסרון החשק והחלישות, מיד פורחים מזיכרונו כל החסדים והטובות, הניסים והנפלאות שעשה עימו השם. וכך נוצרת חלילה מציאות שהחיים והיהדות נעשים מושפעים ממצב רוח וחשק. אדם דוהר על כביש משובש ומלא מהמורות. היום כאן מחר שם. הכל מתחיל מקושיא אחת קטנה ומטרידה, מדוע לאנשים סביבי יש חשק, ולי אין. איך יתכן שפעם היה לי טעם והיום לא.
מצוות פרה באה ללמד, שאין מקום לשאלות שכאלו. משום שהטהרה מתחילה בחוקה. חסרון חשק זה סוד עמוק והוא צופן בחובו ניסיון חשוב הכלול בסדר תיקון האדם. ממך רוצים רק שתדלג, תקפוץ, ואל תעשה מזה עניין. תתמקד ברווח, ותחשוב על כך שמסתכלים עליך מלמעלה ורוצים בהצלחתך. עשה ככל יכולתך.
זה סודה של הטהרה. נעשים טהורים בלי שכל והבנה, משום שבתוך הקושי, הייסורים, ותחושת הריחוק, אין מקום למחשבות ואין כלים להבנה. אתה מוכרח לקבל ולהאמין שכל מה שעושה איתך השם הוא צדקה וחסד. כעת סלולה הדרך הלאה. להוליד כח של אמונה והתחזקות. ולסגל קביעות בתפילה והתבודדות. ואז ניתן לזכות לדיבורי תפילה לוהטים ומתוקים, המסוגלים לבטל כל סוג של חלישות הדעת או פיתוי של ניסיון. ולהביא את הנפש לחוש ולדעת באמת את השגחת השם ואת טובו הגדול.
בקצרה: מה ענין וחשיבות ראש השנה אצל רבי נחמן, ולמה נוסעים לאומן לראש השנה
אם בכל השנה כולה מסוגלת ההשתטחות על ציונו של רבינו הקדוש, הרי שבראש השנה, אין ערוך למעלת הנסיעה לאומן. שכן, בראש השנה יכול רבינו לתקן גם כאלה שאינו יכול לתקנם כל השנה כולה! (חיי מוהר"ן, תו).
עוצם תיקון הנשמה שאפשר לזכות
וכל כך גדול תיקון הנשמה שזוכים לקבל בראש השנה אצל רבינו, עד כדי כך שעל אף שהייתה תקופה שבה גילה רבינו הקדוש לאנשיו כמה תעניות עליהם להתענות לתיקון נשמתם, אף על פי כן, ביטל לאחר מכן את התעניות, "ואמר: הלא מי שאינו זוכה להיות אצלי על ראש השנה, הוא אין לו להתענות כלל [כי לא יעזרו לו לתיקון נשמתו]. ומי שזוכה להיות על ראש השנה, הוא בוודאי אין צריך להתענות כלל, מאחר שזוכה להיות אצלי על ראש השנה" (שם, תצא).
ראש השנה של רבינו – כלליות כל התיקונים
כי אכן, התיקון של ראש השנה אצל רבי נחמן, כולל את כל התיקונים כולם. "ועכשיו, ההתחלה של כל ההתחלות היא, כשבאין על הציון הקדוש על ראש השנה … ששם נכללין כל התיקונים ביחד. כי זוכים לתשובה ולתקן כל הקלקולים על ידי הצדיק הזה השוכן שם, ושם עושין התחלה מחדש להיכנס בעבודת ה' … על כן כשבאין על ציון קברו הקדוש על ראש השנה, אז נכללין כל התיקונים בשלימות נפלא, וזוכין לתשובה ולגאולה שלימה במהרה בימינו אמן" (באבי הנחל, על ליקו"מ, סימן עד תניינא).
"כן גדלו גם התיקונים אשר יעשה בימי ראש השנה"
וככל שחולפים השנים, ורבינו הקדוש עולה ועולה ממדרגה למדרגה בעולמות העליונים – כך גם נעשים התיקונים של רבינו הקדוש בראש השנה, גבוהים ונשגבים יותר ויותר. "וכל אשר גדלה ושגבה רוממותו והתעלותו של אדמו"ר זצ"ל, כן גדלו ושגבו גם התיקונים אשר יעשה בימי ראש השנה הקדושים" (כוכבי אור, אנשי מוהר"ן, א). כי הוא עולה "למעלה מעלה מה שאין שום מלאך ושרף יכול לעלות לשם. ומשם הוא מעלה ומתקן הכל, יהיה מי שיהיה, ומיטיב עמנו בכל הטובות" (ליקוטי הלכות, גביית חוב מהלקוחות ה, יד. עיי"ש).
הרווח הגדול ביותר: ראש השנה אצל רבי נחמן!
ומכל זה נוכל להבין, שהרווח הגדול ביותר שניתן להרוויח בעולם הזה, הוא להיות אצל רבינו הקדוש על ראש השנה באומן. וכפי שכותב מוהרנ"ת בפירוש לאחד מאנ"ש: "אל תתרשל ח"ו מלקיים דברינו [ולבוא לאומן על ראש השנה] כי העולם הזה צל עובר, ורווח כזה אין נמצא בעולם, ודי למבין בזה" (עלים לתרופה, מכתב רכח).
ראש השנה אצל רבי נחמן – אין דבר גדול מזה
אין לנו שום השגה בחשיבות של "להיות אצל רבינו הקדוש בראש השנה". רבינו הקדוש בעצמו התבטא ואמר: "מה אומר לכם? אין דבר גדול מזה! היינו להיות אצלי על ראש השנה" (חיי מוהר"ן, רכ).
"ראש השנה שלנו גדול מאוד!"
ועל פי הדברים האלה, כותב מוהרנ"ת: "כי ראש השנה שלנו גדול מאד מאד בעיני השם יתברך, שאין למעלה ממנו" (עלים לתרופה, מכתב כט).
"כל נסיעה יש לה חלק בקירוב גאולה"
כי בנסיעה זו לראש השנה אצל רבי נחמן, תלויה הגאולה השלימה. כך ש"כל נסיעה של כל אחד ואחד לרבינו לימי ראש השנה, יש לה חלק בקץ הגאולה" (כוכבי אור, אנשי מוהר"ן, ד). ומחמת עוצם גדולת הראש השנה אצל רבינו – עלינו לשים את הנסיעה לרבינו בראש השנה בראש מעיינינו, שתעמוד נסיעה זו מעל הכל, וכפי שהתבטא רבינו הקדוש ואמר: "הראש השנה שלי עולה על הכל" (חיי מוהר"ן, תג).
וניתן לכך שתי דוגמאות:
א. מצוה דרבים שיכולה להיעשות ע"י אחרים
אפילו כשמדובר במצווה דרבים – אם יכולה מצוה זאת להיעשות על ידי אחרים, יש להעדיף את הנסיעה לראש השנה אצל רבינו. וכפי שהיה בחיי רבינו, שאחד מאנשיו בשם רבי ליפא נסע עם סוחרים לאודסה להשיג אתרוגים לסוכות, ולא הגיע לרבינו בראש השנה. ועל כך אמר רבינו הקדוש "מה אומר לכם? אין דבר גדול מלהיות אצלי על ראש השנה" (שיש"ק ב, רפח).
וכמובן, שבלא נסיעתו היו ג"כ יכולים להשיג את האתרוגים, והייתה מצוה שיכולה להיעשות על ידי אחרים).
ב. גם אם אין התעוררות וישוב הדעת!
אפילו לגבי ההתעוררות בימי ראש השנה עצמם – יש לדעת, שגם אם האדם מרגיש שאין לו ישוב הדעת באומן בראש השנה, כי אין לו מקום מסודר לאכילה ולינה, וגם בתפילה קשה לו להתפלל בכוונה והתלהבות, מחמת ריבוי האנשים וכיו"ב – גם אז לא יוותר ח"ו מחמת זה על הנסיעה לרבינו, אלא יגיע אליו לראש השנה!
"אם לאכול, אם שלא לאכול…"
וכפי התבטא על כך רבינו ואמר: "אם לאכול אם שלא לאכול, אם לישון אם שלא לישון, אם להתפלל [בכוונה כראוי] אם שלא להתפלל – העיקר שתהיו אצלי על ראש השנה, יהיה איך שיהיה" (חיי מוהר"ן, תד).
"ובאמת כל הדברים האלה הם רק דמיונות ופיתויים של הבעל דבר, כי תודה לאל נראה בחוש שעל פי הרוב מתפללין יותר בכוונה בכלל הקיבוץ הקדוש על ראש השנה, ממה שהיה מתפלל בביתו" (שם).
כלל הדברים: התיקון הגדול ביותר לנשמת האדם הוא להיות אצל רבינו על ראש השנה, ו"אין דבר גדול מזה".
תקציר: ממורינו רבי נתן מברסלב ( – מוהרנ"ת) עלינו ללמוד הרבה מאוד דברים. אחד מהם הוא את שוויו של כל רגע בחיים לעבודת השם
בהתקרב יום הסתלקותו של רבי נתן – הרבי הגדול ל'הלכות תלמיד' – הבה נשים לב לנקודה עצומה ונשגבה אותה מציינים תלמידיו הקדושים על שעותיו האחרונות עלי אדמות, וממנו ניקח להתעורר ולהתחדש ולהתחזק ביום הגדול הזה המסוגל לדבקות בדרכיו הקדושים.
וכך כותב תלמידו הגדול רבי נחמן מטולטשין על רבו רבי נתן זצוק"ל:
"כי זאת ראינו עין בעין, שמוחו היה דבוק בהתורה עד הרגע [האחרון] של הסתלקותו, וראינו בעינינו שקיים מאמר חז"ל 'זאת התורה אדם כי ימות באוהל', שחייב אדם לעסוק בתורה עד יום מותו. כי עוד כמעט ברגע האחרונה של הסתלקותו שמענו ממנו חידושי תורה, אך לא היה בכוחו לכתוב עוד, ואפילו לדבר כל מה שהיה במוחו לא היה באפשר” (ליקוטי הלכות,ראש חודש ו,נה). עד נשימתו האחרונה הגה רבי נתן בתורה הקדושה וחידש בה כמעיין המתגבר, וכפי שממשיך לספר שם שכשעה לפני הסתלקותו, אחר שגילה תורה נפלאה מעניו הנרות דקדושה התבטא ואמר: "יש לי עתה בזה תילי תילין של הלכות אך אין לי כח לדבר יותר"…
זאת היתה מסכת חייו, דבקות מופלאה בתורה ועבודת ה' ללא הרף בהתמדה מופלאה ועצומה. במכתבו האחרון אותו כתב ימים ספורים לפני הסתלקותו הוא מזהיר לתלמידו חביבו שישתדל לתקן מיד את ה'זייגעריל' [ – שעון] ושיבלה זמן לעמוד על האומן המתקן שיתקנו מיד, "כי ידעתם כמה מוכרח לי הזייגיר [ – השעון] בכל שעה". וכל כך למה? – מפני שבגודל התמדתו היה כל רגע יקר בעיניו, "וגם אחז תמיד את המורה שעות לנגד עינו, והיה שומר את כל שעותיו ורגעיו בכל מיני שמירה. כי גם בעת נסיעתו וישיבתו על העגלה הרבה ללמוד ולהתפלל ולצעוק להשם יתברך בכלות הנפש ממש, ושום דבר בעולם לא בלבל את דעתו לבטלו מעבודתו אפילו כרגע" (כוכבי אור, אנשי מוהר"ן, טז).
מהיכן צמחה התמדה שכזו, ואיך יכולים אנו לנגוע גם כן בקצות הנהגתו להתלמד להתמיד בתורה ועבודת ה' ולא לבלות ימינו לריק?!
רבי נתן בעצמו סיפר על כך: "קודם שנתקרבתי לרבנו כמעט הייתי רחוק מלימוד, משום שרציתי להיות מן המתמידים, וכיון שבאתי לבית המדרש ונזדמן לי איזה מניעה, שלא הייתי יכול תיכף ללמוד כרצוני, למדתי אך מעט. וכשהיה לי כן פעם ופעמים ושלש, כבר התייאשתי מללמוד ביום זה, ודחיתי את ההתמדה ליום שני. וכן אירע לי ביום שני באופנים אחרים, וכן ביום שלישי, עד שנפלתי לייאוש, ונעשיתי בטלן גמור. אמנם, כשנתקרבתי לרבינו, אמר לי אודות זה: 'אביסל איז אויך גוט' – גם המעט הוא טוב. כשבאתי אחר כך לבית המדרש וראיתי שאינני יכול ללמוד הרבה כי אם מעט, ונזכרתי בדבריו שגם המעט הוא טוב למדתי מעט, אחר כך אמרתי לעצמי אלמד עוד מעט ולמדתי עוד מעט, ועם מעט ועוד מעט נעשיתי מתמיד" (אבני"ה ברזל, סה).
יש אחד שכשהוא שומע ש'גם מעט הוא טוב', הרי הוא מתרווח על כסאו ונהנה להתבטל, שהרי אמרו לו שגם מעט הוא טוב… ההבדל בינו לבין מוהרנ"ת הוא: הוא שמע שגם מעט זה 'מספיק', ואילו מוהרנ"ת היטה אזנו היטב וקיבל בתמימות שמעט הוא 'טוב'! הוא הבין שרבו הקדוש מייקר את המעט הזה, יש כאן רכוש עצום, ה'מבין' הגדול ביותר מעיד שזה טוב, אל תזלזל במעט הזה, כיון שמדובר על 'טוב' בעצם, 'טוב' נצחי שכל חפציך לא ישוו בו.
רבינו הקדוש האיר בתלמידו הגדול את הידיעה העצומה על יקרת כל נקודה טובה, וככל שהלך והתמים עצמו על משמעות מחירה של נקודה זו, כן הלך והתייקר אצלו כל רגע באופן עצום. זה חדל להיות סתם רגע, לא עוד איזה רבע שעה או שעה שאין לה שום תכלית, אלא מכרה זהב יקר שאין דוגמתו, מעיין אדיר של רבבות נקודות טובות, אוצרות שלא יסולאו בפז, תילי תילים של מרגליות מופלאות שהקטנה שבהם יקרה מכל חמודי תבל, וכלשון קדשו: "אשר נקודה אחת של מצוה קלה של הקל שבקלים אין כל העולם כדאי לה" (ליקוטי הלכות, תחומין ו, ג).
זה אם כן סוד התמדתו הגדולה: התמימות והפשיטות והשלימות שבהם קיבל את דבר רבו, וקבלתו בפשיטות שכל מעט דמעט של עבודת ה' הוא הטוב היקר והנשגב הקיים בעולם! ועלינו ללכת בעקבותיו ולנסות 'לנגוע' במעשיו הקדושים.
הבה נתעורר נתחדש ונתחזק:
'בילוי זמן' – מושג שהיה פעם כל כך מתועב ליהודי שחי חיי נצח, הפך בימינו לדאבון לב לדבר של מה-בכך. יפיותו של יפת מחצפת פניה לשכון באוהלי שם. תרבות הבילוי של יון וחכמיה, מוצאת לה אחיזה גם בליבות כשרים. לא רק שעה של 'לפקח דעתו', אלא שעות רבות של דיבורי סרק וטחינת דברים על מאורעות שאינם נוגעים לנו כלל, אפילו אם אין בהם דיבורים אסורים ממש.
אך עלינו להבין שזוהי העלמת אור הצדיק והתחכמות נגד דעת קדשו, זהו ההיפך מכל תורת ההתחזקות המגלה מהי כל נקודה טובה ועד מה שגבה נוראות יקרת שוויו של כל רגע בחיינו. וכנגד זה, נעמוד ביום הזה, בו מתעלה התלמיד ואורו מאיר ביתר שאת ללמדנו אורחות והלכות תלמיד לרבו, ונבקש ונייחל ונכסוף גם אנו להתחיל לחפש את התמימות לדברי הצדיק: לתת את המחיר האמיתי לכל נקודה טובה בפשטות, ונכניס בלבנו היטב שאם אכן כל נקודה טובה יקרה הרי שצריך לשמור כל רגע ורגע כשמירה על הון יקר. כך ששריפת הזמן תהא עבורנו הדאגה הגדולה ביותר, נדאג על איבוד ימינו לא פחות מאיבוד דמינו (ראה ליקוטי הלכות, פורים ו, יח). נפסיק לחיות בזילות אלא ברוממות מופלאה מתוך אמונה בדעת על האוצר היקר המופלא והנשגב המסור בידינו בכל רגע ורגע.
הבוקר הוא התחלה של חיים חדשים. הקדוש ברוך הוא מחדש את הבריאה. אור הבוקר הוא הכוח של היום החדש להכניס בליבנו תקוות חדשות, כוחות נפש מחודשים. היום נתחיל התחלה חדשה וננסה לעלות היו עוד דרגה אחת. אנחנו מתקרבים לט"ו בשבט, שהוא ראש השנה לאילנות, ויום ההולדת של האילנות למעשרות ולערלה. אחרי שרוב גשמי השנה ירדו ונתנו את כוחם באילנות מראים עכשיו האילנות את הברכה שקיבלו בפירות שהם נותנים. ט"ו בשבט הוא קצת יום טוב. אין אומרים בו תחנון, מרבים באכילת פירות ארץ ישראל שנתברכה בהם. מברכים את הקדוש ברוך הוא על הארץ הטובה אשר נתן לנו. "ברוך ה' תודה רבה לך ה' על הארץ הטובה ,הנפלאה. על הפירות הנפלאים שאתה נותן לנו, על הברכה, על השפע הזה, איזה שפע נפלא". שהקדוש ברוך הוא יזכה את כל עם ישראל להשתמש בשפע הזה ולהודות. לפתוח את פינו בהלל, שירה והודאה לקדוש ברוך הוא. כדאי להכין תפילות לט"ו בשבט. בהתחלה מתפללים בלי רגש, המילים יוצאות מהפה אבל לא מהלב, אבל אם מתמידים באמת, זה מתחיל להיות אכפת לנו. מתחיל להיות אכפת לנו שאנחנו רוצים להתחדש. כמו שהארץ מתחדשת בכוחותיה להצמיח עלים ירוקים אחרי תרדמת החורף. הנה שוב מתחילים חיים חדשים, צמיחה חדשה, וכך גם אנחנו מתעוררים, גם אנחנו רוצים חיים חדשים ורעננים.
זהו הטעם שט"ו בשבט נקרא "ראש השנה" שבו הקדוש ברוך הוא דן את האילנות. זוהי מידתו של הקדוש ברוך הוא, שבכל תחילת הצמיחה של כל אחד מברואיו, הוא סוקר את כל ענייניו עד הסוף. ואז, בהתחלה של הכל, זוהי עת רצון לבקש בתפילה על הצלחתו. התפילה היא סוד הצמיחה. האדם הרי נמשל לעץ השדה, ולכן יום זה הוא מעין יום דין גם לאדם שנמשל לעץ, ולא רק לעצי השדה. ולכן כמה נפלא הדבר להתפלל שיזמין לנו השם יתברך אתרוג נאה ומהודר, כפי שמובא בספרים להתפלל על אתרוג בט"ו בשבט. האתרוג מרמז ללב היהודי, ואנחנו רוצים להתפלל שהלב יוציא פירות נאים, שיתחיל ללבלב, שיהיה לב חי, עם רגש והתלהבות כפי שראוי ללב יהודי. כשהלב מלבלב, הוא מוציא פירות. המעשים הטובים הם הפירות, הם התולדות של בני אדם, הם התולדות שלנו. "עיקר תולדותיהם של צדיקים – מעשים טובים". אנחנו רוצים לבקש מהקדוש ברוך הוא להיות כמו הצדיקים, להיות עם תולדות כאלה צדיקים וטובים. "ריבונו של עולם, אני רוצה להיות הצדיק שלך, אני רוצה להוציא רק פירות טובים. כמו העצים שקיבלו באדמה שעליה הם גדלים את דושנם ושמנם, ממה שגשמי החורף הִפְרוּהָ. גם לי נתת לי כישרונות. אני מדושן בכישרונות מיוחדים שדרכם אוכל להוציא פירות טובים ומתוקים, פירות כאלה מיוחדים ששום עץ בעולם לא יוכל לתת".
יש לנו הכל – אם רק נרצה
אם אדם היה מתבונן בכישרונות הנפלאים שהקדוש ברוך הוא נטע בו, הוא היה מתעורר להוציא אותם מן הכח את הפועל, הוא היה נהיה אדם אחר לגמרי. אנחנו צריכים להאמין שאנחנו יכולים, יש לנו הכל. הקדוש ברוך הוא איתנו. אם נרצה, נוכל לזכות לעשות את רצונו של הקדוש ברוך הוא בדיוק כפי שהוא ברא אותנו. רצונו הוא שנשתמש בכל הכישרונות שלנו. אין יהודי בעולם שאין בו כישרונות, שאין בו דברים טובים, ובכולם הוא יכול להשתמש ולגלות את מלכותו של הקדוש ברוך הוא בעולם.
רבי נחמן כותב: "דע, כי יש שדה ושם גדלים אילנות ועשבים יפים ונאים מאד, וגודל יקר יופי השדה וגידוליו אי אפשר לספר. אשרי עין ראתה זאת. ואילנות ועשבים הם בחינת נשמות קדושות הגדלים שם. ודע, שכשהנשמות עושין פירות, שעושות רצונו של מקום, אזי מאירין עיני בעל השדה". (ליקוטי מוהר"ן תורה ס"ה)
רבי נחמן מסביר שיש ממונה על הגן הנפלא הזה, והוא דואג כבר שלא יתקלקלו האילנות על ידי עשבים רעים או מזיקים למיניהם. הוא גם דואג להשקות את האילנות ולתת להם כל צרכם. יש מי שדואג לנו, רק שנפשוט את שתי ידינו כמו שני ענפים, נביט לשמים כמו צמרת האילן, ונפתח את פינו כמו פרח ריחני הטומן בתוכו פרי נפלא ועסיסי, משמח אלוקים ואדם.
כל יהודי – אילן נפלא. רק צריך להשקות…
כל יהודי הוא אילן נפלא. כל יהודי הוא אילן עם פירות וענפים נפלאים שאין כדוגמתם. התפקיד של כולנו, של כל עם ישראל, הוא לגדל אילנות. רבי נחמן סיפר (מעשה מחיגר): "מעשה בחכם אחד, קודם מותו קרא את בניו ומשפחתו, וציוה אותם להשקות אילנות. גם יש לכם רשות לעסוק בשאר פרנסות, אבל בזה תשתדלו – להשקות אילנות". דוד המלך כותב: "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב, כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה, והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח". מבאר המלבי"ם: "וכל אשר יעשה יצליח" – שהאילן הזה יצליח גם על ידי זרעו, שכל אשר יהיה נזרע ממנו יהיה כמוהו. כך הוא הצדיק, גם בניו יצמחו ובזכותו "גיבור בארץ יהיה זרעו, דור ישרים יבורך". "כל אשר יעשה" זה התולדות של האדם, זה הבנים שלנו, הילדים שלנו, הצדיקים האלה שהקדוש ברוך הוא הפקיד בידינו. אלו הם המעשים שלנו, "וכל אשר יעשה יצליח" – הם יצליחו, הם יעלו מעלה מעלה, בזכות הבל פיהם של תינוקות של בית רבן העולם עומד. וזה נקרא להשקות אילנות – לגדל בנים ובנות, ולמלא את הבית בברכה אמיתית. איזה דבר נפלא, לגדל ילדים שעושים רצון השם יתברך. ילד שהולך עם טלית ותפילין לבית הכנסת – איזה זכות, מי יכול לשער את הזכות הזאת.
במה אברכך?
מעשה באדם אחד שעבר על אילן אחד, אכל מפריו, שתה ממימיו, מאמת המים שעוברת תחתיו, ונח בצילו. כשקם ללכת, פנה אל האילן ואמר לו: "אילן, אילן, במה אברכך? צילך נאה, אמת המים עוברת תחתיך, פירותיך מתוקים. אלא, יהי רצון שכל נטיעות שנוטעים ממך יהיו כמותך". כל אדם יכול להגיע לברכה הנפלאה הזו, שמעתי פעם מאישה דגולה שאמרה לי: מכל ילד, יהיה אופיו או טבעו אשר יהיה, אפשר לעשות שושנה נפלאה, אילן נאה עם פירות נפלאים. האם ההורים מאמינים בזה? האמונה הזאת קודמת לכל המעשים ולכל שיטות החינוך. כשאני מאמין שמהילד הזה יכול לצאת הרבה טוב, אני כבר בדרך אל הברכה. האמונה הזו תצמיח כוחות נפלאים לא רק בי כהורה, אלא גם תעבור אל הילד, שהשם נתן לי כפיקדון. שמעתי פעם שיר של ילד ששר לאימו, ושם הוא מבקש ממנה: "אמא, היי עיקבית ועזרי לי להיות בטוח בעצמי. החליטי אחת ולתמיד מה מותר ומה אסור, ואל תשני את דרישותייך כל פעם מחדש, כי זה מבלבל אותי מאד. אמא, אני רוצה להיות גיבור ולא לפחד מהחושך, ולכן אם את מפחדת אל תעבירי את הפחד אלי. אמא, ספרי לי תמיד את האמת על זריקה ואפילו שזה מעט כואב. היי בעצמך גיבורה וכך תעזרי לי להיות אמיץ לב. אשתדל להיות טוב תמיד, ואלך בדרך התורה והמצוות. אך אמא, קבלי אותי כמות שאני".
ממתי מתחילים לחנך את הילדים?
שאלו פעם את ה"חפץ חיים": "מאיזה גיל מתחילים לחנך את הילדים?" ענה ה"חפץ חיים": עשרים שנה קודם החתונה. מעשה שהיה בדידי. נכנס אלי ילד לפני בר-מצווה שכין אותו לקריאת הפרשה וגם לשוחח עימו ביראת שמים. והנה, לאחר קריאת איזה קטע מוסר שאלתי אותו: "אמור לי, אם אימך תבקש ממך לעשות איזה מטלה שאינך מבין בשכלך את מטרתה ותועלתה, האם תבצע אותה?" הילד היסס ואמר: "תלוי אם זה נוח לי ומתאים לי". אמרתי לו: "כלומר, אני מבין מדבריך, שאם זה לא נוח לך או לא מתאים לרצונותיך, לא תקיים את רצון אימך, האם זה נכון?" הילד שוב היסס. סוף סוף הוא הבין שיש פה מצווה של כיבוד אב ואם, אבל הוא לא כל כך הסתדר עם הרצונות שלו שמנוגדים למצווה הזו. אמרתי לו: "בוא נשאל שאלה אחרת: איזה תכונה או מידה דרושה לך, כדי שלמרות שאתה לא מבין מה התועלת בזה, בכל זאת תעשה את רצון אימך?" הוא חשב וחשב, ופתאום רץ לעברי בני בן השמונה ולחש באוזני: "אבא, אני יודע. אמונה". ממש צהלתי מרוב שמחה על ההברקה הזו. איזה דבר נפלא זה, אמונה.
מה זה אמונה? אמונה פירושה לעשות מעשים שאני לא תופס כרגע בשכלי. יש לי מצד אחד רצונות ותאוות טבעיים שאני חפץ למלאות את עצמי בהם, ומצד שני יש לי ערך יותר גבוה – לעשות את רצון הבורא הגלום ומלובש ברצון אימי ואבי.
אבל איך אני מביא את הילד הזה להבנה שהיא מעבר לתפיסת? איך עושים את זה?
בדרך כלל, כשילד לא מציית לנו, מה צורת התגובה שלנו? זה מכעיס אותנו, ממלא אותנו בביקורתיות, בדיבורים שליליים, במחשבות ותחושות של כישלון, אולי גם חלישות הדעת. בפרט כשהיה לנו יום קשה. לא הסתדרנו עם הבוס, אולי לא הצלחנו לארגן את הבית בזמן, או כשכבר יש לנו תסריטים על הילד האומלל הזה, יש לנו כבר היסטוריה איתו. ואז אנחנו מוציאים משפטים כמו: "אני כבר לא יכולה עם הילד הזה", "הוא אף פעם לא יעשה את מה שאי מבקשת ממנו", "אין לו תקנה", "שום דבר טוב כבר לא יצא ממנו". האם אנחנו באמת רוצים לומר את המשפטים האלה?! בדרך כלל אדם שהתחושות האלה ממלאות אותו הוא לא רגוע, אין לו שלווה. הילד מרגיש את זה וזה עובר אליו. לפעמים הוא מרגיש רגשות אשמה. והאמת היא הרי שאנחנו לא רוצים את זה. אנחנו רוצים להיות שלווים, כדי שנוכל להגיב נכון.
שאלו פעם את ה"חפץ חיים": "מאיזה גיל מתחילים לחנך את הילדים?" ענה ה"חפץ חיים": עשרים שנה קודם החתונה.
תחילת החינוך: עבודה עצמית…
ראיתי בספרו של הרב וולבה: "פעם הזדמן אלינו לישיבה אדם שהציע את עצמו לתפקיד משגיח בישיבה הקטנה. אחת השאלות ששאל אותי, אומר הרב, הייתה לגבי הסמכויות שיהיו לו. האם תהיה לו סמכות, למשל, לזרוק בחור מהישיבה? זו הייתה השאלה הראשונה. ראיתי, אומר הרב וולבה, שמשגיח ומחנך לא יצא ממנו, אם כזה הוא המבט הראשון שלו – מתי מותר לו לזרוק. אם הסמכות שלו לזרוק אדם, היא זו שנותנת לו את ההרגשה שהוא בראש, אזי הוא אינו יכול להיות משגיח בישיבה, הוא אינו יכול להיות מחנך. ואצל ההורים זה עובד בדיוק באותו אופן – אם כל המבט הוא מתי להעניש – זו גישה מעוותת. אמנם היצר הרע מלביש את המבט הזה במצוות. הרי כתוב "חושך שבטו שונא בנו". ובכן מכאן מצאנו רשות ואפילו חובה צריך להרביץ לילד. אבל המציאות היא, ואנחנו יודעים את זה היטב, שרק עם מידות טובות אפשר לחנך. אם אדם עובד על עצמו, על המידות שלו, הוא יכול להיות מחנך. למעשה, אין לנו שום ברירה, זה הילד שלנו, ולכן אנחנו חייבים להשתנות. הילדים שהקדוש ברוך הוא נתן לנו הם השליחים שלו לקרב אותנו אליו, ועל כך אנחנו צריכים להודות, ולא להרגיש שזה לא לפי כוחנו.
כשאמא ואבא באים אל עבודת הקודש של חינוך הילדים, הם צריכים לומר לעצמם: "השם נתן לי את הילד היהודי הזה, ואני צריך לחבר אותו אל ה'".
אני מרגיש טוב. גם הילד?!
את עבודת החינוך אי אפשר לעשות אלא מתוך נקיות, שלא יהיו אצלנו מחשבות שמופעלות מתוך ידות רעות, כמו למשל, קנאה. כשאני רואה שהילד של השכן עוזר יותר לאימו, אני מקנא. "מדוע הילד שלי לא עוזר יותר?" או מתוך כבוד – "אם באים אלי אורחים, אני רוצה שהילד שלי יבוא ויגיד להם יפה שלום ויתנהג יפה כדי שאוכל להרוויח כבוד מהתנהגותו. והאורחים יאמרו: "יש לך ילד מחונך. כל הכבוד. איך זכית לילד כזה נפלא?" ואז אנחנו מתמלאים בגאווה וכבוד. נכון שאני מרגיש טוב, אבל מה עם הילד? הילד גם מרגיש טוב?
פעמים רבות אנחנו מכסים את כל המידות הרעות האלה באיצטלא דרבנן שנקראת "חינוך". אני מכה את הילד מתוך כעס, ואני אומר לעצמי: "אבל הרי חינכתי אותו". אני דורש משהו מהילד מתוך קנאה בשכן, ואני אומר לעצמי: "גם כאן חינכתי אותו". אני רוצה לזכות בכבוד באמצעות הילד המתוק והמחונך שלי ובגלל זה אני דורש ממנו כל מיני דברים, הנה שוב חינכתי אותו. אבל האמת היא שאין כאן בכלל עניין של חינוך, אלא רק דאגה למניעים אנוכיים לחלוטין.
אנחנו חייבים להתרומם מעל המניעים הנמוכים הללו, להפסיק לרמות את עצמנו ולקרוא לזה "חינוך". אנחנו חייבים לזכור: אנחנו הורים יהודיים, שעומדים מול השם יתברך. השם הפקיד בידנו את הילד הזה כדי שנחבר אותו אל ריבונו של עולם, כדי שנהיה שליחים לתת לו את הכלים לעבוד את ה'!
רוצים לחנך? תתחברו להשי"ת!
"ריבונו של עולם, זכני להאמין שיש לילד שלי את כל היכולות לעשות את כל מה שאתה רוצה ממנו". אמא יקרה ואבא יקר, כשתתפללו את התפילה הזו לא רק שתזכו לעשות את המעשים הנכונים עם הילד, אלא גם אתם בעצמכם תזכו לאמונה, כי הלא על כך התפללתם: "זכנו להאמין". כשאתם תהיו מחוברים לה' תוכלו לחבר גם את הילד הזה לה'. אנחנו צריכים הרבה הרבה סייעתא דשמיא לשם כך, בלי זה אי אפשר. כוחנו הוא רק בתפילה. צריך לבקש בפה מלא, בפירוש, לא להסתפק במחשבה. "אני מבקש ומתחנן על אמונתי, ואני מאמין, ריבונו של עולם, שכשאהיה מחובר אליך, אז גם המציאות סביבי תתקדם ביחד איתי". כשאמא מתקדמת בעבודת ה', כשהיא מטהרת את מידותיה, מתחברת לקדוש ברוך הוא בתפילה, היא משפיעה אור נפלא בכל הבית. הילדים ירגישו את זה, המאורעות שקורים להם יהיו אחרים לגמרי. צריכים לזכור את היסוד הזה: ההתנהגות שלנו מקרינה אור נפלא מסביבנו, אם היא מחוברת למידות טובות, לתפילה. ללא תפילה עבודתנו מנותקת חלילה מריבונו של עולם, וזה נקרא "כוחי ועוצם ידי". אבל כשיש בבית תפילה, כל הבית מואר, כל הפנים מחייכות ושמחות. פשוט מסרנו את המלחמה ביד השם ואז אין כבר מה לדאוג . אפילו כשנופלים או נכשלים בכעס או בחלישות הדעת, אם מתפללים אז זוכרים את ה', לא מתייאשים. הרי אני רוצה לתקן ואני לא לבד במלחמה. השם אוהב אותי, אני גם אוהב אותו ואני גם אוהב את עצמי, למרות שאני לא מושלם, למרות שאני לפעמים גם טועה ונכשל.
על מצב כזה, שהכל מתנהל עם תפילות, עם חיבור לשם יתברך, מתאים מאמרו של שלמה המלך: "לא תירא לביתה משלג כי כל ביתה לבוש שנים" – אל תקרא שנים אלא שניים, זוהי התפילה שהיא בחינת פי שנים, שיש בה שבחו של מקום ובקשת צרכיו של האדם (ליקוטי מוהר"ן תורה ב'). "לא תירא לביתה משלג"- האמא הזו לא פוחדת משלג, לא פוחדת משום קרירות ששוררת ברחוב. מדוע? "כי כל ביתה לבוש שנים", כי היא מודה ומבקשת, מבקשת ומודה, כי כל ביתה לבוש בתפילות ותחינות אל ה' יתברך. היום שולחים את הילדים לחדר והילד חוזר אחר לצערנו, אולי איזה ילד בתוך החדר בעצמו קצת לא ראוי להיות שם, קצת מקולקל, וזה משפיע על כל הילדים שיושבים בחדר. יש היום הרבה ניסיונות ברחוב. אנחנו שולטים על זה? אנחנו יכולים להיות כל רגע עם הילד ולדעת מה הוא עושה? הרי אין אפשרות כזו. רק התפילה יכולה להועיל, רק התפילה יכולה לעטוף את הילד במין אפודת מגן כזו.
וכשרוצים לחנך את הילדים ללא תפילה, זה נראה ממש כמו כדור שלג, ממלאים את הבית בקרירות והילדים מרגישים את הקרירות ומתנהגים בהתאם. וזה הרי בדיוק ההיפך מהחלומות שלנו על ילדים צייתנים, על ילדים בעלי מידות טובות. ובגלל שהם חלשים, הם לא מתלהבים מדבר שבקדושה, זה מכעיס אותנו ואנחנו כועסים עליהם, ואז מוסיפים קרירות על קרירות. אבל מה נתנו להם? איזה דוגמא? אם אנחנו לא חמים, אם אנחנו לא מתפללים, איך אנחנו רוצים ילדים עם חום לקדושה? זה הרי בלתי אפשרי.
עם תפילות, כל אחד מכם יכול לחנך את ילדיו בצורה הכי נפלאה. לא בכדי הקדוש ברוך הוא הפקיד בידכם אילנות כאלה נפלאים עם כישרונות, עם נשמות טהורות
כשיש חיבור לתפילה – הכל שונה לחלוטין
אבל כשיש חיבור לתפילה – הכל שונה לחלוטין. "לא תירא לביתה משלג". אין פחד מקרירות הרחוב.
אפשר ללמוד איך להתמקד בתפילה, להתפלל בצורה מדויקת וכשיש תפילה מדויקת מבינים בסייעתא דשמיא איך צריך לנהוג עם הילד בכל עניין ועניין.
תפילה שמובילה למעשה כוחה גדול. מדוע? כי היא מורה על החלטה אמיתית ובוגרת להשתנות. ולא רק זאת, אלא ש"אחרי הפעולות נמשכים הלבבות", ואם פעלנו בתפילה אז הלב נפתח יותר, ומתקדם משכל פשוט לשכל גבוה יותר, לשכל אלוקי. כשהלב נפתח, כשהתבונה נפתחת, מבינים את המציאות אחרת לגמרי. מקבלים סיוע ועצה משמיים שמתאימים באמת לכל ילד ולכל מצב.
אימהות יקרות ואבות יקרים, עם תפילות, כל אחד מכם יכול לחנך את ילדיו בצורה הכי נפלאה. לא בכדי הקדוש ברוך הוא הפקיד בידכם אילנות כאלה נפלאים עם כישרונות, עם נשמות טהורות, אתם יודעים למה אתם יכולים לזכות אם תתחילו את העבודה הזאת. אפילו בתחילת הדרך, אפילו כשלא הגענו עדין לשלמות ממש, אפילו שאנחנו לא לגמרי מזוככים, אבל כבר בתחילת הדרך מרגישים את השלווה, זוכים לבית חם יותר, למין חממה מיוחדת ששם גדלים אילנות יפים. עם תפילה אנחנו משתנים, ואם אנחנו נשתנה – גם הילדים שלנו, גם הפרחים שלנו, ישתנו.
שמעתי פעם שיר נפלא שמשקף את הגישה הזאת:
אם ילד חי תחת ביקורת – הוא לומד להאשים אם ילד חי בביטחון – הוא לומד להאמין אם ילד חי באיבה – הוא לומד להלחם אם ילד חי בשותפות – הוא לומד להתחשב אם ילד חי באמת – הוא לומד צדק אם ילד חי בידע – הוא לומד חכמה אם ילד חי בבושה – הוא לומד להרגיש אשם אם ילד חי בשמחה ואושר- הוא ימצא אהבה ויופי
נכון שאנחנו מלאים בבעיות ורובינו רחוקים מכל הדברים הנפלאים הללו, אבל עם תפילה אנחנו יכולים לקבל עזרה משמיים, ואם אנחנו נפרח – גם הילדים שלנו יפרחו.
כותב רבי נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן תורה ס"ה סעיף א'): "דע, כי יש שדה, ושם גדלים אילנות ועשבים יפים ונאים מאד, וגודל יקר יופי השדה וגידוליו אי-אפשר לספר, אשרי עין ראתה זאת. ואילנות ועשבים הם בחינת נשמות קדושות הגדלים שם" (כמובא בתקוני הזוהר י"ב כ"ח).
כי האדם עץ השדה
מבין כל הנבראים מכונות דווקא הנשמות "צמחים" (וכלשון הכתוב "רבבה כצמח השדה נתתיך" (יחזקאל ט"ז ז'), וכן "כי האדם עץ השדה" (דברים כ' י"ט)). אמנם, יסוד האדם מן העפר, אבל זה בעיקר למה שנוגע לגופו (שעל הגוף הלא נאמר "כי עפר אתה ואל עפר תשוב") אבל במה שנוגע לנשמה, דווקא יסוד הצומח הוא השולט בה. עפר, דומם, מורה על העדר ההשתנות. ואילו צומח מלמד על שנוי, שזה מהות הנשמה.
מן השנויים המרהיבים והמדהימים ביותר בבריאה כולה – עולם הצומח. מזרע קטן, אטום, מתגלים כוחות נעלמים, הוא יונק מים ומזון באמצעות שורשיו, מוציא גבעול ירוק אל השמש, מרים עלים אל השמים, גדל לעץ או פרח, מגלה צבעים, ריחות, נושא פירות, בהם הוא מחיה ומטיב לזולתו. כל הרבגוניות המדהימה הזו נמצאת גם בנשמת האדם. גם לה יש שורשים. גם היא זקוקה למים ומזון שיגדלו אותה, ואם תטופל כראוי, תתנשא אל השמיים אף היא בחיות צבעונית ופורחת, עד שתזכה, מפירותיה, להעניק ולתרום לזולת, ולעולם כולו. עניינו של האדם – שנוי, התפתחות, צמיחה. אמנם בהשתנות טבע "אדמת הנפשות" – יצמיח כל מקום וכל מצב – נשמות אחרות לגמרי, אלו עצים ואלו עשבים, אלו קשים לגדול ואלו קלים, וענייניהם רבים, כמו שמבאר שם רבי נחמן באותה תורה (ס"ה סעיף א') שצריך להשקות את הצמחים בשדה הזה, ולהרחיקם זה מזה כראוי וכו'.
ארבעת המינים
מתוך עולם הצומח, מצביע הקדוש ברוך הוא בתורתו על ארבעה מינים, המייצגים ארבעה מצבים בנשמות ישראל. אתרוג – יש בו טעם וריח, מייצג את הצדיקים הגמורים. לולב – שיש בו טעם ולא ריח והדס שיש בו ריח ולא טעם – מייצגים את הבינוניים, שיש בהם טוב אך עדיין רחוקים משלמות. וערבה – שאין בה לא ריח ולא טעם, מייצגת את הרשעים, הריקים מטוב מכל וכל. ודווקא עתה, בחג הסוכות, לאחר יום הדין של ראש השנה ויום החסד של יום הכיפורים, לאחר העבודה רוחנית של תחילת השנה, שיש בה הטהרות וזיכוך לקראת השנה כולה, הגיע הזמן "לאחד" ולחבר יחדיו את כל נשמות ישראל. אתרוג, לולב, הדס וערבה – ניטלים יחדיו, ובשמחה, להורות כי ראש לכל, בזמן ולשם שמחתנו, זקוקים אנו לאחדות. אחדות שלא מתבוננת במעלת האדם או במצבו, אחדות של כל החלקים וכל המצבים שאי מי מנשמות ישראל עשוי להיקלע אליהם.
וכאן חשוב לציין. שמצוות נטילת לולב (כמו כל המצוות כולן) איננה רק סמל. בקיום המצוות אנו פועלים פעולה ממשית במציאות, ואלו אינן רק תזכורות למסר אישי או לאומי כזה או אחר. בעולם הגשמי – מפורדים ומנותקים הנבראים זה מזה. אבן היא אבן, עץ הוא עץ ואדם הוא אדם. הקשרים ויחסי הגומלין שביניהם – מוגבלים, ולרוב בלתי נראים לעין. בעולם הרוחני, לעומת זאת, קשורים ומחוברים כל הנבראים כולם, גם כאלו שבגשמיות נראים כמנותקים לגמרי. גרגיר חול בקרקעית האוקיאנוס, הכוכבים הנעים במסילותיהם, עץ מלבלב בארץ מרחקים, פרפר מרחף לפי תומו, והאדם – כולם, בחוטים נעלמים, אחוזים ונוגעים זה בזה, משפיעים ומושפעים. ומבאר הרמח"ל (רבי משה חיים לוצאטו) בספרו "דרך ה'" שישנן שתי סוגי השפעות. השפעה טבעית – שהיא מערכת הקשרים הטבעית שבין היצורים כולם, הפועלת ומונעת על פי חוקים קבועים, חוקי -טבע, שחקק בה הבורא. והשפעה בחירית – שהיא יכולתו של כל יהודי ויהודי להשפיע (אפילו בניגוד לחוקי הטבע) על הבריאה כולה.
כשאנו נוטלים בידינו אתרוג אחד, שלשה בדי הדסים, לולב אחד ושני בדי ערבה – ארבעת המינים – אין אנו עוסקים במעשה סמלי. אנו נוגעים כעת, על פי צו הבורא, ב"חומרים" מסוימים בבריאתו, שב"הפעלתם" באופן ובזמן מסוים דווקא (דהיינו כפי דקדוק ההלכה), אנו "נוגעים" ומשפיעים על שורשם, דהיינו על אותו כח השולט על עולם הצומח, ושם, כביכול, באמצעות מצוותינו, אנו חוזרים וגורמים השפעה חוזרת, טבעית, מכח הצומח בשרשו העליון, על כל "נתיניו" – דהיינו על עולם הצומח בכללותו, ועל "מקבילותיו" הרוחניות, דהיינו נשמות ישראל, "הצומחות" בשדה שאין שעור ליופיו, ומשפיעים בהן חיות, בכל מצביהן: צדיקים (אתרוג) בינוניים (הדס ולולב) ורשעים (ערבה).
עתה, בצו הבורא, אנו נעשים שותפים לו בקריאתו וברמזיו, אשר הוא שולח תדיר אל לב בניו. וכמו שכותב רבי נחמן (שיחות הר"ן נ"ב): "מכל הדברים צועק כבוד השם יתברך, כי מלוא כל הארץ כבודו… כי כבודו יתברך צועק תמיד וקורא ומרמז לאדם שיתקרב אליו יתברך, והוא יתברך יקרב אותו ברחמים, באהבה ובחיבה גדולה".
ומהי קריאתנו בנענוע הלולב?
תתחבר! גם לך יש קשר לקדושה, לעם ישראל, גם אתה יכול להיות צמוד ל"אתרוג" ולהיכלל עם הצדיקים. וכמו שכותב רבי נתן (ליקוטי הלכות בציעת הפת ו' סעיף ק"א): "וזה בחינת ארבעת המינים שנוטלים בידיים בסוכות ומנענעים בהם לכל צד, שכל זה הוא בחינת הרמזים… והעיקר מרמזין לכל אחד שלא יתייאש, רק ישתדל להיות נכלל בתוך הקבוץ הקדוש (של ישראל) ששואבין ממימי הדעת ממעייני הישועה (דהיינו מבחירי הצדיקים כפי שמבאר התרגום על הפסוק "ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה" (ישעיהו י"ב ג') – "ותקבלון אולפן חדת מבחירי צדיקיא" / תקבלו למוד חדש מבחירי הצדיקים), כי הארבעה מינים מרמזין על כל הכוחות שיש בישראל כמו שאמרו רבותינו ז"ל שאתרוג יש בו טעם וריח וכו'. עד ערבי נחל, שאין בהם לא טעם ולא ריח, ואוגדין כולן יחד… ועל ידי זה נכללין גם הפושעי ישראל, בחינת ערבי נחל, בתוך הקבוץ הקודש ונתקנין גם כן, כי "כל המחובר לטהור – טהור" (משנה מסכת כלים י"ב, ב').
אך קריאתנו איננה רק "תתחבר!" שכן מלבד חבור ארבעת המינים אנו מנענעים אותם לארבע רוחות השמים וכן למעלה ולמטה, וכלשון חז"ל (מסכת סוכה ל"ז): "מוליך ומביא למי שהארבע רוחות שלו, מעלה ומוריד למי שהשמיים והארץ שלו".
כאן, מצטרפת קריאה אחרת והיא: "מי שלא תהיה, היכן שלא תהיה, לאיזה צד ורוח מרוחות העולם שהושלכת ונפלת – אל תתיאש!"
"ארבע רוחות השמיים – שלו! שמים וארץ – שלו" הקדוש ברוך הוא נמצא בכל מקום, ואפשר לחזור ולהתקרב אליו בכל מצב. וכלשון רבי נתן (ליקוטי הלכות שבת ז' סעיף נ"ז): "וזה בחינת הנענועים. ובכל צד מוליך מכנגד ליבו ומחזירו, זה בחינת "רצוא ושוב" (תנועת הריצה – התקדמות ועלייה, והשיבה – נסיגה והתרחקות) והוא מוליך ומביא מעלה ומוריד, זה בחינת הבקיאות הנ"ל (שאדם צריך להיות "בקי" בכל המצבים, ומכל ההתנסויות, חשוכות או מאירות, לבקש ולמצוא את קירבת ה'). בחינת "אם אסק שמיים – שם אתה, ואציעה שאול הינך" וכן בכל צד, וכמו שסיים שם בפסוק "אשא כנפי שחר, אשכנה באחרית ים, גם שם ידך תנחני ותאחזני ימינך", להורות שה' יתברך נמצא, מנחה, ומסייע ביד כל אדם גם אם מקומו, פיזית או נפשית, ב"סוף-העולם" ממש.
ולא רק לרמוז, בשם ה', לעצמנו ולכל נשמות ישראל הקשורות בנו, אנו באים, כי אם ממש לקרוא ולהכריז ולעורר. "וזה בחינת הנענועים, בחינת "הקיצו ורננו שוכני עפר" (שזה מרמז על הנשמות המושלכות לעפר ולארץ ממש, כדברי רבי נחמן בתורה ז' בליקוטי מוהר"ן חלק ב'). כמו שמנערין אחד משנתו מעוררין ומנענעין אותו כדי שיקיץ, ועל זה מרמזין הנענועים, כי מנערין ומנענעין כל השוכני עפר, שיקיצו משנתם (הרוחנית) ויעמדו לעבודתו יתברך, ואל יתייאשו כלל, כי עדיין ה' עימם, "כי מלוא כל הארץ כבודו".
קריאה זו, כמובן, באה דווקא מתוך שמחה ולא כתוכחה, כי רק במצב של "זמן שמחתנו" ניתן ואפשר לקרוא ולעורר את עצמנו ואת זולתנו לחיים ותקון רוחני. "כי מה שהעולם (דהיינו בני האדם בעולם) רחוקים מהשם יתברך, ואינם מתקרבים אליו יתברך, הוא רק מחמת שאין להם ישוב הדעת …ורק על ידי שמחה יוכל להנהיג המח כרצונו, ויוכל ליישב דעתו, כי שמחה הוא עולם החרות" (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' תורה י').
(פורסם לראשונה באתר האינטרנט של הרב ארז דורון – אור פנימי)
הנסיעה חזרה התנהלה על מי מנוחות. קבלת הפנים בקייב באישון לילה הייתה סבירה, ועד מהרה היינו באוהל ההמתנה. אמרנו סליחות, ממש על סף העלייה למטוס, והייתה הרגשה מרוממת. גם הטיסה הייתה כאילו בהזמנה – מטוס חדש, אנשים נחמדים ו…אנחנו באוויר.
אני נמנע כל העת מלשאול את לבי באופן ישיר: נו, איך התחילה השנה? היה שווה? מה אוצר לקחתי ממקום מנוחת הצדיק האהוב?
אני שואל זאת רק באופן של רצוא ושוב.
והנה הזריחה מבעד למטוס מעל ערבות אוקראינה.
אבא, אבא! זה היה מעבר למילים. השמים הענקיים הרקועים מעל, כמו משטחי נחיתה למטאורים, והצבעים העזים של הכתום הבוער והצהוב העמוק-קורן, שבקעו מאחורי האופק… שכחתי לנשום. ושם, במחבואי האופק השחור, עולה ומטפס כתם ארגמן גדול, כמו גוף חימום לוהט… הוד כדור החמה.
על גג הרקיע היו רקועים ערפילי ענן בגוני החום-לבן והכחול-לבן, טלאים טלאים מהם, והתכלת הרעננה והגאה השלימה את יריעת החידוש של הבריאה. אשרי מי שצפה בזה. זה שמור באלבום הלב בצבעים חיים, אך איני יודע את קוד הכניסה לאתר, רק זיכרון קלוש יש. אסור שדבר כזה יאבד.
שקעתי בשינה מעורפלת, בלב טיסה שקטה ועדינה. התעוררתי מעל הים התיכון, וכבר אפשר היה להביט בלי שהשמש תסנוור. העננים היו מטילים צל על הים, ושאלתי את עצמי מה סדר הגדלים כאן. עדיין לא היו אלו ענני גשם, אלא מצבורי אדים ענקיים הנראים כהררי קרח פראיים התלויים מעל הים, ואנו כמו טיטאניק גמדית בשמי הקרח. או, חשבתי לרגע, מעין גושים של קורי סוכר נפיליים שנתלשו מאיזה ים-בם-בם קוסמי, כולם כמעט באותו הגובה, והם מטילים על המים צל מגובה נורא. "מדהים!" קראתי אל החברים, "ראו מה השם עשה", והם נקהלו אל החלונות, חשבו שיש אטרקציה. "ראו כיצד השמש מאדה את הים ובשׂורה של מים מתחילה לנוע לכיוון היבשת, באופן ענק ומופלא שכזה, שיירת אספקה, רכבת אוצרות…"
ואז החל המטוס לרדת. התקרבנו לאט אל העננים. הם היו עצומים בהדר ובממדים. עברנו בתוך אחד מהם, במשך שניות ארוכות, כדקה, במהירות של מטוס, עד שהגחנו ממנו. לומר לך מה גודלם…
ואני אומר בשפתיי אל צור לבבי, בעיצומה של החוויה הזו: מלכי, אני ובני האדם שכמותי, הננו היצורים היחידים שיודעים להעריך ולהתפעל מעושה נפלאות גדולות לבדו. ואם כן, לכבודנו כל המראה הגדול הזה. הו מלכי, זה אפוא עומק כוונת ברכת 'הנותן לשכווי בינה להבחין בין יום ובין לילה'. זכינו!
אתה חננת לאדם דעת לבנות מכונות מעופפות שכאלה, להעפיל מעל לשמים. כמו שהוצאת את אברהם מחוץ לאצטגנינות שלו אל מעל לכוכבים, כך הוצאת אותנו מרחישת האדמה, להביט כבודך ומעשה ידיך, טוהר השמים…
ובאמת, אני לא פחות מתוחכם מהעננים ומהזריחה ומכל מעשי בראשית הללו, המשכתי לומר, העין אשר יצרת לי, זקיפות הקומה שלי ושאר מתנות חכמתך בי, אינן מרהיבות ועוצרות נשימה פחות מכל תערוכת הפלאות הזו, ואף הרבה יותר, ועדיין לא קרבנו אל עולמות השכל והלב. באמת, אני עיקר הפלא, ושליחותי כאן עצומה – לבשר על הסוד העליון המסתתר בכל זה.
ושוב על האדמה, עטור טלית ותפילין בבית הנתיבות, קיבלו ברכות השחר טעם גן עדן. ציינתי לעצמי שעלי להפוך תחושה זו לבת לוויה שתתן טון זהב לכל חיי. אם כן, שלל נכבד הבאתי עמי מהרבי.
* * *
ואני מהלך בתוך בוקר רענן וקריר, מבורך בדקות של שמש מפנקת, והלב מפשיר אל המראה החדש של הרחובות הרטובים הנוצצים בשמש… והנה, בעודי מתקרב הביתה, עיניי מתרחבות אל מול הנוף היפהפה של הרי מערב ירושלים, דהיינו, הדסה והקסטל ויער ירושלים, הצבועים בצבעים עמוקים ואורגניים עם שמים חורפיים אפופי סוד ואדי מים צפים ברקיע, והרקיע סמוך כל כך לאדמה… והשמש הייתה מטפסת במזרח, ומאירה בזווית אידיאלית לצלמים את כל פאת המערב, והכול נראה כמו גלוית נוף ענקית שתולים בחדרי התינוקות, ירוקה-אפורה ורעננה… עד שנעצרתי ולגמתי את היופי הזה ונתעוררתי להודות להשם, ונזכרתי במה שקראתי, שכאשר יש התעוררות לאדם להתקרב אל השם במקום מסוים, שלא יאבד את הרגע, אלא ייעצר ויעשה משהו לאלתר, כדי שלא יחלפו גלי הנפש העשירים האלה בלי להותיר רושם.
וכך עשיתי.
אמרתי שאבקש מאת השם את ברכתו וישועתו בנוגע לבחור אחד, שמבטו הכואב עדיין העיק עלי, ואספר לו את עוצם עלבונו ומלחמתו… ואז חשבתי לעצמי בנזיפה: 'מה לך מאבד רגעים נדירים כאלה בבקשות פרטיות. התחל, לפחות, בדאגה לענייני הכלל'. כמעט והחלתי לבקש על ענייני עם ישראל כולו, והנה מחשבה אחרת דוחקת ואומרת: 'עלה גבוה יותר, בקש על עולם ומלואו, על כל מקומות כבוד מלכותו, שיתברכו כולם ממקור הברכות ותימלא הארץ תפארת'… וגם כאן, טרם פציתי את פי נעצרתי, וכמו נפקחו עיניי, והן נעוצות בנוף הענוג והגנוז שמנגד, וכאילו רואות במוחש את מפלי ההשפעות והברכות הגולשים ללא הפוגה מן העליונים… השמש הצלולה, הרקיע המדושן באדי מים, העמק הרווי בירק, כוח האדמה המתחדש, הכול הכול מוצף במתנות חיים… זורמות שוטפות מגבוה… ואמרתי לעצמי: 'על מה בדיוק אתה עומד לבקש? הנה פלא התגלות החסדים מתחולל לנגד עיניך… בוקר חדש בעולם הללויה…הצטרף אל השירה!' וזה היה רגע אמתי ויפה מאוד.
אבל לאחר מכן, כאשר עזבתי את המקום והתקרבתי אל ביתי, שוב היה לבי אצל מחשבות תבוסה, ובפי טעם מפלה בנוגע לעניין מסוים. תחושה של מרירות כבשה את החזה במהירות והיו דיבורים נמוכים, מסתננים, בלשון של: 'טוב, איני ראוי בעליל לקבל את הבקשה הפלונית הזו, וגם איני כלי ואיני מתאים לעוד עניין ועוד עניין, וכלל איני מסוגל לדבר הנחשק ההוא'. עד ששאלתי את עצמי בטון מדליק נורה אדומה: 'לְמה בכלל אני שווה?' ועיניי מושפלות ונעוצות בכביש הרחוץ המתנגב לאטו בשמש… ושם, לרגליי, אני קולט את הנקודות הבוהקות, הזהבהבות, המתנוצצות על הכביש, כיצד כל האספלט זרוע רסיסי זהב שקופים, וגם המדרכה, והמכוניות והעצים… הכול מכוסה, הומה, מתנוצץ בשובבות גילת קרני שמש, ומתוק האור לעיניים, מפזז ומרקד… והבנתי לפתע, שהנה הוזמנתי להשתתף בחדוות חיי הבוקר. וזה ממש לא מעט, בהחלט לא. אני זכיתי לתת יד לשמחת הרחוב והעיר בעת עלות היום החדש… נתכבדתי לחגוג את הולדתם של רגעים עליזים, דולגניים כאלה, של בוקר… 'וזה כבוד גדול ומתנה גדולה', זמזמתי לעצמי.
הוא כל כך היה רוצה להתגבר, לשבור את המאוויים השפלים, אבל בכל פעם הוא נופל שדוד במכמורתו של היצר, נדמה לו שהוא כמו שבוי – – –
הוא יודע מה עליו לעשות במצבים כאלה, כבר שמע רבות איך שצריך לפעול במקרים הללו, הוא היה רוצה כל כך להתחיל להשתנות לטובה – אבל כמו חומה בצורה מקיפה אותו – – –
הוא חש לכוד גם בגשמיות – אם רק היה ביכולתו לגמור את החודש כמו בן-אדם, אם המצוקות הכספיות היו מרפות מעט… הוא הרי לא מבקש מותרות, אלא את ההכרחי בלבד…
איך יוצאים מזה?
* * *
זה כל כך פשוט, כל כך קרוב, ודווקא משום כך – כל כך רחוק:
לימוד תורה!
המתנה הנפלאה הזאת ניתנה לנו מאת ה' ברוב אהבתו – "אהבת עולם בית ישראל עמך אהבת, תורה ומצות חוקים ומשפטים אותנו למדת" – – –
חמדה גנוזה שניתנה אך ורק לנו בני ישראל; "לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום" – – –
המוח לא תופס את עוצמת המתנה הזאת, מצווה אחת שעולה במעלתה על קיום כל המצוות! כך כותב רבינו בספר המידות: "הֶרגל הלימוד – הוא עולה למעלה על קיום כל המצוות"! פעם אחרת "הפליג מאוד לפני רבי נתן בעוצם כוח התורה להוציא את האדם מכל מיני טינופת, ואמר לו: 'וכי יודע אתה את כוחה של התורה?!' "; וכה אמר רבינו לאברך אחד ששקד על תלמודו: "שפתיך לא ישבותו; התורה משיבה את הנפש, היא מחזקת; התורה מעשירה" – – –
ואם כך בלימוד גרידא – קל וחומר בלימוד מתוך יגיעה ועמל, לימוד שכזה מזכך ומטהר פי כמה וכמה, עד אין שיעור; לימוד כזה גם מביא השפעות גשמיות פי כמה וכמה – כך אנו לומדים בפרשתנו: "אם בחוקותי תלכו" – שתהיו עמלים בתורה – "ונתתי גשמיכם בעתם… וציויתי את ברכתי"!
העמל אמור לכל אחד לפי מדרגתו, כי כל אחד יכול לעמול על כך שתורתו תהיה נקייה מכל 'פנייה' אישית והלימוד יהיה 'לשמה', לא למטרת כבוד והתייהרות (לקוטי הלכות, ת"ת ג).
גם כאשר הגוף מותש וגם הלימוד הפשוט קשה כל כך; כאשר הדאגות מקיפות והריכוז כל כך רחוק; כאשר הנטייה הטבעית מושכת ללמוד מבלי להבין היטב ולהסתפק בלימוד שטחי – בכל המקרים האלו עומד לפנינו 'מכרה זהב' של עמל התורה; כל התאמצות, כל התגברות, פותחת שערים לישועות מופלאות ברוחניות ובגשמיות.
ואם כך הוא העמל בכל חלקי התורה – על אחת כמה וכמה העמל בהבנת תורת הצדיק! הרי תורתו של רבינו הקדוש היא סם מרפא מיוחד לתחלואי דורנו ובה טמונות הארות לכל מחשכי ימינו. תלמידיו הקדושים העידו שעיקר הסגולה שנאמרה על עמל התורה כתבלין נגד היצר, גנוז בעמל תורתו של רבינו.
* * *
חג מתן תורה בפתח, היום בו יוכרע דינו של כל אחד כמה סייעתא דשמיא יקבל להצלחתו הרוחנית בכל השנה.
אין ספק שהחלטה שלנו לעמול יותר בתורה, תבטיח לנו שנה רוחנית יותר, שנה שבה המפריעים הגשמיים לא יסירו אותנו מחיי הנצח; והרי כך הובטחנו: "כל המקבל עליו עול תורה – מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ".
כל אחד לפי מצבו ויכולתו, אם יקבל על עצמו עול לעמול, יסולקו מאליהן כל אותן חומות שעומדות בדרכו ויסללו בפניו את הדרך לעלות.
הבה נתעלה על כל צמצומי הנפש העומדים בדרכנו, נזכור את השכר המופלא הטמון ביגיעת התורה, ונתגבר על כל הדברים מדומים שמערימים קשיים על כל רצון ללמוד. נעשה הכל כדי לזכות לעמל התורה – למען חיינו הנצחיים!
שום דבר לא יכול היה לכאורה, לשנות את המצב. מאז רומה על ידי שותפו פרי טיפוחיו, נושל מנכסיו ומעמדו צנח פלאים, לא יכול היה האיש לשוב לאיתנו. רק דמותו השפופה שימשה מצבה חייה להצלחה שנגדעה באיבה.
את הבלתי אפשרי, חוללה דווקא שיחה פשוטה עם איש פשוט וישיש, סבא. ביום מן הימים ישבו הסב והנכד ושוחחו. הסב ביקש לומר דבר מה: 'חשוב לי שתדע, איש צעיר, משפחתנו ניחנה בסגולה תורשתית. ההצלחה משום מה מחזרת אחרינו. הא ראיה, אני וכמוני בני משפחה נוספים בעבר, חוו הצלחה וגם איבדו אותה עם הזמן. הפלא הגדול, שהיא מצידה חיזרה אחרינו. בכל מקום בו שלחנו יד, הצלחנו. גם אחרי מעידות חמורות, גם אחרי הפסדים. ההצלחה, נכד, ספוגה בתורשתינו'.
הוא יצא משם ומחשבה חדשה נפחה בו חיים. ההצלחה אצלו, והדבר אומר שהנתונים אינם משנים כלל. הכשלון לא שלל ממנו את ההצלחה, היא עודנה בידיו, רק להשקיע אותה בעיסוק כשלהו ולקצור פירות.
* * *
לא אחת חש האדם כמי שנישלו אותו. שללו את מעמדו, ובאורח פלא הוציאו מתחת ידיו את כישוריו והצלחתו בחיים. יש מי שהחזיק בעבר נכסים כלשהם – כך לכל הפחות זכור לו. יש מי שמשום מה כלל לא זכה בהם – כך בכל אופן נדמה לו. התחושה בכל מקרה אחת היא, 'משהו אבד לי'.
פעמים שזו שמש ההצלחה שזורחת על גג השכן. פעמים אלו מספר כשלונות שהוכיחו כביכול על אי יכולתנו להצליח בעתיד. מניעות ועיכובים, הפרעות וטלטלות. האדם שואף להוביל, להצליח, והמציאות חובטת בפניו, 'איבדת את בכורתך'. נותרו עבורך רק מקומות אחרונים בשולי החיים.
למעשה, באופן שכזה מתחיל גם היום. "ויצא הראשון אדמוני כולו כאדרת שער" בעולם הזה עשיו נולד ראשון. המושכל הראשון הוא עשיו, אדמוני ושעיר. בגל המחשבות הראשון מופיעות הדאגות החששות והעצבות. רק לאחר מכן, נולד ממעמקים, קורטוב כלשהו של דעת – יעקב.
בקרבו פנימה, מתגוששים באדם שתי כוחות, יעקב ועשיו. הבכורה מצויה כביכול בידיו של עשיו, יעקב נותר מלמטה, תחת העקב הרומסת.
בהסתכלות פשוטה, איך יתכן להפוך מצב כה מוחלט. יצר הרע פוקד את האדם י"ג שנה קודם שבא בשעריו יצר הטוב. החושך קדם לאור. ההפסד מצוי יותר מהרווח, והעצבות קרובה אל הנפש יותר מהשמחה. איך משנים את המצב, איך?
ירושה של הצלחה
הסוד הקדום שהוביל את יעקב אל הבכורה והברכה, קיים גם אצלנו, הוא עובר בירושה.
עם ישראל משתלשל ויורד מפסגת בראשית. את נשמת העם עיצבו שלושת אבות עולם, אברהם יצחק ויעקב אבותינו הקדושים. אילולא החדיר אבינו אברהם אמונה בעורקי עולם החומר, לא היה מח אנושי המסוגל לעמוד בניסיון הכפירה. אילולא יראת השם שנחצבה ממעמקי עבודת יצחק אבינו, לא היה העולם יודע יראת שמים מה היא. ואת קיום האמונה והדעת בגבולות המציאות והמעשה קיבלנו מיעקב אבינו.
יעקב אבינו קיבל את הבכורה והברכה עבור צאצאיו לדורות עולם. הוא הוריש לנו, במהותנו, ערמומיות קדושה. חכמה פנימית תמימה וישרה שיש בה כדי לעמוד בפני העולם כולו, על רמאויותיו ושקריו, פיתוייו ושגיונותיו.
הנכס היקר ביותר בעולם, היא הדעת הבהירה המורה בכל מצב ורגע את הדבר הנכון והישר ביותר לעשות. זו שאיפתו הנחשקת של כל נברא – לדעת את אשר יעשה בזה הרגע ממש. האומנות הזו היתה ליעקב. עימה חילץ את הבכורה מעשיו. היא שאף זיכתה אותו בברכות. וזה תורשתי.
הבכורה נפלה לידי יעקב אבינו כביכול בדרך מרמה. אך דווקא אותו מעשה הוא שמגלה למי שייכת הבכורה באמת. "ויבז עשיו את הבכורה" הכסיל לא מוצא עניין בתבונה וחכמה, די לו בהתגלות ליבו. העולם החיצוני זמין ונגיש, התאוות והיצרים לכל דורש. אין לו לעשיו עניין בפנימיות. בשכל ובאור. יעקב הקטן שבנפש זקוק לבכורה נואשות. על כל צעד ושעל מבקשת נפשו פנימיות, עצה פשוטה וישרה, שכל מאיר לדעת את אשר יעשה. השכל שבכל דבר, "החכמה תחייה".
יהודי, דע את עושרך!
העולם מציג תמונה הפוכה. הבכורה בידי עשיו, והרמאות בכלי יעקב. מלכתחילה נועדה הבכורה והברכה ליעקב ולזרעו. עבורו נברא העולם משום שהוא המסוגל באמת לעסוק בישובו. אבל את הבכורה, מוכרח יעקב להפקיע מידי עשיו, להוציא מהמושכל הראשון. סברת עולם הזה מתריסה כי הפרנסה שייכת לאנשי העמל, העושים כספם בעשר אצבעות. יעקב נדרש בכל יום לפרוך את הסברה הזו. כלי אומנתו של יעקב הוא הבטחון "בטחו בהשם עדי עד", בטחון של עצימת עיניים, כנגד כל הסיכויים, נגד כל המוסכמות. אין דרך להשיב לידיים הנכונות את בכורת השכל וההצלחה ואת הברכות, אלא על ידי גניבה. לחטוף ולגנוב מידי הגנב את מזון הנשמה.
יהודי יושב על אוצר גנוז. עשיר הוא בנפשו עוד קודם שהחל לשלוח יד במסחר. עוד קודם שבא לכלל 'ראוי לשאת ולתת בנכסי אביו'. בעצם מהותו, יהודי עשיר הוא, העשירות ירושה לו מאבותיו. אולם, אם לא ידע מכך, עני הוא, עני מדעת ומימוש עושרו.
התורה הקדושה מודיעה לנו שההצלחה מסורה בידיים שלנו. הנתונים בשטח אינם מעלים או מורידים. יהודי איש מוצלח הוא בעצם הוויתו. אין מקום לספקות וחששות, משום שהיכן שישלח את ידו, יצליח. נשמה של יהודי היא סיפור של הצלחה, הסכנה היחידה היא, אי ידיעת העובדה הזו. ירשנו מאבינו יעקב חכמה מעשית. שכל ישר היורד ומחייה כל מחשבה, מעשה ופעולה. לכל רגע יש מעשה פעוט ומדוייק, נכון לזו השעה. אור השכל הופך את האדם לברייה אחרת. מנשא את שגרת החשיבה אל מעבר למאורעות ולשיח הבריות. המחשבה דבוקה בתכלית הפנימית שבכל דבר, לא במקרי הזמן, פגעיו והתנהגותו ההפכפכה. הבה ננצל זאת.
הטבע הוא 100% טבעי, אבל יש משהו שהוא למעלה מזה; קוראים לכך: תפילה. "כי התפילה למעלה מהטבע, כי הטבע מחייב כן – והתפילה משנה הטבע" (ליקוטי מוהר"ן, ז).
כל דבר בעולם יש לו 'טבע' מסויים; הקרח קר ומקפיא, ולעומתו האש חמה ושורפת. ים הוא מקום שאם נכנסים אליו ללא אנייה, טובעים בו. ולעומתו, יבשה הוא מקום מוצק, שדורכים עליו ולא נופלים אל תוכו. כעסן – כועס, ומי שאינו כזה – רגוע; קמצן חוסך ופזרן מפסיד, וכן הלאה.
אך תפילה יכולה לשנות את חוקי הטבע הללו! שכן, התפילה מחברת אותנו למי שמושך בחוטים של הטבע. הלא הוא "עילת העילות וסיבת הסיבות", הקדוש ברוך הוא. וכשהוא רוצה, הקרח אינו מקפיא והאש אינה שורפת, הים נהפך ליבשה והולכים בו לבטח, והיבשה נבקעת ונופלים אל תוכה, הכעסן נרגע, וידו של הקמצן נפתחת לרווחה.
אפילו רובה טעון, שיצא זה עכשיו מפס הייצור ועבר את כל מבחני האיכות – לא יוציא כדור אחד באם יעמוד מישהו נגדו ויתפלל: 'אנא ה', עזור שהרובה לא יירה' – – – וכאשר "נשמע מפיו הקדוש [של רבינו] מעניין מעלת ההתבודדות העולה על הכל, ואמר: 'מען קאן פארשפרעכן א ביקס זי זאל ניט שיסן' [= הלא יכולים ללחוש על קנה שריפה [= רובה] שלא יהיה מורה!]" (חיי מוהר"ן, תלח).
ואם אפשר לגרום לרובה שלא יירה, אפשר גם לגרום לכעסן שלא יכעס, או לבעל תאווה שתתבטל תאוותו.
* * *
הטבע נקרא בפי הפילוסופים "אם כל חי" ("אמא טבע"), (ליקוטי מוהר"ן, רטז), שכן היא שמולידה כמעט את הדברים המוכרים בטבע והיא הקובעת כיצד הם ייראו. אך בעוד שהפילוסופים סבורים שהטבע הוא השולט – אנו מאמינים שהטבע אינו אלא תוצאה מרצונו של הבורא; וכשהוא רוצה, הטבע משתנה ואין לו זכות ביטוי.
עוד בתחילת הבריאה, כאשר ברא הקדוש ברוך הוא את הטבע, "הזהיר את הנהגת הטבע וכל המלאכים הממונים על הנהגת העולם בטבע הזאת, שתיכף כשיתפללו ישראל וירצו לשנות הטבע – הם מוכרחים לעשות כרצונם, להפוך מים ליבשה ולהעמיד החמה, ושלא יהיה כח לאש לשרוף ולאריות לדרוס" (ליקוטי הלכות, ברכת השחר ה, סט).
* * *
אך כדי שהתפילה תפעל לשינוי את הטבע, חייבים אמונה – "שיאמין שיש מְחַדֵש, ובידו לחדש דבר כרצונו" (ליקוטי מוהר"ן, ז). וכשהאמונה איננה חזקה דיה, קשה להביא על ידה ניסים.
זאת לימד אותנו משה רבינו בפרשת השבוע, כשביקש ממנו פרעה: "העתירו אל ה'" שיסיר את הברד, ענה לו משה: "כצאתי את העיר אפרוש את כפי אל ה' ". מדוע המתין משה עד שייצא מהעיר? מה מונע בעדו לעמוד בתוך מצרים ולפרוש את כפיו אל ה'?
התשובה היא, שכדי להביא על ידי התפילה שינוי, חייבים לצאת ממצרים, לצאת משלטון המֵצָרִים של הטבע, ולהתמלא באמונה. שכן, 'מצרים' הוא מקום שבו סוגדים לטבע, כך שהוא הופך להיות – בתודעת המאמינים בו – למערכת חוקים שמצרים ומגבילים. וכדי לפעול שינוי הטבע, חייבים לצאת ממקום טמא זה, למקום של אמונה במי שמנהיג את הטבע ומשנה אותו כרצונו.
יציאתו זו של משה ממצרים לפרוש את כפיו, צריכה ללוות אותנו בכל עת שאנו יוצאים להתבודדות, לאמור: 'בבואך להתבודד" – מלמד אותנו משה – 'צא מהמֵצָרִים! צא מהטבע! אל תאמין בו. אין לו כח להגביל ולהצר, הוא כפוף לרצון הבורא שיכול לשנות כל דבר על ידי תפילתנו'.
* * *
ככל שנצליח לצאת מהמצרים של הטבע, תהפוך התפילה לכלי נשק יעיל ביותר. ככל שנאמין שאכן הכל, ממש הכל, ביד ה' – תשדד התפילה מערכות, ותפיל את הטבע חלל.
זה יהיה הנשק של משיח; "משיח יכבוש את כל העולם ללא יריית אחת של חומר נפץ", אמר רבינו הקדוש (שיש"ק ב, סז). שהרי בידו של משיח יהיה נשק הרבה יותר יעיל מאשר כדורי נפץ, "כי עיקר כלי זיינו של משיח הוא התפילה, ומשם עיקר חיותו. וכל מלחמתו שיעשה וכל הכבישות שיכבוש – הכל משם" (ליקוטי מוהר"ן, ב).
כך הוא גם יגאל את העולם מהגלות הנוראית; הוא יאיר בעולם את האמונה, ואז יראו הכל שכל הדלתות וכל המיצרים פתוחים לרווחה; רק להרים את העיניים והכל ישתנה.
אף הרופאים יתביישו אז, שכן "כשנגאלת ונפדית התפילה, אזי נופל כל הדאקטיריי [= חכמת הרפואה], כי אין צריכין לרפואות" (ליקוטי מוהר"ן ח"ב, א); מי שחולה – מרים את העיניים לשמיים, מהרהר בתשובה ומבקש רחמים – ומתרפא. ואז, בית המרקחת יהפוך למוזיאון לחכמת הטבע הקדומה…
שירת האזינו היא לעד, כי לא תשכח מפי זרעו, אפילו בתוקף ההסתרה שבתוך הסתרה, כמו שכתוב ואנכי הסתר אסתיר פני מהם וכו' וענתה השירה הזאת לפניו לעד וכו'. כי כלל השירה הזאת הוא להזכיר ולהודיע את כל מעשה ה' אשר עשה עמנו ואשר הוא עתיד לעשות עמנו נפלאות ונוראות עד שסוף כל סוף יגמור כרצונו להחזיר לנו ארץ ישראל עם כל הקדושות ותפארת הגוונין המאירין שם כמו שהתחיל בהנחל עליון גוים וכו' יצב גבולות עמים למספר בני ישראל כי חלק ה' עמו וכו' ירכיבהו על במתי ארץ וכו' דהיינו ארץ ישראל, וכן הולך וסובב כל סיפור השירה הנוראה הזאת את כל אשר עבר ואת כל אשר יעבור על ישראל בכל העיתים שיעברו עליהם, עד שסיים שסוף כל סוף וכפר אדמתו עמו שהשם יתברך ירצה אדמתו ועמו כי הם בחי' אחת. וכל זה יגמור השם יתברך על ידי הצדיקי אמת שדבריהם ומעשיהם מלאים רזין, שכולם כלולים במשה שהודיע מקודם ריבוי ההסתרות, שיהיו הסתרות בתוך הסתרות עד שיהיה קשה למצוא האמת לאמיתו אבל אף על פי כן יגמרו הצדיקי אמת, בחינת משה, את שלהם ויודיעו אלקותו בעולם כמו שכתוב שם ראו עתה כי אני אני הוא אני אמית ואחיה וכו'ואין מידי מציל. וזה שהתחיל האזינו השמים ואדברה, לומר דעו כי דברי אינם פשוטים כי הם עמוקים מאד מאד והם מלאים רזין עמוקין, עד אשר אני קורא את השמים שהם כלליות דרי מעלה שיאזינו מה שאדבר, כמו שכתוב ותשמע הארץ אמרי פי, שצריכין כל באי עולם שבארץ הזאת לשמוע ולהבין היטב אמרי פי, כי יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי וכו' היינו שדברי אינם פשוטים רק הם כמטר וכטל שנראים שהם מים ולחלוחית פשוט אבל באמת יש בהם כוחות נפלאים ונוראים כי הם מגדלים כל מיני צמחים ועשבים שונים לאין מספר וכמו שאמר שם כשעירים עלי דשא וכרביבים עלי עשב וכו', כמו כן הם דברי כי אף על פי שנראים כפשוטים אבל הם עמוקים מאד ומלאים רזין ויש בהם כח לגדל ולחזק את כל אחד ואחד ולהצמיח אותו עד שיתפאר וישתעשע השם יתברך עם כל אחד ואחד בהתפארות ושעשועים נפלאים. כי שם ה' אקרא, היינו דעו והאמינו שכל מה שאני מדבר ומוציא מפי בכולם שם ה' אקרא שכל דברי ושיחותי הם רק לקרות שם ה' לגדל ולקדש שמו בעולם ועל כן אתם הבו גודל לאלקינו, כי על ידי שתאמינו בכל זה על ידי זה תתנו גודל לאלקינו שתבינו ממני גדולתו ונוראתו ית' לעד. כי על ידי צדיקי אמת, ע"י חדושי תורתם הק' וע"י שיחותם הנפלאות יכולים להבין גדולות ה' כמבואר במ"א וכמובן כ"ז לכל הזוכים להתקרב אליהם. כי הצור תמים פעלו וכו' ובוודאי פעל ועשה ויצר וברא הכל בחכמה נפלאה כ"ש כולם בחכמה עשית והכל נברא בשביל הצדיקים העושים רצונו שהם יודעים רזי עולם עד שכל מעשיהם ודבוריהם מלאים רזין ועל ידם יכולים להבין גדולת ה'.
(ליקוטי הלכות, חושן משפט, חזקת מטלטלין ה,יד)
הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט (לב,ד)
עיקר תיקון כל אדם הוא על-ידי בחינת תיקון המשפט. כי צריך כל אדם לכלכל דבריו במשפט, הינו שישפוט את עצמו על כל דבר, וכל הפגמים חס-ושלום הם בחינת קלקול המשפט שאינו מתנהג כמשפט התורה, ועיקר קלקולו על ידי חכמות רעות של העולם שהם בחינת פגם המשפט, דהיינו מה שנדמה לכל אחד כאלו השם יתברך אינו מתנהג עמו במשפט היושר והצדק, ומזמין לו נסיונות שאינו יכול לעמוד בהם, כגון חסרון פרנסה וכיוצא. ובאמת צריכין להאמין כי צדיק ה' וישר משפטיו, ואינו מנסה שום אדם במה שאינו יכול לעמוד בו, אף על פי שלפי שכלו קשה לו לעמוד בענינים אלו שעוברים עליו, אף על פי כן צריך להשליך שכלו וחכמתו, ולהאמין בתמימות כי ישרים דרכי ה' ומשפטיו, ובודאי הוא צריך לעבור בזה העולם בענינים אלו, שהשם יתברך מתנהג עמו, בעשירות או בעניות, או בהתגברות התאוות והרעיונים וכו', וכמו שאמרו רבותינו ז"ל הלל מחייב העניים, רבי אליעזר בן חרסום מחייב העשירים, יוסף מחייב את הרשעים. נמצא שכמו שהצדיק זוכה על ידי התמימות שלו שמשליך עצמו לכל מיני רפש וטיט בשביל השם יתברך כנ"ל, על ידי זה זוכה לבחינת תיקון המשפט בשרשו, דהיינו להשיג השגת צדיק ורע לו רשע וטוב לו כמבאר בפנים, כמו כן גם אצל אנשים פשוטים, על ידי שמשליכים כל חכמתם ושכלם ומאמינים בהשם יתברך בתמימות, על ידי זה זוכים לבחינת תיקון המשפט, היינו שאינם מהרהרים אחר משפטיו יתברך, ומתגברים בכל עוז לעמוד בכל מה שעובר עליהם, ולכלכל דבריהם במשפט. כי על ידי התמימות, על ידי זה הצדיק מקשר אותם לדרכי תמימות, ומעלה אותם ממקום שנפלו לשם, על ידי פגם המשפט שנפל לתהומות חס ושלום. ואם אף על פי כן יצרם מתגבר עליהם ביותר צריכים ביותר להתחזק בדרכי התמימות, ולצעוק להשם יתברך מעמקי תהומות, בבחינת ממעמקים קראתיך ה', עד שסוף כל סוף יזכה על ידי זה לצאת ולעלות מעמק נפילתו שנפל וירד עד תהום, והכל בכח וזכות הצדיק הנ"ל.
(אוצר היראה, תמימות ט; על פי: ליקוה"ל, חו"מ, נזיקין ה,י)
עם נבל ולא חכם (לב,ו)
אמר רבינו ז"ל שכל זמן שנשאר להאדם שום שכל עצמו אינו מקורב כלל כמבואר על פסוק(דברים ל"ב) עם נבל ולא חכם – עמא דקבילו אורייתא ולא חכימו (ליקוטי מוהר"ן א, סימן קכ"ג) שעיקר קבלת התורה היה רק על ידי זה, על ידי שסילקו את חכמתם לגמרי. כי אם היו מעמידים על חכמתם ושכלם לא היו יכולים לקבל את התורה וכו' עיין שם. כי כל השכל של כל העולם, אפילו של היראים והכשרים, כל זמן שלא זכו לשבר תאוות לבם לגמרי לגמרי בבחינה הנ"ל כמו עור המעובד ממש בלי שום שמץ ריח בעלמא כנ"ל, עדיין אין להם שום שכל כלל וכל שכלם הוא רק בבחינת המדמה שהוא כח הגוף, כח הבהמיות. מאחר שלא פשטו את גופם עדיין לגמרי מהבהמיות. וגם המדמה שלהם אינו מבורר עדיין לגמרי כנ"ל. על כן עיקר תיקונם להתקרב להשם יתברך הוא על ידי אמונת חכמים בחינת (שמות י"ד) ויאמינו בה' ובמשה עבדו, דהיינו להתקרב לצדיקים אמתיים ולהאמין בם ולבטל דעתו נגדם לגמרי כאלו אין לו שום שכל כלל
(ליקוה"ל, אורח חיים, תפילין ה,לה)
זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור (לב,ז)
שכחה היא בחינת הסתלקות הדעת, ששם עקר אחיזת הזמן. אבל זכרון הוא בחינת דעת, שעל-ידי-זה נתבטל הזמן. כי אפלו בשכלנו אנו יכולין להבין קצת, שאין שום זמן כלל, כנראה בחוש, שהזמן הולך והומה, והוא עף ופורח כצל עובר, עד שבאמת לפי פריחת המחשבה רואין כמעט בחוש שאין זמן כלל, כי היכן הוא הזמן של כל העולם? ועקר הזמן הוא רק מחמת השכחה, מחמת שעוברים ימים ושנים, וברבות הימים נשכחים הימים הראשונים, ומחמת שכחה נדמה כאלו הוא כבר זמן ארך ונמשך מאד. אבל כשזוכרין היטב מה שנעשה מתחלה עד עכשו, והיום שעבר לפני כמה שנים כאלו הוא עומד עכשו, על-ידי-זה רואין שאין שום זמן כלל, רק שבשכלנו בודאי אי אפשר להבין דבר זה בשלמות, רק איזה התנוצצות והעברה בעלמא. והכלל, שעקר הזמן הוא מחמת שאין לנו שכל, דהינו מחמת השכחה, שהוא בחינת שנה והסתלקות הדעת. וזה שמזהיר הכתוב (דברים לב): "זכר ימות עולם בינו שנות דר ודר", כי כל ימות עולם ושנות דור ודור, שהם בחינת כלל הזמן, צריכים להעלותם ולקשרם לבחינת בינה וזכרון, שהוא בחינת למעלה מהזמן. ועל-כן ראש-השנה, שאז אנו עוסקין בזה, כמבאר בפנים, על-כן נקרא יום הזכרון.
(אוצר היראה, זכרון ח; על פי: ליקוה"ל, או"ח, ראש השנה ה)
כנשר יעיר קינו על גוזליו ירחף (לב,א)
כל הגלויות מכנים בשם גלות מצרים, כמו שאמרו רבותינו ז"ל. ועקר הגלות הוא מה שהטוב של נשמות ישראל כבוש בגלות תחת יד האמות והסטרא-אחרא, שמזה באין כל התאוות והעברות, רחמנא לצלן, כמו שכתוב "ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם". ועקר הגאלה היא על-ידי שמשמיעין להטוב הכבוש בגולה את מעלתו, שישמע במקום שהוא שם את דברי הצדיק עד שיתעורר לשוב לשרשו. וזה נעשה על- ידי צדקה, שעל-ידי-זה נעשה אויר נח וזך, עד שעל-ידי-זה שומע הטוב גם מרחוק את כל דבוריו הקדושים של הצדיק האמת. וזה בחינת "כי הנה הסתו עבר" וכו', הינו שנעשה אויר נח וזך, ועל- ידי-זה "וקול התור נשמע בארצנו", הינו קול התיר הגדול, שהוא הצדיק האמת, נשמע על-ידי-זה למרחוק, אפלו בבחינת ארציות וגשמיות ודיוטא התחתונה. ופסוק זה נאמר על גאלת מצרים שהיה בניסן, שאז האויר נח וזך, בחינת "מוציא אסירים בכושרות", בחדש שכשר לצאת בו, כי כבר עברו ימי החרף, שאז מצוי רוח סערה ובלבול האויר. ומחמת שעקר התגלות האמונה, שהוא בחינת יציאת מצרים, הוא על-ידי הצדקה והחסד, שעל-ידי-זה נעשה האויר נח וזך, על-כן פסח הוא בחינת חסד, בחינת אברהם. ועל-כן נותנין מעות חטין קדם פסח, וכן "מצת" ראשי-תבות: צדקה תציל ממות, כמובא במקום אחר; ובתחלת סדר ההגדה מתחילין לומר: כל דכפין ייתי ויכול, שכל זה הוא בחינת חסד וצדקה, שעל-ידי-זה נשמע להטוב במקום שהוא שם את דבורי אמונה של הצדיק האמת, עד שעל-ידי- זה נצול ממות, שהוא הסטרא-אחרא, ושב לשרש קדשתו, שזה עקר הגאלה כנ"ל. ועל-כן אברהם אבינו עליו השלום, שעסק בזה לגלות האמונה הקדושה בעולם, על-כן נקרא איש החסד
עיקר תיקון התשובה הוא על ידי שלמות תיקון העצה, כי באמת הכל חפצים ליראה את שמך ומתגעגעים לשוב להשם יתברך, אך אין יודעים עצה שלמה איך לשוב מיני חושך אשר כל אחד נלכד בו כפי בחינתו. ובאמת עיקר תיקון העצה צריכין רק בעבודת ה', כי כל החכמות והעצות של העולם שאינם פועלים על ידי אלו העצות להתקרב להשם יתברך ולזכות לחיים נצחיים, כל אלו העצות אינם עצות כלל. מכל שכן כשמתרחקים על ידי אלו העצות מהשם יתברך רחמנא לצלן. ועל עצות כאלו נאמר: כי גוי אובד עצות המה וכו'. וכתיב: ואין חכמה ואין תבונה ואין עצה נגד ה', היינו זאת החכמה ותבונה ועצה שהוא נגד רצון השם יתברך אין נקרא בשם חכמה ועצה כלל. כי מי שיש לו איזה מח בקדקודו ראוי לו שיבין מאליו כי עיקר העצות והתחבולות שצריך לחשוב כל אחד הוא רק איך להנצל משאול תחתיות ומתחתיו. בפרט איך שרואים גודל גנות זה העולם שהוא מלא יגונות וכל ימיו כעס ומכאובות וסופו לעפר ישוב ומה יתרון לו להאדם בכל עמלו. ובודאי היה ראוי לכל החכמים, אפילו לחכמי אומות העולם, שיתקבצו כולם יחד ויחשבו מחשבות וחכמות ותחבולות ועצות אמיתיות מה הוא התכלית של זה העולם, ובשביל מה נברא האדם, ולבלות ימים ושנים על מחשבות ותחבולות אלו כמו שעשה אברהם אבינו וכל האבות הקדושים. בפרט עכשיו שכבר זכינו לקבל התורה הקדושה הכלולה מתרי"ג עצות הקדושות. בודאי ראוי לנו לשום כל חכמתנו ודעתנו, רק לקיים את דברי התורה הקדושה בפשיטות ובתמימות, וזה היא החכמה הגדולה מכל החכמות, וזה עיקר שלמות תיקון העצה האמיתית כשזוכים על ידה לבוא לקיום התורה. ועל כן התחיל דוד המלך עליו השלום ספרו אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, כי זה העיקר להתרחק מעצת רשעים בתכלית הריחוק, ולחשוב תמיד רק עצות איך לעבוד את ה' באמת, ולקיים את התורה שנקראת עצה ותושיה, שזה בחינת תרי"ג עטין דאורייתא.
(אוצר היראה, עצה יז; על פי: ליקוה"ל, או"ח, סוכה ז,ב)
ראו כי עתה אני אני הוא ואין אלהים עמדי (לב,לט)
מי שיש לו איזה שכל קצת, יוכל להבין כי אין הזמן כלום, כי העבר אין, והעתיד עדין, וההוה כהרף עין; נמצא שעקר הזמן של האדם הוא רק זו הרגע קלה שהוא עומד בה, כי העבר כבר עבר ואיננו, והעתיד מי יודע אם יהיה ומה יולד בו, ואין לו לעת- עתה רק זו הרגע. ועל-פי דרך זה יוכל כל אחד מכל מקום שהוא, אפלו משאול תחתיות ממש, רחמנא לצלן, לדבק עצמו בהשם יתברך בכל רגע שירצה. וזה בחינת: "ראו עתה כי אני אני הוא" ראו 'עתה' דיקא, כי על-ידי בחינת 'עתה' הנ"ל תוכלו לראות כי אני אני הוא, ותוכלו בכל עת ורגע להתחיל לקשר עצמו ולדבק אל השם יתברך, בבחינת "ובו תדבקון". ודברים כאלו אי אפשר להסביר בפה, מכל-שכן בכתב, רק כל חד כפם מה דמשער בלבה. וצריכין לזהר מאד לקים מקרא שכתוב (ישעיה כו): "לך עמי בא בחדריך וסגר דלתך בעדך, חבי כמעט רגע עד יעבר זעם", כי העקר להתחבא עצמו הרגע קלה שהוא בה עכשו ולדלג באותה הרגע על מה שצריך לדלג, להמתיק החרון-אף, שמשם בא בחינת נשיכת עקרב, חס ושלום, שהם המחשבות הטורדות ומבלבלות את האדם בכל עת, כמבאר במקום אחר (עיין יסורין וישועה, אות כח), ולזכות למצא הטוב האמתי שיכולין למצא בכל רגע ורגע. וזה גם-כן בחינת: "כי רגע באפו חיים ברצונו, בערב ילין בכי ולבקר רנה". ואחר-כך מבאר יותר איך שבני- אדם טועין בזה מאד, מה שמעמיקין במחשבותיהם על הזמן הבא והעתיד, כי לא ידע האדם כלל מה ילד יום, בבחינת "ואני אמרתי בשלוי בל אמוט לעולם וכו', הסתרת פניך הייתי נבהל". על-כן אין עצה ותחבולה, כי אם "אליך ה' אקרא וכו'" להרבות בתחנונים לפני השם יתברך ולהקדים תפלה לצרה, ולבלי להטריד את מחשבתו כלל, רק לשמח בו תמיד, בחינת "ותאזרני שמחה", בחינת "כי בו ישמח לבנו, כי בשם קדשו בטחנו", ולידע היטב כי אין לו לעת עתה אלא זו הרגע שעומד בה, ולקשר עצמו עכשו להשם יתברך.
על ידי קדושת ארץ ישראל זוכין לסליחות עוונות, בחינת וכפר אדמתו עמו – אדמתו דיקא, שעל ידי אדמתו, בחינת ארץ ישראל, אדמת קודש, על ידי זה נתכפר עמו, כי על ידי זה מעוררין רחמי ה' יתברך שיסתכל לדון כל אחד ברחמיו לפי מקומו שיזכור כי אדמה ועפר אנחנו שירדנו למקום מגושם כל כך.
הצילני נא מיד אחי מיד עשו כי ירא אנכי אותו פן יבוא והכני אם על בנים (בראשית לב, יא). מכאן מאן דצלי צלותא בעי לפרשא מלוי כדקא יאות. הצילני נא, ואי תימא דהא שזיבתא לי מלבן: מיד אחי. ואי תימא קרבין אחרנין סתם אחין אקרון: מיד עשו. מאי טעמא, בגין לפרש מלה כדקא יאות. ואי תימא אנא אמאי איצטריך: כי ירא אנכי אותו פן יבוא והכני. בגין לאשתמודעא מלה לעלא ולפרשא לה כדקא יאות ולא יסתום מלה.
(זהר וישלח קסט ע"א)
תרגום הזוהר: מכאן, שמי שמתפלל תפלה צריך לפרש דבריו כיאות [כמו שביקש יעקב]: הצילני נא, ואם תאמר שכבר הצלתני מלבן: מיד אחי. ואם תאמר קרובים אחרים סתם נקראים [גם כן] אחים: מיד עשו. מה הטעם? כדי לפרש הענין כיאות. ואם תאמר אנכי משום מה צריך לזה: כי ירא אנכי אותו פן יבוא והכני. [וכל זה] בכדי להודיע דברו למעלה ולפרשו כיאות ולא יסתום דבריו.
דברים אלו מצוטטים לקראת סוף הפתיחה של הספר "השתפכות הנפש". מחבר הספר, רבי יהושע בזשילנסקי (שכונה ר' אלטר טפליקר), שערך את הליקוט וכתב את ההקדמה והפתיחה, ליקט מאמרי חז"ל מהמדרשים והזוהר כהקדמה לספר, שעוסק בעניין ההתבודדות. מאמרים אלו, הוא כותב, "מדברים מגודל מעלת התפילה לבקש רחמים ותחנונים לפני השם יתברך, על כל דבר אשר רק על ידי זה יוכל להושע בכל דבר". גם בדברי הזוהר שלפנינו, ננסה למצוא רמז כפי דעתנו לנושא שאנו עוסקים בו: התפילה האישית והפרטנית על כל דבר.
לכאורה, כל הנושא של הארכה בתפילה ופירוט בה היה אמור להישלל מהפסוק בקהלת: "האלקים על השמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מועטים" (ה, א). את עצם הבקשה אדם יכול וחייב לומר בוראו, אבל ההתבטאות החופשית והמלאה שלו, של יצור שנמצא על הארץ, נשללת לגמרי כשהיא מתפרצת לשמי מרומים.
אמנם, לא כן אומרים לנו חז"ל. "המרבה בתפילה נענה" (ירושלמי ברכות, פ"ה, ה"א) – הריבוי וההארכה בתפילה הם גורם שמביא לידי עניית התפילה. וגם על עצם התפילה שחז"ל תקנו לנו לומר שלוש פעמים, בחזרה על אותן בקשות שוב ושוב, היינו צריכים לשאול מדוע אין בכך משום "על כן יהיו דבריך מועטים". לפני שליט בשר ודם לא היינו חוזרים כל כך הרבה פעמים על אותן הבקשות. גם בדברי הזוהר הקדוש שצוטטו למעלה, רואים את האזהרה לפרט את המילים בתפילה בפירוט מלא, ממש לפרטי פרטים. מדוע לא מספיקה תפילה קצרה וכוללת לכל בעיה אפשרית: 'אנא ה' הושיעה נא'?
דרך מקום נוסף בו מצאנו את עניין הריבוי בתפילה, ננסה בעז"ה להבין יותר את משמעות העניין.
בתחילת ספר שמואל (א, פרק א) מתואר הסיפור שקדם ללידתו של שמואל הנביא. אלקנה היה נשוי לשתי נשים, פנינה וחנה, כאשר לפנינה היו עשרה בנים ולחנה לא היה אפילו בן אחד. חנה ברוב מרירות נפשה מתפללת בבית המקדש תפילה על כך שתזכה לבן ונודרת לתת אותו לה' כל ימי חייו. ואז, הפסוק אומר: "והיה כי הרבתה להתפלל לפני ה' ועלי שומר את פיה" (פס' יב). מה היה מיוחד בתפילה שלה שהביא אותו להסתכל על פיה? מבאר המלבי"ם, כי ישנם שני סוגי תפילות: תפילה לה', שמהותה בקשת רחמים, והיא קצרה יותר בגלל שהיא מבקשת רק במתנת חינם. הסוג השני הוא בקשה ממלאכים (אך לא בדרך של תפילה, באופן שחושבים שיש להם את הכוח, אלא כמו בקשה מחבר) שהיא יותר ארוכה, בגלל שהיא כוללת טענות ונימוקים מדוע עליהם ללמד עליו זכות ולהביא לעניית תפילתו. התפילה לה' היא בלחש ובשקט, ואילו הבקשה מהמלאכים נעשית בקול. עלי הכהן רואה את חנה במצב שסותר את עצמו: היא מתפללת באריכות, 'הרבתה להתפלל', דבר המראה על בקשה ממלאכים, אבל "רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע" (פס' יג), דבר השייך לתפילה לה' ולא בבקשה ממלאכים. מכוח זה הוא מסיק שהיא לא מתפללת בכלל, אלא "ויחשבה עלי לשיכורה" (שם). עלי הכהן שואל אותה מדוע היא נכנסת לבית המקדש שיכורה, ואז היא מסבירה לו את תפילתה: "ותען חנה ותאמר לא אדנִי, אשה קשה רוח אנכי ויין ושכר לא שתיתי, ואשפוך את נפשי לפני ה'" (פס' טו). אני לא מתפללת למלאכים, כמו שחשבת מכוח ההארכה שלי בתפילה. אני מתפללת לה'. מדוע הארכתי? "אשה קשת רוח אנכי… ואשפוך את נפשי לפני ה'". כבר בשלב הראשון ניתן לראות, שחנה משיבה לו שהיא התפללה תפילה אחרת. אפשר להתפלל, ואפשר לשפוך את הנפש. היא התפללה בדרך השניה.
מהי אותה השתפכות הנפש? בתרגום יונתן שם מתרגם: "ואמרית עולבן נפשי קדם ה'" – אמרתי את עליבות נפשי לפני ה'. הבעתי את חסרוני לא רק מבחינת הבקשה – חסר לי את הדבר הספציפי הזה – אלא אמרתי את כל עליבות נפשי שעומדת מאחורי; תחושת החיסרון העמוקה שמסתתרת מאחורי הבקשה לבן. בתפילה כזאת אפשר להאריך, כי עצם ההארכה היא המטרה של התפילה. אין מטרה לבקש בקשה, ומתוך התפרצות רגשית היא גם מוסיפה את כל התחושות האישיות שלה בנושא. היא מתפללת תפילה כזאת שמטרתה היא הארכה – "ויהי כי הרבתה להתפלל".
אכן, מה המטרה בתפילה כזאת שמפרטת את כל השתפכות הנפש? כותב המבי"ט (בית אלוקים, שער התפילה, ב): "כי לא היתה תכלית התפילה כדי שיענה, אלא להורות שאין בעולם למי שראוי להתפלל אלא לא-ל ית', ולהכיר שהוא חסר מכל וכל בזה העולם, ואין מי שימלא חסרונו אלא הוא יתברך". עניית התפילה היא לא הנושא של התפילה, אומר המבי"ט. זה בוודאי קשור לתפילה וזה דבר הנגזר מהתפילה, אבל כשאנחנו עומדים להתפלל, לא זהו הנושא שמניע אותנו. מטרת התפילה היא עצם העמידה לפני ה' ולבטא בכך שאין לנו ולו נקודה אחת של קיום עצמי שלם, אלא כולנו חסרונות. גם על מה שנמצא בידינו, אין לנו עירבון שהמצב אכן ישאר כך. מהמקום הזה מגיעים לדבקות בה' במקום הכי שורשי ויסודי שבנו – עצם החיים. איך מגיעים להכרה הזאת שרק ה' משלים אותנו, בכל דבר ודבר? ממשיך המבי"ט: "ומספר לפניו חסרונותיו להורות זה הענין, וסוף השכר לבוא". דרך סיפור החסרונות אני יכול לחוש עד כמה שהמציאות שלי היא לא מציאות, וממילא, רק ה' מושיע ומקיים אותי.
כשאנחנו חשים בחסרונות אנחנו ממהרים להתמקד ישר בניסיון לפתור אותן. אפילו אם אנחנו מאמינים שהתפילה היא הפתרון העיקרי לכל החסרונות, אנחנו רוצים להשתמש בתפילה כאמצעי שישלים כבר את החיסרון. אבל אנחנו לא שמים לב שבכך אנחנו מתעלמים מדבר מאוד גדול שאנחנו יכולים לדעת על עצמנו: מה המשמעות של החסרונות שלי, ומה זה אומר על כך מערכת הקיום שלי. ואם אני כל כך חסר, אז מהי באמת התשובה? מה התשובה לכל המציאות השבורה הזאת, שמנסה להשלים את עצמה ומגלה את עצמה מחדש כל פעם כחסרה יותר ויותר? צריכים לשאול את השאלות הללו. דרכן אנחנו מגלים דבקות שונה לגמרי בה'. דבקות במקום הכי ראשוני והתחלתי בכל החיים שלנו, "הא-ל ישועתנו סלה". הוא הישועה שלנו, הקיום שלנו, ממש כך.
"אשא עיני אל ההרים," שואל דוד המלך, "מאין יבוא עזרי?" (תהלים קכא). דוד המלך אומר שצריך לשאול: "מאין יבוא עזרי". אם אני חושב את עצמי לחסין וחזק, אז מהיכן באמת התשובה תבוא? "עזרי מעם ה', עושה שמים וארץ". אם התשובה הייתה נאמרת בלי השאלה, לא היינו מוצאים אותה מתוכנו. היינו מאמינים בה, אבל לא היינו יודעים אותה. כששאלנו את השאלה, אז התשובה באה מתוכנו, וזאת הדבקות הגדולה ביותר.
* * *
יתכן, וזהו עניין הפירוט שבחסרונות המובא בזוהר הקדוש. מלבד עניינים נוספים וגבוהים הטמונים בנושא, יש מטרה להתבטא בפירוט החסרונות. דרך החיסרון אני מרגיש את הגבולות של עצמי, ויותר את ה'. אני יכול להימצא ממש באמירת כל חיסרון, כי שם אני מוצא את ה'. בלי פירוט, עדיין לא נעשתה ההכרה של החיסרון שקיים בי. יכול להיות שמדובר בחיסרון כמו הרבה חסרונות אחרים שהיו לי גם לפני כן. בתיאור המדויק שלו אני מבטא את החיסרון כפי שהוא קיים בי, בנפשי. ועם זה, אפשר להתקרב בצעד נוסף להשתפכות הנפש לפני ה'.
אמרו זקני אתונה לרבי יהושע: "אמור לנו דברי שקר". השיב להם רבי יהושע: "היתה לנו פרידה וילדה ולד שהיה תלוי עליו פתק ובו היה כתוב, שחייבים לאבי מאה אלף זוז". אמרו לו: "וכי פרידה יכולה ללדת?" אמר להם: "אלה הם דברי השקר".
(תרגום מאגדת סבי דבי אתונא, בכורות ח ע"ב)
בקשה מוזרה מבקשים זקני אתונה את רבי יהושע – "אמור לנו שקר" – וכי איזו חכמה היא זו להמציא שקר? הלא שקרים יש עד בלי די!
אלא שהם לא ביקשו ממנו שיאמר להם שקר סתם. בקשתם היתה שיאמר להם את השקר הגדול ביותר שבגדר האפשר, וכשהשיב להם שהיתה לו פרידה שילדה ולד עם פתק בצווארו, השיבו לו: "והרי פרידה אינה יכולה ללדת כלל?"
רבי יהושע ביקש לתת להם דוגמה של הרגשה שקרית שנפוצה מאוד בעולם, שאותה הוא מכנה פרידה – תחושה מדומה של מחסור שיש לבני האדם, והם רודפים תמיד למלא את המחסור, אך הוא אינו מתמלא לעולם, כי אי אפשר למלא חסרון בחסרון…
אבל סבי אתונה חשבו שהוא מתכוון אליהם, וביקשו להפריך את דבריו ולומר שפרידה אינה יולדת כלל. כלומר, הם יודעים היטב שזוהי רדיפת סרק שאיננה מביאה לשום תוצאה.
השיב להם רבי יהושע: 'הוא אשר אמרתי, פרידה אכן אינה יולדת כלל, ואך דמיון שוא ותפל הוא. רק את זאת רציתי לומר לכם שזהו השקר הגדול ביותר שמצאתי בעולם – התחושה המדומה של המחסור שבני האדם רדופים למלא אותו, והוא אינו מתמלא לעולם.
* * *
"פרידה שילדה" מסמלת את תאוות הממון, שהוא השקר הגדול ביותר. שכן נדמה לאדם שעל ידי מעשיו הוא מרוויח ממון, אולם בפועל הוא אינו מרוויח שום דבר נוסף מעבר למה שקצבו לו מלמעלה בראש השנה.
ואכן, תאווה זו, שאליה נושאים הכל את נפשם, גורמת להם רק מרירות והרגשת מחסור נוסף… וכל כמה שיוכיחו להם שאין היא אלא שקר גדול, ולא בחיִל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה' – לא יועיל הדבר כלום, ועדיין הם יהיו כרוכים אחריה ביותר.
לא זו בלבד, אלא גם כאשר הם עוסקים בנסיון להרבות ממונם, ונוכחים לדעת שמאמציהם אינם נושאים פרי, הדמיון דוחף אותם להמשיך ולרדוף אחרי הממון עוד ועוד, ולהשיג כפליים מאשר השיגו. ואף כאשר הם משיגים כפליים, עדיין הם מדמים להשיג יותר, כפי שאמרו חז"ל: "יש לו מנה – רוצה מאתיים; יש לו מאתיים – רוצה ארבע מאות" וכו'.
נמצא שכל ימיו רודף אדם למלא את תחושת חסרון הממון – בתחושת חסרון נוספת, גדולה יותר…
* * *
רמז לדבר אפשר למצוא בהבטחה שהבטיח הבורא: "בחנוני נא בזאת" – כלומר, נסו אותי ותראו שאם תפרישו מעשר מכספיכם – תתעשרו, כמו שאמרו חז"ל: "עֲשֵׂר בשביל שתתעשֵׁר".
בעצם, מאחר שהבטיח הבורא שאם נפריש מעשר נתעשר, איזה טעם יש לנסות אותו?
אלא שכאמור, תאוות הממון היא השקר הגדול ביותר. לכן, אפילו לאחר הבטחתו המפורשת של ה' יתברך שמעשר כספים הוא האמצעי להתעשר, עדיין זהו הנסיון היותר גדול, עד כי "כשנותנין חומש לצדקה מממונו, הוא מקיים ובכל מאדך" (שיחות הר"ן רפט).
כהמשך למלחמת עמלק שהחלה בפרשיות 'שקלים' ו'זכור', והגיעה לשיאה בפורים, אנו קוראים את פרשת 'פרה' שמהווה חוליה נוספת בשרשרת ההכנות לקראת גילוי אור הגאולה המתגלה במלוא הדרה בחג הפסח.
האוייב הוא כידוע, עמלק, שהינו למעשה יצר הרע המצוי לבו של כל אחד מאתנו ומבקש להמיתנו מוות נצחי.
את התרופה העיקרית מול יצר הרע כבר גילה הקב"ה בעצמו: "בנַי! בראתי יצר הרע – ובראתי לו תורה תבלין. ואם אתם עוסקים בתורה – אין אתם נמסרים בידו; ואם אין אתם עוסקין בתורה – אתם נמסרים בידו" (קידושין ל ע"א), עדות ברורה של מי שברא את היצר ומכיר היטב את תכונותיו…
* * *
על אף שהתורה אמורה להיות אמצעי חזק נגדו, מצא היצר דרך איך להתקיים, ויש שהוא משתמש בתורה עצמה ככלי להשתלטותו על האדם, עד כדי כך שלפעמים יכול האיש להסתייע בכתובים עצמם כדי להחזיק ברשעתו. על כך כבר אמרו חז"ל: "זכה נעשית לו סם חיים; לא זכה נעשית לו סם מיתה" (יומא עב ע"ב).
דוגמא לכך ניתן לראות בשתי הפכים אותם מציג היצר על ידי עיוותים בתורה עצמה:
יש אדם שחש עצמו בטוח ומי כמוהו מושלם בכל מידה נכונה. את ההרגשה הזאת הוא מלביש בדרך התורה: הוא הרי לא אומר שהוא מושלם במשהו חומרי, אלא בתורה! והגאווה הזאת טורדת לעברי פי פחת; הוא אינו שב בתשובה על פשעיו וגם עצם הגאווה מטמאת את כל הווייתו.
ויש גם להיפך: אדם שמסתכל על עצמו בבוז בעקבות העבירות שבידו – ואף הוא מגייס לעצמו את התורה, שאכן מקפידה על מי שעובר עבירה, אך כמובן שההרגשה הזאת הופכת בשבילו לסם ממית; הוא נופל וחוזר ונופל – וריחוקו מהתורה רק מתעצם.
* * *
כדי שהתורה אכן תרפא באמת את חוליי הנפש, חייב האדם להתרחק מכל הנטיות הטבעיות שלו שמעוורת את עיניו והופכת בשבילו את לימוד התורה למקור של טעויות קריטיות; הוא חייב 'להמית' את רצונותיו העצמיים, לא לרצות שהתורה תהיה אצלו קרדום למילוי נטיות לבו, אלא להיות מוכן שהתורה תתנגד לכל מה שהוא אוהב ונוטה אליו.
רק כך ניתן להיטהר על ידי התורה מן הטומאות ולהתרפא מן המחלות הרוחניות.
זהו עמל מיוחד אותו צריך להשקיע בעת לימוד התורה: לבחון אלף פעמים, 'האם אכן אני לומד את מה שהתורה מלמדת אותי, או שכך וכך אני רוצה לראות בה'… לשוב ולהתעמק בכתוב, ולדקדק היטב, 'האם אני מתעלם מחלקים מסויימים או מביטויים / הגדרות / משמעויות מסוימות מפני שכך נוח לי, או שכך אכן מורה לי התורה; האם אכן כוונת דברי התורה היא כפי שהבנתי, או שאני מעוות ומעקם פה ושם את הדברים, מפני שכך לבי נוטה'.
כאשר עמלים על התורה באופן כזה, ומתפללים הרבה 'למי שהחכמה שלו' שאכן לא נטעה – אזי זוכים והתורה מיישרת דרך ומפלסת נתיב בטוח ואמיתי לעלייה מעלה מעלה.
* * *
פרשת פרה אדומה מתחילה בפסוק "זאת חוקת התורה", והיא רומזת ללימוד התורה שבו תלויה כל טהרת האדם.
בהלכות שריפת הפרה אנו למדים שהיא 'מטמאת טהורים ומטהרת טמאים' – שני ההפכים הללו רומזים לכך שהיא מצילה בין השאר מן הטעויות שלעיל:
התורה 'מטמאת טהורים' כאשר היא מלמדת למי שמתגאה – שהוא עדיין רחוק מלהיות שלם. מאידך היא 'מטהרת טמאים' למי שרואה עצמו קטן ושפל – שיזכור בחלקי הטוב הקיימים בו.
אבל טהרה זו מותנית כאמור ב'המתת' הרצונות העצמיים, וכפי שחז"ל דורשים (בברכות סג ע"ב) על האמור בהמשך הפרשה: " 'זאת התורה אדם כי ימות באהל' – אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה".
סגולת 'פרה אדומה תמימה' היא, לזכות לתמימות אמיתית בעת לימוד התורה, לעמול בה ללא נגיעות עצמיות, ולהמית את כל הרצונות המוטעים שנובעים מ'טומאת מת' מעמלק, מהיצר הממית.
בעת קריאת פרשה זו, יש להשתוקק לטהרת לב בעת לימוד התורה, ולהתחלה מחודשת בעמל תורה אמיתי ובלתי משוחד, שאמור לרפאות מכל חולי ומחלה רוחנית.
נחשוב על יום בהיר וזורח. הכל מתנהל כמו שהיינו רוצים שיהיה. פתאום אנחנו חווים את העוצמה הגדולה שיש בהווה, בדיוק איך שהוא, וזה מביא אותנו לשמחה פשוטה. מסתבר שנמצא הסכמה רחבה על השמחה הזאת. אין בעיה לקבל את "בשמחה תמיד" כשהכל טוב ונחמד. ההתעסקות שלנו בנושא של השמחה היא בכלל לא שם. מתי אנחנו כן מתעסקים בסוגיה הזאת? מתי נוכל למצוא חוסר הסכמה עם השמחה התמידית עליה דיבר רבי נחמן? בנפילות, בזמנים הקשים. כאן צפות כל השאלות שבאמת טעונות בירור: האם שמחה לא גורמת להתעלמות מהרע? איך בכלל אפשר לשמוח כשהרע מכסה את הטוב? ועוד שאלות מסוג זה.
מה שבעייתי בהתנהלות כזאת היא שאנחנו מתעסקים עם כל השאלות והקושיות על השמחה בזמן שהכי קשה לנו איתה. אם הדבר היחיד שהיה מפריע לנו בנפילה היה הנפילה בעצמה, עוד היינו יכולים לחשוב בצורה אובייקטיבית על הנושא. אבל בפועל אנחנו מלאים הרבה כאב, אמוציות ותחושות קשות בעקבות הנפילה, והן דורשות תשובה משל עצמן. קשה לענות תשובה שכלית למי שנמצא בעיצומו של הכאב. כל זה עוד לפני שמתחשבים במידות הרעות שעולות על הגל של הנפילה: נפילת האגו, יאוש, חוסר סיפוק, עצלות. וכמובן עצבות – שגם היא מידה רעה.
הנושא כאן לא נוגע רק בשאלה אם נשמח יותר או נשמח פחות. השאלה היא גם איך אנחנו מתמודדים עם הנפילה. יש אמת בטענה שהתמודדות עם נפילה צריכה לבוא מתוך הלב הנשבר. רבי נחמן בעצמו עורר מאוד על ייחוד זמן יומיומי של חשבון נפש שאמור להיעשות בלב נשבר. אבל השאלה היא כמובן איך עושים את זה. המחשבה הפשוטה היא שעשינו טעות, נפלנו, אבל עכשיו כואב לנו עם זה וזה מראה לנו שאנחנו רוצים לתקן. אבל לא בהכרח שזאת התמונה האמיתית. נכון, כאב על נפילה לא יכול לבוא מאדם שלא אכפת לו בכלל ממצבו הרוחני, אבל הרבה פעמים הוא יכול להיות המשך ישיר לנפילה. אחרי שהאדם נופל בפיתוי, היצר רוצה לגרום לו להרגיש הכי רע עם זה. אחרי שהוא יחוש הכי רע והכי חוטא בעולם לא יהיה לו קשה מדי להמשיך בחטא, וכמו שאומר הרמב"ם: "מי שהוא פחות בעיניו, לא תגדל בעיניו רעה שיעשה", או במילים אחרות: אם אתה חושב שאתה רע, אין גבול לרע שאתה יכול לעשות.
אז מה העצה? אם גם הכאב שלנו נגוע ביצרים ובמידות רעות, לאן נפנה? אומר רבי נחמן: "כמו שאתם רואים אותי, רצוני לומר שבוודאי אתם מחזיקים אותי לצדיק גמור, אף על פי כן אם הייתי עובר חס ושלום עבירה גדולה ביותר, אף על פי כן לא היתה העבירה משלכת אותי כלל, רק הייתי אחר העבירה איש כשר כמו קודם, רק אחר כך הייתי עושה תשובה" (חיי מוהר"ן, תנג). העבירות משליכות אותנו, אומר רבי נחמן. הן מטלטלות אותנו טלטלות נפשיות גדולות מאוד ואין לנו כוח לעמוד מולן, בשעה שהם מופיעות אצלנו בכל העוצמה שלהן. העצה היא – להישאר בדיוק כמו מקודם. להמשיך להיות "איש כשר" גם אחרי העבירה.
דבר גדול שאנחנו יכולים לשאוב מדברים אלה של רבי נחמן, זה שגם בתוך ההתעסקות עם הרע אנחנו חייבים 'הפסקת שמחה'. נכנסנו לתוך מהלך לא טוב, דרדור רוחני, בשביל לעצור אותו אנחנו לא יכולים רק לכאוב, כי אולי בכך אנחנו רק ממשיכים את אותו מהלך. בשביל להפסיק את הרע אנחנו חייבים לשמוח, בזה הרגע ממש. "רק אחר כך הייתי עושה תשובה" – תשובה שבאה אחר כך, לא בסמיכות לחטא, היא תשובה שלא ממשיכה את החטא. מי שמסוגל לשמוח גם לאחר החטא, להישאר אותו "איש כשר" כמו מקודם, מראה גבורה ועוז של קדושה שחזקה הרבה יותר מהנפילה. השמחה שוברת את הטבע הנוטה לעצבות, וכך היא שוברת את המסלול של החטא שעלינו עליו. השדר שאנחנו משדרים לרע הוא שאנחנו יודעים מי אנחנו באמת. במהותנו הפנימית נשארנו טהורים כמו לפני הנפילה. במקום הזה אנחנו יכולים לשמוח, וכך אנחנו שוברים את חיזיון השווא של הנפילה.
בסיפור האחרון בסיפורי מעשיות (מעשה משבעה קבצנים) מלמד המלך את בנו על נפילות: "עמד המלך ואמר לבנו: היות שאני חוזה בכוכבים, ואני רואה שאתה עתיד לירד מן המלוכה, בכן תראה שלא יהיה לך עצבות כשתרד מן המלוכה, רק תהיה בשמחה, וכשתהיה בשמחה גם אני אהיה בשמחה. גם כשיהיה לך עצבות, אף על פי כן אני אהיה בשמחה על שאין אתה מלך, כי אינך ראוי למלוכה, מאחר שאינך יכול להחזיק עצמך בשמחה כשאתה יורד מן המלוכה. אבל כשתהיה בשמחה, אזי אהיה בשמחה יתרה מאד".
הסימן למלכות הוא השמחה – מי ששמח ראוי למלוכה, ומי שעצוב כשהוא נופל ממנה אינו מלך באמת. כיצד הבן המלך אמור להמשיך באותה שמחה גם כשהוא יורד מהמלוכה? אלא שמלך אמיתי לא צריך ממלכה בשביל להיות מלך. שלמה המלך בסוף ימיו מלך על מקלו, כדברי חז"ל. מלכות היא עמדה בנפש והיא יכולה להתבטא לפעמים רק מול מקל. כשבן המלך נופל הוא צריך להישאר בשמחה. דווקא הנפילה מראה לו שהוא מלכותי גם כשהוא לא יושב על הכיסא ומחלק פקודות. אם יש נפילה צריך לשמוח, כי באמת לא איבדנו דבר. אנחנו מתעסקים עם הרע ונלחמים איתו מלחמה גדולה מאוד, אבל אנחנו מוכרחים להקדים אליה שמחה שתברר מהי נקודת המוצא, מי נגד מי. וגם במהלך ההתמודדות, ככל שהיא נעשית יותר קשה ומכאיבה, אנחנו חייבים לצאת להפסקות של שמחה. המלך, מלכו של עולם, אומר לנו שאם אנחנו נשמח אז גם הוא ישמח.
הם למדו שניהם באותו מקום, עשו שנים יחדיו בלימודים לקראת הכשרה מקצועית בתחום המורכב, וחלמו יחדיו להצליח בענף המבטיח. ככלות שנות לימוד עמוסות ועוד מספר שנים של התנסות בשטח, הם מצאו את עצמם בשני קצוות: האחד מסודר לעילא ולעילא במשרה נוצצת ששכרה נוסק לסכומים נאים ושמה הטוב בצידה; האחר, מחפש עבודה נלאה, מגשש ללא הרף, מציע את עצמו למעבידים אין מספר, ועבודה של ממש, אין.
'מה לא עשיתי טוב? היכן נכשלתי?' – ביקש החבר להבין. 'למדתי איתך יחד את כל רזי המקצוע, ובכל זאת אינני מצליח לממש את הלימודים!'
'תאמר לי, בשיעורים הראשונים השתתפת?'
'לא'
נו, מה תרצה? בחרת לוותר על שיעורי המבוא. בדיוק אז העבירו לנו את החומר שחסר לך, את התמונה הכללית. חידדו את המטרה, הבהירו את היעדים החשובים באמת, הנחילו לנו מבט מקצועי חד-עין על התחום ועל רזיו. שאר השיעורים עסקו רק בכלים השונים. חסרה לך הבנה בסיסית מאוד, חסר לך הכיוון הכללי.
* * *
מי בעולם אינו מחפש הצלחה? כולם מחפשים, אך לא כולם ממש מוצאים. רוב בני אדם יצאו אי פעם אל הדרך לקראת הצלחה כלשהי, חלקם עשו זאת על מנת להביא לביתם פרנסה בכבוד, אחרים כדי להשיג תהילה, הון ואושר. הצד השווה שבהם, שבנקודה כלשהי בדרכם הם נתקעו. לא הצליחו להמשיך ולהגשים את החלום.
בחיים, יש מצליחים ויש נכשלים. ואין זו רק תוצאה אקראית. על-פי-רוב, ההצלחה כרוכה בסימון ברור מאוד של מטרה. אנשים רבים יוצאים אל דרכם מתוך רצון להגיע ליעד כלשהו, אולם את אותו יעד נכסף ונחשק מעולם לא סימנו. הם אמנם צעדו, אך לא לקראת כיוון מסויים. התוצאה הינה בדרך כלל בהתאם. ההצלחה כרוכה ללא ספק בהכרה ברורה ובהירה של המטרה.
מה שלומדים בשיעור הראשון
את התורה ואת העבודה והאמונה, אנחנו אמורים לחפש לפחות כפי שבני אדם להוטים למצוא עבודה טובה ששכרה בצידה ורווחיה נאים, וכל טובות שבעולם בצידה. "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה" – יהודי אמור לחפש את מטמוני התורה, להשיג את דרכיה, להגיע אל טעמה הנפלא, להרוות את צמאון נפשו התאבה במנעמיה. הרבה יוצאים אל הדרך הזו, הרבה מאוד, אך מעט מדי מגיעים. על כך אמר קהלת: "אדם אחד מאלף מצאתי" – 'בנוהג שבעולם אלף נכנסים למקרא אין יוצאים מהם להצליח שראוייה למשנה אלא מאה, ואותם מאה שנכנסו למשנה אין יוצאים מהם לגמרא אלא עשרה, ואותן עשרה שנכנסין לגמרא אין מצליח מהם אלא אחד להוראה' (רש"י שם, וילקו"ש ירמיהו, ל"א).
לכל הנושרים במחצית, שליש, או רבע דרכם, יש סיבה אחת משותפת: הם אינם זוכרים או שמעולם לא שמעו את השיעור הראשון. אז, באותו שיעור הונחלה המטרה, הושרשה הכוונה הפנימית שחייבת לפעום לאורך כל הדרך לקראת המטרה. לתורה הקדושה יש תכלית, יש יעד, ומי שהמטרה הזו ניצבת כל העת לנוכח עיניו, הוא ורק הוא מסוגל כל העת לצעוד בכל מצב לקראת היעד הנחשק, לדלג על מכשולים ולמצוא בכל פעם פתרון ועצה, איך להתקדם עוד יותר לקראת ההצלחה האמיתית.
השיעור הראשון של כלל ישראל, מתומצת בדיבר הראשון מעשרת הדיברות "אנֹכי השם אלוקיך". שמענו אותו ממש כעת, בחג השבועות. זו המטרה, וסביב הכיוון הברור הזה, אמורה הנפש וכל כוחותיה להתרכז. ה'אנֹכי' הוא נקודת המרכז של עולמו הפנימי של כל יהודי. ומכאן ממש הוא אמור לכוון את עצמו כל העת לקראת המטרה, בכל פעולה, בכל דיבור ובכל מחשבה. ומתוך הדיבור הזה, מתוך נקודת המרכז הזו, שופעים ויוצאים כל דברי הצדיקים. על הנקודה הזו הם מדברים, על ה'אנֹכי השם', אהבת השם, יראת השם, התפעלות, נקודות טובות, חיות, דבקות. כל הגוונים הללו הם ביטויי הנשמה הפנימית אשר היא ורק היא מסוגלת לשמר את שלהבת ליבו של יהודי דולקת, בוערת, עולה מאליה. שואפת תמיד לקראת מטרה שיש בה ממש.
ומי שבליבו יוקדת נקודת ה'אנֹכי', שום רוח וסער של עולם הזה, אינה יכולה לו.
לב דולק
הפרשה אוהת קראנו בשבת האחרונה, מוכתרת בשם 'בהעלותך', והדבר פלא. כל אותה העלאה עליה מצווה אהרן הכהן, אינה אלא פרט אחד מתוך מצוות הדלקת נרות המנורה הטהורה במקדש. כמו תאמר, בשעה שאתה עושה כך וכך, שים ליבך להקפיד על כך וכך. העלאת הנרות אל מול פני המנורה, וכפירוש רש"י "שתהא שלהבת עולה מאיליה", אינה אלא פרט בתוך עניין מנורה, ועל הפרט הזה נתקנה פרשה שלימה, מדוע.
אלא לומר לך.
כדי להדליק בעולם את נרות הנשמה, לגרום לנפש יהודית לדלוק חרף רוחות הפרצים של תעתועי הדימיון וההבל, נדרשת 'העלאת הנרות'. ה'בהעלותך' הוא המכוון. יודע אתה יהודי, מדוע יש בעולם כל כך הרבה יהודים כבויים, למרות ועל אף שהם לומדים, מתפללים, עושים מצוות? הסיבה פשוטה: חסר להם כיוון, חסרה להם ההכרה הבהירה לאן כל זה אמור להוביל; לאן המצוות, הלימוד, והמעשים הטובים, אמורים להמריא. כדי להצליח בדרכו, מוכרח היהודי להיות מכוון תמיד לקראת מעלה, להבין ולדעת שיש מטרה למעלה ממטרה ותכלית למעלה מתכלית. ועל כל זה לומדים אך ורק בשיעור הראשון "אנכי השם אלוקיך".
את השיעור הזה מעבירים לנו הצדיקים כל העת. הם המטיבים את הנרות, דואגים לכך שנשמותיהן של ישראל ידלקו ויעלו תמיד כלפי מעלה, נוכח פני המנורה הטהורה. על נר דולק מאיימת כל העת רוח נושבת. העולם הוא סתירה בפני חיפוש אמיתי, נושף על נר הנפש ומבקש לכבותו בטרם ינחל הצלחה אמיתית. הצדיקים בדיבוריהם הבוערים, בתורתם, בשיחותיהם, ובעצם מהותם, שומרים את שלהבת הנפש עולה מאליה. מזכירים לנו תמיד את השיעור הראשון – לא לשכוח, יש עוד הרבה לאן להגיע.
הכל חייבים לציית לחוקי המלך, בין אם הם מבינים ומסכימים להם, בין אם לא. אבל מצב זה של ציות וביטול הדעה העצמית כלפי המלכות מהווה מגרעה, שכן הדעת היא החיות של האדם, כמו שכתוב: "החכמה תחיה את בעליה" (קהלת ז), כך שהעדר הדעת בעת הכפיפות למלכות עלול להזיק.
ברם, אם המלכות בטלה לדעתו האינסופית של הבורא, היא לא תביא להסתרת הדעת, אלא אדרבה – להארתה ביתר שאת וביתר עוז. שכן דעת הבורא כה נעלה וכה נשגבה, שרק הביטול והציות אליו מאפשר ל"מידת המלכות" להאיר ולהחיות את העולם.
זו הסיבה שהמלך מצוּוה על עסק התורה יותר מכל יהודי אחר – שמלבד ספר התורה שיש לו בבית גנזיו ככל אחד מישראל, יש לו ספר תורה נוסף המלווה אותו בכל אשר ילך ולא יזוז מלפניו, כפסק הרמב"ם (מלכים ג, א) – שהרי על ידי לימוד התורה המלך מושפע מהדעת האלוקית שנותנת חיים ואריכות ימים, כמו שאמרו חז"ל על הפסוק: "כי חיים הם למוצאיהם" – "למוציאיהם בפה" (עירובין נד).
זה שנאמר על ספר התורה של המלך: "והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו למען יאריך ימים על ממלכתו" שכאשר ישעבד את מלכותו אל התורה, אל דעת ה' יתברך, המלכות לא תזיק לו; ואדרבה, היא תביא לו ולממלכתו חיים ואריכות ימים.
"הצילני מקליפת המן עמלק וזכני לקדושת מרדכי ואסתר" – הזעקה המהדהדת זה קרוב למאתיים שנה, ביערות נמירוב, ברסלב, טפליק, טולטשין, צפת, בני ברק, נתיבות, ירושלים…
הלא כך לימד אותנו מוהרנ"ת: "כל הזועק לה' ארבעים יום לפני פורים, שיצילהו מקליפת המן עמלק ויזכהו לקדושת מרדכי ואסתר – יזכה לראות את פני [=להשיג את קדושת] מרדכי הצדיק בעת קריאת המגילה" – – –
ודבריו אלו עשו ועושים פירות; הם מלהיבים את לבבותיהם של אלפים מבני ישראל, ודוחפים אותם לנצל את תקופת טרום-פורים, בזעקות גדולות ומרות, כמרדכי הצדיק בשעתו, ובכך למשוך על עצמם את הארת הניסים והנפלאות, כבימים ההם בזמן הזה.
* * *
אפשר לחגוג בפורים הבעל"ט את הניצחון על המן הפרסי משושן הבירה, אך אפשר לחגוג בו גם את הניצחון על המן המודרני משנת התשע"ג, זה שמייבש את הלב מכל לחלוחית של כיסופים קדושים ושמחה אמיתית, וגורם לנו להרגיש "עייף ויגע ולא ירא אלקים".
שהרי "ריבונו של עולם, כבר גילית אזנינו שכל הנסים והנפלאות שעשית לאבותינו אשר עליהם נקבעו הימים טובים הקדושים – כולם נעשים ונתגלים ומאירים בכל דור ודור בכל אדם ובכל זמן; ואנו צריכין להמשיך קדושת פורים וקדושת כל הימים טובים, והארת הנסים ונפלאות שנעשו אז, בכל שנה ושנה, בכל דור ודור, ובכל אדם ואדם בפרטיות" (ליקוטי תפילות ח"ב, לז).
בכדי לחגוג את הניצחון העכשווי על עמלק, אנו צריכים לעשות מה שעשו אבותינו בימים ההם: להטות אוזן לזעקתו של מרדכי היוצא בתוך העיר וזועק זעקה גדולה ומרה, אשר "עיקר צעקתו – שהוא מודיע לאסתר, שהיא בחינת כלל ישראל, שעדיין לא תתייאש מן הרחמים, ותבוא לפני המלך איך שהיא, רחוקה ממנו, שלא נקראת אליו זה שלשים יום – שהם כלל החודש שצריכין ישראל להקביל פני אביהם שבשמים על כל פנים פעם אחת בחודש – אבל לפעמים נתרחקין כל כך עד שאין זוכין לבוא לפניו אפילו פעם אחת בחודש, בחינת ואני לא נקראתי וכו' – אף על פי כן צריכין להקיש על דלתי רחמים, אולי יחוס אולי ירחם" (ליקוטי הלכות, בכור בהמה טהורה ד, טז).
* * *
יום חמשה עשר בשבט, עומד בפרשת הדרכים, ומכריז בקול, שימי הפורים מתקרבים; בעוד פחות מחודש יחולו ימי הפורים, שומעים המבינים את לחישתו הרועמת, וגם אם לא נקראת לבוא אל המלך זה שלשים יום, חושה לדפוק על דלתי רחמים.
יום חמשה עשר בשבט, הוא יום בו 'עולה השרף באילנות', והם מתחילים שנה חדשה. גם אם כלפי-חוץ החורף בעיצומו, ועדיין שקועים העצים בשנתם העמוקה, הרי עמוק בתוך הגזע מתרחש שינוי ומתחוללת התחדשות.
ממש כמו פורים. "כי זה עיקר הנס הנפלא של פורים, שאף על פי שעדיין לא נתבטל מלכות הרשעה, שהוא בחינת מלכות אחשוורוש, 'ואכתי עבדי אחשוורוש אנן', אף על פי כן חמל עלינו ה' יתברך בעוצם נוראותיו, ועשה לנו נס נורא כזה שגדול מכל הנסים, שבזה אנו רואין עוצם חסדו וחמלתו עדיין עלינו בכל דור, אפילו בגלות הארוך הזה" (ליקוטי הלכות, בכור בהמה טהורה ד, כה).
גם אם הכל רדום, גם אם מזג האוויר הרוחני הוא חורפי, ערפילי וקר, גם אז אפשר להתחדש ולצמוח מחדש!
* * *
לא לחינם יום ט"ו בשבט הוא יום הולדתו של רבי נתן. כי אכן הוא זה שמעביר את המסר הלזה; הוא זה שלוחם עם סברותיו ההרסניות של עמלק, "וכאשר נראה ונודע לכל מביט ומסתכל בספריו הקדושים, שאף על פי שמרבה לדבר מכל המידות טובות וישרות, אבל עיקר ורוב דבריו יסובבו על ענין התחזקות, לחזק ולאמץ כל הנחשלים והעייפים והיגעים, אשר עמלק רודף אחריהם, לבל יתייאשו עצמם מן הרחמים" (כוכבי אור, חכמה ובינה, לט). הוא זה שעוסק לגלות לפרסם ולהאיר את הארת מרדכי, צדיק האמת, "וכל שיחותיו וסיפוריו וענייניו, הכל היה סובב והולך רק על קוטב ענין זה: להודיע ולפרסם גדולת קדושת מעלת רבינו זכר צדיק לברכה, וגדולת קדושת מעלת מאמרי תורותיו הקדושים ושיחותיו וסיפורי מעשיותיו וכל ענייניו. להודיע לבני האדם גבורותיו, להפיץ מעיינותיו חוצה" (הקדמת עלים לתרופה).
"כי דייקא התלמיד של הצדיק האמת, הוא יש לו כח להילחם בעמלק שרוצה להעלים ולהסתיר שם הצדיק הזה. כי בחינת יהושע תלמידו, כל עסקו וכל תחבולותיו לפרסם ולהגדיל שמו הקדוש והנורא של הצדיק הזה בעולם" (ליקוטי הלכות, שבת ד, י).
זה הזמן להעלות את השרף באילן; להתחדש בלימוד ספריו של רבינו הקדוש ותלמידו מוהרנ"ת, ולצאת בעקבותיהם היערה, לזעוק ולהתחנן…
תקציר: חנון המרבה לסלוח: סוד עשירית האיפה – מנחת עני, אהבת השם יתברך, סודה של תשובה ואיזו השגה השיג רבי נתן מה קיבל מורינו רבי נתן מברסלב בשעת פטירתו
סוד עשירית האיפה – מנחת עני
"כל צדיק אמת זוכה לפי בחינתו לבחינת ביטול אל האין סוף בשעת הסתלקותו" (ליקוטי הלכות, ברכת הריח ג, ט). הצדיק הרי עולה בכל רגע להשגה גבוהה יותר, מתעלה ומתרומם בלי גבול וערך, ובפרט בעת הסתלקותו, כאשר מתעלה בדבקות מופלאה עד שנשמתו הקדושה עולה למעלה.
השגתו של מוהרנ"ת בשעת פטירתו
מה הייתה השגתו הנוראה והעצומה של מוהרנ"ת בנשימתו האחרונה? באיזו השגה התדבק והתקשר צדיק נורא ונשגב זה ובה התעלה לֵאוֹר באור החיים?
מספר רבי אברהם ב"ר נחמן: "נשמע ונראה בעת יציאת נשמתו הקדושה, שעד נשימה האחרונה כפל ושילש 'חנון המרבה לסלוח' פעמים אין מספר" (כוכבי אור, חכמה ובינה, לט). מוהרנ"ת חזר וחזר על המילים הקדושות המתארות את גודל רחמי ה' על החוטא והפושע; השי"ת 'חנון', הוא מעניק סליחה לפושעים בחנינה, אף ללא סיבה מוצדקת מצד הדין.
ומתוך התבוננות והתעמקות בעוצם החסד הנורא הזה התעלתה נשמתו הקדושה לרום גבהי מרומים.
לא רק בהסתלקותו עסק בהשגה זו, אלא זו הייתה תמצית משנתו כל ימי חייו – להאיר לארץ ולדרים תחתיה בעמקי השאול תחתיות, שהשי"ת רוצה בהם, אוהב אותם, ומצפה להשיבם אליו בתשובה שלימה. הוא לא פסק מלזעוק כל ימי חייו את זעקת רבו הקדוש "אין שום יאוש בעולם כלל". אלא שבשעת הסתלקותו השיג עוד השגות נוראות בעומק נפלאות החסד הזה שאין לו גבול וסוף, ובהתעטף נפשו בהשגת והכרת עומק נועם האהבה המופלאה הזאת ובאוצרות החסד-חינם האלה, פרח לו איש האמת – רבי נתן מברסלב – בדבקות אל האור אין סוף.
איפה החרטה?
עומד לו אברך שפוף בירכתי בית המדרש, לפניו פתוח 'מחזור ליום הכיפורים', ועל לבו רובץ משא גדול. הוא זוכר קצת מן הפשעים שנכשל בהם בשנה שעברה, הם עומדים ומאיימים עליו: האם לזה תשובה ייקרא?!
היכן היא החרטה האמיתית?! היכן היא הקבלה על להבא באמת?!
הוא מבויש בעצמו על שגם עתה, בשעת חיתום הדין, עדיין לבו כה רחוק ואטום. מה יעשה? כמדומה לו שאין לבו ברשותו, ועל זאת מתעצמת אנחתו ביתר שאת. אכן, הוא מברך בכל תפילה "מלך מוחל וסולח לעוונותינו ולעוונות עמו בית ישראל ומעביר אשמותינו בכל שנה ושנה", אבל האם זה כולל גם פשעים כאלה ולב אטום כזה!?
אין לנו מושג כמה חנון ה'!
נדמה לנו שאנו מבינים ומשיגים מהי רחמנותו יתברך, מהי מידת חנינתו וסליחתו, ועל כן כאשר אנו רואים שהלב מטומטם ביום כיפור, חושבים אנו שבכגון דא לא זכינו ליום כיפור, אבל מוהרנ"ת, קדוש ה', השיג עוד ועוד בעומק האמת הזה של 'חנון המרבה לסלוח' משך כל ימי חייו, ועד רגע הסתלקותו לא הפסיק להשיג בזה. והוא גילה לנו שב'אמת' זו טמון הסוד: להתעקש ולעשות את מה שביכולתי לעשות כדי להתקרב אל ה'. ואף אם בעיני בשר ודם, הדבר הפעוט שבידי לעשות הוא מאוס נבזה ושפל, הרי שאצלו יתברך זה יקר מאד, והוא שש ושמח עם הנקודה הזאת ומרבה לסלוח בעבורה.
הבה נביט בדבריו, בליקוטי הלכות (ה' תפילת המנחה ה"ז), על השגה זו של 'חנון המרבה לסלוח,' ונראה מעט עד היכן הדברים מגיעים:
הסוד של 'מנחת עני'
מוהרנ"ת מפרש את דברי המדרש (לך לך) "כל הקרבנות גילה הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו עליו השלום חוץ מעשירית האיפה" – שהקב"ה גילה לו את מעלת הקרבנות לכפר על החוטא, אבל את הסוד של 'מנחת עני' המביא עשירית האיפה לא גילה לו, כיון שזהו סוד עליון שעתיד להתגלות רק לצדיקים בעקבתא דמשיחא.
מהו הסוד של מנחת עני? – התפילה היא במקום הקרבנות, והיא עיקר התשובה, "קחו עמכם דברים ושובו אל ה' ". יש תפילות שהן כקרבנות שיש בהם רוח חיים, אבל יש תפילה יבשה, 'מעוכה', חסרת רוח חיים, כ'עשירית האיפה'. תפילה עניה. נדמה לאדם שאין בה טעם וריח ושאין בה שום כח לכפר ולהביא לתשובה, אבל לאמיתו של דבר היא יקרה מאד מאד לפני ה' כי "אף על פי שתשובתו בקטנות גדול, יקר הוא בעיני ה' יתברך, כי היא בחינת קרבן עני ודל שהיא בחינת עשירית האיפה שיָקר מאד בעיני ה' יתברך. ואפילו אם אין האדם יכול לשוב בתשובה כראוי לפי מעשיו כמו בעלי תשובה הקדמונים אף על פי כן חלילה למנוע ח"ו מחמת זה מתשובה, כי גם נקודה טובה אחת של בחינת תשובה יקר מאד בעיני ה' יתברך".
"ויתר לנו סליחה משלו"
מוהרנ"ת מסמיך לכך את דברי חז"ל במקום אחר (ויק"ר פ"ה) שדורשים על הפסוק "ואל אלקינו כי ירבה לסלוח" – "אף הקדוש ברוך הוא ויתר לנו סליחה אחת משלו, ואיזו זו עשירית האיפה". כלומר, שעל אף שאין זו שורת הדין לסלוח מפני קרבן עלוב שכזה, אבל הוא וויתר זאת משלו כביכול, כך הוא רוצה – להעניק לאדם סליחה ומחילה אף שלא הקריב כי אם קרבן שפל שכזה.
איך נראית אצלנו 'עשירית האיפה'?
נעתיק את לשון קדשו של מוהרנ"ת: "עשירית האיפה, דהיינו שתשובתו היא בקטנות עצום מאד ואפילו גם מעט התפילה העניה והדלה בחינת מנחת עני שבאה בדלי דלות וכו', גם מעט התפילה הדלה הזאת אינה באה בשלימות כי מעורבת במחשבות מקולקלות הרבה וכו' שבוודאי אינה ראויה לעלות. אף על פי כן, איך שהיא, הקדוש ברוך הוא מרחם ומקבלה, מאחר שמרגיש עניותו ומתגבר להתפלל ולשוח איך שיכול מתוך מרירות דמרירות עניותו ודלותו."
ביום צום כיפור יחתמון, והכל תלוי עתה בך. אל תתפתה לשונאך הנצחי, הוא מפחד ממנחת העני המבולבלת שלך, ועל כן הוא מנסה לפתותך שתעזבנה מרוב צדקות מדומה. אבל זכור: השי"ת מרבה לסלוח משלו, שלא לפי שורת הדין. אם רק תתחזק לעמוד ולהתפלל ככל שזה ילך, אפילו מתוך בלבול וטירוף. רק אל תעצור מלבקש, יהיה איך שיהיה. אין לנו מושג כלל באיזה רחמים מדובר כאן, חטוף והתפלל ונפשך תהיה לך לשלל.
"כל לב מבין ראוי להבין מרחוק שבתשרי הוא מלחמה עצומה לכל אחד ואחד, כאשר מקדימים לצעוק בכל חודש אלול אם תחנה עלי מחנה לא יירא לבי אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח" (עלים לתרופה, רכז). בתשרי אנו ניגשים למשפט מכריע ביותר, בו נלחמים שתי הצדדים זה לעומת זה במאבק איתן ובמלחמה עצומה ונוראה.
מצד אחד עומד הס"מ האכזרי ומבקש להמיט עלינו את הגרוע ביותר רח"ל, להעצים ולהגביר את הסתר הפנים באופן שלא נרגיש ולא נאמין ביקרת שמחת יהדותנו חס ושלום; שלא נעריך חלילה את עוצם גדולת תפארת קדושת לימוד התורה וקיומה; שלא נתיירא מלהתרחק מבוראנו מקור הטוב, ועוד כהנה רח"ל. המלך זקן וכסיל רוצה להתגבר ביתר שאת להכניס את ארס הזקנה והעצלות, להתרפות ולהתייאש ולחשוב שמכיון שכבר עברה שנה נוספת ועדיין לא נושענו, הרי זה מוכיח שאבדה תקוה חלילה. וכשהאדם יתרפה, תתגבר נגדו ההסתרה והמניעות ביתר שאת, וזה יביא ח"ו להיפך הטוב גם בגשמיות.
ומאידך עומדים הצדיקים האמיתיים בשמי מרום ומבקשים לחדש שנה טובה, שנת חיים אמיתיים ונצחיים, שנת דבקות בבורא ית', שנת גאולת הנפש והגוף, שנת התחדשות נפלאה בעבודת ה' והחלשת כח היצר ותיקון דרכי התשובה. וכדברי מוהרנ"ת: "עיקר ההתחדשות הנפלא הנעשה בראש השנה מעין תחילת הבריאה הוא בענין המתקת הדינים, שבכל ראש השנה ממשיכין הצדיקים חסדים ורחמים חדשים שלא היה מעולם, להמתיק כל תוקף הדינים המתעוררים בראש השנה וממשיכים חסדים חדשים נפלאים מאד לבטל הקטרוגים של הפגמים של אותו השנה עד שממתיקים כל מיני דינים שבעולם וממילא מבטלים כל הצרות והיסורים מישראל, וממשיכים שפע ורב טוב לבית ישראל. והעיקר שעל ידי ריבוי החסדים חדשים ונפלאים שממשיכים בראש השנה, על ידי זה מבטלים ומחלישים כח היצר הרע ומכניסים הרהורי תשובה והתחזקות נפלא בישראל להתחיל בכל פעם לשוב אליו יתברך מכל מקום שהוא, כי כל מה שממשיכים חסדים יותר וממתיקים דינים יותר, כמו כן מחלישים כח היצר הרע והסטרא אחרא שכל כוחם מדינים" (ליקוטי הלכות, מתנה ה, ד).
ואנו בתווך, צריכים לבחור בטוב ולרצות שהמשפט אכן ייצא לטובתנו ושהצדיקים יפעלו שהכף יוכרע לטובתנו.
כמדומה, שההכנה הראשונה צריכה להיות: שנזכור ונשיב ללבבנו שאכן הולך וקרב משפט שכזה! צריך להעלות על הדעת את הפחד והיראה מכל המקטרגים שנוצרו בשנה שעברה ולכאוב עליהם. שכן, מי שהולך בשרירות לבו ואומר 'שלום יהיה לי גם בלא תפילה ובקשת רחמים', הרי קשה מאד שיעורר את כח הצדיקים שיבקשו עבורו ויפעלו למענו. אם האדם אינו מתעורר עכ"פ לרצות לקחת אחריות, ואינו מפחד ממשפט זה, וכל עוונות השנה החולפת מושלכים אחרי גוו, הרי שלא עשה את ה'אתערותא דלתתא' המחוייבת לקבלת רחמים אלו.
מוהרנ"ת כותב לבנו: "והנה ימי המשפט והדין הגדול של ראש השנה ממשמשים ובאים וכבר בירכו ראש חודש אלול וצריכים לרעוד ולפחוד מאד ממשפט הזה שנוגע לחיים נצחיים ואי אפשר לשחד בממון ולפייס בדברים" (מכתב מיום א' שופטים תקצ"ה). צריכים לרעוד ולפחד! רבינו הקדוש והנורא פחד מאד בשמיעת קול השופר של אלול, וכפי שמוהרנ"ת מתאר: "ודיבר עמי ושאל אותי אם נפל עלי פחד בזה הראש חודש אלול, וסיפר לי שעליו נפל פחד גדול ונורא מאד כששמע קול השופר בזה היום שהתחילו לתקוע כי אחזתו פחד ורעדה גדולה, ואמר 'היום הזה אחזני סמר ורעדה גדולה כששמעתי קול השופר'" (חיי מוהר"ן, פ). כשבאותו מעמד גילה רבינו הקדוש את הסוד העצום שמי שזוכה להרגיש באמת את כאב עוונותיו הרי גם כל יוצאי חלציו חייבים להתעורר מכך לתשובה, "והזמן המסוגל לזה הוא חודש אלול, כי אלול ראשי תיבות א'ת ל'בבך ו'את ל'בב זרעך" (ליקוטי מוהר"ן, קמא). אלול הוא הזמן המסוגל להרגיש את כאב העוונות, להבין מעט ממי נתרחקנו ואיך טיפשנו לבנו לעזוב מקור מים חים לחצוב לנו בורות נשברים שלא יכילו המים.
כמובן שצריך להיות בקי בדבר זה, וכפי שרבינו לימד אותנו בכוונת אלול (ליקוטי מוהר"ן, ו) שיחד עם הבושה ושפיכות הדמים בלב על העוונות חייבים להתחזק ולייחל לתשועת ה' ולסמוך על עוצם חסדו אפילו על הרחוק שברחוקים המונח בשאול תחתיות, אבל מאידך יש לזכור שגם החלק הזה של בושה וכאב הינו חלק הכרחי ביותר.
וכך מורה לנו מוהרנ"ת הלכה למעשה: "בודאי צריך הבעל תשובה לסבול בזיונות ושפיכות דמים מעצמו, כי צריך להתבייש בעצמו מעוונותיו ופגמיו עד שיהיה נשפך דמיו בקרבו, אבל אף על פי כן צריכין להיות בקי בהלכה זאת מאד שלא יבוא על ידי זה לעצבות ומרה שחורה דסטרא אחרא. ועל כן באמת עיקר דרכי התשובה אי אפשר לקבל כי אם על ידי גדולי הצדיקים שמורים לנו דרכי התשובה, וכל זה צריכים ביותר בראש השנה שהוא תחילת השנה, שהוא יום ראשון לעשרת ימי תשובה, ואז צריכין להמשיך דרכי התשובה, ועל כן הקדים לנו השם יתברך ברחמיו חודש אלול הקדוש כי בהם עוסקים לתקן דרכי התשובה כדי שנזכה בראש השנה לילך בדרכי התשובה הקדושים האלו" (ליקוטי הלכות, שבת ז, מה).
בחודש זה נאחז היטב בשני הקצוות הללו – נעורר לבנו להתבייש מעוונותינו ולפחד מאימת הדין, ויחד עם זה נתחזק בדרכי השמחה והתקוה בגודל חסדי ה', והיא התשובה המעולה שתכריע בעדנו את הכף לשנה טובה ומתוקה.
מה הן חדשות הבוקר? ובכן החדשות הן, שהשם יתברך אוהב אותנו מאד מאד. זה חדש ישן. אבל כל יום, למען האמת, אנחנו מתקרבים עוד פסיעה ועוד פסיעה אל האהבה הנפלאה הזאת. הרי אנחנו יודעים שכדי לשמור על הבריאות צריכים להתעמל כל יום, לא לאכול מזון שמן מידי, למרות שהוא טעים כל כך, ולפעמים אפילו להקריב נוחות והנאות מסוימות. איך קוראים לזה? משמעת עצמית. למשל כאשר מישהו מכעיס או מעליב אותנו, יש לנו חשק לגנות אותו עד הסוף, דבר שמקנה לנו הרגשת עליונות ופירוק כעסים. בדרך כלל יותר קל לנו לזכור כל מה שרצינו בחיים ולא קיבלנו מאשר להתמקד בכוחות הנפש שהקדוש ברוך הוא השפיע לנו. כל כך הרבה כוחות נפש, והיצר הקטן הזה השוכן בחלל השמאלי של הלב שם כאלה מגברים חזקים להשמיע את זה חזק בלב שלנו: "אבל אתה רצית ולא קיבלת הרבה דברים". וכך הוא משכיח מאיתנו את הטוב ומחזק בנו את החולי הזה – לראות רע. אבל אנחנו חייבים לחסל את כל ההרגלים המגונים הללו! חייבים להיפטר מהשומנים האלה שרובצים לנו הלב וחוסמים את הזרימה.
לצמוח עם הבריאה
יהודי קם בבוקר ומתבונן בבריאה. השמש זורחת, הטל על האדמה, הפרחים מתחילים לפרוח. צריך לזרום עם הבריאה, לצמוח עם הבריאה, זאת היא החירות האמיתית. אדם שקם בבוקר צריך לסלק ממנו את כל המחשבות של יום האתמול, את כל הכישלונות. חייבים להתחזק בזה – לראות טוב! למרות שיש בנו כוחות חזקים שמתנגדים לרצונות האלה, אנחנו חייבים להתחזק, אנחנו חייבים לרצות מאד להיות בריאים כדי להתקרב לגילוי האלוקות בעצמנו ובבריאה.
צריך רק לפתוח את העינים
כשאדם פוקח את עיניו, הוא רואה כאלה נסים ונפלאות שהקדוש ברוך הוא עושה איתו ממש בכל עת, ערב ובקר וצהרים. אבל חייבים לפקוח את העיניים. נכון שקשה לאדם לצאת מההרגלים שלו, מדפוסי המחשבה הקבועים שלו, אבל כל מי שקיבל על עצמו את התרופה הזאת – לראות טוב, גילה ששכרו גדול עד מאד. כל פעם שאדם מתגבר על עצמו ויוצא מתוך התרדמה שלו, מהעין הרעה שיש לו על עצמו ועל כל העולם, הוא מתעלה מעל הנטיות הטבעיות שלו. באותו רגע הוא מתקרב אל מעל הטבע, אל השם יתברך, הטוב והמיטיב, שעינו טובה עלינו תמיד.
התורה מלמדת: תכיר טובה!
הקדוש ברוך הוא נתן לעמו ישראל את תורתו הקדושה, את תרופת החיים הנפלאה שיש בה את כל הסגולות ואת כל הרפואות, כמו שאומר הכתוב: "רפאות תהי לשרך ושיקוי לעצמותיך", "פיקודי ה' ישרים משמחי לב". הקדוש ברוך הוא נתן לנו ספר תרופות, תרופות אמיתיות לכל הדורות ממש. גם היום, גם ברגע זה, התורה מדברת לכל נשמה ונשמה, לכל אחד ואחד. ומה התורה הקדושה מלמדת אותנו? להכיר טובה מהרגע שבו אנו פוקחים את עינינו בבוקר. המילים הראשונות שיהודי אומר כשהוא קם בבוקר זה תודה – "מודה אני לפניך". ועוד התורה מלמדת אותנו לסלוח ולמחול לכל אלה שפוגעים בנו, כך הרי אנו מסיימים כל יום לפני שאנחנו הולכים לישון, ואומרים: "הריני מוחל לכל מי שהכעיס והקניט אותי או שחטא כנגדי". מתחילים את היום עם לב נקי וגומרים עם לב נקי. בלי עין רעה. רק עם תודה, עם סליחה ומחילה.
התורה היא כולה עין טובה, על כל אחד ואחד מאיתנו ועל העולם כולו.
"היו משתגעים ומתלהטים אחריה"
אומר האור החיים הקדוש: אילו היו בני אדם יודעים וטועמים את הנעימות של התורה הנפלאה שהקדוש ברוך הוא נתן לנו, היו פשוט הולכים אחריה כמשתגעים מרוב העונג הנפלא והעצום שיש בה". כשיהודי קם בבוקר ומברך: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, ברוך אתה ה' נותן התורה", טוב שיעצור לרגע, שישאל את עצמו: "שמת לב מה אמרת עכשיו? אתה נבחר. הקדוש ברוך הוא בחר בך מכל העמים. אתה נכבד מאד בעיני ה' בורא העולם, יוצר אור ובורא חושך. אותו אחד שברא את כל הבריאה הנפלאה והעצומה הזאת, הוא בעצמו מסתכל עליך באופן פרטי ובחר בך לתת לך את ביתו היקרה, את התורה הקדושה. האם אתה יודע איזה זכות נפלה בידך?"
"אלא במי שממית עצמו עליה"
"למה זה ידלקו אחריה", שואל ה"חזון איש", "בכל מדינה ומדינה ובכל דור ודור"? למה רודפים אחרי התורה? ספר דומם, מונח בארון, למה זה כל כך מפריע לכל אותם רבבות רבבות שונאים שנלחמו נגד התורה? "אין זה כי אם אות על מעוז תוכניתה וסגולת פעולתה על ליבות בני אדם, אשר ילבב את איש הלבב לראות את המראה הגדול הזה, לדעת ישראל ותורתו, והיא שעמדה להם בכל צרתם ועוניים, ותהי להם התורה לשלל לחיותם כיום הזה". אפילו הגויים, אפילו הכופרים שבכל דור, עצם העובדה שהם כל כך רודפים את התורה ואת לומדיה, זה בעצמו מוכיח כאלף עדים כי התורה היא דבר חי וקיים, שפועל בעולם, והיא היא מקור חיותם ותקוותם של כל נשמות ישראל. ועוד מאמר של ה"חזון איש", הצדיק הנפלא הזה: "ידיעת התורה- אין זה פשוטה של סוגיה בחיי אדם, כי הלא אמרו: "אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליה". התורה איננה דבר פשוט, מסביר ה"חזון איש", בשביל לזכות בה צריך למות. ומהי המיתה הזאת? זה התענוג הנפלא ביותר שיכול להיות, זוהי הנטייה מפשוטן של החיים לעומקם, לתוך תוכם של החיים. להמית את השטחיות ולהתחיל לחיות בצורה פנימית. זוהי התורה. להיכנס לעומק הדברים, להתבונן. לעצור לפני כל פעולה ולשאול את עצמי: "למה אני עושה את זה? מה אני רוצה?"
אם אין מקום ראוי – התורה בגלות
למה קשה לעשות את זה? כי זה דורש עבודת המידות. המידות הרעות של האדם עומדות מולו ומונעות ממנו להתקדם ולחיות מתוך התבוננות. ככל שהאדם מרבה בשבירת מידותיו הרעות הוא מרבה חיים וממית את היצר הרע. זהו העיקרון הבסיסי של קבלת התורה – בראש ובראשונה תיקון המידות. תיקון המידות הוא הכלי אשר בתוכו אנחנו יוצקים את האור הנפלא של התורה הקדושה. את התורה צריכים לקבל בנקיות, להכין מקום נקי לבת המלך המופלאה. צריך לקבל אותה בכבוד. כל עוד לא הכנו מקום ראוי לתורה הקדושה בתוך הלב, אז התורה עדיין בגלות, עדיין לא נמצאת בהיכל שלה.
כותב האור החיים הקדוש על הפסוק: "אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי"- "…אשר בזה הראה את האהבה והחיבה, שכל זה עשה בשבילנו, הרעיש את כל הבריאה, איבד אומה אחת בשבילנו, וכמה יתלהב האדם באהבת הבורא אשר הפליא חסדו אלינו כל כך, עד שאמר לנו: ראו חיבתי אליכם כרחם אב על בנים, כשאפילו מדרך כף רגלכם חסתי עליו ונשאתי אתכם על כנפי נשרים". כמה התפארות מתפאר השם יתברך עימנו בכל יום ויום, בכל תנועה, אפילו בתנועה קטנה של הפחות בישראל הקדוש ברוך הוא מתפאר בו. מכל שכן כשעושה איזו מצווה. מי יכול לתאר לעצמו את גודל ההתפארות שהקדוש ברוך הוא מתפאר בכל יהודי, "ישראל אשר בך אתפאר". כמו אבא שיש לו בן שעשועים והוא מתחיל לדבר, איזה תענוג יש לאביו לשמוע אותו, איזו שמחה. "תראו איזה בן יש לי, הוא יודע קצת לפטפט". כך הקדוש ברוך הוא מתפאר בנו.
מתן תורה – חתונה עם הקב"ה
מי יכול לתאר לעצמו את גודל האהבה שהקדוש ברוך הוא אוהב אותנו. זהו היסוד הראשון שיהודי צריך ללמוד, ועם זה צריך ללכת כל החיים. הנביא ירמיהו אומר בשם ה': "כה אמר ה': זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך". מה פירוש "כלולותיך"? מתן תורה הוא חתונה עם הקדוש ברוך הוא. כל אחד מאיתנו עמד שם ואמר "נעשה ונשמע", עד שמרוב תשוקה ודבקות אל ה' פרחה נשמתו. מי יכול לתאר את הדבקות הנפלאה שהייתה לעם ישראל בעמדם לפני הר סיני לקבל את החמדה הגנוזה. זהו מעמד כזה נפלא, "קול גדול ולא יסף", זהו קול גדול שלא יגמר לעולם, ועל כן אנחנו מברכים בכל יום "אשר בחר בנו מכל העמים, ברוך אתה ה' נותן התורה", נותן – בלשון הווה, כי אנחנו מקבלים את התורה בכל יום ממש, ואנחנו נבחרים בכל יום להיות בנים לבורא העולם.
קרוב לאלפיים שנה שעומדים היו להיות ימות המשיח (סנהדרין צז.), אלא שלא זכינו ותחת זאת אנו מתאבלים בהם על חורבן בית אלוקינו, בבכי ומספד, באנחה, בצום, בשק ובאפר, בקימת חצות ואמירת קינות, בתפילות כסדרן דבר יום ביומו ובהרבה תקוה ואמונה שבימינו יבנה המקדש.
אנו אומרים קינות בחמשה צומות, ושרים בערגה וכיסופין "יבנה המקדש" בעת הארת הרצון, בשבת קודש.
בכל יום ויום אנו מבקשים ולירושלים עירך ברחמים תשוב, ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים, בכל סעודה מזכירין את על נהרות בבל ומבקשים ובנה ירושלים עיר הקודש.
בכל שמחת חתן שמים אפר על ראשו ושוברים כוס כזכר לחורבן בית המקדש ולחורבן ירושלים עיר הקודש.
וכל זאת על מנת להזכיר לנו מידי יום את ירושלים, כי אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכריכי אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי.
ובכל סעודה אנו מבקשים רחם נא… ועל ירושלים עירך ועל ציון משכן כבודך… ועל הבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו.
על מה אנחנו בוכים?
על שאין לשכינה הקדושה מקום ובית, שכינתא בגלותא לא מצאה מנוח.
אנשים קונים בית דירה מתיישבים בו, נוטעים, חורשים וזורעים, עולם כמנהגו נוהג, ולהשם יתברך אין בית.
עד לדורנו, דור יתום כהה חושים שליבו לב אבן, היו ימי בין המצרים ימים שהרגישו אותם בכל רחוב וקרן זווית, בבית הכנסת ובית המדרש כמו בכל בית בישראל, את הצער, האנחה וההשתוקקות לגאולת עולם, מי לא שפך דמעות כמים ויצא לבו מצער וכאב על "אוי לו לאב שהגלה את בניו"? לא רק בעלי השגה, אלא מנער ועד זקן צעק לבם אל ה'.
וישנו דבר נוסף עליו תשתוחח נפשנו, בהיות הבית על תילו, היינו זכים ונקיים, צדק ילין בה, לפי שתמיד של שחר מכפר על עוונות של לילה ותמיד של בין הערביים מכפר על עוונות של יום, "כי ישראל עם קדוש לפי גודל רוחניותם ודקותם אין יכולים לישא עליהם המשא של עוון אפילו יום אחד, על כן אנו צריכין את ביהמ"ק, שיכפר עלינו בכל יום, ומעת אשר חרב בית מקדשנו אין אנו יכולים לנקות עצמנו מן העוונות כי אין מי שיכפר בעדנו" (ליקו"מ ב, תורה ז אות י"א).
כשעלינו לירושלים בשלשה רגלים, הן כל אלה ראתה עינינו, גילוי שכינה ומראות אלקים, והאור היוצא מבית המקדש האיר וקידש את כל נשמות ישראל, ועתה אבדנו טובה, אנו חיים בהסתר פנים, בגלות הגוף והנפש וכל תקותינו שיאר ה' פניו אלינו ויגאלנו.
רבינו הק' מבאר בליקו"מ חלק ב תורה ס"ז את ענין החורבן, הבכיה והתיקון.
שריפת בית המקדש הנקרא "מחמד עיניכם", הבית שממנו אורה יוצאת לעולם, נגרמה מפני עוונותיהם של ישראל שגרמו לבכיית השכינה, בכיה זו היא הגורמת להסתלקות מאור העיניים, מאורי אור. כי זה לעומת זה, לעומת ה"מאורי אור" ישנם "מאורי אש" שהם היצר הרע וכלל כוחותיו שעליו אמרו חז"ל "נפק כגוריא דאשא", "אנת אש" הם הם השורפים ומכלים את אור הקדושה הנקרא מאורי אור על שם האור האלוקי המחיה ומאיר בם.
אצל כל אחד ואחד מישראל ישנם ארבעה מוחין, שכששם ה' מאיר בהם הם נקראים בשם "מאורי אור".
לעומתם ישנם דמים עכורים המושרשים בארבעה יסודות שהם שורש המידות והתאוות שהם "תבערת המדורה" של אש זרה, שכשהם מתגברים הם שורפים ומכלים את כל חדרי הדעת והאור השוכנים בכל נפש מישראל,
כשכלל ישראל חטאו בעוונותיהם באש זרה הם שגרמו לשריפת בית המקדש, ולא האש שהשליכו חיילי טיטוס הרשע. שהרי אמר השי"ת לאותו רשע "ביתא קליא קלית" [=בית שרוף שרפת] אלא אותם מאורי אש, אש היצר היא ששרפה את בית המקדש.
התיקון לזה הוא קימת חצות, עליה הזהיר רבינו "על כן מאוד צריך ליזהר לקום בחצות להיות מתאבל מאוד על חורבן ביהמ"ק" (שם)
"עיקר עבודת איש הישראלי… לקום בחצות לילה" (שיחות הר"ן ש"א). לא עצה טובה או הנהגה קדושה, אלא עיקר עבודת איש הישראלי.
מוהרנ"ת בביאוריו המופלאים כתב שהבכייה שבאה ממותרות עכירת הדמים, וכשנעשית בלילה, שהוא בחינת אש (כמו שכתוב 'כמראה אש לילה'), אותם דמעות שתכליתם היא לחזור ולהידבק במה שאנו בעוונותינו נתרחקנו ממנו, הם אשר בכוחם לתקן את בכית השכינה, ולהפוך את אותם כוחות הרע "מאורי אש" ל"מאורי אור" ואת אש היצר לאש של קדושה, לרשפיה רשפי אש שלהבתי-ה.
בשלושת השבועות האלו, בזמן בו גזרו חז"ל להתאבל ולזכור את חרבן ירושלים והבית הגדול והקדוש שנקרא שמו עליו צריכים אנו להשתדל יותר ויותר לקום בחצות לילה ולשפוך כמים לבנו נוכח פני ה'.
לבכות לא רק על חרבן הבית, אלא גם "על היכָלִי אבכה יומם ולילה" על הֵיכָלִי דייקא, על מאורי אור היכלי דעת ה', מקום החיות והשפע האלוקי שבכל אחר ואחד, שהחריב בעוונותיו(כמבואר בליקו"מ ב תורה ק"א ועוד מקומות) כי אם אבכה על חטאי ואַזכך את נפשי, רוחי ונשמתי מאותם מאורי אש, אתקן את חלקי בשריפת בית אלוקינו.
יהי רצון שאור חדש יאיר השי"ת על ציון ונזכה כולנו יחד במהרה לאורו. אמן.
"כל הרפואות הם על ידי עשבים… שכולם מקבלים משורש הכל, שהוא דבר ה'… ועל כן, כשזוכין לתפילה, אין צריכין לרפואת העשבים… [כי] למעלה בַשורש – הכל אחד… אין חילוק בין לחם ומים, ובין עשבים… ויהיה לו רפואה על ידי לחם ומים… "יש חולאת שגדל באדם כמה שנים ואין שום אדם יודע ממנו… כשאוחזין בדבר ה', בתפילה, מקבלין הרפואה אפילו מלחם ומים. על כן גם אז, בעת שעדיין לא נתגלה החולאת, יוכל להתרפאות".
(ליקוטי מוהר"ן ח"ב א, ט, יא)
אין מה לומר, הדאגה והחרדה לבריאות מתפשטת והולכת בקרב הציבור, יותר ויותר אנשים משתדלים לאכול מאכלים בריאים ולהימנע ממאכלים מזיקים ומכל דבר שמשפיע לרעה על הבריאות.
וטוב שכך, כי בזה מקיימים את מצוות "ונשמרתם מאד לנפשותיכם" (דברים ד, טו). אבל האם די בכך, האם הכיסוי של "הביטוח הבריאותי" שלנו אכן מושלם?
לעתים מתרחשים בגוף ליקויים, שאם לא יטפלו בהם, הם עלולים להתפתח ח"ו ולהגיע למצב שבו כבר יהיה קשה לטפל בהם. אבל דא עקא, שבשלב זה איננו מודעים כלל לליקוי. יש אמנם בדיקות המאפשרות גילוי מוקדם של כמה דברים, אבל כמובן אין שום אפשרות לערוך כל הזמן בדיקות לכל סוגי ה'חולאים בכוח' כדי למונען. מה עושים?
העצה בקיצור היא, להתחזק בתפילה! כשניגשים להתפלל, אין לצפות לסיום התפילה אלא יש לקחת אותה כמשימה, להקדיש לה זמן, רצון ותשומת לב, כיאה לדבר שאותו הגדירו חכמינו כעומד ברומו של עולם (ברכות ו ע"ב רש"י ד"ה דברים העומדים), או אז נוכל להיות בטוחים שעשינו את ההשתדלות הטובה ביותר למען בריאותנו.
* * *
הקדוש ברוך הוא, שברא כל מיני חולאים, ברא כנגדם כוחות מרפא. כוחות אלו מפוזרים בדומם ובצומח למיניהם, תפקידה של הרפואה הוא לגלות את הכוחות הללו, להפיק אותם ולסווג אותם; לחולי זה דרוש סם זה, ולחולי זה – סם אחר, וכן הלאה.
כל זה בהיבט החומרי, אך בהיבט הרוחני, הרי כל הכוחות שבבריאה יונקים ממקור אחד, מדבר ה' שעל ידו נבראו כולם, כמו שכתוב: "בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם" (תהילים לג, ו) והוא הנותן את החיות ואת הקיום לכל הנבראים, כנרמז בפסוק: "לעולם ה' דברך ניצב בשמים" (שם קיט, פט).
גם כל הכוחות הרפואיים שבבריאה מקבלים זאת מ"דבר ה'". לכן יש בעצם אפשרות לעקוף את הצורך בשימוש בתרופות, ולקבל את כוחות המרפא שלהם זקוק החולה – במישרין, מדבר ה' שמחייה את הכול.
כשמקבלים רפואה במישרין מדבר ה' שהוא רופא כל בשר, איננו זקוקים לרופאים ולתרופות, וגם איננו זקוקים לגילוי מוקדם של מחלות, כי בכל מצב אנו מקבלים את הכוחות הנחוצים לנו באופן סדיר, כך שכל חולי אם ישנו, הוא מתרפא מאליו, עוד בטרם התגלה.
* * *
כל זה טוב ויפה, אבל איזה קשר יש לנו לדרגה הרוחנית הגבוהה הזו שמחַיָה את כל הבריאה, הרי אנחנו חומריים וכל כך רחוקים מכך?
התשובה לכך היא: תפילה. משמעות המלה 'תפילה' היא התחברות, כפי שפירש רש"י על הפסוק: "נפתולי אלוקים נפתלתי" (בראשית ל, ח) 'נפתלתי – נתחברתי' (במדבר יט, טו).
בתפילה זוכים לעמוד לפני הקב"ה, לדבר עמו כביכול, לשבח אותו ולהודות לו. בשעה זו קשורים אליו ומקבלים ממנו הכול במישרין, בלי מתווכים. כך שגם את כוחות הרפואה שלהם הוא זקוק מקבל המתפלל, אף מבלי שידע על כך. כך שמובטחת לו בריאות איתנה לאורך זמן.
הוא כל כך רוצה 'להצליח' בחיים, כבר בצעירותו תיכנן 'להיות מוצלח' בכל מחיר, זו הפכה לסיסמת חייו, הוא החליט נחרצות שלא להיות נחשל ונחות בשום פנים ואופן, חשוב לו להיות מקובל ונערץ בחברה ויהי מה.
אך מה לעשות כאשר מן השמים גזרו אחרת: הפרנסה דוחקת, הבריאות של יקיריו רופפת, שלום הבית מעורער, החברה בה הוא נמצא דורסנית, הקנאה והתחרות מרקיעים שחקים, מקבלים חבטות כואבות בגוף ובנפש, מבפנים ומבחוץ – מה עושים?!
שתי דרכים לפניו:
האחת, לא להתייחס ולהמשיך כמו שהיה עד כה, לשאוף להיות מצליחן, להתרגז ולרטון על כל הכשלונות, אך בשום פנים לא להרפות; לספוג את המכות ולהרים מיד את הראש בתנופה מחודשת.
השנייה, לעצור ולשנות כיוון. מישהו רומז מלמעלה שמשהו כאן לא בסדר. יש צורך דחוף לסובב את המהלך מאה שמונים מעלות. להפסיק את המירוץ המטורף אחר הדמיון הכוזב ולהתחיל להשקיע במשהו שישאר לנצח.
***
מי שמתעקש בכל זאת שלא להבין את הרמזים מלמעלה, עלול חלילה להפסיד את המטרה שלהם. מי שמחליט שלא להתעורר בשום פנים ואופן, יכול למצוא את עצמו בסכנה איומה, כאילו מן השמים 'מסכימים' עם דרכו הנלוזה.
חז"ל הקדושים (מכות י ע"ב) מגלים לנו אחת מדרכי הנהגת ה' בעולמו: "בדרך שאדם רוצה לילך – בה מוליכין אותו". כאשר אדם בוחר בדרך רעה, מנסים לעצור אותו מן השמים, רומזים לו, קוראים לו. אך אם הוא בכל זאת מתעקש – פותחים לו פתח.
***
דבר זה נלמד מן האמור בפרשתנו לגבי בלעם, כאשר בתחילה אסר הקב"ה על בלעם ללכת עם אנשי בלק, אבל כאשר בלעם התעקש ללכת, אמר לו ה': "קום לך אתם" (במדבר כב, כ).
רבי נתן מבאר, שאריכות הסיפור בפרשתנו – על האתון שנטתה מן הדרך ולחצה את רגלו של בלעם, וכעסו של בלעם שהכה אותה – באה לשמש לנו כתמרור אזהרה: מן השמים ניסו שלש פעמים לעצור בעד אותו רשע לבצע את זממו, אך הוא כעס והיכה והחליט שהוא יעשה זאת בכל מחיר. הוא 'הצליח', לפי שעה, הוא ראה שבכח רצונו ובכעסו הוא 'הזיז עניינים', ה' התיר לו ללכת… אך לוּ רק ידע כמה אימלל את עצמו בפריצת הדרך שהשיג…
לעומת זאת, "בני ישראל הכשרים" – ממשיך רבי נתן – "כל מה שדוחקים אותם יותר חס ושלום, הם בורחים בכל פעם ביותר לה' יתברך". היסורים משמשים להם כמעצורים, הם קולטים את הרמז שמן השמים בולמים אותם והם עוצרים בעוד מועד.
***
כאשר מן השמים מכניסים 'מקלות' באופני העגלה שלנו, כאשר זרימת החיים עולה על שירטון, עלינו לזכור כי ה' המרחם והאוהב מנסה לעצור מעט את הרדיפה שלנו אחרי החומר. אסור אז 'לנקום במצב' ולחפש דרך להצליח בכל מחיר, כי זוהי סכנה עצומה להשאר חלילה ללא מעצורים. להיפך, עלינו להתעורר עקב המעצורים ולחשוב היטב אולי מן השמים רוצים שנשקיע יותר בעבודת ה'? אולי רוצים שנקדיש יותר זמן ונשמה למצוות, לתפילה, לאהבת ה' ולאהבת הבריות? אולי רוצים שלא נתבהם כל כך במאוויים חומריים וניתן את הדעת להצלחתנו הרוחנית והנצחית?
המציאות הזאת מחייבת אותנו לזעוק תמיד אל ה' שיציל אותנו מרצונות רעים, שלא נרצה את מה שלא טוב לנו לנצח, ושנלך בדרכי ישרים. שכן כאשר האדם נוטה חלילה מדרך הטוב ורוצה את ההיפך, הוא מזמין בכך מן השמים הטעיות נוספות, עד שהוא עלול חלילה להגיע למצב של 'מוליכין אותו'.
לעומת זאת, 'מידה טובה מרובה' – "גם בענין עבודת ה' עצמו, בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו, ואם יתגבר שיהיה לו רצונות וכסופין חזקים יותר לה' יתברך, יוליכו אותו בדרך טוב וקדוש ביותר".
"עמו – עם בעליו, אבל אם הלך וישב לו ואמר לו הואיל ועליך מצוה, אם רצית לטעון טעון – פטור" (רש"י).
הצדיקים מרחמים על עם ישראל ועוזרים גם לרחוקים שבהם לצאת מחטאיהם ומההרגלים הרעים ולהתקרב להשי"ת, שעל ידי זה יזכו לחיי נצח.
אבל גם הצדיקים אינם יכולים לעזור אלא למי שהוא בעצמו רוצה ומשתדל לשוב לה' אך קשה לו. אבל מי שסומך רק על הצדיקים שהם יקרבו אותו, והוא בעצמו אינו משתדל כלל – לאדם כזה הם לא יכולים לעזור, כי האדם נברא כדי שהוא בעצמו ישתדל ויתאמץ לעבוד את השי"ת, ולא שמישהו אחר יעשה את העבודה בשבילו.
זה שמרומז בדברי חז"ל על מצוות טעינה, שאם רואים אדם שנתקע בדרך וחמורו רובץ תחת משאו, מצווה לעזור לו ולהקים עמו. אך זאת בתנאי שבעל החמור מסייע לו, אבל אם הוא אומר "הואיל ועליך מצוה, טעון אתה בעצמך" כי אז פטורים מלעזור לו.
אם אתה רוצה להתקרב להשי"ת ולשוב בתשובה, שים לבך למחשבות שלך, העסק עצמך תמיד במחשבות קדושות של תורה ויראת שמים, ואל תיתן למחשבות שלך אפשרות "לברוח" לכיוון לא רצוי.
אומנם טבע המחשבות שהן מתרוצצות כל הזמן ומושכות זו את זו, כמו גלים סוערים וגועשים, בכל זאת בידי האדם לעצור אותם, כמו שכתוב על הים: "ואומר עד פה תבוא ולא תוסיף ופה ישית בגאון גליך" (איוב לח יא).
דבר זה חשוב ביותר מכיוון שתיקון כל הפגמים תלוי בטהרת המחשבה, כמו שכתוב בזוהר: "כולא במחשבה אתברירו" [=כל הבירורים, התיקונים, נעשים על ידי המחשבה]. זאת ועוד, המחשבות הרעות הן הן יצרו הרע של האדם, כמו שכתוב "כי "וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום" (בראשית ו ה) והן משפיעות על כל פעולותיו.
כך נלמד מהפסוק "כי תבנה בית חדש" – כשתרצה לבנות מחדש את בנין הקדושה שלך – "ועשית מעקה לגגך" – שמור את הגג שלך, את הראש, שלא יגלוש למחשבות אסורות – "ולא תשים דמים בביתך" – אז תינצל מ'דמים', מחטאים, כמו שכתוב (תהלים כו ט) "אל תאסוף עם חטאים נפשי ועם אנשי דמים חיי". כי כשתשמור את המחשבה שלך, המעשים שלך יהיו שמורים.
ספירת העומר תופסת אותנו באמצע הדרך. יצאנו כבבר ממצרים, אבל אנחנו עדיין לפני מתן תורה. קיבלנו את החירות, אבל אין לנו עדיין תוכן שנוכל למלא בו את החלל החדש שהתאפשר בזכותה. בחיים יש לנו גם תקופות כאלה בהן אנחנו עדיין לא כאן ולא שם. התקופות הללו, תקופות המעבר, נושאות סיכון בתוכן. התורה מציינת שעמלק תקף את עם ישראל דווקא בדרך- "אשר קרך בדרך", ובדיוק בזמן שבין יציאת מצרים וקבלת התורה. הסיכון נובע מזה שהזהות שלנו מתבררת בדרך, ואולי מתוך הדרך. כל עוד שלא הגענו ליעד אנחנו עדיין לא יודעים מי אנחנו באמת, ואז יכולים להופיע כל הכוחות הרעים ולהפיל אותנו.
הדרך היא בוודאי הכרחית, אי אפשר לוותר עליה. אבל איך עוברים אותה בשלום? אם "הבא ליטהר אומרים לו – המתן" (ליקו"מ ו), איך נדע שתקופת ההמתנה לא תכניס אותנו לשינה שכשנתעורר ממנה פתאום נגלה ש"דודי חמק עבר", שהטוב הלך לו?
בכמה מקומות רבי נתן מדבר על כך שתקופת ספירת העומר היא זמן של אתערותא דלתתא, התעוררות שנובעת מצד המעשים שלנו. יציאת מצרים היא נס שכל כולו גילוי אלוקי – "אני ולא מלאך"; לכן אנחנו אוכלים מצה שהיא נטולת השבחה אנושית. לעומת זאת בתקופת העומר באה לידי ביטוי ההתעוררות שלנו, ולכן בסופה אנחנו מביאים כקרבן את שתי הלחם שהם חמץ, בהם כבר מופיע המעשה שלנו. אמנם למעשה כבר בתוך יציאת מצרים הופיעו ניצנים קטנים של אתערותא דלתתא, שהם קרבן פסח וברית המילה. רבי נתן מבאר (כבוד אב ואם, ב ח) שהמעשים הללו הם עדיין לא אתערותא דלתתא שלמה, וזה בעצמו חלק מהנס של יציאת מצרים: עצם העובדה שכֵּלִים של מצוות בודדות יכלו להכיל בתוכם אור של גאולה. מועט המחזיק את המרובה. וכך הוא אומר בלשונו: "וְהִפְלִיא ה' יִתְבָּרַךְ עִמָּהֶם וְנָתַן לָהֶם מִצְוַת פֶּסַח כְּדֵי שֶׁיִּתְעַסְּקוּ בּוֹ, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לָהֶם אֵיזֶה זְכוּת בְּעָלְמָא לָצֵאת, הַיְנוּ כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לָהֶם אֵיזֶה כְּלִי לְקַבֵּל הַשְׁפָּעַת הַנֹּעַם הָעֶלְיוֹן".
בתוך הדברים של רבי נתן יש לשון מאוד ייחודית – 'כְּדֵי שֶׁיִּתְעַסְּקוּ בּוֹ'. הלשון הזו מופיעה במקומות נוספים בליקוטי הלכות לגבי המצוות של מצרים. עצם הלשון של 'התעסקות' בעצמה מראה על הפלא הגדול שיש כאן. בעצם, אין ביכולת של עם ישראל להכין את עצמו לגאולה. ברור שהיא תהיה מעשה אלוקי לגמרי. אבל מצד שני, פטור בלי כלום אי אפשר. אבל אלו מצוות אפשר לקיים בתוך הגלות? הקיום שלהן בוודאי יהיה חסר את כל המהות האמיתית שתתגלה רק אחר כך. כביכול, מלשונו של רבי נתן משמע שזה באמת נכון: המעשה בעצמו לא יכול לפעול את מה שהוא אמור לפעול. הוא רק נחשב כהתעסקות. במצב של ההמתנה אין משהו שאפשר לעשות. מה שכן אפשר לעשות, זה 'להתעסק' במצוות.
אם זה נשמע קצת צורם, שהכל רק 'בכאילו', נשים לב שלהתעסקות יש שני פנים. יש מעמד הלכתי שנקרא 'מתעסק', שהוא מתאר אדם שעשה פעולה מבלי שהוא מתכוון אליה בכלל. הוא עסוק במשהו אחד, ובחוסר מודעות יצא ממנו מעשה מסוים. זהו צד אחד של ההתעסקות- עשייה בכאילו, מנותקת מהדבר האמיתי. אבל יש התעסקות אחרת, כמו במשמעות של עיסוק. עיסוק מבטא שקיעה וריכוז סביב עניין אחד, פעולה ששואבת את כל האדם לתוכה. כשעסוקים במשהו באמת אז הכל מסתובב סביב אותו עניין, והוא הופך לנושא המרכזי.
כשאנחנו עדיין לא במקום השלם, מחוץ לקדושה, אנחנו בסיכון של הדרך. אנחנו עדיין לא בתכלית, וגם העשייה שלנו מנותקת ממנה ברובד מסוים. מה שכן ביכולתנו לעשות זה להתעסק. הממד השקרי שבהתעסקות ייוצג בפנינו על ידי היצר – כל מה שאתה זה רק בכאילו, לא באמת. תפסיק לעשות מעשים כאילו אתה נמצא במקום אחר. אתה לא שם, אתה לא שייך לעולם ההוא. אבל הצד האמיתי שבהתעסקות זורח מול עינינו כשאנחנו ממשיכים בעקשנות: אנחנו אולי הרבה 'מסביב' ולא נוגעים בעצם הנקודה, אבל הפכנו את געגועי הקדושה שלנו לנושא שבו אנחנו מועסקים. על זה אנחנו מדברים, חולמים, מתפללים. אולי מסביב, אבל כל המסביב הזה הופך לסביבת העבודה שלנו, והסובב הזה בוודאי יהפוך לדבר שנהיה מלאים ממנו באמת.
אין כמו ספירת העומר לבטא את ההתעסקות. בספירת העומר אנחנו לא 'עושים' שום דבר, רק סופרים. אבל הספירה הזאת מגדירה את כל המהות של הסיפור שלנו, מאין באנו ולאן מועדות פנינו. "שצריך להרגיל עצמו מאד כשיהיה לו כיסופין והשתוקקות דקדושה, שיכסוף וישתוקק ויתגעגע מאד תמיד מתי יזכה להתקרב להש"י באמת, לצאת ממדריגתו הפחותה והשפילה וליכנס אל הקדושה באמת, לשוב אליו יתברך… וזהו בחינת ספירה, שהוא בחינת השתוקקות וגעגועים, כמו מי שסופר הימים מחמת שמתגעגע וכוסף ומשתוקק מאד לאיזה דבר, מחמת זה סופר הימים – מתי יזכה לבא לאותו הדבר" (רבי נתן, פסח ו ה). כשאנחנו סופרים, מספרים לה' מה אנחנו באמת רוצים ממנו, אנחנו מגדירים את הדרך, שהיתה סוג של תוהו, פתוחה לכל הכיוונים, לכזאת שתוביל אותנו אל הקדושה.
השאלה התמידית היא הרי, מי אומר שנגיע. אנחנו בדרך, אנחנו לא יכולים לדעת מה יתפתח שמה. אבל אם הדרך כולה מועסקת סביב דבר אחד, וכל המשברים וכל הנפילות והלב הנשבר הם כולם חלק מאותה מסגרת, בדרך ל, אז זאת התשובה. אנחנו בדרך.
שניהם יושבים על אותו ספסל בבית המדרש, הם אפילו לומדים בחברותא, למדו ומילאו את הזמן בשווה. והנה הגיעה השעה של חלוקת המשכורות: אחד מהם יודע שצריך להתפלל על כל דבר. הוא נשא תפילה חרישית לבוראו שה' יזכהו ויחוננו בפרנסה ויתן לו את הממון הנצרך לו לחודש זה, לאחר מכן ניגש למחלק המשכורות ונטל את שלו; לעומתו, השני, ניגש בפשטות ולקח את המגיע לו, הלך לביתו והשתמש בכסף – האם יש הבדל מהותי בין ממון זה לממון זה?
* * *
הם הלכו יחדיו ברחובה של עיר, כשלפתע ניתך עליהם גשם עז מן השמים, הם זקוקים באופן דחוף למכסה שיגן על כובעיהם; האחד מרחש בשפתיו תפילה לבוראו: 'אנא יוצרי הזמן לי מגן ומחסה לכובעי מפני הגשם'. והשני ניגש בצעדים נמרצים לאחד העוברים ושבים ושואל אותו: 'האם יש באמתחתך מגן מיותר', הלה אכן מוציא באדיבותו שני מגינים, ושניהם נהנים ומתלבשים בו – האם יש שוני עצום בין המכסה שקיבל זה למה שקיבל חברו?
* * *
הבה נקשיב לדברי רבינו הקדוש אותם העתיק רבי נתן מפי אחד מאנשיו:
צריך להתפלל על כל דבר
"פעם אחת דיבר רבינו ז"ל עמו מענין בגדים, ואמר לו שעל כל דבר צריכים להתפלל. היינו, אם בגדו קרוע וצריך לבגד יתפלל להשם יתברך שיתן לו בגד ללבוש, וכן בכל כיוצא בזה דבר גדול ודבר קטן, על הכל ירגיל עצמו להתפלל תמיד להשם יתברך על כל מה שיחסרלו. ואף על פי שהעיקר להתפלל על העיקר, דהיינו על עבודת השם יתברך לזכות להתקרב אליו יתברך, אף על פי כן גם על זה צריכים להתפלל" (שיחות הר"ן, רלד).
רבינו הקדוש הוסיף דברים נוקבים על עוצם ההבדל שבין זה לזה: "ואמר, שמי שאינו מתנהג כך, אף על פי שהשם יתברך נותן לו בגדיםופרנסה והצטרכות חיותו, אבל כל חיותו הוא כמו בהמה שגם כן השם יתברך נותן לה לחמה, כן הוא חיותו שנותן לו השם יתברך. כי מאחר שאינו ממשיך כל חיותו על ידי תפילה מהשם יתברך, על כן כל חיותו הוא כמו חיות בהמה ממש. כי האדם צריך להמשיך כל חיותווהצטרכותו מהשם יתברך על ידי תפילה ותחנונים דוקא" (שם).
מה ההבדל בין חַיוּת של בהמה לחַיוּת של אדם? האם זה רק תואר כבוד או משהו יסודי המשפיע על כל מהות האדם?
חטא אדם הראשון
בפרשת בראשית אנו לומדים על חטא אדם הראשון, שעל אף שאין לנו השגה בעצם החטא, אבל כל הספרים הקדושים מאריכים על כך שכל החטאים מקורם בחטא זה – חטא אדם הראשון – וכל עמל הצדיקים בכל הדורות הוא לתקן חטא זה. מוהרנ"ת (בליקוטי הלכות, מקח וממכר ד) מרחיב על כך שכל עבודת המועדים בחודש תשרי סובבת על ציר זה, לתקן חטא אדם הראשון. "כי זה ידוע שבאלו הימים הקדושים, ימיתשרי, אנו צריכין לתקן חטא אדם הראשון שאכל מעץ הדעת ביום שנברא שהוא ראש השנה, ואנו צריכים בכל שנה ושנה בכל דור ודור לתקן חטא זה, שאנו עוסקין בתיקון זה מראש השנה עד שמיני עצרת, כמבואר בכתבי האר"י ז"ל".
והוא מוסיף לבאר כך:
בחטא זה, בו נמשך אחר התאוה הבהמית, איבד את מעלת האדם "ונפל משפע של אדם לשפע של בהמה". גדר האדם הוא הדעת, והתאוה היא היפך הדעת, וזוהי מהותה של בהמה, ועל כן נתקלל "ואכלת את עשב השדה", שמאכלו יהא כמאכל בהמה. זו לא היתה קללה גשמית שיפסיד את נועם האכילה האנושית, אלא קללה שטמנה בחובה נפילה רוחנית עמוקה.
מהות קללת אדם הראשון
הקללה הייתה שמעתה לא יזכה להכיר את בוראו על ידי השפע שהואמקבל, אלא כבהמה זו שאין לה כי אם נועם החיך ותו לא. תחת אשר כל שפע יקרב אותו לבוראו ויצית בו את אש האמונה והכרת הבורא וההתקרבות אליו, יישאר כבהמה שקודם השפע ואחר השפע נשאר הכל כמו שהיה.
זוהי קללה חמורה מאין כמותה. הן נבראנו בעולם 'בגין דישתמודעין ליה' (זוהר בא מב.) כדי שנכיר את בוראנו ונתדבק בו ונתקרב אליו מכל דבר בבריאה. כשרק זה יהא כל תענוג העולם הבא, "כי זה עיקר שעשוע עולם הבא, להודות ולהלל לשמו הגדול יתברך ולהכיר אותו יתברך, שעל ידי זה סמוכים וקרובים אליו יתברך, כי כל מה שיודעין ומכירין אותו יתברך ביותר, סמוכים אליו ביותר" (ליקוטי מוהר"ן תניינא, ב). מי שנהנה מהעולם הזה ואינו מכיר את בוראו מכח שפע זה ומהלך בו כבהמה, הרי חלקים אלו מתנתקים מחייו הנצחיים, וכבהמה זו שסופה לשחיטה וכליה, כך כל השפע הזה שלא נתהפך להכרת הבורא נאבד ונכלה לעד.
מי ישער את ההבדל העצום והנורא בין מישיודע שצריך להתפלל על כל דבר; שהופך פרוסת לחם לחיים נצחיים ולעונג נצחי וקיים לעד, לבין זה שכל החיות שבה, הייתה הנאת חיך רגעית חולפת ואובדת לנצח.
"אני וחמור נאכל באבוס אחד?!"
מוהרנ"ת מביא את דברי חז"ל (אבות דרבי נתן פרק א) שאדם הראשון כשהבין את משמעות הקללה הזאת נזדעזע מאד, הוא קלט את עומק הצרה שנקלע אליה. "בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לאדם הראשון 'ואכלת את עשב השדה' נזדעזע, אמר: אני וחמור נאכל באבוס אחד?! כיון ששמע 'בזיעת אפך תאכל לחם' נתיישבה דעתו". ומבאר מוהרנ"ת שאכן בזעזוע זה המתיק מעט אדם הראשון את הקללה, והובטח שאם יתייגע יוכל לזכות ל'שפע של אדם', שפע שעל ידו יכיר את בוראו ויתקרב אליו לנצח.
זוהי כל עבודת תשרי, אליה זכינו בימים אלו: לקבל דעת, לתקן אתהחטא הזה של הליכה בעולם הזה כבהמה, ולזכות ל'שפע של אדם', שפע שיגרום לנו להכיר בטובתו של מקום, שפע שיביא אותנו לאהבתה' ויראתו, ויצית בנו רצונות דקדושה ודבקות למיטיבנו ואוהבנו הנצחי.
הכרת הבורא בכל השפע שאנו מקבלים ממנו, מותנית בכך שנשכיל להתפלל על כל דבר. רק על ידי התפילה זוכים שהשפע יגיע ממקום קדוששיגרום לאדם להתקרב על ידו לבוראו. אותו כפתור לבגד, אותו כיסוי נגד גשם, אותה פרוסת לחם ואותה משכורת – אם היא באה על ידי תפילה, הרי היא מביאה שפע של אמונה, שמחה, יראה והכרת הבורא. ולעומת זאת, בלא תפילה היא משאירה טמטום ותימהון-לבב, ומוסיפה להכביד את הלב שלא לראות גדולת ה' בעולמו.
תיקון התפילה נעשה משך כל חודש תשרי (ליקוטי הלכות, ר"ח ה, יז). בחודש זה עמלנו להכיר את הבורא שהוא המלך והמנהיג ובעל השפע. עתה הוא הזמן להתחדשות בתפילה, לתקן את חטא אדםהראשון ולהתחיל מבראשית להכיר את הבורא ולקבל 'שפע של אדם', וזו ההתחלה הנכונה לכל השנה כולה.
תקציר: בענין המחלוקת על רבי נחמן מברסלב והמחלוקת על הצדיקים בכלל
מובא[1] כי בזמן הברית של רבינו הקדוש רבי נחמן מברסלב, היו שם אחי אמו הרה"ק רבי ברוך ממעזבוז זיע"א, והרה"ק מסעדליקוב בעל 'דגל מחנה אפרים'. לאחר הברית נכנסו האחים הקדושים לברך את אחותם היולדת ואת הרך הנולד, וביקשה מרת פייגא את אחיה הרבי ר' ברוך שיברך את הרך הנולד שלא תהיה עליו מחלוקת, ואמר הרבי ר' ברוך שדבר זה לא יתכן, כי אין קיום לנשמה גבוהה כזו בעולם השפל בלא שתהיה עליו מחלוקת.
השתלשלות המחלוקת על רבי נחמן
נביא כאן בקצרה את השתלשלות המחלוקת, וכך מובא בחיי מוהר"ן (קמ"ו): "כשחזר מוהר"ן מארץ ישראל הוא היה בבית הסבא משפולי, שנעשה אחר כך מתנגד גדול עליו, ואז באותו העת לא היה עדיין חולק עליו הסבא משפולי, רק אדרבא, היתה ביניהם אהבה גדולה, וקיבל אותו הסבא משפולי בכבוד גדול וחיבה גדולה מאוד מאוד. ועשה שמחה ומשתה גדול עבורו, והיו יושבים על השולחן שניהם כל הלילה כולה. וגם שאר אנשים שהיו חשובים אצלו, כולם היו מסובים על השולחן לכבוד רבינו ז"ל. והיה שם שמחה גדולה. וכל שבא לביתו היה הסבא משפולי מקבלו לעדות והיה אומר לו תעיד עלי שאין דרכי כלל לאכול סעודת הלילה, ועכשיו מחמת עוצם אהבת האורח היקר הזה החביב והיקר עלי מאוד מאוד ויש לי ממנו שעשועים גדולים ותענוג גדול מבואו אלי, מחמת זה אני אוכל עמו. ולא ידעתי מה לעשות מחמת שמחה וכו', וגם בבוקר דיברו יחד באהבה וחיבה גדולה.
כי כל ימיהם היתה ביניהם אהבה גדולה עד עת שיצא רבנו ז"ל ממעדוועדיווקע לזלאטיפאליע, שזה היה בערך שנה ומחצה אחר שחזר רבנו ז"ל מארץ ישראל לביתו. אז הלכו מלשינים והולכי רכיל ודיברו לפניו מלשינות הרבה, עד שנעשה לו שונא גדול, ונתלבש בו מי שנתלבש בו, עד שגרם מה שגרם על ידי מחלוקותו.
והגאון המפורסם משפטיבקע ז"ל קילל אלו המלשינים (שגרמו את המחלוקת על רבי נחמן) בקללות נמרצות, ואמר בזו הלשון שישתרבב לשונם עד טבורם וכו'. וכששמע רבינו ז"ל את המחלקת שהוא חולק עליו ואומר עליו דברים בדויים אשר לא עלו על דעתו, אמר רבינו ז"ל צר לי מאד שמסרו זאת אליו".
המחלוקת עם הסבא משפולי
ובחיי מוהר"ן (סי' קי"ד) מובא: "בשנת תק"ס ראה רבינו ז"ל במקום שראה והשיג במקום שהשיג שהוא צריך לקבוע דירתו בקהילת זלטיפליע וכו', ונכנס להעיר בלי שום ידיעה מאנשי הקהילה, כי לא שאל את פיהם מקודם כלל, רק שכר לו דירה שם וקבע דירתו שם פתאום. אבל אף על פי כן קיבלו אותו אנשי הקהילה בכבוד גדול, והתפלל שם עמהם בראש השנה ויום כפור ומסרו לו שהוא יצוה הכל שיתנהג כרצונו הן בעניני בעלי תפילות ותוקעים וכיוצא, וישב שם בשלוה בימים הנוראים.
ויהי היום, התפלל אחד נעילה לפני העמוד ביום כיפור שלא ברצון רבנו ז"ל, ונשתקל מלולו באמצע התפילה ולא היה יכול לפתוח פיו בשום אופן, עד שהוכרח להסתלק בחרפה גדולה ועמד אחר תחתיו. ואחר כך במוצאי יום הכפורים אמר רבינו ז"ל דברי צחות נאה כדרכו על ענין הבעלי תפילה של אותו יום כיפור, ואמר שהוא מטבע של אברהם אבינו זקן וזקנה מצד אחד, בחור ובתולה מצד אחד (בבא קמא צז:). כי בתחילה התפלל חותנו של הבעל נעילה הנ"ל, ואחר כך חתנו הנ"ל, ושניהם התפללו בשביל נשותיהם כדי להתכבד בעיניהם וכו'. ואמר אז שהוא היה רוצה לעסוק אז בתפילתו אודות הפריפינאציע (היינו מה שהאדונים לקחו המזיגה מיד המוכסנים) ואם אתם יודעים איך הס"מ עומד כנגד דבר שבקדושה ואיך הוא מתגבר למנוע ולבלבל ובא זה ועמד להתפלל ודחיתי אותו.
ומחמת זה התרעם על רבינו ז"ל האיש הזה הנ"ל, והלך ונסע לקהילת קודש שפליע והלשין על רבינו ז"ל בפני הסבא משפולי, עד שעשה מחלוקת גדול על רבינו ז"ל (והיא המחלוקת על רבי נחמן מברסלב). ומאז והלאה נתעורר המחלוקת הגדול מאוד עד שכמעט כל העיר כולה חלקו על רבינו ז"ל. וגודל עוצם המחלקת שהיה עליו שם, וגודל היסורים שהיו לו שם, אי אפשר לשער ולספר, כי ישב שם כמו על קוצים ממש. ואחר סוכות נסע לשם הזקן הנ"ל וכו' עד שעשה שם מחלוקת גדול עליו.
ובתחילה היה לו אהבה עם רבנו ז"ל, והיה הסבא משפולי כפוף ונכנע מאוד לפניו, אך מעת הנ"ל שנכנס רבינו ז"ל לזלאטיפאליע סמוך לגבולו שתי פרסאות, וגם על ידי ריבוי המלשינות כנ"ל, על ידי זה נתעורר המחלוקת הגדולה, עד שבדו עליו כזבים אשר לא עלתה על דעתו. ורבינו ז"ל אמר שהוא מוכרח לישב שם מן השמים כי הוא מתקן שם חטא של ירבעם בן נבט".
ובחיי מוהר"ן (קכ"ב) מובא: "בשנת תקס"ב בקיץ קודם שיצא מזלאטיפאליע לברסלב, היה באותו הקיץ בברדיטשוב עם אביו הרבני החסיד הותיק המפרסם מורנו רבי שמחה ז"ל. ואז היה תוקף המחלוקת של הסבא משפולי, ובשעת המחלוקת אמר הסבא משפולי שיביא אגרות מכל הצדיקים המפורסמים שכולם חולקים עליו, וכן הוה בהיפך ממש.
גדולי החסידות תומכים ברבינו
כי (בעקבות המחלוקת על רבי נחמן) הגיעו איגרות מכל המפורסמים לרבנו הקדוש ז"ל, וכולם החזיקו ידם עם רבינו ז"ל באהבה רבה מאוד, וכתבו מרורות להסבא משפולי. היינו הרב הגאון החסיד רבי לוי יצחק מברדיטשוב, והרב החסיד רבי גדליה מליניץ, והרב הקדוש דודו רבי ברוך ז"ל, והרב החסיד רבי זאב מטשארניאוסטרע, והרב הקדוש מורנו רבי אברהם קאליסקער מארץ ישראל, ומחותנו רבי ליבוש מוואלטשיסק, ומחותנו רבי אברהם דב מחמעלניק, כולם כתבו אגרות בכבוד גדול ובאהבה עצומה לרבינו ז"ל, וביזו את הסבא משפולי מאוד מאוד. אבל הסבא משפולי לא שמע אליהם והיה מחזיק במחלוקת חינם על לא דבר.
האסיפה בבית הרה"ק מברדיטשוב
ובאותו הקיץ נסע רבינו ז"ל לברדיטשוב, ושם היה קיבוץ של כמה גדולים. כי מחותנו הרב הגאון מוואלטשיסק עשה אז שם בברדיטשוב נשואין לבנו מוהר"ש ז"ל, ונתועדו שם כמה וכמה גדולים, וקצתם אני יודע הלוא המה הרב הגאון מוואלטשיסק, ובנו הגאון מורנו ר' יוסף יוסקא ז"ל אב בית דין דקהלת קדש יאס, והרב החסיד מורנו ר' זאב מטשארניאוסטרע, והרב הגאון מורנו ר' משה ז"ל אב בית דין דקהלת קדש קראסנע בנו של הרב הקדוש מורנו רבי חיים דקהילת קודש קראסנע, והרב החסיד רבי יצחק ז"ל מקאסטאנטין חדש, ועוד כמה גדולים. ונתוועדו כולם שם לנדות ולהחרים את הסבא משפולי על שמבזה תלמיד חכם אמיתי, היינו את רבינו הקדוש ז"ל (בעקבות המחלוקת על רבי נחמן). וכבר נגמר הדבר ביניהם בהסכמת כולם ורצו לעשות כן, אבל איש אחד בברדיטשוב בלבל את הדבר והלך ודיבר על לב הרב הגאון הקדוש אב בית דין דברדיטשוב ואמר שאין נאה שיעשו זה הדבר בעירו ומחמת זה נתבלבל הדבר.
הרה"ק מברדיטשוב
ורבינו ז"ל היה אז אצל הרב הקדוש דברדיטשוב, וקיבלו בכבוד גדול מאוד ובאהבה רבה ובחיבה גדולה. כי הרב דברדיטשוב החזיק ידו עם רבינו ז"ל (במחלוקת על רבי נחמן) מתחילה ועד סוף, אבל הדבר הנ"ל היינו החרם לא רצה שיהיה נעשה בעירו, מחמת שנמצאו אנשים שדיברו על ליבו כנ"ל. ומחמת זה נתבלבל הדבר. ואחר כך כשבא רבינו ז"ל מבארדיטשוב, נסע לטולטשין ושם נתוועד רבינו ז"ל עם אנשי ברסלב וקיבלוהו לפה בהסכמת הרב הקדוש מורנו ר' ברוך ז"ל, ונכנס לשם בחצי אלול".
הרה"ק בעל התניא
וגם על הרה"ק בעל התניא מובא שכשהתעוררה המחלוקת על רבי נחמן מברסלב, רצה לעמוד עבור כבוד מוהר"ן, ואמר שדרך מוהר"ן להעמיד עצמו בנסיונות וכו', והוא אדם גדול מאוד, גיבור מלחמה[2]. וכן מובא ששלח להכריז כי כל החולק על מוהר"ן הרי הוא כמי שחולק עליו ועל דעתו הקדושה ממש[3]. ומובא גם שמוהר"ן נפגש כמה פעמים עם הבעל התניא, והיו בידידות גדולה.
הרה"ק רבי אברהם מקליסק
ורבי אברהם מקאליסק כותב במכתב למוהר"ן: "אני בעוז אהבתי אהבת תמיד, תהילתו בפי בעיטור ועיטוף נפשי לה', יאיר ה' פניו איתו מאתר בית שכינתה, ונהיר עלוהי הולך ואור בהלו נרו עלי ראשו אור עולם, ויחזק במעוזו עוז מה', סוף מעשה במחשבה תחילה, ונפשי יודעת מאוד ברחימו לנצח, ודורש שלום תורתו ומעתיר בעדו, כמו כן יעשה גם הוא להעתיר עבורי בכל עת"[4].
ההסכמות על ליקוטי מוהר"ן
וכמו כן בתחילת הספר ליקוטי מוהר"ן מובאים הסכמות של החוזה מלובלין, ושל המגיד מקאזניץ בעל "עבודת ישראל", ושל רבי אברהם חיים מזלאטשוב בעל ה"אורח לחיים", ושל ר' מאיר רב העיר בראד, ושל רבי אפרים זלמן מרגליות, בעל בית אפרים ועוד חיבורים רבים, ובהם שבחים גדולים ועצומים על מוהר"ן ועל ספרו, ולדוגמא החוזה מלובלין כותב: "מחותני חביבי וידידי, הרב המאור הגדול, איש קדוש, מופת הדור, נר ישראל, פטיש החזק, עמוד הימיני". והנה קודם שהודפס הספר ליקוטי מוהר"ן, שלח מוהר"ן את תלמידו ר' זונדל אל גדולי וצדיקי הדור לקבל הסכמות על הספר, ושב ובאמתחתו היו למעלה ממאה הסכמות, ומוהר"ן ברוב ענוותנותו לא רצה להדפיסם, ולאחר פטירתו מצא ר' נתן ז"ל שלושה הסכמות והדפיסם, ולאחר מכן נמצאו עוד שתי הסכמות.
כמו כן תלמידי מוהר"ן מברסלב היו גאונים ומופלגים מאוד במעלה, נציין כאן חלק מהם:
תלמידי רבינו הידועים
ראש וראשון שבתלמידיו הלא הוא הגאון העצום מוהרנ"ת זי"ע, חתן הגאון העצום רבי דוד צבי הגדול זצוק"ל, ומוהרנ"ת היה ממלא מקום חמיו הרבה פעמים ברבנות, וחמיו היה רב על יותר משמונים עיירות. וידוע שהרה"ק רבי לוי יצחק מבארדיטשוב זי"ע צירף את מוהרנ"ת כמה פעמים לבית דינו, ובפרט כשהיה צורך לפתור ולברר שאלות מסובכות כשאלות עגונות, (וכל זה כאשר הוא עדיין צעיר לימים בגיל עשרים שנה לערך), כל זה חוץ ממומחיותו הנודעת בזיכרון התלמוד עם כל דברי התוספות בע"פ. ואב"ד קרימענטשוק העיד עליו, שברוב גאוניותו כל כתבי האר"י ז"ל מונחים על כף ידו.
וכן היה מתלמידיו הרה"ק רבי אהרן זצוק"ל. אב"ד עיר ברסלב.
וכן הרה"ק הרב שמואל אייזיק מדאשוב זצוק"ל. גאון וצדיק שחיבר כמה ספרים, ביניהם ספר "החזיונות".
והרה"ק הרב יודל מדאשיב זי"ע, תלמידו של ר' פנחס מקאריץ זי"ע. שהיו לו תלמידים רבים במעדוועדיקע, והיה איש קדוש, גאון מופלג, ומקובל, והתקרב למוהר"ן ז"ל כשכבר היה זקן, ומוהר"ן היה אז רך בשנים.
וכן הרה"ק הרב יצחק יהודה לייב מטעפליק זצוק"ל. שכבר קודם התקרבותו למוהר"ן היה מפורסם כגאון צדיק וקדוש, ומפורסם כבעל מופת גדול, והיו לו חסידים רבים.
הרה"ק רבי יקותיאל זצוק"ל, מגיד מישרים דטירהאוויצע, תלמיד מובהק להרה"ק המגיד ממעזריטש זי"ע. ומצודתו היתה פרוסה על שמונים וארבע עיירות במרחבי אוקראינה, וזכה לקבל מאור שבעת הימים קדוש ישראל הבעש"ט זי"ע. ואף הבעל התניא זי"ע לקח ממנו הסכמה על סידורו. והוא התקרב למוהר"ן זי"ע בהיותו כבן שבעים שנה, על אף שמוהר"ן זי"ע היה כבן כ"ב שנים.
הרה"ק רבי יצחק סגל זצוק"ל מטירהאוויצע, שנתגדל בביתו של הרבי ר' זושא זי"ע, אשר פעם אחת לאחר התקרבותו למוהר"ן ז"ל פגש אותו הרה"ק מבארדטשוב זי"ע ואמר "היכן שאני נוסע, רואה אני שהיכן שיש משהו טוב, הרי הוא מגיע אצלו (אצל מוהר"ן)".
והגאון הרב אהרן זסלבסקי זצוק"ל, ששימש כרב בק"ק קרימינטשאק.
וכן הגאון המפורסם הרב מרדכי דיין זצוק"ל אב"ד ק"ק טעפליק, שהבעל התניא התבטא עליו שהוא שווה הון רב בגודל גאונותו בתורה.
והרה"ק רבי דוב חיה'לס זצוק"ל. ששימש בכתר הרבנות בעיר לאדיזין.
הגאון הרב דוד מלאדיזין זצוק"ל, מדייני לאדיזין.
הרה"ק רבי מענדיל זצוק"ל מהכפר הסמוך לטשעהרין. יראתו ועבודתו היתה נשגבה ועצומה, והיה מתפלל במסירות נפש ודביקות נפלאה עד שנתבטל מגשמיותו, ופעם אחת פרצה דליקה בביתו באמצע תפילתו, ולא הרגיש בגודל דבקותו.
והגאון הצדיק הרב משה דיין זצוק"ל מרבני ק"ק טעפליק.
אלו הם חלק מהתלמידים החשובים של מוהר"ן, מלבד תלמידיו הגאונים של מוהרנ"ת ותלמידי תלמידיו של מוהר"ן, וכל שאר חסידי ברסלב בכל הדורות, שהיו בהם רבנים גדולים, ועובדי ה' מופלגים, שלא היה להם בעולמם אלא דביקות בה' בלבד, כמובא באריכות בספרי תולדות חסידי ברסלב, (עיין בשיח שרפי קודש, בצילו של הרבי, אנשי הצדיק, ועוד).
המחלוקת על מוהרנ"ת
כשלושים שנה לאחר פטירת מוהר"ן התעוררה מחלוקת על ר' נתן ז"ל תלמיד מוהר"ן מצד ר' משה צבי מסווראן בגלל סיבות שונות (משום לשון הרע ורכילות, כמבואר באריכות בספר באש ובמים), ור' נתן ז"ל כותב במכתב להרב מסווראן: "וה' אלוקים אמת יודע כי דברתי עם גדולי קדושי ישראל צדיקי יסודי עולם זכותם יגן עלינו, עם כולם דברתי הרבה גם אחר שזכיתי להתקרב לאדוננו מורינו ורבינו המובהק הרב הקדוש מוהר"ן זכר צדיק לברכה, וכולם קרבו אותי באהבה רבה ובחיבה יתירה, ובפרט הרב הקדוש והנורא מברדיטשוב, ואחריו הרב הקדוש מחמעלניק, והרב הקדוש מורינו הרב שלום מפרוביטש זכר צדיקים לברכה, ושארי גדולי עולם, אצל כולם הייתי מתאבק בעפר רגליהם קודם שנתקרבתי אל אדוני מורי ורבי המובהק מוהר"ן זצ"ל ואחר כך, ואהבתם גברה עלי ביותר, מחמת שראו שנשתניתי לטובה יותר, לשקוד על דלתי התורה והעבודה ביותר בעזרת השם יתברך, וכולם פרסו בשלום על ידי, והנני היום הרבה יותר מחמישים שנה, וכבר עלי מה שעבר, כל משבריך וגליך עלי עברו, ואני עוסק בספריו הקדושים זה יותר משלושים ושתים שנה, וכבר זכיתי להדפיסם כמה פעמים עם הסכמות מגדולי ישראל מחברים מפורסמים גאוני עולם. ונתפשטו בכל ישראל בפרט במדינות ליטא ורייסין ופולין גדול ובארץ ישראל, וכולם משבחים ואומרים שהם דברים נפלאים ואמיתיים, ופותחים שער לכל דופקי בתשובה ומדריכים את האדם בדרך ישרה. לבד במדינתנו רבו המחלוקת (- המחלוקת על רבי נחמן מברסלב), בגלל דברי הסבא משפולי".
הרי שמלבד מחלוקתו של הסבא משפולי שגרמה להתנגדות באוקראינה, נתקבלו ספרי ברסלב בכל שאר המקומות ללא שום מחלוקת והתנגדות.
ובספר "שבחו של צדיק" הובאה רשימה של מאות גדולי ישראל שדיברו בשבחו של מוהר"ן ז"ל ולמדו בספריו, עם הוכחות ממקורות נאמנים, וחלקם אף מצטטים בספריהם מספריו של מוהר"ן ז"ל, ונביא כאן מעט משמותיהם, (והרוצה לראות את הדברים בהרחבה יעיין שם בספר).
ר' אברהם מטריסק בעל ה"מגן אברהם", ר' אברהם מסוכטשוב בעל ה"אבני נזר", ר' אברהם אליהו מייזעס הגאב"ד מינסק, ר' אברהם דוד מבוטשאטש בעל "אשל אברהם", רבי אברהם דב בער לוין ה"מלאך", הרה"ק מאפטא בעל ה"אוהב ישראל", החזון איש, בעל ה"אמרי אמת", רבי אהרן מבעלזא, רבי אהרן מקרלין בעל ה"בית אהרן", בעל ה"שומר אמונים", רבי אורי מסטרעליסק, רבי אלחנן וסרמן, בעל ה"לב אליהו", הרב דסלר בעל ה"מכתב מאליהו", רבי אליעזר דוד מראדשיץ, רבי אליעזר מדז'יקוב, רבי אליעזר שולביץ ראש ישיבת לאמז'א, רבי אליעזר זוסיא פורטוגל מסקולען, רבי אליעזר טווערסקי מפאטישאן סקווירא, רבי אליעזר מענדל בידרמן מלעלוב, רבי בנימין רבינאוויטש אבדק"ק "משכנות הרועים", רבי בן ציון הלברשטאם מבאבוב ה"קדושת ציון", רבי גרשון חנוך העניך מראדזין בעל התכלת, רבי דוב בעריש ויינפלד מטשעבין, רבי דוד משה מטשארטקאב, רבי זאב מזיטומיר בעל "אור המאיר", רבי זאב צ'ציק, רבי חיים מצאנז בעל ה"דברי חיים", רבי חיים מקאסוב בעל ה"תורת חיים", רבי חייים סאלאוויציק מבריסק, רבי חיים סנוואני מרבני תימן, רבי חיים פאלאג'י, רבי חיים שמואלביץ ראש ישיבת מיר, בעל ה"מנחת אלעזר", בעל ה"אמרי חיים", רבי חנניה יו"ט ליפא טייטלבוים מסיגעט בעל "קדושת יו"ט", רבי יהודה הורוויץ מדזיקוב, רבי יהודה הורוויץ מסטעטשין, רבי יהודה צדקה ראש ישיבת "פורת יוסף", בעל ה"שפת אמת", רבי יואל טייטלבוים מסאטמאר בעל "ויואל משה", רבי יוחנן מרחמסטריווקע בן הר"מ מטשערנוביל, בעל ה"בית הלוי", בעל ה"בן איש חי", רבי יוסף יצחק מליובאוויטש, רבי יוסף שלמה כהנמן גאב"ד פונביז', רבי יחזקאל מקוזמיר, רבי יחיאל יהושע מביאלא בעל "חלקת יהושע", רבי יעקב לייזר מפשעווארסק, בעל ה"כף החיים", בעל ה"מנחת יצחק", רבי יעקב ישראל קנייבסקי בעל ה"קהילות יעקב", רבי יצחק מבוהוש, רבי יצחק מבויאן בעל ה"פחד יצחק", רבי יצחק מווארקי, רבי יצחק קאליש מאמשינוב ארה"ב, בעל ה"חידושי הרי"ם", בעל ה"ייטב לב", רבי יקותיאל יהודה הלברשטם מצאנז קלויזנבורג, רבי ירוחם ליבוביץ ממיר, בעל ה"ישמח ישראל", רבי ירחמיאל מאיר קאליש מאמשינוב, רבי ישעיה מקרעסטיר, המקובל רבי ישעיה אשר זעליג מרגליות, ה"בבא סאלי", בעל ה"בית ישראל", בעל "אהבת ישראל", רבי ישראל ממאדזי'ץ, רבי ישכר דוב מבעלזא, רבי מאיר אבוחצירא, רבי מאיר שפירא מלובלין, רבי מאיר יחיאל מאוסטרובצא, רבי מנחם מענדל מויטעפסק בעל "פרי הארץ", רבי מנחם מנדל מלובאויטש בעל ה"צמח צדק", רבי מנחם מנדל מקוצק, רבי מנחם נחום מטשרנוביל בעל "מאור עינים", רבי מרדכי מזוויעהל, רבי מרדכי מטשערנאביל, רבי מרדכי מנדבורנא, רבי מרדכי מנעסכיז, רבי מרדכי שרעבי, רבי מרדכי חיים מסלאנים, רבי מרדכי שלמה מבויאן, רבי משה לעמברגר ממאקעווע, רבי משה סופר בעל ה"יד סופר", רבי משה מקוברין, רבי משה אריה פריינד גאב"ד ירושלים, רבי משה יחיאל אפשטיין מאוזורוב, רבי משה מרדכי מלעלוב, רבי נחמן כהנא מספינקא, רבי צבי אריה מאליק, רבי צדוק הכהן מלובלין, רבי קלונימוס מפיאסעצנא בעל "חובת התלמידים", רבי שלמה מראדמסק בעל ה"תפארת שלמה", רבי שלמה הלברשטאם מבאבוב, רבי שלמה מזוויעהל, רבי שמעון זעליכאוואר משגיח בישיבת חכמי לובלין, רבי שמעון סופר מערלוי, ועוד רבים המובאים שם.
מחלוקת על הצדיקים לאורך הדורות
והנה לאורך כל הדורות היו הרבה מחלוקות גדולות בעם ישראל בין צדיקים עצומים ונוראים.
מי לנו גדול מיוסף הצדיק שנרדף על ידי אחיו הצדיקים, שבטי קה, ודנו אותו למיתה.
וכן משה רבינו אבי אבות הנביאים, שנתן לנו את התורה, אשר עימו דיבר ה' ארבעים יום וארבעים לילה, ועליו אמר הקב"ה: "לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא, פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות ותמונת ה' יביט", ועם כל זה חלקו עליו מאוד בדורו, הן חכמים וצדיקים מופלגים במעלה והן שאר ליצני העם. ומובא בחז"ל שחשדוהו בעבירות חמורות שבתורה רח"ל, חוץ מעוד כמה וכמה פעמים שהלינו עליו הרבה מישראל, עד שאמר: "מה אעשה לעם הזה עוד מעט וסקלוני", וכן במחלוקת קורח חלקו על משה רבינו ע"ה מאתיים וחמישים ראשי סנהדראות.
וכן דוד מלך ישראל נרדף על ידי שאול בחיר ה' ודנו למות.
וכן ירמיהו הנביא נרדף על ידי אנשי דורו וחשדוהו באשת איש (ב"ק טז), ואף הוטל לבית האסורים.
גם על הרמב"ם היתה מחלוקת גדולה בזמנו, והיא היתה כה אכזרית עד ששרפו את כל כתביו.
וכן היתה תקופה שלא הכירו לנכון את ערכו של מאור ישראל רבי יונתן אייבשיץ, והיו ביניהם גם כמה מגדולי ומאורי ישראל כרבי יעקב עמדין ובעל ה"פני יהושע".
וכמו כן היתה תקופה שהתנגדו לזוהר הקדוש, בתחילת התגלות כתבי הזוהר, וכידוע שהגאון היעב"ץ זצ"ל התנגד מאוד להדפסת ספר הזוהר.
גם דברי האריז"ל עוררו התנגדות נמרצת בערי אירופה, וגזרו גזירות והרחקות למנוע את לימודם ברבים. רק ההתנגדות לא התבטאה לו אישית כי הדברים הגיעו לשם עשרות שנים אחר פטירתו מהעולם, (פתיחה לספר אוצרות רמח"ל).
גם על הרמח"ל בזמנו היתה מחלוקת גדולה, ורבי משה חאגיז זצוק"ל שהיה ראש רבני אטליה באותה תקופה הורה לשרוף את ספריו, וכן הגאון בעל השב יעקב זצ"ל חלק עליו, ויצאו נגדו בחרמות ונידויים, אך כיום כולם מודים במעלתו הגדולה.
גם על אור שבעת הימים הבעל שם טוב זי"ע היתה מחלוקת עצומה.
גם בין הנציב מוולוזין ובעל הבית הלוי מבריסק לא יושבו ההדורים, (ספר רבן של ישראל).
וכן על רבי מנחם מנדל מקאצק היתה מחלוקת גדולה. כמו כן בין רבי פנחס מקוריץ ורבי יחיאל מיכל מזלאטשוב, וכן בין היהודי הקדוש מפרשיסחא לבין החוזה מלובלין היתה תקופת מחלוקת. גם על רבי מאיר מפרימישלאן היתה מחלוקת, (יושר דברי אמת כט). גם בין רבי משה מסווראן לבין רבי ישראל מרוזין היתה תקופת מחלוקת, (נר ישראל).
כמו כן גם על הבית יוסף היתה מחלוקת של כמה גדולי עולם שלא קיבלו את השולחן ערוך בזמנו, ולא אבו ללכת אחר פסקיו והתבטאו מאד בחריפות נגד פסקיו (ספר עיר הצדק), כמו כן באותה תקופה היתה מחלוקת גדולה גם נגד הרמ"א (שם). גם על הגאון הש"ך היתה מחלוקת, ובקשו לדחות ספרו מישראל, (כלילת יופי עמ' ס"א), ומרוב רוגזם רצו לצאת בחרם לקראתו, אך לא עלתה בידם, ועל כל פנים רצו שיהא ספרו מונח בקרן זוית, ולא יגעו בו לדון ממנו הלכה למעשה, וראה שם שכמה וכמה מגדולי ישראל אשר שמעם הלך בזמנם בכל ארצותיהם לא הכירו את ערכו של הש"ך, ולא קבלו את ספר הש"ך כאשר יצא לאור, ורק כמה וכמה שנים לאחר הסתלקותו נתקבלו דבריו בקרב כל ישראל. וגם על הב"ח היתה מחלוקת גדולה עד שגברה ידם של בעלי מחלוקת והעבירו אותו מהרבנות, (זכור לאברהם). גם על הסמ"ע ועל המהר"ם מלובלין היתה מחלוקת (עיר הצדק), גם בין הרלב"ח והמהר"י בירב היתה מחלוקת גדולה בענין הסמיכה.
וכן גם נגד הגאונים בעלי תורת המוסר מיסודו של הגאון רבי ישראל סלנטר זצ"ל, היתה מחלוקת גדולה ורדפו אותם מאוד, והכתימו אותם בכתם של "כת חדשה" מעין כת ש"צ שר"י, כאשר הכריזו עליהם. ואף היו שנהגו מנהג בזיון נורא בספרי בעלי המוסר, (ספר הגאון משה מרדכי אפשטיין עמ' 11).
הרי שעל הרבה מאוד גדולי ישראל בכל הדורות היו מחלוקות, וכבר נאמרו בספרים הרבה טעמים מדוע יש מחלוקות על הצדיקים, ויש מחלוקות שבין הצדיקים עצמם, שהם דברים נשגבים מאוד מדעתינו, ואין לנו בהם שמץ השגה, ויש שצדיקים שמגודל פרישותם וצדקתם וגודל מעלת נשמתם לא ירדו הצדיקים האחרים לסוף דעתם ולעומק השגתם, ויש מחלוקות של המון עם על הצדיקים, שהם נגרמים על ידי הסטרא אחרא, שאינו רוצה שיתפרסם שם הצדיקים, ושיתקרבו אליהם כולם ללמוד מדרכיהם ועצותיהם, וככל שהצדיק גדול יותר, כך הסטרא אחרא מתגברת נגדו יותר ויותר, ובפרט על הצדיקים יחידי הדורות שיכולים להחזיר את כל העולם למוטב ולהביא את הגאולה, שהסטרא אחרא מגייסת את כל כוחותיה להלחם נגדם, והחכם עיניו בראשו להבין ולבדוק היטב עד שיזכה להתקרב לצדיקים האמיתיים ולהדבק בדרכיהם ותורתם.
"ולכן מתגברת קליפת המן עמלק להסתר ולהעלים שם הצדיק"
וכמו שכתב בליקוטי הלכות (שבת ד' ט'): "אם זה הצדיק האמת שבכל דור היה נתגלה בעולם, וכל העולם היו מקורבים אליו באמת, היה העולם כבר מתוקן, כי זה הצדיק יש לו כח לתקן כל העולם אם לא היו מעלימין ומסתירין אותו, ולכן מתגברת קליפת המן עמלק מאוד מאוד להסתיר ולהעלים את שם הצדיק הזה". וכן כתב רבי חיים ויטאל על האריז"ל: "אם היה בנו זכות שהיה קיים חמש שנים בארץ ישראל, היה מחזיר כל העולם כולו בתשובה, והיה מביא את הגאולה בימיו", ובזוהר (בראשית דף כח.) מובא: "ובגין דא משה לא מית, ואדם אתקרי איהו, ובגיניה אתמר בגלותא בתראה, ולאדם לא מצא עזר אלא כולהו כנגדו", הרי שבגלות האחרונה תהיה התנגדות גדולה לנשמת משה, ויהיו כולם כנגדו. ובספר הליקוטים להאריז"ל (ואתחנן) לאחר שכתב שמשה בא בכל דור כתב: "וכאבי נעכר, הם היסורין שבאים עליו, כמ"ש רז"ל, כי בתחילה יהיה משה שמ"ה ושממה, וזה סוד מה שאמר הכתוב (בישעיה) "הנה ישכיל עבדי וכו'", והוא משה רבינו ע"ה, והוא משיח, כי שיל"ה בגימטריא משה. והפסוק מגלה לנו, מה שיעבור עליו באותו הדור, עד בשביל כך ראוי לעלות לאלו המעלות. ואמר "כאשר שממו עליך רבים, כן משחת מאיש מראהו", פירוש, מאיש זה משה, מראהו ותוארו, זה קירון פניו, שקרן אז, אך באלו הדורות בא כאחד העם, ועליו כל הפרשה מדברת. ואמר "מי האמין לשמועתנו, וזרוע ה' על מי נגלתה", פירוש, אפשר שזהו נגלה עליו זרוע ה', כמ"ש (דברים ל"ד) ולכל היד החזקה". הרי מבואר באריז"ל שבזמן ביאת המשיח כשתתגלה נשמת משה וידעו כולם שהתגלגל בכל דור ודור וגילה הנהגות חדשות בעולם יתמהו כולם ויאמרו: "מי האמין לשמועתנו וזרוע ה' על מי נגלתה וכו'. לא תואר לו ולא הדר וכו', נבזה וחדל אישים, איש מכאובות וידוע חולי וכו', נבזה ולא חשבנוהו, אכן חליינו הוא נשא ומכאובינו סבלם. והוא מחולל מפשעינו מדוכא מעוונותינו".
המחלוקת על רבי נחמן: "מאחר שאני הולך בדרך חדש … שהוא דרך ישן"
ועיין בליקוטי מוהר"ן (סי' ר"ס) שיש צדיקים שמגנים אותם ודוברים עליהם כזבים, והוא בחינת שפיכות דמים, ובחינת מסירות נפש, ועל ידי זה הם מצילים את ישראל מכל מיני גזירות, ועיין בליקוטי מוהר"ן (תנינא סי' צ"ג): "שמעתי בשמו, שאמר לענין המחלוקת שהיו חולקים עליו. כי אמרו רבותינו ז"ל (ברכות ו:): "כרום זולות לבני אדם" 'אלו דברים העומדים ברומו של עולם, ובני אדם מזלזלין בהם, ומאי ניהו, תפילה'. על כן מחמת שכל עסקו תפילה. כי בענין תפילה היה מרבה לדבר עם אנשיו, והזהירם מאוד להרבות בתפילה והתבודדות ושיחה בינו לבין קונו, כמבואר בספריו הקדושים, ויותר מזה הרבה לדבר עמנו וחיזק אותנו בהתחזקות בלי שיעור, להרבות בתפילה והתבודדות. על כן בני אדם מזלזלין בו ומבזין אותו וחולקין עליו, כי כל עסקו הוא תפילה, שהם דברים העומדים ברומו של עולם, ובני אדם מזלזלין בהם. והבן".
ובחיי מוהר"ן (סי' שצ"ב) מובא: "אמר איך אפשר שלא יחלקו עלי, מאחר שאני הולך בדרך חדש שעדיין לא הלך אדם בו מעולם וכו', אף על פי שהוא דרך ישן מאוד אף על פי כן הוא חדש לגמרי".
"אני צריך שיהיה עלי מחלוקת תמיד"
ועוד מובא שם: "אמר, כל הצדיקים הגדולים הגיעו למעלה ולמדרגה שהגיעו, אבל עמדו בזה, ואני ברוך השם בכל רגע ורגע נעשה איש אחר. ונתן טעם לזה שחולקים עליו, כי הצדיק נקרא אילן, ויש לו שרשים וענפים וכו', וכל צדיק קודם שמגיע למדריגתו יש עליו מחלוקת. כי אמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין ז.) 'האי תגרא דמיא לבדקא דמיא', נמצא שהמחלוקת הוא בחינת מים, והמים היינו המחלוקת מרימים אותו. אבל אני צריך שיהיה עלי מחלוקת תמיד, כי אני הולך בכל פעם ובכל רגע מדרגא לדרגא. אילו הייתי יודע שאני עומד עכשיו כמו בשעה הקודמת, לא הייתי רוצה את עצמי כלל בזה העולם".
ועיין בהקדמת הספר ליקוטי מוהר"ן שכתב: "כל מעיין אשר ישים ליבו לדברים האלה ישפוט בצדק. שאי אפשר להשיג דברים כאלו מכרס מלאה. וכמה יגיעות יגע וכמה טרחות טרח וכמה אלפים תעניתים והפסקות וכמה וכמה הפסקות שלימות משבת לשבת וכמה מיני סיגופים סיגף וכמה וכמה שנים התבודד בהתבודדות ופרש עצמו בכל מיני פרישות מכל מיני תאוות. וקידש עצמו בכל מיני קדושות. וביותר על הכל נתעלה ונתקדש בקדושה נוראה ועצומה על ידי קדושת ארץ ישראל אשר השליך נפשו מנגד. ונסע לארץ הקדושה בשעת מלחמה שהיו תוקף מלחמות קשות וחזקות באותן המדינות וכו'", עיי"ש.
עד כאן הסבר, על קצה המזלג, על המחלוקת על רבי נחמן מברסלב. המשך על תורת ברסלב במאמרי הסדרה כולה
פורסם בעלון "מימי הנחל", ע"י מכון "אלופי הנחל", ומפרסם כאן ברשותם האדיבה.
מעל 170 שנה חלפו מפטירתו של גאון עוזנו מוהרנ"ת זי"ע, וצוואתו הנצחית עדיין מהדהדת בעולם: "עיקר עיסקיכם יהיה להדפיס את הספרים, שיתקיים יפוצו מעינותיך חוצה, ותהיו חזקים בממון, ברצון ובטירחה". וב"ה ש'אכשר דרא' וספרי רבינו הק' ותלמידיו מודפסים ומופצים לאלפים ולרבבות. במאמר זה נסקור בע"ה את השתלשלות ההדפסה הראשונה של הספר הקדוש ליקוטי מוהר"ן, בחיי רבינו הק' זיע"א.
ליקוטי מוהר"ן – דפוס ראשון
הספר הראשון של רבנו שהודפס הוא ה"ליקוטי מוהר"ן" מתורות רבינו הק', שחלקו הראשון נדפס עוד בחייו.
ראשית יצירת הספר החלה בשנת תקס"ה, כפי שמספר מוהרנ"ת, שבחורף באותה שנה ציוה עליו רבינו לחזור ולהעתיק כסדר את כל התורות שלו, שהיו (עד אז) כתובים בקונטרסים מפוזרים כפי שנכתבו מייד לאחר אמירתם.
וצווה עליו לחזור ולהעתיקם בצורה מסודרת, שיהיו ראוים לכרכם, וכן עשה מוהרנ"ת ובמשך רבע שנה, עד לפני שבועות, העתיקם בצורה מסודרת על נייר טוב ויפה, כשר' נפתלי מקריא מהקונטרסים ומוהרנ"ת כותב.
באותו זמן לא דיבר רבינו כלל על ההדפסה, ולהיפך: היה מזהיר שלא להראות תורתו לזרים שאינם מאנ"ש, וכך נשארו הכתבים בסוד, בין תלמידי רבינו במשך כשלש שנים.
בשנת תקס"ח, בזמן שישב רבינו בעיר ברסלב, החל רבינו לדבר על רצונו להדפיס את התורות בספר ולהפיצם בישראל. רבינו היה אז לפני נסיעתו ללמברג, כאשר הגיע משמשו ר' מיכל אל מוהרנ"ת, שישב אז מעוטף בטלית ותפילין בין שמו"ע לאשרי, ואמר לו שרבינו קורא לו. רבי נתן מיד הוריד הטלית ותפילין ורץ אל רבינו, שאמר לו שברצונו לראות את מה שכתב אז בשנת תקס"ה מתורותיו.
מוהרנ"ת הביא לרבינו את תכריך הכתבים ורבינו לקחו ועיין בו, ואח"כ אמר למוהרנ"ת להעתיק את התחלות מכל התורות הנמצאות בספר. מוהרנ"ת הלך מיד לכתוב, ועסק בכך שלשה ימים עד שסיים, ואז חזר מוהרנ"ת אל רבנו שלקח ממנו את הספר.
מוהרנ"ת לא ידע מה כוונת רבינו בזה, משום שלא עלה בדעתו שעומדים להדפיס את הספר, אחרי שרבינו גילה דעתו בפירוש עד אז שלא להראותו לאף אחד שלא מאנשי שלומינו.
לאחר מכן, נסע רבינו לעיר למברג. בעת ששהה בלמברג, ביקר אצלו ר' נפתלי ושם שמע על רצונו של רבינו להדפיס את הליקוטי מוהר"ן, והתלהב מאד.
כשחזר לברסלב, מיד סיפר על כך לידידו מוהרנ"ת, והתעורר בשניהם הרצון והחשק לקיים מיד את רצונו של רבינו הק'. ר' נפתלי רצה לנסוע עם מוהרנ"ת מיד ללמברג לעסוק בהדפסה, אך מוהרנ"ת מספר שהיו לו עוד כמה מניעות – שעוד זכה לשבר – אולם בכל מקרה הוא התחיל מיד בהכנת שער והקדמה.
בנתיים, באותם חודשים, סבב ר' זלמן הקטן (בפסח תקס"ז, שנסע אז שנה שלימה בשליחותו של רבינו ז"ל לבקר בבתי צדיקי הדורות עם גליונות הליקו"מ) בבתי גדולי ישראל, ע"מ שיתנו הסכמתם על הליקוטי מוהר"ן, ביניהם החוזה מלובלין, המגיד מקוזניץ, רבי אברהם חיים מזלוטשוב, רבי מאיר מברוד ועוד.
לפני פורים, רבינו שהה עדיין בלמברג, ומסר את הליקו"מ לתלמידו, ר' יעקב ממדוודיקא, על מנת שידפיס את הספר. ר' יעקב הגיע לברסלב ובא אל מוהרנ"ת כדי שיעסוק בסידור הספר. מוהרנ"ת אכן עסק בזה ותיקנו אל נכון, וכאשר סיים, מסרו חזרה לר' יעקב הנ"ל, שנסע לאוסטראה לעסוק בהדפסה.
בשהותו באוסטראה, התעוררו אצלו כמה שאלות בנוגע להדפסה, והוא שלח מכתב ללמברג, לרבינו ז"ל, בו שטח את כל ספיקותיו ואליהם צירף את ההקדמות שכתב מוהרנ"ת לספר. רבינו ז"ל כתב לו מכתב תשובה, ובו גם שאל כמה ספרים הולכים להדפיס ועל איזה נייר ומייעצו על ספיקותיו. בסיום המכתב הוא כותב על גיסו של המדפיס שסייע בהדפסה, שישלם לו חטיבה מול חטיבה ומברך את תלמידו ר' יעקב שה' יתן לו כח בגשמיות וברוחניות לסיים את ההדפסה בלי שום עיכוב.
ר' יעקב המשיך בעבודת ההדפסה באוסטראה במשך חודשי הקיץ, ולקראת סוף הקיץ, סמוך לראש השנה, הסתיימה מלאכת הדפסת הליקוטי מוהר"ן, ממנו הודפסו 1000 עותקים, והם הובאו לברסלב והאירו פני תבל ונתחלקו ביעקב בין אנ"ש ובכל העולם.
במהדורה זו אכן היו כמה שיבושים וטעויות, ודעתו של מוהרנ"ת לא היתה כל כך נוחה מכך. אך רבינו מאד שמח על ההדפסה ומאד שיבח את רבי נתן על הדפסת הספר, ואמר עליו אז את השיחה הידועה: אן דיר וואלט א בלעטיל 'שמות' ניט געבליבן ( = אילולי אתה, לא היה נותר אפילו דף לגניזה).
במהדורה זו נדפס רק חלקו הראשון של הליקוטי מוהר"ן ("ליקוטי מוהר"ן קמא"), והוא נדפס גם, בהוראת רבינו, ללא כל הסכמה. במהדורה זו היתה הקדמה קצרה של מוהרנ"ת שמהדפסה זו והילך נשמטה ברוב ספרים.
מקורות: חיי מוהר"ן, ימי מוהרנ"ת, עלים לתרופה, אוצר נחמני, הקדמת ליקו"מ פאר מקדושים.
"עיקר גדולתו של הקדוש ברוך הוא, הוא שגם הרחוקים ממנו יתברך מאד מאד גם הם יתקרבו לעבודתו ובזה נתייקר ונתעלה שמו יתברך למעלה ולמטה. על כן אין לאדם לייאש עצמו מלהתקרב לעבודת ה' מחמת שנתרחק מאד מהשם יתברך על ידי חטאיו המרובים אף שהרבה לעשות רע חס ושלום. כי אדרבא, ממנו דייקא יתעלה וישתבח ויתגדל כבודו יתברך ביותר כנ"ל. אבל עקר התקרבות הרחוקים להשם יתברך הוא על ידי צדיקי הדור" (שם י).
אנחנו נחלק את הפסקאות כל פעם כנראה, כדי לבאר את הדברים בתכלית הפשטות.
"עיקר גדולתו של הקדוש ברוך הוא, הוא שגם הרחוקים ממנו יתברך מאד מאד גם הם יתקרבו לעבודתו ובזה נתייקר ונתעלה שמו יתברך למעלה ולמטה".
"כי אני ידעתי כי גדול ה'", נאמר בתהלים. הידיעה על גדלות ה' היא דבר שתלוי בכל אחד באופן עצמאי, ולפעמים ישנם דברים שרק אני לומד. על זה דוד המלך אומר שלי הייתה השגה מיוחדת, ואתם כלל לא יודעים ממנה- אני יודע כמה גדול השי"ת. רבי נחמן לומד מפסוק זה שאי אפשר לספר למישהו אחר כמה גדול השי"ת, ואפילו לעצמך לא תוכל. אז איזו סוג ידיעה יש לך? הוא מסביר על פי דברי הזוהר הקדוש, "נודע בשערים בעלה – כל חד כפום דמשער בליביה" [=כל אחד כפי שמשער בליבו]. בפסוק כתוב שהידיעה שלנו, עד כמה שאנחנו יכולים להשיג את ידיעת המצאות הקב"ה והכרתו, היא בבחינת "בשערים"- ישנם שיעורים שונים. כל אחד משער, כפי מה שנתפס בלבו. הידיעה על גדלות ה' לא ניתנת ללימוד בשכל – לכן אי אפשר גם להעביר את הדברים למישהו אחר ולהסביר, ואפילו לעצמנו אי אפשר. אפשר רק לאחוז בהרגשת הלב הזו. אם כן – ראינו שגדלות ה' היא לא דבר שניתן ללמידה בשכל, אלא היא שייכת לתחום של הלב. כשאנו אומרים לב, אין הכוונה לרגשות בדווקא. הלב הוא המערכת של החיים של האדם, והוא מבטא את השייכות העמוקה שלי לדברים המרכזיים ביותר בחיי. דוד המלך אומר על הקב"ה – "צור לבבי".
מהי אותה "גדלות"? רש"י מבאר בתורה, במקום שכתוב "הא-ל הגדול הגבור והנורא" – הגדול, זו מידת חסדו. החסד הוא בעצם גדולת הבורא. "חסדי ה' כי לא תמנו, כי לא כלו רחמיו" (איכה ג). רחמי ה' אינם כלים לעולם, וחסדיו מגיעים לכל מקום. החסד הוא בעצם אינסופי, והוא מקיף את כל המציאות. אין שום דבר בעולם שלא קשור לחסד ה', ואין מצב בו אי אפשר לקבל כבר חסד. הכוונה במילה גדלות היא, שאם הדבר גדול, משמעות הדבר שהוא חל על הרבה דברים, וכולל אותם יחד. בחז"ל מופיע בכמה מקומות המושג של "כלל גדול" – הכלל הוא לא גדול בכמות של המלים שלו, אבל הוא כלל שכולל הרבה דברים, ובזה שהוא חל על הרבה דברים ומתרחב, הוא נקרא גדול.
ואם נשליך את הדברים בקשר לגדולת הבורא, נאמר כי גדלות השי"ת היא בעצם זה שכל המציאות קשורה אליו. חסדיו מקיפים את הכל, וכל המערכת נכפפת לחסדיו. אם כן, הגדולה הזאת שייכת לכל פרט במציאות. אבל מתי עומק הגדולה מתגלית? מתי רואים כולם במציאות שהקב"ה מקיף את כל המציאות, עד ש"ולא ידח ממנו נידח" – לא יהיה דבר אחד במציאות שיתרחק ממנו? כאשר הרחוקים מתקרבים. על פי עיני המציאות, לרחוקים אין שום שייכות כלל לחסדי ה', ובשכל לעולם לא יהיה מובן איך אפשר לרחם ולחון אנשים כאלה. האור החיים הקדוש כותב (וירא) שעל פי מידת הדין, ברגע שאדם היה חוטא, הוא היה מת באותו הרגע. נשמע לנו מוגזם, אבל נפסק להלכה ש"המורד במלכות חייב מיתה". כל חטא הוא פשוט מרידה בקב"ה, והסרת עול מלכותו מעלינו. ברגע שהרחוקים מתקרבים, מגלים בעצם שחסדי ה' מקיפים את כל המציאות, ומעתה אין דבר כזה רחוק מדי. לעולם הקשר אינו נפסק, לעולם אין מקום נמוך מדי שממנו אין לעלות. צריך פשוט להאמין באמונה חזקה, למרות שמצד המציאות והשכל שלנו אבדו כל הסיכויים, גם כאן חסד ה' מקיים אותי, ויכול להרים אותי עד שער השמים. בזה נתעלה ונתייקר "שמו" של הקב"ה- בראשונים כתוב ששם ה', פירושו התגלות ה'. הדברים מתגלים במציאות עתה, אחרי שגם הללו שהכי לא קשורים, גם להם יש חלק ושייכות עמוקה שלעולם לא תיפרד מאיתם.
"על כן אין לאדם לייאש עצמו מלהתקרב לעבודת ה' מחמת שנתרחק מאד מהשם יתברך על ידי חטאיו המרובים אף שהרבה לעשות רע חס ושלום. כי אדרבא, ממנו דייקא יתעלה וישתבח ויתגדל כבודו יתברך ביותר כנ"ל"
אדם שחטא הרבה, וכבר השתקע בחטאיו, כבר מייאש את עצמו. צריך לשים לב שיאוש הוא לא רק חוסר רצון – יאוש הוא ניתוק. המקור של יאוש נלקח מהלכות השבת אבידה, בהם נאמר שאם הבעלים מתייאשים מהחפץ שאבד להם, בעלותם פוקעת באותו הרגע. אפשר לנתק את הזיקה על ידי יאוש. אדם שחטא הרבה כבר חושב שהקשר נותק, ומדוע? כי עכשיו אין שום סיבה מדוע הקב"ה יעזור לו, וגם בשמירת המצוות כבר הוא לא משיג את התכלית. הוא כל כך רחוק מרצון ה', עד שבעצם הוא חושב לעצמו שהמציאות שלי לא שייכת בכלל להתגלות ה' בעולם, לחסדו- אני כבר מנותק, חס ושלום.
ולמה אסור לחשוב כך? כי חסדי ה' כי לא תמנו, כי לא כלו רחמיו. חסדי ה' מקיפים את כל המציאות. ברגע שאתה מתקרב- אז דווקא מתגלה דבר מאד עמוק בהתגלות ה' בעולם- שאין מקום רחוק מדי. בדיוק הפוך ממה שאנחנו חושבים! אל תתרפה, ואל תתיאש- לא רק שלא כדאי לך, אלא שבאמת אין לך שום לחשוב כך! אתה שייך לקב"ה, ואין לך מושג כעת כלל, כי אתה כבר לא חושב עליו ולא קשור אליו בכל מערכת חייך. אבל ברגע שתפתח את ליבך בחודו של מחט, אז תמצא שהקב"ה באמת נמצא בליבך, והוא יתגלה עליך באופן שלעולם לא דמיינת. רק האמן בעצמך, והאמן בקב"ה, סגור את עיניך בשלב הראשון –
עיקר הפגם של הדורות שקודם מתן תורה היה גם כן רק על ידי זה שחלקו על הצדיקים שבדורותיהם, כגון נח ומתושלח וכו', כי אז באותן הדורות היה כל הלימוד רק בעל פה שהיו לומדין הצדיקים בבית מדרשיהם, כמו שאמרו רבותינו ז"ל בבית מדרשו של שם ועבר; אבל רוב העולם חלקו עליהם ולא רצו לשמוע להם ולהתבטל אליהם בשלימות, עד שמחמת זה הפכו דברי אלקים חיים וכל הלימודים הקדושים נעשו אצלם סם מות, בבחינת ופושעים יכשלו בם. אך מי שנגע יראת השם בלבו, היה מקבל גם אז דרכים ישרים מצדיקים אמיתיים להתקרב אליו יתברך.
(אוצר היראה, מחלוקת מ; על פי: ליקוה"ל, ראשית הגז ה,טו)
עשה לך תיבת עצי גופר (ו,יד)
וזה בחינת תיבת נח ותיבת משה שהלכו על פני המים. כי התיבות של נח ומשה נמשכו מתיבות ואותיות הדיבורים של התורה. כי עיקר מימי המבול נמשכו מחמת שחטאו נגד השם יתברך ופגמו בברית עד שלא יכלו אותיות התורה להצטמצם בזה העולם ולקיים העולם. כי גם בימי נח קודם מתן תורה היה עיקר קיום העולם על ידי אותיות התורה שקדמה לעולם ובה נברא העולם כידוע. וגם כבר נצטוונו בשבע מצות ובהם היה תלוי קיום העולם אז, והם עברו עליהם. ועל ידי זה לא היו אותיות התורה יכולים לצמצם מימי הים והתהום ומשם נמשך שנפתחו כל מעיינות תהום רבה עד שבא המבול. ונח שהיה צדיק ניצול על ידי התיבה שנמשכה מתיבות ודיבורים ממש, היינו על ידי אותיות ותיבות התורה שזכה לקיים, על ידי זה זכה ליכנוס בתיבה ועל ידי זה היה כח בהתיבה לילך על פני המים, ועל ידי זה ניצול הוא וזרעו וכו' ונתקיים העולם. וזהו גם כן בחינת תיבת משה שניצול בתיבה על פני המים מחמת שהיה עתיד לקבל את התורה ש[תיבותיה] הם מצמצמין את מימי הים הגדול. רק נח לא זכה על ידי התיבה שהם בחינת אותיות התורה כי אם להציל את עצמו וזרעו לקיום העולם; אבל משה הציל את כל ישראל ומסר אותיות ותיבות התורה לכל ישראל לדורות עולם.
(ליקוטי הלכות, אורח חיים, הלכות נשיאת כפיים, ה,ט)
ובאת אל התיבה (ו,יח)
וזה שמובא בזוהר הקדוש: שלא היה רועה נאמן כמשה, שמסר נפשו בשביל בני דורו. כי נח לא בקש רחמים כל כך, ואפילו אברהם שביקש והתפלל על אנשי סדום ועמורה וכו', אבל לא כמשה שמסר נפשו ביותר, ואמר ואם אין מחני נא וכו', עיין שם בזוהר הקדוש. כי באמת צדיק הדור הכל תלוי בו. כי לפי עוצם זכותו וקדושתו כן יכול לגלות ביותר החסד הנעלם, שעל ידי זה החסד הוא יכול לקיים את העולם בכל עת אפילו אם העולם רחוקים כמו שהם רחוקים. ואיך שהוא – תמיד יש חסד הנעלם שאין מגיע לשם שום פגם כלל שעל ידי זה יכולים לקיים העולם תמיד. אבל הכל תלוי בכח הצדיק הדור דייקא. כי באמת השם יתברך ברא את העולם בחסדו לבד שהוא החסד הנ"ל בחינת עולם חסד יבנה. אבל אחר שברא העולם הכל תלוי בהצדיק הדור. כי כפי כוחו ורצונו כן מקיים העולם והכל תלוי בו. ועל כן אפילו בדור המבול אם היה אז מי שיוכל לגלות החסד הנ"ל הנעלם כמו משה רבינו עליו השלום היה באפשר שיתקיים העולם גם אז. ומחמת שנח לא מסר נפשו כל כך כמו משה, ולא היה מגלה החסד הנעלם אז, על כן היה מבול בעולם והחריב כל העולם, ואפילו נח היה מוכרח להסתיר עצמו בתיבה אף על פי שהרבה רווח והצלה לפניו, אבל מאחר שניתן רשות למשחית ולא היה יכול להתגלות החסד הנעלם להגן עליהם, על כן אפילו נח הצדיק היה מוכרח להיות סתום ונעלם ונסתר. כי הצדיק הוא בעצמו התורה בחינת החסד הנ"ל, ועל כן, מחמת שלא היה בו כח לגלות החסד הנ"ל, על כן הוא היה מוכרח להסתר מן העין בתיבה, כדי שיהיה בהעלם כמו שהחסד הוא עכשיו בהעלמה גדולה, ועל ידי זה לבד נשאר שארית בארץ שלא נחרב העולם לגמרי. אבל משה רבינו ע"ה מסר נפשו מיד, עד שהיה מגלה ומעורר החסד הנעלם המקיים העולם תמיד, עד שעל ידי זה ביטל גזירתו יתברך ונתקיים העולם אף על פי שעשו אז מה שעשו. כי על ידי החסד הנעלם יכולין לקיים העולם תמיד כנ"ל.
(שם, אורח חיים, הלכות מילה ג,ז)
ויהי הגשם על הארץ (ז,יב)
עיקר המחשבות רעות הם בתאוות ניאוף, רחמנא לצלן, ואפילו שאר מיני מחשבות זרות ורעות, הכל נמשך משם, כי על ידי פגם הברית נשחת ונפגם הדעת עד שבאים על ידי זה לכל בלבולי וערבובי המחשבות, ומהם באים כל החטאים והפגמים שבעולם, רחמנא לצלן. וכשבלבולי המחשבות מתגברים, בפרט בלבולים והרהורי ניאוף בעצמם, רחמנא לצלן, זה בחינת מבול ממש, שרוצים לשטוף את האדם ממש ולהאבידו משני עולמות רחמנא לצלן, כאשר יודעים רוב בני אדם כל אחד בנפשו נגעי לבבו ומכאוביו מה שעובר עליו בענין זה, והכל על ידי פגם המחשבה. ואפילו אנשים כשרים קצת, אשר ניצולים ממימי המבול השוטפים כל כך, אך אף על פי כן מתגבר הבעל דבר להתיז קצת ממי המבול גם עליהם, שזה בחינת מה שבארץ ישראל לא היה מבול, כמאמר רבותינו ז"ל, אף על פי כן התיזו לתוכה קצת. ודוד המלך, עליו השלום, צעק על זה בשביל כלל ישראל בכמה מקראות בצעקות גדולות, בחינת על זאת יתפלל כל חסיד וכו' רק לשטף מים רבים וכו', וכן: אל תשטפני שבולת מים וכו', וכמוהו רבים, וכמבואר בכתבי האריז"ל, שהרהורים ובלבולי המחשבות נקראים מצולות ים. ועל כן צריכים להזהר ביותר לברר המחשבה, שבזה תלוי כל הקדושות וכל המתקת הדינים שבעולם. וכל אחד כפי מה שזוכה לקדש מחשבתו, כמו כן נתגלה בחינת קדושת ארץ ישראל, שהוא בבחינת תיקון הברית, שתלוי בקדושת המחשבה. אך אי אפשר לזכות לקדושת המחשבה ולהנצל מכל מיני מימי המבול, כי אם על ידי דרכי התמימות ופשיטות שממשיך הצדיק האמת בעולם.
(אוצר היראה, מחשבות והרהורים ג; על פי: אורח חיים, בית הכנסת ה,כג-כד)
ותנח התיבה בחודש השביעי (ח,ד)
וכל זה מרומז בזוהר חדש בענין תיבת נח (עיין שם בפרשת נח בדף כ"ד כ"ה דפוס סלאוויטא), מה שכתבו שם שנח לא ביקש על דורו ואחר שיצא מהתיבה וראה כל העולם חרב התחיל לבכות עליו וכו', והשיבו הקדוש ברוך הוא רעיא שטייא כען אמרית דא ולא מקודם וכו', כיון דחזא נח כך הקריב עלוון וקרבנין וכו', עיין שם מה שמבואר מעלת משה רבינו שמסר נפשו על ישראל והצילם וכו'. ומבואר שם שבשביל זה לא ביקש נח רחמים על דורו, כי אפילו הוא לא חשב בלבו שימלט וכו', עיין שם שמאריך כמה הקדוש ברוך הוא רוצה שיבקשו רחמים על ישראל וכו' אפילו אם הם כמו שהם וכו' ועיין שם מה שכתוב על פסוק וישלח את העורב זה דוד שהיה קורא תמיד כעורב וכו', ומה שכתוב שם על פסוק וישלח את היונה עד ולא יספה שוב אליו עוד וכו' עיין שם. וכל הפגם של נח ותקונו הכל הוא בענין בקיאות, שלא היה בקי בהלכה זאת של דרכי התשובה כמו משה והצדיקים הגדולים שממשיכין דרכי התשובה הנ"ל בבקיאות נפלא מאד. כי נח היה צדיק תמים אבל לא השיג שאפשר לצאת ולהוריד עצמו להסתכל על רעים כאלו לעסוק עמהם למצוא בהם איזה זכות ולהתפלל עליהם ולעוררם באיזה נקודה טובה וכו', שבכל זה עסק משה והצדיקים הגדולים שאחריו ביגיעות עצומות, שכל זה כלול בבחינת בקיאות בעייל ונפיק. ועל כן סבר הלואי שיציל את עצמו וכו', כי לא השיג רחמיו יתברך עד היכן הם מגיעים. ועל כן הוכרח ליכנוס אל התיבה ולהתחבא עצמו שם להנצל, כי תיבת נח נבנה ונעשה בחכמה וקדושה גבוה מאד כי היה כוונות עמוקות בגובהה ואורכה ורוחבה ובכל בנינה כמבואר בתורה כל פרטי עשייתה, והיא מרמזת על תשובה שעושין ביום כפור, כמו שכתוב בזוהר הקדוש תיבת נח דא יום כפור. וכן איתא שם ותנח התיבה בחודש השביעי– דא תשרי וכן מבואר בכמה ספרים שתיבת נח הוא בחינת הדיבורים והתיבות של תפילות ובקשות שישראל מתפלין ומתחננין וכו'.
(ליקוה"ל, אורח חיים, שבת ז,סט)
כי יצר לב האדם רע מנעוריו (ח,כא)
קודם התהוות הבריאה הוכרח שיהיה צמצום והוא מקום הבריאה; וכמו כן בכל הדברים שבעולם קודם שבאין לעולם יש בחינה זאת שההכרח שיהיה איזה בחינת צמצום קודם שנמשך האור והחיות של אותו הדבר שעל ידי זה הוא נברא ויוצא לעולם. ומחמת שהצמצום הוא שורש הדין שמשם עיקר אחיזת הסטרא אחרא והקליפות, ועל כן היה צריך אדם הראשון לברר הכל על ידי תפילתו, והוא פגם בזה על ידי חטא עץ הדעת טוב ורע מאז נתקללה האדמה ונגזר עליו ואכלת את עשב השדה בזעת אפך תאכל לחם, דהיינו שכל הדברים יצאו מלובשים בפסולת וקליפות והקליפה קדמה לפרי תמיד. וזה כל עבודתינו כל ימינו לברר כל הדברים מהקליפות והפסולת שקדמו להם. ומחמת שהקליפה נתאחזה בהפרי מאד וקדמה לה, על כן באמת קשה הבירור מאד ומחמת זה רבים נכשלים בזה העולם ונופלים למקום שנופלים רחמנא לצלן. רק הצדיקים האמיתיים גבורי כח שהם מתגברים על יצרם הם מבררים הכל, ולא זו אף זו [אלא גם] הם בתוקף צדקתם מעוררים רחמי השם יתברך עלינו שיחוס עלינו ולא ידון אותנו כמעשינו, רק יסתכל על מקומינו, על מקום של כל אחד ואחד דרך איזה מקומות הוא נמשך לזה העולם, כי המקום של כל אחד הוא בחינת הקליפה והפסולת שקדמה לפרי כנ"ל, ועל ידי זה הוא מרחם עלינו ודן אותנו לכף זכות כנ"ל. וזה שכתוב ולא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי כי יצר לב האדם רע מנעוריו ודרשו רבותינו ז"ל משננער לצאת ממעי אמו. 'משננער לצאת ממעי אמו' דייקא, היינו כי מקומו גרם לו לחטוא מחמת שיצא ממקום מטונף כזה, וכמו שאמר דוד הן בעוון חוללתי ובחטא יחמתני אמי.
(ליקוה"ל, יורה דעה, ערלה ד,יב)
הבה נבנה לנו עיר (יא,ד)
ועל כל אלו הבתי כנסיות לרעה נאמר מה שכתוב בזוהר הקדוש (בראשית דף כ"ה ע"ב) שהם בכלל בוני המגדל, כי כל בוני המגדל היו כופרים באמונת חידוש העולם שמשם היו כל טעויותיהם (אשר גם עתה כל הכופרים הגדולים נקראים על שמם פ"מ כידוע). ועל כן אמרו (בראשית י"א) הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים, כי הם אומרים הבה נבנה לנו עיר כי את זה לעומת זה, שרוצים להתקבץ ולבנות עיר מבתים רעים שלהם מבניני דעות רעות שלהם עד שרוצים לעשות מגדל וראשו בשמים לבנות בנין גבוה מדעות רעות שלהם עד שיגיע ראשו בשמים למרוד נגד המקום להפוך הקערה על פיה חס ושלום, ולכפור בעיקר כמו שכתוב שם ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחרים ופירש רש"י ודברים חדים אמרו וכו' שכל זה הוא בחינת כפירות בחידוש העולם כמובן למשכיל. כי בודאי לא היו משוגעים וטפשים גמורים שאמרו שיעשו מלחמה עם הבורא יתברך, רק כל כוונתם היה שיעשו מלחמה בדעותיהם הרעות שיבנו שם נגד הדעות האמיתיות של אמונת חידוש העולם שהם מכניסים וקובעים בלב כל אחד ידיעת אלקותו יתברך. והם רצו לסלק שכינתו מן התחתונים שלא יזכר חס ושלום שם ה' עוד, שזה כל פנימיות כוונתם הרעה של בוני המגדל שהיה אז ושל כל הכופרים של עכשיו, שהם גם כן בבחינת בוני המגדל, וכמו שכתוב החושבים להשכיח את שמי וכו'. ולכן אמרו ונעשה לנו שם, כי רוצים להמשיך השם והכבוד לעצמם כי הם פוגמים בשם ה' שהוא בחינת כבודו יתברך כמו שכתוב (תהלים ע"ב) וברוך שם כבודו לעולם וכו'.
את ענין החיפזון מזכירה התורה בתוך גאולת ישראל ממצרים, ולא רק כתיאור מצב. על חיפזון זה, כותב השל"ה הקדוש (עניני מצה שמורה דף לב.), שהיה גורם מכריע בגאולת עם ישראל ממצרים. ואם להוסיף על דבריו מה שמבואר באור החיים הק' ובספרים נוספים, שאם העם היה מתמהמה, הוא היה שוקע בשער החמישים של הטומאה שממנו לא היתה לו אפשרות לצאת לעולם ח"ו, וחיפזון זה (שהיה כלול גם מצד מעשי ישראל, וגם מצד הקב"ה ש"חישב את הקץ", כמו שמבואר בהגדה) היה הגורם המכריע ביציאה ממצרים.
מאידך, אנו יודעים כי "בזכות ארבעה דברים נגאלו אבותינו: שלא שינו שמם, מלבושם וכו'", וכן המדרש על הפסוק ביחזקאל "ואומר לך בדמיך חיי" (טז, ו), שהקב"ה חמל על עם ישראל וגאל אותם ממצרים בזכות שני סוגי דם, דם פסח ודם מילה. הרי שמצוות נוספות עמדו לזכותם של ישראל, ואם כן מהו חלקו של החיפזון בתוך המצוות הללו?
ציווי כללי החל על כל המצוות הוא עניין הזריזות. "ושמרתם את הַמַּצּוֹת" – "אל תקרי מַצּוֹת אלא מִצְווֹת, מצווה הבאה לידך אל תחמיצנה" (מכילתא שמות יב, ז). ואומר הרמח"ל: "הזריזות הוא תולדת ההתלהטות הפנימית" (מסילת ישרים, פרק ז). זריזות מבטאת את הרצון שמשתקף במעשה. כך צריכות להיות כל המצוות, מקוימות מתוך דחף פנימי שלא 'לוקח את הזמן'.
וכאן אנו רואים דבר נפלא. נכון שבוודאי עם ישראל לא יצא ממצרים בכוחות עצמו, שהלא הקב"ה בכבודו ובעצמו נגלה עליהם וגאל אותם, אבל נשים לב במה הוא גאל; מהו ה"בדמיך חיי", שלמרות ש"את ערום ועריה" מן המצוות (כמבואר בהגדה), הוא מה שמאפשר את הגאולה? אותן נקודות טובות בודדות: ארבעה דברים שלא שינו אבותינו, דם פסח ודם מילה. אבל היסוד שחורז את כולם הוא הזריזות. קיום הנקודות הטובות מאפשר לצאת מהגלות, יחד עם הכמיהה הפנימית לצאת משם.
כך גם בתורה 'אזמרה' שרבי נחמן אמר על נקודות טובות, אנו מוצאים את ענין הדחף הפנימי שמתבטא באותן נקודות כחלק מהותי מהתוצאה שהן מובילות אליו: יציאה מכף חובה לכף זכות, וחזרה בתשובה שלמה, כמבואר שם. "רק אדרבא יחיה את עצמו, וישמח את נפשו במעט הטוב שמוצא בעצמו", "על ידי שאינו מניח להפיל את עצמו ומחיה את עצמו במה שמחפש ומבקש ומוצא בעצמו איזה נקודות טובות" "כי צריך האדם לחפש ולבקש למצוא בעצמו איזה מעט טוב, כדי להחיות את עצמו, ולבוא לידי שמחה כנ"ל". לא לחינם מודגשים כאן שני עניינים, חיפוש הנקודות הטובות, ורצון חזק לא ליפול, ולהחיות את עצמו. זהו חלק מגאולת האדם הפרטי, ולא רק הצעד הראשון שדוחף. "על ידי שאינו מניח להפיל את עצמו, ומחיה את עצמו… ומוצא בעצמו" – על ידי כל הדברים הללו ביחד הוא זוכה לצאת מכף חובה לכף זכות. על ידי הרצון לחיות מחדש, בקדושה, זוכה האדם להשתמש באותן נקודות טובות כמנוף לצאת החוצה.
הקב"ה אומר: "ואומר לך בְּדָמַיִךְ חיי" – למרות שאת במצב הירוד כמו שאת נמצאת בו, במ"ט שערי טומאה, בדמייך חיי. מצוות אלו (פסח ומילה) לא מוזכרות כאן רק בתור מצוות, אלא בתור הדם של עם ישראל – דָּמַיִךְ. מה שעם ישראל קנה מכוח העצמיות, מכוח הרצון הפנימי, ונהפך להיות לו ב'דם', מציל אותם.
כאן התגלו ביחד חסד ה', ועצם פנימיותם הקדושה של עם ישראל: שיש בכוח נקודה אחת טובה של עצמיות, של חיפזון, לצאת משעבוד מתמיד של טומאה, ולהיות בן חורין אמיתי. אפשר לקחת את הנקודות הטובות, ולגעת איתן בפנימיות שלנו – "להחיות את עצמו" – לרענן את מקור החיים האמיתי שלנו, ועל ידי זה להיגאל. הפנימיות התחזקה, ובאותו רגע החיצוניות נשלה כקליפת אגוז. וכך גם בגאולה הפרטית שלנו, ובגאולה הכללית במהרה בימינו, מספיקה נקודה אחת של עצמיות טהורה לשבור שנים של חושך ואפילה. צריך רק לגעת פנימה.
"על ידי שמחה המצווה נשלם הקדושה… כי הקליפות הם בחינת עצבות… וגלות השכינה… שהיא שמחתן של ישראל – עיקר גלותה כשעצבות, שהם הקליפות, גוברין עליה. נמצא, כשעושה המצוה בשמחה, אזי מעלה השכינה, שהיא המצוה, שהיא שמחת הלב – מבין הקליפות… "וכשאדם עושה איזה מצוה, יש כח בהמצוה לילך ולעורר כל העולמות לעבודת השם יתברך, בבחינת 'בנערינו ובזקנינו נלך… בצאננו ובבקרנו נלך' (שמות י, ט) ".
(ליקוטי מוהר"ן ח"א כד)
משהו חסר לי! אני משתדל לנצל את הזמן, ללמוד, להתפלל, לעשות חסד, מצוות, הכל, עד כמה שאפשר – ובכל זאת מקננת בי הרגשה שחסר לי משהו.
ספירת העומר מחנכת אותנו, שכל יום הוא שלב נוסף בסולם העלייה הרוחנית. בוודאי שכל מצוה, ואפילו כל מחשבה טובה, מקדשת, מטהרת ומעלה אותנו, אבל האם באמת אנו ממצים את האפשרויות הנפלאות הגלומות בכל מצווה, או יותר נכון: האם אפשר לעשות משהו שיגרום לכך שכל מצווה תקדם אותנו למטרה הנכספת?
מסתבר שכן:
שמחה של מצווה!
במילים אחרות: אנחנו שקועים כל כך בטוב, כל כך הרבה הזדמנויות יש לנו לעשות נחת-רוח לבוראינו. נתבונן מעט ב"אשר קדשנו במצוותיו" שאנחנו מכריזים לפני כל מצווה, ניתֵן לשירת "עלינו לשבח' לפרוץ מתוך המעיינות הטמירים שבכל מצווה, ולמלא את כל חללי לבינו.
כי הרי באמת אין שמחה ואין אושר בעולם כאושרו של 'נברא' שזוכה לשרת את בוראו ולהידבק בו. אילו היו מתקשרים אליך ומזמינים אותך למעונו של גדול הדור: "הוא ביקש שתכין למענו כוס תה; דווקא אתה" –לא היית יודע את נפשך מרוב שמחה.
והרי אתה זוכה בכל יום לעשות רצונו של מלך מלכי המלכים! רק טיפה תשומת-לב, טיפה אמונה, בצירוף תפילה – והשמחה כבר תגיע, בעזרת ה', עם כל השלכותיה המבורכות.
* * *
לכל מצווה יש כוח להשרות את השכינה, כמו שכתב המהרש"א (שבת ל ע"ב) וכפי שאומרים לפני כל מצווה: "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה"; יש לה גם כוח לעורר את כל העולמות לעבודת ה' יתברך, בבחינת "בנערינו ובזקנינו נלך… בצאננו ובבקרינו נלך".
אך כל זאת בתנאי שהמצווה נעשית בשמחה, כפי שמסתיים שם הפסוק: "כי חג ה' לנו".
"אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה" (שבת שם), שכן שמחה היא שלימות, בלי חסרונות; ואין שלימות כהשראת השכינה. לכן גם המצוות – שמשרות את השכינה בעולם – מביאות שמחה כמו שנאמר: "פיקודי ה' ישרים משמחי לב" (תהילים יט).
אלא שכאשר חטא האדם הראשון, נגזר עליו: "בעצבון תאכלנה" (בראשית ג, יז) וכשדור המבול הוסיף לחטוא נאמר על כך: "ויתעצב אל לבו" (שם ו, ו). גם על דור המדבר כתוב: "יעציבוהו במדבר" (תהילים קו).
כי החטא הוא היפך השמחה, והוא מגרש כביכול את השכינה הקדושה, ולכן החטא החמור מכל, עבודה זרה, מכונה "עצביהם כסף וזהב" (תהילים קט).
זו הסיבה שלפעמים קשה לשמוח – "כי עווני אגיד אדאג מחטאתי" (שם לח, יט); החטאים מכניסים דאגה ועצבות בלב ומעכבים את אור השמחה מלחדור ללב.
אבל אין דבר העומד בפני הרצון; במעט תשומת-לב והתבוננות, ובעיקר באמונה שלימה שהקדוש ברוך הוא שמח במצווה שלי ומתפאר בי לפני שרפי-מעלה (כמבואר בליקו"מ ח"א יז) – גם אני יכול לזכות לקצת שמחה של מצווה.
דרושה אולי קצת השקעה, אבל התוצאות – עצומות; הן נותנות כוח למצווה להשרות את השכינה בעולם, ולעורר את כל העולמות לעבודת ה' – המאמץ כדאי!
בתורה ב' בליקוטי מוהר"ן תניינא מובא שימי חנוכה הם ימי הודאה, ומוהרנ"ת בליקוטי הלכות, הלכות כלאי בהמה (הלכה ד), מגלה בזה דברים נפלאים, ואומר כי נס חנוכה היה בימי בית שני. והם, ימי בית שני, לא היו גאולה שלימה, כי אם הרחבה ורווח בין גלות ראשונה (גלות בבל) לגלות האחרונה בה אנו עומדים, כדי שלא תתמשך הגלות יותר מדי.
ותמיהה היא: איזה רווח והרחבה יש בגאולה כזו, לעומת אלפיים שנות גלות שעברו על עם ישראל, עוברים צרות שונות ומשונות, מטולטלים כספינה המטורפת בלב ים? משיב על כך מוהרנ"ת ביסוד חשוב: "כל הנמשך אחר צערו הצער נמשך אחריו". היינו שאסור לערב ולחבר הצרות יחד, משום שאז אי אפשר לסובלם ח"ו, ויכול להגרם בילבול דעת, שידמה לאדם כאילו כל העולם נפל עליו (כמו שרגילין לומר בעת צרה ח"ו), כאילו כל הצרות באו עליו בבת אחת בלא שום הרחבה ביניהם כלל, ודווקא על ידי שהאדם אומר שכל הצרות באו עליו בבת אחת, וכל הזמן הוא שרוי בצער וצרה, על ידי זה נוטה לבו מעם השם יתברך חס ושלום, ואף אינו יכול להתפלל לפניו מחמת ריבוי המניעות והייסורים שאוטמים את לבו, עד כי אינו יכול לפתוח את לבו או להתקרב לשום עבודת ה', כפי שיודע כל אחד ואחד. וזהו ענין "נמשך אחר צערו": שחושב שכל הזמן הוא בצרה וממשיך את צער הצרה אף כשיש איזה הרחבה בינתיים, ולכן "הצער נמשך אחריו" שהוא באמת כל הזמן בצער צרתו ואין לו שום רווח כלל.
ועיקר העצה להתמודד עם זה היא, שיתן האדם 'רווח' בדעתו למצוא הרחבות גם בתוך הצרות בעצמן, ויזכיר לעצמו את כל הטובות האמיתיות שעשה אתו ה' בכל עת, כאשר יודע כל אחד בנפשו, ויודה להשם יתברך על כל רווח והרחבה. ובאמת כך הוא, שגם בכל צרה בעולם יש בתוכה הרחבה כמו שכתוב "בצר הרחבת לי".
זו אחת הסיבות, מסביר רבי נתן, מדוע נקראים "ימי חנוכה" בשם "ימי הודאה". קליפת יוון, הוא מסביר בליקוטי הלכות, ידעה סוד זה, שעיקר בנין בית שני הוא רק להרחבה ורווח בין גלות לגלות, ולכן ביקשו היוונים להחריב את רוחניות בנין בית המקדש מיד, כדי שלא יהיה רווח בין הצרות, כדי שלא יוכלו ישראל להתקיים ח"ו. ונס חנוכה היה שהמשיכו את ההרחבה, הרווח, שבין גלות בבל לגלות רומי למאתיים שנה נוספות, ויתירה מזאת, בעקבות נס החנוכה התחדשה והתגלתה ההבנה הזו, על מנת שגם בימינו נוכל תמיד ללכת בדרך הזו: שבכל הצרות שאנו סובלים בגלות האחרונה, בכלל ובפרט, נוכל להחיות את עצמינו על ידי שנסתכל ונחשוב על ההרחבות והרווח שבין צרה לחברתה, ונזכור תמיד את נפלאותיו עד הנה, וזה עניין הלל והודאה, שמודים על הנפלאות שעושה עמנו בכל עת.
"האט קומט די גילדענע נעכט" ["הנה באים לילות הזהב" כך היה מכריז רבי פנחס מקאריץ בתחילת החורף] היו שחים אנ"ש זה לזה בערגה, לקראת לילות החורף הקרבים ובאים. "האט קומט דער רבי ר' חצות" [=הנה בא הרבי ר' חצות] היה אומר תמיד החסיד ר' מרדכי אלעזר רובינשטיין זצ"ל תוך שהוא מזרז את הקרובים אליו ללכת לישון מוקדם, כדי שיוכלו לקבל כראוי את פני האורח הדגול. היו כאלה מאנ"ש שכבר אמרו ברכת המפיל בביהכנ"ס מיד אחרי מעריב, כדי שלא יוכלו לדבר אחר כך שיחת חולין, וממילא ימנעו שהיה יתירה (אלא שיש להעיר שדרושה לכך הסכמתה של האשה, כמובן). ביתו של החסיד ר' אהרן קיבליטשער זצ"ל, נהפך לכעין בית מדרש קטן בהגיע שעת חצות, כשאף בניו הקטנים מצטרפים איליו בבכיותיו על חורבן בית מקדשינו, ולאחר מכן לכמה שעות של לימוד.
אנ"ש ידעו תמיד, משך כל הדורות, לקיים ציווי רבינו ז"ל שאמר: "עיקר עבודת איש הישראלי לקום בחורף בחצות הלילה" בפשיטות גמור. מסופר שבאומן היו שלש כתות של אנ"ש, כיתת בעלי בתים, כיתת בינוניים שהיו עובדי ה' עצומים ואף החסיד ר' לוי יצחק בנדר זצ"ל נמנה עליהם (ומכך נבין את דרגתם…), וכיתה של שרפים ועובדי ה' שהיו מנותקים לחלוטין מהעולם הזה ואין להם בעולמם כי אם עבודת ה'. ואף כת הבעלי בתים היו קמים מדי לילה בחצות ליל, ופורשים לשעת התבודדות בשדות גם כשקור עז ומקפיא שרר בחוץ.
ויכוח נוקב התקיים בין שני בחורים, שאחד מהם נמנה על אנ"ש. תמיד ברדת החשיכה היה אומר זה מאנ"ש לחבירו "הלילה אני רוצה לקום בחצות", אולם "עודך כי עניתני", בסופו של דבר היה מאחר לקום, כשהוא מתעורר בשעה שמונה וחצי בבוקר, ובקושי מספיק קריאת שמע בזמנה… וחברו התווכח עמו תמיד, ואמר לו: אל תעשה את עצמך ללעג וקלס, כל לילה הינך רוצה לקום בחצות ולבסוף אתה קם בשמונה וחצי, לפחות תפסיק לומר שרוצה אתה לקום בחצות כשאין הרצון והמציאות משתווים יחד.
"אינך צודק כלל!" ענה לו חבירו, "אני, שרוצה לפחות מדי לילה מחדש להתעורר בחצות לילה, ואני מגביר תמיד רצונותי לזה, אני אזכה לזה בסוף, משום שאני באמת רוצה, ואיני מניח את הרצון למרות שכעת איני מצליח בשום אופן להגשימו. אולם אתה שאתה משלים עם המציאות הקיימת ואינך רוצה כלל להגיע לדרגה זו, הרי שוודאי שלא תזכה לכך לעולם."
וכך אמר רבינו לאחד מאנשיו אם אינך רוצה, לפחות רוצה אתה לרצות? ואם הינך נקלע בליקוטי תפילות, לקטעים בהם שופך ר' נתן את ליבו הטהור להשי"ת שיזכה לקום בחצות, "ותעזרני ותושיעיני שאזכה לקום בכל לילה בחצות ממש"… "ולא יעבור עלי חצות לילה בשינה לעולם…" אל תדלגם מתוך שאתה מרגיש, כביכול, שאינך בדרגה כזו לרצות להגיע לדרגא זו כלל, אלא תאמרם בכל מצב שהוא, ועל ידי זה תגביר את הרצונות הטמונים בך ולבסוף תזכה לכל הטוב. כלשון הפסוק: "האמנתי כי אדבר"! על ידי הדיבור, שמדברים דברים טובים, אפשר לזכות לבסוף להאמין בהם ולזכות לקיימם.
קבע הבורא שכל פרט בבריאה בעל דרגה רוחנית נמוכה, יש לו אפשרות לעלות בדרגה – על ידי אכילה: כשהחי אוכל את הצומח, נהפך הצומח ומתעכל במעיו של בעל החיים עד שהצומח נהפך לחלק בלתי נפרד של החי שהינו בעל דרגה גבוהה יותר מן הצומח.
כך שכאשר אדם אוכל את החי, מקבל בעל החיים הזה את דרגת האדם.
לפיכך אכילתם של צדיקים חשובה מאד, וחשובה אף כקרבנות, כפי שאמרו חז"ל, שלאחר חורבן בית המקדש "שולחנו של אדם מכפר כמזבח" (ברכות נה). זו גם הסיבה למנהג להביא מלח אל השולחן, כי על ידי אכילתם, הצדיקים מעלים את המאכל, כפי שהקרבנות העלו בהמה ועוף והפכו אותם לקדשים.
כוח זה ניתן גם לארץ ישראל, שמי שמתגורר בה ומאמין בקדושתה, הארץ "אוכלת" אותו, כלומר שגם הוא מתקדש ומטהר והופך להיות חלק מארץ ישראל.
לכן אמרו חז"ל, ש"הדר בארץ ישראל, שרוי בלא עוון, שנאמר 'העם היושב בה נשוא עון' " (כתובות קיא), שכן כשיהודי גר בארץ הקדושה, וחפץ להתקדש ולהטהר על ידה, הוא זוכה להטהר מכל חטאיו. אפילו רק ללכת ארבע אמות בארץ ישראל היא מעלה גדולה, כמבואר בגמרא שם.
עניין זה מרומז בפסוק "ארץ אוכלת יושביה". את הדברים אמרו המרגלים, וגם אם כוונתם היתה לרעה והם היו שקריים, הרי כאשר הדברים נכתבים בתורה, בוודאי יש בהם אמת והם לטובה. לאמור, שיש לארץ ישראל כוח לקדש ולטהר את יושביה כמו שאכילה הופכת כל דבר נחות דרגה לבעל דרגה גבוהה יותר.
הסיבה העיקרית שאנשים רחוקים מעבודת השם, הוא מפני שאין להם "יישוב הדעת", כלומר אינם מקדישים זמן להתבונן ולברר לעצמם מה המטרה שלהם בעולם הזה – "ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה ורהבם עמל ואון כי גז חיש ונעופה" – ומה יישאר להם לנצח מכל הטרדות והעיסוקים שלהם.
המתבונן בזה היטב, בוודאי יתאמץ להשקיע את כל הכוחות להתקרב יותר לה'.
אלא ש"זאת אחת מתחבולות היצר הרע וערמומיותו, להכביד עבודתו בתמידות על לבות בני אדם, עד שלא יישאר להם רווח להתבונן ולהסתכל באיזה דרך הם הולכים, כי יודע הוא שאילולא היו שמים לבם כמעט קט על דרכיהם… היו עוזבים החטא לגמרי" (מסילת ישרים פ"ב).
זה שכתוב "ראשית גויים עמלק". עמלק שהוא יצר הרע מתמקד ב"ראשית" היינו בתודעה שמכונה ראשית, ככתוב "ראשית חכמה" (תהלים קיא); הוא משתדל להטריד ולבלבל את דעתו של האדם, ורק כך הוא מפיל אותו בפח.
הראש השנה שלי – מעט מן המעט, על קצה המזלג שיחות ומאמרים על גדולת מעלת חשיבות הנסיעה לאומן לראש השנה, מלוקטים משיחותיו של רבינו הקדוש רבי נחמן מברסלב ומספרי תלמידיו
וכך סיפרו תלמידי החפץ חיים זצ״ל שהיו מידי פעם מאזינים לחפץ חיים כשהיה נכנס לחדר ההתבודדות שלו בעליית ביתו או באיזה מקום הרחק משאון העיר, בין עצים ואבנים. והם מספרים, ששמעו אותו יושב ומשוחח עם עצמו, ועם השם יתברך, על המצב האישי שלו בתורה, בהתמדה, בתפלות ועל עם ישראל. על המצב הרוחני בכלל, על גלות השכינה, ועל מה לא. הוא טען לפני הקב״ה כל מיני סברות לעורר רחמים על עם ישראל, פעמים רבות שוחח בשפת האם שלו, באידיש. וכך זכה לעלות ולהתעלות בצורה כזאת שתורתו השתמרה והתברכה בצורה יחודית, ששפתותיו דובבות בקבר יום יום. (מאיר עיני ישראל).
אצל מקובלי צפת
למעשה, את החובה לקבוע זמן להתבודדות עבור חשבון נפש, כבר כתבו גדולי הדורות הקדמונים. ביניהם אנו מוצאים בספר החרדים לרבי אלעזר אזכרי זצ״ל, שהיה מחכמי צפת בתקופת האריז״ל, וזה לשונו (פרק עג): ״לעתות רצון, יפרוש עצמו במקום מיוחד, שלא יראוהו בני האדם, וישא עיניו למרום אל מלך יחיד עילת כל העילות… כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם… וכאשר הוא יבוא לשום פניו אל אלקיו, כן הוא יתברך ישים אליו, ויחדיו ידובקו. כן שמעתי מפי מורי ורבי החסיד הקדוש כבוד רבי יוסף סאגיס זלה״ה, וכן היה הוא עושה… ודוק ותשכח כן בדברי הרמב״ם ורמב״ן וחובת הלבבות והרב רבינו יונה ז״ל״ עכ״ל.
וכתב על זה בספר מעיינים בנחלים ח״ג (דף ע) דנראה מלשונו של ספר החרדים, דכשהאדם קובע לו זמן מיוחד ומייחד את דיבורו עם השם יתברך בשפתו האישית, השם יתברך כביכול גם כן מפנה את עצמו מכל עסקיו, והוא בא להתייחד עם זה האיש, כמו שאומר הפסוק (ויקרא כו, ט) ופניתי אליכם ופרש״י אפנה מכל עסקי וכו', עד כדי כך, שבפגישה כזאת אין צורך במלאכים שהם יעלו את תפילתו, כי יש כאן פגישה ישירה ביחוד גמור ושלם. עד כאן תורף דבריו.
נכון, כולנו נפגשים שלש פעמים ביום מול הבורא עולם. אבל כפי הנראה זה לא מספיק. כך כותב החפץ חיים בספרו ליקוטי אמרים (פרק י' עמ' מז) ״ולא יסתפק האדם במה שמתפלל שמונה עשרה ג' פעמים בכל יום, אלא כמה פעמים ביום, צריך לשפוך תפילות ובקשות בינו לבין עצמו כשהוא בביתו מעומק הלב״ עכ״ל.
רבי אהרן מקרלין וגדולי החסידות
גם גדולי החסידות, שבאופן כללי לימדו שלא מגרשים את החושך במקלות, ולא עוסקים עם הרע בעצמותו, אלא מרבים בעשיית טוב, ועי״ז נעשים סור מרע, שהרי מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך. גם הם הורו, שבודאי יש לקבוע זמן להתחנן לפני השם יתברך להתקרב אליו ולעזוב את כל הדרכים המקולקלים. כך למשל כותב רבי אהרן מקרלין בסדר היום (הובא בפתיחה לספרו ״בית אהרן״): ״להתבודד בכל יום, לא פחות משעה, ויתוודה לפני בוראו ויבקש שיכפר לו״. רבי שניאור זלמן מלאדי – מייסד חסידות חב״ד כותב בספר התניא (אגרת התשובה פ״ז) ״עיקר הכנעת הלב… והעברת רוח הטומאה… הוא להיות ממארי דחושבנא בעומק הדעת… שעה אחת בכל יום או לילה לפני תיקון חצות להתבונן במה שפעל ועשה בחטאיו״. וכעין זה כתבו רבי יעקב יוסף מפולנאה, רבי מרדכי מטשרנוביל, רבי יואל מסאטמר ועוד רבים.
אור לישרים: שורש המידות הטובות – התבודדות
רבי מאיר פאפירוש זצ״ל בעל אור לישרים מתבטא בספרו: שורש קניית כל מידות טובות הוא ההתבודדות כי הוא ענין גדול לזכות לקדושה. ברוח הדברים הללו כותבים גם השל״ה הקדוש ומרן החיד״א זיע״א, כששניהם מרמזים זאת בפסוק (ויקרא טז, ד) ״כתונת בד – קודש ילבש״. מי שהוא עושה בד – מלשון התבודדות – קודש ילבש, יזכה לקדושה (עבודת הקודש, צפורן שמיר ד, נא).
אגב, ישנם אנשים שהמושג ״התבודדות״ קצת מרתיע אותם. זה מזכיר להם אנשים אשר אינם מן הישוב, מנותקים מכל עסקי העולם, אשר אינם עורכים קניות ולא מחזיקים פלאפון, אינם יודעים צורת מטבע מה היא. ובקיצור, זה לא בשביל שנות האלפיים, עידן המחשבים הניידים.
לא משנה איך תקרא להתבודדות – העיקר שתעשה…
לאנשים האלה הייתי מציע לעת עתה לקרוא להתבודדות שמות מודרניים יותר. תקרא לזה פגישה, תקרא לזה הרפייה, תרפיה, פסק זמן, התייחדות, התוועדות, התבוננות, חשבון נפש, תפילה. באמת לא משנה מה, העיקר שתעשה את זה.
למעשה, על ההתבודדות נכתב רבות בספרי הראשונים והאחרונים. כל אחד נתן את המבט שלו על צורת ההתבודדות והביצוע המעשי שלה. אולם היחידי שהצליח להוריד את זה לשפת המעשה, היה רבי נחמן מברסלב זצ״ל אשר מן שמיא קא זכו ליה להוציא את המושג 'התבודדות' מספרי הקדמונים, ולסלול דרך גם לאנשים פשוטים כערכינו לעסוק בהנהגה הנוראה הזאת.
לדבריו, ההנהגה הזאת שייכת בהחלט לכל המדרגות. מהגדול שבגדולים עד הקטן שבקטנים. כל מי שיתמיד בזה יזכה לטפס ולעלות מעלה מעלה. ומובטח לו, שיהיה בסופו של דבר צדיק גמור, ללא רבב חטא, זך ונקי מכל שמץ של מדות ותאוות רעות, ולא יצא מן העולם לפני עשיית תשובה שלמה.
רבי נחמן לימד אף את הילדים להתבודד, (מעניין מאוד, שהילדים דווקא מקבלים את זה בטבעיות מלאה, עוד הרבה יותר מהמבוגרים) לבקש סליחה מהשם אם היום כעסתי על מישהו, לבקש ממנו על להבא להקשיב יותר טוב לדברי הרבי בכיתה, להיות וותרן ולחיות בשלום עם כולם וכו'.
על כל דבר – לדבר עם השם
על עצמו סיפר ר' נחמן, שהיה נוהג בילדותו לפתוח למשל משניות, וכשראה שאינו מבין בכלל, פנה מיד אל השי״ת בשפת האידיש, והתחנן בדמעות שליש שהקב״ה יעזור לו להבין מה אומרת כאן המשנה, מה בדיוק המחלוקת. ואחר ניסה שוב וראה שמבין קצת, ושוב התפלל ושוב למד, ואחר כך כשהתחיל גמרא גם כן ראה שלא היה מבין, ובכה עוד ועוד שיזכה להבין גם גמרא, ואח״כ ניסה ללמוד ראשונים וגם בכה עד שהבין. וכך המשיך הלאה אל ספרי הפוסקים, ספרי קבלה וכו' וכו'. הוא העיד על עצמו, שההצלחה הרוחנית שלו היתה אך ורק בזכות התמדתו בהנהגה הזאת, ולא מצד היותו מזרע הבעש״ט. ורבות שינן באוזני תלמידיו שאם יתייגעו ויתמידו בהנהגה הזאת, יזכו גם הם לכל הטובות שבכל העולמות.
"רבונו של עולם, רחם עלי!"
כשנשאל על ידי מאן דהו שאין לו מה לדבר כל כך עם השי״ת שעה שלמה בכל יום, ענה לו בפשיטות: תאמר רבונו של עולם, רחם נא עלי, תראה איך עוברים עלי כבר כמה ימים ושנים, עד מתי אבלה את חיי בהבל כזה? ותחזור על התוכן הזה שוב ושוב. ובהזדמנות אחרת אמר בפירוש, שאפילו אם ישב האדם בפגישה הזאת ויבקש מהשי״ת על זה בעצמו. ״רבונו של עולם תרחם עלי. תפתח לי את הפה. פתח פיך לאילם כמוני. הרי אני הבן שלך, ואין לי מה לדבר עמך״ זה נפלא ביותר.
ועוד יותר מזה, גם אם ישב האדם מול השי״ת ויאמר רק ״רבונו של עולם״ שוב ושוב, זה טוב מאוד. ברור שבסופו של דבר הקב״ה יפתח לו את הפה ואת הלב ויזכה לפרש את שיחתו כראוי לפני ה'. וסיים ר' נחמן, שאפילו אם גם זה קשה וכבד על האדם מאוד, לפגישה צריך להגיע. שב מול הקדוש ברוך הוא בשתיקה, ותמתין אולי תהיה מסוגל להוציא בסופו של דבר משהו מהפה. זה שווה הרבה, העיקר שלא תוותר על הפגישה היומית הזאת בכל מחיר שבעולם.
באחת ההזדמנויות, בה שוחח ר' נחמן עם תלמידיו אודות ההתבודדות, הוא הציע להם לבחור נושא מסויים. לדוגמא, אכילה, לימוד, תפילה, גאוה, כעס, תאוות ממון. ללמוד עליו מאמרים העוסקים בזה ואחר כך לעשות על זה התבודדות. כלומר, לערוך חשבון נפש אישי, לאור הדברים שלמדתי היום. מה מצבי בענין הזה, לדבר עם האיברים השייכים לאותם מדות. ולבקש ולהתחנן לבורא עולם הנה היום למדתי כך וכך, תרחם עלי שאזכה לקיים את זה כראוי. תזכה אותי להגיע לשלמות הרצויה בענין הזה. וכך באמת להתקדם נושא אחר נושא. (ע״פ ליקו״מ ח״א נב. ח״ב כ״ה, ק״א. השתפכות הנפש).
ליקוטי תפילות
בעקבות הדברים, כתב תלמידו המובהק רבי נתן, ספר שלם המכונה ״ליקוטי תפילות״ בו מוגשים מאות נושאים וערכים אשר מסודרים על כל מאמר מדרשותיו של ר' נחמן בליקוטי מוהר״ן. בשפה קולחת, הנותנת לנו דוגמא חיה כיצד מחברים תורה לתפילה. רבים מהעוסקים בספר הזה מעידים שאין נושא בעולם שלא מוזכר שם. ואנכי שמעתי אישית מפי כמה ידידים, שהם מרגישים שהמילים הכתובות שם נכתבו במיוחד למצב האישי שלהם. שוה לנסות!
הספר הזה, בהחלט לא מהווה תחליף להתבודדות. אולם הוא יכול לשמש לנו כמורה דרך, ללמוד איך משוחחים עם השם יתברך על חיי היום יום…
"…והצדיק הוא בחינת עפר, כי הצדיק הוא יסוד עולם כמו שכתוב 'וצדיק יסוד עולם', וכל הדברים עומדים עליו, ויש לו כח המושך, להמשיך כל הדברים אליו. כי זה הצדיק, הוא רק יחיד בעולם, שהוא יסוד עולם, שכל הדברים נמשכים ממנו, ואפילו כל הצדיקים הם רק ענפים ממנו, כל אחד לפי בחינתו; יש שהוא בחינות ענף ממנו, ויש שהוא בחינות ענף מן הענף. כי זה הצדיק היחיד בעולם, הוא עניו ושפל, ומשים עצמו כעפר, בבחינות 'ואנכי עפר ואפר'. ועל כן הוא יסוד עולם, היינו בחינת עפר, שכל הדברים הם עליו".
(ליקוטי מוהר"ן ח"א, ע)
יש לו לצדיק 'כח משיכה' טבעי; אורו ותורתו מושכים את לב האדם להתקרב לה'. כך היה רבינו, כעדותו של מוהרנ"ת: "כל מי שהיה מדבר עמו היה נמשך ונכרך אחריו בהשתוקקות גדול. ואפילו הרשעים שבקהילת קודש אומן, כולם היו כרוכים אחריו והתעוררו קצת, עד שהיו להם כמה וכמה הרהורי תשובה, מה שלא עלה על לבם מעולם" (חיי מוהר"ן, תריד).
וכך גם לאחר הסתלקותו – נמשכים אליו הלבבות, וגם לבעלי הלבבות הקפואים ביותר מובטח, "שמי שישב ויעסוק בספריו, רק בלי קנטור וניצחון, ויסתכל בו באמת, אז בוודאי יהיו נבקעין אצלו כל גידי קשיות לבבו" (חיי מוהר"ן, שמט).
"והנה היה ראוי שיימשכו כל בני אדם לזה הצדיק, שהוא בחינת עפר, שיש לו כח המושך. אך על ידי כח המכריח, מפסיקין ומרחיקין ממנו. היינו, שיש בני אדם, שעל ידי דיבורם ומעשיהם, הם מכריחים את בני אדם להפסיקם ולהרחיקם מהצדיק הנ"ל. ולפיכח המכריח, כן מרחיק מהצדיק" (ליקו"מ שם).
אך השפעתם של אלה היא זמנית בלבד. שכן, כוח המשיכה הטבעי של הצדיק קיים, וממשיך למשוך, ורק "הכח המכריח" הוא זה שמונע מלהימשך אליו – "ואחרכך, כשיפסיק כח המכריח, יחזורוימשיך עצמו ויתקרב להצדיק שהוא בחינת עפר. כי כשיפסיק המכריח, ישוב לעפר, לצדיק שיש לו כח המושך" (שם).
ואם על מקל שזורקים אותו כלפי מעלה, אומרים חכמינו "זרוק חוטרא אאוירא, אעיקרא קאי" (= זרוק מקל לאויר – למקומו הקודם יחזור) (רש"י בראשית כא, כא) – על אחת כמה וכמה נשמה יהודית, בוודאי שגם אם יכריחו אותה להתרחק מהצדיק, חזקה עליה שככלות התגברות הכוח המכריח, היא תחזור ותימשך אל שורשה.
אמנם, המלחמה בין "כח המושך" של הצדיק, לבין ה"כח המכריח" הוא נורא ואיום; מצד אחד, יש לו לאותו צדיק כוח משיכה עצום, ובהימשכות אליו תלויה כל הגאולה, "כי תיקון כל העולמות וגאולה השלימה העתידה לבוא, הכל תלוי בזה. כי ביאת המשיח תלוי בקרבת הצדיקים" (ליקוטי תפילות, ע). אבל מאידך: "אתה ידעת ריבונו דעלמא כולא, גודל עוצם וריבוי הכוחות המכריחים המרחיקים בכל הכוחות מלהתקרב לצדיקים, כי הכח המכריח מתגבר בכל עת להפסיק ולהרחיק מהצדיקים" (שם).
מהי אם כן העצה? כיצד אנו יכולים להגביר את כוח המשיכה של הצדיק על הכוח המכריח שלא להימשך אליו? ישנה עצה אחת: ענווה ושפלות!
שכן העפר יש לו כוח משיכה, וככל ש"נפשנו כעפר לכל תהיה", כך יתגבר כוח המשיכה הקדוש, ונימשך אל הצדיק.
שכן, עיקר הריחוק מהצדיק נובעת מגאווה וכבוד ולחץ חברתי – "שמתיירא שיהיה נפחת כבודו ויתבזה כשיתקרב אל האמת. על כן, מי שרוצה לידע האמת לאמיתו, ישפיל דעתו באמת, ויזכור פחיתותו ושפלותו באמת, וכל מה שעבר עליו מעודו. וכשירגיש שפלותו באמת, אזי בוודאי יתגלה לו האמת, ויתגבר כח המושך עלכח המכריח, ויהיה נמשך בזריזות גדול לצדיק האמת" (ליקוטי עצות, צדיק סג)
"אלול, שאז כל ישראל מתעוררים וזוכרים בה' יתברך ובעלמא דאתי, ועל כן תוקעים אז בשופר, כי על ידי שופר מזכירים עצמן אימת יום הדין של לעתיד שאז יתקע בשופר גדול" (לקוטי הלכות, ברכות הראיה ה-יח).
הנפש הבהמית שוכחת, שקועה במדמנת החיי יום יום ולא זוכרת את אחריתה, מסיחה את דעתה מן השעה שתצטרך לעמוד ולתת דין וחשבון מפעלה. ועל כך בא שופר של אלול, להחריד וליירא, להזכיר ולעורר, שיש תכלית לחיינו וכל מעשינו הנכתבים בספר עתידים להקרא לפני מלך מלכי המלכים, וביום דין יפקד כל מעשה איש ופקודתו ועלילות מצעדי גבר, מחשבות אדם ותחבולותיו ויצרי מעללי איש, כל מחשבה וכל הרהור, כל רעיון וכל רצון, כל תאוה וכל תשוקה, הכל הכל יעלה ויבוא ויגיע וייראה ויפקד.
ומי שנזכר בזאת, מתעורר לבקש ולהתחנן, לחלות פני צורו וקונו לשוב מעתה באמת לסלוח העבר ולהתחיל דרך חדשה של קרבת אלוקים.
בימים עברו היה די בקול השופר של שחרית באלול כדי לעורר הלבבות שיתחילו לחוש ולדאוג מן העתיד, אבל כנראה שכאשר גבר החושך ונאטמו הלבבות הוצרכו מן השמים לעוררנו באופן נוסף, השליכו אותנו לחוסר וודאות, אין יודעים מה יולד יום, רבבות עומדים ולבם מלא רתת על גורל נסיעתם ל'ראש השנה שלו' העולה על הכל, כל יום שמועות אחרות וספקות חדשות.
מן השמים מכריחים אותנו לחשוב על העתיד ולדאוג עליו, ומלבד התפילה והזעקה מעומק הלב שנזכה ונחיה ונעלה ונבוא לשם ברננה בעזרת השם, צריכים אנו 'להסתכל בשכל של כל דבר', ולהבין, שמן השמים פשוט רצו להרגיל אותנו שלא לחיות חיי בהמה המונחת רק בהווה, אלא נתחיל לזכור 'בה' יתברך ובעלמא דאתי' שזה תכליתו הפשוט של השופר באלול.
אם נשכיל לעורר לבנו לתשובה לא נצטרך לתזכורות קשות, ונוכל לעשות את המוטל עלינו בשמחה ובישוב הדעת, בשובה ונחת נוושע לפעול את הגאולה השלמה ושמיעת קול שופרו של משיח במהרה.
לפעמים נופל האדם בדעתו כל כך עד שאי אפשר לו להחיות את עצמו בשום דבר, כאילו אין בו שום טוב כלל- אזי צריך גם כן להפך הדבר ולהתחיל מצד השני, כנזכר לעיל, ולחשוב במחשבתו, אם כן כפי דעתי אני כולי רע לגמרי ואין בי שום טוב כלל! ואז דייקא מתחיל להרגיש בעצמו הנקודות טובות שנמצאו בו עדיין, כי כנגד הגרוע והרע לגמרי בוודאי ימצא בעצמו גם בעוצם גריעותו כמה וכמה נקודות טובות, ועל ידי זה יחיה את עצמו.
"רוב בני אדם שרחוקים מהשם יתברך עיקר ריחוקם הוא מחמת מרה שחורה ועצבות"(ליקוטי מוהר"ן, חלק א, תורה רפב). כל אחד מרגיש קושי אחר שעוצר אותו בפני התקדמות מהותית בעבודת ה'. אבל הקושי הוא לא הסיבה, אלא הסימפטום: בשורש, אומר רבי נחמן, העצבות היא החוסמת. כשיש עצבות, אז נכנסים כל מיני פרמטרים חדשים לתמונה, כמו: כמה השקעה זה דורש ממני, כמה הצלחתי בפעמים הקודמות – או כמה אני רוצה בזה עכשיו. כשאדם יחיה את הקרבה לה', כל השאלות הללו ייעלמו. לא שהוא פתר את התשובות לכל השאלות הללו, אלא שהן נשאלות על ידי מי שלא בטוח שהוא רוצה לחיות ומלא בספקות. מי שזוכה לחיות את הקרבה לה', מסיר מעליו את אותם מעצורים של עצלות, חוסר רצון וספקנות.
אבל איך זוכים להרגיש את החיות בעבודת ה'? בהתמודדות עם מה שמונע אותה. מה מביא את העולם לעצבות ומרה שחורה? "מחמת שנופלים בדעתם, מחמת שרואים בעצמם גודל קלקולם שקלקלו מעשיהם, כל אחד כפי מה שיודע בעצמו את נגעי לבבו ומכאוביו" (שם). כל המעשים שלנו שנוגדים את עבודת ה', הקלקולים והחטאים, לא מאפשרים לנו להתחבר ולהזדהות איתה באמת. בתורה הזאת בליקוטי מוהר"ן, שנקראת 'אזמרה לאלוקי בעודי', מגלה רבי נחמן שדרך הסתכלות על נקודות טובות בודדות שנמצאות עדיין אפשר להגיע להכרה מלאה שאין בכוח שום עוון וקלקול למנוע את תחושת החיות. לא רק שהפנימיות שלנו היא לא כך, אלא שגם עכשיו ממש, במדרגה שלי כמו שאני, אני יכול להרגיש חיות ולדעת שהקלקולים לא חוסמים אותי בכלל.
מהי המשמעות של אותן נקודות טובות? כיצד הן הופכות את כל תמונת המצב מעצבות לשמחה? בקטע שלפנינו, שהוא מדברי רבי נתן בליקוטי הלכות (ראשית הגז, ד, א), נוכל לראות חלק מהמשמעות שביישום העצה. נניח והמרחק הוא אכן גדול. נניח שהיצר הרע לא מטעה אותך לחשוב שהעבירות שלך גדולות בהרבה יותר ממה שהן באמת ("היצר הרע מגדיל הפגמים", כתב הבעל שם טוב בצוואתו). אז נבוא ונשאל: מה באמת הקשר שלך לה', לעבודת ה'? לדבריך, עם המרחק העצום הזה, אין קשר. האמנם כך? העלאת השאלה הזאת ממש הכרחית עבור התבוננות זאת, כפי שכותב רבי נתן: "צריך… לחשוב במחשבתו, אם כן כפי דעתי אני כולי רע לגמרי ואין בי שום טוב כלל!". בשלב זה יצוצו כל אותן נקודות טובות, שמרחיקות אותנו בהרבה מההגדרה הזאת. יש לנו מצוות שלעולם לא נניח, יש לנו גבולות שלעולם לא נחצה, ועוד המון מעשים קטנים שביום-יום. כשרות, שבת, תפילה, ברכות, הימנעות מגזל, ועוד הרבה יותר דברים שעוד יותר פשוטים מאלו. אם היינו מסתכלים על המעשים האלו ישר, הם לא היו אומרים לנו דבר. אבל אם חשבנו על כך ש"אני כולי רע לגמרי", אנחנו פתאום חשים את המשמעות של כל הנקודות הטובות הללו. זה לא סתם. זה לא רק הרגלים. זה בוודאי יותר מזה.
אבל מה זה אומר לנו? שאנחנו לא פה ולא שם? זה אומר לנו, שגם לירידה שנראית לנו מאוד גדולה, יש גוון מאוד שונה מכל ירידה אחרת. גם כשנדמה לאדם מישראל שהוא כמו כל גוי אחר שמסתובב בעולם, הוא מגלה שיש הרבה ההבדלים, והוא כן מלא בנקודות טובות. למה זה כך? כי גם הירידה היא בתוך עבודת ה'. עליה וירידה של אדם מישראל הן לא התקדמות או חידלון – שתיהן בתוך עבודת ה'. לכן, ביחד עם כל הקלקולים הגדולים ביותר ח"ו, עדיין יימצאו נקודות טובות. כמו שמצב קשה לא גורם לי להפסיק לנשום, כי החיות הטבעית עדיין ממשיכה, כך גם ירידה קשה לא מפסיקה את החיות הבסיסית ביותר. זאת מציאות שאני חי בעבודת ה'. אבל זה היה יכול להיות מציאות, רק אם אלו הם חיי באמת.
מתוך הנקודות הטובות אנחנו מגלים על חיות אמיתית. על חיות שאינה נפסקת מכל דבר שיעבור עלינו, וגם אם יהיה הגרוע ביותר. החיים, כמו נשימת החיים, עדיין נמשכים מעצמם, אל ה', ואין מה שיוכל לעמעם אותם. זהו הפתח להתחזקות מאוד גדולה, ולמציאת שמחה אמיתית בכל מקום שהוא.
"סיפר [רבינו] שכשהיה בארץ ישראל סיפרו לו שם החשובים שהיו שם… שקודם שהיו בארץ ישראל לא היו יכולים לצייר לעצמן שארץ ישראל היא עומדת בזה העולם, והיו סוברים שארץ ישראל הוא עולם אחר לגמרי… עד אשר באו לשם וראו שארץ ישראל הוא בזה העולם ממש… ועפר ארץ ישראל הוא במראה ודמות כמו עפר מדינות אלו ממש… "וסיפר רבינו ז"ל זאת, כי הוא ענין נצרך מאד לכמה ענינים, שבני אדם נבוכים בהם בטעותים".
(ליקוטי מוהר"ן ח"ב קטז)
כמו לעלות לירח, כך הצטיירה נסיעה לארץ ישראל עד לפני מספר דורות. בימים ההם התחבורה היתה קשה מאד, אפילו נסיעה לעיירה, לא הרבה אנשים יכלו להרשות לעצמם; שלא לדבר על נסיעה לעיר הגדולה או לארץ שכנה, כך שנסיעה לארץ ישראל על כל תלאותיה וסכנותיה היתה חלום שבדרך-כלל לא התגשם.
הוסיפו לעובדה זאת את מעלתה העצומה והקדושה של הארץ מחד גיסא, ואת הגעגועים והכיסופים אליה שהיו שזורים במכלול הציפיות לגאולה ולישועה – מאידך גיסא, ותבינו היטב מדוע כמה צדיקים, טרם באו לשם, "לא היו יכולים לצייר לעצמן שארץ ישראל עומדת בזה העולם, והיו סוברים שארץ ישראל הוא עולם אחר לגמרי"…
לא קשה לדמיין את אכזבתם כשסוף סוף הגיעו ונוכחו לדעת שלמראית עין אין הבדל כלל בין ארץ ישראל ובין מדינות אחרות.
אלא שכל זה כאמור למראית עין, כי באמת הארץ הזו קדושה מאד, בתכלית הקדושה, ומובדלת ומופרשת לגמרי משאר ארצות בכל ענייניה ובחינותיה, אך כדי להרגיש את ההבדל הזה, צריך מקודם להאמין, ורק לאחר מכן רואים קצת – אם זוכים.
* * *
גם צדיק הדור מצטייר לנו לפעמים כבעל הדרת פנים מרשימה, לבוש בגדי שיראין, כל תנועותיו אומרות כבוד ויקר, או למצער מפורסם לשם ולתהילה, שרבבות חרדים למוצא פיו…
זו אומנם איננה טעות גמורה; מצאנו צדיקים רבים שהתבלטו בתואר-יפים, גם הכבוד והפירסום נאה ויאה ליראי ה' – אולם, בל נהיה כאותה בת קיסר שקראה בתדהמה על רבי יהושע: "חכמה מפוארה בכלי מכוער!" (תענית ז ע"א).
שכן פעמים רבות המראה החיצוני מטעה. יש חיצוניות מרשימה שמחפה על תוכן עלוב; ויש גם צדיק נשגב שלמראה עיני בשר "לא תואר ולא הדר לו" (ישעיה נג, ב), הוא גם רחוק מכל כבוד ופירסום ציבורי, כפי שנאמר לשמואל הנביא כשרצה למשוח למלך את אליאב אחי דוד: "אל תבט אל מראהו ואל גבוה קומתו כי מאסתיהו כי לא אשר יראה האדם כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב" (שמואל-א טז, ז).
* * *
גם בעבודת ה' הדבר כך. המעשים הגדולים והפעולות חובקות העולם של פלוני, אינם בהכרח רצויים וחביבים לפני הקב"ה יותר מהמצוות ה'קטנות' של האחר.
כבר שנינו, נאמר בעולת בהמה "ריח ניחוח", ובמנחה – "אשה ריח ניחוח לה'". לומר לך, אחד המרבה ואחד הממעיט – ובלבד שיכוון לבו לשמים" (מנחות קי ע"א).
כמו כן למדנו (במסכת ברכות ו ע"ב) שדווקא עבודת התפילה שבני אדם מזלזלים בה – היא זו שעומדת ברומו של עולם.
* * *
כדי להכיר בערכם הפנימי של הדברים, עלינו להתעלם מהנחות מוקדמות שלנו, ולשמוע אל החכמים שמלמדים אותנו מה באמת חשוב בעיני ה'.
כך נשרש מלבנו גם את הנטיה ההרסנית כל כך, ולדאבוננו גם שכיחה כל-כך, לזלזל בערכם של מעשינו הטובים – וממילא גם להתאמץ פחות עבורם.
…'חמש דקות הלימוד שעומדות לרשותי, ממילא לא יביאו אותי לדרגתו של גאון פלוני, ואפילו לא יעניקו שליטה בסוגיא – אולי עדיף לשתות כוס תה במקומן'…
….'ח"י השקלים שביכולתי לתת לצדקה, ממילא לא יעשו אותי לנדיב דגול, אז אולי לוותר על הרעיון'…
…'אפילו אם אשתדל לכוון בתפילה, היא תהיה רחוקה מאד משלימות, אז בשביל מה לטרוח?!'…
מחשבות אלו הן לחישותיו של 'הנחש הקדמוני' שהתמקם בלבנו. הבה נטה אוזן לחז"ל שנותנים לנו מבט אחר: "שטוב לו לאדם דבר אחד בצער, ממאה ברווח" (אבות דר"נ ג, ו).
אחת הסיבות שבגינן בחר רבינו להטמן בעיר אומן, היא בשל קידוש השם נורא ההוד שארע שם בשנת תקכ"ח, כאשר אלפי יהודים בחרו למסור נפשם למות ולא להשתחוות לצלם (חיי מוהר"ן, נסיעתו וישיבתו באומן, יב).
באותה שנה פרץ מחדש מרד האוקראינים בממלכת פולין, וכדי לדכא את המרד נשלח הצורר איוואן גונטה, מפקד צבא פולין, לאוקראינה, שהיתה בעת ההיא נתונה לשלטון פולין.
אלא שגונטה בגד בשולחיו, התחבר למורדים והפך למנהיגם. כיוון ששנאת ישראל עזה פיעפעה בו, יצא בראש גדוד מרצחים למסע הרג ביהודים.
ביום ב', ה' בתמוז הגיעו לעיר אומן, שאליה נמלטו רבים מיהודי הסביבה, עקב היותה עיר מבצר.
מחוץ לעיר פגשו הצוררים כארבע מאות עגלות טעונות יהודים, אנשים נשים וטף, הם לא היססו וטבחו את כולם.
היהודים שבתוך היער החליטו להשיב מלחמה שערה ולהניס את הפורעים. מושל העיר שהיה אוהב ישראל, מיהר עוד קודם לכן ונעל את שערי היער.
הפורעים התקרבו לשערי העיר, וכשמצאום נעולים, איימו על המושל כי אם לא יפתח בפניהם את השערים, יפרצו פנימה בכוח, ויטבחו תחילה את סופיה, בתו היחידה.
לבסוף הצליחו לפרוץ את השערים, הסתערו על ארמון מושל העיר והרגו את בתו. לאחר מכן טבחו יהודים רבים בחוצות.
שאר היהודים התבצרו בבית הכנסת, מעטים מהם הציעו כסף רב כדמי כופר נפש לפורעים, אך הללו נטלו את הכסף והרגום.
היהודים שבבית הכנסת גרמו אומר להלחם בפורעים, ואכן שניים מהם, ר' לייביש משריגרוד ור' משה מנקר, יצאו בחירוף נפש והרגו בחרב עשרות מן הרוצחים.
כשראו הפורעים שהיהודים חדורים בעזות נפש, העמידו תותח מול שערי בית הכנסת והפגיזו אותם. לאחר מכן טבחו אלפי יהודים. כל זה ארע ביום שלישי, ו' בתמוז, סמוך לערב.
לאחר מכן הקימו המרצחים חופה נמוכה מקומת אדם בחצר בית הכנסת, ומעבר לה צלב גדול, והכריזו לאמור: "כל החפץ בחיים, יעבור תחת החופה!"
קידוש השם התחולל אז, כאשר מכל אלפי היהודים, אנשים נשים וטף, אף לא אחד ניגש לעבור תחת החופה, למרות הידיעה הברורה שהרשעים יהרגום באכזריות.
בליל יום רביעי, ז' בתמוז, הסתערו הרשעים על אלפי היהודים שבבית הכנסת והמיתו אותם בחמת זעם. לאחר מכן סבבו בעיר, ורצחו בדם קר כל יהודי שנקרה בדרכם.
מספר ההרוגים הגיע לשלושים אלף.
היחידים שנותרו בחיים, היו הצדיק רבי דוד חזן מתלמידי הבעש"ט ושלושה עשר איש שהתחבאו עמו במערה מחוץ לעיר.
כשעזבו הרוצחים את העיר, יצאו ממקום מסתורם, אספו את גופות הקדושים, וכשדמעתם על לחיים הביאום לקבורה בשני בורות גדולים שהפכו לשתי גבעות ענקיות.
לימים הביע רבינו הקדוש רצונו להטמן סמוך לשני קברי האחים של הקדושים. "כי באומן היה קדושת השם גדול מאד, כי נהרגו רבים מישראל לאלפים ולרבבות…" (חיי מוהר"ן, שם).
לזכר הקדושים כתב רבי דוד חזן קינה מיוחדת. עד לפני מלחמת העולם השניה נהגו תושבי אומן להתענות ביום ו' בתמוז ולקרוא קינה זו.
התורה שונה לחלוטין מאיך שהיא מצטיירת בדמיונינו. כי בפשטות נדמה כאילו יש שיעור וגבול עד היכן אפשר לעלות, וגם להיפך, יש שיעור לירידות ונפילות אשר משם אפשר לשוב עדיין לה', ומשום כך בזמנים של נפילות גדולות קשה לנו להתחזק ולהתעלות מתוכם, כי נדמה לנו שחרגנו מגבולות התשובה.
אבל, אם נתבונן בכמה ממצוות התורה נראה, שדווקא בירידות קשות, שלכאורה באמת לא שייך לשוב מהם, או בזמנים של כבידות הנפש שלא שייך לקום ולעשות כלום, אם בכל זאת נתעורר לעשות שם דווקא איזה משהו קטן, אז מתעוררים מאוד הרחמים של השי"ת, ואותו מעשה קטן עולה ומתקבל לרצון למעלה בתכלית האהבה.
כפיש היה ביציאת מצרים, שאז היו ישראל במ"ט שערי טומאה, ובמצב כזה בוודאי היינו חושבים לומר שלא שייך לצאת משם, אך כאשר עלתה שוועתם למעלה, התעוררו רחמי השי"ת וקרבנו לתכלית המעלה.
וזהו לימוד נפלא ונורא: לדעת שיש הנהגה אחרת שאי אפשר לנו להבין.
שים לב! כל הנפילות וחלישות הדעת הם רק מחמת שרוצים להבין את הנהגת ה', ומשם נובעות הכבידות, מחשבות היאוש והקרירות מעבודת התשובה.
וראה זה פלא: בטומאת צרעת, אשר מוציאים את המצורע מחוץ למחנה, ישנו דין מעניין, שאם הבהרת כגריס, אזי הוא טמא, אך אם פרחה בכולו, הרי הוא טהור. והוא דין מופלא, שקרח נפל מחמתו לחלוק על משה, כי לא היה יכול להבין בשכלו איך שייך להתעלות ממקום טמא כזה, שפרחה הבהרת בכולו.
וכך יש גם בעבודת ה', ישנם זמנים שהיצר הרע בולע את האדם לגמרי, עד כי הוא כל כך רחוק שנדמה שאין לו שום דרך להתחיל לצאת מהסבך. ובפרט שבנוסף לזה מתגבר גם סבל גשמי, פרנסה ושאר צרכי ביתו וכו' שבמצב כזה הוא סוגר מעצמו כל פתח של תשובה להשי"ת. וכל כך רק משום שאינו מבין, שדווקא מחמת ש'פשטה הצרעת' לגמרי על כל כולו, דווקא בגלל זה, אם רק יעשה משהו קטן, כי אז יעורר עליו רחמים גדולים לגאלו לתכלית העלייה.
קח לך יסוד זה בכל דרכי היהדות, ובכל עניין ועניין, כשתעמוד ותהרהר האם שייך לשנות מצב זה. כי צריך שתבין, שאי אפשר ללכת עם המוח שלנו שמבין כל דבר כפי פשוטו. אסור להסתכל על מה שעובר עלינו בכלל. כי מה שנעשה עם כל אחד הוא ממש לא כפשוטו. צריך תמיד להסתכל בכל הכוחות רק על דבר אחד: איך אפשר עכשיו להתחיל לעשות משהו בשביל שיהיה התחלה חדשה, רק זה צריך לחשוב, כי אולי התחלה זו היא תהיה הפתח והשער לכל הקדושות. אין אנו יודעים כלל אימתי תבוא רוח הטהרה, אולי דווקא כאשר הצרעת מתפשטת לגמרי.
וכך רואים אנו גם במצוות שילוח הקן, כאשר אנו באים להציל את הנפשות והאפרוחים החלושים, אסור לנו ללכת עם השכל הפשוט שחושב רק בלבולים וחלישות הדעת, לומר, נפשות אלו אפשר לקחת, אך נפשות אלו אין להם תקווה אולי נשאיר אותם בקן. או, ביום פלוני אפשר ושייך לחטוף קדושה, אך היום הזה כבר אי אפשר. לכן התורה מצווה, לשלח את השכל הנקרא "אם הבנים", ולקחת את כל האפרוחים, תעשה מה שאפשר, ואז תזכה לגאולה השלמה.
בסיפור הראשון שסיפר רבי נחמן (סיפורי מעשיות, מעשה א), "מעשה מאבידת בת מלך", מזכיר לנו רבינו מה הוא תפקידנו האמיתי בעולם, על מנת שנתעורר לקיימו. ולא רק זאת אלא אף בעיקר מוסר לנו "סימנים בדרך" כיצד ליישם את תפקידנו עד לסופו הטוב..
רבינו מתאר מלך שיש לו שש בנים ובת אחת, ובכך רומז לנו על מלך מלכי המלכים אשר האציל מעצמו את שבעת הספירות התחתונות אשר אותן באנו לתקן בימי חיותנו עלי אדמות – חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות – ספירות אלו הינם המידות אשר בנפשנו, אשר על תיקונם אנו עמלים עד אשר הם יובילו אותנו למימוש קדושתנו שנפח בנו המלך.
רבינו ממשיך ומספר כי את הבת אהב המלך ביותר והיה משתעשע עימה תמיד. ה"בת" בסיפור מרמזת על הספירה הנמוכה ביותר מבין השבע ספירות – ספירת המלכות – המרמזת על העולם הזה. בכך רומז לנו רבינו כי הכי מעריך המלך את יכולתנו להמליך אותו ולפרסמו דווקא בעולם הנמוך ביותר – העולם הזה – שחשכותו מעלימה את אור פני המלך. דווקא אנו, הרחוקים, יכולים להעלות נחת רוח מיוחדת למלך בהיותנו מקדשים את שמו במדורי העלטה.
ואז.. יום אחד כועס המלך על ביתו ומשלח אותה מעל פניו באומרו לה "שהלא טוב יקח אותך"… ובכך מתחיל המסע שלנו בפועל בעולם..
על מה קמה המריבה?
שאלתם את עצמכם פעם מדוע אנשים רבים? התשובה היא כי אנשים רבים מאחר ומאחורי כל מריבה ישנה משאלה סמויה לקשר עמוק יותר, פנימי יותר, אמיתי יותר. משום כך בעל ואשה רבים, משום כך חברים טובים רבים, משום שהם מחפשים משהו חדש בקשר.
מכאן, שהסיבה שהמלך משלח אותנו מארמונו, שהוא עולם האמת, אל חשכת העולם הזה, הנקרא ה"לא טוב", אינה אלא על מנת לאפשר לנו לחפש אותו מחדש, והפעם דווקא מתוך היותנו אחוזים ב"לא טוב", ועל ידי כך הוא מאפשר לנו להתקרב אליו יותר…
רבינו משתמש דווקא במילים "לא טוב" ולא סתם במילה "רע", ובכך רומז לנו כי כל כוחו של ה"לא טוב" שתחת השפעתו הושלכנו (דהיינו כוח המדמה) הינו בכך שהוא מאתר דווקא את הכוח הטוב הטמון בכל אחד מאיתנו ואז הוא מסיתו לשימושו ולטובתו. למשל אדם שכוחו מתבטא במידת ה"חסד" שבו או אז מסיתו ה"לא טוב" שישתמש בכוח החסד שלו, שבו הוא חזק, לניאוף חלילה; ואם כוחו חזק במידת ה"גבורה" מסיתו ה"לא טוב" להשתמש בגבורה לכעסים ולמלחמות במקום לעמידה על גבולות הקדושה. וכן הלאה הם תעתועי ה"לא טוב" אשר תחת השפעותיו הושלכה בת המלך שהיא נשמתנו.
ממשיך רבינו ומספר כי השני למלך, בראותו את צערו של המלך על כי הרחיק את ביתו ממנו – מיד נרתם למשימה לבקשה ולהשיבה אל חיק אביה.
משמעותו של ה"שני למלך" בסיפור ספונה בראשי תיבות המילה שני – "שורש נשמות ישראל". ובכך רומז לנו רבינו כי בשורש מהותנו עמוק עמוק אנו כולנו נרתמים במסירות נפש למשימה למצוא את הקשר לנשמתנו להכיר בה ולא לשכוח אותה ואז להצילה ממלתעות הלא טוב המתעתע ולהשיבה אל הבורא.
עמוק בתוכנו אנו מרגישים את געגועיו של המלך אל הנשמה שנטע בנו נענים לגעגועיו ונרתמים לחפשה בתוכנו ולחברה אליו. אך לא פשוט ומלא מניעות הוא המסע ועל כן בהמשכו של הסיפור מצייד אותנו רבינו בעצות טובות כיצד לצלוח את דרך התעתועים הזו ולהצליח במשימה.
רמז ראשון להצלחת המסע – שביל אחד מן הצד
נקודת התפנית הראשונה במסע, המקרבת את השני למלך למטרתו, מתרחשת כאשר הוא מחליט לנטוש את היערות השדות והמדבריות אשר בהם הוא מבקש אחרי בת המלך והולך לחפשה ב"שביל אחד מן הצד" – בכך רומז לנו רבינו כי החיפוש האמיתי אחר נשמתנו נמצא במקום מאוד אינטימי בינינו לבין הקב"ה – ב"שביל אחד מן הצד". שם, במקומה של הצניעות והענווה דווקא; במקום שבו אף אחד לא רואה אותנו להלל ולשבח את "קדושת דרכנו" – היכנשהו בעומק סתרי מחשבותינו ובעומק נטיית רצונותינו הסמויים אשר אותם שומע רק המלך הבוחן כליות ולב – שם דווקא הרחק מעיני הציבור קורה משהו גדול באמת; שם קורה חיבור אמיתי אל נשמתנו ואל המלך הקדוש.
רמז שני להצלחת המסע – הימנעות מתענוגי העולם
התפנית הבאה בסיפור קוראת לאחר שהשביל מן צד מוביל את השני למלך הישר אל ארמונו של ה"לא טוב" בו תפוסה בת המלך – רבינו רומז כי מי שמוכן להיות אמיתי עם עצמו ולקרב את נשמתו לבורא באמת ובסתרי סתרים זוכה לחשוף את תעתועיו של ה"לא טוב" ולמצוא את נשמתו באמת.
ואז פונה בת המלך אל השני למלך בהתרגשות וקובעת איתו זמן בעוד שנה בדיוק לפוגשו, בהבטיחה לו כי אז יוכל להוציאה לחופשי. אך תנאי היא מתנה עימו על מנת שיצליח במשימתו – כי בכל אותה שנה יתגעגע אליה ולא יירגע מגעגועיו ואז ביום המיועד להוציאה לא יאכל ולא ישתה ולא יישן.
בכך רומז לנו רבינו כי לכתחילה עלינו לזכור כי העולם הזה לא נועד שנתענג ממנו. באשר כי אם נתפתה אחר תענוגי העולם הגשמיים או אז יפגמו שלהבות כיסופינו אחר מציאת הנשמה מהסיבה שהגשמיות תגשם אותנו ותעכיר את אור הרוחניות הבוערת בקרבנו.
השני למלך מקיים את כל דבריה, אולם דווקא ביום האחרון בו הבטיח לה כי לא יישן ולא ישתה ולא יאכל, הוא נתקל באילן בעל תפוחים נאים עד שלבסוף אינו עומד בפיתוי, אוכל מן התפוח ונרדם ל"זמן מרובה"….
בכך מצייד אותנו רבינו בעוד רמז ואומר – דעו לכם כי "ביום האחרון" דהיינו לאחר שתזככו את נפשכם הרבה זמן בכיסופים טובים – כאשר תתקרבו מאוד לקראת שינוי אמיתי בנפשכם שיקנה לכם חופש רוחני פנימי אמיתי – או אז תתגבר הקליפה עליכם ביותר, ותפתה אתכם אחר תאוות העולם עד כי בקושי תוכלו לעמוד בפיתוייה, וייתכן מאוד שתפלו מכל הכיסופים הרוחניים שלכם ו"תירדמו" תרדמה רוחנית לאורך זמן…. אך אל דאגה! ואין ייאוש! כי עדיין לא אפסה תקווה ולא נסגרו השערים, באשר בת המלך לא תוותר עליכם…
רמז שלישי להצלחת המסע – לשמור את כוח השמחה
ממשיך רבינו ומספר כי לאחר שהתעורר משנתו הלך השני למלך אל בת המלך וראה כי היא מצטערת מאוד על כי נרדם בשליחותו אך למרות זאת היא אינה מתייאשת ממנו ועתה היא מוכנה להקל עליו את ההזהרה – דהיינו, אומר רבינו, אומנם לכתחילה עלינו להיות פרושים מתענוגי העולם הזה בכלל, אך מאחר ואיננו יכולים לעמוד בכך, בכל זאת אין ייאוש, כי ישנה גם עבורנו תקווה – ומבקשת בת המלך ממנו כי שוב יתגעגע אליה שנה שלמה וביום האחרון רשאי יהיה לאכול ואין צריך להתענות אך רק שלא ישתה יין כי היין יגרום לו לשינה והעיקר הוא שלא יישן.
רבינו רומז כי העיקר בעולם הזה הוא שלא להירדם מהזיכרון של משימתנו, אשר לשמה הגענו לעולם, ושלא נרדם מהתקווה והידיעה כי בכוחנו למלאה, אף כי ניפול בדרכנו אלפי פעמים. על כן אמנם לכתחילה נכון שלא נהנה כלל מתענוגי העולם אך יחד עם זאת לאנשים כערכנו העיקר הוא לפחות שלא נשתה יין על מנת שלא נרדם.
משמעות שתיית היין הינה על פי מאמר חז"ל כי "יין ישמח לבב אנוש", ומכאן רומז רבינו – אמנם אי אפשר לצפות מכם שלא תיהנו מהעולם והצעותיו כלל אך לפחות שמרו את השמחה וההתרגשות שלכם לדברים משמעותיים באמת. הישמרו לשמור את השמחה שלכם וההתרגשות שלכם בהצלחתכם בקרבת השם, בעבודת המידות, בהתגברות על תאוות וכן הלאה ערכים רוחניים ומשמעותיים. כי אם תתמלאו בשמחה בשל הנאות חולפות או אז לא תוכלו יותר ליהנות ולשמוח באמת מהישגים אמיתיים כי יתמלא ליבכם בשמחה אחרת ואז שוב תירדמו מדבקותכם במשימה ותאבדו את הדרך לתכלית.
מה לדעתכם קרה אז? ההצליח השני למלך לעמוד במשימה המתונה יותר? כמובן שלא. אף בפעם השנייה בהגיע היום האחרון שוב גובר עליו ייצרו והוא שותה יין ונרדם… והפעם לשבעים שנה… כמניין חייו של אדם. ובכך רומז רבינו כי יכולים אנו לחיות בעולם בעירנות מלאה ובעצם להיות שרויים בתרדמה עמוקה… כבר לא נלחמים בחירוף נפש עבור השגת משימתנו לחלץ את נשמתנו ממלתעות התעתוע של ה"לא טוב"…. אוי…..
רמז רביעי להצלחת המסע – כוח האמונה!
אך בת המלך לא מתייאשת.. כלל וכלל לא… בבואה לפגוש את השני למלך ומוצאת אותו רדום היא אומנם בוכה וקובלת על עוצם הרחמנות שחשה עליה ועליו … אך שוב היא מתנערת מיד מצערה וכותבת לו מכתב בדמעותיה על גבי מטפחת ובו מספרת לו כי אם רוצה הוא להוציאה עליו לחפשה עתה בהר של זהב ומבצר של מרגליות.
כאן מרמז לנו רבינו כי אף אם לא הצלחנו לעמוד במדרגות הקדושה הנדרשות מאיתנו אל לנו להתייאש, כי אף על פי כן יש תקווה אף עבורנו וכל שעלינו לעשות הוא להמשיך ולחפש את הקשר לנשמתנו והפעם במקום הזוי ולא הגיוני כגון "הר של זהב ומבצר של מרגליות".
לא רק אנחנו חושבים כי מקום כזה הוא כמעט שלא בנמצא בשכל אנושי אלא אף השני למלך, אשר כבר התעורר משנתו ושב לחפש את בת המלך, חשב כך ועל כן אומר רבינו שהוא "השאיר את המשרת" שהוא השכל המשרת אותו לאורך כל הדרך ו"הניחו והלך לבדו לבקשה".
אם עד עתה השכל לא הצליח לעזור לנו, כי כוחנו דל לעמוד בבירור של אמת ושקר, וכך שוב ושוב מוצאים אנו את עצמנו נופלים בתעתועי ה"לא טוב" – אם כך עתה מה שעלינו לעשות הוא להניח את השכל ו"ללכת לבד" – דהיינו לסמוך עצמנו על האמונה לבד. כי כאשר כשל כוח שכלנו, או אז רק בכוח האמונה נוכל לזכות לסיים את המסע עד סופו מבלי להתייאש ולהירדם באמצעה של הדרך.
על כן, אומר רבינו, כי השני למלך פוגש "אנשים גדולים" חכמים והגיוניים אשר בזים לו באומרם כי הר של זהב ומבצר של מרגליות "בוודאי אינו בנמצא כלל… והלא אתה רואה כי שטות סיפרו לפניך"… אפילו "אנשים גדולים" וחשובים בחיינו יכולים להיות בעל כורחם שליחיו של ה"לא טוב" ולומר לנו בייאושם כי רב – כי אל לנו לצפות להוציא את נשמתנו משביה ומוטב לנו כי נרדם שוב ונוותר על המשימה ההזויה שלנו.
אך השני למלך הפעם לא מתרשם מתעתועי היצר ועומד על דעתו ו"מתעקש" (כפי שמציין רבינו בסיפור) למצאה. על אף ההיגיון, המתנגד לצעדיו, יודע הוא בעמקי ליבו כי אם אמרה בת המלך כי היא קיימת ונמצאת, אף על פי שזו משימה שלכאורה נראית בלתי הגיונית, שומה עליו להמשיך בדרכו עד שימצאנה!
בכך רומז לנו רבינו כי לאנשים כערכנו, אשר כוח שכלנו לברר בין טוב ורע לא עומד לנו ואנו נרדמים שוב ושוב במשימתנו – רק האמונה תעמוד! והיא זו שתחזיק אותנו על עומדנו במסענו בעולם הזה המתעתע והמשקר והמחליף את הטוב ברע ואת הרע בטוב.
אין עוד מלבדו
בסופו של הסיפור, לאחר שעמד בעקשנות בכל המסות הלב אשר ניחתו עליו מאנשים גדולים כאלו ואחרים, מקבל לפתע פתאום השני למלך סיוע באופן פלאי ובאה רוח ונושאת אותו עד למקום של "הר של זהב ומבצר של מרגליות" – ובכך מרמז רבינו כי אם רק נחזיק מעמד ולא נרדם ולא נוותר למרות ואף על פי כל המניעות הרבות שיעברו עלינו, או אז ברגע אחד לפתע ישלח בורא עולם סיוע מן השמיים ויקפיץ אותנו מעבר לכל המניעות עד למקום בו שורה נשמתנו.
ושם במקום זה שוהה השני למלך לזמן מה כפי שאומר רבינו "כי צריך לשהות שם, כי צריך לשום שכל וחכמה להוציאה".
ובכך מרמז רבינו – אף כי אמנם האמונה היא זו שעמדה לנו לאורך כל הדרך והחזיקה אותנו שלא נתייאש – בכל זאת כדי להשלים את המשימה עד סופה נדרש מאיתנו שוב להפעיל "שכל וחכמה" על מנת "להציל את נשמתנו". אמנם כוח האמונה הוא הבטון המעמיד אותנו על רגלינו אך עיקרו של דבר הוא שסופו של הבירור של מי אנחנו באמת, דהיינו עצם היותנו נשמה אלוקית השייכת למלך, תקרה על ידי בירור הדעת כמו שכתוב – "כולם במחשבה התבררו". וגם בזה נזכה לסיוע שמימי אם נחזיק מעמד ולא נתייאש.
מאחר וכדי להשלים את המשימה יהיה עלינו לעמוד אל מול תעתועי "לא טוב" מבלי להתפתות אחר שקריו ובכוח הבירור של אמת ושקר לגלות את האור הטמון בכל ספירה וספירה המאירה בתוכנו.
"ואיך שהוציאה לא סיפר"
לבסוף מוציא השני למלך את בת המלך משביה, אך רבינו לא מגלה את האופן המדויק בו מוציא אותה, והסיפור מסתיים במילים – "ואיך שהוציאה לא סיפר. ובסוף הוציאה" – ובכך שוב אנו זוכים ברמז כי בסופו של מסע, מי שבאמת מסיים את המלאכה וגואל את נשמתנו משביה, הינו רק בורא עולם בכבודו ובעצמו. כל מה שמוטל עלינו הוא רק לעשות את מלוא ההשתדלות והמאמץ הרוחני אך במופלא מאיתנו אל לנו לדרוש, כי בסופו של דבר הכל נעשה רק בדבר המלך ויחד עם זאת מצד שני אל לנו להקל בחשיבות מסענו ורצוננו העיקש לסיים את המשימה.
יהי רצון שנזכה להוציא את נשמתנו משביה ולגלות את היותנו חלק אלוקי ממעל ונחזיק מעמד אל מול המניעות הרבות, עד כי נזכה לסיוע מן השמים ונזכה כולנו לשוב אל ארמון המלך לחזות בנועם השם ולבקר בהיכלו.
"דע כי צריך לדון את כל אדם לכף זכות, ואפלו מי שהוא רשע גמור, צריך לחפש ולמצוא בו איזה מעט טוב שבאותו המעט אינו רשע… ודן אותו לכף זכות… מעלה אותו באמת לכף זכות, ויוכל להשיבו בתשובה … "כמו כן הוא אצל האדם בעצמו, שצריך לדון את עצמו לכף זכות, ולמצוא בעצמו איזה נקודה טובה עדיין… ועל ידי זה נעשין ניגונים, בחינת מנגן בכלי זמר, שהוא בחינת שמלקט הרוח טובה מן הרוח נכאה, עצבות רוח… ואזי הוא יכול להתפלל ולזמר ולהודות לה'".
(ליקוטי מוהר"ן ח"א, רפב)
הגיע הזמן להיגאל! הגיע הזמן שכל אחד ואחד מאיתנו יוכל לעמוד נוכח פני ה', לשפוך לפניו את לבו, ולהתפלל אליו בשלימות. כאשר אכן יהיה בימי משיח צדקנו הקרב ובא.
אך זאת לא יתכן, אלא כשתהיה לנו שמחה! זה לא אפשרי אלא רק כשנגלה את הנקודה האלוקית שבתוכנו ונתחבר אליה; רק אז נוכל לפתוח את פינו בתפילה בשירה ובהודיה – "אזמרה לאלקי בעודי".
כל זמן שהנקודה האלקית שבכל יהודי מכוסה ונעלמת; כל זמן שכשאנו מסתכלים על יהודי אנו רואים את המסיכה החיצונית שעליו, ואין אנו רואים את פנימיותו הזוהרת באור יקרות; כל עוד אין בנו את הכח לראות בכל מנין יהודים, מנין של "תינוקות של בית רבן" זכים וטהורים – קשה מאד להתפלל, לשיר לזמר ולהודות.
* * *
אך מי יש לו הכח לזה? מי הוא זה ואיזהו אשר יוכל לחדור מבעד למסך הרע ולמצוא את התינוק הזך שבפנים?
"דע שיש בכל דור ודור רועה, והוא בחינות משה, שהוא רעיא מהימנא, וזה הרועה הוא עושה משכן. ודע שתינוקות של בית רבן מקבלים הבל פיהם שאין בו חטא מזה המשכן".
ללמדך, שיש צדיק שיודע לזהות את התינוקות של בית רבן. הוא יודע למצוא ולגלות את התינוק הזך שבכל יהודי, וללמד אותו למצוא בתוכו את הטוב ולשמוח בו – וכך להשיל מעליו את קליפת הרע, ולגשת לתפילה, לזמר ולהודות.
* * *
איך הוא הגיע לזה? כיצד הוא הפך להיות רועה שכזה, רועה שרואה רק את הטוב שבכל אחד מאיתנו?
הוא לא הגיע לכך דרך האהבה והשמחה, אלא דרך היגיעה והמסירות-נפש. הוא התייגע, טרח וסבל, זעק ושאג. ובתחילת דרכו אף לא אמר את כלל המזמורים שבתהילים – "רק הפסוקים המדברים מתחינות ובקשות וצעקה להשם יתברך" (שבחי הר"ן, י).
ורק אז, אחר היגיעות והמסירות-נפש, כאשר זיכך את גופו עד שלא נשאר בו שמץ אחיזה לרע, הפך להיות 'כולו טוב', עד אשר כל יהודי אשר הוא נותן בו את עיניו, אינו רואה בו אלא את התינוק הזך והטהור החוזר זה עתה מבית רבו…
גם את תורת "אזמרה" בעצמה – כמה יגיעות יגע רבינו כדי לגלותה! לכמה מסירות נפש הוצרך כדי להאיר את הדרך הזאת בעולם! הלא הם כתובים על ספר דברי הימים – חיי מוהר"ן וימי מוהרנ"ת – אודות נסיעתו החפוזה ללמברג [=לבוב שבאוקראינה], ורדיפת תלמידיו אחריו במסירות נפש… לך נא ראה שם.
אך לנו הוא נותן את "אזמרה" במתנה, גם טרם התחלנו לזכך את עצמנו מכל שמץ רע. אותנו הוא מלמד ולנו הוא נותן את הכח, לחפש ולמצוא את הטוב ולשמוח בו, גם כשאנו שקועים ברע. גם אז, הוא מלמד אותנו איך לגאול את עצמנו מהרע, לגלות את הטוב, ולזמר ולהודות…
את העיניים של "אזמרה" קיבל הצדיק אחר זיכוך מר וארוך, אך לנו הוא רוצה להנחיל זאת במתנה גמורה גם בטרם התחלנו… וכשמשיח יגיע, יהפוך הדבר לנחלת הכלל, בעגלא ובזמן קריב.
תקציר: בימים אלו שלאחר חנוכה, צריך כל אחד מאתנו לטכס עצה ותחבולה איך 'לחנך' ולהרגיל את עצמו להודות ולהלל, ולהמשיך את האור של הלל והודאה לכל ימות השנה.
כלל גדול לימדנו הרה"ק רבי נחמן מטשעהרין זיע"א: החג לא 'עובר' – החג 'נכנס'! פירושם של דברים: החג והמועד אינם חגיגה זמנית ותו לא, אלא הם קנין רוחני הנקנה בנפש האדם ומלווה את האדם משך כל ימות השנה.
ומשנה תוקף מקבלים הדברים, כשמקורבים לצדיק האמת ושוקדים על ספרי "ליקוטי הלכות" – שם נוכחים לראות שאור המועדים שייך לכל יום ויום בכל ימות השנה.
וקל וחומר כשמדובר בחג החנוכה, אשר כל מהותו הוא "חינוך" והתחדשות בעבודת ה'. על אחת כמה וכמה שעלינו להמשיך את אורו על כל השנה כולה. [ובפנימיות: אור החנוכה נמשך ומאיר עד אין שיעור, רק שלאחר יום השמיני אין מדליקים את האור בצורה פיזית, מכמה סיבות, כמבואר בפירוש בליקוטי הלכות (הודאה ו, לד) עיין שם].
והנה, עיקר החינוך שאנו מתחנכים בחנוכה, הוא: להודות ולהלל! כי אכן כל חינוכנו ותחילת כניסתנו לעבודת ה' הוא על ידי שנתגבר לראות את כל החסדים אשר ה' גומל עמנו, ונודה ונהלל לשמו הגדול.
וביאור הדבר:
כשם שתינוק קטן, מחנכים אותו בתחילה לדברים קטנים ופעוטים, ומחשיבים ומעריכים כל התקדמות קטנה של התינוק בלימוד התורה וכיו"ב, אע"פ שאינו לומד אלא דברים קטנים ומגומגמים. כן אנו, עיקר חינוכנו הוא על ידי שנתחיל להעריך כל התקדמות קטנה, גם אם היא פעוטה ובלתי נחשבת, ונודה ונהלל על זה לשמו הגדול, ועל ידי זה נזכה לגדול באמת.
והנה, בימים אלו שלאחר חנוכה, צריך כל אחד מאתנו לטכס עצה ותחבולה איך 'לחנך' ולהרגיל את עצמו להודות ולהלל, ולהמשיך את האור של הלל והודאה לכל ימות השנה.
ולטובת הקוראים נציע הצעה יקרה, קלה ופשוטה, המרגילה את האדם להלל והודאה. והיא: ההנהגה אשר נהג רבינו בילדותו, להודות לה' אחר הסעודה, על כל פרטי האכילה ושתיה.
והיא הנהגה יקרה ונפלאה מאד, אשר כל אחד יכול להרגיל את עצמו בזה, ואינה אורכת זמן רב אלא מספר רגעים. וגם יכול להרגיל בזה את בני ביתו. ותועלתה רבה וגדולה מאד, כי בזה ירגיל את עצמו להכיר בטובתו של מקום, ולהודות לו על חסדיו.
לא באנו לחדש דבר, אלא להזכיר את הידוע והמפורסם, שעבר בקבלה איש מפי איש מאז רבינו הקדוש דרך תלמידו הנאמן רבי נתן זי"ע, דרך שאר התלמידים בלי יוצא מן הכלל.
עד שלפני שנים מועטות ירדה הסתרה לעולם והחושך יכסה ארץ, עד שהדברים הברורים והפשוטים נשכחו, וגם רבים המתקרבים החדשים שאינם יודעים את הדברים שתמיד היו ברורים לכל מי ששם רבינו הקדוש נקרא עליו.
בבירור ענין "צדיק האמת" המובא בספרי רבינו, והדרך להתקרב אליו, ולהבין בצורה ברורה מי הוא צדיק האמת, ואיך עברה ועוברת השארת דעתו הקדושה בעולם מדור לדור עד ביאת גואל צדק במהרה בימינו.
"העיקר והיסוד שהכל תלוי בו לקשר עצמו להצדיק שבדור, ולקבל דבריו על כל אשר יאמר כי הוא זה דבר קטן ודבר גדול, ולבלי לנטות ח"ו מדבריו ימין ושמאל כמו שאמרו חז"ל אפילו אומר לך על ימין שמאל וכו', ולהשליך מאתו כל החכמות ולסלק דעתו כאילו אין לו שום שכל בלעדי אשר יקבל מהצדיק והרב שבדור וכל זמן שנשאר אצלו שום שכל עצמו, אינו בשלמות ואינו מקושר להצדיק וכו'", עיין שם.
יש לעיין בכמה דברים בתורה הנ"ל, מי זה 'צדיק הדור' שרבינו מזכיר כאן, וכן בכל מקום שרבינו מדבר על 'הצדיק' (בה"א הידיעה) על מי הכוונה, ומה הכוונה "ולהשליך מאתו כל החכמות ולסלק דעתו כאילו אין לו שום שכל בלעדי אשר יקבל מהצדיק והרב שבדור, וכל זמן שנשאר אצלו שום שכל עצמו אינו בשלמות ואינו מקושר להצדיק"?
"וכבר מונח כלל בידינו אשר כעת הוא הצדיק שבדור – אדוננו מורנו ורבינו זצוק"ל"
ובכן מה שרבינו כותב פה צדיק הדור וכן בכמה מקומות, מובא בספר 'עלים לתרופה' (חלק ב' מכתבי רנ"ט) מכתב שכתבו תלמידו ומשמשו הנאמן של רבי נתן הלא הוא ר' נחמן מטולטשין, לאחד מגדולי אנ"ש רבי מיכלי נכדו של רבי נתן. וכך הוא כותב לו: "והיום למדתי המאמר הקדוש 'העיקר והיסוד שהכל תלוי בו להתקשר להצדיק שבדור לקבל דבריו על כל אשר יאמר וכו' (היא התורה שאנחנו עוסקים בה כנ"ל) וכבר מונח כלל בידינו אשר כעת הוא הצדיק שבדור, אדוננו מורנו ורבינו זצוק"ל". עד כאן לשונו הטהורה.
אם כן הקורא הישר, אם זאת היתה הקבלה של אחד מגדולי תלמידיו של רבי נתן, איפה נשאר מקום עוד להתבלבל?
וכן כל בר דעת מבין שכלל זה הוא גם על ליקוטי הלכות וליקוטי תפילות. וכן בשיחות וסיפורים כותב ר' אברהם ב"ר נחמן בזה"ל: "ועיין בחיי מוהר"ן שיש צדיק שהוא כלול מתרין משיחין יחדיו וכפי הנראה ומבואר מדבריו הקדושים בעל פה, שאלו הדברים סיבבו על רבינו ז"ל בעצמו", עד כאן לשונו לענייננו. וידוע שבכל מקום שנזכר צדיק בליקוטי מוהר"ן הולך על רבינו הקדוש בעצמו (חלוקי הנחל עמוד הצדיק).
ולאור דברי מוהרנ"ת זיע"א שרבינו הקדוש חי וקיים ואורו זורח בכל דור ודור עד ביאת גואל ואינו נפסק לעולם, מובנים כעת דברי תלמידו ר' נחמן טולטשינער אשר כעת צדיק הדור הוא רבינו הקדוש, צדיק ה"דור" דייקא, כי רבינו הקדוש עולה בכל פעם מדרגה לדרגה, ובכל דור ודור מאיר מחדש באור נפלא וחדש שלא היה מעולם ועוסק לתקן נשמות ישראל שבאותו הדור, את כל מה שעבר עליהם מעולם, עד שיכין את העולם לגאולה השלמה. שכל זה נכלל במאמרו הקדוש האש "שלי" תוקד עד ביאת המשיח, היינו האש שלי תבער ותאיר בעולם עד שעל ידה יהיה ביאת המשיח.
וכמו שכותב מוהרנ"ת בתיאור הנורא של הסתלקות רבינו: "והתחלתי לבכות ולצעוק מאד: רבי, רבי, על מי עזבתם אותנו! ושמע קולנו ונתעורר והחזיר ראשו ופניו הנוראים אלינו כאומר 'איני עוזב אתכם חס ושלום'" (ימי מוהרנ"ת א' ס"ד).
עד שיגמור הצדיק מה שהתחיל!
ואם בכל זאת ישאל השואל הלא כמה תורות יש בליקוטי מוהר"ן שיש להבין היום איך נעשה הנאמר בהם על ידי רבינו הקדוש בעצמו, כגון מה שגילה רבינו במאמר הנורא והקדוש שנאמר סמוך להסתלקותו בליקו"מ ח"ב תורה ח' וזה לשונו הקדוש:
"כשיש פגם תאות ניאוף ח"ו שאז התפלה בבחינת דין והסט"א בולעת אותה ח"ו אז צריכין בעל כוח גדול שיתפלל תפילה בבחינת דין וכו' כי כשזה הבעל כוח מתפלל תפלה בבחינת דין ואז הסט"א רוצה לבלוע אותה וכו' אזי זאת התפלה היא עומדת בבית הבליעה שלו בבחינת בצוארו ילין עוז וכו' ואז הוא מוכרח ליתן הקאות היינו שהסט"א מוכרח להקיא ולהוציא כל הקדושות של הדעת והרחמנות והתפילות שבלע". ואם ישאל השואל מיהו הבעל כוח הזה שמתפלל עבורנו היום?
שא עיניך וראה דברים נפלאים ונוראים שכותב תלמידו המוסמך מוהרנ"ת על זה בלקו"ה הל' חוה"מ ד' אות ט"ו:
"הצדיק הגדול הוא מת על קידוש השם כי כל ימי חייו מסר נפשו בכל יום על קידוש השם, ובפרט בשעת מיתתו ממש בוודאי הוא מת על קידוש השם ועיקר המיתה על קידוש השם היא בבחינת התפלה בבחינת דין של הבעל כוח וכו' בפרט מיתת הצדיקים שבחוץ לארץ שהכל הוא בבחינת התפילה בחינת דין הנ"ל שמוסרים גופם שיקבור בחוץ לארץ ששם יניקת הסטרא אחרא ונדמה להסטרא אחרא שהוא בולעת את הגוף הקדוש הזה.
"אבל זה הגוף הקדוש הוא בעל כוח גדול ועומד להסטרא אחרא בצווארה, עד שמוכרחת על ידי זה להקיא הקאות הרבה מקרבה ובטנה וכו' עד שיגמור הצדיק מה שהתחיל כי אז אינו פוסק מלעסוק בבחינת תיקון התפילה הנ"ל עד שיגמור כרצונו בבחינת כצאתי מן העיר אפרש את כפי כשיוצא מן העיר אל קברו אז יפרוש את כפיו בתפילה הנ"ל עד שיגמור מה שרוצה.
"ועל כן שם על קברו יכול כל אחד להתתקן אפילו הגרוע שבגרועים, כי שם עיקר הכוח של בחינת התפילה הנ"ל שעל ידי זה עיקר קול התוכוחה הנ"ל שהוא קול הניגון הנ"ל שעל ידי זה מוכיח את ישראל בבחינת נרדי נתן ריחו שעל ידי זה עיקר התיקון שזה נעשה בשעת מיתתו דייקא כי אז דייקא מוכיחם כנ"ל.
"ועל כן שם הכל יתתקנו כראוי כל מי שיזכה לבא לשם בחייו. וזהו בחינת העשרה קפיטיל תהלים שאומרים שם שהם בחינת עשרה מיני נגינה שהם בחינת קול הניגון הנ"ל שייתער לעתיד שהוא בחינת קול תוכוחתו הקדושה הנ"ל שעל ידי זה מעורר ריח טוב אפילו מהגרוע שבגרועים שבישראל ומתקן הכל על ידי זה וכנ"ל".
ובעניין זה מובא בפרפראות לחכמה על התורה ח' הנ"ל: "ובלילה שקודם הסתלקותו אמר בפירוש לאנ"ש העומדים לפניו מה לכם לדאוג מאחר שאני הולך לפניכם, ומה הנשמות שלא הכירו אותי כלל הם מצפין על תיקונים שלי מכל שכן אתם וכו' וכבר גילה דעתו בפירוש וברמז שכל מה שעסק עם אנ"ש המקורבים אליו, הוא את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה, וכמו שפי' רש"י אף עם דורות העתידין לבוא ונשמע מפיו הקדוש שאמר באומן: כצאתי את העיר אפרוש את כפי, היינו כאומר שאחר הסתלקותו אז יעסוק בשלמות תיקוני התפלה לגמור את שלו כרצונו". רואים בפירוש שכל הנאמר במאמר הנ"ל מתקיים בדורנו על ידי רבינו הקדוש בעצמו.
"תזכור את עצמך תמיד בכל עת הביטול שיש פראסטיק גדול כזה שגילה השיחה והתורה הזאת"
וכן תורה ע"ח ח"ב המדברת בעניין 'הנהגת הפשיטות של הצדיק האמת' שאז בעת פשיטותו הוא מקבל מהאוצר מתנת חינם ועל ידי זה מחיה את כל הפשוטים והירודים עיין שם. ומיהו הצדיק הזה בדורנו?
כותב מוהרנ"ת זיע"א על זה: "על כן עיקר חיותינו עתה הוא רק על ידי הצדיק הגדול הנ"ל שמחיה כל העולם על ידי פשיטותו וכו' כי 'גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהן', כי חיים הם בחינת החכמה והמוחין שהם עיקר החיות כמו שכתוב החכמה תחיה ומיתה היא בחינת הסתלקות המוחין שהיא החיות. אבל הצדיקים גם במיתתן קרויים חיים כי גם בעת הסתלקות המוחין הם מקבלים חיות מהאוצר מתנת חנם וכנ"ל ועל כן הם יכולים להחיות את כל העולם גם לאחר הסתלקותם על ידי כוח האוצר מתנת חנם" (שומר שכיר ד' אות ו' ז').
מבואר כאן שכל הנאמר בתורה הנ"ל הכל הולך על רבינו הקדוש הנחל נובע מקור חכמה, שהוא מחיה עתה בימינו בעת פשיטותו – דהיינו הסתלקותו – את כל העולם כולו על ידי האוצר מתנת חינם שגילה, וכאשר כותב מוהרנ"ת ז"ל בעלים לתרופה מכתב כ"ג: "אשרינו אשרינו שזכינו לשמע דברי אלוקים חיים כאלה, מה נדבר, כמה וכמה אוצרי אוצרי מתנת חנם השפיע עלינו השם יתברך בזה לבד שזכינו לשמע תורה הזאת של האוצר מתנת חנם ובזה בודאי אתה יכול להחיות את עצמך תמיד כל ימי חייך בפרט בעתים הללו שאתה בחינת פראסטיק בכמה שעות ועתים, אבל תזכור את עצמך תמיד בכל עת הביטול שיש פראסטיק גדול כזה שגלה השיחה והתורה הזאת שהוא מחיה הכל אפילו אותן שלא שמעו זאת ואין יודעין מזה ואפילו החולקים עליו, מכל שכן וכל שכן כמה מעלות טובות למקום עלינו שאנו זכינו לשמע כל זה מפיו הקדוש ומפי ספריו הקדושים בודאי אנו יכולין להחיות עצמנו בזה תמיד".
הצדיק צופה הילוך ביתו איך יתנהג לעולם באופן שלא תכבה נרו לעולם ועד
וכן בכל מאמר ומאמר בליקוטי מוהר"ן, כל הנאמר בו הולך על רבינו בעצמו, כגון בתורה י"ג ששם אומר רבינו: "אבל צריך לבקש מאוד ולחזור אחר חכם כזה ולבקש מה' יתברך שיזכה למצוא חכם כזה, שיקבץ הנפשות בבחינת: ולוקח נפשות חכם, ויעלה אותם (בבחינת עיבור) ויורד עמהם תורה". ואיה הוא החכם הזה והתורה הזאת?
בוא וראה נפלאות בליקוטי הלכות אבידה ומציאה ג', המיוסד על התורה הנ"ל, איך מגלה מוהרנ"ת את גדולת החכם הזה – הוא רבינו הקדוש בעצמו – עכשיו לאחר הסתלקותו. וזה לשונו הקדוש: "כל ימי הצדיק הוא בחינת יום ואז עיקר המשכת הדעת והתורה שהמשיך עלינו. ואחר הסתלקותו שהוא בחינת לילה ואז נסתמו תרעין דגן עדן ונסתלק הדעת, אך אנו מחיין עצמנו בהתורה שהמשיך עלינו ביום, דהיינו בחיים חיותו.
"כי הצדיקים הגדולים שהם בחינת משה משיח הם ממשיכין חידושי תורה על ידי עליית הנפשות כנ"ל, ממקום עליון נורא ונשגב כזה ובשכל נפלא כזה, עד שיש כוח בתורתם להשיב ולהחיות כל הנפשות שיעסקו בתורתם לנצח, כי התגלות תורתם היה על ידי שהעלו הנפשות כנ"ל, ובגודל כוחם העלו גם את כל הנפשות העתידין לבוא בבחינת ולא אתכם לבדכם וכו' כי את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה, והמשיכו התורה בקדושה כזאת עד שכל מי שיעסוק בתורתם תאיר לו התורה לצאת מחשכת אפילתו, בבחינת (תהלים קי"ט) נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי, כי על ידי עוסקו בהתורה חוזר ונתחדש נפשו בבחינת עיבור, מחמת שזאת התורה נמשכת מעליית והתחדשות הנפשות אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה וכו'
"וזה בחינת: 'טעמה כי טוב סחרה לא יכבה בלילה נרה', שאפילו בלילה דהיינו אחר הסתלקותו, לא תכבה נרו לעולם ועד, מחמת שסחורתו דהיינו תורתו, טובה מאוד, בחינת 'טעמה כי טוב סחרה'. כי המשיך תורתו בשכליות כאלה בבחינת ולוקח נפשות חכם, בחינת עיר גיבורים עלה חכם וכו' שעל ידי זה תורתו יש לה כוח להאיר גם בלילה ולא תכבה נרו לעולם ועד". (אות ה').
ובעניין זה מבאר מוהרנ"ת גם בהלכות השכמת הבוקר ד': "רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה, שנאמר על הצדיק האמת הגדול ביותר העוסק לעשות כלים ולהמשיך תורה בחכמה אמיתית כזאת, עד שיוכלו להתקרב הכל להשם יתברך. וזהו: צופיה הליכות ביתה, שצופה הילוך ביתו איך יתנהג לעולם באופן שלא תכבה נרו לעולם ועד, שיהיה נשאר השארת חכמתו לדורי דורות לנצח, כי: ולחם עצלות לא תאכל, כי לחמו ותורתו אינו לחם עצלות ח"ו, כי היה זריז מאד מאד בעבודתו יתברך".
וכותב רבי אברהם בר"נ על זה (חכמה ובינה כ"א): "והמעיין יבין מאליו, שמה שלא יזכירנו שם (דהיינו את רבינו בפירוש) וכן בשאר מקומות בדבריו הקדושים, כי אם בדרך כלל בשם 'הצדיק', הוא מפני דרכי שלום וכבוד אלוקים הסתר דבר. וגם כי אמנם שגם זה אמת, כי כל דרך צדיק הדור יש לו בחינת משה משיח כמובא בדבריו ז"ל, אבל בוודאי העיקר הוא 'העלית על כולנה' שהוא משה משיח בעצמו, כנשמע כמה פעמים מפיו הקדוש בפירוש, ועל כן אם תבוא בחשבון הג' תיבות האלה: 'עלית על כולנה', נביט ונראה שגם הם במספר שמו במילואו: 'נון חית מם נון', עם הד' אותיות והכולל"
להכלל בשם הצדיק
ואם תאמר: הלא עיקר הארת הצדיק הוא דעתו ואם כן, די בזה שלומדין ומלמדים לאחרים את תורתו הקדושה ומדוע צריכים להודיע מי הוא העוסק בתיקוננו, כפי שחוזר מוהרנ"ת הרבה במכתביו: "וחיבה יתירה נודעת לנו שתהילה לאל אנו יודעים מהצדיק האמת שעוסק בתיקוננו" (עלים לתרופה רנ"ה)?
כאן אנו נוגעים בעניין המעלה העליונה שהיא להתקרא על "שם הצדיק" כמובא דיבור זה הרבה בדברי מוהרנ"ת וכמובא בליקוטי מוהר"ן תורה ס"ז ח"ב: "כי יש צדיק שהוא היופי והפאר והחן של כל העולם כולו וכו' כשזה הצדיק נתגלה ונתפרסם בעולם זה בחינת "שם" דהיינו שנתפרסם ויש לו שם בעולם ובתוך זה השם של הצדיק האמת מלובש ומשותף שמו יתברך כי 'שמו משותף בשמנו' נמצא כשנתגדל שם הצדיק נתגדל שמו יתברך וכל מה שנתגדל יותר שם הצדיק, נתגדל יותר שמו יתברך".
ומבאר מוהרנ"ת בהלכות מצרנות ד' אות ט': "והנה אם תסתכל ותעיין היטב בדברי התורה הזאת תמצא שמזכיר שם כמה פרטים מעניין קדושת הצדיק, דהיינו 'שם הצדיק' שהוא השם והפרסום שלו והפאר והחן שלו דהיינו מי שזוכה להיות נכלל בשם הצדיק דהיינו ששם הצדיק נקרא עליו או שעל כל פנים נכנס בלבו שם הצדיק והוא מאמין בו והוא יקר וחשוב בעיניו וכו' שעל ידי כל זה נמשך עליו קדושת הצדיק שהוא ראש הבית שעל ידי זה מסתכל על עצמו בכל המידות שהם כלל התורה עד שזוכה לשוב אל ה'".
וכך כתב אחד מהמיוחדים שבתלמידי מוהרנ"ת, ר' נתן ב"ר יהודה מטבריה, על תורה זו וזה לשונו: "כי נקודה טובה בכוח רבינו ז"ל אינו דבר ריק, ואיך אנו צריכין להחיות עצמינו במה שזכינו שנקרא שם רבינו ז"ל ותלמידו הקדוש עלינו כמבואר בהתורה בראשית לעיני כל ישראל, והבעל דבר יכול להתגבר ולומר לנו שעדיין אין שמו עלינו, כי אין אנו מצייתים לדבריהם, על כן השאיר לנו רבינו ז"ל התורה אזמרה שאפילו נקודה טובה היא יקרה מאוד, אבל על כל פנים אין אנו ח"ו מתנגדים על אור חדש כזה, על אור המאיר בכל העולמות אשר יכול להאיר אפילו לנו" (נתיב צדיק קכ"ג).
עוד כותב מוהרנ"ת בהלכות גרים ג' אות כ': "כי הצדיק מברר בירורים ועושה גרים ובעלי תשובה על ידי שני בחינות הנ"ל שהם בחינת 'יד' ו'שם' כי כמה נפשות באים אליו ומתדבקין בו רק מחמת שמו לבד, ואחר כך כשבאין אליו הוא מלמד אותם חכמתו ומכלכל דבריו במשפט על ידי כל אחד ואחד, ובחינת השם הוא בחינת שינה הסתלקות הדעת דהיינו שאינו עוסק אז לדבר עמהם ללמדם משפט להכניס בהם דעתו רק ששמו לבד הולך ומתפשט בעולם ועל ידי זה לבד הם נתדבקים בו".
נמצא מבואר בדבריו הקדושים שמלבד מעלת לימוד תורתו הקדושה של רבינו על מנת ללמד, יש עניין גדול ומעלה עליונה להודיע את שמו הקדוש, גדולתו וכוחו וקדושתו, שהוא ראש כל בית ישראל, אשר על ידי זה נתגדל שמו יתברך.
וכן כל תלמידי רבי נתן שקיבלו דעתו הקדושה הכריזו והודיעו בריש גלי שהצדיק האמת שבדור הוא רבינו הקדוש בעצמו וכל תיקוניו חיים וקיימים לעד, כמו שכותב הגאון הקדוש רבי נחמן אבד"ק דטשערין זצוק"ל בספרו הק' פרפראות לחכמה בתורה ד':
"הנה ידוע מפי תלמידיו הקדושים שכל המאמרים שגילה בעניין מעלת התיקונים הנוראים והנפלאים שנעשין על ידי ההתקרבות אל הצדיק – וכל הפרטים שיש בזה – כל דבריו ז"ל בזה חיים וקיימים לעד, וגם עכשיו אחר הסתלקותו ז"ל נעשה כל זה על ידי שמתקרבין אל עניינו הקדוש ז"ל ונכללין בתוך הקיבוץ הק' הנקרא על שמו הק' ז"ל ומתדבקין עצמן בלימוד ספריו הק' ומקבלין עצותיו הק' ובאים על ציונו הק' ומתפללין שם על התשובה והיראה והעבודה וכו' בפרט כשזוכין להכלל בתוך הקיבוץ הקדוש בעת שמתאספין אליו ז"ל על ראש השנה".
והולך ומבאר שם איך כל פרטי התיקונים המבוארים שם בתורה הנ"ל נמשכין גם עכשיו לאחר הסתלקותו: "הסתכלות פני הצדיק – על ידי לימוד ספרי רבינו שבהם נמצא דמות דיוקנו ואור פניו כמובא בתורה קצ"ב. נתינת צדקה לצדיק – על ידי הצדקה שנותנים לבניו ולהמקורבים אליו ולהדפסת ספריו הקדושים וכו' ולשאר ענייניו הקדושים. וידוי דברים לפני הצדיק – על ידי שבאין על ציונו הק' ומרבין שם בתפילות ווידויים. ומה יהודה שהתוודה כמה דורות לפני לידת משה ואח"כ כשזכר משה הווידוי נעשה כאילו התוודה עכשיו לפניו, מכל שכן עכשיו שכבר היה הצדיק בחינת משה בעולם כשבאין על קברו כפקודתו בכדי שהוא יעלה הוידוי לפני השי"ת ויתקן בחינת המלכות בודאי נתקן הכל".
ומסיים הרב מטשערין: "צריך להאמין שכשרוצה באמת לילך בדרך הישר ועושה כל התיקונים הנ"ל בשלימות אז מה שהשי"ת שולח לו במחשבתו איזה דרך והנהגה לעבודת ה' צריך להאמין שזה דרכו הישר לעת עתה לפי שורש נשמתו", עיי"ש. (ראה בפרק הבא בדברי הר"נ מטשערין על דרך זה בעוד תורות בליקוטי מוהר"ן. וכן בדברי שאר תלמידי מוהרנ"ת זי"ע)
ונסיים פרק זה בדבריו הקדושים של מוהרנ"ת זי"ע, אשר הוא מורה דרכנו בעניין ההתקרבות לרבינו הקדוש, וזה לשונו: "כי באמת צריכין לחפש את הצדיק האמת תמיד, אפילו המקורבין אליו, שיזכו להתקרב אליו ביגיעות יותר כדי לקבל ממנו יותר ויותר עצות וכו' כי הצדיק מסתתר בכל פעם מהעולם מחמת קלקולם ונתרחק מהם הרבה עד שקשה להם לקבל ולינק מאורו הגדול, כי אם על ידי יגיעות ובקשה וחיפוש הרבה. וזה בחייו, מכל שכן אחר הסתלקות לעילא ולעילא, צריכין לחפשו ולבקשו יותר ויותר, לסלסל ולחפש בתורתו הקדושה ולילך בדרכיו ואורחותיו הקדושים, ולבקש ולהתחנן הרבה לפני ה' יתברך עד שיוריד דמעות הרבה, עד שישפוך לבו כמים לפני ה', עד שיזכה למצוא ולהשיג פנימיות כוונת תורתו הקדושה, שזהו בחינת הצדיק בעצמו".
"כי בוודאי אין החיפוש והבקשה אחרי גוף הגשמי של הצדיק, כי אם אחרי רוח הקודש שלו, שעל ידי זה עיקר בירור המדמה שזה תיקונו, וזה צריכין לחפש ולבקש תמיד" (הלכות שלוחין ה' סעיף ו').
השנה מלאו 300 שנה להתבצרותה של העיר הזאת בשנת 1654 לקראת התקפת ההיידמאקים מגייסות חמלניצקי וגונטה. במלחמה הזאת נטלו חלק רב אלפי יהודים, שנמלטו והתאספו אל תוך אומן מכל כפרי הסביבה וגם מישובים מרוחקים למצוא סתר מפני חרב האויב. אלפי יהודים התרכזו לעמוד על נפשם בעיר נצורה זאת ולתמוך בפולנים הנוטים להם חסד. ידועים שמות של יהודים גבורי חיל שנשארו לזכרון בעוז רוחם וגבורתם בקרבות אומן, כמו שפרנסקי, שרגורודסקי, מנקר ועוד. רבות נכתב על העיר הזאת בספרי היסטוריה ואנציקלופדיות, נתחברו תפילות וקינות לזכר הקרבנות, נקבעו ימי צומות וקריאת מגילת תענית ביום ה׳ בתמוז, יום הרג רב, על חורבן העיר. הפרעות ביהודים חזרו ונשנו לתקופות שונות, עד למלחמת האזרחים לפני 30 שנה, והאחרון הכביד – היטלר שעשה כליה גמורה.
רצוני להעלות על הכתב זכרונות מימי שלום בעיר הזאת, על דמותה ועל פרשת חיי אחינו שם בדורות המעטים לפני המהפכה הבולשביסטית, במשך שנות השמונים עד תחילת המאה החדשה[1].
זאת היא עיר מכורתי, בה גדלתי במיטב שנות נעורי. חיי אחינו התרקמו והתפתחו שם בימים ההם בצבעים בולטים ועסיסיים. אומן היתה מאז ומתמיד אחת מערי אוקראינה המפורסמות ברוב עשרם של יבולי קרקעותיה ותנובת פירותיה המשובחים, וכל צרכי-מחיה שהיתה אוקריינה מספקת לרחבי רוסיה הרחוקים. לאלפי קילומטרים מסביב לאומן משתרעות אחוזות פוריות ואדמות דשנות, אשר בעליהן הרוזנים, מאדירי הפולנים והרוסים, בחרו לשכון בארמונותיהם בערי הפלך הבירה, ותמיד היו זקוקים למתווכים בעניניהם הכספיים, ולסוחרים במכירת סחורותיהם; ובזה היה משלח ידם של היהודים. ההסכמים הגדולים בין בעלי האחוזות או בתי החרושת ובין הסוחרים בעלי הכספים היו נגמרים על פי רוב בקייב עיר הפלך[2], בחדשי פברואר-מרס, שנקראו זמני קונטרקטים[3], ואז היו נוסעים רוב הסוחרים לקיוב[4] לפגישות עם ה"פריצים". והעונה הזאת היתה קובעת את השוק. גם שדכנים היו מנצלים את ביקוריהם של בעלי הון בעונת ה"קונטרקטים" בקיוב לשם תיווך בעניני שדוכים בין הורי חתנים ובין הורי בנות שהגיעו לפרקן. עד ראשית שנות התשעים טרם היה חיבור מסילת הברזל לאומן; והיו נוסעים בעגלות או במזחלות בימי החורף עד שדה-לבן (בילוצרקוב)[5] דרך עשר שעות, ומשם ברכבת לקיוב, וכל נסיעה נחשבה למעשה רב. עם פתיחת הקשר ברכבות נעשו הנסיעות כמובן רגילות ונוחות יותר; בכל זאת, עוד במשך שנים נחשבו נסיעות, כשהאיש יצא מביתו לדרך רחוקה, אפילו בתוך הארץ, למאורע בחיי המשפחה.
העיר משתרעת ויורדת ממערב למזרח ולצפון. בחלקה הגבוה היתה נקראת העיר החדשה; שם כבר היו בשנות השמונים רחובות סלולים עם מדרכות, והבתים בנויים בצורה עירונית מסודרת. שם גרו משפחות של "גויים" יחד עם יהודים, פקידי העיריה, רופאים, שופטים; שם היו כנסיה צבאית וגימנזיון; שם נפתח גם בית-דואר, אחרי שלפני כן היה יהודי אחד משרת את חלוקת המכתבים, ובידו היה גם סדור ההובלה והשכרת הסוסים לנסיעה בדאר. בחלקה זאת של העיר נפתחו גם אח"כ, עם גידולה והתפתחותה של העיר, חנויות מודרניות, בנקים, וגם בתי כנסת חדשים לתפילה.
תמונה עתיקה של העיר אומן
לא כן בחלקה השני, המזרחי, אשר במורד העיר. החל מהמרכז, שם היתה המשטרה עם בית המשפט, ועל ידם הכנסיה הישנה, טבורה של העיר. באמצע הכיכר הרחבה היתה באר עמוקה, אשר אם זרקו אל תוכה אבן, עברו רגעים עד שנשמע הד שקיעתה; והבאר הזאת, כפי שספרו זקני העיר, בלעה הרבה ילדים ותינוקות של יהודים בימי שלטונו של חמלניצקי, שנזרקו חיים אל תוכה. הבאר היתה מטילה אימה על כל ילד יהודי. כעבור שנים ניטע שם גן עירוני והבאר נעלמה. בהמשך משם מזרחה באה העיר הישנה, מאוכלסת כולה יהודים, בתים רעועים ומיושנים; הרחובות מסונפים לסמטאות מזוהמות ולקפנדריות דרך חצרות פתוחות ואשפתות; שם נמצא גם "רטהוז", כעין מבצר בנוי אבנים כבדות, חנויות נוגעות אחת בשניה, שהצטרפו למבצר המקיף שטח גדול מאד; והוא ששמש בשעתו חומה בצורה להתגונן בפני גייסות המתקיפים. בקרבת המקום נמצאו רוב בתי המדרש של החסידים המרובים וה"חדרים" של מלמדי דרדקי. שם התנוסס בית הכנסת הגדול העתיק והמפואר[6], בנוי קירות עבים, כמו בבניני ירושלים העתיקה; כניסתו היתה "ממעמקים", ואדון הקודש בו היה בעל ארבע קומות, עשוי לתפארת עבודת פתוחים; נברשות נחושת גדולות היו מחוברות בשלשלאות לתקרה; ובאמצע הבנין היתה הבימה מוקפת עמודי נחושת מעשה אמנות עם קליעת שריגים ופרחים. בית הכנסת הזה נודע בזמנו לתהלה בגלל החזנים המפורסמים שהתפללו בו. ובליל בלהות אחד עלה בית כנסת זה באש ונחרב כליל[7]. הייתי אז כבן 14, וזוכר היטב את מחזה השרפה הנוראה היוקדת, וכל ספרי התורה עם כל המגילות והפנקסים וכתרי התורה יקרי הערך – הכל היה למאכולת האש. גדול היה הכאב והאבל בכל העיר. השרפה באה מנר שנשאר דולק אחרי סעודת חברה קדישא ששתו לשכרה ויצאו.
בית הכנסת הגדול של העיר אומן. צילום עתיק.
בצפונה של העיר היו בתי אצילי-העיר והנגידים. כל בית מוקף גן וגינת פרחים; הבתים בנויים לתפארת; בעליהם היו יוצאים מהחצרות בכרכרה. בקצה הרחוב היורד לצפונה של העיר, בשפלה, מתחילה חורשה עתיקה, מפורסמת בשם "גן-סופיה"; אותה נטע הנסיך פוטוצקי לפני מאות שנים בשביל אהובתו סופיה. החורשה מאפילה בהדרת העצים העבותים הגבוהים מעין רואה את צמרתם, והיא מסודרת מעלות ומורדות נהדרות. ותופסת שטח גדול, למעלה מחמשה ק"מ מרובעים. בתוכה מסודרים סלעים ענקיים, אשר מהם נוצרו מנהרות, מחילות, נקיקים ומחבואי סתרים. בקצה החורשה מאחוריה נמצא בית ספר חקלאי, בו למדו האגרונומים אלימלך זגורודסקי ועקיבא אטינגר. על יד הכניסה זונקים ומפכים מתוך סלע-מעין מים חיים משובחים.
בשנים המרוחקות ההן הכתה החסידות הבעש"טית שרשים עמוקים בקרב הישוב של אומן וסביבותיה. גרמה לכך קרבתה של העיירה טלנה והרבי דוד'ל[8] בתוכה, או אפשר זכה הרבי דוד'ל לגדולתו ולפרסומו הרב על ידי קרבת העיר אומן עם תומכיו העשירים שבתוכה, אשר פזרו ביד רחבה כסף להחזקת החצר של רב דוד׳ל. היו באומן גם חסידים של הרביים מסדיגורי, ממאקארוב, מברשד, מרחמיסטריבקה וברצלב; איש איש והקלויז (בית המדרש) שלו. כדאי להזכיר את אחד מבין החסידים המובהקים ההם, אשר כמוהו לא ראיתי ולא שמעתי מימי; שמו היה ר' יעקב פרנקל, נכדו של רבי לוי יצחק מברדיטשב; עשיר גדול ובעל עסקנים ונכסים רבים; והוא היה טובל במקוה כל יום. פעמים לאין ספור, לפני התפלה ובמקרה של פגישה עם כומר בדרך או בלויה, או במקרה של איזו מחשבה זרה או הרהור בלתי טהור, מיד רץ לטבול במקוה; וכשעבר על יד כנסיה היה עוצם את עיניו וחוזר על הפסוק "שקץ תשקצנו"; והוא היה זהיר לעשות ברגליו כרכורים בפסיעתו על מפתן של חדר בצאתו ובכניסתו, כדי שלא יתקבל כעין שתי-וערב. ואם במדה כזו או פחות, היה רוב היישוב בימים ההם אדוק ומעורה בחסידות ובחיי המסורת, בלי להיות דוקא מלומדים ומושלמים בתורה ברובם.
עם כל היות העיר נחשבת לנקודה מסחרית, חשובה גם בהיותה מנותקת ממסילת הברזל, בעצם לא היתה זו אלא עיירה גדולה הקופאת על שמריה; לא הכל ידעו לקרוא ולכתוב בשפת המדינה, ברוסית; עתון שהיה מתקבל אצל יחידי סגולה, היה נמסר מאיש לאיש; המשפחה היתה הדוקה ונאמנה ברובה, הנוער היה נוהג כבוד בהורים; הבת ידעה את יעודה להנשא ולהיות לאם; המלאכה נחשבה למדרגה שפלה של תעסוקת האדם ומגמתו בחיים; בחוגים המכובדים של החברה והצבור לא ניכר מקומם של בעלי מלאכה, בלתי אם בעלי מלאכה עדינה, כמו צורפי זהב ושענים.
עומד לעיני זכרון אמי ז"ל ודמותה הנפלאה והאצילית; היא ידעה על פה הרבה מהתנ"ך, גם "שירי תפארת" של וייזל וגם שירי שילר בגרמנית; ויחד עם זה היתה מתפללת יום יום ושומרת על כל מצוה קלה.
בין האנשים המפורסמים, אנשי הרוח, שהעניקה לנו אומן ושזכרם קשור בעיר הזאת, כדאי לציין ולהזכיר בראש וראשונה את הרבי נחמן מברצלב אשר מצא שם את מנוחתו, ואלפי חסידיו ומעריציו היו באים שנה שנה לימים הנוראים להתפלל בבהכ"נ שלו ולהשתטח על קברו. כידוע, היו מתנגדים רבים לשיטת הברצלבי, ביהוד בין חסידי הרבי מברשד[9], ונהגו גם לידות אבנים בחסידי ברצלב בימים הנוראים[10]; וחסידי ברצלב היו מקבלים ברצון כל פגיעה באבן כזאת, כסימן טוב לשנה הבאה. הסופר מיכה יוסף ברדיצ'בסקי[11], גם הוא מעיירה על יד אומן, בא בתחילת 1900 לבקר שם, והלך עם ידידו. לראות את מקום קברו של מהר"נ; עם התקרבו לאהל העומד על קברו, עזב את מלויו, והתקרב לבדו למקום, כדי להתיחד ביחידות עם זכרו הקדוש. גם הסופרים מרדכי ספקטור, ואיש-נעמי (וכסלר) מוצאם מאומן, והם כתבו עליו ברשימותיהם הרבה. גם צבי כשדאי, גם הסופר דב אברהם קורלניק (1883-1937), גם הציר שלנו הראשון בלונדון הד"ר מרדכי עליאש המנוח, גם הכנר המהולל מישה אלמן, כל אלה מיוצאי אומן; גם הסופר דוד ברגלסון, גם שר האוצר שלנו לוי אשכול (שקולניק) הם חניכי אומן, בני עיירה סמוכה.
בין המשפחות המכובדות בתקופה ההיא באומן כדאי להזכיר את משפחות טולטשינסקי, ברנשטיין, אטינגר, פרנקל, ליפשיץ, הורוביץ, וילשנסקי, שעמדו בראש הצבור. ארבעה הראשונים היו מבניו של "הגביר" ר׳ קלמן מאומן[12] ומלוקחי בנותיו, והוא במותו בשנת 1870 הניח בירושה לשלשת הבנים וארבע הבנות שבעה מיליונים רובל, שנחשבו בימים ההם לכסף תועפות! מלבד זאת הניח אחריו גם מוסדות של צדקה שייסד בכספו, בית חולים, מושב זקנים, בית מרקחת לעניים, בית תמחוי ובתי כנסת; והוא השתדך עם משפחות מיוחסות בעלי תורה וגדולה בשביל בנותיו; אלה הם שהכניסו נימוסין חדשים והלך רוח בחיים, שלא היו נהוגים בחוגי החסידים מאבותיהם. הם הביאו גם מלמדים לילדיהם מליטא והחזיקו מורים לתנ"ך ולעברית. היו משפחות שמסרו את בניהם גם לגימנסיון; במקרים רבים הסכימו בגימנסיון לוותר בשביל התלמידים היהודים על הכתיבה בשבת. אחד מחתני הגביר ר' פנחס נימינסקי, שהיה חשוך בנים, עלה לעת זקנתו לארץ ישראל, ובצוואתו בירושלים הניח רבע מיליון רו"כ בשביל עניי אומן, מבלי לכתוב ליהודים[13], ונמצא עו"ד מומר שהלשין באומן לפני השלטונות וחלק מהכסף נתפס לרשות.
אחד מבני "הגביר", הבכור אלעזר, שקיבל תורה מהמלומד ותלמיד-חכם ר׳ משה חיים, עבר לגור באודיסה, והוא היה גיסו של המיליונר מקיוב ישראל ברודסקי. והבן השני, יואל-נתן, עבר לגור בקיוב, הוא היה בעל בית החרושת לסוכר בזשקוב[14]. בני משפחת "הגביר", שהסתעפו במשך שלושה דורות למאה איש ויותר, תפסו בעיר מקום חשוב.
כאמור, היה היישוב בעיר ברובו יהודים, וכל המסחר אם בתבואות או בחנויות לכל הענפים היה בידיהם. בעלי מלאכה היו מעטים בין היהודים, וכל עיקר פרנסתם היה על המסחר והתיווך. עם חיבור העיר למסילת הברזל בשנות התשעים בא שנוי בכל סדרי החיים הכלכליים, והוא גרם גם לשידוד המערכות בחינוך ובחוגי הנוער בכלל.
כל זמן היות העיר מנותקת מהעולם הגדול, בלי חיבור במסילת הברזל, היה גם היישוב מרוחק מכל המתרחש בחיי אחינו, אחרי הגזירות שנתכו על ראשם עם הגרושים ממוסקבה ומערי רוסיה אחרות; אומן וסביבותיה לא נפגעו מגלי הפוגרומים של שנות השמונים, וגם מתנועת ההגירה שהתחוללה בשנים האלה לאמריקה ולארגנטינה ושהתפשטה בפולניה ובליטא ידענו רק מעט. אולם, עם פתיחת הקשר של הרכבת, הלכה וגדלה האוכלוסיה בעירנו, ובעיקר האוכלוסיה היהודית, עם זרם האנשים החדש שנהרו באלפיהם להתיישב אצלנו. התחילו רוחות חדשות אז מנשבות בחוגי הנוער. התעוררה התנועה הלאומית, וחברות חובבי שפת עבר, חיבת ציון, וגם תנועות סוציאליסטיות, כמו הבונד. אחרי כן קמה תנועת "הפועל הצעיר" ומר קוליק בראשה, תנועת ס"ס ועוד. התפרסם שמו של אחד מתלמידי הגימנסיה גרישה בונפלד שהצטיין בנאומיו הלאומיים הנלהבים (עלה לארץ ומת כאן). נפתחו בתי ספר מתוקנים, גם תלמוד-תורה בתכנית מושלמת. גם בחוגי המסחר התחוללה מהפכה עם גידולו של היישוב. באו סוכנים וסוחרים ממרחקים לקנות התבואות מסביבות אומן בשביל פלכי רוסיה המרוחקים. נפתחו בתי בנקאות ומחסנים לכל סוגי סחורות וכלי עבודה ומכונות חקלאיות ולבתי חרושת לסוכר המרובים בסביבותינו. המסחר, שהיה גם לפני כן בידי היהודים, התבצר עוד יותר והתפשט בתוך האוכלוסיה. המסחר בתבואות, אשר עליו היתה בעין חזקה בידי בעלי ההון הגדולים ע"י קשריהם עם "הפריצים" בעלי האחוזות, עבר לידי סוחרים זעירים; נוצר שוק של סוחרים זעירים וסרסורים למסחר בתבואות, גם באומן, גם על יד התחנות הקרובות של מסילת הברזל, למשלוח התבואות למקומות תעודתן בקרונות יום יום, או גם למכירתן בקניגסברג ודנציג.
על כל החיים השוקקים הללו נסתם הגולל. מה שהותיר פטלורה השמיד היטלר. מי יודע כמה יהודים חזרו ונשתקעו בעיר. שמעתי שבית הקברות נחרש כולו ורק אהל הר"ן מברצלב קיים[15].
פורסם ב: "העבר" – לדברי ימי היהודים והיהדות ברוסיה / עמוד 116, אלול תשט"ו.
[5] בילו-צרקוב – מרוסית: הכנסיה הלבנה. היהודים שלא רצו להזכיר "כנסיה", כינו את העיר "שדה לבן" (או, לעתים: "די שווארצע טומאה" – הטומאה השחורה…)
[6] בית הכנסת זה עומד משמאל לקלויז של חסידי ברסלב באומן (כאשר מביטים מכיוון קברו של רביה"ק). היה זה מבנה מפואר מאוד גם מבחוץ, אולם עם השנים נהרסו העיטורים ונותר מבנה די פשוט.
[7] על פי ידיעות בעיתונות הזמן, אירעה השריפה בסביבות חודש טבת תרס"ד, בית הכנסת נשרף ולמרות מסירות הנפש של תושבי העיר לנסות ולהציל את כלי הקודש, נשרפו למעלה מ-60 ספרי תורה.
[8] רבי דוד טברסקי (תקס"ח-תרמ"ב), האדמו"ר הראשון לשושלת טולנה
[9] לא מדויק. המתנגדים הגדולים לחסידי ברסלב באומן היו חסידי טולנה.
[11] הסופר מיכה יוסף ברדיצ'בסקי עסק לא מעט בחסידים בכלל ובברסלב בפרט. מענין לציין את אשר כתב עליו ד"ר נ.ס. פיינברג, בעיתון יידישעס טאגבלאט, עשרה ימים לאחר מותו (במאמר שכותרתו "ברדיצ'בסקי בצעירותו" – נכתב במקור ביידיש ומובא כאן בתרגום ללשה"ק): "ובטפליק היו חסידי ברסלב. יהודים שיודעים ללמוד, מתפלספים לעתים ולומדים את ספרי רבם, רבי נחמן מברסלב ותלמידו רבי נתן, המלאים ראשי תיבות ורזין דרזין מתגלגלים להם בין השורות…
החסידים האלה הריהם טריפה בעיניהם של החסידים האחרים באזור, עפעס, מריח מהם "חקירה", למדנות ואיזה "כפירה" ומשהו מלמלו הצדיקים על הברסלבי על כך שנסע לארץ ישראל וחזר, על ראשי התיבות הממלאים את ספרו וכן הלאה.
בקיצור, לא התחתנו איתם ונמנעו מכל קשר איתם.
וחמיו של מיכה יוסף הזהירו גם לנהוג כך, ולהמנע מהם לחלוטין.
וזה כמובן עורר את סקרנותו של מיכה יוסף ואת רצונו להתקרב אליהם.
והם קירבו אותו, ונתנו לו את הספרים שלהם, שעליהם שקד מיכה יוסף ימים ולילות, במקום לעסוק בש"ס ופוסקים.
הרעיה הצעירה הבחינה בכך, החלה להתווכח איתו, וכאשר שמעה ממנו איזה "כפירה", היא הזעיקה את אביה, שהזעיק, בתורו, את אביו וסבו של מיכה יוסף אליו הביתה לשבת, שכל העיר תראה את מחותניו הרבנים וגם כדי שהם יעקרו מנכדם/בנם מציפורניה של האפיקורסות הברסלבית.
והם באו, ואכן יישרו את ההדורים וסידרו את הענין. מיכה יוסף שוב עוסק בש"ס ופוסקים ולא בספרים החסידיים הברסלביים.
כך, כלפי חוץ, אבל עמוק בפנים, בעומק נשמתו, כמה מיכה יוסף לאיזו מילה חדשה, והוא מחפש כדי למצוא את מה שאליו הוא כמה, וכשמחפשים מוצאים – וכך מצא מיכה יוסף את ספרי ההשכלה ולקח עצמו לקריאתם יומם וליל".
[12] תק"נ-תרכ"ו. בניו: ר' יואל נתן (נפ' תר"ס), ר' אלעזר (נפטר תרמ"ד באודסה) ור' יהודה לייב (חתן ר' עקיבא עליאש). בנותיו: אשת ר' פנחס אהרן נימינסקי, חנה אשת ר' חיים אטינגר, מרים אשת ר' מרדכי ברנשטיין.
[13] כנראה: מבלי לכתוב שהכסף מיועד לעניי אומן היהודים. (רו"כ = רובל כסף)
[15] לאחר מלחמת העולם השניה, חולק בית הקברות העתיק לחלקות ונבנו עליו בתים פרטיים. בהשתדלות חסידי ברסלב, נותר ציון רביה"ק והבית שלצידו נבנה כך שהציון היו צמוד לחלונו החיצוני. אולם בית הקברות לא נחרש, וחלק גדול ממנו נותר גם אז, אם כי ללא מצבות או ציונים.
הוא משתרך בעצלתיים בפאתי שביל העפר היוצא מהיער, נעליו מאובקות מן הצעידה הממושכת בין העצים והאבנים. זו לא הפעם הראשונה שהוא יוצא ליער זה לשפוך שיחו לפני ה', אין הוא רואה עצה אחרת לסאת מכאוביו הרוחניים, רק זוהי תקוותו היחידה לצאת ממאסר תאוותיו ומעשיו הרעים. תמיד הוא מזכיר לעצמו את דבריו הבוערים של רבי נתן: "אשר העצה הכללית שהוא יסוד כל העצות הוא ההתבודדות והשיחה בינו לבין קונו, שירגיל עצמו בכל יום לילך למקום מיוחד להתבודד שם ולפרש שיחתו לפניו יתברך כאשר ידבר איש אל רעהו, ולהרבות בטענות והפצרות ובקשות ופיוסים בלשון שמדברים בו שיעזרהו השם יתברך ויזכהו לשוב ממעשיו הרעים ולהתקרב אליו יתברך" (ליקוטי הלכות, תפילה ד, ז). אבל הפעם הוא מרגיש כבדות איומה, נדמה לו שלריק יגיעו, יום אחר יום הוא מבקש, משתפך ומתחנן, ותוצאות נראות לעין אין. רגליו נעשות עייפות ויגעות בדרך, ולבו תוהה: 'היש שכר לפעולתי?!'.
*
בפרשתנו אנו לומדים על 'ברכותיו' של בלעם אותן נאלץ והוכרח לומר לישראל, וחז"ל (סנהדרין קה:) מאירים את עינינו ש"מברכתו של אותו רשע אתה למד מה היה בלבו" – "דכתיב ויהפוך ה' אלקיך לך את הקללה לברכה, מברכותיו אתה למד מה הוא היה רוצה לקללם" (רש"י שם).
ואותו רשע מברך בעל כרחו ואומר: "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב", וכוונתו לכך שיש לעם ישראל את עצת ההתבודדות שהיא המקדשת אותם ומבדילה ביניהם לבין האומות ומרחיקה אותם מכל מאוויי הגויים ושאיפותיהם, וכפי שרבי נתן מבאר: "שהם עם קדוש כזה, ששוכנים לבדד, שהם מתבודדים בינם לבין קונם ושופכים שיחתם לפניו בכל פעם וחושבים בכל יום על אחריתם וסופם האחרון, ועל ידי זה הם בטוחים מכל צר ואויב ומסטין כי הם מסתירים עצמם בצל כנפיו יתברך תמיד, כי הם שמים מעונם ודירתם ומבטחם אצלו יתברך על ידי התבודדותם שעוסקים לסלק מחשבתם מכל ההבלים של זה העולם ולבטל רצונם אליו יתברך" (ליקוטי הלכות, ברכות השחר ה, פז).
בהתבודדותם ושיחתם הם מעוררים את התכלית הנצחית אליה הם שואפים, ומסלקים דעתם מהבלי ה'עולם חולף' שאומות העולם כרוכים אחריהם. 'ובגויים לא יתחשב' – "שאינם רודפים אחר נימוסי הגויים ואחר ריבוי כלי בית וכלי כסף ותכשיטים ושארי דברים המרבים הבל שלהם, רק מסלקים כל מחשבותם מכל זה, ומתבודדים ושופכים שיחם ברצונות טובים וכיסופים חזקים וגעגועים נמרצים אליו יתברך" (שם).
ובלעם מפאר ומשבח את רוממות העצה המופלאה הזאת ואומר: "מי מנה עפר יעקב – מי יוכל למנות ולשער יקרת קדושת כל פסיעה ופסיעה שדורכים על העפר כשהולכים לשפוך שיחם בהתבודדות לפני השם יתברך, שמכל פסיעה ופסיעה שדורסים על העפר נעשים תיקונים ושעשועים גדולים למעלה שאי אפשר למנותם ולשערם. כי בודאי אי אפשר לשער מה שנעשה בזה. וכל מי שזוכה להתחזק בזה, להיות רצונו חזק תמיד אל האמת ולא ירפה את הרצון הטוב אפילו אם יעבור עליו מה, בודאי סוף כל סוף יהיה אחריתו טוב" (שם).
*
חרדה אוחזת בנו על המחשבה ש"מברכותיו של אותו רשע למדים מה היה בלבו לקללם"; בלעם שידע דעת עליון הבין היטב את כוחה של ההתבודדות, שהיא יכולה להפוך לשלימות הטוב גם את מי ששקוע בעומק הרע הגמור, ועל כן ביקש לזלזל ולהתלוצץ מעצה נוראה זו. הוא ביקש לומר ששום דבר לא ייצא מהפסיעות והעפר שהאדם הולך, ושוב הולך, להתבודד. הוא רצה להחליש את דעתו של האוחז בעצה זו, כדי שאכן יאמין לקול הקורא בקרבו 'הרף', ועל ידי זה יפסיד חלילה את תקוות חייו. וכפי שרבי נתן ממשיך שם: "וכל זה אמר מחמת ההכרח, שעיקם השם יתברך את פיו לברך את ישראל ולחזקם ברצונות טובים והתבודדות שיהיו חזקים בזה לעולם. ומזה אנו מבינים מה היה בדעתו להיפך, לחלוק על כל זה ולרחקם ח"ו מכל זה על ידי דיבוריו וליצנות שלו הרעים. אך השם יתברך ברחמיו הפך הקללה לברכה, עד שהוכרח לברכם ולחזקם באמת".
ואותו רשע עונה אמן בעל כרחו ומגלה לנו טפח נוסף על עוצם כוחה של התבודדות העולה למעלה מכל השגה אנושית, והוא אומר: "תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמהו". לא יאומן, בלעם הרשע, מקור הטומאה ההשחתה והזוהמא שבעולם, מי שהיה ה'זה לעומת זה' בטומאה נגד קדושת משה רבינו וכלליות המדה רעה של מדות רעות של השבעים אומות (ליקוטי מוהר"ן, לו). בלעם המשוקץ, שהינו עיקר זוהמת הנחש וכלול מקליפת עמלק שורש כל הרע שבעולם (ראה זוה"ק ח"ג רפא: ובלקוטי הלכות ברכה"ש ה-צב), מעיד על עצמו עדות מבהילה: אם הייתי זוכה להתבודד בכל יום, אף אני הייתי הופך לישר וכשר כישראל!
"כי אמר על עצמו, שידע קלקולו וזוהמתו העצומה שאין דוגמתו, אף על פי כן אמר: הלוואי והייתי זוכה אפילו אנוכי לילך בדרך זה, להתחזק מעתה ברצונות טובים ולפרש שיחתי בכל יום לפניו יתברך ולשפוט את עצמי בכל עת, אז הייתי זוכה גם כן לאחרית טוב, בבחינת 'ותהי אחריתי כמוהו'" (שם, פז).
ועלינו להבין, שמכיון שכל ברכותיו של בלעם אכן חזרו אחר כך לקללה "כמו שהיה כוונתו מתחילה" (רש"י סנהדרין קה: ד"ה וכולם), שוב אין פלא שבעולם שוררת רוח של ליצנות וחלישות הדעת על עצה קדושה נוראה ונשגבה זו: אבי אבות הטומאה בעצמו נלחם נגד האדם שדורס על העפר ויוצא לשוח לבו וליישב דעתו על תכליתו בעולמו, כיון שהוא מפחד מעצה זו יותר מכל.
ועלינו לאחוז באמת זו שנכתבה בתורה הנצחית, שה' יתברך הכריחו לגלות ולזכור זאת היטב, שכל פסיעה ופסיעה בקיום עצה נשגבה זו יקרה מאד מאד, ואין לשער את עוצם כוחה, ושכל מי שיתחזק בזה יזכה בודאי לאחרית טוב, כי היא העולה על כל העצות להחזירנו בתשובה שלימה.
"וכן אבותינו, כשהיו על הים כתיב: ויצעקו בני-ישראל אל ה'. ואמרו במדרש רבה: "יונתי בחגוי הסלע וכו', השמיעיני את קולך". השמיעיני קול לא נאמר, אלא השמיעיני את קולך, את אותו הקול שכבר שמעתי במצרים, כי הקדוש-ברוך-הוא מתאוה לתפילתן של ישראל".
* * *
(להבנת מאמר זה מומלץ לקרוא את שניהמאמרים שקדמו לו).
אפשר לומר שהיום אנחנו פוגשים כמעט את כל הנקודות עליהן דיברנו, וכולן מתחברות למה שיוצא לנו בפועל מהדברים, ונדע איך ללכת איתם בחיינו, בעזרת-ה'.
לפני הכל נבאר את המדרש שהוזכר בציטוט הפותח. בשיר השירים (ב, יד) כתוב: "יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה הראיני את מראיך השמיעני את קולך, כי קולך ערב ומראיך נאוה". הרעיה, שהיא כנסת ישראל, נמצאת במיצר עצום. רש"י מסביר שפסוק זה נאמר כשעם ישראל עמד על ים-סוף לפני שבקע, והנה הם כלואים בין הים ובין המצריים הרודפים אחריהם, וכך הוא ממשיל את המצב: "למה היו דומין באותה שעה? ליונה שבורחת מפני הנץ ונכנסה לנקיקי הסלעים, והיה הנחש נושף בה [=רוצה להכיש בה]. תכנס לפנים – הרי הנחש; תצא לחוץ – הרי הנץ; אמר לה הקדוש-ברוך-הוא: הראיני את מראיך – את כשרון פעולתך, למי את פונה בעת צרה".
על מצב זה הקדוש-ברוך-הוא מבקש מאיתנו שנתפלל אליו ("השמיעיני את קולך"). המדרש מדייק מכך שנאמר "קולך" ולא נאמר "קול", שהכוונה לאותו קול שעם-ישראל כבר השמיע כאשר התפלל עוד במצרים (ע' שמות ב, כג) מתוך עול הקושי והשעבוד. היום נעמוד בעיקר על נקודה זו: מה ההבדל בין סתם קול ובין הקול של מצרים? ומה קשורה נקודה זו למה שנאמר בסוף דברי המדרש: "כי הקדוש-ברוך-הוא מתאווה לתפילתן של ישראל"? דבר זה הרי שייך לכל תפילה. מדוע חז"ל מזכירים אותו דווקא כאן?
* * *
את עצם מושג הקול שבתפילה פגשנו לפני פעמיים בדברי הראשונים. ראינו כי הקול הוא למעשה ביטוי של חיסרון פנימי. ככל שהקול יותר חזק, כך הביטוי של החיסרון יותר גדול. ראינו גם כן כי הישועה שבתפילה מגיעה ברגע שמכירים בחיסרון כמו שראינו באריכות בפעם הקודמת, שזאת כוונת הפסוק: "כי שחה לעפר נפשנו, קומה עזרתה לנו" (תהלים מד), ברגע שמגיעים לקצה האחרון, שם תבוא ישועת ה'. "מקימי מעפר דל מאשפות ירים אביון" (תהלים קיג).
לפי זה, כשאדם נמצא בצרה, עליו פשוט לקרוא בקולו, ואז ממילא תבוא הישועה. זה לכאורה מה שהקדוש-ברוך-הוא היה מבקש מעם-ישראל בעומדם על ים-סוף – "השמיעיני קול". אולם לא זאת ביקש הקדוש-ברוך-הוא. הוא ביקש "השמיעיני את קולך", את אותו קול שהיה במצרים. א: עלינו להבין איך מצרים קשורה למילה "קולך", ובאופן אחר – מה ההבדל בין קול והקול שלי? ב: מה הקשר של מצרים לכאן?
התורה שוללת את הטענה של "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" בפסוק: "וזכרת את ה' אלוקיך כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל" (דברים ח). על זה כותב הרמב"ן: "תזכור השם שהוציא אותך ממצרים". לרמב"ן היה קשה על הלשון "וזכרת", שממנו משמע שעניין זה כבר התגלה במציאות בעבר. כותב הרמב"ן: איפה התגלה לעם ישראל שה' הוא זה שנותן לנו כוח? במצרים. מדוע? שהרי "לא היה לך שם כוח ועוצם יד כלל" (הרמב"ן שם). במצרים היינו בקצה השפל ביותר. אם אנחנו עומדים וקיימים כיום, הרי זה רק בגלל שה' נותן לנו את הכוח. חשוב להבהיר שאין כאן הוכחה שה' נותן כוח, אלא מתואר המצב בו ראינו בפועל את הדברים. לכן התורה אומרת "וזכרת" – תישא בקרבך את אותה מציאות שגילית בעבר. גילוי זה הוא גם התכלית העיקרית ביציאה ממצרים, כמו שהתורה אומרת (שמות ו): "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלוקים, וידעתם כי אני ה' אלוקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים". מסביר הרמב"ן, תדעו שאתם חלק השם. מטרת היציאה ממצרים היא בריאת עם חדש. איך נולד עם שלא רק מוטל עליו לעבוד את בוראו, אלא שזאת מהותו וחלקו? רק על-ידי הגילוי שהקדוש-ברוך-הוא נותן לנו את כל כוחותינו, והוא זה שמקיים אותנו. (גילוי זה מתגלה בדור שלנו, דור עקבתא דמשיחא, עליו אמר רבי נתן שגם לו תהיה בריאה מחודשת של עם, כשהקדוש-ברוך-הוא יתגלה כמקיים שלנו).
מצב השפלות במצרים שהיה המדרגה התחתונה ביותר כמו שכתבנו, הוביל את עם-ישראל לצעקה גדולה ומרה אל ה' כבר במצרים: "ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שועתם אל האלקים" (שמות ב). ראינו שהקול מבטא את החיסרון הפנימי העמוק. כל מצב והקול שלו, היינו אומרים. ככל שהחיסרון גדול יותר, כך הקול גדול יותר. אמנם יכול להיות מצב בו אנחנו לא חשים חיסרון בתוכנו, אלא פשוט מרגישים שכל מהותנו הפכה לחיסרון אחד גדול. במצב כזה לא יהיה נכון לומר שאני מבטא קול, אלא שהקול הוא המהות שלי. כל כולי ריקנות אחת גדולה. כזה מצב היה במצריים, כמו שכותב הרמב"ן: "לא היה לך שם כוח ועוצם יד כלל". במצרים לא הייתה לנו נקודה אחת של "יש", של קיום. מתוך תחושה כזו הקול איתו נקרא לא יהיה ביטוי של חלק ממציאותנו, אלא הוא יהיה ביטוי מלא של כל מה שאנחנו.
בזה בס"ד נוכל להבין את דברי המדרש. "השמיעיני קול לא נאמר, אלא השמיעיני את קולך". אם הקדוש-ברוך-הוא מבקש שנשמיע קול, הרי זה אומר שעלינו לקרוא אליו כפי חיסרון המציאות העכשווית, והקול יהיה כפי החיסרון שיש. אך אם רצון ה' שנקרא אליו בכל מהותנו, ולא כפי החיסרון החלקי, היחסי, במציאות שלנו, לכאורה אין הדבר אפשרי, שהרי איננו מכירים מצב כזה בו כל מהותנו הייתה חסרה, ואיך נוכל, אם כן, לקרוא לה' כשכל מהותנו נשענת עליו? אולם התשובה היא: מצרים. שם התגלה דבר נפלא ביותר במהות הקיום של עם ישראל: "וידעתם כי אני ה' אלוקיכם" – "תדעו שאתם חלק השם", כמו שאומר הרמב"ן. "הא-ל ישועתנו סלה" התגלה במציאות במצרים. לכן אותו קול נקרא "קולך" – הקול הזה לא יהיה משהו שאת מבטאת, אלא הוא יהיה כל מהותך. הביטוי העמוק ביותר של הקיום שלנו הוא פשוט צעקה אחת גדולה לה'.
יבוא השואל וישאל: למה באמת צריך לקרוא בצורה כזאת? וגם אם זאת הדרך היחידה לצאת מהצרה – מדוע הקדוש-ברוך-הוא מבקש מאיתנו לעשות כן? ממשיך המדרש: "כי הקדוש-ברוך-הוא מתאוה לתפילתן של ישראל". הקדוש-ברוך-הוא רצה לצמצם את ההטבה בגבולות (מתאווה), ואנחנו צריכים את ההכרה של ההטבה בצורה שטוב ה' לא יעזור לנו, אלא יושיע אותנו.
* * *
השמיעיני את קולך. חשוב לזכור כי קריאה זו מאת ה' אינה רק לאותו דור, אלא היא נוגעת וקשורה לכל אחד ואחת מאיתנו. בכל מקום של צרה, בין ברוחניות ובין בגשמיות, מה שמתבקש מאיתנו הוא להשמיע את קולנו באופן שכל מהותנו תהיה שלמה איתו.
יש בזה הרבה להאריך: "חייב כל אדם לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים" – הדגש הוא על היציאה. הרי זה בדיוק מה שהרמב"ן אומר – היציאה מהגבולות הדוחקים (מיצרים-מצרים) על-ידי ישועת ה' היא זאת שיצרה אותנו, היא זאת שהפכה אותנו ל'חלק השם'. כל אחד צריך לזכור שישועת ה' נוגעת אליו בעצם קיומו. כשנזכור את זה, הדבר לתפילה שלמה ואמיתית קרובה מאד. לא משנה באיזה מצב ירוד נהיה, כמה שהיציאה מהצרה נראית רחוקה כל-כך; אף אחד לא חשב בכלל שאנחנו נוציא את עצמנו. אבל נאמן גואלינו, שאין נקודה במציאות שרחוקה ממנו. הוא יושיע אותנו, וכשם שקירב את אבותינו אליו ממ"ט שערי טומאה, כן יקרב אותנו אליו מהרה.
וכן חנניה מישאל ועזריה כשנשלכו לתוך כבשן האש, כתיב בזוהר: מאן שזיב לאלין, על דהוי מצלן קמי קודשא בריך הוא וכו' [מה הציל אותם, מה שהיו מתפללים לפני הקב"ה תמיד] , עין שם. ועל זה אנו מתפללים: מי שענה לחנניה מישאל ועזריה בתוך כבשן האש הוא יעננו.
"לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא" [לא בכל שעה ושעה מתרחש נס], מלמדת הגמרא(מגילה דף ז ע"ב). במקום אחר מזהירה הגמרא (שבת דף לב ע"א): "לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה לומר שעושין לו נס, שמא אין עושין לו נס. ואם עושין לו נס, מנכין לו מזכיותיו". בוודאי שכלפי הקב"ה אין הבדל בין נס וטבע, שהרי שניהם בריאה מחודשת. אך מכיון ש"עשית ליראיך נס להתנוסס" (תהלים ס) וכל ענינו של הנס לרומם את המכירים בו, עשית הנס איננה דבר כה פשוט הואיל ולא כל אדם ראוי להתגלות האלוקית שבנס. מאותה סיבה אוסרת הגמרא להישען על נסים, מאחר וכאשר הם מתרחשים כאשר האדם אינו ראוי מספיק אליהם, זכויותיו יתמעטו. מאידך, מצינו שרבי נחמן אמר: "עיקר התפילה היא על ידי עזות דקדושה, שצריך להעיז פניו נגד השם יתברך לבקש מלפניו על כל מה שצריך, ואפילו לעשות נסים ונפלאות" (ליקוטי עצות, תפילה, אות לו). יש לשים לב שרבי נחמן לא דיבר רק על מצב של פיקוח נפש בו אין ברירה אלא לבקש על הנס, אלא על כל צורך אמיתי שהוא. לכאורה תמוה לאן נעלם החשש של הגמרא שמא אדם זה אינו ראוי לנס, וזכויותיו יתמעטו?
ניתן להקשות קושיה זו אף על דברי הרמ"א (אורח חיים, סימן תרפב סעי' א) שכתב: "כששכח על הניסים בברכות המזון, כשמגיע להרחמן יאמר: הרחמן יעשה לנו נסים ונפלאות כשם שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה, בימי מתתיהו כו'". גם בדברי הרמ"א אנו מוצאים שיש להתפלל על נסים, ואכן מספר מפרשים התעוררו על כך.
"אני מאמין באמונה שלמה שהבורא יתברך שמו, לו לבדו ראוי להתפלל ואין ראוי להתפלל לזולתו" (מתוך י"ג עיקרים). מה פירוש הדברים? האם אסור לי לבקש מאיש דבר שהוא, ורק יש לבקש מהקב"ה? אכן, מבני אדם ניתן לבקש, אך להתפלל ניתן רק לקב"ה. "תפילה – גדרה השתפכות הנפש, והידָּבקה באלוקי מעוזה" (מלבי"ם לתהלים קב). ההתרוממות שבתפילה איננה דבר נוסף לבקשה, אלא להפך – הבקשה היא חלק ממנה. ההבנה שהקב"ה מקור הכל ורצונו להיטיב, היא זאת שגם מניעה אותי להתפלל. הזכרנו בעבר את דברי הרמב"ן, שכל מטרתה של התפילה היא אמונה. משום כך מזכירים אנו את ניסי יציאת מצרים שחרית וערבית לפני התפילה, להגיע להכרה באותה אמונה שהכל מונע מכח רצון ה', ובידו תמיד לשנות. במצב שכזה מתקיימים דברי הרמב"ן: "מן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים, שהם יסוד התורה כולה" (הרמב"ן לשמות יג). בהכרה אמיתית במהותו של הנס הגלוי, אדם מכיר בנס הנסתר, ומבין שרצון ה' הוא זה שתמיד מתגלה, בין אם זה בטבע, ובין אם זה בשבירתו. אין הוא מבטל את המושג טבע, אלא מכיר את היסוד המניע אותו – רצון ה'.
מפורסם הסיפור בביתו של רבי חנינא בר דוסא (תענית דף כה ע"א), כאשר הדליקה את נרות השבת בחומץ, ומעט השמן שנותר מהפעם הקודמת עמד להיגמר והבית ישאר חשוך במהלך השבת. רבי חנינא השיב לה: "בתי, מה אכפת לך? מי שאמר לשמן וידלוק, הוא יאמר לחומץ וידלוק". לכאורה תמוהה שאלתו "מה אכפת לך" – אף אם ידעה שהנס אפשרי, עדיין היה לה לחשוש אם אכן ייעשה לה או לחילופין לאיבוד הזכויות, וכן ייתור הלשון קשה ב"מי שאמר… הוא יאמר". מדוע לא אמר רק "אנא ה', עשה שהחומץ ידלוק"? אלא, שרבי חנינא בר דוסא היה במדרגה בה אין חילוק בין נס לטבע ברמת ההבנה ששניהם בידי רצון ה'. "מה אכפת לך" – הלא שתי ההנהגות, נס וטבע, שתיהן רצון ה', ואם כן לא אמור להיות חילוק שהוא בין צורה זו או אחרת. "מי שאמר לשמן וידלוק" – אותה הנהגה של רצון ה' בטבע, אותה הנהגה עצמה "יאמר לחומץ וידלוק". דווקא כשמכירים שאין כל הבדל בין טבע ונס, אז הופעת הנס היא דבר טבעי, ולא נצרכים בו לאיבוד זכויות. את זה אומר רבי חנינא לביתו. לא צריך לחשוש שהנס לא יופיע, אם האדם אינו מחלק בין הטבע והנס.
* * *
"מאן שזיב לאלין?" שואל הזוהר הקדוש. באיזו זכות ניצלו חנניה מישאל ועזריה מגוב האריות? הלא לא לכל אחד מתרחש נס, ובוודאי לא נס גלוי שכזה. כפי שראינו, לא כל אדם עומד בקנה אחד עם ההתגלות האלוקית שבנס.עונה הזוהר: "על דהוי מצלן קמי קודשא בריך הוא" – על שהיו מתפללים לפני הקב"ה תמיד. אצל מי שהופך ל'מתפלל' אין כל חילוק בין נס וטבע. ההכרה בכך שכל הבריאה מונעת מכח רצון ה' כה ברורה אצלו, עד שהופעת הנס לא תיתפס אצלו כשבירת מציאות, אלא כגילוי העומק שבה. וכיצד ניתן להגיע לאותה הכרה? על ידי תפילה. ממילא, אומר רבי נחמן, מתחייבת התפילה גם על נס. בביטחון לבד לא כל אחד יכול לסמוך על נס, מאחר וקיים עדיין הבדל מסוים בין טבע לנס. אך בתפילה כולם מגיעים לאותה הכרה שהכל אחד – הכל רצון ה'.
ומבין השיטין אנו למדים, שגם חנניה מישאל ועזריה היו 'מתפללים'. התפילה לא היתה אצלם מצווה פרטית ומקומית. היא תפסה את כל אישיותם, שינתה להם את דפוסי המחשבה. הרי לנו עוד ראיה שהתפילה כדרך חיים איננה חידוש של רבי נחמן בלבד, אלא היא דרך שהלכו בו כל אבותינו. ואנחנו לא נלך?
עשרים ואחד יום שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב שבכל שנה נקראים ימי "בין המצרים" על שם הכתוב (איכה א') "כל רודפיה השיגוה בין המצרים", ומשום הצרות והחורבנות הרבים שארעו לעם ישראל בימים אלה, נקבעו לאבל על חורבן בית המקדש, שהוא הצער היותר גדול והכאב היותר עמוק של עם ישראל.
בימים אלה ממעטים בשמחה יותר מבכל השנה, אין נושאים נשים, אין עושים רקודים ומחולות ומשתדלים להמנע מכל תענוג ושמחה.
אמנם עיקר ימים אלו, כמובא בפוסקים, איננו רק המנעות מתענוג, ואיננו גם ימים של צער ואבל גרידא. שכן "אין העיקר בתענית אלא התשובה". להתבונן במעשינו ולבדוק את דרכינו, שהלא אנו מאמינים שרק משום הרע שעשינו באו עלינו הצרות, ואם נתקן את דרכינו, ישוב ה' להיטיב עימנו.
וכן מובא בליקוטי הלכות ענין ימים אלה (חושן משפט, הלכות כח והרשאה ג' סעיף ו'-ט') "וזה בחינת בין המצרים שמתאבלין על חורבן בית המקדש משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב, כי עיקר חורבן בית המקדש היה על ידי פגם המשפט, כמו שכתוב (עמוס ה') "ההופכים ללענה משפט". …ומחמת שלא עשו משפט ופגמו במשפט, על כן נתלבש המשפט בהרשע נבוכדנאצר וחבריו ו"במקום המשפט שמה הרשע", כי הוא בא במקום המשפט, בכח והרשאה שקיבל מהמשפט, כמו הבא בהרשאה, שהוא בא במקום התובע.
…ועיקר התשובה הוא בחינת משפט, כי על ידי שאדם מתבודד בינו לבין קונו ושופט את עצמו על כל מעשיו שעשה ומעורר עצמו לעבודת השם יתברך בכל פעם, ועל ידי שיש משפט למטה אין דין למעלה, ובפרט אם זוכה להתעורר עד שעושה משפט בעצמו ממש, דהיינו שמתענה ומסגף עצמו, אף על פי שאינו עולה לכלום נגד מעשיו, אף על פי כן מאחר שהוא בעצמו עושה הדין בעצמו על ידי זה מבטל ממנו כל הדינים שלמעלה, אף על פי שעשה אלפים ורבבות (חטאים) יותר בלי שיעור, אף על פי כן מבטל כולם על ידי המשפט שלו, ששופט את עצמו, כי כשיש דין למטה אין דין למעלה. וזהו בחינת התעניתים והאבלות שמסגפין עצמן בתעניות ובמניעת בשר ויין ורחיצה (של תענוג) בשביל חורבן בית המקדש, כי חורבן בית המקדש הוא בשביל פגם המשפט, על כן אנו עושין עכשיו תשובה ומתקנין זאת ואנו עושין משפט בעצמנו ומתענין ומסגפין עצמן כדי לבטל הדין שלמעלה
כי עיקר תקון התענית הוא המשפט, דהיינו שיחשוב דרכיו וישפוט את עצמו על כל דבר, כמו שכתוב "הלא זה צום אבחרהו – פתח חרצובות רשע" וכו' דהיינו שעיקר התענית – לשפוט את עצמו ולפתוח ולנתק כל הקשרים והחרצובות של רשע הטמון בקרבו, שזהו עיקר בחינת המשפט, שישפוט את עצמו על כל דבר. ועל כן היו נוהגין ביום התענית לומר דברי כבושין לעם ולעיין ולהשגיח ולתקן כל הקלקולים שבעיר ולחפש אם יש חס ושלום איזה חטאים ועוונות בעיר לתקנם, וכמו כן צריך כל אדם לעשות בעצמו בכל יום ויום, ובפרט ביום התענית, לשפוט את עצמו על כל דבר, שזהו עיקר התענית.
כי עיקר האבלות הוא להתאבל על מעשיו שעשה, שהם גרמו חורבן בית המקדש, כי "כל מי שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו" (ירושלמי יומא א') וצריך להתאבל על עוונותיו ולבכות עליהם מאד מאד ולשפוט את עצמו ולפשפש במעשיו ולתקנם מעתה, ועל ידי זה יזכה לבנין בית המקדש, כי "כל המתאבל על ירושלים זוכה לראות בשמחתה" (תענית ל') כי על ידי האבלות שמתאבל על ירושלים ומפשפש במעשיו ותולה החורבן בעצמו, כי כל אדם לפי חטאיו כן יש לו חלק בכל דור ודור בחורבן בית המקדש, וכן כל אחד כפי מה ששופט את עצמו וזוכה לתקן מעשיו – כן יש לו חלק בבנין בית המקדש שיבנה לעתיד במהרה בימינו על ידי תקון המעשים של כל אחד ואחד מישראל".
"על זה ודאי ראוי לבכות"
ישאל הקורא – "מה חסר לנו כל כך בית המקדש"? וכי אין מספיק צרות בימינו, אסונות, בעיות כלכלה, חוליים בגוף ובנפש, בעיות בשלום בית ועוד ועוד, עד שבאו חכמים והטילו עלינו את המשא הזה, לזכור ולהצטער על דבר שקרה לפני אלפיים שנה?
אכן, עצם השאלה, היא עצמה מבהירה לנו היטב את עומק החורבן. חורבן כה עמוק עד שאבדנו את היכולת להבחין בין טפל לעיקר, עד שמעלתנו האמיתית והראויה לנו – כמעט נשכחה ואבדה, ואין אנו מצירים עוד כי אם על עניני היום יום, על זוטות של הא ודא, והכאב האמיתי, הוא שורש כל הכאבים, נידח ונשכח מן הלב.
הגמרא (ברכות ה') מספרת על רבי אליעזר שהיה חולה, ועל רבי יוחנן שבא לבקרו. כשנכנס רבי יוחנן אל החדר הוארו הכתלים מחמת יופיו.
הביט רבי אליעזר החולה על רעהו ופרץ בבכי. שאלו רבי יוחנן: "מדוע הינך בוכה? האם משום שלא למדת תורה דייך? הרי לא כל אדם זוכה ללמוד כפי רצונו, והלא העיקר הם הרצון והכוונה". "ואם משום הצער שנצטערת בגדול בניך", הוסיף רבי יוחנן לנחמו "אני עצמי איבדתי עשרה בנים"… "לא אלו הן הסיבות לבכיי" נענה החולה, "בוכה אני על יופייך, על היופי הזה העתיד לבלות בעפר"…
אכן – תשובה מפתיעה היא זו, הבאה מפיו של אדם שכל חייו שאף לזכך את גופו מתאוות גשמיות ובז לחיצוניות. אולם מפתיעים עוד יותר הם דבריו של רבי יוחנן, שאף הוא כרעהו, היה זך ונקי מתאוות גשמיות: "על זה ודאי ראוי לבכות". ובכו שניהם…
ומבאר המהרש"א פשרו של ספור זה: הלא ידועים דברי רבי יוחנן "אני נותרתי מהיפים שבירושלים". מדוע אמר דווקא היפים ש ב י ר ו ש ל י ם ? משום שיופיו של רבי יוחנן לא היה דווקא יופי גשמי – אסטטי גרידא. היה זה יופי קדוש, נשגב, יופי של צלם אלוקים, "כי בצלם אלוקים ברא את האדם", יופי ה"טומן" בחובו יופיה וקדושתה של ירושלים עיר האלוקים, "משוש כל הארץ".
כל עוד היה רבי יוחנן בחיים יכול היה המתבונן בו להבין מהי קדושה, מהו יופי רוחני, מהו צלם אלוקים שאליו יש לשאוף, אולם לאחר הפטרו מן העולם לא ידע עוד איש כראוי מהו אותו יופי, מהי אותה קדושה, ואיש לא יצטער עוד על אבדנם.
ועל כן נענה רבי יוחנן לרעהו: "על זה ודאי ראוי לבכות" ובכו שניהם. על אותן העיתים, שכבר הגיעו בעוונותינו, בהם אין איש שם על לב השפלת מעלת ישראל וארצם, חסרון המקדש, חסרון יופיה של קדושה וחסרון רוממות רוחנית.
תשעה קבין יופי
ירושלים. "עשרה קבין יופי ירדו לעולם, תשעה נטלה ירושלים ואחד כל העולם כולו" אומרים חז"ל (מסכת קדושין דף מ"ט). מהו סוד יופיה האבוד של ירושלים, אותו אנו חסרים ועליו אנו מתאבלים כל כך?
בזמן תפארתה נהגו בירושלים הלכות מיוחדות (מסכת בבא קמא פ"ג). הרחובות היו רחבים במיוחד ונאסר לבנות בהן מרפסות היוצאות אל הרחוב ומצירות את רגלי עולי הרגלים. משרפות סיד או מקצועות אחרים הכרוכים בהעלאת עשן היו אסורים, שלא להשחיר ולכער את הבתים, גם רכוזי אשפה אסורים היו בעיר מפני השקצים המצויים בהם, ואפילו חקלאות הכרוכה בזבול המעלה ריח רע הייתה אסורה, כמו גם גדול תרנגולות או אווזים, ואין צריך לומר חזירים. השווקים הרבים שהיו בירושלים – נוקו מידי יום! (בבא מציעא כ"ו). עולי רגלים, משהגיעו לירושלים, יכולים היו לישון היכן שליבם חפץ, ואסור היה מן הדין ליטול מהם דמי שכירות, אף לא דמי שמוש במטותיו של בעל הבית (מסכת יומא י"ב). תאמרו – היה צר לבני ירושלים מפני הארוח הכפוי הזה? ההיפך הוא הנכון – "מנהג גדול היה בירושלים – מפה פרוסה על גבי הפתח, כל זמן שהמפה פרוסה אורחין נכנסין" (מסכת בבא בתרא צ"ג) ומבאר רש"י "תקנה טובה היא, לקבלת אורחין, שידעו כי שם יאכלו וילכו שם לאכול".
"ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים" (מסכת יומא כ"א). מליוני בני ישראל עולים לרגל ופוגשים באחיהם הבאים מכל קצווי תבל. ושם, ב"אורו של עולם" (בראשית רבה נ"ט) הם פוגשים בתים פתוחים ולבבות פתוחים, עד שהפליגו חז"ל במעלת המפגש הזה ובארו את הפסוק "כעיר שחוברה לה יחדיו" (תהילים קכ"ב ג') – עיר שהיא עושה כל ישראל חברים בשעה ששם עלו שבטים לרגל (ירושלמי חגיגה ג'). (עד שאפילו היום, בשריד האחרון לכל הפאר הזה, בכותל המערבי של בית המקדש, ניתן גם כן לחוש משהו מעין "כל ישראל חברים" שיהודים מכל המקומות ומכל הגוונים מתקבצים יחד באהבה להתפלל לקונם ולבקש רחמים על עמם).
מנהג היה בירושלים שכל עולי רגלים עולים לגגות לאחר הסדר, לומר את ההלל. ופתגם נטבע בעקבות מנהג זה: "כזיתא פסחא והלילא – פקע אגרא" (פסחים פ"ה). כלומר אכילת שעור של "כזית" מקרבן פסח, וההלל הנאמר בסיום האכילה בירושלים, "שוברים" גגות.
ובכל ההמון העצום והחוגג הזה, מן הנמנע היה, בדרך הטבע, שלא יקרו תאונות. אך מי ששיכן שמו הגדול בבית הזה ובעיר קדשו, שמר על בניו הבאים לביתו, ועשרה ניסים קבועים נראו בכל שנה, בכל רגל ורגל, למליוני האורחים בעיר. "לא נזוק אדם בירושלים מעולם. ולא נפגע אדם ולא נכשל (מעד) בירושלים, ולא נפלה דלקה ולא היתה מפולת בירושלים" (אבות דרבי נתן כ"ח) "ולא הזיק נחש ועקרב בירושלים" (מסכת יומא דף כ"א).
ולא רק ברגלים, כי אם בכל יום ויום, היו חווים יושבי ירושלים את הנעשה במקדש. קול שער הגדול שבהיכל שנפתח, נגינת הלויים ושירתם. קריאת הכרוז עם שחר: "עמדו כהנים לעבודתכם ולויים לדוכנכם וישראל למעמדכם". כל אלו היו הקולות שנשמעו תדיר בכל רחבי העיר (מסכת תמיד ל') וריח הקטורת מן המקדש אפף את רחובותיה, עד שהנשים שבירושלים לא היו זקוקות עוד לבשמים… (מסכת יומא ל"ט). כללו של דבר – "מי שלא ראה ירושלים בתפארתה לא ראה כרך נחמד מימיו" (מסכת סוכה נ"א).
וכל זה כאין וכאפס לעומת המקדש עצמו.
בהיכנסו, לאחר הכנה והיטהרות, אל עזרת ישראל שבמקדש, חש כל יהודי באופן הברור ביותר במציאות ה' ובהשגחתו הניסית, בבטול חוקי הטבע ובקדושה המיוחדת והנדירה אותה משרה ה' על עמו.
מן השמיים הייתה יורדת אש על המזבח החיצון ורובצת עליו כמין אריה. צבעה עז כשמש, ואין כל מימות שבעולם יכולים לכבותה.
עמוד העשן העולה מן המערכה שעל המזבח היתמר בקו ישר אל השמיים.
"ועשן המערכה, אפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו, אין מזיזין אותו ממקומו" (מסכת יומא כ"א).
ולמעלה מכל זה – עבודת הקודש עצמה. סדר הקרבנות, הקרבת הקטורת ושאר עבודות המקדש, פעלו באופן תמידי על כל נפשות ישראל, עד שרוממו את כולן, באופן עמוק לאין שעור, למצב של בהירות וזכות הנפש, שלווה ושמחה בלתי מוכרות לנו, ותודעה רוחנית גבוהה להפליא.
"לא לן אדם בירושלים ובידו עוון – תמיד השחר (קרבן קבוע מידי בוקר) מכפר על עברות הלילה ושל בין הערביים (קרבן קבוע לפנות ערב) מכפר על עברות היום" (ילקוט שמעוני ישעיהו ש"צ). וכמו שכותב רבי נחמן (לקוטי מוהר"ן תנינא ז' סעיף י"א) "ובזמן שבית המקדש היה קיים – היינו נקיים מעוונות, כמו שכתוב (ישעיהו א') "צדק ילין בה" ופרש רש"י: כי תמיד של שחר היה מכפר על עברות של לילה, ותמיד של בין הערביים היה מכפר על עברות של יום …על כן אנו צריכין את בית המקדש, שיכפר עלינו בכל יום. ומעת אשר חרב בית מקדשנו, אין אנו יכולים לנקות עצמנו מן העוונות, כי אין מי שיכפר בעדנו".
…אנו, גם אם נשוב בתשובה ונתחרט על רוע מעשינו – היכן כפרתנו? ומי ימחק מנפשנו את רושם החטאים וזוהמתם?
מבולבלים, אובדי דרך, חסרי מנוח ועצה, נגועים בטשטוש ומבוכה תמידיים, מהלכים אנו על פני האדמה, שוקעים בנשיית השכחה על כל הטוב שאבדנו, על כל היופי והחן של אמת שאין עוד בידינו. "שבנה לנו את בית הבחירה, לכפר בו על כל עוונותינו."
אמנם, מכל קצות הגלות, סחופים ודוויים, חזרנו כבנים אובדים לארצנו.
אבל כמה קשה קבלתם של בנים שבים שעיניהם נשואות אל ארצות נכר, אל תרבויות זרות, מבלי לזכור, מבלי להתגעגע לעבר מפואר המצפה לשוב ולהבנות – עליית מאות אלפי עולי הרגל לירושלים, בה חוגגים כל ישראל בצוותא את חגיהם. צופים במראהו נורא ההוד של הכהן הגדול בצאתו מן הקודש, מאזינים לנגינת הלוויים הקסומה, רואים פני שכינה…
אמנם, כולנו חשים חסרון – אך רק מעטים מבינינו יודעים לקרותו בשם. כולנו "סחוטים" עד מוות מלהג פוליטיקאים אין סופי. מתלות מבישה בארצות נכר, מאויבים מבפנים ומבחוץ שהולכים ומרימים ראש.
אולם מעט מאיתנו מבינים, כי תכלית כל המצוקות הללו אחת היא – להכיר את מי שאמר והיה העולם, לפנות אליו ועליו להישען. וכבר הבטיח לנו משה רבינו בדבריו
האחרונים כי נכיר בכך – "ראו עתה כי אני אני הוא, ואין אלוקים עימדי. אני אמית ואחיה, מחצתי ואני ארפא ואין מידי מציל" (שירת האזינו דברים).
גם אמונתנו בשליח הא-ל, גואל בשר ודם, שיבוא וישים קץ למצוקותינו, איננה מפלט דמיוני שתכליתו לצמצם את חריפותו של האפור, המעומעם, הערפילי, השולט עתה בכל.
וכי יש יהודי בימינו שאיננו משתוקק לבואו של מנהיג אמיתי, גדול, בעל שאר רוח וחזון שאפשר ללכת בעקבותיו?
הלא כל בעל לב רגיש מבין שהכל כאן רק "בינתיים", מין "בינתיים" לא רצוי, שדבר מה חדש, שונה לחלוטין, צריך לצמוח ממנו.
עם כל העפוש שאספנו בגלות הארוכה, ולמרות הקשיים בתקשורת בינינו לבין עצמנו, ישנה נקודה פנימית ועמוקה שמשתפת ומאחדת את כולנו – הלא היא העייפות הגדולה מהשקר, מהמלחמות, מהאיבה. והצמא הגדול לחיים מתוקנים ונכונים, כאן בארץ אבותינו.
כאן, לפני שנים רבות מאד, ברך האלוקים את אברהם, אבי האומה: "כה יהיה זרעך – כעפר הארץ וככוכבי השמיים לרב" (בראשית י"ד ה').
מדוע נמשלו ישראל דווקא לעפר ולכוכבים? מבארים חז"ל (מסכת מגילה ט"ז): "אומה זו – כשהם יורדים – יורדים עד עפר, וכשהם עולים, עולים עד לכוכבים".
ובכן, לעפר ומתחתיו כבר ירדנו. אין זאת כי אם הגיעה העת והשעה שנעלה עד לכוכבים. וכשם שהגענו אל הארץ הגשמית, בה הלכו וטוו אבותינו את עתיד זרעם, כך נגיע גם להיות ראויים להקרא "ישראל" ולהכיר במעלתנו האמיתית.
ועל זה אנו בוכים ומתאבלים בימי בין המצרים – על גדולתנו האמיתית, על עם ישראל אחר, מתוקן ומטוהר יותר, שיקום מבין הריסות הבכי והזוועה, ויצדיק בקיומו את אלפי שנות הסבל והגלות. שנחזור ונהיה ראויים לכתרנו המקורי, הקדוש, שעל זה במגילת איכה, אנו שואלים ומבקשים על נפש עמנו "חדש ימינו כקדם" (איכה ה' כ"א).
ימי אבל אלו אינם, אם כן, עוד "מעמסה" של צער מיותר ונוסף על כל צרותינו. זוהי תקופה של התבוננות מזוככת וממוקדת בשורש הסיבות לכל מצוקותינו, זוהי הסתכלות בלב ליבו של השבר, על מנת לצאת ממנו חדשים ומעודדים.
כי המבין שורש צערו וסיבת יגונו, עמוק ומר ככל שיהיה, יתמלא גם תקוה ביודעו – סיבה אחת, אחת בלבד, לכל רבוי השכול והיגון.
"מפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו". ובתקון החטא, בהתנער האדם מהרע וההבל שהסתבך בו, ובהחזירו את אמונותו לאלוקים חיים ותורת חיים שלו –
יבוא הכל על תקונו. וזו, רק זו, היא הדרך היהודית, המקורית והבדוקה מימות עולם לשוב ולהכתיר את הטוב והקדוש, עד שיקוים בנו ובכל ישראל "ובילע המוות לנצח, ומחה ה' אלוקים דמעה מעל כל פנים" (ישעיהו כ"ה ח').
כאב – בלי תרופות הרגעה
אמנם, לתקן את דרכנו, להתייצב מול האמת המרה והשוקת השבורה של קלקול מעשינו – זה כואב. ואין לנו חשק לכאוב. מעדיפים להדחיק, לשכוח, להכחיש, לעשות הכל רק לא לכאוב. מכורים לתרבות העונג המערבית אשר בה "סבל" ו"צער" הם שמות נרדפים ל"רע" ומהווים כפירה במשנת הנהנתנות המזעזעזת שיובאה אלינו, בהצלחה מרובה כל כך, מארצות נכר.
אבל כאב שמודחק, שנשכח, שמוכחש, אינו חדל מלהתקיים בשל כך. הוא רק מחלחל בעצמות, הופך עוצמתי ומפלצתי יותר, אי שם באפלת קבורתו הכפויה, וסופו למרוד גם בשיטות ההרגעה ובתרופות היותר חזקות, להתפרץ ולכלות גוף ונפש.
באים חז"ל, בעומק חכמתם ומורים, מצווים: בכה, בן אדם. התבונן על עצמך ועל העולם בו אתה חי ובכה. צעק והתמרמר על העוול, על השפלות, על השקר, על הרחוק התהומי מאמת, מקדושה, מטוב, של אחיך היהודים ושל העולם כולו.
לא בשביל להתייאש, חלילה. אין זו מדרך היהדות שכולה אמונה ותקווה. להיפך – בכדי לשחרר את הכאב, בשביל להסתכל בו בעיניים פקוחות ובלי פחד.
משישתחרר, יאבד את עצמתו ויחלש, ומתוכו עתידה לצמוח נחמה גדולה, ואמונה גדולה בכח שלנו למגר את סבותיו, ולהביא, לחזור ולהביא את העולם ואת עצמנו בתוכו, לצעוד בדרך אל התקון, התקוה והאור.
וגם בחדשי השנה, זוהי הירידה שבטרם העליה, הכאב שלפני האור, שכן אב, ראשי תיבות "אלול בא". אב – הכאב הוא ההקדמה וההכנה ההכרחית והבלתי נמנעת לאלול – חודש הרחמים והסליחה, חודש בו שערי השמים והלב – פתוחים.
וזה פרוש דברי קוהלת, החכם באדם: "וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החושך" (קוהלת ב' י"ג) והקשה הזוהר הקדוש: וכי מהו החדוש שבדבר? היש אדם שאינו מבין שהחכמה עדיפה על הטפשות? ומדוע אמר קוהלת "וראיתי אני" כאילו מדובר כאן באיזו תבונה מיוחדת במינה, שאיננה מובנת כל כך
בפשטות? ומבאר הזוהר שכוונת שלמה המלך בדברים אלו היא "כיתרון האור מן החושך" מעלתו של האור היא דווקא כשהוא מופיע מתוך החושך, מעלתה של החכמה דווקא כשהיא באה מתוך הסכלות. ומעלת המתיקות – דווקא כשהיא באה מן המרירות וכלשון הזוהר: "לא ידע איניש טעמא דמתיקא עד דטעים מרירא" (זוהר תזריע מ"ז) (לא ידע האדם (להעריך) את טעם המתיקות בטרם יטעם ויתנסה קודם לכן במרירות).
עקרון זה אנו שבים ומוצאים באופן נפלא בתפילת משה. לא היתה זו אחת מתפילותיו הרגילות. הייתה זו תפילה קצרה ומיוחדת במינה שהקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו לימד את משה. ואם כן, גם משה, גדול המתפללים אשר מעולם, מצא בה חדוש. ויתכן שהוא עצמו לא היה מצליח לחבר תפילה כה בהירה, כה מדוייקת.
כותב המדרש "אמר הקדוש ברוך הוא למשה, אמור כך: רבונו של עולם, עשה ממר מתוק"
כן, זה הכל. פשוט וקצר. החדוש שבדבר הוא שכולנו, אולי אפילו משה, כאמור, היינו מתפללים, מן הסתם, על כל צרה שלא תבוא: "רבונו של עולם, שלא יהיה מר. שיהיה רק מתוק". בא הקדוש ברוך הוא באין-סוף חכמתו, ושולל את המהלך הזה. מן המרירות, מן הכאב, אי אפשר להמלט, אבל כשמתעמתים איתו ולא בורחים, כשמפיקים ממנו את התועלת הראויה, אפשר אז לבקש "עשה ממר מתוק". יש מר. חייב להיות. לא ידע האדם טעם המתיקות בטרם טעם לפני כן את המר. רק שהמר יהפוך, ברחמי שמיים ובצירוף עבודתנו ומעשנו הטובים – למתוק.
"ימים יוצרו ולו אחד בהם" כותב דוד המלך בספר תהילים (פרק קל"ט פסוק ט"ז) ומבאר רש"י "הראהו ימים העתידים להבראות ולחלקו בורר אחד – את יום השבת, דבר אחר: זה יום הכפורים לסליחה".
יום אחד בשנה שהוא "יום שלו", של הקדוש ברוך הוא לבדו. יום שמעל לזמן, שבו בניו מתעלים ומתנקים מכל קשר לעולם החומר והבליו. פורשים מאכילה ושתיה, ממלאכה, ומכל תענוג, ועוסקים היום רק בתפילה ותשובה. וכשם שאנו "עולים למעלה" ביום הזה, הקדוש ברוך הוא מצידו "יורד למטה", ונושא בכנפיו טהרה וסליחה, כפרה ומחילה לכל החפצים להטהר, שכן "עצומו של יום – מכפר" עצם היום – מכפר! כמו שלמדו חז"ל מן הפסוק: " כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם" זהו חלקו של ה'. והמשך הפסוק הוא חלקנו: "מכל חטאותיכם לפני ה' תטהרו" (ויקרא ט"ז ל').
"ימים יוצרו".
הקדוש ברוך הוא יצר ימים רבים, ולכל אדם נתן את מספר ימיו עלי אדמות, לתקן ולהשלים את נשמתו, ולשוב עם כל ימיו מלא בטוב וקדוש אל המקום ממנו בא.
כל יום, עם השפע שלו, והעזרה משמיים שלו, מתאים בדיוק למה שכל אדם צריך לעשות ביום הזה, בחלק הקטן הזה מתפקידו ויעודו הגדול בימי חלדו.
כותב רבי נחמן (ליקוטי מוהר"ן תורה קע"ט): "כי כל יום ויום נמשך עליו שפע מלמעלה, וכשעושה בזה היום מצוות ומעשים טובים, אזי מחיה (את) היום וממשיך לו חיות ושפע רב מלמעלה. (שיומו מאיר ומלא טוב ותוכן). אך אם, חס ושלום, אינו עושה בו מצוות, אזי אינו יורד עליו שפע מלמעלה כי אם בצמצום גדול מאד רק כדי חיונו בצמצום (שהרי יום זה נברא על מנת לעשות רצונו יתברך ועל מנת כן משפיע בו ה' את שפעו, ואם אין מעשים ש"יכילו" את השפע הזה, אין לו על מה לחול ולבוא, והיום נמצא ריק וחסר שפע). וכשהוא נוטל זה היום ועושה בו, חס ושלום, רע, אזי מוריד ומיניק ומוצץ השפע המעט שיש בזה היום, עד שמוצץ גם עצם החיות שיש להיום בעצמו, מלבד השפע הבא מלמעלה דבר יום ביומו, כי כל יום הוא בריאה, ויש לו חיות עצמו מלבד השפע, והוא מוצץ גם חיות העצמי של היום, עד שנשארו הימים הללו פגרים מתים, כמו משל התנוק היונק משדי אימו, כל זמן שיש לה חלב, יונק החלב, וכשנפסק החלב, מוצץ דמה וחיותה ממש".
יכול אדם להגיע בערוב ימיו אל עולם האמת, ומאחריו "נגררים" אלפי "פגרים", ימיו שעברו בחושך, ובמקום שיבוא "מלא ימים" הוא מגיע ריק וחסר, ו"הרוגיו", הימים ש"הרג" ובזבז במו ידיו, באים למשפט כעדיו! וכן מבואר במדרש "כל יום שעובר על אדם ללא תורה ומעשים טובים – אינו נמנה בין ימיו" (בראשית רבה נ"ט ט', זוהר א' רכ"א) ומצד הקדושה להיפך (וזה פרוש "ואברהם זקן בא בימים" (בראשית כ"ד), שבא עם כל ימיו הקדושים והטהורים לפני בית דין של מעלה (לקוטי מוהר"ן ס' סעיף ב')).
והתקון לזה, מגלה רבי נחמן באותה תורה – תענית!
"כי מעלת התענית – שמעורר ומחיה מתים, היינו הימים שעברו בחושך"! ומוסיף "ויש להבינו בגשמיות, כי כשמתענה, נמצא אין לו חיות וכח מזה היום, מאחר שאינו אוכל ושותה בו, ואף על פי כן עובד את ה'. נמצא, שעובד השם בכח שיש לו מאתמול, כי בלא זה מאין לו כח? נמצא, שעובד היום בכח של אתמול, על כן מביא חיות באותו היום של אתמול (שנותן, כביכול, הצדקה לקיומו של יום אתמול, כי מכוחו עובד את ה' היום) ואחר-כך, כשמתענה עוד, ואזי אין מספיק לו כח של אתמול, כי כבר נחלש הגוף, ואז צריך להשתמש בכח של ימים הקודמים למפרע עוד. נמצא שמביא בכל פעם חיות והארה לימים הראשונים שנפלו ומתו, עד שאפשר להתענות כל-כך, שיצטרך להשתמש בכח של הימים שינק משדי אימו, ואזי מחיה ומאיר כל הימים".
נמצא, כביכול, שעלינו לצום בלי גבול, כמספר ימינו שעברו בחושך, כדי לשוב ולהחיות את העבר.
אמנם, גם משום כך, אכן עסקו הצדיקים בדורות הקדמונים בתעניות הרבה לזכוך גופם ונפשם, ואף הורו כן לאחרים, בפרט כתקון לחוטאים על פגמי נפשם. אולם משבא הבעל-שם טוב לעולם הורה שאין צורך עוד בדרך של תעניות וסגופים ואף רבי נחמן הסתייג מדרך זו בתור שיטה לתיקון הנפש. מהי, אם כן, העצה היעוצה לנו, שכוחותינו דלים ואין בכוחנו ואפשרותנו להתענות כל-כך?
ומגלה רבי נחמן, הלא יש יום ש"כולל" את כל הימים. שכבר אמרנו "ימים יוצרו" ו"לו", לקדוש ברוך הוא יש יום "אחד בהם", שהיום "יום שלו", יום שכלול מכולם.
"ימים יוצרו" – כל יום הוא יצירה בפני עצמו" כותב רבי נחמן "ולו אחד בהם" – זה יום הכפורים כמו שפרש רש"י שם – "שהוא תענית שמחיה כל הימים! כי יום הכפורים הוא כלליות כל הימים" והיום, שאנו מוסרים כל רצונותינו ומוותרים על כל מאווינו הגשמיים – לשם ה', מאיר "יומו של ה'" על ידי תעניתנו, בכל ימינו כולם, וחוזרים כולם להיות חיים, קיימים ושמחים…
וכמו שכותב שם רבי נחמן, שעל ידי תקון התענית, שאדם מענה את עצמו ומחיה ימיו המתים, זוכה גם לשמחה, כמו שכתוב (תהילים צ') "שמחנו כימות עניתנו" "עניתנו – לשון תענית, היינו שתהיה השמחה כימות התענית, כי כפי ימי התענית, כן מחיה הימים הראשונים במצוות ומעשים טובים שלו, וכן נבנה השמחה"…
ענין מעלת הרצונות והכיסופים בעבודת השי"ת, הם מיסודותיה החשובים ביותר של חסידות ברסלב, אותם גילה רבינו הק' ואותם קבע כאבני יסוד לכל באי שערי החסידות, להתאמץ ולהתחזק ולא להרפות מעבודת הרצון, ולהשתוקק תמיד לכל דבר שבקדושה, והיה כל מבקש ה' יחגור בעוז מתניו במחשבה בדיבור ובמעשה בכל עת, ויגביר חיילים בהשתוקקות וגעגועים, וכמובן בתפילה ותחנונים, לעשות נחת רוח להשי"ת.
ודבר זה כתוב בתורות רבינו הק' ושנוי בשיחות והמעשיות, ומשולש בכתובים פעמים רבות, לבאר ביסודיות, מה רב טוב הצפון במסילותיה של עבודה זו ששמה "רצון", שבח פעלה ורום מעלותיה העצומות, וכיסוד מוסד מובאים בכמה מקומות הדברים האלה לאמר: "והכלל שהעיקר הוא הרצון והכיסופין, שיהיה כוסף תמיד אליו ית', ובתוך כך (בין רצון אחד למשנהו) מתפללין ולומדין ועושין מצוות", "וזהו עיקר תענוג עולם הבא, שאז יזכו לרצון ולכיסופין בחינת רעוא דרעוין" ועיין עוד בפנים בדבריו הק' בהרחבה.
וכשנתעמק בדבר נמצאנו למדים, כי מאז היה עם ישראל לגוי אשר בחר בנו מכל העמים "ממלכת כהנים וגוי קדוש", היתה תחילת כניסתם לכך מכח "עבודת הרצון", ולולא זאת לא היו מקבלים התורה ח"ו, בא וראה מה שדרשו חז"ל בסוגיא דמתן תורה, "אמר ר' אלעזר בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, יצתה בת קול ואמרה להם, מי גילה רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו, דכתיב: ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו, ברישא עושי והדר לשמוע עיי"ש. ויש לנו להתבונן ולהשכיל בדבר, כלום יתכן הדבר להקדים את העשיה לפני השמיעה, הלא אינו יודע כלל מה לעשות בלא ישמע קודם את המוטל עלינו לעשות? ועל כרחינו לומר כי הכרזת "נעשה ונשמע" שאמרו כאחד, עיקר ייחודו וסגולתו היה בכך שהביעו את תשוקתם לקבל את התורה ומצוותיה, "נעשה את כל הציוויים שנשמע" ברצון אדיר וחזק גם אם הדבר כבד לעשותו, וגילו דעתם כי אדיר חפצנו לקבל עול מלכותו ית' ולהיות עם סגולתו.
והנה הבחינה הזאת, שהיא גם רז שמלאכי השרת משתמשים בו, וכמו שפירש רש"י שם "מוכנים לעשות קודם שישמעו, ולא כדרך שאר עבדים ששומעין תחילה את הדבר לידע אם יכולין לקבל עליהם אם לא", והוא הוא הרצון האמיתי וההשתוקקות לקיום ככל שנצטווה, זה היה סודם וגבורתם של עם ישראל באותה שעה, ומאז נקבע הדבר לאחד מיסודי הדת לקיום התורה והמצוות, והוא גם סוד ה"הכנה למצוה", המבואר בספרים שהוא יותר גדול מן המצוה, שכן, גילוי הרצון וההשתוקקות לעשות רצון הא-ל, הוא לגלות הנקודה הפנימית שבלב האדם, כי חפץ הוא בכל לב ונפש להמליכו ולעבדו בלבב שלם.
וזה לשון המהרש"א בגמרא, ד"ה מי גילה: שזהו דבר סודי שהמלאך כולו רוחני ואין לו דעת אחרת כי אם לעשות רצונו ית' ב"ה והוא מוכן כאילו עשה, מה שאין כן האדם מחובר בגוף ונפש שיש בו גם דעת היצר הרע, ואינו מוכן לעשות רצון אביו שבשמים כי היצר הרע מסיתו לרעה, אבל ישראל במתן תורה נגלה להם סוד זה להיות להם דעת אחד להיות מוכנים לעשות רצון אביהם שבשמים, כמו שכתוב "מי יתן והיה לבבם וכו' כל הימים", דהיינו שב' הלבבות שהם ב' יצרים, יהיו להם דעת אחד כמלאכים הללו שהם מוכנים לעשות קודם שמיעה. עד כאן דבריו.
הרי לך יתרון המלאך על האדם, שהוא בסוד אחדות הדעת והרצון המופלג להקדיש ליוצרו בנחת רוח, מה שאין כן אצל האדם שדעת אחרת מסיתו לרעה, ומה מתוק ונפלא לפי דברי המהרש"א, להביא בזה אסמכתא ואבן יסוד לגודל מעלת ה"רצון", שכן לפי דבריו, איחל בזה הקב"ה לכלל ישראל שיהיו משתוקקים אליו תמיד בבחי' נעשה ונשמע, כמו שכתוב "מי יתן לבבם זה וכו'" שהיה כאיש אחד בלב אחד, היינו להיות להם רצון תמידי אליו ית' ולמצוותיו, עד אשר אף בהתגברות היצר הרע לבטלם מעבודתו ח"ו, לא ירפו ולא יעזבו את נקודת הרצון, עד אשר תשוקתו העצומה וחשקו הנפלא יהיו מסייעין בעדו להתגבר על היצר הרע ולהכניעו לגמרי,
ועל קוטב הדברים הללו, יהל אור רב במאמר חז"ל (שם), על הפסוק "ויתייצבו בתחתית ההר": מלמד שכפה הקב"ה עליהם הר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם, אמר רבי אחא בר יעקב מכאן מודעא רבה לאורייתא. ופירש רש"י: יש להם תשובה, שקיבלוה באונס. והקשה התוס' מדוע כפה עליהם, הא כבר הקדימו נעשה לנשמע? אלא, שהיו חוזרים כשראו האש הגדולה שיצאה נשמתם ע"כ. ועל פי מה שהבאנו אפשר לומר, שכפה עליהם הר כגיגית על לאחר קבלת התורה, כאשר יגיעו הימים שאין בהם חפץ ולא יתאפשר להם בשום אופן עסק התורה וקיום מצוות, בכל זאת כפה עליהם להמשיך ברצון זה שהיה להם קודם קבלת התורה ולאמץ ולחזק רפיון ידם ברצונות וכיסופים, וזה שאמרו שם "מכאן מודעא רבה לאורייתא" שגם באונס קיבלו עליהם להחזיק ברצון, וזהו הנאמר בפתיחת ספר תהילים "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים וכו', כי אם בתורת ה' חפצו", שלא מספיק בזה שלא הלך ולא ישב בזמנים קשים של עזות וגזירות הרשעים, הגם שקשה עד למאוד קיום התורה והמצוה, כי צריך שעל כל פנים יגביר חפצו ורצונו לזכות לתורת ה', ובכח הרצון יגיע לידי "ובתורתו יהגה יומם ולילה" כהרצון העליון, כי רצון אותיות צנור כמובא, שדרכו באים לכל ההשפעות…
ההתבודדות הוא מעלה עליונה וגדולה מן הכל, דהיינו לקבוע לו על כל פנים שעה או יותר להתבודד לבדו באיזה חדר או בשדה, ולפרש שיחתו בינו לבין קונו בטענות ואמתלאות בדברי חן וריצוי ופיוס, לבקש ולהתחנן מלפניו יתברך שיקרבו אליו לעבודתו באמת. ותפילה ושיחה זו יהיה בלשון שמדברים בו, דהיינו במדינתנו בלשון אשכנז, כי בלשון הקודש קשה לו לפרש כל שיחתו, וגם אין הלב נמשך אחרי הדיבורים מחמת שאינו מורגל כ"כ בהלשון… ובלשון אשכנז יכול לפרש כל שיחתו. ואת כל אשר עם לבבו ישיח ויספר לפניו יתברך. הן חרטה ותשובה על העבר, והן בקשת תחנונים לזכות להתקרב אליו יתברך מהיום והלאה באמת, וכיוצא בזה, כל אחד לפום דרגיה. ויזהר מאוד להרגיל עצמו להתמיד בזה מדי יום ביום שעה מיוחדת כנ"ל. ושאר כל היום יהיה בשמחה. והנהגה זו הוא גדולה במעלה מאוד מאוד, והוא דרך ועצה טובה מאוד להתקרב אליו יתברך. כי זאת הוא עצה כלליות שכולל הכל, כי על כל מה שיחסר לו בעבודת ה', או אם הוא רחוק לגמרי מכל וכל מעבודתו יתברך, על הכל יפרש שיחתו ויבקש מאיתו יתברך כנ"ל. ואפילו אם לפעמים נסתתמין דבריו ואינו יכול לפתוח פיו לדבר לפניו יתברך כלל, אעפ"כ זה בעצמו טוב מאוד, דהיינו ההכנה שהוא מוכן ועומד לפניו יתברך וחפץ ומשתוקק לדבר אך שאינו יכול, זה בעצמו גם כן טוב מאוד. וגם יוכל לעשות לו שיחה ותפלה מזה בעצמו, ועל זה בעצמו יצעק ויתחנן לפניו יתברך שנתרחק כל כך עד שאינו יכול אפילו לדבר. ויבקש מאתו יתברך רחמים ותחנונים שיחמול עליו ויפתח פיו, שיוכל לפרש שיחתו לפניו יתברך. ודע שכמה וכמה צדיקים גדולים מפורסמים סיפרו שלא באו למדריגתם רק על ידי הנהגה זו. והמשכיל יבין מעצמו גודל מעלת הנהגה זו העולה למעלה למעלה. והוא דבר השוה לכל נפש מקטן ועד גדול, כי כולם יכולים לנהוג הנהגה זו ועל ידי זה יבואו למעלה גדולה, אשרי שיאחז בה.
השתפכות הנפש
חסידי ברסלב היו נוהגים לומר, שאלמלא לא התקרבנו לרבי נחמן מברסלב אלא כדי לדעת על עצת ההתבודדות, דיינו. כל אדם יכול להרגיש את הזמינות של דרך כזו המצריכה רק פה ולב, ואת הרלוונטיות שלה, כמו גם את הנחיצות שלה, לכל אדם ואדם. "דבר השווה לכל נפש מקטן ועד גדול", כנאמר בדברי רבי נחמן. כל דבר המתרחש בחיי האדם יכול לבוא כאן לידי ביטוי ותיקון, כשלאורך הדרך האדם לא הולך יותר לבדו, אלא הוא עומד לפני ה' בתפילת חיים מתמדת. הוא המדריך והמכוון, הוא זה ששומע כל מילה ומקשיב. עצם המעמד הזה מהווה זכיה גדולה בפני עצמה. מה עוד שהוא גם עונה, תומך ומסייע לכל אורכה של הדרך. לא אחד הוא האדם, אלא מאוחד עם בורא עולם.
הדברים שלמעלה מופיעים בתחילת "השתפכות הנפש", ומקורם בליקוטי מוהר"ן חלק ב תורה כ"ה. התורה הזאת היא המקור המרכזי בליקוטי מוהר"ן לכל הנושא של ההתבודדות; מהי בדיוק, מה נחיצותה, כיצד יש ליישם אותה והדרכות נוספות לגביה. קיימות עוד עשרות שיחות והדרכות מרבי נחמן בנושא זה, אבל בתורה זאת באה בפעם הראשונה ההדרכה המפורטת הבסיסית על עצה זו.
נקודת שבולטת בהתבודדות היא השייכות שלה לכל אדם ולכל רגע נתון בחיים. ישנן הרבה עצות שהאדם יכול לדעת מהן, אבל הן מצריכות ממנו מצב נפשי מסוים או מדרגה כל שהיא. הרבה פעמים הקושי הוא לא ביישום העצה, אלא בהגעה למקום ממנו אפשר לקיים את העצה. שואל האדם את עצמו, מהי העצה לקיים את העצות? כותב על כך רבי נתן: "על פי רוב קשה להאדם לקיים העצה בעצמה, על כן העיקר הוא תפילות ותחנות ובקשות" (ליקוטי מוהר"ן ח"ב קא). כוחה הגדול של התפילה וההתבודדות, הוא נתינת הדרך מכל מקום לכל מקום: מכל מקום, כי אין תפילה השבה ריקם, ולכל מקום, כי בישועת ה' ורחמיו יגיע האדם אל תכליתו. ההתבודדות הופכת את התפילה לדרך קבועה ומתמשכת בחיים, ולא רק כאמצעי בזמנים מסוימים. היא משמשת כעצה של כל העצות, ודרכה מגיע האדם לכל דרך שעליו ללכת בה.
הידיעה על כך שיש דרך כזאת שיכולה להתחיל מכל מקום היא בהחלט לבדה מתנה גדולה, אבל לא בכך תם עניינה. הפרקטיות שלה היא לא רק אמצעי טוב ונוח, אלא יש צורך חיוני דווקא בדרך כזו בדורנו, כפי שנראה בהמשך הדברים.
"ההתבודדות הוא מעלה עליונה וגדולה מן הכל". מהי גדולתה של העצה? גודל, הרי, הוא תמיד עניין יחסי. במספר מקומות אנו מוצאים שדבר יכול להיחשב כגדול כאשר הוא מקיף וכולל פרטים אחרים. "אתה החילות להראות את עבדך את גודלך" (דברים ג, כד) ומבאר רש"י שגדולה זו משמעותה מידת חסדו של הקב"ה, ומציין לפסוק "ועתה יגדל נא כוח ה'" (במדבר יד, יח) שנאמר לאחר חטא העגל. משה רבנו ביקש אז שיגדל כוחו של הקב"ה ולא יכלה את החוטאים, אלא חסדו וגילויו יצאו גם מהמקום של החטא. כשבאים לתאר את ההתבודדות אומרים עליה שהיא עצה גדולה – עצה כוללת ומקיפה, כל אדם וכל מצב בחיים, בכל מעמד נפשי שהאדם נמצא בו. בהמשך הדברים ניתן למצוא סמך למשמעות הזאת של גדלות: "והנהגה זו הוא גדולה במעלה מאוד מאוד, והוא דרך ועצה טובה מאוד להתקרב אליו יתברך, כי זאת הוא עצה כלליות שכולל הכל, כי על כל מה שיחסר לו בעבודת ה'… על הכל יפרש שיחתו". אם זאת כוונת הגדולה אצלנו, נמצא שהזמינות של העצה מודגשת כבר בתחילת הדיבור על ההתבודדות, ועל כן יש למצוא בה משמעות נוספת מלבד הפרקטיות שבה. הדברים של היום יתמקדו יותר ברקע של הצורך בעצה כזאת דווקא בימינו, הזמן של עקבתא דמשיחא, ובפעם הבאה בעז"ה בהרחבה יותר על העצה בעצמה.
* * *
הזמן של עקבתא דמשיחא מוזכר בדברי חז"ל (סוטה מט.) בתור זמן מאוד קשה, הן ברוחניות והן בגשמיות. "בעקבות משיחא חוצפא יסגא ויוקר יאמיר… מלכות תהפך למינות ואין תוכחת, בית וועד יהיה לזנות …וחכמות סופרים תסרח ויראי חטא ימאסו, והאמת תהא נעדרת… אויבי איש אנשי ביתו, פני הדור כפני הכלב, הבן אינו מתבייש מאביו. ועל מה יש לנו להשען? על אבינו שבשמים". המציאות עצמה הופכת לכל כך חסרת סיכוי, והתנא רואה להוסיף ידיעה נוספת בגלל זאת – "ועל מי לנו להישען? על אבינו שבשמים". הרי התפילה והביטחון בה' נכונים לכל תקופות העולם; מכך שהתנא מדגיש את מציאותה של התפילה בהקשר לזמן עקבתא דמשיחא, סימן הוא שהפיתרון היחיד שיכול לפתור את המציאות שהולכת שמסתבכת הוא רק התפילה. תמיד היא הייתה נצרכת ושייכת, אבל כעת בירורו של העולם נמצא בתפילה. דברים אלו מזכירים את דברי רבי חיים וויטאל המצוטטים לרוב, שעבודת הדורות של עקבתא דמשיחא היא התפילה, היא הכוח שיכול להביא חיים לדורות כאלו. גדולי ישראל במשך מאות שנים כבר הודיעו שהעולם הגיע למצב של עקבתא דמשיחא, ולכן יש משמעות גדולה עבורנו בהבנת נושא הזה.
למה המצב צריך להיות קשה כל כך לפני שהמשיח בא? למה כשהעולם מגיע לקראת סיום כל המציאות שבתוכו מסתבכת ומדרדרת? רבי נתן מתייחס לסוגיה זו, ורוב הדברים הבאים מבוססים בדבריו שם (ליקוטי הלכות, הלכות משא ומתן ד, יג-טז): "וכמו שרואין בחוש שהגמר קשה וכבד מאוד מאוד… כי הגמר הוא בחינת אחרית, ואין זוכין לקשר האחרית בראשית, שזהו תכלית כל המצוות והעבודות כנ"ל, כי אם כשזוכין לגמור המצוה בשלמות, ועל כן מתגרה על זה הבעל דבר מאוד". יש קושי מיוחד שמופיע בסוף כל תהליך רוחני ואפילו בכל מצווה שהאדם מקיים, בגלל שבסיום הדבר נעשה קישור של הסוף עם ההתחלה. ר"נ מבאר בדבריו שם שבסיום של המצווה נמצא הקישור שלה לה', שהרי עד שהמצווה לא שלמה היא עדיין לא מצווה, ורק ברגע שמסיימים אותה היא יכולה להוות קשר בינינו ובין ה'. הקישור שבינינו ובין ה' הוא למעשה מטרת כל המצוות, שהן "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה" – חיבור הקב"ה עם הנהגת העולם, המקום בו הוא מופיע בפועל, שבמלים אחרות נכללים בזה גם עם ישראל. הקישור של הראשית, המקום שממנו יצא הכל, אל האחרית, המציאות שמתקיימת אחרי ההופעה של ה' בעולם. בסיום הדבר האדם מקשר את כל המציאות אל שורשה שנעוצה בהתחלתה, ועל כך מתגבר היצר ביותר, כי זה הדבר שהוא הכי רוצה למנוע – את חיבור העולם הזה לה'.
יהיה יותר קל להמחיש את משמעות הקישור של הסוף וההתחלה מהמקום של עקבתא דמשיחא. רבי נתן מבאר שהקושי של עקבתא דמשיחא הוא הקושי שנובע מהסוף, כי זהו הזמן שכל המציאות צריכה לחזור לשורשה. "וכן בכלליות העולם, כי עתה בדורות הללו שהם עקבות משיחא, עתה הוא בחינת אחרית, בחינת אחרית הימים שעל זה התנבא משה רבנו עליו השלום בתורתנו הקדושה "בצר לך ומצאוך באחרית הימים האלה" וכו', ובשביל זה התגרה עצמו הבעל דבר עתה מאוד מאוד בישראל, ורבים מבני פריצי עמנו נכשלו ונפלו ונתעו… וגם האנשים הכשרים קצת נפלו בטרדת הפרנסה ונרפים מן התורה".
העולם, מתחילה, נברא כיצירה של ה'. אחר כך הגיע זמנם של בני האדם. יכולה להיווצר ואכן נוצרה תפיסה שבהתחלה היה סיפור אחד, ועכשיו הסיפור סובב סביבנו – אנחנו האחרית, אנחנו המצב הסופי. האדם ניתק את הבורא מהעולם וחשב שעכשיו הכל מסתובב אודותיו. כשהעולם מגיע לקראת סופו צריכה ליפול ההכרעה הסופית – האם האדם מנתק את עצמו ואת העולם מה', או שהוא מקשר את הסוף להתחלה. בגלל שהמבחן העיקרי נמצא עכשיו, פועלים כל כוחות הטומאה והכפירה במלחמה הסופית על מהותו של העולם: האם זה יהיה ה' או האדם. המבחן נמצא דווקא בסוף, כי הקישור בין העולם ובין ה' מופיע במלוא עוצמתו דווקא ככל שהעולם מתרחק מנקודת ההתחלה שלו, ויכול להתקיים כעולם בפני עצמו. באחרית הימים חלקי התמונה נשלמים סופית, ועל כך המלחמה הגדולה.
בגלל שאופי התקופה מצריך מאיתנו לגלות קשר איתן ואמיץ עם ה' עוד יותר מכל הדורות הקודמים, שהרי ההתגברות הגדולה ביותר של הרע בכל מהלך ההסטוריה מופיעה בתקופה זו, נצרכות עצות מיוחדות של עקבתא דמשיחא. כפי שרבי חיים ויטאל כותב, עבודתו של דור עקבתא דמשיחא נמצאת בתפילה. על הרקע הזה מופיעה ההתבודדות שביכולתה לקשר את האדם מכל מקום לה'. פעם היו דרכים ועצות רבות, אבל היה זה בזמן שבני האדם עדיין הכירו את הדרכים וידעו כיצד ללכת. בחושך ואפילה כמו של ימינו איננו יכולים לראות את אותן דרכים גלויות בפנינו. ובלי דרך, איך נוכל לקשר את עצמנו לה' ולהתחבר אליו מכל מקום? על ידי התפילה האישית שיוצאת מכל מקום אפשרי בו נימצא, כשכל בעיה וקושי בחיים יועמדו לפני ה' והוא זה שייתן להם מענה. החיבור עכשיו לא נוצר מכוח דרך שפילסנו לעצמנו, אלא שפשוט פתחנו את הפתח לה' להיכנס לכל המקומות בהם נימצא, והוא זה שיקרב אותנו אליו. "…וכולם רוצים שהשם יתברך יעורר אותם ויחזירם למוטב… אבל כשיודעים ומאמינים בהאמת, שהשם יתברך בוחר בזה בעצמו שיהיה רצוננו וחפצנו תמיד להתקרב אליו, כמו שכתוב קחו עמכם דברים ושובו אל ה'… מי שידע כל זאת, באמת בודאי בקל ישוב לה' יתברך מכל מקום שהוא, אפילו אם יעבור עליו מה, כי תמיד יוכל ליקח דבורים מאתו יתברך אם ירצה, עד אשר סוף כל סוף ישוב אליו וירחמהו" (רבי נתן, הלכות קריאת שמע ה, יח). התפילה לא מחפשת את הדרכים הסלולות מכבר, אלא היא מפלסת לעצמה דרך חדשה מכל מקום שהוא, ורק בה אנו תולים את תקוותינו לחבר את עצמנו ואת העולם לה'.
משאת נפשו של כל בר דעת, כמה כולנו חולמים להיות מנויים על שירותיו, העולם היה הופך, מן הסתם, למענג כל כך, לא כל וויכוח פעוט היה הופך לדליקה, ולא כל משפט תמים לבעירה. לא עוד שריפות אנושיות שהצורך לכבותן נשאר בגדר השאיפה, לא עוד טענות, צעקות, כעסים ומריבות. בין גדולים לגדולים מהם, ובין קטנים לקטנטנים. לא עוד העולם נהפך על יושביו מכל מילה זוטרה ומכל מבט עין לא מספיק ממוקד לטעמו של אי מי. לא עוד.
רק שלום, והשקט ובטח. רוגע נפשי, ושלווה רוגעת אין סופית, ששואבת אל תוכה במתינות את הסערות טרם הופעתן.
אח… שלום.
איזו מילה קסומה. אם רק הייתה בידינו.
אבל מה אפשר לעשות. זהו העולם. אלו הם הנתונים. השלום מוסיף ומתרחק מאיתנו עם הלוך החיים, ואנו… נותרים אי שם הרחק. עמוק בתוך געש חיים הרסני שבולע אותנו אל מלתעותיו.
אח… לו רק היה השלום בידינו.
חשוב רגע על זולתך. זה שאיתו שוחחת אך אתמול או שלשום, ובלי לדעת איך וכיצד, עברה שיחתכם במהירות לפסים מתווכחים, מרירים, אולי גם כעוסים, שחזר את המשפטים הראשונים, הוא אמר לך משהו, אתה הגבת, הוא שלל את דעתך מכל וכל, ו…הופ! 'איך הוא מעיז?!' חשבת המום לעצמך, אולי רק ב"תת המודע" שלך, 'כך לשלול את דעתי?! מה, דעותיי אינן מספיק חכמות?' חשת פגוע. גם אם הרגש הזה לא היה אצלך ברור די הצורך, מיהרת למצוא משפט מחץ מספיק "ראוי". השתדלת גם לשתול באי שימת לב איזו עקיצה, וזו הייתה רק ההתחלה.
אם היית שלם עם דעותיך, לא הייתה מצפה כל כך להסכמתו של בן שיחך ולאישורו כי אתה אכן חכם די הצורך, היית, באותם רגעים ובאחרים, עורך 'דיון', ולא 'ויכוח', שיחתכם לא הייתה הופכת לריב ולמדון.
היית מבין, כי אין כאן מציאות של מושלמות, וכתוצאה מכך – לומד לקבל את עצמיך כפי שאתה, וגם אם היה הלה מעיר לך הערה, או משבר אוזניך בביקורת, היית מודה לו. לא היית מתכעס מכל רמז דקיק מהסביבה, שמשהו במעשיך אינו מושלם. ואף לו היה אי מי מגדיל לעשות, ועולב בך נמרצות מול קהל צופים, היית מקבל ביזיונך בדממה, כי אתה שלם עם דרכך, אתה יודע היטב את הכיוון, וגם יודע היטב שאתה עדיין רק בדרך. אז מה אם מחליט אי מי לנסות לפגוע בך ולערער שלוות נפשך, שיצעק…
קוראים לזה שלום פנימי. שלום פנימי שהוא – הוא המפתח לשלום הכללי.
וכך כותב רבינו (ליקו"מ, יד): "נמצא מי שרוצה להמשיך שלום הכללי, צריך להעלות הכבוד לשורשו, היינו ליראה, ועל ידי היראה הוא זוכה לשלום בית, ועל ידי שלום בית הוא זוכה לתפילה, ועל ידי תפילה, הוא זוכה לשלום הכללי".
יצא לך פעם לעשות חשבון נפש? זוהי בדיוק הכוונה. לשבת קצת עם עצמינו, באיזו דקת חסד שקטה, ולבצע חישוב פשוט, מהי המטרה שלי בחיים? (חשבנו על זה פעם…?) איך אני מצייר את עצמי בעוד מספר שנים?
בשלב הבא, אני מנסה להיזכר היטב, בכל הדברים הטובים שבצעתי היום, בהתאם למטרה. אני מודה עליהם לה', בהמשך, אני בודק, אלו ממעשי היום, לא תאמו את המטרה. אני מבקש מה' סליחה, כך, במילים פשוטות, ומבקש ממנו שיעזור לי להבא, פעם ועוד פעם. יום אחר יום, אתה מזכיר לעצמך את מטרתך בחיים, בודק בעקביות אם אתה בדרך, ומוליך לפניך את הקדוש ברוך הוא…
זה בדיוק מה שנקרא 'חשבון נפש'.
ויום אחד זה יקרה, אתה תשוחח עם אי מי, ותחוש פתאום שלם כל כך עם עצמך, עד שלא איכפת לך כמה דעתו שונה מדעתך, אתה תשוחח עם חבריך ברגיעה, תקשיב לילדיך בשלווה, אתה תחשוב היטב טרם תענה בנימה כעוסה, אתה תיתן לילדיך תחושת ביטחון וגם תקבל גם את חוסר המוצלחות שלהם כדבר שלם ומובן, תוכל לעזור להם להשתחרר מבעיות. כי אתה שלם בתוך עצמך.
ומכאן, אמנם, עדיין לא קצרה הדרך להגיע לשלום הכללי, אך אפשרית בהחלט, וקלה הרבה יותר…
התורה היא קומה נפלאה, קומת אדם, אותה שלח ה' יתברך ממרומים, ונתלבשה בתורה המצויה בידינו – נגלה ונסתר. כל אדם מזרע ישראל צריך להכלל באור התורה בכל חושיו, כי 'מאן דאחיד באורייתא – אחיד בקודשא בריך הוא'. האדם, בצלמו, הוא משכן להשכינה, והתורה הקדושה היא שורש העולמות כולם, וכל חלק ממנה מקושר באופן נפלא בכל שאר חלקיה, בדרשות נפלאות.
הבעל שם טוב מביא, בשם רבי סעדיה גאון, שבעשרת הדברות כלולה כל התורה כולה, ומוסיף על זה, שכן הוא בכל תיבה ותיבה מתיבות התורה, כלולה בה כל התורה כולה, כמו אילן, שיכול לצמוח מכל ענף שישתלו באדמה, כן הוא אור עבודת ה', שמכל תיבה ותיבה מתיבות התורה, יכול להאיר את כל התורה כולה.
הזוהר הקדוש מספר על אדם אחד שהביא קרבן עולה, לתקן מחשבת חטא, ותחת שיביא פר בן בקר, כראוי, הביא עולת העוף. אמרו לו הכהנים "לא שלך הוא" ונתעצב וחזר לביתו. כששאלוהו מדוע הוא עצוב, אמר "דחו הכהנים קרבני". שאלוהו "וכי איזה קרבן הבאת?" סיפר להם שהביא עולת העוף. אמרו לו "זהו קרבן העני, ואתה אינך עני, דכתיב 'ואם דל הוא ואין ידו משגת' אלא הקרב קרבן הראוי לך". שאלם אותו אדם "וכי מה עלי להביא?" אמרו לו שהוא צריך להביא פר אחד. שאל להם "עד כדי כך חמורה מחשבת חטא? נודר אני שלא תעלה מחשבת חטא על ליבי!". הביא הקרבן, ומאז והלאה ביום היה עוסק בעסקיו, ובלילה היה קם בחצות ועסק בתורה עם אחיו עד אור הבוקר. וכל זאת, כדי שלא תעלה מחשבת חטא על ליבו. (וכל זה בנדר גמור, ולפלא הדבר שאכן עמד בנדרו!) אחר כך חילק כל רכושו, מחצה נתן לעניים ומחצה נתן לסוחרים והוא עצמו ישב ועסק בתורה.
נמצא, שאותו אדם, על ידי מצוה אחת זכה להגיע לכל התורה כולה! וכן הוא בכל דבר, אם ישקיע עצמו האדם בזה, יכול לזכות לכל התורה כולה. וכאשר יש לאדם ירידה ח"ו, אזי קודם יתחזק במה שלקח על עצמו, ועל ידי זה יעלה ויתגבר על הכל.
מובא במדרש ויאחז צדיק דרכו, בשעה שאמר 'אכנו בדבר', אמר לו משה 'תפוס אומנותך' שהיא ענווה, ועל ידי זה תמתיק הדינים, כי אין עוד מלבדו, ואין שום גאווה ראויה לאדם. וענווה היא שורש המידות, וכך המתיק. וזה שאמר לו השם יתברך קח את מטך, בכל דבר. והוא לשון ללכת 'למטה', לשון ענווה. ואמר לו שכל האבות לקחו להם מידה אחת ועליה עבדו. אברהם לקח את המילה, יצחק לקח את התפילה וכן שאר האבות וצדיקי הדורות, שכל אחד לקח מידה ועליה עבד.
אין דבר שבקדושה שרבינו אינו מדבר עליו. ועל ידי כל דבר אפשר לבא לכל התורה כולה! וכן הוא על ידי תפילה.
[ר' יעקב מאיר האריך להסביר שע"י האחדות ואהבת ישראל אפשר לבא לכל המעלות. "ואהבת לרעך כמוך" – "אני ה'". וכשכועסים אין מרוויחים מאומה, רק על ידי הוותרנות אפשר לבא להכל וכו']
איין שטיק גן עדן
אמר מוהרנ"ת, שענין רבינו הקדוש הוא כלליות גדול. אם נלמד היטב סעיף אחד בליקוטי מוהר"ן, ואחר כך את הסעיף הבא אחריו, ונקשרו לראשון, אפשר למצוא בזה דברים נפלאים. ואם לאו, ממשיכים הלאה, לסעיף הבא, עד שרואים שהכל הוא "איין שטיק גן עדן" [= "גן עדן שלם"].
העידו על רבי אברהם בן רבי נחמן (מחבר "ביאור הליקוטים"), שאחר כל תורה ותורה שלמד בליקוטי מוהר"ן, היו שומעיו בטוחים שזו התורה הנפלאה ביותר בליקוטי מוהר"ן, ואין שום דבר בעולם יותר מתורה זו. ובאמת כך הוא הדבר! כי כל תורה ותורה הלביש רבינו בלשון שכל אדם יכול להבין, על פי דרגתו, איך להתקרב על ידה להשם יתברך, ואז נטהרת הנשמה בנהר המטהר. ורבי אברהם בן רבי נחמן הלך בכל תקופה עם תורה אחרת, עד שזכה לחיות את הליקוטי מוהר"ן!
מובא מרבי חיים ויטאל בשבח לימוד ההלכות, שהרי לא כל מצווה אפשר לקיים, כי מצוות המיוחדות לכהנים, או לזמן המקדש, אי אפשר לקיים, אבל אם לומדים ההלכות הרי זה כאילו קיימו המצוות ממש. וכן הוא בלימוד תורות רבינו הקדוש, שגם אם לא זכינו לקיים הכל למעשה, הרי שעצם הלימוד הוא הצלת הנפש.
לו הוריד צדיק אחר את התורות האלה, לא היינו יכולים להשיגם כלל, כי רק רבינו הקדוש היה לו היכולת להוריד כאלה תורות גבוהות, ולהלבישם בלבושים שיתאימו לכל אחד כפי דרגתו, כפי שמובא על רשב"י כעין זה, לגבי הזוהר הקדוש. וכמה וכמה אנשים נפלו רק משום שלא ידעו דיבור אחד של רבינו או של מוהרנ"ת.
השי"ת יעזרנו שנזכה להכלל כנ"ל, ולחיות חיים נצחיים, אמן.
מעשה ובחג שבועות אחד נאסף קהל רב אצל מוהרנ"ת; רבים מאנשיו מערים רחוקות באו לחוג את החג הקדוש במחיצתו כדי להתחמם באורו. ההתעוררות גדולה היתה. מוהרנ"ת אמר לפני הקהל את התורה הארוכה שבליקוטי מוהר"ן "תקעו הוכחה", ודבריו החוצבים להבות אש כבשו לבבות וגרמו להתלהבות נמרצת לעבודת השי"ת בלב כל הנוכחים, שעוד שנים רבות לאחר מכן היו קוראים לאותו שבועות "שבועות הגדול", "דער גרויסער שבועות", ושנים רבות עוד יותר נתונים היו תחת השפעה דברי מוהרנ"ת באוהו יום טוב.
לכשנפרדו האנשים במוצאי חג השבועות מאת מוהרנ"ת, הביט בפניהם ואמר להם: קיבלתם את התורה, סעו אפוא לשלום הביתה, אולם הזהרו לבל תעבדו את העגל…
העגל הבא לאחר קבלת התורה, היה לפוקה ולמכשול לבני ישראל לאחר מעמד הר סיני, ועדיין הוא עומד, עד עצם היום הזה, לרועץ בכל דור ודור, שמיד אחרי ההתעוררות הנלווית אל חג השבועות הקדוש, יש להשמר מכל משמר מירידה מסוכנת בעבודת השי"ת, שהיא בבחינת סגידה לעגל הזהב, אותו עשו בני ישראל במדבר.
והעגל הזה מתבטא בצורות שונות, אצל כל אחד ואחד בצורה שונה. אך באופן כללי יאמר שהירידה הנוראה בגדרי הצניעות, שמתחילה מיד עם בוא הקיץ לעולם, מהווה מכשול גדול מאד לאחר קבלת התורה שלנו בשבועות, כל אחד לפי דרגתו.
הקיץ מגיע בכל עוזו, ואם אצל אנשים שונים מתגברת והולכת הרגשה של נופש, הבראה וחילוץ עצמות, הרי אצל שומרי העיניים, אשר כרתו ברית לעיניהם לבל יתבוננו בכל כיעור ודומה לו, מתגברת והולכת הרגשת הצער והכאב על הרחוב השטוף פריצות זוועתית.
הנה הקיץ בשער, הבה נא ונגדור גדר חזק לעצמינו לבל נצא לרחוב, כי אם לצורך גדול. ואף אז, בעת הצורך, נתחזק ונתגבר כאריות לבלי להרעיל נפשותינו בראיות אסורות.
חז"ל אמרו: "יודעים היו ישראל שאין ממש בעבודה זרה ולא עבדו עבודה זרה אלא להתיר להם עריות בפרהסיא". פירוש: הם לא כיוונו כל כך לעבודה זרה כמו שכיוונו לגילוי עריות ואביזריי הו. ואם אמרו חז"ל שהעיניים ראשית לכל חטאת, ואם אמר רבינו ז"ל שאותו חטא הוא עיקר הנסיון והבחירה של אדם בעולם הזה, הרי מובן למה היתה זו מטרת עבודת העגל ולמה מצווים ועומדים אנו להזהר מן העגל של פגם העיניים חס ושלום.
הוא עמד שם נבוך, רק אמש קיבל לידו את המכשיר המשוכלל, שבעזרת ה' יסייע לו רבות בעבודתו.
לפי התכנית, אמורה המכונה להכניס לו רווחים עצומים. עד כה נזקק לעבודה ידנית מפרכת כדי להפיק מוצר בודד, ועתה – בשעה קלה הוא יוכל להפיק מאות מוצרים יקרים ביותר.
הוא קיבל את המכונה במתנה מידידו הקרוב המתגורר מעבר לים. שמחתו מרקיעה שחקים, אושרו גואה.
דא עקא, שוויה הרב של המכונה מושך אליה עיניים בלתי רצויות, הוא חושש מאד שמא ישלחו בה ידים, אין לו מנוח מרוב דאגה.
עתה הוא ניצב בחנות לממכר מנעולים, מחפש את הטוב אמצעי הנעילה הטוב ביותר שישמור על אוצרו היקר. "לוּ לעצתי תשמע", פונה אליו בעל החנות, "אל תסתפק במנעול, אין כיום בשוק מנעול שיתן מענה נגד התחכמויותיהם של שודדי לילה. שכור לך שומר צמוד שישגיח על המכונה עשרים וארבעה שעות ביממה, ורק כך תוכל להיות בטוח מפני גנבים".
סבר וקיבל, הוא פנה לחברת שמירה וזו הפנתה אותו לאיש ביטחון מגודל ומגושם. "המכונה הזאת יקרה ביותר, אין לך מושג כמה היא עולה, אני מבקש ממך שלא תגרע עין ממנה. תבין, היא שווה כל כך הרבה, שמור עליה מכל משמר".
השומר הנבער מתרגז, המכונה נראית לו גרוטאה, הוא מודד בעיניו את בעל המכונה ולועג לו בלבו על השיגעון שלו לשמור על מכונה שכזו. לדידו ראוי היה להשליכה אחר כבוד לאשפה. אך בלית בררה הוא מהנהן בראשו לבעל המכונה ומבטיח לו בשפה רפה שהכל יבא על מקומו בשלום.
בלילה, כשהיה בטוח שבעל המכונה ישן, נתן גם הוא דרור לתנומתו. 'בין כך', חשב לעצמו, 'אף אחד לא יחמוד מכונה שכזו, אין כאן על מה לשמור ולדאוג'.
בבוקר כבר לא היה צורך בשמירה, המכונה כבר לא היתה שם.
ללמדך, שאי אפשר לשמור ולדאוג על אוצר כאשר השומר סבור שאין כאן מה לשמור. שום אזהרות לא יועילו ושום הבטחות לא ישפיעו כאשר לדעתו אין כאן כי אם גרוטאה חסרת ערך.
* * *
התורה הקדושה מזהיר אותנו לשמור על שבעת הנרות: הפה, העיניים, החוטם והאזניים, שהם פתחי המוח ואחראים לכל המחשבות שלנו.
ישנן על כך הבטחות, וישנן גם אזהרות לרוב. אך בשביל אנשים רבים, הדברים הם ללא הועיל, שוב ושוב הם נכשלים, השמירה על אברים אלו היא להם למעמסה, מנסים הם פעם אחר פעם, מבלי להבין אפילו מה הגורם לכישלונותיהם הרצופים.
הסיבה לכך פשוטה. הם רואים את עצמם בעיניים גשמיות ומעריכים את עצמם לפי הבנתם החומרית, הם לא מסוגלים לתפוס מדוע גרוטאה מגושמת שכזאת מצריכה שמירה כה מעולה, ומשום כך, כל האזהרות וההבטחות לא נכנסות ללבם.
יש רק דרך אחת להבין זאת – לגשת וללמוד את הנושא ביסודיות – מי אני ומה ערכי. לשם כך, חייבים להניח לגמרי את כל הרגלי המחשבה, ולקבל את הדברים מפי הצדיק, כתינוק הלומד מפי רבו.
הצדיק מלמד, ש"צריך לידע ולהאמין שנפשו בשרשה היא גדולה ויקרה וגבוהה מאד מאד, ואלפי אלפים ורבי רבבות עולמות בלי שיעור תלויים בה. ואפילו נפש הפחות שבפחותים – גם כן גבוהה מאד מאד. וצריך להתגבר, לרחם על עצמו, לבל יאבד אוצרות וסגולות יקרות וחמודות כאלה התלויים בנפשו, אשר עין לא ראתה" ('לקוטי הלכות' ברכות השחר ג-ה).
רק כאשר יקבל זאת האדם, יש סיכוי שאכן יתחיל לשמור על אוצרותיו בכל הזהירות הנדרשת. כי האדם לא מסוגל לשמור על נכסי עצמו כשאין הוא מעריך אותם כראוי. כאשר אדם אינו הוא מכיר בכך שהקב"ה מתפאר בו, אין הוא קולט גם את אזהרות הצדיק לשמור על נכסי עצמו ואין הוא חש בזכות הגדולה שיש בהתקדשות שבעת הנרות (עיין ב'לקוטי מוהר"ן' ח"א יז).
רק כאשר שבעת הנרות "יאירו אל מול פני המנורה", וצורת הסתכלותו על ערך עצמו יאירו מכח השקפתו של הצדיק – אזי יהיה מוכן לשמור על אוצרות הפז שלו ויחפש כל דרך ועצה להצלתם.
סיפרו לי שאמר, שמקטון ועד גדול אי אפשר להיות איש כשר באמת כי אם על ידי התבודדות. והיה מזכיר כמה וכמה צדיקים מפורסמים אמיתיים, ואמר שכולם לא באו למדרגתם כי אם על ידי התבודדות. וגם תפס איש אחד פשוט מנכדי הבעל שם טוב, זכר צדיק לברכה, ואמר: גם זה מפרש שיחתו בכל פעם לפני השם יתברך בבכיה גדולה. ואמר: שזרע הבעל שם טוב רגילים בזה ביותר כי הם מזרע דוד המלך עליו השלום, וכל עסקו של דוד היה ענין זה שהיה משבר ליבו מאוד לפני השם יתברך תמיד שזהו עיקר ספר תהילים שיסד, כמבואר במקום אחר.
ההתבודדות מתוארת כמעלה גבוהה בכמה מקומות. כאן לעומת זאת, היא מתוארת כדבר כל כך חיוני שפשוט אי אפשר לוותר עליו. פה מתוארת ההתבודדות בנקודה הפנימית שלה: לא רק סייעתא דשמיא על עניינים הצריכים תפילה, לא רק שיחה לפני ה' המקרבת אדם לבוראו, אלא הנשמה של כל המעשים, כל הפעולות, והיא הדרך בעצמה שעולה אל ה'. ביתר הרחבה נכתב בהקדמה לספר "השתפכות הנפש": "וגילה לנו [רבי נחמן] אשר אין שום עצה להינצל מגודל התגברות היצר שתמיד הוא שוקק ומתאוה להכשיל את האדם, רק על ידי התבודדות… לשפוך לבבו לפניו יתברך מכל מה שעובר עליו בלשון שאנו מדברים בו ולבקשו שיקרבהו לעבודתו יתברך ויעזרהו שלא ייתפס ברשת הבעל דבר חס ושלום".
אחרי קביעת היסוד הזה, שההתבודדות היא דבר שאי אפשר בלעדיו, מתעוררת השאלה: אי אפשר להיות איש כשר בלי ההתבודדות? איפה הבחירה החופשית? לשם מה נברא האדם אם לא לעבוד בכוחות עצמו? התשובה שיכולה להינתן בשלב הראשון היא שהתפילה היא חלק מעבודת האדם, והיא חלק מהבחירה של האדם. אבל תשובה זו בעצמה טעונה הבנה, מדוע התפילה היא עיקר עבודת האדם ומה המקום שלה בעשייה שלנו.
את השאלה הזאת שואל רבי נתן, שאף שאל אותה את רבי נחמן בעצמו (הלכות פיקדון ג, ו): "וגם בעת שהודיע לי רבנו זכרונו לברכה ענין ההתבודדות והשיחה בינו לבין קונו, דברתי עמו מעט מזה: הלא האדם הוא בעל בחירה? ולא השיב לי בפרוש, רק כלאחר יד, כאומר: אף על פי כן. כלומר, אף על פי שקשה זאת ואי אפשר לברר לך הענין ולתרץ לך, אף על פי כן צריכין לנהוג כך". רבי נתן מעיר ששאלה זאת קשה כבר על חז"ל שתקנו לנו תפילות על עניינים רוחניים – "והחזירנו בתשובה שלמה לפניך", "והצילנו מיצר הרע", כך פעמים רבות רק בתפילות המסודרות לנו מחז"ל, ועוד בתפילות רבות מרבותינו במשך כל הדורות. על השאלה הזאת כותב רבי נתן ביאור משל עצמו על פי דברי רבי נחמן במקום אחר, אבל לפני שנביא את דבריו ראוי להתייחס לתשובה של רבי נחמן: "אף על פי כן". אי אפשר להבין ולתרץ את העניין אבל עדיין צריך לנהוג כך.
ברובד הפשוט, מונח בתשובה זו שעל אף הקושי לא יכול להיות פיתרון אחר. כל דרך שהאדם עושה בכוחות עצמו חייבת להיות מוגבלת, פעמים שהיא תצליח ופעמים שהיא לא תצליח. אנחנו מכירים היטב את המגבלות והחסרונות של כל דרך, את הבעיות שאנחנו לא יכולים למצוא להם פיתרון חוץ מהתמודדות מתמדת שכוללת הרבה נפילות וכישלונות. תמיד יש ספקות בכל אותן דרכים שהאדם יוצר אותן ופועל בהן בעצמו, בגלל המוגבלות שלו מעצם היותו אנושי, חסר וסופי. אי אפשר להבטיח התקרבות לה' אם לא בדרך חדשה שאינה נובעת מהעולם המוגבל של האדם, אלא היא מביאה אותו לביטול ומוכנות להכיל את ישועת ה'. רק דרך כזאת יוצאת מתוך כל הגבולות האנושיים ומחברת בין האין-סוף לאדם הסופי והמוגבל. לעולם אין ייאוש בדרך כזאת כי אצל ה' הכל אפשרי תמיד, בכל זמן ומכל מקום. אם הדרך היא התקווה לישועת ה', הרי שכל כישלון נובע מחוסר התקווה והציפייה אליו וממילא אין מקום להתייאש מכל כישלון שהוא, בגלל שבאותו רגע שנפנה אליו ונתבטל אליו באמת הוא יוכל לעשות איתנו ניסים ונפלאות כרצונו. זהו רובד אחד מדוע יש צורך בדרך שאינה נובעת מתוך האדם לבדו וה' הוא רק מסייע, אלא דרך שבה האדם וה' מתאחדים, האינסופי מתחבר עם הסופי וכך הוא מוביל אותו לכל מקום אפשרי – וזאת היא ההתבודדות.
אחרי שרבי נתן מצטט את הסיפור האמור למעלה, הוא מביא ביאור על השאלה שהוא שאל את רבי נחמן; מדוע ההתבודדות היא דבר שאי אפשר בלעדיו, ואיפה הבחירה החופשית שאומרת שיש לאדם יכולת לעשות את מה שעליו לעשות. רבי נתן כותב, כי באדם שני כוחות בסיסיים – כוח השכל וכוח האמונה. כוח השכל הוא הכוח שפועל בדברים המושגים לאדם, הנמצאים במערכת המושגים שלו. כל דבר שהוא חלק ממציאות האדם שייך למערכת זו. שם שייכת בחירה במובן היותר פשוט: הדבר נמסר לידי האדם, ועליו לפעול בסייעתא דשמיא להשגתו. אבל ישנם דברים שהם רחוקים מהאדם ועדיין לא שייכים אליו. ישנם דברים שאנחנו יכולים להבין שהם נכונים וטובים, אבל אנחנו לא מבינים איך ליישם אותם בעולם המעשה שנראה רחוק מאוד מהרעיון. ישנם דברים עוד יותר רחוקים מאיתנו שאפילו אין ביכולתנו להשיג אותם. כל דבר שעדיין לא נכנס לתוך שכלינו ועולמנו הפרטי נכנס למערכת של האמונה. זהו המקום בו השכל לא יכול לעזור לנו ואולי הוא יהיה לנו רק לרועץ, ואנו נדרשים לכוחות אחרים, כוחות שלא פועלים בתוך מה שאנחנו מכירים ומיישמים אותם, אלא כוחות שמכינים את הקרקע לקראת קבלת והכלת דעת והשגה חדשה שכרגע היא מנותקת מאיתנו. הדרך להתחבר אליה היא דווקא על ידי ביטול ראשוני שאומר שאנחנו יודעים שמה שאנחנו לא משיגים ומבינים זה וודאי אמת ונכון, ודרך האמונה הזו אנו משתייכים יותר ויותר אל מה שלא מושג אצלנו, וככל שאנו מתעלים, הדבר שהיה מעבר לתפיסתנו נכנס אל תוכנו ואל מערכת השכל שלנו.
שתי העבודות הללו, בשכל ובאמונה, מתחלקות לעבודות של תורה ותפילה. תורה היא כל מה שהאדם יכול להשיג ונמצא במערכת ההבנה שלו. תפילה היא המקום בו אין הבנה ושם יש רק התבטלות כלפי רצון ה'. המטרה היא לחבר את שני אלו ביחד, להתבטל יותר ויותר אל ה' ובכך האדם מחבר אל עצמו את התורה. כאן אנו נזכרים בהוראת רבי נחמן "לעשות מהתורות תפילות"; התפילה נועדה להתחבר עם התורה, להוריד אותה אלינו כדי שנוכל להתחבר אליה. כותב רבי נחמן (ליקו"מ כב): "וְזֶה בְּחִינַת 'נִשְׁמָע' בְּחִינַת נִסְתָּר, וְזֶה בְּחִינַת תּוֹרָה וּתְפִלָּה: 'נַעֲשֶׂה' הוּא בְּחִינַת תּוֹרָה, הַיְנוּ הַנִּגְלוֹת, מַה שֶּׁיּוֹדֵעַ לְקַיֵּם, וְ'נִשְׁמָע' הֵם בְּחִינַת נִסְתָּרוֹת… שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵיךְ לַעֲבד בָּזֶה אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, בְּחִינַת תְּפִלָּה, שֶׁהִיא דְבֵקוּת… הַיְנוּ בִּטּוּל וּדְבֵקוּת לְאֵין-סוֹף… כִּי כָּל אֶחָד לְפִי מַדְרֵגָתוֹ יֵשׁ לוֹ בְּחִינַת 'נַעֲשֶׂה', בְּחִינַת תּוֹרָה, הַיְנוּ הַנִּגְלוֹת לוֹ, וּבְחִינַת 'נִשְׁמָע', שֶׁהִיא בְּחִינַת נִסְתָּרוֹת, בְּחִינַת תְּפִלָּה כַּנַּ"ל … וְצָרִיךְ כָּל אָדָם שֶׁיֵּלֵךְ מִדַּרְגָּא לְדַרְגָּא וּמֵעוֹלָם לְעוֹלָם, עַד שֶׁיִּזְכֶּה בְּכָל פַּעַם לִבְחִינַת נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע גָּבוֹהַּ יוֹתֵר, שֶׁיִּהְיֶה נַעֲשֶׂה אֶצְלוֹ בְּכָל פַּעַם מִבְּחִינַת 'נִשְׁמָע', בְּחִינַת נִסְתָּר, בְּחִינַת תְּפִלָּה… יִהְיֶה נַעֲשֶׂה מִזֶּה בְּחִינַת 'נַעֲשֶׂה', בְּחִינַת נִגְלֶה, בְּחִינַת תּוֹרָה".
ממוצא הדברים אנו למדים, שישנם דברים שאנו לא יכולים להילחם בהם עם ההבנה והכוחות שנתונים בנו כפי שאנחנו. המלחמה היא לא תמיד במה שמוכר ומובן, אלא בדברים שנראים לנו רחוקים מאיתנו. אנחנו בוודאי מנסים להשתמש עם כל הכלים שלנו כדי לנצח את המלחמה ומתמודדים בכל הכוח לא להיכנע לפיתויים הסוחפים. אבל כל אלו עדיין לא מספיקים, והם זקוקים למשהו יותר גבוה מחכמה ותובנה נוספת בתוך המציאות שלנו: תפילה. התפילה יכולה להעביר אותנו למקומות שמצד עצמנו אין לנו שייכות אליו. מבחינה מעשית המקומות האלו נראים כל כך קשים, בפרט אם נכשלנו בהם הרבה פעמים. "ואין חכמה ואין תבונה ואין עצה לעמוד כנגדם [הפיתויים שמעבר להשגה ודעת] כי אם על ידי תפילה ותחנונים להשם יתברך שיצילהו מהם" (רבי נתן, הלכות פיקדון שם). יתכן וגם זה מונח בתשובתו של רבי נחמן בסיפור בו פתחנו, בו הוא ענה לרבי נתן "אף על פי כן". הנושא אמנם לא מובן, אך זאת עבודת האדם, לחבר על ידי תפילתו את מה שאינו מושג ואינו מובן.
כאן ההשגה היא לא כלי הנשק, ולכן כל הקשיים נופלים: ההבנה שלנו, היכולת שלנו להפנים את הדברים ולהתחבר איתם, התוכניות שלנו להצליח לעשות את מה שצריך לעשות שרובץ עליהן ספק תמידי – כל אלו כעת לא משחקים תפקיד. הרצון להשיג מייד מופנה הצידה כעת לכבוד מהלך חדש ושונה – התבטלות אל רצון ה', רצון לקיים את דבריו גם בלי הבנה ושכל גם כשהדבר נראה רחוק מאיתנו מעשית. דווקא עכשיו הכל הופך להיות ממש קרוב אלינו, "בפיך ובלבבך לעשותו".
אם עבודת ה' הייתה תהליך שמתחיל מאיתנו ותלוי בתושייה ובכוחות שלנו, אז יש מרחק בינינו ובין התכלית, וגם הדרך תמיד רחוקה מהמקום שלנו כרגע. תמיד יהיו דברים שרחוקים מאיתנו, מעל ההבנה שלנו, החלק של ה'נשמע'. אבל עבודת ה' שבאה מהצד של ה', שבה הוא זה שמקרב אותנו ופותח אותנו אל מקומות וכוחות חדשים להתקרב אליו, אין שום ריחוק בכלל. אצלו הכל תמיד אפשרי, קרוב מאין כמוהו.
זהו הצורך החיוני בתפילה ובהתבודדות שבעבודת ה'. הבחירה שלנו ברוב הפעמים אינה בדברים שנמצאים בשליטת שכלנו ותחת ידינו. לכן הבחירה שלנו בדברים כאלו היא האם אנו מתפללים; האם התבטלנו אל ה' ורצינו אותו גם כשלא היה לנו מושג איך זה ייתכן, איך נוכל להתגבר ואיך נוכל לקום מהנפילה. הבחירה כאן היא בין להישאר כפי שאנחנו עם ההבנה שלנו, או להתבטל ולהיות כלים שמכילים את ההבנה שה' ישים בתוכנו, את הכוחות והישועות והנפלאות שהוא מחולל בכל רגע.
עבודת ה' של האדם בעולם השפל הזה – יקרה מאד, כי הוא מורכב מגוף חומרי של העולם הזה ומנפש רוחנית ששייכת לעולם הבא, כך שעבודתו יש בה שלימות וחיבור של העולמות, שזה עיקר נחת הרוח של הקדוש ברוך הוא, כמו שכתוב "ואבית תהילה מגושי עפר, מקרוצי חומר" (מוסף ר"ה).
לכן, מצווה גדולה להשאיר בנים ובנות בעולם הזה, כך שגם כשתעלה נשמת האב לעולמות העליונים, הוא ימשיך להיות מחובר לעבודת ה' של העולם הזה – על ידי צאצאיו, כמו שאמרו חז"ל (בראשית רבה מ"ט): "כל מי שיש לו בן יָגֵע בתורה, כאילו לא מת".
כשאדם מעמיד בנים היגעים בתורה, בא לו שפע של פרנסה מן השמים, כי הפרנסה באה לעולם רק בשביל זה, בשביל לחבר את הנשמה והגוף, את העולם הזה עם העולם הבא, אם כן כשאדם זוכה להעמיד בנים, שעל ידם יימשך חיבור העולמות, בוודאי מגיעה לו פרנסה.
נמצינו למדים, שהממון של האדם הוא בזכות בניו ובנותיו. מובן אפוא, שכשהוא נפטר, הם אלו שיקבלו את הירושה!
רצונו הפנימי של כל יהודי הוא להתקרב אל ה' יתברך ולעשות רצונו, כמו שכתוב: "הכל חפצים ליראה את שמך" (סליחות); ובכל זאת, כל אחד עובד את ה' בדרכו הוא, לפי התכונות שלו ולפי שורש נשמתו, כי אין שני אנשים שווים, ואדרבא – זו מעלתם של ישראל, כמו שכתוב בזוהר הקדוש (פרשת יתרו, צ' ע"ב) שעם ישראל כלול מ"גוונין סגיאין" [=מהרבה גוונים].
ברם, דבר זה עשוי לגרום למחלוקות, כי כל אחד חושב שדרכו היא הנכונה והדרך של חברו מוטעית. רק הצדיק הגדול במעלה, שזוכה להגיע לשורש נשמות ישראל, מבין איך כל הדרכים של כל ישראל נובעים מרצון פנימי אחד, הוא שיכול לשים שלום ביניהם והוא הראוי להיות המנהיג האמיתי של ישראל.
זוהי אפוא המשמעות הפנימית של דברי הקב"ה למשה רבינו, שיהושע מתאים להיות מנהיג, כי הוא אשר יכול ללכת לקראת רוחו של כל אחד ואחד.
ישנם דברים שאנו יודעות שבלעדיהם לא נוכל להיות שמחות. כגון קשר אוהב בין בני המשפחה, נאמנות וחברות עם הבעל, ערכים ומידות טובות בלב הילדים, פרנסה, בריאות וכן הלאה ערכים ואבני בניין חשובות. ואנו רצות מזיעות ומתנשפות בגשמיות וברוחניות כדי להשיגם. עמלות לחבר בין לבבות האחים, חותרות להנחיל ערכים נשגבים בלב הילדים הגדלים, משקיעות שעות אל תוך הלילה למרות העפעפיים הכבדות בשיחות נפש לחיבור לבבות עם הבעל, רצות ועמלות למען הפרנסה.
אך לעיתים אנחנו מפספסות משהו. משל לאותו אדם שמצאו חברו מחפש תחת מנורת הרחוב. שואל אותו חברו "מה אתה מחפש?" "שרשרת יקרה שאבדה לאישתי" מגיעה התשובה. ושוב שואל החבר "ומדוע אתה חושב שהיא דווקא כאן" והתשובה משתגרת "אני לא בטוח בכלל שהיא כאן. למעשה אני די בטוח שהיא לא כאן אלא שכאן יש אור של מנורת הרחוב ובמקום אחר חשוך"
כך גם אנחנו נוהגות לא אחת. ממשיכות באופן אוטומטי את מנהגינו אותם נהגנו לפני שנים בתקוה ששם נמצא את אשר חשק ליבנו רק בגלל שאת האופן הזה של התנהגות והשתדלות אנחנו מכירות.
יש דרך נוספת להשיג ברכה בעמלנו. דרך שבה יתברכו השעות אותן אנו משקיעות לבנות את בתינו ואת נפשות ילדינו. הדרך הזו היא דרך שנסללה עבורנו משנים קדמוניות על ידי צדיקי הדורות שבכל דור ודור. הם שחתרו כל ימי חייהם עבורנו נתיב ישיר אל בורא עולם בזכות צדקותם למען נתברך ועדיין עושים זאת לאחר מותם. ולא רק זאת אלא שכוחם לאחר מותם לא ישוער מאשר בחיי חיותם כנאמר "חביבים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם"
בראש השנה מתקבצים המוני יהודים מכל העדות, החסידויות, ההנהגות והייחוסים אל הצדיק אשר הבטיח "ראש השנה שלי עולה על הכל"
"כל מעשיכם אשר אתם עמלים בהם ומייגעים עצמכם על מנת להמשיך ברכה אל חייכם, אני אוסף עבורכם בראש השנה מתקן את תיקוני "משפץ" את הטעון "שיפוץ" ופותח עבורכם שער ישירות אל אוצר מתנות חינם של הבורא"
בטח את שואלת בשלב זה "למה לא מספיק להתפלל?" "למה לא לשלוח את הבעל לצדיק אחר?" "וכי חסרים קברי צדיקים בארץ?" "ומעל הכל – איך אשאר לבד בראש השנה עם כל הילדים שיתפסו לי על הראש?"
שאלות אמיתיות ונכונות שהתשובה עליהן היא אחת ופשוטה – הצדיק הזה רבי נחמן מברסלב הבטיח!
הוא אמר – מי שיבוא אלי ויאמר על הציוני את התיקון הכללי, ייתן פרוטה לצדקה ויספר לי את חסרונו אני מבטיח לו שאשטח עצמי לאורך ולרוחב לעשות לו טובה נצחית. ואם כך הבטיח למי שיבוא אליו בכל יום מימות השנה על אחת כמה וכמה למי שיגיע ביום המסוגל ביותר יום ראש השנה שהוא ההתחלה והראש של כל השינויים של אותה השנה.
והוסיף – שגם את המקולקל והפגום ביותר שבנשמות ישראל אשר אותו הוא לא מצליח לתקן בימות השנה – בראש השנה יכול לתקנו תיקון נצחי.
כל הנאמר לעיל הוא בבחינת מה שכתוב בתורה ב' בליקוטי מוהר"ן על הפסוק "ויביאו את המשכן אל משה" ומסביר שם רבי נחמן שרק משה הוא בבחינת צדיק האמת שבכל דור ידע לקחת את התפילות של כולם ולהעלות אותם וליצור מהם מציאות שלמה ומתוקנת ולהמשיך עבורם ברכה.
יהי רצון שנזכה לקשר את כל דרכינו אל צדיקי האמת ולראות ברכה במעשינו ושמחה בפרי עמלנו.
שנים של ציפיות ומאמצים הניבו פירות. הוא הפך לאגדה, לחניו הנפלאים הושמעו בכל שמחה והבריות נהנו עד בלי די משירתו המיוחדת. הוא חש כמי שהגשים חלום של שנים. ואז החלו לבצבץ קשיים שונים ומשונים, אך מעבר לכל החלו להשתלט עליו חרדות. הוא מצא את עצמו מהרהר בכך שמעולם, גם בימים הקשים של פעם, לא חווה פחדים שכאלו. דווקא כעת לאור ההצלחה, החרדה מפני כישלון שולטת עליו יותר מאי פעם. מצב רוחו אילץ אותו לשקול ביטול אירוע חשוב שאמור להשפיע מאוד על עתידו המזהיר.
ימים ספורים לפני מועד האירוע, פגש בחבר. הם שוחחו על הקשיים של היום והעלו זיכרונות מהתמודדויות שחוו בעבר. הידיד הזכיר לו איך בעיצומן של תקופות קשות במיוחד, נהגו לעזוב הכל, לחדול ממחשבות מיותרות ולהכניס את הראש והלב לניגונים של אמונה וביטחון. בסופו של דבר הקשיים חלפו והם המשיכו הלאה. הוא סבור שהוא יודע כעת איך לצלוח את התקופה הזו.
* * *
מה יכול להיות גרוע יותר מכישלון? מעידה לאחר הצלחה גרועה הרבה יותר! מי שחווה תקופת ציפייה להצלחה כלשהי, כשיגיע לבסוף אל הפסגה הנחשקת, אורבת לו שם סכנה לא פשוטה – הירידה. בלי הכנה ראויה מראש, זה עלול להסתיים בריסוק עצמות. מעידה שבאה לאחר הצלחה, עלולה לערער בבת אחת את כל הבניין שנבנה בעמל, אדם עלול לחשוב כאילו אין סיכוי להחזיק בהצלחה לאורך זמן.
מצבים שכאלו עשויים להופיע לאחר כל סוג של הצלחה, ברוחניות או בגשמיות. אדם יגע וטרח בעבודה עצמית, זכה והתחיל לראות פירות בעמלו, החל לכבוש מידה ולרכוש הרגל טוב. אך כעת, אם רצונו להגיע אל היעד ואל השלמות, הוא מוכרח להתכונן לכך שלפתע פתאום עלולים לבצבץ מחדש ניסיונות וקשיים שנדמה כאילו נעלמו זה מכבר. הניסיונות הללו עלולים להופיע שוב ולעורר מחדש מחשבות ורעיונות של רפיון וייאוש, וכך עלול לעבור יום ועוד יום. אדם עוזב התחלות טובות, ושוכח להמשיך ולהשקיע במה שנבנה בעמל. האם זה מוכרח להתנהל כך? בוודאי שלא! אם מאמינים שניתן להתמיד ולהצליח, ומכינים את הדרך מראש, ניתן לעבור גם גשר צר בשלום. איך עושים זאת?
על שפת הים
הבה נראה: כבר היו דברים מעולם; כבר עברנו מסלול שכזה ביציאת מצרים. לאחר שנות גלות ועבודות פרך במ"ט שערי טומאה, הגיעה עת גאולה, יצאנו מעבדות לחירות באותות ומופתים מופלאים. והנה אך חלפו להם מספר ימי חירות, ולפתע הופיע שוב ניסיון קשה של אמונה. בני ישראל על שפת הים רואים לפתע את מצרים רודפים אחריהם. קל לצייר את הפחד, את השבר. דווקא כעת, לאחר שטעמו גאולה וחירות, הפחדים והזוועות מן העבר מבצבצים שוב, מאיימים להפיל את הנפש מאיגרא רמא לזרועות הייאוש… אך ראו זה פלא: דווקא שם, על שפת הים ובצל הפחד, הופיעה עלינו יד השם ביתר שאת, נבקע הים, ולרגלינו נסללה דרך חדשה, לימוד עצום לדורות איך לעבור את הגשר הצר. הפחד לא בא אלא כדי להכין את ליבנו וללמד אותנו איך לעבור בשלום גשר צר ללא פחד ומורא.
שם על שפת הים שמענו את העצה "דבר אל העם ויסעו", "השם ילחם לכם ואתם תחרישון" – נאמר לנו לציית וללכת בכוחה של אמונה, להיכנס לתוך הים, לקפוץ פנימה לשיר של אמונה והודיה. ובעניין המחשבות והפחדים? פשוט לשתוק, תחרישון, לבטל את השכל. נראה כאילו מצרים רודפים, מאיימים, לוחמים – מה פתאום, אין כאן כלום, אך ורק ציווי שמימי להיכנס אל הים ולצאת בשלום מצידו השני עם שירה חדשה. התבקשנו לזכור זאת לדורות, לחרוט היטב בזיכרון שמי שגאלנו ממצרים באותות ומופתים, הוא זה שגם הניח לשונאי נפשנו לדלוק אחרינו ולזרות בנו בהלת מוות, מדוע? משום שהוא רוצה לשמוע מאיתנו ניגון ושיר של אמונה המסוגל להבקיע דרך בים ולהעביר אותנו גם על גשר צר.
קפיצה לתוך האמונה
כל אדם במצבים שכאלו מוכרח לזכור זאת: מי שעזר לך עד הלום, לא שכח אותך. עליך רק להתחבא בתוך אמונה פשוטה, אמונה בהשם ובמשה עבדו; עליך לציית ולקפוץ אל הים פנימה, לתורה ותפילה הודיה ותקווה – משום שכך תגרום לבקיעתו. את הקפיצה הזו לתוך המלחמה ולנוכח האיום המוחשי, יש לעשות מתוך אמונה וידיעה ברורה שהמלחמה הזו להשם ולא לנו! ואם כן, מה לך נבהל מהופעות חוזרות ונשנות של יצר הרע? את המלחמה עורך בורא עולם, יש לה תכלית נעלמת שקרובה לבא, וכל זה יתקיים כשננהג באופן של "ואתם תחרישון" – תחריש לפחדים ותשתוק, רק קפוץ לים והניצחון קרוב לבא. כך תעבור הכל ותגיע אל הפסגה האמיתית, לנצח ולכבוש ולהחזיק בהצלחה נצחית. כמו בשעת קריעת ים סוף הדומה להנהגת ימות המשיח.
להצליח זה טוב ונפלא, אך המכה בפטיש זה להתמיד ולדבוק בעקשנות גם כשנראה כאילו נכשלנו. עלינו להתגבר ולא לאבד חלילה את היום הזה, את השעה היקרה הזו, רק להמשיך, לקפוץ לתוך ניגון האמונה, לזכור את החסדים שהיו ומה שעוד יהיה ולעבור הכל בשלום. מי שזכה להבין את הרעיון הזה, קנה את חירותו הנצחית.
את ט"ו בשבט קבעו חז"ל כראש השנה לאילנות, ובכך גילו לנו דרך לעבור גשר צר. משום שדווקא כעת בשלהי חורף שעה שהעצים יבשים, מתגלה בעצם שממש עכשיו מתחילה בפנימיותם חנטה והתחדשות. האדם משול לעץ השדה, וגם לבלובו והצלחתו נעשים דווקא בתקופות יובש וחידלון. כאשר נוטלים את פירות העץ, מברכים עליהם ומודים על הניסים של פריחת הפרי ויבול הארץ ומתפללים להצלחתו, עוברים כך את השלב המשמעותי ביותר לקראת פריחה חדשה, וכך גם האדם בזמניו הרגישים, אמור להתחבא בזרועות האמונה ומשם לצאת ולפרוח בשירה חדשה.
בפתחם של ימי הקיץ, הימים שבהם השמירה על העיניים הופכת להיות שאלת חיים רוחנית, הננו להביא לידיעתכם את בשורת פרשת השבוע:
גם מי שאינו נמנה בין הקדושים, ורחוק עדיין משמירת העיניים והמחשבה, יכול וצריך להתקרב לה'! היהדות שלנו מתחילה מנקודת האפס, גם בטרם עלינו במעלות הקדושה והטהרה. כי גם שם אנחנו יהודים, וגם אז השם יתברך קיים ויש לירוא ממנו.
גם מי שנחת 'נחיתת אונס' עמוק בשאול תחתיות, אין לו שום היתר הלכתי לפרוק מעצמו עול מלכות שמים ולהפקיר את עיניו. הוא ממשיך להיות יהודי, והאפשרות להתקרב לה' ולהידבק בו מחדש קיימת גם במקומו הירוד. "כי גם בשאול תחתיות נמצא השם יתברך, וגם שם יכולין לדבק את עצמו אליו יתברך" (ליקוטי מוהר"ן, ו).
* * *
בפרשת השבוע אנו קוראים על מצוות המילה; משאירים את הבן ערל שבעה ימים "וביום השמיני ימול בשר ערלתו". נשאלת השאלה: מדוע להמתין עד היום השמיני? מדוע נגזר עלינו לחיות את שבעת ימינו הראשונים עלי אדמות כשאנו ערלים?
התשובה לכך, כותב מוהרנ"ת, היא: כדי לתת לנו את הכוח להיות יהודים גם כשאנו ערלים! שבעת ימי העורלה – הימים שבהם אין שום סממן שיעיד על הקשר והברית שבינינו לאבינו שבשמים – הם אלו שנותנים לנו את הכוח לשמור תמיד על הקשר עם ה', לבל יינתק גם במצבים הקשים ביותר, מצבים שבהם הקדושה היהודית שבתוכנו נסתרת (ליקוטי הלכות, מילה ג, ד).
כשעורלת הלב מכסה ואוטמת כל רגש יהודי, כשמתקיים בנו הפסוק "לבי סחרחר, עזבני כוחי, ואור עיני גם הם אין אתי", אין לנו לא לב טהור ולא עיניים מאירות. ואז אנו מביטים אחורה, אל שבעת הימים הראשונים של חיינו, ומגלים שגם אז בהיותנו ערלים, לא נחשבנו נוכרים. היינו תינוקות יהודיים חמודים עד מאד, ולא חשבנו לנטוש ח"ו את האומה היהודית ולפרוק עול תורה ומצוות…
* * *
לא רק למילה קדמה הערלות. גם לתורה עצמה, קדם ההעדר; קדמו לה עשרים וששה דורות שבהם עדיין לא ניתנה לאיש, והעולם התקיים בלעדיה כביכול. גם שם ניתן היה לשאול ולתמוה: הרי הבורא בעצמו אומר "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי", איך אם כן התקיים העולם ללא התורה? ואף היום, כיצד מתקיימים וחיים כל הרחוקים מהתורה ומקדושת הברית?
התשובה היא, שחיותם תלויה ב"תורה הנעלמת".
התורה הגלויה היא זו המוכרת לנו מיום מתן תורה – מצוות חוקים ומשפטים, אשר הם חיינו ואורך ימינו, ובלעדיה חיינו אינם חיים, התורה שמלווה אותנו על כל צעד ושעל, ומלמדת אותנו איך להתחבר לה' ולעשות רצונו בכל עת ורגע. אך לעומתה, ישנה תורה נעלמת, התורה שהחייתה את העולם בטרם ניתנה התורה. תורה כזאת, שגם אם לא מקיימים שום מצווה, רק עוסקים בהבלי העולם – היא קיימת ומחייה את העולם.
"כי כל התורה כלולה בעשרת הדברות. ואז, קודם מתן תורה, היו העשרת הדברות נעלמין בעשרה מאמרות שבהם נברא העולם. נמצא, שהייתה כל התורה כולה נעלמת ונסתרת בתוך ישוב העולם שנברא בעשרה מאמרות. ובכל הדיבורים של העולם ובכל העובדות והעשיות, הן מי שחוטב עצים או איזה עובדא שיהיה – בכולם נעלם התורה" (ליקוטי מוהר"ן ח"ב, עח).
* * *
גם היום – אחר שניתנה התורה הגלויה – יש צדיק פלאי שמגלה לנו את אותה תורה נעלמת, ומלמד אותנו איך לשמור על קשר גם כשאין תורה ואין קדושת הברית.
זה הצדיק הזועק בקול גדול: "אין שום ייאוש בעולם כלל" (שם) ומגלה לנו את הדרך איך להתחבר לה' ולחיות חיים של קירבת אלקים, גם כשמצד התורה הנגלית אין לנו זכות קיום. הוא מלמד אותנו איך להמשיך ולהתקדש, להוריד שוב ושוב את העיניים בשמחה, ולא לפרוק עול היראה, גם כשהתרחקנו מהקדושה ונפלנו ממנה פעמים אין ספור.
וכך הוא אומר:
"אפילו מי שנפל מאד, חס ושלום, אפילו אם נפל לעבירות, חס ושלום, צריך גם כן שיהיה לו יראה גדולה מהשם יתברך, לחזק את עצמו בכל נקודה ונקודה שיוכל למלט את נפשו מרע ולמשוך את עצמו לאיזה טוב. ואל יפטור את עצמו [כאילו ש]מאחר שכבר נפל כל כך, אם כן הותר לו הכל, חס ושלום. חלילה, לא תהא כזאת בישראל. כי אין חושך ואין צלמות להיסתר שם כל פועלי אוון. כי גם בשאול תחתיות ומתחתיו צריכין לירא את השם מאד מאד, כי בכל מקומות ממשלתו" (משיבת נפש, פד).
עוד כמה נדודים עברו חסידי ברסלב עד שהגיעו לבית מדרשם הפרטי. במאמרינו זה נסקור בעז"ה את נדודיהם כפי שהגיע ידינו לברר.
כאמור שכן בית המדרש עד כעת ברובע המוסלמי, ברם בשנת תרצ"ו עם התגבר פרעות הערביים בעקבות ההתגרויות, פנו משם אנ"ש אל עבר הרובע היהודי לחפש מקום של קבע עבור בית מדרשנו.
בית הכנסת דחסידי לעלוב
בית הכנסת הראשון בו התפללו אנ"ש ברובע היהודי היתה בית הכנסת של חסידי לעלוב ברחוב הקראים, ששכן בחצר שהייתה שייכת לכולל ורשא והיתה מכונה "ווארשעווער חצר" במרכז הרובע היהודי (כיום ממזרח לכיכר החורבה ממערב לחצר הקראים ומצפון לישיבת הכותל).
בבית מדרש זה התפלל הרה"ק ר' שמעון נתן נטע מלעלוב זצ"ל כפי שהיתה נקראת בפי רבים "בית הכנסת של ר' שמע'לה". לאחר שהתסלק לבית עולמו בשנת תר"ץ התרוקן בית הכנסת מיושביו (מאחר ובנו האדמ"ר ר' משה מרדכי בנה לעצמו בית מדרש בעיר החדשה ברחוב צפניה) בעקבות כך מסרו חסידי לעלוב את בית הכנסת לחסידי ברסלב, שם התפללו כאורחים באופן ארעי עד שנת ת"ש.
תיאור המקום
בחצר ווארשא היו דירות מגורים שברובם התגוררו בהם חסידי ברסלב. החצר היתה בנויה מתשעה חדרים עיליים, חמשה תחתיים ובית כנסת. בית הכנסת שכן בקומה הראשונה, כאשר 35 מדריגות מובילות אליה.
הרה"ח ר' משה בורשטיין זצ"ל שהתגורר בסמיכות לביהכ"נ (באותו קומה) היה דואג לצרכי בית הכנסת. כמו כן התגורר שם הרה"ח ר' בצלאל בלומברג מחשובי אנ"ש שבכל סוכות היה מסיר את גג מטבחו העשוי מפח כדי להכשירו לסוכה ששימש את אנ"ש מדי שנה בסעודת הילולת רבינו. גם החסיד ר' שמחה בונים קלושינער מזקני אנ"ש התגורר בחצר זו.
בקומה השנייה התגורר הרה"ח ר' יוסף ברוך רונין ור' נחמן שותק, בשתי הקומות היו חדרים שהיו מיועדים להכנסת אורחים והחסידים שהיו מגיעים לקיבוץ לראש השנה היו מתאכסנים בהם מדי שנה.
אחד מדרי העיר העתיקה באותם ימים מתאר את בית הכנסת: "על יד חצר הקראים, בפינה צפופה שעניות ניוון ושממון מבצבצים מכל חור וסדק פינה שהעלתה כולה חלודה, מתחבא בית הכנסת של חסידיברסלב…" (העיר העתיקה).
בית היוצר לעבודת ה'
שמחה גדולה מילאו את אנ"ש כאשר החלו להתפלל בבית הכנסת של חסידי לעלוב, וזאת עקב המציאה הנפלאה שהיתה בה – הלא היא הגג המשקיף אל עבר מקום המקדש. אכן בית הכנסת 'ניסן בק' הסתיר במעט את כל המראה, אך כל זה אינו מונע מחסידי ברסלב לבלות לילות שלימים בכיסופים וגעגועים להשי"ת, ובאמירת תיקון חצות על הגג הקרוב כל כך לעיר העתיקה.
ר' נחמן בורשטיין זצ"ל תיאר פעם איך היו נראים סדרי הלימוד בבית הכנסת. היה זה בהיותו ילד כבן 10 ובדרכו לחיידער נכנס לתוככי בית המדרש, והנה הוא רואה את חבורת ה'עובדים'; ביניהם ר' שמואל שפירא, ר' אברהם יעקב גולדרייך, ר' מרדכי לוזער רובינשטיין ור' נחמן שותק, שהיו כנראה לאחר "עבודה" מופלגת בת לילה שלם והכוננו לארוחת בוקר אם אפשר לקרא לזה כך… על השולחן נחה כיכר לחם אחת ולידה בקבוק מים שנשאב מבור סמוך. כאשר הבחין בו ר' שמואל שפירא קראו להתקרב אליו, מסר בידו כמה פרוטות (טאלער) וביקש ממנו לרדת לקנות בוטנים בחנות הסמוכה של הפרסי, לתבל את הפת… כאשר כל אחד קיבל שני בוטנים בלבד ולר' נחמן בורשטיין נתן רק אחד בהתנצלו כי זה מה שנשאר. ור' נחמן סיים את הסיפור בהפטירו "וכך עבדו את ה'!"
ר' שלמה ועקסלער היה מוסר שם שיעורים עד שהגיע ר' אברהם שטרנהרץ לא"י שאז החל הוא באמירת השיעורים. כשר' אברהם לא היה ביכלתו להגיע היה ר' יעקב ברזסקי ממלא את מקומו בלימוד לפני הקהל בספה"ק ליקוטי מוהר"ן. בסעודה שלישית היה לפעמים מדבר ר' שמואל הורביץ.
עם עליית הרה"ח ר' אליהו חיים רוזין לא"י בשנת תרצ"ו ייסד בבית המדרש מעין כולל אברכים ובשמו יקבנו "ישיבת אור הנעלם ללימוד הנגלה והנסתר".
כבעל קורא בשני וחמישי ובשבתות ומועדים בדרך כלל היה משמש ר' משה בורשטיין, וכבעל תפילה בימים הנוראים וכן במועדים ושבתות דפגרי היה משמש לרוב ר' יעקב זאב ברזסקי וכן ר' יעקב מלמד שהיה מגיע במיוחד ממאה שערים לשמש כבעל תפילה בתפילות מסויימות.
אחד מחשובי המתפללים בבית הכנסת היה ר' שלום יוסף סופר שהיה חצות איד והתפלל תמיד כותיקין בשבת היה מגיע מביתו שברחוב סלנט שבעיר החדשה עד בית מדרשנו זה בעיר העתיקה.
האהבה והאחדות שהיתה בין החסידים בלטה שם באופו מיוחד, כולם הרגישו שם כבני משפחה אחת, כאשר שמחת הזולת היתה שמחת כולם במלוא מובן המילה. לימים סיפר ר' יצחק מנדל כהן כי זאת שעמדה לו להתקרב אל אורו של רביה"ק, כאשר היה מרבה לבקר בבית מדרשנו והאחדות החביבות שהייתה בין החסידים משכה אותו לטעום מנועם האור…
שוב נדודים
מכיון שהערבים היו יורים לעתים קרובות, ובית הכנסת לעלוב בו התפללו באותו הזמן כאמור, שכן במקום גבוה וחשוף לירי, עברו החסידים להתפלל בישיבת "שערי שמים" הנמצאת מול שער בתי מחסה אשר נוסדה בבית שבו נולד האריז"ל שהתקיימה ברחוב אשר ממערב לבתי מחסה (בימינו רחוב גלעד 8) והייתה מוגנת יותר.אך כדי לא לאבד האחיזה בבית הכנסת לעלוב, התפללו חסידי ברסלב בשני המקומות לסירוגין.
עדות לכך אנו מוצאים בדברי הרה"ח ר' שמואל הורביץ זצ"ל ביומנו: וכן ביום הכיפורים היה הישיבה מלא מפה אל פה כי כל אנ"ש מכל ירושלים באו להתפלל יחד וכן בחג הסוכות התפללנו בישיבה, ואז בהושענא רבה היו המאורעות שהערבים הטילו מצור על העיר מכל הצדדים והיריות נשפכו עלינו מכל צד וכו' ואח"כ עזר השי"ת ונעשה שקט ויכולנו לילך לבית מדרשנו, אבל אז נפלגה בין הדיעות כי דעת אנ"ש להתפלל כבר בישיבת שערי שמים כי קרוב ומה לנו בבית מדרשנו אשר מסובבת בקליפות ערילות וכו' ואחרים מאנ"ש הזקנים אמרו כי אל לנו להזניח את בית מדרשנו כי יש בה כמה מעלות טובות ואם יזניחו אותה יקחו אותה אחרים ונשאר קרח מכאן ומכאן כי הישיבה לא שייכת לנו ומתי שירצה יגרש אותנו משם ואת בית מדרשנו יקחו אחרים אם לא נתפלל שם וכו' ועל כן נפלגו אנ"ש בעיר.
בשבת היו הזקנים מאנ"ש מתפללים בבית מדרשנו והצעירים והחדשים עם ר' אברהם (שטרנהרץ) היו מתפללים בישיבה (שערי שמים) כי לא רצו לזנוח הישיבה לגמרי וכן התנהג זמן רב והרבה פעמים אלו רצים לכאן ואלו רצים לכאן והיו מסובבים מכאן לכאן ומכאן לכאן, ועד שנתפשרו בחול להתפלל בישיבה ובשבת ויום טוב בבית מדרשנו ועל ראש השנה חשבו להתפלל בישיבה כמו אשתקד" (ימי שמואל ח"ג פרק ק"ח)
חיפוש ביהכ"נ קבוע
הרה"ח רבי אברהם שטרנהרץ (שעלה לא"י בחודש אדר תרצ"ו ואחר תקופה שהיה גר בבתי אונגרין עבר לגור בעיר העתיקה) ראה את דלותם של בני הישוב ואת המחסור המשווע של החסידים לבית מדרש משלהם, הוא כאב מאוד את היותם נשענים על חסדי הזולת ומעתיקים מקום תפילתם ממקום למקום, מחפשים ומבקשים להשתמש במבנה כזה או אחר כדי לקיים בו מניין משלהם, אי לכך החליט ר' אברהם שיש לפעול ולהעמיד על כנו בית כנסת מסודר לחסידי ברסלב בעיר העתיקה, הוא נרתם למשימה והחל לגייס ממון עבור שכירת מבנה מתאים. החלטתו לשכור מבנה קרמה עור וגידים אולם המהלך לא היה קל ובנתיים המשיכו החסידים לנדוד ממקום אחד למשנהו. ועל כך בפרק הבא בעז"ה.
לחצו כאן למאמר הקודם | לחצו כאן לסדרה כולה. נכתב על ידי מכון "אלופי הנחל" ומתפרסם כאן ברשותם האדיבה
מקורות:
הקלויז, מורה דרך, מאה שנות פעילות כולל וורשא בעיר העתיקה, דעם רעבינ'ס חיידער, הספר כיסופים, ימי שמואל, 'אוצרות' ראש השנה תשע"א.
פרשת 'מצורע' איננה מיועדת רק למצורעים; יש לה מסר גם לבעלי עור בריא. שכן, גם גוף בריא ונאה, יכול להיחשב כמצורע…
הגוף המגושם – אומר הזוהר הקדוש – מהווה צרעת שנובעת מעור הנחש הקדמון. "דגופא דבר נש בהאי עלמא, איהו צרעת ממשכא דחויא" (= גוף האדם בעולם הזה, הוא צרעת מעור הנחש) (תיקוני זוהר, מח ע"ב). שכן, מאותה שעה שהתפתה האדם הראשון עלידי הנחש ואכל מעץ הדעת, הפך להיות הגוף שלו לחומרי ומגושם שנמשך לתאוות והבלי העולם הזה.
ואם לא די לנו בטומאה 'המקורית' של הגוף, טומאת עור הנחש, הרי שנוספת לו טומאה על טומאתו, על מעשיו הרעים, "ומעוצם גשמיות ועכירת הגוף המצורע הזה, איני יכול לנקות עצמי מכסילות דעתי ועכירת מעשי הרעים", כפי שמקונן רבי נתן בתפילתו (ליקוטי תפילות ח"ב, מב).
כשהאדם ממלא את תאוות גופו המצורע, נסגר בפניו האור הרוחני, עד שהוא הופך למצורע רוחני. וכדברי הזוהר הקדוש: "מצורע דא סגירו דנהורא עילאה (= מצורע זה סגירות האור העליון)" (תזריע, מט ע"ב). וכשהאור הרוחני נסגר בפני האדם – עקב ההימשכות אחר תאוות הגוף המצורע – הרי הוא נחשב כמת; איןלולא חיות ולא שמחה, ועלכן אמרו חז"ל שמצורע חשוב כמת (נדרים סד ע"ב).
תפקידנו אם כן הוא: להזדכך ולהיטהר מצרעת הגוף, ולהגביר את אור הנשמה, "ואז פושט גופו המצורע, שהוא ממשכא דחויא, ולובש בגדי שבת, היינו גוף קדוש מגן עדן" (ליקוטי מוהר"ן ח"ב, פג).
אך, שימו לב: תחת הצרעת מסתתרת מתנה נפלאה!
שהרי על הפסוק: "כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם", מפרש רש"י: "בשורה היא להם שהנגעים באים עליהם, לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות שלזהב בקירות בתיהם כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, ועל ידי הנגע נותץ הבית ומוצאן". וכשם שנגעי הבתים הם בשורה ואמצעי לגילוי מטמון, כך יכול גם הגוף המצורע, להוות עבורנו בשורה ואמצעי לגילוי מטמון רוחני. וכפי שמלמדנו רבינו, בסיפורי מעשיות, במעשה מ"בן מלך שהיה מאבנים טובות". וכך מסופר שם (בקצרה, לעניינינו):
מעשה במלך אחד שלא היו לו בנים, ולאחר שמצא צדיק נסתר, ברכו הצדיק ונולדה לו בת. אך המלך, לא הסתפק בכך; הוא רצה גם בן. הלך לצדיק נסתר אחר, שנתן לו ולמלכה לשתות גביע של יין שלתוכו הוכנסו יהלומים טחונים, "ואמר להם שיהיה להם בן שיהיה כולו מאבנים טובות, ויהיו בו כל הסגולות של כל האבנים טובות. והלך למקומו. וילדה בן, ונעשה שמחה גדולה על המלך, והבן הנולד לא היה מאבנים טובות" אלא "יפה תואר מאד, וחכם גדול בכל החכמות, והיה יודע כל הלשונות, והיו נוסעים מלכים לראותו", אך את היהלומים לא ראו…
בהמשך הסיפור, התקנאה בו אחותו, וקראה למכשפים שהפכו אותו בכישופיהם למצורע, "ונעשה הבן מלך מצורע מאד, על חוטמו צרעת, ועל פניו, ועל שאר גופו. ועסק המלך בדוקטורים ובמכשפים ולא הועילו".
המלך קרא לאותו צדיק שברך את המלך בבן, וביקש ממנו שיתפלל לרפואת הבן. "והצדיק היה מתפלל תמיד להשם יתברך: באשר שהוא היה מבטיח שיהיה הבן מלך כולו מאבנים טובות, ולא היה כן. והיה טוען להשם יתברך: 'האם עשיתי זאת בשביל כבודי? לא עשיתי כי אם בשביל כבודך. ועכשיו לא נתקיים כמו שאמרתי'. ובא הצדיק למלך, והיה מתפלל ולא הועיל. והודיעו לו שהוא כישוף. והצדיק הנ"ל היה גבוה, למעלה מן כל הכשפים, ובא הצדיק והודיע למלך שהוא כישוף".
לאחר מכן, קרה מה שקרה, עד שהכישוף התבטל "ונתרפא, ונתייבש הצרעת, ונפל ונקלף כל העור ממנו, ונעשה מאבנים טובות כולו, והיה לו כל הסגולות של כל האבנים טובות. כי אחר שנקלף העור, אז נתגלה ונראה שהבן מלך הוא כולו מאבנים טובות, כאשר אמר הצדיק".
ובכן, המסר בשבילנו הוא:
יהודי הוא בן מלך, שבפנימיותו הוא כולו יהלומים, אבנים טובות ומרגליות. אך עור הגוף המגושם, מכסה על היהלומים. וכשהכישוף – התאוות שמכשפות אותו – שולט עליו, הוא הופך כולו למצורע. אך דווקא אז, כשהצרעת מכסה את כל כולו, יכול פתאום העור להתקלף, והאבנים הטובות יתגלו.
מה שמוטל על המצורע הרוחני הזה הוא רק, לבוא לאותו צדיק ש"גבוה למעלה מן כל הכשפים", ולקבל אצלו אור ועצה כיצד לפשוט מעליו את הצרעת – ואז תתגלה פנימיותו הנפלאה.
בתנא דבי אליהו (פרק יג – טו) מובא תיאור מידותיו של אהרן הכהן: אהרן שעשה שלום בין ישראל לאביהם שבשמים ובין ישראל לישראל, ובין אדם לחבירו.
אנו מצווים בתורה ללכת בדרכי השם וכפי שהקב"ה מיטיב לבריות כמן כן מוטל עלינו להיטיב לזולת. אל לו לאדם להתעקש שזכותו לילך עם חבירו במדת הדין, שכן אם במדת הדין אנו נאחזים איזה דין מחייב את קיומינו בעולם? ומכיון שכל מצבינו בנוי על חסד איך נעיז ללכת עם הזולת בדין?
את העקרון הזה מורים לנו חז"ל באופנים שונים. במדרש תנחומא (פ' וירא) כתוב: המוליאר הזה(קומקום שבצד אחד מים קרים ובצדו השני רותחים) אם מבקש אדם להוציא ממנו חמים מוציא, צונן מוציא. כשבקש הקב"ה הוציא מן לישראל מן השמים, וכשבקש – המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש מאת ה' מן השמים".
הכל תלוי בדרך שהאדם הולך. אם ראוי לחסד, אזי משפיעים עליו חסד מן השמים. ואם לאו, כי אז הוא מושך על עצמו הנהגת הדין.
עוד אמרו בספרי: הספר והסייף ירדו כרוכים לעולם. אם האדם מאמץ לעצמו את התורה ועוסק בה, אז ניצול הוא מן החרב ומן הדין.
כתב רבינו (לקוטי מוהר"ן ב,עא) כי יש מוחין של ארץ ישראל (ז.א. מצד הקדושה), כי עיקר המוח והחכמה היא בארץ ישראל. וכל אחד כפי חלקו שיש לו בארץ ישראל כן הוא מקבל ויונק מהמוחין של ארץ ישראל… מה שמשפיעים מן השמים דעת לאדם שיכול לעסוק בתורה ולעבוד את בוראו, אין זה אלא חסד ה' ואדם זוכה לחסד זה אך ורק לפי מעשיו וזה הכוונה שמקבל חכמה כפי החלק שיש לו בארץ ישראל.
מבואר שם שכפי מה שאדם פוגם בכבוד שמים, באותה מדה אין בידו לקבל דעת דקדושה אלא דעת דסטרא אחרא. ועיקר התגלות כבוד ה' – מבאר רבינו – אינה אלא על ידי האדם. נמצא שמי שפוגע בכבוד חבירו – פוגע חלילה בכבוד שמים, ומונע מעצמו אור הדעת דקדושה, ונהפך למרכבה לסטרא אחרא.
על פי זה, מה נעימים הם דברי התנא דבי אליהו (תדבא"ר כח – טו): אמר להם הקב"ה לישראל, בני אהובי כלום חסרתי דבר שאבקש מכם? ומה אני מבקש מכם אלא שתהיו אוהבים זה את זה, ותהיו מכבדים זה את זה ותהיו יראים זה מזה וכו'. כמה מדוייק מה שנאמר ותהיו יראים זה מזה! שהרי הפוגע בכבוד חבירו חוסם לעצמו את אור הקדושה…
אולם אין די בכך שנמנע מלפגוע האחד בחבירו. מוטל על כל יהודי לקום ולעשות בפועל מעשי חסד לטובת הזולת. ואם תאמר, זאת מנין לנו? מקרא מפורש הוא, שדווקא בנקודה זו העיד הקב"ה על אברהם אבינו: כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה'לעשות צדקה ומשפט (בראשית יח-יט). הרי לפנינו שהנהגה המבוססת על משפט גרידא בלי צדקה אינה נקראת דרך ה'.
אולם, יש להבין מה לא טוב באמת במשפט לבד. הרי כתוב: מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי וכו'. הרי דווקא בענין המשפט אנו שונים מן הגויים וזאת מעלתינו ותפארתינו, ומה יכול לעלות על לימוד משפטי התורה וביסוס דרכו בחיים על פיהם? תשובה לחידה זו מספק לנו הנביא מלאכי (א–ו) כשמתאר את אהרן הכהן: "תורת אמת היתה בפיהו ועוולה לא נמצא בשפתיו בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעוון".
הנביא מדגיש שתורתו של אהרן היתה תורת אמת. ומהדגשה זו משמע, כי תתכן מציאות של תורה שאינה אמיתית, והתמיהה זועקת: איך יתכן שתורת ה' לא תהיה אמת?
סוד הדבר הוא, שתורת ה' בודאי אמת היא. אולם, על האדם לעמול קשות על מנת שהתורהשלו תהיה בבחינת תורת ה'. סוף סוף קיומינו הוא בעולם השקר, והשקר נאחז גם בנו. איך אם כן נוכל להתעלות ולהתגבר על הטבע של שקר ועל הנגיעה העצמית ונתאמץ – ונגיע – לתורת אמת? (שהרי אם לא נעשה כן, במקום לחיות על פי האמת שבתורה אנו עלולים להתאים את התורה לאינטרסים שלנו, וכבר היו דברים מעולם).
ידוע שעולם הזה נקרא עלמא דפירודא (עולם הפירוד), וזה סוד השקר שלו, שאינו מכיר בשום דבר. כמו כן נמצא בנו השורש הרע הזה ששום דבר אינו תופס מקום אצלינו חוץ מרצונותינו והנאותינו – וכמובן שבמצב כזה אין שום אפשרות להגיע לאמיתת התורה. בזה שהאדם מתגבר על האדישות והאנוכיות שלו – בזה שמתאמץ לטובת הזולת, באופן כזה מתנתק מהקללה של הנגיעה העצמית. רק על ידי צדקה יכול להגיע למשפט, רק על ידי "בשלום ובמישור הלך אתי" יכול להשיג "תורת אמת היתה בפיהו". ובזה האדם מתקן את עצמו ומתעלה, וגם מתקן את כל הבריאה, שבמקום עולם של פירוד שאינו מכיר את בוראו הוא מגביר את החסד ומקשרו למדתו של הקב"ה שבה ברא את העולם, כמו שכתוב "עולם חסד יבנה".
התפשטות אור הקדושה
כתב הזוהר הקדוש (פ' בחוקותי קיג:): 'מי הוא העושה שם הקדוש בכל יום? – זה הוא הנותן צדקה לעניים. בוא וראה שהעני נקשר במדת הדין וזה המקום שנקרא צדק. ומי שנותן צדקה לעני הוא עושה למעלה שיהיה השם הקדוש בשלמות כראוי. לפי שהצדקה היא עץ החיים, וצדקה משפיע לצדק ואז נתחבר זה בזאת והשם הקדוש נמצא בשלימות, ומי שעושה התעוררות הזאת למטה ודאי כאילו עשה שיהיה השם הקדוש בשלימות, כדמיון שהוא עושה למטה כך נתעורר למעלה' עד כאן תרגום לשון הזוהר.
אות ה"א האחרונה שבשם הוי"ה, ידוע שהוא כנגד עולם הזה. כשה"א זה עומד לעצמו אזי שורים הדינים בעולם, וזה כוונת חכמינו ז"ל שהחרב ירדה לעולם. אולם ניתנה לנו האפשרות להמתיק דינים אלה ולהפכם לרחמים, על ידי כך שאנו עושים צדקה וחסד עם הזולת. העני שרוי בדינים, ואנו, בכוח הצדקה שאנו נותנים לו, לא רק שאנו ממתיקים את הדין מעליו אלא אף ממתיקים את הדינים של העולם כולו בזה שמחברים את הה"א לשאר אותיות השם ובזה מושכים חסד לכל יושבי תבל.
אבל אליה וקוץ בה. אם אינו נותן צדקה לעני המזדמן לו, לא זו בלבד שלא המתיק את הדין אלא אדרבא הגביר את הדין על עצמו, וזה שאמר שלמה המלך עשיר ורש נפגשו עושה כולם ה' (משלי כב, ב) ופירשו בגמרא (תמורה טז.) בשעה שעני הולך אצל בעל הבית ואומר פרנסני, אם מפרנסו מוטב, ואם לאו מי שעשאו עשיר עושהו עני, ומי שעשאו עני עושהו עשיר.
אמרו בגמרא (סוטה מו:) המלווה את חבירו ארבע אמות בעיר אינו ניזוק כל אותו הדרך… בזה שמזדהה עם חבירו ונושא עימו בעול, לחסד יחשב, ובזה מסיר ממנו את הדינים שהיו עלולים לפגוע בו בדרך – שכן על יד חסד מושכים רחמים מלמעלה.
ומעשה היה אצל האדמו"ר ה'בית אהרן' מקרלין, שפעם אחת שלח שני אברכים לרחוב העיר לשמוע מה משוחחים הבריות. ראו שני שכורים הולכים ואחד אומר לחבירו: "הבא נלך ביחד כדי שלא ניפול". כאשר חזרו ואמרו מה ששמעו, שמח הבית אהרן שמחה גדולה ולמד מזה מוסר השכל לעבודת ה': כמה חשוב להיות נכללים זה בזה ולא לעבוד את ה' כאדם בודד…
ובזה יש לבאר את הפסוק: על כן באורים כבדו את ה', באיי הים שם ה' אלקי ישראל (ישעיה כד). ידוע שנפש האדם נקראת נר כמו שכתוב נר ה' נשמת אדם. אולם מחמת שברון לב עלול נר זה לדעוך. על כן מי שמעלה את האור בנפש חבירו ומשחרר אותו ממה שמעיק עליו, בזה הוא נותן כבוד להקב"ה ומרבה קדושה בעולם. ובזה יודו ויברכו (כמו שפירש התרגום שם) את שם ה' אלקי ישראל גם באיי הים. פירוש, יהודי שנופל לירידה מחמת הגלים שעוברים על ראשו, אינו נסחף לגמרי, משום שדבר חשוב לעולם אינו מתבטל. על כן בירידתו הוא נמשל לאיי הים, שאמנם חשופים הם לרוחות ולגשמים, אבל ככלות הכל נשארים עומדים על עמדם ואינם נעלמים אל גלי הים לצמיתות. אדם זה שבא והאיר בו התקוה עד שמודה ומשבח לה', גרם לקדושה שתתפשט בעולם ועשה נחת רוח ליוצרו.
על כן היה שגור בלשונו של הבעל שם טוב הקדוש: מה שאדם עושה לאחרים לא לאחרים הוא עושה, כי אם לעצמו!
על הנסים
עוד מובא בתנא דבי אליהו (תדבא"ר יג- ג) שאהרן הכהן היה קושר חבל של ברזל במתניו ומסובב על כל פתחי ישראל ומקרב את ישראל לאביהם שבשמים.
בגלל מסירות הנפש שלו לטובת הכלל חנן ה' אותו במתנה יותר מכל נשיאי השבטים. וזו לשון הרמב"ן (תחילת פ' בהעלותך) בשם המדרש: אמר לו הקב"ה: משה לך אמור לאהרן אל תתיירא (על מה שלא הקריב קרבן לחנוכת המשכן). הקרבנות כל זמן שבית המקדש קיים היו נוהגין, אבל הנרות: לעולם אל מול פני המנורה יאירו, ע"כ. ומוסיף הרמב"ן: הנה דבר ידוע שכשאין בית המקדש קיים והקרבנות בטלין מפני חורבנו, אף הנרות בטלות. אבל לא רמזו אלא לנרות של חשמונאי שהיא נוהגת אף לאחר חורבן בגלותינו.
ויש להבין במה באמת עדיף נר חנוכה מהקרבנות של הנשיאים שהקריבו במשכן, וכן מהדלקת המנורה במשכן של אהרן בעצמו, שדווקא בנרות חנוכה בא על סיפוקו ולא בדבר אחר. אדרבה, היינו אומרים שמה שנעשה במשכן עדיף מהנעשה בבית סתם, שהרי מקודש הרבה יותר.
אמנם חידוש אחד ישנו בנר חנוכה שבזה הוא שונה מכל דבר שבקדושה: אמרו בגמרא (סוכה ה)מעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה טפחים. למטה מעשרה טפחים היא רשות הרבים ושם אין הקדושה שורה. ואילו נר חנוכה מדליקים ליד פתח הפתוח לרשות הרבים, לכתחילה דוקא למטה מעשרה טפחים.
טעם הדבר הוא שרק הקדושה המתגלה בזה העולם אינה יורדת למטה מעשרה, אולם נר חנוכה ממקום אחר יהלך וקדושתו נמשכת מקדושה עליונה אשר בכוחה להאיר אפילו במקום הרחוק מן הקדושה.
קדושה עליונה כזאת אפשר למשוך לעולם הזה אך ורק באופן אחד – על ידי מסירת נפש. אהרן הכהן מסר נפשו לקרב את ישראל לאביהם שבשמים ובזה זכה לבנים (החשמונאים) שחרפו נפשם להגביר אור הקדושה בעולם. מכוח מסירת נפש זו זכו לנס של חנוכה אשר בו נתבטל הטבע ודלק פך קטן של שמן שמונת ימים.
תכלית הבריאה היא להביא לכך שיאיר האור הגנוז שנברא בששת ימי בראשית ונגנז לצדיקים לעתיד לבוא. אור זה אינו שייך לעולם הזה אלא נמשך מהספירות העליונות ומזה האור נבע נס פך השמן. על ידי עבודת ה' מתוך מסירת נפש כמו זו של אהרן הכהן ובניו החשמונאים בכוחינו להמשיך אור הזה הנרמז בנרות חנוכה.
כמו כן ענין רבינו הקדוש הוא להחדיר מסירת נפש בעבודת ה'. רק זה שיש בו עזות דקדושה ומוכן לעמוד נגד דעות של אלה השקועים בעולם הזה – הוא אשר יכול להתקרב למלאכה. רבינו בעצמו היה כל כולו מסירת נפש במאמציו להעלות את האור מעומק הנפש עד שתהא שלהבת עולה מאליה. הוא לימד את החשיבות של שמחה והתחזקות במצבים קשים, ואיך להגביר את האמונה. ממנו מקבלים את ההכוונה איך למשוך לכאן, לעולם הזה, מהאור הגנוז.
על ענין זה אפשר לפרש את הפסוק אל גנת אגוז ירדתי לראות באבי הנחל לראות הפרחה הגפן הנצו הרמונים" (שיר השירים ו–יא). "גנת אגוז" מורה על ישראל בגלות כמו שפירש רש"י. "הפרחה הגפן", מדבר על אנשי המעלה הקובעים ברכה לעצמם כפרי הגפן. "הנצו הרימונים" אלה פשוטי העם המלאים מצוות כרימון. "אִבֵּי הנחל" הם הגידולים של ה"נחל נובע מקור חכמה". כל אלה הקטנים עם הגדולים, אשר עשו מאמץ להתקרב לדרך של הצדיק אשרמתפרסם על ידם, והם מהווים דוגמא לאחרים הרואים איך שהם פורחים וגדלים – על ידם מתגלה אור העליון בעולם אשר הוא האור של ימות המשיח, ועל ידי זה קרבה הגאולה לה נזכה במהרה בימינו.
כשאנחנו באים לבדוק את מקור השמחה שלנו בעבודת ה' ובקיום מצוות, לכאורה נחלק בין שני סוגי שמחה: ישנה שמחה כללית שבעשיית רצון ה', עליה באה האזהרה שבתוכחה "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב", שמחה שקשורה לעצם המושג של עבודת ה'. איך שאנחנו, זכינו להתקרב אליו ולעבודתו, להתקדש, להטהר, ולהתרומם. בזה לבד בוודאי ראוי לנו לשמוח כל חיינו. אבל אם ננסה להמשיך את השמחה הזאת ביתר פרטיות, ולמצוא את ההתחברות הפנימית שלנו לכל מצווה, כאן הקושי כבר הרבה יותר גדול. קשה לנו לשמוח בדברים שעדיין לא שייכים אלינו. אם אנחנו רחוקים מרצון תמידי של דבקות בקב"ה, יהיה קשה לנו לשמוח במצוות התפילין. הקושי הזה לא מפריע לנו רק בכמה מצוות פרטיות, הוא יכול למנוע מאתנו התקדמות מהותית בעבודת ה'. אנחנו מרגישים שאנחנו לא יכולים להתחבר לדבר באמת עד שאנחנו מרגישים שיוך פנימי אמיתי אליו. מה שבעצם גורם לנו לנסות להבין לקראת מה אנחנו הולכים, ורק אחרי שהבנו וחשנו את ההשתייכות, אנחנו שמחים בפועל וחיים את אותו דבר. אבל ההבנה היא תנאי מאוד הכרחי כאן, כי ההשגה מביאה לשמחה. לכאורה זהו הסדר הפשוט יותר, כאשר ניגש אל המצווה כאשר אנחנו מוכנים אליה מבפנים ויודעים לקראת מה אנחנו הולכים.
יהיה קשה לנו לפי זאת, למה קבלת התורה שהתבטאה באמירה "נעשה ונשמע", היא ההפך הגמור לכך. רבי נתן מברסלב ועוד רבים מבארים שאין הכוונה ב'נשמע' לשמיעה על עצם הציווי, שהרי הם אמרו "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע", כלומר, הם מדברים כבר על ציוויים שהם שמעו. פירוש 'נשמע' אם כן, הוא הבנה, כמו שמוצאים בלשון הגמרא מספר פעמים: "לא שמיעא לי, כלומר לא סבירא לי", איני שומע את הדבר, הוא לא מסתבר לי. השמיעה מחברת את הדבר הנשמע אל האדם, שזאת בעצם ההבנה. אז למרות שיש בכך סימן של מסירות נפש והכנעה, שעם ישראל מוכן לקיים מצוות עוד לפני שהוא מבין, אבל לכאורה הסדר ההגיוני אמור להיות הפוך מצד שלמות המצווה: בוודאי שהקיום הרבה יותר שלם מצד האדם אם הוא מבין. עם ישראל בעצמו מכיר את המעלה שבהבנה, ולכן הוא לא אומר רק 'נעשה' אלא גם 'ונשמע', ואם אכן יש חשיבות להבנה, למה אי אפשר להקדים אותה למעשה?
לגבי מצוות פרה אדומה התורה כותבת: "זאת חוקת התורה". רבי נתן כותב שבעצם מצוות פרה אדומה באה ללמד אותנו כלל על כל התורה כולה. חז"ל אומרים שאפילו שלמה המלך לא הצליח להשיג את טעמה של מצווה זו. החיפוש הפשוט אחרי הטעם הוא בגלל הידיעה שהמצוות בסופו של דבר מתחברות לאדם. אך אם אדם צדיק וחכם כמו שלמה מנסה להבין את המצווה והוא לא מצליח, יש כאן לימוד גדול: ההשתנות לא בהכרח תבוא מכוח ההבנה. כל הבנה משועבדת למצב הנפשי בו נמצא האדם, ואי אפשר לנתק את השכל ממציאות החיים בה הוא חי. רק אם תחיה אחרת, תוכל לחשוב אחרת. אי אפשר להפוך את הסדר בזה. כל המצוות כולן נכללות בכלל הזה של פרה אדומה: אי אפשר לעמוד על עניינן איך שאתה. צריך דווקא להקדים את העשייה, כי ההבנה הזאת תבוא רק מתוך העשייה. רק אם תהיה לאדם אחר, תוכל לשמוע באמת. עם ישראל הפך את עצמו למהות אחרת, מהות שעומדת לשירות רצון ה' – 'נעשה', ומתוך אותה מהות חדשה יגיע ה'נשמע'.
אם אנחנו מחפשים אחר השמחה האמיתית, אנחנו לא צריכים להרגיש כבר בשלב הראשון. זה לא חייב להיות מואר מההתחלה, עם הרגשות גדולות של התחברות. מה שבאמת יוביל אותנו לדבקות אמיתית נמצא במעשה עצמו שאנחנו עושים – הוא זה שהופך אותנו לאחרים, וברגע שנהיה אחרים, ממילא נבין, ממילא נשמח. לא נצטרך שום ידיעה חיצונית, נדע הכל מעצמנו. "כי על ידי עשית המצוה באמונה ובתמימות ובשמחה, זוכין אחר כך להבין ולהשיג השגות גדולות ונוראות" (ליקוטי הלכות, נ"א ד). ההתמסרות שלנו למעשה, הרצונות שלנו, הם אלו שנותנים את התוקף האמיתי למעשה שלנו. אנחנו יכולים לשמוח כבר עכשיו בזה שאנחנו נמצאים ממש בתוכו.
בזכות אמירת 'נעשה ונשמע', אומרת הגמרא, שעם ישראל זכה לשני כתרים, הנקראים "ושמחת עולם על ראשם". דווקא הביטול הזה מביא לשמחת עולם. הרצון להבין מיד, יגביל את השמחה לעולם הקטן והשפל בו היינו לפני המצווה. ההתבטלות לרצון ה', החיבור מתוך העשייה, הוא זה שיוציא אותנו מאפילתנו לעולם אחר, שמחת עולם.
טבעה של עבודת ה' היא רצף מתמיד של עליות וירידות. "כשצריך האדם לעלות מדרגא לדרגא צריך שיהיה לו ירידה קודם העליה, כי הירידה היא תכלית העליה" (משיבת נפש, אות ה). אמנם, אין די בידיעה זאת כדי להתמודד עם העצבות והשברון הבאים בעקבות ירידות. אדם צריך הרבה רחמי שמים בכדי שיוכל לקרוא את המפה הרוחנית שלו בצורה הנכונה, והרבה יותר מכך בכדי שידע שלפעמים הוא לאיכול לקרוא את עצמו.
הרגשנו את העליה. רצינו לתקן ולשנות מעכשיו, לא לטעות באותן הטעויות של העבר; שמנו לב לחולשות, לניסיונות, ואנחנו מתכננים את צעדינו הבאים עם תפילה לה' שיעזור לנו בכך.
ואחר כך – נפילה. שכחה. פתאום הכל לא ברור. לא זוכרים מה רצינו, ואיפה היינו. כואב לנו על מה שנעלם מאיתנו, וכואב יותר לחשוב שאולי לא היה באמת משהו. עובדה, איך זה נעלם כל כך מהר? מה פתאום קרה? מחשבות כאלו יכולות להחליש את הדעת ואת הרצון עד ליאוש, ח"ו. אבל כמו בכל מקרה אחר, הכלל המקדים, שמבחינתנו הוא אבן היסוד בכל התמודדות עם הרגשות ריחוק, הוא מה שהצדיקים גילו לנו: שזה הכל שקר. כמה הגיוני שזה נראה, והחישוב שלנו נראה הפשוט ביותר, יש כאן טעות. כל מציאות שבה הקב"ה הוא לא הקרוב ביותר אלינו, היא מציאות שקיימת רק בדמיוננו, מציאות שקרית שנוגדת את האמונה. אין זה מתפקידנו לברר תמיד מדוע היא שקרית, במקרים שלא נבין. לנו מספיקה האמת לאמיתה גם לפני שנבין אותה, ש"אין שום יאוש בעולם כלל" (ליקוטי מוהר"ן, חלק ב, עח), "אין שום נפילה בעולם כלל" (משיבת נפש, חלק ב, ד), ו"אין ירידה לעולם שלא יוכלו לעלות משם" (משיבת נפש שם, ח).
לפעמים צריכים להיות מודעים למשמעות הירידה. האם העלייה הייתה כל כך גדולה, או ששמנו את עצמנו במקום גבוה יותר מהיכן שהיינו באמת? כותב רבי נתן: "אל ישתומם האדם ולא ייפול בדעתו מכל מה שיעבור עליו, כי אפילו כשהוא בבחינת עליה שרואה איזה ישועה והתנוצצות, אל יטעה שכבר האור שלו, רק יידע שעדיין הוא רחוק מאד" (משיבת נפש, ב, עו). ההארה יכולה להיות גדולה יותר ממה שאנחנו יכולים להכיל. הירידה היא לא כישלון. היא פשוט באה אחרי עליה שלא נכנסת לכלים שלנו. לא נאמר כאן "אל תתייאש, כי מלכתחילה לא הייתה לך עליה", אלא ההפך הגמור: האם סתם הייתה לי הארה? זה בא משום מקום? הרי הקב"ה הזריח עלי את האור הזה, למרות שאיני ראוי אליו. זהו הקירוב הגדול ביותר, ורק מתחזק מכך הביטחון שלנו בחסד ה' שמעורר אותנו ומאיר אותנו יותר ויותר. "שכמו שגבר עלינו חסדו לעשות לנו נסים כאלה שזכינו לאורות נפלאים כאלה הבאים ממרחק מאוד… כדי לרפאות תחלואי נפשותינו, על ידי זה אנו בטוחים בביטחון חזק שבוודאי יושיענו ברחמיו ויוסיף לעשות עימנו נסים חדשים ונפלאים, עד אשר נשוב אליו באמת" (שם, עז).
אבל מה באמת קרה? האם סתם עלינו כדי לרדת בחזרה? היכן ההתקדמות שלנו, איפה אנחנו נמצאים? גם כאן אנו נצרכים לדברי רבי נתן: "הרבה מתרחקים על ידי ריבוי הקושיות שקשה להם על עצמן, שרואים שזה כמה שחותרים ומתייגעים בשביל להשיג האמת, ואף על פי כן עדין הם רחוקים כל כך; וכל זה מעשה בעל דבר [=היצר הרע] שחותר עליהם לרחקם יותר, כי באמת אי אפשר להאדם בשום אופן שידע בזה העולם היכן הוא אוחז… וזה מעיקרי הניסיונות של האדם, שאינו יודע היכן הוא עומד ואוחז… כי עיקר הבחירה הוא מה שאינו רואה ויודע מה שעושה ומתקן כל אחד לפי מקומו ושעתו. על כן צריכים לידע גם בזה להתחזק באמונה, לידע ולהאמין בדברי רז"ל, שאין שום תנועה טובה נאבדת כלל ולית רעותא טבא דאתאבד…" (אוצר היראה, אמונה, קא). מה באמת קורה איתנו? זה בדיוק מה שמעלימים בכוונה מאיתנו, עבור הבחירה. הבחירה החופשית מלמדת אותנו שדרך העבודה בעולם הזה היא בצורה שמתחילה מהאדם בפנים. כל תלות בהצלחה מציאותית, שכר, פרס, היא ההפך מבחירה חופשית. נוכל לבחור באמת רק אם נהיה מנותקים מכל מחשבה על תוצאה בשטח. רק אז נוכל לשאול את עצמנו מבפנים: אחרי מה אנחנו מחפשים? מה אבד לנו? מה אנחנו רוצים באמת? אז בחירתנו תהיה מכוח הרצון האמיתי ביותר.
"וכל ההתרחקות של בני האדם על ידי רעיונות ומחשבות כאלו, הכל מחמת בחינה הנ"ל, היינו מחמת מה שרוצה להבין האמת תיכף ומייד. אבל המאמין לא יחוש, וצריכים להמתין הרבה הרבה עד שיזכה להבין אמיתת דרכיו יתברך, כי "ישרים דרכי ה', צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם", כי עיקר התגלות האמת יהיה לבסוף" (שם). המאמין – לא יחוש. הבחינות העצמיות של 'במה השתניתי משנה שעברה', 'כמה הצלחתי וכמה נכשלתי' טובות עבור חשבון נפש. אבל בכל הנוגע לקביעות על מצבנו הרוחני, האמת מהן והלאה. עלינו להאמין שהתקדמנו, שזה לא היה סתם, ושעוד נראה בסוף כיצד התקדמנו באמת. לא נמהר לנסות להבין, ונגלה את אבידותינו בהמשך הדרך, במקום שהכי פחות ציפינו אליהן, אם רק נאמין.
"חנוכה הם ימי הודאה, בחינת חסדים… בבחינת 'תומיך ואוריך לאיש חסידך' – שעל ידי החסדים נתגלה אור האמת, ואזי נמשך שמחה של שבת לימי החול. חנו כה – בחינת שבת נייחא".
(ליקוטי מוהר"ן ח"ב ב)
מאי חנוכה? (= מהי חנוכה?) היא שאלה שרבים היו רוצים לשאול. אנחנו יודעים את הנס הגדול שאירע, ואנחנו מקיימים בהידור את מצוות הדלקת הנר, אך אנו שואלים את עצמינו: לשמחה מה זו עושה? מה ה"עסק" הגדול שעושים מהימים הללו? הרי הם לכאורה ימי חול לכל דבר; הולכים לכולל, לעבודה, לבית הספר, כמו בכל יום. כשהיינו ילדים עוד התלהבנו מהנרות, השירים והסופגניות, אבל עכשיו אנחנו כבר שואלים את עצמנו "מאי חנוכה?" כיצד עלינו להתייחס לימים הקדושים הללו?
הגמרא במסכת שבת (כא ע"ב) שואלת את השאלה הזאת, והיא מספרת את סיפור הנס ומסיימת בדברים: "עשאום ימים טובים בהלל והודאה".
מהותה של חנוכה היא אפוא "ימי הודאה". מהי הודאה? בהודאה מזכירים חסדי ה' כפי שמסיים מזמור ההודאה "הודו לה' כי טוב" (תהילים קז): "מי חכם וישמור אלה ויתבוננו חסדי ה'". אבל לשם דיוק, עיקר משמעותה של ההודאה איננה על החסדים שהקב"ה גומל בכל עת ובכל שעה, אלא במיוחד על החסדים בעת צרה. כמו שאמרו חז"ל (ברכות נד ע"ב) "ארבעה צריכין להודות: יורדי הים, הולכי מדברות, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים" – אלו שהיו בסכנה וניצולו ממנה.
אם נתבונן נראה שהמיוחד בנס חנוכה איננו עצם הנס, שהשמן המועט הספיק לשמונה ימים, שהרי היו הרבה ניסים במקדש דרך קבע, וגם בנר המערבי של המנורה היה נס כזה בכל יום, שהשמן המועט הספיק לזמן רב. המיוחד היה בעיתוי של הנס הזה, כשעם ישראל היה על סף כליה רוחנית, ואפילו בית המקדש היה מלא טומאה, כשדווקא אז הקב"ה גילה לנו חיבתו ושינה עבורנו את חוקי הטבע כדי שנוכל להדליק את המנורה. זוהי באמת סיבה טובה להלל ולהודות.
אמת, ימי חנוכה הם ימי חול לכל דבר, אפילו פחות מראש-חודש שנקרא 'מועד', אבל זו בדיוק הנקודה: בשבתות ובימים טובים אנחנו מתרוממים טפח מעל הקרקע, מתנתקים מטרדות העולם, מכל העסקים והמלאכות. בימים כאלה מתאים לספר ניסים וחסדי ה'. המיוחד בחנוכה הוא, שגם בעיצומם של ימי החולין, ימי המעשה, אנחנו מפרסמים את הניסים והחסדים.
אותו עיקרון נמצא גם במצוות הדלקת הנר: אנחנו מדליקים נרות בכל שבת וחג. במובן הפשוט, הדלקה זו היא כדי לענג את השבת באור הנרות, אבל אנחנו מוצאים בה מימד נוסף: להאיר את העולם באור היהדות, כמו שאמרו חז"ל שמצוות הדלקת הנר בשבת על ידי האישה היא תיקון לחטא הקדמון שהכשילה חוה את האדם הראשון שהיה "נרו של עולם" (מדרש תנחומא, בראשית א), וגם אמרו שבשכרה זוכים לבנים תלמידי חכמים שמפיצים את אור התורה, וגם אמרו שבשעת הקידוש, כשמעידים על הבריאה, יש להסתכל על נרות השבת.
לכן, הדלקת הנרות בשבת ובחג אין בה מן החידוש, שהרי הם ימים מיוחדים ומוקדשים לפרסום האמונה בה' שברא את העולם ועשה את כל אותם ניסים שבגללם אנו חוגגים כל שנה, אבל בחנוכה אנחנו מדליקים את הנר ומאירים את אור האמונה גם בתוך ימי החולין, בתוך עולם המעשה. יעיד על כך גם המנהג להימנע ממלאכה בזמן שהנרות דולקים, שבחנוכה אנחנו מביאים את אורה וקדושתה של השבת לתוך ימי החול.
ראינו אפוא שחנוכה, בהיותה אחרונת המועדים (הן בסדר השנה והן בזמן התרחשות הנס) משמשת כשלב נוסף בסולם הרוחני שלנו – בחנוכה מתרחש 'נס' בכל שנה ושנה כאשר אורם וקדושתם של המועדים מאיר גם בימי החולין האפורים.
אל נא נחמיץ את ההזדמנות, נשתדל לנצל את הימים המיוחדים הללו בקיום המצוות שבהם, בהתבוננות והודאה על הניסים והנפלאות, ובעיקר על ידי תפילה לא-ל שנקבל את "דמי החנוכה" הרוחניים מידו הקדושה והרחבה.
ושוב אנו עומדים בשערי היום המופלא והנשגב, חג השבועות, היום בו נפתח "שער העליון מחמישים שערי בינה".
משער זה נשפע לישראל "שכל ודעת עליון" שמביא עמו "חסד עליון ורחמים גדולים" אשר על ידו נושעים מכל הצרות ומכל היסורים ונטהרים מכל הטומאות ומכל החטאים (ליקוטי מוהר"ן ח"א נו-ז).
מדי שנה בשנה חוזר ונפתח אותו צוהר עילאי; בכל שנה ניתן לזכות לקבל את התורה מחדש; לשאוב מאותם 'מימי החסד' הנשפכים בעוז בימים אלו.
ומנגד, עומד היצר ומרפה ידיים: 'וכי אינך מכיר את עצמך?! למה לך לנסות לקבל מחדש את העול הזה אחרי שאתה רואה שבפועל אינך מסוגל לכך? אומנם אתה יודע מה מצפים ממך, אבל אין בידיך את הכלים לקיים זאת; אתה כבר מושרש ונטוע ברוע מבלי יכולת להשתחרר ממנו. מה היא אם כן החכמה לשוב ולקבל פעם נוספת את העול כשאין לך את היכולת לקיים זאת?!'
רבי נתן מאיר את עינינו בעצה המופלאה שאותה אנו מקבלים בחג זה ואשר על ידה מסוגלים אנו לקבל עול ואף לזכות לקיים את התורה, יהא מצבנו נחות ככל שיהא.
לפני קריאת התורה, בטרם אנו ניגשים לקרוא מחדש בתורה על אותו מעמד קדוש שבו קבלו עליהם ישראל את עול התורה, אנו קוראים את 'מגילת רות'.
מגילה זו מגוללת את השתלשלות התקרבותה של רות הגיורת, שהניחה את כל גדולתה ועושרה, והלכה אחר חמותה במסירות נפש ובעקשנות מופלאה כדי לקבל על עצמה את עול היהדות.
בסופה של מגילה זו נזכרת שלשלת יחוסו של דוד המלך אשר יום פטירתו חל בחג השבועות. ואכן, על שמו של צאצא נשגב זה שיצא ממנה – היא נקראת 'רות', כך אומרים חז"ל (בבא-בתרא יד ע"ב): "למה נקרא שמה רות? שיצא ממנה דוד שריוהו להקב"ה בשירות ותשבחות".
במגילה זו רומזים לנו אפוא, שכדי לזכות לקיום התורה, יש ללכת בדרכו של דוד המלך, שהירבה לצעוק ולהתפלל שיזכה לקיים את התורה.
שהרי זו כל מהותו של ספר תהילים אותו חיבר דוד המלך: הוא צעק ובכה, הודה ושר, ושוב ביקש והתפלל – שמשמיים יסייעו לו במלחמה הכבדה נגד היצר וחילותיו. כל הצעקות הנזכרות בספר זה, מגלה רבינו, מכוונות כנגד כוחות הרע הפועלים בלב האדם.
דוד המלך ידע היטב שכוחו של היצר גדול כל כך ש"אלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו אין יכול לו" (קדושין ל ע"ב); הוא ידע שפעמים רבות מסתאב האדם כל כך עד שאין לו אפילו התעוררות לשוב בתשובה.
אך מנגד הוא גילה את רצון ה' לסייע לכל אדם הבא לשוב, סיוע שבא לעורר את לב האדם שירצה לשוב. אלא שלשם כך דרושה התעוררות פעוטה מצד האדם, שלפחות ירצה בסיוע זה, שיבקש על כך שלב האבן שלו ימס וינקב עד שיחדרו דרכו קרני אור האמת.
את העצה הזאת הוא גנז בספר התהילים שלו; ברוח קודשו הוא ערך מזמורים שבהם גנוזות כל מצוקות הגוף והנפש שיעברו על כל אחד מישראל, והורה לנו את הדרך לזכות לקיום התורה: לבקש על זה בעצמו, שנזכה להתעורר לשוב ולקיים את התורה ושמן השמים יסייעו בידינו ללכת בדרכי ישרים – כך בליקוטי הלכות, קריאת שמע ה-יז.
"ובודאי" – מסיים שם רבי נתן – "היא עצה גדולה וקלה שהכל יכולין לקימה, כי יכולין לזכות לתשובה ולחיי עולם הבא על ידי הדיבור לבד".
זוהי מהותה של מגילה זו שאנו קוראים בחג השבועות לפני קריאת התורה; יש בה גם רמז לעקשנות הנדרשת בתפילה שכזו: עמידתה האיתנה של רות להתקרב ליהדות צריכה להיות לנו לסימן-דרך היאך להתעקש בתפילה, על אף כל הנפילות והדחיות; להתפלל ולחזור ולהתפלל מבלי להרפות.
הלא כן מלמד אותנו רבי נתן :"אי אפשר להיות איש ישראלי באמת ולעבוד אותו יתברך כראוי, כי אם על ידי עזות ועקשנות גדולה דקדושה; ועיקר קבלת התורה הוא רק על ידי זה, כמאמר רבותינו זכרונם לברכה: 'מפני מה ניתנה תורה לישראל – מפני שהם עזין' ובזה תלוי כל עבודת איש הישראלי מתחלה ועד סוף" (שם, ברכת המזון ד-יב).
חסידי ברסלב אנחנו, ובתור שכאלו, כולנו מכירים על-פה את הציטוט "אין יאוש בעולם כלל"! כולנו מכירים, אבל לא תמיד זוכרים את האופן בו הוא נשאג בגבורה לדורות ולדורי דורות מפי רביה"ק, ובכוונה, עמוקה – עד תחתית הדורות, ונשגבה – עד אין תכלית.
היאוש בדמיונו של האיש הממוצע, מתפתח היכן-שם מעבר להרי החושך, במרחק ביטחון שלא מותיר מקום לחששות מיותרות מפני הינגעות אפשרית. יאוש? מאן דכר שמיה! המיואשים חיים בעולם השלישי, סגורים מאחורי סורג במחלקות סגורות; או לחילופין, משוטטים בצד השני של הרחוב, בעולם האפל של הרחוקים מאמונה. אנחנו?! חס ושלום!
לנו, באופן אישי, יש בעיות מזן שונה לגמרי. אנחנו, לדוגמא, תקועים איפשהו עם כוונת התפילה; לא ממש יודעים מה לעשות עם קורי העכביש הדביקים של העצלות והעצבות; קצת מתוסכלים מול גלי אוקיאנוס של מחשבות זרות. ואם לומר את האמת, אנחנו לא ממש משוכנעים שהמציאות הזו עשויה לגמרי באמת להשתנות לחלוטין. אבל יאוש?! חס ושלום!
* * *
היאוש, כמו קורי עכביש בפינות בתים מוזנחים, נארג לאט ובשקט, מורכב מהמון תקוות ישנות שנגנזו, מעלות טובות שקראנו עליהם בספרים וחשבנו פעם שניתן להשיג; עובדות מופלאות על צדיקים וחסידים, עובדי השם ויראים, ששמענו אודותם, ספגנו, התגעגענו, ולבסוף וויתרנו, או שמא התפשרנו… כל חלקיק וויתור פנימי, הוא חוט דביק של יאוש איום. אף אדם לא מתייאש בבת אחת. הרבה מאוד אנשים נעשים במשך השנים מיואשים סמויים.
הרבה סיבות יש לו ליאוש. כל כך הרבה, שאם ננסה לסתור אותן אחת לאחת, יכלה הזמן והן רק יתווספו עוד ועוד. זו אחת הטעויות הנפוצות שעושה אדם בינו לבין עצמו, ובינו לבין זולתו: מנסה לפתור את קושיות היאוש, מתייחס אליהן בכובד ראש ומשוכנע באמונת תמימים, שיום יבוא והיאוש ישתכנע סוף כל סוף, שבאמת באמת, אין סיבה להתייאש. רגע, ומה עם…
והכל מתחיל שוב מחדש.
* * *
לאדם המחטט יותר מדי בתוך תוכו, יש את כל הסיבות שבעולם להתייאש. הוא הלא יודע את מצבו לאשורו, מכיר את עצמו, מכיר את הבטחותיו להשתנות, ויודע גם מה יקרה בסוף. האדם חופר בתוך עצמו ודולה ממעמקי דעותיו והבנותיו, את אבני הנגף אותן הוא מפזר במסירות מופלאה על דרכו, ובהן הוא נתקל ונכשל שוב ושוב.
ולא מבין, באמת, לא מבין מדוע.
מדוע זה ולמה הוא אינו מצליח להתחזק, לשמוח, להיות מאושר, מלא בנקודות טובות, רוקד עם 'שלא עשני גוי', נוטף מתיקות משמחת המצוות, מחויך בשלוות אמונה ובטחון, וקורן אושר.
הטעות האיומה נעוצה בעצם הכניסה לזירה. מי התיר לך, איש יקר. לחשוב מעצמך בכלל, מי?
אין בעולם כולו אדם שהתייאש כתוצאה מחשיבה על גדולת הבורא, חסדיו, ישועותיו ונפלאותיו; לא נברא האדם שנפל בדעתו כתוצאה מחשיבה עמוקה או פשוטה על נפלאות מעשי בראשית, על גדולת נשמתו, על תורה ועל מצוות. אף אחד מאפיקי המחשבה הללו, לא הוליד בשום לב פועם, יאוש.
אך יש מחוז אחד, שאחוזים ניכרים מהמבקרים בתחומו שבו משם כשלדי אדם מהלכים, שמוטי כתף, כפופי קומה, ממורמרים, מיואשים; או שלא שבו בכלל. למקום הזה קוראים, לחשוב מעצמינו.
המקום הזה לא בהכרח מייאש. צדיקים המיושבים בדעתם מסוגלים לערוך בו חשבון נפש ראוי, ממוקד ותכליתי; הם מסוגלים להיות שם בבחינת שברון לב, לעמוד בו ולא ליפול אל זרועות היאוש המאיימות מכל עבר. על עצמו העיד רביז"ל שהיה כל היום בהתבודדות ושברון לב. ביראה אימה ופחד, ועם זאת היה דבוק בתכלית בהשם, ללא שמץ חלישות הדעת, שלא לומר עצבות. אולם אתם, מצווה רבינו, אין לכם רשות לחשוב מעצמכם יותר משעה אחת ביום – שעת ההתבודדות!
מדוע?
משום שמהר מאוד, הופך העיסוק בעצמי לפירוד נורא מהשם. ולא לכך היתה הכוונה.
יאוש ועצב נוצרים בתהליך כלשהו. אם הם קיימים, משהו גרם להם להיות, מישהו הניח להם קרקע דשנה להתפתח עליה. והקרקע הזו הן המחשבות. אדם חושב ללא הרף, ואם לא יזהר להניע את ציר מחשבותיו על אפיקים נכונים ואמיתיים, הן ינועו מעצמן על מסלולים אחרים, לא רצויים.
והאדם הזה – יכול שיהיה לצורך העניין, גם חסיד ברסלב נלהב, אפוף כל יומו במחשבות וחשבונות, עטוף מבוקר ועד ליל בעיסוק אחד ויחיד: היכן אני, מה איתי, זכיתי, לא זכיתי; מה יהיה איתי, לאן אגיע בסוף. חופר וחופר ואין לו את הפנאי להרים עיניים כלפי מעלה ולראות את הארת הפנים של אבא; ואין לו את יישוב הדעת להשקיף קצת גבוה יותר ולראות את גדולת תעצומות נקודת יהדותו, השלימה והעצומה; ואין לו את הפנאי להתפעל ולו לרגע קט מגדולת הבורא, ומעלת הצדיקים על שמם הוא נקרא – בדרך אגב. ובתוך שלל המחשבות הללו, הוא משליך מדי פעם, 'דיבור' אחד של רבינו, 'שיחה' אחת שעושה את דרכה אל תוככי גוב האריות זועם של מחשבות אישיות, ואותו 'דיבור' יקר עד שמי-שמים טובע לו בים גועש של מחשבות אחרות. ואחר כך, עוד שואלים 'מדוע העצות האלו לא עוזרות לי'. שאלה, באמת.
לא ביום אחד מחוללים מהפיכה. בוודאי לא כשאנו אמורים לחולל זאת מול עולם ומלואו. האדם הבלתי מתייאש, עוף זר ומוזר הוא במרחב. האדם שאינו עסוק בעצמו, יצור נדיר הוא. אבל רק הוא ישרוד. אם המחשבות הן שהמיטו עלינו את שואת היאוש והדכדוך, אות הוא שעוצמה אדירה גנוזה בהן. ניתן לגייס את העוצמה הזו לצד הקדושה. אם נחרים כל מחשבה מיותרת על עצמינו, כל חיטוט מיותר בעבר, במה יהיה, ומה היה, ונמיר אותו במחשבה טהורה ונקיה הנחצבת מתוככי תורת הצדיק – המחשבות הללו שהצליחו להרוג כל כך הרבה בני אדם, יחיו אותנו.
רבי לוי יצחק בנדר זצ"ל, מזקני חסידי ברסלב, היה מדבר וחוזר על כך הרבה, שהאדם צריך תמיד ישוב הדעת וכי זהו הבריח התיכון של כל עצות רבינו הקדוש, והוא האמצעי היחידי שעל ידו יוכל האדם לעבור את כל העולם הזה ולקיים את העצות הקדושות.
לישוב הדעת יש הרבה מובנים. הדבר הראשון הוא לזכור את ה'תכלית' – מדוע באנו לעולם הזה, כמו שאמר רבינו לרבי נתן שדבר זה צריך להיות הנושא העיקרי כשהוא מדבר עם בני אדם, כמסופר בשיחות הר"ן רפב.
ידוע הפתגם: "העבר אין, העתיד עדיין וההווה כהרף עין". ראשית כל, לא להתעסק בעבר, כי ממה נפשך; אם עשינו ברוחניות דבר שלא כהוגן, הרי אפשר לתקן, ואם זה בגשמיות – בוודאי עכשיו לא ניתן לשנות כלום. שנית, העתיד עדיין ואי אפשר לדעת מה יהיה בהמשך הזמן, וכמו שפירש"י על הפסוק "תמים תהיה" – קבל בתמימות מה שיעבור עליך ואל תחקור אחר העתיד לבא. לכן אין להיות מוטרדים מהעתיד, אלא להתרכז בהווה. אולם ההווה עובר כהרף עין, וצריכים בכל עת לחטוף עוד ועוד מצוות ומעשים טובים.
בכדי שהאדם יהיה מיושב וממוקד לנצל את כל עתותיו לטוב, למלא את חייו בתוכן אמיתי וקדוש, ולא ליפול בעצבות בגלל העבר – הוא צריך ישוב הדעת: בשביל מה נברא ועל מה הגיע לעולם הזה.
העולם הזה נקרא 'גן המבוכה' כמו שמגדירו הרמח"ל, שכן העולם מלא בדברים המסיחים את הדעת מהתכלית האמיתית, ולכן עיקר הניסיון בעולם הזה הוא לזכור את התכלית שלנו שהיא העולם הבא.
כשאדם נמצא במבוכה, הוא צריך לדעת שזאת איננה איזו תקלה החולפת עם הזמן, אלא הכל מכוון מאת ה', וכשהוא רואה 'שלא הולך לו' אל ישב ויחכה עד שזה יעבור, כפי שרבים חושבים ואומרים ש'בסוף הכל יסתדר'. הן אמת שהכל יסתדר לבסוף, אך צריך לדעת שהכל מסתדר רק כמו שתכנן בורא העולם ולא כפי רצוננו ודמיוננו.
לכן צריך האדם להתחזק ולעמוד איתן בקשרי המלחמה, ולא לתת לעולם הזה להפיל אותו, ובכל מה שעובר עליו ישיב את דעתו אל התכלית האמתית שלשמה נוצר, לעבוד את השי"ת ולקיים את תורתו, לעסוק בתורה ובתפילה באמונה בקדושה בשמחה, ולקיים את תפקידו כיהודי.
(ע"פ שיעור שמסר הרב גיסין. את השיעור ניתן לשמוע ב'אוצרות ברסלב')
בפתע פתאום נהפכו מוסדי תבל, כל הדברים הרגילים והקבועים הפכו בימים ספורים לבלתי מובנים מאליהם. מקומות העבודה נסגרים, מקורות פרנסה נעלמים, בתי חינוך מאויימים, שמחות נערכות בצל פחד ואימה מבית ומבחוץ. ההליכה למקוה והתפילה בציבור כבר גם כן אינם כל כך פשוטים. מגיפת הקורונה הביאה למהפכה של ממש.
והשאלה זועקת: על מה עשה ה' ככה, ו"עתה" מה ה' שואל מעמך?!
קטנים ונבערים אנו מלעמוד על דעת פשוטה וכל שכן על דעת קוננו, אבל את מה שגילה לנו מוהרנ"ת במצב דומה, עלינו להשיב אל ליבנו.
בחורף תקצ"א השתוללה מגיפת ה'כולירע' באוקראינה, רבים חללים נפלו ל"ע והשלטונות גזרו הסגר על כל בית שבו נמצא חולה. הפחד והאימה היו עצומים מאד והבהלה אחזה בכל. ובאותה שעה חרט רבי נתן את האמת שבתורה לשעה ולדורות, כפי שגילה רבינו הקדוש: מה עלינו לחשוב, מה עלינו להרגיש, ואלו מסקנות עלינו להסיק מכח המאורעות הללו.
הבה נצעד בעקבות שנים מתוך מכתביו שכתב אז (עלי"ת – מכתב לב, לד), ונעצור להתבונן בנקודות האור הנשגבות הטמונות בהם.
וכה מדריך הוא את בנו: "והנה זה יותר משני שבועות אשר בערה אש ה' בכמה וכמה נפשות הקדושות שנעדרו הרבה באלו הימים המועטים, המקום ירחם ויאמר למלאך הרף ידך. ראה בני וחכם מה שעובר על האדם בימי חיי הבלו, והכל לטובה. למען השם חזק והתחזק וזכור את בוראך בכל עת בין בטיבו בין בעקו חס ושלום. וקיים מה שנאמר בה' אהלל דבר באלקים אהלל דבר, כי כל המארעות הכל לטובתנו, וזה מעין עולם הבא".
דבר ראשון, הוא מורה לו להחכים מן המיצרים האלה וללמוד מהם מהי מהות החיים, וכפי שיבאר בהמשך. אבל לפני הכל, יש לזכור ולדעת שהכל לטובה. כל הצרות והייסורים, הפחדים והיראות, נועדו לקרב את האדם לבוראו, והוא צריך לחפש את הדרך איך להתקרב על ידם, ולא להתרפות מחמתם.
על האדם להציב כלל ברזל לעצמו: המאורעות הללו נשלחו אלי מן השמים כרמז להתקרבות! וכפי שרבינו הקדוש בעצמו מגלה: "הקדוש ברוך הוא מזמין לכל אדם מחשבה דיבור ומעשה, לפי היום ולפי האדם ולפי המקום, ומלביש לו בזאת המחשבה דיבור ומעשה שמזמין לו, רמזים כדי לקרבו לעבודתו" (ליקו"מ, נד).
מוהרנ"ת אכן מעורר שם (במכתב לב) את בנו לשים לב לרמזים הללו, וכותב: "עת צרה גדולה היא, על מי לנו להישען כי אם על אבינו שבשמים. וכל מה דעביד רחמנא לטב עביד, ובוודאי הכל לטובה, וסוף כל סוף יגמור השם יתברך וגם עתה הוא גומר תמיד כרצונו. אך מי יודע דרכי חסדו ונפלאותיו בכל עת, עלינו לחכות ולצפות לישועתו תמיד. והחכם עיניו בראשו לדעת ולחזק לבבו לילך עם דברי תורתו הקדושה, שכבר הזהיר אותנו לשום לב לכל מחשבה דיבור ומעשה שעובר על האדם בכל יום, כי השם יתברך מצמצם את עצמו בהם כביכול ומרמז רמזים לכל אדם כפי המקום והזמן, רמזים לקרבו לעבודתו כמבואר בסימן נ"ד, אשרי שילך בזה תמיד".
עוד בטרם אנו יודעים ומבינים מה ה' רוצה מאתנו בפרטיות, עלינו לקבוע בבירור: המאורעות הינם רמזי התקרבות! זה נראה כמצב מפחיד, אף נדמה שמן השמים מעכבים ומונעים את תורתנו תפילתנו ועבודתנו, אבל לאמתו של דבר הכל לטובה, לקרב ולא לרחק.
עתה ממשיך רבי נתן ומלמד יסוד עצום שהשי"ת מרמז לנו בהתקרבות זו:
"בני, ראה גם ראה הבל העולם, הבל הבלים, הבל הבלים. ואם קהלת אמר שבעה הבלים, ראוי לנו לומר אלפי אלפים וריבי רבבות הבלים. ראה בני מה שעובר על האדם בימי חייו, וככה וככה עברו על ימי אבותינו, כמובא בספרים כמה מיני דבר וחרב רחמנא ליצלן עברו בכל הדורות, לפעמים במדינה זאת ולפעמים במדינה זאת, והכל בשביל הנסיון והבחירה. למען השם, למען השם, שנתחזק ונעתיר לה' שיהיה הכל לטובה, בבחינת (משלי יט) יראת ה' לחיים ולא למוות, היינו שעל ידי כל מה שעובר נזכה להתקרב יותר להשם יתברך ולזכור בהתכלית האמת, שהכל הבל הבלים, הבל נידף".
המצב הזה מהווה נסיון שבא כדי לנשאותנו ולרוממנו להתקרב על יד זה להשי"ת, והבחירה בידינו לנצל מצב זה להתקרבות או להיפך. השי"ת מצדו, מרמז ומלמד אותנו בכל התהפוכות הללו, יסוד חיים: העולם הזה הינו הבל הבלים! אין כאן שום מציאות קיימת, הכל שקר אחד גדול, מה שנדמה לך ליציב וקיים ועומד, יכול להיהפך בין-לילה לתוהו וכליון.
כך שהלימוד אשר עלינו להוציא ממצב זה, הוא: לדעת שחיי עולם הם הבל חולף ולמאסם, ולבחור בחיי עולם עומד ונצחי.
* * *
זה לא כל כך פשוט. ישנם בני אדם שאדרבה, מצב כזה מביא אותם לבטל את מעט התורה והתפילה שהיה בידם בימים כתיקונם, הם מתבוססים ב'חדשות' המלחיצות והמדאיגות, ומאבדים חיותם בפחדים מפחדים שונים. אבל המטרה האלוקית היא ההיפך הגמור: להעצים ולחזק בקרבנו את ידיעת אפסיות העולם הזה, שלא נתפעל כל כך מ'שקר החן והבל היופי' ולא נתבהל בהיעדרו. שניקח את כל העסק של חיי עולם הזה בדרך עראי ואת העסק של חיי עולם הבא בקביעות גדול – זוהי המטרה הגדולה היקרה והחשובה שעבורה היה כדאי למלך מלכי המלכים להפוך את העולם, כדי להנחילנו ידיעה יקרה זו שהיא תחיית הלב ונצחיותו (ראה ליקוטי מוהר"ן תורה נ"ד הנ"ל).
"משנכנס אדר מרבין בשמחה" (תענית כט ע"א). מעולם תמה מיודענו: כיצד ניתן לחייב לשמוח במועד מסוים? מי ערב שאכן אז תהא רוחו טובה עליו כדי שיוכל לשמוח. אבל השנה קשה לו פי כמה; עקב המצב הקשה הכנסותיו הצטמקו וההוצאות התעצמו, הנושים דוחקים ובני הבית תובעים את צרכיהם המרובים, גם כאשר ניסה להגדיל את הכנסותיו ולקבל על עצמו עול קשה יותר לא הצליח, פרנסתו הדחוקה דוחקת בו וממררת את חייו ומוצא לכסף אין, איך מבקשים ממנו לשמוח?!
* * *
זה נראה לכאורה כי הדאגות והמרירויות הללו, המתלוות לכל עסק הפרנסה, הינם מציאות מחויבת. זהו הרי עול המוטל על האדם שיאזור חיל ויפרנס את בני ביתו, וכיון שהוא לא מצליח בכך הוא דואג ועצב. אבל רבינו הקדוש מגלה לנו בבירור, שהדאגה והמרירות הינם קללה ועונש.
ומעתה הבחירה בידינו כיצד להסתכל על עול הפרנסה. "כי יש פנים דקדושה בחינת שמחה, ויש פנים דסטרא אחרא מרה שחורה" (ליקוטי מוהר"ן, כג) וביד האדם ניתנה הבחירה להתקשר לאיזה מן הפנים שירצה, כלומר לאיזה מדרכי השכל שירצה להתחבר; ברצותו יכול לבחור בהתגלות שכל דקדושה המביאה לשמחה, וכן להיפך. גילוי שכלי מכנה 'פנים' (ראה שם לה), וכאשר בוחרים באמונה ומתחברים לשכל האמיתי אזי זוכים לשמחה. לעומת זאת "אלו בני אדם הנופלים בתאוות ממון ואינם מאמינים שהקב"ה יכול לפרנס את האדם בסיבה קלה, ורודפים אחר פרנסתם ביגיעות גדולות, והם אוכלי לחם בעצבון כמו שכתוב 'בעצבון תאכלנה', ועצבות הוא מרה שחורה – אלו בני אדם נקשרים בפנים דסטרא אחרא, אלהים אחרים, חושך, בחינת מיתה" (שם).
בהמשך הדברים שם מגלה רבינו הקדוש שמרירות זו הינה 'עבודה זרה' חמורה; כאשר האדם משתעבד לכח גשמי וחושב שזה שיביא לו את השפע, "שאין מאמין בהקב"ה שהוא הזן ומפרנס והוא חושב 'כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה'".
'עבודה זרה' הינה טעות שכלית איומה בהשקפה ולא רק פעולה מעשית, העובד טועה וחושב שהוא זה שנושא את משא פרנסתו בעצמו, והסתכלות זו היא הגורמת את העצבות, מפני שהוא מתקשר לשכל שמחייב את הקללה של 'בעצבון תאכלנה' שבאה בעקבת חטא אדם הראשון.
אין זה תלוי במידת עשירותו או עניותו כלל: יכול אדם להיות עשיר כקורח, אולם אם הוא קשור לכפירה זו של 'כוחי ועוצם וידי עשה לי את החיל הזה' וזוהי הסתכלותו, הרי שבהכרח שיהא שקוע בעצבות נוראה, וכפי שממשיך שם רבינו הקדוש בפירוש: "ועל כן אלו המשוקעים בממון, כל מה שיש לו עשירות יותר, יש לו דאגות ועצבות ומרה שחורה ביותר, כי הממון והעשירות שלו הוא בבחינת 'בעצבון תאכלנה', שהוא בחינת עצבות ומרה שחורה. ועל כן כל מה שיש לו ממון ועשירות יותר, יש לו עצבות ומרה שחורה ודאגות יותר, כי הנכסים שלו הם בעצמו בחינת עצבות".
זוהי טומאתו של עמלק, המטמא את המח ופוגם הדעת ומטיל ארס ב'ראשית' שהיא החכמה, עמלק שמכחיש את ההשגחה ומטיל ספקות לומר 'היש ה' בקרבנו אם אין', הוא זה שמעוות את השכל לרדוף אחר הממון ולהשתעבד לו כאילו זהו הכח המפרנס. וכפי שמגלה רבינו הקדוש: "מלכות המן עמלק, שהוא מלכות הרשעה, הוא בחינת מאסף ממון כי מתגבר בתאוות ממון" (ליקוטי מוהר"ן, נו), ובכך הוא גורר את האדם לעצבות שהינה שורש כל הטומאות ועיקר נשיכת הנחש הקדמוני (שם, קפט).
כך, שהעצבות והמרירות המתלווים לקשיי הפרנסה אינם מוכרחים כלל. זוהי השקפה ודרך הסתכלות, "כי עיקר בחינת עבודה זרה ושמד הוא בחינת תאוות ממון וטרדת ומרירת הפרנסה, מה שהשטן והבעל דבר מפיל את כל אחד בדעתו לטבעיות ורוצה להרחיקו מאמונת ההשגחה והרצון העליון ומחמת זה דואג תמיד על ממון ופרנסה, מחמת שרואה שעתה נתמעטה פרנסתו, וכל זה נמשך מבחינת כפירות ברצון והשגחה שהם בחינת שמד ועבודה זרה" (ליקוטי הלכות, ברכת השחר ה, מה).
* * *
עם תחילת התחדשות המלחמה בעמלק בכניסת חודש אדר שצריכים להרבות בו בשמחה, אנו מתעוררים להשמיע על השקלים שעניינה עבודת הצדקה, וכפי שמלמדנו מוהרנ"ת: "פרשת שקלים שקורין סמוך לפורים ועל ידי זה היה הכנעת המן עמלק ימ"ש כמו שאמרו רבותינו ז"ל 'רשע, כבר קדמו שקליהם לשקליך', כי שקלים הם בחינת צדקה" (ליקוטי הלכות, תפילין ו, כד).
בכוחה של צדקה להצמיח אמונה ולהכניע את השקר הזה שגורם לתאות ממון ומרירות הפרנסה, וכפי שמלמדנו רבינו הקדוש: "על ידי צדקה מקררים חמימות תאות ממון ומשברים תאות הנגידות והעשירות, וזוכה לעשות משא ומתן באמונה ולהיות שמח בחלקו ויש לו נחת רוח במה שחננו ה' ואינו אץ להעשיר, וניצול מן הקללה המתקיימת במשוקע בתאות ממון, שהוא יגע תמיד ביגיעות וטרחות וטרדות גדולות ואין לו נחת רוח מעשרו רחמנא ליצלן ועל ידי צדקה ניצולין מזה" (קיצור ליקוטי מוהר"ן יג, א).
* * *
התורה הקדושה הנצחית מצווה גם עלינו "צא והלחם בעמלק", ועלינו להתחבר לאמונה הקדושה בה לחם משה רבינו; הוא פרש ידיו בתפילה והחזיר את כל ה'כוחי ועוצם ידי' רק לבורא. "כי בזה הטעות של תאות ממון טועים העולם ביותר – כותב רבי נתן – עד שרובם ככולם מבלים ימיהם ושנותיהם בשביל תאות ממון ומאומה לא ישאו בעמלם, ועיקר התפילה הוא בשביל לתקן תאות ממון שהוא עבודה זרה ממש, כי התפילה הוא בחינת אמונה, כמו שכתוב 'ויהי ידיו אמונה', ותרגומו 'והוו ידוהי פרישן בצלו', ואמונה הוא היפך העבודה זרה והכפירות שהוא בחינת תאות ממון" (ליקוטי הלכות, תפילה ד, יד).
ככל שנשכיל לקנות שכל קדוש זה ואמונה פשוטה זו שאין טבע בעולם ורק השי"ת זן ומפרנס בחסדו בכל עת, כן תגדל שמחתנו בכל מצב בכל מציאות ובכל עת.
משהייתה אפלת החורבן ממשמשת ובאה, כמאתיים שנה לפני חורבן בית שני, אירע נס חנוכה. דווקא אז, בטרם ה"צלילה" הנוראה אל עומק החושך שעדיין אנו מתבוססים בו, תיקנו לנו אנשי כנסת הגדולה להדליק, בכל שנה ושנה בעת הזו, את נרות חנוכה. בריחוק העצום מהוד המקדש, מתפארת המלוכה, מחסד ה' בהתגלותו ברגלים, בחסרון עמוק של קדושה, הותירו לנו, עד בוא אור הגואל, רושם קטן מן האור הגדול הזה. שמונה נרות שיאירו את חשכת הגלות, יזכירו את תפארת העבר ויוסיפו אומץ ותקווה לגדולת העתיד.
כחולה חבול ומעונה, המוטל על ערש דווי, אנו מוטלים זה מאות ואלפי שנים, מצפים לישועה. והקדוש ברוך הוא, ברוב רחמיו, ולפנים משורת הדין, "יורד" בחנוכה עד אלינו, אלינו ממש, עד ולמרות כל נמיכותנו ושפלותנו, ומקיים בנו מצוות "בקור חולים". וכמו שכותב רבי נתן (ליקוטי הלכות אורח-חיים השכמת הבוקר ד' סעיף ב'): "וזה בחינת מצוות בקור חולים, כי צריכין לבקר את החולה ולהסביר לו פנים, דהיינו מה שבני אדם נכנסין אצלו ומפקחין על עסקיו ועושין לו כל צרכיו. כמו שכתוב בשולחן ערוך (יורה דעה של"ה סימן ס"ח) שזהו בחינת הארת פנים, כי אין מסתירין פניהם ממנו ואינם נטמנים בבתיהם, רק באים אליו ועושין לו כל צרכיו, ומדברין על ליבו. וזה בחינת חנוכה ופורים, שהם בחינת מצוות בקור חולים, כי הם ימים קדושים וטובים מאד (ושפע רוחני עצום נשפע אז בעולם) ואף על פי כן הם בימי החול, ואינם אסורים במלאכה (דהיינו שלא כמו בשבת ובחג שהאדם צריך לפרוש ממלאכה ומעסקי חול על מנת "להתרומם" ו"לגעת" בקדושתם. כאן, בחנוכה ובפורים, למרות קדושתם, "יורד" האור למטה, גם בלא שנפרוש ממלאכה, וכמעט ללא הכנה מצידנו יש בידינו לקבלו).
…והוא כמו למשל כשהאדם בריא, בודאי אין המלך בא אל האדם להראות לו פניו, רק כל מי שרוצה לקבל פני המלך ולהתעדן מאור פניו, הוא צריך לנקות ולטהר עצמו יפה יפה ולקשט עצמו כראוי ולשקוד על דלתי המלך ולבקש מאת רואי פני המלך שיקבלו רשות (עבורו) שיכנוס, ולעשות כל התחבולות השייכים לזה, עד שיזכה לבוא לפני המלך כפי מדרגתו, אם לכנוס לחצר המלך או לבית או להיכל, כדי שיאיר בו המלך פניו המאירות. אבל כשאחד מאנשי המלך חולה ומוטל על ערש דוי, רחמנא ליצלן, אזי כשנתעוררין רחמי המלך להחיותו מאור-פניו, אזי מוכרח המלך לילך אצלו לביתו להאיר בו פניו ולהחיותו, וזה בחינת "שכינה למעלה מראשותיו של החולה" (מסכת שבת י"ב).
וזה בחינת חנוכה ופורים, שהם מועדים קדושים, שניתנו לנו להחיותנו כיום הזה, בימי הגלות המר, שכנסת ישראל נקראת חולה… ומעוצם חליינו הכבד אין אנו יכולים לעלות ולהראות ולהשתחוות לפניו בשלוש פעמי רגלינו, לכנוס לביתו הקדוש, שהוא הבית המקדש, לקבל אור הפנים, כי "מפני חטאינו גלינו מארצנו, ונתרחקנו מעל אדמתנו, ואין אנו יכולים לעלות ולהראות ולהשתחוות לפניך…" (כמובא בתפילת מוסף), על כן חמל עלינו בעל הרחמים ברחמיו העצומים והוסיף לנו שני הימים הקדושים האלו, שהם חנוכה ופורים, שתיקנו לנו הצדיקים הגדולים, שהם אנשי הכנסת הגדולה, כדי להמשיך לנו אור הפנים (דהיינו התגלות אלוקותו יתברך) לתוך בתינו בתוקף גלותנו, שיזכה כל אחד בביתו בחנוכה להדליק נר חנוכה, שהוא בחינת אור הפנים"…
למטה מעשרה טפחים
גם המקום בו נצטוינו להדליק את נרות החנוכה, מרמז לנו על עוצמת האור המתגלה בהם: "מניחו (את הנר) למעלה משלושה טפחים (מעל הארץ, כשלושים ס"מ) ומצווה להניחו למטה מעשרה טפחים" (כמטר) מורה ההלכה (קצור שולחן ערוך קל"ט סעיף ח'). נרות שבת וחג אנו מניחים במקום גבוה, שאורם יתפשט מלמעלה ויאיר את הכל. אך את נרות חנוכה שאמרו חז"ל(מסכת סוכה דף ה') "מעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה", דהיינו שבמקום כה קרוב לארץ אין התגלות אלוקות. היום, בחנוכה, מתגלה האור אפילו שם! "להורות – שדייקא למטה מעשרה טפחים, מקום אחיזת הסטרא-אחרא, גם שם יכולין למצוא הפתח להתקרב אל הקדושה… ויכולין להתקרב להשם יתברך בכל מקום, אפילו למטה מעשרה טפחים, שאין שם השראת השכינה…" (ליקוטי הלכות חנוכה ו' סעיף א').
…אפילו אור קטן, בחושך הגדול של הגלות, אפילו כמעט בלי הכנה לקבלו, ואפילו במקום הטומאה ממש, יכול להתרחש לו נס, ואורו יתפשט וילך, עד שמונה ימים, עד שיקיף את כל הזמן, ולמעלה מן הזמן. אלא מאי? לפחות את האור הקטן הזה – מוכרחים להדליק. משהו, אפילו מעט, חייבים לעשות. למרות העלטה הכבדה ואולי דווקא בגללה אין דורשים מאיתנו, בדור שערב הגאולה, עבודות קשות ומפרכות. עלינו רק להדליק נר בחושך, לעשות השתדלות קטנה וכנה, והקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו כבר ירד עלינו, ובדרך נס יעצים את נקודת האור הקטנה שלנו לנהרה גדולה ואדירה. "פתחו לי פתח כחודה של מחט – ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרונות נכנסות" (מדרש שיר השירים רבה ה' ג') קורא אלינו מי שאמר והיה העולם. כל רצון טוב, כל נכונות אמיתית להתעלות רוחנית – הינם נרות מאירים באפלה. אבל בשביל להדליק אותם – אנחנו צריכים להאמין ש"קצת זה גם טוב".
אנשי דור המבול – בעלי דעת רחבה היו, ובקיאים גדולים בכל החכמות. כיצד, אם כן, הרשיעו וחטאו כל כך עד שגזר ה' כליה גמורה על עולמו? אמנם, ידעו אנשי הדור ההוא כי מלחמה לטוב ולרע בנפשם. מנהיגים מורמים מעם היו גם אז – חנוך, מתושלח, נח. ובודאי עוררו בדבריהם את ההמונים ללכת בדרך הטוב והיושר. לא פעם ולא פעמיים ניסו לתקן דרכיהם, לבקש את האור. עד שקמו אנשים בעם ואמרו – די! "מה ש-די כי נעבדנו ומה נועיל כי נפגע בו?" (איוב כ"א). אל הטוב השלם, הנקי מרבב, אין ביכולתנו להגיע. עובדה! ככל שאנו מתקדמים, מתקדם גם הרע. פעם אנו כובשים את יצרנו ופעמיים הוא מכשילנו. ואם כן – מה הטעם בעבודת הבורא, ומה התועלת בתפילות אליו ("ומה נועיל כי נפגע בו" פגיעה מלשון תפילה). להגיע אל הטוב בשלמות אין אנו מצליחים, צדיקים גדולים אנחנו לא. מהרע אסור ליהנות ויסורי המצפון מציקים לנו השכם והערב. מוטב, אם כן, להפטר מהם לגמרי. להתמכר לרע עד הסוף. כך לפחות נוכל להנות מן העולם "כמו שצריך". "אין תוצאות" טענו האנשים ההם. "לא רואים התקדמות" אם לא נקבל הכל אז נבחר בלא כלום וגרוע מזה – ברע לשמו! מוזר, שדווקא השאיפה לשלמות, דווקא צימאון הנפש הגדול הפכו להם לרועץ. הכל או לא כלום!
איך שואפים לשלמות?
ומה היתה טעותם? אמנם כן, צריך לשאוף לשלמות, אבל אם השגת השלמות היא תנאי להתקדמות אזי השאיפה לה הופכת להיות הנוראה והמייאשת שבתכונות הנפש. "גם בעבודת הבורא יתברך" כותב רבי נחמן (תורה ס"ו) "יש בני אדם שהם תמיד בבחינת צמאון, כי נפשו שוקקת תמיד לעבודת השם יתברך, אך שהוא בלא זמן ושכל" ואף ש"אור להביות הלב של איש הישראלי (דהיינו תשוקתו לשלמות ולטוב) "הוא עד אין סוף ואין תכלית לתשוקתו" – "צריך לצמצם ההתלהבות" (תורה מ"ט) הוא כותב, כי "לפעמים, כשמנשב רוח סערה, אזי הוא מבעיר האש מאד, חוץ מן המדה. כמו כן לפעמים יש שמנשב בהאדם בחינת רוח סערה, ומבעירו ביותר, חוץ מן המדה, ידע שזה מבחינת רוח סערה" (לקוטי מוהר"ן חלק ב' תורה ט').
כשאין בכוחנו להשיג את הטוב המקווה, להיות טובים ממש ועד הסוף, גם אנו נוטים לוותר על הכל, וכי מה הם עבורנו, עבור נפשנו המתאווה לשלמות, כמה הישגים קטנים, חלקיים ושבריריים. כמה אפשר לחיות עם יסורי מצפון, עם חוסר השלמות? כך – הופכים רבים ממבקשי אור ל"מורדי אור" ("המה היו במורדי אור" אומר איוב (כ"ד) על אנשי דור המבול). ויש "שיטה" אחרת: במקום להיאבק בסבלנות בחושך – אפשר "להתחפש" למואר, להתדמות לשלם, לא טועה, נקי מרבב. אולם הבוחרים בה, מלבד מה שמשקרים לעצמם, גם משמשים עילה נפלאה למבקשי האור לפרוש ממנו מכל וכל. "אם זהו האור – אין לנו חפץ בו!" הם מכריזים.
"איזהו עשיר – השמח בחלקו" מלמדים חז"ל. (מסכת אבות פרק ד' משנה א') גם ברוחניות, למרות השאיפה האמיתית והנחוצה לשלמות, מוכרחים ללמוד לשמוח במה שיש, לשמוח בחלקנו, גם אם הוא זעיר. וזהו מעמודי התווך של שיטת רבי נחמן – למצוא נקודות טובות בעצמנו. גם אם הן מעטות, נקודות זעירות בלבד, יש להן ערך רב, כיהלומים. לא "הכל או לא כלום". הטוב שיש בי – זה אני, וכשיש לי במה לשמוח – יש לי כח גם לשאת את יסורי המצפון על הרע שבי ולהמשיך הלאה להלחם בו, לכבוש ממנו עוד ועוד חלקים, קטנים ככל שיהיו.
"כאור נוגה – הולך ואור"
דרך האור לעולם איננה להאיר בבת אחת, אלא לאט – כמו הזריחה והשקיעה שעליהן אנו מודים בתפילה "בחכמה פותח שערים". כך – גם שערי הלב נפתחים לאור האלוקי – לאט לאט, מעט מעט, שלא יזיק, שלא יבהיל, שלא יהפוך לאש מכלה, לרוח סערה. "ואורח צדיקים כאור נוגה. הולך ואור עד נכון היום" (משלי ד') גם דרכם של הצדיקים – נוגה, אור מעורב בחושך, גם דרכם היא התגלות אור איטית – "הולך ואור" רק כך ניתן להגיע, בסופו של דבר, לאור הגדול, האמיתי, שאנו מצפים לו – "עד נכון היום". "שבע יפול צדיק וקם" (משלי כ"ד ט"ז). גם הצדיקים מועדים, מסתבכים, שוגים, לפי ערכם, אבל הם – לא מתייאשים. הם – אינם מאמינים ב"הכל או לא כלום". גם אם הם נופלים – הם קמים, שמחים בטוב שהושג על כל פנים, וממשיכים הלאה.
"עבים סתר לו, ולא יראה" (איוב כ"ב) טענו אנשי דור המבול. "הוא בכלל לא רואה אותנו, לא מתייחס" (וכי אין אנו מרגישים כך פעמים רבות מספור?…)
"אכן, אתה א-ל מסתתר" אומר הנביא (ישעיהו מ"ה ט"ו). אין אנו מתעלמים מן החושך ומן ההסתרה. רק שאנו מאמינים גם בהמשך הפסוק – "אלוקי ישראל מושיע". ואף על פי שנסתר – "וחיכיתי לה' המסתיר פניו מבית יעקב, וקיויתי לו" (ישעיהו ח' י"ז).
ועוד – אותה שאיפת שלמות, אף שיש לה בודאי מקור קדוש בנפש, בה בעצמה טמון גם שורש רע, תהומי בחשכותו, ערמומי בדרכי התגלותו. "הכל או לא כלום" איננה, פעמים רבות כי אם "התלבשות" של מדה רעה בנפש – מדת הגאוה! הלא אם היינו מגיעים, כרצוננו, במהירות ובקלות, אל השלמות המקווה, אין ספק שמשם, כמעט בלי יכולת להתנגד, היינו נופלים אל תהום הגאוה. "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החייל הזה" (דברים ח' י"ז) ראו כיצד הצלחתי, כמה רוחני אני, וצדיק. מדמים כי אנו באור ונמצאים במקום היחידי בו אורו של ה' באמת לא קיים, שעל המתגאה הרי הוא מכריז: "אין אני והוא יכולין לדור בעולם"… (סוטה ה') ואם הוא לא דר בנפשי – מי דר שם???
מעשה בירבעם בן נבט, שהיה רשע גדול, וה' בעצמו הציע לו דרך תשובה: "אמר רבי אבא: אחר שתפשו הקדוש ברוך הוא לירבעם בבגדו ואמר לו: חזור בך, ואני ואתה ובן ישי (דוד מלך המשיח) נטייל בגן עדן. אמר לו (ירבעם לקדוש ברוך הוא) מי בראש? (ענה לו הקדוש ברוך הוא) בן ישי בראש (אמר ירבעם) אי הכי לא בעינא (אם כך – איני רוצה)" (מסכת סנהדרין דף ק"ב).
מדהים? מטורף? לאו דווקא. אין זו אלא הדגמת הנגע המוכר והידוע – "הכל או לא כלום". הכי טוב! ואם לא – הכי רע. רק לא בינוני, רק לא קטן, אפילו קטן במעט, אפילו רק מאדם אחד. אמנם בעולם האמת – ההיפך הוא הנכון. "מי שהוא קטן – הוא גדול. ומי שהוא גדול הוא קטן" מכריז ספר הזוהר הקדוש. (זוהר חלק א' קכ"ב)
השמח במועט ומעריך אותו, המקבל את חסרונותיו וקטנותו באורך רוח וסבלנות – הוא הגדול באמת. ואילו ה"גדול", הרוצה "לבלוע" הכל, ואין די לו בפחות מזה – הוא הקטן באמת.
צריך באמת לשאוף ולהשתדל להגיע להרבה. אך זה אפשרי רק אם נדע: "מעט זה גם טוב" (שיח שרפי קודש ברסלב חלק א' סימן תרצ"ז)
אותה נקודה קדושה ופנימית שיש בכל יהודי, קטנה ונעלמת ככל שתהיה קרויה בפי רבי נחמן "אהבה שבדעת" והוא מבאר (ליקוטי מוהר"ן ל"ג אות ה'): "יש שני מיני אהבות: אחת שהיא אהבה שבימים… שבכל יום, היינו שבכל מדה ומדה יש שם אהבתו של השם יתברך עם ישראל וזה שבפועל ויש אהבה שהיא בכח… אהבה שבדעתו ובמוחו היא למעלה מהזמן והמידות, ואינו מלובש בשום לבוש". כלומר, ישנה מציאות שבה אוהב אותנו בוראנו בפועל, בגלוי. אהבה זו באה לידי ביטוי בימים ובמידות, כלומר, בפעולות שהקדוש ברוך הוא פועל בעולמו. האדם המתבונן בפעולות אלו עשוי לחוש את אהבתו של הבורא המשפיע לו טוב וחסד. אך ישנה אהבה אחרת, סמויה ונעלמת מן העין, זוהי מציאות שבה הקדוש ברוך הוא אוהב אותנו מעל לימים ולמדות, כלומר מעל ובלי קשר לכל גבול וצמצום כלשהו. זוהי אהבה ללא גבול! ונקראת "אהבה שבדעת".
האהבה שבימים ובמדות פעמים מתגלה ופעמים נעלמת, מאחר ואין אנו ראויים לה בשל קלקול מעשינו. אך האהבה שבדעת, אהבתו הפנימית של הקדוש ברוך הוא אותנו היא מעל הכל, קיימת תמיד ואיננה תלויה בדבר. אלא שזו אין בטבעה ויכולתה להתגלות כלל בעולם המוגבל מפני שאור אין-סוף אינו יכול להתגלות במציאות מוגבלת וסופית.
וכשם שלקדוש ברוך הוא, כביכול, שני סוגי אהבות לעם ישראל, כך גם לישראל, כלומר לכל יהודי ויהודי, יש שני סוגי אהבות אל הקדוש ברוך הוא: "אהבה שבימים" ו"אהבה שבדעת" (וכמובן גם באותה תורה בליקוטי מוהר"ן באות ו' שלאחרי זה). האהבה שבימים ובמידות היא האהבה שמגלה כל יהודי כלפי ה' בעת שהוא מקיים את רצון בוראו בימים ובמידות, שהרי האופן הפשוט של התגלות האהבה הוא הרצון לעשות נחת רוח לאהוב, לקיים רצונו ולשמחו. אהבה זו, המהווה את מצוות התורה "ואהבת את השם אלוקיך", צריך לחוש כל יהודי בשעה שהוא מקיים מצוות בוראו. אך לא בכל עת מתגלה אהבה זו. לעיתים, בעת שהאדם סר חלילה מדרך השם או שהוא רחוק ממנה לחלוטין, הרי היא כבושה ונסתרת בתוכו ואיננה באה לידי ביטוי.
"מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה"
אך גם אהבה אחרת יש בלבו של כל יהודי. נעלמת וחבויה בעומק נשמתו ואף שאין היא מתגלה כלל בגבולות המקום והזמן, יש עיתים שאף אצל מי שרחוק לגמרי מקדושה ורוחניות עשויה היא להתפרץ, לבעור ולהאיר באור יקרות, שאין לשער את יופיו ובהירותו. זוהי ה"אהבה שבדעת", עליה נושא משלו שלמה המלך "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה" (שיר השירים ח' ז'). וביארו המפרשים שם, שכל אומות העולם וכל הצרות והיסורים שמצרים לעם ישראל – אין בכוחם לכבות את אותה להבה אשר "רשפיה רשפי אש, שלהבתיה" (שיר השירים ח' ו'). אותה אהבה פנימית, שלעיתים נסתרת אף מעיני האדם עצמו, מתגלה דוקא בשעה שכוחות הרע והחושך מתגברים ומתעצמים בנפש האדם במדה כזו שהם מאיימים "לבלוע" גם את אותה נקודה סמויה, אך בבואם להתנכל לה – יחשף זיוה וברגע אחד תהפוך רע לטוב, אפלה לאור יקרות.
מספר המדרש (בראשית רבה ס"ה כ"ב) אודות יוסף משיתא (שם מקום) ויקום איש צרורות (אף הוא שם מקום) שהיו, כבאור ה"מתנות כהונה": "בני אדם עבריינים מישראל ולבסוף קדשו שמו של הקדוש ברוך הוא". מהו סיפורו של יוסף משיתא? בשעה שביקשו שונאי ישראל להיכנס להר הבית החליטו לשלוח לשם בראשונה אדם יהודי, כי חששו מאימת המקום ועונשו. ואמנם, בחרו להם באדם קל-דעת שיסכים להיכנס למקום הקדוש הזה. (כידוע אין ההלכה מתירה את הכניסה אליו אלא לכוהנים ואך ורק בזמן שהם טהורים וכו'), בהבטיחם לו שמה שיוציא משם יהיה לו לשלל. נכנס יוסף משיתא אל המקדש ובזז משם את אחד מחפצי הקדושה היקרים ביותר, את מנורת הזהב. חמדו השונאים את המנורה ואמרו לו "אין דרכו של אדם פשוט להשתמש במנורה כזו. הכנס שוב ומה שתוציא שלך יהיה". הפעם סירב יוסף משיתא לשוב ולהיכנס אל הקודש. ואף שהבטיחו לו שכר רב, טען (כלשון המדרש) "לא די שהכעסתי לאלוקי פעם אחת אלא שאכעיסנו פעם שניה?…" ואף שבחמתם עינו אותו בעינוים קשים לא התרצה שוב לבצע את המעשה הנפשע רק צעק "אוי לי שהכעסתי את בוראי" עד שיצאה נשמתו…
ספור מפליא. אדם גס, שהקדוש שבקדשי ישראל היה קל בעיניו, הפך לפתע את עורו עד שמוכן היה למות ביסורים קשים ובלבד שלא לחלל את הקודש… הכיצד?
אלא שגם ליוסף זה היה גבול. היה מקום בפנימיותו שבו ראה יוסף משיתא את עצמו כיהודי קשור לקדושה ומחובר לאהבת ה'. אהבה פנימית, נסתרת, אהבה שבדעת.
וכשעבר את הגבול הזה, כשמעשהו הנפשע איים כבר על נקודת יהדותו הפנימית – פרצה אהבתו הנסתרת והתגלתה במלוא עוזה. (וכמו שכותב רבי נחמן בשיחות הר"ן ע"ח: "בכל מקום יש יושר, אפילו מי שעושה כל העוולות, אף על פי כן בהכרח נמצא בו איזה יושר רק שיש חלוק בין בני אדם – מתי מתחיל היושר…")
אותה אהבה מיוחדת, אותו קשר עמוק וסמוי בין כל יהודי לבוראו מתגלה באופן מיוחד בחנוכה. כתב הרמב"ם: "כי בבית שני כשמלכו מלכי רשעה גזרו גזרות על ישראל וביטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ומצוות… ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות וטימאו הטהרות… וכשגברו ישראל על אויביהם ואבדום… ונכנסו להיכל ולא מצאו אלא פך אחד שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו להדליק אלא יום אחד בלבד ונעשה נס והדליקו ממנו נרות המערכה שמונה ימים עד שכתשו זיתים והוציאו שמן טהור…"
חותמו של כהן גדול
מלבד שמחתנו על נצחון האויבים ועל נס פך השמן, יש בסיפור חנוכה גם באור עמוק יותר. היוונים ש"טימאו הטהרות", לא רק בבית המקדש פגמו. את טומאותיהם ודעותיהם הפסולות הכניסו גם במוחות בני ישראל ובלבבם. אך למרות התפשטות כפירת יוון, היה בכוחם של הצדיקים בני חשמונאי למצוא "פך אחד", נקודה אחת ויחידה, קדושה וסמויה, המצויה בלב כל יהודי, אשר אליה לא הצליחה טומאת היוונים לחדור. זוהי נקודת ה"אהבה שבדעת". האהבה הפנימית והמוסתרת אל הקדוש ברוך הוא.
אותה נקודה, אותו פך, "היה מונח בחותמו של כהן גדול". כלומר, מה ששומר וחותם את אותו כח פנימי ומה שמונע ממנו להיטמא – הוא הקשר והחותם של צדיקי הדורות, שבהתקשרות אליהם נשמר הטוב הפנימי שבכל יהודי, ומשהוא מתגלה – נעשה בו נס "והדליקו ממנו נרות המערכה שמונה ימים". וכלשון רבי נתן בליקוטי הלכות (אורח חיים חנוכה ג' סעיף ב') "ועל כן זה הצדיק שיש לו זה הכח, כי זכה לאהבה שבדעת, הוא בחינת כהן גדול, שהוא בחינת אהבה עליונה שבדעת, בחינת כהן גדול, על כן על ידו דייקא היה עיקר הנס של חנוכה, כי היוונים, שהם מלכות הרשעה, טימאו כל השמנים, שהוא בחינת הדעת… וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, נעשה נס, ומצאו צלוחית של שמן שהיה חתום בחותמו של כהן גדול, שזה בחינת שמן משחת-קודש. היינו הדעת העליון, ששם האהבה שבדעת, שהוא בחינת סתרי תורה, שהוא בחותמו של כהן גדול".
בעוד כשלושים יום צפויים אנו לעמוד לפני כס המשפט של מלך מלכי המלכים, משפט נוקב על מיליארדי מחשבות והרגשות, רצונות ותשוקות, שעברו ביעף במוחנו; על מעשים שנעשו ושלא נעשו במשך שנה שלמה שמורכבת מיותר מחצי מליון דקות – – –
מי ישער את עומק הדין שממנו זחלו ורעדו גדולי עולם?! מי יכול להעריך נכונה את המשמעות של עמידה בפני מבחן מדוקדק עד עומק כליות ולב, על כל הגה ושיח, כאשר לא ניתן לטייח או להעלים שום דבר ואין אפשרות לשחד או לסלף במשהו?!
לב יודע מרת נפשו, כל אחד יודע איך יצא ידי חובתו מול ציווייו של מלך א-ל רם ונישא. כמה השתמש בכלים המופלאים שאותם הפקיד בידינו כדי לגלות את מלכותו; וכמה מעל בפיקדונות אלה והשתמש בהם נגד רצונו.
הלב מפרפר, מחסיר פעימה: איך נעמוד מול קטיגור שנושא בחיקו כל כך הרבה חומר מפליל?!
חז"ל גילו לנו את הסוד: כוחה של תשובה. "גדולה תשובה שמקרעת גזר דינו של אדם" (ראש השנה י"ז ע"ב).
אמת, זה נשמע בלתי הגיוני: איך יתכן שאחרי כל כך הרבה הרס וחורבן שהמיט האדם במעשיו יוכל להשיב את הדבר לקדמותו?
אבל הקב"ה ברא את הבריאה הפלאית הזאת, תשובה, ונשבע עליה!
לשם כך נתן לנו חודש מיוחד, חודש של תשובה, חודש בו נשתמש בכח התשובה כדי למחוק ולהעביר את כל רבבות האשמות החמורות הרובצות על שכמנו.
זהו גילוי רחמנות מופלא מאוצר מתנת חינם; המלך מוכן לסלוח על הכל ואף רוצה לעזור לנו לבנות את הכל מחדש.
הבשורה המרנינה על המתנה שניתנה לנו היתה אמורה לגרום להתעוררות המונית לחזרה בתשובה, אך בפועל זה לא קורה. כל אחד אומנם היה רוצה להיות ירא שמים, אבל משום-מה החזרה בתשובה לא מתבצעת באופן מעשי.
הרבה סיבות לכך. העוונות גורמים לטמטום הלב, הם משבשים את החשיבה הישרה, האדם נשאר ישנוני ומאובן ואפילו לא מתעורר לקום ולקחת את מתנת החיים שמושטת לו; הוא סבור שהוא כבר מכיר את עצמו ושום דבר כבר לא יועיל להניאו מהרגליו הרעים.
לפעמים הוא כן מתעורר לתשובה, ואף על פי כן הוא לא קם לפעול, וזאת מרוב תהייה מהי הדרך הנכונה והנתיב הבטוח שיובילו אותו לתשובה אמיתית וליציאה מהרגליו הרעים. הספקות והבלבולים סוגרים בעדו. ויש שגם הדרכה ישרה לא מועילה לו להכנס לתשובה ולהצליח, הוא מתחיל ונופל, ושוב מתחיל ונופל, וידיו רפות.
רבינו הקדוש מלמד אותנו את תרופת הפלא לכניסה בטוחה ומוצלחת בשערי תשובה: אמירת תהילים!
כך, בפשטות. אינך מרגיש שום התעוררות לשוב? אינך חש בפחד כלשהו מול המשפט הקרב אבל אתה יודע שכן צריך לפחד? הקדש זמן ואמור תהילים! בקש מאותו אב רחמן שיעורר את לבך. כי כשאומר אדם פרקי תהילים בכוונה ומבקש את ההתעוררות הזאת, יש בכוחן של אותם דיבורים להחזירו בתשובה.
האדם מצפה לשינוי שיבוא מלמעלה, הוא חש שאין הוא מסוגל לעזוב את ההרגלים הרעים ולעמוד בכל הניסיונות הבאים עליו, הוא מיואש מלהתחיל פעם נוספת ומייחל למהפך שיקרה מאליו. לפעמים החזרה בתשובה אכן היא למעלה מכוחו של האדם, וכל מה שנדרש ממנו הוא שיפנה לה' בבקשת עזרה.
כך פירשו חז"ל (שמות רבה לח-ד) את דברי הנביא (הושע י"ד) "קחו עמכם דברים ושובו אל ה'" – איני מבקש מכם אלא דברים"!!!
זוהי גם העצה למי שתועה בדרכו ולא מוצא את הדרך הנכונה, וזוהי גם ההוראה למי שמתחיל ולא מצליח להמשיך בתשובה – שיתמיד באמירת תהילים. מזמורים אלו שנאמרו ע"י דוד המלך ברוח הקודש, כוּונו למצבו הפרטי של כל אחד, ובכוחם לעורר, להדריך בדרך הנכונה, וגם לפתוח שערים סגורים.
וכך מסכם רבי נתן את העצה הנפלאה הזאת: "ובודאי היא עצה גדולה וקלה שהכל יכולין לקיימה, כי יכולין לזכות לתשובה ולחיי עולם הבא על ידי הדיבור לבד, וכל זמן שיעסוק באמירת תהילים בכוונה, להשמיע אזנו ולבו למה שאומר, בודאי ישוב לה' יתברך".
(על פי 'ליקוטי מוהר"ן' ח"ב ע"ג ו'ליקוטי הלכות' קריאת שמע ה')
לפעמים יש משהו קצת מייאש במושג "התחזקות". כל התורה יכולה להיות גם סם חיים וגם סם מוות. סם המוות שבהתחזקות הוא המחשבה שיש מסר שנמצא בבסיס שלה, שאומר: אתה מקולקל. המערכת שלך לא עובדת, ואתה צריך להחליף אותה במשהו אחר. כשזאת נקודת המוצא, קשה לאזור כוחות לעבוד נגד עצמך.
כבר חז"ל אמרו: "אין מחזקין אלא למחוזקין" (במדבר רבה, ז). אי אפשר להוציא מהבוץ את מי שלא מנסה לצאת בעצמו. אבל מה עושים והבוץ כל כך מטביע, ואתה לא מוצא את עצמך מפעיל כוח לצאת ממנו? המחשבה שהפתרון תמיד נמצא מחוץ למקום שלך מעציבה. והרי התורה אמרה: "כי קרוב אליך הדבר מאוד".
אז בוודאי – אין לצפות לכך שדברים ייפתרו מאליהם. אבל רבי נחמן אומר, שברגע שמפעילים כוח, אפשר להשתמש בכל הכלים שעומדים לרשותנו – אפילו באכזבה בעצמה. הכל נמצא במקום הזה ממש.
"כבר מבואר, שאין שום יאוש בעולם כלל. ובזה בעצמו שהוא רואה את עצמו רחוק מאוד מהשם יתברך בתכלית הרחוק, בזה בעצמו ראוי לו להחיות את עצמו, מאחר שעל כל פנים הוא יודע שהוא רחוק, כי היה אפשר שיהיה רחוק כל כך עד שלא ידע כלל שהוא רחוק. ומאחר שעל כל פנים הוא יודע גדל ריחוקו אף על פי שבאמת הוא כן, אף על פי כן זה בעצמו הוא חשוב אצל השם יתברך, מה שעל כל פנים הוא יודע ריחוקו, ועל ידי זה בעצמו ראוי לו להחיות את עצמו ולחזק את עצמו בכל מה שיוכל" (משיבת נפש, אות מ).
כשמשהו תופס אותנו כל כך חזק, זה סימן שהוא אמיתי. זה המקום בו אנחנו נמצאים. יהיה זה שקר לנסות להעמיד פנים כאילו אנחנו יכולים להרגיש הרגשות אחרות. התחזקות אמתית היא כזאת שיוצאת מהמקום המדויק שלנו. אם המקום הזה הוא תחושת ריחוק גדולה מאוד מה', 'בתכלית הריחוק', אז זה המקום שלנו. "בזה בעצמו ראוי לו להחיות את עצמו". אל תסתכל לשום מקום אחר. פה, אומר רבי נחמן, נמצאים חיים. פה ה' מתגלה אליך.
איך זה יתכן? איך אפשר להגיד שהריחוק הזה הוא קירבה לה'? רבי נחמן מסביר זאת בתוך דבריו, אבל לפני נתינת ההסבר ראוי להקדים: זאת שאלה טובה, אבל לא קושיה. נקודת הבסיס היא שה' מתגלה אלינו בכל מקום, וכל מקום הוא חלק מחיינו. אם החיים נותנים תחושה מאוד מסוימת, אין טעם להכחיש אותם. ההכחשה, כאילו אין ירידה, כאילו אני באמת קרוב לה', היא זאת שהופכת את ההתחזקות לדבר המייאש; למחשבה שכאילו יש מקום אבוד ועצוב, וצריך לברוח ממנו כמה שיותר מהר. והרי אנחנו יודעים שהבריחה ממנו היא לעתים לא יותר מדמיון, וקרקע המציאות חובטת בנו שוב ושוב. לא כן- יש כאן לימוד, יש כאן מסר. יש כאן התגלות של ה'. אם אנחנו לא מבינים, איך המקום הזה קשור לה', אנחנו לא צריכים לחפש את ההסברים, אלא רק להעמיק ולהגדיל את האמונה, שהיא בחינת "כוח הצומח" (ליקו"מ קנה) – כוח שגדל מהקרקע, בעל יכולת השתנות וצמיחה והתפתחות, המסוגל לגלות עומקים חדשים של קרבת אלוקים.
ומהו ההסבר? רבי נחמן אומר שאם אתה יודע שאתה רחוק- אתה קרוב. מי שרחוק באמת לא מרגיש כלום. מהו אות סוד של ה'איפכא מסתברא' היהודי, שמסוגל להפוך את המציאות? קל להבין כשאומרים שיש נתונים נוספים שלא נלקחו בחשבון. אבל איך אפשר לומר שההפך הוא הנכון?
ההתהפכות נמצאת כשמחפשים את ה' מהמקום המדויק שלנו. "בזה בעצמו". הקרקע, שהיא מיסוד העפר, המבטא את העצלות והעצבות הדוממים, היא בעלת תכונה נוספת: יכולת הגידול וההצמחה. תחושת הריקנות והריחוק, כשהיא מנותבת אל ה', הופכת לדרישה אליו. כל עוד לא מתחזקים – לא פונים אל ה', אלא מנסים להזיז את עצמנו בכוח לכל מיני מקומות שאנחנו לא באמת נמצאים שם – הבעיה נשארת על תילה. ברגע שמתחזקים, מוכנים להכיר ש"מה נורא המקום הזה", המקום הזה ממש, החיסרון הכי גדול הופך למקום בו ה' יכול להתגלות בו. ה', מקומו של עולם, נמצא בתוך המקום של האדם. "בזה בעצמו".
העצלות, שלא מוכנה באמת להשתנות ולפגוש את ה', מציירת את ההתחזקות ככזאת שנמצאת במקום אחר. ככזאת שגם תפתור את כל הבעיות והכל יהפוך לוורוד. אבל שמחה אמתית היא כזאת שמהפכת את היגון לשמחה (ליקו"מ ב, כד). עצלות קדושה גם כן לא מוכנה להשתנות; היא לא מוכנה להכיר בזה שה' נמצא במקום אחר. הוא נמצא כאן – וזה מה שיוביל את ההשתנות. אבל הפעם תהיה זאת השתנות אחרת לגמרי, שנולדת מתוך הקרקע, והיא מאוד שורשית. "ותשלך אמת ארצה", לגדול ולצמוח.
רבי נחמן אומר: "ראוי לו להחיות את עצמו ולחזק את עצמו בכל מה שיוכל". זה לא שפתאום נגלה שהכל טוב ושאנחנו כל כך קרובים לה', ושבכלל טעינו. לא- נגלה שתחושת הריחוק היא גם קירבה אליו. במסגרת הזאת לא נוכל לעשות ולפעול כמו אדם שנמצא בקרבת אלוקים בעצמה. "לחזק את עצמו בכל מה שיוכל"- אנחנו מוכרחים לפעול ככל שנוכל לעשות, בתוך המסגרת של המקום בו אנחנו נמצאים. ודווקא ההבנה הזאת, שמכירה במגבלות של המקום שלנו, היא זאת שנותנת את הרקע לכל מעשה קטן שנעשה: צימאון עמוק לה' מקצות הארץ.
מיד במוצאי החג הראשון של פסח, בליל ט"ז בניסן, היו יוצאים בני העיירות שבסמוך לירושלים בהמוניהם אל השדות ושם ממנים שלושה אנשים לקצירת עומר (מידת משקל) השעורים.
שעורים אלו נבררו, נטחנו, נקלו באש ועם אור היום הוקרבו בבית המקדש כקורבן מנחה עבור כלל ישראל (קורבן צבור). בהקשר למצווה זו, כותבת התורה: "וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה, עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום" (ויקרא כ"ג ט"ו).
כל יום לאחר תפילת ערבית, אנו מצווים (גם בזמן שהבית חרב) לספור כמה ימים עברו מאז הנפת עומר השעורים. ספירה זו מתבצעת במשך ארבעים ותשע יום עד היום החמישים, הוא חג השבועות.
בפסח אנו חוגגים את חג החרות. חרות משעבוד מצרים. מעינוים, מדעותיהם הפסולות, מאורח חייהם האלילי. כעת, לאחר השחרור מורה לנו התורה במצוות הספירה הוראה יסודית: אין די בשחרור מן הרע, התכלית היא קנין הטוב. גאולת מצרים לא היתה רק סוף השעבוד, היא היתה גם ובעיקר תחילה והכנה להתהוותה של "יצירה" חדשה תחת השמיים – יצירת עם סגולה, שיקבל עליו תורה אלוקית וינהג על פיה.
פסח הוא נקודת המוצא, המובילה בסוף ארבעים ותשע יום אל התכלית האמיתית – מתן תורה. וכן הוא הדבר בגאולתו הפרטית של כל אדם ואדם.
הגאולה והחרות משעבודים ומצרים שונים (מצרים – מלשון מיצר ודוחק) מטרדות ומצוקות – איננה מטרה כשלעצמה.
המטרה האמיתית היא לסגל תורת חיים נעלה, להתקרב לתכלית מרוממת, להתנשא מעל קטנות היום יום.
אלא שבין השלב של השחרור משעבוד פיזי ועד לשחרור הרוחני, האמיתי, ניצב נסיון שיש להתמודד עימו ולהבינו כראוי על מנת להגאל גאולה של ממש.
שנה תמימה חלפה מאז החלו המכות לנחות על ראש המצרים ועד ליציאת בני ישראל מארץ מצרים. בשנה זו, לא עוד עבדים שפלים היו אבותינו, וכי מי הוא זה שיעז לגעת לרעה באנשים שאלוקיהם עושה שפטים בארץ?
משום כך, קשה היה להשמע לקריאה שבאה לאחר כשנה – לצאת אל המדבר ולקבל שם תורה אלוקית. ואכן, רבים לא עמדו בנסיון ובחרו להשאר במצרים ולהנות ממעמדם החדש במקום לצאת למדבר הרה סכנות וחוסר ודאות.
אמנם אלו שיצאו למדבר – נגאלו, ואותם שנותרו מאחור – אבדו…
וכאז כן עתה "משמיע" האלוקים את קריאתו "לצאת ממצרים", להשתחרר מן השעבוד לאלילים המודרניים – לכסף ולזהב, לתפיסות החומרניות ולאדישות כלפי כל ערך נעלה ומרומם ולצאת אל הלא ידוע לשם קבלת התורה.
הספירה, אם כן, היא גלוי לכסופים ולתקווה.
כשאדם מצפה ונכסף לדבר מה הוא "סופר את הימים". וכך אף אנו, בספירת העומר, מביעים את געגועינו – מתי נקבל את התורה? מתי נזכה להיות כלי נקי להכילה?
מתי נזכה גם אנו להתגלות האלוקית המופלאה שבה נתן בורא עולמים תורה לעמו?
"כי עיקר הספירה הוא בחינת השתוקקות וכסופין דקדושה. שכל אחד נכסף ומשתוקק ומתגעגע לזכות לקבלת התורה בשבועות. וזהו בחינת הספירה, שהוא בחינת השתוקקות וגעגועים, כמו מי שסופר הימים מתי יזכה לבוא לאותו הדבר" (ליקוטי הלכות יורה דעה דם הל' א' סעיף ו').
"ועל ידי הספירה של כל יום ויום מימי הספירה, זוכין לצאת משער אחד של טומאה לשער אחד של קדושה. וממשיכין מח ודעת דקדושה בכל יום ויום, והעיקר על ידי הספירה שהוא בחינת בקשה וחיפוש כנ"ל. עד שזוכין בשבועות לקבלת התורה על ידי זה. כי בעת שהאדם רחוק מקדושתו יתברך והוא נע ונד ומטולטל ודוחין אותו מקדושתו מדחי אל דחי, רחמנא ליצלן, אף על פי כן אם הוא חזק ואמיץ לבקש ולדרוש ולחפש ולחתור בכל עת ולהתגעגע ולכסוף ולבקש את שאהבה נפשו למצוא אותו יתברך, אזי אף על פי שעדיין עוברים ימים ושנים הרבה ואינו זוכה למצאו יתברך ולהתקרב אליו – אף על פי כן ידע ויאמין כי בכל עת ועת על ידי כל בקשה ובקשה ועל ידי כל דרישה ודרישה שדורש ומבקש ומחפש למצוא כבוד קדושתו יתברך ועל ידי כל הבטה וגעגוע שמביט ותולה עיניו לרחמיו יתברך, ועל ידי כל תנועה ותנועה שפונה להקדושה, על ידי כל זה זוכה בכל פעם לשבר חומות ברזל ודלתות נחושת, אף על פי שאחר כך מתגברין עליו בכל פעם, רחמנא ליצלן, אף על פי כן אין יגיעו לריק, חס ושלום, ואין שום תנועה שפונה להקדושה נאבדת חס ושלום. ואם הוא חזק ואמיץ לבקש ולחפש יותר, אף אם יעבור עליו מה, בודאי סוף כל סוף יזכה למצוא אותו יתברך שזהו בחינת ספירה, שאף על פי שבכל יום ויום שסופרין ומונין עדיין אין זוכין לצאת לגמרי מטומאה לטהרה ולקבל את התורה, אף על פי כן בסוף הספירה זוכין לשבועות לקבל את התורה על ידי הכח והזכות שספרו ארבעים ותשעה יום. כי בכל יום ויום מימי הספירה מקבלין מח ודעת, עד שנשלם הדעת ביום החמישים, ומקבלין את התורה אז. כמו כן הוא בכל אדם ובכל זמן, שצריכין לעבור עליו עידן ועידנים הרבה וכמה ימים ונהרות ותהומות ומימות מחולפים צריכין לעבור עליו, ובכמה מדברות המלאים נחשים ועקרבים גדולים ונוראים צריך לעבור בהם, עד אשר זוכה להכנס לשערי הקדושה באמת.
וזה הדבר אי אפשר לפה לדבר ולבאר ולספר אחד לחברו עד היכן הוא צריך להתחזק. ואף על פי שכבר גילה רבינו ז"ל כמה תורות גבוהות ונוראות על זה וכמה שיחות נאות על זה, שמהם יוכל המשכיל להבין קצת איך להתחזק תמיד, ולבלי להניח את מעט הטוב שיכול לעשות, אפילו אם נפל לשאול תחתיות ממש, חס ושלום. וכבר דברנו בזה הרבה, אך אף על פי כן עדיין צריכין למודעי, ואי אפשר להודיע ולבאר הכל. כי לכל אחד נדמה שעליו אין אנו מכוונים בדברינו, כי הוא יש לו מניעות כאלה ונתפס בתאותו ובמצודתו כל כך, עד שלאיש כמותו אי אפשר לשוב באמת לה' יתברך. כי כבר נלכד ימים ושנים במה שנלכד, עד אשר לא יאמין שוב מיני חושך, כך נדמה לכל אחד. ורבינו ז"ל היה קורא תגר על זה מאד. כי באמת הכל יכולים לזכות להתקרב לה' יתברך באמת, אפילו על ידי מאמר זה בלבד, דהיינו שעל כל פנים יחפשו ויבקשו ויצטערו ויתגעגעו לשוב אליו יתברך. וסוף כל סוף יתקרב לה' יתברך, ואז יראה שאין שום תנועה נאבדת, חס ושלום. ועל ידי כל תנועה ובקשה שהוא מבקש את כבודו יתברך, זכה לעשות איזה תקון, עד שיזכה לעלות בתכלית העליה, שזהו סוד ספירה וקבלת התורה" (ליקוטי הלכות חושן משפט גביית חוב מיתומים ג' סעיף י"ז).
מהות הספירה, אם כן, תקוה לתקון, לשלמות. וכאן רומזת לנו התורה, שהתקוה בעצמה – היא מצוה, למרות שאנו רחוקים עדיין מן התכלית המקווה וכמו שאמר דוד המלך בספר תהילים: "חזקו ויאמץ לבבכם – כל המייחלים לה'" (תהילים ל"א כ"ה). המייחלים דווקא, אפילו אין בידם אלא הייחול בלבד.
וכאן נשאלת השאלה: מדוע, אם כן, אין הספירה "ספירה לאחור"?
דהיינו, אם טעם הספירה היא ללכת ולהתקרב למתן תורה, היה מן הראוי לספור כמה אנחנו עדיין רחוקים ממנו. כלומר לספור, "היום ארבעים ותשע יום עד מתן תורה", "היום ארבעים ושמונה יום עד מתן תורה" וכו'.
ואילו אנו סופרים כמה זמן עבר מאז יציאת מצרים והקרבת העומר – "היום יום אחד לעומר", "היום שני ימים לעומר" וכו'…
כלומר אנו מציינים בפועל את מידת התרחקותנו מן היום הראשון. מדוע?
מבאר רבי נתן ב"ליקוטי הלכות" כי טעם הדבר הוא להודיענו שהתבוננות האדם רק על חסרונותיו, רק על מדת רחוקו מתכליתו האמיתית, עלולה להפילו לתהומות של יאוש וחדלון.
ועל כן אין אנו סופרים עד כמה אנו רחוקים ממתן תורה, אלא כמה כבר התקדמנו מאז יציאת מצרים.
כלומר, אף שעל האדם לדעת מהי מידת רחוקו מן התכלית, עיקר התבוננותו צריכה להיות במרחק שכבר עבר מאז החל בדרכו.
ולכשיראה את הטוב הטמון בתוכו, יתמלא כח וחשק להמשיך "לספור", להמשיך ולצעוד אל התכלית השלמה.
במוצאי החג הראשון, כאמור, אנו מקריבים קורבן העשוי משעורים, שהם מאכל בהמה. ובשבועות אנו מקריבים קורבן העשוי משתי ככרות לחם שהן מאכל אדם. אלו הן שתי הנקודות העקריות ב"ציר" התנועה הנפשית וההתקדמות הרוחנית:
הראשונה מאכל בהמה שהמייחד אותה הוא העדר הדעת והשניה מאכל אדם שהמייחד אותו היא הדעת. וככל שמפנים האדם יותר את ההבנה: לשם מה נברא ומהי תכליתו עלי אדמות – הרי הוא הולך ומתקרב יותר ויותר אל נקודת השלמות, שהיא המפגש בין דעת האדם לדעת בוראו – מתן התורה.
משמעות הספירה, אם כן, היא ההתבוננות והנסיון לאמוד את מידת התרחקותנו מנקודת המוצא, כמה דעת כבר קנינו, ולא כמה אנו רחוקים עדיין מן הדעת השלמה.
עוד מציינת התורה "וספרתם לכם" לכם – לעצמכם, וכמו שמופיע בהלכה: "מצוה על כל אחד לספור לעצמו" (משנה ברורה תפ"ט סימן א' סעיף ה'). אל לו לעשות השוואות בינו לבין אחרים.
אם הזולת מוכשר יותר ממנו או שהשגיו מוצלחים יותר – אין זה בהכרח נוגע אליו.
כוחות וזמן יקרים מאד עלולים להתבזבז בנסיוננו לחקות אחרים ולהגיע להשגיהם, בעוד שמכל אחד ואחד נדרשים, בעצם, דברים אחרים לגמרי.
מה שיש לאחד עלול להיות בלתי נחוץ לחלוטין לאחר, ואפילו לגרום לו נזק.
"וספרתם לכם" פרושו, אם כן, "ספירת מלאי" פרטית של השגים והתקדמות, ולא בהשואה לאחרים.
בנוסף לכל האמור לעיל נושאת ספירת העומר מסר נחוץ ביותר – ימי האדם מנויים וספורים, זמנו הולך ואוזל, הולך ונעלם. לא כפי שאנו אוהבים לדמות בנפשנו, שהזמן בידינו, שהוא ארוך ורב, וגם מחר אפשר לעשות את שהחמצנו היום.
נהפוך הוא – כל יום הוא אבדה בלתי חוזרת וכל יום, אם ינוצל כראוי, יוכל להצמיח ניצנים חדשים בנפש האדם. כי כל יום טומן בחובו תועלת, שיום אחר לא יוכל להביא. כי כל יום הוא בריאה בפני עצמה, ונושא בכנפיו למודים ואתגרים חדשים, שונים ואחרים לחלוטין מיום האתמול. וכלשון רבי נתן בליקוטי הלכות "ועיקר כוונת הספירה בפשיטות הוא שצריכין לדעת שימי האדם מנויים וספורים במספר ובמנין כל יום ויום. והאדם יצטרך ליתן דין וחשבון מכל יום ויום, כי אין שום יום הולך לבטלה, חס ושלום. ואפילו שעה ורגע אחת אינו הולך לבטלה, חס ושלום, בבחינת "שבע שבתות תמימות תהיינה", שהשבע שבתות שהם ימי הספירה צריכין להיות תמימות ושלמות בעבודת ה' ולא ילך מהם רגע לאבוד חס ושלום. כי שבע שבתות מרמזין על כל ימי חיי האדם…
שהמצוה לספור כל יום ויום כדי לידע ולזכור את ימי חיי הבלו, שכל הימים אשר הוא חי על פני האדמה הם מנויים וספורים במספר ובמניין…
ועל כן אסור להאדם לדחות את עצמו מיום ליום. רק לידע היטב שזה היום לא יהיה לו עוד כל ימי חייו, כי יום המחר הוא ענין אחר לגמרי, והלוואי שיפרע בזמנו, שיזכה למחר לצאת ידי חובתו מה שצריך לפרוע לה' יתברך חובת הזמן של יום מחר בעצמו…
וזה בחינת מצות ספירת העומר, שהוא התחלה והכנה לקבלת התורה, להורות שאי אפשר לקבל את התורה, כי אם כשיודעין שהעיקר הוא היום הזה שהאדם עומד בו, ולא לדחות מיום ליום, כי כל ימי האדם מנויים וספורים" (ליקוטי הלכות הל' פקדון ושומרים הל' ב' סעיף ה').
"כל דבר שבקדושה, שהאדם צריך לעשות כגון לנסוע להצדיק או שאר דבר שבקדושה… נותנין לו מתחילה חשק, כדי שעל ידי זה יעשה הדבר. ועיקר גודל החשק נעשה על ידי המניעה שמזמינין לו… כי על ידי המעשה שמונעין את האדם מן הדבר, על ידי זה נעשה התגברות החשק מאד… "כי אין להאדם לפטור עצמו למצוא תירוץ על ידי המניעה… כי הם לא באו – רק בשביל החשק; וכשיש לו החשק הראוי לאותו המניעה, כפי גודל מעלת הנחשק, אזי ממילא נתבטל האונס והמניעה".
(ליקוטי מוהר"ן ח"א, סו)
אבל… מילה מסוכנת ביותר. כל כך הרבה רצונות טובים ושאיפות נעלות נגנזו; כל כך הרבה הזדמנויות להשתפר הוחמצו; כל כך הרבה אנשים נשארו מדשדשים במקום מבלי להגשים כראוי את מטרת החיים שלהם – רק בעטיה של מלה תמימה זו.
לכולנו יש, או לפחות היו, הרבה שאיפות טובות, שהרי זו הם עצם מהותה של הנפש היהודית – נפש מלשון רצון, כמו שכתוב "אם יש את נפשכם" (בראשית כג, ח) שפירושו 'אם ברצונכם'.
אלא שכאשר מבקשים להוציא את הרצונות הטובים מן הכח אל הפועל, נצמד לכל רצון טוב "אבל" קטן… שפשוט קוטל אותו. לפעמים, כשתופעה זו חוזרת על עצמה, מפסיקים לרצות או מפסיקים לנסות להוציא אותם לפועל.
***
רוצים להוסיף שיעור גמרא? הטרדות לוחצות. רוצים להקדים לתפילה? קשה לקום בבוקר. להרבות בצדקה? קשיי תקציב. להאיר פנים לזולת? אין מצב רוח. לברך כראוי? קשה להתרכז. לשמור את הלשון? פשוט שוכחים. לכוון בתפילה? כל ההפרעות שבעולם.
ממש מפתיע כיצד בכל תוכנית טובה נתקלים בכל כך הרבה קשיים כשהיא באה במבחן המציאות.
***
בעצם, למה זה קורה? הרי למדנו (ביומא לח ע"ב): "הבא ליטהר מסייעין אותו" הרי העולם ומלואו, כל הנבראים, כל ההתרחשויות נועדו אך ורק לשרת אותנו, לעזור לנו לעבוד את ה' – איך ייתכן שהם בעצמם כל כך יפריעו?!
התשובה לכך נעוצה בתובנה עמוקה, שהיא אחת המתנות הנפלאות שמעניק הצדיק לשומעי לקחו:
כל הקשיים והמכשולים, הלבטים וה'אבל'ים, באמת לא נועדו להפריע לנו, הם דווקא נועדו ל…סייע לנו!
***
כל מעשה שלנו מורכב מגוף ומנשמה. הגוף הוא המעשה בפועל, והנשמה היא הרצון שעומד מאחוריו.
כך הדברים גם במצוות ובמעשים טובים: ה'גוף' של המצווה הוא המעשה הטוב; וה'נשמה' היא הרצון שקדם לכך. רצון בלי מעשה הוא כנשמה בלי גוף; ומעשה בלי רצון הוא כגוף בלי נשמה.
לפיכך התייחסו חכמינו בחומרה למי שמקיים מצווה ללא תשומת לב ראויה עד שהכניסו אותו בכלל הנאמר בקללות התורה: "ואם תלכו עמי קרי" (ויקרא כו) – שלא יהיו המצוות שלנו עשייה במקרה והזדמנות בעלמא (משנ"ב קצא, ה).
כך שעיקר המעלה והחשיבות של כל מצווה היא דווקא הנשמה שלה – החשק והרצון, כדברי בעל 'חובת הלבבות' בהקדמתו: "כי כל שורשי המעשים שמתכוונים בהם לשמו יתברך, הם מיוסדים על בור הלב וזוך המצפון. ואם יארע על הכוונה הפסד, לא יהיו המעשים מקובלים".
זו הסיבה שמזמנים לנו משמיים קשיים ועיכובים בעשיית כל מצוו. שכן מצוה שנעשית בקלות, בלא שום הפרעה, עלולה להעשות מבלי משים, בלי הכנה וכוונה ראויה, ללא חשק והתלהבות. דווקא ההפרעות והקשיים מגבירים את הרצון ואת החשק, כפי שאנו רואים, שכאשר מראים לילד דבר נחמד ומיד חוטפים ומחביאים את הדבר – הוא חושק מאד בדבר ומפציר שיתנו אותו, כפי שגם למדנו בספרו של שלמה המלך: "לחם סתרים – יונעם" (משלי ט).
ככל שהמצווה או ההנהגה הטובה שאנחנו אמורים לקיים חשובה יותר, מן הראוי שגם הרצון והתשוקה אליה יהיה גדול יותר. לפיכך: הבא ליטהר מסייעין לו – נותנים לו כסיוע כמה הפרעות וקשיים שיחזקו את הרצון שלו.
בכן, כשנפגוש להבא קשיים בדרך אל הקודש, לא נסתכל עליהם בעיניים נזעמות, אלא נבין שהם נשלחו לנו כתמריצים לתשוקה ולרצונות טובים – ואז ממילא כשהקשיים יסיימו את תפקידם, הם יעלמו בבת אחת, ויגמרו התירוצים!
לפי מה שנתבאר לעיל – במאמרי סדרת "מבקשי השם" – על צדיקי הדור יחידי הדורות, שהם רשב"י והאריז"ל והבעש"ט ורבינו מוהר"ן, שכל הצדיקים מקבלים את השפע מהם, אם כן מדוע כל הצדיקים אינם מקרבים את כל העולם לצדיקים נוראים אלו? וההסתרה שיש על כל צדיק
תשובה
"מלחמת עמלק שבכל דור, הוא כנגד הצדיק האמת"
כתב בליקוטי הלכות (הל' שבת ה' ט): "עיקר מלחמת עמלק שבכל דור, הוא כנגד הצדיק האמת, אשר הצדיק הזה הוא הפאר והיופי וההידור של כל העולם, והוא החן האמת של כל העולם, והוא בחינת יסוד הפשוט אשר ממנו נמשכים כל הארבעה יסודות שהוא כלליות כל העולמות כולם, שכולם נמשכים ממנו וכל חיותם נמשך על ידו, אשר כל מי שנכלל בשם האמת של זה הצדיק הוא מסתכל על עצמו בכל הארבעה יסודות שהם כל המידות וזוכה לחזור בתשובה לה' יתברך וכו'.
"ואם זה הצדיק האמת שבכל דור היה נתגלה בעולם, וכל העולם היו מקורבים אליו באמת, היה העולם כבר מתוקן, כי זה הצדיק יש לו כח לתקן כל העולם אם לא היו מעלימין ומסתירין אותו. אבל בכל דור ודור יש בחינת מלחמות עמלק. ועיקר מלחמתו של עמלק ימח שמו היא רק דייקא נגד הצדיק האמת הזה שהוא הראש בית. כי עמלק הוא בחינת ראשית דסטרא אחרא בחינת ראשית גוים עמלק. ועל כן כל מלחמתו הוא רק כנגד זה הראש בית האמת שכל הדורות נמשכין ממנו, בבחינת "קורא הדורות מראש", כי עמלק אינו רוצה להלחם לא את הקטן ולא את הגדול כי אם עם הראש בית בעצמו.
" אין לסטרא אחרא שום אחיזה להלחם עם הצדיק בעצמו"
"אבל מחמת שכנגד הראש בעצמו אין לו שום כח להלחם עמו בעצמו, כי זה הצדיק האמת הראש בית כבר זכה לנצח אותו ולשבר אותו בתכלית, כי לא אתהני מדיליה כלום, כי כבר שבר כל התאוות וכל המידות רעות בתכלית תכליתן בתכלית השלמות שאין שלימות אחריו. והכניע וביטל מעצמו זוהמת הנחש שהוא זוהמת עמלק שהוא הסטרא אחרא והוא הכניעם כולם מעצמו בתכלית ההכנעה והביטול עד שלא נשאר אצלו שום אחיזת הרע כלל אפילו כל שהוא, ועוד הוסיף אחר כך למסור נפשו בכל יום בשביל ה' יתברך וקיבל על עצמו יסורים קשים ומרים ממוות בשביל קדושת שמו יתברך ובשביל עמו ישראל וכו' וכו', על כן בודאי אין לעמלק שהוא ראש הסטרא אחרא שום אחיזה להלחם עם הצדיק בעצמו.
לכן הוא "עושה מחלוקת גדול בכל עת על הצדיק"
על כן כל מלחמתו הוא מה שמערבב את העולם בכל עת, ועושה מחלוקת גדול בכל עת על הצדיק האמת הזה שהוא הראש בית, כדי להרחיק את ישראל ממנו כדי שלא ישובו לה' יתברך על ידי הצדיק הזה שהוא הראש בית, שיש לו כח להחזיר כל העולם למוטב כנ"ל. וזאת הקליפה הרעה שהוא המן עמלק כל תחבולותיו וכל מלחמתו הוא להסתיר ולהעלים שם הצדיק האמת הזה שהוא הראש בית האמתי. כי קליפת עמלק מרוצה שיתקרבו ישראל לכל הראשים שבעולם. לא מבעיא הראשים של הסטרא אחרא ממש, שהם עיקר שם הטומאה, כמו ראשי הכתות של הפילוסופים והאפיקורסים. כי גם אצלם יש להם ראשים עליהם שלומדים אצלם אלו החכמות החיצוניות הנבוכות העוקרות אותם מן העולם. ולצודד נפשות לקרבם לאלו הראשים ימח שמם בודאי הן הוא משוש דרכו. ועל זה מניח עצמו בודאי לארכו ולרחבו. אלא אפילו ראשים שיש להם חלק בקדושה, שהם אנשים כשרים קצת, ואפילו אם הם צדיקים, רק שיש בהם עדיין איזה אחיזת הרע ואין להם כח להוציא את ישראל מרע לטוב, על כן מרוצה עמלק שכל אלו הראשים יהיו גדולים ומפורסמים בשם גדול בעולם, ויהיה להם התנשאות גדול, וכל כונתו הרעה רק כדי להעלים על ידי זה שם הראש בית האמיתי, שהוא הראש של כל הראשים שבעולם. והוא הבעל הבית האמיתי של העולם, שעיקר תיקון כל בני עולם לשוב לה' יתברך הוא על ידו דייקא. וקליפת עמלק כל מלחמתו להעלים ולהסתיר שמו של זה הראש בית דייקא.
"כי יש כמה ראשים בעולם"
כי יש כמה וכמה ראשים בעולם, כמו שכתוב "והמתנשא לכל לראש", ודרשו רז"ל: 'אפילו ריש גרגותא וכו". כי כל הארבעה יסודות נקראים ראשים, כמו שכתוב "והיה לארבעה ראשים", ומהם נתחלקו כמה וכמה ראשים בעולם, ואפילו בקדושה יש כמה וכמה ראשים. כי כל אחד כפי חלקו שזכה לברר איזה חלק מהארבעה יסודות על ידי בירור מידותיו ותאוותיו, כמו כן יש לו איזה חלק בראשות והתנשאות הנמשכים מבחינת בירור הארבעה יסודות שנקראים ארבעה ראשים. אבל כל אלו הראשים מחמת שלא ביררו עדיין את כל הארבעה יסודות לגמרי בתכלית הבירור, כי עדיין נשאר אצלם איזה אחיזת הרע מאיזה מידות ותאוות. וכמו ששמעתי מפי רבינו ז"ל שיש כמה צדיקים ששברו התאוות אבל עדיין נשאר אצלם שמץ מנהו.
"ואלו הצדיקים אין להם כח להחזיר בני ישראל למוטב, כי אם בכח הצדיק האמת הראש בית האמיתי שזכה לבטל הרע בתכלית וכו' כנ"ל. כי מחמת שאין בו שום רע כלל, על כן יש לו כח לתקן כל הנפשות המקורבים אליו להחזירם לה' יתברך, ועל כן על זה מתקנא עצמו ביותר הבעל דבר שהוא קליפת המן עמלק ומניח עצמו לארכו ולרחבו להעלים ולהסתיר שם והידור ופאר של הצדיק האמת הזה, ומקים עליו מחלוקת גדולה. ומתגבר בתחבולותיו להקים ראשים בעולם ולהגדיל שמם מאוד, אשר שמם נמשך משם הטומאה משמות החיצונים וכו'. ולפעמים כשרואה שאי אפשר לו להפך האמת לגמרי להעמיד רשע גמור לעשות אותו ראש ומפורסם, כי בודאי לא יטעו בו בני ישראל הכשרים, על כן הוא משתדל בתחבולותיו להתלבש עצמו באיזה כשר או צדיק שאינו גמור ונותן בלבו שיחלוק על זה הצדיק הנ"ל, שהוא הראש בית האמיתי.
"והבעל דבר מגדיל שמו של זה החולק והמתנגד על הראש בית האמיתי הוא מגדיל שמו מאוד ומפרסם אותו מאוד. כי עמלק מרוצה שכל העולם יתקרבו לאלו הראשים אף על פי שהם צדיקים קצת, כדי להרחיקם מהצדיק הגדול הראש בית האמיתי. כי כל תחבולותיו לרחק ישראל מהצדיק הראש בית האמיתי הנ"ל שכל תיקון נפשות ישראל וכל העולמות על ידו כנ"ל".
עיקר התיקון – על ידי התקשרות לצדיק האמת
ובליקוטי הלכות (הל' מקח וממכר הל' ג') כתב: "עיקר התיקון הוא על ידי התקשרות להצדיק האמת ולבלי לחלוק עליו חס ושלום, כי בודאי לאו כל אדם זוכה לשבר בשלימות את הגוף שהוא בחינת שמאל. ואזי הוא בודאי רחוק מדעת אמיתי בשלימות. ועל כן צריך להכיר את מקומו ולידע ריחוקו מה' יתברך והיכן הוא עומד בתאוותיו והבליו. על כן צריך לבטל עצמו להצדיק האמת שבדור שזכה לשבר באמת את הגוף, שהוא יודע לאכללא שמאלא בימינא, ועל כן הצדיק יכול לתקן ולברר אותו גם כן ולהדריכו בדרך ישרה ולהשיבו למקומו, ואפילו צדיקים גמורים לאו כולם זוכים לשבר בשלימות את בחינת השמאל, ועל כן כולם צריכין לקבל זה מזה וזה מזה עד שמקבלין כולם מהראש האמת שבכל דור ודור שהוא הצדיק שבדור שהוא חד בדרא אשר זכה לנקודת האמת לשבר הגוף בתכלית, אשר הוא מקשר הכל לשורשו וכו'.
"וזה בחינת פגם השבטים"
"וזהו בחינת פגם השבטים שחלקו על יוסף עד שמכרוהו בכסף. כי יוסף היה אז צדיק הדור שכולם היו צריכין לקבל ממנו וכל עבודתם ולימודם היה צריך לבוא אליו ולעלות על ידו, כי אף על פי שכולם היו צדיקים גדולים מאוד, אבל העיקר היה יוסף הצדיק בחינת נקודת האמת שבין הצדיקים, אשר יעקב מסר לו הכל, כמו שפירש רש"י על פסוק: "וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקונים הוא לו וכו'". והצדיק האמת שהוא בחינת יוסף מרחם על הדור, שהם בחינת כלליות השבטים, ומספר להם תמיד חלומותיו ודבריו כדי שיזכו להתקשר אליו, ומעיר אזניהם שכולם צריכין להתקשר אליו, כי כל עליית תורתם ועבודתם הוא על ידו, שזהו בחינת מה שסיפר להם חלומו שראה "והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה והנה תסובינה אלומותיכם ותשתחווין לאלומתי". היינו שראה שכולם עוסקים בעבודתם ומייחדים יחודים ומקשרים קשרים דרגא בדרגא ועולם בעולם שהוא בחינת מאלמים אלומים, שהם קשרים ואגודות, בחינת יחודים וקשרים קדושים שנעשים בעולמות עליונים על ידי עבודת הצדיקים האמיתיים. "והנה תסובינה אלומותיכם ותשתחווין לאלומתי", שכל עבודתם צריכין לבוא להצדיק האמת ולהכלל בו, כי עיקר תכלית כל הקשרים והיחודים הוא להעלות הכל להשכינה, שזהו נעשה רק על ידי הצדיק האמת בחינת יוסף כנ"ל, אבל הם לא רצו להאמין בזה ואמרו: "המלוך תמלוך עלינו אם משול תמשול בנו ויוסיפו עוד שנוא אותו על חלומותיו ועל דבריו", כי אומרים שכל מה שהצדיק האמת מגלה תורתו וחידושיו והשגותיו לבני ישראל, כונתו חס ושלום בשביל התנשאות למלוך ולמשול בהם, וחולקין עליו ורודפין אותו בכל מיני רדיפות, כמו אחי יוסף שרצו להרגו ולהשליכו לבור. ואפילו האוחזין עמו קצת ומרחמים עליו אומרים למכרו בעשרים כסף, דהיינו שמוכרים את הצדיק ומעלימים אותו מן העולם וכו'".
ובחיי מוהר"ן (סי' של"ג) מובא: "פעם אחת היה הרב הצדיק הקדוש מברדיטשוב בטירהאוויצע, ובשעה שהיה מסב על הסעודה עם קהל עם ועדה גדולה, הפליג מאוד במעלת קדושת מוהר"ן ז"ל מצד עצמו, לבד מגודל קדושת זכות אבותיו ז"ל. ואחר כך הפליג מאוד במעלת המקורבים של רבנו ז"ל, ואמר, שהוא יודע שרובם ככולם הם לומדים מופלגים, יראים ושלמים ואנשי מעשה וכו'. ואז אמר על הרב רבי נתן ז"ל, שהוא צדיק. ואחר כך בנסעו משם וישב עמו בעגלה שלו הרב רבי שמואל יצחק ז"ל מטשעהרין, ואז אמר לו הרב הקדוש הנ"ל: תאמין לי, אם הייתי יודע שהעולם ישמעו בקולי, אז הייתי צועק בקול גדול מסוף העולם ועד סופו, שכל מי שרוצה להיות איש כשר וצדיק ועובד ה' באמת, יהיה זהיר וזריז להתקרב להרב הקדוש הרב מוהר"ן, אך ידעתי נאמנה כי לא די לי שלא ישמעו בקולי, אף גם יתעורר על ידי זה מחלוקת גדול גם עלי. ואולי יש אחד שמהרהר בתשובה על ידי, ואפסיד גם את זאת, על כן אני מוכרח לשתוק בענין זה".
ואכן כל המעיין בספר "שבחו של צדיק" יראה, כי כמעט כל גדולי החסידות בדורות האחרונים עסקו בלימוד ספרי מוהר"ן, וכן הביאו בספריהם ציטוטים מספרי מוהר"ן, ומה שלא פרסמו לכל שילמדו בספרים אלו וכדו', יש ליישב על פי המובא לעיל מהרה"ק מברדיטשוב.
"צריכים לבקש מאוד מה' יתברך, לזכות להתקרב להצדיק האמת"
ובליקוטי מוהר"ן (ח"ב סי' ע"ח) מובא: "צריכים לבקש מאוד מה' יתברך, לזכות להתקרב להצדיק האמת, כי אשרי למי שזוכה להתקרב בעודו בחיים חיותו לצדיק האמת, אשרי לו, אשרי חלקו. [כי אחר כך (היינו לאחר מיתה) קשה אז מאוד להתקרב, וצריכים מאוד להרבות בתפילה ותחנונים מאוד, שיזכה בחיים חיותו להתקרב לצדיקי אמת]. כי הבעל דבר שם ליבו על זה מאוד עכשיו, לבלבל את העולם, כי ישראל הם עכשיו קרובים אל הקץ מאוד, ויש עכשיו לישראל געגועים גדולים וכיסופים גדולים לה' יתברך, אשר לא היתה כזאת בימי קדם, וכל אחד נכסף מאוד לה' יתברך. על כן הערים הבעל דבר והכניס מחלוקת בין הצדיקים, והקים בעולם מפורסמים הרבה של שקר, וגם בין הצדיקים האמיתיים הכניס מחלוקת גדול, עד שאין אחד יודע היכן האמת. על כן צריכים לבקש מאוד מה' יתברך לזכות להתקרב להצדיק האמת".
דרגות ומעלות הצדיקים
והנה נוכל לומר שצדיקים אלו שלא התקרבו לדרך הבעש"ט, או צדיקים אלו שלא התקרבו לדרך מוהר"ן מברסלב, היו מיחידי סגולה שהגיעו לדרגות גבוהות בלא תורת הבעש"ט ובלא תורת מוהר"ן, מצד שורש נשמתם הגבוהה וכדומה, או שנאמר שאכן היו צדיקים גדולים אך אם היו הולכים בדרך הבעש"ט ומוהר"ן היו מגיעים לדרגות גבוהות יותר ביראה ואהבה וקדושה וכדו', וכמו שמצינו בבעל התולדות יעקב יוסף והמגיד ממעזריטש, שגם קודם שהתקרבו לבעש"ט היו צדיקים וגאונים מופלגים ועסקו בתעניות וסיגופים, וידעו כל כתבי האריז"ל וכו', ואף על פי כן לאחר שזכו להתקרב לדרך החסידות עלו ונתעלו במעלות מופלגות הרבה הרבה יותר כמובא, וכן רבי אברהם מקאליסק שהיה מתלמידי הגר"א הגדולים קודם התקרבותו לדרך החסידות, וכן הבעל התניא שהיה גאון ומתמיד עצום קודם התקרבותו לדרך החסידות, ואף על פי כן אמרו על עצמם שאחר התקרבותם זכו להגיע לדרגות גבוהות הרבה הרבה יותר, וכן מצינו אצל מוהר"ן ז"ל, כגון המגיד מטירהאוויצע שהיה רב על שמונים עיירות, והיה מהצדיקים הגדולים שבדורו, ומתלמידי המגיד ממעזריטש, ובגיל שבעים שנה התקרב למוהר"ן והתבטל לפניו לגמרי בראותו גודל מעלתו, אף שמוהר"ן היה אז בן עשרים ושתים שנה. ועיין בחיי מוהר"ן (סי' תר"א): "סיפר עם אחד מצדיק מפורסם, ושיבח אותו לפני רבינו ז"ל שמשבר כל התאוות שהם אכילה ושתיה. שאל אותו רבינו ז"ל, אבל זאת התאווה איך הוא אוחז, השיב לו, מי יודע זאת. ענה רבנו ז"ל ואמר: אבל באמת העיקר הוא רק התאווה הזאת, כי שאר כל התאוות בקל יכולים לשברם, ועיקר מעלת הצדיק היא כפי קדושתו בתאווה הזאת כשזוכה לשברה לגמרי", ומזה יבין המשכיל כמה דרגות יש עד אין סוף בצדיקים, ועד כמה אנו רחוקים מלהבין מדריגות הצדיקים, ולכן כל קושיא זו אינה קושיא כלל.
אין הכוונה לזלזל בכבודם וגדולתם של צדיקים אחרים
והנה אם נאמר שדרכו של מוהר"ן ז"ל אכן צריכה לדורות אלו, אין אנו מזלזלים ח"ו בכבודם של אותם צדיקים שלא זכו להתקרב לדרכו או התנגדו לה, כי מוהר"ן היה בדרגה נוראה מאוד, והשיג מה שהשיג שצריך לחדש הנהגות חדשות לדורות אלו, ומשמים רצו שלא תתפשט תורתו בכל ישראל, כי עדיין אין רצון ה' יתברך שתבוא הגאולה, ולכן סיבבו משמים שאותם הצדיקים לא יגלו את האור הנפלא שבתורת מוהר"ן, ואותם הצדיקים המשיכו בדרך שהיתה מקובלת אצלם מדורות הקודמים, ולא רצו לקבל דרכים חדשות, אבל אם נאמר שהמתנגדים לתורת מוהר"ן צדקו, או שעל כל פנים אין דרך מוהר"ן מחוייבת לדורות אלו, אלא אפשר להתקרב כראוי לה' יתברך גם בדרכים אחרות, הרי נצטרך לומר שמוהר"ן היה בדאי ושקרן ח"ו במה שאמר שהשיג בעולמות העליונים שההנהגות שחידש הם מחויבות לדורות אלו, ושרק על ידם אפשר להיות איש כשר באמת ולהתדבק בה' יתברך באמת, וכל מעיין מעט בספרי מוהר"ן יבין מעט מזעיר עוצם גודל מעלת וקדושת מוהר"ן, ונפלאות עצותיו והדרכותיו, וח"ו לומר שבדה מליבו דברים שאינם נכונים. ומוהר"ן לא אמר שדרכו היא למי שהוא משורש נשמתו וכדו', אלא אמר שזהו הדרך לכולם עד ביאת המשיח, ולכן באמת התקרבו בכל הדורות עובדי ה' גדולים לדרכו, גם בזמנים שסבלו בגלל זה רדיפות ובזיונות.
ובודאי אין להקשות, אם אכן עיקר ההתקרבות לה' יתברך באמת תלוי בהתקרבות לצדיקי הדור יחידי הדורות וההליכה בדרכיהם, על מה עשה ה' ככה שחלק גדול מכלל ישראל היו מרוחקים מהם, ורובם גם לא ידעו כלל מגודל מעלתם כי לא התחנכו לכך, ואם כן לא היתה להם אפילו בחירה בענין זה, כי בודאי נסתרים דרכי ה', והרי עינינו הרואות בימינו שרוב ישראל אינם שומרי תורה ומצוות, וחלקם אין להם אפילו בחירה בענין זה, כי הם כתינוקות שנשבו וגדלו כך מקטנותם, ואף על פי כן אין הולכים אחר הרוב, ואין אנו יכולים להבין דרכי ה' מדוע סיבב כך, ובדורות האחרונים הללו כל המקודש מחבירו חרב מחבירו, וככל שהקדושה גבוהה יותר כך רחוקים ממנה יותר אנשים, וכל אדם החרד על נפשו וזכרון העולם הבא לנגד עיניו, לא יסתכל על הרוב, אלא יחפש ויבדוק היטב היכן היא האמת, ואז יזכה ללכת בדרך האמת לטוב לו כל הימים, ואדרבה כיון שרוצה להתקרב לצדיק גדול כל כך, ואינו ראוי לזה מחמת חטאיו ופגמיו, לכן עוברים על האדם הרבה בזיונות ושפיכות דמים כשרוצה להתקרב לצדיק כזה, כמבואר באריכות בליקוטי הלכות. וכפי מה שיכיר האדם שפלותו יותר, ויעשה חשבון נפשו באמת ויבין עד כמה הוא רחוק מה' יתברך, כך יזכה יותר לשבר את כל המניעות ולהתקרב לצדיק הדור שיכול לתקן את נפשו בשלימות ולקרבו לה' יתברך באמת.
וכמו שכתב בליקוטי הלכות (הל' ערלה הל' ה'): "בודאי מי שירגיש שפלותו באמת וישים אל ליבו איך הוא מלוכלך בעוונותיו ותאוותיו ופגמיו הרבים, בודאי ילך על ידיו ועל רגליו ויבקש בכל כוחו את רופא האמיתי שיוכל לרפא תחלואי נפשו, כי מי יוכל לסבול להיות מלבוש בבגדים צואים ומטונפים. אך הבגדים צואים בעצמם מבלבלים את דעתו ומעקמים את לבבו עד שעושה עצמו כלא ידע את טינוף מעשיו, וחפץ עדיין בכבוד של העולם הזה ונופל בגאות וגסות הרוח, ועל ידי זה אינו יכול להתקרב אל האמת שלא ילעיגו עליו בני אדם, ויהיה נחשב בעיניהם כשוטה וכמשוגע. בפרט עתה בעוונותינו הרבים שנתקיים ותשלך אמת ארצה וסר מרע משתולל והכבוד נהפך לזרים ויראי חטא נמאסין וכו', אבל מי שמשים אל לבו כאב מעשיו אשר לא טובים ומרגיש שפלותו באמת, בודאי יכיר האמת לאמיתו וישבר כל המניעות שבעולם ויתקרב אל האמת במקום שהוא".
על החובה לעסוק בענין קירוב רחוקים • כוחו של יחיד • התועלת למקרב הנפשות • התענוג הנגרם לקב"ה כביכול על ידי קירוב רחוקים • הדרכות רביז"ל בעסק הקירוב • עובדות מאנ"ש ועוד | מאמר ראשון
הוי מתלמידיו של אהרן… אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. (אבות א')
אחד מעיקרי חסידות ברסלב, בו עסקו אנ"ש בכל הדורות היה קירוב רחוקים. הרחמנות הגדולה שיש בה, בדרכו של רבינו הקדוש רבי נחמן מברסלב זיע"א, באה לידי ביטוי נמרץ ברחמנות הגדולה שריחם על עוברי עבירה, בהיותם שקועים ברע ח"ו.
הרחמנות הגדולה שהביא רביז"ל לעולם, על הנשמות "דאזלין ערטילאין" ( – מתהלכים 'עירומים') בעולם הרוחות, שם סובבות נשמות בלי לבוש רוחני ומצטערות צער הרבה; הרחמנות הגדולה שהביא רבינו ז"ל לעולם, על ידי דברי תורותיו הנותנים תקווה טובה לפושעים, ומחזיקים בידי חטאים בדרכם אל התשובה; ומעל לכל, הנהגתו הרחמנית מאז עד היום, בבחינת "כי מרחמם ינהגם" (ישעיה מט), עשתה תלמידים ותלמידי תלמידים, ההולכים בדרך קדושה זו שהרבתה בעלי תשובה בישראל, כפי שיסופר להלן.
בתורה שלימה המופיעה בליקוטי מוהר"ן (ח"ב תורה ז'), מוצאים אנו את ההגדרה האמיתית של המנהיג לאמור: "כי מרחמם ינהגם, היינו, מי שהוא רחמן, הוא יכול להיות מנהיג. וצריך לידע איך להתנהג עם הרחמנות… ורחמן כזה, הוא רק משה רבינו… כי משה רבינו היה לו רחמנות באמת על ישראל ומסר נפשו בשביל ישראל… כי עיקר הרחמנות היא, כשישראל עם קדוש נופלין ח"ו בעוונות ר"ל. כי זהו הרחמנות הגדול מכל מיני רחמנות… כי מי שיודע קדושת ישראל… הוא יודע שישראל הם רחוקים לגמרי מעוון, ואין עוון שייך להם כלל כלל לא, לפי גודל קדושתם משרשם וגודל דקותם ורוחניותם. וע"כ, כל היסורים שבעולם, אינם נחשבים למשאוי, כנגד המשאוי הכבד של עוונות ח"ו ר"ל… וזהו עיקר הרחמנות, לרחם על ישראל עם קדוש, להוציאם מהמשאוי הכבד של עוונות. ועל כן, משה רבינו ע"ה, בכל עת שנפלו ישראל באיזה עוון, היה מוסר נפשו עליהם, והתפלל בעדם".
בכך הגיע משה רבינו למדריגת מנהיגותו, ובכך זוכה כל צדיק לדורות להקרא בשם מנהיג אמיתי בחינת "משה". לפי דברי הזוה"ק, הרי "אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא", היינו: בכל דור ודור ישנו מנהיג שהוא משרשו של משה, כי על כן, היה זה רבינו הק' רבי נחמן מברסלב זיע"א, שרחמנותו של משה בולטת בכל שורה ושורה מתורותיו הקדושים שגילה.
ואמנם, באותה תורה – "כי מרחמם ינהגם" – מאריך רבינו לבאר, עד כמה חשוב לרחם על ישראל ולהעמיד מהם תלמידים ההולכים בדרך האמת, בהדגישו, שלא רק מידת רחמנות היא זו "לדבר עם חברו ביראת שמים", אלא "שעיקר התענוגים והשעשועים של השי"ת… כשעולָה למעלה העבודה מעולם השפל הזה". לפיכך כה חשוב הוא להעמיד תלמידים בעולם הזה, שכן אף לאחר מות הצדיק, המנהיג, עיקר שלימותו הוא, שהשאיר "בן ותלמיד" בעולם, ההולך בדרכיו.
על החובה לעסוק בענין קירוב רחוקים
כמה וכמה תורות יש בליקוטי מוהר"ן העוסקות בצורך לעסוק בענין קירוב רחוקים. אלא שבספר חיי מוהר"ן (פרק עבודת ה' סי' צ"ו) נמצא הדבר ברור ומפורש: "כמה פעמים היה מדבר הרבה עימנו, והזהיר אותנו מאד לקרב נפשות להשם יתברך – להשתדל לדבר הרבה עם בני אדם כדי לעוררם ולהשיבם ולקרבם להשי"ת" – כך כותב מוהרנ"ת שם, והוא מוסיף לספר, שפעם אחת בליל מוצאי שבת "הוכיח אותנו [רבי נחמן] מאד כמה שעות על ענין זה, וסיפר אז הרבה מענין זה". ובכלל "האריך לדבר עמנו כמה וכמה פעמים מזה, וזירז אותנו לזה מאד, בכמה מיני לשונות. וכמה פעמים היה מבזה אותנו בבזיונות על שאנו מתעצלים בזה, ופעם אחת קרא אותנו 'עצים יבשים', על שאין אנו מולידים נפשות שיתקרבו להשי"ת על ידינו".
זוהי אפוא האזהרה היותר גדולה של רבינו ז"ל לאנשיו: לעסוק בענין קירוב רחוקים. בהזכירו את דברי הזוה"ק "זכאה מאן דאחיד בידא דחייביא וכו', וקוב"ה משתבח ביה בכל עלמין" ( – אשרי מי שאוחז בידי החייב וכו' והקב"ה משתבח בו בכל העולמות).
קטע חשוב מתוך הזוהר הק' על חשיבות הענין לעסוק בענין קירוב רחוקים, מופיע בפרשת תרומה: "ההוא זכאה, בעי למרדף בתר חייבא… בגין דיעבר מניה ההוא זוהמא ויתכפיא סטרא אחרא… ודא איהו שבחא דאסלק ביה יקרא דקודשא בריך הוא יתיר משבחא אחרא, ואסתלקותא דא יתיר מכולא… תא חזי, כל מאן דאחיד בידא דחייבא ואשתדל ביה למשבק ארחא בישא, איהו אסתלק בתלת סילוקין, מה דלא אסתלק הכי בר־נש אחרא. גרים לאכפייא סטרא אחרא, וגרים דאסתלק קוב"ה ביקריה, וגרים לקיימא כל עלמא בקיומיה, לעילא ותתא. ועל האי בר נש כתיב 'בריתי היתה אתו החיים והשלום', וזכי למחמי בנין לבנוי, וזכי בהאי עלמא ובעלמא דאתי, עאל בתריסר תרעי ולית מאן דימחי בידיה. ועל דא כתיב: "גבור בארץ יהיה זרעו דור ישרים יבורך הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד" – – – ( – צדיק זה, צריך לרוץ אחרי הרשע… כדי להעביר ממנו את הזוהמה ושתכנע הסטרא אחרא… וזהו השבח שבו מתעלה כבודו של הקב"ה יותר מכל שבח אחר, ועילוי זה גדול מהכל… בוא וראה, כל מי שאוחז בידי הרשע, ומשתדל בו שיעזוב את דרך הרע, הריהו מתעלה בשלש עליות, מה שלא התעלה כך אדם אחר. גורם להכנעת הסטרא אחרא, וגורם שיתעלה כבוד הקב"ה, וגורם שיתקיים כל העולם בקיומו, למעלה ולמטה. ועל אדם זה כתוב "בריתי היתה אתו החיים והשלום". וזוכה לראות בנים לבניו, וזוכה לעולם הזה ולעולם הבא, נכנס בתריסר שערים ואין מי שימחה בידו. ועל זה כתוב: "גבור בארץ יהיה זרעו, דור ישרים יבורך, הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד).
הרי שלדברי הזוהר חובה היא על הצדיק לעסוק בזה, ובכך הריהו מענג ומכבד את השי"ת יותר מכל, ולא עוד אלא שהוא בעצמו זוכה בשל כך למדריגות גדולות ביותר בזה ובבא.
ואף בדברי חז"ל, בגמרא ומדרשים מצינו שאבותנו היו עוסקים בכך הרבה. בראש וראשונה, ידוע מאמר חז"ל על הפסוק "ואת הנפש אשר עשו בחרן", שאברהם אבינו ושרה אמנו ע"ה עסקו לעשות נפשות – להכניסם תחת כנפי השכינה. וכל מטרת הכנסת האורחים של אברהם היתה בעיקרה, כדי ללמד לבני אדם את דרך ה'; כשהיה איש סועד אצלו היה מסביר לו, עד כמה עליו לשבח למי שהאוכל שלו. וכך היה משפיע על בני האדם להכיר במי שאמר והיה העולם.
"והיה ברכה" אמר הקב"ה לאברהם, ואף על כך אמרו חז"ל בבראשית רבה ל"ט: "קרי ביה 'בריכה' מה בריכה זו מטהרת את הטמאים אף את מקרב רחוקים ומטהרם לאביהם שבשמים". לאמור: כל עיסוקו היה, לקרב רחוקים.
מידת החסד היתה בו באברהם, ולכן ריחם כל כך על הבריות וקירבם להשי"ת. ואכן, מידה גדולה של רחמנות ואהבת הבריות צריכים לכך, לקרב את הבריות לתורה.
ולא לחינם קישר התנא בפרקי אבות את אהבת הבריות שבאהרן הכהן ל"מקרבן לתורה", שכן, כדברי רביז"ל, זוהי אהבה, זוהי רחמנות, להוציא את ישראל מן העוונות.
על מאמר זה בפרקי אבות, מביא הרע"ב את דברי התנא באבות דרבי נתן: "כיצד היה אהרן … מקרב את הבריות, כשהיה יודע באדם שעבר עבירה, היה מתחבר עמו, ומראה לו פנים צהובות, והיה אותו אדם מתבייש, ואומר: 'אילו היה יודע צדיק זה מעשי הרעים, כמה היה מתרחק ממני', ומתוך כך היה חוזר למוטב. הוא שהנביא מעיד עליו (מלאכי ב): בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעוון".
הרי, שעל ידי אותם פנים צהובות, מבלי לדבר אפילו, קירב אהרן הכהן נפשות רבות אל תחת כנפי השכינה. (עיין בתוי"ט שמקשה ע"כ ממאמר נתאי הארבלי שאמר "ואל תתחבר לרשע" ותירץ מאבות דר"ן פי"ב, שם כתוב שרק נתן להם שלום ולא התחבר עמם ח"ו. והוסיף, שכ"כ הרמב"ם. ואגב, גם בדברי רביז"ל בענין לימוד זכות על רשעים יש סתירה מספר המידות שם שלל ללמד זכות עליהם, והדברים מיושבים בביאור הליקוטים על תורה רפ"ב) שכן, קשר הדוק יש בין אהבת ישראל אמיתית, לבין העסק בענין קירוב רחוקים.
גם על יעקב אבינו ע"ה דרשו חז"ל בב"ר פ"ד את הפסוק "וישב יעקב בארץ מגורי אביו", שהיה עוסק בגיור גרים וקירוב נפשות רחוקות (מובא בליקו"מ ח"א רכ"ח). "וזה 'אלה תולדות יעקב יוסף' (הנסמך לפסוק וישב יעקב הנ"ל), היינו שיוסף הלך בדרך אביו, והיה עוסק גם כן לגייר גרים ולקרב הנפשות הרחוקות… וזהו 'והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה' וכו', שהם בני השפחות, שהם בחינת משפחות הירודות בישראל, שהיה מוריד את עצמו אליהם ביותר כדי לקרבם… וזהו, והוא נער… ופירש רש"י שהיה עושה מעשה נערות וכו', כי הצדיק האמת, בעוצם חכמתו, מוריד את עצמו אליהם כ"כ, עד שנדמה כאילו עושה מעשה נערות… אבל כוונתו רצויה להש"י לבד, בשביל לקרב הרחוקים להש"י שאי אפשר לקרבם כי אם על ידי זה (ליקו"ה השכמת הבוקר ד' טז).
ולא רק אבותינו הראשונים עסקו בכך, גם הבאים אחריהם, נביאי ה', כל עסקם היה לקרב את ישראל לעבודת השי"ת, ולכך לא חסכו עמל. בתתם את גוום למכים ולחיים למורטים, ריחמו הנביאים על ישראל ורצו למונעם מן העוון ומן העונש הצפוי להם על כך, ולכן העתירו דברים רבים כל כך על לב ישראל.
הלא כן אמרו חז"ל בפסיקתא רבתי מ"ד: "כל הנביאים קוראים לישראל לתשובה", בהוסיפם שבעיקר התייחד בזה הושע הנביא, שלימד את ישראל אף את דרכי התשובה בפרטיות "הושע אמר עשו תשובה, ומלמדם מה יפייסו על עצמם, שובה ישראל, קחו עמכם דברים ושובו… והושע אמר לישראל 'שובה ישראל עד ה' אלקיך' – עד שנתון במידת רחמים עשו תשובה, כי הקב"ה רחום וחנון, ורוצה בתשובה, עד שלא ימתח עליכם מידת הדין".
כל כך דיבר הושע על לבם, כדי שיחזרו בתשובה. ולא עוד, אלא שלימדם את דרך התפילה בתשובה – 'קחו עמכם דברים', שאת זו אמנם לימד גם רביה"ק, בגלותו את רחמי השי"ת עד היכן מגיעים, כהושע בשעתו.
ואף חכמינו ז"ל, תנאים ואמוראים עסקו בכך. כמו למשל ר' זירא, שהיו לו שכנים בריונים, והיה מקרבם כדי שיחזרו בתשובה (ואם כי הקפידו עליו רבנן, יתכן שחלקו על דרכו עמהם, אך בוודאי לא על מה שהשתדל בכך שיחזרו בתשובה) ואמנם לבסוף חזרו בתשובה.
את אחרים מקדמונינו מצאנו מתפללים על הרשעים שיחזרו בתשובה, ויש אשר ערכו נסיעות מיוחדות לשם כך, כמו שכותב מוהרנ"ת בחיי"מ שם: "וגם היה רצונו, שיסעו נסיעות בשביל זה, כדי לדבר עם בני אדם". בהקשר זה, הלא ידועים דברי חז"ל בגיטין (דף נז) על הפסוק 'וילך אלישע דמשק', "למה הלך? שהלך להחזיר לגיחזי בתשובה", עד דמשק נסע אלישע הנביא, וכל זאת, במטרה להחזירו לגיחזי בתשובה.
וגדולי החסידות, תלמידי הבעש"ט, כלום למודעי אנו צריכים, על נסיעותם הרבות וטלטוליהם בדרכים, למען קירוב נפשות לתורה ולמצוות?! ואין כאן המקום לספר את הסיפורים הרבים המסופרים בהקשר זה. אך יצוין, שהיה זה אחד מיסודותיו של הבעש"ט הקדוש, שכל עסקו בעולם התחיל והיה, לקרב נפשות לאביהם שבשמים. וכך אמנם נמסר לו מפי אליהו הנביא: "כשיפוצו מעיינותיך חוצה", אז תהיה הגאולה השלימה.
כוחו של יחיד
על כוחו של איש אחד לחולל מהפיכה רוחנית בעולם כולו, וביחוד בעם ישראל, אין כל חולק. אחד ויחיד עם רצון עז לקרב נפשות לעבודת השי"ת, מסוגל להביא את הגאולה השלימה ממש. דומה אפילו שאין צריך לכך ראיה, תולדות ישראל הוכיחו זאת. שמענו על הבעש"ט הקדוש, שמענו על רבינו הק' ושאר גדולי החסידות, שבעוז רוחם קירבו אלפים ורבבות לעבודת השי"ת, ודורות דורות, גדלים ויגדלו על ברכי שיטותיהם ודרכיהם בקודש.
אך כבר העיר רבינו ז"ל באחת מתורותיו, שיש לו לאדם להאמין בעצמו, בכוחו ובאפשרותו הרבה, לעשות חיילים בתורה ועבודה, ושלא ישכח מגבורתו שהאציל עליו הבורא יתברך שמו.
בתורה אחרת מביא רבינו ז"ל את מאמר חז"ל: "כל העולם לא נברא אלא בשבילי", ומוסיף, שמשום כך, משום שהעולם נברא בשבילי, עלי לדאוג לתיקונו, ולא להתחמק ח"ו מאחריותי על הבריאה כולה.
בהרגשה זו התהלכו כל אותם מחוללי המהפכות הרוחניות בישראל, שהכירו בכוחו של היחיד להכריע את כל העולם לכף זכות, על ידי פעלתנות בלתי נלאית, בצד תפילה ובקשת רחמים על העולם, כמובן.
פשוט מאד, אם היה כל אחד מנצל את כשרונותיו לעם סגולה, ומאציל מהישגיו בעבודת ה' על חבריו וסביבתו, כי אז היה נראה עם ישראל אחרת לגמרי. וכל זה מחמת שכל אחד מישראל יש בו אלוקות, כי כל אחד מישראל הוא חלק אלוה ממעל, על כן יש בו כח להכניס ידיעת אלוקותו בעולם ולהוציא ישראל מעוונות ולהשיבם אל התורה (ליקו"ה יו"ד נדרים ד').
הדבר מקבל משנה תוקף ומשמעות לגבי חסידי ברסלב, שהפשוט שבהם מלא וגדוש דיבורי התחזקות והתעוררות נפלאים, ועד כמה שהוא יודע את תועלתם העצומה, אין הוא משער לעצמו שאם אך היה פותח את פיו, בשבתו בביתו או בלכתו בדרך, ובקיצור, בכל מקום שהוא פוגש באנשים, היה מרים את הכל לרום המעלות, והיה פועל נפלאות ונוראות בקירוב רחוקים וקרובים לעבודת השי"ת ותורתו בכוחה של תורת רבינו הקדוש.
– "כי הצדיק מאיר דעת אמיתי ונפלא כזה, עד שכל מי שזוכה לקבל הארה מדעתו, יש לו כח להאיר יותר לחבריו ותלמידיו, אפילו אם הוא בעצמו קטן במעלה מאד. כי דעתו (של הצדיק), שגבה מאד, עד שכל בני אדם גדולים וקטנים, יכולים לקבל את דעתו, ולהאיר להלן יותר בחבריהם ותלמידיהם" (שם ו').
על כגון דא אמרו חז"ל: "אמר ר' נחמן בר יצחק: למה נמשלו דברי תורה כעץ, שנאמר 'עץ חיים היא למחזיקים בה'? לומר לך: מה עץ קטן מדליק את הגדול, אף ת"ח קטנים מחדדים את הגדולים", או כמו שאמר פעם רבינו לאיש פשוט: "א שפענדאלע קען א קלאץ אונטערצינדן (קיסם קטן בוער יכול להבעיר עץ ענק). לאמור, שגם הוא הפשוט לכאורה, מסוגל לקרב אדם גדול לעבודת השי"ת. והדבר הוכיח את עצמו, כפי שנספר בהמשך בע"ה. אין חסר לו לקיסם הבוער, האדם הפשוט, אלא לבוא במגע עם העץ הענק, לדבר אליו על מה שהוא יודע, לא פחות ולא יותר, כי אז יתחיל גם הוא לבעור, ועוד ביתר שאת וביתר עז.
אך כאמור, כל זאת בתנאי שנאמין בכך, ושנדע מה רב כוחנו הרוחני שאינו נמדד בקני מידה גשמי, אלא רוחני. עלינו לדעת, שכל נקודה רוחנית, כל שיחה קטנה מרבינו ז"ל שאנו יודעים, כל גרעין מתורתו, בידה לקרב הרבה הרבה מעבר למה שאנו משערים לעצמנו.
הלא כן אומר רביה"ק בתורה ז' הנ"ל: "וכל אדם יכול לעשות זאת, להעמיד תלמידים. כי כששניים מדברים יחד ביראת שמים, אזי, כשאחד מאיר לחברו באיזה דיבור, נחשב חברו אצלו בחי' תלמיד, ולפעמים נעשה להיפך, דהיינו שאח"כ הוא מקבל מחברו איזה דיבור, אזי נעשה הוא בחינת תלמיד לגבי חברו". פירוש הדבר, שבכדי לגרום לכל אותה נחת רוח לבורא יתברך בהעמדת תלמידים, אין צריך יותר מאשר "לדבר עמו ביראת שמים", לפתוח את הפה, ולדבר בענייני עבודת השם פשוטה. כי אז, הריהו בבחינת מנהיג רחמן, המקרב בני ישראל לאביהם שבשמים.
ושמא תאמר: אין הכרח לעסוק בכך, או שמא, די לדבר עם חבר אחד ביראת שמים? על כך אנו קוראים להלן: "וצריך כל אדם ליזהר ולהשתדל בזה, כי לא תוהו בראה, לשבת יצרה, (ישעיה מ"ה), כי צריך כל אדם לעסוק בישובו של עולם, שיהיה העולם ממולא מבני אדם… כל זמן שאין מאיר הדעת בבני אדם ואינם יודעים ומרגישים אלוקותו יתברך וממשלתו אינם בכלל בני אדם, מאחר שאין בהם דעת לדעת את ה', שזה עיקר גדר האדם… כי צריכין ליישב את העולם, שיהיה מיושב העולם מבני אדם דייקא, דהיינו מבני דיעה שיודעין את השם יתברך".
הרי כאן שוב חובה לעסוק בענין קירוב רחוקים (וקירוב נפשות בכלל), בנוסף לדבריו ז"ל שבחיי מוהר"ן צ"ו אותם הבאנו לעיל. עלינו רק להוסיף את מה שמוסיפים חסידי ברסלב בכל הזדמנות, שבמעשה ג' שבסיפורי מעשיות מסופר: "מעשה בחכם אחד, קודם מותו קרא את בניו ומשפחתו וצוה אותם להשקות אילנות. גם יש לכם רשות לעסוק בשאר פרנסות, אבל בזה תשתדלו להשקות אילנות".
השקיית האילנות, אלו נפשות ישראל הזקוקים להשקייה, כדי לגדול ולהתקרב לעבודת ה', מהווה אפוא צוואתו של רבינו ז"ל לעסוק בקירוב נפשות (בכלל, כמו גם קירוב רחוקים) במרכז עיסוקינו ומעשינו כולם.
בשולי הדברים, אנו מוצאים לחובה להעיר שתי הערות: א. חסידי ברסלב הקפידו שלא "לצאת לרחוב" לקרב, ז"א: לא להכנס למקומות לא כשרים, או להסתכן בקלקול שמירת עיניים וכדומה כדי לעסוק בקירוב. אלא, שמי שהגיע אליהם, קירבוהו בכל מה דאפשר (ובוודאי, שעסקו בלחזק ולקרב לעבודת השם אנשים שומרי תומ"צ, שחסרה להם התחדשות בעבודת השם או שאינם יודעים מגודל חשיבותם ומעלתם ומעלת כל תנועה בעבודת השם). הערה שניה: בציווי רבינו ז"ל, חסידי ברסלב התרחקו מכל סוג של ויכוח על ענייני אמונה. וסירבו בתכלית הסירוב לעסוק בכך. בשיח שרפי קודש מובאת שיחה, שכאשר הגיעו אפיקורסים לדבר עם אנ"ש, הם השיבו "אם אתה רוצה לשמוע אותי, אני מוכן לדבר. לשמוע אותך – איני מוכן".
שמעתם מה יהיה בעתיד? – "יבקשו ויחפשו אז אחר עונות ישראל – איך לוקחין עוד איזה עוון כדי לעשות ממנו תורה!" – – –
מפליא ביותר.
גם מוהרנ"ת באחד ממכתביו, אחרי שהוא מזכיר לבנו ש"סוף כל סוף יתהפך הכל לטובה, ויקויים 'ביום ההוא יבוקש ויחופש עוון ישראל' כדי להפכם לזכיות" – הוא נפעם: "בני, הנשמע כזאת?! אבל באזנינו שמענו זאת מפיו הקדוש בעצמו, מפי זה שזכה לתורת ה' ולתפילת ה' ממש, ולא היה לו ממי להתבייש כלל. על כן, עדיין תקוותנו חזקה לזכות לשמחת עולם על ראשם לנצח, מאחר שזכינו לתורות ותפילות כאלה" (עלים לתרופה, מכתב מיום א' חיי שרה תקצ"ד).
* * *
לשם מה סיפר לנו זאת רבינו הקדוש? הרי דבר זה יקרה רק בעתיד, ואיזה שימוש נוכל לעשות בכך בטרם בוא העתיד? "כי עדיין אין אנו מבינים, מה נעשה אנחנו עתה בעומק הגלות הזה, שעיקר הגלות הוא העצבות; ובמה נזכה עתה לזה לשמח נפשנו להכניע הקליפות לצאת מגלות הנפש שהוא העצבות שמתגבר בכל יום?" (ליקוטי הלכות, ברכת הודאה ו, י).
התשובה היא:
גם אנחנו – הרחוקים עדיין מאותו עתיד נפלא – צריכים לדעת ולזכור זאת היטב. משום שהיום שבו 'יבוקש עוון ישראל ואיננו' אמור לנחם ולעודד אותנו גם בימים אלה, בהם הנפילות כואבות עד מאד, ולתת לנו את הכח לקום ולהתחיל מחדש.
וכיצד? "כי זה ידוע, שהעיקר להמשיך עלינו גם עתה בחינת הגאולה, בבחינת 'קרבה אל נפשי גאלה', כמו שאומרים בשם הבעל שם טוב ז"ל. וכל דברי הצדיקים, בפרט דברי אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה – כולם הם עצות להחיות נפשותינו עתה גם עתה, כל אחד ואחד בכל מקום שהוא" (שם).
ולכן, גם כיום, בתוקף הגלות, עלינו לזכור, שהסוף שלנו נפלא, וכי לא נבראנו כדי 'להיטגן' כאן בעולם המר הזה, כי "בוודאי לא ברא ה' יתברך את האדם בחכמה נפלאה ונוראה כזאת, בשביל שיסבול עמל וכעס כזה בזה העולם, כי כוונת ה' יתברך בוודאי רק לטובה. וכמבואר בכל הספרים, שברא את כל העולם ומלואו, בשביל האדם, כדי להראות טובו וחסדו ורחמנותו. היינו, שעיקר בריאת האדם שבשבילו נברא הכל, היה בשביל התכלית… וזה כל נחמותינו על כל הצרות והיגונות שסובל כל אחד.
"ועל כן צריכין להתגבר מאד מאד להמשיך שמחה על עצמו, על ידי שיסתכל על הסוף, שהוא תכלית העולם הבא, שאז יתהפך הכל לטובה. כי אפילו הפחות שבישראל והגרוע שבגרועים – אין שיעור לכל נעימות הטוב הנפלא שיזכה אז; וכמו שחיזקו אותנו הצדיקי אמת בכמה לשונות בעניין זה, כמו שכתוב 'ביום ההוא יבוקש עוון ישראל ואיננו', כמו שמובא בסימן כ"ב, שיבקשו ויחפשו עוונות ישראל, כי יתהפכו לזכיות. וכמו שכתוב על פסוק 'נרדי נתן ריחו', וכן בפסוקים הרבה. ועל ידי זה יוכל לשמח את עצמו גם עתה בכל מה שעובר עליו" (שם, ט).
* * *
כשהאדם צועד יחף בשלג, רעב וצמא, רועד וקופא – הוא עלול לאבד את רצון החיים ולקרוס. אבל אם הוא זוכר שהוא לא בעיצומה של 'צעדת המוות', אלא בעיצומה של תחרות שבה בוחנים את כח הסבל שלו – הוא מתמלא בכח!
מאותה סיבה, מגלה לנו רבינו הקדוש ידיעות מרעישות על העתיד לבוא, למען נבין ונשכיל שכל הסבל שאותו אנו עוברים, אינו לחינם, אלא כל כולו ריווח ותענוג לנצח.
דומה שאין מי שחולק על חשיבותה של השמחה, ועל התרומה הגדולה שלה לחיים של עבודת ה'. "כשאדם עושה מצווה בשמחה, זה סימן שליבו שלם לאלוקיו" (ספר המידות, שמחה אות א) – כל אלו דברים שניתנים להרגשה. אין כמו השמחה לפתוח את הלב לעוד מעשה טוב, לעוד התלהבות, לראיית הדברים באור חדש, פנימי וקרוב. ידוע פירושו של הרמב"ם למה שנאמר בפרשת התוכחה, שהסיבה לכל העונשים הקשים היא אחת – "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב" – "וכל המונע עצמו משמחה זו [שבעבודת ה'], ראוי להיפרע ממנו"(הלכות לולב, ח, טו). כל אלו דברים שנצרכים לחלק מאוד בסיסי וראשוני בכל העבודה שלנו.
משום מה, לפעמים פשוט נראה שהעבודה בנושא של השמחה נטושה לחלוטין, והיא בכלל לא ענין לענות בו בשבילנו. "הבעל דבר מתלבש עצמו במצוות היראה ומכניס ומביא גם בלב הכשרים שחלילה לבלות זמן על המחאת כף וריקודין ושמחה בה', כי אין לך מצוה שאדם דש בעקב כמו מצות השמחה והריקודין" (רבי אברהם ב"ר נחמן, ששון ושמחה, תפילה ג והערה ח שם). בתרגום לשפה שלנו, מצווה שאדם דש בעקב היא מצווה שלא 'סופרים' אותה בכלל. לא מרגישים שיש כאן משהו בכלל שאנחנו מבטלים אותו, כמו שכשאנחנו דשים על דברים קטנים תוך כדי הליכה, אנחנו לא שמים לב בכלל שדרכנו על משהו. ולא זו בלבד, אלא "אין לך מצוה שאדם דש בעקב כמו מצות השמחה" – זאת המצווה הכי עזובה ונטושה שיש. מדוע הדברים כך? האם החיוניות של השמחה לא ברורה? וכי יש דבר שיותר קל להזדהות איתו יותר מהשמחה?
"עיקר הקדושה היא שמחה, דהיינו לשמוח בה' יתברך" (ליקוטי הלכות, נפילת אפים ד, ד). קדושה מהי? "קדושים תהיו, כי קדוש אני ה' אלקיכם" (ויקרא יט, ב). בין לרש"י המפרש שהקדושה שהפסוק מדבר עליה היא פרישות מעריות, ובין לרמב"ן המפרש שהקדושה המדוברת כאן היא פרישות כללית מכל דבר תאווה ומיאוס, הצד השווה שבהם הוא שקדושה היא פרישות ומובדלות. דהיינו – איננו דומים לחסרי האמונה בצורת החיים שלנו, ורק שונים בפרט זה או אחר. אנחנו מובדלים – אצלנו אותם דברים שיש אצל הגויים צריכים להיות בצורה אחרת לגמרי. הדברים מפורשים יותר בלשונו של הרמב"ן: "ועיקר הכתוב בכיוצא בזה יזהיר שנהיה נקיים וטהורים ופרושים מהמון בני אדם שהם מלכלכים עצמם במותרות ובכיעורים" – אין הפרישות רק מהמותרות והכיעורים, אלא מ'המון בני אדם' ששייכים לאותם דברים.
"ואנשי קודש תהיון לי, ובשר בשדה טרפה לא תאכלו" (שמות כב, ל). אימרה ידוע של הרבי מקוצק על פסוק זו אומרת: "ואנשי קודש תהיון לי" – לקב"ה יש מספיק מלאכים בשמים. מאיתנו הוא דורש להיות אנשי קודש. טעות היא להבין את דבריו כהקלה, שגבול השאיפה שלנו לא צריך להיות כזה גבוה. אדרבא: כאן כתובה הדרישה הגדולה ביותר שיש מאיתנו, שבזה גדלה מעלת עם ישראל מהמלאכים (חולין דף צא ע"ב). מלאכים פרושים ממגע עם גשמיות. הם מגלים קדושה במציאות רוחנית, בעולמות עליונים. כשעם ישראל מתנהג בקדושה בדברים גשמיים, אוכל לשם שמים ונמנע ממותרות וכדומה, הוא מגלה קדושה במציאות גשמית, הוא מגלה שגם את העולם הזה אפשר לחיות בצורה אחרת. בגלל ש"אנשי קודש תהיון לי" בגלל זה – "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו". קדושה זו צריכה להתגלות בייחוד בדברים גשמיים כאכילה.
ומה יותר מתאים להגדרת השוני וההבדל הזה מאשר מצוות השמחה? הרי יכולנו להיות גויים 'משופרים' – במקום שבע מצוות קצת יותר מצוות, פה ושם אנחנו אולי קצת יותר מוגבלים מהם, אבל אחרי הכל אנחנו בני דודים. לא כן. עלינו לשמוח בעבודת ה'. הצמיחה וההתפתחות של הגויים היא בתחום שונה לחלוטין מאיתנו. אנחנו צריכים לגלות צמיחה וגדילה בתוך עבודת ה'. היצר אומר בקול משכנע, 'מה לך בריקודים ושמחות, תלמד באותו הזמן עוד דף גמרא, תעשה עוד מצווה. אל תבזבז את הזמן.' לא, אנחנו עונים לו. אנחנו צריכים לגלות קדושה בעולם הזה. לא נזניח כחוט השערה אף מצווה, אבל נבין שאסור לנו להשלות את עצמנו בהסתפקות בעשייה בלבד. אנחנו צריכים לראות איך כל העשיות שלנו מביאות אותנו לגדילה, לצמיחה, למימוש עצמי. עזבנו את השמחה בגלל שלא הבנו היטב היכן היא צריכה להתגלות – לא רק בבית הכנסת, לא רק בזמנים בהם אנו מדמים למלאכים. היא צריכה להופיע בכל רובד בחיינו. ואת זה השלכנו מאחרי גוונו ושכחנו מזמן מרוב עשייה, שלפעמים היא הטעיה של היצר כדי שלא נתבונן מה ההשפעה של המצוות בחיים שלנו. אסור לנו לטעות בזה. אסור לנו לא לראות את החשיבות של השמחה. עלינו להבין כי השמחה באה כחלק מהתהליך הכללי שלנו בהתקדשות, בהתעלות מעל חיי עולם הזה רגילים. לא את אלו אנחנו רוצים – קדושה אנחנו מבקשים. ועיקר הקדושה – היא השמחה.
וגילה לנו אשר אין שום עצה להינצל מגודל התגברות היצר שתמיד הוא שוקק ומתאווה להכשיל את האדם, רק על ידי התבודדות.
* * *
כזכור, לאחר שעברנו על דרכם של צדיקי עולם בתפילה במהלך הדורות, הגענו לדרכו של רבי נחמן מברסלב. בוודאי שהכול מודים בחשיבותה של התפילה כעמודי מעמודי התווך של יהודי. התדירות הגבוהה שלה יותר מכל מצווה אחרת כמעט, מעידה על נחיצותה בעבודת ה'. אבל עד כמה היא חיונית בעבודה שלנו? להתפלל רק בזמן של משבר, להסתפק בתפילות שתקנו לנו חז"ל, או להרבות מעצמנו? רבי נחמן מברסלב אמר: "א י ן ש ו ם ע צ ה להינצל מגודל התגברות היצר, רק על ידי התבודדות". כהמשך לצדיקי הדורות שהדגישו את הצורה שתפילה צריכה להחוות אצל כל יהודי – כעצם החיים – מדגיש רבי נחמן את החובה להתבודד בכל יום, כחלק מהעבודה הרוחנית גם כן.
* * *
"אמר רב יצחק: יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום, שנאמר: רק רע כל היום (בראשית ו)" (קידושין דף ל ע"ב) מפרש רש"י: "שכל שעות היום רעתו מתחדשת". משמעות ההתחדשות של היצר בכל שעות היום, היא לא בהיתקלות עם אותן בעיות בצורה שונה. בכל יום מתעורר היצר בפיתוי מסוג חדש. כוח חדש, הנאה חדשה, מסר חדש. אם אדם נשאר סטטי ולא מתעורר מעצמו, היצר הרע יהיה בעדיפות ראשונה. הוא זה שיקדים את האדם באופן טבעי, ובלי מעשה מיוחד מצידו הוא פשוט יובל בידיו של היצר. "לפתח חטאת רובץ" – היצר הרע מונח בפתחו של אדם. הנטייה הראשונית כשאדם לא יחשוב על מצבו, תהיה להיגרר אחרי היצר. זהו מצב של חוסר אונים גדול, כשההכרח הראשוני הוא נטייה לרע, ועל האדם למשוך את עצמו מאותה ירידה טבעית.
ממשיכה הגמרא בתיאור פעולתו של היצר הרע: "ואמר רבי שמעון בן לוי: יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש המיתו, שנאמר: צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו (תהלים לז), ואלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו, שנאמר (שם): אלוקים לא יעזבנו בידו". כהמשך לאותו מצב של חוסר אונים כשברירת המחדל היא לעשות רע, מוסיף רבי שמעון בן לוי: "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום". התגברות איננה התייצבות כנגד. התגברות היא מצב בו הצד השני נמצא בידיו של הצד המתגבר. הגבורה תמיד מציגה את הצדדים האחרים כחסרי משמעות, כבטלים לכוחה ומשמעותה. התגברות זאת נעשית בהצגת הניסיונות והפיתויים כהרבה יותר גדולים מהאדם, ואין בכוחו לסרב להם, או בהצגת החטאים והכישלונות כמציאות קבועה אצל האדם שאין לו אפשרות לצאת מהם. היצר הרע מתואר כ"מלך זקן וכסיל" בספר קהלת (ד, יג), בשל הצורה בה הוא מתגבר על האדם עד כדי כך שהוא נראה כזה שמנהיג ומניע את האדם – מלך, ואין לאדם כוח להשתחרר משלטונו – זקן. הוא כבר כבול בהרגליו ובשגרת מעשיו הרעים.
מצב כזה של חוסר אונים מתואר בצורה ישירה ונוקבת בפסוק: "צופה רשע לצדיק, ומבקש להמיתו". היצר לא מבקש לספק לאדם הנאה זמנית שתוריד אותו קצת ממדרגתו, תגרום לו לזלזול בנושא מסוים. הוא הולך על הכול, מבקש להמיתו. בודאי שהוא בא לאדם בפיתויים קטנים, אבל באותם פיתויים קטנים הוא מתחיל לכבול את ידיו. עבירה גוררת עבירה, החבל מתהדק. ככל שהזמן יעבור החבל עוד יותר יתהדק, עד שיום אחד היצר יבהיר לו: אתה כבול. אין לך אפשרות לצאת. השלב הבא – ייאוש. משם למיתה רוחנית הדרך לא ארוכה. "הוי מושכי העוון בחבלי השווא, וכעבות העגלה חטאה" (ישעיהו ה, יא). נמשכים לעוון בחבלי שווא – חבלים שנראים כאילו אין בהם ממש, שווא. אבל התוצאה בסוף היא "כעבות העגלה חטאה" – החטא כבר מושך בחבלים גדולים כשל עגלה.
מה הסיכוי של האדם להתייצב מול כל אלה? לא ליפול בסטייה הקטנה ביותר, לעמוד כל רגע על המשמר מפני היצר שינצל רגע של היסח הדעת? מניסיונות שנראים הרבה יותר גדולים מכוחותיו?
"ה' לא יעזבנו בידו". אין תשובה אחרת. ה' לא עוזב אותו. ברגע שהוא יהיה נתון בכוחות עצמו, מייד הוא נכנס לזרועות היצר שמתגלה כהרבה יותר גדול ותקיף ממנו. בלי ישועת ה', מועד האדם לכישלון כמעט בטוח.
* * *
"ואמר [רבי נחמן], שהתפילה הוא עצה כללית ושורש לכל העצות המובאים בספריו הקדושים. כי אמנם ספריו הקדושים מלאים עצות נוראות ונפלאות על כל דבר ודבר בעבודת השם. עצות ה' אשר לעולם יעמודו. אבל העצות בעצמם קשה מאוד לקיימם, ועל כולם, עיקר העצה היא רק תפילה והתבודדות" (הקדמה להשתפכות הנפש).
אמנם יש עצות בעולם, שבודאי יכול האדם להתגבר בכוחם על כל המכשולים שבדרך. העצות נותנות לו דרך ונתיב בבניית אישיותו הרוחנית וביסוסה. אבל, עדיין כל זה לא מספיק. "העצות בעצמם קשה מאוד לקיימם". גם על זה מופיעה התגברות היצר. גם אם הדרך נראית לנו כל כך ברורה, היצר עדיין נעמד בדרך ופשוט לא נותן לעבור. מהו ה'דלק' שלנו בעולם הזה, הכוח שיתן לנו לעבור את הכל? מהי הדרך שתלמד אותנו איך ללכת בכל הדרכים? ההתבודדות. כש"ה' לא יעזבנו בידו", אנחנו מקבלים את הכוחות לעבור את כל הדרכים.
"ברוך ה', יום יום יעמוס לנו, הא-ל ישועתנו סלה" (תהלים סח, כ). בכל יום ויום אנחנו צריכים לעבור עומס, שבמבט לאחור אנחנו מתפלאים איך עברנו את הכול. האמת היא, שבאמת אין הסבר. לא הסבר מצד הכוחות שלנו, התבונה שלנו. "הא-ל ישועתנו סלה" – הקדוש ברוך הוא היה הישועה שלנו, מה שקיים אותנו. הוא זה שהעמיד אותנו על הרגליים, תמיד.
מכוח הידיעה הזאת אנחנו פונים אל ההתבודדות. אין לנו ברירה אחרת; ההחלטות שלנו, התוכניות שלנו, איך נתקדם ואיך נשלוט על הכול, לא יעמדו לבדן. לפני שאנחנו הולכים בדרך, אנחנו צריכים את מה שיחזיק אותנו בה. לבקש את ה', שיהיה איתנו תמיד. לא לבקש שיעזור לנו כרגע בגלל הקושי הזה, אלא לבקש את ישועתו – את התגלותו אצלנו כְּמה שעומד מאחורי הקיום שלנו, הישועה, היש. כדי להגיע לזה, עלינו להקדיש זמן קצוב ביום לתפילה אישית לפני ה', במלים שלנו. לומר את המשברים שעוברים עלינו, ובכולם לבקש את ה' – שיהיה הישועה שלנו.
מוצאי חג השבועות תקצ"ג, בעיר ברסלב. זה עתה הסתיימו שני ימי החג המופלאים במחיצת רבי נתן תלמידו הגדול של רבינו מוהר"ן זי"ע.
אותם ימי חג כונו בפי התלמידים "השבועות הגדול", זאת על שם האורחים הרבים שהתקבצו מכל עבר כדי לקבל תורה ועצה נכונה לעבודת השם מפי קדשו של מוהרנ"ת. ההתעוררות הנפלאה שהיתה בימי החג, עדיין ליהטה בנשמתם, ועתה הם עומדים להיפרד ממנו ולחזור לביתם.
"נו" – פונה אליהם רבי נתן – "אחרי שקיבלנו את התורה, צריכים להיזהר שלא לעשות שוב עגל, כמו שהיה במתן-תורה" – – –
מילים ספורות המכילות בקירבן תורה שלמה!
מעשה העגל לא היה מאורע חד פעמי; אין סיבה שזה לא יחזור על עצמו, אלא כך היא ההנהגה העליונה: מיד לאחר התעלות והתרוממות, מערימים ניסיונות קשים, וצפויה סכנה רוחנית שיכולה למחוק את כל ההתעלות, אם לא גרוע מכך.
חטא העגל שעם ישראל נכשל בו אחרי ההתגלות העליונה שהיתה בהר סיני, הינה הוראת דרך לכל מצב של עליה; על האדם להישמר אז ביותר שלא ליפול בפח!
שכן, מיד אחרי העליה מנסים את האדם במצב ירידה, של חושך עצום. אין זו רק העלמת האור וחזרה למצב החושך שקדם לו, אלא משקל נגד מול האור שהתגלה.
אם בהר סיני זכו ישראל להתגלות של אמונה שלא היתה דוגמתה בעולם, כאשר באותו מעמד נשגב "פתח להם שבעה רקיעים, וכשם שקרע את העליונים כך קרע את התחתונים" (רש"י דברים ד, לה) – הרי ההסתרה שהגיעה אחר כך לא היתה סתם הסתרה, אלא חושך מעובה שהיה בכוחו להכשיל את ישראל בחטא עבודה זרה חמור ביותר, שהוא ההיפך הקוטבי לאמונה הקדושה.
מדוע כה מתעצם כוח הרע אחרי התגלות שכזו?
כאן אנו עומדים על סוד מסודות הבריאה: הקב"ה ברא את העולם אך ורק בשביל האדם שניתנה לו בחירה, ובידו להחליט אם לעשות טוב או רע.
הקב"ה העדיף את עבודת האדם השפל על פני עבודת המלאכים והשרפים, רק מפני שהאדם הוא בעל בחירה!
בשל כך נודעה החשיבות הגדולה כל כך של עבודת האדם, כי לולא הבחירה, לא היה שום תכלית בבריאה כולה.
כיון שכך, לא יכול להיות מצב בעולם שבו הבחירה איננה שקולה, כאשר הטוב והרע הם בעלי כוחות שווים. ולכן לאחר שהופיע בעולם גילוי אור ה' שביטל את הבחירה – מיד ניתן כוח לרע לבלבל את העולם בדמיונות שווא שיהוו משקל נגד לגילוי הנשגב הזה.
כך ניתן כוח ליצר הרע להתעות את עם ישראל בדמיון כוזב שכזה כמו עגל הזהב, עד כדי כך שהם האמינו בעגל על אף שראו אותות ומופתים נוראים שכאלו של יציאת מצרים, קריעת ים סוף ומתן תורה.
שכן חוק הבחירה מחייב, שמול הכוח העצום של הטוב, יקבל גם הרע כוח עצום, כדי שגם אז יוכלו בני האדם לבחור בין טוב לרע.
מציאות זו איננה עונש; הבחירה היא מתת-אלוקים שאותה העניק לנו ברוב טובו ורחמנותו, כך מלמדנו רבי נתן בתפילותיו: "ומרוב טובך האמתי והנצחי אשר חפצת לגלות לבריותיך, נתת בנו את היצר הרע, כי דעתך שגבה מאד, וידעת אשר אי אפשר לגלות טובך לבריותיך כי אם על ידי שיהיה כח הבחירה לאדם על ידי שני היצרין שנתת בו – יצר טוב ויצר הרע. ולאשר טובך והשגת אמתתך עולה עד אין סוף, ואתה חפץ שנשיג אותך בתכלית מדרגה העליונה – על כן הגדלת והרבית בכחות היצר הרע, כמעט בלי שעור, ונתת לו כח להסית ולמנוע ולפתות" (ליקוטי תפילות ח"א, צב).
עובדת יסוד זו מלמדת אותנו דבר או שניים גם במלחמתנו התמידית להתקרב לקדושה:
כשאנו זוכים לפעמים למצב של עליה, ואחר כך נעלמת ההתעוררות – עלינו לזכור שאין זה מצב של ריחוק ועונש, לא ולא, זוהי הארת פנים מלמעלה: פתחו לפנינו מכרה זהב, העניקו לנו את הכח המופלא ביותר שקיים בבריאה ושרק בגללו עבודתנו חשובה ויקרה כל כך, יותר מעבודתם של מלאכים – את כוח הבחירה!
כשאנו במצב של ירידה אל לנו לשבת אז ולהתאבל על הימים הטובים שהיו ואינם; אסור לנו לחשוב שעתה נסתמו מעיינות הטוב; אדרבה, זוהי התכלית; עתה ורק עתה ניתן להרוויח באמת.
בנוסף לכך יש לזכור: ההארה הקודמת לא הלכה לאיבוד; היא מלווה אותנו גם במצב ההסתרה ונותנת לנו כוח להיאחז ברושם הטוב שעדיין נותר בנו מהתקופה המוארת, כדי שנוכל לחזור ולבחור בטוב.
כך בדיוק היה בעת מתן תורה, הרושם שנותר ממעמד הר סיני לא נעלם לגמרי מליבות בני ישראל, על אף שאחריה הגיעה עת הסתרה. הרושם של הקדושה נתן להם אז את הכוח לחזור בתשובה; וזה הנותן גם לנו כוח עד היום להתקיים בגבולות הקדושה.
עלינו רק לחפש אחרי האור הגנוז בתוך החושך ולהידבק בו. או אז אין קץ לרווחים המופלאים שנזכה בהם.
עצבות הוא כמו מי שהוא בכעס וברוגז, כמו שמתרעם ומתלונן עליו יתברך חס ושלום, על שאינו עושה לו רצונו. אבל לב נשבר הוא כבן המתחטא לפני אביו, כתינוק שקובל ובוכה לפני אביו על שנתרחק ממנו (שיחות הר"ן מב)
"אין בין גן עדן לגיהינום אלא כחוט השערה". ההבדל בין הקדושה והטומאה לא צריך להיות הבדל תהומי של שמים וארץ. שניהם יכולים להימצא באותו מקום, באותה מציאות, עם הבדל קטן של חוט שערה שמשנה את כל התמונה. בוודאי שכך הוא בעניינים המסורים ללב, שם הדברים דקים ביותר ונדרשת התבוננות וכנות לדעת ולהבדיל בין הטהור ובין הטמא. בשורות הבאות יהיה ניסיון לגעת קצת באותו חוט שערה בנושא של לב נשבר ועצבות, ובכך לדעת יותר על איזה רגש לשמור ומאיזה רגש להישמר.
"עצבות הוא כמי שהוא בכעס וברוגז, כמו שמתרעם ומתלונן עליו יתברך, חס ושלום, על שאינו עושה לו רצונו". למשפט זה יוקדשו הדברים הבאים, משום שטמונה כאן נקודה הטעונה הבנה. יש נטייה להבין שהעצבות היא במקרים רבים תוצאה של חוסר אמונה, משום שאם היה האדם מאמין בשלמות שהקורה איתו נעשה בהשגחה עליונה, הוא לא היה מתעצב. נמצא שכל שורשה של העצבות הוא מצב של חוסר אמונה וידיעת ה'. לעומת זאת, כאן אנו מוצאים את ההפך: שהעצבות בעצם מופנית כלפי ה', כעין התרעמות והתלוננות על ה', חלילה. כיצד אפשר להבין את העצבות הגשמית הרגילה, גם זו הנופלת עלינו ממאורעות היום יום, כעצבות המופנית כלפי ה'? לכאורה היא רק ממוקדת בחוסר סיפוק הפרטי שלנו וכואבת את עצמה בלבד.
* * *
מהי עצבות? ישנו מאפיין מרכזי ברגש שנקרא עצבות, והוא עצירה. ההבחנה בין כאב שמכאיב ובין כאב שגורם לעצב נמצאת בשאלה האם הכאב מונע את התפקוד הרגיל, והוא חוסם את המבט קדימה. זהו למעשה ההבדל, מכיוון שבוודאי שתהיה התמקדות בכאב וכך דרכו של האדם, אלא שהשאלה היא האם הכאב מונע ממנו מלהמשיך קדימה. "כי רוב בני אדם שרחוקים מהשם יתברך עיקר ריחוקם הוא מחמת מרה שחורה ועצבות… ומחמת זה הם נופלים בדעתם ורובם מייאשים עצמם לגמרי, רחמנא לצלן, ואינם מתפללים בכוונה כלל ואינם עושים בעבודת השם אפילו מה שהיו יכולים לעשות עדיין". עצבות מביאה לעצירה.
הדברים הקטנים שביכולתנו לעשות הם דברים גדולים מאוד עבורנו, ואפילו קריטיים. בהם נמצאת השאלה האם אנחנו בהתקדמות או בעצירה. אדם שמפסיק לעשות את מה שביכולתו לעשות מכריז בכך על פרישה מהחיים וההתקדמות. פרישה קטנה, לעתים לא מורגשת, אבל פרישה. אפשר לראות אותה ביתר בירור במקרים יותר חמורים בהם אנשים לא רוצים קשר עם העולם ובוחרים להתנתק כמה שיותר מכל מסגרת אפשרית ולהישאר לבד. בליבם נמצאת חוסר הסכמה עם המציאות. מבחינתם הדברים לא היו אמורים להתגלגל כך.
צורת התנהגות זאת אולי מוכרת, אבל בהתבוננות-מה היא לא כל כך מובנת. איך האדם יכול לעצור את חייו? הם תמיד ממשיכים, הוא יכול מקסימום לנסות להתעלם מכך. מה הוא חושב שהוא ירוויח בהבעת ההתנגדות שלו למצב הדברים? אלא מה נאמר – שהוא בחר לברוח מהמציאות. וכי ביכולתו לברוח ממנו בעצמו? אין לו לאן לברוח. אז איך אפשר להגיע למצב של סתירה עצמית בו האדם פועל נגד עצמו ומפסיק את החיים שהוא נמצא בתוכם?
אלא שההתרסה שהאדם מתריס בצערו מופנית כלפי מישהו. בדרך כלל הוא לא כל כך יודע לאן להפנות אותה. יש שיוציאו אותה על העולם או על סובבים חסרי-אונים העומדים בקרבתם, ויש שיפנו אותה אל עצמם. אבל צורתה של העצבות היא שהיא מופנית כלפי משהו, ולכן היא מצד עצמה רוצה לחדול ולהביע חוסר הסכמה עם המציאות, בתקווה שמישהו ישמע אותה. אלא שלרוב היא יודעת שאף אחד לא ישמע אותה, והיא הולכת ושוקעת בתוך עצמה. בעומק, אומר רבי נחמן, היא מופנית כלפי ה'. אנו מַפְנים אותה לכל מיני כיוונים אחרים מתוך אי ידיעה. באמת היא פונה למי שאמר והיה העולם, ואומרת לו שהעולם שהוא ברא לא הגיע לאן שהוא אמור להיות. התרעמות זו בורחת מהמציאות כי היא יודעת שיש כתובת להתרעם עליה.
מהמקום הזה העצבות נשמעת הרבה יותר קרובה ללב נשבר, ואפשר לחשוב שאף יש אמת מסוימת בתוכה. אבל ההבדל הדק שמחלק אותם בין גן עדן וגיהינום הוא השאלה האם אנחנו עם ה' או פרודים ממנו. אפשר לבוא ולומר לה': 'העולם שיצרת הוא לא בשבילי. אתה עשית אותו ותטפל בו בעצמך', וזאת בעצם העצבות שמכריזה על התנתקות מהעולם ועל פירוד מה'. אבל אפשר גם לבוא ולומר: 'העולם שלי שבור ומקולקל. אני יודע שאתה עשית אותו ושמת אותי בתוכו, ולכן אני מחכה לך שתבוא ותתקן אותו'. זאת אמירה של לב נשבר, "כבן המתחטא לפני אביו… על שנתרחק ממנו". כל השברים שבלב אף פעם לא יוכלו להביא את הבן להתרחק מאביו, אלא רק יותר ויותר לדרוש ולבקש אותו, שיופיע בכל אותם שברים.
"חיים נצחיים – הם רק להשי"ת, כי הוא חי לנצח. ומי שנכלל בשרשו, דהיינו בו יתברך, הוא גם כן חי לנצח… ועיקר הכלליות, שיהיה נכלל באחד, – הוא על ידי הדעת אותו יתברך, כמו שאמר החכם: 'אילו ידעתיו – הייתיו' "כי עיקר האדם הוא השכל, ועל כן, במקום שחושב השכל – שם הוא כל האדם; וכשיודע בידיעת השי"ת – הוא שם ממש… אבל להגיע לשכל, לשפע אלוקי הנ"ל, אי אפשר לבוא לזה, אלא שיקדש את פיו וחטמו ועיניו ואזניו, והן הן מאירין לו שפע אלוקי הנ"ל".
(ליקוטי מוהר"ן ח"א כ"א)
היום שאחרי. מציאות נוקבת שלועגת לתכנונים ולהכנות של אירועים רבי רושם. הציפיות, ההתרגשות שגברו והלכו עד שהגיעו לשיאם באירוע עצמו – התפוגגו באחת ביום שאחרי. מכל הטרחה וההוצאות, לא נשאר באמתחתנו אלא קומץ זיכרונות וחוויות, במקרה הטוב – נעימות.
הימים האלו, כשפורים כבר חלף, בעוד ההכנות לפסח טרם צברו תאוצה מספקת מכדי למלא את החלל הרגשי שנוצר – יכולים לשמש נקודת תצפית נוספת על האפסיות העלובה של העולם הזה וכל אשר בו…
אכן העולם ומלואו חולף ועובר, הוא פרוזדור בפני העולם הבא. רק התורה והמצוות קיימות לנצח.
אבל בכל זאת מוכרחים איזושהי נקודת משען איתנה. קשה מאד לחיות בפרוזדור הזה כעלה נידף ברוח.
* * *
אומנם כן, גם בעולמנו העראי והזמני, שהעבר בו אַין, העתיד עדיין, וההווה כהרף עין – גם כאן אפשר למצוא חוסן ויציבות. נכון, "חיים נצחיים, הם רק לה' יתברך, כי הוא חי לנצח". אבל כל הרוצה ניתנת לו האפשרות להתחבר אליו ולדבוק בו, כפי שאנחנו אכן מצווים: "לדבקה בו" (דברים יא, כב).
כיצד דבקים בה'? על ידי הדעת. כשיודעים ומשיגים את גדולת וגבורת כבודו והדר מלכותו של ה'. שהרי עיקר האדם הוא השכל, שהוא מותר האדם מן הבהמה, "ועל כן, במקום שחושב השכל – שם כל האדם, וכשיודע ומשיג בידיעת ה' יתברך – הוא שם ממש"!
"אל יתהלל חכם בחכמתו, ואל יתהלל הגבור בגבורתו. אל יתהלל עשיר בעשרו" – "כי לא יבוא להם תועלת מאלה" (מצודות דוד) – "כי אם בזאת יתהלל המתהלל: הַשכל ויָדוֹע אותי" (ירמיהו ט, כב).
* * *
ברם, כבר ידוע הסיפור על החסיד ששאלוהו מה למד אצל רבו, והשיב: "שיש בורא לעולם"…
"את זאת, אפילו ילד קטן יודע לומר" – נשאל.
ענה: "הילד אומר, אבל אני יודע"…
את הידיעה הזאת יש ברוך ה' לכל אחד מאתנו. אבל תפקידנו הוא, להעמיק את הידיעה הזאת ולהפנים אותה. זאת כמובן, על ידי עיסוק בספרי יראה ומוסר המגלים לנו את המסרים העמוקים שבאגדות חז"ל, כפי שאמרו על הפסוק 'לדבקה בו': "רצונך שתכיר מי שאמר והיה העולם? למוד אגדה" (ילקוט שמעוני יא, תתעג).
אבל כדי שהשכל שלנו יוכל להשיג ולהפנים את הידיעה הזאת, עלינו להכשיר אותו ולקדש אותו. שכן אם החושים שלנו טמאים בתאוות עולם הזה; אם הפה מופקר לכל דיבור שהוא – גם המוח שמחובר אליהם, טמא ופגום, ולא יוכל לקלוט ולהשיג ידיעות קדושות.
נשמור אפוא את חושינו: לשמוע, לראות ולדבר דברים כשרים ונחוצים, כך נוכל להתחבר ביתר שאת אל הדעת הקדושה ונתמזג עמה. כך שמלבד השכר השמור לנו לנצח, נשיג גם בעולם הזה חוסן וביטחון ושלוות נפש, כמאמר חז"ל: "דעת קנית, מה חסרת?!" (נדרים מא ע"א).
תשובה פירושה "תשוב – ה'", כלומר לשוב להשי"ת. דבר זה שייך כאשר אדם יודע שיש לו נשמה שקשורה ודבוקה תמיד להשי"ת, אלא שכעת היא התרחקה משרשה בגלל מעשיו והרגליו הלא טובים. לא שהתנתקה משרשה, אלא שהתרחקה.
וכאשר האדם יודע וזוכר מי הוא באמת, ממילא הוא מתעורר תמיד 'לחזור' לאותו מקום שמשם בא, אל השורשים שלו. אלא שבדיוק לזה מכוון היצר הרע את כל חיציו, להשכיח מהאדם מי הוא באמת, שלא יזכור שיש לו שם ושורש למעלה וממילא יתייאש מלנסות לשוב אליו.
זהו עיקר הקושי המונע מהאדם לשוב בתשובה, הוא פשוט לא מרגיש שום שייכות מהותית להשי"ת. אפילו שהוא עדיין מאמין בעצם האמונה שיש מנהיג לעולם, אך בכל זאת הוא אינו רואה את קשר האהבה שיש בינו לבין השי"ת. לא שטוב לו במצב שהוא, שהרי וודאי שהוא היה רוצה להיות צדיק וקדוש, אלא שחדרה אליו תחושה כאילו הוא מחוץ לעניין, כאילו 'הורידו אותו מהאוטובוס', ואם הוא היה רק רואה ומרגיש איך שהוא מצד נשמתו אחד עם השי"ת ממש, הרי שהוא היה מתעורר בבושה גדולה על מעשיו והתנהגותו, והיה רץ בשמחה וזריזות ושב לבורא עולם.
וגם אם כבר יש לו איזו התעוררות לשוב להשי"ת, עדיין מגיע היצר הרע עם מחשבות של חלישות הדעת להראות לו איך באמת אין לו שייכות לה'. ובבואו, הרי הוא מביא עמו תילי תילים של ראיות לכך: ראה נא כמה קשה למצוא את הדרך הפרטית השייכת לכל אחד (שהרי כל אחד יש לו שורש נשמה אחרת ותפקיד אחר בעולם); וכמה קשה להוציא לפועל כל דבר שבקדושה; ובכלל, אפשר בכלל לשנות מעשים והרגלים? וכי יש מציאות לזכות למח קדוש? וכך מנסה היצר הרע לחנוק באיבה כל ההתעוררות תשובה שבאה לאדם.
זה היה עיקר גלות מצרים, שירדו 'שמות בני ישראל הבאים מצרימה' – במצרים ניסו להשכיח את שמם ושורשם, אך ישראל היו חזקים שלא לשנות את שמם, וכך זכו להגאל.
וכך הוא גם בגלות הפרטית של כל אחד ואחד, ובייחוד בעניני הקדושה. כל כוחו של היצר הרע הוא להפיל את האדם ל'קטנות' שלא ידע מעצמו בכלל, ויראה את עצמו קטן, חלש ורפוי. וזה בעצמו גם העונש על הפגם, איבוד תעצומות הנפש והרגשת חולשה ורפיסות.
ולכן תחילת התשובה היא ללמוד ולהפנים את תורת התחזקות של רבי נחמן, להזכיר לאדם מה שורשו, מהיכן הוא נחצב, שיתעורר לדעת כמה שייכות יש לו עם הקדושה, שבקריאת שמע, יכוון "ה' אלקינו ה' אחד'" באמת, כלומר יכוון לחבר את 'ה' אלוקינו', את החיות האלוקית המולבשת בנפש, רוח ונשמה שלנו, ל'ה' אחד', כי הוא כביכול אחד ממש עם השי"ת בעצמו (ליקו"ה קרי"ש ה').
וכשיחפש להחזיר לעצמו הכרה זו, הרי שממילא יזכה להתעורר לתשובה, וגם יקבל כוחות של חיפוש, עד שימצא את השער הפרטי שלו, ויזכה לפתוח למעשה את כל השערים.
היה זה המתחם השמור ביותר ברחבי המדינה. מרכז העצבים. מכאן יצאו הפקודות הסודיות ביותר לאנשי הצבא, כאן נאגרו גם החומרים המסווגים ביותר הנוגעים לשלומה של האומה. במקום כמו זה בלתי אפשרי להעסיק כל אדם. אחריות עצומה רובצת על כתפי הממונים, האחראיים והעובדים. חיפשו שם במקום עובדים מוכשרים, אבל בעיקר חיפשו שם אנשים ממושמעים. 'אני מעוניין בטיפוסים צייתנים' הצהיר המנהל, 'לאו דווקא חכמים. לא מוכרחים גאונים, העיקר שלא יהיו יותר מדי סקרנים. סקרנות במקום כמו זה, פירושה אסון'.
* * *
אדם הוא יצור סקרן, והסקרנות שלו עשויה להוביל אותו למחוזות טובים, אך גם למקומות פחות רצויים, אפילו מסוכנים. השאלה כמובן לאיזה כיוון מובילה אותו הסקרנות. שעה שהסקרנות מנותבת לכיוון הקדושה, לדף גמרא, משנה והלכה; להרחיב אופקים חדשים באמונה, דעת וקרבת השם, מה טוב ומה נעים. ההתעניינות הראויה, אמורה גם להוביל את האדם לפשפש במעשיו, לבחון את דרכיו, הליכותיו; לאמוד את מצבו וליישב את דעתו בעולמו. עד כאן התעניינות בריאה.
אך יש כאן גם מידה לא קטנה של סיכון. התעניינות מוגזמת וסקרנות בלתי מכוונת לאפיק הרצוי, הובילו אנשים רבים אל עברי פי פחת. רבות מהירידות והדיוטות התחתונות אליהן נקלעו בני אדם, התחילו בסקרנות פסולה. אדם מועד בעקבות עיניו המתעניינות. כאן פעורה הפירצה המסוכנת הקוראת ליצר הגנב, ומזמינה אותו אל תוככי הלב פנימה, חס ושלום.
ויש את הסכנה הגדולה מכולם, השאלות שאדם שואל על עצמו. כאן הסקרנות הופכת כבר לריגול בזוי. במקום מסויים עובר הגבול הברור בין שאלות שראוי לשאול, ומבחנים שראוי לבחון, אך אם פולשים פנימה יותר, אל המקום בו אסור לשאול, זו כבר חפירה מסוכנת תחת יסודות הנפש. אדם חוקר על עצמו, מי אמר שאני מתקדם בכלל? אולי אני סתם תקוע כך באמצע הכביש, לא מתקדם לשום מקום? מי אמר שמעשי שווים משהו, שתפילותי נחשבות לתפילות? ומי אמר שאגיע אי פעם להישג אמיתי שיש בו ממש? עצור רגע! המחקרים הללו לא יובילו אותך לשום מקום! שיהיה ברור, זוהי סקרנות קטלנית, זהירות מרגלים!
היכן שאסור לחפור
משל למה הדבר דומה, לאיש שהחל לחשוב יותר מדי. הוא התחיל לחשוב על סכנות שעלולות להתרגש ולבוא עליו; החל חושש מפני חיידקים זעירים האורבים לנפשו בכוס מים; נבהל עד עומק נפשו מפני סכנות דרכים, תאונות, פגעים רעים, אינשי דלא מעלי; חשד בכל, חשש מפני כל. עד כי יצא מדעתו. גם לחשש הבריא והטוב יש גבול, וגם לחקירה ומשפט שיהודי מחוייב לשפוט ולפשפש בתוך תוכו יש גבול. למעלה משם שרוי השגעון.
ליהודי יש יסוד, ואם הוא חופר בו יותר מדי, הבניין כולו עלול להקלע לסיכון. האמונה שלנו היא יסוד הקיום. אמונת ישראל מבוססת על הידיעה מאהבת השם, מגדולת נשמות ישראל. יהודי חייב להאמין ולדעת שהוא וכל מעשה פעוט שלו, חשובים מאוד אצל השי"ת. בכל בית יהודי שורה שכינה, כל נקודה טובה זוהרת באור אלוקי. אלו הם יסודות, ומי שחופר וחוקר תחתיהם, מוציא את עצמו מגדר הדעת. ראוי ואף רצוי לעיין ולהתעניין ולהרחיב ידיעות באמונה ודעת, להבין יותר ולהשיג יותר, אבל ישנם מקומות שבורא עולם אוסר בהחלט לגשת אליהם. הוא מצווה: עד פה תבוא, מכאן והלאה אין לך דרך להבין ואין לך מה לחפש. ואם בני דעת אנחנו, עלינו לציית.
אנא, אל תהיה מרגל
וזה היה מעשה מרגלים. עם ישראל של אותו הדור עמדו בתכלית השלימות, יצאו ממצרים במופתים גלויים, אכלו לחם מן השמיים, כל חייהם התנהלו מעל ומעבר לגדרי הטבע. ואז ביום בהיר אחד הגיעה השעה להיכנס לארץ ישראל, והחיים שציפו להם שם היו שונים לגמרי מכל מה שהיה במדבר. ארץ ישראל כפי שפגשו בה המרגלים, היתה ארץ של עולם-הזה, עבודת אדמה, פירות ענק, גשמיות וחומריות. והאנשים השמיימיים הללו שהסתגלו לחיי מלאכים, לא הבינו איך הם אמורים לכבול את עצמם לכל הדבר הזה. הם לא הבינו איך יתכן שלבורא עולם תהיה נחת רוח מאופן חיים שכזה, והקושיה הזו גבתה מהם, מעם ישראל ומהדורות כולם מחיר נורא וכבד: מוות איום במגיפה, עיכוב משמעותי בכניסה לארץ, וגלות לדורות.
הגלות היא תוצאה של סקרנות מיותרת. איבדנו את הנחלה והמנוחה על ידי שאלות מיותרות. ניסינו להבין את מה שהיינו אמורים לקבל, באמונה, בתמימות ובלי חכמות יתרות. אדם מנסה להבין את הנהגת העולם, חוקר וחוכך בדעתו, מדוע זה ולמה מתנהלים חיי דווקא כך? למה עשה השם ככה? מדוע ואיך יתכן… השאלות הללו נובעות כולן מחוסר הבנה בסיסי. איננו מסוגלים להבין את המציאות הזו, בה דווקא מתוך העולם השפל הזה עולה נחת רוח למעלה. איננו מסוגלים להבין בשכל איך מתחברים יחד, דרי מטה עם דרי מעלה. אפילו מלאכים התקשו בסוגיה הזו. קודם בריאת האדם הם טענו "מה אנוש כי תזכרנו", מה חסר לך בורא עולם, אדם אחד קטן, שעתיד עוד להמרות את פיך, לחטוא? ובסוגיה הזו גם נכשלו המרגלים. הם סברו, שהאדם איננו אלא חגב קטן מול גדולתם של המלאכים, ולכן לא הבינו איך זה שבורא עולם מקבל ממנו, הננס והזעיר, נחת ושעשועים.
את השאלות הללו ששאלו המרגלים וטענו המלאכים, שואל כל אדם את עצמו, וגרוע מכך, על עצמו. אדם מרגל יותר מדי אחרי עצמו, איננו מאמין בגדולת נשמתו, ומתחכם להבין את מה שהוא אמור לקבל ולהאמין. במקום הזה מבקש המלך, נא לא להכנס, זה לא בשבילך. אל תנסה להבין, ציית. רק כך תגיע פנימה באמת.
"כל ההתחלות קשות". להתחיל זה קשה, והדבר נכון בכל נושא, במיוחד ברוחניות.
כמה מוכן אדם לשלם כדי לקבל לידיו עסק קיים, בעל וותק ומוניטין, שמחזור הכספים שלו זורם כמו נהר אחרי הפשרת שלגים, חוג לקוחות רחב, ופעילות שוטפת?
המון, מן הסתם.
אינו דומה ניהולו של עסק הנוסע זה מכבר על מסלולו, להקמתו של עסק חדש, מן השלבים הראשונים, דרך כל התלאות, הסידורים וכל השאר, ועד להקמתו על רגליו. להקים עסק זה קשה. התחלה דורשת כוחות לא שגרתיים. אז כמה היינו מוכנים לשלם אם מישהו היה מציע לנו לבצע עבורנו את ההתחלה, באופן המוצלח ביותר?
התורה מציעה הצעה שכזו, ואינה דורשת הון. בסך הכל תן מעט צדקה. זה הכל.
וכך כותב רביז"ל: "סגולת כח הצדקה להרחיב ולפתוח הפתח יותר ויותר. שכשעושין איזהו פתח באיזה עבודה ונותנין צדקה אזי הצדקה פותחת ומרחבת הפתח יותר ויותר, כי צדקה היא ההתחלה של כל ההתחלות".
צדקה היא מפתח רב תכליתי, מסוגלת לפתוח כל דלת של הצלחה. והפסוק כותב זאת במפורש "פתוח תפתח" – תפתח את היד, את הלב, תיפתח בפניך גם הדלת. ומי מאתנו אינו זקוק לפתוח אי אלו דלתות. ברוחניות, ובגשמיות גם כן.
אָנֹכִי ה' אֱלֹקיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם (שמות כב, ב)
כשאדם יודע שכל המאורעות שפוקדים אותו, הן הטובים והן הרעים, הינם לטובתו – הוא זוכה לטעום בחייו, בהיותו בעולם הזה, מעין טעם של עולם הבא.
שכן זהו ההבדל העיקרי בין העולם הזה לעולם הבא, שכאן סבורים שהמאורעות הרעים – רעים הם לאדם, ואילו שם נוכחים לדעת שכל אשר קורה לאדם הוא טוב מוחלט.
כמו שאמרו חז"ל על הפסוק (זכריה יד, ט): "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד", שבעולם הזה מברכים על הטובה 'הטוב והמטיב' ועל הרעה – 'דיין האמת', אבל לעתיד לבוא יברכו על הכל 'הטוב והמטיב' (פסחים נ ע"ב).
אך כדי לזכות לחיים מאושרים כאלו, על האדם 'להמליך' קודם כל את הקב"ה על עצמו ולשעבד אליו כל מעשיו ורצונותיו. שהרי הפסוק אומר שכאשר ה' יהיה "למלך על כל הארץ" – רק אז – "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" – יברכו על הכל הטוב והמטיב.
שכן כל הייסורים – ה'דינים' שיש לאדם נובעים מספירת ה'מלכות', כמרומז במאמר השגור בדברי חז"ל: "דינא דמלכותא דינא" (נדרים כח ע"א ועוד).
ולהיפך, אם אדם משתמש ב'מלכות' שניתנה לו, כלומר בכוחות שלו – לביצוע עבירות, הריהו כאילו 'מפריד' את המלכות מה' ועושה ממנה 'מלכות דסטרא אחרא'. במקרה כזה, גם הייסורים שנגזרים מן המלכות המפורדת הזאת יהיו מנותקים מה', ואדם זה יתקשה מאוד להרגיש שהכל מה' והכל לטובתו.
כידוע, חסדי שמיים מגיעים משם 'הויה' ואילו גזירות שמיים מגיעות משם 'אלוקים'. זה שאמר הפסוק "אנוכי ה' אלוקיך" – איך תזכה להרגיש שהן מידת החסד והן מידת הדין הם 'אנוכי' – מהקב"ה לטובתך"? – "אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" – כשתצא מהמלכות דסטרא אחרא – שהיא 'מצרים' שכפרו בה' ואמרו: "מי ה' אשר אשמע בקולו" (שמות ה, ב) ותהיה עבד לה' והוא יהיה לך למלך!
שבת זו נקראת בשם "שבת בראשית", לפי שקוראים בה את הפרשה הראשונה שבתורה, פרשת בראשית.
צדיקי הדורות גילו שבשבת זו מאיר אור מיוחד, ואף רבינו עצמו התבטא בשבת בראשית שנת תק"ע – טרם התחיל באמירת התורה הנוראה 'בראשית לעיני כל ישראל' הנדפסת בליקוטי מוהר"ן תניינא סימן ס"ז – ואמר: "אצל צדיקים מרגישין עתה שהוא שבת–בראשית" (ימי מוהרנ"ת, לט).
בשבת בראשית נפתח פנים לכל התורה
והרי שני פרפראות מדברי הצדיקים על שבת זו: "החידושי הרי"מ זצ"ל הגיד: כמו שהזוהר הקדוש מפרש במילת 'בראשית' ע' תרעין לאורייתא, הרי ממילת בראשית ממשיך פנים לכל התורה, כמו כן בשבת בראשית נפתח פנים לכל התורה, וכמו כן בשבת בראשית נפתח פנים לכל אחד מישראל, וכמו כן ממשיך כל השנה" (שיח שרפי קודש [פולין] פרשת בראשית).
קדושת פרשת בראשית – שיזכו לאורו של משיח
ובשמו של הרה"ק רבי צדוק הכהן מלובלין נמסר: "תיקנו שיסיימו התורה בתשרי, ואחר סוכות אף שרואין שעדיין לא היה התיקון כראוי, מכל מקום כל החודש מוכן ומסוגל לתשובה … ושבת מוכן לתשובה … ועל ידי שמירת שבת מיד נגאלין. וכבר אמרנו דכתיב עולת שבת בשבתו, וכן ומידי שבת בשבתו, שכל שבת יש לו קדושה מיוחדת לאותו שבת, והקדושה הוא קדושת הפרשה שקורין בשבת זה. וקדושת פרשת בראשית הוא, שיזכו לאור רוחו של משיח! ועל כן מתחילין בראשית בשבת אחרונה מחודש תשרי (שלא יתכן שיקראו בראשית בחשוון אם לא שיהיה שמחת תורה בשבת ולא אד"ו ראש) שאף שרואין שעברו כמה יותר מי"ח מאות שנה ולא זכינו להיגאל עדיין, אולי בשבת זה נזכה להיגאל מיד על ידי התעוררות תשובה מלעילא, וכל החודש מסוגל לזה" (פרי צדיק, פרשת בראשית, אות ה).
שבת בראשית גדול מאוד
ואגב; רבי שמואל הורביץ, כשמונה במכתבו את כל הימים הקדושים של ירח האיתנים הוא מציין בסיום הרשימה: "ושבת בראשית שגדול מאד" (מכתבי שמואל, מכתב צ).
ואם בכל שבת ושבת הזהירנו רבינו ש"צריך ליזהר מאד להיות שמח וטוב לב בשבת" (ליקוטי מוהר"ן תניינא, יז) על אחת כמה וכמה בשבת ראשונה זו, 'שבת בראשית', יש להשתדל ביותר "לנהוג שמחה גדולה בשבת קודש, ולבלי להראות שום עצבות ודאגה כלל, רק להתענג על ה' ולהרבות בתענוגי שבת בכל מיני תענוג" (שם) שהרי כבר לימדנו רבינו "כי עיקר כל הדברים הן ההתחלה" (ליקוטי מוהר"ן, סב).
ואכן, במכתביו מזכיר מוהרנ"ת את השמחה ב"שבת בראשית" וכותב: "תודה לא-ל שמחנו קצת בשמיני עצרת ושמחת תורה ובשבת בראשית, ודיברנו דברי אמת, והכל בשלום תהילה לא-ל" (עלים לתרופה, מכתב מיום א' נח תקצ"ז). כשבמכתב אחר הוא אף כותב שזכה לשמוח ולרקוד ב"שבת בראשית" אף יותר מבשמחת תורה… וזה לשונו: "ובישועת ה' ונפלאותיו העצומים שמחנו תהילה לא-ל בסעודה שלישית אתמול, ולבי נשא את רגלי בההוא רוחא דנשיב וכו', ורקדתי הרבה בעזרת השם יתברך מה שבשמחת תורה לא זכיתי לזה! והכל בנפלאותיו וחסדיו הגדולים, מי ימלל גבורות ה' וכו'" (עלים לתרופה, מכתב מיום א' נח ר"ח חשון תקצ"ד).
"לחבר בראשית עם לעיני כל ישראל"
ללמדך שבשבת זו ניתן עדיין להשלים את השמחה, וגם מי שלא זכה לשמוח ולרקוד כדבעי בשמת תורה, ישמח וירקוד בשבת זו… והנה, כבר אמר מוהרנ"ת לרבינו [בשבת בראשית שנת תק"ע] שהצדיקים נוהגים לומר בשבת בראשית 'תורה' על חיבור סיום ותחילת התורה. וכפי שמספר מוהרנ"ת וכותב: "עניתי אני ואמרתי לפניו: עתה הוא דרך הצדיקים לומר על חיבור התחלת התורה בסופה, דהיינו לחבר 'בראשית' עם 'לעיני כל ישראל'" (ימי מוהרנ"ת, לט).
ואכן, גם רבינו – לאחר דין ודברים ארוך (עיין שם באריכות) – אמר גם הוא תורה נפלאה ונוראה על חיבור 'בראשית' עם 'לעיני כל ישראל', הלא היא תורה ס"ז תניינא. ובה רמז גם על הסתלקות הרה"ק רבי לוי יצחק מברדיטשוב אשר הייתה ביום חמישי שלפניו, ועדיין לא נודע אז, וכמסופר באריכות גדול בימי מוהרנ"ת וכן בשיחות הר"ן שיחה קצ"ו, עיין שם כל המעשה.
ומן הראוי ללמוד תורה זו ב'שבת בראשית', ואף את אחת ה'הלכות' שעליה בליקוטי הלכות. וכל "הקורא פסוק בזמנו, מביא טובה לעולם" (ספר המידות, המתקת דין ס).
חשיבות לימוד פרשת השבוע עם רש"י
ועתה, בעמדנו בתחילת השנה, כדאי לעורר ולהזכיר בקצרה ענין לימוד פרשת השבוע חומש רש"י בכל יום ויום, אשר דרכו של מוהרנ"ת להזהיר על כך את בניו במכתביו. ובליקוטי הלכות מגלה לנו מוהרנ"ת שפרשת השבוע היא זו שמחייה ומאירה לאותה השבוע, ואליה יש להתחבר ולהתקשר בשבוע זה.
"וזה בחינת מה שקוראין הסידרא בכל שבוע מ'בראשית' עד 'לעיני כל ישראל' עד שגומרין את התורה בכל שנה, כי מבואר בהתורה הנ"ל שצריך כל אחד לקשר את עצמו להנקודה השייך ללבו בעת הזאת וכו', כי הנקודה מאירה כפי העת והיום, ועיקר הנקודה הוא התורה, ועל כן צריכין לקרות ולגמור הסדרא בכל שבוע עד שיגמרו כל התורה בכל השנה וכן לעולם, כי הסידרא שבכל שבוע מנהגת כל השבוע, כי כל ימות השבוע מקבלין חיות מהנקודה שמאירה בהם על ידי קריאת אותו הסידרא, כי כפי הנקודה שצריכין לקבל באותו השבוע כן היא הסדרא שהולכת באותו השבוע, וכן מתנהג כל ימות השנה" (ליקוטי הלכות, נשיאת כפים ה, כז).
כל יום מקבל חיות מה'קריאה' שלו
ובהמשך דבריו הוא מוסיף חידוש נפלא, והוא: שכל יום מימות השבוע מקבל את חיותו מהחלק של הפרשה של אותו היום [יום ראשון, מהקריאה של 'ראשון' עד 'שני', וכן הלאה]. וכלשונו: "וכל שבוע ושבוע מקבלת מסדר מיוחד, וכן כל יום ויום מפרשה מיוחדת, כי שבעה פרשיות שבכל סדר הם כנגד שבעת ימי השבוע, שבכל יום ויום צריכין לקבל הנקודה מפרשה מיוחדת. וכן בכל שבוע מסדר מיוחד, וכן בכל שנה מכלל התורה שהוא כלל הנקודה כלל השנה" (שם).
ולכן, אשרי הלומד בכל יום את חלק הפרשה השייך לו, חומש עם רש"י, ומקשר את לבו ל"נקודה" וההארה המיוחדת של זה היום!
מטבע העזות – שני צדדים הפוכים לה. מצד אחד, היא המסוכנת ביותר, שכן "עז פנים לגיהנם". ומאידך, היא הנחוצה ביותר, שכן מי שרוצה לעשות רצון אביו שבשמים חייב להיות "עז כנמר".
שני צדדים הפוכים אלו, נזכרים יחד במשנה אחת, במסכת אבות: "יהודה בן תימא אומר: הוי עז כנמר … לעשות רצון אביך שבשמים. הוא היה אומר: עז פנים לגיהנם ובושת פנים לגן עדן" (אבות ה, כ). העזות או שהיא מפילה את האדם לגיהנם, או שהיא מביאה אותו לעשות רצון אביו שבשמיים!
וכדי שיצליח האדם להבחין ביניהם, הרי הוא צריך רחמים רבים. וכפי שמסיים התנא עצמו בתפילה, ואומר: "יהי רצון מלפניך ה' אלקינו שתבנה עירך במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך" (שם). כשהפירוש הפנימי של תפילתו זו, היא: יהי רצון מלפניך שתיתן לי את העזות הנכונה, עזות שגורמת להתקרב אל הקדושה ולבניין ירושלים.
ללמדך, שללא תפילה ותחינה עלול האדם לטעות בעניין העזות, ולהפוך מ"עז כנמר", ל"עז פנים" רחמנא ליצלן.
* * *
שני "אדמונים" ידועים לנו מהתנ"ך: הראשון הוא עשיו, אשר עליו נאמר "ויצא הראשון אדמוני כולו כאדרת שיער ויקראו שמו עשיו". והשני, להבדיל אין סוף הבדלות, הוא דוד המלך, אשר עליו נאמר: "והוא אדמוני עם יפה עיניים וטוב רואי" (שמואל א טז, יב).
שניהם היו אדמונים, שניהם הצטיינו במידת העזות. אך בעוד שעשיו היה בעל 'עזות דסטרא אחרא', חצוף ושופך דמים. הרי שדוד המלך היה בעל 'עזות דקדושה', מלך גיבור שלחם מלחמת ה' בעוז.
ולמרבה הפלא; ההבחנה ביניהם הייתה גם היא מבלבלת!
על עשיו האדמוני, טעה יצחק לחשוב שמדובר בבעל 'עזות דקדושה'. "כי סבר שתוקף התגברות הדמים שבו הוא בחינת עזות דקדושה, מחמת שהיה ציד בפיו, שהיה מרמה את אביו 'האיך מעשרין את התבן' כאילו הוא צדיק, על כן סבר יצחק שגם האדמימות שבו שמראה שהוא שופך דמים, הוא בחינת עזות דקדושה, שרוצה להתגבר נגד העוברים על דת" (ליקוטי הלכות, מתנה ה, סב).
מאידך, על דוד המלך האדמוני, טעה שמואל לחשוב שמדובר בבעל 'עזות דסטרא אחרא'. כפי שמסופר במדרש: "כיון שראה שמואל את דוד אדמוני דכתיב 'וישלח ויביאהו והוא אדמוני', נתיירא, אמר: אף זה שופך דמים. אמר לו הקדוש ברוך הוא: 'עם יפה עיניים'. עשיו מדעתו הורג, אבל זה מדעת סנהדרין הורג" (מדרש רבה, פרשת תולדות).
ללמדך, שההבחנה הדקה בין 'עז פנים' טמא, לבין 'עז כנמר' קדוש – לא פשוטה בכלל.
* * *
בעבודת ה', נזקק האדם גם ל"בושה" וגם ל"עזות", וגם שם, צריכים רחמים רבים שלא לבלבל ביניהם, אלא לדעת להשתמש עם ה"בושה" וה"עזות" בזמן הנכון.
"כי עיקר הבושת דקדושה צריך שיהיה להאדם קודם החטא, שיהיה לו בושה גדולה מלפני ה' יתברך כמו מלפני בשר ודם ממש, שלא יעבור שום עבירה ואפילו שלא לעשות שום דבר כנגד רצונו יתברך, אבל אחר כך כשכבר התגבר עליו היצר, חס ושלום, והכשילו במה שהכשילו, צריך אחר כך לסלק הבושה מעל פניו, ויעז פניו נגד ה' יתברך לומר: אף על פי שעשיתי מה שעשיתי ובושתי וגם נכלמתי להרים פני אליך, אף על פי כן אני מעז פני נגדך ומבקש ממך שתקרבני אליך גם עתה. ואפילו אם היה כך כמה פעמים, חס ושלום, אסור ליפול בדעתו לעולם, רק להתחזק להתחיל בכל פעם מחדש כל עוד נשמתו בו" (ליקוטי הלכות, ביצים ה, י).
"פעם אחת חשק מלך אחד בבת מלכה, והשתדל בתחבולות לתפשה, עד אשר עלה בידו ותפשה.
פעם אחת חלם לו לאותו המלך, שהיא עמדה עליו והרגה אותו, והקיץ, ונכנס החלום בליבו, וקרא לכל פותרי החלומות, ופתרו כפשוטו: שיתקיים החלום כפשוטו, שהיא תהרוג אותו. ולא יכול המלך לתת עצה לנפשו מה לעשות לה: יהרוג אותה – צר לו, ישלחה מעל פניו, זה חרה לו, כי איש אחר יקחנה וזה חרה לו מאד, כי הוא השתדל אחריה כל כך, ועתה תבוא לידי אחר. וגם אם ישלחה ותבוא ליד אחר, עתה בודאי יכול להתקיים החלום שהיא תהרוג אותו, מאחר שהיא אצל אחר. יחזיקה אצלו, הוא מתיירא מחמת החלום.
ולא ידע המלך מה לעשות לה. בין כך, נתקלקל האהבה שלה אצלו קצת קצת מחמת החלום, ובכל פעם נתקלקל יותר ויותר. וכן היא, גם היא נתקלקל גם כן האהבה אצלה בכל פעם יותר ויותר, עד שנעשה אצלה שנאה עליו, וברחה מפניו. ושלח המלך אחריה לבקשה, והגידו לו שהיא נמצאת אצל המבצר של מים. כי יש מבצר של מים, ושם הם עשר חומות, זו לפנים מזו, וכולן של מים, וגם הקרקע שהולכין עליה שם בתוך המבצר היא גם כן של מים, וכן יש שם אילנות ופירות, הכל של מים. ויופי המבצר וגודל החדוש של זה המבצר אין צורך לספר, כי בודאי הוא חדוש נפלא מאד. מאחר שהוא מבצר של מים. ולכנוס בתוך זה המבצר אי אפשר, כי יהיה נטבע במים מי שיכנוס בו, מאחר שהוא כולו של מים.
והבת מלכה הנ"ל, כשברחה, באה עד אותו המבצר, והייתה הולכת שם סביב אותו המבצר של מים, והגידו למלך שהיא הולכת שם סביב אותו המבצר, והלך המלך וחילו לתפשה.
כשראתה זאת הבת מלכה, ישבה עצמה שתרוץ לתוך המבצר, כי היא רוצה יותר לטבוע במים משיתפוס אותה המלך ותהיה אצלו, וגם אולי אף על פי כן תנצל ותוכל לכנוס לתוך המבצר של מים. כשראה המלך כן, שהיא בורחת אל המים, אמר: מאחר שהוא כן, על כן ציוה לירות אותה, ואם תמות – תמות. והיו מורים אותה, והגיעו אליה כל העשרה מיני חיצים שמשוחים בעשרה מיני סמים (כי יש עשרה מיני סמים, שכל אחד גרוע יותר…) והיא ברחה לתוך המבצר. ונכנסה לתוכו, ועברה דרך השערים של החומות של מים, כי יש שם שערים באלו החומות של מים, והיא עברה ונכנסה לתוך העשרה חומות של המבצר של מים, עד שבאה לפנים, ונפלה שם ונשארה חלשות. ואני (היינו זה שהוא בלא ידיים) רופא אותה. כי מי שאין בידו כל העשרה מיני צדקות אינו יכול לכנוס לתוך כל העשרה חומות, כי יטבע שם במים, והמלך וחילו רדפו אחריה ונטבעו במים, ואני יכול לכנוס לתוך כל העשרה חומות של מים… ואני יכול לחזור ולמשוך ממנה, היינו מן הבת מלכה, כל העשרה מיני חיצים, ואני יודע כל העשרה מיני דפיקין (דופק) על ידי העשר אצבעות, כי בכל אצבע ואצבע מעשר האצבעות יודעין דופק מיוחד מהעשרה מיני נגינה, ועל כן אני רופא אותה… ונעשה שם שמחה גדולה וחדוה רבה מאד".
וביאר מורנו רבי נתן מעט מסוד מעשה זו (ליקוטי הלכות הלכות תולעים ו' סעיף ב'-י"א): "וסוד מעשה זו נעלם מכל העולמות, אך אף על פי כן יש לנו רשות, לכל אחד ואחד לחפש ולבקש בה איזה רמזים ומה שנוכל למצוא, כאשר הבנתי מדבריו.
הבת מלך – בחינת נשמות ישראל
והענין כי הבת מלך היא בחינת נשמות ישראל. בחינת "כל כבודה בת מלך פנימה" ותפשה מלך – זה יצר הרע, בחינת מלך זקן וכסיל, וראה בחלום שתהרגהו, כי הוא בעצמו רואה ומבין שסוף כל סוף יתגברו נשמות ישראל עליו ויהרגוהו ויעבירוהו מן העולם בבחינת "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ" וחשב עליה מחשבות רעות מה לעשות לה, ועל ידי זה נתקלקלה האהבה שביניהם וברחה מלפניו, היינו כי היצר הרע, אפילו כשנפש הישראלי כבושה תחתיו (דהיינו כל עוד האדם מורגל בתאוות ומדות רעות) מחמת שרואה שבסוף תתגבר עליו, על ידי זה הוא מתחיל לחשוב מחשבות על הנפש מה לעשות לה, ועל ידי זה נתקלקלה האהבה שביניהם. כי בתחילה היה קצת אהבה והתקשרות בין נפש הישראלי ובין היצר הרע, כי מעוצם גלותה (היינו מרוב התגברות הצרות בגוף ובנפש) שנכבשה בידו, שכחה מעלתה עד שהיה לה קצת אהבה והתחברות עימו, אבל מחמת שהנפש ראתה והבינה שהוא חושב מחשבות עליה ורוצה לכלותה לגמרי, חס ושלום, על ידי זה התחילה להתגבר כנגדו ולחשוב מחשבות כנגדו איך להימלט ממנו ונתקלקלה האהבה וההתחברות שביניהם (דהיינו שהאדם חש בחוסר הטעם והמשמעות שברדיפת התאוות עד שבמידת מה סר חינן בעיניו והוא רוצה להניחן) עד שברחה מפניו. ולקח המלך כל חיילותיו ורדף אחריה, שקיבץ היצר הרע כל חילותיו ורדף אחר נפש הישראלי, כי כשרואה שהנפש רוצה להמלט ממנו ובורחת מלפניו אזי הוא מקבץ כל חיילותיו ורודף אחריה, כי כל מה שהנפש מתגברת כנגדו הוא מתגבר כנגדה, וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: "כל הגדול מחברו – יצרו גדול ממנו" (מסכת סוכה נ"ב).
והשיגה אצל המבצר של מים שיש שם עשר חומות של מים, והיא ברחה לתוך המבצר הזה ועברה ונכנסה לתוך כל העשר חומות של מים. מים זה בחינת הדעת והתורה שנקראין מים וכמו שנאמר: "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".
תורה – "המבצר של מים"
ומבאר שם רבי נתן עוד בהרחבה, שעיקר הישועה וההצלה מכל "חיילות" התאוה והרע שהאדם שקוע ומורגל מהם – הוא רק על ידי "המבצר של מים" דהיינו על ידי שהאדם נכנס אל התורה, כי כמו שהעולם נברא ממים "וכל הדברים שבעולם נבראו מן המים… ועל כן בקדושה כל הטהרות והקדושות הם על ידי המים, על ידי טבילה במים" (ליקוטי הלכות ראש השנה ו' י"ד). וכשם שהטבילה במים הגשמיים כמו מעיין ומקוה – ממשיכים על האדם רוח טהרה ומרוממים את נפשו, כך גם הכניסה למים "הרוחניים" הם התורה – מרוה את צמאון הנפש למשמעות ולטוהר והעיסוק בה מרומם את האדם ואת נפשו לעולמות אחרים.
ב"מבצר המים" של התורה, מבאר רבי נתן, ישנן עשרה חומות, דהיינו שבחכמת התורה העמוקה מיני ים, חכמתו הרוחנית והאין סופית של בורא עולם, אי אפשר להכנס אלא על ידי חומות, דהיינו גבולות ומחיצות, שיבין ויכיר מוגבלות שכלו ויכולתו, וישמור על עצמו מפני טעויות ושגיאות בהבנת התורה שזה אפשרי רק על ידי "חומות" האמונה, שמאמין בתורה ובנותנה, ויודע דרכי הלמוד האמיתיים שבה וכמו שכותב רבי נתן שם "ומי שהוא בכלל קבלת התורה, שיודע מעצמו או קיבל מרבותיו דרכי השערים של אלו החומות של מים שהם דרכי התורה, הוא יכול לכנוס בהם, לכל העשר חומות לפני ולפנים, אבל מי שאינו יודע דרכי התורה ונכנס לתוך ים החכמה והדעת בלא התורה, הוא נטבע ושוקע שם עדי אובד".
אמנם חיציו של המלך הרשע, הלא הם הכפירות הבלבולים, הדמיונות והטעויות בהם מטעה היצר הרע את הבריות, הגיעו גם למבצר המים עצמו, וחדרו גם לגופה של בת המלך, "וזה בחינת עוצם ההתגברות וההתגרות שהוא מתגרה ביותר בתלמידי חכמים העוסקים בתורה, שעליהם מתגברים המצולות ים ביותר כידוע".
"ולא היה אפשר לבת המלך לסבול צער כאב החיצים שנמשחו בארסיים רעים ומרים מאד מאד, בפרט זמן רב כזה. אך ה' יתברך הקדים לה רפואה למכה מה שעזר לה לברוח לתוך העשר חומות של מים שהם התורה, כי התורה היא עיקר החיים והרפואה, כי "תורת ה' תמימה משיבת נפש" מדרכי מיתה לדרכי חיים, כי כנסת ישראל שברחה לתוך מימי התורה, על ידי זה יש לה כח לסבול עול מרירות הגלות שהוא בחינת מרירות החיצים, ואם לא הייתה בורחת לתוך התורה לא היה לה כח לסבול כלל, אבל על ידי התורה, אף על פי שהגיעו אליה החיצים גם לשם, אף על פי כן לעת עתה יש לה כח לסבול על כל פנים על ידי כח התורה שהוא עיקר החיות, בחינת "כי היא חייך", וה' יתברך נותן ליעף כח ונותן לה כח לסבול מרירות החיצים על ידי כח התורה, עד שסוף כל סוף יבוא הרופא האמת, שהוא זה שיש לו כח בידיו וירפא אותה בשלמות, וזה בחינת שירת הים שנמשך בחינת העשרה מיני נגינה".
עשרה מיני נגינה
גבור הסיפור, דהיינו הקבצן בלא ידיים – מרפא את בת המלכה מארס החיצים, והוא עושה זאת, כדבריו, על ידי "עשרה מיני נגינה".
אותם חיצים מרים של דמיון, בלבול וכפירה, הנעוצים בלב כל אחד ואחד מישראל, ומהם אנו צריכים להטהר, מקורם, למעשה, בעוונותינו.
לחזור בתשובה, אם כן, פרושו לעקור ולהוציא מנשמותינו את השפעתם הרעה של החטאים ואת רשומם המר בנפשנו.
ענין זה, אף שבודאי הוא נעשה בכל פעם שהאדם מתחרט על חטאיו וחפץ בתשובה, נעשה במיוחד בעשרת ימי תשובה, וכלשון רבי נתן (ליקוטי הלכות ראש השנה ו' סעיף י"ג): "כי זה עיקר התשובה, להוציא כל הפגמים שהם בחינת החיצים שנזרקו לבחינת כנסת ישראל, שהוא בחינת הבת מלכה, ועל כן הם עשרת ימי תשובה, מראש השנה עד יום כפור, כנגד עשרה מיני חיצים שצריכים להוציאם על ידי התשובה".
עשרת הימים הראשונים של השנה, ה"בראשית" וה"ראש" שלה – מסוגלים במיוחד, אם כן, לתקון "שורשי" זה, וכשם שבנפש פועלים עשרת הספירות, ואחיזת הרע ומרירותו – בכולן, כך צריך גם עתה, יום אחר יום, לשוב ולעקור את הרע ורשומו מן הנפש.
והנה אף שימים אלו מוכנים ומסוגלים לתשובה, אין די ברצוננו להתקן ולשוב, וכמאמר חז"ל "אין חבוש מתיר את עצמו מבית האסורים" (מסכת ברכות ה', נדרים ז'), רק שיש רופא גדול, שהוא בחינת כל צדיקי הדורות, שבכוחו לרפא את מומי נפשנו ולהביא ארוכה למכתנו.
אותם צדיקים, יחידי סגולה, שנשמת משה רבינו בעצמו מתגלה בהם, הם אלו שבכוחם להדריכנו בדרך התשובה, וכמו שכותב רבי נתן בענין משה (ליקוטי הלכות ראש השנה ו' סעיף ג'): "ועל כן נשלך משה אל המים, ונקרא משה "כי מן המים משיתיהו" (שמות ב' י') כי סוד זה – להכנס לתוך כל העשר חומות של מים, אין מי שיודע כי אם משיח שהוא בחינת משה, שהוא הגואל צדק הראשון והוא יהיה הגואל צדק האחרון, כי מה שהיה הוא שיהיה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל, ועל כן תיכף כשנולד הושלך לתוך המים, להורות, כי הוא יודע להתקיים במים, כי יודע כל העשרה חומות של מים ויודע לכנוס בהם ולרפאות את הבת מלך שעל ידי זה כל הגאולות".
מהי שיטתו של הרופא בלא ידים?
כיצד הוא מוציא את החיצים ומרפא את השפעתם הקטלנית?
כותב רבי נתן (ליקוטי הלכות ראש השנה ב' סעיף א'): "ועיקר רפואתו על ידי השמחה שמכניס בכל אחד בכל מקום שהוא"!
מדהים! אדם חולה, מוכה, פצוע אנושות, מוטל כמעט חסר רוח חיים ותקוה, ומהי רפואתו? שמחה.
וכאן נוגע רבי נחמן, המנחם הגדול, בשטתו המופלאה והמקורית לרפואת הנפש.
המחשבה ה"קלאסית" אודות תשובה מעוררת מיד מחשבות נוגות על עומק החטא ועונשו, על חומרת השפעתו על הנפש ועל העולמות כולם.
אכן, נכונים הדברים, אולם למרבית היגון דווקא בדברי אמת אלו אוהב "להתלבש" היצר הרע בעצמו, כדי לשבור את רוחנו.
בתחילה – מפתה ומחטיא, ולבסוף – מלקה ומוכיח.
שכן אם אדם מתבונן רק ברע שעשה, רק בשגיאותיו הטרגיות והשלכותיהן – מוביל אותו הדבר, בסופו של דבר, רק למקום אחד – יאוש, אבדן תקוה, וממילא שוב "ובגדול" לזרועותיו של היצר הרע, שכן הוא אומר בנפשו, אם אין תקוה להיות טוב ולהחלץ מצפורני הרע, לפחות אתמסר לרע ואהנה ממנו, ממילא הרי כבר לא יצא ממני שום דבר טוב…
כך, באמצעות העצבות על החטא והיאוש מעצמו, מובל האדם, בלא יודעין ומבלי משים, עמוק יותר אל לועו של הרע, וארס חיציו של המלך האכזר מתפשט בנפשו ביתר שאת וביתר מהירות.
מנגד לערמה אכזרית זו עומדים צדיקי האמת ומכריזים:
בכל אדם, בכל מצב – יש ומוכרח להיות טוב! ומוכרחים לחפש אותו, למצאו ולשמוח בו.
בקורת עצמית נוקבת וממושכת מידי, אף שהיא "מתלבשת" במידת האמת, כאילו בשם האמת הצרופה היא באה, אינה אלא מעושי דברו ושליחיו של השקר.
ובפרט היום, אם נתבונן בהשקפת העולם הרווחת – ככל שיצליף האדם בשבט פיו ביתר חדות, בעצמו, בזולתו ובסובב אותו – יחשב לאמיתי יותר, ל"כנה".
אמנם "אמת" חד צדדית ומסולפת זו, מובילה, גם את המצליף וגם את קרבנותיו – ליאוש, לאזלת יד, לציניות ולחוסר אמונה "כרוני" בעולם טוב ומתוקן יותר ונמצא שכרה בהפסדה!
(למרבית הצער, חדרה השקפה פסולה זו גם ל"מבצר של מים", וגם בעולם התורה רבים השוגים לחשוב את ההלקאה העצמית הבלתי פוסקת למעלה, ואינם מתבוננים לראות בתוצאותיה הרסניות, אבדן תקוה וחולשת הנפש).
מנגד – בא "משה", בא "הרופא בלא ידיים", באים רבי נחמן וצדיקי הדורות ומלמדים אותנו שהדרך לתשובה עוברת בהכרח דרך שמחה.
אם יתבונן האדם, באיזה מצב ומעמד שלא יהיה, בטוב שיש בו, בטוב שעשה, ברצונותיו הטובים – אזי בוודאי יתעודד, יאמין בכוחו לתקן את עצמו, ויראה פתח תקוה לשנוי ושפור בחייו. שכן אם יש בו טוב ועשה טוב – אזי הינו טוב באמת, והרע אך טפל ומיותר לו. ארסו – אינו מתפשט עוד, וחיציו – נשלפים מן הנפש.
"עשרה מיני נגינה" אלו, הלא הם דרכי הצדיקים לעודד, לנחם, לרפא ולחזק את נפשותינו, הם, והם לבדם, רפואת נפשנו, וזוהי, כדברי רבי נחמן (תורה רפ"ב ליקוטי מוהר"ן) הדרך הבטוחה והאמיתית ביותר – לתשובה.
תשובה שממנה יעלה נגון, תשובה שמתוכה תתגלה הנפש, בת המלך, במלוא יפעתה וזוהרה, ושכרון המלך האכזר וחיילותיו יהפוך נמוג בערפילי העבר, שכוח, חסר כח והשפעה, באשר שאיומו הגדול ביותר – העצבות והיאוש – כבר סרו!
וכך כותב בענין זה רבי נתן: "כי מי שיש לו מח כל שהוא, ויש לו אמונה שלמה בה' ובתורתו הקדושה, יכול להתנוצץ לו מרחוק גודל מעלת יקרת קדושת כל מצוה ומצוה שאנו זוכין לקיים בכל יום, אפילו הפחות שבפחותים… ועיקר הכל – שאנו זוכין להאמין בה' אלוקים אמת, יחיד קדמון, בורא כל עולמים, אחד יחיד ומיוחד, לעילא מן כולא ולית לעילא מיניה (למעלה מן הכל ואין למעלה ממנו), ברוך הוא ומבורך שמו תמיד לעולם ועד. ומי שזוכה להרגיל עצמו ולשמוח בשמחה הזאת (של הטוב שיש בו על כל פנים) בוודאי יזכה לכל טוב וימחלו לו כל עוונותיו"!
[פורסם לראשונה באתר האינטרנט של הרב ארז דורון – אור פנימי]
עד כמה שמידת השמחה חשובה וגדולה, הרי עשיית מצווה בשמחה, גדולה וחשובה פי כמה וכמה. המעיין בספרים יעמוד מרעיד ומשתומם איזה עיקר גדול מהווה השמחה בעבודת השי"ת וביחוד בשעת התפלה, ולא עיקר בלבד, אלא תנאי יסודי לעליה מדרגה לדרגה בעבודת הקודש, עד לכדי השגת אלוקות ממש.
לדעת הרמב"ם, רבינו בחיי ועוד, הריי זו מצווה מן התורה וכל התוכחות והקללות המנויות בספר דברים נסובות והולכות על מי שאינו שמח בעבודת השי"ת, לשיטתם זה פירוש הכתוב שם: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל" (דברים כ"ח) שכל אלה הקללות באים עליך ח"ו, משום שלא שמחת בעבודת ה', ולא כמו שפירשו אחרים – משום שלא עבדת את ה' כשלא היה חסר לך דבר.
וכך כותב הרמב"ם: "השמחה שישמח אדם בעשיית המצווה ובאהבת הא-ל שצוה בהן – עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו, שנאמר: תחת אשר לא עבדת" וכו' (הל' לולב, פ"ח ט"ו). ובלשון רבינו בחיי: "תחת אשר לא עבדת … יאשימנו הכתוב בעבדו השי"ת ולא הייתה העבודה בשמחה, לפי שחייב האדם על השמחה בהתעסקו במצוות, והשמחה במעשה המצוה, מצוה בפני עצמה" (פרשת כי תבוא).
אף בדברי מוהרנ"ת בלקוטי הלכות בא הפירוש הזה על הפסוק כמובן מאליו בכתבו בא הפירוש הזה על הפסוק כמובן מאליו בכתבו "כי שמחה דקדושה הוא דבר גדול מאד, דהיינו לשמוח בה' ובתורתו הקדושה, שזה עוקר שלימות העבודה, כמו שכתוב: תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה" וכו' (ליקוה"ל, אוה"ח, תפילה ד,ח).
גם בדברי האריז"ל כתוב כדלהלן: "הנה, צריך האדם בעת קיומו כל מצוה ומצוה, או בהתעסקות בתורה, או כשמתפלל התפלה, להיות שמח וטוב לב, יותר מכאשר מרויח או מוצא אלף אלפים דינר זהב, וכמו שמצינו על חכם, הוא אביי ע"ה, דהוה קאים קמיה דרבא, והיה קא בדח טובא ואמר: 'תפילין קא מנחנא'. וזהו פירוש הפסוק: תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל – פירוש: תשמח יותר מכאשר תרויח רוב כל ממון שבעולם, וזה, מרוב כל – פירוש: יותר מכאשר הוא רוב כל" (שער רוח הקודש, דף ו ע"ב).
כך שהמדובר כאן במצוה מן התורה, ואם אפילו לא כך היא שיטת אחרים, מודים הכל שזוהי מצווה מדברי נביאים, שכן מרובים הם הכתובים העוסקים בענין השמחה עם המצוות, התורה והקב"ה, כתוב אחד מצווה בפירוש: "עבדו את ה' בשמחה, בואו לפניו ברננה!" (תהלים ק,ב) וכתוב אחר קורא: "שמחו בה' וגילו צדיקים והרנינו כל ישרי לב!" (שם, לב,יא) וכהנה עוד ועוד מקראות.
איבעית אימא קרא ואיבעית אימא סברא – מה נחת רוח יש לו לאדון כשעבדו משמשו מבלי כל הרגשת שמחה בתפקידו, לשמש את רבו? כלום יש דמיון בין עבד זה לבין מי שחש סיפוק עצום וזכות עד אין קץ על חלקו וגורלו? נתאר אפוא לעצמנו – הקב"ה הנחילנו תורה ומצוות כדי לזכותנו באחרית נפלאה לעתיד לבוא, מה טעם יש לעבדו מבלי שמחה גדולה ועצומה על הטוב הצפון לנו בעבור כל אלה. יתר על כן, איזה סימן טוב יכול להיות לאדם עבודה בלי שמחה, הרי השמחה בעשיית המצוות ראייה מוכחת היא "שלבו שלם לאלוקיו"! (ספר המידות, שמחה א)
אמנם, סברה אנושית היא זו ורחוקה מרחק עצום מן ההסבר הפנימי שיש במעלת השמחה של מצווה, אבל כך היא ראשיתה של כל דרך שבקדושה, שמן הגשמי למדים על הרוחני "ומבשרי אחזה אלוה". כך אנו מוצאים בדברי חז"ל סברה דומה לעשיית מצוות: "אמר ר' יצחק, למדתך תורה דרך ארץ, שכשיהא אדם עושה מצוה יהא עושה אותה בלב שמח, שאלו היה ראובן יודע שהקב"ה מכתיב עליו: 'וישמע ראובן ויצילהו מידם' היה טוענו ומוליכו אצל אביו, ואלו היה יודע בועז שהקב"ה מכתיב עליו: 'ויצבט לה קלי' - עגלים פטומים היה מאכילה" (ויקרא רבה לד,ט). כלומר, תורתנו הקדושה הראתה לנו, בכתבה את פרטי הדברים, שלכל מצווה חשיבות נצחית, והיא נרשמת לעד. מעתה כמה היה אדם שש ושמח בעשיית מצווה אילו ידע זאת באמת!
כך גם משתמש האר"י הקדוש באמצעי אנושי פשוט לגרימת שמחת המצווה: "השורש שהכל נשען עליו הוא, שבעשיית המצווה אל יחשוב שהיא עליו כמשא וממהר להסירם מעליו, אבל יחשוב בשכלו כאילו בעשותו אותה מצווה ירויח, ויהי שמח בעשייתו אותה המצווה בשמחה שאין לה קץ ,מלב ונפש, ובחשק גדול ,כאילו ממש בפועל נותנים לו אלף אלפים דינרי זהב אם יעשה אותה מצווה" (שער המצוות דף א) אגב כך הוא מזכיר "וזה סוד הפסוק 'תחת אשר לא עבדת'" וכו'.
שבח גדול שבחו את השמח במצוות. "ושבחתי אני את השמחה" (קהלת ח,טו) אמר שלמה המלך, וחכמנו אמרו על כך: "זו שמחה של מצווה" (שבת ל ע"ב); ר' עלאה שיבח בפני עולא את אחיו ר' ברונא "דאדם גדול הוא ושמח במצוות" והוסיף לספר, שפעם אחת סמך אחיו ברכת הגאולה תיכף לתפילת שמונה עשרה, כמתחייב, ולא פסק שחוק מפיו בכל אותו היום (ברכות ט ע"ב).
בזוהר הקדוש מבואר בקצרה מדוע כל כך משובחת היא העבודה בשמחה: "עבדו את ה' בשמחה – חדוה דבר-נש, משיך לגביה חדוה אחרא עלאה" (חדות האיש מושכת אליו חדוה אחרת עליונה) (שמות קפ"ד ע"א). לאמור, שאותה שמחה שהיא קרובה בהרבה אל מקור השמחה, הקב"ה כביכול, שלפניו "אין עצבות" כלל כמאמר חז"ל, ואשר "עוז וחדוה במקומו" כדברי הנביא, נגרמת בעקבות שמחה פשוטה במצוה.
השמחה היא הדביקות הדרושה בעשיית כל מצווה, וככל שתרבה שמחת המצווה תגדל הדביקות בה' יתברך, והנפש תשיגהו יותר ויותר "וכן גילה הרב החסיד המקובל מהר"י אשכנזי זצ"ל לאיש סודו שכל מה שהשיג שנפתחו לו שערי חכמה ורוח הקודש – בשכר שהיה שמח בעשות כל מצוה, שמחה גדולה לאין תכלית" (של"ה, שער האותיות, תשוקה). ואמנם, האר"י הקדוש בעצמו בשער המצוות מבטיח שאם יתמיד אדם בכך "אין ספק שישרה עליו רוח הקודש" – – –
במקום אחד בזוהר אכן כתוב בהחלטיות : "דלית פולחנא דקב"ה אלא מגו חדוה" (=שאין עבודת ה' אלא מתוך שמחה) (בראשית רטז ע"ב) ובמקום אחר: "כל פולחנא דבעי בר-נש למפלח לקב"ה, בעי בחדותא וברעותא דלבא, בגין דישתכח פולחניה בשלימו" (=כל עבודה שצריך אדם לעבוד לקדוש ברוך הוא, צריך שמחה ורצון הלב, כדי שתהיה עבודתו בשלמות) (ויקרא ח ע"א).
מעתה אין פלא למה כה הזהירו הספרים הקדושים על השמחה בעבודת השי"ת, שתכלית כל התורה והמצוות להדבק בה' ולהשיגו (צפנת פענח, בשלח) ואם השמחה מביאה לכך – היא היא "שורש נקודות בל המצוות" (ליקו"מ חלק א, קעח) כלומר המהות הפנימית של המצוות. וכל כך חשובה היא השמחה שבמצוה, עד שיש מן הקדמונים שהתבטא בספרו: "דיותר יש לו שכר על שמחת המצוה. מהמצוה גופא" בהסבירו, כי "נראה בחוש כי השמח במצווה מתעורר כל גופו לידבק בו יתברך, ומרגיש הארה בנפשו, ומתוך כך מזדכך החומר שבו, ומלא יראה ואהבה, ואם היה איזה אחיזה מהסט"א בגופו – כולה גרש יגרשנה" ('צווארי שלל' על פרשת בהעלותך).
ושונה היא שמחת המצווה מכל שמחה אחרת, שהשמחה גשמית אם יש יראה אין שמחה ואם יש שמחה אין יראה (תולדות יעקב יוסף, סוף פרשת בחוקותי) אבל בשמחה דקדושה קיים מושג "וגילו ברעדה" שבמקום גילה שם תהא רעדה (ברכות ל) וכמו שאמר דוד המלך ע"ה "אני יראתי מתוך שמחתי ושמחתי מתוך יראתי" (תנא דבי אליהו רבא ג), שכן זוהי שמחה שאין לה ולא כלום עם קלות ראש, אדרבא, באה היא מתוך כובד ראש ויראת ה', הלא זהו השילוב המוכר כל כך בספרי חסידות – "יראה ואהבה", שילוב שרק העובד את ה' באמת מסוגל להבינו, זהו הרגש פנימי, המהווה את השמחה האמיתית ביותר בה' ובתורתו, שמחה בלי מצרים נפשיים, אך עם גבולות של יראת ה', שמחה שבישוב הדעת, אך עמוקה עמוקה במעמקי הנשמה.
שלימותה של השמחה היא היראה, ושלימותה של היראה היא השמחה, שכן שמחה בלי יראה, של הוללות היא; ויראה בלי שמחה, מרה שחורה היא, ולפיכך, "כששאלו פעם את הרמב"ן: איזוהי עבודת ה', השיב: 'כל שיש בה תענוג ושמחה בצירוף המורא'" (תולדות יעקב יוסף, פרשת משפטים, בשם הבעש"ט).
והבעל שם טוב הקדוש בצוואתו ציווה לאמור: "צריך לעבוד את ה' ביראה ובשמחה, והן תרין רעין דלא מתפרשין [שני חברים, חלקים, שאינם נפרדים], ויראה בלא שמחה הוא מרה שחורה" (דף ט"ו).
בדברי גדולי החסידות – דברים מאירים כספירים בענינים הללו, דבריהם מגלים טפח מהנגרם בעולמות העליונים על ידי שמחה של מצווה, לדברי בעל ה'תולדות' (פרשת ויקרא), מעלתה הנפלאה של שמחת המצווה נעוצה בכך שהיא מעוררת "שמחה ונהירו דאנפין למעלה גם כן", ובהסתמכו על דברי הזוהר (שם) המתבארים כך, הריהו מוסיף, שמשום כך יש כל כך להזהר שלא תהיה השמחה מהולה בהוללות או פניות חיצוניות של כבוד וכדומה, כדי שאותה שמחה שלמה תהיה מבלי פגם, ותוכל לעלות ולעורר שמחה בעליונים. לפיכך – הוא מסיים – יש לפעמים להסתיר את השמחה שבעבודת ה', כדי שלא תתערב בפניות "ואש המזבח תוקד בו – היינו בקרבו"…
רבינו זיע"א בלקוטי מוהר"ן (חלק א קעח) מתאר את השמחה כגוף בעל קומה שלמה של רמ"ח אברים ושס"ה גידים, מכיון ש"פקודי ה' ישרים משמחי לב" כל פקודה שפקד ה', כל מצווה, מושרשת בשמחה. וכידוע כל מצוות עשה – כנגד אבר מן האברים שבגוף האדם, וכל מצוות לא תעשה – כנגד גיד מן הגידים, כך, שמבחינה רוחנית השמחה שהיא שורש המצוות, קומה שלימה היא, וכשאדם שש ושמח בשמחה של מצווה, לא די לו שישמח רק בלב, או רק בידיים, או רק ברגליים, עליו להשתדל "שיעבור בכל השמחה מראש ועד עקב … ועל כן אם פגם באיזה מצוה, הן מצוות עשה הן לא תעשה, אזי כששמח ועובר והולך בקומת השמחה, אזי כשפוגע בזה האבר שהוא כנגד אותה מצוה שעבר, אי אפשר לו לשמוח שם, מחמת שפגם שם באותה המצוה שנקודתה שמחה כנ"ל, ואדרבא, יש לו דאגה, שהוא הפך השמחה, בחינת 'אדאג מחטאתי'. אך על ידי ריבוי המצוות … נתבטל הדאגה של החטא המונעת השמחה, כי ריבוי אור השמחה של ריבוי מצוות שלו נתלהב ומבטל מניעות של החטא" – – –
בתורה אחרת (ליקו"מ ח"א כה) בה מבאר רבינו את הקושי שיש לעולה מדרגה לדרגה בעבודת ה' מכך ש"הדמיונות והמחשבות והתאוות והבלבולים והמניעות" שכאילו נמוגו זה מכבר מתעוררים מחדש בכל דרגה ודרגה – מייעץ רבינו "שכדי להכניע הקליפה המסבבת שבכל מדריגה כנ"ל – על זה צריך שיעורר שמחה של מצווה על עצמו, היינו שישמח על ידי שיזכור שזכה להתקרב להשי"ת, וזכה להתקרב לצדיקים המקרבין אותו להשי"ת, ועל ידי השמחה הזו הוא משבר הקליפה ונכנס למדריגה ב'". כפי המתבאר מתוך דבריו שם הרי אותם "בלבולים" מתגברים על כל מי שהוא, באשר הוא, המתנתק ממדריגה כלשהי – ואפילו הכי קטנה – בעבודת ה' ונכנס במדריגה אחרת גבוהה הימנה (על פי משיבת נפש ו), יכול הוא אפוא, באשר הוא שם, להפטר מכך, על ידי "שיעורר על עצמו שמחה של מצווה".
אך אם כל אלה הינם רק פרטים בהם מתייחדת שמחת המצווה, הרי מתורה נוראה אחת שבלקוטי מוהר"ן, בצירוף הסברו של מוהרנ"ת בלקוטי הלכות, מתגלה התפקיד הכלל-עולמי שיש לה לשמחת המצוות. והדברים מבהילים על הרעיון, מכיוון שהם מעמידים את כל מטרת בריאת העולם בשמחה של מצווה, וההסבר כל כך מתקבל הדעת, עד ששוב קשה לראות אחרת את תכלית הבריאה:
חכמינו ז"ל אומרים: "כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם" (סנהדרין לז) לכאורה הרי אלו דברים לתועלת הפרט, למנוע אדם מעבירה – "כלומר, חשוב אני כעולם מלא; לא אטרד את עצמי מן העלם בעבירה אחת" כדברי רש"י – רבינו ז"ל מפרשם לתועלת ככלל: "כשהעולם נברא בשבילי צריך אני לראות ולעיין בכל עת בתיקון העולם, למלאות חסרון העולם, ולהתפלל בעבורם" (ליקו"מ ח"א ה), ומכאן עובר רבינו לבאר, מה הם הדרכים לביטול גזרות רעות, הן קודם גזר הדין והן לאחריו, בהדגישו: "ודוקא כשעושין המצוות בשמחה גדולה כל כך, עד שאין רוצה בשום שכר עולם הבא, אלא הוא רוצה שיזמין לו הקב"ה מצווה אחרת בשכר מצוה זאת – כמאמר חז"ל: 'שכר מצוה, מצוה' – כי הוא נהנה מהמצוה עצמה … מי שהוא במדריגה הזאת … הוא יכול לדעת בין קודם גזר דין ולאחר גזר דין" – – –
מוהרנ"ת. בדרוש מיוחד על תורה זו (ליקוה"ל, חושן משפט, הלכות העושה שליח לגבות חוב ב), מפרש מה הקשר בין עשיית מצוות בשמחה לבין היכולת להמתיק דינים מן העולם, הוא מזכיר את האמור בספרים שהקב"ה, בהיותו מקור כל הטוב, ומטבע הטוב להטיב, רצה להטיב לאחרים, לההנותם בשעשועי העולם הבא הנפלאים לאין שיעור וערך, רצה גם שתהא טובתם שלמה, ברא עולם שבו יש צורך לעמול על השגת הטוב, יצר אדם עם כח בחירה עצמית, מסר לו את מצוותיו כדי שישתכר בהם שכרו שלעתיד לבא, שלא יהיה אז כמקבל מתנות, הבוש ואינו נהנה הנאה שלמה מאשר לו.
מכך מסיק מוהרנ"ת מסקנה פשוטה: שתכלית כל הבריאה היא השמחה שלעתיד לבוא, ומביא על כך ראיות מפסוקים רבים, מדברי חז"ל והמפרשים, כמו למשל מה שאמרו: "עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים וכו'" וכל כיוצא באלה "וכשברא השם יתברך את הבריאה, ואז לא היה עדיין שום עבודה ושום אתערותא דלתתא (התעוררות של מטה) כלל, והוצרך לברוא את הבריאה בחסדו, בתורת חסד לבד, ועל כן, היה אז העולם בבחינת מקבל, מאחר שנברא רק בחסד חנם לבד, בלי שום אתערותא דלתתא, ובשביל זה היה אחיזת הדין בבריאת העולם … כמובן בכתבי האריז"ל". כלומר, עצבות כלשהי התערבה בבריאה המקבלת את החסד, כאותו עני העצב על שנותנים לו בלי שהשתכר מאליו, אותה עצבות היא "אחיזת הדין" "ומהדין הזה נשתלשלין ובאין כל החסרונות וכל הגזרות ח"ו הבאין על העולם, ועל כן, אי אפשר להמתיק הדין הזה ולתקן העולם ולמלאות חסרון העולם, כי אם על ידי הצדיק האמת שזוכה לעשות המצוות בשמחה גדולה מהמצווה בעצמה, ואינו רוצה לקבל שום שכר עולם הבא, שזה הצדיק דייקא יכול לתקן העולם מכל החסרונות ולהמתיק כל הדינים, כי זה הצדיק אינו בבחינת מקבל כלל, ואין בו שום אחיזת העצבות והדין כלל" (ליקוטי הלכות שם, סעיף ט).
נמצא אפוא שמטרת הבריאה כולה, תיקונה ותכליתה, מקופלים בתוך אותו מושג נעלה "שמחה של מצווה" – – –
מעתה מובן למה זה כה הזהירו קדמונים לשמוח בעשיית המצוות, רבי חיים ויטאל כותב בשער הקדושה ח"ב: "וכשעוסק בתורה ובמצוות יהיה שמח בקצה האחרון" ובשער רוח הקודש: "בכל עבודת מצוה ותפלה צריך שיהא בתכלית השמחה".
מעלה מיוחדת לתפלה בשמחה, בספרים מושם דגש רב על כך ומאמר חז"ל מפורש הוא: "אין עומדין להתפלל לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות … אלא מתוך שמחה של מצווה" (ברכות לא). ומבהיל מה שהובא בהקדמה לשער הכוונות שכתב ר' שמואל ויטאל: "אסור לאדם להתפלל תפלתו בעצבון ואם עשה כך אין נפשו יכולה לקבל האור העליון הנמשך עליו בעת התפילה … בשאר התפלה נמשך לו נזק נפלא גדול על ידי עצבותו"
– – – בזהר הקדוש, ישנו קטע מעניין במעלת ברכת המזון בשמחה ומובא בספר פלא יועץ בזה"ל: "מה טוב ומה נעים שישמח ישראל בעושיו, ושמחה של מצוה, על כל מצווה ומצוה שעושה יגיל וישמח, יותר ויותר ממוצא שלל רב… ובפרט בשעת עבודת התפלה, צריך לשמוח שמחה רבה, וכן אמירת ברכת המזון, הפליגו בזוהר הקדוש בגודל החיוב לאמרו בשמחה ובטוב לבב, עד שאמרו, שראוי שיאכל וישתה דברים המשמחים את הלב, כדי שיברך ברכת המזון בשמחה" (פלא יועץ, ערך שמחה)… הגע עצמך כמה גדולה ברכת המזון בכוונה. שאף ראוי עבור זה למשתמש באמצעי שכל הספרים הקדושים רואים אותו כמסוכן – לאכול ולשתות דברים המשמחים את הלב!…
את השמחה בשעת התפילה צריכים, משום שכל ענינה של תפלה הוא דבקות. "דבלא שמחה אי אפשר להיות דבוק תמיד בבורא יתברך שמו" (ליקוטי יקרים דף ב) אך בזוהר הקדוש נראה, שיש בכך סודות גדולים. שכן אומר הזוהר: "פלחנא דצלותא דקא בעי בר-נש למפלח קמיה קודשא בריך הוא בשמחה וברננה – לאכללא לכנסת ישראל בינייהו לבתר לייחדא יחודא" (=עבודת התפלה שצריך אדם לעבוד לפני הקדוש ברוך הוא בשמחה וברננה – לכלול את כנסת ישראל ביניהם ולאחר מכן לייחד יחוד) (בראשית רכט ע"א).
רבינו ז"ל שכמובן אף הוא דיבר במעלת השמחה שבעת התפלה, הפליג בכך ביותר והזהיר על זה מאד – "ויזהר מאר להתפלל בשמחה" כתוב בשיחותיו הקדושות (שיחות הר"ן עה). אף הוא נותן לכך כמה וכמה עצות נפלאות האחת המפורסמת היא העצה שדרש בפסוק "אזמרה לאלקי בעודי". אותה עצה נוראה בגילויה, לפיה יש לו לאדם לשים לב לפני התפלה אל ה"בעודי" – אל מה שיש בו 'עדיין' מן הטוב – כלומר, להזכר במעשה טוב שעשה, במצווה כלשהי שזכה בה, להתחזק ולשמוח בכך, ומתוך אותה התבוננות בצד הטוב שבו – אזמרה לאלקי בעודי – יפצח בזמרה וברננה לרבון כל העולם, על החסד שנטה אליו, בזכותו אותו במעשה טוב כל כך שהינו באמת רווח נצחי נפלא ונורא. וכך, בתחושה כזאת, ימשיך להתפלל בשמחה ובחדווה רבה.
עצה זו הינה גולת הכותרת לכל עצות רבינו לשמחה בכלל ולשמחת התפילה בפרט ואם מותר לומר, יש ברעיון זה הרבה הרבה מן הנסיון המעשי בדכדוכי הנפש של האדם, שבדרך כלל כשאדם ניגש לעבודה כמו תפילה, וברצינות, הריהו נשבר לרסיסים ואינו יכול לפצות פה, מצבו הרוחני עובר לנגד עיניו בשעה זו, כל מום, כל נגע, צף ועולה עתה ומשפילו עד עפר, עד שאם אפילו יתחיל להתפלל יהיה זה בעצבות גמורה, ובזהר הקדוש מה כתוב – "לא יקום בר-נש קמיה מריה בעציבו", בא אפוא רבינו וגילה כמה חשוב הוא להתרומם בשעה זו (בעיקר מבחינת ההשפעה שיש לכך בעולמות העליונים שאף שם, כביכול, נוטים ורואים את הצד הטוב שבו).
אך לרבינו עוד עצות רבות, נציג אחת מהן המיועדת למי שכבר שום עצה אינה מועילה לו – "ואם לפעמים דעתו מבולבל ואינו יכול בשום אופן לשמוח אז, עצתו שיעדה עצמו כאילו הוא שמח, ואף על פי שבתחילה עדיין אין השמחה באמת בלב, אף על פי כן, על ידי שעושה עצמו כאילו הוא שמח, על ידי זה, יזכה אחר כך באמת לשמחה. ועצה זאת היא עצה גדולה מאד גם בכל הדברים שבקדושה, שבתחילה צריכין לעשות עצמו כאלו הוא להוט אחר אותו הדבר שבקדושה, ואחר כך זוכין באמת לזה. והבן מאד" (שיחות הר"ן עד). עצה זו מייעץ רבינו לשמחה בכלל, אך אמרה תיכף לאחר שדיבר על מי שאין לו שום התלהבות וחמימות לתפילה, שיעשה לעצמו כאילו מתלהב. עצה נוספת: "להרגיל עצמו שתהיה התפלה בניגון של שמחה"…
כאלה וכאלה הם הדברים הרמים והנשגבים האמורים בספרים הק' על מצוות העבודה בשמחה, ולא לחנם ישנן על כך מניעות עצומות ועיכובים מצד היצר. המניעה היותר גדולה היא חוסר ההערכה לשמחה של מצווה, חושבים אנשים שדבר קטן הוא זה ואינם חשים להתאמץ בכך, לדברי רבי אברהם ב"ר נחמן זצ"ל, דוקא המניעות שיש על זה מוכיחים יותר מכל את גודל הענין – "שיש להבין עוצם גבהו ותפארתו על ידי עוצם המניעות שיש על זה, כי השני מיני מניעות המובאים בחיי מוהר"ן בהשיחות הנקראים בשם עבודת ה' בסי' נ"ה – תרווייהו איתנהו בו, בהתגברות עצום מאד. כי זולת אשר תתגבר על האדם כבדות הדבר הזה (השמחה), מעוצם ההרפתקאות העוברים על כל אדם בגוף ונפש – וההתגברות גדול ועצום כל כך עד שצריכים להשתדל בזה במסירות נפש ממש – אף גם זאת אשר תתגבר מאד מאד על האדם – הקלות, שנקל וקטן בעיניו מאד הדבר הוה, עד שאינו נחשב בעיניו למצוה כלל"(כוכבי אור, תחילת "ששון ושמחה")…
אכן, מאיזו סיבה שיהיה, כתוב בזוהר הקדוש בפירוש – "כמה אלף וכמה רבבן … שארן עלייהו דבני נשא – אינון דמשתדלין באורייתא או דמשתדלי במילי דמצוה ואזלי בארחא דמצוה – בגין דיתעצבון ולא יחדון בה" (כמה אלף וכמה רבואות (קליפות)… שורים על בני אדם – אותם המשתדלים בתורה או משתדלים בדברי מצוה והולכים בדרך המצוה – כדי שיתעצבו ולא ישמחו בה) – – –
כי על כן, מה רב השכר של העושה מצווה בשמחה, וכפי שמובא בספר המוסר הנפוץ "ארחות צדיקים" בשער השמחה: וכל העושה המצוות בשמחה יש לו שכר אלף ידות יותר ממי שהמצוות עליו למשא … ואז מצליח בכל דרכיו וטוב טעמיו ושולח הקדוש ברוך הוא רוח הקודש בקרבו ולבו שמח ומתמלא אהבת הקב"ה ונפשו קשורה בגיל… ואשרי הנפש הזוכה לאותו שמחה!"
אמר רבי יצחק, אמרי במערבא משמיה דרבה בר מרי: בוא וראה שלא כמידת הקדוש ברוך הוא מידת בשר ודם. מידת בשר ודם, מקניט את חבירו בדברים, ספק מתפייס הימנו ספק אין מתפייס הימנו, ואם תאמר מתפייס הימנו, ספק מתפייס בדברים ספק אין מתפייס בדברים. אבל הקדוש ברוך הוא, אדם עובר עבירה בסתר, מתפייס ממנו בדברים, שנאמר: קחו עמכם דברים ושובו אל ה' (הושע יד), ולא עוד אלא שמחזיק לו טובה, שנאמר: וקח טוב, ולא עוד אלא שמעלה עליו הכתוב כאילו הקריב פרים, שנאמר: ונשלמה פרים שפתינו. שמא תאמר פרי חובה? תלמוד לומר: ארפא משובתם אהבם נדבה (מסכת יומא פו ע"ב).
כאמור, אנחנו נמצאים בפתיחת הספר 'השתפכות הנפש', בו מביא המלקט ציטוטים מדברי חז"ל בגמרא ובמדרשים, הנוגעים לנושא ההתבודדות והתפילה האישית. המאמר המצוטט לפנינו מהגמרא ביומא עוסק בעיקר בעניין התשובה, אבל מתוכו נוכל לראות את משמעות התפילה שבתהליך התשובה.
"שלא כמידת הקב"ה מידת בשר ודם". אדם שנפגע על ידינו, ספק מתפייס ספק אינו מתפייס, ולפעמים מתפייס עם מחיר. הוא לא 'מתפייס בדברים', הוא צריך ריצוי מעשי כנגד הפגיעה בו: מתנה, פיצוי כספי וכדומה. "אבל מידת הקב"ה" להתפייס תמיד, ולהתפייס בדיבורים הפשוטים שלנו, ולא עוד אלא שהוא מחשיב אותם כאילו הבאנו קרבנות נדבה הבאים מרצון, ולא קרבנות חובה שהוכרחנו להביא אותם.
ה'שפת אמת' על הגמרא שם מעיר על אריכות הלשון: "מידת בשר ודם… ספק מתפייס הימנו ספק אין מתפייס הימנו, ואם תאמר מתפייס הימנו, ספק מתפייס בדברים ספק אין מתפייס בדברים" – מדוע יש להאריך בתיאור כל הספקות, ולא לומר בפשטות כי מידת בשר ודם לפעמים לסלוח ולפעמים לא. אם היינו באים לתאר את המציאות הנתונה, כמה מתפייסים וכמה לא, היינו אומרים שחלק כן וחלק לא. מהלשון 'ספק מתפייס ספק אין מתפייס' משמע שיש כאן נושא אחר עליו הגמרא מדברת: על המבקש מחילה.
כשהמפייס בא לפייס את חברו, הוא עומד בפני מציאות של ספק, היעדר הידיעה. הוא לא יודע אם הרצון שלו להתקרב מחדש אל חברו ייפגש עם רצון דומה מצד חברו, או שאולי יתקל בקרירות לא מתחשבת הסולחת מתוך רצון להתעלם, ואולי אף לא יסלח לו וידרוש פיצוי על כך, והגרוע מכל – שמא לא יסלח לו כלל. מדוע הגמרא מתארת לנו את ה'ספק' של המפייס? כי עצם המצב של חוסר הידיעה, הוא הקשה מכל עבורו בבקשת הסליחה. אין צד שני שמוכן לקבל אותו בידיים פתוחות. אולי כן, אולי לא. עצם המציאות של האדם השני לא אומרת לו דבר ברור, והיא משאירה אותו בספק. הבושה מורגשת היטב בבקשת הסליחה. לא בושה של הרגשת החטא, אלא בושה של הרגשה של התעלמות: הוא מקריב מעצמו לבקש סליחה, מנסה להתחבר מחדש, ויכול להיות שהוא יידחה מכל וכל. אף אחד לא יהיה שם עבורו באמת.
אבל מידת הקב"ה אינה כן. המחילה היא דבר וודאי. "תשב אנוש עד דכא, ותאמר שובו בני אדם" (תהלים צ), ודרשו חז"ל: "עד דכא – עד דכדוכה של הנפש". משמעות דבר זה אינה מסתכמת רק בכך שהקב"ה מוחל על יותר דברים משבשר ודם מוחל, אלא דבר זה משפיע על כל תהליך התשובה: המפייס, החוטא, הולך לקראת דבר וודאי. הוא יודע שהקב"ה רוצה בו. ממילא, כשהוא מבקש מחילה, הוא לא מרגיש כמו מי שעומד בחוץ ומבקש להיכנס פנימה. הוא יודע שהוא יכול, בסופו של דבר, להגיע פנימה, בוודאות. וכדי שהוא לא יחשוב לרגע שלא רוצים בו, מבטיח הקב"ה "טרם יקראו אלי אענה". ברגע שהוא יבקש, הוא יראה איך חיכו לו.
יתכן ומשום כך מודגש שהקב"ה מתפייס בדברים. אם היינו צריכים לפייס אותו מעצמנו, מה היינו יכולים כבר לתת. אין לנו שום אפשרות כזאת בכלל. אבל בגלל שהקב"ה רוצה שנבקש ממנו סליחה, ממילא הוא מאפשר את הכל. ידו פתוחה לקבל שבים. עלינו רק להביע את הרצון להתקרב מחדש. וכאן בא לידי ביטוי חשיבותו של הדיבור – לא רק מעשים טובים, אלא גם דיבורים. "קחו עמכם דברים ושובו אל ה'". כדי להביע את הרצון שלנו לקבל את ישעו, המוכן לקבל אותנו, עלינו לדבר אליו. מצד אחד, זהו הפלא שבחסד ה' שעלינו רק לדבר. מצד שני, כאן נמצא חלק גדול מעבודת ההתקרבות שלנו אליו בגלל אותה סיבה: בגלל שלא מבקשים מאיתנו שאנחנו ניצור את דרך התשובה שלנו, אלא שפשוט נהיה מוכנים להתבטל אל ה' ולרצות להיות קרובים אליו, אנחנו לא רואים את המעשים שלנו ככאלו שעושים את הכל. לכן הבקשה והתפילה הם חלק מרכזי בתשובה, כמו שאומר הפסוק בישעיה: "קחו עמכם דברים, ושובו אל ה'", התפילה והתשובה מאוחדים. עלינו להתפלל, כדי להביע את הרצון להתקרב, וכדי לדעת שהכל ממנו.
רבי נתן (ליקוטי הלכות, ק"ש ג) מעיר שאפילו את התפילה שלנו אנחנו לא יוצרים מעצמנו, כי הפסוק אומר "קחו עמכם דברים" – הקב"ה יצר את כל דיבורי התשובה והתפילה עבורנו. עלינו רק לקחת אותם איתנו, ולהחזיר אותם אליו, כביכול. אין לנו שום דבר מעצמנו, כי אם הרצון אותו אנו מביעים, "כי מידך הכל, ומידך נתנו לך" (דברי הימים א, כט, יד). בפסוק זה מביע דוד המלך את כל מעשינו – מידך קיבלנו, ולך נתנו. דבר לא היה מעצמנו.
* * *
"קחו עמכם דברים ושובו אל ה'. אמר להם: דברים אני מבקש; בכו והתפלל לפני, ואני מקבל. אבותיכם לא בתפילה פדיתי אותם? שנאמר: ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו. בימי יהושע לא בתפילה עשיתי להם ניסים? הוי, אין אני מבקש לא זבח ולא קרבנות אלא דברים, שנאמר: קחו עמכם דברים ושובו אל ה'" (מדרש רבה תצוה, פל"ח).
למדנו מכאן על החשיבות הגדולה שבהתבודדות, בדיבורי התשובה שעלינו להשיח אל ה'. הבקשה העיקרית שהקב"ה מבקש מאיתנו היא 'דברים'. לא זבח, ולא קרבנות, אלא דברים. כדי לחזור בתשובה, אנחנו חייבים להתקיים מישועתו של הקב"ה, כי לבד איננו יכולים. בגלל שהתשובה איננה דבר שאנחנו יוצרים ופועלים, אלא התמסרות שלנו לחסדיו, על ידי התפילה אנחנו נכנסים להיטהרות שהקב"ה מטהר אותנו. לא אנחנו את עצמנו, אלא הקב"ה מטהר אותנו. לשם כך די רק בדיבורים – אבל מוכרחים לדבר, להביע את הרצון, ומשם ישועת ה' עלינו זורחת.
התורה הקדושה היא זו שנותנת חיים ואורה לעולם, אבל כמו כל דבר שבעולם, גם השפע שהתורה משפיעה תלוי בבחירתו של האדם – אם הוא לומד תורה לשמה, אזי היא נותנת לו חיים, אך אם הוא לומד כדי להתייהר ולקנטר, אזי נעשית לו התורה סם מוות; ואדרבא – מוסיפה בו ערמומיות רעה, כמבואר בגמרא (סוטה כא ע"ב). "כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם" (הושע יד, י).
עניין זה מרומז בפסוק "ויגד יעקב לרחל". התורה מכונה בשם רחל, שהיא כמו כבש שגוזזים ממנה הלכות.
הצדיק שמשמיע 'תורה' אומר אותה באופן של "אחי אביה הוא וכי בן רבקה" – שיש בה משמעות לטובה – "בן רבקה" הצדקת, אך גם משמעות לרעה – "אחי אביה", לבן, כמו שפירש רש"י: "אחיו אני ברמאות".
המשמעות הטובה של התורה צריכה יגיעה ועמל כדי לזכות בה, כמו כל דבר טוב, אך המשמעות ההפוכה – "ותרץ ותגד לאביה", היא מושגת בנקל ובמהירות, כמו אדם רץ.
לכן, כשאדם יושב ללמוד, צריך להתפלל שיזכה ללמוד לשמה ושהלימוד יקרב אותו להשי"ת, ואזי התורה תהיה לו באמת לסם חיים.
(ליקוטי מוהר"ן ח"א יב)
וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת (בראשית כט, יז)
"שהיתה בוכה ומתפללת שלא תיפול בחלקו של עשיו" (רש"י)
צא ולמד מה גדול כוחה של תפילה, שהרי לאה אימנו הייתה אמורה להינשא לעשיו, כפי שמבואר בחז"ל: לרבקה שני בנים, וללבן אחיה שתי בנות. הגדולה, לאה – לגדול, עשיו, והקטנה – לקטן.
גם יעקב אבינו היה סבור כך, לכן רצה אך ורק את רחל.
מה עשתה לאה? בכתה והתפללה לה'.
כשנתבונן נראה, שתפילתה הפכה את הקערה על פיה, שלא זו בלבד שניצלה מעשיו, אלא אדרבה – העמידה ששה שבטים, כמו כל נשי יעקב האחרות גם יחד. ויתירה מזו, משה, אהרון, דוד המלך ואף מלך המשיח – כולם יצאו ממנה, מזו שהייתה אמורה ליפול בחלקו של עשיו…
(ליקוטי הלכות, ערובי תחומין ה)
הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי (בראשית כט, לד)
הניגון – יש לו כוח משיכה אדיר, ניגון דקדושה שאדם מנגן וכוונתו לשם שמים, יכול למשוך אפילו אנשים רחוקים מאוד ולקרב אותם אל השי"ת. וכן להיפך – ניגון שאינו בקדושה, יכול ח"ו למשוך את האדם לתאוות עולם הזה והבליו.
לכן אמרה לאה: "הפעם ילווה אישי אלי", כי כשנולד לוי בא לעולם כוח הניגון, שהרי הלווים היו משוררים במקדש, וכמבואר בזוהר שעיקר הניגון "מסטרא דלוי" (שמות יט ע"א). כך שעל ידי כוח המשיכה של הניגון, ילווה-יתחבר "אישי אלי".
"בשנת תקס"א, אחר חג השבועות, סיפר רבנו ז"ל סיפור על אחד מאנ"ש שהיה הולך ומסתובב זה כמה שנים עם מחשבה של עולם הבא. ואותו אחד מאנ"ש רצה לדבר עם רבנו בהקשר לזה, ולא איסתייע מילתא. אבל מי היה יכול לידע מזה? כי מי הוא נביא שיכול לדעת את מחשבותיו? – וכך הוא היה הולך ומסתובב עם מחשבה זו כמה שנים. והנה בחג השבועות הנ"ל היה אותו אחד מאנ"ש גם אצל רבנו ז"ל, ורבנו ז"ל ראה אז בחלום איך שבאו אליו שני אנשים, ובחלום היה נראה שאחד מהשניים הוא העיקר והשני אינו עיקר רק מחמת האחד שהוא העיקר בא אתו גם השני. ושאלתי להם: מה הם עושים כאן? – השיב לי אותו האחד, שהוא היה העיקר, שאותו האיש מאנ"ש הכריח אותו שישבע בספר תורה בזרוע על ענין זה שיבוא לכאן, ונשבע לו. ואותו האיש הנ"ל שנשבע כנ"ל הוא גם סיפר לי את המחשבה הנ"ל שהולך עמה האיש מאנ"ש הנ"ל. אחר כך כשבא אצלי האיש מאנ"ש הנ"ל לקבל רשות קודם נסיעתו, כנהוג, אמרתי לו את המחשבה שלו שהולך עמה כנ"ל, וכלתה נפשו מאוד ונתמלא בשמחה על שכוונתי מחשבתו".
זהירות יתר בענין הזיכרון בעלמא דאתי
הנראה לכאורה בסיפור זה, שהמחשבה הנ"ל בענין עולם הבא שאותו אחד מאנ"ש הלך עמה הרבה זמן – מחשבה זו בלבלה אותו במאוד וציער אותו מאוד.
לכאורה תמוה מאוד, כי הרי לחשוב מעלמא דאתי זה דבר טוב מאוד, רבנו לימד אותנו שצריך תמיד לחשוב מעלמא דאתי?! – – –
אלא שיש לפעמים, והמחשבות מענייני עלמא דאתי מבלבלים מאוד את האדם מעבודת השי"ת. יש אדם שמסתובב לו עם בלבולי ראש: האם יש לי עולם הבא? אין לי עולם הבא? כמה יש לי? – ועוד כהנה וכהנה סוגי מחשבות ובלבולים בענין הזיכרון בעלמא דאתי.
בדרך כלל, מחשבות בעניין הזיכרון בעולם-הבא מהסוג הנ"ל, אינם עוזרים לו לאדם כלל להיות בשמחה על שהוא מכין עצמו לעולם שכולו טוב, אלא ההפך מחשבותיו נוגות ומבלבלות אותו בחומרות יתירות ודאגות הבל מעניני העולם הבא. ואז יצא, חלילה, שכרו בהפסדו, כי התוצאה של מחשבות אלו שמבלבלות אותו מעבודת השי"ת.
יש דברים בחיים שהם נעלמים מעין כל חי, ודרך הבעל-דבר לבלבל דעת האדם ומחשבותיו דווקא בדברים אלו בכדי לגרום לו למעט בעבודת השי"ת. כי הרי בענינים אלו אי אפשר לבוא לבירור הדברים במילואם, כי מטבעם הם נעלמים מעין כל חי. לכן גם בעניני המחשבות בעלמא דאתי צריך זהירות יתר לא לתת לבעל-דבר לבלבל את מחשבתו במחשבות של הבל שאינם מסייעים לעבודת השי"ת.
לספר ולדבר עם חברו – אבל בלי צביעות וגדלות
מובא בחיי מוהר"ן (עבודת ד' אות ח'):
"מצאתי כתב יד החברים. אמר: טוב יותר לספר עם חברו מענייני עבודת הבורא. כי כמו שיין מגביה את הלב, כמו שכתוב: "תנו שכר לאובד ויין למרי נפש", כך גם הדברים שמספר עם חברו מגביה לבו של אדם, כמו שכתוב: "דאגה בלב איש ישיחנה" ודרשו רבותינו ז"ל: "ישיחנה לאחרים". וכמו כששותה מעט יין, זה מגביה לבו. וכששותה הרבה יין, נעשה שיכור ומונח על משכבו. כך הדברים שמספרים, אם יש בהם על כל פנים קצת אמת אף-על-פי שיש בו צביעות וגדלות, אף-על-פי-כן הוא מגביה את לבו. אבל כשאין בתוך הדברים שום אמת, אלא מלא צביעות וגדלות (= הר"ר לוי יצחק זצ"ל מקריא את המשפט הנ"ל באנחה עמוקה. . .), וכשהולך מאתו עושה כל העבירות והתאוות, הדברים האלו אינם מגביהים את הלב (= שוב באנחה עמוקה . . ), כמו היין כששותה מהם הרבה".
איי! איי! יש אחד, שמדבר, מדבר, ומדבר – אבל אינו חושב כלל וכלל, עם קצת אמת, מכל הדיבורים שהוא מדבר כרגע. . . וכשהוא הולך לדרכו הוא לא מנסה לחשוב, ולו לרגע אחד, מכל דיבוריו שדיבר כרגע, הוא ממשיך לחיות את חייו כלעומת שבא – בא רבנו הקדוש להודיע שאין בכוח דיבוריו להועיל ולא כלום – – –
יש הרואים קצת בדברי רבנו כאן בהבאתו את הדוגמא משתיית היין, שרבנו בא לתת כאן תחליף לשתיית היין שהיה מקובל במקומותיהם, וכאילו בא לומר שיותר טוב לספר עם חברו ביראת שמים בכדי להתעורר ולהתחזק וזה עדיף משתיית היין, כי גם בדיבורו עם חברו הוא עושה על עצמו את פעולת שתיית היין. אבל אין זה בהכרח הפירוש כי אפשר גם לומר שרבנו תפס את שתיית היין רק לדוגמא בעלמא.
לכל העצות צריך גם את עצת ה'ישוב הדעת'
כל דברי רבנו נתונים לכל אדם במידה ובמשקל, ולכל העצות של רבנו צריך גם הרבה לבקש מהשי"ת שירחם עליו ויתן לו עצה טובה איך לקיים את העצה עצמה.
רבנו מדבר הרבה מאוד מענין 'ישוב הדעת', וענין זה של 'ישוב הדעת' הוא ענין תמידי, כי תמיד צריך לחזור שוב ושוב ליישב דעתו, כי תמיד יש שינויים עם כל אדם ואדם לפי העת והזמן והמקום, ולכן צריך כל פעם מחדש לרענן את העצה של ה'ישוב הדעת', ליישב דעתו היטב בינו לבין קונו, איך ומתי ובאיזה דרך ובאיזה אופן להוציא מכוח אל הפועל את כל עניני עבודת השי"ת.
כל יום צריך את ה'ישוב הדעת' שלו – – –
יש הרבה דברים בכל יום, שדברים אלו שייכים מיוחד לאותו היום, והיום של אתמול כלל לא היה עם אותם הפרטים, וגם היום של מחר לא יהיה שווה כלל לכל אותם הפרטים והענינים של היום העכשווי, ולכן אין יום דומה לחברו, ואין ה'ישוב הדעת' של אתמול שווה ל'ישוב הדעת' של היום.
אין שום תפלה דומה לחברתה כלל
כמו כן בענין התפלה, הרי התפילות לכאורה דומות אחת לשניה, אותם ברכות אותם נוסחאות תפילה – בכל זאת הודיעונו חז"ל, שאין שום תפילה דומה לחברתה כלל וכלל.
צריך כל אחד לפרש שיחתו לפני אדון כל העולמים על ענין זה גופא, לספר לפניו כל לבו איך עבר עליו היום תפילת השמו"ע, איך התפללתי לפניך היום ברכה פלונית ואיך שחתי לפניך היום ברכה אלמונית. וכך בכל יום ויום, כל ברכה וברכה, של כל תפלה ותפלה, משונה ואחרת אחת מחברתה, ופועלים הברכות והתפלות פעולות אחרות לגמרי – – –
לעשיר גדול אחד היה הון עצום ורכוש רב עד מאד. לב טוב היה לו לעשיר, ולא יכול היה לראות בעניים של עניי עירו, וכל אימת שהיה נזכר בעשירותו המופלגת – ובמחסורם הקשה, לא ידע את נפשו מרוב צער.
פעם אחת, בשבתו על מרפסת ביתו, בעוד השקט שורר מסביב ופניו נשקפים לעבר הגגות המטים ליפול של שכניו המסכנים, התבונן העשיר במר גורלם של בני סביבתו, ושוב, הסב לו הדבר עגמת נפש רבה, וככל שהרבה לחשוב על כך, כן הלך צערו וגדל, עד שלא יכול היה להתאפק עוד, קם והכריז שכל מי שירצה יוכל לבא אליו ולקבל הלוואה הגונה, לזמן בלתי מוגבל ובתנאים נוחים, ככל אשר יחפוץ…
הדברים הכו גלים בעיר ומחוצה לה, ולא יצאה שעה ארוכה וכל ביתו היה מלא אנשים עד אפס מקום. כל הלך עני, כל מר נפש ואף מבני העילית שבעיר, באו ללוות מאת העשיר, שנתן לכל אחד הלוואה ביד רחבה ובעין יפה.
העמיד העשיר פקידים, בעלי חשבונית לנהל את פנקסיו שהלכו ותפחו משעה לשעה ומיום ליום… ולא ארכו הימים עד שהיו הלווים רבים ועצומים, עד כי אין מספר.
אך העשיר בטוב לבו ובהונו הרב לא שם לב להלוואות הרבות הניתנות מדי יום על ידי פקידיו, בהיותו שמח על הזכות הגדולה ששלה לידו, להקים מעפר דל ומאשפות אביון.
ויהי היום והעשיר עיין באקראי בפנקסי החשבונות, חשכו עיניו… הוא נוכח שאין איש, מבעלי חובותיו הרבים, ששם על לב לפרוע לו ולו פרוטה אחת מחובו!
הדבר חרה לו היטב ונפשו עגמה עליו, ובלבו החל קובל על כפיות טובתם של העניים ואנשי העיר שכן כולם הלוו סכום העולה לכדי הון עתק.
ברם, לא כולם התעלמו מחובותיהם. איש אחד, עדין נפש, היה בין הלווים הרבים שבשעתו הלווה סך נכבד מן העשיר, אך לרוע מזלו השקיע את הכסף בעסק אחד שירד לטמיון.
לא הצטער אותו האיש כל כך על העסק שלא הצליח כפי שהצטער על החוב שהוא חייב לעשיר ולא יהיה בידו לשלמו. הוא לא ראה לפניו כל סיכוי להחזיר משהו מחובו, והצטער על כך צער רב.
ביום מן הימים, התהלך האיש והרהר באותה הלוואה שלווה מן העשיר, ומוסר כליות עמוק שוב החל מייסרו, בעוד הוא אינו יודע לשית עצות בנפשו, גמר אומר שבכל אופן שהוא עליו להתראות עם העשיר פנים אל פנים, כדי לספר לו את מר לבו.
בא האיש לבית העשיר ושפך לפניו את לבו בתארו לו את גודל צערו על כי אין באפשרותו להחזיר מחובו אף פרוטה אחת…
נתחייך העשיר בחיוך מר על שפתיו ואמר לו: "כלום יש חשיבות כלשהיא לחובך לעומת החובות העצומים המסתכמים מכל ההלוואות? עשה זאת אפוא ואת נפשך הצלת: חזור על פתחיהם של בעלי חובותי ותבע אותם להחזיר לי את חובותיהם, ואף אם לא תצליח להוציא כי אם מעט מכל יחיד, הרי כל פרוטותיהם יצטרפו לחשבון גדול פי כמה וכמה מכל חובך שאתה חייב לי"…
* * *
…ונמשל
"כמה פעמים היה [רבינו] מדבר הרבה עמנו – כותב מוהרנ"ת בחיי מוהר"ן (חלק עבודת ה' סי' צ"ו)והזהיר אותנו מאד לקרב נפשות להשי"ת, להשתדל לדבר הרבה עם בני אדם, כדי לעוררם ולהשיבם, לקרבם להשי"ת… וגם היה רצונו שיסעו נסיעות בשביל זה, כדי לדבר עם בני אדם".
אף משל זה על העשיר ובעלי חובותיו משול על החשיבות הגדולה שבקירוב נפשות לעבודת ה', וכמעט אין כמו המשל הזה להמחיש מה רבה התועלת שגורם המקרב לעצמו על ידי קירוב נפשות אחרים לתורה ומצוות, שבכך מחזיר לקב"ה כביכול חובות העולים בהרבה על חובות עצמו כלפי שמים.
העשיר הוא הקב"ה כביכול, שנתן לבני אדם, מידו הגדולה והרחבה, מכל טוב ברוחניות ובגשמיות, ביחוד נתן לכל אחד מאתנו נשמה קדושה החצובה מתחת כסא כבודו.
והקב"ה מצפה מן האדם שיפרע לו מדי פעם בפעם את חובותיו בקיום מצוות וכו' וכו', ויושב הוא, כביכול, וממתין לו לאדם שישוב אליו, כדי שיחזיר אליו את נשמתו זכה ונקיה כפי שנתנה לו, אולם רוב רובם של בני האדם אינם עומדים בהתחייבותם, ואין הם מחזירים להקב"ה ולא כלום מהאוצר היקר שקיבלו בהלוואה מעמו…
כפיות טובה היא זו כלפי הקב"ה כביכול, אך מה עליו, על האדם, לעשות? אם ישוב בתשובה – אכן, מה טוב! אך מהיכן יחזיר להקב"ה כל כך אבידות שאיבד? אפילו אם יחיה אדם אלפי שנים – כלום תדביק תשובתו את הקלקולים שקלקל?! יקרב נא אפוא (אין צריך לומר שלא כתחליף לתשובה ועבודה עצמית, כמובן, אלא כתוספת) נפשות לעבודת ה' וידבר עם בני אדם ביראת שמים, וכל התעוררות וכל הרהור תשובה שיגרום להם יצטרפו ויהיו לחשבון גדול ועצום של מחשבות טובות, רצונות ומעשים טובים, שכולם כאחד יעלו בהרבה על כל ה"חובות" שהוא חייב לקב"ה על ידי מעשיו.
כי על כן, כה הרחיב רבינו הק' את הדיבור על גודל זכותו של המקרב נפשות לעבודת השי"ת עד ש"היה מבזה אותנו בבזיונות על שאנו מתעצלים בזה, ופעם אחת קרא אותנו 'עצים יבשים', אל שאין אנו מולידים נפשות שיתקרבו להשי"ת על ידינו" (חיי מוהר"ן, שם).
והלא כה דברי הזוהר הקדוש: "זכאה מאן דאחיד בידא דחייביא… וקוב"ה משתבח ביה בכל עלמין".
פליאה גדולה יש, לכאורה, כאשר מתבוננים בסיפור הנסיעות והחניות של בני ישראל במדבר, כפי המסופר בפרשה זו – פרשת בהעלותך. כי בהתבוננות קלה שמים לב מיד איך שהתורה חוזרת כמה וכמה פעמים על אותו עניין, והוא: שכאשר היה מתרומם הענן ונסעו בני ישראל וכאשר נעמד הענן וחנו בני ישראל…
ואם נתבונן ונביט בפסוקים של פרק ט' מפסוק יז' עד פסוק כ"ג יתברר לתדהמתנו איך שהתורה חוזרת וכופלת את דבריה בערך שבע פעמים?!…
"ולפי העלות הענן מעל האוהל ואחרי כן יסעו בני ישראל ובמקום אשר ישכון שם הענן שם יחנו בני ישראל"…
הנה כי כן, זהו, כבר יודעים אנחנו שבני ישראל היו נוסעים רק כאשר הענן התרומם ובני ישראל היו עומדים מיד כאשר הענן היה שוכן…
מה אם כן התורה שוב חוזרת וחוזרת וחוזרת… לומר ולספר:
"ובהאריך הענן"… "כל ימי אשר ישכון הענן יחנו"… "ויש אשר יהיה הענן"… "ויש אשר יהיה הענן מערב עד בוקר"… "או יומם ולילה"… "או יומיים או חודש או ימים בהאריך הענן"… "ולא יסעו ובהעלותו יסעו"…
מה זה ועל מה זה?!…
בהתבוננות בדברי המפרשים (רמב"ן, ספורנו, אבן עזרא, אור החיים, הרש"ר הירש, מאזניים לתורה…). נראה שכמעט כולם מסבירים כאן באריכות, כל אחד בלשונו כל אחד בסגנונו… עיקרון אחד המסביר היטב את אריכות הפסוקים.
תמצית הדברים מרומז במשפט שחוזר על עצמו גם בפסוק יט' וגם בפסוק כג':
"ושמרו בני ישראל את משמרת ד'"… "את משמרת ד' שמרו"…
על איזה 'משמרת' מדובר כאן?!… 'משמרת האמונה'!!!
כי המסע הזה במדבר, היה הבית-הספר הגדול ביותר עלי אדמות, להנחיל אמונה לכלל הדורות של כלל ישראל…
כי היו מקומות במדבר, שכאשר הגיעו לשם בני ישראל, מיד קלטו כולם שהמקום הזה אינו מקום ראוי ולא יפה וגם לא הגון… אין שם לא מים ולא שום עצים ואילנות… אין שם לא נוף ולא שום כלום… פוסט ליידיג…
הדבר הראשון שעלה להם בראש היא: בעזרת ד', הנה בעוד זמן קצר והענן יתרומם, ונקפל את האוהלים, ונלך מפה למקום יותר טוב יותר יפה, עם נוף עם מים עם עצים מסביב…
אבל לצערם הגדול, דווקא אז הענן לא מתרומם… ואז 'כל ימי אשר ישכון שם הענן על המשכן יחנו ולא יסעו'… וגם כאשר 'יאריך הענן על המשכן ימים רבים', בכל זאת, 'ושמרו בני ישראל את משמרת ד' ולא יסעו'…
גיוואלד! עמוד והתבונן בעומק העניין…
מיליונים של אנשים… ביניהם גם הרבה זקנים וחולים… טף נשים ותינוקות… כולם רוצים כבר לברוח משם… לצאת משם… זהו… נמאס כבר…
אבל מה לעשות? הענן לא מתרומם… התרועות עוד לא נשמעו מהחצוצרות על ידי הכוהנים… משה רבנו עוד לא אמר את תפילת הדרך של 'ויהי בנסוע הארון ויאמר משה'… ולכן אין ברירה, צריך להמשיך ולעמוד… צריך להמתין… צריך עוד להתמהמה…
'את משמרת ד' ישמרו על פי ד' ביד משה'…
והיה פעמים שהמצב היה הפוך: הנה הם באים ומגיעים למקום טוב ויפה ונוח… וואי… כמה טוב להיות פה… יש מים… מעיינות בשפע… יש בריכות מים… מקווה טהרה יהיו כאלה שיכנו את זה!!!… יש קצת חופש… יש עבודה… יש כסף… הנה, כאן אנחנו רוצים להישאר… כאן אנחנו רוצים להתמהמה… כאן זה המקום שחיכינו וקיווינו לו…
אבל, אוי ואבוי… לא! בלי שום הודעה מוקדמת… הענן לא ממתין הרבה זמן… ואחרי יום… או יום ולילה… או יומיים… או חודש… זהו! מספיק לכם! הענן מתרומם… הכוהנים עם החצוצרות עושים תרועה… שבט ומחנה יהודה בראשונה ייסעו… והמסע יוצא לדרך…נגמרה החגיגה… אף אחד לא נשאר על מקומו…
אבל למה?!… למה רבוש"ע! למה אתה עושה לנו את זה?!… למה אתה לא נותן לנו להמשיך וליהנות?!… למה כבר לנסוע?!…
לא שואלים שאלות… זהו הבית-הספר הגדול לאמונה… כי הכול בהשגחה פרטית… והכול מחושב מלמעלה… על פי ד' יחנו ועל פי ד' ייסעו…
כאשר נתבונן נראה דבר מעניין נוסף, התורה לא מספרת לנו על הקשיים של הנסיעה… למשל: כמה זמן הם היו רגילים לנסוע?… יום ולילה? כמה ימים ברצף?… וכדומה. אלא התורה מספרת יותר על הקשיים של החניה… כמה זמן חנו… או יום, או יום ולילה, או יומיים, או חודש או שנה… ולמה?
כי הרבה יותר קשה היה הניסיון של החנייה מהניסיון של נסיעה… כי גם כשיש פקק בחיים, אבל אם לפחות קצת מתקדמים, הרי שרק בגלל זה – כבר יותר קל קצת… כי בכל זאת הרי מתקדמים ורואים בכל כמה דקות נוף אחר מול העיניים… וגם כאשר הולכים לאיבוד בדרך און מיבלאנז'עט… הרי בכל זאת לא עומדים על מקום אחד…
אבל כאשר חונים במקום אחד… ועוד יודעים שכל זה הוא רק עניין של עונש וקללה על חטא המרגלים… ויודעים גם שזה לא מקדם אותם לתכלית הגדול של הכניסה לארץ ישראל… אוי! כמה זה קשה אז… זה הרי כמו בבית כלא עם ארבע קירות… כל הזמן עם אותם אנשים… ואותם בגדים… ואותם ארוחות… ואותם תנאים… ולא נוסעים… ולא מתקדמים… ולא מחליפים את הנוף… אוי! הניסיון הזה רע ומר עד הנפש…
אבל עם בני ישראל למדו אז על בשרם את השיעור הגדול ביותר של אמונה… וזה גם גרם להם שנכנס להם הכוח של האמונה גם בגנים… נחרט בהם אז הכוח של 'ושמרו בני ישראל את משמרת ד' ולא יסעו'…
ומאז, יש לכל יהודי את הכוח הזה שהורישו לנו אבותינו מאותו בית ספר של אמונה במדבר, שבכל סוג מצב שכזה, הרי מה שעושים: מורידים את הראש!… מבינים שהכול בהשגחה פרטית בפרטי פרטיות!… מבינים שרק 'על פי ד' יחנו ועל פי ד' יסעו'…
וכידוע האמרה של הבעל שם טוב: "על כל יהודי ויהודי עובר כל המ"ב מסעות של בני ישראל במדבר"…
מהו בכל זאת הכוח שיכול קצת לעזור לנו ולתת לנו להתגבר על הקשיים הללו?!… של ה'ויסעו ויחנו'?!…
כתוב בכתבי האריז"ל, שזה הסוד של השם מ"ב שמרומז בר"ת של תפילת ר' נחוניא בן הקנה:
א'נא ב'כח ג'דולת י'מינך ת'תיר צ'רורה…
בשם זה, יש בו שבעה חלקים כאשר כל חלק כפול שש… וביחד זה מ"ב אותיות…
כי בכוח הסוד של שם מ"ב, יש כוח לכל אחד לברר ניצוצות ולהעלותם ממקום למקום… שזה בעצם כל סוד הליכת בני ישראל במדבר שרף נחש ועקרב… כי כל זה היה בכדי לברר בירורים של ניצוצות קדושים מעמקי הקליפות… ובסוד השם של 'אנא בכח' היו מבררים את הניצוצות ומעלים אותם…
כמו כן כל אחד ואחד בימי חייו, יש לו את המסע במדבר הפרטי שלו… על הנסיעות והחניות שלו… על הימים הקשים והחשוכים שעוברים עליו… ועל הימים היפים והמאירים שעוברים עליו… 'ויסעו ויחנו'… 'ויחנו ויסעו'…
ולא רק בגשמיות יש את כל המעברים של המ"ב חניות של 'ויסעו ויחנו' 'ויחנו ויסעו'… אלא גם ברוחניות עובר עניין זה על כל אחד ואחד…
כי יש זמנים שהמוח מאיר והלב מתעורר ורוצים להישאר עם מצב זה הרבה זמן… אבל אז פתאום הענן מתרומם, החצוצרות מריעות, והמסע מתחיל, וצריך להזדרז אז להרים קול תפילה ותחינה: 'ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ד' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך'… אוי! רבוש"ע! כל כך רציתי להישאר במוחין דגדלות… להרגיש התרוממות המוח והלב… אבל הנה לקחתי לי את זה… אנא! הצילני מנפילות וירידות…
וכמו כן לפעמים יש מצב הפוך, שהמוח והלב ישנים שינה עמוקה… ורוצים כבר להתעורר מהמצב האיום הזה… אבל הענן לא מתרומם, והחצוצרות לא מריעים, והמסע עוד לא יוצא לדרך… ואז 'ושמרו בני ישראל את משמרת ד' ולא יסעו'… וצריך אז להחזיק מעמד בהתחזקות גדול, לעשות את כל מה שאפשר עדיין לעשות… גם כאשר המוח והלב סתומים… 'ובנוחה יאמר שובה ד' רבבות אלפי ישראל' – כן, רק להתחנן ושוב להתחנן: שובה ד'! שובה ד'! עד מתי רבבות אלפי ישראל ימתינו וימתינו… מתי כבר נצא מגלות הדעת…
ואז, בפתע פתאום, מגיע הרגע המיוחל… ושוב 'ויסעו'…
אבל בכדי לקבל כוחות לעבור את זה בשלום, עלינו לחזור שוב ושוב, הרבה פעמים, על תפילת 'אנא ב'כח ג'דולת י'מינך ת'תיר צ'רורה…
יהי רצון שבכוח תפלה נפלאה זו, יימשך על כל אחד הכוח העליון והרחמים הגדולים לברר כל הניצוצות הקדושים התלויים בחלקי הנפש רוח ונשמה… ונראה כולנו בקרוב אור גדול.
שומר הגבול לא התעצל, הוא היה בטוח שמשהו מסתתר מאחורי המעטה התמים הזה:
מזה חדשיים מגיע מדי יום ברנש רכוב על אופניו, מאחוריהם תלוי שקיק בלה מלא לחם מעופש, והוא מבקש לעבור את הגבול.
השומר כבר היה בקי בכל התככים והעורמות, לא איש כמוהו ילך כפתי אחר תירוציהם ה'תמימים' של המבריחים למיניהם.
השומר היה הופך ומנער את השקיק של האיש, מישש כאן ומיעך שם, בדק בכל מקום אפשרי, שמא ואולי מסתתרים שם חפצי ערך מוברחים – ולא מצא מאומה.
כך מדי יום ביומו, השומר עמד וביצע עבודתו נאמנה, ידע שיתכן ודוקא כך מנסים להסיט את ערנותו כשיתרגל לחשוב שזהו עובר אורח תמים שלא נושא עמו כלום – ואז יתחילו ההברחות…
אבל הוא התבדה, זה כבר חדשיים שהוא לא מוצא מאומה.
הוא רק לא העלה בדעתו שהלה מבריח אופניים חדשים מדי יום…
* * *
סיפור ידוע זה יכול להמחיש לנו מעט את המסתתר מאחורי כל המאורעות היומיומיות שלנו.
מדי בוקר זורחת אותה שמש, היקום כולו מתעורר לחיים שדומים להפליא לאלו של אתמול; כמעט אותם פרצופים, אותן דאגות, אותם נסיונות ויצרים, ואותם קשיים ומציאויות.
זה שגורם לנו להזקין, כאשר ה'היום' מצטרף לאתמול, והאתמול ליום שלפניו, ההווה הינו בסך הכל חוליה נוספת בשרשרת מיושנת כביכול. אנחנו מתעסקים אפוא כל הזמן בהווה שדומה לעבר, בעוד שבינתיים 'מוברח' יום חדש לגמרי…
בכל יום מתחדשים כל מעשי בראשית, כל יום מתווספים חסדי ה' שלא היו כדוגמתם מעולם; בכל בוקר נפתחות יכולות חדשות, אלא שלצורך הבחירה נעטף כל יום חדש שכזה במעטה ישן שדומה בחיצוניותו ליום אתמול.
"העיקר" – אומר רבי נתן – "שיראה לישב דעתו בכל יום, שזה היום שעומד בו עדיין לא היה בעולם, וכן לא יהיה עוד יום הזה בעולם; והעבודה להשם יתברך שצריכין בזה היום, היא חדשה לגמרי, ורק האדם שעומד באותו היום באותו הדור צריך לעסוק בזה" (לקוטי הלכות, קריאת התורה ו-יז).
זה המידע החשוב ביותר בשביל מי שרוצה לעמוד מול פיתויי היצר שמרפה את הידיים בגלל כשלונות העבר; וזו גם הידיעה העיקרית שיכולה לגרום לאדם להתחיל להתעלות יותר ויותר, ולא לומר די במה שהוא כבר הגיע אליו, מכיון שהחסדים שהושפעו אמש מן השמיים אינם אותם חסדים שיכולים לבוא היום.
בקריאת שמע אנו אומרים: "אשר אנכי מצוך היום", וחז"ל דורשים על כך: "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים" (ספרי).
זהו צו בלתי נתפס לכאורה, שהרי איך יתכן לצוות לאדם שמשהו עתיק ומיושן יהא בעיניו כחדש?!
אלא שבאמת זוהי המציאות הפשוטה ביותר : מה שנראה לעינינו כישן הוא הוא הדמיון, וכלשונו של רבי נתן:
"כי השם יתברך עושה חדשות בכל עת, כמו שכתוב: 'ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית' ואין יום דומה לחברו, כי הוא יתברך מחדש נפלאות חדשות בכל עת ובכל שעה"(ליקו"ה, תפילין, ה-ה).
אין זה סתם ציווי או עצה, זוהי למעשה תכלית הבריאה כולה, שבכל יום נתחדש ונתחיל בעבודתנו כאילו עוד לא התחלנו מעולם.
וכדבריו של רבי נתן להלן: "כי עיקר בריאת העולם היה בשביל ההתחדשות, וכמו שכתוב 'בראשית ברא אלקים' – 'בשביל ראשית' – שעיקר בריאת שמים וארץ היה בשביל 'ראשית', דהיינו שיתחיל האדם בכל פעם מראשית, כאלו היום הוא ראשית התחלתו, כי זה עיקר תיקון העולמות" (שם, בשר בחלב ד-יג).
ההתחדשות הזאת באה לחזק את מי שנראה לו שאין טעם לנסות להתחיל שוב; ההתחדשות הזאת מפריכה את יסוד ההנחה שאין טעם להתחיל, זאת מכיון שהאתמול לא יכול להוכיח כלום על המחר. להיפך, כל יום חדש מספר לנו שהנה הגיע אוצר חסד גדול מקודמו!
התחדשות זו מובילה אותנו גם אל הרבדים הרדומים בנפשנו שאנחנו חוששים לטפל בהם מכיוון שנראה לנו שזה לא לפי כוחותינו – שנזכור ונדע, שלעולם אין אנו יודעים מה טומן בחובו היום החדש. אולי היום נזכה לפרוץ חומות ברזל; אולי היום עם החסדים החדשים שהושפעו עמו, נזכה להתעלות כפי שלא זכינו מעולם!
עלינו רק לעורר בקרבנו שאיפות גבוהות יותר, כי אלה הם הכלים, ולקיים בעצמו את דברי הכתוב: 'הרחב פיך' כדי שנקבל את 'ואמלאהו'.
מי קודם, רחל או לאה? – שאלה עתיקת יומין זו ממשיכה ללוות אותנו עד עצם היום הזה: במה להתחיל, בלימוד התורה או בעסק התפילה?
שתי אמהות יש לעם ישראל, רחל ולאה. ובשפת המעשה: שתי דרכים ישנם כדי להוליד מצוות ומעשים טובים. האחת היא, ללמוד את התורה הקדושה, לדעת את הדרך אשר נלך בה ואת המעשה אשר נעשה; והשניה היא, לבוא כדל וכרש לפני ה', לספר ולשפוך לפניו כל אשר בלבנו, ולהתחנן ולבקש שיזכנו להתקרב אליו.
'רחל' מגלמת על פי הקבלה את התורה, "שהיא כרחל לפני גוזזיה, שהכל גוזזין ופוסקין ממנה הלכות" (ליקוטי מוהר"ן, יב). ולעומתה 'לאה' היא התפילה, שהרי עליה נאמר 'ועיני לאה רכות', "שהיתה בוכה תמיד שלא תיפול בחלקו של עשיו, שזהו בחינת התפילות שמתפללין לה' יתברך להינצל מהיצר הרע וחילותיו, שהוא הס"מ, שהוא שרו של עשיו" (ליקוטי הלכות, ראש חודש ה, כט).
שתי אמהות קדושות, שני דברים קדושים והכרחיים, ואין חולק על נחיצותם של שניהם. השאלה היא רק: במה עלינו להתחיל? במה עלינו להשקיע בעיקר; להחכים ולדעת עוד ועוד, או לחמוק כמה שיותר ליער או לפינה נסתרת ולשפוך את הלב לפני ה'?
"ועל כן, אפילו יעקב אבינו, עליו השלום, לא היה יכול לעמוד על הדבר, וסבר שבהכרח להתדבק תחילה ברחל, שהוא בחינת תורה שבעל פה, כי לכאורה נראה כך שצריכין להתחיל מעסק התורה" (שם).
* * *
הסיבה לכך שרוב בני האדם מעדיפים להתחיל ולהשקיע בעיקר בלימוד התורה ולהזניח את עסק התפילה וההתבודדות, היא פשוטה: יופיה של התפילה נסתר ונעלם… אין 'תעודות' למצטיינים בהתבודדות… ואי אפשר גם להעביר במילים את האור האלקי המתנוצץ בלב המתבודד.
"וזה בחינת 'ורחל היתה יפת תואר ויפת מראה, ועיני לאה רכות'. כי יופי ההידור של התורה שבעל פה, הכל רואין וחשוב בעיני הכל, ו'הכל רצין אל המשנה'. אבל 'ועיני לאה רכות'… מעלות וחשיבות ענין זה של תפילה – אין הכל רואין, כי סוד התפילה גבוה וסתום ונעלם מאד. ועל כן אין בני אדם, אפילו הכשרים, רצין אחר זה כל כך; ואדרבא, בני אדם מזלזלים בה, כי תפילה הוא בחינת 'דברים העומדים ברומו של עולם' – שגבוה ונשגב מאד, אבל – 'בני אדם מזלזלין בה'. ואפילו יעקב לא היה יכול לעמוד על הדבר, ועבד ברחל דייקא" (שם).
* * *
אך בסופו של דבר מה היה? לאה היתה הראשונה, ורחל בענוותנותה מסרה לה את הסימנים! לאמור, עוסקים בתפילה ובהתבודדות, והתורה משמשת כסימנים ומדריכה את המתבודד אל מה להשתוקק ועל מה לבקש.
רק כך נולדים שנים עשר שבטי י-ה. רק כשנוצר החיבור בין התורה והתפילה, כשהתורה משמשת כסימנים למתבודד – רק אז נולדים מצוות ומעשים טובים.
"כי עיקר תולדות של צדיקים, שהם מעשים טובים, הם על ידי התפילה, שהיא בחינת לאה. וגם כל ההולדה של רחל היה רק בזכות שמסרה סימנים לאחותה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה 'ויזכור אלקים את רחל', 'שמסרה סימנים לאחותה'. היינו, שכל הולדת הצדיקים שמולידין מעשים טובים על ידי התורה, שזהו העיקר – כי לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה – עיקר ההולדה הוא רק על ידי שמסרה הסימנים ללאה שהיא התפילה, היינו שגם כל לימוד התורה שבעל פה בחינת רחל, הכל בשביל לזכות לעשות מהתורה תפילה" (שם).
בכן, כשאתה לומד תורה או קורא מאמר זה – לא רק כדי להחכים ולאגור מידע, אלא כדי לדעת אל מה להשתוקק ועל מה להתבודד, רק אז ייוולד מכך משהו. "כי עיקר זכות הצדיקים השלמים, שזוכין למצוות ומעשים טובים ולהינצל מהיצר הרע וחיילותיו, העיקר על ידי תפילה שמתפללין לה' יתברך לזכות לקיים את התורה. וכמו שכתב רבנו ז"ל, שכל הצדיקים לא זכו למדרגתם כי אם על ידי התבודדות ותפילות" (שם).
בדרך זו הלכו כל אבותינו ורבותינו מיום בריאת העולם, "עד שבא אדמו"ר הקדוש, אור האורות, אור הגנוז והצפון, מוהר"ן מברסלב זצוק"ל, וחידש הדרך הישן והקדוש הזה שדרכו בו אבותינו מעולם, ועסק הרבה בתפילה ותחנונים והתבודדות בשדות וביערות, ואמר שכל עסקו הוא תפילה. והוא האיר עינינו בחשכת אפילתנו, ללמד אותנו דרכים ישרים איך להתנהג בזה. ואמר פעם אחת לאנשיו: 'תנו לבבכם לי, ואוליך אתכם על דרך חדש שהוא הדרך הישן שדרכו בו אבותינו מעולם'" (הקדמת 'השתפכות הנפש').
מאז עומדו על דעתו עסוק הוא עד למעלה מראש. ביום וגם בלילה, ראשו ורובו בסידורים ועסקים. מדבר עם פלוני, מתווכח עם אלמוני, בוחש בקדירה זו ורוקח בעניין אחר. בגיל כלשהו התחילו מיחושים שונים, כאב פה גניחה שם. הוא לא התייחס, אין לו פנאי לקטנות. מן הסתם, אמר לעצמו, הגיל עושה את שלו. ואז ביום בהיר אחד הוא התמוטט, הובהל לבית החולים, אושפז ונבדק, הרופא זימן אותו לשיחה חמורת סבר:
"אירע לך נס, ההתמוטטות הצילה את חייך. בבדיקות שערכנו, זיהינו ממצאים מדאיגים, המחייבים טיפול מיידי. כרגע יש מה לעשות, אילו באת בעוד שבועיים, כבר היה מאוחר מדי…"
* * *
החיים הם מרוץ, או אפילו מרדף. אדם מתנהל מתוך הרגל, מתרוצץ, ממהר. הקו המנחה את אורחותיו הוא ההרגל, והרגלים, כדרכם, אינם כבולים בהכרח למה שנכון, בריא ועדיף. הרגלים הם פועל יוצא של הסתגלות, ואדם עשוי להסתגל גם לאורח חיים מזיק ומתיש הפוגע בו ובשאיפותיו.
כל עוד חש אדם בריא, אין לו פנאי לשים לב ל"זוטות" כמו מחושים וכאבים חולפים; אינו מעוניין להתייחס ברצינות לאיתותי מצוקה המבקשים את תשומת לבו, ולשקול שינוי ותיקון. אנשים מנהלים עסק, תפוסים עד למעלה מראש בהתנהלות שוטפת, השקעות ותוכניות, ואינם מסוגלים להתייחס לסדקים הדקים, שמתפתחים והופכים לבקעים וסיכונים חמורים. התנהלות שכזו עלולה להימשך עוד ועוד, עד להתרסקות מוחלטת.
להבין את הרמז
כך ממש גם בעבודת השם. אדם חי, נושם ופועל, פה ושם הוא נתקל בבעיות; מידה פלונית מגלה סימני מצוקה, הרגל אלמוני גורם לתופעות בעייתיות, לפעמים הוא נכשל, לעיתים שוגה. האירועים הללו מאותתים לו: 'שים לב, דברים מסוימים דורשים את התייחסותך'. אך הוא עסוק מדי, בבהילותו אין לו פנאי לשימת לב 'מיותרת'. המציאות דוחקת בו לדהור הלאה, להספיק, להתקדם, לסיים. ובינתיים הבעיות הקטנות הופכות לקשיים גדולים, האיתותים מתגברים, והסכנה לנפילה מוחלטת קרובה.
אך אין סיכוי לשינוי. משום ששינוי ותיקון מהותי, יתכן רק באמצעות שימת לב ומשמעת עצמית, עיקשת ורצינית.
איך אם כן, עוצרים את הרכבת בזמן?
בתקופת בית המקדש התנהל העולם בהנהגה של שלמות, לא ניתן היה להרחיק לכת בחוסר שימת לב. אם שכחת – הגיע הרמז מיד. אדם שוטט בעולם, זחוח וגאה, פער פיו ללא חוק, דיבר לשון הרע, ריכל, חידש והרגיש מוצלח מאין כמותו. אך לפתע פתאום, זרחה על מצחו בהרת, פרח על עור בשרו נגע, ואז באה ההתמוטטות המצילה: "והובא אל הכהן", "וראהו הכהן", הוא יוצא אל מחוץ ליישוב, מוסגר ויושב בדד, "וטמא טמא יקרא". ההוצאה הזו אל מחוץ למחנה, הבידוד, הטומאה, כל אלו נועדו לחלץ אותו מהבהלה וההיסח הדעת. אם בבהילות עיסוקיו לא יכול היה להבין מדוע זקוק הוא לרפואת נפש, לעצה טובה, לתיקון, הרי כעת, מתוך תחושת הטומאה והנידוי, בוערת בו ההבנה 'אני מוכרח לרוץ אל הכהן, לקבל רפואה, לפקוח אוזניים ולקבל'. רק לאחר ההתמוטטות, בדד ומחוץ למחנה, העיניים נפקחות.
ובימינו, איך נחלצים מהיסח הדעת מסוכן?
נגע הצרעת קיים גם היום, בדמותם של עצבות והעדר חיות. הצרעת נקראת 'משכא דחוויא' [-ארס הנחש], והעצבות כמו הצרעת, מקורה מקללת הנחש הקדמוני: "ונחש עפר לחמו" – עצבות וכבדות. כולנו יודעים עד כמה יש להתרחק מעצבות, ובכל זאת, מדוע משתלטת על הנפש עצבות? יש לכך מטרה. העצבות באה לעורר אותנו, בדיוק כפי שהצרעת עשתה זאת בזמן הבית.
הכבדות מעוררת להטהר
איך תופסת העצבות את הנפש? הגורם הישיר הם דיבורים מקולקלים. רבי נחמן, בתורה ג' בליקוטי מוהר"ן מלמד, שניגון של רשע, קשה לעבודת הבורא. העולם הזה מלא ועמוס בדיבורים מיותרים, אנשים מדברים ומעמיסים ללא הרף מידע מיותר, שמועות, פטפוטים, הבלים. ומשם נובעות הדאגות, המחשבות, העייפות, והייאוש. הניגון הזה, הממתיק סוד ומעורר עניין מאפס וכלום, הוא ניגון פגום, בבחינת 'מנגן רשע'. והוא מביא לאטימות ואדישות.
אם האוזניים סתומות בשמועות מיותרות, איככה יימצא בהן מקום לקליטת שמועות טובות ונחוצות, לדיבור מחיה נפשות, התעוררות טהורה לתשובה, עצה מתוקה, מחשבה ישרה, ובעיקר – דברי תורה? לאדם התפוס בשרעפי הזמן והבליו, קשה להבין על מה מדברים בספרי הצדיקים. נדמה לו כאילו העיסוק בעבודת המידות ונקיות הנפש, אינו אלא עניין של דקויות, דיוקים ו'עניינים', וממילא, הוא אינו מוצא בכך עניין. ה'צרעת' הזו, האטימות הפנימית להתחדשות והיטהרות, עלולה ללוות אותו כל ימיו.
חסד גדול עושה עמו השם יתברך, שהוא מוצא עצמו לפתע פתאום – מצורע, חסר שמחה, או שבוי בעצבות כבדה, כשאינו מסוגל לפעול מאומה. אז, כשהוא מואס בעייפות הנפש, הריהו מתעורר ושואל: האם לזה ייקרא חיים?!
הכבדות פותחת איפה צוהר להיטהרות. אדם מוצא עצמו בדד, טמא, עצוב ומדוכדך. כעת הוא מוצא על כורחו את הפנאי, לרוץ כל עוד רוחו בו אל הכהן, להטות אוזן לדברי הצדיק, ולהקדיש את עצמו לריפוי הנפש. אנשים רבים זכו להכיר ולייקר את דיבורי הצדיקים, רק לאחר שחשו היטב את טעם הצרעת, כבדות הנפש ודכדוך הרוח. רק כך, זכו למאוס באמת ברוח הסערה הפוקדת בני אנוש, ולהיכנס לחיים אמתיים ולשמחת המצוות.
כעת בימי הספירה הקדושים, כולנו עסוקים בסדר ימי טהרה. כעת דווקא, מתוך האופן בו אנו רואים איך אנו מעבירים את ימינו החולפים, נוכל לזהות בתוך הסדקים הקטנים, היכן יש לתקן ולשפר, ויהיו בידנו הכלים הנכונים, להתכונן לגאולת הנפש, וקבלת התורה הקדושה בשבועות.
"כשהעולם אצל הצדיק, אז יש לו ממשלה. כי אלישע, פעם נכתב עליו 'איש האלקים' ופעם אלישע סתם, ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (זוהר בשלח מ"ד): 'כשהיו בני הנביאים אצלו, היה נקרא איש האלקים, וכשהיה לבדו נקרא אלישע סתם' ".
(ליקוטי מוהר"ן ח"א, קסו)
הצדיק גדול עד מאד, אך כוחו לפעול תלוי בנו. רק כשאנחנו אצלו, הוא נקרא 'איש האלקים', ורק אז יש לו את הכח לפעול מה שהוא צריך לפעול.
וכה אמר רבינו הקדוש לתלמידו: "אתה בלעדי אינך יכול לעשות – היינו [מסביר מוהרנ"ת את אשר אמר לו רבינו] שאיני יכול לעשות ולעסוק בעבודת השם בלעדי כוחו ועצותיו – אבל אני בלעדיך, גם כן איני יכול לעשות כלל. כלומר, לעשות לי טובה, כל זמן שלא אשתדל בעצמי לקבלה. כי מה שאני צריך לעשות, הוא בעצמו אינו יכול לעשות הכל בלעדי, אף על פי שבאמת הכל ממנו" (חיי מוהר"ן, של).
הצדיק דומה לבנאי מומחה, אשר בידו לבנות בניינים נפלאים ביותר, אך את חומרי הבניה מוטל עלינו לספק. וכך מוסר לנו מוהרנ"ת:
"שמעתי שפעם אחת אמר לאנשיו: 'מה לכם לחשוב מחשבות? אין אתם צריכים כי אם לתת אבנים וסיד – ואני בונה מהם בניינים נפלאים ונוראים' (כלומר, שאנו צריכין רק לעסוק בעבודת ה' בפשיטות בתורה ובתפילה ומצוות – והוא עושה בזה מה שעושה); 'איר דארפט נאר צו טראגן שטיינער און וואפנע – און איך באווע דער פון בניינים'. ומשך הרבה תיבת 'בניינים', כמפליג בשבח נפלאות תפארת הבניינים הנוראים שבונה מזה" (חיי מוהר"ן, רצג).
וכשאנו אכן מביאים את האבנים ואת הסיד אל הצדיק, הוא מתקן בהם תיקונים, לא רק עבורנו, אלא עבור כל העולם כולו. כשאנו הולכים בדרכיו ומצייתים לדבריו, אנו מועילים בכך לכל העולם כולו. "כי בכל דיבור ודיבור שהוא מדבר בפני העולם, תלויים בו כל העולמות, עליונים ותחתונים" (חיי מוהר"ן, שעד).
* * *
"בלעדיך איני יכול" – זועק אלינו רבינו. הוא מרחם על כל יהודי ויהודי, וחפץ לתקנו בתכלית השלימות, אך כדי לעורר את רחמיו של הצדיק – על האדם לרחם על עצמו.
"והבן היטב לטובת עצמך לנצח, שתזכה להמשיך עליך הרחמנות האמתי של המנהיג האמת, העוסק לרחם עליך באמת. אבל אתה צריך להמשיך עליך רחמנותו, כי אם אתה לא תרחם עליך, מי יחמול עליך?! וכבר הודיע לך מרחוק עוצם רחמנותו, עד שבכוחו הגדול יש לך כח לרחם עליך. והבן מאד מאד" (ליקוטי הלכות, נטילת ידים לסעודה ו, לז).
מצד אחד – "אם אתה לא תרחם עליך, מי יחמול עליך", אבל מאידך, גם היכולת לרחם על עצמך נובעת מכוחו הגדול של הצדיק; "וכבר הודיע לך מרחוק עוצם רחמנותו, עד שבכוחו הגדול יש לך כח לרחם עליך".
* * *
אפס כי הדבר תלוי עד כמה האדם מאמין בצדיק וסומך על כוחו, כפי שכותב מוהרנ"ת במקום אחר: "כל מי שסמוך יותר על כח הצדיק, שיש לו כח אמתי – כפי סמיכתו באמת, כן הצדיק סומך אותו ביותר!" (עלים לתרופה).
וכדרכו של מוהרנ"ת, הוא דואג לבל נשתמש עם ידיעה זו כדי ליפול ברוחנו כשנחשוב שאין אנו סומכים די על כחו של רבינו הקדוש ולכן אין אנו ראויים לעזרתו… "ואי אפשר לדבר בזה הרבה, כי יחזור ויתגבר חס ושלום חלישות הדעת וכו' כאשר תבין מעצמך. אך מעט אשר אני מדבר בזה הוא, מחמת שבחמלת ה' חסדו גבר עלינו, שאנו חוסים בכח אמתי אמיץ וחזק כזה עד אין קץ וחקר, על כן רמזתי לך למעלה שכל מה שמתחזקים ביותר לחסות בו ולחזק עצמו על ידי זה, יהיה איך שיהיה, על ידי זה בעצמו מגיע עליו הסיוע דלעילא יותר ויותר"…
'ספירת העומר' אצל המקורבים לצדיק מציתה תבערה עצומה של כיסופי הנפש, צעקות וגניחות שאגות והמיית לבבות, כל אחד מתרפק על אביו שבשמים ומשתוקק לטהרה. כל מהותה של הספירה היא הרי השתוקקות והבעת געגועים עזים לה', "כי עיקר הספירה הוא בחינת השתוקקות וגעגועים וכיסופים דקדושה, שכל אחד נכסף ומשתוקק ומתגעגע לזכות לקבלת התורה בשבועות, כמו מי שסופר הימים מחמת שמתגעגע וכוסף ומשתוקק מאד לאיזה דבר ומחמת זה סופר הימים מתי יזכה לבוא לאותו הדבר, ועל כן בשעת ספירה הוא התעוררות גדול והשתוקקות נמרץ מאד לה' יתברך" (ליקוטי הלכות, דם א, ו).
זוהי הדרך היחידה לזכות לקבלת התורה בכל דור ודור. שכן, "כל אחד מישראל אפילו הפחות שבפחותים צריך לקבל את התורה בכל דור ודור, וכפי מה שמקבל על עצמו עול מלכות שמים, לחדש מעתה כנשר ימיו שעברו בחושך ורוצה מעתה ליכנס בתורה ועבודה באמת שזהו בחינת 'קבלת התורה' אצלו, אי אפשר לזכות לזה כי אם על ידי שירגיל עצמו מאד שיכסוף וישתוקק ויתגעגע מאד תמיד מתי יזכה להתקרב לה' יתברך באמת לצאת ממדרגתו הפחותה והשפלה ולכנוס אל הקדושה באמת לשוב אליו יתברך, ואז זוכה אחר כך באמת שיתמלא רצונו שיזכה לקבל את התורה, דהיינו לקיים את כל דברי התורה באמת" (שם).
אך כל בר דעת מבין שלא ניתן לצוות לאדם שיכסוף ויתגעגע ביום בהיר מבלי שתהא לכך סיבה שתגרום להתעוררות הרצונות והגעגועים, ואכן התורה הקדושה מרמזת לנו כי שורש הספירה / הכיסופים הוא: "וספרתם לכם ממחרת השבת", כלומר, ממחרת חג הפסח יתחילו הכיסופים. וכל כך למה? כי בפסח נתגלתה מידת החסד, המרמזת על מדתו של אברהם אבינו שהיא התגלות מידת האהבה (ראה שם אות א'). בפסח הראה לנו ה' יתברך את עוצם אהבתו, שעל אף שלא היינו ראויים כלל וכלל לצאת ולהיגאל, עורר הוא יתברך את רצונו בנו והושיע אותנו ב'אתערותא דלעילא' [בהתעוררות מלמעלה] כלומר בהשפעת חסד שלא עוררנו אותה במעשינו הטובים אלא מכח השפעה עליונה בלבד, "כי בפסח בהתחלת התקרבות ישראל לאביהם שבשמים היו משוקעים בהגלות מאד ולא היו ראויים לגאולה על ידי מעשיהם, וכמו שכתוב 'ואת ערום ועריה', ולא היה אפשר להוציאם מזוהמת הגלות כי אם בבחינת אתערותא דלעילא, שנשפע עליהם אור גדול ועצום ברגע אחת" (ליקוטי הלכות, גזילה ה, כו).
וידיעה עצומה זו מעוררת בנו את הכיסופים העצומים בימי הספירה. אם הדבר היה תלוי אך ורק בנו, כי אז יש מקום לרפיון ותשות כח וייאוש חלילה, כי הלא קלקלנו והחרבנו כל כך ומי יאמר כי עדיין הוא רוצה בנו וחפץ לטהרנו. אבל כאשר אנו נזכרים בקדושת פסח – 'ממחרת השבת' – הרי הזכרנו את ההנהגה של האוצר מתנת חינם ועוצם האהבה לישראל, שגם בהיותם שקועים במ"ט שערי טומאה אין השי"ת מוותר עליהם בשום פנים ואף מעורר רחמנותו בהתעוררות העליונה למשוך לבם אליו ולקרבם לעבודותו, וכיון שכן, גם אנו בשפלות מצבנו מעוררים את לבנו לשוב ולהתעורר לחפוץ ולחשוק לכסוף ולהתגעגע לדודנו אוהבנו באהבת עולם שלעולם לא ישכחנו ובכל עת ישגיח עלינו לטובה, ויעשה הכל להשיבנו אליו מכל מקום שנתרחקנו אליו.
זהו גם 'עומר התנופה' שאליו אנו מייחסים את הספירה, זוהי ידיעת התחזקות עצומה ונשגבה שה' יתברך רמז לנו מיד עם צאתנו ממצרים.
שכן, עומר שעורים רומז ל"מאכל בהמה שהוא העדר הדעת, שזהו פגם החוטאים שמסלקים מעצמם הדעת ועושים מעשה בהמה ח"ו", ו"מביאים עומר שעורים מאכל בהמה ומניפים ומרימים אותו למעלה ולמטה למי שהשמים והארץ שלו ולכל ארבע רוחות העולם למי שכל ארבע רוחות העולם שלו, ועל ידי זה מגלים ומפרסמים כי מלא כל הארץ כבודו, דהיינו, שמגלים לכל הנופלים ולכל הרחוקים מאד מאד מהשם יתברך על ידי מעשיהם הרעים ח"ו, כי עדיין ה' עמם ואצלם וקרוב להם תמיד, וגם בבחינת שעורים – שהוא תכלית הגשמיות בחינת מאכל בהמה והעדר הדעת בחינת פגם כל החטאים – גם שם מלא כבודו יתברך, כי לית אתר פנוי מינה והוא יתברך מחיה את כולם, ועל כן אין שום יאוש בעולם כלל", ותכליתו של גילוי זה לאותו רחוק הוא: "שתמיד יתחזק בהשם יתברך ולא יפול משום דבר בעולם, כי יאמין תמיד כי מלוא כל הארץ כבודו ויהיה איך שיהיה אל יסתיר פניו מהשם יתברך מלהשתוקק אליו ומצעקה ובקשה ותחנונים" (ליקוטי הלכות, פסח ט, כ).
זוהי עבודתנו בעת הספירה לעורר רצונות וכיסופים בלי סוף מכח גילוי החסד הבלתי מוגבל שנתגלה בפסח והמרומז בתנופת העומר. עלינו לעורר את ידיעת האהבה ולזכור היטב שאנו אהובים וידידים לאבינו שבשמים בתכלית האהבה, ומכח זה להתעורר לכסוף ולבקש את אוהבנו האמיתי שממתין לגאלנו. וכפי שפירש רש"י על הפסוק "משכני אחריך נרוצה": "אני שמעתי משלוחיך רמז שאמרת למשכני, ואני אמרתי, אחריך נרוצה".
קיבלנו בפסח את הרמז שאנו אהובים, ואף אנו נרוץ בכל כוחנו לאוהב נאמן זה לבקש להתקרב אליו ולחסות בצל כנפיו בשלימות הקדושה והטהרה.
ימי החנוכה המאירים בפתח, שוב מתגלים ונפתחים שערי ניסים ונפלאות לכל החפץ להיגאל מגלות יון שהיא אחת מארבע מלכויות של כוחות הרע המקיפים את כל אחד מישראל בכלליות ובפרטיות. כולנו זקוקים ומוכרחים ל"תוקף הנס של חנוכה שנעשה בכל שנה ושנה בכל דור ודור, שהוא להכניע מלכות יון הרשעה שמתגברת בכל פעם במניעות ועיכובים ומחשבות ורעיונים רעים וזרים ומטונפים מאד שכמעט אין תקוה לצאת מהם ח"ו" (ליקוטי הלכות, בציעת הפת ה, יג).
נס מופלא זה הינו הכח האלוקי שניתן לנו ע"י חכמינו הקדושים איך להתקיים בתוך תוקף הגלות המר הכללי והפרטי, נס חנוכה היה 'בימים ההם' בסוף ימי ה'בית שני' שכל כולו היה כבר כעין הכנה לימי הגלות (ראה ליקו"ה כלאי בהמה ד, ט), וכך גם ב'זמן הזה', בימינו אלה, אשר "הארת הנס הזה נמשך עלינו בכל שנה ושנה שעל ידי זה אנו מתקיימים בגלות הארוך הזה" (ליקוטי הלכות, מתנה ה, נג), וכל עניינו לתת בידינו את הכלים הראויים איך להתקיים בימי הגלות.
אחד מעיקרי העיקרים בתפקידו של בר ישראל בעת צרה הוא ה'בטחון', שהוא מעיקרי ויסודי האמונה, שנצטווינו לחזק ולאמץ לבנו ש"הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל" המשגיח בפרטיות עלינו גם בעת תוקף החושך וההסתרה. ה'בטחון' הינו בהירות אמונת ההשגחה שהיא עיקר ויסוד כל התורה, וכלשון קדשו של רבינו יונה: "ודע, כי הבטחון, האמונה הברורה והתחזק הלב בישועת ה' יתברך והיסמך עליו באמת" (משלי ג, כו).
אולם רבי נתן מלמדנו שהביטחון הלזה אינו רק מנוחת הנפש והשמחה והשלווה מכח הישועה המובטחת, אלא גם כח וחיות ותקוה לקיים את מצות התורה בעת צרה "לצעוק לפניו בתפילה" (כלשון הרמב"ן בהשגותיו על סה"מ). לפעמים מרוב מצוקה נסתם הלב עד שהאדם אינו מסוגל לפתוח את פיו בתפילה וצעקה, העדר התקוה והבטחון גורמים לו לחשוב שאין טעם וסיבה להתגבר בתפילה, מאחר שהכל בין כך אבוד ח"ו. וצרה זו של העדר התפילה כמובן עולה על הכל. ועל כך אנו חייבים לפעול לעורר את הבטחון והתקוה לישועת ה', כדי שיהא בנו כח והתעוררות ורצון להתפלל ולזעוק לה' שיושיענו.
מי שרוצה לבדוק האם הוא אכן מתגבר לבטוח יותר, צריך הוא שיתבונן האם הוא מקבל יותר כח להתפלל ולזעוק. מי שידיו רפות מלעמוד בתחינה וזעקה אחר ריבוי הצרות ומשך הזמן שהוא שרוי בצרה, הרי זה סימן שעליו להתחדש ולהתחזק בבטחון, כי הבוטח צועק ומתחנן בלי גבול. כך אנו לומדים בפרשתנו על יוסף הצדיק שהיה אסור בבית האסורים וגם שם לא הרפה מבטחונו החזק, ובתוקף בטחונו התעצם שלא לחדול לרגע מן התפילה והצעקה, וכמו שאמרו חז"ל (תנחומא וישב פ"ח): "שלא היה שמו של הקב"ה זז מפיו, היה נכנס לשמשו והוא היה מלחש ואומר: ריבון העולם, אתה הוא בטחוני אתה הוא פטרוני,תנני לחן ולחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואי ובעיני פוטיפר אדוני".
תוקף קליפת יון היתה, להחליש את הדעת בתוקף הגלות שנחשוב ש'אין לנו חלק באלוקי ישראל' חלילה ושאין לנו למי לפנות בעת צרה, ולעומת זאת, קדושת חנוכה הביאה את אור התודה וההודאה בעולם, להתבונן בחסדי ה' שכבר היטיב עמנו, ולהתעצם מכח זה בבטחון גמור שבוודאי לא יעזבנו גם מעתה, וכל זאת, כדי שנוכל להתעורר ולהתחזק שלא להרפות מן התפלה והצעקה בכל מצב שהוא.
וכך מלמדנו רבי נתן: "בימי חנוכה הקדושים על ידי תוקף הנסים והנפלאות והנוראות שעשה ה' יתברך עמנו בימים ההם בזמן הזה על ידי זה אנו ממשיכין הדרך הזה של תודה הודאה בעולם, דהיינו לעסוק תמיד להודות ולהלל לה' יתברך על כל הנסים והנפלאות שעשה עם אבותינו ועמנו מימות עולם עד הנה בכלליות ובפרטיות והוא דרך נפלא מאד להתקרב על ידו לה' יתברך מכל מקום שהוא. כי העולם הזה מלא צרות ויסורים ויגונות, ומעוצם הצרות והיסורים והמניעות קשה וכבד על האדם להתקרב לעבודתו יתברך, ואפילו להתפלל ולהתחנן ולפרש צערו לפני ה' יתברך גם כן קשה מאד מחמת ריבוי היסורים שאוטמים את לבו עד שאינו יכול לפתוח את פיו, ועל כן עצה גדולה לזה שבכל פעם יזכיר את עצמו את כל הטובות האמתיות והנצחיות שעשה ה' יתברך עם אבותינו ועמנו ולהרגיל את עצמו להודות ולהלל לה' יתברך על כל הטובות שעשה עמו, ועל ידי זה יהיה לבו נכון בטוח שגם עתה ה' יתברך לא יסיר חסדו וטובו מאתו, ויחזק את לבו לצעוק ולהתחנן לה' יתברך שיצילהו גם עתה מכל הצרות והיסורים, כי כשאין מודים על העבר קשה מאד לקרותו יתברך מגודל אוטם הלב שנתאטם מרבוי הצרות, על כן צריכים לילך בדרך זה מאד שבכל פעם בבואו לפרש שיחתו לפני ה' יתברך יזכיר את עצמו ריבוי הטובות והחסדים שעשה ה' יתברך עמו מעודו עד היום הזה. ועל ידי זה יתחזק לבבו לבטוח בה' שישמע תפילתו גם עתה ועל ידי זה יוכל לפרש לפניו שיחתו כראוי" (ליקוטי הלכות, כלאי בהמה ד, ד).
האריז"ל גילה שהשם נח"ל הנרמז בראשי התיבות של ל'הדליק נ'ר ח'נוכה רמוז בתיבות נ'פשנו ח'כתה ל'ה'. בכוחם של הנרות הקדושים שמפרסמים את הנס ומביאים את הארת התודה וההודאה, מקבלים כח לחכות ולצפות ולייחל לישועת ה' תמיד בתפילה ובצעקה על להבא (שם, יג).
ימי החנוכה הקדושים, הם העת והזמן להתעצם במדת הבטחון שה' ברוב רחמיו וחסדיו ודאי ישמע שוועתנו, ולקבל מכך התחדשות ואריכות אפיים לצעוק ולזעוק ולשווע מחדש על כל גלויות נפשנו בכלליות ובפרטיות עד שנזכה לגאולה שלימה מתוך ניסים גלויים כבימים ההם בזמן הזה.
"ובטח כאשר ישים האדם את עיניו וליבו אל הדברים האלה הכתובים בספר הזה, יתעורר לבבו להרגיל עצמו לילך בדרך הקדוש הישן הזה, שדרכו בו אבותינו מעולם, ועתיד להתחדש כשיבוא משיח צדקנו. כי רק הוא ימשיך בעולם הדרך הזה, שילכו בו כל באי עולם, כמו שמבואר בליקוטי הלָכות הִלְכות ראש-חודש, וכמו שמבואר ב"ליקוטי מוהר"ן", שעקר כלי זינו של משיח הוא התפלה, וכל המלחמות שיעשה וכל הכבישות שיכבוש, הכל משם. וגם כל הגאולה העתידה תלויה בזה, כמו שכתוב: בבכי יבואו ובתחנונים אובילם, והשם יתברך ירחם עלינו, שנזכה באמת לילך בדרך הקדוש הזה, עד שיקוים בנו מקרא שכתוב: והביאותים אל הר קודשי ושמחתים בבית תפלתי, במהרה בימינו, אמן".
לפני שאנחנו מבינים את ענינו של משיח, צריך להבין מה הקשר לכאן. כתוב שמי שילמד את הדברים המובאים בספר "יתעורר לבבו להרגיל עצמו לילך בדרך הקדוש הישן הזה, שדרכו בו אבותינו מעולם, ועתיד להתחדש כשיבוא משיח צדקנו". מה אכפת לנו כיום מה משיח יעשה? הרי המשיח יחדש את הדרך הזאת, ועד שהוא לא יחדש אותה אין לנו קשר לדברים? וגם כשנבין קשר מסוים, מדוע אפשר לקרוא לדרך זו "דרך שעתידה להתחדש כשיבוא משיח", הרי למעשה הדרכים שונות באופן מסוים. למה כבר היום אני הולך באותה דרך שמשיח יחדש אותה? הרי אם הוא יחדש אותה, היא כבר לא אותה דרך.
אנחנו יודעים שכל אחד מהאבות תיקן תפלה אחרת. אמנם, ה'תוספות-ישנים' כותבים (יומא דף כח ע"ב) שכל אחד מהאבות התפלל את שלושת התפלות. אז מה חידש כל אחד מהאבות? אמנם, יש תפלה ויש תפלה. בסופו של דבר שורש התפלה הוא גילוי מסוים במציאות. גילוי שה' הוא הכל יכול, והוא מקומו של עולם. גילוי שאומר לנו שאין לברוח מה', כי בעצם אין לאן. במערכת הזמנים של בוקר, מנחה וערב יש הבדלים מסוימים. כל אחד מהאבות גילה במציאות את ענינה של אותה תפלה.
בתפלה על רוחניות מתגלה במציאות רובד עמוק של גילוי ה'. המדרש כותב (תנחומא, וישלח): "אין הקב"ה חפץ לחייב בריה, אלא מבקש שיתפללו בריות לפניו ויקבלם, שנאמר "כי לא א-ל חפץ רשע אתה". למה התשובה של אותם בריות היא התפלה, ולא החזרה בתשובה בעצמה? אמת שהתפלה היא חלק מהתשובה, אבל למה פשוט לא לומר "אין הקב"ה חפץ לחייב בריה, אלא רוצה שיחזרו בתשובה"? ובנוסף לכך – מה באמת החידוש הגדול בפסוק "כי לא א-ל חפץ רשע אתה", מדוע שנחשוב שהקב"ה כן רוצה רשע, כביכול?
אמנם יש רשעים שכבר שקעו בחטא, ובדרך הטבע אין סיכוי שיחזרו בתשובה. גם אם יהיו להם הרהורי תשובה, הרי ייחסמו בפני שערי ברזל של רוע. כאשר אנחנו רואים מציאות כזאת, זה יכול להיתפס בעינינו שהקב"ה רוצה לחייב בריה, חס ושלום. בגלל זה הפסוק צריך לחדש לנו שגם מציאות כזאת של רשע שאינה יכולה לתקן את עצמה ולעלות מפחת מעשיה, אינו נובעת מרצון לקיום רשע. אז לאיזו תכלית הקב"ה מקיים מציאות שכזאת? "מבקש שיתפללו בריות לפניו ויקבלם". הקב"ה רוצה לגלות בעולמו גילוי נפלא אותו ראינו בפעם הקודמת. הערער בערבה, שאין לו אפילו את הרצון לנסות לקום, בתפילתו הוא ניצב חזק ואיתן. נמצא שאין לו שום קיום משל עצמו, אלא רק ישועת ה' היא זאת שמקיימת אותו. "תכתב זאת לדור האחרון" – הישועה הזאת צריכה להיאמר לדור האחרון, שהוא דור חלש בצורה חסרת אונים, "ועם נברא יהלל י-ה"- עתיד להיבראות עם מכוח התפילות. עם ישראל כביכול יברא מחדש רק בכוח התפלה. "ברוך ה', יום יום יעמוס לנו, הא-ל ישועתנו סלה" (תהלים סח). הרש"ר הירש זצ"ל מבאר את הפסוק בדרך הבאה: הקב"ה מעמיס על כל אדם ניסיונות ומבחנים שהרבה פעמים הם מעל ליכולתו, כמו שחז"ל אומרים (קידושין ל ע"ב): "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ואלמלא הקב"ה עוזרו לא היה יכול לו". נבוא ונשאל, אם לאדם לא נתנו כוחות מספיקים להתגבר על היצר, איפה הבחירה החופשית? אמנם אין בכך סתירה. האדם, גם שלא בשעת התפלה, נקרא "מבעה"- מתפלל. יסוד פעולת האדם בכל מעשיו, בין ברוחניות ובין בגשמיות, היא בכוח ה'. "וקוי ה' יחליפו כוח" (ישעיה מ). כל מטרת הבחירה היא שהעבודה תהפך לחלק מתוכינו. גם אם כוח ה' הוא זה שעוזר לנו, עדיין אנחנו השגנו את המטרה שבבחירה – לקנות את העבודה כקנין עצמיי בתוכינו.
על כן – יום יום יעמוס לנו. בדרך העבודה מתגברים עלינו דברים שהם מעבר ליכולתנו, אך "הא-ל ישועתנו סלה"- הקב"ה הוא זה שנותן לנו את הכוח, וממילא הוא בעצמו הישועה שלנו. ישועה היא משורש "יש"- עצם הקיום. בצורה הזאת שהקב"ה עוזר לנו, אנחנו בסופו של מגיעים לגילוי שחסד ה' הוא זה שמקיים אותנו. "חסדך ואמתך תמיד יצרוני" (תהלים מ).
כאשר אנחנו עומדים חסרי אונים מול מה שעובר עלינו, או מה שעומד לעבור עלינו, במצב ש"יום יום יעמוס לנו", וכשל כוח הסבל, רצון ה' שיתגלה דבר אחד במציאות- שהוא יתגלה כהישועה שלנו. הוא זה שיקיים אותנו, ויהפוך אותנו ל"יש".
* * *
משיח יכול היה גם לכבוש את העולם בצורה טבעית, ובאמונה שלימה היינו מאמינים ש"ה' אלוקיך הוא הנותן לך כוח לעשות חיל" (דברים כח). אמנם משיח בא לגלות את זה במציאות. הדרך היחידה לכך היא שכל דבריו, כל מלחמותיו, ימומשו רק על ידי תפלה. באופן הזה הוא יגלה שדרך התפלה היא הדרך בה "הא-ל ישועתנו סלה", גם כשנראה לנו שאנחנו יכולים. יתגלה לנו שגם במקום שאנחנו יכולים, גם במקום שאנחנו פועלים מכוח הטוב שנמצא בנו ואיננו זקוקים לתחנונים מרובים, גם זה מכוח חסדי ה' ש"תמיד יצרוני". המשיח יפעל רק בצורה של "עם נברא", קיום מחודש של תפלה לבדה.
גם דרך התפלה היום היא בדיוק אותו דבר, רק שבמציאות זה לא מתגלה. אנחנו יכולים להאמין בכך, אבל בתחומים שהם לא "יעמוס לנו", בתחומים שנדמה לנו שאנחנו יכולים, ובאמת אנחנו גם פועלים גם בלי תפלה – אף על פי כן, גם בהם נמצאת ישועת ה', ולא רק עזרתו. גם בהם לא ניתנת לנו עזרה משמים, כאשר בכל עזרה בסופו של דבר הנעזר הוא הפועל העיקרי. בישועה, המושיע לבדו מרים מעפר את הנושע. "אין ראוי לחשוב לקבל שכר על שום דבר, כי כל המעשים טובים הכל מאיתו יתברך, על כן אפילו אם האדם זוכה לפעמים לאיזה ישועה והתקרבות קצת, אל יחשוב שזכה לזה על ידי תורתו ותפלתו ומעשיו הטובים, כי הכל מאתו יתברך כנ"ל, ולולא חסדו הגדול כבר היה נטבע חס ושלום במה שהיה נטבע" (ליקוטי עצות, תפלה אות ו').
"…כי בכל עליה ועליה כל חרטה לתשובה אשר נתעוררת בקרב האדם, אם חושב אז האדם שבודאי אהיה איש כשר מעתה, בודאי אעשה כך וכך, ידע שמחשבה כזאת מעורבת היא מכפירת כוחי ועוצם ידי… ואין לו שום עצה כי אם לקבל עליו לעשות טוב ולבקש מהשי"ת שלא ירחיקוהו עכ"פ מתפילה ותחנונים, וכי על כל מה שיעבור עליו יזכור מיד בהעצה של תפילה אשר יסודותה בהררי קודש לגלות כי הכל ביד השי"ת ובידו לגדל ולחזק לכל" (חלוקי הנחל, עמוד התשובה). זה מה שתפלה באה לגלות. צריך להאמין שכל מה שיש לנו הוא בא מה'. כיום, דבר זה לא מתגלה במציאות, אלא רק נמצא במערכת של אמונה. אבל משיח יגלה את הדבר במציאות.
לכן, למרות שמשיח יגלה את הדברים במציאות- וזה החידוש שלו בדרך, שאינו משנה אותה אלא רק מגלה אותה בצורה חדשה מהעבר. למרות כל זאת, גם היום הדרך היא אותה הדרך- דרך של ישועת ה'.
את זה אנחנו אמורים ללמוד מהספר, שבעזרת השם אנחנו עומדים בפתיחתו, וגם לקיים. ללכת בדרך עד הסוף, ולחיות איתה. דרך שמלווה בחסדי ה' שאינם כלים, שמתגלים במלוא תוקפם, שהשכל כבר ממזמן הפסיק להבין למה ואיך.
שעת לילה מאוחרת, כל בני הבית נמים על יצועם בשלווה, רק הוא אינו מצליח לשוב ולהירדם, לאחר שהתעורר לקול רחש…
לפתע צדה עינו צל של ברנש מגודל ומאיים שעומד ליד דלת חדרו החשוך…
הוא שוכב במיטתו מפרפר, מנסה ללא הצלחה לכבוש את נשימתו הכבדה ואת הלמות לבו. הפחד משתק אותו וכמו מקפיא את דמו בעורקיו, הוא אפילו לא מסוגל לזעוק לעזרה. בבעתה הוא ממתין לסופו הקרב…
הזמן חולף, ה'שודד' עודנו עומד נטוע במקומו. לבסוף הוא אוזר חיל, מחליט להיאבק עמו בכל מחיר. הוא מתקרב בתנופה נמרצת בכוונה להתנפל עליו מאחור, וידיו תופסות בעוצמה ב…שולי מעיל שחור שהיה תלוי מאחורי הדלת והתנודד קלות לרוח הלילה…
מה שתעתועי חושך יכולים לעולל.
* * *
"כבר ניסיתי עשרות פעמים, התפללתי, ביקשתי, אני לא רואה סיכוי. כנראה שנולדתי במזל כזה. זה משהו בטבע שלי שאינו ניתן לשינוי"…
"אני לא מוכן לשקר את עצמי. אדם צריך להכיר את עצמו. זה לא בשבילי"…
"למה לי לתעתע בעצמי פעם נוספת?! אני רואה שהתאוות חזקות ממני פי כמה"…
את הניסוחים הללו שומעים שוב ושוב מפי בני-אדם בכל הנוגע לתפקידם הרוחני בעולם; האדם מנסה להשתנות פעם ופעמיים – וזה לא 'הולך'. הקשיים והכישלונות מרפים את ידיו, הוא בטוח שמי כמוהו מכיר את עצמו ו'יודע את נפש בהמתו', הוא הרי לא מחליט כך על פי השערות מדומות, אלא מכוח נתונים מן ה'שטח'…
אולם חז"ל מגלים לנו: "וחושך – זה גלות יון, שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזירותיהן, שהיתה אומרת להם: 'כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל' " (בראשית רבה, ב-ד).
כוחה של מלכות יוון הייתה בהפצת הדיעה הכופרת שהעולם מתנהג על ידי ה'טבע'.
כפירה זו היא למעשה מסך מחשיך על המציאות האמיתית; אדם המחזיק בדעה כזאת נתון בחושך המהווה כר פורה לתעתועי דמיון, הוא 'בטוח' שהוא רואה, הוא מרגיש, הוא מפחד, חש מאויים…
אבל כל אלה הינם חלק בלתי נפרד מביעותי-לילה, נדמה לו שהוא מתנסה במציאות ברורה, אבל לאמיתו של דבר אין אלו כי אם דמיונות שווא.
כי בפועל הרי כל אחד מישראל מושגח על ידי ה' יתברך, באהבה ובחמלה אינסופית. כל בקשה ותפילה שלו בוקעים רקיעים הוא מחובר בכל תנועה קלה שלו אל חי החיים. יש בקרבו כוחות עליונים כבירים שביכולתם לעמוד נגד כל כוחות הרע, אך טומאת יוון יוצרת מצב של חושך, לא מבחינים באהבה זו, האדם לא חש בכוחות שלו, מכריחים אותו לדמיין שאין לו חלק באלוקי ישראל, שאין הוא קשור בעבותות אהבה נצחיות לאביו שבשמיים.
בחסות החשיכה הזאת מפתח האדם חלומות כוזבים ושקריים, נדמה לו שהוא חלש וחסר כוח; וכאילו כנגדו עומדים כוחות רע שלעולם לא יוכל להם. הפחד שנוצר בעקבות הדמיון הכוזב הזה נוטל ממנו אפילו את הכוח לצעוק לה' ולהתפלל, הוא נותר חסר-אונים ומביט בייאוש על סופו המר…
נס חנוכה האיר בעולם את אור האמת; בתוך חשכת הגלות הבליחה אלומת-אור שגילתה את האמת היהודית הברורה: "יש לנו חלק באלוקי ישראל!"
לאמור, כל אחד מאיתנו קשור בקשר נצחי אל הבורא, בכל אחד מישראל ספון חלק אלוקי שנותן לו כוחות שמימיים כאשר הוא מבקש להתקרב לבוראו, כוחות כבירים שלא ניתן למדוד אותם באמות מידה טבעיות, בשום פנים ואופן! כוחות שיכולים להפוך כל מציאות וכל טבע!
כך, שלעולם לא ניתן לבחון את כוחו של יהודי על פי התוצאות הנראות בשטח, מכיוון שמבחן כזה כוזב מיסודו.
נרות המנורה הטהורה בבית המקדש הינם "עדות לכל באי עולם ששכינה שורה בישראל" (מנחות פו ע"ב), הם מעידים על האהבה הנצחית שבינינו לבין אבינו שבשמים. נרות אלו הודלקו בשמן שנמצא בפך שהיה חתום בחותמו של כהן גדול. שמן רומז לדעת התורה הזכה שחתומה בחותמם של צדיקי האמת, שהם ורק הם מכירים את כוחו האמיתי של כל יהודי.
בעת רצון זה של הדלקת נר חנוכה, שבו מתנוצץ אור אמת זה, הבה נפיל תחינה חרישית לפני בוראנו, שמעתה נבחן את עצמנו ואת כוחותינו רק דרך אמת נצחית זו ולא דרך החושך הגלותי שמקיף אותנו. אמת זו תאיר את חשכת לבנו ותיתן לנו את הכוח להתפלל, להילחם ולהינצל.
והכלל, שצריך ליזהר מאוד מאוד להיות בשמחה תמיד. …גם על ידי השמחה יכולין להחיות אדם אחר. כי יש בני אדם שיש להם ייסורים גדולים ונוראים, רחמנא לצלן, ואי אפשר להם לספר מה שבליבם. והם היו רוצים לספר, אך אין להם בפני מי לספר ולהשיח עמו את כל אשר עם לבבם, והם הולכים מלאים ייסורים ודאגות, וכשבא אדם עם פנים שוחקות יכול להחיות אותם ממש. ולהחיות אדם אינו דבר ריק, כי הואדבר גדול מאוד (שיחות הר"ן, מג)
ישנם שני עניינים דומים אך לכאורה שונים אחד מהשני: השמחה עם עצמך והשמחה עם אחרים. מצד אחד, המציאות מראה שאדם שמח ממשיך באופן טבעי את השמחה הזאת גם עם אלו שסובבים אותו. מצד שני, היה אפשר להבין שניתן לחלק את שתי הרשויות הללו, ונוכל למצוא אדם אחד ששמח עם הסובבים אותו אבל בינו לבין עצמו הוא עצוב, וכך גם אדם ששמח עם עצמו אבל כלפי חוץ משדר קרירות. בדברי רבי נחמן שלפנינו רואים שהציווי על שני עניינים אלו הוא אחד – אדם צריך לשמוח עם עצמו והוא צריך גם לשמח אחרים.
ממקום אחר אנו מוצאים חיזוק לקשר הדוק זה. כותב הרמב"ם: "לא יהיה אדם בעל שחוק והתל ולא עצב ואונן, אלא שמח. כך אמרו חכמים, שחוק וקלות ראש מרגילין לערווה, וצוו שלא יהא אדם פרוץ בשחוק, ולא עצב ומתאבל, אלא מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות" (דעות ב, ז). גם הרמב"ם אומר שעל האדם להיות בשמחה תמיד, אבל מעניין הוא המקור בו ראה הרמב"ם לחובה זו – "מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות". המשנה באבות (ד, טו) שאמרה "הוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות" ודיברה על השמחה עם האחרים, הופכת על ידי הרמב"ם למראה מקום על זה שאדם צריך לשמוח עם עצמו. למה הדברים כל כך קשורים? מדוע כל כך חיוני לא להפריד בין השניים?
אותו שיחה שמצוטטת בראש הדברים מתחילה כך: "על ידי מרה ושחורה ועצבות אינם יודעים משמו". המצב הזה שמתואר כאן הוא די קיצוני בתופעה של העצבות, אבל אפשר לראות אותו טוב מאוד בדברים יותר קטנים. אדם עצוב לא בדיוק שם לב למה שקורה איתו או למה שהוא צריך לעשות. כשאתה מדבר איתו הוא עומד לפניך, אבל הוא לא באמת נמצא שם. הניתוק הזה הוא תוצאה מתבקשת של העצבות. העצבות היא-היא הניתוק הגדול ביותר שהאדם יכול לעשות לעצמו. כשהאדם בוחר בעצבות, הוא בוחר לחיות את כל מה שהוא לא, את מה שאינו קיים. הוא לא נמצא במה שכן קיים, כי אם הוא היה מחובר לשם הוא היה בהכרח שמח. עכשיו הוא ממקם את עצמו במקום שהוא באמת לא מקום, בתקוות הנכזבות שאבד הקשר בינן ובין המציאות. כותב רבי נתן (ליקוטי הלכות, הודאה ו יד): "עיקר כל הגלויות שעיקרם גלות הנפש כידוע, העיקרהוא העצבות שמתגבר בכל פעם על נפש הישראלי". הגלות היא הסמל למצב שבו האדם לא נמצא איפה שעליו להיות באמת. העצבות היא עיקר הגלות, כי היא זאת ששמה את האדם באַיִן, באי קיום, בשונה מהשמחה ששמה אותו במציאות האמיתית הקיימת, בטוב שקיים בו. כשמצב זה הולך ומחמיר, האדם יכול להתנתק אפילו ממנו עצמו, עד כדי שכחת שמו-שלו.
כשהאדם בוחר לשמוח הוא בוחר להיות מחובר למי שהוא באמת. נוח או לא נוח, זה בכלל לא הנושא. אין מקום לשום שיקול של נוחות או כמה זה כמו שתכננתי, וחשבונות שונים. אני חי את עצמי בגלל שאני זה אני, ודבר זה הוא לפני כל חשבון אפשרי. אם אבחר בעצבות, אבחר לא להיות מי שאני, כי כל מה שלא קיים הוא כל מה שאינני.
הנאמנות לעצמי ממשיכה גם כלפי הסביבה. בכל מפגש עם האחר אני יכול לבחור בין האפשרות להיות במפגש הזה באמת, או להתעלם ממנו ולחשוב שאין שום קשר בינינו והמפגש הוא מקרי בהחלט. השמחה אומרת שעליי תמיד להימצא כולי במקום בו אני נמצא, ולכן אני יכול גם לשמוח עם האחר. גם כשאני רואה את חסרונותיו זה לא מפריע לי, כי אני מקבל אותו כפי שהוא – מקבל את האדם בסבר פנים יפות.
"יש בני אדם שיש להם ייסורים גדולים ונוראים, רחמנא לצלן, ואי אפשר להם לספר מה שבלבם. והם היו רוצים לספר, אך אין להם בפני מי". הרצון לספר את הדאגה לאחר הוא לא בשביל לקבל עצות, אלא פשוט לקבל תמיכה. אותם בני אדם רוצים מישהו שיהיה איתם באמת. כשאי אפשר להם לדבר, אומר רבי נחמן, אפשר על ידי השמחה לעקוף את המסך החוצץ ולהיות איתם. "דאגה בלב איש ישחנה, ודבר טוב ישמחנה" (משלי יב, כה). לפי מדרש חז"ל המובא ברש"י, ההוראה בפסוק היא לשוחח ולדבר על הדאגה עם איש אחר, ובסופו של התהליך "דבר טוב ישמחנה" – החבר בדיבוריו יביא אותו לשמחה. אומר רבי נחמן, שאפשר להגיע לאותה שמחה סופית כשפשוט מתחילים משמחה, חיוך פשוט מהלב שמחבר בני אדם באמת.
לקבל את האדם רק אחרי שהוא ישתנה פירושו לא להיות איתו עכשיו באמת, אלא להיות איתו בעתיד שעדיין לא קיים. לא שאני מזניח בכך את עתידו, אלא רק להפך – אם אני מקבל אותו עכשיו כפי מה שהוא, אוכל להחיות אותו ובכך לתת לו עתיד.
רבי נתן מסביר שפגם המרגלים היה שפגמו במידת האמונה, כי אף על פי שהיו בעלי דעת גבוהה מאוד, שהיא גבוהה ממידת האמונה, אף על פי כן היו צריכים לבטל את הדעת ולא להחשיבה, אלא רק להתבטל למידת האמונה ולהאמין בה' ובמשה עבדו שרוצים להכניסם לארץ ישראל מכיון שזהו הדבר הטוב ביותר בשבילם.
עיקר מידת ארץ ישראל, אומר רבינו הקדוש, היא מידת האמונה בבחינת: "שכָן ארץ ורעה אמונה", ארץ ישראל היא בחינת תפילה, בחינת אמונה, בחינת ניסים. "ארץ אשר תמיד עיני ה' אלקיך בה", כלומר, כל אשר קורה בארץ ישראל הוא בהשגחה מיוחדת ובאופן ניסי בין לטוב ובין לרע ח"ו. לכן צריכים להרבות בתפילה, כמו שכותב רבינו ש"ארץ ישראל היא בחינת תפילה", ומוסיף, שכל פסיעה שהוא פוסע – הוא לארץ ישראל.
כוונת הדברים לפי ערכנו היא, שכל קדושה וקדושה נקראת ארץ ישראל, וארץ ישראל היא מקום הקדושה, הרוחניות האמיתית של כל דבר והפנימיות של כל דבר. לכן רבינו הלך תמיד אל ארץ ישראל, מכיון שמי שזוכה באמת לארץ ישראל נמצא במקום הקדושה.
בתורה ע"ח (ליקו"מ ח"ב) אומר רבינו הקדוש, שיש ארץ ישראל שהיא הקדושה בעצמה, ויש את הדרך לארץ ישראל שהיא ההכנה לקדושה. ובאמת, הדרך לארץ ישראל מקבלת מעשרה מאמרות שבהם נברא העולם. כלומר, שהדרך אל הקדושה מקבלת ממקום יותר גבוה מאשר הקדושה בעצמה.
כשאדם מתעורר לשוב בתשובה, אזי מאיר לו המאמר הסתום הנקרא "אַיֵה", ואף על פי שעדיין לא הגיע אל הקדושה, אף על פי כן הוא ניזון ממקום גבוה כל כך הנקרא "אַיֵה", שהוא ספירת הכתר (שהיא הספירה העליונה בעשר הספירות הקדושות).
כלומר, כאשר אדם משוקע ומונח במקומות רחוקים ונידחים, והוא בדרך לארץ ישראל, דהיינו רוצה להתקדש ולשוב בתשובה, אזי באותו זמן מתנוצץ לו אור עליון מן המאמר הסתום הנקרא "אַיֵה" – "איה מקום כבודו", ובזכות החיפוש, שמחפש את ה' יתברך בבחינת "איה מקום כבודו", אזי מתנוצץ לו ה' יתברך מרחוק, כמו שכתוב: "מרחוק ה' נראה לי", ואז מתוך החושך והאפילה הוא רואה אור גדול שמוציא אותו מהמֵיצרים שהוא מונח בהם.
עניין זה הוא בחינת הדרך לארץ ישראל, ששם בתוך דברי החולין מתנוצץ האור של הקב"ה אליו. אולם כשמגיעים אל ארץ ישראל ממש, אזי העבודה היא להחזיק בקדושה ולא ליפול ממנה, לא לפחד מן הענקים והנפילים והערים הבצורות, כי לפעמים כשאדם נכנס אל הקדושה הוא נסוג אחורה כתוצאה מהפחד שלא יוכל לכבוש את הקדושה, לכן צריך להתחזק באמונה ולא ליפול ממנה, וכן להתחזק בה' יתברך ובצדיקים האמיתיים שיכולים להורות לו את הדרך לתשובה ואת הדרך לאחוז אחר כך בקדושת ארץ ישראל. וזה היה חטא המרגלים – שפחדו מן הקדושה של ארץ ישראל, ואמרו "ארץ אוכלת יושביה" וכן שלא יוכלו לכבוש אותה מכיון שהיא ארץ ענקים וכו'.
ובאמת, מסביר רבינו הקדוש ש"ארץ אוכלת יושביה" זו מעלתה של ארץ ישראל – שכאשר אדם קרוב לקדושה ולצדיק הוא נהפך להיות חלק מן הקדושה והצדיק, על ידי "שנאכל" על ידם ואז הופך להיות חלק ממהותם. דבר זה מפחיד הרבה אנשים שחושבים שאם יהפכו להיות חלק מן הצדיק, אזי יאבדו את מהותם, אישיותם וצביונם. אולם הדבר בדיוק הפוך, משום שללא הצדיק עדיין אדם מונח בתאוות העולם הזה ובדמיונותיו, אך כאשר "נאכל" על ידי הצדיק, אזי הוא מקבל באמת קדושה אמיתית ואז מתגלה הקדושה הפנימית שבתוכו, שהיא המהות האמיתית שבו.
בדבר זה חטאו המרגלים – שלא האמינו שיכולים להפוך לחלק ולמהות הקדושה, שהיא ארץ ישראל, וגרמו לבכיה: "מי יתן מותנו במדבר" – אנחנו לא יכולים לכבוש את הקדושה, וזו כאמור היתה טעותם.
אולם, כלב בן יפונה הלך להתפלל על קברי אבות, משום שידע שארץ ישראל נקנית על ידי תפילה ועל ידי אמונת חכמים. על כן הלך לקברי אבות, כי ידע שמעצת המרגלים ניצלים על ידי הצדיקים ועל ידי תפילה, לכן לא פחד ללכת לקברי אבות בסכנת נפשות מכיון שהרגיש שבלי תפילה על קברם מצבו מסוכן יותר מאשר הפחד מן הנפילים. דבר נוסף שסייע לו להניצל מעצת המרגלים – היא ברכתו של משה רבנו ע"ה, שראה את ענוותנותו וביטולו אליו, וכן על ידי שהיתה אמונת החכמים שלו בשלימות, על כן ברכו. אולם שאר המרגלים לא עמדו בנסיון של אמונת חכמים במשה רבנו ע"ה, על כן נפגמה האמונה, שהיא מידת ארץ ישראל, ובעקבות זאת לא נכנסו לארץ.
נמצא איפוא, שכאשר רוצים לזכות היום לארץ ישראל צריכים אנו להרבות על זה בתפילה ולבקש מהקב"ה שיתן לנו את ארץ ישראל בשלימות, כי רק בדרך זו אפשר לזכות לקדושת ארץ ישראל.
יהי רצון שנזכה למידת האמונה בשלימות ולהאמין שאנו יכולים תמיד לנצח את המפריעים בעזרת כח האמונה והתפילה, ובזכות זה נזכה לארץ ישראל בשלימות ולגאולה השלימה הקרובה במהרה בימינו, אמן.
זה פלא, הוא הרי מאמין שה' בורא הכל עושה הכל ומנהיג ופועל הכל, הוא יודע זאת וגם חוזר על כך הרבה, ואף על פי כן בשעת נסיון הוא עלול לבוא לידי כעס או פחד, לידי שנאה ולידי נקמה, לידי איבוד עשתונות ולידי עבירה ח"ו. איך זה יתכן? הוא מאמין או לא מאמין?
מפלאי הנהגתו של השם יתברך, שהאמונה הקדושה מתחדשת בכל בוקר אך במשך היום היא שבה ומתכסה, וכפי שגילה רבינו הקדוש: "האמונה מתחדשת אצל האדם בכל בוקר, בחינת 'חדשים לבקרים רבה אמונתך', ומחמת טרדת עסקי עולם נתכסה האמונה" (ליקוטי מוהר"ן, סב). טרדות היום-יום מכניסים שוב ושוב את האדם למחשבות של 'כוחי ועוצם ידי', ולמהלך מחשבה של טבע, כאילו הכל תלוי בו ובזולתו ולא בהנהגה האלוקית חלילה. אין זה מדרכי החכמה לשבת ולהאשים עצמו על החשכת אור האמונה בלבו ולהגיע מכך למסקנה המטופשת שהוא לא מסוגל לאמונה ושאין הוא ניגש לכך באמת, כי כן, זה דרכה של האמונה שהיא מתגלה וחוזרת ונחשכת, ועלינו נפל חובת היום לפשפש בה ולדבר בה, להקימה ולהחיותה, להבריאה וליסדה בכל פעם מחדש.
וכך מלמדנו מוהרנ"ת: "כלל ויסוד כל התורה כולה תלוי באמונה, ואנו צריכין לקבל עלינו אמונתו הקדושה בכל יום ויום. ועיקר המצוה בכל יום הוא להכין עצמו ולהשתדל בכל כוחו וכוונתו שיקבל על עצמו האמונה הקדושה מחדש, בבחינת 'חדשים לבקרים רבה אמונתך'. כי צריך לפשפש עצמו באמונה ולראות ולקבל על עצמו האמונה בכל יום מחדש, כי אף על פי שאנו חזקים באמונה מכבר משנים קדמוניות, כי ירושה היא לנו מאבותינו הקדושים, אף על פי כן אין זה הדבר ישן ח"ו, כי באמת הוא בכל יום ויום חדש לגמרי, כי אין יום דומה לחברו וצריכין להודיע בודאי בכל יום ובכל עת גבורותיו וכבוד הדר מלכותו, כי נפלאות האמונה מתחדשת בכל יום" (ליקוטי הלכות, קריאת שמע ה, ב).
ובפרט, שמול הגילוי החדש שהשי"ת מכין לנו בכל יום – שנוכל להתחדש באמונה ולהכיר ביתר שאת בכל מאורעותינו שהם בהשגחתו ובחסדו יתברך ולהוסיף באמונה על ידי זה – מתחדש גם ארסו של הנחש הקדמוני להסתיר ולהפיל להחשיך ולבלבל את האמונה, והוא מחדש בכל יום חושך חדש להסתרת האמונה. וכדברי מוהרנ"ת: "את זה לעומת זה עשה אלקים, וכמו שה' יתברך מסבב סיבות בכל יום ומחדש מעשה בראשית בכל יום כדי לגלות האמונה, כמו כן את זה לעומת זה מתגבר הסטרא אחרא להסתיר ולהעלים האמונה הקדושה ולהכניס כפירות וקושיות חדשות בלב כדי לבלבל האמונה הקדושה, כי בכל יום יצרו של אדם מתגבר עליו ומבקש להמיתו כמו שאמרו חז"ל, ועיקר היצר הרע הוא בחינת כפירות שמשם עיקר כוחו של היצר הרע" (ליקוטי הלכות, ברכת הריח ד, לב).
עלינו אם כן לחפש עצות בתורת הצדיק לבנין וחידוש האמונה, ולא להתפעל ולא ליפול מכך שהיא שבה ונסתרת בכל פעם.
אחת העצות הגדולות ביותר לביסוס האמונה בכל ענפיה וענייניה, היא: קדושת השבת! שכל מהותה הוא גילוי וביסוס האמונה הקדושה, וכמפורש בתורה בעשרת הדברות הראשונות והאחרונות, שהשבת נועדה להיות עדות ואות על חידוש העולם במעשה בראשית ועל שידוד המערכות ביציאת מצרים, וכפי שגם רבינו הקדוש אומר: "ושבת היא אמונה, שמאמין בחידוש העולם וביחודו יתברך" (ליקוטי מוהר"ן, לא); "אמונה בשלימות נקרא שבת, כי שבת מורה על שמחדש את עולמו בששת ימים וביום השביעי שבת וינפש, בשביל זה אמרו חז"ל 'כל השומר שבת אפילו עובד עבודה זרה כדור אנוש מוחלין לו', כי שבת עיקר אמונה והשבתת עבודות זרות" (שם, בהוספות מכת"י שבסוף הספר).
מוהרנ"ת מוסיף שבשבת מאירה האמונה באור גדול ואז הזמן לקנות שפע של בהירות האמונה לכל השבוע כולו, וכלשונו: "עיקר קדושת שבת הוא על ידי התגלות האמונה שנתגלה אז בתוספות אור גדול" (ליקוטי הלכות ציצית ה-טו). ומינה מתברכין כל שיתא ימי החול, "כי צריכים להמשיך קדושת האמונה הקדושה, קדושת שבת, לתוך ימי החול בעצמם, לקדש גם ימי החול בעצמם בבחינת קדושת שבת, לדחות זוהמת הנחש גם בעוצם ימי החול בתוקף הגשמיות בחשכת הגלות בגוף ונפש" (ליקוטי הלכות, חול המועד ד, ט).
ככל שעוסקים בשבת קודש בהתחדשות לקנות את האמונה, להתבונן ולהכיר בחסדי ה' ובהנהגתו, ומשתוקקים אז לקבל שמחת האמונה בהתחדשות, כך זוכים בימי החול לתוספת הארה באמונה באור גדול.
בסוף פרשתנו מביא רש"י מדברי רבי משה הדרשן: "למה נסמכה פרשת מקושש לעבודה זרה? לומר, שהמחלל את השבת כעובד עבודה זרה, שאף היא שקולה ככל המצוות". התורה מגלה לנו: אם כל מצוה ממשיכה אמונה וכמו שכתוב 'כל מצותיך אמונה', הרי שהשבת ממשיכה בהירות אמונה כאילו קיימו את כל המצוות כולם. "כי שבת עיקר אמונה והשבתת עבודות זרות", השבת משביתה את הכפירות שבלב ומצמיחה התחדשות באמונה.
הבה ניקח לעצמנו מתנה טובה זו ונקדיש לה את מלוא הרצון, ההשתוקקות, והעבודה לקנין אמונה בהירה חיה וחדשה, ולהמשיכה על כל ימי חיינו. נסיח דעתנו בשבת מכל דיבור חול ומכל התעסקות בכפירות הטבע הנשמעים בחללו של עולם וגורמות לעצבות ולדאגות יתירות כאילו הכל תלוי בנו חלילה, נחזור בפינו את ההודאות והשבחים לק-ל עליון קונה ובורא ומנהיג שמים וארץ בכל פרט, ונקבע בלבנו את שמחת האמונה הפשוטה, לטוב לנו לנצח.
האכילה – או שהיא גורמת ליישוב הדעת, או שהיא עלולה לגרום לטירוף הדעת וכסילות השכל, כשהדבר תלוי במידת וצורת האכילה; אם אוכלים מאכלים כשרים, במידה הנכונה, במתינות ובדרך ארץ – גורמת האכילה ליישוב הדעת. אך כשאוכלים מאכלים שאינם כשרים, או אפילו מאכלים כשרים, במידה מופרזת שאינה נצרכת לבריאות הגוף, או בצורה לא נכונה, בחיפזון ורעבתנות – גורמת האכילה לטירוף הדעת וכסילות השכל.
וכשהאכילה גורמת לכסילות השכל, יש לכך 'תופעות לוואי' קשות ביותר; כסילות השכל, גורמת לאדם שלא יחוש את אור הצדיק. כך שגם אם הוא זוכה להיות מקורב לרבינו הקדוש, וללמוד את ספרו ליקוטי מוהר"ן – חשוך לו בעיניים.
"כי לפעמים יש שנחשך אצל אחד אור הצדיק, ואינו זוכה להבין ולראות אורו הגדול. ואף שהוא אצל הצדיק, אינו יכול לטעום ולהבין ולראות אורו הגדול של הצדיק שהוא מאיר בכל העולמות, מכל שכן בעולם הזה, ואף על פי כן אצלו אינו מאיר כלל, אדרבא הוא חושך אצלו, וזה מחמת עכירת המעשים וכסילות השכל" (ליקוטי מוהר"ן, כאן).
וכשאי אפשר לראות את אורו הגדול של הצדיק, אי אפשר גם לזכות ליראה ואהבה. "כי יראה ואהבה אי אפשר לקבל, כי אם על ידי צדיקי הדור, כי הצדיק הדור הוא המגלה היראה והאהבה. וכשנחשך אצל אחד היראה והאהבה, זה מחמת שנחשך אצלו אור הצדיק, שממנו מקבלין יראה ואהבה" (שם).
כשהסיבה לכל זה, היא: אכילה לא נכונה!
וכך מסכם זאת מוהרנ"ת בליקוטי עצות:
"על ידי אכילה בכשרות כראוי, שאוכל במתינות ואינו אוכל בדרך הלעטה, על ידי זה נתתקן השכל ונכנע הכסילות. אבל כשאוכל כזולל וסובא, על ידי זה מתגבר הכסילות על השכל, ועל ידי זה נחשך אצלו אור הצדיק, ואינו יכול לקבל ממנו יראה ואהבה" (ליקוטי עצות, אכילה א).
* * *
בגמרא (בבא קמא עב ע"א) מסופר על רב נחמן, שהאמורא רבא שאל ממנו שאלה, ורק למחרת בבוקר השיב לו תשובה נכונה, ואמר: "והאי דלא אמרי לך באורתא, דלא אכלי בשרא דתורא" = "מה שלא עניתי לך בלילה, מפני שלא אכלתי בשר שור". שכן "שרוי בתענית היה" (תוס' ד"ה דלא אכלי) ולכן לא הייתה דעתו מיושבת לעיין ולענות כראוי.
הרי לנו שכשהאדם אינו אוכל כראוי, אין דעתו מיושבת עליו. והאכילה, היא זו שמביאה את האדם לידי ישוב וצלילות הדעת. מאידך, יכולה האכילה גם להכביד על פעילות השכל, ולגרום כבידות ועייפות המחשבה. וכפי שניתן לראות בחוש, ש"אפילו אחר אכילת איש הכשר, בהכרח שיהיה לו בלבול הדעת קצת אחר האכילה".
הסיבה הפנימית והעמוקה של התופעה, היא:
פעולת האכילה, כמוה כהקרבת קרבן על המזבח. כמו שאמרו חכמינו ז"ל: "כל זמן שבית המקדש קיים – מזבח מכפר על ישראל, ועכשיו – שולחנו של אדם מכפר עליו" (ברכות נה ע"א). וכשם שהקרבת הקרבנות על המזבח, הייתה פעולה של נתינת חיות מצומצמת לקליפות כדי להכניעם [וכידוע בסוד 'מים אחרונים' שנתינת חיות מצומצמת והכרחית לקליפות, מגרשת אותם מתוך גבולות הקדושה], כך גם בשעת האכילה, נותן האדם חיות לקליפות כדי להכניעם.
אמנם, כשנותנים לקליפות חיות יותר מהמוכרח – לא די שאין מכניעים אותם, אלא אף מגבירים את כוחם חס ושלום. ולכן, כשהאדם אוכל במידה ובמשורה, כפי הנצרך לחיותו ובריאות גופו, הרי הוא מכניע את הקליפות, את כסילות השכל, ומגדיל את שכלו. אך מאידך, כשהוא אוכל יותר מדי, כזולל וסובא האוכל מעל הנצרך לו – לא די שאינו מכניע את הכסילות, אלא אף מגביר אותה חס ושלום.
על מיקומו של המזבח, נאמר בגמרא שהוא "בחלקו של טורף", הלא הוא "בנימין" שנקרא "בנימין זאב יִטְרָף", שבנחלתו עומד המזבח (זבחים נג ע"ב). ובכך מוצא רבינו רמז לעניין האכילה, ואומר: האכילה הוא שהיא טורפת את הקליפות ומכניעה אותם, ואז נקרא שולחנו של אדם כשמו של המזבח, "טורף". או שלחילופין, כשהאכילה אינה כראוי, נהפך מ"טורף" ונעשה "טֵרוּף", והאכילה גורמת לטירוף הדעת וכסילות השכל.
וזה בחינת מה שלעולם קוראים פרשת מקץ בחנוכה. כי זאת הפרשה מדברת מגדולת יוסף הצדיק שנתגדל בארץ מצרים על ידי שכפה את יצרו. ועל ידי זה זכה שנתבטל הרע נגדו – היינו ה'ימי רע'. ועל כן נעשה מושל על כל ארץ מצרים שהיא תוקף הרע, ערוות הארץ. כי תוקף הרע של ארץ מצרים נתבטל נגדו עד שנעשה מושל עליהם. והכניע כל הרע של מצרים. עד שהיו יכולים ישראל להיות שם אחר כך בגלות (כמו שמובא בספרים) שבשביל זה הוכרח יוסף להיות שם מקודם. כי אם לאו לא היו יכולים לסבול את גלות מצרים, שהיה שם תוקף הרע מאד. אבל על ידי כוח של יוסף הצדיק שהתגבר על יצרו על ידי זה נכנע הרע של מצרים ונתבטל נגדו ועל כן היה יכול יוסף לפתור חלומות. כי החלום מעורב עם דברים בטלים כמו שאמרו רז"ל, שזה בחינת התערבות הטוב עם הרע; כי האמת שיש בחלום זה בחינת טוב בחינת ימי טוב. והשקר ודברים בטלים של החלום. זה בחינת ימי רע. ומחמת שהימי רע מכסים על ה'ימי טוב'. בפרט בשינה בחלום שאז הוא אחיזתם [של ימי הרע] כידוע. על כן אי אפשר לעמוד על פתרון החלום. אבל [ה]צדיק כמו יוסף הצדיק שכפה את יצרו והכניע הימי רע. אזי תיכף כששמע החלום. אז הרע היינו הימי רע נופלים ונתבטלים – [וממילא] נתגלים רק הימי טוב, שהוא בחינת האמת והטוב שבחלום שהוא פתרון החלום. וזה בחינת חלום פרעה שלא יכלו כולם לעמדו על פתרונו. כי חלומו היה 'שבע שני השובע ושבע שני הרעב'. שזהו בחינה זו ממש: שהתגבר שבע שני הרעב שהם בחינת שבעה ימי רע על השבע שני השובע. שהם ימי טוב. בבחינת 'ותבלענה הפרות הרעות' וכו'. עד אשר נתכסה ונתעלם לגמרי על ידי הימי רע שכיסו עליהם בבחינת ולא נודע כי באו אל קרבנה. ועל כן לא היה יכול שום אדם לעמוד על פתרונו לברר האמת והטוב שבו כי אם יוסף הצדיק. כי אצלו נתבטלין הימי רע בחינת שבע שני הרעב. ועל כן היה יודע פתרון האמת של החלום. וזה להחיות עם רב לקבוץ אוכל בשבע שני השבע. שהם בחינת ימי טוב. כדי שלא יוכלו להתגבר שני הרעב שהם ימי רע. כי כשאדם זוכה לאיזה טוב לבחינת ימי טוב. הוא צריך להשתדל להרבות מאד במעשים טובים ובעסק התורה כל ממה שיוכל בבחינת (קהלת ט') כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה עד שאתה בכחך. כמו שכתוב (שם י"ב) וזכור את בוראך בימי בחרותיך אעד אשר לא יבואו ימי הרעה וכו' כי לכל אדם יש ימי טוב ימי רע. ובעת שמתגברים ח"ו הימי רע על האדם וקשה לעמוד נגדם הוא צריך להשתמש עם כח הימי טוב שהיה לו בתחילה. דהיינו מה שזכה לעשות טוב מקודם. על כן כל זה שאפשר בידו לעשות איזה טוב הוא צריך לחטוף מאד ולמהר לעשות הרבה הרבה טוב עד שלא יבואו ימי הרעה ח"ו. כולי האי [=כל זה] ואולי יוכל להתגבר על ידי זה להכניע הימי רע שזהו בחינת יוסף הצדיק שאסף וקבץ אוכל בשני השבע כדי להחיות עם רב בימי הרע. כמו שכתוב והיה האוכל לפקדוןוכו'. כדי שעל ידי זה לא יוכלו הימי רע לשלוט על ישראל כי מחיין עצמן ומתגברין על [הרע] על ידי הטוב שאסף בימי הטוב. שזהו בחינת האוכל שאסף יוסף בשבע שני השבע כי למחיה שלחו האלקים. להחיות עם רב.וזה בחינת חלום פרעה אחד הוא, כי לפתור חלום פרעה להכניע שבע שני הרעב ולגלות שבע שני השבע. הוא על ידי הצדיק שזכה לאור האהבה שבדעת שהוא בחינת יום אחד הוא יוודע לה' וכו' וזהו חלום פרעה אחד הוא.
ועל כן קורין פרשת מקץ בחנוכה. כי כל זה הוא בחינת ח' ימי חנוכה שמדליקים בהם נרות חנוכה. כדי שיאיר אור האהבה שבדעת בז' ימים כדי לגלות בחינת שבע שני השבע שהם בחינת ימי טוב וכו' כנ"ל.
(ליקוה"ל, או"ח, הלכות חנוכה, ג,ז)
ותבואנה אל קרבנה ולא נודע(מא,כא)
וזה בחינת חלום פרעה שתיקונו על ידי יוסף שפתר אותו שקוראים זאת הפרשה בימי חנוכה. כי פרעה ראה בעת שינה שנמשך מבחינת ביטול כנ"ל, ראה אז איך שבע פרות הרעות בולעים שבע פרות הטובות וכו'. שהוא בחינת התגברות הרע על הטוב. היינו התגברות הז' מדות רעות על ז' המדות הטובות עד אשר (בראשית מ"א) ותבאנה אל קרבנה ולא נודע כי באו אל קרבנה. כי כל כך מתגברת הסטרא אחרא [=היצר הרע] בכל עת עד שרוצה להשכיח את האדם בכל פעם כאילו לא ראה טוב מעולם אף על פי שבתחלה בעת הביטול ראה רק את הטוב שהם בחינת ז' פרות הטובות. אך ראה שתיכף אחר כך סמוך להקיצו דהיינו כשמתחיל לשוב מהביטול חוזרים ומתגברים אחר כך שבע פרות הרעות. שהם הרע שאורב ומתגרה ומתגבר ביותר אחר כך וכנ"ל וזה שנסמך התגברות הפרות רעות להקיצו כמו שכתוב שם ומראיהן רע וכו' ואיקץ. וכן בכל הפרשה, היינו כנ"ל. ותיקונו על ידי יוסף שזכה לתכלית הביטול בשלימות כראוי בבחינת (שם מ"ט) בן פורת יוסף בן פורת עלי עין – עולה עין. שיוסף בחינת הצדיק האמת עולה על העין. כי הוא סותם עיניו מחיזו דהאי עלמא [=מראות העולם הזה] לגמרי ואין לו שום הסתכלות בזה העולם אפילו כהרף עין ועל כן נקרא עולה עין. כי הוא עולה על העין ומושל עליו. כי מי שיש לו הסתכלות בזה העולם, כפי הסתכלותו כן הוא תחת העין. כי העין מושל עליו מאחר שנמשך אחר עיניו כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סוטה ט') על כמה שהלך אחר עיניו. שזהו בחינת (במדבר ט"ו) ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם שלא יהיו 'העין רואה והלב חומד' שולטין עליו. רק הוא יתגבר עלי העין והלב ויעלה עליהם וימשול בהם בבחינת עלי עין. שלא יהיו לו שום הסתכלות בזה העולם שזהו בחינת יוסף שנקרא עולה עין. ועל כן הוא מבטל כל החרפות והבושות שהם כלל התאוות והסטרא אחרא בבחינת (בראשית ל') אסף אלקים את חרפתי. ועל כן זכה יוסף לתכלית הביטול בשלימות. ועל ידי זה פתר ותיקן חלום פרעה והגביר הטוב על הרע שבע שני השבע על שבע שני הרעב.
(שם, או"ח, נטילת ידיים שחרית, ד,ז)
שבע שני רעב (מא,כז)
על ידי הרע של תאוות ממון, שהוא בחינת שבע שני הרעב, על ידי זה נבלע ונשכח כל השפע והעשירות שחננו השם, ולא נודע אצלו העשירות כלל, והוא מלא דאגות כבתחילה ויותר, בחינת 'מרבה נכסים מרבה דאגה'. והתיקון הוא רק על ידי הצדיק שבדור שהוא בחינת יוסף, שעיקר תיקון תאוות ממון על ידו, והוא נותן עצה לעשירים שינצלו משבע שני הרעב, מרעבון תאוות ממון, על ידי שיתנו צדקה לעניי העיר, ועל ידי זה ינצלו מתאוות ממון, והעשירות שלהם תתקיים ולא תכלה, חס ושלום.
(אוצר היראה, ממון ופרנסה יג; על פי: ליקוה"ל, אורח חיים, ברכת המזון ד,יז)
ויצברו בר (מא,לה)
הצדיק זוכה לברר השינה ולפתור חלומות בשלימות, והוא מחזק ונותן עצה לכל מי שרוצה לחוס על נפשו, שבעת שמתעורר בו איזה טוב אזי יזדרז וימהר לחטוף תורה ומעשים טובים כל מה שיוכל, כדי שיהיה לו לפקדון לימי הרעב חס ושלום, שהם ימי הרע שעוברים על האדם, שאז יוכל להחיות את עצמו בטוב שקיבץ בתחילה, בימי נעוריו, שזה בחינת העצה שנתן יוסף הצדיק: "ויצברו בר וכו' והיה האוכל לפקדון".
(שם, או"ח, בציעת הפת, ה,מ)
ויצברו בר
הצדיק זוכה לברר השנה ולפתר חלומות בשלימות. והוא מחזק ונותן עצה לכל מי שרוצה לחוס על נפשו, שבעת שמתעורר בו איזה טוב אזי יזדרז וימהר לחטף תורה ומעשים טובים כל מה שיוכל, כדי שיהיה לו לפקדון לימי הרעב חס ושלום שהם ימי הרע שעוברין על האדם, שאז יוכל להחיות את עצמו בהטוב שקבץ בתחלה בימי נעוריו, שזה בחינת העצה שנתן יוסף הצדיק ויצברו בר וכו' והיה האכל לפקדון וכו'.
(אוצר היראה, צדיק מא; על פי: ליקוה"ל, אורח חיים, בציעת הפת ה,מ)
והיה האוכל לפקדון (מא,לו)
כלל הצדיקים שבכל דור הם בחינת שבעה רועים, והם עוסקים לגדל אמונת ישראל ולהשלימה על ידי הרוח נבואה שיש להם, והם בחינת שבעה קני מנורה. בחינת שבע שני השובע כמבואר בפנים. אבל יש כנגדם מנהיגים ורועים של שקר בחינת נביאי השקר, והם מבלבלים את האמונה הקדושה ונקראים שבע שני הרעב. והם מסתירים ומכסים אור הצדיקים האמיתיים עד שאין נכרים כלל, ואין רואים אותם כלל כאילו אינם בעולם חס ושלום, שזה בחינת ותבלענה שבע פרות הרעות וכו' ולא נודע כי באו אל קירבנה. ואז כשמתגברים שבע שני הרעב, שהם בחינת המנהיגים של שקר, עד שאין יודעים על ידי זה מהצדיקים האמיתיים שבאותו דור, אז צריכין לפרנס ולהחיות את עצמו בהתורה שיגלו לנו הצדיקים אמיתיים שלפנינו. וצריכין אנו לילך בדרכיהם עד שירחם עלינו השם יתברך ויגלה לנו גם את הצדיקי אמת שבדור הזה שיש להם רוח נבואה רוח הקודש אמתי, שעל ידי זה מבררים המדמה וממשיכים שלימות האמונה בישראל, שזה בחינת אם לא תדעי לך היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן כמבואר במקום אחר. וזה מרומז גם בהעצה שנתן יוסף הצדיק לבטל תוקף הרעבון של שבע שני הרעב, על ידי שיקבצו את אוכל השנים הטובות והיו לפיקדון לארץ וכו' כמבואר בפנים.
(אוצר היראה, צדיק קלח; על פי: ליקוה"ל, יורה דעה, כבוד רבו ג,כא)
וילבש אותו בגדי שש (מא,מב)
אפילו הצדיקים הגדולים, כל זמן שלא עמדו בנסיון כראוי להם, עדין יש להם לחוש אולי יש בהם עוד איזה אחיזה מה"בגדים הצואים". אך אחר כך, כשזוכים לעמוד בנסיונם כראוי, אז לא די שזוכין להפשיט מעל עצמן הבגדים הצואים בשלימות וללבוש "בגדים לבנים" ונקיים – שזה בחינת מה שנאמר ביוסף"ויעזוב בגדו בידה" ואחר כך כתוב "וילבש אותו בגדי שש" וכמאמר רבותינו ז"ל – אלא גם זוכים שיהיה להם הכח להפשיט הבגדים הצואים מתלמידיהם וחבריהם ולהלבישם בגדים נקיים, בבחינת "ולכולם נתן – לאיש חליפות שמלות" הנאמר ביוסף אצל אחיו.
(שם, או"ח, בציעת הפת, ה,מ)
ויאמר להם יוסף ביום השלישי (מב,יח)
ובשביל זה תיקנו לנו משה רבינו והנביאים לקרות בתורה בצבור כדי להזכיר אותנו בכל פעם מתן תורה כדי שנזכה לקבל עלינו קבלת התורה בכל יום מחדש כנ"ל. ועל כן עיקר קריאת התורה בשבת ויום טוב שבו ניתנה תורה וכו' כנ"ל אבל אחר כך כשהלכו שלשה ימים וכו', תקנו לקרות בצבור גם בשני וחמישי. כי ראו שאין מספיק להזכיר בשבת לבד על כל ימות השבוע על כן תקנו לקרוא גם בשני וחמישי, להזכיר בתוך כל שלשה ימים מתן תורה בסיני שניתנה לשלשה ימים. כי הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר (איוב ל"ג). כי בהכרח שיעברו על כל אדם עליות וירידות הרבה מאד. והכל בשביל התחדשות הנ"ל שבשביל זה נברא יום ולילה אור וחשך, והוא יתברך מאפיל ומאיר בגשמיות וברוחניות בכלל ובפרט בכל אדם ובכל זמן וכמו שפירש רשי על פסוק (דברים כ"ט) אתם נצבים היום וכו' שנאמר אחר התוכחות, כיום הזה שהוא מאפיל ומאיר, כך עתיד להאפיל ולהאיר לכם. וכל התוכחות וכו', הן הן המציבין אתכם וכו' כי לעולם ידו על העליונה וגומר ברחמיו תמיד כרצונו. ועל כן יחיינו מיומים ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו. וכמו שכתוב במדרש רבה (פרק צ"א) על הפסוק (בראשית מ"ב) ויאמר להם יוסף ביום השלישי וכו' שלעולם אין הקדוש ברוך הוא משהה הצדיקים בצרה ג' ימים וכו'. וכן לדוד וליונה וכו'. כי הוא יכאיב ויחבש, ימחץ וידיו תרפאנה. וכתיב (שמואל א' ב') ה' ממית ומחיה מוריש ומעשיר משפיל אף מרומם מוריד שאול ויעל. ובשביל כל זה קורין בתורה בצבור, בניגון ובטעמים בכל שלשה ימים. כי להזכיר אותנו בתוך כל שלשה ימים יום מתן תורה בסיני לשלשת ימים וכו', כדי שעל ידי זה נזכיר בכל יום ויום שתהיה התורה והעבודה אצלינו מחדש שזה העיקר וכנ"ל.
(שם, כבוד רבו, ג,כ"ב)
וא-ל ש-ד-י יתן לכם רחמים (מג,יד)
ואל שדי יתן לכם רחמים ושלח את אחיכם אחר וכו' שמרמז על קץ הגאולה הזאת שעליו נאמר מה שנתחנן יעקב אבינו עליו האומר לעולמו די יאמר לצרותינו די. וזה בכלל ובפרט, בכלליות ישראל שיאמר די לצרותינו, כי כבר משך עלינו השעבוד וארך עלינו הגלות מאד מאד ובודאי סוף יאמר די לצרותינו וימהר לגאלינו גאולת עולם כמו שכתוב (איכה ד') לא יוסיף להגלותך וכו', וכן בפרטיות אצל כל אחד, ובפרט אותן שהתחילו קצת וכבר העלה אותם הצדיק האמת ממקום שהעלה אותם כאשר יודע כל אחד בנפשו ואף על פי כן עובר עליהם בכל פעם ובכל יום וכו' מה שעובר עליהם, וצריכים לבטוח בכחם של זקנים דקדושה הנ"ל שעוסקים לחזק את הרצון וממשיכים עלינו בחינת דוד משיח שיאמר די לצרות הנפש וכו' של כל אחד בפרטיות.
(שם, ברכת השחר, ה,ס"ב)
ואת גביעי גביע הכסף (מד,כ)
עיקר התגלות יוסף לאחיו, שזה היה אצלם חסד גדול ורחמים רבים וישועה גדולה להם ולאביהם יעקב אבינו, עליו השלום, כל זה היה על ידי הגביע שהיה באמתחת בנימין, שבתחילה היה להם מזה מרירות וצער גדול מאד, ולבסוף היה נעלם בענין זה ישועה גדולה ורחמים רבים. ועל כן מובא בספרים באמת, שסוד ה'גביע' הוא אותיות י"ג [=13] ע"ב [=72], הינו י"ג פעמים ע"ב, בחינת תליסר מכילין דרחמי [=שלש עשרה מידות של רחמים], שהם כלל הרחמים והחסד. וזה רמז לנו לידע ולהודיע, כשהאדם בצער גדול ומר מאד עד שמעקם את לבו מאד מאד יחזק את עצמו וידע ויאמין שגם זה לטובה, ובודאי נעלמים רחמים נפלאים במרירות הצער הזה, רק שצריכים לצעוק ולהתפלל להשם יתברך ולחכות לרחמיו יתברך.
יש כלים נפלאים הרבה שנעשים באמנות נפלאה, והכל על-ידי חכמת כח המושך וכח המכריח. ומי שבקי באמנות זו איך לכוון יחד שני הכחות הנ"ל במזג הצריך, אזי נעשים על-ידי-זה כלים נפלאים שעושים פעולות נפלאות. וכמו-כן בכל אדם יש בחינת כח המושך, שהוא הנפש, וכח המכריח שהוא הגוף; וכשתאוות הגוף או שאר מניעות, שהם מבחינת כח המכריח, מתגברים ביותר עד שמרחיקים את האדם מקדושת נפשו בשורשה, זה בחינת מיתה ממש, רחמנא לצלן; אך כששני הכוחות הנ"ל מתנהגים במשקל הראוי, עד שתמיד הכח המושך מתגבר על הכח המכריח – אך באופן שלא לבטלו לגמרי, כי זה בחינת בקרבתם לפני ה' וימותו, ועל זה הזהירו את ישראל ביותר בשעת מתן תורה: פן יהרסו לעלות, כי העבודה צריך להיות בבחינתוהחיות רצוא ושוב, ואז – אדרבא, זה עיקר החיים, שהוא בחינת חיבור גוף ונפש, ודייקא על-ידי חיבור שני כוחות אלו ביחד נעשים תיקונים נפלאים בכל העולמות על ידי האדם הבעל-בחירה המחובר משני הכוחות אלו ביחד. וזה בחינת אכילת ערב-יום-כפור ותענית יום-כפור, בחינת תיקון שני הכוחות הנ"ל. ועל-כן גם ביום-כפור, שנכנס הכהן-גדול לפני ולפנים, ששם עיקר קדשת שורש כוח המושך, אך אף-על-פי-כן היה משנה ומחליף כמה פעמים מבגדי זהב לבגדי לבן וכו', כדי שלא יגביר גם כח המושך ביותר מדי. ואז כשמתנהגין שני הכוחות הנ"ל כתיקונן, אזי יכול לזכות על-ידי תשובה שיתהפכו העוונות הנמשכים מכח המכריח לזכויות, שזה בחינת סליחת העונות של יום-כפור, כי דייקא גם על-ידי כח המכריח נגמר האמנות הנפלא של כל התיקונים כשזוכין לתקנן בשלמות, עיין פנים.
(אוצר היראה, אלול, ראש השנה, סד; על פי: ליקוטי הלכות, אורח חיים, יום טוב ה,א-ה)
על שני השעירים גורלות (טז,ח)
לפעמים מתגברים העוונות כל כך, עד שאי אפשר בשום אופן לתת עצה בנפשו, כי עצתו חלוקה מאד, וכמו שצעק דוד עד אנה אשית עצות בנפשי, ואז זהו בעצמו עיקר העצה, לצעוק להשם יתברך עד אנה אשית עצות בנפשי, ולהשליך כל יהבו על השם יתברך ולסמוך עליו יתברך לבד. וזה כמו בחינת גורל שמשליך עצתו על השם יתברך כפי מה שיצא גורלו מהשם יתברך בבחינת אתה תומיך גורלי. וכתיב בחיק יֻטַּל את הגורל ומה' כל משפטו. וזה בחינת הגורל של יום כיפור שמחמת ריבוי עוונות של כל השנה שהיו צריכים להתוודות אז על השעיר לעזאזל, מחמת זה היה קשה לברר האמת איזה לה' ואיזה לעזאזל, כי אם על ידי הגורל, ועל ידי זה דייקא נתבררה העצה האמיתית.
(אוצר היראה, עצה טז; על פי: שם, אורח חיים, תענית ד,כג)
ונתן אהרן על שני השעירים גורלות, גורל אחד לה' וגורל אחד וכו' (שם)
עלמא דאתי [=העולם הבא] הוא כולו טוב כולו אחד, ואין שם שום רע כלל. ולמטה משם מתפרדים לשני גורלות, גורל אחד לה' וגורל אחד וכו', שזה בחינת כח הבחירה, שיש כח ביד כל אחד לבחור לעצמו גורלו וחלקו. על-כן צריכים לשמור מאד את הזכרון שהוא לאדבקא מחשבתא בעלמא דאתי [=לדבק מחשבתו בעולם העליון], כי למטה, בבחינת הימים בחינת עולם הזה, קשה מאד וכבד על האדם לבחור בגורל הטוב, מחמת ששני הדרכים נתונים לפניו, וגם אפשר לטעות לפעמים חס-ושלום, להמיר טוב ברע ורע בטוב. אבל כשמדבק מחשבותיו בעלמא דאתי, ששם כולו טוב, גורל אחד: כולו לה'; אזי בוודאי לא ימעדו אשוריו, כי משם יוכל להמשיך דרך הטוב שילך בה בעולם הזה, ויוכל לבחור לו דרך החיים והטוב אפילו בתוך הימים בעולם הזה, על-ידי שמחשבתו דבוקה תמיד בעלמא דאתי, שמשם יוצאים כל הדרכים הנ"ל. וכל זה זוכים על-ידי עסק התורה שעל ידה ממשיכים החיים לתוך הימים והמידות, דהיינו שממשיכים החיים ממקור החיים מעלמא דאתי, לתוך הימים והמידות לזכות לגורל הטוב גם בעולם הזה.
(אוצר היראה, תלמוד תורה וקריאת התורה מד; על פי: שם, אורח חיים, פורים א,ב)
ונתן אהרן וגו', גורל אחד לה' וגו'
עיקר תיקון העונות הוא על ידי הצדיק שהוא בחינת כהן גדול, שיכול להכנס לתחילת הבריאה, ולהמתיק ולבטל אחיזה הדקה מן הדקה של השקר שנאחז שם, שזהו בחינת העבודה של גדולי הצדיקים בראש-השנה, ומשם סליחת העונות של יום הכיפורים, שהיה צריך הכהן הגדול לעלות לבחינת תחילת הבריאה ששם אי אפשר להכיר אחיזת השקר. וזהו בחינת שני השעירים שהיו שווים במראיהם ובקומתם ואף על פי כן היו צריכים לברר ביניהם, ולהעלות אחד לה' ואחד לעזאזל. ועל כן היה מוכרח להעלות אותם למעלה מאוד, לבחינת תחילת הבריאה הנ"ל ולהפיל גורל עליהם, כי אי אפשר לברר שם האמת מאחיזת השקר כי אם על ידי השם יתברך בעצמו, שהוא בחינת הגורל שיוצא מאת השם יתברך בעצמו איזה לה' ואיזה לעזאזל, כי הגורל מברר אותם. ועל ידי זה דייקא נמתק ונתבטל אחיזת השקר בתחילת שרשו, ועל ידי זה נמחלים עונות ישראל שנמשכים על ידי השקר שעיקר אחיזתו בתחילת יציאת הבריאה מכוח אל הפועל ששם אי אפשר לברר האמת הזך, כי אם על ידי הגורל שיוצא מאת השם יתברך בעצמו.
(ליקוטי הלכות, יורה דעה, הלכות ריבית ה,מב)
כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם (טז,ל)
כל התפילות והתחינות ובקשות והסליחות שישראל מרבים לבקש מחילה וסליחה וכפרה בעשרת ימי תשובה, ובפרט ביום כפור, אין הכוונה להתפלל ולבקש על העבר לבד; רק שצריכים לבקש רחמים ביותר שיעזרו השם יתברך מעתה לדרך התשובה, שלא יחטא עוד ולא יפול משום דבר, רק יזכה לבחינת דרך התשובה באמת, שהוא בחינת בקיאות בהלכה הנ"ל. ועל כן מבקשים ותן בליבנו לעזוב דרך רשע וכו' וכן יהי רצון שלא אחטא עוד וכו'. וכן הרבה. וכל זה הוא בחינת מלחמת עמלק בכח הצדיק האמת, שזהו בחינת העבודה של הכהן גדול ביום כפור. וזה בחינת כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאותיכם וכו'. שעיקר הכפרה בחינת 'כי ביום הזה יכפר עליכם' הוא, שנזכה על ידי זה לטהר אתכם מכל חטאותיכם לפני ה' תטהרו. היינו שהשם יתברך יטהר אותנו להבא מכל חטאותינו, שימשיך עלינו דרך התשובה הנ"ל, לטהר עצמינו מכל חטאותינו מעתה שלא נחטא עוד כנ"ל. וזה זוכין כל החפצים באמת בכח הצדיק האמת שזהו בחינת העבודה של יום כיפור שעל ידי זה ממשיך בקיאות לילך בדרך התשובה בכל השנה תמיד.
(שם, אורח חיים, הלכות שבת, ו,נג)
וכסהו בעפר (יז,יג)
מכאן למדו שצריך ליתן עפר מלמעלה ועפר מלמטה, שיהיה מכוסה בתוך עפר מלמטה ומלמעלה, וזה בחינת קבורה, שהוא גם כן בשביל תיקון הנפש ולהעלותה ולכלות הזוהמא, להכניע הרע הנאחז בו, כמו שכתוב: וישוב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלקים. ועיקר הקבורה הוא בשביל תיקון הברית בבחינת כיסוי, 'לכסות בשר ערוה'. כי על ידי פגם הברית עיקר אחיזתם בו ומשם באין כל החרפות ובושות (כמובא בדברי רבינו) בבחינת כי חרפה היא לנו (בראשית לד). על כן צריך תיכף לכסות על חרפתו, לקברו תיכף. כמו שכתוב כי קבור תקברנו ביום ההוא כי קללת אלקים תלוי (דברים כא), 'קללת' לשון בזיון וחרפה, כמו שפרש רש"י, היינו שצריך לקברו תיכף, כדי לכסות החרפה המכסה על הנפש על ידי פגם הברית כנ"ל. כי גם התחלת הגזירה של מיתה וקבורה בא על ידי פגם הברית, כמו שכתוב כי עפר אתה ואל עפר תשוב (בראשית ג), שזה נגזר על חטא אדם הראשון, שפגם בברית, כמו שאמרו רבותינו ז"ל(סנהדרין ל"ח ע"ב): 'אדם הראשון משוך בערלתו היה'. כי על ידי זה צריכין דוקא לקבורה כדי לכסות, והיא טובה גדולה ותיקון גדול לכלות הזוהמא ולהעלות הנפש. וזה שמצינו בשם ויפת, שבשביל שכיסו ערוות אביהם, בחינת תיקון הברית, על כן זכו בניהם לקבורה, שהוא בחינת לכסות. וזהו בחינת כיסוי דם בעפר, דהיינו בתוך העפר מלמטה ומלמעלה, שהוא בחינת תיקון פגם הברית כנ"ל, שמשם באים הנפשות העשוקות שירדו לשם אל תוך החי שנשחט, ועל כן צריך כיסוי, בחינת קבורה כנ"ל, לכסות על חרפת הנפש ולתקנו ולהעלותו ולכלות הזוהמא על ידי זה. ועל כן אין טעון כיסוי כי אם חיה ועוף, כי שם נאחזים וניצודים ביותר הנפשות העשוקות, בבחינת ציד חיה או עוף (ויקרא יז), כי הם ניצודים תמיד, מחמת שהחיות שבהם היא בבחינת צידה, כמו שכתוב: כצפרים האחוזות בפח וכדגים שנאחזים במצודה (קהלת ט), שזה קאי על נפשות העשוקות (כמו שכתב רבינו ז"ל במקום אחר, בתורה ל"ז). על כן צריך לתקן דם הנפש שלהם על ידי כיסוי.
(שם, יורה דעה, שחיטה, ב,ט-י)
כמעשה ארץ מצרים וגו' לא תעשו ובחוקותיהם לא תלכו (יח,ג)
חוקותיהם הם אמונות כוזביות שאין בהם טעם, תזהרו ותשמרו מלכת בהם. וזה תלוי על ידי שתהיו נזהרים מלעשות כמעשה מצרים וכמעשה ארץ כנען, היינו שלא תהיו כרוכים אחר תאוותיהם. ועיקר הוא תאוות ניאוף, ולא די שהיו משוקעים בתאוה זאת ביותר, אף גם עשו להם חוקות ואמונות כוזביות שהיו שייכים לזה, שעל ידי זה היו חזקים יותר בתאוותיהם עד שהיו יכולים למלאות תאוותיהם ולא יהיה להם בזיון מזה. והפסוק מזהיר לישראל שלא יַטעו עצמם בזה חס ושלום, כי זה תלוי בזה: כפי מה שנזהר ממעשה מצרים כן הוא רחוק מחוקותיהם ומאמונות כוזביות שלהם; וכן להיפך: כפי מה שמרחק עצמו מחוקותיהם ואמונותיהם הכוזביות, כן הוא רחוק מתאוותיהם. ועל כן אסרה תורה ללכת בחוקותיהם, כגון מנהגיהם ודרכיהם אף על פי שאין בהם שום איסור ולא עבודה זרה, רק מאחר שהעכו"ם עשו להם חוק זה, בודאי הוא שייך לתאוותיהם. כי חוקותיהם נמשך מאמונות כוזביות שלהם, על כן אסורים לישראל באיסור חמור. וזהו את משפטי תעשו ואת חוקותי תשמרו ללכת בהם וכו'אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, כי משפטים וחוקות הם בחינת אמת ואמונה. כי משפטים הם מה שאפשר להבין בהם טעם, שהוא בחינת דעת בחינת אמת. וחוקות הם דברים שאין בהם שום טעם, שזהו בחינת אמונה. והכתוב מזהיר אותנו ללכת רק בהמשפטים והחוקות שצווה אותנו, שהם עיקר האמת הזך והאמונה הישרה האמיתית, שעל ידם זוכים להתרחק מתאוות עולם הזה ולהתדבק בו יתברך. אבל מאמונות כוזביות, שהם חוקותיהם, צריכים להתרחק מאד. וזהו אשר יעשה אותם האדם וחי בהם – ולא שימות בהם (יומא פה), שהוא כמו שאמרו רבותינו ז"ל: זכה – נעשה לו סם חיים, לא זכה – נעשה לו סם מות, שמזה נמשך שנמצאים כמה מבני ישראל שנטו מן האמת, ואומרים שכל האמת אצלם. ואי אפשר לברר כל זה. אך מי שאינו מטעה את עצמו, ומסתכל על התכלית הנצחי באמת לאמתו, הוא יכול להבין האמת מרחוק ולזכות לאמונה שלימה, לידע מי הם הצדיקים והכשרים באמת ובמי ראוי לדבק את עצמו. וה' אלקים אמת יתן אמת ליעקב וינחנו בדרך אמת, עדי נזכה להתקרב אליו יתברך באמת, אמן כן יהי רצון.
(שם, יורה דעה, הלכות ריבית ה,מה)
ובחוקותיהם לא תלכו (שם)
[בזמן רבי נתן, הגיעה תנועת ההשכלה לאחד משיאי התפשטותה באוקראינה, כאשר המשכילים עשו כל מאמץ לנטוע רגליהם בכל מקומות היהודים, להחדיר בהם דעותיהם הפסולות. רבי נתן, שהיה תלמידו הנאמן של רבינו הקדוש שלחם מרות בהשכלה, צועק אף הוא, במקומות רבים בכל ספריו, על נגע חמור זה, שהחל לפשות אז בקרב היראים והשלמים. הוא אף חיבר קונטרס מיוחד בענין זה: "קנאת ה' צב-אות". הבאנו את הדברים, היות והם הכרחיים ושייכים יותר ויותר לימינו אנו]
ועל זה ראוי לנו לבכות ולצעוק יום ולילה נבטוש רישא בכותלא דביתא [=להכות ראשינו בקירות הבית]. בת עמי! חגרי שק, התפלשי בעפרים; אבל יחיד עשי לך, מספד תמרורים (ירמיה ו,כו), על גודל השבר והצרה הגדולה הנשמעת בעולם. אשר עדיין לא היתה כזאת, אשר נתחברו בכמה מקומות כמה כיתות רשעים גמורים מפורסמים, ועשו לעצמן חברת חינוך נערים, ללמד בני ישראל הקטנים חכמות חיצוניות ולשונות העובדי כוכבים, והם מטמאים הבל פיהם הקדוש, ועוקרים אותם בחייהם מקטנותם מהשם יתברך ומן התורה, כי מרגילים אותם בדרכי העובדי כוכבים ובמלבושיהם מנעוריהם, והם צדים נפשות יקרות לפורחות לגיהנום. אוי לנו כי שודדנו! אוי לנו על שברינו! אוי ואבוי, ואם אמרתי אספרה כמו אפס קצה מעוצם הצרה הזאת יכלו המון יריעות, כי אין רעה גדולה מזו, כאשר נראה בחוש שכל אלו הנערים שנתגדלו על פי הדרכים הרעים האלו, הם אפיקורסים מפורסמים והם גרועים ממשומדים, ומחללים שבת בפרהסיא ומתלוצצים מכל התורה כולה. וביותר מתורה שבעל פה מדברי התלמוד ואגדות רבותינו ז"ל, עד שאסור לחזור ולהעלות על הכתב, ומכל שכן בעל פה, דבריהם הרעים והמרים, אשר הן הן האפיקורסים הגמורים שהזכירו רבותינו ז"ל. כי רבותינו ז"ל אמרו שאפילו הכופר בדבר אחד מדברי חז"ל נקרא אפיקורס. מכל שכן הם, הכופרים ברוב דברי רבותינו ז"ל ובכל התורה כולה. כמו שאמרו רבותינו ז"ל מהו שילמד אדם את בנו חכמה יוונית? והשיבו: ילמדנו בשעה שאינו לא יום ולא לילה וכמבואר באלשיך ובשל"ה ובשאר ספרים גודל האיסור ללמוד חכמות חיצוניות ולשונות רחמנא ליצלן, מלבד מה שמבטלין הבל פה הקדוש של תינוקות של בית רבן שיעסקו בדברים חיצוניים שאסור לעסוק בהם. ואי אפשר להתווכח ולטעון עמהם על דרכיהם, כי מהפכים דברי אלקים חיים ומוצאין להם סברות הפוכות של שטות והבל, שצריכים חס ושלום להרגיל את התינוק בדרכים נבוכים הרעים הללו, בדרכים רעים אשר לא נשמעו מעולם. וכל דרכם והנהגותם הוא רק להמשיך את התינוק בדרכי העובדי כוכבים מנעוריו, אשר התורה הקדושה הזהירנו להתרחק מהם ומדרכיהם, כמו שכתוב ויתערבו בגויים וילמדו מעשיהם וכמו שכתוב ובחוקותיהם לא תלכו, וכמבואר בשולחן ערוך (יורה דעה סימן קע"ח) שצריך להיות מובדל מהם במלבושיו ובמעשיו וכו'. ואין צורך להאריך ולבאר עוצם הצרה הגדולה הזאת, אשר כמוהו לא נהייתה, אשר על זה התנבאו כל נביאינו שיהיה בסוף הימים צרה אשר כמוהו לא נהיתה, כמו שכתוב והיתה עת צרה ליעקב אשר כמוהו לא נהייתה וכמוהו לא תוסיף (דניאל יד,א). אשרי מי שזוכה בימים האלה להתרחק את עצמו ואת בניו מהם. ואם אין בידינו למונעם, בעוונותינו הרבים, על כל פנים החיוב על כל אחד מאנשי ישראל הכשרים להזהיר את בניו ואת בני בניו לדורות שיתרחקו בכל מיני התרחקות מדרכים אלו, ושלא ליתן את בניו לחדר [=תלמוד תורה, בית ספר] שלומדים בו אחד מהבנים אלו ההולכים בדכים אלו הרעים הנ"ל, אף על פי שאצל זה המלמד אין עוסקים בלימוד הרע הזה רק לומדים אצלו תורה הקדושה, גמרא ופוסקים, רק שקצת תלמידים לומדים במקום אחר אלו הענינים, אף על פי כן אסור להתחבר עמהם כללשלא ימשיכו את בניו חס ושלום לדרכם הרעה ולסברותיהם המרות, שלא יכניסו בו חס ושלום איזו תאוה ללמוד ספריהם הרעים רחמנא ליצלן. והשם יתברך ירחם על כלליות ישראל וימהר גאולתינו ויביא לנו את משיח צדקינו במהרה בימינו. אז יתגלה האמת כמו כתוב אמת מארץ תצמח (תהלים פה,יב).
השמש התגלשה מאמצע השמיים למטה, לצד מערב, והרגשתי שאני רוצה לנעוץ את האצבעות שלי באמצע הבטן העגולה והצהובה שלה ולצרוח: "לא! לא! אל תשקעי! אני לא מוכנה שתשעה באב יעבור בלי שהמשיח יבוא! אני לא מוכנה שהצום ייגמר וכולם ילכו לאכול, ואמא תגיד שלילדים כבר מותר להתרחץ, ובינתיים היא תפרוס אבטיח ואבא יכין קפה, וככה נשב כולנו לאכול, ולאט לאט יעבור כל העצב. הפנים שלהם יפסיקו להיות חיוורים והכל – הכל פשוט ייגמר!!
אני לא מוכנה שזה ייגמר בלי משיח עוד פעם!!"
בשנה שעברה הייתי קטנה יותר, וחיכיתי למשיח פחות, וגם היו אז פחות פיגועים ופחות יהודים נרצחו – ועדיין אני זוכרת איך הייתי עצובה כשתשעה באב נגמר ומשיח לא בא.
אבל העצב עבר לי. מדי מהר הוא עבר.
ועכשיו אני זוכרת בדיוק איך זה היה, כמו שכבר כתבתי, עם האבטיח והאמבטיות והפנים שמפסיקות להיות חיוורות והדיבורים שחוזרים להיות רגילים, והמוסיקה שלמחרת כבר מותר לשמוע.
נכון, אנחנו לא הדלקנו טייפ במשך עוד כמה ימים, אבל השכנים שלנו – כאילו חיכו עם השעון ביד לרגע של חצות היום, ומיד הדליקו את הקלטת עם הכי הרבה תופים שהייתה להם בבית.
"אם הם יעשו את זה גם מחר", חשבתי לעצמי בתשעה באב, "אם גם מחר הם ידליקו טייפ בקולי קולות מיד בחצות היום, אני פשוט אלך אליהם הביתה, אדפוק על הדלת ואשאל, בלי להתבייש: "אפשר לדעת ממה אתם שמחים? מה הסיבה של החגיגות שלכם? מה עושה אתכם כאלה עליזים? הרי משיח עוד לא בא!! הוא עוד לא בא!!! אז איך בכלל אפשר לשמוח?"
אפשר לחשוב שיש את תשעה באב בשביל שהוא יעבור ודי. אפשר לחשוב שתשעה באב הוא כמו חנוכה או פורים – בא והולך וזהו. הרי זה לא נכון! הוא בא בשביל שנחכה למשיח ושהמשיח יבוא, ואם הוא עובר בלעדיו אז זה כאילו – כאילו שעוד פעם נכשלנו. כל שנה שהמשיח לא בא זה כאילו שכל היהודים קיבלו במבחן של הגאולה 'בלתי מספיק'…
זה כמו ילד, בא לי לראש משל קטן, כמו ילד שבא לבקש מההורים שלו משהו והם אומרים לו: היום לא, אבל אולי מחר. וכשהוא בא למחרת הם שוב אומרים לו: היום לא, אבל אולי מחר. וככה הוא בא שנה, שנתיים, עשר שנים, מאה שנים, אלף שנים, אלפיים שנה!
די! זה מעליב אותו! הוא מרגיש שלא אוהבים אותו!
יצאתי למרפסת, ובראש שלי היה בלגן כזה של מחשבות. מחשבות עצובות, מחשבות מאוכזבות.
השמש המשיכה לגלוש למערב כאילו כלום לא איכפת לה.
"הי, שמש", רציתי להגיד לה, "את זרחת על ירושלים גם ביום הנורא ההוא, כשבית המקדש בער באש, נכון? אבל אז לא כל כך הבחינו בקרניים שלך, מפני שירושלים הייתה מלאה באור האדום של הלהבות והעשן והפיח, ולכל האנשים – לאלה שנשארו בחיים – היו המון דמעות בעיניים. כנראה הם בכלל לא שמו לב ששקעת, ולא שמו לב שזרחת למחרת, מרוב עצב.
מה ראית, שמש, ממרומי השמיים, באותם ימים איומים בירושלים? ראית את הקירות העבים, החזקים, של בית המקדש, מתמוטטים כאילו הם מקרטון? ראית את החומה נהרסת? ראית איך הכהנים קופצים לתוך האש? ומה עשית, שמש, בכית? אולי טפטפו לך דמעות לאורך הקרניים ונפלו לתוך הלהבות?"
השמש נראתה לי שקטה כזאת, כאילו היא חושבת מחשבות, כאילו גם לה יש מה לומר על תשעה באב של אז ועל תשעה באב של היום.
פתאום חשבתי שבכלל לא קל להיות שמש. היא הרי רואה הכל מלמעלה! וכמה צרות היא ראתה בשנה האחרונה? כמה תאונות? כמה לוויות?
"כן, אבל היא בסך הכל שמש", אמרתי פתאום לעצמי והפסקתי להסתכל עליה, "בכלל אין לה עיניים לראות, ולא שכל להבין, וגם אין לה לב להרגיש…"
אבל אז עלה בדעתי שיש מישהו אחר שרואה הכל מלמעלה, והוא כן מרגיש. הכל הוא מרגיש.
בשבת אבא הסביר לנו את המילים שכתובות בזמירות השבת: "בכל צרתם לו צר", שהן מתארות את הקדוש ברוך הוא. פירושן הוא שכאשר עוברת צרה על יהודי – גם לקדוש ברוך הוא צר אתו.
תחשבו על זה!
אנחנו לא יודעים בכלל מה עובר על כל היהודים, וכשאנחנו שומעים על איזה אסון או פיגוע, ואנחנו נהיים עצובים – זה עובר לנו אחרי קצת זמן. אנחנו שוכחים מהר, מסיחים את הדעת ועוברים לנושא אחר.
אבל השם לא שוכח! הוא יודע הכל, ומרגיש, ורואה, ולא מסיח את הדעת. הוא ממשיך להרגיש את הצער כל זמן שאיזשהו יהודי שרוי בצער.
ומתי יהודים לא שרויים בצער? מתי יש הפסקה בצרות של עם ישראל?
הרי מאז שבית המקדש נחרב, מאז ועד עכשיו, לא הייתה הפוגה בצרות.
אז מה, אז השם נמצא כל הזמן הזה, בלי הפסקה, בצער? כל הזמן הארוך הזה, יותר מאלפיים שנה??
אוי ואבוי! אמרתי לעצמי בקול והרבה דמעות באו לי לעיניים, אוי ואבוי!! איזה צער נורא וארוך!
אבל אם ה' כל כך מצטער, למה הוא לא עושה שזה כבר ייגמר? למה כשאנחנו באים אליו, שנה אחר שנה, ומבקשים ממנו שישלח לנו גאולה, הוא אומר לנו: "היום לא, אולי מחר", למה?
"אוף!" אמרתי ובכיתי, "אוף, אני לא מבינה כלום!"
פתאום – זזה הדלת של הסלון ונפתחה, ואבא יצא אלי למרפסת.
"שרה'לה, למה את בוכה?" הוא שאל, "עברתי בשביל ועשיתי לך שלום ואת לא ראית אותי בכלל, ורגע לפני שנכנסתי למדרגות הרגשתי שטיפה נפלה על הכיפה שלי. בכית?"
"כן", אמרתי והבכי שלי התחזק. "אני לא מבינה למה המשיח לא בא! אני לא מבינה למה ה' עושה גלות כזאת ארוכה עם צרות כאלה איומות, ואיך הוא יכול לסבול את כל הצער הזה כבר יותר מאלפיים שנה, ולמה הוא לא מפסיק אותו. זה כמו ילד שבא להורים שלו – " וסיפרתי לאבא את המשל שחשבתי עליו.
אבא הקשיב והקשיב.
"את שואלת שאלות של מבוגרת, שרה'לה", הוא אמר בסוף, "אבל לכל השאלות האלה יש תשובות. כל דבר צריך לשאול ולא להתבייש".
"גם המורה שלי אמרה את זה", אמרתי בשקט.
"והתשובה היא שהשם עוד לא הפסיק את הגלות כי הוא כזה רחמן וטוב", אמר אבא שלי, "למרות הצער שעובר על ה' יתברך בגללנו, הוא מסכים להאריך את הגלות ולא לסיים אותה, מפני שאנחנו כל הזמן מתחננים אליו, שהוא ייתן לנו עוד הזדמנות".
"מה אנחנו מתחננים?" נדהמתי, "אנחנו מבקשים ממנו שהגלות עוד תמשיך? מה פתאום! אנחנו הרי מבקשים ממנו כל הזמן את המשיח!"
"שניהם נכונים", אמר אבא, "אנחנו כאן מתפללים על הגאולה, אבל יש הרבה נשמות – את יודעת, שרה'לה, שהנשמות מבינות ורואת הרבה יותר מהגופים, – יש הרבה נשמות שמבקשות מה' שיתן להן עוד הזדמנות. הן מתחננות שתהיה להן אפשרות לחזור בתשובה לפני שהמשיח בא".
"מה זה שווה שיש נשמות שמספיקות לחזור בתשובה בינתיים, אם הרבה נשמות אחרות בכלל נפטרות מהעולם מרוב פיגועים וצרות והן לא מספיקות לחזור בתשובה".
"גם את זה הן ביקשו!" הפתיע אותי אבא. "בשביל יהודי, למות על קידוש ה' זה תיקון גדול מאוד. הנשמות של מי שנרצח רוצות את זה, שרה'לה, הן יודעות שזה לטובתן. הן לא רואות רק את המעט שאנחנו כאן בעולם רואים. הן רואות הרבה יותר מזה. הנשמות רוצות אפילו את האסונות – כי זה לטובתן וזה עוזר להן בעולם האמת".
"אז מה בעצם יותר טוב לעם ישראל", התבלבלתי, "הגלות או הגאולה? הצרות או המשיח?"
"אנחנו צריכים להתפלל ולבקש מה' את הגאולה, כי ככה ה' אמר לנו לעשות. התפילות על הגאולה הן בעצמן כפרה. הן מחליפות את הצרות! התפילות על הגאולה שכולנו מתפללים, והדמעות שאנחנו בוכים, מאוד מאוד חשובות. הן משנות כל הזמן את הגזירות בשמיים. כל דמעה שזולגת מעיניים של יהודי – עולה לשמיים ומשנה שם את כל התמונה, היא מחליפה את הדין לרחמים ומוחקת מהערמות הרבה הרבה חטאים.
ובקשר למשל שלך, את טועה. ה' לא אומר לנו: "היום לא", הוא רק אומר: "היום עוד לא".
הוא לא אומר: "תלכו ותבואו בפעם אחרת", הוא אומר: "אל תלכו. תישארו פה לידי ותמשיכו לבקש, ושאף אחד מכם חלילה לא יתייאש, מפני שמשיח הולך ומתקרב!"
מתפילה לתפילה, ממילה למילה, מדמעה לדמעה, שרה'לה, מצום לצום ומיום ליום – משיח הולך ובא.
כל צער של יהודי מקרב אותו, כל פיגוע נורא משלים את תיקון הנשמות ומטהר ומקדש את עם ישראל יותר ויותר".
"עכשיו אני כבר מבינה קצת", אמרתי והסתכלתי שוב על השמש. "אבא, תראה, היא שקעה לגמרי. כבר חשוך, ותשעה באב נגמר".
"אני הולך למעריב", אמר אבא, "ואחר כך נאכל".
"כן, ונשמח, ונשכח שבכלל חיכינו למשיח, והכל יעבור כאילו כלום", אמרתי במרירות כי נזכרתי בטייפ עם הקלטת של השכנים.
"לא, לא, ילדונת. לא ככה", אמר לי אבא בשעה שלבש את החליפה, "נשמח לא בגלל שנשכח, אלא בגלל שנזכור. נשמח ונתנחם בגלל שזכינו לבכות עוד על בית המקדש ועוד להתגעגע אליו, ובכך קרבנו את המשיח ואנחנו יודעים שהוא כבר כבר בא. נשמח על זה מראש, כמו ששמחים לקראת חתונה עוד לפני שהיא באה.
כשעובר תשעה באב אנחנו שמחים לקראת הגאולה, כי אנחנו יודעים שהיא עומדת לבוא. ואין לנו בזה שום ספק, שרה'לה, את שומעת? שום ספק שבעולם!!"
"טוב", אמרתי לאבא וניגבתי את העיניים, "בסדר, אז עכשיו אני מבינה. מחר אני לא אדפוק לוייס על הדלת".
"לוייס? על הדלת?" שאל אבא מהפתח ממש.
"לא חשוב, זה בענין הקלטת עם התופים", אמרתי לו, "עכשיו תלך מהר ואחר כך תבוא לאכול ונשמח".
"ואם משיח בינתיים יבוא, תגידי לו שרק קפצתי להתפלל מעריב", חייך אלי אבא, "להתראות".
"רצון יראיו יעשה". משמעותו של פסוק זה נשזרת היטב בדמות דיוקנו של ר' שמואל שפירא, כי על כן כל רצונו הקדוש ושאיפת חייו היו לעבוד את בוראו תוך שהוא נחבא על הכלים ללא תהילה וכל כיוצא באלו. ו"בדרך שאדם הולך" – משמים סייעוהו לכך גם לאחר עלייתו לגנזי מרומים, שכל מהותו וגודל עבודתו, כאחד הקדמונים, אפופים סוד ואינם ידועים לציבור, להוציא זעיר פה וזעיר שם. ומה קולע בדומה שיחתו של רבינו הק' שביקש שישכחו מופתיו ואותותיו – עד שגם בניו הדגולים של ר' שמואל ששוחחנו עימם לדלות מהם דרכי והגיגי חינוך היו צריכים לחדד זכרונם מה לספר, ודרך העברת הסיפור שיהא בה מסר חינוכי ודרך חיים לדורות.
אולם בוודאי אי אלו נקודות והנהגות חינוך של איש האמת אשר כל מסכת חייו היתה מקשה אחת זהב טהור לעבודת ה', בהתבטלות ובמסירות אינסופית, חודרות ונוקבות הן בפשטותן באמיתיותן מחד, וברוממות המוחין ועומק הראיה הגלום בהן מאידך.
בכלל, מספרים בניו שיחיו, עיקר הדגש שאביהם שם ודרש מהם לא היו בענין העבודות הנעלות והנשגבות כפי שדרש מעצמו. "יהדות פשוט", פירוש: הקפדה על קלה כבחמורה, כל הלכה, כל סעיף קטן בשולחן ערוך, כל מנהג וכל תג, זאת שינן באוזניהם שוב ושוב שיזהרו וישמרו בהן הלכה למעשה.
הזהירות בשמירת הזמן של סדר התלמוד-תורה והישיבה מבלי להחסיר 'יום בחצרך' היה אצלו ציר מרכזי ועיקרי בהצלחת החינוך. שום דבר, עבודה גדולה וחשובה ככל שתהא, לא יוכל למלאות את החלל שיוצר חסרונו של יום אחד, של סדר אחד או אפילו איחור של כמה דקות לזמני הלימודים. מציין באזנינו אחד מבניו שיש לו מתחת ידו מכתב תשובה ששלח לו אביו בעת שהותו בישיבה, בו הוא עונה לו על שאלתו האם הוא יכול לוותר על 'סדר שלישי' בישיבה בכדי שיוכל לקום חצות ואביו עונה לו חד משמעי שהדבר הראשון הוא סדרי הישיבה, קיומם ושמירתם במלואם ובשלימותם.
ואם בנקודת חצות דיברנו, מציינים בניו שלא היה נוהג להעירם חצות, אם לא בקשו זאת מפורשות, וגם אז, כאמור, לא על חשבון הלימודים. לבד מ'עשרת ימי תשובה' אז שהו במירון יחד עם אביהם, שהקפיד שיקומו לפחות לילה אחד חצות במשך ימים אלו. אך עם זאת שח לנו אחד מבניו שכאשר כבר היו ערים מסיבה כלשהי במשך השנה בזמן חצות, היה מדרבנם ומזרזם שינצלו ייקרת זמן זה ויאמרו סדר תיקון חצות.
כארי וכלביא היתה עמידתו על הקפדה על זמן קריאת שמע ותפילה, שעליהם הקפיד מאוד שחלילה לא יאחרו, בקשר להשכמה לא היה מרפה וגם לא מסתפק שיקראו קריאת שמע לבד, אלא קריאת שמע עם ברכותיה ועם התפילה בעיתו ובזמנו.
דרך אגב מענין לציין שאת ילדיו לפני גיל בר מצווה, היה מזרזם ומדרבנם שישתו משהו קודם תפילת שחרית בכדי שיהיה להם כוח להתרכז היטב בתפילה ולהתפלל בכח ובכוונה.
אולם מאידך היו נקודות בהם לא הבחין בין קטן וגדול. מספר לנו בנו שזכור לו שנסע עמו פעם אחת למירון, ובאמצע הדרך חנו בצידי דרכים לפוש ולקנות שתיה להמשך הדרך, אולם בעלי ה'קיוסק' לא עמדו בכל גדרי הצניעות והזהירות, ולכן ביקש מאן דהו מאחד הילדים שהוא יכנס עבורם ולקנות להם בקבוק שתיה, כשהבחין בכך ר' שמואל התבטא בתקיפות וגם בפליאה! האם ילד אינו יהודי?! ער איז נישט קיין איד?! אתמהה…
ולמדתם אותם את בניכם
"אל תניחו לעולם להטעות אתכם". רוח שיחה זו של רבינו, אפשר לומר, היתה סוד הצלחת חייו של ר' שמואל ופרי עמלו בחינוך בניו. לבל ירמה עצמו האדם, "זיך נישט לאזן נארן", היה חוזר ומשנן שוב ושוב לבניו עת היה צולל עמם בעומק הלימוד, בהוויות אביי ורבא ובכל שאר חלקי התורה.
ובניו ונכדיו חשו היטב בדרישה ובקשה זו בעת שלמד עמם בראשית דרכם, כשהיו עדיין בקטנותם, בעת ובזמן של גירסא דינקותא והצבת יסוד בנינם בדרכי הלימוד, לא ללמוד בשטחיות ולרמות את עצמם שכבר הנה הם מבינים קטע גמרא זה, פירוש רש"י זה (שדרך אגב היה מקפיד ומדקדק לבל יחסירו בלימודם אפילו קטע רש"י אחד ללא הבנה טובה וברורה), אלא להבין היטב את החומר הנלמד על בוריו. וכל זמן שלא היה בטוח שהבינו הבן היטב, לא היה ממשיך ומתקדם, מספרים בניו משביבי זיכרון מהלימוד בצוותא עם אביהם הגדול.
"עדיין חקוק בזכרוני סדר לימודי עם אבי ב'משנה ברורה'", מספר לנו אחד הבנים: "הדרך שלמד עמי להבין היטב עומק ההלכה, תוך דקדוק בכל סעיף קטן במ"ב, הביאור ההלכה, וגם לרבות את ציוני ה'מראה מקומות' מהגמרא, ראשונים ואחרונים המצוטטים ב'שער הציון', כל אלו נחקקו היטב בלבי". "ב'שנים הטובות'", מוסיף הלה, "היה לי שיעור עם אבי במשניות. הרצינות בלימודו עדיין מול עיני. דקדוקו בכל תיבה בפירושי הרע"ב והתוי"ט, העידו כאלף עדים על דרך הקניית לימודו לבניו שלא תכנס בהם טעות."
אך בד בבד היו לו גם סדרי לימוד בקיאות, כדוגמת הלימוד בספר הקדוש ליקוטי מוהר"ן, אותו למד עם כל אחד מבניו מתחילתו ועד סופו. בהקשר לכך יש לציין גם כי כשהיה מסיים עמם תורה בליקו"מ, היה מדרבנם שיאמרו ויתפללו מתפילותיו של רבי נתן בליקוטי תפילות על תורה זו שזה עתה סיימו להגות בהם.
עוד לימוד שר' שמואל הקפיד, כמובן, ושם דגש להחדיר לבניו הוא הלימוד בספרי הלכה מעשיים, כדוגמת ה'קיצור שולחן ערוך' עם פירוש 'מסגרת השולחן' [וכן ספר חיי אדם], שהרבה ללמוד ולחזור עליהם עם בניו הלוך ושוב. כן היו יקרים בעיניו ספרי הרב מטשעהרין ז"ל, ביחוד ספר 'יקרא דשבתא' שהיה נוהג תקופות ארוכות ללמוד בהם בצוותא עם בניו בסעודות השבת. כבדרך אגב מעניין לציין שגם לנכדיו חתני הבר מצוה היה נוהג לתת כ'דורון דרשה' את הספר 'חיי אדם' ואת הספר 'יקרא דשבתא'.
בכלל, ענין לימוד התורה היווה נושא מרכזי ועיקרי בדרכי חינוכו. כל אימת שהיה רואה אחד מבניו שאינו שומר על זמנו, היה מעוררו ומחזקו תוך כדי שמעיר לו: תמה אני איך אפשר שלא ללמוד?! "איך ווייס נישט ווי קען מען נישט לערנען?!" הרי אביי מחכה לך! רבא מחכה לך! ולא פעם היה מוסיף בדברים היוצאים מן הלב: שפעם לפחות היו מתביישים שלא ללמוד וכהיום אפשר לשבת בביהכנ"ס לשוחח ולדבר ללא שום מידה של בושה כל שהיא…
גם מבנותיו שיחיו היה מבקש, ליתר דיוק מתחנן ומפציר בחן ענוותנותו, שילמדו כל יום קטע מספר "קב הישר" ויאמרו לפחות מזמור תהילים אחד בכל יום. "רק קטע אחד בקב הישר…", "רק קפיטל תהילים אחד…" היה מבקש מהם. ועל מנת לדרבנם היה עושה עמם לפעמים מבצע: עבור חמשה מזמורי תהילים קיבלו "פינעף שילינג" חמש אגורות… אכן, ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם… פשוטו כמשמעו.
*הרב יהודה צבי שפירא הוא יועץ חינוכי ומשגיח רוחני במוסדות "אהבת משה"
"התלהבות הלב… בבחינת (שמות ג): 'וירא אליו מלאך ה' בלבת אש'… ושורף את הקליפות. ואש המלאך הזה נעשה מבחינת משפט… שאדם שופט את עצמו… 'כי באש ה' נשפט' (ישעיה ס"ו); 'ונשא אהרן את משפט בני ישראל על לבו תמיד' (שמות כ"ח). ואז יוצא לאור משפט, היינו שנתלהב הלב".
('ליקוטי מוהר"ן' ח"א נ"ט)
התלהבות דקדושה הינה ללא ספק אחד המאפיינים של יהודי חרדי, ושל יהודי חסידי בפרט. חז"ל הגדירו זאת במשפט קצר: "רחמנא ליבא בעי" (=הקב"ה רוצה את הלב. זהר ויקרא רפ"א ע"ב).
אבל איך זוכים לזה? איה המצית שבכוחו להדליק את שלהבת הלב בחמימות של קדושה?
רבינו מגלה לנו את העצה: "משפט". לשפוט את עצמו על כל מעשיו, הן בשעת מעשה, לפקח על כל מעשיו ודיבוריו אם כך ראוי לנהוג, והן לאחר מעשה, להתבודד כל יום ולעשות חשבון נפש על כל היום. כך יזכה לאש המשפט, כמו שכתוב "באש ה' נשפט" – שהמשפט ילהיב את לבו.
* * *
כל יהודי בשכלו יודע מה חובתו בעולמו, אבל הקושי הוא להעביר את הידיעה הזו אל הלב. הלב הוא ששולט על הרגשות ועל המעשים, ופעמים רבות יש נתק בינו לבין השכל, והלב נשאר קר ואדיש או אפילו מתאווה לרע.
כדי שהלב יבין (ראה ברכות ס"א ע"א: "הלב מבין") את הידיעה שבשכל, עלינו לעַבד את הידיעה הזו ולתרגם אותה לשפת המעשה.
תפקיד זה ממלא בהצלחה ה"משפט". כשאדם בוחן את הנהגותיו לאורה של הידיעה שבשכלו, הוא מכניס את הידיעה הזו ללבו, כי המשפט בלב, כמו שכתוב: "ונשא אהרן את משפט בני ישראל על לבו".
* * *
רבינו מכנה את ההתלהבות הזו שבאה ע"י המשפט – "מלאך". ההסבר לכינוי זה נעוץ אולי בכך, שמלאך פירושו שליח, שמבצע את אשר נצטווה. אם כן, המשפט הוא שליח לבצע את הידיעה המופשטת ולעורר את הלב (שגם הוא בעצם שליח), שתפקידו להוציא אל הפועל את הדברים שאדם יודע בשכלו. לכן מכונה התלהבות הלב – מלאך.
* * *
עכשיו שבידינו מתכון כה נפלא להתלהבות, מי יכול להישאר אדיש?
פרשת השבוע, מתקשרת עם אור. שבעת קני המנורה המאירים אל מול פני המנורה, מאירים את העולם, ולא שלאורה הוא צריך, ריבון כל המעשים, עוטה כשלמה אורה, אלא כדי להאיר החוצה לאור העולם.
בספרי החסידות, מזוהה המנורה עם מוח האדם, הנקי והזך, המאיר באור יקרות את חשיבתו היהודית, השמן, מסמל את החכמה המזוקקת, האור הינו השימוש הנכון בשכל הקודש הזה, כשהוא זך וכתית, השכל, מניב אור בהיר ומאיר – חוכמה נכונה ואמיתית.
החוכמה, לפי היהדות, הינה אור השכל המאיר מהשמן הטהור והנקי, שמבעבע מתחת אותו אור בוהק, חוכמה בגוים תאמין, אמרו חכמינו, אך תורה בגויים – אל תאמין, סיימו. ואילו חוכמתנו קשורה לתורה זו, שבגויים אין.
מעניין, מה מונע מאיש כלשהו בעולמנו להגות בתורה זו, להוציא ממנה את פניני החוכמה הנזקקים לו, ולהיערך למסגרת תורנית גויית לכל דבר, וכי יש כרטיס כניסה לתורה? הלא בכל ספריה בעולם היא מתורגמת לשפת המקום, ומה הוא הפשר של תורה וחוכמה יהודית?
בדרך רמז, שבעת הנרות, רומזים אל שבעת פתחי הראש, המוח, שהם שתי העינים, שתי האוזניים, שני נחירי האף והפה, אלו הם משרתי השכל הפנימי, ואשר בהזהרות רבות הוזהרנו, להחזיקן בנקיות ובטהרה – כל פגם בהם, גורר אטימות להשכלה פנימית באור התורה, כלומר, הספר ישנו, אולם האור נכבה. איננו.
העיניים, הן החיילות הכי שבריריות, ומסוגלות בקלות ליפול בשדה המערכה, הרפיסות של כוחן לעמוד מול מראות מבלבלות, ואשר מהוות סתירה גמורה לאור הבוקע מבית המקדש הפרטי של כל אחד ואחד, היא נוראה מאד. לא ניתן לנצח את הקרב הזה בלי יראת שמים טהורה, עמוקת תוכן.
הרמב"ם, מציג את הבעייתיות שבקושי עמידה בניסיון שמירת העינים, בחוכמה גדולה, כדרכו, והוא מציב את ה עוון הגדול הזה בין הדברים שמעכבים את התשובה, משום, שפשוט, העובר על עונות אלו, אינו מסוגל לשוב עליהם, כלשונו: המסתכל בעריות מעלה על דעתו שאין בכך כלום שהוא אומר: וכי בעלתי או קרבתי אצלה? והוא אינו יודע שראיית העינים עוון גדול שהיא גורמת לגופן של עריות שנאמר ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם; כלומר, ההצטדקות העצמית לא תניחנו לשוב על ה עוון לעולם….
בימינו, כשהפריקה חוגגת, הצטרפו לאש היוקדת גם זוג האוזניים, אלו שנכוות תחילה לאברים, השומעות הכול, כל יריקת בוז של חדל אישים תורן, המצטרף למקהלת הכפירה והטומאה, שמיעות, מראות המביאות תובנות מעוותות ומנהיגות לפיהן חיים של אנשים, הנידונים לכליה רוחנית מוכחת.
נחירי האף, מרמזים על מידת הכעס, העצבנות וההתקוטטות שכה מוכרת לנו ממחוזות החיים הקרובים, הינן מאבי אבות הטומאה, הזוהר הקדוש מחמיר ב עוון זה עד לאחת, וקורא על הכועס את הפסוק: "טורף נפשו באפו", שכל נפשו הקדושה, האלוקית והמאירה נטרפת בעוון הכעס, הסתלקה לה הקדושה ונכנסה תחתיה טומאה נוראה, המטמאת את כל כולו. עד שאפילו שכינה אינה חשובה כנגדו – כלום! איש מעורטל לחלוטין.
ואחרון אחרון חביב הפה, הפה הגדול והפעור, דובר הכול ללא הבחנה וויסות כלשהו, הוא זה שבעוכרו של כל איש שוגה ופתי, אמרת מילה – לך תתנצל, תכרע ברך, תתקפל, תעשה הכל, אבל כבר אמרת… כולם יודעים, עד כמה ניתן להיכשל רק בגלל הפה הפתוח והחופשי – אם כל חטאת, ברוב דברים לא יחדל פשע, שתוק קצת.
המנורה הטהורה נפגמת לגמרי כאשר הפה פתוח, סייג לחכמה שתיקה, אמרו חז"ל, החוכמה העליונה של הדבקות המוחלטת בבורא יתברך, נעדרת מהדובר ללא הבחנה, אין החכמה שורה אלא במי שמקדש את דיבורו.
וכשם שיש לאלו שבעת הנרות שבילים של סור מרע, יש בהם גם תכונות חיוביות הנדרשות לדגל של עשה טוב, העינים הזכות המתבוננות בעולם האמיתי, ומדמים את הצורה ליוצרה, ומביטים על הטוב שבבריאה – על ידם מאירים את הנרות הטהורים הללו, בקדושה. האוזניים המקשיבות לדברי תורה מביאות בשורה מרעננת ומזקקת לגוף האדם, ולכל בשרו מרפא.
האף, הרומז על הסבלנות, מתוך ידיעה שהכול מהשם, ואין על מה לריב ואין על מי לכעוס, מביאים את הקדושה בכמות מוגברת, זה כל האדם השלם, היודע שהכל מהשם יתברך, ואין עוד מלבדו, שורש כל אמונת ישראל.
הפה המדבר מישרים, בקדושה ובטהרה, המרבה לדבר אודות המציאות הכי נוכחת שבעולם, מציאותו של הבורא יתברך, פה המשתדל המשכין שלום בין שנים שנפרדו, המנחם לבות נשברים בלהג חיובי, הגורס ולומד בדברי תורה ומוסר, זהו הפה המתוקן, שיוצר את המוח השלם והנכון – אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות. זו לא עבודה פשוטה, אך בשביל עבודה שכזאת יצרו לנו שבעה כוחות יפים כאלו, לא חבל להשחיתם?
זה עתה יצאנו מהענן והאש של קבלת התורה, והנה עומדות רגלינו על סף פרשת משפטים. כל מי שיאזין לקריאת התורה הסמוכה, לא יוכל שלא לתמוה, מה עניין משפטים אצל הר סיני. איך, מתוך פסגת המעמד המרומם בתבל, נחתנו היישר אל שפלת החיים. על מה מדברת איתנו התורה כעת. 'וכי יריבון אנשים', בזה אחר זה מציגים הפסוקים הקדושים את כל המצבים הנחותים אליהם עלול המין האנושי להתדרדר. ואם לא די בכך, גולת הכותרת היא מצבו האומלל של עבד עברי. 'ונמכר בגנבתו'. אין לך דיוטה תחתונה כמו זו של עבד עברי, ועליו אנו אמורים לשמוע יחד עם עשרת הדברות. פלא.
משפטים – גלגולים
'ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם' אומר הזהר הקדוש 'אילין אינון סידורין דגילגולא'. לכל אדם מסלול חיים מסוים מאוד. מאורעות ומצבים שונים ומשונים. את החיים מעצבים תכונות הנפש והגוף, כישורים ויכולות. לכל איש סביבה קרובה ורחוקה, וכל אלו משפיעים על דרכו. החיים בהכרח מובילים למקומות שונים. פעמים עומדות הרגליים למרגלות הר סיני. תקופות אור וחדוותא דשמעתתא. זמנים של יישוב דעת ועלייה מתמדת. ויש מחוזות שונים, הם סדורים זה אחר זה בפרשת משפטים. המציאות מזמינה טרדות וסידורים. פרנסה ובריאות, בין אדם לחברו, וחינוך הצאצאים. יש ונקלע אדם למקומות אופל ואימה, חובות וסיבוכים. ויש גם את הנמכר בגנבתו. עבד עברי שפל שבאנשים.
סמוך ונראה אל ההר העשן, כשקול השם מהדהד באוזניים. מבקשת פרשת משפטים להורות לנו, להיכן אמורה התורה והאמונה הטהורה שזה עתה קיבלנו, להיכנס. במעמד הנורא היתה התגלות. זכינו אז להבין מהי תורה ואיך נראית קרבת אלוקים. קול השם שהפריח את הנשמה מהגוף החדיר בנפש טעם של יראה. כעת, אמור המעמד הנשגב לקחת אותנו אל תוך החיים. עלינו מוטלת השליחות להאיר ולגלות את שלטון המלך בכל מקום בתבל. ואת הכח הזה קיבלנו במתן תורה.
אדם, מטבעו אפוף פחדים. מי יודע מה יילד יום, ולהיכן יובילו אותי רגליי ברגע הבא. גם איש מצליח ומתמיד עלול ביום ערפילי לאבד את שלוות עולמו באופן בלתי צפוי. פרשת השבוע מציגה את כל מצבי השפל האפשריים, מעמידה אותנו מול החששות מהם היינו יכולים להיות נפחדים, ואומרת: את האמונה והתורה יש להכניס אל תוך הפחד הזה, כך הוא יתבטל ויהפך לעול מלכות שמים והשגחה מכוונת. בכל מקום אליו נגיע יש לנו שליחות, למצוא את השי"ת, להתחזק ולהפך הכל לעבודת הבורא. הבעש"ט הק' הלא אומר, שהאיש הישראלי מוכרח לעבוד את בוראו בכמה וכמה דרכים . מהסיבה הזו עוברים על הנפש מצבים שונים, עליה וירידה, קטנות וגדלות.
לשנות טבעים
פרשת משפטים חודרת אל מעמקי הנפש, מציבה את האדם מול מצבים שונים של היזק והפסד, משא ומתן ושאלות קיום יומיומי, המעוררות מטבע הדברים מדות רעות, כעס, דאגה ופחדים. מהסיבה הזו נסמכה פרשת משפטים לקבלת התורה. להודיע, שזוהי בדיוק המטרה. עיקרו של אדם הם מדותיו. הם לבושיו, ומרבית חייו מתנהלים בין מדות ויצרים. במקומות הללו מבקש היצר דרור ופריקת עול. לרתוח, לכעוס ולעשות דין לעצמו. וכאן דווקא מבקשת התורה הקדושה להיכנס. הדיבור 'אנוכי השם אלוקיך' מצווה לזכור את האמונה ולהכניס את כל המצבים האפשריים תחת עין ההשגחה. בלתי אפשרי לעורר מדה או כח גופני ונפשי בלי להיוועץ תחילה בדעתה של תורה. בין אדם לחבירו היא קרקע פורייה לבעיות. ודווקא שם מגדירה התורה בדיוק את ההנהגה הראויה. בלי תורה עלול אדם לבלות כל ימיו רק על כעס ומכאובות, עוגמות נפש ותסכולים. משפטי התורה מפנים את האצבע תמיד לכיוון ההשגחה. אין מקום לחשבונות ומחשבות מיותרות.
האמת והאמונה
התורה הקדושה מתקבלת בבית הכנסת. הזמנים הנפלאים של ההתגלות הם מעמד הר סיני. אולם, לקבלת התורה יש המשך, פרשת משפטים. לכל אדם סדר גלגולים משלו. והגלגולים הללו הם גורלו שנפל בחלקו. מעמד הר סיני חוקק בלב כל יהודי את חותם האמת. הוא יודע שיש מלך לעולם, והאמת הזו מקשרת את כל הוויתו לעבודת הבורא.
'על ידי אמת באים לאמונה' (עי' תורה ז' ליקו"מ קמא). לכל אדם יש זמנים של הארה. שעות וימים של קרבת השם. אז, כשמאירה בלב האמת הבהירה, מתקבלת בנפש התורה ורושם האמונה שנותר שם, מסוגל לקיים את האדם גם בשעות של חושך וטרדה. הצדיקים מלמדים אותנו דרכים של אמונה. עורכים לפנינו שולחן ערוך בכל טוב, ומסדרים עליו עצות לכל מצב אפשרי. 'אשר תשים לפניהם, ערכם לפניהם כשולחן ערוך'. ספרי רבינו עורכים לפנינו עצות לעבודת השם בכל מציאות ומצב. כשיהודי מקשר את עצמו לאור האמת. מכין את הנפש מבעוד יום בלימוד תורה, תפלה והשתוקקות. מעתה, בכל מקום אליו ייקלע, ימצא בוודאי את אור האמונה.
סדר הגלגול מחייב מעברים שונים, שעלולים להוביל חלילה לכעס ומכאוב. אין זה מדרכה של תורה לבלות את החיים אפוף חששות ופחדים. מרכז חייו של יהודי מוכרח להיות אמונה. ואת האמונה רוכשים על ידי אמת. כשאדם מתעקש ומוסר נפש לדבוק באמת, בכל מצב תאיר לו בוודאי אמונה בהירה. איש שכזה לא חושש משום דבר, נפשו יודעת מאוד שבכל מציאות ומצב אפשרי, יש דרך לעבוד את השי"ת. גם כל סדרי המשפטים והדינים, ההפסדים וההזקות המתרגשים ובאים לעולם, לא יוכלו להוציא את נפשו משלוות אמונתה. אין לו עסק עם בני אדם, לא דין ולא דברים. כל מה שיעבור עליו שייך לסדר המשפטים האלוקיים.
השבוע משלימים את שבועות שובבי"ם. ששת השבועות האחרונים טיהרו את נפשותינו, ודיבקו אותנו לאור של אמת (ע"ש לקו"מ סי' ז). את האמת הזו שמאירה כעת בלב, נוכל להחדיר פנימה לתוך חיי היומיום. ועם ידיעה שכזו, כבר איננו חוששים מלצאת לחיים. משום שדווקא שם, במקומות הנחשבים לנמוכים ושפלים, נוכל להעלות ולרומם את הנפש. כשמבקשים להרים משא כבד, אוחזים ומרימים אותו מלמטה. וכשנפש יהודית מבקשת לשאת עצמה כלפי מעלה, מורים לה להתחיל דווקא מלמטה. מתוך מצבים שנראים נמוכים. מכאן דווקא מתחילה עלייה אמיתית. כאן מוצאים הגלגולים את תיקונם האמיתי.
בימי השובבים מעלים את הניצוצות הנפולים, אשר נפלו בעת החטא הקדמון ונבלעו בעמקי השאול, שם הם ממתינים אלפי שנים לפדיון ולגאולה.
מדוע ימי השובבי"ם מסוגלים לזה יותר? רבי נתן מסביר (ליקו"ה גילוח ה, ח): היות שבימים האלו אנו קוראים את הפרשיות על הירידה למצרים, הניסים שנעשו שם ולבסוף יצאו ברכוש גדול – כן בזמן הזה כאשר קוראים זאת בתורה, פרשיות אלו מסוגלים לצאת מכל המיצרים.
כדי להבין לעומק את עבודת בני ישראל במצרים, נתבונן בדברי האר"י הקדוש שמבאר שהוצרכו לזה כדי לתקן ולהעלות ניצוצות שעוד נמצאים מיום הראשון של הבריאה. כי כשנברא אדם הראשון נשמתו היתה מראש העולם ועד סופו וכללה את כל הנשמות, עד כדי כך שמלאכי השרת טעו בו ורצו להגיד לפניו 'קדוש קדוש' והיו משרתים אותו. בשעה שחטא נוצר בלבול גדול של טוב ורע בכל העולמות ונפלו ממנו ניצוצות קדושים.
לאחר החטא, אדם הראשון ישב בתענית מאה שלושים שנה, ועסק בסיגופים ובעבודת התשובה. אבל זה עדיין לא הספיק, ולכן עם ישראל ירד למצרים ועבד שם בפרך, ולאחר מכן כשהם יצאו ברכוש גדול, עיקר הכוונה חלצו את הנשמות העשוקות שנפלו לשם.
מה הכוח שעזר להם להחזיק מעמד במיצרי הטומאה של מצרים?
מביא הזוהר הקדוש, שעיקר הכוח שהיה לבני ישראל לעמוד שם בכל הניסיונות של הטומאות הנוראות, היה רק בכוח יוסף הצדיק שטיהר את ארץ מצרים, על ידי הניסיונות הקשים שעמד בהם במשך עשרים ושתים שנה, וכך הכין את מצרים לבני ישראל, שיוכלו להעלות את הניצוצות משם.
הם כמעט הגיעו לשער החמישים של הטומאה, אך צעקתם וזעקתם לצאת מהגלות, הצילה אותם. כך בימי השובבי"ם הללו המיועדים לתשובה, 'צעקת בני ישראל באה אלי', דהיינו, אותה צעקה של תשובה שבני ישראל עוסקים בה באלו הימים, מתקבלת לרצון.
אך העלאת הניצוצות טרם נגמרה, והיא ממשיכה עד סוף הגלות, כאשר עוברים על כל אחד כל מיני בלבולים וקלקולים הנמשכים מחטא אדם הראשון. שכן נשמותינו השתתפו בחטא האדם הראשון, לכן אנחנו אנו עדיין בתוך ההרפתקאות האלו. כך שכל הגאולה מתעכבת בגלל הנשמות שעדיין לא תיקנו זאת בשלמות.
אכן בימי השובבים התיקון יותר גדול, ויש לאדם סייעתא דשמיא; אבל לעומת זה, גם הצד השני מתגבר מאוד, היצר הרע אינו יושב בשקט, הוא נלחם, כי הוא יודע מה הוא מפסיד.
לרבי נתן היו בימי השובבים שני סדרים בספר תהלים, שהרי דוד המלך התפלל שאמירת תהלים תחשב כאילו עוסקים בנגעים ואהלות, שהם דיני טהרות, שעל ידי אמירת תהלים אדם מטהר עצמו מכל הטומאה.
להסתפר שיער הראש והזקן לפי דעת השו"ע מותר עד שבוע שחל בו, ולדעת הרמ"א אסור מי"ז בתמוז[1], והאיסור הוא גם לספר את הקטנים[2], אלא שכתב המשנה ברורה[3] שמותר לספרם עד שבוע שחל בו, והמנהג כיום להחמיר גם בקטנים מי"ז בתמוז.
את השפם מותר לספר[4], וכן שאר שערות הגוף חוץ מהראש והזקן מותר ולא אסרו בזה.
כתב המשנ"ב[5] שאיסור תספורת הוא גם לנשים וכתב שמותר לאשה לספר שערותיה אף בתשעת הימים ובשבוע שחל בו, משום צניעות, וזה נוגע הן לנשואה והן לרווקה אם סיבת התספורת היא משום צניעות, אבל אם כוונתה ליופי אסור.
כתב המשנ"ב שמותר לסרק כל שיער הגוף בכל תשעת הימים ואף בתשעה באב.
ב.
כתב השו"ע[6] שטוב להימנע מלברך שהחיינו על פרי או על מלבוש בימי בין המצרים, וידחה אכילת הפרי ושימוש הבגד עד אחר תשעה באב, ורק במצוה עוברת, כמו ברית מילה או פדיון הבן יברך, ואפילו בתשעה באב מברך שהחיינו על מילה, והוסיף הרמ"א[7] שבמקרה שלא יוכל להשיג את הפרי אחר תשעה באב, מותר לברך שהחיינו בימי בין המצרים, והמשנ"ב[8] הביא שלפי דעת הרבה אחרונים מותר לברך שהחיינו גם ביום חול, ולכן הכריע שבשבתות מותר לברך שהחיינו, וכתב ב'שער הציון'[9] שראש חודש אב דינו כשבת שמותר לברך שהחיינו. כתב המשנ"ב[10] שחולה שהפרי יחזקו וכן מעוברת או יולדת מותר להם לאכול פרי חדש ולא יברכו שהחיינו.
מי שנולדה לו בת מותר לו לברך שהחיינו גם בתשעת הימים, וכמו כן מותר למי שרואה את חבירו לאחר זמן לברך שהחיינו[11].
ג.
טעמן של השיטות השוללות ברכת שהחיינו על דברים חדשים וכדומה, הוא מפני שאין מתאים לברך שאנו שמחים שהגענו לזמן זה כשבפועל הוא זמן צער ואבילות,[12] ולכן דווקא שהחיינו הם אוסרים, אבל שאר ברכות, אף של שמחה, ודאי שמותר, ולכן ברכת הטוב והמטיב מותר לברך[13], ופשוט שאם נולד בן שמברכים הטוב והמטיב, אלא שאף בבגדים וכלים וכד' למי שנשוי והם לשימוש כל המשפחה שאז אינו מברך שהחיינו אלא הטוב והמטיב, וזה מותר אפילו בתשעת הימים רק שאין מחדשים דברים מסויימים אז וכמו שיתבאר בדיני תשעת הימים.
ד.
אין שום איסור לחדש ולקנות דברים המשמחים ביותר בשלושת השבועות, ומותר לקנות רכב ודירה וביגוד אפילו היקר ביותר, והענין היחיד הוא שלא לברך שהחיינו, ולכן יכול לקנות ולהתחיל להשתמש במה שקנה לאחר תשעה באב או לקנות ולברך שהחיינו בשבת. ורכב או דירה או דברים שכל המשפחה משתמשת שבכל מקרה אין מברכים כלל שהחיינו רק הטוב והמטיב ודאי שמותר, וכמו כן אלו הנוהגים לעולם לא לברך שהחיינו על חידוש בגד, שמותרים לחדש, ולכן מותר אף להיכנס לגור בדירה חדשה בימים אלו.
ה.
וכן אין איסור לשמוח על ידי טיולים או הליכה בריכה או לים, ויש שנהגו שמי שלא הלך לים לפני שלושת השבועות אינו מתחיל ללכת בבין המצרים ורק מי שכבר הלך פעם אחת קודם לכן מותר לו אף בבין המצרים, וכתב 'שבט הלוי' שאין לזה שום מקור ואינו מנהג המחייב, ורקשיש להיזהר בימים אלו שהסכנה מצויה ולא ראוי ללכת במקום סכנה, לכן ישנם המשתדלים אם אפשר שלא לעשות ניתוחים וטיפולים מסוכנים בימים אלו,
סביר להניח שכל אחד מאיתנו חווה פעם חלום ביעותים. מבקשת אז התודעה להדוף מעליה את חבלי השינה, ולגלות לרווחתה, שלא היה זה אלא סתם חלום. גם בהקיץ מופיעים חלומות, תופסים את הנפש ומבעיתים את הרוח. את החלומות יוצרות דאגות שקיבלו יחס רציני מדי.
ויש גם חלומות מזן שונה, משעשעים ומלאי קסם, רק דאגה אחת מעיבה עליהם: 'שלא אתעורר פתאום ואגלה שלא היה זה אלא חלום'. בדרך כלל בנקודה זו באה היקיצה ומנפצת את תמונת האשליות המקסימה.
לאמיתו של דבר, מבלה ההכרה האנושית את רוב זמנה בין דמדומי דמיון לתרדמה עמוקה. חלומות טובים ורעים הם עניין של תקופה. המציאות כשלעצמה, מעולם לא נשאלה ברצינות לדעתה, יותר משחווים בני אדם את המציאות, מתנהלים חייהם בחלומות. החלום הטוב הוא זה שמציג את העתיד וורוד ומבטיח, בצורה הזו מצאו עסקים אדירים את מותם הטראגי, כשהדמיון טווה עתיד מזהיר, המציאות פעלה בצורה שונה לגמרי. כך גם פיתחו אנשים שונים מגדלי דמיונות פורחים באוויר בנוגע למעמדם, יכולותיהם, ושלמותם. בשעה שהם חיו ונשמו בתוך בועהשל שכרון חושים, האנשים מסביב כבר החלו להתלחש 'הנה בעל החלומות…'
חלום פרעה
פרשת השבוע מתחילה בתוך חלום. פרעה האגדי, שליטה האלילי של אדירת הממלכות, מצרים, מתעורר מתוך חלום ביעותים. 'ותפעם רוחו', החלום בהחלט מטריד אותו. החלום ליווה את פרעה אל ההקיץ, סגר עליו מכל כיוון, וכלא אותו בתוך אימה, מי יודע איזו רעה עתידה להתרגש עליו ועל עמו. מי כמוהו ידע והכיר את כוחו המצמית של דמיון, הוא הלא עושה בכח הזה שימוש תמידי. כך שבה רבבות נתינים, בעזרת דמיונות וכשפים. בשום אופן לא העלה האליל האנושי על דעתו, שישנו איש המסוגל להתיר ולפתור חבלים מבעיתים של דמיון.
אבל פרעה כן מצא אותו. חלום פרעה הוביל את יוסף החוצה מבור כלאו, והעלה אותו על כס המשנה למלכות. בתוך ארמונו של גדול המכשפים, במצריים העתיקה ערש הדמיונות והכשפים, שם התגלה האיש הנבון והחכם שמסוגל לפתור חלומות ופחדים.
לזהות טוב בתוך רע
החיים הם כמו חלום, חלומות טובים ורעים, הצד השווה שבהם שכולם רק חלומות, וביניהם למציאות אמיתית, הקשר רופף או שאיננו קיים בכלל. בסופו של כל חלום מגיע תמיד רגע היקיצה, כאן מתחילה פרשת מקץ.
היכולת להקיץ מחלום הוא כוחם של הצדיקים. הם שמסוגלים להאיר לנו דרך איך להכניס את החלום והדמיון לגבול הנכון, באופן שלא יפגע לנו ביישוב הדעת, ואף יאיר לנו דרכי חיים. 'אי אפשר לחלום בלא דברים בטלים', כל חלום, גם הצודק והקרוב ביותר למציאות, אפוף במקום כלשהו בדמיונות. ואם בחלומות צודקים הדברים אמורים, חלומות של שווא על אחת כמה וכמה. ובכל זאת, אין חלום בלי משהו מן האמת. בכל דמיון טמון גרעין קטן של אמת צרופה, ממש כשם שבכל רע מסתתר גרעין של טוב. פותר החלום הוא זה שיכול לזהות בתוך הררי השטות והשקר את האמת היחידה, שמכילה את הטוב. את המיותר יש להשליך. חלומות טובים של הצלחה ושגשוג אמורים להשאיר בנו רושם של הכרת הטוב. את החלום הטוב ראוי להפוך למעשים טובים, לעבד אותו למציאות. נקודה של טוב נושאת בתוכה מסר ברור, היכן ובמה להשקיע כוחות, שם גם טמונים הברכה והשביעה.
בחלומו של פרעה הטוב והרע מופיעים בערבוביה. יתרה מכך, הרע הצפוד והכחוש בולע את הטוב עד כי לא נודע שהיה פעם משהו כזה. חלומות רעים, דרכם שבשעה שהם ממלאים את המח, בשום אופן בלתי אפשרי להיזכר במשהו טוב שהיה שם קודם.
הפתרון של יוסף היה פשוט בתכלית. לאחוז בטוב, לחיות איתו, וגם לאגור ממנו אוצרות לזמנים אחרים. כעת, גם אם יבוא ימי הרעה, נוכל לשבוע מהטוב הגנוז, לפרנס את העם גם בזמנים אפלים וכחושים. תקופות שונות חולפות בעולם ובנפש, טובות ורעות, החכמה היא לאסוף את הטוב, ולהכניס אותו בתוך הרע. פרעה רואה רק איך הרע בולע את הטוב, יוסף רואה איך להכניס את הטוב אל לועו של הרע, ולהפוך גם חושך לאור גדול.
האומנות הזו, היא סגולתם של הצדיקים. בכוחם, גם אנו מסוגלים לגלות טוב בתוך כל רע. כשהמציאות מציגה את הטוב בלוע בתוך רע, נוכל להכניס לחלום הזה מחשבות טובות, מהסוג שצברו עבורינו בספרי הצדיקים.
גם מחלומות של הצלחה יש דרך להתפקח. כשהלב אוגר בתוכו הבנה ישרה, מין הסתכלות תכליתית שכזו, והכרה בהירה שאין כאן בעולם מה לבקש אלא כבוד שמים, ומנוחת הנפש בקדושה. או אז, גם אם הדמיונות מושכות את הנפש בעבותות של הצלחה מדומה, תנקר תמיד בפנים האמת הפשוטה: הלא שבעתי כבר מדמיונות שאינן מובילות לשום מטרה, מעתה אין רצוני אלא במשהו אמיתי, בעל ממשות תכליתית שתוביל אותי למקום הנכון.
נר קטן של שפיות
בחנוכה נצחו כוחות השכל הישר את גדודי הדמיון והחלום. ככלות מלחמת החשמונאים בממלכת הרשע היוונית, חיפשו בני בינה את רוח הטהרה האבודה. בניסי ניסים היא נמצאה חבויה בתוך פך קטן שהיה חתום ושמור. הנר שהעלו טיפות השמן הטהורות הוא אור נקי של אמת נעדרת דמיון וטעות. האור הזה יורד אלינו בימי החנוכה, הוא שמעניק לנו כח להבדיל בין קודש לחול, בין מציאות כבוד שמים לדמיוןכך נוכל לפתור את המציאות האפילה שסביב, ולהפוך את צללי הדמיון, לאור.
את יוסף גילו מתוך הצורך למצוא פתרון לחלום. כשפרעה הבין שהוא מוכרח לפתור את תעתועי הדמיון והחלום, או אז התגלה יוסף, זו היתה גם סלילת הדרך לכס המלכות וההנהגה. אורם של הצדיקים מסוגל להתגלות רק כאשר נגיע לנקודת 'ותפעם רוחו'. כשנבין שמישהו מוכרח לגאול אותנו מתעתועי הדמיון המשטים בנו בכל רגע נתון, או אז נוכל להכיר גם את מי שמסוגל לעשות את זה.
חנוכה הוא העיתוי הנכון ביותר לחפש רוח טהרה ובהירות. כשהחיים מוצפים בדמיונות, חלומות סיוטים או הזיות יהירות על הצלחה מדומה, מסוגל אור הנר לחצות את מסך הדמיון ולהביא אל חדרי המח מחשבות ישרות. חנוכה הוא מועד של התפכחות ופתרון חלומות.
ימי אלול בעיצומם. כולנו היינו רוצים להיות שקועים כבר עמוק בעסק התשובה, לפשפש במעשים ולשנות הרגלים. להתחרט ולהתוודות, לבכות ולהתאונן, לזעוק ולהתחנן.
אבל… הציפיות לא תמיד תואמות את המציאות… קשה להתעורר, קשה כפליים ליישב את הדעת, וקשה שבעתיים לקום ולהשתנות. ובינתיים, אלול חולף…
כמה היה קל להתייאש מתשובה אמיתית, לולי… לולי בא מוהרנ"ת וגילה את הסוד, לאמר:
"אפילו אם אין האדם יכול לשוב בתשובה כראוי לו לפי מעשיו, כמו בעלי תשובה הקדמונים שהתענו וסיגפו את עצמם הרבה, אף על פי כן חלילה למנוע מחמת זה מתשובה, כי גם נקודה אחת של תשובה יקר מאד בעיני ה'! כי היא בחינת קרבן עני ודל, שיָקר מאד בעיני השם יתברך!" (ליקוטי הלכות, תפילת המנחה ז).
הן אמת שקשה עלינו להזיל דמעות, להתוודות בכאב ולהחליט החלטות מרחיקות לכת. אבל "גם נקודה אחת של תשובה יקר מאד בעיני ה'!". גם הרהור אחד של חרטה, גם התנתקות זעירה מהרגל רע – יש להם חשיבות עצומה בעיני ה'.
כי "אף על פי שתשובתו בקטנות גדול – יקר הוא בעיני ה' יתברך, כי היא בחינת קרבן עני ודל, שהיא בחינת עשירית האיפה, שיקר מאד בעיני ה' יתברך. כמו שהפליגו רבותינו זכרונם לברכה כמה וכמה יקר בעיני ה' יתברך קרבן מנחת עני, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על פסוק 'ונפש כי תקריב קרבן מנחה'. וכן במדרש, שמפליג מאד בעוצם מעלת יקרת קרבן מנחת עני אצל ה' יתברך" (ליקוטי הלכות, תפילת המנחה ז, מ).
גם אם אין בידינו להקריב לפני ה' פר איל או כבש, ולשוב בתשובה כאותם העשירים ברגשי קודש, הרי בידינו להביא את מנחתנו הדלה, עשירית האיפה קמח, אשר על אף היותה נטולת-חיות וקטנת-ערך, עולה ממנה ריח ניחוח לפני ה'.
* * *
אין כאן רק 'חיזוק', יש כאן הבנה עמוקה במהותה של תשובה, וזו היא:
נשמתה של התשובה, היא ההכנעה והשפלות לפני ה'. ומאחר שכן, כשהאדם רואה עד כמה הוא רחוק מתשובה, עד כמה לבו אטום וסחרחר, ועד כמה הוא רחוק מלהרגיש את כאבו, ועם כל זאת הרגשת שפלות זו אינה גורמת לו ליפול, אלא הוא בא על אף הכל ומקריב את מנחתו / תשובתו הדלה והעניה לפני ה', מתוך בושה והכנעה – אין לנו שפלות נפלאה יותר מזו… אין לך תשובה יקרה מזו…
כשאנו מוכנים לשוב אל ה', גם כשאין לנו לב ומוח; כשאנו מוכנים להתחרט על מעשינו הרעים, גם אם אין אנו מרגישים את הכאב ואיננו מזילים דמעות של חרטה; כשאנו מוכנים לבוא ולהתבודד לפניו, גם כשאין לנו דיבורים חמים כגחלי אש – זוהי הכנעה אמיתית! זוהי תשובה למהדרין!
* * *
חשיבותה של "מנחת עני" זו, חשיבותה של התשובה הדלה הבאה מעומק הרגשת השפלות והעניות, וערכה העצום בעיני ה', הוא 'סוד' נעלם.
"כי באמת אי אפשר לגלות זה הסוד כי אם ברמז, שיבין האדם בעצמו עד היכן צריך להתחזק. כי אי אפשר בשום אופן לגלות לו בפירוש, כי אם כן תתבטל הבחירה, כי בהכרח שישאר לו בחירה… וזה הדבר אי אפשר לגלות בפירוש עד היכן רחמיו וריבוי סליחתו מגיע, רק כל אחד צריך להבין מעצמו שיחוס על עצמו תמיד ואל יתייאש עצמו מן הרחמים, שכל זה סוד קרבן מנחה עשירית האיפה" (שם, מא).
ככל שאנו מתקרבים לאחרית הימים, אנו זקוקים יותר ויותר לשמוע את אותו הסוד, ולהפנים אותו. שהרי בזמנים הקודמים, באותם הדורות העשירים ברגשי קודש ולבביות יהודית, לא היה סוד זה נצרך, ולכן גם לא התגלה. ואכן משום כך: "כל הקרבנות גילה הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו עליו השלום, חוץ מעשירית האיפה" (שם).
אך ככל שאורכת הגלות, ואנו הולכים ומידלדלים, הפך סוד זה להיות חיוני ומוכרח עבורנו. ככל שאנו מתקרבים לימות המשיח, אנו זקוקים יותר לשמוע את גילויו של ה"עני ורוכב על חמור", ש"יחוס על דל ואביון ונפשות אביונים יושיע", ויגלה לנו את חשיבותה של מנחת העני.
בדורנו אנו, מי שלא ישמע את הסוד הזה, יטעה בקלות לחשוב ש"תשובה" אינה אקטואלית עבורו…
בדורנו אנו, אין אנו יכולים לנצל את ה"אלול" כראוי, אלא אם כן נטה אוזן לשמוע היטב את הסוד הנעלם, שגם – ואולי דווקא – תשובה דלה ועניה, יקרה בעיני ה' עד מאד.
"ולאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה" (פרקי אבות, ג,א)
מסופר בפי אנ״ש גדולות ונוראות אודות רבי עוזר מאומן זצ״ל, מתלמידיו הראשונים של מוהרנ״ת, שחרף נפשו למען ההתקרבות אל הצדיק ואף כל נתיבות עבודתו היו במסירות נפש.
בעוצם תבערת לבבו נוהג היה זמן רב לצאת את ביתו תיכף במוצאי שבת קודש, ונטה אהלו אל מחוץ לעיר במקום שייחד לו להתבודד; שם התייחד עם קונו בקדושה וטהרה ועסק אך ורק בתורה ותפלה ועבודת ה׳ כל ימות השבוע, וכדי להחיות גופו הסתפק בלחם צר ומים לחץ עד לערב השבת, אז חזר לביתו.
עני מרוד היה, את ידו לא שלח בשום מסחר והקדיש כל עתותיו לעבודת הבורא, ואשתו הצדקנית היא שהיתה עזר כנגדו, חגרה בעוז מתניה ותאמץ זרועותיה ושלחה ידה במלאכת האפיה, מדי יום היתה לשה ואופה "בייגלאך" [-כעכים], אותם מכרה בשוק ומהרווח הזעום ניזונו בדוחק. יודעי דבר המליצו בשנינות על אותם בייגלאך: לישתם היתה בדמעות, ואפייתם בתפילות חמות.
מעשה היה פעם וכבר עבר היום החמישי בשבוע, ועדיין לא היתה בביתם פרוטה לפורטה, יום השבת קרב לבוא ולרש אין כל.
אולם לא איש כר׳ עוזר יאבד עשתונותיו על דבר פעוט כזה, ולא ימיר חיי עולם בחיי שעה; כהרגלו קם אז בחצות לילה, יצא את הבית והועיד פניו לעבר בית הכנסת הגדול שבעיר אומן – שם היה רגיל לערוך עבודתו בשעות הקטנות של הלילה בהצנע ובאין מפריע, כשכלתה כבר רגל מן השוק – נכנס לעזרת נשים וסגר הדלת אחריו. את דאגותיו השליך אחר גוו והנעים זמירות שירות ותשבחות, שח והתבודד בינו לבין קונו, והיה מיצר על יסוריו הרוחניים יותר מאשר על חסרונותיו הגשמיים.
באותו עת כילה המיצ'ניק [- סוחר הקמח] היהודי, את מלאכתו ונפנה לביתו. (סוחר זה היה מסיים מלאכתו בליל שישי בשעות המאוחרות מפאת הדרישה הרבה אחר הקמח שברשותו, כי באו אז מכל הסביבה אצלו לקנות ולאפות לכבוד שבת).
כאשר עבר ליד בית הכנסת, שמע קול רחש בוקע ועולה משם. הדבר עורר את תשומת לבו, וסקרנותו גברה בו לדעת קולו של מי מיתמר ועולה בשעה כזאת. כיון שכך, עלה מיד לביהכ"נ והלך לכיוון הקול עד שהגיע לאולם עזרת הנשים, שם פגע במיודעינו ר׳ עוזר שהיה שקוע בלהט עבודתו, עד שלא הרגיש כלל בזר הקרב אליו.
הטה הלה אזנו, ושמע את ר׳ עוזר כשהוא מוכיח ושופט את כל האיברים שבגופו, כל אבר ואבר לחוד ומסביר לו את התכלית, מה יהא בסופו.
– עיניים! עיניים! – מרעים הוא בקול מייסר – "למה אינכם נשמרים מראות ברע? כלום אינכם יודעים את תכליתכם? מה ישאר מכם? הרי בסוף ירחשו בכם התולעים וינגסו מכם…" ותיכף סיים ואמר לעצמו: "איי עוזר האט ניט אויף שבת – וועסט האבן אויף שבת, וועסט האבן אויף שבת!" [ואם כי לעוזר אין על (הוצאות) שבת, – יהיה לך על שבת, יהיה לך על שבת!].
וכך היה מונה לכל האברים ומדבר אליהם, לכל אבר בפרטיות דיבורי התכלית לאמר: הרי כל תאוות הגוף הבל הבלים הוא ומה יהא בסופכם, כולכם תבלו ותרקבו בעפר ורמה תשלוט בכם לא ינצל אחד, ועוד דיבורים כיוצא באלו; ובכל פעם היה מסיים: "איי עוזר האט ניט אויף שבת – וועסט האבן אויף שבת, וועסט האבן אויף שבת!"
דבריו הטהורים עשו רושם ועל אתר נתמלא מבוקשו ע"י שליח ההשגחה, הוא אותו סוחר שעמד מן הצד והאזין לכל אותה שיחה מאלפת. כי הדברים שבו את לבו והתרגשות עצומה אחזה בו, ולמשמע הדברים על דחקו של ר׳ עוזר, הזדרז עוד באותו ערב שבת וקנה על חשבונו די מחסורו כל הצטרכותו לסעודות השבת, ושלחם לביתו של ר׳ עוזר, שם התענגו הפעם בסעודת שבת דשנה ורחבה, במאכלים נאים ומתוקנים.
בענין טבילה במקוה חמה בשבת: בזמן חז"ל היו הבלנים פרוצים ומחממים מים לבית מרחץ בשבת, על כן נמנו וגזרו שלא להתרחץ במים חמים כדי שלא יבואו להחם בשבת, דלענין רחיצה נחוץ מאוד החמימות וחששו על כל אדם שיבואו להחם כמו שעשו הבלנים (שבת מ: סי' שכו ומג"א סק"א). וחששו שגם בעודו רוחץ יחתה בגחלים כדי שתידלק האש לחמם המים (רשב"א שם).
האיסור הוא, שלא לרחוץ רוב הגוף גם בחמין שהוחמו מערב שבת. ולא לרחוץ אפילו אבר אחד בחמין שהוחמו בשבת (שו"ע ס"א). ומנהג אחרוני הראשונים מזמן המהרי"ל שלא לרחוץ כל הגוף אפילו בצונן, כיון שעלול מאוד לבוא לידי כמה מכשולים, כמו: סחיטת שיער, שחייה במקוה או בנהר, הפלגת חפצים על מים, לטלטל המים שעל גופו בכרמלית או ברה"ר (מג"א סק"ח, משנ"ב סק"ט וכא).
טבילה במקוה חמה בשבת
מנהג הרבה חסידים ואנשי מעשה לטבול במקוה חמה בבוקר יום השבת קודם התפילה, ואף דבפשטות מן הדין יש לאסור לטבול אפילו במקוה שהוחמה מערב שבת, שהטבילה היא כרחיצת כל הגוף. יש הרבה שנהגו להקל בזה, וכן נהג הרמ"א פריינד ז"ל לטבול במקוה חם ורותח (זמירות עטרת יהושע עמוד רמג) וכבר דשו בה רבותינו מאורי הגולה, ונצטט כאן מדבריהם [ולמנהג איסור רחיצה בצונן לא חששו לכו"ע במקום מצוה].
מחלוקת הקרבן נתנאל והנודע ביהודה
ראש המתירים הוא הקרבן נתנאל (פ"ב דשבת סי' כב, ק) שכתב: "כתבתי באריכות שטבילת מי מקוה בחמין [= טבילה במקוה חמה בשבת] לא הוי בכלל גזרת מרחצאות".
אבל למעשה לא זכינו לתשובתו שכתב באריכות, וכתב עליו הנודע ביהודה (מהדו"ת או"ח סי' כה): "ואין עלינו לקבל דברים שאין אנו רואים הטעם אם הוא טעם לשבח". וכן כתב החכם צבי (סי' יא): "חלילה להתיר איסור המפורש בגמרא, והעובר וטובל בשבת בחמין ודאי איסור עביד ושרי למיקריה עבריין" (ע"ע בפ"ת יו"ד סי' קצז סק"ב).
דעת הסדרי טהרה והאבני נזר שלא למחות על המקילים
בסדרי טהרה (בסופ סי' קצ"ו ושם בס"ק ט) כתב דבמקום שנהגו להקל אין למחות בידם, שהיא גזירה מאוחרת ואפשר דלא העמידו דבריהם במקום מצוה, דלטבול במקוה קר היא צער, בפרט בזמן הזה דירדה חולשה לעולם.
כעין זה כתב האבני נזר (או"ח סי' תקכו): "נראה לי שלא למחות במי שמתכוין למצוה, דמצוה לטבול בשבת שחרית כמבואר בכתבים, אבל הישיבה והשהייה במקוה ודאי שאסור, ואינו מותר רק ליכנס לטבול תיכף ולצאת לאחר הטבילה מיד, ומחוייב למחות מי שבידו למחות".
גדולי הדור שנהגו להקל בטבילה במקוה חמה בשבת
הרה"ק מצאנז זיע"א (שו"ת דברי חיים או"ח ח"ב סי' כו) כתב: לגבי טבילה במקוה חמה בשבת: "באמת על פי דין נראה לי דאסור, אך הסדרי טהרה מיקל, אך אין להאריך בזה כיון שכן נהגו גדולי דורינו היתר בזה, והנח להם לישראל".
וכה כתב הרה"ק הייטב לב זיע"א (שו"ת אבני צדק סי' לז) וז"ל: "על דבר שמטילין על ידי גוי מים חמים למקוה בשבת שהתרתי, אנכי לא אדע מה קול הרעש הזה, אם כי לפעמים הבלן אינו נזהר והגוי מטיל הרבה עד שנעשו המים חמין, לגוף הדין אין איסור ברור בטבילה בחמין בשבת. ואני הוספתי תבלין, דממה נפשך; אם כששופכין המים חמין בשבת מערבין אותן, אז אינו אלא פושרין. ואם לפעמים יקרה שאין מערבין, היא חמין רק למעלה אבל למטה בקרקע היא צונן גמור, אם כן אינו דומה למרחץ. והכי נוהגין ברוב מקומות מישראל ובכל גבולינו מסביב, מטעם שעכשיו הכל חולים אצל צינה והקולות יחדלון". ע"כ.
גם בשו"ת ישועות מלכו (או"ח סי' יט) מהגאון רבי יהושע'לי מקוטנא ז"ל כתב שהרה"ק השר שלום מבעלזא הנהיג שיהיה המקוה חם. וז"ל: "בשבוע העברה קבלתי מכתב מהגביר ר' איצלי יאסקאוויץ מעיר ראדום איך שהיה שם בש"ק והלך לבית הטבילה וראה שהמקוה חמה ביותר עד שבשר אדם נכוה, ואמרו לו שבהוראתי נעשה זאת, והקשה שהרי יש בזה איסור רחיצה בחמין בשבת.
והנה איני זוכר אם נשאלתי על זה, אמנם שמעתי והוגד לי אשר בק"ק טריסק עושין כן עפ"י הוראת הרב דשם, גם כמדומה ששמעתי מגאון אחד אשר גם הרה"ק מוהר"ש זצ"ל מק"ק בעלז הנהיג כך, ועכ"ז אין להקל כ"כ שיהא חם ביותר, לכן טוב הדבר להחמיר שלא יהא חם ביותר רק ממוזג כי אין להורות דבר התמוה לרבים". ע"כ.
וכך מובא בספר נפלאות התפארת שלמה (אות א) שתיקן בראדאמסק לטבילת שחרית בשבת קודש, שיכינו יורה רותחת מים מערב שבת, ובכל ערב שבת לעת ערב המשיכו המים מן היורה ע"י קנה לתוך המקוה, ותיקן מכסה מקרשים לכסות המקוה שלא תפוג חמימותה כל ליל שבת למען יהיה מוכן לטבילת שחרית בשב"ק לגודל המצוה.
דעת המשנה שכיר והמהר"ל מפראג להקל
אא"ז ז"ל (הגאון רבי ישכר שלמה טייכטל זצ"ל) בשו"ת משנה שכיר (או"ח סי' קיח) הוכיח מלשון הראשונים שלא נאסר רק רחיצה העשוי להעביר זיעה, אבל טבילה במקוה שאינו עשוי להעביר הזיעה, שנכנס ויוצא אחר שנתכסה כל גופו במים ואינו שוהה שם עד שיזיע, ואין דין בטבילה לשהות במקוה ולהזיע רק לטבול וליצא, על כן לא נכללה בהגזירה ומותרת אף בחמין. וכתב דאלמלא היה רבינו הנודע ביהודה רואה הוכחותיו לא היה מקשה על הקרבן נתנאל.
עוד טעם העלה שם, שלא נאסר להתרחץ רק במים שאפשר בשאובין, אבל מי מקוה שאי אפשר בשאובין והיא תמיד בקרקע לא נאסר, דבזמן הש"ס לא היו אפשרות לחמם מקוואות כשרות, ולכן לא פשטה גזרתם על טבילה במקוה במים חמין, שתכלית החמימות אינו משום רחיצה רק להפיג צינתן, ואין לנו לכלול בגזרה אלא מה שאמרו בעלי הגזרה. ואף דכהיום כבר מצוי מקואות כשרות עם מים חמין, עם כל זה אין בגזירה אלא מה שאמרו בעלי גזרה. וכדבריו כתב המהר"ל מפראג (גור אריה שבת לט:).
דעת הפוסקים לטבול בפושרים
במשנה ברורה (סק"ז) פסק שאין לטבול רק בפושרין ולא בחמין. וכן דעת הנודע ביהודה והסדרי טהרה (הנ"ל). וכן היה נוהג הגאון בעל קהילות יעקב (-הסטייפלר) זצ"ל לטבול בבור המקוה שטבלו בה בערב שבת ונשארה קצת חמה מאתמול ולא במקוה שהכינוה לשבת (ארח"ר עמו' רפז). וכן פסק האגרות משה (ח"ד סי' עד) דאנשים הטובלים במים חמין אין זה כהוגן.
יש נוהגים לחמם המים רק מערב שבת
על מנת לאפשר טבילה במקוה חמה בשבת, הרבה נוהגים להחמיר שיהיו המים מחוממים מערב שבת, שמכסים המים בכיסוי עב המחזיק החום עד למחרת בבוקר, ובשבת בבוקר הם פושרים. וטעם החומרא, דאילו במים שהוחמו בשבת ונעשה פושר אסור לרחוץ בהם (עי' שו"ע ס"ד), דכל עיקר רחיצת הגוף בחמין שאסרו חז"ל אינו אלא בפושרין דברותחין בלאו הכי אי אפשר לרחוץ (בית מאיר ביו"ד סי' קצז סק"ג). אבל בחמין שהוחמו מערב שבת דעת השולחן ערוך הרב (קו"א מהדו"ב לסימן רנ"ט) להקל אם הוא בגדר פושרים. וכתב בשו"ת מנחת יצחק (ח"ד סימן מד אות כו) דשיעור פושרים בזה הוא כחמימות הרוק (37 מעלות), והוא החום הטבעי של כל אדם.
ובשו"ת תשורת שי (סי' יז) כתב עוד טעם, דטבילה במקוה אינו כרחיצת כל הגוף, רק כרחיצת אבר אחד שמותרת בחמין שהוחמו מערב שבת. דהטעם שהחמירו ברחיצת כל הגוף בחמין שהוחמו מערב שבת הוא משום שאין זה דבר השוה לכל אדם רק למעונגים ומפונקים, אבל רחיצת אבר שהיא דבר השוה לכל אדם מותר בחמין שהוחמו מערב שבת, וטבילה במקוה חשוב כדבר השוה לכל אדם ולכן אין לאסור בחמין שהוחמו מערב שבת.
חימום מים בהסקה אוטומטית
בחידושי רעק"א (על מג"א סק"ד) כתב דמים שהוחמו בשבת שלא על ידי מעשה אדם דינם כחמין שהוחמו מערב שבת, וכן משמע דעת המשנה ברורה (סקי"ג). ולפי זה גם אם מחממים המקוה בהסקה אוטומטית על ידי שעון שבת דינו כחמין שהוחמו מערב שבת, ושייך בזה הַקוּלֹות הנ"ל
לפעמים כל מה שצריך לעשות זה רק להושיט את היד כדי להיגאל.
הריחוק מהשם יתברך הוא לא הדבר שמאיים עלינו. הוא מכאיב עד מאוד, אבל אין בו את סכנת האובדן. בכלל, השאלה אם אנחנו קרובים או רחוקים מה' יתברך היא שאלה שאף פעם לא נדע עליה את התשובה באמת. יתכן והרגעים היפים ביותר של קרבת אלוקים היו חבויים בשעות בהם הרגשנו הכי רחוקים, ולא ידענו על כך. וגם, כי תמיד נהיה במחול האינסופי הזה של קירוב-ריחוק: "כי צריך לדבק ולקרב עצמו להשם יתברך, כאלו כביכול השם יתברך נגלה ומתקרב אליו. אבל כל מה שמתקרב יותר להשם יתברך… צריך לידע שהוא רחוק מאד מהשם יתברך. כי אם יחשוב וידמה בדעתו שכבר נתקרב להשם יתברך, ויודע בידיעות השם יתברך, זה סימן שאינו יודע כלום. כי אם היה יודע קצת מהשם יתברך, היה יודע שהוא רחוק מאד ממנו" (ליקו"מ סג).
מהריחוק אין להתייאש. גם אם הריחוק נראה עצום, מול אינסופיותו של ה' הוא מתגמד, כמו שהקרבה הגדולה ביותר היא עדיין לא טיפה מן הים מצד גדולתו של ה'. גם המקום הרחוק והחשוך ביותר יכול להיגאל תוך שניה, כמאמרו של התם: "אצל השם יתברך הכל אפשר, ויכול להיות כהרף עין" (מעשה מחכם ותם), "כִּי אֵין לַה' מַעְצוֹר לְהוֹשִׁיעַ בְּרַב אוֹ בִמְעָט" (ש"א יד).
אין באמת מקום בלתי פתיר, ואין קלקול שאי אפשר לתקנו. "אצל השם יתברך הכל אפשר". אכן, 'אצל השם יתברך' דווקא, אבל אצלנו לא. יש מקום בו יש תהומות מהם אין חזרה ויש ייאוש בעולם. המקום הזה הוא איפה שאנחנו נסגרים לתוך עצמנו, ולא מוכנים להיפתח אל ה' וישועתו בתקווה אינסופית. הסגירות האנושית הזאת נמצאת בכמה מוקדים מרכזיים, ומעניין לגלות איך רבי נחמן נלחם בתורתו דווקא בהם: העצבות, הייאוש, החקירות האנושיות, ההתחכמות וההסתבכות.
מה עושה העצבות? היא לוקחת מצב שבור ומקולקל ומנסה לחוות אותו מתוך עצמו. היא לא מסתכלת על הטוב אלא רק לוקחת את החיסרון ומנסה לחוות אותו לבדו וכאילו לשאוב מהכאב הזה חיים, למרות שלא יוצא ממנו דבר חוץ ממוות, כשאין אמונה בטוב ברקע. ההתבוססות והחפירה האי רצונית בעצב ובכאב היא תופעה בלתי נמנעת למי שנופל בעצבות – יש רצון גדול להיבלע לתוך הכאב ולחיות בתוכו. אבל זה דבר שבאמת אינו אפשרי. הכאב רק גודל, וכנגדו מתגבר עוד פעם הרצון להיבלע עד הסוף ולהתכלות לגמרי, לחיות את המוות ובכך להמית את החיים.
באמת אין פתרון לעצבות מתוך עצמה. היא מעגל סגור של אבדון אינסופי. כל הגאולה ממנה נמצאת בהיחלצות ממנה, ביכולת להיפתח למקור עליון של תקווה. "דֶּרֶך הַיָּגוֹן וָאֲנָחָה לַעֲמד מִן הַצַּד כַּנַּ"ל, אֲבָל צָרִיך לִרְדּף אַחֲרֵיהֶם דַּיְקָא וּלְהַשִּׂיגָם וּלְהַגִּיעָם, לְהַכְנִיס אוֹתָם דַּוְקָא לְתוֹך הַשִּׂמְחָה" (ליקו"מ ב, כג). היגון והאנחה רוצים להישאר בצד, לבד, והתיקון שלהם הוא להכניס אותם לתוך מעגל הרוקדים, וכך לפצח את הסגירות המסתבכת שלהם.
וכמה שרבי נחמן נלחם בעצבות: "עַצְבוּת הִיא סִטְרָא אָחָרָא וְהַשֵּׁם יִתְבָּרַך שׂוֹנֵא אוֹתָהּ" (שם מח). סטרא אחרא היא הצד השני, כל מה שעומד מול ה' והקדושה. התיאור ההולם לעצבות הוא 'הצד השני' – התקיעות שמסתגרת לתוך עצמה ומתעקשת להישאר חסרה לבדה. כל גאולתה היא בשמחה שפותחת פתחים של אור. לכן מספיק רק למצוא נקודות טובות כדי לשמוח, כמו בתורה 'אזמרה' המפורסמת. די בנקודות של אור כדי לבקוע את הסגירות, לפתוח בה פתחים – ולו הקטנים ביותר – לסדוק את חומות הברזל העצובות, ואז בסוף הן קורסות.
גם הייאוש פועל בדרך דומה לעצבות. הוא לוקח משבר מסוים והופך אותו לעובדה מוגמרת. זהו, הוא אומר, נגמרו האפשרויות והתקוות שיקרה משהו. כך המצב יישאר ללא שינוי. מאיפה יכולה לבוא אמירה כזאת? איך באמת אפשר לומר שאין תקווה, שהמצב לא יכול להשתנות? הרי באמת אי אפשר לדעת לעולם דבר כזה; כל שאפשר לומר הוא שלא רואים את הישועה באופק, אבל זה לא אמור להוביל לייאוש.
באמת אין חכמה בייאוש, אבל הוא מאוד מתחכם. הייאוש הוא נבואה שמגשימה את עצמה. הוא מחליט לסגור את השערים בפני התקווה, את החלונות בפני האור, ואז באמת המצב אבוד. הייאוש הוא הסגירות בעצמה, וכשהאדם סגור בתוך הבעיה באמת אין לו מוצא ממנה. הרי לעולם 'אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים', ואי אפשר לפתור בעיות מתוך עצמן. אבל כאן בדיוק הטעות. אם הוא היה משאיר פתח של תקווה, היא יכלה לבוא ברגע האפשרי. כהרף עין, כמו שאומר התם בסיפורי מעשיות. עומק החטא הוא לא הקלקול, לא השבר, אלא סתימת הלב בפני ה', חוסר היכולת להאמין באהבתו ולקוות אליו בכל מצב.
"כי יש תיקונים נפלאים ונעלמים מאד שיכולים לתקן אותנו גם עתה ובכל יום ויום, ובלבד שלא נייאש עצמנו מצעקה ותפילה, לשאול בכל פעם, למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה'" (ליקו"ה ברה"פ ב). מספיקה רק תקווה כדי לזכות לתיקון. השאלה, התפילה, הרצון והתקווה, כל אלו בעצמם פותחים את הפתח לישועה.
לפעמים לא צריך יותר מזה.
רק להושיט את הידיים ולהיות מוכן להיגאל.
זה לא דבר קטן בכלל. זה יכול להיות הדבר הכי גדול שביכולתנו לעשות.
ואמר אשר עיקר הכלי זין של איש הישראלי לנצח את יצרו הוא רק התפלה והתבודדות, ועל ידי כל דבור ודבור של תפלה והתבודדות הוא מנצח הרבה, כמובן כל זה ב"לקוטי מוהר"ן" (חלק ראשון סימן ב). ואף על פי שמחמת שאין רגע בלא פגע בודאי היו צריכים לקיים "אין רגע בלא פגע ובקשה", ואף על פי כן גם מעט הדבורים שזוכה האדם לדבר לפניו מתוך עוצם דוחקו ועניותו באיזה פעם ביום, ונושא עיניו למרום ופורש כפיו לפניו יתברך, גם זה יקר מאד אצלו יתברך, כמבואר גם בזהר הקדוש על פסוק: תפלה לעני כי יעטוף, כמה וכמה יקר אצל השם יתברך תפלת העני, אפילו העני המתפלל על צרכיו הגשמיים, על חסרון פרנסתו וכיוצא, עיין שם.
* * *
דוד המלך אומר: "כי לא בקשתי אבטח וחרבי לא תושיעני" (תהלים מד, ז). כל ביטחון שיש לנו בדבר מהעולם, לעולם לא יביא לידי ידיעה מוחלטת שאכן הדבר עליו אנחנו בוטחים שיתבצע באמת יצא בפועל. אפשר לבטוח בחבר שלא ירמה אותך, אבל אי אפשר לדעת במאה אחוזים שהוא לא יעשה את זה. הידיעה יכולה להיות מאוד קרובה למוחלטת, של תשעים ותשעה אחוזים, אבל היא אף פעם לא יכולה להיות מוחלטת. אמנם, עצם זה שהידיעה אף פעם לא מוחלטת לא מפריעה לנו עבור עצם הביטחון, כי הביטחון לא בהכרח אומר שהדבר יקרה, אלא הוא רק נותן לנו תחושה של יציבות וודאות כשאנחנו מרגישים שיש כאן יסוד חזק וקיים שאפשר להישען עליו (ושונה הדבר בביטחון בה', כפי שנראה בהמשך). אני יודע שהחבר שלי מעולם לא עשה לי עוולה, ושהוא אדם ישר ואמין, וזה בעצמו מספיק לי בשביל להיות בטוח. יש כאן יסוד חזק ובלתי משתנה.
כשדוד המלך אומר שהוא לא בוטח בקשתו, עלינו לשים לב למשמעות הדבר. ביטחון, הרי, לא חייב להיות וודאי. מספיק שהוא יהיה בנוי על משהו אמין. אז גם אם החרב לפעמים נכשלת בקרב, מדוע דוד המלך לא בוטח עליה? בוודאי שהיה דוד המלך מאמין שנצחונו תלוי ברצון ה', ולכן הוא גם התפלל לקב"ה שיעזור לו במלחמותיו. אבל מעבר לכך, מדוע אי אפשר לסמוך גם על החרב, שלכאורה הוכיחה את עצמה כמצליחה בשדה הקרב?
להבין את הדבר, ניקח לדוגמה פעולה פשוטה כמו להגיע באוטובוס למקום מסוים. הפעולה נראית בעינינו כל כך פשוטה שאנחנו לא מסוגלים להבין איך היא תשתבש. כל מה שצריך זה בסך הכל להגיע בזמן, ולשלם. אבל נראה כמה גורמים יכולים להפריע בדרך: האוטובוס יכול להיות מלא, נוצר פקק פתאומי באמצע הדרך, הנהג אולי חדש ומתבלבל בדרך, הדרך נסגרה בגלל עבודות בכביש, גלגל הפסיק לתפקד, הרמזורים לא עובדים. אז להרבה גורמים אנחנו לא חוששים בגלל שאנחנו בוטחים ברמה מסוימת באמינות של החברה, אבל אחרי הכל הנסיעה לא תלויה רק בנהג ובאוטובוס, אלא בהמון גורמים חיצוניים כמו הרחוב, השכונה, העיר, ולפעמים גם המדינה והעולם. אין מי שיכול לשלוט על כל הגורמים הללו ולהבטיח לעצמו שהוא יגיע בדיוק כפי שתכנן. ישנה הסתברות מסוימת, אבל אף פעם לא גורם לביטחון.
כן הדבר גם במלחמה. הניצחון בסוף אכן מתבצע על ידי החרב. עצם המציאות הזאת יכולה להטעות את העין, כאילו החרב מנצחת. אבל גם כאן הנצחון תלוי בהמון גורמים שלא קשורים לחרב וגם לא למי שאוחז בה, שעל הרבה מהם אין לו שליטה: תנאי מזג האוויר, מקום הקרב, ההכנות, וגם כל אלו תלויים בגורמים אחרים שאי אפשר להבטיח אותם. כך מגיעה המסקנה ש"לא בקשתי אבטח וחרבי לא תושיעני", אלא "באלקים הללנו כל היום" (שם), "באלוקים נעשה חיל והוא יבוס צרינו" (שם קח). כשאנחנו מסתכלים על כל התהליך אנחנו מבינים שהתהליך כולו קרה בגלל רצון ה', והמעשה הקטן שלנו היה בסך הדחיפה הקלה על החומה, אחרי שכבר פגעו בה תותחים כבדים.
* * *
אנחנו מבינים שגם במלחמת היצר אנחנו נדרשים לכלי נשק. אי אפשר רק להשתמש בכל מיני עצות, שוודאי שהן נכונות וטובות, אבל הן רק מאפשרות בריחה מהניסיון, פתרונות זמניים וכדומה. לפעמים ניזכר במעשה מסוים שעשינו שהעלה אותנו והביא להתקדמות. אבל כשנתבונן לעומק נראה שלא תמיד הישועה תלויה באותו מעשה. הרבה פעמים הוא תלוי במצב הנפשי שהיה לנו לפניו, התנאים היו אז אחרים. זה לא בהכרח תמיד יהיה כך, אבל על כל פנים, אנחנו מבקשים כלי נשק שאיתו אפשר לפעול תמיד, שכל פעולה שלנו איתו תהיה ניצחון. אנחנו רוצים לאחוז בכלי הנשק עליו אומרים חז"ל "מיהו המנצח? מי שאוחז את כלי הקרב בידו". מאיפה נשאב את תחושת הוודאות, שבאמת יש לנו על מה לעמוד ועל מה להתקדם תמיד?
"ואמר אשר עיקר הכלי זין של איש הישראלי לנצח את יצרו הוא רק התפלה והתבודדות, ועל ידי כל דבור ודבור של תפלה והתבודדות הוא מנצח הרבה". התפילה היא אותו כלי נשק. המקום בו דברים באמת מתרחשים, בו נמצאת ההתקדמות הפנימית שכל אדם רוצה לעסוק בה, הוא התפילה האישית שלו עם ה'. אנחנו יכולים לשלוט על מצבנו הרוחני עד מידה מסוימת, אבל יש כל כך הרבה דברים שלא תלויים בבחירה שלנו, כמו נסיונות לא צפויים, הטרדות וקשיים שלפעמים אי אפשר לפתור איתם בקלות. אנחנו חושבים שההחלטה שלנו בסוף הצליחה, אבל באמת היא תלויה בעוד הרבה גורמים אינסופיים עוד לפניה. מזה אנו למדים שהנשק היחיד העומד לרשותנו הוא התפילה. היא הדרך האמיתית לשנות דברים במציאות.
"תולעת ישראל" (ישעיה מא) – "מה תולעת אין כוחה אלא בפיה, אף ישראל אין כוחם אלא בפיהם" (ילקוט שמעוני, סימן תנ).
ומכיוון שההתבודדות היא כלי הנשק שעומד לרשותנו, אין לנו לייחס אותה רק לצדיקים בעלי מדרגות, או רק לזמנים מיוחדים. מלחמת היצר היא יומיומית, ואין זמן, מקום או אדם שלא נתונים למלחמה הזאת. "אין רגע ללא פגע (לשון תפילה) ובקשה".
"…ומי שמשים אל לבו שכל כלי זין שלו הוא התפלה, מתעורר מחדש לעסוק בזה. ואם כי אין לי כוח ללחום כל כך וכו', אבל הלא אני כמו האיש חיל הפשוט שגם הוא לוקח כלי זין מבית המלך ומוכרח ללמוד תכסיסי מלחמה בכל יום, והכל בכוח המלך והשרים המלמדים אותו. ואיך שהוא אני יודע שהמלחמה ארוכה וחזקה מאוד ואין לי שום כלי זין וכו' כי אם מעט דבור פי, וגם זה בישועת ה' ונפלאותיו העצומים" (רבי נתן במכתב לבנו, עלים לתרופה מכתב שכג).
אם רק נקשיב פנימה נמצא כי הנשמה שלנו מעודדת אותנו לצאת חמושים באור הנר, הוא נשמת האדם ככתוב "נר ה' נשמת אדם", ובנוצה, שהיא בחינת ישראל שנמשלו ליונה ככתוב "יונתי בחגווי הסלע", ובכף, אשר דנה את הכל לכף זכות – ולמצוא את החמץ החמוץ והמחמיץ שבנפשנו כדי לבערו ולהעביר את אחיזתו בנו לעולמי עד…
בימים אלו נפתחת בכל בתי ישראל 'יחידה מובחרת' ללוחמה נגד החמץ המסתובב בחדרים, ונגד מעלליו בנפשותינו… החמץ, אומר רבי נתן בהלכות סעודה, הינו המחשבות הרעות שחודרות לנו לראש וללב והופכות אותנו לחמוצי פנים ולחמוצי לב, וגורמות לנו שוב ושוב להחמיץ ולא לראות את הטוב הטמון עבורנו בכל מצב בחיינו. רבי נתן אומר שהחמץ הוא בחינת עץ הדעת טוב ורע, אשר ביום בו אכלנו ממנו חדרו לתוכנו מחשבותיו הארסיות של הנחש הקדמוני, הגורם לנו לשפוט את כל מה שקורה לנו כטוב או כרע ובעיקר עוזר לנו להגיע למסקנה שהכל רע, ולכן מאותו יום קשה עלינו הדרך לזכות לראות את הטוב הטמון בחיינו, ואנו למצער מחמיצים אותו שוב ושוב…
אך המצה, לעומתו, כולה "פרי" של עץ החיים אשר בגן עדן, שכולו רק טוב. המצה היא בחינת אמונה ושמחה. ומדוע היא נקראת "מצה"? על שום שעושה מצה ומריבה עם המחשבות הרעות על ידי מחשבות של אמונה המפיצות אור ושמחה. כל "ביס" של מצה, דהיינו כל מחשבה של אמונה, "נלחמת" בחשכת המחשבות רעות, כי גם אור קטן של מחשבות טובות מאיר חושך גדול של מחשבות רעות .
הרבי מביאלה אומר – מנהג ישראל קדושים בליל ביעור החמץ, שהאשה טומנת עבור בעלה את פתיתי החמץ בין חדרי הבית ואז יוצא בעלה חמוש בנר, בנוצה ובכף עץ במטרה לגלות את פתיתי החמץ הטמון בין חדרי הבית. שואל הרבי מביאלה: מה מסתתר מאחרי מנהג זה? ועונה – האשה מכירה הכי טוב את ה"חמץ" הטמון בחדרי ליבו של בעלה ומחמיץ את חייו, ולכן אף בכוחה לעודד אותו לצאת ולחפש אחריו ולבערו מליבו.
על אותו משקל – בתוך כל אחד מאיתנו טמונה בחינת "אישה", שהיא הנשמה הטהורה. הנשמה שלנו מכירה את החמץ הנסתר בתוכנו אשר מחמיץ לנו את החיים ומוציא אותנו מבחינת "עץ החיים" לבחינת "עץ הדעת" המעוות את מחשבותינו לרעה ומדרבן אותנו לחקור ולהעלות ספק האם באמת טוב ואולי בכלל מאוד מאוד רע חלילה…
אך הנשמה שלנו לא מוותרת עלינו, ואם רק נקשיב פנימה נמצא כי היא מעודדת אותנו לצאת חמושים באור הנר, הוא נשמת האדם ככתוב "נר ה' נשמת אדם", ובנוצה, שהיא בחינת ישראל שנמשלו ליונה ככתוב "יונתי בחגווי הסלע", ובכף, אשר דנה את הכל לכף זכות – ולמצוא את החמץ החמוץ והמחמיץ שבנפשנו כדי לבערו ולהעביר את אחיזתו בנו לעולמי עד..
יהי רצון שנזכה להרגיש את אור נשמתנו הטמון בנו שהוא בחינת מצה שהיא לחם האמונה ועל ידו נזכה לבער את המחשבות הרעות מקרבנו עד אשר נזכה ותאיר נשמתנו ותעלה נחת רוח וריח ניחוח לפני בוראנו
בפרשה זו מתחילה המלחמה של יעקב ועשו, מלחמה הממשיכה עד היום הזה, הן עם כלליות עם ישראל העומדים כשה אחד בין שבעים אומות, והן בפרטיות מלחמת היצר השואב את כל כוחו משרו של עשיו, וכך הוא סדר הבריאה – 'הלכה בידוע עשיו שונא ליעקב'.
והנה בזמן שבית המקדש היה קיים כאשר היו יוצאים למלחמה היה הכהן המשיח מחזק כל אחד שלא יירא ולא יפחד מקול ההמון של האויב המנסה להפחיד. אך לפני שהיה מחזק את העם היה פותח ב"שמע ישראל" להזכיר להם הזכות של קריאת שמע – שזכות זו של קבלת האמונה, היא אשר תעמוד לזכותם לנצח במלחמה, ועל כן מה להם לפחד.
אחי היקר! התורה היא לכל זמן, הבה גם אנו נטה אוזן ונשמע לקול הצדיק הכהן המשיח, הצועק באוזנינו "שמע ישראל", צעקה הפונה לכל אחד בפרטיות, שכל אחד ישמע היטב שמדברים אליו: "אל תירא – אין לך מה לפחד, החזק באמונה – החזק בשמע ישראל, וכבר אתה נושע, גם אם אינך ראוי בכלל". ובזאת מלמד אותנו מורינו רבי נתן את הדרך שנלך בה, העצה הישנה בה הלכו ישראל למלחמה בגבורה ועוז, כח וזכות זו של ההתחזקות באמונה – קריאת שמע.
אחי, יתכן שבאמת עוברים עליך הרבה ביזיונות, חלישות הדעת, טרדות רבות שאינם מרפים ממך, מכות ונפילות מכל הצדדים, עד שנדמה לך שאינך כשיר למלחמה וכי אין סיכוי שתנצח, אל תאמין להרגשות האלו, אל תצא למלחמה לבד, שמע את הכהן המשיח, כך מצווה אותנו התורה, שלפני מלחמה מוכרחים לעבור את התדרוך שלו. היה חזק לזכור את האמונה בצאתך לקרב, תזכור שעל אף כל העבר הלא נעים, בכל זאת ה' עמך ואצלך, בוודאי יש לו נחת מכך שהינך מאמין בו, בוודאי הוא מתפאר מכל התחלה קטנה שרצית להתחיל, אם תזכור זאת, תזכה לעבור בשלום את הגשר הצר.
גם אם נדמה לך שאתה אשם בכל מה שקורה ונעשה איתך, בכל זאת אם תחזיק ב"שמע ישראל" תראה פתאום שניצחת נגד כל הסיכויים, ועל אף כל הפחדים שהיצר הרע ניסה להפחידך בקול רעש גדול כאילו הנך קטן לעומת צבא גדול, תזכה למצוא את עצמך מהר מאוד בצד השני של הגשר בריא ושלם. רק זכור: ה' לי לא אירא, מה יעשה לי אדם – הוא בוודאי יעזור, הוא הרי רוצה שתנצח ותגמור.
דע לך: דברים יכולים להשתנות, רק תאמין, עצום את העיניים ואמור קריאת שמע, ייחד עצמך עם ה' שרק הוא נמצא כאן בעולם, והוא אוהב אותך מאוד – והנה… נושעת!
הרחובות מלאו באחת באנשי צבא, סוסים אבירים ותרועות לוחמים. ככלות חודשים ארוכים של קרבות עקובים דם, אש ותמרות עשן, הבקיע צבא המלך את שורות האוייב, פרץ את המצור שהטילו ושב אל העיר הכבושה בקול תרועה. חודשים ארוכים שרויה היתה עיר המחוז תחת כיבוש זר, אנשיה שועבדו בעבודות כפייה; נכסיה נשדדו ובתיה חרבו ברובם. מלחמה ארוכה ומתישה התנהלה על חומותיה, בסופו של קרב הכניע צבא הממלכה את האויב, גירש את הכובשים והעניק דרור לעיר.
את פני החיילים המשחררים לא קידמו תרועות שמחה, לא זרי פרחים ולא נפנופי תהילה. תושבי העיר המדוכאת אף לא טרחו להציץ מבעד לחלונות האטומים. ספונים היו לחלוטין בדכאון הכיבוש; בימים הראשונים לא נראתה נפש חיה ברחובות, התושבים כאילו מאינו לקבל את בשורת החירות.
במצב שכזה – סבר המלך – בלתי ראוי לחגוג שחרור ונצחון; לא נוכל לנופף בדגל ניצחון שעה שהתושבים עצמם חיים כמו תחת כיבוש. את חגיגות השחרור הא דחה למועד מאוחר יותר. קודם כל יבנה את העיר, ישקם את הריסותיה ויטפל בנפגעים. את השחרור הוא יחגוג יחד עימם, עם אנשים הרואים עצמם בני חורין…
* * *
זה לנו שבוע שני של אותות ומופתים עצומים ונוראים. פרשת בא פותחת בעיצומם של עשרת המכות. אחרי שיעבוד ארוך ומדכא תחת יד ממלכת הטבע, באות פרשיות התורה האחרונות, ומהדהדות באוזננו בקולות וברקים. השי"ת מגלה את השגחתו לעין כל והתורה אינה חוסכת בדברים, מספרת לנו, ליהודים שבכל דור ודור, מה עושה האב הרחום עבור בניו האהובים.
ובכל זאת, אחרי ככלות הכל, עלול בן דורינו למצוא את עצמו יושב מן הצד, בוהה במראה הגדול הזה ואינו מבין 'מה לי ולכל זה'. בשנה שעברה סיפרה התורה את אותם סיפורים, והכל טוב ויפה, אבל איך כל זה נוגע לעולמי שלי? למען האמת, זו אֵם כל הבעיות. קשה לנו להתרגש ממה שנדמה כאילו נעדר חידוש ועכשוויות, ואם סיפור יציאת מצרים התרחש רק אי שם בעבר הקדום, הרי שהאותות והמופתים שזיעזעו את הבריאה אז, אינם עשויים להשפיע במאומה על מה שקורה לנו היום, כאן ועכשיו. חלילה וחס!
לצאת מתוך שגרת ההרגל
הקושי לבוא לידי התפעלות תופס אותנו בתחומי חיים נוספים. אין חומר דביק ומייבש כמו הרגל של שגרה. לזאת ייקרא 'עולם כמנהגו נוהג'. אנשים תופסים את המציאות כתנועה מתמדת של עליה וירידה, נסיגה והתקדמות, מעגל חוזר חלילה שאין בו כל שינוי מעורר התרגשות. אם המציאות נדמית ככזאת, לא פלא שאנו מתקשים למצוא בכל המתרחש מסקנה ממשית לעצמנו.
ואם כך, המצב שלנו אכן כזה הוא. ממצרים יצאנו והיציאה הזו מתרחשת בכל יום ואצל כל אדם, אך יתכן מאוד שעדיין איננו מודעים למשמעותה של הגאולה. כך קורה שהעולם מרעיד ומשתומם מרבבות ניסים ונפלאות שעושה הקב"ה עבור כל יהודי כל יום, אך בעל הנס עצמו אינו מכיר בנס.
לשם כך, אומר מוהרנ"ת, מצוה התורה הקדושה "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך". ומוסיפים חז"ל "בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". יציאת מצרים אם כן, מתרחשת אצל כל אדם ובכל זמן, עבודתו של כל יהודי היא 'לראות עצמו' בתוך חסדי השם העכשוויים, ולהודות על כך מתוך התרגשות ושמחה.
יציאת מצרים, עכשיו.
והיכן באמת נוגעת יציאת מצרים לחיינו העכשוויים? בכל תחום!
היציאה ממצרים לא היתה רק נדידה מחבל ארץ כלשהו לנקודה אחרת על פני המפה, היתה זו יציאה מהותית משיעבוד הטבע אל תחת יד ההשגחה. עם ישראל חולץ ממעמקי האמונות הכוזביות הרואות בטבע ובמקרה כח שולט, ונכנס אל תוך האמונה הטהורה. היציאה הזו הפכה אותנו לעם השם, ועל כך אנו מברכים בכל יום "אשר בחר בנו מכל העמים". ה'בחירה' הזו רוממה אותנו מתפיסות העולם, האמונות והדעות, להן סוגדים כל עמי תבל, והניחה אותנו במקום אחר לגמרי, בגורלו של השם. היציאה ממצרים נוגעת גם באופן אישי לכל אחד, מוהרנ"ת מכנה את גאולת מצרים 'התעלות הנפש'. ההתרוממות אל מעל לטבע וההתדבקות בהשגחה וניסים, הם גאולת הנפש.
כעת, איך נוכל לרכוש את האמונה הזו ולגרום לה לבעור אצלנו בלב? – בדיוק לשם כך תיקנו לנו חז"ל את קריאת הפרשיות הללו בתקופה הזו.
כדי שלא נישאר אדישים
כל אחד מאיתנו בחייו האישיים, וכולנו יחד כעם, חווים היטב את הגלות במהדורת הווה. כמו במצרים גם היום, הגלות מייסרת ומזככת. גאולה ממתינה לכל אחד מאיתנו ללא ספק; גאולה ממתינה גם לכולנו יחד באופק. בפסח הבא עלינו לטובה, תופיע בעולמינו הארה חדשה של גאולה, עם ישראל ייבחר שוב לעם סגולה, נצא כולנו לחירות ונקבל דעת חדשה. גאולה כאמור, יש, אך ידיעת הגאולה, והפנמת משמעותה, זה כבר עניין אחר. כאן נדרשת מאיתנו עבודה, והזמן המתאים ביותר הוא כעת.
השבועות הבאים, אלו המשתרעים בין שלהי חורף לעיצומם של אדר וניסן, נועדו לצורך הכנה. כעת, בשעה שנקראות פרשיות הגאולה, האותות המופתים וגילויי ההשגחה, זה הזמן להתעורר ולקבל הרגשה אמיתית במשמעותה של גאולת הנפש, לחדש את ההרגשה בהיותינו עם נבחר להשם, עם מיוחד נעלה ומרומם מכל שלטון זר, ומכל פגעי הטבע, המקום והזמן. שובבי"ם אלו שבועות של תשובה והתקרבות, ולשם כך נצרכת לנו התפעלות. התרגשות ושמחה אמיתית בבשורת הגאולה.
כשיש לאדם אויבים, כדאי לו לדון אותם לכף זכות ולא להשיב להם כגמולם, אלא אדרבה, להשתדל להטיב להם בכל מה שהוא יכול, כמו שאנחנו מבקשים בסוף תפילת שמונה עשרה: "ונפשי כעפר לכל תהיה".
כלומר, עלינו להתייחס לשונאינו כמו שהאדמה מתייחסת לכל הדורכים עליה, כאשר למרות זאת היא משפיעה להם כל טוב; מגדלת עצים וצמחים, ומעניקה להם מחצבים מכל הסוגים.
שכן מי שמשיב לשונאו כגמולו, הוא מסייע לו בכך שיצליח לבצע את זממו. כמו גנב שחופר מנהרה כדי לפרוץ לתוך בית חברו, שכאשר בעל הבית יחפור גם הוא מצדו, בכך הוא רק יסייע לגנב להגיע ליעדו. על בעל הבית, פשוט לשפוך עוד ועוד עפר לצד החופר, ובכך יקשה על הגנב וגם יסתום את המנהרה.
כך בנמשל, אם ירצה אדם להתנקם בשונאיו ולהתעמת עמם, פיזית או מילולית, הדבר יוריד ממנו את ההגנה שמגיעה לו מן השמים, דבר שיסייע לשונאו לבצע בו את זממו. אבל אם ידון את השונא לכף זכות וייטיב עמו, כי אז יזכה לעליה רוחנית שתוסיף לו הגנה, כך שיינצל מאויבו.
דבר זה ניתן ללמוד גם ממשה רבינו, שהשתדל להתפייס ולהשלים אפילו עם השונאים הגרועים ביותר כדתן ואבירם, שכן הוא ידע כי אם יתעמת איתם, הוא עלול לפגוע באיכות ההגנה הניתנת לו מן השמים כדי לגבור על אויביו.
נִיטְל (או: ניטל נאכט – ליל ניטל) הוא ליל חג המולד, שבו נהגו בקהילות רבות במזרח אירופה שלא לעסוק בתורה, משקיעת החמה באותו לילה ועד חצות הלילה.
התאריכים שבהם מצוין ניטל שונים ממקום למקום, על פי התאריך בו מציינים הנוצרים את חג המולד, היינו: ב-24 בדצמבר או ב-6 לינואר (ויש מציינים ב-5 לינואר).
מנהגי ניטל בברסלב
האם גם בברסלב נהגו ניטל? התשובה מופיעה בהערת שוליים בספר "שיח שרפי קודש" החדש (כרך ג, עמוד שע"ד, הערה יט), וכה דבריו:
"אצל אנשי שלומינו באוקראינה היו נוהגים בליל ניטל, החל בליל העשרים וחמישה בדצמבר, לספר מעשה זה של "סורוק סוועטיע" (ראה בהמשך את סיפור המעשה) בין תפילת מנחה וערבית, כמו כן, היו לומדים אז ב'קלויז' סיפורי מעשיות, ומיד אחרי תפילת ערבית היו הולכים לישון וקמים בחצות הלילה כרגיל, שאז כבר אין זה 'ניטל'." כך סיפר רבי לוי יצחק בנדר ז"ל
"וכאן בארץ ישראל – סיים רלי"צ בנדר ז"ל – אין שייך כלל ענין זה"
בפרשת לך לך אנו לומדים על נסיונו הגדול של אברהם אבינו, כאשר ציווהו השי"ת לעזוב את ארצו, מולדתו ובית אביו וללכת אל הבלתי נודע.
נסיון זה הינו השלישי מעשרת הניסיונות שנתנסה בהם אברהם אבינו עליו השלום ועמד בכולם, קדם לכך נסיון 'אור כשדים'; שאברהם אבינו, כאשר הכיר והאמין בבורא העולם, שבר את כל פסלי בית אביו והוכיח לכל בני העולם כי יש מנהיג לבירה וכי כל הפסלים הבל, ועל מנת להענישו השליכוהו לאור כשדים ועשה איתו הקב"ה נס והוא ניצול.
יש להבין מדוע במעשה כה מרומם של מסירות נפש, שהיה מוכן להישרף על דבר כבוד השי"ת אינה מאריכה התורה בכל הפרטים, כמו בנסיון הנוכחי אשר לפי ראות עינינו אינו נסיון גדול כל כך, בפרט כאשר ה' מבטיחו שיתן לו הכל, כפי שכתוב "ואעשך לגוי גדול" וכו'.
התשובה היא, כמו שמבארים המפרשים וספרי החסידות, כי מבחינה מסויימת יותר קל למסור את הנפש פעם אחת מאשר להיות תלוי ועומד לתקופה ארוכה.
ולכן מאריכה בזה התורה, שכן ציווי זה של 'לך לך' הינו בעצם הוראה לכל אחד ואחד ללכת אל עצמו; לחפש את פנימיות נפשו: היכן אני בעולם. לבדוק את עצמו כמה הוא קשור לה' באמת.
כי לפעמים האדם עושה את מצוות השי"ת בגלל ההרגל שהוא התרגל מילדותו, כי כך ראה אצל אביו וכן הלאה, אולם על האדם מוטל לעזוב את מולדתו ואת בית אביו, רק לחפש בעצמו את עבודת ה'.
וכך מלמד אותנו רבינו ללמוד ממעשה אברהם אבינו (בהשמטה שבתחילת ליקוטי מוהר"ן ח"ב) שהכתוב מעיד עליו "אחד היה אברהם", היינו שהיה יחידי נגד כל העולם, וכך גם אנו צריכים להיות, לעמוד איתן נגד כל המלעיגים והמונעים מעבודת השי"ת, שלא יחוש ולא יסתכל עליהם רק יהיה בבחינת 'אחד היה אברהם' כאילו היה יחיד בעולם.
וגם לענייננו, עלינו ללמוד מכך שלא לעשות את מצוות ה' מחמת שכולם סביבנו עושים כך, וממילא הכל נעשה בקהות חושים וללא רגש אמיתי, אלא יש לעמוד יחידי להתגבר על המניעות מהסוג הזה, לעורר פנימיות נפשו ולבבו להיכנס לרבדים העמוקים של כל מצוה.
לדוגמא, ביום ערב שבת קודש יעצור האדם לכמה דקות בתוך כל המולת ההכנות לשבת, ויישב את דעתו להתבונן מהי שבת קודש: העולם היה תוהו ובוהו לא היה כלום, ובגלל רצון השי"ת, שיהיו נבראים שיעבדו אותו וימליכו אותו, לכן ברא את העולם בששה ימים, וביום השביעי שבת, ולכן הוא רוצה שגם אנו נשבות. ומכיון שהנשמה שיש בתוכינו חצובה מתחת כסא הכבוד, וקודם שיורדת לזה העולם משביעים אותה שתעשה מצוות ולא תעשה עבירות, אנו מתכוננים עתה לקיים את ציווי המלך לשבות ביום זה מכל מלאכה.
כך מסופר על ר' אברהם בר' נחמן מטולטשין שהיה מחכה ומייחל לשלשה דברים ואחד מהם הוא השבת, והיה יושב ומצפה לקראת יום השבת קודש בערגה וכיסופים והשתוקקות להשי"ת.
וכך גם בכל מצוה, אם יתבונן לרגע קט "מה אני הולך לעשות עכשיו?". אדם לוקח פרי ומברך עליו – אפילו אם הוא מברך בכוונה, הרי שאם יעצור לרגע להתבונן מה הוא עושה עכשיו, מצווה לברך את ה', הרי בכך הוא בונה את הנפש הפנימי באופן נעלה ביותר.
רבינו הק' כותב בליקוטי מוהר"ן בתורה ס"ב "בא אל פרעה": כי השם יתברך מחמת רחמנותו ברא את העולם, כי רצה לגלות רחמנותו, ואם לא היה בריאת העולם, על מי היה מראה את רחמנותו, ועל כן ברא את כל הבריאה מתחילת האצילות עד סוף נקודת המרכז של העולם הגשמי כדי להראות רחמנותו, ומבואר שם שכדי לברוא את העולם היה צריך לצמצם את האור אין סוף, כדי שיהיה מקום פנוי שבו אפשר לברוא העולם, ומאותו צמצום נעשה חלל הפנוי שבתוכו נברא העולם, את הצמצום הזה לא ניתן להבין, אלא לעתיד לבוא, מכיוון שגם בתוך הצמצום יש אלקות.
מוהרנ"ת מביא בליקוטי הלכות (תפילת מנחה ד') שיש הרבה בחינות של חלל הפנוי, ואחת מהם היא בחינת "ירידה שקודם העליה" והירידה היא תכלית העליה, כי כשאדם עולה מדרגא לדרגא, הוא נעשה בריאה חדשה, כי נתחדש ממש בבחינת תתחדש כנשר נעורייכי, ונעשה בריה חדשה בבחינת אני היום ילידתך, ועל כן קודם שזוכה לזה לעלות מדרגא לדרגא, צריך שיהא ירידה והיא תכלית העליה, כי הירידה היא בחינת הצמצום שצריך שיהיה קודם הבריאה וכנ"ל, וזה בחינת צדיקים תחילתן ייסורין וסופם שלוה, כי הייסורין באים מהצמצום שקודם הבריאה, וזה הוא בחינת כל המניעות והעיכובים שיש להאדם קודם שזוכה לעשות איזה מצוה או דבר שבקדושה, כי בכל דבר שבקדושה בוראים עולמות כידוע, ועל כן צריך שיהיה צמצום קודם.
"אף שאינו מבין הדבר בשכלו מכל מקום מבין הוא מרחוק שראוי לו להאמין, ועל ידי שמאמין נתעלה ביותר בעבודת ה'"
ר' צדוק בספרו "צדקת הצדיק" מדבר באותו ענין וכך כותב: שדווקא "אחז הרשע" שהפסוק אומר עליו "ולא עשה הישר בעיני ה'" ואחד הדברים שעשה הוא, שמנע תינוקות של בית רבן מלימוד התורה, דווקא הוא היה הכלי להוליד את חזקיהו שהיה מרביץ תורה ברבים ביותר כידוע, ומזה אנו רואים שהצמצום קודם העליה, הוא דבר הכרחי כדי להגיע לעליה, אך למעשה האדם כשהוא בשעת הירידה קשה לו לראות זאת, ובכל זאת עליו להתחזק באמונה שזהו רצון הקדוש ברוך הוא ורק על ידי כך יגיע לעליה.
חזקיהו המלך ידע שעתיד לצאת ממנו מנשה, ולכן לא רצה לשאת אשה, אך הנביא הוכיחו באמרו אליו, שאין הוא צריך לחקור מה ייצא ממנו, אלא עליו להאמין שגם מהרע ייצא טוב, וכשם שהצמצום של האור אין סוף, היה כדי לברוא את העולם, שהקדוש ברוך הוא רצה לגלות רחמנותו, כך גם הצמצום בעבודת ה' הוא גם כן טוב, כי בסופו של דבר ייצא ממנו דבר טוב, ואל לו להיגרר אחר בלבוליו ומניעיו שבאים אליו בשעת עבודתו את ה', כי כך דרכו של עולם הוא.
אולם בשעת נפילתו של האדם מעבודתו בקודש, יש לו הסתלקות הדעת, ומאין לו אותו דעת להתחזק בזה שעומד הוא בירידה שהוא לצורך העליה? כותב מוהרנ"ת שאף על פי כן נשאר באדם בעת כזו "כח הרשימו", ואף שאינו מבין הדבר בשכלו מכל מקום מבין הוא מרחוק שראוי לו להאמין, ועל ידי שמאמין, יוצא מהחלל הפנוי דהיינו הנפילה, ונתעלה ביותר בעבודת ה'.
ויהי רצון שנזכה לראות בכל פעם בעת הירידה, שזהו תכלית העליה, ונתחזק מאוד לקיים עצותיו הק' של רבינו זיע"א עד שנזכה לגאולה השלימה בכלל ובפרט אמן כן יהי רצון.
מבואר בדברי רבותינו זכרונם לברכה במדרש רבה, ובפרט בזהר הקדוש בפרשה זאת, שאותן שבע עשרה שנה היו עיקר ימי חייו שחי בשמחה ונחת כמו שכתוב שם בזהר הקדוש. ולכאורה תמוה הדבר: שכשהיה יושב בארץ ישראל לא ישב בשלוה, ובארץ מצרים שהיא מקום טמא, שאז התחיל גלות מצרים שמררו את חייהם, שם דווקא ישב בשלוה. אך כל זה הוא עניין ששון ושמחה ישיגו וכו' הנ"ל, שעקר שלמות השמחה בו יתברך, שזה עקר החיות, הוא כשמתגברין לחטוף את היגון ואנחה להפכו לשמחה כנ"ל, שזהו עיקר הבירור מהיכלי התמורות, שהוא על ידי שמחה כנ"ל. והעקר על ידי שמחליפין ומהפכים היגון ואנחה לשמחה כנ"ל.
וכלל הדבר כי כל עבודת האבות היתה לגלות ולהודיע אלקות הבורא יתברך בעולם, שרק בשביל זה בא האדם לעולם וזה כל השמחה והחיות. כי זה ידוע לכל שהעולם הזה מלא כעס ומכאובים ויגון ואנחה וסופו [של כל אדם] למות וימי חיינו הבל וכו', ואין שום שמחה וחיות בעולם כי אם על ידי התנוצצות האמת והאמונה, כי אמת סמא דחיי [תרופת החיים] כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, ועיקר האמת הוא ה' יתברך בחינת ואמת ה' לעולם, שהוא להאמין באמיתת מציאותו יתברך ולחתור ולהתייגע כל ימיו להתקרב ולהתדבק בו יתברך בחינת ובו תדבק, שזה כל החיות, כמו שכתוב ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך לאהבה את ה' אלקיך ולדבקה בו כי הוא חייך וכו'.
אבל זה הדבקות בשלמות אי אפשר לזכות כי אם כשמכניעים כל תאוות הגוף לגמרי, כמו אבות העולם, עד שזכו להמשיך האמונה הקדושה על עצמן בכל פעם עד שבאו לשמחה גדולה על ידי זה. ועל ידי זה בררו בכל פעם מהיכלי התמורות עד שעלו בכל פעם בכל העליות הנזכרות לעיל עד שזכו להשגת אור האין סוף בבחינת מטי ולא מטי כל אחד כפי עבודתו, כי יש בענין זה מדרגות רבות.
אבל אף על פי שהאבות וגדולי הצדיקים שברו הגוף לגמרי עד שזכו למה שזכו לעיקר שלמות השמחה הזאת בו יתברך, בחינת שמחו צדיקים בה', וכתיב וצדיקים ישמחו ויעלצו לפני אלקים וישישו בשמחה, וכן הרבה. אבל כל יגיעתם היתה לתקן כל העולם להמשיך השמחה והחיות הקדוש הזה בלב כל אחד ואחד מזרע בית ישראל, שאפילו מי שלא הכניע תאוות גופו לגמרי, יזכה גם כן להתקרב אליו יתברך על ידי שמירת התורה והמצוות. ואפילו מי שפגם [הרבה] כמו שפגם, בכל עת שחפץ וחותר להתקרב לה' יתברך יוכל לשמח ולהחיות נפשו בגודל כחם של הצדיקים, על ידי שיאמין שכל נקודה ונקודה טובה שזוכה, על ידי כל מצוה ומצוה שעושה, אין ערך לזה! ואפילו נקודות טובות של עשיית המצוות של פושעי ישראל עולים על כל התענוגים של הבל ועל כל מיני עשירות וכו' של כל העולם כולו, עד שישמחו את נפשם ביותר על שהם גם הם זוכים לטוב אמיתי ונצחי כזה לעסוק בעשיית המצוות, שעל ידי זה מתדבקין בו יתברך שהוא חי החיים מקור השמחה של כל השמחות. כמו שכתוב ואבואה אל אל שמחת גילי וכו', וכתיב תודיעני אורח חיים שבע שמחות את פניך נעימות כו', שכל זה הוא בחינת ששון ושמחה ישיגו הנ"ל שחוטפין היגון ואנחה ומהפכין אותו לשמחה וכנ"ל.
וזה בחינת כל הגלויות שעוברין על ישראל שעיקרם הוא גלות הנפש שהיא רחוקה מאביה שבשמים, שעיקר הגלות הוא העצבות כנ"ל, כי מחמת חטא אדם הראשון וקלקולים של כל אחד ואחד בכל דור ודור, על כן בהכרח להיות בגלות עד שבכוח הצדיקים הגדולים יבררו על ידי זה דווקא מהיכלי התמורות, ועקר הבירור על ידי השמחה, על ידי שיהפכו היגון ואנחה לשמחה וכנ"ל, שזהו בחינת מכירת יוסף למצרים שעל ידי זה דווקא היו יכולים להתקיים במצרים, כמו שכתוב כי למחיה שלחני אלקים לפניכם וכו' וכנ"ל. כי יוסף הוא בחינת התלהבות השמחה על ידי בחינה הנ"ל כנ"ל, עד שהוכרחו גם יעקב אבינו ובניו הקדושים, [שהם] כלל קדושת ישראל שירדו כולם למצרים, ושם דווקא חי יעקב בשמחה ושלוה, כי אז השיג בשלמות שגמר הגאולה האחרונה יהיה על ידי זה דיקא; על ידי שיורדין הצדיקים לעמקי עמקי היכלי התמורות שהם בחינת מצרים וכל הגלויות שנקראים על שם מצרים כמובא, ומבררים הקדושה משם דווקא והכל על ידי בחינה הנ"ל על ידי שבכוחם הגדול מהפכים היגון ואנחה לשמחה כנ"ל, שזה עיקר בחינת הבירור מהיכלי התמורות. כי היכלי התמורות רוצים בהיפך: להמיר ולהחליף הכל חס ושלום עד שאי אפשר לבאר ולספר סברותיהם המהופכות מן האמת, כי אין קץ לדברי רוח ולא יוכל הפה לדבר ולא תמלא אזן משמוע. אבל נקודתם של גדולי הצדיקים האמיתיים עולה על הכל והם ממירים ומחליפים לטובה עד שמהפכים היגון ואנחה לשמחה כנ"ל
(ליקוה"ל, הלכות הודאה ו,נא)
וירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי אלה (מח,ח)
וזה בחינת וירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי אלה ויאמר בני הם אשר נתן לי אלקים בזהוכו'. ששאל, מי אלה? שאינם ראויים לברכה, כי ראה רשעים גדולים שיצאו מהם. והשיב לו יוסף, בני הם, אשר נתן לי אלהים בזה. ואיתא בספרים שהשיב לו, שבזה בעצמו שאתה רואה [רשעים גדולים שיצאו מהם] יש שם גם כן ניצוצות קדושים, שבשביל זה ראויים לברכה. שזה היה עקר הויכוח בין יעקב ליוסף, כי בענין זה של אזמרה, ללמד זכות על הכל, יש בזה כמה בחינות בין הצדיקים, כי הוא עבודה גדולה כמו שמצינו שאפילו גדולי הצדיקים לפעמים לא ידעו ללמד זכות כראוי והקפיד ה' יתברך עליהם כמו שמצינו בישעיה והושע וכו'. ועל-כן גם יעקב אבינו קדם הסתלקותו מחמת שראה גדל הרשעות של הרשעים שיצאו מאפרים ומנשה, על-כן גם הוא תש כחו עד שלא ידע ללמד עליהם זכות ולברכם, על-כן שאל, מי אלה?שאינם ראויים לברכה! עד שהשיב לו יוסף: בני הם, אשר נתן לי אלקים בזה. שהראה לו שגם בזה בעצמו נמצא זכות שיגע ומצא נקדות טובות גם בהרשעים שיצאו מהם. ועל – כן תכף נתרצה יעקב ואמר, קחם נא אלי ואברכם.
(ליקוה"ל, עירובי תחומין ו,טז)
שמעון ולוי אחים, כלי חמס מכרותיהם (מט,ה)
בענין הפגם של הדוחק את השעה, בזה נכשלים הרבה בני-אדם גדולים וקטנים, עד שנוגע הפגם לפעמים גם בצדיקים גדולים ונוראים, בבחינת כי העשק יהולל חכם וכו'. וזה היה הפגם של ראובן, שקנא קנאת אמו וחלל יצועי אביו, אף שבודאי היה צדיק גדול וכוונתו לשמים, וכמו שאמרו רז"ל, אף-על-פי-כן היה פגם גדול, ונאמר על זה: פחז כמים אל תותר, פחז דיקא; וכן הפגם של שמעון ולוי במכירת יוסף, ונאמר על זה: כלי חמסמכרותיהם, כי זו הבחינה של דוחק את השעה הוא בחינת חמס וגזל, אפילו אם [ה]פוגם בזה [הוא] צדיק גדול מאד. ובאמת יש בזה יצר הרע גדול אצל כמה בני-אדם, ולפעמים אף אצל הגדול במעלה, שבשביל דבר אחד שנדמה להם שהוא מצוה, הם מפקירים הכל ובאים על ידי זה לידי קלקולים רבים, ובפרט כשבאים על-ידי-זה לידי מחלוקת. וכשתעיין בכל המעשיות והמחלוקות שהיו בין הצדיקים והגדולים בכל דור ודור, הכל היה בבחינה זאת, שהבעל- דבר הטעה אותם כאלו [זה] שכנגדם פוגם הרבה, ומצוה למסור נפשם בשביל להדפם ולרדפם וכו'. ובאמת שגו בזה מאד, כי על-ידי מחלוקת וכעס אי אפשר לתקן בשום אופן, רק צריכין להתיישב הרבה איך להתנהג בענין כזה, והעיקר, לבקש מהשם יתברך שינחהו בדרך אמת, ולהתיישב עצמו הרבה אם יש לו כוח לרדפו, ואם חיוב מצוה זאת חל עליו דווקא, כי מצוה כזאת אולי טוב יותר שתתקיים על-ידי אחרים. בפרט אולי כוונת שכנגדו גם-כן ל[שם] שמים, רק שאי אפשר להבין דבריו, וגם אמרו עליו הרבה שקרים וכזבים, בחינת אשר לא גזלתי אז אשיב. ויש בזה עוד הרבה לדבר, כאשר יבין המשכיל בעצמו.
(אוצר היראה, מחלוקת ונצחון נח)
לא יסור שבט מיהודה (מט,י)
ועל זה התנבא יעקב אבינו כשבירך את יהודה שממנו יצא משיח לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליועד כי יבא שילה. מחוקק – זה בחינת הדפוס, שהתנבא שלא יסור שבט מיהודה זה בחינת שבט סופר, בחינת כתיבת הספרים הקדושים של התורה; ומחוקק זה בחינת הדפוס, שתתגלה חכמת הדפוס בעולם ולא תתבטל חקיקת והדפסת ספרי ישראל עד כי יבא שילה, דא [=הוא] משה משיח. כי על ידי ריבוי הספרים הקדושים, על ידי חכמת הדפוס, לא תשתכח התורה עד שיבא שילה דא משה משיח. וזה ולו יקהת עמים, אוסרי לגפן עירה וכו'כבס ביין וכו' חכלילי עינים מיין וכו' כי לעתיד כשיבא משיח אז יוכללו משה ודוד ביחד בתכלית האחדות, כי שילה דא משה שהוא משיח וכן דוד הוא משיח כמו שכתוב משיח אלקי יעקב כי נשמת משיח תהיה כלולה משניהם, ממשה ודוד, ואז תהיה הגאולה שלימה שאין אחריה גלות. כי נזכה לזכור האזהרות של משה ולקיימם בשלימות על ידי בחינת דוד. כי שניהם משה ודוד יוכללו ביחד. וזה בחינת עד כי יבא שילה ולא יקהת עמים שכל העמים, שהם השבעים אומות יתהפכו אל הקדושה ויתאספו כולם אל משה משיח.
(ליקוטי הלכות, יורה דעה, יין נסך ג,ו)
יששכר חמור גרם רובץ בין המשפתים (מט,טו)
וזה בחינת יששכר, בחינת 'יש שכר', שמודיע לכל באי עולם אפלו לגרועים מאד, כי עדיין יש שכר בחינת כי יש שכר לפעלתך ויש תקוה לאחריתך. כי כשאדם מתרחק מהשם יתברך, חס ושלום, מכל שכן כשנופל לתאוות רעות ועברות חס ושלום, אזי הוא בחינת רחל מבכה על בניהוכו', כי השכינה, שהוא קדושת ישראל, נקראת רחל כידוע, ואזי היא כמו רחל לפני גוזזיה נאלמה, דהיינו שקדושת הנפש מישראל היא בין הקליפות וכוחות הרע המעיקים ומצרים לה. ומגודל חלישותה על-ידי רבוי עונותיו היא כרחל לפני גוזזיה נאלמה שהן גוזזין וגוזלין אותה ונוטלין ממנה הודה ותפארתה והיא נאלמת ביניהם. ואזי היא בחינת שכינה מה אומרת קלני מראשי קלני מזרועי וכו', כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה.
וכשזה הרחוק מאד נתעורר בעצם רחוקו ואינו מייאש עצמו בשום אופן, ובוכה וצועק להשם יתברך תמיד, זה בחינת קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה, בגין כי איננו, (כמו שאיתא בזהר הקדוש), היינו שקדושת הנפש של ישראל, שהיא בחינת רחל, היא בוכה ומבכה על בניה, הינו על מעשים טובים שלה שאיבדה על-ידי תאוותיה הרעות. כי המעשים טובים נקראים בנים; כי עקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים. והיא בוכה במרירות גדולה מאד בבחינת נהי בכי תמרורים עד אשר קול ברמה נשמע, כתרגומו, קל ברום שמיא אשתמע [קול במרומי השמים נשמע] וכו'. ומגדל כאבה שהיא רואה שזה זמן רב שעדיין לא עלתה רפואה למכתה והיא צועקת ובוכה זה זמן הרבה ועדיין היא רחוקה מהשם יתברך כל כך. ועל – כן מאנה להנחם על בניה כי איננו, כמו שכתוב בזוהר, בגין כי איננו, הינו שאומרת בלבה, איך אפשר לנחמנו ואני יודע כי איננו?! כי אין השם יתברך עמי עדין, כי אני רחוק מהשם יתברך מאד מאד, אבל אף-על-פי-כן, אף-על-פי שהיא [=הנשמה] רחוקה כל כך, מאחר שמחזקת עצמה עדיין לצעוק ולבכות להשם יתברך תמיד, אזי מתעוררים רחמי השם יתברך ומאיר עליה הארה והתחזקות מלמעלה בבחינת, כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעלתך ויש תקוה לאחריתך וכו'.
וכל זה על-ידי הצדיק הדור הגדול במעלה מאד, שהוא בחינת יששכר שמאיר בכל נפש ונפש ומודיע לה כי עדין יש שכר, כמו שאמר רבנו זכרונו לברכה, כי אין שום יאוש בעולם, כי אין שום דבור ולא שום צעקה שנאבדים, אפילו צעקה משאול תחתיות אינה נאבדת לעולם, וזה בחינת יששכר חמור גרם, שהצדיק, בחינת יששכר שמאיר בכל הדרי מטה, בכל הנמוכים מאד, לבל יתיאשו עצמם מן הרחמים בשום אופן עד אשר משיב כולם להשם יתברך.
וזהו רובץ בין המשפתים, זה בחינת אם תשכבון בין שפתים כנפי יונה נחפה בכסף וכו', היינו כי משפתים זהו בחינת שפתי וגבולי ומצרי [לשון גבול] העובדי כוכבים וסטרין אחרנין שהם אורבים על הגבולות, שנקראים שפתים, ואינם מניחין את האיש הישראלי שיצא מהגבול שלהם להתקרב אל הקדושה בבחינת כל רודפיה השיגוה בין המצרים. והפסוק אומר, שזהו עקר שבח ומעלת ישראל.
וזהו אם תשכבון בין שפתים, היינו היצר הרע וחילותיו, כשהייתם שוכבים ואורבים בין שפתים, שהם הגבולין והמצרים לבלי להניח את איש הישראלי להתקרב להשם יתברך, גם אז כנפי יונה, שהיא כנסת ישראל, נחפה בכסף וכו', כמו שפרש רש"י, בכספה וחמדתה של תורה ומצות. כי איש הישראלי החפץ באמת לאמתו ואינו רוצה להטעות את עצמו, אזי אפילו כשהתאוות והמניעות וכו' מתגברין עליו כמו שמתגברין, ומניחין עצמם לארך ולרוחב ומתפשטים כנגדו מאד עד שאינו יכול לצאת מהם, גם אז בעוצם ריחוקו הוא כוסף וחומד ורוצה בכל עת להתקרב להשם יתברך ואינו מניח את הרצון והכסופין לעולם, וזה יקר מאד מאד בעיני השם יתברך, כי העיקר הוא הרצון והכסופין, כמבאר בדברי רבנו זכרונו לברכה בכמה מקומות, והשם יתברך משבח את ישראל בזה, שבשביל זה זוכים למה שזוכים. כי אם תשכבון בין שפתים לארב ולמנע את ישראל כנ"ל, גם אז כנפי יונה נחפה בכסף, בכספה וחמדתה של תורה ומצות כנ"ל. וזה בחינת יששכר חמור גרם רבץ בין המשפתים, שגם שם בין המשפתים והמצרים והגבולים שאורבים עליו ומתעים אותו מאד על – ידי התגברות התאוות והמניעות, גם שם מתגבר להכניע ולבטל את עצמו לגבי התורה והצדיק ומכניע גופו וחמרו [חמריותו] המגשם כחמור לשא עליו על תורה.
וזה בחינת ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל, כי כמה וכמה עתים, זמנים, עוברים על כל אחד ואחד מישראל, כי יש כ"ח עתים. עתים לטובה ועתים לרעה ובהם כלולים כל העתים העוברים על כל אחד ואחד מיום הוולדו עד יום מותו, אשר עליהם התחנן דוד, בידך עִתֹּתָי הצילני מיד אויבי ומרודפי. וזה עקר שלמות הצדיק הגדול במעלה המלמד תורה ודעת לישראל, כמו יששכר שיוכל להאיר בכל אחד ואחד מישראל שיוכל להתחזק ולשאר על עמדו בכל הזמנים והעתים העוברים עליו בבחינת ומבני יששכר יודעי בינה לעתים, שיודעים להכניס בישראל בינה וחכמה אמיתית שידעו בכל עת ועת שעוברים עליהם יהיה איך שיהיה לבלי לפול בדעתו חס ושלום, ולבלי להתרחק מהשם יתברך לעולם.
ראש השנה ויום הכפורים מאחורינו, הכהן הגדול כבר עשה סעודה – על שנכנס בשלום ויצא בשלום. הלשון של זהורית (חוט אדום) כבר נהפך ללבן (אנו מקוים) והחטאים נמחלו – היינו חושבים שכבר הגיע הזמן ללכת הביתה ולנוח קצת, וכי לא מספיק לנו קדש הקדשים? הרי הגענו כבר לשיא?!
לכן, קשה להבין, איך חג הסוכות משתלב בעבודות הגבוהות של ירח האיתנים ותהליך התשובה?
ובודאי אחרי שרבינו ורבי נתן אחריו – טרחו לתת טעם בדבר, סימן הוא שנחוץ לנו להבין בזה, כדי לקיים המצוה כמו שצריך, ולהפיק התועלת המבוקשת.
אמרו חז"ל (ברכות ל"ב): חסידים הראשונים היו שוהים אחרי תפילתם שעה, ולמדו מהפסוק: "ישבו ישרים את פניך" (תהלים ק"מ), והוא ענין של הורדת השפע שפעל בתפלתו. ויש לפרש את הפסוק: שאם אנו רוצים שהתפלה תפעל בנו – ויוסיף לנו ישרות – אז צריכים לשהות אחריו כדי שיקלט בנו, אחרת, היא רק קיימת לשעה, ואינה משאירה רושם.
וזוהי עבודתנו בימים הנוראים: ע"י התשובה והמלכת ד' פעלנו "שפע" לשנה הבאה. ואנו מתקרבים לסוכות שאז הזמן הנכון לקבל את השפע הנ"ל.
השאלה היא רק איך אכן נזכה לקבל את השפע הזה?
ובכן קודם כל עלינו לדעת שיש שני מיני שפע: א' שפע גשמי שמתבטא ביבול של השנה הבאה. ב' שפע רוחני הנקלט בתוך האדם ומוסיף לו דעת ואמונה.
א. בנוגע לשפע הגשמי כתב רבינו בלקוטי מוהר"ן תנינא סי' ה' שסוכה בגימטריה "מלאך", וצריכים לשמוח בסוכות כדי שירד השפע הגשמי בקדושה על ידי מלאך. כי כשהשפע יורד לעולם הגשמי על ידי מלאך זה עובר דרך כוחות הטומאה, השדים, שמקבלים ממנו רק כדי חיותם. אבל כשנחלש כוח המלאך אז נתערב באוכל כח השד המטמא מי שיאכל ממנו. וכדי שהשפע שפעלנו בימים נוראים לא יתקלקל צריכים לחזק ידי המלאך על ידי השמחה של חג הסוכות. ומובן מתוך הענין שלשם זה נחוץ גם המצוה לשבת בסוכה משום שהסוכה הוא בחי' מקיפים (לקו"ק כא) וכשיושבים בתוך הסוכה, בזה אנו פועלים שלא ישלוט בו זר.
ב. ובנוגע לשפע הרוחני, כלומר הדעת, שאנו צריכים לקבל, יש בזה שני מניעות כמבואר (בלקו"ק כב): אחד מצד הגוף ואחד מצד הנשמה. מצד הגוף, זה פשוט שהגוף הוא מתנגד לכל עליה בקדושה משום שאינו רוצה להתאמץ, ולכן צריכים לרכך את עזות הגוף על ידי מצוות מעשיות. לענין הנשמה, יש מניעה לקבל השפע הרוחני – שאנו מוכרחים לקבלו דוקא על ידי ז' הרועים שהם כלל הקדושה – משום שיש מנהיגים רעים המטעים את האדם ומכניסים בו דעות נפסדות, והאדם מתבלבל ואינו יודע ממי לקבל. וכדי להתגבר על המניעות שבאים מצד ספיקות אלה, מוכרחים להתקשר לצדיק האמיתי דוקא על ידי מעשים, דהיינו לשמשו באיזה צורה.
ולקבל השפע הרוחני, כותב רבינו, זה רק אפשר על ידי עזות דקדושה וזה בחי' קולות דקדושה. כי כל הקולות הן קול צעקה, הן קול אנחה, הן קול שופר, הן קול זמרה, הן קול צדיקי אמת, ושאר כל הקולות דקדושה, ואפילו קול קשקוש המטבעות של צדקה, הם בחי' עזות דקדושה (קל"מ שם).
נדרש מאתנו האומץ לקחת יוזמה ולתקן את עצמינו ולא להיסחף אחרי כולם מרוב בושה. אבל האדם נוטה להיות הססן, ומפחד להתבלט. חסר לו האומץ, והבטחון העצמי. ולכן, כותב שם רבינו, שבלי שמחה פנימית – זה בלתי אפשרי. שמחה זו רק מקבלים על ידי תורה ותפילה (נעשה ונשמע) שבא על ידי זה שהאדם שואף לעלות לדרגא גדולה יותר ברוחניות (ראה פל"ח שם).
וכותב ר' נתן (לקו"ה מתנה ה') שבזה שבאים אצל הצדיק מקבלים עזותא דקדושא, וכל מה שיש יותר עזותא דקדושא יכולים לקבל יותר מן הצדיק. ונראה הכוונה בזה, שהאדם מקבל שמחה מן הצדיק, כמבואר בכמה מקומות בדברי רבינו.
ומובא בתורה הנ"ל דעזות דקדושה הוא בחי' תשרי, ולכן נקרא ירח האיתנים כי אז צועקים ישראל בקולות וקול שופר, שהם כולם בחי' עזות. שעל ידי זה שמתקבצים לצדיק על ראש השנה, בזה אנו מכשירים את עצמינו לקבל ממנו. וגם מכניעים בזה את עזות הגוף על ידי הטרחות הכרוכים בנסיעה. והשמחה שמתקבצים יחד אצל הצדיק נותן לנו הכוח והעוז לצעוק אל ה'. גם מקבלים עזות דקדושה מקול השופר. וגם מה שזוכים לקיים מצוות שופר נותנת שמחה. ועל ידי כל זה אנו מסוגלים לקבל השפע שנמשך בר"ה ונחתם ביוכ"פ.
אולם, כתב רבינו, שהשפע מקבלים דווקא מהז' רועים בבחינת "שבעת ימים תמלא ידם" הכתוב אצל המילואים. וכתב ר' נתן ז"ל שבסוכות אנו מקבלים את השפע מהז' רועים שהם האושפיזין.
והענין שכל הקדושה בהאי עלמא תלוי בשבע כמו שבת, דיש שבע מדות של קדושה המתלבשות בזה העולם, ובזה הכוונה לקדושה של הז' רועים. לכן צריכים שבעה ימים בסוכה כדי לקבל השפע כמו שהיו צריכים הכהנים לשבת שבעת ימים פתח אוהל מועד לקבל השכינה (עי' כל זה מי הנחל וברבינו בחיי). וזה מה שכתב רבינו שמקבלים אמונה מז' הרועים, הכוונה, שבזה שמקבלים דעת גם מתגדלת האמונה, שהיא המדה האחרונה, ואם אין הדעת מגיע לאמונה הרי לא עשינו כלום.
מתבאר מכל זה שבזה שאנו גולים לסוכה (כמו שכתוב ביהי רצון במחזורים), בזה אנו מכניעים עזות הגוף. ועל ידי שמחת החג והתפילות והלל אנו מקבלים את הכוח לקלוט את השפע הרוחני. ובמיוחד היות והסוכה הוא בחי' מקיפין, ואנו צמודים, לבל יתערב שום זר לקדושה, חלילה.
בהושענא רבא שהוא יום האחרון של ז' ימי החג, והוא בחי' אמונה, אז מתגברים הדינים מחדש כמו בראש השנה, ושוב מסתלקים המוחין כמו שכתב רבינו (לקו"מ ע"ד) שהוא בחי' דיבור בלא דעה. ואז צריכים להתגבר שוב בצעקות של הושענא המקביל לקול השופר של ראש השנה (לקו"ה הוש"ר א'). ובתום הוש"ר שאז כבר נקלט השפע, יכולים לצאת מן הסוכה עם מוחין חדשים ופנים חדשים (ראה לקו"מ כא). ובשמיני עצרת נעשה יחוד של הקב"ה וכלל ישראל מתוך מוחין חדשים.
ועל פי זה מתבאר על נכון התפקיד של חג הסוכות, אחרי שפעלנו את השפע על ידי העבודות של ראש השנה ויום כפור, ואנו רוצים שיקלט אצלינו בבחינת שפע רוחני וגם גשמי. לכן נחוץ לנו השמחה של חג הסוכות והישיבה בסוכה ולהכניס את הדעת והאמונה שהתחדשו, משך שבעת ימי החג.
(הנה כל מה שהסברנו בקשר למצוות סוכה מבואר בלקו"מ לג (בסופו) לענין סוד כוונת הלולב. שעל ידי הלולב (בחי' צדיק) מורידים האהבה שבדעת שהוא למעלה מן הזמן והמדות (ר"ל למעלה מן הקדושה שמתגלה בזה העולם) ועל ידי שמקשרים את לבו לדעתו (ר"ל שממשיכים הדעת ללב) אזי מקבלים את זה. וזה פעולת הלולב, להאיר אל האתרוג שהוא בחינת מלכות (אמונה). ובזה מגלה מלכותו לכל באי עולם.
מתחדש לנו מזה דבד בבד עם זה שאנו עסוקים לקלוט את הדעת העליון שהתגלה, ולקבלו בתוכינו בכלים שלנו, שיש בהם מדות וזמנים, כמו כן באותו זמן ובאותן פעולות יש בזה התגלות מלכותו. וזה משום שמדת המלכות, המדה האחרונה, כוללת בתוכה גם ענין האמונה וגם ענין התגלות הקדושה בעולם. נמצא שכל פעולה שאנו עושים כדי להתעלות ולהתקרב עושה הוא גם כן קידוש השם משום שהעולם מתפעלים מזה. זאת הסיבה שכדי לעשות איזה פעולה בקדושה, צריכים להתאזר בשמחה ועזות דקדושה לעמוד נגד האדישות, התמיהה, וההתנגדות שמתעורר אצל אלה שחושבים שיותר מכובד להשאר בתרדמה ממה שלהתבלט ולמשוך תשומת לב).
אחרי שכבר נגמר המאבק על הקדושה נגד כל האורבים והמסטינים למיניהם, מורה לנו רבינו (לקו"ת ה') שנכון לנו תפקיד חדש בשמיני עצרת והוא תיקון המשפט. וז"ל העצות המבוארות: שמיני עצרת הוא בחי' תיקון המשפט, היינו "המשפט שאדם עורך לעצמו ומתבונן היטב אם הוא נוהג כהוגן בכל מדותיו". גם "ההודאה במשפט ה'", היינו האמונה האמיתית שהשי"ת נוהג בצדק וביושר בכל משפטיו והנהגותיו, והאמונה שכל מה שהשי"ת מסבב עם האדם הוא בודאי לטובה גדולה בגשמיות וברוחניות – זה עיקר תיקון המשפט.
ומסביר ר' נתן בהלכות ר"ח, ה"ו, שאדם נוטה לחשוב שאין מתנהגים אתו כשורה, ובזה מהרהר חלילה אחרי משפט ה'. ובאמת צריך להאמין שהבחירה שלו תלויה דוקא באופן זה שהקב"ה מתנהג עמו.
אבל לכאורה אינו מובן איך ובאיזה כלים עלינו לעסוק בענין כל כך קשה כמו תיקון המשפט דוקא בשמיני עצרת שבו כבר נגמרו כל התיקונים של חג הסוכות?
ונראה להסביר, שאחרי שזכינו לדעת ואמונה חדשה למרות כל מה שעבר עלינו, ובודאי היו כמה קשיים ומניעות שהיינו מוכרחים להתגבר עליהם, אז אנו מסוגלים להבין שהכל היה לטובה ומכל המניעות יצא נעימות. וכל זה אנו מקבלים ממה שמחזיקים את עצמינו קשורים לצדיק המורה לנו איך לעלות מדרגא לדרגא ולהתחדש תמיד.
וזאת אפשר לראות במעשה של החיגר שיש לפרשו בקשר לראש השנה – מכיון שמדובר במקום שהשמש והירח מדברים, וכבר כתב ר' נתן שראש השנה הוא כלליות חמה ולבנה (לקו"ה ר"ח ה' י"ב). אביו של החיגר צווהו לעסוק בהשקאת אילנות, זה ענין של תיקון הבריאה, אבל קודם הוא התעורר לעסוק בתיקון עצמו ולא לאכול נהמא דכיסופא, ונסע לעשות עסקים. בסוף הוא נפל לידי שודדים שהשאירוהו לגווע מרעב עד שברגע האחרון היה לו ישועה, והגיע למקום שהשמש והירח מדברים, ונתרפא ברגליו בזכות הצדיקים שמקבלים עליהם יסורים.
בודאי היה לו מקום להרהר על מה שקורה לו ומה עוול בכפו שיפול למצב מייאש כזה וכו', אולם הסוף היה שדוקא עומק הירידה הביאה לו את הישועה ולא רק שנתרפא הוא ובא על תיקונו, אלא שהביא גם לתיקון העולם, ובסוף נשקה האילן (ראה חכמה ותבונה). וכבר כתב רבינו שאם הולך לאדם לא כסדר צריך לבדוק אם אין בו גאות, וגאות מתקנים אצל הצדיק (לקו"ת פב לקו"ק י'). נמצא שכל מה שהלך שלא כסדר היה כדי שנחפש את הצדיק כדי שיביא אותנו לתיקון האמיתי, אחרי שזכינו להיות בראש השנה אצל צדיק כזה, ולעלות על הדרך של עלייה מדרגא לדרגא, להגיע בשנה זו להתחדשות המוחין והאמונה – כבר מצפים מאתנו להבין שאולי כל המניעות היו רק כדי שנתעורר כמו החיגר, לעסוק בתיקון נפשינו, וממילא גם בתיקון העולם, לגלות מלכותו בעולם, ולקרב הגאולה – שהרי כל נסיעה לצדיק פועלת לקרב את הגאולה (שש"ק).
שמעתי בשם רבינו זכרונו לברכה, שאמר גם לכמה אנשים אחרים: מחמת שהגוף שלכם עב מאד ועז וחזק וכו', על כן דארפט אים אסאך אן דולען [צריכים אתם להעמיסו הרבה] עם דיבורים קדושים מענין התכלית. וממילא מובן כי צריכין לדבר עם עצמו גם כן דיבורים הרבה מענין התחזקות, לחזק את נפשו בכדי שלא ירפו ידיו לגמרי חס ושלום. וכמובא בהשירים והחרוזים של רבינו ז"ל, ובמקומות הרבה מדבריו ז"ל. וכמו שאנו אומרים בכל יום בבוקר: מה אנו מה חיינו וכו', לבד הנשמה וכו', אבל אנחנו עמך וכו' אשרינו וכו' וכמובא בדבריו ז"ל (בליקוטי תנינא, סימן קכ"ה).
חשיבות ההתחזקות והשמחה בנקודה טובה
ענין ההתחזקות, שהאדם מחזק עצמו, ומרגיש שמחה בלבו עם הנקודות טובות שזכה לעשות (וכמו שלימד אותנו רבינו בתורה הידועה רפ"ב "אזמרה לאלקי בעודי") – הוא חשוב עד למאד, ויש בו תועלת עצומה, התעוררות גדולה ותנופה רבה להמשך דרכו בעבודתו את בוראו יתברך.
הנה הדבר ברור ללא כל ספק; כאשר האדם שמח באמת, מעמקי לבבו עם הנקודות טובות שזכה להן, לא יתכן שלא ירצה ולא ישתוקק לעשות טוב עוד ועוד…
כי כאשר האדם מרגיש באמת שהמעט הטוב שהוא מחיה עצמו בו, הוא כל כך טוב ומעולה, איך יתכן שהוא יסתפק במעט הזה בלבד? כי אם הוא אכן מסתפק בזה, ונפשו לא תכסוף ותשתוקק להוסיף כהנה וכהנה על הטוב שכבר עשה, אות וסימן הוא כי שמחתו אינה שלימה ומוחלטת. ומלבד זאת זה הרי זלזול בקדשי ה'.
מי פתי יוותר על רכוש יקר…
הבה נתבונן, כיצד יתכן דבר כזה, שלהאדם ניתנת האפשרות לזכות ברכוש יקר, נוסף, על מה שיש לו כבר, ומרפה ידיו ואינו נוטל?… מהיכן זה נובע?…
כי אם אינו שש לקחת עוד, ככל הנראה אינו חש ומרגיש את חשיבות הרכוש הבא לידו.
כלומר, שחסרון השמחה בנקודה טובה, היא הסיבה שלא ישאף לרכוש עוד ועוד נקודות טובות. ודבר זה הוא הפסד גדול הן על העבר והן על ההוה והעתיד, וכל התקדמותו בעבודת ה' בחיות ובשמחה מוטלת בספק רב…
להתחנן להשי"ת להעריך הנקודה טובה
אי לכך, כדי שירגיש כראוי וכיאות את ערכן של הנקודות טובות, כדי שיהיו לו לתנופה חזקה להמשך התקדמותו והתעלותו בעבודתו ית"ש – צריך להרבות בתפילה ובתחנונים שיזכה באמת לדעת ולהעריך כראוי כל עשיה שבקדושה, וממילא ירגיש חשיבותה של כל נקודה טובה שזוכה בעניו לעשות.
כלומר, כי באמת כל עובדא דקדושה שהאדם זוכה לעשות, היא יקרה לאין ערוך, וכל חפציך לא ישוו בה. וכדי להרגיש ערכה של נקודה טובה כמו שהיא באמת, צריך להרבות להעתיר להשי"ת על כך. כי יתכן כי עקב עוביות האדם וגשמיותו לא יזכה להבין ערכה של עשיה דקדושה, ותפילה בודאי תועיל לזה.
האדם מסובב בנקודות טובות – אך צריך להרגישן
על כל צעד ושעל נפגש האדם בנקודות טובות מאירות, שאפשר לחיות עצמו בהן בכל מצב, כגון: ציצית, תפילין, נטילת ידים, אמירת ברכות הנהנין וברכות המצוות וכיוצא בזה. כל אלו הרי הם דברים טובים ונפלאים באמת לאמתן, שערכן לא יסולא בפז.
וכשהאדם יזכה להרגיש את טובתן ומעלתן, תהיה זאת עבורו התעוררות והתחזקות לאין ערוך להמשך דרכו בעבודת השי"ת. כי כפי מידת שמחתו בהן, כן בהכרח ישאף וישתוקק לעוד ועוד, בלי גבול…
כי אם אינו שואף לעוד, הדבר ברור שאינו מרגיש את חשיבות המצוות שהוא עושה. אמנם, בפיו ישבח תמיד את חשיבות המעשים טובים, אך לבו רחק ממנו, והא ראיה, שאם הם כל כך טוב, מדוע אינו שואף לטוב נוסף?…
כל הון דעלמא לא ישוו לטוב שכבר רכש
לפי האמת, כאשר האדם מעריך אל נכון את מעלת הנקודות הטובות שלו, הרי הם חשובים בעיניו מכל הון דעלמא.
כי בדיעבד, לאחר מעשה, אם יחפוץ מאן-דהו לתת לאדם כסף וזהב ועשירות עבור איזה דבר טוב שעשה, שימכרנו לו – מי פתי יהיה מוכן לעשות זאת? להמיר טוב נצחי בהבל גשמי חולף, גם בדמות כסף וזהב ואבנים טובות. מה הם שוים לעומת טוב נצחי של מצוות השי"ת?…
אמנם לכתחילה, לפני המעשה, בטרם שהאדם עשה את הנקודה טובה, לפני שהתחיל, למשל, ללמוד תורה, אזי יתכן שישתף אדם נוסף בלימודו, כדי שיוכל ללמוד בישוב הדעת יותר, וביתר הרחבת הדעת, ובפרט אם מצב פרנסתו דחוק ומפריע אותו מללמוד כראוי, בודאי מן הראוי שיעשה כל אשר ניתן שיוכל לקיים את המצוה באיזה אופן שהוא, וכמו שמצאנו כזאת בשותפות "יששכר וזבולון" – שהזבולון מסייע ביד הישכר שיוכל לשבת וללמוד.
כל זה נאמר כשעדיין לא רכש ולא קנה לעצמו את המצוה, וכל מה שפועל לשתף אדם נוסף בזכויותיו, אין זה אלא רק כדי שיוכל בקל יותר לקיים את המצוה, כי בלא עזרת הזולת – יתכן שלא יוכל לקיימה כלל וכלל, כאמור, מפני העניות המחשיכה עיניו של אדם או סיבות אחרות.
אולם לאחר שכבר עשה את הדבר הטוב, בדיעבד, בודאי אסור באיסור חמור לתיתו עבור כל הון דעלמא. כי כמה שיקח תמורתו, אינו שוה, והוא רק מרמה את עצמו, ואין זה אלא בעטיו של קוצר דעתו והשגתו ברום מעלת כל דבר שבקדושה שהאדם הגשמי זוכה לחטוף בזה העולם.
זאת ועוד, מלבד שמעט הטוב הרוחני עדיף ומעולה ומשובח מכל סכום וערך שבעולם הזה – הרי בעצם כוונתו למכרו עבור גשמיות, הוא מזלזל בדבר של קדושה שזכה בו, הוא מזלזל באלקותו יתברך ח"ו.
סוחרי פורים…
היה זה באחד מימי הפורים, לפני שנים רבות בירושלים. לאחר השתיה כדת, היתה התעוררות עצומה בין אנשי שלומינו שהתאספו לקיים את מצוות היום בצוותא בבית הכנסת כנהוג, וכידוע מה שנעשה בבית מדרשנו ביום קדוש ונורא כזה, אשר מקיימים בפשיטות "לבסומי בפוריא עד דלא ידע", כי הרי רבינו הזהיר מאד לשתות בפורים.
פורים זה, המדובר בו, מיוחד במינו היה, על שאר ימי הפורים שזכורים לי.
זכורני שהחסיד רבי שמואל שפירא ניגש אל החסיד רבי שמואל הורביץ, זצ"ל, שזכה להיות פעמים רבות על ציון רבינו הק', וביקש ממנו ברחמים שימכור לו לפחות פעם אחת של השתטחות על הציון הק' שלו, תמורת שכר רוחני גדול מאד שיתן לו. מובן שהמדובר היה בעת אשר שערי אומן סגורים ומסוגרים היו, בפרט בעבור תושבי ארץ הקודש.
ברם, עוד בטרם נכנסו "סוחרי הפורים" למשא ומתן רציני, לדון על גודל התמורה שר' שמואל שפירא מוכן ליתן בעד "פעם אחת בציון", עצר בעדו ר' שמואל הורביץ, ואמר:
מובן שאין הנדון על "מכירת" הליכה לציון של ערב ראש השנה, כי על זה אינו מוכן לדון כלל, ואינו מוכרו בכל הון דעלמא. אם חפץ הנך לקנות פעם אחת ויחידה של עליה לציון בשאר ימות השנה, אפשר לדון, והבה ונשמע מה הינך מוכן לתת תמורתה…
ור' שמואל שפירא פתח פיו ונקב בתמורה שהוא מוכן לתת עבור פעם אחת ויחידה של עליה לציון רבינו הקדוש:
עבור זכיה של פעם אחת ויחידה של הציון הקדוש, הוא יתן במתנה גמורה, בשטר כתוב וחתום, את כל המצוות שעשה ויעשה במשך כל ימי חייו, ובנוסף גם את כל העולם הבא שלו – – –
והשומעים מזדעזעים ושינם דא לדא נקשן, העולם הבא של ר' שמואל… היש לנו מושג מה מכיל העולם הבא של ר' שמואל שפירא? עומד לעבור כולו לר' שמואל הורביץ, שגם לו אין חסר עולם הבא משלו…
וכאשר ראה שר' שמואל הורביץ מהסס עדיין, הציע לו הצעה נועזת ביותר, שלעומתה לא יוכל בודאי ר' שמואל הורביץ לעמוד: היינו שמלבד זאת שיעניק לו את כל מצוותיו, מוכן הוא לקחת על כתפיו את כל העבירות שלו, של ר' שמואל הורביץ, ושל כל זרעו, והכל תמורת הליכה אחת אל רבינו – – –
ר' שמואל הורביץ כבר עמד להסכים על התמורה המכובדת, אך מיד נסוג אחורנית והחל לזעוק:
לא ולא! איך נאר זיך אפ… אין זו תמורה ראויה… אני מרמה את עצמי… איני מוכן בעבור כל הון דעלמא, ובעבור כל סוגי ההצעות שמציעים לי, למכור דבר גדול כזה… אם יתן איש את כן הון ביתו… בוז יבוזו לו!!!
והמכירה לא התבצעה…
המבינים אנו? ר' שמואל הורביץ חש עצמו מרומה בעסק זה…
וכל כמה שר' שמואל שפירא רצה להוסיף עוד ועוד – זעק לעומתו: לא ולא, אני מרמה את עצמי…
ואל לנו לשכוח ששני צדיקים אלו ידעו היטב ערכה של הדבר העומד להימכר, ו"הסכום" העשוי להנתן עבורו. והמכירה לא באה לידי גמר.
*
עד כדי כך העריכו עובדי ה' הללו כל עשיה דקדושה שלהם… וכל חפציך לא ישוו בה, גם לא חפצי שמים…
אין זה מכירה בכלל
אולם לפי האמת כל זה אינו ענין אלא לפורים… כי באמת לא שייך למכור שום עובדא טבא שהאדם זכה לעשות בהאי עלמא. כי על טוב שכבר זכה לחטוף, אין שייך למסור לזולתו, יהיה המחיר אשר יהיה…
*
אמנם, מצאנו שהגאון רבי מרדכי סוקולובער אומר שאפשר לומר תיקון הכללי על הציון עבור הזולת – אין הנדון דומה לראיה, כי שם מדובר שלכתחילה אומר הוא בשביל האחר. אבל ברור כשמש הוא שתיקון הכללי שלי, שאמרתי עבור עצמי, או נקודה טובה שזכיתי בה, לא יתכן להעביר לזולת ולא לעשות בה שום עסק, בשום פנים ואופן, בכל הון דעלמא…
כך צריך כל אחד ואחד להתייחס אל נקודתו הטובה, וכך הוא מכבד את בוראו, ומוכיח כמה קדושות ויקרות בעיניו הן המצוות הקדושות…
שיחה מתוך הספר "דיבורי אמונה" – שיחות הרב החסיד רבי לוי יצחק בנדר זצ"ל (חמישה כרכים, תשע מאות עמודים, שבעים וארבע שיחות)
ניתן להשיג את הספר במכון 'דיבורי אמונה' טלפון 1599-051-0000 או בחנות האתר
"ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא, ויקרבו לפני משה ולפני אהרן ביום ההוא. ויאמר האנשים ההמה אליו, אנחנו טמאים לנפש אדם, למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' במועדו בתוך בני ישראל. ויאמר אליהם משה, עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם.
… דבר אל בני ישראל לאמר, איש איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה לכם או לדורותיכם, ועשה פסח לה'" (במדבר ט, ו-י)
פרשת פסח שני, אותה קראנו בשבת שעברה, ייחודית מאוד בנושא אותה היא מלמדת אותנו. נושא, שבדרך כלל מייחסים לו חשיבות משנית בחיינו: הרצון.
את קרבן הפסח אי אפשר להקריב בטומאה בזמן ששאר העם עושה אותו בטהרה. מספר אנשים שהיו טמאים בזמן הקרבת הפסח באים למשה עם טענה: נכון שהיינו טמאים בזמן ההקרבה, אבל "למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' במועדו"? מדוע שנהיה שונים וחסרים? וכאן נשאלת השאלה, מה הם בדיוק רוצים? פסח היה בי"ד ניסן. התאריך כבר עבר והם היו טמאים. מה עכשיו כבר אפשר לעשות? ומשה רבינו לא דוחה את השאלה, אלא יודע שה' יודיע לו מה לענות להם, ואז באה התשובה: פסח שני. גם מי שהיה טמא או בדרך רחוקה יוכל לעשות את הפסח.
בשאלה הזאת מתגלה סוג הרצון שאותו אנחנו בדרך כלל מכירים. הרצון הוא כלי שמניע אותנו ממקום למקום. בעזרת הרצון אנחנו יכולים להגיע למקומות חדשים ולהשיג יעדים. כמובן, שהחשיבות של הרצון הזה היא די משנית, שהרי המטרה העיקרית היא להגיע לתכלית והרצון הוא רק האמצעי לכך. וכמו כן, רצון כזה ממילא בונה את עצמו מכוח המציאות, כלומר, הוא תלוי במקום בו אנחנו עומדים, בסבירות של ההשגה של הדבר הנרצה, בכמות הכוחות העומדים לרשותנו, וכל שאר הנתונים שיבטיחו לנו מראש שהרצון הוא בר ביצוע. בלי אלה הרצון הוא חלום רחוק, ולא דבר מציאותי יותר מדי, כמו שלא יהיה לנו רצון לפרוש כנפיים ולעוף.
אבל יש סוג אחר של רצון. "אחד מבני הנעורים דבר עמו זכרונו לברכה ואמר, אני רוצה להיות איש כשר. והשיב לו רבנו זכרונו לברכה: רוצה אתה לרצות?" (חיי מוהר"ן, תקצב). הרצון להיות איש כשר עדיין לא מספיק – האם אתה רוצה גם לרצות? אין מי שלא רוצה, כי "הכל חפצים ליראה את שמך", אבל כמה רוצים גם לרצות. רצון כזה הוא רצון שעומד לכשעצמו. אני רוצה בזה, בגלל שאני רוצה. כמה זה אפשרי או כמו זה קרוב אלי, זאת לא שאלה כאן. הרצון מתחיל מבפנים. רצון כזה הוא לא אמצעי וכלי, כי זאת לא המטרה היחידה שלו. הרצון קיים לכשעצמו, לפני השאלה של היישום שלו. (רצון זה גם מוביל למעשה כמובן, כי זה הדבר הנרצה)
קל להשתמש ברצון הראשון. רוצים כשהדבר נראה אפשרי ומושך, עובדים בצורה מחושבת יחסית. אבל יש גבול לרצון הזה, עד כמה שהנתונים שלו מאפשרים אותו. וכשהמציאות נראית בלתי אפשרית, הייאוש גובר ונראה אמיתי.
אבל ברצון עצמי שרוצה בדבר לפני השאלה איך הוא ישיג אותו, אין ייאוש. אי אפשר להתייאש מהרצון הפנימי, מהחוסר שעדיין קיים אצל האדם, אלא אם כן הוא מחליט להתעלם ממנו. ומה רצון זה יעזור? בדרך שאדם רוצה לילך, בה יוליכו אותו. רצון שמתחיל משום מקום, יש מאין, יוביל בסופו של דבר לחסד ה' ומציאות חדשה של יש מאין.
אותם אנשים שהיו טמאים שאלו "למה נגרע". יש דגש בשאלתם על הגירעון, על החיסרון הפנימי שקיים אצלם. אם רק רצון להקריב קרבן היה להם, התשובה הייתה שהם איחרו את המועד. אבל אם חוסר פנימי בוער בהם, שלמרות הכל הם יודעים שהוא חייב להתמלא, צריכה להיות תשובה אחרת. והיא אכן הגיעה – בפסח שני.
ניתן לרמז שתיקון מיוחד זה התגלה דווקא במצוות הפסח, שעניינו פסיחה ודילוג גם בעבודת ה'. ישנם זמנים בהם האדם יכול להתקדם בצורה שאיננה טבעית ורגילה ולדלג על שלבים. כל זה ביחד עם הרצון הפנימי שבוער גם הוא להתקדם גם כשאין לו מושג איך וכיצד. שם יתגלה שגם לו יש תיקון.
* * *
…ובזה הורה לנו דרך תשובה, שאין שום ייאוש בעולם כלל, כי אף על פי שעבר זמן של עיקר התיקון ואנחנו טמאים במעשינו, עדיין יש תקווה, אפילו שלא בזמנו, כי יש תיקונים נפלאים ונעלמים מאד שיכולים לתקן אותנו גם עתה ובכל יום ויום ובלבד שלא נייאש עצמנו מצעקה ותפילה, לשאול בכל פעם, למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה'
חשיבות מיוחדת ייחס רבינו ז"ל לספר המעשיות, ובהזדמנויות שונות אף התבטא כלפיו בלשונות מופלגים מאוד. אחת הסגולות המיוחדות שייחס רבינו ז"ל לסיפורי מעשיות היא כוחם המיוחד לעורר משינה, כשהכוונה כמובן לשינה הרוחנית. אנו ננסה בעז"ה להתמקד מעט בנקודה זו, ממנה נוכל להציץ מעט אל הקודש פנימה ולהבין מעט את עניין סיפורי המעשיות.
באותה התקופה בה התחיל רבינו ז"ל לעסוק בסיפורי מעשיות, הוא התבטא פעם בזו הלשון "הנני אתחיל לספר מעשיות", את כוונת המילים הסתומות הללו פירש רבי נתן: "מאחר שלא מועיל לכם התורות והשיחות שגיליתי לעורר אתכם לשוב אל השם, על כן אתחיל לעסוק בסיפורי מעשיות". באותה התקופה גילה רבינו ז"ל תורה מופלאה המתחילה בלשון "פתח רבי שמעון ואמר". בתורה זו מתגלה טפח מעוצם מעלתם המופלגת של סיפורי מעשיות, וסגולתם המיוחדת לעורר משינה רוחנית. ראשית יש להבין כי סיפור מעשה הינו בעצם אופן נוסף לגלות תורה. כשם שהתורה המוכרת לנו מורכבת מארבעה חלקים: פשט, רמז, דרש, סוד, המשמשים כאופנים שונים לגילוי חכמת הבורא ורצונו, כך גם ישנה אפשרות להלביש את חכמת התורה בסיפור מעשה. בדרך זו השתמשו למעשה צדיקים קדמונים כאשר בקשו לגלות תורה עמוקה.
איך מגיעה תורה אלוקית לתוך סיפור מעשה גשמי?
התורה הקדושה מורכבת מאותיות ותיבות, האותיות משמשות בעצם ככלים לאור רוחני, תיבות התורה נושאות בתוכן את חכמת הבורא. לכל יהודי יש חלק בתורה, ומשמעות הדבר היא, שנשמות ישראל מושרשות כולן בחכמת התורה הקדושה. כל חיותה וקיומה של נשמה יהודית נמשך מתוך אותו שורש רוחני. כאשר האדם מקושר כראוי אל שורשו הרוחני, אזי נשמתו, שהיא חלק מחכמת התורה, מחיה את גופו, ואזי "חכמת אדם תאיר פניו". זהו למעשה מצב של ערנות רוחנית, כשם שבגשמיות ישנם מצבי ערנות שונים, והם מוגדרים על פי גלי המח, כך גם ברוחניות נקבעת רמת הערנות על פי מצב הארת הנשמה השוכנת במח.
"כי יש בני אדם שישנים את ימיהם, ואף שנדמה להעולם שהם עובדים את השם… אף על פי כן אין להשי"ת נחת רוח מהם…". פעולה הנעשית בחיצוניות בלבד, ללא פנימיות, היא פעולה של גוף מת, כאשר אדם עוסק במעשים טובים מתוך מניעים חיצוניים בלבד, ללא התעוררות פנימית של הנשמה, הוא דומה לאדם ישן המנענע את איבריו. פעולות נטולות חיות אינן מסוגלות לעורר נחת רוח למעלה, לכן אין לקב"ה נחת רוח מכזו עבודה.
מצב כזה מוגדר בדברי רביז"ל כ"אבידת הפנים". הפנים הם הארת הנשמה, החכמה הפנימית ניכרת בפנים, כאשר מסתלקת הארת הנשמה, ונשאר רק גוף, זהו מצב של שינה ברוחניות. בכזה מצב עלול האדם לבלות את רוב ימיו, אף בלי שיבחין כלל כי הוא ישן.
איך ניתן להחזיר לאדם את אור פניו, את נשמתו, את חלקו בתורה?
רבינו ז"ל מגלה, כי כאשר הצדיק מבקש להחזיר לאדם את הארת נשמתו ואת פניו, הוא נוקט באותו האופן בו התחכם הבעל דבר לגזול מהאדם את פניו. כי הגורם העיקרי לתרדמת המח והלב, הם העבירות והפגמים, כי כאשר אדם פוגם חלילה בחלק כלשהו בתורה, הרי הוא מאבד את הארת החלק הזה, ואזי נשמתו המושרשת בחכמת התורה מסתירה את פניה ממנו ח"ו.
הבעל דבר נוקט בדרכי ערמה ומביא את האדם לחטאים ופגמים על ידי שמלביש את עצמו במצוות. בכך הוא לוכד את האדם ברשתו ויונק ממנו את כוחותיו הרוחניים, האדם הנתון ברשתו של היצה"ר איננו מסוגל לגאול את עצמו משום שהוא מצוי במצב של שינה ואיבוד חושים רוחני. כאשר הצדיק מבקש לעורר את האדם, ולהחזיר לו את הארת נשמתו, הוא מוכרח לנקוט בדרכי ערמה, לחלץ ולמלט את האדם ממלכודת הבעל דבר. לכן משתמשים הצדיקים בסיפורי מעשיות.
מעשה מלשון עשייה. אכן, הצדיק משתמש במעשה הלקוח כביכול מעולם החומר, בכדי להלביש ולהסתיר בתוכו את חכמת התורה הקדושה. כאשר משמיע הצדיק מעשה הוא דומה למספר מעשיות בעלמא, ומתחת למעטה הזה מוסתרת כוונתו האמיתית, וכך הוא מחזיר לאדם את הארת נשמתו בדרך ערמה, בלא שישגיח בו הבעל דבר.
סיפורי מעשיות משנים קדמוניות.
בסיפורי מעשיות הניח רבינו ז"ל מענה לכל סוגי התרדמות הרוחניות. בתורה ס' בליקוטי מוהר"ן מגלה רבינו ז"ל כי ישנם אנשים ששום דיבור לא יועיל להם להתעורר משנתם. כי שבעים פנים יש לתורה, וכל אדם מושרש לפחות באחד מאלו הפנים. כאשר נופל האדם לתרדמה יש אפשרות לעוררו על ידי שיחזרו ויראו לו את פניו, ידברו איתו מתוך הפנים שיש לו בתורה. אך מה יעשה מי שנפל מכל השבעים פנים? שום דבר כבר לא מדבר אליו…
למצב כזה אין פתרון בתוך גבולות השבעים פנים, כאן צריך כבר הארה מהשורש. מהמקום שלפני שבעים הפנים. ה'שבעים פנים' מכונים "שבעים שנים" משום שהם משונים האחד מחברו. 'שנים קדמוניות' הם כינוי לשורש התורה, למה שמצוי למעלה משבעים פני התורה. זוהי "אורייתא דעתיקא סתימאה". בסיפורי מעשיות משנים קדמוניות, הלביש רבנו ז"ל אור קדום מאוד, המסוגל לעורר מתרדמה גם את מי שאיבד כל קשר עם התורה ועם הארת הנשמה.
בסיפורי מעשיות אלו, גנוזה תרופה גם למי ששום דבר כבר לא מדבר אליו…
שמעתי בשמו שאמר: יש אצלי אנשים שלפעמים הם מתלהבים להשם יתברך וסמוכים להשם יתברך באמת, והם אז במדרגה טובה שאפילו צדיקים גמורים אינם אוחזים בזה. אבל לפעמים נופלים מזה, וכו'. מי יתן והיה לבבם זה בעת שהם אוחזים בעבודת השם, מי יתן והיו אוחזים במדרגה זו לאורך ימים ושנים הרבה. עוד שמעתי בשמו בענין זה שאמר, שעיקר הוא הלב של ההתחלה. כי אז בהתחלת עבודת השם מתלהב הלב מאוד להשם יתברך, וטוב מאוד להשתדל ולהתאמץ שיאריך זמן הרבה בהתלהבות והשתוקקות להשם יתברך, של ההתחלה.
במהלך החיים אנחנו נפגשים עם התחלות חדשות. התחלה של מקום לימוד, התחלה של חיי נישואין, התחלה שבאה בדמות תינוק חדש, ועוד התחלות רבות. בזמן של ההתחלה הכל כל כך ברור לנו. אבל אחרי ההתחלה, הכל כל כך בערפל. כל חתן וכלה מבטיחים לעצמם וזה לזה ביום שהם עומדים תחת החופה, שתמיד יזכו לחיות ביחד בשלום ובאהבה ובאחווה, בוודאי שלא יכעסו או יעליבו אחד את השני. אבל הרבה פעמים בחלוף העיתים ההבטחות הולכות ונשכחות והכל נעשה בצורה כל כך יומיומית, כל כך ממוקדת בשניה הנוכחית, בלי שום מודעות לסיבה שבכלל גרמה להם להתחתן אחד עם השני. לא צריך להרחיק לחיי נישואין בשביל לראות את זה- בחיים שלנו בעצמם אנחנו חוטאים את אותו חטא. כמה אנחנו מודעים למטרה שלשמה אנחנו בכלל חיים? מודעים לשאלה כמו מה בכלל באנו לעשות בעולם הזה? העיסוקים והגלגולים שאנחנו מתגלגלים בחיים הולכים וסוחפים אותנו מהמקום הנקי של ההתחלה, שם הכל פשוט ומואר.
יש לנו מדי פעם את הרגעים שבהם אנחנו נזכרים. מאורע חריג שיוצא מהשיגרה שמחזיר אותנו לפרופורציות הנכונות, מחזיר אותנו לנקודת ההתחלה. אבל כמה שקשה לשמור על המודעות הזאת. כל כך קל ליפול שוב לשכחה, זה כמעט הדבר הכי טבעי שהולך לקרות אם לא נעשה מאמצים גדולים לשמר את התודעה הזאת.
יש כאלה שאומרים: כן, זה טבעם של החיים. לא תמיד הכל נוצץ וזוהר. התחלה לא נועדה להישאר לנצח. התחלה טובה בשביל התחלה, ואחר כך זה כבר סיפור אחר. ובכן, רבי נחמן אומר שזה כל כך לא נכון. ברור שהחיים תמיד יורכבו מאור וחושך, עליות ונפילות, אבל הלב של הכל הוא ההתחלה. אותם רגעים ראשוניים בהם ברור לנו כל כך מה אמור להיות הם הדבר הכי ודאי ואמיתי שיהיה לנו בחיים. אלו לא רגעים להתחלה בלבד, אלו רגעים שחייבים להישאר איתנו לכל החיים.
התחלה של עבודת ה' היא הדבר הכי זך בעולם. בהתחלה הלב נקי מכל רעל של יאוש. כשמתחילה התעוררות כל שהיא, הלב יכול להתמסר בכל כולו לשאיפות הגדולות והעמוקות ביותר, להקדיש את כל החיים ואת כל הרצונות לעבודת ה'. הלב מוכן ללכת הכי רחוק, לעלות עד השמים ולרדת את כל התהומות כדי להגיע אל ה'. אש של אהבה בוערת וכל כך ברור ששום דבר בחיים לא יוכל לכבות אותה. כל הבעיות מתחילות, אחרי זה… אחרי היאוש, העצב, הנפילות החוזרות, הכאב הגדול מנשוא, הלב נחסם מלבקש את מה שהוא היה כל כך בטוח בו ונכנס למערבולת של ספיקות וערפל.
מה העצה? אומר רבי נחמן: צריך להאריך את ההתחלה. זה יכול להישמע כמו תחכום. מה טמון בדבריו של רבי נחמן? מה הרווחנו בלהאריך את ההתחלה חוץ מלמשוך עוד קצת זמן? ואיך מושכים את ההתחלה, אם התחלה היא רק התחלה והיא מן הסתם תיגמר מתי שהוא? התשובה היא שהתחלה אף פעם לא נגמרת. התחלה היא התחלה- השלב הראשוני. השלב הראשוני מלווה אותנו כל החיים, כמו האבן הראשונה שבבניין שהכל עומד על גביה בסופו של דבר. ההתחלה תמיד תלווה אותנו אם רק נהייה מודעים לכך. ההתחלה היא נקודת הלב של כל דבר, המקום הפנימי ביותר של כל התרחשות. בוודאי שהתחלה לא יכולה להיגמר. אנחנו בהחלט יכולים לשכוח ממנה, לחשוב שעכשיו אנחנו נמצאים במקום אחר לגמרי ממה שהיינו בו בהתחלה. אבל העומד בליבם של הדברים, בסודה של המציאות הפנימית, רואה איך הוא תמיד באותו מקום בו היה בהתחלה, עם הלב הכי טהור והכי נקי שיכול להיות, משתוקק לאותן תשוקות עליונות.
איך מושכים את ההתחלה? כשקולטים את הוודאות של ההתחלה, עד כמה שהיא אנחנו, ועד כמה שהיא לעולם לא תעזוב אותנו ותישאר בנו. באותם רגעים של בהירות וודאית ורצון עמוק לטוב, רק לשים לב להתרחשות דקה שמתחוללת ברגע זה ממש: הרגעים האלה נכנסים ממש לתוך הזיכרון הכי פנימי שלנו שילווה אותנו לכל החיים. זאת לא התלהבות של הרגע, לא. לא יכול להיות שמדובר ברגעיות כשאנחנו חשים וודאות כל כך נצחית ששום דבר לא יוכל לנצח אותה. כל שצריך הוא להיות מודעים לכך שאנחנו נמצאים כעת בלב הדברים, והלב הזה אמיתי ונצחי. כך לא נוכל לשכוח ממנו כל כך בקלות, וכך הוא ימשיך לבעור בנו הרבה מעבר לרגע.
הלואי שלעולם לא נפחד מהמחשבה שאולי הרצונות שיש לנו לא מספיק חזקים.
הלואי ונזכה לדעת שהרצונות שבנו כל כך אמיתיים ואנחנו כל כך שלמים איתם. במצב כזה כבר אי אפשר לשכוח יותר. ההתחלה בוערת בתוכנו במקומות הכי פנימיים שלא חוששים ממפריעים חיצוניים, כי אלו בחיים לא יוכל לערער את האמת שבפנים.
ולפעמים יש חיים שנעצרים בהתחלה. ילדים זכים שנלקחים מאיתנו בתחילת גידולם.
הילדים האלה מאירים ומבהיקים את נשמותינו, כשאנו רואים כמה חיים עצומים הופיעו באותן שנים קצרות. ומאותם ילדים אנחנו לומדים איך ההתחלה היא הלב של כל דבר. שלא צריך חיים ארוכים בשביל לראות ששיא שיאם של החיים נמצא בעצם בהתחלתם. ההתחלה שלהם הופכת להיות הלב שלנו, אנחנו שהספקנו להזדקן ולהתעייף. הם מושכים אותנו לאותו מקום טהור של ילדים שמחים וצוהלים, בטוחים כל כך בטוב וחיים אותו בכל גבורת חייהם, ומחזירים אותנו לנקודת ההתחלה של החיים. בעולם של ילדים נגמרים להם כל הספקות.
הם כבר למעלה, קוראים לנו, ואנחנו מתחילים לרוץ אחריהם.
ימי אלול, גם הוא רוצה להתעורר לשוב, לנסות לשנות את דרכו הרעה והרגליו המגונים, אבל ידיו רפות. מכיון שהלב שלו כל כך אטום וסתום. אומר הוא לעצמו: 'הלא כל תקותי היא רק על ידי תפילה וצעקה, וכאשר לבי לב אבן וכל התפילות יבשות כחציר, אם כן אבדה תקות תשובתי חלילה'.
"קחו עמכם דברים ושובו אל ה' – דברים אני מבקש ואני מוחל על כל עוונותיכם, איני מבקש מכם לא זבחים ולא קרבנות אלא דברים" (שמו"ר לח, ד). חז"ל מגלים לנו בביאור דברי הנביא מפי ה', שיסוד התשובה תלוי בתפילה ובקשה. מה נפלאה היא התקוה הגנוזה בכך, אם היו מבקשים מאתנו תיכף לשנות כל מעשינו הרי מי זה יצטדק, אבל כאשר ניתנה לנו האפשרות לרַצות את ה' על ידי שנבקש ונתפלל לפניו, נפתחה בפנינו תקות חיים עצומה. אך דא עקא, גם כאן נכנס היצר ומחליש דעתנו, באמרו: 'ניחא, אבל לפחות שהדיבורים יהיו בעלי ערך, דיבורים כאלו הבאים ברתחת לב ובשאגת לביא בבכי ובתחנונים, אבל דיבור קר ומטומטם בלא דעת ובלא לב הרי אין שם דיבור עליו'.
אולם לאמתו של דבר, אם כנים דברי קטרוגו ננעלה חלילה הדלת בפני שבים, כי איך יתכן לצוות על התשובה ולהתנות זאת בלב בוער ומרגיש?! מי זה ערב שביום שירצה לשוב יהיה לבו פתוח?! ובפרט כי טבעם של חטאים ופשעים לטמטם את הלב, טומאת העוון גורמת שהלב יפסיק לחוש ושיהא אטום לכל רגש דקדושה, וכמו שאמרו חז"ל: "עבירה מטמטמת לבו של אדם, שנאמר ולא תטמאו בהם ונטמתם בם, אל תקרי ונטמאתם אלא ונטמטם" (יומא לט ע"א). ואם כן, כמעט אפסה תקות שבים חלילה. על כרחך שכאשר הורתה לנו התורה לקחת דברים ולשוב, הכוונה להפעיל את הדיבור יהיה איך שיהיה, ולהטות האוזן למה שיוצא מהפה, כפי מה שיוכל ולנסות להתעורר. ומכאן ואילך זה כבר נחשב לתחילת ההליכה בדרך התשובה.
וכך מורה לנו התלמיד הגדול: "כל אדם שבעולם בכל דרגא ובכל מקום שהוא, אפילו הרחוקים מאד מאד, באיזה בחינת התעוררות כל שהוא, בכל נקודה ונקודה טובה יכולין לשוב לה' יתברך, רק שיבטל גאוותו וירגיש שפלותו באמת וירגיל עצמו להתפלל ולפרש שיחתו לפניו יתברך בבחינת תפילה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו, שישפוך שיחו כמו השופך מים, אפילו אם נדמה לו שהוא בלי שכל ובלי כונה הראוי, אף על פי כן את כל אשר עם לבבו ישפוך שיחו לפניו יתברך, בבחינת שפכי כמים לבך נוכח פני ה', וזה יקר מאד בעיני ה' יתברך, ועל ידי זה יזכה לשוב ולהתקרב אליו יתברך" (ליקוטי הלכות, תפילת המנחה ז, מד).
על אף שהדיבורים יוצאים מהפה כמו מים הנשפכים ומורקים מכלי לכלי, הם רק יוצאים מכאן לכאן, אבל אם את זה הוא יכול לעשות עתה, הרי זה יקר מאד בעיני ה' ועל ידי זה יזכה לשוב אל ה' יתברך!
אסור להתפתות ליצר המתלבש במצות ההתעוררות והגורם לזלזל בנקודת הבחירה של תשובה שניתנה לנו מאת ה', המחיר יקר מדי מכדי שנוכל להרשות לעצמנו להמתין על התעוררות הלב. בינתיים אנו מפסידים את האפשרות לתשובה חלילה, ובימי דין שכאלו עלינו לרוץ ולתפוס את הצלת חיינו, לדבר ולדבר בלי סוף, יהיה איך שיהיה.
זוהי הדרך הבטוחה לתשובה שכל אחד יכול לאחוז בה בכל עת, וכפי שרבי נתן מספר על אחד מגדולי תלמידי רבינו הקדוש שנכח בעת ש"פעם אחת דיבר רבינו ז"ל שצריכים לעסוק הרבה באמירת תהלים ותחינות ובקשות והתבודדות, ושאל אותו הרב רבי יודל ז"ל: איך לוקחים לב, כלומר, איך זוכים שיהיו הדיבורים בהתעוררות הלב? והשיב לו: תאמרו לי אצל איזה צדיק קיבלתם התעוררות הלב, העיקר הוא האמירה בפה, להרבות בדיבורים של תחינות ובקשות בפה, והתעוררות הלב בא ממילא" (חיי מוהר"ן, תמא).
* * *
ימי תשובה אלו הינם ההכנה לראש השנה, שבו אנו עוסקים בקבלת עול מלכות שמים וגילוי מלכות ה' בעולם. דיבור הפה שלנו הוא מיסודי ההמלכה הזאת, שכן: "עיקר כח מלכות האמיתי דקדושה שהוא מלכות משיח, הוא על ידי הדיבור בבחינת 'מלכות פה', כי המלך מנהיג כל מלכותו על ידי הדיבור, וכל נצחון מלכות דקדושה של משיח הוא על ידי הדיבור, וזה בחינת כל ספר תהלים שיסד דוד המלך ע"ה שהוא שורש מלכות משיח, שהוא היה לוחם מלחמות ה' כל ימיו בגשמיות ורוחניות וניצח כולם על ידי הדיבור פה, דהיינו על ידי ריבוי תפילות בלי שיעור, עד שכלל כולם ברוח קדשו בספר תהלים. ועל כן זכה באמת למלכות נצחי שהיא מלכות משיח" (ליקוטי הלכות, ברכות הראיה וברכות פרטיות ה, יד).
ומלבד עצם גילוי המלכות על ידי הדיבור, יש כאן נקודה נוספת: רק מי שמקבל עול לדבר בכל מצב ובכל מדרגה, הוא זה שהמליך את בוראו באמת. כי קבלת עול מלכות פירושה השתעבדות מוחלטת בכל מצב ובכל אופן שהוא, ומי שמתנה את עבודתו למלך בשום תנאי הרי אין כאן המלכה באמת, ועל כן, המחכה וממתין להתעוררות הלב דוקא, הרי שהוא מתנה את תשובתו וקבלת עול מלכותו יתברך בהרגשה כל שהיא ואין כאן המלכה שלמה. ולעומת זאת, ההולך בתמימות ומשתעבד לדבר דיבורי תפילה צעקה ותשובה בכל אופן שהוא, הרי שקיבל עול המלכות בשלמות, והיא שממתקת דינו ופותחת לו שערי תשובה.
הבה נתפוס בחזקה בנקודת הבחירה התמידית והנצחית שלנו, לא להפסיק מלדבר דיבורי תשובה והשתוקקות יהיה איך שיהיה, ועל ידי זה נזכה לבסוף להתקרב לה' יתברך. עם כל זאת, כמובן, שעלינו לבקש על כך בעצמו, שיפָּתח לבבנו כדי שנוכל לבקשו כראוי, וכדברי רבי נתן: "שאנו מחוייבים על כל פנים להתעורר לזה בעצמו להשתוקק ולהתפלל להשם יתברך על זה שיכין לבבנו אליו, ולבקש להשם יתברך על זה בעצמו שנוכל לבקשו" (שם, יא-יד).
המשנה בספר היצירה כותבת: "אין בטובה למעלה מעונג ואין ברעה למטה מנגע" (פרק ב' משנה ד') אחד העקרונות הקבליים המתגלים בדברים אלו הוא, שכל העולם בנוי מאותיות. כל אות היא כוח אחר שפועל בבריאה, ולפי צירופי האותיות וסידרן – מתהווים הדברים כולם. אותן אותיות עצמן יכולות להיות בסדר וצירוף מסוים מקור לברכה ושמחה, כמו האותיות "ענג", שבסדר נכון יהיו עונג ובסדר אחר, משובש ופגום, יהפכו להיות ההיפך הגמור – נגע.
החומרים של הטוב והרע הם אותם חומרים. מה שמשנה – זה הסדר. ומי שבוחר איך לסדר את החומרים זה אנחנו. כוחות הנפש אמנם נטבעו בנו בעל כורחנו, אבל לנו יש בחירה איך להשתמש בהם. קורות חיינו מוכתבים לנו, אבל לנו יש את הבחירה איך להתייחס אליהם. אם השימוש בכוחות או ההתייחסות לקורות יהיה מדויק – יהיה הכל מאיר, מבורך. וככל שיפגם הדיוק וישתנו הדברים מצורתם הטהורה, המקורית, יחסר ויעלם אורם, תיעלם ותסתלק ברכתם.
אפילו שם האדם עובד לפי העיקרון הזה. כידוע שם האדם מרמז על תפקידו ותכליתו עלי אדמות (מסכת יומא פ"ג). רבי חיים ויטאל, תלמיד האריז"ל, מבאר את דברי המדרש שכאשר האדם נפטר באים אליו מלאכים ושואלים אותו את שמו. אם הוא זוכר ויודע את שמו משמע שמילא את ייעודו בעולם הזה ואז לא יגע בו איש לרעה. אבל אם אינו זוכר, כלומר שלא קיים את ייעודו, אז נזקקים אותם מלאכים לייסר אותו על מנת להפריד ממנו את אותה קליפה, וזהו הנקרא "חיבוט הקבר". וכך הם דבריו: "וכמו שנשמות הקדושות כל אחת ואחת יש לה שם ידוע, כפי בחינת איבר שממנו חוצבה, וכמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה על פסוק "אשר שם שמות בארץ", אל תקרי "שמות" (בקמץ), אלא "שמות" (בצירי). כך כל נצוץ ונצוץ שבקליפה, יש לה שם ידוע בפני עצמו. ונמצא כי היצר הרע שבאיש הזה, אינו כעין היצר הרע של האיש האחר. ונמצא כי כאשר נולד האדם, וקוראים לו אביו ואמו שם אחד העולה בדעתם, אינו באקראי ובהזדמן, כי אם הקדוש ברוך הוא משים בפיו השם ההוא המוכרח אל הנשמה ההיא, כמו שאומר הכתוב: "אשר שם שמות בארץ", כפי מקום האבר שבאדם העליון, אשר ממנו חוצב, והשם הזה נרשם למעלה בכסא הכבוד כנודע" ("שער הגלגולים", הקדמה כ"ג)
רבי נחמן אמר פעם לתלמידו הראשון, שמעון מקרמנטשוק, שבצירוף שמו – שמעון, מתגלה מהותו הטהורה, כי שמעון הוא אותיות מש-עוון, דהיינו הסתלק ונעלם ממנו העוון. אמנם רבי נחמן עצמו טרח לבאר לו ואמר, שאין הכוונה שכל אחד ששמו שמעון יהא במשמעותו מש-עוון. "ואמר, שאל תטעה אם אומר לך היכן אתה מרומז, שגם אדם אחר ששמו כשמך אחיזתו גם כן שם, אל תאמר כן. ומכלל דבריו הבנו שכל אחד כפי עניינו ומדרגתו ובחינתו, כן יש לו איזה צירוף ורמז" (שיחות הר"ן מ"ד) ואם נתבונן אכן נראה שבאותן אותיות יכול להיות בדיוק הצירוף ההפוך, שכן שמעון הוא גם שם-עוון. ועל פי זה אפשר אולי לומר ששם האדם מצד הקדושה הוא צירוף אותיות שמו בסדר הנכון והמדויק ואילו שמו מצד הקליפה הוא אותן אותיות בסדר משובש.
"לכל זמן, ועת לכל חפץ תחת השמיים", כותב החכם באדם (קוהלת ג' א') "אין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום" (משניות מסכת אבות פרק ד' משנה ג') לכל דבר יש זמן ומקום נכונים, מדויקים, וכל דבר, כשאינו במקומו הנכון, הופך מטוב לרע, מענג לנגע, מרצה לצרה ומנעימות למניעות. אבל מניין לנו לדעת את סדר וצירוף האותיות הנכון והמדויק שלנו, של כוחות נפשנו או של קורותינו? איך נדע את הסידור המבורך והמדויק של חיינו? כמובן שהסדר הנכון של הדברים מתגלה לנו על ידי הלכות התורה, שהן הלכות חיינו כיהודים. אבל גם אם יהודי בקי בהלכה ונאמן לה, צריך הרבה סיוע משמיים כדי להגיע למה ששייך אליו, כדי לעשות את הדברים מדוייקים לא רק בצורה חיצונית, אלא גם בצורה פנימית.
"אמר רב יהודה אמר רב יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמיים וארץ". (ברכות נ"ה) מניין היה יודע? הקדוש ברוך הוא נתן לו חכמת לב: "ואמלא אותו רוח חכמה ותבונה ודעת וכל מלאכה". וביאר ה"בן איש חי": "הם עשו עילוי ויתרון לכלים הגשמיים, לנתקם מן מין הגשמי ולדבקם בנצחיות, על ידי אור הקדושה אשר הורידו עליהם בכוונות וייחודים שהיה להם, ועל זה אמרו רבותינו זיכרונם לברכה, יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ, כי הוא על ידי כוונתו חיבר דבר גשמי שהוא חלק הארץ עם אור רוחני שהוא חלק שמים" ("בן איש חי" שנה שנייה ויקהל)
אבל איך יודעים? איך מדייקים? לשם כך, כמו בצלאל, צריך "חכמת לב". חכמת לב זו מהי? "חכמת לב היינו בעבודת הבורא יתברך ובתורתו הקדושה לעשות נחת רוח ליוצרו" ("נועם אלימלך" פרשת פיקודי) וכן ביאר רבי צדוק הכהן מלובלין את דרכו של בצלאל: "אך נראה שהיה נצרך שיכניס כל אחד קדושה במעשיו" ("פרי צדיק" פרשת תזריע אות ט') אם מכוונים לשם שמים – מגיע סיוע משמים.
בתורה ס' בליקוטי מוהר"ן (סעיף ז') מדבר רבינו על הבעייתיות שיש למי שמלמד תורה לזולתו, כי אם תלמידיו אינם הגונים, עלול להדבק בו חלילה מן הרע שלהם ולהחטיאו. מה עושים? הרי איש אינו יכול לדעת מה בלב תלמידו, ואיך אפשר להינצל מן הסכנה הזו? רבי נחמן כותב, שמי שמלמד מתוך כוונה מדוייקת, מסייעת לו אותה כוונה קדושה שדבריו ישתכחו מלב התלמיד שאינו הגון וכך לא יוכל הרע שלו להיאחז בלב רבו, וכלשונו שם: "וכשלומד בכוונה זו (ללמוד על מנת ללמד, לשמור ולעשות) אזי השם יתברך שומר אותו, שלא יהיו דבריו נכתבין בכוח הזיכרון של התלמיד שאינו הגון, רק יהיו נשכחין ממנו".
אם מכוונים לשם שמים – מגיעה גם הכוונה משמים.
רבי נחמן מגלה לנו, "כי מה שמדברין בינו לבין קונו הוא בחינת רוח הקודש" (ליקוטי מוהר"ן קנ"ו). היכן מתגלה לנו בהתבודדות אותה "בחינת רוח הקודש"? בלב. עקרון זה לומד רבי נחמן מפסוק בתהלים: "לך אמר ליבי" (תהילים כ"ז) ומפרש רש"י שם: "לך – בשבילך ובשליחותך אמר לי ליבי". ומכאן לומד רבינו "שכל הדברים שהלב אומר, הם דברי השם יתברך ממש, והוא בחינת רוח הקודש". אמנם מיד עולה השאלה – האם ניתן באמת לסמוך באופן גורף על הנחיות הלב? הלא ליבנו מלא גם ברצונות אנוכיים ובתפישות מסולפות של המציאות? אכן רבינו מדגיש באותה תורה, כי רק כאשר הלב טהור לגמרי אפשר לשמוע בו את קול ה' בלבד. כל עוד הוא אינו טהור – אי אפשר לסמוך בוודאות על מה שחשים בו.
בכל אופן, מתוך העיון בתורה זו, עולה דרך ראשונית לבירור תחושות הלב, והיא נלמדת מן הפסוק "לך אמר ליבי", כפי שפירש אותו רש"י: "לך – בשבילך ובשליחותך אמר לי ליבי". לכאורה רבינו רצה ללמוד "שכל הדברים שהלב אומר, הם דברי השם יתברך ממש", ובשביל זה היה די בדברי רש"י "לך – בשליחותך", ואם כן מה מוסיף לנו רש"י במילה "בשבילך"? ואפשר לומר שלפני הכל צריך האדם לברר עם ליבו בשביל מי ולשם מה הוא עושה את מה שהוא עושה. אם מתברר כי אכן כוונתו לשם שמיים, ומעשיו הם "בשבילך", כלומר בשביל ה' ולא להנאתו ולצרכיו האישיים, אז אפשר להתחיל לדבר על הכוונה משמיים, על קול ה' הנשמע בליבו, כי רק אחרי שהאדם יוכל לומר "בשבילך", יוכל לומר כי מה שליבו אומר לו הוא גם "בשליחותך", שדברי ליבו הם דברי ה' יתברך.
זכורני, בצעירותי, בהגיע עת דודים ימי הספירה הקדושים, ובית הכנסת הברסלבי העתיק שבקטמון החל לרגש ולהתלהט בלהט-שרפי קודש אשר כל כולם לב מלא בעבודת בוראם.
הנה, בערב אחד מימי הספירה עומד לו הרה"ח ר' הירש לייב ליפל זצ"ל ליד החלון במלוא קומתו התמירה, ופניו ועיניו יוקדים כיקוד האש. בידו אחת אוחז הוא בסורג החלון וכל עצמותיו תאמרנה ערגה ותשוקה, וכל כולו בוער בהלהבות האופיינית לעובדי ה' שבאנ"ש (בני חבורת העובדים שבאומן שהוא נמנה עליה), בשילוב הפשטות והתמימות. בכיסופים ושאגות ארי מקירות הלב, וכמו נעצר הוא במילים "תתיר צרורה" באין יכולת להמשיך הלאה, וכך הוא חוזר פעמים אין ספור בצעקת הלב ובניגון המתנגן ממיתריו, ת-ת-י-ר צ-רו-רה… ואת גודל נעימות זעקת ליבו אי אפשר לתאר ולהביע בכתב. ואני אז נער כבן 14 שנה, עומד ומחריש, משתאה לדעת מה לו לר' הירש לייב כי נעצר דווקא במילים האלו, ומה ראה על ככה לזעוק ולצעוק פעם אחר פעם בשאגות קורעות לב: תתיר צרורה… תתיר צרורה…
והנה, אנו הילדים, הנערים בימים ההם ובביהכנ"ס ההוא בקטמון, היינו כולנו, הנערים והזקנים, כמשפחה אחת, קרובים אחד לאחד בקרבה ואהבה כנה ואמיתית, לכן לא היססתי לרגע קט ותיכף בהשלים ר' הערש לייב את עבודתו ושאגותיו, ניגשתי אליו ובמילים פשוטות וישירות שאלתיו: ר' הערש לייב, מה לכם כי נזעקתם ונעצרתם כל כך הרבה במילים 'תתיר צרורה'? וכי איזו כונה כיונתם בהם דווקא?
ואז פתח את פיו בהתלהבות, כדרכו תמיד בעת אשר משוחח אתנו, הילדים, לעיתים קרובות (לפי השגת מוחנו הפעוטים) בהתלהבות וחיות, והיה מפרש ומבאר לנו את ענין ההתבודדות לעובדא למעשה, והיה ממחיש לנו ונותן שיעור לדוגמא, מה ואיך לדבר ולהשיח עם השם יתברך כדבר איש אל רעהו כעצת רבינו הקדוש, ובהדגימו לנו את כל זה היה מדבר דיבורים חמים והיו הדברים שמחים כבשעת נתינתם מסיני, והשיעור הזה היה שווה לנו כאלפי הסברים ושיחות, כי למדנו אז איך לתרגם עצת רבינו "למעשה" בפשיטות.
והנה כעת, שהיתה אתערותא דלתתא מצד שאלתי אליו על צעקותיו במילים תתיר צרורה, פתח את פיו בחכמה בביאור המילים הנ"ל: הלא היצר הרע וחילותיו קושרים ואוסרים את האדם בעבותות התאוות והנטיות החמריות, וטרדות הגשמיות והבלבולים כהנה וכהנה, וכך הרבה לתאר בתיאורים ציוריים את סבך האדם בנטיותיו הגשמיים, עד אשר אין דרך ומסילה לצאת מהסבך ולהתנתק מהם, ועל זה דווה ליבנו ותדאב כל נפש כי תכבד העבודה עלינו, והיא סיבת הסיבות להעדר החשק והחפץ ללמוד ולהתפלל ולעבוד עבודה תמה, "און אזוי איז מען פארפלאנטערט און פארקניפט און די הארץ איז פארשטאפט" [=וכך אנו מסובכים וקשורים והלב סתום]. ועל כל זה אני צועק: רבונו של עולם, רחם עלי ותתיר הצרורה הזאת, שתתיר את החבלים של החובל הגדול הקושר ומסבך אותי בחבלי הגשמיות והתאוות הגופניות. כי ברוחניות האדם אסור וקשור כל כך בענייני גשמיות, עד שאין רואים שום אופן ודרך איך לצאת, ועל זה צריך לצעוק הרבה הרבה להשי"ת, שירחם עלינו ויהיה לנו למתיר אסורים להינתק מהקשרים שנקשרו על ידי יצרנו הרע, כי הוא השאור שבעיסה המעכבנו מלהידבק בה' יתברך. וכדברים האלה הרבה לתאר ולדבר על ליבי, ובזה פתח את ליבי כפתחו של מחט לראות ולהבין היכן אני בעולם, ולהבין את גודל הצרה בהיותי קשור ואסור לעביות וחמריות. והדברים האלו עשו עלי רושם כביר עד שכבר למחר בספירת העומר עמדתי בתחנונים וצעקות וכו' כדרך אנ"ש הותיקים, ובס"ד היה זה ספירת העומר – ספירת העומר ממש. ועוד יתירה מזו מאז אותו היום התחלתי להכנס ולטעום טעם עבודה מהי, כדרך אנ"ש השותים מהנחל נובע ונהנים ממקור החכמה.
וזאת יש לדעת, שכל קוטב ימי הספירה הוא לכסוף ולהשתוקק לצאת ממצולות ים מהבלי העוה"ז, ולזכות לדעת דקדושה, לידע ולהודיע ולהיודע "אז ס'איז קיין שום תכלית נישט דא אויף די וועלט נאר גאט ב"ה צו דינען" [=שאין שום תכלית כלל בעולם הזה, אלא רק לעבוד את ה' באמת] ושאין שום נועם ואושר ותכלית אמיתי בעולם כי אם לבלות הימים והשנים בתורה ותפילה ועבודת השם, שזה ענין קבלת התורה שהוא הדעת דקדושה, ולדעת זו אי אפשר לזכות כי אם על ידי כלים כמבואר בליקוטי הלכות (הלכות פסח ה,יג) וזלה"ק: "ועל ידי הספירה של אלו הימים שהם בחינת כלים, כי הימים הם בחינת כלים ומדות, על ידי זה יוצאין מטומאה לטהרה ומתקנין הימים והכלים כדי לזכות לקבל אור התורה בשבועות בבחינת ברכה ע"י תיקון הכלים כנ"ל" עכ"ל.
ועל ידי מה עושים כלים? על ידי הכיסופים וההשתוקקות להשם יתברך, וריבוי הצעקות והאנחות אשר הם פרי הכיסופים והגעגועים. וענין החתירה והגעגועים באנחות וצעקות בימי הספירה מבואר בליקוטי הלכות (הלכות פסח ג,יד) וזלה"ק: "שמתאנחין ומתגעגעין ליום החמישים שהוא קבלת התורה, שמשם עיקר השלימות, כי משם עיקר רוח החיים כנ"ל" עכ"ל. וכאשר ראו אכן אצל אנ"ש שהאריכו וצעקו הרבה מאוד באמירת סדר ספירת העומר בהתעוררות וכיסופים, בצעקות ואנחות, כי על ידי הכיסופים והזעקות האלו אנו מתקנים כלים לקבל אור התורה, אור הדעת דקדושה לידע כי "ה' הוא האלוקים אין עוד מלבדו".
וענין ימי ספירת העומר הוא ענין אתערותא דלתתא [התעוררות מלמטה, מצד האדם עצמו] ועבודה בבחינת מוחין דקטנות, כמבואר בכתבי האריז"ל ומובא כמה וכמה פעמים בליקוטי הלכות, שבליל הסדר מקבלים את המוחין דגדלות וקטנות שלא כסדר, ואז מאירה הדעת באור גדול מאד, ואחר כך מסתלקים המוחין וצריך לעשות אתערותא דלתתא בימי הספירה הקדושים עד שזוכין על ידי האתערותא דלתתא הזו, של ספירת העומר, לאורו של חג השבועות הק'. כי אי אפשר לזכות לתורת ה', לדעת דקדושה, כי אם על ידי כלים הנעשים דווקא על ידי הגעגועים וההשתוקקות, שהאדם משתוקק ומתגעגע בתוקף החושך ענן וערפל להתקרב להשם יתברך ולהידבק בו ית', וצועק ומתאנח על זה להשם יתברך, שענין זה אינו נעשה אלא דייקא בעת אשר אין הדעת מאיר כמבואר בליקו"מ.
אמונה היא … כח הצומח… כמו שאמרו חז"ל: 'אמונה זה סדר זרעים'. ועל כן כשיש לו [לאדם] אמונה, אזי אין מזיק לו שום דבר, ואינו ירא משום אדם ומשום דבר, ומתפלל בחיות כראוי. "שזוכה על ידי אמונה לאריכות אפים, שיאריך אפו על כל דבר בלבול ומניעה, ולא יתעצב ולא יתעצל על זה כלל, ויעשה את שלו בעבודתו – כמו שמניחין חיטה בארץ טובה, אזי הוא גדל וצומח יפה, ואינו מזיק לו שום רוח ולא זיקים ורעמים".
(ליקוטי מוהר"ן ח"א, קנה)
אתם לא מקנאים בתפוח?! לא רק בתפוח, גם בשזיף, תפוז או מנגו. תראו, הוא התחיל את החיים שלו בתור זרע קטן, אבל מאז הוא גדל כל הזמן, לאט אבל בטוח, בהתמדה ובעקשנות, לא מתבלבל מכל השינויים שהוא עובר: מעציץ, למשתלה, לפרדס; לא מתרגש מקור, מחום, מרוחות, מגשמים, משמש קופחת; הוא פשוט ממשיך למלא את תפקידו באמונה: לצמוח ולגדול יותר ויותר.
אנחנו לעומת זאת, נבהלים מכל זעזוע, מפחדים מכל כשלון, נמשכים ומתפתים, נופלים ונשברים – עד שבמקום לגדול וללכת קדימה, אנחנו, במקרה הטוב, מדשדשים במקום, ללא ההתחדשות והחשק שאפיינו את תחילת דרכנו הרוחנית.
■ ■ ■
ברם מסתבר, שלצמחייה אין "קופיירייט" על כח הצמיחה, גם בני-אדם יכולים לזכות בה, זאת על ידי מידת האמונה שלהם, כפי שקבעו חז"ל: "אמונה – זה סדר זרעים" (שבת לא ע"ב). האמונה היא הקרקע הפוריה שעליה צומחות נפשות ישראל. והרי כבר למדנו, שהאמונה נמשלה לארץ, שנאמר: "שכן ארץ ורעה אמונה" (תהלים לז).
המאמין מכיר בכך שיש דברים שהם למעלה מהבנתו ולמעלה מתפיסתו, והוא כלל איננו מנסה להתכחש להם או להעלים אותם; אדרבה, הוא מכוון את כל השקפתו ומעשיו דווקא לפיהם.
זו הסיבה שהמאמין נטוע היטב בקרקע ואינו נסחף בכל רוח עוברת, כי כל הטלטלות, המשיכות, האכזבות, החששות והתסכולים – כולם תופסים מקום רק במסגרת התפיסה האנושית המצומצמת שלנו. אבל מנקודת המבט של השכל האלוקי – הכל נראה אחרת. כך שהאמונה שמחברת אותנו לשכל האמיתי, העליון, מהווה עוגן הצלה בכל סערות החיים ותהפוכותיהם.
כך נבין את מה שלימדונו חז"ל, שכל זמן שיש עבודה זרה בעולם, יש חרון אף בעולם. שכן כשפוגמים באמונה ולא מחוברים אל בורא העולם הכל יכול, בוחרים באלילים מעשי ידי אדם, כי חסרה נקודת המשען הזו שתתן כח להתגבר, להבליג ולעבור על הכל, וכל דבר קטן מוציא משלוות הנפש, מרגיז ומבלבל – חרון אף בעולם!
אם אנחנו מקנאים בעץ שעומד איתן כנגד כל פגעי מזג האוויר, גדל וצומח ומניב פירות – עלינו להכות שורשים ב'אדמה' שלנו – לחזק את האמונה ולחבר אותה לתודעה שלנו, לדבר ולשוחח בקביעות על ההשגחה הפרטית ועל האמונה בשכר ובעונש.
הלא כן לימד אותנו רבינו (ליקו"מ ח"ב, מד) שהאמונה תלויה בדיבור של האדם, כמו שכתוב: "אודיע אמונתך בפי".
לפיכך גם נשים דגש על הכוונה בתפילה ובכל הברכות, שבהן אנחנו פונים ומדברים עם מלך מלכי המלכים; ויותר מכל, לייחד זמן קבוע בכל יום לשוחח ולשפוך את הלב לפני הבורא. שכן אין לך דבר שבכוחו להחדיר את תודעת האמונה עמוק עמוק לתוככי הלב, כמו הקביעות הזו, לשבת ולשוח את הלב לפני ה' כדבר איש על רעהו.
בדורות האחרונים זכינו להתעוררות גדולה מאוד בענין חומרת איסור דיבור לשון הרע על כל אדם ישראל, גם התפרסם גודל כח הסגולה שיש בלימוד הלכות אלו.
חלק מהמקורות לחומרת האיסור, הינן בפרשות אותן קראנו בשבתות האחרונות, בהן למדנו כמה גדול כוחן של כמה מילים שמרים דברה על משה; וכן מפרשת המרגלים שלא לקחו מוסר השכל ממרים; וכן חומרת לשון הרע והוצאת דיבה שדיברו קורח ועדתו במשה ואהרן. עם ישראל סבל כתוצאה מלשון הרע, ונאלץ להשאר ארבעים שנה במדבר, ולא זו בלבד, אלא שעד היום אנו סובלים מכך, שהקב"ה אמר "אתם בכיתם בכיה של חינם אני אקבע לכם בכיה לדורות" כל ליל תשעה באב. והכל בגלל דיבור אחד של רע.
אך משום מה נדמה שכל חומרת האיסור הוא רק כאשר מדברים על אחרים. לעתים נדמה כי יש החושבים שאיסור לשון הרע אינו חל על האדם כלפי עצמו. אנו לא תופסים שכשאדם מרכל על עצמו הוא נקרא גם 'הולך רכיל'. אמנם לא גרם נזק לשום אדם חיצוני, אבל בעצם הוא הזיק נזק גדול יותר, הוא כיבה את הקשר שלו עם השי"ת!
כשאדם מדבר על עצמו דברי יאוש, כאשר אדם אינו רואה בחייו שום נקודת זכות, אולי אין זה לשון הרע ממש מבחינת האיסור ההלכתי, אבל הוא ניתק את עצמו מכל האורות הרוחניים שכל יהודי קשור אליהם.
וכאשר יראה ברבות הזמן שתש כוחו, כלו כוחות נפשו והוא מוצא את עצמו כפושט רגל, ידע נאמנה שזה מחמת שדיבר על עצמו רע כל ימיו.
כח הדיבור הוא גדול מאוד, הדיבור מגביר את כח הדמיון, ומביא את האדם למצב בו לא יוכל לחלץ את עצמו. הדיבור הרע מכסה ומעלים את נקודות האור שתמיד קיימות, והוא כמו מי שגר בין ההרים שקשה לו לראות את אור זריחת החמה, כי מרוב שעסוק לדבר על מה שעובר עליו הוא לא רואה שיש לו זכויות קטנות, שעומדות לזרוח ולהעלות הרבה אור.
ידידי היקר, דע לך שעיקר עבודתנו ביהדות הוא שנזכיר לעצמנו יום יום, רגע רגע, מי אנחנו באמת. אנו יהודים, יש לנו בכל מקרה חלק לעולם הבא, זהו עיקר חיותנו, אך בדיבור אחד של רע על עצמנו אפשר לכבות הכל, ולהזרק אל מחוץ למחנה.
תאמר 'אכן, דיבורים יפים, אבל מה לעשות שהרע אכן גובר על הטוב? קשה לנו לשים לב לאור המבצבץ מהנקודות זכות הקטנטנות שלנו'.
לכן הבה והטה אוזן למעשה שרבי נחמן סיפר לרבי נתן, ממנו נוכל ללמוד צורת הסתכלות מזווית שונה על עצמנו, הסתכלות כזו שמצד אחד לא נרמה את עצמנו, לא ניפול על ידה לגאווה, ומאידך תקשר אותנו בשמחה גדולה להשי"ת בהבקע אור הזריחה מתוך החושך.
ומעשה שהיה כך היה, אדם אחד קבל לפני רבי נחמן על מעשיו המכוערים, כי הוא חפץ מאוד להתקרב לה', אבל אינו מוצא עצה לעצמו מחמת שבכל פעם מתגברים עליו כוחות הרע. השיב לו רביז"ל בחכמתו בתמימות ובפשיטות, אכן 'אין לי עם מי לדבר', כי כבר כולך רע. מיד התעורר אותו אדם ואמר לרבינו: 'הלא בכל זאת אני מתגבר לפעמים להמשיך את עצמי לקדושת ישראל'… ענה לו רבי נחמן: 'בכל זאת הוא כמעט לא שווה כלום…' התחזק אותו אחד והחל ללמד זכות על עצמו, ואז אמר לו רביז"ל שירגיל את עצמו ללכת עם התורה "אזמרה לאלהי בעודי" (ליקו"מ ס' רפ"ב) שם מלמד שצריך להסתכל על הטוב.
אחי, זו עצה נפלאה ביותר, כאשר אתה רואה את מקומך השפל, תלך בקיצוניות לגמרי לצד השני, והחשב את עצמך כגרוע שבגרועים, ואז יצוץ לפתע הטוב שבך ותראה שאינך כל כך נמוך, שהרי סוף סוף אינך כמו אלו שלא איכפת להם בכלל, הרי אתה בכל זאת, קצת רוצה ומשתדל, וכך תוכל להחיות את עצמך בחיות יהודית אמיתית, ותוכל לשמוח בשמחה פנימית מכל נקודה טובה.
ודע לך אחי, שהדרך לקיים את כל זה, מוכרח שתרגיל ותשריש בעצמך דרך של הסתכלות חיובית גם על אחרים, לראות בעין טובה כל יהודי, ולא להיות מרגל שמחפש רק חסרונות.
כמובן שצריך בזה זהירות יתירה, כי בהרבה מקרים צריך לדעת להתבדל מכאלו שאינם הולכים בדרך ישרה, או בהשקפה שאינה לרוח התורה, ויש להגדיר בבירור מוחלט מהי דרך טובה וישרה ומה להיפך, אבל דווקא לאחר כל הבירור בין טוב לרע, תצוץ אצלך לפתע ההסתכלות הטובה, לראות איך אחרי הכל כולם בני ישראל, כולם שווים לטובה, כולם היו רוצים באמת את ה' וכו'. וכאשר תרגיל את עצמך לילך בהסתכלות שכזו על אחרים, אז תראה איך גם ההסתכלות שלך על עצמך תשתנה ותוכל להיות תמיד מלא בשמחה מחובר לאור ה'.
אילו היה שלום אמיתי בעולם, וכל אחד היה רוצה רק בטובת חברו – היו הכל מתקרבים לה' יתברך, כי בכל דור נמצאים צדיקים שבכוחם להחזיר את כל העולם בתשובה, כמו כן בכל אחד מישראל יש נקודה טובה מיוחדת שבכוחה לקרב רבים לעבודתו יתברך – אלא שמחמת המחלוקת שבעולם, אי אפשר לדבר ולעורר זה את זה, ואפילו כשכבר מדברים, ההשפעה מועטת כשאין האחד משוכנע שאכן חברו דורש את טובתו בתוכחה שלו.
לעתיד לבוא יהיה שלום מופלא בעולם, כמו שכתוב: "וגר זאב עם כבש"; "לא ישא גוי אל גוי חרב" (ישעיהו ב, ד) ואז ישובו הכל לעבודת ה', כמו שכתוב: "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד" (צפניה ג).
ענין זה מרומז בפסוק: "ויבא יעקב שלם עיר שכם". כדי לעורר את המצב שיהיה בעתיד, שהכל יעבדו את ה' "שכם אחד", הביא יעקב שלום.
על ידי התפילה מתגלה כוחם העצום של ישראל, כי על ידה הם מבטלים גזרות רעות ופועלים ישועות בעולם, כמו שאמרו חז"ל על משה רבינו: "לא איש א-ל ויכזב" – "לא איש הוא – שעשה דברי א-ל ככזב" (ירושלמי תענית).
זה שאמרו חז"ל שהקב"ה קרא ליעקב ק-ל, כי יעקב נתקבלה תפלתו וניצל מלבן ומעשיו, לכן נקרא 'א-ל' שמשמעותו בעל כח, כלשון הפסוק: "ואת אֵלֵי הארץ לקח" (יחזקאל יז, יג), לאמור שעל ידי תפילה בני ישראל לוקחים לעצמם כביכול את הכוח ממנו יתברך.
דיבורים קדושים של תורה ותפילה הם התרופה לכל המריבות שבעולם, כמו שאמרו חז"ל: "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם" (תד"א זוטא, יא).
הסיבה הרוחנית לכך שהדיבורים הקדושים עושים שלום בדבר ה' היא, שבכל פרט מהבריאה גנוזות אותיות קדושות של דבר ה' שאמר והיה העולם.
אלא שמחמת החטאים האותיות הללו "נשברו" כלומר כך שהייעוד של הבריאה לעבוד בה את השם – נסתרה ובכל דבר קיימת בחירה שקולה אם להשתמש בו לעבודת ה' או להיפך חלילה.
כשאדם אוכל ושותה, הריהו מקבל חיות מהאותיות המהוות את ה"נפש" שבמאכל, וכשם שבאכילה החומרית אבות המזון נספגים בדם, כך גם מבחינה רוחנית האותיות של המאכל "נספגות" בדם שהוא הנפש, כפי שנאמר: "כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא" (ויקרא שם).
אבל מאחר שהאותיות שבורות ומפורדות – גם הדם המקבל מהן חיות "מפורד" וגורם למריבות, כפי שנאמר "ויז נצחם" (ישעיה סג) ופירש רש"י שזה הדם הגורם לנצחנות. היינו מחלוקת.
על ידי דיבורים של תורה ותפילה, מוציאים את האותיות-הנפשות המפורדות, ומצרפים אותן למילים קדושות, ככתוב "נפשי יצאה בדַברו (שיר השירים, ה), כך שנעשה ביניהן חיבור שלם המתקן את כל המחלוקות, כנאמר: "בורא ניב שפתים שלום" (ישעיה נז) לאמור, שהדיבורים הקדושים עושים שלום בעולם.
(עפ"י ליקוטי מוהר"ן ח"א, עה)
הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ (ויקרא יט יז)
"אמר רבי עקיבא, תמה אני אם יש בדור הזה מי שיכול להוכיח" (ערכין טז ע"ב)
תוכחה היא אומנם מצווה וחובה, אבל יש לנהוג בה בזהירות מרובה, כך שהיא תביא תועלת ולא תזיק. שכן כאשר מזכירים לאדם את חטאיו, הרי במקום שהדבר יעורר בו רצון להשתפר, זה עלול לגרום לו ריפיון ידיים.
למה הדבר דומה? לפסולת שריחה רע – כל עוד היא מונחת במקומה, הריח אינו מורגש כל כך, אבל אם מזיזים אותה – ריחה נודף והולך.
כך החטאים, כשמזכירים אותם ומתעסקים בהם, מתחיל ריחם הרע לנדוף, דבר שמחליש את הנפש שהחיות שלה הוא מהריח הטוב של המעשים הטובים, כפי שאמרו חז"ל שהנשמה נהנית מהריח (ברכות מג ע"ב).
רק הצדיקים הגדולים שמלאים וגדושים באהבת ישראל וברחמים, אפילו על החוטאים הגדולים שבהם, מסוגלים תוך כדי תוכחתם לנטוע בחוטאים את הידיעה וההרגשה הברורה שעוד לא אבדה תקוותם לשוב בתשובה שלימה, ואדרבה אם יתגברו ויתחזקו – כל הירידות שלהם יהפכו לעליות.
כך נאמר על תוכחתו של משה לישראל על חטא העגל: "נרדי נתן ריחו" (שיר השירים א) לאמור, שהוכיח אותם באהבה ובכבוד, כך שהדבר לא יחליש את דעתם על ידי הריח הרע של החטאים.
(עפ"י ליקוטי מוהר"ן ח"ב ח)
וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה' (שם יט יח)
גם כאשר הקב"ה מעניש, הוא עושה זאת בחסד וברחמים, ואינו ממצה את הדין עם החוטאים, כמו שנאמר: "והוא רחום… ולא יעיר כל חמתו" (תהילים עח).
זו הסיבה שעל האדם לשמוח ברעות שבאות עליו, משום שאין הן אלא חלק קטן מהעונש המגיע לו על חטאיו.
דבר זה רמוז בפסוק "ואהבת לרעך" קרי: לרָעַךָ – שתקבל באהבה את הרעות – "כמוך" – כי במצב רוחני ירוד כמוך – "אני ה'" – הנני מתנהג איתך ברחמים גדולים. שם ה' מורה כידוע על מידת הרחמים.
לא לחינם 'זכה' בלק שתיקרא אחת מפרשיות התורה הקדושה על שמו, שכן על ידו גילה לנו בלעם מעט מכוחה של ההתבודדות… גם השם 'בלק' מכריז על ההתבודדות, שכן 'בלק' ראשי תיבות 'בינו לבין קונו'…
בלעם – אורחו של בלק – ידע את סוד ההתבודדות, והשיג את כוחה. אך ניסה לנצל אותה למטרותיו השפלות; "וילך שפי" "כתרגומו: יחידי" (רש"י) "לאט לאט, כדרך המתבודד שיחול עליו רוח קדושה" (העמק דבר) – כשמטרת התבודדותו, היא שתשרה עליו הרוח לקלל את ישראל.
אך בסופו של דבר, הוצרך גם הוא להודות, ולאחל לעצמו: "'תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו'. כי אמר על עצמו – שידע קלקולו וזוהמתו העצומה שאין דוגמתו, אף על פי כן אמר – הלוואי והייתי זוכה אפילו אנכי לילך בדרך זה להתחזק מעתה ברצונות טובים ולפרש שיחתי בכל יום לפניו יתברך ולשפוט את עצמי בכל עת, אז הייתי זוכה גם כן לאחרית טוב" (ליקוטי הלכות, ברכת השחר ה, פז).
גם בלעם המזוהם הבין, שאילו היה משתמש עם כוחה של ההתבודדות לטובה, היה גם הוא זוכה לאחרית טובה. אף אחרי שעשה מה שעשה, אילו היה בורח לשדה לשעה התבודדות יומיומית, היה זוכה לסיים את חייו בצורה אחרת לגמרי.
אמור מעתה: מי שאין לו עבר פלילי כבלעם, כמה תהיה אחריתו טובה ומתוקה, אם ירגיל את עצמו מהיום להתבודד לפני ה'! שהרי אם בלעם ידע, שכשיגיע היום האחרון וה"חברא קדישא" תשכיב את הגופה עם הרגליים לכיוון הדלת, ויראו את ההבדל בין המתבודדים לבין אלו שאינם – מה נאמר אנחנו אנשי הנחל נובע?
"ענה ואמר [רבינו הקדוש]: "על שני כיתות אנשים יש לי רחמנות גדול עליהם: על אלו האנשים שהיו יכולים להתקרב אלי – ואינם מתקרבים; ועל אלו המקורבים אלי – ואינם מקיימים את דבריי. כי אני יודע שיהיה עת, בעת שיהיה האדם מונח על הארץ עם רגליו אל הדלת, אז יסתכל על עצמו היטב ויתחרט מאד מאד על שלא זכה להתקרב אלי, או שלא קיים את דבריי. כי אז ידעו, שאם היו מקורבים אלי ומקיימים את דבריי – לא היה שום דרגה בעולם שלא הייתי מביאם לאותה המדרגה. אבל לא יועיל אז" (חיי מוהר"ן, שנד) – – –
* * *
"עמי, זכור נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אותו בלעם בן בעור" (מיכה ו, ה). מה ענה לו בלעם? "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" – "איך אני יכול לקלל את היהודים, הרי הם מתבודדים?! "וזהו 'הן עם לבדד ישכון', שהם עם קדוש כזה ששוכנים לבדד, שהם מקיימים 'לך עמי בוא בחדריך וסגור דלתיך בעדך חבי כמעט רגע עד יעבור זעם', שהם מתבודדים בינם לבין קונם ושופכים שיחתם לפניו בכל פעם וחושבים בכל יום על אחריתם וסופם האחרון, ועל ידי זה הם בטוחים מכל צר ואויב ומסטין, כי הם מסתירים עצמם בצל כנפיו יתברך תמיד" (ליקוטי הלכות, שם). "וזהו 'ובגוים לא יתחשב', ותרגם יונתן וירושלמי 'ובנימוס עממיא לא מתערבין' – שאינם רודפים אחר נימוסי הגויים ואחר ריבוי כלי בית וכלי כסף ותכשיטים וכו' ושאר דברים המרבים הבל, רק מסלקים כל מחשבותם מכל זה, ומתבודדים ושופכים שיחם ברצונות טובים וכיסופים חזקים וגעגועים נמרצים אליו יתברך" (שם).
"מי מנה עפר יעקב" – ממשיך בלעם ותוקף את בלק – 'וכי יש לך מושג עד כמה ההתבודדות שלהם חשובה ויקרה?! הרי אפילו הפסיעות על שבילי העפר בדרך להתבודדות, איך להן ערך'. "וזה 'מי מנה עפר יעקב' – מי יוכל למנות ולשער יקרת קדושת כל פסיעה ופסיעה שדורכים על העפר כשהולכים לדברים שבקדושה, לשפוך שיחם בהתבודדות לפני השם יתברך. שמכל פסיעה ופסיעה שדורסים על העפר נעשים תיקונים ושעשועים גדולים למעלה, שאי אפשר למנותם ולשערם" (שם).
'הרי אפילו אני' – מסיים בלעם ואומר – 'מאחל לעצמי למות מוות של 'מתבודד… תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו'. בלעם איחל לעצמו פטירה כפטירתו של רבי שמואל, תלמיד מוהרנ"ת, עליו כותב רבי נתן במכתבו: "והנה זה רבי שמואל זכרונו לברכה שנפטר, נשמתו יצאה בטהרה, ודיבר דיבורי אמונה בכל עת, עד שיצאה נשמתו. תהא נשמתו צרורה בצרור החיים. מה גדלו חסדי ה' שזיכיתי אותו שיהיה לו כל פעם התבודדות בשדה בין הרים ומחילות עפר".
לקריאה ולהורדה: קונטרס טעם זקנים – מאוצר שיחותיו הנפלאות של הרה"ח ר' לוי יצחק בנדר ז"ל, בתרגום ללשון הקודש, קונטרס כ"ד.
בתוכן:
כולל תפילתו עם האחרים | א-ל נא רפא נא לה | בכיה מתוך שמחה | חירות המוחין | שמרה נפשי כי חסיד אני | אוירא דארץ ישראל מחכים | ה' לא יעזבנו בידו | ארץ שממה | כי עוד חזון למועד ויפח לקץ | עניתי בצום נפשי
"וכן מצינו אצל אברהם, כשאמר הקדוש ברוך הוא לאברהם: זעקת סדום ועמורה כי רבה, מיד: "ויגש אברהם ויאמר האף תספה צדיק עם רשע", והרבה דברים נגד [=לפני] הקדוש-ברוך-הוא בתפילתו: אולי יש חמישים צדיקים בתוך העיר", "אולי יחסרון חמישים הצדיקים חמישה, התשחית בחמישה את כל העיר".
* * *
במציאות החיים של כל אחד ואחד, לא משנה כלל סביב מה חייו סובבים, ישנם דברים המתקבלים במושכל ראשוני מסוים, וישנם דברים שמתקבלים לאחר חשיבה מסוימת. על פי רוב, כשאנחנו נמצאים בבעיות אנחנו מתחילים לחשוב על הפיתרון. לעומת זאת, כאשר נראה אדם פצוע שוכב על הקרקע, לא נחשוב יותר מדי על מה שאנחנו אמורים לנקוט. המושכל הראשון דוחף אותנו לגשת לעזור לו, עוד לפני שחשבנו לעשות כן. ישנם דברים שאנחנו פועלים אותם גם מבלי לחשוב עליהם. דברים כאלו קורים כאשר פעולה מסוימת מבטאת עבורנו דבר מסוים, וממילא אנחנו נפעלים את מה שהיא מבטאת. כלומר: כמו שמקרה מסוים גורם לנו לצחוק באופן טבעי, כך גם כל פעולה של מושכל ראשון גורמת לנו לעשות את הדבר שיוצא ממנה.
אם נרצה לבחון מתי הדברים בהם אנו עוסקים הופכים להיות מהותיים בנו, נתבונן האם הם נמצאים אצלנו גם במושכל ראשון. גם אם יעירו אותנו באמצע הלילה, תגובתנו תהיה אותו הדבר. חז"ל אומרים שעם ישראל נבחר בעיקר בגלל אמירתו "נעשה ונשמע", ועל תוכן אמירה זו נתבונן מעט. הגמרא במסכת שבת (דף פח ע"א) מביאה טענה של מין אחד על אמירה זו: "עם פזיז שהקדים את פיו לאוזנו!". הוא טען כי עם ישראל קיבל את התורה עוד לפני ששמע את תוכנה, לדעת אם היא קלה או קשה, וזאת פזיזות. נשים לב: הטענה שלו שעם ישראל "הקדים את פיו לאוזנו" – הפה, שביטא את ההסכמה, היה בלא שמיעת הדברים. כלומר: היתה כאן הסכמה בלי לבחון אם הדברים מתאימים למציאות, מבחינת הקושי ומשאר בחינות אחרות. ענה לו רבא: לא היתה זאת פזיזות, שכן אנחנו עם שהולכים בתמימות ובשלמות, ועל זה נאמר (משלי יא): "תומת ישרים תנחם". פירוש הפסוק הוא, שהתמימות של הישרים היא זאת שמנחה אותם. רבא השיב לו כי קבלת דברים בלי בחינתם ובדיקתם אינה תמיד ענין של פזיזות. לפעמים אפשר להיות מוכן לכל מה שהשני יאמר. כיצד? אם הולכים עם מישהו בתמימות, בשלמות. כל חיינו סובבים אותו. ממילא, כאשר הוא אומר דבר מסוים, אנחנו לא מקיימים את הדבר אם הוא מתאים אלינו, כי לא את טובתינו אנחנו מחפשים. אנחנו מקיימים את דבריו בגלל שהוא זה שאמר אותם. זה מה שהפסוק מלמד: התמימות בעצמה יכולה להוליך את האדם. לא השכל, ולא הרצונות הפרטיים שלו, אלא עצם התמימות – מציאות בה חיים רק סביב נקודה אחת, שהיא יוצרת שלמות באדם שחייו סובבים אותה.
ברגע שעם ישראל שומע שהקדוש-ברוך-הוא רוצה לצוות עליהם דבר, הם מייד עונים שהם מוכנים לקבל. מחשבה לא היתה כאן, כי מי שרוצה לחשוב לא יכול לענות מיד. מוטל עליו לבחון את הנושא מכמה כיוונים, ולשקול את הדברים מחדש שוב ושוב, במיוחד כשמדובר על נושא שנוגע לכל החיים ואי אפשר להיפרד ממנו. לכאורה היינו אומרים שזו פזיזות – עם ישראל בעצם לא חשב יותר מדי. אמנם האמת היא, שעם ישראל קיבל את דבר ה' בתור מושכל ראשון של רצון ה'. כלומר, אם עם ישראל שומע שהקדוש-ברוך-הוא רוצה מהם דבר מסוים, המושכל הראשון שלהם מקבל את הדברים, כי התמימות שבהם היתה כזאת שרק רצתה לקיים את רצון ה'. אם הם שומעים שיש רצון שנדרש מהם, הם מקבלים אותו מיד, כי כך טבעם. מה מתגלה במצב כזה? שלעם ישראל יש שייכות מהותית לרצון ה', עד שהתגובה הראשונה שלהם היא שהם רק רוצים לקיימו.
* * *
נשוב אל אברהם אבינו. כאשר אברהם אבינו שומע על הגזירה והצרה של סדום, הפעולה הטבעית שלו לפני ששקל את הדברים בדעתו, היתה התפילה. דבר כזה אפשרי רק אם עצם תפיסת הצרה ביטאה עבורו – מצב הדורש תפילה. אם אנחנו מבינים שתפילה היא פיתרון לצרות, אז אברהם אבינו לא היה מתפלל מיד. לא חושבים מייד על הפיתרון של הבעיה. אבל אם תפילה היא לא פיתרון, אלא כל מה שיש בכלל צרה זה כדי שנגיע אל התפילה, אז בהחלט שנתפלל, כי אנחנו יודעים שתכלית הצרה היא התפילה. לא שאפשר לסלק את הצרה, אלא שבצרה עצמה מונחת חלק מהתפילה.
אם אברהם אבינו ידע שתכלית הצרה היא התפילה, הרי שידע שצורת קיום המציאות היא באופן של תפילה. כדי שהמציאות תהיה קיימת מכוח חסדי ה', ונגיע להכרה הזאת מתוכנו, צריך להביא צרות. בצרה אנחנו מבינים שמציאות שלנו מצד עצמה היא בעצם או כלום, או אבודה לחלוטין. באותה עת שנשענים על ה' וחסדיו המרובים, ויוצאים לצרה אל המרחב, המציאות נתפסת בצורה חדשה. בצורה שאנחנו יודעים, ולא רק מאמינים, ש"חסדך ואמיתך תמיד יצרוני" (תהלים מ).
נזכיר את מה שהתחלנו לפני כמה זמן – אמרנו שבשלב זה המלקט מביא ראיות על שדרך כל אבותינו היתה שהם חיו מציאות של תפילה. בזה ראינו כי גם דרכו של אברהם היתה כך – הוא תפס את הצרות ככאלה שבאות לגלות במציאות את קיום חסדי ה', ועל כך תגובתו הטבעית היתה להתפלל.
רבי נתן, תלמידו של רבי נחמן, כותב באיגרת לבנו שכל הצרות שיש לנו, בין אם הן במישור הרוחניות ובין אם הן בתחום החומרי, שורשן נובע מכך שעזבנו את אומנות אבותינו – שהיא התפילה. גם אנחנו מתפללים, עדין זה לא בצורה של "אומנות" – מומחיות. אבותינו היו רגילים בכך עד שהתפילה הפכה להיות צורת חייהם, אבל אצלנו תפילה נראית בצורה מסוימת מרוחקת מעצם יסוד חיינו, בעוונותינו. נשאר לנו רק להתבונן בדרכי האבות, לראות את הגובה העצום, ולעלות בעקבותם במסילה העולה בית א-ל.
כולנו עוסקים בניקיונות והעובדה הזאת צריכה לחבר אותנו למישורים בפנימיים של הניקיונות, למישורים הרוחניים של הניקיונות, שהרי לימדו אותנו גדולי החסידות, שכל מה שיש בעולם הגשמי זה רק משל לעולם העיקרי, הרוחני.
ובכן, ככל שאדם מזכך את הלב יותר, כך ההרגשות שלו מתעדנות יותר. גם זו התקדמות כאשר שמים לב שהמעשים לא כל כך מטוהרים, לא כל כך שלמים, הדיבור לא כל כך נקי מכעס ומהקפדה, מלשון הרע, מדיבורים אסורים, המידות לא כל כך מטוהרות. גם זו התקדמות כאשר שמים לב שצריך לתקן, שלא כדאי להיות כך, עדיף להיות אחרת. זו תובנה פנימית, הרגשה של הנשמה הקדושה, שכדאי להתנהג אחרת בעולם הזה. כשזוכים לעידון גדול יותר, לזיכוך גדול יותר, זוכים אחר כך להרגיש את המחשבות: איך המחשבות רצות במוח, איזו מחשבה טובה ואיזו מחשבה לא טובה, מה כדאי לתקן, על מה אסור לחשוב. יש כביכול חדר גדול, אולם שלם במוח, שלא כדאי להיכנס אליו, אולם של מחשבות רעות, צרות עין, הקפדה, רצונות לא טובים. ומי שמשתמש בתבונה שבלב מבין שלא כדאי להיכנס לאולם הזה. הבעל שם טוב הקדוש לימד אותנו, שבמקום שהאדם חושב שם הוא נמצא. הרי אנחנו לא רוצים להיות במקום רע, ואם כן עלינו להתרחק ממחשבות רעות. ברגע שאדם מרגיש שהוא לא נמצא במקום טוב, הוא מסוגל מיד להטות את המחשבה, מיד לברוח. אנחנו לא רגילים לחשוב כך, אבל רבי נחמן מלמד אותנו שיש לנו שליטה על המחשבות. בידינו הדבר להחליט אם לחשוב על דבר מסוים או על דבר אחר. אף אחד באמת לא מכריח אותנו לחשוב רע. ואם המחשבה בורחת מעצמה אל מקומות רעים, אפשר לתפוש אותה כמו סוס ברסן ולהחזיר אותה אל הדרך הישרה, אל המחשבות הטהורות.
רבי נחמן אומר: "גודל יקרת המחשבה נודע לי עתה. כי המחשבה יקרה מאד מאד שנעשה ממנה דברים שלמים ממש, שיש להם קיום כל הימים שיתקיימו העולמות" (ליקוטי מוהר"ן נ"ג).
מיד שכשיהודי רוצה לחיות בצורה אחרת הוא מתחיל לשים לב לכל התנודות הללו במחשבות, אבל הוא מתחיל לשים לב שאפשר גם אחרת. כשהוא זוכה להאמין שה' אוהב אותו, הוא רוצה להשתנות, הוא רוצה להתקרב אליו יותר. הידיעה הזאת לבד מאד מרגיעה אותנו, כי יהודי שהולך ברחוב וחושב לעצמו: "אני כישלון, אין לי סיכוי", או: "הילד הזה פשוט צריך ללכת איתו רק בכוח". מחשבות מסוג כזה וודאי לא ירגיעו אותו. במקום להרגיע אותו, הן יעמדו כחוצץ בינו לבין השם יתברך, כי ברגע שאדם חושב מחשבות כאלה, באותו רגע ממש, הוא מוציא את הקדוש ברוך הוא ממחיצתו. מה שיהודי צריך לעשות זה לחשוב על הקדוש ברוך הוא, לפנות אליו, לשתף אותו במה שעובר עליו, לבקש ממנו עצה ועזרה. איזה דבר נפלא זה, שיהודי פונה אל השם יתברך ומקבל ממנו עצה איך להמשיך הלאה, איך לדבר אל אשתי, איך לדבר אל הילדים שהופקד בידי, איך לדבר אל נהג האוטובוס, איך לדבר אל החנווני, איך לדבר אל הידידים שאני פוגש ברחוב, איך להתנהג ביני לבין עצמי, איך לצאת מכל מיני שאלות ומבוכות שמקיפות אותי כל הזמן. כולנו הרי מוקפים בשאלות יום יום. שאלות שאנחנו צריכים להתמודד איתן ולדעת בדיוק מה עלינו לעשות. ומה יותר פשוט מאשר לשתף את מי שברא אותי בכל מה שעובר עלי? פשוט להכניס אותו לתוך המחשבות שלי, לתוך הלב שלי, לתוך הדיבורים שלי. לא להיות לבד.
אבל אנחנו מבולבלים, ואנחנו מרשים לכל מיני מחשבות שליליות להיכנס לנו למוח ולבב. אנחנו לא חייבים לחשוב אותן, אבל הן באות ואנחנו אומרים להן: "ברוכות הבאות, נשמח לשמוע מה יש לכן להגיד". אנחנו בעצמנו פותחים להן את הדלת ונותנים להן להשחיר לנו את המוח ואת הלב. הרי האמת היא שהמחשבות האלה הן ההפך ממש מהרצון האמיתי שלנו. מי רוצה להיות שחור? מי רוצה ללכת עם לב מר ומושחר?
אור לי"ד, בודקים את החמץ בחורים ובסדקים כל מקום שמכניסים לשם חמץ. מהי מהות הבדיקה הזו? הרי הבית כולו נקי מכל פירור. הרי עקרת הבית כבר ניקתה ושפשפה את כל פינות הבית. מאחורי כל ארון, מתחת למיטה. כל מקום אפשרי כבר נוקה. הכיסים, הבגדים, כולם כובסו. אין זמן בשנה שהכל כל כך נקי. אז איזה חמץ צריך לחפש? מה חכמינו בקשו מאיתנו? מה הקדוש ברוך הוא רוצה ממני?
כותב רבי נחמן: "כי תצא למלחמה על אויבך" (דברים כ"א) זה בחינת כסדר ושלא כסדר" (ליקוטי מוהר"ן תורה פ"ב) כשהולך לאדם שלא כסדר, נגד רצונו, כשהוא רוצה שדבר מסוים יתנהל באופן מסוים והדבר מתנהל בדיוק להפך – זה ממש מלחמה בתוך האדם. יש לנו רצונות טובים של קדושה: להתקרב לתורה, להתקרב למידות טובות, להצליח לחנך את הילדים. אין יהודי בעולם שלא רוצה בזה, "כולם חפצים ליראה את שמך", מי לא רוצה שילדיו יהיו מוצלחים? אבל אז מתחילה מלחמה, אז מגיעות מחשבות רעות, מחשבות של יאוש, של כעס, של כפירה, של בלבול, של חולשת האמונה.
אומר רבי נחמן: כשהולך לך שלא כסדר – מתחילה מלחמה, כי כשקורים דברים שלא ציפיתי ולא רציתי שיקרו, מתעוררות בי מחשבות רעות.
אתה אומר לבן שלך: "לך לישון, כדי שיהיה לך כוח ללמוד מחר", והילד אומר לך "לא רוצה". מה תעשה? זה נוחת עליך פתאום, אתה כל כך לא מוכן, אתה לא מאמין: "למה הוא לא רוצה לעשות מה שאני אומר?"
אומר הפסוק: "כי תצא למלחמה על אויבך, ונתנו ה' אלוקיך בידך ושבית שביו" (דברים כ"א) ומלמד רבי נחמן (ליקוטי מוהר"ן תורה ק"ז): אם אתה רוצה שיתבטלו רצונות אחרים כנגד רצונך, אם אתה רוצה שילך לך כסדר – אז "ושבית שביו". מה פירוש: "ושבית שביו"? שתמשיך את אלוקותו יתברך לתוך המוח, כמו אחד שלוקח שבויים, קח ותכניס את השם יתברך למוח שלך. השם יתברך שמח כשמחזיקים אותו בתוך המוח. הלא הוא עצמו מצווה: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". איזו עצה נפלאה – תאמין שהכל מה' יתברך, שאין שום מקרה בעולם, גם אם לא הולך לך כמו שתכננת, תדע שהבורא יתברך יכול לעזור לך ולהושיע לך בכל עת ורגע. אלו הן מחשבות קדושות, כך תזכה לנצח במלחמה! אם תמשיך את השם יתברך אליך, אתה פשוט תעלה למקום אחר. "עלית למרום שבית שבי". כל דבר שנמשך ממקום גבוה נקרא שבי. ואתה כביכול מחזיק אצלך במוח את השם יתברך עד שהוא נקרא "מלך אסור ברהטים" (שיר שירים פרק ז' פסוק ו') אומר הזוהר הקדוש, מה פירוש "מלך אסור ברהטים?" – אסור וקשור את המלך העליון, הקדוש ברוך הוא, בתוך ריצת (רהיטת) מחשבותיך. וכך השם יתברך אצלך וכל המלחמות מתבטלות, כל הצרות מתבטלות. יש לך את הקדוש ברוך הוא, אז אתה יכול לשיר, אתה יכול לרקוד.
רק לדעת על הדברים האלה זה כבר דבר כל כך גדול שיש בו כוח להוציא את האדם מהרבה צרות, כי ידיעות כאלו הן הן הצלחת הנפש. כשאדם מרגיש שיש אדון לבירה, שיש מנהיג, מושל בכל ואין עוד מלבדו, על ידי זה הוא מפסיק להחשיב כל כך את עצמו, כי כל חיותו והצלחתו תלויה אך ורק בה' יתברך.
אבל איך זוכים לדעת שרק לו יתברך אני מחויב להודות על כל חסדיו? שרק הוא משפיע עלי את כל מה שיש לי? הרגש הזה מתגלה בליבנו רק על ידי שמכניסים את השם יתברך למוחנו. אנחנו עושים לו מדור במוח, קונים לו דירה, כמו שכותב רש"י על הפסוק "זה אלי ואנוהו" – "אנוהו מלשון נווה, מלשון מדור, נווה שאנן".
אם האדם מתעקש, נלחם על המוח שלו שלא יכבושו אותו זרים, ומקיים בעצמו "אחזתיו ולא ארפנו". גם אם הוא לא מרגיש שום חיות ולא הולך לו כרצונו, גם אז הוא לא נפרד מהשם יתברך, אז הוא זוכה אחר כך לבנות את העלייה שעתידה במהרה לבוא לאחר הירידה.
תמיד צריך לקדש את המוח, אבל יש זמן מיוחד שמתאים לעבודת הקודש הזאת – חודש ניסן. "החודש הזה לכם ראש חדשים. ראשון הוא לכם לחדשי השנה" (שמות פרק י"ב פסוק ב') "לכם" הוא אותיות מלך, אומר הבני יששכר, ובזה מרומז מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה במסכת ראש השנה: "אחד בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים" (ראש השנה דף ב') תיכף כשמתחיל חודש ניסן, מתחיל להאיר עניין המלכות, המרומזת בשני העניינים של פסח. למילה פסח יש שתי משמעויות. משמעות אחת מלשון דילוג וקפיצה, מלשון "פסח על בתינו", ומשמעות שניה מלשון דיבור ושיחה: "פה סח". כשאנחנו מוסיפים את האות ה' בין הפ"א לסמ"ך, אנחנו מוסיפים משמעות. האות ה' מרמזת בספרים הקדושים למידת המלכות,
המלכות היא בפה, בשיחה, בדיבור, בתפילה. עם ישראל בגלות הוא כמו "רחל נאלמה לפני גוזזיה". כשיצאו ישראל מן הגלות נתגלה מלכות השם יתברך בעולם ולכן יש ציווי מיוחד להרבות בשיחה ודיבור בחודש הזה, המרמזים על העניין של המלכות, מלך מְצַוֶוה, כך מתבטא כוחו. וישראל בני מלכים הם. כל יהודי הוא מלך, וכל יהודי צריך להשתמש במלכות שלו בצורה קדושה, לדבר הרבה דבורים קדושים.
כותב ה"בני יששכר" ניסן הוא בגימטריא שני פעמים פה. פה אחד מרמז על גאולת מצרים ששם נפתח להם הפה לדבר ולהנהיג את כל מעשיהם על ידי הפה, דרך התפילה והצעקה שעל ידה עושים משכן לקדוש ברוך הוא. והפה השני מרמז לגאולה השנייה, העתידה לבוא במהרה בימינו. ובכן לאחר תרדמת החורף אנו רואים שהשינה הזו, ההעלמה הזו, הייתה בסך הכל הכנה להתחדשות, הכנה לחיים אחרים, נעלים יותר, שבהם מתגלים מחדש הכוחות הנפלאים הטמונים בבריאה. ועל כך באמת ראוי להודות לקדוש ברוך הוא. להשתמש במלכות הפה כדי להלל את המלך שלנו. לצאת לשדות, לפרדסים, לברך בפה מלא את המלך הטוב שלנו, מלך מלכי המלכים.
ובכן כולנו רוצים חיים טובים. האביב מגיע ומעורר את כל הכוחות הרדומים. כולנו רוצים חיים קדושים, חיים כמו שה' רוצה שנחיה. אבל זה דורש חיפוש ,חיפוש עם נר שמסלק את החשיכה ומאיר בדיוק למקום ששם צריך לתקן. צריך להעביר את החמץ, להעביר את המחיצות בינינו לבין ה', צריך להפסיק ללכת עם פנים חמוצים ולב חמוץ. צריך להפסיק להחמיץ את ההזדמנויות הנפלאות שהחיים מזמנים לנו. להתקרב אל ה', להתקרב אל הטוב שה' נותן לנו בכל יום ובכל רגע. להפסיק את הדמיונות שהיצר הרע וחיילותיו מראים לנו כל הזמן כאילו העולם הוא רק רע, רק שחור, רק חמץ.
סיפר ה"חתם סופר": אומן גדול צייר על פי בקשת המלך את סוסו של המלך. לאחר שגמר את עבודתו הניח המלך את הציור ברחובה של עיר כדי להפעים את ליבות האנשים, אך לתדהמתו איש לא שם את ליבו כלל לציור. כאשר שטח המלך את העניין בפני ידידו החכם, אמר לו הידיד: "יודע אתה מדוע אין האנשים שמים לב לציור הנפלא? מפני שהוא מדויק להפליא, עד שנראה לאנשים כסוס אמיתי, ולכן אינם מבחינים כלל שהסוס שלפניהם אינו אלא ציור. אם ברצונך שיבחינו בציור הנפלא הזה, חתוך את הציור לשנים. ואז יבינו הכל שזה רק ציור ולא סוס אמיתי, ואז יתפעלו מהיצירה הנפלאה הזאת, אבל הם גם ידעו שזה בסך הכל רק ציור.
כשהאדם מתחיל להבין שבסך הכל, כל הבריאה הזאת, הכל זה רק דמיון, הכל זה רק לבוש. ויש מאחורי הבריאה יד כזאת שמציירת יפה את השמש, מציירת את הירח, מציירת את הכוכבים, את האנשים. "אין צור כאלוקינו" פירשו חז"ל: "אין צייר כאלוקינו". הטבע, העצים, הציפורים, העננים, הכל מה שסובב אותנו, הכל הוא ציור נפלא שמאחוריו יש יד. וכשאדם מגלה את היד הזאת הוא מתחיל לחיות חיים אחרים לגמרי. אנחנו צריכים להפוך את העיניים שלנו לתוך המוח, להפוך את צורת החשיבה שלנו. אנחנו חייבים להבין שיש בפנים משהו אמיתי, משהו טוב ונפלא, מאחורי הכישלונות שלי, הקשיים שלי. והיהלום הזה יכול להיות בתוך הבוץ, בתוך הרפש, אבל הוא נשאר יהלום. אם האדם היה יודע איזה יהלומים הקדוש ברוך הוא נותן לו. כל נשמה שאדם זוכה לפגוש, כל חבר, כל ילד שנתנו לי, הוא יהלום נפלא. אולי היא מכוסה בבוץ, במידות לא טובות, אבל בתוך זה יש משהו יקר מאד מאד.
רבי נחמן לימד שצריך עיין טובה, צריך לחשוב מחשבות טובות על עתמנו, על הילדים שלנו, על כל העולם. בוודאי שצריך לחשוב גם מחשבות של השתפרות ותיקון, אבל עלינו להפסיק עם הסם הזה שזורם לנו בדם – הגינוי הזה שאנו מגנים את עצמנו, את אחרים, את כל העולם.
כשיש פנצ'ר בגלגל אנחנו לא זורקים את המכונית, אנו פשוט מחליפים גלגל, מתקנים את התקר, זה הכל. כאשר אנו נעשים מודעים למגרעות שיש בנו, לא נביא לעצמנו כל תועלת אם נתפלש בשלולית הדלוחה של הגינוי העצמי. מה שכן יועיל לנו הוא לשאול את עצמנו מיד: מה ניתן לעושת כעת כדי להתגבר על ההרגל המגונה הזה? איך להחליף את הגלגל הזה? "ריבונו של עולם, תעזור לי להחליף את הגלגל". וכמו שהמכונית יכולה לנסוע טוב ומהר אחרי שתיקנו את הגלגל, הרי המנוע, הכוחות הכל בפנים בסדר גמור. כך גם בילד שיש לי קשיים איתו, כך גם בקשיים שיש לי עם עצמי. יש לכולנו הרבה יכולות עצומות וקדושות, אבל הן עטופות על ידי התנהגות חיצונית לא אמיתית. אנחנו מוכרחים ללמוד להסתכל פנימה, להאמין בטוב, להפוך את ההסתר לגילוי. אנחנו חייבים לראות מה מסתתר מאחורי הקליפה שלי או של אחרים. יש שם משהו אחר. חייב להיות שם משהו אחר. ואם אני אעשה זאת, אצל אשתי, אצל הילד שלי, אצל החבר, אז אני אתחיל לדעת שמאחורי כל מידה רעה מסתתרת מידה טובה ונעלה מאוד. כמו קליפה החופפת על הטוב הנסתר מתחתיה, כמו פרי נפלא וטעים.
וצריך עוד לדעת שדוגמת אותה מידה רעה, ישנה באדם מידה טובה. מול המידה הרעה, עומדת בקצה השני ומחכה לגאולה שלה מידה טובה. מסתכלת ומתבוננת – מי יוציא אותה מבית אסוריה? בתוך תוכה של המידה הרעה מתחבאת מידה טובה, שצריך לגלותה ולהאירה. איך הופכים את ההסתרה לגילוי? איך מגלים את הקדוש ברוך הוא הנסתר בתוך הציור המטעה של העולם המעלים את האמת כל כך? אני צריך כלי מיוחד עבור זה. חסד ה' הוא שאנחנו לא צריכים להמציא כלי כזה, לא צריך להביא את זה משום מקום, זה כבר אצלנו. יש לנו את הכוח לראות את הטוב. מה שנותר לנו לעשות, זה רק להסיר את המסכים המסתירים. צריך את הנר הקטן שאורו מרוכז להאיר לנו. זוהי בדיקת החמץ של חודש ניסן. מתחילים בפינה אחת, מתקדמים לפי הסדר, מתוך ריכוז. מוציאים את החמץ שאינו נצרך, מורידים את הקליפות, מורידים את כל המשפטים השלילים ששוכנים בלב בלי שאנחנו שמים לב, מסלקים את הגינוי, מנקים את העין הרעה ואת הביקורת, מוציאים את כל מה שאינו מועיל ואינו מקדם אותנו. מתחילים ממקום אחד ומתקדמים לאט לאט, שלא לדלג על שום חמץ, כי חמץ אסור במשהו. אי אפשר להיות בעת ובעונה אחת בשני מקומות, כי זה מראה חוסר ריכוז, זה מראה שאני פוחד ממה שהעיניים שלי רואות. וצריך לחפש בהכנעה, בענווה, באמונה שהשם יתברך משגיח עלי, שומר עלי, עוזר לי למצוא ולתקן הכל. רבי נחמן אומר: "אם אתה מאמין שאפשר לקלקל תאמין שאפשר לתקן". רק על ידי אמונה אפשר לתקן. וצריך אמונה, כי העיניים שלנו לא רואות.
כמה נפלאה המצווה הזאת, כמה גדולה חכמת הבורא. איזה דברים נפלאים נתן לנו השם יתברך כדי להרים אותנו, להציל אותנו מהחמץ, מההעלמה של העולם הזה. החיפוש אחרי החמץ משנה כל כך לטובה את האדם, עד שהוא אכן ראוי לגאולה. רואים שם למעלה שהוא מחפש, אז נותנים לו, ואז מתגלה הטוב ויוצאים ממצרים, יוצאים מהמיצרים של המידות הרעות, מגלים פתאום שבתוך המידות הרעות שלנו מסתתרת נאמנות.
אצל הרבה גדולי ישראל אנחנו רואים שבתחילה היו רחוקים מאד מן הקדושה. הטוב שבהם היה מסתתר בתוך הרבה קליפות. כך היה אצל ריש לקיש. מי שהיה מדבר עם ריש לקיש היה נחשב לנאמן בלי עדים. אבל איפה הוא התחיל? כשודד מפורסם שהטיל את אימתו על הכל. כך היה אצל אחז מלך יהודה, שאמרו חז"ל שנקרא אחז על שם שאחז בתי כנסיות ובתי מדרשות וביטל תלמוד תורה של רבים וביטל תינוקות של בית רבן. ודווקא ממנו, מתוך עקירת התורה, התגלתה לבסוף הרבצת תורה מופלגת. דווקא ממנו יצא חזקיהו המלך שבימיו רבתה כל כך התורה בישראל עד שגם תינוקות הראו בקיאות עצומה בהלכות, אפילו בהלכות טהרה הקשות. וכל הטוב הזה יצא מתוך אחז.
כך גם אצל רבי עקיבא, בתוך שנאה עמוקה לתורה וללומדיה הסתתרה אהבת תורה ללא מצרים, שאותה גילתה אותה צדקנית רחל, מתוך אמונתה ועיניה החודרות.
וכל זה בא ללמד אותנו להסתכל פנימה. להאמין שיש טוב גדול בתוך הרע, שהרע הוא רק הקליפה, החיצוניות. אנחנו חייבים לעמוד בתפילה לבורא: "ריבונו של עולם, עזור לי להסיר מחשבות רעות של חמץ, ולא אבוא כך בבגדים חמוצים לביתי, עם פנים חמוצות, עם לב חמוץ, עם עיניים חמוצות. לא אשוחח עם בני אדם מתוך מחשבות כאלו, לא אשוחח עם אשתי, עם ילדי, מתוך מחשבות כלו. עזור לי מעתה ריבונו של עולם, להחליט להיות יהודי קדוש, להתחיל להשתמש בכל הכשרונות בטובים שנתת לי. עזור לי, ריבונו של עולם, לאחוז בידי את נר הבדיקה שעל ידו אוכל לחוש בכל גרגיר של סטיה מהקודש, שארגיש שהתרחקתי ממך, שעשיתי מחיצה ביני לבינך על ידי המחשבות הרעות שלי. ועל ידי זה אזכה מחדש להתקרב אליך, לגלות את כל ההסתרות".
איש ואשה הם בחי' גוף ונשמה, חומר וצורה כמובא. ועל כן שמירת הברית הוא יסוד כל התורה כולה, כי זה עיקר כלל כל התורה להכניע החומר לגבי הצורה, הגוף לגבי הנפש. ועל כן פגם הברית הוא פגם האמונה, כמובא בדברי רבינו ז"ל כמה פעמים. כמו שכתוב בזוהר הקדוש (קדושים פד) על פגם הברית אל תפנו אל האלילים (ויקרא יט). כי כשפונה חס ושלום לאשה אחרת, הרי הוא ממשיך ממש חיות כל הנפשות, ועוקרו משרשו ומכניעו לגבי החומר ומתגבר חס ושלום הגוף על הנפש, החומר על הצורה, שהוא חורבן כל העולמות כשנעקר הגוף והחומר מן שורש הנפשות. כי טפת הזיווג נמשכת ממקור החיים, וצריכין שיומשך רק בקדושה ובטהרה במינו על פי מצות התורה הקדושה, בשביל קיום העולם, כדי שיתרבו ישראל בעולם. כי כל מה שיש ישראל יותר בעולם מתגלה אלקותו יתברך יותר בעולם ומתגבר הנפש על הגוף יותר, כי ישראל הם בחינת נפש, ונכלל העולם ומלואו בשרשו יותר. אבל להיפך חס ושלום, כשפונה אל האיסור, הוא להיפך ממש חס ושלום, כאלו עוקר חיות הנפשות; חיות כל העולם משרשו; ומגביר הגוף על הנפש שזהו חורבן העולם חס ושלום. והוא פוגם באמונה ממש שהוא מקור החיים. כי אי אפשר שיהיה לו אמונה בשלימות כשפוגם בברית חס ושלום, כי אמונה תלויה בשמירת הברית, כמבואר במקום אחר (ליקוטי מוהר"ן א' תורה ל"א). ועל כן איתא בתיקונים שממזר וממזרת הם פסל ומסכה, כי הם עבודה זרה ממש, שממשיך חיות אלקות כביכול, ועוקרו משרשו ומכניסו בתוך גוף וחומר פגום ומקולקל כזה, שעל ידי זה מתגבר החומר על הצורה, שזהו חורבן העולם חס ושלום כנ"ל. וזה בחינת עבודה זרה ממש, כי זה עיקר פגם עבודה זרה, כי עיקר הטעות של כל אותן שהיו עובדין עבודה זרה, נמשך מחמת שהם כרוכים ביותר אחר תאוות עולם הזה. והם מגבירים בכל פעם החומר על הצורה, הגוף על הנפש, הגשמיות על הרוחניות, עד שנתעכר שכלם ונתהפך דעתם מהיפך אל היפך, עד שנפלו לטעות זה, עד שעשו להם עבודה זרה ממש מעשה ידי אדם עץ ואבן, וכל זה נמשך מחמת שבאמת בודאי יש בכל דבר חיות אלקות, כי השם יתברך ברא אותו הדבר, ומקיים אותו ברצונו וחיותו, ואנחנו, עם בני ישראל, צריכים על ידי עבודתינו בתורה ומצות מעשיות, להגביר ולהרים כל הדברים לשורש חיותם – להשם יתברך ברוך הוא כנ"ל. וכל אחד כפי מה שמקדש ומטהר עצמו יותר, ומפשיט עצמו מגשמיות העולם יותר, כמו כן הוא מפשיט לפי בחינתו כל העולם מגשמיות, ומעלה ומקשר הכל לשרשו. וכן להיפך, כפי מה שכרוך האדם חס ושלום יותר אחר תאוות עולם הזה והבליו, אחר גשמיות העולם, כמו כן הוא מגביר החומר על הצורה, ומרחק העולם ומלואו מהשם יתברך, משורש חיותם. אבל אף על פי כן, כל זמן שנשאר קיים באמונתו בשלימות, עדיין הוא מקושר בהשם יתברך, ואף על פי שנתרחק מהשם יתברך, אף על פי כן לא נעקר לגמרי חס ושלום. ועל כן, כל אחד מישראל, כל זמן ששם ישראל נקרא עליו, דהיינו שיש לו אמונה בהשם יתברך, עדיין הוא מכריע את כל העולם להשם יתברך על ידי קשרו החזק שהוא מקושר עדיין בהשם יתברך על ידי אמונתו החזקה בהשם יתברך, שמאמין שהשם יתברך ברא הכל בעשרה מאמרות, שבזה נעלם כל התורה כולה שהוא חיות כל העולם ומלואו, שעל ידי זה מעלין ומגביהין כל העולם ומלואו להשם יתברך כנ"ל. אבל יש שהם כרוכים כל כך אחר תאוות העולם הזה עד שנפלו כל כך על גשמיות העשיה עד שהפכו כל כך הקערה על פיה, והגבירו כל כך החומר על הצורה, עד שנבוכו כל כך עד שעשו להם אלילים ועבודה זרה מעשיה וחומר גשמי מעשה ידי אדם, והם עוקרים אותו הדבר משורש חיותו ועושים ממנו עבודה זרה, שהיא קיא צואה בלי מקום, פסולת ועכירת גשמיות העשיה. כי מאחר שעושין מזה עבודה זרה וכופרים בהשם יתברך, נסתלק משם כל שורש החיות דקדושה שהיה בו, ואזי נשאר הדבר בפסולת גמור, קיא צואה ממש, כמובא בכתבים שעבודה זרה הוא בחינת עשיה. אבל השתלשלות טעותם וסכלותם נמשך ונשתלשל מזה בעצמו, מחמת שבאמת נעלם בכל דבר חיות אלקותו ית' המחיה את הכל, ומחמת זה נמשך ונשתלשל להם הטעות, ועושין מדברים גשמיים עבודה זרה, מחמת שהם רוצים להגביר רק החומר על הצורה, ועוקרים כל דבר משרשו עד שנתהפך אצלם מהיפך אל היפך. כי באמת אנו צריכים להגביה כל דבר להשם יתברך לבד, לשורש חיותו שבקדושה, שיוכלל בשרשו על ידי האמונה שמאמינים שהשם יתברך ברא הכל. וזה בחינת התגברות הנפש והנשמה על הגוף והחומר. והם היו כרוכים אחר החומר כל כך, עד שנתהפך דעתם הרעה מהיפך אל היפך ממש, עד שעשו להם החומר הגשמי לעבודה זרה. נמצא שעוקרין בחינת חיות אלקות שהיה באותו הדבר, ורוצין לעשות מזה עבודה זרה. וזה בעצמו הוא בחינת ממזר וממזרת, שהם פסל ומסכה, שעוקר גם כן חיות אלוקות משרשו על ידי שנבראים ונעשים גופים שהם להיפך מן הקדושה ממש שהם בחינת התגברות החומר על הצורה.
(שם, יורה דעה, עבודת אלילים, ב,ה)
לא תגנובו (יט,יא)
הבעל-דבר הוא הגנב הראשון, ראש לכל הגנבים והרמאים שבעולם. כי הוא מתנהג עם רוב בני-אדם בדרך גניבה, בערמה ורמאות, בכמה וכמה מיני דרכים שונים, שמרמה את האדם וגונב דעתו בכל עת עד שרוצה לתפסו במכמורתו, רחמנא לצלן, כנודע וכנראה בחוש. וכמו שצעק דוד המלך, עליו השלום, על זה תמיד, כמו שכתוב: "יֶאֱרֹב בַּמִּסְתָּר כְּאַרְיֵה בְסֻכּוֹ", שכל זה הוא בחינת גניבה, כמו הגנב האורב במסתור כדי לצוד האדם ברשתו, חס ושלום. כי באמת על פי רוב אי אפשר להבעל-דבר שיבוא אל האדם להסיתו לעברה גמורה, חס ושלום; רק בתחילה מתלבש עצמו במצוות, וגונב דעת האדם ומורה לו היתר ומלביש לו העצה רעה שלו במצוות, והיום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך וכו', כמו שאמרו רבותינו ז"ל, ומחמת גניבתו וערמתו קשה מאד להינצל ממנו. ועל כן באמת אי אפשר להינצל ממנו בשלמות, כי אם על ידי הצדיקים האמיתיים שבדור, שכפו את יצרם ועמדו בניסיונות אין מספר, וכבשו את המלחמה בשלמות, והם ידעו כל דרכיו ומסתוריו וכל דרכי גנבתו, והם יודעים איך להתנהג עמו, כי הם גם הם מתנהגים עמו בגנבה וערמה, בבחינת מה שאמרו רבותינו ז"ל: שרי להו לצדיקיא לסגואי ברמאותא עם רמאי [=יש להם, לצדיקים, לנהוג ברמאות עם רמאים]. ודייקא על-ידי גנבות וערמות מצילים הצדיקי-אמת את האנשים אשר נלכדו כבר ברשת היצר הרע, כציפרים הנאחזים בפח, על-ידי גניבותיו וערמומיותיו. וזה בחינת מה שמובא במקום אחר, שהצדיקים מעוררים את בני-אדם משנתם ומנפילתם על ידי ספורי מעשיות דייקא, שמלבישים ומעלימים בהם את הפנים של התורה הקדושה, שזה בחינת גניבה וערמה, שמתנהגים עמו ברמאות, כי נדמה לכאורה שמספר ספורים של חול ושיחת חולין ומילין דעלמא, והוא מלביש בהם דייקא השבעים פנים לתורה, ומוציא את האנשים מרשת הבעל-דבר, בבחינת משנה פניו ותשלחהו (איוב יד), שמשנים את הפנים על-ידי הלבושין של סיפורי מעשיות בכדי שלא יכירו, ועל ידי זה דייקא מוציאים אותו בגניבה מהם. נמצא שהצדיק מתנהג גם כן בגניבה וערמה גדולה כדי להוציא בני אדם מרשת הסמך-מם, שנפלו לשם על ידי דרכי גנבתו וערמתו.
(אוצר היראה, יראה ועבודה קנט; על פי: שם, חושן משפט, גנבה ג,ב)
הוכח תוכיח (יט,יז)
אין לך דבר שהבעל דבר יוכל להטעות את האדם ולהפוך עברות גמורות למצות, כמו בעניין המחלוקת, ששם מרקד הבעל-דבר הרבה, כי בענין זה יוכל בקל להתלבש עצמו במצות, כי מסית את האדם על חברו [ואומר לו] שמצווה גדולה להדפו ולרדפו, כי הלא עשה כך וכך, כמצוי ענין זה הרבה בעולם. כי זה ידוע, שאין אדם שלא יהיו בו איזה חסרונות, אבל אנו מצווים לבלי להסתכל על הרע שבישראל, רק על הטוב, ולדון את כל אדם לכף זכות, כמו שהזהירו רבותינו ז"ל בכמה מקומות, ואפילו על החוטא הזהירה התורה הקדושה: הוכח תוכיח את עמיתך, ולא תשא עליו חטא, שלא לביישו ברבים. ועל-כן באמת אמרו רבותינו ז"ל: תמה אני אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח, ופרש רש"י, שלא ישא עליו חטא על לבון פנים; ואמרו שם: תוכחה לשמה וענוה שלא לשמה, ענוה שלא לשמה עדיפה, ופרש רש"י, שעושה עצמו עניו שאינו רוצה להוכיחו, ואותה ענוה שלא לשם שמים היא, ואף על פי כן עדיפה מתוכחה לשם-שמים. מכל שכן וכל שכן בדורות אלו, בודאי מצוה גדולה לדבר על לב חברו להטותו לדרך האמת לאמיתו, אבל לא להוכיחו ברבים ולביישו, חס ושלום, מכל שכן להרבות במחלקת, אשר הפליגו רבותינו ז"ל מאד בחומר אסור המחלוקת. מכל שכן כשהדבר להיפך, שעומדים יושבי קרנות ושותי שיכר וחולקים על כשרים ויראים אמתיים. והכל בכוח המנהיגים שאינם כראוי, שטעו על-ידי בחינת שדין יהודאין, על ידי שאין כלי המוחין שלהם שלמים, עד שלפעמים טועים על ידי זה כל כך, עד שכמעט שנעשה אצלם שפיכות דמים למצווה גדולה, ושופכים דם הכשרים כמים בביזיונות וחרפות ובושות והלבנת פנים ברבים, ולפעמים אף בקיפוח והמעטת פרנסה, ויותר מזה מה שאי אפשר לבאר על הכתב. ועל הרועים כאלו צועק הנביא בכמה מקומות, כמבואר בפנים. על כן צריך כל אחד להיזהר ביותר שלא יצא מדרכי התמימות באמת, בפרט בעניין מחלוקת, שלא יחזיק במחלוקת על כל פנים, ולא יטעה את עצמו שצריך לקיים גם מצות שפיכות דמים לרדוף אחר כשרי הדור, כי די לנו בתרי"ג מצות שקבלנו ממשה רבנו, עליו השלום, ואל יוסיף בעצמו מצות כאלו.
(אוצר היראה, מחלוקת כג; על פי: שם, יורה דעה, יין נסך ד,יג-יח)
ואהבת לרעך כמוך (יט,יח)
שיאהב כל אחד את חבירו כנפשו, לקיים בשלמות מצות ואהבת לרעך כמוך שהוא כלל גדול בתורה. ועיקר האזהרה על אהבת החברים הוא ביותר בענין הממון, כי שם עיקר הקנאה והשנאה כידוע לכל. ועל כן מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך נסמך אחרי האזהרות שהזהיר בכמה לווים [=מצוות לא תעשה] לבלי ליגע בממון חברו, רק אדרבא להיזהר לסייעו ולחיותו כמו שכתוב לא תגנובו ולא תכחשו, לא תעשוק ולא תגזול, לא תקום ולא תטור, היינו לגמול חסד עם חברו ולעבור על מידותיו נגדו שאף על פי שחברו לא השאיל לו, יעבור על מדותיו וישאיל לו בלי הטחת דברים, שלא יאמר לו איני כמותך וכו'. ואחר כך מסיים על כל זה ואהבת לרעך כמוך כי עיקר קיום האהבה בין ישראל הוא כשאין מקפידים ואין מקנאים זה על זה בממונם.
(ליקוטי הלכות, חושן משפט, פקדון ה,יד)
ואהבת לרעך כמוך, אני ה' (שם)
היינו שתקבל באהבה, כל הרעות והיסורין הבאים עליך. כי ראוי שתדע, שלפי מעשיך אחר כל הייסורים והרעות שיש לך, עדיין הוא מתנהג עמך ברחמים, כי היה מגיע לך יותר ויותר, חס ושלום, לפי מעשיך וזהו "ואהבת לרעך", שתאהב הרע שבא לך, היינו הרעות והיסורים הבאים עליך, חס ושלום, תקבלם באהבה, כי כמוך כמו שאתה, היינו לפי מעשיך, אני ה', בעל הרחמים, עדיין אני מתנהג עמך ברחמים.
(ליקוטי מוהר"ן א, תורה קס"ה)
שדך לא תזרע כלאים (יט,יט)
כל הברואים לא נבראו אלא כדי להכיר ולידע אותו יתברך על ידי זה, כמו שכתב בזוהר הקדוש: בגין דישתמודעין ליה [=כדי שידעו את ה']. כי השם יתברך המשיך כל מין ומין שברא מאחדותו הפשוט, ונתן בכל אחד ואחד כח כזה, שדיקא על ידי המינים האלו המשונים זה מזה שהם פעולות משתנות, אשר היא כנגד השכל האנושי שפעולות משתנות כל כך כאלו יהיו נמשכים מאחד הפשוט, אבל השם יתברך ברא עולמו בחכמה נפלאה כזו, עד שדייקא על ידי ריבוי הפעולות השונות האלו יכירו וידעו אחדותו הפשוט יתברך, וידעו כח גבורותיו ונפלאותיו, כמו שכתוב: מה רבו מעשיך ה', כולם בחכמה עשית. אבל אי אפשר לידע ולהאמין שהפעולות המשתנות נמשכים ממנו יתברך, כי אם כששומרים סדר הבריאה שיהיה כל מין ומין לבדו, כי אי אפשר לשום פעולה משונה לחזור ולהכלל באחדות הפשוט, כי אם דרך השביל והצינור שנמשך דרך שם משורשו מאחד הפשוט, ואז נתגלה על ידו דייקא אחדות הפשוט. אבל כשמשנים סדרי בראשית, חס ושלום, על ידי כלאים ותערובות, בפרט כשעושים מלאכה בכלאי בהמה, אז נתערבב הדרך והסדר עד שאי אפשר שיעלה כל דבר לשורשו לכלל באחד הפשוט, ואז חיותו דרך הקליפות וסטרא-אחרא שהם בחינת כפירות, ואז מתגברים השינויים ביותר ונתעוררים קליפות שור וחמור, שהם בחינת עשיו וישמעאל, שהם כלל השבעים אמות, שהם ההיפך מכל התיקונים המבוארים בפנים שזוכים על ידם להמשיך אמונת אחדות הפשוט מתוך פעולות משתנות, שזהו עיקר תקון כל העולמות.
(אוצר היראה, אמונה קיג; על פי: ליקוה"ל, יורה דעה, כלאי בהמה ד,א-ב)
כאזרח מכם יהיה לכם הגר (יט,לד)
שהזהירה התורה בכמה מקומות כאזרח כגר יהיה לפני ה', ככם כגר וכן הרבה, להורות ולגלות שהתורה לא ניתנה לבד או לאלו לבד רק לכולם ניתנה לגדולים וקטנים ולבינונים באיזה דרגא שהוא. כי האזרח מרמז על גדולי הצדיקים שכבר נזקן במעשיו הטובים והגרים מרמז על תכלית הפחותים שעשו עד הנה מעשה עכו"ם וגם עדיין בודאי אינם טהורים לגמרי מזוהמת חטאתם ואף על פי כן, לכולם ניתנה התורה בשווה ואפילו גדולי הגדולים צריכים לקיים מצות התורה בפשיטות ואפילו הפחות שבפחותים מועיל להם מצות התורה והוא חייהם לנצח.
(שם, יורה דעה, שילוח הקן ד,יג)
והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה (כ,כה)
עיקר שלימות האמונה הוא שיסלק דעתו וחכמתו לגמרי, וישים עצמו כבהמה, ויאמין בהשם יתברך ובצדיקים האמתיים באמונה שלמה לבד. כי עיקר האמונה הוא במה שאין השכל מבין, כי במה שמבינים בשכל אין שייך אמונה, על כן עיקר האמונה הוא בבחינת ואני בער ולא אדע, בהמות הייתי עמך, ובבחינת אדם ובהמה תושיע ה', ודרשו רבותינו ז"ל: אלו בני-אדם שערומין בדעת כאדם הראשון ומשימין עצמם כבהמה, וכמו שאמר שלמה המלך, עליו השלום: כי בער אנכי מאיש, ולא בינת אדם לי, וכתיב: אמרתי אחכמה, והיא רחוקה ממני. וזהו עיקר החכמה הגדולה שבכל החכמות, לסלק דעתו ושכלו וחכמתו לגמרי ולסמוך רק על אמונה לבד, ועל ידי זה יזכה ברבות הימים להשכיל ולהבין השגות וחכמות אלוקות אמיתיות, מה שאי אפשר בשכל אנושי להשיג; ובלבד שלא יעמיד זאת לנסיון, רק יתהלך בתמימות ובפשיטות באמונה ישרה באמת. נמצא, שאמונה הקדושה הוא בבחינת בהמה כנ"ל; אך צריכים לשמור עצמו מאד מאמונות כוזביות, שלא יהיה פתי יאמין לכל דבר. וזה בחינת בהמות טהורות ובהמות טמאות, שהזהירנו השם יתברך להבדיל בין הטמא ובין הטהור, כי האמונה הוא בבחינת בהמה, ועל כן אבות העולם, שעיקר עסקם היה לגלות האמונה בעולם, שבשביל זה עסקו בחפירות בארות שהם בחינת המים עמוקים שעליהם גדלה האמונה, כמבואר בפנים, על כן היו רועי מקנה ובהמות, כי על ידי זה היו מבררים ומזככים את האמונה שהוא בחינת בהמה.
(אוצר היראה, אמונה קטז; על פי: שם, יורה דעה, בהמה טהורה ג,ב)
על פי מה שכתב רבינו ז"ל (בליקוטי מוהר"ן א,לד) כי צריכין לקשר את ליבו לנקודה השייך לליבו בעת הזאת, ועל ידי זה מתקן חרפת ושבירת הלב עיין שם, וזה בחינת ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמור, בעת ההיא דייקא, שמשה זכה לזה שתפילתו ותחינתו היתה תמיד בבחינת בעת ההיא כנ"ל (היינו לפי השייך לליבו באותה עת), כי משה הוא נקודה הכללית שכולל כל הנקודות של כל בני אדם ועל כל העתים והזמנים, ועל כן זכה שתמיד כיוון תפילתו בעת ההיא, לקשר עצמו לנקודה השייכת לליבו בעת ההיא.
(ליקוטי הלכות, יורה דעה, נדרים ד)
ואתחנן אל ה' בעת ההיא
עיקר כוח קדושת ארץ ישראל הוא על ידי בחינת כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו כמו שאמרו רבותינו ז"ל. נמצא, שעיקר כח אחיזתנו בארץ ישראל הוא על ידי עשרה מאמרות שבהם נברא העולם, ואז בעת הבריאה לא היה עדיין התגלות התורה בעולם, אף על פי כן גם אז היה כל קיום העולם וחיותו רק על ידי התורה, רק שאז היתה כל התורה נעלמת בתוך העשרה מאמרות, שהם כלל הדיבורים והעובדות והעשיות של ישוב העולם ועסקי דרך ארץ, ואז היה העולם מתקיים רק בחסד חינם לבד, בחינת ה'אוצר מתנת חנם'. נמצא שזה ה'אוצר מתנת חנם' הוא הדרך לארץ ישראל, כי על ידו הולכין וכובשין ארץ ישראל מיד העכו"ם, וזה בחינת דרך ארץ (עין פנים). וגם על ידי זה יכולין לכבוש כל מקומות העולם ולקדשם בקדושת ארץ ישראל, ועל כן כשרוצין לילך ולבוא לארץ ישראל, צריכין לבקש מהשם יתברך רק מתנת חנם, בחינת ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר, כמו שפירש רש"י שם.
(אוצר היראה, ארץ ישראל)
אתה החילות להראות (ג,כד)
בפרשת ואתחנן מדבר הרבה בענין עליונים למטה ותחתונים למעלה, שהוא עיקר הדעת, לידע שעיקר גדולת ה' יתברך נתגלה על ידי האדם הזה שבזה העולם דייקא. כי המלאכים אין יודעים את ה' יתברך, ואין להם כח כמו הצדיקים שבזה העולם. וזה ואתחנן אל ה' בעת ההיא וכו'אתה החלות להראות את עבדך את גדלך וכו' אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורתך. כי המלאך בחינת אל, כי נקראים אלים. וזהו אשר מי אל שהם בחינת המלאכים אשר יעשה כמעשיך וכגבורתך, שאין שום מלאך שיוכל לעשות כמעשיך וכגבורתך ודייקא מהם. אבל בבני אדם התחתונים שהם דרי מטה, יש ויש שיכולים לעשות כמעשיך וכגבורתך שהם הצדיקים שהם מושלים בעולם שיכולים לברוא עולמות, כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה על פסוק: ולאמר לציון עמי אתה, אל תקרי עַמי אלא עִימי: מה אנא עבדי שמיא וארעא במלולי [=אני יוצר שמים וארץ בדיבור] אף אתה כן. וכן במקומות הרבה וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על פסוק: כי בכל חכמי הגוים וכו' מאין כמוך, אבל בישראל יש כמוך וכו'. ועל כן אני מבקש [=כך אומר משה רבינו לבורא] אעברה נא ואראה את הארץ וכו', שהוא לבוא לארץ ישראל כי שם עיקר כלליות העולמות ושם רואין עיקר גדולת ישראל בבית המקדש וכו' כנ"ל, והירבה בתפלות הרבה מאד על זה ואף על פי כן לא פעל בקשתו עד שאמר לו ה' יתברך: רב לך אל תוסף דבר וכו', שהוא בחינת סייג לחכמה שתיקה שגלה לו שאחר כל מה שהשיג שאין שום מלאך ושרף יכול להשיג, אף על פי כן עדין יש מקיפים גבוהים כל כך שאי אפשר להשיגם בחיותו ומוכרח להסתלק בשביל זה, ובכח זה דייקא יאיר בתלמידו יהושע בחינת השגת מלא כל הארץ כבודו, עד שיהושע תלמידו הוא דייקא יכניסם לארץ ישראל בכוחו והוא בעצמו אי אפשר לו לכנס לארץ ישראל.
(ליקוטי הלכות, אורח חיים, נט"י ו)
ההר הטוב הזה והלבנון (ג,כה)
[ופירש רש"י: ההר הטוב הזה זו ירושלים, והלבנון זה בית המקדש]
נאמר על בית המקדש כי המשכן ובית המקדש נבנו על ידי בירור הטוב, על ידי שמוציאין ומבררין הנקודה הטובה שבכל אחד מישראל וכו'.
(ליקוטי הלכות, אורח חיים, השכמת הבוקר א)
ההר הטוב הזה והלבנון
[ופירש רש"י: ההר הטוב הזה זו ירושלים, והלבנון זה בית המקדש]
עיקר בנין בית המקדש הוא על ידי שהשם יתברך מקבץ נדחי ישראל על ידי שמוצא גם בנידחים והאובדים נקודות טובות ומקבץ אותם אל הקדושה, ועל ידי זה הטוב שיתקבץ בעת ביאת הגואל במהרה בימינו, על ידי זה יהיה בנין בית המקדש בחינת ההר הטוב הזה והלבנון, ושם עיקר תיקון התפלה, כי עיקר התפלה הוא רק על ידי זה, על ידי הטוב שמוצאין. ועל כן קודם התפלה אומרים קרבנות ופסוקי דזמרה דהיינו שמבררין הנקודות טובות וכו' ומזה נעשה נגונים וזמירות כנ"ל ואחר כך בונין מזה משכן ששם עיקר תיקון התפלה.
(ליקוטי הלכות, אורח חיים, השכמת הבוקר א)
וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו (ג,כח)
כל מה שהצדיק עולה למעלה יתרה וממשיך מקיפים עליונים יותר הוא יכול להאיר ביותר בדרי מטה בחינת הדעת של מלוא כל הארץ כבודו. ולפעמים מתגברים הפגמים של ישראל כל כך, עד שגם הצדיק הגדול בעצם השגתו אי אפשר להאיר להם הדעת האמת כי אם על ידי הסתלקותו חס ושלום, כי הוא מוכרח לעלות בעליות גדולות כל כך (בשביל תקון נפשות ישראל), שאי אפשר לעלות לשם כשהוא מלובש בגוף עדיין בזה העולם, ועל כן הוא מוכרח להסתלק. ואז עולה למקום שעולה למקום עליון ונורא מאד, ומשם מאיר לתלמידיו הדעת האמת עד שידעו הכל, אפילו הנופלים והירודים מאד, כי מלא כל הארץ כבודו, עד שישובו אליו יתברך באמת על ידי זה, וזה בחינת מה שאמרו רבותינו ז"ל מיתת צדיקים מכפרת. ומבחינה זו נמשך בחינת הסתלקות משה רבנו עליו השלום, כי על ידי פגמי ישראל, ובעיקר על ידי המחלוקות והנסיונות, לא היו יכולין ליכנס לארץ ישראל ששם עקר התגלות הדעת הנ"ל כי אם על ידי הסתלקות משה, ואז עלה ונכלל בבחינת רעוא דרעוין תכלית המדרגה העליונה, ומשם האיר לתלמידו יהושע בחינת הלימוד של מלא כל הארץ כבודו, שזה בעצמו בחינת יהושע, בחינת השגת התלמיד, שהוא בחינת התחזקות. וזה בחינת, וצו את יהושע וחזקהו. ונאמראותו חזק כי הוא ינחילנה. כי דייקא אחר הסתלקות משה זכה יהושע להכניס את ישראל לארץ. ובזה פעל לדורות, שאפילו בעקבות משיחא בתוקף התגברות הסטרא אחרא, עד שיהיו מוכרחים הצדיקים אמתיים שהם בחינת משה להסתלק מן העולם חס ושלום, שזהו הצרה הגדולה מכל הצרות כמו שאמרו רבותינו ז"ל שקולה מיתת הצדיקים כפליים כחרבן בית המקדש, ועל כן באמת צריכין לבכות ולקונן על זה הרבה בכל יום בחצות לילה ומכל שכן בין המצרים, אך אף על פי כן ואתה מרום לעולם ה', כי דייקא על ידי זה תצמח הישועה והגאולה ויתהפך אבלנו לששון, כי גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם, כי דייקא על ידי הסתלקותם ממשיכין הארה גדולה לתלמידיהם עד שעל ידי זה תהיה הגאולה.
(אוצר היראה, צדיק לד; על פי: ליקוה"ל, נט"י לסעודה ו)
וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו
מובא במדרש וזה לשונו: לפי דרכינו למדנו שאין מחזקין אלא למחוזקין ואין מזרזין אלא למזורזין. ולכאורה הוא פליאה, כי אם כן, מהיכן ההתחלה? [היינו, אם אין מזרזין אלא למזורזין, מתי היא ההתחלה, כי בתחילה אינו מזורז ועל ידי זירוז הוא מזדרז, ואם כנ"ל, היכן הוא מתחיל?] אך כבר דיברנו מזה במקום אחר שיש כמה דברים שהם תלוים זה בזה ואין יודעים מהיכן ההתחלה, ובאמת הוא נפלאות תמים דעים ואי אפשר להשיג זאת, כי באמת אין יודעין מהיכן ההתחלה, אך באמת כל ההתחלה והסוף והאמצע והתכלית שלנו, הוא על ידי צדיק האמת שבכל דור שהוא בחינת משה רבינו, וההתחלה של צדיק האמת בחינת משה בעצמו, אי אפשר לנו להשיג כלל, אך אחר שכבר זכינו לקבלת התורה ממשה רבינו ולהמשיך דעתו הקדושה בכל דור ודור על ידי צדיקי האמת שבכל דור, על ידי זה הודות לקל יש לנו מהיכן להתחיל וכו'.
(ליקוטי הלכות, יורה דעה, פדיון בכור ה)
ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום (ד,ד)
עיקר החכמה דקדושה הוא להעלות ולקשר כל הדברים למקור החיים על ידי שאנו הולכים בדרכי אבותינו הקדושים, להאמין שכל הדברים מקושרים בחי החיים, כי הוא יתברך ברצונו בראם יש מאין, והוא מחיה ומקים את כולם בכל עת ורגע, כמו שכתוב: ואתה מחיה את כולם. אבל האפיקורסים חכמי הטבע, שרוצים להגביר חכמת הטבע בעולם, על ידי זה הם רוצים לעקור כל הדברים ממקור ושורש חיותם, ועל כן נקראים מתים בחייהם, מאחר שאינם ממשיכין חיות ממקור החיים לפי דעתם הרעה והסכלה, ועל כן הם טמאים ומטמאים בטומאה חמורה מאד, כי הם מבחינת סטרא דמותא שהוא אבי אבות הטמאה. אבל בישראל כתיב: ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כלכם היום.
(אוצר היראה, אמונה קפא; על פי: שם, נזיקין ד,לג)
ואתם הדבקים בה' אלקיכם – חיים כולכם היום
[נאמר על תפילין.] עיקר עבודת השם, שיהיה עבודתו בכל פעם מחדש ולא יפול לזקנה של הסטרא-אחרא, שלא תזקן עבודתו אצלו, חס ושלום; וזה עיקר החיים ארוכים, לחיות חיות חדש דקדושה, לחדש כנשר ימיו ולהתחיל בעבודתו יתברך בכל פעם מחדש, כאלו לא התחיל מעולם כלל. כי באמת אפילו מי שהוא צדיק גדול מאד, וטרח ויגע שנים הרבה בעבודתו יתברך, אף על פי כן לפי חידוש מעשה בראשית שבכל יום עדין לא התחיל כלל, כי בכל יום ובכל לילה ובכל עת ורגע נתגלה גדולתו יתברך בדרך הכרה וידיעה חדשה שלא היה מעולם, ועל כן צריכים להתחיל בכל פעם מחדש, וזהו עיקר החיות בחינת חיים ארוכים, היינו לראות להרחיב ולהאריך כל יום ויום בתוספות קדושה בכל פעם, וכל העבודה שעבד עד הנה צריכין לשכוח לגמרי ולהתחיל עתה מחדש. ועל ידי תפילין זוכין לזה, לחדש חיותו דקדושה בכל עת, להתחיל בכל פעם מחדש, וזה עיקר בחינת המוחין של תפילין.
(אוצר היראה, כק"צ ב; על פי: שם, תפילין ה,ה)
כה' אלקינו בכל קראינו אליו (ד,ז)
ואמרו רבותינו ז"ל בספרי אליו ולא למידותיו, כי שמו הוא אחדותו ועצמותו ית' כביכול, ואין כוונתנו בכל העבודות וההודאות וכו' כי אם אליו יתברך לבד, למי שנעלה על הכל אשר צמצם את עצמו וקרא את עצמו בשמות האלו ונתן לנו רשות לקרותו בהם, אף על פי שהוא מרומם ונישא מהם, אבל סוף כל סוף כשאנו קוראים אותו בשמותיו יתברך, כוונתינו אליו לבד ית'.
(ליקוטי הלכות, אורח חיים, ברכת השחר ג)
ביאור קצר: השי"ת, הוא גבוה מעל גבוה ואין יכולת להשיגו כלל בזה העולם המצומצם, אלא שהוא צמצם עצמו בשמות, כי השם הוא ההגדרה, ובנתינת שם לדבר – הגדרתו, כמו "אדם", שהוא הגדרה ליצור מסוים, אך הבורא אינו מצטמצם בשמותיו.
למרות זאת, כדי שנוכל לעבדו ולהשיג משהו ממנו, הוא צמצם עצמו לשמות – למרות שהוא גבוה מהם עד אין סוף, אבל כאשר אנו קוראים בשמו, אין כוונתנו לאותו צמצום הנכלל בשם, אלא להשי"ת עצמו, שאינו מצומצם בשם.
והודעתם לבניך ולבני בניך (ד,ט)
כי עיקר ההודעה לבנו ולבן בנו הוא רק בשביל לשמור את הזכרון היטב לבל ישכח, כמו שכתוב פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך. 'אשר ראו עיניך' דייקא, שלא תיפול לשכחה חס ושלום שהוא פגם עינים, עד שיכול לשכוח את הדברים אשר ראה בעיניו ועל כן הזהירה התורה לשמור את עצמו מזה, לשמור עצמו משכחה שהוא מיתת הלב בחינת ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך. רק להשתדל לזכות לזיכרון לאדבקא מחשבתא בעלמא דאתי [=לדבוק במחשבתו בעולם הבא] שעל ידי זה זוכין לבן זכר ולבן הבן (נכד) בחינת והודעתם לבניך ולבני בניך וכו'.
(ליקוטי הלכות, יורה דעה, מלמדים ג)
אשר חלק ה' אותם לכל העמים (ד,יט)
ישראל בשרשם הם רחוקים לגמרי מפגם עבודה זרה ח"ו, כי ישראל הם בחינת נפש בחינת רוחניות והם רחוקים בשרשם מגשמיות לגמרי, והם למעלה מכל העולמות כולם והם כלולים ומיוחדים בו ית', ובזה אפשר להבין מה שאמרו חז"ל על פסוק זה אשר חלק ה' להם, שהוקשה להם וכי חלק להם ה' אותם [את השמש והירח] שיעבדו אותם, והלא גם הם [העכו"ם, עובדי ע"ז]מוזהרים שלא לעבוד עבודה זרה? ועל כן פירשו חז"ל, אשר חלק להם – להאיר להם. ולכאורה קשה להבין פירושם, וכי להם לבדם ניתנו להאיר? הלא גם אנו צריכים השמש והירח וכו' להאיר לנו, ואדרבה כל העולם ומלואו לא נברא אלא בשבילנו? אך באמת מחמת שעיקר אחיזת העכו"ם הוא רק מגשמיות העולם, אשר משם אחיזת העבודה זרה, על כן נקרא העבודה זרה 'חלקם', כי משם חלקם ושרשם מבחינת גשמיות שמשם אחיזת העבודה זרה, וזהו 'אשר חלק להם – להאיר להם', כי גשמיות ההארה של כל צבא השמים בודאי לא ניתן לחלקינו כלל כי אם לחלקם לבד, כי חלקינו הוא רק השי"ת לבד, כמו שכתוב כי חלק ה' עמו, וזה 'אשר חלק להם – להאיר להם' כי גשמיות ההארה הוא מחלקם לבד, ומזה בעצמו נמשך אחיזת העבודה זרה, ונמצא מיושב היטב הפסוק על פי פשוטו שנראה שסובב על העבודה זרה בעצמה, ודברי רבותינו ז"ל שאמרו 'אשר חלק להם – להאיר להם' כי הכל אחד, כי זה תלוי בזה.
(ליקוטי הלכות, יורה דעה, הל' עבודת אלילים ה"ב)
ובקשתם משם את ה' אלקיך (ד,כט)
משם דייקא, ממקום אשר הוא שם, כמובא בשם הבעש"ט ז"ל, כי מי שרוצה להתקרב להשם יתברך צריך תמיד לבקש את ה' בכל מקום אשר הוא שם, ולקשר ולהעלות בחינת המקום אשר הוא שם לבחינת למעלה מן המקום, למקומו של עולם (היינו השי"ת), ואז זוכה לעבודה את השם יתברך באמת ואין שום מקום שימנענו וכו'.
(ליקוטי הלכות, אורח חיים, הל' ציצית ה"ג)
שמע ישראל ה' אלקינו (ו,ד)
רבותינו ז"ל למדו שני לימודים מתיבת 'שמע', כי דרשו שמע – השמע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך (ברכות ט"ו) וגם דרשו שמע – בכל לשון שאתה שומע (שם י"ג), שמותר לומר קריאת שמע בכל הלשונות, כי שניהם אחד, כי קריאת שמע בפה בחינת השמע לאזניך, הוא כדי לפרסם אלקותו בפני כל דרי מטה, וזה בעצמו בחינת 'שמע' בכל לשון וכו', דהיינו שיכולין לגלות אלקותו ית' אפילו בכל לשונות הגוים, כי מלא כל הארץ כבודו וכו'.
(ליקוטי הלכות, אורח חיים, הל' קרי"ש ה"ג)
שמע ישראל ה' אלקינו
ודרשו רבותינו ז"ל (ברכות י"ג) שמע – בכל לשון שאתה שומע, שהם כלל השבעים לשונות שבהם נאחזים כל התאוות והמדות רעות כידוע וכו', והזהירונו רבותינו ז"ל שבכל לשון שאתה שומע, שתשמע משם אלקותו ית', וזה בחינת שמע – בכל לשון שאתה שומע, שבכל לשון מלשנות העמים שאתה שומע, שהם כלל התאוות ועסקי חול וכו', תשמע משם אמונתו הקדושה שהוא ה' אלקינו ה' אחד וכו'.
(ליקוטי הלכות, אורח חיים, קריאת שמע ה)
כי אתם המעט מכל העמים (ז,ז)
שאתם ממעטים עצמכם כשאני משפיע לכם טובה (כמובא בפירוש רש"י). שכשהשם ית' מאיר עליהם הארת התנוצצות אלקותו ית', אינם רודפים לחקור אחר חקירות וידיעות וחכמות, רק הם מתחזקים באמונה ורודפים אחריו מיד, בבחינת (שיר השירים א) משכיני אחריך נרוצה, שתיכף כשהשי"ת מתחיל למשכם אליו, אזי תיכף הם רצים אחריו וכו'.
כידוע, העולם נברא בשבעה ימים, המכוונים כנגד שבעת המידות: חסד, גבורה, תפארת וכו' עד מידת המלכות, אלו הם הקרואים 'שבעת ימי הבנין' – בניינו של עולם המושתת ועומד על שבע מדות אלו.
אולם, קיימת מדרגה גבוהה ונאצלת יותר ממידות אלו והיא ספירת הדעת (הכוללת את החכמה והבינה) שתתגלה לעתיד, כמו שכתוב 'ומלאה הארץ דעה את ה' וכו'. 'והיה יום אחד יוודע לה", ובאותו 'יום' תתגלה ותאיר ספירת הדעת.
מדה זו היא השמינית (כשסופרים מהמידה ה'תחתונה': מלכות, יסוד, הוד וכו') המושרשת בהנהגה שתגלה לעתיד, השמינית, העליונה משבעת ימי עולם.
שמונת ימי חנוכה מושרשים בהארה שנשלחה אלינו משמים, מעין הגילוי האלקי שיתגלה לעתיד, מפני שרק בכח הארה זו נוכל להחזיק מעמד ואף לצאת מחשכת הגלות. ההנהגה הרגילה, הנהגת העולם, הנקראת 'הנהגת המידות', תלויה במעשיו של אדם, ובמידת התקשרותו להשי״ת, הנהגה זו נקראת 'אהבה שבימים', אהבה פירושה התקשרות, כמ״ש 'ונפשו קשורה בנפשו', ותרגומו 'ונפשיה חביבא ליה כנפשיה' [- ונפשו חביבה לו כנפשו] (תורה קל"ה). הקשר והשייכות של האדם להשי״ת תלויים בהנהגת האדם במידות, כגון מידת החסד, שעניינה הוא עשיית חסד, וממנה נמשכת מדת האהבה, אהבת ה', שהיא השורש של החיפוש והבקשה ההשתוקקות והכיסופים להשי״ת. האדם הדבוק בזה, ומאידך נזהר שלא לפגום במידה הזו ע״י 'אהבות הנפולות' שהם כלל תאוות עולם הזה והבליו, אלא מקדש ומזכך ומצרף את המידה הזו – זוכה; וכפי מה שזיכך וצירף וזכה להיות מושרש במידה קדושה זו, כך יתייחד ויתחזק הקשר והשייכות שיש לו עם השי״ת, וכך ישפיע עליו השי״ת הארה וקדושה. אולם אם ח"ו פוגם האדם במידה זו או אחרת, הרי שככפי חטאיו כך הוא מחליש ומאבד ח"ו את הקשר והשייכות עם השי״ת.
הנהגה זו היא הנהגת העולם, והיא היסוד של הנהגת שכר ועונש. אמנם, ישנה הנהגה עליונה שבה מתגלה האהבה של השי״ת לעמו כאהבת אב לבנו שהם אחד ממש, וגם אם יחטא האדם במידותיו, יבקש השי״ת דרכים להשיבו אליו והנהגה זו מכונה 'אהבה שבדעת', האהבה, ההתקשרות שגבוהה מהמידות. אהבה זו נמצאת אף בעומק לבם של ישראל, וזו היא הסיבה שגם קלי עולם ואפי' רשעים מסרו את נפשם על קידוש ה', גם כשהם בעצמם לא הבינו מדוע הם עושים זאת, אותו חלק נעלם שבנשמתם, 'אהבה שבדעת', אחוז ודבוק בהשי״ת גם בתכלית הירידה, הוא נובע מעצם היות האדם חלק אלוק ממעל. כדי לגלות הנהגה זו צריכים אנו לגדולי מובחרי הצדיקים קדושים אשר בארץ המה, שזכו לכפות ולשעבד את כל מידותיהם להארת הדעת, אלו היו מתתיהו כהן גדול ובניו (כידוע כהן מושרש במידת החסד – אהבה) שבעוצם קדושתם המשיכו לדורות עולם את הארת האהבה שבדעת, וגם בזמן שאחר החורבן שאין לנו ביהמ״ק ומנורה, המשיכו לנו את הכח האלקי המופלא הזה בשמונת ימי החנוכה.
מפני כל הנ״ל, ימי חנוכה הם שמונת ימים ולא שבעה.
מאותה סיבה שונה היא הנהגת ימים אלו משאר ימות השנה, ולכן למרות שגם בביהמ״ק שהוא המקום המהווה את כלליות הבריאה, השראת השכינה, מעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה טפחים, את נרות החנוכה אנו מצווים להדליק לכתחילה דווקא למטה מעשרה טפחים בכדי להאיר לנשמות ישראל המושרשים בשכינה את האור האלקי.
מצוה זו היא דווקא משתחשך, ובפתח הפתוח לרה״ר שהוא מקום החיצונים, לומר לנו שבימים אלו ניתנה בידינו הארה קדושה המתבטאת גם באופן קיום מצות הדלקת נר חנוכה, להמשיך הארה לנשמות ישראל גם בתוך החושך ולקיים 'גם כי אשב בחושך ה' אור לי'.
ההתבודדות הוא מעלה עליונה וגדולה מן הכל, דהיינו לקבוע לו על כל פנים שעה או יותר להתבודד לבדו באיזה חדר או בשדה, ולפרש שיחתו בינו לבין קונו בטענות ואמתלאות בדברי חן וריצוי ופיוס, לבקש ולהתחנן מלפניו יתברך שיקרבו אליו לעבודתו באמת. ותפילה ושיחה זו יהיה בלשון שמדברים בו. … ואת כל אשר עם לבבו ישיח ויספר לפניו יתברך. הן חרטה ותשובה על העבר, והן בקשת תחנונים לזכות להתקרב אליו יתברך מהיום והלאה באמת, וכיוצא בזה, כל אחד לפום דרגיה. ויזהר מאוד להרגיל עצמו להתמיד בזה מדי יום ביום שעה מיוחדת כנ"ל. ושאר כל היום יהיה בשמחה. והנהגה זו הוא גדולה במעלה מאוד מאוד, והוא דרך ועצה טובה מאוד להתקרב אליו יתברך. כי זאת הוא עצה כלליות שכולל הכל, כי על כל מה שיחסר לו בעבודת ה', או אם הוא רחוק לגמרי מכל וכל מעבודתו יתברך, על הכל יפרש שיחתו ויבקש מאיתו יתברך כנ"ל. ואפילו אם לפעמים נסתתמין דבריו ואינו יכול לפתוח פיו לדבר לפניו יתברך כלל, אעפ"כ זה בעצמו טוב מאוד, דהיינו ההכנה שהוא מוכן ועומד לפניו יתברך וחפץ ומשתוקק לדבר אך שאינו יכול, זה בעצמו גם כן טוב מאוד. וגם יוכל לעשות לו שיחה ותפלה מזה בעצמו, ועל זה בעצמו יצעק ויתחנן לפניו יתברך שנתרחק כל כך עד שאינו יכול אפילו לדבר. ויבקש מאתו יתברך רחמים ותחנונים שיחמול עליו ויפתח פיו, שיוכל לפרש שיחתו לפניו יתברך. … והמשכיל יבין מעצמו גודל מעלת הנהגה זו העולה למעלה למעלה. והוא דבר השוה לכל נפש מקטן ועד גדול, כי כולם יכולים לנהוג הנהגה זו ועל ידי זה יבואו למעלה גדולה, אשרי שיאחז בה. (ליקוטי מוהר"ן ב, כה)
השתפכות הנפש
תורה זו היא מהתורות העיקריות והמרכזיות בדברי רבי נחמן מברסלב שעוסקות בעצת ההתבודדות. בתוך הדברים שלפנינו ניתן לראות כיצד מודגשת שוב ושוב הרלוונטיות של העצה לכל אדם ולכל מצב: "על כל מה שיחסר לו" יכול אדם להתבודד, "ואפילו אם נסתתמין דבריו" יבקש מה' סיוע על זה בעצמו, שיוכל לדבר לפניו, "והוא דבר השווה לכל נפש מקטן ועד גדול" – כל אדם יכול לחוש את הדיבור של דרך זו לחייו האישיים, בלי שום חלוקה והבדל של מעמד רוחני.
בפעם הקודמת עמדנו מעט על על עניין זה, מדוע עובדת היות ההתבודדות "כלליות שכולל הכל" כל-כך חשובה ומודגשת. השאלה השניה הנשאלת בצדי הדברים, היא מדוע באמת יש צורך בכזאת עצה דווקא? אמת, הבנו את החשיבות של התפילה האישית על כל דבר גם בעבודת ה' ואת תועלתה, אבל למה שיהיה לה מקום כל כך מרכזי עד שהיא נקראת "יסוד של כל העצות להתקרב להשם יתברך" (ליקוטי מוהר"ן ב, קא)?
כדי להבין יותר את הנושא, נשוב להתבונן ברקע שעליו מופיעה דרך זו – ימי עקבתא דמשיחא, "אחרית הימים". בדברים של הפעם שעברה ראינו מעט על המהות של תקופה זו, ונזכיר את תקציר הדברים. יש קושי מיוחד שמופיע בסופו של כל תהליך – בסיומה של מצווה מתעורר קושי לגמור אותה כמו שצריך, בחיי האדם מופיעים קשיים כשהוא עומד לקראת סיומו של מאבק, וכך גם בכלליות העולם מופיעים קשיים גדולים לקראת סיומו. כפי המובן מדברי רבי נתן, הקושי הזה נובע מכך שדווקא בסוף של כל דבר מתבררת אמיתתו ומהותו העיקרית, ומכוח כך מתגברים הקשיים הנגדיים ומנסים למנוע ולהעלים את אותה האמת. מהו אותו בירור שנעשה בסוף? כאשר מתרחקים מנקודת ההתחלה, המציאות ההמשכית יכולה ליהפך ולהיות מציאות עצמאית שמנותקת מההתחלה. אם נדבר על כלליות העולם בהקשר זה, נמצא שהעולם מתחיל כבריאה של הקב"ה, אבל אחרי אלפי שנים שבני אדם נמצאים בעולם ופועלים בו, יכולה להשתרש התפיסה כי "והארץ נתן לבני אדם" והקשר עם הבורא נגמר, “עזב ה' את הארץ". לכן, כשהעולם מגיע לסיומו נמצא בירורו האמיתי – האם העולם הזה הוא העולם של בני האדם או עולמו של הבורא. עבודת זמן זה היא להשיב את הכל לבורא, לחבר את "אחרית הימים" בהתחלתם.
מהמאפיינים המרכזיים של תקופה זו – הייאוש והעצבות. רבי נתן מזכיר במספר מקומות כיצד בדורות האחרונים דווקא מתגברים כוחות חדשים של טומאה שלא מנסים למנוע את האדם מלעשות טוב יותר מאשר שהם מנסים למנוע אותו מלחשוב שיש לו בכלל אפשרות להשתייך לטוב. וכמובן, שברגע שהאדם מגיע למחשבה הזאת ממילא הוא נמנע מלעשות אפילו את מה שביכולתו. ההתמודדות כנגד הייאוש היא עניינה של תקופת עקבתא דמשיחא – הבירור שיקבע האם האדם והעולם קשורים לה', או שכל אחד הוא מציאות לכשעצמו והם יכולים להיפגש רק בצורה מקרית.
קשיים אלו של עקבתא דמשיחא מעבירים אותנו למלחמה אחרת, שממילא נדרשים אליה כלים אחרים. אם מופיעים כוחות בעולם שמטרתם להראות כיצד האדם לא יוכל להתחבר לה', צריכות להופיע עצות שיגלו איך הוא יוכל להתקרב אליו מכל מקום, גם בתוך החושך בעצמו. לכן דווקא בדורות האחרונים נדרשות עצות כמו התפילה וההתבודדות שיוכלו לקשר את האדם מכל מקום לה', והן הופכות ל'חרב' של כל אדם מישראל שעל ידה יוכל לנצח את כל מלחמותיו (ליקוטי עצות תפילה, ב). וכך כותב רבי נתן בעניין זה (קריאת שמע ה, יג):
“כי עכשיו כל תקוותינו הוא רק על ידי אמיתיות העצות הקדושות הנמשכין מהתנוצצות משיח שהתחיל להתנוצץ מימי האריז"ל, וכל מה שמתקרבין יותר לביאת משיח, אע"פ שהצרות הנפש מתגברין יותר, אבל ברחמיו גם התנוצצות משיח מתנוצץ בכל פעם יותר, וכמו שמספרים ענין זה בשם הרב הקדוש מברדיטשוב זכר צדיק לברכה". ככל שמתקרבים לביאת המשיח צרות הנפש והקשיים מתגברים, וכנגד זאת מופיעים עצות של התנוצצות משיח. מה משמעותן של עצות אלו? “ועיקר אלו העצות האמיתיות נמשכין מבחינת שער החמישים שיגלה משיח צדקנו". שער החמישים מוזכר בדברי חז"ל כשער שיתגלה לעתיד לבוא. ככל שמתקרבים לקץ הימים, האפשרות לעבור את הזמן הזה מצריכה הארה מהסוף האחרון – שער החמישים. הזכרנו בעבר את דברי המהר"ל (דרשה לשבת הגדול) ששער החמישים הוא המקום בו מתגלה אחדות ה', כשכל הבריאה שיצאה ממנו ונפרדה ממנו כביכול, חוזרת אליו ומתאחדת איתו. עצות ממקום כזה יכולות לגלות את האחדות הגמורה שבין הבורא ובריאתו, גם במקרים שנדמה שאבד כל קשר ואין עוד תקווה. המצבים האלה יכולים להיות אפילו אמיתיים, ומצד העולם הזה באמת אבדה כל תקווה. אבל חוט של תקווה נמשך כאן לא מתוך העולם הזה, אלא מתוך אותה מציאות המתעתדת לבוא, אותו עולם שקרב ובא – העולם הבא.
"ועיקר אלו העצות האמיתיות נמשכין מבחינת שער החמישים… וכלל העצות כלולים בספר תהילים… היינו לצעוק תמיד להשם יתברך, יהיה איך שיהיה. … כי הגלות של עכשיו נמשך מבחינת שער החמישים של הטומאה רחמנא לצלן, שמשם אי אפשר לצאת כי אם בישועת ה' וחסדו הנפלא" (רבי נתן, שם). אותם פרקי תהילים, שלדברי רבי נחמן (ליקו"מ ב, עג) הם הפתח לתשובה, מקפלים בתוכם את העצות שנותנות את התקווה לכל מקום אפשרי, וכפי שרבי נתן מבאר, כל תפילה אישית נכללת במושג תהילים בעניין זה. הלימוד של ספר תהילים הוא זה שהקריאה לה' אפשרית מכל מקום. עצם הפנייה אליו היא זאת שתבטיח את הקשר בינינו תמיד, שהרי עכשיו אני קורא לו ודבק בו. הקריאה לה' מכל מקום היא זאת שתקשר את האדם לה' גם כשאין כל סיכוי מצד העולם. זהו קשר שה' מגלה שבא מצידו לגמרי, והוא זה שישיב אותנו אליו ויאיר את הדרכים האבודות, ואף ייצור דרכים חדשות במקום שדרכים ישנות כבר איבדו את חילן.
* * *
כמוזכר בתחילת הדברים, ההתבודדות מוצגת כ"כלליות שכולל הכל" שיכולה לתת עצה ופיתרון בכל מקרה: על כל דבר האדם יכול להתפלל, על כל קושי הוא יכול להתגבר בעזר אלוקִי, וגם כשהמילים נסתמות ונעלמות הוא יכול לבקש מה' סיוע על זה בעצמו. לאור הדברים שלעיל, אין פה רק פרקטיות או שימושיות; יש כאן אופי של עצה המתחייבת עבור דורנו, דור עקבתא דמשיחא. העצות הוותיקות שהיו מאז ומתמיד בוודאי נשארו טובות ותמיד ניתן להסתייע בהן, אבל כעת מתחוללת מלחמה אחרת לגמרי – מלחמה על עצם קיומו של המושג 'דרך', על כך שיש קשר בין האדם ובוראו והוא יכול להתקרב אליו. כל חיציהם של היצר הרע וחילותיו מכוונים כיום כלפי נקודה זו, במטרה להראות שאין לנו בכלל אפשרות גישה לאותן עצות, ושאין דרך שיכולה להגיע מהמקום הנמוך והחשוך שלנו עד ה'. עצם הערפול הזה, השאלה האם הדרך הזאת נגמרת במקום טוב, היא המטילה ייאוש וספק בלב האדם ומרחיקה אותו מה'.
במצב כזה צריך למצוא קשר אמיץ שיחבר את האדם לה' מכל מקום, יהיה מה שיהיה. עוד לפני שיהיה הסבר על כך שיש דרך שנראית ריאלית ומעשית שתצליח להביא אותנו אל מחוז חפצנו. הקשר ברור מאין כמוהו מהרגע הראשון. אז, גם במצבים שאי אפשר לראות בתוכם שום אור ותקווה, אפשר להיצמד ולדבוק בה' גם כשאין שום מושג איך זה באמת ייתכן. "לצעוק תמיד לה' יתברך, יהיה איך שיהיה" – זהו לימודו של ספר תהילים, וזהו הלימוד היוצא מכל תפילה אישית בה אנו פונים לה' מכל מקום שבו נהיה: אנחנו יודעים שהנפרדים עוד ישובו ויתחברו. כתוצאה מאותה דבקות וודאית ייוולדו דרכים חדשות מאת ה' שיגלו ויממשו בפועל את אותה דבקות, דרכים שאוחזות בעוז של תקווה כבר מהרגע הראשון, עד שנגיע לסוף הטוב באמת ונחבר ראשית באחרית.
בירכתי בית המדרש, אחר תפילת שחרית, מתחת לטלית, הוא מנסה לתפוס כמה דקות של 'התבודדות', לעשות חשבון נפשו בינו לבין קונו. הנה, כבר עברה שנה מאז ימי השובבי"ם שעברו, ושוב עומדים לקראת תחילתם. כמה 'קבלות' קיבל אז על עצמו, כמה החלטות החליט, כמה גדרים הציב, אבל בפועל… רצונות לחוד ומעשים לחוד. איזו גלות… ממש גלות מצרים…
כל כך מר לו, מה יהיה הסוף עם הבוץ הנורא שהוא טובע בו?! האם יהא קץ לאסונות שהוא ממיט על עצמו בידיים?! האם תיפסק אי-פעם האכזריות האיומה אשר "הייתי אכזר על נפשי יותר מכל מיני רוצחים ואכזרים שבעולם" (לשון מוהרנ"ת בליקוטי תפילות פ"א)?! יש כאן בכלל איזה דרך ונתיב, או שאני רק נסוג אחור?!
* * *
הצדיקים כבר כבשו את הדרך…
'גלות מצרים' הכוללת את כל הגלויות הכלליות והפרטיות, סללה את הדרך לעבודתנו בכל הגלויות המרות, שעברו ושעוברים עלינו מאז ועד עתה. לא לחינם שלח השי"ת לפנינו את הצדיקים יסודי העולם, יעקב ויוסף, לתוך ערוות ארץ זו, כדי שילחמו בעדנו ויכבשו עבורנו את הדרך ויבקיעו עבורנו את הנתיב להצליח ולתקן ולהתרפא בתוך החושך המר של כל גלות שהיא.
בעת הסתרה – האדם טועה לחלוטין בהערכת עצמו!
שכן, בעת חושך והסתרה נדרשת חכמה עצומה, שלא להיתפס וליפול אז בידי היצר הרע. שכן, בנוסף לגלות עצמה, הוא מפזר ערפל כבד של חלישות הדעת ורפיון ידיים. האדם סבור שהוא מביט נכוחה על מהות הגלות המקיפה אותו, ושהוא גם מומחה להעריך את שוויו שלו. ברוב כעס הוא מלמד חובה על עצמו ורואה את הרע שלו, ומבליטו ביתר שאת, ומהר מאד מסיק את המסקנה הידועה שלפושע כמוהו אין תקוה חלילה. אבל עלינו לזכור שהדעת מסתלקת בעת נסיון. מוהרנ"ת מביא (בליקוטי הלכות, תחומין ו, יז) ששמע מרבינו הקדוש שזה עיקר הנסיון, שבמקום לחשוב אז מחשבה ישרה ואמיתית, מתגברים הדמיונות הכוזבים ומתעים לחוש ולהרגיש את ההיפך הגמור. במצב כזה, האדם אינו מפרש נכונה את מהות הגלות בעצמה, וכל שכן שאינו בר דעת אז איך להסתכל על עצמו.
הירידה – תכלית העליה…
אם נשאל כל אחד מאתנו מה טיבם של נסיונות קשים ומרים בקדושה, ה' ישמרנו – יאמר מיד שזה סימן מובהק על כך שהוא פגום ומשוקץ ומתועב למעלה, ושעל כן הוא מתבוסס בצחנתו. הוא גם יוסיף ב'ידענות', שהיות ועבירה גוררת עבירה רח"ל על כן קלקוליו הקודמים גורמים לו ליפול יותר חלילה. אך מה נפלאו ונסתרו דרכי ה' – גלות מצרים נחשבת ל"כור הברזל", המקום בו נזדככו ונצטרפו בני ישראל ונתעלו להיות מוכנים להתעטר בעטרת עם ה'. דווקא המקום המזוהם הזה, היה מקום תיקון הקדושה על כל מה שפגם אדם הראשון.
"כל מה שעובר עליך – הכל לטובתך!"
וכך מלמדנו מוהרנ"ת: "עיקר זוהמת מצרים הוא פגם הקדושה, וזה היה עיקר גלות מצרים שנזדככו שם כמו בכור הברזל, כמו שכתוב 'ואוציא אתכם מכור הברזל', והכל היה לתקן פגמי אדם הראשון, שהוכרחו לבוא בגלות המר של מצרים ושיעבור עליהם מה שעבר, שרצו הסטרא אחרא והקליפות לבלוע אותם ח"ו בזוהמתם הגדולה, והם צעקו בכל פעם אל ה' עד שזכו לגאולה אף על פי שלא היו כדאי" (ליקוטי הלכות, תפילין ו, לב). ומוהרנ"ת מוסיף על כך דברים נוקבים: "וכן עובר על כל אדם, שכל ההרהורים והבלבולים העצומים והגדולים שעוברים עליו ורוצים לבלעו לגמרי ח"ו, הכל לטובתו! כדי שעל ידי זה דייקא יזדכך ויצטרף ויתלבן!". כך, בלא שום גמגום…
מה עצום הוא המרחק בין הסתכלותנו להסתכלות הצדיקים… מה שנחשב אצלנו לעומק הניכור והריחוק, נחשב אצלם להטבה, לזיכוך ולליבון!
צריך לצעוק, אבל איך?
גם ההסתכלות על עצמו בעת הזאת, הפוכה מן האמת. 'רוע העין' של האדם על עצמו, היא מקור המשך נפילתו חלילה. צדיקי אמת לימדו אותנו שדווקא אז חובה להבליט את חלקי הטוב, להאמין בקדושת עצמו, לדעת שעדיין ה' אתו ועמו ושכל חלק טוב שבו יקר מאד. ההתעוררות המזויפת שבוערת בו לשפוך אש וגפרית על מהותו אינה התרחקות מן הרע אלא תכסיס מובהק של גדול-השונאים להאבידו חלילה. אם אמנםּ צעקה וזעקה הכרחיים אז, אבל לא צעקה של רוע עין ומיאוס על עצמו, אלא צעקה של חושק ומשתוקק שאינו מוותר על יקר היקרים.
מוהרנ"ת מגלה שזה היה מיסודות שליחותו של יוסף הצדיק בגלות מצרים "שהיא ערוות הארץ, וכל הגלות מצרים וכן כל הגלויות שמכונים בשם מצרים, הם בבחינה זאת, שהסטרא אחרא מתגברת להעלים את הטוב שבכל אחד מישראל על ידי הרע החופה עליו, ולהגביר עליו מרה שחורה ועצבות כדי ללכדו ברשתם ח"ו על ידי זה, ולמנוע ולהפיל את האדם על ידי זה מתורה ותפילה. ויוסף הצדיק בגודל צדקתו זכה גם שם לעמוד בנסיון, ולבלי ליפול בדעתו בכל מה שעבר עליו, ועל ידי זה זכה שיהיה לו כח לברר ולמצוא הטוב בכל מקום שהוא, שעל ידי זה היה כח לישראל להיות במצרים בגלות. כי למחיה שלחו אלקים, ולולא כח יוסף הצדיק שהקדים לפניהם שם לא היה כח לישראל לעמוד בגלות. וכן עכשיו, לולא כח הצדיקים האמיתיים שמלמדים עלינו זכות ומחזקים אותנו, לא היה כח לסבול מרירות הגלות בכלליות, ובפרט הגלות של כל אחד ואחד" (ליק"ה, תחומין ו, יז-יח).
הגלות – זיכוך ולא השלכה!
לפני שאנו נכנסים לעבודת התיקון של שבועות שובבי"ם, המקבילים לפרשיות גלות מצרים וגאולתה, עלינו להיצמד לתורת יעקב ויוסף אותה הכינו לנו טרם הגלות: לזכור היטב שמציאות הגלות אינה השלכה וניתוק, אלא התקרבות זיכוך וליבון. וכמו כן, לחקוק בנפשנו שהשמחה בכל נקודה טובה שבנו היא תחילת ויסוד הכח להצליח להיגאל ולעבור בשלום את כור הברזל ומהלך התיקון הפרטי שלנו.
לחצו כאן וקראו מאמרים נוספים על התחזקות | לחצו כאן וקראו עוד מאמרים על מעלת ומהות ימי "שובבי"ם"
מטבע הדברים, יש באתרינו לא מעט מאמרים שעוסקים בענין התפילה.
תפילה בכח, כח התפילה, עומק התפילה, הזכות להתפלל ומהות התפילה וכן הלאה.
בחלקם מובאים ציטוטים נפלאים מספרי רבינו ותלמידיו, ובכלל, מדברי גדולי עמינו במשך הדורות.
בשורות הבאות, אני רוצה להתייחס – בקצרה, אני מקוה – לתפילה גם אנכי. בלי ציטוטים ובלי מראי מקומות, אלא בנקודה פשוטה שכדאי וראוי לעסוק בה.
איני כותב את הדברים כשיחת מוּסָר חלילה, אלא על מנת להאיר לעצמי נקודה, וממילא, אולי יאירו גם לעוד אדם אחד – והיה זה שכרי.
* * *
בכל הדורות, תפסה התפילה בברסלב מקום יסודי ומכובד.
תפילתם מלאת רגש היתה, בהתלהבות, בהתעוררות, במחיאת כף, בנשיאת כפיים, בבכיה, מי מהם כשמן בחשאי ומי מהם בתבערה גלויה ובקול גדול. נחלי דמעה נשפכו בתפילותיהם של חסידי ברסלב – וליבם בער…
איני מדבר על התוספת, על התבודדות שבלעדיה "אי אפשר להיות איש כשר באמת", אלא על הבסיס.
שלש תפילות ביום תיקנו: שחרית, מנחה וערבית. ומתוך שאנו אומרים אותן מדי יום, הן מתגלגלות על לשונינו אפילו מתוך שינה, ואנו רגילים בהם כבני בית, כמאמר הפתגם "הוא בקי בזה כבאשרי יושבי ביתך".
ומתוך שאנו כה רגילים בהם, פעמים שאיננו שמים לב לפנינים הנפלטים מפינו, ושרשראות אבני חן נפלטות-נמלטות מאיתנו ואין איש שם על לב.
קשה לבוא בטענות על זה. טבע האדם כך הוא: דבר שהינך מורגל בו, בשלב מסוים כבר אינך מתרגש ממנו ובשלב מסוים כבר אינך שם לב אליו (שעל כן אחד היסודות החשובים ביותר בעבודת השם בכלל, היא ההתחדשות).
כמה פעמים בחודש האחרון חשבנו, למשל, על המשמעות הנהדרת של המילים "אבינו, אב הרחמן, המרחם, רחם נא עלינו! ותן בליבנו בינה, להבין, ולהשכיל, לשמוע, ללמוד וללמד, לשמור ולעשות ולקיים – את כל דברי תלמוד תורתיך, באהבה"?!
אנו אומרים את המילים האלה מדי יום. האם אנו גם עוצרים לחשוב על משמעותם הנפלאה? על הבקשה-תחינה, הכה עמוקה בפשטותה הנמצאת בהם? "אבינו! אב הרחמן! רחם נא עלינו, כי אנו זקוקים לרחמיך הגדולים על מנת לזכות לבקשה זו, והיא: אנא, עזור נא לי, אבא, ותן בי השכל הראוי להבין כראוי, להשכיל כראוי, לשמוע כראוי מה שצריך ומתי שצריך, ללמוד כראוי את תורתך הקדושה, ולזכות גם ללמדה לאחרים (בלי להתגאות…); ולא רק ללמוד, אלא גם לקיים את מצוותיך, לשמור את חוקיך ולעשות כל דבר בצורה הראויה לו, בהתלהבות ובעירת הלב כראוי, ולקיים בי את ההתעוררות הזו בכל עת; ולא רק בדברים הידועים, במצוות המפורסמות – אלא בכל דברי תלמוד תורתך, מצוות קטנות כגדולות, ולהשמר מעברות קטנות כמגדולות. וזכני לעשות כל זאת מתוך אהבה של אמת אליך, אבא רחמן!"
והלוא בניסוח כזה, שאין בו חידוש כל עיקר, כי אם חשיבה פשוטה – ופירוש בדרך אפשר – על משמעותן של המילים, הפכו המילים הכה-שגורות הללו, מתפילה – לשיחה נפלאה עם אבינו אב הרחמן, להתבודדות מדהימה, שהלוואי שנזכה לה.
וזו רק דוגמה קטנה. כך גם ב"חננו מאיתך חכמה בינה ודעת"; "ראה נא בעניינו וריבה ריבנו" (- ומי אינו יכול למצוא כמה וכמה פירושים אקטואליים לברכה זו, ברוחניות או בגשמיות?! וכי מי מאיתנו אינו עני, ברוחניות או בגשמיות?!); "על הצדיקים ועל החסידים … יהמו נא רחמיך … ותן שכר טוב לכל הבוטחים בשמך באמת – ושים חלקינו עמהם" (וכי מי אינו רוצה שיהמו רחמי ה' עליו?! אינו רוצה להיות נמנה בעיני ה' על הבוטחים בו באמת?!) – וכן על זו הדרך לארכה של התפילה כולה, מברכות השחר בשחרית ועד קריאת שמע שעל המיטה.
לא חבל פשוט להפסיד את זה כל יום?!
עד כאן – לא אמרנו דברים שונים מכל שיחת מוסר מצויה, שעם כל מעלתה והכרחיותה וחשיבותה, גם אליה כבר התרגלנו, למרבה הצער, וכבר היא אינה פועלת פעולתה עלינו, לדאבון לב. כן, אנחנו מתעוררים לתפילה הקרובה – ושוקעים בצרותינו ובטרדות היומיום מיד לאחריה, ואחרי התפילה הבאה לא נותרת אלא – במקרה הטוב – אנחה: אוי, עוד פעם לא חשבתי על מה אני מתפלל!
אני מבקש להציע הצעה אחרת, שאולי תסייע לנו בענין:
התפילה היא, ברוך השם, רחבת ידיים ומקיפה. כל אדם יכול למצוא בה נקודה שקל לו "להזדהות" איתה, על פי נטיית ליבו, שאיפותיו הרוחניות או קשייו הגשמיים.
קחו לכם ברכה אחת, קטע אחד, משפט אחד בתפילה, ולפחות בו, לפחות פעם אחת ביום, תשקיעו. לא הרבה זמן – דקה. לא יותר.
לפעמים זה יכול לגרום לכם לחשוב ולהעמיק בעוד חלקים בתפילה – והיה זה שכרכם; אבל היעד שלכם הוא קטע אחד, משפט אחד, ברכה אחת ולא יותר. אם לא הצלחתם יותר מזה – ניצחתם! שהרי הצלחתם את זה. אם בתפילה מסוימת הצלחתם יותר – אשרי חלקכם בזה ובבא; אבל גם אם לא – הרי יהיה לכם מקום אחד בתפילה שאתם מתפללים בו באמת!
"זקן אסור להיות", אמר רבינו הקדוש, ובין היתר פירוש הדברים הוא שאסונה של הרוחניות, היא ה"מצוות אנשים מלומדה".
ובכן, לפחות לדקה אחת, בתפילה אחת, הבה נהיה צעירים.
ויהי רצון שנזכה לפחות לזה.
ואם אתם מתעניינים במאמרים נוספים בענין התפילה – לחצו כאן
האויב המסוכן ביותר, הוא האויב הידידותי. הוא מראה את עצמו כידיד טוב, שמעוניין לעזור ולסייע. אך דווקא מפני כך, הוא המסוכן ביותר.
כזה היה לבן הארמי; דוֹד ידידותי, שלא איים מעולם על יעקב בן אחותו ברצח. אפילו כשרדף אחריו, לא בא באקדח שלוף, אלא בטענות ערמומיות ומתוקות: מדוע ברחת? רציתי ללוות אותך במוזיקה מרגשת, ולנשק לבניי ולבנותיי…
אך פרשת השבוע חושפת את פרצופו האמיתית, ואומרת: "ארמי אובד אבי"; "לבן ביקש לעקור את הכל" (רש"י). דווקא אותו דוד ידידותי, הוא המסוכן ביותר, אף יותר מפרעה הרשע. "שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ולבן ביקש לעקור את הכל" (הגדה של פסח). ללמדך, שהאויבים הידידותיים הם המסוכנים ביותר.
* * *
סיפור עם מסר דומה, אירע עם רבינו הקדוש:
בהיותו בחיפה, הגיע לרבינו ערבי צעיר, ודיבר אתו בערבית בחביבות גדולה. רבינו לא הבין כמובן מילה אחת, אך הוא התמיד בידידותו ובכל ארוחה היה מגיע לשוחח עם רבינו בחביבות ואהבה. פעם אחת בא אליו הערבי חמוש בנשק, והתחיל לצעוק עליו. רבינו לא הבין מה הוא צועק, אך אישה אחת שהייתה שם והבינה ערבית, הזהירה את רבינו שיברח, שכן הערבי מתכונן להרגו נפש. רבינו ברח והסתתר בבית הצדיק רבי זאב מאוסטראה.
לאחר מכן, חזר הערבי וחיפש את רבינו, ואמר: היכן הוא אותו האיש? אני אוהב אותו מאד, ואני מוכן אפילו לתת לו את הסוס שלי שירכב עמו לטבריה… "וכן היה, שבא רבנו זכרונו לברכה אל האכסניה שלו, ובא הישמעאל ולא דיבר עמו כלום, רק שתק ושחק. ואחר כך חיבב אותו זה הישמעאל מאד באהבה יתירה".
"וענין זה של הישמעאל" – כותב מוהרנ"ת – "היה פליאה גדולה. ואמר רבנו זכרונו לברכה, שהיה לו ייסורים מהאהבה של הישמעאל, יותר מן השנאה והכעס שלו! וכפי הנשמע מפיו הקדוש, שהיה בעניין מעשה זו שהיה לו עם הישמעאל, סכנה גדולה, וכמדומה שנשמע מפיו הקדוש שאמר שזה הישמעאל היה הס"מ בעצמו, וברוך השם שניצל ממנו בשלום בחסדי השם" (שבחי הר"ן, יז).
וממעשה זו אנו למדים לימוד נפלא: כשהס"מ נלחם ובא בנשק, זה באמת לא נעים. אבל כשהוא בא בידידות ואהבה, זה מייסר ומסוכן הרבה יותר…
* * *
גם בתורה הראשונה בליקוטי מוהר"ן, מדבר רבינו על כך. שם הוא מפרש את המעשה שסיפר רבה בר בר חנה (בבא בתרא עג ע"א) על גל שרצה להטביע את הספינה, ובראש הגל עמד מלאך מזיק שהיה נראה כלפיד אש לבנה. וכך הוא מפרש: הגל הוא היצר הרע, שרוצה להטביע את הספינה; את החן והחשיבות של ישראל. וכיצד הוא עושה זאת? באש לבנה! הוא לא בא כמלאך שחור משחור, עם פרצוף שטני מאיים. אלא הוא מתלבש במצוות, ובא כמלאך לבן טהור…
כך הוא גם עושה אתנו בחודש אלול:
הוא בא אלינו בדמות מלאך לבן, ומעורר את לבנו בהתעוררות גדולה מדי, כשכוונתו הפנימית היא 'לעקור את הכל'; לגרום לנו עייפות וכבידות, עד שנוותר מיוזמתנו על ה'אלול' של השנה…
כשיום הדין מתקרב, והנשמה היהודית מתעוררת, מְלַבֶּה השטן הלבן את אש ההתלהבות ללא פרופורציה, ונוטע באדם רצונות שאין ביכולתו להגשימם; "ומחמת שאינו יכול להתגבר על גופו לעשות כל אלה, מחמת זה אינו עושה כלל, אפילו מה שיכול! ויש שנפלו כל כך בדעתם, עד שאינם יכולים אפילו ללמוד דף גמרא או פרק משניות, מחמת שיודעים שצריכים לעשות הרבה מאד, ומחמת זה אינם עושים כלל" (ליקוטי הלכות, תרומות ומעשרות ג, ב).
ההתלהבות מצד עצמה היא אמיתית לחלוטין, אך כשהיא משמשת כלבוש ליצר הרע לעייף ולייאש, היא מסוכנת עד מאד. "כי באמת בוודאי היה ראוי שיהיה כך, כמו שבוער בלבו, ולקדש עצמו בכל הקדושות ולהפוך פניו מהעולם הזה לגמרי וכו' וכו', ויותר ויותר. אבל אף על פי כן: וכי מפני שאינו יכול להרוויח כל מה שיכולין להרוויח בזה העולם, לא ירוויח כלל? וגם יפסיד חס ושלום מה שיפסיד רחמנא ליצלן?" (שם).
"כי באמת, אף על פי שבוודאי ראוי לאדם לעבוד את ה' יתברך בכל מיני עבודות, ולסלק עצמו מהעולם הזה לגמרי, כי לכך נוצר. אף על פי כן יקר בעיני ה' יתברך כל תנועה ותנועה שעושין בשבילו יתברך. על כן, כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך, עשה. ואם אין אתה זוכה להתגבר לעשות כראוי לך, על כל פנים עשה מה שתוכל, הן מעט הן הרבה" (שם).
יש תורה מאד משמעותית בליקוטי מוהר"ן. מי שיזכה להפנים אותה מובטח לו שינוי מהותי בחיים. תורה רע"ב. רבי נחמן מתייחס שם לפסוק בתהילים פרק צ"ה: "היום אם בקולו תשמעו". אומר רבי נחמן: "זה כלל גדול בעבודת השם, שלא ישים לנגד עיניו כי אם אותו היום, הן בעסק פרנסה והצטרכותו צריך שלא יחשוב מיום לחברו, כמובא בספרים. וכן בעבודתו יתברך לא ישים לנגד עיניו, כי אם אותו היום ואותה השעה. כי כשרוצין להיכנס לעבודת השם, נדמה לאדם כאילו הוא משא כבד, ואי אפשר לו לישא משא כבד כזו, אבל כשיחשוב שאין לו רק אותו היום, לא יהיה לו משא כלל. וגם שלא ידחה את עצמו מיום ליום לומר: מחר אתחיל, מחר אתפלל בכוונה וכוח כראוי, וכיוצא בזה בשאר העבודות, כי אין לאדם בעולמו כי אם אותו היום ואותו השעה שעומד בו, כי יום המחרת הוא עולם אחר לגמרי. "היום אם בקולו תשמעו – היום דווקא והבן"
רבינו מלמד כאן, שתפישת הזמן שלנו היא זו שמכבידה עלינו, ואם נשנה אותה הכל יהיה יותר קל והרבה יותר פשוט. בלי לשים לב, אדם סוחב על הלב שלו את כל מה שקרה לו, ואת כל מה שהוא חושב או משער, דואג או מקווה שיקרה לו, וזה משקל מאד כבד. כל כך כבד, שכבר כשהוא קם בבוקר הוא כבר עייף, ואין לו כח להתחיל את היום ואין לו כוח לעשות שום דבר. הוא גם לא מאמין שהוא יצליח לעשות מה שמוטל עליו, הרי הוא כבר ניסה ונכשל כל כך הרבה פעמים, ומי יודע עוד כמה יהיה לו קשה בהמשך. באופן כזה מה שכבר עבר, מה שעוד עתיד לעבור, יושב על הלב של האדם וחונק אותו עוד לפני שהוא התחיל בכלל לעשות משהו. וזה באמת כל כך מעייף, כאילו הוא כבר עשה עולם ומלואו.
אבל העבר הרי באמת כבר לא קיים. וגם העתיד איננו. הם קיימים רק במוח שלי. ורבינו מגלה לנו שאנחנו לא חייבים לסחוב את המשקל העודף הזה על המוח או בלב. זה לא נותן כלום, זה רק מעייף ומכביד ומחליש. בעצם זה דמיון. המחשבות על מה שעברתי וכמה אני מסכן וכמה היה לי קשה וכמה נכשלתי, הן דמיון. עכשיו זה הרי לא קיים במציאות ואם אני לא ארצה גם לא תהיה לזה שום השפעה על המציאות שלי. אם בגלל שנכשלתי מיליון פעם באיזה עניין ואני מתייאש מלהתחיל שוב, אז אני נותן כוח למשהו שאינו קיים, כי הוא כבר עבר. וכך גם לגבי העתיד. אם אני מדמיין כמה יהיה לי קשה, וכמה זמן זה ייקח וכמה ימים ושנים אני אצטרך להתמודד עם הקושי הזה ומי יודע מתי זה יגמר וכן הלאה, גם זהו דמיון, גם המחשבות האלה נותנות כוח למשהו שלא קיים להחליש אותי. כי אני בחרתי לדמיין את זה ולחשוש מזה ולדאוג מזה. אבל זה באמת לא קיים ברגע זה. וגם מי אמר שהדברים יהיו כמו שאני מדמיין. המציאות יכולה להיות שונה לגמרי. מי יודע מה בכלל יהיה בעתיד. ואפילו אם יהיה כמו שאני מדמיין, מי מכריח אותי לחשוב על כל זה ולהילחץ מזה בלי טעם?
דוד המלך אומר בתהילים: "היום אם בקולו תשמעו". ורבינו מלמד בתורה המופלאה הזאת שיש כאן הוראה מדויקת לכל אחד ואחד מאיתנו: יש לך רק היום, לא צריך לחשוב מיום לחברו, לא צריך לחשוב על מה שהיה ועל מה שיהיה. תוריד לך מהכתפיים את מה שלא קיים. תתרכז במה שלפניך ובשביל זה תמצא תמיד את כל הכוחות.
כאן יכולה להגיע מחשבה שאומרת: אבל אדם שלא חושב על מה שהיה ולא חושב על מה שיהיה, הוא נהיה אדם מנותק, הוא חסר אחריות, הוא לא חי בחשבון. זה נכון, אדם צריך לייחד זמן להתבונן בעבר וללמוד ממנו ואדם צריך לייחד זמן להתכונן לקראת העתיד. אבל צריך להקדיש לזה זמן מסודר ושיטתי, צריך לטפל בזה באופן ענייני. לא לחשוב על זה כל היום, לא להתבלבל מזה כל הזמן. גם מי שיש לו עסק עושה מאזן יומי, עושה חשבון חודשי ושנתי, אבל אם הוא כל הזמן בלחץ ובמחשבות על מה היה ומה יהיה זה לא נקרא חשבון, זה לא מקדם את העסק לשום מקום, להיפך – זה מפריע לו לנהל את העסק כראוי. יש זמן לחשבון אבל אם חושבים על זה כל הזמן זה כבר לא נקרא חשבון, זה נקרא לחץ ובלבול ודאגה.
רבינו מגלה לנו את השורש של המתח שלנו, של הדאגה, העייפות, הכבדות. רבי נחמן מראה לנו איפה מתחיל החולי הזה שיש לנו כל הזמן הרגשה של: כבד עלי החיים, כבד עלי המשימות של החיים, כבד עלי להשתנות מבחינה רוחנית, כבד עלי להפסיק לעשות מעשים רעים, כבד עלי להיות בן זוג, כבד עלי להיות אבא, כבד עלי ללכת לעבודה, כבד עלי להחזיר את המשכנתא, הכל כבד עלי. לא משנה איפה אדם נמצא. אם הוא נמצא לפני החתונה, כבד עליו שהוא רווק. אם הוא אחרי החתונה, כבד עליו שהוא נשוי. רבי נחמן מגלה לנו: דע לך שהמציאות הזאת היא דמיונית, אין לה באמת שום הצדקה. זה הכל רק במוח שלך. ואם תלמד לשלוט עליו תראה מציאות אחרת. בכלל בכלל לא כבדה. להיפך – קלה ונעימה ופשוטה מאד. אם תצליח להשתחרר מהדמיון הזה, אם תצליח להרגיש שמה שקיים באמת זה רק הרגע שאתה נמצא בו, רק אותה שעה ואותו היום, אז אתה תחיה באמת. גם עכשיו ברגע זה שאדם קורא את הדברים הללו, על פי רוב הוא לא באמת קורא אותם. אחוז מאוד קטן מהמוח קורא אותם, ואחוז גדול מהמוח ממשיך לטחון את מה שהיה לפני רבע שעה, לפני יום, לפני יומיים. האם עשיתי טוב? מה היה? ואיך יהיה? ומה הפסדתי. וכל המחשבות ההלו רגילות למלא את המוח ולא נותנות לנו להתחבר לרגע. לא ללימוד. לא לתפילה. לא לאכילה בישוב הדעת, לא להקשבה אמיתית לבן זוג או לילד. כי המוח כל הזמן מטייל באלף מקומות ואז זה מכביד ואין לי כבר כוח לכלום. לכן לפעמים אנשים מדברים אחד עם השני ואף אחד לא שומע מה השני אומר. למה אתה לא שומע? כי אתה לא יכול, כי אתה עסוק עם מה שהיה ועם מה שיהיה. ברור שאתה לא מסוגל לקחת אחריות על מה שקורה כרגע, כי במוח שלך אתה עושה המון דברים, ואיך תוכל למצוא מקום פנוי לעשות מה שצריך לעשות עכשיו? אתה הרי מטייל בעבר ובעתיד ואין לך מקום להווה. אתה מלא דאגות, אתה מלא פחדים, אתה מלא ייסורי מצפון, אתה מלא בלבולים. אומר רבי נחמן: "אין לאדם בעולמו כי אם אותו היום ואותה השעה שעומד בו". האמת היחידה של החיים היא שרק עכשיו קיים. ומה שקיים תמיד זה רק הקדוש ברוך הוא. ואם נפנה את המוח מהמציאות הדמיונית של העבר והעתיד וננסה להתחבר לרגע נמצא שם את המציאות היחידה – את הבורא. את ההויה. זהו הרי השם הקדוש ביותר – שם הויה. היה הווה ויהיה. הוא נמצא ונוכח תמיד רק שאנחנו לא נוכחים. ואם נהיה נוכחים נמצא את נוכחתו.
הבעיה שלנו זה לא רק ההרגל לחשוב על מה שהיה ומה שיהיה. יש להרגל הזה גם חיזוק רעיוני, גם קול פנימי שמסביר לנו בלמדנות שיש כאן אמת גדולה. יש לנו בראש קול שמסביר שמה שהיה הוא שיהיה, שהכל חוזר על עצמו. הרי זה גם מה שכותב שלמה המלך: "מה שהיה הוא שיהיה". ובפסוק אחר הוא כותב: "סובב סובב הולך הרוח אל מקומו חוזר שואף" וגם: "אין כל חדש תחת השמש". הכל חוזר על עצמו, הכל סיבובי, הכל מעגלי, הכל אותו דבר. מה שהיה הוא שיהיה. לפי העיקרון הזה אפשר להקיש ממה שהיה על מה שיהיה. למשל, אם נכשלתי עשרת אלפים פעם באיזו עבירה, בפעם העשרת אלפים ואחת אני גם אכשל. אם עשיתי בחיים הרבה שטויות אני בלי ספק אמשיך לעשות שטויות עד סוף חיי. למה? עובדה. זה מה שהיה עד היום ו"מה שהיה הוא שיהיה". בא רבי נחמן ואומר: נכון שיש דבר כזה, אבל זה נכון רק במערכת אחת של חוקים. בחוקי הטבע זה נכון , אבל יש עוד חוקים. בחוקי הטבע אין כל חדש תחת השמש, אבל יש למעלה מן השמש ושם הכל חדש. ועל כן רבי נחמן כותב בסוף אותה תורה: "ודע, כי יום המחרת הוא עולם אחר לגמרי".
עולם אחר לגמרי!!! תקראו טוב את שלושת המילים האלה. לאט לאט. זה ההיפך הגמור מתפישת העולם הטבעי, המכבידה, המעייפת, של הזמן.
כשאנחנו קמים בבוקר אנחנו לא מתפעלים מהעובדה שהשמש זורחת. למה? כי היא זרחה אתמול והיא בטח תזרח מחר. היא זרחה לפני אלף שנה והיא תזרח בעוד אלף שנה. זה דבר טבעי ושיגרתי שחוזר על עצמו. זה רק טבע. אבל האמת הפנימית של המציאות מגלה לנו שזה ממש לא נכון. "יום המחרת הוא עולם אחר לגמרי". אבל איך יום המחרת הוא עולם אחר לגמרי? הרי באמת היום ואתמול היה אותו דבר, השמש זרחה גם אתמול.
כשילד מסתכל על משהו בפעם הראשונה הוא מלא התפעלות. כל דבר חדש ממלא אותו חיות והתרגשות. כי הוא לא ראה את זה אף פעם. אבל אנחנו כבר ראינו הכל. מה יש עוד לראות? מה יכול עוד לקרות? רבינו אומר שהעולם היום הוא עולם אחר מהעולם של אתמול. זה לא אותה שמש ולא אותם שמיים. גם אני אדם אחר לגמרי. כמה חיות היינו מרגישים אם היינו באמת חווים את המציאות בצורה כזאת? מה מפריע לנו לחוש כך? העבר והעתיד שבהם אנחנו מעסיקים את המוח לא מניחים לנו לחוות את הווה, ואנו חווים אותו כהמשך טבעי ומובן מאליו של מה שכבר היה ובוודאי ימשיך גם הלאה. אבל זו היא ההונאה הגדולה של העולם, זהו התעתוע הגדול של הזמן. "עבדי הזמן – עבדי עבדים הם", כותב רבי יהודה הלוי בשירו. "עבד השם – הוא לבדו חופשי". אם נסכים להאמין שהמציאות אינה מחויבת, שהיא מחודשת ומתחדשת כל רגע, ששום דבר אינו מובן מאליו וכל רגע הוא פלא חד פעמי ובלתי חוזר, נמצא גם כוחות חדשים להיות עבדי השם. אם נפסיק להיות עבדי הזמן ולשוטט במציאות דמיונית לא קיימת של עבר ועתיד, נוכל לגלות שהווה ברגע זה הוא הדבר הנפלא ביותר שקורה לנו, ואנחנו יכולים תמיד למצוא בו את נוכחות הבורא ולעשות בכל זמן את רצונו.
הנה כך מתבארים הדברים בדבריו המתוקים של רבי נתן, התלמיד הנאמן: "כי זה כלל גדול שצריך האדם להתחיל כל פעם מחדש כאשר הזהיר רבנו ז"ל על זה פעמים אין מספר כמבואר בספריו הקדושים בכמה מקומות, וכמבואר בסיפור שבחיו הקדושים, שהוא עצמו זכה למה שזכה על ידי שהתחיל בכל פעם מחדש ולא נפל בדעתו משום דבר שבעולם". לא משנה מה קרה לי, לא משנה מה עשיתי. אני חופשי לחלוטין ברגע זה להתחיל הכל מחדש. מה שקרה לי לא מכריח אותי להמשיך בשום צורת התנהגות, שום דבר לא מחויב להיות כמו שהיה.
וממשיך רבי נתן לספר על גדולת רבו: "אפילו ביום אחד היה לו כמה התחלות. וכל זה מבואר בדברי חכמינו ז"ל, כמו שכתוב בפסוק: "אשר אנכי מצווך היום". יש כמה פסוקים שהמילה "היום" מופיעה בהם. "אשר אני מצווך היום". ומבארים חז"ל שהמילה היום מורה על התחדשות, על התחברות ליום ולרגע הזה בלבד. "בכל יום ויום יהיו בעיניך כחדשים". "היום הזה נהיית לעם" כותבת התורה וחז"ל מבארים: "בכל יום נדמה בעיניך כאילו היום נכנסת עימו בברית". כשכתוב בתורה את המילה "היום", כשאני קורא את זה איזה משמעות יש לזה? הרי לכאורה מסופר על משהו שקרה לפני שלושת אלפים שנה. כשהתורה אומרת את המילה "היום" היא לא מספרת מה שקרה פעם, היא אומרת לי: "תקשיב. היום הוא יום אחר לגמרי. היום העולם הוא עולם חדש. אותו רגע שאתה נמצא בו תשמע את דבר השם מחדש. אל תסתכל על הדברים בתור היסטוריה. "כי באמת אם האדם יסתכל האדם עצמו הוא יראה שכל הבלבולים והנפילות והירידות וחלישות הדעת שיש לו, הכל על ידי ריבוי המחשבות מיום שעבר ליום הבא ומשעה לשעה". אומר רבי נתן אם תסתכל על עצמך תראה שכל המשברים שלך זה בגלל הדבר הזה. רק בגלל המחשבות של מה היה, מה עבר עלי, מה קורה לי, ומה יהיה איתי. וכל זה נקרא "זקנה". זקנה היא הרי תוצאה של ריבוי זמן. פסוק בקהלת אומר: "ברבות הימים נשכח הכל". אבל להיות זקן זה לא רק עניין של כמה שנים אתה חי בעולם הזה. אתה יכול להיות בן שמונים וצעיר ברוחך. להיות זקן אפשר גם בגיל 15 אם אתה כבר מרגיש שאתה מכיר הכל והעולם חוזר על עצמו ואין כל חדש תחת השמש. אם אתה תחת השיעבוד של הזמן אתה יכול להיות זקן מאד אף על פי שחיית מעט שנים בעולם. זקנה זה לא כמה זמן הגוף שלך בילה בעולם הזה, זקנה זה איך אתה תופס את המציאות. "וכל אחד נחשב בעיני עצמו כאילו כבר נזקן בדרכיו שרגיל בהם ימים רבים עד שאי אפשר לו לשוב לדרך אחרת". אני כבר זקן, אני כבר מכיר, אני כבר יודע, אני יודע מה זה החיים, שמעתי כבר את הרעיונות האלה וזה לא עזר לי. מה כבר יכול לצאת ממני? אני כבר מכיר הכל, ניסיתי ונכשלתי מליון פעם, אני כבר לא יכול להשתנות. זה נקרא זקן. זקן במוח.
ילדים הם כל הזמן שמחים. גם כשיש להם צער והם בוכים הם שוכחים מזה תוך רגע וממשיכים. הסיבה היא שהתודעה שלהם מרוכזת בהווה, הם לא חושבים מה היה ומה יהיה. הם פשוט חיים. וכאשר מתבגרים, נהיים כאלה עצובים, כבדים. למה? כי הוא כבר מכיר את החיים, הוא כבר סבל, והוא כבר יודע מה זה החיים, כבר סיפרו לו מה זה החיים ואי אפשר לחדש לו. אין מה להגיד לו בוא תראה משהו חדש, בוא תשמע משהו חדש. הוא כבר מכיר הכל. ורבי נחמן צועק: אסור להיות זקן! זה פשוט אסור, אתה יכול להיות בן שמונים אבל זקן אסור להיות. אסור לתת מקום להרגשה של: אני כבר עברתי, אני כבר יודע ואיני יכול להשתנות, כי הדבר הזה יהרוג אותנו. "מחמת שאדם יודע בעצמו שהוא רחוק מדרך היושר באמת". כל אחד מסתכל על עצמו ואומר: הרי אני יודע כמה אני עקום. "על כן נמצאים רבים שמייאשים עצמם מלהתקרב להשם יתברך". אני עקום, תמיד הייתי עקום ואני אשאר עקום. מה אני יכול לעשות? אני לא יכול להשתנות. "ואפילו מעט העבודה והמצוות שמקיימים כמצוות אנשים מלומדה ועושים אותם בלי התעוררות וחיות". גם כשעושה מעשה טוב, הוא עושה אותו כזקן רגיל. הוא כבר רגיל לעשות את זה, הוא כבר היה בסיפור הזה. "והכל מחמת הזקנה שקפצה עליהם, שנחשבים בעיניהם כזקנים וזה מזיק מאוד מאוד. כמו שהזהיר רבי נחמן ואמר שאסור להיות זקן, הן חסיד זקן הן צדיק זקן". אפילו אם אתה צדיק אסור לך להיות צדיק זקן, לא רק חוטא זקן, גם צדיק זקן אסור.
"כי בודאי מי שטעה מדרך הישר לגמרי ועושה כל מה שעושה כפי מה שיודע בנפשו ונדמה בעיניו כזקן ורגיל במעשיו אשר לא טובים, לאיש כזה מזיקה בוודאי הזקנה הזאת בלי שיעור, כי יכול ללכת לאיבוד לגמרי חס ושלום אם לא יתעורר להתחדש". בוודאי שהוא מתעקם, יש לו הרגלים לא טובים, הרגלי אכילה, הרגלי דיבור, הרגלי התנהגות, בין אדם לחברו, ובין אדם לקדוש ברוך הוא ובכל תחום שלא יהיה, אם הוא עקום אז בוודאי שאסור להמשיך להתעקם. בוודאי שאחד כזה חייב לומר: מהיום אני מתחיל התחלה חדשה, מה שהיה מת, אני היום אדם חדש. אדם כזה חייב את ההתחדשות, אבל לא רק הוא, אלא אפילו צדיקים וחסידים, אם הם זקנים ועושים עבודתם כזקן הרגיל מכבר, גם זה אינו טוב. "גם צדיק זקן זה לא טוב". אפילו אם אתה עושה דברים טובים ואתה עושה את זה מכח ההרגל, זה לא טוב.
כל דבר שעשינו בפעם הראשונה הרי הייתה כל כך מרגשת, כל כך מלאת חיות. אבל הרי הכל חדש לגמרי כל יום. ולמה שלא נעשה הכל מחדש? בפעם הראשונה שילד רואה ים, בפעם ראשונה שילד משחק עם ילדים בגן, בפעם ראשונה שאוכלים משהו, בפעם ראשונה שילד עובר לבד את הכביש. כמה אפשר להיות שמח מדבר פשוט. מי שבוחר להיות ילד הכל חדש בעיניו תמיד. שום דבר לא ברור מאליו.
תתחיל מחדש, תשכח מהכל, תשכח מה שהיית, תשכח את מה שהצלחת, ותשכח במה שנכשלת. תשכח במה שהצלחת – כי אם תזכור עד כמה אתה מוצלח אתה מתחיל לגדל קליפה של גאווה, של זחיחות דעת, של זקן ורגיל. ואם אתה זוכר כמה נכשלת – בטוח שאתה תכשל שוב, אבל מה שאתה לא מבין שלא המציאות מכשילה אותך אלא המחשבות שלך!
"כי עיקר העבודה הוא ההתחדשות, בבחינת "וקווי השם יתברך יחליפו כוח. יעלו אבר כנשרים", שצריך להתחדש בכל יום ממש, כי מי שמחזק את עצמו להתחיל בכמה פעמים מחדש בווודאי לא יפול לעולם, אפילו אם יעבור עליו מה". שימו לב מה רבי נתן אומר פה: מי שמחזק את עצמו כמה פעמים להתחיל מחדש אז בוודאי לא יפול לעולם! לא משנה מה יעבור על האדם, אם הוא שוכח מה שהיה, ולא חושב על מה שיהיה, רק מתחיל מחדש כאילו היום נולד. כאילו עוד לא קרה לו כלום ולא יקרה לו כלום. אדם שיסגל לעצמו מחשבה כזאת, רבי נתן מבטיח לו – בוודאי לא יפול לעולם! ואז האדם אומר: "אבל אתה רואה שאני שוב נופל, אז מה זה עוזר לי? אתה אומר שלא אפול לעולם, אבל הנה התחלתי מחדש ואני שוב נפול. כמה פעמים אני צריך להתחיל מחדש עד שלא אפול לעולם? פעם, פעמים, עשר? מאתיים פעם? די, ניסיתי להשתפר כבר עשרים שנה, לא הולך לי, אני לא אתחיל שוב פעם, אני כבר עושה צחוק מעצמי.
רבי נתן מתחיל לגלות לנו את הסוד הפנימי איך זה עובד. בכל פעם שאני נכשל באיזה דבר, בפעם הבאה שאני מנסה להתחיל מחדש אני כבר במקום אחר! כי אני מתחיל למרות הפעם הזאת. בפעם הראשונה שאני ניגש לאיזה משימה אין לי מה לחשוש, אבל אם אני נכשל אז אני מתחיל קצת להתייאש. ואם כן בפעם הבאה שאני מתחיל את אותה משימה, אני מתחיל אותה למרות הייאוש שתוקף אותי. זאת אומרת שבפעם השנייה כבר הצלחתי למצוא יותר כוח, כי הייתי צריך להתגבר על התדמית השלילית שלי, על היאוש, על הקול שאומר לי: "הרי כבר נכשלתי בזה, למה אני צריך להאמין שהפעם אצליח?" ואם כן בכל התחלה חדשה אני צריך לגייס יותר אמונה, יותר תקווה, יותר כוח, כי יש בי כבר הרבה יותר יאוש שמכביד עלי, יש בי הרבה יותר קולות מגנים שצוחקים עלי, יש לי הרבה יותר "הוכחות" שגם הפעם אכשל. ועל כל אלה אני צריך להתגבר. ואם אני מתחזק אחרי אלפיים פעם שנכשלתי אז הצלחתי לגייס כוחות אדירים. וזה בעצמו מראה כמה אני מתקדם.
כמובן שאדם יכול לומר בנקודה הזאת: "אבל מה זה עוזר לי? הרי המשכתי ליפול". רבי נחמן מבטיח: אני לא יכול לומר לך מתי, אבל כל ההתחלות מצטרפות, אתה אוגר כוח. לבסוף תגיע לנקודה שממנה כבר לא תיפול. "על כן, מי שרוצה לכנוס בעבודת השם, יזכור זאת היטב. וחזק עצמך מאד, ועשה מה שתוכל בעבודת השם, וברבות הימים והשנים תכנוס לבטח בעזרתו יתברך לתוך שערי הקדושה, כי השם יתברך מלא רחמים ורוצה בעבודתך מאד. ודע, שכל התנועות וההעתקות, שאתה ניתק ונעתק בכל פעם איזה מעט מן גשמיות לעבודתו יתברך, כולם מתקבצים ומתחברים ומתקשרים ובאים לעזרתך בעת הצורך" (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' תורה מ"ח)
"כי צריך האדם לסלק מדעתו ולהעביר ממחשבתו לגמרי כל מה שעבר ביום העבר ובשעה העוברת וידמה בעיני עצמו בכל יום ואפילו בכל שעה כאילו אפילו היום נולד". איזה דמיון קדוש זה. היום נולדתי. פעם ראשונה שאני רואה את העולם, פעם ראשונה שאני עובר את הכביש, פעם ראשונה שאני רואה את השמיים, פעם ראשונה שאני לומד תורה, מברך, מתפלל. כל דבר נהייה מדהים, כל דבר נהייה עמוק. ואין לי מה להתייאש, אין לי מה להפסיד, כי רק עכשיו נולדתי. ואין לי ממה לפחד כי כל החיים עוד לפני.
"ואפילו שהיה כך כבר אלפים ורבי רבבות פעמים, שרצה להתחדש ולהתחיל להתקרב להשם יתברך, ולא עלתה בידו. ואפילו שנפל למה שנפל, אף על פי כן אל יסתכל על זה וישכח כל זאת". רבי נתן אומר העצה הזאת היא לא מוגבלת. נסה אלף פעם, לא הלך לך? נסה את זה מחדש כאילו אתה שומע על זה פעם ראשונה. זה לא משחק. כל פעם אתה אוגר כוח ותעצומות נפש. לבסוף יגיע גם השינוי המיוחל. רק תאמין.
ולא רק בגלל שכוחותיך מצטברים ואתה מתקדש בכל פעם שאתה מתחיל מחדש, אלא "כי זה היום והשעה שהוא עומד בו לא אתה עדיין לא היה בעולם". נכון, השמש זורחת היום, אבל היא זורחת על עולם חדש. היא בעצמה חדשה, היא שונה. הרגע הזה שאני נמצא בו לא היה ולא יהיה. זה משהו חדש. ואם זה משהו חדש – הכל יכול לקרות, הכל יכול להשתנות, מה שהיה עד עכשיו לא אומר כלום. "ומי יודע מה יכול לזכות עדיין אתה, באותו היום ובאותה שעה השם יתברך מחדש בטובו מעשה בראשית, ואין יום דומה לחברו ואין שעה דומה לחברתה, כמובא בדברי האר"י ז"ל באריכות מזה, גודל השינויים לאין מספר הנעשה בכל יום ויום ואפילו בכל שעה ושעה, כמו שכתוב בעץ חיים: "ואין שעה זו דומה לשעה זו", ומי שמסתכל בעניין הילוך המזלות והכוכבים ושינוי מצבם ומעמדם, איך ברגע אחד הם באופן אחר והנולד בו יקרה בו מאורעות שונות מרגע שקדם מזה. ומזה יסתכל ויבין בעולמות העליונים שאין להם קץ ומספר. ואם תפקח עיני שכלך ותשכיל דבר, שאין שכל בלב האדם לעמוד על כל הפרטים, ולך וראה מה שכתוב בספר התיקונים, תיקוני הזוהר: קם רבי שמעון ואמר: "לבושין דהוא לביש בצפרא לא לביש ברמשא ולבושא דלביש ביומא חדא לא לביש ביומא תניינא". הלבושים שהקדוש ברוך הוא מתלבש בהם בבוקר, הוא כבר לא לובש אותם בערב. בערב הוא לובש משהו אחר. הוא מלך כזה, שיש לו עושר אגדי כזה, שכל לבוש, אפילו לבוש הכי יקר, הוא לובש אותו רק פעם אחת. והלבוש שהוא לובש ביום זה אינו לובש ביום השני. רבי נתן נותן דוגמא: אנחנו יודעים באסטרולוגיה שאם עושים מפה אסטרולוגית לאדם אז רואים שיש משמעות לא רק למקום ולשנה ולחודש שהוא נולד בהם, אלא גם לשבוע, לשעה, ואפילו לדקה שהוא נולד בה. מערכת השמים וההשפעות שיש לאדם שנולד בשעה זו וברגע זה היא שונה ממערכת השמים וההשפעות שיש לחברו. אפילו אם נולדים תאומים, הרי צריך להיות להם אותו מזל. מסתבר שלא. האחד שנולד דקה אחרי – זה כבר סיפור אחר, זה כבר אדם אחר, זאת כבר השגחה אחרת, חיים אחרים. ולא רק מערכת הכוכבים והמזלות משתנה ממש בכל רגע, אלא גם העולמות העליונים המנהלים את הכוכבים והמזלות, כלומר כל הכוחות שיש בבריאה משתנים כל הזמן ואף פעם זה לא חוזר על עצמו, אף רגע בבריאה לא חוזר על עצמו.
זקנה פירושה לא להרגיש את זה. רק להיות שקוע בטבע החיצוני של המציאות, של מראית העין, של "מה שהיה הוא שיהיה". כל יום אותה זריחה, כל יום אותה שקיעה, כל יום אותו אדם. אבל זאת לא האמת, כי העולם זה לא היה מה שהיה לפני רגע. ממילא המחשבה שלנו שמה שקרה עד עכשיו זה מה שיקרה גם הלאה, זה פשוט לא נכון. העולם הוא לא אותו עולם. המציאות היא שונה. ועכשיו ברגע הזה, בהשגחה האלוקית הזאת, באור שיורד עכשיו לעולם, בשפע הזה המתגלגל אלי, בהנהגה שהקדוש ברוך הוא, ברגע זה, מנהיג את העולם, אין באמת שום סיבה אמיתי שאכשל גם אם נכשלתי רבבות פעמים עד היום. אני שונה, העולם שונה. וזה עוד לפני העובדה שדיברנו עליה קודם לכן, שההתחלות שלי מצטרפות.
שואל רבי נתן: בשביל מה עושה הקדוש ברוך הוא את כל השינויים האלה? בשביל מה הוא טורח לצייר צורות חדשות ולעשות הנהגה חדשה בעולם? בשביל מה הוא עושה את כל זה? "וכל אלה השינויים לאין קץ של כל העולמות, הכל בשביל לקרב ולהמשיך את כל בני עולם בכל עת אליו יתברך". מדהים. כל הסיבובים וכל השינויים וכל ההנהגות, הכל רק בשביל סיבה אחת, שבני האדם יכירו את הבורא. מה זה קשור? פשוט מאד. לא הכרת אותו כך, תכיר אותו כך, לא הכרת אותו ברגע הזה, תכיר אותו ברגע הבא. וגם אם הכרת אותו הזוית אחת, תכיר אותו בזוית אחרת. הכרת אותו במישור אחד, תכיר אותו יותר עמוק. לא הכרת אותו בכלל? יש לך הזדמנות חדשה לגמרי להכיר אותו מעכשיו. כל השינויים באים להגיד לאדם: אם השגת אל תעצור, תמשיך הלאה. ואם לא השגת אל תעצור, יש עוד מה להשיג, בוא תראה, יש זווית חדשה, לגמרי שונה של המציאות. "שזה עיקר התכלית ובשביל זה האציל וברא ויצר ועשה הוא יתברך, את כל העולמות מראש ועד סוף, הכל בשביל האדם השפל הזה, כדי שיכיר אותו יתברך בזה העולם. ובשביל זה משנה ה' יתברך הנהגת העולמות בכל עת ורגע, הכל בשביל האדם. כי ה' יתברך מתגלגל עם העולם בכל דור ודור ובפרטיות עם כל אדם ואדם בכל יום ובכל שעה". אלפי שנים יש שינויים בחוץ ובפנים וכל נשמה מאיתנו התגלגלה בעולם אלפי שנים באלפי מצבים שנים כדי להכיר את הבורא. לא באופן אחד אז באופן אחר. לא בגלגול הזה אז בגלגול הבא.
כשאנחנו נופלים לזקנה המציאות מעייפת אותנו. זקן לא אוהב שינויים. מזיזים לו את המיטה הוא מתחיל להתעצבן, משנים לו את לוח הזמנים הוא מתחיל לרטון. הוא שבוי בתוך מציאות שחוזרת על עצמה והוא מטפח דמיון שזה מגן עליו. הוא אומר לעצמו: "אני מכיר את החיים, אני מכיר הסדר יום, אני מכיר את המיטה, את הרחוב. ובגלל שאני מכיר כבר את הכל זה סימן הכי ברור שבעצם הכל בסדר". ואותה זקנה, אם לא נלחמים בה, עלולה להפוך בשלב מסוים למחלה. מחלה שבה אדם חש ש"טוב להיות זקן, טוב שהדברים חוזרים על עצמם, טוב שלא משתנה שום דבר. רק שיישאר ככה". זה לא שצריך לשנות כל הזמן את סדר היום בשביל להתרפא מהזקנה. סדר יום יכול להיות קבוע גם שמונים שנה, אבל ברגע שאדם נהיה משועבד לקביעות הזאת והוא לא מתחדש בתוכה, אז יש לו בעיה. אני יכול ללכת כל יום לאותה עבודה. אני לא צריך לעבור דירה או לטייל בכל העולם בשביל לחוש התחדשות. המציאות החיצונית יכולה להישאר אותו דבר, אבל אם אני משועבד לה, אם אני לא מתחדש בקשר עם אשתי, עם הילדים שלי, עם העבודה שלי ועם עצמי – אני זקן.
כתוב בפסוק: "זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולותייך, לכתך אחרי במדבר, בארץ לא זרועה". הקדוש ברוך הוא אומר לנו: אני זוכר לכם, בניי המתוקים, איך יצאתם ממצרים והלכתם אחרי במדבר. כל הכבוד לכם, עשיתם דבר גדול, אני לא אשכח לכם את זה לעולם.
נתבונן ברעיון הזה. נחשוב על אדם שנמצא בצינוק, חוטף מכות רצח מהבוקר עד הערב, אוכל לחם יבש ומעופש, ופתאום מישהו מוציא אותו משם, מנקה אותו, מלביש אותו, רוחץ אותו, משחרר אותו, נותן לו ממלכה. ועכשיו זה ששחרר אותו אומר: "אני מאד מעריך את זה שהסכמת לצאת, אני לא אשכח לך את זה".
מה הרעיון שמסתתר כאן? אחד המפרשים אומר דבר מאוד מעניין. יש תכונה בנפש האדם שהוא מעדיף את מה שהוא מכיר, אפילו שזה שלילי, על פני משהו חדש, אפילו שזה חיובי. "את סדר היום של מצרים אני מכיר, את המכות אני מכיר, אני יודע מתי זה יבוא, אז זה למה לשנות את זה?
נכון שהבטיחו לי הרים וגבעות כשאצא ממצרים, הבטיחו לי חירות, תורה, ארץ משלי. אבל למרות הכל ההבטחות עדיין לא קיימות ואת המציאות שלי, גרועה ככל שתהיה, אני כבר מכיר. אני יודע למה לצפות". ולכן הקדוש ברוך הוא משבח אותנו: "הסכמת לוותר על המוכר, הסכמת לשבור את הזקנה ולצאת למדבר, ללא מוכר". זהו השבח של עם ישראל, שויתרו על הייסורים המוכרים תמורת אושר הלא מוכר. זו דרגה גבוה. לכן קשה לנו להשתנות, אנחנו נאחזים בזקנה שלנו. אנחנו אוהבים לומר לעצמנו: "אני כזה מסכן, אני כבר אבוד, אין לי סיכוי. נורא נעים לי לרחם על עצמי, אני כבר אף פעם לא אצליח. יש לי את ההרגלים שלי, יש לי את החיים שלי".
לפעמים הולכים למסעדה, לפעמים עושים משהו בשביל שלא יהיה מדי משעמם, אבל איפה החיים? כל תרבות הבידור שמציפה אותנו היום, באה לחפות על המחלה של הזקנה. אתה כל כך משועמם מהחיים שאתה חייב משהו אחר. אז מה יש ליצר הרע להציע? קח עוד דמיון. העבר והעתיד לא מספיק, אז קח עוד דמיונות, עוד ועוד.
אנחנו נופלים תמיד בפח של הזקן שאומר: "בהזדמנות אחרת אני אעשה משהו רציני עם עצמי. לא עכשיו. אני עייף, אין זמן, אין לי כח. כשאני אהיה גדול, כשאני אהיה מוצלח, כשאני אהיה עשיר, או בריא. כשאני אתחתן, כשאני אתגרש, כשיהיו לי ילדים או שכשהילדים יתחתנו. הכל חוץ מ"עכשיו". אולי מחר. אבל אחרי כל כך הרבה פעמים של "מחר" ו"מחר", אז בסוף בבית אבות הזקנים חולמים על זה שהיו צעירים, כמה היה להם טוב. כשהיית צעיר אמרת כשאהיה מבוגר אני אהיה משהו, עכשיו כשאתה מבוגר אתה אומר, כשהייתי צעיר הייתי משהו. בסוף אתה לא משהו לא כשאתה צעיר ולא כשאתה מבוגר.
רבי נתן אומר: הכל זה רק רמזים לכל אחד ואחד להתקרב אל הקדוש ברוך הוא מהמקום שהוא שם. איפה שאתה, באיזה גיל שאתה, באיזה מצב שאתה, שם יש משהו מיוחד בשבילך. היום בדיוק. לא רגע לפני ולא רגע אחרי. על זה חז"ל אומרים: "אל תאמר לכשאפנה אשנה, שמא לא תתפנה". כשיהיה לי פנאי אני אלמד, אני אתקדם. חז"ל שואלים: מי הבטיח לך שיהיה לך פנאי? חז"ל מדמים את העולם הזה לחתונה, אל תחכה שהמלצר יגיע אליך, לך תארגן לך איזה שניצל כי אחרת לא ישאר לך כלום.
נכשלת עד היום? אז מה? אין ראיה כלל מיום לחברו, משעה לחברתה. אי אפשר להוכיח מכישלון של אתמול על מה שיהיה היום, אם אתמול הייתי חולה זה לא אומר שגם היום זה יהיה ככה. וגם להפך. אי אפשר להוכיח מההצלחה של אתמול שהיום אני כבר "על הסוס" ושום דבר לא ישתנה. המצליח מדמה שההצלחה תתמיד. הוא לא רוצה להתחדש. והנכשל מדמה שהכישלון יתמיד. הוא לא רוצה להתחדש. בעצם זה ממש אותו עניין – להמשיך עם מה שהיה.
מצב גרמי השמיים משתנה בכל עת, ובתנועת גרמי השמיים תלויה המציאות בארץ. ואם כן, יכול להיות שאף על פי עד הנה היה מה שהיה, אף על פי כן הכל יכול להשתנות. הכל באמת משתנה ומשום כך גם האדם יכול להשתנות ומצבו יכול להשתנות. "כל השתנות העולמות, הכל בשביל האדם, על כן צריך כל אדם להאמין שבכל עת ושעה ורגע, כל ימי חייו יש בכח האדם להתחיל מעתה".
אז מתי מתחילים? מעכשיו. לא הלך? אז מעכשיו. לא כשאהיה גדול, לא כשיהיה לי יותר כסף או פחות צרות. עכשיו. "אל יסתכל על יום שלפניו ועל יום שאחריו". צריך לאמן את המוח. יש כאן שיטה סדורה. "רק יחזק את עצמו להתקרב לה' יתברך במה שיוכל". ואם הוא לא יכול לעשות דבר? "אני לא יכול לעשות שום דבר, אני שבור, אני הרוס, אני חולה, אין לי כח", כל אחד יש לו את הסיפורים שלו, על כל פנים צריך לפחות לרצות.
אומר רבי נתן: "וזה פירוש הפסוק "סומך ה' לכל הנופלים וזוקף לכל הכפופים", כי עיקר הנפילה היא דווקא מחמת זה". לכאורה "סומך ה' לכל הנופלים" פירושו, שמי שנופל ה' עוזר לו, זאת הבטחה כזאת: "אם תיפול ה' יעזור לך". אומר רבי נתן: "לא, זה לא – אם תיפול אז תקבל עזרה, אתה צריך ליפול כדי להתחיל מחדש. וזאת הבנה חדשה לגמרי של כל הכישלונות שלנו. חייבים להתחדש כל הזמן ואם לא מתחדשים אז נופלים כדי להתחדש. "כי עיקר הנפילה הוא דווקא מחמת זה, כדי שיתחילו לחיות מחדש, כמבואר במקום אחר, דהיינו שיחזור ויתחיל ויחדש חיותו ומוחו, שמה שנופל האדם מעבודתו הוא מן השמיים, כי ההתרחקות תחילת ההתקרבות, על כן נפל, כדי שיתעורר יותר להתקרב לה' יתברך". כשאדם מצליח באיזה עניין, עכשיו אין לו מה כבר להתחדש, והוא מתחיל לדרוך במקום. אז משמיים עושים לו חסד ומפילים אותו. עכשיו הוא מוכרח להתחיל מחדש, אין לו ברירה, הוא לא יכול לרכב על ההצלחה הקודמת, כי הנה עכשיו הוא נכשל. משמיים אומרים לו: "תתחיל שוב, הפעם זה יהיה יותר טוב, הפעם זה יהיה יותר רציני, הפעם זה יהיה יותר עמוק, הפעם זה יהיה יותר בוגר, עם יותר הכנעה, עם יותר ענווה". כל התחלה חדשה חייבת לבוא עם רעננות, עם כוחות חדשים, עם תקווה חדשה. כשאדם עושה דבר בפעם האלף, מבחינתו זו הפעם הראשונה, כי עכשיו הוא מחליט שעכשיו הוא עושה את זה, עכשיו הוא הולך על זה, הוא לא מתייאש, הוא ממשיך הלאה, הוא מתעלם ממה שהיה ומתנהג כאילו זו פעם ראשונה שהוא מתחיל לעשות איזה מעשה טוב, מתגבר על איזה דבר רע. בגלל שהוא מסתכל על זה כפעם ראשונה, יש לו התחדשות, יש לו חיות, יש לו הרגשה חדשה בדבר הזה, אם הוא היה רק עולה ומצליח ועולה הוא היה דועך, משתעמם, מאבד את החיות, חוזר על עצמו.
לפעמים עושה האדם משהו עקום, אז הורסים לו את זה. "הפעם תעשה את זה ישר". אנחנו עושים הרבה דברים עקומים, אנחנו לא שמים לב, אז הורסים לנו את זה כדי שנעשה את זה שוב, אבל הפעם תעשה את זה טוב, וכל פעם שאני עושה התחלה חדשה אני עושה את זה עם פחות גאווה, כי על מה אני מתגאה? הרי הנה יודע שנכשלתי מיליון פעם, אז עכשיו אתה עושה את ממקום יותר נקי. כשאדם עושה בפעם ראשונה, הוא הולך ללמוד תורה, הוא חושב מי יודע מה יצא ממנו, הוא יהיה גדול, הוא אדיב, הוא מבריק, הוא כוכב, כולם ימחאו לו כפיים. אחד שמתחיל תהליך רוחני הוא חושב שהוא הולך לכבוש את העולם.
כשאתה בא בפעם ראשונה להסתער על איזה משימה, אתה מלא גאווה, אתה אפילו לא יודע את זה אבל אתה חושב שאתה גדול וצדיק וטהור עם הרבה רצונות טובים. אתה יותר טוב מכולם. אפילו כשאדם רוצה לעשות דיאטה הוא בא להראות לכולם. אז ביום של הדיאטה אכלת פי שניים. איזה צורה יש לך? עכשיו כשאתה בא שוב לאותה משימה, אתה כבר יותר קטן, אתה בא כמו נמלה. ואם גם הפעם לא הצלחת, בפעם שלישית והרביעית, או בפעם המאה, אתה כבר לא מספר לאף אחד. אתה כבר לא עושה רעש. וכשתצליח להגיע למקום שאתה עושה משהו בלי לעשות רושם על אף אחד, לא תצטרך ליפול, אלא אם אתה שוב תרכב על הגל של ההצלחה. הנה מעכשיו זה הולך לי.
אל תסמוך על זה, גם כשהצלחת תבוא מחדש, ואם תבוא מחדש גם שאתה מצליח לא תצטרך ליפול, כי לא יצטרכו להפיל אותך וללמד אותך שאתה לא יכול לסמוך על ההצלחה בכדי להתגאות, ואתה לא יכול לסמוך על הכישלון כדי להתייאש. אתה יכול לסמוך רק על זה שהקדוש ברוך הוא, ברגע זה איפשר לך לעשות משהו לכבודו, זה הדבר היחידי שאתה יכול לסמוך עליו. "על כן נפל כדי שיתעורר יותר להתקרב לה' יתברך, ועצתו שיתחיל מחדש להיכנס בעבודת ה' כאילו לא התחיל עדיין כלל מעולם. וזה כלל גדול בעבודת ה' שצריכים ממש בכל יום להתחיל מחדש כל יום".
וכשאדם לומד את הדבר הזה הוא יכול מכל יום להוציא הרבה, אבל אם הוא לא לומד את זה אז הוא נשאר בסוף בלי כלום.
חודש אלול הקדוש, החודש המלא רחמים געגועים וכיסופים כבר עומד בשער.
לב כל ישראל זע ומתעורר, עורג וכוסף להשם יתברך אם מעט אם הרבה, עד כי ממש כל עין רואה, לו רק תביט, איך הכל 'חפצים ליראה את שמך'. על אף שאנחנו נמצאים עכשיו במצב הירידה הכי גדולה שהיתה אי פעם, וירדנו למקומות שכמעט לא ירדו לשם ישראל מעולם, הרי שמאידך עם ישראל בכלליותו שב ומתגעגע להשם יתברך בהשתוקקות עזה ונמרצת שלא נודעה כמותה מימי קדם.
אבל איה אפוא הוא המקום הראוי, הנכון והמושלם, ובפרט בחודש זה המאיר ובא עלינו לטובה, בו נזכה להוציא את הרצונות והכיסופין מהכח אל הפועל מההעלם אל הגילוי בתכלית השלימות והבהירות, המקום בו נזכה להיכלל עוד בחיים חיותינו במחויב המציאות יתברך שמו? אין זה כי אם במקום המסוגל והמבורר מחוץ לישוב בין עצי היער ועשב השדה המרננים שירה וזמרה לאל חי.
רק שם, רחוקים מההבל העולמי, מנותקים משאון והמולה, מובדלים ממחשבות בני אנוש, באויר הנח והזך השורר שם, אפשרי ביותר לזכות לישב את הדעת ולהשיב אל הלב: על מה אתינא להאי עלמא שפילא, ובהיאך אנפין ניעול קמיה מלכא – למה באנו לעולם השפל הזה ובאילו פנים נבוא לפני המלך, מלכו של עולם.
בשדות וביערות, שם מתעוררת ומתלהטת כאש שלהבת וכלהבה יוקדת האהבה והבכיה והגעגועים אל בעל השדה, אל כלליות הרועים המשקה את האילנות המתבודדים בשדות בנעימות קולו, שירו וריקודו הממוגגים נפש כל חי. ואז בוודאי יזכו להתחיל לחיות חיים ארוכים וטובים חיים נצחיים.
* * *
בחסדי ה' בתקופה האחרונה חלה התעוררות רבה בכל ישובי ישראל בארץ ובחו"ל, בקיומה המעשי של העצה העליונה והגדולה מן הכל: "התבודדות" ו"הניעור בלילה", כרצונו הפשוט של רבינו הק', להיות ניעור בלילה ולצאת מחוץ לישוב את השדה.
בכל רחבי הארץ, מאות רבות של אברכים יקרים יוצאים, מי יחדיו בחבורה מאורגנת ומי עם חברו הקרוב אליו, מדי חצות לילה, וגם במשך היום לשדות וליערות שמחוץ לישובם ומתבודדים בינם לבין קונם. והשדות והיערות מתמלאות במבקשי ה' הנוהמים ועורגים אליו כחיות ביער שעות ארוכות. אלו הן נקודות האור של דורנו המפיחים תקווה ואמונה בהבטחתו הנאמנה של רבינו הקדוש שאישו, נרו ועצותיו לא יכבו חלילה לעולם ועד.
במקומות רבים אף אזרו חיל ונרכשו רכבים מיוחדים המיועדים לנסיעה מחוץ לעיר בחצות לילה ואף בכל שעות היממה. קנאת סופרים תרבה חכמה ויראה והתופעה הזאת הולכת וצוברת תאוצה, לשמש את אותם המבקשים לקיים רצון צדיק בתמימות ופשיטות גמורה.
ומכאן יוצאת בת קול וקריאה לכל מי שזכה וטעם אפילו פעם אחד מטעם האור הגנוז, שלא יאבד חייו ולילותיו בשינה, יקום ויזרז עצמו להקיץ מתרדמתו. וגם מי שלא מתאפשר לו לצאת מדי לילה מהראוי שיבחר לו יום או יומיים בשבוע ויצטרף לאחר מן החבורות הקדושות להיות נלווה אליהם להתבסם מריח השדה המעורר געגועים וכיסופין לבעל השדה.
אין ספק שהתבודדות בכל מקום שהוא היא זכיה ומעלה שאין למעלה הימנה. ויכולין לזכות על ידה לכל טוב לכל המעלות ולכל הקדושות שבכל העולמות, אבל זה ברור שההתבדדות בשדה הוא ענין אחר לגמרי, כי אין כמו היציאה מחוץ לישוב לשבור את חיי השיגרה האפרורים, להזרים רוח חיים בעבודת הבורא ולקבל לב חדש ורוח חדשה לגמרי שלא מעלמא הדין.
ההתבודדות בשדה – אין לנו הכנה יותר גדולה וראויה ממנה לקראת הנסיעה אל מחוז חפצינו ותשוקתנו אל ראש אמנה לראש השנה, כי אז, זה כבר ראש השנה אחר לגמרי, עם לב ומוח ומחשבות מזוככים ומאירים, המשאלות התחינות והבקשות הם מבוררות מרוממות ונעלות לאין שיעור וערך.
* * *
ויעמדו לנגד עיננו יומם ולילה דבריו המופלאים של גאון עוזינו מוהרנ"ת זי"ע במכתבו הנודע אשר כתב כשחזר מביקורו המפורסם בבראד לעסוק בהפצת והדפסת מעיינות החכמה:
"אורייתא וקודשא בריך הוא – חד הוא" [= התורה והקדוש ברוך הוא – אחד הם. (זוהר ויקרא, עג ע"א)].
כשמלמדים תורה ברבים, גורמים לקדוש-ברוך-הוא להיות 'בתוך' בני ישראל, שכן כאשר התורה נכנסת לראש לומדי התורה – גם הקדוש ברוך הוא כביכול נכנס לראשם, כמו שכתוב: "מלך אסור ברהטים" (שיר השירים ז) ועל כך כתוב ב'תיקוני זוהר' (קמד ע"ב): "רהטי מוחא" [= מחשבות שרצות במוח].
זה שאמר הקב"ה: "ויקחו לי תרומה" – כשאתם רוצים 'לקחת' אותי, עשו זאת על ידי התורה, שנרמזת במילה 'תרומה' – אותיות תורה, ואות מ"ם – כנגד ארבעים הימים שבהם ניתנה התורה.
יש שנדמה להם, שכל התפילות והבקשות על הגאולה הם לריק חס ושלום, שהרי כל כך הרבה שנים אנחנו צועקים ומתחננים שהקדוש ברוך הוא ישוב לשכון בתוכנו, ועדיין לא נענינו.
אבל האמת היא, שכל תפילה ותפילה היא חלק מבניין המשכן לשכינה הקדושה, וכשהמשכן יהיה בנוי בשלמות – מיד תחזור השכינה לשרות בו, כמו שכתוב "ועשו לי מקדש – ושכנתי בתוכם".
טבעו של הלב שהוא מתלהב לפעמים אל התורה הקדושה, ולפעמים – לתאוות רעות ח"ו.
ההתלהבות לתאוות יכולה להזיק לגוף, אבל עסק התורה יכול לאזן כל התלהבות מיותרת – הן התלהבות מוגזמת לעבודת ה' והן התלהבות לתאוות רעות.
שכך כתוב ב'תיקוני זהר' (כז ע"א): "אלמלא כנפי ריאה דנשבי על לבא – הווי לבא אוקיד כל גופא" [= אילולא כנפי הריאה המנשבות על הלב – היה הלב שורף את כל הגוף]. הריאה, שבה חמש כנפיים-אוּנוֹת, רומזת לתורה, שבה חמשה חומשים, והלימוד בה מצנן כל התלהבות פסולה.
זו גם כוונת הזוהר (ויקרא רלד ע"א) שפירש את הפסוק: "ויהיו הכרובים פורשי כנפים למעלה סוככים בכנפיהם" (שמות לו, ט) שהכוונה לכפורת הלב, כי כנפי הכרובים הם כנגד כנפי הריאה, הפרושות ומגינות על הלב שלא יתלהב יותר מדי.
בפרשת ויצא, מוצאים אנו את יעקב יוצא מארץ ישראל ל'חרן', מקום בו שולט 'חרון אף'. הדבר מזכיר לנו מצב בו אדם שרוצה להיות יהודי כשר, מוצא את עצמו מתרחק מבית הצדיק, בעקבות רדיפת עשו. הוא רואה את עצמו הולך למקום בלתי נודע, הנפילות לנגד עיניו וליבו מלא במחשבות והרהורים מה יהיה נעשה איתו בסוף, לאן ילך, איך יסתדר, מתי יזכה כבר לשוב בתשובה שלמה, להיות סור מרע אמיתי, ולהתפלל כמו שיהודי צריך להתפלל. האם יש עצה לעזור למצב כזה?
רבי נתן מגלה לנו, שאם נתבונן במושג 'נדר' ובמושג 'התרת נדרים', נוכל קצת להבין עד היכן מגיע כוחה של תשובה, ושבכל מצב אפשר לחזור בשלום, כי השי"ת לא עוזב אותנו ושומר עלינו גם כאשר אנו נופלים לחרן – מצבים בו אנו מעוררים למעלה חרון אף ר"ל.
כי באמת המושג 'נדר' הוא דבר פלאי. עומד אדם [לא משנה באיזה דרגה הוא נמצא] ומוציא דיבור מפיו ומקבל על עצמו קבלה, והנה הדבר הופך להיות עבורו לחיוב, כאילו קיבל מצווה חדשה בתורה, והוא מוכרח לקיימה. ומדוע? כי בקבלת נדר עולה האדם לשורש שממנו נובעים כל שרשי התורה, ומכיון שעלה לשם על ידי מוצא פיו, ממילא יכול הוא להוסיף על עצמו עוד חלק בתורה. זהו כוחו של נדר!
והנה ראה זה פלא, שעל אף שבארנו את גודל כוחו של הנדר, בכל זאת כח ה'חרטה' גדול יותר, שהרי גם לאחר שאדם נדר, יש לו אפשרות להתיר את הנדר על ידי שילך לחכם ויתחרט על הנדר, והחכם יכול להפר לו את נדרו. הרי לנו עד כמה גדול כוחה של תשובה וחרטה – כי התשובה היא גבוהה מעל הכל, אפילו מעל שרשי התורה… וזאת ידיעה עצומה המלמדת אותנו עד כמה איננו יכולים להשיג ולהבין את הכח העצום שיש בחרטה.
אחי! איך לא תתלהב כאשר תבין ותשכיל את עוצם הלימוד הזה, עד כמה יש בכוחו להציל את חיינו.
הרי כמה וכמה פעמים ביום אנו 'יוצאים' ל'חרן' ואיננו יודעים איך לחזור בשלום לבית אבינו, והנה כאן טמונה העצה, להתבונן במהות 'התרת נדרים', המורה לנו את הדרך, שתמיד, איך שיהיה, אפשר לעשות תשובה. מקור התשובה אינו נפסק לעולם. אפילו אם ניסית כבר כל כך הרבה פעמים, ושוב אתה חווה נפילה; ושוב אתה חווה ירידה, עד שכבר נדמה לך שבאמת כבר אי אפשר, אך לא! תדע שגם אחרי אלפי ירידות, עדיין נמצאים בעולם חסדים גדולים לאין שיעור וערך, מה שאין הפה יכול לדבר והלב לחשוב. ואפילו כאשר פוגמים בחסד של השי"ת בעצמו, יש לדעת שהחרטה עוזרת, כמו שרואים אנו שעל אף גודל מעלת הנדר, בכל זאת החרטה היא גבוה גבוה מעליה.
לכן אחי, תמיד בכל מצב תנסה ותשתדל להתחיל התחלה חדשה, שוב ושוב ושוב… חזק ואמץ! הכנס עצמך לחיים של חרטה ותשובה. אל תבדוק אם הצלחת או לא, וגם אל תחשוש אם תיפול תיכף, גם אם נדמה לך שבכל שעה נוספים לך פגמים חדשים ר"ל. תתמיד לעולם בעבודת החרטה, והאמן מאוד בגודל חסדי ורחמי השי"ת, שעל ידי פעולה קטנה של חרטה הנך עולה ומתעלה מעל שרשי התורה ונוגע ברחמים גדולים שאין להם שיעור כלל וכלל.
זכור! ה' איתך ולא יעזוב אותך עד שתשוב מחרן לקדושת ארץ ישראל.
מרגע שאדם נולד, נכונה לו התמודדות ארוכת טווח: הוא חייב להיאבק על הזכות לשלוט בעצמו. לכאורה יש לנו בחירה, אנחנו יכולים להחליט איך לפעול, מה לעשות ומה לחשוב. לכאורה. לכל אדם ניתנה מבורא עולם זכות הבחירה. אולם רוב בני האדם מעדיפים משום מה שלא לממש את זכות הבחירה. הם מניחים לגורמים שונים ומשונים להחליט עבורם הכל, גם את המשמעותיות שבהחלטות.
וכך הולך האדם שולל אחרי עצמו, נשלט ולא שולט; נגרר ולא מוביל. וזה חבל מאוד.
על צדיקים נאמר "ליבם ברשותם", הם שולטים בעצמם באמת. צדיקים זוכים להתעלות מעל נטיות הגוף והנפש, להיות בעלי בית אמיתיים. משום כך, מלמד רבינו, נאמר במשה "ומטה האלוקים בידי". המטה הוא כח הבחירה המאפשר להטות את עצמו ולהחליט לכאן או לכאן. משה רבינו זכה לכך בשלמות, ולכן הוא היה מסוגל להפוך את מטהו ממטה לנחש ובחזרה למטה. אהרון אחיו שהיה שקול כנגדו, זכה אף הוא למעלה הזו, לאחוז במטה ולשלוט לגמרי על כוח הבחירה באופן השלם ביותר. ואותנו גם כן מלמדים הצדיקים איך לזכות ולבחור תמיד באופן הנכון. לשלוט על הבחירה זו מדרגה מופלאה, אך יש גם למעלה מזה – להתקדם ולפרוח תמיד מדרגה לדרגה.
בפרשת קורח גילה השי"ת בפומבי במי מכל נשיאי ישראל הוא בוחר. והסימן לכך היה פריחת המטה: "והיה האיש אשר אבחר בו מטהו יפרח".
מטהו הפורח של אהרון הכהן, מלמד רבי נתן, מעיד ומגלה שהעבודה המובחרת היא זו שפורחת תמיד ואיננה נחה לעולם. גם צדיק שזכה לשלמות כמו אהרון, ממשיך הלאה לפרוח, ואינו נעצר כעץ יבש.
הלימוד הזה נוגע לצדיקים גדולים, אך גם לאנשים ממש פשוטים. רק שלא נהיה עצים יבשים.
"…וכשעושה ומתקן את המיישב והמסדר שהוא הכתר כראוי, והמוחין רודפין להשיג האור אין סוף, והכתר מעכב את השכל כדי ליישב את השכל… אזי מכה המוחין בהמיישב והמסדר, ונעשין היכלין לאור אין סוף".
(ליקוטי מוהר"ן ח"א, כד)
גם אם זוכים להשיג השגות נעלות וגבוהות. עדיין אין אפשרות להשיג את אור האין סוף "כי הוא למעלה מנפש רוח נשמה".
הדרך היחידה להשיג את אותו אור עליון, הוא רק כאשר אחרי כל ההשגות המחכימות והנעלות, מבינים שעדיין לא התחלנו להבין, וחוזרים להתבטל לה' יתברך בתכלית הביטול – רק אז נבנים ההיכלות שיכילו את האור העליון.
* * *
ואולם בדרך אל האור, אורב "עמלק". לגדולים הוא אורב, בעת שהם זוכים לעלות במעלות החכמה, ומפתה אותם לחשוב 'הגעתי כבר'. הוא גוזל מהם את ההרגשה שהיתה לחכם מכל אדם: "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני". וכך הוא מקרר את רצונותיהם וכיסופיהם לאין-סוף, מפיל אותם לגאווה, ובהמשך הדרך גם לאפיקורסות.
לקטנים הוא אורב כאשר הוא מפתה אותם לשפוט את מצבם וקירבתם לה' לפי השגתם וידיעתם – וכך מפיל אותם לחלישות הדעת, עייפות וליאות, ובסופו של דבר גם לפריקת עול רח"ל.
* * *
הכנעתו של עמלק זה, היא רק על ידי הצדיק, שגם כאשר זכה להשיג מה שהשיג, הרי הוא ממשיך להתנהג באמונה תמימה ופשוטה, כאחד שאינו יודע מאומה. רק הוא יכול להכניס גם בלב אנשיו לבל יפנו אל פיתוייו של עמלק, רק ילכו תמיד בדרך התמימות והפשיטות, והן בעליה והן בירידה, יידעו תמיד שאינם יודעים כלל. גם כאשר עמלק מבלבל את ראשם במחשבות של חלישות הדעת וסברות של שקר, ישתמשו עם כח הכתר העליון, לעצור בעד החכמה שלא תהרוס את הגבול לעלות ולחקור במופלא ממנו.
וכשאכן שומעים לאותו צדיק פלאי, ומעכבים את החכמה לבל תחקור במופלא ממנה, זוכים לעלות ולעלות ללא שום בלבול ומפריע. כי "כל הבלבולים של כל אדם [הוא רק מחמת] שמתאווה לכל התאוות – ואף על פי כן רוצה לידע ולהבין הכל בשכלו המגושם. ובכל פעם קשה לו כמה קושיות על השם יתברך ועל הצדיקים וכו', ואפילו אם קשה לו קושיות על עצמו – גם זה אינו טוב, כי גם זה מעשי בעל–דבר שמחליש דעתו על ידי הקושיות שקשה לו על עצמו: 'איך אתה רוצה להתפלל בכוונה והתלהבות, והלא בשעה הקודמת עשית כך וכך וכו'?!" וכיוצא בזה בלבולים הרבה בלי שיעור. וכל זה נמשך מזוהמת הנחש שמבלבל דעת האדם שרוצה להבין הכל.
"כי באמת אין אנו יודעים כלל. ואפילו שלמה המלך עליו השלום אמר: 'כי בער אנכי מאיש ולא בינת אדם לי', וכן בתהלים אמר: 'ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך'. מכל שכן אלף אלפים ורבי רבבות קל וחומר, אנשים פשוטים, בפרט בדורות הללו".
והכלל, שאין האדם יודע כלל, רק צריך להתחיל בכל פעם מחדש בעבודת השם, וכל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה, ואז טוב לך לעולם, וסוף כל סוף תגיע לתכלית הטוב והנצחי בזה ובבא" (משיבת נפש, ס. ע"פ ליקו"ה, בשר בחלב ד, יב).
"אלול" – זכינו בזכות מופלאה שאין דומה לה. ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לחודש התשובה והתקוה, חודש הרחמים והרצון. הדרך נפתחה, ימין ה' מושטת אלינו, ועלינו נפל חובת היום לא להסיח דעת ולהשתמש בכח הפה והדיבור שהוא שורש התשובה.
הבה נטה אוזן לקריאתו הבוקעת מן הלב של רבי נחמן מטולטשין באיגרתו: "אחי ידידי, ימי אלול הקדושים ממשמשים ובאים לחיים ולשלום בגשמיות ברוחניות, יזכנו ה' לקיים 'קחו עמכם דברים ושובו אל השם', אל תקרי דברים אלא דיבורים, דיבורים קדושים, להרבות בלימוד התורה ובפרט בנסתרות שבתורה, ספר תיקונים הקדוש, וספר ליקוטי מוהר"ן, ותהילים ותפילות. אחוז בהם אחי ידידי והפוך והפוך בהם וסיב ובלה בהם, ובהם ייוושע בגשמיות וברוחניות שתכתב ותחתם לחיים טובים חיים מתוקים".
"הכל חפצים ליראה את שמך" אבל שוכחים את סוד הכח לתשובה, "ובודאי היא עצה גדולה וקלה שהכל יכולין לקיימה, כי יכולין לזכות לתשובה ולחיי עולם הבא על ידי הדיבור לבד" (ליקוטי הלכות, קריאת שמע ה, יד). גם הגרוע שבגרועים מוזמן להשתמש בעצה עצומה זו, שהרי "שוחד מחיק רשע יקח להטות ארחות משפט" (משלי יז, כג) וכפירוש רש"י שם: "הקב"ה מקבל דברי הכנעה ופיוס מחיק הרשעים, כלומר, בסתר בינו לבינם, להפוך דינו מרעה לטובה".
כולנו הרי רוצים לזכות לשנה טובה באמת, כולנו גם רוצים לזכות להסתופף בצל הצדיק שהכריז והזהיר כל כך לבוא אליו לקבל את גודל כוחו בימים הנשגבים הללו, וישנם חששות הממלאים את הלב. ובכן: אין מה שיכול להמתיק דינים בכל המישורים כמו דיבורים תמימים. נקרא אל ה' בחזקה, כי בפינו ובלבבנו לעשות זאת.
הנקודה המרכזית בחיים היא חשבון הנפש. הרי כל אדם יש לו עסק פרטי. ובעסק הזה יש לו כל מיני מחלקות. יש מחלקת פה, מחלקת אוזנים, גרון, עיניים. וכמו בכל עסק צריכים לאסוף את כל הפועלים בסוף השנה ולעשות חשבון נפש. לראות יחד עם הרואה חשבון מה היו ההכנסות של השנה, מה היו ההוצאות, מה המאזן השנתי. האם עשינו דברים טובים או לא? האם פעלנו נכון? אחר כך כבר נדע מה לתקן, אבל לפחות בהתחלה נדע כמה יש לנו.
כדי לעשות חשבון מדויק אנחנו צרכים בהירות, בהירות אמיתית, בהירות במחשבה. אנחנו צריכים שתהיה לנו שלווה. להירגע מהמרוצה של החיים, לעצור את כל הפעולות ואת כל המחשבות המעשיות ולהתחיל להתמקד בחשבון הזה. "על כן יאמרו המושלים באו חשבון", אמרו חז"ל: אלו המושלים ביצרם כדי לעשות חשבון הנפש.
למרות שחודש אלול הוא למעשה התמצית והתרכיז הנפלא הזה של כל השנה, של העבודה שלנו כל השנה, בעצם אנחנו צריכים בכל יום, בסוף היום, לעמוד ולראות מה המאזן היומי שלנו. ואם לא כל יום אז לפחות פעם בשנה, בחודש אלול.
איך עושים חשבון נפש? קודם כל צריך לברר את הטוב מן הרע. גם אחרי שהאדם זוכה שכבר נתברר אצלו מהו הטוב ומהו הרע. גם אחרי שאדם זכה לדעת שהטוב הוא הבורא, שהטוב הוא רצון הבורא – קיום המצוות, לימוד התורה הקדושה, אמונת עבודת השם. גם אחרי שזה ברור, עדיין אנחנו צריכים לעשות חשבון איפה אנחנו עומדים עם הטוב והרע. לפעמים אנחנו קוראים לרע טוב ולטוב רע. אולי לכעס אנחנו קוראים "ריתחא דאורייתא" ומרמים את עצמנו שעבירה היא מצווה. אולי לענווה אמיתית אנחנו קוראים תמימות מטופשת, ומרמים את עצמנו שמצווה היא עבירה. על כן אנו צריכים לברר היטב היטב את הדרך הנכונה ואנחנו צריכים לדבר הזה הרבה הרבה סייעתא דשמיא.
יש טוב המעורב בתוך הרע, ויש רע שמעורב בתוך הטוב, ישנם הררים של ספקות על כל צעד ושעל גם ברוחניות וגם בגשמיות, כמו שכל אחד מאיתנו יודע. ואנחנו מוכרחים תמיד לשבור מסך של חושך לפני שזוכים לאור, כי אין שום אור שלא מכסה עליו חושך, כמו שכתוב בלשון הזוהר: "לית נהורא אלא ההוא דנפק מגו חשוכא" – אין אור אלא זה היוצא מתוך החושך שכיסה עליו. כמו כן יש ספקות שמסתירים מאיתנו את אור האמת, את הדרך הנכונה, את העצה הטובה. פעם נדמה האמת לשקר ופעם נדמה השקר לאמת. העולם מלא וגדוש בספקות ובתהיות ואי-וודאויות, כל דור לפי בחינתו, לפי תיקונו לפי וכל אחד ואחד בפרטיות לפי שורש נשמתו, לפי אחיזת הרע שבו. ובכן זה בעצם התפקיד שלנו בחשבון הנפש הזה שדברנו בתחילה – להתחיל קצת להבהיר, קצת להפריד בין הרע והטוב.
כתוב בתורה: "ראה, אנכי נותן לפניך את הברכה והקללה. ונתתי את הברכה על הר עיבל והקללה על הר גריזים". למה צריכים שניהם להיות כל אחד בהר נפרד? הרי אפשר לתת את כולם בהר אחד, גם את הברכה וגם את הקללה. אבל אם נשים אותם יחד הם יהיו קרובים מידי, דומים מידי. ואז הקללה יכולה להתחפש לברכה והברכה יכולה להראות קללה.
בכל מקרה חשוב לדעת שהבירור הזה בין טוב לרע זה לא דבר שקורה ביום אחד. זה תהליך איטי. זה לוקח זמן. צריך להזדכך כדי לקבל עיניים, כדי לקבל הבחנה כל פעם טובה ומדויקת יותר ויותר. צריך הרבה המתנה ולכן "הבא להיטהר מסייעים לו, ואומרים לו המתן". המתנה זה בלי לחץ, המתנה זה בלי מתח מתי כבר נגיע לסוף. המתנה יכולה להיות גם רגיעה, שלווה פנימית. מתוך השלווה הזאת אפשר להתחיל לברר את הפסולת שעולה למעלה. כמו כוס של מים שהפסולת עולה למעלה. כשהמים גועשים הכל מעורבב ביחד, אבל כשהמים נחים ושקטים הפסולת יורדת למטה ומצטברת במקום אחד או שהיא עולה למעלה והמים למטה. כשיש שלווה יש בירור. כשיש בלגן במוח אי אפשר לברר כלום, כשרצים ממקום מקום, מעניין לעניין, אי אפשר לשים לב מה באמת קורה.
באותו אופן – כשצריך לתת למישהו זריקה, אם הוא עושה שריר או זז או נע, אי אפשר לעשות לו את הזריקה. צריכים לנוח במקום אחד.
משאת נפשו של כל אחד ואחד כל ימי חייו צריכה להיות השאיפה לבהירות. וצריך לשמוח ולהודות לקדוש ברוך הוא על כל בהירות שאדם זכה לה קנה בעוה"ז. כשהאדם זוכה ולומד גמרא ומגיע לאיזה בהירות והבנה בדברי הגמרא – זו זכייה גדולה עבורו, כי עכשיו הגמרא מאירה פניה אליו והוא מבין היטב את הקושיא ואת התירוץ. גם זה נקרא בירור שהוא זכה לברר בזה העולם, וזה חלק מהתיקון הכללי שלו ושל כל העולמות התלויים בו לנצח. וכך זה בכל דבר בתורה, בגמרא, במשניות, בחומש, ברש"י, באיזה לימוד שהאדם לומד בנגלה או בנסתר, בספרי מוסר וחסידות, בהשקפה בדברי אגדה. אפילו באמירת תהלים כשמתברר אצלו פשט הפסוק, ומכל שכן בדבר הלכה שנתבררה אצלו ההלכה על בוריה. גם כשהמוח שלו מתרומם על ידי בהירות במידה טובה או הרגשה בגנות של מידה רעה, גם כשמתבהר לאדם דבר כזה זה נקרא בירור גדול, זה נקרא התקרבות. הוא זוכה להתקרבות גדולה לבורא וזה תיקון נצחי שלא יאבד ממנו לעולם. וזאת צריכה להיות השאיפה – לרכוש ולקנות בהירות.
הכרתי יהודי אחד בעל תשובה שבסך הכל כמה שנים אחרי הצבא עסק בתורה. יום אחד הוא נכנס לביתו והיה שמח מאד ואשתו שאלה אותו: "מדוע אתה שמח, בעלי היקר?" השיב לה: "אני שמח כי היום זכיתי להבין את הגמרא". השיבה אשתו: "וכי בכל יום אתה לא לומד? מה קרה דווקא היום?" והוא משיב: "כן בוודאי, אבל זוהי גמרא שהורדתי עליה הרבה דמעות שאזכה להבין אותה, והיום זכיתי להבין. לכן אני שמח. זכיתי לבהירות כזו מיוחדת, בהירות שנקנית בדמים". אותו יהודי, גדולי הדור אמרו עליו, שמה שהוא השיג בשנים מעטות אדם אחר היה צריך אולי שבעים שנה כדי להשיג . כל לימוד שהוא למד מיד נכנס לתוך ליבו.
וצריך לדעת שאפילו תנועה, שאדם מרים את עיניו לשמים. כל תנועה וכל דיבור וכל אות שהאדם מוציא מפיו בקדושה – הוא יקר מאד, הוא מקדם את האדם לעוד בהירות, לעוד זכות באמונה הקדושה. וכשהכל זך אין חיכוך עם העולם, אין כל כך התנגדות, אין כל כך מרירות. זה כמו חללית שעולה לשמים. כל עוד היא נמצאת בתוך האטמוספירה יש לה חיכוך והחיכוך הזה מונע ממנה להתקדם מהר. היא צריכה כוחות עצומים כדי להתנתק מכוח החיכוך הזה וברגע שהיא עוברת את האטמוספירה – שם התנועה כבר הרבה יותר מהירה, הרבה יותר פשוטה, פחות כוחות צריכים להפעיל כדי להתקדם הלאה. כך גם אצל לב האדם. האדם הוא מלא אלוקות. "לב טהור ברא לי אלוקים ורוח נכון חדש בקרבי". ברגע שמסירים מן הלב את המכסה של האי- בהירות, של הבלבול, של הערפול. ברגע שיש בהירות, אז המחשבה עולה מיד למעלה למעלה למעלה והאדם יכול להתקדם הלאה הלאה.
"החיות בעבודת השם" – יאמר כל חסיד ואיש מעשה – "היא העיקר שבעיקרים". וחי בהם ולא שימות בהם, אמרו חז"ל הקדושים. כי הלוא ללא חיות, אין שום חשק לעשות מעשים נטולי נשמה, הדבר מעיק ומציק, ובסופו של דבר עלול היהודי לחדול מקיום המצוות, הסיבה: העדר חיות.
מהי החיות הזאת?
איך רוכשים אותה?
האם ניתן בכוח המודעות לפעול בעצמינו מעין 'הילה' מסויימת, שכאותה סלמנדרה בשעתה, תסוך את שיעור קומתנו הרוחנית, ולא תאפשר לאש התאוות הקשות להתגבר על האש היוקדת באהבת השם ותשוקתנו אליו?
התשובה היא, שללא עומק ההתבוננות בחובת האדם בעולמו, לא ישיג אף אחד על נקלה דרגה רוחנית עילאית זו. עלינו להקדיש שעה מסויימת ביום, אותה נקדיש למען אותה חיות דקדושה, המוכרחת לחיים יהודיים של קיום המצוות ואהבת הבורא.
"הרשעים בחייהם קרויים מתים", אומרים חכמינו הקדושים זכרונם לברכה (ברכות יח, ב), כי חייהם המתנהלים לפי אמות מידה של חומר, אינם מסוגלים לקלוט בקרבם את העינוגים הרוחניים המתלווים אל עושי רצונו של מי שאמר והיה העולם – הרשעים להם התכוונו חז"ל, אינם רוצחים סדיסטיים פורקי חברה מפורסמים, הם אנחנו…
בכל אדם טמון זרע פורענות של רשעות…
לכל אחד יש את הפיתוי לחיות חיים גשמיים בעולם שיוצרו דורש הרבה מעבר לכך – זו רשעות. לנצל את המערכת הבריאתית, שלה מטרה המוגדרת על ידו מראש – למען עשות ההיפך – היא רשעות.
ובכן 'רשעים' לפי זה, הם אלו שחיים על עיוור, שמתבססים רק על אותה 'רשעות' טבעית שיש בכל אחד מאתנו – ויש לה עוד שם: "יצר הרע".
אלו הם מתים, משום שהם נעדרים את החיות הרוחנית, ימיהם ושנותיהם אמורים להיות מהנים ומלאי סיפוק וחדוה, יש המשיגים זאת בדרך זאת או אחרת, אבל ברובד מאד נמוך של החיים, בשלב ה'מת' של החיים, בו עדיין לא נגה אור האושר הרוחני הנצחי.
כל אחד יכול להעיד על אושר רוחני שחווה בעולמו, טעם ענוג ומתוק של קרבת אלוקים מחממת ועוטפת באהבה אינסופית. יש לנו את האפשרות לחיות חיים שלמים בדרך כזאת. רק שעלינו להשקיע באותה 'חיות', לזכות אליה בקביעות היא פרי עמל של שנים, כשאת השכר רואים תוך כדי… החיים נעשים קלים יותר, נטולי דאגה ומרירות, משהו שלא הכרנו עד כה.
המאמר שבו פתחנו – וחי בהם ולא שימות בהם, מכוון בעיקר על ההלכה שכל המצוות כולן, למעט שלוש מהן – יעבור ואל ייהרג. כי וחי בהם ולא שימות בהם… למד אנוכי מכאן, כי הקשר של קיום המצוות "לחיים שלנו בעולם הזה", הוא קשר חזק וברור שלא ניתן להפרידו.
ובמילים פשוטות יותר: המצוות, וקיום רצון ה' בהנהגתנו הכללית בכל פינה שאנו פונים, גורמים לחיים שלנו, הגשמיים, החומריים, החיוניים, הגופניים, כאן ועכשיו… להיות טובים יותר, ולא רק מבחינה מוסרית וערכית אלא גם מבחינת מציאותאין אנו עובדים את קוננו בשביל השגת מטרות חומריות כלשהן, אך כיון שזה רצונו הברור של יוצר בראשית, עלינו לתת את עצמנו לחיים הטובים הללו, לחיות אותם טוב ונכון, שקט ושלוו יותר, בשמחה ובאהבה העצמית ברמה הכי גבוהה שתיתכן.ם הרגשית והחווייתית. ואם לומר בלשון העם – כיפיים יותר.
אם כי ברור, שאין אנו עובדים את קוננו בשביל השגת מטרות חומריות כלשהן, אך כיון שזה רצונו הברור של יוצר בראשית, עלינו לתת את עצמנו לחיים הטובים הללו, לחיות אותם טוב ונכון, שקט ושלוו יותר, בשמחה ובאהבה העצמית ברמה הכי גבוהה שתיתכן.
שימו לב, כאשר אתם ניגשים לקיים איזו מצוה כלשהי או לעשות איזה מעשה שלולא הצבעה על קיום רצון אלוקים מפורש – לא הייתם עושים אותו, מלאו את כד המעשה בתוכן של מחשבה; צקו לתוך דפוס הפעולה מי הדעת זכים מזקקים, הלוא המחשבה, היא המניעה את האדם כל חייו, תיפסק המחשבה – תיפסק החיות. אדם מת כשמוחו חדל מלפעול. זה שורש ההבדל – המוח החושב.
המוח הזה מקום משכנה של הנשמה הוא, ככל שהמוח יחשוב בעומק המעשה ומטרתו – להידבק באלוקים חיים בקביעות ובהתמדה, מעשיו יהיו קלים יותר, הוא שוב לא יחווה את הקושי הכרוך בקיום פעילויות דתיות הדורשות לוותר על נוחות ושאיפות אישיות. ההיפך, העיסוק בתורה ובמצוות יביא אותנו לחיי-על מרוממים, ושוב, לא רק מבחינה רוחנית וערכית כי אם לתחושה הטובה, קבועה ומתמדת.
זה שורש השמחה הנדרשת בעבודת השם, שהיא מזינה את הנפש ומרגיעתה בשעותיה הקשות, בטיול בנוה התלאות המביך של עולמנו השפל.
כאשר יהודי שמח בבוראו, ומתמלא סיפוק חי על היותו מעבדי השם הנאמנים, ואשר ביטויים רבים לאין ספור לנאמנות זו, אזי בכל שעה של חיים…
הוא נעשה מאושר באמת.
חי באמת – גם במישור חייו הפרטיים ובמגע היומיומי שלו עם חיי המעשה, האפרוריים והסגריריים.
ואלו דבריו של האר"י הקדוש, כפי שנחקקו בידי תלמידו רבי חיים ויטאל, בתחילת ספר שער הכוונות: "אסור לאדם להתפלל תפילתו בעיצבון, ואם נעשה כך אין נפשו יכול לקבל האור העליון הנמשך עליו בעת התפילה….
אמנם תהיה בשמחה יתירה וגדולה בכל האפשר כדמיון העבד המשמש את רבו בשמחה יתירה, ואם משמשו בעצבות עבודתו נמאסת לפניו, וכמעט שעיקר המעלה והשלמות והשגת רוח הקודש תלויה בדבר זה"…
הבה ונתבונן על חג החנוכה מן הפן הרחב – חז"ל מספרים לנו שבחנוכה נסגר המעגל שהתחיל בראש שנה ולכן ב'זאת חנוכה' נחתמת החתימה האחרונה בשמיים עבור כל באי עולם. עד "זאת חנוכה" הקב"ה, ברחמיו כי רבו, נותן לנו עדיין אפשרות לשנות את גזר הדין וב"זאת החנוכה" נחתמת החתימה האחרונה. לכן אף ישנן קהילות בהן נוהגים לומר סליחות ב"זאת חנוכה".
מכאן אנו יכולים להבין שישנו חוט רוחני המקשר בין ראש השנה, יום כיפור, סוכות, שמחת תורה וחנוכה – מהלך שלם שמתחיל בראש השנה ומסתיים בחנוכה.
הבה ונבין מה היא מהות המהלך הזה ומה ניתן ללמוד ממנו עבור החיים שלנו. אותו מהלך הנשזר בימים אלו אף קורה בנפשנו, אפילו אם אנחנו לא מודעים אליו. מאחר ואנחנו חיים תחת השפעת הזמן, הזמן פועל עלינו ומשפיע על חיינו האישיים מחד גיסא והכלליים כעם ישראל מאידך גיסא.
אם נפרוט את המסר הטמון עבורנו בזמן שבין ראש השנה ועד חנוכה ונפנים את השיעור לחיים הפרטיים שלנו נוכל ללמוד הרבה על הנהגת הבורא את עולמו ועל מקומנו וההזדמנויות הטמונות עבורנו בו.
הכנעה הבדלה והמתקה
על מנת להשלים תהליך שלם אמיתי ושורשי, עלינו לעבור דרך שלושה שלבים אשר אם יחסר אחד מהם התהליך לא יגיע לשלמותו. השלבים הם: הכנעה, הבדלה והמתקה. אם נבקש לבנות בניין אמיתי בנפשנו ובעבודת ה' שלנו על מנת לפתוח עבור עצמנו דרך חדשה ולעלות מדרגה באופן שלם ומלא, על התהליך שלנו לעבור דרך הכנעה, הבדלה והמתקה. על אותו משקל התהליך שקורה בין ראש השנה ל"זאת חנוכה" אף הוא עובר דרך הכנעה, הבדלה והמתקה וראה כיצד זה קורה.
ראש השנה: הכנעה
בראש השנה, שכשמו כן הוא – ראש כל השינויים לטובה – ותחילת התהליך, קורית העבודה של ההכנעה. בעצם היותנו ממליכים את ה' יתברך בעומדנו מולו בקריאה "ויתנו לך כתר מלוכה", אנחנו נותנים כתר מלוכה לה' יתברך ונכנעים למלכותו על חיינו.
מה זו בעצם הכנעה? רבים חושבים שהכנעה זה לשחרר את האחיזה והשליטה בחיים שלנו, לתת לקב"ה לנהל לנו את החיים. זהו מימד אחד של הכנעה. אך מימד אחר של ההכנעה, שהוא השורש היותר פנימי שלה – היא היכולת להיכנע לאמת של הקב"ה המתבטאת בתוך החיים הפרטיים שלנו. לא רק שלא לשחרר את המושכות על חיינו אלא אדרבא המשמעות היא לקחת את מלוא האחריות על המושכות של חיינו. זוהי היכולת לראות את האמת על עצמי ועל החיים שלי בדיוק היכן שבורא עולם "הניח" אותי, ולהסכים להיות במקום הזה.
מהות ההכנעה היא קודם כל לזהות היכן אנחנו נמצאים ברמה הפיסית, הרוחנית והרגשית בחיינו, לראות מה פועל על נפשנו ואז להסכים לקבל את האמת על עצמנו.
כי אם נכחיש ונדחיק ונגיד "זה לא קורה לי", "זה לא אני", לא יוכל לקרות שום שינוי אמיתי בחיים שלנו. לפני שנוכל להתחיל כל שינוי בחיים שלנו עלינו קודם כל להיכנע ולראות היכן אנו עומדים ולהסכים להיות במקום הזה.
אשתף אתכם בדוגמא: פנתה אלי בחורה מקסימה וסיפרה שתמיד איכשהו בסופו של כל מעשה שהיא עושה ולו המעשה הרווי ביותר בכוונות טובות, כולם בסופו של דבר כועסים עליה והיא לא מצליחה להבין מדוע. היא מתכוונת לעשות טוב בכל ליבה אך בסופו של דבר תמיד מוצאת את עצמה שרויה בכעס עם כל הסובבים אותה. כאשר סיפרה את המצב תסכול רב ניכר על פניה ובחוסר אונים מוחלט לא מצאה שמץ של חוט הבנה כיצד להתחיל לפרום את התסבוכת אליה היא מצליחה להיקלע שוב ושוב. אחרי בירור קצר הבנו שאמנם מעשיה מלאים בכוונות טובות אך הבעיה היא בדרך בה היא מוציאה אותן מהכוח אל הפועל – דרך נוקשה ורווית דינים. בהשקפת ראייתה הכל צריך להתנהל באופן מושלם ולו גם על חשבון רווחת האחרים שסביבה. ולכן על אף הכוונות הטובות שהיא מלאה בהן היא מוצאת את עצמה מכעיסה את הסביבה שלעיתים קרובות לא מוכנה להיות "מעוצבת" על פי נתוני תכנוניה המושלמים. כאשר היא זיהתה את התנהגותה וקיבלה שהכוח המפעיל אותה הוא חסד עטוף בדין נוקשה הסכימה לשנות את גישתה וראתה ברכה ושמחה בעמלה. לו הייתה ממשיכה להחזיק בדעתה ולא הייתה נכנעת להכרה בכוחות הפועלים בקרבה מן הסתם שעד ליום זה היא הייתה ממשיכה "להסתבך" עם האהובים עליה.
ההכנעה לאמת היא הבסיס לכל שינוי אמיתי ועל כן ההכנה לראש השנה שמהותה הכנעה וקבלה של הכוחות הפועלים בנו, כך שנוכל להתחיל לעשות תשובה אמיתית ולשנות את דרכינו, מתמשכת כל חודש אלול – חודש שלם! חודש המוקדש כולו להתבוננות אילו כוחות פועלים בנו, להיכן מושכת אותנו המחשבה שלנו, כיצד אנו מביעים את עצמנו, ובמה אנו באמת באמת מאמינים.
רבינו אומר לנו: הקדישו שעה אחת בלבד בכל יום להתבוננות וכניעה אמיתית לכוחות שפועלים בנפשכם ולתפילה לשינוי אמיתי בחייכם וכל יתר היום היו בשמחה.
כאן מתחיל הצעד הראשון שלנו במסע המוביל אותנו לאור הגנוז הנשגב והאלוקי המתגלה בחנוכה. תחילת המסע, שסופו מגיע עד לדבקות בה' יתברך. המסע שיהפוך אותנו לכלי מחזיק ברכה. ומתוך הצעד הראשון שלנו לקראת האור, לצעוק מעומק הלב צעקה פשוטה שבוקעת את כל הרקיעים ומגיעה הישר אל ה' יתברך. דוד המלך אומר "ממעמקים קראתיך ה'" – רק כשאנחנו מזהים את ה"מעמקים" בחיים שלנו אנו צועקים באמת מעומק הלב. כל עוד אנו עוסקים ב"לטייח" את האמת על עצמנו שום צעקה אמיתית לא תבקע מאיתנו. ואם לא נצעק ממעמקי האמת על חיינו לא נזכה גם להכיר את האור האמיתי הטמון בנו – האור הגנוז בנפשנו אשר המתגלה בחנוכה.
מסופר במסכת קידושין על רב עמרם חסידא (החסיד) הוא היה איש חסיד וצדיק. יום אחד פדו בקרבת מקום לביתו נשים יהודיות שנפלו בשבי. הנשים הללו היו מאוד יפות והפודים לא ידעו היכן להלין אותן עד למחרת היום בו יחזירו אותן לבתיהן. השיתו עצות בנפשם להלין אותן בביתו של עמרם החסיד ביודעם ששם לא יאונה להן כל רע. וכן עשו – הכניסו אותן לביתו, העלו אותן אל עליית הגג וסגרו את הדלת בעדן. בביתו של רב עמרם היה סולם כבד מאוד שהוביל לעליית הגג כל כך כבד היה הסולם שרק יותר מעשרה גברים ביחד היו יכולים להזיזו ממקומו. הפודים הזיזו בקושי רב את הסולם והניחו אותו במקום רחוק וכך היו סמוכים ובטוחים ששלום יהא לנשים עד החזרתן לבתיהן. מספרת הגמרא, שאחת הנשים הללו עברה ליד פתח הארובה ומעוצם יופייה העצום הטילה קרן של אור דרך פתח הארובה אל תוך החדר בו למד רב עמרם החסיד. ברגע בו הבחין רב עמרם החסיד בקרן האור שבקעה מן האישה והוטלה לרגליו התלקחה בו אש התאווה ובאחת תפס את הסולם ולבדו הזיזו והניח אותו אל פתח עליית הגג והחל עולה בו. תוך כדי טיפוס על הסולם קלט את עצמו עמרם החסיד ואת האש הבוערת בו המאיימת לכלות בלהבותיה את כל קדושתו והחל צועק "אש בביתו של עמרם!!" בקולי קולות עד שכל העיר שמעה את צעקותיו.
נכנסו בני העיר לביתו של עמרם החסיד, הצדיק והקדוש, שומר העיניים והדבק בהשם וראו אותו עומד על הסולם כולו רועד בדרך לקיים עבירה. אמרו לו החכמים "רבנו ביישתנו" ענה להם אותו חסיד "עדיף שתתביישו בי בעולם הזה מאשר שתתביישו בי לעולם הבא".
מה רוצה ללמד אותנו הגמרא? אם רב עמרם החסיד לא היה עובד ה' אמיתי, לא היה כל סיכוי שבעולם שהיה עוצר וצועק "הצילו". הגמרא רצתה שנכיר בכוח של ההכנעה שהיה באותו צדיק וחסיד. ההתבוננות העמוקה שהייתה בו וההכנעה לאמת ולכוחות שפועלים בו בכל רגע הביאה אותו ליכולת לעצור בו בזמן שהאש מלחחת את קצות מהותו ולצעוק ממעמקים לה' יתברך.
יום כיפור: הבדלה
השלב הבא במסע שלנו אל עבר האור הגנוז הוא יום כיפור.
יום כיפור הוא בבחינת הבדלה – בהמשך הסיפור מספרת הגמרא על רב עמרם החסיד שהשביע את המלאך של האש שחדר אליו (היצר הרע) לצאת ממנו. וכך הווה – אותו מלאך יצא ופרש מהגוף שלו. אמר לו עמרם החסיד לאותו מלאך של אש "אתה אש ואני בשר ואני עדיף ממך". כוונתו הייתה לומר – אמנם אתה מלאך שכולו אש ואני רק בשר אך אם אני דווקא מעצם היותי בשר שבכל רגע יכול לחטוא, צועק להשם לעזרה זה מה שהופך אותי לעדיף ממך כי אני יכול להשיג את האור הגנוז עבור הצדיקים שאתה לעולם לא תוכל להשיגו כי אינך עומד בשום ניסיון.
ההכנעה לאמת המספרת לנו אילו כוחות פועלים בנו היא המהווה את הכוח לשלב הבא – הסרת השפעת הכוחות הללו מעלנו ומשם נסללת הדרך ישירות אל החיבור אל האור הא-לוקי הטמון וגנוז בנו.
אחרי שזיהינו אילו כוחות לא מושלמים פועלים בנו, אנו יכולים להבדיל אותם מאיתנו. כמשל לכך שלפני שנוכל ליצור כלי חדש עלינו לזהות קודם כל שבידנו גוש חימר לא מעובד. רק אז נוכל לעבד אותו על האבניים ולהסיר את המיותר ולהפוך אותו לכלי מפואר. רק לאחר שאנחנו מזהים 'גוש של עבודה גולמי' בנפש שלנו אנו יכולים להתחיל להפריד את הרע מהטוב ולעצב אותו לכלי לעבודת השם ולהכלת השפע מהבורא.
השלב של ההבדלה שהוא היכולת להבדיל את הרע מאיתנו קורה ביום כיפור. אנחנו מתוודים אל ה' יתברך על חטאינו שזיהינו בקרבנו ומסירים אותם מנפשנו. משל לאדם שרוצה לנקות את הבית שלו מלכלוך עליו קודם לזהות את הלכלוך (הכנעה) ואז יוכל "להבדיל" ולהרחיק אותו מביתו. תהליך הניקוי הקורה ביום כיפור מקרב אותנו אל ההמתקה הראשונית הקוראת בחג הסוכות שהיא זו שמקרבת אותנו אף יותר אל ההמתקה השלמה והסופית שקוראת בחנוכה.
סוכות: המתקה
השלב הבא במסע שלנו הוא סוכות – שלב ההמתקה. המתקה היא עצם התגלות האור. שלב "אכילת הפרי". בסוכות אנחנו יוצאים בפועל מהמדרגה הקודמת שלנו ונכנסים עם כל איברינו אל תוך גבולות הקדושה. אנחנו רוכשים עיניים שמזהות את גבולות הקדושה ונכנסים אל תוך הסוכה. כל כולנו נכנסים לתוך מציאות של קדושה. אם לכתחילה רק זיהינו כיצד אנו מתבוססים בבוץ ובהמשך התנקינו מהבוץ, בסוכות זה כבר שלב שבו הרחקנו את הבוץ לחלוטין מאיתנו ונכנסנו אל תוך גבולות האור. אנו כבר מתחברים למציאות של ניקיון רוחני.
שלב ההמתקה מתחלק לשניים –
א. המתקה שתלויה בנו בפועל
ב. ההמתקה היותר גבוהה שבה אנחנו מקבלים את האור של הבורא במתנה גמורה ממנו בלי שנוכל לפעול שם כבר כלום. כמו שאני מצווים בחנוכה "אין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד"
בסוכות זה שלב ההמתקה שתלויה בנו בפועל. אנחנו בוחרים לצאת מתוך הבית שלנו ולהיכנס אל תוך גבול הקדושה. אנחנו בוחרים לצאת מהנוחות שלנו ולחפש את הטוב של השם במקום קדוש יותר. אנו אוחזים את ארבעת המינים ומנענעים אותם לארבע כנפות הארץ בכדי למשוך את השפע, את האור האלוקי, את האור של הקדושה לתוך הלב שלנו. ואז מתגלה שמחה גדולה בחיינו. עצם הבחירה לראות את הטוב ולחפש להכניס אותו אל תוך חיינו משדר הרבה שמחה לחיינו. על כן אנו שמחים כל ימי החג בשמחת בית השואבה כאשר שיא השמחה מגיע בשמחת תורה.
חנוכה: ההמתקה הגדולה שאין אחריה חשכה
אך יש המתקה גבוהה מזו. המתקה שאינה תלויה בנו. ההמתקה הזאת קורית בחנוכה. בחנוכה, מגלים לנו חז"ל, מתגלה האור הגנוז. נרות חנוכה הקטנטנים והתמימים נושאים בקרבם אור אלוקי נשגב ונפלא – האור הגנוז. אור המקנה לנו את היכולת לראות את טובו של הבורא גם במקומות החשוכים ביותר. מול עוצם טהרת האור הגנוז הקליפה לא יכולה לעמוד. זהו אור כל כך גדול נפלא וטהור ששום חושך כבר לא יכול לכסות עליו. כאשר מאיר האור הגנוז מתבטלת החשיכה לחלוטין ומסענו הגיע לסיומו הטוב – הגאולה השלמה. חנוכה היא טעימה מהגאולה השלמה המתקרבת אלינו לאיטה. ההמתקה הגדולה שאין אחריה שום גלות.
רבינו אומר (ליקוטי מוהר"ן תנינא סימן ב) שימי חנוכה הם ימי הודאה ושעצם ההודאה ההלל והשבח לבורא הם שעשועי העולם הבא. ההודאה וההלל לבורא מסמלים את היכולת שלנו לראות שכל מה שקרה ועבר עלינו היה רק לטובה. עצם היכולת להודות גם על הרע היא מהות ההמתקה השלמה. משל לאדם שסבל ייסורים ונרפא מהם ולאחר שנרפא מהם זיהה שהייסורים הללו הם אלו שדווקא הקנו לו מתנות כל כך רבות כגון אמונה וניקוי רוחני עמוק ואז הוא פוצח בשיר הלל ושבח לבורא שגלגל עליו את אלו הייסורים. הוא מגלה שהכל היה בעצם רק אור והתגלות הטוב למרות שלכתחילה נראה כרע ומייסר.
ההמתקה הזו היא מתנה מאת הבורא. גילוי האור הגנוז זו המתנה שלו אלינו לאחר שצפה בנו וראה את המסע הארוך שעשינו על מנת להתנקות ולהיות ראויים להכיל את אורו.
לכן את נרות החנוכה אנו מדליקים דווקא בשעת החשיכה המסמלת את החושך הרוחני השורר בעולם, מחוץ לביתנו ששם מדור הקליפות והמזיקים בפתח הבית שעליו נאמר "לפתח חטאת רובץ" (בראשית ד) שהיכן שיש פתח לשינוי שם רובץ החטא להחטיאנו ולגזול את ההזדמנות הטובה המצפה לנו ומתחת לעשרה טפחים אשר לשם השכינה אף פעם לא ירדה. כל אלו מסמלים את ההמתקה הגדולה בה אנו מגלים שאפילו במקומות החשוכים ביותר שהגענו אליהם שם הקב"ה נמצא איתנו ומאיר לנו את טובו. כאשר החושך נהפך לאור ומתבטלת אחיזתו בנו או אז סימן הוא עבורנו שהגיע זמן ההמתקה והגילוי שכל מה שעבר עלינו הוא רק טובה גמורה עבורנו.
אנו לא יכולים לאלץ את ההמתקה הזו. אנו יכולים לפעול להכין כלים של הכנעה הבדלה והמתקה הצפויה בנו אך את ההמתקה הגדולה איננו יכולים לאלץ להיכנס לחיינו. על כן נרות חנוכה אינם מותרים לנו לשימוש כלל אלא לראיה בלבד. כאשר תגיע השעה או אז יגיהה אור השם עלינו והוא יפדה אותנו מכל צרותנו. בחנוכה אנו טועמים טעימה של ההמתקה הגדולה שתקרא בהתגלות משיח צדקנו ובבניין בית מקדשנו.
רמז לכך מרמז לנו רבינו בסיפור מאבדת בת מלך. סיפור המתאר את מסעו של היהודי לגלות את אור השכינה ואורה של נשמתו. במסע כולו רבינו מפרט כל פרט וכל שלב לפרטי פרטים אך למרבה הפלא כאשר הסיפור מתאר את השני למלך (המייצג בסיפור את היהודי דורש הקודש) המגיע סוף סוף אל הבת מלך (נשמתו) כדי לפדותה משבייה שם רבינו מקצר וסותם את הסיפור ואומר "ואז הוציאה" ורבינו מדגיש בסיפור בפירוש שאין בכוונתו לספר לנו כיצד הוציאה. מה מטעם לכך? שרבינו רומז לנו שאת הגאולה האחרונה והסופית שהיא ההמתקה הגדולה אנו נקבל כמתנת חינם כאשר "תחפץ" האהבה להתגלות מעם הבורא. אך בינתיים יש לנו את ימי חנוכה הקדושים כדי שנוכל לטעום את טעם האור הגנוז הממתין לנו לעתיד לבוא בו נראה שכל מה שעבר עלינו דרך כל הדורות היה רק אור נפלא וטוב מלא רחמים וקדושה מאת הבורא.
לסיכום נברך שיהי רצון נזכה כולנו להכין כלים של הכנעה הבדלה והמתקה התלויים בנו לבנותם ולפארם לפני שוכן מרומים על מנת שנזכה להיכתב לאלתר לחיים טובים ולשלום בזאת חנוכה הבאה עלינו לטובה. ואם נאמר והרי כבר עבר ראש השנה ויום כיפור וסוכות ומה יהא עלינו שלא הכנו עצמנו לקראת החתימה האחרונה? התשובה היא – בכל יום שאנו עוצרים כדי להתבונן ולראות את עצמנו באמת על מנת לעשות תושבה שלמה באותו יום זהו ראש השנה הפרטי שלנו. וכן בכל יום בו אנו מסירים את אחיזת הרע מאיתנו זהו יום הכיפורים הפרטי שלנו. וכן בכל יום בו אנו בוחרים בטוב ונכנסים במודע אל תוך גבול הקדושה זהו חג סוכות ושמחת תורה הפרטי שלנו. ואז יביט ממרום שוכן המרומים וישלח ידו אלינו לברכנו באור נפלא הגנוז לאלו מאיתנו שעברו את המסע אליו באומץ ליבם ובטוהר רוחם.
כך סיפר רבינו ז"ל בדרך משל: שר משרי המלוכה מינה פקיד זוטר מפקידיו, לתפקיד ממשלתי בעיר רחוקה במחוז נידח. הגיע הפקיד אל העיר והרשים את התושבים הנבערים בתלבושתו המהודרת ובחזותו המרשימה. הם, שמעולם לא ראו שר או מלך, החליטו מיד כי זהו המלך בכבודו ובעצמו, הוא ולא אחר. חלקו לו כבוד וגדולה והתרפסו לפניו כל אימת שנזקקו לדבר מה, והפקיד למד עד מהרה את תפקידו בהצגה, שיתף פעולה ואף הוסיף כהנה וכהנה שררה ומלכות.
לימים הזדמן לאותו מחוז נידח השר בכבודו ובפמלייתו, נכנס אל לשכת הפקיד כדי לברר ולבחון את עסקי המדינה, זימן לפניו את אחד השוטרים ושאל אותו על עיסוקו ותפקידו. השוטר הנבער, לא הכיר את השר, רק את הפקיד המתחזה לשר. ובכן, השתטח השוטר לרגלי הפקיד, ופנה אליו בכל גינוני יקר וגדולה, ומן השר התעלם.
אותה שעה התהפכו פני הפקיד כשולי קדירה. הלא יודעים הם שניהם – השר האמיתי והוא, את מקומו. פקיד זוטר הוא, ולא שר נכבד, ואין לך בזיון גדול מזה. (לקוטי מוהר"ן סי' קצד)
* * *
אין זה סוד, הכוח המשפיע ביותר בעולם הוא כבוד. אדם מוערך לפי חזותו החיצונית, וכך גם חפצים ונכסים שונים. הכבוד וההערכה ממלאים כמובן תפקיד חשוב. באמצעותם ניתן להשליט בעולם סדר. אנשי שלטון הנדרשים לאכוף את החוק, נושאים בהכרח חזות מכובדת. "אילמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו", המרכיב הזה חיוני.
מלכותא דארעא, מלמדים אותנו חז"ל, כעין מלכותא דרקיעא. היראה הזו שרוחשים בעולם כלפי אנשי מעמד ושררה, נגזרת כביכול מהיראה העליונה של מלכותא דרקיעא. ואם בענייני חולין כך, בדברים שבקדושה על אחת כמה וכמה. התורה מחייבת אותנו להוקיר חכמים, לכבד את התורה ואת נושאי דגלה. ההערכה לחכם או לרב חיונית גם ליכולת הלימוד והקבלה ממנו: אינך יכול לקבל וללמוד ממי שאינך מעריך באמת את דבריו ואותו גופו.
מיהו זה מלך הכבוד
אולם, חרף התפקיד הגדול שהוא ממלא, הכבוד המקובל כאן בעולם בעצם אינו אלא הצגה אחת גדולה. מדוע? משום שאין בכל תבל אף דמות מכובדת מלבדו יתברך, מלך הכבוד. אך ורק לו ולשמו הגדול יאתה הגדולה, התפארה והשררה. כל השאר זו כביכול הצגה.
חלילה, אין לזלזל בשחקנים נושאי התפקידים. ככלות הכל רצון השם שכך יתנהלו הדברים. אך באותה מידה אסור בשום אופן להתייחס להצגה הזו ברצינות מוגזמת. למשל, לראות בכבוד סם חיים. אם יכבדוני – יש לי זכות קיום, אם לאו, אבוי לי.
שופרו של אלול כבר תקע והריע, ולב מי לא ירא. בימי הרחמים והסליחות, עם ישראל מתגייס לעבודת התשובה. במרכזם של הימים הנוראים ניצבים יחד עבודת התשובה, וכינון מלכות השם בעולם. זה הזמן המסוגל ביותר להיטהרות, תשובה, ובעיקר התמסרות חדשה ומלאה למלכות השם. אין לך יהודי שאינו מעוניין לעשות תשובה, אולם נקודה אחת עלולה להפריע נורא, והיא ממלאת לצערנו תפקיד חשוב ומוערך מאוד בחיינו – הכבוד.
כל עוד במרכז ההתעניינות מצוי הכבוד העצמי, קשה עד בלתי אפשרי להציב רגל על מפתן התשובה. הכבוד משחד. מי שמרכז חייו כבוד עצמו, אינו מסוגל באותה עת להתרכז בכבוד השם. יתרה מכך, השוחד הזה מעוור את העיניים מלהכיר בטעויות, לזהות את הטעון תיקון ולנסות לשפר. אדם קרוב אצל עצמו ומשועבד לכבודו, איך תבקש ממנו להשליט על עצמו משטר ומערכת שיפוט הנוגדים את העדפותיו האישיות?
וזה פועל גם בכיוון הנגדי. התלות בהערכת הסביבה גורמת סבל רב. אדם שכזה לעולם לא יהיה מסוגל לעמוד מול כישלונות, לספוג דחיות והרחקות, הוא יישבר במהרה ויתקשה להתאושש. כבוד עלול להיות צרה צרורה.
צעד ראשון בתשובה
ולכן, צעד ראשון בדרך לתשובה, הוא להשתחרר ולו מעט מהתלות המעוותת בכבוד העצמי. זה יקל על עבודת התשובה, יפשט את התמודדויות המציאות, ויפתח בפנינו שער חדש של הכרה בנוכחות השם.
ההזדמנות הזו נוצרת באלול. אם בימים של שגרה, שקוע האדם במחוז חייו בגינונים אוויליים של כבוד מדומה, משועבד להיררכיה של מעמדות, ערך עצמי וניסיונות נואשים למצוא חן וחסד בעיני הבריות, הרי שכעת, בערבו של ראש השנה, עת מפציעה בעולם התגלות מלכות השם, ניתנת לנו ההזדמנות להפטר מכל זה.
השר המתחזה יכול היה להשליט שלטון ושררה כמלך מגזע המלכות כל עוד לא ביקר במחוזו הנידח המלך בעצמו. בנוכחותו של המלך לא יתכן לביים הצגה שכזו, שכן "טבע הקטנות להתבטל לפני הגדלות" (ליקו"מ סי' קל"ה), וכשמלך מלכי המלכים בכבודו ובעצמו מופיע בעולם, מי זה מסוגל להמשיך במשחקי כבוד, להיות טרוד בכמה אני מוערך, מי מכבד אותי, ומדוע ביזו אותי? ההצגה הסתיימה, כעת מתחילים החיים האמיתיים.
אלול פותח בפנינו שער לסוג שונה לחלוטין של כבוד: כבוד יהודי. עבור כבוד שכזה אין צורך להתבזות ולהתחנן להערכת הציבור, הכבוד האלוקי שופע על כל יהודי מלמעלה, מעצם היותו יהודי, בנו של השם, ואף בריה אינה יכולה לשלול ממך את הכבוד הזה. יהודי מעצם הווייתו מכובד הוא, נושא על עצמו את הסמל הנעלה והמוערך בעולם, סמלו של בן המלך. אך כדי לקבל תחושה כלשהי בכבוד הזה, מוכרחים קודם להתפטר מכל גינוני הכבוד המדומה. את הדבר הנפלא הזה מעניקים לנו הצדיקים. ההתקרבות לצדיק, ובוודאי נסיעה לצדיק, מביאים את האדם להכרה בכבוד אלוקי נעלה וגדול יותר. וכשמוותרים על הכבוד העצמי, ניתן גם להעמיד בנפש פנימה שופטים ושוטרים, לבחון ולשפוט את עצמו ללא משוא פנים ושוחד, וגם לתקן.
"אם אין אני לי, מי לי, וכשאני לעצמי, מה אני". (פרקי אבות)
שח פעם רבינו הק' לפני מוהרנ״ת ואמר לו: "אתה, בלעדי אינך יכול לעשות. אבל אני בלעדיך גם כן איני יכול לעשות כלל"!
כלומר, בלעדי כוחו ועצותיו של הצדיק, לא יצליח לעשות ולעסוק בעבודת ה׳ כראוי; ולעומת זה גם שיהא בכח הצדיק לסייעו ולעשות לו טובה, גם כן לא יתכן זאת אם לא שישתדל בעצמו בזה, כי הרי מה שצריך מצדו לעשות, עליו לקיימו בעצמו, – אם כי באמת הכל בכח הצדיק – אלא שבכח אתערותא דלתתא, שהוא פעולת החסיד כפי שעשה; עי"ז איתער לעילא, והצדיק פועל בזה מה שצריך לתקן ולהשלים.
וכן אמר פעם אחת רביה״ק לאנשיו. "מה לכם לחשוב מחשבות? אין אתם צריכים, כי אם לתת אבנים וסיד, ואני בונה מהם בנינים נפלאים ונוראים! [וביידיש: "איר דארפט נאר צו טראגין שטייינער און וואפנע און איך באווע דער פון בנינים״ – – -]
וכוונתו, היתה בזה, שאנו צריכין רק לעסוק בעבודת ה׳ בפשיטות בתורה ובתפלה ומצוות, והוא עושה בזה מה שעושה.
וזהו, אם אין אני לי כשלא אעסוק בעצמי בהמוטל עלי, מי לי, מי יזכה בשבילי, כי הרי גם הצדיק, לא יוכל לפעול לטובתי מאומה, בלעדי מעשי; ואם יבוא לכלל טעות וידמה בעצמו לומר שאין הוא צריך לסיועו של הצדיק, מאחר ובין כה הדבר תלוי בו, הס מלהזכיר כדבר הזה ; דהא וכשאני לעצמי מה אני, באיזה פנים מקיים אני המוטל עלי, והיאך איעול בכיסופא קמיה מרן דבשמיא, הבוחן לבות ויודע מחשבות?
– אלא, עצת ה׳ היא תקום, ששתל צדיקים בכל דור להדבק בם בהתקשרות אמת, ומהם יוושע תשועת עולמים, לסייעו ולהיטיבו, בקיימו המצוות ומעשים טובים.
"וכן כל האימהות הקדושות עסקו בתפלה ותחנונים… ובלאה כתוב: "ועיני לאה רכות" (בראשית כט), ודרשו חכמינו זיכרונם לברכה, שהייתה בוכה ומתפללת, שלא תיפול בחלקו של עשו".
דבר ידוע הוא כי סיפורי התורה חייבים ללמד אותנו דבר בכל שלב שהוא, ואין הם שייכים רק לזמנם ומקומם. אם כן, מה התורה מגלה לנו כאן, מלבד צדקותה של לאה? שאלה נוספת שעלינו לשאול: הרי כבר כתבנו שכאן באנו להוכיח שתפילה היא לא עוד מצווה פרטית, אלא היא הכלליות של כל הקיום שלנו. כיצד יסוד זה מוכח מהראיה שלפנינו?
כדי להבין את עומק דברי חז"ל נתבונן בפסוק במלואו: "ועיני לאה רכות, ורחל הייתה יפת תואר ויפת מראה". רכות – פירושן עגולות (עץ יוסף). עיניים עגולות הן מום גדול ביותר, עד כדי כך שהאור החיים הקדוש שואל: התורה דיברה בלשון נקייה ולא אמרה "בהמה טמאה", אלא "אשר איננה טהורה", ואם עליה חסה התורה, איך התורה מודיעה מום כה גדול בלאה אימנו? מכאן התעוררו חז"ל לדרוש: "שהייתה בוכה ומתפללת שלא תיפול בחלקו של עשו". הבכי שלה גרם לעיניה להיראות כך. אז הבנו שהמום בא אליה עקב בכייתה, אבל למה להודיע לנו בכלל על המום הזה? אם התורה רוצה להודיע לנו על צדקתה, התורה יכלה לומר בפשטות שלאה התפללה רבות על כך, מבלי שנדע על המום. השאלה הכי מפליאה כאן היא: אחרי כל ההסברים, מדוע התורה מספרת לנו על זה באותו פסוק בו היא מתאר את יופייה של רחל?
* * *
דבר ידוע הוא שהיופי הוא בעיני המתבונן. יופי מבטא שלמות – וכל אחד רואה שלמות בצורה שונה. לפעמים יופי יימצא בחפץ שבבעלותנו, באותה שעה שאותו החפץ שביד החבר נראה פשוט וסתמי. לפעמים גם מום יכול להיראות יפה באופן הזה. עניין המומים מופיע גם ביחס לקורבנות. ישנם מומים מסוימים שמונעים את הקורבן מהקרבה, אך הוא עדיין עומד בקדושתו, וישנם מומים שמבטלים את כל קדושתו. מומים המונעים את הבהמה מהקרבה חשובים כדבר של גנאי, ומשום כך קדושתם עומדת בעינה. לעומת זאת, מום הפוסל את הבהמה מהווה סתירה לחיותה, וממילא לקדושתה, שחלה על חיותה. בסופו של דבר כל המומים זהים בהגדרה היסודית שלהם: חיסרון במהות הדבר. אם היופי בעיני המתבונן, הגדרת יופי וכיעור תלויות בשלמות חיות הדבר על-פי הגדרות המתבונן.
אם תפילה הייתה רק כלי להסיר את הצרות והבעיות, אכן לא היה יופי במום שהיה נוצר בעקבות התפילה. אמנם אם התכלית של התפילה הייתה בעצם התפילה – בעצם המצב של התקווה – אז בודאי שיש יופי במום שנוצר עקב ריבוי בה. אם צורת החיים מחייבת חיסרון מסוים, מכוער ככל שיהיה, למבין את עומק גודלה של אותה חיות, יתגלה יופי ושלמות.
נמצאנו למדים, שאם בתפילה נמצא ביטוי בסיסי של החיים, לא כהכרח רגעי אלא כמהות עצמית הנמצאת בעצם מעשה התפילה, ממילא גם יהיה יופי בכל מה שנגרם עקב אותה ביטוי של חיות. וכאן מתעורר הקושי – היכן שמענו שהתכלית של התפילה היא בעצם המצב של התפילה? הרי כל המהות של התפילה היא בקשה לסיים את הצרה?
"קוה אל ה', חזק ויאמץ לבך, וקוה אל ה'" (תהלים כז). על כפל "קוה אל ה'" עומדים חז"ל במסכת ברכות (דף לב ע"ב), ומסבירים: "אם ראה אדם שהתפלל ולא נענה יחזור ויתפלל". אם רוצים ללמד אותנו שיש להתפלל תמיד ולא להפסיק אחרי פעם אחת, היה ניתן לכתוב בפשטות – "קוה אל ה' תמיד". אם כתוב פעמיים "קוה אל ה'", בעל כורחנו שיש כאן שני סוגים של תקווה. מסביר המלבי"ם – בדרך כלל, תכלית המקווה היא לא להיות מקווה. מי שרוצה דבר מסוים, רוצה שהוא יהיה במציאות, ואם כן נמצא שהוא רוצה להפסיק לקוות. בעצם התקווה נמצא הרצון שהיא תיעלם. על תפילה כזאת אומרים חז"ל – חזור והתפלל! בפעם הזאת תתפלל באופן אחר. תקווה אל ה' בתכלית הקיווי. כל מטרתך תהיה להיות כזה שמקווה אל ה', וכל מהותו נשענת על ה', ואינה מחכה להיות עצמאית. דבר כזה ניתן להבנה רק היסוד בתפילה הוא אחד – התכלית בתפילה היא לשנות את האדם ולהופכו לעבד ה' הדבק באלוקיו מתוך קריאה עמוקה מכל צרותיו, ובכך אמונתו גדלה.
אם לרחל היה יופי, גם ללאה היה יופי משלה. התפילות שלה ותוצאותיהן השאירו יופי בפניה, עד שהתורה לא הייתה צריכה להעלים עובדה זו, אלא לפרסמה ולגלות שהתפילה הפכה ליופי בלאה.
שאלנו בהתחלה מה הגדולה בכך שהיא התפללה לא ליפול בחלקו של עשו? אכן – לא בזה הייתה גדולתה. הגדולה שלה הייתה בכך שהתפילה הייתה נושא כל כך טבעי אצלה, ובעצם הפעולה של הקיווי נמצא טוב – שכן היא לא ציפתה לתוצאות.
מכל זה מוכח כי התפילה היא הישועה האמיתית של האדם. אם הייתה צורך ותו לא, לא היה שום יופי במום שהיה נוצר בעקבותיו. אך אם הוא עצם מהות ביטוי האדם, לא רק שלא יהא מכוער, אלא יימצא בו יופי, יופי של התגלות שלמות החיות.
ועיין בספר "עלים לתרופה" (ממורנו הרב רבי נתן, זכר צדיק לברכה) שכותב שם גם כן, אשר מי שהוא במדרגה פחותה, צריך לחזק עצמו ביותר בהתבודדות לפרש שיחתו לפניו יתברך. ואדרבא, דיבוריו של איש הנמוך מאד על ידי מעשיו שאינם הגונים יקרים אצלו יתברך יותר ויותר.
ראינו בפעמים הקודמות את הדרישה של הקב"ה מעם ישראל, שגם היא איננה נאמרת בפירוש אלא על ידי משה רבנו: "היה לכם לומר תן לנו אתה [=לב ליראה את ה']". עם ישראל היה צריך להבין מעצמו שהוא צריך לבקש מהקב"ה שיעזור לו להתקרב אליו, ושייתן לו לב לירא אותו. וכך, מושג ההתבודדות, שהוא למעשה התפילה האישית של כל אדם עם קונו, בעצם נגזר מכוח מסקנה פשוטה: הדרך איננה פשוטה כלל וכלל, והקב"ה רוצה שנעבור אותה. אם נתבונן בזה היטב, כותב רבי נתן, נבין שרצון ה' מאיתנו הוא שנבקש ממנו.
אלא שמסקנה פשוטה זאת, כנראה לא פשוטה לכולם. כבר בזמן רבי נתן ועד לימינו, היו שטענו שדרך זו של התבודדות מיועדת רק לאנשי מעלה ולא לאנשים פשוטים, ובוודאי לא לחוטאים ורחוקים. משה רבנו מוכיח את עם ישראל על כך שלא התפלל לקב"ה שיעזור לו להתקרב אליו רק לאחר ארבעים שנה. אפילו מי שכן רוצה ללכת בדרך זו, נתקל בהרבה 'מניעות המוח' כלשון רבי נחמן, ספקות ובלבולים שמונעים אותו ללכת בדרך הזאת כלבבו. גודל הקושי מתואר בליקוטי מוהר"ן (חלק ב, סימן קא): "וכבר מבואר זאת בדברינו כמה פעמים, אך צריכין לכפול ולשנות זאת ולזכור זאת בכל יום ויום. כי יש כמה וכמה מיני חלישות ובלבולים על זה בלי שיעור מה שאין הפה יכול לדבר והלב לחשוב. על כן צריכין לחזור זאת אלף פעמים, כדי שיתחזק ויתאמץ לעמוד על עמדו להתפלל ולהתחנן לפני השם יתברך תמיד, שיקרבהו לעבודתו יהיה איך שיהיה". כמה פעמים שאמרנו את זה עד היום, זה לא יספיק להיום. כל יום נצטרף להתגברות חדשה. מה כל כך קשה לקבל ברעיון זה של ההתבודדות שנדרשת התחזקות כל כך גדולה עבורו?
במה, בעצם, תלויה כל ההבנה הזאת? בכך שהקב"ה באמת אוהב אותנו. הוא רוצה שנתקרב אליו. הוא רק מחכה שנבקש ממנו עזרה. אם נשאל: אבל מי אומר לנו שהקב"ה באמת רוצה בכך? נענה שבוודאי שכך הוא: הקב"ה רוצה להיטיב לנו, והודיע לנו במפורש פעמים אין ספור על אהבתו אלינו. אבל כשנשאל: נכון, אבל מי אומר שהוא רוצה גם אותך? כאן, התשובה לא באה בדיוק באותה מהירות. גם כאן אנחנו יודעים על מעלתו של כל יהודי, על האהבה הגדולה של הקב"ה ליהודי הכי פָּחוּת יותר מהגוי החסיד ביותר, על התקווה הגדולה שיש לכל אחד. אבל היצר הרע תופס אותנו בדיוק במקום הזה, ומנסה לגרום לנו לחשוב שהכל נכון, זה נכון לגבי כולם – אבל חוץ ממך. ממך הקב"ה כבר התייאש, או: אתה יכול להתקרב אליו, אבל זה יהיה בכוחות עצמך; כרגע הוא לא מעוניין בך.
היצר הרע מטיל ספק ברצון, כותב רבי נתן (ברכות השחר ה, כט). הוא מטיל ספק ברצון ה' בך. הוא גורם לך לחשוב שהוא לא רוצה אותך, כשהוא משתמש בכל כישלונותיך וחסרונותיך. "יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום" (קידושין לא ע"ב) – מבאר רבי נתן שעיקר ההתחדשות של היצר היא על ענין זה. כל יום הוא ינסה מחדש להסביר לך, בצורה אחרת כמובן, למה הקב"ה לא רוצה בך יותר. הוא יסביר גם איך זה היה נכון עד היום, ומה השתנה בדיוק עכשיו.
כל הספקות הללו למעשה, הם אלו שמקשים על התפילה לקב"ה. אם באמת היינו מרגישים כמה ה' רוצה בנו, לא היה יתכן שלא היינו רצים אחריו, ומנסים רק להתקרב אליו. "אמר רבי יהודה: אלמלי הוו ידעין בני נשא רחימותא דרחים קוב"ה לישראל, הוו שאגין ככפירייא למירדף אבתריה" (זוהר) – אם היו יודעים בני האדם את האהבה שאוהב הקב"ה לישראל, היו שואגים ככפירים לרוץ אחריו. לא ברור לנו שהקב"ה באמת רוצה בנו, ולכן גם לא ברור לנו שגם צריך להתפלל אליו על כך.
אם זהו אכן הקושי הגדול שלנו ביישום הדרך של ההתבודדות, נוכל לברר לעצמנו בבירור גמור לפני הכל, שגם כשלא נבין ולא נוכל לקבל את הידיעה הזאת, הקב"ה רוצה בנו. אם אחר כך יהיו קשיים, נדע לפחות את המקור שלהם. ההתחזקות שלנו היא באמונה שהקב"ה רוצה בנו באמת, באהבה אמיתית. אלו לא מילים ריקות. רק הוא יכול לאהוב אותנו באמת. ואם היצר מתגבר עד כדי כך שאין לנו שום תפיסה בידיעה זו, יצטרך האדם להכריח את עצמו, ומתוך כך יגלה את אמונת הרצון – רצון הקב"ה בו. "ותכריח עצמך מאוד להרגיל עצמך לזה, ותאמין שאיך שהוא גם הדיבורים שלך יקרים מאוד בעיני השם יתברך, כי הוא ברחמיו מתאווה גם לתפילתך" (ממכתב רבי נתן לבנו, "עלים לתרופה" מכתב רב).
בארץ ישראל מתחילים לבקש על הגשמים בברכת השנים ["ברך עלינו"] ואומרים ותן טל ומטר לברכה מליל ז' חשון ועד מנחה של ערב פסח הבעל"ט[1].
ובחו"ל מתחילים לבקש על הגשמים מתפילת ערבית של היום השישים אחר תקופת תשרי [שהוא בשנה זו ליל ח' כסליו] ועד מנחה של ערב פסח הבעל"ט[2].
בן ארץ ישראל היוצא לחו"ל ממתי מזכיר ותן טל ומטר?
א. לגבי בן ארץ ישראל השוהה בחו"ל או בן חו"ל השוהה בארץ ישראל ישנן כמה דעות ממתי מתחילים לומר "ותן טל ומטר". המשנ"ב הביא דעה אחת שאם חוזר למקומו תוך שנה מתפלל כמקומו המקורי ולא כמקום שהוא עתה שם, ודעה אחרת שלעולם ישאל כמו המקום שנמצא בו עכשיו, וצידד המשנ"ב שאין שום מחלוקת ביניהם והדיעה השניה עוסקת במי ששוהה שנה שלימה במקום אליו נסע[3].
ושיטת הגרש"ז אוירבך ז"ל שאם נסע מארץ ישראל לחו"ל קודם ז' חשון, אזי מז' חשון יאמר בשומע תפלה, ובדיעבד אם שכח אין חוזר, ואם נסע אחרי ז' חשון יאמרנו בברכת השנים, והנוסע מחו"ל לארץ ישראל, אם דעתו להישאר בארץ ישראל עד אחר יום ס' לתקופה (שהוא זמן תחילת הבקשה בחו"ל) ישאל מז' חשון בברכת השנים[4].
ב. בן ארץ ישראל בחו"ל ובן חו"ל בארץ ישראל יכולים לרדת לפני התיבה להיות שליח ציבור אף קודם יום שישים לתקופה, ובתפילת לחש יאמרו לפי חיובם כנ"ל, ובחזרת הש"צ ינהגו לפי המקום בו נמצאים כעת[5].
שאלה:מה דינו של אדם שטעה ולא הזכיר ותן טל ומטר?
אדם שטעה ולא הזכיר 'ותן טל ומטר', אם נזכר תוך כדי הברכה ראוי שיאמר ותן טל ומטר וימשיך כסדר וגם אם לא המשיך כסדר יצא ידי חובתו.
ואם לא נזכר עד שסיים הברכה, לדעת המשנ"ב ימתין עד ברכת שומע תפלה[6], אבל לדעת הרבה פוסקים[7] יזכיר מיד אחר שסיים ברכת השנים קודם שמתחיל ברכת תקע ויצא ידי חובתו, וכיון שיתכן שישכח בשומע תפלה ראוי שיזכיר שם, ויחזור ויזכיר אף בשומע תפלה, ואם שכח בשומע תפלה לא יחזור, אלא יסמוך על דעת רוב הפוסקים שכיון שהזכיר אחר ברכת השנים יצא ידי חובתו, ורק אם נזכר אחר שכבר התחיל ברכת תקע בשופר, ימתין לברכת שומע תפלה ויזכירנו קודם 'כי אתה שומע'.
אם שכח לומר ותן טל ומטר אף בשומע תפילה ואמר כבר ברוך אתה ה' של סיום ברכת שומע תפלה, יאמר למדני חוקיך ויאמר ותן טל ומטר ויאמר כי אתה וכו', ואם שכח שם ונזכר אחרי שסיים ברכת שומע תפלה יזכיר הגשם קודם תחילת ברכת רצה וימשיך רצה, ואם התחיל רצה בלי שיזכירנו אזי מתי שיזכר יחזור לתחילת ברכת השנים, ואם סיים כבר כל תפילותיו ואף סיים את התחנונים שאחר שמו"ע אף שבפועל לא עקר רגליו, צריך להתחיל מתחילת שמו"ע[8].
מה דינו של אדם שמסתפק האם הזכיר ותן טל ומטר?
א. אם מסתפק אם אמר ותן טל ומטר או לא, עד שלושים יום מעת שהתחילו להזכיר, ההנחה היא שמסתמא שכח לומר, אלא אמר כהרגלו עד אז, ויחזור להתפלל אם סיים כבר את תפילת שמונה עשרה, או, אם הוא תוך התפילה, יחשוב כאילו ודאי שכח ויחזור ויזכירנו לפי הכללים דלעיל, ואחר שלושים יום אם מסתפק אם אמר ותן טל ומטר ההנחה היא שלא שכח אלא אמר כהוגן[9].
ב. כתב המשנה ברורה: אף אם שגג או פשע באיזה ימים מאלו השלושים ולא התפלל, מ"מ לא הורע חזקתו ואחר שלושים יום תולים שלא שכח[10].
ג. אם אמר תוך שלושים יום תשעים פעמים, "ואת כל מיני תבואתה לטובה, ותן טל ומטר לברכה" (על מנת להרגיל עצמו, למשל) הרי הוא בחזקת שאמר ותן טל ומטר ואין צריך לחזור, ולכתחלה עדיף שיאמר מאה ואחד פעמים ובדיעבד די בתשעים פעמים[11].
ד. אם ברור לו שהיה בדעתו לומר ותן טל ומטר ורק לאחר זמן מופלג נסתפק אם אכן אמר כך, אין צריך לחזור, ואם נתעורר הספק מיד אחר התפלה יש לחזור[12].
[12] משנ"ב סי' קי"ד ס"ק ל"ח, ואילו במקור הדין ביעב"ץ הוזכר שאם תוך כדי תפלתו זכר שצריך לומר ותן ברכה, אז אפי' נתעורר הספק מיד אחר התפלה א"צ לחזור, [ועי' שש"כ מילואים להגרש"ז אוירבך פרק נ"ז הערה יז,]
"וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת כָּל בְּשָׂרוֹ" (שם טו, טז)
"במים – במי מקוה" (עירובין ד ע"ב)
טבילה במקווה מהווה סגולה לישועה מכל הצרות. הרמז נמצא בפסוק: "מקוה ישראל מושיעו בעת צרה" (ירמיהו יד, ח) שכן המקווה מטהר את האדם מחטאיו, וממילא הוא נושע מייסוריו, שהרי אמרו חז"ל "אין יסורין בלא עוון" (שבת נה ע"א).
הזהיר בטבילת מקווה גם מגדיל את סיכוייו לחזור בתשובה, כי מקווה הוא גם מלשון תקווה, כמו שכתוב "יש מקוה לישראל על זאת" (עזרא י, ב) כאשר הכוונה שיש תקווה לישראל לשוב מחטאם.
פעמים רבות אדם מקבל חלישות הדעת – 'כל כך הרבה ניסיתי להתקרב לה', ולא הצלחתי; להיפך, נכשלתי בהרבה בחטאים עד שאיבדתי את כל החשק שלי לנסות שוב'…
אולם, התורה מלמדת אותנו שרחמי ה' מתחדשים בכל יום, כמו שכתוב: "חסדי ה' כי לא תמנו… חדשים לבקרים" (איכה כב וכג). לאמור, שהקב"ה גומל עמנו בכל יום חסדים חדשים, כך שמה שלא הצלחנו עד כה אינו אומר כלום על להבא, כי לפי החסדים החדשים של היום יש לנו סיכוי חדש ותקווה חדשה.
את זאת אנו למדים מכך, שהטמא שטבל ועדיין הוא בטומאתו, הרי כשהשמש שוקעת ומתחילה יממה חדשה – גם הוא נטהר מחדש.
כשם שהחולים בגוף צריכים לקחת תרופות מרות לרפואתם ולפעמים גם לעבור טיפולים רפואיים כואבים, כך החוטאים, שהם חולים בנפש, צריכים לסבול ניסיונות קשים ומרים עד שהם זוכים לרפואת הנפש בשלימות.
וכשם שבמחלות הגוף, לפעמים החולה חלש כל-כך עד שאיננו מסוגל לסבול את מרירות התרופות והטיפולים, עד כדי כך שהרופאים מתייאשים ממנו – כך בחולאי הנפש, פעמים שהנפש נפגעת ונחלשת עד כדי כך, שהאדם אינו מסוגל לעמוד בניסיונות הקשים הנחוצים לרפואתו לפי גודל חטאיו.
אבל הקב"ה איננו מתייאש ממנו, ובמקום להעמיד אותו בניסיונות קשים כראוי לו לפי עוונותיו, מרחם עליו ומיקל אותם באופן שיוכל לעמוד בהם, למרות חולשתו הרוחנית, אם רק ירצה.
זה שאמר חזקיהו המלך לקב"ה כשהתרפא מחוליו: "הנה לשלום מר לי מר ואתה חשקת נפשי משחת בלי כי השלכת אחרי גווך כל חטאי" (ישעיה לא יז). כאומר: 'בשביל הרפואה שנקראת 'שלום' (ככתוב 'שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו' שם נז,יט) הייתי צריך לכאורה לסבול מרירות גדולה, אבל הסבל הזה הוא למעלה מכוחי. ריחם עלי ה' והשליך את כל חטאיי והלביש את הרפואה הנחוצה לי במינון כזה שאוכל לסבול'.
כך עלינו להתייחס לכל הניסיונות והקשיים שלנו בעבודת ה' – לדעת שהם התרופות שעל ידם נזכה לרפואה-לשלום, כפי שאמרו חז"ל: "שבת במרה נצטוו" – עם ישראל קיבל את השבת שהיא השלום (זהר קורח קעו ע"ב) דווקא במרה – על שם המרירות שצריך לסבול בעבור השלום. אך הקב"ה ממתיק לנו את הניסיונות הרבה יותר מהראוי, כך שגם אנחנו במצבנו נוכל לעמוד בהם.
(עפ"י ליקוטי מוהר"ן ח"א כז)
וְהִנֵּה כְּבוֹד ה' נִרְאָה בֶּעָנָן (שמות טז, י)
אל יאמר אדם, 'אני כל כך רחוק מרוחניות, מה התועלת בהתעוררות ובהתחזקות שלי?' שהרי אדרבה, דווקא כשהרחוקים מתקרבים – מתגלה ומתקדש כבוד ה' יתברך מאד, כמו שכתוב בזוהר הקדוש (שמות סט ע"א) שכאשר בא יתרו ואמר
"עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלוקים" (יח, יא) התכבד והתעלה שמו הגדול יתברך. הרי שזה כבודו של ה' יתברך, שהרחוקים ממנו ביותר מתקרבים אליו אף הם.
זה שנאמר "וכבוד ה' נראה בענן". הענן רומז להסתרה, לטומאה, כמו שכתוב: "סכות בענן לך מעבור תפילה" (איכה ג, מד). דווקא אלו שנמצאים בענן-בטומאה, כשהם מתקרבים – מתגלה כבוד ה' במאד מאד.
יש מלחמות ויש מלחמות. לכל אויב תכסיסי מלחמה משלו, ויש מלחמה המתנהלת דווקא ללא מלחמה.
מכל המאבקים בהם נאבק אדם בתהפוכות חייו, קשה מכולם מלחמת המחשבות. דווקא משום שהמחשבה נעלה כל כך, נשגבת ומעודנת, הסכנה האורבת לפתחה גדולה יותר. היצר בתחבולותיו מבקש לעשות הכל כדי לצוד, ולו לזמן מה, מחשבה יהודית אחת. יש להשיב לו במלחמת חורמה!
מעשה אבות סימן לבנים. במלחמה הזו לחם וכבש את הדרך אבינו יעקב. הוא ישב בבית לבן שנים על גבי שנים, ולחם עימו בתוך גבולו וביתו, ואף הצליח וניצח. לבן, כותב רבי נתן, מרמז על מלחמת המחשבות שבמוח. במלחמה הזו מוכרחים לפעול בחכמה וערמה, וכפי שנהג יעקב אבינו. הוא לא לחם, הוא פשוט קם והלך "על בלי הגיד לו כי בורח הוא". מדוע? משום שעם יצר הרע אסור להכנס למשא ומתן. קום ולך. וכי מי מונע זאת ממך?!
מחשבות רעות נוהגות להתעצם ככל שעוסקים בהן. אם רצונך לצאת לחופשי, חדל ממחשבות מיותרות. קום וצא. אף אחד לא כבל את ידיך. החופש ממתין לך, רק אל נא תצפה להסכמתו של לבן.
דבר נוסף: במלחמת המחשבות מוכרחים לפעמים 'לגנוב' את דעתו של היצר. להעמיד פנים כאילו עוסקים במילי דשטותא, בדברים של מה בכך. במקרים רבים דווקא מתוך מעשים של קטנות ושחוק, ניתן להתגבר על היצר.
עוד יום עובר, ועוד 'וי' מסומן בלוח השנה. אנחנו סופרים ומתקדמים. כבר ספרנו שבועיים ויותר, ואנו מתקרבים בצעדי ענק ליום המיוחד והמיוחל, מלאים בגעגועים וציפייה, ליום בו נזכה להארה הגדולה, ליום בו נקבל באהבה את התורה.
הפלא הוא, שאת הספירה אנו עושים בסדר עולה – יום אחד, יום שני…, הרי, לכאורה אמור להיות הפוך; הרי ברור, שכשאדם מחכה למשהו גדול, ליום חשוב או אירוע מיוחד בחייו, הוא לא סופר כמה ימים עברו, אלא כמה ימים נשארו עד ליעד.
עניין פנימי
הרב פינקוס זצ"ל נותן הסבר מעניין לשאלה זו, ומלמד אותנו על הפנימיות שיש בהמתנה ובספירה. התשובה היא, שלא מדובר בספירה רגילה של אדם המצפה לדבר מה, אלא יש בספירה עצמה חשיבות גדולה, שעל ידה מקבלים בסוף את המתנה הגדולה.
משל לאיש עני, שהודיעו לו, שבעוד חמישים ימים הוא יקבל מתנה גדולה – סכום של מיליון דולר. בשביל אותו עני, כל יום מארבעים ותשעה הימים, מהווה רק הפרעה ומחסום, והלוואי שיעבור כבר. הוא מחכה שיעברו כבר הימים – שאז יקבל את המתנה. ואכן, אצלו, כל יום שעובר הוא מוחק אותו, והוא סופר את הימים שנשארו – הנה, עבר עוד יום שמבדיל ביני לבין הישועה, ונשארו רק עוד כך וכך ימים.
לעומת זאת, אילו היו אומרים לו, שבכל יום ויום שעובר, הוא צריך לעשות פעולה מסוימת, עליה יקבל זיכוי של עשרים אלף דולר, ואת הסכום בפועל הוא יקבל רק אחרי שיעברו חמישים ימים, אז יקבל את כל הסכום – אותו אדם לא יזלזל בימים שחולפים בינתיים, בשבילו ימים אלה אינם דבר המבדיל בינו לבין הישועה, אלא אדרבה, הם שגורמים את הישועה, בכל יום כזה תלויה הישועה שלו. לכן הוא סופר את הימים אחד אחד; יום אחד – עשרים אלף דולר, עוד יום – עוד עשרים אלף דולר…., כל יום מקדם אותו לקראת המתנה הגדולה!
כך הוא הדבר בימי הספירה. אנו לא סופרים את הימים עם הרגשה של 'מתי הם יעברו כבר' – בגלל שהם מבדילים בינינו לבין הישועה. אלא, לכל יום יש חשיבות וחביבות, עם כוונה מיוחדת. בכל יום כזה, אנו בונים כלים נפלאים, בעזרתם נוכל לקבל את התורה, וזה גורם לכל יום להיות רצוי ואהוב, ועל כן אנו עושים את הספירה בסדר עולה ומצטבר – להראות שבספירה הזו אנו צוברים נקודות, ובונים בניינים נפלאים, שיבואו לשלמותם ביום מתן תורה, בחג השבועות הבא עלינו לטובה.
חשק וגעגועים
וכשסופרים את הימים עם חשק וגעגועים, ועם שמחה על כל יום שאנו זוכים לספור, הספירה מקבלת את המשמעות והכוח האמיתיים שלה. כי בלעדי זה, אין משמעות לספירה, וכי יש מטרה סתם לספור? אלא מוכרח להיות, שזה חלק מבניית ההתרגשות והציפייה ליום הגדול, ליום בו נקבל את התורה באהבה. וזה גם מה שמתקן את המידה הרוחנית – את הספירה של אותו יום, עד שזוכים לתיקון כל המידות.
בימים אלה צריך לחזק את הקשר עם התורה, לנצל את הזמן, ללמוד בכל הכוח, לנסות להבין יותר, לזכור, לקיים, להתפלל, ובעיקר – לחזק את הרצון, כל יום נוסף, צריך להוסיף עוד רצון וגעגועים, עד שמגיע ליל שבועות, הלילה בו לא ישנים, הלילה בו מתגעגעים ומצפים לאשמורת הבוקר, לרגע בו נקבל את המתנה הגדולה – את התורה הקדושה – מבורא עולם.
ממש כך עלינו לצפות, בציפייה כזו שאי אפשר לישון, ולא כמו שקרה לעם ישראל במדבר, שנרדמו בזמן קבלת התורה, עד שהיה נצרך שהקב"ה יכפה עליהם הר כגיגית, כלומר להכריח אותם לקבל את התורה, משום שלא היה להם רצון חזק וכיסופים כראוי כדי לקבלה.
אבל אדם שמחכה ומצפה לדבר שהוא אוהב אהבה עזה, עד כלות הנפש ממש, לא יכול להירדם בלילה, הוא מתרגש, מחכה ומצפה. העובדה שבורא עולם היה צריך להעיר את עם ישראל כדי לקבל את התורה, מראה שלא הייתה להם אהבה, הם לא קיימו את ספירת העומר כמו שצריך, לכן קיבלו אותה בכפייה.
התורה, היא נצחית. קבלתה חוזרת על עצמה כל שנה, לכן אנו צריכים ללמוד כיצד לא לחזור על אותה טעות, על אותה אדישות. אלא לספור את הימים בגעגועים, לדעת שכל יום שזכינו לספור ולהתגעגע אליה, וכמובן, לעסוק בה – זה דבר חשוב ויקר. זה יום שבונה לנו כלים אדירים לקבל אותה בשמחה אמיתית, במוח גדול ובדבקות והתעלות.
יהי רצון שנזכה לספור את הימים באהבה וגעגועים, לתקן את הכלים, המידות והספירות בחסד ואהבה, ברצון והשתוקקות, ונזכה לביאת משיח צדקנו במהרה בימינו, אמן.
הנה מתקרב ובא יום הדין הגדול והנורא, אשר ביום זה מלך כל העולם יישב על כסא הדין ויעשה משפט לכל ברואי העולם.
ברם חז"ל מגלים לנו כי כאשר בני ישראל תוקעים בשופר המראה על הכנעת הלב לתשובה, הקב"ה עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים.
לכאורה השי"ת הרי בוחן כליות לב, והוא יודע צרת לבבנו ועכירת היצר שבקרבנו, אשר כל אלה גורמים כי אפילו קבלתנו לשוב בתשובה לא יחזיק מעמד יותר מדאי, וא"כ יש להבין מה מניע אותו כביכול להתיישב על כסא הרחמים, האם הבטחות נבובות חסרות קיום גורם שינוי עצום כל כך?
התשובה היא: אכן כך, הקבלה לבד, האמירה בפה לבד, היא היא התשובה! (המעשים שבאים לאחר מכן, רק מוכיחים ומחזקים את תוקף ואמיתות קבלת התשובה) זה מה שהשי"ת מבקש ממך, וזה מה שמהפך את כל תמונת המצב מאימת דין לרחמים והמתקה, ע"י הקבלה בעצמה, אפילו קודם שתהיה לה כל ערובה לתוקפה, ממתקת את כל הדינים שלו ושל כל העולם כולו.
בדורות עברו, היו אנשי הדור בני דעה, ובאשר ידעו והפנימו אל נכון חומר החטא וגודל הפגם, הורו להם צדיקי אותן הדורות דרכי הסיגופים והתעניות, כאשר המה מפורשים בספרי הראשונים כגון בספר הקנה, מספר התעניות ואיזו סיגופים יש לעשות על כל חטא ופגם.
ברם אנו חלושי כח ורצוצי מח, איננו יכולים לעמוד בכל אלו, וכדי שלא תנעל דלת לפני השבים בא הקב"ה בכבודו ובעצמו ומגלה לנו את דרך התשובה כפי כוחותינו ומצבנו, וכאשר גילה סודו אל עבדיו הנביאים כאשר אומר לנו הנביא הושע (הושע יד, ג): "קחו עמכם דברים ושובו אל ה'" – איני מבקש אלא דברים. והכוונה ברורה לאמר, עשה מה שבכוחך, התחרט על כל מה שחטאת, קבל על עצמך שלא תחזור על העוונות שוב, והשתדל מעתה לעשות רק טוב.
אע"פ שלב יודע מרת נפשו וכל ההבטחות והקבלות לא יחזיקו מעמד, אעפ"כ אל תיבהל אלא עשה מה שאתה מרגיש שהנך יכול.
כאשר מגלים לנו הצדיקים את גודל רחמנות השי"ת ואהבתו את כל אחד מישראל הרוצה לשוב בתשובה, כמו שהיה אחר שחטאו בני ישראל בחטא העגל רח"ל נעמד משה רבינו וביקש עליהם מחילה, ואז גילה לו הקב"ה את שלש עשרה המידות של רחמים, שבהם מתנהג העולם, ובהם נתגלה הנהגת החסד שבו מנהיג הקב"ה את העולם, כי אפילו לאחר החטא עדיין שמו נקרא עליהם, ועדיין חפץ בהם, והוא מוכן לכפר לכל עוונותיהם וחטאותיהם אפילו לדורות הקודמים.
מי שמחדש חידושי תורה אמיתיים, נעשה כביכול שותף להקב"ה בבריאת העולם, כמו שאמרו חז"ל על הפסוק: "ולאמור לציון עמי אתה" – "אל תקרי 'עמי אתה' אלא 'עימי אתה' – למהווי שותפא עמי: מה אנא במילולא דילי עבדית שמים וארץ – כמה דאת אמר 'בדבר ה' שמים נעשו' – אוף הכי את. זכאין אינון דמשתדלי באוריתא!" [-כמו שאני בדיבורי עשיתי שמים וארץ… אף אתה כך. אשרי העמלים בתורה]. (הקדמת הזוהר ה ע"א).
על ידי חידושי התורה אנו שולטים אפוא בבריאה, אפילו בכוחות הרוע, כך שאנו יכולים לאלץ אותם שיסייעו לנו להכניע את המפריעים לנו בדרך אל הקדושה. שכן מידת האכזריות איננה שייכת לעם ישראל, אבל לפעמים מוכרחים להשתמש בה, כמו למשל נגד אנשים אכזרים, כדברי חז"ל: "כל המרחם על האכזרים, לבסוף מתאכזר על הרחמנים", אבל על ידי התורה אנו מושלים אף על כוח האכזריות, ומשתמשים בה בזהירות מרובה, לא יותר מן הצורך.
זה שכתוב: "וישלח משה מלאכים… אל מלך אדום כה אמר אחיך ישראל". אדום מידתו אכזריות, ככתוב על עשיו אבי אדום: "על חרבך תחיה". על ידי המלאכים הנבראים מחידושי התורה שלנו אנו שולטים על אדום ומקבלים ממנו את הכוח להכניע את כל המונעים להכנס אל הארץ הקדושה.
בקשת עם ישראל מאדום "נעברה נא בארצך", היתה במטרה לקבל ממנו כח להגיע לארץ ישראל הקדושה. אך הואיל ומטרתנו היתה לשם שמים בלבד הבטחנו לו ש"לא נעבור בשדה ובכרם, לא נשתה מי באר" כלומר, לא נשתמש במידת האכזריות לצרכינו החומריים, אלא רק "דרך המלך נלך" – דרך מלכו של עולם – לקיים מצוותיו ותו לא.
כתב בשו"ת מהר"ש ענגיל (ח"א סי' סג) שאין דין קדושת 'בית הכנסת' באוהל שעל גבי קבר של צדיק, דכיון שעל פי הלכה אסור לקרות ולשנות בבית הקברות, אם כן לא נעשה האוהל לשם בית כנסת ובית מדרש, רק לכבודו של צדיק לבקש בקשות פרטיות לכל יחיד ויחיד, ולכן גם אם מתקבצים שם לפעמים ציבור גדול אין דינה כבית הכנסת רק כרחובה של עיר. ובאמת שכן מובא בשיח שרפי קודש (ח"ה סי' רצ) שאנ"ש הקפידו על הבחורים שהתפללו תפילה קבועה כשחרית בציון רבינו זי"ע שהיה שוכן בבית הקברות, כי בציון היו מתפללים רק בקשות פרטיות.
האוהל שעל ציון רבינו הקדוש
אבל פשוט שלא נאמרו דברי המהר"ש ענגיל רק באוהל שהוקם על הקבר לנוחיות המתפללים, אבל בזמננו שהוקם על ציון רבינו זי"ע בית מדרש ממש עם ארון קודש ובימה ומתקיימים שם מניינים תמידין כסדרן וקורים בתורה בציבור, ולובשים שם טלית ותפילין – דינו כבית כנסת ממש.
וכך כתב בשו"ת מנחת אלעזר (ח"ג סימן נג) שנוהגים להתפלל תפלות הקבועות ולקרות בתורה בציון קבר רחל אמנו ע"ה ובמערת הרשב"י ע"ה ושאר תנאים ואמוראים, דעיקר האיסור הוא משום 'לועג לרש', אבל אלו הצדיקים אשר בצילם נחיה בגוים ואנו קובעים שם תפילותינו כדי שיעלו תפילותינו לפני כסא הכבוד שהוא מקום קדוש וטהור והתפילה מתקבלת שם יותר, כמבואר בפוסקים דמהאי טעמא נהגו להשתטח בערב ראש השנה על קברי הצדיקים, אין שום חשש איסור להתפלל ולקרות בתורה וללבוש שם טלית ותפלין, דהכל נעשה לכבוד המת וזכות הוא לו. וכן מובא בשדי חמד (שם).
דינו כבית הכנסת ממש
ראוי לדעת דהבית המדרש שעל הציון דינו כבית הכנסת של כרכים שנבנה מתחילה לכל באי עולם, ואין בזה ההיתר של רוב בתי המדרשות שבזמננו שנבנה על תנאי, או שנבנה מתחילה לשמש רק כשטיב"ל או כקלוי"ז, דאילו הבית המדרש שליד הציון הקדוש לא נבנה על תנאי להתיר בו אכילה ושתיה, שהרי נבנה על בית הקברות שיש בו איסור לנהוג קלות ראש ולאכול או לשתות בו (יו"ד שם). ומ"מ מי שמתפלל ולומד שם והוא צמא לשתות, יש להקל לשתות מים לצורך תורה ותפילה, ואין בזה גם משום זלזול בבית הקברות כיון שהוא לצורך תורה ותפילה לכבוד המת (עי' ביאו"ה סי' קנא ס"א ד"ה ואין אוכלין ושו"ת חת"ס יו"ד סי' שלה).
וכל זה מצד ההלכה מדיני בית הכנסת ובית הקברות, אכן ידוע בין אנ"ש עד כמה הקפידו מחרדת קדושת המקום שבציון רבינו זי"ע גם בעוד שלא נבנה שם בית מדרש, וכידוע ומפורסם מראבר"נ זי"ע דהרב מטשהרין ז"ל לא הרשה לעצמו אפילו לישב על כסא במקום הקודש, וראהו שפירס על הרצפה מטפחת וישב עליה זמן רב וכך אמר התיקון הכללי, על אף שהיה איש כבד והיה מאד קשה לו לשבת על הרצפה. וכבר אמרו חז"ל (חגיגה ב.) 'כדרך שבא לראות כך בא ליראות'.
יש כמה מיני חושך ושקרים הנמשכים מהארץ והמדינה שנתגדל בה. כי אף על פי שבכל ארץ ובכל מקום יש בודאי טוב הרבה שהוא בחינת אמת, אבל הקליפה קדמה לפרי, וזה לעומת זה וכו'. ועל כן יש בכל מקום כמה מיני חשכות המחשיכים את האמת בכל מקום ומקום לפי בחינתו, וכן יש כמה מיני חושך ושקר הנדבק בהאדם מצד ההולדה, בבחינת הן בעוון חוללתיוגו'; ויש כמה מיני שטויות ושקרים שנדבק בו מצד משפחתו, כגון שמחזיקים עצמם למיוחסים גדולים, וכאלו כל הכבוד שייך להם, וכיוצא בזה שאר שטויות ובלבולים. ומי שרוצה לילך בדרך הקודש, הוא צריך לילך ולצאת ולהטות מדרך כולם, רק להמשיך עצמו אל נקודת האמת לאמיתה המושרשת בו מצד נשמתו שהיא חלק אלוק ממעל, שהוא עצם האמת. וזה עיקר עצמיות האדם, כי כשאומר האדם: "אני", או "לי", או "לך" מכוון הכל על עצם האדם שהוא נשמתו, ולא על הגוף שנקרא רק בשר ודם. וזה בחינת ויאמר ה' אל אברם לך לך – שנאמרלך דווקא, לעצמיותך, שהוא רק נקודת האמת לאמיתה המושרשת בך; וזה: מארצך וממולדתך ומבית אביך, כי צריך לפנות שכמו ולהטות לגמרי מכל השקרים והבלבולים הנאחזים בו מצד הארץ שנתגדל בה או מצד ההולדה או מצד המשפחה, רק ימשוך עצמו אל נקודת האמת לאמיתה, ואז יזכה לבוא אל תכליתו הנצחית, שזה בחינת אל הארץ אשר אראך וגו'.
וזהו לך לך, לך דייקא שכל הילוכך ונסיעתך יהיו לך ואליך לבד, היינו לעצם נקודת האמת שזה עיקרך וחיותך. כי עיקר האדם הוא הנשמה הקדושה שבו, שזה כל האדם כמו שכתוב בספרים ומובא בדברי [רבינו] ז"ל בתורה כ"ב, שמה שנקרא אצל האדם 'אני', הוא רק עצם הנשמה, כי בשר האדם נקרא 'בשר ודם' ועיקר האדם הוא הנשמה והנשמה הוא חלק אלוקי ממעל שהוא עצם האמת. וזה בחינת נשמות ישראל שהתחילו מאברהם שנאמר עליהם כולו זרע אמת.
וזהו לך לך, היינו שתלך לך, לעצמך, דהיינו לעצם האמת שלך המושרש בך שרק זה נקרא 'אני' כשהאדם מדבר על עצמו; וכן רק זה נקרא 'אתה' או 'לך' כשמדברים עמו לנוכח, היינו שבכל הילוכך בגשמיות ורוחניות תלך רק לך לעצמך לעצם נקודת האמת המושרש בך ולא תסתכל על שום הסתות ופיתויים של השקר המחשיך אנפי ברייתא עד שקשה מאד לעמוד עליהם מי שאינו משתדל לחוס על עצמו לחפש תמיד האמת לאמיתו לבל יטעה את עצמו.
וזהו לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך, כי כמה מיני חושך ושקרים הנמשכים מארצך דהיינו מהעיר והמדינה שנתגדל בה, כי זה ידוע שהקליפה קדמה לפרי ובכל ארץ ובכל מקום אף על פי שיש שם הרבה טוב אבל יש בכל מקום כמה מיני חשכות המחשיכים את האמת, דהיינו מה שבכל ארץ רובם רודפים אחר התאוות ובפרט אחר הממון והכבוד וכו' כאילו זה הדרך ניתן מסיני [=בהר סיני במתן תורה…] חס ושלום. וצריך להתרחק מזה ולצאת מארצך, ותלך לך לעצמך לנקודת האמת שזה עיקר עצמך, כי אם תסתכל על האמת תבין היטב כי לא זו הדרך לבא לתכלית הנצחי לעוה"ב; וכן וממולדתך דהיינו שיצא מהרע והחושך שיש בו מצד ההולדה בחינת הן בעוון חוללתי וכו', וכמו שכתוב על פסוק המה ואביהם וכו' (בתורה י). וכןומבית אביך שהוא משפחתו, כי יש כמה שטותים ושקרים שנדבק בו מצד משפחתו שמחזיקים עצמן למיוחסים גדולים, וכאילו כל הכבוד שייך להם וכיוצא בזה שאר שטותים ובלבולים, ומכולם צווה אותו השם יתברך שיצא וילך מהם, לְךָ דייקא, דהיינו לעצמך שהוא עצם נקודת האמת שהוא כל האדם כנ"ל, ואז תבא אל הארץ אשר אראך – שהוא ארץ ישראל; ואעשך לגוי גדול – זה שאומרים אלקי אברהם שהוא שלימות התפילה ואמונה וכו'; ונברכו וכו' – שהוא בחינת ניסים וכו', כי לכל זה תזכה על ידי האמת.
וכל זה אי אפשר לברר בכתב רק כל אחד החפץ באמת יבין. כי כבר מבואר בדבריו [של רבינו] ז"ל שבני אדם הם מונעים גדולים יותר מהיצר הרע, כמבואר שיחותיו הק' בזה עיין שם. ולא מבעיא [=ואין צריך לומר] שיש מונעים רשעים או קלי עולם וליצנים וכו' המונעים בדבריהם מן האמת, אף גם יראי ה' יכולים לפעמים לבלבל את האדם בעצתם שאינה טובה לפניו לפי דרכו. ויש בזה כמה בחינות בלי שיעור. על כן החפץ באמת צריך ליזהר למשוך עצמו תמיד לעצם נקודת האמת שלו כפי מה שהוא צריך באמת שזהו לך לך – לך דייקא, דהיינו לעצמך לעצם נקודת האמת השייך לך. וכמובא בהמעשה של החכם והתם (סיפורי מעשיות, מעשה ט), שאמר התם: זה מעשה שלו וזה מעשה שלי, וכמובא מזה על פסוק וספרתם לכם, לכם לעצמיכם עיין שם בדברינו (בהלכות ספירה הנכללת בהלכות פסח הלכה ט'). על כן באמת צריכין תפילה ושיחה הרבה ולדבר הדיבור באמת, עד שיזכה תמיד למשוך עצמו אל האמת לאמיתו ויזכה לכל הנ"ל.
(ליקוטי הלכות, חושן משפט, גניבה ה,ז-ח)
אל הארץ אשר אראך (יב,א)
ופירש רש"י: ולא גילה לו הארץ מיד כדי לחבבה בעיניו וליתן לו שכר וכו'.
וכן (בראשית כב,ב) על אחד ההרים אשר אומר אליך. וכן (יונה ג) וקרא עליה את הקריאה וכו'. כל זה הוא בחינת מה שכתוב בסוף תורה יב שגם על גדולי הצדיקים עובר בחינה זאת שקודם כל תורה מוכרח לעבור דרך אלו הבלבולים וספיקות שהם בחינת לבי סחרחר וכו' וכו' כמו שכתוב שם. וזהו בחינת מה שהשם יתברך לא גילה לאברהם את הארץ מיד, כדי שיצטרך לחפש ולבקש אחר רצונו היטב. וזה עיקר הנסיון שלו וכן של כל הצדיקים. וכמו ששמעתי מפיו הקדוש שבשעת הנסיון של כל האדם, אין האדם בדעתו בשלימות בענין הנסיון כי אם היה דעתו שלם בזה, לא היה לו נסיון כלל. וכל זה הוא ענין הנ"ל שהשם יתברך ניסה את אברהם ולא גילה לו את הארץ מיד כדי שהיה נבוך ומסופק, ואף על פי כן יחפש ויבקש אחר רצונו ועל ידי זה דייקא יזכה שהשם יתברך יגלה לו רצונו וירבה שכרו על ידי זה כי על ידי הבקשה והחיפוש יזכה לעליה גדולה. וכן העקידה נאמר בו (שם כ"ב) על אחד ההרים וכו' וכן ביונה שנאמר בו (יונה ג')וקרא עליה את הקריאה. כי יונה לפי דעתו לא הוטב בעיניו שליחות זו לנינווה כמו שאמרו רבותינו ז"ל (מובא בפירוש רש"י יונה א), כי לא הבין עוצם רחמי השם יתברך עד היכן הם מגיעים, על כן התעה אותו השם יתברך כמו שאמרו רבותינו ז"ל לענין זה: הקדוש ברוך הוא מתעה את הצדיקים וכו'. ולא גילה לו מיד כדי שיחפש ויבקש הרבה, ועל ידי זה ישיג רצונו ומדת רחמיו המרובים שהוא יתברך מרבה להיטיב ורוצה בתשובה אפילו של אומות העולם מכל שכן של ישראל. ועל כן באמת כשהיה יונה במעי הדגה הודה להשם יתברך על ריבוי רחמיו כמו שכתוב שם מבטן שאול שוועתי שמעת קולי וכו' ואני אמרתי נגרשתי מנגד עיניך וכו' כל משבריך וגליך עלי עברו וכו' אך אוסיף להביט אל היכל קדשך (יונה ב). שכל זה הוא ענין הבקשה והחיפוש הנ"ל, שגם מבטן שאול ממש צריכין לצעוק אל ה' כמו ששמעתי מפיו הקדוש שאמר (שיחות הר"ן שב) בזה הלשון: העיקר הוא 'מבטן שאול שוועתי'.
(ליקוטי הלכות, אורח חיים, נפילת אפיים ו,ח)
וינגע ה' את פרעה נגעים גדולים ואת ביתו (יב,יז)
וזה בחינת לקיחת שרה לבית פרעה שנסמך לזה, שהצדקת הוכרחה לירד למקום טמא ומטונף כזה כדי שבעוצם כוחה תבקש ותחפש גם שם את השם יתברך ועל ידי זה תעלה עם אברהם בעליה גדולה בבחינת (בראשית י"ג) ויעל אברם ממצרים. ועל ידי זה הכינה הצלה וישועה גדולה לישראל בגלות מצרים שעל ידי זה לא יכלה טומאת מצרים לשלוט בהם ויצאו משם על ידי עשר מכות שהכה את פרעה ומצרים, שכל זה היה על ידי וינגע ה' את פרעה ואת ביתו כשלקח את שרה כמו שאמרו רבותינו ז"ל, כי על ידי זה המשיכה דרך לישראל שבכל מקום שיהיו בגלות אפילו במקומות המטונפים מאד גם שם יבקשו ויחפשו בבחינת אי"ה וכו', ועל ידי זה יעלו. וזהו גם כן בחינת לקיחת אסתר לבית אחשוורוש שאז צעקה אלי אלי למה עזבתני, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (מגילה ט"ו), ועל ידי זה היה מפלת המן עמלק שהוא תוקף זוהמת הסטרא אחרא, הכל בבחינה הנ"ל, כדי להורות לישראל שגם במקומות המטונפים יצעקו אל ה' ויחפשו ויבקשו אותו. וכמו שעשו אז מרדכי ואסתר שכינסו את כל היהודים לזעוק הרבה לה'. וכן צריכין בכל דור ודור, בכלליות ישראל, ובפרטיות כל אחד ואחד, לבקש תמיד את השם יתברך בכל מקום שהוא ולזעוק בכל עת להשם יתברך בבחינת מבטן שאול שועתי, ואל יתתיאש מן הצעקה ובקשה לעולם עד ישקיף וירא ה' משמים.
(ליקוטי הלכות, אורח חיים, נפילת אפיים ו,ט)
במה אדע (טו,ח)
כל הפגמים שחשבו רבותינו ז"ל על גדולי הצדיקים אבות העולם כולם היו בבחינה הזאת שלפי בחינת קדושתם דחקו את השעה, כמו ענין אברהם אבינו שאמר במה אדע כי אירשנה שעיקר הפגם והשגיאה שהיה דוחק את השעה. כי תיכף כשהבטיחו השם יתברך אז על ירושת ארץ ישראל היה רוצה שיוגמר הדבר מיד ולידע מיד באיזה דרך ואופן יירשו אותה. כי זה כלל גדול שכל אבות העולם הסתכלו על הקץ האחרון שיתאחר מאד ורצו להשיגו מיד. ועל כן שאל אברהם במה אדע כי אירשנה כי ראה מרחוק ברוח קדשו שאף על פי שישראל יכבשו ארץ ישראל אבל אחר כך יגלו משם וארץ ישראל לא יהיה בידם ותארך הגלות מאד, על כן רצה לדחוק את השעה שהשם יתברך יודיע לו תיכף הקץ האחרון איך יירשנה לנצח, ועל כן פגם בזה, כי אסור לדחוק את השעה כנ"ל ובפרט בענין הקץ האחרון שהוא קץ הפלאות.
(ליקוטי הלכות, חושן משפט, גזילה ה,ח)
התהלך לפני והיה תמים (יז,א)
הערלה הוא בחינת מום, בחינת חסרון, כמו שאמרו רבותינו ז"ל: התהלך לפני והיה תמים, שכל זמן שהערלה בך אתה בעל מום לפני, כי הערלה הוא מותרות גמור, כנראה בחוש, ומותרות הוא בחינת חסרון, בחינת 'כל המוסיף גורע', שזה בחינת הקליפות שנקראין מותרות, ומהם עיקר כל החסרונות. ועל כן כשמעבירין הערלה, שהוא בחינת מותרות, שזה בחינת כלל תאוות עולם הזה והבליו וחכמותיו, שכולם הם מותרות, ועל כן באמת הם חסרונות גמורים, כי על ידי זה העולם מלא חסרונות וכל אחד חסר לו תמיד. אבל כשמעבירין המותרות, אז דייקא נשלם החסרון, ואז דייקא נקרא תמים, בחינת התהלך לפני והיה תמים, כי אז דייקא יכול לדבק עצמו בחי החיים יתברך, ששם כל השלמות. ועל כן מצות מילה היא מצוה שקיבלו ישראל בשמחה, ועדין עושין אותה בשמחה, כי כשמבטלין המותרות, שהם החסרונות, שהם כלל תאוות עולם הזה והבליו, אזי זוכה לדבק עצמו בבחינת קול הישר המבואר בפנים, ששם שורש כל העשרה מיני נגינה, שהם כלליות השמחה, שעל ידי זה עיקר תיקון הברית. וזה בחינת מצות מילה ופריעה, כי כשמעבירין תוקף הזוהמא, שהוא הערלה גמורה, אז צריכין לתקן גם בחינת קליפת נגה, שיש בה עדיין אחיזת היגון ואנחה, ולכללה בתוך הקדושה, שזה בחינת מצות פריעה, היינו כי צריכין להפוך גם היגון ואנחה לשמחה, כמבאר בפנים.
(אוצר היראה, מילה ופדיון הבן מט; על פי: ליקוה"ל, אבן העזר, פריה ורביה ג,לה)
"נתת ליראיך נס להתנוסס" (תהלים ס). הנס שנעשה לנו, מלבד הטובה הגדולה שהוא נושא בתוכו, גם ובעיקר בא לרומם ולנשא בהתגלות האלוקית שבו. גם כשאנו מודים על הנס אנו לא רק מודים על התועלת המעשית שיצאה לנו ממנו אלא על התרוממות הרוחנית שאנו זוכים להגיע אליה בזכותו. שמונת ימי חנוכה נקבעו, כדברי הגמרא (שם), "לימים טובים בהלל והודאה". הגאון ר' שלמה זלמן אויערבך זצ"ל כותב שגם הדלקת הנרות הא מדין ההודאה. כל עבודתנו בימי החנוכה להכיר ולהפנים את אותו גילוי מיוחד שנמצא בנסים שארעו אז.
"והארץ היתה תהו ובהו, וחושך על פני תהום" (בראשית, א,ב). "חושך – זו מלכות יוון, שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזירותיהן, שהיתה אומרת להן, כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלוקי ישראל (מדרש רבה, בראשית פרשה ב). על עם ישראל קמו מלכויות רבות שניסו לנוע אותם ממצוות. לפעמים ממצווה מסוימת, לפעמים ממכלול מסוים. אך למלכות אחת היתה כוונה שונה משל כולם: ליצור חושך בעולם. כבר דייקו המפרשים בדברי המדרש "כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלוקי ישראל" – אתם יכולים ללמוד תורה ולקיים מצוות, אבל באופן שהדבר יהיה מנותק מ"אלוקי ישראל", מגילוי שמתרחש בעולם הזה. העולם הזה והעולם הבא מנותקים זה מזה. העולם הזה מסתובב סביב הגשמיות. אם אתם חפצים בעולם הבא, תעשו מצוות. אין לנו התנגדות לכך. אבל אנחנו הסיפור האמיתית של העולם. הכל מסתובב סביבנו. בכך הם הצליחו ליצור חושך המטשטש את הראיה על המציאות, ולהכניס בעם ישראל ספיקות: אולי הדבר האמיתי בעולם הזה לא קשור לתורה? אולי המימוש האמיתי שלי כרגע נמצא בארציות? זאת היתה כל כוונתם בגזירותיהם – להשכיח מעם ישראל שהעולם הזה מסתובב סביב המטרה של גילוי כבוד ה'. הם לא התווכחו על האמונה בעולם הבא. הם רק טענו שהעולם הזה לא קשור אליו.
במצב שכזה בו החושך התגבר, כבר לא היה כל כך ברור סביב מה העולם מסתובב. עם ישראל איבד את מלכותו, הקדושה כבר איננה מתגלית בעולם כדבר עליון שהכל כפופים אליו. כעת הרצון האנושי הגשמי מתגלה בעולם. הוא זה שעושה רעש, הוא זה שנראה מספק. המלחמה הגשמית שהיתה בחנוכה גם מתבארת בפוסקים כמלחמה רוחנית: להוכיח שאם נוכל למחוק את עם ישראל, המגלים את כבוד ה' בבריאה, וממילא להוכיח שגילוי כבוד ה' הוא לא באמת הסיפור האמיתי של הבריאה.
אך לא כן קרה. כנגד כל סיכויי הטבע, נופלים גיבורים ביד חלשים, רבים ביד מעטים. נשים לב: עם ישראל היה חלש, הנס לא היה שכוח הגבורה שלו גדל. מה שכן התגלה, שכל כוח, חזק ככל שיהיה, לא יוכל להפיל את עם ישראל. לא כי עם ישראל יקבל כוח יותר גדול, אלא מצד שהדבר מצד עצמו נמנע. הכוחות של העולם הזה מתוכננים באופן כזה שיהיה להם כוח עד הגבול בו הם רוצים לבטל את הרוחניות בצורה מקסימלית. עד כמה שמפגן הכוחות והעוצמות של מלכות יוון נראה כמציאות, הכל התפוגג בן רגע.
* * *
רבי נתן מבאר כי גם עכשיו מלכות יוון קיימת. היא נמצאת ביצר הרע של כל אחד. היצר הרע מתואר כ"מחשיך אנפי ברייתא", מעמעם ומחשיך את הרצונות לקדושה. בינינו, הוא טוען, זה לא מתאים לך. זה אולי נחמד בתור שכר לעולם הבא, אבל את עצמך לא תמצא כאן. לך תחפש את עצמך במקומות האחרים, כי בקדושה לא תמצא את עצמך. נגד כל הטענות הללו אנו משתמשים בנס חנוכה: נס המגלה שלא בלבד שהקדושה יכולה בכוח למחוק את הרע, אלא שהרע בטל מעיקר וכלפיה. המציאות של העולם הזה היא משהו אחר לגמרי – מציאות שבה הקדושה תמיד תישאר כיסוד הבסיסי ביותר של כל הקיום. לא משנה כמה הנתונים יראו שזה לא ככה – החלשים ינצחו, פשוט כי אי אפשר אחרת. כמו ניצוץ קטן של אור בחדר חשוך, המגלה לנו לרגע אחד שיש כאן הרבה יותר ממה שחשבנו, כך הנרות הללו שאנו מדליקים, מגלים לנו שיש הרבה יותר מן החושך הנראה לעין. את הדברים הללו אנו אמורים לקחת לעבודת ה' שלנו – את כל הכשלונות והחושך המתמשך, שלפעמים חודשים ושנים כבר שובת אצלנו, אף על פי כן אנו לא מטעים את עצמנו לומר שהחושך הוא מציאות. אנחנו יודעים ומאמינים שנפשנו קדושה משורשה, וסוף הטוב להתגלות – כי זה פשוט אנחנו.
מחר, עם הערב שמש, ירד עלינו היום העצוב ביותר בלוח השני היהודי – צום תשעה באב. ביום זה, כידוע, הוחרב בית המקדש הראשון והחלה שריפתו של בית המקדש השני. ביום זה אבל העם היהודי אבל מר. ביום זה שופך העם היהודי את צערו באמירת מגילת איכה ומקונן על החורבן ועל הגלות, על כי "קרא עלי מועד לשבור בחורי".
מגילת איכה מתארת לנו את החורבן, את חורבנו של העם היהודי כולו, את ירידתו מדרגה של "רבתי בגוים" לדרגה של "אלמנה" ש"אין לה מנחם מכל אוהביה".
על מה באמת אמורים אנו להתאבל? אם לעקוב אחר המקורות, האבל הוא על כמה דברים: על חורבן בית המקדש הראשון והשני, על כך שבית האלקים הפך להיות מקום ש"שועלים הלכו בו". על המוני בני העם היהודי שנהרגו, על חללי החרב והרעב, על עוללים ויונקים שרעבו רעב נורא עד שיצאה נשמתם ביסורי רעב איומים, או שהומתו באכזריות על ידי חיילי רומא צמאי הנקמה – ובעיקר, על גלות העם היהודי מארצו, מפני חטאיו, גלות שנמשכת עד יבוא שילה, גלות בה אנו ספוים ודוויים, גלות שעברה ועוברת עלינו ברדיפות איומות, במסעי הצלב, בהריגות ורציחות, בעלילות דם, בגזירות ת"ח-ת"ט, תקכ"ח ועוד עשרות ומאות רדיפות ועלילות, רציחות והריגות, ודם עמינו נשפך כמים, ונהרות נהרות של דם אחינו הקדושים והטהורים זורם אל ים יסורינו שאינו מלא, עדי יבוא שילה לגאלינו. על אלה אני בוכיה.
אבל זה לא הכל.
"על ידי אמירת תיקון חצות", אומר רבינו בליקוטי מוהר"ן (ח"ב קא), "יכולין לפרש שיחתו, את כל אשר עם לבבו, כמו על ידי התבודדות. כי מסתמא אין אומרים תיקון חצות על העבר, ועיקר אמירת תיקון חצות הוא על מה שנעשה עכשיו עם האדם".
לכאורה, תמוהים דברי רבינו. וכי אין אומרים תיקון חצות על העבר? הלא במפורש אומרים תיקון חצות על חורבן הבית ועל גלות השכינה. בפירוש אומרים בתיקון חצות "אוי לי על גלות השכינה, אוי לי על חורבן בית המקדש" ומדוע זה אומר רבינו "כי מסתמא אין אומרים תיקון חצות על העבר" אלא על מה שנעשה כעת עם האדם?
אין זו תמיהה כלל, ודווקא זאת בא רבינו להשמיענו.
כאשר ברסלב'ר חסיד עורך תיקון חצות, אין הוא בוכה על חורבן הבית דאז בלבד, זוהי סיבה חשובה ויסודית, כמובן, לבכיו וקינתו, אולם אין הוא בוכה רק משום שהשכינה גלתה לפני כך וכך שנים מביתה. הסיבה העיקרית לתיקון חצות הוא החלק האישי, החלק הפרטי שלו בגלות זו. החלק האישי, שלו, בכך שהשכינה עדיין לא "נגאלה" ולא שבה לביתה. החלק האישי, שלו, בכך שעדיין איננו ראוים לגאולה ולבנין בית המקדש. אם אמרו חז"ל "כל מי שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו", משמע כי אמנם כל יהודי צריך לבדוק עצמו "האם מבחינתי, מבחינת מעשי והשתדלותי, היה יכול משיח לבוא ובית המקדש להבנות היום?"
אין הבכי רק על גלות השכינה הכללית, ההיסטורית, שארעה לפני כך וכך מאות שנים; עיקר הבכי הוא על גלות השכינה האישית. למה אני – בעוונותי – גורם לגלות השכינה. מדוע אני – בעוונותי – מעכבה ואיני מאפשר לשכינה לשוב מגלותה…
חורבן בית המקדש אינו חורבן הבית, עצים ואבנים, עצמו. וודאי שגם זאת הסיבה, ואמנם, חז"ל, בדברם על האבל, מתארים גם את יפי הבית והדרו, אבל אין זו הסיבה המרכזית לאבל. בנין, אם נחרב, תמיד ניתן לבנות חדש במקומו. וכך אמנם מפרשים חז"ל: "מזמור לאסף אלקים באו גוים בנחלתך", שואלים חז"ל: מזמור לאסף? קינה לאסף ראוי היה לומר! ומשיבים: "אמר אסף שירה על שכילה הקב"ה חמתו בעצים ואבנים שבביתו ומתוך כך הותיר פליטה בישראל שאלמלא כך לא נשתייר משונאי ישראל שריד וכן הוא אומר כלה ה' את חמתו ויצת אש בציון" (קידושין ל"א ע"ב, עיין רש"י שם). פירוש: בחורבן הבית, עץ ואבן, יש גם שבח וסיבה לשירה: שאם לא כן היה הקב"ה שופך זעמו על עמו ח"ו (וכן אומרים חז"ל, שכאשר ביקש דוד המלך לבנות את בית המקדש, אמר לו הקב"ה "לא אתה תבנה לי בית", ושאל דוד לקב"ה מדוע, "אמר לו [הקב"ה], גלוי וידוע לפני שישראל עתידים לחטוא, ואני מפיג בו חמתי, וישראל ניצולים. ואם אתה בונה אותו, הרי הוא קיים ואינו חרב לעולם. אמר לו, והרי הוא יפה. אמר לו, מוטב שאפיג בו חמתי ומחייבו והן ניצולים. מדרש תהלים מזמור ס"ב]. בתיאור יפי הבית והדרו הגשמי, חז"ל נותנים לנו סיבה שתקל עלינו לעורר את ליבנו לאבל, אבל ברור שהאבל עצמו הוא רוחני הרבה יותר מאשר גשמי.
הבית שבנה הורדוס היה אחד המבנים היפים בתבל, אומרים חז"ל. "מי שלא ראה בית המקדש [שבנה הורדוס] בבנינו לא ראה בנין מפואר מעולם" (סוכה נא ע"ב). עד כדי כך היה הבנין ידוע לתהילה, עד כי, כך מקובל, טיטוס קיים התייעצות עם מפקדיו האם להחריבו או לא – עד שהחליט לבסוף להחריבו, כדי למוטט את המורל היהודי, משום שידע כמה חשוב בית המקדש לעם היהודי ואיזה מקום מרכזי הוא תופס בחייו של כל יהודי. אבל, ריבונו של עולם, על זה אנחנו אבלים? על זה אנחנו מצטערים? על יופי הבנין שנחרב לפני כמעט 2000 שנה?
לא לגמרי. אנחנו מתאבלים עלינו, על עצמינו! עיקר אבלינו הוא על כך שאנחנו לא מאפשרים את בנין בית המקדש, על המשמעות הרוחנית של זה. על כך שבגלל מעשינו אנו, בזמן הזה, השכינה גולה מאיתנו כעת, ברגע זה; על שאיננו מאפשרים את בנית בית המקדש שבלב, לבורא עולם. על כך שאנו מרחקים, כביכול, את הבורא מעצמינו. זו הסיבה לאבל, מעבר לכל סיבה אחרת.
וזו כוונת רבינו הק', "ועיקר אמירת תיקון חצות הוא על מה שנעשה עכשיו עם האדם". על מה שנעשה עכשיו. על הגלות הפרטית, על חורבן בית המקדש הפרטי, על גלות השכינה הפרטית, מליבנו, מעצמינו.
זהו החורבן, זוהי הגלות, זהו האבל.
רבינו הק' אמר "ביני ובין משיח אין שום הבדל, רק שלמשיח ישמעו".
רבינו הק' נותן לנו את הדרכים לבא למצב של גאולה פרטית, למצב בו בית המקדש שבלב יבנה, מצב בו השכינה תשרה בתוכינו. כמובן, גם אז תחסר לנו הגאולה הכללית, אבל לגאולה הפרטית, יש לנו את הדרך לבא, כפי שאמר רבי נתן "משיח שלי כבר הגיע".
יהי רצון שנזכה להתאבל באמת על החורבן, הכללי והפרטי והעיקר – שנזכה לגאולה הפרטית והכללית במהרה.
חנוכה מלשון חינוך, כלומר – שיתעורר לחנך עצמו בעבודת השם. כי כל מי שרוצה לחנך עצמו בעבודת השי"ת, יכול להמשיך על עצמו שמן משחת קודש, ולהדליק נר מאור תורתם של הצדיקים האמיתיים, שגילו והמשיכו את תורתם ממקום שהמשיכו, עד שכל אחד יכול למצוא את עצמו בתורתם, שתאיר לו לנצח לצאת מאפילה לאור גדול.
(הל' אבידה ומציאה ג' ז')
ימי החנוכה מסוגלים מאוד להתחיל ולהתחנך מחדש בעבודת השם, מפני שאז מתגלה עיקר התפארותו של השי"ת בכנסת ישראל (שזוהי כל עבודתנו בחנוכה – לגלות אור ההתפארות שהוא בחינת אור נר חנוכה). ועיקר ההתפארות שהקב"ה מתפאר בישראל היא, בעזות והעקשנות של איש הישראלי, שעל אף שמפילים אותו בכל פעם מחדש, הוא מתחזק בכל עת בעקשנות גדולה, ואינו מניח להפיל את עצמו בשום אופן.
(הל' ברכהמ"ז ד' י"ב)
בכל לילה מלילות החנוכה אנו מוסיפים עוד נר. ויש בזה רמז נפלא, כי נרות חנוכה מרמזים ליראה, ויראה טבעית מכלה שנותיו של אדם, ואילו יראה דקדושה מוספת חיים, בחינת 'יראת ה' תוסיף ימים', וזה בחינת השמן המועט שדלק ח' ימים. ועיקר אריכות הימים היא – להוסיף בכל יום בעבודת ה', שזה בחי' מעלין בקודש.
(הל' קדושין ב' ה')
המאמר 'נר איש וביתו' מורה על כך שיש התפארות כללית שהשי"ת מתפאר עם כלל ישראל. והמהדרין להדליק נר לכל אחד ואחד מורים בזה שהשי"ת מתפאר עם כל אחד ואחד באופן פרטי. והמהדרין מן המהדרין מוסיפים והולכים מא' עד ח', וזוהי בחינת ההתפארות בפרטי פרטיות, שהשי"ת מקבל מכל 'אבר' של [עם] ישראל, אפילו מהגרועים ביותר. ועל ידי ההתפארות הזו נמשך קיום העולם בכל יום ויום.
(הל' טוען ונטען ה' י"ג)
נתינת השמן
בנתינת השמן בנר חנוכה ראוי לזכור ששמן מרמז לגדולה והתפארות. היוונים בקשו להחשיך את אור הצדיק, לטמאות ולקלקל את ההתפארות של כלל ישראל. אולם ע"י הצדיק האמת שהוא בחינת פך החתום בחותמו של כהן גדול, מתגלה ההתפארות שיש בכל או"א מישראל בפרטי פרטיות.
(הל' טוען ונטען ה' י"ג)
כשנותנים את השמן לתוך הנר, ראוי להתעורר ולזכור ששמן מרמז לדעת הקדושה של התורה הקדושה. זהו הזמן להשתוקק וגם לקבל על עצמנו שבכל יום ויום נברח אל התורה הקדושה, כי רק עי"ז נזכה להפשיט מעלינו את הבגדים הצואים, הגורמים העיקריים לכל המניעות והירידות בעבודת ה'.
(הל' בציעת הפת ה' יד)
בשעה שיוצקים את השמן, זהו הזמן לבקש מאת השי"ת לזכות לשמירת המוחין, ושמירת הברית.
(הל' ברכהמ"ז ג' י')
כוונת הברכות
ל'הדליק נ'ר ח'נוכה ר"ת נח"ל
בתיבות להדליק נר חנוכה מרומז השם הקדוש נח"ל שהוא ר"ת של 'נפשינו חכתה לה". והנה השם נח"ל נמשך מעולם הבינה שהוא עוה"ב. ועיקר שעשוע עוה"ב הוא בחינת התודה וההודאה. לכן בימים אלו ראוי להתעורר ולהרבות מאוד בתודה והודאה, כי מתוך ההודאות מתעורר זכרון הישועות והחסדים שעשה עימו השי"ת, ומתוך כך הוא מתחזק לחכות ולצפות תמיד לישועת ה' בבחינת נפשנו חכתה לה'- נח"ל.
(הל' כלאי בהמה ד' י"ג)
נ"ר בגימטריה ג׳ יחודים
בתיבות הברכה להדליק נר חנוכה מרומזים שלושת הייחודים הנוראיים של בחינת נ"ר (כי נ"ר בגימטרייא שלשה יחודים בשמותיו של הבורא) שזהו הייחוד השלם שנעשה בהדלקת נרות החנוכה. שלושת הייחודים הללו רומזים לשלוש נקודות. נקודת הרב, נקודת החבר, ונקודת עצמו. ראוי לזכור ולהתעורר בשעת אמירת הברכה, שעל ידי ג' נקודות הללו המאירות בשעת הדלקת הנר, יזכה להדליק, להאיר ולעורר לבו לעבודת השם.
(הל' ברכהמ"ז ג' יד)
כוונת ההדלקה
בהדלקת הנרות אנו ממשיכים אור נפלא וגבוה מאד, עד למטה מעשרה טפחים. ובכך נוכל לקחת לעצמנו חיזוק עצום. שאע"פ שישועתנו השלימה ברוחניות עדיין רחוקה מאיתנו בתכלית, (בחינת נר חנוכה אסור להשתמש לאורה) אעפ"כ הלא זוכים אנו לחטוף בכל פעם תורה מצוות, להניח תפילין וכו' ולהדליק נר חנוכה בתוך בתינו ממש.
(הל' שילוח הקן ה׳ יי)
אור הצדיק
בהדלקת הנרות ראוי לזכור שהנר רומז לצדיק (בחינת 'אמרו צדיק כי טוב', 'וירא אלקים את האור כי טוב'). ויתעורר להשתוקק לקבל מהצדיק כח להכניע את מלכות הרשעה המבקשים לבטל אותנו מעבודת השם. ולכן אנו מדליקים למטה מעשרה, ששם מקום אחיזתם.
(הל' חנוכה ב' א')
מזמור שיר
בשעה שאומרים "ארוממך ה' כי דיליתני וגו' שוועתי אליך ותרפאני וגו' העלית מן שאול נפשי וגו'" ראוי להתעורר ולהודות להשי"ת, לברכו על כל החסד שעשה אתו, שאע"פ שעובר עליו מה שעובר, אעפ"כ הלא זוכה הוא לחטוף הרבה הרבה תורה ומצוות וכו'. ואח"כ אומרים "ואני אמרתי בשלוי בל אמוט לעולם וגו' הסתרת פניך הייתי נבהל וגו' אליך ה' אקרא וגו' מה בצע בדמי וגו'" דהיינו, שחלילה לאדם לטעות ולומר שכבר נתקרב, וישועתו שלימה, כי עדיין צריכים לצפות לישועה הרבה. ותיכף חוזרין לשמחה והתחזקות ואומרים "הפכת מספדי למחול לי וגו'" כי תיכף כשיודע את עוצם ריחוקו צריך לזכור ברחמיו וחסדיו יתברך. ואז מסיימים "למען יזמרך כבוד ולא ידום" כי השי"ת משפיע ישועות בכל יום כדי שנזמר לו מחדש.
החיים קשים לו כל כך, עול הפרנסה מעיק עליו עד דכדוכה של נפש. הוא נמצא בסבך של צרות, מבית ומבחוץ. הוא משווע לעזרה.
"אולי" – פונה אליו מאן דהוא – "תתפלל שתצא מדעתך? כך לא תרגיש כלום, תוכל לשוטט ברחובות מבלי לדאוג לאיש, לא תזדקק לדירה, אף לא לפרנסה – ממש חיים מאושרים"…
הוא מביט ניכחו בתימהון; 'כנראה' – חושב הוא לעצמו – 'כבר נסתרה בינתו של 'מציע' זה; אחרת, איך עלתה בדעתו הצעה מוזרה וחסרת שכל שכזו?!'
האדם, נזר הבריאה, התעלה מעל כל הנבראים בגלל שכלו. ככל שהאדם מבין יותר, כך הוא גם צריך לעמוד בתנאים הנדרשים בהתאם לשכלו, מה שגורם לו כמובן לקשיים מרובים. אך על אף כל הקשיים שהשכל מביא בעקבותיו, איש לא מוכן לוותר על שכלו.
זו גם הסיבה שכאשר אדם יודע באמת שהוא מתנהג כטיפש, הרי הוא נמנע מההתנהגות הטיפשית. הוא יכול להשלות את עצמו שהוא נוהג בשכל, אך כשמתברר לו שהוא נוהג כטיפש, הוא נמנע מלהמשיך בכך.
לפיכך הירבו חכמי התורה להוכיח לאדם שהתנהגות על פי התורה הינה השכל הישר, כי זו לא רק שאלה של צידקות מול רשעות, אלא של שכל מול טיפשות, וכאשר אדם מכיר בכך שהוא עושה מעשה טיפשי, הרי זה עוצר בעדו מלעשות זאת שוב. זה איננו ציווי שכופה עליו להתנהג כך, אלא הוא עצמו כבר לא חפץ לעשות זאת. ההכרה הזאת גם מונעת ממנו לחפש תירוצים והצטדקויות על התנהגותו הרעה, במקום לחפש עצות איך להפטר מהתנהגות זו.
הלא זוהי תוכחתה של התורה לכל מי שמתרחק מדרכי הטוב והולך ליהנות מהבלי עולם הזה; היא קוראת להם: "עד מתי פתאים תאהבו פתי!" (משלי א). בתוכחה זאת היא פונה אל השכל שבאדם: 'למה הינך אוהב דברי שטות ופתיות?!'
רבינו הקדוש מגדיר את מהותה של הסיטרא-אחרא: "שאינה חפצה בחכמה ושכל, בבחינת 'לא יחפוץ כסיל בתבונה' " (ליקו"מ ח"א א). ההבנה הזאת מעוררת באדם רצון עצמי להלחם ברע, ומונעת ממנו הונאות עצמיות.
ההליכה אחר האמונה המקובלת לנו ממשה רבינו נתפסת אצלנו כצידקות מסויימת, אך רבי נתן מגלה לנו, שזוהי החלטה שכלית טהורה שההיפך שלה הוא שיגעון גמור.
בחיי המסחר – הוא מסביר – מבין כל אחד שכאשר מישהו מקבל מכתב מסוחר נאמן השוהה מעבר לים וכותב לו שעתה היא העת לנצל את ההזדמנות וכדאי למהר מאד לגמור עיסקה על סחורה פלונית המצויה ברשותו וכך ירוויח הון עתק – הרי פשוט שהשכל מחייב לעשות זאת.
אבל סוחר שיעמוד באותה שעה ויחשוב: 'למה באמת הסחורה הזאת נחוצה באותה מדינה?' וירצה להבין זאת כאן ועכשיו, ובתוך כך יעברו הימים היקרים שבהם ניתן להרוויח – נחשב לטיפש מטופש ולכלימתו לא יהא גבול.
כך ויותר מכך, בלי שיעור, צריכה להיות הבנתנו לגבי המסחר הנצחי: משה רבינו, הסוחר הנאמן, גילה לנו איך שאנחנו יכולים להרוויח, במה כדאי להשקיע, מה גורם להפסדים גדולים ואיך ניתן לגרוף רווחים עצומים.
הצדיקים הבאים אחריו הוסיפו ללמד אותנו בפרוטרוט על הרווחים הנפלאים שאותם ניתן לרכוש על ידי כל נקודה טובה, על ידי כל התאמצות קטנה ורצון טוב; הם גילו לנו את ערכה של כל התגברות על הרע, גם כאשר הכל נראה מובס וחסר תוחלת.
אך האדם בשכלו הדל, לא מבין זאת; הוא עומד וחוקר: 'בשביל מה זה טוב?'… הוא לא מבין למה זה כדאי לו – ובתוך כך חולפים להם ימים יקרים מפז שבהם הוא אמור להצליח ולרכוש הון מופלא.
"כי בודאי מי שחוקר בזה – מלבד מה שהוא רשע ואפיקורוס וכו', אף גם הוא שוטה ואויל ופתי ומשוגע, שרוצה להיות חכם להרע, לחקור אחר איש נאמן כזה, ורוצה לידע דוקא בדעתו ולהבין בשכלו, מדוע יצליח בזאת הסחורה. היש פתי מזה?!"
הבה נפתח עיניים ונבין: האמונה היא השכל הישר. מי שבינת אדם במוחו מחוייב – מצד השכל האנושי – ללכת אחרי ה'סוחרים הנאמנים' שהכירו היטב את דרכי ההצלחה האמיתית. זו לא רק צידקות; זוהי החכמה הפשוטה והמחוייבת ביותר!
'האנדרלמוסיה כאן חוגגת' השופט העליון היה נבוך וזועף. שוב התפוצצה בעיר פרשת הונאה מביכה, הפעם בבנק המרכזי. על מערכת המשפט הוא מפקח היטב. הניירת מסודרת, צווים ברורים יוצאים מדי יום חתומים. פסקי דין וחוקה מעודכנת. ובכל זאת, המקרים האחרונים מעידים על משהו שיצא מכלל שליטה.
בדק בית יסודי יותר חשף את הפרצה. מנגנון השיטור הכניס לשורותיו שוטרים צעירים ונעדרי ניסיון. הגניבות הגדולות מתרחשות תחת לאפם של אנשי החוק. הם אינם מסוגלים להבחין בין מקור לזיוף, חסרה להם תקיפות משום שמעולם לא עברו הכשרה. לא ראו מימיהם איך נראית פעילות ציבורית תקינה וישרה. כפי שמעולם לא נחשפו לתככים המתוחכמים של כנופיות הפשע.
השופט הורה על צעד פשוט. להוציא את השוטרים המתחילים לסיור של התנסות. יבקרו מעט בשכונות הפשע, יילמדו על החיים מצידם האפל. גם יבלו תקופה בתחום שיפוטה של מערכת שיטור תקינה. יילמדו איך נראים חיי ציבור תחת מרותה של חוקה יציבה ותקינה. ההיכרות עם הטוב והרע, תחשל אותם לאנשי חוק איתנים.
* * *
מערכת המשפט היא אחת המערכות החיוניות יותר בכל חברה מתוקנת. "אילולא מוראה של מלכות איש את רעהו חים בלעו". סדר ומשפט הם אבני היסוד של הקיום האנושי. משפט מעמיס על הכתפיים הסוררות עול של מחויבות. כמו בכל מדינה מתוקנת, גם בעולם הקטן היא הנפש, המשפט הוא יסוד הקיום. הוא המחנך המורה ומבדיל בין טוב לרע, בין מעשה מועיל לאיוולת. אדם שמסגל לעצמו משפט יומיומי מול האמת, לעולם לא יוכל לצבור טעויות רחוקות מדי. תמיד כעבור כברת דרך, ישיב אותו המשפט אל התלם והיושר.
מהסיבה הזו ממנה כל מדינה מתוקנת שופטים. מהסיבה הזו אמור גם כל אדם להציב בנפשו פנימה שופט.
לשוב אל נקודת ההתחלה
אלול הוא זמן של משפט. בשלהי שנה מתעוררת מחדש השאלה 'היכן אנו עומדים מול מה שהיינו אמורים להיות'. החודשים שחלפו יחד עם עשרות שבועות ומאות ימים הכילו המון פעולות וצעדים. כמה מהם היו ישרים וצודקים – מי יודע. ממרחק של שנה, משתוקק כל אדם לשוב לשם, אל נקודת ההתחלה הישרה והטהורה. אל המקום הנכון והאמיתי שאת תוארו כמעט ושכחנו. לשם כך עוסקים כעת בתשובה. מבקשים דרך, מתחקים אחרי העקבות.
העיסוק בתשובה מוביל אותנו לקבלות והחלטות נפלאות. חלקן ברות יישום וקיום, אחרות פחות. ההתעוררות והשאיפה להיטהרות עשויות להחריד את שלוות השכחה ולחולל בנו אי אלו תמורות לטובה. סדרים חדשים והספקים גדולים יותר. ובכל זאת, כשעושים חשבון נפש נוסף ומעמיק יותר, מגלים איך תחומים רבים נותרו עדיין בחוץ לגמרי. נעדרי פתרון, ואף גרוע מכך, נעדרי כל כיוון לשינוי עתידי. הרגלים פסולים של שנים קשים לשינוי, והאדם מוצא עצמו מדשדש שוב ושוב באותם מעשים נושנים ובלתי משתנים.
השלב הבא הוא ייאוש. אם התעוררתי, ניסיתי, התחלתי ובכל זאת לא הצלחתי. אות מוחלט הוא שאינני יכול. 'התשובה', קובע המיואש לעצמו 'שייכת לצדיקים ואנשים יציבים. כאלו שמקבלים החלטות, מיישמים ומסיימים. אינני כזה ולעולם לא אהיה'. אלול במשנתו של מיואש, הוא חודש של ריגול בחדרי הבטן. היכרות מחודשת עם החידלון והעדר הפתרון. הפנמה עמוקה יותר של העובדה המוסכמת שתשובה איננה ברת השגה באמת.
בין שופט לשוטר
ההתחלה אם כן היתה בסדר. משפט ערכנו, השופט שבנו פעל היטב. אם נתבונן נגלה, שחסר לנו פשוט שוטר. כח זריז ומעודד שיוביל אותנו מקבלת החלטות לביצוע מעשים. כך ינובו גם תוצאות.
בפרשה נאמר "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך", משפט הוא בירור והבחנה. אולם, גם לאחר המשפט עדיין קיימים גורמים רבים המקלקלים את תוצאות המשפט. הרגל פסול, שכחה והיסח דעת, מובילים את הנפש פעם אחר פעם אל אותה נקודה נבוכה של קודם משפט. לשם כך יש צורך בשוטרים.
על מנת להציב בנפש שוטר שכזה יש לחשב "הפסד מצווה כנגד שכרה, ושכר עבירה כנגד הפסדה". כח השיטור והשלטון על פעולות הגוף והנפש נרכש מתוך הכרה עמוקה ובהירה בין טוב לרע. הסיבה העיקרית לכך שאיננו מצליחים לחולל בנפשנו שינוי של ממש, הוא הטשטוש בין טוב לרע, ושכחה תמידית של הגורמים והסיבות שהובילו אל הטוב והרע. בשעה שההכרה חורטת על קירות הלב היטב את הזיכרון הטוב שנולד ממעשה טוב. ולעומתו, את המרירות הכואבת פרי מעשה שאיננו טוב. מתכונן ונבנה בנפש כח האיפוק והשליטה.
על שערי נפשנו נוכל להציב שוטרים שיפקחו עין על הרגלינו, שעה שנלמד את עצמנו ונשנן היטב, כמה עונג ושמחה, חירות ושלווה יש בכל פעולה טובה. ולהיפך, לאלו מקומות נמוכים הובלנו על ידי מחשבה אחת שאיננה טובה. בנוסף, אמור גם כל שוטר יעיל וטוב, להיות מסוגל לזהות גנב גם תחת מעטה תמים ומצטדק. באותה מידה, מוכרח כל אדם לפתח בנפשו חוש של אמת ויושר שירחיק מעליו מלכתחילה כל פיתיון של היצר.
הכח הזה נרכש מתוך התבוננות. מי שמפקח על מעשיו ומתבונן בעצמו, מגלה אט אט מה גורם לו עצבות ומה מביא בליבו שמחה. אנה לקחה אותו שעה של עצלות, ולהיכן רוממה את רוחו זריזות רעננה. כך הופך האדם פיקח, מכיר את היצר גם תחת מעטה של מצווה מדומה, חומרה יתרה או כעס של דחיקת השעה. שוטר אמיתי הוא כזה המכיר איך נוקטים זהירות בשעה של עליה, ואיך מונעים תאונות בירידה תלולה.
ימי אלול הם זמן חינוך והכנה לכניסה נכונה בשערי הקדושה. את הכנת הנפש למשפט ושיטור נכון, אנו עושים מתוך ההכרה בנועם הקדושה. מתוך הבנה מעמיקה שהשי"ת מצוי תמיד עמי ואצלי, גם בעליה וגם בירידה.
עיקר ההתחברות והדבקות להשי"ת היא על ידי התפילה, כי התפילה היא שער שדרך שם נכנסין להשי"ת, ומשם אשתמודעין ליה – מכירים אותו (ע"פ ליקו"מ תנינא סי' פ"ד).
בתפילה אנו מדברים עם השי"ת ומשבחים ומפארים אותו, מבקשים ממנו את כל צרכנו, ועל ידי זה אנו מתקנים את מלכות ה'. שהרי כעת בגלות מלכות ה' נעלמת ונסתרת, נדמה שהכל מתנהג מעצמו על פי טבע ומקרה, לא מכירים שיש מלך שמנהיג הכל, ולכן עיקר התיקון הוא תפילה. כי לא די בזה שנאמין ונדע את מציאות האמת, שהרי בידיעה לבד אולי הכחשנו את השקר, אבל עדיין אין זה חיבור. חיבור והתקשרות בפועל נעשים דרך דיבור ושיחה, שהם הביטוי המעשי של האמונה. כאשר אנו באים לפני ה' ומודים לו על כל דבר טוב שעשה עמנו, משבחים אותו ומדברים בגדולתו לפניו, ומעלים את כל הבעיות והקשיים, בזה אנו ממליכים את ה' עלינו ממש, לא רק בהסכמה רעיונית.
יש בזה, כמובן, כמה וכמה דרגות, כי ככל שאנו מוציאים את הדיבור יותר מעומק הלב, מתוך השתוקקות ואהבה, כך באמת נעשה חיבור גדול יותר, כי זה ברור שחיבור והתקשרות תלוי כפי גודל החשק שיש בדיבור.
איך אפשר לזכות להתפלל לה' מתוך התעוררות של חשק אליו?
בענין זה אפשר הרבה לכתוב ולבאר, שהרי בכל ספרי הצדיקים מדובר רבות מענין התפילה, איך לזכות להכניס את כל הכוחות לתפילה, ולהתעורר לזכור בשעת התפילה שאנו עומדים לפני מלך רם ונשא וכו'. אבל בכל זאת נתמקד בנקודה עיקרית מאוד.
עלינו להתבונן למה באמת קשה לנו להתעורר בהשתוקקות להשי"ת, והרי כולנו אוהבים את השי"ת, כולנו מסכימים למות בשבילו, אז למה אין אנו חשים תחושה זו כל הזמן, לפחות בשעת התפילה, שאז אנו מדברים ישירות עם השי"ת?
התשובה לכך היא פשוטה, ההשתוקקות שיש לנו להשי"ת באה מכח הנשמה שבתוכינו. בכל אחד מישראל יש נשמה קדושה ששורשה למעלה ממקור עליון מאוד, שלכן טבע הנשמה שהיא משתוקקת תמיד לשוב אל דודה למקור חוצבה.
אלא שבכל זאת עדיין לא זכינו לשלמות אור הנשמה, וצריך לראות להגדיל ולהשלים את הנשמה בתוספת חלקיה. וככל שנשלים את חלקי הנשמה שלנו כך ממילא יאירו הם בתפילתנו שנוכל להתפלל ולהוציא מפינו דיבורי שבח והודיה או בקשות, מתוך לב מלא געגועים להשי"ת.
אבל איך זוכים להשלים את הנשמה?
על ידי לימוד התורה שאנו לומדים בשביל לשמור ולעשות.
כי זאת יש לדעת ולזכור שהאותיות של התורה הקדושה, אינם סתם אותיות וצירופי מילים המעבירים מסר מסויים, אלא יש בהם קדושה גדולה, כי האותיות הקדושות הם ניצוצות נשמות, שם מושרשים כל נשמות ישראל, וכל חלקי נשמותינו נמצאים באותיותיה.
ובאמונה זו יש לנו לגשת ללימוד, בכל עת בה אנו פותחים ספר ומתיישבים ללמוד, לכוון ולחשוב שהלימוד הוא בשביל לשמור ולעשות את רצון ה' המתגלה בספר הזה. אם זה ספרי הלכה או ספרי צדיקים, אז יש לחפש להוציא הלכה פסוקה, עצה והבנה חדשה בהתקרבות לה'. ובשאר חלקי התורה אשר לא תמיד יש בהם הוראות מעשיות, יש ללומדם מתוך כוונה טהורה, שנזכה על ידי הלימוד הזה לעבוד את ה', ולהאיר אור חדש בנשמתנו.
וכאשר אנו לומדים מתוך רצון להדבק בקדושת האותיות, לקבל להשלים את חלקי הנשמה המונחת באותיות תורתנו הק', אזי בלימוד זה אנו בונים את האתערותא דלתתא שלנו, ובעת שאנו עומדים להתפלל, אזי כל אותם ניצוצי נשמות הקשורים באותיות התורה שלמדנו באים אלינו, ומעוררים אותנו בכיסופים גדולים לה', כי הם רוצים להיכלל בהתגלות מלכות ה', ובאים להתחדש בתוספת אור המתגלה בתפילה.
ומשום כך יש להשתדל מאוד ללמוד לפני התפילה, לפני מנחה וערבית, וכן לפני ההתבודדות והשיחה בינו לבין קונו. כי תפילה שבאה אחרי לימוד תורה היא ענין אחר לגמרי, כי התורה מעוררת בלב את הכיסופים, ומאידך התפילה מחדשת את הנשמה שקבלנו בתורה שלמדנו.
ובפרט לפני תפילת שחרית, וכמו שהקפידו אנשי שלומנו לקום בחצות או לפנות בוקר, להתכונן לתפילה, שבשעה זו הלימוד יותר במחשבה אמיתית ונקייה, מתוך כוונה לקבל את חלקי הנשמה, לחפש להתעורר בתשוקה להשי"ת. (וגם מי שאין זוכה לקום לפנות בוקר, לפחות לחטוף איזה דיבור של תורה לפני התפילה, בכדי להגדיל אור נשמתו).
ולכן גם יש להקפיד שלא לדבר לפני התפילה, כדי לחבר בין התורה לתפילה.
ואשרי מי שזוכה ללמוד ספרי צדיקים המגלים דרכי עבודת ה', איך לבוא לאהבה ויראה וזכרון האמונה בהשי"ת, לפני התפילה. שאז אפשר לראות בחוש, איך אור הדעת של התורה, דיבורי הצדיקים שלמד, מאירים לו לתוך תפילתו, ומעוררים בו כיסופים ורצונות להשי"ת.
ובפרט כאשר הולכים להתבודד ולהשיח את הלב לפני ה', על פי תורה שלמדנו, להתפלל לקיים את הנלמד, ולקשר את כל מה שעובר עלינו על פי התורה, אזי אור הנשמה שקבלנו מתחדשת מאוד באור התפילה, ונעשה תיקון גדול לשכינה, בהיות התפילה מחוברת לאור התורה, ונעשה התקשרות ויחוד גדול ביותר.
* * *
אך גם לאחר כל זאת נדגיש, שגם מי שאין לו את ההתעוררות המדוברת בעת הלימוד, יש ללמוד מתוך אמונה פשוטה בכל דיבור של התורה הקדושה, שיש בכוחה להוסיף ולהשלים את נשמתנו, ובוודאי שתועיל לנו ברוב הזמן להתעורר להשתוקק לה' בעת התפילה, ובפרט אם הלימוד הוא בהתקשרות לצדיק.
ואדרבא כוונה פשוטה זו, יש בכוחה להוציא מאתנו הרבה לחצים וכעסים פנימיים שיש לפעמים בעת הלימוד, על כך שאין אנו מצליחים בלימוד, או שאין אנו מבינים או שאר מחשבות על העבר וכדומה, כי אנו סך הכל חוטפים קצת לימוד מתוך מחשבה של רצון להתקרב לה', ומה יש להתבלבל.
"התלמיד פשוט דועך", המלמד הבחין בכך והיה מודאג. הוא ניסה לדובב אותו, לדבר על ליבו, אך מאומה. נראה כאילו קבע הנער לעצמו תווית של 'לא יוצלח', חשב המלמד והגה רעיון – המפקח הקפדן, זה שהכל יודעים שמעולם לא יצאה מפיו מילה טובה של שבח על תלמיד, אם הוא ירעיף על הילד שבחים וחיזוקים, הדברים יהיו חייבים להתקבל לגמרי אחרת.
* * *
כדי לצלוח את העולם הזה בשלום, אין ברירה, מוכרחים פשוט להתחזק. לא פעם אחת, אף לא פעמיים, למעשה אין לזה שיעור. ההתחזקות היא גלולת רפואה ויש ליטול אותה בכל הזדמנות. על דברי תורה אמרו חז"ל, שהם דברים הנצרכים לחיזוק מדי יום. אין דרך אחרת, כדי לאחוז בקודש יש לשאוב עידודים וחיזוקים שוב ושוב.
החיזוק הוא צורך בסיסי, יש מי שמודע לצורך הזה ואף דואג למלאות אותו כראוי, ויש מי שטרם למד על כך. מן הסתם החיים עדיין לא הראו לו פנים זועפות, והוא עוד לא פגש התמודדות של ממש. אבל למעשה, כל אחד זקוק לכך.
מהי התחזקות?
כפי שמקובל בין בני אדם. טפיחה על השכם, מחמאה מתוך הלב. מילים של עידוד, ובעיקר – הענקת תחושה טובה: 'אתה חשוב', 'אתה נצרך'. אדם אינו זקוק להרבה מעבר לכך, הוא צריך רק משב של רוח חיים, תחושת ייעוד, וחיזוק התקווה.
את המזון הזה, יש להעניק גם לנשמה הטהורה. וניתן לדלות אותו רק מתוך האמונה. אדם מוכרח לדעת את חשיבותו, את ערך פעולותיו הטובות, ואת מקומו המרכזי בהשלמת תיקון העולם. הידיעות הללו השאובות מתוך האמונה, מעניקות לנפש את החוסן והכוח לעמוד לאורך זמן בקשרי מלחמת היצר, ולהמשיך לטפס ולעלות אל פסגות נוספות של התקרבות והתעלות.
בפירוש ניתן לומר, שכל הצלחתו הרוחנית של אדם, תלויה במידת פתיחותו ומוכנותו להטות אוזן ולקבל באמת את החיזוק.
כשאין כוח להתחזק
מכל המצבים הקשים שעלולים לבוא על אדם, אין קשה ומסוכן כמו מצב בו הוא נואש מלהתחזק. ישנם תקופות שכאלה; הכל מעיק ומפריע, מטריד ומאיים, והאדם מוצא את עצמו מותש, ואין כוח במותניו לאסוף את שבריו ולהתחזק. במצב אומלל שכזה שרויים רבים, שבאמת מצבם אינו כה קשה או מסובך, אלא שהם אינם מתעקשים להתחזק.
במצב שכזה עמדו כלל ישראל כעת, בפרשת השבוע דידן. התקופה – לעת קץ ארבעים שנה במדבר. מטבע הדברים העייפות כבר מכריעה, התשישות נוראה, והנטל כבד. ובמצב שכזה קשה מאוד להתחזק.
על הרקע הזה הביא לנו הקדוש ברוך הוא את החיזוק הגדול ביותר.
לפתע פתאום, מופיע בראש ההרים השונא הגדול שהוא גם מכשף גדול – בלעם, והוא משתדל בכל דרך להטיל על עם ישראל קללות קשות.
מדוע נכתבו בתורתנו הקדושה כל דיבוריו של בלעם, ברכותיו – שאמורות היו להיות קללות נמרצות, וכל מעשה בלק ומזימותיו החשוכות?
יסוד גדול בדרכי החיזוק מונח כאן. זמנים יש, שאדם כה עייף ומותש מטלטולי נפשו, שאוזניו אינן מסוגלות אפילו להאזין לקבל דיבורים של חיזוק. כן, יש זמנים שכאלו, וכל אחד מאיתנו מכיר אותם היטב. אך מאחר וכאמור, החיזוק הוא סם החיים, אם כן במציאות כמו שלנו, לא לשמוע חיזוק, משמעותו חלילה, למות מוות רוחני. מה עושה אב רחמן בשעה שבניו האהובים זקוקים נואשות לחיזוק, אך אבוי, הם אינם מסוגלים לשמוע?
מביא השי"ת את גדול האויבים, את הצר והשונא, את המתחרה הגרוע ביותר – זה שעיניו הרעות משקיפות ומצפות רק לזהות חיסרון וקלקול, וכל חולשה ונקודת תורפה בנפשם של ישראל. הוא מביא אותו ממרחקים ומעמיד אותו בראש צורים. וכעת, כשהקללה כבר מונחת על לשונו, מהפך השי"ת את דבריו, ומכריח את השונא לומר בקול גדול שבחים נפלאים שלא שמעתם אוזן. לפאר ולרומם, להעצים ולהדגיש את כל הנקודות הטובות שיש בישראל.
חיזוק שכזה מסוגלים לשמוע, גם אוזניים שאינן קולטות מאומה.
להפנים את החיזוק
אך אין די בשמיעת חיזוקים. כדי להפוך את החיזוק לסולם עליה, מוכרחים לדעת גם איך לקבל ולהפנים אותו עמוק בתוך הלב, ולהוציא אותו מכח אל הפועל.
ברכותיו של בלעם אכן היו שירה של חיזוקים נפלאים, שהורעפו ברחמי השי"ת על נשמות ישראל, אך לא כולם ידעו איך לקבל את החיזוקים הללו. וכך, תיכף ומיד לאחר מכן אירע מעשה שיטים.
בורא עולם משלשל לנפש כל אדם סיבות וקולות, רמזים ואותות, של חיזוק והתרוממות. אך על האדם מוטלת האחריות לאחוז בחבל, ולטפס כלפי מעלה בעקבות החיזוק. שאם לא כן חלילה וחס, יהפכו החיזוקים עצמם למעשה שיטים, מעשי שטות ושיגיון. אחרי ששומעים חיזוק, אסור ללכת לישון, זה הזמן ללכת בעקבות הדברים, להתחזק ולהיות לאיש.
עומדים אנו על מפתן שלושת השבועות. הגלות היא חלישות הדעת, והיא הקללה של בלעם. כדי להמשיך את אור הגאולה, יש לדעת איך לקבל בימים הללו חיזוק. ובאמת, דווקא בזמן האבל והבכי, מרעיף עלינו השי"ת חיזוקים ותנחומים, ודווקא מתוך הדמעות עלינו להזכר באהבת השם אלינו, בבית המקדש שניתן לנו, ובטוב שהורעף עלינו.
כדי להביא אל הלב ואל העולם את אור הגאולה, יש להתגבר ולשמוע חיזוקים ונחמות, ולא רק לשמוע, כי אם לקבל את הדברים בלב, ללכת בעקבות הנחמות, ולשאוב מהם עידוד ורוח חיים. עלינו להחדיר את הדברים אל עולם העשייה, ולהפוך את החיזוקים לתפילה והתעוררות. לבכות ולהתחנן עליהם, ולקבל מהם כח להתחדש. ואז באמת נתחזק.
דרגתו הרוחנית של האדם נקבעת על ידי הדעת; ככל שהוא מרבה לחשוב בתורה ובעבודת ה' ומשיג יותר בהשגחת ה' ובמלכותו, הוא מתקרב אליו יותר. והלא עיקר האדם הוא השכל, ובמקום שהוא חושב שם הוא נמצא, כך שאם הוא חושב על הקב"ה הריהו קרוב אליו, ואם מחשבותיו עסוקות בדברים אחרים…
אולם, לא רק דרגתו הרוחנית תלויה בדעתו, אלא אפילו סיפוק צרכיו הגשמיים תלוי בה, כפי שאמרו חז"ל: "דעת קנית מה חסרת; דעת חסרת מה קנית" (נדרים מא).
גם הגלות והגאולה של עם ישראל תלויות בדעת, ככתוב: לכן גלה עמי מבלי דעת" (ישעיה ה).
כל השפע מגיע מהקב"ה, כמו שנאמר: "פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון" – הוא משביע לכל חי את רצונו ותאוותו (תהלים קמה, טז. מצודות דוד).
נמצא אפוא שככל שאנחנו דבוקים בו יתברך ומאמינים בו, אנחנו מתקרבים למקור השפע וממלאים את כל צרכנו וחסרונותינו. ולהיפך, כל היסורים והגלות נובעים מהריחוק ממנו יתברך שהוא "טוב לכל ורחמיו על כל מעשיו" (שם).
זאת הסיבה שהגאולה מגלות מצרים היתה דוקא ע"י משה רבינו, שכן הוא זכה לשלמות הדעת, כי הוא נתן לנו את התורה והוא זה שהביא את כל עם ישראל לדעת הקדושה. ובכך נגאלו, כפי שהובטח להם "וידעתם כי אני ה' המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים".
"חביבים ישראל," אומרים חז"ל, "שהם מקיימין כל המצות שבתורה הא כיצד? תפילין על ידיהם ותפילין על ראשיהם ומזוזה על פתחיהם וארבע ציציות על בגדיהם."
חביבים ישראל לפני בוראם, אביהם אוהבם, שהם מוקפים במצוות, והם מוסרים נפשם, גופם וממונם לקיים מצוותיו שציוום בכל לב ונפש; שבשעה שהם מקיימים מצוותיו כל עצמותיהם אומרות 'ה', מי כמוך!"
חביבים ישראל, שלא רק מצוותיו שציוום במפורש הם מקיימים בשמחה וחדווה, אלא אף מחפשים ומוסיפים עוד, מבקשים וכוספים אחר עוד מצווה, עוד מעשה של נחת רוח לבורא ולברואיו.
"הגה," כותב הרמ"א בהלכות פסח (סי' תכט), "ומנהג לקנות חיטים לחלקן לעניים לצורך פסח". מנהג. לא מצווה ממנין המצוות ולא חובה. מנהג לקנות חיטים לחלקם לעניים".
וחביבים ישראל, שמחבבים מצוותיו של הקב"ה, ומחבבים מנהגים שנהגו מקדמת דנא, ומחבבים את מצוות צדקה, עד כי אין ערוך לסכומי הכסף העצומים המחולקים מדי שנה לעניים ולמי שאין ידם משגת. ולא רק ל"עניים", שאין בביתם פת לבצוע כי אם לכולם. לכל מי שזקוק, לכל מי שאין ידו משגת כדי עריכת שולחן הסדר כראוי.
חביבים ישראל.
על הפסוק "משארותם צרורות בשמלותם על שכמם" אומרים חז"ל במכילתא: "אף על פי שבהמות הרבה הוליכו עמהם מחבבים היו את המַצוֹת" ובדרך צחות אפשר אולי לומר: אף על פי שבהמיות וגשמיות הרבה מוליך עמו עם ישראל, שעדיין לא זכינו לזכך ולתקן, מחבבים הם את המצוות חיבה שאין כמותה. גם אם נראה לעתים יהודי הנראה לנו כשקוע עד צוואר בבהמיות, "מוליך עמו בהמיות הרבה", אין זו מהותו האמיתית. בפנימיותו – המתגלית לעין כל בכל עת מצוא – חביב הוא, ומחבב את מצוות ה' אלקיו בחיבה שכמוה כאצבע אלקים המצביעה על גודל היקר והחשיבות של כל יהודי ויהודי באשר הוא שם, מצביעה ואומרת: ראו כמה חביבים ישראל, כמה מחבבים הם את המצוות, כמה אוהבים הם את אביהם שבשמים.
אשרי העם שככה לו, אשרי העם שאלה הם בניו, נדיבי לב ומעש, שמהותם טהורה וזכה, שחביבים הם לפני אביהם שקראם בנים, וחביב הוא לפניהם שקראוהו אב.
מדינה אחת עשירה בכרכי הים, נשלטת היתה על ידי מלך וחבר יועצים חכמים וביניהם אסטרולוג אחד, חוזה כוכבים מומחה, שחזה כל מאורע טרם ארע, בדייקנות רבה.
התבונן פעם אותו חוזה בכוכבי השמים, ונחרד לראות, שאם לא תקצר תבואת הארץ תוך תקופה קצרה ביותר, צפוי לה לתבואה קלקול מוחלט. קרוב הוא הזמן הקצוב לכך, ובדרך הטבע ישנה אפשרות קלושה מאד להספיק לקצור את התבואה.
סיפר חוזה הכוכבים את תחזיתו למלך, בתארו לפניו את הנזק הרב שיסב קלקול התבואה לכלכלת המדינה כולה, שכן, לא רק רעב ללחם יגרם בשל כך, אלא מחסור חמור בכוחות עבודה, האדם והבהמה, המניעים את גלגלי הכלכלה.
נועץ המלך עם יועציו, ומשעמדו על חומרת המצב החליטו לגייס פועלים רבים לעבודת הקצירה. אלא, שגם להחלטה זו סיכויים קלושים היו לפתרון הבעיה, שכן עד כמה שיגוייסו פועלים לעבודה, אין בהם בכדי לקצור את כל התבואה הדרושה למדינה. החליטו שוב, להעסיק את הפועלים יום ולילה ללא הפסק, תוך תקווה שבדרך זו תיקצר התבואה כלה.
אלא, שלצעד מעין זה דרושה היתה הצעת עזר כמו זו שהציעו יועצים אחרים שנכחו באותו מעמד: אמנם אין מנוס – אמרו היועצים – מתכנית עבודה רצופה, אולם לשם כך יש לדאוג שהפועלים לא ישברו מרוב מעמסה. לפיכך, יש "ליתן להם כל התענוגים וכל צרכם, כדי שיהיה להם הרחבת הדעת לעבוד ביום ובלילה, ויספיקו לקצור קודם הזמן הנ"ל".
ציווה המלך, ולרשות הפועלים הועמדו מעדני מלכים מחלב הארץ. בנוסף לכך, צורפו אליהם צוותות של זמרים, כנרים, וכל שעשוע שבעולם, כדי שלא יאבדו הם את חשקם ומרצם בעבודה, ויזדקקו לשעות מנוחה מועטות.
הגיעו הקוצרים אל השדות, נפשו קמעא והתבוננו סביבם, קסם להם קול הזמר וריח המעדנים הגיע לאפם, אף עיניהם הלכו שבי אחר השעשועים הרבים שהוכנו עבורם והם החלו נסחפים אחר המאכל, המשקה והזמר ושוקעים בתענוגות…
יותר ויותר שקעו הפועלים בהבלי השעשועים, בשכחם לגמרי את מטרת בואם ואת אותו תפקיד חיוני שהוטל עליהם, כשבידיהם נתונה אחריותה של כלכלת המדינה כולה.
ימים לילות חלפו ביעף, ואין איש מהם שם לב אל התבואה המתקלקלת והולכת, ובטרם התפנו הפועלים משעשועיהם, כבר עמדו בפני שוקת שבורה: הם איחרו את המועד…
המלך, בחשבו שבעיית התבואה הולכת ונפתרת, לא עקב אחר מהלך העבודה, בהסתמכו על מצפונם של הפועלים, שמבלי ספק עמדו אף הם על חומרת המצב…
התפנה המלך לעיסוקיו היומיים ולשעשועיו בסגולות המלכים. סוג ציפור נדיר המרהיב ביפיו העסיקו רבות, אוהב היה מאד את הציפור הזו, אותה הצליח לצוד מספר פעמים אחר עמל רב ואילו היום לא היתה בידו ציפור מסוג זה והוא השתוקק מאד להשיגה.
לפתע, מתוך התענוגות והעידונים, התנערו הפועלים, והשקיפו על פני השדות הגדושים תבואה ועיניהם חשכו. לנגד עיניהם ראו את המשבר הגדול בעיצומו, שדות יבשים, שבלים שדופים ותבואה רקובה למכביר…
משראו כך אחזתם חלחלה וצמרמורת עברה בכל גופם. חרטה עמוקה החלה לנקר בהם, והם הצטערו נואשות על מה שעוללו לעצמם ולכל תושבי הארץ גם יחד.
לא ידעו הפועלים להשית עצות בנפשם, פחדם הגדול מהרגע בו יצטרכו להופיע בפני המלך ולהודיע לו על ביצוע העבודה הילך עליהם אימים, והם חששו לגורל חייהם.
אולם לא היה להם זמן רב לחשוב שכן הלך וקרב אותו יום בו יהיה עליהם להופיע לפני המלך כדי למסור לו על סיום עבודתם ולבוא על שכרם.
בין כך ובין כך פגש בהם חכם אחד, וראה אותם סופקים כף אל כף. מששאלם לסיבת יגונם, תינו הללו בפניו את צערם הרב, בצפותם למענה מפיו. סיפר להם החכם "איך שהמלך אוהב איזה ציפור, ובזה שיביאו לו זה הציפור אז על ידי הנחת רוח והתענוג מזה יכפר [להם המלך] על הכל."
אלא שכאמור, אין אותה ציפור נמצאת בהישג יד. עמל רב נדרש כדי להשיגה שכן היא מקננת בגובה רב, וכדי לעלות לקנה יש צורך בסולמות מיוחדים, שעבור בנייתם נזקקים לזמן רב, ועד שיכינו הללו סולמות גבוהים כאלה, יבוא הזמן בו עליהם להופיע לפני המלך.
הוסיף החכם וייעץ להם עצה, להרכיב מעצמם "סולם אדם" כשאחד יעמוד על חברו, וחברו על חברו, ואזי, כאשר יגיע האחרון, העליון, אל קן הציפור הנדירה, יוכלו לצודה.
מצא הדבר חן בעיני הפועלים, והחלו לתור אחר מקום המצאה של ציפור נהדרת זו. אחרי נדודים רבים ביערות, מצאו לבסוף קן ציפור שכזה, המקננת על פסגת עץ גבוה מאוד. משעמדו לעלות זה על כתפי זה על מנת להרכיב "סולם", החל ויכוח מתנהל ביניהם: "מי בראש". מי ירכין עצמו תחלה כדי שחברו יעלה עליו, ומי אחריו, ומי אחרי אחריו, כשכל אחד מהם רוצה להיות הגבוה שבהם…
הגיע הרעש אל קן הציפורים, "ועל ידי מריבתם נתרשלו, והציפור פרח, ועל ידי זה נשאר להם הכעס מהמלך על התרשלותם מקצירת התבואה".
* * *
… ונמשל
נשלחו בני אדם אל העולם הזה כדי לקצור תבואה: לקצור מצוות ומעשים טובים; נשמה טהורה ניתנה בהם, מוח נקי מכל רבב, כדי לקנות על ידם תורה ומצוות. עליהם למהר רבות – כמו שאומר רבינו ז"ל "עליכם למהר ביותר כדי שעוד תשיגו דבר-מה" – שכן "המלאכה מרובה ובעל הבית דוחק". טרם יבוא יצר הרע בנכליו, ויטמא את המח ויקלקל את הנשמה בעוונות וחטאים, כי אז לא יתאפשר עוד לקצור תבואה רבה, תבואת המח, שהם תורה ומצוות, הללו מקולקלים יהיו כשהמח מקולקל הוא בהרהורים רעים ובתאוות רעות ח"ו.
כי על כן, עוד בטרם יתקלקל המח, טרם יכשל ח"ו בפגם הברית המקלקלו יותר מכל, על האדם לנצל את מוחו הטהור, את הנשמה שבו, עד תום לתורה וליראה.
אמנם, העבודה רבה היא, "המלאכה מרובה", אבל כבר הכין לנו בורא כל העולמים "תענוגות" למכביר, לחם לאכול ובגד ללבוש וכו', המספקים לנו את צרכנו, לבל נשבר ח"ו, לבל נתעייף מלעסוק "בקצירה"
לפיכך, עלינו להזהר מאד לזכור את מטרת בואנו הנה, ולא להמשך אחר הבלי התענוגות, המזניחים את התבואה, את המח, וגורמים לו רקבון ח"ו.
אמנם, המציאות היא הפוכה, רבים הם ששכחו לגמרי את תפקידם בעולם, ונסחפו אחרי ההבל. אלא שעדיין יש לכך עצה, ציפור אחד יש לו להקב"ה, אותו אוהב הוא ביותר ומשתעשע עמו, הלא הוא "הצדיק", כי בן יקיר הוא לו, ילד שעשועים. על כן: כשמקורב להצדיק אף שאינו מקבל ממנו כלל הוא גם כן טוב מאד. והאמונה לבדה שמאמין בהצדיק מועיל לעבודת השי"ת (ליקוטי מוהר"ן א,קכ"ט).
ומי מאתנו אינו יודע נגעי לבו ומכאוביו, כלום יש לנו עוד לסמוך על עצמנו, על מוחנו, על שכלנו? שמא נקי הוא ראשנו מכל רבב?! כי על כן, הבה נא ונתקרב אל הציפור הנדירה, ציפור הציפורים, הצדיק הנבחר מכל הצדיקים, שעליו נאמר "צדיק יסוד עולם" ו"כל העולם ניזון בשבילו", כי אז, לא נירא בהמיר ארץ, כשיאחז ה' בכנפות הארץ, לנער את הרשעים ממנה, שכמובא בשיחות הר"ן, הרי "מי שהוא מקורב לצדיק אמיתי, אזי יחזיק ויאחז עצמו בהצדיק, ויהיה נשאר קיים, ולא יהיה ננער עם הרשעים. מאחר שיחזיק ויאחז עצמו בהצדיק".
אל נא נסחף אחר המחלוקת – שכן "אלו המניעות מלהתקרב אל הקדושה הבאין על ידי המחלוקת שבין ישראל בעצמן – אלו המניעות גדולים מהכל" (ליקוטי עצות המשולש מחלוקת כ). הלא כמוה כמחלוקת שהיתה בין הפועלים, מי יעלה על מי, אל הציפור, חישובים של כבוד ונגיעות, או פניות דקות מן הדקות, הם הם המונעים העיקריים מלהתקרב אל הצדיק האמיתי.
לא "סולמות" ולא תחבולות אחרות יביאונו אל קן הציפור, אלא האחדות – "סולם אדם" – ההתקשרות הגמורה באהבת וכבוד חברים, וביחוד על ידי התרחקות גמורה מהתנגדות לצדיק. כי אז, מובטח לנו שהבטחת רבינו להלוך לפנינו, תעמוד לנו לעד.
לצורך המחשת הדברים, נתאר לעצמנו שרשרת ארוכה מאוד של תאים, מהארץ עד לשמים. התאים עומדים זה על גבי זה, ובכל אחד מהם נמצא אדם אחד. כל מי שהוא בדרגה רוחנית גבוהה יותר, נמצא בתא עליון יותר. הגבוה מחברו, אפילו במקצת, נמצא בתא שמעליו, והקטן מחברו, אפילו במשהו, נמצא בתא שמתחתיו.
במשל הזה ניתן להבין את אשר מבקש רבינו לתאר כאן. אין שני בני אדם שנמצאים במדריגה אחת, לכל אחד יש מדריגה משלו, וכשאחד עולה, הוא "דוחף" את זה שמעליו לעלות למדריגה עליונה יותר.
ב'ליקוטי הלכות', מבאר מוהרנ"ת את דברי רבינו שכל הנשמות הן זו למעלה מזו, על פי דברי רבינו בתורה אחרת, תורה ל"ד, שם נאמר, "כִּי יֵשׁ בְּכָל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל דָּבָר יָקָר… נְקֻדָּה מַה שֶּׁאֵין בַּחֲבֵרו".
איך קורה שלאחד יש דבר יקר יותר מחברו? שינויי המדרגות בין אדם לחברו מתרחשות לפי הצלחתו של כל אחד לשבור את הדמיון שלו ולהשיג שכל דקדושה. כי הדמיון הוא המקור לכל התאוות הרעות, לבהמיות שבאדם. שכן לבהמה אין שכל אלא דמיון, וככל שהאדם משליט יותר את שכלו על עצמו, כן הוא עולה למדריגת אדם יותר, ועולה למדריגות גבוהות יותר.
מוהרנ"ת מבאר, אם כן, שהתנאי הקודם לעליה הוא שיהיה ליבו שלם עם כך שחברו יעלה אף הוא לדרגה גבוהה יותר. עוד הוא מבאר, שעיקר שבירת הדמיון הוא זה עצמו: שיצא מהדמיון, הגאווה, שכאילו הוא גדול מחברו. ככל שיחשיב עצמו לקטן כך יגיע יותר אל השכל האמיתי.
* * *
אך שתי שאלות עולות מדברי רבינו וביאורו של מוהרנ"ת: א. האם גם אלה הנמצאים מתחת לזה העולה "נגררים" עמו ועולים אף הם, כלומר, הוא לא רק דוחף את הגבוהים ממנו כלפי מעלה, אלא גם מעלה את הקטנים ממנו? ב. הצדיקים הגדולים, שדרגתם גבוהה מעל גבוה – את מי הם מעלים, הלא אין אדם גבוה מהם שיצטרכו להעלותו?
נראה לבאר, שכידוע עיקר החכמה הוא "כח-מה", כלומר, להבין שאני הקטן שבקטנים, וזה עיקר הדעת, כמובא גם במדרש (ויקרא רבה א, ט"ו), שאפילו מי שגדול כמשה רבינו ואין בו דעת להבין שגם כשהקב"ה קוראו למשכן אין הכוונה אליו – נבילה טובה הימנו…
הרי שעיקר כל עליה הוא רק במדרגות הענווה, שהיא החכמה האמיתית וככל שאדם רואה עצמו קטן יותר, הריהו עולה יותר במעלות השכל דקדושה, ורק כך הוא יכול להעלות את הגדולים ממנו.
כך שהצדיקים בגודל ענוותנותם, יורדים ומקשרים עצמם לקטן שבקטנים, (כמבואר בתורה פ"ב ח"ב), על ידי שהם רואים עצמם קטנים אף ממנו וגורמים גם לו, לקטן, להיות עניו – ועל ידי כך הם מעלים אותו למעלה, מדמיון הגאווה אל השכל.
כך כל אדם, שמקטין עצמו מפני הקטן ממנו, הוא מעלה את הקטן ממנו, וכך יוכל להיווצר מצב שכל ישראל יאהבו זה את זה וידאגו זה לזה שיעלו יותר ויותר.
עיניו התמלאו דמעות התרגשות. לא היה לו ספק, זה כתב ידו של ראש הישיבה בכבודו ובעצמו. בפתק נרשמו באופן מדוייק הוראות ברורות לאברך שהוצמד אליו כחונך – איך להתנהג עמו. ניכר שהושקעה כאן מחשבה רבה לקַרֵב, לשמור, לעודד ולרומם…
קשה לו להאמין שזוהי המציאות; הוא הרי האכיל מרורות את צוות הישיבה, תמיד פזל לרוח הרחוב, וכאשר הגדיש את הסאה הורחק באין מנוס מבין כתלי בית המדרש.
תמיד חשב שראש הישיבה שונא אותו שנאה תהומית ושלבטח שמח מאד ביום בו התפטר ממנו סופית. מה גדולה היתה הפתעתו כאשר גילה את המכתב שהעיד יותר מכל על לב חם ואוהב שנושא על גביו את דאגת התלמיד לשעבר. מכל מילה ניבטה הדאגה הרחימאית, איך לנווט את דרכו גם בתוך המדמנה שבה שקע – כדי שלא ירחיק יותר מדי; כיצד להשאיר חרך צר, דרכו יוכל לשוב ולהתחיל מחדש.
* * *
טירדת הפרנסה, הבוץ האנושי הזה כבר הפיל אלפים ורבבות אלי תהום. "ידוע", כותב רבי נתן, "שמרירת טרדת הפרנסה מכלה חיי האדם ומרחקת אותו מעבודת ה' יתברך", (ליקוטי הלכות, ר"ח ה).
זוהי תוצאה של אותה קללה איומה בה קולל האדם הראשון כאשר המרה את פי בוראו בעצתו של הנחש – "בעצבון תאכלנה בזעת אפיך תאכל לחם", קללה שגרמה שהפרנסה תבוא בצער, ביגיעה ובמרירות.
אך מסתבר שאין זו מציאות הכרחית; הבחירה ניתנה לאדם האם וכמה יהא לו חלק באותה עצבות וטירדה, זאת מכיוון שהקושי הגשמי נובע מן הארס הרוחני שהנחש הקדמוני הכניס באדם, בכך הוא ערער את אמונתו ובטחונו בבוראו הזן ומפרנס, ועורר בו פחד שווא – מה יאכל ביום מחר.
פחד זה גורם לאדם לבקש אפילו אמצעים קשים ומרים לפרנסתו, ומי שאכן נסחף אחר בהלה זו ומשתעבד ליגיעות וטרחות קשות מושך על עצמו את טומאת הנחש וקללתו. אך כאשר הוא בוטח בה' ומקיים את צו חכמינו הקדושים: "עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי" (אבות א, טו), אזי הוא יוצא לחירות אמיתית, והפרנסה מגיעה אליו בקלות.
ההשתעבדות לטרדת הפרנסה כמוה כעבדות, והיא עומדת בסתירה גמורה לקדושת קבלת התורה שעניינה חירות מעבדות מצרים והשתעבדות לבורא העולם בלבד. כאשר האדם שב ונעשה עבד לפרסתו, הרי מלבד המרירות הגשמית והפסד הזמן – הוא גם מתנתק בכך משורש התורה והקדוּשה, ומתחבר לטומאה, שכן העבדות הגשמית היא שורש טומאת עשיו ועמלק.
ואם כל השתעבדות יתירה לטרדת הפרנסה מטמאת ומזיקה, הרי מי שמוכר את עצמו לגמרי עבור הפרנסה, נופל נפילה אנושה. זוהי מהותו של 'עבד עברי' שמוכר את עצמו כדי לזכות באותן פרוטות עלובות תמורת חירותו, ומכיוון שכך הוא מאבד את כל קדושת יהדותו, עד שהוא כבר רשאי לשאת שפחה כנענית, בת אל נכר!
* * *
אך ראה זה פלא, הגדר האחרונה שמפרידה בין היהודי לגוי התערערה אצל עבד זה; נפשו הירודה והמסואבת הגיעה לכאורה לתחתית העמוקה ביותר – ואף על פי כן, גם בבור העמוק הזה מגיע הצו האלוקי בפרשת השבוע שעבר: "אם בגפו יבוא בגפו יצא", לאמור, שרק כאשר העבד היה נשוי קודם לאשה יהודייה מותר לו לשאת שיפחה, זאת מכיוון שיהודי הנשוי לאשה כשרה, שמור במידה מסויימת, וסוף סוף יחזור אחרי שחרורו לכור מחצבתו.
נכון, הוא הושלך ממחנה הקדושה, ילדיו מן השפחה לא ייחשבו יהודים, אך בכל זאת יש מי שמסתכל עליו ודואג לו – הקדוש ברוך הוא מצווה ומזהיר לעשות הכל שגם רחוק ושפל זה לא יודח לגמרי ממחיצת הקדושה.
פרשת עבד עברי עומדת כתמרור בעיקולי הדרכים בהם נתקל האדם ורואה את עצמו כה רחוק מבוראו; התורה קוראת לו: 'לעולם אל תעלה על דעתך שנוּטשת. לעולם אל תחשוב שאינך יקר בעיני בוראך. גם לך הוכנו דרכי הצלה. גם אתה בן יקר וחביב, שבשמים כה משתוקקים להצלתו'. הצדיקים כבר הכינו והתוו דרכים ולימודים, בהם גילו עצות ונקודות אור שגם הרחוק ביותר מן הקדושה יכול לאחוז בהם. על האדם רק לחפש אחריהם ולקבל אותם בפשטות ובאמונה תמימה, כי אז גם בעמקי עמקים תיסלל לו הדרך לצאת מחושך לאור.
כדי לנצל את ה"אלול" עד תומו, ולחזור בתשובה שלימה, לא צריך הרבה. "קחו עמכם דברים ושובו אל ה'" (הושע יד, ג); לפתוח את הפה, ולדבר עם ה' – זה הכל! זה נראה אולי פשוט מדי, אבל זה כל מה שמבקשים מאתנו. "אין אני מבקש לא זבח ולא קרבנות" – אומר לנו הקב"ה – "אלא דברים, שנאמר קחו עמכם דברים ושובו אל ה'" (מדרש רבה, תצוה פרשה לח).
הקדוש ברוך הוא יודע היטב כמה הלב שלנו אטום, וכמה הבוץ שבו אנו מתבוססים סמיך ודביק. "כי הוא ידע יצרנו, זכור כי עפר אנחנו" (תהילים קג, יד). ומה שהוא רוצה מאתנו, זה רק "קחו עמכם דברים"; בואו ודברו עמי, סַפְּרוּ את מצבכם הקשה, תתוודו על מה שעשיתם, תביעו חרטה על העבר, ותבקשו רחמים על להבא.
הוא אפילו לא מבקש מאתנו 'לייצר' או 'לייבא' דיבורים; הוא לא מצפה מאתנו שנדבר דיבורים של בעלי מדרגה, אלא "קחו עמכם", "עמכם דייקא, כי אפילו במקומות נמוכים ומגושמים שאתה שם, צריכים שתדעו שגם שם יש לכם כח לקחת דברים מאשר 'עמכם' ולשוב אל השם" (השתפכות הנפש, פא). אתה לא צריך 'לשחק' צדיק; דַּבֵּר מהמצב הנמוך שלך…
אם המצב שלך הוא, שאין לך פחד מיום הדין הקרב ובא, קח מחשבות אלו והפוך אותם לדיבורים: "ריבונו של עולם, תראה כמה התרחקתי עד שאיני מרגיש פחד מאימת הדין. אלול הגיע כבר, ואני מיובש לחלוטין. רחם עלי, מול את ערלת לבבי והשיבני אליך".
מי שגם זה קשה לו לדבר, "יוכל לעשות לו שיחה ותפילה מזה בעצמו, ועל זה בעצמו יצעק ויתחנן לפניו יתברך, שנתרחק כל כך, עד שאינו יכול אפילו לדבר, ויבקש מאתו יתברך רחמים ותחנונים, שיחמול עליו ויפתח פיו, שיוכל לפרש שיחתו לפניו" (ליקוטי מוהר"ן ח"ב, כה).
* * *
כשהקדוש ברוך הוא צועק אלינו באלול: "שובו אולי", הוא לא מתכוון אלא שנצעק אליו: "השיבנו ה' אליך". "כי באמת כל צעקתו יתברך שצועק אלינו 'שובו אלי', כוונתו זה בעצמו שאנחנו נצעק אליו תמיד השיבנו ה' אליך" (ליקוטי הלכות, קריאת שמע ה, י).
זה, הרי כל אחד יכול. שכן, "אפילו הבעל מלאכה ומשא ומתן, יכול למצוא לנפשו כמה שעות ביום שיעסוק בהם באמירת תהילים והתבודדות לפרש שיחתו לפניו יתברך, ועל ידי זה יזכה בוודאי לתשובה שלימה, בבחינת קחו עמכם דברים ושובו אל ה'. כי על ידי שנתעורר על כל פנים בדיבורים קדושים לבקשו 'השיבנו', זה יהיה נחשב להתעוררות שלנו, ונזכה על ידי זה לתשובה שלימה" (שם).
כך, שמה שמוטל עלינו בחודש זה, הוא להתחדש בקיום עצת ה"התבודדות": "דהיינו, לקבוע לו שעה או יותר, להתבודד לבדו באיזה חדר או בשדה, ולפרש שיחתו בינו לבין קונו. ותפילה ושיחה זו יהיה בלשון שמדברים בו, ואת כל אשר עם לבבו ישיח ויספר לפניו יתברך, הן חרטה ותשובה על העבר, והן בקשת תחנונים לזכות להתקרב אליו יתברך מהיום ולהלאה באמת, וכיוצא בזה כל חד לפום דרגיה. ויזהר מאד להרגיל עצמו להתמיד בזה מדי יום ביום שעה מיוחדת. ושאר היום יהיה בשמחה" (ליקוטי מוהר"ן ח"ב, כה).
כשאנחנו נעשה את שלנו; ניקח דיבורים ונבוא לפני ה' – הוא לא רק יתפייס אלינו, אלא גם יחזיק לנו טובה על כך. שכן: "בא וראה שלא כמידת הקדוש ברוך הוא מידת בשר ודם. מדת בשר ודם, מקניט את חבירו בדברים – ספק מתפייס הימנו ספק אין מתפייס הימנו. ואם תאמר מתפייס הימנו – ספק מתפייס בדברים ספק אין מתפייס בדברים. אבל הקדוש ברוך הוא, אדם עובר עבירה בסתר – מתפייס ממנו בדברים, שנאמר קחו עמכם דברים ושובו אל ה'. ולא עוד אלא שמחזיק לו טובה, שנאמר וקח טוב" (יומא פו ע"ב).
* * *
לסיום, בל נשכח את ה"ליקוטי תפילות" – הספר אשר רבים מאנ"ש, סיימו את כולו בחודש אלול. שכן, אם בכל השנה כולה, ספר זה מומלץ והכרחי, הרי שבאלול אין ספר מתאים ממנו.
"כי תפילות כאלו עדיין לא היו בעולם, והם מלאים כל טוב לבית ישראל. תפילות תחינות ובקשות והפצרות וריצויים ופיוסים ווידוים וטענות ואמתלאות וצעקות ושועות וזעקות גדולות לשם יתברך, לעורר רחמיו המרובים עלינו שיקרבנו לעבודתו יתברך חיש קל מהרה" (הקדמת ליקוטי תפילות).
"ומי שיהיה רגיל בתפילות אלו באמת ובתמימות" – מבטיח מוהרנ"ת – "בודאי יזכה לחיי עולם" (שם). ומעתה: קחו עמכם דברים – קחו את הדיבורים המתוקים והמעוררים של ה"ליקוטי תפילות" – ושובו אל ה'!
צריך להיות תמיד בשמחה ולעבוד ה' בשמחה. ואפילו אם לפעמים נופל ממדרגתו, צריך לחזק עצמו בימים הקודמים שהיה מזריח לו איזה הארה קצת, כמו שאנו רואים, שכמה סומים מחזיקים עצמן באיש אחד שאינו סומא, ומאמינים בו והולכים אחריו. וגם הסומא מאמין למקלו שהולך אחר מקלו, אף שאינו רואה כלל. מכל-שכן שראוי לילך אחר עצמו. (ליקוטי מוהר"ן, סימן רכב).
לפני שנעמוד על תוכן הדברים, נתמקד במשפט הפתיחה: "צריך להיות תמיד בשמחה, ולעבוד ה' בשמחה". בלי להתמקד על הכפילות, במבט ראשון רואים חילוק בין סוגי השמחות. השמחה בעבודת ה' צריכה להיות שם, אך השמחה ה'סתמית' צריכה להיות תמיד. בירור משפט זה, יעזור בהבנת המשך הדברים.
מהי באמת משמעות ההוספה 'תמיד'? מהיכן נבוא לומר שיש שעה בה אין צריך לשמוח, כשנאמר בצורה סתמית שיש לשמוח? אמנם, חז"ל כבר אומרים בגמרא (סנהדרין דף כב ע"א)שהמושג 'תמיד' לא מחייב תמידות של זמן – 'תמידות החלטי', בלשון המלבי"ם (איילת השחר, שט), אלא הוא מתפרש גם כתמידות עקבית שיכולה להתבטא בפרק זמן קצר – 'תמידות סידורי', בלשון המלבי"ם, או – קביעות. אם עלינו להיות בשמחה תמיד, פירוש הדבר שמקור השמחה צריך להיות קבוע. אם לא היה נאמר שיש להיות בשמחה 'תמיד', יכולנו לחשוב שצריך להגיע למצב של שמחה, אך לפעמים ישנם מקומות בהם לא ניתן לשמוח, והעצה היחידה היא לצאת מהם. כאן מגלה רבי נחמן, כי מקור השמחה שלנו חייב להתקיים בכל המצבים, מאחר והוא צריך להיות מהותי ולא משתנה – תמידי.
* * *
הנפילה, כשמה, מכניסה את האדם לבור כאשר במישור שהוא נמצא, רק קירות נמצאים מולו ואין אפשרות לצאת. בדברי רבי נחמן בהמשך אותו קטע מובא שהנפילה גורמת לסתימת עיני ולב האדם. כל חופש הפעולה הרוחני נלקח מהאדם. בטח שאי אפשר לשמוח במצב כזה, אנו חושבים. ביציאה ממצב זה תתאפשר השמחה, אך לא רגע לפני-כן. ובכן, רבי נחמן מגלה לנו אחרת – צריך להיות תמיד בשמחה. אם נאמר שלרגע אחד השמחה מושבתת, אזי איבדה את תמידותה. אם כן, מחפשים אנו כעת אחר מקור השמחה שיימצא שם בכל מצב שהוא. אומר רבי נחמן: "צריך לחזק עצמו בימים הקודמים שהיה מזריח לו איזה הארה קצת". בשעת הנפילה צריך לשמוח בהארה מהעבר. לכאורה, היינו אומרים שזו 'נוסטלגיה', ולא מעבר לכך. מה נוגע אתמול להיום?
ממשיך רבי נחמן: "כמו שאנו רואים, שכמה סומים (עיוורים) מחזיקים עצמן באיש אחד שאינו סומא, ומאמינים בו והולכים אחריו". הרי לפנינו מצב בו אין לאדם שום תפיסה עצמית במה שהוא עושה, ונשען הוא רק על אמונה. הוא יודע לאן הוא הולך, ובוודאי שיוביל אותי בשלום ובבטחה, חושב העיוור. "מכל-שכן שראוי לילך אחר עצמו" – על עצמך אתה לא סומך? שואל רבי נחמן. תיזכר מה היה לך בעבר – הארה. בסך הכל הארת את פני השטח לגלות את המציאות האמיתית. לא נאלצת להוסיף דבר, כי אם להתוודע אל המציאות שכבר קיימת. עכשיו הינך בחושך, אבל את אותה השגה שהשגת, אותה דבקות שחשת, הם קיימים שם. אולי אין כרגע אור לגלות אותם, אבל הם קיימים שם. גם אם היום אינך מרגיש שום קשר אליהם, אף-על-פי-כן, אתה הרי יודע שהם קיימים. אינך מבין כיצד? לא תמיד אתה אמור להבין. לפעמים צריך להיות כאותם עיוורים, ההולכים בתום אחר מי שמוביל אותם, גם אם אין להם שום מושג לאן ואיך. האמן שאותה הארה, אותם רצונות טובים, עדיין נמצאים.
את הנקודה הזאת עלינו להפנים היטב: בכל פעם שמתעורר בנו רצון טוב, עלינו לדעת כי הוא לא נמצא בנו בצורה חיצונית. הוא תמיד מתגלה כעצם מהותנו. בכל קרבת אלוקים חשים כי "קירבת אלוקים לי טוב" (תהלים עג) – לי טוב. וכאשר שופכים מעט אור על המציאות, זוכים לגלות מי אנחנו ומהם באמת שאיפותינו ורצונותינו. הם היו אמיתיים, נצחיים. בהם נשמח גם כשלא נזכה לחיות אותם, כשנדע שהם מעידים על הקשר המהותי שלנו עם ה', שלעולם לא ייפסק. ובדרך זו תתאפשר השמחה תמיד – כי מקורה לא יכזב לעולמים, ביודעינו כי קיים הוא לעולם.
בשנת 2448 לבריאת העולם יצאו בני ישראל מארץ מצרים, ואז – קיימו לראשונה את מצוות ספירת העומר, שכוונתה הפשוטה, כפי שהתבאר, היא הכנה והטהרות לקראת קבלת התורה בהר-סיני.
כ-1400 שנה אחר כך, בימי ספירת העומר, נפטרו במחלה אכזרית עשרים וארבע אלף תלמידי רבי עקיבא, וזאת, כלשון חז"ל: "מפני שלא נהגו כבוד זה בזה" (יבמות ס"ד), ומשום כך מורה ההלכה לנהוג דיני אבלות בימים אלו, שאין נושאים נשים ולא מסתפרים ולא קונים דברים חדשים המשמחים את הלב וכדומה.
כמה עשרות שנים אחר כך נפטר רבי שמעון בר-יוחאי, מבחירי תלמידיו של רבי עקיבא, וביום פטירתו, בל"ג בעומר, ששים ושמחים בכל קהילות ישראל, ומנהג רבים לנהוג באבלות עד ל"ג בעומר ותו לא.
מדוע נפטרו תלמידי רבי עקיבא דווקא בימי ספירת העומר? ומדוע יום ההלולא של רשב"י אף הוא בימי הספירה, ומבטל – לדעת פוסקים רבים – את דיני האבלות?
מהו הקשר שבין הדברים: ספירה – הכנה וציפיה למתן תורה. אבלות – על פטירת תלמידי רבי עקיבא, ושמחה – על גדולת רשב"י וספרו הזוהר הקדוש?
המפתח לשאלות אלו טמון בהבנת דמותו ותפקידו של רבי עקיבא. עד גיל ארבעים, כידוע, היה רבי עקיבא רחוק מתורה, והסתייגותו מתלמידי החכמים הייתה כה גדולה עד שאמר: "מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור" (פסחים מ"ט).
למרות האמור, החליט, בעידוד אשתו רחל, להתחיל את דרכו התורנית בגיל כה מאוחר. מעשה שיש בו אומץ ונחישות יוצאי דופן. כעבור שנים של למוד במסירות נפש ובכל הכנות שגייס, הפך האיש הבור לאחד מגדולי ישראל, עד שגם השבחים ששבחוהו חז"ל יצאו מגדר הרגיל: "היה רבי טרפון אומר עליו: כל הפורש ממך, כפורש מחייו. אשריך אברהם אבינו שיצא רבי עקיבא מחלציך" (קדושין ס"ו, ספרי בהעלותך י' ח'). וכן אמרו: "ברוך אלוקי ישראל – אשר גילה סודו לרבי עקיבא בן יוסף" (דרך ארץ זוטא ח').
הזמן, בו החל מפציע אורו של רבי עקיבא, היה זמן קשה לישראל. בית שני נחרב, ועימו נחרבו גדולת וקדושת ישראל, שעתידים עתה "לצלול" אל תהום הגלות הארוכה והמרה, שאנו נמצאים כעת בסופה.
לא במקרה בחרה ההשגחה דווקא בו, להיות ממקבלי ומוסרי-התורה באותו דור. נסיונות חייו וצורת התמודדותו איתם, עתידה לגלות לכל הדורות הבאים מסר נחוץ וחיוני.
העתידים לקבל את מיסרו של רבי עקיבא וללמוד מדרכו, הם שישרדו באפילת הגלות. ולהם – נכון אור הגאולה. וכבר גילו לנו חז"ל במעלת רבי-עקיבא, שראה והבין בתקות הגאולה יותר מחבריו. וכפי שמסופר בגמרא "וכבר היה רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא, מהלכין בדרך, ושמעו קול המונה של ארם (שהחריבה את המקדש) ברחוק מאה ועשרים מיל. התחילו הם בוכים ורבי עקיבא משחק. אמרו לו "עקיבא, מפני מה אתה משחק? אמר להם – למה אתם בוכים? אמרו לו: עובדי כוכבים הללו שמשתחוים לעצבים ומקטרים לאלילים, יושבים בטח והשקט. ואנו – בית הדום רגלי אלוקינו שרוף באש ולא נבכה? אמר להם: לכך אני משחק, ומה לעוברי רצונו כך (טובה ושלווה) לעושי רצונו, על אחת כמה וכמה (שיזכו לכך בסופו של דבר).
שוב פעם אחת היו עולין לירושלים, כיון שהגיעו להר צופים קרעו בגדיהם, כיון שהגיעו להר-הבית ראו שועל שהיה יוצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הם בוכים ורבי עקיבא משחק. אמרו לו: עקיבא, מפני מה אתה משחק? אמר להם: מפני מה אתם בוכים? אמרו לו: מקום שכתוב בו "והזר הקרב יומת" עכשיו שועלים הילכו בו ולא נבכה? אמר להם לכך אני משחק וכו'… ובלשון הזה אמרו לו: עקיבא ניחמתנו, עקיבא ניחמתנו" (מכות כ"ד).
נתבונן בשני פסוקים, ומה לומד מהם רבי עקיבא.
"תניא רבי יהושע אומר: נשא אדם אשה בילדותו (בצעירותו, ומתה) ישא אשה בזקנותו. היו לו בנים בילדותו, יהיו לו בנים בזקנותו, שנאמר (קהלת י"א) "בבקר זרע זרעך, ולערב – אל תנח ידך, כי אינך יודע איזה יכשר – הזה או זה, ואם שניהם כאחד טובים." רבי עקיבא אומר: למד תורה בילדותו, ילמד תורה בזקנותו. היו לו תלמידים בילדותו, יהיו לו תלמידים בזקנותו, שנאמר "בבקר זרע זרעך" וגו'.
אמרו: שנים עשר אלף זוגות תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת ועד אטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד (מפסח ועד עצרת), מפני שלא נהגו כבוד זה בזה, והיה העולם שמם, עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה (שנה את משנתו) לרבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה" (יבמות ס"ד).
כמה תקוה, כמה אמונה ביכולת שנתן ה' לאדם, היתה לאדם שהחל בגיל ארבעים ללמוד קרוא וכתוב? עשרים וארבע שנה נוספות עברו, ואדם זה, מלווה באלפי תלמידים, זוכה לכל היקר והתהלה השמורים למנהיגי ישראל וחכמיו. תקותו, הכמעט מטורפת, הכמעט בלתי הגיונית, הוכיחה את עצמה מעל ומעבר למצופה.
בן למעלה משישים וארבע שנה נמצא רבי עקיבא בפסגת הצלחתו הרוחנית, ואז – כל תלמידיו, בלי יוצא מן הכלל, נפטרים לעולמם בגזרת ההשגחה.
היש עבורו חורבן גדול מזה? היש אפשרות לצייר במחשבתנו יאוש נורא מזה הפוקדו?
והלא חורבן זה אינו רק חורבן אישי ליוקרתו של רבי עקיבא ומעמדו. זהו חורבן כל מעמד התורה ונושאיה בישראל, דווקא בשעה קשה זו שאויבי ישראל מרימים ראש.
"והיה העולם שמם"! אומרת הגמרא.
אבל רבי עקיבא נלחם ביאוש ויכול לו. והוא מגייס מתוך נפשו תקוה חדשה, מטורפת ובלתי-אפשרית עוד יותר מקודמתה. הכל נחרב? העולם שמם? מיטב שנותיו כבר עברו? אף על פי כן, הוא יתחיל הכל מהתחלה.
"עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום". הוא יחפש, וימצא, תלמידים חדשים למשנתו.
ובזכות תקותו, ויכולתו להתחיל מחדש, נותרה לנו תורה, ויצא עולם משממונו. "ושנאה לרבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה"!
(וכבר אמרו חז"ל בשבח תלמידיו: סתם משנה – רבי מאיר, סתם סיפרא – רבי יהודה, סתם סיפרי – רבי שמעון, סתם סדר עולם – רבי יוסי).
אכן, היה רבי עקיבא "נאה דורש ונאה מקיים". וקיים את דברי עצמו "היו לו תלמידים בילדותו, יהיו לו תלמידים בזקנותו" שנאמר – "בבוקר זרע זרעך ולערב אל תנח ידך כי אינך יודע איזה יכשר"… וכן דווקא רבי עקיבא הוא שאמר (ברכות ס') "כל מה דעביד רחמנא לטב עביד" (כל מה שעושה הרחמן לטובה עושה) ונפסקה הלכה כמותו: "לעולם יהיה אדם רגיל לומר: כל מה דעביד רחמנא לטב עביד" (טור שולחן ערוך אורח חיים סימן ר"ל סעיף ה').
מסר זה – התקוה וההתחזקות בכל מצב ולמרות הכל, גם אם נראה לעין שאין כל סכוי, הוא הדגל אותו הרים רבי עקיבא בתחילת שנות הגלות. אין גם זמן מתאים מספירת העומר ללמוד ולהפנים מסר זה.
היכן שנמצא, בדרך ממצרים ושפלותה אל רוממות מתן-תורה, באיזה מרחק שנהיה ממשאות נפשנו הרוחניות – מן הקדושה והשגב הראוים לנו, אנחנו סופרים ומצפים, אנחנו מתחילים מחדש כמו רבי עקיבא, אנחנו מקוים לסוף טוב ולגאולה גם אם אינם נראים באופק ואפילו אם האופק הנראה קודר ושחור.
גם אנו מבקשים להיות מתלמידיו של רבי עקיבא ולעשות את מה שלכאורה הוא בלתי אפשרי – "בבוקר זרע זרעך, ולערב אל תנח ידך". אפילו בערוב הימים, קרוב לימי הגאולה, אפילו בזמן שנראה שכלו ימינו ותמו כוחותנו – אנו רוצים לקיים את עצת החכם באדם: "כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך – עשה" (קוהלת ט' י'). לעשות על כל פנים מה שאפשר.
מצוות ספירת העומר, מצוות התקוה והציפיה לגאולה – היא שתכשיר אותנו לקראתה והיא שתוביל אליה.
ועוד אמר רבי עקיבא: "ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה" (ירושלמי נדרים ט').
עוד "מצרך" שנחוץ לנו מאד דווקא בכניסתנו אל הגלות המרה – הוא האחדות, האהבה והחבור בין נשמות ישראל. כך לפחות לא נהיה לבד, ונחמה פורתא נמצא בחברתו, באהבתו ובסיועו של חברנו.
מה מצער, דווקא תלמידיו של רבי עקיבא, דווקא אלו שאמורים היו לשאת את המסר הגדול שלו ולהעביר אותו הלאה לעם ישראל היו אלו שנכשלו בו. "שלא נהגו כבוד זה בזה". ואולי משום כך פגעה בהם מידת הדין באופן אכזרי כל כך.
האבלות על מותם הטרגי, עבורנו, היא גם, ואולי במדה רבה בעיקר, אבלות על מצבנו. על פרוד הלבבות, על המחלוקת ושנאת החינם, על לשון הרע והכפשת מעלת הזולת, שבעבורם, כמפורש בדברי חז"ל, נחרב הבית.
ספירת העומר, כהכנה למתן-תורה, ענינה, מלבד הציפיה והתקוה לטוב, תקון מדותינו. "חסד שבחסד, גבורה שבחסד" וכו'. ועיקר מבחנו של תקון המדות בין אדם לחברו, בין איש לרעהו!
בכדי "להכיל" את אור התורה, בכדי לקבלו ולהיות ראויים לגאולה, צריכות נשמות ישראל להיות מחוברות יחד, כי אור התורה והגאולה גדול ורב מלהכיל בלב אחד, ורק קבוץ הלבבות באחדות וללא טינה, יכול "לייצר" את הכלי המתאים לכך.
וכן היה גם בזמן אבותינו, שלאחר ארבעים ותשע יום של ספירה והכנה, היו, אכן, הלבבות לאחד, ככתוב "ויחן שם ישראל נגד ההר" (שמות י"ט ב') ופירשו חז"ל מדוע נכתב "ויחן" בלשון יחיד, ולא "ויחנו" בלשון רבים? – שהיו כולם באותה עת "כאיש אחד, בלב אחד".
וכן כותב רבי נתן ב"ליקוטי הלכות" (מנחה ז' סעיף נ"ב) "כי לתקן הצמצומים הנזכרים לעיל, להמשיך אור האין-סוף בהדרגה כראוי, לזה צריכין שיתחברו באהבה כמה נפשות רבות מישראל יחד. כי צריכין לזה כלים רבים, שאי אפשר שיתקנו כי אם על ידי כמה וכמה אלפים נשמות שמתחברים יחד באהבה כאיש אחד, עד שיוכלו לקבל בהדרגה כראוי האור הגדול הזה. ועל כן לא ניתנה תורה עד שנתקבצו שישים רבוא ישראל יחד באהבה… כי אי אפשר להמשיך בחינת השראת השכינה, שהיא התגלות אלוקותו, אלא על ידי קבוץ נפשות רבות מישראל… שעל ידי זה דייקא נתקנו כלים וצמצומים כאלה, לקבל אור האין סוף".
והרי שזמן ספירת העומר, כמובא בספרים, הוא הוא הזמן לתקן את חטאם של תלמידי רבי עקיבא, את חטאנו – "שלא נהגו כבוד זה בזה".
ועל זאת תקנו לנו חז"ל דיני אבלות להתאבל ולזכור את חומרת וגנות הפגם הזה, ושלא לבוז ולזלזל בחברו רק להתעורר בכל הכוחות, להתחבר, ללמד זכות ולאהוב זה את זה. כי די לנו בשונאים שמבחוץ, שהולכים ומרימים ראש בעוונותינו. וכך, רק כך, נוכל להיות ראויים לקבלת התורה, לאור אין-סוף ביום החמישים, ולגאולה.
אמנם זאת עלינו לדעת, שדווקא משום שענינם של ימים אלו הוא תקון המדות והיחסים שבין אדם לחברו, מתגבר עתה היצר-הרע ביתר שאת לעורר מדנים ומריבות, כעס וזלזול – דווקא בימים המיועדים לתקון הדבר. וכל בעל לב ונפש, ישים לב לדבר, ויזהר בכפל כפליים.
בבית מדרשה של ברסלב למדנו שאין לך אף הלכה או מנהג ישראל שאינו בא ללמדך הנהגה מעשית כלשהי בעבודת השי"ת. יהיו אלה הלכות יבום באבן העזר, או הלכות ביצים, העוסקות בכשרות, טהרת ודיני ביצים ביורה דיעה, שגם הן יש בהן הדרכות נסתרות במלחמת היצר והכנעת התאוות והמידות הרעות.
הלא זו היתה כל מגמת הספר הגדול ליקוטי הלכות שחיבר מוהרנ"ת בפקודת רבינו: "לבאר ולחדש בכל הלכה והלכה מכל ד' חלקי השלחן ערוך, למצוא סמך וטעם בכל הלכה והלכה, בדרך חכמת האמת, בדרך חכמה ומוסר השכל ועצות נפלאות ונוראות והתחזקות עצום ונשגב עד אין סוף ואין תכלית, שיתחזק כל אדם להתקרב להשי"ת בכל דרגא ודרגא, בכל מקום שהוא".
מיקום ענין בין המצרים בליקוטי הלכות
ואם בעניני אבילות שבבין המצרים אנו מדברים, לא יפלא, אם כן, שדווקא בהלכות ביצים שבליקוטי הלכות מבאר רבי נתן את ענין ימי בין המצרים כהדרכה נפלאה ואמיתית בהנהגתו של כל אדם, בכל מקום ובכל זמן.
בשלחן ערוך יורה דיעה (סימן פ"ו ס"א) בהלכות ביצים כתוב, שסימן לביצים טמאות הוא היותם "שני ראשיהם כדים או שני ראשיהם חדים". דהיינו, שאם יש לה לביצה שני קצוות עגולים – בדים – או שני קצוות מחודדים – חדים – הריהי בודאי טמאה למאכל, ואילו כשראשה האחד 'כד' וראשה השני 'חד', יתכן שהיא כשרה לאכילה, ואז די לנו אם יעיד המוכר שהיא מעוף פלוני כשר.
לכאורה הלכה "יבשה". לכאורה, אין לה שום קשר להדרכה בענינים שבלב. אולם, תמונה שונה בתכלית מתקבלת מתוך ההלכה הזאת לאחר עיון בליקוטי הלכות, חלק יורה דיעה, הלכות ביצים הלכה ה'. שם אנו מוצאים את מוהרנ"ת – כדרכו – תיכף מוצא את השורש בליקוטי מוהר"ן, ועליו הוא בונה רעיון שבלי ספק מהווה את הכוונה האמיתית והרמז הנכון ביותר הטמון בהן, באותן הלכות ביצים טמאות וטהורות.
"אגוזים הנקראים לוזים"
בליקוטי מוהר"ן ישנה תורה אחת קטנה (ליקו"מ ב,פה) שממבט ראשון יכולה אף היא להראות כעוסקת בענייני קבלה שאין בהם משום הדרכה מעשית עבורנו. מדובר שם על "אגוזים הנקראים לוזים", ש"הם רומזים לבחינת לאה שהיא בעורף, שהיא נוקבא ראשונה, ואחר כך נכנסין לבית המקדש, שהוא בחינת יעקב קראו בית א-ל. וזהו שפירש רש"י שדרך לוז נכנסין לבית א-ל" כשלהלן מבאר רבינו ש"זהו בחינת נחמו נחמו ב' פעמים, נחמו גימטריא קדקד שהוא בחינת עורף, שעל ידה נכנסין לבית א-ל. וזהו שלשה שבועות שהם כ"א יום שבין המצרים וכנגדו באילן לוז. בשביל זה נוהגין לאכול ביצה בסעודה המפסקת בתשעה באב, כי הביצה נגמרת בכ"א יום כמאמר חז"ל (בגמרא, בכורות ח) תרנגולת מולדת לכ"א יום וכו' וכנגדו באילן לוז. וזהו העצם לוז שיש בעורף האדם שישאר אחר כליון הגוף. וממנו יתחדש בנין הגוף בשעת תחיית המתים. וזהו עיקר נחמותינו בחינת נחמו נחמו…
בכל דבר יש לימוד למעשה
אלא שכלל גדול הוא בכל ספרי רבינו הקדושים, שאין לך בהם דברים שהם להשכלה בלבד; אין הם נמסרים לנו רק בכדי לסבר את אוזננו במושגים רמים, עניני קבלה וסתרי תורה; אלא עיקר מטרת כל דברי רבינו הקדוש והנורא, היא להורות לנו את הדרך נלך בה ואת המעשה אשר נעשה, וטעות גדולה היא לחשוב, שישנן תורות בליקוטי מוהר"ן הבאים ללמד רק קבלה ותו לא. להיפך, לא זו בלבד שאין מטרת דברי רבינו רק ללמד קבלה, אלא ההיפך הוא הנכון: עיקר מטרת דברי רבינו בליקוטי מוהר"ן היא לבאר את התוכן המעשי שבתורת הקבלה, ואת המסקנה המעשית עבורינו מכל אותם סתרי תורה רוחניים.
וכך, למשל, היא גם תורה זו בליקו"מ שאנו עסוקים בה: מדובר בה לכאורה על דברים שביסוד תורת הקבלה – מהותו השרשית של זיווג יעקב – לאה ורחל, וכאילו רק את זאת רוצה רבינו להוסיף: שיש קשר בין הדרך שעשה יעקב עד שנשא את רחל – שהלך לפני כן דרך לאה שהיא העורף – לבין הכוונה הפנימית של כ"א יום שבין המצרים, לבין אכילת הביצה בערב תשעה באב, ולבין עצם הלוז שבעורף האדם שממנו יתחדש הגוף בתחיית המתים.
כך, שאילולא דברי מוהרנ"ת המאירים את הדברים באור חדש, היינו עוברים על דברי רבינו אלה, כשם שאנו עוברים על הלכות סימני ביצים הנ"ל שבשלחן ערוך יו"ד. ומי מאתנו היה שם לבו, שדווקא באותה תורה קטנה בליקו"מ, ובאותה הלכה פשוטה שביורה דיעה, רמוזה דרך חיים שלימה?
ואכן, דרך חיים שלימה…
אבל או נחמה?
כי הנה "לכאורה תמוה – מאחר שהביצה, בחינת לוז, מרמזים על הנחמה, מדוע הם דייקא נגמרין בכ"א יום שמרמז על האבילות שמתאבלים כ"א יום שבין המצרים, וגם אוכלין הביצה בעת האבילות בסעודה המפסקת? הלא אדרבא! הביצה הוא בחינת לוז, שהם עיקר הנחמה, בחינת תחית המתים!" – פותח מוהרנ"ת זיע"א בשאלה בבואו לבאר את התורה הנ"ל שבליקו"מ. ושאלתו היא: הרי לכאורה סותרים דברי רבינו ז"ל באותה תורה את עצמם, שמצד אחד הריהו מעמיד את הלוזים והביצים בשורה אחת עם ימי האבל שבין המצרים, כשהמשותף לשלשתם הם הכ"א יום, ומצד שני הריהו מעמיד את הלוזים והביצים בשורה אחת דווקא עם הנחמה, הבאה לאחר האבלות של הכ"א יום, באמרו, שלכן עצם הלוז באדם היא הנחמה, כי ממנה יתחדש בנין הגוף לעתיד לבוא, וכי על כן אוכלים ביצה בסעודה המפסקת בתשעה באב – כדי להתנחם.
"אי אפשר לבוא אל התקוה כי אם ע"י צער"
– "אך כל זה מורה ומרמז לאדם, שאי אפשר לשום אדם, בכלל ובפרט, לבא אל התקוה טובה, כי אם על ידי צער ויסורים ומרירות גדול … וכל זה מרומז בענין לוז וביצה הנ"ל. כי כל הדברים שבעולם לא נבראו כי אם בשביל זה, ואין להם שום חיות כי אם על ידי זה; על ידי שיש בהם חיות מעצות התורה שמשם חיות וקיום כל הדברים כידוע. ועל כן הלוז והביצה שמרמזים על עיקר הנחמה, על כן, הם דייקא נגמרים בכ"א יום שמרמז על האבילות של בין המצרים. להורות כל הנ"ל, שאי אפשר לבוא אל הנחמה, כי אם על ידי אבילות וצער. בבחינת שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה" – – –
דרך מדרכי התורה
אגוזי לוז וביצים, שהם – ככל בריאה אחרת – הרכב של אותיות תורתנו הקדושה שעל ידה נברא העולם, מייצגים גם הם – ככל הנבראים בעולם – דרך מסויימת מדרכי התורה. ומכיוון שהתורה הקדושה, שהיא אמם הורתם, מהווה כולה עצות ודרכים לעבודת השי"ת (תרי"ג המצוות הם תרי"ג עטין – עצות – זוהר יתרו פ"ב ע"ב. מובא בליקו"מ א,ז), על כרחך כל הנבראים שנבראו על ידי אותיותיה הקדושות מהווים גם הם דרכים ועצות לעבודת השי"ת. על האדם רק להתבונן בכל יצור, דומם חי או צומח – "להסתכל בשכל של כל דבר" כפי שמבתטא רבינו בתורה א' שבליקו"מ – ולהסיק מכך מסקנה נכונה להמשך דרכו בעבודת השי"ת (מן הענין לצטט כאן מליקו"מ א,נד, על אודות הרמזים שמרמזים לו לאדם מן השמים בכל יום, ע"י כל מחשבה דיבור ומעשה שלו, כדי לקרבו לעבודת ה' – שם מדגיש רבינו, שהדבר "צריך להיות במדה. שלא יצא מגבול הקדושה, רק לפי שכל אנושי שלו, כן יגדיל המחשבה כזה. וכן לא יסתכל בזה למעלה ממדריגתו, כי במופלא ממך אל תדרוש"). כך, שכאשר מתבוננים ביצורים כמו אגוז וביצה, ונזכרים במאמר חז"ל ש"תרנגולת מולדת לכ"א יום וכו' וכנגדו באילן לוז" ואף רואים שרבינו ז"ל מוכיח ששניהם רומזים על נחמה ואבל – הרי זה לנו לימוד שלם בעבודת השי"ת – כדברי מוהרנ"ת זצ"ל.
גם כשמתאבלים צריך להתנחם
והלימוד הזה נפלא ומאלף. הוא בא להורות לנו שאף בעת הצער הקודם לכל דבר שבקדושה כמו "גם כשמתאבלים וממררים על הצער והחורבן – והעיקר על שאנו רחוקים כל כך בגלותנו מאבינו שבשמים – גם אז אסור להשאר בזה חס ושלום, רק לנחם את עצמו בכל פעם בגודל התקוה שאנו מקוים לאחרית טוב, לצאת מהגלות, מאפילה לאור גדול. כי חסדי ה' לא תמנו וכו', כמבואר במגילת איכה, במרירות הקינה, שצועק בקול מר: אני הגבר ראה עני וכו' שצועק שם במרירות גדול: אותי נהג וילך חשך וכו' השביעני במרורים וכו' וכו' ובתוך כך, [דווקא] בתוך מרירות צעקתו, מנחם [הנביא] את עצמו בעצמו, כמו שכתוב שם: ואומר אבד נצחי וכו' – זאת אשיב אל לבי על כן אוחיל, חסדי ה' כי לא תמנו וכו' חדשים לבקרים וכו' – ופירש רש"י שהחסדים מתחדשים בכל בוקר וכו' – טוב ויחיל ודומם לתשועת ה' וכו' וכו'.
בכל מצב צריך לומר: עדיין יש לי תקווה
– ומי שרוצה לפקח על חייו האמיתיים, צריך לקבל לעצמו עצות מזה, שבכל המרירות והצער והיסורים שעוברים עליו בפרט, בעיקר היסורים האמיתיים, שהם יסורי הנפש וגלותה הגדולה, שהיא רחוקה כל כך מאביה שבשמים; וכל מה שמצפים לצאת מרע לטוב מתגבר הרע בכל פעם יותר ויותר, עד אשר הבעל דבר [=יצר הרע] מסיתו לומר: אבד נצחי, ח"ו ח"ו, אבל הוא צריך לנחם את עצמו בכל פעם, ולהיות בכלל אסירי התקוה, שנאמר עליהם שובו לבצרון אסירי התקוה – להשיב לעצמו בכל פעם לומר: עדיין יש לי תקווה. כמו שאמר אדוננו מורנו ורבינו ז"ל שאין שום יאוש בעולם כלל, ולקיים: זאת אשיב אל לבי על כן אוחיל, חסדי ה' כי לא תמנו, כי לא כלו רחמיו לעולם וכו'. כי הצדיקים תחילתם יסורים וסופם שלוה, וכל אחד מישראל הוא בחינת צדיק, כמו שכתוב ועמך כלם צדיקים.
"בהכרח שיעבור עליו מרירות"
וכל מי שרוצה להתקרב אל קדושת ישראל באמת, בהכרח שיעבור עליו מרירות הרבה מאד, בלי שיעור. ואי אפשר לזכות לשום קדושה אמיתית, כי אם על ידי מרירות גדול. ולא היה אפשר לסבול המרירות והיסורים, רק השם יתברך נותן ליעף כח לסובלם על ידי התקוה שמקוים לאחרית טוב, בכח הצדיקי אמת שכבר זכו לנצח לאחרית טוב כזה".
מוהרנ"ת מבאר אפוא שדברי רבינו הקצרים – ש"דרך לוז נכנסים לבית א-ל" ו"שעל ידי בחינת לאה שהיא ראשונה יכול לבוא לבחינת רחל" – משמעם, שרק על ידי צער ותקופת סבל קודם, ניתן להגיע אל התכלית הטובה – הלוז בבשלותו והביצה בגמירתה, רחל כזיווגו הנעלה של יעקב, תחיית המתים – ובנית בית המקדש כתכלית תקוותנו ונחמתנו.
האבל חייב לבוא עם תקוה!
ומעצם הסתירה שיש לכאורה בדברי רבינו – שמחד הוא מכנה לוז וביצה כעיקרם של אבל ומאידך כעיקר נחמתנו – למד מוהרנ"ת כלל חשוב נוסף, שכל עיקר האבל חייב ללכת שלוב זרוע עם התקווה הטובה. "וזהו בחינת סימני ביצים שמרומז בהם ענין זה. כי ב' ראשיהם כדים או שניהם חדים, הוא בודאי סימן טומאה. כי זה דרך הרשעים וכל הרחוקים מן האמת, שכשנופל עליהם אבילות וצער ויסורין, אינם מנחמים את עצמם כלל, ואין מקווים לצאת משם – כמו שכתוב: לא יאמין שוב מני חושך – ונשארים שקועים בדאגה ומרה שחורה ואבילות עד שנפרדים על ידי זה מהשי"ת ומהתורה והצדיקי אמת לגמרי. ולפעמים להיפך, כשיש להם איזה טוב, אכילה ושתיה וכו' הם ממלאים פיהם שחוק ועושים כל ימיהם כחגים, כמו שכתוב: והנה ששון ושמחה וכו' אכול ושתה וכו'…
– וזה בחינת ב' ראשיהם כדים או שניהם חדים. כי 'כד' מרמז על אבילות וצער, בחינת גלגל הוא שחוזר בעולם, שבשביל זה אוכלים ביצים ועדשים בשעת אבילות ר"ל, וכמו שכתוב: ונרוץ הגלגל אל הבור; ו'חד' זה בחינת עזות ושמחה, בחינת וישם פי כחרב חדה, היפך האבל שאין לו פה… ועל כן שני ראשיהם חדים או כדים … שהאבילות והצער שלהם משני ראשיהם, מראש עד סוף, כי אינם מקוים לאחרית טוב כלל, כמו שאמר אדומו"ר ז"ל שמי שאין לו אמונה חייו אינם חיים כלל, כי תיכף כשבא לו איזה צרה אין לו במה לנחם את עצמו וכו', ולהיפך כשהשעה משחקת לו הם מלאים שמחה ושחוק, שזהו בחינת ב' ראשיהם חדים שעל שמחה כזאת נאמר ולשמחה מה זו עושה".
"אז ימלא שחוק פינו"
כלומר, שמחתם של רשעים בעולם הזה, כאבלם, הינה בלתי מרוסנת, שכן סבורים הם שרק כאן בעולם ישנה הזדמנות לשמוח; כאן, בעולם הזה, הוא אצלם הראש והסוף של התענוג שבשמחה. כי על כן, חפצים הם לנצלה עד תום. אולם, הכשרים, יודעים שעוד בוא תבוא עת תחיית המתים לעתיד לבא ו"אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה". כי על כן, אף בעת שמחתם, הם מרוסנים, בהיותם מצפים אך אל הסוף. הרי ששני ראשיהם של טמאים חד; שגם הראש וגם הסוף הוא אצלם בהוללות של עולם הזה, ואילו שני ראשיהם של צדיקים, אחד כד ואחד חד, רק הקצה האחד, הסוף הטוב שיבוא במהרה, מהווה אצלם זמן של שמחה מושלמת, ואילו בראשיתם, אף שמחתם איננה נחשבת, לעומת שמחת העתיד – כך מתבאר מדברי מוהרנ"ת בפנים.
ולהיפך – "הצדיקים והכשרים, כשיש להם צער ח"ו, הם בבחינת אסירי התקוה, ומחיים ומנחמים עצמם בגודל תקוותם לאחרית טוב. וזה בחינת ראשו אחד כד וראשו אחד חד. כי כד וחד הוא בחינת אבילות וצער ונחמה ותקוה טובה כנ"ל, כי אצלם מקושר האבילות והצער בהתקווה והנחמה, ועל ידי זה אינם מייאשים עצמם לעולם מהשי"ת, עד שזוכין לאחרית טוב.
אבל מתוך תקוה ואבל מתוך יאוש
ועל כן גם זה הסימן אין סומכין עליו לבד – כמו שכתוב בשולחן ערוך – כי את זה לעומת זה, כי גם בהרשעים והעכו"ם נמצא לפעמים בחינה זאת בתאוות העולם הזה בעצמו, שמצטער הרבה ביסורים בשביל להשיג איזה תאוה, ממון או כיוצא בו, ובשעת יסוריו מנחם את עצמו במה שאחר כך ישיב תאוותו בעולם הזה … וזהו בודאי טמא. ועל כן, אף על פי שראשו אחד כד ואחד חד, צריך עוד ראיה שהוא טהור; שהוא מסטרא דטהרה: שצערו ותקוותו הכל רק בענין התכלית הנצחי, ששם עיקר התקוה" (ליקוטי הלכות, יו"ד, בלכות ביצים ה).
נמצינו למדים שאבלם של צדיקים שונה שינוי קטבי ומהותי מאבלם של רשעים. הראשונים מתאבלים מתוך תקוה ואילו האחרונים מתאבלים מתוך יאוש רח"ל.
זהו אפוא החידוש שבאבל בין המצרים ותשעה באב, שהוא מלווה בציפיה ואמונה שלימה בישועה אמיתית בקרוב. באבל עצמו טמונה אפוא התקווה, בבחינת "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה".
הסיפור הבא נפוץ מאוד בתפוצות ישראל, כסיפור אמיתי או כאגדה. רבינו הקדוש סיפר אותו כדוגמה, משל, שממנו ניתן להפיק מוסר השכל לעבודת ה', כפי שניתן להפיק מכל מעשה, על פי דרך רבינו:
משל…
בעיר אחת, במרחק עצום מוינה, בירת הממלכה האוסטרית, התגורר יהודי עני, ר' אייזיק שמו, תמים במעשיו, שתמיד היה מצפה להשי"ת שישלח לו פרנסה בהרחבה ולא יזדקק עוד לידי מתנת בשר ודם.
לילה אחד, חולם אותו יהודי חלום. ובחלומו מודיעים לו, ללא צל של פקפוק, כי בעיר הבירה, וינה, מתחת לגשר פלני העובר מעל נהר אלמוני טמון אוצר עצום ערך ובו זהב ויהלומים שלא ניתן להעריך את ערכם הכספי כלל…
החלום מציאותי היה מאד, ומחמת שהיה החלטי כל כך וברור כל כך היה ברור לו לר' אייזיק כי אי שם מתחת לאי-זה גשר ממתין לו אוצר. ועד כדי כך היה בטוח, עד כי עוד טרם שם פעמיו לוינה הבירה כבר נישא על כנפי האושר והשמחה הציפה את ליבו. הנה, עוד מעט קט תיעלם עניותו כאילו לא היתה מעולם והוא ינשא על כנפי ההצלחה…
ויהי בבוקר ור' אייזיק קיץ משנתו – והנה חלום… אבל הוא אינו אומר נואש. הוא בטוח ומשוכנע כי החלום אמיתי וכי הוא עומד להתגשם ומשכך, גמלה בלבו ההחלטה לצאת לוינה, לחפש את הגשר ולקחת את האוצר שחבוי תחתיו…
אומר – ועושה. ארז מעט חפציו, העמיסם על שכמו ויצא לדרכו לוינה הבירה.
לא מעט זמן ארכה לו הדרך, שכן אין הפרוטה מצויה בכיסו, ואם עד וינה אומר הוא ללכת, כי אז מן הסתם עשה את חלק הארי של הדרך הארוכה הזו ברגליו, מדי פעם ריחם עליו איזה עגלון והזמינו לעלות לעגלתו עד לעיר הקרוב, וכך, לאחר מסע לא קצר – שבעיניו לא נחשב כמאומה מחמת העושר המצפה לו – דרכו רגליו על אדמת וינה.
עוד טרם השיב נפשו מתלאות הדרך, החל ר' אייזיק שואל למקומו של אותו גשר הנטוי על אותו נהר, ולאחר זמן קצר כבר עמד למרגלותיו. אלא שאז החלה טורדת אותו המחשבה: איך יחפור כאן, למרגלות הגשר הומה האדם, בעיבורה של עיר? והלא מייד יעצרוהו! ומיד נתן עצה לנפשו. ימתין עד רדת הלילה ואז, משתכלה רגל מן השוק, יצא אל הגשר, יחפור ויקח את אוצרו.
וכך עשה. ומשהעמיק הלילה, יצא ר' אייזיק אל הגשר, ירד למרגלותיו והחל חופר.
בתוך כך, חלף שם שומר אחד משומרי העיר, ומשהבחין באדם החופר למרגלות הגשר, עצר וקרא לעברו: "היי, מה לך חופר שם?!"
נבהל ר' אייזיק, אולם מיד חשב כי אין בידו ברירה. יספר את האמת לשומר על נמת להפטר מחשד גדול יותר, ומי יודע? שמא יעזרו השומר ויקח לעצמו חלק מן האוצר!
עלה וסיפר לו לשומר את קורותיו, את חלומו ומסעו הארוך וכי הנה, זהו הגשר שלמרגלותיו טמון האוצר! פרץ השומר בצחוק ואמר לו "חה, אתה הפתי! ולמה זה תשים אל לב חלום לילה? שהלא אף אני, בחלומי, ראיתי והנה באיזו עיירה אחת, בביתו של איזה יהודון עני, מתחת לתנורו, טמון אוצר של זהב וכסף. וכי עלתה על דעתי לנסוע עד לשם בעבור החלום?! ואתה, פתי, עד וינה הגעת…"
ובעוד איש המשמר מספר את חלומו, ובשרו של ר' אייזיק נעשה חידודין! הוא שומע את אותו איש משמר מזכיר את שמו, את שם עירו ורחובו, ומתאר את ביתו. שם, הוא אומר, נמצא האוצר!
מיד שב ר' אייזיק לביתו, חפר מתחת לתנורו ומצא שם אוצר עצום של זהב וכסף. ואמר אחר כך "עכשיו יודע אני. שהאוצר היה אצלי מתחילה, אלא שכדי לדעת זאת היה עלי לנסוע לוינה!"
(כוכבי אור, מעשיות ומשלים דף כו)
* * *
…ונמשל
בני אדם נמשלו לאותו עני, והצדיק העוסק בתיקונם – לאותו איש משמר.
אדם כוסף לעבודת ה' יתברך. הוא רוצה למצוא את הדרך, את הנתיב, להציל את נפשו, אבל הוא אינו מוצא. הוא מחפש ומחפש, שואל ודורש על מקומו של אוצר היראה; אותו אוצר, שיאיר לו את מוחו ולבו, ושיספק לו עידוד והכוונה נכונה, אל המסילה העולה בית א-ל.
והוא חותר ומחפש, עד שהוא מוצא את הצדיק האמיתי, היודע את נפשו ויודע איך להתעסק בתיקונו.
אין הצדיק מאציל עליו ממדרגותיו שלו, אין הוא נותן לו כל מתנה. הוא פשוט מגלה לו, לתלמידו הבא אליו, איזה אוצר נפלא טמון בו בעצמו, באותן הרגשות שיש לו ובאותן כשרונות, באותה מציאות בה נטע אותו הקב"ה ובאותם תנאים בהם הוא נמצא. שם, דווקא שם, ניתנת לו האפשרות האחת והיחידה למצוא את אוצר התורה והיראה, ואת כל הטוב והישר בעיני ה'. אין צורך לחקות מישהו, ואין שום צורך בשינוי המציאות. כי דווקא באותם מצבים ובאותן תכונות שיש לכל אדם, באשר הוא שם, בהם טמונה הצלחתו, ועל ידם, ורק על ידם, הוא יכול – אם רק יעבוד – לעלות בתורה ובעבודת השי"ת.
פעים רבות אנו שוגים בטעות הזו. אנו מניחים או קובעים כי תנאי חיינו הקשים, או מצבינו המשפחתי או הכלכלי, מהווים עיכובים ומפרידים בינינו לבין עבודת ה'. אולם האמת שונה לחלוטין. כי באמת כל אדם, באיזה מצב שלא יהיה – ודווקא במצבו הוא – יש לו התנאים הנאותים ביותר להצלחתו הרוחנית.
"כך הוא בענין עבודת השי"ת, שהאוצר הוא אצל כל אחד בעצמו, רק [כדי] לידע מהאוצר, [הוא] מוכרח לנסוע לצדיק" (שם)
אם בכל ימות השנה צריך אדם לעשות ככל שביכלתו להשיג עצה ותושיה לקדושה וטהרה, הרי בימי הרחמים והסליחות אומר הנביא: ״דרשו את ה׳ בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב״ (ישעיהו נה ו) — משנה חשיבות והצלחה תהיה לדורש את ה׳ ״בהמצאו״ ו״בהיותו קרוב״ בחודש אלול. ואם בכל נושא וענין קרוב ה׳ לקוראיו ודורשיו בימים אלה, הרי גם בענין תיקון הברית – גילה רבינו – נפתחת דרך לכל. אין לנו אלא לרצות בכך, להעמיד את עצמנו בדרך התשובה: עלינו לפתוח את הפתח הזעיר כדי שיפתח לנו הקדוש ברוך הוא פתחים גדולים אחרים (״אמר הקב״ה לישראל: בניי, פתחו לי פתח אחד של תשובה כחודה של מחט ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרניות נכנסות בו״ — שיר השירים רבה ה,ג וע״ע פסיקתא דר׳׳כ,ה).
בספרינו הקדושים ישנן עצות רבות ודברים רבים וחשובים בענין שמירת הברית, עלינו איפוא לחפש אחריהם תמיד, ועתה יותר מתמיד.
הבה נא ונראה מה אומרים חכמינו על ראשיתו של החטא: ״ליבא ועינא תריין סרסורין דחטאה״ [-הלב והעיניים הם שני סרסורי החטא] (שבת לא), כלומר, העין הרואה את הכיעור והלב החומד ומהרהר בו, שניהם הם המעבירים לאדם את החטא ומעתיקים אותו אליו. ההתחלה, הגרעין הראשון של החטא – בעין: המעשים הרעים הם תוצאה של אי שמירת העיניים.
ממילא, ראשית כל התקדשות תלויה בעיניים. ככל שיקדש אדם את עיניו, כך ימנע ממכשול. אמנם, במציאות של ימינו כשהפריצות אינה יודעת גבולות, קשה שבעתיים שמירת העיניים, אבל שמירת עיניים קלה יותר, תמיד, מעמידה בנסיון החטא עצמו, ואם רוצה אדם לחסוך כשלונות למעשה, עליו להקדים תרופה למכה – להתרחק ממקומות בהם אפשר לראות רע, ולהמנע ככל האפשר מהסתכלות אסורה, ואף אם נכשל בראיה אחת אסורה לא יסתכל בכך שנית, שכן לפי דברי חכמים אין הנזק בהסתכלות מקרית דומה לנזקה של הסתכלות חוזרת ונשנית, יש מרחק רב בין ראיה לא טובה מקרית לראיה לא טובה חוזרת ונשנית – הראשונה לרוב רישומה חולף ואילו האחרונה מותירה פצעים קשים בנשמה.
גם הפה כוחו גדול להיות סרסור לעבירה. דיבור גס כלשהו עלול לפעפע כארס בגוף ולפגום בקדושתו. ״ברית הלשון״ ו״ברית המעור״ (מלשון ערווה, ביטוי נפוץ בספרי חסידות) קשורים זה בזה ואם מנבל אדם פיו חס ושלום הוא מסתכן בפגם הברית.
פגם הברית שהוא החמור מכל העברות שבתורה (שו"ע, יורה דעה, הלכות אישות כ"ג,א), ומהווה המכשול הגדול ביותר, הינו עיקר הנסיון והבחירה של האדם בעולם הזה – כדברי רבינו (שיחות הר"ן קטו), ולכן היא העבודה הקשה ביותר ויצר הרע מתגבר בה למאד מאד, ועד כדי כך, שהיו רבים שטענו שגם לא כדאי ונאה לדבר בענין, גם אם הכוונה היא להועיל ולהדריך. ואכן, כל מילה מיותרת בנדון וכל פירוט יתר, הפסדו גדול משכרו ועיוותו רב מתיקונו, אשר על כן, יש בכלל שמירת הפה גם שמירה מדיבורים מיותרים לתיקון הענין.
וככל שהפה מתקדש יותר, קדושת הברית גדלה והולכת; הפה מתקדש – לדברי רבינו במקומות שונים – בדיבורי תורה ותפילה. יש להרבות בלימוד ובתפילה ככל האפשר, כי אז לא רק שהפה יתקדש, אלא גם המחשבה תטהר. המחשבה שהיא מקור פעולותיו של האדם, הקובעת את מעשיו הטובים והרעים ח״ו, מתנקה מכל זוהמה ודוחה כל הרהור רע כשהיא מתמלאת מחשבות קדושות וטהורות — מעניינים רוחניים וזכים.
המחשבה, ביד האדם להטותה כרצונו – כותב רבינו הקדוש (ליקו"מ ב,נ) – וכמו סוס הפונה מהדרך הישרה, שאפשר לתפסו ברסנו ולהחזירו אל הדרך הישרה, כך גם את המחשבה ניתן בקלות להעסיק בנושאים אחרים כאשר היא פונה להרהורים רעים ומכוערים, אל יאמר המהרהר הרהורי עבירה כי אין ביכלתו לשנותם לטוב ואל יחשוב כי אין זה בידו, ינסה נא, יחשוב בענין אחר, והמחשבה הראשונה תפנה את מקומה. שכן, אין שתי מחשבות יכולות להתקיים יחד ואם חושבים באחרת אין הראשונה יכולה להיות עוד.
וכמו בשמירת הפה, כן גם בשמירת המחשבה, יש להשמר גם ממחשבות ״טובות״ יתר על המדה, ובעיקר בשעת פיתוי אין מן הראוי להתווכח עם יצר הרע בענין זה, משום שגם למחשבות של דחייה הפיתוי והרחקתו יש בהן משום הגברת הפיתוי ומשיכת הרצון אליו (ספר המידות, ערך ניאוף אות י, ציטוט מדברי האור החיים הקדוש "אל תיכנס עם פיתוייך בטוען ונטען").
כללו של דבר, זה אחד מהדברים שהיסח הדעת יפה לו. ומשום כך מוצאים אנו את חז״ל אומרים: ״טוב תורה עם דרך ארץ [-התעסקות בעבודה וכו'] שיגיעת שניהם משכחת עוון״. היגיעה בתורה ובדרך ארץ משכיחה מלב אדם רצון עבירה ח״ו.
ברם, ימים ושנים של עמל נדרשים כדי להתקדש באמת. אין זו עבודה קטנה כלל. יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום – אמרו חכמינו (קידושין ל ע"ב) – ולולא הקדוש ברוך הוא עוזרו (לאדם) אינו יכול לו. הסיוע מן השמים כאן חיוני ביותר, שמירת הברית מוחלטת אינה כמעט בכוחו של אדם מצד כוחותיו הוא, אשר על כן, עצת כל העצות, ועיקר אמצעי הלחימה בנידון היא התפילה – ובתפילה הרי ידועה הדרכתו של רבינו להתייחד שעה בכל יום, ובעיקר בלילה במקום שאין איש ולפרוש שיח ולשפוך לב כמים לפני השם בשפה פשוטה, בשפת האם, כדבר איש אל רעהו". התפילה היא יסוד כל העצות שבספרי רבינו ז״ל, ביחוד כשמדובר בענין קדושת הברית, כפי שמתבאר בתורה ב׳ שבספר הטהור ליקוטי מוהר״ן חלק א'.
״יסוד״ היהדות, עיקר כל דבר שבקדושה הוא תיקון הברית. עם תיקון זה משיג אדם ומבין אחרת את התורה ואת המצוות ובלבו מתנוצצת הרגשת אמת ואמונה; בלעדי טהרה זו לבו אטום מלחוש וראשו מתקשה להשיג, האמונה מעורפלת למדי וכל הזיקה ליהדות יורדת ונחלשת. ״קדושת הייסוד״ היא קדושת כל הבנין, ממנו יתד ופינה לכל הקדוש והיקר.
וכאמור, עיקר הנסיון והבחירה של האדם בזה העולם הוא בענין זה – כנמסר בשם רבינו, כאן, בנסיון האנושי הגדול ביותר, נשקלת בחירתו של אדם. שכן יש לך אדם המקיים הכל, אך בנסיון זה אינו עומד, ונכשל חס ושלום; לא התפלל דיו על כך או אולי נעלם ממנו שזהו היסוד והעיקר, שזה דרכו של היצר – להעלים את חשיבות הענין מדעת הבריות. על כך באו הספרים הקדושים, ובפרט ספרי רבינו, והתריעו, כי כאן כאן עיקר הנסיון והבחירה שלמענה נשלח אדם לעולם הזה, ואוי לאותה בושה ואוי לאותה כלימה, אם יבוא אדם לעולם הבא מבלי יסוד זה.
כמה תפילות, תחינות ובקשות שפוכות על מאות הדפים של הספר היקר ליקוטי תפילות – שחיבר גדול תלמידי רבינו, רבי נתן ז״ל – הזועקות על ענין קדושת הברית ועל כל המסתעף ממנו, איזו מרירות עצומה אנו מוצאים בתפילותיו של מוהרנ״ת על הפגם הנורא והאיום פגם הברית – ״אוי, אוי, אוי, אויה על נפשי, אוי לנפשי, כי גמלתי לי רעה, מה אומר, מה אדבר, מה אצטדק, האלקים מצא את עווני, הנני לפניך באשמה רבה, הנני לפניך מלא בושה ובלימה… ואין שום לשון שבעולם שאוכל לכנות בו עוצם הרחמנות שיש עלי, כי רע ומר, כי נגע עד הנפש, מר לי מאד אבי שבשמים! מר לי מאד ריבון כל העולמים! ראה אנחתי ואנקתי, כי נפשי מרה לי מאד, עד אשר איני יודע איך אני יכול לחיות מעוצם מרירות נפשי אשר עד גבהי שמים יגיע —"
כך היא התפילה שצורפה לעשרת פרקי התהילים ״תיקון הכללי״ שתיקן רבינו ז״ל לתיקון זה: הפרקים טז, לב, מא, מב, נט, עז, צ, קה, קלז, קנ. ברם, חלק גדול בתפילה נוראה זו עוסק דוקא בדברי שמחה, שכן ביאר רבינו לא פעם, שעיקר הפגמים הללו נגרם מעצבות, ועיקר התיקון בא על ידי שמחה: אדם השמח תדיר יזכה, שהקדוש ברוך הוא בעצמו ישמור לו את הברית (כמבואר בהרחבה ב'השתפכות הנפש'), וכל הטומאות תברחנה ממנו, לא כן אם חס וחלילה עצוב הוא, הרבה טומאות ומכשולות נדבקים אליו רחמנא ליצלן, שכן העצבות היא מהותם של כוחות הטומאה, הקליפות והסטרא אחרא (זוהר פרשת נח דף עא).
השמחה היא אפוא תנאי חשוב בתיקון הברית, אך לא שמחה של פריקת עול וקלות דעת, זו עלולה לעשות ההיפך.
בין שאר העצות שבספר המידות אשר לרבינו אנו מוצאים: הזהרה משתיית יין (ספר המידות, שם, יא) מאכילה גסה (שם נא) ממחלוקת (שם לא) ומבטלה וחוסר עיסוק (שם, חלק ב, י) ועוד.
סוד ההצלחה הרוחנית של הצדיקים ומקור השפע הגשמי, ברכה, פרנסה וכו' הם בשמירת הברית, ערכה של כל מצווה גדולה לאין ערוך כאשר היא נעשית על ידי אדם קדוש וטהור, התורה הנלמדת על ידו, תפילתו וכל מעשיו רחוקים כרחוק מזרח ממערב וגבוהים כמשמים לארץ מאלה של מי שאינו כן; אך גם אם טרם זכה אדם לתקן עצמו, אם זו היא שאיפתו, זה הוא רצונו והוא מתפלל על כך ערכו וערך מעשיו גדולים וגבוהים.
כשבית המקדש היה קיים, היה מקום לקדוּשה לשכון בישראל. אבל עכשיו, אחרי החורבן, אין מקום שבו תוכל הקדושה לשכון.
לכן הצדיקים הגדולים, שקדושתם גדולה ונשגבה מאד, אינם מוצאים מקום בעולם החומרי הזה ולפיכך יש להם מתנגדים שחולקים עליהם, כי כאמור אין כיום מקום לקבל את הקדושה, כך שקשה לרבים לסבול את קדושתם.
מעין זה קרה עם יוסף הצדיק, שבגין קדושתו העצומה לא יכלו אחיו, כביכול, לדבר איתו לשלום, עד שבא למצרים בנימין, שבחלקו עתיד בית המקדש להבנות, והתפייסו האחים עם יוסף, כי לבנימין היה הכוח הזה להכיל את הקדושה העצומה של יוסף הצדיק, באופן שעם ישראל יוכל ליהנות ממנה ולהתקרב אליה.
(ליקוטי הלכות, הודאה ו, מג)
"כִּי פִי הַמְדַבֵּר אֲלֵיכֶם" (מה, יב)
"כְּפי – כן ליבי" (מגילה טז ע"ב).
בכל אחד מישראל, בנשמה שבמוחו, חבויה נקודה קדושה, שבאמצעותה הוא יודע שיש מנהיג לעולם. עבודתנו היא לחבר את הנקודה הזאת עם הלב, ששם משכן המידות והרצונות של האדם, שהם הקובעים את כל התנהגותו. זה שאמר הכתוב (דברים ד, לט): "וידעת היום והשבות אל לבבך" – שתחבר את הידיעה שבמוח עם הלב.
כיצד מחברים בין המוח והלב? – על ידי דיבורים קדושים, ובפרט על ידי שיחה בינו לבין קונו.
שכן הדעת מתבטאת בדיבור, כמו שכתוב: "פי ידבר חכמות" (תהלים מט, ד) ואם יקשיב אדם לדיבורי התפילה שהוא מוציא מפיו, תאיר בליבו הנקודה הקדושה שבדעתו וכל התאוות והמידות הרעות שבליבו יתבטלו.
זאת כמובן במידה שאכן לבו מחובר אל הדיבורים שהוא מוציא מפיו, מה שקורה במיוחד כשאדם שופך את שיחתו בתפילה אישית לפני ה' והוא מפרט את כל המעיק עליו, כי אז הלב שלו מחובר מאוד אל דיבורי התפילה.
יוסף הצדיק הגיע למעלתו הנשגבה על ידי שהלך בדרך זו, שחיבר אל הלב עם הנקודה הקדושה שבדעתו אשר התגלתה בדיבור פיו, כמו שהוא עצמו אמר: "כי פי המדבר אליכם" ופירשו חז"ל "כפי – כן ליבי".
למה נתן יעקב את הבכורה ליוסף – לפי שכילכל אותו (עפ"י בבא בתרא קכג ע"א).
התפילה היא כלי אדיר, כמו שאמרו חז"ל על הפסוק (ישעיה מא, יד) "אל תיראי תולעת יעקב" – "מה תולעת זו אינה מכה את הארזים אלא בפה, כך ישראל אין להם אלא תפילה" (ילקוט שמעוני שמות יד, רלא).
אולם, כדי שהתפילה תהיה מקובלת בשמיים, יש לדקדק היטב שהיא תבטא באמת את רחשי הלב של המתפלל באותו רגע, כמו שכתוב "יכלכל דבריו במשפט" – שישתדל שדיבוריו יתאימו באמת לתחושותיו. בכל מצב אחר, יהיה לו קשה להזדהות עם התפילה והיא תיתקל במחשבות זרות ובבלבול.
לכן נאמר בשולחן ערוך שיש ליתן צדקה קודם התפילה, כי נתינת צדקה קשורה ל'מידת המשפט', ששופט את עצמו אם ראוי לו לתת כך וכך לעני. אחרי שיחזק בקרבו את מידת המשפט הוא יוכל להתפלל טוב יותר.
זה שאמרו חז"ל, שניתנה בכורה ליוסף מפני שכלכל את אביו. הבכורה זהה לתפילה, כי כמו שהבכורים נועדו לעבוד בבית המקדש, כך התפילה באה במקום העבודה שהייתה במקדש, וכמו שבכור נוטל פי שניים בירושת אביו, כך התפילה היא בבחינת "פי שניים": הודיה לה' ובקשת הצרכים האישיים. יוסף זכה לבכורה-לתפילה, משום שעסק בצדקה ופִרנס את משפחתו.
זו גם כוונת הכתוב: "ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו לחם לפי הטף" – 'הטף' מלשון הטפה-דיבור כלשון הפסוק: "בן אדם שים פניך דרך תימנה והָטֵף אל דרום" (יחזקאל כא, ב). לאמור, שזכה יוסף לדבר דיבורי תפילה כראוי, בזכות הצדקה שנתן לאביו.
בשיחות הר"ן (סי' ש"א) מביא מוהרנ"ת בזה"ל: "שמעתי בשמו [של רבי נחמן] שאמר שעיקר עבודת איש הישראלי הוא בחורף לקום בחצות הלילה, ובקיץ וכו', יזהר לעמוד בבוקר השכם כעלות השחר" עכת"ד.
במבט שטחי לכאורה יפלא: מדוע באמת נחשבת עבודה זו ליסודית כל כך, מדוע היא עיקרית יותר מסתם תורה ותפילה, ולמה העמידוה כ"עיקר עבודת איש הישראלי"?!
בליקו"ה (ברכה"ש ה' ב-ט) מבאר מוהרנ"ת יסוד גדול במהות קדושת עבודה זו, ואלה עיקרי דבריו: בפרשת בא כתוב שמשה רבינו הזהיר את פרעה בשם ה' "כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים" ואמרו חז"ל במס' ברכות (דף ג') שמשה רבינו גם לא היה יודע מתי היא נקודת חצות בדיוק, ומשמעותם של דברים, שנקודת חצות – שבה היתה תלויה גאולתן של ישראל – נעלמת ונסתרת מאוד, עד שגם משה רבינו נתקשה בה.
מה טיבה של נקודה זו ומהו גודל הקושי לעמוד עליה?! מוהרנ"ת מבאר שם שהלילה מרמז על חשכתם של ישראל בשעה שהם שרויים בעוונות ובטומאות, חצות הלילה מרמז על תכלית תוקף ההסתרה והקטרוג שנגרמים בעקבות טומאה זו, והיה צריך לכאורה, שאז יהא הזמן הרחוק ביותר מגאולתן של ישראל, אלא שבעומק חושך זה טמונה "נקודה" קטנה נעלמת ונסתרת, שהיא הנקראת נקודת חצות, וממנה נמשך פדיון והמתקה לכל הקטרוג הנורא, והיא פותחת פתח לכל אותם שנלכדו במ"ט שערי טומאה להגאל ולצאת לחירות. נקודה זו היא התגלות שורש הקשר שהשם ית' כביכול קשור עם כל אדם מישראל בשורש השרשים, קשר זה הינו קשר נצחי ובל ינתק, כך, שאף על פי שכלפי חוץ לא נראה שום הבדל בין הגוי לבין ישראל זה שחטא ונפל, בכל זאת, עדיין הוא מאוחד עם השם יתברך ורחמנותו ית' עדיין פועלת עליו, ומכח גילוי קשר זה מבחין השי"ת ומבדיל "בין טיפה של בכור מצרי לבין טיפה של בכור ישראל" אע"פ ששניהם שקועים במ"ט שערי טומאה והקטרוג אומר "מה נשתנו אלו מאלו" ואין ביניהם שום הבדל ניכר.
נקודת קשר נפלאה זו טמונה בכל אחד ואחד מישראל וממנה משתלשלת קדושת ישראל לכל אדם מישראל, והיא עצמה נקודת הצדיק שטמונה בכל אחד ואחד, כי רק הצדיק יודע להבחין בין קדושת ישראל לטומאת העמים גם במקום שכלפי חוץ לא נראה שום הבדל כלל.
מה עלינו לעשות כדי לגלות נקודת קשר זו?
מוהרנ"ת מגלה שם שזה נעשה ע"י עבודת קימת חצות, שעל ידה אנו נכללים בנקודת קדושת הצדיק, שמלמד ומגלה לאדם שאע"פ שנפל ונדמה לו שאין שום הבדל בינו לבין המצרי, מ"מ יודה על חלקו וישמח בנקודה זו של עצם היותו בר ישראל, "ויחזקו עצמן בנקודת קדושת יהדותם שיש להם מצד תולדתם שהם מזרע ישראל כי זה יקר מהכל ויודו ויברכו להשי"ת ע"ז תמיד".
העבודה, אם כן, היא דוקא בחצות, כאשר החושך מגיע לתכלית עיצומו; כאשר הדין והקטרוג בתוקפם; כאשר החלישות דעת גוברת עד מאוד והיא מפילה את רוחו של האדם לחשוב מה בינו לבין בני אומות העולם, ודומה לו שאין שום תקוה לצאת אי פעם מחושך זה, דייקא אז עליו לציית לנקודת הצדיק שמחזקו להתגבר ולהודות לה' על שזכה להיות מזרע ישראל, ועליו להתאמץ להכיר אז ביקרת חשיבות עצם נקודת המחשבה שיש בו מצד תולדתו, "וע"י ההודאה לשמו ית' על שזכה לצאת מזוהמת העכו"ם לקדושת ישראל, עי"ז מעורר נקודתו הטובה שתהיה נכללת בשמו ורצונו ית', ועי"ז יצא משמד לרצון תמיד" (לשון מוהרנ"ת שם) זוהי העצה היעוצה לכל המבקש לצאת מגלות מצרים בפרטיות ובכלליות, להתחזק ולקום בחצות ולהודות אז להשי"ת על זכייתו להיות מזרע ישראל עמו.
למדנו אם כן יסוד חדש בעבודת חצות, להתבונן אז לנקודת קדושה נצחית הגנוזה בעמקי נפשינו, ואין זה סותר כלל למה שתיקנו לנו רבותינו ז"ל בסדר תיקון חצות בצורת קינות וצעקות, כי מלבד מה שנכללים שם הרבה פסוקי הודי'ה בפשטות, הנה גם עצם הצעקה יכולה להיות במובן מסויים התעוררות הנקודה הטובה, כאשר האדם צועק "איכה" – ומשמעות צעקתו היא: "איך יכול להיות שבן מלך כמוני יפול לתוך בור תחתיות שפל כזה והלא ממקור עליון חוצבתי" – הרי בעצם זעקתו וקינתו, שבה ומתעוררת אצלו נקודת קדושת יהדותו עד שבא להודות ע"ז.
בכך נבין מדוע זוהי עיקר עבודת איש הישראלי, כי שורש קדושת כל המצות והתורה נעוץ בשורש קדושה זו של קדושת היהדות, וכאשר האדם חסר את היסוד של שמחת "שלא עשני גוי" אזי כל הבנין רעוע, כי בכל רגע יכול הוא לשוב וליפול וכמו שהיה בשעת חורבן בית המקדש, אם אנו מבקשים לעמוד איתנים בעבודת יהדותינו, עלינו להתאמץ בקדושה זו שהיא שורש קדושת הצדיק, והיינו, להשתדל לשבר את החושך הלזה שמקיף אותנו ולהשתעבד להאמין שבכח הצדיק טמונה בנו קדושה נשגבה ומופלאה ששום חושך לא יחשיך לה, וקדושה זו אינה תלויה בשום עשייה ובשום הצלחה, אלא בעצם ההכרה והשמחה בקדושה זו אנו נכללים בה, ובכוחה לשוב ולבנות שוממות חרבות בית מוחנו בשמחת עולם.
"על ידי אמונת חכמים, יכולין להוציא משפטנו לאור… וזהו בחינת סוד העיבור, שאינו נמסר רק לגדולי הדור, שיש להם נשמות גדולות".
(ליקוטי מוהר"ן, סא)
כולנו מייחלים לקורטוב של אור; אור השם יתברך שיאיר וישכון בתוככי לבנו. השאלה היא רק: איך זוכים לכך? כיצד נוכל להאיר בקרבנו את אור השם יתברך?
ובכן, את אורו של השם יתברך בעצמו לא ניתן להשיג, שהרי הוא אין סוף. האפשרות היחידה היא להכין לאור הזה 'כלי', הלא היא האמונה. "כי על ידי אמונה, שמאמינים בו יתברך בלי שום חכמה ושכל, על ידי זה נעשה כלי. וכשזוכה להיות חזק ותקיף באמונתו, אז זוכה אחר כך שיתהווה מבחינת האמונה כלי, עד שיקבל בתוכו בחינת האור, עד שיזכה לאיזה השגה. והכל כפי תוקף האמונה שהיה לו" (ליקוטי הלכות, הכשר כלים ב, א).
אך גם בזה אין די. גם אם נאמין בה' באמונה שלימה, עדיין לא יהיה לנו הכלי לקבל את אורו האינסופי. אלא אם כן נאמין גם במשה עבדו!
"כי מעוצם גדולתו ורוממותו יתברך, אי אפשר לזכות אפילו לבחינת אמונה כי אם על ידי החכמים וצדיקי הדור האמתיים, שזכו על ידי יגיעתם ועבודתם ואמונתם השלימה להשיג השגות אלקותו יתברך, והם יכולים להמשיך לנו מאורו וטובו יתברך ולהכניס בנו אמונה הקדושה" (שם).
משה רבינו, הוא זה שצמצם עבורנו את אורו האינסופי של הבורא יתברך, לתוך כלים של תורה ומצוות, חוקים ומשפטים, אותם קיבל מסיני, ומסרם ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, וכן הלאה מדור דור. כשבכל דור מצמצמים הצדיקים עבורנו את אור האינסוף בתוך כלים נפלאים של תורות שיחות עצות והנהגות, כך שכל אחד מאתנו יוכל להשיג את אור ה'.
* * *
הכוח הזה – להאיר את אור האינסוף לתוך לבנו המוגבל – לא ניתן אלא לצדיקים האמתיים. מאחר ורק הם אלו שבקיאים ב"סוד העיבור", הסוד הכמוס של הארת אור האינסוף בלב כל יהודי ויהודי באשר הוא שם.
מהו אותו "סוד העיבור"?
אנו – עם ישראל – מעברים את השנה, ומשווים את שנות החמה לשנות הלבנה, ב"דרכים רחוקים ועמוקים… שהיו החכמים הגדולים יודעים אותו ואינן מוסרין אותו לכל אדם" (רמב"ם, הלכות קידוש החודש, פרק יא).
גם ברוחניות ישנו "סוד עיבור" שנמסר רק לגדולי הצדיקים – הדרכים העמוקות כיצד להאיר את הלבנה החסרה ולהשוות את אורה לאור החמה, לבל יהא ביניהן הבדל 'והיה אור הלבנה כאור החמה' – להאיר את אור ה' המשול לחמה, בתוך ליבות בני ישראל המשולים ללבנה.
והסוד עצום ונשגב. שהרי מצד אחד – מאז נתמעטה הלבנה – לא ניתן להשיג את אור ה' אלא אם כן יצומצם. מאידך, צמצום האור יכול לגרום לו להיעלם לגמרי… כי "מאחר שנתמעטה, משם נאחזין הסטרא אחרא, עד שלפעמים נתמעט האור ביותר, עד שהם מעלימין חס ושלום, האור לגמרי, עד שאין יודעין ממנו יתברך כלל".
ומעתה, מהיכן יבוא עזרנו?
"על כן אין מי שידע סוד הזה כי אם חכמי הדור האמתיים, הגדולים מאד מאד, כי זהו בחינת סוד העיבור שלא נמסר כי אם לגדולי ישראל. כי אין מי שידע זה הסוד איך לצמצם אורו יתברך באופן שנוכל לקבלו ואף על פי כן לא יתעלם האור – אין מי שידע זאת כי אם חכמי הדור".
מה שנשאר לנו הוא רק לחדש ולחזק את אמונתנו באותם הצדיקים האמתיים, לשקוד על דלתי תורתם, ללכת בדרך עצתם, ולאורם ניסע ונלך עד אשר יהי אור הלבנה כאור החמה "כמו שהייתה קודם מיעוטה, שנאמר 'את שני המאורות הגדולים', ויתקיים בנו מקרא שכתוב ובקשו את ה' אלקיהם ואת דויד מלכם, אמן" (מתוך תפילת 'קידוש לבנה').
לקט שיחות נפלאות מרבינו הקדוש רבי נחמן מברסלב ותלמידו הגדול, שפורסמו לפני קרוב ל-40 שנה בירחון הנפלא "מבועי הנח"ל".
ארבעים יום לפני יצירת הולד
עוד ביום החמשה עשר באב הורגשה בקרב ותיקי חסידי ברסלב החרדה והתכונה לימים הנוראים הקרבים, הדבר התבטא ביותר תורה וביתר דביקות בתפילה, כשלכל אלה נלווה "ריבוי טבילות" במקוה.
הם היו אומרים: העולם נברא בכ"ה אלול, וארבעים יום לפני יצירתו הוא יום חמשה עשר באב… ארבעים סאה מים שבמקוה — כנגד ארבעים ימים אלה… תשע מאות וששים שעות באותם ארבעים יום – הם כנגד מספר הלוגים שבארבעים הסאה…
ויניקהו דבש…
לרגל הדפסת חלקו הראשון של ספרו 'ליקוטי הלכות', שהה בחיר תלמידי רבינו מוהרנ"ת ז"ל בעיר בראד, הימים ימי חודש אב היו והוא נאלץ להשאר שם ליום תשעה באב. דבקה בו נפשם של חשובי החסידים בעיר, בעיקר מתלמידי הרה"ק והשרף רבי אורי מסטרליסק זצוק"ל. מוהרנ"ת פתח פיו בחכמה ומשך כבחבלי העבותות את כל הנוכחים, הללו הקשיבו קשב רב לדבריו והתפעלו ביותר מתכנם של דבריו הקדושים.
סיפר מוהר"ר נחמן מטולטשין תלמידו שהתלווה אליו, שכל אותו היום עמדו סביבו והוא דרש בפניהם מתורת רבינו כמעיין המתגבר, כמעט ובלי הפסקה, לכשיצא לרגע לצרכיו שמע את החסידים מתלחשים. היה לו רבי והוא ליקק ממנו דבש…
קשה היתה עליהם פרידתו בצאתו את העיר, רבים הלכו אחרי כרכרתו כדי לשמוע עוד דיבור ועוד דבור מפיו הקדוש, המרכבה עשתה דרכה לאטה והחסידים מקשיבים היו לתורה "הניעור בלילה" (ליקו"מ נב) שהשמיע בפניהם.
לקט שיחות: הליקו"מ בעולם…
באותו מעמד סיפרו תלמידי הצדיק רבי אורי זצ"ל, שפעם לפני אמירת התורה שלו מלמל לעצמו: "אורי, היאך אתה יכול לומר תורה כשיש ליקוטי מוהר"ן בעולם?"
מאז נסתלק רבינו זיע"א – אמר מוהרנ"ת – אינני מוצא מרגוע לנפשי (קען איך נישט קיהלן מיין הארץ), רק בעת אשר אני מקונן בחצות לילה או אומר קינות בתשעה באב, בהגיעני ל"אני הגבר ראה עני" אני חש כי אני אני הוא הגבר היודע את עומק כאב הסתלקותו.
כל הנביאים התנבאו על החורבן וחזוהו בבירור; אך לא היה כירמיהו הנביא שראה את החורבן בכל מוראו; כך, עוד תלמידים רבים היו לרבינו ז"ל, אך מי כמוהרנ"ת השיג וידע את רבינו, כדי להעריך את משמעות הסתלקותו, ההפסד הגדול והנורא לעולם.
היום "תנאים" – מחר חתונה
לא היתה דעת רבינו נוחה מההפסקה הממושכת הנעשית מלאחר התקשרות של שידוכים (תנאים, ארוסין) עד לחתונה. הוא היה אומר: "הייתי רוצה להנהיג בעולם – היום תנאים ומחר חתונה (כלומר: בסמיכות הכי אפשרית – המעתיק) ואם תאמר הכנות אימתי? – לפני ההתקשרות!"
תפילין דרבינו תם – מהבר מצוה
לגבי הנחת תפילין דרבינו תם, חיווה רבינו ז"ל את דעתו, שמיום הגיע הנער למצוות יתחיל להניחם, ולא כפי שנוהגים רבים וטובים, להתחיל בהם מיום חתונתם.
לקט שיחות: והעיקר לא לפחד כלל…
הדרך "החדשה-ישנה" – התבודדות – שסלל רבינו הקדוש והנורא, עת ומקום וזמן קצוב לה, הזמן הקצוב – שעה ביום, המקום הנבחר – מחוץ לעיר, "במקום שאין הולכים שם בני אדם" ואילו העת היא בלילה. (כמובן, זוהי ההתבודדות המובחרת ביותר, אולם, כפי שהבהיר רבי נחמן: כל עת ראויה להתבודדות, וכל מקום – "אפילו מתחת לשמיכה" – טוב להתבודדות, וכל שעה מתאימה להתבודדות)
אכן, מאז ומתמיד הלכו חסידי ברסלב בלילות לשדות לזעוק ולהתחנן על נפשם, לזכות ולראות בטוב ה' לעלמי עד, ולמאז עד היום לא הוזק מהם איש, שכן, מעין הבטחה יש על כך מאת רבינו שאמר פעם: אף אם היה לי בן יחיד הייתי שולחו בלילה מחוץ לעיר להתבודד ולפרש שיח בינו לבין קונו.
(שני בנים היו לרבינו, האחד יעקב והשני שלמה אפרים, אך אלה מתו בקטנותם ולא נותרו לרבינו כי אם בנות).
אהבת התמימות
אחרי ששמע מוהרנ"ת כל כך הרבה שיחות מרבינו ז"ל בשבח התמימות והפשיטות, אהב ודבק בדרכי התמימות עד להפליא, מחבב היה מאד אנשים העובדים את ה' בתמימות "בלי שום חכמות".
כשהיה בדרכו לארץ ישראל עבר את אודיסה העיר, בלוית תלמידו החשוב ר׳ יהודה אליעזר, שם פגש באיש תם וישר היושב באהלה של תורה ולומד ומתפלל בתמימות נפלאה והתפעל מעמו ביותר, נכנסה בלבו הערכה עצומה לאיש ובהזדמנות התבטא: לולא כבר נדברתי עם ר' יהודה אליעזר לנסוע עמי, הייתי בוחר באיש הזה להלוות אלי במסעי לארץ הקדושה.
אולי הכותרת נראית לכם מוזרה. וכי עכשיו הזמן להתכונן לפורים? הרי רק עכשיו יצאנו מימי החנוכה ויש עוד כחודשיים עד לימי הפורים?!
אמנם, שימו לב – כך כותב רבי נתן ב"ר יהודה מטבריה, תלמידו של מוהרנ"ת:
"ואנו צריכים מעתה להרגיל עצמנו לצעוק ולזעוק להשם יתברך, כמו שעשה אדמו"ר מוהרנ"ת זצוק"ל, שתיכף אחר חנוכה [היה] עוסק בענין פורים. כי לפי דברי רבנו ז"ל עתה הוא התחלה מכל ההתחלות" (נתיב צדיק, מכתב קסא).
מה גם, שבעוד פחות מחודש – ביום ד' שבט – מתחילים כבר חסידי ברסלב להתעסק בגלוי בענין פורים, 'ארבעים יום קודם לחג' ועוסקים בצעקה וזעקה לה' שיצילם מקליפת המן עמלק. כך שזה לא כל כך "נורא" לדבר כבר עכשיו על פורים, כפי שעשה מוהרנ"ת מיד אחרי חנוכה…
* * *
במאמרנו זה נתייחס בקצרה אל הקשר ההדוק בין 'חנוכה' ל'פורים', למען נבין שבאמת שניהם אחד – כהגדרת מוהרנ"ת: "חנוכה ופורים הם בבחינה אחת" (ליקוטי הלכות, חול המועד ד,ז) – ונלך מחיל אל חיל, מקדושת חנוכה לקדושת פורים.
[וסימנך: "איש ימיני" הנאמר במגילת אסתר על מרדכי הצדיק, בגימטריא "חנוכה ופורים"…]
ובכן, בתחילה נזכיר את המובא בכתבי האריז"ל, שחנוכה ופורים הם כנגד ב' הספירות 'נצח והוד'. "כִּי חֲנֻכָּה וּפוּרִים הֵם בְּחִינַת נֶצַח וָהוֹד, כַּמּוּבָא בַּכַּוָּנוֹת" (ליקוטי הלכות, קידושין ב, ד), וּמְבֹאָר בִּכְתָבִים (פרי עץ חיים שער י"ט) דִּימֵי חֲנֻכָּה נֶגֶד הוֹד וִימֵי פּוּרִים נֶגֶד נֶצַח" (כוכבי אור, חכמה ובינה, בסופו. כת"י הרב מטשעהרין).
וכבר ידוע שנצח והוד הם שני ספירות ההולכים תמיד יחד, בבחינת שתי הרגליים [כמבואר באריכות בכתבי האריז"ל, ואכמ"ל].
כך שב' חגים אלו קשורים זה בזה ע"פ סוד, בחד קטירא.
ועתה נבוא לבאר בדרך העבודה את הקשר בין ב' חגים אלו. במאמר זה נביא את הביאור הראשון, ובמאמר הבעל"ט נביא ב' ביאורים נוספים. ועל ידם נוכל להתעורר בתקופה קדושה זו – שבין חנוכה ופורים – לעסוק בהם בהכנה דרבה, בלימוד ותפילה, להמשיך עלינו ב' קדושות נוראות אלו.
הביאור הראשון הוא:
שני חגים אלו נוסדו ע"י חז"ל לתקופת הגלות, לתת לנו כח להחזיק מעמד בגלות הארוך, כשאין אנו יכולים לעלות וליראות פני ה' בבית המקדש. ובב' חגים אלו, יורד הקב"ה לביתו של כל אחד ואחד, לקיים בו מצות 'ביקור חולים,' לסעדו ולתמכו.
וממילא, כמה אנחנו צריכים להתלהב מהדיבורים הקדושים האלו, ולהבין שאנו נמצאים בתקופה שבין 'ביקור חולים' אחד לחבירו, שני ביקורים בהם יורד הקב"ה ומבקר את כל אחד מאתנו, ומאיר לנו אור פניו הקדושים.
ובשומענו זאת, עלינו להכין עצמנו כראוי, בריבוי תורה ותפילה וזעקה ושמחה. וככל שנכין את עצמנו יותר, כך נזכה ל'ביקור חולים' גדול יותר, והארת פנים נפלאה, אמן.
עצם הזכרון, עצם העלאת שמו של החג, מעלה את האדם טפחיים מעל לגשמיות היומיומית ותמלאהו גיל, שמחה וגעגועים ליום הגבוה הזה. אם להתעוררות לקריאת המגילה, ל"כל הפושט יד", או להתגלות הפנימית של "אור להביות הלב" המלהט בכל איש ישראל, אשר אדי היין מסירים את הכיסוי שלעתים מכסהו באפרוריות ימות השנה.
אין חסיד ברסלב שחג פורים אינו מעלה בקרבו בליל זכרונות של גילה ושמחת היום, של ריקודי אנ"ש שלובים ומלופפים זה בזה במעגלים בלתי פוסקים של שמחה – מלווה בבכי, התעוררות או התמרמרות על הגוף, זה המושך את האדם להבלי הגשמיות, למירוץ אחר החיים, לעמידה בלתי פוסקת בתור לבנק, לחנות, לדואר – לשממון יומיומי מטביע וחונק, השאור שבעיסה המפריע לאדם לבקוע גידי קשיות לבבו.
והאדם עומד ומתייגע, עומד ותמה, ומשתוקק ומייחל ולוחש לעצמו את אמרתה של בת הקיסר המחופשת לדוקטור: "יפה מאוד היה רק אם היו מדברים זאת בלתי פה שתוי…"
*
פורים הוא הכל. הוא הגלות והוא הגאולה, הוא היאוש והוא התקוה, הוא הנפילה והוא הקימה. פורים הוא הזכרון והשכחה ו"ארור המן וברוך מרדכי", ולב כל איש שואל: איך לוקחים לכאן איזה בעטלער, שיתן לנו איזה דורון דרשה, להותיר לנו משהו מהפורים הזה גם למחרת, כאשר מתעוררים מהשכרות ורק כאב הראש נותר?!
*
מה רצה המן אז? מה שרוצה המן עמלק בכל דור ודור, בכל יום ובכל רגע. היום אומר לו "בוא לסעודת אחשוורוש". אל תדאג, הכל מהודר וכשר, "אין אונס", יש הפרדה ושמירה על כל הגדרים והכללים והנה, יש אפילו קריאה מכמה רבנים שחייבים ללכת לסעודה כדי לא לפגוע חלילה במלך ירום הודו, ומחר אומר לו "איי, תתבייש לך! איך אתה מעיז לפתוח פה לומר 'אשר קדשנו במצוותיו' אחרי שגיעלת פיך ונשמתך בסעודתו של אותו רשע? איך תהין להעלות על דל שפתיך 'אשר בחר בנו מכל העמים' כאשר דרכת ברגל גסה ושתית מיינו של אותה קליפה, כאשר נהנית בסעודה שביזו בה את כלי המקדש בראש חוצות?", עד שאומר לו "הא לך, צבוע! כל מצוותיך רשע וכל תורתך קליפה וכל כולך אינך אלא אפס שבאפסים, מקרה אבוד וחסר תוחלת. כלך לך, כי כבר נגזרה גזירה ונחתמה!".
איי!
ומרדכי – הצדיק – עומד לו וסולל שביל מן הצד, עומד ומכריז: אין שום יאוש! גם לאחר החתימה, גם לאחר שכבר הוטבע עליה החותם – לבשו שק ואפר הציעו לרבים, קרעו לבבכם ואל בגדיכם, היו כתינוקות של בית רבן – והסירו היאוש מלבכם! ובעקשנות אין קץ הוא מסקל אבן ועוד אבן, ברחובה של עיר, גם אם ידמה כמשתולל, גם אם איש לא יבין, יעמוד ויכריז ויציע את מרכולתו – התקוה התמידית.
היאוש, הנפילה האחרונה, זה בדיוק מה שרוצה עמלק, ש"עיקר התגברותו היא להפיל החלושי כח שבישראל כאילו אין להם עוד תקוה ח"ו". וכי למי כוונתו? אהרלה ובער'לע, הגדול והקטן, שניהם שווים, ושניהם – אם יעמדו בכוחו של מרדכי, ויזכו "למצוא בעצמו איזו נקודה טובה, אפילו בעת נפילתו ח"ו" יכניעו את המן עמלק!
*
המן עמלק אינו פגם אחד. הוא אינו מסמל איזו נפילה מסוימת. אלא "הוא זוהמת הנחש, שכלול מכל הרע שבארבע יסודות". הוא כל נפילה בפני עצמה וכל הנפילות כולן; הוא היאוש המונח בסופה – מטרתה! – של כל נפילה וירידה.
והוא מכיר את הנפשות הפועלות. הוא יודע ומכיר היטב את שדה המערכה. הוא יודע שיש איזה נשק פלאי, מונח וכל הרוצה יטלו וינצח; הוא יודע גם שנצחונו תלוי באדם הנלחם בו עצמו, בבחינת "אם תהיה רוצה – אהיה בולע אותך"; איני יכול לבלוע אותך אם לא תרצה. ועל כן הוא "מגרה עצמו בקנאה ושנאה ומרבה מחלוקת בישראל עד שעי"ז רוצה להעלים אור הצדיק האמת" שעל ידו "נתגלה שם ה' וגדולתו ית' מדור לדור". ומהי גדלות השם? גודל רחמנותו וציפייתו לבניו שישובו "אחת קודם שיחטא ואחת לאחר שיחטא וישוב … ורב חסד: לצריכים חסד שאין להם זכויות כ"כ".
וכלי נשקו בידו: העצבות, שהיא "עיקר זוהמת המן עמלק, שהיא זוהמת הנחש". והוא מנסה להגביר את העצבות על ישראל בכל עת, ותמיד ימצא סיבה מדוע מן הראוי לו לאדם להתעצב ולהדק את העצבות אל ליבו. פעם זה "נפלת, תתבייש", ופעם "אין לך סיכוי לקום", ופעם "כן, התפללת, אבל איך נראית התפילה הזו!", כי כל מטרתו היא לא להניח לבני ה' זרע אוהביו "לשמוח בהשי"ת ובתורתו הקדושה".
*
פורים הוא מורה דרך למלחמת היצר. ה"מודיעין" המספר לנו על תכניותיו המדויקות של השונא, ועל הדרכים למוטט את תכניותיו; ועל הנשקים הפלאיים שאנו יכולים לאחוז על מנת להחזיק מעמד בכל מצב ובכל עת – ולנצח!
עצבות, מרה שחורה, נפילה ויאוש – אלה הם רכבו ופרשיו של עמלק, של היצר הרע בכל דור ודור, וכלי המלחמה שלנו כנגדו הם כח הצדיק – ושמחה ותקווה.
לו נאחז בהם כראוי; לו נזכור שאין מצב בעולם שבו יכול אי מי לומר ליהודי "אין לך תקוה"; לו נזכור תמיד שאפילו אם נשמע מכל כיוון "כבר נגזרה עליך גזירה", אפילו אם ישמע אדם בת קול "שובו … חוץ מאחר", התשובה היא אחת ואין בלתה "כלה נבואתך וצא!" שכן כך מקובלנו מבית אבי אבא – ומביתם של צדיקי אמת "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים".
ועל ידי השמחה והתקווה ובכח הצדיק, מרדכי, לא רק שנזכה להנצל מנסיונו של המן עמלק להפילנו אל פי פחת, אלא גם "יכולין להשיג השגות גדולות, ולבוא לבחי' תכלית הידיעה אשר לא נדע", שם "נתבטל אחיזת הרע לגמרי".
אכי"ר.
* * *
בשולי הדברים: "עמלק הוא בחינת שכחה כמובא, ועל כן הזהירה התורה הק' זכור את אשר עשה לך עמלק … לא תשכח! ובפורים נכנע קליפת עמלק בחי' שכחה וזוכין לזכרון דקדושה … כי עיקר שלימות הזכרון ע"י היין דייקא".
אחת ממצוות היום בפורים היא לבשומי, "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". כאשר אדם מבשם עצמו כראוי ביין דקדושה, אזי הוא זוכה להשתמש בשכחה, בחי' ארור המן, על מנת להגיע לברוך מרדכי, כי "בעיני", אומר רביה"ק, "יש בהשכחה מעלה גדולה. כי אם לא היתה שכחה, לא היה אפשר לעשות שום דבר בעבודת ה', אם היה זוכר כל מה שעבר, לא היה אפשר לו להרים את עצמו לעבודתו יתברך בשום אופן!"
המן, המבקש להנחילנו את השכחה: שכחת הטוב, שכחת השי"ת חלילה, מבקש מנגד להנחילנו זכרון עצום: לזכור כל דבר לא טוב, כל כשלון וכל נפילה ולא לשכוח אותם לעולם. מפורים אנו למדים להפוך את היוצרות: את אשר יבקש להשכיח נזכור, ואת אשר יזכיר נשכח.
מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד
(ליקוטי מוהר"ן תנינא סי' כ"ד)
כידוע, הזהיר רבינו ז"ל מאד על מידת השמחה וכמו שכתב בהמשכה של אותה תורה, הפותחת "מצוה גדולה להיות בשמחה" וזו לשון רבינו שם:: "והכלל, שצריך להתגבר מאד בכל הכוחות להיות אך שמח תמיד. כי טבע האדם למשוך עצמו למרה שחורה ועצבות, מחמת פגעי ומקרי הזמן, וכל אדם מלא יסורים, על כן צריך להכריח את עצמו בכח גדול להיות בשמחה תמיד, ולשמח את עצמו בכל אשר יוכל" עכלה"ק.
ובכן, כדי שיוכל לשמח את עצמו לבא לשמחה, נביא בזה ג' נקודות הגורמות לשמחה.
א. התבוננות.
היינו, שהאדם הרוצה לצאת מהמרה שחורה ועצבות שמפיל עליו הבעל דבר, צריך להתבונן בשכלו היטב היטב מה התועלת והתוצאות שישיג על ידי העצבות.
ונפרט יותר: רוב בני האדם, למשל, ובפרט העוסקים בחשבון הנפש על מצבם הרוחני, רואים עצמם מלאים חטאים ופגמים מכף רגל ועד ראש (ומובן שהבעל דבר מוסיף חטא על פשע, להגביר חטאיו בעיניו, כדי להפילו לעצבות). ממילא, הם נופלים לעצבות וייאוש ומאבדים תקוותם.
אבל כשנתבונן ונראה בספרי רבינו ז"ל ותלמידו מוהרנ"ת זכותו תגן עלינו, בליקוטי הלכות וכו', הרי הסברא היא להיפך, שאדרבה, אם הוא מלא חטאים ופשעים וכו', הרי הוא צריך לחזור בתשובה ולהתקרב להשי"ת, והעצבות מזיקה לזה מאד, כמו שכתב רבינו ז"ל בליקוטי מוהר"ן (ח"ב תורה מ"ח) וזו לשונו: "ודע שתיכף כשאדם רוצה ליכנס בעבודתו יתברך, אזי תיכף הוא עבירה גדולה כשיש לו עצבות ח"ו" וכו', יעוין שם. וכן ראה בארוכה בליקוטי הלכות (הלכות שבת ז, מה) שכל עיקר פגם של העבירות הוא בחינת עצבות שמשם נמשכים כל העבירות, שנמשך מהקליפה הנקראת לילית וכו' ועיקר התשובה הוא על ידי גדולי הצדיקים שיכולין לעורר הנקודות טובות שבישראל, אפילו בהגרועים המלאים עברות, גם בהם מחפשים הצדיקים הגדולים ומוצאים בהם נקודות טובות כי אפילו פושעי ישראל מלאים מצוות כרימון וכו' יעוין שם בארוכה, ועוד בהרבה מקומות שהאריך בזה.
ואם כן, במקום שיתחזק בשמחה בכדי לעשות תשובה על עוונותיו, הרי הוא מוסיף ח"ו פשע על פשעיו, בזה שהוא בעצבות ומרה שחורה, שעל ידי זה הוא ממשיך הלאה בחטאיו השם יצילנו, בחינת עבירת גוררת עבירה, וכמו שכתב מוהרנ"ת בליקוטי הלכות. נמצא שאדרבה, אם הוא רואה את עצמו מלא חטאים ופשעים, יחזק עצמו בשמחה ובפרט על ידי הנקודות טובות שמוצא בעצמו, כמבואר בתורה רפ"ב (בליקוטי מוהר"ן קמא) ועל ידי זה יזכה לתשובה שלמה וכנ"ל.
או, למשל, כשחסרה לו לאדם פרנסה או חסרים לו צרכים אחרים שלו, והרי הוא נופל בגלל זה לעצבות ומרה שחורה וכו'. שגם כאן, שוב השאלה דומה: מה רווח הוא לו שנופל למרה שחורה? הרי "הדאגה וטרדתו על מזונותיו מטרידין כוחו של אדם" (ספר המידות, ערך ממון, אות ס), ואדרבה אם יתחזק בשמחה אזי יזכה לשפע וכל טוב וכמו שכתב בספר המידות (שם אות מ"ז)שהשמחה התמידית מסוגלת להצלחה, וכמו שהאריכו בספה"ק שעל ידי שמחה זוכין לפרנסה בריווח.
או שהאדם נמצא, לא עלינו, במצב של חולי ויסורים רח"ל, והרי הוא נופל על ידי זה לדכאון ועצבות וכו'. ולימדנו רבינו ז"ל ההיפך, כי מובא בליקוטי מוהר"ן (ח"ב תורה כ"ד) שגם חכמי הרופאים האריכו בזה, שכל החולי הוא על ידי מרה שחורה ועצבות, והשמחה הוא רפואה גדולה, עכלה"ק. (כך כתב גם בשו"ת חתם סופר, או"ח סי' ק"ב, שכתב 'וידוע כי הרופאים מזהירים מאד בזמן המגיפה בכלל ובפרט בחולי הנ"ל, שלא יצטערו ולא יתנו על לב שום דאגה'). ואם כן, היוצא מכל הנ"ל שהבעל דבר מעקם ומהפך את השכל הישר ומפיל לעצבות ומרה שחורה בסברותיו המוטעות והמטופשות, כדי שלא יוכל לשוב בתשובה על ידי זה, וכדי שלא יהיה לו ח"ו פרנסה בריוח וכדי שלא יהיה לו רפואה ח"ו למחלתו וכנ"ל. ולא בחינם מכנה שלמה המלך את הבעל דבר מלך זקן ו"כסיל", כי על ידי סברות של טפשות וכסלות הוא מוליך את האדם לכליון ואבדון ברוחניות וגשמיות רח"ל.
ולכן, הבה נתבונן קצת ונראה בחוש שעל ידי מדת השמחה (שנזכה לבא לזה על ידי עצותיו הקדושות שהורונו רבינו הק' ותלמידיו בספריהם הק'), נקבל כל ההשפעות הטובות בגוף ונפש, וגם יהיה טובה גדולה להעולם בזה כמו שאמר רבינו ז"ל (חיי מוהר"ן תורה פ"ב).
ב. דיבור.
והיינו לבקש ולהתפלל ולהתחנן הרבה, ולשפוך שיחו לפני קונו שיזכה לשמחה, כי טוב ה' לכל, זה בחי' תפלה שמאמין בה' שהוא טוב לכל, לרפואה ולפרנסה וכו', ואז לא ישתדל אחר תחבולות רבות. ועל ידי תפילה זוכה לשלום הכללי, וזה "ורחמיו על כל מעשיו", היינו שיתמשכו רחמי ה' ית' על כל הברואים שירחמו אחד על חבירו ויהיה שלום ביניהם אז ירוחם הוא גם כן (ליקוטי מוהר"ן קמא, סי' יד).
ג. מעשה.
על ידי הצדקה בלב שלם בא לידי שמחה (ספר המידות, ערך שמחה אות ד), על ידי הריקודים והתנועות שאתה עושה בגוף נתעורר לך שמחה (שם אות ח), על ידי זמר תבא לידי שמחה והתלהבות (שם אות יד), המאכל והמשתה הם סיבה גדולה לשמחת הלב ולהרחיק העצבות והדאגות (שם אות ג), על ידי עצות טובות שתתן תזכה לשמחה (שם אות ז), וכהנה וכהנה יוסיף חכם עצות למעשה כדי לבא לשמחה והרחבת הדעת והלב.
ויעזור ה' ית' שנזכה על ידי השמחה לצאת מגלותינו לחרות, בחי' כי בשמחה תצאו, ונזכה לקבל פני משיח צדקינו מתוך רחמים וחסדים במהרה דידן. אכי"ר.
בכל מעשה שעושה הקב"ה בעולמו יש סוד ומסר סמוי עבורנו. בין אם מעשיו מכוונים לכל האנושות כולה ובין אם הוא פועל באינטימיות עמוקה בינינו לבינו כעם השם או כיחידים בעולמו. בכל מעשה יש מסר עמוק ופנימי. משהו עמוק ללמוד לחיינו.
למשל אם ניקח את האירוע הבלתי ניתן לתפיסה בשכל אנושי – מעשה נתינת התורה בהר סיני נמצא שרק בבחירת המיקום שבוחר בו הבורא לתת את התורה יש רמזים נפלאים ונשגבים עבורנו כיצד להתקרב אליו.
הבה ונתבונן ב"תפאורה" בה בוחר הבורא לתת לנו את תורתו – בהר סיני, במדבר מול כל ישראל.
מה יש ב"תפאורה" זו שיכול לתת לנו נתיב ודרך לכל חיינו כדי שנוכל באמת ובתמים להיות מאלו שזוכים להתקרב אל הקודש פנימה?
מה מרמז לנו הבורא על ידי – הר, סיני,מדבר ו-כל ישראל.
"הר"
הקב"ה רומז לנו שכדי להתקרב אליו עלינו להתאמץ. כמאמר חז"ל במסכת מגילה "יגעת ומצאת – תאמין. לא יגעת ומצאת – אל תאמין." כמו שכדי לעלות על הר יש להשתמש בשרירינו ולטפס, כך גם כדי להפוך את חיינו לחיים של משמעות רוחנית וסיפוק רוחני עלינו להתאמץ לשפר את עצמינו – להתאמץ על מנת להמשיך ולרצות להמשיך את הדרך הטובה גם כאשר הכל נראה אבוד, להתאמץ לעבוד על מידותינו ולשפרם, להתאמץ על מנת ללמוד מהבאמת הקב"ה רוצה מאיתנו וכן הלאה.
אומר איוב בפרק ה' – "כי אדם לעמל יולד" ועל כך אומר רבי נחמן – ממילא נולדנו לעמל. עבור כל השגה שאנו רוצים להשיג, אפילו השגה גשמית בסיסית כגון פרוסת לחם דלה או כוס מים – עלינו לעמול. שום דבר לא בא לנו בלי מאמץ, אז לפחות עדיף שנשתמש בהכרח לעמל זה לעבודות שיישארו לנצח נצחים כגון עבודת השם ועבודת המידות. אם נתאמץ ונעמול לעלות בהר השם או אז נצא ידי חובת "אדם לעמל יולד" ולא נצטרך לעמול בלי סוף עבור דברים גשמיים כלים.
מכאן שאין מנוס – התורה ניתנה על הר כדי לרמז לנו שאל לנו לחפש מנוחה ו"חיים קלים" כי אלה לא יגיעו. החיים כרוכים במאמץ אך הבחירה בידינו באיזה סוג מאמץ אני בוחרים…
"סיני"
סיני רומז לענווה והכנעה. אין זה הר רגיל עליו נתנה התורה – אלא התורה ניתנת על הר סיני שהוא הר נמוך וצנוע מכל ההרים כמאמר המדרש. אם כך יש לנו – הר מצד אחד (מאמץ ועמל) ומצד שני סיני (הכנעה וענוה).
כאן רומז לנו בורא עולם – אמנם עליכם לעמול אך אל תטעו לחשוב שרק על ידי עמל אתם יכולים להשיג כל מה שתרצו אלא – אתם עשו את שלכם, עמלו רבות, לעולם אל תתייאשו והמשיכו את דרככם הטובה בכל זמן, אך התוצאות לעמלכם – הינם רק בידי!
אי אפשר להכריח את הקב"ה לעשות את רצוננו רק משום שעמלנו רבות וכל כך רצינו ובאמת לא ויתרנו. בסופו של מאמץ – הכל ממנו! ורצונו בלבד הוא שייעשה. כי "לא מחשבותיי מחשבותיכם" אומר בורא עולם. ועל כן אומרת מסכת מגילה "יגעת ומצאת תאמין" . "יגעת" – זה העמל התלוי בנו. "מצאת" – המציאה מעצם היותה מציאה באה בהפתעה גמורה. כמו שכתוב במסכת סנהדרין – אין מציאה אלא בהיסח הדעת. "תאמין" – אל תחזיק לעצמך טובה אלא דע שמהשם המציאה הזו על שחמל עלינו ברחמיו ושם ברכה בעמלנו.
לכן ניתנת התורה בהר סיני. שני הפכים. הר שהוא כולו מרמז למאמץ וסיני שכולו מרמז להכנעה ואמונה. מאמץ שכולו "טבול" ו"מצופה" באמונה והכנעה.
"מדבר"
מדוע במדבר ולא במקום פורח ומעניין יותר? אלא מרמז לנו הבורא כי העולם הזה הוא ארץ מדבר. כמה שניקח ממנו נישאר צמאים. לכן אומר הבורא בספר משלי "לקח טוב נתתי לכם – תורתי אל תעזובו". אל תלכו לבורות נשברים, אחזו בתורה ויהיו לכם חיים של רוויה ולא של צמא. ובנוסף – המדבר הוא מסוכן. ארץ נחש ושרף. רק אור התורה מציל אותנו מחיים של הבל וריק נטולים אור רוחני ותחושת "טוב". כי 'אין "טוב" אלא תורה' – כאמור במסכת ברכות.
עניין נוסף – רומז לנו הבורא "כשם שקיבלתם את תורתי במדבר כך בכל פעם שתרצו להתקרב אלי יותר ויותר תצטרכו שוב לעבור דרך ה"מדבר". אין שום השגה רוחנית וגדילה אמיתית אלא על ידי שקודם לה עוברים ב"מדבר". "מדבר" שכולו צמא ופחד. אין עצים ומעיינות להרוות את הצימאון ולברוח מיקידת החום. מי שיעמוד ב"מסע" המדבר שהוא הניסיונות והמניעות להגיע לחיי אמת וקדושה – הוא לבדו יוכל להתקרב אלי יותר ויותר בכל פעם.
"מול כל ישראל"
אומר לנו רבי נחמן (בליקוטי מוהר"ן סימן צא) שאם אנחנו רוצים לקבל את האור הטמון בתורה עלינו לאהוב כל אחד לישראל באשר הוא. ומה הקשר? זה אור אין סוף וזה בשר ודם כלה ועובר מן העולם. אלא שמגלה לנו רבינו שכל אחד מישראל יש לו שורש בתורה. לכן ישרא"ל ראשי תיבות – יש שישים ריבוא אותיות לתורה. ולכן כאשר אנו פוסלים מישהו מישראל אין זה אלא כאילו שפסלנו אות מהתורה. וכידוע כאשר אות אחת פסולה בספר תורה – כל הספר כולו פסול הוא. לכן עלינו לעמול על מנת לראות טוב בכל אחד מישראל. אף אם אנחנו לא מסכימים עם מעשיו והנהגת חייו – הואעצמו לא פסול כל עוד שם ישראל נקרא עליו.
ולסיכום אומר לנו הקב"ה מ"תפאורת" נתינת התורה בהר סיני – היו עמלים בעיקר ולא בתפל ויחד עם זאת זכרו – הכל ממני! ודעו כי התורה, ההארה שבה והמסרים הקדושים הנלמדים ממנה, היא שתציל אתכם בכל זמן ובכל עת. גם בזמן של ניסיון וקושי אותו אתם חייבים לעבור כדי להתקרב אלי.
ואהבו זה את זה כי באחדותכם תלויה הברכה אשר אני רוצה לתת לכם.
שנזכה לקיים את כל עצותיו של הקב"ה ונראה ברכה והצלחה בכל עמלנו אשר אנו עמלים על פני האדמה….
משהו אינו כשורה, והמלך חש זאת היטב. בירור מקיף חשף אמת מרה וכואבת: בעלי תפקידים בכירים מעלו בתפקידם באופן בוטה. התנהלות פושעת, הדלפות וזלזול חמור. הממשל היה אובד עצות. אם בארזים נפלה שלהבת, ממי כבר ניתן לצפות ליושר?
במחשבה שניה, הבזיקה במוחו של המלך מחשבה חדשה. הוא יודע כבר היכן נעוץ שורש הבעיה. ממלאי התפקיד הנוכחיים, אנשים מוכשרים הם, אך גם בעלי אינטרס אישי. הקידום שלהם חשוב להם, ולכן עשו עד היום לא מעט למען הממלכה; אולם, כשביססו לעצמם מעמד מכובד והחלו להריח את ניחוח ההצלחה, המסירות נעלמה. הם מרוכזים יותר בהצלחה האישית, ולא פעם גם על חשבון האינטרס הממלכתי. הממשל זקוק לאנשים מזן שונה. בעלי מזג תמים ופשוט, כאלו שגם בשעה שיזכו לגדולה, יישארו ענווים, ולעולם לא ישאפו לגדולה עצמית. רק בהם ניתן לתת אמון.
* * *
חינוך זה תהליך, וכדי לגרום לחניך לעשות צעדים קדימה, חייבים לעודד אותו. ילד קטן אינו בשל דיו להבחין בין טוב לרע, הוא צריך לספוג עם הזמן את הטעם הנכון, להרגיש מהי הצלחה ומהו כישלון. במקרה הזה, הדרך המקובלת היא, שימוש בפרסים.
גם אנשים מבוגרים זקוקים לחינוך, וגם לפרסים. מאורעות החיים מלמדים את האדם מה טוב ומה לא. הוא מבין עם הזמן מה גורם לו צער, תסכול, כעס והחמצה, ומה מועיל, מקדם ומנחיל חיי משמעות ונצחיות. עבור אדם מבוגר, הפרס המעודד הוא ההצלחה, הכבוד.
אימתי מקבל אדם טעם בחייו – בשעה שהוא לומד פרק כלשהו בהצלחה. אדם אוהב מטבעו להצליח, היכן שיזהה הצלחה, שם ישקיע. וכך להבדיל גם בתורה ועבודה. הכניסה להיכל התורה מתחילה ברצון להצליח. רק שאיפה לגדולות מסוגלת לגרום לאדם לקחת את עצמו בידיים. כך גדלים – אולם כך גם עלולים להיתקע לעולמים.
בלי תמריצים חיצוניים
לכל דבר יש צד טוב וצד לא טוב. בשביל ההתחלה, הרצון להצליח הוא ישועה; לאחר מכן, השאיפה הזו מכרסמת תחת יסודות האמונה, והיא זו שעלולה למוטט את הנפש. מי שמסתגל לפעול למען ההצלחה, הופך משועבד לעצמו, ומרוכז רק בטובתו, וכאן צומח נגע הגאווה האיום. אם מרכז השאיפות הוא ההצלחה, מי שרואה את עצמו כבלתי מוצלח – במיוחד על רקע אנשים מוצלחים אחרים – מאבד מהר מאוד את הטעם בחייו. הוא נעשה אומלל, חסר ישע מול הקנאה והעליבות הנוגסות בו בכל פה. גם מי שנחשב כמצליח מגיע אי פעם לצומת כלשהי בחייו, שם הוא נתקל שוב מול ניסיונות וכשלונות, ושם אורב לו הייאוש הקטלני.
כל זה עלול להתרחש כל זמן שבמרכז הנפש שוכן ה'אני'. אך מי שצועד בתלם אחר, פטור מן הצרות הללו. בעולמם של צדיקים אין 'אני' ואין שאיפות, יש נוכחות כה חזקה ובהירה של השי"ת, ישנה אמונה כה לוהטת, עד שאין צורך בשום תמריץ חיצוני. עצם העובדה שבשבילי נברא העולם, זו הסיבה הבוערת ביותר לחיי משמעות מלאי מתיקות ועניין. שאיפות והצלחות הן התחלה טובה, אבל את הדרך הזו חייבים להמשיך ולסלול באופן אמיתי ונצחי יותר. מי שקרבת השם מדברת אליו, יכול להיגמל גם מהצורך החיוני – להצליח.
וזה למעשה גם המפתח לשערי תשובה ונחמה עבור כל אדם בעולם. אם הכניסה לעולם הקדושה כרוכה בהצלחה, ישנם אנשים רבים שאינם יכולים לחצות את השער. הם אינם מוצלחים, הם נעדרי כשרון ואין להם לאן לשאוף. אולם, אם השאיפה הנעלה ביותר היא להיות יהודי נאמן כרצון השם, הרי שאת היעד הזה יכול כל אדם להגשים בכל רגע. הצדיק מלמד איך לכל אדם, בכל מצב, יש את הזכות לשרת פני האדון השם. ההצלחה היהודית האמיתית היא בעצם היותך יהודי כרצון השם.
להתפטר מהגאווה המייסרת
הצורך להצליח הוא חזק, לא בקלות נעשים בני חורין ממנו.
כל עוד נושבת בנפש רוח הגאווה, יש בה גם נטיה לנכאות רוח ותחושת החמצה תמידית. רק הצדיקים מסוגלים להנחיל לאדם רוח חיים מסוג שונה, רוח חיים שכל כולה ענווה, שפלות, פשטות, ורצון כנה לעשות רצון יוצרו. רבי נחמן מלמד (ליקו"מ סי' י') שאין כל דרך להימלט מנגע הגאווה הערמומי, אלא על ידי התקרבות לצדיקים. רק צדיק שהשיג באמת את גדלות השם, יכול להנחיל לנו את ההרגשה הזו עד כדי כך שנסכים 'לוותר' על עצמינו.
וכל זה כרוך במעשה קרח ועדתו.
בפרשת השבוע שעבר מספרת לנו התורה על קורח העומד ומכריז מלחמה במשה. חז"ל מלמדים שקורח היה אדם לא פשוט. הוא היה תלמיד חכם ודמות של ממש. רק טעות אחת קטנה ואיומה גרמה למחלוקת הנוראה: קורח, דווקא משום שהיה גדול כל כך, לא הבין מה יש במשה רבינו שאין בו. תורה? גם לו לא חסרה ידיעה וגאונות בתורה! הוא לא השכיל להבין, שמשה רבינו לא הוריד מן השמים רק תורה, הוא הוריד גם ובעיקר את נשמת התורה; את היראה ואהבה, התבערה והתשוקה לה'. משה רבינו לימד אותנו איך לומדים תורה עד כדי שכחת העצמיות; הוא לימד אותנו מהו טעם אמיתי של דבקות. היחידי המסוגל להנחיל לימוד שכזה הוא משה רבינו, עליו העיד בורא עולם "בכל ביתי נאמן הוא", רק "עבד נאמן", עניו ושפל רוח, כזה שגם כשהעפיל לפסגות הגדלות נותר מרוכז תמיד רק במילוי רצון השם, ובהקרבה תמידית למלכות שמים, רק הוא יכול להנחיל לנו לימוד תורה שכולו ביטול והתמסרות לכבוד השם.
ולכן, הסתיימה מחלוקת קרח ועדתו באופן כה נורא, משום שרק כעת, כשהתורה מציגה לנו את אחריתו של קורח, נוכל להשכיל ולהבין שאין כל דרך להימלט מטבע הגאווה הטבוע בנו – אלא על ידי התקשרות לצדיקים, המסוגלים להנחיל לנו ביטול אמיתי ושפלות עמוקה לפני השם.
עם בעליו. אבל אם הלך וישב לו ואמר לו 'הואיל ועליך מצווה, אם רצית לטעון, טעון' – פטור (רש"י)
הצדיקים – כוחם גדול לעורר אותנו לתשובה ולקרבנו לאבינו שבשמים, זאת רק בתנאי שאנחנו מעצמנו גם-כן נשתוקק ונתאמץ להתקרב. אבל מי שיסמוך רק על הצדיק – והוא בעצמו ילך בשרירות לבו, לא יוכל לקבל תיקון.
ענין זה מרומז במצוות טעינה: אומנם יש מצווה לעזור למי ששורו או חמורו נופלים בדרך, להרים את המשא כך שיוכל להמשיך בדרכו ולהגיע ליעדו. ברם, כל זה כשהוא בעצמו גם כן מסייע. אבל אם הוא עומד מן הצד ואינו משתתף בהרמת המשא, אין מצווה לעזור לו.
(עפ"י ליקוטי הלכות, אבדה ומציאה ג, טו)
לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים (שם כב, ז)
למצוות רבות יש סגולה מיוחדת לעזור לאדם, הן בעבודת ה' והן בענינים אחרים. אבל עם כל זאת, לא תמיד אנו רואים באופן ברור, ישיר ומיידי את ההשפעה הטובה של המצווה.
כך קרה לאותו בן שאמר לו אביו להוריד גוזלים כדי לקיים מצוות שילוח הקן, שאף על פי שקיים בכך שתי מצוות שסגולתן אריכות ימים, כיבוד אב ושילוח הקן, בכל זאת ניזוק. ועל כך אמרו חז"ל שכוונת התורה היא שהמקיים מצוות אלה יאריך ימים בעולם הבא.
כך בכל מצווה שאמרה תורה שיש בה סגולה, כגון ציצית מסוגלת "למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי", ותפילין – "למען תהיה תורת ה' בפיך", הרי לא תמיד מבינים איך ומתי זה עוזר. אבל בוודאי כל הכתוב בתורה אמת וצדק.
בדרשות לרוב נדרשה התורה שבסימן ע"ד שבלקוטי מוהר"ן (תנינא. התורה המתחילה במילים "אחר פורים קורין פרשת פרה").
דור דור ודורשיו הוסיפו לשבץ בה פנינים רבים ופרפראות לחכמה, מהם על דרך ה״פירוש" בפשוטן של דברים, אחרים התעמקו בהם יותר לבאר על פי שאר חלקי הפרד״ס, ברמז דרוש וסוד, כדי להאיר מושג מה, בכבשונם של הדברים, אשר כסה בהם רבינו הק' יותר ממה שגילה, בתיבה האחת "ועכשיו", עיין שם בתורה.
אחד מהפירושים שרמזו בה אנ"ש, הוא בהקדם דברי בעל ה"הגדה".
בהגדה של הפסח אנו אומרים: "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו; ועכשיו, קרבנו המקום לעבודתו"…
ותמהו בזה, מה בא להודיענו בהתחלה זו, האם להשית עלינו חטאת האבות, שנוח לה יותר שלא היתה?
אלא, הסבירו את הדבר: הוא, היצר הרע, אורב לו לאדם תמיד בכל דרכיו ומעשיו. משאין האדם שומע לו, בא הוא בהמצאתו להפילו לאחור, והוא עומד עליו ומזכירו; ראה נא גם ראה כי חוטא ופושע אתה, ואיך לא תיבוש לעסוק בתורה ומצוות, בזמן שקופה של שרצים תלויה לך מאחוריך?! ובאלה רוצה להביאו לידי יאוש, ולאבד את עולמו בזה ובבא.
הקדים לכך בעל ה"הגדה" ואמר; אם כי מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו, הרי "ועכשיו" קרבנו המקום לעבודתו.
השמר לנפשך ואל תביט לאחור! עשה טוב מעתה ותתקן בזה את מעשך הקודמים.
וכן ביאור דברי רבינו שם, שכיום כל ההתחלות הם מ"ועכשיו", עכשיו, משעה זו בה נתת לבך לפני המקום ברוך הוא, מכאן התחל ועלה במעלות התורה והיראה, זו היא העצה היעוצה לכל אחד באשר הוא, היא תשועתו לנצח ותקוותו בכל דור.
ובדרך זה ניתן לפרש את המשנה: ואם לא עכשיו – אימתי, אילולא עצה עמוקה זו של עכשיו בלי דיחוי ושהיה, אימתי! אימתי היה משתחרר האדם מעול יצרו, באשר בתחבולותיו היה אוסרו באזיקי הייאוש, וככסיל בחושך היה האדם נמשך אחריו קשור בכבליו…
באמצע הדרך, בשביל העולה יום אחר יום, מיום היציאה מגלות לגאולה ומאפילה לאורה אל התגלות מתן תורה. ביום השלושים ושלוש לימי הספירה הקדושים יש כעין תחנה.
ל"ג בעומר. יום הילולא דרבי שמעון בר יוחאי, יום של שמחה וחדווה על התגלות סתרי התורה שהוריד וגילה התנא האלוקי. מימות משה ועד רשב"י העולם היה שקט. האור שרשב"י גילה לעולם הוא בלתי נתפס, בלתי מושג, המעט מן המעט שחלחל וירד לתוך העולם שינה אותו מן הקצה לקצה.
היום הקדוש הזה הוא כעין יום מתן תורה של חלק הנסתר שבתורה. ביום הזה יש גילוי של הנקודה הפנימית בתורת הנסתר, אותה נקודה ששייכת לכל יהודי, גם לאלו שלא למדו ולא פתחו מעולם כתבי האריז"ל ואינם בקיאים לא בהשתלשלות העולמות ופרצופי הספירות. הגילוי הפנימי הוא השורש הנסתר של כל התורה כולה והוא המכוון והעיקר של כל בריאת העולם.
* * *
מצד השכל הפשוט, יש כאן לכאורה שאלה גדולה: מדוע ל"ג בעומר שהוא זמן התגלות סתרי התורה קודם לחג מתן תורתנו שהוא יום קבלת התורה שבו קבלנו את התורה שבנגלה. הרי קודם כל יהודי צריך לזכות למתן תורה, לקבל את התורה שבנגלה ורק אחר כך הוא יכול לבוא לפנימיות התורה – גילוי נסתרות התורה?
התשובה לכך נמצאת במאמר 'לכו חזו' שבהתחלת ליקוטי מוהר"ן.
כשנכנסו רבותינו לכרם שביבנה חזו וראו את ירידת הדורות, ההסתר העצום וריבוי הניסיונות, אמרו עתידה תורה שתשתכח מישראל. אך רשב"י עמד ואמר שהתורה לא תשתכח שנאמר כי לא תשכח מפי זרעו.
רבינו גילה את הסוד שרשב"י הבטיח כאן הבטחה. הוא לא חלק על דברי החכמים, אלא הוא אמר שהוא הולך לגלות ולהאיר תורה לעולם שעל ידה לא תשתכח התורה; שאכן, אלמלא הזוהר ותורת בחירי הצדיקים שמגלים את צפונות הזוהר הקדוש, אכן תשתכח התורה ח"ו.
רבי נתן מסביר שבאמת גם במחלוקתם של רשב"י וחביריו בכרם שביבנה, אין הכוונה שהתורה לא תשתכח, כפי שניתן להבין מפשטות דברי רשב"י, אלא באמת אלו ואלו דברי אלוקים חיים. חכמינו הקדושים שראו מה שראו, לא חזו דימיונות שווא חלילה. התורה אכן באמת תשתכח! אלא שרשב"י אמר שהוא מתחיל לגלות כזה גילוי, שטומן בחובו דרך לקחת את השכחה בעצמה, ולהפוך אותה בעצמה להיפך מן השכחה; שדווקא מתוך החושך הגדול של השכחה תתגלה דרך ועצה כזו של חיפוש וכיסופים אחרי השי"ת שזהו תכלית הזיכרון.
העצה של החיפוש והשאלה 'איה מקום כבודו', אינה מעלה את האדם משכחה לזיכרון שמשם הוא נפל; הרדיפה אחרי ה' בעומק הירידה והחושך אינה עונה תשובה על השאלה ומיישבת את הבלבול, אלא לוקחת את השכחה בעצמה והופכת אותה לתכלית הזיכרון. היא חושפת את הפנימיות של השאלה וההיעדר שהיא היא התשובה והמילוי.
* * *
אך החידוש הגדול יותר שכבר מרומז בדברי רבינו במאמר 'לכו חזו' הוא לא האור שגילה הצדיק, לא התורה שירדה לעולם על ידו, כי אם הוא בעצמו…
איך יכול האדם שנפל לתרדמה רוחנית להעיר ניצוץ של חיפוש בתוככי ליבו ולו הקטן ביותר?
לא לבד.
עיקר קיום העצה הזאת בעצמה אינה יכולה להתקיים כי אם בכוח הצדיקים האלו בעצמם שקיימו את העצה בשלמותה. רק אותם צדיקים שמסרו נפשם לחפש את ה' יומם ולילה בחיפוש תמידי, ועלו להשגת הסתום והנעלם במדרגתו העליונה ביותר, רק הם אלו שבכוחם להאיר לכל המקומות הסתומים והחשוכים ביותר, שמקבלים בהעלם מהקדושה הגבוהה ביותר, להאיר לכל הנופלים לחפש ולבקש את ה' במקומם.
לכן מוכרחים אנו לאותו מתן תורה של נסתרות התורה, גילוי הדרך והעצה שרק על ידה יש קיום ומעמד לתורה שבנגלה שלא תשתכח, דהיינו שהיא בעצמה תקרב כל אחד ואחד לתכלית הזיכרון והחיפוש אחרי השי"ת.
אנו נמצאים כעת בימי בין המצרים בהם מתאבלים על החורבן, וכפי שאמרו חז"ל: משנכנס אב ממעטין בשמחה. בזמן כזה אפשר בקלות להתבלבל ולא להבין מה בדיוק רוצים מאיתנו, בפרט אלו המכירים את גודל ההדגשה ששם רבינו על ענין השמחה, ולעתים אינם מוצאים ידיהם ורגליהם בתקופה שנראית כל כך הפוכה מענין זה.
לאנשים כאלה בשורה טובה בפי: החיוב למעט בשמחה נאמר בקשר לפעילות חיצוניות מסוימות של שמחה, כגון בנין או נטיעה של שמחה כמבואר בבית יוסף, אולם השמחה שחייבת להיות נטועה בלב כל יהודי, בבחינת אנוכי אשמח בה', בה אין שום שינוי. מה אם כן ענין האבילות בימים אלה? התשובה לזאת מצאנו בליקוטי הלכות (הל' ביצים א) וזו לשונו: מה שמתאבלים ומתמרמרים על החורבן וגם על הצער והיסורים שכל אחד חייב לסבול, העיקר "על מה שאנו רחוקים כל כך בגלותינו מאבינו שבשמים".
מתבאר מזה, שעיקר האבילות הוא, מה שאנו מרגישים את ריחוקינו ומתגעגעים להיות קרובים יותר אל ה', ובהתאם לכך גם עושים פעולות המורות – שהם הדינים המופיעים בשולחן ערוך – כמה חסר לנו בית המקדש, ובאמת אין כל זה צריך להיות זר לנו, משום שרבינו מדגיש רבות את גודל הענין של קימת חצות, ולהיות מתאבל מאד על חורבן בית המקדש, שעל ידי זה זוכים למוחין בחי' תפילין ועוד (ליקו"מ א,סז).
"האבילות על החורבן רחוקה מאוד מעצבות, ונכללת "בלב נשבר", עליו רבינו אמר כי הוא יקר מאוד בעיני ה' יתברך"
על מנת להבין את גודל נחיצות האבילות על חורבן בית המקדש יש לזכור, כי הסיבה שגרמה לחורבן היתה שלא הערכנו נכונה את גודל החסד שעשה ה' עמנו, בבחינת תחת אשר לא עבדת את ה' בשמחה ובטוב לב מרוב כל; חטא המרגלים שקבע את גורלו של תשעה באב, להיות יום בכיה לדורות, נגרם משום שלא סמכו על הבטחת ה', ובקשו תואנה על מתנת ארץ ישראל; חורבן הבית בא על ידי זה שנמשכו אחרי מעשים רעים והתעלמו מהזכות הגדולה של השראת השכינה בתוכם, במיוחד חורבן בית שני שהיה מחמת קטנות דמוחין, בזה שנפלו לשנאת חינם ומחלוקת (ה' ישמור אותנו מזה).
כל זה אנו מתקנים על ידי האבילות על החורבן, בזה שאנו מרגישים את החסרון ומתגעגעים לבית המקדש, אנו מראים עד כמה כואב לנו שאיבדנו אותו בידים, כמו השוטה המאבד מה שנותנים לו, ובזה ממתיקים את הדין ומתקנים את החטאים שגרמו לחורבן, על כן כתוב שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה משום שאבילות גורמת לבנייתה מחדש במהרה בימינו אמן (ראה בענין זה ליקוה"ל ברכת הריח ד,ז).
אבילות זו על החורבן רחוקה מאוד מעצבות, ונכללת "בלב נשבר", עליו רבינו אמר כי הוא יקר מאוד בעיני ה' יתברך, והוא – בעל ה"לב נשבר" – דומה לבן המתחטא לפני אביו וכתינוק שקובל ובוכה על שנתרחק מאביו, ובאמת היה ראוי שיהיה לנו לב נשבר כל היום, אם לא שיכולים לבוא מלב נשבר לעצבות (שיחות הר"ן מא-מב).
מסביר מוהרנ"ת שאף על פי שלב נשבר ואבילות על החורבן חשובים כל כך, בכל זאת אסור להישאר בזה, רק צריך מיד לנחם את עצמו בכל פעם, בגודל התקווה שאנו מקווים לאחרית טובה ולצאת מהגלות מאפילה לאור גדול. כי חסדי ה' לא תמנו, וכך הם גם סדר הקינות הנאמרות במגילת איכה – שבתחילה אנו צועקים במר לבנו אני הגבר ראה עני, אותי נהג וילך חושך, השביעני במרורים – ובתוך כל המרירות מנחם את עצמו כמו שכתוב ואומר אבד נצחי, זאת אשיב אל ליבי על כן אוחיל חסדי ה' כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו חדשים לבקרים וכו', כמו שפירש רש"י: מתחדשים הם חסדיך מיום אל יום (ליקוה"ל ביצים א).
כתב מוהרנ"ת שאי אפשר לזכות לשום קדושה אמיתית כי אם על ידי מרירות גדול, ולא היה אפשר לסבול המרירות והיסורים, רק ה' נותן ליעף כח, לסובלם על ידי התקווה שמקוים לאחרית טוב בכח הצדיק האמת. וכבר כתב רבינו (ליקו"מ א,כז) ששבת ניתנה במרה, לרמז ששבת שלום אי אפשר להשיג רק על ידי מרירות קודם, אבל כאמור שמוכרחים להזהר מאוד לא ליפול מזה לעצבות ויאוש, שזה הרס גמור לכל ענין רוחני, ומחמתו אי אפשר להתפלל כראוי, ונגרם חלילה ריחוק גמור (ליקו"מ א,רפב) והוא מעורר דינים על האדם ודוחהו מעבודתו, אבל קימת חצות ואבילות על החורבן הוא ההיפך שהוא פדיון וממתיק את הדינים (ליקו"מ א,קמט).
יהי רצון שנזכה להתקרב לצדיק האמת ולקיים עצותיו שבזה מתדבק לדעת שהוא בחינת בית המקדש, כמבואר בדברי רבינו, ובזה יהיה לנו חלק בבהמ"ק שיתגלה במהרה בימינו אמן.
"ויספו ענוים בה' שמחה, ואביוני אדם בקדוש ישראל יגילו"
(ישעיהו כט, יט)
ראינו בפעמים הקודמות דרכים שונות להשגת השמחה, ולמדנו על מעלתה ותועלתה. היום נשתדל להתבונן יותר במהות השמחה – במה אנו שמחים, ומה טיב אותה שמחה. הנקודה הראשונה שעלינו לעיין בה היא דברי המדרש שהבאנו בעבר: "אמר רבי יעקב בן רבי יוסי: נמנעת השמחה מן הרשעים, ונתנה לישראל" (במדבר רבה, טו ט). מהו ההבדל המהותי בין בין הצדיקים והרשעים לענין השמחה? הלא כל אחד שמח ברצונות ושאיפותיו שהתגשמו. נקודה שניה שעלינו לעיין בה היא הפסוק שמובא כאן למעלה – "ויספו ענוים בה' שמחה", כלומר: השמחה האמיתית מושגת דווקא לענווים. מדוע רק הם יוכלו להשיג אותה באופן השלם ביותר?
נתחיל בסיפור המובא במדרש תנחומא, אך לפניו נקדים הקדמה קצרה. "אדם המשיג תאוותו ולא יארע לו דבר המעציב אותו, בזה יהיה שמח תדיר" (אורחות צדיקים, שער השמחה). כפי שראינו בעבר, השמחה מופיעה כאשר האדם מבטא את חיותו בפועל. בלשון ה'אורחות צדיקים': אדם המשיג תאוותו. השמחה נמצאת בהשגת הדבר. לפי הגדרה זו, ככל שהביטוי יותר גדול מבחינה מעשית, כך גם תגדל השמחה, שכן התמלאה תאווה, שהיא בחינה של רצון, יותר גדולה. אומר המדרש (פרשת פנחס, סימן יג):
"מעשה בעובד כוכבים [=גוי] אחד שעשה סעודה לכל בני עירו, אמר רבי דוסתאי: אותי זימן לאותו סעודה עם כל בני עירו, ולא היה שולחנו חסר מכל מטעמים שבעולם אלא אגוזי פרך בלבד. מה עשה? נטל את הטבלה מלפנינו, שהיתה יפה יותר מששה ככרי כסף ושברה. אמרתי לו: מפני מה עשית כך? אמר לי: אתם אומרים שהעולם הזה שלנו והעולם הבא שלכם; אם אין אנו אוכלין עכשיו, אימתי אנו אוכלין?".
כעס שמביא לשבירת הדבר היקר ביותר מגלה ששום דבר לא שווה אם לא הושג אותו דבר, שחסרונו הביא לאותו כעס. שואל רבי דוסתאי את אותו הגוי: מה כבר חסר לך, ששום דבר לא שווה בלעדיו? אגוזים בודדים? עונה לו הגוי: מכיוון שהחיות שלנו מסתכמת במובנים של "עולם-הזה", במובנים של השגת דברים ועל-ידם להרגיש איזו שהיא יישות, אם חסר דבר אחד, אין יישות מושלמת. באותו הרגע שהוא קולט שהוא לא מסוגל להביא את עצמו לשלמות עצמית במושגים שלו, להגיע לשיא הביטוי, כבר דבר לא שווה לו. באותו הרגע שאתפוס שאין לי את יכולת הביטוי, אפילו הכסף מאבד את ערכו, שכן חשיבותו היא רק בכוח הביטוי שיש בו.
אמנם הגוי מזכיר בדבריו, שלישראל אין סיבה לכעוס בצורה כזו. ומדוע? כי העולם-הבא הינו שלנו. מה הקשר בין העולם הבא לשלמות הביטוי הנפשי? כאן אנו שבים לאותה נקודה שהקדמנו: כל שלמות נפשית (שמחה) נמדדת בעוצמת הביטוי (השגת התאווה). אם ביטוי נמדד בעולם הזה, בגבולות התפיסה המוחשיים, בוודאי שאותו ביטוי יהיה קטן ומוגבל. אמנם אם הביטוי נוגע לעולם בו אין גבולות, בוודאי שעוצמת הביטוי תגדל לאין ערוך. גם אם יתאפשר ליהודי רק מעשה אחד של ביטוי, הוא יוכל להגיע בו להתבטאות הרבה יותר גדולה מחיים שלמים של ביטויים מוגבלים בעולם הגשם. משום כך השמחה ניטלה מן הרשעים: אין להם יכולת ביטוי עצמי בלי גבולות. לעולם, כל מעשה שייעשה, יישאר מוגבל ונכון לעכשיו ולא למחר, בלי שום מהות של נצח. גם השמחה הקטנה שאנו רואים אצלה מביאה אותם ליותר עצבות: "ואחריתה שמחה – תוגה" (משלי יד). אחרי שמשיגים דבר כדי לחוש באמצעותו יישות, הוא כבר מאבד את משמעותו, כי הוא כבר הפך למושג, וכל ערכו אבד. נמצא שבעצם ההשגה מבטלים את משמעות החפץ – היותו בלתי מושג.
היגיעה כדאית!
עלינו לפשט את הדברים למעשה, מאחר והם נוגעים אלינו מאוד. כותב רבי נתן: "כי עיקר הנפילה מחמת גדלות, שאין נאה וראוי לו לעבוד עבודה ויגיעה הזאת". כל תפיסה של חוסר ערכיות במה שאנו עושים, נובעת מגאווה. אנחנו מודדים רוחניות במשקלים של עולם הזה בו הכמות והעוצמה המעשית הם שמשנים.
"אבל החפץ באמת אומר בליבו:
בשביל נקודה אחת של התנוצצות אלוקות אחד,
כדאי כל היגיעה בכפלי כפליים".
וברגע שמדברים על מעשים מצד הגילוי האלוקי שבהם, ערכם עולה מעלה-מעלה, ועימם השמחה שלנו גדלה. אסור לחשוב שאי אפשר לשמוח בדברים הקטנים. העומק שבהם נושק עולמות. אם לא נסתכל כמה 'גרנדיוזי' היה המעשה שלנו, נצא מהגאווה המטופשת הזאת, ונהיה ענווים- נפסיק לרצות לממש את עצמנו בעוצמות, נוכל לשמוח בדבר הקטן ביותר. ואזי שמחים בשמחה שונה לחלוטין: "ויספו ענוים בה' שמחה" – שמחה בגילוי האלוקי, גבוהה מעל כל תפיסה שאי פעם נכיר.
"מה שהעולם רחוקים מהשם יתברך ואינם מתקרבים אליו יתברך, הוא רק מחמת שאין להם ישוב הדעת, ואינם מיישבים עצמם. והעקר- להשתדל ליישב עצמו היטב, מה התכלית מכל התאוות ומכל עניני העולם הזה, הן תאוות הנכנסות לגוף, ה תאוות שחוץ לגוף, כגון כבוד, ואזי בודאי ישוב אל ה'" (ליקוטי תנינא, סימן י').
הרבה סיבות יש להתרחקויות של בני-אדם מעבודת ה', והמכנה המשותף לכולן, לכאורה, הוא מניעות. קשיים נערמים בדרך לעבודת ה', ועצם המושג "עבדות" מרחיק בני-אדם. הרבה גם אינם מסוגלים לעורר די רצון בקירבם, וישנם כאלו שמנעוריהם נשטפו בעבירות, השם ירחם, ומאד קשה להם לצאת מהמקומות המטונפים אליהם הגיעו. אבל בסופו של דבר, שורש כל הדברים הוא אחד: חוסר התבוננות. מי שיישב את דעתו באמת לא מובטח לו שיצא צדיק גמור, אבל רחוק מה' לעולם לא יהיה. תמיד הוא ינסה שוב ושוב להתקרב, ולעולם לא יתן לעצמו לשקוע ביאוש ולומר "אני אשאר רחוק מה'". ברגע שיוצאים מכל הריצה שלנו במהלך החיים ועוצרים להתבוננות עמוקה בלי שום הטרדות והפרעות, אפשר לחשוב מחדש על כל הדברים. לבחון את הדברים מצד עצמם, ולצאת מאותה צורת חיים אליה אנחנו מחוברים. ברגע שמתבוננים בצורה כזו, אפשר להבחין מהרה שמכל תאוות העולם הזה לא נשאר דבר אחד. ערום יצא האדם מבטן אימו, וכך גם ישוב. מי שיתבונן באמת, יזכה להבין בשכל ולא רק להאמין, שבסופו של דבר, כל הדברים הבלים. אולי הוא יגרר אחרי ההבלים במידה מסוימת, אבל לעולם לא ישכח שהדברים הללו הבלים, אחרי שהתכלית מבוררת לעיניו. ובהתבוננות מועטת זו אפשר לשנות את כל החיים ממש, רק על ידי כמה רגעים שלא יכולנו להקדיש עבור האמת.
בהתבוננות זו אפשר גם לשאת את טעם המרירות, ובכל זאת להמשיך. אנחנו לא נסתכל באותה צורה צרת אופקים על הרגע ועל העכשיו, אלא נדע מהם הדברים בהם אנחנו מתעסקים, ונבין שלא שייך להפסיק מהם. ידיעה זו מועילה כנגד כל קושי שיעמוד בפנינו. כשהתכלית והמטרה מול עינינו, נבין ששטות היא לעצור כעת בגלל הפרעה קטנה. "גיבור אחד חגר מותניו לכבוש חומה חזקה ואחר כך, כשבא אל השער, היה ארוג על השער מטוה מקורי כעכביש שסתם את השער. וכי יש שטות יותר מזה, שיחזור ממלחמתו מחמת הסתימה של הקורי עכביש?!" (שיחות הר"ן).
עלינו להתבונן, עבור עצמנו, בדברים מצד עצמם. להתנתק כמה שיותר מאותן תחושות ורגשי יחס שיש לנו כלפי הדברים בחיינו. מנקודה זו אפשר להסתכל בעין השכל על הדברים מצד עצמם, ובאמת לשאול מה יוצא לנו מכל זה. איך אפשר לחשוב בצורה כזו? רק אם מגיעים למצב של יישוב הדעת, שזה אומר, ללא שום הטרדה ודבר שמבלבל את דעתנו. צריך לתפוס זמן בו אנחנו לא משועבדים לשום דבר, ואין אנחנו בחיסרון גדול המפריע לצורה הרגילה של החיים.
יצחק לא ידע את נפשו. אמש בוטלה העבודה במפעל באופן מפתיע. בשבוע שעבר נדד המפעל באופן פתאומי וחד פעמי למקום אחר. היום הפסקת חשמל משעות הבוקר. השיבושים הללו אינם מועילים ליכולת הייצור. העובדים מגלים כאן תושיה מפליאה, אבל זה לא חוסך את הנזקים בכמות התפוקה. כשקיבל את המשרה הנחשקת לא היה מאושר ממנו. כעת הוא חושב להגיש את התפטרותו. על פי חישוביו בתנאים שכאלו אין למפעל סיכוי לשרוד.
המנהל לא נראה מבוהל מול התרשימים המבעיתים ששרטט לו יצחק ביום המחרת, תוך שהוא מבקש להסביר את המחדל החמור וההשלכות. בשלווה מפתיעה הוא גולל בפני העובד הנדהם את האמת שמאחורי הקלעים. המפעל התמים הזה לא אמור לייצר בסדר גודל מקובל. זהו מפעל המתרגל ומאמן ייצור אמצעי הגנה ייחודיים במתכונת חירום. יכולת אילתור, זה מה שמחפשים כאן. הממונים מלמעלה אינם בוחנים תפוקה וחריצות כמותית. נבחנות כאן יכולות אחרות לגמרי. התמודדות, תושיה ועקשנות.
* * *
מי מסוגל לעבוד בחינם, בלי מטרה, בלי כיוון? אין עתיד ואפס סיכויים לקידום. אבל צורת העבודה הזו ליוותה את כלל ישראל בגלות מצרים. לאדריכלי פתאום ורעמסס לא היו הרבה יותר מדי שאיפות בתחום הבנייה, העבודה נועדה למטרה אחת בלבד, לשעבד את ישראל, לינוק את כוחותיהם ולרוקן את אמונתם עד כלות.
ביציאת מצרים נאמר "עבדיי הם" לא עוד עובדים לחינם. קבלת התורה הכניסה את עם ישראל למעגל עבודה שכל כולו תכלית ומטרה עילאית. עבודה בבית המלך, מצוות במחשבה, דיבור ומעשה ושכר נצח על כל תנועה טובה לכבוד המלך. יחד עם היציאה מישימון השיעבוד, קיבלנו 'לוח שנה'. זמנים ותקופות. אך אבוי, ציר הזמן היהודי סובב הולך על תקופת הלבנה.
רד"ו שנה ציפינו לגאולה, זכינו לבסוף והתנשאנו מעל גבולות הטבע, והנה דווקא כאן מחברים אותנו למסלול קבוע של עלייה וירידה. הלבנה גדֵלה וקטֵנה בכל חודש מחדש. השמש לעומת זאת, הרבה יותר קבועה ומאירה. אין במסלולה שינויים ותמורות, מאירה פני תבל בראשית החודש כמו באמצעו. מדוע זה יחד עם החירות משעבוד מצריים הצמידו אותנו לציר זמן בעייתי כל כך?
ההצלחה האמיתית
הצלחה נעוצה בהתחלה נכונה. את הסוד הזה יודעים בעולם, וההתחלות אפופות בדרך כלל בהמון התלהבות וחשק. זמן חדש, שנה חדשה, מקום עבודה או לימוד חדש, מעוררים את חשק ההצלחה. הצעדים הראשונים מרכזים את כל כוחות הנפש אל הצעידה קדימה. תקופת האביב היא עת התחדשות, הבריאה לובשת מדים חדשים, החירות מנשבת בכנפי הנפשות, ורצון חדש שופע בבריאה ובנבראים. קול קורא מתוכינו "משכני אחריך נרוצה". חבלי געגוע ותשוקה עזים משתלחים מן השמים אל הארץ וחוזר חלילה.
זוהי ההתחלה, להמשך יש תמונה מעט שונה. שמירת הזמן ועקביות של סדרים הם דבר שבהכרח. איש יהודי מקפיד להתקין עבור עצמו סדר של קביעות דקדושה בתורה ותפלה. ועם זאת, תחומים מסויימים בחייו של האדם אינם בשליטתו. חשק, למשל; התלהבות, רגש חי ופועם. לאו כל העיתים שוות בעיניים הנוגעים אל הנפש פנימה. יש לך שעה של פתיחת לב, ולעומתה אלף שעות של תמהון סתום. ואת הסוד הזה לא חוששים הצדיקים לגלות לנו עוד בראשית הדרך. הם אומרים: כך בדיוק תיראה דרכך עליה וירידה כמו לבנה. וכי אין חשש שידיעות שכאלו יצננו לנו את רוח ההתלהבות של ההתחלה?
מה המטרה
כשניצבים מול התחלה יש לדעת מהי המטרה. ובכן, אם היעד הוא מירוץ, מנצח מי שיגיע ראשון אל היעד. בעבודת הבורא יש יעד שונה. ומהסיבה הזו מספרים לנו הצדיקים כבר בראשיתה של דרך לאן יובילו אותנו הצעדים הבאים, שלא נבקש לנו דרך אחרת.
אדם קרוץ חומר ורוח בתוכו נושבת. גוף ונשמה משמשים יחד לבורא אחד. הגוף מושך אל תחתיות ארץ והנשמה פורסת כנפיים אל השמיים. כיוון שנגזר עליהם לדור בכפיפה אחת, החיים הם מאבק סמוי בלתי פוסק, מעלה ומטה. רביז"ל מכנה את הכוחות הללו 'מושך' ו'מכריח'. כח המושך של הקדושה שואב את הנשמה למעלה, והגוף מכריח כלפי מטה. רבי נתן מלמד במשל נפלא איך מתוך מאבק האיתנים הזה נוצרת בריאה. שעון של פעם הופעל על בסיס של קפיץ. חוט מתכת ישר יצר את הקפיץ, הוא נמתח בליפופים עד קצה הסיבולת, בנקודת השיא הניחו לו לשוב אל טבעו, אבל אז עמדו על דרכו גלגלי שיניים שבלמו אותו בכל פסיעה. מתוך המאבק הזה נוצר מנגנון נפלא שהורה על דקות ושעות.
תכלית העבודה הוא ביטול. וביטול נוצר מתוך מה שנדמה כהיקרעות בין מעלה למטה. יופי הנשמה מושך את הנפש בגעגוע, עכירות הגוף מכריחה לבלום בכל פסיעה. ומתוך המאבק נוצרת נחת רוח עצומה למעלה. ההצלחה במשנתם של צדיקים איננה מירוץ, הצלחה היא התגברות מתמדת כנגד כח המכריח. האחד קיבל בחלקו מכריח מעודן, שעותיו פנויות לעסק התורה והתפלה. האחר ירד לעורר שעשועים בבור עמוק תחת משקל אדירים של כוחות מכריחים. ההצלחה היא יכולת להתמיד ביגיעה תמידית במאבק הכוחות שיוצר נחת רוח ושעשועים מופלאים.
ואת הבשורה הזו מודעים לנו בצעד הראשון "החודש הזה לכם ראש חודשים" כיוון שנכנסת בשערי עבודת הבורא, נעשית עבד למלך, דע לך שלהבת ההתלהבות הראשונית אינה המטרה, היא אמצעי. המטרה היא להפעיל תמיד חשק חדש שיכניע עוד קורטוב של מניעות והכרחים.
כשצועדים עם הבנה שכזו לקראת חודש ניסן וחירות פסח, מבינים שניסן, כמו תשרי, ראש השנה הוא, זמן של התחדשות. ואין תמיהה בעובדא שבתשרי מבלים עבדי המלך בבתי כנסת, מעוטפים בטליתות ומרטיבים מחזורים בדמעות שליש, מתנשאים אל שער השמים ומתרפקים בהתחטאות כבן אצל אביו. ואילו בניסן אותם עבדים מעוטפים בסמרטוטי ניקיון, מועסקים בכל מלאכה, וטרודים בעיסוקים חומריים לגמרי.
ר"ח ניסן ראש השנה למלכים, ביום הזה, מגלה רביז"ל, מתחדשים בעולם הראשיות והכבוד, ועיקר הכבוד הוא שפלות, "אשכון את דכא". ביום הזה מתחדשת רוחו של כל אחד מאיתנו בכח המושך, מתגברים בעולם געגועים ורצון, חשק קדוש שנותן לנו את הכח לעמוד מול כח המכריח הכרוך בהכנות לפסח. ביום הזה אנו מבינים שעיקר הגדולה והחשיבות בין עבדי המלך איננה ההצלחה על פניה החיצוניים. הגדולה והיקר שוכנים אצל הדכא ושפל הרוח המוכן לקבל את מקומו תחת משא כוח המכריח. לעבוד את הבורא בהתגברות כח המשוך על המכריח, בשמחה, ביטול, ואמונה תמימה.
לכמה צרות אנו עדים בדור הזה – שמד רוחני, פיגועים, הפצצות, יריות, המחלה הקשה – שפעם היה נדיר ששומעים על מישהו שחלה בה, ואילו עכשיו היא התפשטה כמו שפעת, הכל גלוי לכולם וכולם מבינים שעם ישראל זקוקים להרבה תפילות.
מובא בספר המידות: כשיש דין על ישראל, חס ושלום, לפעמים מתעכב הדין על ידי ראש הדור ולפעמים על ידי כל הדור. פירוש הדברים, שלפעמים הצדיק הוא הממתיק את הדין ולפעמים כל הדור ממתיק את הדין, והיום זה ברור שזה התפקיד של כל עם ישראל להתפלל על עם ישראל ולהמתיק את הדין.
מובא בזוהר הקדוש: כשיצא נח מן התיבה וראה כל העולם חרב התחיל לבכות עליו ואמר לבורא עולם: הרי אתה נקרא רחום, היה לך לרחם על בריותיך. אמר לו הקב"ה: רועה שוטה, בשביל מה הודעתי לך על המבול 120 שנה קודם? לא בשביל שתתפלל על הדור ותבקש עליו רחמים? למה רק עכשיו כשכבר נחרב העולם נזכרת לבקש רחמים?
לכן מובן שצריכים כולנו להקדים תפילה לצרה לעמוד ולבקש רחמים על הדור, וכל שכן כאשר כבר הצרות הן מציאות קשה שאין להתעלם מהן וצריכים כולנו להרתם, כל אחד כפי כוחו ויכולתו לעמוד בתפילה ותחנונים לבורא עולם שיבטל את כל הגזרות הקשות ויגאל אותנו בחסד וברחמים .
עוד צריכים לדעת, שבית המקדש השני שנחרב בגלל שנאת חינם עד היום לא נבנה, ואילו הבית הראשון שנחרב בגלל עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, נבנה אחרי שבעים שנה. מובן אם כן, ששנאת חינם גרועה אלפי פעמים יותר מאלו העבירות הנוראות שעליהם נאמר יהרג ולא יעבור.
שנאת חינם היא גרועה כל כך שאפילו התורה שיש לה כח להציל מעונשן של העבירות החמורות ביותר אין בכוחה להציל מעונשה של שנאת חינם! ועתה בעוונותינו הרבים, לא רק שהתורה לא מצילה משנאת חינם אלא משתמשים בה כסיבה לשנאת חינם, שכל קבוצה חולקת על השניה, ישיבה על ישיבה וכד'.
אז מה היא העצה? איך נינצל מכל הגזרות הקשות? מכל המצב הנורא הזה שאנו נמצאים בו בגשמיות וברוחניות?
התקנה לכל זה היא העצה הנפלאה שאנו זוכים להפיץ כבר תקופה ארוכה -שכל אחד יקבל על עצמו בקבלה חזקה להתפלל כל יום עשר דקות על עם ישראל!
למה זו כזו עצה טובה? כי כתוב בספר המידות, שכל מי שמתפלל במסירות נפש על ישראל כולם אוהבים אותו, ממילא מי שיתפלל כל יום על עם ישראל כולם יאהבו אותו, וככל שיותר אנשים יעשו זאת יותר, תרבה האהבה של ישראל זה לזה וזה יעשה תיקון לעוון החמור שבגללו אנו סובלים אלפיים שנה.
לכן צריך גם כל אחד מלבד מה שמתפלל בעצמו בכל יום עשר דקות על עם ישראל, להפיץ את העניין הזה ולהשפיע על כמה שיותר אנשים לקבל על עצמם עשר דקות אלו.
כל אחד צריך להבין שיש עליו חיוב להתפלל כל יום על עם ישראל שהבורא יביא את הגאולה ברחמים, בלי פצצות ובלי צרות, כי אם יש כאלה צרות צריכים להבין שזה מהשם יתברך כדי שנחזור בתשובה, וכאשר נבקש מהבורא שבכח התפילות הללו יחזרו כולם בתשובה לא יהיה צורך בצרות אלו בשביל לעורר את עם ישראל.
כולם אומרים בפה שצריכים להתפלל על עם ישראל, אבל במציאות אינם מתפללים מספיק בכלל, כי כל אחד עסוק בבעיות שלו ובבלבולים שלו, אבל אם כל אחד יקבל על עצמו בקבלה חזקה להתפלל כל יום לפחות עשר דקות על עם ישראל, אזי השם יתברך יתן לו את הכח לכך והוא יראה שגם הצרות האישיות שלו פוחתות והולכות, כי מי שמתפלל על עם ישראל נמחלים לו כל עוונותיו.
וצריכים בעיקר להתפלל על כך שעם ישראל יזכו כולם לעשות תשובה, ובזכות התפילות של האנשים הפשוטים תבוא הגאולה ברחמים.
כי צריכים לדעת שאם מתפללים על איזה אדם שיזכה לישועה והוא לא ראוי לישועה זו, אזי זה שמתפלל עליו נענש בשביל כך. רק אם הוא מתפלל על אותו אדם שיחזור בתשובה, אזי גם התפילה על אותה ישועה מתקבלת. לכן צריכים לעמוד יום יום לפני השם ולהתחנן מלפניו להחזיר את עם ישראל בתשובה, שיאמינו בו, שיתרגלו לדבר עם השם, שישמרו שבת, שיניחו תפילין, ישמרו תורה ומצוות, שיטעמו את טעם החיים היפים של התשובה וכו'.
אין לנו אלא לקבל על עצמו בכל יום להתפלל עשר דקות על עם ישראל חוק ולא יעבור! ובזה יבטיח שהוא את שלו עושה בשביל עם ישראל, ובטח גם תרבה האהבה בינינו, ונזכה לגאולה שלמה במהרה בימינו אמן.
תקציר: עיקר מטרת היצר הרע, היא להפיל את האדם בעצבות, שדרכה יגרום לו – לאדם המנסה להלחם – להפיל את עצמו הלאה במכשולות נוספים. העיקר שצריך לזכור הוא: לא להגרר אחר היצר הרע ולא ליפול לעצבות.
פניו נפולות, הוא מהלך בצידי הדרכים ולבו בל עמו. שוב ושוב לא הולך לו, החלטותיו וקבלותיו אינן שוות מאומה בפועל. לא נותר לו אלא לבכות על מר גורלו, מדוע עלה בחלקו להיות 'לא יוצלח' שכזה שאינו רואה מאורות מימיו, לא תורה ולא תפילה, לא חסד ולא עבודת ה', לא קדושה ולא טהרה, שום חלק לא מאיר לו פנים באמת. בלבו עולות מחשבות מרות; למה תמיד אחרי 'קבלה' שהוא מקבל על עצמו להיטיב מעתה, הוא מקבל 'מכות' שכאלו מיצרו, שהורסות אותו לגמרי?! למה הוא כל כך חלש, עד שהוא מתפתה ונופל כל כך מהר?! למה אין לו כח וגבורה בשעת המלחמה לעמוד ולהשיב מלחמה שערה?! תמיד הוא נזכך רק לאחר מעשה שהנה שוב היתה מפלה.
האמנם, המלחמה כבר הסתיימה והוא נזכר אחר הקרב, או שמא עתה נטושה עיקרה של מלחמה?!
היצר אינו קטן כל כך כפי שאנו חושבים, הוא אינו מסתפק במועט, הוא לא שבע ממכשול זה או אחר, הוא רוצה את הכל. 'האומרים ערו ערו עד היסוד בה' רח״ל. במחשבה עמוקה וארוכה הוא מביט על הנולד, וטווה את חוטי רשתו ברצותו להפיל את האדם לבור שכזה שממנו לא יוכל לצאת לעולם חלילה.
לשם כך הוא משתמש במידת העצבות. "כי עיקר גלות הנפש הוא העצבות – אומר מוהרנ"ת – וכל מה שהעצבות מתגבר יותר מתגברים יותר התאוות, וכן חוזר חלילה ח"ו, עד שכמעט תצא נפשו חס ושלום" (ליקוטי הלכות, הודאה ו, ח). זהו מעגל אכזרי שיכול להביא את האדם למוות רוחני חלילה; העצבות גורמת תאוות ומדות רעות, כאשר הוא נכשל חלילה באלו הוא מעורר תוספת עצבות על כך שהוא נכשל, וזה מזמין את התגברות המכשולות חלילה, שמביאים את תוספת העצבות, וכן הלאה ה"י.
כך, שכאשר יושבים עצבים אחר הכשלון, ודואבים על שתמיד נכשלים, ועל שבשעת המלחמה לא נלחמים מספיק – שוכחים את העיקר, שעתה עתה היא עיקר המלחמה! כאן מכין השונא האכזר – היצר הרע – את המלכודת הבאה ביתר שאת. דווקא כעת יש להלחם בחירוף נפש, לעצור את הגלגל הנורא הזה: "וצריך כל אדם להכריח את עצמו מאד בכל הכוחות להמשיך על עצמו השמחה" (שם).
זוהי עיקרה של המלחמה. ולכן, לא פחות ממה שצריך לדבר על חומרת העבירה, ונוראות אימת פגמי הקדושה, יש להתעורר על חובת השמחה! "כי עיקר כל הגלויות הוא העצבות שמתגבר בכל פעם על נפש הישראלי, ובפרט כל זמן שלא נזדכך עדיין והוא חותר לשוב ונעשה עמו מה שנעשה, שמתגרה בו הבעל דבר מאד, ועיקר התגרותו הוא בענין העצבות, וצריך כל אחד לחפש ולבקש כל מיני עצות לשמח את עצמו בכל מה דאפשר" (שם אות יד).
כך מגלה לנו 'שר הצבא' הנאמן, היודע ומכיר כל כך את סתרי דרכי מלחמתו הערמומיים של הנחש הקדמוני: "עיקר התגרותו הוא בענין העצבות", שם היא הנקודה העיקרית, ודוקא עליה לא שמים לב. להיפך, נדמה לו לנופל שעתה עם סיום נפילתו כבר הסתיימה המלחמה שנכשלה, והוא רק הולך קדורנית על מה שכבר אירע, ולא מעלה על דעתו שברגע זה ממש נטושה עיקר המערכה בכל עוצמתה, ושזו עיקר דרכו של היצר להפיל את האדם.
בפרשתנו אנו לומדים על מאבקו של יעקב עם שרו של עשיו. לא היתה זו סתם מלחמה, היה זה הס"מ בעצמו שרצה להפיל את ישראל בגלות שאין לה סוף, "ורצונו היה להגביר הגלויות כל כך עד שחס ושלום לא יוכלו לצאת משם, ועיקר התגברותם הוא גלות הנפש, שמתגברים בכל פעם על כל נפש ונפש של ישראל כמו שמתגברים על ידי העצבות. ולא היה אפשר להתגבר עליהם מחמת שהא בהא תליא, כל מה שמתגברין בעצבות מתגברין התאוות, וכן להיפך כל מה שהתאוות מתגברין העצבות מתגברת".
כנגדו התעצם יעקב אבינו, מקור האמת והתמימות, ונלחם עבורנו, הדורות האחרונים הנרמזים בכף ירך יעקב. יעקב היה שורש קדושת ישראל, ועליו נאמר "יגל יעקב ישמח ישראל"; הוא האיר והשריש את הארת האמת הנצחית, שגם הרחוק שברחוקים מלא בנקודות טובות ושיש לו להודות לה' עליהם בכל עת, ולא להתפתות לשקר שמעלים את כל חלקי הטוב הללו. הוא עורר אותנו לעמוד איתן ולדבוק באמת הזאת שסוף סוף יש לנו נקודת אמונה בה', והיא היא "עיקר השמחה שהוא החיות, על ידי נקודת האמת שבלב איש הישראלי שנפשו יודעת מאד קדושת אמונת ישראל שזה כל שמחתנו, בחינת אנכי אשמח בה' " (שם, כה).
"כי אפילו הגרוע שבגרועים, כל אחד בכל מקום שהוא, כל זמן ששם ישראל נקרא עליו ועוסק באיזה מצוה, כגון בבוקר שמתעטף בציצית, יש בכוחו לשמח נפשו מתוך עוצם ריחוקו שעבר עליו עד אותה השעה. כי הלא אחר כל אלה, אף על פי כן אני זוכה עתה ברגע זאת להתעטף בציצית, שסוף כל סוף לא יישאר ממני כי אם זאת התורה והמצות שאני חוטף בכל יום, וכן בכל המצוות. וצריך להזכיר את עצמו עוצם מעלת המצוה שעולה עד אין סוף ולשמח נפשו בזה הרבה, עד שכל מה שירצו הסטרא אחרא והבעל דבר לבלבלו בעצבות הרבה מריבוי פגמיו וריבוי דאגותיו, אדרבא על ידי כל זה ישמח נפשו ביותר ויותר כי אף על פי כן אני מתעטף בציצית, וכמה גבר עלינו חסדו שגם אנכי אחר כל מה שעשיתי עתה אני מתעטף בציצית, ואי אפשר לבאר לכל אחד ואחד עד היכן הוא צריך להתחזק בשמחה בכל עת מחדש בכל מקום שהוא" (שם).
רק כך נצליח להתנגד ליצר הרע בשיטתו להפיל את האדם! רק כך משיבים מלחמה ומנצחים!
בימים אלו – ימי חודש אלול – הולכת ונסללת "דרך" התשובה. דרך אשר עליה נאמר בפסוק: "כה אמר ה' הנותן בים דרך ובמים עזים נתיבה" (ישעיה מג, טז).
בכתבי האר"י הקדוש, מבוארים כוונות עמוקות וייחודים עילאיים, בסוד אותה ה"דרך". ובליקוטי מוהר"ן תורה ו', מגלה לנו רבינו מה משמעותם של אותם כוונות וייחודים, עבורנו, בעבודת ה' היומיומית.
בתוך דבריו כותב האר"י הקדוש, ש"דרך" היא בגימטריא פעמיים "יבק" [-שם קדוש]. ובדברי רבינו מבואר, שהכוונה לעבודת ה' היא, ש"דרך" התשובה מלמדת את האדם, שיהיה פעמיים "בקי"; בקי ברצוא ובקי בשוב. "היינו, בין שיזכה לאיזו עליה, לאיזו מדרגה גדולה, אף על פי כן אל יעמוד שם, ולא יסתפק עצמו בזה, רק צריך שיהיה בקי בזה מאד, לידע ולהאמין שהוא צריך ללכת יותר ויותר, שזהו בחינת בקי ברצוא. וכן להיפך, שאפילו אם יפול, חס ושלום, למקום שיפול אפילו בשאול תחתיות, גם כן אל יתייאש עצמו לעולם, ותמיד יחפש ויבקש את השם יתברך, ויחזק עצמו בכל מקום שהוא, בכל מה שיוכל, וזה בחינת בקי בשוב. כי אי אפשר לילך בדרכי התשובה, כי אם כשבקי בשני הבקיאות האלו".
אכן, בקיאות הנפלאה הזאת – המלמדת אותנו לחתור תמיד הלאה, ומאידך לא ליפול אף פעם – סוללת עבורנו את 'דרך' התשובה, בתוך 'ים' החיים הסוער.
"והכוונה הפשוטה שיוצא מזה לכל בני אדם הפשוטים הוא: לידע, שאפילו בתוך מצולות ים השוטפים מאד על האדם כהמון גלי הים ממש, בבחינת 'ותשליכני מצולה בלבב ימים', אף על פי כן גם שם יש דרך ונתיב תמיד לשוב אליו יתברך, על ידי בחינת 'אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך', שזה סוד כוונת אלול, שכל אדם יכול לזכות אליו תמיד בכל מקום שהוא, בפרט באלול, אם יאמין בזה באמת ובפשיטות!" (משיבת נפש, צה).
* * *
עתה, שימו לב:
רבינו הקדוש לא רק 'גילה' את סוד ה'דרך', אלא הוא גם זה שסולל אותה! הוא זה שסולל בתוך ים החיים הסוער של כל אחד ואחד, את דרך התשובה, ומלמד אותנו בספריו הקדושים כיצד להיות 'בקי' בכפליים; 'בקי' בהתנהגות בעת ירידה ו'בקי' בהתנהגות בעת עליה.
רק מי שזכה להשיג את סוד המרכבה העליונה, הוא זה שיודע לחזק את נשמות ישראל, ולסלול בלבם 'דרך' התשובה. וכדבריו הנוראים של מוהרנ"ת במכתבו:
"אין זה דבר פשוט להחיות ולהחזיק את האדם שלא יפול יותר כשהוא בשאול תחתיות ממש חס ושלום, רק יש בזה סוד גדול ונורא, סוד עמוק ונסתר מאד מאד שהוא 'סוד כונות אלול', שזה הסוד אין יודע רק מי שדיבר וגילה זאת התורה הנוראה, שהיא סוד השגת מעשה מרכבה בתכלית המעלה עד בחינת נקודה העליונה מאד, להשלים בחינת 'אדם היושב על הכיסא'.
"אין מי שיוכל להחיות עתה הנפשות הירודות בדורות האלו, כי אם מי שגילה התורה הנ"ל, וביאר לנו בפשיטות והזהיר אותנו לקיים 'ואציעה שאול הנך', ועוד בכמה וכמה לשונות קדושות כאלה שהחיה אותנו באמרות ה' אמרות טהורות המשיבין את כל הנפשות הירודות שבעולם בשבעה משיבי טעם וכו' וכו'.
"ותמימות ופשיטות דבריו הקדושים מחיין ומשיבין את הנפש מאד. אבל באמת יש דברים בגו, סודות עמוקות ונסתרות מאד. ואי אפשר לבאר אפילו מה שיש בלבי בזה, מכל שכן הנסתרות לה' אלקינו וכו'. אך הנגלות לנו ולבנינו, לשמור לקיים דבריו הקדושים בפשיטות ותמימות.
"ועתה אחרי הודיע אלקים אותנו ואותך ואת כולנו כל זה ויותר ויותר. היזהר והיזהר לקיים גם מה שהזהיר מאד לבלי להיות זקן חס ושלום, בפרט עתה בימי אלול ותשרי שצריכין שכל אחד ואחד ימשיך על עצמו התחדשות על כל השנה כולה" (עלים לתרופה, מכתב מיום ג' תצא תר"א).
היה אצלנו, בדור הקודם, יהודי חשוב, מקורב, ר' אברהם אליהו מייזלס. הוא התקרב אלינו בעיר קרימנטשוג, שם הוא היה משולח לתקופה של שמונה שנים – – –
הוא נמשך קצת להתבודדות, והזדמן לו מן השמים לראות קבוצה מאנ"ש, חבריה, הולכים לשדה. הוא החליט מיד לעקוב אחר מעשיהם והילוכם, האזין בהצנע לשיחותיהם ודיבוריהם – – –
הוא החליט להתבונן יותר אחר אחד מהחבורה – ר' חיים בנימין. חיים בנימין היה מסתובב ברחוב, בשוק, לקנות קצת "שמאטעס" – מטליות, בגדים. הוא היה קונה ומוכר קצת ברחוב, זה היה מסחרו. ר' אברהם אליהו שם לב איך שר' חיים בנימין עושה כל מאמץ שלא יהיו מעשיו מורגשים לעיני הבריות, ובתוך כל המולת המסחר הוא היה מצליח להגניב בשקט, בהיחבא, תפילות חרישיות, ושופך ליבו ונפשו לפני השי"ת שיעזרהו לשמור על עיניו ושלא ייכשל חלילה בפגם הראות – – –
מבחוץ הוא היה נראה כשאר כל הסוחרים בשוק, הוא מכר וקנה ככל סוחר, אבל בשקט ובהצנע, הפך את כל מסחרו להתבודדות אחת ארוכה לפני בורא עולם, בתפילות ותחנונים שיזכה לשמור על העיניים ועל הדיבור וביקש, אוי, התחנן על נפשו, עם כאלו תפילות – – –
הוא גם סיפר, שהוא התפעל מאוד ממה שראה פעם את בנו של איציק בבריניצר – נחמן, איך הוא היה שרוע, שוכב על הרצפה, ונתן כאלו קולות, הוא זעק בקולי קולות… שיהיה שמור בעינים ובפה – – –
נורא ואיום – – –
מי מבקש ככה?! מי זוכה להפיל עצמו כך לפני בורא עולם?! – – –
בעקבות כך, החליט ר' אברהם אליהו להתקרב לדרך של רבינו!
* * *
איי איי איי, התמימות של הדרך של רבינו זה כזה מין דבר, זוהי תמימות טהורה, אי אפשר לשער איזה דבר גדול זה, פשיטות ותמימות, לבקש על כל דבר. אתה מרגיש שאתה צריך רחמים בענין שמירת העיניים – תבקש מה' שלא תיכשל בפגם הראות! לפני כל יציאה לרחוב, לשוק – תבקש מה'!
רבינו מפרש: "כי תצא למלחמה" – כשרק יוצאים – זה כבר מלחמה!
לא צריכים לחכות, להמתין, צריך מיד, כבר על המקום, לבקש מה' שאצליח לחזור מהרחוב, מהשוק – שלם! אפשר חלילה לחטוף, לקבל כאלו מכות בחוץ! אפשר חלילה לחזור שבורים ורצוצים – – –
יש גם מצב, שאפשר לחזור מהרחוב והשוק שבור ורצוץ, אחרי מכות נוראות, וכלל לא להרגיש בכך, רחמנא לצלן. גם על זה צריך לבקש ולהתחנן לפני השי"ת, שלפחות נצליח להרגיש את חסרוננו ופגמנו – – –
רבינו אומר בתורה קמ"א: "אם יזכה שירגיש כאב חטאיו" – רבינו מדגיש: "אם יזכה… אם יזכה…"
צריך הרבה לבקש ולהתחנן, שאכן נזכה להיות מאלו שהם לפחות מרגישים, שאני ירגיש באמת – זו מכה! זו מכה!
נותנים לי מכות בדיבור, במחשבה, אבל אינני מרגיש כלל שזה מכות, על זה אומר רבינו: "אם יזכה שירגיש באמת כאב חטאיו" – שתהיה לו הזכות להרגיש את מצבו האמיתי – – –
וכדי לזכות לזה צריך הרבה לבקש מה', ועל זה לבד צריך להרבות בתפילות, התבודדויות ותחנונים, לפנות לבורא עולם ולומר לו: "רבונו של עולם, אנא רחם עלי, למה אינני מרגיש כלל את מצבי האמיתי, למה אינני מרגיש את כאב חטאי, כשכואב לי אצבע אני מיד מרגיש את האצבע הכאובה, וכשאני מרגיש את הכאב – אני מיד משתדל גם ברפואתו… וכאן אני מקבל כאלו מכות, מכות אכזריות, בנפשי, רוחי ונשמתי, אבל אינני מרגיש כלל שזה מכה- – –
* * *
הכוח של התבודדות כפול: להתבודדות יש שני כוחות, יש לה כוח להביא לאדם את ההרגשה שיתחיל להרגיש שזה פגם, ולהתבודדות יש גם כוח לרפא ולתקן את המצב לרפא את הכאב – – –
כי כשהאדם מתחיל להרגיש באמת שזה כאב, ממילא הוא מתחיל גם לעסוק בתיקון הכאב. כשירגיש את הכאב של החטא, כמו שהוא מרגיש את הכאב של מכה גשמית, הוא ממילא יתקן, הוא מיד יתחיל לעסוק בהרהורי תשובה וחרטה.
הרהורי תשובה וחרטה הרי ודאי עוזרים בכל מצב על כל דבר ממש, על כל דבר עוזר תשובה!
מה נקרא תשובה? – להתחנן ולבקש מה': רבונו של עולם! אוי, נכשלתי, אני מתחרט! לא אשוב לחטאי יותר! צריכים לשנן לעצמנו הרבה, עניין התשובה היא: לאו דווקא להרבות בדברים גדולים מאוד. כשאומרים: תשובה – לא מתכוונים שצריך מיד להתחיל לעשות דברים גדולים וקשים, לא, זה יהיה טעות לחשוב כך, זה יכול גם למנוע חלילה את האדם להתחיל להיכנס לדרכי התשובה. תשובה פירושו תתחיל לבקש מהשם יתברך ולומר לו מתוך הרגשת אמת: אני מתחרט!
כשירגיל אדם את עצמו בדרך זו, כשירבה להתבטאות לפני השם יתברך: אוי נכשלתי בדבר הזה, יותר לא אעשה זאת – בוודאי זה יביא אותו בסופו של דבר לעשות תשובה שלימה!
סוד אל"ף זעירא [האות א במילת ויקרא, שנכתבת בספר התורה קטנה יותר מאשר שאר האותיות] שב[מילת] ויקרא, על פי מה שכתב רבינו ז"ל (ליקוטי מוהר"ן א, תורה רפ"ב): הדרך הקדוש של אזמרה הנ"ל, דהינו על ידי הצדיק שדן את הכל לכף זכות ומוצא נקודות טובות בכל אחד מישראל אפלו בגרועים מאד ומכניס זה הדרך בישראל שכל אחד ימצא בעצמו ובחבריו נקודות טובות וכו' כנ"ל כדי שעל ידי זה יכנסו הכל בכף זכות ויחזרו לה' יתברך כנ"ל, שכל זה הוא מלאכת המשכן כנ"ל, כי זה הצדיק בונה משכן שמשם מקבלים התינוקות הבל פיהם שאין בו חטא, שזהו בחינת אלף זעירא שבויקרא, כמבאר בהתורה 'אזמרה' הנ"ל. ולימוד זכות הזה הוא בבחינת אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף להגיד לאדם ישרו וכו', דהיינו אפילו אם אין מוצאים בו, כי אם זכות אחד מני אלף, ואפילו אם יש באותו המצוה והזכות עצמו רוב פסולת ואין בו כי אם איזה נקדה טובות אחד מאלף באותו זכות עצמו, וכמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה אפילו אם באותו המלאך עצמו תשע מאות תשעים ותשעה חלקים לחובה ואחד לזכות, ניצול גם כן, היינו כנ"ל. שגם המצוה והזכות שמוצאים בעצמו או בחברו אפילו אם הוא רק אחד מאלף וגם אותו הזכות בעצמו מלא פסולת ופניות וכו' ואין בו כי אם חלק אחד מאלף איזה נקודה טובה, על ידי זה גם כן יוצאים מכף חובה ונכנסין לכף זכות וחוזרים אליו יתברך ואז נתהפך הכל לזכות וזוכים לאֶלֶף אורות הנ"ל, שהם בחינת תוספות שבת, כמובא בכוונות ישמח משה. וזהו בעצמו בחינת אָלֶף זעירא שבויקרא כשקראו למשה אחר הקמת המשכן, כי מבואר שם בכוונות שעל ידי חטא העגל נלקחו ממשה אלף אורות וכו', וזה סוד אלף זעירא שבויקרא; ושבת חוזר ומקבלם בסוד תוספות שבת ואז מחזיר לישראל הכתרים שלהם, שהם העדיים שהתנצלו מהם ומשה קיבלם תחלה להשלים חסרונו ועכשיו חוזר ונותנם לישראל בעין יפה ומאלו הכתרים יורשים ישראל תוספות שבת בכל ערב שבת, עיין שם. וכל זה על פי הנ"ל, כי משה שהוא הצדיק האמת על ידי הזכות שמלמד על ישראל ומוצא בהם נקודות טובות אפילו אם הם חוטאים מאד כמו במעשה העגל, רחמנא לצלן, שכולל עבודה זרה וגלוי עריות שפיכות דמים, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, אף על פי כן הוא מוסר נפשו עליהם עד שמוצא בהם זכות ומחזירם לה' יתברך ועל ידי זה נבנה המשכן כנ"ל, ואז קוראו מהמשכן בבחינת אלף זעירא שבויקרא. לרמז לו שילך בדרך זה שאפילו כשישראל חוטאים מאד חס ושלום, אף על פי כן יראה למצוא בהם זכות אפילו אחד מני אלף, שזהו בחינת אלף זעירא דויקרא, שנקטנה האלף מחמת שנטלו ממנה האלף אורות בעוון ישראל. והראה לו הקדוש ברוך הוא למשה שמשם דייקא, מבחינת האלף זעירא, היינו מבחינת הזכות והטוב אחד מני אלף שמצא בישראל והכניסם לכף זכות, שם דייקא הוא קורא אותו מהמשכן, כי זה עיקר בחינת מלאכת המשכן ועיקר העבודה והמלאכה הנפלאה הזאת, שהוא בחינת מלאכת המשכן, עיקרו נמשך משבת, כי כל קדושת מלאכת המשכן נמשך משבת, כמו שמבאר במקום אחר בהתורה "בראשית" (ליקוטי מוהר"ן ב, תורה ס"ז), היינו כי בשבת מחזירים למשה האלף אורות שלהם שהם הכתרים וכו', שכל זה הוא תוספות שבת כנ"ל, היינו על פי דברינו הנ"ל שעיקר דרך הקודש של אזמרה הנ"ל מאיר בשבת קדש כנ"ל ואז חוזרים כל האלף אורות להצדיק, בחינת משה, והוא מחזיר להם האלף אורות שלהם, שכל זה נמשך על ידי שאז מתגלה ומאיר רק הטוב שבישראל והרע נופל ונתבטל ונמשך ומאיר בשלמות הדרך של אזמרה לאלקי בעודי הנ"ל, שזהו בחינת תוספות שבת, שזהו בחינת האלף אורות הנ"ל שחוזרים ומאירים על כל אחד מישראל בסוד תוספות שבת שזהו בחינת האלף לך שלמה וכנ"ל.
צריכים להעלות הכל אל הקדשה, להעלות בחינת בהמה לבחינת אדם, וזה עיקר התשובה, כי כל החטאים הם בחינת מעשה בהמה, ועל ידי התשובה מתקנים החטא ועולים מבהמה לאדם, שזה בחינת תיקון הקרבנות שמכפרים על החטא, כי על ידם עולים מבהמה לאדם, בחינת"אדם כי יקריב מכם קרבן לה', מן הבהמה", כידוע. ועיקר בחינת אדם הוא הדעת, בחינת תיקון הברית, שעל ידי זה מאיר כבודו יתברך בשלמות וזוכים לדיבור המאיר לתשובה. וכל זה הוא בחינת גדר האדם המדבר, ופגם הברית הוא ההפך מכל זה, שזה בחינת בהמה, וצריכין להעלות ולברר מבהמה לאדם כי הכל נברא בשביל האדם. ומי שזוכה לתקון הברית ויש לו דעת, הוא יכול לברר ולהעלות הכל מבחינת בהמה לבחינת אדם, שזה עיקר שלמות הקדשה, כי אפילו הבהמה המשמשת לאדם צריכים לראות שתעלה ותיכלל על ידי זה בבחינת אדם. ומי שזוכה לבחינת תיקון הברית אזי כל הנטפל אליו וכל הדברים שמשמשים אותו, הכל נכלל בו ועולה ונכלל בבחינת קומת אדם.
(אוצר היראה, ברית פגמו ותיקונו נב; על פי: ליקוה"ל, כלאי בהמה ב,ב)
ונפש כי תקריב (ב,א)
כל הקרבנות של בהמות ועופות שיש בהם שחיטה, זה בחינת זביחת היצר כמובא. אבל מנחת עני אין בה שחיטה. ואין עני אלא מן הדעת. היינו מי שהוא עני מן הדעת ואין בו דעת לזבוח את יצרו לגמרי, ואף על פי כן הוא רוצה להקריב קרבן לה' נתנה לו תורה עצה שיקריב מנחת סולת ונאמר בה דייקא ונפש כי תקריב ואמרו רבותינו ז"ל מעלה אני עליו כאילו הקריב את נפשו. ונפש זה בחינת רצון, היינו שאף על פי שאין בה שום שחיטה, אף על פי כן היא יקרה מאד בעיני השם יתברך. מאחר שרצונו חזק כל כך להשם יתברך עד שגם הוא בעניותו הגדולה אינו מונע את עצמו מלהקריב קרבן לה' דהינו בחינת קרבן מנחה שהיא בחינת נפש בחינת רצון.
(אוצר היראה רצון וכיסופין יד; על פי: ליקוטי הלכות, ברכת הריח ה,ד)
כל חֵלֶב לה' (ג,טז)
חֵלֶב הוא בחינת גיאות כמו שכתוב חלבמו סגרו פימו דברו בגאות (תהלים יז) כי חֵלֶב הוא שמנונית שזה בא על ידי גאוה. כי על ידי גאוה בא תאוות ניאוף דהיינו שנתרבה החֵלֶב והשמנונית של הגוף. ומאחר ששורש החֵלֶב הוא מבחינת גאוה, על כן אסור לנו באכילה כי איסור הגאוה היא מחמת שהיא מנפילת התפארותו שהוא לבושו של ה' יתברך. כמו שכתוב ה' גאות לבש. כי הגאוה אינה ראויה רק לו לבדו יתברך כי לה' המלוכה ואסור לנו ליקח לעצמינו כלל מן הגאוה כי הוא באה מנפילת לבושו יתברך רק צריכים להעלות כל הגאוה לשרשה. דהיינו אל המוח שהוא שורש הגאווה כנודע, ששורש הגאווה הוא בחינת מוחין כמובא. וזה בחינת איסור חֵלֶב, שהוא משורש הגאווה, כי כל חֵלֶב לה', כי צריכים להעלות החֵלֶב שהוא בחינת גאווה, לה' לבדו, על ידי הקרבן שעולה לגבוה שזה בחינת העלאת הגאווה לשרשה אליו יתברך. אבל לנו הוא אסור. כי אסור לנו ליקח לעצמינו כלל מן הגאוה כדי שלא נפגום בלבושו יתברך כביכול שהוא בחינת ה' מלך גאות לבש כנ"ל.
(ליקוטי הלכות, יו"ד, הלכות חלב ודם א)
והשיב את הגזילה אשר גזל (ה,כ"ג)
התשובה על כל החטאים היא בבחינת והשיב את הגזלה וכו', וכמובא בזוהר הקדוש שתשובה היא בחינת זרקא, דאזדריקת לאתר דאתנטלת מתמן [שנזרקת למקום ממנו נלקחה], היינו להחזיר את הדבר אל המקום אשר ניטל משם בגזלה, כי כל חוטא נקרא גזלן בחינת גוזל אביו ואמו דא קודשא בריך הוא וכנסת ישראל, [="אביו ואמו" הכתובים בפסוק "גוזל אביו ואמו" הם הקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל] כי נוטל הכח והחיות והשפע שנתן לו השם יתברך ועושה בזה מה שעושה בחטאו, ועל ידי זה עוקר וגוזל החיות הזה כביכול מהשם יתברך וכנסת ישראל, נמצא שהוא גזלן גמור. והלא אמרו רבותינו ז"ל, שאפילו מי שנהנה מן העולם הזה בהיתר רק בלי ברכה נקרא גזלן, מכל שכן כשנהנה מן העולם הזה באיסור חס ושלום, שזהו בודאי גזלן גדול. ועל כן כשרוצה לעשות תשובה היא בבחינת והשיב את הגזלה אשר גזל, ועיקר תיקון התשובה שהיא בחינת השבת הגזלה, הוא רק על-ידי החסד חנם שהיה מקיים העולם קודם מתן תורה, שעל ידי זה מועיל להחוטא תשובה, עד שיכול לזכות שעוונות יתהפכו לזכויות. ועל-כן באמת אי אפשר לזכות לתשובה שלמה, כי אם על ידי צדיק הדור האמיתי שזוכה להמשיך החסד חנם הנ"ל בעת פשיטותו, בעת שמוכרח לבטל עצמו קצת מדברי תורה, ועל ידי החסד הזה יש תקווה ותקנה לכל הנופלים בעונותיהם רחמנא לצלן, שיכולים להתתקן גם כן על ידי תשובה.
חינוך – התחלת כניסת האדם
או כלי לאומנות שהוא
עתיד לעמוד בה,
וכן חנוך לנער, חנוכת המזבח,
חנוכת הבית (רש"י, בראשית יד, יד)
חנוכה – מלשון חינוך (ליקוטי הלכות, ברכת המזון, ג)
בתפיסה הפשוטה, חינוך מתפרש כניסיון להדריך או להנחיל מורשת מסוימת. לפי רש"י, התחלה המכינה את האדם לקראת "אומנות שהוא עתיד לעמוד בה" יכולה להיקרא חינוך. חינוך הוא התחלה שתביא לתוצאה סופית. ישנן התחלות רבות, אך לא בכולן הסוף מובטח; וכאשר הסוף לא מגיע, גם ההתחלה איננה התחלה. חינוך יכול להיקרא חינוך כאשר נדע כבר היום שהמתחנך עומד על הדרך שאמורה להוביל אותו אל היעד, מבלי שנתחשב בגורמים חיצוניים היכולים לבוא ולהפריע. "חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה" (משלי כב). גם כשאנחנו באים להתחיל בעבודת ה', אנחנו שואלים את עצמנו האם הפעם תהיה זאת התחלה אמיתית, או שמא ניפול ונחזור לאחור כמו בעבר. איה המקום בו אפשר לדעת שאנחנו באמת צועדים קדימה? מנין התקווה שאכן נגיע, שההתחלה הזו אכן תאיר את החושך בו אנו צועדים כיום?
חנוכה הוא זמן של התחלה חדשה. בפשט הדברים, 'חנוכה' עניינו חינוך והתחלה של עבודת המזבח, אך הוא גם רומז לנו שאפשר להתחנך בעבודת ה' בזמן זה. לעשות התחלה – ולדעת שיש לה סוף טוב, שהתקווה אכן קיימת.
מה מתגלה בזמן זה? על כך כותב רבי נתן (מובא במשיבת נפש, אות עז): "יש שיכולים לטעות מאחר שרואים עוצם ריחוקם מהאור, על כן יכול ליפול עליהם עצבות ומרה שחורה".
האור של חנוכה אינו רק אור גשמי, אלא טמונה בו הארה קדושה המאירה את נשמת האדם, "נר ה' נשמת אדם" (משלי כ). כשאדם רואה מצד אחד את קרבתו הגדולה של האור הנמצא לידו ממש, אך מצד שני הוא מרגיש את גודל הריחוק שלו ממנו, הוא יכול ליפול ולהתרחק מה'. אם דבר נמצא כל כך קרוב אלי, ועדיין הוא כל כך רחוק, כנראה שאני באמת מנותק ממנו. אם בכל התכנים והמעשים שאני עוסק בהם במהלך החיים אני מוצא שאני מנותק מהם לגמרי, אז דווקא אני תופס את גודל הריחוק שלי מהם. כל העיסוק שלי לא עוזר לי להתחבר למעשים אלו, ועדיין אני נשאר בחוץ. ממצב כזה ניתן ליפול ולהיחלש. כמו בכל התחזקות, מגלים הצדיקים שההפך הגמור הוא הנכון:
"… על כן מי שחס על עצמו באמת צריך להפוך הכל לשמחה, שדייקא על ידי שרואה ומבין עוצם התרחקות האור ממנו, על ידי זה דייקא יגיל וישמח מאוד, כי הלא אף על פי כן הוא רואה שהאור אצלו ממש, כי הלא אף על פי כן אנו מדליקים אור הקדוש של נר חנוכה בביתנו ממש".
אם נסתכל על עצמנו דרך מידת הקירבה שלנו, אכן נגלה ריחוק גדול. אך קיימת כאן שאלה שכלל לא התייחסנו אליה: איך אנחנו מסבירים בסופו של דבר את הימצאות האור הקדוש הזה אצלנו? כיצד אנחנו מצליחים להיות מוקפים במעשים קדושים? תשובה חלשה מאוד היא לומר שזה הכל מניעים צדדיים, שיקולים חיצוניים, ושהכל לגמרי במקרה. ברור שזה לא סתם, במקרה.אם זה היה כך, כבר מזמן היינו צריכים להיות מנותקים לגמרי ולהתרחק לחלוטין.
כל זה מחייב אותנו להסתכל על עצמנו מהכיוון ההפוך לגמרי. אמת שאנחנו רחוקים. אך אם בתוך הריחוק הגדול הזה נשלחו אלינו אורות גדולים ממרחקים, כנראה שמשהו גדול מתרחש כאן. אם למרות הכל הנר נכנס לבית שלנו, הוא מראה על שייכות גדולה שעוקפת את המרחק העצום שבינינו ובינו. מה זה אומר עבורנו?
"ואםשאנו יודעין שעדיין האור רחוק מאתנו מאוד, אדרבא, זהו שמחתנו שמרפאים אותנו ברפואות יקרים ונפלאים כאלה הבאים ממרחק גדול כל כך. ובזה יש לנו תקוה גדולה כי בודאי יוציאנו השם יתברך מכל צרותינו ויקרבנו אליו ברחמים". אם הרפואה שלנו מגיעה מאותו מקום רחוק, שהוא למעשה המטרה הסופית שלנו, הרי שאנחנו רואים את חסד ה'. חסד זה מראה לנו שנקודת הסוף נמצאת כבר עכשיו אצלנו. האור כבר נמצא אצלנו, כבר היום. נכון שאנחנו רחוקים ממנו, אלא שאנחנו צריכים לחפש אותו בתוכנו, כי ההארה כבר קיימת. האור מראה לנו שאנחנו נמצאים בדרך שמובילה אל הסוף, אל האור. ואם ה' כבר שם אותנו על המסלול והתחיל לנו את ההתחלה שמובילה אל הסוף, בודאי שזה לא לחינם, ובודאי שהוא לא יעזוב אותנו באמצע. "שכמו שגבר עלינו חסדו, לעשות לנו ניסים כאלה, שזכינו לאורות נפלאים כאלה הבאים ממרחק מאוד כדי לרפאות תחלואי נפשותינו, על ידי זה אנו בטוחים בביטחון חזק שבודאי יושיענו ברחמיו ויוסיף לעשות עמנו ניסים חדשים ונפלאים עד אשר נשוב אליו באמת, ויגמור מה שהתחיל, כי דבר אלוקינו יקום לעולם".
אם יש לנו את כל מה שיש לנו, זה לא סתם. אם למרות כל הגלים והמשברים אנחנו עדיין עומדים ומצפים, עדיין רוצים, בוודאי שזה לא סתם. כשלונות נגמרים על ההתחלה. אם אנחנו מסתכלים על עצמנו, על ניסי ה' שנעשים איתנו ושעדיין איתנו, אנחנו מבינים שיש כאן התחלה – ומה שה' מתחיל, הוא גם מסיים. הנר עדיין דולק. הניסים שהתחילו אצל אבותינו עוד ימשיכו איתנו, עד שנגיע, בימים ההם בזמן הזה.
* * *
"והיה אומר החידושי הרי"מ [מייסד חסידות גור] זכרו יגן עלינו, שגם אותן אשר המה ביד ליבם, שאין להם מקום לעזור, יוכלו להיות נעזרים בחנוכה, משום שאז המה היו שוכבין בלא יוכלו ליגע ובלא עזר, והקדוש ברוך הוא מסר טמאים ביד טהורים ורשעים ביד צדיקים וזדים ביד עוסקי תורתך, רק שיהיה רצון לזה"
"ימים יוצרו ולו אחד בהם" כותב דוד המלך בספר תהילים (קל"ט ט"ז) ומבאר רש"י "הראהו ימים העתידים להבראות ולחלקו בורר אחד – את יום השבת, דבר אחר: זה יום הכיפורים לסליחה".
יום אחד בשנה שהוא "יום שלו", של הקדוש ברוך הוא לבדו. יום שמעל לזמן, שבו בניו מתעלים ומתנקים מכל קשר לעולם החומר והבליו. פורשים מאכילה ושתייה, ממלאכה, ומכל תענוג, ועוסקים היום רק בתפילה ותשובה. וכשם שאנו "עולים למעלה" ביום הזה, הקדוש ברוך הוא מצידו "יורד למטה", ונושא בכנפיו טהרה וסליחה, כפרה ומחילה לכל החפצים להיטהר, שכן "עיצומו של יום – מכפר" עצם היום – מכפר! כמו שלמדו חז"ל מן הפסוק: "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם" זהו חלקו של ה'. והמשך הפסוק הוא חלקנו: "מכל חטאותיכם לפני ה' תטהרו" (ויקרא ט"ז ל').
"ימים יוצרו". הקדוש ברוך הוא יצר ימים רבים, ולכל אדם נתן את מספר ימיו עלי אדמות, לתקן ולהשלים את נשמתו, ולשוב עם כל ימיו מלא בטוב וקדוש אל המקום ממנו בא. כל יום, עם השפע שלו, והעזרה משמיים שלו, מתאים בדיוק למה שכל אדם צריך לעשות ביום הזה, בחלק הקטן הזה מתפקידו וייעודו הגדול בימי חלדו.
כותב רבי נחמן (ליקוטי מוהר"ן תורה קע"ט): "כי כל יום ויום נמשך עליו שפע מלמעלה, וכשעושה בזה היום מצוות ומעשים טובים, אזי מחיה (את) היום וממשיך לו חיות ושפע רב מלמעלה. (שיומו מאיר ומלא טוב ותוכן). אך אם, חס ושלום, אינו עושה בו מצוות, אזי אינו יורד עליו שפע מלמעלה כי אם בצמצום גדול מאד רק כדי חיונו בצמצום (שהרי יום זה נברא על מנת לעשות רצונו יתברך ועל מנת כן משפיע בו ה' את שפעו, ואם אין מעשים ש"יכילו" את השפע הזה, אין לו על מה לחול ולבוא, והיום נמצא ריק וחסר שפע). וכשהוא נוטל זה היום ועושה בו, חס ושלום, רע, אזי מוריד ומיניק ומוצץ השפע המעט שיש בזה היום, עד שמוצץ גם עצם החיות שיש להיום בעצמו, מלבד השפע הבא מלמעלה דבר יום ביומו, כי כל יום הוא בריאה, ויש לו חיות עצמו מלבד השפע, והוא מוצץ גם חיות העצמי של היום, עד שנשארו הימים הללו פגרים מתים, כמו משל התינוק היונק משדי אימו, כל זמן שיש לה חלב, יונק החלב, וכשנפסק החלב, מוצץ דמה וחיותה ממש".
יכול אדם להגיע בערוב ימיו אל עולם האמת, ומאחריו "נגררים" אלפי "פגרים", ימיו שעברו בחושך, ובמקום שיבוא "מלא ימים" הוא מגיע ריק וחסר, ו"הרוגיו", הימים ש"הרג" ובזבז במו ידיו, באים למשפט כעדיו! וכן מבואר במדרש "כל יום שעובר על אדם ללא תורה ומעשים טובים – אינו נמנה בין ימיו" (בראשית רבה נ"ט ט', זוהר א' רכ"א) ומצד הקדושה להיפך (וזה פרוש "ואברהם זקן בא בימים" (בראשית כ"ד), שבא עם כל ימיו הקדושים והטהורים לפני בית דין של מעלה (לקוטי מוהר"ן ס' סעיף ב')).
והתיקון לזה, מגלה רבי נחמן באותה תורה – תענית!
"כי מעלת התענית – שמעורר ומחיה מתים, היינו הימים שעברו בחושך"! ומוסיף "ויש להבינו בגשמיות, כי כשמתענה, נמצא אין לו חיות וכח מזה היום, מאחר שאינו אוכל ושותה בו, ואף על פי כן עובד את ה'. נמצא, שעובד השם בכח שיש לו מאתמול, כי בלא זה מאין לו כח? נמצא, שעובד היום בכח של אתמול, על כן מביא חיות באותו היום של אתמול (שנותן, כביכול, הצדקה לקיומו של יום אתמול, כי מכוחו עובד את ה' היום) ואחר-כך, כשמתענה עוד, ואזי אין מספיק לו כח של אתמול, כי כבר נחלש הגוף, ואז צריך להשתמש בכח של ימים הקודמים למפרע עוד. נמצא שמביא בכל פעם חיות והארה לימים הראשונים שנפלו ומתו, עד שאפשר להתענות כל-כך, שיצטרך להשתמש בכח של הימים שינק משדי אימו, ואזי מחיה ומאיר כל הימים".
נמצא, כביכול, שעלינו לצום בלי גבול, כמספר ימינו שעברו בחושך, כדי לשוב ולהחיות את העבר. אמנם, גם משום כך, אכן עסקו הצדיקים בדורות הקדמונים בתעניות הרבה לזיכוך גופם ונפשם, ואף הורו כן לאחרים, בפרט כתיקון לחוטאים על פגמי נפשם. אולם משבא הבעל-שם טוב לעולם הורה שאין צורך עוד בדרך של תעניות וסגופים ואף רבי נחמן הסתייג מדרך זו בתור שיטה לתיקון הנפש. מהי, אם כן, העצה היעוצה לנו, שכוחותינו דלים ואין בכוחנו ואפשרותנו להתענות כל-כך?
ומגלה רבי נחמן, הלא יש יום ש"כולל" את כל הימים. שכבר אמרנו "ימים יוצרו" ו"לו", לקדוש ברוך הוא יש יום "אחד בהם", שהיום "יום שלו", יום שכלול מכולם.
"ימים יוצרו" – כל יום הוא יצירה בפני עצמו" כותב רבי נחמן "ולו אחד בהם" – זה יום הכיפורים כמו שפרש רש"י שם – "שהוא תענית שמחיה כל הימים! כי יום הכיפורים הוא כלליות כל הימים" והיום, שאנו מוסרים כל רצונותינו ומוותרים על כל מאוויינו הגשמיים – לשם ה', מאיר "יומו של ה'" על ידי תעניתנו, בכל ימינו כולם, וחוזרים כולם להיות חיים, קיימים ושמחים…
וכמו שכותב שם רבי נחמן, שעל ידי תיקון התענית, שאדם מענה את עצמו ומחיה ימיו המתים, זוכה גם לשמחה, כמו שכתוב (תהילים צ') "שמחנו כימות עניתנו" "עניתנו – לשון תענית, היינו שתהיה השמחה כימות התענית, כי כפי ימי התענית, כן מחיה הימים הראשונים במצוות ומעשים טובים שלו, וכן נבנה השמחה"…
מעשה ברב אחד… היה לו בן יחיד… והיה לומד ומתפלל תמיד… ולא היה מרגיש טעם בתורתו ובתפלתו… ונתנו לו עצה שיסע לאותו צדיק… וסיפר לאביו… והשיב לו… הלא אתה למדן יותר ממנו… ונסעו… ונפל סוס אחד והמרכבה נתהפכה… ומצאו שם סוחר… והתחילו הם לדבר מהצדיק… השיב להם זה: הלא קל הוא! …
… כי הוא (הבן) היה בחינת מאור הקטן והצדיק הנ"ל הוא בחינת מאור הגדול ואם היו מתוועדים יחד היה בא משיח… חבל, חבל, חבל…
פורסם בירחון מבועי הנחל, תשמ"ב
בכל נשמה של כל יהודי יש מאור רוחני שמאיר את עצמו ואת משפחתו ואת סביבתו, ובעקיפין גורם אורה לכל עירו ולכל ישראל. אבל כדי לחשוף את המאור, ולהטיב את נר הנשמה יש לו 'לרוץ' אל "המאור הגדול" הוא המעיין המפכה מי החסידות של כ"ק אדמו"ר נ"ע [רבי נחמן מברסלב]. ואם זכה לשאוב די צורך הנפש, הרוח והנשמה שלו ומרגיש שמחה בעבודת הק' ולא מחזיק שום טובה לנפשו, וגם מתקדם ועולה בדרך העולה בבחינת מעלין בקודש, שמע מינה שהוא נמצא ליד המאור הגדול לא רק בבחינות חיצוניות כי אם גם בבחינות פנימיות.
אך רבים המקרים שהעצלות מפריעה – ופעמים אף לזה שחושב עצמו חסיד ברסלב – למאור הקטן להתחבר כראוי אל המאור הגדול. והוא עומד מרחוק, לא משנן כראוי את דברי האדמו"ר ותלמידיו, רבותינו נ"ע, ואפילו כאשר הוא משנן, אין נפשו מתלהבת לעבוד את קונו כראוי לפי שורשו.
ומתאר במעשיה את הכמיהה של הבן היחיד שמרגיש חסרון וצמאון לעבודת ה', וכל מה שעושה נדמה לו כאין וכאפס, וחפץ להתקרב יותר, והרבה מניעות מפריעות. כאן – כביכול עיון עמוק בסומת גפ"ת וראשונים מושכת, וכאן – "הסוס" ו"המרכבה" – מניעות של מרוץ אחר מציאת פרנסה וכבוד ותאוה ועצלות [ראה בדברי חז"ל פסחים קי"ג ע"ב ששה דברים נאמרו בסוס, אוהב את הזנות (תאוות) ואוהב את המלחמה [=נצחון] ורוחו גסה [=גאוה] ומואס את השינה [=אינו חפץ לנוח כראוי לשם שמים ולרענן את מוחו. וכן מרמה את עצמו שהוא "עובד" ושאינו מאבד ימיו בבחינת שינה, וקורא על עצמותו אני מואס בחיים ריקניים בחינת שינה, וכו' וכו'] ואוכל הרבה [=שקוע בתאות אכילה, וממון וכבוד] ומוציא קמעא [לצדקה ומעשים טובים מוציא מעט] וכן יש מניעות של ספורי לשון הרע – דוגמת ספורי "הסוחר" ע"ש – והדוברים סרה על צדיקי עולם.
ואך ורק האיש המקבל על עצמו עול מלכות שמים באהבה. ורודף ככל לבו אחר "מצות ה'", הוא הזוכה לדלות מלא חפנו מי הדעת מהתורה הקדושה, ותורת אדמו"ר משמשת לו פתח דקדושה, ודרכו ודרך תלמידיו נכנס לטרקליני התורה הק' שבנגלה ובנסתר. אבל אם לא נכנס להיכלי התורה עליו הכריז ר ינאי (שבת לא ב) חבל על מאן דלית ליה דרתא ותרעא לדרתא עביד כי דברי האדמו"ר יאירו יותר כשיזכה לדור בארמונות התורה הקדושה, וע"ז דרשו חז"ל "ליושבים לפני ה' " אר"א זה המכיר מקום חבירו בישיבה ועיין שם ברש"י (פסחים קיט א)
ובדרוש אמרתי שבאור דברי ר' ינאי הם, שיש פעמים שאדם לומד דרכי היראה אבל בלבבו פנימה טרם דרה השכינה, וחבל חבל על מאן דלית ליה דרתא, ששכינה אינה דרה עמו במדור, ותרעא לדרתא עביד – שלומד דרכי היראה והחסידות, ועיין בהקדמת סה"ק ראשית חכמה ולפי הנ"ל מתורץ, עיין שם היטב.
ובחז"ל (פסחים קיח א) אמר רב ששת משום רבי אלעזר בן עזריה כל המספר לשון הרע וכל המקבל לשה"ר, וכל המעיד עדות שקר בחברו, ראוי להשליכו לפני כלבים וכו' עיין שם כי הכלב שומר בית אדונו ולא מניח לזרים להכנס, וזה שיש לו עסק עם לשון הרע ועם עדות שקר אלה רחוקים מדרך האמת ולא יוכלו להכנס להיכלי הקודש, ונשארו במחיצת הכלבים השומרים את הגן ולא זוכים לטעום מפרי הגן שבתורת אדמו"ר, ודברי השקר שנאמרו מסביב לרבינו ותורתו מנעו רבים להכנס לגנו, ונקוה שעלינו ייאמר, "שתיתי ייני עם חלבי" (נסתר עם נגלה) אכי"ר.
ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא, ויקרבו לפני משה ולפני אהרן ביום ההוא. ויאמרו האנשים ההמה אליו אנחנו טמאים לנפש אדם, למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' במועדו בתוך בני ישראל? ויאמר אליהם משה: עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם. וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל לאמור איש איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה לכם או לדורותיכם ועשה פסח לה'… (במדבר, ט,ו-י)
לימוד גדול בדרך התקרבותינו לצדיק ופעולתו ישנו בפרשה זו, פרשת פסח שני; ולימוד גדול לנו מטענת האנשים ומתשובת משה רבינו, מלבד הלימוד העצום מעצם פסח שני, שהוא המשכת דרך התשובה, כפי שאומר מוהרנ"ת.
"למה נגרע", שואלים הטמאים לנפש אדם בעמדם לפני משה ואהרן, צדיקי הדור, "לבלתי הקריב הפסח?" אמנם, היתה לנו ירידה עצומה, נפלנו לעמקי הטומאה והיינו טמאים לנפש, אולם אין אנו מוכנים להניח לכך. עז רצונינו לעבוד את ה', חזק חפצינו וכספינו לתקן את אשר עשינו, לשוב אל ה' ולעבדו בליבב שלם, ומדוע לא נוכל?
"עמדו", אומר להם משה רבינו, "ואשמעה מה יצווה ה' לכם". ובהכוונתו זו, שטרם התשובה אותה ישמע מהשם יתברך, מראה להם משה רבינו את הדרך לקראת הורדת דרך התיקון, פסח שני, לעולם: טרם יוכל הצדיק לסייע לך, טרם יוכל הצדיק לקחת את לבני נשמתך ולבנות מהם בנין מפואר לבורא, צריך הוא אותך. את עשייתך אתה, את רצונך העז, את תפילתך ואת מעשיך.
דרש אחד מאנ"ש שיחי': אנו יודעים מחז"ל, במקום אחר, כי "אין עמידה אלא תפילה". "עמדו", אומר להם משה, אתם באמת רוצים? התפללו! זעקו אל ה', ואזי אוכל לקרבכם אליו. ומכיוון שעמדו, מיד "וידבר ה' אל משה … איש איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה … ועשה פסח לה'". מיד גילה הקב"ה את דרך התשובה לעמו.
בשיחות רבינו ז"ל אנו מוצאים גילוי כעין זה בשיחה מפורשת: "אין אתם צריכים כי אם לתת אבנים וסיד ואני בונה מהם בנינים נפלאים ונוראים"
אנו נדרשים לעשות את שלנו, לעסוק בתורה, תפילה ועבודת ה' ככל יכולתינו, ואזי, על ידי זה, יכול הצדיק לבנות בניינים נפלאים ונוראים, "ומשך הרבה תיבת בניינים כמפליג בשבח נפלאות תפארת הבניינים הנוראים שבונה מזה"…
זהו המוטל עלינו על מנת שנוכל לזכות לתשובה ולהתקרב לבורא יתברך.
אולם, פסח שני הינו לימוד עצום נוסף, כי אכן: אין שום יאוש בעולם כלל. אף למי שנטמא לנפש אדם, אף מי שהינו בדרך רחוקה, אף למי שדומה כי אין שום סיכוי בעולם כלל שיתקרב לבורא יתברך, אף הוא, לו רק יתעקש, לו רק יתקרב באמת לצדיק האמת מתוך רצון כן, מתוך חפץ עז, להתקרב לבורא עולם, ויזעק ויתחנן לה': "למה נגרע לבלתי הקריב קרבן ה'?" למרות שטמאתי את נפשי, למרות שהתרחקתי מבורא עולם, למרות הכל, אני רוצה וחפץ ומשתוקק לעבוד את ה' לפחות מעכשיו, מנקודה זו והלאה, כי וודאי יש איזו דרך גם עבורי… "ואז השם יתברך מרחם עליו וזוכה על ידי זה לתכלית העליה, וזוכה על ידי זה להוסיף פרשה בתורה, כי על ידי שמבקשין ומחפשין איה מקום כבודו, על ידי זה זוכין אחר כך להתגלות התורה".
בפרשת השבוע האחרון קראנו על קבלת התורה שניתנה באימה וביראה, ברתת ובזיע, בקולות ולפידים וקול שופר, כשלכל זה זכו בני ישראל במעמד הר סיני שהוא תכלית הבריאה, ובאותו יום השישי, ו' סיוון, שב השי"ת והשרה שכינתו על הנבראים, "וירד ה' על הר סיני".
בכל המעמד הנורא והקדוש של קבלת התורה ישנו פרט אחד, שרבים לא שמים לב שהוא קיים, ואלמלא נדע כיצד להבין ולפרש את המהלך העליון הזה, יתכן שגם אדם שספר מ"ט יום, יצא ממ"ט שערי טומאה ונכנס למ"ט שערי קדושה, קידש עצמו בשלשת ימי הגבלה, והכין עצמו בסילודין לקבל תורת ה' – יפגש ברגע האחרון בהסתר פנים, בריחוק והעלמה, עד שמרוב צער ושברון לב הוא יחזור תכף לאחוריו. אלא אם כן ישמע ויכלל בדעת משה רבינו שעל ידו ניתנה תורה, יזכה להבין את סוד ההסתרה שאינה אלא כלי להתגלות נפלאה.
בפרשת מתן תורה נאמר "ויעמוד העם מרחק ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלקים", ומבאר רבינו ז"ל בתורה קט"ו, שמי שהולך בגשמיות כל ימיו ואחר כך נתלהב ורוצה לילך בדרכי השי"ת אזי מידת הדין מקטרג עליו ואינו מניח אותו לילך בדרכי השי"ת ומזמין לו מניעה, והשי"ת חפץ חסד הוא ומסתיר את עצמו כביכול בהמניעה הזאת, ומי שהוא בר דעת הוא מסתכל בהמניעה ומוצא שם הבורא ברוך הוא, כדאיתא בירושלמי (תענית פ"א) אם ייאמר לך אדם היכן אלקיך תאמר לו בכרך גדול שבארם, שנאמר אלי קורא משעיר, אל תאמר אֵלַי אלא אֵ-לִי קורא משעיר. ומי שאינו בר דעת כשרואה המניעה חוזר תיכף לאחוריו. ומניעה הוא בחינת ענן וערפל וכו', וזה פירוש הפסוק ויעמוד העם מרחוק, כי כשרואין הערפל – המניעה – עומדים מרחוק. ומשה שהוא בחינת דעת כל ישראל נגש אל הערפל אשר שם האלקים, היינו אל המניעה שבה בעצמה נסתר השי"ת. עד כאן לשון רבינו בתורה הנ"ל.
על ענין זה, מבאר מוהרנ"ת על פי מה ששמע מרבינו: "שבאמת השי"ת אוהב משפט ולכן הוא כביכול מוכרח להסכים עם מדת הדין שמקטרגת על האדם שאינו ראוי להתקרב להשי"ת. אבל באמת לאמיתו השי"ת אוהב את ישראל יותר ממה שאוהב את מדת המשפט, ולכן הגם שמזמין לו מניעה, השי"ת מסתתר בתוך המניעה. ומי שהוא בר דעת יכול למצוא את השי"ת בתוך המניעה כי באמת אין שום מניעה בעולם כלל, כי בתקף המניעות בעצמן נסתר השי"ת, ועל ידי המניעות בעצמן דייקא יכולין להתקרב להשי"ת. עד כאן עיקר דבריו.
והדברים מפליאים מחד, ונפלאים מאידך! איך יתכן שהמניעה, שלכאורה מטרתה למנוע ולהפריע והיא מפריעה ומונעת מן האדם להתקרב להשי"ת, איך יתכן ש"על ידה בעצמה יכולין להתקרב להשי"ת"? ועוד, מהו ההסבר לענין הזה "שבתוקף המניעות נסתר השי"ת"? ומהו גם המשפט שכולו פלא "כי באמת אין שום מניעה בעולם כלל", היתכן שכך הוא? הרי כל אדם יכול להעיד על עצמו כאלף עדים על המניעות שעבר בימי חייו, והלא רביז"ל ומוהרנ"ת בספריהם הקדושים הרבו והרחיבו כל כך בענין ההתחזקות לכל מי שמתגברין עליו המניעות בעבודת השי"ת, ואם כן איך יתכן לומר ש"אין שום מניעה בעולם כלל"?
אכן, הדברים עמוקים מאוד, וננסה כאן לבארם מעט ע"פ היסודות הרבים הנמצאים בספרי רביז"ל ובליקוטי הלכות.
אם מניעה פירושה: "השם יתברך אינו רוצה בקרבתי", כביכול, "הוא החליט שאני לא אוכל, גם אם ארצה, שגם אחרי שאתכונן ואטהר מכל מ"ט שערי טומאה ואתקדש בקדושה של מעלה – גם אז לא יחפוץ בי" חלילה, אזי "באמת אין שום מניעה בעולם כלל". לא קיים בעולם רצון ה' למנוע אדם מלהתקרב אליו. שכן האמת לאמיתה היא שהשי"ת רוצה בכל אחד ואחד שדורש ומבקש, ובוודאי במי שמתייגע ומחפש. אלא מה, על מנת לבטל את הקטרוג של מידת הדין, המתעורר על כל מי שמבקש להתקרב לה' יתברך, נותן השי"ת רשות להזמין מניעה, בכדי שהאדם יתגבר עליה, ובמסירות נפש, למרות כל הצער ועגמת הנפש, הבזיונות, ויסורי הנפש על ההרחקה והמניעה שנראה כאילו באה מפי עליון, וכאשר יתגבר האדם ובכל זאת לא יעזוב ולא יניח את מקומו, אלא יזעק ויתחנן: מתי אבוא ואראה פני אלקים, עד מתי תסתיר את פניך ממני, ולא נסוג אחור ממך, תחיינו ובשמך נקרא; ובזה שיבקש ויחפש במסירות נפש, ישבור ויבטל כל קטרוג מעליו, כי כשאדם עובד את השי"ת במסירות נפש אין לשום מקטרג שליטה עליו. ואז הנסיון עצמו יהפך לו לכלי שעל ידו יתגלה רצון ה', הנעלם ונסתר בתוך המניעה, דהיינו התכלית והכוונה הפנימית והאמיתית של המניעה, שהיא הדרך להתגלות פני אלקים.
דבר זה נעשה עם כל אדם בבואו לשערי הקדושה, וכל כמה שזוכה להתבטל ולהיכלל בדעתו של משה, אותו צדיק שהוא שורש נשמת ישראל ו"דעת כל ישראל", כך יזכה להבין את הרמזים הנעלמים בתוך עומק ההסתרה אשר תתהפך להתגלות אלקית (של וירד ה' על הר סיני באופן) של אתה נגלית בענן כבודך על עם קדשך לדבר עמם, שה'אתה נגלית' נעשה דווקא בענן כבודך.
אנשים גדולים, אנשים קטנים – כולם על הכוונת של יצר הפניות, אין מי שניצל מהרשת הפרושה לרגל כל האנושות; כולם מתנסים, בדרך זו או אחרת בצירוף הזה.
פרשתנו, פרשת שלח לך אנשים, מזכירה את הפרשיה העצובה הזאת, פרשת המרגלים, שבאה בעקבות בכייה של חינם וגרמה בכייה לדורות. היא מביאה אותנו לתהות על שבריריותו של החוסן האנושי לעמוד בפני פיתויים, כאשר גם היסט של הפן הרוחני נחשב לפניה מן האמת.
למדנו מפי חז"ל כי 'באותה שעה [ששולחו המרגלים] כשרים היו'. משמעות הדבר, כי המדובר באנשים גדולים, שהם משכמם ולמעלה מהציבור הכללי; מנהיגי העם, שקיבלו אישור של תורת אמת לכך שכשרים היו. מה גרם להם לאבד את התואר הנשגב הזה, ולקבל תחתיו עמדה של מקטרגים כנגד רצונו של הקב"ה?
בספרי החסידות מבואר, כי החרדה מפני התנסות בחיי העמל הקשורים עם עולם החומר, שיהיה נדרש העם הזה תיכף בבואו לארץ, הוא שהניע את לב המרגלים למאוס בה. עזיבת ההסתופפות בצלו של אלוקים, כשהוא מסדר להם את כל צרכיהם, מבלי שיצטרכו לתת דעתם זולת על קרבתו ומציאותו האלוקית – זעזעה את מה שהיה בהם, והפכה אותם מאנשים כשרים למרגלים חטאים.
עיקר עבודת השם היא בתמימות ובפשיטות, ללא התחכמות אנושית. הרמה הרוחנית לה שואף האדם להגיע טובה עד מאד, אולם אך ורק אם היא מעוגנת ברצונו של ה' – 'אם יש בזה השי"ת יעשה ואם לאו אל יעשה…' הברומטר הזה, הכה נחוץ לכל עובד השם, הינו תנאי בל-יעבור לכל הנכנס בעבודת השם.
צדיקי החסידות המשילו משל: בימים הקדמונים היה נהוג, כי החותן שהכניס חתן לביתו, התחייב להאכילו, להלבישו ולדאוג לכל מחסורו במשך כמה שנים שנקבעו מראש. מסגרת זו היתה מכונה 'קעסט'. המרגלים, הסבירו, גם הם אכלו 'קעסט' על שולחנו של הקב"ה – הזמן שקרב לתור אחר מקור פרנסה עצמאי – מוטט את בטחונם.
ההנאה של עובד ה' מעבודתו את מלכו, אמורה להיות אך ורק בגין העובדה שהוא עובד את אלוקיו, ולא מחמת הפקת צמיחה אישית, מהנה ככל שתהיה – שכן זו אינה עבודת השם, אלא עבודה עצמית. לכן, בהיותם חגים במסלול הסיכון הגבוה ביותר שיש לעבודת השם – מעדו הנשיאיםמרגלים באבן הנגף של 'העצמיות'.
באותו ליל בכי, התחוללו, במשך ההיסטוריה, עוד שני אירועי-תופת היסטוריים: בתי מקדשינו (הראשון והשני) חרבו באותו לילה עצוב. המגמה היא אחת: עבודת ה', שבית המקדש גילם את עוצמתה בשיא השיאים, חדל להיות רלוונטי לרגל המעידות של העם, שרחקו מאורו של ה', והחלו להתבוסס בעבודה העצמית במקום לחשוב על רצונו של ה'.
חז"ל מגלים לנו, שבזמן בית המקדש השני, היו בני עמנו גדולים בתורה ובמצוות, ודינם נחרץ לאבד את פאר העולם מחמת שנאת חנם. זאת, לדעתי הענייה, לא היתה רק שנאה אישית צרת אופק, יתכן והיו בה מניעים של אידיאולוגיות מנוגדות, אך השם יתברך לא היה שם. בית המקדש הצטרף לבכייתם של המרגלים.
הרבי מקאצק התבטא – שלח לך אנשים, שלח את האנושיות. זו, לא ממש מועילה כשאנו נקראים להיות קרבים אל ארמונו של מלך. את האישיות, גם זו של 'כשרים היו', עלינו להמיר באלוקיות נשמתנו הבטלה לרצונו של מי שאמר והיה העולם – זו התכלית.
ארץ ישראל, בפנימיות הסוד, מרמזת על נקודת המלכות, העשירית שבספירות של היקום האלוקי, כביכול. מידה זו מושרשת בקדושת נשמות ישראל, וזאת מתאפיינת בביטולה הגמור אל השם יתברך, עמל הכפיים שהיו עתידים 'אוכלי הקעסט' המדבריים לעמול, הכיל בחובו את קדושת הקרבה האבסולוטית לקונה שמים וארץ.
כלומר, לא רק בהיותך מסב בגן אלקים של דבקות מוכחת בבורא, אלא גם – ובעיקר! – בהיותך מסובב בתלאות החומר ודרישותיו המעייפות – שם נמצא האלקים! ובכדי לזכות לכך נחוצה אמונה ברה ומזוככת במציאות השם, וזאת מתגלה בבירור יותר בארצות החיים – ארץ הקודש.
הנביא יחזקאל אומר (כב, כד): "בֶּן אָדָם אֱמָר לָהּ אַתְּ אֶרֶץ לֹא מְטֹהָרָה הִיא לֹא גֻשְׁמָהּ בְּיוֹם זָעַם" – בהקשר שלנו, הגשמיות של ארץ ישראל – רוחנית היא, לא גשמה – היא אינה מתגשמת, משום, שכרעיון, העיסוק בגשמיות בתובנה אלוקית פנימית אינה גורמת להתרחקות מאור פני מלך חיים. המרגלים חטאו בזאת, והמירו את כשרותם בסירוב לעבוד את השם יתברך בעבודות פשוטות – הענין צריך להיות מתוקן על ידינו.
"עמו – עם בעליו, אבל אם הלך וישב לו ואמר לו הואיל ועליך מצוה, אם רצית לטעון טעון – פטור" (רש"י)
הצדיקים מרחמים על עם ישראל ועוזרים גם לרחוקים שבהם לצאת מחטאיהם ומההרגלים הרעים ולהתקרב להשי"ת, שעל ידי זה יזכו לחיי נצח.
אבל גם הצדיקים אינם יכולים לעזור אלא למי שהוא בעצמו רוצה ומשתדל לשוב לה' אך קשה לו. אבל מי שסומך רק על הצדיקים שהם יקרבו אותו, והוא בעצמו אינו משתדל כלל – לאדם כזה הם לא יכולים לעזור, כי האדם נברא כדי שהוא בעצמו ישתדל ויתאמץ לעבוד את השי"ת, ולא שמישהו אחר יעשה את העבודה בשבילו.
זה שמרומז בדברי חז"ל על מצוות טעינה, שאם רואים אדם שנתקע בדרך וחמורו רובץ תחת משאו, מצווה לעזור לו ולהקים עמו. אך זאת בתנאי שבעל החמור מסייע לו, אבל אם הוא אומר "הואיל ועליך מצוה, טעון אתה בעצמך" כי אז פטורים מלעזור לו.
אם אתה רוצה להתקרב להשי"ת ולשוב בתשובה, שים לבך למחשבות שלך, העסק עצמך תמיד במחשבות קדושות של תורה ויראת שמים, ואל תיתן למחשבות שלך אפשרות "לברוח" לכיוון לא רצוי.
אומנם טבע המחשבות שהן מתרוצצות כל הזמן ומושכות זו את זו, כמו גלים סוערים וגועשים, בכל זאת בידי האדם לעצור אותם, כמו שכתוב על הים: "ואומר עד פה תבוא ולא תוסיף ופה ישית בגאון גליך" (איוב לח יא).
דבר זה חשוב ביותר מכיוון שתיקון כל הפגמים תלוי בטהרת המחשבה, כמו שכתוב בזוהר: "כולא במחשבה אתברירו" [=כל הבירורים, התיקונים, נעשים על ידי המחשבה]. זאת ועוד, המחשבות הרעות הן הן יצרו הרע של האדם, כמו שכתוב "כי "וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום" (בראשית ו ה) והן משפיעות על כל פעולותיו.
כך נלמד מהפסוק "כי תבנה בית חדש" – כשתרצה לבנות מחדש את בנין הקדושה שלך – "ועשית מעקה לגגך" – שמור את הגג שלך, את הראש, שלא יגלוש למחשבות אסורות – "ולא תשים דמים בביתך" – אז תינצל מ'דמים', מחטאים, כמו שכתוב (תהלים כו ט) "אל תאסוף עם חטאים נפשי ועם אנשי דמים חיי". כי כשתשמור את המחשבה שלך, המעשים שלך יהיו שמורים.
בשבוע שעבר נכנסנו לחודש תמוז. צדיקים אמרו ש'תמוז' ר"ת זמני תשובה ממשמשים ובאים, ואכן, אנו מתקרבים כבר לקראת חודש אלול בו נזכה בעזרת ה' לתקן בוודאי את כל מה שצריך לתקן; שהרי לכל אחד מאתנו יש את הכח להיות יהודי מלא שמחה וחיות דקדושה, לעמוד בנסיונות ולהצליח בתורה ועבודה.
אלא שמצד שני יושב היצר הרע בצד שמאל של הלב, ומנסה להחטיא ולהפיל אותנו, ויותר ממה שהוא רוצה להפיל אותנו, הוא עוד מוסיף להתגבר עלינו שלא נעז לנסות להתחיל להיכנס לעולם התשובה, ולכן עלינו להתכונן מחודש תמוז לקראת חודש אלול הבא עלינו לטובה.
היות וביצר הרע עסקינן, עלינו לשים לב מהי דרכו של היצר הרע באמצעותה הוא מנסה להצליח עלינו: ובכן, דע לך אחי, כי כל כוחו הוא רק מהשקר.
שהרי כולנו יודעים היטב בליבנו, שכדאי להיות יהודי כשר, ולא טוב להסתבך ולהתלכלך ברע, כולנו יודעים מה אנחנו רוצים, ומשום כך היצר הרע אינו יכול לבוא בפירוש לומר לנו שנשכח מהיהדות ונעשה כדבריו, חס ושלום. הוא עובד בחכמה וערמה, מטעה אותנו בכמה וכמה מיני דרכים של שקרים, כאילו לא חייבים להתאמץ, וכאילו אין לנו כח עכשיו, ועוד כמה סוגי תירוצים של 'כאילו'.
אם היצר הרע היה מסתפק בכך, היינו מתגברים גם על זה. הצרה היא שהוא בא בשקר גדול כל כך, שאפילו אדם חכם יהיה קשה לו לעלות על הטעות והרמאות, ואלו הם המחשבות על העבירות החמורות שלנו, על כך שאנו רחוקים ולא שייכים כלל לקדושה ויהדות; על כך שגם מה שאנו כן עושים, מלא בחסרונות ורחוק מאוד משלמות; ובעיקר ההרגשה 'כאילו' מכאן אי אפשר לצאת למקום חדש – ככה אני…! וזוהי הטעות הגדולה ביותר שהיצר יכול להטעות אותנו, זו לא מחשבה שכלית, זו הרגשה ותחושה פנימית עמוקה.
במלחמה הזו, מלחמת היצר, לא תמיד אפשר לזהות את ה'אויב'. לא תמיד יודעים או מבינים שכל ההרגשות שעוברים עלינו הם היצר הרע בעצמו. לכן, כעת, כשמתחילים כבר לדבר על תשובה, ה' מחכה כבר לראות אותנו "יושבים מולו", מבקשים סליחה ומתחדשים. עכשיו הזמן להבין ולזכור היטב שאם אמנם עלינו להתייגע לעקור את היצר הרע של ממש, הרי שהעיקר הוא להינצל מהיצר הרע של דמיונות וטעיות.
וכאן ההתחלה של התשובה!
ימי התשובה מתחילים בימים אלו. אנו הולכים לקראת הבנה חדשה, אותה היה קשה לנו לקבל כל השנה: ההבנה שכל הריחוק אותו אנו מרגישים וכל המשא של הכבידות הם טעות יסודית בשורשה.
עלינו לשכוח את העבר, להסתכל רק על היום והרגע שלפנינו – "היום אם בקולו תשמעו". אין לנו שום עסק עם מה שהיה אתמול ועם מה שיהיה מחר. חשבונות אלו בהם בוחן האדם את עצמו לראות אם זכה והתקדם וכו', שרשם הוא בחטא המרגלים ובפרשת קרח ועדתו, שעסקו בחיפוש להיות משהו… הטעות הנפוצה אצל בני האדם היא שצריך להגיע למשהו. נכון, וודאי שצריך להתקדם, אבל אין זה תפקידנו כלל. התפקיד שלנו הוא לדעת שה' איתנו ואצלנו, וצריך אותנו בכל רגע, בכל שעה הוא קרוב אלי, ובכל רגע מזדמן אפשר לעשות לו נחת רוח.
אפילו אם עוברים עלינו גלים עצומים, יש גם בהם נתיב ודרך לצאת ולעלות משם, אם רק לא נטעה להסתכל על הדמיון שלנו.
וזהו ה'זמני תשובה ממשמשים ובאים'. להכניס בראש מחשבות של כבוד ה', אמונה – ה' איתי עמי ואצלי! אין לנו שום רשות להחשיב את עצמינו כקרח; אין לנו שום רשות לחשוב על העבר, רק נתחיל הרגע לחשוב מהרגע, ולשמח את ה' באותו הרגע .
לא באנו לחדש דבר, אלא להזכיר את הידוע והמפורסם, שעבר בקבלה איש מפי איש מאז רבינו הקדוש דרך תלמידו הנאמן רבי נתן זי"ע, דרך שאר התלמידים בלי יוצא מן הכלל.
עד שלפני שנים מועטות ירדה הסתרה לעולם והחושך יכסה ארץ, עד שהדברים הברורים והפשוטים נשכחו, וגם רבים המתקרבים החדשים שאינם יודעים את הדברים שתמיד היו ברורים לכל מי ששם רבינו הקדוש נקרא עליו.
בבירור ענין "צדיק האמת" המובא בספרי רבינו, והדרך להתקרב אליו, ולהבין בצורה ברורה מי הוא צדיק האמת, ואיך עברה ועוברת השארת דעתו הקדושה בעולם מדור לדור עד ביאת גואל צדק במהרה בימינו.
על כסאו לא ישב זר – פרק ז: ליקוט מכתבי זקני אנ"ש ז"ל
את הקבלה שקיבלו ממוהרנ"ת זי"ע, בגדולת רבינו ובנצחיות כוחו וקדושתו, מסרו בניו ותלמידיו של מוהרנ"ת לבניהם ותלמידיהם, לקיים מה שנאמר "חסדי ה' עולם אשירה לדור ודור אודיע אמונתך בפי" (תהלים פ"ט).
בניו של מוהרנ"ת העבירו את הדעת האמיתית אשר קיבלו מאביהם הקדוש לבניהם אחריהם, כגון רבייצחק לבניו רבי מיכל ורבי דוד צבי וכו' ורבי שכנא לבניו וכו'. וכן שאר בניו של מוהרנ"ת אשר היו הם ויוצאי חלציהם מקושרים בהתקשרות נפלאה ותמימה ברבינו הקדוש.
מרבי משה ברסלבר לתלמידיו ומהם: רבי שמשון בארסקי בעל 'ליקוטי עצות המבואר' (אשר בין תלמידיו היה רבי יצחק ברייטר שעל ידו נמשך אור רבינו הק' במדינת פולין), רבי ישראל קרדונער (אשר עסק כל ימיו בקירוב נפשות לרבינו ובימיו היה העוסק בהדפסת ספרי רבינו במסירות-נפש), רבי אהרן קיבליטשער, וכן הרבה מאנ"ש דטשערין קיבלו ממנו.
מרבי מיכל'י מיאס לתלמידיו ביאס (רומניה) ומהם: רבי שלמה קאוולער ועוד.
מרבי נתן ב"ר יהודה מטבריה שקירב נפשות רבות ביאס ולאחר מכן בארץ ישראל, אשר כידוע היה מגדולי מפיצי אור רבינו בחו"ל ובארץ ישראל, והרבה מאנ"ש ובפרט בצפת קיבלו ממנו ומהם: רבי אייזיקל מבוקרעסט, רבי נתן טראוויצער ובנו רבי סנדר חיים, רבי נתן חנה'ס ואחיו רבי יואל צבי, ועוד. ועד היום מכתביו אשר בספר 'נתיב צדיק' מבעירים הלבבות ומאירים הנפשות באור רבינו, וממימיו אנו שותים.
וכן שאר תלמידיו הקדושים של מוהרנ"ת קרבו הרבה נפשות לאורו של רבינו, וברחו כל ימיהם מכל שמץ שררה והנהגה בתכלית הריחוק, וכולם כאחד העבירו את אוצרי הדעת הקדושה הזאת לתלמידיהם אחריהם, ללא שום חילוק ושינוי כלל, ולא נמנעו תלמידי אלו לקבל מאלו את אמיתת אמונת גדולת רבינו.
* * *
רבי אברהם ב"ר נחמן מטולטשין / ביאור הליקוטים, כוכבי אור
"וכן אמר פעם אחת [מוהרנ"ת ז"ל] שסובב על רבינו ז"ל כעין הנוסח שנזכר בברכת ההפטרה 'כי בשם קדשך נשבעת לו שלא יכבה נרו לעולם ועד".
(שיחות וסיפורים ד')
"…שאין מי שיידע איך להתנהג ולהשתדל בעניין זה, כי אם מי שגילה זאת בעצמו, שהוא היה המשה משיח האמיתי, והוא הרואה והמשגיח האמיתי היכן התינוקות קוראים, כי מאתו בעצמו נמשכים כל המשכנות של הרועים שהיו ושיהיו, שהוא מקור ההבל פה שאין בו חטא של התינוקות. ועליו נאמר: ויקם משה את המשכן שהוא הבית תפילה, מרוב הזדככותו בתכלית הזכות והבהירות מיום הולדתו עד יום הסתלקותו להיות בעצמו בבחינת הבל פיו שאין בו חטא שהתפאר עצמו (חיי מוהר"ן מעלת תורתו וספריו אות מ"ה) שגם הבל פה אינו יוצא מאתו בלי חידוש, כי הוא אשר בכוחו לברר ולמצוא הנקודות טובות גם במי שנפל וירד בתכלית הירידה שאין ירידה אחריו".
(ביאור הליקוטים על תורה רפ"ב)
"והמעיין יבין מאליו, שמה שלא יזכירנו שם (דהיינו מוהרנ"ת את רבינו בפירוש) וכן בשאר מקומות בדבריו הקדושים, כי אם בדרך כלל בשם 'הצדיק', הוא מפני דרכי שלום. וכבוד אלוקים הסתר דבר. וגם כי אמנם שגם זה אמת, כי כל דרך צדיק הדור יש לו בחינת משה משיח כמובא בדבריו ז"ל, אבל בוודאי העיקר הוא 'העלית על כולנה' – שהוא משה משיח בעצמו, כנשמע כמה פעמים מפיו הקדוש בפירוש, ועל כן אם תבוא בחשבון הג' תיבות האלה: 'עלית על כולנה', נביט ונראה שגם הם במספר שמו במילואו: 'נון חית מם נון', עם הד' אותיות והכולל".
(חכמה ותבונה סי' כ"א)
"ועל ידי כל זה 'לא תירא לביתה משלג כי כל ביתה לבוש שנים' שני"ם ראשי תיבות: ש'טיחה על קברו הקדוש, נ'תינה את הצדקה על שם 'נתון תתן', י' מ'זמורים – שכל אנשי ביתו לבושים בזה".
(שם)
"מחמת זה מוכרח שיהיה כל עיקר הבקשה והתפלה הנ"ל, לבקש ולחפש ולהתפלל להתגלות ומציאות הצדיק והפלא יועץ הנ"ל בעצמו, כי על ידו לבד, יהיה ביכולת להזדכך מתכלית התגברות הטינופת שבאחרית הימים האלה, ולהתעלות זה לעומת זה לתכלית ההיפך"
(ביאור הליקוטים על תורה ס"א)
"כל תקוותנו וחיינו, הוא לבקש ולחפש יומם ולילה אחרי המנהיג משה בעצמו"
(השמטות לביאור הליקוטים)
"אף על פי שמרוב כובד המלחמה הוכרח להתכסות ולהסתלק מאתנו, אבל לא לעולם יזנח ה' ולא לעולם יקצוף, וגם אמנם בכוחו כי עז וגבורתו כי קשתה לא נתעלם מאתנו מכל וכל כמאז ומקדם לבל יידע איש את מקום קבורתו אשר גאולתנו תלויה בו. ולכן גם אם יעלה לשמיים שיאת מלך הזקן וכסיל, משם יורידו ויפילו. כי לא ישקוט האיש עד אם כילה הדבר אשר דיבר, לגאלנו ולרפאנו מתחלואינו העצומים. [את כל האות הזה הוצאתי מדברי מוהרנ"ת, שמעתי מאבי הריני כפרת משכבו]"
(חכמה ובינה ל"ז)
"כי הוא הצדיק היחידי וראש ראשי הדורות שהיו מעולם, שנתעלה על כל הצדיקים שהיו מעולם, עד שלא קם עוד בישראל כמוהו".
(ביאור הליקוטים כ"ז)
* * *
רבי ברוך אפרים מטפליק / באבי הנחל
"כי על ידי זה שאינו מאמין בתלמידי חכמים הנקראים חיים וכו' צדיקים אפילו במיתתן קרויים חיים. פירוש, הגם שמאמין שהם צדיקים אבל כיון שאינו מאמין שגם אחר הסתלקותם נקראים חיים ויכולים להתקרב להשם יתברך על ידם כמו בחייהם, ויותר, הרי זה פגם אמונת חכמים. ויובן ע"פ מה שכתב רבינו ז"ל בסימן קמ"ד על מאמר רבותינו ז"ל: אין אדם מת וחצי תאוותו בידו, כי עיקר המיתה הוא רק מי שהולך אחר תאוותיו וכשמת נתבטלין התאוות, על כן ניכרת אצלו המיתה ונקרא מת. אבל מי שמקדש ומטהר עצמו בחיים חיותו מכל התאוות, אזי הוא חי תמיד וכו' עיין שם.
ועל כן, כיון שאינו מאמין בהצדיק שגם לאחר הסתלקותו נקרא חי, נמצא שחושדו שלא שיבר כל התאוות בחייו ועל כן הוא נקרא מת, נמצא שאין לו אמונת חכמים כלל, על כן הוא נופל לחולאת שלא יאמין בחייו והוא מידה כנגד מידה; כי הצדיק חי גם לאחר מיתה"
('באבי הנחל' על תורה נ"ז בליקו"מ)
* * *
רבי ישראל קרדונר / אמונת אומן – מכתבים
"ואם לא נזכה ח"ו להגיע בעולם הזה לכל תשוקתינו, עם כל זה לא ילך לאיבוד ח"ו כל מה שנוכל לחטוף בזה העולם, ולסמוך על כוחו הגדול של רבינו הקדוש שהשאר יתקן הוא בכוחו וכמו שאמר רבינו הקדוש: דופיט אויף מיין כוח (סימכו על כוחי)".
(מכתב ל"א)
"הן אמת שיודע אני בעצמי שאיני כדאי אפילו לפתוח את פי להזכיר את שמו הגדול יתברך שמו ומכל שכן לעבוד אותו יתברך שמו, ומכל שכן לעורר את אחרים לעבודתו יתברך שמו, אבל מה אעשה, אין לי על מי לסמוך אלא על רחמי השם יתברך ועל כוח וזכות רבינו הקדוש שהזהיר אותנו מאוד מאוד לדבר עם חברו ביראת שמיים".
(מכתב ל"ה)
"תדע ידידי היקר שלא נעלם ממני מיעוט ערכי השפל שאיני כדאי אפילו להזכיר שמו יתברך הגדול הגיבור והנורא ומכל שכן וכל שכן לעבוד אותו יתברך ויתעלה, וקל וחומר בן בנו של קל וחומר לעורר ולהדריך אחרים לעבודתו יתברך ויתעלה, ובפרט שעדיין אני בעצמי בתוך המלחמה הוא מלחמת היצר ואני בעצמי צריך לרחמים רבים. אך מה אעשה כי אין לי על מי להישען כי אם על אבינו שבשמים ועל רחמיו וחסדיו הגדולים שאינם כלים לעולם, ועל כוח וזכות אדמו"ר הקדוש והנורא שהזהיר אותנו מאד שידבר כל אחד ואחד עם חברו ביראת שמים כמבואר בהתורה כי מרחמם ינהגם בליקוטי תנינא ח"ב סי' ז', על כן על זה תמכתי יתדותיי".
(מכתב מ')
* * *
רבי שמשון בארסקי / גבורות שמשון – מכתבים
"כי כל דיבוריי שאני כותב, השם יתברך יודע כי הם אינם משלי, כי אם מהאור הצח והמצוחצח הוא דעת אדמו"ר ז"ל".
(מכתב ד')
"הנני להודיעכם מגודל הפלאות מעלת ההתקרבות לדעתו וקדושתו של אדמו"ר ז"ל, כי נתקיים ממש 'ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל', כמבואר מזה במאמר 'לכו חזו', כי אפילו הקטן במעלה כשמתקרב להצדיק האמת בחינת משה, רואה ומשיג הרבה יותר מהגדול במעלה שאינו מתקרב".
(מכתב ז')
"ובוודאי ה' יתברך יגמור בחסדו הגדול את כל התיקונים שצריכין לגומרם על ידי הארת דעתו של אדמו"ר ז"ל בעולם על צד היותר טוב ונכון, והכל בזכות וכוח רבינו ז"ל אשר מידתו נצח, כי נצח וינצח, אפילו מה שצריכין לברר ולתקן ולנצח בין אנ"ש בעצמם. כי הבירור והתיקון שצריכים לתקן בין אנ"ש בעצמם הוא קשה יותר הרבה הרבה מהתיקון והבירור של כלל העולם, כי בזה תלוי עיקר גמר התיקון, אך כוח אדמו"ר ז"ל מספיק על הכל".
(מכתב י"ג)
"ובוודאי לכוח והתחזקות כזה אי אפשר לזכות כי אם על ידי התקרבות אמיתי להצדיק האמת, ועל ידי עסק רב בספריו הקדושים על מנת לשמור ולעשות ולקיים, והעיקר על ידי העצה הכללית אשר גילה אדמו"ר הקדוש ז"ל – תפילה והתבודדות".
(מכתב ט"ז)
"זאת שאני כותב לך, זה מצד ההתבררות שנתברר אצלי מהניסיונות והרפתקאות והמלחמות העוברים עלי מיום התקרבותי לאורו של אדמו"ר ז"ל עד הנה, וכל קיומי מה שהשם יתברך מחזק אותי בכל עת, זה רק על ידי העצות של ספרי אדמו"ר ז"ל המחיין אותי בכל פעם ומחזקין אותי בעזהי"ת לישאר קיים על עמדי, על כן אני יודע ב"ה היטב כי התנוצצות האמת של דברי אדמו"ר ז"ל, היינו של ספריו הקדושים, הוא תיקון גדול ורפואה אמיתית לכל המתקרב באמת לרבינו ז"ל".
(מכתב י"ח)
"ומה שאתה כותב שחמיך מבקש איזה דיבורי התחזקות וכן ידידנו בן ציון אפטער מבקש מכתב התחזקות, הנני להשיבך כי כל ידיעותיי הם מספרי אדמו"ר ז"ל והספרים נמצאים בידם, ילמדו בהם באמת כראוי ובוודאי ימצאו שם התחזקות חדש בכל פעם…"
(ל"ב)
"השם יתברך ירחם שיתגלה במהרה אמיתת אורו של אדמו"ר ז"ל בכל העולם, כי בזה תלוי תיקון העולם".
(ל"ג)
* * *
רבי אליקום געציל ליובאוונע ז"ל / מכתב – מאור הנחל
"אך זאת צריכין למודעי, שנבין דבר מתוך דבר, על כל פנים כמו פרעה שהבין 'אחרי הודיע אלוקים אותך את כל זאת – אין נבון וחכם כמוך'. על כן גם כאן מסתמא כשגילה (=רבינו) כל כך מעלת הצדיק האמת יותר מכל הספרים, מסתמא הוא השיג והיה בכל הבחינות. על כן יובן כי תיקון העולם ובפרט הדור האחרון הזה, הוא רק על ידו. בב' הבחינות: בכוחו. בעצותיו הקדושים. ובלעדו לא ירים איש את ידו ואת רגלו.
ואם תאמר, ואיה כוחו עתה? הלא מבואר בכל הספרים ובפרט בספרו חלק ב' סי' ז' כי זה הצדיק שלומד עם דרי מעלה ועם דרי מטה, (שמבלעדי זה אינו נקרא צדיק אם אינו יכול זאת, הנשמע התגלות כזאת או הנראה כמוהו?) אפילו כשנסתלק, אינו נסתלק לגמרי, כי הוא יודע היטב כי עיקר הוא ואבית תהילה משוכני עפר וכו' עי"ש. וסיים שם: וזה בחינת קבורתו של משה. ופירש הרב מעדתנו הגאון הנפלא זצ״ל, כי זה מרמז כי גם כשהצדיק הזה נסתלק, אז גם ציונו הקדוש יפעול כל הפעולות הרבות המוזכרין בהתורה הנ״ל. ועל כן היתה צוואה מאתו שניסע על ציונו הקדוש ולומר שם היו״ד מזמורים הידועים אצלנו אשר גילה לתיקון הברית ר״ל, אשר הוא שרש לכל החטאים, הפגמים והמידות רעות ר"ל, כידוע מזוהר הקדוש ומכל ספרי אמת, ובפרט מספרו הקדוש.
כי דע שלא יהיו עוד ראש בית (עיין בהתורה בראשית בסי' ס"ז ח"ב מספרו ותבין זאת) עד ביאת משיח צדקינו. על כן שם כוח בספרו, והבטיח לעזור מי שיבא על ציונו עד סוף הדורות. ועל זה הניח צוואה בזה הלשון: נאר איר זאלט זיך האלטין אין איינעם (רק תחזיקו עצמכם ביחד) ומקבלין דין מן דין. כי הכוח והעצות ששם בספרו, הם גנוזים ועמוקים, בפרט אלו העצות הקדושים הצריכין עתה ואז לא היו נצרכים עדיין, על כן לא ראו אותם בספרו הקדוש (כמו שהזוהר הק׳ היה גנוז בגשמיות, כן כאן ברוחניות) עד שיבוא הדור האחרון המוכרח לזה לרפואתו, ויחתור על ציונו הקדוש ובספריו, עד שימצאם. כמו שכתוב מים עמוקים עצה בלב איש ואיש תבונות ידלנה. כי העצות העמוקות לא יתגלו רק על ידי צעקה מעומק הלב, כמו שכתוב ממעמקים קראתיך. צעק לבם אל ה'".
(ר' געצי במכתב לאחד מרבני ארץ ישראל בזמנו. נדפס ב'מאור הנחל')
"תהילה לאל כי לא אלמן ישראל מאלהיו, כי ראה ה' בעניינו והקדים רפואה קודם למכה. כי זה שלשה שנים שנתעורר לב אנשי שלומינו לקבץ מספר אברכים לישיבה בבית המדרש הגדול הנקרא על שמו, פה אומן מקום גניזתו הק', הנבנה מחדש. ועד עתה היה נפתח רק מראש השנה לראש השנה, עת קיבוץ כל אנ"ש על ציונו הקדוש, ועתה נתעורר לב אנ"ש מחמת שראו גודל החשכות של העולם, וגודל אמיתת פעולת העצות הקדושות הנובעות מספרו הקדוש, ורק הם יכולין להציל באחרית הימים האלו. והיה לזה השגחה פרטית מאתו יתברך, ומהצדיק הזה אשר עדיין הוא עומד ומתפלל בעדינו, כי לא ישקוט האיש עד אשר אם כלה הדבר הזה היום.
והזמין ה' אנשים כאלו, כחיצים ביד גיבור כן בני הנעורים לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער, ואנכי הקטן אחד מהם. והשם יתברך יעזור שלא יהיה מניעה בפרנסה. ותהילה לא-ל לומדים ש"ס ופוסקים, והעיקר השיעור בין מנחה למעריב 2 שעות לימוד האמונה, כמבואר בהתורה סי' ה' הנ"ל, שצריכין לקבוע ישיבה על לימוד אמונה, כמו שכתוב למען תלמד ליראה. ובפרט בדברי תלמידו נאמן ביתו, אשר הוא כיוון דעת רבו בפירוש דבריו ז"ל – מוהרנ"ת ז"ל.
ותהילה לאל יש לנו מטיף אמיתי, מוציא לאור תעלומות ספרו, והוא נכדו הק'. וינצח בשירו להוריד הלימוד הזה לכל המדריגות, והוא ירא שמים באמת ושלם באמונה אמיתית ובאמונת חכמים, ומושך עצמו לכל המ"ח דברים שהתורה נקנית בהם, ועניו ושפל באמת בלי שום שם, כאשר כן הורנו רבינו ז"ל. אשר על כן בכל המפורסמים ינהגו בניהם אחריהם, אף כי לא ידעו מה… אבל כאן אינו הולך בירושה, רק מקודם היה תלמידו הקדוש וכיוצא, ועתה כי נמצא מוכן לזה מיוצאי חלציו, מה טוב ומה נעים. אבל בלא פרסום, רק הוא חותר עצת אמת להציל נפשו משטף מים רבים, כי ראה כי כלתה אליו הרעה, כי כמעט שלא נתפס ברעה הזאת, ועל ידי זה ניצולין גם אחרים…"
"התחדשות דרך האמת היתה חמש פעמים בעולם ואלו הן: משה רבינו. רבי שמעון בן יוחאי. רבי יצחק לוריא. רבי ישראל בעל שם טוב. וה'נחל נ'ובע מ'קור ח'כמה, וממנו עד משיח לא יהיו חדשות".
(חלוקי הנחל, עמוד הצדיק ט"ז)
"בכל מקום שנזכר 'צדיק' בליקוטי מוהר"ן, הכל על הצדיק הנ"ל".
(שם י"ז)
"אין להאדם להשתדל להיעשות זה הצדיק, ואין לו לחשוב כי כל מי שרוצה ליטול את הכתר הזה, נוטל, כי זהו עניין של מפורסם של שקר שהובא בליקוטי מוהר"ן. כי אם, כל אחד צריך לקבל מזה הצדיק הנתגלה בכמה דורות שזהו עניין של התנוצצות משיח וההכנה לגאולה. וכל אחד צריך לידע מזה הצדיק, כי אם לא ידע ממנו בזה הגלגול יצטרך להתגלגל עד שיידע".
(שם י"ח)
"לידע, כי חידוש כמו הנ'חל נ'ובע מ'קור ח'כמה עוד לא היה בעולם, כי הוא הכין כלים למשיח צדקנו והמשיח ילחום בהם לתקן העולם".
(שם כ')
"ברוך ה' אלוקי ישראל אשר לא השבית לנו גואל, והבדילנו מן תועי בדרכי א-ל וקרבנו אל כלליות שבעת רועי ישראל. הוא רבינו מקור חכמה..
"חידוש כמותו מעולם, לא היה מעולם ועד עולם, מהרבה עולמות שמו נעלם, הוא יתקן את העולם כי זה כל האדם:
"טעמנו כי טוב סחרו, לא יכבה בלילה נרו, עולם נלך לאורו על ידי רבי נתן תלמידו:
"מפורסמים רצו להשתרר עלינו, להעבירנו מדעת קדשנו,הודיענו זאת רבינו כי ממנו לא יהיו חדשות עד משיח צדקנו:"
"והעיקר והיסוד שהכל תלוי בו הוא לקשר עצמו להצדיק שבדור ולקבל דבריו על כל אשר יאמר כי הוא זה וכו' וכבר נודע לנו כי רבינו הוא הצדיק והרב שבדור גם עתה, אשרי מי שיאחז בו, ועל ידי התקשרות אליו היינו להאמין בו באמונה שלמה ולילך בעצותיו כפי מה שיוכל ובהדרגה…"
(עונג שבת, בשלח)
"ידידי יקירי חזק ואמץ, צריכין אנו לשמוח מאד בזה שזכינו לידע את יוסף, מהצדיק האמת נ'נ'מ'ח', יהי רצון שנזכה גם לקיים עצותיו האמתיים ונזכה לכל טוב הן בגשמיות הן ברוחניות, ולא נבוש בעולם הזה ולא נכלם לעולם הבא והכל בזכותו של אותו צדיק זצ"ל, כדברי מוהרנ"ת ז"ל שאמר: תהילה לא-ל יש ויש לנו על מי לסמוך, ככוחו אז כן כוחו עתה ויותר ויותר, להצילנו מכל אויבנו ולהושיענו בגשמיות ורוחניות".
"וגם אתה צריך גם עתה להזכיר עצמך מחדש שהיה רבי כזה בעולם הזה, שאורו זורח ומאיר מחדש בכל יום אפילו עלינו, כי הוא מאיר למטה מעשרה טפחים, בכל אחד, בכל מקום שהוא. וצעק לכל אחד ואחד: ה' איתך ואצלך וסמוך לך, אל תתבהל. ואיך שיהיה, יהיה לנו תיקון על ידו בודאי".
(נעימות נצח מכתב ג')
"ידידי, יש לנו עצות נפלאות שיכולין לרפאות את עצמנו ממכות המופלאות שיש לנו מכל צד… והעיקר, אף על פי שהולכין בזה העולם על גשר צר, הזהירנו אדמו"ר נחל נובע מקור חכמה ז"ל שלא יפחדו, הנה א-ל ישועתי אבטח ולא אפחד, ובפרט בכוחו שאמר 'דיפיט אויף מיין כוח (סימכו על כוחי)' אך אנחנו צריכים ליתן לו אבנים, שזה לבבנו האבן, והוא יבנה מזה בניינים נפלאים".
(שם א')
"ה' יודע האמת שכל מגמתי להיות בארץ הקודש, על דעת אדמו"ר זלה"ה באופן כזה להביא איזו פעולות טובות שם, שיתגדל ויתקדש ויתפרסם גודל נוראות וקדושות של הצדיק האמיתי שהוא החן והפאר והיופי של כל העולם שעל ידי זה יתגדל ויתקדש שמו של מלך מלכי המלכים הקב"ה. ויידעו כל תושבי ארץ הקודש שעיקר קדושת ארץ הקודש אי אפשר להרגיש, רק על ידי הבעל כוח האמיתי שיכול להוציא מהמקום ומהזמן, למעלה מן המקום ולמעלה מהזמן, ולהחיות בשבעה משיבי טעם, באמרות טהורות שלו, אפילו לחלושי כוח כמוני בגלות האחרון המר הזה, עד שנרגיש נעימות ומתיקות כזה, עד שנצעק אשרינו אשרינו מה טוב חלקנו בריקודין והמחאות כף בשמחה שאין לה גבול בפני קהל עם ועדה…"
"כי לא יטוש ה' את עמו ובפרט להמקורבים להצדיק האמת אשר שמו הקדוש נקרא עלינו, וזכות רבינו הקדוש יעמוד לנו בזה ובבא כאשר הבטיח לנו בהבטחתו הקדושה, והנה מעשה אבות סימן לבנים, וכל הדיבורים והתחזקות שדיבר רבינו הקדוש זצ"ל וחיזק את מוהרנ"ת זצ"ל שאמר לו: האלט זיך וכו' (אחוז עצמך) וכיוצא, הכל כאשר לכל נאמרו עלינו, על כל אחד ואחד מהמקורבים אליו ז"ל, וצריכין לזכור זאת היטב היטב, כי גם אלינו מדבר עתה רבינו ז"ל הדיבורים הנ"ל, ועוד יותר ויותר, כי המה כלליות דכלליות".
(מכתב ל"ה)
"ומאוצר מתנת חינם יחננו, על ידי זכות הצדיק האמת אשר בכל כוח זכותו, הוא מבקש רק מתנת חינם, ועל ידי זה ממשיך מתנת חינם על כל הפשוטים ואף על כל הרחוקים מזכויות".
(שם)
* * *
רבי משה גלידמאן מצ'נסטחוב / רינת ציון – מכתבים
"כי זה עיקר חיותנו, מה שאנו זוכין לילך בכל יום ויום ולפרש שיחתנו מרירות נפשנו על הציון הקדוש, ולהתוודות שם לפני הצדיק האמת. וברוך השם אחר כך כשאנחנו הולכין מציונו הקדוש, נמשך שמחה בלבנו, וכל זה הוא בכוחו של רבינו הקדוש".
"יידעו הדורות הבאים, כי כלל מונח בידינו, כי הצדיק והמנהיג הדור בדורות אלו, וכן לדורות עולם, הוא רבינו הגדול והקדוש זצ"ל. כי קדושתו וכל מעשה תקפו וגבורתו וכל תיקוניו הנפלאים והנוראים, וכל האותות והמופתים, וכל היד החזקה וכל המורא הגדול אשר עשה רבינו זצ"ל לתקן העולם, בפרט כל נפשות הנדחים האבודים, הם חיים וקיימים לעד עלינו ועל כל דורות הבאים אחרינו, כמו בחיים חיותו, ויותר ויותר".
(מכתבי רבי ישראל דוב אודסר, ו')
"עלינו לשבח ולומר הלל השלם והלל הגדול, שזכינו בימינו לרבי ומנהיג אמת כזה שהוא הרפואה לכל מכותינו, יהיה איך שיהיה, ועל ידו יש כבר תקוה לאחריתנו, אפילו להגרוע שבגרועים".
(שם, ח')
"אין לנו שום עצה ונחמה ותקוה והצלה, רק לנוס ולברוח אל הצדיק האמת המובחר, שראוי להאמין בו ולהתדבק ולהתקשר אליו".
(שם, כ')
"יש כבר עכשיו בעולם רבי אמת כזה, שיש אצלו חסדים נעלמים עד אין קץ ותכלית".
(אבי הנחל ח"ב ז')
"…לולא תלמידו המובהק מורנו ורבינו רבי נתן זכרו לברכה, אשר שם אל לבו לכתוב בדורותינו אלה אשר הלבבות הולכים ומתמעטים בעוצם החושך, בחמימות והתלהבות גדול מאד אשר נבער ליבו כאש בוערת בחמימות והתלהבות גדול לאין קץ, להודיע באהבה רבה ובשמחה גדולה לכל ישראל מסוד נוראות גדולת הנחל נובע, שיידעו כולם אשר רק הוא לבדו יכול להוציאנו מהחושך ולגאול ולפדות אותנו מכל החשכות העובר עלינו".
(שם מ"ו)
"ה' יתברך חנן אותך ונתן לך לב מבין דבר מתוך דבר וכלים יפים יקרים מפז, כדי שתוכל לקבל בהם אור הגנוז והצפון שנמצא עכשיו בימינו בעולם, העולה על כל האורות, הוא רבינו הנורא נחל נובע, שהודיע לנו כי הוא המנהיג האמיתי בדורנו זה ובכל הדורות הבאים".
(שם ע"ט)
"וירפאך ויבריאך בשלמות לחיים טובים ארוכים, חיים אמיתיים של אמונה, קדושה ותשובה שלמה, בכוח וזכות הצדיקים אמתיים יחידי הדורות, ובראשם המנהיג האמת של דורנו ושל כל הדורות הבאים, הוא רבינו הפלא העליון, עילאה על כל עילאין הנורא מאוד מאוד, נחל נובע מקור חכמה רבינו נחמן מאומן שברוסיה"
(שם קכ"ט)
"חזק תמיד לחסות בגדולת נוראות כוחו של הנחל נובע שאנו חוסים בו, שהוא עיקר ושורש יהדותנו חיותנו ותקוותנו".
(שם רמ"ג)
"ה' העיר את רוחו והבעיר את לבבו כאש בוערת, להבעיר ולהלהיב לבבות ישראל אל הנחל נובע, שהוא גואל ומושיע ישראל בדור הזה ולדורי דורות".
(שם רמ"ה)
"אחי חביבי, זכור היטב היטב את כל הטובות והנפלאות שעשה השם יתברך עמנו בדור הזה, וזכינו להימנות בעוצם שפלותנו עם הנפשות האוחזים עצמם בצדיק האמת".
(שם ע"ר)
"הריני כותב בלב מלא דמעות מתוך רוב שמחה שאין לה קץ, על הנסים והחסדים הנפלאים ועל הסיבובים הנוראים שסיבב עמנו בעל הסיבות, בעל הרחמים, בעל החמלה והחנינה, שהאיר עינינו ופתח ליבנו להשתוקק לכסוף ולהתגעגע לדבק עצמנו בהצדיק האמת שיש לו כוח להרים ולהגביה אותנו מעומק ירידתנו מכל מקום שאנו שם, ולתקן כל מה שקלקלנו ולהפוך כל מיני ירידות לתכלית העליה. עדיין אין אנו יודעים כלל עד היכן מגיע החסד הנפלא והנורא הזה – – -"
(שם ש"ד)
"החפץ באמת לאמתו, ונשא את ליבו ומוחו אל הצדיק האמת הברור וזך וצח, וסילק מעצמו כל חכמתו ושכלו נגד אור הצדיק החכם האמת אשר לפניו ואחריו לא קם כמוהו, שעוסק לתקן כל העולם בשלמות…"
(שם ש"ה)
* * *
רבי שמואל הורביץ / מכתבי שמואל
"נשמת הצדיק בחינת משה בא כל פעם, פעם באיזה דורות כדי לתקן כל הדורות שמלפניו ולהאיר הדורות שאחריו"
(מכתב י"ב)
"…ואחר כך בא הצדיק ניצוץ משיח – האריז"ל, שתיקן כל העולם וכל הנשמות כמעט מרשב"י זיע"א עד דורו ועד בכלל וכו' ואחר כך בא הבעל שם טוב ז"ל ותיקן כל הנשמות מה שלא תיקן האריז"ל… ואחר כך בא רבינו ז"ל נכדו, והוא גמר מה שלא גמר הבעש"ט ז"ל, והוא אור חדש שמאיר לכל הדורות עד שיבוא משיח צדקנו ממש, כמו שאמר רבינו ז"ל שממנו עד משיח לא יהיה חדשות, רק הדרך שלו".
(שם)
"לנו העיקר הוא רבינו ז"ל שהוא קרוב לדורותינו והאש שלו תוקד עד ביאת משיח, וכל חיות העולם תלוי בו דייקא, ואפילו שאינם יודעים ממנו ואפילו המתנגדים עליו מקבלים חיותם ממנו בהעלם. ובוודאי הוא פגם להתקרב לאיזה איש אחר. באמת אני צריך להאמין בהטוב שיש בכל איש ולדונו לכף זכות וכו' אבל להתקרב ובפרט לקבל מרותו ולהסמיכו לרבי אפילו קצת דקצת וכו' בוודאי הוא קלקול באמונת והתקשרות והתקרבות להרבי שלנו".
(מכתב כ"א)
"מעת שנתגלה דרך רבינו ז"ל אין לנו דרך אחר אלא דרכו ועניינו, והוא נקרא הצדיק שבדור הזה וכל תיקוננו תלוי אך בו, כי הוא כבר הכין רפואות למחלות שנתחדשו בדור הזה דייקא ועל כן אין רפואתנו אלא על ידו".
"ברוך ה' שאנו מאמינים באמונה שלמה שרבינו זצ"ל הוא בעל השדה על כל הדורות".
(תמימי דרך מכתב ט"ז)
"מובא בהתורה 'בראשית' ליקוטי תנינא ס"ז שיש 'ראש בית' שמחזק בדקי הבית ומשגיח על הבית וכל תיקוני הבית, אנו מאמינים באמונה שלימה שאדמו"ר ז"ל הוא הראש בית האמת על אותם שנמצאים בבית, אבל יש חס ושלום ההיפוך 'ראש כל חוצות' כמו שמקונן הנביא 'תשתפכנה אבני קודש בראש כל חוצות'…
יש עלינו המשגיח האמיתי המשגיח עלינו ומחזק כל בדקי הבית ומתקן אותנו, ובכל יום אנו צריכים להודות לשמו יתברך על שנפלנו בגורל הקדוש הזה וניצלנו מהראש כל חוצות שבכל יום נתפסים כמה נפשות…"
(ע"ט)
"ברוך ה' שיש לנו מליץ טוב רחמן ומנהיג אמיתי, בוודאי ימליץ טוב בעדנו".
(שם נ"ח)
"וכל דבריו הקדושים של מוהרנ"ת זצ"ל בספריו ובמכתביו סובבים רק על קוטב זה לגלות ולהודיע לכל באי עולם גדולת רבנו הקדוש, וגדולת תורותיו ודרכיו ועצותיו הקדושים אשר בהם נחיה חיי עולם. ומוהרנ"ת זצ"ל, עם כל עוצם גדולתו והשגתו לא הוסיף מדיליה כלום, שום דרך ועצה חדשה אשר לא נצטווינו מרבנו הקדוש, וכמו שהכריז לפני הסתלקותו "לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו". וכזאת היה דרך כל גדולי אנ"ש ז"ל מאז עד היום רק לעורר ולחזק לקיים דברי רבנו כמו שהם, בלי שום חכמות והמצאות כלל.
וזה סוד כל קיום חסידות ברסלב עד היום הזה, אשר כל העולם מתפלאים על זה מאד, איך אנו מחזיקים מעמד, וחסידות ברסלב נמשכת מדור לדור מבלי שיהי' לנו רבי ומנהיג המלובש בגוף כנהוג בכל עדות החסידים אמנם זהו סוד כל קיומינו כי כל חסידות ברסלב עומדת על יסוד זה. וכדברי רבי נחמן טולטשינער ז"ל במכתבו: "וכבר מונח כלל בידינו אשר כעת הוא הצדיק שבדור אדמו"ר זצוק"ל". וצדיקי שכיחי יתיר בהאי עלמא בתר דאסתלקו, וכל דבריו של רבנו ז"ל חיים וקיימים ועומדים לנגד עינינו כאילו עומד ומצווה לנו מה לעשות כהיום הזה כי דבריו ועצותיו של רבנו הקדוש כוללים כל נפשות מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין וכל הדורות עד משיח צדקנו וכמו שאמר רבנו כ'האב שוין מיינע אויגן אויסגיקוקט אויף יעדן איינציגן באזונדער (כבר הסתכלתי בעיניי על כל אחד בנפרד) ובכל מה שלימד והורה אותנו יש בהם די לכל אחד ואחד, אם רק יקיים אותם באמת ובתמים ויזכה בהם ודאי לתיקון נפשו לנצח".
(ק"ל)
"מה שאתה רוצה שאכתוב לך מה הוא ברסלבר חסיד, מה אכתוב לך, ידידי היקר ב"ה כל ימי גדלתי באומאן וראיתי ב"ה הרבה זקנים בפרט ר' אברהם ב"ר נחמן ז"ל והיה מורגל בפי כל, שעיקר התקרבות הוא על ידי תורה ל"ד, עיין שם מעניין ג' נקודות; הנקודה מהצדיק על ידי לימוד ספריו הקדושים, והנקודה של מקבלין דין מן דין שמדברים אחד עם חברו מהתכלית האמיתי, והנקודה מיניה וביה שהוא התבודדות לשפוך לפניו יתברך כל ליבו".
(נ"ג)
"ידידי היקר, אבקש ממך שיכנסו דבריי באוזניך; בכל מכתב שאתה כותב לי, אתה כותב עלי שבחים כאלה, לא כאלה חלק יעקב ולא זה רצון רבינו ז"ל, רק כולנו ידידים האמיתיים מקורבים נקראים על שם אדמו"ר ז"ל ואנו ביחד רוצים לקיים עצותיו הקדושים וכל אחד צריך לקבל מחברו נקודה טובה. תאמין לי ידידי היקר שממכתבך אני מקבל נקודה טובה, כי רואה אני שלבך משתוקק לקיים עצות הקדושות של אדמו"ר ז"ל.
רק על ידי זה שאנו יודעים באמת שאנו אצל רבינו ז"ל כמו עט אצל הסופר, לא יותר. ואנו צריכים להטות אוזננו ולבנו לדברי אדמו"ר ז"ל. על כן אבקש ממך מאד מאד שלא תרבה לדבר בשבחי לא בכתב ולא בעל פה כי אין זה דרכנו.
אכפול בקשתי עוד הפעם לא להרבות בשבחים, כולנו רק חברים, לא יותר"
"מורנו הקדוש הרב רבי נתן זצוקללה"ה זיע"א ברוב יגיעתו וטרחתו בתורה ועבודת השם יתברך מילדותו ממש כידוע, והרחקתו מענייני עולם הזה מכל התאוות הן ממון וכבוד וכדומה בתכלית, ויגיעתו הנוראה בחיפוש אחרי האמת האמיתי כמבואר קצת מזה בימי מוהרנ"ת ובספר טובות זכרונות עיין שם, זכה לדעת בוודאות אמיתי, כי רק רבינו הננמ"ח זיע"א הוא לבד הוא הצדיק והמנהיג האמיתי אשר בו בחר ה' לרעות ולהדריך את צאן מרעיתו ישראל עם קדוש עד סוף כל הדורות.
…ועל דרך זה הנהיגו תלמידיו הקדושים את המתקרבים לדרכי אדמו"ר זיע"א בימיהם, כמבואר באר היטב במכתב משנת תר"ל שכתב תלמידו המובהק הצדיק מוהר"ר נחמן זצ"ל מטולטשין למוהר"ר מיכלי זצ"ל, הנדפסת שם בסוף הספר עיין שם, וגם עכשיו העיקר אצל אנ"ש יצ"ו להתנהג בדרך זה לנצח.
ובוודאי שמוהרנ"ת ז"ל בתפילותיו להשם יתברך שיזכהו למצוא את המנהיג אמיתי, כוונתו בזה שיזכהו השם יתברך למצוא ולגלות בכל פעם יותר ויותר את הרוח הקודש האמיתי הזך והבהיר של רבינו ז"ל הטמון וגנוז ונעלם עדיין בדברי תורותיו ושיחותיו וסיפורי מעשיותיו ורמזיו הקדושים שרמז אליו בעיניו בפיו ובידיו וכו' הקדושים… כי גדולת קדושת אמיתות הצדיק האמת הזה הוא אין סוף, לא יכילם כל רעיון, וכל כמה שחותרים ומוצאים, עדיין האור גנוז ונעלם, ויש לחתור בכל פעם מחדש, כי מוצאים בכל פעם חדשות אמיתיות, וגם כהיום כן הוא, כי הוא נחל נובע מקור חכמה, מעיין המתגבר המנביע בכל עת מים חיים, מים מתוקים חדשים לגמרי וכו'
והס מלהזכיר או אפילו להעלות על המחשבה, שהיתה כוונתו בתפילותיו להשם יתברך על מנהיגים אמיתיים אחרים, אף על פי שהוא מעריץ ומכבד אותם מאד מאד וכמבואר הרבה בהספרים הקדושים, אבל אין הם תמורה או חליפין לרבינו ז"ל לעזוב אותו חס ושלום, או את הציון הקדוש בימי ראש השנה הקדושים וכו' ולהתדבק באחרים אף על פי שהם צדיקים ומנהיגי ישראל, כי הלא כל המפורסמים כולם יודו בעצמן ולא יבושו, שאין להם זה הכוח, שהוא הכוח של משה רבינו, להאיר בנו הדעת הזה שישיג כל אחד ואחד התכלית האמיתי בזה העולם מכל הדברים שבעולם, אשר לכך נוצרנו, כמובא לשון זה בפירוש בליקוטי תפילות חלק ב' תפילה כ"ח".
"ועיין בספר פרפראות לחכמה על התורה ד' בליקוטי מוהר"ן קמא שמבאר שם שכל התיקונים הנוראים והנפלאים שנעשין על ידי ההתקרבות לצדיקים, כל דבריו חיים וקיימים לעד גם עכשיו אחר הסתלקותו ז"ל, הן התיקונים שנעשין על ידי הצדקה שנותנים להצדיק, והן התיקונים שנעשין על ידי הוידוי לפני הצדיק, המבוארים שם בהתורה הנ"ל, נעשין הכל גם כהיום הזה, עיין שם בדבריו הקדושים. והמורם היוצא מאלו הדברים הנאמרין, שכל דבריו ותיקוניו של רבינו הקדוש, הם חיים וקיימים לחיותנו כהיום הזה ולכל הדורות הבאים, וכן על ידי לימוד ספריו הקדושים, אשר דמות דיוקנו ואור פניו של הצדיק, בספר נמצאים".
לקראת חג החנוכה, הוציא מכון "משך הנחל" קונטרס מיוחד "מעשה מאורח" – המעשה מאורח ובעל הבית שסיפר רביה"ק זיע"א ונהגו אנ"ש ללמדו בימי החנוכה – ואיתו שיחות נוספות הקשורות לחג החנוכה.
"הילד הזה מוציא אותי מהכלים"; "זה ממש בלתי נסבל"; "אי אפשר כך יותר"; "הוא כל כך מרגיז אותי"; "זהו, עכשיו יבוא סוף להתנהגות המבישה הזאת".
אלה הם חלק משלל המשפטים אותם משמיעים אנשים שפקעה סבלנותם והם עומדים להטיח מנת תוכחה ומוסר למי שנתון למרותם.
המכנה המשותף בין כל אלו הוא, שההחלטה "להטיח" באה מכך שהתמלאה הסאה, יש גבול למעשים הנפשעים שאותם הם מוכנים לסבול, וכאשר הרוע עובר על גדותיו, הם חשים שהם חייבים להעמיד את העבריין על מקומו הראוי, בדמיונם רואים הם את התהליך הפשוט ש"יזיז כאן את הענינים": הם יצעקו עליו בהיסטריה, יבהירו לו את עומק העוול שעשה, הוא יבין את חומרת המעשה ויפנים את המסר, הוא יקלוט שהם לא מוכנים לוותר יותר, בשום פנים ואופן, ואז… הוא ישתנה.
כך גם האדם כלפי עצמו, כל עוד הוא נכשל בדברים קלים, הוא עוד מוכן לסבול את עצמו, אבל כאשר הוא נכשל במשהו חמור יותר, הוא מתמלא בבוז וגועל כלפי עצמו ומתחיל ב'תוכחה': "אין מה לעשות אתך"; "כל קבלותיך על להבא אינן שוות את הנייר עליו נכתבו"; "איך בן אדם מסוגל להיות פושע שכזה?!"
גם כאן, התוכחה העצמית באה מפקיעת "אריכות האפיים" – כעס שנוצר מתסכול על אוזלת היד, מ"רע עין" על כל היצירה הזאת ששמה "אני". הכועס על עצמו בטוח, שעתה, אחרי שהוכיח את עצמו בחרון כזה, בוודאי יבוא השינוי המיוחל.
אולם, מי שלא רוצה להטעות את עצמו יודע, שגישה כזאת פועלת בכיוון ההפוך, אולי לפי שעה מחולל המירמור העצמי פלאות, האדם מקבל על עצמו קבלות חדשות, מחמירות יותר, ומנסה לרמות את עצמו שהפעם זה יצליח… אבל בהתבוננות אמיתית ונוקבת על העבר הוא ייווכח שבגישה כזאת הוא לא השיג שום דבר.
כך גם בחינוך הילדים, מיד לאחר הגערה – אולי רואים תוצאות, הילד מתיישב ולומד, מבטיח, מתנהג יפה, אך כעבור זמן קצר חוזרים הדברים על עצמם וביתר שאת. ואז, שוב לא מועילים העונשים של אתמול ואף הגערות של אמש אינן פועלות יפה כבתחילה.
הטיפש כמו טיפש, מגביר את הזעם, "חכמתו מסתלקת", שנאתו לבן תוכחתו גוברת, כשהוא בטוח שהפעם הכעס ינצח, וחוזר חלילה.
רבינו ז"ל מלמד אותנו יסוד עצום:
תוכחה עצמית או לזולת צריכה לבוא מעומק האהבה אל הטוב שקיים בו או בחברו. תוכחה צריכה לבוא מהתעוררות עצומה של חשק ורצון שהטוב של עצמו או של זולתו לא יילכו לאיבוד.
הדברים פועלים כך: ככל שהאדם מכיר בערך עצמו או בערך חברו, כך גוברים רחמיו על הטוב שנלכד במאסר המעשים רעים, ואז הוא לא יוכל לוותר על אוצר יקר שכזה שנפל לביב של שופכין, לבו יתפלץ מצער על אבדן נכס מופלא שכזה, ומתוך כך הוא ייחלץ להצלת הנכס מאובדן.
ורבינו ז"ל מזהיר:
רק תוכחה שבאה מתוך אהבה והערכה למקבל התוכחה, היא זו שתוסיף כח טוב לנשמתו. לעומת זאת, תוכחה שנובעת מזעם ובוז לשפלותו של הזולת, שלא ניתן לסובלו עוד, תביא בהכרח להגברת הרוע במקבל התוכחה!
לתשומת לב המוכיח: ראית את חברך עושה מעשים חמורים? פגשת את עצמך במצב שפל ביותר? המתן! אינך מוכשר עדיין להוציא מילת תוכחה, קודם כל הקדש שעה של התבוננות באוצר היקר שלפניך, בנקודות הטובות שבו ובאהבת הבורא אליו. רק לאחר שתחשוק בטוב הזה ויופיו יבהיק בלבך תוכל להתחיל להוכיחו. כי רק אז תהיה זו תוכחה של קירוב, שתעורר אותו להיטיב. אחרת היא רק תרחיק ותהרוס.
העולם מטעה אותנו, תוכחה של כעס נראית מבחוץ כל כך יהודית ואמיתית, אולם בלי התכונה הפנימית הזאת של אהבה והערכה לשומע, היא תגרום רק להרס נוראי.
אותה פעולה, רק במילים אחרות – תלוי בכוונת הלב ובהסתכלות של המוכיח, למוות או לחיים. החיים והמוות ביד הלשון!
(עפ"י 'לקוטי מוהר"ן' ח' ח"ב ו'ליקוטי הלכות' ציצית ה' ז')
האם ניצחנו בחנוכה? התשובה לכאורה פשוטה: היוונים הובסו, וחזרנו לתורה ולמצוות ולעבודת המקדש. אבל במבט כולל של כמה דורות אחר כך, נראה שהניצחון לא החזיק מעמד כל כך הרבה זמן. חורבן בית שני התרחש מאתיים שנה לאחר מכן ועמינו יצא לגלות שממנה לא השתחררנו עד היום. במהלך הגלות היו גזירות רבות על קיום מצוות, ומלחמות שנגמרו בהפסדים לעם היהודי. אבל הנרות ממשיכים לדלוק, גם בתוקף חשכת הגלות.
מה משמעותו של ניצחון? של הישג? איך נגדיר התקדמות או עלייה בעבודת ה'? המושכל הראשון הוא שעלייה היא עלייה רק אם נשארים באותו מצב ולעולם לא מאבדים אותו. ברגע שתבוא הירידה תאבד העלייה את משמעותה. נקודות הזכות יישמרו בשמיים, אבל האדם איבד את מה שאיבד והוא צריך לחזור מההתחלה. זאת תפיסה מאוד מקובלת בעולם. תפיסה שגורמת למשברים רבים סביב הניגודיות שמופיעה בלי הפסקה בחיים – עלייה וירידה, אור וחושך. אדם חושב שהוא הגיע להארה, לדרך שבה הפעם הכל יצליח, וכל פעם מחדש חוזר לו החושך לעיניים. כשיש אור אז יש רצון חזק מאוד לא לעזוב אותו לעולם, וכשהוא נעלם השבירה גדולה עד למאוד וכמעט שאינה יכולה שלא להביא לייאוש. כדי שנהיה בעלייה צריך להתפתח ציור מאוד ברור בראש שלנו איך מעכשיו הכול יהיה טוב. תחושת הריחוק מופיעה ללא הרף שוב ושוב כשאנחנו מנסים לשמור את האור בתוכנו. אז איך ממשיכים להדליק את הנרות בתוקף חשכת הגלות?
בהלכה נאמר שאסור להשתמש באור של נרות החנוכה – "ואין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד". מההגדרה הזאת משתמע שיש איזה תחום שבו אסור לנו להתקרב לנרות, אבל עלינו להמשיך להסתכל עליהם, קרובים ולא קרובים. בדרך הרמז לומד רבי נתן (שלוח הקן ה, ז) על יסוד ההארה של החנוכה. ההארה של הניצחון הייתה באמת גדולה מאוד, והיא ממשיכה להאיר גם אחרי שאיבדנו את המקדש ויצאנו לגלות. זאת הארה שיורדת למקומות נמוכים מאוד, "למטה מעשרה טפחים", מקומות שבהם הופעת ה' היא דבר נסתר ונעלם. רק מכוח ההארה הזאת יש לנו גם עכשיו את הכוח ואת הגבורה להתחזק מכל מקום שהוא בעבודת ה' ולהאמין בניסים שיכולים לקרות בהתקרבות שלנו אליו. אבל אם ננסה להלביש את ההארה הזאת על מציאות החיים שלנו, היא לא תמיד תצליח להאיר. לא תמיד נראה איך באמת יש לנו את הכוח להתגבר ולנצח על מלאכת בית ה'. כך טבעו של העולם, של כל חיינו – לא תמיד נוכל לשאוף לידיעה וודאית על ההווה. אי אפשר לדעת כאן ועכשיו איך הכל יסתדר. לא בגלל שהתקווה היא אשליה מחוץ למציאות; התקווה היא מציאות ברורה לגמרי. אבל אין לנו את הכלים להשגה שלה. (הרחבה על זה אפשר לראות במאמר הקודם)
לכן, בכל פעם שהתקווה מאירה צריך לקחת ממנה את מה שצריך לקחת, ולדעת מה לא צריך לקחת וגם לא לנסות למצוא בה. ההארה מלמדת אותנו שהדברים תמיד מתקדמים והאור תמיד ימשיך להופיע. אבל אם ננסה לתרגם את הדברים למקום ושפה עכשוויים פשוט לא נצליח. נגזר על החלק הזה להישאר נעלם וסתום כמרחב של אי ידיעה שבתוכנו נמשיך להתקדם ולהאמין. מה שאנחנו כן יודעים הוא שהתקווה בוודאי קיימת ושכל החיים הולכים בכיוון שלה. הניצחון על היוונים הוליד ניצחון כזה, אם במהלך כל הגלות היו מחפשים אותו בצורה של 'כאן ועכשיו', לא תמיד היו מצליחים לראות אותו, מה שהיה גורם לייאוש. אבל את מה שכן יכלו לקחת מהנרות של חנוכה, גם בימים החשוכים ביותר של הגלות, היה על כך שהאור באמת קיים גם עכשיו – ואין לנו שום מושג אין זה קורה, אבל זאת מציאות קיימת, שפשוט לא ננסה להבין אותה. הניסים קרו לאבותינו והם קורים בזמן הזה ממש, "ניסך שבכל יום", אבל עדיין אין לנו את העיניים לראות אותם. זאת הנקודה שטמונה בנרות החנוכה לדברי רבי נתן: אסור להשתמש בהם ולתרגם אותם במובן האישי, או לנסות לשמור את האור אצלנו. אבל צריך להסתכל עליהם ובכך לראות שהאור הזה קיים גם עכשיו, לראות שהוא ממשיך לדלוק עד ימינו, ולדעת שהוא עוד ימשיך לדלוק עד ההארה השלימה.
גם בחיים שלנו צריך להסתכל על כל הארה בצורה דומה. לא להשתמש בהם; שבזה כלולים כל סוגי המחשבות שמנסות להבין את הכל כאן ועכשיו. לא לחשוב האם אנחנו בירידה מתמשכת או לא, כי מה שנבין על ה'עכשיו' הוא חסר משמעות. לא לנסות לראות האם העלייה שאנחנו נמצאים בה עכשיו באמת תתמיד או שזו סתם הארה זמנית. אלא לראותם בלבד; לראות שהאור מאיר גם אצלנו, כמה שאנחנו רחוקים. האור קיים, ולא רק איזו אשליה שקיימת בראש שלנו. רק מתוך מוכנות כזו מלנסות לשמור את האור אצלנו נוכל באמת לשמור משהו ממנו בתוכנו.
"עוונותיו של אדם הם על עצמותיו, כמו שכתוב (יחזקאל לב, כז): 'ותהי עוונותם על עצמותם'. וכל עבירה יש לה צירוף אותיות, וכשעובר איזה עבירה – אזי נחקק צירוף רע על עצמותיו… ונוקם בו, כמו שכתוב: 'עוונתיכם הטו אלה' (ירמיה ה, כה); וכתיב: 'תמותת רשע רעה' (תהלים לד, כב). "וע"י וידוי דברים, יוצא מעצמותיו האותות החקוקים עליהם ונעשה מהם הדיבור של הוידוי. כי הדיבור יוצא מעצמותיו, כמו שכתוב: 'כל עצמותי תאמרנה' " (תהלים לה, י).
(ליקוטי מוהר"ן ח"א ד)
בין כל המצוות שאנו מקיימים בכל יום, מסתתרת מצווה אחת שעם כל חשיבותה ותועלתה הגדולה לבניין הרוחני שלנו, היא שכוחה למדי, דבר שכמובן פוגם בקיום שלה. מעניין גם לציין, שהמצווה הזאת היא מצוות עשה מן התורה, ותופסת מקום מכובד ברשימת המצוות של הרמב"ם, 'ספר החינוך' ועוד.
מצוות חשובה זו היא מצוות הוידוי. מצוה זו מתקשרת אצלנו עם יום הכיפורים, אבל לפי ספר החינוך: "מצוה זו נוהגת בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ובנקבות" (שסד).
אנו מקיימים את מצוות הוידוי פעמיים ביום: בסיום חזרת הש"ץ של שחרית ומנחה – בעת אמירת תחנון. יש המוסיפים להתוודות גם בסיום 'קריאת שמע על המיטה' או בעת התבודדות, ומסתבר שכדאי להשקיע בה קצת יותר תשומת לב.
* * *
התורה היא 'דבר השם', המינשר שלו כביכול, שעל ידו נברא העולם, כמו שכתוב: "בדבר ה' שמים נעשו" (תהלים לג, ו), והודות לדבר ה' הזה ממשיך להתקיים העולם, ככתוב: "לעולם ה' דברך ניצב בשמים" (תהלים קיט, פט).
ובפירוט יתר: רמ"ח (228) איברינו ושס"ה (365) גידינו הם כנגד רמ"ח מצוות 'עשה' שבתורה ושס"ה מצוות 'לא תעשה' שבה, וכשאנחנו מקיימים את התורה, אנחנו מקבלים חִיות רוחנית לאיברינו וגידינו, אבל כשחלילה עוברים על התורה – פוגמים בחיוּת שבהם, כפי שאמר ירמיהו הנביא: "ותהי עוונותם על עצמותם". החטא נחקק בגוף ומתנקם בו, כמו שכתוב בתהילים: "תמותת רשע רעה" – הרעה בעצמה היא זו שמענישה את החוטא.
* * *
אולם יש עצה – וידוי דברים. כשאדם חוזר בתשובה ומתוודה על חטאיו, יוצאים החטאים מהעצמות, שכן הדיבור של המתוודה נובע מבחינה רוחנית מעצמותיו, כמו שכתוב: "כל עצמותי תאמרנה" (תהלים לה, י). כך שהחטאים שבעצמות הופכים להיות דיבורים של וידוי.
מובן אפוא מדוע מנסה היצר לבלבל אותנו כל כך בעת הוידוי – שרק לא נחשוב על כך ולא נתבונן במשמעותן של המלים. שהרי אם נתוודה כראוי, נוציא מעצמנו את כל חטאינו שהיצר כה התאמץ להחטיא אותנו בהם, עד שנהיה נקיים וטהורים, לבנות בקרבנו מִשכן לשכינה, וכמובן גם נחסוך מעצמנו את כל העונשים והצרות שנגרמים בעטיים של העבירות; ואדרבא אם נעשה זאת באהבה, נקבל במקום כל עבירה שהתוודינו עליה הרבה מצוות, כמו שאמרו חז"ל שהשב בתשובה מתוך אהבה – נעשות העבירות שלו כזכויות (יומא פו ע"ב).
התיקון הזה, הניקוי והזיכוך מהחטאים, תלוי כמובן באיכותו של הוידוי; ככל שיהיה כנה יותר ומעמיק יותר – גם שחרור העצמות מהפגמים יהיה מושלם יותר. הדרך סלולה לפנינו, אם בכל וידוי שאנחנו ממילא מבצעים, נחשוב יותר, נתבונן יותר, ניטהר ונזדכך יותר מהחטאים, ונזכה לחיים טובים יותר.
בליקוטי מוהר"ן (סי' נ"ב) מובא, כי עיקר הכוונה שברא הקב"ה את כל העולם, היתה כדי שישראל יעשו את רצון ה', ושיחזרו וידבקו בשורשם, דהיינו שיחזרו ויכללו בו יתברך, ובשביל זה נברא הכל, ועל ידי זה נכללים כל העולמות שנבראו בשביל ישראל בשורשם. ולזכות לזה להכלל בה' יתברך הוא רק על ידי ביטול, שהאדם יבטל את כל התאוות והמידות הרעות, עד שיבטל כל גשמיותו, ועל ידי זה יכלל באחדותו יתברך, עיי"ש. והיינו שככל שיבטל האדם יותר את גשמיותו וישותו ויהיה כאין, כך יזכה להדבק יותר בה' יתברך ולהכלל בו. כי נשמת האדם היא רוחנית ורוצה וכוספת להדבק בשורשה, אלא שהגוף הגשמי מעכב, וככל שהאדם מזכך יותר את גופו כך הוא זוכה יותר להדבק בה' יתברך.
ובמקום אחר (סי' ס') מובא: "יש בני אדם שישנים את ימיהם, ואף שנדמה להעולם שהם עובדים את ה', ועוסקים בתורה ובתפילה, אף על פי כן כל עבודתם אין לה' יתברך נחת מהם. כי נשאר כל עבודתם למטה, ואין יכול להתרומם ולהתעלות למעלה. כי עיקר החיות הוא השכל, כמו שכתוב (קהלת ז): "החכמה תחיה את בעליה". וכשהעבודה היא עם שכל, משימים בה חיות שתוכל להתעלות. אבל כשנופל לבחינת מוחין דקטנות, בחינת שינה, אין יכול להתעלות למעלה", והיינו שכשהאדם עובד את ה' כמצוות אנשים מלומדה, בלא אהבה ויראה ובלא חיות ושמחה והתלהבות דקדושה, אין התורה והמצוות שעושה עולים למעלה, ואין להקב"ה נחת רוח מעבודה זו, כי עיקר רצון ה' הוא, שנקיים את המצוות מתוך יראה ואהבה, ומתוך חיות ושמחה. ושיהיה לאדם תענוג נפלא מקיום המצוות ועבודת ה', יותר מכל התענוגים שבעולם. ועל ידי זה האדם זוכה לאמונה ויראה ואהבה, ועל ידי זה הוא זוכה להדבק בה' יתברך.
ובליקוטי מוהר"ן (סי' ל"א) מובא: "כל צדיק צריך שיהיה למדן בתורה, וחסיד במעשים טובים. כי אם אינו למדן, אמרו רז"ל: 'ולא עם הארץ חסיד'. ולמדן בלבד בודאי אינו כלום, כי אפשר להיות למדן ורשע גמור. ולא זכה נעשה לו סם מות, על כן צריך שיהיה למדן וחסיד", ומבואר שם שענין 'חסיד' כולל ג"כ שמירת הברית עיי"ש, והנה בשיחות הר"ן (ע"ו) אחר שהאריך שהאדם צריך לגמור בכל שנה ש"ס עם הרי"ף והרא"ש, וארבעה שולחן ערוך הגדולים, וכו' וכו', אמר: "לבל יהיה נבהל מזה שהזהיר שצריכים ללמוד כל כך בכל יום, כי גם אם אינו זוכה ללמוד כל כך, אף על פי כן הוא יכול להיות איש כשר באמת. וגם כבר סיפר מזה שיכולים להיות איש כשר אפילו אם אינו יכול ללמוד כלל, ואפילו צדיק יכולין להיות אף על פי שאינו למדן כלל, רק בעל השגה אין יכולים להיות כי אם כשהוא למדן בגמרא פירוש רש"י ותוספות. אבל איש כשר וצדיק גמור יכולים לזכות אפילו מי שהוא איש פשוט לגמרי, 'ולא עליך המלאכה לגמור ואי אתה בן חורין להבטל ממנה'". והיינו שודאי אין קרבת אלוקים תלויה דוקא בזה שהוא למדן ותלמיד חכם גדול, ומי שאינו יכול ללמוד הרבה מאיזה סיבה שהיא הוא יכול להתקרב להקב"ה גם בלי ללמוד הרבה, כי העיקר הוא אהבת ה' ויראתו והאמונה בו, ובודאי התורה לשמה מועילה הרבה לזכות לזה וכמו שיובא לקמן, וגדול תלמוד תורה יותר מכל המצוות, אך כשאינו יכול ללמוד הרבה יוכל לזכות לאהבה ויראה ואמונה בדרכים אחרות, כי אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו, ולא ניתנה תורה רק ללמדנים ותלמידי חכמים, וכל יהודי יכול לזכות לדרגות הגבוהות ביותר על ידי יגיעתו. אך כדי להיות בעל השגה צריך שיהיה ג"כ למדן.
לימוד התורה ביגיעה
מוהר"ן ז"ל אמר כי החסידים שמו את הדגש על התפילה והמתנגדים שמו את הדגש על התורה, ואילו הוא אומר כי צריך להתפלל וללמוד ולהתפלל, כמו כן אמר: "מה יש לאדם לעשות בעולם הזה כי אם להתפלל ללמוד ולהתפלל", בליקוטי מוהר"ן סי' א' הוא מאריך בענין לימוד התורה בכח שעל ידו האדם זוכה לקבל עול מלכות שמים, ובסי' ק"א מאריך שעל ידי לימוד התורה בעיון מתבטלים מהאדם כל התאוות והמידות הרעות[1], כמו כן דיבר על כך שהאדם צריך לגמור בכל שנה ש"ס עם הרי"ף והרא"ש, וארבעה שולחן ערוך הגדולים, וכל המדרשים כולם, וכל ספרי הזוהר ותיקונים וזוהר חדש, וכל ספרי קבלה מהאר"י ז"ל, גם צריכים ללמוד איזה שיעור ביום בקצת עיון, ומסיבה זו אמר מוהר"ן כי מלבד זמן הלימוד בעיון הרי שברוב היום על האדם להשתדל ללמוד במהירות ולא להתעכב יותר מדאי על דברים שאינו מבין, אלא כשיחזור בפעם השניה והשלישית יבין יותר, וכך יוכל להספיק את כל הנ"ל.
בפרט הזהיר מוהר"ן ז"ל מאוד מאוד על לימוד הפוסקים, ואמר שנעשה על ידי זה בירור הטוב מהרע (שיחות הר"ן כ"ט), ושכל אחד חייב ללמוד בכל יום לכל הפחות איזה סעיף בשולחן ערוך.
ובשיחות הר"ן (סי' י"ט) מובא שאמר: "נכספתי מאוד להמשיך את העולם אל העשיה, שיהיה חיוב אצל כל אחד ואחד ללמוד כך וכך בכל יום ולא יעבור וכיוצא. ואמר: שאפילו אותם האנשים הרחוקים מן הקדושה מאוד, שנלכדו במצודה רעה עד שרגילים בעבירות חס ושלום רחמנא ליצלן רחמנא לשזבן, אף על פי כן הכח של התורה גדול כל כך עד שיכולה להוציא אותם מן העבירות שרגילים בהם חס ושלום. ואם יעשו להם חק קבוע וחיוב חזק ללמוד בכל יום ויום כך וכך יהיה איך שיהיה, בודאי יזכו לצאת ממצודתם הרעה על ידי התורה, כי כח התורה גדול מאוד.
וכל עיקר מגמתו וחפצו היה תמיד רק לעובדות ועשיות של קדושה בלי שום חכמות כלל, רק שנעסוק תמיד בעשיות של קדושה בפשיטות, דהיינו להרבות בלימוד התורה ולעשות מצוות הרבה בכל יום, ולהרבות בתפילה ותחנונים תמיד, והכל בפשיטות בלי שום חכמות", ובמכתב לחתנו כותב מוהר"ן: "בקשתי שתלמוד בכל יום גמ' ופוסק, שלא תעשה ח"ו מעיקר טפל".
כמו כן הזהיר (ליקוטי מוהר"ן י"ב) שהאדם צריך שעיקר לימודו יהיה לשמה, ולא לשם כבוד וכדו', ואף אם נופלים בדעתו מחשבות של כבוד וכדו' אך אם עיקר לימודו הוא לשמה הוא יזכה לבסוף ללמוד לשמה, אך אם עיקר לימודו הוא שלא לשמה נוח לו שלא נברא והתורה נעשית לו סם המוות[2], ומבואר שם שהלימוד שלא לשמה בא במהירות ובנקל לאדם, אבל לזכות ללמוד לשמה צריך לזה סיוע מלמעלה ויגיעה גדולה, ולכן על פי רוב בגלות הזה הלומדים אינם לומדים לשמה, ועי"ז נכנסת בהם ערמומיות ומדברים על הצדיקים דברי גנאי ובזיון, (וכמו שכתב רבי חיים ויטאל בהקדמתו לשער ההקדמות: "ואפילו כל אינון דמשתדלי באורייתא כל חסד דעבדי לגרמייהו וכו' (תיקו"ז תיקון ל' דף עד.), עם היות שפשטו מבואר ובפרט בזמנינו זה בעוונותינו הרבים אשר התורה נעשית קרדום לחתוך בה אצל קצת בעלי תורה אשר עסקם בתורה על מנת לקבל פרס והספקות יתירות, וגם להיותם מכלל ראשי ישיבות ודייני סנהדראות להיות שמם וריחם נודף בכל הארץ, ודומים במעשיהם לאנשי דור הפלגה הבונים מגדל וראשו בשמים, ועיקר סיבת מעשיהם היא מה שאמר אח"כ הכתוב "ונעשה לנו שם" וכו', והנה על הכת הזאת אמרו בגמרא כל העוסק בתורה שלא לשמה נוח לו שנהפכה שלייתו על פניו ולא יצא לאויר העולם"). והדרך להינצל מזה ע"י שמעיינים ומתבוננים במה שגילו לנו ר' חיים ויטאל והבעש"ט ומוהר"ן שהעיקר הוא הדבקות בה' יתברך ויראתו ואהבתו, ואם כן מה ערך ללימוד תורה לשם גאוה וכבוד, שלא די שאינו מקרבו לה' יתברך, עוד מרחקו הרבה מה' יתברך, ועל ידי זה יעמול הרבה לשרש מעצמו את הרצון לכבוד ולמעמד חברתי[3], ויתפלל הרבה לה' יתברך שיזכה ללמוד לשמה, ויחשוב קודם הלימוד שכל לימודו הוא כדי שעל ידי הלימוד יזכה להדבק בה' יתברך ולתקן העולמות העליונים, וכמו שביאר האריז"ל: לשמה – לשם תיקון השכינה הקדושה[4].
תפילה בכח וביגיעה
מוהר"ן אמר כי הבעש"ט חידש את ענין התפילה בקול ובכח ובהתלהבות, אך החסידים התחילו להתקרר בענין זה, ולכן בא מוהר"ן לחדש שוב ענין זה, והוא דיבר רבות ממעלת התפילה, שעיקר ההתקרבות והדבקות לה' יתברך היא על ידה, ושהיא העבודה הגדולה שבגדולות[5], ושצריך להכניס את כל הכוחות בתפילה, להתפלל ביגיעה בקול ובכוונה גדולה ובהתלהבות עצומה ובשמחה, בבחינת "כל עצמותי תאמרנה", שעל ידי זה האדם זוכה לקבל כוחות חדשים לעבודת ה', (ועיין בעולת תמיד להאריז"ל שכתב: "אסור להתפלל התפילה בעצבות כלל ועיקר, אלא בשמחה גדולה, כעבד המשרת לפני רבו בשמחה ובהסברת פנים"), ואכן חסידי ברסלב בכל הדורות נהגו להתפלל תמיד באריכות בקול ובכונה ובהתלהבות, והיו בהם עובדי ה' מופלגים שהיו מתפללים שעות ארוכות.
להקפיד על ההלכה
דרך החסידות כשהוקמה לא זלזלה כלל בדיני והלכות התורה[6], כל מטרתה לא היתה אלא להוסיף פרישות וטהרה יותר מהמחוייב על פי ההלכה, אלא שבמשך הזמן בגלל שהחסידות שמה דגש על התלהבות הלב בקיום המצוות וענין ההכנה למצוה החלו במקומות מסויימים שלא להקפיד על כל פרטי ההלכה, כגון איחור זמן תפילה, שתיה לפני התפילה, וכדומה, וזאת כדי להתפלל יותר בכוונה ובהתלהבות, מוהר"ן התנגד מאוד לדבר זה, והוא אמר: 'בזה שוגים הצדיקים מה שמאחרים זמן התפילה', כן דיבר נגד שתיית קפה לפני התפילה, ובאופן כללי אמר: "אתם יכולים לקמט את ספרי ככל שתרצו (דהיינו לומר בו ביאורים ופירושים), אולם אל תזוזו מסעיף אחד בשו"ע"[7].
מצד שני הזהיר מוהר"ן ז"ל שלא להחמיר בחומרות יתירות, כי כיון שהנשמות בדורותינו חלושות הרבה מאוד מדורות הקודמים כידוע, אם נחמיר בחומרות יתירות ניפול לעצבות ומרה שחורה ועצבים וכו'[8], והעיקר הוא קיום המצוות בחיות ובשמחה. ובליקוטי מוהר"ן (תנינא מ"ד)כתב: "כל אלו החכמות של העולם, שיש להנכנסים ומתחילים קצת בעבודת ה', אינם חכמות כלל, והם רק דמיונות ושטותים ובלבולים גדולים. ואלו החכמות מפילים מאוד את האדם מעבודת ה', דהיינו מה שחושב וחוקר ומדקדק ביותר, אם הוא יוצא כראוי במה שעושה. כי בשר ודם אי אפשר לו שיצא ידי חובתו בשלימות, 'ואין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו וכו" (ע"ז ג.), ו'לא נתנה תורה למלאכי השרת' (קדושין נד). ועל אלו המדקדקים ומחמירים בחומרות יתירות, עליהם נאמר (ויקרא י"ח): "וחי בהם", 'ולא שימות בהם' (יומא פה:), כי אין להם שום חיות כלל, ותמיד הם במרה שחורה, מחמת שנדמה להם שאינם יוצאים ידי חובתם בהמצוות שעושים, ואין להם שום חיות משום מצוה מחמת הדקדוקים והמרה שחורות שלהם", ובשיחות הר"ן (סי' רל"ה) מובא: "איתא שראוי לכל אדם שיבחר לעצמו מצוה אחת, שבאותה המצוה ידקדק הרבה ויקיים אותה המצוה עם כל החומרות והדקדוקים, וכעין שמצינו בגמרא (שבת קיח:): 'אביך במאי זהיר טפי' וכו'. ואף על פי כן גם באותה המצוה אל יכנס בחומרות של שגעון ושטות ומרה שחורות, רק ידקדק בה בלי שגעון בכל החומרות. אבל בשאר כל המצוות אין צריכים להחמיר כלל. והלואי שנזכה לקיים את כל מצוות התורה כפשוטן ממש בלי שום חומרות"[9].
[1] עיין שיחות הר"ן (ע"ו): 'דרכו היה תמיד שהיה לומד הרבה הרבה כל ימיו עד הסוף אפילו בעת החולאת הכבד שהיה לו בסוף. ואף על פי שהיה עליו טרחא דצבורא שהיה עוסק הרבה עמנו ועם כל אנשיו לקרבם לעבודת ה'. ולתן לנו עצות בכל עסקינו וכו' וכו', וגם מוחו היה משוטט תמיד בהשגות גבוהות ונוראות תמיד וכו' וכו', אף על פי כן היה עוסק בלימוד התורה בפשיטות הרבה בכל יום ויום. ולא היה טרוד כלל, רק תמיד היה בישוב הדעת. ובענין זה היה חידוש נפלא ואי אפשר לספר מזה כלל. ומחמת זה היה לו פנאי על כל דבר. ותמיד היה לימודו במהירות גדול מאוד'.
[2] וכמו שפירש בליקוטי הלכות הל' תלמוד תורה הל' ג' אות ח'. והנה אף שדעת התוס' (ברכות יז.) שרק על מנת לקנטר אסור, ועל מנת שיכבדוהו מותר, אך אפשר לפרש דכל מה שהתירו ללמוד לשם כבוד היינו כשרוצה באמת ללמוד לשמה וזה עיקר לימודו ואז יבוא ללשמה, ועוד שדעת הרמב"ם (הל' תשובה פ"י ובפירוש המשניות) והרמב"ן (עה"ת אחרי סי"ח) והריטב"א (יומא סב.) והרא"ש והר"ן והמאירי ומהר"ם חלאווה (פסחים נ:) ור"י המובא בתוס' (פסחים שם) וספר העיקרים (מאמר שלישי פל"ב) והרמח"ל (מסילת ישרים פט"ז) ששלא לשמה שהתירו היינו שלומד מיראה או לקבל שכר בעוה"ב, ולשמה היינו מאהבה, אבל כשלומד לשם כבוד נוח לו שלא נברא, וכן מבואר ברבי חיים ויטאל בהקדמה לשער ההקדמות, ובזוהר שהביא שם (תיקו"ז תיקון ל' דף עד.), וכן בזוהר בכמה מקומות, וכ"כ בתולדות יעקב יוסף (פ' שלח), וכן מוכח מהגמ' בנדרים ס"ב ע"א: "שלא יאמר אדם אקרא שיקראוני חכם, אשנה שיקראוני רבי, אשנן שאהיה זקן ואשב בישיבה, אלא למד מאהבה וכו', רבי אליעזר בר רבי צדוק אומר עשה דברים לשם פעלם ודבר בהם לשמם, אל תעשם עטרה להתגדל בהם ואל תעשם קרדום להיות עודר בו, וקל וחומר ומה בלשצר שלא נשתמש אלא בכלי קודש שנעשו כלי חול נעקר מן העולם, המשתמש בכתרה של תורה על אחת כמה וכמה", וכעי"ז מובא במסכת אבות (פ"ד משנה ה'). וכבר הקשה המהר"ל בדרך חיים שם קושיא זו על שיטת התוס', ונשאר בקושיא עליהם, ולכן פירש כדעת הר"י בפסחים שכשלומד לשם כבוד נוח לו שלא נברא. ובאבן שלמה להגר"א (פ"ח) כתב: "מה שאמרו לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות שלא לשמה וכו', היינו כשאינו מכוין לשום דבר, רק מנהג אבותיו בידיו, אבל לא במי שעיקר לימודו לשם כבוד", וכן כתב שם: "מה שהאדם לומד לשמה, אף שהוא מעט, הוא יותר טוב ממה שלומד הרבה והוא מלא מחשבות פסולות כגון כבוד וכדומה". ועיין בר"ן נדרים (פ"א ע"א) בשם רבינו יונה, שפירש על מה שאמרו 'על מה אבדה הארץ על שלא ברכו בתורה תחילה', דהיינו שלא עסקו בתורה לשמה, ועל כך נחרב בית המקדש.
וביסוד העבודה (לר"א מסלונים, ח"ב פ"א) כתב: 'הלא דבר זה מפורסם בלי שיעור ממה שאנו רואים כמה וכמה אנשים ולאלפים מה שהם לומדים שלא לשמה ורוצים להתכבד ולהתפרסם בזה בשמותם בשביל הכבוד וגם לריבוי הפרנסה שלהם והם בעוונותינו הרבים מצוי בין אלה שבזמנינו והם גם כן מאלו שמחברים ספרים לשם כך ומבלים כל ימיהם בתורה שלא לשמה', ומאריך שם שמזה ראיה שאין הכרח שמתוך שלא לשמה יבוא ללמוד לשמה, אלא רק כשהאדם רוצה מאוד ללמוד לשמה, והוא משתדל בזה ובא להיטהר, שאז יזכה לבסוף ללמוד לשמה.
וביושר דברי אמת (לתלמיד המגיד ממעזריטש) כתב: "באמת רבים וכן שלימים החושקים בתורה והוגים בה יומם ולילה, וסוברים שהם דבקים בה' ובתורתו, ומתענגים יותר בלימודה מכל עניני עולם הזה, וסוברים שמקיימים הפסוק (משלי ז ד) "אמור לחכמה אחותי את", אבל עדיין לא אור נגה עליהם, כי למה אמר הכתוב ודימה לחכמה לאמר אחותי את, ר"ל שיתדבק בה באהבה, ולמה לא דימה החכמה לאשה, וכמו שכתוב (שם לא י) אשת חיל וגו'. אבל הענין כי יש תענוג באיש ואשה, ויש תענוג באח ואחות, וההפרש ביניהם, זה תלוי בדבר והוא בטל, ולאחר המעשה כששונאים זה את זה יכולים להפרד בגט, וזה אינו תלוי בדבר, רק מחמת ההכרח שהם נולדים מכח אב ואם אחד. וענין זה יקרה לחכמה, כי אפשר לאהוב התורה מחמת התענוג שיש לו למי שלומד החכמה ורגיל בה תמיד ומשתעשע ביופיה, וזה דומה לתענוג איש מאשה יפה, והיא תלוי בדבר בטל, אבל אמיתת אהבת החכמה צריך להיות מחמת שהוא הבל הפה מהשי"ת ב"ה וב"ש, והוא עצם מעצמיו, כמו שכתוב (משלי ב ו) כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה, ואנחנו בניו הנאצלים מרצונו ית"ש, ונמצא אנחנו אחים לרצונו ולחכמה, ואי אפשר להפרד ממנה, ולזה האהבה צריך ללמוד.
כי אף על פי שנתרחקנו מזה הדביקות מחמת שנתלבשנו בגוף, ומעוללים אנחנו בעונות ופשעים, עם כל זה צריכים אנחנו לשבור לבנו הזונה, ולהשיב ולהתדבק להשי"ת על ידי האחוה שבינינו ובין החכמה, ועל ידה נבוא לאבינו שבשמים.
ובאמת מי שלומד שיהיה לו תענוג מהתורה כבוד וגבהות לב, אף על פי שאינו רואה בליבו זה בפירוש, רק מסתמא היא כן, כמו שאמר הרב מו"ה מנחם מענדל [מפרעמישלאן] ז"ל סתמא הוי שלא לשמה, כפסק הגמרא (גיטין ב' ע"א) לענין גט שצריך לומר לשמה, צריכים לפרש ענין זה, ולחשוב זה בלב תמיד, קל וחומר בתורתנו הקדושה אם לא יחשוק האדם כל כך להשי"ת כראוי, וח"ו ישכח מלבו השי"ת, ולא יקיים מאמר השלחן ערוך (אורח חיים סי' א' סעיף א') שויתי ה' לנגדי תמיד, וילמוד מצות אנשים מלומדה, אזי סתמא היא שלא לשמה.
ואף (פסחים נ' ע"ב) שמתוך שלא לשמה בא לשמה, זהו באמת כך, אבל אנחנו אין מדברים רק איך הוא הדרך לבוא לשמה, ומתי יהיה זה, ואיך הוא ומה הוא.
ונמצא מי שלומד שלא לשמה הוא דומה לניאוף, כמו שאמרו חז"ל (פסיקתא רבתי פרשה כ"ב סימן ד') נואף אשה חסר לב (משלי ו לב), כל המקבל עליו שררה להנות ממנה אינה אלא כנואף הזה שהוא נהנה מגופה של אשה, וכמו שכתוב בשל"ה שאף על פי שאמרו רז"ל (פסחים נ' ע"ב) לעולם ילמוד אדם שלא לשמה כי מתוך וכו', אין ר"ל שאין עבירה בשלא לשמה ח"ו, כי עבירה גדולה הוא, רק ר"ל אם לא ילמוד כלל, לא ידע כלל, רק אם ילמוד מתחילה שלא לשמה, וכשידע ויבין באמת האיך הוא דרכי התורה ותכליתה לדבק בהשי"ת, ויבין שיש עבירה גדולה בשלא לשמה, ילמוד בודאי לשמה, אבל בודאי שלא לשמה הוא עבירה גדולה, רק מתחילה אין ברירה, כל זה כתב השל"ה במס' שבועות שלו.
ובאמת אף על פי שאי אפשר שלא לקבל תענוג מן התורה, כי היא מתוקה מדבש, אבל באמת הותר לנו, רק לא למען זה נלמד, רק למען שהיא (משלי ל ה)אמרת אלוה צרופה, ואנו אחים בני אבינו".
וז"ל השל"ה שם: "בודאי מי שלומד תורה על מנת שיהיה לו שם גדול ויהיה מכובד, או מחזיק ישיבה כדי שיהיה לו הכנסה, אז עונשו גדול. ואש הוא עד אבדון המתגאה בדברי תורה, כמו שהאריכו רז"ל מאוד בזה. ולהביא דבריהם היריעה קצר מהכיל. רק יהיה עניו ושפל ברך". ועיין בשל"ה שער האותיות אות ד' שרק לילדים קטנים מותר לומר שילמדו לשם כבוד, וכשיגדלו קצת יאמרו להם שילמדו רק לשם שמים, וזהו שאמרו שמתוך שלא לשמה בא לשמה. ובדרושי הצל"ח (אהבת ציון דרוש שביעי) כתב ששלא לשמה שהתירו היינו מיראת העונש, ועוד כתב שכשעוסק שלא לשמה לא יקבל שכר על כך כי אינו אלא מבוא לבוא ללשמה. והמהר"ל בדרך חיים (פ"ד משנה ה') כתב: "לא ידעתי מה קשיא, דהא דאמר לעולם יעסוק בתורה שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה היינו שודאי שאם לא ילמד שלא לשמה לא ילמד לשמה, ובודאי טוב שילמד אף שלא לשמה משאם לא ילמד כלל דמתוך שלא לשמה וכו', דודאי אם לא ילמד כל שכן וקל וחומר שנוח לו שלא נברא ולא היה כלל, ועם הארץ מותר לנחרו ביום הכפורים, ומה שאמר דאשתמש בתגא חלף, בודאי אינו טוב הלומד שלא לשמה וטוב לו שלא נברא, מכל מקום יותר טוב משלא ילמד כלל, דאי משום דאמר כאן המשתמש בתגא חלף, מכל שכן דמי שלא למד קטלא חייב, כמו שאמר בפרק משה קבל תורה דלא יליף קטלא חייב, ואם כן לא קשיא כלל דהכי קאמר שאם אינו לומד לשמה אפילו הכי יש לו ללמוד דמתוך שלא לשמה בא לשמה ולא קשיא מידי". וכעי"ז פירש בתולדות יעקב יוסף (פ' חוקת).
ובזוהר (ח"א דף רכ"ג ע"ב) מובא: "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש, אפילו עמלה דאורייתא דאיהו עמל בגיניהון דבני נשא או בגין יקרא דיליה, האי תחת השמש כתיב, דהא לא סליק לעילא".
ובתניא (פ' ל"ט) כתב: "כשעוסק שלא לשמה ממש לשום איזו פניה לכבוד עצמו כגון להיות ת"ח וכהאי גוונא, אזי אותה פניה שמצד הקליפה דנוגה מתלבשת בתורתו והתורה היא בבחינת גלות בתוך הקליפה לפי שעה, עד אשר יעשה תשובה שמביאה רפואה לעולם, שבשובו אל ה' גם תורתו שבה עמו, ולכן אמרו רז"ל לעולם יעסוק אדם וכו' שמתוך שלא לשמה בא לשמה בודאי, שבודאי סופו לעשות תשובה בגלגול זה או בגלגול אחר, כי לא ידח ממנו נדח, אך כשעושה סתם לא לשמה ולא שלא לשמה אלא מחמת הרגל שהורגל מקטנותו שהרגילו ולימדו אביו ורבו לירא את ה' ולעבדו, אין הדבר תלוי בתשובה, אלא מיד שחוזר ולומד דבר זה לשמה הרי גם מה שלמד בסתם מתחבר ומצטרף ללימוד זה ועולה למעלה, מאחר שלא תלבש בו עדיין שום קליפה דנוגה, ולכן לעולם יעסוק אדם כו'", ועיי"ש שללמוד לשמה ממש אי אפשר בלא התעוררות יראה ואהבה הטבעיים עכ"פ, להוציאם מהסתר הלב אל הגילוי במוח ותעלומות לבו, ועיי"ש באריכות.
[3] בצוואת הריב"ש (הנהגות מהבעש"ט) כתב: "אם חושק לאיזה מצוה יראה וישתדל לעשותה, ואל יבטל אותו היצר הרע לומר שהוא דבר שיוכל לבוא לידי יוהרא, אף על פי כן לא יבטלנה, אך יזהר מאוד אף שיבוא לו התפארות באמצע המעשה, ירחיק אותו בחוזק ובהתלהבות, ובוודאי לבסוף יעשה לשמה ממש בלא שום התפארות, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, וירבה במצוות כל מה שיוכל והקב"ה יעזור לו שיהיה בלא פנייה, אך יתחזק עצמו בכל יכולתו". ובאבן שלמה להגר"א (פ"ח) כתב: "כשהיצר הרע מסית את האדם ללמוד לשם הנאה או רבנות, ואינו יכול לעמוד כנגדו, אזי יותר טוב ללמוד בספרי מוסר באותה שעה, עד שילך היצר הרע ממנו ואז ילמד".
[6] עיין בצוואת הריב"ש (הנהגות הבעש"ט): 'יזהר להיות התפילה בין בקיץ בין בחורף קודם הנץ החמה דהיינו שיהיה רוב התפילה עד קרוב לקריאת שמע קודם הנץ, והחילוק בין קודם הנץ בין לאחר הנץ כרחוק מזרח ממערב כי אז עדיין יכולין לבטל כל הדינים וכו", וכן מובא שהמגיד ממעזריטש היה מתפלל כותיקין. ובמאור ושמש (פ' נצבים) כתב: "מתנאי העבודה התמימה לבל יפסיע האדם אפילו כחוט השערה שיעבור על אזהרות התורה ואזהרות חז"ל ובעלי האסופות האחרונים אשר דבריהם מלאו פני תבל בשולחן אשר ערכו, וכל הפורש מדבריהם כפורש מחייו. והאנשים אשר יעשה להם כהיתר לוותר על דברי הפוסקים בחשבם כי באם לא יתפללו בזמנם תפילתם יותר מעולה וכדומה, עבודתם אך שוא והבל", וכעי"ז כתבו בדרך פיקודיך (מצות ל"ת ט"ז) ומשמרת שלום(סי' ט' הערה א') ודברי תורה (מונקאטש) ח"א אות י"ז, ושולחן הטהור (סי' ק"ט זר זהב סק"ב).
[8] ובצוואת הריב"ש (הנהגות מהבעש"ט) כתב: "אל ירבה בדקדוקים יתירים בכל דבר שעושה, שזה כוונת היצר לעשות לאדם מורא שמא אינו יוצא בדבר זה, כדי להביא אותו לעצבות, ועצבות היא מניעה גדולה לעבודת הבורא יתברך". וכן מבואר שם שבדורותינו צריך להתרחק מתעניות וסיגופים משום שמביאים את האדם לעצבות.
[9] ובחיי מוהר"ן (סי' קצ"ד) מובא: "שמעתי מפיו הקדוש שאינו מסכים על אלו הלומדים והגדולים שרוצים דייקא להמציא חדשות, כגון איזה דין חדש או איזה הנהגה חדשה, וכוונתם אינה על האמת לאמיתו רק להמציא חדשות. ואמר שהיא תאוה אצל הגדולים להמציא חדשות דייקא, ולא היה דעתו מסכים על זה כלל, כי אין אנו צריכין להמציא חדשות רק העיקר שיהיה כונתו אל האמת לאמיתו".
"'אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו'; ומי הוא שיכול לידע ולהגיע למקום חברו? כי אם השם יתברך, שהוא מקומו של עולם, ואין העולם מקומו. וכל אחד ואחד יש לו מקום אצלו יתברך, ועל כן הוא לבדו יתברך יכול לדון את האדם, כי הוא יתברך בעל הרחמים, ובודאי הוא מקיים בנו: 'הוי דן את כל האדם לכף זכות'. … ועל כן 'ה' לאורך ימים', היינו שהוא יתברך יכול לעשות ראש השנה, שהוא יומא אריכתא… "ומי שאוחז בבחינת כסא הכבוד, בבחינת שרשי הנשמות, הוא גם כן בחינת מקומו של עולם … ועל כן הוא יכול לעשות ראש השנה".
(ליקוטי מוהר"ן ח"ב, א)
ביום הדין, כדי לדון את האדם נכון, יש לדעת את 'מקומו' של האדם מתחילתו ועד סופו; מהיכן חצובה נשמתו, היכן היא התגלגלה, ובאילו מקומות ומצבים היא עברה בשנה זו ובקודמותיה. רק אז, ניתן לדון את האדם לכף זכות, ולהיווכח עד כמה הוא טוב וזכאי.
לכך זוכה הצדיק הגדול אשר עבר בכל המקומות והמצבים הקשים שבבריאה, ובכל אלו המקומות המליך את ה' וקישר את עצמו – מכל אותם המקומות הנמוכים והרחוקים – לה' יתברך אשר הוא "למעלה מן המקום", ולא נמשך כחוט השערה אחרי כוחות הרע הנמצאים בכל המקומות הללו, עד אשר הזדכך והתעלה לעילא ולעילא, לאחוז בכסא הכבוד, בשרשי נשמות ישראל!
שם ממקומו הגבוה, הוא יודע לדון את כל אחד (ובפרט את אלו הבאים להסתופף בצילו) לכף זכות. שכן שם מתגלה האמת, שרק המקומות המכשילים שבהם עוברות נשמותיהם הטהורות של ישראל, הם הגורמים להם ליפול.
* * *
אבל כאן זה לא נגמר.
ה"ראש השנה של הצדיק" גבוה יותר מאותו מושג של "למעלה מן המקום". ראש השנה שלו הוא "למעלה מן הזמן"!
בכח אותו צדיק אשר הוא למעלה מן המקום ודן אותנו לכף זכות, מושפעת עלינו ביום הדין הארה עליונה מ"למעלה מן הזמן", הארה שנותנת לנו להבין שאין 'זמן' כלל, וכל הזמן של העולם הזה על שלל פיתוייו ותאוותיו, אינו אלא דמיון פורח וכחלום יעוף.
שני ימי ראש השנה הם יום אחד, 'יומא אריכתא' [=יום אחד ארוך]. זוהי הארה מהימים שלעתיד לבוא אשר עליהן נאמר: "וְהָיָה יוֹם אֶחָד הוּא יִוָּדַע לַיְיָ לֹא יוֹם וְלֹא לָיְלָה". ולכן, כאמור, מושפעת עלינו הארה של "למעלה מהזמן", לבל נשית לבנו לדמיון הזמן, רק נתחדש תמיד כאילו לא התחלנו לחיות.
שכן בו ברגע שנפסיק להזדקן ולהשתעבד למגבלות הזמן, תהיה לנו שנה טובה באמת. כי "על ידי זה שיאמין בבחינת למעלה מהזמן, על ידי זה לא יפול לעולם משום נפילה שבעולם, יהיה איך שיהיה, כי יזכיר את עצמו שיש בחינת 'אני היום ילדתיך' הנאמר במשיח שהוא בחינת למעלה מהזמן, ששם נתתקן הכל, וכל הזמן שעבר נתבטל לגמרי ונעשה כאלו היום נולד ממש, על ידי בחינת למעלה מהזמן שמשיגין הצדיקי אמת שהם בחינת משיח…
"וזה עיקר הכניסה לתשובה ולקדושת ישראל! כי כשיהיה בבחינה זאת, לחשוב בכל עת כאילו עתה נולד, ואפילו אם יעבור עליו מה יתחזק בכל פעם ויחשוב בלבו שעתה נולד, אז בודאי סוף כל סוף יזכה להתקרב לשם יתברך, ואז יתתקן הכל. כי הימים הראשונים יפלו, והכל יתהפך לטובה על ידי תשובתו השלימה ויהיה נכלל הכל בבחינת למעלה מהזמן, בבחינת משיח, בחינת אני היום ילידתיך" (ליקוטי הלכות, מילה ד).
במקום שבו מסתיים השכל, שם מתחילה האמונה. בכוחה של האמונה לתפוס דברים שההיגיון אינו יכול לתפוס. מסיבה זאת, אנו זקוקים למעין 'נבואה' בזעיר אנפין, שתאפשר לנו לחוש היכן האמת ובמה ראוי להאמין.
כך אמרו חז"ל, שאברהם אבינו זכה להיות הראשון למאמינים לאחר ש"הציץ עליו בעל הבירה" (מדרש רבה, בראשית לט, א), כלומר שזכה להתגלות נבואית.
גם עם ישראל זכה לאמונה ברורה במעמד הר סיני, כמו שכתוב על כך: "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלוקים" (דברים ד, לה) – משום שבמעמד זה היתה לו התגלות אלוקית, כמו שכתוב: "פנים בפנים דיבר ה' עמכם" (דברים ה, ד).
גם בימינו, שפסקה הנבואה, יש לגדולי ישראל מעין רוח הקודש, משהו מדַרגתו של יהושע בן נון אשר עליו נאמר: "איש אשר רוח בו" (במדבר כז, יח).
רוח קודש זו של הצדיק, מחזקת את האמונה של כל המקורבים אליו; וזה שכתוב: "ועם קדושים נאמן" (הושע יב, יא) – דהיינו, מי שמחובר אל הקדושים, זוכה לאמונה.
(עפ"י ליקוטי מוהר"ן ח"ב ח, וח"א כב)
כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה… עֹלָה תָמִיד (שם כח, ג)
תפילות כנגד תמידים תקנום (ברכות כו ע"ב)
כשמתפללים כראוי, מתרוממים לדרגה גבוהה מאד, משום שאז ממלאים את רצונו של השם יתברך שמתאווה לתפילתן של ישראל (חולין ס ע"ב).
כך שכאשר אדם מגיע לדרגה גבוהה זו של מילוי רצון ה' כביכול, כל סודות התורה ומעמקיה מתגלים לו.
עניין זה מרומז במאמר חז"ל: "תפילות – כנגד תמידין תקנום" (ברכות כו ע"ב). התמידים הינם כבשים, שרומזים לסודות התורה, כמו שאמרו חז"ל על הפסוק במשלי כז, כו: "כבשים ללבושך" – "דברים שהן כבשונו של עולם [= הסודות החבויים של העולם] (חגיגה יג ע"א).
לאמור, שעל ידי תפילה משיגים את התמידים, את הכבשים, את סודות התורה.
ימי השובבי"ם הקדושים נועדו לתקן את יסוד הקדושה כידוע. שכן, גלות מצרים באה לתקן את פגמי הקדושה של אדם הראשון, וכאז כן עתה, בימים הללו בהם אנו קוראים בתורה את פרשיות יציאת ישראל מגלות מצרים, מתעוררת הסגולה גם לנו, לתקן את מה שאנו צריכים לתקן על העבר ולהכין לנו כלים שיתהפך הכל לטובה מעתה.
'גלות מצרים' כוללת את כל הגלויות האפשריות שבאו ושיבואו חלילה עד עת קץ, התורה הקדושה לימדה אותנו בפרשיות אלו את כל מה שאדם צריך לדעת ולהתחזק במלחמת הקדושה – שהרי כל אחד חייב לעבור ולהתנסות בגלות המרה הזאת של נסיונות – והיא המכינה את הכלי לקבלת התורה הפרטית שלו. וכפי שרבינו הקדוש לימד אותנו (ראה בליקוטי מוהר"ן, סי' לו) ומוהרנ"ת מרחיב על כך בהלכותיו: "ידוע ומפורסם שעיקר גלות מצרים היה על פגם הקדושה שהוצרכו שבעים נפש של בית יעקב להתנסות ולהצטרף בגלות מצרים, כי גלות מצרים כוללת כל הגלויות של כל השבעים אומות, כי מצרים הם ערוות הארץ שהיא פגם הקדושה שהמצרים היו משוקעים בה ביותר שזהו עיקר הגלות, ועל כן גלות מצרים ויציאת מצרים היא בכל אדם ובכל זמן, כי כל אחד מוכרח להתנסות בכך. ועיקר גלות מצרים היה כדי לבוא להתגלות התורה, כי אחר כך זכו לקבלת התורה בהר סיני" (ליקוטי הלכות, פסח ה).
סיפור גלות מצרים ויציאת מצרים – הווה, לא עבר!
כך, שפרשיות אלו אינם סיפור העבר, אלא הוראה מכוונת לנו ולבנינו על כל מה שיארע ונעשה עמנו כיום הזה. באופן זה אנו צריכים גם לספר את הנסים והנפלאות ושידוד המערכות של המכות אותם היכה ה' לפרעה, עלינו להתעורר עתה ועכשיו, כי הרע הסוגר עלינו ינחל מפלות מופלאות שלא כדרך הטבע אם נשכיל לצעוק לה' אלוקינו מתוך חשכת שפלותנו, ושום כח גשמי אינו יכול לעמוד מול רצון הבורא שרואה בעניינו ורב את ריבנו.
ואף גם זאת עלינו לספר לעצמנו בפרשיות אלו, שגם לנמוך ולפחות ביותר במצבו הרוחני, השי"ת מגלה רחמנות שכזו שהיא למעלה מכל השגה אנושית, להושיעו ולהחזירו למוטב עדי קבלת התורה ושלמות הזיכוך, ואין בכח המעשים השפלים הקודמים כדי לייאש חלילה את האדם מלצפות לישועה שלמה מופלאה ומאירה.
הלימוד מגלות מצרים ויציאת מצרים: ה' איתך תמיד!
וכפי שמוהרנ"ת מוסיף ללמדנו: "משה רבינו הוא המנהיג הרחמן, שפתח לנו אור הדעת לידע ולהודיע כי ה' הוא האלקים, וכל זה היה (אחרי גלות מצרים,) בשעת יציאת מצרים בפסח, שאז התחיל לפתוח לנו אור הדעת להודיענו ידיעת אמיתתו יתברך על ידי כל האותות והמופתים הנוראים שעשה עמנו אז. והארה זאת נמשכת לדורות בכל שנה ושנה, כי בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, כי בכל דור ובכל שנה ושנה צריכין להמשיך מחדש ידיעה הקדושה האמיתית הזאת, לידע בכל עת בידיעה חדשה כי ה' הוא האלקים. ועיקר הדעת הוא להודיע לדרי מטה בחינת שוכני עפר המונחים במקום שמונחים בדיוטא התחתונה מאד מאד, להודיעם כי ה' עמם ואצלם וקרוב להם תמיד, כי מלוא כל הארץ כבודו" (ליקוטי הלכות, פסח ט).
* * *
מי שקלקל את קדושתו חלילה, קלקל בכך את מוחו ודעתו, ולכן קשה כל כך לקרב אותו ולהחזירו בתשובה, כיון שאת כל מה שהוא שומע הוא מעוות ומפרש כסיבה לריחוק ולא לקירוב, במקום שיתעורר להתקרב יותר בשמעו מגודל היראה והפחד לפגום נגדו יתברך, הוא הופך זאת לעצבות ומרה שחורה וייאוש. לשם כך זקוקים לדעתו של הצדיק הרחמן ש"מתנהג עם המתקרבים ברחמנות נפלא ועצום ורב מאד ובדעת ושכל נפלא ונורא, באופן שייכנס בהם יראת ה' לטובה שישובו להשם יתברך על ידי היראה ולא יתרחקו חס ושלום על ידי זה, ושלא ישתלשל מדבריו אחיזת היראה רעה שהם עצבות ומרה שחורה" (שם, ד).
ענוה פסולה…
בין השאר, גורמת היראה הרעה ל'ענוה פסולה': מרוב פחד על מה שפגם וגרם, הוא מתכנס בשפלות שקרית ואומר לנפשו כי אחר כל מה שעשה אין שום סיבה שירצו להצילו עוד (ראה שם בהרחבה באות טו). ועל כגון דא מלמדנו מוהרנ"ת: "מוחין דקטנות אינם ענוה כלל רק מעקמים הלב מהשם יתברך, ומזה צריכים ליזהר מאד מאד בשעת יציאת מצרים, וכן כל אדם כשרוצה להתקרב להשם יתברך שהוא בחינת יציאת מצרים. כי באמת עיקר הגאולה היא רק בחסדו הגדול, ולפעמים מתנכל הבעל דבר והסטרא אחרא ומעקם לבו בבחינת קטנות ונדמה לו כאילו הוא ענוה ורוצה לרחקו על ידי זה מהשם יתברך, שאומר בלבו: 'וכי ראוי אני שיעשה השם יתברך לי ניסים כאלה!? הלא אני יודע חטאי ופשעי המרובים', ומחמת זה אינו מאמין בדברי הצדיק הרוצה לגאלו ולהשיבו באמת להשם יתברך. ובפרט כשבא עליהם איזה יסורים ומרירות ומניעות בגוף ונפש, הם אומרים בנפשם: 'הלא אני רואה שאין השם יתברך רוצה לקרבני, כי בודאי אי אפשר לקרב פגום כמוני', כי כך דרך הבעל דבר שמתלבש באיזה אמת לפנים ואחר כך מהפך השורה ח"ו" (ליקוטי הלכות, תפילין ו).
"צריכים להשמר מאוד שלא יפול על ידי ענוה רעה כזו"
"על כן – מוסיף ומזהיר מוהרנ"ת – צריכים להישמר מאד מזה, שלא יפול ויתרחק על ידי ענוה רעה כזאת. כי באמת, בוודאי צריך האדם לידע חסרונו שאינו ראוי לגאולה ולהתבייש בעצמו הרבה, אבל לא שיתרחק על ידי זה ח"ו. רק אדרבא, יאמר בלבו: 'בודאי אני רחוק מאד מאד מגאולה וישועה לפי מעשי הרעים, אבל אני בטוח בחסדו הגדול והנפלא ובכח וזכות הצדיקי אמת שהשם יתברך יעזור לי ויעשה עמי חסד תמיד כאשר עד הנה עזרנו הרבה, ואני מחוייב להאמין בדברי הצדיקים שגילו לנו טובו וחסדו הגדול יתברך שבודאי יגמור עמנו כרצונו ויגאלנו גאולה שלמה כאשר הבטיחנו אף על פי שאיני כדאי כלל".
עשר מכות מופלאות וניסי נסים שאירעו לאבותינו באו ללמד אותנו כיום, כל אחד במצבו ובגלותו, שהשי"ת עומד הכן להצילנו בפלאי פלאות. עלינו רק להטות אוזן לקול קריאת החיבה, ולא להסיח דעתנו מן הגאולה הקרובה.
אופפת את עולמנו תפנית מבורכת, האנושות פוקחת עיניים לרוחניות. רבים-רבים נוהים אחר האור, מחפשים את מה שמעבר לחומר; מתרבים בעלי תשובה והניצוץ נדלק בכל פינה. נפוצה מאוד התמונה הזו של מבקש הרוחניות שאינו יודע בדיוק מה הוא מבקש. הוא שמע מושגים, התלהב ובא. האיש היקר הזה נכנס לישיבה, פותח דף גמרא, חולפים יומיים והוא נבוך: 'לא את הדבר הזה חיפשתי'. רצה רוחניות וקיבל סוגיות בארמית; חיפש אורות ומצא סברות. מה נאמר לו לבחור יוקד העיניים? נאמר לו כמובן, יהודי מתוק, רוחניות חיפשת? אשריך. אבל הידעת מהי רוחניות? הטעמת פעם ממנה? איך בכוונתך לזהות את הדבר שאת טעמו, צורתו, ותוכנו מעולם לא ביררת?!
* * *
פרשת השבוע מבטיחה לנו ברכות. ברכה זה טוב, הלא כן? מדוע אם כן נאמר "ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך", וכי יש לך אדם הבורח מן הברכה עד שיש צורך לרדוף אחריו, כדי להשיגו על מנת לברכו?! אכן כן. עד כמה שהרעיון מתמיה הוא מוכר עד כאב. אדם אינו שם לב איך הוא עצמו בורח מפני הברכה בעוד שפתיו ממללות תחינה לזכות בה.
זכרנו לחיים
יהודי עומד ומבקש להיזכר לחיים טובים, להיכתב בספר ישועה ורחמים. רבי יהודי האם ידוע לך מה הם חיים טובים? שאם לא כן יתכן מאוד שגם לכשתקבל את החיים הטובים, לא תדע שהם מצויים בידך. יתכן אפילו שתמאס בהם, תשליך אותם אחר גווך. מי אינו מאחל לעצמו כל טוב? אין אדם כזה! בכל זאת אדם עשוי לאמלל את חייו בצורה ששונאיו הגדולים לא היו מעלים על דעתם לעשות זאת. קחו אדם מן השורה, הוא בוודאי לא היה מסרב לזכות בשלוות נפש, לקבל ברכה לנחת רוח, סיפוק ושמחה. אבל האיש היקר הזה ממש עכשיו רודף את עצמו, מתחרט ומתמרמר. הוא פורם שוב ושוב את שלוות הנפש שלו, מקלקל את הנחת ועושק מעצמו את הסיפוק והשמחה שהיה מאחל לכל חבריו הטובים. מדוע הוא עושה זאת? משום שאינו יודע בעצם מה הוא מבקש. כן, הוא מברך את עצמו בכל טוב אך מעולם לא התפנה לבדוק מה משמעותו, צורתו ותוכנו של אותו 'כל טוב'. מבקש חיים טובים ואינו יודע איך נראית הבריה הזו. לפיכך, על הברכות עצמן יש להוסיף ברכה – שיבואו כל הברכות הללו עליך וגם ישיגוך. לא פשוט להשיג אותך. לפעמים, יהודי יקר, אתה תפוס בדיוק כשמבקשים להשפיע עליך את הכל-טוב שהזמנת…
על מנת להשיג דבר יש בהכרח להכירו, לטעום ממנו, רק לאחר מכן יתכן לבקשו ולצפות לקבלו. בימים נוראים נבקש להיכתב בספרן של צדיקים, בספר החיים. האם ידענו האם הכרנו את אותם חיים טובים? היש לנו מושג בטוב האמיתי, הטעמנו ממנו?
אכלו מעדנים
הדברים נוגעים גם ובעיקר לכל חיפוש של רוחניות. כאמור במשל דלעיל לא יעלה על הדעת לצאת למסע חיפושים מבלי שתמונתו או סימניו של המבוקש בידך. בימים אלו כולנו מחפשים דברים שחשיבותם אינה מוטלת בספק. תשובה, קרבת אלוקים, התעלות. יתכן מאוד שאנחנו מחפשים את היהודי הטוב שאנו רוצים להיות, בה בשעה שאנו הורגים אותו. הרצונות נפלאים, אבל כאן ממש, לצידנו, נמצא הדבר הזה נכלם ומוזנח. היהדות והצדקות הם בראש ובראשונה 'עשה טוב', והטוב הזה מפוזר על כל צעד ושעל, רק להתכופף ולאסוף. הייה שמח ומאושר ביהדותך. חטוף ואכול, חטוף ושתה מעשים טובים פשוטים ונגישים. רבי נחמן מלמד להקדים את העשה טוב לסור מרע. ככל שנשקיע את עצמנו בעשיית טוב, בטעם הטוב, ממילא יסתלק הרע ויתפורר.
היכן טועמים את הטוב כדי להיות מסוגל לחפש אותו? לשם כך יש לנו ראש השנה. הפסוק "אכלו מעדנים ושתו ממתקים כי חדוות השם היא מעוזכם" נאמר על ראש השנה. היום הזה אמור להטעים אותנו בטעמו של טוב אמיתי. הטעם הזה מתעצם ונחווה בבהירות יתרה כאשר מתקבצים יחדיו סביב צדיק, בתוך קהל עצום שליבו אחד ורצונו אחד – להידבק בהשם מיום זה והלאה, תמיד. מי שטועם ולו פעם בחייו טעמה של איכות, יידע להבחין גם בין אלף אלפי טעמים טפלים בדבר האמיתי, אותו הוא מחפש. באומן טועמים מהדבר הזה.
אי אפשר לטעות במי שמצא את מבוקשו באמת. אדם שהטוב שרוי בכיסו אף הוא ייראה בהכרח טוב. מי שהשלווה במחיצתו, יהיה שליו. אם אינך חש טוב, אושר, חיים, מן הסתם הברכות הללו מתעכבות במקום כלשהו. זה הזמן ללמוד מהו טוב. זוהי טעמה של מצוות ביכורים. יהודי מצווה להעלות את פרי ביכוריו לבית המקדש, מדוע? משום שכאשר תגיע לשם בתוך המון חוגג, כאשר תתייצב עם סל ביכוריך בצוותא עם הכהן, בתוככי הבית הגדול והקדוש ולצלילי נגינת הלווים. או אז תדע בכל חושיך מהו טוב, תדע מה לבקש.
הפחד הוא הדבר המפחיד ביותר בחיינו. זהו נגיף קטלני המפיל חללים מידי יום ביומו. אדם שמפחד דומה למי שאחזו שיתוק. רפואה אחת מסוגלת לתחלואי הפחד והחרדה – בטחון. העולם חי בזכות הרפואה הזו; אנשים מנהלים את חייהם רק על סמך בטחון. כדי לטפס על סולם לגובה מחצית קומה, נדרש אדם לתחושת בטחון בסיסית; כדי לבצע פעולות בעלות סיכון גבוה יותר, נדרשת מידה גדולה יותר של בטחון. בעצם אין תחושה מחממת לב, מעודדת ויציבה, כמו תחושת הבטחון.
* * *
מהיכן שואבות הבריות את הביטחון? ממקורות שונים ומשונים. יש בוטחים בנדיבים, יש ששמים ביטחונם בידידים, אחרים בטוחים בעצמם, בממונם או בכוחם; וישנו סוג נוסף של בוטחים, שונה ומיוחד – אלו הם הבוטחים מפני שחייבים לבטוח. יהודי מאמין יודע שאי אפשר לדאוג, פשוט מפני שאסור לדאוג. האמונה מחייבת אותך להכיר במציאות השם, למצוא אותו עמך, אצלך ובתוכך, וממילא אין כל בסיס לפחד. עליך רק להישמר מכניסה לסכנה, אך אין לך רשות לדאוג.
הביטחון הוא סם חיים, יתרה מזאת – ביטחון הוא קרקע יציבה לעבודת הבורא.
ממה מורכבת יציבות? ממגוון עניינים המקיפים את הנפש, סובבים אותה, ומרעיפים עליה חמימות ושייכות וסוגרים את עולמה במין רשות היחיד. אדם המוקף באווירת קודש, ברוח טובה, טעם של שבתות וחגים – הרי זה אדם.
יהודי גדל וצומח על ברכי זיכרונות. זכור לו חג חנוכה, פורים, פסח שבועות וסוכות. התמונות הללו מקיפות את מציאותו ומקנות לו שייכות ליהדות פשוטה. יש לו לאדם חברים, ידידים, בית הכנסת. השייכות לדברים הפשוטים הללו יוצרת בטחון בסיסי.
אך מה קורה כאשר דבר-מה מערער את היציבות הזו? ומה קורה כאשר מתערערת יציבות חיונית יותר – ההרגשה בנוכחות השם, הידיעה והאמונה שבוודאי אני קרוב תמיד להשם, חשוב וטוב בעיניו יתברך, אינני לבדי, מה יקרה אילו תתערער חלילה הוודאות שתורתי ותפילתי חשובות הן? שמצוותיי פועלות ונחשבות? אסון.
נקודת אחיזה
הקרקע היציבה ביותר עלולה לפתע פתאום להתערער. זוהי למעשה פעולתה של מידת הדין. בבת אחת אדם נזרק אל החוץ, מושלך לבדו בשממה. עניינים שהיו פעם פשוטים וברורים מסתבכים, והבטחון שליווה אותו משך שנים – נוטש אותו. הוא נשאר בודד, ומתחיל להסתפק האם התקדם אי פעם בכלל.
מצבים שכאלה מסוכנים מאין כמותם. ביטחון מעורער אינו מאפשר להתמודד גם עם הפשוט שבאתגרים. על מצב שכזה מספרת פרשת ויצא.
יעקב אבינו יוצא מבאר שבע, דרכו מובילה חרנה. יש כאן יציאה אל מחוץ מגבולות היציבות, הבית והביטחון. היעד אף הוא 'חרן' – חרון אף ודינים. האח עשיו מבקש את נפשו, האחיין אליפז שודד את כספו, והוא בדרך ללבן הרמאי. במה כבר נותר לאחוז?
החיים מובילים אותנו למצבים שכאלה. ומה אנו עושים אז? מה עושה אדם שיציבותו התערערה? מרחף. אי אפשר כך להתפלל, ללמוד, לעסוק בעבודת השם. אם הפחד שולט בך, אינך מסוגל למאומה. אין עונש קשה מעונשו של מי ששמטו תחתיו את יציבותו ובטחונו. אך באמת אין זו מכה חשוכת מרפא. בהחלט לא.
גם במצבים שכאלה נתונה בידינו בחירה. אין זו גזירה שאי אתה יכול לעמוד בפניה. בשעה זו מוטל עלינו לבחור ב…בטחון.
בטחון תלוי בבחירה! אדם טועה וחושב: בטחון? אינני בעל דרגה, איני ראוי לכך. וכי אעיז להטיל את עצמי על זרועות הבטחון, כאילו הייתי צדיק ומופלג במעלה?! זוהי טעות איומה. בטחון אינו 'אפשרות', אלא 'מציאות'. השם יתברך משגיח ושומר, מגונן ומסוכך עליך מפני שיהודי אתה. הקדוש-ברוך-הוא קרוב אליך מפני שבנו אתה. אין בעולם מקרה, אין אשמים ואין גורמים – יש רק אמונה ויש רק ביטחון. לכן חדל נא לדבר על מדרגות, על זכויות, על ראוי או לא.
ליישם אמונה
מהו באמת ביטחון?
ביטחון הוא אמונה המיושמת למעשה. כדי לחוש ביטחון יש להגשים אמונה. זוהי אחת העצות היקרות עלי תבל. כיצד תוכל לחיות מתוך חירות גם בשעה שהינך נדרש לדאוג לעניינים שונים ולשאת על שכמך עול? רק כשתיישם את אמונתך בפועל, כלומר, תניח לדאגותיך להתקיים, אך אתה אל תעסוק בהם.
הרי אתה מאמין בנוכחותו של השם, הוא כאן, אצלך, בתוכך. ואם כן מה לך כי תדשדש בדאגותיך?
מה עלול למנוע מאיתנו את הכלי הזה? ספק קטן המכרסם בלב. אדם חושש: מי אמר שמותר לי לבטוח, להיסמך, להאמין?! בזה הרגע הושלכת החוצה, אל הפחד והבהלה. אך גם כאן ההחלטה בידיך. תוכל לשוב לשם, אל הביטחון והיציבות שנטשת. איך?
יעקב אבינו יוצא מבית אביו. עובר על מקום בית המקדש ואינו עוצר לתפילה. רק בשערי חרן הוא נותן אל ליבו: הייתכן? עברתי על מקום שהתפללו בו אבותיי ולא התפללתי?! מיד "ויפגע במקום", קפצה לו הדרך. רק תחליט שיש לך ביטחון, תשוב אל התפילה – ומיד יתגלה אליך סולם ומלאכי אלוקים. בין 'תהום הנשייה' ל'תכלית השמחה' מפריד לעיתים חוט השערה – בשורה טובה. התבשרת בטוב ואלף מחשבות רעות ומרות מתהפכות ברגע אחד.
בשורה שכזו בישר השי"ת ליעקב אבינו. זוהי בשורה של סולם. נכון, הינך מונח בארץ – אך הראש בשמיים. "והנה אנוכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך… כי לא אעזבך…". הבטחה!
בשורה שכזו מבשר לנו רבינו בספריו הקדושים. הוא לוחש לנו ואומר: אתה חשוב, יקר, אהוב; השם כבר עכשיו אצלך, והוא לא יעזוב אותך. הכל יתהפך לטובה, היה בטוח. אף תנועה קטנה לטובה אינה נאבדת.
אימתי שומע אדם בשורות טובות? בשעה שהוא מוכן לוותר על פחדיו, על בהלותיו. מיד כשהוא הופך פניו לשוב אל בטחונו, להתפלל, לקוות – מיד "והנה השם ניצב עליו".
"ופעם אחת אמר, שיכולין להכיר באחד אם יש לו התבודדות, הינו כי על ידי זה נתגלה על פניו בושה ויראה גדולה מהשם יתברך. ולא לחינם מתאר הפייטן [בתפלת מוסף של יוה"כ] את מראה הכהן הגדול בצאתו מבית קדש הקדשים: כיושב בסתר לחלות פני מלך, מראה כהן. ומכל זה תבין לנפשך מעלת המתבודד והיושב בסתר לשפוך לבו ונפשו כמים נוכח פני ה'. גם גילה לנו, שעקר הזמן לזה הוא בלילה, שאז בלילה יתבודד האדם בינו לבין קונו ויפרש לפני השם יתברך את כל לבו ויחפש הרוח הטובה, הינו הנקודות טובות שיש בו עדין, ולברו מתוך הרוח רעה, ועל ידי זה יזכור תמיד תכליתו האחרון לעולם הבא, כמו שמבואר בליקוטי מוהר"ן, חלק ראשון, סימן נד, על פסוק: אזכרה נגינתי בלילה עם לבבי אשיחה ויחפש רוחי, עיין שם."
צריך להבין בכלל מה הנושא כאן. אולי חשוב לדעת את התוצאות שיוצאים מתפילה לה' מתוך התבודדות האדם, אבל מה חשוב לנו לדעת את השפעות ההתבודדות על הפנים?
* * *
כתוב בתורה לאחר מעמד הר סיני "ויאמר משה אל העם אל תיראו, כי לבעבור נסות אתכם בא האלקים ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו" (שמות כ). חז"ל אומרים בגמרא (נדרים כ ע"ב) ש"יראתו על פניכם – זו הבושה". כלומר, מעמד הר סיני נתן לעם ישראל תכונה בעצם, שהיא הבושה שמונעת אותנו מלחטוא. כפי שמובא באורחות צדיקים (שער הבושה): "אבל המעלה העליונה ממידת הבושה היא שיתבייש לפני הקדוש ברוך הוא, כענין שנאמר (עזרא ט ו): "אלקי בשתי ונכלמתי להרים אלקי פני אליך". ואם תחשוב: איך אתבייש ממי שאיני רואהו בעיני? באמת אתה צריך לדעת, אף על פי שהקדוש ברוך הוא נעלם מעיני כל חי, הוא נמצא בלבבות ונגלה במחשבות. וישיג המדרגות של הבושה בהתבודדו לחשוב בגדולת השם, ברוך הוא, ובזכרו תמיד את הקדוש ברוך הוא שרואה מעשיו, ובוחן כליות, וצופה מחשבותיו".
הרש"ר הירש בפירושו על תהלים (פרק ו') כותב שבושה קרובה ליבוש, איבוד הלחלוחית המחיה את האדם, תחושת שיתוק. אמנם הבושה כלפי הבורא לא מסמלת שיתוק של רצון, אלא הרגשת האפסיות. הארחות צדיקים מלמד אותנו שהשגת תחושת בושה זו נובעת מהשגת גדולת השם, ובזכירה שאותה גדולה נמצאת איתנו תמיד. כשאנחנו קולטים את האפסיות שלנו, אנחנו שייכים לבחינה של היבוש, שהיא למעשה אופן אחר של ביטול. כל רצון שלנו שאינו לפי רצון ה', מתפוגג מייד, אבל לא רק מיראת ה' ומההבנה שזה אסור. מלבד הביטול שמצד המציאות, דהיינו, שאנחנו בני אדם והבורא ית' כל יכול, שזה מהווה סיבה לביטול רצוננו מפני רצונו, בבושה התחדש משהו נוסף. אנחנו קולטים כמה זה לא שייך אלינו. אנחנו מבינים, שעצם המציאות שלנו כל כך קטנה, בטלה ומבוטלת בעצם, אל מול הבורא ית'. בכך אנחנו מבינים שלעבור על רצון ה' זה כל כך לא לענין, וכך אפשר להיות עם בושה.
להבין את הדבר יותר: בושה היא תמיד רק עקב דבר שקיים במציאות. למשל, אדם שמבחינה כלכלית נמצא ברמה בינונית לא מתבייש בעצמו. אבל ברגע שבחדר ידברו על גודל הנכסים המוצלחים שיש להם, והוא יאמר להם שהוא כמעט מכסה את המינוס, תעלה בו בושה. יום למחרת מן הסתם הוא ישכח לחלוטין מהסיפור, והבושה תפוג מאליה. מדוע אם כן הוא התבייש באותו רגע? בגלל שהוא לא היה שייך לאותה מציאות. ברגע שהוא נמצא בסביבה של עשירים גדולים הוא תופס את עצמו ככל כך לא שייך. זהו ה"יובש" שקרוב לבושה. הוא עצמו קולט כמה הוא אפס.
בזה גם נבין שאלה שאולי עולה מדי פעם אצלנו, איך זה שכאשר לנו אירע דבר מביך בפני רבים התביישנו לגמרי, ואילו כאשר אירע דבר דומה לאחר לא ממש בזנו לו. מדוע הבושה של האדם גדולה הרבה יותר מאיך שקלונו נתפס בעיני המתבוננים? רק בגלל שהבושה היא חלק מתפיסת האדם שקשורה למציאות. הוא אולי לא מתבייש על כך שכולם מעתה מזלזלים בו, שאם זאת היתה הסיבה אין שום סיבה להתבייש. הוא מתבייש כי הוא מרגיש שלעומת המציאות שהוא נמצא בה, הוא כל כך לא שייך למציאות.
נשים לב שכתוב על המתבודד "נתגלה על פניו בושה ויראה גדולה מהשם יתברך" – גם בושה וגם יראה. א) בושה. כמו שהבאנו בשם הרש"ר, הבושה היא ניפוץ של רצון שמתבטל כלפי מציאות. אם תופסים את קטנותינו, מבינים שזה לא שייך ומתביישים על עצם הרעיון, כאשר הידיעה שמלוא כל הארץ כבודו חדורה בנו היטב. בסלנג של היום, בושה זה בעצם "לקבל ייבוש". ברגע שאנחנו תופסים את המציאות של "מלוא כל הארץ כבודו" למעשה ובפועל, ולא רק בתור רעיון שכלי, אנחנו מתביישים, משיגים שאנחנו כל כך לא לענין. לא רק שהחטא הוא רע, או יוביל עונש קשה – הוא פשוט לא לענין. ב) וגם יראה. מלבד תפיסת המציאות של כבוד ה' מלאה כל הארץ, גם מבינים את כל הגובה, מתייראים מגדלות הבורא. ביראה מתווספת ההבנה של העבדות. לא רק שאין מציאות אחרת מבלעדיו, ופשוט אין ברירה, אלא שאותה גדלות חלה גם עלינו, הננסים, ובכך אנחנו נקשרים להבנה ש"עבדי הם".
* * *
היום אולי לא מוציאים שום דבר למעשה, אבל כמו שכתוב בקטע עצמו, "ומכל זה תבין לנפשך מעלת המתבודד". נלמד מכאן את החשיבות הרבה שיש במציאות הזו של העמידה הבודדת בתפילה מול ה': אפשר להשיג בושה ויראה, ולקבל בעצמנו מעט מעוצם רוממות השי"ת, ולהרגיש את הימצאות ה' תמיד ע"י הבושה, שתמיד תעמיד אותנו על האמת, ותגרום לנו להרגיש נבוכים מול כל סטיה מהאמת. וכלשון התורה: "ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו", ואמרו חז"ל, יראתו על פניכם היא הבושה. אם אתם רוצים לחוש בפועל מציאות אלוקית, שכל פעולה שאינה עולה באותו כיוון של המציאות תגרום לכם בושה, אם אתם רוצים להרגיש את עצמכם בטלים לחלוטין כלפי הבורא יתברך, ושרצונו יהיה הדבר היחיד בחייכם, רק דברו עם השם יתברך.
ימי ספירת העומר שאנו נמצאים בהם כעת, מהווים בעצם חיבור בין פסח לשבועות. הרמב"ן כותב (ויקרא כג, לו) כי "הימים הספורים בינתיים [בין פסח לשבועות] כחולו של מועד", המחבר בין פסח לשבועות. ימים אלו מכינים אותנו לקראת קבלת התורה, בהם אנחנו מתקדמים שלב אחר שלב עד קבלת התורה. הייחודיות שלהם נמצאת בספירת הימים, שזאת המצווה העיקרית שהתורה אומרת בקשר לתקופה זו.
בטעם המצווה כתב ספר החינוך: "…נצטווינו למנות ממחרת יום טוב של פסח עד יום נתינת התורה, להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף ללבנו, כעבד ישאף צל וימנה תמיד מתי יבוא העת הנכסף אליו שיצא לחירות, כי המניין מראה לאדם כי כל ישעו וכל חפצו להגיע אל הזמן ההוא". וכן כותב רבי נתן: "וזהו בחינת הספירה, שהוא בחינת השתוקקות וגעגועים, כמו מי שסופר הימים מתי יזכה לבוא לאותו הדבר".
ספר החינוך שואל על טעמו שאלה מתבקשת: מדוע הספירה היא לא לאחור, שהרי בכך האדם מראה כמה הוא משתוקק להגיע לזמן המיוחל. בעז"ה ננסה לראות את תירוצו, ולהפיק ממנו עצה לעצמנו.
כך הוא כותב:
"וזה שאנו מונים לעומר, כלומר כך וכך ימים עברו מן המניין, ואין אנו מונים כך וכך ימים יש לנו לזמן – כי כל זה מראה בנו הרצון החזק להגיע אל הזמן, ועל כן לא נרצה להזכיר בתחילת חשבוננו ריבוי הימים שיש לנו להגיע לקרבן שתי הלחם של עצרת".
למרות שלקראת סוף הספירה יכולנו באמת לספור לאחור, אבל לא יכולנו להתחיל בצורה כזאת, כי אז היינו חשים בפער הגדול שבינינו ובין זמן קבלת התורה. לכאורה, אנחנו מוצאים כאן את החשיבות של ההסתכלות בטוב שיש לך, כשההסתכלות בטוב שחסר לך יכולה לעצור אותך. אבל יותר מכך, בדברי החינוך מודגש שאין כאן רק עצה יעילה או התחמקות, אלא האמת הגמורה: "כי כל זה מראה בנו הרצון החזק להגיע אל הזמן". בזה שאנחנו מסתכלים על הזמן שעבר, אנחנו מראים כמה שאנחנו רוצים. לכאורה רק התעלמנו מהרצון הגדול מחשש שנתייאש. אבל ההפך הוא הנכון, אומר החינוך.
רבי נתן סיפר, שפעם רבי נחמן הרבה להוכיח אותו על כך שהוא חייב לשמוח בשבת, ואז רבי נתן אמר: גם אם איני זוכה כעת לשמוח בשבת, אני עדיין רוצה בכך מאוד. רבי נחמן אמר אז לסובבים: "השמעתם מה שהוא אומר? היטיב אשר דיבר". רבי נתן לא אמר את המשפט הזה בלי קשר לנושא העיקרי. כשהיחס שלך לדבר שבקדושה עומד בבחינה, ואתה לא יודע בוודאות האם אתה מתאים אליו לגמרי או לא, אתה צריך למצוא את החלקים בהם אתה כן מתאים אליו. רצון – זה כבר שייכות שיש לך עם הדבר (הרחבה על הסיפור אפשר למצוא כאן).
כן הדבר בספירת העומר, ובהתקדמות הרוחנית של כל אחד. החובה להסתכל על הטוב שבנו היא לא רק לעודד אותנו, היא לא עצה שנועדה רק לטובתנו. זאת חובה קדושה, להראות את הקשר והשייכות שיש לנו עם ה', בכל דרגה שהיא. אם לא זכינו לכל המצווה – זכינו לנקודות טובות ממנה. לא זכינו לקיים אותה כלל – זכינו לרצות אותה, לחוש אותה כחיינו האמיתיים. הבירור הזה, של הטוב שנמצא כבר בידינו, מראה על "הרצון החזק להגיע אל הזמן" כדברי החינוך. אם אתה רוצה באמת בקרבת אלוקים, אתה הרי רוצה גם נקודה קטנה של קרבת אלוקים. זה שלא השגת את הכל לא מבטל את מה שנמצא בידך. אם הרצון אמיתי ונכון, הוא יהיה מוכן למצוא את הטוב שנמצא בך גם עכשיו, כי אין כל חילוק בין טוב לטוב.
יש בנו רצונות גדולים, וצריך שהם יהיו. אבל אסור לנו לבוא מכוחם ולבטל כל דבר קטן. האמת לאמתה היא, שלא רק שאין סתירה בין לשמוח במה שיש ובין לרצות להתקדם הלאה, אלא ששני הדברים יחד מהווים אחדות שלמה. מי שרוצה בטוב, שמח בו. ומי ששמח בטוב- יגיע אליו.
סיפר רבינו משל: מעשה באדם אחד שלא האמין לכל אותם סיפורים המסופרים בפי הבריות על אותם שדים "לצים" הבאים להתל בבני אדם ומטעים אותם בעלילות שוא, כדי לשימם ללעג ולקלס.
והנה, באחד הלילות, בא אליו "לץ" אחד וקרא לו החוצה. משיצא האיש אחריו, הראה לו ה"לץ" סוס נאה, והציע לו לקנותו בסך ארבעה אדומים [='אדומים', מטבע רוסי בן הזמן ההוא] השתומם האיש על המחיר המוזל, שכן משהביט בסוס, ראה שהוא שוה לפחות שמונה אדומים, "כי הוא סוס מובחר וטוב מאד. וקנה אצלו הסוס בעד ד' אדומים, והיה אצלו מציאה גדולה".
לא ידע האיש שהסוס מעשה שדים הוא ואינו אלא רוח תעתועים, המיועד לצחוק עליו ולמשכו בחבלי קסם אחרי דמיונות שוא, שהרי לא האמין בעצם קיומם של כוחות טומאה כלצים וכדומה, וחשב שכל דבר שקיים בעולם הוא אמיתי, וברוב תמימותו סבר גם כאן, שמציאה גדולה באה לידו.
יצא האיש ליום המחרת עם סוסו לשוק, נעמד לו בין מוכרי הסוסים והציע את סוסו למכירה. הציעו לו קונים מחיר טוב, אולם הוא עמד על המקח, באמרו בלבו: "אם נותנים לי סכום כזה, וודאי הוא שוה כפליים". ולא הסכים למכרו בסכום זה. הוליך את הסוס הלאה, ושוב, משהסכימו קונים לשלם לו כפליים, שוב הרהר שאם כך מציעים לו, הרי הסוס שוה כפל כפליים. וכך הוליך את הסוס הלאה והלאה, עד שהגיע לשווקי הסוסים המובחרים ביותר בעולם. ואף שם, כאשר הציעו לו אלפי אדומי זהב לא נתרצה עם איש למכרו, שכן ככל שעלה מחירו של הסוס, כן הלך חשקו לסכום גדול עוד יותר. "עד שלא נמצא מי שיקחהו, רק המלך. והוליכו למלך. ורצה ליתן לו המלך סך עצום, כי הסוס הוטב מאד מאד בעיני כל, ולא נתרצה עם המלך גם כן. כי אמר: מסתמא שוה יותר… עד שגם המלך לא קנה הסוס" (לשון רבינו) – – –
כל כך הצליחה יד הסטרא אחרא להטעותו, כשמדי פעם הריהו רודף יותר ויותר אחר תאוות ממון שאין לו אף אחיזה במציאות…
בינתיים לקח האיש עמו את הסוס אל הבאר, כדי להשקותו. על פי הבאר היה 'פלומפ' [=משאבה], שממנו שותים ומשקים. אך ניגש האיש עם סוסו אל הפלומפ, והנה אותו סוס מובחר ונאה – בהיותו רק רוח תעתועים – קפץ קפיצה דמיונית אל תוך נקבו הצר של הפלומפ, נעלם ואיננו…
והאיש עומד ורואה את כל "רכושו", כביכול, יורד לטמיון לעיניו… החל צועק ותולש בשערו, נאספו אנשי העיר לקול זעקתו, וכששאלוהו על מה ולמה הוא נרגש, השיב שסוסו המובחר קפץ לו אל תוך הפלומפ…
חששו האנשים שאין הוא שפוי בדעתו, ביקשו להשתיקו, והכוהו הכה ופצוע, עד זוב דם… אך הוא בשלו, צועק הוא מרות על אבדן סוסו… אולם לאנשים נדמה למשוגע, כי נקב הפלומפ צר מאד, ואיך אפשר שיקפוץ הסוס לשם. וראה שמכין אותו, והוא נראה כמשוגע, ורצה לילך משם.
"בתוך שרצה לילך משם, והנה הסוס מתחיל להושיט ראשו מתוך הפלומפ, והתחיל לצעוק שנית: אהה! אהה! – מחמת שנדמה לו שיש שם סוסו – ונתקבצו שוב אצלו בני העולם, והכו אותו שנית, כי הוא משוגע כנ"ל. ורצה שוב לילך משם. כיון שרצה לילך, והנה מושיט שוב הסוס את ראשו מן הפלומפ והתחיל לצעוק עוד כנ"ל ונתקבצו שוב אליו והכוהו כנ"ל" (לשון רבינו במעשה). כן היה פעמים אין ספור – – –
* * *
…ונמשל
כך הוא הענין ברדיפה אחר הבלי העולם והתאוות הרעות. לאדם נדמה תמיד שהנה הנה ימלא את תאוותו, חשקו הולך ועולה גבוה גבוה, וסבור הוא להגיע להרבה מעל ומעבר לנראה אפילו לעין; דמיונו מריצו וגורם לו לרדוף אחר אותן תאוות דמיוניות שאינן אלא רוח תעתועים, והוא אמנם רץ… אין הוא מאמין שאלו הם כוחות הטומאה, שהכל הוא מצג שווא שמציג לפניו היצר, הלץ, המהתל בו למען יאבד את עולמו בזה ובבא, והוא מתייחס ברצינות לכל אותם פיתויים, ורודף אחריהם ללא הרף. וגם כאשר הוא משתכנע לפעמים שאכן הכל הבל, ואין בכל אותן תאוות ממש, ואמנם, הוא מחליט "ללכת" ולסור מהם, הרי משרק מוציאות התאוות שוב את ראשם מן ה"פלומפ"; שוב מופיעים הם בכל עוזם, הוא בתמימותו שוב מתייחס אל התאוות ברצינות, ומתחיל לרדוף אחריהם. והדבר חוזר חלילה עד בוש…
"כך הסטרא אחרא", פותר רבינו הקדוש את משלו, "מטעה את האדם בכל פעם, על לא דבר, בשקר גמור שאין בו ממש. והוא ניסת אחריה, והולך אחריה ונדמה לו בכל פעם שירוויח יותר, וימלא תאוותו יותר, ורץ אחריהם כמה עתים. ופתאום נתעלמו ובורחים ומסתלקים ממנו כל התאוות – כאשר מזדמן לפעמים שהתאוות מסתלקים קצת – וכאשר האדם רוצה ליפרד מהם, אזי חוזרים ומושיטים ראשם, והוא חוזר ורודף אחריהם. וכן מתנהג להלן, שתיכף שמושיטים ראשם הוא חוזר לרדוף אחריהם".
"קחו עמכם דברים ושובו אל ה' ". אמר להם: דברים אני מבקש; בכו והתפללו לפני, ואני מקבל. אבותיכם לא בתפילה פדיתי אותם? שנאמר "ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו". בימי יהושע, לא בתפלה עשיתי להם נסים? הוי, אין אני מבקש לא זבח ולא קרבנות, אלא דברים, שנאמר קחו עמכם דברים ושובו אל ה' (מדרש רבה, פרשת תצוה)
מצינו שמדובר רבות על מהות התשובה, ענייניה ודרכיה, וכפי שכותב רבינו יונה: "והנביאים והכתובים דברו תמיד על דבר התשובה, עד כי באו עיקרי התשובה כולם מפורשים בדבריהם" (שערי תשובה א, א). אבל, על החלק המעשי שעלינו לעשות אותו כדי לחזור בתשובה, מדובר פחות. לכאורה, הדברים פשוטים: לעזוב את החטא, להתחרט, להתוודות, ולקבל לעתיד. אבל ברמה המעשית מסתבר שזה לא כל כך פשוט, ונמצאנו צריכים הדרכה לתשובה. מהי הדרך שתוביל אותנו לחזרה בתשובה שלמה. הנביא הושע מדבר על עניין זה בנבואה אותה אנו קוראים כהפטרת שבת תשובה.
"שובה ישראל עד ה' אלקיך כי כשלת בעוונך. קחו עמכם דברים ושובו אל ה', אמרו אליו כל תשא עוון וקח טוב ונשלמה פרים שפתינו. אשור לא יושענו, על סוס לא נרכב ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו אשר בך ירוחם יתום" (הושע יד, ב-ד). "שובה ישראל" – אבל מה עלינו לעשות? "קחו עמכם דברים ושובו אל ה'". מה אמור להיות תוכן דברים אלו שאותם נאמר? "אמרו אליו: כל תשא עוון וקח טוב ונשלמה פרים שפתינו, אשור לא יושענו ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו, אשר בך ירוחם יתום". כך מבאר רש"י שם, שגם הפסוק הבא ("אשור לא יושענו") הוא חלק ממה שעליהם לומר.
כאן נגמרים דברי הנביא על מה שמוטל על ישראל. קחו עמכם דברים ושובו אל ה', לא יותר. האם בכך מסתכמת כל עבודת התשובה? מה עם התבוננות וחשבון נפש, ריבוי במעשים טובים, ודרכים נוספות המוכרות לנו?
אז איך באמת חוזרים בתשובה? כותב רבי יצחק ברייטר זצ"ל הי"ד, מגדולי חסידי ברסלב בזמן השואה (קונטרס חלוקי הנחל): "יסוד החמישי לידע, כי בכל עליה ועליה כל חרטה לתשובה אשר נתעוררת בקרב האדם, אם חושב אז האדם שבוודאי אהיה איש כשרמעתה, בודאי אעשה כך וכך, ידע שמחשבה כזאת מעורבת היא מכפירת כחי ועוצם ידי, וגוררת עמה אחר כך עצבות והתרחקות, כי חושב הוא כי בידו הוא, והמלכות שלו הוא, וכי ראוי הוא עבור מחשבה טובה אחת אשר באה אליו באיתערותא דלעילא, להתקרב, וכי כל התרחקותועד הנה מידו היתה זאת, ולא דעת ולא תבונה לו כי מן השמים עכבוהו עבור שלא זכה עדיין להדבר שבקדושה עבור שלא התפלל כראוי, ואף מעתה אם לא ימצא חן בעיני השם, גם עתה לאיעמוד בניסיון, ואין לו שום עצה כי אם לקבל עליו לעשות טוב ולבקש מהשם יתברך שלאירחיקוהו על כל פנים מתפילה ותחנונים, וכי על כל מה שיעבור עליו יזכור מיד בהעצה של תפילה אשר יסודותיה בהררי קודש, לגלות כי הכל ביד השם יתברך ובידו לגדל ולחזק לכל. וכמו שכתוב וחנותי את אשר אחון, היינו מי שיבקש זאת מידי את אשר אחוננהו". דברי ר' יצחק ברייטר נוקבים וחותכים: עצם המחשבה שאני לא חוזר בתשובה בגלל שלא החלטתי על כך, וברגע שאני אחליט זה יקרה, מעורבת בכפירה של 'כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה'. למרות ש"הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" (ברכות לד ע"ב), לא רק שאפשר להתפלל על תשובה ויראת שמים, אלא שאי אפשר בלי התפילה. המהרש"א שם כותב שמכמה פסוקים רואים בבירור שביד הקב"ה להטות את לב האדם אליו. רבי נתן מבאר שזוהי בעצם הבחירה: הכל בידי שמים, חוץ מהבחירה שלנו. ובמה עלינו לבחור? להתפלל! הכל בידי שמים, ועלינו למסור את הכל בחזרה לשמים. אמנם לא בדיוק למסור, כי אם לגלות את האמת לאמיתה, "כי הכל ביד השם יתברך ובידו לגדול ולחזק לכל".
וכך הדברים מפורשים בדברי המדרש המצוטטים בתחילת הדברים: "אמר להם: דברים אני מבקש; בכו והתפללו לפני, ואני מקבל". מה הקב"ה רוצה מאתנו? את התפילה. בידינו לחזק את הרצון שלנו, להתפלל. אבל להתגבר על הניסיונות שבפועל- לזה אנחנו צריכים את עזרת ה', ורק כאשר הוא ירצה נצליח.
אם נתבונן בדברי הנביא הושע, נראה שתוכן התפילה צריך להיות מכוון לעניין זה. "אמרו אליו, כל תשא עוון וקח טוב ונשלמה פרים שפתינו". פירש רש"י: "כל תשא עוון – כל עוונתינו סלח. וקח טוב – ולמדנו דרך טוב". דרך התשובה אינה גלויה לעינינו. אנחנו יודעים לאן אנחנו צריכים להגיע, אבל הדרך נעלמה מעינינו. "בים דרכך ושבילך במים רבים, ועקבותיך לא נודעו" (תהלים עז, כ). הדרך אל הקב"ה נמצאת בים, במים רבים; מקום שאינו בר עמידה עבורנו בדרך פשוטה. ישנה דרך מיוחדת שרק בה נוכל לעבור את הים, אבל לא רואים אותה, "ועקבותיך לא נודעו". נשארת עצה אחת: "הורני ה' דרכך, ונחני באורח מישור" (תהלים כז, יא). רק הקב"ה יכול להורות לנו דרך ולהוליך אותנו בה. נשים לב מי מבקש את זה – דוד המלך. התפילה על תשובה היא לא רק צורך שלנו בגלל שאנחנו לא כל כך מצליחים; היא עובדה נתונה שאי אפשר בלעדיה. הדרך היא בים. כמה שננסה למצוא אותה ולעבור אותה בכוחות עצמנו, פשוט לא נצליח. כך דוד המלך בעצמו מתפלל במקומות רבים: "הישר לפני דרכך" (תהלים ה), "הורני ה' דרך חוקיך"(שם קיט), "למדני לעשות רצונך" (שם קמג) ועוד רבים. על זה מלמד אותנו הנביא, שאנחנו צריכים לבקש על דרך התשובה: "למדנו דרך טוב".
אבל גם כשנדע את דרך התשובה, מי יערב לנו שנמשיך ללכת בה? כיצד לא ניכשל בה ונשוב לאחור חלילה? ממשיך הנביא ומלמד אותנו מה עוד צריך לומר: "אשור לא יושיענו, על סוס לא נרכב ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו אשר בך ירוחם יתום". מוזכרות בפסוק זה ממלכות אשור ומצרים ("על סוס לא נרכב – זו היא עזרת מצרים", רש"י), שהיו המעצמות החזקות באותו זמן. עלינו להכיר בכך שהישועה שלנו לא תגיע מהם. "ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו", מבאר רש"י "ולא נאמר עוד למעשה ידינו שהם אלהינו". דברי אמונה וביטחון, אך מה הקשר בין זה ותשובה? אכן, יתכן שבעינינו הקשר קצת תמוה, אבל זה מראה על שורש הבעיה שלנו בחזרה בתשובה. אנחנו לא מבינים עד כמה התשובה מוכרחת את עזרת ה'. אם נמשיך לחשוב שהמסגרות שיצרנו לעצמנו, ההגדרות בהם הגדרנו את עצמנו, הסביבה, שכל אלו הם כלים וודאים שאנחנו מחזיקים בידיים שלנו בחזרה בתשובה, אז נמשיך להישאר עם 'מעשה ידינו', ניכשל שוב ושוב ולא נבין איפה הטעות. אין טעות באמת – ככה זה אמור להיות כשהולכים לבד.
"אשר בך ירוחם יתום" – "לבדך תהיה תקוותנו, המרחם יתומים". כמו יתום, שאין לו שום מקור כוח שעליו יוכל להישען, כך גם אנחנו. יש לנו כלים, למדנו, אבל אין לנו את הוודאות בהם. אבל כמו יתום, שבגלל שאין לו על מי להישען, סומך רק על ה', וזוכה ל"אבי יתומים" (תהלים סח), גם כולנו אומרים: "כי אבי ואמי עזבוני, וה' יאספני". וכשאנחנו פונים רק אליו, ומבינים שהתשובה שלנו תלויה רק בו, אז יקרא הוא אבינו.
"מה שנוסעין על ראש השנה לצדיקים, כי ראש השנה הוא יומא דדינא של כל השנה, וכל אחד ואחד בא עם קדושתו וצמצומיו אל הצדיק הדור… ועל ידי זה נמתקים כל הדינים. כי הנפשות הם בחינת אבנים, כמו שכתוב (איכה ד'): 'תשתפכנה אבני קדש', ונכללים בתוך הצדיק הדור, שהוא בחינת "אבן שתיה", ועל ידי זה נמתקים כל הצמצומים".
('ליקוטי מוהר"ן' ח"א ס"א)
ראש השנה באומן – מציאות בלתי נתפסת. בלי לחוות אותה בפועל, אי אפשר לתאר אותה. אבל רבינו מספק לנו במאמר זה תשובות לכמה שאלות שנשאלות בהקשר הזה:
לשם מה צריכים לנסוע לצדיקים? מה חסר בתפילה הפרטית של כל אחד? מדוע דווקא בראש השנה? מה אנו מקבלים בעצם מראש השנה של הצדיק?
ננסה להבין מעט קט, על קצה המזלג.
העולם כולו מלא הסתרות, כל מציאות חומרית היא בעצם הסתרה שמסתירה את כבוד השי"ת שברא אותה, והיא נותנת מקום לחשוב כאילו העולם כמנהגו נוהג והטבע הוא ששולט ביקום.
מכאן גם כל הפיתויים והניסיונות של האדם, שמושכים וגוררים אותו אחר חושיו ותאוותיו החומריות כבהמה ח"ו.
העבודה שלנו היא לעמוד בניסיון ולגלות את ההסתרות הללו – להאמין ולדעת שמלא כל הארץ כבודו ואין עוד מלבדו.
הכוח שניתן לאדם לגלות הסתרות אלו הוא השכל – שבו מתלבשת הנשמה האלוקית, כמו שכתוב "ונשמת שדי תבינם" (איוב ל"ב ח') – ועל ידו הוא מכיר את המציאות הרוחנית שמסתתרת מאחורי זו החומרית והיא זו שמחיה ומקיימת אותה.
לכל אדם טבע אחר, וממילא – ניסיונות אחרים והסתרות אחרות. לכן יש לכל אדם גם נשמה שונה שבכוחה לגלות את ההסתרות המיוחדות לו, או בלשון חסידות – להמתיק את הצמצומים השייכים לו באופן פרטי.
* * *
עד כאן פחות או יותר הדברים פשוטים וידועים. רבינו מוסיף ומגלה לנו שלב נוסף בנושא זה, שמלבד השכל הפרטי שיש לכל אדם ונועד להתמודד עם ניסיונותיו האישיים, יש גם שכל כללי, שהוא דרגה יותר גבוהה של חכמה.
שכל כללי זה נועד לגלות את כל ההסתרות שיש בכלל הבריאה, וכל השכליים הפרטיים של כל אחד ואחד מקבלים כוח וחיות מהשכל הכללי הזה, כמו שכתוב בזוהר (בשלח ס"ב): "אורייתא – מחכמה עילאה נפקת" [= התורה יוצאת מהחכמה העליונה]. כלומר, שהתורה המורכבת משכליים פרטיים רבים – כיצד להתנהג במקרה זה וכיצד ולפסוק בדין זה וכן הלאה – כל השכליים הללו כולם יוצאים מדרגה גבוהה יותר המכונה "חכמה עילאה".
שכל גבוה זה מכונה "קודש הקודשים", כי הוא שופע קדושה ושכל לכל השכליים והקדושות הפרטיים. כך מובן גם עניינה של אבן השתייה שהייתה מונחת בבית קודש הקודשים וממנה נברא העולם – כי השכל הכללי הזה שמגלה את ההסתרות שיש בכל הבריאה הוא השכל שמחיה את כל הבריאה ועל ידו נבראה.
* * *
זאת אחת הסיבות שלא די בעבודה הפרטית של האדם, אלא הוא גם צריך להגיע לצדיקים, כי הצדיקים זוכים לשכל הכללי הזה, כמו שכתוב על יהושע בן נון "איש אשר רוח בו" ודרשו חז"ל "שיודע להלוך כנגד רוחו של כל אחד". הצדיקים זכו לשכל כללי ולנשמה כללית שהיא זו שמשפיעה שכל וקדושה לכל אחד. ולכן הצדיקים מכונים "אבן שתייה", כמו שכתוב: "כי לד' מצוקי ארץ וישת עליהם תבל" (שמואל-א' ב' ח').
על כן צריך לנסוע לצדיק, כדי שהשכל הפרטי של כל אחד יקבל מהשכל הכללי ומהנשמה הכללית.
* * *
עד כמה שהדברים נכונים בכל ימות השנה, שצריך לקבל מהשכל הכללי כדי לגלות את ההסתרות, הרי שבראש השנה הם נכונים שבעתיים.
כי העולם נברא, כידוע, בר"ה, וביום זה מקופלים כל ההסתרות וכל הניסיונות שעל כל אחד לעמוד בהם במשך כל השנה, כי ראש השנה הוא יום הדין, וכל המאורעות של השנה, שהם בעצם ההסתרות והניסיונות, נגזרים אז.
לכן דווקא בראש השנה צריכים להיות אצל הצדיקים, כדי לקבל מהם שכל להתמודד עם כל הניסיונות שיהיו במשך כל השנה.
זוהי המתנה שאנו מקבלים מצדיקי הדור בראש השנה – שנה של עבודה רוחנית מוצלחת, שכל המאורעות והניסיונות לא יוכלו להסתיר בפנינו את אור הבורא יתברך ונכיר ונדע בכל רגע שמלוא כל הארץ כבודו ונעבוד אותו בהתאם.
וודאי זכית כמה פעמים בחייך לאיזו התעוררות והתלהבות של קדושה, ללמוד תורה כמה שעות, לטעום את האור והחמימות שיש בתורתינו הקדושה, להתפלל בכוונה; וודאי כבר זכית להרגיש פעם איזה רוח של התקרבות להשי"ת, ללחום עם היצר הרע, ולהתנהג כמו יהודי כשר.
אבל, בקשה לי אליך: זכור נא את הפסוק שאמר שלמה המלך ע"ה: 'טעמה כי טוב סחרה, לא יכבה בלילה נרה', השתדל שלא לכבות את הנר כאשר יהיה 'לילה' והטעם הטוב יחלוף. כי כדאי מאוד שתדע, שכשם שמצינו אצל אברהם אבינו ע"ה שקיבל מהשי"ת הבטחה של שלימות, ובכל זאת עם ישראל היו צריכים לרדת למצרים, לאבד את כל המעלות ולהיות עבדים ממש, עד שזכו לגאולה השלימה, כך למעשה מוכרח כל אחד לעבור בחייו תהליכים כאלו.
אם כן, תשאל, מה אעשה בזמן שאני יורד, חלילה, לבחינת מצרים, לזמנים של חושך וקטנות הדעת? והרי אני מאוד רוצה להיות דבוק לקדושה, ואני מפחד ודואג מהזמן הזה בו אחלש מההתלהבות הזו, ומה אתה מועיל לי בזה שאתה אומר לי שבהכרח שהאור והחמימות האלו יחלפו?
האמת היא, שדווקא זו מסיבה זו אני מספר לך על כך. כי אם אמנם טוב מאוד שאתה מפחד מהסתלקות האור ואינך רוצה לדבר על כך בשעה של התלהבות, אבל בכל זאת ראוי שתדע איך להסתכל על כל הנושא. כפי שיוסף הצדיק הכין את עצמו בשנות השובע, לימי הרעב, כך גם אתה, השתדל בזמנים שיש בכוחך ללמוד ולהבין הרבה דברים, לחקוק בלבך את הרצון האמיתי: להיות תמיד קרוב לה', בזמני חשכות, כמו באותם זמני עלייה. כי עליך לדעת ולהבין שיש זמן של אור ויש זמן שרואים את האור מרחוק, וידיעה זו תשמור עליך, אם תהיה מוכן לכך.
שכן, בזמן שנדמה לך שהאור מסתלק, אין זה אומר שאכן האור הסתלק, כי באמת הוא קיים, אלא שהוא התרחק מעט. וכאשר תדע זאת ותתכונן לכך, כי אז לא תבהל מההסתלקות, אלא תוכל להזכר באור ולהבין שלא תמיד אפשר לעמוד ממש קרובים אל האור, אלא לעתים יש לצפות בו ממרחק.
דבר זה מצאנו גם אצל יעקב אבינו בעת שהגיע למקום בית המקדש (כפי שמפרשים חז"ל על הפסוק "ויפגע במקום וילן שם"), וראה סולם מוצב ארצה שראשו מגיע השמימה, ומלאכי אלוקים עולים ויורדים בו. כי אכן בסולם זה של הקדושה עולים, אבל גם יורדים, כי כך הוא ההכרח שלעתים יורדים מהאור, אבל לא בשביל להתרחק לגמרי, אלא בשביל לקשר שמים וארץ, לחזור לפשטות ולהתקשר לאור גם מרחוק. כל הרצונות נשארו כפי שהיו, אלא שכעת עומדים וצופים עליו מרחוק.
וכך גם עמד אברהם אבינו בנסיון העקידה, כאשר הבין שאי אפשר לעמוד ולראות את המקום מקרוב, מחמת שהיו לו שאלות על ציווי העקידה, ובכל זאת "וירא את מקום מרחוק". וכך היא גם מעלת האדם הזריז בעבודה בבחינת 'אשת חיל' שנאמר עליה "ממרחק תביא לחמה", כי הוא מבין שעכשיו אי אפשר להיות קרוב, ובכל זאת הוא מתחזק לקחת מרחוק את האור שהיה לו מקודם.
וברגע שאדם מתחזק בזה, להדבק תמיד באור, או מקרוב או מרחוק, אזי מומתקים כל הדינים וכל הגזרות, וכך יוכל לחזור בהמשך לאור האמיתי, ויהיו לו הכלים הנכונים בידו להבין ולהרגיש את דברי הצדיקים.
אך כל זה תלוי בזה שתבין שכך הוא הדרך. אל תזלזל בזה, כי כל חייך תלויים בזה, שתהיה תמיד מצפה לישועה גם כשנדמה לך שהאור הסתלק לגמרי.
ותזכור זאת גם בעת עליה, כפי שמצוי אצל רבים שיש להם הפחד והחשש מה יעשו כשיסתלק האור, ואיך ימשיכו וכו'. כי בדיוק מסיבה זו מספר לנו על כך רבי נתן, כדי שנדע מראש שבוודאי האור ילך, אבל באמת אינו הולך לגמרי, אלא הוא מאיר מרחוק, ואנו תפקידנו רק לדעת להשכיל לצפות עליו מרחוק, ולקחת ממנו חיות עד שנזכה להתקרב אליו שוב ולעלות שוב בהתחדשות ובחיות חדשים, מעלה מעלה.
האם באקראי נבחרה המילה 'ליקוטים' לשמש כשם מוביל לספרי ברסלב – ליקוטי מוהר"ן, ליקוטי תפילות, ליקוטי הלכות, ליקוטי עצות – או אולי ישנו קשר פנימי בין ה"ליקוטים" לבין בעל ספרי הליקוטים?
מוהרנ"ת משיב ואומר: אכן זוהי כל עבודתו של צדיק האמת – ללקט ליקוטים!
צדיק האמת מביא את העולם לתיקונו ומכשיר אותו לגאולה השלימה, בכך שהוא יושב ומלקט כל נקודה ונקודה טובה שבכל יהודי. כשכל נקודה טובה, אף הזעירה ביותר, משמשת עבורו אבן נוספת לבניין היכלות הקדושה.
…"שמקבץ ומלקט בכל עת ורגע כל מחשבה ומחשבה טובה, וכל דיבור ומעשה טוב, ומכניס אותם תיכף לתוך בית הקדושה. עד שמתקבצים ומתלקטים כל הנקודות טובות של כל אחד ואחד, עד שיש לכל אחד ואחד חלק גדול בבניין הבית דקדושה, ונעשים כלים לקבל האור אין סוף שמאיר בלב כל אחד בכל יום, עד שסוף כל סוף ישובו הכל אל השם" (ליקוטי הלכות, תפילת המנחה ז, סג).
כך בנה משה רבינו את המשכן; הוא ליקט מכל יהודי את הנקודה המיוחדת שלו – מאיש זה את הזהב ומאשה זו את הכסף, מפלוני את הנחושת ומאלמוני את התכלת. ומכל אותן הנקודות המיוחדות הוא בנה משכן.
כך גם בונה כיום רבינו הקדוש את המשכן של אחרית הימים, בית המקדש השלישי. ומי שרוצה חלק באותו משכן, יבוא ויתרום את נקודתו הטובה.
וכבר שאל פעם איש אחד את מוהרנ"ת: "מי גדול יותר – אדם קטן במעלה שמקורב לצדיק, או אדם גדול במעלה שאינו מקורב אליו?' אמר לו: "הלא בימי משה רבינו, אם אחד היה עושה דבר גדול למשכן ולא הביאו למשה, בוודאי לא היה לו שום חשיבות כלל. אולם מי שעשה דבר קטן והביאו אל משה, בוודאי היה חשוב מאד"… (אבני"ה ברזל, סב).
* * *
החיזוק העצום הוא, שגם אם בין נקודה טובה אחת לחבירתה קורה מה שקורה ונופלים להיכן שנופלים, גם אז אין סיבה להתבלבל. אפשר להמשיך ולחסוך נקודות טובות ב"תכנית החיסכון" הגדולה של הצדיק…
שהרי הצדיק "הוא גיבור-כוח כזה, שכל נקודה ונקודה טובה שמתגבר כל אחד באיזה רגע, הוא חוטף אותה מיד ומכניסה לתוך בית הקדושה שהוא בונה, שהוא בחינת משכן ובית המקדש. ועל כן, אפילו כשאחר כך יורד כמו שיורד זה שרצה להתקרב, אף על פי כן אינו נאבד ההתעוררות המועט שלו, כי כבר נכנס לתוך בנין בית הקדושה שהצדיק עוסק בבניינו" (ליקוטי הלכות, שם).
גם אם עובר מה שעובר – אל תתבלבל, תמשיך להביא 'אבנים וסיד' לצדיק האמת; וכזעקתו של רבינו הקדוש: "מה לכם לחשוב מחשבות? אין אתם צריכים כי אם לתת אבנים וסיד – ואני בונה מהם בנינים נפלאים ונוראים". כלומר, אין אנו צריכים אלא לעסוק בעבודת ה' בפשיטות, בתורה ובתפילה ובמצוות – ורבינו עושה בזה מה שעושה. וזו היתה לשונו הקדושה: "איר דארפט נאר צוטראגן שטיינער און וואפנע – און איך באווע דערפון בניינים" [-אינכם צריכים אלא להביא אלי לבנים וטיט, ואני בונה מהם בניינים]. "ומשך הרבה תיבת 'בניינים' כמפליג בשבח נפלאות תפארת הבניינים הנוראים שבונה מזה" (חיי מוהר"ן, רצג).
* * *
דרכו של אדם, שכאשר הוא נופל ברשת היצר, מאבדים הנקודות הטובות הזעירות את הערך בעיניו. אך לא כך דעתו של המלקט הגדול. הוא הרי יודע את סוד הליקוטים, ולכן גם אמר: "העולם אומר: 'אם אכלת חזיר – שייזל לפחות השומן על הזקן. אך אני אומר: אם אכלת חזיר – שלפחות לא ייזל השומן על הזקן…" (שיש"ק ב, לח).
גם מי שאכל חזיר חס וחלילה, יכול להמשיך ולתרום לבעל הליקוטים תרומה נכבדה לבניין הקדושה: לא לְמַצוֹת את ההנאה האסורה עד תומה.
וכך מפרש מוהרנ"ת את הפסוק בפרשת השבוע: "ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך לקצור ולקט קצירך לא תלקט… לעני ולגר תעזוב אותם":
"צריך לרחם על נפשו הענייה, להניח ממאכלו ותאוותיו, על כל פנים 'פאה ולקט', שלא ימלא תאוותיו לגמרי, רק יניח מתאוותיו בשביל נפשו הענייה, שזה בחינת פאה ולקט לעני – ועל ידי זה, הצדיק שהוא בחינת עני, מקבץ ומלקט כל אלו הנקודות טובות של כל אחד ואחד, ובונה מהם בניינים נפלאים" (ליקוטי הלכות, שם).
זוהי עבודתו של בעל הליקוטים; ללקט ולקבץ את הנקודות טובות שבכל אחד מאתנו, ובאמצעותם לבנות את בית המקדש האישי והכללי. זהו גם המסר שחוזר ונשנה בספרי הליקוטים, לאמור: אל תזלזלו בנקודה הקטנה ביותר. כל נקודה חשובה ונחוצה, ומהווה נדבך בבניין הנפלא!
לחץ, פחדים, חרדות וצמצומים, הינם בדורנו – דור של בקשת חירות ובריחה מכל לחץ – שמות נרדפים לחיי סבל ומרירות, שיש לעשות הכל כדי להינצל מהם. כך גם התקשרו – בטעות – מושגים אלו לימי אלול הבאים עלינו טובה. "ימים נוראים" – רק השם הזה יכול להצית בלב האדם רצון לברוח ולהסיח דעת…
אהבה, לא פחד!
ברור שיש כאן טעות יסודית. גם בשאר ימות השנה לא יתכן שאבינו אב הרחמן נתן לנו משהו שיערער את קיומנו וימרר את חיינו; כל שכן בימי אלול שכל מהותם רחמנות ואהבה, המתקה וְהִתְרַצוּת. כמו שכתב רבינו הקדוש "ועיקר התשובה הוא בחודש אלול, כי הם ימי רצון" (ליקוטי מוהר"ן תניינא, פב).
אם כן, שומה עלינו לברר מעט את טיבם של ימים אלו, ומהות ה'חרדה' הנדרשת בהם מאיתנו.
מידת הפחד – חסד גדול
נקדים: חסד עשה השם יתברך עם עולמו, שברא בו את מידת הפחד והחרדה. לולא הפחד היה כל אחד עלול ליפול לסכנות איומות. הוא לא היה מתרחק ממקום סכנה ומאנשים מסוכנים; הוא לא היה מבקש תחבולות להינצל, ולא עושה פעולות שיגנו על חייו ועל כל אשר לו.
השכל והדעת הם הם המולידים את הפחד ומעוררים את בעליהם להשגיח ולפקח על דרכיהם כדי שיהיו להם חיים טובים, כי "כל מי שזוכה לאיזה חכמה ודעת, עובר עליו יראה גם כן, כי זה תלוי בזה" (ליקוטי מוהר"ן תניינא, עז).
הוי אומר: הפחד והחרדה לכשעצמם, הינם כלים נפלאים להצלחת החיים, וכאשר מדברים על פחדים וחרדות שמעיקים ומציקים וממררים את חיי בעליהם, הרי שמדובר בפחדים נטולי כל סיבה. על פחדים שאינם נובעים מכח הדעת והשכל, אלא מכח הדמיון הממציא חלומות ביעותים ותיאורי זוועה שאין להם קשר למציאות כלל. וכפי שכתב, לדוגמא, רבינו ז"ל בספר המידות: "בר דעת אין לו להתפחד מפני קול בעלמא" (ספר המידות, פחד ח"ב, ט).
בין פחד שווא לפחד אמיתי
הסימן המובהק להבדיל בין פחד שווא לפחד בריא ונכון הוא: בעוד שהפחד הנובע מדמיון, משתק ומצמית את האדם וגוזל הימנו את יישוב דעתו מלעשות ולפעול נכונה, הרי שהפחד הנובע מהדעת האמיתית גורם לאדם להפעיל שכלו ושיקול דעתו, למהר למצוא מחסה ומגן מפני הסכנה האורבת לו.
ממה מפחדים באלול?
כזו היא גם היראה והחרדה באלול: הפחד אינו פחד-שווא! המציאות היא, שבעוד כשלושים יום נעמוד לפני כס המשפט, לתת דין וחשבון מפעלינו מכל יום ויום במשך השנה שעברה זה עתה; על כל מחשבה, דיבור ומעשה כקטן כגדול, והמשפט הזה הינו איום ונורא. חיינו הגשמיים והרוחניים תלויים ועומדים, ואנו צריכים רחמים גדולים להמתיק את הדין הזה.
יום הדין הגדול
אך שוטה הוא, מי שמסיח דעתו וטומן ראשו בחול, שלא לחשוב מיום הדין הזה. נבער הוא מי שמתלוצץ מאלו שעושים עסק מ'אלול', כי על כן על חייו אינו חס. רבי נתן – מקור ההתחזקות והשמחה – כותב לבנו: "והנה ימי המשפט והדין הגדול של ראש השנה ממשמשין ובאין וכבר ברכו ראש חודש אלול, וצריכין לרעוד ולפחוד מאד ממשפט הזה שנוגע לחיים נצחיים, ואי אפשר לשחד בממון ולפייס בדברים" (עלים לתרופה, קעט). ופעם לפני ראש השנה התלהב מוהרנ"ת מאימת יום הדין הקרב, ואמר בהדגשה את הכתוב "לפני ה' כי בא, כי בא לשפוט הארץ", "הנה הוא בא, הנה הוא בא!" ואמר זאת באימה כזו, עד שנפלו פחד ואימה נוראים על כל השומעים, מיום הדין הקרב ובא" (שיש"ק ו, לט).
אלול – קרש הצלה לקראת יום הדין…
אולם, בעל שכל ישר, מבין שהפחד הזה לא אמור לשתק ולגרום שלא לפעול מרוב חרדה, אלא אדרבה, הוא צריך לעורר את האדם לחטוף ולעשות את מה שצריך לעשות כדי להינצל. יותר מכך, בעל שכל מבין שהפחד אינו מפני ה'אלול', אלא מפני העוונות המקטרגים. ה'אלול' הוא קרש ההצלה והדף שבו ייאחזו בתוך מי המשפט הסוערים.
אלול – דרך של רחמים עצומים
אלול הינו שביל של רחמים עצומים, שמשה רבינו פעל בגודל מסירות נפשו אחר חטא העגל, ובכך סלל לנו דרך כבושה לדורות שימים אלו יהיו ימי רצון, להמתיק בהם דינים ולהתחזק בהם ו"לידע שהשם יתברך עדיין עם כל אחד ואחד, אפילו עם הגרוע שבגרועים, כי זה עיקר דרך התשובה בחודש אלול, שהוא בחינת 'הנותן בים דרך', שזה סוד כוונת אלול. והכוונה הפשוטה שיוצא מזה לכל בני-אדם הפשוטים הוא, לידע שאפילו בתוך מצולות-ים השוטפים מאד על האדם כהמון גלי הים ממש, אף על פי כן גם שם יש דרך ונתיב תמיד לשוב אליו יתברך שכל אדם יכול לזכות אליו תמיד בכל מקום שהוא, בפרט באלול! אם יאמין בזה באמת ובפשיטות" (ליקוטי הלכות, עדות ה, ט).
להשתמש בפחד כראוי
הבה נשתמש בפחד ובחרדה בדרך השכל, ננצל את ימי הרצון הללו להרבות בתפילה ובתחנונים וכהדרכת רבי נתן לבנו: "ימי אלול ממשמשין ובאין. חזק בני וחזק, והלך בדרכי אדמו"ר הקדוש זצוק"ל, שהזהיר את כל אחד לפרש שיחתו בכל יום בלשון המדוברת. וכל אשר עם לבבך תשיח. ואם לא תוכל לדבר, תקיים דום לה' והתחולל לו, כי גם השתיקה במקום מיוחד, והרצון והתשוקה לצאת משטות הבלי העולם ולהתקרב את עצמו אל התורה והעבודה, גם זה יקר מאד מאד" (עלים לתרופה, של"ה).
"זכני לשפוך ליבי כמים"
וכך משתפך רבי נתן בתפילתו: "זכני לשפוך את לבי כמים נוכח פני ה' בפרט בריבוי הסליחות והתפילות שמרבים באלו הימים הנוראים המרעידים ומרעישים מאד. מי לא יירא, מי לא יפחד, בימים כאלו המלאים פחד ואימה ויראה, חיל ורעדה וחלחלה מפניך, מי לא נפקד בימים ההם כי הם נוראים ואיומים מאד מאד, ומלאכים בהם יחפזון וחיל ורעדה יאחזון, ויאמרו הנה יום הדין" (ליקוטי תפילות ח"ב, נז).
כי על כן כל "עיקר דינו של אדם ביום הדין של ראש השנה, הוא על שלא היה זהיר בענין התפילה, כי על ידי תפילה יכולין לבוא לכל טוב לתורה ולמעשים טובים ולתשובה ולהינצל מן החטא, ו'דין תפילה' הוא כלל הדין והחשבון של אדם, כי אלמלי היה זהיר ורגיל בתפילה כראוי היה זוכה לתקן הכל" (ירח האיתנים, לרבי נחמן מטשערין).
יהי רצון שנזכה לנצל את אימת הדין כראוי, לשוב לתשובה שלמה, ונזכה לשנה טובה ומתוקה.
"שוב לא נזכה לראות את אור פניו המאירים של הנפטר הזה, שוב לא נוכל להתענג מנועם אמרי פיו, יותר אין לנו את הזכות להתחמם לאורו"… המספיד נשא קולו בבכי סוחף ועמו כל הקהל. הוא פרט על נימי הלב ועורר את הרגשות הכאובים, על ההפסד המר, על האבידה הגדולה שאין לה תמורה, על החושך העצום והחלל הנורא שנפער ונתהווה עם הסתלקותו של הנפטר דנן.
ככל שהעמיק והיטיב לצייר את העבר שנגוז ואיננו, כן גברו הבכיות והזעקות, צעקת יאוש של חדלון ואבדון שאין לה השלמה עוד.
* * *
האמנם, זוהי הבכייה על איש כשר עליה אמרו חז"ל (שבת קה: הובא בספר המדות תשובה ח"ב) "הבוכה ומתאבל על אדם כשר מוחלין לו על כל עוונותיו"?! האם על כך אמר רבינו הקדוש (שם, יראה ח"ב) "בכיה על מיתת אדם כשר היא חשובה כמו יראת שמים"? והלא בכיה שכזו באה באופן טבעי אפילו אצל אומות העולם שבוכים על קרוביהם ומכריהם, לא יתכן שיזכו בכך בהתעוררות רגשי לב טבעיים בלבד, ובוודאי שעל זכיה עצומה שכזו צריך לעמול הרבה.
הבה נתבונן מעט בדברי מוהרנ"ת (ליקוטי הלכות, קרחה ג, ג) על מהות האבלות וההספד על המת וממנו ניקח לעבוד את ה'.
לאדם בעולם הזה ישנו תפקיד עצום ונשגב: 'להטיל שלום בין העליונים והתחתונים'. הגוף שהוא מהגשמיים מחובר לנשמה שהיא מהרוחניים, ובכח 'שלום' זה יכול האדם לעורר ולחבר את כל חלקי הבריאה שישובו כולם להכיר במציאות ה' בעולם ולהתעורר לעבודתו יתברך. "כי כל אחד מישראל יש לו כח להחזיר כל העולם בתשובה ולקשר ולהעלות כל העולמות לה' יתברך, כי הוא כלול מכל העולמות, כי נשמתו מן העליונים וגופו מן התחתונים, ועל ידי התקשרות נפשו בגופו, הוא יכול לקשר כל העולמות לקרבם לה' יתברך" (ליקוטי הלכות, קרחה ג, ג).
כאשר האדם מת ונשמתו מסתלקת למעלה ח"ו וגופו נשאר למטה בתוך הארץ התקלקל השלום והחיבור הזה שהיה בין נשמתו וגופו בחיים חיותו, ועל כך צריכים להתאבל ולבכות, להשתוקק שישוב ויחזור החיבור הזה ויפעל בעולם, ועל כך אנו מרבים בהשתוקקות ורצונות ובכיה על חסרון זה ומצפים שהחסרון הזה ישוב ויתמלא. "ועל כן מתאבלים ומספידים עליו, כי על ידי הספד חוזרין וממשיכין נפש הנפטר למטה כמובא, וחוזר ונקשר הארת הנשמה בגוף הנפטר" (שם).
הוי אומר: לא זו בלבד שההספד לא בא להביע את רגשות הכליון והאבדון, אלא להיפך, כל מטרתו להתאמץ 'להחיות' שוב את כח הנפטר, להמשיך את אשר החל בעולם הזה לחבר גוף ונשמה, ולהאיר הארה זו בעולם הזה ביתר שאת. כל מחשבה של ייאוש ואבדון בעת ההספד פסולה היא ביסודה, וכמובן, שעל בהירות אמונה שכזו – לעמוד איתן גם מול מציאות של פטירה שנתפסת כסוף וקץ גמור, ולהאמין שעדיין כוחו של הנפטר קיים ויכול הוא להצמיח פרי ביתר עוז – צריך לעמול הרבה קודם ההספד.
* * *
בפרשתנו אנו לומדים על האיסור להתגודד ולקרוח קרחה על המת כחוקות העמים, והתורה מצווה עלינו: "בָּנִים אַתֶּם לַ-ה' אֱלֹהֵיכֶם לֹא תִתְגֹּדְדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת". טעמו של איסור זה הוא, כי המוות אינו כליון, הנפשות ממשיכות להתקיים גם בעולם הבא, והקרחה והגדידה רומזים על הפסד וכליון גמור (ראה רמב"ן). אבל מוהרנ"ת מוסיף עומק לדברים: לא
רק שהנפשות ממשיכות להתקיים גם אז בעולם העליון, אלא שעלינו גם לעמול להמשיך אורו של הנפטר בעולם הזה, להבין ולהשכיל שאין מציאות של פירוד גמור, אלא העלמה בלבד. ובאמצעות כיסופינו יש לנו להחזיר ולהחיות זאת, ולהמשיך כוחו והארתו גם כאן במשנה תוקף.
לא זו בלבד, אלא שאנו מאמינים שעתה בשעת מיתה מתעצמת טובת המת, וכמו שאמרו חז"ל (יל"ש תהילים פ"ט) "והנה טוב – זה המוות". שכן, לאחר המיתה הוא מזדכך מכל הפסולת הנאחז בגוף הגשמי. כל עוד אנו מלובשים בבשר הגוף שלא נזדכך כראוי, אזי שורה כבדות ועצלות בכל הנוגע לעבודת ה', זה נתפס אצלנו כ'עבדות' ויגיעה, ולעומת זאת כל חפצי הגוף ותאוותיו נתפסים כ'חירות'. זהו החילוף האיום בין 'עבד' ל'בן' שהעלמא דשיקרא מטעה אותנו. וכאשר האדם מת ונקבר, הגוף מתכלה ומזדכך מזוהמא זו, והאדם זוכה לגלות את הנעימות העצומה בהיותו בן חביב לקב"ה שדבק בו בתורתו ובמצוותיו.
זוהי, לפי דברי מוהרנ"ת, טעמה של אזהרה זו – שלא לקרוח קרחה ולא להתגודד למת, מאחר שאנו בנים לה' אלוקינו. וכה הם דבריו המאירים: "בנים אתם לה' אלקיכם לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת, סמך אצל מצוה זאת דייקא לקרותם בשם 'בנים', כי הא בהא תליא והוא טעמו של מצוה זאת, כי השם יתברך אומר לישראל: בנים אתם לה' אלקיכם, ועל כן אסור להתגודד ולעשות קרחה על מת, כי צריכין להאמין שבאמת המיתה טובה גדולה מאד, שעיקר גזירת המיתה הוא כדי לבטל ולבלות בעפר זוהמת בחינת ה'עבד', כדי שנזכה לעתיד לקום בתחיה בגוף זך ואז נזכה להיות בבחינת 'בן', כמו בן המחפש בגנזי אביו. ועל כן מקושר היטב מקרא זה בקשר נפלא, כי דייקא מחמת שישראל נקראים באמת 'בנים', בחינת בנים אתם לה' אלקיכם, על כן 'לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם על מת' כי המיתה טובה גדולה כדי לזכות להגיע על ידי זה לבחינת בן בשלמות" (ליקוטי הלכות, ברכות השחר ג, מה).
ואם כך באבלות על המת רח"ל, כל שכן כאשר אנו בוכים על כל סוג של נפילה או ירידה, עלינו לזכור שלא להתאבל כדרך האומות שרואים בכל דבר כיליון ואבדון, אלא נתעצם ונאמין שכל ירידה היא לתכלית עליה וצמיחה מחדש, ואם בוכים הרי זה רק בהשתוקקות וכיסופים לצמוח מחדש.
משל למה דומה מצבו של יהודי בגלות – לבן חביב שנפל בשבי ונכלא בתא קטן. ישב שם בדד מנותק מהעולם, רק כתלים קודרים וריצפת בטון ממלאים את עולמו. לכאורה כלוא הוא ואינו יכול לצאת, אך בדיקה יסודית יותר תגלה שהוא איננו כזה. הדלת פתוחה ונטולה כל מנעול ובריח, ובכל זאת האסיר אינו מעז להיחלץ אל החופש. מדוע? זו השאלה החשובה ביותר בעת הזו.
* * *
הגלות היא דבר אחד בלבד – אובדן אמונה. כל אדם חי יונק את חיותו ממקור כלשהו, הוא מאמין בהצלחה. האמון הזה הוא יסוד הקיום. כמו בובות על חוטים אנחנו, אילולא החוט המושך מלמעלה תקרוס הבובה תחתיה. אילולא האמון שיש בנו, והתקווה, לא היינו מניעים אפילו אצבע קטנה. לפיכך אם תתערער חלילה האמונה, יתמוטט הבניין כולו.
וכשהאמונה אכן נאבדת – זוהי הגלות.
כך זה מתחיל: אמונה שהיתה יצוקה בלב פנימה מתערערת לפתע. אדם שואל את עצמו: האם אי פעם אצליח? האם אני ראוי? האם ההצלחה עדיין מובטחת? ערעור זה באמונה, כמוהו כרעידת אדמה. הקרקע מעניקה את תחושת היציבות, אם 'היא' רועדת, כבר אין שום דבר שניתן לסמוך עליו.
הגלות הזו מוחשית מאוד ועוטפת מכל צד. כמו תא קטן של צינוק מחניק, תא שסוגר מכל עבר. ובכל זאת – הדלת פתוחה. פתוחה לגמרי. רק תנסה לגעת בידית הדלת. מדוע עודנו כלואים? כאמור, הפחד מצמית אותנו. אם אין בלב אמונה, גם דלת פתוחה תידמה לסורג ובריח, ואם כך אנו ניצבים בפני תסבוכת. הדלת איננה פתרון משום שלא היא חוסמת בפנינו את הדרור, דבר מה אחר בולם את גאולתנו. היהודי הגולה חייב להגיע ל"ויאמינו". ברגע בו תפציע הארה של אמונה, אמונה בהשם ובמשה עבדו, אמונה בניסים ובהשגחה, נגלה מיד שהדלת הייתה פתוחה כל העת.
מפתח הצעקה
זו בעצם הייתה גלות מצרים. עם שלם, זרע אברהם יצחק ויעקב, שרויים מאתיים ועשר שנים בארץ לא להם כעבדים נרצעים. משועבדים, רדופים, סחופים ודוויים. אין למצרים שערים וסורגים ובכל זאת אין עבד מעלה על דעתו לברוח. מצרים הייתה חבוקה בטבעת של כשפים, פחדים, בהלות, וחוסר אמונה משווע. אימתי התרחש הנס – ברגע ש'ויצעקו'.
הצעקה שינתה את ההיסטוריה.
כן, התקווה הגדולה בחייו של כל יהודי מוצפנת באותה צעקה ראשונה הבוקעת מעמקי עמקים. לפי שיש בכל לב יהודי, בכל נפש ונפש, מקום כמוס ונעלם שכזה, מקום של בן היודע – אף שאיננו ממש יודע – שיש בעולם אבא. וברגע בו מקיץ הבן מתדהמת גלותו ושואג – אף שאיננו יודע מה ולמה – 'אבא'! בזה הרגע נשברים המנעולים ומתמוטטות חומות בית הכלא. אחר כך, כשניגשים אל הדלתות ואל הסורגים מוצאים פתח שהיה תמיד פתוח.
הצעקה היא התחלה, אך יש אחריה המשך. חייב להיות המשך. ההמשך הוא לימוד ארוך-ארוך, מתוק ומחמם לב, בדרך להיכרות מעמיקה עם אותו 'אבא'. הצעקה שהיא ההתחלה, בוקעת מתוך אי-ידיעה. אדם צועק מתוך כאב, לעיתים מבלי דעת; אך הגילוי הזה – שיש לך מעבר לחומה ומאחורי הסורג אבא – חייב להביא אותך לידי סקרנות, ואף ללהיטות של ממש, לדעת מיהו ועד היכן כוחו של אותו אבא. כי אם יכולתי לצעוק ולהיענות, חייבת להימצא גם דרך להיחלץ לגמרי ולצאת לחירות.
כאן מתחילה בחייו של אדם דרך ההתבודדות.
תורות ותפילות
בפתחם של ימי השובבי"ם אנו. יהודים כשרים מבקשים כעת 'תיקוני נפש', עוסקים בתורה ברציפות ומשתדלים בעניינים שונים. נקודת העיקר כאן אחת היא – לשבר את הריחוק ולבוא לקרבת השם. אלו למעשה תיקוני הנפש – לתקן את הקלקולים שהביאו את הקשיים וההפרעות. שאיפתו של יהודי היא, להשליט את נפשו על ליבו השובב. מה הינך מסוגל לעשות לשם כך?
לצעוק לכל הפחות, בוודאי. נפלא! זו ההתחלה. הצעקה הזו שני עניינים בלולים בה: צעקה, וידיעה שמישהו בוודאי שומע אותי. השניים הללו מצויים בכל פרק מפרקי הצעקה של ספר תהילים. דוד המלך צועק ושואג, ובנעימות צעקותיו שזורים יחד – צעקה וידיעה ברורה שאבא שומע, בוודאי שומע.
אך יש לזה גם המשך. לתשובה יש דרך, סלולה היא בספרי הצדיקים: רבינו שירטט לפנינו שבילים נפלאים המובילים לחירות ולדרור, מכל מצב ומכל מקום. העצה לכל שבוי בגלות הנפש היא לגשת אל השביל, להציג כף רגל ולפתוח במסע לקראת גאולת הנפש.
אנשים טוענים: 'אני לומד, קורא 'משיבת נפש', 'ליקוטי הלכות' – ועדיין לא התחוללו בחיי מופתים'. ובכן ר' יהודי, האם הקפדת לצעוד על הדרך כפי שהנחילו אותה?! כי זאת להווי ידוע, רבינו ייסד את תורותיו, שיחותיו ועצותיו על יסוד ברור – תורה ותפילה. עד שלא תבוא התורה בתפילה עודך שרוי בבית כלא. שבוי יחד עם כל הלימודים והעצות. קורא ולא מתפעל, רואה ולא מבין. תתחיל להביא את לימודיך אל הפה, הכנס אותם במילים חמות של תפילה, הרטב אותם בגעגועים ותראה איך גאולתך קמה לתחייה.
"וגלה לנו אשר אין שום עצה להנצל מגודל התגברות היצר שתמיד הוא שוקק ומתאוה להכשיל את האדם, רק ע"י התבודדות אשר כל אדם, באיזה מקום וזמן שהוא ובאיזה מדרגה שהוא, כפי אשר כל אחד יודע את נגעי לבבו ומכאובי נפשו, יקבע לעצמו מקום מיוחד לשפוך שם לבבו לפניו יתברך מכל מה שעובר עליו בלשון שאנו מדברים, ולבקשו שיקרבהו לעבודתו יתברך ויעזרהו שלא יפל ברשת הבעל דבר, חס ושלום. ואפילו אם כבר, חס ושלום, נכשל במה שנכשל, אם לא יתיאש עצמו מצעקה ותפילה להשם יתברך יזכה בודאי לקום מנפילתו. ואמר בזה הלשון: אפילו כשנופלים לתוך רפש, צועקים וצועקים וצועקים…" (מתוך ההקדמה).
…ואת הקטע הזה, כמה אנשים צריכים. על פי רוב, לומדים לגלות את הדברים הללו אחרי שכבר קלטנו שאין לנו שום כוח. ההקדמה היא ארוכה מעט, ואז נזכיר את מה שלמדנו בפעם הקודמת: רבי נחמן הוא זה שחידש שהתפלה היא העצה הכללית. היא הדרך והנתיב שחל על כל העצות וכל הדרכים להגיע לקב"ה. היסוד הבריח שעובר דרך כולם, היא התפלה שנמצאת ברומו של עולם, מאפשרת לנו לצעוד עם כוח ממרומים. בני אדם מזלזלים בה, כי הם רוצים בעצמם להצליח. אבל עם מעט ענווה, מבינים שאדרבא, כך היא הדרך. האמת היא, שזה כתוב מפורש בדברי חז"ל, ואכן רבי נחמן אמר בעצמו שהוא מוליך את אנשיו בדרך חדשה שהיא גם ישנה:
שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם, מדת בשר ודם – רואה אדם עומד יפה ועשיר הוא, מעמידו ומסייעו, וכשהוא רואה לאדם שהוא נופל, שוב הוא מפילו, אבל הקב"ה אינו כן, אם הוא רואה אדם שמתגאה, הוא מפילו, שנאמר כי יום לה' צבאות על כל גאה ורם ואומר גאות אדם תשפילנו, ואם רואה אדם, שנפל עד שאול תחתית, הוא מעמידו, שנאמר מקים מעפר דל, וכן הוא אומר כי שחה לעפר נפשנו, מה כתיב אחריו? קומה עזרתה לנו, ואומר אם אמרתי מטה רגלי חסדך ה' יסעדני (ילקוט שמעוני, שמואל-א סי' פו).
במדרש כתוב שהגאים יפלו באותו יום עתידי. משהו מחודש בזה? האם בזמן הגאולה כאשר כולם יודעים שה' אחד ושמו אחד, יש מקום להתגאות? הרי הרמב"ן כותב דע, כי המתגאה מורד במלכות שמים, ולעתיד לבוא כתוב ויקבלו עליהם עול מלכותך, אז איזה מקום יש בכלל להתגאות? אבל באמת אפשר לראות את התשובה בתוך המדרש עצמו. החלק השני בו כתוב שהקב"ה מרים מעפר דל, מדבר על רוחניות. ואם כן נלמד אנחנו, שגם החלק הראשון מדבר על רוחניות. אתה חושב שאתה יכול? זאת גאווה. כך כותב ר' יצחק ברייטער הי"ד, במפורש: כי בכל עליה ועליה כל חרטה לתשובה אשר נתעוררת בקרב האדם, אם חושב אז האדם שבודאי אהיה איש כשר מעתה, בודאי אעשה כך וכך, ידע שמחשבה כזאת מעורבת היא מכפירת כוחי ועוצם ידי, וגוררת עמה אחר כך עצבות והתרחקות, כי חושב הוא כי בידו הוא, והמלכות שלו הוא … ואין לו שום עצה כי אם לקבל עליו לעשות טוב ולבקש מהשי"ת שלא ירחיקוהו עכ"פ מתפילה ותחנונים, וכי על כל מה שיעבור עליו יזכור מיד בהעצה של תפילה אשר יסודותה בהררי קודש לגלות כי הכל ביד השי"ת ובידו לגדל ולחזק לכל (חלוקי הנחל, עמוד התשובה).
"אין צעד אחד בעבודת ה', שאינו חסד ה'. ואיך מגיעים להכל? על ידי התקווה. ואז התקווה בעצמה נותנת את הכוח, אבל זה לא כוח רגיל שאנחנו מכירים. זהו הכוח השמימי"
ואת זה שינן והזהיר ר' נחמן שוב ושוב. תקלטו כבר – אין לכם כוח. יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש המיתו, ואלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו (קידושין דף ל ע"ב). אין צעד אחד שלכם בעבודת ה', שאינו חסד ה'. ואיך מגיעים להכל? על ידי התקווה. ואז התקווה בעצמה נותנת את הכוח, אבל זה לא כוח רגיל שאנחנו מכירים. זהו הכוח השמימי. יגיע הזמן בו ויעפו נערים ויגעו, ובחורים כשול יכשלו. אבל וקוי ה' יחליפו כוח. המקווים להשם יתברך, הם לא ישברו גם במקום שהגבורה האנושית נגמרה. וכמגיעים לדרך בלא מוצא, אז נושאים עיניים ומבינים שזה לא תלוי. אבל הענווה האמיתית מלמדת אותנו את זה גם כשהולך לנו – היא מלמדת אותנו לראות כל טוב מקושר למקור הטוב.
ואפילו אם כבר, חס ושלום, נכשל במה שנכשל, אם לא יתיאש עצמו מצעקה ותפילה להשם יתברך יזכה בודאי לקום מנפילתו. מה באמת מתגלה בנפילה? שיא אפסות הכוח שלנו. כל מה שחשבנו שאנחנו יכולים, ושבאמת השגנו – הכל נשבר לרסיסים. זאת היתה אשליה ותו לא. מכאן ועד להגיע למחשבות עצבות ודכאון הדרך קצרה בהחלט. אבל מה אומר לנו רבי נחמן? שכלום לא השתנה. לפני זה היו אלו חסדי ה', וגם עכשיו תוכל לקבל את חסדי ה', אם תתמיד בתפילה ובבקשה. גם אם נדמה לך שהגעת למבוי סתום, שם דווקא מתגלה לאדם שחסדי ה' הם הדבר היחיד שיכול לרומם אותנו, ולא שום כוח אחר. במקום שהשכל שלנו נגמר, ועל פי המציאות אין שום היגיון וסיכוי שנעלה מהיכן שירדנו, שם מתגלים חסדי ה' ברוב הדרם, ללא כל הסתרה מצד האדם, ללא כל כפירה של כוחי ועוצם ידי. אבל קשה לשכל לקבל את זה. איך באמת נתפלל מול כל המציאות? אני אחרי הכל אדם שחי בתוך מערכת העולם הזה, ואני נמצא בתוך טבע. על זה התשובה: ואמר בזה הלשון: אפילו כשנופלים לתוך רפש, צועקים וצועקים וצועקים. למה באמת מי שנופל לרפש צועק, גם אם אין שום אדם בסביבה שישמע אותו? אין הוא צועק אלא משום שכל המציאות שלו אומרת אחרת. הצעקה באה באופן ספונטני, מתוך היסוד הטבעי באדם. במלים אחרות: המהות שלו צועקת בגלל המצב אליו הוא נקלע. הן אמת שדבר זה כלל אינו הגיוני – אבל זאת כל המהות שלו, נפשו היא צועקת.
וכך ברוחניות. הצעקה לא צריכה לבוא מיותר מדי מחשבות אם אכן היא תועיל לי או לא. היא נובעת מעצם המהות הפנימית שלנו. אם אדם באמת יאמין שיש לו שייכות בלתי נפסקת לעולמי עולמים עם השם יתברך, הוא יצעק בגלל שכואב לו, בלי שום סיבה אחרת. צועקים, וצועקים, וצועקים.
"ואמר בזה הלשון: אפילו כשנופלים לתוך רפש, צועקים וצועקים וצועקים…"
אז היום אולי למדנו את אחד השיעורים היסודיים לכל ההמשך. אין דרך אחרת. מוכרחים לעבור בשערי התפלה, "רק ע"י התבודדות אשר כל אדם, באיזה מקום וזמן שהוא ובאיזה מדרגה שהוא, כפי אשר כל אחד יודע את נגעי לבבו ומכאובי נפשו, יקבע לעצמו מקום מיוחד לשפוך שם לבבו לפניו יתברך מכל מה שעובר עליו בלשון שאנו מדברים, ולבקשו שיקרבהו לעבודתו יתברך ויעזרהו שלא יפול ברשת הבעל דבר, חס ושלום". הבחירה בידכם. תבחרו בדרך האמונה, והאמינו בחסדי ה'.
הייתה מגיפה קשה, ורבים מאד מתו. בכל מקום היה ריח של פחד, והוא שכן כמו עננה בלבבות. החיים הפכו קיום בלבד. אנשים עטו את אמונתם כבגד שאינו מן המידה והשתמשו בה לשם הסוואה. אמונתם סיפקה הגנה אבל לא חיממה, עזרה להופיע כבעלי צורה, אבל לא שיקפה את פנימיות הלובשים אותה. אט אט החלו בני אנוש שוכחים מהי שמחה אמיתית או סיפוק פנימי ורבים החלו להתכחש לקיומם של דברים מעין אלו. פחד מפני הבאות שיתק את הלבבות, ומחמתו נימלט כל אדם אל האלמוניות וביקש להיבלע בה. איש לא שאף עוד להיות הוא עצמו.
תכונתה של המגיפה הייתה לכרסם מבפנים. הכל חשו עצמם חלשים וחולים, רחוקים מתקווה ואבודים, משותקים ונכים. בכוחותיהם האחרונים השתמשו כדי להסתיר את האפסות שחשו, את המוות שנגע בליבם. את החללים היו מעלימים בחשאי, בחיפזון. איש לא ההין לומר בקול רם: "אדם זה מת, מפני שהתקוה גוועה בליבו לגמרי". הכל העמידו פני חיים ולא אבו להודות, כי הם מתמעטים והולכים.
ואז בא רופא נפשות מומחה, שידע את התרופה לחולי הממאיר.
"אני רופא", הוא אמר, ואנשים הביטו בו במבוכה ואמרו מתוך הרגל: "אצלנו הכל בסדר. איננו חולים". "אני רופא מומחה", הדגיש, "אוכל להציל אתכם ממות". ואז החלו נסים מפניו. "מיאוש", אמר הרופא הגדול, "מעצבות, משיתוק, מאפסות, מניתוק".
איש לא אבה להאזין לו. הפחד עמד באויר ואנשים הוסיפו למות.
"כאן גר רופא נפשות גדול, שיכול להציל חיים, לתת תיקוה ולהמציא מזור לכל החליים", הציב הרופא שלט באותיות גדולות על פיתחו.
לאט לאט, בחשיכה, בסתר, החלו פוקדים החולים את ביתו, מבקשים ביד מתחננת את תרופות הפלא.
משיצאו את צל קורתו – הייתה קומתם זקופה. לא עוד בחשאי שבו אל הרחובות ובעיניהם ברק חדש של חיים, מבקשים לשאת את הבשורה אל אחיהם המעונים. רבים היפנו גם להם את גבם וכינו את הברק בעיניהם – שיגעון. חולים קשים ואנושים מידי היו.
אבל המודים בחסרונם הגדול, אותם שלא אבו להאזין לקולו המפתה והמרדים של המוות, התלקטו ובאו. הפחד ששכן גם בליבם, נמס, והיאוש פינה את מקומו לתקווה גדולה. יופי ופאר אלוקי התגלו לעיניהם גם במקומות אפלים מכבר. חיים חדשים, במלוא עצמתם וטהרתם – הופיעו ובאו.
"ואני רופא אותה"
…כבת מלכה מעונה ופצועה, גופה מורעל בחיצים ממיתים, חלושה, חסרת כח ותיקוה, מתאר רבי נחמן את נישמתנו בדור הזה. "ואני רופא אותה", הוא אומר (מעשה משבעת הקבצנים, ביום השישי). "ואני יכול לכנוס לתוך כל העשרה חומות, ואני יכול לחזור ולמשוך ממנה, היינו מן הבת מלכה, כל העשרה מיני חיצים, ואני יכול לרפאות אותה על ידי כל העשרה מיני נגינה".
אמנם רק למכיר בחוליי נפשו ומודה באזלת ידו, יכול הרופא הגדול להושיע, ורק לרוחשים לו אמון מתגלה טפח מיופיו. "כי יש צדיק, שהוא היופי והחן והפאר של כל העולם כולו …וכל מי שניכלל בזה החן האמת של זה הצדיק, שהוא החן והיופי של העולם, דהיינו שמתקרב אליו וניכלל בו, ניפתחין עיניו ויכול לראות"… (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' תורה ס"ז).
"ואני יכול לכנוס לתוך כל העשרה חומות, ואני יכול לחזור ולמשוך ממנה, היינו מן הבת מלכה, כל העשרה מיני חיצים, ואני יכול לרפאות אותה על ידי כל העשרה מיני נגינה".
הקשר עם רבי נחמן הוא עוצמתי ומפתיע, בפרט שהוא שונה מאוד מהקשרים המוכרים לנו, וזאת משום היותו בפשטות קשר רוחני בטהרתו. קשר עם נשמה ללא לבוש בשר. המפתיע הוא, שעוצמת הקשר הלכאורה מופשט הזה, עשויה בנקל להיות גדולה מקשרים רבים לבשר ודם.
"עיקר ההתקשרות – אהבה"
שם הקשר – אהבה, כמו שכותב רבי נחמן בספר המידות ("אהבה" אות ז') "כשתחזק את האדם בעבודת השם יתברך, הוא יאהב אותך". מי שאכן מתחזק בעבודת ה' כתוצאה מהשפעת רבי נחמן, מוצדק הדבר שירחש לו אהבה. אהבת גדולה, אהבת אמת, אהבת נצח. כמו שאומר רבי נחמן בעצמו "העולם (בני האדם) ראוי שיתמהו עצמן על האהבה שבינינו" דהיינו בינו לבין מקורביו (חיי מוהר"ן רצ"ב). וכן פירש את הדבר בספרו (ליקוטי מוהר"ן קל"ה) "ועיקר ההתקשרות הוא אהבה, שיאהב את הצדיק אהבה שלמה, כמו שכתוב (בראשית מ"ד) "ונפשו קשורה בנפשו", כמו שכתוב (שמואל א' י"ח) "ונפש יהונתן נקשרה בנפש דוד".
במקום אחר ביאר, שיש אצלו שלוש כתות (קבוצות חסידים) אחת – באה לקבל שיריים, השנייה – באה ללמוד תורתו, והשלישית – "אפויה בליבי" כלשונו (שיח שרפי קודש ב' א'-ק"ב) ואף שבוודאי מי שקשור לצדיק על מנת להפיק תועלת גשמית (שיריים) או רוחנית (תורה) זה טוב מאוד, אבל יש עוד קבוצה – "אפויה בליבי", ביטוי המורה על אהבתו הגדולה והמיוחדת של רבי נחמן לכת זו.
"כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם" (משלי כ"ז י"ט). אהבת רבי נחמן לבני כת זו נובעת מאהבתם אותו, שכן גם הוא אפוי וקשור בליבם. הם מוכנים לא רק לקבל ולהרויח ממנו, כי אם גם לפעול גדולות ונצורות עבורו ועבור הפצת משנתו, כדרך שהאוהב מוכן תמיד לפעול פעולות עבור אהובו. אהבתם – אינה רק "אהבת הערב" (שיריים) או "המועיל" (תורה), כי אם "אהבה עצמית, שיאהב הטוב את הטוב", כמו שביאר במלבי"ם על אהבת דוד ויהונתן (שמואל א' י"ח א'), "כי הדומה ימשך וישתוקק אל הדומה", כלומר שברגע שאדם מגלה שפנימיות קדושת נפשו דומה ושייכת אל שורשה, דהיינו נישמת הצדיק, הלא הוא עצם הטוב, אזי מתגלה בו אהבה זו – "אהבת הטוב (שבנפשו) את הטוב (שבנפש הצדיק)". והצדיק הוא "נקודה כלליות של כל ישראל" (ליקוטי מוהר"ן ל"ד סעיף ז').
כמובן, כל אוהב מספר בשבח אהובו ומפרט מעלותיו, וזהו תיקון מיוחד לפגם הדעת כמו שאמר רבינו (ליקוטי מוהר"ן כ"ט סעיף ב') "ולהקים ולרומם את הדעת הוא על ידי שבח הצדיקים, כשמשבחין ומפארין את הצדיקים – על ידי זה נתרומם הדעת".
אפילו עצם הזכרת שמות הצדיקים יש בה, כדברי רבי נחמן, כדי לעורר את זכותם וקדושתם לחול על האדם (ליקוטי מוהר"ן תורה רמ"ח).
"ותיכף ומיד כשמזכירים את שמותיהם הקדושים בהשתוקקות וכיסופין, תיכף רוחם הקדוש נתעורר ובא לשרות אצל המזכיר אותם" ("חיי נפש" להרב החסיד גדליהו קעניג זצ"ל, סעיף מ"ח).
ולא הזכרת שמם בלבד, כי אם אפילו הזכרת מקומם, מעוררת זכותם וקדושתם. במסכת תמיד(פרק ג' משנה ב') מתואר דו שיח בין כהן העוסק בעבודת הקודש לבין צופה הממתין לאור ראשון של יום: "מתיא בן שמואל אומר: "האיר פני כל המזרח עד שהוא בחברון"? (כלומר האם כבר עלה השחר במזרח ומאיר גם בחברון?) והוא (הצופה) אומר: "הן". ופירש רבינו עובדיה מברטנורא (מדוע הזכיר בשאלתו דווקא את העיר חברון?): "וכדי להזכיר זכות אבות הקבורים בחברון אומרים כן", אף שלא הזכיר את שמם, רק את מקומם בלבד.
קודם שהתחילו את העבודה היומית בבית המקדש היו מזכירים זכות אבות שבחברון, כדי שבזכותם תעלה העבודה לרצון לפני ה'.
כעין זה אמרו הצדיקים, שאם מזכירים רק את השם "רבי לוי יצחק מברדיטשוב" ממתיקים דינים, ואפילו כשרק מזכירים את שם העיר "ברדיטשוב" כבר מתעוררת סניגוריה בכל העולמות העליונים…
התקשרות לצדיקים
בענין ההתקשרות לימד רבי נחמן כי "בשעת התפילה צריכין לקשר עצמו לצדיקים שבדור"(כמובא בתורה ב' ותורה ט' בליקוטי מוהר"ן) ועל כן "הזהיר לאנשיו שיאמרו קודם התפילה: "הריני מקשר עצמי לכל הצדיקים שבדורינו" (שיחות הר"ן רצ"ו).
הנוסח בו רגילים היום חסידי ברסלב הוא: "הריני מקשר עצמי בתפילתי (או בשאר מצוות שעושה) לכל הצדיקים האמיתיים שבדורינו, ולכל הצדיקים האמיתיים, שוכני עפר, קדושים אשר בארץ המה, ובפרט להצדיק יסוד עולם, נחל נובע מקור חכמה, רבינו נחמן בן פיגא, זכותם יגן עלינו ועל כל ישראל אמן".
את מושג ההתקשרות לצדיקים בכל פעולה מצאנו כבר בפרשת פיקודי אודות בצלאל בעשיית המשכן ושם כתוב (שמות ל"ט א'): "כאשר ציוה ה' את משה" וביאר אור החיים הקדוש: "שהיו אומרים בשעת מלאכה: הרי אנו עושים דבר זה כאשר ציוה ה' את משה". וכן אנו אומרים בכל המצוות: "כאשר ציויתנו על ידי משה עבדך", דהיינו שאנו מבקשים שמצוותינו ותפילותינו יעלו לרצון כאילו כיוונו בהן בכל הכוונות שכיוונו בעשיתן כל הצדיקים אשר מעולם.
"העיקר והיסוד שהכל תלוי בו – לקשר עצמו להצדיק שבדור, ולקבל דבריו, על כל אשר יאמר כי הוא זה
את כוונת ההתקשרות בתפילה ביאר הרב החסיד גדליה קעניג זצ"ל ("חיי נפש" סעיף ט"ל): "והנה ענין התפילה להשם יתברך אין היא מסורה לכל אדם, אבל ענינה ומהותה גבוה ונשגב ונורא מאוד, כמבואר בכל הספרים הקדושים. ועד שלא באו אבותינו הקדושים אברהם יצחק ויעקב וגילוה והמשיכוה בעולם, הייתה נעלמה מעין כל חי. והם הראשונים שהשיגו אותה והשתמשו בה ואחריהם גם השיגוה בחירי צדיקיא (בחירי הצדיקים) והשתמשו בה במסירות נפש, מה שלא עשו האבות, כמבואר בחז"ל בענין נח ואברהם לעומת משה. ועל כן צריך כל אדם שיתפלל תפילתו בהתקשרות אליהם, דהיינו שיכוון תפילתו על דעתם ועל כוונתם, כי עיקר התפילה אינם יודעים כי אם צדיקי הדור".
וכן כתב רבי נתן (ליקוטי הלכות, העושה שליח לגבות חוב הלכה ג' סעיף ב'): "וכל כוונתו בעבודתו ותפילתו – שתגיע העבודה והתפילה להצדיק והוא יעלה אותה למקום שצריך, ואז ניצול מכל הסכנות שבדרך עליית התפילה".
ענין זה של התקשרות לצדיקים הוא יסוד מהותי וחשוב מאין כמוהו בכל עיניני עבודת ה'. במילים קצרות וברורות חרץ רבינו את משפטה של ההתקשרות – לעמוד בראש סולם עצותיו: "העיקר והיסוד שהכל תלוי בו – לקשר עצמו להצדיק שבדור, ולקבל דבריו, על כל אשר יאמר כי הוא זה, דבר קטן ודבר גדול, ולבלי לנטות חס ושלום מדבריו ימין ושמאל. ולהשליך מאיתו כל החכמות ולסלק דעתו כאילו אין לו שום שכל בלעדי אשר יקבל מהצדיק והרב שבדור" (ליקוטי מוהר"ן קכ"ג).
כלום אי אפשר להאמין בה' ולעבדו כראוי בלא הצדיק?
"כל המאמין ברועה ישראל"
כותבת התורה: "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" (שמות י"ד ל"א) וכתבו חז"ל במכילתא: "אם במשה האמינו קל וחומר בה', ומה תלמוד לומר "במשה" (כלומר איזה חידוש בא להשמיענו הכתוב? ופירשו) ללמדך, שכל המאמין ברועה ישראל, כאילו מאמין במי שאמר והיה העולם". כלומר ששקולה האמונה בצדיק כאמונה בה' עצמו. וכן כותבת התורה: "והיה כל מבקש ה' יצא אל אוהל מועד אשר מחוץ למחנה" (שמות ל"ג ז') וביאר רש"י: "מכאן למבקש פני זקן (זה משה שהיה באוהל מועד) כמקבל פני שכינה".
מי שמבקש את ה' וחפץ לדעת דרך בעבודתו – "יצא אל אוהל מועד", ילך אל הצדיק והוא יורהו את הדרך. כך מלמדת אותנו התורה. וכן דיבר פעם אחת רבינו ז"ל בענין זה ואמר: "אי אפשר להיות איש כשר באמת, כי אם כשמתקרבין לצדיק האמת שבדור. כי קודם שנמצא הצדיק האמת בעולם (כמו לפני מתן תורה, למשל) יכולים להתקרב להשם יתברך בעצמו, אבל אחר שכבר נמצא הצדיק האמת בעולם, אי אפשר להתקרב להשם יתברך באמת בשום אופן כי אם כשזוכין להתקרב אליו" (חיי מוהר"ן רצ"ט).
וכן מובא ענין ההתקשרות בדבריהם של גדולי ישראל בכל הדורות, ונביא כאן מעט מהם:
"הנביאים והחכמים מוכנים לקבל החכמה והנבואה, עד שבאמצעותם יושפע השפע ההוא על המוכנים (לכך) מבני דורם" (דרשות הר"ן דרוש שמיני)
"אשרי תבחר ותקרב" (תהילים ס"ה ה') – ידוע, שהצדיק בעולם הזה הוא כמו צינור, שבו יורד השפע מלמעלה בזכותו, וממנו יושפע לכל העולם" (חיד"א ב"יוסף תהילות") וזהו ממש דברי רבינו ז"ל (ליקוטי מוהר"ן תורה ר"מ): "כל ההשפעות וכל הדברים הם באים רק מצדיק האמת".
וכן כתב המלבי"ם אודות מעלת שמואל הנביא (שמואל א' י"ט): "הוא היה המקור שממנו שאבו. הוא היה הנר שממנו הודלקו נפשותיהם באור האלוקי הגדול". וכן ביאר במקום אחר (מלכים ב' ב'): "דרך האור האלוקי להתפלש דרך המאורות הגדולים אל הקטנים. וכל שימצא מאור יותר גדול, יתפלש האור עליו, עד שהוא יעשה צינור ואמצעי להריק על ידו על הכוכבים הקטנים, כמו שתקבל הארץ אור השמש בלילה באמצעות הירח".
"מקיים את העולם כולו!"
וכתב הזוהר הקדוש (השמטות השייכים לחלק ראשון דף ט"ו עמוד ב' בשם "ספר הבהיר"): "יש לו לקדוש ברוך הוא צדיק אחד בעולם, וחביב לו, מפני שמקיים העולם כולו, והוא יסודו והוא מכלכלו ומצמיחו ומגדלו ומשמחו, והוא יסוד הנפשות כולם"!
כמובן שאין המדובר דווקא בצדיקים החיים עימנו בגוף בשר ודם דווקא, כי אם בכל נשמותהצדיקים, וכן ביאר רש"י את הפסוק (תהילים ט"ז): "טובתי בל עליך. לקדושים אשר בארץ המה ואדירי כל חפצי בם", פירש רש"י: "טובות שאתה עושה לי, לא עליך הם לגמלני, כי לא בצדקתי אתה מיטיב לי, אלא בשביל הקדושים אשר המה קבורים בארץ, האדירים אשר כל חפצי – בם, וכל צרכי נעשים – בשבילם (בגללם ובגלל זכותם)".
יש המסתייגים מהתקשרות כה אמיצה לאדם, גדול ככל שיהיה, וחשים בדבר איזה חסרון, כאילו פוגעת התקשרות זו, חלילה, באמונה הבלעדית בה' יתברך. אך את הדמיון המוטעה בין התקשרות לצדיקים להתקשרות לדבר הניפרד מאלוקים, יישב באריכות ובשכל עמוק הרב החסיד גדליה קעניג זצ"ל בספרו "חיי נפש" וכבר שיבחוהו גדולים וטובים על דבריו.
תמצית דבריו היא (סעיף י"א ב"חיי נפש"): "הכוונה היא (בדברי הגאון רבי חיים מוולוז'ין ב"נפש החיים") שאסור לכוין ולהשתעבד בשום עבודה ותפילה לשום כח ופרט או פרטים או בחינת קדושה על מנת לעבדם דווקא", דהיינו לייחס להם כח עצמי ונפרד מבורא עולם, חלילה. אך מה שאנו מכנים "התקשרות לצדיקים" רחוק מזה כרחוק מזרח ממערב.
ההתקשרות לצדיקים אינה אלא מצות עשה מן התורה – להתדבק בחכמים ובתלמידיהם (כפי שנפסק ברמב"ם פרק ו' מהלכות דעות סעיף ב') וכן פירש הספרי פרשת עקב על הפסוק: "ולדבקה בו" – וכי אפשר לו לאדם לעלות במרום ולידבק באש? והלא כבר נאמר "כי ה' אלוקיך אש אוכלה הוא"… אלא הידבק בחכמים ובתלמידיהם ומעלה אני עליך כאילו עלית למרום". פירש רש"י: "ומעלה אני עליך כאילו נדבקת בי".
"הגם שילמוד אדם כל התורה וכו', אינו מועיל לזכות לתשובה שלמה ולהסיר ממנו כל המסכים המבדילים, אם אינו מתדבק בצדיקי הדור וקדושי ה'" ("מאור ושמש" פרשת מסעי).
"שער המלך – הם הצדיקים, שהם שער ליכנס על ידם למלך, מלכו של עולם. ומי שדבוק להצדיק הוא נתעלה בכל המדרגות. הן תורתו ומעשים טובים שלו, הן פרנסה שלו – לכולם יש עליה" ("דגל מחנה אפרים" פרשת מצורע).
מכל האמור לעיל מובן גודל ההכרח לחפש צדיק כזה ולהתדבק בו, וכלשון רבי נתן (ליקוטי הלכות שלוחין הלכה ה' סעיף ט"ז): "כי צריכים לבקשו ולחפשו מאוד מאוד, בעיר ובשווקים וברחובות, בכרכים ובמדינות. כי בכל העסקים שעושין, הן תורה ותפילה ומצוות ומעשים טובים, והן משא ומתן ושאר עסקים, צריכין לכוון בכל עשיה שעושין ובכל דרך ועיר וכרך שהולכין, אולי יזכה על ידי עסק ונסיעה זאת למצוא את שאהבה נפשו, זה משה, שהוא בחינת הצדיק האמת. כי כל חיותו ותקוותו לנצחו זרעו וכל דורותיו עד סוף כל הדורות וכל הנפשות וכל העולמות התלויים בו ובזרעו – כולם תלויים בצדיק האמת".
ההתקשרות – הקמת המשכן
ההתקשרות לצדיקים דומה להקמת המשכן. אפילו אדם גדול ובן עליה, שעשה דבר גדול ויקר עבור המשכן, צריך היה להביאו אל משה, ורק משה יכול היה "לשלבו" במקום הראוי לו, להפכו לחלק מן הקדושה העצומה של המשכן, ולעשותו כלי להשראת השכינה בישראל והשפעת טובה לעולמות כולם.
וכן מבאר רבינו בפירוש בענין התפילות (ליקוטי מוהר"ן תורה ב' סעיף ו'): "וכל תפילה ותפילה שכל אחד מתפלל, הוא בחינת איבר מהשכינה, שהם איברי המשכן. שאין שום אחד מישראל יכול לאעלא שייפא בשייפא כל חד לדוכתיה אלא משה בלחוד (שאין שום אחד מישראל יכול להעלות כל חלק וחלק למקומו אלא משה בלבד). בשביל זה צריך להביא ולקשר את כל התפילות לצדיק הדור, כמו שכתוב (שמות ל"ט) "ויביאו את המשכן אל משה", והוא – יודע לאעלא שייפה בשייפה ולעשות אותה קומה שלמה, כמו שכתוב: "ויקם משה את המשכן" (שמות מ').
לא רק תפילות, כי אם גם כל מצוה או מעשה טוב, תורה או רצון של קדושה, צריכים לקשר אל הצדיק.
אומנם בוודאי ה' מבחין בכל מעשינו הטובים וכפי ערכם נקבל עליהם בוודאי שכר לעתיד לבוא, אבל מפאת שהם מעורבים בפסולת רבה של פניות וגאוה, ובכוונות פסולות ונמוכות, צריכים מעשינו הטובים הרבה זיכוך וצירוף עד שיהיו ראויים לעלות ולהיות חלק אמיתי של תיקון ותועלת לכלל ישראל ולעולם כולו. (על כך אנו מבקשים לגבי תפילותינו: "יעלה ויבוא ויגיע ויראה וירצה וישמע ויפקד ויזכר זכרוננו ופקדוננו" וכו'. לא בקלות עולות עבודתינו למקומן הראוי להן…)
"אין אתם צריכים כי אם לתת אבנים וסיד, ואני בונה מהם בנינים נפלאים ונוראים"
ההתקשרות לצדיק כמוה כהפקדת עבודתינו הרוחנית בידי שליח נאמן, שיעלה אותה הרבה למעלה ממה שביכולתנו להעלותה.
אמר רבי נחמן לאנשיו: "מה לכם לחשוב מחשבות (כלומר מחשבות של בלבולים וספקות מה יעשה עם עבודתכם בקודש ומה תוכל זו לפעול במרומים). אין אתם צריכים כי אם לתת אבנים וסיד, ואני בונה מהם בנינים נפלאים ונוראים" (חיי מוהר"ן רצ"ג).
כלומר שאנו צריכים רק לעסוק בעבודת ה' בפשטות, בתורה, בתפילה ובמצוות, ובכח ההתקשרות לצדיק, מעלה הצדיק את מעשינו ובונה מהם היכלות וכלים רוחניים בעולמות העליונים, כשם שאת המשכן בונה דווקא משה.
כבר הבטיח רבינו ואמר: "כל מי שיציית אותי ויקיים כל מה שאני מצוה – בוודאי יהיה צדיק גדול, יהיה מה שיהיה" (חיי מוהר"ן ש"כ).
זמנים קשים עברו על יהודי רוסיה בתקופתו של השלטון הקומוניסטי, היו אלה ימים של ערב מלחמת העולם השניה, פשיטות ומאסרים שנועדו להצר את צעדיהם של היהודים שומרי תורה, היו מעשים שבכל יום.
זרועו הארוכה של השלטון הגיעה גם אל "הקלויז" של חסידי ברסלב באומן, שני אברכים חשובים ר' לוי יצחק בנדר ור' אליהו חיים רוזין נאסרו בעוון הפצת תורה וסיוע כלכלי ליהודי אומן, גזר דין מות היה תלוי ועומד נגדם וכמעט הוצא אל הפועל ובדרך נס שוחררו ממאסרם.
ר' לוי יצחק, מי שהיה לימים מראשי וזקני חסידי ברסלב בירושלים עיר הקודש, ברח מאומן זמן קצר לאחר שחרורו מהמאסר, הוא נדד לעיירה טולטשין, בה שהה זמן מה וכאשר רבו החיפושים אחריו, נאלץ להרחיק עד מוסקבה, בה קיוה להסתתר עד יעבור זעם.
והנה ימי ראש השנה של שנת תרצ"ט קרבים ובאים, האם יהין האברך הנרדף אשר סכנה גדולה צפויה לו, לנסוע לאומן? ר' לוי יצחק מתכנן לקיים את ציווי רבינו במסירות נפש ממש, "מפחד אני יותר מלא לנסוע מאשר מהנסיעה עצמה"!.
חרדה גדולה אחזה בבני משפחתו כשנודעה להם תכניתו הרי אנשי המשטרה החשאית מנסים בכל דרך לשים עליו את ידיהם וכיצד יכניס את עצמו אל לוע הארי?
אך לא איש כר' לוי יצחק יוותר על דבר שבקדושה ועוד בנושא זה של נסיעה לאומן לראש השנה, ר' לוי יצחק יצא לדרך.
היה זה ביום חמישי כאשר הגיע החסיד לאומן, הוא נכנס לביתו של אחד הנגידים שהיה מדורשי טובתם של חסידי ברסלב, אשר בביתו גם התקיימו התפילות בראש השנה. ראש השנה היה אמור לחול ביום שני ושלישי שלאחריו והוא הקדים לבוא.
בעלת הבית נבהלה מאוד בראותה את "הנאשם המסוכן" בביתה וזעקה בפחד: כיצד העזת לבוא הנה?! הרי מחפשים אחריך בכל מקום! בעלה הרגיע אותה באמרו: אם הוא כבר הגיע, שישאר פה והשם יתברך יעזור לו, ומיהר והחביא אותו במרתף ביתו.
עד ערב ראש השנה הסתתר ר' לוי יצחק במרתף, לפנות בוקר חבש את פניו בתחבושות כאילו היה פצוע ויצא ממחבואו בדרך אל הציון, הוא מיהר לשם לבדו, נכנס ואמר את עשרת המזמורים של "תיקון הכללי" וכעבור עוד דקות אחדות של תפילה מיהר לצאת על מנת לשוב אל מקום מחבואו.
רוב אנשי העיר נמו את שנתם ולא הבחינו בו אך דווקא אותו מלשין, איש רע מעללים ממנו חשש ר' לוי יצחק ביותר צץ לפתע מולו, אמנם ר' לוי יצחק הכיר היטב את טיבו אך ניסה בכל זאת להתחנן לפניו שלא יגרום לו רעה ולא יגלה לאיש שראה אותו באומן, האיש הבטיח לנצור את לשונו, אך מאוחר יותר התברר כי המשיך לעקוב אחריו במטרה לגלות את אזנם של השלטונות,
בינתיים נודע כי נתגלה מקום מסתורו ובני הבית הבינו שהם נמצאים כולם בסכנה גדולה, מכיון שבביתם היה אמור להתקיים התפילה, העביר בעל הבית את המנין למקום אחר בעוד שאת אורחו החביא בסוכה שמאחורי הבית.
בעוד ר' לוי יצחק עומד ומתפלל בסוכה, פרצו אל הבית שוטרים והחלו לערוך בו חיפוש, אנשי המשטרה הפכו את כל הדירה ופזרו ללא התחשבות בגדים וכלים לכל עבר, הילדים הביטו בפחד ובחרדה כיצד הם מחטטים בכל מקום ומחפשים את קרבנם, מן הסוכה בקע קולו של ר' לוי יצחק הנישא ברמה אך להפתעתם הרבה של בני הבית לא נגשו הרשעים אל הסוכה ממנה נשמע הקול והסתלקו כלעומת שבאו.
עוד נסים רבים עברו על ר' לוי יצחק עד שזכה להגיע לארץ ישראל שם הקים את בית המדרש של חסידי ברסלב והרביץ את תורת החסידות לאלפים, אולם מעולם לא שכח את ראש האחרון בחייו בו היה באומן.
כבר דיברנו מסגולתם הרוחנית של המעשיות, וממעלתם המיוחדת. בהקדמה זו נשתדל לתאר בקווים כללים את ההשקפה דרכה נתמקד בהבנת רמזי המעשה הזה. במעשה מבת מלך, כמו גם בשאר המעשיות, מוצפנים עניינים עמוקים ונעלים, מי שיד לו בחכמת הקבלה ובתורה בכלל, מזהה המון מוטיבים והגדרות קבליות, המולבשים בדמויות ובהתרחשויות המופיעות במעשה. בעזרת כלים אלו ניתן למצוא הבנות מסוימות ולבנות מהם דרך השקפה אשר תאיר לנו את דרכינו בעולם המעשה.
באופן כללי מדבר המעשה כמובן על גלות השכינה. מתואר בו גם השורש הקדום למצב הגלות, יש בו גם רמזים על התרחשויות קדומות ביותר כמו "שבירת הכלים" וקטרוג הלבנה, אשר לכולם ישנן השלכות לגבי הנהגת העולם העכשווית.
במרכז המעשה נמצא ה"משנה למלך". ניתן לראות בו את דמותו של הצדיק הממונה על תיקון השכינה, אך ניתן גם למצוא בו את כל אחד מאיתנו, בדרך חיפושיו אחר בת המלך האבודה. בבת המלך ניתן לראות את הנשמה של כל אחד מאיתנו, את החלק אלוק ממעל החבוי ונעלם בתוך הקליפות. האדם יוצא למסע חיפושים ארוך, בדרכו הוא חולף על פני תחנות שונות. יש בהם עליות וגם ירידות, אך הצד השווה שבהן, שכולן מהוות נקודות ציון בדרך אל המציאה הגדולה.
ישנן פעמים בהם מופיעה לפתע הנשמה מתוך כיסוייה, נוגעת בתודעתנו נגיעה קלה, מבקשת לוודא "האם תכירני", האם זוכר אתה עוד משהו ממני.
המעשה הראשון, מעשה מבת מלך, סופר בנסיבות מיוחדות ונסתרות, הוא סופר בדרך. ולא בסתם דרך, אלא בדרך פלאית אפופה מסתורין. את המעשה הזה סיפר רבנו לתלמידיו לאחר שחזר ממסע מיוחד מאוד שארך תקופה ארוכה. מסע מופלא זה נותר כתעלומה נצחית, מעולם לא נודעה מטרתו הקדושה. לא היה זה מסע להפצת תורה, ובודאי שלא לשם משא ומתן, לא למען רפואה ולא לשום מטרה אחרת הנראית לעין. על אף שאת תעלומת המסע איש לא פתר. יודעים אנו בבירור כי עניינים גדולים ועצומים תלויים בו. במספר התבטאויות קצרות גילה רבינו ז"ל טפח וכנגדן כיסה אלפיים אמה, מתעלומת נסיעתו הקדושה, האחת המפורסמת שבהן היא 'אילו היו יודעים העולם על מה אני נוסע היו נושקים את פסיעותי, בכל פסיעה ופסיעה אני מכריע את העולם כולו לף זכות'.
'בדרך סיפרתי מעשה'
מעשה מבת מלך, מתרחש אכן כולו ב'דרך'. בדרך בה צועדת הבריאה אל שלמותה, בדרך בה צועד כל אדם אל תכליתו. בתורה ו' מגלה רבינו ז"ל כי ה'דרך' מוכרחת להיות מורכבת משתי קטבים, מעליה וירידה. אין הדרך ראויה להיקרא בשם 'דרך', אלא בשעה שהיא סלולה מעליות וירידות. בכדי לצלוח את הדרך בשלום מוכרחים להיות בקיאים באומנות ההליכה. לדעת ולהכיר היטב את דרכי ההתנהגות ואת אופני העבודה בכל זמן ועת.
בזמנים של הצלחה ועליה, יש סכנה של גאווה. בזמנים כאלו צריך האדם לחיות בהכרה של 'אם אסק שמים שם אתה', ככל שאעפיל לעלות מעלה לעולם לא אגיע אל ה'סוף'. כי לסולם העלייה במדרגות ההשגה באלוקות אין סוף, ככל שמתקדם האדם בהכרה באלוקותו יתברך, כך מגלה הוא עד כמה הוא רחוק. זוהי השגה אמיתית: להכיר את הריחוק.
ואילו בזמני ירידה, בזמנים בהם נדמה לאדם כי כאן במקומו כבר לא נמצא חלילה השי"ת, במקום כמו זה בו הוא מונח לא שייך לצפות למצוא משהו; בזמנים כאלה מוכרח האדם לשנן לעצמו היטב ולהבין כי באמת גם בעת שאני בבחינת 'ואציע שאול' כאשר את מקומי הצעתי בשאול, גם שם 'הינך' מגלה אני כי השי"ת איתי ואצלי ללא שום תנאי, ללא שום 'אבל'. כי ככה זה כפשוטו…
הרהור תשובה. אילו ידענו מה מעלתו של הרהור תשובה אחד, אילו ידענו כמה חשוב הוא למעלה… רבנו יורד אלינו, טורח לספר לנו מעשה, את המעשה של החיים שלנו. כאשר מטים אנו את אוזננו לשמוע את המעשה, שומעים אנו בעצם את הסיפור שלנו, רואים מתוך המראה הנתונה בידיו של הצדיק את השתקפות בבואתנו, לא את השתקפות הדמות המוכרת לנו, זאת הבלתי מוצלחת, הדמות המשודרת אלינו מהסובבים אותנו, רק את דמותנו הפנימית חוזים אנו, את נשמתנו המאירה כל כך, הכוספת ומשתוקקת וצמאה לאביה שבשמים.
כל כך זקוקים אנו למראה הזו, היא מזכירה לנו מי אנחנו, היא מולידה בתוכנו הרהור תשובה. הבנה פנימית.
'מעשה'
מהו מעשה? מעשה מתאר בדרך כלל התרחשות מסוימת שאירעה במקום כלשהו. גם מעשיותיו של רבינו הק' עוסקות בהתרחשויות שאירעו במקומות מסוימים. כשם שישנם מעשיות שבאו לגילוי בפועל גם בתחום העולם הזה, הרי שישנם מעשיות אשר התרחשו בעולמות העליונים. רבינו הק' מספר כאן מעשה מופלא המתרחש בכל העולמות כולם. את המעשה הזה ניתן למצוא בכל מקום, גם בעולמנו אנו, הדמויות המופיעות שם מגלמות כל אחד מאיתנו.
בטרם נכנס אל עצם המעשה נביט בעוד פן אחד שיש במעשה. בכתבי האריז"ל על חג הפסח(שער הכוונות פסח) אנו מוצאים שהתיבה מעש"ה מורכבת משני צירופים – ש"ע ומ"ה. הצירוף ש"ע מבטא את הארת מדות הרחמים העליונות השופעות מספירת הכתר. ואילו הצירוף מ"ה מבטא את האדם (מ"ה, 45, בגימטריה אד"ם, 45). שלמותו של האדם באה לידי ביטוי כאשר הוא מסוגל לבטל את עצמו לגמרי ולהכלל בהשגחת הבורא, להגיע אל ההכרה השלמה ביסוד ה'אין'. מצב זה מכונה בשם מ"ה – 'ונחנו מ"ה'. זהו אדם שלם. את הכח לאחוז במדת הענווה והביטול שואבים מהארת ה"ש"ע נהורין", משפע מדות הרחמים. כאשר מכיר האדם ברחמי השי"ת השופעים עליו, וכאשר מתנוצץ בדעתו ההשגה בחסדים העליונים מסוגל הוא להגיע לביטול…
לפעמים אנחנו מתאמצים, מזיעים, מתגברים על חיבוטי הנפש ומנסים – ובסוף נופלים. כלפי חוץ זה נראה שהעמל ירד לריק. בודאי שזה יוצר קושי בלהמשיך הלאה. אבל כשאנחנו מנסים מחדש עוד פעם ושוב נופלים, והתהליך הזה חוזר על עצמו כמה פעמים, נולד משבר מסוג חדש; שאלת היצר בנוסח "למי אני עמל?". איך אני אמור להמשיך להשקיע כשזה נראה שלא מסתכלים על המאמצים שלי? ולא רק שלא מסתכלים אלא שמפילים עלי קשיים נוספים באמצע הניסיון להתקרב? אם הניסיונות שלנו להתחלה נדחים על הסף זה נותן לנו את התחושה שאנחנו לבד במערכה, ואז עוד יותר קשה להתגבר, כי שאנחנו לבד יש בנו פחות רצון להתקרב מכוח תחושת הבודדות.
אחרי שהמרגלים מדברים רעה על הארץ ועם ישראל מאמין להם ובוכה בכיית חינם, נגזרת הגזירה שכל אותו דור ימות במדבר ולא יזכה לראות את הארץ. בהקשר לכך מופיעה בתורה פרשיית המשך. היו אנשים שהחליטו מעצמם לעלות בארץ ולהילחם ביושביה, למרות הגזירה. משה רבנו מזהיר אותם שה' לא חפץ בכך וממילא "היא לא תצלח", ולמרות זאת הם עולים ונופלים בקרב. מה חשבו לעצמם אותם אנשים, ומה באה התורה ללמד אותנו בכך? מבאר רבי צדוק (צדקת הצדיק מו) על פי דברי השל"ה: הגמרא אומרים (פסחים פו:) ש"כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה, חוץ מצא". הגמרא לא מובנת על פי פשוטה; למה לא להקשיב לבעל הבית שאומר לנו לצאת מביתו? מבאר השל"ה שבעל הבית כאן הוא הקב"ה. כאשר הקב"ה כותב בתורה שבחטאים מסוימים האדם מתנתק ממנו לגמרי ואין לו אפשרות של חזרה בתשובה ("העושה כך וכך… אין מספיקין בידו לעשות תשובה" ועוד), לכך אין להקשיב. בודאי שהחטאים הם חמורים, אבל זה לא סותר את העובדה שפנימיות רצון ה' היא לא שהאדם ידע שהחטא שהוא עשה הוציא אותו לגמרי החוצה, אלא שהוא ידע שהוא צריך להיכנס עוד יותר פנימה ושאין לו אפשרות לצאת החוצה באמת. אפילו אם אדם יהיה במצב כמו של אלישע בן אבויה ששמע בת קול משמים "שובו בנים שובבים – חוץ מאחר", עליו להתעלם ממסרים שמימים אלו, ולדעת שאלו לא נועדים להרחיק אותו. כשבעל הבית אומר לנו לצאת הוא בעצם רוצה לראות מה אנחנו רוצים: אם אנחנו מתעקשים להישאר בפנים הוא בודאי ישמח, ולזה הוא ציפה בפנימיותו. אבל אם הסכמנו לצאת החוצה, הראינו את מידת הקשר שלנו עם בעל הבית, ושאין בנו שאיפה פנימית להתקרב אליו גם כשהוא לא מפגין לנו חיבה בצורה חיצונית.
אותם מעפילים שעלו מהמדבר לארץ חשבו שגם כאן מתקיים עיקרון זה, ושה' רוצה לבחון את מידת הרצון שלהם בארץ – האם כשפוטרים אותם מעליה לארץ הם מתעקשים נגד הפשטות שמופיעה לעין, שלא רוצים אותם בארץ. ולכן משה רבנו צריך לענות תשובה מיוחדת לרצונם, כי יש נקודת אמת בדבריהם: "והיא לא תצלח". מבאר רבי צדוק, ש"היא" לא תצלח. אותו ניסיון ספציפי נועד לכישלון, ותיקונם היה למות במדבר. אבל יהיה זמן ששאיפה כזאת תצליח, "והוא זמנינו זה, שהוא עקבי משיחא".
"וצריך להיות עקשן גדול בעבודת ה', לבלי להניח את מקומו" (ליקוטי מוהר"ן ב, מח). ומוסיף רבי נתן (בה"מ ד): "ומי שהתחיל מעט בעבודת ה' יודע זאת שאי אפשר להיות איש ישראל באמת כי אם על ידי עקשנות גדול". עקשנות היא לא מילה נרדפת לגבורה. גיבור הוא מי שצולח ניסיונות גדולים שמצריכים כוחות גדולים, עקשן הוא מי שממשיך לנסות כשהכל נראה הפוך ממה שהוא עושה. בדיוק כמו העקשנות הרעה שאנחנו מכירים, שלא מוכנה להתיישר עם המציאות והולכת עקום, כך היא העקשנות שבקדושה – היא לא מוכנה להתיישר עם מה שהמציאות מראה לה בשטחיות, שחבל לה לנסות ושהיא סתם מנסה בכוח, והיא הולכת עקום. ההבדל כמובן, שהעקשנות הזאת נובעת מהתיישרות עם מציאות פנימית יותר, ששם זה ברור כשמש שזה המהלך שצריך להיעשות עכשיו – להראות שאני רוצה, ולא רק להיענות כשרוצים בי ומראים לי חיבה. אז מהלך ההתקרבות שלנו לה' הוא לא היענות אליו, אלא קריאה אליו הבאה מצידנו.
יש פרקים בתהילים שמתחילים במילה "למנצח". יש מדרש שמפרש את המילים הללו כך: "זמרו למי שמנצחים אותו ושמח". הקב"ה נותן לנו כוח לנצח אותו. מה פירוש הדברים? "כי צריכין לנצח אותו יתברך כביכול. כי אף על פי שנדמה להאדם שהשם יתברך אינו רוצה לקרבו מחמת שקלקל הרבה, וגם עכשיו אינו מתנהג כראוי כרצונו יתברך, אף על פי כן צריך האדם לחזק עצמו ביותר ולהשתטח עצמו לפניו ולפרוש כפיו אליו יתברך שירחם עליו ויקרבהו לעבודתו, כי אף על פי כן אני רוצה להיות ישראלי. נמצא שרוצה לנצח את השם יתברך כביכול, והשם יתברך יש לו שמחה מזה שמנצחין אותו, כביכול" (ליקוטי מוהר"ן ב, קכא). כשאנחנו לא נוטים אחרי מה שנראה שמציגים לנו מהשמים, ורוצים מעצמנו להתקרב לה', אז אנחנו כביכול מנצחים. המשמעות של הניצחון היא שהקב"ה מגלה קשר מצומצם יותר איתנו והוא לא מתגלה אצלנו, ואנחנו מגלים איך הקשר שלנו איתו נמצא גם במקום שמבחינתו כביכול כבר נגמר הקשר. המילה 'כביכול' היא המפתח כאן, כי בודאי שה' חפץ בנו, אלא שהוא רוצה שהצד שלנו יגלה את הקירבה אליו.
כל ההסתרה ממילא נועדה לגלות רק דבר אחד – את הפנייה שלנו אל ה', כשזאת לא נולדת מכוח מציאות שמזמינה אותה או אפילו מאפשרת אותה, אלא אדרבה כזו שמראה את ההפך. ולכן ישנה גם וודאות שאם נמשיך להתעקש, ולא להיות נאמנים למציאות כזאת של "בעל הבית אומר לו: צא!", נזכה להארת הפנים מלמעלה ולהתקרב לה' בצורה מלאה. העקשנות הזאת היא זאת שהולידה את ההתקרבות, בגלל שהיא יצרה קשר פנימי שלא מונע מהמציאות.
* * *
"ואם יהיה עקשן בהרצון לבלי להניח את הרצון והכסופים דקדושה בשום אופן אף אם מפילין אותו כמו שמפילין אותו חס ושלום רחמנא לצלן, אזי סוף כל סוף בודאי יעזור ה' יתברך לשבר ולבטל כל המניעות.. והמניעות יתהפכו לישועות" (רבי נתן, שם).
הוא סבל נוראות. המחלה הנדירה פשתה בכל חלקי גופו, מכלה כל חלקה טובה, מייסרת ומתישה. הרופא שהוזעק למיטתו איבחן את המחלה, הבין עד כמה גורלי מצבו של החולה, וגם הכיר טיפול רפואי נדיר ומדוייק במיוחד, שעשוי להביא מזור. אך כעת התעוררה בעיה לא פשוטה.
המצב חמור, והטיפול חייב להיות מדוייק וממושך. לשם כך נדרש כמובן שיתוף פעולה מלא מצד החולה. הוא יאלץ לציית להוראות מדויקות ולבצע אותן באופן חסר פשרות, ולכן, חשוב מאוד לספר לו על מצבו האמיתי, ולסבר את אוזניו במהותו של התהליך. מאידך, אם יפרטו בפניו את מצבו ואת סיכוייו הקלושים להחלים, היאוש יהרוג אותו מהר הרבה יותר.
אין ברירה, קבע הרופא, לא נוכל להכניס את החולה בסוד מצבו ובנבכי ההגדרות הרפואיות. יש להציג בפניו אך ורק הוראות יבשות. הפעולות תהיינה קשות, והטיפול עלול להיראות בעיניו מוזר ומיותר. נותר רק לקוות שהוא יצליח להתגבר, ולמלא את ההוראות. רק בשלבים מתקדמים יותר, יבין האיש עד כמה היה התהליך הכרחי וטוב.
* * *
מקובל לחשוב כאילו ישנם אנשים שהולך להם טוב וקל בחיים, ואחרים שמסע החיים עבורם הוא סיוט מתמשך. יש בזה מן האמת: לכל אדם מסלול חיים מיוחד עבורו. אצל אחד, מפת ההשגחה מצעידה אותו תחת צל אילנות, אוויר הרים צלול, שלווה ונוף נחמד; האחר מובל על פני הרים, צוקים ומדבריות. אך אין לך אדם שלא טעם טעמה של כבידות וכאב. העולם עבור כולם הוא ניסיון, ולכל אדם רגע או רגעים קשים במיוחד.
בשעה שהקושי משתלט, התוצאה המיידית היא כבידות. כבר קשה להחליט, מה מסורבל יותר, הקושי עצמו או הכבידות הזוחלת בעקבותיו. אנשים בזמנים איטיים וסבוכים, נוטים לקבוע שכאן יהיה הסוף, ששום דבר לעולם לא ממש ישתנה לטוב, והדרך הזו כנראה לא תוביל לגאולת נפש בעתיד קרוב.
קושי עלול לתפוס את הנפש ברוחניות או בגשמיות, ולא אחת, הוא תופס את שניהם גם יחד. לימוד התורה נעשה קשה, ויחד עם זאת, סדרים קבועים משתבשים, הפרנסה גם היא צולעת, ובעיות חינוכיות מתעוררות במפתיע. חבילה שכזו מסוגלת למוטט גם אדם חזק במיוחד, אך שום אחד מכל הסעיפים הללו, אינו מהווה קושי של ממש. הקושי האמיתי טמון עמוק יותר, זהו עומס עודף של קושיות, שקרשו, התקשו והפכו לטענות מרירות, ואין בעולם משקל כבד מזה.
קושיה ומשקל עודף
דבר פלא: כל אחד מאיתנו יודע על השגחה פרטית וניסים. תשאל אדם: מי משגיח על חייך? ללא ספק, ריבונו של עולם. אבל אם כך מדוע הינך מודאג, לחוץ, כאוב?
כי יש לך קושיות בלב!
העולם מלא בחסדים, החיים מלאים במופתים, ועם זאת איננו מרוצים. רובצת לנו על הלב מעמסה לא פשוטה של קושיות ולכולן כותרת אחת "צדיק ורע לו רשע וטוב לו". העוול מפריע לנפש יותר מכל סבל אחר, והעולם נראה לא אחת כמו מקום שורץ עוולות. הצדק נראה עלוב, והרשע פורח. יראי השם המתאמצים לעשות רצון עליון ולכוון מעשיהם לשם שמים, סובלים ומתייסרים, ומתקשים על ימין ועל שמאל; בעוד קלי עולם, לעומתם, שאינם כה זהירים ומקודשים, מבלים כאן בטוב ובנעימים כביכול. נראה כאילו הטוב צפוד ומסוגף, והרע שופע ומאושר, והתמונה הזו עושה כבד על הלב.
כבידות זו טומאה. קושיות זו הסתרה. וזה מה שמרכיב את הקשה שבטומאות, טומאת מת. המוות שולט היכן שמכרסמות הקושיות. שם אופפת גם הטומאה, שם שרוי הייאוש והאבדון. אך גם לאבי-אבות הטומאה, מציעה התורה הקדושה רפואה: אפר פרה אדומה.
לא חייב להבין הכל
מצוות פרה אדומה נקראת חוקה. ולא לחינם. במצבים מסויימים, רק חוק יכול לחלץ אותך מהבוץ. הטומאה היא חולי, וכדי להחלים ממנו, יש להיפטר קודם כל מגורם המחלה – העקשנות להבין. התורה מצווה "זאת חוקת התורה", אל תנסה להבין, משום שזה בדיוק מה שגרם לך להימצא היכן שאתה. הרצון להבין, יוצר קושיות שהופכות את הלב לאבן כבידה. חוק הוא ציווי נעדר פשר. מבקשים ממך לעשות, לא להבין. וזו הדרך הישירה ביותר לחיים בריאים של אמונה ודבקות.
בפרה אדומה נאמר "שלא עלה עליה עול". הפרה המטהרת מטומאת מת, חייבת להיות כזו שלא נשאה על גבה מעולם עול כלשהו של קושיות. כך בדיוק אמור לחיות מי שמעוניין להשיל מעליו משקל עודף ומיותר של כבידות וטומאה. החיים הם מסלול ארוך של תיקון. לאורך הדרך לא חסרים מראות ומאורעות תמוהים וקשים. מי שמתיימר להבין כל דבר, מהר מאוד יעצור. משום כך מצווה עלינו התורה 'אל תעצור! המשך הלאה'; "ונשלמה פרים שפתינו", הכנס כוחותיך בתפלה, היצמד למטרה, האמן שכל מאורעותיך מובילים אותך אך ורק לטוב נצחי, שלם ומוחלט. ודע לך שלעת עתה לא תוכל להבין מדוע כל מה שקורה איתך, פועל לטובתך. לא תוכל להבין זאת עד שתגיע לסוף, שם יבואו על פתרונן כל הקושיות. ובינתיים אין לך אלא חוקת פרה, והיא שתשפיע עליך טהרה ורפואה.
הטהרה מטומאת מת, יוצאת דווקא מתוך פרה אדומה. שריפת הפרה הופכת את האדום והדין, לאפר של טהרה והתחדשות, וכך ניתן גם לעשות עם קושיות. הפוך את הקושיה לאמונה תמימה. וותר על הרצון להבין, ורכוש תחתיו לב חם ורך יותר. הכל בוודאי ייעשה קל, טהור וחלק יותר.
לכו חזו מפעלות ה', התגלות נפלא מסוד גדולת התנא האלוקי ר' שמעון בר יוחאי זיע"א.
(השמטה, תחילת ליקוטי מוהר"ן)
בהשמטה זו, מלה לנו רבינו ז"ל את סוד גדולתו ורוממותו של רבי שמעון בר יוחאי. ובאמת יש לתמוה שהרי גדולת התנא רשב"י מבוארת זה מכבר, בזוהר הקדוש ובגמרא המרבים בגדולתו ועוצם כוחו, וכן מבואר הוא נפלאות הגילוי שגילה רבי שמעון בר יוחאי בתורתינו הקדושה גבוה מעל גבוה, וכמה אורות נפלאים ונשגבים, וכמה קולמוסים נשתברו על הבנת דיבור אחד מדבריו הקדושים, וכאן הבן שואל וכי גדולת הרשב"י סוד היא?
וביותר יש להתבונן בהמשך דברי רבינו ז"ל שדיבר מסוד גדולת התנא רשב"י, וזו לשונו: ר' שמעון בן יוחאי הבטיח שלא תשכח תורה מישראל על ידו. והנה דבר זה הוא בסתירה למה שידענו עד כה מקטנותינו, שגדולתו של רשב"י היא שגילה סודות התורה העמוקים מני ים, וחפר עד עומק הבארות של תורתינו הק', שעל ידי זה רם ונשגב כוחו וגדולתו, ורבינו ז"ל גילה שגדולתו הוא בזה שעשה שלא תשתכח התורה מישראל. והרי לנו נראה שדי בכך שאנו איננו מהמסיתים לסור מדרך ה' ויתירה מזו, אנו מחנכים את ילדינו לתורה ומעשים טובים, ובזה אנו תורמים לכך שלא תשתכח התורה, וביותר מי שמחזק לומדי תורה ותומך בהם, הרי הוא שעושה במעשיו שלא תשתכח התורה מישראל, ומה הוא שבח גדולתו המיוחדת של התנא רשב"י שעשה שלא תשתכח התורה מישראל?
אך באמת רבינו ז"ל עצמו מגלה לנו במאמר זה, מדוע אין אנו מבינים שזוהי דייקא גדולתו של התנא רשב"י. שהלא בהמשך דבריו הביא דברי הזוהר הקדוש בזו הלשון: בהאי חיבורא דאיהו ספר הזהר יפקון ביה מן גלותא. פירוש: על ידי מה עשה שלא תשתכח התורה? על ידי מה שפעל שישראל ייצאו מגלותם… ומבואר שכל זמן שאנו בגלותנו, ועדין לא זרח עלינו אור הגאולה ועודנו שרויים בחשיכה, הרי אנו במצב של שכחת התורה.
ודבר זה רחוק משכלינו, שלמרות ריבוי הספרים וריבוי התלמידים וריבוי הידיעה בתורה הקדוש, (בפרט בימינו אנו שזכינו להרבצת התורה שלא היתה כמוה מימי קדם) עדיין אנו בשכחת התורה, והוא עמוק עמוק מי ימצאנו את אזלת ידינו מגודל הצרה של הגלות אשר ירדנו משבעים פנים של תורה, כי לגלות פני התורה זקוקים להארת פנים מיוחדת אשר נסתרה ממנו בעוונותינו הרבים בגלותינו, כי מציון תצא תורה.
הנה, בל"ג בעומר הוקל מתוקף הנהגות ימי הדין של ימי הספירה. והנה מוהרנ"ת ז"ל מבאר את גדולת ליל הפסח שבו האיר השי"ת את אור התורה שלא בהדרגה וכסדר, ואשר נלקח ממנו למחרת הפסח. שלכן אנו סופרים לעומר כדי שיאיר עלינו אור התורה בשבועות כסדר ובהדרגה. והיינו שלמרות שעדיין לא קבלנו את התורה בליל פסח, מכל מקום האיר עלינו אור התורה, כלומר: שנדע שמטרת קבלת התורה כדי שנקבל את האור הזה שהאיר עלינו בליל פסח, ובלא זה כמוהו כשכחת התורה. ועל כן ימי הספירה הם ימי דין שבהם לא האיר עלינו אור התורה – ועל כן כמה מיני הסתרות שהיו מנת חלקם של ישראל הם בימים אלה ממלחמת עמלק ועד מיתת תלמידי ר' עקיבא שהם הצדיקים אשר סילוקם כמוהו כהליכה לגלות, וכמו שאמרו חכמינו ז"ל "שקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלוקינו". ועד נסיון דור זה האחרון אשר מלכות המינות פשטה כנגע בכרם בית ישראל רח"ל, ועל כן בהילולא דרשב"י שעל ידו זכינו שתאיר עלינו אור התורה הוקל מתוקף ההסתרה והדין של ימים אלו.
ועל כן לא דבר קל הוא כלל ועיקר לעשות שלא תשתכח תורה מישראל. ודווקא זוהי גדולתו של התנא רשב"י. ועל כן בעמדנו למרגלות ציון קדשו הבה נשים לנגד עיננו את גודל הצרה של שכחת התורה, ועל כך נזעק ונשים מגמתנו שבעת שמושפע עלינו ממרומים הארת התורה היינו ב'זוהר' דא, שלא נלך ריקם משפעת ישועתינו.
וכשיתוקן ברוחניות יתוקן גם בגשמיות, כי באור פניך נתת לנו ה' אלקינו תורת חיים ואהבת חסד וצדקה וברכה ורחמים וחיים ושלום וכל טוב לנו ולכל ישראל, ויפקון ביה מן גלותא, במהרה בימינו אמן.
כמה עיוורי-דעת הם אותם הסבורים כי תורה חסידית הינה אסופה של פשט'לך וסיפורי צדיקים… אלה האנשים, לא פתחו ספר חסידי מימיהם, ואם פתחו, לא הבינו דבר, ואם אמרו שהבינו, הרי הם כאותו יהודי שהתלונן בפנינו, לאחר שעיין בספה"ק ליקוטי מוהר"ן – "מה לנו להוסיף עוד דרשות על הפסוקים? שמא לא די באלה שדרשו חז"ל?"…
אם תמצי לומר, גם בקרב המכונים חסידים, ישנם לא מעטים הסבורים, כי תורה חסידית עוסקת בכמעין דרוש, ואין בין ה"דרושים" לבין פשט הפסוק אלא קשר מילולי בלבד.
מה רוצה רבינו?!
אף בקרב אלה ששם רבינו זי"ע נקרא עליהם, יש כאלה שכל הבנתם בתורת רבינו זי"ע, הוא, ש…על ידי כך זוכין לידי כך, ועל ידי זה זוכין לזה… ותו לא מידי. אחרים משתעשעים בגמטריאות, בראשי תיבות ובסופי תיבות מתוך ליקוטי מוהר"ן, כסבורים שאת זו רוצה רבינו לחדש בפסוק זה ואחר.
אצל רבים יותר, רק קטעי ההתחזקות המפוזרים בתורות רבינו ז"ל וב"הלכות" של מוהרנ"ת, זוכים אצלם לתשומת לב; בעיני רוחם מצטייר כל חידושו העצום של רבינו זי"ע, אך ורק בעניני התחזקות שהרעיף עלינו.
*רק* התחזקות?
אמת, עם ההתחזקות של רבינו זי"ע, ניתן לעבור את הגשר הצר של העולם כולו בשלום, ולהגיע לעולם הבא, שלם. אבל, אבל! החרשים שמעו, העיוורים הביטו לראות, כי כל תורה ותורה מהספר הקדוש ליקוטי מוהר"ן, וכל הלכה והלכה מהספר הקדוש ליקוטי הלכות, בא להאיר לנו אור חדש על רעיון גדול בעבודת ה' הצרופה, שראשיתו בדברי הזוהר הקדוש ובכתבי האריז"ל, עובר דרך אור תורת הבעל שם טוב הקדוש, ומבריח מן הקצה אל הקצה, מתחילת התורה, או ההלכה, עד סופה.
פסח!!!
מגיע פסח – באילו מושגים עליונים נזקקו הצדיקים לסבר את אזנינו! כמה טרחו רבינו ומוהרנ"ת זי"ע לתת לנו להבין, מעט, מרחוק, את המתחולל בעולמות ובנפש האיש הישראלי, בחג קדוש ונשגב זה. תילי תילים של הלכות השמיע מוהרנ"ת על פסח. כל אחת מהן משליכה אור אחר, פותח את עינינו לזוית ראיה אחרת, של המצה, של ליל הסדר, של ספירת העומר – – –
בני ישראל קדושים נזהרים בתכלית הזהירות ממשהו חמץ; צאו ושאלו ליהודים: מה חרדתם כל החרדה הזאת? – כי התורה אמרה: "כל מחמצת לא תאכלו" – תהא התשובה. אכן, כך נאה וכך יאה לאיש הישראלי, לקיים כל מה שאמרה תורה בתמימות ופשיטות, אף מבלי להבין בטעמי המצוות ולא כלום; "כי לא מחשבותי מחשבותיכם"; אדם ילוד אשה אינו יכול להבין מה מדעת עליון.
גם מארי קבלה, היודעים בסתרי תורה, לא יתיימרו להיות מבינים הבנה כלשהי בחוקי התורה, אפילו באותן מצוות "שמעיות", שמובנים על פי השכל.
לראות באור אחר
אך בכל זאת, היודעים מעט בתורת הנסתר, רואים באור אחר את המצוות, את ענין המצה, למשל. מכל שכן מי שטעם מעט מצוף תורת רבינו ותלמידיו הקדושים – מה מתוקים לפיו, מתקבלים על לבו, מתנוצצים במוחו, התיקונים הנפלאים הנעשים באכילת מצה.
חמץ – – –
חמץ – האכילה המעורבת טוב לרע, מאכל שבא כתוצאה מקללת ה' לאדם: "בזיעת אפך תאכל לחם"; מאכל שמושרש באותו אילן שגרם מיתה לעולם – "מחמצת" – חמץ מת.
מצה – –
לא כן המצה, שורשה בעץ החיים, "בלא עירבוביא כלל" – כלשון התיקוני-זהר (ס"ו צ"ז) – האוכלה מוסיף חיים רוחניים לנשמתו, ודעתו אינה מתערבת ברע, משפעת לו מוחין דקדושה ומכינתו לאמונה הקדושה, כפי שהיא מכונה בזוה"ק לא אחת: "מיכלא דמהימנותא".
"חמץ ומצה – דא יצר הרע ודא יצר טוב"
הזוהר הקדוש משייך תמיד את החמץ לצד הרע, ואת המצה לצד הטוב. לדוגמה: "חמץ ומצה – דא יצר הרע ודא יצר טוב" (בראשית מ' ע"ב), ועוד לשונות כהנה, המגלות, כי המצה מצד הקדושה היא, ואילו החמץ – מצד הסיטרא אחרא. הגדילו דברי הזוהר הקדוש (שם רכ"ו ע"ב), המכנים את החמץ "טעוון אחרנין" – עבודה זרה! ורעדה גדולה אוחזת בנו: האמנם אנו לעוטים ח"ו כל השנה בסטרא אחרא, בעבודה זרה רח"ל?
– לא כי אלא כך הוא הענין: כל עבודת האדם בעולם הזה, היא מה שנקרא "בירורים" – לברר הטוב מן הרע; כל מצווה שאנו עושים, הינם בשל כך דייקא בענינים חומריים – תפילין מעור בהמה, ציצית מצמר כבשים וכו' – כדי לברר את חלקי הרע שבחומר. לחם אנו צריכים בדווקא לאכול, עם ברכה קודם לכן, כדי לברר מן המאכלים את ניצוצות הטומאה ששקעו בו בלחם.
לתקן את המאכלים
אדם הראשון בחטאו, הטיל ערבוביה של טוב ורע בכל, וביחוד במאכל. קיללת האדמה בעבורו, עם הקוצים והדרדרים שתצמיח, אינם אלא ביטוי חיצוני של מה שהתחולל בפנימיות האדמה עם חטא עץ הדעת. החטא עצמו כבר גרם זאת, שהאדמה וכל המאכלים הבאים ממנה, לא יהיו עוד מה שהיו קודם; אין היא עוד אותה אדמה טהורה, כפי שהיתה בגן עדן, שאד יעלה ממנה, ישקה אותה, וכל מאכלו של האדם מזומן לו מאליו, בלי כל יגיעה. מעתה, על האדם לעבוד על פת לחמו, לא רק עבודה גשמית, כמו זריעה, עידור, ניכוש, דישה, טחינה, ניפוי ואפיה – הוא נזקק לעבודה הרבה יותר מהותית: לברר מכל מאכל, בירור אחר בירור, את הטוב מן הרע, עד שיבוא אל פיו ויתתקן.
מתמצת זאת מוהרנ"ת בליקוטי הלכות, הל' בציעת הפת ב', ב': "על ידי חטא אדם הראשון נתקללה האדמה – בחינת 'בעצבון תאכלנה', וכן 'בזעת אפך תאכל לחם' – ועל ידי זה נפגמו ונתערבו כל המאכלים, עד שכולם צריכים ברור, ובפרט הלחם, שהוא עיקר חיות האדם, שם צריכין בירורים הרבה".
דעת עליונה ורוח נכונה
אדם הניזון ממאכל מבורר, מזין את מוחו בדעת עליון וברוח נכונה, ומה שונה הוא האיש המברך "המוציא לחם מן הארץ" בכוונה, מן האיש הזורק מפיו ברכה בלי שימת לב לפירוש המילות. מאכלו של זה האחרון מעורב הוא ברע, וכל כחו הנמשך מן האכילה ההיא מעורב בניצוצות רעים המפריעים לו מלהשיג את דברי התורה, לשמור ולעשות ולקיים. ומי יודע, כמה תאוות ומידות רעות היינו חוסכים, ואיזו השגה גדולה בתורה היתה לנו, אילו כיווננו כראוי בכל ברכה, ואוכלים ושותים מאכלים ומשקים מנוקים מכל סיג.
"כי אכילת ישראל צריכה להיות תמיד בבחינת אכילת מצה – כמו שאמרו רז"ל: 'לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן', ומן הוא בחינת מצה, כמו שאמרו רז"ל: 'עוגה שהוציאו ישראל ממצרים, טעמו בה טעם מן'. כי כשזוכין לאכול המאכל בקדושה ובטהרה, וזוכין לברר המאכל על ידי הברכה, אזי המאכל הוא בבחינת מצה, שהוא קדושת המוח. כי הדעת הוא כפי האכילה, כמובן בחוש" – כותב מוהרנ"ת בליקוטי הלכות.
שהדעת הוא כפי האכילה, אנו יודעים מדברי חז"ל, על אכילת שקצים ורמשים: 'ונטמתם בם' – 'ונטמטם בם'. אבל כך גם "מובן בחוש"; כל הרואה כיום יהודים עם השקפות כה מוזרות, יכול לתאר לו מאילו מאכלים "כשרים" נוצרת דעת מעוותת שכזאת…
אבל שוב, מה לנו ללכת רחוק. אנו בעצמנו, כמה לא יפות פנינו בהלכות ברכות, ובתאוות אכילה! גם לטובים שבנו, כמה מכשולות יש בענינים אלה, ומי יאמר זיכיתי לבי, שאכילתו מבוררת כל השנה.
לכך בדיוק בא חג הפסח, עם מצוות אכילת המצה – לתקן את כולנו, כל אחד מאתנו לפי מדריגתו, מאכילותינו הבלתי קדושות בכל ימות השנה, ולהעמידנו בדרגה מבוררת, בטהרת המחשבה ובצלילות הדעת.
הכנה להבא…
זאת ועוד, המצה איננה רק תיקון על לשעבר, אלא גם הכנה להבא, "כי אכילת מצה, מתקן מעיו של אדם, שאפילו כשאוכל אחר כך חמץ, גם כן יכול לברר המאכל, שלא יעלו המותרות אל המוח" (ליקוטי הלכות חו"מ, הל' פקדון ה' י"ב).
לפיכך כה חשוב להזהר ממשהו חמץ, כי כל שינוי קטן במוח, בהשגה הצרופה, שינוי גדול הוא באדם כולו. שכן הדעת היא המקום שבה חל בעיקר העירבוב של הטוב והרע "עץ הדעת טוב ורע" – ולכן בה עצמה, בדעת, חייב התיקון לבוא, ולכך בא המאכל המבורר מכל, המצה, שהיא "אסוותא" (רפואה) ממש למוחין הפגומים.
בכלל, המלחמה העיקרית בין הטוב לרע הניטשת באדם, היא על טהרת המחשבה; כאן המאבק העיקרי. הרבה משקיע היצר כוחות, לעוות את המחשבה, אם על ידי ראיות אסורות, אם על ידי קריאות אסורות, או בכל דבר המשפיע על המוח להיטמא ח"ו, הרהורי תאוות רעות, או דיעות כוזבות רח"ל.
שמירת המחשבה
ולכן, ראש וראשון לעבודת ה' הוא שמירת המחשבה, כי כל המעשים נמשכים אחריה. כל הרהור רע, כל חכמה חיצונית "מחמיצה" את המוח. ועל כן, אומר רבינו, "צריך לפנות המוחין מחכמות חיצוניות וממחשבות זרות, מחמץ, שלא יחמיץ את חכמתו בחכמות חיצוניות ובתאוות" (לקוטי מוהר"ן ח"א ה' ד').
על ידי זהירות מחכמות חיצוניות ומחשבות של תאוות – מוסיף רבינו – שוברים אנו את הרגל השמאלית של האות חית שבמילה חמץ, ועושים ממנה אות הא. על ידי כך, הופכת המילה "חמץ" לאותיות "מצה'".
זהירות מחימוץ המוח
אמת, עבודה זו של זהירות מחימוץ המוח, מוטלת עלינו בכל עת ובכל זמן, אבל פסח, הלא הוא עת של הכנה לקבלת התורה – יוצאים מטומאת מצרים ומתחילים לספור ספירת העומר, כדי לטהר ולקדש עצמנו מקליפותינו ומטומאותינו – הרי עתה היא התקופה העיקרית בשנה, שבה עלינו לעבוד על קדושת המחשבה. בכך אנו קובעים את גורלנו למשך כל השנה כולה, כאן ההתחלה, כאן היסוד לכל חודשי הקיץ וחודשי החורף הבאים אחריהם. עתה, עתה עלינו להשקיע את מירב מאמצינו בשמירת המחשבה מכל חימוץ.
…"ועל כן בפסח, שהוא תחילת התשובה, אזי עיקר התיקון הוא מצה… לתקן הדעת, לבלי להחמיץ המוח ח"ו" – כותב מוהרנ"ת.
איך עושים זאת? שמא אין היצר יודע טוב מאתנו כי העיקר הוא המוח, זה המבצר שעליו יש לקלוע את כל החיצים והבליסטראות? – יודע גם יודע הוא. אבל לרשותנו עומד נשק יעיל יותר. אנן בישרא והוא אש, אבל אנן עדיפנא מניה; לנו כח גדול בהרבה מן היצר, אם רק נחפוץ.
עצה נפלאה ועצומה
בידינו עצה נפלאה ועצומה של התבודדות. פשוט, להתפלל על כך שנינצל ממחשבות רעות. יש לנו את לימוד תורה, המפנה את המוח מכל מחשבה רעה, כי אין מחשבות רעות שורות אלא על לב פנוי מן החכמה, כנודע.
זאת ועוד, לנו עצות חשובות מאד, כיצד להתגבר על מחשבות רעות. בראש וראשונה את העצה של יציאת מצרים – "בחיפזון" – לא להשהות מחשבה רעה במוח, כדי חימוץ, וכך תהיה פגימתה אפסית.
"כי בתחילת התשובה, שצריך לצאת מן הסטרא אחרא, עיקר התיקון, לבלי להחמיץ המוח ח"ו במחשבות רעות, בהרהורים ותאוות רעות, שמתגברין עליו אז, על ידי שלא נטהר עדיין, ותיקונו, שישבר החמץ, דהיינו חימוץ המוח, ולברוח משם". בריחה זו היא היסח הדעת למחשבות אחרות, מבלי להסתכל אפילו אחורנית: מה חשבתי, למה הרהרתי. לנוס למחשבות אחרות, טובות ונאות יותר.
עלטה כיסתה את כל העמק מסביב, כבר שעות ארוכות שהם צועדים במהירות במעבה היער, רועדים מפחד, נופלים, כושלים וחוזרים לצעוד.
המדריך המנוסה שאמור להבריח אותם מעבר לגבול, התנה איתם מפורשות שעליו להתרחק מהם כברת-דרך כדי שלא יסתכן. בשעות היום עוד שמרו עמו קשר-עין והלכו בעקבותיו, אך עם רדת החשיכה נותק גם קשר זה – – –
הם צועדים וצועדים, ולא רואים כלום. המדריך הנחה אותם בהתחלה לפנות תמיד דרומה, וגם עתה בחושך הלילי המשיכו להדרים, אך לפתע החלו מתגנבים חששות כבדים בלבם: 'מי ערב לנו שהלה לא נטש אותנו כאן לגורלנו? מי מבטיח לנו שהוא אכן שומר אמונים ועדיין מתהלך לפנינו לנחותנו הדרך? אולי נעזבנו לאנחות?'…
הצעידה נעשתה כבדה יותר, החשש שמא הולכו שולל הוציאה מהם את כל המרץ שבו החלו את דרכם. ליאות ותשישות פשטו בגופם, הם לא מסוגלים להמשיך.
לפתע מתנער המבוגר שביניהם, עיניו בורקות: "אנחנו בכיוון הנכון, אני בטוח, כל צעד מקרב אותנו למטרה הנכספת. המדריך נמצא כאן ממש, סמוך אלינו, ומנווט את הדרך בבטחה'.
– "זאת מנין לך?" שואלים כולם בפליאה.
– "סיכמתי עמו שבמשך הלילה ינצנץ אלינו מרחוק מדי פעם בפנסו, זה יהווה סימן מוסכם שהוא עדיין בשטח וכי הוא מדריך אותנו באמונה. לפני רגע ראיתי את ההבזק מופנה אלינו".
הם קמו בכוחות מחודשים, האפילה כמו האירה לפתע באור-יקרות, האיש נמצא בשטח, הולכים ומתקרבים ליעד!
* * *
הגלות הארוכה והמתמשכת נותנת אותותיה בעמנו היגע, שהולך וכושל מזה אלפיים שנה מבלי לראות את האור בקצה הדרך. צרות וגזירות משונות נוחתות עלינו בזו אחר זו ומעבות את החושך שבו אנו נתונים.
עוד בתחילת הדרך הורו לנו ללכת תמיד בדרך התורה, אך לפתע מתגנבות להן מחשבות מרות של ייאוש: 'אולי ננטשנו חלילה?' – – –
סמיכות הצרות ותכיפותן משוות תמונה כללית איומה: העם נראה כמופקר לגורלו, כצאן לטבח יובל, למכה ולחרפה, אין לך יום שאין קיללתו מרובה משל חברו. אמנם הובטחנו ש"לא יטוש ה' עמו" אך החושך המוחלט מרפה את ידינו להמשיך וללכת בעקבות הרועה הנאמן.
אבל הצדיקים מגלים לנו את הסוד: עלינו לחפש את ההבזק הקלוש שמאיר בתוך החשיכה! עלינו לחפש את גילויי ההשגחה שמנצנצים גם בתוך הגלות, וגם: להודות עליהם בכל לב.
התודות שלנו אינן רק נימוס חיצוני, אלה הן הכלים שבהם אנו קולטים ומפנימים שהרועה הנאמן אכן נמצא בשטח ומשגיח עלינו בהשגחה מלאה. אסור לנו לצייר לעצמנו תמונה כללית מכל הצרות ולעשות מהן מיקשה אחת. אדרבה, עלינו להשתדל בכל דרך להפריד בין הצרות ולחפש ביניהן את ההרחבות המאותתות על הימצאותו של אבינו אוהבנו בקרבתנו ומשגיח עלינו בהשגחה שלימה.
זוהי גם העצה לגלותו הפרטית של האדם, במצוקות הגשמיות והרוחניות כאחד. שכן הסיכום המוטעה שמתגבש בלבו של האדם הסובל, הוא ההרגשה שהוא כאילו נטוש וחסר תקווה; נדמה לו שמאסו בו ובתפילותיו; אין משגיח ואין מקשיב – ומכאן הדרך קרובה לייאוש מוחלט, חלילה.
אך רבינו מלמד אותנו להתרגל להודות על כל נקודה קטנה של אור וישועה, על כל הרחבה גשמית פעוטה, על כל נצנוץ של הארה רוחנית, על כל "סור מרע ועשה טוב" קטנים ככל שיהיו שזכינו להם. להודות ולחזור ולהודות, מתוך כוונה להטמיע בקרבנו את האמונה הפשוטה שהשם יתברך עדיין שומר עלינו מכל משמר ושהוא עדיין "אתנו, עמנו ואצלנו", כלשון רבינו. זה שייתן לנו את הכוח להתחדש ולהמשיך בבטחה בדרך החשוכה.
* * *
נס חנוכה ניתן לעם ישראל כהבזק של אור בין הגלויות. ה"חושך" של יוון, כפי שחז"ל מכנים אותו, ביקש להחדיר בלבנו את האשליה כאילו נעזבנו לנצח. לעומת זאת, האור שבימים אלו מגלה לנו שגם בעומק שפלותנו הקב"ה עדיין עמנו באהבה תמה.
הימים האלו נקבעו להודות ולהלל, כדי לתת לנו את הכוח במשך הגלות הארוכה, להמשיך ולצעוד בדרך התורה והאמונה, גם כשהכול מסביב כה חשוך.
זוהי כאמור ההנחיה גם לגלות הפרטית: לחפש את ההרחבה הפעוטה, ולהודות עליה בכל לב, כדי לצבור כוח ולהתחיל מחדש, בציפייה מחודשת לתיקון השלם.
תכלית בואנו לעולם הוא כדי לדעת את ה', להכיר אותו בעומק לבנו ונפשנו, להשיג את רוממות מלכותו, קדושתו גבורתו ורחמנותו הנפלאה הגנוזה בתורה ובמצוות.
אך לשם כך עלינו לעמול בָאמונה. האמונה – שלכאורה מהווה את ההיפך הגמור מההכרה השכלית – היא ורק היא הכלי להשגה שבאה בעקבותיה. מי שלא מוכן להמתין ולקבל תחילה את הדברים בדרך של אמונה, לעולם לא יזכה להשגה, כלומר לאיזושהי הבנה שכלית.
עמל ויגיעה בתורה וביראת ה' מהווים התעמקות וירידה לעומק ההבנה השכלית, אך מסתבר שלא פחות ואפילו הרבה יותר מכך יש לעמול על קבלת הדברים בפשטות ובאמונה תמימה.
נקודת הניסיון של כל יהודי היא האמונה, ועיקר העמל בזה הוא להשליך שוב ושוב את אותו רצון פנימי שמַתנֶה קבלת כל מצווה בהבנה בלבד, ולגבור על אותו טבע שאינו וכן לשמוח במצווה אם אין הוא מרגיש את הטעם ואת ההבנה מדוע הוא מרוויח על ידי מצווה זו.
* * *
יסוד זה מבהיר לנו מדוע אנו זקוקים לכל כך הרבה הכנות לחג הפסח.
"פורים וארבע פרשיות הם הכנה לפסח, שהוא יציאת מצרים, שעיקרו היה בשביל לקבל את התורה" (ליקוטי הלכות בב"ט ד-י).
מה יש בפסח ובשבועות שלשם כך זקוקים אנו לחודשים שלמים של הכנה ויגיעה?
מסתבר שכדי לרכוש אמונה צריך להקדים הכנה ויגיעה נפשית עצומה; כדי לקלוט את האמונה אותה אנו זוכים לשאוב בחג הפסח, אנו זקוקים לארבע פרשיות ופורים כהכנה לשלמות האמונה אותה נזכה לקבל בחג השבועות עם קבלת התורה (ראה ליקו"מ ח"ב ח-ט).
פרשיות שקלים, זכור ופרה מכוונים למלחמה בעמלק שכל מהותו מתנגדת לאמונה תמימה; הוא הגורם לאדם שלא יקבל דברים בלי שיבין אותם, ובכך הוא מפיל אותו לבאר שחת.
כך גם פרשת החודש, שאף היא באה לטהר מאותה חלאה שמונעת מהאמונה, ולהכין אותנו לשלמות האמונה בקבלת התורה.
* * *
מעלת עם ישראל ועדיפותם על פני כל האומות בקבלת התורה היתה באומרם "נעשה ונשמע". משמעות הדבר, שהם מוכנים לציית ולקבל כל צו בשמחה, על אף שהם עדיין לא מבינים מדוע זה טוב להם. די להם בכך שהם מאמינים במצַווֶה ובאהבתו אותם כדי לחבב ולייקר בעיניהם כל ציווי שמגיע ממנו.
בכוח האמונה הזו זכו בני ישראל אחר כך שתתגלה אליהם ההבנה בשכל.
זוהי למעשה נקודת האמונה גם לדורות: לא להתנות שום עשייה ואף לא את השמחה בעשייה – בהבנה העצמית, אלא ללכת באמונה אחר מי שציווה על כך ולשמוח בזה.
בעקבות זאת זוכים אט אט, כל אחד לפי מדרגתו, גם להשגה ולהבנה שכלית מסויימת.
* * *
האמונה הזאת מהווה תיקון לחטא הקדמון. שכן שורש כל החטאים נעוץ בחטא של אכילת עץ הדעת על ידי האדם הראשון.
בחטא קדום זה לא היה האדם הראשון מוכן להמתין וללכת תחילה בתום ואמונה מבלי לטעום ולהבין גם בשכל העצמי את שבוראו מצווה עליו.
כדי לתקן זאת יש לעמול דווקא באמונה זו.
אך גם לחטא זה היה תקדים בצורה דקה ועליונה יותר. זוהי 'פגימת הלבנה' שכפי המבואר בספרי המקובלים היא היתה שורש לכל סוגי הפגמים בעולם.
טיבה של פגימה זו נגרמה בעטייה של קנאת הלבנה בחמה על כך שהחמה היא המשפיעה, ולעומתה הלבנה אינה אלא מקבלת.
הלבנה כמו רצתה גם כן להיות משפיעה, וכתוצאה מכך נגרמה פגימת הלבנה – שהוכרחה להתמעט.
קנאת הלבנה – מסביר רבי נתן – הוא השורש של הטבע האנושי המסרב להיות על תקן של 'מקבל' כלומר להיות מאמין, והוא 'מקנא' ורוצה להבין ולהיות זה שמבין בכוחות עצמו.
* * *
מצוות קידוש החודש לא נועדה רק לקביעת המועדים בלבד, אלא היא מיועדת לתיקון פגימת הלבנה.
במצווה זו אנו שבים לתקן את שורשה של טומאת עמלק שמואסת באמונה.
לא לחינם אנחנו רוקדים בעת קידוש הלבנה. יש בכך רמז עמוק: אנחנו שמחים עם המצווה הראשונה שבתורה שהיא מצות קידוש החודש.
בכך אנו מגלים שגם את שאר המצוות אנו מקבלים בשמחה, על אף שאין אנו מבינים עדיין את טיבם ומעלתם.
בכך אנחנו מתקנים את שורש האמונה.
* * *
הדרך ליציאה ממצרים, שכוללת את כל הגלויות והנתיב לקבלת התורה מחדש, היא על ידי שלמות האמונה.
עלינו לעמול אם כן ולהכין עצמנו בשבתות אלו, ולהתחיל להתרגל לקבלת מצוות באמונה ובשמחה – על אף שהלב והמוח עדיין אינם מבינים בדיוק מהו הריווח בכך.
על "חסידים נפולים" שמעתם? הלא הם אותם חסידים שנפלו מעבודת ה', ובעיני רבינו הקדוש הם גרועים ממשומדים…
משומד, מי שהמיר את דתו, אפשר עוד לעורר אותו ולחזקו; ניתן עדיין לגלות לו משהו חדש שלא שמע, ובכך להחזירו למוטב. אבל החסידים הנפולים הרי מכירים כבר את הכל… הם כבר שמעו את כל החיזוקים, קראו עלונים, למדו בספרים, אך התייאשו מלזכות אי-פעם לקרבת ה' אמיתית.
הם לא החליפו את הלבוש, ואפילו לא את הסביבה, אבל קשה להם להאמין שגם הם יכולים לזכות לעבוד את ה' באמת. ולכן פנו לשיחות מרעים, לפוליטיקה, קריירה, או סתם כך שקעו בקרירות.
ואם לא די בכך, הרי שיש מהם גם כאלה שכשהם נפגשים באחד שעדיין מאמין בתקווה הטובה, ואש הכיסופים עדיין בוערת בו, הדבר מטריד אותם, והם דואגים לצנן גם אותו מתקוותו הלוהטת.
"כמו שראיתי כמה מהחסידים של עכשיו, שלפני כמה שנים התחילו קצת בעבודת ה' ואחר כך נפלו למה שנפלו, כל אחד לפי נפילתו רחמנא ליצלן. ואחר כך, כשראו בני הנעורים הרכים בשנים שנתעוררו בעבודת ה' והתחילו להתפלל בהתלהבות בלב שלם ולהתמיד בלימוד וכו' – כאשר מצוי עכשיו כמה בני הנעורים הכשרים המשתוקקים מאד מאד להשם יתברך ומתחילים להתפלל בכל לב בכוונה גדולה – הם שוחקים מאד מהם ומבזים אותם, ומחלישים את דעתם מאד מאד, ואומרים להם שאין ממש בעבודתם וכו'. וכל זה מחמת קנאה; מחמת שהם נפלו, הם רוצים חס ושלום שגם השאר יהיו כמותם רחמנא ליצלן" (שיחות הר"ן, קיט).
הם לא אשמים! מלחמת היצר התישה אותם וגרמה להם לחשוב שהעסק אבוד מראש.
* * *
אך יעקב אבינו התנהג אחרת. כששמע שאחיו עשיו הולך לקראתו וארבע מאות איש עמו – "ויירא יעקב מאד ויצר לו" – מה עשה? "ויחץ את העם אשר איתו ואת הצאן ואת הבקר והגמלים לשני מחנות. ויאמר, אם יבוא עשו אל המחנה האחת והכהו, והיה המחנה הנשאר לפליטה".
בהנהגתו זו לימד את בניו לימוד נפלא, לאמור: בצאתך לקראת עשיו, שמור תמיד על 'מחנה הנשאר לפליטה' כך שגם אם יבוא אליך עשיו, יישאר איתך מחנה לפליטה.
"היינו שיקבע בלבו, שאיך שיהיה, אף על פי כן אני חזק שלא אהיה נסוג אחור לגמרי מה' יתברך, ולא אייאש את עצמי לעולם, ולא אהיה חס ושלום מהחסידים הנפולים שהם גרועים וכו' רחמנא ליצלן כמו ששמענו מצדיקים. רק אני על משמרתי אעמוד, לחטוף מה שאוכל, למען יהיה המחנה הנשאר לפליטה" (ליקוטי הלכות, ראש חודש ו, נב).
הן אמת שבצאתי למלחמה – על שמירת העיניים, התמדת התורה, אמונה, שמחה, וכיוצא בזה – אינני יודע מי יהיה המנצח, אך בזאת אני בטוח: תמיד יישאר איתי מחנה לפליטה. על זה אתעקש בכל מחיר. "וזה שפירש רש"י: 'והיה המחנה הנשאר לפליטה – על כרחו, כי אלחם עמו'. כי בזה אני חזק, שבעל כרחו יהיה מוכרח להניחני שיהיה נשאר לי על כל פנים מחנה הנשאר לפליטה, כי אלחם עמו על זה בכוחו של הצדיק" (שם).
גם אם הוא יהיה המנצח, גם אם לא אצליח להתגבר עליו, על זאת אלחם בכל מחיר: לא אהיה מהחסידים הנפולים, לא אתן לעצמי ליפול לאדישות ולהשלמה. אמשיך לעשות כל מה שאוכל, מתוך אמונה ושמחה.
"למשל, שהאדם חפץ שילמד הרבה, ויתפלל וירבה בהתבודדות, ויהיה נקי מעתה מכל חטא והרהור וכו', ורואה שקשה עליו וכו' – יהיה חזק בדעתו, שעל כל פנים מה שאוכל לחטוף בחיי, אתייגע בכל כוחי לחטוף איזה טוב, כל יום מימי חיי. ואם חס ושלום לא אוכל להתפלל כלל, אראה לדבר אחר כך איזה דיבור של תחינה ובקשה. ואם ימנעני חס ושלום גם מזה, מה לעשות?… אף על פי כן אלמד מעט או הרבה, ועל כל פנים אתגבר ברצונות חזקים לה' יתברך, ואצעק על כל פנים 'ריבונו של עולם, הושיעה' וכיוצא בזה" (שם).
"וכבר האריך אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה לדבר בזה, לחזק מאד מאד את כל אחד ואחד בהתחזקות נפלא, להחיותנו בשבעה משיבי טעם. ותודה לא–ל יש לנו רופא כזה שבקי מאד ברפואות נפשנו עד תכליתו, עד הסוף האחרון. ומלבד רפואותיו היקרים, כוחו הגדול בעצמו עולה על הכל!" (עלים לתרופה).
'עמלק' – האויב הגדול והמר. ראשית גויים וכלליות כל הטומאות של כל האומות כולם (ליקוטי מוהר"ן, ל. ליקוטי הלכות, נטילת ידים שחרית ב), מקור כל התאוות הרעות ושורש פגמי הקדושה רח"ל (ליקוטי מוהר"ן תניינא, ח), שורש הכפירות והאפיקורסות (ליקוטי הלכות, תפילין ה, ל), זוהמת הנחש הקדמוני וסיבת כל הגלויות והצרות (שם), הרע "הכלול מכל הרעות שבכל הד' יסודות והוא מעולם רצועה מרדות לישראל, כי בכל דור ודור הוא אורב על הכלל ועל הפרט כל יום, כי הוא השטן הוא המסית הוא המקטרג הוא מלאך המות" (שם ז, ז).
ברור ופשוט שכדי ללחום ולנצח אויב עצום ואדיר שכזה, אנו זקוקים למלחמתו של צדיק האמת, הלוחם הגדול בעמלק בכל דור ודור. אפילו יהושע תלמידו של משה לא יצא להילחם כי אם בכוחו של משה, "כי בוודאי עיקר כח המלחמה היה על ידי משה, כי אין כח ליהושע שהוא בחינת התלמיד ללחום מלחמה עצומה ונוראה כזאת" (ליקוטי הלכות, שבת ד, ט), אבל אף על פי כן, הדבר תלוי גם בנו, חלושי הנפשות, שעבורם נלחמו בשעתו משה ויהושע, ועדיין נלחמים צדיקי האמת בכל דור.
רבינו הקדוש מגלה שבמלחמה נגד עמלק נוטלים חלק עצום גם אותם חלושי נפשות שכנגדם מכוונת עיקר המלחמה, כי עמלק שהוא תוקף הסטרא אחרא מתגבר ח"ו להפיל את החלושי כח שבישראל כאילו אין להם תקוה עוד ח"ו, בבחינת 'ויזנב בך כל הנחשלים, ואתה עייף ויגע', שרוצה לזנב את הנחשלים, דהיינו החלושי כח להפילם למטה ח"ו" (ליקוטי הלכות, השכמת הבוקר א, יב), והמלחמה כנגדו נעשית על ידי זה עצמו שאותם חלושי הכח שומעים ומצייתים לצדיק ומתחזקים על אף הכל.
וכך מאיר עינינו רבינו הקדוש (ליקוטי מוהר"ן, ו):
יסוד התשובה הוא להכניע את הדמים הרעים, הנמצאים בחלל השמאלי ששם מדור היצר הרע, שהוא שרשו על עמלק. כאשר מוכנים לסבול בזיונות ושפיכות דמים ולשתוק, היצר נשחט ודמו נשפך. אך כל זה, בתנאי שיחד עם הבושה עומדים ומייחלים ומקווים לצאת מהרע.
כדי להצליח בכך, צריכים אנו לאחוז בשתי הקצוות: מצד אחד, לייחל ולרצות לצאת מהרע ולעבוד את ה' בכל לב. ומאידך, בד בבד, להתחזק בכל הכח להמתין ולצפות לישועה על אף שבינתיים נראה שהישועה מתעכבת; לסבול ולקבל את העיכוב באהבה, ולא לברוח משדה המערכה.
וככל שמתחזקים וסובלים את הבזיון הכרוך בהמתנה זו, ומתעצמים לחטוף כל נקודה טובה אפשרית גם במקום הנמוך והשפל שעדיין נמצאים בו, על ידי זה מזככים את הדם שבחלל השמאלי ומתקרבים לה' יתברך בתשובה שלימה.
רבינו הקדוש מגלה שם, שעל ידי התחזקות זו – "שאפילו אם יפול ח"ו למקום שיפול, אפילו בשאול תחתיות גם כן אל יתייאש עצמו לעולם, ותמיד יחפש ויבקש את השם יתברך, ויחזק עצמו בכל מקום שהוא בכל מה שיוכל, כי גם בשאול תחתיות נמצא השם יתברך, וגם שם יכולים לדבק את עצמו אליו יתברך" – בכך מכריתים את זרעו של עמלק שנלחם בכל כחו להחליש דעתם של השפלים והנבזים מרוב פשעיהם וחטאיהם.
* * *
שונה היא מלחמה איומה זו עם עמלק משאר המלחמות – בעוד שבכל מלחמה, הניצחון מותנה בכך שהאויב מוכרע ומנוצח ואין לו תקומה עוד, הרי שבמלחמת עמלק, הניצחון הוא גם כשעמלק עומד בתוקפו וגבורתו והאדם נמצא בעומק שפלותו וירידתו, אם הוא מתחזק ומתעצם לחטוף שם מה שיוכל ועומד בקשרי המלחמה להתפלל ולעמול לרצות לצאת משם ואינו מרפה ידיים, הרי שהוא זה שניצח במלחמה.
שכן, "מלחמת עמלק היא מלחמה ארוכה מאד מאד, כי עמלק הוא מעולם רצועה מרדות לישראל, ועיקר הוא מלחמת היצר שהוא בחינת קליפת עמלק שאורב על האדם תמיד ורוצה להפילו לגמרי ח"ו כמו שאמרו רבותינו ז"ל. ועיקר הכנעתו הוא התחזקות, שעיקרו בחינת בקי בנפיק בחינת 'ואציעה שאול הנך', שבכל מה שעובר על האדם כל ימי חייו, יהיה חזק מאד לבל יפול משום דבר" (ליקוטי הלכות, שבת ז, נד).
כך, שכשאנו רוצים ליטול חלק בהצלת נפשותינו מן האויב הרע והמר הזה, ובהתקרב ימי הפורים הנזכרים והנעשים בכל דור ודור שבהם אנו יכולים לזכות למחות את כוחו של המן- עמלק מלבנו, צריכים אנו שיתברר ויתאמת אצלנו מהי חובתנו במלחמה זו, ועלינו להבין היטב שקדושת פורים ו'שבת זכור' וכל הזכייה שיכולים לזכות אז, תלויה ועומדת בכך שנקבל על עצמנו את עול ההתחזקות. דהיינו, שנחליט בנפשנו שגם בירידה האיומה ביותר חלילה לא נתרפה ולא נתייאש, לא נתקרר ולא נוותר, לא ניפול ולא נחדול. אלא להיפך: נתאמץ ונחפש, נתפלל ונייחל, נחטוף ונלחום. וכל עוד הנשמה באפנו לא נרים ידיים ולא נסכים להיות חלק ממלכות עמלק, על אף שכל כך הרבה ימים ושנים הפיל והכשיל והביא למה שהביא.
* * *
זוהי היציאה למלחמה קשה ונוראה זו, ועל אף שבוודאי הכל תלוי בכוחו של משה הנלחם עבורנו בהרמת ידיו לתפילה, אולם הדבר תלוי גם בנו, וכפי שרבינו הקדוש בעצמו אמר פעם אחת לרבי נתן: "אתה בלעדי אינך יכול לעשות – היינו, שאיני יכול לעשות ולעסוק בעבודת השם בלעדי כוחו ועצותיו – אבל אני בלעדיך גם כן איני יכול לעשות כלל! כלומר, לעשות לי טובה כל זמן שלא אשתדל בעצמי לקבלה, כי מה שאני צריך לעשות הוא בעצמו אינו יכול לעשות הכל בלעדי, אע"פ שבאמת הכל ממנו" (חיי מוהר"ן, של).
וכך גם במלחמה זו עם עמלק: על אף שהכל תלוי בכוחו של הצדיק המתפלל בעדנו, אולם ללא התחזקותנו אי אפשר לנצח במלחמה זו. כל הכרעת המלחמה העצומה שבה תלויה הגאולה הפרטית והכללית והתגלות מלכות ה' בעולם – אשר "נשבע הקב"ה שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק" (רש"י, שמות יז, טז) – הכל תלוי בהתחזקות זו, שהשפל והקטן עומד בינו לבין קונו ומתעצם לא לתת לרפיון ידיים ולייאוש לשלוט בו.
"נמצא – מסכם מוהרנ"ת – שבענין מלחמה זאת שיש לכל אדם עם יצרו שהוא בחינת מלחמת עמלק, כל נצחון המלחמה הוא כשהוא חזק בדעתו בכח הצדיק לאחוז את עצמו ולעמוד בקשרי המלחמה בכל מה שיעבור עליו. כי כל זמן שהאדם אינו מייאש את עצמו ומחזק את עצמו להתחיל בכל פעם מחדש, ועוסק עדיין במלחמה זאת שעיקר הכלי זיין הוא תפילה, הוא תפילה, הוא נקרא נוצח את המלחמה. כי באמת לה'ֹ המלחמה, כי אי אפשר להאדם בעצמו לנצחו, כמו שאמרו רבותינו ז"ל 'אלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו אין יכול לו', וכמו שכתוב מלחמה לה' בעמלק מדור דור, רק שהאדם חייב לחזק את עצמו ולעורר את עצמו בכל פעם מחדש לבלי להיות נסוג אחור ממלחמה הזאת ולבלי לייאש את עצמו בשום אופן" (ליקוטי הלכות, שבת ז, נד).
* * *
מה עצומה היא האחריות המוטלת על כתפיו החלשים של החלוש-כח; הוא מביט על עצמו בבוז ובחוסר ענין ואומר לעצמו: 'מה אני ומה חיי, איזה מקום אני תופס בעולמו של הקב"ה, אחר כל חטאי ופשעי האיומים בשוגג ובמזיד, אחר כל טינופי ולכלוכי כאחד הריקים, אחר כל מה שהכעסתי ומרדתי במלכו של עולם יום אחר יום ביתר שאת, מה יתן ומה יוסיף אם אתחזק קצת במקומי השפל והבזוי אם לאו'. אבל עליו לזכור את אשר עשה לו עמלק, ועליו לזכור את המלחמה דאז, בה רמז משה רבינו ברמזי ידיו שהכל תלוי בהתחזקות הפעוטה שלו!
נורא נוראות! כל המלחמה העצומה והנוראה על גילוי כבוד ה' בעולם שזה תכלית כל הבריאה, תלוי ועומד אם ישכיל להתחזק במצבי שפלותו!
מדובר אפילו בשפלים כאלו שכמעט אי אפשר לדבר עמם ממעלת מלחמתם, מרוב זוהמת המקום בו הם נמצאים, אבל הצדיק מרמז וקורא גם להם מרחוק: חזקו ואמצו כי בכם תלויה הכרעת המלחמה!
וכפי שכותב מוהרנ"ת: "אמרו חז"ל 'בזמן שהיה משה מגביה ידיו וישראל מסתכלין כלפי מעלה היו נוצחין', ולכאורה קשה: למה עשה משה זאת על ידי הרמת ידיו דייקא? היה לו לומר להם בפה מלא שישעבדו לבם למקום ויעזור להם ה' יתברך? אך באמת, בעת שמתגבר תוקף זוהמת הנחש ח"ו שהוא מקומות המטונפים שהוא בחינת מלחמת עמלק, ששם אי אפשר למצוא כבודו יתברך בשום אופן, אזי אי אפשר לדבר כלל מכבודו יתברך רק לרמוז בידיו, כמו משה רבנו ע"ה שהרים ידיו לרמוז להם שיסתכלו למעלה. היינו, אף על פי שמתגבר עכשיו מקומות המטונפים כאלו שהם בחינת מלחמת עמלק שאי אפשר לדבר ולגלות שם כבודו יתברך, אף על פי כן שאו עיניכם למרום והסתכלו למעלה ותדרשו ותבקשו ותחפשו איה אפוא הוא יתברך. ואז היו ישראל נוצחים, כי על ידי זה עולים בתכלית העליה" (ליקוטי הלכות, גביית חוב מהיתומים ג).
זוהי הזכירה העצומה שאנו צריכים להשריש בלבנו: מצד אחד לזכור שעומד עלינו אויב אכזרי ביותר המתחדש עלינו בכל יום ומבקש להמיתנו מיתת עולם ח"ו. ומאידך, לזכור שמובחרי הצדיקים נלחמים בו. וגם את זאת חייבים אנו לזכור היטב היטב: שכל נצחונם של הצדיקים במלחמתם עם עמלק תלוי בנו! כפי שאנו מתחזקים לעמוד בקשרי המלחמה לפי כוחותינו הדלים, ובכך שאנו לא מתייאשים בשום פנים.
* * *
זוהי שמחת פורים הבא עלינו לטובה: ההכרה וההתעצמות בידיעה שאין שום יאוש בעולם, והדיפת וסתירת דעתו של עמלק כאילו אנו מנוצחים ומונחים בידו. כי "עיקר עזותו והתחזקותו של האדם להתקרב לעבודת השם יתברך היא על ידי שמחה וחדוה" (קיצור ליקוטי מוהר"ן, כב).
בימי הפורים אנו נזכרים מחסדי ה' המבוארים במגילת אסתר שגם בשפלותנו זכר לנו, וגם בהיותנו חייבים גמורים אחר שנהנינו מסעודתו של אותו רשע וההשתחוואה לצלם ושאר נפילות איומות, לא עזבנו השי"ת ושמע לתפילותנו, כפי שהורה לנו מרדכי הצדיק בשעתו להתחזק ולהתעצם בתפילה, וכך גם לדורות.
וכדברי מוהרנ"ת: "עיקר המלחמה עבור החלושי כח שנכשלו כמו שנכשלו, וגם עתה בכל פעם שמתעוררת נקודתם לשוב חותר עליהם בחינת עמלק, וצריכים ללחום עבורם להאיר בלבם ולעוררם ולהודיעם שכל נקודה ונקודה שמנתקים מחשבתם יקר מאד. והעיקר, לידע שאין יודעים כלל, ושלא יתייאשו מן הצעקה והתפילה לעולם. 'ומרדכי ידע את כל אשר נעשה' בזה העולם, את כל הנכלים והערמומיות שחותר עמלק, ועל כן 'ויצא בתוך העיר ויזעק זעקה גדולה ומרה', וכן הכניס בישראל שבכל עיר ועיר צום ובכי, בחינת 'דברי הצומות וזעקתם', ועל ידי זה נתהפך הכל לטובה" (ליקוטי הלכות, תפילת המנחה ז, כ).
ב'תענית אסתר' אנו מתחזקים להאמין ולדעת שה' שומע צעקתנו, ובפורים אנו שמחים ומודים ומשרישים בלבנו את יסודות ההתחזקות התמידית – 'להודיע שכל קוויך לא יבושו ולא יכלמו לנצח כל החוסים בך'. אין זו רק הודאה על העבר אלא עצם תוקף המלחמה בעמלק. כל נקודת התחזקות והתחדשות לא להרפות ידיים בכל שטחי המלחמות הרוחניות הם חיצי מוות בלב עמלק, זוהי הכרתת זרעו של עמלק בקום ועשה, זהו הניצחון בפועל על חלק ה'עמלק' שבלבנו!
אמנם, כדי לנצח במלחמת עמלק זקוקים לנסים גלויים. אם משה רבינו בעוצם גדולתו וקדושתו ראה בנצחון מלחמת עמלק נס גלוי – והקים מזבח לאמור: "ה' נסי – הקב"ה עשה לנו כאן נס גדול" (שמות יז, טו. וברש"י שם) – על אחת כמה וכמה שפלים ודלים כמונו, שניצחון המלחמה מצריך ניסים עצומים.
אך אכן לשם כך קיבלנו במתנה את ימי הפורים הללו "שכל הנסים והנפלאות שעשית לאבותינו אשר עליהם נקבעו הימים טובים הקדושים, כולם נעשים ונתגלים ומאירים בכל דור ודור בכל אדם ובכל זמן, ואנו צריכין להמשיך קדושת פורים וקדושת כל הימים טובים, והארת הנסים ונפלאות שנעשו אז, בכל שנה ושנה בכל דור ודור ובכל אדם ואדם בפרטיות" (ליקוטי תפילות ח"ב, לז).
כשעיקר הנס אליו אנו זקוקים, הוא: שנזכה להאמין בדברי הצדיק שאין שום יאוש בעולם כלל! וגם לאחר כל כך הרבה נפילות וחשכויות, לאחר גלות ארוכה ואיומה שכזו בפרט ובכלל, נמשיך לעמוד איתן ולהאמין בכוחנו הדל, שיכול נוכל לו לעמלק בכח הצדיקים הנלחמים בו, ושהתחזקותנו הפעוטה יקרה כל כך.
זה ממש נס שנאמין זאת, אבל אנו מקבלים את כח הניסים הללו בימים הללו. ועלינו לעמוד ולייחל ולצפות לכך בכח 'דברי הצומות וזעקתם', ובכח דברי ה'אגרת' הקדושה והנשגבה הזאת שאנו קוראים ביום ובלילה של פורים, ובכח הצדקות וריבוי ,האהבה ובכח השתייה והשמחה שבוקעים רקיעים ומכניסים בלבנו את הדעת דקדושה, לא להתייאש בשום פנים ואופן, והיא שמכריתה את זרעו של עמלק.
כולנו כאיש אחד בלב אחד נצא למחלמת עמלק, נסתכל כלפי מעלה ונשעבד לבנו לאבינו שבשמים ומיד נהיה נוצחים; להתחיל מעכשיו התחלה חדשה לכל השנה כולה, לקבל את התורה באהבה ולהשתעבד לאמיתת התורה והאמונה שלא לוותר בשום פנים ואופן על אף כל הירידות, ושנטה אוזנינו לרמזי ידי הצדיק ולזעקתו הגדולה: "שאפילו מי שהוא במדרגה התחתונה לגמרי ח"ו רחמנא לצלן, אפילו אם מונח בשאול תחתיות רחמנא ליצלן, אף על פי כן אל יתייאש עצמו, ויקיים 'מבטן שאול שיוועתי', ויחזיק עצמו במה שיוכל ולחזק עצמו בכל מה שאפשר. כי אין שום יאוש בעולם כלל, און קיין יאוש איז גאר ניט פאר האנדין, ומשך מאד אלו התיבות 'קיין יאוש איז ניט פאר האנדין', ואמרם בכח גדול ובעמקות נפלא ונורא מאד, כדי להורות ולרמז לכל אחד ואחד לדורות, שלא יתייאש בשום אופן בעולם, אפילו אם יעבור עליו מה ואיך שהוא, אפילו אם נפל למקום שנפל רחמנא ליצלן, מאחר שמחזק עצמו במה שהוא עדיין יש לו תקוה לשוב ולחזור אליו יתברך" (ליקוטי מוהר"ן תניינא, עח)
הוא עומד ליד הוריו בפרוזדור בית החולים, ממתין בתור בתוך קהל גדול לכניסה אל הרופא המהולל, מעל התקרה משתלשל לוח בו מתחלפים בכל פעם מספרי הממתינים ומודיע על התקדמות תורָ ם. עיניו המפוחדות רצות בבעתה בתוך חוריהן, ככל שהמספרים מרמזים על התקרב מועד כניסתם גוברת חרדתו, הוא לא רוצה שהתור יתקדם, נוח לו פה, במקום הותקן ברז מים קרים משיבי נפש לרווחת הממתינים, גם הכסא מרווח, ולעומת זאת מי יודע מה יהיה בחדר פנימה. מנגד עומדים הוריו בעיניים מייחלות, הם כבר רוצים להיות בפנים, הרופא הגדול הבטיח לרפא את בנם יקירם ממחלה מסוכנת, וידיו רב לו בהצלת נפשות, הם מחכים בקוצר רוח מתי יבוא ויזכו גם הם לרפואה הנכספת.
שני בני אדם – האחד נזכר מיום המיתה, מן המעבר מפרוזדור צר זה אל הטרקלין הנפלא של נועם חיי הנצח, והוא מתמלא חרדה. המפגש עם המוות מעורר בו חלחלה, נדמה לו שכאן הוא כבר מסודר מעט, יש לו מעט תאוות סרוחות שהוא מתענג בהם, והוא חושש מפני הפרידה המוכרחת.
ולעומתו, יושב בר דעת, ולא די שאינו בורח מן הזכרון הזה בעת ההכרח שמפגישו עם המוות, אלא הוא בעצמו מחפש דרכים גם בימים כתיקונם היאך לזכור ולהיזכר בכל רגע ממציאות זו. לא רק שהוא לא נחרד, אלא שהוא מתמלא מכך שמחה פנימית, הוא יודע ששם ורק שם הוא מקום הטוב הנצחי, רק שם הוא המקום שכדאי עבורו לחיות ולסבול הכל, והוא מצפה ומייחל מתי יוכל להתנער מעפר העולם השפל הזה ותלאותיו ולזכות לטוב ולנועם הזה שאין כל מלאך ובריה יכול לשער. ולכן הוא בוכה ומתפלל ושופך שיחו תמיד לבל יטעוהו בפרוזדור חשוך זה, שמא חלילה וחלילה ישכח את התכלית המופלא. הוא זוכר נגינתו בלילה ועם לבבו הוא שח בחצות לילה ובעת התבודדות ובכל עת מצוא שירחמו עליו מן השמים, למען יזכור כל ימי חייו, בימים ובלילות, את הזכרון המתוק הנעים והנפלא הזה, ולבל ימיר טוב ברע חס ושלום.
בימים אלו אנו נכנסים לחודש התשובה, חודש תמוז. עיקר עבודת חודש זה הוא לבנות את הזכרון הזה. בחודש זה נשתברו הלוחות שהביאו שכחה לעולם, לאחר שנים אירעה אז גם התחלת חורבן ירושלים ובית המקדש. אשר כל מהותו של בית המקדש, שורש התשובה, היה: הכח להביא את הזכרון הזה בלבות בני אדם, כדי להחיותם חיי נצח ולהיטיב להם טובה בלי סוף. וכאשר מאסו בטובה זו, ניטל מהם כח הזכרון ונתנו להם ליפול בשכחה אכזרית.
ועלינו נפל חובת היום, לשוב ולזכור ולהיזכר שאנו אצים רצים ומתקדמים לעולם שכולו טוב, כולו רחמנות, כולו אהבה, כולו אור ושמחה, ושחבל חבל לשכוח ולאבד זאת. היצר האכזרי מנסה להכניס בנו 'רע עין', להסתכל במבט אכזרי על מהות עולםהבא ולשכחו, ושכאילו 'עלמא דאתי' ימעיט מאתנו את התענוג של החיים.
וכך מלמדנו רבינו הקדוש: "זכרו תורת משה ראשי תבות תַּמֻז, חסר ואו, כי אז בתמוז צריכים להמשיך הזכרון לתקן השכחה, כי אז נתהוה השכחה, כי על ידי הלוחות שנשתברו בחודש תמוז נתהוה השכחה, כמו שאמרו חז"ל 'אלמלא לא נשתברו הלוחות הראשונות לא נשתכחה תורה מישראל', ועל כן חסר ואו מתַּמֻז כנ"ל, כי מאחר שנשתברו הלוחות נסתלק הואו, כי הלוחות הם בחינת ואו, כמו שאמרו חז"ל 'הלוחות ארכן ששה ורחבן ששה" (לקוטי מוהר"ן, רטז).
זוהי עבודת חודש תמוז, לתקן את השכחה ולבנות את הזכרון, ובכך לעסוק בבנין בית המקדש המיוחד לכך. וכפי שרבי נתן מלמד במתק לשונו:
"זה ידוע לכל שהעולם הזה הבל וריק, צל עובר וענן כלה, וכל ימיו כעס ומכאובות, ואין יתרון לאדם בכל עמלו, ולא בא האדם לזה העולם כי אם בשביל תכלית הנצחי של עולם הבא, כדי שיתנקה ויצטרף בזה העולם שעל ידי זה יזכה לחיים נצחיים של עולם הבא. על כן בודאי צריך האדם לזכור היטב בכל יום ובכל עת ובכל שעה תכליתו הנצחי הזה, ולאדבקא מחשבתיה בעלמא דאתי תמיד. אך הרע עין מתגבר מאד בכל עת, שעל ידי זה נמשך מיתת הלב שמשכח מלבו הזכרון הזה. וזה גרם חורבן בית המקדש, חורבן בית ראשון וחורבן בית שני, כי עיקר הזכרון נמשך מקדושת ארץ ישראל וירושלים ובית המקדש, כי שם עיקר התגלות אלקות ושם יכולים להזכיר את עצמם ביותר בעלמא דאתי" (ליקוטי הלכות, ברכות הראיה ה, ב).
זה היה כל עמלם של הצדיקים, שברוחב דעתם ובעומק הרחמנות התלוי בדעת, ריחמו עלינו ורצו להזכירנו זכרון מתוק ויקר מפז זה, וכפי שרבי נתן ממשיך שם: "הצדיקים, כל עסקם להזכיר אותנו זכרון העולם הבא בכל יום, כדי להשיבנו בתשובה שלימה, כי זה כל ישעם וכל חפצם בעסקם עמנו, שהכל הוא כדי להזכירנו זכרון זה בכלליות ובפרטיות בכמה וכמה תחבולות נפלאות ונוראות" (שם).
וכך כותב רבי נתן לבנו: "חזק ואמץ מאד מאד לשמח נפשך בכל מה שתוכל, כי אף על פי כן אני יודע שתַּמֻז ראשי תיבות 'זכרו תורת משה'. וכפי מעט השיעור שבלבי מזה, צריכים לומר גם על דיבור הקדוש הזה: אלמלא לא אתינא לעלמא אלא למשמע דא, די! כי הוא נוגע לתיקון חטא העגל, לתקן פגם שבירת לוחות שהמשיכו שכחה בעולם, שמשם כל הצרות בגוף ונפש וממון שסובלין בגלות המר הארוך הזה" (עלים לתרופה, שכט).
הבה נשכיל ונפתח לבנו לקבל טובה נפלאה זו. לא נסיח דעתנו מזכרון זה, אלא אדרבה נעורר שמחה וחיות על העתיד הנפלא והנצחי הנתון בבחירתנו בכל רגע ובכל תנועה, ונכין עצמנו לדרך ארוכה ונשגבה זו בלב חי ומרומם, והיא שגם תחיש גאולתנו ובנין בית קדשנו ותפארתנו.
כל אחד יכול למצוא את עצמו נוסע בספינה, ופתאום, בלב ים, כבר בלי היהלום. היהלום היקר שבגללו יצא למסע הזה. לפעמים קל לאבד דבר מראש, עוד לא הספקת לפתח הרבה תקוות אודותיו. אבל יש דברים שמשנים לך את כל החיים, שמכריחים אותך לצאת ולעבור מדינות ועולמות דרך אוקיינוס סוער. הם תופסים אותך כל כך חזק שאתה כבר לא יכול להישאר במקום, אתה חייב להשתנות מהקצה אל הקצה, ולצאת למסע.
ובסוף היהלום משאיר אותך באמצע הדרך לבדך.
בית ראשון נבנה ונחרב, בית שני נבנה ונחרב. האור הגדול לא מצליח להישאר הרבה זמן, הכלים נשברים. אנחנו מתחילים התחלות ללא סיומים. מה יהא על כל האבדות הללו? איך מתחזקים להמשיך ללכת את הדרך בלעדיהן?
כמו בסיפור של רבי נחמן על היהלום, יש ונדרשים לומר דבר מאוד אמיץ: היהלום לא היה שלי. עובדה שהוא הלך לאיבוד. "עַל-כֵּן אַל יִשְׁתּוֹמֵם הָאָדָם וְאַל יִפֹּל בְּדַעְתּוֹ מִכָּל מַה שֶּׁעוֹבֵר עָלָיו… בֵּין בָּעֲלִיָּה בֵּין בַּיְרִידָה, הַיְנוּ כְּשֶׁהוּא בִּבְחִינַת אֵיזֶה עֲלִיָּה שֶׁרוֹאֶה אֵיזֶה יְשׁוּעָה וְהִתְנוֹצְצוּת אַל יִטְעֶה שֶׁכְּבָר הָאוֹר שֶׁלּוֹ, רַק יֵדַע שֶׁעֲדַיִן הוּא רָחוֹק מְאֹד" (שילוח הקן ה). אור שהסתלק כנראה לא היה שלי עדיין. אבל אין בידיעה הזאת השלמה, או בשמה המוכר יותר – יאוש. אלא היא עצמה סיבת ההתחזקות הלאה:" וְעַל-יְדֵי-זֶה לֹא יִפֹּל כְּשֶׁרוֹאֶה אַחַר כָּךְ שֶׁנֶּחֱשָׁךְ אֶצְלוֹ הָאוֹר שֶׁהוּא בְּחִינַת יְרִידָה, כִּי בֶּאֱמֶת אַף-עַל-פִּי-כֵן הָאוֹר שֶׁהֵאִיר לוֹ לֹא נִכְבֶּה וְלֹא נִסְתַּלֵּק מִמֶּנּוּ, כִּי אוֹר חַסְדּוֹ יִתְבָּרַךְ מֵאִיר עָלָיו תָּמִיד רַק שֶׁהַכֹּל הוּא בִּבְחִינַת מִמֶּרְחָק תָּבִיא לַחְמָהּ וּבִבְחִינַת וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק, אֲבָל סוֹף כָּל סוֹף יִגְמֹר ה' יִתְבָּרַךְ מַה שֶּׁהִתְחִיל וְיֵיטִיב עִם כְּלַל יִשְׂרָאֵל וְעִם כָּל אֶחָד וְאֶחָד בִּפְרָטִיּוּת" (שם).
האור באמת לא שלי, הוא רחוק. אבל מרחק הוא נקודת קישור. ביאוש יש רק אַיִן, לא קיים שם מרחק. אור רחוק הוא כמו אור רחוק שמנצנץ בלילה. הוא אומר לי שיש לי לאן ללכת, שיש אור, ושהאור הזה מדבר איתי. יש כאן התחלה, וההתחלה הזאת יכולה להתפתח ולהגיע גם לסוף. מה שבהתחלה היה נראה בעיני כסוף, אינו אלא התחלה. כמו ביהלום, כשהאור מסתלק מתחילה ההזדמנות לתפוס את מה שבאמת שלי. "וְכֵן הוּא בִּפְרָטִיּוּת בְּכָל אָדָם וּבְכָל זְמַן, שֶׁאַף-עַל-פִּי שֶׁעוֹבֵר עָלָיו מַה שֶּׁעוֹבֵר, וְנִדְמֶה לוֹ כְּאִלּוּ אֵין מוֹעִיל כְּלָל חַס וְשָׁלוֹם מַה שֶּׁהִתְחִיל לִפְעָמִים מְעַט בַּעֲבוֹדַת ה', מֵאַחַר שֶׁרוֹאֶה שֶׁרָחוֹק כָּל כָּךְ, אַף-עַל-פִּי-כֵן בַּסּוֹף יִרְאֶה מַה שֶּׁפָּעַל בִּתְחִלָּה". בסופו של התהליך זוכים להבין שהכל היה התחלה. האור הרחוק שהסתלק לא היה סוף סיפור, הוא הוביל אותי לחפש אור חדש וקרוב. היהלום שהלך לאיבוד לא היה חלום שנגוז, עובדה שהוא זה שהוביל אותי לעשירות החדשה. ההתחלה היא התחלה שהביאה אל הסוף, אבל הסוף הזה לא יכול להגיע מבלי שיהיו לו כמה התחלות שקדמו לו.
חורבן אחרי חורבן לא נועד לייאש. בסופו של דבר משהו אחר יצמח, שלם יותר מקודמיו. גאולה שלמה שאין אחריה גלות. אבל מה שיכול להביא אותי ל'עניין שלי', לתיקון השלם, הוא במה שאמשיך להתחזק. להתחזק ולהכיר בענווה שמה שאבד לא היה שלי. להתחזק ולדעת שההתחלות תמיד נשארות, בתנאי שהן יהיו נקודות ציון-דרך למסע שיבוא אחריהן. להתחזק ולדעת שהעניין שלי יימצא בשלמות רק כשאמשיך לחפש אותו בעוז הפנימי, בתקווה שלא יודעת לעצור, ולא אהיה תלוי ועומד באורות זמניים שבאים והולכים. ושם, בבפנים הזה שלא יכול לוותר על התקווה כי הוא לא יכול לוותר על עצמו, נחצבת גאולה.
מי לא שמע על 'אזמרה'? מי אינו יודע שצריך לשמוח בנקודות טובות? כיום אף לא צריך להיות חסיד ברסלב כדי לדעת זאת. הרחוב כבר מלא מדבקות שקוראות: "אחי, ה' אוהב אותך" ומלמדות אותנו למצוא בעצמנו את הנקודות הטובות ולהתעודד מהן.
הדרך הזאת כבר הפכה מזמן לנחלת הכלל, ובמיוחד לנחלתם של העוסקים בחינוך; 'אזמרה' הפכה להיות אבן פינה לכל שיטת חינוך מצליחה. הכל כבר יודעים שכדי לקרב בחור לה' יתברך, צריך לעורר בו את ההערכה לטוב שבו.
אך עדיין עולם כמנהגו נוהג, את השמחה בנקודות הטובות משאירים למקרי חירום, לבחורים שלא הולכים בתלם / לצעירים שה'שטייגן' שלהם לא נראה באופק / לאנשים שאיבדו את המרץ / לפושטי רגל… אבל בחור מוצלח, שלומד בהתמדה, וגם מתפלל בכוונה – מה צורך יש לו ב'נקודה טובה'? למה שישמח בנקודה טובה, וכי הוא אומלל או מדוכא?…
אכן במבט שטחי, 'אזמרה' יכולה אולי להישמע כטפיחת שכם נעימה גרידא, או לכל היותר שיטה יעילה לביטחון עצמי, או לעצירת התדרדרות רוחנית. אך המבט של רבינו הוא לא כך; אצל רבינו הקדוש, השמחה בנקודה טובה, היא לא רק עידוד לשבורי לב, אלא גם דרך לבני עליה. השמחה בנקודה טובה היא דרך חיים! היא דרך של התקרבות אל ה' באמת.
ולכן יש להשקיע הרבה כדי לשמוח בנקודה טובה, לא רק בגלל שאם לא נשמח, נהיה עצובים, אלא משום שהשמחה בנקודות טובות, היא זו שהופכת אותנו ליהודים אמיתיים, ליהודים שדבוקים אל ה' באמת.
* * *
בסעיף הראשון של ה'שולחן ערוך', כותב הרמ"א: "שויתי ה' לנגדי תמיד, הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלקים". האם חשבתם פעם איך מקיימים זאת למעשה? איך באמת יכול בן-אדם פשוט כמונו לשוות את ה' לנגדו תמיד?
ובכן, מוהרנ"ת מוריד לנו את ה'שויתי ה' לנגדי תמיד' הלכה למעשה:
" 'שויתי ה' לנגדי תמיד', היינו שתמיד אני משים ומשווה ה' לנגד עיני, כי אף על פי שאני רחוק ממנו יתברך, אף על פי כן ה' לנגדי תמיד בכל מקום, כי אני מוצא בעצמי נקודה טובה" (ליקוטי הלכות, השכמת הבוקר א, ה) – – – רבי נתן מסביר לנו אפוא שפירושו המעשי של "שויתי ה' לנגדי תמיד" זה לחשוב עך הנקודות טובות שלנו תמיד! "כי הנקודה טובה שאדם מוצא בעצמו, זה בחינת אלקות כביכול. כי כל הטוב מאתו יתברך, כי אורייתא וישראל וקוב"ה כולא חד. נמצא, כשיש בישראל איזה נקודה טובה, דהיינו איזה מצוה או דבר טוב – זה הטוב הוא אחדות גמור עמו יתברך, כי טוב ה' לכל, וכמו שכתוב 'טעמו וראו כי טוב ה' ', כי כל הטוב שנמצא בכל מקום שהוא, הוא הכל ממנו יתברך" (שם).
לאמור, שכאשר אנו מוצאים בעצמנו נקודה טובה, אנו בעצם מוצאים בעצמנו אלוקות. וכשאנחנו מחפשים אחר נקודה טובה, אנחנו בעצם מחפשים היכן מאיר בנו אור ה'. וכשאנו חושבים על הנקודה טובה, אנחנו בעצם חושבים על ה'.
אמור מעתה, שכאשר רבינו מלמד אותנו לחפש את הנקודות טובות ולשמוח בהם – הוא לא רק מלמד אותנו איך לא להיות עצובים, ואיך להיות במצב-רוח טוב; הוא מלמד אותנו, להתחבר לאלוקות שבתוכנו. לחפש היכן מתגלה בנו אור ה', היכן ה' שוכן בתוכנו, למצוא את הנקודה ולהתחבר אליה, להעריך אותה ולשמוח בה – ועל ידי כך להיות דבוקים באור ה'!
* * *
הן על כך ועל כל שאר דיבורי ההתחזקות של רבינו הקדוש, נאה להמליץ את הנאמר בפרשת השבוע: "סולם מוצב ארצה וראשו המגיע השמימה"; אלה לכאורה חיזוקים פשוטים שיורדים עד לעמקי התהום, אך ראשם תחוב בשמי השמיים.
תורת ההתחזקות של רבינו הקדוש, איננה מיועדת אפוא רק למרי נפש שמתהלכים שפופים בצידי דרכים, כפי שמצוות השמחה איננה מיועדת רק למדוכאים. ההתחזקות היא חובתו של כל יהודי שפץ לעבוד את בוראו באמת. גם אם הוא אינו מדוכא וגם אם הוא איש מצליח. ולכן גם: לימוד 'תורת ההתחזקות' על כל פרטיה ודקדוקיה נחוצה לכל החפץ להכיר ולעבוד את בוראו.
מעשה בבן מלך אחד שהיה יחיד לאביו ולאמו. מפונק היה הבן והוריו לא חסכו ממנו שום תענוג ושעשוע שבעולם. ממון רב מסרו בידו, והוא הלך ושוטט בעולם, עשה ככל העולה על רוחו, זלל בשר, סבא יין, ומילא כריסו במעדנים ומגדנות לרוב.
מתוך פינוקו, לא חש בן המלך בחולי כבד הממשמש ובא עליו בעקבות אכילתו היתירה, שתייתו המרובה ומילוי שאר תאוותיו המוגזמות, משום שקוע היה מאד ברדיפת התענוגות ולא שם לב לגופו ההולך ומדרדר.
עד כי באחד הימים, כאשר היה בארמון אביו, נפל על הארץ מתעלף, וכל גופו רועד מקור וחום יחדיו. המלך והמלכה שהוזעקו אליו נחרדו למראה עיניהם וציוו על רופאיהם להצילו. עד מהרה עוררוהו הרופאים מעלפונו והניחוהו על המטה אולם מצבו הלך והחמיר משעה לשעה. עמלו הרופאים להתחקות אחר סיבת התמוטטותו, וימצאו את כל גופו במצב נורא: מכף רגל ועד ראש כולי מלא חולי. מצבו היה כה גרוע, עד שהרופאים התייאשו מלמצוא תרופה למחלתו.
גדולי הרופאים שבממלכה שהוזעקו על ידי המלך, אף הם משכו ידיהם ביאוש וטענו כי לא ניתן לרפאותו. צער הוריו, המלך והמלכה, ויגונם היה עמוק מאוד והם שקעו ביאוש.
השמועה על מחלת בן המלך התפשטה ועשתה לה כנפיים עד שהגיעה לרופא אחד, מומחה מאוד, שהזדרז מייד ונסע לארמון המלך. פרץ המלך בבכי והתחנן לפניו שישתדל וינסה לרפא את בנו, החולה האנוש.
הלך הרופא לראות את החולה, ולאחר שבדקו בדיקה יסודית, אמר לאביו, המלך: אכן. קשה רפואתו מאוד וכמעט שאינה מציאותית. אולם, נותרה עוד תרופה אחת לנסות ויש סיכוי שהיא תעזור. אבל – המשיך הרופא – איני יודע אם להציע לך את התרופה, שכן קשה מאוד לבצעה".
"אמור!", קפץ המלך: "אין דבר בעולם שיקשה עלי לעשותו עבור רפואת בני!" בפנים עגומות ענה הרופא: "אמת היא, כי בנך חולה כל כך עד שאי אפשר כבר לתת לו שום תרופה. אולם, ישנן תרופות מסוימות, שכמות קטנה מהן עולה סכומי עתק, ומהתרופות האלה צריך לקנות חביות שלמות ולשפוך על בנך. מובן, אמנם, שכל הכמות הזו תאבד, אולם בכל זאת גופו יתחזק קצת, מה גם שיתכן שמעט מתוך מה שישפכו עליו יכנס גם לפיו משהו – ועל ידי זה אולי גם תהיה לו רפואה.
אורו עיני המלך, ומיד הזעיק את עבדיו, מסר בידם הון תועפות וציווה עליהם לקנות את התרופות היקרות עליהן המליץ הרופא. לא עבר זמן רב ודליים רבים מאותו הרכב רפואי יקר נשפכו על בן המלך שאמנם הלך והחלים מרגע לרגע עד שנרפא כליל.
* * *
…ונמשל
כזו, ועוד יותר, אנושה היא מחלת הנפש הרוחנית של בני הדורות האחרונים. תאוות, גשמיות ובלבולים לרוב פוגעים בכל נשמה ומשחיתים אותה עד תום. והמלך – הקב"ה, מצטער על בניו אהוביו מאד, ובוכה עליה כביכול ואילו הבנים שוקעים יותר ויותר בחליים, כשרופאי הנשמות – הצדיקים כמעט ונואשים מלהושיעם ישועה רוחנית אמיתית.
ירד אפוא לעולם, הרופא המופלג בחכמתו, הצדיק הגדול רבי נחמן, בדי לרפאות את מחתינו ולהעלות מרפא לפגעינו, נגעי לבבנו ומכאובינו. ותחבולותיו, אף הן, יקרות עד מאד: כל תרופה, כל עצה, כל תורה, כל שיחה וכל סיפור שלו – מאור הגנוז לצדיקים הם. מהם הוא שופך עלינו כמויות עצומות, מהם הוא משפיע עלינו "תורות נפלאות ומעשיות ושיחות נפלאות ונוראות… אף על פי שלכאורה נראה שכמעט הכל הולך לאיבוד חס ושלום, אף על פי כן, ריח טוב קולט, וברבות הימים, אולי נזכה לחטוף מהם איזה טיפה יקרה ונפלאה לתוך פינו ופנימיותנו, עד שעל ידי זה, אולי יש תקוה שנזכה לרפואתינו הרוחנית השלימה ברוחניות (חיי"מ סו"פ מעלת תורתו).
– זוהי שיטתו של רבינו הק', וכך הצליח להחדיר בנו ניצוצות קדושות ונוראות אפילו ולמרות מצבינו הרוחני העגום.
וכן שלמה בנו כשבנה את בית המקדש כתיב, ויעמוד שלמה לפני מזבח ה' נגד כל קהל ישראל ויפרוש כפיו השמים, עין שם כל תפילתו באריכות.
כזכור, בחלק זה של הספר בו אנו אוחזים, מטרת המלקט להראות כי דרך התפילה – האומרת כי על כל אדם להתפלל על כל דבר ודבר בחייו, בין ברוחניות בין בגשמיות – היא הדרך בה הלכו אבותינו מאז ומתמיד. הם חיו את ישועת ה' בצורה יומיומית, ולא ביקשו אותה בעיתות מצור ומצוק. ההבנה כי צורת החיות צריכה להיות בנויה על תפילה- "תפילה לא-ל חיי" (תהלים מב). לכאורה, במקרה שלפנינו אנו פשוט מוצאים תפילה מסוימת אותה התפלל שלמה בגמר בנין המקדש, אך ראיה אין כאן לכך שהדרך הרבה יותר עמוקה ומהותית מלהתפלל בעת צרה בלבד.
מהי תפילת שלמה? לאחר שבנין המקדש הגיע אל סופו, הקהיל שלמה המלך את כל העם להכנסת ארון ברית ה' אל משכנו החדש. לאחר שסיימו להכניס את הארון למקומו, בית המקדש היה מלא ענן, המזכיר עשן במידה מסוימת. שלמה ראה בכך סימן להשראת השכינה כמו שנאמר בתורה: "כי בענן אראה על הכפורת" (ויקרא טז) – צורת התגלות השכינה הינה: "ה' אמר, לשכון בערפל" (מלכים-א, ח). כששלמה המלך רואה התגלות אלוקית כה קרובה לעם ישראל, הוא ממשיך לבקשתו הראשונה: "ופנית אל תפלת עבדך ואל תחינתו, ה' אלוקי, לשמוע אל הרינה ואל התפלה אשר עבדך מתפלל לפניך היום". הרי סיבת בנית בית המקדש הינה לאפשר התגלות יותר קרובה לברואים, ואופן התגלות זו הוא התפילה, כמו שכתוב: "ושימחתים בבית תפילתי" (ישעיהו נו), הנאמר על בית המקדש. מכיוון שרצון ה' הוא להתגלות אלינו על ידי התפילה, שלמה המלך מבקש שאכן נהיה ראויים להתגלות זו, ובהמשך תפילתו הוא מפרט מקרים שונים עליהם הוא מבקש שה' יתגלה בחסדיו על סוגים שונים של מתפללים.
מכאן ממשיך שלמה המלך לפרטים: "ושמעת אל תחינת עבדך ועמך ישראל אשר יתפללו אל המקום הזה, ואתה תשמע אל מקום שבתך אל השמים, ושמעת וסלחת, את אשר יחטא איש לרעהו… בהנגף עמך ישראל לפני אויב…. בהעצר שמים ולא יהיה מטר… רעב כי יהיה בארץ… וגם אל הנוכרי אשר לא מעמך ישראל הוא ובא מארץ רחוקה למען שמך… כי יצא עמך למלחמה", ועוד מקרים אחרים. בכל מקרה מאלו המקרים, כאשר יבואו ויתפללו לה', מבקש שלמה המלך שיוושעו.
אם נשים לב, אחרי כל בקשה ובקשה מופיעות המלים – "ואתה תשמע השמים", או "ואתה תשמע מן השמים". בדברי חז"ל אנו מוצאים במספר מקומות שהשמים מבטאים קבלת עול מלכות ה', כאשר הביטוי המוכר ביותר הוא: "קבלת עול מלכות שמים". גם מופיע בהלכה שיש להסתכל על השמים בשעת התפילה, שכל ענינה של התפילה המלכת ה' (ליקוטי מוהר"ן תנינא, סימן פד). השמים הם הדבר היחיד בבריאה שהוא רחוק מאיתנו בעצם, ולא מסיבות טכניות. הריחוק שלי ממדינה רחוקה אינו מהותי והוא ניתן לשינוי; מהשמים תמיד אהיה רחוק. אפילו את מלוא המרחק שבינינו ובין השמים איננו יכולים לתפוס בראיה. השמים, אם כן, הם הדבר העליון ביותר, שאין לנו תפיסה על גובהם – ואף-על-פי-כן, הם נמצאים בתוך העולם שלנו. אף על גודל הריחוק שבינינו, הם עדיין נמצאים אצלנו. אמנם, גם כשהם אצלנו, אין משמעות הדבר שהפחיתו את גובהם. גם כשהם נמצאים אצלנו, הם נשארים עם כל גובהם. אם נסכם: עניינם של השמים לגלות בבריאה שמציאות עליונה הרחוקה מאיתנו מרחק לא ניתן לתפיסה, יכולה להיות אצלנו, ועדיין לא לאבד מגובהה.
לאורך כל הדורות, תמיד היתה קיימת דעה שהפריע לה כל ענין התגלות ה' בעולם הזה. וכי אפשר לדבר כה עליון לשכון בתוך גבולות? אמנם תורת ישראל תמיד השיבה "מי כה' אלוקינו, המגביהי לשבת" – בוודאי שאין שום מציאות יותר מה' אלוקינו, אבל דווקא משום זאת, "המשפילי לראות בשמים ובארץ". דווקא משום שאין לו שום הגבלה, הוא יכול להתגלות בכל מקום. אם החלטת 'לשים' אותו רק בשמי השמים, וניתקת אותו מהארץ, זאת ההגבלה האמיתית. אולם, אחרי הכל קיימת השאלה – סוף סוף הקב"ה לא מוגבל?
שאלה זו התחדדה בבניית המקדש. וכי ההתגלות האלוקית יכולה להיות מוגבלת? את השאלה הזאת שאל שלמה המלך (מלכים-א ח): "כי האמנם ישב אלוקים על הארץ? הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך, אף כי הבית הזה אשר בניתי". אמנם, בסופו של דבר כתוב: "וכבוד ה' מלא את המשכן" (שמות מ). מבאר המדרש (ילקוט שמעוני שם): "אמר רבי יהושע דסכנין בשם ר' לוי: למה הוא דומה? למערה פתוחה על שפת הים. געש הים ונתמלאת המערה, והים לא חסר. כך אף-על-פי דכתיב (שכתוב) וכבוד ה' מלא את המשכן, העליונים והתחתונים לא חסרו מזיו כבודו, כשם שהוא אומר הלא את השמים ואת הארץ אני מלא".
כאשר מי הים נכנסים למערה, איננו תופסים את המים שנכנסו למערה כמנותקים ממי הים. למרות שהם נכנסו לגבולות, אנחנו לא מסתכלים על הגבולות כקובעים את מהות הדבר. אנחנו יודעים שהמים האלו לא מנותקים מהים הגדול, ולכן ההופעה בגבולות לא משנה עבורנו דבר. אילו היינו רק בתוך המערה ולא היינו יודעים על קיומו של הים, היינו חושבים על מים אלו כמים גבוליים. ברגע שאנחנו יודעים שהם נמשכים מים גדול – שבבחינה מסוימת אין לו סוף, בתפיסה שלנו, הגבולות כבר לא משקפים עבורנו את מהותם. כך גם על הופעת ה' בעולם הגבולי אנו אומרים שכביכול לא נחסר כלום. מה שמתגלה כאן לא מנותק מהאין סוף, אלא גם ההופעה שבתוך הגבולות, היא עצמה אינסופית. אנחנו יכולים לתפוס הבנה כזאת בזעיר אנפין מהשמים. השמים, שבעינינו נתפסים כבלתי גבוליים – כשמם. האומרים "שָם", עדיין נמצאים בתוך העולם שלנו. לכן על דרך הפשט, כפי שאומר הריקאנטי, שמים מסמלים את אופן הופעת מלכות ה' בעולם. לעומקם של דברים, "שמים" הם אחד משמותיו של הקב"ה, אך אנו נעסוק בפשט.
כפי שראינו, הנושא של שמים מופיע ביחוד בתפילה, מאחר וענינה המלכת ה'. על הופעת ה' במציאות התורה אומרת: "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלוקים, אין עוד מלבדו". כפי שהרחבנו על כך בעבר, וכדאי לראות שם את הדברים כדי לא להאריך כאן יותר מדי, "אין עוד מלבדו" אומר שגם בפעולה הפשוטה ביותר מתגלה גדולתו של הקב"ה. היא לא נמצאת רק במופתים גדולים, אלא גם בפעולות פשוטות. למשל – הקב"ה מפרנס את בריותיו. למרות שגם בשר ודם יכול לפרנס אחרים, אף-על-פי-כן, כשהקב"ה מפרנס מישהו מתגלה בכך הרבה יותר מהצורה בה בשר ודם מפרנס מישהו אחר. יהיה קל יותר להבין את הדברים על פי המשל שהמדרש מביא: כשאדם מפרנס מישהו, אז הוא בבחינת מי מערה – מה שהוא עשה מוגבל לגבולות של העשיה שלו. לעומת זאת, כשהקב"ה מפרנס מישהו, אז גם החסד שנכנס לכלים גבוליים, עדיין נתפס כחלק מחסד אינסופי, בבחינת מי ים.
* * *
רבי אלטר טפליקר מביא בפתיחת הספר "השתפכות הנפש" (שאנחנו נמצאים בהקדמה שלו) טענה של "המהפכים את האמת" כלשונו, האומרת "אשר לאיש העומד במדרגה פחותה, אין ראוי לעסוק בהתבודדות לפרש שיחתו לפני השם יתברך, רק הענין שייך לגדולי הצדיקים". לכאורה טענה תמוהה – הלא כל עם ישראל מתפלל שלושה פעמים ביום, ומה קשה להם על ההתבודדות יותר מהתפילה, שלטענתם היא ענין של 'גדולי הצדיקים'? אפשר להבין טענה זאת על פי דברים שראינו בעבר: ההתבודדות היא הביטוי המעשי של הפיכת ה' לישועתנו. את התפילה ניתן להבין כזמן של בקשת חסדים מהקב"ה, אך ברגע שאני הופך את הקב"ה למקור הקיום שלי (שבאמת גם בתפילה רגילה צריכה להגיע לכך), אני מגביל את הגילוי האלוקי לגבולות שלי. מילא צדיקים, כל בקשותיהם הם על צער השכינה, כפי שאומרים חז"ל, והם משיגים בשכלם את עומק התגלות אלוקית זו. אך סתם אדם, מה הוא בכלל מבין בהשגת אלוקות? התגלות כזו של 'ישועה' אצלו תהיה כהקטנה של כבוד ה'. אך כמובן שאין ממש בטענה זו, בייחוד על פי דברי הרמב"ם שהתפילה לפני תקנת אנשי כנסת הגדולה היתה שכל אדם ידבר לפני ה' במילותיו. אך מה באמת התשובה לכך? ייתכן שהתשובה היא שאין כאן הגבלה – כי מה שמתגלה הוא "המגביהי לשבת". כל בקשותינו, הן שהקב"ה ישמע "מן השמים" – שגם כאשר ניענה, עדיין נכיר בכך שיש כאן התגלות בלתי גבולית. אבל עלינו לזכור, שגם השמים הרחוקים מאיתנו בתכלית הריחוק עדיין קרובים אלינו. הלוא אבינו הוא זה שמתגלה בשמים, אבינו שבשמים.
האסון הנורא שניתך עליהם באותו לילה, היה בלתי-נתפס: דור שראה עין-בעין את ההתגלות הגדולה ביותר שאירעה אי-פעם בעולם – לפתע נהפך עליו הגלגל. לא עוד התגלות, לא עוד קירבת אלוקים. גזירת כליון נחרצה על בני הדור ההוא: "במדבר הזה יתמו ושם ימותו" – – –
אך זו היתה רק תחילתה של פורענות; באותו לילה שחור משחור נחרץ דינם של שני בתי המקדש להיחרב, שמלבד מחיר הדמים הכבד שזה גבה מעם ישראל – הצרות הנוראיות שהתגלגלו מאז ועד עתה הינם פירותיו של אותו ליל נורא.
וכל כך למה? עם ישראל בכה אז למשמע תיאורם המזוויע של המרגלים, שדיברו על הקושי העצום לכבוש את הארץ הנכספת.
המרגלים לא דיברו על הקושי הפיזי; הם התכוונו גם לקושי הרוחני – "עמלק יושב בארץ הנגב"… היטב ידעו במי המדובר…
"כי היה להם דעת גדול, וראו שעמלק הוא קליפה חזקה מאד מאד" – כותב רבי נתן – "ונתעו בדעתם ואמרו, שאי אפשר לכבוש ארץ ישראל" (ליקוטי הלכות, שבת ז, סח).
זו לא היתה סתם רישעות, שכן עשו חשבון פשוט: יוצאי מצריים, שזה לא מכבר בוססו במ"ט שערי טומאה, אשר מולם עומד אוייב שטומאתו נוגעת לשער החמישים של הטומאה – למה לשגות בדמיונות שבכוחם של אלו לנצח טומאה שכזאת?! חשבון 'תמים' לכאורה; מדוע אם כן זה גרר אחריו עונש כבד ונוראי כזה?!
רבי נתן מוסיף כמה מילים נוקבות: הם הרי הבינו שעמלק הינו קליפה חזקה מאוד, לפיכך היו צריכים "לבטל דעתם נגד משה רבינו – שאף על פי כן יש לו כח להכניעו ולעוקרו".
נכון, אתם לא מבינים, זה נראה לכם משהו מעל לדרך הטבע, אבל היה לכם להבין שהצדיק מבין טוב יותר מכם, ואם הוא אומר שבכוחכם לכובשו – אסור לכם לחשב חשבונות, גם כשהם מלובשים במעטה של תמימות.
הקלקול הגדול שנגרם מה'תמימות' הזאת הגיע לכדי כך, ש"בזה החטא והפגם תלויים כל העוונות!" (ליקוטי מוהר"ן ח"ב ז, יא).
מזעזע! כל העוונות נעוצים בתפיסה המעוותת הזאת! נדמה לנו שהיצרים האפלים עצומים כל כך, שאין לנו את הכוח לעמוד מולם, אך לאמתו של דבר אלה זוהי תוצאה של מחשבה די תמימה…
אך הצדיק מודיע לכל יהודי באשר הוא, שלאמיתו של דבר "ה' איתו עימו ואצלו"! הוא מודיע לכל אחד ואחד מאיתנו שעל אף כל קלקוליו בשוגג ובמזיד, עדיין הוא יקר מאוד בעיני ה' ואין העוונות שייכים אליו כלל.
הצדיק מעורר באדם הערכה עמוקה לאוצר היקר שגנוז בתוך תוכו למרות עוונותיו, ונותן לו את הכוח לשמור על האוצר היקר הזה!
אם האדם מקבל את דעתו של הצדיק ומאמין לו שיש לו אוצר גדול בפנים, כי אז, לא זו בלבד שהוא חוזר בתשובה אלא גם לא נכשל יותר בעוונות.
שכן, "באמת, מהיכן באים לעוונות ח"ו – רק על ידי שאין לו דעת", אומר רבינו (שם). מהותה של דעת זו היא, שה' הוא השליט הבלעדי בעולם כולו. הצדיק יכול להחדיר דעת אף בלבו של מי שנכשל ונפל אין ספור פעמים, ש"עדיין ה' עמם ואצלם וקרוב להם, אפילו בתוך הארץ ממש, אפילו אם נפל לשאול תחתיות ח"ו" – – –
אך כאן נכנסת לתמונה הענווה הפסולה… האדם לא מוכן להשליך את הרגשתו הרעה כל כך מעצמו; הוא לא מוכן להאמין שיש לו את הכוח להכניע את ה'עמלק' שבקרבו על ידי השתפכות פשוטה לפני ה'; הוא הרי זוכר מה שעולל אמש – איך יכול להיות שה' עדיין חפץ בו?!…
עלינו לפתח בקרבנו רתיעה ממחשבות הרסניות כאלה. פרשת המרגלים צריכה לעורר בנו רצון לברוח מחשבונות שכאלו כמו מאש. עלינו להשליך את כל החשבונות הללו ולהפיל את עצמנו לזרועותיו הרחומות של הצדיק שזועק אלינו בקול גדול: "ה' איתך, עימך ואצלך. אל תתייאש!!!"
חסד עשה ה' בעולמו, הוא ברא את התינוק עם טבע מופלא – יש לו אימון בהוריו!
אין מילים שיתארו את המתנה העצומה הזאת שבזכותה כולנו חיים. תארו לעצמכם שהתינוק היה מתחיל להתחכם על הוריו: הם מגלים לו שהאש מסוכנת – והוא ב'חכמתו' סבור אחרת; הם מלמדים אותו לאכול מאכלים בריאים – והוא ב'עומק הבנתו' מתווכח ומחליט להיפך, וכן הלאה בכל פרטי החיים.
תינוק שכזה הרי היה חשוף לכל פגע ולכל צרה חלילה, והוא לא היה יכול לגדול בשום פנים ואופן לאיש בין האנשים.
האימון הינו כלי עצום והכרחי הגורם לילד לקבל דברים ולהתפתח על ידם; הוא שומע מושגים, מאמין בהם – והללו נקלטים אצלו והופכים אצלו לשכל פנימי שעל ידו ינהיג בעתיד את חייו ואת חיי צאצאיו. ללא אימון, לא היו מועילים שום הרגלים, הם היו הופכים אצלו לאילוף מאולץ ובבוא רגע של מבחן היה חוזר לסורו לגמרי.
האימון הינו חיוני עוד יותר, מפני שהמושגים של הפעוט כה דלים ומעוותים, עד שללא אימון – לעולם לא היה ניתן לקרב בין שכלו של האב לשכלו של הבן, וכל מה שנחשב למועיל ונעים אצל הבן, היה נחשב אצל האבא למזיק ומפסיד. רק האימון יכול לגרום לתינוק לעזוב את דעתו השגויה ולקבל את דעתו של האב שתוביל אותו לחיים טובים.
זה טיבו של חינוך אמיתי. החינוך אינו אילוף, אלא יחד עם העשייה וההרגל בפועל הוא מקנה לתינוק את הידיעה האמיתית, מה לקרב ומה לרחק. אך הקנָייה זו איננה נעשית בדרך של הבנה גרידא אלא בכח האימון של החניך במחנך, היא שיוצרת את התנאים להתחנך באמת.
גם בעבודת השם – מגלה לנו רבי נתן – אי אפשר להיכנס ולהתחיל כי אם על ידי חינוך, הצדיקים הם המחנכים שלנו, הם מכניסים אותנו לאט לאט בשערי העבודה האמיתית, והתנאי לקבלת חינוך זה היא שנקבל את דבריהם באימון.
זוהי אמונת החכמים שהינה הדרך היחידה שעל ידה ניתן לקבל עצה הוגנת להצלחה בחיים הרוחניים. וכמו בחינוך הפעוט, גם כאן הסיבה ברורה: המרחק בין האמת שאותה מקנים לנו הצדיקים לבין מה שנראה לנו לטוב, כל כך עצום עד שאין שום אפשרות לקבל אותה כי אם באמונה; האמונה והאימון מביאים לכך שלא רק שמקבלים את ההוראות בפועל, אלא יחד עם זאת לומדים מהו שכל אמיתי, וכך גדלים בעבודת השם.
ניקח לדוגמא את העצה המופלאה של 'תודה והודאה' עליה הרחיב רבינו הקדוש ואחריו רבי נתן (ראה ליקוטי הלכות, בכור בהמה טהורה ד ועוד).
העצה בפועל היא, להודות ולחזור ולהודות על כל נקודה קטנה של הרחבה גשמית או רוחנית. אפשר לו לאדם לקבל עצה זו בדרך קיום מעשי בלבד, הוא יאלף את עצמו להודות בפיו, אולם בסתר לבו הוא יישאר באותה השקפה שסוברת שהמצב רע ומר…
אך אפשר גם להתחנך על ידי עצה זו, כלומר, להתחיל להשתנות בפנימיות המח על ידי הפעולות החיצוניות. חינוך כזה מותנה באימון; כאשר מתייחסים באימון לצדיקים ומאמינים להם שאכן יש על מה להודות ושעל אף כל המרירויות הנראות לעין אין כאן נטישה וחורבן אלא השגחה ואהבה – כי אז השכל גדל, ומאז ואילך מתחילה להיקבע במח צורת הסתכלות אחרת על כל המאורעות.
* * *
חנוכה – מלשון חינוך. בימים קדושים אלו נוצחו היונים שביקשו לטמאות את השמן-השכל הקדוש, וזאת על ידי פגיעה באמונת חכמים; הם החדירו את הארס של ההתחכמויות העצמיות, הגדילו את הכבוד למי שיכול לחקור ולהתפלסף בעצמו ולא לקבל את השכל האמיתי מפי מוריו ורבותיו – וכך ניתקו את ישראל מן החינוך לכל דבר שבקדושה.
הכנעתם המופלאה בימים אלו היתה בכוחם של הצדיקים שהמשיכו לעד את הכח הזה, לזכות בימים אלו לאמונת חכמים – ובכך להתחיל להתחנך באמת.
בעת העלאת אור הקודש עלינו להתחנן שנזכה גם אנו לאמונת חכמים, היא שתפתח לנו שער לכל הטוב הרוחני הצפוי לנו.
בימים אלו עלינו גם להרבות בהלל ובהודיה לה' על שזכינו לנקודת ההתחלה באמונת חכמים שאין מעלה גדולה ממנה ואשר היא הרפואה לכל חולאי הנפש ללא יוצא מן הכלל, כפי שרבי נתן כותב.
אלול, ימי הרחמים והסליחות, ימים בהם אנו משתדלים לעורר רחמים ולבקש סליחה; וזה לעומת זה, בשמים מתעוררים בימים אלו רחמים נפלאים וחנינה מיוחדת, וכפי שקדמונים נתנו את הסימן לשמו של חודש מופלא זה: א'ני ל'דודי ו'דודי ל'י, כלומר, התקרבות – הדדית בין ישראל לאביהם שבשמיים. מכאן גם שורשה של תשובה, זוהי מתנה נשגבה שאין באפשרות בן אנוש להשיגה, שהרי איך ניתן להשיב את הגלגל אחורנית, והלא את הנעשה אין להשיב? אלא שהאהבה ההדדית פועלת גם למעלה מדרך הטבע ולמעלה ממושגי זמן ומקום, וגורמת לכך שיוכלו לתקן גם עבר שלכאורה כבר חלף ואינו קיים עוד.
חלק עיקרי ויסודי במצות התשובה היא הבושה של האדם על אשר שפגם וקלקל בעבר. הבושה צריכה להיות עמוקה כל כך עד שלא יוכל לפתוח את הפה מרוב בושה; הוא צריך להתבונן איך התדרדר במעשיו כבהמה – ומתוך הבנה זו גם ידמה עצמו לבהמה שאין לה פה לדבר…
בושה זו כמוה כקרבן המקרב ומרומם את האדם (עפ"י ליקוטי הלכות, ספירת העומר א), והיא גם מטהרת ומזככת מעכירות הנפש וגורמת לכך ש"השם יתברך מרחם עליו וזוכה לעלות בתכלית העליה" (שם, ר"ה ד-ב).
האוזן החומרית שומעת בבושה צלילי תוכחה וריחוק. זה נשמע אם כן קצת זר ומנוכר: הן מקרובים וידידים לא מתביישים, איך אם כן משולבת הבושה עם אותה ידידות נפלאה שמתעוררת בחודש זה?!
אלא שכאשר נעמיק נראה שדווקא הידידות העמוקה היא שמעוררת את הבושה הזאת.
תארו לעצמכם, אדם ניגש לדיר בהמות וצועק מול אחת ה'דיירות' שם: 'בהמה שכמותך'! האם יש סיכוי כלשהו שמישהו שם יפגע ויתבייש?… ומדוע באמת אין הבהמה נפגעת – כיון ששמה נאה לה והיא נאה לשמה, זוהי מציאותה האמיתית. לעומת זאת, כאשר נתאר אדם שמכיר בערכו כאדם שעושה מעשה בהמה, הוא ייבוש ויכלם. ומדוע? כיון שהמציאות האמיתית שלו סותרת ומנוגדת את התואר המביש הזה.
לפיכך נחוץ וחיוני שהאדם יזכור את מעלתו כשבאים להוכיחו. אחרת הוא אכן יראה את עצמו ראוי לאותה איצטלה בהמית… הורים מוכיחים לפעמים ילד שעשה מעשים רעים "תתבייש לך"! אף שלכאורה אין פירוש לגערה שכזו, כי אם הוא באמת מתבייש הוא לא היה עושה זאת ואם הוא לא מתבייש מה יועיל הציווי הזה להתבייש?
אלא שבעומקה של גערה זו מונחת שורשה של קירבה, כמוה כקריאה מעומק הלב: "המעשים הללו לא מתאימים לך, מהותך סותרת את ההנהגה שהינך מתנהג עם עצמך", והאוזן הפנימית שומעת ומתעוררת להכיר את מהותו האמיתית ומכח זה יתבייש על העבר.
זה הלימוד אותו אנו לומדים בחודש אלול. ה'אני לדודי ודודי לי' מלמד אותנו את מציאותנו האמיתית, לאן אנו שייכים באמת; היא מגלה לנו את ה'אדם' שמונח בעומק פנימיותנו – ודווקא משום כך אנו מתביישים בבושה עמוקה על ההתנהגות הבהמית שכל כך רחוקה ממה שאנו אמורים להיות באמת.
"ועיקר התשובה" – אומר רבינו הקדוש – "כשישמע בזיונו ידום וישתוק" (ליקוטי מוהר"ן ח"א, ו), זוהי הבושה וההכרה העמוקה בשפלות הבהמית שבריחוקנו. אבל תנאי מותנה שם: "וכשרוצה אדם לילך בדרכי התשובה צריך שיהיה בקי בין בעליה ובין בירידה, שבין שיזכה לאיזו עליה ומדרגה גדולה, אל יעמוד שם ולא יסתפק עצמו בזה, רק צריך לידע ולהאמין שהוא צריך ללכת יותר ויותר. וכן להיפך, שאפילו אם יפול חס ושלום אפילו בשאול תחתיות אל יתייאש לעולם ותמיד יחפש ויבקש את השם יתברך, כי גם בשאול תחתיות נמצא השם יתברך, וגם שם יכולין לדבק את עצמו אליו יתברך".
רק כש'בקיאים' בידיעה זו ניתן להלך בדרכי הבושה והתשובה. אדם שמאמין שאין גבול ליכולת התקרבותו לבוראו ושאין שום ריחוק שיפריד בינו לבין קונו – מה שמעיד על מעלה אינסופית של ה'אדם' שבו – הוא זה שיכול להתבייש נכונה, בושה שתעורר בקרבו רצון להתרחק מן ההתנהגות הבהמית ותשוקה לחזור למעלתו האמיתית.
האדם, נזר הבריאה, נושא עליו את התואר הנעלה ביותר. 'אדם' מלשון 'אדמה לעליון', יש בו ערכיות נשגבת ועצומה – על ידי מעשיו הטובים יכול הוא להידמות לא-ל עליון כביכול, כך שיהיה ביניהם קירבה וידידות נצחית שמרוממת אותו בתכלית המדרגה. דווקא משום כך מביישת כל כך כל התנהגות בהמית.
בחודש הרחמים והסליחות, עלינו להשתדל שכל התעוררות לבושה תנבע אך ורק מכח הכרת המעלה האמיתית שבנו. כל כפית של התעוררות – איך נפלנו ונסתאבנו – חייבת לבוא מתוך קערה של התחזקות. מתוך הכרת מעלתנו ותקוות תיקון נפשנו שגם היא נובעת מאותה ידידות ואהבת חסד נצחית שהי אוהב אותנו.
זה שבוע שהפרוטה כלתה מכיסו, הדבר נוגע לליבו. הוא לא כל כך דואג לעצמו, כפי שהוא דואג לנזקקים, שעתה יצטרך לשלחם ריקם.
נתינת צדקה היא ממש חלק ממנו, תמיד הוא פועל למען הנצרכים – מעל ומעבר ליכולתו. אך הפעם, כמו נכבלו ידיו; מצוקתו הכלכלית הגדולה לא הותירה לו אפשרות לתת משהו.
'הנה' – מתנוצץ בלבו רעיון נפלא – 'באפשרותי לזכות במשהו שנחשב כמו צדקה – לקנא קנאת ה'! כשאראה חלילה איזה זלזול בכבוד שמים – לא אחריש. כמובן שאעשה זאת לפי כל דקדוקי ההלכה, שלא לפגוע חלילה באיש בצורה אסורה, אך לא אשקוט לנוכח פגיעה בקדשים. אומנם אין זו חובה, אבל דווקא משום כך, זה כל כך חשוב ויקר בשמיים'.
קנאות וצדקה נשמעות לכאורה כשני מושגים סותרים. 'בעל צדקה' הינו תואר לאיש שמעורר רחשי כבוד והערצה; הוא מצטייר כאדם שכולו חסד ורחמים. לעומת זאת הקנאות, נתפסת כמשהו קרוב לאכזריות; 'קנאי' מצטייר בעיני הבריות כחמום– מוח, קיצוני, חסר רחמים.
אך נתפלא לראות שבהשקפת התורה, לא זו בלבד שאין אלו תכונות סותרות, אלא שתיהן נובעות מאותו מקור, ואף משמשים כתחליף זה לזה.
"כשמקנאין קנאת ה' צבאות – נחשב כמו צדקה", אומר רבינו הקדוש (ליקוטי מוהר"ן ח"ב סה);
ואילו רבי נתן מפרש זאת הלכה למעשה: "מי שאין בידו ליתן צדקה כראוי – כבר גילה [רבינו הקדוש ש] כשמקנאין קנאת ה' צבאות, נחשב כצדקה, ובזה ממתיקין החרון–אף" (ליקוטי הלכות, ברכת השחר ה, סג).
מה הקשר בין שני מושגים נוגדים אלו?
רבי נתן מגלה לנו יסוד נפלא:
העולם כולו נברא כדי שאנו נבחר בטוב ונזכה על ידי כך לטוב הנצחי. אך הבחירה שניתנה לנו לא הצטמצמה רק באפשרות לבחור בין טוב לרע, אלא גם בטוב עצמו ישנם חלקים טובים רבים שלא נצטווינו בפירוש לבחור בהם, אבל מי שנדבה רוחו אותו להוסיף אותם לכבוד בוראו –עושה בכך נחת רוח נפלאה למעלה; הקדושה המושפעת עליו בעקבות זאת, עולה לאין ערוך על הקדושה של העושה רק את אשר חייבים לעשות.
זהו כוחו של רצון אמיתי – כשהאדם אינו מסתפק בחובות שהשיתו עליו בלבד, אלא רוצה להוסיף ולהתקרב יותר ויותר אל ה', או אז הוא מתחבר ל'שורש הרצון' העליון, אל הרצון האלוקי כביכול, מקור הרחמים. ממקום נשגב זה הוא מושך כוחות חדשים, יותר ממה שניתן לקבל על ידי כלל המצוות המחייבות. כך למשל, כאשר אדם רואה שיצרו מתגבר עליו – והוא מקבל על עצמו פרישות מסוימת מדברים מותרים, או כשהוא מתגבר על האכזריות שבלבו ונותן צדקה יותר מטבעו, או כשהוא מקנא קנאת ה' יותר ממה שהוא מחויב מצד הדין –כל אלו קושרים אותו למקום גבוה ביותר, שמשם מושפעים לעולם רחמים נפלאים.
בפרשתנו אנו למדים על קנאותו של פינחס. הוא לא היה יכול לראות כבלע את הקודש – וקם לקנאות קנאת ה'. הכתוב מגלה לנו כדברים האלה: "ויעמוד פינחס ויפלל – ותחשב לו לצדקה"(תהלים קו, לא).
לאמור, שאין זה מעשה גבורה בלבד, אלא כמוהו כצדקה; שניהם נובעים מכוח רצון פנימי שאינו רואה בתורה רק מצוות הכרחיות בלבד, אלא גם צורך להתקרב יותר ממסגרת החיוב וההכרח.
קנאות זו גרמה להמתקת הגזירה והשקיטה את חרון אף ה' מעל ישראל.
כוחות הרע שהתגלמו בעולם בבלעם ובלק, עומדים עד היום מול רצון זה; הם שגורמים לנו לעשות כל דבר רק כדי לצאת ידי חובה; הם גם אלה שמכבים בלב יהודי את הרצון האלוקי החי ובוער בו באהבה בלתי פוסקת אל ה'.
לעומתם עומדת 'התעוררות הרצון' של פינחס, שעניינה חיות ותוספת קדושה ורצון לעשות נחת רוח לה' – יותר מגבול החיוב וההכרח. כוח זה משבר את הרע ומרעיף רחמים מן השמיים.
בית המקדש היה המקום שבו התגלו רצונותיו של כל יהודי; שם הוא הביא את נדבת לבו, לרצון לפני ה'. מכוח רצונות קדושים אלה נתגלתה שם השכינה ברצון, באהבה ובחיבה יתירה לישראל.
עוונותינו גרמו להעלמת רצון זה והביאו לחורבן הבית. אך ככל שנלמד לעורר את לבבנו ברצונות טובים, גם יותר ממה שחוייבנו; וככל שנשכיל להוסיף צעד אחד יותר ממה שהוכרחנו – כן יקרב היום שבו נשוב לשוש עמו יתברך בבית הגדול והקדוש.
שלושת האוטובוסים שעשו את דרכם בכבישי הארץ לעבר היישוב מירון בגליל העליון, לא ידעו כי עתידים הם להפגש בסופו של יום. כאשר נטו צללי ערב התברר כי אכן, ללא שום הודעה מוקדמת הגיעו בזה אחר זה שלשה אוטובוסים של בחורים חסידיים המתכוונים להעביר את הלילה בצילו של התנא האלוקי רשב"י במירון.
היה זה בליל חמישי, כ"ג אלול תשכ"ג. כהכנה לקראת הימים הנוראים מצאו לנכון כמה מראשי הישיבות בארץ ישראל, לארגן הסעה מסודרת לבחורים מבקשי השם, להשתטח על קברי הצדיקים. היו אלה ישיבות ערלוי, ויז'ניץ וברסלב, שנפגשו לקראת שקיעת החמה בהיכלו של רשב"י.
אחד ממשתתפי הנסיעה היה צ., בחור צעיר שלמד בישיבת ערלוי. מטבעו היה מאז ומתמיד מבקש משמעות אמיתית לחייו, וכל הזדמנות שנקרתה לפניו היה מנצל עד תום למען עתידו הרוחני. על חסידות ברסלב שמע מעט מאד, וכעת הופתע לראות לפניו עשרות חסידי ברסלב, צעירים, אברכים ובעלי בתים, כיצד הם מתפללים תפילת ערבית בהתלהבות בלתי מצויה.
לאחר ערבית יצאו חסידי ברסלב בריקוד, עיניו צדו את החסיד רבי חיים בנימין ברוד, שקיפץ ופיזז כנער עול ימים, צ. לא ידע כי בשבועות האחרונים ממש צלח רבי חיים בנימין את מסך הברזל הסובייטי והגיע ארצה ברננה. בין הרוקדים שהלהיבו את הקהל היה גם רבי אלטר הורביץ, ובניו של רבי יונה לבל. צ. שנחון בעין חדה הבחין כי משהו עמוק ואמיתי מסתתר מאחורי רקידה זו.
תפילת ערבית הסתיימה, והבחורים צעדו אל האוטובוסים בכדי לארגן את החפצים לקראת הלינה. אך לרבי נתן ליברמנש הי"ו, משגיח ישיבת ברסלב דאז, ישנם דאגות אחרות במוחו, הוא מכתת רגליו מאוטובוס לאוטובוס ובקשה נרגשת בפיו: מי המקוה, זו שבחצר הרשב"י, קרים למדי, בכדי לחמם את המים צריך לרדת לכפר ולקנות סולר, וכסף מנלן?
גם על האוטובוס של ישיבת ערלוי הוא אינו פוסח. בדחילו ורחימו הוא נעמד ליד הספסל הראשון והחל דורש מעומק לבו על מעלתה של טבילת שחרית. אחד הבחורים הרהיב עוז וטען בפניו: "מי שחפץ באמת לטבול במקוה – יטבול אף במים קרים".
אך רבי נתן אינו מרפה, לטענתו ישנם בחורים רבים שימנעו מלטבול עקב הצינה, ישנם אף כאלו שמצווים ועומדים מהוריהם שלא להכנס למקוה קרה כל כך. בעינים בורקות הוא מתאר את הזכות העצומה של מי שיטול חלק בטהרתם של כמאה וחמישים בחורי חמד אשר יזכו להתפלל תפילת שחרית אצל הצדיק לאחר שטהרו במקוה – – –
הדיבורים עשו פירות, עם שחר מצאו הבחורים מקוה מחוממת, ואילו עבור צ. הסיפור רק התחיל… דמותו של המשגיח הברסלב'ר לא משה מנגד עיניו, האמת היוקדת הבעירה את ישותו, הוא חש במסתרי נפשו כי בברסלב בוערת אש.
עברו שנים ספורות, ובחודש אייר תשכ"ז פרצה 'מלחמת ששת הימים'. במיוחד סבלה העיר ירושלים, פגזים נפלו ברחובות העיר כשהם משאירים אחריהם נזקים רבים. עם תום המלחמה יצאו התושבים לאמוד את הנזקים, בהם גם צ. מיודענו. בדרכו עבר ליד בית המדרש הגדול של חסידי ברסלב בשכונת מאה שערים, משיכתו לחסידות ברסלב הביאה אותו לעלות להיכל, שם מצא את הקהל מתבונן בקיר המערבי, בו פגעו שני פגזים זה ליד זה. הקיר שבור, אבל הפלא הגדול עומד מול העינים: בין ההריסות עומד לו בשלימותו ארון ספרים מהודר, מאחורי זכוכית שקופה עומדים להם מסודרים ספרי ברסלב חדשים המיועדים למכירה מטעם "קרן הדפסה דחסידי ברסלב" – – –
צ. עומד ומשתומם על הנס הגלוי, כיצד ארון הספרים לא ניזוק כלל, והנה ניגש אליו אחד החסידים ואומר: "מה לך מתפלא על ה'דומם'? התבונן ב'מדבר'! החסידים החיים העובדים את השם יתברך!!!"
עיניו של צ. מוליכות אותו לעבר פינת בית המדרש, הוא עוקב בסקרנות אחר יהודי בעל פנים מאירות היושב ולומד עם בנו, ועיניו עצומות. "מי הוא העיוור הזה?" הוא שואל. "אין הוא עיוור", הוא נענה, "זהו רבי שמואל שפירא, בעל שמירת העינים המופלגת".
לא עברו ימים רבים, וצ. הפך לחסיד ברסלב נלהב, וכיום הינו מחשובי החסידים המפארים את שם הצדיק בעולם.
בין הצדיקים הקדושים והנוראים מלפני מאתיים שנה בקירוב, זכותם תגן עלינו, היה רבי נחמן מברסלב זצוק"ל חידוש אשר כמותו לא היה זהעידן. מפליאים דבריו הרבים, התואמים להפליא את הלך הרוח של דורנו זה, עם כל הכפירה הנוראה השוררת, והעצבנות הרווחת. הוא כמו הקדים את דורו בכמה דורות. כיום מבינים, הרבה יותר מאי-אז, את הצורך החיוני בתורת ההתחזקות שלו, שאת זרעיה זרע סבו, מרן הבעל שם טוב הקדוש, ואצלו הבשילו אשכלותיה. וזו לא רק תורת ההתחזקות; אלא מאות תורות ושיחות שהשמיע, שכל אחת מהן הינה השקפת עולם מלאה, היאך להסתכל על החיים וכיצד לחיות אותן למעשה. הרבי מברסלב הטיב ללמד, איךלחתור אל הדרגה הגבוהה ביותר, ויחד עם זאת השכיל מאד להדריך, איך לא ליפול מהדרגה הקטנה ביותר. הוא נכנס לפרטי הפרטים שבנבכי נפשו של החפץ לגשת אל הקודש, עד כדי כך, שאי אפשר שלא להתפעל מחכמת האלקים שבלבו של אותו צדיק מיוחד "דאחיד בשמיא וארעא" ממש.
שנות ילדות
זוג עינים שובבניות, שטופות דמעות. פיאות זהבהבות, נוטפות מי-מקוה טהורים, תחובות עמוק עמוק בתוך סטנדר גדול-מידות ועתיק-יומין. חפץ הוא הילד הקטן, בכל נפשו ומאודו, להמשיך עליו קדושת שבת כראוי – – –
– – – ערב שבת קודש, בבית הכנסת הישן של מז'בוז'.
בבית סבו הבעל שם טוב הקדוש, בו נולד וגדל, קלטו אזניו הקטנות הרבה על השגות עליונות של צדיקים, ואורות גבוהים המתגלים להם. מתאספים היו כאן תכופות, גדולי החסידות באותה עת, תלמידי המגיד הקדוש ממזריטש, ומשוחחים בסילודין, שיחות שלא שמעתן אוזן; מילין לצד עילאה ידברו. הם סיפרו מעשיות נפלאים של עבודת ה' ושל חתירה למדריגות גבוהות, מן הבעל שם טוב ומתלמידיו הקדושים והנוראים, שכבר אינם ושהינם עדיין בחיים חיותם. לב הילד, נחמן, העומד ומקשיב, מתמלא מבלי משים, כיסופין עזים וגעגועים עצומים לבורא יתברך שמו.
סבתו אדל, בת הבעש"ט הקדוש, מתהלכת בבית כל היום, בהשתוקקות עליונה, וכאילו שואלת את עצמה כל העת: "מה עוד יכולה אני לעשות דבר שיהיה לרצונו יתברך?" – כה תיאר אותה לימים, נכדה רבי נחמן מברסלב, לאחר ששאלוהו, מדוע החשיב כל כך הבעל שם טוב את בתו אדל; "זי איז ארום געגאנגען מיט א פארביינקט הארץ צום אויבערשטן – וואס נאך וואלט איך געקענט טאן א זאך וואס זאל זיין פאר אים לרצון?" (שיח שרפי קודש ח"א, ע"ב)- – –
ובתה של אדל, אמו של רבי נחמן,הלא "פייגא'לע די נביאה'טע" (הנביאה) קראו לה אחיה, ה"דגל" והרבי ר' ברוכ'ל, זכר צדיקים לברכה – על שום שעינים קדושות לה, ורואה ברוח הקודש.
זה קרוב לשתי עשרות שנים שאביה הגדול של הסבתא אדל, הבעל שם טוב הקדוש, עלה בסערה השמימה, ורוחו הקדושה עדיין מלאה את הבית במז'בוז'.נחמן בן השש – הנקרא על שמו של רבי נחמן מהורדנקה, אבי אביו רבי שמחה – אינו מחסיר הגה היוצא מפי כל אורח נוטה ללון, מגדולי עולם המגיעים לכאן לעתים מזומנות, כנשרים הדואים מקצה השמים, לפקוד את קינם.
נחמן הקטן, שומע תיאורים רבים של עבודת ה' עילאית, והוא מנסה לא אחתלחקות את הדברים. עתה, ביום שישי, אך יצא מן הטבילה, "בא לביתו ולבש בגדי שבת, נכנס לבית המדרש, הלך אנה ואנה, ורצה להמשיך עליו קדושת שבת ונשמה יתירה. והיה חפץ לראות איזה דבר – – – אך לא ראה כלל… והיה מתגעגע מאד לראות – – – בתוך זה התחילו להכנס אנשים לבית המדרש, ובא איש חשוב ועמד על השטענדיר שלו והתחיל לומר שיר השירים, והלך הוא והכניס ראשו למטה, בתוך השטענדיר, ומחמת שהיה ילד קטן, לא הקפידו עליו, והוא היה מונח שם, והתחיל לבכות, ובכה מאד בדמעות שליש, כמה שעות, עד הערב, עד שעיניו עלו נפוחות (שקורין גישוואלן). אחר-כך פתח עיניו, ונדמה לו כאילו הוא רואה איזה אור, מחמת שכבר נדלקו הנרות, ועיניו היו סתומים כל כך בבכיה… ואז נתקררה דעתו קצת…" (חיי מוהר"ן רל"א).
התבגר יותר, התחיל עמו המלמד ללמוד גמרא. התאווה עד מאד לדעת יותר, שילם למלמד מכיסו "שלשה גדולים" בעד כל דף נוסף שלימדו, כסף שאותו היה מקבל מאמו פייגא'לע, כדי לקנות לו דבר-מה לאכול.
"וכן היה נכנס בעבודת ה'. וכל עבודתו היה בהצנע גדול מאד מאד, עד שלא ידע שום אדם ממנו כלל… ועיקר עבודתו בתחילה, היה בפשיטות גדולה, בלי שום חכמות כלל, רק בפשיטות גמורה. וכל דבר ודבר שעשה, הכל היה ביגיעה גדולה, בכח גדול ובמסירות נפש" – מתאר תלמידו הגדול, הרה"ק רבי נתן, הממשיך: "ולא היה לו שום דבר עבודה שבא לו בנקל, רק כל דבר ודבר בא לו ביגיעה גדולה מאד; שהיה מיגע עצמו כמה זמנים בשביל כל דבר ודבר מעבודת השם. והיו לו כמה וכמה עליות וירידות, אלפים ורבבות, עד אין שיעור וערך. והיה קשה וכבד עליו מאד מאד להתחיל להכנס בעבודת השם, לקבל עליו עול עבודתו יתברך, והיה רגיל להתחיל איזה ימים לעסוק בעבודת השם, ואחר כך נפל מזה, וחזר והתחיל, וחזר ונפל. וכן היה כמה פעמים, עד שפעם אחת נתחזק אצלו, שיהיה חזק מאד, שיאחז בעבודת השם לעולם, ולא יסתכל על שום דבר בעולם. ומאז והלאה נתחזק לבו בה'. ואף על פי כן, גם אחר כך היו לו תמיד עליות וירידות הרבה מאד מאד, רק שאחר כך היה חזק, שלא יניח עבודתו יתברך לעולם, אף על פי שיש לו ירידה לפעמים, אף על פי כן יהיה מתחזק עצמו בעבודת השי"ת בכל מה שיוכל" (שבחי הר"ן ה').
הוא ניסה ללמוד גם לבד, משניות, אך לא הבין. התנפל בבכי לפני ה' יתברך, שיאיר את עיניו, עד שאכן זכה ויכול היה כבר ללמוד משניות בעצמו. כך הלך מספר לספר, שאותם התייגע מאד להבין, תוך שהוא בוכה ובוכה ומאמץ את מוחו מאד.
מתחת לגג הרעפים, בבית אביו, מתייפח היה חרישית לעתים מזומנות, ומפיל תחינה, בשפת אמו, אידיש, לפני אביו שבשמים, בריצויים ופיוסים רבים, ובבקשות מבקשות שונות, שיזכהו ברחמיו, לקרבו לעבודתו יתברך – – – באותה עליה היה מעין חדר, מאחורי מחיצה של קנים, שם החזיקו תבן ומספוא. החביא עצמו בין הקש, ואמר תהלים בכוונה. "והיה צועק בלחש להשי"ת, שיזכהו לקרבו אליו". ברוב חכמתו, התטען בתפילתו בכמה וכמה מיני טענות ואמתלאות לפני ה', שראוי לו יתברך לקרבו אליו – – –
בר-מצוה וחתונה
כמה התרגש והיו יקרים בעיניו דברי דודו, הרה"ק רבי אפרים מסדילקוב, בעל ה"דגל מחנה אפרים" ביום הגיעו למצוות. הוא אמר לו: "דע לך, כי זה היום אשר עליו נאמר: 'אני היום ילידתיך' – (כמובא בזוהר הקדוש, פר' משפטים דף צ"ח)", תוך שהוא מרעיף עליו דברי מוסר, רבי-איכות, שעליהם שש הנער נחמן כעל כל הון ומאמצם אל לבו כמוצא שלל רב.
לא יצאו ימים רבים, והצדיקים הקדושים, באי ביתו של הבעש"ט הקדוש במז'בוז', דיברו בו נכבדות לבת איש נכבד מאד ומיוחס, רבי אפרים, מקהילה קדושה מדוודובקה השוכנת במערב אוקראינה, על שפת הנהר דנייפר, לא הרחק מקרימנטשוק, טשעהרין וקמינקה.
בהגיע עת דודים, נישואיו הקדושים, התלהב לבו מאד לעבודת ה'. "וסיפר לי ר' שמעון (תלמידו לעתיד, הקבור בצפת, סמוך ונראה לציון האר"י הקדוש), שתיכף אחר שכיסה רבינו ז"ל פני הכלה, ביום חתונתו, הלך מיד וקרא כמה בני הנעורים ודיבר עם כל אחד ואחד ביחידות, וניסה אותם בחכמתו, היכן הם עומדים (בעבודת ה')… ותיכף הלך רבינו ז"ל עם רבי שמעון על השדה, ודיברו יחד הרבה בעבודת ה', בהשתוקקות גדולה, ודיבר רבינו ז"ל לר' שמעון דברי התעוררות הרבה, שאין שום תכלית בעולם הזה כי אם לפרוש מתאוות עולם הזה ולעבוד את השי"ת; 'ובפרט אנכי, שהיום יום חופתי ומוחלין לי כל העוונות, בוודאי אני צריך לפשפש במעשי הרבה'. כיוצא באלה הדברים דיבר עמו הרבה. והלכו יחד ודברו מזה עד החופה. אשרי הזוכה ביום חופתו לחשוב על התכלית באמת!" (חיי מוהר"ן ק"ו).
"וגודל עוצם מעלת קדושתו בשבירת התאוות, אי אפשר לבאר ולספר, ואמר, שהיו לו נסיונות אין מספר… אך היה גיבור חזק והתגבר על יצרו וכפה תאוותו כמה וכמה פעמים… והיה מתפלל לה' יתברך שיזמין לו נסיונות, כי היה חזק בדעתו, שבודאי לא ימרוד כנגד השי"ת, כי איך אפשר שיעשה עבירה ח"ו ויעבור על רצון השי"ת, אם לא שיהיה נעשה משוגע ח"ו בעת הזאת… ואף על פי כן, בעת שבא עליו הנסיון, היה בסכנה גדולה מאד, והיה צועק להשי"ת מאד, עד שזכה להתגבר על יצרו ולהנצל… וכן היה כמה וכמה פעמים, הרבה מאד, עד אין שיעור. והשם יתברך היה בעזרו, וזכה להתגבר על יצרו ולשבר את התאוות, והיה קדוש גדול מאד מאד, בפרישות גדולה ובקדושה גדולה ונוראה מאד. ואמר, שהבעל-דבר רצה להניח לו הכל, רק שהוא יוותר לו דבר אחד, והוא אמר להיפך, שהוא יניח הכל, רק אותו הדבר אינו רוצה להניחו מלשברו"(שבחי הר"ן ט"ז) – – –
לאחר שנים רבות, חרה לו היטב לרבי נחמן מברסלב, כאשר טענו אנשים בפניו, כי הוא מסוגל היה להגיע לכל אלה, משום שניתנה לו מן השמים נשמה גבוהה… "לא כן הדבר", טען בלהט, "הכל תלוי בעבודה קשה וביגיעה רבה!" ואמר בפירוש "שכל אדם שבעולם יכול לזכות למדריגה הגבוהה ביותר, כי אין הדבר תלוי אלא בבחירת האדם לבד – אם ירצה לרחם על עצמו וליישב עצמו היטב היטב מה שטוב לפניו באמת וכו', והכל לפי רוב המעשה" (שם כ"ז).
תחילת מנהיגותו
אליבא דאמת, תיכנן מלכתחילה הרה"ק מברסלב, להשאר טמיר ונעלם; לימים סיפר, כיצד היה חושב מחשבות איך להעלים עצמו מן העולם. פעמים צייר לעצמו היאך יחזר על הפתחים כעני, ואיש לא ידע ממנו…
ואולם, כבר במדוודובקה נמשכו אליו כמה יהודים מכפרי הסביבה, ואף אירגנו לו "מעמד" תמיכה קבוע, "אחד רענדיל בכל שבוע" (חיי"מ קי"א). אט אט התרבו האנשים הבאים אליו, לבקש הדרכה בעבודת ה' "עד שהתחילו לנסוע אליו ממקומות רחוקים, בערך עשרים פרסאות (כמאתיים קילומטר). וכל מי שזכה להתקרב אליו, נתמלא יראת ה'. והיה משיב רבים מעוון וקרבם להשי"ת בהתקרבות גדולה" (שם).
נסיעתו לארץ ישראל
והימים ימי מלחמה במדינות הרבה. נפוליאון, המצביא הגדול, כובש מדינות בזו אחר זו, ואנשים נמנעים מלהפליג לדרכים רחוקות יותר מדי. לפיכך, היה זה לפלא גדול כי רבי נחמן בוחר לו לנסוע דוקא עתה לארץ ישראל, כדי לחונן את עפרה.
ואמנם, תקצרנה יריעות רבות כדי לתאר את גודל מסירות הנפש שנדרשה מעמו, בשביל להגיע אל הארץ הקדושה, ולחזור הימנה בשלום לביתו. הוא עצמו אמר עובר לנסיעתו: "אני יודע גודל המניעות והעיכובים שיהיו לי על זה, בלי שיעור וערך, אך כל זמן שהנשמה בקרבי; כל זמן שיהיה לי רוח חיים באפי, אמסור נפשי ואסע בכל כחי לשם" (שבהר"ן, סדר הנסיעה שלו לא"י, ז') – – –
בח"י אייר, שנת תקנ"ח, יצא לעיר ניקולאייב, ומשם – בספינה המובילה חיטים – לאודיסה. "וביציאתם מאדעס, ליוו אותו הרבה אנשים מאד, בכבוד גדול, ונסעו אחריו כמה עגלות, וליווהו בשיר, במשתה ושמחה גדולה מאד" (שם ט').
לדרכו לקח עמו הרבי מברסלב איש אחד מאנשיו. יש אומרים כי היה זה רבי שמעון, ראשון תלמידיו. הוא ציווה עליו, לבל יגלה לאיש מי הוא ואי מזה בא. ולפלא היה הדבר, שבמשך כל הדרך הקטין עצמו הרבי מאד בעיני הבריות, ועשה כל טצדקי כדי שיזלזלו בו ויבזוהו – – – באמרו לאיש שנסע עמו, "שאלו הבזיונות יהיו לו טובה גדולה בהליכה ובחזרה. כי גודל עוצם המניעות הגדולות שהיה לו לבוא לארץ ישראל, אי אפשר לשער ולהעריך ולספר, ולא היה באפשרי לבוא לארץ ישראל כי אם על ידי קטנות זאת" (שם י') – – –
בליל "זכור ברית", ערב ראש השנה תקנ"ט, הציג את רגליו הקדושות על חוף ימה של חיפה. "וגודל עוצם השמחה שהיה לו באותו הרגע שנכנס ועמד על אדמת הקודש, אי אפשר לשער במוח; אילו כל הימים דיו וכו' לא יספיקו לבאר אפס קצה מזה, כי תיכף ומיד השיג מה שהשיג, כי אמר, שתיכף כשהלך ארבע אמות בארץ ישראל, פעל מיד מה שרצה להשיג" (שם ט"ו).
בהגיעו לטבריה התקבל בחביבות רבה על ידי הרה"ק רבי אברהם מקאליסק, שהזמינו לביתו לשבת קודש פרשת נח. רבי נחמן, שהתבטא פעם, שמכל הצדיקים הקדושים והנוראים, הרי רבי אברהם מקאליסק השיג שלימות – שמח מאד על ההזדמנות, ובליל שבת, בטרם אמירת "שלום עליכם", כופף את ראשו בפני רבי אברהם, שיברך אותו. קפץ הקליסקאי הקדוש ארבע אמות אחורנית, ברעדה גדולה, ופלט בהתלהבות מלים שאי אפשר היה להבינן, אך בסוף דבריו שמעוהו אומר: "איך אנו מתביישים מפני זרע הבעל שם טוב ז"ל!" (שם י"ח) ונרתע מלברך את רבי נחמן.
במהלך הימים הקרובים השתטח הרבי מברסלב על קבר זקנו, הרה"ק רבי נחמן מהורדנקה. אף שכרו לו חמורים ונסע לקברי צדיקים בגליל. "ובבואו למערת רבי שמעון בן יוחאי, אזי בני הנעורים עסקו בתפילה ובלימוד זוהר, כאשר פקד עליהם הוא ז"ל. אך ממנו לא ראו שום דבר, רק היה שמח עד מאד, ובכל עת בא אצל האיש שהיה עמו ואמר לו: אשריך וכו'. ובלילה הלך מחדר לחדר, והזהיר אותם לומר זוהר וכיוצא. והוא בעצמו לא אמר כלום, רק היה הולך ומנגן בעצמו. והיה בשמחה גדולה עד אור היום. וכשהאיר היום, עמד בטלית ותפילין והתפלל כמה שעות" (שם).
חזר לטבריה, והחל להתכונן לנסיעה הביתה, והנה נפלה שם מגיפת דבר. שם פניו לברוח אל מחוץ לעיר, אך שער החומה סגור, אין יוצא ואין בא. רץ דרך מערה אחת אל כיוון החומה העומדת על שפת ים כינרת. הגיע אל החומה, טיפס עליה. "ויהי, כאשר עלה על החומה ועבר ובא על הצד השני, כלפי חוץ, הסתכל, והנה הים תחתיו – – – והוא היה תלוי ועומד בידיו וברגליו על החומה למעלה, ותחתיו הים – – – נשא לבו להשי"ת, והצילו ברחמיו, ויצא משם בשלום עד שבא לעיר הקדושה צפת, וישבו שם ימים אחדים, עד שנשמע שהצרפת (="דער פראנצויז"; צבא צרפת) יבוא בקרוב לעכו" (שם י"ט).
בעכו המהומה רבה, ורבי נחמן בתווך, תר אחר ספינה המפליגה לחוץ לארץ. צבאות צרפת ואנגליה ממלאים את עיר הנמל, והמקום הולך וצר מהכיל את ריבוי האוכלוסין והגייסות. בינתיים הצליח האיש שעם הרבי לשכור ספינה האמורה להפליג למחרת היום.
בוקר יום ראשון. הרבי עומד מעוטף בטלית ותפילין. ולפתע – קול רעש גדול – – – פקודה יצאה מאת הפאשה התורכי, כי הוא נותן אורכה של שעתיים בלבד לכל מי שאינו יודע לאחוז בנשק, לברוח לכיוון הים – – – כל אזרח שימצא בעיר לאחר מכן, יהרג במקום – – – "והיה רעש גדול וצעקה גדולה בעיר, ופחד ואימה גדולה מאד. ובשעת הרעש הגדול ברח רבינו ז"ל משם על הים" (שם כ'). עד מהרה מצאו עצמם הרבי הקדוש ומשמשו יושבים בספינת-מלחמה אשר עליה תותחים וכלי יריה לרוב, בין חיילים ישמעאלים, פראי אדם, ללא שום דבר מאכל או משקה, כשמסביב מתעופפים כדורים ופצצות, שקולם מהדהד ומשבר כל לב – – –
"וגודל הסכנה והאימה והפחד שהיה להם אז, אין לשער. ונפלו למשכב שניהם יחד, ולא היה להם אפילו מים לשתות, כי לא הכינו להם כלום. וה' ברוב רחמיו וחסדיו נתן להם חן בעיני ישמעאל אחד, שהוא היה קעכער (טבח) אצל הקפיטן (רב החובל), ונתן להם שאל אחד קאווע (ספל קפה) שחורה לכל אחד ואחד, בבוקר ובערב. ומחמת החולשה שלהם, היו מוטלים על ערש-דוי רח"ל, ולא ידעו בעצמם היכן הם, כי היו סגורים בחדר שלהם, נופלים למשכב. אך זאת שמעו, שהיה רוח סערה, ונשאה את הספינה, ולא ידעו לאיזה מקום נשאה" (שם כ"א).
כל אדם רוצה להגיע בחיים שלו למשהו. סביב ה'משהו' הזה האדם מתכנן את דרכיו, וכל הרצונות והשאיפות שלו מתרכזות בעיקר סביב דבר זה. תבנית החיים מתרקמת לאט לאט מסביב ליעד, וכך הוא חי את חייו. להיות משהו, בסופו של דבר. הרי אי אפשר להיות כלום.
ומה קורה אם יום אחד אדם מגלה שאותו 'משהו' כנראה לא יתממש? בהתחלה הוא ינסה להתכחש, לנסות יותר חזק. לאחר מכן יגיע שלב השבר והייאוש, וכאשר הוא ישלים עם הרעיון בסופו של דבר, הוא יעבור למשהו חדש. הרי אי אפשר להיות כלום.
צורת מחשבה כזאת נראית לנו טבעית. בסך הכל מדובר באדם שרוצה להגיע לתכלית מסוימת בחיים, ופשוט להיות. אז ממילא, גם אם האדם בחר לשים את עבודת ה' כתכלית חייו ורוצה לחיות עבור יעד אמיתי, מבלי שהוא שם לב לכך, הוא ממשיך לחיות באותה תבנית שהוא חי מקודם. גם הוא רוצה להגיע למדרגה מסוימת בצורה מעשית, ובו זמנית שואף להיות גם יותר מזה, אבל יש איזה שהוא יעד שבצורה לא מפורשת נקבע אצלו.
אז הוא מתחיל להתקדם לקראתו. הוא יודע שכל דרך לוקחת זמן, ואין דבר אמיתי שבא בלי עמל. הוא מתמודד עם הכשלונות והנפילות, קם מחדש, חי עם ההאבקות, ורואה תמיד את היעד בעתיד. אמנם, לרבים, כעבור זמן מה יכול להגיע שלב בו הם קולטים שהם בעצם די נשארים במקום, והם לא נמצאים באיזו שהיא התקדמות. וגם כאן האדם שואל את עצמו, מה הוא מתכוון לעשות עם החיים שלו, שעה שהוא רואה שהיעד שהוא בחר לעצמו כנראה לא עומד להתממש.
לכאורה, זהו משבר כמו כל משבר. ההתחזקות של אותו אדם עד היום באמונה האמיתית שאין שום סיבה מוצדקת להתייאש חוץ מדמיון כוזב, יכולה לעורר אותו ולהוציא אותו מהדמיון של הנפילה. זה בכלל לא משנה כמה המשבר גדול. רבי נחמן מברסלב לא אמר "אין שום יאוש בעולם כלל". הוא צעק את זה, בקול גדול, כדי שכל אדם יאמין שהוא התכוון גם אליו, כפי שרבי נתן תיאר זאת.
הכל נכון, הוא אומר לעצמו. אם באמת ארצה ואבקש מה', אני אוכל. אבל כשאני בא לתכנן את החיים שלי עכשיו, בהתחשב בכמות הרצון שיש לי והאפשרות לעשות איתו משהו, אני מבין שאני צריך לחפש משהו אחר מעבודת ה', כי מכל מה שהיה עד היום אני יכול להבין כמה רחוק אני אגיע, או לא אגיע.
"מספרים בשם הבעל שם טוב, זכר צדיק לברכה, שפעם אחת נפל בדעתו מאוד מאוד, עד שנדמה לו שבודאי לא יהיה לו עולם הבא, חס ושלום, ולא היה לו במה להחיות את עצמו כלל. ואמר: אני אוהב את השם יתברך בלא עולם הבא" (שיחות הר"ן, מח). ברגע שאדם רואה שאין לו במה לחיות, ושהמסגרת שהוא תכנן לעצמו עומדת לאכזב אותו, תמיד נשארת לו אפשרות אחת ויחידה שאליה הוא תמיד יכול לחזור: האמת. לא לחיות בשביל מטרה תלותית, שאני צריך להתחבר אליה כמו שאני רוצה כשאני בוחר לחיות אותה, אלא לחיות בשביל האמת לאמיתה. וכל אחד עם האמת שהוא תופס – הבעל שם טוב זצ"ל עם אהבת ה' שלבדה מספיקה, אדם אחר שחושב על מה שישאר ממנו, ואפילו במדרגה הפשוטה ביותר, שגם היא אמת לאמיתה – מי שחושב על יראת העונש ועל מה שיהיה בסופו. כל אחד עם האמת שהוא יכול להחזיק וללכת איתה, כי "העיקר הוא האמת, כי בוודאי אם יסתכל על האמת לאמיתו בוודאי יחתור להשם יתברך עד שישוב אליו באמת, כי אף על פי כן מה יהיה בסופו" (משיבת נפש, קב). 'העיקר הוא האמת' פירושו שעלינו לבנות את מסלול חיינו על אמת. לא לקיים את האמת בכל מיני תבניות אחרות, שנתונות להתלבטויות ולהתחבטויות שלנו. להיות לוחם אמת, למען האמת, למען "ה' אלוקים אמת".
היצר יכול לצייר את זה בצורה מאוד מדכאת: החיים שלך נכשלו. אבל האמת היא, שזהו שקר גמור. לאט-לאט יכול האדם להתרומם מעל מחשבה כזאת ולהרגיש את העליונות של חיים אמיתיים מעל גבי חיים שאינם. האמת נותנת את ההרגשה הכי יציבה בחיים, בה האדם יודע שכל דבר אמיתי שהוא יעשה לא יעלם כציץ נובל, ומעבר לכך – האמת מגלה שהחיים הם הכלי שמשרת את האמת, ולא להפך.
והמדהים ביותר בכך הוא, שדווקא על ידי התחזקות כזאת, בסופו של דבר, האדם יגיע למחוז חפצו האמיתי. "כל זמן שאין לו התחזקות באמת, אי אפשר לו להתקרב להשם יתברך באמת. וכל כך הוא צריך להתחזק עד שהוא מוכרח להיות מרוצה לעבוד את ה' תמיד כל ימי חייו על מנת שלא לקבל פרס" (שיחות הר"ן, שם). זה מה שקורה כשאין לאדם את ההתחזקות הזאת. וכשיזכה להתחזקות אמיתית זו, אזי ישוב אל ה' באמת, מכל מקום שהוא, אפילו הגרוע ביותר. "כי באמת אין שום יאוש בעולם כלל… כי מי שאינו רוצה להטעות את עצמו, ומסתכל על האמת שלא יאבד עולמו הנצחי, בוודאי ישוב אל ה' מכל מקום שהוא, כי אמת ה' לעולם".
לקט שיחות וסיפורים מרבינו הקדוש ותלמידיו הקדושים לאורך הדורות, ללמוד וללמד משיחתם והנהגתם הקדושים בעניינים שונים, לנו ולבנינו אחרינו.
תפילה ברומו של עולם
סיפר פעם רבינו ז"ל: שוטטתי בעולמות עליונים, וראיתי שהכל רצים מבוהלים. שאלתי אותם – להיכן אתם רצים? והשיבו לי: אברך אחד מתפלל "געשמאק" (בנועם ובכוונה כראוי) וחפצים אנו לראותו ולשמוע את רינתו. רצתי גם אנכי אחריהם, עד שראיתי אברך אחד עומד בקרן זווית ומתפלל בהתלהבות נפלאה. הסטתי את טליתו מעל פניו ונוכחתי שאמנם נפתלי שלי [תלמידו, רבי נפתלי] הוא זה…
ציצית בכל דקדוקיה
אמר פעם רבינו ז"ל לר' נפתלי: דע לך, שכל ענינך הוא ציצית ["דיין זאך איז ציצית"]. לקח ר' נפתלי את הדבר אל לבו, ומאותה עת נזהר היה מאוד שלא לפסוע אפילו פסיעה אחת בלי ה'טלית קטן' שלו, המצוייצת בהידור רב. פעם עלה בסולם, ונתקע חוט אחד מן הציצית בשליבות הסולם ונתלש. [ולמרות שעל פי הלכה כשרה הייתה הציצית גם כך,] לא זז משם עד שהתקין בכנף טליתו חוט חדש, מאלה המהודרים שהחזיק בכיסו תדיר.
שמחה ולב נשבר
מחצות הלילה עד חצי היום, ברצף אחד, היה יושב ר' אפרים ב"ר נפתלי ועובד את השי"ת בלי הפסק. קולי קולות היו בוקעים מדי פעם בפעם מחדרו ומרעידים כל לב. לכשגמר עבודתו, שוב היה שש ושמח כמאושר שבעולם. רטנו פעם שכניו: מה זה עם הזקן הזה, חצי היום אצלו תשעה באב וחצי היום שמחת תורה?!
מה עם "לדברך יחלתי"…
באחרית ימיו זכה ר' אפרים ב"ר נפתלי לעלות ולחונן עפר ארץ ישראל. כאשר הגיע משם לאומן, להשתטח על ציון רבינו ז"ל, קיבלו ר' נחמן מטולטשין בשמחה גדולה. ענה לו ר' אפרים ברצינות: אכן "יראיך יראוני וישמחו" התקיים בי, אבל איך זוכים ל"לדברך יחלתי" [וואו נעמט מען דעם "לדברך יחלתי"]…
בין דין לרחמים
בן אחד היה לו לר' נפתלי שנתפס להשכלה ונסע לברלין ללמוד לימודים זרים. הצטער ר' נפתלי על כך מאד, עד כי ביקש מהשי"ת שייטול את בנו מן העולם, לבל יקלקל יותר. וכך היה – הבן נפטר. כששמע מוהרנ"ת על נסיבות מותו, הקפיד על חברו ר' נפתלי ואמר לו: היה לך להתפלל שיחזור בתשובה!
בזכות המקוה של מוהרנ"ת
דרכו של מוהרנ"ת ז"ל היתה לטבול במקוה בחצות הלילה, מלבד טבילתו שלפני התפילה. המקוה רחוקה היתה מביתו מרחק די גדול, אך הוא לא חש לכוחו וטרח ללכת גם בכפור האוקראיני החורפי בחצות הלילה אל המקוה.
חולה היה אז במעיו, וקור המים הצוננים של המקוה עלול היה להזיק לו מאוד. כיון שכך, חמלה עליו אשת הבלן שהיה מתגורר בסמוך, והכינה לו קערת מים חמים מדי לילה, כדי להחם עצמו כשיצא מן הטבילה.
משנודע טוב לבה למתנגדים, פיטרו את הבלן ממשרתו, ואף סילקוהו מהדירה שהוקצתה לו כבלן. החורף היה אז בעיצומו, ולמשפחה המסכנה לא היה לאן לפנות.
באה האשה לפני מוהרנ"ת בבכי ובדמעות שליש: זו מצוה וזה שכרה? שמע מוהרנ"ת את טענותיה וענה לה: הרי במה אוכל להושיעך? כסף אין לי, שלחי נא אלי את שני בניך, משה וזאנוויל, ואלמדם תורה.
נרגעה האשה, ושלחה אליו את שני בניה. לא ארכו הימים, ושניהם היו למאורות גדולים בקרב חסידי ברסלב, הלא המה האחים הקדושים ר' זאנוויל ור' משה ברסלבר.
ארבע קושיות אמיתיות
היה זה בעיצומם של ימי המחלוקת על מוהרנ"ת מצד המתנגדים לו. "קושיות" רבות, שמלבד קנטרנות לא היה בהם מאום ["קושיות של מה נשתנה", קראו לשאלות כאלה בפי העם. ובעברית: שאלות קיטבג…] המטירו המתנגדים על מוהרנ"ת ואנשיו הק', ופתחו אף במסע של הלשנות ושיסוי השלטונות נגדו.
בערב פסח אחד אף הצליחו להשפיע על השלטונות לפתוח סנדלריה בבית מוהרנ"ת, כדי להפריע לאורח חייו ולבלבל את מוחו העסוק בעבודת ה' בדרך רבינו הקדוש. אך מוהרנ"ת לא איבד עשתונותיו, אלא המשיך לנהוג כדרכו מעולם.
בהגיע ליל הסדר אף פנה בבדיחות לבניו: שאלו נא את הקושיות, לא את הקושיות של המתנגדים אלא את קושיותיה של התורה הקדושה…
כלי עבודה – חצות
התבטא פעם ר' מיכל'ה מטולצ'ין: כמו שאי אפשר לו לרצען בלי מרצע, כך אי אפשר לו לאדם כשר באמת בלי קימת חצות ותיקון חצות…
בחצות – בריה חדשה
בעיר טפליק היה אחד מאנ"ש ושמו ר' חיים לייב, שהיה למדן גדול ועובד ה' ויחד עם זאת היה עני מרוד ומדוכא ביסורים. את פרנסתו הדלה הוציא מכך שהיה נוסע ליריד ביום השוק עם חביות דגים מלוחים, וממכירתם היה מוציא כדי מחייתו בצמצום. פעם אחת אחרי יום עבודה קר מאד, בליל חרפי עז, חזר הביתה מצונן כולו ונפל על מיטתו מתעלף. בקושי רב עוררוהו, וחייו נמצאו אז בסכנה גדולה, עד כי היה חשש רציני אם יזכה לאור הבוקר.
מול ביתו היה דר איש אחר מאנ"ש, ר' אהרן יוס'ל שמו, שהיה סוחר גדול. כשהגיע חצות הלילה קם הלה, כדרך אנ"ש, לערוך את התיקון, ואמר בלבו: ארדה נא ואתייצבה ליד חלון ביתו של ר' חיים לייב כדי לראות את הנעשה עמו. ירד וראה אור עולה בביתו, חשב בלבו: מי יודע כבר מה נעשה שם עמו… ניגש מקרוב לחלון והביט פנימה ונשתומם לראות את ר' חיים לייב יושב והוגה בספר שו"ע יו"ד גדול, לאחר שכבר סיים לפני כן תיקון חצות – – – .
פשט על יהודי פשוט
ענה מוהרנ"ת ואמר: קל לי יותר לומר פשט במהר"ם שיף מוקשה וסבוך, מאשר לומר פשט על יהודי פשוט…
הסיבה העיקרית שאנשים רחוקים מעבודת השם, הוא מפני שאין להם "יישוב הדעת", כלומר אינם מקדישים זמן להתבונן ולברר לעצמם מה המטרה שלהם בעולם הזה – "ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה ורהבם עמל ואון כי גז חיש ונעופה" – ומה יישאר להם לנצח מכל הטרדות והעיסוקים שלהם.
המתבונן בזה היטב, בוודאי יתאמץ להשקיע את כל הכוחות להתקרב יותר לה'.
אלא ש"זאת אחת מתחבולות היצר הרע וערמומיותו, להכביד עבודתו בתמידות על לבות בני אדם, עד שלא יישאר להם רווח להתבונן ולהסתכל באיזה דרך הם הולכים, כי יודע הוא שאילולא היו שמים לבם כמעט קט על דרכיהם… היו עוזבים החטא לגמרי" (מסילת ישרים פ"ב).
זה שכתוב "ראשית גויים עמלק". עמלק שהוא יצר הרע מתמקד ב"ראשית" היינו בתודעה שמכונה ראשית, ככתוב "ראשית חכמה" (תהלים קיא); הוא משתדל להטריד ולבלבל את דעתו של האדם, ורק כך הוא מפיל אותו בפח.
טוב מאוד מי שיכול לשפוך שיחו לפני השם יתברך ברחמים ותחנונים כבן המתחטא לפני אביו. כי הלא השם יתברך כבר קראנו בנים, כמו שכתוב: בנים אתם לה' אלקיכם. על כן טוב מאוד לפרש שיחתו וצערו לפניו יתברך כבן שקובל לפני אביו בתנועות של חן ורחמים שקורין פיעסטין. ואף אם נדמה להאדם שלפי מעשיו אינו כבן לפניו יתברך, עם כל זה הלא השם יתברך קראנו בנים כנ"ל, כי בין כך ובין כך קרויים לך בנים וכו'; עלי לעשות שלי לעשות עצמי כבן, כנ"ל. ומה טוב כשיכול לעורר לבו בתחנונים עד שיבכה ויוריד דמעות כבן לפני אביו.
מספרים על ר' לוי יצחק מברדיטשוב שפעם מישהו התלונן בפניו על הצורה שהתפילה מתנהלת הרבה פעמים אצל רבים, במין מלמול מהיר שכזה, שכמעט ואי אפשר להבין את ההברות שיוצאות מהפה. ר' לוי יצחק ענה לאותו אדם, שאת הבן הקטן שלו הוא מבין טוב מאוד גם כשהוא ממלמל כל מיני מלמולים לא ברורים. נכון – המילים באמת לא ברורות, אבל אבא תמיד מבין את הבן שלו ויודע מה עומד מאחורי אותם מלמולים. ישראל, שהם בנים לה', יכולים להתפלל במלמול לא ברור כי ה' תמיד מבין אותם.
אין כאן התחכמות, אלא לימוד זכות. לימוד זכות מראה שיש מקום שבו המצב הקיים שאינו-מתוקן הוא אמיתי, שהוא נולד על רקע קדוש וקרוב לה'. היכולת שלנו לדבר לה' בצורה שכלפי חוץ לפעמים יכולה להיתפס כדבר מבייש, נובעת מהעובדה שהקִרבה הפנימית שלנו לה' לא תלויה במילה כזו או אחרת. בגלל זה אנחנו מסוגלים לדבר איתו בדיבור שהוא לא דיבור, בדיבור ששמור רק לילדים. בגלל שאנחנו יודעים שהוא יודע אותנו, כל צורת הדיבור הופכת ליותר פנימית, פחות מפורשת, כזאת שמשתמשת יותר ברמזים. הידיעה הזאת שה' יודע אותנו איננה ידיעה חיצונית, סוג ידיעה בה הכל רשום וספור לפניו, וכך גם כל נתוני ומקרי חיינו ידועים אצלו יתברך; הידיעה הזאת היא ידיעה פנימית, ידיעה שהיא כולה חיבור, שנובעת מכך שה' נמצא איתנו בעומק של חיינו. "אָגִילָה וְאֶשְׂמְחָה בְּחַסְדֶּךָ אֲשֶׁר רָאִיתָ אֶת עָנְיִי, יָדַעְתָּ בְּצָרוֹת נַפְשִׁי" (תהלים לא). בגלל שה' יודע אותנו מהמקום הפנימי הזה יש גם ביטחון שהוא יודע את מה שעומד על שפתינו גם אם זה לא תמיד יוצא החוצה, ומכוח זה אפשר לבקש: "ומה שלא ידענו איך ומה לפרש כל שיחנו לפניך… אתה תשלים ותתקן הכל בחסדך" (תפילה לר' אלימלך מליז'נסק). וגם כשאין מילים בכלל ואנחנו בעצמנו לא יודעים מה אנחנו מבקשים, גם אז הוא יודע: "כִּי אֵין מִלָּה בִּלְשׁוֹנִי הֵן ה' יָדַעְתָּ כֻלָּהּ" (תהלים קלט).
"בנים אתם לה' אלוקיכם". השייכות שלנו לה' היא פנימית ולא תלויה במעשה כזה או אחר. בן לא יכול לעולם להפקיע את המעמד שלו כבן, וכך גם נפסק להלכה, שלא משנה מה יהיו מעשיהם של ישראל "בין כך ובין כך אתם קרויים בנים" (קידושין לו ע"א). בוודאי שהידיעה הזאת נותנת ליהודי זיכרון על מהותו האמיתית, ולהאמין בקרבת ה' התמידית.
אבל רבי נחמן בא להוסיף כאן שהידיעה הזאת גם משפיעה על צורת התפילה. העובדה שאנחנו קרויים בנים לא רק מבררת את מהות הקרבה שלנו לה', אלא גם מולידה צורה חדשה של תפילה. בתפילה הזו אין רק בקשות ותחנונים בשפלות ובהכנעה, אלא גם חן ורחמים. זה לא בהכרח אומר שהתוכן של התפילה צריך להיות שונה, אבל כל הצורה שלו היא צורה אחרת לגמרי, בדיוק כמו שאפשר להבחין בין שיחה של אדם עם חבר ובין השיחה שלו עם בנו. רבי נחמן מכוון ל"תנועות של חן ורחמים", למגמה שלא מתבטאת במילים דווקא.
גם המושג של 'בן המתחטא לפני אביו' המוזכר בדבריו, מפנה אותנו לסיפור על חוני המעגל. אחרי שהוא מבקש את הגשמים ומוסיף תפילה אחרי תפילה ואומר "לא כך ביקשתי אלא…", אומר לו שמעון בן שטח: "אלמלא חוני אתה גוזרני עליך נידוי, אבל מה אעשה לך שאתה מתחטא לפני המקום ועושה לך רצונך כבן שהוא מתחטא על אביו ועושה לו רצונו" (תענית יט). הפנייה של החוני המעגל יכולה להיות מעשה שמבטא חוצפה כלפי שמיא, אלא שאצל חוני המעגל יש כאן ביטוי אחר- 'בן המתחטא'. הבקשה היא אותה בקשה, אבל העמדה שונה לחלוטין כשעומדים כבן מול אביו. שבירת הגבולות, ההעזה של "לא כך ביקשתי", היא בדרך כלל פסולה, אבל לא אצל בן. שם אין גבולות שנשברים. הקרבה כל כך גדולה שהיא לא מדברת על מרחקים ומבטלת אותם, אלא היא במקום שהוא מעבר להם. זאת קרבה של חיבור פשוט ומוחלט לה', ובמקום כזה כבר אפשר לבקש את הכל ממש.
צורת תפילה כזאת נכונה לכלליות התפילה, אבל רבי נתן קושר אותה בייחוד להתבודדות (עלים לתרופה, רנד). בתוך התפילה האישית של האדם מתגלה בייחוד איך "יָדַעְתָּ בְּצָרוֹת נַפְשִׁי". החיבור לה' נעשה ממקום של ידיעה מאוד פנימית, מתוך מה שהאדם מפרש את כל שיחתו לפני ה'. כל שאיפותיו, מאורעותיו, קשייו, ספיקותיו ושאלותיו, מועמדים לפני ה'. הדיבור במקום כזה כבר לא יכול להיות רק אינפורמטיבי, כזה שרק מעביר מידע. אפילו אם הדיבור יהיה בתחנונים ובהכנעה הוא עדיין יהיה בבחינה מסוימת רק מעביר מידע, שבין כה וכה כבר ידוע מראש לה'. הדיבור לה' צריך לבוא מתוך תחושה של בן לפני אביו. במצב כזה, המילים אומרות הרבה יותר מהמילים בעצמן. ולכן, גם אם המילים שלנו אטומות וסגורות הן יכולות לומר כל כך הרבה, ואנחנו יודעים שה' שומע. כל רמז, כל הסתכלות, כל תנועה, אומרת כל כך הרבה. אנחנו הרבה פעמים לא מבינים מה אנחנו בעצמנו עושים, מה אנחנו מדברים, אולי גם תוהים האם אנחנו בכלל מדברים. אבל אבא תמיד יודע לקרוא את כל המעשים ואת כל התנועות של בנו, אפילו את שתיקותיו, ושומע מכולם את הקריאה אליו.
* * *
"הבן יקיר לי אפרים, אם ילד שעשועים, כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד". איזה ילד שעשועים? כבן שתים, כבן שלש שנים, וחד אמר כבן ארבע וחמש שנים (מדרש רבה)… כי מובן ומבואר מזה, שאפילו כשאדם אינו יכול לדבר כלל לפניו יתברך ולפרש שיחתו היטב, אף על פי כן יקר בעיניו יתברך אפילו אם מדבר רק ברמז ובחצי דבור, כמו תינוק בן שתים או שלש שנים. ולפעמים עוזר השם יתברך ומדבר דבורים שלמים כתינוק בן ארבע או חמש שנים.
וכך ישראל יקרים בעיניו יתברך, כשמדברים ומשיחים צרכיהם לפניו יתברך, ונקראים ילד שעשועים" (רבי נתן, עלים לתרופה, רנד).
דומה שהטרגדיה הנוראה ביותר שאירעה מימות עולם היתה בימי המבול; כל היקום כולו על כל יושביו נמחו מעל פני האדמה בעקבות מי המבול. בהכרח שהיתה זו מדת הדין בשיאה ותוקפה הקשה ביותר. אם כאשר רק חיל המצרים האכזריים טבעו בים לא אבה הקב"ה לשמוע שירה מכיון שהם מעשי ידיו יתברך (סנהדרין לט:), ק"ו בן בנו של ק"ו כאשר כל הבריאה כולה נמחית מעל פני האדמה, בהכרח שהוגדשה הסאה של העוונות באופן כזה שהבעיר כביכול את הכעס והחימה מבלי יכולת שאת עוד.
גם בתוקף מידת הדין האירה מידת הרחמים
ואעפ"כ, גם בתוך תוכה של תבערת הדין לא נגנזה מדת הרחמנות, גם שם נשארה מדת האהבה. וכשאנו באים להזכיר ולעורר מדת רחמנותו ואהבתו יתברך גם בתוקף הדין בימי ראש השנה, אנו מזכירים את מי המבול דוקא: "וגם את נח באהבה זכרת ותפקדהו בדבר ישועה ורחמים, בהביאך את מי המבול לשחת כל בשר מפני רוע מעלליהם, על כן זכרונו בא לפניך להרבות זרעו כעפרות תבל וצאצאיו כחול הים". "כי מזכירין אותו יתברך עוצם חסדו ורחמיו איך הוא חפץ בקיום העולם שגם בימי נח שהיה חושך כזה בעולם אף על פי כן זכר את נח והוציאו מן התיבה והבטיחו לקיים העולם" (ליקוטי הלכות, שבת ז,עא). כי גם בחושך הנורא ביותר וגם בתבערת מדת הדין הנראית כאכזרית ביותר, טמונה אהבה בלי סוף למי שירצה להיכנס לתוך ה'תיבה' של הצדיק ולהינצל.
* * *
מבול גשמי, מבול רוחני
על המבול של מים גשמיים כבר נשבע לנו השי"ת שלא יבוא, אך מי המבול הרוחניים עודם על הארץ, והללו מתגברים ביתר שאת בעקבתא דמשיחא. שכן, "כל בלבולי המחשבות הם בחינת מבול, כי 'מבול' לשון 'בלבול,' כי עיקר בלבולי המחשבות רעות והרהורים רעים הם בפגם הקדושה רחמנא ליצלן, והם עיקר בחינת מימי המבול. ואפילו שאר מיני בלבולי מחשבות זרות ורעות, הכל נמשך משם, ומהם באים כל החטאים והפגמים שבעולם רחמנא ליצלן.
כשבלבולי המחשבות מתגברים על האדם רחמנא ליצלן, זהו בחינת 'מבול' ממש שרוצים לשטוף את האדם ממש ולהאבידו משני עולמות רח"ל" (ליקוטי הלכות, בית הכנסת ה).
הרחוב הבוער באש של נסיונות ושל כפירה, מוצף במי המבול ומאיים למחות ולבלע ח"ו כל חלקה טובה. ולא רק ברחוב; גם כאשר אנו עומדים בתפילה ומנסים להתפלל, יורד עלינו מבול של מחשבות זרות ורעות, ומבלבלים ומסיחים את דעתנו.
מחשבות זרות הם בחינת מי המבול
לפעמים, המבול גובר כל כך עד שכל היקום כאילו נמחה… לא מוצאים מפלט ומחסה, מנסים בכה וכה והמחשבות רודפות מכל צד, וכלשונו של מוהרנ"ת זי"ע: "כשאדם עומד להתפלל והמחשבות מבלבלין אותו מאד מאד, והמחשבות זרות הם בחינת מי המבול. ולפעמים על ידי הפגמים של אדם שפוגם ביותר, [מתגברים] עליו הבלבולים מאד מאד, וזה בחינת 'והמים גברו מאד על הארץ ויכוסו כל ההרים הגבוהים', דהיינו שמתפשטים כל כך המחשבות זרות והבלבולים עד שאין רואה שום צד הצלה ואין לו מקום לאחוז עצמו ולעמוד שם, כי המים גברו מאד למעלה מכל ההרים, וכאילו נפל לתוך התהום ממש. אזי מאין יבוא עזרו?! ואיך אפשר לו להתפלל או לעסוק בעבודתו מתוך חשכת תהום כזה?"! (ליקו"ה, חנוכה ו).
ועדיין – לא כלו רחמיו!
ובזמן שכזה, עלינו לזכור היטב: גם בתוקף המבול האיום, עדיין לא תמו חסדיו יתברך ולא כלו רחמיו. גם אז הוא עדיין זוכר באהבה וחפץ בקיום העולם! אסור אז להיסחף עם מי המבול ולחשוב שחשוך ומשוקץ כזה שמשוקע במחשבות ומעשים כאלו, נידון לכליה.
אם רק נשכיל בעת המבול לציית לצדיק ולהאמין לו, כי אז גם מחושך זה יש לנו תקוה גדולה. וכפי שכותב מוהרנ"ת בפירוש: "כל הקלקול של דור המבול ודור הפלגה היה על ידי פגם אמונת חכמים, כי בכל דור ודור היו בוודאי צדיקים גבוהים אמתיים כגון מתושלח ונח, ואם היו מאמינים בהם היו זוכים על ידם לאמונה הקדושה ולדרך ישרה לעבודתו יתברך והיו ניצולים מן המבול ושאר צרות" (ליקוטי הלכות, פסח ו).
הדיבור של האדם – תיבת נח
ומה מלמדים אותנו החכמים – איך ניצולים בעת המבול? ע"י תיבת נח! תיבת נח, היא הדיבור של האדם, שהתנאי שבה הוא שידבר את הדיבור באמת.
"ואזי בעת המבול עיקר התיקון והצלה הוא רק על ידי בחינת 'תיבת נח', בחי' צוהר תעשה לתיבה, דהיינו שידבר הדיבור באמת לפי מדריגתו ממקום שהוא. ואזי על ידי זה, על ידי הדיבור של אמת, בחינת תיבת נח, נכנעין מי המבול" (לקו"ה חנוכה ו').
"תקנתו – שימשיך עצמו להאמת!"
וכפי שרבינו הקדוש מרחיב בענין זה במתק לשונו: "שאפילו אם הוא משוקע ח"ו בתכלית התגברות החושך והקליפה והוא כלוא ומסוגר שם, עיקר תקנתו שימשיך עצמו להאמת. ואף שאינו יכול להתפלל כלל מחמת החושך הרב, עם כל זה יראה רק לדבר הדיבור באמת באיזה מדרגה תחתונה שהוא, כגון למשל שיאמר ה' הושיעה באמת. אע"פ שאינו יכול לדבר בהתלהבות והתעוררות כראוי, אעפ"כ יכריח עצמו לדבר על כל פנים הדיבור באמת בפשיטות כפי מה שהוא" (קיצור ליקו"מ, סימן טאות ד).
* * *
אל תתבלבל. תמשיך.
רגילים אנו בעת חושך ו'מבול' של מחשבות רעות חלילה, להתבלבל ולחשוב שעתה אין כל ערך לתפילתנו. נדמה לנו שאנו והרע שבנו, הפכו לאחד. אבל אז, ודוקא אז, חייבים להאמין לחכמים, ולאחוז בכל הכח בנקודת האמת, אף כשאין הלב מרגיש ומתעורר כלל.
תפקידנו אז, להימשך אל האמת. לפתוח את חלון השכל ולהאזין לצדיק שעומד בחוץ ורואה את האמת נכוחה, שהוא יאמר לי מה הוא רואה על מצבי הנוכחי, ואת האמת הזאת לחבר באמונה אל מילות התפילה.
האמת אובייקטיבית!
אמת זו אינו תלויה בשום הרגשות. גם בתוך החושך הגדול ביותר אפשר להימשך קצת אל המציאות האלוקית האמיתית, ולהבין בפשטות: הלא סוף סוף השי"ת אוהבני וכל מילה שאני מוציא מפי אינה הולכת ריקם. זוהי המציאות הפשוטה! מה אכפת לי אם אני מרגיש זאת או לא?! וכי המציאות תלויה בהרגשתי?! וכך נכנסים בתיבות התפילה והיא המאירה ומצילה ממי המבול.
המאמר על בית הכנסת ברסלב בשכונת קטמון הינו חלק מסדרת מאמרי "בתי הכנסת של חסידי ברסלב", שפורסמה לראשונה בעלון "מימי הנחל", ע"י מכון "אלופי הנחל", ומתפרסם כאן ברשותם האדיבה
בית המדרש ברח' מא"ש 55 – בית הכנסת כולל בוקרשט
כפי שכתבנו במאמר הקודם, נאלצו אנ"ש נוכח הנסיבות, לעזוב את בית המדרש טשורטקוב. מכיון שעדיין לא היה להם בית הכנסת משלהם בעיר החדשה, היו אנשי שלומינו תושבי מא"ש והאזורים הרחוקים יותר מרחיקים נדוד אל בית המדרש ששכן בעיר העתיקה.
בעת ההיא עמד ברח' מא"ש 55 בית הכנסת על שם הגאון המופלא רבי מאיר לייבוש מלבי"ם וכך נקרא בפי תושבי השכונה "מלבי"ם שול" או אצל אחרים "בוקארעשט'ער שול".
ביהכ"נ נבנה בשנת תרס"א ע"י נשיאות כולל פקו"מ (פקידים ואמרכלים) בבוקרשט רומניה, תרומת הנדיבה מרת שטיינברג, כפי שנכתב על אבן הזכרון: "שהקדישה מקום לבית הכנסת ולדירות, לזכר עולם עבורה ועבור בעלה המנוח ר' לוי יצחק ב"ר זאב לצמיתות עולמית. באשר ר' דוד אריה סגל לסרמן עזר בבניה".
בפועל, בהיות שבית הכנסת יועד לבני ירושלים ממוצא בוקרשט לא היו בו הרבה מתפללים ועמד שמם, ומחמת כן ניצלו אנ"ש את ההזדמנות לעבור להתפלל שם ולעסוק בעבודת ה' ולהתחזק בדרכי ועצות רביה"ק, הרה"ח ר' אברהם שטרנהרץ שהתגורר אז בבתי אונגארין היה מוסר שיעורים תמידין כסדרן לחברים מקשיבים וכן הרה"ח ר' שמואל הורביץ.
על אף שלא היה לאנ"ש מנין משל עצמם והיו צריכים לעזרת תושבי השכונות להשלים עשרה לתפילה, שמח לבם על כל נקודה טובה ותפילה שזכו להתפלל ולהתוועד יחד.
בין אלו שהתקרבו באותן הימים נמנה ר' יהשע העשיל פרנקל שהתקרב משמיעת שיעור מהרה"ח ר' שמואל הורביץ.
תיאור חי מהווי ביהכ"נ
בשנת תרצ"ו עלה ר' אליהו חיים רוזין מרוסיה והתחיל למסור שם שיעורים תמידין כסדרן בין שאר מוסרי השיעורים, אך הוא לא נח ולא שקט והחל לפעול לפתיחת בית הכנסת חדש עבור אנ"ש, כפי שיסופר בעז"ה בפרק הבא.
וכך מתואר במאמר שנכתב לזכרו: "בית המדרש של כולל בוקרשט ברחוב מאה שערים, משמש אכנסיה של ארעי, בו הם מתכנסים מדי ערב ללמוד ליקוטי מוהר"ן עדיין זוכר אני בהיותי נער את כף הסיידים העומדת זקופה ליד בית הכנסת והיא שייכת לר' זעליג שצקובסקי שבא הישר ממקום עבודתו המפרכת ללא כל מנוחת ביניים, כאן הוא עושה את אזנו כאפרכסת לשמוע את השיעור הקבוע בליקוטי מוהר"ן. ר' חיים ברוך טרנובסקי עשה את הדרך הארוכה מגבעת שאול עד מאה שערים, וזאת לאחר יום עבודה מפרך שכן אין בידו חמש ה'מילים' (פרוטות) הדרושות לתשלום למכונית 'המקשר' המובילה את נוסעיה מגבעת שאול עד מאה שערים.
"זקני החסידים שזכו לעלות ארצה מברית המועצות, משמיעים את הליקוטי מוהר"ן עם דברי ההסבר המתאימים כפי ששמעו אותם מפיהם של החסידים הותיקים באומן. חסידי ברסלב הירושלמיים שותים בצמא את דבריו של ר' הירש לייב ליפל שהגיע מאומן". (ספר ה'זיידע', מאמר לזכרו מאת הסופר ר' בצלאל לנדוי)
* * *
כיום קיים במקום בנין מגורים עם שלט המנציח את זכרו של בית הכנסת.
עקב דייקא, היינו כשהשונאים מתגברים עד שהוא תחת עקב ורגלין, שדורסים אותו ברגלים. בבחינת הרכבת אנוש לראשינו וכו', בחינת לדכא תחת רגליו כל אסירי ארץ. וכמו שכתוב אשר אמרו לנפשך שְׁחִי ונעבורה ותשימי כארץ גֵּוֵךְ וכו'. וזהו בחינת עקבות משיחא, שישראל נתונים תחת עקביהם. ואז דייקא מי שמשים אל לבו לשמוע משם את המשפטים האלה, שידע שהכל מהמשפט שלמעלה שנתלבש בהם כדי להשיבו אליו. וזהו והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ואז ושמר ה' אלקיך לך את הברית ואת החסד, שהשם יתברך ירחם עליך למען בריתו את אבותינו כי שומע אל אביונים ה' ואת אסיריו לא בזה. וזהו וידו אוחזת בעקב עשו, בעקב דייקא, כשיתגבר עשו בסוף הגלות בעקבות משיחא, וירצה לדרוס בעקבו על ראש ישראל בבחינת הגדיל עלי עקב, אז דייקא וידו, בחינת אמונה בחינת תפלה, בחינת ויהי ידיו אמונה וכו' – [ותרגם שם אונקלוס] פרישן בצלו, אוחזת בעקבו להפילו ולהשפילו על ידי זה, כי אין כחנו אלא בפה לתפוס אומנות אבותינו לצעוק אליו יתברך מכל מקום שהוא.
(ליקוטי הלכות, יורה דעה, יין נסך ד,כה)
והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה וכו' ושמר ה' אלקיך לך את הברית(שם)
על ידי כל יחוד מבררין ברורים ומולידין נפשות. ואלו הנפשות, מחמת שמתבררין מהקלפות כידוע, על כן נאחז בהם הסטרא אחרא. ועל כן צריכין התגברות גדול לכבוש את יצרו הרע שעיקרו מתגבר על תאוה זו, מחמת שעל ידי זה עיקר בירור הנפשות מן הקליפות, שזה בחינת גרים כידוע. ועל כן אי אפשר לזכות לשמירת הברית כי אם על ידי בחינת משפט, דהינו שישפוט את עצמו הרבה ויתבודד בכל עת ויפרש שיחתו לפני השם יתברך ויצעק הרבה להשם יתברך, שכל זה הוא בחינת משפט, ועל ידי זה מתעורר התלהבות הלב שהוא בחינת אש, ושורף את הרע הנאחז באלו הנפשות שצריך לבררם על ידי זווגו, ועיקר הרע הוא רע הכולל שהוא תאות המשגל, שאי אפשר להכניעו כי אם על ידי אש המשפט הנ"ל, כי התאוה הזאת היא בחינת אש, ונכנעת על ידי אש המשפט כי מהאש יצאו והאש תאכלם. וזה: והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה וכו', היינו על ידי שתזכו לתקון המשפט, על ידי זה ושמר ה' אלקיך לך את הברית, שתזכה על ידי זה לשמירת הברית, כי השם יתברך בעצמו ישמור אותך על ידי שתעסוק במשפט כנ"ל. ועל כן עיקר הזיווג דקדושה הוא רק בשבת, כי אז נתבטל הרע לגמרי בבחינת ביטול הרע על ידי תקון המשפט הנ"ל.
(אוצר היראה, ברית סד; על פי: חושן משפט, גבית מלוה ג,י)
לא תוכל כלותם מהר (ז,כב)
צריכין לכבוש קדושת ארץ ישראל מעט מעט, לגרש הרע שבחובלים שהם בחינת הקליפות והשבעה עממין המונעים מארץ ישראל, לגרשם מעט מעט, כי אין לנו כח לתקן כל החובלים בבת אחת, לבטל הרע שבהם, והטוב שבהם יכלל בבחינת הנועם העליון כנ"ל, רק צריכין להמשיך קדושת הנועם מעט מעט, וכפי המשכת קדושת הנועם כן נזכה לתקן בכל פעם את החובלים. וזה בחינת לא תוכל כלותם מהר וכו'; מעט מעט אגרשנו מפניך וכו' (עין פנים). וזה טעם מה שמשה רבנו, עליו השלום, לא זכה לבוא לארץ ישראל, כי לפי עוצם גדולת מעלתו אזי אם היה נכנס לארץ ישראל, אזי היה מקבל שפע נועם העליון בריבוי גדול כזה עד אשר היו צריכין כל החובלים להתתקן, והיו צריכים להתתקן כל המוחין הפגומים שנפגמו מחטא אדם הראשון ואילך ופגם כלל החטאים שבעולם, שכולם הם בבחינת חובלים, בבחינת חבל חבלנו לך, הכל היה צריך להתתקן אז על ידי משה רבנו, עליו השלום, אם היה נכנס לארץ. ומחמת שאז עדין לא הגיע הזמן לזה, כי לא יגמר תיקון כל החובלים עד שיבוא משיח ויבער רוח הטמאה מן הארץ, ומחמת שלא היה אפשר אז עדין לתקנם, על כן היו יכולין לגרום פגם יותר, חס ושלום; על כן היה מן הנמנע שיכניס משה את ישראל לארץ ישראל רק על ידי יהושע שמעלתו קטנה ממשה. ועל כן לא נתעוררו החובלים כל כך בבת אחת, וקצת החובלים שנתעוררו, היה בידו לתקנם בכח וזכות משה רבנו, עליו השלום. וזהו הטעם מה שאנשים קטנים במעלה יכולים להכנס לארץ ישראל בנקל בלי התגברות המניעות כל כך, וגדולי הצדיקים יש להם מניעות עצומות מלבוא לארץ ישראל, עד שגם סמוך לדורותינו היה הרב רבי נפתלי(בעל סמיכת חכמים, שנפטר ונקבר בטורקיה בדרכו לארץ ישראל) והבעל שם טוב זצ"ל שלא יכלו לבוא לארץ ישראל, כל זה מחמת הנ"ל, כי כל אחד כפי מה שזוכה לקבל קדושת ארץ ישראל, דהיינו השפעת הנועם, כמו כן באים ונופלים בחינת החובלים להתתקן. ומחמת שלא הגיע עדיין זמן תקון אלו החובלים שהיו צריכין להתתקן על ידי קדשת כניסת הצדיקים הגדולים הנ"ל לארץ ישראל, על כן לא יכלו לבוא לשם.
(אוצר היראה, ארץ ישראל יז; על פי: אורח חיים, ברכת המזון ומים אחרונים ד,ז)
ויענך וירעיבך ויאכילך את המן וכו' ולמען נסותך (ח,ג)
מי שרוצה לזכות לחיים נצחים אי אפשר לו לזכות כי אם על ידי אמונה. ולאמונה זוכין על ידי אמת, בבחינת צדק כד אתחברת באמת וכו'. היינו אם ירצה להסתכל על האמת לאמיתו יבין שראוי לו להאמין האמונה האמיתית בה' ובמשה עבדו ובצדיקי וכשרי אמת שבכל דור. כי עצם האמת בודאי אי אפשר להשיג בדעתו הפחותה, אדרבא נדמה לו להיפך מחמת שהוא משוקע בתאוותיו ובעולם הזה ובכבוד ונצחון כל כך. אך אם יטה דעתו אל האמת לאמיתו ויחזיר פניו קצת מתאוות עולם הזה, וישים ליבו באמת לחשוב על תכליתו הנצחי, יאיר ה' עיניו ויראה ויבין היכן האמת. כי אמונה הוא רק במה שאינו מבין כי מה שמבין בדעתו אין זה אמונה, ואם כן מהיכן יבוא לאמונה? אך השם יתברך מרחם על עמו ומאיר לישראל דרכי האמונה באופן שיש להם כח לבחור בהאמת ואמונה אם ירצו, אבל אינו מגלה בתחילה האמת בשלימות כדי שיהיה בחירה, רק מאיר האמת קצת באופן שיהיה כח להאמין למי שירצה להסתכל על האמת לאמתו כמו בתחילת התקרבות ישראל להשם יתברך על ידי משה רבינו שגילה אלקותו על ידי כל האותות והמופתים הנוראים שעשה משה לעיני כל ישראל, ועל ידי זה בודאי היה להם כח להאמין, וכמו שכתוב וירא ישראל וכו' ויאמינו בה' ובמשה עבדו וכו'. ואף על פי כן הניח להם אחר כך מקום לטעות על ידי כמה הנהגות שהתנהג עמהם בחכמתו העמוקה באופן שיהיה להם נסיון ובחירה כמו אחר קריעת ים סוף שהלכו שלושת ימים במדבר ולא מצאו מים ואז התלוננו הרבה וכן במן ושליו וכו' שלא נתן להם תיכף ומיד. והכל בשביל נסיון ובחירה כמו שכתוב ויענך וירעיבך ויאכילך את המן וכו' למען נסותך וכו'. ועל כן באמת רבים נכשלו וחלקו על השם יתברך ועל משה, והכשרים והצדיקים האמינו בה' ובמשה שבודאי ישרים דרכיו ית'. כי בודאי היה יכול השם יתברך ליתן להם המים והמן וכו' מיד, רק כל מה שסיבב עמהם הכל היה בשביל הבחירה. ומי שהיה רוצה להסתכל על האמת היה רואה בעיניו, עין בעין, שראוי לו להאמין בה' ובמשה, מאחר שראו אותות ומופתים נוראים כאלה והתגלות התורה כזה וכו'. ואם שקשה כמה קשיות ותמיהות על הנהגתו, על זה צריכין להשליך שכלו ולהאמין, כי אי אפשר להשיג אמיתת השכל של הנהגותיו יתברך מידו כנ"ל. אבל המתלוננים המבקשים תואנה, חלקו על השם יתברך ועל משה על ידי קשיות כאלו. כי מחמת תאותם ונצחונם וכבודם הקשו קושיות שאי אפשר להשיבם ולא רצו לסמוך על אמונה שנעשית על ידי הסתכלות על האמת לאמתו.
(יורה דעה, שבועות ב,יד)
כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם (שם)
כי באמת אין עיקר החיות על ידי האכילה לבד, כי אם על ידי מוצא פי ה', היינו בחינת הרוח חיים דקדושה שהוא בחינת מוצא פי ה' שמשם תוצאות הרוח חיים, ועל ידי זה דייקא יחיה האדם, היינו על ידי הרוח חיים שהמשיך השם יתברך לתוך דבר המאכל ונתן בו כח להחיות את האדם, על ידי זה לבד יחיה האדם. ועל כן עיקר החיות על ידי התורה, שמשם תוצאת הרוח חיים, וצריכין לאכול על פי התורה בבחינת ותורתך בתוך מעי. כי אין כח להדבר המאכל שכלול מד' יסודות להחיות את האדם כי אם על ידי התורה שמשם תוצאות הרוח חיים, כי על ידי התורה מבררין כל הד' יסודות ומפרישין הרע מהטוב ואז זוכין לקבל הרוח חיים מהתורה, שזה עיקר החיות בחינת על כל מוצא פי ה' יחיה האדם.
(אורח חיים, פסח ג,ד)
ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם (ח,ט)
כי לפעמים אדם אוכל לחם מחמת עניות, ולא מחמת חסרון תאוה לתענוגים אחרים. אבל אם היה לו שאר מאכלים, לא היה אוכל לחם לבד. וזה שבח ארץ ישראל, שלא מחמת עניות תאכל לחם, אלא מחמת שיבור וביטול תאות אכילה. כי היא מקבלת הארה והשפעה, מבחינת תפלין, מבחינת יעקב, מבחינת אמת, שמשם בא עשירות. נמצא מה שתאכל לחם לבד, לא מחמת מסכנות, אלא מחמת שיבור תאות אכילה.
(ליקוטי מוהר"ן א,מז)
ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך (ח,יד)
אף על פי שבודאי ראוי שיבער האדם להשם יתברך מאד מאד, וכך הוא טבע כל אדם בשרשו, שכל אחד מישראל בוער מאד להשם יתברך בלי שיעור וערך, אף על פי כן צריכין להזהר מאד לצמצם ההתלהבות והתבערה הזאת, דלא יוקיד לבא כל גופא [=שלא ישרוף הלב כל הגוף], חס ושלום, מריבוי ההתלהבות להשם יתברך, שזה אינו רצונו יתברך, כי השם יתברך חפץ בקיום העולם. ורבים נכשלו ונפלו לגמרי על ידי ריבוי התבערה חוץ מהמידה, כי לפעמים אפילו ההתלהבות דקדושה חוץ מהמידה הוא בבחינת רום לבב וגסות, שעל ידי זה יכולין להכשל ולהתרחק לגמרי מהשם יתברך, בבחינת ורם לבבך ושכחת וכו', ורוב בני אדם נכשלים בזה. כי באמת, על פי רב, מה שאין האדם מתקרב להשם יתברך ואינו חוזר בתשובה שלמה אף על פי שהמניעה הוא מחמת התגברות תאוות הגוף, אבל גם זה הוא מניעה גדולה מלהתקרב להשם יתברך, היינו ריבוי תבערת הלב שבוער חוץ מהמידה. כי בודאי אם נשאל איזה אדם מישראל (שלא נזרקה בו מינות ואפיקורסות, חס ושלום) אם הוא חפץ לחזור בתשובה להשם יתברך, בודאי הכל ישיבו פה אחד, שרוצים בזה ומתגעגעים לזה מאד זה ימים ושנים. וכן אם נשאל אותו אם הוא רוצה לעשות איזה דבר בשביל השם יתברך כדי לשוב אליו על ידי זה, כגון ללמוד דף גמרא, או ליתן פרוטה לצדקה, או לטבול במקוה, וכיוצא בזה מהדברים המקדשים את האדם, בודאי ישיב בפה מלא, שמוכן לעשות בכפליים מכל הנ"ל ובלבד שיועיל לו; רק מחמת שנדמה לו שכל זה לא יועיל לו לפי עצם ריבוי פגמיו וכו', על כן אינו עושה כלל, אף מה שבידו ובנקל לו לעשות. וכל זה מחמת ריבוי תבערת לבבו, כי לפי מה שמשער בליבו גדולתו יתברך ואיך שפגם נגדו יתברך, אשר לפי זה היה צריך להתקדש בקדושה יתרה מאד מאד ולסלק עצמו לגמרי מן העולם הזה, ולהשליך כל תאוות עולם הזה אחר גיוו, ולהתקדש בכל הקדושות, ולהתענות הרבה ולסגף עצמו בכל הסגופים שבעולם; ומחמת שאינו יכול להתגבר לעשות כל אלה, מחמת זה אינו עושה כלל אפילו מה שיכול. ויש שנפלו כל כך בדעתם, עד שאינם לומדים אפילו דף אחד גמרא או פרק משניות, מחמת שיודעים שצריכים לעשות הרבה מאד, ומחמת זה אינם עושים כלום. ועל זה הזהיר הכתוב: אל תצדק הרבה ואל תרשע הרבה, כי מחמת שרוצה להיות צדיק הרבה כנ"ל, על כן הוא רשע הרבה, חס ושלום. כי באמת בודאי היה ראוי שיהיה כך, לקדש עצמו בכל הקדושות ולהפוך פניו מעולם הזה לגמרי וכו' וכו', אבל אף על פי כן, וכי מאן דלא יכול למעבד כולא מצוה, פלגא מצוה נמי לא ליעבד?! [=וכי מי שאינו יכול לעשות מצוה שלימה, יבטל עצמו אף מחציה?!] כי בודאי כל מה שיעשה איזה דבר שבקדושה בשביל השם יתברך, אפילו נקדה קטנה בעלמא, בודאי לא יאבד לעתיד שום דבר; מכל שכן שעל פי רוב, כשיהיה חזק בדעתו וירגיל עצמו מעט מעט בדרכי הקדושה, אז סוף כל סוף יזכה לשוב בתשובה שלמה להשם יתברך כראוי, כי אין שום יאוש בעולם כלל, כמבואר במקום אחר כמה פעמים.
מאכל ישראל צריך להיות בקדושה גדולה מאד, כי כשאינו אוכל בקדושה, על ידי זה נפגם הדעת של אמונת ההשגחה, ונופל בטעות של חכמת הטבע, חס ושלום, כמו שכתוב: פן תאכל ושבעת וכו' ואמרת בלבבך, כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה, דהיינו שתולה בטבע, חס ושלום, וכאילו הפרנסה באה בכוחו ועוצם ידו ואינו מודה בהשגחה. ועל זה סיים הכתוב: וזכרת את ה' אלקיך וכו', היינו שהכל בהשגחתו יתברך לבד. ועל כן צריכין ישראל לקדש את מאכלם מאד, וזה בחינת כמה מצות התלויים במאכל ובמשתה, וזה בחינת ואכלת ושבעת וברכת וכו', שתברך את ה' אחר האכילה, שתדע שהכל מאיתו בהשגחתו יתברך לבד, וזהו: על הארץ הטובה, כי ארץ ישראל הוא בחינת השגחה כידוע. וכשמאמינים שהפרנסה באה הכל מהשם יתברך, בהשגחתו לבד בלי שום דרך הטבע כלל, זה בחינת אכילת מן, וזה גם כן בחינת אכילת מצה בפסח בתחילת התקרבות ישראל לאביהם שבשמים, כי מצה הוא גם כן בחינת מן, כמאמר רבותינו ז"ל, כי על ידי אכילת מצה בפסח נמשך דעת גדול, ויודעין שהכל בהשגחתו יתברך לבד; ועל ידי זה עיקר התקרבות ישראל לאביהם שבשמים.
(אוצר היראה, אכילה א; על פי: אורח חיים, נטילת ידיים שחרית ב,עו)
ואמרת בלבבך כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה (ח,יז)
הבעל דבר הניח את עצמו בעתים הללו מאד על כל אחד ואחד להטרידו כל ימי חייו בטרדת הפרנסה, עד שעל ידי זה נדמה לו שאין לו פנאי אפילו לצעוק להשם יתברך כראוי. וכל זה נמשך מחסרון אמונה, שאינו מתחזק להאמין כי לא בכח יגבר איש, והפרנסה היא רק מאיתו יתברך, ומה שיש לזה עשירות גדול מאד ולזה עניות ודחקות מאד, הכל הוא רק מאיתו יתברך, והוא יודע לסבב ולהנהיג עם כל אחד כפי הבחירה שלו, שהבחירה של זה הוא על ידי עניות דייקא, ואפילו מי שאין לו כי אם לחם צר ומים לחץ הוא גם כן חסד גדול מאתו יתברך, כי צדיק ה' בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו. רק מחמת שאינו משים לבו לכל זה, על כן האדם טרוד מאד. וזה נמשך משער החמישים של הטומאה, שמשם קשה מאד מאד לצאת, כמבואר במקום אחר, שמתאוות ממון קשה להוציא את האדם יותר מכל התאוות ומדות הרעות, ושם עיקר הנפילה והירידה של כנסת ישראל, בחינת ותרד פלאים. והעצה לזה, להרבות באמירת תהלים ותחינות ובקשות והתבודדות וכו', שעל ידי זה ממשיך עליו התנוצצות משיח, שאז יתגלו העצות הקדושים הנמשכות משער החמישים דקדושה, שעל ידי זה יתתקן הכל. גם עוד תקון לזה: לומר בכונה היטב בכל יום מזמור תהלה לדוד, כמאמר רבותינו ז"ל.
(אוצר היראה, ממון ופרנסה ב-ג; על פי: אורח חיים, קריאת שמע ה,טו טז)
ועתה ישראל מה ה' אלקיך דורש מעמך כי אם ליראה (י,יב)
הקשו רבותינו ז"ל: וכי יראה מלתא זוטרתא היא? אין. לגבי משה מילתא זוטרתא [=וכי יראה דבר פשוט היא? כן. עבור משה היא דבר פשוט]. והענין תמוה: כי מה הועילו בתירוצם שתירצו לגבי משה 'מילתא זוטרתי'. עדיין קשה על שאמר 'מ"ה ה' שואל מעמך' וכו', הלא יראה 'לאו מילתא זוטרתי' היא אצלינו, ומה יועיל לנו מה שאצלו היא מילתא זוטרתי, הלא אצלינו לאו מילתא זוטרתי היא? אך בפסוק זה מרומז הארת הרצון שהוא בחינת מ"ה, בחינת מ"ה ה' אלקיך שואל מעמך, ועל ידי זה זוכין ליראה, כמו שמבואר בהתו כי מרחמם ינהגם (ליקוטי מוהר"ן ב,ז) על פסוק זה עיין שם. וכבר כתבנו שהארת הרצון שהוא בחינת יראה (כמו שמבואר במקום אחר)יכול כל אדם לזכות בקל, כי הרצון חפשי לעולם, רק שצריך שיהיה חזק בחינת איש חיל וכו'. וזה תלוי בזה כי אין מחזקין וכו'. אך מהיכן ההתחלה, זה אי אפשר להשיג. אך העיקר מה שאי אפשר להשיג הוא, שאי אפשר להשיג מהיכן התחילו הצדיקי אמת, שהם בחינת משה כנ"ל. אבל אנו כבר יש לנו יסוד חזק מהיכן להתחיל. מאחר שכבר יגע משה רבינו וכל הצדיקי אמת ביגיעות עצומות כאלה עד שהמשיכו הדעת, שעל ידי זה כל ההתחזקות שעל ידי זה נמשך הארת הרצון וזה תלוי בזה וכו'. ועל כן, כל מי שרוצה יכול להתחזק בקל על ידי הדעת הנ"ל שהאירו לנו כי מלא כל הארץ כבודו, הקיצו ורננו שוכני עפר וכו' וכו'. ועל ידי זה זוכים להארת הרצון, וכל מה שהרצון מתגדל יותר, על ידי זה מתחזק יותר, על כן משה שפיר קאמר, ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך וכו'. ועתה דייקא, פירוש: אחר שכבר יגעתי אנכי ביגיעות כאלה בשבילכם, כמו שדיבר הרבה בפרשיות הקודמות מתחילת אלה הדברים, מעוצם היגיעות והתלאות שסבל בשבילם, שהוציאם ממצרים ונתן להם את התורה באותות נוראות כאלה, והאיר עליהם דעת קדוש כזה כמו שכתוב אתה הראית לדעת וכו'. ואף על פי כן, עד שהמלך במסיבו וכו' חטאו בעגל, והתפלל עליהם עד שנתרצה להם השם יתברך וכו' וכו'. ומאחר שאנכי טרחתי ויגעתי בשבילכם כל כך, ועתה ישראל, ועתה דייקא. מאחר שכבר אנוכי בעולם, עתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמךכי אם ליראה שהיא מילתא זוטרתי לגבי. ואם אצליכם אינה מילתא זוטרתי מצד גשמיותכם, אבל מאחר שאצלי היא מילתא זוטרתי ואני כבר התחלתי בשבילכם, כבר יש לכם יסוד חזק והתחלה טובה ותוכלו להתחזק על ידי, ומאחר שתהיו חזקים תזכו לרצון שהוא בחינת מ"ה בחינת יראה, ועל כן בודאי היראה מלתא זוטרתי גם אצליכם, מאחר שאצלי היא מילתא זוטרתי, כי על ידי תוכלו הכל לזכות ליראה שלימה על ידי הרצון שבא על ידי התחזקות וכו' שתלויים זה בזה. כי כבר יש לכם יסוד חזק להתחיל מאחר שכבר זכיתי למה שזכיתי שאי אפשר לכם להשיג כלל מהיכן היתה התחלתי, אבל אתם כבר יש לכם התחלה חזקה. ועל כן בקל תוכלו לזכות לכל טוב על ידי.
(יורה דעה, פדיון בכור ה,לג)
ובו תדבק (י,כ)
כל זמן שלא זכה האדם לידע מי הוא הצדיק האמת שצריך להתקרב אליו ולהתדבק בו, אזי צריך להאמין ולהתדבק בכל הצדיקים אף על פי שחולקין זה על זה; לא כמו הליצנים שאומרים, שמאחר שחולקים הצדיקים זה על זה, הוא שומע דברי שניהם וחולק על שניהם, כי זהו דברי ליצנות ונוגעין בכפירות, רחמנא לצלן, רק האמת הוא להיפך, שצריך להאמין בכולם ולבלי להסתכל כלל על המחלוקת שביניהם, מאחר שכולם מזהירים אותו לקיים תורת משה שבכתב ושבעל פה, כי רק מהאנשים הכופרים ההולכים בדרכי החקירות הרוצים להטות מתורת משה ללמוד חכמות חיצוניות וכו', מהן צריכין להתרחק בתכלית הרחוק, אבל כל מי שמנהיג על פי התורה כפי שמסרו לנו רבותינו הקדושים בגמרא ופוסקים וספרי יראים המיוסדים על פי דבריהם הקדושים, בהם צריכים להתדבק בכולם, כמו שכתוב: ובו תדבק, ואמרו רבותינו ז"ל:הדבק בתלמידי חכמים. וזה בחינת יום טוב שני של גלויות, כי כמו שמחמירין מחמת ספק ועושים שני ימים טובים, כמו כן צריכין מחמת ספק להתקרב לכל הצדיקים ההולכים על פי התורה, כי קדושת יום טוב הוא בחינת קדושת הצדיק כידוע.
(אוצר היראה, אמונה לד; על פי: אורח חיים, תפילת המנחה ו,יב)
למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכם לתת להם(יא,כא)
ודרשו רבותינו ז"ל (סנהדרין צ) לענין תחיית המתים, כמו שאמרו: לכם לא כתיב אלא להם מכאן לתחיית המתים מן התורה. ועיקר תחיית המתים יהיה בארץ ישראל כמו שאמרו רבותינו ז"ל(כתובות קיא). וזהו למען ירבו ימיכם וכו', על האדמה דייקא, שהוא ארץ ישראל, ששם עיקר תחיית המתים, כי תחיית המתים הוא ענוה אמיתית, שמשים עצמו כעפר וכאדמה בחינתהקיצו ורננו שוכני עפר – מי שנעשה שכן לעפר בחייו. וזה זוכין דייקא על ידי עפר ארץ ישראל, כי אף על פי שבחינת עפר הוא מעלה גדולה, דהיינו לשום עצמו כעפר להיות עניו באמת שהוא גדול מהכל, כי ענוה גדולה מכולם, אף על פי כן כבר מבואר שאף על פי כן אסור להיות עצל(שקורין שלימזלניק) וכו', כי הענוה הוא עיקר החיות וכו'. כי יש להיפך, בחינת עפר דסטרא אחרא, שעיקר אחיזת הסטרא אחרא ונשיכת הנחש הוא שם, שהוא בחינת ונחש עפר לחמו, שהוא בחינת עצבות ועצלות כמו שכתוב במקום אחר (ליקו"מ א,קפט), שהוא היפך מבחינת חזית איש מהיר במלאכתו. וזה בחינת עפר של חוץ לארץ, שהוא עפר טמא, כמו שאמרו רבותינו ז"ל שבזמן שישראל שרויין על אדמתן אסור לכהן לצאת לחוץ לארץ מחשש ריבוי המתים הנקברים שם, כי שם נאחז ביותר סטרא דמותא, שהוא בחינת עצבות עצלות, שהוא בחינת ענוה פסולה שבאמת היא בחינת גדלות. ועל כן צריך כל אחד לקדש את עצמו בבחינת קדושת עפר ארץ ישראל ששם עיקר תחיית המתים שהוא ענוה אמיתית.
נמצאים אנו בעיצומם של ימי הספירה הקדושים, מ"ט ימי הכנה ליום מתן תורתנו הקדושה, על ידם אנו נטהרים מטומאת מצרים שכלולה מכל התאוות הרעות ומדות הרעות שהם עיקר הגלות (כמובא בליקוטי מוהר"ן סימן ל"ו).
בכל ימי הספירה אנו ממשיכים עלינו קדושת קבלת התורה, כי עיקר קבלת התורה הוא על ידי האמונה הקדושה כמבואר בליקוטי הלכות (חלק אורח חיים הלכות פסח הלכה ז' ובחלק חושן משפט הלכות פקדון הלכה ד') שלכן סופרים לעומר שעורים שהוא מאכל בהמה, כי זה בחינת (תהילים ע"ג) "ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך" בחינת אמונה, שמסלק דעתו ומשים עצמו כבהמה שאין לה דעת וסומך רק על האמונה לבד. וכמו שכתב רבינו ז"ל (בליקוטי מוהר"ן סימן קכ"ג) שעם ישראל בעת קבלת התורה היו להם חכמות גדולות, כי העבודה זרה אז היה על פי חכמות וחקירות גדולות ואם עם ישראל לא היו מסלקים דעתם וחכמתם לא היו יכולים לקבל את התורה.
נמצא שבזכות ספירת העומר זכה עם ישראל להשליך את השכל ולסמוך על האמונה ועל ידי זה זכו לקבל את התורה. ועל פי זה מבאר רב נתן זצ"ל בליקוטי הלכות (חלק אורח חיים הלכות נפילת אפים הלכה ד') את הפסוק (שמות כ"ד) "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע" כי בעצם קשה, כידוע, כיצד ניתן לעשות לפני ששומעים את הציווי? אך לפי דברינו המובן של הפסוק הוא שבני ישראל אמרו שהם מוכנים לעשות את כל אשר ידבר ה' בלי שום חכמות וחקירות אלא יעשו דבריו בתמימות בלי להבין ורק אחר כך "נשמע" מלשון הבנה, שעל ידי הקיום יזכו גם להבין את דברי התורה הקדושה.
וכן בכל דור ודור, על ידי ספירת העומר אנו נטהרים מטומאת מֵצרי התאוות, וזוכים לדעת כזו של אמונה שעל ידה אנו מקבלים את התורה הקדושה מחדש, ומקיימים אותה אפילו בלי להבין, ועל ידי זה זוכים להבינה, כמובא בליקוטי הלכות בשם האר"י הקדוש שבכל שנה ושנה מתחדשת ויורדת לעולם אותה ההארה שהתגלתה בזמן מתן תורה בהר סיני, וכל אחד לפי בחינתו, לפי ספירת העומר שלו, לפי כלי האמונה שלו זוכה לקבל את התורה בחג השבועות.
במסכת שבת (דף פ"ח) דורשת הגמרא את הפסוק "ויתיצבו בתחתית ההר" – "מלמד שהקדוש ברוך הוא כפה על בני ישראל את הר סיני כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים את התורה מוטב, ואם לא, שם תהיה קבורתכם", עד כאן דברי הגמרא. והקשו על כך התוספות מדוע היה צריך לכך, הרי עם ישראל הקדים "נעשה לנשמע" ומשמע שקיבל את התורה ברצון.
ולפי דברינו ניתן לתרץ את קושית התוספות בדרך זו, העובדה שבני ישראל הקדימו נעשה לנשמע, היינו שזכו לאמונה והיו מוכנים לקבל את התורה בלי להבין, עובדה זו בעצמה היא ענין כפיית ההר, כי "הר" מרמז על עומק ההבנה, כפי שכותב רבינו ז"ל בליקוטי מוהר"ן (סימן ט"ו) וכן בגמרא ברכות דף ס"ד נאמר על רבה כי הוא עוקר הרים, דהיינו מפלפל בלימוד התורה. ולכן זה שבני ישראל זכו להשליך את השכל ולקבל את התורה באמונה בבחינת "נעשה" ורק אחר כך "נשמע" זה בחינת כפיית ההר.
וזה שכתב רבינו ז"ל (בליקוטי מוהר"ן סימן רנ"ה) שכשאדם מאמין מצדיק בלי שום דעת, אפשר לו ליפול מהאמונה, כי מהאמונה לבד אפשר ליפול אבל אם יש לו גם דעת, שמבין גם בדעת, אזי אי אפשר לו ליפול. ושמעתי מרבי לוי יצחק בנדר זצ"ל ש"דעת" הכוונה לימוד ספרי הצדיק (וכן הראני רבי משה קרמר שליט"א שכן כתב רבי שמשון ברסקי זצ"ל מאומן במכתביו) שעל ידי שרואים את עומק חכמתו ומבינים קצת גם בדעת על ידי זה לא נופלים מהאמונה בצדיק.
לפי זה ניתן להבין את דברי רבינו ז"ל (בחיי מוהר"ן סימן ש"כ) שאמר שכל מי שיציית לו ויקיים כל מה שהוא מצוה בודאי יהיה צדיק גדול, יהיה מי שיהיה, העיקר שישליך את שכלו שלו לגמרי, ויקיים את כל אשר יאמר כמאמרו. (ואז אמר את תורה קכ"ג המוזכרת לעיל). והוסיף רבינו ז"ל כי מי שיכול ללמוד ביותר מסוגל לזה ביותר. רואים כאן מדבריו שכל שהאדם למדן יותר, כן מסוגל הוא יותר להשליך את שכלו ולסמוך על האמונה. וזהו ההסבר לדברי רבינו ז"ל בסימן רנ"ה שהבאנו, שבלי דעת אפשר ליפול מהאמונה, כי הדעת מחזק את האמונה, שזוכה להבין בשכל שצריך להאמין בדברים יותר עמוקים ועליונים שעדיין אינו מבין.
דבר זה אנו רואים גם בחוש, שאדם המורגל בלימוד גמרא עם פירוש רש"י ותוספות, רגיל בעצם להשליך מדי פעם שכל קודם ולקבל שכל חדש וככל שהוא יותר למדן כן נקל לו יותר להשליך את השכל, כי כן בנויים הסוגיות והמפרשים, שבכל פעם מופרכים ההסברים הקודמים ומגיעים להבנה עמוקה יותר וגבוהה יותר. וככל שהאדם למדן יותר כן הוא מורגל בזה יותר, ולכן הוא יותר מסוגל להשליך בכל פעם את השכל בדבר שעדיין אינו מבין ולהאמין, ובמה שהוא מסוגל להבין הוא מצווה לחדד את השכל ולהבין הדבר על בוריו כמובא בליקוטי מוהר"ן (סימן ס"ב) ולכל זה זוכים, כאמור, על ידי מצוות ספירת העומר.
יתן ה' יתברך שנזכה להשליך את שכלנו ולהאמין בתורתינו הקדושה ונזכה בחג השבועות להשיג את שכל התורה ולקיימה, אמן.
בשולחן ערוך כתוב שמר"ח אב ממעטים במשא ומתן[2], וכתב המשנ"ב[3] שיש אומרים שדווקא של שמחה כגון כלי כסף או צרכי חופה או רכב יפה, אבל שאר דברים מותר, ויש אומרים שיש למעט בכל סוג משא ומתן ולעסוק רק כדי פרנסתו. אולם, אם יש איזה 'יריד' [=שוק, מכירה] נדיר שמתקיים רק פעם בכמה חודשים כי אז זה נקרא 'דבר האבד' ומותר אפילו של שמחה, ובמונחים דהיום: אם יש, למשל, מבצע מיוחד של הוזלה לסוף עונה וכדומה, מותר לקנות אפילו כלי כסף וכדומה, וסיים המשנ"ב שכיום המנהג להקל לגמרי [במשא ומתן] משום שהכל נחשב כדי פרנסה, והוסיף ה'שער הציון' שלכן מותר אפילו בשל שמחה.
ולסיכום מותר לקנות לבית ולשאר דברים כל סוגי הדברים הנצרכים כגון כלים צעצועים וכדומה, ורק בגדים יתבאר להלן שאסור.
ג.
כתב בשולחן ערוך[4] שמר"ח אב ממעטים בבנין של שמחה, והיינו בית חתנות לבנו, או ציורים אומנותיים על קיר וכדומה, והוסיף המשנ"ב[5] שהוא הדין גם לבנות בנינים ודירות כשיש לו כבר, שאסור, ודווקא שיהודי יעשה אסור אבל לומר לגוי, מותר, אפילו בנין של שמחה. וזה רק במקרה שהגוי עובד בקבלנות, פירוש: שאינו מקבל שכר יומי אלא סכום קצוב על כל עבודתו וגם זה דווקא אם כבר סיכם עימו לפני תשעת הימים, ועם כל זה עדיף לדחות עד אחרי תשעה באב, אבל מנהג העולם להקל בבנייה שאינה ליופי, גם כשיש לקבלן דירה לגור בה, משום שהיום מקילים שמשא ומתן נחשב לצורך פרנסה ולכן מקילים גם בבנייה ע"י פועל גוי אפילו שהגוי נשכר בצורה יומית.
ולצורך מצוה, כבנין בית הכנסת או לייפות בית הכנסת מותר אפילו על ידי ישראל, [לכן היה פעם מנהג בירושלים שבתשעת הימים צובעים את בתי הכנסת, כי אז ממילא אסור לצבוע ציורי שמחה ולכן היו הצבעים לוקחים אז מחיר זול יותר על עבודתם).
ולפי כל הכללים האלו ברור שסתם לצבוע דירה מותר בתשעת הימים, ואינו בגדר ציור וכיור בית חתנות וארמון המלכים, אבל ציורים ווילונות כמו באולמות חתונות נחשב לשמחה ואסור.
ד.
בדיני כיבוס לדעת מרן המחבר בשו"ע אסור רק משבוע שחל בו, [ולפי זה בשנה זו שתשעה באב חל ביום א' אין כלל איסור כיבוס להנוהגים כדעת מרן), והרמ"א מחמיר לאסור מר"ח[6].
באיסור כיבוס יש שני איסורים. א. אסור לכבס, ומעשה הכיבוס אסור אפילו אם לא ילבשנו עד אחר תשעה באב; ב. אסור ללבוש בגדים מכובסים אפילו אם הם כובסו לפני ר"ח אב.
ה.
בכל אופן שאסור לכבס ישנו איסור אף לגהץ, ושונה דין זה לגמרי מאיסור כיבוס בחול המועד. כי בחוה"מ הוא ההיפך: חז"ל רצו שיילך בבגדים נאים ומכובסים, אלא שרצו שלא ייכנס ליו"ט כשהוא מלוכלך ויסמוך על זה שיכבס בחוה"מ, לכן קנסו וגזרו שאסור לכבס בחול המועד, אבל לגבי גיהוץ כתב המשנ"ב שמותר לגהץ בחוה"מ, ואילו בתשעת הימים עיקר האיסור היה לגהץ בגדים ולכבסם לא היה איסור אלא שפסק השו"ע שכיבוס של זמנינו ייתכן ודינו כגיהוץ ולכן בזמנינו אוסרים לכבס.
ו.
כפי שהזכרנו, יש איסור ללבוש בגדים מכובסים וכתב ה'בן איש חי' וה'כף החיים' ועוד פוסקים, שעל ידי שלובש את הבגד לזמן מועט לפני ראש חודש, הוא נקרא בגד משומש ומותר ללבשו בתשעת הימים. וכתב ב'אשל אברהם' שעל מנת לאפשר לעצמו ללבוש בגד נקי, באמצעות הפתרון שהוזכר, יכול ללבוש , לפני ר"ח, אפילו הרבה בגדים זה על גבי זה, וכך נוהגים: שלפני ראש חודש אב לובשים אפילו הרבה בגדים זה ע"ג זה, בערך 20 דקות, (שזה שיעור הזמן על מנת שנאמר שאין הבגדים נראים כחדשים) ואחר כך מותר ללובשם בתשעת הימים.
ז.
וכתב הגאון בעל 'מנחת יצחק' בשם ה'לחם הפנים' שאפשר גם להניח בגדים ע"ג קרקע שאינו נקיה ביותר (אין הכוונה לרצפה מלוכלכת, אלא לרצפה שאינה מצוחצחת), לזמן מה ועל ידי זה מותר ללובשו, ועצה זו מועילה גם כשעושה אותה בתוך תשעת הימים.
ח.
והגאון בעל 'קהלות יעקב' נתן עוד עצה, שכיון שבשבת מותר ללבוש בגדים מכובסים, לכן יחליף בשבת כל מספר שעות בגדים וכך ישארו לו די בגדים נקיים לימות החול, אולם, אסור שיאמר בשבת בפיו שעושה כך כדי להכין בגדים לימות החול, וכמו כן להחליף בשבת כל מספר דקות את הבגדים לצורך זה גם אסור בהחלט, כי מיד ניכר שעושה פעולה לא רגילה של החלפת בגדים אלא הכנה ליום חול, ואם ניכר בבירור שכוונתו היא להכין לימות החול אסור, אפילו אם אינו מוציא בפירוש בפיו שעושה לצורך יום חול.
ט.
כתם שנעשה בבגד ורוצה לכבס את מקום הכתם בלבד או אם רוצה לגהץ רק חלק מהבגד, נחלקו הפוסקים, ובמקום הצורך יש להקל בפרט כשמכבס במים לבד.
י.
בגדי ילדים קטנים: כתב בשו"ע שבשבוע שחל בו אסור לכבס,[7] וכתב הרמ"א שנוהגים להקל בחיתולים (כפי שהיו פעם לפני הטיטולים), ואף בשאר בגדי קטנים כיון שמלכלכים מהר (עד גיל 6-7)[8] וכתב ה'מגן אברהם' שכשאפשר, עדיף שלא יכבס הרבה בגדים שלהם יחד כדי שלא יהיה בפרהסיא, אולם כתבו הפוסקים שכיום שמכבסים במכונה, עדיף לכבס הכל יחד מאשר סתם להפעיל עוד מכונות, אבל כמובן שיכבסו רק של קטנים או לצורך מצוה ואסור להוסיף סתם בגדים של גדולים גם אם כבר מכבס בגדי קטנים.
יא.
שבת חזון: כתב הרמ"א שמותר להחליף את כל הבגדים לבגדים מכובסים לכבוד שבת אבל לא ילבש בגדי שבת ואפילו אם לבשם כבר כמה פעמים והטעם כדלקמן משום שהם מגוהצים מאוד. אולם מנהג העולם כהגר"א שמחליפים ולובשים את כל בגדי שבת לשבת חזון, וכתב המשנה ברורה שמותר אפילו לכבס לצורך זה, ויש להחמיר אם יש לו בגדים אחרים אבל אם אין לו מותר לכבס ביום חמישי.
יב.
רחיצה: כתב השו"ע שיש אוסרים להתרחץ מר"ח, ויש אוסרים רק בשבוע שחל בו, וכתב הרמ"א שאנו אוסרים מר"ח, ולמעשה במים חמים אסור כלל, ובצונן כל גופו אסור אבל פניו, ידיו ורגליו, מותר. ו'צונן' אין הכוונה למים קרים לגמרי אלא אף אם הם מעט חמים כדי להפיג את הקור, שהם מה שאנו מכנים "פושר", כל שאין מידת החום במידה שנעים לאדם לשהות זמן רב בתוכם דינם כצונן, ולגבי ערב שבת מי שרגיל להתרחץ לכבוד שבת מותר לרחוץ בחמין רק פניו ידיו ורגליו, אבל סבון אסור כלל ואפילו בערב שבת, ואפילו לטבול אסור בחמים רק – הן בתשעת הימים והן בערב שבת – בצונן, דהיינו פושר. ואם קשה לו לטבול בצונן, או שיש שם רק מים חמים, מותר לטבול במים חמים אם אינו מוותר על טבילה במקווה בשום פעם[9].
להתרחץ שלא לשם תענוג אלא לרפואה, כגון מעוברת או יולדת או אדם חלוש מותר בכל תשעת הימים ואפילו בערב תשעה באב, ורק בתשעה באב עצמו אסור חוץ מחולה. וכל אלו מותרים ברחיצה אפילו בחמים ואפילו בסבון וכדומה, משום שכל דבר שאינו לתענוג אלא לצורך רפואה וכדומה מותר, ולכן אף קטנים שיש להם חטטים בראשם מותר והיינו פצעים או כינים, וכתבו הפוסקים שהוא הדין גם לגבי גדולים.
יג.
וכתב ה'אגרות משה' והשבה"ל ועוד, שבמקומות שהזיעה מרובה, והוא מצטער אזי במקום הצורך מותר אפילו עם סבון, ובפרט לאלו שכשאינם מתרחצים זה גורם לפצעים, וישנם החוששים לעשות זאת והם טועים, כי במשנ"ב[10] כתב לגבי יום כיפור אם הזיעה מרובה ועל ידי זה אין הרחיצה לשם תענוג והנצרך לרחיצה הוא איסטניס וכדומה, מותר לו אפילו ביום הכיפורים לרחוץ. ואם כן ודאי, לגבי תשעת הימים, שאם אכן הוא סובל מזיעה שיש להקל ועם כל זה צריך שיעשהו בצנעה, שלא לפרוץ גדר, ולא להתרחץ במקוה, למשל, שהוא בפרהסיא, ושלא כהנוהגים זלזול ומתרחצים במקוה ובסבון.
יד.
לקצוץ צפרניים בתשעת הימים, הביא המשנ"ב שיטות לכאן ולכאן, ובערב שבת לצורך שבת ודאי מותר, וכן לצורך טבילת מצוה מותר, ושיטת הכף החיים שעל ידי צפרניים גדולות שורים הכוחות החיצוניים ולכן יקצוץ אף בימות החול ואפילו בערב תשעה באב, ולהלכה נוהגים כהמשנ"ב שראוי להחמיר ובשעת הדחק אפשר להקל כהכף החיים, וכהמג"א שמיקל לגמרי.
טו.
כתב השו"ע שאין לתפור בגדים ונעליים מר"ח אפילו אם לא ילבשם עד אחר ת"ב, והרמ"א מחמיר יותר שאסור אפילו לקנות בגדים או נעליים מר"ח, וכתב המשנ"ב שחתן וכלה שנישאים מיד אחר ת"ב מותר להם לתפור או לקנות.
וכתבו ה'כף החיים' והחזו"א ועוד, שרק לתפור חדשים אסור אבל מותר לכתחילה לעשות כל סוגי תיקוני הבגדים והנעליים, שכבר הלכו עמם, שמותר לתקנם.
טז.
כתב השו"ע: יש הנוהגים שלא לאכול בשר ויין בשבוע שחל בו תשעה באב, ויש מחמירים כבר מר"ח ויש מחמירים מי"ז תמוז. ושיטת הרמ"א היא שאסור מר"ח כולל ר"ח, אבל בשבת מותר בשר ויין כרגיל, ובהבדלה ייתן לכתחילה את כוס ההבדלה לתינוק שהגיע לחינוך ולא הגיע להתאבל על ירושלים שזה בערך מגיל 6 עד 12.
יז.
בשר ויין בסעודת מצוה, כגון ברית, פדיון, בר מצוה, סיום מסכת וכו', כתב הרמ"א שמר"ח ועד שבוע שחל בו תשעה באב מותר לכל הקרובים והחברים שבשאר ימות השנה היה מזמינם לסעודתו, להשתתף ולאכול בשר ויין, אבל מי שלולא תשעת הימים לא היה משתתף אסור לו להשתתף מר"ח באכילת בשר ושתיית יין בסעודה כזו.
[1] שו"ע סי' תקנ"א סעי' א' וכ' המשנ"ב ס"ק א' שאין לשמוח כלל אבל בשעה"צ ס"ק א' כתב שיש הרבה שי' ראשונים שאין לבטל לגמרי את השמחה רק למעט בו קצת, וברור שעצבות אינו מדיני תשעת הימים, רק ישתדל שלא לעשות פעולות שאסרו חז"ל משום שמחה, ואף ישתדל להתאונן על חורבן הבית ולומר תיקון חצות.
בתורה מ"ח ליקוטי תנינא (תורה המכונה בפי אנ"ש 'האיגרת') כותב רבינו שכאשר אדם נכנס בעבודת ה', אזי הדרך שמראין לו התרחקות, ונדמה לו שמרחיקין אותו מלמעלה, ובאמת כל ההתרחקות הוא רק כולו התקרבות, וצריך התחזקות גדול מאוד מאוד לבלי ליפול בדעתו ח"ו וכו' עיי"ש.
והנה הלשון שנוקט רבינו בתורה תמוהה במקצת, שהרי ידוע שיש ירידה שהיא לצורך העלייה, אולם אין לנו שהירידה עצמה היא בעצם עלייה, וכאן אומר לנו רבינו, שתדע לך שההתרחקות היא בעצם לא התרחקות אלא כולו התקרבות. וענין זה צריך ביאור.
* * *
רבינו כותב בתורה א' (ליקוטי מוהר"ן תניינא), שהתכלית של איש הישראלי היא, שיהיה לו ממשלה על המלאכים, (וכפי שמבואר בגמרא במסכת סנהדרין שצדיק חשוב יותר ממלאך) אולם עליו להזהר שלא יקנאו בו מלאכי השרת ויפילו אותו ח"ו, כי המלאכים מקנאים מאוד באדם כזה שיש לו ממשלה עליהם. מבואר אם כן בדברי רבינו שאדם הרוצה לעבוד את השם ית', וממילא על ידי זה תהיה לו ממשלה על המלאכים, צריך להיזהר מקנאת המלאכים שלא יפילו אותו. אולם, הנה עינינו הרואות כי באמת יש הרבה בני אדם שלכאורה עובדים את השם ית', לומדים כראוי ומתפלים כראוי, וכן במידות, ואין להם שום קנאת המלאכים, כמו כן אין להם שום נסיונות שמפריעים להם וכו'.
וההסבר הוא כדברי המשל שסיפר רבינו: אם ניקח כוס מים מהברז, הם נראים לכאורה נקיים מאוד, זכים וצלולים. אולם, אם נרתיח אותם, נראה לפתע שטרם רתיחתם הם מעלים לפתע פסולת ולכלוך, בפרט כאשר הם קרובים ממש לרתיחה, ולאחר שרתחו, הרי הם נקיים באמת.
וההסבר הוא פשוט. קודם, לפני ההרתחה, היו המים מעורבים עם הלכלוך ולכן לא היה הלכלוך נראה לעין, אולם על ידי ההרתחה נפרד הרע מן הטוב, ואז המים באמת נקיים.
והנמשל הוא שהנה יש אחד שלומד ומתפלל, לא משום שהוא רוצה באמת לעבוד את השם ית', אלא בשביל המעמד האישי שלו או בשביל 'להתקדם' ולהפוך לאיזו דמות מוכרת, אולם באמת אין מחשבתו נתונה לעבודת השם יתברך שמו. אחד כזה אינו עובד לנקות ולזכך את מידותיו הרעות, ואצלו הרע והטוב מעורבבים, כמו שאמר רבינו שלעתים יש ואדם מוותר על תאווה מסויימת, לא משום שהוא נקי מתאווה זאת, אלא שיש לו תאווה גדולה יותר, ועל אדם כזה אין בכלל קנאת המלאכים, אבל אחד שבאמת רצונו לעבדו יתברך, אף אם לא יהיה לו מעמד או משרה מכובדת, כי כל רצונו הוא לעבוד את ה' ולשבר ולזכך את מידותיו הרעים, על אדם כזה יש באמת קנאת המלאכים, ולכן באים ועוברים עליו המעברים שעוברים עליו, שהקדוש ברוך הוא מנסה ובודק אם הוא באמת רוצה לעבוד אותו יתברך, על אף כל המעברים והנסיונות.
וזה גם פירוש דברי רבינו בתורה מ"ח. ההתרחקות שמראים לאדם המבקש להתקרב היא באמת כולה התקרבות, משום שפירושה הוא שהוא צועד ועולה בדרך האמת, הדרך הטובה והוא עובד אותו ית' באמת, ולכן יש עליו קנאת המלאכים. ואז צריך התחזקות גדול מאוד, כפי שאומר רבינו הק', כי למרות הכל, נדמה לו כאילו אין השם יתברך מסתכל עליו כלל, ועל זה אנו צריכים הרבה התחזקות ולחזק אחד את השני ולדעת ולהאמין שכל תנועה ותנועה שמנתק עצמו מעט מגשמיותו ופונה להשם יתברך, היא גדולה ויקרה מאוד מאוד עד אין שיעור, ולהתחזק בנקודות הטובות שלנו, ובעיקר לשמוח שאנו מקושרים לאותו צדיק, הנחל נובע מקור חכמה, רבינו הקדוש, שמוביל אותנו בדרך חדשה שהיא ישנה.
"בלבבי משכן אבנה להדר כבודו, ובמשכן מזבח אקים לקרני הודו, ולנר תמיד אקח לי את אש העקידה, ולקרבן אקריב לו את נפשי היחידה."
פרשת תרומה היא פרשה שיש בה המון כדי ללמד על רצון הבורא לשכון בין שוכני בתי חומר, אנחנו בני אדם קטנים וקטנוניים.
האלוקים הגדול והנורא, אווה למושב לו את מקומם של ברואי מטה התחתונים, שהם הכי הכי לא מזכירים בעצם חייהם ותרבותם את "הענין האלוקי".
והנה פרשת תרומה מפרטת בפרוטרוט את משכן ה', דרך עשייתו והחומרים הנדרשים להקמתו. בכל תיבה ואות יש סודות מופלגים של סתרי תורת אמת, אך הרעיון המרחף מעל כל זה גלוי וזועק בקול רם ומהדהד – "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".
המקדש הזה, שמבשר על השראת השכינה, הינו בית גשמי ופיזי, שלמרבה הפלא גורם שתשרה השכינה בין עם ישראל. אך הביטוי "בתוכם" אומר דרשני, כי הרי היה לכאורה מתאים יותר לכתוב: ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכו… כי לכך הוא נועד, להשראת השכינה "בתוכו".
הדרשן האלוקי רבינו משה אלשיך הקדוש, מביא בשם חז"ל: בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, בתוך כל אחד ואחד. כלומר, עצם מציאות המשכן גורמת להשראת השכינה, לא מקומית בלבד, אלא זאת השפעה רוחנית העוטפת את כל בני ישראל. ה' שוכן בלבותם של בני עם המשכן.
איך בדיוק מתבצע הדבר הזה במובן של נצח? איך כיום, בהיותינו נטולים אור מקדש, ואנחנו מגורשים מעטרת תפארת ישראל אשר בירושלים החרבה – נוכל לקרוא את הפסוק "ושכנתי בתוכם" ולהבין את הדרך כיצד ניתן לגרום להשראת השכינה בתוכנו?
הלימוד הראשון שאנו למדים מהפסוק הזה הוא, שליבו של האדם יכול להכיל את נוכחותו של ה', השראת השכינה האמיתית אינה "בתוכו" של המשכן לבד, אלא התהליך הראשוני מתחיל אצלנו בלב, כאשר הוא פנוי להכיל את המציאות האלוקית ולהימשך אחריה.
אין הדבר כרוך בעולם הדמיון ובכוח הציור, אלא הדבר האמיתי, הנמצא מול עינינו ממש, ואף על פי כן, בעולם ההסתרה אנחנו יכולים לגרום לדחיקת רגלי השכינה, כלומר, לעיבוי הבוץ המסתיר, כך שאנו יכולים להסתובב בעולמו של הקב"ה בתחושה שאפילו בעל הבית נטל כליו משם, חס ושלום.
רבי אליעזר אזכרי בעל החרדים זי"ע, מביא בשירו הנהדר: "בתוך ליבי משכן אבנה לזיוו, קרבן אקריב לו נפשי היחידה". ההדר והזיו של ה' מצוי בכל רגב אדמה ובכל עלה רענן, בכל שטח ארצי ובכל פיסה שמיימית, אך כל זה איננו כלום, אם ליבנו הפרטי לא יהיה פנוי להכיל את ההדר והזיו הזה, הוא לא יתגלה, הוא יישאר מוסתר, והשכינה נמשלת לציפור נודדת מן קינה, אין מנוח לכף רגלה – "ושכנתי בתוכם".
איך זוכים להשראת השכינה? רבותינו לימדונו, שהמתגאה בגסות רוחו, דוחק את רגלי השכינה והקב"ה אומר: 'אין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת'. כלומר, באופן פרדוקסאלי, האדם המנכס לעצמו יכולות גבוהות וכשרונות נעלים וכו' או אף הצלחה חומרית משגשגת, כורת בכך את ענף ההמשך של נכסים אלו, משום שבאותו רגע של רוממות מגוחכת, בו נסתלקה שכינה ממנו, נסתם המקור לאושרו. מכאן ואילך "תסתדר לבד", וזה ממש לא פשוט… דבר נוסף הגורם לשכינה שתסתלק, כביכול, הוא חוסר הקדושה! כאשר המקום אינו "נקי" ומכובד לאירוח המלכותי, המלך אינו מגיע. הרוצה לזכות לסיוע התומך ללא הפסקה של היד הגדולה העליונה, עליו להימנע מגירוש האור האלוקי מחייו, אלוהיהם של אלו שונא זימה הוא, וכל שמץ וסרך של אותו מושג מכאיב – גורם לנו הפסד של ממש.
בהמשך אותו שיר, מעניק לנו רבי אליעזר תובנה מיוחדת, כיצד ניתן, באורח המעשי ליצור את המשטח שעליו יוקם הארמון למלך מלכי המלכים – בלבנו.
"ואקריב לו את נפשי היחידה", כלומר, הקרבנות, במהותם הפנימית הם הקרבת הנפש של המקריב, במשכן זה להדר זיוו יתברך – מקריבים את הנפש היחידה.
הנפש היא הרצון, אין לאדם משהו יותר יקר מנפשו ורצונו, מהעולם העשיר של חוויותיו ותפישת עולמו, המושפעים מהמון מרכיבים ונתונים שאסף בשוּק חייו, את כל אלו – העוטפים את נפשו היחידה – עליו להעניק כמתנה למלך האהוב השוכן בתוך הלב… הרגשת הישות והשקיעה בחומרנות, הרואים רק את מאוויי הגוף ותו לא – אמורים לעלות על מזבח אהבת ה'.
המשכן של פרשת תרומה יכול להיבנות גם בימינו, על ידי התרוממות מעל מעגלי הטבע הסומים. עלינו לצאת ממעמקי יער העולם המסתיר את ענני התכול של שמים מגולים. הבה ונביט אל מעלה, אל ההבנה כי ההתחברות למקום העליון של דבקות הבורא אינה כה קשה, "כי קרוב אליך הדבר בפיך ובלבבך לעשותו".
ואין הדבר הזה יכול להתקיים כי אם כאשר נקיים: שפכי כמים לבך נכח פני ה'. פני ה' היא הארת הפנים שלו, כמו שכתוב (ישעי' ח, יז): "וְחִכִּיתִי לַה' הַמַּסְתִּיר פָּנָיו מִבֵּית יַעֲקֹב וְקִוֵּיתִי לוֹ", כאשר נשפוך לב כמים כדי לזכות לראות את פני ה' "נוכח", נבין גם כמה אושר מביא הדבר הזה, כמה טוב יש בהקמת המשכן בלב.
הם כבר אינם זוכרים מתי נהדפו לשולי החברה. כפי שאינם זוכרים את השתלשלות המאורעות שהובילו למצבם העגום. המציאות חזקה מכל היגיון, אין להם כוח למלחמות, קל יותר להיכנע לעלבון. אי שם בעבר, נחשב חבל הארץ שלהם חלק בלתי נפרד מהממלכה. בכל בוקר יצאו תושבי המקום לעבודה, היבול פרנס את בתיהם והעשיר את בית המלוכה. כעת, הכל כה שונה. השדות המוריקים הפכו אדמת טרשים. הפרדסים לשדות קוצים. אין להם דרישות גם לא ציפיות. הם אזרחים מסוג בלתי ידוע, נעדרי זכויות, ופטורים ממחויבויות.
דומה היה, כאילו מאומה לא יחריד יותר את שלוות הייאוש. תושבי המקום השלימו מרצון עם גורלם העצוב. רק איכר אחד בעל שאר רוח לא ידע מנוח. יום אחד הזדעזע הכפר. מהכיכר המרכזית עלה קול זעקה. הוא עמד שם, האיכר אביר הלב, בין עשרות חבריו המובטלים, וזעק בקול נחוש 'אחים, דעו את זכויותיכם! אנו אזרחים מן השורה. גם לנו מגיע לחיות. אם לא נדאג להשיב את עצמינו אל מפת האומה, נאבד לנצח, ואף אחד לא יידע על קיומינו'.
לפעמים, על מנת להתנער מאובדן חושים. יש להקים קול מחאה.
* * *
הקניין החשוב ביותר שיכול אדם לזכות בו, היא היכולת לאחוז את מושכות מעשיו בידיו. לשלוט במעשים ומחשבות, לקחת אחריות לחיים, זהו הנכס החשוב ביותר. הלב הוא מלך האיברים, וכשיש בלב חיות וסיפוק, בבחינת "ליבו נשא את רגליו", המעשים מתנהגים בהתאם. היקיצה בבוקר קלה וזריזה, התפלה מתוקה מתנגנת על הלשון. התורה בהירה והמעשים נאים. כך נראים חיים מתוקנים.
חיים טובים הם חיים שיש בם טעם. כל מעשה נושא משמעות עצומה. אין דבר של 'סתם' ו'חינם', הכל אומר כבוד השם. את הטעם הזה מעניקה לנו התורה הקדושה.
חרפה שברה ליבי
דוד המלך, משורר ערגת הנפש, שואג בתהילים "חרפה שברה ליבי". הביזיונות והחרפות, הבושה והצער שוברים את הלב לרסיסים. כשהלב נשבר, מאבדים את הממשלה והיכולת לשלוט על המעשים. לא חסרות לאדם סיבות שיביאו אותו לידי שברון לב. החרפות והביזיונות ניתכים על הראש כל העת. מחלישים את הדעת, מרסקים את הלב. הטוב נעלם, מתכסה באופל שחור. נדמה לאדם שרק רע יש בו. חיצי הלעג ננעצים בבשר נפשו. ממלאים את תחושותיו במוגלה של ביזוי עצמי.
יותר משהסובבים אותו מסוגלים להרע לו, מעולל זאת האדם לעצמו טוב יותר מכל אויב אחר. תחושת החרפה העצמית מסוגלת למוטט את מוסדות הנפש לחלוטין. הנפש נופלת בבדידות, הסיפוק מתפוגג והכל נדמה כנעדר משמעות.
כן, ניתן לשפוך על חרפת הנפש עפר ואפר, להעטות על הפנים מסכה של 'הכל בסדר'. ישנם אנשים שפיתחו את אומנות העמדת הפנים להפליא. אולם, את נגעי נפשו יודע כל אדם, והם שאוכלים את ליבו מבפנים. וגם אם על הפנים מתוחה מסכת שאננות. גם כשמתעלמים ומדחיקים. הנגעים והחרפות ממשיכים לנגוס ביסודות הנפש, לגזול ממנה כוחות ולמוטט את רוחה.
במצב הנורא הזה עמד כלל ישראל בסוף הפרשה הקודמת. עצת בלעם הצליחה להשפיל את רוחם של ישראל עד תחתית החרפה והביזיון. ואז, כשכמעט וכלו כל הקיצים, קם פנחס בן אלעזר וקינא את קנאת השם צבאו-ת.
נקודת הטוב שבנפש
פנחס הוא אליהו, מצוי בכל דור. הצדיקים, ליבם מלא בטוב, חידושי תורתם וכחום הנפלא מסוגלים לרומם כל נפש בזויה מחרפת בושתה וכלימתה. והצדיקים הללו, כשרואים את מצבינו האנוש, הם יורדים אלינו כמו אם רחמנייה ומקנאים עבורנו, עבור קדושת נפשנו.
לצדיק יש בדיוק את מה שחסר לנו. את נקודת הטוב הנפלאה שמאירה תמד בתוכנו. נקודת הטוב הזו, מאירה ובהירה כל כך, שיש בכוחה לסלק כל אופל ורוע, ולגלות גם לנפש העייפה ביותר, את כוחותיה שאבדו לה בחרפת כישלונותיה. הצדיקים משיבים לנו את יכולת הקנאה. את שרביט ההנהגה העצמית, את תעצומות הנפש לעמוד על זכויותיה בקדושת יהדותה.
את הנקודה הזו יש לחפש בספרי הצדיקים. הנקודה היקרה הזו היא המטמון היקר ביותר שמעניק לנו רבינו. בכל יום מסובבים אותנו גורמי חרפה ושכחה רבים. מעידות קטנות, תאוות, יצרים, חולשות וכל מה שיכול למוטט נפש בריאה. הנחמה שלנו היא הנקודה האחת שבהכרח מצויה תמיד בתוך כל חרפה ושבירה. והנקודה הזו מכילה את הקשר הנצחי שלנו עם השי"ת. את תמצית הטוב והיקר שבכל אחד מאיתנו גם בשפלת מצבו. את הנקודה הזו שמשתנה כל העת לפי הזמן, הנפש והמקום, יש לחפש תמיד בדברי הצדיקים. לחפש ולבקש את נקודת הנפש שתגלה לי ברגע זה ובמקום הזה את הטוב שבי, זה שישיב לידי את מושכות ההנהגה והשלטון על המעשים.
עבור המטרה הזו יש גם חברים. כשמדברים יחד באהבה ואחווה ומתוך מטרה משותפת. ניתן לגלות יחד את הטוב הזה ולהעצים אותו בלב ובכוחות הנפש. לכל אדם יש נקודה שאין בחברו. כשמדברים יחד מתוך רצון לקבל ולשתף, הטוב שבאחד מפרה ומרבה את הטוב שבחברו.
מעבר לכך יש כמובן גם את נקודת הלב. כל אדם בשטח מחייתו הפרטי מחויב לערוך את חיפושו האישי. בלימוד והתבודדות, בבקשה וחיפוש. למצוא בלב פנימה את הנקודה הטוב, את הקשר המיוחד לו עם השי"ת.
אסור לנו להזניח את גורלנו. על כולנו מוטלת חובת הקנאות. לקום ולקנא לעצמינו. החיפוש אחרי נקודת הטוב הוא מעשה הקנאות הראוי ביותר עבור קדושת יהדותנו. והחיפוש הזה מתחיל בספרי הצדיקים, עובר בהכרח דרך שיחת חברים, ונעשה שלם ומוחלט מתוך בירור עצמי.
התפללת? ביקשת? אתה רוצה שיתקבלו התפילות! כעת עסוק בתורה, כי על ידי לימוד התורה מתקבלות כל התפילות והבקשות, כי התורה מעלה חן על לומדיה כמו שאמרו חז"ל (עירובין נד:) כך שהתפילות והבקשות גם הן מוצאות חן בעיני הקב"ה ומתקבלות.
כך שיעקב איבנו שעסק בתורה כמו שכתוב עליו "איש תם יושב אוהלים" ותרגומו בית אולפנא [-בבית המדרש], לכן זכה לחן והתקבלו כל בקשותיו "כי חנני אלוקים וכי יש לי כל"!
אמרו חז"ל (סוטה יא) כל העוסק בבנין מתמסכן [- נעשה עני] כי כשבונה בית מחזק את האחיזה שלו בעולם הזה ומגדיל את המציאות החומרית שלו, דבר שעלול להביא אותו לגאווה או לרדיפת מותרות וחומרנות, כדי למנוע מצב זה עליו להתחזק דווקא אז בידיעת ה' ובקרבתו ואז לא יזיק לו בנין הבית, אדרבה יתקיים בו בחכמה יבנה בית ובתבונה יתכונן (משלי כד).
מצוות סוכה סגולתה להקנות לאדם חכמה ובינה כמבואר בתיקוני זוהר (ג.) שמידת הבינה מכונה אמא דמסככא על בנין, לכן על ידי קיום מצווה זו כראוי יזכה לדעת ויוכל לבנות בית בלא חשש.
והוא שכתוב ויעקב נסע סוכותה – ויבן לו בית שעל ידי מצוות סוכה בנין הבית יהיה כראוי.
אמר רב מטבע תיקן להם, ור' יוחנן אמר מרחצאות תיקן להם (שבת לג:)
כשמשאו ומתנו של אדם באמונה, שנזהר מכל שקר ורמאות, הוא זוכה לאמונה שלמה ובטחון חזק בהקב"ה שיתן לו את פרנסתו בעתה בלא טרדות ודאגות כמו שכתוב בזוהר (בלק קצח:) שעל ידי אמת זוכים לאמונה, ועליו נאמר "ברכת ה' היא תעשיר, לא יוסיף עצב עמה" (משלי).
אולם כשאין משאו ומתנו באמונה, הוא פוגם באמונה ונדמה לו שרק חריצותו והשתדלותו הם אלו שיביאו לו את הפרנסה, כך שכל ימיו הוא דואג וטורח ומתייגע כדי להתפרנס ועליו נאמר "בעצבון תאכלנה".
והוא מה שאמרו חז"ל על יעקב שהגיע לשכם ש"מטבע תיקן להם" ו"מרחצאות תיקן להם", כי יעקב אבינו מידתו אמת כמו שכתוב "תתן אמת ליעקב", ועל ידי האמת תיקן את ה"מטבע" את המשא ומתן שיהיה באמת ובאמונה, שעל ידי זה זוכים לאמונה ולביטחון בה' וניצולים מההרגשה של כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה שהיא פגם באמונה, והיינו "מרחצאות תיקן להם" ללמד שתיקן את האמונה בה', כי חז"ל אמרו על הפסוק "ותרד בת פרעה לרחוץ" שנתגיירה ונטהרה מהעבודה זרה, שעל ידי תיקון המטבע רוחצים ונטהרים מפגם האמונה.
המתעסקים במתים, נטמאים. העולם מלא במתים, חלקם מתהלכים, מדברים, פועלים; אחרים שוכנים בשלווה תחת מצבת שיש או תלולית עפר. החיים והמוות אינם שייכים בהכרח לפעילות מוח או הלמות לב. שניהם יחד שרויים באכסניה אחת, השאלה היא, מי כאן בעל בית.
החיים והמוות משמשים בעירבוביה בכל אדם. הגוף הוא המת, הנשמה היא החי. אם הגוף נעשה עיקר, הרי לנו מת. אם הנשמה שולטת, לפנינו אדם חי באמת. רבי נחמן מכנה את תאוות ממון בשם 'טומאת מת'. זוהי הטומאה החמורה ביותר, משום שהמוות הוא פירוד, וזה מה שגם ממון עלול לעשות. להציג את הגוף המת – הכסף וההון, כמציאות לעצמה, החוצצת חלילה מאור השם, תכלית החיים והטוב.
מי שעושה עניין מגופו של עולם, מהבלי הזמן ומדיבורי בני תמותה, מתעסק במת. התעסקות במוות משרה על הנפש טומאה. זוהי טומאת מת.
אך גם לטומאה חמורה ישנה רפואה פשוטה. אפר הפרה המטהר, נוצר מתוך שריפה. ואין לך בעולם כח מכלה ומבטל כמו אש. שריפה הופכת את המציאות המוחשית ביותר, לעפר ואפר. האש מסוגלת להחזיר אל השורש כל מציאות, לבטל את הנוכחות העוצמתית ביותר.
נשמה יהודית ומחשבות קדושות, הם גפרור מפיק אש. אם רק נעצור ונחשוב מעט על תכלית ועל מציאות השם, הרע והבלבול יהפכו מאכולת אש. מח של יהודי ומחשבות יהודיות פשוטות, אומר רבינו, מסוגלים לעמוד מול הגדולה שבתאוות.
אלול. חודש הנושא עימו אווירה של התחדשות והתקרבות. כולם מצפים לעורר רחמים ולקבל שנה יפה, נעימה וקדושה יותר. כל אחד כפי ציפיותיו. לכן בכל תפוצות ישראל תמצאו התחזקות והתעוררות אדירה בקרב העם – תוספת לימוד, תהלים, נתינת צדקה יותר מן הרגיל, אמירת סליחות, קול השופר שנשמע בכל בסיום תפילת שחרית וכן הלאה. ההכנות, אם כן, הן רבות.
וכל ההכנות הללו מובילות אותנו ליום הגדול והחשוב – יום הדין, הלא הוא ראש השנה. אלא, שרבים שוכחים או מתעלמים מעיקר ההכנה וההצלחה של ימי אלול – תיקון כל הקשור בין אדם לחברו. כשאדם רוצה לתקן נושא חשוב זה, תחילה עליו לתקן את המעשים, להחליט שמעתה ואילך לא יפגע בשום אדם, לא יצער ולא יבזה. כי עיקר התשובה הוא לעשות מכאן להבא, ואז עושה גם תשובה על העבר ומבקש סליחה. זו תשובה שלמה. אבל אם האדם ממשיך לעבור על דבר מסוים, אף שגם כאן טוב לבקש סליחה על העבר, אך אין הדבר שלם מכיוון שהוא ממשיך לעשות את העבירה.
אתה בוחר את הכסא
כידוע, לבורא עולם ישנם שני כסאות עליהם הוא יושב בדין. האחד – כסא של דין, והשני – כסא של רחמים. כאשר הקב"ה יושב על כסא הרחמים, אפילו הרשע הגדול ביותר יכול לצאת זכאי בדין. אך אם יושב על כסא הדין, גם לצדיק הגדול ביותר יהיה קשה לעמוד בדקדוק הדין. ואומר ה"חפץ חיים" זצ"ל, כי מי שמחליט על איזה כסא בורא עולם ישב ביום הדין – הוא האדם עצמו! כיצד? בהתנהגותו עם הבריות.
אם אדם מתנהג עם הסובבים אותו ברחמים, סלחנות, ויתור, מעביר על מידותיו, לא מקפיד, לא נוטר, מיטיב עם כולם וכו', בורא עולם, מידה כנגד מידה, יושב על כסא הרחמים כשהוא דן אותו. אבל, אם האדם עומד על שלו, שהוא תמיד צודק לכן הוא אף פעם לא יוותר, וכל שכן אם פוגע או מצער אנשים, במקרה שלו, כאשר בורא עולם יושב על כסא הדין, הוא כביכול אומר לאדם: אתה צודק? גם אני צודק… אתה מרגיש שמגיע לך? שחייבים לך? גם לי מגיע, גם לי אתה חייב… אתה מדקדק על כבודך? גם אני מדקדק על כבודי… הרבה מאוד!
זה הכי חשוב בחיים
אחדות ואהבת ישראל – שני דברים הכי חשובים בחיים לכל אחד מאיתנו. אלה הדברים שהכי ממתיקים את הדינים יותר מכל דבר אחר, משום שזה הדבר העיקרי שבורא עולם רוצה מאיתנו, כמו שאומר התנא דבי אליהו (רבה, פרק כח): "וכך אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: אהוביי, כלום חסרתי דבר שאבקש מכם? ומה אני מבקש מכם אלא שתהיו אוהבין זה את זה ותהיו מכבדין זה את זה ותהיו יראים זה מזה, ולא ימצא בכם עבירה וגזל ודבר מכוער שלא תבואו לידי פסול לעולם…"
מאמרו של התנא דבי אליהו מאיר עיניים ממש. הוא מביא בתמציתיות את רצון השם מאיתנו: פשוט, שנהיה בני אדם. זאת התורה – אדם. תהיה בן אדם! זה כל מה שהקב"ה מבקש ממך. וגם אחרי שהגעת לזה, ואתה בן אדם מלא במצוות ובמעשים טובים – הסתר זאת, אל תבקש על זה כבוד, כפי שאומר בהמשך המדרש הנ"ל: "הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם ה' אלוקיך" (מיכה ו).
קחו לכם פרויקט לראש השנה ולכל החיים: קודם לכל החליטו: אני רוצה להיות בן אדם. אני רוצה לעבור את החיים האלה בלי לפגוע בשום בריה! ואפילו מי שפוגע בי לא אפגע בו ולא אצער אותו, אדרבה, אסלח ואמחל לו.
המילים האחרונות
"כשתהיו ביחד באחדות, אז תמשכו אותי אליכם", אלה היו המילים שנאמרו ברגעיו האחרונים של רבי נחמן מברסלב לתלמידיו. רגעים ספורים לפני פטירתו, הוא פתח את עיניו הקדושות ואמר אותן. אז, לא היו הקהילות היקרות שאנו מכירים היום בחסידות ברסלב, פעם היו רק תלמידיו של רבינו עצמו. אולם רבי נחמן צפה למרחקים, הוא ידע שהתלמידים יעשו תלמידים וכו', ויהיו קהילות. לכן הזהיר אותנו מאוד שנחזיק עצמנו ביחד. כי אחדות מסייעת לאדם לקבל את אורו של רבי נחמן מברסלב.
וכמובן, שרבי נחמן לא אמר זאת סתם. ריבוי הקבוצות בברסלב נועד לנושא החשוב והיקר מאוד שרבינו הרבה לדבר עליו ועסק בו רבות: הפצה וקירוב רחוקים. זה לא עוד דבר שעושים כלאחר יד, זו עבודת השם גדולה מאוד, דבר יסודי מאוד בדרכו של רבינו הקדוש.
רק עם שלום ואחדות
הפצה וקירוב רחוקים נעשית בראש ובראשונה על ידי השלום והאחדות. זאת, משום שאהבה ואחדות הם הדברים שהכי מקרבים בני אדם. לעומת זאת, המחלוקת והזלזול – הדברים שהכי מרחיקים בני אדם אחד מן השני. רק כאשר אדם אוחז עם כל אנשי שלומנו ועם כל עם ישראל באהבה הוא יכול לקבל את אורו של הצדיק, להאיר אותו הלאה ולקרב רחוקים. השגת אור ודעת רבינו אינה תלויה דווקא בכך שהאדם הוא למדן, או בגלל שהוא מפלפל בלי סוף בספרי רבינו, שהרי כך אמר רבי נחמן מברסלב: "תהיו ביחד ואז תמשיכו אותי אליכם". צריך להיות ביחד כדי לקבל את אורו ודעתו של רבינו! ואם, חלילה, אדם הוא בעל מחלוקת, ברור שרבינו לא נמצא איתו, הוא לא יכול לקבל את אורו ודעתו של הצדיק. מי שאין לו אהבה לכלל עם ישראל סימן שלא קיבל את דעת רבינו, משום שהשלום תלוי בדעת, כפי שכותב רבי נחמן (ליקוטי מוהר"ן, נ"ו).
לכן אמר רבי נחמן: "העולם יתפלאו על האהבה שתהיה בניכם". הוא ידע שהוא השאיר אחריו דעת נפלאה – דעת של אהבה ושלום, והאמין שלחסידיו בודאי תהיה דעת זו, לכן כולם יתפלאו על האהבה שביניהם. הוא ידע באיזו דרך נפלאה הוא מוליך אותנו, ומי שילך בה לא יקנא, לא יחיה בתחרות, לא ישנא ולא יצער. ומי שמידות אלה מאפיינות אותו – זה סימן שהוא קיבל את הדעת והאור של רבינו, ומי שלא – לא קיבל. ויהי רצון שנזכה לעבוד על מידות הנפש שלנו, שנתחזק בימים אלה לעלות ולהתעלות, להרבות אהבה בישראל ועל ידי זה נזכה לקבל את האור של שער החמישים, אור הגאולה שתבוא במהרה ברחמים עצומים בימינו, אמן.
לכאורה ישאל השואל: מה יעשה זה אשר גם פת במלח לא השיגה ידו מרוב עניות, האם אינו בכלל אם אתה עושה כן וכו׳? ועוד: איך יתכן שזה וזה יתקיימו בידו, שהרי אם חיי צער תחיה, הרי כמעט בהכרח לא אשריך בעוה״ז, שהרי במציאות הוא מתייסר בעוני מופלג כל כך?
אלא יש לבאר שהכוונה ב״אשריך בעולם הזה״ היא גם תנאי לזה. כלומר, אם אף שהוא חי בצער הרי הוא מאושר מגורלו ומקבלו באהבה ושלם עם מצבו, דווקא אז טוב לו לעוה״ב.
היינו, כאשר ״אם אתה עושה כן" ועדיין "אשריך בעוה״ז״ שאתה חי מתוך אושר וסיפוק, כי אז טוב לך לעולם הבא.
[הערה מחויבת: אנשי חינוך רבים מדגישים את הנקודה הזו: עצם חיי הצער בגלל עסק התורה, יש בהם סכנה חינוכית: אם לא יחנכו ההורים הזוכים לכך את ילדיהם על מעלת חיי הצער האלה, ועל סיבתם האמיתית, הרי שהם עלולים לצאת ושכרם בהפסדם, שכן ילדיהם יעדיפו את חיי הרווח על חיי הצער, וממילא גם על חיים של עסק התורה. אם על כל בקשה שלהם ישמעו הילדים "אין לנו כסף כי אבא לומד", התוצאה עלולה להיות המחשבה "אם כך, אולי עדיף לא ללמוד". אולם, אם במקום זאת יחנכו את הילדים על חשיבות מעלת גדולת לימוד התורה, ועל המעלה שבוויתור על רצונות ועל המעלה שבחיים ללא מותרות – כי אז בסייעתא דשמיא, יגדלו הילדים בהבנת המעלה והסיבה לכך]
ומובן ממילא שכל שכן זה שאין בסלו אף פת במלח, ואעפ״כ מאושר הוא, וודאי שטוב לו לעוה״ב. וכך אפשר גם לדייק מרצף לשון המשנה: וחיי צער תחיה – ובתורה אתה עמל, ע״פ המובא (ברכות ה.) ״אלו הן יסורין של אהבה כל שאין בהן בטול תורה שנאמר: (תהלים צד) אשרי הגבר אשר תיסרנו י-ה ומתורתך תלמדנו״ – שכאשר גם מתוך חיי הצער הוא עמל בתורה מתוך אהבה, בחינת אשריך בעולם הזה.
מעשה בחסיד אחד מאנ״ש, ושמו ר׳ יצחק לעווין מהעיר לובלין, הלה עני מרוד היה, ופעמים לא השיג לפרנסתו מאומה, ביתו היה ריק מכל, ולא היה לו במה לזון את בני ביתו ולכלכל להם טרף, בכל זאת התחזק במדת הבטחון והשליך על ה׳ יהבו. ומעשה היה באחד הימים, שנכנס לביתו אחד מידידיו, ולמרבה פליאתו, ראה הידיד את בעל הבית עומד עם ילדיו סביב לשולחן, אוחזים זה בזה ושרים במעגל כביום חג.
שאלו האיש בתמהון, "מה יום מיומים, ולשמחה וריקוד כעת מה זו עושה?!" ענה החסיד בעל הבית לידידו, לאמר: לדאבוני, אוכל לא בא לפיהם של אלו, והיות והרעב מציק להם, ע״כ רוקד אתם ומשמחם בשירי אמונה ובטחון, שמא מתוכם ישקיטו את רעבונם.
ונתקיים בו באותו חסיד ואם אתה עושה כן – ״אשריך וטוב לך״… בניך כשתילי זיתים סביב לשולחנך; הנה כי כן יבורך גבר ירא ה׳ ״ כי לא התאונן על דחקותו ״ומתורתך תלמדנו – להשקיט לו מימי רע״ ותחת שיתעצב בלבו ממצבו, התחכם ליישב רוחו במדות אמונה ובטחון
ועל אלה אמרו: אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא!
ולוואי ונזכה גם אנחנו…
☆ ☆ ☆
בשולי הדברים נוסיף: משנה זו, הינה ה"המלצה" ללומד התורה, היגע ועוסק בלימודו. מצד שני, על האחרים מוטלת החובה לתמוך בו ולעזרו ולסייעו, ולא לומר "לא אעזור לו, שכן כך צריך להיות: שיחיה חיי צער…"
מספרים על רבי מאיר שפירא מלובלין, מייסד ישיבת חכמי לובלין, שבאחת מנסיעותיו לגיוס כספים להחזקת הישיבה, כשתיאר לעשיר אחד את הנוחות שבישיבה (זו היתה הישיבה הראשונה עם פנימיה ומטבח שהכין ארוחות לבחורי הישיבה. עד אז נהוג היה שבני הישיבה אוכלים – או שלא… – אצל בני העיר, וישנים מי פה ומי שם, כל אחד כפי יכולתו הכלכלית), אמר לו העשיר "מדוע כך, והלוא כתוב פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן?!" השיב לו רבי מאיר בשנינות: "ראה בהמשך המשנה "אם אתה עושה כן"… היינו: הם מתפקידם לעמול ולהתייגע בלימוד התורה ולהסתפק ב"חיי צער", ואתה תפקידך לסייע להם ולרומם אותם ולתמוך בידם. אם אתה תדאג לזה שהם יחיו חיי צער, הרי שאין קיום לתורה…)
פורסם בירחון מבועי הנחל, ומתפרסם כאן בהוספות ושינוים)
במאמר שלפנינו נעסוק בהלכות הקשורות בנושא נקיון הבית בשבת: טאטוא הבית, איסוף פסולת בכף אשפה, דינים הקשורים לפח אשפה ופינויו, שקיות אשפה ושטיפת רצפה.
נקיון הבית בשבת: החששות בכיבוד הבית
כיבוד הבית במטאטא כרוך בה' איסורי שבת: א. סותר בית, שהמטאטא מקום שאינו מרוצף מזיז העפר ונעשה כעין חריץ, והדבר אסור אף שאינו מכוין ומקלקל ולא ניחא ליה, ואסרו לטאטא בקרקע מרוצף אטו אינו מרוצף (רמ"א סי' שלז ס"א מ"ב סק"ו ושעה"צ סק"ב וג). ב. בונה בית, שמצוי שהמטאטא במקום עפר מזיז העפר ועושה קרקע חלקה, ואף שאינו מכוין [ולהרמב"ן חשוב כבנין עראי כלאחר יד] הדבר אסור. וגם יש לחוש שמא מתוך טרדה ישכח ויבוא להשוות עפר הקרקע. והחמירו חז"ל לאסור גם בקרקע מרוצף אטו אינו מרוצף (שם). ג. מוקצה, דהפסולת הוא מוקצה והמטאטא הפסולת מטלטל מוקצה. ד. סותר כלי, אם המטאטא עלול להתקלקל ולהשיר חוטים יש אוסרים משום סתירת כלי (רמ"א שם). ה. יש שחששו גם במטאטא שאינו מתקלקל שהוא זלזול באיסור שבת, מכיון שמצויים מטאטאים שמתקלקלים בזה ואין סתם בני אדם מבחינים בכך (ביה"ל ד"ה שלא).
הכרעת המשנה ברורה
למעשה הכרעת הרמ"א והמשנה ברורה שאסור לטאטא גם בקרקע מרוצפת מחשש סותר ובונה בקרקע, אמנם בזמנינו שכל בתי העיר מרוצפים מותר לטאטא בתוך הבית שאין חששות אלו מצויים (ביה"ל ד"ה ויש). היתר זה מוגבל רק אם מטאטא בתוך דירה מרוצפת, אבל אסור לטאטא בגינה גם במקום המרוצף, שמא יבוא לטאטא גם במקום שאינו מרוצף. ובחצר או מרפסת מרוצף שלפני הבית, אם הוא כהמשך אחד מהדירה יש להחשיבו כחדר מהבית ומותר לטאטא, אבל אם החצר משמש כחלק נפרד יש להחמיר (עי' שש"כ פכ"ג הע' י).
גם במקום שמותר לטאטא יש לפעמים חשש מוקצה במה שמזיז הפסולת. כי מה שלא חששו לאיסור מוקצה הוא רק משום דהוי כטלטול מן הצד לצורך ניקוי הבית לכבוד שבת. וגם מותר לסלק לכלוך המפריע בבית משום כבוד הבריות (כדין גרף של רעי, ביה"ל שם). אבל זהו רק במקום שיש צורך בנקיון לצורך שבת שמפריע לו לשהות במקום זה עם פסולת, אבל אסור לטאטא מתחת למטה או לארון במקום שאין צורך שבת בכך, משום איסור מוקצה.
סוג המטאטא
מעיקר הדין מותר לטאטא גם במטאטא שנושרים ממנו חוטים ומתקלקל עם השימוש, ואין זה כסותר כלי, כיון שזהו צורת שימושו (ביה"ל ד"ה שלא וחזו"א ס"נ סק"ה). אבל למעשה יש להשתמש רק במטאטא מייצור של חוטים רכים שאינו מתפרק על ידי השימוש (כי כן דעת הרמ"א שם). ויש מדקדקים שנהגו לייחד 'מטאטא מיוחד לשבת' מחוטים רכים מאוד שלא שייך בזה גם השוואת גומות, שנראה כזלזול באיסור שבת (כן שמעתי, ועסי' שג סקפ"ז). ואא"ז ז"ל [הגאון רבי מאיר ברנדסדורפר זצ"ל] בעל הקנה בושם, הורה בביתו לטאטא רק במגב גומי שיש בזה שינוי גדול (עי' ביה"ל ד"ה הקלים).
נקיון הבית בשבת: איסוף הפסולת בכף אשפה
המטאטא אינו מוקצה ומותר לטלטלו לכל צורך שהוא, ואף שמיוחד להזיז פסולת המוקצים, כיון שמותר להשתמש בו אינו מוקצה (סי' שח סמ"ט). כך כף האשפה אינה מוקצה ומותר לטלטלה לכל צורך אף שעשויה להכיל פסולת מוקצה, כיון שעשוי לשימוש לצורך נקיון שמותר בשבת (וכנ"ל, ועי' ארח"ר עמו' רסד). ובמקום שאפשר, טוב להזיז הפסולת עם המטאטא עד קרוב לפח ושם לאסוף הפסולת בתוך כף האשפה, כדי למנוע טלטול יתר מהפסולת עם כף האשפה (דטלטול הפסולת בכף האשפה אפשר דחשוב כטלטול כדרך, שמיוחד לכך וזהו דרכו עי' ססי' שלח, ועיקר ההיתר רק מדין גרף של רעי ועי' בא"ר סי' שח סקס"ב וערוה"ש ס"ס דבמקום שאפשר ראוי לטלטל גרף כלאח"י, ובמטאטא הוי כלאח"י).
פח אשפה
פח אשפה מצוי שיהא בה מוקצה, ולפעמים גם המיכל עצמה מוקצה, ויש בזה כמה אופנים:
אם היה פסולת במיכל אשפה בבין השמשות, נעשה המיכל בסיס לפסולת המוקצה ואסור להזיזו לשום צורך (עסי' שח ס"ז דבזרק לאשפה מער"ש הוי מוקצה ועיי"ש בביה"ל ד"ה ואם). וכן אסור להוציא שקית האשפה מהמיכל כדי להכניס שקית חדש אם אין ריחו נודף (דאין היתר לטלטל מוקצה לצורך גרף אחר עמשנ"ב ס"ק קמד דאסור לטלטל עפר לכסות צואה). אמנם אם ריחו נודף ומפריע מותר להוציא הפח לאשפה שברחוב וא"צ לסלקו במרפסת משום כבוד הבריות (אף דבמ"ב ס"ק קלא כתב דמסלק לצדדין, היינו שלא היה מקום מיוחד לאשפה, דעי' בס"ק קלז דמותר להמשיך בעודו בידו עד מקומו המיוחד, והא"ר שם החמיר רק בגרף ממש, ואף דלשיטת הב"מ ואה"ע בס"ק יג שם יש להחמיר עי' סי' תקו סקכ"ט דנקט לקולא). ויש מדקדקים שאין מוציאים האשפה לרחוב רק מניחים במרפסת וכדומה במקום שאין מפריע.
אם הדרך שהריח נודף מידי שבת ומריק המיכל באמצע שבת, לדעת כמה פוסקים אין המיכל מוקצה מדין בסיס כיון שחשב מערב שבת לסלק המוקצה ממנו (סי' שט ס"ד), אבל דינו ככלי שמלאכתו לאיסור כיון שמיוחד להחזיק מוקצה (סי' שי ס"ז ומ"ב סקכ"ז). ולשיטתם: כל עוד שאין ריחו נודף מותר לטלטלו כדי להשתמש בו בדבר המותר, שאם מפריע לו הפח בדרך, או שרוצה לקרב הפח להשולחן לשפוך בו שיירי האוכל שעל השולחן ולא יתלכלך על הדרך, מותר להזיזו (ואף אם הפח מלא ה"ז טלטול מן הצד לצורך דבר המותר).
אכן למעשה, במקום שאין צער והפסד אין לסמוך על שיטה זו (מ"ב שם סקכ"א).
גם פח ריק שאין בה פסולת עדיין, אסור להזיזו רק לצורך דבר המותר, דהפח עצמו דינו ככלי שמלאכתו לאיסור כיון שמיוחד לפסולת שהוא מוקצה.
שקית אשפה חד פעמי
אשפה שבתוך שקית חד פעמי חמור יותר, שהמטלטל השקית הרי זה כמטלטל הפסולת עצמה, ואם יש בה פסולת שהוא מוקצה אסור לטלטל גם לצורך דבר המותר (עי' ססי שלח ביה"ל סי' שח ס"ד ומ"ב שם סקכ"ו). ואין לקרב השקית לשולחן או למקום איסוף הפסולת כדי להשליך לתוכו. ורק באופן שריחו נודף ומפריע בבית, מותר לסלקו לאשפה שברחוב.
אכן כיון שבשקית זה לא היה מוקצה מערב שבת, יש בזה קולא גדולה יותר, שאם יש בתוך השקית כלי חד פעמי הראוי עדיין בשימוש אינו מוקצה, וכן אם האשפה ראויה לכלבים או חתולים המצויים אינו מוקצה (סי' שח ס"ו כז). ולכן, מה שמצוי בסעודות גדולות שלאחר שגומרים לאכול הדגים מורידים הפסולת בשקית, ולאחר המרק משתמשים שוב בשקית הזה, ומקרבים השקית לשולחן להשליך בו שיריים, אין בזה חשש על פי רוב, שמן הסתם יש בו כלי הראוי עדיין בשימוש לפעמים, וגם אם אין שם שום כלי הראוי לשימוש השיריים ראוי לכלבים (והוי כמחזיר גרף של רעי עם מים לצורך עיי"ש סל"ה ושם לא התנו הפו' שצריך שיהא בהמות מצויים). אמנם בפסולת גמור אסור.
נקיון הבית בשבת: שטיפת הרצפה
אסור לשטוף הקרקע גם בבית מרוצף וכל בתי העיר מרוצפות, מחשש בונה והשוואת גומות. ואסרו חז"ל בשטיפה יותר מטאטוא, לפי שאין השטיפה נחוצה כל כך, וגם מכוין יותר לייפות הקרקע מטאטוא שאינו בא רק לסלק הפסולת. והאיסור הוא על עצם השטיפה גם אם אין גורר המים בעזרת מגב גומי וכדומה. ובמקום שהשטיפה נחוצה ביותר, כמו בבית חולים או בבית הכסא שיש לחוש משום כבוד הבריות, יש לצדד להקל לשטוף שטיפה רגילה ולא יסודית, בזמנינו שכל בתי העיר מרוצף. אך יזהר שלא לנגב בסמרטוטים משום סחיטה (עמ"ב סקי"ז ואחרונים).
נשפך משקה דביק, מותר לשפוך מים על מקום הדיבוק כדי להסירו, אם אינו מכוין לייפות הרצפה רק להסיר הלכלוך הדבוק. אמנם באופן שמכוין לייפות הקרקע אסור לשפוך מים אפילו על חלק קטן ברצפה, דשיעור בונה והשוואת גומות במשהו (כנ"ל ועי' סי' שטז סי"א).
את העובדא שלפנינו שמעתי מיהודי יקר, שבביתו התארחה נערה בת-טובים שהתגבר עליה יצרה וירדה מטה מטה עד שהגיעה לכדי חילול שבת, וכמה מצער היה הדבר באשר נערה זו היתה בעלת אמונה, אלא שכהרבה מבני דורנו לא זכתה לדעת עד כמה יקרה היא החשיבות של כל התגברות והימנעות מעשיית עבירה, ועד כמה חשוב בשמים כל 'עשה טוב', ולפי ראות עיניה חשבה שפורק-עול חי חיים מאושרים יותר, ומה בצע בחיי היהדות, רח"ל.
וסיפר לי יהודי יקר זה, שכאשר התארחה הנערה בביתו וסיימו לאכול את סעודת השבת, אמרה הנערה שהיא חפֵצָה לעשן סיגריה… ניסו בני הבית למנוע אותה ולומר לה שהדבר אסור, אך הנערה התנצלה שהיא מרגישה צורך קיומי לעשן ואינה יכולה להתגבר עליו בשום אופן.
בחסדי שמים נצנצה הארה בליבו של יהודי זה, ופנה אל הנערה בדברים אשר התיישבו על ליבה כראוי, וכך אמר לה:
"תארי לעצמך שאת נמצאת בחדר סגור, ויש ברשותך רק סיגריה אחת, ובאותו חדר אין שום אדם זר, אלא רק הקדוש ברוך נמצא אתך באותו חדר. והנה פונה אלייך כביכול הקב"ה בכבודו ובעצמו ומבקש ממך שתתני לו את הסיגריה במתנה, מה תעשי? האם תוותרי ותעניקי את הסיגריה הזו לקב"ה, אף שזו הסיגריה האחרונה שברשותך וחשבת לעשן אותה ולהשקיט את רוחך, או שתתנצלי ותאמרי לקודשא בריך הוא שאינך מסוגלת להישאר בלא סיגריה, ואין בכוחך להתגבר ולכבוש את תאוותך?!".
הנערה התרגשה מן הדברים הכנים של מארחה, וענתה לו שאין לה כל ספק שבוודאי הייתה מוותרת ונותנת את הסיגריה מתוך אושר ושמחה לקב"ה, שגילה את דעתו שמתנה זו תסב לו קורת רוח והנאה.
כשמוע בעל הבית את תשובת הנערה האורחת, פנה לעברה בדברים נכוחים:
"דעי נא, שגם כעת, בעיצומו של יום השבת, כשגוברת עליך התשוקה ואת חומדת וחפצה לעשן את הסיגריה, מביט עליך הקב"ה ממרומי שמים ומבקש ממך שתעניקי לו את הסיגריה במתנה, ולא תעשני אותה עד לזמן יציאת השבת. האם הנך יכולה לשלוט בעצמך ולהיות כחייל הנאמן לאדונו ומציית מתוך עוז ואומץ לכל אשר יצא מפיו?!".
הדיבורים, שיצאו מלב כואב ומסור, נכנסו עמוק אל תוך ליבה ומוחה של הנערה, ובסייעתא דשמיא ויתרה על רצונה לעשן, ולא עוד אלא שמאז והלאה בכל פעם שהרגישה שיצרה חפץ להתגבר עליה ולהכשילה בחטא ועוון – נזכרה שבעת זו מציץ דודה מן החרכים ואומר לה: "חזקי ואמצי, והכירי בחשיבות התגברותך על תאוותך, וההתאפקות שלך בעת הזאת היא לי כמתנה יקרה שרק את – מתוך מצבך הנמוך – יכולה לתת לי!".
ברבות הימים זכתה אישה זו לזנוח מאחוריה את כל עברה העגום, ושבה בתשובה שלמה אל אלוקיה, בהסבירה שכל הסיבה שגרמה לה לצאת לתרבות רעה בימי נעוריה הייתה משום שלא העריכה כראויאת עשייתה, והרגישה שכל ההגבלות הנמצאות בתורה מונעות אותה כביכול מלהנות בעולם, ותו לא. אך לאחר דברי המארח הבינה ששמירת גדרי התורה, לא רק שמונעים את ההנאות אלא שמזכים את האדם בהנאה הכי גדולה – לתת להשם מתנה שאותה הוא יתברך חפץ לקבל! ולכשהבינה את גודל יקרת עשייתה, הצליחה להתגבר ולשוב אל דודה – הקדוש ברוך הוא!
ואליבא דאמת, כלל זה צריך לדעת כל יהודי. כי יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, וכדי להצליח להתגבר על פיתויי היצר על היהודי להכיר בחשיבות כל עשייה דקדושה שהוא עושה, ובכך שיש להשי"ת נחת רוח מרובה ועצומה מכל 'סור מרע' שהוא זוכה לקיים!
אנו חיים כיום בדור קשה, שניסיונותיו קשים ומרים, והעולם הזה הינו עולם השקר; מצד אחד יודעים מבורא העולם, ומצד שני נכשלים בהרבה עשיות שאינן כראוי. והעצה להתמודד ולהתעודד היא: החשבת הנקודה הטובה! רק כך אפשר להצליח ביהדותנו גם בדורנו, להחשיב כל התגברות וכל עשיה טובה, כל תפילה, כל הנחת תפילין וכו', מהכל יש להשי"ת הרבה נחת רוח מעמנו. וכשזוכרים להחשיב כל זה, אפשר להצליח בס"ד.
ואת כל זאת חזה רבינו הקדוש זי"ע ברוח קדשו והזהירנו להחשיב כל מצוה וכל הימנעות מעבירה שהאדם זכה לעשות, וזאת היא הדרך להתרומם ולהתקרב אל השי"ת, והחיזוק של רבינו בתורה רפ"ב שבליקוטי מוהר"ן – תורת 'אזמרה' – נכנס ב"ה היום בעולם ביודעין ובלא יודעין.
ועלינו לשנן ולחזור על מה שכתב מוהרנ"ת שם וז"ל: "והזהיר רבינו ז"ל מאד לילך עם התורה הזאת, כי היא יסוד גדול לכל מי שרוצה להתקרב להשי"ת ולבל יאבד את העולם לגמרי ח"ו. כי רוב בני האדם שרחוקים מהשי"ת, עיקר ריחוקם הוא מחמת מרה שחורה ועצבות, מחמת שנופלים בדעתם מחמת שרואים בעצמם גודל קלקולם שקלקלו מעשיהם, כל אחד כפי מה שיודע בעצמו את נגעי לבבו ומכאוביו, ומחמת זה הם נופלים בדעתם, ורובם מייאשים עצמם לגמרי, ועי"ז אינם מתפללים בכוונה כלל ואינם עושים אפילו מה שהיו יכולים לעשות עדיין".
ומוסיף שם רבי נתן: "על כן צריך האדם להשכיל מאד על דבר זה, כי כל הנפילות שבדעתו אע"פ שהוא מחמת מעשים רעים שעשה באמת, עם כל זה הנפילה שבדעתו והעצבות והמרה שחורה שנופל עליו עי"ז, הכל הוא רק מעשי בעל דבר, שמחליש דעתו כדי להפילו לגמרי ח"ו. על כן צריכים להתחזק מאד לילך עם התורה הזאת לחפש ולבקש בעצמו בכל פעם איזה מעט טוב ונקודות טובות כנ"ל, ועי"ז יחיה וישמח את עצמו, ויצפה לישועה עדיין, ויוכל להתפלל ולזמר ולהודות לה', בבחי' 'אזמרה לאלקי בעודי', ועי"ז יזכה לשוב באמת אל ה'". אמן.
כדי להצליח בכל עניין דרושה קודם כל בהירות. דע את אשר לפניך. אם אנו רואים לפנינו אדם עסוק במרץ, ברור לנו שיש לעיסוק הזה תכלית. האיש יודע מה הוא עושה ולאן הוא חותר. כאשר הכיוון אינו ברור והתכלית לא ידועה, נראה בדרך כלל עצלות וגרירת רגלים, חוסר מעש ושעמום. אמור מעתה – בהירות היא השלב הקודם לכל עשייה ברוכה. אם יהיו לנו כל המשאבים והיכולות, לא נוכל לעשות בהם מאומה בלי שנדע מה עלינו לעשות, ובוודאות.
* * *
הצורך בבהירות ובתחושת וודאות מתעצם כפליים כשמדובר בעבודת הבורא. לימוד תורה דורש ריכוז בסוגיה, להתעמק בסברות ולמצוא את מתיקות השכל הגנוזה בתוך המילים. כדי להתפלל מוכרחים תחושה וודאית של 'דע לפני מי אתה עומד'. אם הלב אינו חש בבהירות שהשם ניצב עליו ומשתוקק לשמוע כל מילה היוצאת מפיו, איך אפשר בכלל להתפלל?
לכל כוח יש איבר מסוים השולט בו. רואים באמצעות העיניים, שומעים באוזניים, שרירי הזרועות מסוגלים לנשיאת משאות. היכן מצוי כוח הבהירות? מקומו בפה, כלומר בדיבור. ידוע שכל מעשה מוכרח קודם כל להימצא במחשבה. בין המחשבה לעשייה נמצא הדיבור. הדיבור מסייע לבירור הדבר, ליבונו והגדרתו. כאשר מכניסים רעיון בתוך אותיות ומילים, מדברים עליו ומנסחים אותו בפה, הוא קורם עור וגידים; דברים שהיו נסתרים מתגלים. הדיבור מכשיר את הרעיון המופשט להפוך לעשייה ממשית.
זה הדבר
בפרשת השבוע מורה משה רבינו לראשי המטות את דיני הנדרים בלשון "זה הדבר אשר ציווה השם". 'זה הדבר' היא בחינת אספקלריא המאירה. הדרגה הזו, מלמד רבי נחמן (לקוטי מוהר"ן ה') מיוחדת למשה רבינו. כי יש צדיקים שזכו לקבל את התורה בבהירות מוחלטת, ברור להם שכל פרט קטן הוא-הוא רצון השם, וכשאתה יודע שכך בדיוק רוצה השם שהדבר ייעשה – וכי תמצא זמן להתלבט ולהתעצל?!
איך משיגים יהדות במדרגה שכזו? האמצעי להגיע לשם הוא הנדר. יהודי המוציא בפיו לשון נדר מחייב את עצמו במצווה חדשה. הוא לקח עניין חסר הגדרה של אסור או מותר, דבר הרשות, והפך אותו לדבר ברור מאוד – זה אסור. נדר הוא האמצעי לחדד דברים שאינם ברורים דיים. לפיכך היו צדיקים שהשתמשו בו כדי להתקדש ולהתגבר על חולשות החומר. זו דרך המתאימה לצדיקים, אנשים פשוטים אינם רשאים להרבות בנדרים.
הנדר אמנם אינו נגיש לכל אדם, אבל הכוח שמאחוריו שייך בהחלט לכל אחד. הנדר קרוי 'הפלאה' והכוח הזה מצוי בדיבור, בפה. הוא אמור לשמש אותנו כדי להשיג כל דבר טוב. הדיבור הוא קודם כל כלי בירור. יש לנו חולשה מסוימת, היינו מעוניינים לתקן הנהגה פסולה ולשלוט בדחף מיותר, מה חסר לנו כדי להצליח? חסרה בהירות. איננו באמת מעוניינים להתנתק מההרגל הבעייתי ואיננו באמת משוכנעים שנוכל לו. דיבור יועיל כאן. יש להכניס את הנושא לתוך מילים, לדבר עליו עם השי"ת בגילוי לב. תוך כדי דיבור הדברים יתחדדו, נבין ונראה בחוש עד כמה הדבר הפסול הזה מזיק, מיותר, לא קשור אלינו בכלל; הדיבור יגרום לנו למאוס באמת ובהחלטיות ברע, ולבחור לגמרי באמת לנצח אותו. הדיבור יחדד גם את הטוב שבנו, הטוב האלוקי שבכוחו למגר כל חולשה ונטייה פסולה, הטוב שהיה מטושטש ומהוסס – יקבל באמצעות הדיבור תעצומות חדשות. העבודה עם הדיבור צריכה להיות יומיומית, אין כוח בעולם שמסוגל לעמוד בפניה. מי שמתרגל להשתמש בדיבור של התבודדות מגלה מהר מאוד שאין באמת דברים נעדרי פתרון; לכל נושא יש מענה בעולם הדיבור. גם אין דרגה שאי אפשר להשיגה, בתנאי שאכן הכנסת אותה אל עולם הדיבור, השתוקקת להשיגה, דיברת ודיברת ולא חדלת מלתוות לה מילים וטענות ואמתלאות לפני השי"ת. אם כה תעשה, השמים ושבעה רקיעים הם הגבול.
מתאבלים ומתנחמים
בימים אלו מתאבלים על חורבן הבית, מה חסר לנו בעצם? חסרה בהירות. זה מה שבית המקדש העניק לנו והיום אין. המקדש היה המקום הבהיר והברור בעולם. האמונה שם מוחשית, כל אחד יודע את מקומו ועבודתו. כמה נפלא לחיות באווירה שכזו!
החורבן הביא טשטוש לעולם. כשהדברים אינם ברורים, הם נעשים חלושים. קדושה נעשית עניין מעורפל, רוחניות הופכת לסיפורי צדיקים מדורות קודמים, טהרה מוזכרת כנושא עיוני מהספרים. ואז באה גלות; ואבני קודש משתפכות בראש כל חוצות… כשהעיניים פוזלות לשדות זרים ולסיפוקים חיצוניים וזולים, סימן שבהירות כבר אין כאן. אדם לא מוצא את עצמו, לא תמיד מבין מה רוצים ממנו, גם כשעושה מעשה טוב, אינו בטוח שאכן כך עליו לעשות.
התשובה שלנו לטשטוש הגלות היא אבלות. כשאין בהירות צריך להתגעגע אליה. להפוך את הגעגוע למילים. לבכות לא מתוך ייאוש, אלא מתוך תקווה ואמונה ברורה וגדולה שנזכה ונראה במהרה גאולה. התפקיד שלנו לעת הזאת, הוא לרצות מאוד-מאוד גאולה. לדבר על זה עם השם. לדבר כמה שיותר.
בנבכי התקופות השונות שבחיי האדם לא יכול לבוא זר. הוא יכול לשמוע את סיפור חייו של השני כמקשיב מן הצד, אבל את עומק משמעותן של החוויות הפנימיות הוא לעולם לא יתפוס, שאותן באמת אי אפשר לספר. רק האדם מכיר ויודע בתוכו פנימה את אותם רגעים מכוננים, בין בטוב ובין בצרה. בכל רגע ותקופה ישנה גם תפילה שמיוחדת לאותו פרק; מילים אישיות שכומסות בתוכן משמעות עצומה מבחינת האדם שהתפלל אותן, ופנה באמצעותן מתוך רגעי חייו אל ה'. כך ישנם רגעים ומילים של תפילה שנחקקים באדם, מלווים אותו ומעניקים לו כוח תפילה להמשך החיים. נסללות דרכים של קרבת אלוקים, שמעכשיו כבר יותר קל ללכת בהן להבא.
דרך תפילות מכוננות מהעבר, אנו מבקשים לפגוש את ה' גם עתה. "מי שענה לאברהם אבינו בהר המוריה, הוא יעננו". אין כאן נוסטלגיה או הזכרת זכות אבות, אלא גילויים של תפילה שהופיעו בעולם, שדרכן אנחנו מבקשים לפגוש את ה' בהווה. גם שלושת התפילות הסדורות לנו הן נתיבים מיוחדים שכל אחד התגלה באופן ספציפי – אברהם אבינו תיקן את תפילת שחרית, יצחק את תפילה מנחה ויעקב את תפילת ערבית. כל מקום צריך את הארת התפילה המיוחדת שלו, שאינה יכולה להילמד ממקרים שקדמו לה. בכל מקום חדש בחיים ישנה הארה חדשה של תפילה שצריכה להתגלות.
כך כל אדם בחייו הפרטיים מגלה כל הזמן פנים ופינות חדשות של תפילה. לא דומה התפילה ברגעי חופתו, לתפילה כשאשתו יושבת על המשבר; ולא דומה התפילה על ילדיו הקטנים, כתפילה שהוא מתפלל בערוב ימיו. כל תפילה מחברת עוד פינה מהחיים אל ה', ומכל אותן פינות ורגעים עולה תפילה אחת גדולה שמתפללים החיים בעצמם, "תְּפִלָּה לְאֵ-ל – חַיָּי".
כוחה הגדול של ההתבודדות הוא בשיחה האישית לפני ה'. המשמעות האישית בתפילה היא לא דבר קטן בכלל, ובטח שאין לראות בה דבר שנועד למלאות צרכים פסיכולוגיים. האדם עצמו הופך למתפלל, כמהות, על ידי אותן תפילות אישיות. דווקא הפירוט האישי ברמה היומיומית הוא שהופך את המפגש של התפילה למשהו שהוא מעבר לחד פעמי, שמפקיע את התפילה מדבר שהוא 'מקרי' – מתייחס למקרי החיים השונים ומבקש עליהם מענה. כאשר התפילה נעשית אישית ונוגעת בנימים הקטנים של החיים, התפילה יוצאת מגדר אירוע יוצא דופן ונהיית לנשימת החיים עצמם.
דרך הפתח הזה של ההתבודדות מתעצמים חיי התפילה של האדם, ונותנים לו דיבור חדש, דיבור של תפילה: "דָּוִד הַמֶּלֶךְ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, יָסַד כָּל סֵפֶר תְּהִלִּים מִזֶּה שֶׁהָיָה חָזָק מְאד בְּעִנְיַן הִתְבּוֹדְדוּת". ספר תהילים מלא בכל צרותיו וייסוריו הפרטיים של דוד המלך, אבל למרות שהוא נכתב בצורה כזאת אישית ופרטית, הוא הפך לנחלת הכלל – כלל עם ישראל, בכלל הדורות. מה פשר התופעה הזאת? איך תפילות האישיות יכולות להפוך למשהו כללי? אין זאת אלא שדוד המלך בתפילות אלו יצא מתוך ממד פרטי שמבקש ישועה, וגילם מהות גדולה יותר: "וַאֲנִי תְפִלָּה" (תהילים קט). כפי שעמדו על ביטוי זה, דוד המלך אומר שמהותו עצמה היא תפילה. לפי רבי נחמן, היכולת להפוך את החיים לתפילה באה מכוחה של ההתבודדות.
להתבודדות כזאת יש אופי מיוחד משלה: "עִקַּר הִתְבּוֹדְדוּת שֶׁל דָּוִד הַמֶּלֶךְ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, הָיָה בְּעֵת שֶׁשָּׁכַב עַל מִטָּתוֹ וְכִסָּה עַצְמוֹ בְּסָדִין, אָז הָיָה מְדַבֵּר וּמֵשִׂיחַ כָּל לִבּוֹ לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ". ובמקום אחר מרחיב רבי נחמן (שיחות הר"ן ערה): "ואמר רבנו זכרונו לברכה, שאפלו הישיבה בעצמה שיושבין בחדר מיוחד לבדו גם זה טוב מאוד. ואף על פי כן אפילו אם אין זוכין שיהיה לו חדר מיוחד, אף על פי כן יכולין להתבודד ולדבר בינו לבין קונו. ואמר רבנו זכרונו לברכה שתחת הטלית הוא גם כן חדר מיוחד. כי כשמשלשלין הטלית על עיניו, יכולין לדבר בינו לבין קונו מה שרוצין. גם יכולין להתבודד ולפרש שיחתו כששוכב על מטתו ומכסה עצמו בהסדין".
התבודדות צריכה חדר מיוחד. גם אם אין חדר מיוחד, לפי רבי נחמן צריך ליצור חדר מיוחד: להתחבא בטלית, להתכסות בסדין. העיקר הוא שיהיה מרחב שהוא כולו אישי, שבתוכו אפשר "לדבר בינו לבין קונו מה שרוצין". דוד המלך מתבודד דווקא מתחת לסדין, לא בחוץ. מהחדר הפרטי, מתחת לשמיכה, יוצא דיבור אחר. דיבור שאינו מבקש על החיים, אלא מבקש מתוך החיים. המקומות האישיים ביותר יכולים להתבטא בתפילה, וכך הם, ואנחנו, הופכים לתפילה חיה.
עובדי המפעל שיפשפו עיניים כלא מאמינים, שוב צועד בעל המפעל יד ביד עם המנהל לשעבר…
מנהל זה הועסק עד לפני שנה במפעל, ותחת ניהולו הכושל צבר המפעל הפסדים קשים והגיע כמעט לכדי התמוטטות מוחלטת.
יהיר ושחצן היה המנהל הזה, הוא לא היה מוכן לקבל תכתיבים מאף אחד, עשה ככל העולה על רוחו ולא אבה להטות אוזן לעצותיהם של כלכלנים מומחים. סמך על שיקול דעתו בעיניים עצומות, לא היה מוכן להמתין רגע להתייעצות; ברגע הקודם העלה רעיון וברגע שלאחריו הוא כבר בוצע. אין פלא שהמפעל הלך וקרס. בסופו של דבר הוא פוטר מתפקידו וכך ניצל המפעל ברגע האחרון.
עתה הוא מגיע שוב, בעל המפעל הזמין אותו לבוא ולנהל שוב את המפעל: "אני מוכן להחזיר אותך לתפקיד", הוא אומר לו, "בתנאי שתהיה כפוף מעתה ליועץ מומחה, הוא יכשיר אותך לעבודה רבת אחריות הזו וילמד אותך את רזי המקצוע".
האיש מסכים בלית ברירה, ולמחרת הוא מתייצב בלשכתו של היועץ, אבל זה דוחה אותו: "אני עסוק היום, אולי תנסה מחר". ביום שלאחריו חוזר הדבר על עצמו – "יש לי עומס לא צפוי, תנסה להגיע בתחילת שבוע הבא"…
חולף שבוע ולאחריו גם חודש, התירוצים מגוונים אך ייעוץ בפועל – אין. האיש חש תסכול, הוא מרגיש שבעל המפעל והיועץ מהתלים בו, הוא כבר רצה באמת להתחיל מחדש – ועתה הם משחקים בו ב'לך ושוב'.
את מרירותו הוא שופך על בעל המפעל, אך הלה נשאר שליו: "תבין יקירי, הידע העיקרי שאותו אתה חסר הוא הכוח להמתין. יהירותך גרמה לך שלא תוכל להמתין לרגע כדי לשמוע חוות דעת נוספת, כיבדת מאוד את מאווייך ולא יכולת לדחות את הוצאתם לפועל. כך הגענו לאן שהגענו. רק כשאראה שאתה כנוע ולמדת להמתין ולדחות סיפוקים, אז אדע כי בגרת דייך לנהל מפעל בסדר גודל כזה. כניעה וסבלנות הן הפרקים הראשונים בהכשרתך"…
* * *
חודש אלול, כל אחד רוצה להתעורר בתשובה, מרבים בתפילות, בחשבון הנפש, צועקים ומעוררים רחמים; הקב"ה הרי "הזמין אותנו לנהל שוב את המפעל" על אף הניהול הכושל של השנה כולה…
הקב"ה מוכן להתחיל עמנו דף חדש ולתת לנו את ההזדמנות לשוב על אף כל העוונות המרים, אבל תנאי אחד הוא מתנה אתנו, שמעתה לא נלך אחר נטיות לבנו אלא נקשיב ונציית לדברי הצדיקים שמלמדים אותנו מה ואיך לשוב.
והאדם מנסה מחדש, הוא כבר מוכן ללמוד ולשמוע מה בפי הצדיקים לייעצו – ודווקא אז מתחילות הדחיות, הלב נאטם, הטרדות מתרבות, היצר משתולל. הוא מנסה פעם ופעמיים, הוא רוצה שדברי הצדיקים ישפיעו עליו אך כמו חומה מפרידה ביניהם לבינו.
וכאן מגיע תור הטרוניות: "כל כך רציתי לשוב, כל כך רציתי להתחיל מחדש, ומהתלים בי. קוראים לי לנצל את ההזדמנות החדשה שנוצרה בחודש אלול – ולבסוף מזמנים לי עיכובים וניסיונות שלפעמים קשים יותר מאלה שהיו לי עד כה".
אך עלינו לזכור, הפרק הראשון והיסודי, הלימוד העיקרי ביותר שעלינו ללמוד הוא: להמתין!
כי עוונותינו נובעים מגאוותנו, מהכבוד שאנו רוחשים לרצונותינו ונטיות לבנו, שהרי רצונו של אדם – זהו כבודו, וכל כוח היצר נובע מכך שהאדם מכבד את אותם רצונות. הגאווה הזאת לא נותנת לאדם להיכנע ולשמוע משהו שהוא לא רוצה, וברגע שהוצתה בלבו תאווה כלשהי, הוא רץ וממלא אותה, מתוך הנחה שזה הדבר הטוב ביותר עבורו.
בכן, אם אנו רוצים לרפא את נפשנו ולפתוח דף חדש – עלינו להתרגל תחילה להמתין, לוותר על הכבוד העצמי שגרם לנו לבצע את תאוות לבנו במהירות, בלי לבקש עצה.
עלינו לזכור, שההמתנה עצמה היא התרופה! מנסים לשוב בתשובה וזה לא הולך, מנסים להתחיל לפרוש מרע אך ללא הצלחה, זו איננה תקופת המתנה ללא תועלת, זה חלק מתהליך הריפוי!
אם נשכיל ללמוד להמתין ולצפות לישועה הרוחנית ונייחל לכך בדומיה, ללא טרוניות, הרי זה עצמו יטהר אותנו מהגאווה העכורה שהיא שורש כל הכישלונות והרעות.
זוהי הנקודה היסודית ביותר בבואנו לחזור בתשובה. רק כך יש לנו תקווה שאכן נשתנה באמת ונתחיל לשמוע בקולו של היועץ האמיתי – צדיק האמת.
(על פי 'ליקוטי מוהר"ן' ח"א ו' ו'ליקוטי הלכות' שבת ז')
דרכו של עולם, שהעיניים מקדימות בהרבה את הרגליים. בני אדם, אם לא נביאים הם, בני נביאים הם לכל הפחות. חוזה אדם את שעתיד לבוא הרבה קודם שחישב העתיד להיוולד. ניתן לומר שרוב יומו עוסק אדם באצטגנינות. אם פעם חזו החכמים את העתיד מבעד למפת הכוכבים, הרי שהיום, משהפכה חכמת חיזוי העתיד נחלת הכלל, צופים בני אנוש את עתידם מבעד למחוגי השעון. נותן אדם מבט חטוף בשעונו, וכבר איננו כאן, השעה שמתרגשת לבוא בעוד מספר תנודות מחוג, תופסת את כל הגיגיו הרבה קודם שבאה אל מעונו.
יש שהזמן נהדף על ידינו, ויש שהעתיד שומט אותו מרשותנו. אם חומד אדם לעצמו שעה מן העתיד, יבקש לגעור בשעון שיעשה מלאכתו ביתר זריזות. ואם השעה מאיימת עליו מרחוק, הרי שכל אותם סיבובי מחוג של עד אז, נחשבים עליו כאינם קיימים.
לפלא הוא איך חולפים ימיו של אדם על פניו בלא שיושיט ולו אצבע קטנה לתפוס טרמפ על שעה אחת. תקופות הימים, השבועות, החודשים והשנים נערמים על שולי לוח השנה, מצטברים כמו אבק על צידו האחר של היומן, והופכים עם הזמן להיסטוריה בשחור לבן.
מוכן אדם לחיות בכל שעה חוץ מאותה שעה בה עומדות רגליו. ראויה התופעה לחקירה ודרישה, על מה זה מאסו בני האדם באותה שעה שמזומנת להם מלמעלה, מדוע זה לטושות תדיר העיניים אל השעה שמעבר, אל הרגע שיבוא. שמא גם כאן יצדק הכלל 'מים גנובים ימתקו'?
העיניים צועדות תמיד לפנים, אוכל אדם בקערה זו ועיניו נתונות בסל אחר. עוסק אדם במלאכה זו ורעיוניו מבקשות למשש במקום אחר. העיניים לא תרות רק אחרי הדשא של השכן, גם בחצרו שלו לא מוצא אדם מנוח בד' אמותיו, כל חלקת אדמה נחמדת למראה, הרבה יותר מהיכן שעומדות רגליו.
החיים קיימים מסביב, בעבר ובעתיד. החיים הם עניין לשיר והגות, לרעיון רוח ומחשבות עמוקות. החיים הם מילת מפתח בברכת יום הולדת, במכתב ברכה, או בפתגמי מגנט על מקרר. צא ולמד משיחתם של בריות. אם תשאל אדם 'היכן הם חייך', סביר להניח שייתן בך מבט של רחמים. אבל באמת, היכן הם החיים?
החיים קיימים, ועוד איך. הם מאוחסנים בקפידה במקומות רבים. ברצונות למשל, בתוכניות, בחלומות נעורים ובתמונות. ויש גם חלקים נכבדים שעברו לסל האכזבות, גם שם יש חיים…
לפעמים נדמה שהחיים נוהגים בנו מנהג מימי ים סוף בליל שביעי של פסח. גועשים ורועשים, מעלים קצף ועניין, עד… עד לרגע שכף רגלנו דורסת על מפתנם. השעה, יכולה שתשחק לאדם יום יומיים ושלושה, כל עוד עומדת ביניהם מחיצת הזמן, אך משבאה שעתה של אותה שעה, נעלמה כאילו מעולם לא היתה.
על כורחו נולד האדם, שלא מרצונו בא הנה, ועל כורחו עתיד בבוא יומו להיפלט אל מחוץ למעגל החיים. הלידה והמוות נקבעים לאדם שלא מדעתו, החיים – לעומת זאת, נתונים לבחירתו. הבורא הציב לאדם תאריך התחלה וסוף, על מה שביניהם בא הציווי 'ובחרת בחיים'. אם תחליט לחיות הרי הזמן בידך, ואם לאו תוכל רק ללוות אותו מבחוץ.
ההיסטוריה מלאה באנשים גדולים שביקשו לדחוק את השעה, לבסוף באה השעה ודחקה אותם. אנשים גדולים היו, אנשי מדות ומדע, וכל טעותם לא נבעה אלא מהעיניים. הזמן הוא השלייה, הצבעים שבעתיד קיימים רק בעיניים, הם שמציירות בימים שיבואו את אשר מעולם לא היה. צופה אדם על חלומותיו, מבקש לראות אותם באים לידי גמר פרי. כיוון שרואה הדמיון את המציאות מאיימת על מגדל הפלאים, נוטל עצה לעצמו, ושותל את החלום בעתיד. ההיגיון, תקיף ככל שיהיה לא יכול לו למרחק הזמן.
הזמן הוא כלי קיבול, מאומה אין בו מעצמו. רק האדם יכול ליתן בו נשמה. הבחירה ביד האדם להכניס בזמן ככל אשר יחפוץ. הזמן הוא הגוף והנשמה ממלאת אותו, שניהם יחד נקראים – חיים. אין לו לאדם אלא אותה שעה שעומד בה. השעות שהיו ושעתידים להיות אינם זמן, רק דמיון פורח. מכל שעות שאוחז אדם בדעתו אין לו אלא שעה אחת. אותו רגע קטון שעומד לפניו, נותן עיניו ומבקש 'מלאני נא במשהו טוב'.
לחיות את הרגע, עבודה נעלה היא. צדיקים גדולים עמלו בה. רק בשתי קצוות החיים טועמים בני אנוש טעמו של רגע – בינקות ובזקנה. התינוק, אין לו בעולמו אלא שעה שעומד בה. כשהוא משתעשע הרי כולו שעשוע, וכשהוא רעב כל ישותו תאמר רעב. כשהוא שמח אין לו אלא שמחה, וכשהוא עצב הרי הוא עצב. אין לו עניין עם מה שהיה, רגע יבכה ורגע יצחק.
גם בשכחה של זקנה יש משהו טוב ונפלא. מדדה איש קשיש על מקלו, הולך עקב בצד אגודל. מבעד לעיניו הישישות רואה הוא רק עולם כמות-שהו, עולם נטול פרשנות. פעמים שתוכל לראות איש שיבה רוכן על פרח, נותן בו עיניו ומביט, מביט בפרח ורק בו. רואה הוא רק פרח, עלים וגבעול, צבע וריח. ועל יופיו של הפרח לא מעיבות שום שאלות, לא מי הביאו הנה, גם לא מתי יגווע וייאסף אל אדמתו. רק הפרח כשלעצמו.
השכחה – כך אומר רבינו, היא היסוד להתחדשות, אילו זכר אדם כל מה שנעשה עימו, מעולם לא יכול היה להתחדש. והרי נס הוא שאין מוחנו מסוגל לזכור הכל, כך מוזמנות לנו נקודות התחלה בלי סוף. השכחה מניחה מקום לרגע הבודד, כיוון שהעבר פורח והעתיד עודו בושש לבוא, מה שנותר הוא רק ההווה.
העולם שברא הבורא, עולם כשלעצמו הוא. רגעים שמזדמנים לנו, ראויים להתקיים בזכות עצמם, אינם זקוקים למה שהיה, ולא לעתיד להיות. רק אותה השעה ותו לא.
'כמו מגדל קלפים שקורס', זהו הדימוי שהצמידו הבריות למפולת שפקדה את שורת החברות שבבעלותו של איש העסקים הממולח. הבעלים עצמו, האיש הממולח והמפוכח, מצא את עצמו במקום אליו מעולם לא חלם שיתדרדר. פשיטת רגל עוד לא היתה כאן, אך מפולת חמורה וקריטית היתה גם היתה.
יותר מכל איימו למוטט אותו המחשבות. הן טרדו אותו יומם וליל, הרבה יותר מכל נושיו הרבים. הוא מצא את עצמו מתהלך כסהרורי, אינו מסוגל לפתוח ספר, להתרכז בתפילה או לחשוב כראוי. כשהכל החל להראות סימני קריסה, הגיעה לפתע הצעה מעניינת. כאן הוא הבין, מוכרחים להצליח, אהיה חייב לפעול כראוי, גם אם אינני כזה. זהו הסיכוי האחרון.
ואז באה התפילה. שום מוצא אחר לא היה. הוא פשוט ביקש במילים פשוטות, קפואות ומיוסרות: 'אבא, תן לי טיפה אור, בהירות. יותר אינני יכול'. הישועה לא נחתה משמים, אך דיבורים נוספים שכאלו פתחו צוהר בלב הבהול. מחשבות חדשות הופיעו, ועימן התיישבה מעט הדעת. את הצעד המשמעותי הוא עשה מתוך שיקול דעת מיושב של הימים הטובים, מתוך בהירות.
* * *
השבוע התרחש הבלתי ייאמן. יצאנו ממצרים. מאחורינו ממלכת עריצים קורסת, מלפנים מדבר שומם. עמוד אש וענן מפלסים לנו דרך, וענני הכבוד מקיפים מסביב. ממצרים נמלטנו, אך לעת עתה רק כמעט. שלושה ימים לאחר מכן, החל המרדף. בנו עצמינו לא יכולו הרודפים לגעת, אך שפעה של חיצים אכזריים נורו לעברינו.
את מצרים הגלותית הותיר כל יהודי מאחוריו, שעה שבשורת הגאולה צוותה עליו לנטוש עם שחר את ארץ הגלות. מצרים וקגלסיה נותרו מאחור, אך החיצים המצריים, המשוחים בסמים מרים של מחשבות רעות, גלותיות ושעבוד, עודם רודפים. למחשבה כח עצום, לטוב ולמוטב; כה גדול כוחן של מחשבות, שאפילו היהודי הנגאל המצוי מחוץ לחומות מצרים, עלול, חרף חירותו החומרית, להמשיך ולחוות גלות בחדרי מוחו.
מלחמת מוחות
המחשבה היא עיקר האדם. במקום זה הוא מבלה רוב יומו, שם שרוי רובו וכולו. המחשבה רחבה לאין שיעור, כמו אוקיאנוס עצום, עיתים סוער זועף, עיתים נוח ושליו, אך אף בר דעת לא יכניס את עצמו לתוככי אוקיאנוס סתם כך, ללא ספינה. המחשבות מקיפות אותנו תמיד, בלימוד התורה, בעיצומה של תפילה, בלכתך בדרך, בשבתך, בקומך ובכל רגע. מחשבות עלולות להוציא אדם מדעתו, מחשבות עשויות גם לרומם לפסגות דעת ואמונה טהורה. מחשבה זו מלחמה לא פשוטה.
צדיקים חיים כאן בעולם, אך הם אינם "כאן". הם שרויים בעולם טהור, אמיתי ומקושר, של מחשבות טובות. מטיילים בהיכלות זוהרים של אמונה, השגחה, דבקות והשגה. לכל יהודי חלק בגן עדן המחשבה, צריך רק להתעורר ולהכנס לשם, אך לשם כך מוכרחים להשיג ספינה ראויה.
על מנת לצלוח בשלום את אוקיאנוס המחשבות, ואף לשייט עליו בשלווה של אמונה והתקשרות, יש למצוא 'צמצום' כלשהו, רעיון אמיתי, מחשבה של אמונה והתפעלות מגדולת הבורא, ספינת מחשבה בטוחה שתוביל את השכל בישוב הדעת על פני הגלים. אדם בעולם ללא ספינה, מוצא את עצמו מהר מאוד מיטלטל וצולל במים אדירים של דאגות, כעסים, פחדים והבלים. ההתקרבות לצדיקים, לעומת זאת, פותחת בפני האדם את שערי החיים. הצדיקים מכניסים את מבקשי דעתם בתוך צמצום טהור ונקי של מחשבות טובות. אדם מתחיל להשתמש בשכלו באופן הישר והראוי, מוצא בכל דבר את הטוב, רואה בכל מקום חסדים ופותח את פיו תמיד ב'שירה חדשה'. כך מתנהלים חייו של הדבק באור התורה.
השאלה הגדולה היא, מה יהיה עלינו, האנשים המבקשים את דרכם אל ספינת התורה והטהרה? ממצרים כאמור, יצאנו, אך אל הגאולה גופה טרם נכנסנו. חיצי המחשבות מרעילים את השכל מאיימים להטביע אותנו במים אדירים.
הגאולה האמיתית של אבותינו מגלות מצרים, התרחשה על הים. שם, רגע לפני שסוסי פרעה, רכבו ופרשיו השיגו אותם, הבזיקה באור יקרות התגלות אלוקית עצומה, כמו זו של מתן תורה. קריעת ים סוף היא הפצעתה הראשונית של קבלת תורה (זה"ק ולקו"ה בכ"מ). עד לרגע בו נקרע הים, שלטו המצריים על ישראל, אם לא על גופותיהם, בהחלט על מחשבותיהם. קריעת הים האירה את קדושת ישראל בשורשה, ושם, על הים, נכנסנו למעשה בשערי הקדושה.
קריעת הים פרטית
כל אחד מאיתנו מוצא את עצמו פעמים רבות במצב של קודם קריעת הים. הבה נראה איך נהגו אבותינו בעת כזו:
שאלות רבות יכולות היו להשאל מול שצף הגלים ואימת מצהלות סוסי הרודפים: מה טעם יש להוציא אותנו ממצרים באותות ומופתים, אם שלושה ימים אחר כך שוב אנו מאויימים בטביעה או הרג? אולם אבותינו בחרו שלא לשאול אף אחת מכל אותן שאלות עצומות. הם כן פתחו פה ושאגו, צעקו והתחננו לישועה, ואז, דווקא כשלא שאלו שאלות, רק קפצו פנימה באמונה ובטחון, הופיע הנס.
קריעת ים סוף היא הנס הנצרך ביותר עבורנו. התגלות, הבזק של דעת. גם בתוך סער שוצף של מחשבות ודאגות, יכולה מחשבה אחת בהירה, הכרה של אמונה, לחולל נפלאות. הנס העצום של ים סוף, היה התגלות הדעת שהפציעה והאירה שם לכל אדם, גם לשפחה (כפי שאומרים חז"ל: "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה [הנביא] יחזקאל בן בוזי"). הנס העצום היה העובדה שכל יהודי יכול היה להכנס אל ים החכמה ללא חשש טביעה, בגלי המחשבות והבלבולים, והנס הזה מתרחש גם היום בתורתם של הצדיקים.
כעת, כשהרגליים עומדות בגדה השניה, יש להיזהר שלא לשוב חלילה על המצב הקודם של טרם קריעת הים. לשם כך מוכרחים להיצמד מיד לתודה ולהודאה, לכן על שפת הים אמרו ישראל שירה, שכן רק שירה והודיה יוכלו לשמר בנו את בהירות האמונה.
אילולא היכולת לוותר, מה היינו עושים? איך היינו מתקיימים ללא האפשרות לבקש לעיתים בפשטות, סלח לי?!
מטבעו, אדם אינו מכונה הפועלת לפי דפוסי עבודה מקובעים ומדוייקים. כל אדם עשוי לעיתים לטעות ולשגות: עובד מועסק במשרה חשובה. מפקידים בידיו אחריות רצינית. ויהי היום ובחוסר שימת לב, שגה, ובטעות אנוש יצר תקלה שגרמה הפסד לעסק. לכאורה, נחתם גורלו. הוא יפוטר על אתר ויאבד את פת לחמו. הוא נואש ומחפש דרך לתקן, היש סיכוי? בהחלט! גש אל הבוס, דבר על ליבו, השתדל לפייס אותו ולהתנצל. מן הסתם כשיראה את רצינותך ואת הבעת החרטה, יסכים גם הוא לבוא לקראתך וליישר הדורים.
היכולת לסלוח
העולם עומד על היכולת לסלוח ולהתפשר. בין אדם לחבריו. האדם בביתו. שותפים. בכל מקום עלולות להתרחש תקלות, ועשויים להתגלע חילוקי דעות. אך כל בר דעת מבין, שאי אפשר לקיים חיים מתוקנים מבלי להיות מסוגלים להתפשר. החובה הזו מוטלת על כל אחד מהצדדים. לבוא זה לקראת זה, לוותר, להתנצל וגם לסלוח. תמיד ניתן להתפשר ולאחות קרעים. אך לשם כך נדרשת רצינות והיא מוכרחת להתגלות באמצעות דיבורים. ככל שיושקע מאמץ בדיבורים והסברה, כך תושג התפייסות עמוקה יותר. כל מקרה לגופו; לעיתים נדרשת שיחת הבהרה פשוטה, ולפעמים זקוקים הצדדים ליותר מכך. הכלל פשוט: כל קרע ניתן לאיחוי, אך יש להשקיע בכך, בעיקר בדיבור.
הדברים נכונים גם ובעיקר לקשר שבין אדם לבוראו ותכליתו עלי אדמות. ההתקשרות שלנו עם השי"ת ועם תורתו הקדושה – נצחית היא. אולם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. ואם כן, על מה עולם עומד? על הסליחה והמחילה. כי לא לחינם נקרא השי"ת נושא עוון ופשע, רחום וחנון.
זו האמת. מאחורי הקלעים, בפנימיות, ממתינה עבור כל אדם – גם החוטא והשוגה ביותר – סליחתו הרחמנית של השי"ת. זוהי הסיבה לקיום החיים וזהו עצם המציאות. אך האמת הזו כמובן, איננה מוצגת כלפי חוץ. משום שלא יתכן לקיים עולם רק על מדת הוותרנות. ניקח לדוגמה את מנהל העבודה. גם אם ליבו רך כחמאה, אף פעם לא יוכל להרשות לעצמו להציג בפני עובדיו פני וותרן. שאם כן, אף אחד לא יבצע את המוטל עליו כראוי. הנהגה דורשת תוקף ותובענות מסוימת. ואת הפנים הללו מציגה כלפינו ההנהגה הרגילה של המציאות היומיומית. ואז מגיע יום כיפור ופעם אחת בשנה, מתגלה לעיני כל האמת. כהן גדול נכנס לפני ולפנים, ופועל סליחה ישועה ורחמים, "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם.." כולם אז מבינים שאבינו הוא אב הרחמן, המבקש לעשות כל נשמה יהודית זכה וצחה, נקייה ומטהורת מכל רבב. לאמיתו של דבר, הרצון הזה והרחמנות, מצויה שם תמיד. שאילולא היא, לא יכולנו לשרוד ולו יום אחד ממעמסות הקלקולים. אולם יום אחד בשנה, ביום הכיפורים, היא מאירה בשלמותה לכל אחד ואחד.
מכאן מתחילים
הסליחה היא למעשה יסוד האמונה ושורש קרבת השם. משום שכל מידת ההתעוררות להתעלות בקודש, ללמוד, להתפלל ולהיטהר, עומדת על יסוד אחד – עד כמה הינך חש רצוי אצל השם וקרוב אליו. אילו תתגנב חלילה אל הלב מחשבה של החמצה וייאוש, תחושת ריחוק ואובדן, מהיכן נוכל לשאוב כוח לעבודת הבורא? רק במצב בו העבר ומשוגותיו אינו משפיע על המציאות ועל ההווה, יתכן להתרומם ולהתקדש. על כוחה העצום של התשובה בכל עת, מובא בתנא דבי אליהו (פרק ה'): "… אדם שעבר עבירות הרבה וקנסו עליו מיתה… וחזר ועשה תשובה וקרא תורה נביאים, וכתובים, ושנה משנה, מדרש, הלכות ואגדות, ושימש חכמים. אפילו נגזרו עליו מאה גזירות, הקב"ה מעבירן הימנו…"
האמונה והידיעה הזו, היא איפה התנאי לקיום מצוות "קדושים תהיו". משום שאילולא זאת, המחשבות שקועות כל כולן בעבר, ובייאוש מפני העתיד לבוא. רק ביטחון מוחלט ברחמי השם ומוכנותו לקבל את בקשת הסליחה שלנו, יביאו אותו לפרשת קדושים.
פועלים עבורך
האמת הכמוסה של הסליחה והכפרה, כרוכה בתורה עם עבודתו של הכהן הגדול ביום הכיפורים. רבי נתן מלמד מתוך דרשת חז"ל המפורסמת על "יקרה היא מפנינים" – יותר מזה שנכנס לפני ולפנים. עד כמה מעלתו של תלמיד חכם נשגבה אף יותר משל כהן גדול. משום שמעלת הצדיקים המופלגים הוא כעניין מדרגות הקודש בהם עוסק כהן גדול ביום כיפור. שהם עולים ופועלים סליחה ורחמים רבים, ועוד יותר גדול כוחם, שהם פועלים זאת תמיד, בכל זמן בו אדם מקדיש את עצמו לעיסוק בתשובה ומפרש שיחתו לפני השם יתברך באמת, הם מעוררים עליו את רחמי היום הקדוש, ואת הסליחה האינסופית.
בכוחו של רבינו הקדוש, יכול כל אדם להשיג מחילה והתחדשות בכל זמן. לשם כך אנו נדרשים בסך הכל לגשת אל השי"ת ובפשטות לבקש סליחה. אך המעוניינים להשיג קרבה של ממש, להיות בכלל "קדושים תהיו", נדרשים כמובן להקדיש לכך זמן באופן קבוע מדי יום. לעסוק בתורה הקדושה, בספרי הצדיקים, ולהקצות זמן קבוע להתבודד, להתפלל ולפייס. לבקש ולהתחנן לזכות להכניס את כל מידות הנפש אל הקודש פנימה, לרסן, לתקן, לשפר, בדיוק כמו שאמור לעשות מי שמעוניין להשיג קרבה.
זהו הכלל החשוב ביותר לימי הספירה. מהעבר ומאורעותיו אין להתבלבל כלל! רק לבקש את הטהרה, ולספור את הימים בציפייה ואמונה שנתקבל בוודאי באהבה וברצון.
תקציר: במאמר זה נבאר את ענין עסקו של רבינו בתיקונם של נשמות ישראל, בחייו ולאחר הסתלקותו. נתחיל בביאור ענין היות רבינו, רבי נחמן מברסלב, "בעל השדה" העוסק בתיקון נשמות ישראל.
באתי לקרב נשמות ישראל:
נשמתו של רבינו הקדוש לא ירדה לעולם בשביל עצמו, אלא כדי לקרב נפשות ישראל להשם יתברך. וכך העיד על עצמו: "אני אין לי מה לעשות בזה העולם כלל, כי בשבילי איני צריך לעשות כלל. רק באתי לעולם, לקרב נפשות ישראל להשם יתברך" (חיי מוהר"ן, שז).
"ורמז לנו מדבריו הקדושים, אשר כל עניינו שבא לזה העולם, הוא רק בשביל לתקן כל הנפשות הנפולות … וכן כל ייסוריו שסבל בעולם הזה, וגם כל התגברות ההעלמה שנעלם אורו הקדוש מהעולם, עד שיש רבים שלא זכו ליהנות מאורו הקדוש – הוא רק בשביל זה" (משיבת נפש, הקדמה).
ההתחלה: התקרבות ר' שמעון
ואכן, בזה עסק כבר מימי נעוריו: לקרב נשמות ישראל להשם יתברך. וכבר ביום הבר-מצוה [שהיה גם יום חתונתו], כבר התקרב אליו תלמידו הראשון, רבי שמעון. "ודיבר רבינו ז"ל לרבי שמעון דברי התעוררות הרבה, שאין שום תכלית בעולם הזה, כי אם לפרוש מתאוות עולם הזה ולעבוד את השם יתברך" (חיי מוהר"ן, קו).
"והמשיך ליבם לה' יתברך"
ולאחר חתונתו, כשהתגורר בבית חמיו בכפר 'אוסיאטין', והיה עוסק בעבודת ה' במסירות נפש בשדות ויערות, "היה דרכו לדבר לפרקים עם אנשים בעבודת השם, והיה מעוררם מאד, והמשיך את ליבם להשם יתברך בהשתוקקות נמרץ מאד". וכבר בהיותו פחות מבן 20 שנה, "התחילו קצת אנשים להתקרב אליו" (שם, קה).
"והיה משיב רבים מעוון"
וכאשר מלאו לו ח"י שנים אירע מה שאירע, והתפרסמה גדולתו ברבים (חיי מוהר"ן, קח). וכשעקר לאחר מכן דירתו ועבר לגור בעיירה מדבדיבקה, "התחילו כמה אנשים להתקרב אליו, ונלוו אליו אנשים רבים מיום אל יום. והתחילו לנסוע אליו מהסביבות, עד שהתחילו לנסוע אליו ממקומות רחוקים. וכל מי שזכה להתקרב אליו, נתמלא יראת השם. והיה משיב רבים מעוון, וקירבם להשם יתברך בהתקרבות גדול" (שם, קיב).
תיקון כלל נשמות ישראל
וכך המשיך רבינו הקדוש בעבודתו הקדושה, אשר למענה נשלח לעולם הזה: לתקן ולטהר נשמות ישראל, לקרבם לאביהם שבשמים. אמנם, בשנת תקס"ו עלתה עבודה זו בדרגה, ורבינו הקדוש נטל על עצמו את התפקיד של "בעל השדה", העוסק בתיקונם של כל נשמות ישראל, החיים והמתים, וכדלהלן.
בעל השדה:
שנת תקס"ו
בשנת תקס"ו – השנה הרביעית לישיבתו של רבינו הקדוש בעיירה ברסלב – בחודש סיוון, התחיל רבינו הקדוש לדבר מעניין "בעל השדה" העוסק בתיקון נשמות ישראל, כמבואר באריכות בליקוטי מוהר"ן תורה ס"ה.
"שדה עליון"
והעולה משם בקצרה הוא שיש "שדה העליונה" ששם נטועים כל נשמות ישראל, ויש צדיק שהוא "בעל השדה", והוא זה שאחראי על כל נשמות ישראל, החיים והמתים, להביאם לתיקונם השלם. "וצריך כל אחד שרוצה לרחם על נשמתו, לבקש ולהתחנן הרבה לפני השם יתברך כל ימיו, שיזכה להתקרב להצדיק הזה שהוא 'בעל השדה', שהוא מסתכל על כל אחד להביאו אל התכלית האמתי שהוא כולו טוב. כי אי אפשר לבוא אל התכלית הטוב הנצחי, כי אם על ידי הצדיק הזה, שהוא בחינת בעל השדה העליונה" (ליקוטי עצות, צדיק נח).
וכבר בזוהר הקדוש רמז מעט רשב"י שיש דבר כזה שנקרא 'בעל השדה', וגם רבינו הקדוש השיג בזה מעט כבר בהיותו בעיירה זלטיפולי. אך בשנת תקס"ו בהיותו בעיירה ברסלב, נודע לו בשלימות עניין זה. "והמובן היה, שכמו שהוא יודע עכשיו בעניין זה של הבעל השדה, לא ידע עדיין וכו'" (חיי מוהר"ן, קנב). ואז קיבל תפקיד זה על עצמו.
מחיר כבד…
ואכן – מאחר שקיבל על עצמו תפקיד זה – עברו על רבינו באותה תקופה דברים קשים ביותר, כשהבולט ביניהם הוא "פטירת בנו, הילד הקדוש והנורא, מורנו הרב רבי שלמה אפרים זכרונו לברכה", אשר רבינו בכה מרה על הסתלקותו. ואז גילה תורה זו, על 'בעל השדה', שצריך לסבול הרבה אודות תיקון הנשמות" (שם, כח).
תיקון נשמות…
ומאותה תקופה, התחיל רבינו הקדוש לדבר הרבה מעניין "תיקון הנשמות" אשר הוא עוסק בהם. והיו באים לפניו אלפים ורבבות וריבי רבבות נשמות, שיתקן אותם. וגם כל כניסתו לעיירה אומן, ומה שנקבר שם, הכל היה לצורך זה, שיוכל לעסוק בתיקון נשמות ישראל החיים והמתים (שם, קנא).
…במחיר סבל ויסורים
"ובכל עניין זה יש הרבה לספר, כי יש בכל זה דברים גנוזים מאד, גנזייא דמלכא, אשר זכה להשיג בכל העניינים האלה. אשר בשביל זה הוכרח לטלטל כל כך, ולסבול ייסורים כל כך, והכל בשביל תיקון העולמות תיקון הנשמות והנפשות של החיים, ובפרט נשמות המתים שבזה עסק ביותר בסוף ימיו" (שם).
"אולי נתעורר על ידי זה"
ומסיים מוהרנ"ת וכותב: "ואם אמנם לא שמענו ולא ידענו בכל זה אפילו כטיפה מן הים, וגם מעט דמעט שחמל עלינו והודיע לנו, גם מזה אי אפשר לבאר כי אם מעט דמעט ברמז – אף על פי כן לא נמנעתי מלרשום מה דאפשר, כי היא טובה גדולה לחפצים באמת השוקדים על דלתותיו, כשיודעים מה שיודעים ממה שעבר עליו ואשר יצא מפיו הקדוש בעניינים האלה. והמשכילים המעיינים בדברינו בעין האמת, יבינו מעט גדולת הבורא יתברך על ידי כל זה, וגדולת הצדיקים, וכמה ייסורים וצרות הם סובלים בשביל תיקון נפשותינו. אולי נתעורר על ידי כל זה, לילך בדרכיו הקדושים אשר הורה אותנו בספריו הקדושים, ונשוב אל השם באמת, במהרה בימינו אמן" (שם).
הוא כל כך קיווה שהפעם יחוש בשינוי, הוא שמע על ההבטחות הנפלאות למי שאוחז ב'חרב' התפילה שהיא בוקעת שערים וקורעת מסכים, הוא שמע ש"ההתבודדות היא מעלה עליונה וגדולה מן הכל" וביכולתה לפעול מה שגם תפילות סדורות אינן יכולות לפעול, ואכן מאז השתדל לא להפסיד יום אחד מקיום עצה זו. הוא מנסה לבקש על הרחבה גשמית שתשחרר אותו מעט להיות פנוי לעבודת ה', הוא מתאמץ לבקש לצאת
מן הגלות הרוחנית, אך הישועה רחוקה מן האופק. בלבו עולים הרהורים קשים, הוא לא יודע מה רוצים ממנו. הוא הרי מבקש ומייחל, מתפלל ומשתדל, ואף על פי כן שום דבר לא משתנה. ולא זו בלבד, הוא רואה סביבו אנשים שמתאמצים הרבה פחות, וחייהם נוחים וקלים פי כמה. אין להם את כל הקשיים הגשמיים והרוחניים שהוא כה סובל מהם. למה?! למה רק עליו נגזר לסבול כל כך?! למה לא מתחשבים קצת למעלה במאמצים הכבירים שלו להתקרב ולשוב אל ה' ?!
* * *
"עקידת יצחק", קשה אפילו לנסות לעכל את עוצמת מסירות הנפש שהייתה כרוכה בעקדה זו, קשה לנסות לקרב אל הלב את גדולת נפשו של אברהם אבינו אשר הלך בשמחה ובנפש חפצה לשחוט ולהעלות לקרבן את בנו יחידו אהובו אשר נולד לו לאחר שנות ייחול וציפייה ארוכות. הוא הלך בזריזות ובחדוה, רק מפני שכך ציווה לו בוראו. מי יכול להכיל את הרעיון הנשגב הזה.
מנעורינו הורגלנו לחשוב, שעומק הקושי בנסיון הזה שעמד לפני אברהם אבינו הוא עצם הציות לציווי זה שה' ציווה עליו. הגוף הרי כבול למאוויו, ומי הוא זה אשר יכול להיפרד בצורה כה קשה מבנו יחידו אהובו, דומה שזהו נסיון קשה מנשוא.
אך מוהרנ"ת מאיר לנו את טיבו של הנסיון הזה במבט חדש לגמרי:
עצם הציות – אומר מוהרנ"ת – אינו חידוש גדול כל כך. לפי צדקתו של אברהם אבינו, אין זה פלא שהוא שמע לקול ה' שפנה אליו באופן אישי וציווהו על כך. אפילו אנשים פשוטים יותר, גם היו עושים כך אם ה' היה קורא להם בשמם ומצווה אותם לעשות זאת. אך הנסיון היה בחלק אחר לגמרי; אברהם אבינו הובטח מפי ה' "כי ביצחק יקרא לך זרע", מבן יקיר זה תמשיך האמונה להתקיים בעולם, ממנו ייצאו כל דורות ישראל, ולפתע ה' מצווה אותו לשחוט את הנצר האחרון הלזה.
אדם כמונו היה מיד מתחיל לחשוב: 'מה רוצים ממני? מבטיחים לי בהבטחה מפורשת ולא עומדים בהבטחה? איזה מין יושר הוא זה?!'. לעומת זאת, אברהם אבינו עמד בנסיון הקשה, הוא לא הרהר אחר הנהגתו של ה', הוא לא רצה לחשוב ולא ביקש הסבר, הוא האמין בהבטחה עד הרגע האחרון וגם הלך לקיים את רצון ה' לשחוט את בנו. הוא לא נתן למחשבה ה'שכלית' – שראתה בשני אלה סתירה גמורה – לשלוט עליו. הוא האמין שהקדוש ברוך הוא ישר ומשפטיו ישרים ודבר מדבריו לא ישוב ריקם, על אף שהדבר כל כך בלתי מובן.
וכלשונו הזהב: "אך עיקר הנסיון היה מה שלא הרהר אחר מידותיו יתברך, וכמובא מזה וכמובן בדברי חז"ל שזה היה עיקר הנסיון שלו, אבל אברהם התחזק באמונה ולא הרהר אחר מידותיו ית', ואמר: אף על פי שאיני מבין דרכיו, בוודאי כך המידה שאי אפשר להבין דרכי ה', ואני מחויב לעשות את שלי להוליך בני יחידי לשחיטה, ואף על פי כן אני מאמין שה' יתברך יקיים כל דבריו שהבטיחני, כי דרכיו אי אפשר להבין כלל, כי הוא יכול לעשות שני הפכים בנושא אחד" (ליקוטי הלכות, מתנה ה, מז).
זהו עומק גדולת הנסיון של העקדה – העמידה האיתנה שלא להרהר אחר הנהגת ה'! היא שהפכה לדורות עולם לזכות נפלאה, אותה אנו מזכירים בסילודין בראש השנה ובכל עת מצוא. האמונה התמימה הזאת היא יסוד הקשר בינינו לבין קוננו, רק היא זכות קיומנו, רק בכוחה אנו שורדים מול כל הקטרוגים האיומים שנוצרים מעוונותינו הרבים.
* * *
העולם הזה מלא נסיונות, נסיונות ברוחניות ובגשמיות, אך עומק הנסיון הוא: האם האדם יקבל את הנהגת ה' ולא יהרהר אחריו; האם הוא יאמין שעל אף הכל ה' שומע תפילתו וקרוב אצלו; האם הוא לא ייחלש בדעתו גם כשיראה שהשקעתו בתפילה / בעמל הרוחני / בחינוך הבנים / בצניעות / בתיקון המידות ועוד כהנה, אינם מניבים פרי כרצונו; האם הוא ימשיך לאחוז בתפילה ובהתבודדות גם כשהוא לא רואה האיך ההבטחה – שהצדיקים הרבו לדבר במעלתה – מתקיימת.
וכפי שמוהרנ"ת כותב לבנו: "כי בזה העולם צריכין לסבול הרבה הרבה, והעיקר להמתין ולידום לישועתו תמיד ולבלי להרהר אחר מידותיו יתברך כלל, וסוף כל סוף יושיע ה' בכל הדברים. כי צריכין לקיים דברי חז"ל כפשוטו שהזהירו אותנו לומר תמיד 'כל מה דעביד רחמנא לטב עביד'" (עלים לתרופה, כב).
העמידה בנסיון זה עֹולָה במעלתה על כל ההתגברויות לעמוד בנסיונות האחרים, מי שעומד בו זוכה להתדבק אל ה' בצורה נשגבה ביותר. זה גם פותח שערים בצורה אחרת לגמרי, וגורם המתקת הדינים מה שכל עמל אחר לא יכול להמתיק. חבל להפסיד את הנקודה היסודית במערכה בגלל מחשבת טרוניה אחת שגונבת את הריווח העיקרי.
הבה נזכור להלכה ולמעשה את אשר הורה לנו רבינו הקדוש: ש"כשרואה האדם שהוא מתפלל ומעתיר ומפציר הרבה זה זמן רב כל כך שיזכה להתקרב לעבודתו יתברך, ואף על פי כן אין מסתכלין עליו כלל ואין שומעין לו, רק אדרבה, נדמה לו שמרחיקים אותו מעבודתו יתברך בכל מיני הרחקות וכאילו אין רוצין בו כלל וכלל, ועל ידי זה הוא נופל בדעתו ומרפה עצמו מעבודת ה' ח"ו, אזי צריך להתבייש בעצמו על זה מאד על שהרהר אחר מידותיו יתברך, כי באמת בוודאי השם יתברך חנון ורחום ובוודאי רוצה לקרבו, ועל כן צריך לחזור ולהתחזק בדעתו להתחיל בכל פעם מחדש" (משיבת נפש, ד)
נכנסנו לתקופת ה"שובבים", תקופה שתימשך השנה, שהיא שנה מעוברת, שמונה שבועות; מפרשת 'שמות' עד לאחר פרשת 'תצוה'. תקופה זו מסוגלת ביותר לתיקון פגמי הברית.
מה טיבה של התקופה הזאת? הבה נבדוק את שמה: שובבי"ם. את המילה הזאת אנו מכירים מימי ילדותנו… אך לא רק אז היינו שובבים; גם היום, כשהתבגרנו, עדיין יש בנו משהו 'שובב' שצריך לבוא על תיקונו. שכן שובבות היא "מרד, והליכה בדרכי הלב מבלי הבחנה" (מצודות ציון על ישעיה מז,י); הולכים אחרי הלב, עושים מה שמתחשק, גם כשיודעים שזה ממש לא טוב.
וכשנמשכים אחר השובבות, היא עלולה להתדרדר עד כדי שיגעון. שכן מהו משוגע? אדם שמשתובב ללא הגבלה ואינו מעביר שום פעולה במבחן ההיגיון. כך גם מי שהולך אחר שרירות לבו וממלא תאוות יצרו "הוא משוגע, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (סוטה ג ע"א): 'אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות'" (ליקוטי מוהר"ן, א).
יצר הרע גורם לנו אפוא להשתובב, להתמרד, וללכת אחר משיכת הלב, וכך הוא הופך אותנו למשוגעים, שמוותרים על תענוג נצחי, תמורת נזיד עדשים של תאווה חולפת. וכי יש שגעון גדול מזה?
ומנגד, "היש שמחה ומתיקות ונועם וטוב ותענוג כתענוג הדביקות וההתאחדות בהשם יתברך? האין כדאי להמתין על זה כל ימי חיי העולם הזה הפורחים כרגע כצל עוף הפורח ממש? היש שגעון כשגעון הבלתי מתרצה להמתנה הזאת ומחליף כל זה בחמדת צואת החביות, הוא הגוף, המלא צואה וטינוף ותולעים ושיקוצים וסירחון" (כוכבי אור, ששון ושמחה, תפילה ה).
* * *
לא רק שההימשכות אחרי התאוות היא שיגעון מוחלט, אלא הימשכות זו עצמה גורמת לאדם שיגעון. שכן, ככל שהאדם נמשך אחר רוח השטות של תאוות העולם הזה, כך הוא הולך ומשתגע. כי הרי "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות. על כן, כל אחד כפי העבירות והפגמים שעבר ופגם, כמו כן הוא משוגע ממש. על כן נמצאים כמה מיני שגעון ברוב בני אדם" (ליקוטי עצות, תלמוד תורה ד).
ו"כפי ריבוי העוונות שנמצאין בהרבה בני אדם כידוע, היה ראוי שיהיו נעשים כולם משוגעים ממש. אך ה' יתברך מרחם על הבריות, ומקיים דעתם שלא ייצאו מדעתם לגמרי" (ליקוטי הלכות, נטילת ידיים ו, לז).
גם אדם הנראה כבעל שכל מבריק, אם הוא הולך בשובבות אחר שרירות לבו, הוא אינו חכם, אלא טיפש מטופש, "כי דעת של שקר וכזב אינו דעת כלל; אדרבא, הוא גרוע מן הכסיל והפתי והמשוגע, מאחר שהוא חכם בעיניו ונתעה בחכמתו לבאר שחת" (ליקוטי הלכות, ברכת השחר ה, כח).
* * *
ובכן, זה הזמן לצאת מהשיגעון. בתקופה זו, בה אנו קוראים על יציאת מצרים, שהתחוללה על ידי זעקה, כמסופר בפרשת השבוע: "וייאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו, ותעל שוועתם אל האלקים" – זה גם הזמן שלנו לזעוק; להכיר בכך שאנו דומים למשוגעים, ולצעוק על כך אל ה' יתברך.
"וזה בחינת שובבי"ם, שבהם נוהגים הכשרים להתענות ולצעוק לה' יתברך בתפילות וסליחות. כי באלו הימים קורין בתורה בעניין גלות מצרים וגאולתם שהיה על ידי צעקה, וכמו כן צריכין עתה בגלות הזה. וזהו 'שובו בנים שובבים', שעיקר כל הצרות והגלויות, רחמנא ליצלן, הם על ידי חסרון הדעת, שזהו בחינת 'שובבים', שכל אחד הולך בעולם כמו משוגע ושובב ממש, כמו שנאמר 'וילך שובב בדרך לבו'. וכשיבין האדם בעצמו כל זאת, איך הוא שובב ומשוגע ממש, כי הולך אחרי שרירות לבו ואינו מסתכל על תכליתו הנצחי – בוודאי יחוס על עצמו ויצעק הרבה לה' יתברך. ועל ידי זה יזכה, לפי בחינתו, להוליד המוחין והדעת, שעל ידי זה עיקר הגאולה בכלל ובפרט בכל אדם ובכל זמן" (ליקוטי הלכות, גילוח ד, ח).
גם היום כמו לפני גאולת מצריים – אם נזעק אל ה' בחוזקה, יתגלה גם לנו הגואל, שירפא אותנו מהשיגעון הרוחני. שכן, הרפואה האמיתית לשיגעון הרוחני שלנו הוא, הציות המוחלט להדרכותיו של הצדיק שהוא בבחינת משיח:
"כי עיקר שגעון של כל המשוגעים, הוא רק מחמת שהוא אינו מציית ושומע לדברי הבעלי שכל. כי המשוגע, אם היה שומע ומציית לדברי אחרים שהם הבעלי שכל, בוודאי לא היה משוגע כלל. נמצא, שעיקר השגעון הוא רק מחמת שהוא אינו רוצה לשמוע ולציית לדברי חכמים, והבן הדבר היטב" (שיחות הר"ן, סז).
שמעתי שפעם אחת אמר רבנו זכרונו לברכה להרב יודיל חתן הרב ליבל מטראסטינץ שהיה מקורב [לפני התקרבותו לרבי נחמן] להרב הצדיק הרב פינחס מקוריץ: הגידו לי דבר מהרב הצדיק הרב פינחס מקוריץ זכרונו לברכה. אמר לו: כך אמר הרב פינחס הנ"ל, מדוע אנו אומריםאשמנו בגדנו גזלנו. לשון רבים, הלא צריכים לומר אשמתי וכו'? אלא, אנו אומרים כביכול בלשון טענה להשם יתברך אשמנו. שאם לא שנתת לנו כח ורשות לא היינו יכולין לחטא!אמר רבנו זכרונו לברכה, אני גם-כן מפרש כך: ויגש אליו יהודה, כאשר איש ישראל נגש להשם יתברך לבקש מחילה על עוונותיו, ויאמר בי אדני. רצונו לומר כחך בי אם היית נוטל את הכח שלך ממני, לא הייתי יכול לחטא! וידמה האדם בנפשו שהוא פוטר את עצמו בטענה זו, על-זה הוא אומר, ידבר נא עבדך דבר באזני אדני, הנני מדבר דברי [=טוען טענתי זו] על מנת שתבוא תפלתי באזנך, אבל אל יחר אפך בעבדך, כי ידעתי אשר אני החייב.
(חיי מוהר"ן, תר"י)
ויגש אליו יהודה
וזה בחינת ויגש אליו יהודה, שעיקר התיקון על ידי שנתקבץ יהודה ויוסף שהם העיקר, בחינת משיח בן דוד שבא מיהודה ומשיח בן יוסף. כי דוד בחינת תהילים שנאמר בעשרה מיני נגינה שהם בחינת שמחה, כי הוא נעים זמירות ישראל, כי התלהבות השמחה שבלב שזה בחינת יוסף בחינת בית יוסף להבה, עיקר התגלותו הוא על ידי דיבורי תודה והודאה שזה בחינת דוד שהרוה להקדוש ברוך הוא בשירות ותשבחות, כי הדיבור יש לו כח גדול, ועל ידי זה עיקר התגלות השמחה, בחינת שמחה לאיש במענה פיו, וכתיב דאגה בלב איש ישיחנה ודבר טוב ישמחנה. וזה בחינת ושפתי רננות יהלל פי דייקא שכל זה בחינת דוד שיצא מיהודה שנקרא על שם הודאה כמו שכתוב הפעם אודה את ה'.
(ליקוטי הלכות, הודאה ו,מז)
כי כמוך כפרעה (מד,יח)
ויגש אליו יהודה זה בחינת התקרבות והתקשרות התפילה להצדיק האמת הנ"ל. ויאמר אליו בי אדוני ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני ופרש"י יכנסו דברי באזניך. היינו שתקבל דברי תפילתי ותתקן ותעלה אותה כראוי ואל יחר אפך בעבדך אם תפלתי אינה כראוי אעפ"כ אל יחר אפך על זה רק תאיר בי בכח האמת שלך ללמדני איך לתקן תפילתי ולהתפלל כראוי. כי כח האמת האמיתי שלך יש לו כח להאיר בתוקף עוצם ריבוי החשך שלי להראות לי כל הפתחים שבהסטרא אחרא [=היצר הרע] ולצאת משם. וזה כי כמוך כפרעה. פרעה הוא בחי' הסטרא אחרא שנקרא פרעה ע"ש ריבוי הפתחים שמפריע ומגלה לכל הבא לטמא ר"ל בבחי' הבא לטמא פותחין לו כי הס"א והקליפות פותחים ומגלין לו פתחים שהיו סגורים תחילה. והעיקר הוא במחשבה שבאדם וכל אדם יכול להבין זאת כי האדם נברא רק בשביל נסיון ובחירה ועיקר הבחירה והנסיון הוא במחשבה שהאדם צריך לחשוב רק בתורה ועבודה ויראת שמים. אך תיכף כשרוצין לחשוב בזה עומדים כנגדו מחשבות של הס"א שרוצים למושכו לשם ח"ו כי עיקר היצר הרע והיצר טוב הם המחשבות שבלב כ"ש בהתורה (ליקוטי מוהר"ן א, מט) לשמש שם אהל בהם. ומי שהוא איש כשר פונה עורף ואינו מסתכל על המחשבות רעות של הסטרא אחרא כלל. ואזי כל הפתחים שיש שם הם סגורים מאחר שאינו רוצה ליכנוס בהם לטמא עצמו ח"ו. אבל תיכף כשמתחיל להמשך אחריהם ובא לטמא ח"ו אזי תיכף פותחין לו הפתחים שיש שם ומי שאינו חס על עצמו למהר להמלט משם, אזי נופל ונכנס מפתח לפתח ומפתח לפתח עד שנתעה ומתרחק מהדרך הטוב מאד, כל אחד כפי רחוקו, כפי מה שנמשך אחרי [הרע] ח"ו, כי גם אחר כך, כשמתחיל להמשך אחריהם ח"ו עדיין יש לו בחירה למהר להמלט על נפשו. וכל ענין זה, הכל הוא במחשבות שבאדם כמו שיכול כל אדם להבין בנפשו, שכשמתחיל לתעות במחשבתו ח"ו, הוא הולך ממחשבה למחשבה ומרעיון לרעיון עד שבשעה קלה הוא מונח במקום שמונח הרחק מאד מהקדושה ר"ל. וכל זה הוא בחי' הפתחים שבסטרא אחרא שנתגלו ונפתחו לו ע"י שנמשך אחריהם ועיקר התגברותם ביותר הוא בשעת התפילה כנ"ל. וכמו שיכול כל אדם לראות בעצמו שכל הבלבולים והמחשבות רעות באים ביותר [מתרבים ומתחזקים] בשעת התפילה. ועיקר העצה לצאת מהם הוא ע"י דבור האמת שמאיר לו בכח הצדיק לראות הפתחים שיש שם שעל ידם נתעה לשם שיזכה עתה לראותם ע"י אור האמת לצאת משם. וזהו כי כמוך כפרעה. היינו שאיש הישראלי עם תפילתו טוען עם הצדיק שיקבל תפילתו וישתדל בתיקונה ואל יחר אפו בו אם תעה במחשבותיו הרעות כמו שתעה. כי יש כח להצדיק בגודל האמת שלו להאיר בו לראות כל הפתחים שיש שם ולצאת מהמחשבות הרעות. וזהו כי כמוך כפרעה היינו שכמו התגברות וריבוי הפתחים שבהסטרא אחרא שהיא בחי' פרעה לשון התגלות בחי' וירא משה את העם כי פרוע הוא כי פרעה אהרן וכו'. כמו כן יש לך כח בהאמת להאיר בי לראות הפתחים לצאת משם כי שני הכ"פין של כמוך כפרעה מורים על הדמיון ממש (כמו שפרש"י במ"א בפ' והיה כעם ככהן וכו') היינו שהם שווים ממש: כמו התגברות פרעה שהוא הפתחים רעים שנתגלו ונפתחו לזה שנמשך אחריהם; כמו כן ממש יש כח לאמת שהיא כח הצדיק האמת להאיר לצאת משם דרך הפתחים אלו בעצמם כ"ש בהתו' הנ"ל
(ליקוטי הלכות, חו"מ, גניבה ה)
כי כמוך כפרעה
הסטרא אחרא נקרא "פרעה", מלשון התגלות, בבחינת "וירא משה את העם כי פרוע הוא כי פְרָעֹה וכו' לשמצה בקמיהם", כי הוא מפריע ומגלה לכל הבא לטמא רחמנא לצלן כל הפתחים שבטומאה, בבחינת 'הבא לטמא פותחין לו' יש לו פתחים הרבה. והעיקר הוא במחשבה שבאדם, כי עיקר הבחירה והנסיון הוא במחשבה, כי האדם צריך לחשוב רק בתורה ועבודה ויראת-שמים, אך תכף כשרוצים לחשוב בזה, עומדים כנגדו מחשבות של הסטרא-אחרא שרוצים למשכו לשם חס ושלום. ומי שהוא איש כשר, פונה עורף ואינו מסתכל על המחשבות רעות של הסטרא-אחרא כלל, ואזי כל הפתחים שיש שם הם סגורים, מאחר שאינו רוצה להכנס בהם לטמא עצמו, חס ושלום; אבל תיכף כשמתחיל להמשך אחריהם ובא לטמא, חס ושלום, אזי תכף פורעין ומגלין את עצמם לפניו ופותחין לו כל הפתחים שיש שם. ומי שאינו חס על עצמו למהר להמלט משם, אזי נופל ונכנס מפתח לפתח ומפתח לפתח עד שנתעה ונתרחק מהדרך הטוב מאד, כל אחד כפי ריחוקו, כפי מה שנמשך אחריהם חס ושלום, כי גם אחר-כך כשמתחיל להמשך אחריהם חס ושלום, עדין יש לו בחירה למהר ולהמלט על נפשו. וכל ענין זה, הכל הוא במחשבות שבאדם, כמו שכל אחד יכול להבין בנפשו כשמתחיל לתעות במחשבתו, חס ושלום, אזי הולך ממחשבה למחשבה ומרעיון לרעיון, עד שבשעה קלה הוא מונח במקום שמונח הרחק מאד מהקדושה, רחמנא לצלן. וכל זה הוא בחינת הפתחים שבסטרא-אחרא, שנתגלו ונפתחו לו על-ידי שנמשך אחריהם. ועיקר התגברותם ביותר הוא בשעת התפילה, כמבואר בפנים. והנה מאחר שיש שם פתחים הרבה, אם-כן היה יכול בקל לחזור ולצאת ולשוב משם דרך איזה פתח מהפתחים האלו; אך תכף כשנכנס לשם, אזי מחמת גודל החושך שיש שם, על-ידי-זה אינו רואה ואינו יכול למצוא הפתח לצאת משם. ועיקר התיקון לזה הוא על-ידי אמת, כי על-ידי שמושך עצמו אל האמת, ובפרט בשעת התפילה הוא מכריח מחשבתו להמשיכה לתוך התפילה ולדבר דבורי אמת על כל פנים באיזה בחינה שהוא, ואמת הוא אור השם יתברך בעצמו, ועל ידי זה מאיר לו השם יתברך את עיניו לראות ולמצוא איזה פתחים לצאת משם. אך מחמת שהאמת שאצל כל אחד אינו מבורר בשלמות, על כן עקר התיקון על ידי התקרבות והתקשרות להצדיק האמת, שהוא עצם נקודת האמת לאמיתו, והוא יכול להאיר ולהלהיב אור נקודת האמת שיש בכל אחד מישראל, עד שיזכה על ידי זה לצאת מכל מיני חושך, על ידי שמאיר לו האמת לראות הפתחים שיש שם. וזה בחינת: ויגש אליו יהודה וכו', בחינת הגשת והתקרבות ישראל אל הצדיק האמת בחינת יוסף, ומתחננים אליו לקרב אותם ולהוציאם ממה שצריך להוציאם. וזה: כי כמוך כפרעה, היינו, כמו שהסטרא-אחרא מפריע ומגלה פתחים הרבה להכנס אל הטומאה להבא להטמא רחמנא לצלן, ועל שם זה נקראים "פרעה" כנ"ל, כמו כן יש כח להצדיק האמת להאיר בכח האמת שלו, עד שיזכה האדם לראות פתחים הרבה איך לצאת מהטומאה והחושך לאור גדול.
כל מי שבא על הצדיק בתוך כלל הקיבוץ הוא גם כן בכלל צדיק. כי באמת ועמך כולם צדיקים. כי יש בכל אחד מישראל נקודת אמת שהוא בחינת צדיק, ששם מקור השמחה, בחינת שמחו צדיקים בה'. אך מחמת מרירות הגלות בכלל ובפרט, נעלם בחינת צדיק שיש אצל כל אחד. אבל, תיכף כשמתקבצים אצל הצדיק, שהוא איש אשר רוח בו, מאירה בחינת נקודת הצדיק שיש אצל כל אחד, ועל ידי זה מתרבה השמחה, בבחינת אור צדיקים ישמח. וזה בחינת מה שאמר יוסף לאחיו ועתה אל תעצבו, כי מאחר שזוכים להתקבץ יחד אל צדיק האמת בחינת יוסף, בודאי אין להתעצב עוד, רק צריכים לשמוח מאוד, בבחינת ברבות צדיקים ישמח עם.
(שם, ברכת הודאה ו; ע"פ אוצר היראה, צדיק ס"ה)
כי למחיה שלחני אלקים לפניכם (מה,ה)
כמו שאמרו רבותינו ז"ל שנתפזרו השבטים בכל שערי מצרים לחפש את יוסף במסירות נפש [אפילו] אם ליהרג חס ושלום וכו'. וזה היה תקון למה שפגמו תחלה בכבוד יוסף הצדיק. עד שעל ידי זה זכו שנתוודע להם יוסף וזכו לכל טוב על ידו, בבחינת כי למחיה שלחני אלקים לפניכם וכו'. כמו כן צריכין בכל דור ודור לשוטט ולבקש ולחפש מאד מאד את הצדיק האמתי, [שהוא] בחינת יוסף, בכל מיני חיפוש במסירות נפש ממש. כי עקר החיות והקיום והשארית של כל ישראל וכל העולמות התלויים בהם, הכל על ידי צדיק האמת, בחינת יוסף, שזוכין ישראל לבקשו עד שמוצאים אותו ומתקרבים אליו. ועל ידי זה זוכין לגאולה שלימה ולשיר העתידי. אשרי הזוכה ומחכה ומשתוקק לזה באמת.
(שם, כבוד רבו ג; ע"פ אוצר היראה, צדיק קל"ט)
והגדתם לאבי את כל כבודי במצרים (מה,יג)
כשזוכים לתיקון הברית בשלמות על ידי זה מעלים כל הכבוד דקדושה מן הסטרא אחרא ואז זוכים לקבל כבוד גדול גם מהם בעצמם שזה בחינת הכבוד הגדול שהיה ליוסף במצרים כמו שכתוב: והגדתם לאבי את כל כבודי במצרים וכו'.
(אוצר היראה, כבוד כד; על פי: ליקוה"ל, חובל בחבירו ג,יג)
אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה (מו,ד)
ומובן בספרים שבזה הפסוק מרומז כל סוד גלות ישראל, והעיקר היא גלות הנפש, כל העליות והירידות העוברים על היהודי, שזה עיקר סוד הגלות והגאולה שהכל בבחי' אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה שזהו בחינת ירידה תכלית העליה כמובא, והעיקר הוא התחזקות שצריכין להתחזק מאד מאד בתוקף התגברות מרירות הירידה עד שנדמה שכמעט כמעט [אין תקוה] ח"ו, שדווקא משם ירחם עליו השם יתברך ויושיעו ויקרבו אליו כי לא יטוש ה' את עמו וכו'. וכמו שכתוב [בתהלים] אם אמרתי מטה רגלי – חסדך ה' יסעדני וכו' וכתובואומר אבד נצחי ותוחלתי מה' – זאת אשיב אל לבי, על כן אוחיל, חסדי ה' כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו! חדשים לבקרים וכו' וכנ"ל. וכן בפסוקים רבים ובפרט בדברי רז"ל מבואר שדייקא כשישראל הם בתכלית הדחקות והצרה ח"ו אז דווקא יש תקוה לישועה גדולה. וכמו שכתוב במדרש על הפסוק ועלה מן הארץ – דייקא ע"ש. וכן הוא בפרטיות בכל אדם ובכל זמן כי השם יתברך מהפך המכה לרפואה כשרז"ל וכל זה מרומז בפסוק אנכי ארד וכו' הנ"ל.
(שם, יו"ד, שילוח הקן, ה,כג)
וילקט יוסף את כל הכסף (מז,יד)
כל העשירות של כל העולם נמשך רק מהצדיק, שזוכה להשיג התבוננות גדול בתורה על-ידי העשירות. ועל-כן כל העשירות של כל העולם מגיע רק לו לבדו, בבחינת "וילקט יוסף את כל הכסף" וכו', ועל- ידו נמשכת העשירות לכל העולם. ומחמת שהעשירות נמשך מהתקונים שממשיך הצדיק על-ידי שעוסק לעורר בני-אדם משנתם, על-ידי שמספר ספורי מעשיות ומלביש בהם השבעים פנים לתורה. ויש בני-אדם שנפלו כל- כך, עד שאי אפשר לעורר אותם בזה, ומוכרח בשביל זה לספר ספורי מעשיות של שנים קדמוניות. ומשם נמשך בחינת כסף וזהב של העשירות, כי כסף נמשך מבחינת ספורי מעשיות שמלביש בהם השבעים פנים, שהם בחינת "בקרב שנים", וזהב נמשך מבחינת הספורי מעשיות של שנים קדמוניות. ומחמת שעקר הגאלה האחרונה יהיה על-ידי בחינת ספורי מעשיות אלו, שעל-ידן יכולין לעורר הכל משנתם ולקרבם להשם יתברך, שבזה תלוי הגאלה, על-כן כתיב: "ולא בכסף תגאלו", כי אם מסטרא [=צד] דזהב, כמבואר בכונת פסח, כי גאולה ראשונה היתה מבחינת ספורי מעשיות של "בקרב שנים", שהם בחינת כסף, וגאולה אחרונה מסטרא דזהב, כנ"ל
רבי נחמן בתורה קפ"ח בליקוטי מוהר"ן כותב: "כי קודם שיוצא האדם לאוויר העולם, מלמדין ומראין לו כל מה שצריך לעשות ולעבוד ולהשיג בזה העולם". לכל אחד מאתנו יש שליחות מיוחדת בעולם הזה, וכשמלמדים אותו את התורה, הפירוש הוא שמלמדים אותו ומגלים לו מה השליחות שלו בעולם. רבי נחמן מסביר שבשליחות של כל אחד מאתנו, יש שלושה מישורים: מה האדם צריך לעשות, לעבוד ולהשיג.
לעשות – זה מעשים מיוחדים שכל אחד מאתנו צריך לעשות בעולם, ורק הוא יכול לעשות אותם.
לעבוד – זה עיבוד, עבודה רוחנית, עבודת המידות, תיקון ושינוי של הדברים הרעים שבי, ושיפור של הדברים הטובים.
ולהשיג – זה מה שהוא צריך ללמוד כאן בעולם הזה.
נשאלת השאלה: אם רוצים שהאדם ידע מה התפקיד שלו, אפשר להבין שמלמדים אותו. אבל אם מלמדים אותו, למה משכיחים ממנו את זה? אם אתה משכיח, אל תלמד. אם אתה מלמד, אל תשכיח. מה התועלת שבזה?
המפרשים של הגמרא מסבירים שאם לא היו מלמדים את כל אחד מאתנו מה העניין שלו בחיים, אז הוא היה בא לעולם ולא היתה לו שום דרך לדעת מה העניין שלו. כי הוא אף פעם לא ידע את זה, אף פעם לא למד את זה. לכן מלמדים אותו, שידע. אבל אם לא היו משכיחים את זה ממנו, אז הוא היה בא לעולם ויודע בצורה ברורה בלי ספק, בדיוק מה הוא צריך לעשות, בלי סימני שאלה. ולא היתה לו שום בחירה. לכן מלמדים – ומשכיחים. ומה שנשאר מהלימוד הזה נקרא "רשימו", רושם. הוא לא ממש זוכר, אז יש לו הכרח לחפש. מצד שני, כשהוא יגיע לזה, הוא ירגיש: "זה נראה לי מוכר, זה כבר היה פעם, שמעתי את זה פעם". תהיה לו יכולת לזהות מה שייך אליו. אולי זה קשור למה שאנשים קוראים "אינטואיציה", או קול פנימי. ובכן, באנו לעולם הזה כדי לחפש אבידות. איבדנו משהו. לא סתם משהו. איבדנו את עצמנו. היה לי פעם את עצמי. ידעתי פעם מה אני צריך לעשות פה ושכחתי. אני צריך להיזכר. העבודה של האדם בעולם, זה תהליך של היזכרות, בו הוא צריך למצוא מה שייך אליו ומה נוגע אליו. אומר דניאל (פרק י"ב פס' ד'): "ישוטטו רבים ותרבה הדעת". על ידי החיפוש הדעת תהיה יותר גדולה מאשר אם היינו מקבלים הכל מוכן מהתחלה. ברגע שחסר לי משהו ואני מחפש אותו ורוצה אותו ומתפלל עליו, אני סובל עבור זה ומנסה ומתלבט ועובר כל מה שאני עובר – ולבסוף כשאני מוצא אותו – "ישוטטו רבים ותרבה הדעת". הדעת מתרבה על ידי החיפוש. כשאני אמצא את מה ששייך לי, אחרי שחיפשתי אותו, אני אהיה הרבה יותר שמח. אני אהיה הרבה יותר מחובר לדבר הזה, אני אעריך את זה, זה יהיה ממש שלי. אני עבדתי על זה, זה הלך לי לאיבוד ואני חיפשתי, רציתי, ולבסוף מצאתי. זה הרבה יותר גדול מאשר שזה היה סתם מונח לי ככה.
מי הוא הראשון שאיבד את עצמו? נראה שזה היה אדם הראשון. חז"ל אומרים: "עקבו של אדם הראשון, היה מכהה גלגל חמה" (מדרש רבה ויקרא כ' ב') עקבו של אדם הראשון! העקב היא האיבר הכי גס בגוף של האדם, זה לא דבר רגיש, והוא היה מכהה גלגל חמה. זאת אומרת, על השמש אני לא יכול להסתכל. אבל אם הייתי מסתכל על העקב של אדם הראשון, אז יכול להיות שגם דרך מסכים ודרך משקפי שמש, הייתי מתעוור מיד. מעוצמת האור שבוקעת מהעקב שלו! זה היה האדם הראשון!
אדם הראשון חטא. האור שהוא היה מורכב ממנו, כביכול, התנפץ ואבד והקדוש ברוך הוא גירש אותו מגן עדן. למה הוא גירש אותו? כי הוא לא יכול היה להיות שם יותר! לא היה לו כוח להיות שם. ומדוע הוא גורש דווקא לעולם הזה? כי הוא היה צריך לחפש את האור שהוא איבד. מה זה אומר "אור אבוד"? "אור" פירושו – דעת.
אנחנו רואים אחד את השני, כיוון שיש אור. אם היינו מכבים את האור, לא היינו רואים אחד את השני. כשיש אור, אני יודע היכן אני נמצא, אני יודע שיש מולי אנשים. אני יודע איך הם נראים, אני יודע הרבה מאד דברים – רק בגלל שמישהו לחץ על המתג של החשמל. אבל מה האור הזה מראה? הוא מראה את העור, את החלק החיצוני של המציאות. אם היה לנו פנס של האור הזה, לאן שהיינו מכוונים אותו – היינו רואים לא את רק הבשר, היינו רואים את הנשמה של האדם, מהיכן היא באה לפני ששת אלפים שנה. כל מה שהיא עברה בכל הגלגולים, לאן היא צריכה להגיע ומה המשמעות של כל מה שקרה לה. לאדם הראשון הייתה דעת כזו, היה אור כזה, והוא איבד אותם.
רבנו כותב בתורה פ"ח בליקוטי מוהר"ן חלק ב': "כי יש דברים אבודים. ויש בזה דברים נפלאים, סודות נסתרים ונוראים מאד, רזים עילאיים". אם כן מה אנחנו צריכים לעשות? לנסוע בכל העולם לחפש את זה? איפה צריך לחפש את מה שאיבדתי? איפה זה נמצא, מה שאיבדתי?
הקדוש ברוך הוא הוא רחמן גדול, ולכן – כל מה שכל אחד מאתנו איבד, נמצא כאן ועכשיו. לא בשום מקום אחר. מיום שנולדתי ועד היום שאני אעזוב את העולם, כל מה שאיבדתי נמצא אצלי, לידי, איתי. הכל כאן! כל התיקונים שלי, כל האושר שלי, כל מה שאני צריך. כל הציור הזה שנקרא "עולם", בני אדם, עבודה, משפחה… כל הצורות האלה שמתחלפות כל הזמן, יש בתוך זה ניצוצות. יש בתוך זה חלקים של אור, שאני איבדתי, כשהייתי חלק מאדם הראשון, ואחר כך בכל הגלגולים שלי.
רבי נחמן מספר על אדם אחד שחלם שבווינה יש איזה אוצר מתחת לאיזה גשר. הוא הוציא את שארית כספו, נסע למרחקים והגיע לאותו גשר. כאשר הוא עמד להתחיל לחפור שם, פתאום ראה אותו איזה חייל שחשד בו: "מה אתה מסתובב פה? מה אתה מחפש פה?" והוא ידע שאם הוא לא יגלה את האמת, אז יאשימו אותו שהוא מתכנן איזו מזימה או משהו כזה. אז הוא אמר לחייל: "אני אגיד לך את האמת, אני פשוט חלמתי חלום, שיש לי פה איזה אוצר, והוא נמצא מתחת לגשר הזה, אז באתי לחפור". אמר לו החייל: "נו, באמת, יהודי טיפש, מאמין לחלומות! אני גם חלמתי שבבית של שמרלה, באיזה כפר באוקראינה, יש אוצר מתחת לבית בחדר הימני שמה למטה, נו אז אני אאמין בזה?" וזה בדיוק הוא. הוא הוא אותו שמרלה ואת ביתו מתאר החייל. כמובן שהוא עזב את הגשר, חזר לביתו, חפר שם ומצא את האוצר. רבי נחמן אומר: האוצר הוא אצלך. אבל מה – לפעמים אנחנו צריכים לנסוע רחוק בשביל להבין שהכל קרוב. החיים שלי הם הרי כל כך סתמיים, לא ייתכן שיש לי אוצר בבית.
כאשר משה רבנו מבקש מפרעה לשחרר את עם ישראל ממצריים, פרעה אומר לו: "נרפים אתם, נרפים! על כן אתם אומרים לכה נעבדה לאלוקינו". אומר פרעה למשה – אתה יודע, כל הרעיון הזה של גאולה – זה כיוון שאתם עצלנים. אין לכם מספיק תעסוקה, יש לכם חלומות על גאולה.
הרבי מקוצק אומר שהאדם אומר "לכה נעבדה". אני אעבוד את ה' ואני אעשה את התפקיד שלי, רק אחרי שאני אלך ואני אגיע לאיזה מקום ששם אני אצליח לעשות את זה. אמר הרבי מקוצק: רק כיוון ש"נרפים אתם, נרפים!" אדם עצלן, אז הוא אומר: אין לי כוח לעשות פה עבודה. אם אני אתחתן עם אישה אחרת, יהיה לי טוב. אם אני אגור בעיר אחרת, יהיה לי טוב. אם אני אחליף עבודה, יהיה לי טוב. אני חייב לעשות משהו אחר במקום אחר, שיצליח לי יותר. לפעמים, אומר רבי נחמן, צריך לנסוע למקום האחר, לנסוע לאיזה הר בטיבט, כדי שהגורו ההודי יגיד לך: "מה, אתה יהודי?! תחזור בתשובה!"
אמר לי חבר דוגמה משעשעת: תאר לך שביום שישי לפני כניסת שבת מתקשר אליך ביל גייטס, איזה מיליארדר, והוא אומר לך: "תשמע, יש לי איזה עבודה שאני צריך שתעשה לי. רק אתה יכול לעשות לי את העבודה הזאת. אבל המזכירה שלי אמרה לי שאתה יהודי, ועוד מעט נכנסת אצלכם שבת, אז תתקשר אליי במוצאי שבת, יש לי איזה עבודה בשבילך". איך ירגיש היהודי הזה כל השבת? לך תדע מה הוא רוצה ממני, הרי אפילו אם הוא יגיד לי לצוד זבובים, אפילו אם הוא יגיד לי תצוד לי זבוב ביום! אז הוא ייתן לי איזה מאה אלף דולר על זה. מדובר פה על מיליארדר! איזה שמחה תהיה כל השבת. ובכן, אמר לי החבר הזה, הקדוש ברוך הוא מסתכל על כל אחד מאתנו, ואומר לנו: עשה לי טובה, יש לי איזה עבודה בשבילך, תחיה את החיים שלך בשבילי! ותאמין לי, יש לי לשלם, אל תדאג. תהיה שמח. יותר מביל גייטס, ויותר מכל המיליארדרים. אבל תחיה את החיים שלך כמו שצריך. תלך על זה.
טוב, נניח שאני מסכים. אבל איך אני אמצא התעוררות בעולם שלי? העולם שלי משעמם אותי. רבי נתן אומר: מה ששייך אליך, אתה נמשך אליו ומה שלא שייך אליך אתה מואס ב. זה הסימן הראשון למצוא מה שייך אליך בחיים שלך, מה נוגע אליך. לכן, אומר רבי נתן, אסור לפי ההלכה, לאכול דבר שמאוס. יהודי שיאכל חלילה חזיר, זה מזיק לו מבחינה רוחנית. אבל מה עם יהודי שיאכל חצילים? זה בסדר או לא? חצילים כשרים, בהשגחת הבד"ץ. ובכן יכול להיות שגם זה אסור לו, כי אם הוא לא סובל חצילים, אסור לו לאכול את זה. העובדה שהוא באופן אישי לא סובל את זה, פירושה שאין לו שום שייכות לזה, ולכן אסור לו לפי ההלכה לאכול את זה, וזה נקרא "בל תשקצו את נפשותיכם".
ולהיפך, כשאדם קונה חפץ חדש, שהוא שמח בו, הוא מברך: שהחיינו והקימנו והגיענו לזמן הזה. למה זה מחייה אותו? כי יש פה משהו ששייך אליו! ניסיתם לחשוב פעם למה אדם אחד הולך לקניות, רואה איזה חפץ ואומר: "אני חייב את הפריט הזה". ואשתו אומרת: "מה זה הדבר הזה? את מי זה מעניין?" והוא מתעקש: "אני רוצה את זה!" איך זה יכול להיות ששני בני אדם שקרובים, אחד רוצה משהו, ממש חייב את זה, והשני – לא סובל את זה? למה אחד אוהב צבע כזה, והשני אוהב צבע אחר? למה אחד אוהב חצילים והשני לא? התשובה היא שכל אדם נמשך לחפצים, למקומות, לאנשים, לדעות, לרעיונות, למצבים, ששייכים אליו.
הבעל שם טוב אומר: אם אדם רואה צלחת של פירות, ובתוך הפירות הוא אומר- אני אוהב את האגסים. ומתוך האגסים הוא אומר – אני רוצה את האגס הזה. מה הסיבה? הסיבה מרומזת בספר תהילים: "רעבים גם צמאים – נפשם בהם תתעטף!" (תהילים פרק ק"ז פסוק ה') אם אני רעב למשהו, אם אני צמא למשהו, "רעבים גם צמאים", אם אני מתאווה למשהו, זה מכיוון שהנפש שלי מעוטפת בדבר הזה. "נפשם בהם תתעטף". החלק הרוחני שאיבדתי, הניצוצות אור של נפשי נמצאים פה, ולכן אני רוצה דווקא את זה ולא דבר אחר.
אבל הרי אדם מתאווה גם לדברים אסורים, אז איך זה מסתדר? הקדוש ברוך הוא עשה לנו חסד ונתן לנו תורה. בתורה יש שלושה מישורים: מישור אחד נקרא "אסור", מישור שני נקרא "מותר" ומישור שלישי נקרא "מצווה".
האופן הפשוט של אסור הוא, שאסור ליהודי לאכול חזיר, אסור ליהודי להדליק אש בשבת. האופן הפשוט של מצווה הוא שיהודי מצווה לאכול מצה בפסח, יהודי מצווה לשבת בסוכה, יהודי מצווה לעשות שלוש סעודות בשבת. והאופן הפשוט של היתר הוא שמותר ליהודי לאכול ארוחת בוקר, מותר לו גם לא לאכול.
מותר לי לאכול צלחת מרק, ומותר לי לאכול שלוש צלחות. זה מותר. אין בזה עבירה, אין בזה מצווה. אני יכול לעשות מה שאני רוצה.
חכמי הסוד מגלים ששלושת המילים הללו: אסור, מותר ומצווה, הן מפתחות לבירור. העבודה הרוחנית שאנחנו מדברים עליה נקרא בירור ניצוצות. בתוך המציאות יש דברים, בשפה של הקבלה זה נקרא "קליפות", ואדם צריך להוציא מהקליפה את הניצוץ. בירור זה גם עניין מחשבתי, וזה גם דבר טכני, כמו שבוררים אורז, מוציאים את הלא טובים ומשאירים את הטובים, או להיפך. בכל מה שמזמנים לנו בחיים אנחנו צריכים לעשות בירור.
לפעמים אנחנו טועים, כשמשהו לא נעים קורה לנו אנחנו אומרים: למה זה קורה לי? אבל צריך לדעת שכל מה שקורה לי נוגע אליי, ויש לי בזה עבודה. זה לא אומר שאני צריך להתחבק עם כל דבר. אבל אם זה בא אלי זה אומר משהו. מה זה אומר? זה הבירור. הבירור הראשוני של יהודי הוא לברר בכל עניין האם זה מצווה, עבירה, או היתר. אם אני נמשך למשהו, אפילו אסור, יש לזה שייכות אלי. אבל צריך לעשות בירור. אסור פירושו שיש כאן חלק רוחני, יש כאן ניצוץ, אבל הוא "אסור" הוא סגור, הוא נמצא במאסר. לא תצליח לשחרר אותו. תתרחק ממנו. נכון שאם אתה נמשך לזה יש כאן משהו בשבילך, אבל תוכל לקבל את המשהו הזה רק אם תתרחק מזה. אם תיקח את זה הקליפה תפגע בך, לא תוכל לשחרר ממנה את הפרי, את הפנימיות. אם אסור לי לאכול משהו, הפירוש הוא שאם אני אוכל את זה, זה ייפגע בי, ובמקום להעניק לי עוד ניצוצות, אני עלול לאבד גם את מה שיש לי וזה יתבטא, אחרי העברה, שאהיה יותר מדוכא ויותר מבולבל. כשאדם חי בצורה מקודשת, הוא לא צריך לחוות, לא בלבול, לא עצבות, לא ייאוש, לא פחד. אנחנו מאד רגילים לזה, אבל האמת היא שכל התחושות הללו הן תוצאה של חטאים שעשינו. זה לא מוכרח להיות כך. הגמרא מספרת על רבי ישמעאל בנו של רבי יוסי שהלך ברחוב עם התלמיד שלו. התלמיד פחד ממשהו ורבי ישמעאל אמר לו: כנראה שעשית איזשהו חטא, אחרת לא היית מפחד, הרי כתוב בפסוק: "פחדו בציון חטאים" (מסכת ברכות דף ס') מי שמפחד – עשה איזה חטא. ואם הוא חטא, הוא עשה איסור, הוא פגם בנפש שלו, אז עכשיו ההגנה שיש לו מפני המציאות, מתרופפת. אז הוא מתחיל לפחד. אסור, אם כן, פירושו – יש פה משהו בשבילך, אבל אם אתה תהיה גיבור ותדחה את זה, רק כך אתה תוכל באמת לקבל את מה שאתה זקוק לו. אתה תקבל את האור של זה, אתה תקבל סיפוק ושמחה מזה שדחית את זה. קהלת אומר (פרק ג'): "עת לחבק ועת לרחוק מחבק!" אם אתה תחבק את מי שצריך, תקבל אור. לא תחבק את מי שלא צריך – תקבל אור. אבל להיפך – אתה תקבל חושך.
ומצווה פירושה צוותא, חיבור. כשאני מקיים מצווה אני מיד חובר לאור שיש שם.
ובכן, הקדוש ברוך הוא רוצה ממני משהו, יש לו שליחות כזאת מתוקה – תחייה את החיים שלך, אף אחד לא יכול לחיות את החיים שלך, רק אתה. איזה זכות! בחרו בך! אחד ממיליארדים שיעשה את זה!
אבל אני צריך לדעת אם זה אסור או מותר או מצווה. אם אני יודע שזה אסור אז העבודה שלי זה היא להתגבר על האסור ואם אני יודע שזה מצווה, אז העבודה שלי היא לגייס כוחות ולעשות אותה. ואם אני רואה שזה היתר, אני צריך יותר להתבונן: מה מתאים לי? מה נכון ומדויק לי כרגע לפי מצבי? אבל אם אני לא אעצור ולא אתבונן, אני לא אדע שאני אוכל יותר מדי, או מדבר יותר מדי, או פחות מדי. אני לא אדע כלום.
אם אני עושה מצווה – הניצוצות שיש בדברים שאני עוסק בהם – עולים, וגם אני מתעלה ביחד איתם. אם אני עושה, חלילה, עבירה, הניצוצות לא יכולים להתעלות ואדרבא קורה ההיפך – הקליפה גונבת ממני עוד ניצוצות, עוד שבויים. ובתחום ההיתר – אם אני עושה את הדברים באופן מדויק – זה נחשב למצווה והכל עולה. אבל אם אני מזייף ולא מדייק, אפילו ארוחת בוקר פשוטה יכולה להוריד אותי כמו עבירה.
איך הניצוצות עולים? מישור אחד של עליה הוא מישור האכילה. כשאני שותה כוס מים, המים האלה בעוד עשר דקות יהפכו להיות חלק ממני. הם יהפכו מדומם לאדם. וזאת קפיצה גדולה! אבל אם אני אשקה בהם איזה עציץ, אז הם יהפכו להיות צומח. הם אמנם התעלו ויצאו מדרגה לדרגה, אבל לא בכזו רמה כמו קודם. אבל אחר כך תבוא פרה ותאכל את הצמח הזה, והוא התעלה מצומח לחי. ואם אני אוכל חתיכה מהפרה הזאת בחמין של שבת אז היא הפכה מחי לאדם. מבחינה מסוימת, אכילה זה מסלול העליה הכי חזק, משום שזה ממש נכנס אליי! זה הופך לחלק ממני.
התורה כותבת: "לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם" (דברים פרק ח' פסוק ג'). יש לחם שאנחנו מכירים, ויש שלושה כוחות רוחניים שיש בבריאה שקוראים להם: למ"ד חי"ת ומ"ם, שמחוברים ביחד. כשאוכלים לחם, מי שיש לו זכות יאכל גם את הלמ"ד חי"ת מי"ם, ואם הכוחות הרוחניים האלה יתחילו לפעול בו – הוא ישתנה. וזה פירוש "לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם". לכל מה שאתה אוכל, אתה אוכל את מה שיש בתוך זה. יש בזה ניצוצות ויש בזה כוחות רוחניים. לפעמים אדם אוכל משהו ויש לו התעוררות רוחנית. לפעמים אדם אוכל משהו ויש לו פתאום מחשבות רעות. אנחנו רגילים לחשוב, שמחשבות רעות או מחשבות טובות זה דבר מקרי. אבל האמת היא שזה לא מקרי. הרבה פעמים המחשבות שעוברות לנו בראש באות ממה שאכלנו ומאיך שאכלנו. אם אדם אכל אכילת מצווה כמו מצה בפסח או סעודת שבת, זה טוב מאד. מאחר שזה מצווה אז עצם האכילה תקדש אותו. גם אם הוא אכל את זה בתור היתר, והשתדל לדייק – לאכול רק כמה שהוא זקוק, ורק מה שבריא לו וכדומה – הרי גם זה הפך מצווה. אבל אם הוא אכל דבר היתר בצורה לא מדוייקת – אכל יותר מידי או בדרך הלעטה וכדומה, זה נהיה עבירה. זה מוריד אותו כמו שעבירה מורידה אותו. וכמובן שאם הוא אוכל דבר איסור, חלילה, זה מזיק לו מבחינה רוחנית ומוריד אותו.
אבל אכילה היא לא המסלול היחיד לעליית הניצוצות הכבושים בחומר. כל מה שאנו באים איתו במגע זה חומר. ובתוך כל חומר נחבאים אורות רוחניים. אדם יושב על כסא פלסטיק, שעשוי מנפט שנשאב מהאוקיינוס האטלנטי. אם הנפט הזה הפך לכסא, והכסא הזה משרת אדם, והאדם הזה משרת את הבורא – אז כל האוקיינוס האטלנטי אומר: היה לי כדאי. היה שווה לי. כי יצא ממני משהו. כי סתם ככה, מאות לויתנים ששטים בי… זה לא מוסיף כלום לתיקון העולם.
כל מה שיש בבריאה מייחל לעליה, משתוקק באיזה אופן שיהיה לשרת את הקדושה. כולם רוצים לעלות, להתעלות, מדומם לצומח, מחי למדבר, לאדם שמשרת את הבורא. כולם מצפים אך ורק לדבר הזה. שווה להם לחכות, שווה להם לסבול, עד שיגיע היום שזה ייקרה.
זכיתי פעם להתבודד במטע זיתים מאד מיוחד. ניסיתי לחוש מה חשים הזיתים. הם כל כך מתאמצים להיות זיתים. הם כל כך רוצים לגדול ולהיות הזית הכי שמן בעץ. הכי דשן, עם הרבה שמן. בשביל זה הם הרי התחילו את כל הסיפור שלהם. אבל במטע הזה בכל אופן, אף אחד לא בא לקטוף אותם. הם נופלים, נרקבים, אפילו עז לא אוכלת אותם. אז מה יצא להם מזה? שום דבר. אבל הם לא מתייאשים. בשנה הבאה הם יתחילו הכל מהתחלה במסירות נפש, בתקווה מחודשת. אולי יום אחד אדם יאכל אותם, אולי יום אחד ידליקו מהם נרות שבת, או נרות חנוכה. או שמישהו יאיר את הבית ויעזור לאיזה חולה. או שמישהו ישים בסלט שמן זית וזה יוסיף לו בריאות. הם מחכים לזה, ושווה להם לחכות שנים. יש להם סבלנות.
כל הדברים שבעולם מחכים לנו. אבל הם לא סתם מחכים לנו, כי אם מאיזה חיטה עשו בירה ואת הבירה הזאת שתה איזה אדם ואחר כך זה עלה לו לראש והוא נתן מכות לאשתו, אז הבירה לא התעלתה לשום מקום. היא ירדה חזרה לשפל המדרגה. היא צריכה להתחיל את הכל מהתחלה. כי האדם הזה גם יחזור לעפר, ואם הוא לא עובד את הבורא, אז לא נשאר ממנו באמת שום דבר, אז צריך לחזור עוד פעם לדומם, ועוד פעם לשאוף להיכלל בצומח, ועוד פעם לרצות לעלות.
לניצוצות יש הרבה סבלנות. וגם לקדוש ברוך הוא יש הרבה סבלנות. אבל לנו יש הזדמנות לאסוף את כל האור הזה, וזה מתאפשר כל הזמן, בכל מקום. יש לנו גם מפה, הכי מדויקת: מצווה, עבירה, היתר. התורה אומרת: שים לב, זה אסור. אסור? מצוין! זאת אומרת שעכשיו אני יכול לקדש את המציאות ולעלות ע"י שאני לא אגע בזה, אני לא אוכל את זה. מצווה? נהדר! כאן אני יכול ומצווה לגעת בזה, כאן אני יכול להתחבר לאור הפנימי. הלא ממה עושים את המצוות? מחומר. והחומרים האלה, אם נזכה להשתמש בהם לשם מצווה – הרוויחו. לא רק הם הרוויחו, גם אני הרווחתי. כי הם מחזירים אליי את הכוח הרוחני שלי, הם מחיים אותי. וזו הסיבה שאדם שמח כשהוא קונה חפץ חדש. למה שהוא יהיה שמח בעצם? מה קשורה שמחה לבעלות על חפץ? השמחה קשורה לעובדה שאדם מצא משהו ששייך אליו. וזה מעלה אותו, זה מרומם אותו.
ולא רק בחומרים גסים יש ניצוצות ששייכים לנו. גם בחומרים עדינים יותר – בדיבורים ובמחשבות. גם שם הרי יש גדרים של איסור, מצווה או היתר.
יש דברים שמצווה לומר. יש דברים שעבירה לומר ויש דברים שמותר לומר. על ידי שאנחנו מדברים על משהו בצורה מדויקת, בצורה שהתורה מגדירה כמדויקת, קיבלנו ממנו את האור.
יש באוקיינוס דגים חשמליים. אף אחד מאתנו לא ראה ומן הסתם גם לא ייראה דבר כזה, כי הוא לא יכול להגיע לשם. אבל אם אני שמעתי על זה, אני יודע על זה, ואני מדבר על זה. אם אני לומד מזה משהו, אם אני מפיק מזה איזה שהיא תועלת, נאמר למשל, שהדג הזה מרמז על כך שאפילו מי שנמצא בחושך, יכול לייצר אור. אם למדתי משהו מהדגים האלה, אז גם הם מתעלים ואני מתעלה על ידם, למרות שרק דיברתי עליהם.
ולא רק דיבור אלא גם מחשבה. מי שעוצר ומתבונן על המציאות שלו ולהגיד: איזה דברים מעניינים, איזה דברים עמוקים, איזה משמעויות יש בחיים הרגילים שלי. יכול במחשבה הזו העלות את המציאות. רבי נחמן אומר דבר מהפכני ביותר בתחום הזה: אם אתה חושב בכנות מחשבות טובות על אדם מסוים, אתה יכול לגרום לו להשתנות לטובה אפילו שאינך מדבר איתו והוא בכלל לא יודע מה אתה חושב.
ובכן העניין הזה של בירור ניצוצות מתרחש כבר כמעט 6000 שנה. מאז שאדם הראשון גורש מגן עדן כדי לאסוף את מה שהוא איבד. כל אחד מאתנו זה שליח של אדם הראשון, אנחנו הרי חלק ממנו. ואנחנו מבצעים את האיסוף הזה. ועוד מעט תיגמר העבודה.
חז"ל אומרים: "לא גלו ישראל לבין האומות העולם, אלא כדי שיתווספו עליהם גרים". למה צריך שיהיה קהילה יהודית בתאילנד? כי בגלל זה כמה תאילנדים יגידו, אולי אחרי 200 שנה, תראה, יש פה משהו, אולי גם אנחנו נתקרב ליהדות? זהו הפירוש הפשוט של דברי חז"ל. אבל על פי קבלה הפירוש הוא כזה: כל אחד מאתנו איבד משהו. יכול להיות שמה שאני איבדתי נמצא עכשיו בתאילנד. אז אני צריך ללכת לשם ולעשות שם איזה מעשה חיובי, קדוש, לחשוב איזה מחשבה אחת קדושה בשביל לאסוף את מה שאני איבדתי. לצערנו, אנשים הולכים למקומות כדי למצוא משהו, ולפעמים גם מאבדים שם את מה שכבר יש להם. אבל בכל אופן, בכל מקום שיהודי נמצא, יש לו עבודה.
למעשה, העולם השתנה מאד, וכבר אין צורך להגיע פיזית למקומות רחוקים כדי למצוא את חלקי האור האבודים שלי. לא לפני הרבה זמן, לפני אפילו 200 שנה, יהודים היו גרים למשל באיזה כפר באוקראינה. ושכשאתה גר באיזה מקום לפני 200 שנה, אתה יכול לדעת על מה שקורה מקסימום כמה מאות קילומטרים ממך. ומה שקורה מעבר לזה, אתה לא יודע כלום. ועם מי אתה יכול להתחתן? מקסימום עם בת הכפר השכן. ואיזה חלב אתה שותה? של זה שבמשק שלך, או של זה שלידך. ועל איזה כסא אתה יושב? מהעץ שחטבו מהיער הסמוך. כל מה שאתה משתמש בו, החומרים, הרעיונות, הידע, הכל בא מרדיוס מאד קטן שסביבך.
אבל היום אדם יושב לאכול, ועל שולחנו נמצאים חומרים מעשרים ארצות. הכלים, המתכות, הפלסטיק, האוכל, הרבה מזה מיוצר ומיובא ממקומות רחוקים, מכל כדור הארץ. אתה גם מקבל בשניות מידע על מה שמתרחש במרחקים מאד גדולים ממך. הסיבה הרוחנית לכך, היא שהזמן מתקצר והבירור נגמר. לכן דואגים שאני לא אצטרך להגיע לגרמניה בשביל לשבת על כסא שעשוי מעץ שחטבו בגרמניה. הכסא הזה יגיע אליי. אני לא צריך לברר איזה דבר שקרה באתיופיה, כי אני אשמע על זה ממישהו שמשדר לי משם את המידע. המרחקים מתקצרים, הידע מתרבה, המהירות גדלה. היום אתה לוחץ על כפתור אחד, ואתה נמצא בכל מקום בעולם, אתה יכול לדעת מה קורה עכשיו, ולדבר ברגע זה עם כל אדם בכדור הארץ.
התיקון נהיה מהיר. שערים נסגרים, הבירור נגמר. כל מה שאני צריך, מגיע אליי. ואם היינו מרגישים את זה ואם היינו שמים לב לזה, היינו מתרגשים מזה, היינו מבינים שמשהו קורה פה.
(פורסם לראשונה באתר האינטרנט של הרב ארז דורון – אור פנימי)
לקט משיחותיו של הרה"ח רבי לוי יצחק בנדר ז"ל עיבד וערך: הרב ברוך מרדכי פראנק
הננו להעתיק ניצוצי אור, זעיר פה זעיר שם, לחמם הלבבות ולעורר תשוקת הלב בעצה ותבונה ודעת מלאכת עבודת ד', לקט שיחות משיעוריו ושיחותיו של הרה"ח רבי לוי יצחק בנדר ז"ל.
עיקר התמימות והפשיטות היא מדת 'אמת'
ר' נתן לפני הסתלקותו התאנח מאד אודות התמימות והפשיטות – אם יצא ידי חובת התמימות והפשיטות של רבינו. והאריך בדברים: שעיקר התמימות והפשיטות – הוא ענין של 'אמת'! כשאתה מספר דבר ויש בו אמת – זה נקרא תמימות ופשיטות. אם חסר התמימות והפשיטות – חסר החיות!! אם חסרה שם האמת – חסר שם החיות!!
האור של רבנו מאיר רק כאשר אהבה בין אנ"ש מתוקנת
את הדיבור שאומרים בשם ר' נתן ז"ל, אמר זאת ר' אברהם ב"ר נחמן: "אנחנו לא יכולים לתאר לעצמנו מה שהיינו יכולים לקבל מרבינו – מה שרבינו היה נותן לנו – אם היינו מחזיקים את עצמנו ביחד – – -"
אדם יחיד – אפילו שיהיה איש צדיק, איש קדוש – אבל אם הוא לבד – יחיד, אור הצדיק לא יתגלה אליו כפי שהוא יכול וכפי שהוא צריך!!
"אנחנו לא יכולים לתאר לעצמנו מה שהיינו לוקחים מרבינו, אם היינו מחזיקים עצמנו ביחד – אם היה בינינו אחדות – – -"
רבינו הוא הרי אור נורא… אור נורא של אמת… אבל הוא לא יכול לגלות את האור שלו אלינו, ולתת לנו – מכיון שאנחנו לא מחזיקים את עצמנו ביחד – – –
כשאני מתחיל לדבר מזה – מענין ה"אהבה" – לא מבינים מה אני מתכוון… לא יודעים כלל מה אני מתכוון לומר – – –
אבל צריך לדעת שזה מה שחסר… זה מה שחסר אצלנו!!
מה שרבינו אמר: אני אעשה מכם כתות כתות. ראינו את זה אצלנו, זה לא סתירה לשלום… ח"ו… ח"ו!! – – –
אפילו אם אני לא מסתדר ומשתווה עם השני, אבל אהבה צריך שתהיה לי אליו.
רואים אצל אביי ורבא – הם היו הרבה מאוד חלוקים… כמעט תמיד מחולקים… אבל אביי היה צדיק גדול מאד, וכן רבא. ועל אף שהם היו באמת מחולקים – בכל זאת, האהבה שביניהם היתה גדולה ונוראה!!
החילוק ביניהם היה רק – לדעת מה רצון ה'. חוץ מזה לא היה ביניהם שום חילוק ופילוג – – –
אנחנו לא מרגישים ומתפעלים מהדיבור שר' אברהם בר"נ אמר לנו!
בזמנו של ר' אברהם בר"נ היו תלמידים נוראים, גדולי עולם! גדולי עולם! הם היו גאונים, עובדים – עובדים גדולים עם עמקות… והוא, את הדיבור הזה אמר אז! – "אנחנו לא יכולים לתאר לעצמנו מה שהיינו יכולים לקחת מרבינו – מה שרבינו היה נותן לנו אם היינו מחזיקים עצמנו ביחד – – -"
קשרי אהבה וידידות עם הרה"ח ר' שמואל שפירא זצ"ל
ר' שמואל שפירא ז"ל, בהרבה דברים הוא לא השתווה עמי – אבל זה לא היה ניכר כהוא זה!! לא פגענו ח"ו אחד בשני אפילו ברמז בעלמא!! – – –
ועם כל זה היו הרבה דברים שאנשים כשרים לא משתווים אחד עם השני, אבל זה לא צריך להיות ניכר בשום דבר!!
כל אחד צריך לעסוק בעסקיו שהוא עוסק להיות קרוב יותר להשי"ת – ואם אתה לא משתווה עם השני? לא צריך ח"ו להחזיק במחלוקת בשביל זה ולומר: "אה… בגלל זה המחלוקת, או בגלל זה – – -"
צריך לראות להמשיך להיות ביחד הן ברוחניות והן בגשמיות!!
באומאן היו יהודים כשרים וגדולים, אני לא רוצה לפרט את שמותיהם. והיה שם ענין שלא מצא חן בעיני. אבל זה לא אומר שפלוני צריך להתקטן בעיני ולא שהשני יתקטן בעיני… אני גם לא אומר שפלוני מתכוון כולו אמת והשני כולו שקר… אני לא אומר כך – ואסור להגיד את זה! הוא זה הוא ואני זה אני… ואנחנו לא צריכים אף פעם להגיע לריב… וצריך להשתדל לא להגיע לזה – – –
ר' שמואל שפירא ז"ל החזיק בדרך זו – הוא אף פעם לא דיבר על השני. הוא היה רגיל לנסוע למירון, והיינו רגילים לבוא ולהפרד איש מרעהו באהבה אחוה ורעות!!!
הייתי רגיל לתת לו פדיון והוא היה רגיל לתת לי פדיון כמו נפש אחת!!
הוא נסע לו למירון אני נשארתי בירושלים, נפרדנו, והיינו רגילים להזכיר אחד את השני… הוא הזכיר אותי שם ואני הזכרתי אותו כאן. הוא הגיע חזרה ממירון – עם אהבה וריעות…
וזוהי הדרך האמיתית!! כי בסכסוכים כל אחד פוגע בשני, ונכנס כבר גם כזה סוג של דיבורים שיכול להיות שהוא גם דיבור אסור – – –
מדת הרחמנות עלינו התגלגלי
הצדיק האמיתי, הרחמן האמיתי, כל שנותיו הוא מחפש תמיד רק להכיר יותר את רחמנות הבורא – וכל מה שהוא משיג ומכיר יותר את רחמנות הבורא הוא יכול יותר לקרב יהודים להשי"ת.
הרחמנות של רבינו היתה ללא שיעור – – –
הצדיק האמיתי יש לו מסירות נפש עבור כלל ישראל, לרבינו היתה מסירות נפש עבור כלל ישראל ולכן את כל ההשגות שלו הוא הקריב רק כדי שיוכל לקרב את הרחוקים להשי"ת.
בדרך זו הלך גם תלמידו המובהק, ר' נתן, הוא חיבר ספר, והספר מלא ברחמנות… רק עם התחזקות ורחמנות לקרב כל אחד להשי"ת… הוא הוציא את התפילות שלו והם ג"כ מלאות עם רחמנות.
רחמן גדול היה ר' נתן – ולכן הוא הוציא לאור כאלה תפילות!
בנוסף לכך הוא עשה גם ספר – ועל אף שר' נתן היה למדן עצום, גאון עצום – אבל בספרו מונח רק רחמנות! רק התחזקות! וזאת מכיון שידע מרבינו שעיקר הענין של רבינו הוא רק לרחם ולקרב את הרחוקים להשי"ת.
רבינו אמר: "תדברו ממני, תשוחחו ממני, ואל תזכירו את שמי – לא איכפת לי שפלוני יברך ברכת המזון בכוונה ושזה יהיה מכוחי ופלוני כלל לא ידע שזה מכוחי.
כזו רחמנות היתה לרבינו, הוא לא חשב על עצמו כלל, ולכן, אם תהיה יותר התחזקות אם לא יזכירו את שם רבינו… אז שידברו מרבינו גם מבלי להזכיר את שמו .
הרבה פעמים באמת היה כך: מתנגדים גדולים שמעו דיבורים מרבינו והם חשבו להם שמדברים דווקא מצדיק אחר!
מובא שר' נתן אמר: "יש לי כזה מין לימוד זכות, כזו מין שיחה בענין לדון לכף זכות, שהיה נעשה על ידה ביטול הבחירה! – רק שאיני יכול לגלות לרבים את הלימוד זכות הזאת" – היהודי הזה, הצדיק הזה , כל חייו היה ענינו רק לחשוב ולרחם על יהודים.
הדבר הזה היה היסוד של רבינו, ובפרט אחרי שהיה לו כזה תלמיד ר' נתן… גם אנחנו צריכים ללכת עם הדרך הזאת! אצלנו גם צריכה להיות מדה של רחמנות! שלא נרצה לחפש רק את החסרון שבשני.
כשאנחנו נביט ונתבונן טוב טוב בדרך של רבינו, בדרך של ר' נתן, נראה את הטוב לב שלהם – את כל הכוחות שלהם, את כל ההשגות שלהם, הם נתנו רק כדי לרחם על יהודי – – – גם אנחנו צריכים ללמוד מהם!
מחלוקת וסכסוכים אינו כלל דרכו של רבינו ותלמידיו
לדאבונינו!!! נהיה עכשיו – אם נותנים מבט אל מה שקורה עכשיו – שאין מכירים כלל את החסידות של רבינו, לגמרי לא!
נדבק בנו ונאחז בנו מדה מגונה כזאת שפלוני לא מוצא חן בעיני פלוני, ופלוני לא מוצא חן בעיני פלוני… כל אחד מדבר רק על השני – – –
היכן הוא הלימוד של רבינו?? האם זה מונח בספרי רבינו?! האם זה מונח בספרים של ר' נתן?!
מדוע שלא נדבק את עצמנו בדרכיהם הקדושים – הלא נאמר: "מה הוא רחום אף אתה רחום מה הוא חנון אף אתה חנון" – הרבי שלך הוא הרי כזה מין רחמן! תלמידו המובהק הוא הרי כזה מין רחמן! הם מסרו את עצמם לגמרי רק בשביל כלל ישראל – מדוע א"כ שאנחנו לא נדבק את עצמינו בדיבורים שלהם?
מזעזע לשמוע מה שקורה היום! לאיפה שנכנסים עומדת לה קבוצה של מדברים – ורק מדברים אחד על השני! במקום קדוש כזה, שהיו צריכים לדבר בו רק יראת שמים מדברים רק אחד מהשני?
הלא רעד עובר בנו, כששומעים מה שנהיה אצלנו!!!
ממי אנחנו לומדים את זה? רבינו כך מלמד אותנו? התלמיד כך מלמד אותנו?
ההתנהגות אצלנו הרי מזעזע!
רבי שהוא מלא עם רחמנות, הוא הפקיר את עצמו לגמרי – את בני ביתו עם הילדים, הכל רק כדי לרחם על כלל ישראל! והתלמיד שלו גם כן כך – ואנחנו סוטים לגמרי מהדרך הזו?!
אין בנמצא נחת רוח גדולה יותר, ששפתותיו דובבות בקבר – כמו בשעה שאנו אוהבים אחד את השני – כשאנו דנים לכף זכות אחד את השני – – –
כשצריך להעיר משהו לפלוני, חייבים לבקש מהשי"ת לפני כן: "רבוש"ע! אני צריך להעיר משהו לפלוני – עזור לי שאוכל לומר לו בכזו אופן שהוא לא יפול בעיני עצמו, ושלא אחליש את דעתו".
יש הכרח לדבר מכל זה, היות וזה הולך תמיד ונהיה יותר גרוע. אם נדבר מזה אולי השי"ת יעזור וגם זה יהיה מהדברים שנבטל ונעקור מתוכנו.
מהיכן וממי גזלנו לנו את הדרך הזו??? זאת לא הדרך שלנו הדרך הלזו!!! ממש גזלנו לנו דרך של אנשים אחרים ואנחנו עוד קוראים על זה את שם רבינו?! אין לזה שום שייכות אלינו!!! אם ניקח לחפש ב'ליקוטי הלכות', 'ליקוטי מוהר"ן', ב'תפילות', ב'מכתבים', לא נראה ולא נמצא שם את הדרך הזאת שצריך לשבת באיזה פינה ולדבר זה על זה וזה על זה – – –
זעקתו של רבנו: אל תתיאש! – מהדהדת עד היום הזה
בעת שאמר רבינו את התורה 'ואתחנן', הנדפס בליקוטי תנינא סימן ע"ח, ושם מדבר רבינו מענין ש: אסור ליאש את עצמו לעולם איך שיהיה ח"ו… אמר אז רבינו בזה הלשון: "אסור להתייאש! געוואלד! אל תתיאשו". ורבינו משך מאד תיבת: געוואלד, כדרך המזהיר וצועק מעומק הלב: "געוואלד! אל תתיאשו – – -"
באומן שמעתי מאנשי שלומינו שאמרו: רבינו צעק כל כך חזק: "געוואלד! אל תתיאשו" – שעד עכשיו עדיין שומעים את הקול… עוד שומעים עכשיו: "געוואלד! אל תתיאשו – – -"
הענין של יאוש – של: אל תתיאשו – צריך לימוד גדול!
אדם כשמוסר את עצמו למען היהדות – הוא רוצה משהו. והבעל דבר בוער בו… צריך שיהיה לו התחזקות נוראה, שלא יתיאש… שידע שגם קצת זה טוב – – –
הדיבור של רבינו – "געוואלד! אל תתיאשו!" זה הרי כזה סוג של דיבור שמתפרש לכל אחד לפי בחינתו… יש למשל אדם הרוצה להיות יהודי כשר – הוא רוצה, הוא הרי רוצה – והבעל דבר לא מניח לו!… בא זעקתו של רבנו מולו, ומתחנן לפניו, אל תפסיק לרצות: "אני בכל זאת רוצה!… איי, אומרים לי לחכות? – אני אחכה! אבל – אני רוצה! – – -"
כשמשמים אומרים: המתן! – חייבים להמתין!
על זה צריך התחזקות: כשאומרים להמתין – צריך להמתין! – – –
למה אומרים לו להמתין? למה שלא יתנו לו מיד? – רק הענין הוא שאי אפשר עדיין לתת לו!
הוא מתייגע שם על איזו מידה – אבל עדיין אי אפשר לתת לו, הוא עוד לא ראוי לזה שיתנו לו מיד את הדבר! אבל, זה מאד חשוב למעלה זה שהוא רוצה: "אתה רוצה שיתנו לך את זה? – עוד יתנו לך את זה! אבל בינתיים תמתין! – – -"
עד כמה הוא צריך להמתין? – לך בעצמך אסור לדעת עד מתי אתה צריך להמתין!… כשאומרים להמתין – תמתין… אבל באותה מידה של המתנמה אתה גם צריך לא להפסיק לרצות!
לפעמים יש אדם שאומרים לו להמתין ולא נותנים לו – ואז, הוא מפסיק לרצות: "לא נותנים לי? – כנראה שלא רוצים אותי! אז לא, זהו. אז לא. אני הרי לא יכול אם כן להיות יהודי כשר – – -"
לא, לא בגלל שלא רוצים לתת לך לא נותנים לך! – רק שאי אפשר לתת לך מיד! עדיין אי אפשר לתת לך!
אתה רוצה משהו, אתה רוצה להתפלל שמונה עשרה נקי… אתה רוצה עוד דברים מסוג זה – אבל אי אפשר עדיין לתת לך, מיד… רק אם תציית ותמתין, ותמתין… באמת תיעשה ראוי שיוכלו לתת לך… בינתיים אי אפשר. ואם למעלה יודעים שעדיין אי אפשר לתת לך אז לא שייך לומר: "אני בכל זאת רוצה מיד! – – -"
כמו סוחר בעניני כסף – כשלא הולך לו הוא יפסיק להיות סוחר? – הוא רוצה, הוא סוחר, הוא ינסה את מזלו שוב ושוב – – –
ההתחזקות של רבנו – גם לגדולים וגם לקטנים
הרי כתוב: "שלושה דברים צריכים חיזוק: תורה, תפילה, דרך ארץ" – צריכים חיזוק. מי כבר מדבר – להחזיק את עצמו בעניני רבינו, לא לעזוב את הנקודה, צריך שתהיה התחזקות עצומה… על זה אומר רבינו: "געוואלד! אל תתיאש!".
לפני מי רבינו דיבר את הדיבור הזה? – זו היתה שבת 'נחמו' ואצל רבינו היו אז גם גדולי תלמידיו, וכי גם הם צריכים להתחזקות זאת?! – אה… ודאי, כי הדיבור שייך להכי גדול ולהכי קטן… כל אחד בבחינה שלו – מה שהוא, איך שהוא – אומרים לו: "אל תתיאש!" – מובן שליותר קטן אומרים באופן שלו – אבל, לכל אחד אומרים: "אל תתיאש!".
אדם גדול, כשהוא רוצה דבר, גם הוא מוכרח שתהיה לו התחזקות גדולה שלא יפסיק לרצות… – מי כבר מדבר כשהוא ניגש לענין רבינו – השי"ת עזר לו שהוא לא מתנגד על רבינו ועוד חשוב אצלו הדיבור של רבינו והוא דבוק בספרי רבינו – הוא הרי רוצה משהו! הוא הרי רוצה!
בריחה מפרסום
ר' מיכל'ה, היה רגיל ללכת למקוה כל יום – אפילו בזקנותו – וזה לקח לו שעה ואפי' שעתיים… הוא לא רצה לקבל עזרה מאף אחד… הוא לא רצה שום עזרה… הוא היה צריך לפעמים לחפש את השרוול אני יודע כמה זמן… אז באו לעזור: "לא, לא, אני לא רוצה!…" – הוא חיפש שם אני יודע כמה זמן את השרוול – – -הוא שמר את עצמו כל כך מפרסום… ולכן גם כשבאו לעזור לו הוא היה אומר: "כבר אתה רוצה לעשות ממני רבי'לע?! אתה תתן לי שם את השרוול?! – אני אמצא, אני אמצא!"
הם רעדו מפרסום!!!… הם רעדו מזה!!!
לרגעים תבחננו
כל דיבור של רבינו – אע"פ שהדיבור גבוה מאד – אבל זה שייך גם לכל אחד לפי ערכו… מגיע פעם שיש לי נסיון של רגע כפי המובא במכתב שר' נתן כותב לבנו: עליכם נאמר: 'לרגעים תבחננו' – אתכם מנסים ברגע…" – יוסף הצדיק, מובא במדרש: "הנסיון שלו היה שנה שלמה…" – אותנו אי אפשר לנסות שנה; אפילו יום גם אי אפשר… – "אתכם מנסים ברגע" רגע אחד; כן לחטוף הסתכלות, או לא לחטוף הסתכלות – לא הסתכלתי, עמדתי בנסיון!
– – –
כן לדבר דבר שאסור לדבר, או לא לדבר – זה הרי רגע אחד – אבל עמדתי בנסיון!
כן לחשוב מחשבה שלא צריך לחשוב או לא לחשוב – גם זה הרי רק רגע!
אותנו מנסים ברגע – אבל אם עומדים בנסיון זה גם כן שבח למעלה – לפי הערך שלו הרי אי אפשר לתת לו נסיון של שעה – רק לרגע אחד מנסים אותו!
יש שמירת הברית בשלימות – ויש, רגע של שמירת הברית… הצלתי את העיניים שלי רגע – גם זה יעזור לי לתפילה… הצלתי את הפה שלי לרגע – גם זה יעזור לי בתפילה – – –
כי ביתי בית תפלה יקרא – כי יעקב קרא לתפלה בית
אנחנו הרי יודעים שענין רבינו היה בעיקר תפלה. אומר רבינו: שלשת האבות הקדושים, כל אחד גילה דרך של תפלה. אצל אברהם – כתוב שם אצל העקידה – שהוא קרא את שם המקום 'הר': "בהר ה' יראה" – הר המוריה, שם היתה העקידה, והוא קרא למקום הזה 'הר'. יצחק – קרא למקום התפלה 'שדה': "לשוח בשדה". יעקב – קרא למקום: "בית אל" – הוא קרא לזה 'בית'.
ענין רבינו הרי היה בעיקר – תפלה. ועיקר שלימות התפלה הוא, שגם אם זכה האדם ויש לו את ענין ההר והשדה, יש לו את התפילות השמיימיות, התפילות על הרוחניות – אבל עדיין אין זה שלימות, כי על עניני צרכי הבית, הצרכים המידיים שלו, שכל אחד צריך כאן בעולם, על אלו הדברים הוא כלל לא מרבה בתפלה?!
הרי יש, א"כ, אחד שהוא חושב ומשתדל על דברים גבוהים, הוא מתעסק בעניני: הר, שדה – הוא הולך לשדה… והוא חושב שהוא כלל לא צריך להתפלל להשי"ת על הדברים הקטנטנים… אומר רבינו על זה: לא! אין לזה שלימות… אין שלימות ל'הר' ו'שדה', רק אם זה בא גם עם ענין של 'בית'!
יעקב קרא למקום התפלה – בית – – –
יש פסוק, שאומות העולם יאמרו: "בית יעקב לכו, ונלכה" – אומות העולם יאמרו: "בית יעקב לכו" – ואנחנו כבר נלך אחריכם… – "ונלכה" – כשענין התפלה יהיה בבחי' בית, כשמודיעים שענין התפלה הוא כמו בית! – כמו שאדם לא יכול להיות בלי בית, כך גם הוא לא יכול להיות בלי תפלה… להיכן שהוא זז, על כל דבר הוא צריך לבקש מהשי"ת, כמו בית שאי אפשר להיות בלעדיו – – –
את זה הודיע יעקב, זה נקרא: יעקב. וכשזה כבר בחי' בית זה משפיע גם על העכו"ם, כי אפילו לעכו"ם יש את ההרגשה, לא עלינו, מה זה להיות ערירי, בלי בית?
וזהו עיקר ענינו של רבינו – "הענין שלי הוא תפלה" – אמר רבינו – "למה חולקים עלי? כי הענין שלי הוא תפלה, ותפלה הוא מהדברים שעומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלין בהם!" – בסוג תפלה כזאת מזלזלים, לדעת שצריך על כל דבר ודבר לבקש מהשי"ת!
אם היינו זוכים ודבר זה היה מתקבל, היה כל אחד זוכה שיהיה לו שלום בית!… ולא היו נמצאים אצלו מחלוקות!… בביכנ"ס לא היו נמצאים אז כל הסיכסוכים!… כשנדע שעל כל דבר צריך לבקש מהשי"ת, כמו שצריך 'בית' – זהו שלימות התפלה – – –
"כי ביתי בית תפלה" – כשהתפלה היא בבחי' בית, אז אפילו עמים – "לכל העמים" – הגויים, גם הם יודעים ומבינים שאי אפשר להיות בלי בית. כזה סוג של התגלות אלוקות יהיה לעתיד. כך היה ר' שמשון רגיל לפרש: "שבכל עניני צרכי הבית יבקשו מהשי"ת…" – וזה עיקר ההתקרבות בין ישראל לאביהם שבשמים.
יש אחד שיש לו שם אצלו דברים גדולים: הליכה לשדה… אבל, בעניני צרכי הבית הוא נהיה בכעס… למה? – כי הוא לא יודע ששלימות התפלה היא בבחי' בית! – – –
אנחנו יודעים את הסיפור של רבינו, רבינו אמר לבתו שרה: "למה לא ביקשת מהשי"ת שתהיה לך משרתת כזו שלא תצטרכי לריב איתה!…" – רבינו הרי היה יכול לומר לה, למשל: "למה את צועקת על המשרתת?" – לא! – "למה לא ביקשת מהשי"ת, ביום החופה, שתהיה לך כזו משרתת שלא תצטרכי לריב איתה – – -" רואים מזה, שרבינו נקט בלשונו: "שהסיבה שהיא צועקת על המשרתת שלה – כי היא לא ביקשה מהשי"ת ביום חופתה שהיא לא תצטרך לצעוק על המשרתת שלה – – -"
כך הרי גם ר' נתן אמר: "היכן שאני רואה חסרון – או שבכלל לא ביקשו מהשי"ת על ענין זה, או שביקשו רק קצת…" – "היכן שאני רואה איזה חסרון…" – אדם צריך שידע: למה יש אצלי את החסרון הזה? – האדם הרי יודע איזה חסרונות יש לו – למה א"כ יש לי חסרון זה? – כי אני לא מבקש על הדבר הזה!
שלימות היתה אצל יעקב, הי"ב שבטים, י"ב שבטי י-ה, זהו הכלל ישראל, אנחנו הרי נקראים: ישראל, גם על שם יעקב. ויעקב הודיע, שלתפלה תהיה חשיבות כמו לבית – כמו שאני לא יכול להיות בלי בית כך גם אני לא יכול להיות בלי תפלה.
אם נתחיל להכנס בדרך הזאת, אם אני אקח את התפלה בדרך הזאת, או אז הייתי רואה שיש אצלי בית בצורה אחרת לגמרי… אז הייתי רואה שאין לי שום סכסוכים עם השני… אז הייתי רואה שהפה יותר שמור… – אם על כל דבר אני יבקש מהשי"ת… כל צורת החיים שלי תשתנה מהיפך אל היפך. בדרך כלל, כשרק נדמה לו לאדם שפלוני עשה לו משהו, הוא כבר צועק, וכועס… אבל אם אני צריך לבקש מהשי"ת לפני כן: "רבוש"ע! יש לי איזה סכסוך עם פלוני, אתה מרשה לי לדבר?" – תפלה כזאת כבר מכניסה בו ריח של אמת וזה מציל אותו!!! – – –
זהו הדרך של תפלה – הר, שדה, זה גם טוב מאד… הולכים לשדות, זה טוב מאד… אבל אפשר ללכת לשדה, ושוכחים שגם על עניני בית – גם על הדברים הביתיים – צריכים לבקש מהשי"ת – – –
יום השבת, היום שאליו יחלו כל צדיקי עולם, ממנו שאבו חסידים חיות דקדושה לכל ששת ימי החול; ממנו "מתברכאן כל שיתא יומי" (זוהר, שמות ס"ג ע"ב) – הינו יום שכולו עונג ושמחה – 'עונג' הרי ידוע, שממקרא מלא אני לומדו: "וקראת לשבת עונג" (ישעיה נח יג), אבל 'שמחה' מן הסִפרי(פרשת בהעלותך) למדנו: "וביום שמחתכם – אלו השבתות" ודבר זה שנוי בזוהר הקדוש ומשולש בספרי קבלה וחסידות: "האי יומא חדוותא הוא לעילא ותתא, חדוותא דכל חדווין" – (זוהר ויקרא דף קה) [=יום זה חדווה הוא למעלה ולמטה, שמחת כל השמחות]; בזוהר שמות (דף רנה)נמצא כתוב: שאותו יום קדוש הוא "חדוותא דמלכא קדישא" [חדוות המלך הקדוש]!
וכך מובא בדברי הראשונים והאחרונים: בטור שלחן ערוך סימן רס"ב נפסק, שבערב שבת יש ללכת לבית הכנסת "בשמחה, כאילו אביו בא לו ממקום רחוק ולא ראהו כמה ימים"… בתוספות בכתובות (דף ז ע"ב, ד"ה והוא שבאו פנים חדשות) כתוב "שמרבין לכבוד השבת בשמחה ובסעודה" ואילו בבית יוסף הלכות שבת סימן רפ"א מודגש שמשום כך אומרים "ישמחו במלכותך" בשבת, שחז"ל דרשו: וביום שמחתכם – אלו השבתות. הגדילו לדבר על כך ספרי יראים ובפרט ספרי החסידות, בספר הפרדס שחיבר קדוש ישראל הרמ"ק, מאבות חכמי הקבלה, נמצא, שהיכל אחד בשמים ושמו אהבה, ובהיכל ארבעה ממונים, "ואלה הם ממונים לשמח העולם בערב שבת. כאשר הנשמה נתוספת בישראל, אלו יוצאים עמה ומעבירים מכל ישראל כל רוגז וכל דאגה ועצבות, ומשמחין אותה בשמחה. ואלו הם משמחי עולם" (שער היכלות פ"ה).
מכאן הוא המנהג לשיר ולזמר זמירות ותשבחות בשבת; בספר חסידים (רעה) משמע, שזוהי מצוה מדברי קבלה, שכן אמר: "מצוה שישב וירנן בשבתות שבחות, שנאמר: מזמור שיר ליום השבת – טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון" השל"ה הקדוש, המזכיר בהגהותיו על פרק יש נוחלין את המנהג הקדוש הזה בישראל, מעיר: "ובודאי שזהו כבוד שבת קודש וכבוד הסעודות הקדושות, כי מלוין המלך הקדוש יתברך בכניסתו וביציאתו". רבינו ז"ל, מוהר"ן זיע"א, הקפיד מאד עם אנשיו שיזמרו עמידות בשבת, מוהרנ"ת שמוסר זאת – אגב תאורו את השבת בה אמר רבינו תורה על מצוות השמחה בשבת – כותב: "הוכיח אותנו אז לזמר זמירות בשבת הרבה, ולבלי להסתכל על שום מונע מאיזה בני אדם היושבים על השלחן שנדמה לו שאין רצונם בזה, רק להתחזק לזמר זמירות בשמחה ולהנהיג השלחן כל יום השבת בשמחה גדולה, כי עיקר הוא השמחה בשבת"… (שיחות הר"ן קנ"ה).
אכן, העיקר הוא השמחה בשבת, ולא רק על פי תורת הנסתר כי אם גם על פי הנגלה, במדרש מובא בזה הלשון: יום השביעי בחר בו הקדוש ברוך הוא וקדשו לשמו וחמדת ימים קראו; ברכו והנחילו לעם ישראל שלא יהיה צער במחנותם, כי לשמחה גדולה נתנו לו"… (מדרש עשרת הדברות)ושמחה זו אינה שמחה גשמית כלל, כי אם מהנשמה היתירה היא נובעת; אותה נשמה המתווספת לאדם בשבת היא המרגישה את שמחת השבת במלואה ו"בההיא נשמתא יתירא נשיין כל עצבא וחימתא, ולא אשתכח בר חדוה לעילא ותתא" [באותה נשמה יתירה נשכחת כל עצבות וחימה ולא נמצאת אלא שמחה למעלה ולמטה) (זוהר שמות רד), אולם, אם אמנם הנשמה גורמת שמחה לגוף הרי הגוף גורם עצבות לנשמה "וקליפת החומר מעכב שמחת הנשמה" (תולדות יעקב יוסף פרשת בהר) לפיכך יש לענג את הגוף, כדי שלא יפריע, ואף יעזור לשמחת הנשמה "משל לבן מלך שנשתלח למרחקים, לכפר אחד פחותי הערך, ובהאריך הזמן שמה הגיע כתב מאביו – המלך, ורצה לשמוח בו מאד, אך חשש מבני הכפר שילעיגו עליו, באומרם מה יום מיומיים ושמחה מה זו עושה? מה עשה בן המלך, קרא לבני הכפר וקנה להם יין ושאר מיני המשכרים, עד ששמחו הם בעסק היין, והוא מצא עת לשמוח מאד בשמחת אביו… ולכך צוותה התורה לענג הגוף בשבת ויום טוב, ואז כשהגוף שמח בשמחת הגוף, אז יש פנאי לנשמה לשמוח בשמחת דבקות המלך הקדוש ברוך הוא" דברי בעל התולדות יעקב יוסף (פרשת כי תבוא) בשם הבעל שם טוב.
"צריך להזהר מאד להיות שמח וטוב לב בשבת", כתוב בלקוטי מוהר"ן (ח"ב תורה י"ז), כי מעלות וקדושות שבת גדולה ויקרה מאד, כמובא, ובפרט בראשית חכמה, בשער הקדושה, בתחילתו, עיי"ש. וראוי ונכון ללמוד בראשית חכמה בשער הנ"ל, ולשום לב היטב על כל הדברים הנאמרים שם בענין קדושת ומעלות שבת קודש, כי יש שם במה דברים פרטיים, יקרים, מקדושת ומעלות שבת, כי כל ענין ומעלה הנאמר שם על שבת הוא דבר בפני עצמו, והבן שם היטב, כדי שיתלהב לבו לקבל שבת בשמחה גדולה ועצומה כראוי". רבינו מבאר בהמשך דבריו הקדושים, כי לשמחה שבשבת סגולה מיוחדת – להרים את הדעת מפחדי שווא ומיראות שווא "והכלל, שצריך לנהוג שמחה גדולה בשבת קודש ולבלי להראות שום עצבות ודאגה כלל, רק להתענג על ה' ולהרבות בתענוגי שבת, בכל מיני תענוג, הן אכילה ושתיה, הן מלבושים, כפי מה שיכול, כי אכילת שבת היא כולה רוחניות, כולו קודש, ועולה למקום אחר לגמרי מן אכילת חול" – – –
העונג בא אפוא במטרה להגיע לשמחתה של הנשמה עם השבת; יש על כן לכסוף מאד לשמחה אמיתית זו בשבת קודש, כשפעם התבטא מוהרנ"ת תלמיד רבינו שהוא חפץ להיות בשמחה בשבת, ענה רבינו ז"ל ואמר לקהל: "השמעתם מה שהוא אומר, הטיב אשר דיבר"(שיחות הר"ן קנ"ה) לאמור, שרבות יש לכסוף לכך, כי לא במהרה זוכים לשמחה הקדושה. השבת – אמר רבינו – דומה לחתונה גדולה מאד "ושמחים ומרקדים שם הרבה מאד מאד בשמחה וחדוה גדולה, ועומד אחד ומלביש עצמו בבגדיו היקרים ורץ מהרה ורוצה לכנוס ולשמוח שם; אבל צריכים זכיה שיוכל לראותו מן החרכים, מתוך סדק קטן" (שיחות הר"ן רנ"ד).
נמצא מכל אלה שהשמחה היא המהות הפנימית של השבת ואותה יש להשיג ביום השבת, חמדת הימים. מעתה נבין היטב מדוע כל כך מהולל הוא האיש המתענג בו ביום עד שאמרו "כל המענג את השבת נותנין לו משאלותליבו" (שבת קיח) ו"אם איניש יעול לביתיה בחדווה ויקבל אושפיזין בחדווה ואיניש ואיתתיה בחדווה, בההיא שעתא שכינתא אמרת: זה שלי הוא " [אם אדם יבוא לביתו בשמחה ויקבל את האורחים בשמחה, ואיש ואשתו בשמחה, באותה שעה שכינה אומרת: זה שלי הוא] (זוהר חדש, פרשת אחרי-מות סא ע"א) – – –
ולא רק שמחה של שבת מהוללת ומפוארת כל כך, גם לשמחת המועדים מקום נכבד מאד בספרים הקדושים, ואדרבא אם בשבת נזכרת יותר מצוות העונג, הרי בימים טובים מפורשת "שמחה" בכל דברי קדמוננו, שיש מהם הגורסים שזוהי מצוות "ושמחת בחגך" הכתובה בתורה על חג הסוכות (מנחת חינוך, מצוה תפ"ח).
בשלחן ערוך נפסק: חייב אדם להיות שמח וטוב לב במועד, הוא ואשתו ובניו וכל הנלוים אליו (או"ח סימן תקכ"ט סעיף ב), ובדברי חז"ל, לא אחד ממאמריהם הקדושים מייחד את המועדים לימים של שמחה: שמחה זה יום טוב (מגילה טז); אין נושאין נשים במועד שאין מערבין שמחה בשמחה (מועד קטן ח ע"ב); ימים טובים שנתתי לך תהא שמח ומשמח להקב"ה בקרבנות (מדרש רבה על קהלת, פרשה ז) וכהנה רבות.
אך אם מכל אותם מאמרים נראה שהשמחה הינה מצווה מרכזית ביום החג והמועד ותו לא, הרי משמע ממאמרי חז"ל אחרים שמטרת כל החג היא כדי להשיג את השמחה: "אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה: רבש"ע עליך להוסיף לנו מועדות… אמר לה הקב"ה: אני מוסיף לכם מועדות כדי שתשמחו בהם" (תנחומא, פנחס טז).
ואם אמנם "שבת אשתכח בכֹּלא עדיף מכל זמנין וחגין" (זוהר ויקרא צה) הלא כל קדושת הזמנים והחגים קשורה בשבת ומקדושתה הם יונקים – "כלהון מתקשרין בשבת ומתעטרין ביה" (שם צד)ולפיכך גם "בכלהו שאר זמנין וחגין בעי בר נש לחדי" [בכל שאר המועדים והחגים צריך אדם לשמוח] (זוהר שמות פח), משום שגם בימים טובים כבשבת 'לית שולטנות לס"מ ולכל ממנן דילה ולית שולטנותא לגיהנם" (זוהר, פנחס רמג) – המצב בעולמות הוא מצב של שמחה, של שביתת כל דין ופורענות ורק שמחה שוררת בכל. בליקוטי הלכות סובב והולך דרוש שלם סביב רעיון האומר שמאחר והשבת משפיעה חיות לששת ימי החול הרי יום טוב עומד בין השבת והחול ומבצע הלכה למעשה את תקוני השבת בימים – "יום טוב הוא בחינת ההמשכה שממשיכין הארה מהביטול, מבחינת שבת מבחינת אין סוף, אל הישות, דהיינו העולם הזה, דהיינו הימים והמדות" "שבת הוא למעלה מהזמן… אבל ביום טוב שהוא בזמן, בחינת ימי טוב, על כן צריכין אז לעשות עובדות, כדי להתקשר לאור האהבה שבדעת" (או"ח, הלכות יום טוב הלכה א).
בכל מועד ומועד לחוד מתגלה "אור חדש" – כך כתוב בספר הקדוש ראשית חכמה (שער אהבה פרק י) וזהו לדבריו פירוש המובא בזוהר הקדוש (פרשת אמור, מועתק להלן) שהחג נקרא "אושפיזא" (אורח) "שכמו שהאורח צריך לקבלו בסבר פנים יפות, כן צריך לקבל היום טוב", השכינה הקדושה מופיעה בכל חג ומועד בהארה מחודשת "ומאן דאזיל למחמי לה צריך לנטרא גרמיה מעציבו" [ומי שהולך לראותה צריך לשמור עצמו מעצבות]. לדברי רבינו בלקוטי מוהר"ן (ח"ב תורה ד) כל חג מכריז מחדש על התנהגות כל הבריאה לפי רצון ה' יתברך ושמיעת כרוז זה מתבטא אצל כל אחד לפי מידת השמחה שיש לו.
ותורף דבריו של רבינו כך הם: מאבק תמידי ישנו בעולם בין חכמי הטבע לבין "החכם הגדול שבקדושה" – חכמי הטבע – שהינם "חיות רעות, והם דורסים וטורפים רבים מבני עמנו שטועים גם כן אחריהם וסוברים כמותם, כאלו הכל מתנהג על פי הטבע ח"ו" – שואגים ורועשים מאד בדעותיהם הנפסדות שכאלו את הכל מחייב רק הטבע, לעומתם קורא ומכריז כל חג בישראל "שהכל מתנהג רק על פי רצונו (של ה') בלבד… כי בכל יום טוב ויום טוב עשה השם יתברך עמנו אותות נוראות שהם היפך הטבע שעל ידו זה נתגלה הרצון, שהכל ברצונו ואין שום חיוב הטבע כלל!".
נמצאים אנו בגלות כבדה, משועבדים אנו לשלטון זר ומנוכר לתורה ולנותנה, שמחתנו האחת והיחידה היא שיבוא יום גאולתנו ופדות נפשנו. בימים הטובים, בשלש רגלי השנה, נזכרים אנו באותו יום גדול "כי כשנתגלה הרצון, שהכל ברצונו ותברך, אזי יודעים שכל השיעבודים והגלות וכל ההכבדות של העכו"ם שהם מכבידים עלינו, על כולם ינקום בהם הוא יתברך ויגאלנו מידם; אבל כשסוברים חס ושלום שהכל על פי חיוב הטבע, אין שייך נקמה בהם, מאחר שהכל מתנהג רק על פי סדר הטבע ח"ו" – – –
כך שהשמחה ביום טוב מבטאת את הפעולה הרוחנית העצומה שפועל החג נגד כוחות הכפירה, ומי ששמח ביום טוב מגלה שייכות פנימית למהות החג ומתקשר אל המאבק האיתן שמנהל המועד בחכמי הטבע, ומבלי ספק זוכה אף הוא עצמו לקעקע מקרבו דעות כוזבות שהחדירו בו אותן חיות רעות.
כפי שמוהרנ"ת מבאר זאת בליקוטי הלכות משתמע, ששמחה זו היא ההיפך הגמור מכפירה, כי המאמין "הוא בשמחה תמיד ואין לו שום דאגה ופחד כלל משום דבר שבעולם – בבחינת 'אל תירא מפחד פתאום' – כי מאחר שהכל רק ברצונו יתברך, אם כן אין לו להתיירא משום דבר, כי מי יוכל לעשות לו דבר גדול או דבר קטן בלי רצונו ית' ח"ו… אבל מי שנוטה ח"ו מאמונה, וטועה ח"ו בכפירות של חכמי הטבע, וסובר שיש טבע ח"ו, אזי אין לו שום חיים כלל, כי כל ימיו כעס ומכאובות… כי מתיירא פן יבא עליו שבר פתאום, וכשבא עליו איזה צרה או יסורין אין לו למי לפנות להוושע" (ליקוה"ל, יורה דעה, הלכות כלי היין א)… אגב כך הוא מבאר את מצוות השמחה ביין שביום טוב, ואין כאן המקום להאריך בכך.
גם את מצוות השמחה בבשר שחיטת הקרבנות שבמועדות מבאר מוהרנ"ת לאור דברי רבינו הנ"ל, הוא אומר: "וזה שאמרו רבותנו ז"ל לענין שמחת יום טוב: אין שמחה אלא בבשר בהמה של קרבנות, כי עיקר השמחה של יום טוב… על ידי שנכנעין חכמות הטבע, זה נעשה על ידי הקרבנות שעל ידי זה מכניעין רוח הבהמיות שהוא כסילות בחינת חכמת הטבע"… (שם, הלכות דגים הלכה ג).
במקום אחר מבאר מוהרנ"ת, לפי דברי רבינו, את הנהוג לגזור תענית בה"ב לאחר יום טוב מחשש שמא פגם העם בשמחת החג ויצא מגדרו, הוא שואל: "לכאורה, איך שייך לגזור ולחשוש חששא כזאת, הלא שמחת יום טוב היא מצוה גדולה מן התורה, וישראל קדושים שמחים אז בהשם יתברך ובתורתו הקדושה שעשה עמנו נסים ונפלאות והוציאנו ממצרים ונתן לנו את התורה וקרבנו לשמו הגדול? … אך על פי הנ"ל מבואר היטב … כי זה כלל, 'כי את זה לעומת זה עשה אלוקים' ותיכף כשמתגבר סטרא דקדושה מתגבר כנגדה הסטרא אחרא וכל זמן שהיתה הקדושה נחה ולא התגברה לגלות הרצון היו גם הם נחים, אבל תיכף כשמתחילין להתגבר לגלות הרצון, אזי מתחילין גם הם להתגבר ומתחילין לשאוג בקולם, כי הענין הוא כמו שני בני אדם הנלחמים, שכשאחד מתחיל להתגבר אזי מתחזק השני כנגדו ביותר, כמבואר במקום אחר, ועל כן אנו מתייראין אחר יום טוב, שמא מתוך שמחת יום טוב בא איזה פגם … שנכנס איזה מחשבה רעה ח"ו שנמשכת מדעות חכמי הטבע, כי מחמת שהתגבר קול דקדושה של יום טוב התגברו הם כנגדם כנ"ל, ועל כן אנו גוזרין תענית ב' וה' אחר יום טוב" (שם, או"ח קרי"ה ד).
גדולה היא שמחת המועד שעליה עומדים משטינים וחיות רעות לקלקלה, שמחה זו שמחת האמונה היא והיא הביטוי הגדול ביותר למלחמה בכפירה, באמונה בטבע, כי על כן מצאנו בפעם אחרת את רבינו אומר, שהפוגם בשמחת החג נזקק לכפרה, ולא כפרה סתם, אלא כזו שיש בה בושה. פעמים – אומר רבינו – די לו להתבזות על ידי מעידה ונפילה ארצה לקול שחוקם של הסובבים אותו… אבל "לפעמים אין נתכפר לו בזה, רק כדי להזכירו שישוב!" (ליקו"מ, ח"א רל"ה), עוד פעם מזכיר רבנו את שמחת יום טוב בספריו הקדושים: בספר המידות כותב הוא ז"ל: "על ידי שמחת יום טוב… תלד אשתו בנים זכרים" (בנים אות י).
ובצאתנו את הפרק על שמחת יום טוב, הביטו וראו אל הכתוב בזוהר הקדוש – הרושם הגדול שעושה השמחה הזאת בפמליה של מעלה – "בשעתא דישראל לתתא חדאן בהני מועדיא ומשבחין שבחא לקודשא בריך הוא: מסדרין פתורא; מתקנין גרמייהו במאני יקר, מלאכי עלאה אמרין: מה טובן דישראל בכך? – קב"ה אמר: אושפיזא עלאה אית לון יומא דא!" [בשעה שישראל למטה שמחים באותם מועדים ומשבחין שבח לקדוש ברוך הוא: מסדרים שלחן ומכינים עצמם בבגד כבוד, מלאכי עליון אומרים: מה טיבם של ישראל בכך? – הקדוש ברוך הוא אומר: אורח עליון יש להם ביום זה] (פרשת אמור צד). – מלאכים שואלים, הקדוש ברוך הוא עונה – אלו הם ענינים שמעל ומעבר לכל דמיון והשגה אנושית, אבל שיבור אוזן יש בהם, רמז מרחוק על אודות מעלת השמחה במועד.
"וירם משה את ידו ויך את הסלע במטהו פעמים ויצאו מים רבים" (במדבר כ יא)
רבינו מסביר (לקוטי מוהר"ן תורה כ'), שכאשר הצדיק האמת רוצה להשפיע שפע לבני עדתו אזי יש לו שתי עבודות שונות זו מזו, שהם כמעט תרתי דסתרי, בכדי שיוכל להשפיע את השפע הגשמית והרוחנית לעדתו צאן מרעיתו.
שכן, מצד אחד עליו להשתמש בכוח מעשיו הטובים וזכויותיו, על מנת להראות את מנהיגותו וכוחו ועוצם נשמתו, בכדי לעורר בתשובה את בני עדתו, ולגרום בכך להכניע את הרע שבעדה; ולכן, הוא צריך להקהיל אותם מול עיניו, ולהשתמש במטה עוזו, שהם התורה והמצוות והזכויות שלו, שבכוחם הוא מצליח לעורר אותם בתשובה, ולהכניס בהם הרהורי תשובה וחרטה על העבר ולקבל על עצמם רצונות טובים על העתיד, ומשתדל בכך להוציא אותם מרשות הסטרא אחרא לרשות הקדושה, וכל זה בכוח מנהיגותו וכוחו ועוצם ידו, המרומז בעניין לקיחת ה'מטה עוז' בידו, שכל זה נכלל בסוד הפסוק: 'מטה עוזך ישלח ד' מציון רדה בקרב אויביך'.
אבל מצד שני, באותה עת ובאותה עונה הוא צריך לעמוד מול מי שאמר והיה העולם, ולשפוך לבו כמים בתפלה ותחנונים, כדל וכרש וכעני בפתח, לבקש רק מתנת חינם ונדבת חסד, באופן שיתעוררו רחמי לב העליון בכוח הדיבורים חמים כגחלי אש שהוא שופך לפניו, על מנת להשפיע את ההשפעה הרוחנית והגשמית שרוצה להשפיע לבני עדתו.
ואז, בשעת התפילה, כאשר עומד לפני המלך, הוא צריך להיזהר מאוד לא להשתמש בכוח מצוותיו ומעשיו הטובים וזכויותיו, כי אם כך יעשה, חלילה, הרי הוא כאילו הוא רוצה לקחת מלב העליון בכוח, כי לפני השם יתברך צריך לעמוד רק כדל וכרש, ולבקש רק מתנת חינם ונידבת חסד, בבחינת 'ואתחנן אל ד' בעת ההיא לאמור'… ובשעה שאתה מתפלל אל תעש תפילך קבע – מלשון גניבה וגזילה בכוח – אלא רחמים ותחנונים… אם ייתן לו השם יתברך את מבוקשו ייתן, ואם לאו – לאו.
רבינו מלמד אותנו, שזו היתה בחינת הטעות שטעה משה רבינו עליו השלום, לפי עוצם גדולת מעלתו…
כי כאשר עמד אז משה רבינו עליו השלום מול העדה, כאשר הקהיל אותם, ואז השתמש גם בכוח ה'מטה עוז' של זכויותיו, כפי שאכן השי"ת בעצמו אמר לו: "קח את המטה והקהל את העדה"…
אבל אז, בעקבות הבלבול הגדול שבלבלו אותו העם בטענותיהם וצעקותיהם, כפי המסופר באריכות במדרשי חז"ל על הפסוק: 'עושק יהולל חכם ויאבד לב מתנה' – שמרוב העושק והבלבול של העם מול משה רבינו באותו שעה קשה, שהיו צמאים למים, הם גרמו לבלבל גם את החכם מכל אדם, משה רבינו, והוא איבד לרגע קט את הלב מתנה, את הבקשת מתנת חינם ונידבת חסד… ואז בתוך תפילתו מול רחמי הלב העליון, הוא השתמש גם ב'מטה העוז' של זכויותיו, והוא ביקש את הרחמים ואת ההשפעה גם בכוח מצוותיו ומעשיו הטובים…
ובכך נגרם שאי אפשר היה להמשיך אז את השפע הרוחנית על הצד הטוב ביותר… כי בכדי להמשיך שפע בשלמות צריכים לבקש רק מתוך רחמים ותחנונים לבד בלי להיתלות בזכויות עצמו… ולכן גם המלאכים הרוחניים וכוחות הקדושה שנמשכו דרך תפילות אלו, היו מלאכים 'חלשים', כפי המסופר בהמשך הפרשה – שגם כאשר כבר שלחו את השלוחים והמלאכים לאדום וסיחון הרי שהם לא יכלו להשפיע על מלך אדום ומלך סיחון לתת להם את הרשות להיכנס לארץ ישראל דרך ארצם בלי קושי… כי לא היה אז את הכוח להכניע את מוציאי דיבת הארץ… ולכן, מדה כנגד מידה, גם העונש הקשה של משה היה אז שלא יוכל כעת להיכנס לארץ ישראל…
* * *
כל אחד ואחד כאשר רוצה להשפיע על עצמו איזה ישועה, רוחנית וגשמית, צריך מצד אחד לדעת את מעלתו, ולחזק את עצמו בנקודותיו הטובים ולשמח נפשו על שהוא מזרע ישראל, ולשכנע את עצמו שיש בכוחו לפעול ישועה ורחמים, ולא לתת ליצר הרע להפילו לקטנות ועצבות ומרה שחורה כאילו אין הוא חשוב כלל, וכאילו אין הוא יכול כלל להשפיע על עצמו ישועה ורחמים, כי מי הוא ומה הוא… לכן, כדי להכניע את הרע שמתעורר בקרבו, וכנגד היצר הרע הזה שמתחיל להחליש דעתו ולבלבלו, הוא צריך להשתמש דווקא ב'מטה עוז' של זכויותיו ונקודותיו הטובים על מנת לחזק עצמו להתחזק בתפילה ומעשים טובים, על מנת להמשיך לעצמו שפע ברכה והצלחה ישועה ורחמים…
אבל מצד שני, כאשר הוא כבר מצליח לעמוד מול בורא כל עולמים, לבקש את הישועה והרחמים, הוא צריך אז לעמוד רק כדל וכרש וכעני בפתח, ולא יתלה אז בשום זכות עצמו, הוא צריך לשכוח אז מכל וכל – מכל הנקודות טובות שלו ומכל הזכויות שלו…
ובזה טועים העולם הרבה, כי בדרך כלל כאשר אנו רוצים להתחזק בתפלה ותחנונים, אז היצר הרע מחליש דעתנו, כאילו אין אנו ראויים כלל, וכאילו אין לנו כלל כוח התפלה… ובאותו שעה התפקיד היא להוציא את ה'מטה עוז' של הנקודות טובות והזכותים, ולומר לעצמו: כן, גם אני חשוב! גם אני נשמה גבוהה! גם לי יש את הכוח של התפלה!
אבל כאשר כבר הצליח האדם לשבור את הייאוש והקטנות, וכבר הצליח לעמוד ולהתפלל, אז בדרך כלל דרך היצר להסית את האדם עם מחשבות של 'עיון תפלה', כאילו וכבר מגיע לו כל מה שהוא רוצה… וכאשר תפילתו אינה מתקבלת מיד, הוא מתמלא כעס וחרון אף על הנהגת הבורא עולם, חלילה, ואומר: הנה אני רואה שממילא התפילות לא עוזרות…
ולכן, דווקא בשעת התפילה, צריכים שוב ושוב לחדד את המחשבה וההרגשה, שלפי האמת לא מגיע לנו כלום, ואין אנו ראויים כלל, וכל תפילתנו זה רק לעורר את הרצון העליון של רחמים רבים וחסדים טובים… ואם ייתן לו השם יתברך ואם לאו לאו… כי אין לו כלל זכות לבוא בטענה וטרוניא על שלא נתקבלה תפילותיו, כי מי הוא בכלל שתפילתו תתקבל?!
ואז, כשנדע את הדרך לילך בה, מצד אחד להשתמש עם ה'מטה עוז' בכדי להכניע את הרע… ומצד שני להשתמש בכוח הדיבורים חמים כגחלי אש, כדל וכרש, לעורר את המתנת חינם של הלב העליון… אז, בכוח זה, נזכה להיוושע בישועה רוחנית וגשמית לטוב לנו כל הימים, אמן.
אז זהו זה. נכנס תמוז, חם,מעיק,מתקרבים לתהומות הצער של בין המצרים. אבל מתחת לצער פתאום נצבט הלב בגעגוע.
עוד קצת, נרים את העיניים ושוב נהיה באומן, בראש השנה.
לפני זמן מועט קבלתי מכתב מיהודי יקר, תלמיד חכם, עדין נפש, שקשור לרבינו
וכך הוא כותב לי: "אני יודע שרבינו רוצה שנבוא אליו בראש השנה , אין לי ספק בזה. מעבר לכל העניין שאין לי כסף לזה, אבל אני רוצה להגיד לך את האמת, זה פשוט לא בשבילי, אני לא בן אדם כזה שאוהב המוניות, ואין לי שום כוח לתורים ולטיסות ולנסיעות, מה אתה אומר, מה עושים?"
נזכרתי בחבר שסיפר לי שבשנה שעברה, בתור חזרה לארץ, בשדה תעופה מקייב, היו כמה יהודים שלא הורגלו לקשיי הדרך ואיבדו את הסבלנות. אחד מהם שאל בטרוניה את חבר שלי: "מה זה כאן, גיהנום?" אהבתי את התשובה: "כן, זה גיהנום. אבל הגיהנום פה למטה זה במקום גיהנום שם למעלה. ונראה לי ששם זה יותר כואב, אז אולי עדיף לקבל את זה בשמחה".
פעם אנשים נסעו סביב חצי עולם כדי להגיע לאומן, הוציאו אלפי דולרים שלא היו להם. סיכנו את עצמם, התחמקו מעיני הק.ג.ב. והכל בשביל דבר אחד – להיות רבע שעה באיזה חצר אחורית של דירה אוקראינית באומן. להגיד תיקון הכללי אצל רבינו. זה לא היה כל כך מזמן. לפני פחות מעשרים שנה. בראש השנה תשנ"ח אני עצמי השתתפתי בנסיעה מסוג זה. והיום – הדרך פתוחה. המחיר הוא מאות דולרים ולא אלפים. והעיקר – אפשר להגיע! ובכל אופן חשבתי לענות ליהודי שכתב לי: זה לא בשבילי" – "אתה לא יודע כמה אתה צודק. זה לא בשבילך. זה גם לא בשבילי. הפעם זה בשביל רבינו. מי שנוסע לראש השנה לוקח חלק בתיקון העולם, בקירוב הגאולה, בהמתקת הדינים מעל כלל ישראל. הוא יוצא לשטח זר למשימת קרב עבור כל הנשמות כולן. בלי מרכאות כפולות. בלי מליצות. פשוט כך.
כל כך הרבה רבינו עשה ועושה בשבילנו, כמו שאמר: "הלא אני דומה כמי שהולך יומם ולילה במדבר, וחותר ומבקש לעשות ממדבר ישוב. כי בכל אחד מכם בליבו מדבר שממה מאין יושב, ואין שם מדור לשכינה. ואני חותר ומבקש בכל עת לעשות איזה תיקון ומקום בלבבכם להיות שם מדור לשכינה. הלא כמה יגיעות צריכין לעשות מאילן סרק, לעשות ממנו כלים יפים וראויים לתשמיש אדם. כמה יגיעות צריכין לזה עד שמסתתין אותו ומנסרין אותו ומתקנין אותו במעצד ובשאר כלים הצריכים לזה. כמו כן ממש יגיעות כאלו צריך אני לייגע את עצמי עם כל אחד מכם, לעשות עימו איזה תיקון" (חיי מוהר"ן ר"מ)
ומה הוא מבקש מאיתנו בתמורה? מכתב מרגש שכתב רבינו לכל אנשי שלומנו בעת שישב בזאסלאב מכיל את התשובה לשאלה זו. מדהים עד כמה מילותיו מיועדות היום ממש לכל אחד מאיתנו:
"שאלתי ובקשתי מכם, שלא יהיה לריק יגיעי שיגעתי עם כל אחד ואחד, ושמתי את נפשי בכפי בשביל טובת נפשכם.
ובכן אהובי, אחי ורעי, חיזקו ואימצו ביראת השם, כל אחד ואחד לפי כוחו ובחינתו, ולא יהיה לריק יגיעי. ושימרו תורת משה עבד ה' כאשר לימדתי אתכם. ותדעו, שאף על פי שאני רחוק עכשיו מכם, אין זה כי אם ריחוק הגופות, ואין ריחוק הזה, חס ושלום, בנפשותינו, כי קרובים אנחנו.
אהובי, אחי ורעי, נא ונא, שיהיו דברי אלה, אשר התחננתי, קרובים אליכם יומם ולילה.
נחמן בן מורנו הרב שמחה".
"בשלב הזה היו כבר סביב יוסף שלושים איש, ואף אחד כבר לא אכל. "אז אני לא מבין", הקשה מישהו מבין השומעים – "מה זה קשור לזה שרבינו הזמין אותך?" "
…בראש השנה האחרון, כשזינגר הביא אלפי נשמות חדשות לאומן ואנשים ישנו בשקי שינה על הדשא כי כבר לא היה מקום בבתים, היתה הזדמנות לקיים מצוות הכנסת אורחים מהודרת מאד (מי שם לב שבימים שלפני ואחרי ראש השנה היה קר ומעונן ובימי החג היה בהיר ונעים? מי שישן על הדשא בוודאי הרגיש בחסד האלוקי הזה). כשמגיעים קרוב ל 30,000 יהודים מ 70 (!) מדינות, יש אפשרות לשמוע סיפורים מאד מעניינים. אם היו אוספים את כולם, היתה לנו אנציקלופדיה של מאות כרכים!
ובכן, בסעודת החג הראשונה, כשישבנו כל החברים בחצר ה"וילה" ברחוב טולסטוי, פתאום משום מקום נחת עלינו יוסף (השמות והפרטים שונו כדי לא לאפשר זיהוי). יוסף הוא יהודי מבוגר כבן 60. רווק, דתי במקצת, יהודי פשוט של יום יום. "אפשר לאכול אצלכם?" שאל והתיישב. המנות היו ספורות אבל יהודים הם מעל המניין וגם ליוסף נותר די והותר לסעודת החג. בין הדגים למנה העיקרית, כשהגיע זמנם של הדברי תורה, מישהו שאל את יוסף איך בעצם הגיע לכאן.
"פשוט מאד, רבי נחמן הזמין אותי". כן, כולנו מכירים את התשובה הזאת.
"אבל איך הוא הזמין אותך?" דחקו בו החברים.
בעצם הוא מדריך טיולים במקצועו. הוא גר ביפו. וכך הוא סיפר: "חלמתי חלום. בחלום אני הולך לבדי בדרך הביתה. החום גדול ומתיש ואני מרגיש שאני ממש הולך למות מרוב חום ואין לי כבר שום כוח ללכת. ואז אני מתפלל לה' שישלח לי מישהו שיעזור לי. פתאום אני רואה בשביל מרחוק מישהו שהולך ומעלה ענני אבק. גם מרחוק אני רואה שהוא מאד שמח, שר ומפזם לעצמו. אני ממתין לו וכשהוא מגיע אלי אני רואה יהודי מזוקן, גינג'י, שמח וטוב לב. הוא שואל אותי – "יוסף, אתה מכיר אותי?" ואני אומר לו: "לא, אני לא מכיר אותך. "אני רבי נחמן", הוא אומר. "ולאן אתה הולך?" הוא שואל אותי. "ליפו", אני משיב לו והוא אומר: "יופי, גם אני ליפו. בוא נלך יחד". הוא לא נותן לי לשתות או משהו כזה, רק מתלווה אלי, אבל מצב הרוח שלו כל כך שמח ומעודד, שזה נותן לי כוח להמשיך בדרך. אחרי זמן רב הוא עוצר פתאום ואומר לי: "יוסף, תסתכל מה יש לי על הגב". ואני רואה שיש לו על הגב מליון תרמילים, מזוודות, תיקים. ותאמינו לי, מסביר לנו יוסף, אני מדריך טיולים, אני מבין בתרמילים, ואני אומר לכם – מליון תרמילים!
ואז רבי נחמן אומר לי: "יוסף, אולי תעזור לי לסחוב".
"בטח", אני מתלהב, "אני אסחוב לך את הכל". רבי נחמן מחייך.
"לא, אתה לא יכול לסחוב את הכל. תבחר לך דבר אחד".
טוב, אני בוחר איזה תרמיל קטן ויפה ואז אנחנו ממשיכים ללכת".
זהו. זה סוף החלום. בשלב הזה היו כבר סביב יוסף שלושים איש, ואף אחד כבר לא אכל. "אז אני לא מבין", הקשה מישהו מבין השומעים – "מה זה קשור לזה שרבינו הזמין אותך?"
"מה אתה לא מבין?" ענה לו יוסף, "ככה אני עוזר לרבי נחמן לסחוב את התיקים שלו".
בחיים שלי לא הייתי חושב שאדם כזה יזכה לחלום כזה, ובחיים שלי לא הייתי חושב שהוא יתן לו פירוש כל כך מדויק וכל כך עמוק. הוא פשוט בא לאומן בשביל רבינו, לעזור לו בסחיבת התיקים, בתיקון העולם.
לך תדע מה יש בתוך יהודי הכי פשוט. עולמות!
ועוד סיפור.
באחת הפעמים, בחזרה מאומן, ישב לידי במטוס יהודי שנראה אמנם דתי, אבל במחילה מכבודכם, נראה כמו עבריין. הוא לא הציג את עצמו בפני וגם לא שאל לשמי. הוא פשוט התחיל לדבר איתי מהרגע שהוא ישב עד הנחיתה. במקרים אחרים זו היתה יכולה להיחשב בהחלט חוויה מטרידה, אבל במקרה הזה זה היה כל כך מפתיע, שתוך זמן קצר פשוט הבנתי שמדברים איתי דרכו משמיים והתחלתי להקשיב.
"הייתה לי בעיה עם כעס מעשי", הוא אמר, "כשכעסתי על מישהו – זה היה מעשי".
ואלו היו דבריו הראשונים. לא אשכח אותם לעולם. "אתה יודע מה הבאתי מתנה לרבינו לכבוד החג?" עצם השאלה הממה אותי. איזה רעיון מקסים. הלא אם רבינו היה חי בגוף, הייתי יכול גם כן לחשוב להביא לו מתנה. האיש לא ציפה למענה וגילה לי בתמימות מה הייתה מתנתו: "אלף שעות התבודדות"!
תעשו חשבון מהיר. אם מתבודדים כל יום שעה לוקח בערך שלוש שנים עד שמארגנים מתנה כזאת. הייתי המום. כן, בוודאי שגם אני מתבודד, אבל אלף שעות! איזה רצינות, איזה התמדה.
במשך הטיסה סיפר לי היהודי היקר הזה על ניסים ונפלאות אמיתיים להם זכה במהלך ההתבודדויות שלו. ממש דברים שמעל לטבע. ואחרי שכבר הייתי מלא בסיפוריו הוא אמר לי: "אבל את הנס הכי גדול עוד לא סיפרתי לך". אחרי כל הסיפורים ציפיתי למשהו באמת ניסי, אבל הוא הפתיע אותי שוב.
"הייתה לי בעיה עם כעס מעשי", הוא אמר, וכשראה שאני לא מבין את המושג הזה טרח להסביר לי – "כשכעסתי על מישהו – זה היה מעשי". בקיצור, הוא היה רוצח וגם ישב על זה בכלא הרבה שנים. "אפילו אם מישהו היה קצת מרגיז אותי – הוא גמר מבחינתי", הסביר לי, ואני התחלתי קצת להתכווץ בכיסא.
"אני הבנתי שרבי נחמן הבטיח לעזור לנו. ורבי נחמן אמר שמי שמתבודד אז החיים שלו ישתנו. אז התחלתי להתבודד כל יום שעה כמו שהוא אמר וביקשתי רחמים מה' שאני אפסיק לכעוס. תבין שזה בערך היה כמו לבקש שהשמש תפסיק לזרוח בבוקר. ככה זה היה מבחינתי. היה לי מאד קשה. הרבה פעמים התייאשתי כי לא ראיתי תוצאות, אבל האמנתי ברבי נחמן והמשכתי. תאמין לי, בסוף הכל נגמר. יש לי תאריכים מתי השתנתי. אני לא כועס היום על זבוב. תראה, לדוגמא, הנהג מונית הרוסי שלקח אותנו היום לשדה תעופה. הוא לא הגיע בזמן ולא נהג כמו שצריך. במקרה אחר הוא היה מוצא את עצמו עם הרכב שלו באיזה תעלה. אבל אני לא התרגזתי אפילו קצת. כעס זה עבודה זרה, לא? ההתבודדות ריפאה אותי".
אתם מבינים? הוא פשוט לקח את זה ברצינות. הוא האמין בזה בתמימות. הוא לא התייאש, והפך לאדם אחר!
והסיפור השלישי, מבחינתי, הוא חידוש גדול יותר מקודמיו. באחת הנסיעות הזדמן לי לפגוש יהודי שרואים עליו שהוא מורם מעם. כבר כשפתח את הפה ראיתי איזו אצילות, איזה מידות, ואיזה תורה קלחה מפיו – בבהירות, באהבה, בחן, בענווה. ממש כזה שאמרו עליו חז"ל שמי שרואה אותו אומר מיד: "אשרי אביו שלימדו תורה. אשרי רבו שלימדו תורה". חשבתי לעצמי, מעניין מה הוא קיבל מרבינו. רבים טועים וחושבים שרבינו זה טוב רק לשבורי לב, לרחוקים, אבל כוונת רבינו היא אחרת. "אין שום דבר מצווה וקדושה ועצה טובה, הנצרך לכל אדם שבעולם, בכל דרגא ודרגא, שלא נזכר בספר הקדוש והנורא הזה, כי מאד עמקו מחשבותיו. כי הוא מדבר מכלליות הכל בכלל ובפרט, כולל כל העולמות והדרגות שבעולם של כל אדם, כקטון כגדול, מן ראשית נקודת הבריאה, שהוא תחילת האצילות, עד תכלית נקודת המרכז של עולם העשיה הגשמי שהאדם עומד עליו, כל אחד ואחד לפי מקומו ומדרגתו באותה השעה והזמן, מן האדם הגדול שבגדולים עד הקטן שבקטנים, ואפילו המונחים למטה למטה"… (הקדמת ליקוטי מוהר"ן)
הגיע עת רצון והיהודי הזה פתח את ליבו בפני וסיפר: "אני בא ממשפחה מכובדת. כבר דורות שראשי משפחתנו הם רבנים. חלקם אפילו ידועי שם ומפורסמים. את התורה קיבלתי עם החלב שינקתי. זה היה חלק מהמהות שלי. הייתי מתמיד עצום וגדלתי בתורה. הרגשתי שאני נמצא במקום טוב. הייתי מרוצה מעצמי, ולמה לא בעצם? אבל אז באיזה יום, התפללתי במקרה באיזה בית כנסת שאני לא מכיר, כי הייתי בדרכים ומחוץ לסדר הרגיל שלי. ועל איזה שולחן, נפל לידי הספר "ליקוטי מוהר"ן". לא חשבתי לפתוח אותו. יש לי מספיק מה ללמוד. אבל משום מה בכל זאת פתחתי ודפדפתי, שלא כהרגלי. מה אני אומר לך, אני יודע ללמוד, אני מכיר ספרים. אבל הספר הזה חתך אותי לחתיכות. הוא פשוט אמר לי: "ברוך, אתה לא הולך בכיוון הנכון. יש מקום שאתה צריך להגיע אליו, שכל יהודי צריך להגיע אליו, ואתה מאד רחוק מהמקום הזה". המחשבה הזאת הפתיעה אותי ובאמת גם הכעיסה אותי. מה פתאום שמישהו יגיד ל-י משהו כזה. מה אני – איזה בעל תשובה שלא יודע כלום? סגרתי את הספר מתוך כוונה לא לפתוח אותו לעולם. אבל הדברים לא הניחו לי. "וכי כך למדת, לשקר לעצמך, לברוח מהאמת?" הציק לי קול פנימי. נלחמתי בו. "זה לא שייך אלי. יש לי כל מה שאני צריך. ובחיים לא אהיה חלק מהמשוגעים הללו". זה לא עזר. בצר לי שיתפתי כמה מחברי, אברכים מהכולל שאני לומד בו, ולבסוף גם את ראש הכולל. כולם אמרו לי אותו דבר: "מה אתה צריך את זה? יש לך מידות ויש לך תורה. מה חסר לך?"
עברה תקופה שהצלחתי לשכוח מזה. אבל רבי נחמן לא עזב אותי. "מה עם האמת שהרגשת?" היה שולח לי מחשבות. בסוף נשברתי והתחלתי ללמוד "ליקוטי מוהר"ן בסתר. רק השם יודע איזה שינוי חל בי מאז. אם אנסה לומר לך מה השתנה בי הייתי אומר מילה אחת – "השם". השם יתברך. כן, אני יודע שכתוב עליו בספרים, אבל רבי נחמן רצה שזה יהיה כתוב לי בעצמות. "כל זמן שאין מאיר הדעת בבני אדם, ואינם יודעים ומרגישים אלוקותו יתברך וממשלתו, אינם בכלל בני אדם, מאחר שאין בהם דעת לדעת את ה', שזה עיקר גדר האדם" (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' תורה ז' סעיף ד') ואני הסכמתי להודות שאני בכלל לא מרגיש אותו, רק יודע עליו. לא אותו. ועכשיו אני כאן באומן. כשאני חושב איזה דבר גדול יש כאן ואיך הסתירו את זה ממני אני ממש בוכה".
…עם ישראל, בשביל עם ישראל, בא לאומן בראש השנה. אל מי שיכול לאסוף נשמות הכי ירודות והכי נעלות, למצוא בכל אחת מהן את ניצוץ האור האלוקי הייחודי לה ולהבעיר אותו עד לב השמיים.
וכשרואים את כל הניצוצות הללו בוערים יחד, מבינים מה יקרה כשתבוא הגאולה.
השגות אלוקות.. הרגשה בתורה ובתפילה.. חיות והתלהבות דקדושה.. לכל זה וליותר מזה רוצה כל אחד מאיתנו להגיע, ובאמת אף נכון הוא, וכל השוקד על דלתי ספרי רביז"ל יראה שהרבה רבינו לדבר מהשגות גבוהות עד אין סוף וכו', ומאידך גיסא הזהיר מאוד על התמימות והפשיטות, וכמו שאמר פעם שאוהב מאוד את העבודות הפשוטות של סתם בני אדם, האנשים הפשוטים והכשרים. ופעמים אין ספור מתבטא מוהרנ"ת בספריו הק', שחכמת התמימות היא חכמה עמוקה עד אין שיעור.
ובכן אם תובעים מן האדם, השגות אלוקות ולדעת את ה', אם כן מהי תועלתה של הפשיטות, ואם העיקר בעבודת ה' הוא התמימות והפשיטות, מדוע יחסר לאדם הדעת וההשגות, ואיך יעלו שני הדברים בקנה אחת?
לסלק את המוח
כי באמת צריכין דייקא לסלק את המח, כי צריכין להשליך כל החכמות ולעבוד את ה' בפשיטות, כי צריך שיהיו מעשיו מרובין מחכמתו, ואפי' מי שיש לו מח גדול באמת, כשמגיע לאיזה עבודה, הוא צריך להשליך כל החכמות, ולעסוק בעבודתו ית' בפשיטות. (לשון רביז"ל בליקוטי מוהר"ן ב,ה)
וכל הרואה יתקשה בהבנת דבריו הקדושים, שהרי הלא זוהי עיקר העבודה, שיהא האדם בעל מח, ושישיג השגות גבוהות יותר ויותר, ואם כן מדוע יצטרך האדם להשליך כל חכמתו, ולעסוק בעבודת ה' יתברך בפשיטות?
ומפליא מוהרנ"ת בהלכות יום הכיפורים (הלכה ב) לבאר את דברי רבינו ז"ל והוציא לנו בזה יסוד נפלא בעבודת ה', וזו לשונו: שכל מה שזוכה להכיר יותר בגדולתו ית', הוא ממשיך בכל פעם הדעת אל לבו וגופו להשתדל לעשות מעשים טובים ועבודות דקדושה, כפי הדעת שזכה עכשיו, וכל מה שיש לו דעת יותר עובד ביותר ועושה מעשים טובים בשביל הש"י, בפשיטות גמור בלא שום חכמות, ואינו נמשך אחר חכמתו להיות נשאר עם החכמות לבד, בלא עובדות ח"ו.
דבריו אלו פותחים צוהר חדש ומעניקים הבנה מחודשת בדרך עבודתינו את ה' יתברך, שלמרות שודאי צריך האדם לעלות מעלה יותר ויותר לדעת ולהכיר את ה', אולם כשבא לעבוד את השם יתברך כגון להניח תפילין ולהתפלל או כשבא לקיים עצות רבינו ז"ל לשוח לפני קונו וכיוצא בזה, כי אז צריך לעשותם בתמימות גמור משום שכך ציוה ה' והוא עבד ה', ולא מחמת שהשיג בדעתו את אור התפילין, או שמבין בדעתו לבד שחייב האדם להתבודד בכל יום. ואם יילך בדרך זה אזי כל כמה שיתעלה יותר בעבודת ה', יתנהג בפשיטות יותר, כיון שעל ידי כל תוספת דעת דקדושה, מואס יותר בתאוות העולם הזה ונתגלה אליו יותר האמונה בה'.
וזהו עיקר נסיונו של האדם בעת עליה, אם ירצה רק את המח וההשגות, או ירצה את ה' ולעבדו בפשיטות. ואף אם בחיצוניות לא ניכר הבדל בין דרך זו לדרך זו, אולם באמת רחוקים שתי דרכים אלו כרחוק מזרח ומערב. ובעיקר ניכר ההבדל והפער העצום ביניהם בעת ירידה, שכשימנע האדם מלילך בדרך זו, אזי סכנתו בשעת ירידה עצומה, וכמעט שלא יהיה לו מנוס ומפלט מסכנת הירידה, כי אם לא קבע בנפשו שהוא עובד את השם יתברך משום שהוא עבד ה' בפשיטות, ולא משום שהוא השיג כך בדעתו, אזי בעת הירידה אין לו את הספינה והמשוטים לשוט בים הסוער, שהרי אז אין מאיר לאדם כלום, וכל החיות וההתלהבות נעלמים כלא היו, ובמקום מה שהיה יכול לחטוף מה שאפשר כפי יכולתו בלימוד ותפילה וכדו', יושב דומם ומצפה עד יעבור זעם, ויגיע עת העליה הבוששת – בדרך זו – מלבא…
עושה מעשה עבד
וממשיך רבינו ז"ל לומר בתורה זו, שיש בן שאהבתו לאביו גדולה כל כך, עד שמחמת האהבה הוא עושה מעשה עבד, מה שעבד פשוט צריך לעשות, והולך בתוך קשרי המלחמה ומגלגל עצמו בכל מיני רפש וטיט, כדי לעשות נחת רוח לאביו, מה שאפילו עבד פשוט לא היה עושה עבודות כאלו, ואזי כשאביו רואה אהבתו החזקה כל כך, עד שמשליך עצמו לעבדות גמורה בשביל אהבתו אזי הוא מגלה לו גם מה שאין נמסר אפילו לבן.
ובוודאי מי שהולך בדרך הפשיטות והתמימות ומוכן לעבוד את השם יתברך לא משום אהבת ההשגות והמוחין אלא משום אהבת ה', ובין בשעת עליה כוונתו בעיקר להיות עבד ה' ובין בשעת ירידה אף כשאין מאיר לו שום הארה בעבודת ה' נשאר חזק ביודעו שעובד את אביו, אזי יזכה שאביו יגלה לו אף מה שאין מגלים לבן.
"אמרתי להוללים אל תהולו, ולרשעים אל תרימו קרן" (תהלים עה). למה? לפי שאין השמחה ממתנת לאדם. לא כל מי ששמח היום, שמח למחר, ולא כל מי שמיצר היום, מיצר למחר, לפי שאין השמחה ממתנת לאדם, שנאמר: (קהלת ב)לשחוק אמרתי מהולל" (תנחומא שמיני, ב).
המדרש המצוטט מבאר את תוכן דברי דוד המלך "אמרתי להוללים אל תהולו". במדרש לפני-כן מבואר ש"תהולו" מתפרש במשמעות של שמחה, כלומר, שלרשעים אין סיבה לשמוח. שואל המדרש: "למה?", ומתרץ: "לפי שאין השמחה ממתנת לאדם". גם אם טוב לרשעים במצבם כיום, מחר אולי תשתנה התמונה. עצם הלשון של "השמחה ממתנת לאדם" צריכה ביאור, אבל יותר מכך קשה – "בשעת חדוותא חדוותא, ובשעת אבלא אבלא" (רש"י, בראשית ו) – יש לשמוח ביום שמחה, ולהתאבל ביום אבל. מדוע שהמחר יהוו-ה סיבה לחוסר שמחה בהווה?
* * *
השמחה איננה מידה, כמו כעס או רצינות. רבי נתן מברסלב, תלמיד רבי נחמן, כותב כי היא ביטוי של החיות. בסגנון קצת שונה מרחיב הרש"ר הירש את הדברים – השמחה מופיעה כאשר המציאות מתאימה לכל מערכת הלב. ברגע שנעשית ההתאמה, נעשית גם צמיחה מסוימת בנפש האדם שיכולה כעת להתגלות ולפעול בצורה טבעית, וזאת היא השמחה (צמיחה). מאחר והשמחה תלויה במציאות, המדרש מצביע על כך שבעצם, לעולם לא ניתן לשלוט על מדד השמחה. "לא כל מי ששמח היום, שמח למחר". שמחה איננה דבר שניתן להרוויח אותו, לקנות אותו כקניין. זאת משמעות המילה המתנה ('השמחה ממתנת'), שנגזרת מהמילה מתנה. אמת היא שנוכל למצוא אדם שמח למשך תקופה ארוכה, אומר המדרש. אבל למצוא אדם ששמח שמחה תמידית? מציאות זאת אינה אפשרית. צירוף מקרים משמחים לאורך תקופה אפשרי, אבל גם בשעה שהוא נמצא, הוא לא נמצא בגדר קניין מהותי. השמחה לא תמתין לך, כלומר, היא לא תהיה שם. היא לא תלויה בך, לא קשורה אליך באופן מהותי.
כאשר דוד המלך אומר לרשעים לא לשמוח, עלינו להתבונן על אמירה זו – שהרי בפשטות היה לו לומר את העיקר, לומר להם שיעזבו את דרכם הרעה. אמנם לפי המדרש מתבארת אמירה זו כקביעה, ולא כתוכחה. הרשע חושב שיש לו חיים יפים, והעובדה הכי גדולה שיש לו לכך היא השמחה. אם הוא נמצא במצב של שמחה, הרי שהחיות שלו מתבטאת כעת במציאות, ובקיצור, 'הולך לו'. אומר לו דוד המלך – עם הטענה הזאת אני לא מתווכח. אבל רק תשים לב על איזה סוג שמחה אתה מדבר. האם זו שמחה פנימית שיכולה להופיע בכל מצב? לא, שהרי המצב יכול להשתנות. התבונן כעת על חייך – אומר דוד – אלו חיים מסכנים ועלובים אלו, שתלויים במציאות שתאיר להם את פניה. אני יכול להציע לך חיים כאלו שיכולים לחדור דרך כל מציאות, קשה ככל שתהא, וגם שם הם יוכלו לבטא את עצמם. ושום מאורע שיארע, גם אם זה כישלון בדרך עצמה, לא יעצור את השמחה הזאת. "אמר רבי יעקב בן רבי יוסי: נמנעת השמחה מן הרשעים, ונתנה לישראל" (במדבר רבה, טו ט). רק ישראל יכולים לאצור בתוכם את השמחה כמתנה. להם היא ניתנה, ולא לאחרים. החיות הכי הגדולה נמצאת במקום הפנימי ביותר, וכל מי שיתאמץ לחפור לשם, ימצא נשמה קדושה. הוא זה שיוכל לקנות את השמחה כדבר מהותי, ולהיות שמח תמיד.
השאלה הגדולה ביותר היא – איך? איך אפשר להיות תמיד בשמחה, אם המציאות לא מתאימה מכל מיני סיבות- כישלונות ברוחניות, צרות בגשמיות? – על כך במאמרים השונים במדור וביתרהמאמרים באתר.
הנקודה הקדושה, היא נקודת משה רבינו הנמצאת בכל אחד מישראל, היא העומדת בין שמד – היותנו כגויים; לרצון – יהדותינו.
נקודה זו קיימת בזכות עצמה, ואנו 'תורמים' לה ומחזיקים אותה בעצם קיום אמונתינו.
כל עוד אדם מאמין בעצמו וביכולתו, יש בכוחו לעלות, באמצעות הנקודה הזו, מ'שמד' ל'רצון' ממש.
אולם, כאשר אדם חדל מלהאמין והוא מתייאש ח"ו, כי אז הוא מנתק עצמו כביכול מהנקודה הזו.
זו היתה בעייתם של אנשי דור החורבן, וזה פירוש מאמר חז"ל "על מה אבדה הארץ … על שלא ברכו בתורה תחילה" (בבא מציעא פה,ב). אומרים חז"ל: מדוע חרבה הארץ וחרב בית המקדש? משום שלא בירכו ברכות התורה.
בברכות התורה אנו מברכים את ה' ומודים לו על ש"בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו". אנו פותחים בבחירת ה' בנו, בחירה שהיא חסרת כל הסבר הגיוני עבורינו. אין שכלינו יכול לתפוס למה ומדוע בחר ה' דווקא בנו מכל העמים (כפי ששאל המלאך ביציאת מצרים, "אלו ואלו עובדי עבודה זרה"). ענין פלאי הוא זה ואין להשיגו בשכל אנושי, שעל כן נקרא עם ישראל "עם סגולה", סגולה שמעל לטבע; מעל לשכל האנושי היא ואינה קשורה בהבנה.
בחירת ה' בנו, הבדלתו בינינו לבין העמים, היא הנקודה הקדושה, "הכלולה מכל הנקודות שבישראל, שהיא בחינת משה רבינו שמלובש בכל אחד מישראל, אשר הנקודה הזו עומדת בין שמד לרצון" (ליקוה"ל אורח חיים, ברכת השחר ה,ז-ח).
יהודי אותו דור, משום "שידעו עוצם קלקולם", נפלו בדעתם כל כך והתייאשו כל כך, עד שהתקשו לברך ברכת התורה, מאחר ובחינה עצמית מוטעית שלהם הובילה אותם למסקנה שאינם מקיימים את התורה, ואף כשהם מקיימים אותה אין אמת פנימית באותו קיום. מכיון שכך, הטעה אותם מה שבעיניהם היה "אמת" ו"יושר" והם התקשו לברך – וחדלו לברך – ברכת התורה, (אותה הם הבינו אולי כקשר מוחלט ומוכרח בין הבחירה בנו כעם לבין קיום התורה בפועל וב"אמת") היינו: להאמין כי יחודם היהודי, קרבתם לבורא עולם, קיומה של נקודת הקדושה הפנימית שלהם, נקודת משה רבינו, שיכולה היתה להוציאם – לו רק האמינו – משמד ממש לרצון ממש.
ומשכך – חרב בית המקדש, נסתלקה השכינה ויצאנו לגלות.
כי "איך שהוא, אף על פי כן, אסור לייאש עצמו חס ושלום. רק אדרבא, הוא ביותר צריך לברך על חלקו, על נקודת קדושת יהדותו, שזה עיקר ברכת התורה – "אשר בחר בנו ונתן לנו את תורתו" – ולחפש אחר נקודות טובות מקדושת ישראל" (ליקוה"ל שם).
עיקר ברכת התורה, מבאר רבי נתן, היא על בחירת ה' בנו לעם, על אותה נקודת קדושה שהיא החיבור התמידי, הנצחי והעמוק ביותר בינינו לבין בורא עולם. בברכת התורה אנו מודים ומברכים את בוראינו על חיבור זה, ומחזקים את אמונתינו בקיומו, אמונה שבה תלויה הנקודה הזו,שבכוחה יכול אדם לצאת אפילו משמד ממש, מהמצב הרוחני הירוד ביותר, ל"רצון", לדרגות הגבוהות ביותר בעבודת ה'.
הוא לא מבין מדוע, אבל הוא מרגיש שחל בו שינוי קיצוני: סייגים שהיו אצלו כמו חומות אש התחילו להתרופף, התפילה שפעם חש בה טעם נפלא הפכה אצלו למעמסה, חששותיו מפני כישלונות רוחניים החלו להתפוגג. בקיצור, הוא מרגיש שאוצר יראת השמים שבו הולך ומתרוקן.
הוא מנסה ללמוד ספרי מוסר, משתדל להתפלל על כך, אך המצב רק הולך ומחמיר; הנה הוא לומד על חומרתם של דברים מסוימים, הוא מחליט להלחם על כך ללא פשרות, אך לא עובר זמן רב, הניסיון הבא עומד בפתח, והוא בורח משדה המערכה ונכשל.
בתחילה היו הרהורי תשובה תכופים צורבים את לבו כשיפודי אש מלובנים, אך אלו פחתו והלכו, מין קרירות עטפה את לבו והוא עומד היום בשוויון נפש מול כישלונות חמורים. על אף השתדלותו להמחיש לעצמו את השכר והעונש הצפויים לו, זה לא עוזר לו, והוא אינו מצליח לעורר את לבו ליראה פשוטה.
* * *
מהי עורלת הלב הזאת? מה הגורם לטימטום הזה?
הוא אינו מעלה על דעתו את האפשרות הזאת: האכילה!
כן, צורת האכילה הינה הגורם המרכזי ביותר להגדלת היראה בלב האדם או חלילה להיפך. רבינו הקדוש מגלה (בליקוטי מוהר"ן ח"ב ח) שבהתמודדות הגדולה שבין הגוף לנשמה – תאוות האכילה מגבירה את הגוף על הנשמה ואילו היראה מגבירה את הנשמה על הגוף. כאשר אדם נותן לגוף יותר מכדי צורכו, הוא מחליש בכך את הנשמה והיראה שבו נפגמת.
עוד אומר רבינו (שם א) שההימשכות אחר תאוות האכילה, שפוגמת כאמור ביראה שבלב, גורמת לאדם שלא יוכל להתפלל תפילה היוצאת מן הלב. תאווה זו היא גם הראש לכל התאוות האחרות שכולן נמשכות אחריה (ליקוטי מוהר"ן ח"א סב-ה).
איזו מלכודת. מאכל מגרה ומעלה ניחוחות, חטיף קורץ ותמים למראה, יכולים לגרום נזק רוחני בסדר גודל כזה אם וכאשר אוכלים אותם שלא בקדושה או סתם כך בשביל הנאה גרידא.
* * *
אין פלא בכך שזלילה גורמת לכיבוי היראה שבלב, כי כדי להתיירא צריך להיות במעלת אדם, שכן רק אדם יכול לראות בעיני שכלו את הנולד ולהתייראות מכך. לעומת זאת, האכילה היתירה גורמת ליפול למדרגת בהמה (שם ח"א רסג וח"ב עז), והתוצאה גם היא ברורה: האדם כבר לא מסוגל לקלוט במצב כזה את היראה הכל-כך פשוטה.
מאידך, כשאוכלים בקדושה, הרי האכילה עצמה מהווה סיבה להגדלת היראה – "עיקר היראה באה וניגשת אל האדם בשעת אכילה. על כן צריך להזהר מאד לאכול עם יראת שמים, בקדושה ובטהרה, ולהמשיך על עצמו היראה הבאה אליו אז" (ליקוטי עצות אכילה כב), אכילה קדושה שכזאת בכוחה לגרום לאדם התעלות עצומה ולהביאו למדרגות גבוהות מאד; וכפי שמגלה רבינו (ליקוטי מוהר"ן ח"א סב) על הפסוק הנאמר בתחילת פרשתנו: "ויגש אליו יהודה".
* * *
אכילה ביראת שמים ובקדושה פירושה בראש ובראשונה לאכול על פי התורה. כלומר, להזהר בממון שבו נקנה המזון, שיהא כשר ובלי פקפוק של גזל; לאכול אך ורק את המותר מבחינת כשרות; לברך בכוונה לפני האכילה ולאחריה, וכמובן שלא לאכול בדרך בליסה אלא בדרך ארץ, במתינות ובישוב הדעת.
התחלת ההתקדשות באכילה צריכה להעשות בשמחה, מתוך ידיעה ש"אכילת איש הישראלי יקרה מאד, ועל ידי זה כל אדם מישראל מברר בירורים הרבה באכילתו". בעת האכילה על האדם לזכור שה' עמו ושהוא מחיה אותו באהבה על ידי אכילה זו.
ידיעה זו צריכה לעורר אז בלב האוכל רצון עז לשוב ולהתקרב לאב הרחום, הזן ומפרנס, בחן ובחסד, גם אם המרינו את פיו. הרצון העז הזה מחדש את היראה שבלב ומושך את השפע הרוחני הטמון באכילה בקדושה (ליקוטי הלכות חלה ד-ג).
"יש פנים דקדושה שהם בחינת חיים, בחינות שמחה; ויש פנים דסטרא-אחרא, מרה שחורה, עבודה זרה. ואלו בני אדם הנופלים בתאוות ממון ואינם מאמינים שהקב"ה יכול לפרנס את האדם בסיבה קלה ורודפים אחר פרנסתם ביגיעות גדולות, והם אוכלי לחם בעיצבון, כמו שכתוב 'בעצבון תאכלנה' – אלו בני אדם נקשרים בפנים דסטרא-אחרא, אלוהים אחרים, חושך, בחינת מיתה … "יש תיקון לתאות ממון … שיסתכל לשורש שמשם בא כל הממון וכל ההשפעות".
(ליקוטי מוהר"ן ח"א כג)
תאוות הממון. במאמר הזה מלמד אותנו רבינו עד כמה גרועה וחמורה היא: "אלו בני אדם הנופלים בתאוות ממון…. הם אוכלי לחם בעצבון… אלו בני אדם נקשרים… באלוהים אחרים, חשך, בחינת מיתה… השכינה צווחת על אלו הנופלים בתאות ממון … ועל כן אלו המשוקעים בממון – כל מה שיש לו עשירות יותר, יש לו דאגות ועצבות ומרה שחורה ביותר; והוא מקצר ומכלה ימיו וחייו של האדם".
אבל לא רק במאמר שלנו. "תאוות העשירות הוא מלכות הרשעה… הוא מלכות המן עמלך, היפוך מלכות דקדושה" (ליקוטי מוהר"ן ח"א נו); "כל זמן שיש עבודה זרה זו של ממון בעולם – חרון אף בעולם" (ליקוטי מוהר"ן ח"א יג) וכך במקומות רבים נוספים. גם רבי נתן בתפילותיו מתחנן: "חוס וחמול עלי ועל זרעי ועל כל עמך בית ישראל, והצל ומלט אותנו מתאווה רעה הזאת של ממון אשר נתפשטה עכשיו מאד בעולם בעוונותינו" (לקוטי תפילות כג).
ועל כולם הקביעה הנוקבת של רבינו ש"מכל התאוות אפשר להוציא את מי שנפל לתוכם, אך מי שנופל לתאווה זו של ממון – אי אפשר בשום אופן להוציאו משם" (סיפורי מעשיות, מעשה יב) – – –
* * *
ניתן לחשוב שרק אלו השקועים בביזנס, בקריירה, רק אליהם מתכוון רבינו – 'אבל אני ב"ה לא קשור לזה כלל. אין לי תאווה לממון כשלעצמו; אני פשוט צריך להתפרנס, לסגור כמה חובות ועוד כמה צרכים דחופים – וזהו"…
אך כמי שאמונים על דברי רבי נתן כי כל "דברי רבינו ז"ל הם כלליות גדול מאד מאד .. וכל אדם כמו שהואף בין אם הוא בתכלית מדריגה העליונה, בין אם הוא בתכלית דיוטא התחתונה… יכולים למצוא את עצמם… בתוך כל תורה ותורה של רבינו הקדוש והנורא ז"ל" (הקדמת ליקוטי תפילות) – עלינו להבין שתאוות ממון כמו שאר המידות הרעות, יכולה להופיע בצורה קיצונית, ויכולה להופיע בצורות מעודנות יותר שגם הן מסוכנות מאד.
* * *
ממון פירושו שליטה והשפעה, כדברי שלמה המלך: "הכסף יענה את הכל" (קהלת י, יט). מי שנגוע בתאוות הממון מבקש באמצעותה להגשים את הישגיו ומעמדו בעולם, אבל גם מי שכל מבוקשו הוא "שיהיו לו כמה אלפים בצד" ושלא יצטרך לחשוב כל פעם מחדש איך לשלם חשבון מים / טלפון / גז / ארנונה – גם הוא נגוע באותם חיידקים, קשה לו להרגיש תלוי בחסדי שמים ולבקש פרנסה כל יום מחדש. שהרי כבר לימדונו חז"ל (יומא עו ע"א): "מפני מה לא ירד להם לישראל מן פעם אחת בשנה… [כדי שיהיה אדם] אומר 'שמא לא ירד מן למחר'… נמצאו כולן מכוונין את לבם לאביהם שבשמים".
אמת, אין סומכים על הנס, אבל מכאן ועד להרגשה שאם היו בארנק עוד כמה אלפים – כל העניינים היו מסודרים, הדרך ארוכה.
השתדלות כל שהיא צריך לעשות, אבל להרגיש ביטחון צריכים רק עם השי"ת שזן ומפרנס את כל הברואים, שפותח את ידך ומשביע לכל חי, ולא עם ארנק תפוח.
* * *
רבינו כדרכו לא רק מאבחן את המחלה, הוא גם מציע לנו מזור ותרופה. לדבריו צריך פשוט "להסתכל לשורש שמשם בא כל הממון".
שכן עד כמה שבממון יש שלטון והשפעה (מסויימים), הרי לבורא שמעניק את הממון יש שלטון והשפעה לנצח נצחים – ולמה אם כן נרצה את השלטון המדומה, הזמני והמוגבל של הממון כאשר בידינו לדבוק בבורא אשר לו הכוח והממשלה לעולמי עד!?
הכביש התלול התפתל כנחש. ערפל סמיך עטה עליו מכל עבר, ורוח פרצים הצליפה מלפנים. כלי הרכב טיפס בגניחה במעלה ההר, והנהג ניווט בזהירות, תוך מלמול תפילה חרישית. הוא הביט נכחו ונרעד: מלפנים לא נראתה כלל דרך, הכל טובע בערפל. לחזור בלתי אפשרי; לעצור, לא יעלה על הדעת; להתקדם? איך? הוא נשם עמוקות, נרגע מעט, הביט שוב לפניו והבחין בתחתית השמשה בפיסת כביש מבצבצת מבין הערפילים. הוא הצמיד מבט נואש אל חתיכת האספלט והתקדם קמעא, הביט שוב קדימה וטיפס עוד מעט. כשהפחד שב והשתלט עליו, הוא הכריח את עצמו לא לחשוב מאומה, לא על מה יקרה, ולא על מתי זה ייגמר, רק על הצעד שהוא עושה כעת קדימה. למעלה, כשהתבהרו השמים, הוא הביט סביב והבין שהגיע ליעד.
* * *
לאו כל הימים אביביים, ולא בכל בוקר השמש זורחת ועננים אינם מעיבים. ישנם ימים של סער, צוננים ומעורפלים, ימי מלחמה, אפופי חוסר וודאות; ויש זמנים שלווים של שלום השקט ובטח. הזמנים הסוערים הם גלות, ויש לדעת איך לחיות עימם, לצלוח אותם, ולנצח.
הגלות מלווה את עם ישראל מאז היותו לעם. זוהי למעשה מלחמתם העתיקה של האחים, יעקב ועשיו, והיא תימשך עד כי יבוא לציון גואל. עשיו הרשע כוחו גדול בשעתו, הוא שואב את עוצמתו ממידת הדין הסוערת ומסעירה את רוחו בשיגעונות הזמן, ומבקש להשתלט על רוחו הטהורה של יעקב אבינו, לבלוע אותה ולהשליט עליה את כל אזיקי העולם הזה: פחדים, דאגות, ורצונות מבולבלים.
הנשק השקט
רוחו של עשיו גדולה בשעתה ומאיימת לבלוע כל אשר נקרה בדרכה, אולם, ליהודי הקטן יש כח עצום המסוגל להחזיק אותו ביציבות וביטחון גם בתוככי הסער. ירשנו את הכח הזה מיעקב אבינו. בפרשת השבוע, הולכים יעקב ועשיו זה לקראת זה, עשיו צועד בראש ארבע מאות אנשיו, מצויד בכלי נשק ותכסיסי מלחמה, ואילו יעקב מתהלך לקראתו עם משפחתו, צאנו והונו, חמוש אף הוא בנשק רב עוצמה אך מסוג שונה לגמרי, והוא מספר על כך לעשיו:
"עם לבן גרתי – ותרי"ג מצוות שמרתי" – הייתי עשרים שנה בבית לבן, בתוך עומק הרמאות, מוקף בכל סוגי ההפרעות והמניעות. "ביום אכלני חורב וקרח בלילה", ובכל זאת החזקתי מעמד, אני שואב את כוחי מתרי"ג מצוות, המלמדות אותי איך למצוא את השי"ת בכל מצב. אינני מתבלבל מהעבר אף לא מהעתיד; "ואחר עד עתה" – אין לי אלא את הרגע הזה, עתה. ובכל רגע של חיים אני שואל את עצמי "ועתה ישראל מה השם אלוקיך שואל מעמך…", אין לי אלא את היום הזה והשעה הזו, "היום אם בקולו תשמעו". ומשום כך, גם אינני טרוד בחיפוש התוצאות, בשאלה האם הצלחתי, כמה או מתי כבר אצליח. אינני מתפעל מהמוני חיילך, מהמולתך ומהומתך, התמימות נר לרגלי, הדבקות במטרה מנחה את צעדיי.
באופן זה מתמודד כלל ישראל במלחמת קיומו הנצחית. בכל תקופה ובכל גולה אליה נדדנו ונפוצנו, ניטעו בתים יהודיים, נבנו ישיבות והקדושה קבעה יתד. עם ישראל קטן ומועט הכמות וסביבו שבעים זאבים חושפי שיניים, מורעבים, ובכל זאת, הקדושה מנצחת שוב ושוב. מדוע? משום שיש לנו הלך רוח תמים ושקט. עושים ככל האפשר, מתחילים שוב ושוב, גם מבלי לראות תוצאות כאן ועכשיו. עוד מצווה, עוד קדושה, והנה מתנוסס כבר בניין רב תפארת של הוויה יהודית טהורה. כך ממש גם בחייו האישיים של כל אחד. הבעל דבר מגיח תמיד ברעש גדול, בסערה, הדרך שלנו הפוכה בדיוק: ללא ריבוי אור, בתמימות, בפשיטות, אך גם בעקשנות. שמחים בכל נקודה טובה, שלא עשני גוי, מצוות מעשיות, תורה ותפילה. זה הנשק שלנו. מעבר לכך אין לנו עסק עם שום נושא צדדי. לא העבר המעיק, אף לא תחזיות מדאיגות בנוגע לעתיד, רק הרגע הזה ורצון השם הזורח בו.
לשלוח מלאכים
עשיו כאמור, שורשו בריבוי אור, הוא הולך בגדולות ונפלאות ומפיל על רוחו של היהודי הקטן חלישות הדעת ואין אונים. הוא מציג את הקדושה כדבר שלם שרק קדושים וטהורים מסוגלים לעמוד בו, ומעצים את אפסותך וקטנותך עוד יותר. לעומתו יש לו ליהודי את מלאכיו של יעקב, "וישלח מלאכים לפניו". יהדות ועבודת הבורא הם לכאורה פעולות קטנות ופשוטות, אך המעשים הללו כלל אינם קטנים, אלו הם מלאכים, והם הולכים ונשלחים לפניו, קדימה, אל עולמות טמירים ועליונים. יהדות איננה הרבה והמון, גדול ומרשים, אלו השגות של עשיו. יהדות אמיתית היא רצף של מלאכים טהורים הנשלחים בכל רגע מפיך ההוגה בתורה ותפילה; ממחשבותיך המשוטטות ברעיונות פשוטים של התחזקות ואמונה; ומכל מעשה פעוט שתעשה בקדושה. אתה מתחיל ככל יכולתך, והצדיקים משלימים את מלאכתך, משפרים ומעלים הכל לרצון. עם המלאכים הללו מנצח יעקב את עשיו וגדודי גיבוריו.
ובטרם ייצא אל הקרב, נוקט אבינו יעקב בתכסיס נוסף "ויחץ את העם לשתי מחנות". עשיו אומן בהלת הנפש. שוב ושוב הוא גורם לנו להסתפק ולהתחרט ושוב להסתפק, ולעשות הכל מתוך חששות וייסורים. העצה היהודית היא 'ויחץ', וכפי שמפרש מוהרנ"ת: אם אינך יודע מה לעשות ואינך מוצא עצה, לכל הפחות תתחזק להתנהג לפי חלוקת העצה. לא משנה לאיזה כיוון, העיקר שיהיה "המחנה הנותר לפליטה", אל נא תבזבז את כוחותיך וזמנך בספקות ודאגות. חטוף משהו טוב, העיקר עשה טוב, ואל תחדל מלרצות ולשאוף לטוב יותר.
מי שצועד כך בעקבות מעשה אבות, מוצא את עצמו תוהה, מדוע בעצם דאגתי? וממי כל כך פחדתי? "וירא יעקב מאוד וייצר לו" – צר לי על כך שלחינם התפחדתי.
ממה, נראה לכם, אנחנו סובלים יותר – מתאוות רעות? מעצלות? או מהתלהבות יתירה?
ובכן, כמה מפתיעים דבריו של מוהרנ"ת שכותב: "רבים נכשלו ונפלו לגמרי על ידי ריבוי התבערה חוץ מהמידה… ורוב בני אדם נכשלין בזה! כי באמת על פי רוב, העיקר מה שאין האדם מתקרב לה' יתברך ואינו חוזר בתשובה לה' יתברך – אף על פי שהמניעה [היא] מחמת התגברות תאוות הגוף, אבל גם זה הוא מניעה גדולה מלהתקרב לה' יתברך – היינו ריבוי תבערת הלב לה' יתברך שבוער חוץ מהמידה" (ליקוטי הלכות, תרומות ומעשרות ג, ב).
זאת אומרת, ההתלהבות היתירה לעבודת ה', היא לא תופעה שפוקדת רק את המיוחדים שבינינו, אלא 'רוב בני אדם נכשלים בזה', והיא אחת הסיבות העיקריות לריחוק שלנו מעבודת ה' האמיתית.
והדבר אומר דרשני, היתכן שאנשים כמותנו, שמייחלים ומאחלים לעצמם קורטוב של התלהבות בעבודת ה', סובלים מריבוי התלהבות? 'הלוואי' – אומר לו כל אחד מאתנו בלבו – 'אגיע למצב שבו אצטרך להתמודד עם ריסון ההתלהבות. או אז היה מצבי טוב ביותר… בינתיים אני דווקא מתמודד עם ריבוי קרירות…'
* * *
ובכן, שימו לב. ההתלהבות היתירה אשר עליה אנו שחים, היא התלהבות שכזאת הגורמת לאדם לחשוב שכדי להתקרב לה' באמת, עליו לעשות דברים גדולים וקשים; "להתקדש בקדושה יתירה מאד מאד, ולסלק עצמו לגמרי מהעולם הזה, ולהשליך כל תאוות עולם הזה אחרי גוו ולהתקדש בכל הקדושות" – דבר שבפני עצמו הוא נכון בהחלט.
הבעיה היא רק, הטעות הנוראית הנגרמת בעקבות זאת, והיא: המחשבה שאם איני מסוגל לעשות כל זאת, אין באפשרותי לעבוד את ה' באמת, "ומחמת שאינו יכול להתגבר על גופו לעשות כל אלה, מחמת זה אינו עושה כלל אפילו מה שיכול. ויש שנפלו כל כך בדעתם, עד שאינם יכולים אפילו ללמוד דף גמרא או פרק משניות, מחמת שיודעים שצריכים לעשות הרבה מאד, ומחמת זה אינם עושים כלל!" (ליקוטי הלכות, תרומות ומעשרות ג, ב).
* * *
ההתלהבות הזאת – הגורמת לאדם שלא להחשיב ולחטוף את אשר בהישג ידו – איננה תופעה קדושה, אלא היא: "יצר הרע גדול", לא פחות ולא יותר.
וכך מפרש רבינו את הנאמר בפרשת השבוע "רד העד בעם פן יהרסו אל ה' לראות":
"גם בענין ההתקרבות עצמו להשם יתברך, יש יצר הרע גדול. כלומר, שלפעמים ריבוי ההתלהבות חוץ מהמידה, הוא מהיצר הרע, כי זהו בחינת 'פן יהרסו'. כי יש יצר הרע גדול כשמתחיל להתקרב להשם יתברך. ועל כן בשעת מתן תורה, הזהיר השם יתברך למשה: 'רד העד בעם פן יהרסו אל ה' לראות', כי ישראל היו אז במעלה גדולה, והוצרכו להזהירם מהיצר הרע שיש בהתקרבות להשם יתברך" (ליקוטי מוהר"ן, עב).
מה שמסוכן במיוחד ביצר הרע הגדול הזה, הוא זה שהוא 'מתלבש במצוות'. וכאשר מתבטא רבי אברהם ב"ר נחמן על תופעה זו (ביאור הליקוטים, תורה א, אות ה) וכותב: "כי מי לנו גדול בכל המצוות שמצד היצר הרע, כמצות ההריסה בתבערת התלהבות הלב לעבודת השם יתברך בעצמו".
לאדם מן השורה נראה שמדובר כאן בהתלהבות קדושה, אך לאמיתו של דבר מסתתר כאן יצר של גאווה וגסות הרוח, "כי מחמת הגאות שבלבבו אינו רוצה לעבוד את ה' יתברך כי אם כשיזכה לעבוד את ה' יתברך בעבודה גבוהה מאד" (ליקוטי הלכות, שם).
הן אמת, שהסביבה מחשיבה בעיקר את המצליחנים ואינה מעודדת את השמחה בנקודות טובות. אך כבר הקדים מוהרנ"ת וכתב לבנו:
"ואין לך להסתכל כלל על שאר אנשים שאינם מחיין עצמן בזה – אפילו הם טובים ממך הרבה – ואף על פי כן הם במרה שחורה ועצבות. ואפילו אם הם מאנשי שלומנו. כי אין לך להסתכל עליהם בענין זה כלל, רק שתשמע לדברי, שהם נובעים מדבריו הקדושים זכרונו לברכה, להחיות עצמך בכל עת ובכל יום במה שאתה מזרע ישראל ו'לא עשני גוי', ואנו זוכין לעשות מצוות הרבה בכל יום, ובפרט ובפרט בגודל החסד הנפלא הנורא שאנו אחוזים ודבוקים בשמו [של רבינו] הקדוש זכרונו לברכה. ואם לא היינו שומעים ממנו כי אם התורה 'אזמרה לאלקי בעודי' – דיינו. כי יש בו די להחיות עצמנו על ידי התורה הקדושה הזאת כל ימי חיינו, ולזכות על ידי זה לחיי עולם לנצח. מכל שכן וכל שכן ששמענו עוד נוראות ונפלאות אשר לא נשמעו מעולם".
במדרש (ילקוט שמעוני פרשת ויחי) מובא הסיפור הידוע על התנא הקדוש רבי מתיא בן חרש, שנקרתה לפניו נסיון חמור של שמירת עינים, וכשראה שלא יוכל לעמוד כנגדה דקר את עיניו בשיפודים מלובנים – ועיוור את עצמו- – – ובא אליו מלאך מן השמים ורצה לרפאות את עיניו, אולם רבי מתיא לא רצה לשמוע, עד שהבטיחו הקב"ה שלא יכשל עוד.
ויש לנו ללמוד מכך שני דברים. הראשון, כמה גדול חיובה של שמירת העינים, עד שרבי מתיא בן חרש היה מוכן לאבד את מאור עיניו בשביל זה, ולא רק במישור הגשמי אלא גם במישור הרוחני, שהרי סומא פטור מכל המצוות; והיה מוכן להפקיע עצמו מהכל ובלבד שלא יכשל בעוון חמור זה.
זאת ועוד, ללמדנו כי כאשר האדם מוכן למסור את נפשו עבור איזה מצוה או מעשה טוב, אזי הוא מקבל סייעתא דשמיא מיוחדת מלמעלה שיוכל להחזיק מעמד.
עלינו לדעת כי אין זה חומרא בעלמא או איזו מידת חסידות כי אם חיוב גמור מן הדין, וכמו שאמרו חז"ל (בבא בתרא יב.) ההולך בדרך שעלול להיכשל בראיה אסורה, ויש לו דרך אחרת ללכת נקרא רשע! כי אסור לאדם להכניס עצמו למקום נסיון, כאשר אנו מתפללים כל יום "אל תביאני לידי נסיון".
כך היה ר' לוי יצחק בנדר אומר כאשר הגיעו ימי הקיץ: כאשר האדם יודע כי ברחוב מסויים יורים חצים, וכל מי שמרים עיניו להסתכל נתפס בחרב רח"ל, האם היה האדם מעיז להכניס עצמו למקום זו?! וכן לענייננו, בל יאמר האדם אני אלך ולא אכשל, כי מי פתי יכניס עצמו למקום סכנה.
כן היה חוזר רבות בשיעורו היומי כשהיה מגיע לתורה י"ז שם מבואר כי הקב"ה מתפאר עם כל יהודי ובכל אבר, אמר למשל: כשאדם הולך ברחוב ושומר את עיניו כראוי אזי הקב"ה קורא למלאכים ולכל הפמליא של מעלה ואומר להם ראו איזה עינים טהורות יש לו! תראו איזה בן חביב יש לי בעולם!
כי הקדושה היא יסוד כל התורה כולה, ובזה תלוי כל ההתקרבות של האדם לאבינו שבשמים, וכאשר האדם שומר עצמו אזי התפילה שלו אחרת, והקירבת אלקים אחרת, הכל הוא ענין אחר לגמרי…
ובזה נבין מה שמבואר בליקוטי מוהר"ן (תורה כז סעיף ז), כי דרך השלום להתלבש במרירות, ויש לפעמים שהאדם אינו יכול לסבול את המרירות ואזי אינו יכול להגיע לתיקונו.
לכאורה, בתרופות הרגילות מצאנו תרופות מרות, אולם איזה תרופות מרות יש לרפואת הנפש? האם ללמוד ולהתפלל, להגיד תהלים וכדומה, דברים מרים הם?! וסיגופים הרי רבינו לא אחז מהם.
אלא הענין הוא, כי הנפילות והירידות שהאדם נופל לתוכם הן התרופות המרות, והן מה שהוא זקוק לו לתיקון ולזיכוך נפשו, ולפעמים נסיונות אלו מרים המה למאוד, אולם, כאשר האדם יתחזק ויתייגע עד כדי מסירות נפש אזי יקבל סיוע נפלא מלמעלה.
הרבה תוהים ומבקשים מדוע אין לי סייעתא דשמיא? למה ה' עזב אותי ח"ו? כי יש לפעמים שהקב"ה מחכה שהאדם יראה שהוא מוכן למסירות נפש ורק אז יקבל את הסייעתא דשמיא.
"על ידי שהאדם כשהוא במדרגה התחתונה מאד, ואף על פי כן הוא מחזק עצמו ומאמין שגם שם יש לו תקוה עדיין, כי גם שם נמצא השם יתברך… אזי ממשיך על עצמו הקדושה משם הקדוש הוי"ה במילוי ס"ג, שהוא מחיה את כל הנסוגים אחור מקדושתו להחזיקם לבל יפלו לגמרי, חס ושלום…
"וכן כשאדם זוכה לבוא לאיזו מדרגה בקדושה העליונה, ואף על פי כן אינו עומד שם, והוא מתחזק ומתגבר לעלות יותר ויותר – אזי ממשיך הקדושה על עצמו משם הקדוש אהי"ה במילוי קס"א… כי האדם כפי תנועותיו וכפי התחזקותו בעבודתו יתברך, כן גורם לייחד השמות למעלה, וממשיך על עצמו הקדושה משם".
(ליקוטי מוהר"ן, ו)
תחום מיוחד בעבודת הצדיקים הוא עשיית "ייחודים". בכתבי האר"י הקדוש מוקדשים לכך מאמרים רבים, בהם הוא מלמד כיצד ייחד האדם במחשבתו ייחודים קדושים, כשהוא מדגיש שדבר זה, אף חשוב וגדול יותר מעסק התורה.
וכפי שמספר רבי חיים וויטאל תלמידו של האר"י הקדוש:
"יום אחד הייתי לפניו, ונתעכבתי חודש ימים שלא עשיתי שום ייחוד מן הייחודים שסידר לי, והכיר בפרצופי, ואמר לי: 'אם תעזבני יום – יומיים אעזבך, ואתה גורם בזה נזק גדול, שתגרום שיתפרשו ממך הנשמות שרוצות להידבק בך'. ונתתי לו טענה, שלא הייתי רוצה אלא לעסוק בתורה באותו זמן, ובפרט שלא היו באים כפי הראוי אותם הנשמות בגלוי. והשיב לי, שעם כל זה לא אמנע מלעשות הייחודים ההם בכל יום, כי הוא גדול מעסק התורה, כי הוא מייחד העולמות העליונים, והוא עסק התורה וייחוד הכל יחד" (שער הגלגולים, הקדמה לח).
הייחודים גורמים לחבר את העולם הזה עם עולמות עליונים, ולדברי מוהרנ"ת מוטל על כל אחד ואחד לעסוק בכך; "כי לכך נוצרתי, לייחד ולחבר כל העולמות וכל השמות הקדושים בייחודא שלים, באופן שיתגלה ויתפשט ויאיר ייחודך ואחדותך לכל באי עולם, וידעו כולם אותך למקטנם ועד גדולם" (ליקוטי תפילות ח"ב, נ).
נושא הייחודים מבואר פעמים רבות בליקוטי הלכות. גם רבינו הקדוש דיבר כמה וכמה פעמים מעניין הייחודים, ואף התבטא פעם: "אפילו צדיקים גדולים מאד שהולכים כבר רק בייחודים – אני יכול להראות להם… דרך בייחודים" (חיי מוהר"ן, קמח).
* * *
מאידך מדגיש מוהרנ"ת, שרבינו לא ציווה לכוון בתפילה ובמצוות כוונות וייחודים, וגם אם היה נותן "תיקונים לכל אחד ואחד כפי שורש נשמתו – כל הדברים שציווה, לא היה ענייני סודות, לכוון כוונות וייחודים; רק כל ההנהגות שציווה למקורביו היו ענייני עובדות" (שיחות הר"ן, קפה), כמו תעניות או לימודים מסוימים.
הסיבה לכך שרבינו הקדוש לא ציווה לאנשיו לכוון כוונות, היא מפני שהתפקיד שלנו הוא לגרום לכל הייחודים להתרחש על ידי התחזקות פשוטה בעבודת השם, "כי האדם כפי תנועותיו וכפי התחזקותו בעבודתו יתברך, כן גורם לייחד השמות למעלה, וממשיך על עצמו הקדושה משם".
כך למשל בחודש אלול שעל פי האר"י יש לכוון בו שם ס"ג בניקוד חיריק, ושם קס"א בניקוד סגול – אין רבינו הקדוש פוטר אותנו מכך, אלא מראה לנו כיצד יכול כל יהודי, אף הפשוט ביותר, לגרום בפועל לאותם ייחודים, על ידי התחזקות והתעוררות פשוטה בעבודת ה'.
מעתה כדאי שנדע, שכאשר אנו מתחזקים או מתעוררים בעבודת ה', אין זו רק התחזקות בעלמא, אלא מדובר כאן בייחודים נשגבים שמתרחשים בעולמות העליונים שהם זהים לייחודים שמייחדים המקובלים.
איש היה בעיר ברסלב אשר באוקריינה והיה האיש ההוא תם וישר וירא אלוקים אך לא סר מרע כאשר עם לבבו כי היה ליבו בוער לה', אש תמיד תוקד על מזבח לבו לא תכבה, אלא שרגיל היה מקדמת דנא במעשים רעים ומכוערים ולמרות שהיה חפץ מאד מאד להתקרב לשי"ת ולצאת ממעשיו הרעים, בכל פעם התגברו עליו יותר ויותר עד שעברו עליו ימים ושנים הרבה ולא זכה לצאת ממה שהיה צריך לצאת. אך אף על פי כן התחזק וחתר חתירה אחר חתירה להתקרב להשם יתברך. ומעוצם תבערת לבו וכיסופיו להשתחרר ממאסר הרגליו המכוערים ולצאת מחול אל הקדש, רגיל היה לקבול מאד מאד על עכירת מעשיו ולשטוח את צערו על שפלות מצבו ומיעוט מעשיו הטובים. חבריו המקשיבים לקול טענותיו רגילים היו לנחמו, לחזקו ולעודדו בטוב שזכה לעשות, גם אם מועט הוא לפי דעתו. והוא – מתעצם היה כנגדם בחבילי ראיות והוכחות כי אין ממש במעשיו וגם הטוב שבו הוא מעט דמעט, בטל ברוב הרע.
וכך עברו להם ימים ושנים כשהוא מדשדש במקומו ומבוסס בבוץ טענותיו ואינו מצליח לפרוץ את מעגל היאוש הסוגר עליו ולהניח יסוד של ממש בעבודתו.
עד ש… עד שיום אחד נכנס אל הקודש פנימה ובא לפני רבינו הקדוש. כהרגלו מימים ימימה החל לקבול לפני רבינו מאד מאד על עכירות מעשיו הרעים והמכוערים. רבינו הקדוש בחכמתו העצומה ראה את אשר לפניו והשיב לו מיד בחכמתו, בתמימות ופשיטות: "אין לי עם מי לדבר, כי כבר כולו רע!" משפט אחד, ולפתע, ראה זה פלא, במשפט אחד, כמו במילת קסם הצליח רבינו להפוך את כל הלך מחשבתו מקצה לקצה. האיש, שרגיל היה להתלונן ולדחות את דברי החיזוק והנחמה מזולתו, הזדעזע. לא האמין למשמע אזניו. כולו רע? כהרף עין שינה את טעמו, נתעורר ואמר לרבינו ז"ל: "הלא עם כל זה אני מתגבר לפעמים להמשיך את עצמי לקדושת ישראל וכיצד תאמרו שכולי רע"?
"אה" ביטל רבינו את דבריו "הוא מעט דמעט". האיש נדהם, אמנם, רבינו בסך הכל אמר לו את הדברים שהוא עצמו היה רגיל לומר תמיד, אבל עכשיו כששמע את אותם הדברים יוצאים מפי הצדיק, הזדעזע, "כולו רע!?" מוחו התחיל לעבוד בקדחתנות לתור ולחפש אחרי איזה נקודת זכות וטוב, והרי הוא מתפלל ג' פעמים ביום ומניח תפילין ושומר שבת וליבו כוסף לה' וכו', וכו'.
מיד שינה גם רבינו את טעמו, "זאת רציתי" אמר, חזר לפניו מיד על התורה "אזמרה לאלוקי בעודי" והזהיר אותו מאד להרגיל את עצמו לילך עם אותה התורה. (ע"פ ליקוטי הלכות, יו"ד ראשית הגז ד' ו')
מוהרנ"ת מעיד על עצמו שהבין ממעשה זה את דרך הקודש של תורה רפ"ב יותר ממה שהבין מהתורה עצמה בעת ששמע אותה מפי רבינו הק' ומהשיחות הרבות ששמע בענין זה "שכשהאדם רואה שמעשיו אינם עולים יפה כלל ר"ל צריך להפוך את הדבר ויסתכל על עצמו מעבר השני היינו כאילו ח"ו כבר הוא גרוע לגמרי וכנגד הגרוע והרע לגמרי בודאי ימצא גם בעצמו, בעומק גריעותו, כמה וכמה נקודות טובות ועי"ז יחיה את עצמו" (ראשית הגז ד' ו').
אזהרה גדולה
בסוף תורה רפ"ב מביא מוהרנ"ת, בסוגרים אזהרה גדולה שאינה מופיעה בשום תורה מהתורות הנוראות שבליקו"מ: "הזהיר רבינו מאד לילך עם התורה הזאת כי היא יסוד גדול לכל מי שרוצה להתקרב לשי"ת ולבל יאבד עולמו לגמרי ח"ו"!!!
במכתביו הקדושים מגלה מוהרנ"ת יותר את צפונות לבו וברוב הרגשתו באמת, הנוראה בפשטותה, שבתורה זו הוא זועק: "כבר נחקר אצלי שעיקר החיות על ידי אזמרה לאלוקי בעודי" (על"ת קי"ז). ואלמלא לא אתינא לעלמא אלא למשמע התורה 'אזמרה' דיינו" (שם ר"ז)
במכתב אחר (רע"ט) מאריך מוהרנ"ת יותר: "ועתה הט אזנך ושמע אמרי מחדש ותדע שהיה זה סמוך צדיק גדול קדוש ונורא מאד מאד, אשר מסר נפשו בכל עת בשביל טובות העיקריות של ישראל לרחם עליהם ולהחזירם למוטב בעצות נפלאות ונוראות שזה עיקר הרחמנות על ישראל עם קדוש והוא בנפלאותיו והשגתו העצומה הודיע לנו שאיש הישראלי יחיה ויחזק עצמו בכל יום על ידי כל נקודה ונקודה שזכה, שיחפש וימצא בעצמו עדיין וכו' ואחר כך אמר שהוא נוסע בשביל עסק זה ללעמבערג וכו' מי שמע כזאת וכו' והזהירנו הוא ז"ל בפירוש לילך עם זה והיטה בידו הקדושה בתשוקה נפלאה שרצונו חזק שנלך בזה".
ובענוותנותו מוסיף: "וגם אנוכי איני יודע, רק אני מאמין ומבין מרחוק מאד, שהוא דרך נפלא ונעים ונורא ואדיר ומתוקן וכו'"
"אלמלא לא גילה לנו אלא תורה הזאת – של אזמרה – דיינו".
ולא נחה דעתו הק' עד שחתם דבריו ואמר (מכתב שט"ו): ואם אתם הייתם הולכים בזה (עם התורה – אזמרה) כמוני – כבר הייתם כשרים יותר ממני".
אזהרות נוראות תסמרנה שערות ראשנו, דברים נלהבים, תשוקה נפלאה שנלך בדרך זו.
יהלומים נוצצים מול פסולת מדיפה ריח רע – מה עדיף?
ולכאורה יתפלא השומע: מה קול הרעש הגדול? אם חפץ רבינו שנתחזק ונשמח בנקודות הטובות שלנו אז נגילה ונשמחה בו, אדרבה ואדרבא, ודאי שטובים העסק והמחשבה בטוב מהטביעה בביצת הרע, וכי מי פתי אשר יעדיף פסולת מדיפה ריחות רעים על יהלומים נוצצים? מה גם ובפרט שדרך זו קלה ונעימה עד מאד. בשלמא עצות אחרות כגון חצות, התבודדות, לימוד, תפלה בכח – קשות הן מאד לקיימן וצריכות חיזוק עד בלי די, אך דרך זו – של אזמרה – כל כולה אומרת נועם ואמורה להיות נוחה וקלה לכל , אין פה שבירה של הרגלי הגוף שינה אכילה וכיו"ב, ואם כן לא מובן כלל על מה ולמה נצרכים דברי אזהרה כה חמורים שלא מצינו כמותם בשום עצות אחרות (שלעניות דעתנו צריכות היו לדברים אלו ויותר).
ואם אמנם ידוע לכולנו עד מה קשה וכבד לקיים עצה זאת, ועד כמה גובר הקושי עד שקשה אפילו להבין פשטיות כוונת דברי רבינו, כיצד לקיימם. כי הלא גם כשאנו נזכרים במצוות שעשינו כרצון רבינו ורוצים לשמוח בהן, אין אנו באים לידי שמחה על ידי זה – אבל על זה גופא יש להקשות – כיצד זה מצליח הבע"ד לעקם את ליבנו כל כך מלקיים דבר כל כך פשוט וקל, במה הוא מתגבר עלינו ואלו מניעות הוא מציב בפני קיום העצה הטובה והנעימה הזו? בשלמא בעצות אחרות וכאמור יכול היצר הרע להשתטח לאורך ולרוחב ולמנוע בדרכים מדרכים שונות כגון כנגד קימת חצות יכול הוא להכביד את השינה על עפעפינו בפרט בחצות כידוע או למנוע אותנו מלהקדים את שעת השינה. או לדוגמא, את שעת ההתבודדות יכול הוא למנוע מאתנו ע"י הטרדה באין ספור ענינים ודאגות שונות ומשונות בעניני פרנסה, צרות וכו' ושאר ענינים עד שלא תמצא השעה והמקום הצריכים לקיום העצה הזאת העולה על הכל, וכן בשאר עצות רחמנא ליצלן מעתה.
אבל בעצה זו של "אזמרה" שכל הקושי הכרוך בה מסתכם בעצם בהסחת המחשבה מהרע, מהכשלון, מאי ההצלחה, ועיסוק בטוב ובשמחה בו, כיצד איפה מצליח היצר הרע לעשות זאת, למנוע אותנו מדברים קלים ונוחים אלו?!
מזימה אכזרית מאין כמותה
אלא שבאמת מסתתרת כאן מזימה נוראה, תחבולה נסתרת ואכזרית מאין כמותה של הס"מ, תחבולה שאם נחשוף אותה יתכן וגם נמצא דרך להתגבר עליה, ולקיים את דברי רבינו בתורה הק' הזו ולהניח בזה סוף סוף את היסוד הראשון לבנין קדושתנו ועבודתנו.
וכדי שנצליח לסכל את עצת הס"מ הבה נשאל את עצמנו בראש ובראשונה: מה מונע מאתנו את השמחה במצוות שאנו עושים, מדוע לא נגיל ונשמח, למשל, בהנחת תפילין כתרי דמלכא שאנו זוכים להניח כל יום ולקיים בזה מצות עשה דאורייתא?
אם ננתח את הדברים נגיע לסיבות הבאות:
א. מיעוט האמונה והידיעה במעלת המצוה וקדושתה.
ב. מיעוט האמונה בנחת רוח העצומה שגורמת כל מצוה ומצוה וכל חוט השערה של פניה אל הקודש – לאבינו שבשמים, גם אם נעשית בתכלית הקטנות ע"י הגרוע שבגרועים.
ג. השאיפה והרצון האדיר הבוער בנו להגיע לדברים "הרבה יותר גדולים ממצות תפילין גרידא". מול השאיפות הכבירות שלנו למעלות קדושה וטהרה ופרישות נראית מצות תפילין בודדת, שכל אחד יכול לקיימה בלי מאמץ ושכמעט שאין בה שבירת היצר – לדבר פשוט שלא כדאי לתת עליו את הדעת, ח"ו, ר"ל מהאי דעתא שבשתא החדורה כל כך בעצמותינו. "כי לפי ריבוי ההתלהבות של הלב שבוער מאד להש"י עד לשמים אין מספיק לו שום עבודה שבעולם שאפשר לו לעשות, כי נדמה לו שעדיין אינו יוצא כלל ומחמת זה אינו עושה כלל ח"ו". (תרו"מ ג' י').
המזימה – התלהבות קודש שמביאה לידי זלזול בערך מצוותיו
אם נתבונן היטב ונעמיק לעיין, נראה ששלושת הסיבות כלולות כולן בסיבה השלישית כי דייקא אור להביות לבבו, הבוער עד אין סוף לקדושה וקירבה אל ה', הוא המונע ממנו להקדיש זמן להגדלת דעתו והכרתו בערך העצום של מצוות תפילין כי אין כל זה שוה בעיניו לייחד זמן יקר שבו הוא יכול, לדעתו המוטעית, להעפיל ולזכות במעלות גדולות יותר. וכיון שערך המצוות הפשוטות מזולזל בעיניו ממילא אינו מעלה על דעתו שיש בקיומן נחת רוח עצומה לבורא עולם, כי שוב, לפי דעתו, אין לבורא עולם נחת אלא בעבודות גדולות ונוראות שיש בהן שבירת היצר ומסירות נפש. (ואולי זו כוונת רבינו בתורה פ"ו בליקוטי מוהר"ן ח"ב "שעל ידי שהעולם הם מקטני אמנה על כן הם צריכים לתענית דהיינו עבודות קשות" כי מחמת קטנות אמונתם בעצמם, בערך וחשיבות עבודתם לפני השי"ת, אינם זוכים לאור האדיר הבוקע מכל מצוה ומצוה וע"כ הם נזקקים לתעניות ועבודות קשות).
"נמצא שהעיקר מה שאין האדם מתקרב להשי"ת הוא מחמת ריבוי תבערת הלב חוץ מהמידה, כי מחמת ריבוי תבערת לבבו מחמת שלפי מה שמשער בליבו גדולתו ית' ואיך פגם כנגדו ית' אשר לפי"ז הוא צריך להתקדש בקדושה יתירה מאד מאד, ולסלק עצמו לגמרי מהעולם הזה ולהשליך כל תאוות עוה"ז אחרי גיוו, ולהתקדש בכל הקדושות, ולהתענות הרבה, ולסגף עצמו בכל הסיגופים שבעולם וגם כל זה אינו מספיק לו לפי עוצם חטאיו, ומחמת שאינו יכול להתגבר על גופו לעשות כל אלה, מחמת זה אינו עושה כלל" (תרו"מ ג' ג') ואין צריך לומר – לענין שאנו עוסקים בו – שאינו יכול לשמוח בדף גמרא שלמד או מצות תפילין שקיים.
נמצא שעיקר מה שמונע את האדם מקיום העצה של אזמרה הוא פשוט ריבוי אור.
התרופה – ריכוז המחשבה כחוט השערה
ועכשיו, אחרי שר' נתן האיר את עינינו ועלה בידינו לאתר ולזהות את שורש פורה ראש ולענה, את המונע בעדנו מהשמחה והחיות במצוותינו, וכדרכו ממציא לנו מוהרנ"ת את התרופה והעצה – הצמצום, לצמצם את מחשבותינו ולהסיח דעת מרצונותינו הכבירים, לרכז ולצמצם את רעיונותינו לתוך חוט השערה הדקיק שהוא השמחה בחוט השערה שאנו זוכים לצאת מחול אל הקודש.
"כי חוט השערה בקדושה יקר מאד מאד והש"י ברחמיו זיכה אותנו במצוות רבות בכל יום וכ"א מישראל מושך עצמו מהרע אל הטוב בכל יום ויום, כי הולך מביתו לביהכנ"ס ולביהמ"ד בכל יום ומניח טלית ותפילין ומתפלל ועונה איש"ר ועושה כמה מצוות וכו' וכמשרז"ל שאפילו פושעי ישראל מלאים מצוות כרימון – ואע"פ שיש גם בהמצוות שלהם תערובת פסולת הרבה, אעפ"כ נמצאים בהם עכ"פ כמה נקודות טובות והם בחי' שערות קדושות שהם יקרים אצלו ית' מאד מאד, וכן אפילו בעניני התאוות והרהורים שמתגברים על האדם בכל יום, מי שהוא איש כשר קצת יש לו בודאי יסורים גדולים מזה ומתגבר בכל עת נגד המחשבות והרהורים, וכל תנועה שמנתק עצמו מהם כחוט השערה הוא יקר בעיניו ית' מאד מאד כי הוא ידע יצרנו וכו' ויודע הוא איך הוא מתגבר על כל אחד ואחד ע"כ יקר בעיניו ית' כל תנועה ותנועה אפילו הוא כשערה ממש מה שהאדם מושך א"ע מהסט"א אל הקדושה, וכמה יקר חוט השערה ואפילו פחות מזה שאלפים ורבבות עולמות אינם כדאי כנגד זה. ואלו השערות יתלקטו יחד, וברבות הימים יגאלהו הש"י וכו'" (נזיקין ד' ג').
סוד הצמצום אתערותא דלתתא להשגות אלוקות
ואז. כאשר יאחז האדם במידת הצמצום ובגבורה עילאית. יגבר על יצרו, המפתהו, כאמור להעריך רק את הריבוי ולזלזל במעט הטוב, וירכז את מחשבותיו רק בטוב שעשה, להשכיל ולהבין ולהעמיק את דעתו בזכרון הטוב, ובמעלתו ובנחת רוח העצומה שהוא גורם למעלה, או אז – וכאן אנו מגיעים לעיקר המכוון – באיתערותא דלתתא אתער לעילא וגם השי"ת יאחז כנגדו במידת הצמצום ויתן כח לצדיק לצמצם את השגותיו האין סופיות באלוקותו ית' לשערות דקיקות ולידיעות פשוטות השייכות גם לדעתו הפחותה ויזכה אף הוא להשיג ולהרגיש בליבו את ידיעתו ית'.
השגות אלוקות – להשיג את מידת טובו ית'
ועתה בא וראה מה נפלאים ומתוקים דברי מוהרנ"ת וכיצד הם שלמים ומשלימים זה את זה: כי באמת עיקר ידיעתו וגדולתו יתברך הוא מידת חסדו ורחמנותו כידוע, נמצא כשהאדם אוחז במידת הצמצום ומכריח א"ע לעבוד על האמונה במעלת מצוותיו ובערכן וחשיבותן לפניו ית' – עוסק הוא בעצם בהעמקת הידיעה בגדולתו ית' והשגתו שהיא היא רחמנותו והיא היא רצונו הפשוט להיטיב לבריותיו ולשמחם בקיום מצוותיו – "כי דרך השי"ת להביט על הטובות שעושין, ואף שנמצא בהם גם כן מה שאינו טוב אינו מסתכל על זה" (ליקו"מ ח"ב י"ז) היא גופא השגתו ית' שאליה בוער הלב כל כך אלא שהבעירה והרצון עצמם – מחוסר היכולת לצמצם – הם עצמם מונעים אותו מלהגיע אל חפצו וכיסופיו – להשגתו ית'.
הסיכום – תמצית העבודה – השמחה בכחוט השערה
לסיכום, עולה כי כל עבודתנו וביאתנו לעולם הוא בשביל חוט השערה ואין לנו בעולמנו אלא את חוט השערה המונח לפנינו ברגע זה, את המילה הבאה בסידור או בתהילים, את המשפט הבא בהתבודדות, או את השורה שלפנינו בדף הגמרא. וכל מה שמעבר לזה – לחוט השערה המונח לפנינו. – הינו בשבילנו, כרגע מחוץ לתחום ומחויבים אנו להסיח דעת ממנו, כרגע ולהניחו לעת של כיסופים. וכדבריו הידועים של מוהרנ"ת: כי יש לאחוז את החבל בשתי קצוותיו, לכסוף למדרגה הגבוהה ביותר. אך גם לשמוח במדרגה הקטנה ביותר. ע"כ עלינו לרכז את כל עבודתנו לעבודה על האמונה בחוט השערה ולהשתדל להשיג אותו, דהיינו לצאת מחול אל הקודש בכל רגע עוד חוט השערה ועוד חוט השערה ולשמוח שמחה לאין קץ בכל התקדמות של חוט השערה ובכח שמחה זאת נזכה לעוד חוט השערה ולעוד חוט השערה ובדרך זו נזכה להשגת אלוקות המצומצמות לתוך חוט השערה ע"י הצדיקים ונמשכות מהשערות העליונות של דיקנא קדישא מ"שער רישיה כעומר נקיה ולבושיה כתלג חיור" שהוא תכלית החסד והרחמים.
סוד ספירת העומר – סוד הצמצום
וכל זה הוא סוד ספירת העומר, "כי עומר שעורים הוא כלליות כל הצמצומים כידוע, היינו בחי' צמצומים הנ"ל שעל ידה זוכים להשגות אלוקות" (נזיקין ד' ז').
וע"י המנין שאנו מונים יום יום למנחת העומר ומזכירים לעצמנו בכל יום ויום ובכל רגע ורגע שעברו כך וכך ימים לאותו עומר קדוש שהוא המידה והצמצום, אנו ממשיכים על עצמנו את כח הצמצום הקדוש, ושואבים גבורה להתגבר על תשוקתנו הכפייתית לעסוק יום ולילה ברע, להתעפר בעפר ולבוסס בבוץ עכירות מעשינו הרעים אלא להיפך לרכז את מחשבותינו לתוך חוט השערה והנקודות הטובות שבנו.
נקודה טובה או נקודה רעה?
ובאמת לאמיתה, אינם נקודות ושערות כלל, רק לפי טעות דעתנו אנו מדמים לעצמנו תמונה מעוותת כאילו הכל רע ובתוכו יופיעו מעט מעט נקודותינו הטובות, אבל באמת, כאשר נעמיק להתבונן ולהאמין בערך נקודתנו הטובה, נגלה שאינה נקודה כלל, אלא חלק מאור אין סוף. וגדולה היא יותר מכל העולם כולו, עם כל הרע שבו. "כי הנקודה הטובה שאדם מוצא בעצמו זה בחי' אלוקות כביכול כי כל הטוב מאתו ית' כי אורייתא וישראל וקוב"ה כולא חד נמצא כשיש בישראל איזה נקודה טובה דהיינו איזה מצוה או דבר טוב, זה הטוב הוא אחדות גמור עמו ית'"(השכמת הבוקר א' ב') ואם נזכה נוכל אף להבלע בתוך אותה "נקודה" עם כל הרע שלנו שיתבטל באלף ויותר ויהיה כאין. ואז תתגלה האמת שהרע הוא הוא הנקודה, וחוט השערה והטוב הוא האין סוף.
בזמן רבינו, היה היין שהגיע מחבל טוקאי שבהונגריה, שנקרא "יין הונגרי", יין מפורסם מאוד, ונחשב לאחד היינות המשובחים בעולם (ובפרט בפולין ורוסיה, שאף הגנה על אזור טוקאי על מנת להגן על אספקת היין המשובח לחצר הצאר). בטעמו הנפלא ובריחו המשכר היה יינה הטוב של הונגריה, לשם דבר בכל ארצות אירופה – ועד היום, לאחר חידוש יצור היין בחבל לפני כ-20 שנה הוא נחשב ליין מעולה.
לא על כל שלחן עלה היין הזה. לא כל אחד זכה גם לטעום ממנו, שכן היין המשובח הזה היה יקר מאוד, ורק על שלחנות מלכים נראה היה היין ההונגרי, או בבתיהם של משפחות אצילים ועשירים מופלגים, שמרשים היו לעצמם ללגום ממנו מדי פעם.
ובאחד הימים, לקראת היריד שהתקיים באחד השווקים האזוריים הגדולים, יצא סוחר אחד אל השוק, מוביל איתו עגלות טעויות בחביות, מלאות באותו יין מעולה.
ריח נעים ומשכר עד מאד עלה מן החביות, ולעגלון ולמשרת שישבו על גבם ושמרום מכל משמר, לא נותר אלא לעצור בעד תשוקתם לטעום מן היין המשובח, שכמוהו לא טעמו מעולם. צער רב נגרם להם בכל עת שהיה ריח היין נודף ומגיע לאפם. אולם הם לא העיזו אפילו לחשוב על טעימה מהחביות שעמדו לידם.
וכך התמשכה לה הדרך, וככל שנמשכה יותר כן הלך תאבונם של המשרת והעגלון אל היין וגדל. ומשלא יכלו עוד לעצור ברוחם, פנו אל אדונם, הסוחר, שישב עמם בעגלה, ואמרו לו: "הלא אנו נוסעים בדרך הזה, עם היין הזה, ואנו סובלים הצער כל כך, תן לנו לטעום מעט". נתן להם הסוחר, לגימה לכל אחד, ויטב לבם מאד. עתה, עתה, הבינו, מדוע כה מהולל הוא היין ההונגרי, שכן לא טעמו טעם נפלא כזה מימיהם.
לימים, נזדמן אותו משרת לבית מרזח אחד בעיירה קטנה, בין שותי יין. ישבו השותים, והיללו את יינם, שכמוהו לא טעמו אף פעם. ומשמצא היין חן בעיניהם וטעמו הערב עלה בפיהם שיבחו השותים את היין והכריזו שזהו ה"יין ההונגרי" המשובח…
המשרת ששמע אותם מדברים על יינם, וזכר את טעמו המופלא של היין, קם מיד ופנה אליהם: האמנם יין הונגרי יש לכם?! תנו לי, במטותא, לטעום ממנו מעט…" והעניקו לו.
אולם, משאך טעם המשרת את היין, דחה את הכוס מלפניו בשתי ידיים, באמרו בלגלוג: "כלום סבורים אתם שזהו היין ההונגרי? – לא מיניה ולא מקצתיה, רחוק היין הזה מלהיות הונגרי!"
אולם אותם שתיינים וותיקים הביטו בו, במשרת הצעיר, בבוז, ואף גערו בו על שהוא מתערב בעניינים שאין לו בהם מושג, אולם הוא בשלו: היין הזה אינו יין הונגרי! כעסו עליו, אחזו בו ודחפו אותו החוצה, אך הוא בשלו: "הלא אני יודע שאין זה יין הונגרי כלל, כי הלא אני הייתי אצל סוחר גדול כזה" וכו'. אך הם לא השגיחו בו, והיו בטוחים שמשרת עלוב זה לא טעם ולא ראה יין משובח מימיו, וודאי לא יין הונגרי שאינו מצוי אפילו בין עשירים. והוא, המשרת, צעק כל הזמן: הלא אני הייתי אצל פלוני הסוחר ושם טעמתי…" אך לא עזר לו כלום
* * *
"מי שטעם יין הונגרי…"
בסיימו לספר את המשל הנפלא הזה, הפטיר רבינו בזו הלשון: "אבל לעתיד, כשיבוא משיח, אז ידעו, כשיתנו יין המשומר, אזי לאחרים יוכלו להטעות, ויתנו להם יין וואליחשין סטראוויצטיר [סוג יין משובח], ויאמרו להם, שהוא יין הטוב המשומר, אבל לאנ"ש, לא יוכלו להטעות, כי אנחנו טעמנו היין הטוב" וכו' (חיי"מ עבוה"ש כ').
גם בכדי להבין משל זה עצמו על בוריו, חייבים להיות מאנשי רבינו ז"ל. כי לא די לדעת שיש "יין הונגרי" בעולם, צריך גם לטעום אותו ממש. ורק אז אפשר להבין, מדוע יין משובח אחר, אינו אלא "וואליחשין סטראוויצטיר", שאמנם אף משובח מאד, אבל אינו אלא "תחליף" זול יותר של היין המשומר האמיתי, אותו טועמים המתקרבים לצדיק האמת, וטועמים מאורו הגנוז.
* * *
העולם הזה מטעה
העולם הזה מטעה. הוא מלא בפיתויים, הסחות דעת, שבילים מפותלים שאולי מובילים אל התכלית – כנראה שלא. מטרת ביאתו של האדם לעולם הזה, השפל, הירוד, היא אחת: לעבוד את בוראו, לעשות רצונו, להרבות כבודו ולהמליכו למלכו של עולם בכל מעשיו, ברוחניות ובגשמיות; לעסוק בתורת ה', ללמוד וללמד, ולקיימה בכל הליכותיו. להיות מייצגו של מלך מלכי המלכים בעולם הזה, בכל רגע ורגע ובכל נקודה.
אבל העולם הזה מטעה. והוא מלא בפיתוים ובהסחות דעת, שלמרות שהם מגושמים וירודים להחריד מבחינה רוחנית, הם נראים מפתים מאוד, נוצצים, מעולים, בחינה גשמית, על פי קנה מידה קצר טווח; והוא מלא שבילים, שאולי מוליכים אל התכלית ואולי לא, אבל לעתים הם נראים זהים, ולעתים אין שלטי הכוונה, ואין שלט שיגיד "אל התכלית פנה ימינה", או "לשאול תחתיות פנה שמאלה", וגם אם הוא אומר, זו עלולה להיות טעות. כי לא כל בקבוק שהתוית שלו מכריזה "יין הונגרי" אכן מכיל את היין הזה. ואולי זה רק יין משובח אחר, אבל שאינו דומה לטיבו ולרמתו של אותו יין הונגרי מעולה ומשובח.
ומה עושים?
"אותו לא יטעה כבר העולם
"מי שטעם יין הונגרי", אומר רבינו הקדוש, "אותו לא יטעה כבר העולם". וגם אם הבקבוק יהיה מפואר, וגם אם התווית תהיה מהודרת ובאותיות של קידוש לבנה יהיה כתוב עליה "יין הונגרי", טעימה קטנה, אפילו הרחה, תספיק למי שטעם כבר את היין האמיתי לדעת שזה לא זה. זה אולי טעים, אבל זה לא היין המשובח האמיתי ההוא.
ומי שטעם באמת את דרך רבינו הקדוש, את היין ההונגרי הרוחני שמציע רבינו הקדוש בבקבוקים מכל סוג, אותו לא יטעה כבר העולם. הוא תמיד ידע: המטרה, התכלית, היא עבודת ה'. אם כבר זכה להשיג את אותה תכלית בפועל או שמא עדיין לא – זה ענין אחד. אבל בכל זאת, תמיד לדעת את זה, שזו – רק זו! – התכלית, ולכסוף לכך, ולחכות, ולקוות ולהתפלל ולצעוק לה', שיזכה אותנו להתקרב אליו באמת, ושלא נטעה, ושלא נסכים לשתות יין אחר, טוב פחות, אלא רק את היין ההונגרי שלו, זה האמיתי, המשובח, בעל הארומה הנהדרת והנפלאה שרק הוא יכול להציע.
העולם הזה אכן מלא בפיתוים ובהסחות דעת, אבל מי שטעם מהיין ההונגרי הרוחני, אותו לא יטעו כבר פיתוים זולים, בכל מסוה שהוא. הוא יודע – וזוכר תמיד – מה תכלית הבריאה, מה תכליתו בעולם הזה.
"כל נפש מישראל הוא מושרש בשבעים נפש של בית יעקב… בשבעים פנים של תורה… כנגד… שבעים לשון. שכל לשון… יש לה מידה רעה בפני עצמה… ומחמת המידות האלו הם מרוחקים משבעים פנים של תורה… "וכשאדם מקבל עליו עול מלכות שמים באלו הפסוקים [של קריאת שמע] – כולל את נשמתו בשנים עשר שבטי י-ה ומפריש את נשמתו מנשמת 'ערב רב'… המידות רעות של ע' לשונות".
(ליקוטי מוהר"ן ח"א לו)
מכירים את הסיפור על ר' אייזיק שנסע לווינה כדי למצוא אוצר מתחת לגשר, וחזר לעיירתו בשביל למצוא אותו בביתו מתחת לתנור? כך אנחנו מלאים וגדושים באוצרות, אך כדי לעמוד על מעלתם של האוצרות הללו, אנו צריכים לנסוע לצדיקים שיגלו לנו זאת.
אחד האוצרות הללו הוא קריאת שמע, אותה אנו קוראים פעמיים ביום כדי לקיים מצווה מן התורה, ועוד כמה פעמים בתור מנהג – ב'קורבנות' שלפני תפילת שחרית, עם תפילין דרבינו תם, ולפני השינה.
* * *
עם ישראל הוא מטרת כל הבריאה, לכן העם הזה בעיקרו היה שבעים נפש, שכן העולם נברא בשבעה ימים-בשבע ספירות; כל ספירה מתחלקת לעשר תת-ספירות, וכך מתקבל המספר שבעים.
זו גם הסיבה לקיומם של שבעים אומות, כי כל אומה מתייחדת במידה מסויימת המשתלשלת מספירה מסויימת. אך אצלן המידות האלה אינן מתוקנות, שכן הן לא המליכו עליהן את הקב"ה, ולכן הפכו אצלן למידות רעות, בעטיין סירבו, כל אומה בתוּרה, לקבל את התוֹרה, כי התורה הקדושה על שבעים הפנים שבה, נועדה לקדש את כל שבעים המידות הללו.
* * *
כשאנו בגלות, האומות שולטות בנו לא רק באופן פיזי, אלא גם שבעים מידותיהן הרעות שולטות עלינו ומפריעות לנו לקבל את שבעים הפנים של התורה הקדושה.
שבעים מידות רעות הללו, הן שמביאות אותנו לידי חטא, כמו שכתוב: "העין רואה והלב חומד", ועל כך נצטווינו בתורה: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם… למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי".
כיצד נוכל לבלום השתלטות זו? כיצד נוכל להסיר מקרבנו את כל ההשפעות השליליות של שבעים המידות הרעות שמקורן בשבעים האומות?
– באמירת הפסוקים "שמע ישראל" ו"ברוך שם"!
בפסוקים אלו אנחנו ממליכים את הקב"ה על כל הבריאה, על כל שבעים חלקיה, ששורשן הטהור בשבעים נפשות ישראל – היפך מהותן של שבעים האומות.
זו הסיבה שבשני פסוקים אלו יש שתים עשרה מילים – כנגד שנים עשר השבטים, וארבעים ותשע אותיות – כנגד ארבעים ותשע האותיות (שבע פעמים שבע) שבשמות השבטים, שהרי זוהי מהותו של עם ישראל – להמליך את הקב"ה בכל זמן ובכל מצב.
כך נבין את דברי הזוהר, שעוצמים את העיניים בקריאת שמע כדי להיות "עולימתא שפירתא דלית לה עיינין" (= משולים לעלמה נאה שאין לה עינים), כי בקבלת עול מלכות שמים, אנחנו מפרידים את עצמינו משבעים המידות הרעות של שבעים האומות.
* * *
כוחם המופלא של הפסוקים האלו להכניע את המידות הרעות, מופיע כבר בתרגום יונתן על הפסוק "והמה בוכים פתח אוהל מועד" (במדבר כה) – "בכיין וקורין את שמע"…
הם קראו אז קריאת שמע, כדי להינצל מהמידה הרעה שהתגברה אז עליהם והכשילה אותם בבנות מדין.
כך נבין את הקשר שבין קריאת שמע לברכה שלפניה: "הבוחר בעמו ישראל באהבה", או בערבית – "אוהב עמו ישראל", שכן באמירת "שמע ישראל" אנו מתבדלים מהאומות בכך שאנו מקדישים את כל כוחותינו ואהבתנו לקב"ה: "כי בנו בחרת מכל עם ולשון… ליחדך באהבה"…
ככל שנעמיק להתבונן בעוצמתו של האוצר הזה ששמו 'קריאת שמע', הן זו הנאמרת תוך כדי התפילה, והן זו שנאמרת כסגולה בדוקה להכניע תאוות רעות – כך נהיה ראויים יותר ל"הבוחר בעמו ישראל באהבה".
"עיקר האמונה תלויה בכח המדמה, כי במה שהשכל מבין אין שייך אמונה; ועיקר אמונה הוא רק במקום שהשכל נפסק ואינו מבין הדבר בשכלו – שם צריכין אמונה… נמצא שעיקר האמונה היא בבחינת המדמה… כי עיקר תיקון האמונה היא על ידי… רוח נבואה שעל ידי זה נתברר המדמה".
(ליקוטי מוהר"ן ח"ב ח)
הקרב אבוד מראש, אך כמו לוחמים הנחושים בדעתם שלא לסגת ויהי מה, מנסות הלהבות הקטנטנות של נרות החנוכה לגרש את האפילה של לילות טבת הארוכים.
אבל החושך השורר למטה מעשרה טפחים, בייחוד ברשות הרבים, לועג למאבק העיקש של השלהבות עד טיפת שמנן האחרונה: מה ערך לקרני האור הזעירות שלכן במרחבי העלטה האינסופיים?! צוחק מי שצוחק אחרון, עוד שעה–שעתיים מקסימום ישוב החושך לאיתנו מבלי להשאיר אפילו זכר לנרות האמיצים שלנו.
אולי קצת הגזמנו בתיאור, אבל המאבק הזה מקיף את כל חיינו ואת כל העולם כולו: כוחות הרע, הגשמיות, הגויים, נראים כה אימתניים ודורסניים – האם יש בכלל שמץ של סיכוי להבזקי הטוב של הילד המסכן והחכם כנגד צבאו האכזרי של המלך הזקן והכסיל?!
העניין הוא שאנחנו בכלל לא אמורים לגרש את החושך, ולא להפוך את הלילה ליום. הקב"ה "יוצר אור ובורא חושך" כי גם לחושך של הלילה יש תפקיד חשוב בבריאה. הניצחון שלנו הוא זה עצמו שאנחנו מאירים לתוך החושך הזה משהו של משהו מאורו של היום, רק כדי שהחושך אכן ישמש כהכנה לאור הגדול שלעתיד, ולא ייהפך חלילה לעלטה מוחלטת בלי סוף ובלי תוחלת.
אנחנו מתוודעים במאמר רבינו שבכותרת על כוח המדמה [=הדמיון] שבו תלויה האמונה ובעצם כל הקשר שלנו עם בורא העולם. אומנם עיקר האדם הוא הדעת, כח השכל הצרוף שמאיר לו בבהירות להבדיל בין אמת ושקר ובין טוב לרע, אבל על ידי השכל לבדו אי אפשר להשיג את השי"ת, כמו שכתוב (שמות לג): "כי לא יִרְאַני האדם" – בידיעה ברורה כמו ראִייה. דווקא כח הדמיון שלנו, שמאפשר לנו להתייחס גם לדברים שאינם מוחשיים וברורים, הוא זה שנותן לנו כלי להאמין גם במה שמעל לכל הבנה והשגה.
השכל הבהיר משול לאור היום, כמו שכתוב: "כי יש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החושך" (קהלת ב). לעומתו כח המדמה משול ללילה, שמכונה 'ערב' משום שהדברים מתערבבים אז וקשה להבחין ביניהם. כך שדווקא בלילה שולטת האמונה, כמו שכתוב: "ואמונתך בלילות" (תהלים צב).
עוד בעת בריאת העולם קדם הלילה ליום – "ויהי ערב" – ורק אחר כך: "ויהי בוקר", שכן רק האמונה הנעזרת ב"כח המדמה" השולט בלילה, היא שמאפשרת להגיע אל הראייה הברורה של היום, אל טעמי המצוות והדעת שבהן, כמו שנאמר: "טוב טעם ודעת למדני כי במצוותיך האמנתי" (תהלים קיט).
כל העולם הזה משול ללילה, והוא הפרוזדור לעולם הבא הדומה ליום, כמו שאמרו חז"ל (בפסחים ג). החושך הרוחני נחוץ אפוא כדי להגיע אל האור הרוחני; עלינו רק לדאוג שהחושך הזה ישמש כרקע לאמונה, לתקווה ולכיסופים קדושים, כדי שלא יישאר כלילה נצחי חלילה.
הבה נהיה כנרות החנוכה, נצית שוב ושוב נקודות טובות של אור וקדושה אל תוך הערבוב והטשטוש שברשות הרבים הסואנת, וגם כשיכבה הנר הראשון לא נתייאש, ומחר נשוב ונדליק.
"צריך לפרט את החטא… ולפעמים נשכח מאתו החטא, ויש שיכבד עליו מאד… וצריך לזה שמחה של מצוה, כגון חתונה של מצוה… "כי שמחה הוא קומה שלמה… מראש ועד עקב… כי שורש נקודות כל המצוות היא השמחה… וכל מצוה מתרי"ג מצוות יש לה אבר מהשמחה, ועל כן אם פגם באיזה מצות עשה או לא תעשה, אזי כשפוגע בזה האיבר… אי אפשר לו לשמוח שם, ועל כן על ידי כן מרגיש ונזכר החטא… אך על ידי ריבוי אור השמחה… נתלהב ומבטל המניעות של החטא.. ועל זה נתעורר הקול דלעילא ונתייחד עם הדיבור".
(ליקוטי מוהר"ן ח"א, קעח)
"מה, אינך רוצה לזכות בתורה?" שאל פעם אחד מראשי הישיבות את תלמידו, שהעדיף לשקוד על תלמודו במקום להשתתף בשמחת הנישואין של חברו לשיעור. "מי שמשמח חתן זוכה לתורה", הסביר לתלמיד שלא הבין את הקשר בין ריקודים של חתונה ל"עליה בלימוד". הרב אכן צדק, זו גמרא מפורשת (ברכות ו ע"ב) שהמשמח חתן, זוכה לתורה שניתנה בחמישה קולות. אך בדברי רבינו נוכל למצוא גם הסבר לעניין, שדרך אגב יתן לנו זווית ראיה נוספת על החתונות שמצויות לרוב בזמן זה של השנה.
אליהו הנביא ב"פתיחתו" המפורסמת שבה הוא ממשיל את הספירות העליונות בדוגמאות מוחשיות, מדמה את ספירת המלכות לדיבור, כלשונו: "מלכות-פה".
לכאורה הדבר מובן בפשטות, שכן רק באמצעות הדיבור יכול המלך לקבוע את רצונו ובכך למשול ולהנהיג את נתיניו.
אבל אם נעמיק בדבר, נגלה קשר נוסף בין הדיבור לבין מידת המלכות, שהיא העיקר בעולם, כמו שאמרו חז"ל: "כל מה שברא הקב"ה בעולמו, לא בראו אלא לכבודו" (אבות ו, יב).
הדיבור הוא בעיקרו קול שיוצא מהגרון, אולם הקול הזה הוא עדיין חסר משמעות עד ש"חמשת מוצאות הפה" – השיניים החך השפתיים הלשון וגם הגרון – מעבדים אותו ונותנים לו צורה של אותיות ומילים. סגירה מסוימת של השפתיים נותנת את הצליל "מ"; תנוחה אחרת של הלשון הופכת את הקול הזה ל"ז" וכן הלאה. מצב זה מקביל להתגלות כבוד ה' בבריאה, שבו הקב"ה משפיע טובו וחסדו בלי הפסק. אבל המשמעות של השפע הזה תלויה בנו, כי "מפי עליון לא תצא הרעות והטוב" (איכה ג). אם נכין את הכלים המתאימים – השפע הזה יתבטא בטובה ובברכה. אבל אם חלילה נקלקל את הכלים הללו, הוא יתבטא להיפך.
■ ■ ■
שמחה של מצווה היא הזדמנות נפלאה לתקן את הכלים הללו – את רמ"ח איברינו ושס"ה גידינו שהתקלקלו בחטאים ובעוונות, שכן התורה והמצוות נוסכות שמחה, ככתוב: "פיקודי ה׳ ישרים משמחי לב" (תהלים יט). לעומת זאת העבירות מביאות עצבות ודאגה – "אדאג מחטאתי" (תהלים לח), כך כשיהודי עוסק בשמחה של מצווה כגון בחתונה, דווקא אז הוא יכול לשוב ולתקן את כל פגמיו. וכשהוא מרגיש שהשמחה ממאנת לחדור לאחד מאיבריו, יידע שפגם במצווה מרמ"ח המצוות המקבילה לאבר זה. כך יוכל להזכר בכל חטאיו הנשכחים. יתירה מזאת, האור הגדול של השמחה, מהנקודות הטובות שבו, נותן לו עוז וכח לשוב ולתקן את כל החטאים, כמו שכתוב: "כי חדוות ה' היא מעוזכם" (נחמיה ח).
הרי שבשמחה הגדולה של החתונה, אנחנו מתקנים את האיברים שלנו שיהיו כלים ראויים להתמזג עם האור העליון של התורה כראוי, ממש כפי שהקול מתחבר עם תנועות חמשת מוצאות הפה להעשות דיבורים טובים והגונים.
לכן המשמח חתן, זוכה לתורה שניתנה בחמשה קולות. כלומר, הקול שמתמזג עם חמשת מוצאות הפה כדי להפוך לדיבורים קדושים.
הספר "השתפכות הנפש" הוא למעשה עבודת ליקוט סביב התפילה וההתבודדות שעשה ר' אלתר טפליקר (או בשמו המלא ר' משה יהושע בז'יליאנסקי), מתוך דבריהם של רבי נחמן מברסלב ורבי נתן תלמידו. בתוך הדברים הוא מצטט גם נושאים אחרים שלא עוסקים ישירות בהתבודדות, אבל נוגעים בהקשרים רבים לתהליכים שצפים בעבודה קדושה זו. כך הן הפסקאות בנושא עצבות-לב נשבר-שמחה, שנמצאות בשלב זה של הספר ממנו צוטטו הדברים לעיל.
בתחילה אנו לומדים כי "כְּשֶׁאָדָם כָּל הַיּוֹם בְּשִׂמְחָה אָז בְּנָקֵל לוֹ לְיַחֵד שָׁעָה בַּיּוֹם לְשַׁבֵּר אֶת לִבּוֹ וּלְהַשִׂיח אֶת אֲשֶׁר עִם לְבָבוֹ לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ… אֲבָל כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ עַצְבוּת חַס וְשָׁלוֹם, קָשֶׁה לוֹ מְאד לְהִתְבּוֹדֵד וּלְפָרֵשׁ שִׂיחָתוֹ לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ" (אות יח). השמחה היא הרקע ממנו ניגשים להתבודדות. מתוך כך בא הצורך להבין בין "לֵב נִשְׁבָּר וְעַצְבוּת", ש"אֵינוֹ עִנְיָן אֶחָד כְּלָל" (אות יט), במטרה לכוון להתבודדות נכונה. ולאחר מכן, מגיע תיאור שמחדד את ההבדל בין עצבות ללב נשבר כפי שהם מתבטאים בתפילה.
עצבות – "הוּא כְּמוֹ מִי שֶׁהוּא בְּכַעַס וּבְרגֶז כְּמִי שֶׁמִּתְרַעֵם וּמִתְלוֹנֵן עָלָיו יִתְבָּרַךְ". אפשר להסתכל על העצבות כתגובה שאינה מופנית לכתובת כל שהיא. מדובר בסך הכל בצער שעובר על האדם, אותו הוא מבטא בצורה שמתכנסת יותר, שמתרכזת בחיסרון ובשבר. אבל רבי נחמן אומר כאן שיש לעצבות כתובת: " כְּמִי שֶׁמִּתְרַעֵם וּמִתְלוֹנֵן עָלָיו יִתְבָּרַךְ… עַל שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה לוֹ רְצוֹנוֹ". העצבות גם היא מדברת עם ה'. אבל, בין זה ובין תפילה אמתית יש מרחק גדול. אפשר לתאר באופנים שונים את שנאמר כאן, בהבדל בין עצבות ללב נשבר, והדברים הבאים יהיו גוון אחד מתוך רבים.
* * *
"אַשְׂכִּילָה בְּדֶרֶךְ תָּמִים מָתַי תָּבוֹא אֵלָי" (תהלים קא). יש בקשה כמוסה מאד בלב: "מָתַי תָּבוֹא אֵלָי". זהו הרצון לפגוש את ה' במקום הפנימי ביותר. איך באמת זוכים לכך? מן הסתם אי אפשר להתחיל בלי להתגעגע לכך ולבקש את זה, כמו שדוד המלך בעצמו שואל "מָתַי תָּבוֹא אֵלָי". בקשה כזאת מעומק לב יכולה לפתוח פתח להתגלות של ה' במעמקי הלב. אבל מלבד הגעגוע, אנחנו מחפשים גם דרך. דרך לבוא אליו, דרך שהוא יבוא אלינו.
ואכן: אם אנחנו רוצים לפגוש את ה' במקומות פנימיים כאלה, נוכל פשוט לנסות ולהפוך אותם למקום מפגש עם ה'. כדי לחבר לה' את כל המקומות הכמוסים ביותר, את עומקי העומקים, את הלב בעצמו, לא צריך להפליג למקומות רחוקים. הדבר הכי טבעי והכי מתבקש הוא פשוט לפנות דרכם אל ה', ואז למצוא אותו שם. "וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ וּמָצָאתָ, כִּי תִדְרְשֶׁנּוּ". לשם כך צריך להביע לפני ה' את השיח הפנימי, ולפרט אותו במילים ובדיבורים אישיים. ומה זה אם לא ההתבודדות, שבלשון רבי נחמן נקראת כה בפשטות, "לפרש שיחתו לפני ה' יתברך".
מטבע הדברים, התבודדות כזאת צריכה לתת מקום לכל בקשה פנימית. אם מצמצמים אותה רק לדיבור על דברים מסוימים, היא מאבדת את ההזדמנות ליצור את אותו שיח פנימי עם ה', המביע את עומק החיים לפניו. ולכן רבי נחמן מדגיש שההתבודדות נועדה לומר את כל מה שנמצא בלב: "לְפָרֵשׁ כָּל שִׂיחָתוֹ, וְאֶת כָּל אֲשֶׁר עִם לְבָבוֹ יָשִׂיחַ וִיסַפֵּר לְפָנָיו יִתְבָּרַך. הֵן חֲרָטָה וּתְשׁוּבָה עַל הֶעָבָר, וְהֵן בַּקָּשַׁת תַחֲנוּנִים לִזְכּוֹת לְהִתְקָרֵב אֵלָיו יִתְבָּרַך מֵהַיּוֹם וּלְהָלְאָה בֶּאֱמֶת וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, כָּל חַד לְפוּם דַּרְגֵּהּ" (ליקו"מ ב, כה). ובעניין הזה מלמדים צדיקים, כי גם בקשות שאינן רוחניות באופן מובהק, אם הן בסופו של מדוברות מתוך מקום אמתי בו האדם נמצא, הרי שזה למעשה השער שלו ממקומו להתקרב לה', ומתוך כך הוא יוכל גם להגיע גם לבקשות רוחניות (ולדוגמה ראה שיח שרפי קודש ו, מה). הכלל הוא, לדבר עם ה' מתוך מקום אמתי שמבקש לפגוש אותו מתוך החיים. מָתַי תָּבוֹא אֵלָי.
לכן, העיסוק בנושא של השמחה בהקשר להתבודדות הוא בכלל לא צדדי. הוא אפילו קריטי, כדברי רבי נחמן: "כְּשֶׁאָדָם כָּל הַיּוֹם בְּשִׂמְחָה אָז בְּנָקֵל לוֹ לְיַחֵד שָׁעָה בַּיּוֹם לְשַׁבֵּר אֶת לִבּוֹ וּלְהַשִׂיח אֶת אֲשֶׁר עִם לְבָבוֹ לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ… אֲבָל כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ עַצְבוּת חַס וְשָׁלוֹם, קָשֶׁה לוֹ מְאד לְהִתְבּוֹדֵד וּלְפָרֵשׁ שִׂיחָתוֹ לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ". למה השמחה כל כך חשובה? רבי נתן אומר ששמחה היא דבר הכרחי כאשר אנחנו באים לחבר בין שני דברים. כך זה במערכות היחסים בחיינו: אי אפשר להתקרב בלי הארת פנים ושמחה. בהתקרבות לה' הדבר נכון עוד יותר, וכשמדברים על חיבור פנימי וסודי כמו ההתבודדות, בוודאי שהשמחה נצרכת. כדי לבוא לפניו עם כל רצונותינו, כל חסרונותינו, כל סודותינו, צריך לפתוח פתח במקומות הללו לעוד מישהו. פתח שאינו נפתח אלא על ידי שמחה.
"עַצְבוּת הוּא כְּמוֹ מִי שֶׁהוּא בְּכַעַס וּבְרגֶז כְּמִי שֶׁמִּתְרַעֵם וּמִתְלוֹנֵן עָלָיו יִתְבָּרַךְ". העצבות גם באה לפני ה', עם כל החסרונות והשברונות. אבל היא כועסת. היא לא נותנת לו מקום להיכנס פנימה. היא עומדת לפניו חסרה אבל אטומה, והתוצאה של עמידה כזאת לפני ה' בהכרח תוביל להתרעמות ולהתלוננות, גם אם רגשות אלו לא יגיעו לידי דיבור. בלב יש טינה פנימית שלא מוכנה לה' לבוא אליה, והיא עומדת לפניו חסרה לנצח. זהו השבר שלא מוכן להתרפא, שלא מוכן להכיר שעובדת היותו חלול בעצמה מזמינה את מי שימלא אותו.
"אֲבָל לֵב נִשְׁבָּר הוּא כְּבֵן הַמִּתְחַטֵּא לִפְנֵי אָבִיו, כְּתִינוֹק שֶׁקּוֹבֵל וּבוֹכֶה לִפְנֵי אָבִיו עַל שֶׁנִּתְרַחֵק מִמֶּנּוּ". הלב הנשבר מדבר על קשר, על אבא ובן. הוא לא מביע את שברונו האנוכי המבודד, "שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה לוֹ רְצוֹנוֹ", אלא הוא מביע את השבר בו יש קשר וקירבה לה', גם אם זה בא על רקע ההתרחקות: "כְּתִינוֹק שֶׁקּוֹבֵל וּבוֹכֶה לִפְנֵי אָבִיו עַל שֶׁנִּתְרַחֵק מִמֶּנּוּ". ומה הוא רגע זה הבוכה את ריחוקו, אם לא קרבת אלוקים בעצמה. העצב מעצב את הלב, עושה אותו חתוך, חלקי. הוא לא נסדק מעודו. הוא רק הולך ונכבה, הולך ומתחסר לתוך עצמו. הלב הנשבר הוא הלב שנתן הזדמנות לשבירה, לסדוק את עצמו באמת, ובכך נותן מקום לה' יתברך להופיע.
אלמלא רבי נחמן היה אומר את המשפט הבא, זה היה יכול להישמע כדבר מאד עצוב. אבל רבי נחמן כדרכו מבשר לנו נחמה גדולה מתוך השבר: "כְּשֶׁאָדָם כָּל הַיּוֹם בְּשִׂמְחָה אָז בְּנָקֵל לוֹ לְיַחֵד שָׁעָה בַּיּוֹם לְשַׁבֵּר אֶת לִבּוֹ". כביכול, מהו ייעודה הגדול של השמחה כל היום? לשם מה אנחנו 'בשמחה תמיד'? כדי לאפשר רגע אחד של שבר אמיתי. לא יאומן. אם נשמח כל היום, אולי נצליח לפתוח את עצמו יותר לה', עד שנוכל להקיש על דלתי הלב הפנימיים. שם נמצאים החללים הגדולים ביותר, שאיננו מעיזים לגעת בהם רוב הזמן, ובצדק. אבל מגיעה שמחה גדולה, ונותנת לנו הזדמנות גדולה: להיסדק. לפתוח את עומק הלב לפני ה', לתת לו סוף סוף מנוחה אמתית, לפרוק אותו מול היחיד שמבין אותו, ויכול גם לרפא אותו. כשזוכים לדבר עם ה' ממקום כזה, לא צריך לחפש את השמחה במקום אחר. הנה היא, פה.
סיפר רבי נחמן (ספורי מעשיות, מעשה משבעת הקבצנים בסופו): "פעם אחת חשק מלך אחד בבת מלכה, והשתדל בתחבולות לתפשה, עד אשר עלה בידו ותפשה.
פעם אחת חלם לו לאותו המלך, שהיא עמדה עליו והרגה אותו, והקיץ, ונכנס החלום בליבו, וקרא לכל פותרי החלומות, ופתרו כפשוטו: שיתקיים החלום כפשוטו, שהיא תהרוג אותו. ולא יכול המלך לתת עצה לנפשו מה לעשות לה: יהרוג אותה – צר לו, ישלחה מעל פניו, זה חרה לו, כי איש אחר יקחנה וזה חרה לו מאד, כי הוא השתדל אחריה כל כך, ועתה תבוא לידי אחר. וגם אם ישלחה ותבוא ליד אחר, עתה בודאי יכול להתקיים החלום שהיא תהרוג אותו, מאחר שהיא אצל אחר. יחזיקה אצלו, הוא מתיירא מחמת החלום.
ולא ידע המלך מה לעשות לה. בין כך, נתקלקל האהבה שלה אצלו קצת קצת מחמת החלום, ובכל פעם נתקלקל יותר ויותר. וכן היא, גם היא נתקלקל גם כן האהבה אצלה בכל פעם יותר ויותר, עד שנעשה אצלה שנאה עליו, וברחה מפניו. ושלח המלך אחריה לבקשה, והגידו לו שהיא נמצאת אצל המבצר של מים. כי יש מבצר של מים, ושם הם עשר חומות, זו לפנים מזו, וכולן של מים, וגם הקרקע שהולכין עליה שם בתוך המבצר היא גם כן של מים, וכן יש שם אילנות ופירות, הכל של מים. ויופי המבצר וגודל החדוש של זה המבצר אין צורך לספר, כי בודאי הוא חדוש נפלא מאד. מאחר שהוא מבצר של מים. ולכנוס בתוך זה המבצר אי אפשר, כי יהיה נטבע במים מי שיכנוס בו, מאחר שהוא כולו של מים.
והבת מלכה הנ"ל, כשברחה, באה עד אותו המבצר, והייתה הולכת שם סביב אותו המבצר של מים, והגידו למלך שהיא הולכת שם סביב אותו המבצר, והלך המלך וחילו לתפשה.
כשראתה זאת הבת מלכה, ישבה עצמה שתרוץ לתוך המבצר, כי היא רוצה יותר לטבוע במים משיתפוס אותה המלך ותהיה אצלו, וגם אולי אף על פי כן תנצל ותוכל לכנוס לתוך המבצר של מים. כשראה המלך כן, שהיא בורחת אל המים, אמר: מאחר שהוא כן, על כן ציוה לירות אותה, ואם תמות – תמות. והיו מורים אותה, והגיעו אליה כל העשרה מיני חיצים שמשוחים בעשרה מיני סמים (כי יש עשרה מיני סמים, שכל אחד גרוע יותר…) והיא ברחה לתוך המבצר. ונכנסה לתוכו, ועברה דרך השערים של החומות של מים, כי יש שם שערים באלו החומות של מים, והיא עברה ונכנסה לתוך העשרה חומות של המבצר של מים, עד שבאה לפנים, ונפלה שם ונשארה חלשות. ואני (היינו זה שהוא בלא ידיים) רופא אותה. כי מי שאין בידו כל העשרה מיני צדקות אינו יכול לכנוס לתוך כל העשרה חומות, כי יטבע שם במים, והמלך וחילו רדפו אחריה ונטבעו במים, ואני יכול לכנוס לתוך כל העשרה חומות של מים… ואני יכול לחזור ולמשוך ממנה, היינו מן הבת מלכה, כל העשרה מיני חיצים, ואני יודע כל העשרה מיני דפיקין (דופק) על ידי העשר אצבעות, כי בכל אצבע ואצבע מעשר האצבעות יודעין דופק מיוחד מהעשרה מיני נגינה, ועל כן אני רופא אותה… ונעשה שם שמחה גדולה וחדוה רבה מאד".
עשרה חומות של מים
וביאר מורנו רבי נתן מעט מסוד מעשה זו (ליקוטי הלכות הלכות תולעים ו' סעיף ב'-י"א).
"וסוד מעשה זו נעלם מכל העולמות, אך אף על פי כן יש לנו רשות, לכל אחד ואחד לחפש ולבקש בה איזה רמזים ומה שנוכל למצוא, כאשר הבנתי מדבריו.
והענין כי הבת מלך היא בחינת נשמות ישראל. בחינת "כל כבודה בת מלך פנימה" ותפשה מלך – זה יצר הרע, בחינת מלך זקן וכסיל, וראה בחלום שתהרגהו, כי הוא בעצמו רואה ומבין שסוף כל סוף יתגברו נשמות ישראל עליו ויהרגוהו ויעבירוהו מן העולם בבחינת "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ" וחשב עליה מחשבות רעות מה לעשות לה, ועל ידי זה נתקלקלה האהבה שביניהם וברחה מלפניו, היינו כי היצר הרע, אפילו כשנפש הישראלי כבושה תחתיו (דהיינו כל עוד האדם מורגל בתאוות ומדות רעות) מחמת שרואה שבסוף תתגבר עליו, על ידי זה הוא מתחיל לחשוב מחשבות על הנפש מה לעשות לה, ועל ידי זה נתקלקלה האהבה שביניהם. כי בתחילה היה קצת אהבה והתקשרות בין נפש הישראלי ובין היצר הרע, כי מעוצם גלותה (היינו מרוב התגברות הצרות בגוף ובנפש) שנכבשה בידו, שכחה מעלתה עד שהיה לה קצת אהבה והתחברות עימו, אבל מחמת שהנפש ראתה והבינה שהוא חושב מחשבות עליה ורוצה לכלותה לגמרי, חס ושלום, על ידי זה התחילה להתגבר כנגדו ולחשוב מחשבות כנגדו איך להימלט ממנו ונתקלקלה האהבה וההתחברות שביניהם (דהיינו שהאדם חש בחוסר הטעם והמשמעות שברדיפת התאוות עד שבמידת מה סר חינן בעיניו והוא רוצה להניחן) עד שברחה מפניו. ולקח המלך כל חיילותיו ורדף אחריה, שקיבץ היצר הרע כל חילותיו ורדף אחר נפש הישראלי, כי כשרואה שהנפש רוצה להמלט ממנו ובורחת מלפניו אזי הוא מקבץ כל חיילותיו ורודף אחריה, כי כל מה שהנפש מתגברת כנגדו הוא מתגבר כנגדה, וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: "כל הגדול מחברו – יצרו גדול ממנו" (מסכת סוכה נ"ב)
והשיגה אצל המבצר של מים שיש שם עשר חומות של מים, והיא ברחה לתוך המבצר הזה ועברה ונכנסה לתוך כל העשר חומות של מים. מים זה בחינת הדעת והתורה שנקראין מים וכמו שנאמר: "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".
ומבאר שם רבי נתן עוד בהרחבה, שעיקר הישועה וההצלה מכל "חיילות" התאוה והרע שהאדם שקוע ומורגל מהם – הוא רק על ידי "המבצר של מים" דהיינו על ידי שהאדם נכנס אל התורה, כי כמו שהעולם נברא ממים "וכל הדברים שבעולם נבראו מן המים… ועל כן בקדושה כל הטהרות והקדושות הם על ידי המים, על ידי טבילה במים" (ליקוטי הלכות ראש השנה ו' י"ד). וכשם שהטבילה במים הגשמיים כמו מעיין ומקוה – ממשיכים על האדם רוח טהרה ומרוממים את נפשו, כך גם הכניסה למים "הרוחניים" הם התורה – מרוה את צמאון הנפש למשמעות ולטוהר והעיסוק בה מרומם את האדם ואת נפשו לעולמות אחרים.
ב"מבצר המים" של התורה, מבאר רבי נתן, ישנן עשרה חומות, דהיינו שבחכמת התורה העמוקה מיני ים, חכמתו הרוחנית והאין סופית של בורא עולם, אי אפשר להכנס אלא על ידי חומות, דהיינו גבולות ומחיצות, שיבין ויכיר מוגבלות שכלו ויכולתו, וישמור על עצמו מפני טעויות ושגיאות בהבנת התורה שזה אפשרי רק על ידי "חומות" האמונה, שמאמין בתורה ובנותנה, ויודע דרכי הלמוד האמיתיים שבה וכמו שכותב רבי נתן שם "ומי שהוא בכלל קבלת התורה, שיודע מעצמו או קיבל מרבותיו דרכי השערים של אלו החומות של מים שהם דרכי התורה, הוא יכול לכנוס בהם, לכל העשר חומות לפני ולפנים, אבל מי שאינו יודע דרכי התורה ונכנס לתוך ים החכמה והדעת בלא התורה, הוא נטבע ושוקע שם עדי אובד".
אמנם חיציו של המלך הרשע, הלא הם הכפירות הבלבולים, הדמיונות והטעויות בהם מטעה היצר הרע את הבריות, הגיעו גם למבצר המים עצמו, וחדרו גם לגופה של בת המלך, "וזה בחינת עוצם ההתגברות וההתגרות שהוא מתגרה ביותר בתלמידי חכמים העוסקים בתורה, שעליהם מתגברים המצולות ים ביותר כידוע".
"ולא היה אפשר לבת המלך לסבול צער כאב החיצים שנמשחו בארסיים רעים ומרים מאד מאד, בפרט זמן רב כזה. אך ה' יתברך הקדים לה רפואה למכה מה שעזר לה לברוח לתוך העשר חומות של מים שהם התורה, כי התורה היא עיקר החיים והרפואה, כי "תורת ה' תמימה משיבת נפש" מדרכי מיתה לדרכי חיים, כי כנסת ישראל שברחה לתוך מימי התורה, על ידי זה יש לה כח לסבול עול מרירות הגלות שהוא בחינת מרירות החיצים, ואם לא הייתה בורחת לתוך התורה לא היה לה כח לסבול כלל, אבל על ידי התורה, אף על פי שהגיעו אליה החיצים גם לשם, אף על פי כן לעת עתה יש לה כח לסבול על כל פנים על ידי כח התורה שהוא עיקר החיות, בחינת "כי היא חייך", וה' יתברך נותן ליעף כח ונותן לה כח לסבול מרירות החיצים על ידי כח התורה, עד שסוף כל סוף יבוא הרופא האמת, שהוא זה שיש לו כח בידיו וירפא אותה בשלמות, וזה בחינת שירת הים שנמשך בחינת העשרה מיני נגינה".
עשרה מיני נגינה
גבור הסיפור, דהיינו הקבצן בלא ידיים – מרפא את בת המלכה מארס החיצים, והוא עושה זאת, כדבריו, על ידי "עשרה מיני נגינה".
אותם חיצים מרים של דמיון, בלבול וכפירה, הנעוצים בלב כל אחד ואחד מישראל, ומהם אנו צריכים להטהר, מקורם, למעשה, בעוונותינו.
לחזור בתשובה, אם כן, פרושו לעקור ולהוציא מנשמותינו את השפעתם הרעה של החטאים ואת רשומם המר בנפשנו.
ענין זה, אף שבודאי הוא נעשה בכל פעם שהאדם מתחרט על חטאיו וחפץ בתשובה, נעשה במיוחד בעשרת ימי תשובה, וכלשון רבי נתן (ליקוטי הלכות ראש השנה ו' סעיף י"ג): "כי זה עיקר התשובה, להוציא כל הפגמים שהם בחינת החיצים שנזרקו לבחינת כנסת ישראל, שהוא בחינת הבת מלכה, ועל כן הם עשרת ימי תשובה, מראש השנה עד יום כפור, כנגד עשרה מיני חיצים שצריכים להוציאם על ידי התשובה".
עשרת הימים הראשונים של השנה, ה"בראשית" וה"ראש" שלה – מסוגלים במיוחד, אם כן, לתקון "שורשי" זה, וכשם שבנפש פועלים עשרת הספירות, ואחיזת הרע ומרירותו – בכולן, כך צריך גם עתה, יום אחר יום, לשוב ולעקור את הרע ורשומו מן הנפש.
והנה אף שימים אלו מוכנים ומסוגלים לתשובה, אין די ברצוננו להתקן ולשוב, וכמאמר חז"ל "אין חבוש מתיר את עצמו מבית האסורים" (מסכת ברכות ה', נדרים ז'), רק שיש רופא גדול, שהוא בחינת כל צדיקי הדורות, שבכוחו לרפא את מומי נפשנו ולהביא ארוכה למכתנו.
אותם צדיקים, יחידי סגולה, שנשמת משה רבינו בעצמו מתגלה בהם, הם אלו שבכוחם להדריכנו בדרך התשובה, וכמו שכותב רבי נתן בענין משה (ליקוטי הלכות ראש השנה ו' סעיף ג'): "ועל כן נשלך משה אל המים, ונקרא משה "כי מן המים משיתיהו" (שמות ב' י') כי סוד זה – להכנס לתוך כל העשר חומות של מים, אין מי שיודע כי אם משיח שהוא בחינת משה, שהוא הגואל צדק הראשון והוא יהיה הגואל צדק האחרון, כי מה שהיה הוא שיהיה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל, ועל כן תיכף כשנולד הושלך לתוך המים, להורות, כי הוא יודע להתקיים במים, כי יודע כל העשרה חומות של מים ויודע לכנוס בהם ולרפאות את הבת מלך שעל ידי זה כל הגאולות".
מהי שיטתו של הרופא בלא ידים?
כיצד הוא מוציא את החיצים ומרפא את השפעתם הקטלנית?
כותב רבי נתן (ליקוטי הלכות ראש השנה ב' סעיף א'): "ועיקר רפואתו על ידי השמחה שמכניס בכל אחד בכל מקום שהוא"!
מדהים! אדם חולה, מוכה, פצוע אנושות, מוטל כמעט חסר רוח חיים ותקוה, ומהי רפואתו? שמחה.
וכאן נוגע רבי נחמן, המנחם הגדול, בשטתו המופלאה והמקורית לרפואת הנפש.
המחשבה ה"קלאסית" אודות תשובה מעוררת מיד מחשבות נוגות על עומק החטא ועונשו, על חומרת השפעתו על הנפש ועל העולמות כולם.
אכן, נכונים הדברים, אולם למרבית היגון דווקא בדברי אמת אלו אוהב "להתלבש" היצר הרע בעצמו, כדי לשבור את רוחנו.
בתחילה – מפתה ומחטיא, ולבסוף – מלקה ומוכיח.
שכן אם אדם מתבונן רק ברע שעשה, רק בשגיאותיו הטרגיות והשלכותיהן – מוביל אותו הדבר, בסופו של דבר, רק למקום אחד – יאוש, אבדן תקוה, וממילא שוב "ובגדול" לזרועותיו של היצר הרע, שכן הוא אומר בנפשו, אם אין תקוה להיות טוב ולהחלץ מצפורני הרע, לפחות אתמסר לרע ואהנה ממנו, ממילא הרי כבר לא יצא ממני שום דבר טוב…
כך, באמצעות העצבות על החטא והיאוש מעצמו, מובל האדם, בלא יודעין ומבלי משים, עמוק יותר אל לועו של הרע, וארס חיציו של המלך האכזר מתפשט בנפשו ביתר שאת וביתר מהירות.
מנגד לערמה אכזרית זו עומדים צדיקי האמת ומכריזים: בכל אדם, בכל מצב – יש ומוכרח להיות טוב! ומוכרחים לחפש אותו, למצאו ולשמוח בו.
בקורת עצמית נוקבת וממושכת מידי, אף שהיא "מתלבשת" במידת האמת, כאילו בשם האמת הצרופה היא באה, אינה אלא מעושי דברו ושליחיו של השקר.
ובפרט היום, אם נתבונן בהשקפת העולם הרווחת – ככל שיצליף האדם בשבט פיו ביתר חדות, בעצמו, בזולתו ובסובב אותו – יחשב לאמיתי יותר, ל"כנה".
אמנם "אמת" חד צדדית ומסולפת זו, מובילה, גם את המצליף וגם את קרבנותיו – ליאוש, לאזלת יד, לציניות ולחוסר אמונה "כרוני" בעולם טוב ומתוקן יותר ונמצא שכרה בהפסדה!
(למרבית הצער, חדרה השקפה פסולה זו גם ל"מבצר של מים", וגם בעולם התורה רבים השוגים לחשוב את ההלקאה העצמית הבלתי פוסקת למעלה, ואינם מתבוננים לראות בתוצאותיה הרסניות, אבדן תקוה וחולשת הנפש).
מנגד – בא "משה", בא "הרופא בלא ידים", באים רבי נחמן וצדיקי הדורות ומלמדים אותנו שהדרך לתשובה עוברת בהכרח דרך שמחה.
אם יתבונן האדם, באיזה מצב ומעמד שלא יהיה, בטוב שיש בו, בטוב שעשה, ברצונותיו הטובים – אזי בוודאי יתעודד, יאמין בכוחו לתקן את עצמו, ויראה פתח תקוה לשנוי ושפור בחייו. שכן אם יש בו טוב ועשה טוב – אזי הינו טוב באמת, והרע אך טפל ומיותר לו. ארסו – אינו מתפשט עוד, וחיציו – נשלפים מן הנפש.
"עשרה מיני נגינה" אלו, הלא הם דרכי הצדיקים לעודד, לנחם, לרפא ולחזק את נפשותינו, הם, והם לבדם, רפואת נפשנו, וזוהי, כדברי רבי נחמן (תורה רפ"ב ליקוטי מוהר"ן) הדרך הבטוחה והאמיתית ביותר – לתשובה.
תשובה שממנה יעלה נגון, תשובה שמתוכה תתגלה הנפש, בת המלך, במלוא יפעתה וזוהרה, ושכרון המלך האכזר וחיילותיו יהפוך נמוג בערפילי העבר, שכוח, חסר כח והשפעה, באשר שאיומו הגדול ביותר – העצבות והיאוש – כבר סרו!
וכך כותב בענין זה רבי נתן: "כי מי שיש לו מח כל שהוא, ויש לו אמונה שלמה בה' ובתורתו הקדושה, יכול להתנוצץ לו מרחוק גודל מעלת יקרת קדושת כל מצוה ומצוה שאנו זוכין לקיים בכל יום, אפילו הפחות שבפחותים… ועיקר הכל – שאנו זוכין להאמין בה' אלוקים אמת, יחיד קדמון, בורא כל עולמים, אחד יחיד ומיוחד, לעילא מן כולא ולית לעילא מיניה (למעלה מן הכל ואין למעלה ממנו), ברוך הוא ומבורך שמו תמיד לעולם ועד. ומי שזוכה להרגיל עצמו ולשמוח בשמחה הזאת (של הטוב שיש בו על כל פנים) בוודאי יזכה לכל טוב וימחלו לו כל עוונותיו"!
כל אדם שבעולם, אפילו מי שהוא במדרגה תחתונה מאוד, אפילו אם הוא בתוך הארץ ממש, עם כל זה, כשרוצה לכנוס בעבודת ה', בוודאי צריך שילך ויעלה מדרגא לדרגא.ובכל פעם ופעם כשיוצא מדרגא לדרגא כפי בחינתו אזי מתגברים עליו מחדש הקליפות שהם התאוות והדמיונות והמחשבות והבלבולים והמניעות ומתפשטים כנגדו בכל פעם מאוד מאד ואינם מניחים אותו לכנוס לשערי קדושה. (ליקוטי עצות, התחזקות ו)
שקוע לו האדם בשגרתו. רגיל הוא כבר ביצרו הרע, בתאוותיו, בדמיונות, מחשבות ובלבולים; מכיר הוא את עצמו ואת מידת קלקולו ויודע עד היכן הוא מסוגל בדרך כלל להתדרדר רחמנא לצלן.
והנה, ביום בהיר אחד הוא מתעורר קצת לעבודת ה', ומתחיל מעט מעט לדבוק בדרכים קדושות – "לכנוס בעבודת ה'". בליבו גומלות החלטות טובות כלשהן והוא מתחיל לבצען. והנה, אך עובר שלב ההתחלה, ולפתע שוב הוא מוצא עצמו מותקף בתאוות, דמיונות, מחשבות, בלבולים ומניעות שלא ידען מעולם, יצרו הרע משתולל פי כמה וטבעיו הרעים מתגברים, כביכול, שבעתיים…
מה קרה? למה זה הוא נסוג לפתע עשר מעלות אחורנית?
– הקליפה קודמת לפרי! הוא בא לאכול פרי עסיסי ונתקל בקליפה המרה, אלו הקליפות הסובבות כל מדריגה קדושה ומקדמות את פני המבקשים לעלות אליה!
בכל עולם מהעולמות העליונים, אצילות, בריאה, יצירה ועשיה, אורבות קליפות שכאלה לעולים אליו מהעולם שלמטה ממנו. לדוגמה: תפילה שאדם מתפלל. כשהיא מגיעה לפסוקי דזמרה, היא יוצאת מעולם העשיה לעולם היצירה הגבוה ממנו, ומיד היא נחשפת לפגעי הקליפות שביצירה, ואז נדרש לומר "הודו לה' קראו בשמו" כדי להכניעם (עפ"י ליקוטי מוהר"ן א,כה, בשם שער הכוונות).
כך כל אדם, "אפילו הוא בתוך הארץ", בבואו לעשות מהיום והלאה תשובה כלשהי, הריהו בא לעולם חדש, עילאי יותר, גבוה יותר, ואז הוא נתקל בקשיים, בקליפות; הוא נדחה אחורה בחזקה, כביכול, וכמעט הוא עלול לשקוע בבוץ עמוק יותר מאשר היה שקוע קודם לכן. הדבר עלול להתבטא במחשבות רעות, אך על האדם "לא לפחד כלל" אלא להתחזק ולהתגבר על הנסיון, שכן כך היא המידה וכזו היא הדרך, שכשעולים ממדריגה למדריגה, מתעורר היצר הרע מחדש. אין זו נפילה ממדריגה, אלא שלב הכרחי נוסף בעליה בעבודת ה'.
"גם דע, שכדי להכניע הקליפה המסבבת שבכל מדריגה כנ"ל, על זה צריך שיעורר שמחה של מצוה על עצמו, היינו שישמח על ידי שיזכור שזכה להתקרב להשי"ת וזכה להתקרב לצדיקים המקרבים אותו להשי"ת, ועל ידי שמחה זו הוא משבר הקליפה ונכנס למדריגה ב [פירוש: יכול הוא לעלות למדרגה הגבוהה יותר]. (ליקוטי מוהר"ן שם ה, ועיין שם ד עצה נוספת).
השמים והארץ. אינספור גלגלים, מזלות וכוכבים. אלפי רבבות היצורים, חיים, צומחים ודוממים. כולם מספרים כבוד השי"ת. וכך אומר הנביא ישעיה (פרק מ"ב) "לכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו". מעשי שמים וארץ מתחדשים בכל יום, נבראים מחדש במיוחד בכדי לגלות כבוד השם.
בשעה שכבוד השם שורה על האדם ננסכת בנפשו חיות ונעימות מופלאה. עבור המטרה הזו ממש נברא העולם. כשהנועם העליון שופע ומבעיר את הלבבות לעבודת הבורא, זוהי השראת שכינה בנפש כל חי. את הנעימות הזו, יכול כל מבקש השם לטעום בשעות של חסד. בתוך תיבות מתוקות של תורה. בהגייה לוהטת של דיבורי תפלה. אז, כשזוכה הנפש ומשהו מכבוד השם שופע ומזריח עליה, יודעת היא היטב עבור מה נבראה. מכאן שואב אדם כח וגבורה לעמול ולהתייגע בעבודת המלך. כשכבוד המלך מורגש בבריאה, מוצאות הנפשות את היכולת לעמוד כנגד תאוות ויצרים, חלישות הדעת ועייפות. כשעומדים לפני מלך אין פנאי להתעצב, או לבקש פורקן בהבלי החומר.
אשרי חלקם של אלו אשר 'כח להם לעמוד בהיכל המלך'. מעשיהם הטובים מזכים את נפשותיהם המטוהרות לחזות תמיד ולזכור בכל מצב את התגלות הכבוד. בליבם פנימה הם חווים תמיד את כבוד השם השורה על שמים וארץ. ובכל זאת, יש לך אדם שנועם כבוד המלך לא מוצא מקומו בליבו. כל הוויתו מלופפת מחשבות וחשבונות. דאגות ותוכניות סובבות אותו מכל צד ועבר, מעסיקות את עשתונותיו יומם ולילה. במשכן ליבו לא שוכנת נעימות גם לא חיות וחירות, רק חור אפל של שכחה וריקנות. כשהוא ניגש לעבודת התורה והתפלה, דומות לפניו המילים למשקולות. ניסיונות המקום והזמן נראים בעיניו כהרים אדירים, בלתי עבירים. כשהמעשים אינם ראויים, אין השראת שכינה, וכשזו איננה, הכבדות מצויה.
קיטון אחד קטן
בפרשת השבוע מתבקש עם ישראל להתקין מקום להשראת השכינה, "ויקחו לי תרומה… ושכנתי בתוכם". המדרש מבאר זאת כך: 'משל למלך שהיה לו בת יחידה בא בן מלכים ונטלה. ביקש לילך לו לארצו, אמר לו בתי שנתתי לך יחידית היא, לפרוש ממנה איני יכול, לומר לך אל תטלה איני יכול, לפי שהיא אשתך. אלא זו טובה עשה לי, שכל מקום שאתה הולך קיטון אחד עשה לי שאדור אצלכם שאיני יכול להניח את בתי'. המשל המופלא הזה מאיר ומגלה את מעלתו של כלל ישראל. את תעצומות האהבה שרוחש כלפינו השם. אהבת עולם, עד כדי כך שהוא יתברך מעיד ואומר 'אינני יכול בלעדכם'.
המדרש מלמד גם על מצב, בו נוכל לזכות להשראת השכינה, רק כשנתקין עבורה קיטון, בית קטן להשראה. קודם חטא העגל, חיו כלל ישראל בתוך היכל המלך. המציאות בה חיו טבלה כולה בנעימות הכבוד העליון. החטא שלל מאיתנו את הכח לעמוד בהיכל המלך. יותר לא יכולות היו הנפשות לחוש בכל מקום את השראת הכבוד העליון. ודוקא בשפל הזה, התחדשה בעולם עצה 'ועשו לי מקדש'. המשכן הוא קיטון אחד. חדר קטן מלא בכלים קדושים מוכנים להשראת השכינה. הקיטון הקטן הזה ממציא את האפשרות להשראת שכינה.
בבית המקדש כמו במשכן שבמדבר, יכול היה כל יהודי לחוות התגלות נועם כבוד שמים. כשעלינו לרגל, זכינו ונכללנו בין גיבורי החייל אשר כח להם לעמוד בהיכל המלך. או אז נטהרו נפשותנו וזכינו לקבל הבנה וטעם בכבוד שמיים והשראת שכינה. על האבידה הזו נוהמת כל נפש ערה בחצות ליל. בית המקדש הוא הדבר הראשון שחסר לכל אחד מאיתנו.
וכאן הבן שואל. היכן שייך למצוא היום קיטון שכזה, שיכיל חיות והכרה בכבוד שמים.
ובעצם, העצה אף היא מצויה כאן בפרשת תרומה. התורה הקדושה מזמינה אותנו ליטול ולהיות חלק מהמשכן והשראת השכינה. את השכינה נוכל להשכין בתוכינו עם מצוה ונקודה טובה. זהו הקיטון בו שורה נועם הכבוד.
רבינו מצווה ומזהיר להיות בשמחה תמיד, להיצמד אל השי"ת מתוך כל נקודה טובה (לקו"מ סי ' רפ"ב). העניין הזה מתגלה במלאכת המשכן. עם ישראל הצטווה אז להביא תרומה ממה שיש לו. כסף, זהב, ואפילו חוט השני. במציאות כמו זו שלנו. בגלות, הקיטון שבו נוכל למצוא השראת שכינה הן המצוות אותן אנו מקיימים, לפעמים כמעט בלי לשים לב. את הקיטון הזה ביקש המלך שנבנה בביתנו עבורו.
ביומו של כל אחד מאיתנו נוצצות אלפי נקודות אור. מחשבות טובות, הרהורי תשובה, והתגברות על היצר. כל אחת מאותן נקודות יכולה להיות תרומה נפלאה לבניין המשכן. את התרומה יש להביא מתוך רצון לזכות ולמצוא בה השראת השכינה. כשיהודי עושה את מעשיו הטובים מתוך געגוע ומטרה למלאות באותו כלי את השראת הנעימות הקדושה של כבוד השם. כשהדעת מכוונת בכל מצווה להזמין במעשה זה את המלך לשכון בתוך הבית פנימה. בונות הנקודות הטובות משכן של אור מלא נעימות וכבוד השם.
לדלג על החטאים ולבנות
מרגע שחיינו סובבים סביב משכן השם. משעה שיהודי מבין שאת המצוות הוא מקיים בכדי להתקין משכן למלך. חל עליו איסור מוחלט להביט אחורה, לדון ולהתדניין ב'חשבונות רבים'. מה היה ומה יהיה, ואיך אתקן. ואת האמת הזו, זועקת פרשת תרומה בכל פה. למעשה, מבחינת סדרי הזמנים, אמורים היינו לקרוא השבוע את פרשת כי תשא. לאחר מתן תורה היה חטא העגל, רק אח"כ הופיע הציווי על בניין המשכן. ובכל זאת, מתעלמת כעת התורה מהחטא, מדלגת וקופצת הישר אל המשכן והתרומה. לומר לך, לגלות את אוזניך באהבת השם, שאין לה אח ורע.
אומרת התורה: אין לך עסק עם חטאים ועוונות. כעת עליך להיזהר מאוד מכל מחשבה שעלולה להחליש את דעתך. על תיקון חטא העגל נדבר מאוחר יותר. ברגע זה רוץ קידמה, התקן משכן לכבוד השם. הבא תרומה מכל הבא ליד, כל נקודה טובה בחייך תוכל לשמש לנעימות כבוד השם כלי לשכון בתוך עולמך.
התרומה יוצרת כלי להשראת כבוד השם. כל נקודה טובה שנתרום לכבוד השם, תתקין כלי להשראת השכינה. "לחזות בנעם השם ולבקר בהיכלו' סופי תיבות: 'תרומה'. אם רצונך להביט ולראות את כבוד השם, להיות מהעומדים בהיכל המלך, הבא תרומה. חפש בעצמך נקודות טוב וכבוד שמים. בהם תחזה בנועם השם. על ידם תתקשר לקדושת המקדש ולבקר בהיכלו.
הנחתי תפילין, התעטפתי בציצית, קראתי קריאת שמע… מעשים יומיומיים שדרכו של אדם לדוש בעקביו דישה אחר דישה, עד שמבלי משים הופכים הם להרגל הנעשה מאליו מבלי לחונם במחשבה כלשהיא, והוא נעשה כשור הדש בתבואה ההולך במעגל ללא הפסקה, הולך הוא לשם הליכה; כך הוא מניח תפילין מהסיבה הפשוטה 'שהרי כבר שלושים שנה שאני מניח תפילין'.
אל מול קביעות זו נלחם רבינו.
רבינו דורש מאיתנו לחיות בכל יום את היום הזה, 'היום אם בקולו תשמעו'. לחוש בכל הנחת תפילין כי הנה אני הולך "לקיים מצות בוראי שציוונו להניח תפילין ככתוב בתורתו וקשרתם לאות על ידך והיו לטטפת בין עיניך", ה'לשם יחוד' שלפני הנחת תפילין לא נאמר כמלמול עייף בין תנומה לתנומה, אלא הנחת תפילין כולה הופכת ל – "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה". על כן ענין ההתחזקות, שהאדם מחזק עצמו, ומרגיש שמחה בלבו עם הנקודות טובות שזכה לעשות, הוא חשוב עד למאד, ויש בו תועלת עצומה, התעוררות גדולה ותנופה רבה להמשך דרכו בעבודתו את בוראו יתברך.
מי פתי יוותר על רכוש יקר…
ועוד תועלת מרובה יש מהתחזקות זו והחיפוש אחר ה'נקודות טובות', שאחר שיראה האדם כמה חשובים הם נקודות טובות אלו, ועד כמה יקרים הם לפני אדון כל, לא יתכן שלא ירצה ולא ישתוקק לעשות טוב עוד ועוד… כי כאשר האדם מרגיש באמת שהמעט הטוב שהוא מחיה עצמו בו, הוא כל כך טוב ומעולה, איך יתכן שהוא יסתפק במעט הזה בלבד? כי אם הוא אכן מסתפק בזה, ונפשו לא תכסוף ותשתוקק להוסיף כהנה וכהנה על הטוב שכבר עשה, אות וסימן הוא כי שמחתו אינה שלימה ומוחלטת. ומלבד זאת זה הרי זלזול בקדשי ה'.
הבה נתבונן, כיצד יתכן דבר כזה, שניתנת לו לאדם האפשרות לזכות ברכוש יקר, נוסף על מה שיש לו כבר, ומרפה ידיו ואינו נוטל? מהיכן זה נובע?
כי אם אינו שש לקחת עוד, ככל הנראה אינו חש ומרגיש את חשיבות הרכוש הבא לידו.
כלומר, שחסרון השמחה בנקודה טובה, היא הסיבה שלא ישאף לרכוש עוד ועוד נקודות טובות. ודבר זה הוא הפסד גדול הן על העבר והן על ההווה והעתיד, וכל התקדמותו בעבודת ה' בחיות ובשמחה מוטלת בספק רב…
להתחנן להשי"ת להעריך הנקודה טובה
אי לכך, כדי שירגיש כראוי וכיאות את ערכן של הנקודות טובות, כדי שיהיו לו לתנופה חזקה להמשך התקדמותו והתעלותו בעבודתו ית"ש – צריך האדם להרבות בתפילה ובתחנונים שיזכה באמת לדעת ולהעריך כראוי כל עשיה שבקדושה, וממילא ירגיש חשיבותה של כל נקודה טובה שזוכה בעניו לעשות.
כלומר, באמת כל עובדא דקדושה שהאדם זוכה לעשות, היא יקרה לאין ערוך, וכל חפציך לא ישוו בה. וכדי להרגיש ערכה של נקודה טובה כמו שהיא באמת, צריך להרבות להעתיר להשי"ת על כך. כי יתכן כי עקב מצבו הירוד של האדם וגשמיותו לא יזכה להבין ערכה של עשיה דקדושה, ותפילה בודאי תועיל לזה.
האדם מסובב בנקודות טובות – אך צריך להרגישן
על כל צעד ושעל נפגש האדם בנקודות טובות מאירות, שאפשר לחיות עצמו בהן בכל מצב, כגון: ציצית, תפילין, נטילת ידים, אמירת ברכות הנהנין וברכות המצוות וכיוצא בזה, כל אלו הרי הם דברים טובים ונפלאים באמת לאמתן, שערכן לא יסולא בפז.
וכשהאדם יזכה להרגיש את טובתן ומעלתן, תהיה זאת עבורו התעוררות והתחזקות לאין ערוך להמשך דרכו בעבודת השי"ת. כי כפי מידת שמחתו בהן, כן בהכרח ישאף וישתוקק לעוד ועוד, בלי גבול…
כי, כאמור, אם אינו שואף לעוד, הדבר ברור שאינו מרגיש את חשיבות המצוות שהוא עושה. אמנם, בפיו ישבח תמיד את חשיבות המעשים טובים, אך לבו רחק ממנו, והא ראיה, שאם הם כל כך טוב, מדוע אינו שואף לטוב נוסף?…
יעזרנו השי"ת לזכות לראות את הטוב אשר בנו ובמעשינו ולחדש כנשר נעורינו, אכי"ר.
הבלבולים והמניעות על הנסיעה לאומן השנה, הם רבים וגדולים. לא אכנס בריבוי פרטים, רק אשאל בקצרה: האם צריך למסור את הנפש על הנסיעה לרבינו על ראש השנה?
תשובה:
במילה אחת: כן!
וליתר פירוט, הרי התשובה המפורטת לפניך.
[אך בטרם נפרט את התשובה, נציין לדברי רבינו שאמר: "כשאדם שואל להצדיק אם לעשות דבר שיש בו מסירת נפש בשביל השם יתברך, הוא ראוי לו להשיב ולצוות עליו שלא לעשות, ואף על פי כן השואל אין צריך לקיים דבריו" (שיחות הר"ן, ריד). ובמיוחד נוהג הדבר כלפי ר"ה, שאין רבינו מצווה על האדם לעשות 'מסירות נפש' ואף מצווה עליו להדיא שלא יבוא, אבל פנימיות רצונו שימסור האדם את נפשו לנסוע ולבוא, כמבואר באריכות בחיי מוהר"ן אות ת"ג, עיי"ש. אי לכך, כל מה שנכתוב להלן על מסירות נפש, אינו מצד ציווי והוראה לרבים, אלא מצד גילוי רצונו האמיתי של רבינו, ודי לחכימא.]
ובכן:
כדי להגיע לצדיק האמת, אין די ברצון חזק ותקיף, אלא נצרכים לרצון עד כדי 'מסירות נפש'. "ועל ידי מסירות נפש, דהיינו שמוסר נפשו בשביל לנסוע ולהתקרב להצדיק, על ידי זה אפשר לדבק עצמו אליו" (ליקוטי מוהר"ן, קנב).
וכבר התבטא פעם מוהרנ"ת בעצמו, לגבי הנסיעה לציון הקדוש לימי ראש השנה, ואמר: "גם אם כל הדרך הייתה מחופה בסכינים, הייתי רוחש על ידי ועל רגלי לבוא לשם על ראש השנה!" (כוכבי אור).
וכן מסופר על תלמידו של מוהרנ"ת, רבי אפרים בן רבי נפתלי ז"ל, שאחר עלייתו לארץ ישראל היה נוהג לנסוע מדי שנה לאומן לימי ראש השנה, על אף זקנותו וחלישותו הגדולה. וכששאלוהו פעם: 'זקן כמוך נוסע לחוץ לארץ בטרחא כזאת?' ענה: וכי מה? אפילו אם אמות בדרך ואקבר באיזה שהוא גן – גם טוב לי, העיקר שהשתדלתי ונסעתי לאומן לראש השנה" (שיש"ק ה, קמו).
כמו כן מסופר, על רבי ברוך מברדיטשוב, תלמידו של רבי אברהם ב"ר נחמן, שבאחד השנים לא הביא עמו את בנו לאומן על ראש השנה, מאחר שהיה 'עריק' מהצבא הרוסי, ופחד מאד שלא יתפסוהו בדרך. וכשסיפר זאת לרבי אברהם ב"ר נחמן, נענה ואמר: "חבל, הרי אם היית מביא אותו, היית מקיים דבר נשגב כמו העקידה שעקד אברהם את יצחק בנו" = "וואלסטו מקיים גיווען די עקידה" (שיש"ק ג, תצא).
ומכל זה נבין ונשכיל עד כמה ראוי למסור את הנפש בשביל הנסיעה לרבינו הקדוש, כי בנפשנו הדבר. ובשביל נסיעה זו "כדאי וכדאי לסבול ולשבר על זה כל המניעות שבעולם"! (עלים לתרופה, מכתב מיום י"א טבת שנת ת"ר).
ועתה, שים לב שואל יקר:
אין דורשים מהאדם שימסור את נפשו בפועל ממש חס ושלום, כי בוודאי אין אנו מצווים להרוג את עצמנו עבור הנסיעה לאומן… "וזה אינה מהשלשה דברים שצריכים ליהרג ואל יעבור חלילה!" וכשיש סכנת נפשות "לא עלה על דעת רבינו ז"ל וגם על דעת ר' נתן ז"ל לצוות לנסוע שמה" (מתוך מכתבו של רבי יצחק ברייטר הי"ד, מיום ד' מקץ שנת תרפ"ו)
רק עיקר הכוונה היא, שעל האדם לחזק את רצונו כל כך, עד כדי כך שיהיה מוכן למסור את נפשו. ותיכף כשהאדם מוכן באמת למסירות נפש, הרי שפעמים רבות השם יתברך מסיר ממנו את כל המניעות ועוזר לו לנסוע. כי כפי שהזכרנו, כל המניעות הם רק כדי להגביר את החשק. ומאחר שהגביר כל כך את חשקו, עד כדי שהוא מוכן למסור את נפשו, מסיר השם יתברך ממנו את כל המניעות.
וכמו שכותב מוהרנ"ת לגבי המסירות נפש לקבל את התורה: "אין הכוונה שירד האדם לתוך הים והתהום ממש, להוציא אותה משם, רק העיקר הוא הרצון והחשק שיהיה מרוצה באמת לסבול מסירות נפש, אפילו לירד לתוך הים והתהום ממש בשבילה, אבל תיכף כשהוא מרוצה לכך ברצון חזק באמת, עוזר לו ה' יתברך לקבלה מיד, כי על ידי הרצון משבר כל המניעות וזוכה לקבלה כראוי" (ליקוטי הלכות, הכשר כלים ד, כד).
וכן לגבי הנסיעה לרבינו, שברגע שהאדם חזק בדעתו, מתבטלים כל המניעות. וכפי שמספר מוהרנ"ת בעצמו על נסיעותיו לרבינו, שלפעמים התגברו המניעות כל כך, עד שלא ידע מה לעשות. אך בו ברגע שחיזק את דעתו והחליט "יהיה מה שיהיה, אני נוסע!" – תיכף סרו והתבטלו המניעות… "כי תיכף כשנתחזקתי בדעתי לנסוע בוודאי, ויעבור עלי מה, תיכף סייעני השם יתברך והזמין לי צרכי נסיעתי, כי כן דרכו יתברך תמיד כי הבא ליטהר מסייעין לו" (ימי מוהרנ"ת, כ).
אסיים בדבריו של רבי נפתלי ז"ל תלמיד רבינו [אשר השבוע היה היארצייט שלו] שכותב לחברו: "הנני מזרזו ומחזקו, עד שיפרח היום ונסו הצללים ילך ויבוא להציון הקדוש, וייכתב וייחתם לאלתר לחיים טובים ולשלום בגשמי וברוחני כאוות נפשו", אמן ואמן
שמחת חמשה עשר באב שהיתה לישראל בדורות הקדומים, שמחה של סליחה ומחילה היתה להם וטהרה מעוונות, כיום הכיפורים.
ביום הכיפורים נתרצה הקב"ה לישראל מעוון העגל וניתנו להם לוחות שניים לאחר שהראשונים נשברו, ואותו היום נקבע להם ליום סליחה ומחילה לדורות. גם חמשה עשר באב, יום של מחילה היה להם לדור המדבר מעוון המרגלים, שאז פסקו מתי מדבר מלמות, ועד אז היו מתים מדי ט' באב חמישה-עשר אלף מיוצאי מצרים.
ולפי שימים אלה היו מסוגלים להיטהר בהם מעוון, לכך לא חששו הדורות הראשונים וקבעו בשני הימים האלה מחולות לבנות, שיצאו מחוץ לעיר והיו מחוללות בכרמים ולא חששו שמא יפרצו בהם גדר הצניעות. שכן כל עצמם של ימים אלה מנוקים מעוונות היו – יהיו נכשלים בהם בחטא? לפיכך היה גם חג זה של בנות ישראל שבחמשה עשר באב, נקרא חַג ה', ככתוב בסוף ספר שופטים. כלומר, חג שכל מעשי היום ומחולותיו – לשם שמים בלבד ואין בהם שמץ של חטא.
גדרי קדושה וצניעות
מימים ימימה היה עיקר תוקף קדושת ישראל בגדרי צניעות, שהיו גדורים בהם יותר מכל העמים. לכך שמחת הנישואין בישראל גדולה מאצל עמים אחרים. שנישואי קדושה הנעשים בישראל כתורה וכמצוה, אות הם לישראל שכל חייהם קדושים. לכן אמרו חכמים שחתן ביום חופתו מוחלין לו על כל עוונותיו, כדי שיתחיל את חייו בקדושה ולא תהא קופה של עוונות תלויה לו מאחוריו. (ויש מי שאומר גם טעם אחר למחילת עוונות של חתן – משום שלום בית. שמא יארע בביתם דבר של צער, שלא יתלו אחד בשני בעוונות שלפני נישואיהם, ויבואו לידי קפידא בלב מזה על זה).
לכך בימים קדמוניים, לא היו ימים טובים לישראל כימים אשר מחל להם הקב"ה על עוונותיהם, יום הכיפורים ויום חמשה עשר באב. וכיון שבימים אלה היו מטוהרים מעוונות, קבעו את הימים האלה ויחדו אותם לשמחת נישואין, או למה שיביאם אחר כך לשמחה זו.
וכך אמרו חכמים: 'לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן (כדי שיהיו כולן נראות שוות) שאולים'. 'בת מלך שואלת מבת כהן גדול, בת כהן גדול – מבת סגן, בת סגן – מבת משוח מלחמה, בת משוח מלחמה – מבת כהן הדיוט, וכל ישראל שואלים זה מזה, [כדי] שלא לביֵּש מי שאין לו'.
'כל הכלים (הבגדים) טעונים טבילה' (מפני הטומאה, לפי שרבתה הטהרה בישראל, וביותר בימים טובים אלה של סליחה וטהרה, ולא היתה בת ישראל סומכת אלא על הטהרות ששמרה בעצמה, ולכך הטבילו את כל הבגדים השאולים).
'ובנות ירושלים (יש גורסים: בנות ישראל) יוצאות וחולות בכרמים (שמחוץ לעיר) ומי שאין לו אשה – נפנה לשם'.
'ומה היו אומרות? בחור, שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך. אל תתן עינך בנוי – תן עינך במשפחה – שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי, אִשָּׁה יִרְאַת ה' הִיא תִתְהַלָּל (משלי לא). ואומר: תְּנוּ לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ וִיהַלְלוּהָ בַשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ (שם). וכן הוא אומר (לגבי הבעל שהאשה בוררת לעצמה מבין הבחורים. שיר השירים ג): צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ. בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ – זה מתן תורה; וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ – זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו (וכשם שכל בית ישראל בנוי על התורה ועבודה – כך יהא הבית שלנו בנוי על תורה ועבודה).
'יפיפיות שבהן מה היו אומרות? – תנו עיניכם ליופי לפי שאין האשה אלא ליופי' (שמרחיבה דעתו של אדם בתורה ועבודה).
'מיוחסות שבהן מה היו אומרות? – תנו עיניכם למשפחה, לפי שאין האשה אלא לבנים'.
'מכוערות שבהן מה היו אומרות? – קחו מקחכם לשם שמים, ובלבד שתעטרונו בזהובים' (שבנות ישראל יפות הן אלא שהעניות מנוולתן).
צא ולמד כמה גדולים היו שני ימים טובים אלה בגדר הטהרה והקדושה, שבכל שאר ימים טובים, במקרים של התאספות ציבורית, היו שלוחי בית דין יוצאים למקומות האסיפה ומתקנים שם 'תיקון גדול', להפריד בין אנשים לנשים כדי שלא יבואו לקלות ראש; ובימים טובים אלה לא היו צריכים לכך, שכל ישראל גדורים היו מאליהם בגדרי טהרה, צניעות וקדושה מפני קדושת הימים.
לפיכך הלשון במשנה: 'לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים – שבהן בנות ישראל יוצאות' וכו' ולא היה שם שום חשש כלל, ואילו בשאר ימים טובים, חששו שמא תיפרץ גדר הצניעות ולא היו בנות ישראל יוצאות, אלא כָּל כְּבוּדָה בַת מֶלֶךְ – פְּנִימָה.
ובעוונותינו שחרב בית המקדש ובטלה שמחה של מצוה ונפרצה חומת הטהרה והצניעות, בטלה גם שמחה גדולה וטהורה זו עד שיבָּנה בית המקדש במהרה בימינו.
"באתי פעם לאבי (רבי נחמן מטולטשין)", סיפר רבי אברהם בן רבי נחמן חזן, "ואמרתי לו שאני מבין בשכלי מדוע שלל רבינו את ההליכה לרופאים".
"אם על הבנת שכלך אתה סומך," השיב לו אביו, "הרי שמחר, כאשר תתהפך מחשבתך ושוב לא תבין זאת, לא תקיים את דבריו…"
קרח, בעת מחלוקתו על משה רבינו, בא ושאל שאלה: טלית שכולה תכלת חייבת בציצית? כאשר השיב לו משה בחיוב, לעג לו קורח: אם חוט אחד של תכלת פוטר טלית שעשויה ממין אחר, טלית שכולה תכלת אינה פוטרת את עצמה?
קורח, מעידים חז"ל, פיקח היה. מה גרם לו, אם כן, לטעות טעות חמורה כל כך, שהביאה אותו ואת תומכיו לאבדון מוחלט? איזה קו מחשבה הוביל אותו אל אותו מדרון חלקלק שסופו "ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם"?
במעשה מחכם ותם בסיפורי מעשיות, מתאר רבינו את תהליך המחשבה שהוביל את החכם לכפור בקיומו של המלך. היה זה תהליך מחשבתי, כמעט לוגי, שתחילתו ב"מדוע שהמלך הגדול כל כך ישלח לקרוא לי, אני הקטן והשפל", וסופו ב"הסכימו וגזרו שבוודאי אין מלך בעולם".
קורח ניסה להכפיף את התורה לגבולות השכל
קורח, שאפיקורס היה (ירושלמי, סנהדרין) אומר רבי נתן, צעד באותו משעול. הוא ניסה להכפיף את התורה, את המצוות, לגבולות שכלו המצומצם, ומתוך כך, לשלול את מה שאינו מבין. ואם בכלליות המצוות יכול היה אולי למצוא איזה טעם שיתיישב על דעתו, הרי שבפרטי המצוות כשל כח ההגיון, כי באמת, לפי שכל מגושם אם "טלית שכולה תכלת אין פוטרת עצמה ארבע חוטין פוטרות אותה?"
וזו דרכם של אפיקורסים. כי "בכלליות המצוות יכולין לתת איזה טעם של שטות והבל, אבל בפרטי המצווה מזה שיניהם קהות ואינם יכולים למצוא בהם טעם", ומשאינם יכולים לתת בהם טעם מתקבל על דעתם, ואינם מאמינים שבכל מצוה יש סודות עליונים, שלפיהם צריך לקיים את המצוות כמו שהם, כמו שציווה ה' את משה בתורתו דווקא (שאז גם אם מנסים להבין טעם המצוה ולא מצליחים – עדיין מצוות ה' היא, גם אם איננו מבינים מה ומדוע), אז נופלים אל אותו שאול תחתית, הכפירה הגמורה, המוחלטת, שכל באיה לא ישובון.
כי זאת חוקת התורה – גזירה היא לפניך, ואין לך רשות להרהר אחריה.
עמדנו כצופים מן הצד. לעינינו נגלה מחזה מוזר כיותר: עומדים להם שני נערים בני עשרה, האחד פונה לחברו במתק שפתיים: "כדאי לך ללכת לשם; אין לך מושג איזה כיף שמה"…
ועל ידם עומד אביו של הנער, עיניו רושפות, והוא זועק בקול זועם: "שלא תעיז להתקרב לשם; אם רק תנסה תקבל עונש חמור". תוך כדי כך הפנה את מבטו אל ה'חבר' ומטיח בו דברים כדרבונות: "אכזר שכמותך, מה אתה רוצה מהחיים של הבן שלי?!"
אנו מנסים לשפוט: מי כאן בעצם האכזר? הנער-החבר הרי דיבר בנעימות וברוך, ניכר היה שכולו אהבה, הוא הבטיח לו חוויה יוצא דופן…
האב, לעומתו, רק איים וצרח, החרון פעפע בו.
מי מהשניים, הנער או האב, חשוד פה באכזריות?!
* * *
'שלום', מושג כה נאצל ומתוק, מילה שמקפלת בתוכה נעימות ורוגע, שמחה ואהבה. כל כולה שלווה ומנוחת הנפש. "ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד" (ויקרא נו).
איך אם כן נבחר דווקא פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן כמועמד לקבלת 'ברית שלום' מאת הקדוש ברוך הוא?! מה לה לקנאות שכולה להט אש וגבורת מלחמה – ולשלום?!
הדברים יובנו על פי דברי הזוהר הקדוש על הפסוק "שימני כחותם על לבך" (שה"ש ח). עם ישראל מתחנן לה' לפני צאתו לגלות: ברצוני להשאר חקוק בזכרון אהבתך תמיד. ועל כך מפטיר הפסוק: "כי עזה כמוות אהבה, קשה כשאול קנאה"… כלומר, יש בינינו אהבה עזה ביותר.
אך מה ענין הקנאות לאהבה?! אלא – אומר הזוהר – "כל מאן דרחים ולא קשיר עמיה קנאה, לאו רחימותיה רחימותא". תרגום: כל מי שאוהב ולא קשורה בו קנאות, אין אהבתו אהבה!
כאשר אתה רוצה לבדוק את מדת אהבתך לזולת, ראה האם כשעומדים לסכן אותו, אתה רותח מזעם או שאתה מגיב באיפוק? זהו המבחן האמיתי לאהבה, מי שיכול להשאר שאנן כאשר מנסים להעמיד את אהובו בסכנה, הרי שאין לו אהבה כלל.
ישראל עם קדוש, מחובר לק-ל עליון באהבת עולם, במחשבה, דיבור ומעשה. כל פעולה קטנה של כל אחד מישראל חובקת זרועות עולם. הכח הטמון בו בלתי מושג כלל – "כי אין כל העולם כולו, עם כל תאוותיו ויסוריו והבליו, כדאי כנגד נקודה אחת של מצווה אחת שכל אחד מישראל זוכה בכל יום" (ליקו"ה, כלאי בהמה,ד-ט).
כעת, תארו לעצמכם, מגיע היצר, שרבים חללים הפיל ומתייצב בחלקלקות לשון: "בא תעשה חיים"… הוא נשמע אוהב ורחמן. בסך הכל הוא רוצה ליהנות אותנו קצת…
מנגד עומד הבורא ומזהיר בתורתו: "ואם לא תשמעו… וחרה אפי" (שמות כב). הוא מתאר בפנינו תיאורים אימתניים על העונש הצפוי למי שינסה לשמוע בקול היצר.
כל כך למה? כי כך ורק כך באה לידי ביטוי אהבה אמיתית. מי שיודע מהו יהודי ואיזה כוח נפלא טמון בקרבו – מתפרץ בזעם כאשר באים לפתות יהודי ולהשחית את טוהר מידותיו; הוא מזהיר ומאיים את היהודי ברוב אהבה, בכל דרך אפשרית. רק מי ששוקט על שמריו למראה אובדן אוצר יקר ועצום שכזה – הוא האכזר והשונא.
פינחס בן אלעזר רואה כיצד פוגעים בציפור נפשו של העם היהודי, פוגעים בקדושתו, בכרית שכרת ה' איתנו לאות אהבה – והוא יודע כי כל פגיעה, ואפילו ערעור קל של קדושת היהודי, כמוה כנעיצת אלפי פיגיונות בלבו. שום מעשה אכזר לא יכול להשתוות בעיניו לפגיעה בקדושת הברית.
אהבתו וחמלתו של פינחס על בני עמו גואים, הוא לא יכול לשבת בחיבוק ידיים. הוא יוצא בלהט אש, בחרון ובגבורה, כדי להגן בחירוף נפש על אחיו שאותם הוא אוהב אהבה אמיתית שקנאות קשורה עמה.
לאחר אהבה שכזאת מגיעה משמיים מתנה: 'כרית שלום'.
* * *
תורת ההתחזקות שאותה גילה רבינו הקדוש, כולה מתיקות ונועם, אהבה וחמלה. אך רבי נתן מגלה, שכדי להכנס לשערי ההתחזקות זקוקים לפעמים דווקא ל'יראת העונש'.
"כי יראת העונש תכריחהו לקיים דברי הצדיקים אמיתיים שמזהירים מאד מאד את הגרוע שבגרועים שיחזק את עצמו להיות בשמחה תמיד" (לקוטי הלכות, בכור בהמה טהורה ד-יז).
יראת העונש, על שלל תיאוריה המזוויעים, של העונשים המגיעים למי שלא מציית, נשמעת מאיימת למדי, אך לאמיתו של דבר היראה הזאת מהווה את הכלי הרחימאי כיותר להתחזקות, שכן היא באה מתוך ריתחה של אהבה.
שעה שרואים יהודי, נזר הבריאה, שרוי בעצבות, שורש כל הפגמים, כי אז יש להזדעק ככל חומר הדין: לאיים ולהרתיע. שכן העצבות, כמוה באבדון, והאיומים שבאים להציל ממנה אינם אלא ביטוי עז לאהבה מושלמת.
עמלק נוהג להופיע תמיד בסוף – "ויזנב בך כל הנחשלים אחריך". נוגס בעורף החשוף והפחות מוגן, בחלשים שבעם ובמצבים היותר שבריריים.
לא לחינם הוא מופיע דווקא כאן, בשבועות האחרונים של השנה. אולם, התורה הקדושה מתריעה על כך מבעוד מועד.
עמלק מסוכן כל כך, משום שהוא פועל בשני מישורים בבת אחת. מפחיד, וכופר.
הפחד כשלעצמו, כותב רבי נתן (יור"ד בכור בהמה טהורה ד'), עשוי דווקא לקרב את הלב היהודי אל השם. ההיסטוריה עדה למקרים רבים, שדווקא הפחדות ורדיפות מצד שונאים ועריצים, הם שהביאו לקרבה מיוחדת במינה בין ישראל לאביהם שבמשמים. היראה, במקרים הללו, שימשה רק אצבע מכוונת כלפי מעלה.
אולם, לעמלק שיטות אכזריות במיוחד. הוא זורה אימה ופחד. וכדי למנוע מהן להוביל להתקרבות להשם, הוא מוסיף ומפיץ רוח של כפירה. לאמור, מאומה אין כאן רק טבע. מי שרואה סביבו טבע ומקרים משתנים, איננו מסוגל לנתב את הפחד להעצמת האמונה. זוהי כבר מכה אנושה.
הכח היחידי המסוגל לעמוד מול תחבולותיו של עמלק, הן ידיו של משה המונפות כלפי מעלה ומכוונות את המבט אל המקור היחידי ממנו יש להתיירא, ועליו ראוי לסמוך ולהישען. מול פחדים המשולבים בכפירות של טבע, יש רק דרך אחת – ידיו של משה. אמונה. והצדיקים מכוונים אליה.
רבינו ז״ל מתחיל דבריו בתורה קל״ה[1]״סגולה להנצל מגדלות – לכבד את הימים טובים ולקבל יום טוב בשמחה ובהרחבת הלב כפי יכולתו״. לכאורה, ככל המאמר כלו אין רואים את רבינו מבאר גדלות מהי, במה חסרונה ומה היא גורמת. אחת אומר הוא ז״ל: ״סגולה להנצל מגדלות – לכבד את הימים טובים״ ואילו לאחר מכן ממשיך רבינו לבאר מהי קדושתו של הצדיק ומהי קדושת יו״ט, שעל ידם מכניעים את הגדלות.
מהי אותה גדלות?
אבל, מהי הגדלות עצמה, ענין של גדלות, שעליה בנויה כל התורה הזאת?
אמנם, אליבא דאמת, מביא רבינו להלן ענין שעל פיו יתבאר היטב הדבר: רבינו מדבר על מושג של ״ראשית גויים עמלק״[2] המהווה את ראש ממלכות הטומאה שנתהוו בגין נפילת המלכות הקדושה[3].
קליפת עמלק
לדברי מוהרנ״ת בלקוטי הלכות, קשה היא עד מאד ״קליפת עמלק״ זו, עד כדי כך שרק השי״ת בעצמו יכול להעבירה מן העולם[4] – דבר שיסתיים רק בביאת משיח צדקנו. קליפה זו שהיא ראש לכל הקליפות (הסטרא אחרא, כחות הרע, העברות וכו׳) קשה היא מאד, משום שכל עיקר התהוותה הינו ממקום שרשי ביותר.
"סילק את האור לצדדים"
והענין הוא כך: כשעלה ברצון השי״ת לברוא את העולם סילק – כביכול – את אורו לצדדים, ועל ידי כך נוצר חלל פנוי – כביכול – מאורו יתברך. שם, באותו חלל, ברא את העולם הגשמי המסולק מאורו האין סוף כביכול[5]. כך, שבריאת העולם מעצם מהותה תלויה בצמצום אורו, טובו וחסדו של השי״ת. כלומר: מקורה במידת הדין.
שהרי עצם העובדא שהעולם נוצר הודות לצמצום אור האין סוף, פירושה שכל עצם בריאתו מבוסס על צמצום הטוב והרחמים – אור השי״ת – ובמידת הדין יסודו.
ארבעת מלכויות הסטרא אחרא
מאותה מידת הדין – שבשורשה היא כולה קדושה וטהורה – נתהוו – אחרי השתלשלות והתגשמות רבה – כחות הטומאה; ארבעת מלכויות הסטרא אחרא שעמלק ראש הוא להם – ראשית גויים עמלק – כך מבאר מוהרנ״ת.
נמצא שמציאותו של עמלק אינו בשל עוון או פגם כלשהו, אלא היא פשוט תוצאה מצמצום אור השי״ת בבריאת העולם. שבאותו רגע שעלה במחשבתו יתברך לעשות חלל הפנוי מאורו, תיכף לכך נוצר עמלק שצמצום אור השי״ת מקור הוא לו לכפירה במציאות השי״ת רח״ל. רבינו מדגיש[6] שמציאותו של השי״ת באותו חלל פנוי אינו אלא מוסתר מאד, בהסתרה שבתוך הסתרה.
כך, שקליפת עמלק מהווה שורש כל ההתחכמות של כל אדם, נגד האמונה הקדושה, והיא הגורמת לכל ערעור ההתבטלות להשי״ת ולצדיקים האמיתיים, שזהו בעצם הגדלות השרשית והמזיקה ביותר – גדלות של הבנה עצמית כביכול בענינים של אמונה – – –
עצה סגולית לקליפה סגולית…
ואם קליפת עמלק יסודה ב״חלל הפנוי״ במקום שלמעלה מדרך הטבע, למעלה מכח אנוש, הרי צריכים נגדה עצה שהיא ״סגולה״ – שהגדרתה, לדברי רבינו בתורה כ״א, הוא אמצעי ״שאין השכל האנושי מבין זה״ – ולפיכך צריך כאן ״סגולה להנצל מגדלות״ שכן הגדלות הזאת מקורה סגולי, שעבורה אין עצה אלא לכבד ימים טובים, שהוא אמצעי סגולי שהוא למעלה מהבנת השכל האנושי.
צמצום אור אין סוף – אצל כל אדם
רבינו ז״ל אומר בתורה מ״ט, שלא רק בבריאת העולם הכללי היה ענין של אור אין סוף והזדקקות לצמצומו, אלא שגם בלב כל אדם מישראל פרטי קיים אור אין סוף של ״להביות״ ותשוקה נמרצת להשי״ת, שאף אותו יש לצמצם לצדדים, כדי שיהיה מקום לקיום מעשי של התורה הקדושה.
והיכן הוא אותו להב אין סופי? מדוע אין רואים את אותו חשק גדול ותשוקה עזה להשי״ת?
מבאר מוהרנ״ת בליקוטי הלכות, הלכות תפילת המנחה הלכה ז׳, שאותה תשוקה להשי״ת, כאשר אין היא באה לידי צמצום, אין היא יוצאת לפועל. כלומר, בכך שהאדם רואה בדבר שבקדושה כאילו הוא דבר שאינו שייך למדרגתו; בכך שאין הוא יודע איך לצמצם את האור הלזה ולהתאימו למצבו הוא, נעשית הלהביות הזאת ממנו והלאה רח״ל, והוא מוצא עצמו נעדר חשק וחיות בקיום התורה.
לכל אדם יש אור – צריך לדעת לצמצם אותו למעשה
הרי, שבכל אדם יש חשק וחיות לעבודתו יתברך, אלא שראשית כל עליו לדעת איך לצמצם לעצמו את החשק, כדי שיהיה מזה קיום למעשה. ושנית, אף אם מצליח הוא לצמצם את האור, הרי שוב יש כאן מקור להתהוות מידת הדין שממנה נתהווה עמלק, ומיד הריהו עומד בפני ״גדלות״ של התחכמות כפירות וספיקות, בענייני אמונה. שכן, כאמור לעיל, אם יש צמצום הרי יש דין ויש עמלק המערער את האמונה הקדושה רח״ל.
בן מלך ובן שפחה שנתחלפו
על דרך זה כותב ר׳ יצחק מאטוואצק הי״ד[7] דבר נפלא בנוגע למעשה מבן המלך ובן השפחה שנתחלפו המסופר בסיפורי מעשיות[8] לפי המסופר שם נולד בן למלכה ובו בזמן גם לשפחתה, ״והלכה המיילדת והחליפה הוולדות והניחה בן המלך אצל השפחה ובן השפחה אצל המלכה, למען תראה מה יצמח מזה ואיך יפול דבר״ – – –
וכך ביאר ר׳ יצחק: ידוע שעולם העשיה, העולם הזה, הינו בגדר שפחה כלפי העולמות העליונים, וכשרבינו מספר על אודות המלכה שילדה בן ובאותה שעה ילדה גם שפחתה בן, הרי פירוש הדבר שבשעה שעלה ברצונו יתברך לגלות מלכותו לברואיו, היינו לעשות בחינת בן, עולם עשיה, מקום של צמצום מאורו, באותה שעה נוצר מצב שגם לשפחה, לאותו עולם גשמי נולד בן, שהם כחות הרע.
מעתה נמצאו בעולם שני בנים, שני סוגי צמצום הפכיים, שתי הבנות נגדיות, אך מוחלפות מאד, כלומר, שבלב האדם קיימות שתי הבנות הפכיות, אחת קדושה ואחת טמאה; אחת של אמונה ואחת של כפירה רח״ל, ולא עוד אלא שדעת הטומאה ח״ו נחשבת לבן מלך לגבי הקדושה הנשפלת עד שאול תחתיה כבן שפחה.
החילוף – גם אצל כל אדם…
ואם לבריאה עלתה כך שנתחלפו הבנים, הצמצומים, ההשגות, הרי בכל אדם ישנו החילוף הלזה, שהקב״ה חפץ לגלות בלבו את מלכותו, ועושה בו צמצום, ועל ידי כן נעשה בו צמצום אף מצד הסטרא אחרא, השפחה. לעומת הדעת דקדושה מופיע ״ראשית גויים עמלק״ שהוא סמל הכפירה והאפיקורסות.
הידיעה – חצי רפואה…
אלא שרבינו גילה בסיפור הנ״ל את הסוד הזה, שעצם גילויו מהווה תרופה למכה. שכשיודעים שכך קורה, שברגע שמצטמצמים לעבודת השי״ת מופיעים בלבולי־אמונה, יש בכך די כדי לתת כח להתגבר על קליפת עמלק – הכפירות. שכך עשה השי״ת בכוונה תחילה: הוא רצה לתת בחירה בידי האדם, שעל כן העניק אפשרות לעמלק – מלכות הטומאה – לשלוט, וכפי שמספר רבינו להלן שאף כי ידע המלך את דבר החילוף של בנו, ״מה יעשה המלך בזה? כי אין לו תקנה״, כלומר שכביכול השי״ת מונע מלעכב את החילוף, למען הבחירה. ורק על ידי סיבוב שלם ודרכים ארוכות המרמזים על התיקון והבירור והמושלם של העולם שיהיה לעתיד לבא ישיב את בן המלך האמיתי למקומו.
אין הקב״ה ממגר את עמלק ביד חזקה, מותיר הוא זאת לבני האדם שיבררו ויזככו היטב את כל הטוב מן הרע.
הזיכוך – התקרבות לצדיקים
ומהו הזיכוך? קירוב לצדיקים!
״כי הצדיק הוא בחינת קדושת יום טוב״, כפי שרבינו מבאר את הסגולה לבטל את הגדלות, שכדברנו זה עמלק המובא להלן בדברי רבינו שבאותה תורה, קל״ה.
אם תהיה שפל, הבורא ישפיל עצמו אליך!
וכך מובא בשם האריז״ל: ״המגביהי לשבת, המשפילי לראות בשמים ובארץ״[9] – סוד דברי הפסוק הוא, שעניין גאוותו ושיפלותו כביכול של השי״ת כלפי כל אדם תלוי במידת שיפלותו הוא. שבמידה שהאדם שפל ועניו, הרי גם השי״ת כביכול משפיל עצמו אליו ומיסב פניו אליו ומשגיח בו, ועל ידי כן משפיע עליו ״אור עיניים״ שלו יתברך, המחיים אותו ברוחניות וגשמיות. אולם, כאשר האדם מתגאה, הרי הקב״ה הופך כלפיו לבחינת ״גאה גאה״[10] שהוא גאה על גאים ומסתיר פניו ועיניו ממנו ודינים שורים עליו רח״ל.
הדברים יקבלו משמעות מעשית מאד לאור דברינו הנ״ל: אם יש לנו גדלות בלב, התחכמות, כפירות רח״ל, הבה נא ונדע את הסוד, שכך הוא מראשית הבריאה, הן לגבי הכלל והן לגבי הפרט.
מהות החילוף: הטוב מושפל ומבוזה
״וסר מרע משתולל״[11] – שהאדם הטוב, הסר מרע, משולל ומבוזה. שכן, נתחלפו בן המלך ובן השפחה, והפחות יותר חשוב יותר.
כך הוא בחשיבותם של ישראל כלפי אומות העולם, שעם ישראל שפל ונבזה ואומות העולם עומדים בכבודו של עולם; וכך הוא לגבי עוזבי י-ה לעומת שומרי תורה ומצוות, שהללו הראשונים גבוהים ורמים ואילו האחרונים נחשבים לנחותי דרגה; וכן הוא גם לגבי המקורבים לצדיק האמת, שהחילוף גדול עוד יותר.
שכן, כלל גדול הוא, שככל שהבירור גבוה יותר כן החילוף חריף יותר כלומר, שבירור הטוב מן הרע הנמשך לאורך כל הבריאה מראש ועד סוף, נעשה קשה וכבד יותר ככל שזה מגיע להבדל תהומי יותר שבין הטוב והרע. כדוגמת ההתקרבות לצדיק האמת, המנוגד לגמרי לכוחות הטומאה ומבורר בתכלית מבחינת קדושתו. גדלות מזויפת שוררת בכל אלה, ובה במידה שאדם מכיר בזיוף ואינו נמשך אחר אותה גדלות מדומה, בה במידה זוכה הוא לאור עיני השי״ת, המגביהי לשבת, המשפילי לראות בשמים ובארץ.
הצדיקים גילו לנו אפוא את הסוד הזה – ועלינו להודות להשי״ת על כך.
מקור הכפירה – עמלק
הם גילו לנו שאותה גדלות – התחכמות, כפירה, המתעוררים בקרבנו בכל עת, למען הבחירה נוצרו, ואינם אמת כלל אלא בעמלק יסודם. וכדרך שמגלים לאדם תועה בדרך, שהוא במדבר שממה, כן גילו לנו זאת, שלפחות נדע שנמצאים אנו במדבר שמם, ולא שנחשוב שאנו בדרך הנכונה ושגדלות זו אמיתית היא ח״ו. ורק הודות לגילוי הסוד – שבעקבותיו מתעוררים רינונים ורדיפות – רק הודות לכך זוכים אנו סוף סוף לתכלית הבירור המקווה. וכפי שקרה עם אותו בן מלך הנ״ל שהמילדת החליפתו בבן השפחה ״מחמת שנשים דעתן קלות הלכה וגילתה הסוד לאחד, איך שהחליפה הבנים… עד שנתגלה הסוד מאחד לחברו, כדרך העולם. עד שהיו מרננים בזה… והלך אחד וגילה הסוד באזני הבן מלך, איך שאומרים עליו שנחלף״ – בן המלך הוא האיש הישראלי הסבור בעוונותיו הרבים שהוא בן השפחה. אולם בהיותו בן המלך האמיתי מתחילים הכל לרנן אחריו, לרדפו ולגרשו – כפי שגירשו את בן המלך הנ״ל כמסופר שם – ורק בגין כל סבלותיו אלה מגיע הוא סוף סוף אל תיקונו האמיתי, כפי שאותו בן מלך – אחרי צרות ונדודים וגלויות רבות – הגיע אל המלוכה, רק משום שבתחילה ריננו עליו.
היו מצבים אצל בן המלך שחש עצמו גרוע בהרבה מבן השפחה שישב על כסא המלוכה אחר מות המלך, בו בזמן שהוא, בן המלך האמיתי, שקוע היה בעוונות וצרות רבות.
כך הוא תחילת התיקון
כך הוא אפוא תחילת התיקון, שלא רק שאין חשים בחשיבות ההתקרבות לצדיקים, אלא שסוברים ח״ו ש״מאז דברך אל עבדך הרע לעם הזה״[12]. כלומר, יש ח״ו שמחמת המעברים הרבים שצריך העובד את ה׳ לעבור, בשביל התיקון, נדמה לו שעצם התקרבותו לצדיקים עוד הרעה לו בעבודת ה׳, אך כשיודע הוא שכל זאת עובר על בן מלך שנתחלף, ושלבסוף הוא מגיע בחזרה אל המלוכה, ושכל הבלבולים הם מחמת ״ראשית גויים עמלק״, הרי יש לו את הדעת האמיתית, ובטוח הוא מכל פגע, לכל אורך הדרך.
הבסיס: התקרבות לצדיק האמת
ומהי הדעת האמיתית דקדושה שהיא הבסיס לכל ימי החיים?
ההתקרבות לצדיק האמת! – לבטל את הדעת לגמרי בפני דעתו של הצדיק, שהוא החכם, הוא המבין, הוא היודע את הכל.
או אז, כל המעברים, המשברים, הירידות והנפילות מובנים היטב, ומתקבלים כאמצעים להגיע אל המלוכה.
וברגע שמחליט האדם, שכל תהלוכות חייו ילכו לפי דעת הצדיק, הריהו כבר בן מלך ששבר את קליפת עמלק. עליו רק להמתין לסוף כל הבירורים, עד שכל נפשות ישראל תצאנה מן הקליפות. כי אז תצא המלכות הקדושה מן הקליפות ״והיתה לה׳ המלוכה״.
וזהו: סגולה להנצל מגדלות – שהשי״ת ישפיל עצמו אליו, שירגיש אותו יתברך ויאמין בו – לכבד את הימים טובים – שיתבטל לדעת הצדיקים האמיתיים ולא יפנה אחר דעת עמלק ח״ו – כי עיקר כח יו״ט תלוי בצדיקים, כי עיקר בחינת יו״ט הוא להעלות בחינת מלכות דקדושה מבין הקליפות… ועיקר לבטל כח מלכות עמלק, כי היא כוללת כל הד׳ מלכויות, כמו שכתוב ראשית גויים עמלק״[13].
(פורסם במדור 'אז נדברו' בירחון מבועי הנחל בשנת תשמ"א,
מתוך שיעור שמסר הרנ"צ קניג ז"ל, ומפורסם כעת בשינוי עריכה קלים)
תקציר: על גודל חומרת תאוות ממון – הקשר בינה לבין חנוכה וקליפת מלכות יוון – ואיך ניצלים ממנה
'שרק לא יגש אלי, שלא יבחין בי', זו היתה משאלת לבו עם סיום דברי הגבאי שהכריז על מגבית דחופה עבור אחד ממתפללי בית הכנסת בו התפלל גם הוא. 'לא שאינני רוצה לתת צדקה, אבל מה אעשה ומצבי דחוק כל כך'. אמנם בחודשים האחרונים נוספה לו הכנסה מכובדת, אבל ההוצאות גם הם גדלו כל כך. 'מה אפשר לעשות, אונס רחמנא פטריה' – חושב הוא לעצמו.
"אי אפשר בלי זה!"
נדמה לאדם שהמציאות הפשוטה היא שמנהיגה אותו; כשיש לו הוא נותן, ושכשחסר לו הוא לא יכול לתת. גם החסרונות מצטיירים בעיניו כמציאות בלתי ניתנת לערעור, הוא חש ממש שהינו נצרך לכל ההוצאות הללו המסבבים אותו ושאינו חי חיי מותרות כלל. אמנם לפני שנה ושנתיים חי אחרת לגמרי והסתדר גם בלא כל הדברים ה'מוכרחים' הללו, אבל עתה הוא מרגיש שאי אפשר בלא כל אלה.
דמיון של מחסור ועוני
אך לאמיתו של דבר זהו אחד מתעתועי הדמיון העצומים ביותר השולטים על האדם, בכוחו של 'ראש הגנבים' השוכן בחלל השמאלי. אחת התאוות הגרועות ביותר הינה 'תאות ממון'. מהותה של תאוה זו אינה רק רצון להוסיף ממון, אלא שהיא מייצרת דמיון של חוסר ועוני. ככל שהאדם מוסיף לצבור ולכנוס הון, הוא מוסיף להרגיש יותר נצרך וחסר, "יש לו מנה רוצה מאתיים", תאוות הממון הולכת שלובה עם העצבות והמרירות וה'אנפין חשוכין' (ראה ליקוטי מוהר"ן, כג), וככל שמנסים למלאותה היא מולידה ביתר שאת דאגות וחוסר סיפוק.
* * *
"ולא נודע כי באו אל קרבנה"
בפרשתנו אנו לומדים על חלומו של פרעה מלך מצרים; שבע פרות רעות מראה ודקות בשר בולעות שבע פרות בריאות ויפות מראה וְלֹא נוֹדַע כִּי בָאוּ אֶל קִרְבֶּנָה. מוהרנ"ת מוצא כאן רמז עצום על כוחה של תאוות ממון, משורשי טומאת גלות מצרים: "זה בחינת תאות ממון, שכל מה שיש לו יותר, חסר לו יותר" (ליקוטי הלכות, ברכת המזון ד, יז). שבע הפרות הבריאות מרמזות על שנות השבע – העשירות וכל טוב שנותן ה' יתברך לעשירים. אך הן נבלעות בשנות הרעב – הלא היא תאוות ממון, "שהוא רעב תמיד לבלוע ממון הרבה, ובולעים את שבע שני השבע וכל הטוב והעשירות שנתן לו ה' יתברך. כי כל מה שיש לו עשירות יותר חסר לו יותר, ויש לו דאגות ויסורין כאילו הוא עני ממש. בבחינת 'ותבלענה שבע פרות הרעות ותבאנה אל קרבנה ולא נודע כי באו אל קרבנה ומראיהן רע כאשר בתחילה'. שעל ידי הרע של תאות ממון שמתאוה בכל פעם יותר ויותר נבלע ונשכח כל השפע והעשירות שחננו ה' יתברך ולא נודע אצלו העשירות כלל והוא מלא דאגות כבתחילה, כי לעולם חסר לו, כי אין לו חצי תאוותו בידו לעולם ועינו לא תשבע עושר לעולם" (שם).
עיקר שבירת תאוות ממון – צדקה
לא זו בלבד שהרגשת החסרון, המונעת ממנו לפזר לצדקה, אינה נכונה מצד עצמה שהרי רק דמיון של חסרון מצטייר אצלו, אלא אף להיפך ממש: התיקון לקללת תאות ממון הינו דווקא ריבוי הצדקה. וכפי שמוהרנ"ת ממשיך שם: "והתיקון על ידי יוסף שהוא בחינת הצדיק שבדור, הנותן עצה להעשירים בעלי הממון שינצלו משבע שני הרעב, מרעבון תאות ממון, על ידי צדקה שהוא עיקר שבירת תאות ממון, כמו שכתב רבינו ז"ל (בליקוטי מוהר"ן חלק א' סימן י"ג)".
* * *
"מגודל התגברות תאוות ממון – כמעט שנשתכחה תורה מישראל!"
אחד מעיקרי כוחה של טומאת מלכות יון היה, רצונם להחדיר בעם ישראל את התאוה המרה הזאת, שבכוחה להשכיח את התורה חלילה. וכפי שמבאר מוהרנ"ת: "מלכות יון הרשעה בקשו להשכיחם תורתך על ידי תאות ממון ששם כל העבודה זרה, ומי שנופל לשם קשה לו לצאת משם. ועל כן נקראת זאת התאוה של ממון מלכות יון הרשעה, בחינת טָבַעְתִּי בִּיוֵן מְצוּלָה וְאֵין מָעֳמָד. וביקשו להשכיח התורה לגמרי וגזרו שמד, כי עיקר שכחת התורה מרוב בני ישראל הוא על ידי תאוות ממון, כאשר אנו רואין בחוש בהרבה בני אדם שבטלים מהתורה על ידי טרדתם בממון שרודפים אחר פרנסתם כל ימיהם, ואינם עוסקים בתורה עד ששוכחים אותה לגמרי רחמנא ליצלן. וזה בחינת כל השמדות שגזרה מלכות יון הרשעה שהוא בחינת תאות ממון, כי כל השמדות וכל העבודה זרה תחובים בממון. ומגודל התגברות והתפשטות תאות ממון שהוא בחינת מלכות יון הרשעה, כמעט שנשתכחה תורה מישראל" (ליקוטי הלכות, אבידה ומציאה ג).
"ועל כן מרבים בצדקה בחנוכה"
כנגד זה עמדו בני חשמונאי הכהנים, אנשי החסד והצדקה, ולחמו במסירות נפש, ועוררו את העם להרבות בצדקה, וכך הכניעו אותם. וכהמשך דבריו שם: "אך ה' יתברך עושה עמנו נסים ונפלאות גדולות בכל דור ודור, ונותן כח בהצדיקים אמתיים שבכל דור שיקבצו ויעלו כל הצדקות שישראל נותנין, ועל ידי זה הם משברים ומבטלין תאות ממון מישראל שלא תתפשט כל כך שלא תשתכח תורה מישראל. ועל כן נוהגים להרבות בצדקה בחנוכה, כי חנוכה הוא בחינת הכנעת מלכות יון הרשעה שהוא תאות ממון ששבירתה על ידי צדקה".
"כי עיקר הצדקה הוא אמונה"
קליפת יון הרשעה – מקור הרע של חכמת הטבע הכופרת בהשגחה – רואה בממון את עיקר הקיום, וגורמת לאדם שכאילו יחוס על עצמו וישמור את הממון לצרכיו שלו. זהו ה'חושך' שהוא יסוד מלכות יון היפך אור ההשגחה. ובחנוכה, אשר אז אנו עוסקים לשבר טומאת כפירה זו ולהמשיך את אור ההשגחה הניסית, על כן מרבים אז בצדקה, "כי עיקר הצדקה הוא האמונה, שמאמינים בה' יתברך שהכל בהשגחתו ונותן לדל אין מחסור, ומאמין כי בגלל הדבר הזה יברכו ה', ועל ידי זה ממשיכים עיני השגחתו עלינו. וזה שנוהגים להרבות בצדקה בחנוכה כדי להמשיך אור ההשגחה על ידי הצדקה, שזהו עיקר בחינת נר חנוכה, כי עיקר הצדקה הוא בחינת עיניים להמשיך עיני השגחתו עלינו, ועיקר העניות נמשך מבחינת חושך, שהוא בחינת מיעוט והסתרת ההשגחה, וכל הפרנסה והעשירות הוא בחינת עיניים".
ימי חנוכה, הם ימי החינוך וההתחלה לכל השנה, להסיר את המדמה המצוה לאסוף ולכנוס ולהגדיל תאות הממון ומרירות הפרנסה, אלא להיפך: להתרגל לפזר לצדקה שהיא מקור כל השפע והטוב!
טיבו של ה"רופא הגדול ביותר" שהוא מביט וחוקר ויודע פנימיות כל חולי ושורש רפואתו ביסוד הוויית האדם. אין זו רק השערה בעלמא ולא נסיון כזה או אחר אולי תעלה ארוכה לחוליו, אלא רפואה עמוקה ובטוחה שמגיעה ממקום עליון ונשגב, מתקנת את תחילת סיבת התהוות החולי, וממשיכה חיים חדשים לגמרי לנפש ולגוף.
לא כן רפואת בשר ודם, המהלך כסומא. "כי אפילו מי שהוא דוקטור גדול, אי אפשר לו לכוון החולאת והרפואה השייכת לו לפי מזגו וטבעו, וכפי החולאת שלו, וכפי העת והזמן. כי יש בזה כמה וכמה שינויים, שצריך הדוקטור לכוון בהם מאד, וקשה לו מאד שיכוון ולא יטעה בכל הפרטים" (שיחות הר"ן, נ).
לא באנו בזה לזלזל חלילה בהוראות רפואיות אלו וכאלו, המתפרסמות כעת עם התפשטות מגיפת הקורונה – ה"בריה קלה" שיש לקב"ה בעולמו וממוטטת גבורת בני אדם ומותירה אותם חדלי אונים. אבל עלינו לדעת כי "אין ערוד ממית אלא החטא ממית" (ברכות לג.), ואם אנו מבקשים רפואה אמיתית עלינו לפנות לרופא הנפשות האמיתי ו"כל מה שיודע בעצמו שהוא מרוחק ביותר, צריך לבקש לנפשו רופא גדול מאד מאד, הגדול במעלה ביותר" (ליקוטי מוהר"ן, ל), כי רק להם כח הרפואה האמיתית לכל מחלה ולכל מכה ומגיפה.
ולא רק לגבי חולי רוחני, אלא גם לכל חולי גשמי שנובע מן המכה הרוחנית. שכן, "המאמין בצדיקים ותלמידיהם שהם התלמידי חכמים האמיתיים, אין מכה בעולם בגוף ונפש שלא יהיה לה רפואה על ידם! בבחינת 'ולכל בשרו מרפא' הנאמר על התורה. כי התורה אין יודעין כי אם הצדיקים האמיתיים שהם יודעים לדרוש את התורה ולפרש ולבאר כל הדרכים והעצות והנתיבות והתחבולות שצריך כל אדם שבעולם הרוצה לגשת אל הקודש, באופן שיוכל כל אחד לקבל רפואה לכל מיני חולי הנפש והגוף שבעולם" (ליקוטי הלכות, שבת ו, ג).
הבה אם כן, נטה אוזן לדבריו של 'הרופא הגדול ביותר', רבינו הקדוש: כך הוא פוסק ואומר בבירור: "כל החולאת הבאים על האדם, כולם באים רק מקלקול השמחה, וכפי קלקול השמחה כן בא חולאת. וגם חכמי הרופאים האריכו בזה, שכל החולאת על ידי מרה שחורה ועצבות, והשמחה הוא רפואה גדולה. ולעתיד תתגדל השמחה מאד, ועל ידי השמחה יתתקן כל החולאת" (ליקוטי מוהר"ן תניינא, כד).
אין ספק, שאם זוהי הרפואה הגשמית לכל חולי ומחלה הבאים משורש החטא והעוון, הרי שרפואה זו גם מתקנת את שורש החטא, והיא היא עיקרה של תשובה. וכך אכן מבאר מוהרנ"ת בפירוש: "עיקר תיקון התשובה הוא על ידי השמחה, וכמובן בדברי רבינו ז"ל בכמה מקומות כמה צריך האדם שרחוק מעבודת ה' להתחזק לשמח את עצמו בכל מה דאפשר, בכל מה שמוצא בעצמו איזה נקודה טובה עדיין, ועל ידי זה עיקר תיקונו. כי על ידי זה נכנס באמת לכף זכות, ויכול לזכות לתשובה. כי עיקר ההתקרבות להשם יתברך, בפרט התקרבות הרחוקים הצריכים לשוב, הוא רק על ידי השמחה" (ליקו"ה, פו"ר ג, י).
רבות גם מבואר בדברי רבינו הקדוש, ששורש כל הטומאות והעוונות נובעים מעצבות, והמבקש להיטהר מהם צריך להכריח עצמו בכל הכוחות לשמוח. שורש הדברים כתוב כבר בפירוש בתורתנו הקדושה, בפרשת כי תבוא, בה מובאת ה'תוכחה' הקשה "אם לא תשמע בקול ה' אלוקיך לשמור לעשות את כל מצוותיו וחוקותיו" – "ובאו עליך כל הקללות האלה והשיגוך". בין השאר מנבא הכתוב על כל המחלות הקשות והרעות ה' ישמרנו, "את המארה את המהומה ואת המגערת", "את הדבר", את המכה "בשחפת ובקדחת ובדלקת ובחרחור", ועוד ועוד חלילה. ובהמשך מעיד הכתוב כי כל אלה באים "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה".
השם יתברך מעורר אותנו ומביא עלינו אימת מוות חלילה, הוא מסבב התמוטטות כלל-עולמית, כדי להזהיר אותנו שנכריח עצמנו אל השמחה. זוהי כוונת כל ה'תוכחה' בתורה, וזוהי כוונת כל העונשים – לזרז אותנו לברוח מהר ככל האפשר אל רפואת הרפואות שהיא השמחה! וכפי שרבי נתן כותב: "ועל כן בסוף התוכחה שהיא יראת העונש, כתיב "תחת אשר לא עבדת את ה' בשמחה". והבן היטב, כי זה העיקר שלא יפול על ידי יראת העונש, רק מפחד העונש יתחזק לקיים דברי הצדיקים אמיתיים שמזהירים את הגרוע שבגרועים להיות בשמחה בהנקודות טובות שמוצא בעצמו עדיין" (ליקוטי הלכות, בכור בהמה טהורה ד, כ) .
* * *
עומדים אנו בחודש ניסן, ורבינו הקדוש מגלה: "ימי ניסן הם ימי תשובה כמו תשרי" (ליקוטי מוהר"ן, א מט), וכפי שכבר ביארנו הרי עיקר התשובה תלויה בשמחה. אין סיכוי להתחיל לשוב אם הלב מלא עצבות ומרוקן מתקוה וידיעת הרחמנות והאהבה. אין תקוה לבוא ללב נשבר וחרטה באמת ללא שמחה. אדם שכזה יפול מהר מאד לעצבות שהשי"ת שונא אותה. מי שחפץ באמת להשתנות לטובה, צריך וחייב להכריח עצמו לשמוח באהבת ה' אליו, ובקשר הנצחי שיש לו עמו, ולהודות לו על כל חלקי הטוב שהוא עדיין חוטף לפעמים, ומכח זה לעורר בלבו תקוה ורצון והשתוקקות להמשיך את המשך החסדים הנפלאים הנשפעים ממנו יתברך בכל עת.
לאור המצב הקשה, כולנו מגלים אחריות וערבות הדדית; נשמעים להוראות הרופא הגדול במעלה ביותר, ומכריחים עצמנו לשמחה, בכל אופן ובכל מצב, כדי להישמר ולהינצל, וכדי להמשיך עלינו גאולה שלימה במהרה.
כשלומדים תורה שבעל פה כראוי, משנה גמרא הלכה וכדומה, גורמים לנחת-רוח לתנאים ולחכמים שלומדים את דבריהם, כמבואר בגמרא שהחכמים השתוקקו שיאמרו דברי תורה בשמם, כי על ידי זה אפילו אחר פטירתם שפתותיהם דובבות בקבר (יבמות צז).
שכן, כאשר אנחנו מדברים בחידושי התורה שלהם, נחשב הדבר כאילו הם בעצמם חיים ומדברים עכשיו את החידושים האלו, וזוהי זכות גדולה לצדיקים שדבריהם ייאמרו שוב ויגדילו תורה ודעת ה' בעולם.
גם ללומדים עצמם יש תועלת מכך, כי על ידי שהם אומרים בפיהם את תורתו של החכם, נדבקת נפשם בנפשו, כי הנפש תלויה בדיבור, כמו שכתוב "ויהי האדם לנפש חיה" ותירגם אונקלוס "לרוח ממללא" (= רוח מדברת).
כך יתפרש הכתוב בפרשתנו בדרך דרוש: "ויהי כשמוע לבן את שמע יעקב" – אם הלומד 'שומע' בלימודו שיעקב, שהוא החכם שחידש את חידושי התורה, שומע את הלימוד, כי הוא מצפה לכך ששפתותיו יהיו דובבות, כי אז "ויחבק וינשק לו" – רוחו של הלומד נדבקת ברוח החכם – "וישב עמו חודש ימים" – והוא זוכה לישוב הדעת, שיוכל להתחדש בעבודת ה' כל ימיו.
רבי נתן, תלמידו של רבי נחמן, התבטא פעם: "אני יכול להבין את המהר"ם שיף המוקשה ביותר, אך לא אוכל להבין אדם קשה". המהר"ם שיף כתב חידושים מאוד מפולפלים המצריכים מאת הלומד חשבון מדוקדק לפרטי פרטיו. לחשב את כל פרטי המציאות בצורה נכונה, את זה רבי נתן היה יכול לעשות. אך כשאנו מדברים על אדם, התמונה שונה לחלוטין. אדם איננו מכונה. אי אפשר להסתכל על הנתונים שמסביב לאדם ולהכריע על פיהם, ובוודאי שלא לצפות מראש מה הוא יעשה.
לא רק בגלל שאיננו יכולים לדעת את הקשיים שעוברים עליו, או את נקודת ההתחלה שלו וכדומה, אלא בעיקר בגלל שבכל אדם קיים עומק שאי אפשר לאדם אחר לעמוד עליו. גם שמואל הנביא שנקרא "הרואה" (שמואל-א ט) בשל יכולתו לראות את המציאות לאמיתה, לא עמד לעומקו של אליאב כאשר חשב כי הוא ראוי למלכות, כשהקב"ה הודיע לו: "אל תבט אל מראהו ואל גבוה קומתו כי מאסתיהו, כי לא אשר יראה האדם, כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב" (שם טז). שמואל לא טעה בראייתו. הקב"ה רק אמר לו כי קיים חלק נוסף שאותו לא ניתן לראות: את הלב שעומד מאחורי כל הדברים. לא ניתן להסיק מהחוץ אל הפנים בצורה פשוטה שכזו. לב האדם מאוד מורכב.
אנחנו נוטים לקטלג
קיימת נטיה מסוימת לקטלג את אלו שמסביבנו. להגדיר מהרגע הראשון בנחרצות: הוא לוקה במידה הזו, ההוא לא רציני, וההוא בכלל לא מתחשב באחרים. אמנם, גם אם ראינו מעשה שמשקף חוסר התחשבות בזולת, עדיין יש מקום להכיר בכך שאנחנו לא יודעים מה העומק שעומד מאחוריו. ברמה הפשוטה – אולי הוא קם על רגל שמאל, קרה לו דבר מצער וכדו', וביתר עומק, בהבנה שכל מיני מצבים נפשיים יכולים להיות הגורם לאותו מעשה, ולא בהכרח אותה מידה רעה שקופצת למחשבה שלנו ברגע הראשון.
הנזק שיוצא לנו מכך הוא לא רק השפיטה המוטעית על אחרים. הוא מזיק לעצמנו יותר מלכל אחד אחר. "רוב בני אדם שרחוקים מהשם יתברך, עיקר ריחוקם מחמת מרה שחורה ועצבות מחמת שנופלים בדעתם מחמת שרואים בעצמם גודל קלקולם שקלקלו מעשיהם… על כן צריך האדם להשכיל מאוד על דבר זה, כי כל הנפילות שבדעתו, אף-על-פי שהוא מחמת מעשים רעים שעשה באמת, עם כל זה הנפילה שבדעתו והעצבות והמרה שחורה שנופל עליו על ידי זה, הכל הוא רק מעשֵי בעל דבר [היצר הרע], שמחליש דעתו כדי להפילו לגמרי, חס ושלום". בשעת נפילה טענותיו נשמעות הגיוניות ואמיתיות, אך במקום אחד הוא מצליח להכניס את שקרו מבלי שנבחין בו. מעשה לא מעיד על אדם. גם רצונות רעים, שאיננו ממעיטים בחומרתם, ואפילו עבירות, הם צורה בה פעלנו, אך הם לא גילוי של מהות.
למה אתה חושב שאתה יכול להגיה את עצמך?
הראשונים כתבו כי מי שלומד בספר ונדמה לו שנפלה לו טעות דפוס שמשנה את המשמעות של הדברים, אפילו במעט, אסור לו להגיה את אותה טעות. גם אם ברור לו שזה כך, וכל הקטע שהוא קרא הרגע הוכיח כיוון מסוים וכעת כתוב ההפך לגמרי, אף על פי כן, לך תדע למה הוא באמת התכוון. ר' אליעזר שיק הי"ו הוסיף – ולמה אדם חושב שהוא יכול להגיה את עצמו? האם אתה באמת יכול להבחין במה שקורה בעומק פנימיותך? וגם אם נדמה לך שזו טעות גמורה, אולי זה יתבאר בהמשך? כמה פעמים היינו בטוחים שאנחנו תקועים בתוך הרע, וגילינו שהכל היה אחיזת עיניים?
הדברים שייכים ביותר לשמחה. פעמים שהיצר מעמיד בפנינו את כל הרע שעשינו כשאנחנו רוצים לשמוח בעשיית דבר טוב. במצב כזה אנחנו צריכים לדחות את כל הרע ולומר- אנחנו לא ממעיטים בחומרתו, אבל הוא לא משקף. מאחורי המעשים שלנו עומד עומק כל כך גדול, שפשוט אין לנו מושג ממנו.
"וכן כל הנביאים עסקו הרבה בתפילה, כמו שמצינו אצל אליהו שאמר: חי ה' אשר עמדתי לפניו, ופרשו המפרשים: אשר אני רגיל לעמוד לפניו בתפילה. וכן כשמת בנה של הצרפית כתיב: ויקרא אל ה' … וכן בהר הכרמל כשקבץ את כל ישראל … וכן כל הנסים שעשה אלישע … וכן ביונה הנביא … וכן בחבקוק … וכן על כל הנביאים דרשו חכמינו זכרונם לברכה, במדרש רבה: ותפלת צדיקים ישמע- אלו נביאים ישראל."
אם נשים לב, בשונה מכל הפעמים הקודמות בהן כל דוגמא התפרטה לאיש בודד, כאן אנו מוצאים דוגמא שעוסקת בנביאים, ולא באישים פרטיים. משמעות הדברים היא, שהראיה כאן היא שנבואה מחייבת מציאות תמידית של תפילה. כך משמע ממימרת חז"ל במדרש שמובאת למעלה: "ותפלת צדיקים ישמע – אלו נביאי ישראל": לנביאים הייתה תפיסה מלאה במהות התפילה, ובשל כך קיים הקדוש-ברוך-הוא את רצונם. עלינו להבין מדוע תפילת הנביאים כביכול 'טובה' יותר מתפילתם של צדיקים אחרים שאינם נביאים, שהרי לא כל צדיק מוכשר לנבואה – עליו להיות גיבור ועשיר כדברי הגמרא (נדרים דף לח ע"ב), ובדברי הרמב"ם מתווספים לכך תנאים נוספים של בריאות פיזית. כמו כן עלינו לברר את הקשר שיש בין העובדה שהנביאים הרבו להתפלל לכך שהתפילה היא הישועה השלמה של האדם, שלשמה הובאו ראיות רבות, וזו בכללן.
* * *
"ונביא לבב חכמה" (תהלים צ) – לדברי הגמרא (בבא בתרא דף יב ע"א), מתוארת כאן גדולתם של הנביאים, שנביאותם הופכת לחכמה. פירוש הפסוק על-פי הגמרא הוא – לנביא יש לב המותאם עם החכמה, והוא מותאם להשגת דברי חכמה. מסביר הרמב"ם: המעלה האמיתית של הנבואה איננה רק בהשגה העליונה שמקבל הנביא, כי אם בהפיכתה לחכמה. ביאור דבריו ביתר אריכות: נבואה היא קבלת השגות מסוימות אותן לא ניתן להשיג דרך חכמה לבד, מאחר וניתוח הנתונים לבדו לא תמיד אפשרי. למשל, אם תימצא כוס על השולחן, וננסה להעריך מדוע היא הונחה שם, נוכל להעלות השערות אין-ספור, ומתוך כלים סטטיסטיים נצמצם את האפשרויות לטווח מסוים, אך לא נוכל להשיג את הסיבה האמיתית מתוך המסובב, המציאות שלפנינו. בשלב זה באה הנבואה, שדרכה ניתן להשיג את אותן ההשגות שלא ניתן להשיג דרך חכמה, על-ידי הכח השכלי. לפי זאת, כל נבואה צריכה להיות חיצונית למציאות, שכן לא ניתן לתופסה מתוך המציאות. אומר הרמב"ם, נבואה אמיתית תמיד צריכה להפוך לתפיסה בתוך המציאות. אם נשתמש במשל, כאשר הנביא ישיג את הסיבה שהובילה להימצאות הכוס על השולחן, תמיד השגה זו תופיע כאשר יחשוב על הכוס. המסובב והסיבה לא יהיו מנותקים אחד מהשני, אלא מחוברים ביחד. רק מי שליבו מוכשר לחכמה, לאחר שהגביר את כוחו השכלי והעיוני, יכול לתפוס נתון זה כמציאות ממשית. זאת מעלת הנביא – "ונביא לבב חכמה". לנביא יש את הכלים להכניס את כל השגותיו אל המציאות, במערכת של חכמה.
על איזו חכמה מדובר כאן? מבאר הרמב"ם בהלכות יסודי התורה (פרק ז): "דעתו פנויה תמיד למעלה קשורה תחת הכסא, להבין באותן הצורות הקדושות הטהורות, ומסתכל בחכמתו של הקדוש-ברוך-הוא כולה מצורה ראשונה עד טבור הארץ, ויודע מהן גדלו". החכמה אותה הנביא צריך להשיג כתנאי לנבואתו, היא תפיסת המציאות לכל פרטיה לתכליתה – גילוי כבוד ה'. כל עיונו מביאו למטרה אחת – "ויודע מהן גודלו". גדולת ה' יתברך, שניתנת להשגה מתוך גילוי כל רבדיה המתגלים במציאות, היא משאת נפשו. המוכשר לתפיסת הנבואה כמציאות הוא רק מי שמשיג את כל המציאות על תכליתה האמיתית, שהיא גילוי רצון ה'. הסיבה לכך היא, שרק בדרך זו יוכל הוא להשיב את דברי הנבואה אל המציאות, במערכת של חכמה. מוסיף הרמב"ם- מדרגה זו חשובה לאין-ערוך בפני עצמה, ואף אם לא יקבל אדם זה נבואה אחת כל ימי חייו, הוא נקרא "מוכן לנבואה" (שם, הלכה ה). אדם זה מוכשר לגילוי אלוקי בעומק המציאות, בגודל חכמתו. אם נסכם את הדברים: גדולתו של הנביא איננה בגילוי האלוקי אותו זוכה לחוות, אלא בקישור אותו גילוי למציאות. אדם אחר יכול לחוות גילוי שכזה, להתרגש לרגע, ולשוב לחייו. הנביא חי את אותו גילוי אלוקי כל חייו. הוא השיג את הגילוי בתוך המציאות, ולא כדבר נפרד, גדול ככל שיהיה.
מה הקשר של כל הדברים הללו אלינו? ובכן – השולחן ערוך קובע שניתן להיות קרובים למדרגה זו, על-ידי מעשה בודד. האמת היא שכולנו עושים את אותו מעשה, כל יום.
"המתפלל צריך שיכוין בלבו פירוש המלות שמוציא בשפתיו; ויחשוב כאלו שכינה כנגדו; ויסיר כל המחשבות הטורדות אותו עד שתשאר מחשבתו וכוונתו זכה בתפלתו; …וכך היו עושים חסידים ואנשי מעשה, שהיו מתבודדים ומכוונין בתפלתם עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמות ולהתגברות כח השכלי, עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה." (אורח-חיים, סימן צח סעיף א).
* * *
דיברנו בעבר רבות על כך שאנו מבקשים בתפילותינו דבר שונה לחלוטין מכל בקשה אחרת שאנו מכירים. לא נטעה לומר שהפניה לקדוש-ברוך-הוא היא פניה דומה לשר גדול, רק שכאן אנו מבקשים משר הרבה יותר גדול, כביכול. בתפילה לא מבקשים- בתפילה פונים. "פנה אלי וחונני" (תהלים כה), "כרוב רחמיך פנה אלי" (תהלים סט), "פנה אל תפילת הערער" (תהלים קב), וכך עוד רבות. משמעות הדברים היא, שאנו לא רוצים את הרפואה, אלא את גילוי כבוד ה' שיהיה על-ידי כך שהוא ירפה אותי. האופן בו בקשה זו, לגילוי כבוד ה', תהיה אמיתית, הוא בהכרה האמיתית של פחיתות ערכנו וחוסר קיומינו המהותי. מי שיפנים ידיעה זו, יבקש את הקדוש-ברוך-הוא כמקיים שלו, כישועתו. ובאמת כך הוא- "הא-ל ישועתנו סלה" (תהלים סה). מי שמודה על האמת, יודע כי "יום-יום יעמוס לנו" – כל יום מביא עימו עומס שאין שום סיכוי שיכולנו לסובלו, משברים קשים שכוחותינו נראים כנמלים לעומתם. וכשמסתכלים לאחור, תמיד יהיה זה לפלא בעינינו, איך יצאנו מכל המשברים. מי שרוצה לראות את התמונה האמיתית, קורא את כל הפסוק: "ברוך ה', יום-יום יעמוס לנו, הא-ל ישועתנו סלה" (תהלים סה). רק מקור קיומינו, ישועתנו האמיתית, העביר אותנו דרך כל הקשיים- ה' יתברך.
וברגע שביקשנו את הקדוש-ברוך-הוא כהבנה הבסיסית ביותר של קיום המציאות, התקרבנו לנבואה. גם הוא משיג את אותה מעלה, כפי מדרגתו – הוא משיג שהגילוי האלוקי הוא יסוד המציאות, ואין עוד מלבדו. ברגע שהכרה זו תופנם, עתיד הטוב להתגלות. אם אתה מוכן לגילוי האלוקי, באותו רגע הוא יתגלה אליך. תפילה זו היא התפילה השלמה, עליה אמרו חז"ל (יבמות דף סד ע"א): "הקדוש-ברוך-הוא מתאווה לתפילתן של צדיקים". הקדוש-ברוך-הוא חפץ להתגלות לבריותיו בטובו, והוא כביכול רק מחכה שנכיר בכך, על-ידי תפילתנו. צדיק – לא כאן המקום לבאר – הוא מי שמכיר במטרה האמיתית של הבריאה, גילוי רצון ה', ומתוך כך מיישם אותה. בכל יהודי קיימת ההשגה הזו, אם מעט ואם הרבה, לא משנה כמה מרוחק הוא – "ועמך כולם צדיקים" (ישעיהו ס).
בזאת נבין בעזרת-ה' את דברי המדרש שהבאנו למעלה: "ותפילת צדיקים ישמע- אלו נביאי ישראל". הנביאים משיגים בצורה העמוקה ביותר את כבוד ה' שבבריאה, ומתוך כך תפילתם היא הקריאה האמיתית ביותר שתהיה.
החשוב ביותר הוא שנזכור את דברי השולחן ערוך – כל יהודי יכול להגיע להשגה זו בכל תפילה. בכוונה אמיתית, עם הפסקה ממרוצת היום לפניה והמתנה מועטת לאחריה, ובכך להתקרב אל ה' באופן העמוק ביותר שהוא יכול לבקש לעצמו – לחיות את אותה מציאות אלוקית.
"כי מי גוי גדול אשר לו אלוקים קרובים אליו, כה' אלוקינו" – ומתי?
אורייתא ומצוות בלא דחילו ורחימו לא פרחו לעילא [תורה ומצוות בלא יראה ואהבה לא פורחים למעלה]
ראינו בפעם שעברה קצת על ההתמודדות במצב התדיר של עליות וירידות. היום ננסה לראות מה נוכל לשאוב מהירידות, שיהפוך אותן למנוף עליה.
"כשצריך האדם לעלות מדרגא לדרגא צריך שיהיה לו ירידה קודם העליה, כי הירידה היא תכלית העליה". "צריך שיהיה לו ירידה", אומר רבי נחמן: מי שחושב שהוא יצליח לעלות ללא כל ירידה, מתבדה. אין אפשרות לעלות בלי לרדת לפני כן. אנחנו מבינים שירידה היא לא כישלון חרוץ שלנו ושהיא דבר טבעי לפי דרגתנו, אבל מדוע היא מוכרחת בוודאות להיות שם? או במילים אחרות: מהי 'תכלית העליה' אותה נמצא בירידה?
בדברי הזוהר הקדוש המצוטטים בתחילת הדברים, על אף שהם עמוקים ונסתרים מאיתנו, למדנו על כל פנים: התורה והמצוות צריכים כנפיים כדי לפרוח למעלה. אפשר לקיים תורה ומצוות בצורה מדויקת ומוקפדת, אבל יהיה חסר להם את כוח העלייה. הנביא ישעיהו מוכיח את העם בשם ה': "ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה" (ישעיהו כט, יג). מדויק בלשון הנביא כי מצוות יכולות להיות 'אנושיות' – 'מצות אנשים'. ניתן להוריד את הגובה של המצוות, לדעת את התכלית שלהן ולפעול מתוך ידיעה, אבל תחום הפעולה הוא במערכת הכרה אנושית, ולא אלוקית. גם אם מקיימים את הכל בדקדוק ובמודעות, עדיין חסרה המערכת בה אנו חיים.
כותב רבי נחמן: "העיקר הוא הרצון… שיהיה כוסף אליו יתברך, ובתוך כך, מתפללים ולומדים ועושים מצוות" (שיחות הר"ן, נא). יחד עם כל המעשים שאנו עושים, אנחנו צריכים להבין שלא הם לבד כל התמונה. בוודאי שהמזלזל במצווה הקטנה ביותר יתבע ויענש עליה, אבל יש מקום נוסף להתקדם אליו, מתוך קיום כל המצוות, ומקום זה הוא הרצון. הרצון הוא העיקר. רצון זה כמובן גם מניע את האדם לקיים את התורה ואת המצוות, אבל הוא מביא אותו גם להשתוקקות אדירה שהוא לא יכול לבטא לפעמים.
"ולעבוד ה' – מי שיודע מעט מגדולתו יתברך, איני יודע איך יכול לומר שיעבוד אותו יתברך, ושום מלאך ושרף אינו יכול להתפאר על זאת שיוכל לעבוד אותו יתברך, רק העיקר הוא הרצון,להיות רצונו חזק ותקיף תמיד להתקרב אליו יתברך" (שם). מי שחושב שכל הסיפור מסתכם בקיום התורה בדקדוק רב, לא יהיה מודע לגדולתו יתברך. הוא בוודאי יודע שהמעשים שלו, של בן אדם קרוץ מחומר, לא יכולים להוות עבודת ה'. "הדרךָ לא יכילון מלאכי רום, ועל אחת אני כמה וכמה", פייט ר' שלמה אבן גבירול.
לכן, מתוך כל קיום המצוות אנחנו רוצים להגיע לרצון – רצון להתקרב אל ה' שממלא את כל מהות האדם. לא לרצות תורה ומצוות במערכת חשיבה גבולית ואנושית, אלא לרצות במערכת מעל ההשגה האנושית. "על ידי אמונה אפשר להגיע לרצון שכזה, שלא ידעו מה שרוצים, שיצעקו: געוואלד, עקוד אותי, אני רוצה להיות יהודי!" (חיי מוהר"ן, תכד).
להגיע לרצון מסוג כזה, רצון שלא נשאר בעולם הזה, אלא עולה ופורח למעלה, ניתן להגיע על ידי הירידות דווקא. כך כותב רבי נתן: "אך העניין [במטרת הירידות בעבודת ה'], כי העיקר מה שבא האדם לעוה"ז הוא בשביל הרצון… על כן כשיורד ונופל ח"ו לאיזה תאווה או עבירה ח"ו, ואזי מתרחק יותר ויותר, ואז אם זוכה אח"כ להזכיר את עצמו ולשוב בתשובה להשם יתברך, אזי אח"כ בוודאי מתגבר הרצון יותר ויותר, מחמת שיודע בעצמו גודל ריחוקו מהשם יתברך על ידי ריבוי עוונותיו. על כן בוודאי רצונו חזק ותקיף ואמיתי מאוד מאוד להשם יתברך בלי שיעור וערך, ועל כן יכול לזכות על ידי זה דייקא למעלה יתירה, כי במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, כי הם זוכים לרצון חזק יותר מחמת שנתרחקו ביותר". במצב של ירידה, אומר רבי נתן, האדם מסתכל על עצמו בעיקר מתוך כשלונותיו וחטאיו. הוא מסתכל מתוכם למעלה, ולא מבין בשכלו איך הוא מגיע לשם כשכולו אסור בתאוותיו, ונושא משא כבד של עבירות על גבו. הוא בוודאי צריך להאמין שהייאוש הוא דמיון, ושתשובתו תמיד אפשרית. אבל ההתחזקות במצב שכזה, אומרת ברורות: הרצון שלי להתקרב אל ה' אף פעם לא היה בגלל שחשבתי ושאצליח. זה לא היה פרויקט שרציתי לעמוד בו. אני רוצה, בגלל שהלב שלי במעמקיו רוצה. אין לי הסבר למה אני רוצה, ומה בדיוק אני רוצה – אבל אני יודע שאני רוצה. ואם רציתי עד היום, אין כל סיבה שלא ארצה גם עכשיו, וביתר שאת.
הרצון שמתחדד כאן הוא לא הרצון שמטרתו להצליח. הרצון שאנו נפגשים איתו בתוך הירידה הוא רצון ממעמקי הלב, שעולה מעל כל מה שננסה לתאר אותו. הרצון הזה אומר שגם אם מונח עלי משקל של עשר טון שמשתק ניסיון שלי להילחם ולהתקדם, ליבי עדיין לה'. והרצון הזה בעצמו – אומר רבי נתן – הוא העלייה של האדם. הרצון בעצמו מעלה את האדם מהמערכת הגבולית, מהרצונות השטחיים, למערכת הנצחית והשמימית.
ימי אלול הם ימים המסוגלים והמוכנים לחשבון נפש. אין כמו ימי אלול הקדושים כדי לעצור את מהומת חיינו ולהתבונן במעשינו בעין חדשה ולהכין את ליבנו להמליך את הבורא עלינו בראש השנה הקרב ובא. בספר "אוהב ישראל" על פרשת ראה נשאלת שאלה מדוע מכל חודשי השנה נבחר דווקא חודש אלול כמסוגל להתבוננות ולהשגחת האדם על מעשיו שפעל כל השנה. ותשובתו שמעבר לכך שזהו זמן של סוף שנה שעברה ועמידה בפתחה של שנה חדשה בנוסף לכך ראשי תיבות של 'אלול' הם א'לול. באלול נפתח לול (חלל) ופתח לקבל חזרה את בעלי התשובה השבים אל אלופו (לשון א') של עולם. אלופו של עולם פושט את ידו לקבל חזרה את השבים אליו. ימי אלול הם ימי תשובה המכינים אותנו לראש השנה שהוא הראשון לעשרת ימי תשובה.
בימים קדומים היו הצדיקים פורשים בכל ימי אלול מעבודתם ומעיסוקי החול שלהם ומסתגרים בחדרם כדי לעסוק בהתבוננות ותשובה. אף על פי שכמובן אין בכוחנו לעשות תשובה כמו הצדיקים הקדומים אך השתדלות כפי יכולתנו וערכנו יכולה לשנות את מהלך חיינו לטובה בזכות ימים אלו. מי שעסק בתשובה אי מתי בחייו יודע בנפשו שעסק התשובה אינו פשוט. התשובה היא משל לניקיון וצחצוח בית מלכלוך שלא נוקה זמן רב. בית שכאשר נרצה לצחצח ולהבריק אותו תוך כדי פעולת הניקיון נמצא את עצמנו שקועים עד צוואר בלכלוך. כל הלכלוך שלא ראינו עד עתה לפני שהתחלנו לנקות את הבית יקפוץ עתה לעינינו. עובדה זו לכשעצמה מהווה קושי רב להתחיל לגעת בנושא התשובה. לא נעים לנו לראות ולחוש אילו מידות רעות ומעשים לא ראויים תפסו את ליבנו. הבושה ממלאה אותנו וגרוע מכך הדחייה מעצמנו ומשם הדרך קצרה לייאוש מעצמנו ומהאמונה שיש לנו סיכוי אי פעם להיות טובים וטהורים ורצויים בבית הקדושה. כל אלו מכבידים ביותר על העיסוק בתשובה ולכן עשויים ימי אלול 'להחליק לנו בין האצבעות' חלילה. הבה וננסה להבין כיצד ניתן בכל זאת לעסוק בתשובה ובבירורים פנימיים מבלי ליפול לייאוש ולדחייה מעצמנו? איך ניתן לראות את האמת על עצמנו מבלי לייאש את עצמנו מחיי טהרה וקדושה?
בכל יום בתפילת שמונה עשרה אנחנו מברכים "ברוך אתה ה'.. מלך אוהב צדקה ומשפט". צדקה ומשפט הן שתי בחינות הפוכות. צדקה באה מצד החסד והרחמים בעוד משפט מקורו מצד הדין והגבורה. רחמים ודין הם הפכים. היכן שהרחמים מוחלים וסולחים ומעלימים עיין מן החטא, המשפט עומד על כל פרט ופרט ללא פשרה ובוחנם על מאזני האמת כפי שאנחנו אומרים בתפילת ראש השנה "מי יצדק לפניך בדין?" את שתי ההנהגות ההפוכות הללו ודווקא כשהן מחוברות אוהב המלך. רוצה בהן. כיצד מתחברות שתי ההנהגות האלו וכיצד החיבור ביניהן יכול להאיר את דרכינו בחיינו הפרטיים בכלל ואת תהליך התשובה בפרט?
התורה מספרת בחומש שמות פרק ל"ד לאחר שעם ישראל חוטא בחטא העגל ולאחר שמשה רבינו שובר את הלוחות לעיניהם מיד משה רבינו מתנפל לפני הקב"ה בבקשת רחמים ארבעים יום וארבעים לילה נוספים על הימים הראשונים שעלה להר סיני לקבל את התורה. הקב"ה מתרצה לתחנוני משה ומורה לו לפסול שוב שני לוחות כראשונים ולעלות בפעם השלישית להר סיני עם הלוחות השניים. באותו זמן בו מוחל הקב"ה על החטא וחוזר בו מהרצון להשמיד את עם ישראל עובר הקב"ה על פני משה רבינו ומגלה לו את שלוש עשרה מידות רחמיו. מורה לו הקב"ה שמידות רחמיו עמוקות משכל אנוש ומלמד אותו שבכל עת צרה אם עם ישראל יזכיר את מידות הרחמים בכל מקום ומצב בו נהיה ירחם עלינו הקב"ה. הקב"ה מגלה למשה את עומק רחמיו וטובו אשר לעולם לא כלים.
משם אנו למדים שחסדיו ורחמיו של הקב"ה רבים. הוא רואה בנו טוב בכל זמן ובכל מצב ואף אם חלילה אנו עוברים על רצונו הוא מאריך אף וממתין לנו שנתעורר בתשובה. ולא רק זאת אלא שממשיך לתת לנו כוח וחיות אפילו שעם אותו כוח וחיות אנו ממרים את רצונו. אותה היד שחלילה הושתה בשבת להדליק את המתג ועברה על "לא תבערו אש בכל משבתיכם ביום השבת" (שמות ל"ה) לא מתייבשת במקום. הפה שאוכל בלי להקדים ברכה לא נסתם במקום. הקב"ה ממשיך להחיות אותנו גם אם אנו משיבים לו רעה תחת טובה.
זוהי מידת הצדקה והרחמים. גם אם לא מגיע לנו בזכות ובדין בכל זאת הקב"ה נותן לנו. כמו אותו הלך העומד בפתחנו ומבקש צדקה. והרי מדוע שניתן לו? איך נדע אם אכן מגיע לו? היינו יכולים לחשוב שאולי הוא חטא ועל כן מגיעים לו הייסורים הללו חלילה? אלא שלא מתוך דין ומשפט אנו נותנים לו צדקה אלא מתוך רחמים גמורים. כי כך מצוה אותנו הבורא – לרחם. מידת הצדקה לא מפשפשת בזכות או בחובה אלא משפיעה משום חסד ורחמים בלבד.
לעומת הנהגת החסד והצדקה הנהגת המשפט שונה בתכלית. זוהי הנהגה של דין וצדק. שכר ועונש. אמת ושקר. זכאי וחייב. אומר רבינו בליקוטי מוהר"ן בתורה ט"ו שבכל לילה בזמן שאנו ישנים הנשמה עולה לעולמות עליונים ושם עומדת מול בית דין עליון בו היא נשפטת על כל מעשיה של אותו היום. האם התנהגנו כפי שמורה לנו בוראנו? האם גמלנו חסד היום? האם התפללנו? למדנו תורה? מה חשבנו? האם עמדנו בניסיון התאוות? האם הרחקנו עצמנו מן המידות הרעות? וכן הלאה. וכפי התוצאות של בית המשפט של מעלה אם יצאנו זכאים או חלילה חייבים כך מתנהגים איתנו משמיים למטה ביום המחרת. אם נמצאנו זכאים בדין, בבוקר המחרת נרגיש שחסד ורחמים סובבים אותנו. העולם יחייך לנו ובכל אשר נעשה נרגיש שחוט של חסד מלווה אותנו ואם חלילה נמצאנו חייבים בדין נרגיש בבוקר המחרת שלחץ ופחד אופפים אותנו. דלתות יסגרו בפנינו. קיר בולם וחוסם ילווה אותנו לכל מקום חלילה. פחדים יחדרו לליבנו כגון מחיות רעות מגנבים ממחלות וכדומה. כי כך אומר רבינו: "הַדִּין נִתְלַבֵּשׁ בְּכָל הַדְּבָרִים, וְכָל הַדְּבָרִים נַעֲשִׂים שְׁלוּחִים לַמָּקוֹם לַעֲשׂוֹת בְּזֶה הָאִישׁ מִשְׁפָּט". וכל זאת מביא עלינו הבורא כדי לעורר אותנו לחזור בתשובה ולשפוט את עצמנו על כל מעשה ומעשה שעשינו במשך היום. כפי שמבאר הבעל שם טוב הקדוש על מסכת אבות (פרק ב' משנה א') "דע מה למעלה – ממך". דע שמה שקורה לך משמיים הוא ממך. כפי מעשיך כך מתנהגים איתך משמיים.
אך מגלה לנו רבי נחמן בהמשך התורה שישנה דרך אחרת. ניתן להימלט מן המשפט העליון הזה על ידי שנשפוט את עצמנו בעצמנו בכל יום. במקום לעמוד בבית המשפט של מעלה נערוך מיוזמתנו בית משפט כאן למטה. נייחד זמן ונשפוט את מעשינו, רגשותינו, דיבורינו ומחשבותינו אם הם על פי מידת הרחמים והאמת או חלילה סטינו מהדרך שהתורה מורה לנו. ועל ידי זה אומר רבי נחמן נמלט מן המשפט העליון ונמשוך חוט של חסד ורחמים על עצמנו. ומביא המדרש 'דברים רבה' "אם אין דין למטה יש דין למעלה". ומתוך לוא אנו למדים הן – אם יש דין למטה אין דין למעלה. ומבאר רבי נתן בליקוטי הלכות בהלכות שליחות והרשאה בהלכה ג' "עַל – יְדֵי שֶׁהוּא בְּעַצְמוֹ שׁוֹפֵט אֶת עַצְמוֹ עַל – יְדֵי זֶה מְבַטֵּל הַדִּין שֶׁלְּמַעְלָה שֶׁלּא יָבוֹא עָלָיו, כִּי כְּשֶׁיֵּשׁ דִּין לְמַטָּה אֵין דִּין לְמַעְלָה וְאָז אֵין הַיִּרְאָה וְהַדִּין מִתְלַבֵּשׁ בְּשׁוּם דָּבָר לְעוֹרֵר אֶת הָאָדָם, כִּי הוּא בְּעַצְמוֹ נִתְעוֹרֵר."
למה הדבר דומה? משל למויישל'ה שחוזר הביתה מן הכיתה בסוף יום לימודים ומספר לאביו שהיום הוא התנהג לא יפה ושהוא הרביץ לשמוליק ושפך מים על מנחם וגם בעט ביהונתן. מויישל'ה מאוד מצטער ויודע שהתנהג לא כיאות ומבטיח לאבא שהוא לא יעשה זאת שוב. אבא מקשיב וקצת נוזף על העבר ובעיקר שמח על התשובה שבנו עושה. בערב אבא של מויישל'ה מקבל טלפון כעוס מהמורה המספר לו על כל מעללי בנו מחמדו במשך היום. אך אביו של מויישל'ה כבר מחל וסלח כי מויישל'ה סיפר לו בעצמו על כל מעלליו והתחרט עליהם בלב שלם. מה היה קורה לו המורה היה מתקשר ואביו של מויישל'ה היה שומע לראשונה על מעשיו הרעים? מויישל'ה הוא משל לעם ישראל, האב הוא הקב"ה והמורה הוא המקטרג שתפקידו להביא את אשמות העם לבוראו. כאשר יהודי מקדים ועושה תשובה על מעשיו בטרם יעריב היום וחוזר בו ממעשיו הרעים אין למקטרג פתחון פה בבית דין של מעלה.
הנהגת המשפט מחייבת כל אחד ואחד מאיתנו בכל מדרגה שבה אנו נמצאים לעצור בכל יום להתבונן על מעשנו ולשפוט אותם בפלס האמת. עצם העצירה וההתבוננות עם רצון אמיתי ליצור שינוי בחיינו, אף אם לא הצלחנו ליצור שינוי בפועל ממש, כבר ממתיקים מעלינו את מידת הדין. יתכן שיקח לנו זמן לזהות את המניעים האמיתיים למעשינו ואנו אף עשויים להכחיש את האמת על עצמנו אך עצם ההתכוונות והמאמץ להתבונן עם כוונה אמיתית להשתנות כבר פועלת רבות בשמיים.
אם כן אנו רואים כאן שתי הנהגות הפוכות. ההנהגה של הצדקה היא גילוי רחמי השם ועצם היותו עימנו בכול עת ובכל מצב מאריך אף וממתין לתשובתנו. והנהגת המשפט היא כולה דין שבו שכר ועונש. דווקא בחיבור בין שתי בחינות הפוכות אלו מונח סוד גדול בעבודת הבורא. ויתרה מכך החיבור ביניהם בלבד הוא התגלות האמת לאמתו ואם ניטה יותר מידי לצד אחד לכיוון הדין או הרחמים על חשבון השני נאבד את הדרך הנכונה והמדויקת.
בחלקו השני של המאמר (לחצו כאן למאמר), שיתפרסם בע"ה בשבוע הקרוב, נעסוק בחיבור בין שתי בחינות אלו.
והנהגה זו הוא גדולה במעלה מאוד מאוד, והוא דרך ועצה טובה מאוד להתקרב אליו יתברך. כי זאת הוא עצה כלליות שכולל הכל, כי על כל מה שיחסר לו בעבודת ה', או אם הוא רחוק לגמרי מכל וכל מעבודתו יתברך, על הכל יפרש שיחתו ויבקש מאיתו יתברך כנ"ל. ואפילו אם לפעמים נסתתמין דבריו ואינו יכול לפתוח פיו לדבר לפניו יתברך כלל, אעפ"כ זה בעצמו טוב מאוד, דהיינו ההכנה שהוא מוכן ועומד לפניו יתברך וחפץ ומשתוקק לדבר אך שאינו יכול, זה בעצמו גם כן טוב מאוד. וגם יוכל לעשות לו שיחה ותפילה מזה בעצמו, ועל זה בעצמו יצעק ויתחנן לפניו יתברך שנתרחק כל כך עד שאינו יכול אפילו לדבר. ויבקש מאתו יתברך רחמים ותחנונים שיחמול עליו ויפתח פיו, שיוכל לפרש שיחתו לפניו יתברך.
קטע זה בו אנו עומדים נמצא בתחילתו של הספר "השתפכות הנפש", שהוא למעשה ציטוט של תורה כ"ה בליקוטי מוהר"ן (חלק ב). בתחילתו עסקנו בפעמים הקודמות, והפעם נראה נקודה המופיעה באמצעו ונוגעת בתופעה שכיחה אצל מי שמתנסה בדרך זו של ההתבודדות: זמנים של שתיקה. בניגוד למחשבה הרגילה שאם יש מה לומר אז מתבודדים וכשאין אז אין, מלמד רבי נחמן שהשתיקה בעצמה היא חשובה ביותר, ובסופו של דבר היא זאת שתוביל למצב של התגלות הדיבור בו יוכל האדם לדבר בחופשיות על כל מה שבליבו; השתיקה עצמה היא גם התבודדות. בשאלה כיצד ניתן להתבודד בשתיקה ומה כל כך חשוב בה, ננסה להתבונן בדברים הבאים.
"מה שמדברים בינו ובין קונו הוא בחינת רוח הקודש. ודוד המלך עליו השלום, שהיתה מעלתו גדולה מאוד, יסד מזה ספר תהלים. וכן כל אחד לפי בחינתו הוא בחינת רוח הקודש, כמו שכתוב (תהלים כז): "לך אמר לבי", כמו שפירש רש"י: 'לך – בשבילך ובשליחותך, אמר לי לבי'. שכל הדברים שהלב אומר, הם דברי השם יתברך ממש, והוא בחינת רוח הקודש" (ליקוטי מוהר"ן, קנו). "מה שמדברים בינו ובין קונו" – הדיבור כאן אודות רוח הקודש המתגלה בתפילתו של כל אדם, מתייחס לאותם דיבורים אישיים שיוצאים מתוך האדם, שאינם מסודרים בסדר התפילה הרגיל. בוודאי שדיבורי התפילה שנקבעו על ידי חכמי ישראל עולים במעלתם הרבה יותר מדיבורים של אדם פשוט, אבל הם לא יכולים להשלים נקודה שחסרה במצב בו המילים לא נובעות בצורה ישירה מתוך האדם. אותה דבקות של רוח הקודש נמצאת בהתמסרות של הלב לה' עד שדברי ה' מופיעים בתוך לב האדם, צריכה את פניית הלב וכיוונו לה', שזאת נעשית בדרך כלל בתפילה האישית.
אותה תפילה אישית, עד כמה שהיא יכולה להיראות קטנה בעינינו, נוגעת במקומות עליונים עד לבחינה של רוח הקודש. משמעות רוח הקודש זו היא שהלב כל כך מסור לה' עד שהוא נהיה כלי לשליחותו. "לך אמר לבי בקשו פני" – הלב שלי, שאמור להביע את מחשבותיי ורחשיי שלי, מדבר איתי ואומר לי לבקש את ה'.
את מדרגת דבקות זו מייחס רבי נחמן לא רק לרמי המעלה אלא לכל אדם ואדם: "כל אחד לפי בחינתו הוא בחינת רוח הקודש". השייכות של כל אדם לנושא זה נגזרת מעצם צורתה של התפילה, שאליה כל אחד שייך. התפילה מביאה את המתפלל למצב בו הוא יכול לומר "ה' שפתי תפתח". הדבקות של התפילה היא הדבקות שמגלה שאין שום דבר שמפריד ביני ובין הבורא והכל בא ממנו. ברגע שאני מבין את זה, מתחייב שגם דיבורי התפילה באים ממנו. עצם המצב של הקירבה ביני ובינו הוא גם חסד שלו, גם כשנראה לי שזה בא מכוח החלטתי האישית. במקום זה נכללים כל מעשי האדם במעשי ה' מתוך הבנה שאין שום דבר שמפריד באמת ביניהם, ומכוח דבקות כזו יכול הלב להפוך למקום בו רצון ה' מתגלה בתוך מעשה האדם עצמו, במקום של המחשבות והרגשות. אני חושב שאני חושב, אבל אני מגלה שאלו מחשבות שלבי אומר בשביל ה' ובשליחותו. כל אדם שייך לעניין זה, מכוח עצם מהותה של התפילה שיוצרת את הדבקות הזאת.
* * *
מכאן אנו באים אל הבנה יותר כוללת על ההכנה של האדם לתפילה. המצב של התפילה הוא מצב שבו המתפלל לא שואף רק להגיד את כל מה שבליבו מתוך בקשת אמת, אלא הוא מבקש להיות מסור לגמרי בידיו של ה' ושהוא גם זה שיפתח את פיו. ההבחנה בין שתי התפילות הללו משפיעה על צורת ההכנה לתפילה. הכנה אחת לתפילה תאמר שהאדם צריך להגיע למצב של פתיחת לב ודיבור, שזאת בוודאי פעולה נצרכת אבל לא תמיד אפשרית, כי לפעמים שערי הלב סגורים והוא לא מסוגל לדיבור. ההכנה של תפילת רוח הקודש תאמר שעל האדם למסור את ליבו לה' לפני תפילתו, ואז ממילא יעשה ה' כרצונו בלב האדם. אם כעת יהיה צורך בשתיקה אז הוא ישתוק, ואם יהיה צורך בדיבורים מסוימים ה' כבר ישים אותם בתוך ליבו. ההכנה הזאת תמיד אפשרית ותמיד נצרכת, והיא זאת שתביא את הדיבור בסופו של דבר. הכנה זו היא ההכנה העיקרית לתפילה, כי רק בדרך כזו ניתן להיות מוכן לרעיון המלא של התפילה: להיות מוכן ככלי לקבל מה' את הכל. ההתבטלות הזאת היא מוחלטת וכוללת גם את התפילה בעצמה, ולכן ההכנה אליה צריכה להיות בהתאם, התכוננות הלב להיות כלי לשפע אלוקי, ומוכנות לקראת ההתאחדות וההיכללות בה' בשעת התפילה.
המשנה (ברכות ל ע"ב) מספרת על החסידים הראשונים שהיו שוהים שעה אחת קודם התפילה כדי שיכוונו את ליבם לאביהם שבשמים. מה הם עשו באותה שעה? ר' לוי יצחק מברדיטשוב ועוד רבים פירשו שבאותה שעה הם גם התפללו – הם התפללו על כך שיוכלו להתפלל. זה יכול להיראות כמעגל אינסופי של תפילה על תפילה על תפילה, אבל זאת באמת ההכנה לתפילה; הדרך לדבקות של התאחדות עם הבורא צריכה להתחיל מהרגע הראשון. ולכן, ההכנה היא לא רק בתחום מעשה האדם, אלא היא מכניסה את מעשה ה' בתוך מעשה האדם ומתפללת על עצם התפילה. גם כל ההתבודדות בכללותה, הדרך בה האדם צועד לתכליתו, היא סוג של הכנה לתפילה. כל התפילה היא כדי להגיע למצב הסופי של דבקות מוחלטת בקב"ה. ביחס לאותה תכלית סופית, התפילה בעצמה היא גם הכנה- התבטלות לקראת גילוי האחדות בין הבורא והאדם.
מתוך הבנה כזאת על הכנה לתפילה נמצאת משמעות גם להכנה של שתיקה. כותב רבי נתן (שילוח הקן, ה יב): "כי ההכנה והרצון לב שמכין את עצמו ורוצה לדבר רק שאינו יכול לדבר, גם זה יקר מאוד אצלו יתברך. ואם יהיה חזק בזה הרבה בוודאי יעזור לו השם יתברך ויברא לו דיבורים, בבחינת "בורא ניב שפתיים", בורא ממש… וכמו שכתוב "לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון", שהאדם צריך להעריך ליבו היינו בחינת ההכנה הנ"ל, ואז השם יתברך שולח לו דיבורים לתוך פיו בבחינת ומה' מענה לשון… כי הכל מאיתו יתברך, רק האדם צריך להכין את עצמו ברצונות וכיסופים קדושים, וה' יעזור לדבר ולפרש שיחתו כראוי בשלמות". גם מתוך מקום של שתיקה, כותב רבי נתן, שאם האדם יחזיק חזק באותו מצב של מוכנות לתפילה, מוכנות לדבקות בה', הוא יגיע בסופו של דבר אל שלב הדיבור. אבל לא בזה מסתכמת מעלת ההכנה, אלא היא עצמה דבר "יקר מאוד אצלו יתברך", וכלשון רבי נחמן שצויינה למעלה, "ההכנה שהוא מוכן ועומד לפניו יתברך וחפץ ומשתוקק לדבר אך שאינו יכול, זה בעצמו גם כן טוב מאוד". המעלה של העמידה לפני ה' גם בלי דיבור היא בכך שכבר בשלב זה המתפלל מוסר את עצמו לה'. מאותו רגע שנעשית המסירה הזאת, ה' יעשה איתו כרצונו ויעזור לו גם להגיע לדיבור, אבל תכליתה של התפילה מתחילה כבר עכשיו- המוכנות להתאחד עם ה' לגמרי ולהיות כלי לשליחותו, כלי לדיבוריו שיופיעו בלב האדם.
כתב המגן אברהם (שכד, ז): יש נוהגים בשבת שירה, לתת אוכל לפני העופות. ואינו נכון, כיון שאין מזונותיהם עליך. כלומר, שאסור לתת בשבת אוכל לבעל חי שדרכו למצוא אוכל לבדו מבלי שיזדקק לעזרת בני אדם. וכן כתבו בשו"ע הרב (ס"ח) ובמשנ"ב (סקל"א). אמנם כמה פוסקים כתבו ליישב מנהג זה, ראה: תוספת שבת (סקי"ז). מקור חיים (סי"א). ערוך השלחן (ס"ג). דעת תורה (סקי"א). ועוד.
ולמעשה, מי שלא נהג כן היום, אינו כדאי לעשות כן. אך הנוהג כן יש לו על מי לסמוך. [ובפרט אם לימדו כן את הילדים בחדר, וע"י מניעת מנהג זה, עלול לרופף אמונתם וכו']. ולכתחילה עדיף לעשות זאת ע"י קטן. ויש שנתנו עצה, להניח את האוכל בערב שבת בכלי מכוסה, ובשבת להסיר את המכסה.
טו בשבט – ברכות על פירות שונים
א. ברכת אתרוג.
אתרוג מרוקח בסוכר, ברכתו בורא פרי העץ. והוא הדין לגבי 'קליפות אתרוג' מרוקחים.
אין לברך 'שהחיינו' על אתרוג מרוקח. וכמה טעמים נאמרו בדבר, ואכמ"ל.
ב. פירות מיובשים.
יש לברך עליהם כמו שמברכים על הפרי הטרי. (ואף שנשתנה צורתו, מ"מ נחשב 'ניכר'). אמנם על 'לֶדֶר', יש לברך שהכל, כי נעשה מפרי מרוסק.
'דובדבן מסוּכר' – יש לברך עליו 'שהכל'. הואיל ועובר תהליך המוציא ממנו כל טעמו וריחו, ונאכל רק בגלל הוספת סוכר ותמציות (ראה ספר מרבה חיים סימן י).
בכל אופן, אין לברך 'שהחיינו' על פרי מיובש או משומר.
ג. ערמונים, אגוז קוקוס.
ברכתם בורא בפ"ע. ומי שעדיין לא אכלם בשנה זו, צריך לברך עליהם 'שהחיינו'. כי גדל רק פעם אחת בשנה בתקופה זו, ואף במקום גידולם לא נמצאים כבר ראוים לאכילה מהפרי הישן, ואלו המגיעים אצלנו כעת, הם פירות חדשים לגמרי. (כן הוא לאחר בירור עם מומחים בשטח זה!).
ד. פפאיה, אננס.
יש לברך 'בורא פרי האדמה', ואם בירך 'העץ' יצא. כי הם ספק אם נחשבים כפרי העץ או האדמה.
ה. פסיפלורה/שעונית.
י"א שדינה כפרי הפפאיה. ועל כן ראוי לברך על פרי אחר בורא פרי העץ, ועל פרי אחר בורא פרי האדמה, ולפטור את הפרי הזה.
[אגב, יש להחמיר ולהחשיבו כ'פרי' לגבי דיני ערלה. וכיון שמצוי בו אחוזים גדולים של ערלה, ע"כ לאכול אלא עם השגחה. או ממי שגדל בגינתו, ויודע שכבר עברו שנות הערלה].
ו. 'שלוה'.
אם היא נעשית מחיטה תפוחה, ברכתה בורא פרי האדמה. אמנם יש ספק מהי הברכה האחרונה שלה, ולכן נכון למנוע מלאכול שיעור המחייב ברכה אחרונה, או לאכול רק בתוך סעודה של לחם. ומי שלא נזהר בזה, יברך 'בורא נפשות'.
'שלוה' הנעשית מתירס, אם היא מתירס תפוח, ברכתה בורא פרי האדמה. ואם נעשית מקמח תירס, ברכתה שהכל. [אפשר לברר זאת מהכיתוב שע"ג האריזה]. ובכל אופן הברכה האחרונה שלה, היא בורא נפשות.
יש שתי דרגות בעבודת השם – עבד ובן. עבד הוא מי שאומנם עובד את השם בכל כוחו, מקיים את כל המצוות ונזהר מכל העבירות, אבל בעצם הוא רוצה עדיין את העולם הזה ואת תענוגותיו, אלא שהוא מכריח את עצמו ומשבר את רצונותיו, ומשקיע את כולו בעבודת השם.
דרגה זו היא אומנם חשובה ויקרה, ואשרי מי שעובד את השם גם כך, אלא שיש דרגה גבוהה עוד יותר, והיא דרגת ה'בן'. המדובר ביהודי שכל כך מתאמץ ומשקיע בעבודת השם, עד שאפילו הגוף שלו הזדכך, כך שאין לו שום רצון אחר בעולם מלבד רצון השם. אצלו כל התורה והמצוות אינן נחשבות כעבדוּת, כי אדרבה – זה כל תענוגו ושמחתו.
ברור שתחילת עבודתנו את השם היא רק באופן הראשון, כעבד, אלא שעלינו להתרגל לשמוח בקיום המצוות ובעבודת השם עד שכל הרצון שלנו יהיה בעיקר לתורה ולמצוות, כפי שציוו לנו חז"ל: "'ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך' – בשני יצריך" (ברכות נד). היינו, שלא יעבוד אדם את השם רק ביצר הטוב שלו, בעוד שיצרו הרע עדיין משתוקק לרע, אלא יכוון את כל רצונותיו לעבודתו יתברך.
(עפ"י ליקוטי הלכות, ברכת השחר ג, יח–יט)
וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה (שם כה ו)
כל הברכות וההשפעות, הן ברוחניות והן בגשמיות, מגיעות משבת קודש, כמו שכתוב: "כי היא מקור הברכה" (מתוך 'לכה דודי').
זה שכתוב: "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך" – לאמור, שכל השפע, מכל הסוגים ולכל המדרגות, מגיע על ידי שבת קודש.
(עפ"י ליקוטי מוהר"ן ח"א, נח)
אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ (ויקרא כו ג)
"שתהיו עמלים בתורה ולדעת מדרש חכמים" (רש"י)
העולם ומלואו נבראו ומקבלים חִיוּת רק מהתורה הקדושה, כמו שכתוב: "בראשית ברא אלוקים" ודרשו חכמינו על כך: "בתורה שנקראת ראשית" (בראשית רבא א).
אלא שבתורה כמו בכל דבר שמגיע מלמעלה יש שני כוחות, לטוב ולרע, כמו שאמרו חז"ל: "זכה נעשה לו סם חיים; לא זכה נעשה לו סם מוות" (יומא עב ע"ב).
עם ישראל וכל הטוב שבעולם מקבלים חיות משבעים הפנים [= הפירושים] המאירות של התורה; ולעומת זאת שבעים האומות וכל הרע שבעולם מקבלים חיות משבעים הפנים החשוכות.
לכל אומה יש מידה רעה מיוחדת שהיא ההיפך של אחד משבעים הפנים של התורה. בגלל המידה הרעה אותה אומה סירבה לקבל את התורה, כמו שאמרו חז"ל (בספרי פרשת זאת הברכה), שלפני מתן תורה חיזר הקב"ה על כל האומות והציע אותה להן, וכל אחת מהן סירבה לקבל את התורה מחמת מידה רעה מסוימת שהתורה אסרה.
לכן, מי שנותן למידות הרעות של הגויים לשלוט עליו, כוחות הרע שתלויים בהם שולטים בו ומשעבדים אותו ח"ו ברוחניות ובגשמיות.
אבל כשאדם לומד תורה בעיון וזוכה להבין את עומק חכמת התורה, הוא זוכה לפנים המאירות של התורה, ובכך הוא פורק מעליו את שליטת האומות ומידותיהם הרעות השואבים את כוחם מהפנים החשוכות של התורה, דהיינו מאותם מקומות שהתורה איננה ברורה לו.
הוא מה שאמרו חז"ל: "כל המקבל עליו עול תורה" – שלומד ביגיעה ובעיון עד שמבין את הפנים המאירות שבה – "מעבירין ממנו עול מלכות" – מעבירים את שליטת הגויים עליו ברוחניות, "ועול דרך ארץ" – את המידות הרעות שנגרמות לו בשל כך.
אחר שביארנו בשבועיים האחרונים ב' ביאורים על אודות הקשר הנפלא בין חֲנֻכָּה ופוּרִים, נבוא לבאר בס"ד ביאור שלישי ואחרון, ביאור נפלא מאד שישפוך לנו אור אחר על קדושת החנוכה ופורים.
ולהזכירכם, חברים יקרים:
ביום חמישי הבעל"ט, יום ד' שבט, מתחילים ה"ארבעים יום שקודם לחג" – ארבעים יום לפורים – בהם מתחילים חסידי ברסלב לשפוך את לבם כמים נוכח פני ה', בזעקה גדולה ומרה, שיציל אותנו מקליפת המן עמלק ויזכנו לקדושת מרדכי ואסתר.
ובכן, נבוא לבאר את החידוש המיוחד שיש בחגי חֲנֻכָּה ופוּרִים, מה שאין בכל שאר חגי השנה:
הניסים שאירעו בשני חגים אלו, הם ניסים של 'היפוך' הרעה לטובה!
והיינו, שלא זו בלבד שניצלו היהודים מגזירת הכליה של המן, אלא "ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם". "כי לא לבד שלא התגברו הצוררים עליהם, נהפך הדבר מהיפך אל היפך שירדו הצוררים מתכלית גדולתם אל עמקי בור, וישראל עלו משאול תחתית אל רום ההצלחה" (מלבי"ם, שם).
ועל זה הדרך, גם בנס חנוכה, לא זו בלבד שלא עלתה זממם של היוונים להעביר את ישראל על דתם וניצלנו מהם, אלא אף גם עשה לנו הקב"ה ניסים ונפלאות ואירע נס פך השמן, וזכינו לאור החנוכה.
וכבר ידוע שגם כל עוונותיו של האדם, יכולות להפוך לזכויות ממש, וכל הנפילות לעליות. וזהו תכלית ההיפך מהחלישות הדעת והעצבות שמכניס עמלק בלב האדם, שירגיש לאחר ייאוש ויוסיף לשקוע בתאוותיו והבליו. ומרדכי הצדיק מגלה לעומתו שיש סוד – שלא זו בלבד שניצולים מהרע אלא אף גם – מתהפך הכל לטובה!
ויש הרבה מה להרחיב ולהאריך ביסוד גדול ונורא זה, שיכול לעקור מלב האדם את כל העצבות והחלישות הדעת, אך לעת עתה נסתפק בזה.
מדוע נבהל ר' שלמה בהביטו מהחלון? | האם ישנה מציאות שמצוה שעשה יהודי תיפול אל הקליפות והסטרא אחרא חלילא? | העולם אינו הפקר
שעת לפנות-בוקר מוקדמת. ר' שלמה מתעורר משנתו, מתמתח ומיישר את עצמותיו הכפופות. הוא מסיט את הוילון, מעיף מבט החוצה, כשפתאום…
צווחה קולנית מתמלטת מפיו….
המשפחה כולה מתעוררת, ורצה לבדוק מה קרה, ומהו הדבר הנורא שגרם לצווחה הזו. ומשראו את אביהם לוטש מבט החוצה ועיניו כמו יוצאות מחוריהן, הביטו אף הם מהחלון על מנת לראות מה קרה.
וגם להם – נהיה חושך בעיניים.
דלתות הרפת והדיר פתוחות לרווחה, והצאן והבקר כולו נעלם, כמו בלעה אותו האדמה; כמו התנדף אל חשכת הלילה…
לא לקח הרבה זמן לחבר דבר לדבר ולהבין את המציאות המרה: גניבה נוראית אירעה כאן הלילה…
מיד כשהאיר היום, קיבץ ר' שלמה יחידה מיוחדת של חוקרים, שיפתחו באופן מיידי בחקירת האירוע ויצאו בחיפושים אחר עקבותיו של הגנב חסר הבושה.
לאחר שבועיים-שלשה, שנראו בעיניו כמו שנים ארוכות, החלו לצוף כמה סימנים וראיות לכך שהגנב אינו אחר מאשר "ברקה" – "הפרחח", כפי שכונה בעיירה. ברקה זה היה ידוע זה מכבר ב"מעשיו הטובים", אבל ששפלותו תגיע עד כדי כך – לזאת לא ציפה איש.
לאחר כבוד, נלקח ברקה לבית הדין, על מנת שיכריע בדינו. לאחר חקירה ודרישה מאומצים, התברר מעבר לכל ספק כי אכן ידו של ברקה במעל, והוא האשם בגניבה הנוראית הזו, ובית הדין הוציא את פסקו: ברקה מחויב לשלם את הקרן, והן כפל, שהרי כך אומרת התורה במפורש: " אִם הִמָּצֵא תִמָּצֵא בְיָדוֹ הַגְּנֵבָה מִשּׁוֹר עַד חֲמוֹר עַד שֶׂה חַיִּים – שְׁנַיִם יְשַׁלֵּם".
מיד נשלחו לביתו של ברקה כמה שליחים, על מנת להשיב את הגניבה לבעליה, אולם למרבה התדהמה, כאשר הם הגיע לשם, הם מצאו כי חלק מהגניבה כבר חסר. לאחר חקירה קצרה בבית הדין, התברר כי בזמן הקצר שחלף הספיק ברקה לשחוט כמה כבשים ולמכור כמה שוורים – ופסק חדש יצא מבית הדין: על הצאן והבקר החסרים ישלם ברקה ארבע פעמים את שווי הצאן החסר, וחמש פעמים את שווי הבקר החסר, כפי שאומרת התורה: "כִּי יִגְנֹב אִישׁ שׁוֹר אוֹ שֶׂה וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ חֲמִשָּׁה בָקָר יְשַׁלֵּם תַּחַת הַשּׁוֹר וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה".
אכן, העולם אינו הפקר !
* * *
"סוף גנב לתליה", ועל כל גניבה וגזל יאלץ הגנב לתת דין וחשבון מדויק.
ואם כך נאמר על גנב ב"גשמיות" – גנב פשוט, שכגונב חפצים ודברי ערך, הרי שעל אחת כמה וכמה כך יהיה גם ברוחניות, על אשף הגניבות הוותיק והידוע – היצר הרע.
דוד המלך אומר בתהלים (י,ח-ט): "יֵשֵׁב בְּמַאְרַב חֲצֵרִים בַּמִּסְתָּרִים יַהֲרֹג נָקִי …יֶאֱרֹב בַּמִּסְתָּר כְּאַרְיֵה בְסֻכֹּה יֶאֱרֹב לַחֲטוֹף עָנִי…" היצר הרע אורב לנו בכל החזיתות כמו אשף גניבות מחופש, ממתין לשעת הכושר להתגנב – ולגנוב.
– לעתים להתגנב למחשבתו של יהודי, ולגרום לו לחשוב מחשבות שליליות.
לעתים הוא מסווה עצמו כצדיק, מנסה להחדיר באדם מחשבות פסולות, למשל, באמרו: "המעשה הלא-ראוי הספציפי הזה, הוא בעצם מצווה מוחלטת, בנסיבות הנתונות. זה רק נראה לך עבירה. בעצם, זה מה שאתה חייב לעשות עכשיו!"
ולאחר שהוא מצליח, חלילה, ומפיל את האדם, הוא מחליף תלבושת: "האם נדמה לך", הוא מלחש, "שהבורא עוד צריך אותך בכלל?! אחרי שככה נכשלת, הבורא לא רוצה אותך ולא צריך אותך. הוא אינו רוצה להכיר אותך בכלל!" – וכך הוא לובש אדרת של איזה "קַנָאִי" דגול המקנא לכבוד השם, ומסה להפיל את האדם לכזו חלישות הדעת, עד שאותו אדם נמנע לחלוטין מכל עשיה טובה, מכל "עשה טוב".
יוצא, אם כן, שהיצר הרע "גנב" מהאדם את התורה והמצוות שהוא יכול היה לעשות אילולי עבר עבירה ואילולי נפל לחלישות הדעת. שהרי בכל אותו הזמן, יכול היה אותו אדם ללמוד, להתפלל ולעשות מצוות!
ומי מדבר כבר על המקרה הגרוע יותר: כאשר מצליח היצר הרע להפיל אדם במלכודתו בעברות גרועות וחמורות, שאז היצר הרע לא רק שהוא "לוקח קרדיט" על העברות עצמן, אלא הוא גם "שודד" את התורה והמצוות שעשה האדם עד אז, כמבואר בספרים הקדושים: שכל זמן שאדם הוא "בעל עבירה" (היינו: לא שהוא משתדל להיות טוב ולעתים נכשל, לא עלינו, ומתחרט על כך – אלא שכבר אינו מתחרט, ועובר עברות וכבר לא אכפת לו), כי אז כל המצוות שעשה וכל התורה שלמד, כולם הולכים אל הסטרא אחרא רח"ל…
אבל… יהודי יקר!
אסור להבהל! העולם – כבר אמרנו – אינו הפקר ! כי על הכל הוא – הגנב המדובר – יבוא במשפט, ועל הכל הוא עוד יצטרך לשלם, ועוד איך…
היות ואדם יכול בקלות לחזור לדרך הראויה ולחזור בתשובה, שאז "ייאלץ" היצר הרע לשלם לא רק את ה"קרן" של התורה והמעשים הטובים שהוא "גנב", אלא יצטרך גם להוסיף על זה כפל כפליים, ואפילו עד "ארבעה וחמישה" – תלוי רק עד כמה הוא הצליח קודם לעשוק את קרבנו. ככל שה"גניבה" של היצר הרע גדולה יותר וחמורה יותר – ככה שהוא הצליח להרחיק יותר את האדם לפני שחזר בתשובה; ככל שהצליח למשוך אותו יותר אל טובענות הביצה, כך הוא יאלץ לשלם מחיר יקר יותר… כי – כאמור – העולם אינו הפקר !
במילים אחרות, אומרים כבר חכמינו זכרונם לברכה, "גדולה תשובה, שזדונות נעשים לו כזכויות" (יומא פ"ו ע"ב). כאשר אדם עושה תשובה, כי אז הוא מקבל חזרה לא רק את המצוות שהוא עשה בפועל (ו"נגנבו" לפני כן ע"י הסטרא אחרא), אלא כם חטאיו ועוונותיו – שהרי וודאי "שייכים" לסטרא אחרא – גם הם הופכים לזכויות ומצורפים לחשבון המעשים הטובים של האדם! זאת אומרת, האדם, ברגע שעשה תשובה, כבר הרוויח מצוות ומעשים טובים רבים נוספים – שהגיעו מהיצר הרע בעצמו!
למד את עצמך כלל יסודי: לעולם אין שום דבר שבקדושה אבד. אפילו רצון טוב! בין אם הספיק להוציאו אל הפועל ובין אם לאו… על הכל יבוא היצר הרע במשפט, ועל הכל הוא יתן דין וחשבון ועל הכל הוא יצטרך לשלם בכפל כפליים. אי אפשר לקחת שום דבר מיהודי! וגם אם היצר הרע לקח משהו, זה רק ענין זמני, עד שהוא יאלץ להחזירו בריבית דריבית, מיד כאשר האדם יעשה תשובה.
כל דבר שבקדושה שאדם עשה במשך חייו, אפילו משהו שנראה לו שולי וקטן, נותר אצלו. ואם רק יעז היצר הרע לחטוף ממנו משהו קטן – אוהו, כמה הוא יאלץ לשלם על זה! העיקר והיסוד הוא: אל תיתן לעצמך ליפול לחלישות הדעת. תתחזק! תחטוף כל מה שאתה יכול, ואל תאחר לעשות תשובה – כי חבל על הזמן!
(עיין עוד בענין זה באריכות בליקוטי הלכות, הלכות תרומות ומעשרות הלכה ג אות ב, ובהלכות ערבית הלכה ד, אות ל"ד)
כולנו שומעים על צרות הכלל והפרט, כולנו יודעים את אשר קורה ומוסיפים לברר פרטים ופרטי פרטים, אבל דומה שצריכים אנו להתעורר בכל פעם ביתר שאת לגשת לכך בדרך התורה, כי רק כך יתהפך הכל לטובה.
טבעו של אדם שהוא מתרגל – והלוואי שלא נתנסה למה שיכולים להתרגל חלילה – אבל האמת היא שזה עצמו נסיון. כאשר מספר החולים והמתים הופך לסכום יומי, מתקהים החושים ואף הלב ניטמטם, אפילו הפחד נכנס למין שיגרה מטומטמת. במקום שהדברים יקראו אלינו ויעוררו אותנו, נהפכים המספרים הנוראים והאיומים להרגל חלילה. אפילו האנחה נקלשת והולכת. וכמה עלינו להשגיח ולהתעורר שלא יהא זה "אם תלכו עמי בקרי" חלילה…
רבינו הקדוש מלמדנו: "ראוי שירגיש בלב צרת יחיד, מכל שכן צרת רבים ח"ו, כי אפשר שיידע מהצרה ויודע בבירור כאב הצרה ח"ו, ועם כל זה לבו אינו מרגיש הצרה כלל" (שיחות הר"ן, לט). ידיעת העובדות אינה מחייבת הרגשת הצרה, יכולים לספר לשמוע ולהיכנס לפרטים אבל ההרגשה איננה. אך ראוי שכן נרגיש, זוהי צורתו האמיתית של בר ישראל, שדואג ומעלה על לבו את צרת זולתו, הוא מבין שעם ישראל הוא "גוי אחד בארץ", וכאשר אחד לוקה הרי זה רמז וקריאה לכל אחד בפרטיות.
רבינו הקדוש מוסיף בשיחתו ואומר: "ועל כל פנים צרת רבים ח"ו ראוי שהלב ירגיש כאב הצרה, ואם אינו מרגיש צריך להכות הראש בקיר, היינו להכות הראש בקירות לבבו! שצריך להביא הדעת בהלב" (שם). אם הלב לא מרגיש, צריך להכות את הידיעה על פתחי הלב; לצייר זאת, להכניס את הידיעה לכלל ציור חי, ולהבין היטב שהקריאה מופנית אליך ממש. להחיות את צער כל המתייסרים וסובביהם ולעורר את הדעת, על מה עשה ה' לי ככה ומה הוא רוצה ממני בעת הזאת.
* * *
כוחו של עמלק מכבר הוא: לנתק את המח מהלב. מוהרנ"ת מלמדנו (ליקוטי הלכות, יו"כ ב) שמהותו של בר ישראל הוא, שמייחד 'מח ולב', ולעומתו עמלק מנתק ביניהם, כל הידיעות נשארות כחכמה נטולת חיות. וכך גם ידיעת היסורים שהיא ידיעה עמוקה ונפלאה, קריאה אלוקית מלאה חיות וחכמה, ולעומת זאת כח הרע גורם שיישארו הדברים כידיעה יבשה של "נייעס" ללא מטרה וללא תכלית.
אחד מעיקרי השבת הדעת אל הלב הוא: לצמצם את הצער ולהכיר את המייסר יתברך. פלא הוא זה, אבל כך הם מציאותם של דברים; כאשר מגדילים את הצער עד מאד ושוכחים מכל חלקי ההרחבות, אין ההתעוררות מתעצמת אלא להיפך, הלב הופך ללב אבן, לא יכולים להתפלל, לא יכולים לבקש, כל העולם נהפך לכעין מטחנה אכזרית שרוצחת ושורפת ומכלה. הלב מתמלא פחד וחרדות, וכל ההרגשים מתאבנים והולכים.
השבת הדעת אל הלב במהות הצרות, פירושה: להתבונן בדעת דקדושה על מהות הצרות ומהות המיצר יתברך! וזה נעשה על ידי מציאת ההרחבות בתוך הצרה, לחפש בכל הכח נקודות של אור וישועה בתוך המהומה הזאת שמונהגת עמנו, לחשוב על אלפי החולים שנתרפאו, ועל עוד רבבות חסדים קטנים וגדולים שבאים גם עתה משולבים יחד עם כל הצרות והצמצומים; להבין ולדעת היטב שאת המכה נתן לנו אוהב נאמן שמיצר בצרתנו. דווקא ידיעת אהבה זו, היא שפותחת את הלב להרגיש במהות הצרה ולהתחיל להתפלל ולזעוק עליה.
אם רצונך לצעוק ולהרגיש בלב את הצרה, עליך להבין את טוב לבו ורחמנותו העצומה של מי שנתן את המכה, והיא שתתן לך כח להתפלל ולצעוק אליו מתוך ידיעה ברורה שבאהבתו ובחמלתו הוא רוצה להושיעך גם עתה.
זה גם סוד הישועה, מי שרוצה להיוושע באמת חייב ללכת בדרך זה. וכפי שמוהרנ"ת דולה מדברי רבינו הקדוש: "צריך שתדע, שבכל הצרות והיסורין שבעולם יש בהם איזה הרחבה, מלבד מה שמצפים שבחסדו יושיע ויבטל הצרה לגמרי, אך גם בהצרה בעצמה בוודאי יש בה איזה הרחבה. ותסתכל על זה היטב, ועל ידי זה תוכל לסבול ולקבל כל מה שעובר עליך כל ימיך באהבה ולא תתבהל משום דבר, ועל ידי זה תוכל להתקרב אליו יתברך תמיד בכל מה שעובר עליך ועל ידי זה יושיע לך השם יתברך!" (ליקוטי עצות, סבלנות ח).
רצונך להוושע? דאג שהצרות יקרבו אותך לה', וזאת תוכל לעשות כאשר תסתכל היטב על חלקי ההרחבות והישועות שמלווים אותך גם בתוך הצרה, רק כך יהפכו הצרות לכלי הישועה.
* * *
בתורה הקדושה אנו לומדים על הציווי הנפלא "ואהבת לרעך כמוך", וכך מבאר זאת רבינו הקדוש בדרך העבודה: "ואהבת לרעך – שתאהב הרע שבא לך ותקבל באהבה כל הרעות והיסורים הבאים עליך. כי ראוי שתדע, שלפי מעשיך אחר כל הייסורים והרעות שיש לך, עדיין הוא מתנהג עמך ברחמים, כי 'כמוך' – כמו שאתה – הוא, היינו לפי מעשיך. אני ה' – בעל הרחמים, עדיין אני מתנהג עמך ברחמים" (ליקוטי מוהר"ן, קסה).
מוהרנ"ת מוסיף ומתבונן בעצה זו וכותב: "צריך האדם לחזק עצמו להתקרב להשם יתברך תמיד מכל מה שיעבור עליו בגוף ונפש וממון, כי יש מי שמטעה את עצמו, שאינו יכול להתקרב להשם יתברך מחמת ריבוי הייסורים והתלאות ודחקות הפרנסה שעוברים עליו, ואם יסתכל בעין האמת, יראה, שכל הייסורים העוברים עליו הם בחסד גדול, ולא באו עליו לרחק אותו על ידי זה מהשם יתברך ח"ו, רק אדרבא, לקרב אותו ביותר ולעורר בתשובה ולפדותו על ידי זה מעונשים קשים רחמנא ליצלן, ומדינה של גיהנום, ולזכותו לעולם הבא" (ליקוטי הלכות, פריקה וטעינה ד, יג).
ככל שנוסיף לקרב את הדעת אל הלב בעת הצער והייסורים, ולא נסתכל עליהם כמכות חסרות טעם וחסרות פשר, כן נזכה להתקרב על ידם להשי"ת, וזה מה שיביא לישועה שלימה ולהמתקת הדין בשלימות.
הטקסט שלפנינו נכתב על ידי זלמן שזר, בני שלבים (כמפורט בטקסט ובהערות): בשלב ראשון, כנראה בסביבות שנת תשי"ד, רשם שזר בפנקסו ראשי פרקים מפורטים משיחתו עם רש"מ על חייו (על פי ניסוחו של שזר, נראה שהרישום נעשה בזמן אמת), התקרבותו לברסלב ועלייתו לארץ הקודש. הרישומים תפסו 14 עמודי פנקס ונרשמו שלא על פי סדר כרונולוגי או הגיוני. בשלב שני, כעשר שנים לאחר מכן, שחזר שזר, על פי רישומי הפנקס, את שיחתו עם רש"מ, והעלה את הדברים על הכתב כסיפור דברים מסודר, בגוף ראשון, כאילו המספר הוא רש"מ עצמו. הרישום המאוחר יותר תופס 9 עמודים גדולים, ואותו הבאנו כאן. חלקים מהפנקס – שאינם קשורים ישירות לסיפור – לא צוטטו על ידי שזר ברישום המאוחר יותר. להשלמת הדברים, הבאנו את חלקם בהערות. לטקסט נוספו הערות שוליים על ידי העורכים, במטרה להרחיב, להסביר ולתת רקע לדברים ולדמויות המוזכרות.
כיצד הגיעו חסידי ברסלב הראשונים לירושלים עיה"ק, ומי סייע בידם להקים את המנין הראשון שלהם ומי היה שהפריע להם בהקמתו – עוד פרשה גדולה היא וטעונה חקר.
אני רק את אשר שמעתי מפי שיירי הראשונים אעלה על הנייר, כי הולכים הדברים ומטשטשים ומתערבבים או נשכחים כליל.
הברסלבי הראשון שהכרתי והוקרתי בירושלים היה היקר באדם[,] הישיש ר' מאיר אנשין ז"ל, מוכר הספרים שהיה מתהלך בחוצות ירושלים לכל דורשיו עם ילקוטו על שכם. (נוהגים חסידי ברסלב לכתוב את השם הקדוש הזה [ברסלב] לא בצ' כמו שנהגו המשכילים החוקרים ברוסיה, כי אם בס' או בש'[,] על פי דברי יחזקאל הנביא: "והסירותי מכם את לב האבן ונתתי לכם לב בשר").
איש תל אביב הייתי אז, שהיה מזדמן לירושלים רק מפרק לפרק, ובהזדמנותי לירושלים הייתי מוצא אותו בביתו של ידידי המנוח[2] יצחק בן צבי שהיה לקוח קבוע שלו, בעניינים שהוא עסק בהם באותה שעה. גם ידידי [פרופ'] גרשם שלום היה נוהג להעשיר את ספריתו הגדולה מן המכמנים שהיה מוצא בילקוט(ו) ר' מאיר אנשין. אנכי מן (הלקוחים) [לקוחות] הצעירים הייתי[,] שהם צירפו גם אותי לרשימת הקונים שהיה ר' מאיר דואג למלא את מחסורם. אני אמרתי אז לאסוף לי את כל שאפשר לאסוף בענין המחלוקת שבין ר' יעקב עמדין לר' יונתן אייבשיץ. ואכן, תיתי לו שכל מה שיש בספריתי בענין זה – מידו יש לי.
ומכיון שהייתי מזדמן לירושלים בזמנים מסוימים, לכל ישיבה של הועד הלאומי, ולכל מסיבה של הועה"פ של המפלגה, הייתי מוצא את ר' מאיר הזקן מצפה לי ומביא לי מהני מילי מעלייתא, מהם – ידועים ונפוצים ומהם מיקרי המציאות. והיה נהנה בכל פעם שהצליח ליהנות אותי.
היה זה עוד לפני שחלה את חוליו ברגליו וההליכה כבדה עליו, והוא לא עייף גם אז להתהלך על פני סמטאות הישוב הישן ולרדת למרתפים ולאסוף לשקו מכל הטוב שחשקה בהם נפש לקוחותיו, ומכאן היה מפרנס את עצמו ואת בניו המרובים והיה דואג ללימודם ולהכנתם לחיי עבודה וחסידות גם יחד.
מדי פעם בפעם הייתי מבקשו לספר לי מקורות חסידי ברסלב ואיך הגיע לכך ומה היו פרשיות רדיפות שאר החסידים נגדם. בדרך כלל לא היה מפרסם דבריו ברצון, משום שחשש לבזיון כבוד חכמים שהיו מנוגדים לחסידי ברסלב, אולם כאשר הפצרתי בו מאוד וחזרתי והפצרתי והקשרים שבינינו בנתיים עמקו והתרחבו נענה לי סוף סוף, והוא הרשה לי לרשום מפיו בפנקס הקטן שהיה בידי שנים רבות. יש שסיפר מרצונו ויש שלמדתי מ[תוך] תשובותיו על שאלותי, ופנקס הכיס הזה על כל י"ד עמודותיו [עמודיו] היה שמור איתי בכל ג[לגולי?] עשרות בשנים, עד אשר מזכירתי החרוצה העלתה אותו לי מגנזי. ואת אשר שמור בפנקסי זה, אותו ארשום כאן לזכרון, כפי שסיפר לי אז, עד כמה שאפשר בלשונו ממש,
ואלה דבריו:
עיירתי עיירת חסידים היתה: זינקוב אשר בפודוליה. והרבי של העיירה היה נכדו של הרב מאפטא זצ"ל. בראשונה מלך בעיירה בנו של הרב מאפטא, ר' יצחק מאיר[3] זצ"ל, ואחריו – בנו ר' זיסלה[4] ואח"כ – בנו של ר' זיסלה שהיה האדמו"ר בימי ילדותי, ר' חיים'ל[5]. לו היו שני בנים, ר' פנחס'ל ור' משה'לי, שהוא, ר' משה'לי, היה בן גילי וחברי ללמודים[6]. ר' חיים'ל היה "חכם עולם", ניהל ישיבה בביתו, ואני למדתי עם ר' משה'לי חברי. היינו לומדים יחד תורה מפיו. ואז נוכחתי לדעת כי "נהרא, נהרא ופשטיה" ואין הבן אלא "כרעא דאבוה" ולא יותר[7].
כבן עשרים וחמש שנה הייתי כשנתאלמנתי.[8] ואז רבו צרותי, קמתי ויצאתי לעיר הגדולה, לברדיצ'ב.
עד אז לא שמעתי על חסידי ברסלב – ולא כלום.
לא ידעתי כלל כי הרבי הקדוש ר' נחמן זי"ע, היה פעם בחיים. אבל שם עזרני הקב"ה ושכרתי לי חדר בביתו של חסיד ברסלבי[9]. הייתי רואה אותו לומד תורה בהתלהבות מיוחדת. פעם שאל אותי, חסידו של איזה רבי אני. נזהרתי מלהגיד לו, פן אעיר עלי חמתו של הרבי שלו, אמרתי בליבי: מוטב שאקדים ואשאל אותו: חסידו של איזה רבי הוא. אמר לי: ברסלבי אני. ואני עוד מעולם לא שמעתי על קיומו של רבי כזה. אמר לי: רואה אני שאלמן גלמוד אתה ומצטער הרבה, וחייב אדם לעשות משהו כדי להפיג את צערו. אייעץ לך להכנס לידידי, שהוא חכם גדול והוא מוחזק גדול להפיג צערם של בריות. לקחני והביאני אל ידידו. זה היה הנכד של הרבי הקדוש ר' נחמן זי"ע[10]. והוא, כמובן, לא היה אדמו"ר כלל כי אם רואה חשבונות פשוט, סוכן ב"אגנסטבו"[11].
באתי אליו במוצאי שבת קודש. והוא היה נוהג בכל מוצאי שבת לנגן בכינור, ואני עוד בהיותי בזינקוב למדתי אצל כלי-זמר[12] לחלל ב"פלייט"[13] ומאוד אהבתי נגינה. התחלנו להתרועע זה עם זה. והוא החל לספר לי מנפלאות ברסלב ומגדולתו של ר' נחמן נחל נובע מים חיים, זי"ע, ואורו עיני.
עמדתי אז לנסוע הביתה, לזינקוב. עיינתי בדבר והתחרטתי, והחלטתי לשים את פעמי לאומן, מקום קברו הקדוש של ר' נחמן זי"ע. ישבתי באומן כשלשה חדשים[14]. ביקרתי את קברו של הרבי ולמדתי בבית המדרש של אומן עם עשרה בטלנים את ליקוטי מוהר"ן והיינו רוקדים כל ערב. שם למדתי לדעת כיצד היה הרבי הקדוש חובב ומחבב את ענין הישיבה בארץ ישראל.
ואני עוד מילדותי אהבתי מאוד את ארץ ישראל, והתגעגעתי להגיע לארץ כל ימי חיי. אז היו מספרים כי הברון הירש רוצה להוציא יהודים מרוסיה ולהושיבם בארגנטינה[15], ויש חו"צ[16] המטיפים לעלות לארץ ישראל. סיפרו בבית, כי אבי השתתף אז בקניית מגרש בירושלים.
החלטתי לעלות לארץ הקודש. כסף לא היה לי, יצאתי מברדיצ'ב לטריאסט[17]. בטריאסט נכנסתי אל לשכת הציונים ושם נתנו לי מחצית כרטיס נסיעה לא"י (זוכרני כי שם האיש שנתן לי את הכסף היה: סמואל)[18].
בדרך בין ברדיצ'ב לטרייסט בקרתי את העיר וין[19]. אמרתי לבקר את גדולי ישראל לפני עלייתי לארץ. בקרתי את ר' יצחק שמלקס[20], רבה של קראקא, ואף את ר' יצחק אלחנן ספקטור, הרה"ג מקובנא, עוד זכיתי לראות[21]. הימים היו ימי ההתייצבות של צעירי ישראל לצבא. בא אחד עם בנו לר' יצחק אלחנן לבקש ברכה מפיו. ניצלתי את ההזדמנות היקרה הזאת ובקשתי את ר' יצחק אלחנן לברך גם אותי.[22] שם כפיו הקדושות על ראשו וברך אותי. רק מילה אחת שמעתי ואותה זכרתי כל ימי חיי ואינני מגלה אותה לאיש[23].
גם את בנו של ר' שלמה קלוגר מבראד ראיתי (הרבי כידוע אומר בליקוטי מוהר"ן כי "גדול בישראל שפוסק הלכות יכול גם לגלות מופתים, שנאמר "מופתיו ומשפטי פיו", תהלים ק"ה,ה).
זכורני כי לוינא הגעתי ימים אחדים אחרי מות ת. הרצל.
בבית לא ידע איש על עלייתי. ידעתי כי יתנגדו לכך ופחדתי מפני המחלוקת, וכך בבואי לארץ הודעתי להם מיד במכתב. ומרוב רוגז על מעשי זה החזירו לי ההורים את כל מכתבי אליהם, ללא כל תשובה. כעבור שנים כתב לי אבא ז"ל כי אמא ציערה אותו מאוד, כי חשדה בו שהוא ידע על מזימתי זו והעלים אותה ממנה[24]. הורי וכל משפחתם היגרו אח"כ לאמריקה ונפטרו שמה[25].
בספינה היו אתי רק אנשים זקנים. וכולם התפלאו שאני, צעיר לימים, נוסע לארץ ישראל. כתשעה חודשים ארכה נסיעתי[26].
בירושלים מצאתי בבואי מנין של חסידי ברסלב[27], שמיסדו היה ר' ישראל הלפרין[28] המכונה קארדונר[29]. וגם הוא לא נולד ברסלבי, כי אם א געווארענער[30]. כעבור חצי שנה התחתן[31] ויצא לצפת ואני נשארתי לנהל במקומו את המנין בירושלים.
היו אז במניינינו זקנים אחדים: היה ר' נחמן[32], שעוד הכיר אישית את ר' נתן. איש כפר היה ולמדן מופלג. ר' נתן עצמו התאכסן פעם אצלו בהיותו בטטיוב;[33] היה גם ר' אברהם בנו של ר' נחמן טורטשינער[34], תלמידו של ר' נתן ומשמשו. כל שנה היה נוסע לאומן ולימות החורף היה שב לירושלים. הוא שכתב את "ביאור הליקוטים", והוא שהכניסני לתוך סודות סודות "ליקוטי (ה)מוהר"ן"[35].
עוד היה איתנו זקן אחד, רבי אהרן[36], מזקני חסידי ברסלב. גם המלמד משה אפרים,[37] אף הוא מזקני החסידים, עלה אז לארץ. היה גם ר' אייזיק הכהן[38] ואף ר' נפתלי כהן[39] שעלה מברדיצ'ב, אף הוא היה כבר חסיד ברסלבי לפני עלייתו. כולם היו עניים מרודים והבנים היו תומכים בהם. צעירים לא היו במנין מלבד שנינו, ר' ישראל קרדונר ואנכי.
השטיבל שלנו היה ברחוב "גמילות חסד" [40] בעיר העתיקה, וזה היה השטיבל היחידי הברסלבי בירושלים. היה עוד שטיבל ברסלבי בצפת, ושם היה חי הסוחר העשיר הברסלבי, רבי נתן[41].
בכל שנה היו מתוספים עולים חדשים. אחרי כן הצטרפו גם מקומיים. לפעמים שולחים גם חסידי ברסלב מאמריקה משהו.
סבא שלי, אהרן חיים שהיה מכונה ר' אלתר, נפטר שנה אחת לפני שנולדתי,[43] והוא היה גזבר בתחנה של קמח ונפטר כבן 35. חותנו היה העשיר שבעיירה.[44] והוא גם צייר היה,[45] וגם אחיו,[46] זובוביץ[47] שמו – היה צייר נודע. ושניהם צריכים בכוחות עצמם, ללא כל חינוך והוראה מקצועית.
מראשיתנו התחלנו לטפל בהפצת מעיינות מוהר"ן. קיבלתי קצת סיוע מחסידי ברסלב באמריקה ופרסמתי את ההגדה "אור זורח". הדפסתי וחזרתי והדפסתי אותה שלש פעמים.[48] אח"כ הדפיסוה אחרים. ור' ישראל קרדונר הדפיס את ליקוטי מעשיות[49]. ומאז – כל חסיד טוב מזדרז לקיים את "יפוצו מעיינותיו חוצה".[50]
* * *
[51]נמצאנו למדים מפי עדותו של חברי ובן קריתי(?) ר' מאיר אנשין זצ"ל כי מייסדו ומנהלו של השטיבל הראשון הברסלבי בירושלים היה על סף המאה[52] הרב החסיד ר' (אברהם) [ישראל] היילפרין, המכונה ר' (אברהם) [ישראל] קארדונר, כנראה ע"ש העיירה קארדון[53], וכי לא היה גר בירושלים אלא חצי שנה ויצא לצפת.
ועל פעילותו בצפת ואח"כ בטבריה לאחרי יציאתו מירושלים, יש עכשיו בידי עדות אישית שניה מפי תלמידו הנלהב וידידי עוז ילח"א ר' ישראל דב אודיסר בעל האגרות בספר אב"י הנחל,[54] שי"ל בירושלים ([הוצאת] קרית ספר[,] תשכ"ט). את הרשימה כתב לפי בקשתי והיא נתפרסמה כקונטרס נספח בסוף הספר[55].
הערות:
[1] מאמר זה נכתב על ידי זלמן שזר על פי שיחה עם רש"מ אנשין אותה רשם בפנקסו (כמוזכר בהמשך: "הוא הרשה לי לרשום מפיו בפנקס הקטן שהיה בידי") שנים קודם לכן תחת הכותרת: "מפי מאיר אנשין". שני כתבי היד נמצאים בארכיון גנזים, בארכיון שזר, זלמן 248 ומתפרסמים כאן באדיבותם.
התוספות והביאורים בסוגריים מרובעים והערות השוליים הם של העורכים: ר' יואל גבירץ ר' נתן אנשין. תשואות חן להר"ר דוד דגן על הוספותיו המחכימות.
[2] מכאן שהטקסט נכתב לא לפני ניסן תשכ"ג, שאז מת יצחק בן צבי. כאמור, רשימה זו נכתבה על פי "מפי מאיר אנשין", שגם היא אינה נושאת תאריך, אולם מתוכה עולה כי נכתבה בשנת תשי"ד. ראה גם בהערות להלן.
[6] בפנקס זינקוב נכתב: "העיר נחלקה לארבע רבעים. ברובע אחד ניהל הרבי ר' פנחס'ל את חצרו; וברובע השני ניהל אחיו ר' משה'לה את חצרו. לקראת כל חג ומועד היו מגיעים לאדמו"רי זינקוב עשרות ומאות חסידים מהסביבה".
[8] על פי המלצות שכתבו לו רבני זינקוב, מתברר שהוא התאלמן באמצע שנת תרס"ג. אם כן, הוא נולד בתרל"ח, והיה בפטירתו בן 83. אולם ראה הערה 43.
[9] ע"פ עדותו של ר' יצחק אנשין, צעיר בניו של רש"מ, לר' דוד דגן ("לדמותו של החסיד הנלהב ר' ברוך ברדיטשובער" ירחון ברסלב גליון 7 עמ' 23-24 וב"בצילו של הרבי"), הכוונה היא לרבי ברוך גלנט, המכונה ר' ברוך בארדיטשעווער (נפ' תרפ"א), מתלמידי ראבר"נ, אביו של ר' יוחנן גלנט.
[10] הוא ר' אייזיקל מברדיטשוב שהיה נכד רביה"ק הן מצד אביו והן מצד אמו וכונה "המיוחס": בן ר' שמחה ברוך בן מרת שרה בת רביה"ק, ומצד אמו: מרת רבקה מרים בת מרת אדל בת רביה"ק.
[13] חליל. הוא ידע לנגן גם על קלרינט, סקסופון וכינור.
[14] במשך שלושת החודשים הוא למד את כל ה'ליקוטי הלכות'.
[15] בסביבות שנת תרנ"א הקים הברון מוריס הירש את חברת יק"א, במטרה להוציא יהודים משטחי האימפריה הרוסית, שם סבלו מאנטישמיות חמורה, וליישבם ביבשת אמריקה, ובעיקר ב"מושבות הברון הירש" בארגנטינה. החברה המשיכה לפעול גם לאחר מותו של הירש בשנת תרנ"ז.
[17] נמל טרייסט שבצפון מזרח איטליה (על גבול סלובניה דהיום), היה אז אחד הנמלים החשובים ביותר באירופה.
[18] השווה עם המובא ב"מסכת סופרים וספרות" לא.מ. הברמן: "על עלייתו סיפר לי [ר' שמואל מאיר אנשין] דברים אלה: כסף לא היה לו. נדד ממדינה למדינה וממקום למקום עד שבקושי הגיע לטריאסטי. הוא בא לשם בחוסר כול ובביטחון גדול בחסדי השם. בכל יום ויום היה בא לנמל, לזכות לכל הפחות ולראות אנייה המפליגה לארץ ישראל. געגועיו היו גדולים לנסוע בה, אבל לא היתה בידו פרוטה לפורטה. תחילה בכה בליבו, אבל כשראה את האנייה יוצאת לדרכה, נתכסו עיניו בדמעות. ניגש אליו אדם אחד ואמר לו: "אני רואה אותך בא לנמל בכל יום, למה אתה עושה זאת?" השיב לו: "נפשי יוצאת לעלות לארץ ישראל, אלא שאין לי כסף כדי לקנות כרטיס נסיעה. נחמתי בעניי היא לראות לכל הפחות את הים שדרכו נוסעים לארץ ישראל". הסתכל בו האיש ואמר לו: "אם זקנה יש לי בירושלים. אני אתן לך כסף על מנת שתקנה לך כרטיס ואתה תחזיר לה את הכסף כשתבוא ארצה". שאל לשמו ולשם אמו, והאיש אמר לו: "למה זה תשאל לשמי? תיגש לכותל המערבי, ושם תמצא את אמי הזקנה ותחזיר לה את הכסף. בארץ ישראל מכיר אותה כל אחד ואחד". קיבל את הכסף, קנה כרטיס ועלה ארצה. כשהגיע לירושלים ובא לכותל המערבי, שאל על זקנה הרגילה לבוא לכותל, ושם איש לא יכול היה לומר לו מי האשה הזו" (מסכת סופרים וספרות, א.מ. הברמן).
[20] רבי יצחק יהודה שמעלקיש (תקפ"ז-תרס"ה), בעל שו"ת 'בית יצחק'. משנת תרנ"ד כיהן כרבה של לבוב. לכאורה חל כאן בלבול כלשהו, שכן רבי יצחק שמלקס לא כיהן כרב בקראקא אלא בן אחיו.
[21] גם לבנו ר' אברהם אנשין סיפר שביקר אצלו בדרך לארץ ישראל, אך לא ברור איך היה יכול לבקר את רבי יצחק אלחנן בדרך לא"י שאליה נסע בתרס"ד, כפי שמוכח מההמלצות שקיבל רש"מ על ספר 'כתבי הגר"י' מכל הרבנים שביקר אצלם בדרכו לארץ. שהרי רבי יצחק אלחנן נפטר שמונה שנים לפני תרס"ד – בתרנ"ו. נכד רש"מ ר' אהרן יוסף אנשין העלה את הסברא שאולי היה זה כשלמד רש"מ בליטא בתקופת בחרותו, כפי שכותב רבה של זינקוב במכתב המלצה שמסר לו לאחר שהתאלמן. גם הלשון 'עוד זכיתי לראות' מגלה אולי שלא היה זה בדרך לארץ ישראל, אלא שנים קודם לכן.
[23] בסוף ימיו שיכנע אותו בנו ר' שמעון, שיגלה לו במה בירכו רבי יצחק אלחנן, והוא גילה לו כי הוא ברך אותו בשתי ברכות – בנשיאת חן ובאריכות ימים. ואולם, זה אינו מתאים עם הכתוב כאן שהוא שמע מברכות הרב 'רק מילה אחת'.
[24] כך אכן היה, הוא העלים את הנסיעה מאמו, אך אביו ר' אפרים זלמן כן ידע זאת ואף ליווה אותו עד תחנת הרכבת בברדיטשוב, שם נפרד ממנו בדרכו לארץ ישראל.
[25] הערה במקור: בת למשפחה זו היא העורכת הנודעת [רות ננדה אנשין].
[26] בפנקס, שנרשם כאמור בשנת תשי"ד, נוסף: "עכשיו מלאו יובל שנים לנסיעתי". משם אנו למדים שהשיחה נרשמה מפיו בשנת תשי"ד. אך יתכן מאוד שאין כוונתו ל-50 שנה בדיוק, אלא פחות או יותר.
[27] בתחילת ספר "השתפכות הנפש" שהדפיס רבי ישראל קרדונר באותה שנה (תרס"ד) הוא כותב: "וכעת עזרני השם יתברך שזכיתי לקבוע דירתי בפה עיה"ק תובב"א ולייסד גם כן בית-המדרש הנקרא על שמו הקדוש להתפלל וללמוד… וזכיתי גם כן להדפיס הספר הקדוש הזה מעט הכמות ורב האיכות."
[28] רבי ישראל ב"ר יהודה הלוי היילפרין מקארדאן. התקרב לברסלב בשנת תרמ"ט. נסע לאומן להשתטח על ציון רבינו ז"ל ומשם לרבי נחמן הרב דטשעהרין שקירבו מאד ודיבר עימו כמה ימים ואח"כ שלחו אל ר' משה ברסלבר, תלמיד מהרנ"ת, שהפך מאז לרבו המובהק. יסד יחד עם ר' שמשון בארסקי את ישיבת "אנשי מעמד" באומן והדפיס בשנות תרס"א-תרס"ג, בלעמבערג רבים מספרי רז"ל ותלמידיו. אח"כ עלה לא"י והתגורר לסירוגין בירושלים, טבריה, צפת ומירון. גם בא"י המשיך ביתר שאת בהדפסת ספרי רז"ל ואנ"ש. יסד בירושלים בימ"ד ע"ש רבינו ז"ל ובצפת ומירון חברת "קימת חצות לילה" של אנ"ש. בכל מקום בואו קירב רבים לדעת רז"ל וכל שבורי גוף ונפש מצאו אצלו מקלט. מא"י נסע כמה פעמים לאומן על רה"ש ובדרכו ביקר בהרבה מקיבוצי אנ"ש. בקיץ דשנת תרע"ד חזר בפעם האחרונה לא"י ומאז לא יצא עוד עד לפטירתו בשנת תרע"ט. מנו"כ בטבריה ועל מצבת ציון קבורתו נחקק: פ"נ ר' ישראל ברסלבר ב"ר יהודה ליב נ' ט' חשון ש' תרע"ט תנצב"ה. (גידולי הנחל)
[29] בפנקס נוסף: "כי גליצאי היה". קארדון פירושו 'מעבר לגבול' כך כינו באוקראינה את תושבי גליציה הסמוכה.
[34] צ"ל: טולטשינער. רבי אברהם ב"ר נחמן הלוי חזן. נולד בשנת תר"ט לאביו ר' נחמן מטולטשין. מגדולי אנ"ש בדורו וגאון עצום בנגלה ובנסתר. קירב עשרות אנשים לדעת רבנו ז"ל. קיבל מר' אהרן מליפאוויץ את מגילת הסתרים של רז"ל. בשנת תרנ"ד עלה לא"י והתיישב בירושלים (לפני עלותו נתן גט פיטורין לאשתו, בת ר' נתן טעטעווסקי, שלא רצתה לעלות עמו). דר במשך כעשרים שנה בא"י והיה נוסע בכל שנה לאומאן על ראש השנה. בנסיעתו האחרונה. בחדש אב דשנת תרע"ד, נשאר באומאן ונפטר שם בערב ר"ח טבת תרע"ח. מנו"כ באומאן ועל קברו נחקק: פ"נ ר' אברהם ב"ר נחמן הלוי מארץ ישראל. בזיווג שני היה חתנו של ר' נפתלי הכהן מבארדיטשוב. ספריו אשר חיבר: ביאור הליקוטים, חכמה ותבונה, כוכבי אור, שיחות וסיפורים, ימי התלאות ועוד כתבי יד וחיבורים אשר לא נדפסו ורובם אבדו בעיר העתיקה בירושלים.
"והיה השתדלותי זה לזכרון קדוש לשם עולם למורי ורבי המובהק במילי דחסידותא וארי שבחבורה, מופלג בתורה ויראה, עניו ושפל ברך, הר' אברהם ב"ר נחמן חזן ז"ל מטולטשין. הוא אשר גילה לנו את העיון והעמקות והפלפול שבספרי רבינו הק' זצוק"ל"
[36] בתולדות שמואל (עמ' פה) מוזכר אחד מחסידי ברסלב בשם ר' אהרן, ללא ציון שם משפחתו
[39] ר' נפתלי ב"ר יצחק דוד כהן (רוכמאן) מבארדיטשוב חותנו של רבי אברהם ב"ר נחמן בזיוו"ש, אדריכל במקצועו, ראבר"ן היה משבחו בזה שעסק בעבודתו רק בימות הקיץ וחסך ממון שיספיק לו לימי החורף ויהיה ביכלתו לעבוד את ה' בתורה ותפילה ללא שום דאגת פרנסה (שש"ק ג' קעה) בנה את הקלויז באומן בתרס"ג ואח"כ ברח לא"י מפני שכומרי העיר ביקשוהו שיבנה בנין נאה גם עבורם. נפטר בג' אייר תש"ב (ע"פ גידולי הנחל ח"ב).
[41] כנראה מדובר בר' נתן ב"ר צבי טרוביצער מצפת. חתנו של ר' שמואל פיקסל מצפת. אליו נכתבו כמעט כל מכתבי ר' נתן ב"ר יהודה מטבריה המכונסים בספר נתיב צדיק. בשנת תרס"ט ייסד יחד עם ר' ישראל מקארדאן בימ"ד וחברת "קימת חצות לילה" לאנ"ש בצפת. ברשותו היו כתבי יד רבים של חשובי אנ"ש. נפטר בשנת תרע"ט ומנו"כ בצפת.
[42] בפנקס: "ב-1897 נקראתי לצבא… בעוד שנתיים אהיה איפוא בן שמונים", והיות ובאותם שנים גיל הגיוס היה 21, הרי שרש"מ נולד בשנת תרל"ו, ובשנת תשט"ז, שנתיים לאחר כתיבת הפנקס (שנכתב בשנת תשי"ד), הגיע לגיל שמונים. ולפי זה כשנפטר בשנת תשכ"א היה בן 86.
[43] רא"ח כותב: "נולדתי ביום ז' לחודש אייר שנת תקצ"ה".הרי שנפטר בתר"ל. אך אם כן משמע שרש"מ נולד בתרל"א.
לסיכום גילו של רש"מ בפטירתו, יש בנתונים שבידינו כמה סתירות:
א. אם הוא נקרא לצבא ב-1897, כפי שאמר לשזר, והיה אז בן 21 (גיל הגיוס בצבא הצאר באותה תקופה), הרי שהוא נולד בתרל"ו, והיה בפטירתו בתשכ"א – בן 86. גם מתקבל על הדעת שר' אפרים זלמן שנולד בתרט"ו היה כבן עשרים כשנולד לו רש"מ שהיה בנו הראשון, כך שרש"מ נולד בתרל"ה והיה בפטירתו בתשכ"א בן 86.
ב. אם, כפי ששמעתי מנכדתו נחמה בת בתו העניא רחל, היה צעיר בשנתיים מחמיו ר' יעקב צבי פילמר שנפטר בתרצ"ט בגיל 68, הרי שנולד בתרל"א, ורש"מ נולד בתרל"ג והיה בפטירתו בתשכ"א – בן 88.
ג. אם סבו ר' אהרן חיים נולד בתקצ"ה, כפי שהוא כותב, ונפטר בגיל 35 כפי שרש"מ אמר לשזר, הרי שנפטר בתר"ל; ואם רש"מ נולד שנה אחרי כן, כפי שאמר לשזר, הרי שנולד בתרל"א והיה בפטירתו בתשכ"א – בן 90.
ד. בעקבות שנת לידתו של אביו ר' אפרים זלמן בתרט"ו, כפי שרשם אביו ר' אהרן חיים, ושנת לידת אמו בתרי"ח, כפי שנרשם ברשימת הנוסעים בהגיעה לארה"ב ב-1907 שהיא בת 49 וכפי שנרשם בדו"ח הנהלת בית העלמין שבו נקברה – היא היתה בפטירתה ב-1938 בת 80. כך שניתן לקבוע בוודאות שרש"מ לא היה בן 96 בפטירתו כפי שחשבו לאחר פטירתו. הנחה זאת נבעה מכך שבתעודת הזהות שלו צויינה שנת לידתו – תרכ"ה, אך זה שגוי, שהרי בתרכ"ה היה אביו ר' אפרים זלמן בגיל 10 בלבד, ואמו היתה בת 7 בלבד.
בכל אופן, גיל הפטירה הסביר ביותר הוא 90, משום שרש"מ אמר לבנו ר' אברהם שהוא עוד "סָפַר" את הלמ"דים, וככל שהיה מבוגר יותר בשנות הלמ"ד מסתבר יותר שהוא אכן ידע לספור אותן, כך שאם היה בן 90 הרי חי בשנות הלמ"ד 9 שנים – מתרל"א; ואילו ההנחה שהוא היה בפטירתו בן 83 לא מסתברת, כי לפי זה הוא חי בשנות הלמ"דים שנתיים בלבד – מתרל"ח.
ואולם, אם נולד בתרל"א, הרי שב-1897, תרנ"ז, היה בן 26, ולפי דבריו שבגיל 25 התאלמן ויצא לברדיטשוב, ומשם לאומן, ולפי הידוע שמאומן הוא יצא למסע על פני ערים רבות ואסף המלצות לכתב היד שממנו נדפס 'כתבי הגר"י' ובסוף שנת תרס"ד כבר היה בארץ ישראל – מתי הוא היה בצבא?
לגבי השנה שבה התגייס רש"מ (ראה הערה 42), זו ראיה חזקה לגילו רק אם אין מידע סותר. שכן דבר ידוע הוא כי בני התקופה נהגו "לשחק" ככל האפשר עם הגיוס, ותמיד ניסו לבטל או למצער לדחות את הגיוס באמצעות זיוף גיל המועמד לגיוס, וממילא יתכן כי באותה שנה נקרא לאחר דחיות, ובאמת היה אז בן למעלה מ-21.
[44] בפנקס נוסף כאן: "פעם בא והודיע שלא ישוב לטחנה. חותנו היה גביר העיר, היה יושב כל הימים ולומד, והוא גם צייר היה, וצייר תמונות של קבלה. וגם אחיו – זיבוֹפּיסֶץ היה. רק ראה אדם – צייר תמונתו, והכל – מאליו".
עזיבת העבודה בטחנה היא בהתאם למסופר במשפחת אנשין כי ר' אהרן חיים ראה בחכמת היד כי הוא ימות בעוד שנה, והקדיש את כל השנה לתורה ועבודת ה'.
[45] הציורים שלו בקבלה, וסתם ציורים של פרחים וחיות, נמצאים אצל בני המשפחה עד היום.
[46] רא"ח כותב: "אחי משה נולד ביום וא"ו חמשה ימים ל[ח]ודש שב(ת)[ט] תר"ז".
[47] בפנקס מופיע במקום זובוביץ – זיבופיסץ (– צייר ברוסית, ואולי ממילה זאת נגזר שם משפחתו זובוביץ).
[48] בפנקס מופיע כאן המספר 2000 ואולי הכוונה לאלפיים עותקים שנדפסו מההגדה הזאת.
[49] באותה שנה (תרס"ד), הדפיס רבי ישראל שיחות מלוקטות מהספרים: שבחי הר"ן, שיחות הר"ן, חיי מוהר"ן וימי מוהרנ"ת, בתרגום לאידיש, "כדי שהאנשים הפשוטים יוכלו גם כן להבין".
התחתנתי בארץ ונשארתי בלי ילדים. התחתנתי בשלישית נשאתי אשה מברדיצ'ב, בת של חסיד מברסלב, והיא ילדה לי בנים. ועכשיו יש לי נכדים ונינים.
שנַים בעלי מלאכה; אחד פקיד בתנובה; אחר – חזן נודע ולומד בישיבה; ואחד סופר סת"ם; ואחד לומד בישיבת חיי עולם. שקועים בפרנסה. אולם כ[ו]לם נהנים מיגיע כפם וכ[ו]לם חסידי ברסלב ומתפללים אתי יחד.
[53] הערה במקור: "על פשר המילה קארדונער עי' בספרו השנון של ידידי פרופ' דב סדן "חן גריבעלעך", ירושלים תשל"ב עמ' " [כרך 1, עמ' 97-102, שם עומד סדן על מהות השם ועל השימושים השונים בו, הנכונים והמוטעים].
בתורה זו – התורה האחרונה של רבינו הקדוש – שח רבינו על חובת החיפוש, לחפש ולבקש את הצדיק האמת. ולאחריו בא מוהרנ"ת, המחפש הגדול, וביאר באר היטב את טיבה של חובה זו:
"כי כבר כתבנו שצריכין ליזהר בזה מאד, לבקש ולחפש אחרי צדיק אמיתי כזה. וכל אדם שבעולם מקטן ועד גדול צריך ליזהר בזה מאד כל ימיו, לבקש ולחפש רבי אמיתי כזה. כי לא דיברה תורה במתים, שהם מי שאינו חפץ בחיים ואינו חס על נפשו כלל לבקש הצלה לנפשו לנצח להצילו ממה שהוא צריך להינצל בחייו ובמותו … ועל אנשים כאלו אין שייך אזהרה הנ"ל, כי ישחקו ויתלוצצו גם מאזהרה הזאת גופא וכל מה שיאמרו להם דברי אמת וצדק ומוסר השכל ונפלא, יפטירו בשפה יניעו ראש בליצנות כפולה ומכופלת לרעת נפשם וכו'.
אך אף על פי כן, אין דור יתום מן האמת לגמרי, ובכל דור ודור ובכל עת נמצאים תמימים וכשרים קצת, החסים על נפשם, החפצים ומתגעגעים ליראה את שמו יתברך, אשר עליהם נאמר 'העניים והאביונים מבקשים מים ואין, ולשונם בצמא נָשָׁתָּה' וכו', שזה נאמר על לחם ומים של תורה, כמו שפירש רש"י שם – עליהם ועל כיוצא בהם מגדול שבגדולים עד קטן שבקטנים, עליהם צריכים להזהיר ולהזכיר אזהרה זאת אלפים פעמים [!] שיזכרו מאד בכל יום ויום, לחפש ולבקש הרבה את הצדיק האמת הנ"ל שיוכל לתקנם באמת לנצח!" (ליקוטי הלכות, שלוחין ה, ה).
השמעתם?
אלפים פעמים יש להזהיר ולהזכיר אזהרה זאת, שנזכור מאד בכל יום ויום, לחפש ולבקש הרבה את הצדיק האמת!
* * *
גם אם כבר קבע האדם את משכנו בבית המדרש דחסידי ברסלב, לא נפטר מחיפוש הצדיק… "כי אפילו מי שזוכה למצוא לעצמו רבי או חבר אמיתי שקיבל מצדיקי אמת דברי אמת המועילים לנפשו באמת, אף על פי כן עדיין צריך לחפש הרבה בכל יום, כי אפילו אם היו כבר מעשיו מתוקנים כראוי צריך גם כן לחפש עוד ועוד … מכל שכן וכל שכן שרוב ורוב מעשיהם אינם עולים יפה, בפרט בעיתים הללו כאשר יודע כל אחד בנפשו. על כן צריכין תמיד לחפש ולבקש הרבה אחרי הצדיק האמת שיש לו בחינת רוח הקדש הנ"ל" (שם).
גם מי שנמנה בין היושבים ראשונה ב"חבורות דחסידי ברסלב", גם אז עדיין נשאר לו מה לחפש… לחפש את הרוח הקדושה שרבינו הקדוש רוצה לנשב בלבו…
"כי בודאי אין החיפוש והבקשה אחרי גוף הגשמי של הצדיק, כי אם אחרי רוח הקודש שלו, שעל ידי זה עיקר בירור המדמה, שזה תיקונו. וזה צריכין לחפש ולבקש תמיד. כי ממה נפשך, אם לא מצאו עדיין כלל, בודאי הוא צריך לילך על ידיו ועל רגליו לבקשו ולחפשו בכל כוחו, בכל העולם כלו מקצה ועד קצה, כל ימיו אשר הוא חי על פני האדמה. אולי יוכל למצוא חיי נפשו לנצח, על כל פנים יום אחד או שעה אחת לפני מותו.
אם כבר נדמה לו שמצא את הצדיק האמת, בודאי זה צריך לבקש ולחפש עוד יותר ויותר, כי יכול להיות שהוא יושב אצל הצדיק ועדיין אורו חשוך אצלו, ואינו מרגיש נעימות אמיתת עצותיו הקדושים וכו', ומחמת זה הוא רחוק עדיין מתיקונו … כי עיקר החיפוש הוא אחר הרוח הקודש של הצדיק כנ"ל. ולזה צריכין יגיעה גדולה וחיפוש הרבה עד שימצא" (שם).
אשרי המחפש – "ואם יחפש באמת, בודאי ימצא, כי אין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו, ויגעתי ומצאתי תאמין!" (שם).
דורנו משופע ב"סגולות", כשאת רובן ניתן לקיים על ידי תרומה פשוטה לאחת מקרנות הצדקה…
הסגולות תפסו מעולם מקום נכבד ביהדות; סגולה לפרנסה, סגולה לזרעא חייא וקיימא, סגולה לשמירה, סגולה לחן, וכן הלאה. גם בספר המידות מופיעות סגולות רבות לצרכים מגוונים.
אך בל נשכח, שהסגולה הגדולה ביותר היא: אנחנו בעצמנו! שכן אנו נקראים 'עם סגולה'. וכשם שסגולה – בשונה מתרופה – פירושה דבר שאינו מובן כיצד הוא פועל, כך אנו עם סגולה ואי אפשר להבין בשכל האנושי מה המיוחד בנו שבעבורו בחר בנו ה'.
כבר בעת קריעת ים סוף תמהו על כך המלאכים ולא הבינו את ההבדל בין המצרים ליהודים. "שקטרג מידת הדין: 'הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה', אף על פי כן הקדוש ברוך הוא לקח אותנו לעם קדוש. נמצא, שזה הדבר כמו סגולה, שהוא למעלה מהטבע, למעלה משכל אנושי" (ליקוטי מוהר"ן, שם).
גם ההתקרבות שלנו לרבינו אינה מובנת כלל, ואף היא נשארת בגדר סגולה. כי "אי אפשר להבין מפני מה זכו אלו להתקרב להצדיק האמת יותר משאר אנשים. כי כל זה הוא בחינת סגולה שאי אפשר להבין כלל. אבל באמת, צדיק ה' בכל דרכיו ולא עוולתה בו, ובוודאי גלגל ה' יתברך בהעלם גדול עם כל אחד שיזכה להתקרב אל האמת; וכפי ההתעוררות של כל אחד כן הוליך אותו ה' יתברך לרחק או לקרב, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה 'בדרך שאדם רוצה לילך, מוליכין אותו'. רק שאי אפשר להבין זאת עכשיו בשום שכל. ועל כן נקראין ישראל עם סגולה" (ליקוטי הלכות, ברכת הריח ד, כג).
* * *
מה שנוגע לנו כל זה למעשה, הוא בעיקר: ההתחזקות!
אנו רגילים למדוד תמיד את מידת התקרבותנו לה' ואת מידת אהבתו אלינו – לפי שכלנו האנושי; לפי ההישגים וההצלחות הרוחניות. ולכן, בזמן שההצלחה הרוחנית אינה מאירה לנו פנים, ואין אנו מבינים אז מה ההבדל בינינו לבין גוי מחסידי אומות העולם, אנו מאבדים את השמחה והחיבור בינינו לבין ה'.
אך טעות היא זו. שכן יהדותנו היא סגולה, וגם כש"הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה" – היהודי הוא יהודי, והגוי הוא גוי! זוהי סגולה ואי אפשר להבין אותה.
הנביא יחזקאל (כ, לב) מזהיר את ישראל לאמר: "והעולה על רוחכם היו לא תהיה, אשר אתם אומרים נהיה כגויים, כמשפחות הארצות". כשהכוונה היא – מסביר מוהרנ"ת – "המחשבה שאתם חושבים, בעת אשר אינכם מצליחים בעבודת ה', שאתם דומים לגויים. היו לא תהיה!"
"ועל כן, כל אחד מישראל, אפילו אם נפל למקום שנפל, עד שכמעט אינו יודע להבחין בין קדושת ישראל לזוהמת העכו"ם – מחמת עוצם ריבוי קלקוליו חס ושלום – אף על פי כן, צריך לחזק עצמו בנקודת יהדותו שיש לו מצד התולדה, שהוא מזרע ישראל. אף על פי שכמעט אינו מרגיש בעצמו קדושת ישראל מעוצם קלקוליו – אף על פי כן, צריך להאמין בזה מאד, כי הנקודה הקדושה הכלליות הזאת הוא סוד גדול אשר באמת אי אפשר להשיגו" (משיבת נפש, יא).
הן על כך אנו מברכים בכל יום – ולא משנה איזה יום הוא; מוצלח או לא – ברכת התורה, ובה אנו מודים ומברכים לה' על "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו". זאת כדי להחדיר בנו את התודעה שמדובר כאן בסגולה בלתי מובנת.
חטאו בכפליים – חטא חטאה ירושלים; ולקו בכפליים – כי לקתה מיד ה' כפלים בכל חטאותיה; ומתנחמים בכפליים – נחמו נחמו עמי.
(ילקוט שמעוני, ישעיה, רמז רמ"ה)
נראה להסביר בס"ד את ענין חטאו בכפליים ומתנחמים בכפליים, על פי המובא בליקוטי הלכות (הלכות ברכות השחר ה"ה אות ז'): עיקר החורבן על שלא ברכו בתורה תחילה, כי עיקר הקלקול שלהם היו שנפלו בדעתם כל כך עד שנפלו לחקירות שאי אפשר להשיג, עד שלא ידעו להבחין בין קדושת ישראל לזוהמת העכו"ם, עד שלא ברכו בתורה תחילה שהוא אשר בחר בנו מכל העמים וכו', כי לא האמינו בזה מחמת שידעו בעצמם עוצם קלקולם, על כן אמרו נהיה כגויים, וכמו שכתוב (יחזקאל כ' ל"ב) ואשר אתם אומרים נהיה כגוים וכו', ובאמת זה הפגם גדול מכל הפגמים, כי זה עיקר פגם האמונה, וכל זה [משום] שהיו מרחקים עצמם מאוד מצדיקי אמת כמו שכתוב (דברי הימים ב' לו) ויהיו מלעיבים במלאכי אלוקים ומתעתעים בנביאיו וכו', ולא ביטלו דעתן אליהם שהם בחינת משה, שהם מעלין משמד לרצון ומבדילין בין קודש לחול בין ישראל לעמים, ויודעים למצוא הנקודה טובה בכל אחד מישראל אפילו אם נפל כמו שנפל רח"ל, ועל ידי זה הכל יכולין לעלות, והעיקר על ידי שמכניסים בכל אחד מישראל שיברך ויודה על חלקו שהוא מזרע ישראל ולא עשני גוי, עד כאן לשון רבי נתן.
ננסה להמחיש את הדברים בדרך דוגמא: אם ילד לכלך עצמו בטיט וכדומה, האב מוכרח לשפשפו בסבון כדי לנקותו, והרי זה מייסר את הבן, האם יש בפעולה זו גילוי של כעס מצד האב? האם בהכרח האב רוצה לייסר את הבן? אדרבה הרי האב מגלה בכך אהבה ורצון לבנו שהרי הוא דואג לנקיונו. ועם כל זה שייך שהבן יצטמצם לעצם הפעולה שנעשתה לו ויראה כאילו רוצה אביו לייסרו ולהכאיב לו, כי הבן בקטנות דעתו נוטה יותר לדין ואכזריות מאשר לאהבה ולרחמים, על כן הוא שופט את מעשה אביו כאילו מסתמא גם אביו פועל ועושה פעולותיו בהרגשה זו שהוא – הילד – חש עתה, וכשם שאם היה חבירו עושה לו עוולה כזאת – כמו שהוא עשה נגד אביו – היה בוודאי נוקם בחבירו ומנסה להענישו, כך מסתמא חש עתה אביו אליו כעס על שעיוות דרכו נגדו, ובוודאי מכח זה נובעות גם פעולות היסורים שהוא עושה לו.
אך אם הבן היה קובע בנפשו – שהקשר בין אב לבן הוא קשר טבעי מעצם מציאותם, וכשם שאין האדם יכול להתנתק מעצמו בין כשהוא עושה כהלכה ובין כשמעשיו רעים, לעולם נשאר הוא קרוב אצל עצמו, ואף על פי שנכשל עשרות פעמים, מ"מ סובל הוא את עצמו ורוצה בטובת עצמו, ומחפש את הצלחתו בכל מה שאפשר על אף כל מגרעותיו, ואהבתו אל עצמו לעולם אינה נפגמת ותמיד הוא יבקש לשמור עצמו מכל רע ולהעניק לגופו ולנפשו מכל טוב, כך ועוד יותר מכך קשור האב אל בנו, וכשם שהוא קשור ואוהב ומרחם ודואג בבנו הטוב, כך גם בבנו ה'רע' הוא קשור ומאוחד עמו בתכלית, כי הקשר נובע מעצם מהותם, מאחר שהשי"ת הטביע כך בבריאה, שמח הבן ממח האב (תיקוני זוהר תי' י"ח), ומחמת זה לא ניתן לנתק ולשבר על אף שמעשיו רעים וחטאים כלפי אביו – ואם הבן היה יודע וקובע כל זאת בנפשו, אז היה מבין שכל פעולות הריחוק והכאב שהוא רואה מאביו כלפיו אין להם שייכות לעצם הקשר שביניהם, אלא להיפך.
זוהי הידיעה שעלינו לדעת גם ביחס לבוראנו יתברך שמו. כי אנחנו בני ישראל נקראים בנים למקום, אך באמת קשורים ואהובים הם אצלו פי כמה וכמה מאשר האב עם בנו, כי העולם קיים כדי שבני ישראל יכירו אותו יתברך, 'בגין דישתמודעין ליה' (זוה"ק פ' בא) והעולם קיים כדי שבניו רחומיו יהיו סמוכים וקרובים אליו תמיד, והשם יתברך נשבע כביכול חי אני נאום ה' אם אחפוץ במות הרשע כי בשובו מדרכו וחיה (יחזקאל ל"ג יא) כלומר: רצוני שכל אחד מבני ישראל ישוב אלי. זהו אם כן הקשר האמיתי שבין השם יתברך לבין בניו, קשר בל ינתק אשר שום מעשי רע מצד האדם אינם יכולים לנתק זאת.
ונחזור לדברי הילקוט הנ"ל, שחטאו בכפליים: א. עצם החטא, ב. שעל ידי החטא ניתקו עצמם מהשם יתברך ופגמו באמונה ואמרו נהיה כגויים וכנ"ל. ולקו בכפליים: א. שקבלו עונשים ויסורים על החטא עצמו, ב. שנטל מהם את בית המקדש שהיתה בו השראת השכינה ועין בעין ראו אלקותו וכו', ומתנחמים בכפליים: א. שמחל להם על עונותיהם, ב. שהם נקראים "עמו" ובניו ואוהבם אהבה עזה תמיד, ועתיד להחזיר בנין ציון וירושלים ויחדש ימינו כימי קדם, כמו שכתוב בונה ירושלים ה' נדחי ישראל יכנס.
עיקר הקיום והתקווה הוא על ידי בחינת יוסף הצדיק שהוא בחינת איש אשר רוח בו, שיודע בכל פעם לנשב על לב בני ישראל ולנפוח העפרורית, שהוא בחינת עצבות, מלבם ולהלהיב לבם לה' יתברך בהדרגה ובמידה וכו', כי הוא יודע להפוך כל היגון ואנחה לששון ושמחה. וזה ויהי כל יצאי ירך יעקב שבעים נפש, בחינת שבעים פנים לתורה, שהם שבעים אנפין נהורין [=פנים מאירות] שזה בחינת שמחה בחינת מבקשי פניך יעקב וכו'. (כמו שמבואר בהתורה "צוית צדק", בליקוטי מוהר"ן א,כג, עין שם).
(ליקוטי הלכות, אורח חיים, הודאה ו,נז)
ויוסף היה במצרים
על ידי ויוסף היה במצרים, הקדים ה' יתברך רפואה למכה לשלוח מקודם את יוסף למצרים, ונמכר לעבד שהוא בחינת מרירת העצבות שהוא בחינת עבדות וכו', ועמד בנסיון והתחזק גם שם בשמחה כמו שכתוב ויהי יוסף איש מצליח כמו שמבואר במדרש שהיה מפזז ומרקד. כי במרירת הגלות כשמתגבר העצבות ביותר זהו עיקר העצה: לעשות מילי דשטותא כדי לשמח את נפשו במרירות כזה. וכמו שכתוב בדוד שהיה משנה טעמו לפני אבימלך, שהיה שם בסכנה גדולה בגלות גדול ועל כן עשה שם מעשה שטות ויתיו על דלתות השער וירד רירו על זקנו וכו'. ועל כן עיקר קיומם במצרים ויציאתם משם היתה על ידי ויוסף היה במצרים, שהקדים לשלוח את יוסף הצדיק לשם.
(ליקוטי הלכות, אורח חיים, הודאה ו,נז)
ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף (א,ח)
יוסף הוא בחינת כל הנקודות טובות שיש בכל אחד מישראל, שכולם נמשכין מהצדיקים בחינת יוסף, שהוא נקודה הכללית שממנו נמשכין כל הנקודות טובות שבכל אחד (כמו שכתוב במקום אחר)ובכל ימי הגלויות שכולם מכונים בשם מצרים, בכל פעם הוא בחינת ויקם מלך חדש וכו'. כי בכל פעם יצרו של אדם מתגבר עליו מחדש והוא נקרא מלך בחינת מלך זקן וכסיל, וממנו נמשכין כל ההתנגדות והמניעות של המונעים והחולקים העומדים בכל פעם. כי לא אחד בלבד עומד עלינו לכלותינו ח"ו אלא שבכל דור ודור ובכל פעם עומדים עלינו בבחינת ויקם מלך חדש, חד אמר חדש ממש וחד אמר שנתחדשו גזרותיו, ושניהם אמת. שעומדים בכל פעם חוקים ומונעים חדשים ממש וגם מתחדשות גזירותיו, שבכל פעם גוזרים ואומרים דיבורים רעים חדשים שהם כנגד האמת שרוצים למנוע ולהפיל את האדם על ידי זה מתורה ותפילה וכו' וזהו אשר לא ידע את יוסף עשה את עצמו כלא ידע. שעושים את עצמם כאלו לא ידעו כלל את מעלות הצדיק בחינת יוסף שהוא כלל הטוב שהכניס כל כך טוב בישראל והם רוצים להתגבר לבלבולים חדשים להפיל את כל אחד ח"ו להסתכל רק על הרע לא על הטוב, מה שבאמת צריכין להיפך.
(ליקוטי הלכות, אורח חיים, עירובי תחומין, ו,יח)
ותחיין את הילדים (א,יז)
צדיקי הדור נקראים מיילדות העבריות על שעוסקים להוליד בישראל תולדות קדושות של תורה ומעשים טובים. וזה אשר שם האחת שפרה ושם השנית פועה, ואמרו רבותינו ז"ל שפרה שמשפרת את הולד. פועה שפועה מדברת והוגה לולד כדרך הנשים המפיסות תינוק הבוכה. כי הצדיקים מחזקים את ישראל ומשפרים אותם על ידי הנקודות טובות שמוצאים בהם, שזה בחינת הנך יפה רעיתי וכו', ועל כן נקראים שפרה שמשפרים את הולד. וכן נקראים גם כן פועה, על שם שפועים והוגים ומדברים עם ישראל ושורקים ומצפצפים אליהם לחזקם ולעוררם ולהגביהם ולהרימם מכל מיני שפלות וירידות ונפילות שלהם. ומזרזים אותם בכל יום ובכל עת להתעורר מחדש בעבודת ה' בכל מה שיוכלו לחטוף, והוא ממש כדרך שמפייסים תינוק הבוכה, כמובן לכל מי שיודע הרחמנות וההתנהגות שמתנהגים הצדיקי אמת עם ישראל. והסטרא אחרא שהיא בחינת פרעה היא בוודאי ההפך מכל זה, כי היא רוצה להפיל עצבות ומרה שחורה על כל אחד, עד שלא יהיה ניכר הטוב שבו ולהמית אותו על ידי זה חס ושלום, וזה בחינת מה שגזר פרעה על המיילדות אם בן הוא והמיתן אותו, כמבואר בפנים. כי הסטרא אחרא רוצה להתלבש גם בהצדיקים שיחלישו דעת ישראל ויפילו אותם חס ושלום. אך המיילדות הנ"ל אינן שומעות אליו, רק ותחיין את הילדים, שכל עסקם רק להחיות ולחזק את הילדים שהם בני הנעורים הרוצים לגשת אל הקודש. שצריכים רק להחיותם ולחזקם בכל מיני חיות והתחזקות, שכל זה הוא בחינת ותחיין את הילדים.
(אוצר היראה, צדיק פד; על פי: ליקוה"ל, אורח חיים, תחומין ו,יא)
ויזעקו ותעל שוועתם (ב,כג)
בחינת שובבי"ם שבהם נוהגים הכשרים להתענות ולצעוק לה' יתברך בתפילות וסליחות, כי באלו הימים קוראים בתורה בענין גלות מצרים וגאולתם שהיה על ידי צעקה. וכמו כן צריכים עתה בגלות הזה. וזהו "שובו בנים שובבים", שעקר כל הצרות והגלויות רחמנא לצלן, הם על ידי חסרון הדעת, שזהו בחינת שובבים, שכל אחד הולך בעולם כמו משוגע ושובב ממש, כמו שנאמר "וילך שובב בדרך ליבו". וכשיבין האדם בעצמו כל זאת, איך הוא שובב ומשוגע ממש, כי הולך אחרי שרירות ליבו ואינו מסתכל על תכליתו הנצחית, בוודאי יחוס על עצמו ויצעק הרבה לה' יתברך, ועל ידי זה יזכה, לפי בחינתו, להוליד המוחין והדעת, שעל ידי זה עיקר הגאולה בכלל ובפרט, בכל אדם ובכל זמן.
(ליקוטי הלכות, יורה דעה, גילוח ה,ח)
מדוע לא יבער הסנה (ג,ג)
תחילת התגלות למשה שהיה על ידי מראה הסנה, שראה והנה הסנה בוער באש והסנה איננו אוכל וכו', ופירש רש"י שם שהשם יתברך נתגלה לו מתוך הסנה, משום עמו אנכי בצרה וכו'. היינו כי הסנה הוא בחינת החוחים והקוצים הסובבים את השושנה העליונה, שהם בחינת הקושיות והמבוכות שמכניסים הכופרים על השם יתברך ועל מקורביו האמיתיים, שמשם עיקר אריכות הגלות. ועל כן נתגלה אליו השם יתברך מתוך הסנה, וראה משה שהסנה בוער באש והסנה איננו אוכל, היינו שאש דקדושה שהוא התגלות דעת התורה שהם בחינת רשפי אש, בחינת הלא כה דברי כאש וכו' שזה האש עוסק תמיד לבער ולכלות את הסנה וכל החוחים והקוצים, דהיינו לבטל כל הכפירות וכל הקושיות והמבוכות ואף על פי כן והסנה איננו אוכל, כי עדיין נשארים קושיות ומבוכות ועקמומיות בלב. ועל זה התפלא משה הרבה ואמר אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה מדוע לא יבער הסנה, השיבו השם יתברך של נעליך מעל רגליך וכו', היינו שבענין השגת המקיפים יש כמה וכמה מדרגות בלי שיעור כי הם כל קיבול השכר של עולם הבא, שכל אחד יקבל כפי ערכו, כפי עבודתו, כי השגת המקיפים הנ"ל הם בבחינת לעתיד לבוא צדיקים יושבים ועטרותיהן בראשיהן וכו וכמו שמובא בהתורה כ"א(בליקוטי מוהר"ן א), שזהו בחינת כל צדיק נכוה מחופתו של חבירו וכו' ע"ש. וכל הקושיות והמבוכות שבעולם נמשכין משכליות המקיפים שאינם זוכים להשיגם, ואפילו מי שמשיג איזה מקיפים עדיין יש מקיפין אחרים שלא השיגם עדיין, ומשם באים גם עליו קושיות ומבוכות; וכן למעלה מעלה, גבוה מעל גבוה, עד שיש מקיפים גבוהים ונשגבים כל כך, שגם הצדיק הגדול מאד בקדושה גדולה עדיין הוא צריך לקדש את עצמו עוד יותר ויותר עד שישיג גם אלו המקיפים וכו'. וזה שהשיב השם יתברך למשה של נעליך מעל רגליך, ומובא בתיקונים, שרמז לו שיפשיט מעצמו הגוף שנגעה בו בת פרעה וכו', היינו שהשיב לו שאפילו הוא, משה רבינו, בעצמו אי אפשר לו לבער הסנה והקוצים, שהם כל המבוכות כי אם על ידי שיפשיט ממנו גופו, אף על פי שבודאי כבר היה גופו קדוש מאד בקדושה נפלאה, אף על פי כן, מאחר שיש בו איזה אחיזה מנגיעת בת פרעה, צריך עתה להפשיט הכל מכל כל, כדי שיוכל להשיג מקיפים גבוהים כאלו. מכל שכן וכל שכן שאר העם בני ישראל שלא נתקדשו עדיין כראוי כלל, שבודאי עדיין אי אפשר להם לזכות להשגת המקיפים בשלימות, ובשביל זה באים עדיין על דעתם קושיות ובלבולים שהם בחינת סנה וחוחים וקוצים וכו'. ועל כן הסנה בוער באש התורה והדעת שמגלין הצדיקים, ואף על פי כן והסנה איננו אוכל ומנקבים ועוקצים את הדעת והלב של איש הישראלי על ידי הקושיות והמבוכות שהם בחינת סנה וקוצים כנ"ל, כי הכל מחמת שלא התחילו להפשיט את גופם כלל ולא קידשו שבעת הנרות כראוי.
(ליקוטי הלכות, יורה דעה, גילוח ה,יא)
ראה ראיתי (ג,ז)
ענין זה לחפש תמיד הטוב שבישראל וללמד עליהם זכות תמיד, הוא ענין גבוה ועמוק מאד מאד. ויש בזה מדרגות רבות בין הצדיקים הגדולים, כמו שמצינו שאפילו גדולי הצדיקים לפעמים לא ידעו ללמד זכות כראוי, והקפיד השם יתברך עליהם כמו שמצינו בישעיה והושע וכו' כמאמר רבותינו ז"ל. ועיקר גאולת מצרים היה רק על ידי זה, על ידי שנתעוררו רחמיו יתברך להסתכל רק על הטוב, כמו שכתוב: "ראה ראיתי" ודרשו רבותינו ז"ל שתי ראיות אני רואה, רואה אני שסופן לחטא ואף על פי כן ראיתי את עני עמי וזכות שיקבלו התורה, ועל ידי זה הם ראויים לגאולה היינו כנ"ל. וכל הויכוח שהיה להשם יתברך עם משה במראה הסנה ומשה מאן בשליחותו, הכל היה מחמת זה כי ראה שישראל יקלקלו הרבה עד שעל ידי זה היה קשה לו לילך בשליחות הגאולה, כי זה העניין עמוק וגבוה מאד כנ"ל. אבל השם יתברך טען עמו הרבה שאף על פי כן הוא רוצה לגאלם, כי הוא מסתכל רק על הטוב כנ"ל. וזהו בחינת אות המטה שנתהפך לנחש, שבזה רמז לו שלא ידבר על ישראל כמאמר רבותינו ז"ל. ואחר כך אמר לו שלח ידך ואחוז בזנבו ונתהפך הנחש למטה. ובזה הראה לו שבקל יוכל להתהפך הנחש למטה. ורמז לו בזה שגם בתקף זוהמת הנחש שמתגבר על ישראל חס ושלום, יוכל הצדיק לאחוז באיזה קצה, היינו למצוא שם איזה זכות ונקודה טובה ועל ידי זה נתהפך לטובה מנחש למטה, כי על ידי זה מכניסים באמת לכף זכות וחוזרין בתשובה.
(אוצר היראה, צדיק פו; על פי: ליקוה"ל, אורח חיים, תחומין ו,י-יב)
'כי הנה כחומר ביד היוצר, ברצותו מרחיב וברצותו מקצר…' אלו מילים של ליל יום כיפור, יפים הם באמרנו אותם לפני מי שאמר והיה העולם, כשבכוונתנו אליו יתברך בלבד, וכאשר מסיימים אנו בפיוט: כן אנחנו בידך חסד נוצר וכו', אולם מגונים מאד הדברים הללו, כאשר אנו מתייחסים אל ילדנו או חניכנו – כחומר ביד היוצר.
מגונה ואף לא נכון.
כיום מקובל להתבטאות בניסוח 'לעצב את נפש הילד', כלומר, ליצור את דמותו על ידי הכוונה וחינוך, אם הדברים אמורים כהנחיה בלבד, כדרבון מַלְמָד חייו, הרי שזכינו להניח אצבע על יסודות החינוך הישרים והמתוקנים – אשרי האב היודע להדריך נכונה את ילדיו.
כל זה טוב ויפה, כאשר הענין נותר בתחום העיצוב וההדרכה, שם, ככל שהמקצוענות משובחת יותר, התוצר, קרי הילד, יהיה מושלם ובריא-נפש יותר, אך כאשר חורגת היא מתחום העיצוב ומתפשטת אל גבול הפיסול – הרי שכאן מתרחש חורבן ולא בנין.
כי הרי מהו בעצם ההבדל בין פיסול לעיצוב, לפחות בלשון המדוברת? הפיסול בעולם המלאכה והיצירה, הוא פעולת בנין שבא 'לפסול' חלקים מסויימים, להשליכם הצידה, לוותר על פיסות מיותרות, ליצור את החלקים המועדפים ולבנות מכל הכלליות – דמות מפוסלת יוצאת מכל הררי ה 'פסולת'.
לא כן הוא העיצוב, הוא אינו מוותר על שום חלקיק, כל אחד שכזה חשוב, הידיים המעצבות באמונה את החומר הבצקי – יתחשבו בכל מרכיב, יגייסו אותו לרעיון, ויבנו ממנו דמות ראשונית, שלאחר מכן תלוטש לכלי המוגמר, הנכון והמתוקן.
לצערנו, הורים רבים מטשטשים את הגבול הרצוי בין השנים… הילד הזה הוא הרי 'שלהם…' וככזה הוא אמור לוותר על כל תפישת עולם שלו, על כל מציאות, ישות ואישיות אפשריות שלו.
גם אם זה נכון לגמרי שהנער או הנערה אמורים לקבל מאתנו אורחות חיים, ואף גם לדעת כי ישנם דברים שלהם הם נראים כמתוקנים, ובפירוש אינם כאלו… אך – וזהו האך הגדול! – צריך להיזהר מחלקים 'מיותרים' שנגזרים מעצם אישיותם – לא לפסל אותם תוך כדי השלכה של פיסות 'לא רצויות ' – אלא לעצב, היינו, לגייס את החלקים הפחות מחמיאים – ולצרפם אל הקומה הכללית, זהו פתרון החינוך וזה שברו…
מלבד שדרך 'חינוך' באופן של פיסול אינה נכונה, היא גם לא מתנהלת כך, ורק לפי מראית העין הגשמית ניצחנו את הטעויות שלו – מתחת פני השטח לא זז כלום. כדאמרי אינשי ניצחנו בקרב אך לא במלחמה, המלחמה הניטשת בין הכוחות עדיין בעיצומה – אין כוח בפיסול והשלכה למגר שום תופעה.
לפיסות המושלכות הללו יש דינאמיקה משלהן, הן מוזנות על ידי חיות שאין בכוח אף אחד לקפדה, הן תמתנה לשעת 'כושר', ועשויות לפרוץ החוצה בפיצוץ לא מבוקר ולא נעים בעליל – המפסל יוותר בהשתוממות מוחלטת, מה קרה לפיסול העקבי שלי? משהו כמו הגולם שקם על יוצרו – יתרחש למול עיניו הנדהמות.
שורש הענין הוא, כי 'אישיות' מתנת שמים היא, אותה לא ניתן להכניע בכוח הזרוע, ואף לא בתוקפן של מילים קשות והרסניות (!) אישיות וטבעים הם כלי העבודה המומלצים על ידי קודשא בריך הוא, שעמם יעמול האדם בחירות מופלגת למען המטרה שלשמה נשלח לעולמנו השפל.
הרוצה לפסל את ילדיו כדמותו וצלמו, שומט תחת רגלם את הבסיס האיתן שעליו הם עומדים, הם יעשו הכל כדי לרצות אותו (אם תהיה להם סיבה טובה לכך – שזה כשלעצמו הוא כיוון לא-חינוכי לחלוטין) במקרה הטוב… ויעשו הכל כדי לפרוק כל עול שבא מהכיוון הזה בבוא היום והעת המתאימה, והלואי שלא קודם לכן.
וזאת משום שנלקחו מהם כלי העבודה שלהם, המקוש שעמו הם חייבים לחפור את בור חייהם, הם נתונים למרמס של כלי עבודה זרים להם, ואז העבודה לא תצלח, ואנחנו נצא מופסדים לגמרי.
ובאותיות של מעשה: לא רק לנו חייב להיות ברור כשמש, שהילדים שלנו הם לא אנחנו, ובכלל לא… גם להם זה חייב להיות מאד ברור, אנו נשאף לטובתם הרוחנית והגשמית ונפעל לפי רוח זו, אולם, דווקא הידיעה כי יש דברים שאינם בשליטתנו ובתחום אפשרויותינו – תפעל לטובת הענין כולו, מכח ידיעה זו, ננהג בתבונה ונשכיל לחנכם בחינוך הרצוי וההולם את אישיותם המבורכת.
הדים לחינוך נכון זה, מוצאים אנו במקראי קודש (מלכים-א א,ו) "וַאֲדֹנִיָּה בֶן חַגִּית מִתְנַשֵּׂא לֵאמֹר אֲנִי אֶמְלוֹך וכו' – וְלֹא עֲצָבוֹ אָבִיו מִיָּמָיו לֵאמֹר מַדּוּעַ כָּכָה עָשִׂיתָ". אף כי אנחנו מנצלים את דרך הרמז, מנסים אנו לומר, כי "עצבו" מתייחס לפעולה ולא לאישיות – לא 'מדוע אתה ככה?!' אלא מדוע ככה עשית? לבדוק את המניעים למעשה זה או אחר, יש במפרשים, שאדוניהו זה טוב היה, והפסיד את היד המחנכת והמעצבת של מדוע ככה עשית… וכנראה שרק בדרך זו בלבד.
גם שנת תש"פ פוסעת את אחרוני פסיעותיה, קרבה אל דמדומיה, אל סיומה. עומדים אנו בימי חתימת השנה. שכבות של אבק יום־יום מכסות את השגרה. עייפים ותשושים, מי יותר ומי פחות, כל אחד נושא עמו את מטען המעברים שעבר בימי עליות וימי מורדות; בשעות התחזקות, ושעות של רפיון ידיים, שקיעה ואפרוריות בדמדומי הזמן שחלף עבר לו.
והנפש מתנערת ונזכרת…
אך מרחוק מפציע קול תרועת השופר של חודש אלול. והנפש – מתנערת, נרעדת, מתעשתת, נזכרת מי היא, מהיכן הגיעה ולאן פניה מועדות.
כאותו בן מלך שנאבד ביער מקטנותו, וצלילי ניגון קדומים מפלחים את עולמו ומעוררים את זכרונו, מפילים את מסך הטשטוש והערפל ומזכירים לו את ארמון המלכות, את כתר המלך ושרביט הזהב, מעוררים בו כמיהה עצומה לשוב אל אביו ובית נערותו…
ושוב מתעורר הרצון…
ושוב מתעורר הרצון, לחזור בתשובה, לחדש ימינו כקדם, לשוב לחיקו של אבינו מלכנו, לעשות מטעמים לאבינו כאשר היינו באמנה עמו.
והנשמה שבה ומייחלת: "אלכה ואשובה אל אישי הראשון…"
לחזור בתשובה – זה אפשרי בכלל?
לעיתים, נדמה כי לחזור בתשובה זו מלאכה קשה ומפרכת, לפחות כמו טיפוס על הר גבוה ובלתי מושג או כחציית ימים ונהרות. דומה בעינינו, כי כדי להשיל את קליפות הזוהמה שעטינו על עצמנו, בעוונותינו הרבים, במהלך השנה החולפת – עלינו להיוולד מחדש או לכל הפחות לשבר חומות גבוהות ובצורות בשמים.
אכן! קרוב אליך הדבר מאוד!
אך פסוקי התורה הקדושה, העוסקים במצוות התשובה קוראים אלינו אחרת: "כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא, לא בשמים היא ולא מעבר לים. כי קרוב אליך הדבר מאד".
תשובה: שוב להיות מי שאתה!
ומפני מה מצוות התשובה כה קרובה אלינו, כה מסורה בידינו?
משום שהיא איננה מבקשת מאתנו להיות משהו שאנחנו לא, אלא קוראת לנו לפתוח את הלב ו'להיזכר' מי אנו. 'לחזור' אל המקום ההוא, הישן, האהוב והמוכר.
'תשובה' מלשון 'שיבה' וחזרה: לשוב אל חיינו האמיתיים, אל הטוב העצום הגנוז בנו, שלמרבה הצער שכחנו בכלל שהוא קיים בתוכנו: "דע כי תשובה, היא לשוב את הדבר למקום שניטל משם, והוא בחינת זרקא המובא כזוה״ק, 'דאזדריקת לאתר דאתנטילת מתמן" (ליקוטי מוהר״ן תורה לה).
אני לדודי ודודי לי
וזהו האור המתוק המאיר בימי התשובה של חודש אלול: א'ני ל'דודי ו'דודי ל'י.
אני לדודי; אני עם אבי, והוא גם עמי, איננו מרפים מאחיזתנו ואהבתינו! וכמים פנים אל הפנים… פתאום אנו שבים ונזכרים כי אנו בני מלכים שגלינו מעל שולחן אבינו.
ופתאום מציף כאב הַמֶּרְחָק את הלב, ואנו משתוקקים לחזור לאבא. ל'קרבת אלוקים לי טוב'.
"כי טוב לי אז מעתה…"
* * *
הכל חוזר להתחלה
זו מהותו של יום ההמלכה, ראש השנה, היום הבראשיתי בו הכול התחיל – בבריאת אדם הראשון – ובו הכול חוזר להתחלה. "היום הרת עולם" – זמן של לידה והתחדשות… זמן בו מתעוררת יכולתו של כל יצור נברא להתחדש מחדש כביום בריאתו!
עורו ישנים מתרדמתכם
ובשורה זו מהדהדת אלינו כבר כעת, מקול תרועת השופר: התעוררו כי בא אורכם… "וזה בחינת שופר כי שופר הוא בחינת עורו ישנים מתרדמתכם" (ליקוטי מוהר״ן ס'), תקיעת השופר מחדשת בלבנו את התקווה, לחדש נעורינו כימי קדם; להיזכר שאנו כני מלכים ולהתחיל התחלה חדשה.
אם נתכונן, נזכה לשוב כבראשונה
ימי אלול, ותקיעת השופר שבמרכזם, הם ימי רצון המסוגלים לתשובה – להרבות תחינה ובקשה שנזכה לחזור בתשובה באמת, לחזור ל"אתר דאתנטילת משם", מקום שורשינו, וכאשר נתכונן בימי רצון אלו ליום ההכתרה, בו נשוב ונמליך עלינו ועל כל הבריאה את אבינו מלכנו – או אז, בוודאי נזכה ע"י תשובתנו – לשוב אל שולחנו של אבינו כבראשונה, אהבת אב כבראשית, להיכתב ולהיחתם לחיים טובים ולשלום.
אחרי שפרסמתי את המאמר על ההתכוונות, קיבלתי מכתב די מיואש והוא גרם לי לקחת את הדברים עוד יותר הלאה.
"באופן עקרוני אני מקבל את הכל. אפשר לומר שזה גם לא ממש חדש לי, הרי סוף סוף הדברים כתובים בהרבה ספרי מחשבה ומוסר. כל דבר יכול לקרב אותנו אל ה' וכל דבר יכול לרחק אותנו ממנו. הכל תלוי בנו. אבל מה שנשאר לי מכל זה זה תחושת חידלון. הרעיונות נותרו על המדפים, נושאים בחובם האשמה אילמת: לא די שאני סובל, אני עצמי אשם בסבל שלי. אני הוא זה שלא עושה את העבודה הנכונה אשר תנחיל לי אושר. ועל כן חובה עלי לסבול וגם לשתוק. אף אחד לא אשם לי. אני אשם בכל. אז מה הרווחתי מכל זה? עוד ייאוש.
איך הופכים את העקרונות הרוחניים הנעלים למשהו חי ומשמח?
האם ביכולתי באמת לגאול את עצמי?
מדוע לא הצלחתי בכך עד היום?"
התשובה היא – יש צדיק. צריך להתקשר אל הצדיק, להביא אליו את העבודות שעושים, והוא כבר יחבר אותן למקום הנכון. איש לא יכול לגאול את עצמו, אבל כל אחד יכול להתחבר אל הגואל. מהות הצדיק היא לעורר את הנקודה הכי עמוקה בלב כל אחד מאיתנו, שבכל מקום ובכל מצב שאנו שרויים בו – אנו משפיעים על כל העולמות, ויקרים עד מאוד בעיני הקדוש ברוך הוא. "אמר: אם היו מהפכין את האדם (רצונו לומר את פנימיותו) היו רואין שבכל גיד וגיד מגידיו תלויים אלפי אלפים וריבי רבבות עולמות" (חיי מוהר"ן תק"ה)
הצדיק הוא זה שמעניק תקווה עמוקה ופנימית. הצדיק הוא שמלמד אותנו להאמין בעצמנו בלי קשר למציאות החיצונית והעלובה שלנו. הצדיק בא בשביל לעורר את האהבה שבין ישראל לקדוש ברוך הוא, כדי שיוכלו להיפתח לקבל את מתנותיו.
רבי נתן מספר שלפני שהתקרב לרבינו לא הבין מה ההבדל בין חמיו, רבי דוד צבי, לבין משה רבינו. כמובן אנחנו מבינים שמשה רבינו היה האדם הכי נשגב במין האנושי, והתורה הקדושה מלאה בשבחיו, אבל סוף סוף היה קשה לרבי נתן להבין, במה בדיוק נחשב משה רבינו יותר מחמיו. רבי דוד צבי היה צדיק עצום, מתמיד בלא גבול, מדקדק בכל המצוות, עובד על המידות, רב ומורה דרך לרבים, עד שנדבק לשמו הכינוי "הגדול". אז במה בדיוק היה משה רבינו גדול ממנו? עשה יותר מצוות? למד יותר תורה? אם אדם לומד בלי גבול ועושה מצוות בלי גבול, מה אפשר לעשות יותר ממנו?
כשרבי נתן התקרב לרבינו הוא הבין – זה לא עניין של כמות. זה עניין של איכות. 20 שעות לימוד של רבי דוד צבי הגדול ו 20 שעות לימוד של משה רבינו הן 20 שעות לימוד. אבל איכות הלימוד שונה, עומק הכוונה שונה. זהו ההבדל בין רשע לאיש מן ההמון וזהו ההבדל בין איש רגיל ליהודי ירא שמיים. זהו גם ההבדל בין צדיק גדול כרבי דוד צבי לצדיק יסוד עולם כמשה רבינו.
צדיק יסוד עולם – כל מעשיו רזים. הוא לא רק יודע שהכל אלוקות והכל סוד. הוא גם מתכוון לזה! בכל תנועה, בכל הבל פה, ובוודאי בכל מחשבה דיבור ומעשה שלו – הוא מייחד ייחודים, מתקן נשמות, מחבר עולמות. ויסוד האמונה בצדיק היא, שמכח עבודתו העצומה בקודש זכה ש"כל מעשיו אינו על פי פשוטו ויש בהם רזין" (על פי ליקוטי מוהר"ן מ"ב), "לא מבעיא דיבור שאינו יוצא מפי בלי התחדשות, אלא אפילו הבל אינו יוצא מפי בלא התחדשות" , אמר רבינו על עצמו (חיי מוהר"ן שפ"ד)
למה מכוונים הצדיקים? מהי התכוונות הנעלה ביותר בכל מחשבה דיבור ומעשה? רבים מאיתנו אומרים את זה, אבל כה מעטים מתכוונים לזה. "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכיניתיה, בדחילו ורחימו, לייחד שם י"ה בו"ה ביחודא שלים בשם כל ישראל" (לשם יחוד הקדוש ברוך הוא ושכינתו, ביראה ובאהבה, לייחד את האותיות שמו י"ה וו"ה, ביחוד שלם, בשם כל ישראל").
הקדוש ברוך הוא, בעוונותינו, רחוק מאיתנו. "וכל תפילותינו ובקשותינו על זה שפנה עורף אלינו, שיחזור את פניו, כמו שכתוב: "פנה אלי" (ליקוטי מוהר"ן תורה ב' סעיף ו'). אנחנו, כלל נשמות ישראל, הננו השכינה הקדושה, משכנו והתגלותו של הבורא הקדמון בעולם הזה. "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כ"ה ח'), כותבת התורה ולומדים חז"ל: "שהשכין הקדוש ברוך הוא שכינתו בקרבם שנאמר "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות רבה פרשה א' פסקה ה') וכל מה שאנחנו עושים מיועד להחזיר ולחבר בינינו לבין ה'. לשם יחוד הקדוש ברוך הוא ושכינתו, הלא היא רעייתו האהובה, כלל נשמות ישראל. ולא רק שאנו מתכוונים לייחד בין שני האהובים הנפרדים על ידי מעשינו הרעים, אלא אנו מכוונים לייחד זאת "בשם כל ישראל", גם בשם אלו שאינם יודעים שמה שחסר להם זה רק דבר אחד – חיבור עם ה'.
וכוונה זו אינה רק בקיום מצוות או בלימוד תורה, גם כל תפילותינו צריכות להיות בכוונה זו: "וצריך כל אחד לכוון בתפילתו, שיקשר עצמו לצדיקים שבדור" (ליקוטי מוהר"ן תורה ב' סעיף ו') תפילה איננה רק קשר אישי ביני לבין בוראי, איננה רק כלי בו אקבל את השפע הנצרך לי. "וכל תפילה ותפילה שכל אחד מתפלל היא בחינת איבר מהשכינה, שהם איברי המשכן, שאין שום אחד מישראל יכול לאעלא שיפא בשיפא כל חד וחד לדוכתיה אלא משה בלחוד" (להעלות חלק בחלק, כל אחד למקומו אלא משה לבדו) (ליקוטי מוהר"ן תורה ב' סעיף ו'). כל התקשרות פרטית היא חלק מהתקשרות כללית. כל ייחוד אישי הוא ניצוץ מייחוד כלל ישראל. הצדיקים יודעים את זה. הצדיקים מתכוונים לזה. "אבל באמת כל התפילות, הצדיקים שבכל דור ודור הם מעלים אותם ומקימים אותם, ובונין קומתה של השכינה מעט מעט, עד שישתלם שיעור קומתה, אז יבוא משיח, דא משה, וישלים אותה ויקים אותה בשלמות" (ליקוטי מוהר"ן תורה ב' סעיף ו'). אך כדי שתפילותינו יהוו גם הן חלק מאותו ייחוד נשגב, ייחוד שאין לנו מושג איך לכוון אליו, אנחנו צריכים, לכל הפחות, "לכוון בתפילתנו לקשר את עצמנו לצדיקים שבדור", לכוון בתפילתנו לקשר את עצמנו עם אותם צדיקים, שיודעים לחבר ולייחד את תפילותינו ואת כל מעשינו לבניית המשכן, להמשכת אלוקות בעולם.
אפילו צדיקים גדולים, צריכים לכוונה זו, לקשר את עצמם עם יחידי הדורות, בחירי הצדיקים שבכל הדורות, שכל תנועה שלהם היא באמת ובתמים ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה. יוסף חולם חלום ומספר אותו לאחיו: "והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה והנה קמה אלומתי וגם ניצבה והנה תסובנה אלומותיכם ותשתחווינה לאלומתי" (בראשית ל"ז ז') ומבאר רבי נתן (ליקוטי הלכות, השכמת הבוקר ג' סעיף י"ח) את משמעות הדבר, כי אכן יוסף ידע שהוא ואחיו עוסקים בייחוד וחיבור נשמות, בחיבור העולמות לשורשן, שזהו עניין "אלומות", שמאחדים ומחברים שיבולת לשיבולת עד שמתאספות אלומות אלומות, וכלשונו שם: "כי הצמצום בחינת קשר. היינו שכולם היו עוסקים בזה שהיו מאלמים אלומים ועושים קשרים וצמצומים כדי למשוך על ידם השגת אלוקות. אבל הצמצומים והכלים של יוסף הצדיק עלו על כולם בבחינת "והנה קמה אלומתי וגם ניצבה", שהקשר והצמצום שלו קמה וגם ניצבה לעד ולנצח. "והנה תסובנה אלומותיכם ותשתחווינה לאלומתי", שכולם צריכין לקבל ממנו השגות אלוקות על ידי הצמצומים נפלאים שעשה בחכמתו העמוקה". ייחודיו של הצדיק הנעלה מן הכל, כדוגמת יוסף, יש להם כוח אחר לגמרי: "והנה קמה אלומתי וגם ניצבה". לייחודיהם אין קץ, רק תקומת עד, קמות וניצבות אלומותיהם לעד ולנצח, וכמו שאמר רבינו על עצמו: "האש שלי תוקד עד ביאת משיח" (חיי מוהר"ן ש"ו)
מה שמוטל עלינו לעשות הוא רק להביא הכל אל משה. "ויביאו את המשכן אל משה" (שמות ל"ט). את כל הטוב שבנו, את כל הרצונות הטובים והחלקים היפים, הוא אוסף ומייחד, ובונה מהם משכן. "ויקם משה את המשכן" (שמות מ'). להקים את הכל, לייחד את הכל, את זה רק הצדיק הנשגב יכול. "שמעתי שפעם אחת אמר לאנשיו: מה לכם לחשוב מחשבות? אין אתם צריכים כי אם לתת אבנים וסיד, ואני בונה מהם בניינים נפלאים ונוראים". (חיי מוהר"ן רצ"ג)
נדמה לנו שתפילותינו אינן נושאות פרי? שתורתנו ומצוותינו יבשות וחסרות ערך?
"העצמות האלה כל בית ישראל המה, הנה אומרים: יבשו עצמותינו ואבדה תקוותינו, נגזרנו לנו" (יחזקאל ל"ז י"א). כבר רמז רבינו על זה בחזיון של התנא רבה בר בר חנה: "וסברינן יבשתא הוא – היינו שהתפילות אינם עושים פירות, אבל באמת אינו כן, אלא "סלקינן ואפינן ובשלינן", היינו כל התפילות סלקינן ועולין, וכל מה שמרבין בתפילה, נבנה השכינה ביותר ומכינה את עצמה לזיווג" – חשבנו שהכל יבש. באמת לא כך הם פני הדברים, כי על ידי שמביאים הכל אל מי שיודע לייחד, על ידי שמתכוונים להצטרף לבנייניו המופלאים – הכל עולה ומתייחד.
אבל בשביל להביא את הטוב שבנו אל הצדיק, אנחנו צריכים להאמין שיש בנו בכלל טוב, שמה שאנחנו עושים באמת נחשב. את זה עושה הצדיק. הוא, המייחד קודשא בריך הוא ושכינתיה, יודע מיהו קודשא בריך הוא ומהי שכינתו. הוא יודע מי אנחנו וגם מספר לנו על זה באופן כל כך עמוק, שגם אנו נאמין, שגם אנו נבין.
העולם הזה לא רק קורץ ומפתה ומוכר אשליות של שעשועים זמינים יותר ויותר, אלא הוא גם מטמיע בנו את התחושה, שכל הדברים, כל האנשים וכל המעשים הם חסרי ערך. ההתמכרות לשעשועים הזמינים מרחיקה אותנו מן ההעמקה וההתבוננות, אבל הנזק הנוסף והקטלני לא פחות שהיא מסבה לנו, הוא תחושת האכזבה וההחמצה שנלוות בקביעות ל"רגע שאחרי". התחושות החמוצות האלה, כשהן מצטברות בזו אחר זו ונאספות בנפשנו, נוטעות בנו את התחושה, שבסופו של דבר, הכל חסר ערך. השעשוע של היום יורש את מקום השעשוע של אתמול, אבל זה של מחר ידחק את מקומו, ומחרתיים יבוא רביעי, שיסנוור יותר, וגם הוא יפנה את מקומו לחמישי, וכן הלאה והלאה. המסקנה המתקבלת בתוכנו מהתהליך הבלתי פוסק הזה, היא ששום דבר לא אמיתי. שום דבר אינו בעל ערך מתמיד, ערך קבוע.
הכל חד פעמי, השתמש וזרוק, קנה והשלך.
פעם, הורישה הסבתא לנינתה את סידור העור הספוג בדמעות תפילה של שמונים שנה, היום מוכרים בכל דוכן סידורי עור ודמויי עור, ותוך שלושה חודשים מתבלה צורתם וכריכתם מתפרקת. גם הכדורים הצבעוניים של הילדים מתרוקנים מהאוויר שבהם בלי שום סיבה נראית לעין, רק מפני שהם כבר בני שבועיים או חודשיים. הנורות נשרפות מהר יותר (פעם ייצרו אותן באנגליה, היום בטיוואן). המכוניות החדשות מתיישנות בזריזות, ותוך חמש שנים צריך להחליף למכונת הכביסה את המנוע, כי "ככה מייצרים אותם גברת, זה לא מה שהיה פעם". החיים במציאות המתבלה במהירות, נטלו מאיתנו את תחושת הקביעות, היציבות והחשיבות של הפרטים והמעשים בחיינו. העולם כולו מתכלה ונזרק, האופנות מתחלפות במהירות מסחררת. מה שהיה יפה אתמול מכוער היום וחוזר למדפים מחר – איך נוכל להאמין, בתוך הקרוסלה המטורפת הזאת, שלהחלפת הטיטולים האינסופית, יש ערך נצחי, אמיתי? מה זה בכלל נצח? האם יש עוד דבר חשוב באמת?
כמו בעולם החיצוני, גם בנפש מתחלפים המצבים במהירות מסחררת. מי יכול למנות בלילה, מה עבר עליו מהבוקר? רגע הייתי שמח, רגע הייתי עצוב, בתחילה הייתי רענן, אחרי שעה הייתי גמור.
האם יש לכך משמעות?
האם זה באמת איכפת למישהו?
משנה במשהו?
התשובה היא – כן.
בתוך התפאורה ההיסטרית, התזזיתית, של המאה העשרים ואחת, נותרה פינה קבועה, יציבה, קיימת וגם נצחית. זוהי הפינה האלוקית, המהותית, שבנו.
כל עטיפות החומר הנוצצות כלות ומתבלות. בקצב המסחרר שבו הן יוצאות מבתי החרושת, הן דוהות, מאבדות את ברקן ונאספות אל מגרסות האשפה. כל מעשי בני האדם בעולם אינם מעלים ואינם מורידים, בקצב שבו הם מרוויחים את כספם הם שבים ומאבדים אותו, וכפי שהם משמחים את עצמם כך הם נכבים ונעצבים.
חוץ ממי שזוכה להתחבר אל הפנימיות, אל בורא כל השינויים, אל האחד הפשוט והבלתי משתנה, שמתחת לכל אלה. מי שזוכה להתחבר אליו, מעניק משמעות בת אלמוות לכל מאורעותיו. ברגע אחד, הוא נמלט מן המגע הממית של המאה העשרים ואחת, אל חיות העד שהיתה מאז תחילת הכל ותהיה עד לאחר הסיום.
"קליפות", כך מכנה היהדות את הטומאה. מאז היות העולם, לא היתה תקופה טמאה ואטומה, חשוכה ומוסתרת, כמו התקופה הזו שאנו חיים בה. מציאות שכולה קליפות, עטיפות, אריזות, ניירות. עולם מתבלה, מתכלה ונעלם. אפילו בני האדם תופסים את עצמם כקליפה גופנית חיצונית – תחילה היא גמישה, זוהרת ורעננה, ולאחר מכן מאבדת את ברקה, את קסמה ואת יופיה, ומושלכת הצידה ככלי אין חפץ בו. אבל מתחת לכל הקליפות האטומות יש פרי של נצח. מי שחובר אליו, חובר אל הקיום האינסופי. ומי שמלמד לחבור אל הפרי הזה, זה רק מי שיודע על קיומו, שהסיר את כל הקליפות.
היכן נמצאות אבדותינו הרבות? היכן נמצאת שמחתנו? תום ילדותינו? תקוותינו? ייעודנו? אושרנו? היכן נמצאים אנחנו בעצמנו? הכל אצל הצדיק. "כי קודם שיוצא האדם לאוויר העולם מלמדין ומראין לו כל מה שצריך לעשות ולעבוד ולהשיג בזה העולם, וכיוון שיצא לאוויר העולם מיד נשכח מאיתו. והאבדה שלו היא אצל הצדיק, כי הצדיק חוזר על אבדתו עד שמוצאה, ואחר שמוצאה, חוזר ומבקש אחר אבדות אחרים, עד שמוצא גם אבדתם, עד שמוצא האבדות של כל העולם" (ליקוטי מוהר"ן תורה קפ"ח)
בסיפור "אבידת בת מלך" מגלה בת המלך האבודה למשנה למלכות המבקש את עקבותיה, כי היא נמצאת ב"הר של זה ומבצר של מרגליות". בתיאור פיוטי זה מגלה לנו רבי נחמן, כי אפילו עושר אגדי ובלתי נתפש הוא עדיין חיצוניות דלה ביחס לערך הפנימי, המהותי שלנו, ביחס לבת המלך האבודה של כל אחד מאיתנו.
כאשר המשנה למלך, לאחר הרפתקאות ותלאות רבות, מגיע לבסוף אל יעדו הנכסף, הוא מבקש לברר: "מה יקר שם?" והוא נענה, כי "כל הדברים הם שם ביוקר גדול". כאשר האדם זוכה להכיר בערכו האמיתי, כל הסובב אותו מקבל לפתע ערך עצום. "כל הדברים הם שם ביוקר גדול". כל אבן, כל עלה, כל אדם, כל מחשבה, כל דיבור, כל מעשה. אבל עד שפוקדים את משכן הצדיק, הר של זהב ומבצר של מרגליות, עד שאבדותינו הרבות מתגלות לנו, הרבה ענקים ממלאים את פיהם שחוק אל מול בקשתנו התמימה: "היכן היא נשמתי. אפוא היא מעלתי?" והם טורחים להכחיש בכל תוקף את דברי הצדיק באומרם: "ראה ששטות ספרו לפניך. אם תשמע לי, שוב לאחוריך".
אבל אנחנו לא נשוב אחור. יותר מדי פעמים כבר היינו בעולם הזה והאמנו לכזבים הללו. הפעם נלך בדרכו של המשנה למלך, הפעם נשיב לכל ענקי עולם בעזות דקדושה: "אני יודע שישנו בוודאי"! הפעם נאמין כי יש בנו טוב אדיר, ולבסוף גם נמצא אותו.
"כי כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל ישראל, כמו שאמרו: "בראשית – בשביל ישראל שנקראו ראשית" (מדרש רבה פרק א'), דהיינו שהשם יתברך צפה ההתפארות והשעשועים שיקבל מישראל, כמו שכתוב (ישעיהו מ"ט): "ישראל אשר בך אתפאר", ובשביל זה ברא את כל העולם. נמצא, שכל העולם כולו נברא רק בשביל ההתפארות שיתפאר בישראל, וזה היה כלל הבריאה, דהיינו שכלל הבריאה היה בשביל כלל ההתפארות שיקבל מישראל וכן פרטי הבריאה הוא בשביל פרטי ההתפארות של ישראל.
כי יש בכל אחד ואחד מישראל התפארות בפרטיות, שהשם יתברך מתפאר עימו בפרטיות. ואפילו בפחות שבישראל, אפילו פושעי ישראל, כל זמן ששם ישראל נקרא עליו, כי נקרא "פושעי ישראל", יש בו התפארות פרטי, שהשם יתברך מתפאר עימו בפרטיות. וכן בפרטי פרטיות, כי יש בכל איבר ואיבר ובכל תנועה ותנועה של ישראל התפארות אחר. ויש לפעמים שאיזה פחות שבישראל עושה נענוע עם הפיאה שלו, והשם יתברך יש לו התפארות גדול גם מזה" (ליקוטי מוהר"ן תורה י"ז).
ואם כי דבר זה נכון תמיד, בדור הזה של עיקבתא דמשיחא על אחת כמה וכמה, כמובא ב"שער הגלגולים": "כי מעשה קטן בדור הזה, שקול כנגד כמה מצוות גדולות שבדורות אחרים, כי בדורות אלו הקליפה [כלומר המניעות, העיכובים והבלבולים של כל אחד, שהן כקליפה המסתירה את אור האמת והאמונה (ליקוטי מוהר"ן כ"ה אות ב' ד')] גוברת מאד מאד לאין קץ" ("שער הגלגולים" הקדמה ל"ח אות פ').
לא נשוב אחור! נלך בדרכו של המשנה למלך.
יש בנו טוב אדיר, ולבסוף גם נמצא אותו. בזכות וכוח הצדיק.
בתורה זו מבואר שמי שמשתדל לקרב בני אדם להשם יתברך, צריך לשמור את עצמו שלא יתפסו בו הקליפות והרע של אותם בני האדם שמקרב, והעצה להנצל מן הרע הזה של בני האדם שמקרבם, הוא על ידי בחינת משפט שהוא בחינת אש בחינת באש ה' נשפט, ואש הזה שורף את הרע והקליפות וכו', עיין שם בתורה.
ומוהרנ"ת מבאר, שזה בחינת מה שצדיקי אמת נוהגים לפעמים לרחק איזה אדם בתחילה, שכל זה הוא בשביל נסיון לטובתו, כי ההתרחקות הוא תחילת התקרבות בבחינת שלום שלום לרחוק ולקרוב, כי אי אפשר לקרב הרחוקים כי אם על ידי שיעמדו בניסיון של התרחקות, שעל ידי זה נכנע הרע שלהם, כמו לגבי גר שבא להתגייר שאומרים לו מה ראית שבאת להתגייר, אין אתה יודע שישראל בזמן הזה דוויים וסחופים וכו', כידוע, כי מתחילה הכרח לרחק אותו קצת, בזה שמבזים אותו ומרחיקים אותו קצת ומרמזים לו שאין כדאי להתקרב אצלנו, ואזי כשלמרות הכל הוא רוצה ואומר יודע אני ורוצה אני, "בזה נכנע הרע שלו ונפרד ממנו" כי ההתרחקות הזו היא בחינת בטישא שמבטשין ליה, כמובא בזוה"ק אעא דלא סליק ביה נהורא מבטשין ליה כי על ידי שרוצין לדחותו ולרחקו והוא דוחק עצמו ומכריח עצמו להתקרב אף על פי שמרחקין אותו "בזה הוא מבטש ומכניע הרע שנאחז בו".
וזה בעצמו הוא בחינת משפט הנ"ל, שזה המקרב גרים או בעלי תשובה, הוא מכלכל דבריו במשפט ומתחיל לרחקו בתחילה שזה בחינת דין ומשפט, שהוא שופט אותו שאינו ראוי להתקרב ודוחה אותו ומראה לו התרחקות, ואם הוא חזק בדעתו ואומר אף על פי כן, כבר קיבל דינו ומשפטו, על ידי שעמד בנסיון הזה של התרחקות, ועל ידי זה נכנע ונפרד ממנו הרע שלו ואז הוא ראוי.
וממשיך מוהרנ"ת ומבאר: ההתרחקות שהצדיק האמת מרחק את המקורבים אליו היא בחינת משפט, שמכלכל דבריו במשפט ויודע איך לדבר עם כל אחד ואחד לקרב את זה ולרחק את זה הכל כפי המשפט שבלבו, ועל ידי זה הוא בוחן ובודק ומנסה את אשר בלבבם אם הם באים להתקרב בלב שלם, וכשהם עומדים בנסיון ודוחקים עצמם להתקרב למרות שמרחקים אותם מאד, זהו בחינת בטישא הנ"ל שמבטשין גופן על ידי זה ומשברין כל המניעות שיש להם מבחוץ ומבפנים, דהיינו היסורים שיש להם מהמונעים מבחוץ שלא להתקרב להצדיק והיסורים שיש להם מבפנים מהריחוק של הצדיק בעצמו, וכשמשברים כל אלו המניעות והיסורים על ידי זה "נכנע הרע שלהם".
וידוע כמה רבינו הק' הרחיק את תלמידיו (בתחילת התקרבותם), כמו שכותב מוהרנ"ת בתחילת ספרו ימי מוהרנ"ת: והוא הראה בעצמו כאילו הוא מקפיד עלינו אשר אנו באים אליו וכו', ואף על פי כן גודל עוצם חשקינו ליהנות מזיו השכינה בכל פעם לזכות לעמוד לפני הדרת קדושתו להתגבר על המניעות, וזכינו לבוא אליו בכל פעם, וכן כותב מוהרנ"ת עוד: אבל טובו ורחמיו של רבינו ז"ל היו בלי שיעור, והשמאל היה דוחה מעט ובימין היה מקרב הרבה וגם הדחיה וההתרחקות היה בעצמו התקרבות נפלא למי שחפץ וחושק באמת, וגם עדיין הוא נוהג כך, עד כאן לשונו. הרי לנו שגם תלמידו הגדול שכל תורתו נמשכה דרכו, אף על פי כן הרגיש שההתרחקות הוא תחילת התקרבות, ועל ידי עוצם חשקו וכיסופיו זכה לשבר כל המניעות וזכה למה שזכה, ומכאן אפשר לקחת חיזוק עצום לכל מי שרוצה להתקרב לרבינו ז"ל באמת.
והוא הדבר אצל כל אחד מאיתנו: למרות שלעתים נראה שהקב"ה מראה לנו כל מיני התרחקות, דהיינו שכמה שנתפלל ונתבודד ונכסוף לזכות להתקרב באמת ולזכות לחיי נצח ולהשליך את כל התאוות ומדות רעות, אף על פי כן אנו רואים שעדיין אנחנו רחוקים מאד מאד, אף על פי כן עלינו להתחזק ולהבין שהכול לטובתינו, כמו שרבינו אומר בתורה הנ"ל, שדווקא על ידי הריחוק נתקרב בסופו של דבר, והעיקר שיעמוד האדם על עמדו לבלי להתייאש, כי חייבים את ההתרחקות, כי בוודאי בכל אחד יש רע שרבינו רוצה להפרישו ולהבדילו ממנו, על מנת שנוכל להתקרב לבורא יתברך, ודוקא על ידי שאדם עומד על עמדו ואומר "יודע אני" ואף על פי כן אני רוצה, על ידי זה יזכה בסופו של דבר לזכות לכל.
התבודדות היא מעלה עליונה וגדולה מן הכל. דהיינו, לקבוע לו על כל פנים שעה או יותר להתבודד לבדו באיזה חדר או בשדה, ולפרש שיחתו בינו לבין קונו בטענות ואמתלאות, בדברי חן וריצוי ופיוס, לבקש ולהתחנן מלפניו יתברך שיקרבו אליו לעבודתו באמת.
(ליקוטי מוהר"ן תנינא כה)
מעין הקדמה
התבודדות – – – זו העצה הקדושה והנוראה מאד; זו ההנהגה הנפלאה כל כך שלימד והנחיל רבינו זיע"א. התבודדות! כל כך הרבה אפשר – וצריך! – לכתוב על התבודדות עד כי לא יספיקו כל אילי נביות להעלות על הכתב, יכלו הגליונות ועניניה לא יכלו, אותם עניינים רבים וחשובים, כל אותן שיחות, תורות ודרושים שנאמרו סביבה (כמובא בהרחבה בספר החשוב 'השתפכות הנפש').
כי הלא זהו ציר מרכזה של עבודת השי"ת בברסלב, והיא עמוד השדרה של שיטת אדמו"ר זצ"ל – ההתבודדות, ה"שיחה בינו לבין קונו" שעל כל אחד ואחד לערוך מדי יום ביומו, משך שעה אחת לפחות, שבה ישפוך כל לבו נוכח פני ה', יפרוס לפניו את כל מצוקותיו הרוחניות והגשמיות ויודה לו על כל החסד והטוב שעשה עמו בשפה פשוטה, השגורה על לשונו, ישטח את בקשותיו, יתאונן, יטען, יבקש עצה ויספר את כל אשר עם לבבו, כדבר איש אל רעהו הטוב באמת (כוכבי אור, אנשי מוהר"ן,ד).
ההתבודדות, התפילה הפרטית של כל אדם לבוראו – בה עשו אבותינו מאז ומעולם, ואשר נתחדשה על ידי רבינו זי"ע בתוספת עצות מעשיות וקביעת מסמרות – חק ולא יעבור דבר יום ביומו – ככל שידברו אודותיה ויספרו בשבחה לא יגיעו אל קצה מעלתה ועוצם כוחה לעבודת השי"ת; לו יגידו כי התבודדות הינו פרט חשוב בעבודה – יחטיאו לאמת; אף אם יאמרו כי הוא אחד היסודות שבעבודת האיש הישראלי – גם אז לא הבינוה ולא השיגוה אל נכון; "התבודדות היא מעלה עליונה וגדולה מן הכל" (ליקו"מ ב כה) – כה אמר רבינו, ולא בכדי. יעיד על כך מי שטעם טעמה ועוסק בה. קדושת אותה מדרגה של שיחה בינו לבין קונו על פי דרכי ההנהגה המיוחדות של רביז"ל עולה עד שמים ויורדת עד שוכני שאול, אלה כאלה שואבים כל חיותם הרוחנית מהתבודדות יומית.
הנה כי כן, מתוך ש'חם ליבי בקרבי" והוא כמה אל הדיבור עד כי "בהגיגי תבער אש', נצא לדרכינו לתאר, ולנסות לבאר, את מהותה של עבודת העבודות בברסלב, העבודה שנראית פשוטה ופשטנית כל כך – אולם בפועל, העבודה הנשגבה כל כך, המלאה כל כך רגשות קודש; העבודה שעליה אמרו אנ"ש: אילו לא התקרבנו לרבינו אלא לשמוע על עבודה זו – דיינו…
* * *
על חשיבותה של תפילה בכלל, אין צורך להאריך בדיבור. הכל יודעים כי התפילה היא עמוד העבודה וכי היא עומדת ברומו של עולם. לא לנו לבאר מה גדול ונורא כוחה של תפילה ולתאר את עוצם יקר קדושת יקרתה. די רק אם נזכיר כי פירוש הפסוק "ולעבדו בכל לבבכם" – עבודת ה' בכל הלב ממש – היא, לדברי חכמינו ז"ל, תפילה (ירושלמי, ברכות ד,א).
אמנם כן, לכל ידוע כי תפילה היא "ענין גבוה" ולא מעטים הם חסידים ואנשי מעשה, המשקיעים כוחות בענין גבוה זה. אצל אותם צדיקים שלשת התפילות היומיות הינן להבות אש ממש ומקור עליה רוחנית כבירה, אולם מעטים יודעים לערוך תפילה פרטית בינם לבין קונם על כל אשר יעיק וירווח להם. לא לרבים נודעה התייחסות כה אישית אל התפילה, ואל חיי היום יום שלהם טרם חדרה התפילה. כולם יודעים אולי לעשות כן בעת צרה ח"ו, לפרש מר שיחם לפני קונם, רובם יודעים לשפוך שיחם לפני הבורא גם במקומות הקדושים, הכותל המערבי וקברי הצדיקים, אך כמעט ולא נמצא, זולתי בצדיקים או צדקניות מן הדור הישן, שישוחחו בינם לבין קונם על כל פרט קטן וגדול מחייהם הגשמיים והרוחניים, ולא יניחו דבר שלא ישטחוהו בתפילה לפני השי"ת.
אין גם רבים שידעו איך פותחים בשיחה, זו תפילה, לפני הבורא יתברך שמו, נראה להם כי לא יצליחו בכך; שלא לדבר כלל על אלה שנעלם מהם בכלל הצורך לעשות כן. לאלה ואלה ולכיוצא בהם, החפצים להציץ מן החרכים לראות ולו משהו מגודל מעלת יקרתה ורוממותה של התבודדות – לאלה מיועדים דברינו.
"יש 'בן' שהוא מחפש בגנזיא דמלכא (= בגנזי המלך)… ויש בחינת 'עבד' שאין לו רק לעשות עבודתו שנתנו לו ואסור לו לשאול שום טעם על עבודתו… "אבל יש בן שהוא אוהב כל כך את אביו, עד שמחמת האהבה הוא עושה מה שעבד פשוט צריך לעשות, ואזי אביו מרחם עליו ומגלה לו מה שאינו נמסר אפילו לבן. היינו, שנתגלה לו בחינת 'צדיק ורע לו – רשע וטוב לו' ".
(ליקוטי מוהר"ן ח"ב ה-טו)
"אין כלל בלי יוצא מן הכלל" – אימרה מקובלת בציבור. גם הכלל שמסר לנו רבי נתן בהקדמה לספר 'ליקוטי מוהר"ן' שכל דברי הספר הזה שווים לכל נפש מקטן ועד גדול – גם לכלל זה יש לכאורה יוצאים מן הכלל.
הקטע שבכותרת מהווה דוגמא מצוינת לטענה זו, הוא מתאים לצדיקים שזוכים להשגות גבוהות, אבל אני, האדם הפשוט, שמתמודד עם ניסיונות היום-יום ומתאמץ להכניס טיפת אור בתורה ובתפילה שלי – מה לי ולהשגות גבוהה כמו התשובה לשאלה הקשה "מפני מה צדיק ורע לו רשע וטוב לו" שאפילו משה רבינו לא השיג? מה שחסר לי זה קצת חיות בעבודת ה', שהייתה מועילה לי הרבה יותר…
האומנם כך?
בוא ונראה מה כן מטריד אותך. חסרות לך שמחה וחיות בעבודת ה'? אין לך סיפוק מהתורה והתפילה? למה בעצם זה כך? לא בגלל שאין לך שאיפות ורצונות טובים, אינך חשוד על כך, שהרי אם לא, לא היית קורא את המאמר הזה…
רק מה, היו לך ציפיות ודרישות מעצמך שלא הצלחת למלא אותן. אך טבעי הוא שמי שלא מצליח להשיג את המטרות שהציב לעצמו, יתאכזב ותחושת הסיפוק תהיה ממנו והלאה, כך שעבודת ה' שלו תיעשה באפרוריות ובלא שמחה.
שלא תבין לא נכון, טוב מאד שאתה דורש מעצמך עבודת ה' שלימה, כי בלי שאיפות ורצונות אי אפשר לגדול בכלל; ובכלל, באמת ראוי ליהודי, בתור בנו של מלך מלכי המלכים, לעבוד את ה' ברמה גבוהה מאד ולא להסתפק בקטנות.
צריך שאיפות, הנקודה היא מה עושים כשהללו אינן מתממשות? – במקום ליפול לזרועות האכזבה וחוסר הסיפוק, אפשר להחליט: 'אמנם אני רוצה לעבוד את ה' באופן מושלם, להתרכז בכל התפילה, לכוון בכל הברכות, להתמיד כראוי בלימוד התורה וכן הלאה, אבל אני כל כך אוהב את הקב"ה, כל כך רוצה לעשות לו נחת רוח, כך שגם כשאינני זוכה לעבוד אותו בשלימות, אני עושה זאת בשמחה, ממש כאותו בן מלך בקטע שבכותרת, שמוכן בשמחה לוותר על כבודו ומעמדו, ולעבוד את אביו בעבודות פשוטות ביותר'.
* * *
כל המערכת הזו של הציפיות והשאיפות בעבודת ה', גם היא נכללת באותן חוכמות מיותרות שעליהן אומר רבינו בתורה הנ"ל שצריך לסלק אותן ולעבוד את ה' בפשיטות, זאת כדי להרגיש חיות ושמחה גם כשלא עולה בידינו למלא את הציפיות והשאיפות שלנו כראוי.
אבל זה לא הכל. מי שמוכן לעבוד בלי לשאול שאלות של 'התאמצתי ולא הצלחתי' מקבל מתנה: תחושה נפלאה של דביקות וביטול לה', דביקות ואהבה שהיא למעלה מכל הבנה והשגה. כשאדם זוכה לדרגה הזו, הוא מאושר בעצם העובדה שהוא מקיים את רצון ה' ואינו מחפש הצלחה או הישגים כלשהם.
זהו השכר המופלא המובטח לבן שמקבל על עצמו את תפקיד ה'עבד' – שהוא זוכה להשיג את 'צדיק ורע לו רשע וטוב לו'. הכוונה, שהוא מקבל תירוץ על הקושיות שלו, על כל דרכי ה' שאין להבינן בשכל האנושי; הכוונה היא, שהוא זוכה לאהבה ודביקות כזו, אהבה שלמעלה מדעת, ששם כל הקושיות בטלות מעיקרן.
נעימות כינור וצלילים משתפכים של חליל. מעגלי מרקדים ומעדני מלכים על שולחנות מעוצבים. אווירה קסומה של שלווה ושמחה. מאות אנשים היו שותפים בחוויה משותפת של שמחה מיוחדת במינה. רק איש אחד ישב שם, ושום צליל או ניחוח ענוג לא הצליחו להבקיע את הבועה האטומה שהקיפה את ישותו. הוא ישב שם לגמרי, ובכלל לא היה שם. כאבי ראש עזים, זוהי התחושה היחידה ששידרו עצביו.
* * *
ניגון נפלא מתרונן בנעימה בחללו של עולם. הבריאה המתחדשת רושמת לו תווים, צלילים ענוגים מעולם של חירות. ניסן ואביב, אווירה מרוממת של קודם פסח. ניחוחות של חג, זריזות של מצווה, חמימות דקדושה ורוח טהרה. ובתווך עומד איש בהול, נרדף על צווארו מאימת הלחצים והסידורים. מהלך הוא בעולם ואת הניגון המופלא איננו שומע. הוא חי בבועה משל עצמו, רואה ואינו רואה, שומע ואיננו שומע.
ההתחדשות עוטפת בימים הללו את היקום כולו, הנפש אף היא מבקשת לפרוס כנפיים, להתנשא אל עולם של חירות והתחדשות. ודווקא כעת עלולה הנפש הכמהה למצוא את עצמה במבוכה. יודעת היא מאוד שעת התחדשות באה לעולם, אבל אוזניה אינן שומעות את הניגון. צלילים אחרים ממלאים את המחשבות, דאגה סמיכה והמולה סוחפת. ותווי הניגון אובדים בסערת הרוחות.
להיטהר מהצרעת
השבוע נקרא על סדר טהרת המצורע. בתורה ג' מבאר רבינו את פנימיות עניינו של המצורע ואת סדר טהרתו כפי שהוא נוגע לחיי נשמתו של כל יהודי. כוחו של ניגון מופלא הוא ועצום, מסוגל לשאת את הנפש על כנפיו, לרומם את הרגליים לגרום להם לדלג על משוכות החומר. עבודת הבורא, כשהיא נעשית יחד עם ניגון פנימי של טהרה ורצון, אין דבר קל ומושך ממנה. רוח החיים הפועמת בנשמת ישראל מדביקה את הנפש במתיקות התורה והעבודה. אין קושי גם לא כבידות, רק תשוקה וזריזות דקדושה. זהו ניגון כשר וטהור.
ויש ניגונים אחרים. חללו של עולם מלא מהם. ההבל והריק, לשון הרע ורכילות, קנאה, שנאה, תחרות ומחלוקת, כל האווירים הללו משוטטים בעולם, חודרים לאוזן וחובטים בנפש. מכאן הכבדות וחוסר החשק. כשמסתגלים לניגון המעוקם הזה, עבודת הבורא הופכת למשא הכבד בתבל. זהו מצבו של מצורע. צרעת היא אטימות נוראה, הנפש המצורעת איננה שומעת ניגון של שמחה, רק רעש והמולה, עמל ויגיעה של הבל וריק. ובתוך העולם הזה, של רעש וסערה אנו אמורים לקיים חיי טהרה. וכאן הבן שואל: איך בתוך ניגונו של המנגן הרשע, נוכל לשמוע רק ניגון כשר של קלילות ושמחה.
הרפואה מהצרעת גנוזה בתוך בארה של תורה. תורה שבעל פה, משנה, גמרא והלכה. העיסוק בתורה כשהוא נעשה מתוך כוונה טהורה, רצון יהודי תמים לעשות רצונו של מקום ולהיטהר. תורה שכזו מנגנת בנפש את ניגון הרפואה. השיר שמסוגל לרומם אותנו מכל סוגי הכבדות והעצבות שבעולם. בתוך המולת ערב פסח, כשהסביבה אפופה בשיגעון ובלבול, הנפש כמהה לקרטוב יישוב הדעת, רוח של זריזות וחשק דקדושה. אם נצמצם את עצמנו אפילו ל'חתיכה' פשוטה של תורה שבע"פ; הלכה, דף גמרא, משנה, נוכל לחדש בנו ניגון מופלא.
אין צורך בחכמות יוצאות דופן, דווקא העיסוק הפשוט והתמים בתורה. לגשת אל סדר הלימוד הקטן מתוך ההבנה שכאן מצויה רוח של שפיות וטהרה; מתוך ההכרה שאין לי דרך להימלט מניגוני העצב של העולם אלא בהשמעת ניגון טהור של תורה; העיסוק הפשוט והטהור הזה בתורה, הוא שיחלץ אותנו מאטימותה של צרעת הנפש.
לימוד התורה, על מנת שיישא את סגולת הרפואה, חייב להיעשות מתוך כוונה של 'לשמה'. כוונות חיצוניות של כבוד וכדו' רק יגבירו את משקל הכבדות. משום כך הלימוד המסוגל יותר הוא זה של הלילה, תורה שבעל פה לפנות בוקר, בשעות לילה, זוהי תורה המרוממת את הנפש מעומסי כבידות ומרירות של דאגה ועצב.
לבחור ניגון מתאים
הימים של קודם פסח מלאים מצוות כרימון. העיסוק עצמו אחד הוא, הנגינה שתלווה אותו נתונה לבחירתנו. יש והעיסוק הזה נעשה מתוך כעס ומרירות, דקדוקי המצווה אפופים תוגה של חשש וספק, והמאמץ מלווה ביגון ואנחה. ניגון שכזה משרה כבידות על הנפש, אוטם אותה מלהכיל את אור החירות והגאולה.
ויש דרך לעשות הכל בניגון של שמחה ותקווה, מתוך זיכרון חי שהעיסוק הזה נעלה הוא, קיום מדוקדק של מצוות "תשביתו". כשניגון האמונה מלווה את המעשים, הם לעולם לא יהיו כבדים ומדכדכים. העיסוק סביב ההכנות לפסח הוא עיסוק בתורה שבעל פה. כל מעשינו נעים סביב משנה, גמרא והלכה; פסקי ההלכה מנווטים את שגרת החיים היהודיים בכל יום, בערב פסח על אחת כמה וכמה. יש להיזהר שהעיסוק הזה ייעשה מתוך כוונה ראויה, מחשבות של אמונה ושמחה אמיתית של עוסקים במצווה.
נקודת ההתחלה
כולנו מעוניינים שעבודת הבורא תתנהל בעולמינו על כנפי הניגון המופלא, שיהפוך את התורה והתפילה לעיסוק הקליל והמרומם ביותר. באופן של "נשא ליבו את רגליו", כשהנפש נושאת את האברים בתשוקה עזה. היכן מצויים תווי הניגון הנפלא הזה, איך מפנים את האוזניים מצלילי הדעיכה לטובת ניגון הנשמה?
רבי נתן (ליקו"ה אפוטרופוס ג') מלמד שאת הניגון הזה נוכל כולנו להתחיל לשמוע דווקא בימים הללו של ניסן. נשמות ישראל בגלות מצרים היו משוקעות ברוח טומאה כבידה ואטומה. פרעה אחז בעורפם, חונק כל ניסיון של החייאה. קודם מתן תורה ניגון של קדושה עדיין לא נמצא בעולם, ורק ניגונו העייף של פרעה אטם את האוזניים. משום כך נצטווינו להשבית חמץ ושאור ולאכול מצה.
ההבדל בין חמץ למצה, מסביר רבי נתן, הוא בדיוק בנקודה זו. עיסה חמוצה מלאה מאוויר העולם הזה, בלחם מתנגן גם ניגונה של מלכות הטבע ועמל הבלי העוה"ז. המצה היא מאכל נקי. זוהי עיסה שנילושה בחיפזון שלא הניח לאוויר העוה"ז לחדור אליה.
האוזניים שלנו שקועות בצלילי הניגון העייף של המנגן הלא כשר. הדרך לפנות אותן, ולזהות צלילים של טהרה וגעגוע, היא פסח. בימים הללו נתנתק לגמרי מכל רוח חיצונית של חימוץ. השבתת השאור והחמץ, אכילת המצה, השיר וההלל, ניגון טהור של הודיה ושמחה אמיתית בהשם. ההצטמצמות בד' אמות של תורה שבעל פה, שמירת ההלכה, לימוד ספרי הצדיקים, ההימנעות מרוח החמץ וההידבקות בשיר חדש של תודה והודיה, הם שייבנו בנפשנו יישוב הדעת וניגון טהור של קלילות ושמחה.
ביקש יעקב לישב בשלווה – מיד קפץ עליו רוגזו של יוסף (רש"י שם)
כשהקדוש ברוך הוא רואה שהצדיק יש לו כח להחזיר אנשים בתשובה ולקרבם לעבודת ה', אזי הוא כביכול גורם שתתעורר מחלוקת נגד הצדיק הזה, שכן אם הצדיק הזה יהיה מכובד על הכל – לא תהיה לו אפשרות לקרב אנשים, כי אלה לא יתקרבו אליו לשם שמים באמת, אלא רק בשביל הכבוד, כדרך שאמרו חז"ל שאין מקבלים גרים לימות המשיח (עבודה זרה ג ע"ב), כי הגרים שיתגיירו אז לא יהיו לשם שמים, אלא בשביל הגדוּלה שתהיה לנו.
זה שאמרו חז"ל: "וישב יעקב בארץ מגורי אביו" – מגורי מלשון גרים, שהיה מגייר אנשים ומקרבם להשי"ת – מיד קפץ עליו רוגזו של יוסף, שלא יכול היה יותר לישב בשלווה, זאת בכדי שמי שיתגייר על ידו יהיה גר באמת.
כל הבריאה נבראה על פי דברי ה', כמו שכתוב: "בדבר ה' שמים נעשו" (תהלים לג, ו), כך שהאותיות של דברי ה' כביכול שנמצאות בכל דבר, הן שמקיימות ומחַיות אותו. גם כוחם של המאכלים להזין את האדם נובע מהאותיות המלובשים בהם, כמו שכתוב: "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם" (דברים ח, ג).
האותיות הללו משפיעות כמובן על דעתו של האדם, ויותר מכך – על החלומות שלו, שכן אז הדעת מסתלקת ואין לו שליטה על מחשבותיו. כך שכל החלומות מבוססים באדם על האותיות שבמאכלים, שהצטרפו יחד לחלום בעל משמעות.
אולם מי שזכה ל"שלימות לשון הקודש", דהיינו שזיכך וטיהר את הדיבור שלו מכל סיג ופגם – יודע לפתור חלומות, כי הוא הכניע את הרע השואף להכשיל לטמא את הדיבור, כמו שכתוב "לפתח חטאת רובץ" – על פתחי הדיבור, אורב השטן, כמו שכתוב "שמור פתחי פיך" (מיכה ז, ה).
אבל זה לעומת זה עשה האלוקים, וכנגד האותיות הקדושות שבכל דבר, יש כוחות טומאה שתפקידם להעלים את הקדושה שבכל דבר, לכן אמרו חז"ל כי "אין חלום בלא דברים בטלים" (ברכות נה ע"א) שכן גם כוחות הטומאה מתערבים בחלום ולכן קשה מאד לפתור ולברור אותו מתוך הדברים הבטלים שבו.
לכן יוסף הצדיק שעמד בנסיון והכניע את כוחות הרע עד שזכה לשלמות לשון הקודש, כמו שהעיד על עצמו "כי פי המדבר אליכם" ופירושו חז"ל "בלשון הקודש" – ידע לפתור חלומות, לפיכך ביקש משר המשקים ושר האופים: "הלא לאלקים פתרונים ספרו נא לי".
"בשעה שמשגרין יסורים על האדם, משביעים אותם שלא יצאו אלא על ידי רופא פלוני ועל ידי סם פלוני" (עבודה זרה נה ע"א) – כיצד אפוא יכול כל רופא לאזור עוז ולנסות לרפא כל חולה, הרי יש סמים רבים שבסגולתם לרפא את החולה הספציפי ואיך יידע לכוון בדיוק את התרופה שהיא זו שנגזר עליה מראש שתרפא אותו?
התשובה היא, שההגבלה שניתנה לחולה שיתרפא דווקא על ידי רופא פלוני וסם פלוני, מקורה ב'מידת הדין' שמחייבת את החולה לסבול עד הזמן הקצוב שבו יזדמנו יחד הרופא והתרופה המסויימת. אבל על פי 'מידת הרחמים' יוכל אותו חולה להתרפא על ידי כל תרופה שהיא ועל ידי כל רופא שהוא.
לפיכך, קודם שפונים לרופא, יש לערוך 'פדיון נפש' כדי להמתיק את הדין, ורק אז, כשתשרור מידת הרחמים, יוכל הרופא לנסות את כוחו, כי עם רחמי ה', כל סם יוכל להועיל.
זה שאמרו חז"ל: "ורפא ירפא – מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות". 'ורפא ירפא' – בגימטריה (עם שתי המילים) 'פדיון נפש'. זאת כדי לרמוז לנו, שאחרי הפדיון נמתק הדין ויכול הרופא לרפאות את החולה.
כשמתפללים כראוי – אין נזקקים לתרופות. שכן כל כוחות המרפא שבעולם נובעים מ'דבר השם' שמקיים את העולם בכל רגע, וכשמתפללים היטב קשורים לדבר ה' ועל ידי כך מושכים את כוחות המרפא גם אל הלחם ואל המים שאוכלים – וניתן להתרפא גם על ידם.
הוא שנאמר: "ועבדתם את ה' אלוקיכם" – עבודה שבלב זוהי תפילה – ואזי יברך ה' "את לחמך ואת מימיך" – שיקבלו אל תוכם את כל כוחות המרפא – ובכך יסיר "מחלה מקרבך".
זה עתה נכנסנו לתקופת 'בין המצרים'; 21 יום של אבל וצער. תקופה זו אינה אהובה במיוחד, שכן מי אוהב להתאבל? אך שימו לב: ימים אלו אינם ימים של צער; הם ימים שבהם מנקזים את הצער החוצה. הצער קיים תמיד, אך מתעלמים ממנו; בימים אלה אין מתעלמים ממנו, אלא נותנים לו ביטוי.
וכך היה אומר מוהרנ"ת: "אינני יכול לקרר את לבי, אלא רק בין המצרים ובתשעה באב בעת הקינות, ובתיקון חצות כל השנה" (כוכבי אור, שיחות וסיפורים, כו).
שכן מה מרגיע את הלב יותר מאשר לפרוק את מה שמעיק עליו?
* * *
הצער והבכי אינם דבר שצריך ליצור אותו, הם קיימים, ובגדול. הכל מקוננים. לא תמצא כמעט אחד שאינו מקונן. אחד על מצבו הכספי הקשה, השני על לבו האטום והרדום; פלוני מתאבל על הבלבול הנוראי ששורר במוחו, ואלמוני מבכה את הרגשות הקדושות שבערו בלבו בימי הבחרות ושככו אי-שם במנהרת הזמן, ואילו פלמוני מצטער על ברכות הנהנין שהוא גורס במהירות מדי יום.
בקיצור, הכל מקוננים. אתם יודעים אולי למה? תשמעו סיפור:
"כי יש שני ציפורים, אחד זכר ואחת נקבה. והם רק זוג אחד בעולם. ונאבדה הנקבה, והוא הולך ומחפש אותה, והיא מחפשת אותו. והיו מחפשים הרבה זה את זה, עד שנתעו. וראו שאינם יכולים למצוא אחד את חברו, ונשארו עומדים" (סיפורי מעשיות, מעשה משבעה קבצנים).
ישנו רק זוג אחד בעולם: הקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל. 'ונאבדה הנקבה'; הלכנו לאיבוד, תעינו ואבדנו. 'והיא מחפשת אותו'; כולנו מחפשים קורטוב של קרבת אלוקים, "על משכבי בלילות ביקשתי את שאהבה נפשי, ביקשתיו ולא מצאתיו".
'והיו מחפשים הרבה זה את זה, עד שנתעו' – "כי השתי ציפורים שנתעו זה מזה, מרמזים על גלות השכינה. שעל זה נאמר: 'כציפור נודדת מן קינה' – שהיא השכינה – 'כן איש נודד ממקומו', שהוא קודשא בריך הוא, כמובא בתיקוני זוהר. כי בזמן שבית המקדש היה קיים על מכונו, היו שני הכרובים פנים בפנים; ואחר החורבן, היו בהחזרת פנים" (ליקוטי הלכות, נדרים ג, כה).
"וכשמגיע הלילה, אזי אלו הזוג ציפורים מתחילים כל אחד ואחד ליילל בקול יללה גדולה מאד, כי כל אחד מיילל על זוגו" (סיפורי מעשיות, שם).
ומה קרה עם תושבי המדינות הסמוכות לאותם הציפורים? "כשמגיע הלילה, אין יכולים לישון. כי כשנעשה לילה, אזי מתחילים הכל ליילל בקול יללה, אנשים ונשים וטף; אם היה מונח שם אבן – היה נימוח. כי בלילה הם שומעים קול יללה מאד, ומחמת זה כולם מייללים, אנשים ונשים" (שם).
זוהי הסיבה ליללה הגדולה של ליל הגלות; הציפורים בוכות ומייללות מרוב געגועים, והן מדביקות בבכיין ויללתן את הכל.
* * *
השאלה היא רק, כיצד ועל מה אתה מקונן? אם אתה בוחר לקונן כל היום על מצבך הקשה, הגשמי או אפילו הרוחני – אתה פותח פתח לקליפה הידועה – 'לילית' הנקראת על שם היללה – להיאחז בך. היא כל כולה יללה, והיא יודעת היטב איך לנצל את היללה שלך ולהפוך אותה לעצבות, חלישות הדעת ורפיון ידיים, יללה המביאה בסופו של דבר לניתוק גמור של הברית בינינו לבין ה' רח"ל (ליקוטי מוהר"ן, רה).
אבל אם אתה בוחר לנצל את בין המצרים / חצות הלילה" / שעת ה"התבודדות", ליילל אז לפני ה' ולספר לפניו כמה קשה לך, כמה מר לך – הרי שלא רק אינך הורס, אלא אתה 'בונה' ומתקן. ה"קינות" שלך הופכות ל"תיקון". (ליקוטי מוהר"ן, רמז).
היללה הקיימת בתוך לבנו, כשהיא לא באה לידי ביטוי נכון, הריהי מזינה את הטומאה. 'נחש עפר לחמו' – העפרורית שהיא העצבות, מזינה את יצר הרע ונותנת לו כח להפיל אותנו ברשתו.
אך אם אתה לוקח איתך את היללה הזאת למקום הנכון, לזמן הנכון, לפינת ההתבודדות, לשעת החצות, לבין המצרים – ושם אתה שופך אותה לפני ה' – הרגת את היצר, ובמקום להזין אותו עם היללה, הזנת בה את כוחות הקדושה, הוספת ספסלים לבית מדרשם של 'אבלי ציון וירושלים', ובכך מנעת את בכי השכינה וזכית לנחמה.
ביום השבת ולמחרתו ביום הראשון אנו מתחילים חודש חדש, חודש טבת.
חנוכה הוא החג היחיד שעוברים באמצעו מחודש לחודש. כל מועד ממועדי השנה נמצא כולו – מתחילתו ועד סופו – בחודש אחד בלבד; ראש השנה, יוהכ"פ, סוכות ושמחת תורה בחודש תשרי, חג הפסח בחודש ניסן, חג השבועות בחודש סיוון. וגם החגים שתיקנו חכמים אינם אלא בחודש אחד.
רק 'חנוכה' הוא החג היחיד שחציו בחודש אחד, וחציו השני בחודש שני. שהרי ימי החנוכה מתחילים בסוף חודש כסליו, ובאמצעם חל ראש חודש טבת, וממשיכים לחוג את חג החנוכה כמה ימים בחודש טבת.
לא זו בלבד, אלא גם עיקר קביעות השנה תלוי בב' חדשים אלו, כסליו וטבת, "כידוע לבקיאים בחשבון הלוחות" כלשון מוהרנ"ת.
ופנימיות סוד הדבר, מגלה מוהרנ"ת:
בחנוכה אנו עוסקים לתקן את ה"אמונת חכמים", ולהכניע קליפת יוון שפוגמת את האמונה בחכמי התורה. וחכמתם, 'חכמה יוונית', היא כנגד חכמת התורה שבעל פה של חכמי ישראל האמיתיים. ועל ידי הדלקת נר חנוכה, אנו ממשיכים את ה"נר מצוה ותורה אור" ומחזקים את האמונה בחכמי התורה, וזוכים לאמונת חכמים.
והנה, עיקר ענין 'אמונת חכמים' מתבטא בסוד העיבור, שמקדשים את החודש ומחברים את מחזור הלבנה עם מחזור החמה. ואשר על זה נאמר "כִּ֣י הִ֤וא חׇכְמַתְכֶם֙ וּבִ֣ינַתְכֶ֔ם לְעֵינֵ֖י הָעַמִּ֑ים אֲשֶׁ֣ר יִשְׁמְע֗וּן אֵ֚ת כׇּל־הַחֻקִּ֣ים הָאֵ֔לֶּה וְאָמְר֗וּ רַ֚ק עַם־חָכָ֣ם וְנָב֔וֹן הַגּ֥וֹי הַגָּד֖וֹל הַזֶּֽה" (דברים ד, ו). [עיין פנים, בליקוטי הלכות, ביאור הענין ואכמ"ל].
ולכן, דווקא בחג החנוכה – אשר בו אנו מתקנים פגם אמונת חכמים וממלאים פגימת הלבנה – אנו חוגגים באמצע את יום 'ראש החודש' של חודש טבת, ועוברים מכסליו לטבת, אשר בב' חדשים אלו תלוי עיקר סוד העיבור וקביעת השנה!
וזה לשון מוהרנ"ת:
"ועל כן נקבע חנוכה בסוף חודש כסליו ובראש חודש ותחילת חודש טבת, מה שלא מצינו בשום יום טוב. כי אז הוא בחינת תיקון פגימת הלבנה, שעיקר תיקונה כשמתמעטת בתכלית המיעוט בסוף החודש וחוזרת ומתמלאת בראש חודש כידוע. ועל כן נקבע חנוכה בכסליו, כי עיקר קביעת השנה תלוי בחשון וכסליו כידוע לבקיאים בחשבון הלוחות. נמצא, כשיוצא כסליו ונכנס ראש חודש טבת ויודעים קביעתם כבר נשלם הקביעות של השנה, כי אחר כך מתנהגים כל החדשים כסדר, אחד מלא ואחד חסר. ועל כן מחמת שעיקר תיקון קביעות השנה שנמשך מסוד העיבור, שהוא בחינת קדושת ראש חודש, נמשך על ידי תיקון אמונת חכמים שנתתקן בחנוכה כנ"ל, על כן סיבב ה' יתברך שיהיה נקבע חנוכה בכסליו וטבת, שאז עיקר קביעות השנה כנ"ל" (ליקוטי הלכות, ראש חדש ו, יג).
חנוכה חל בלילי טבת הארוכים
עתה נבוא לבאר עוד ענין נפלא על הקשר בין חנוכה לחודש טבת, הנוגע לעבודת ה' לעובדא ולמעשה:
ידוע שלילי טבת הם הלילות הארוכים ביותר, ואם כל לילות החורף הם 'גאלדענע נעכט' [לילות הזהב, כביטויו הידוע של הרה"ק רבי פנחס מקאריץ זיע"א, שהיה שגור בפי אנ"ש] הרי שלילי חודש טבת הם הארוכים ביותר.
ואכן, מצאנו במצות הדלקת המנורה בבית המקדש, שאמרה תורה להכניס בו שמן שידלק מערב עד בוקר, כלשון הפסוק בתחילת פרשת תצוה "בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל־הָעֵדֻת יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד־בֹּקֶר לִפְנֵי ה' חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות כז, כא). וכתב רש"י: "מערב עד בוקר – תן לה מידתה שתהא דולקת מערב עד בוקר, ושיערו חכמים חצי לוג ללילי טבת הארוכין, וכן לכל הלילות, ואם יותר אין בכך כלום".
והנה, גם חג החנוכה, שבו מדליקים נרות זכר לנס שהיה בהדלקת המנורה בבית המקדש, חל גם הוא בלילי טבת!
וסוד הדבר לעבודת ה' הוא:
לילות החורף הארוכים הם זמן של שינה. ואור החנוכה – שהוא אור הסיפורי מעשיות משנים קדמוניות, שהרי עוסקים לספר ולפרסם אז את ניסי השם יתברך – יש בו כח להאיר ולעורר גם את אלו השקועים עמוק בשנתם, ונדים ונעים בגלות הדומה ללילה ארוך…
וכלשון מוהרנ"ת:
"ועל כן ימי חנוכה הם בלילות הארוכות של ימות החורף, כי אז כשהלילות הם ארוכות זה בחינת התגברות השינה, אריכת הגלות שדומה ללילה, ואז דייקא מעוררין מהשינה ומשברין השינה על ידי שמונת ימי חנוכה, שהם בחינת שנים קדמוניות, שעל ידם מעוררין מהשינה אפילו מי שהתגברה עליו אריכות השינה מאד שנפל מכל השבעים פנים לתורה, חס ושלום, כנ"ל, אף על פי כן מעוררין אותו על ידי מעשה הנס של שמונת ימי חנוכה, שהם בחינת שנים קדמוניות כנ"ל.
וזה בחינת מה שאמרו רבותינו ז"ל ששיעור השמן של המנורה חצי לוג בכל לילה, וזה השיעור 'ללילי תקופת טבת הארוכים', היינו כנ"ל, כי עיקר בחינת שבעת הנרות של המנורה הם בבחינת שבעים פנים לתורה, בחינת התעוררות השינה, ועל כן שיערו רבותינו ז"ל השמן ללילי תקופת טבת הארוכים. וזה בחינת נר המערבי שהיה עדות שהשכינה שורה בישראל, כי ממנה היה מתחיל ובה היה מסיים, כי זה הנר לא יכבה לעולם, לרמז שאז היו ישראל מקושרין לאביהם שבשמים, ולא נפלו לבחינת שינה מכל השבעים פנים, שהם בחינת שבעת הנרות, כי לעולם נשאר נר אחד דולק, כי לעולם נשארו מקושרים באיזה פנים.
אבל כשגברו העוונות ונכבה נר המערבי ואחר כך גלו ישראל ונחרב הבית המקדש, ואפילו כשחזרו בימי בית שני לא היתה גאולה שלימה, וכבר היו מוכנים לגלות בגלות הארוך הזה, על כן השם יתברך, שהוא מלא רחמים ושוקד תמיד על תקנות בני ישראל לבל יאבדו בגלות הארוך הזה, שהוא בחינת לילה, בחינת שינה ארוכה מאד, על כן הקדים רפואה למכה, ועשה עמנו נס נפלא ונורא בשמונת ימי חנוכה אלו, שהוא בחינת מעשה של שנים קדמוניות כנ"ל, ונקבע מצוה זו לדורות בשביל פרסומי ניסא, כדי לספר סיפור מעשה הנס הזה של בחינת שנים קדמוניות, כדי להתעורר מהשינה אפילו בגלות הארוך הזה, אפילו מי שנפל מכל השבעים פנים, כי משם נמשכין כל השבעים פנים, ועל כן על ידי מעשה זאת יכולין להתעורר הכל".
הוא מלא חרדות, 'הנה יום הדין'… המאורעות המחרידים בשנה שעברה והאסונות האיומים שפקדו את עם ישראל בקיץ העבר חקוקים בעצמותיו וגורמים לו פחדים ואימות. גם ברוחניות וגם בגשמיות עברו גלי גלים. ועתה עם התקרב יום הדין הנורא אשר "בראש השנה יכתבון, מי יחיה ומי ימות, מי בקצו ומי לא בקצו, מי ברעש ומי במגפה, מי ישקט ומי יטרף", קשה לו אפילו להתפלל על השנה החדשה, המכות הללו עשו לו רע בלב, נדמה לו שההסתרה עצומה כל כך ונפשו חוששת מפני הבאות.
* * *
במוצאי שבת קודש יתחילו המוני עמך בית ישראל לומר 'סליחות', שאחת מעיקריה היא הזכרת י"ג מידות של רחמים. חז"ל הקדושים הפליגו בעוצם מעלת הזכרת מידות אלו ואמרו: "ברית כרותה לשלש עשרה מידות שאינן חוזרות ריקם" (ר"ה יז ע"ב) "ולעולם ירבה אדם בתפלה ובסליחות ובהזכרת שלש עשרה מדות ומתוך כך נענה" (מאירי, שם). השי"ת בעצמו לימד את משה סדר תפילה זה, ונתעטף כביכול כשליח צבור ואמר לו: "כל זמן שישראל חוטאין יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם" (גמ' שם). כמובן שאין הכונה להזכרה בפה לבד, ואף הפוסקים מאירים: "שצריך לומר הסליחות בנחת ובמתון ובכוונה ואסור להזכיר י"ג מדות שלא בכוונה" (שערי תשובה, סי' תקפא סק"א). יש לשים לב למהותם של מדות רחמניות אלו, ורק כך הם אכן ממתיקים דינים.
מדוע נחוץ כל כך שנזכיר מידות אלו פעמים רבות כל כך בימים שקודמים לדין הגדול?! רבי נתן מלמדנו יסוד עצום: "עוצם גדולת רחמיו וחסדיו יתברך הם עד אין סוף ואין תכלית, ואי אפשר להשיג כלל עוצם אמיתת כוונתו יתברך אפילו בתוקף כעסו וחרון אפו ח"ו, כי גם אז רצונו יתברך שנבקש ונתפלל לפניו וחפץ להושיענו באמת ישועה שלימה, ועל כן גם אז צריכין להתחזק בתפילה ולהתחנן לפניו יתברך ולבטוח ברוב רחמיו וחסדיו אשר אי אפשר להשיג כלל" (ליקוטי הלכות, ריבית ה, לג). גם בתוקף הכעס והחרון אף, כשנדמה שמשמיים משליכים ארץ תפארת ישראל בזעם, גואים ומתעצמים למעלה הרחמים והחסדים בלי גבול, גם אז רוצה השי"ת להושיענו לישועה שלימה באמת, וגם אז תפקידנו לבטוח ברחמיו וחסדיו שהם למעלה מהשגת אנוש, ומכח בטחון זה עלינו להתעצם בתפילה ותחנונים שיגלה רחמיו כרצונו.
זוהי אמיתת דעת הצדיק: תוקף הכעס והזעם המתגלה לעין בשר, אין תוכו כברו. באמת אין כאן שנאה ולא ריחוק, הכל מלא אהבה וחסד מבפנים, והיא שמחייבת להתגבר דוקא אז בבטחון ותפילה, כי חיבתו ורחמנותו הם אין סופיים. ואת הגילוי הזה לימד הקב"ה למשה רבינו כשגילה לו את שלוש עשרה המידות של רחמים.
היה זה לאחר חטא העגל, הכעס והחרון אף הגלוי היה לאין שיעור, ה' יתברך אמר בפירוש 'הרף ממנו ואשמידם' ח"ו, אבל "אז הבין משה לבלי להסתכל על פשטיות דבריו יתברך שנדמה כאילו חפץ לכלותם ח"ו, אבל באמת לאמתו אינו כן, רק הכל כדי לזרזו שיתחזק בתפילה להמתיק הדינים והקטרוגים מעל ישראל, ועל כן התחזק משה אז בתפילה מאד עד שנתרצה ה' למשה וינחם ה' על הרעה, ואז לימדו סדר התפלה וגילה לו שלש עשרה מדות של רחמים, ושם גילה לו האמת לאמתו שעצם אמיתתו יתברך הוא ריבוי רחמיו וחסדיו לנצח שאינו נפסק לעולם, שזה בחינת 'א-ל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת', שזה עיקר האמת של השם יתברך, שרחמיו וחסדיו אינם כלים לעולם יהיה איך שיהיה, ותמיד מועיל תפילה ותחנונים וצעקה ושוועה לשם יתברך, כי אחר כל הכעסים שמכעיסים אותו יתברך עדיין רחמי אמיתתו אינם כלים לעולם" (ליקוטי הלכות, שם).
הצדיקים שבכל דור ודור "ממתיקים כל הדינים שבעולם ומבטלים כל הגזרות רעות מישראל על ידי ש"מכניסים הדעת האמתי בישראל, להתחזק בתפלה ותחנונים תמיד, כי זהו עיקר האמת לאמתו" ומלמדים לכל אחד מאתנו שגם בגלות נפשו הפרטית יתעצם תמיד בתפילה יהיה איך שיהיה, ויאמר לעצמו: "אני מאמין שבאמת לאמתו שגם עתה אחר שעשיתי מה שעשיתי ועבר עלי מה שעבר, עדיין עדיין אתה חפץ להושיעני, ועל כן אני מתחזק ומתפלל 'ענני באמת ישעך'" (שם).
זהו טיבם של י"ג מדות של רחמים אותם אנו מרבים להזכיר בימי הסליחות, כאשר הדין הולך וקרב והפחד והיראה מתעצמים, ואז אורב היצר להפוך את היראה לדבר האוטם את הלב ומרחיקו מהבורא ח"ו, כי "כשאדם בצרה ח"ו הוא בסכנה גדולה גם בענין כשרותו ויהדותו, כי לפעמים נתעקם הלב מאד על ידי הצרות והיסורים" (ליקוטי הלכות, כלאי בהמה ד, ו) ו"על ידי זה נתעקם לבו מה' יתברך ואינו יכול לצעוק אליו ואזי ח"ו באמת נתרבין עליו הצרות רחמנא ליצלן" (שם). דוקא אז עלינו לשוב ולשנן ולעורר ולהזכיר ולהאמין במהות תוקף הכעס והחרון אף, ולקבוע בלבנו את האמת לאמתו האמור בי"ג מדות רחמים אלו: "שרחמיו וחסדיו אינם כלים לעולם יהיה איך שיהיה, ותמיד מועיל תפילה ותחנונים וצעקה ושוועה לשם יתברך, כי אחר כל הכעסים שמכעיסים אותו יתברך עדין רחמי אמתתו אינם כלים לעולם".
ככל שנרבה באמירתם בכוונה ונעורר לבנו להתחזק בכל עוז בתפילה ולא ניתפס לחיצוניות התגלות מדת הדין בעולם, כך יומתקו מאתנו הדינים והגבורות הקשות, ונמשיך עלינו שנה טובה ומתוקה. רק נתחזק ונתעצם להאמין ברחמיו יתברך ונחזיק במעוז התפילה בכל עת מתוך ביטול מוחלט לדעת הצדיק שידע את האמת לאמתו, כי אז ניכתב בספר החיים לטובה בזה ובבא.
אחד התכסיסים האהובים ביותר על יצר הרע הוא, חומרות יתירות – להחדיר באדם חששות שמא אינו יוצא ידי חובתו במצוות, וכך לינוק ממנו את כל חיותו. הוא בא בלבוש של ירא שמיים, ומוצץ את דמו של האדם במרה שחורה.
זה מתחיל בחומרות יתירות, ומסתיים באיבוד כל הטעם בקרבת אלקים; "ועל אלו המדקדקים ומחמירים בחומרות יתרות, עליהם נאמר: 'וחי בהם – ולא שימות בהם' (יומא פה ע"ב), כי אין להם שום חיות כלל, ותמיד הם במרה שחורה, מחמת שנדמה להם שאינם יוצאים ידי חובתם במצוות שעושין, ואין להם שום חיות משום מצוה מחמת הדקדוקים והמרה שחורות שלהם" (ליקוטי מוהר"ן ח"ב, מד).
לא רק בתחום ההלכה ישנם הסובלים מחומרות יתירות, אלא גם בכלליות יש רבים הסובלים מחומרות יתירות; הם לא בטוחים שה' נהנה מעבודתם ומתפאר בהם ואינם מסוגלים לשמוח בלב שלם בעבודת ה'. תמיד הם רק מרגישים רחוקים וחסרים, וכשמדברים איתם על שמחה, הם חושבים שמדובר ב…גאווה.
ובכן, רבינו זיהה את הסכנה הטמונה בחומרות אלו, וחשף בפנינו את שורשם; הוא קבע כי חומרות אלו אינן אלא 'חכמות; התחכמות מיותרת ומזויפת שנובעת מ'ריבוי אור' ותפיסה מוטעית של דרישות ה' מאיתנו.
"כי כל אלו החכמות של העולם שיש להנכנסין ומתחילין קצת בעבודת השם, אינם חכמות כלל, והם רק דמיונות ושטותים ובלבולים גדולים. ואלו החכמות מפילין מאד את האדם מעבודת ה', דהיינו מה שחושב וחוקר ומדקדק ביותר, אם הוא יוצא כראוי במה שעושה. כי בשר ודם אי אפשר לו שייצא ידי חובתו בשלימות, 'ואין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו' (עבודה זרה ג.), 'ולא ניתנה תורה למלאכי השרת' (קידושין נד)" (ליקוטי מוהר"ן, שם).
* * *
על עשיו הרשע מסופר בפרשת השבוע: "ויהי עשיו איש יודע ציד", ופירש רש"י: "יודע ציד – לצוד ולרמות את אביו בפיו, ושואלו: 'אבא, היאך מעשרין את המלח ואת התבן?' כסבור אביו שהוא מדקדק במצוות"… ואכן מפני כך – "ויאהב יצחק את עשיו כי ציד בפיו", כפי שפירש רש"י: "שהיה צד אותו ומרמהו בדבריו".
מוהרנ"ת מוצא בפסוק זה לימוד נפלא על דרכו של עשיו הרשע, יצר הרע, לצוד את האדם ברשתו: הוא בא אליו בחומרות יתירות – "כיצד מעשרים את התבן ואת המלח" – ונדמה אליו כמי שרוצה להוסיף על התעלותו. אך מטרתו האמתית היא להפילו לגמרי מעבודת ה'.
כך שההימשכות אחר החומרות היתירות, אינה אלא חטא ככל החטאים, ויש להתחרט ולהתוודות עליה בהקדם; "ועל זה נתייסד בכמה תפילות ווידויים מקדמונים לומר: 'את אשר החמרת הקלתי ואשר הקלת החמרתי, את אשר אסרת התרתי ואשר התרת אסרתי' וכן הרבה. כי גם החומרות שלהם מזיקין הרבה וכן המצוות שלהם, כי על פי רוב מתלבש הבעל–דבר במצוות" (ליקוטי הלכות, הודאה ו, יב).
העצה נגד יצר מתוחכם וערמומי זה אינה אלא 'תמימות'. שכן "עיקר העבודה הוא תמימות ופשיטות בלי חכמות. גם אין צריכין לחקור הרבה בעבודתו ולרדוף אחר חומרות יתירות, כי כל זה הם בלבולים ודמיונות מהבעל–דבר לבטלו מעבודתו… וכל אלו החכמות, דהיינו מה שחושבין יותר מדי בעבודתו, הם מפילין את האדם מעבודתו יתברך; והחכמה הגדולה שבכל החכמות – לבלי להיות חכם כלל, רק להיות תם וישר בפשיטות" (ליקוטי עצות, תמימות ד).
אכן, ה"תם" המוכר לנו מסיפור החכם והתם שסיפר רבינו, מסמל את התמימות הזאת; הוא היה מתמקד רק בטוב שבמצבו, ולא חיפש פגמים כחברו ה'חכם'; "ומנהגו היה, שהיה תמיד בשמחה גדולה מאד, והיה רק מלא שמחה תמיד" (סיפורי מעשיות, מעשה ט).
* * *
ננקוט דוגמא אחת מני רבות – מצוות לימוד התורה:
כל אחד מאיתנו רוצה ללמוד ומודע לחשיבותה ונחיצותה של ההתמדה בתורה. אך רבים מאיתנו עדיין ניצודים ברשת הבטלה. כיצד זה קורה? כיצד צד עשיו את החפצים ללמוד? – על ידי חומרות יתירות; הוא גורם להם לחשוב שלימוד התורה הוא דבר כבד ומורכב; "וכמה בני אדם פסקו מלימודם לגמרי על ידי ריבוי הדקדוקים שלהם, ומאומה לא נשאר בידם. אבל כשירגיל עצמו ללמוד במהירות בלי דקדוקים הרבה – התורה תתקיים בידו, ויזכה ללמוד הרבה מאד, גמרא ופוסקים כולם, ותנ"ך ומדרשים וספרי הזוהר וקבלה ושאר ספרים כולם" (שיחות הר"ן, עו).
אמור מעתה: כשנוריד את עול החומרות היתרות מעל צווארנו, ייפתחו בפנינו שערים שעד היום נחשבו בעינינו כנעולים.
שבת קודש פרשת שקלים, פותחת לנו את מעגל הימים הטובים והמאירים הבאים עלינו לטובה, המתחילים עכשיו בקדושת ימי הפורים, ממשיכים בימי הגאולה, חג הפסח, ומגיעים לשיאם ביום החמישים – יום קבלת התורה מפי הגבורה בסיני.
ההתחלה של התחלת ההתחלות, הראש והראשית של הגילוי הנורא: "ועכשיו ההתחלה של הגאולה ותיקון כל העולמות הוא מפורים", מתחיל ממחצית שקל קודש; מאותו חצי שאיננו שלם ואינו נשלם רק בצירוף חציו השני; מהאחדות הכללית של 'העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט'. מתרומת הלב הזאת הולך ונבנה משכן הקדושה הבית לה'.
ואת זאת גם מגלה ומספרת לנו מגילת אסתר, שכל אריכות הגלות בגוף ונפש וממון, כל התעצמות והתגברות ים התאוות והכפירות וכל הגזירות והדינים, המלחמות והפחדים ההולכים וגוברים בעולם, כולם שורשם מאותו קטרוג ואחיזת המן עמלק, "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד", משם הוא יונק את חיותינו ומבקש את נפשינו.
לא בכדי התקשה משה רבינו, רעיא מהימנא, במצוות מחצית השקל, בעבודה הגדולה לאחד ולקשר ולצרף ולישא את ראש בני ישראל ולכללם יחד, שכן אין לך דבר שכה מתגבר עליו הבעל דבר בכבודו ובעצמו כמו שהוא לוחם בכל כוחו להפריד בין הדבקים, להפרידם אחד מהשני, ובכך להרחיקם מהאחד היחיד והמיוחד יתברך שמו.
אכן, עלינו נופלת חובת היום וקיום המצווה הזאת, הכל מתחיל מבני היכלא דמלכא, מאותם המקושרים ברצון שלם לאור האורות. שכן "אנן כללא דכולא", מאתנו הדבר נדרש להאיר פנים זה לזה ולכל מי שנברא בצלם, לחוש בכאב כל בר ישראל, לשאת בעולו, להשתתף בצערו ומאידך לגיל ולשוש בשמחתו.
זהו שורש כל התיקונים, כפי שכבר גילה לנו התנא האלקי רבי שמעון בר יוחאי, כשביקש ביומו האחרון עלי אדמות להוציא לאור תעלומה, להמשיך תיקונים חדשים בעולם ולאוקמא שכינתא מעפרא באמצעות החבריא קדישא, אז הכריז וגילה כי התנאי העיקרי לכל הגילויים והתיקונים הוא בזה, וש"אנן – בחביבותא תליא מילתא".
ובאמת, אם היינו יודעים איזה הארות ותיקונים נשגבים ונוראים נפעלים בכל העולמות כולם ואיזה תענוגים ושעשועים מתעוררים בכל ההיכלות העליונים בשעה שאדם עומד ומתפלל ומעתיר על חברו, היינו עומדים ומתפללים על כל אחד ואחד כל היום כולו.
* * *
הלימוד הפנימי והעמוק הגנוז בנתינת מחצית השקל, הוא יסוד מוסד גדול ועצום שעליו תלויים ועומדים תכלית הבריאה וכלל העבודה, בלעדיו לא יכון דבר על פני האדמה. והוא צריך ללוות אותנו בכל מעשינו דיבורנו ומחשבותינו.
זה הכלי וה"מטבע של אש" שבו ישכנו כל האורות העילאים והנוראים של ימי הפורים, זה הראשית וזה האחרית, וזהו אף עניינה של אחת ממצוות היום הקדוש, "משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים", להאיר פנים איש לרעהו, להחיות לב נדכאים ולהשיב לב נשברים ואביונים.
ומנתינה והתמסרות זאת אחד לשני, תצמח ישועתנו ופדות נפשנו, יתעוררו החסדים העליונים לגאלנו גאולת עולמים בהתגלות פלא יועץ שר שלום הדובר שלום לכל זרעו, ויתקיים בנו מקרא שכתוב "שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו".
* * *
וביום שבת קודש הזו, השבת האחרונה של ימי השובבי"ם, נתאחד כולנו בתפילה וערגה, בזעקה וניגון ושוועה ונפציר ונייחל בכל לב, בעת אמירת היוצרות של היום: "אור פניך עלינו אדון נְשא, ושקל אשא בבית נכון ונִשא, ברכנו בשלום אל רם ונשא", במהרה בימינו אמן.
יותר מכל אותם דברים שניתן להמשיל בהם את העולם ואת חוקיו, מתאימה עבורו ביותר ההדמייה לחידה סתומה. מכל צד שתנסה לפתור את התעלומה, תתעורר התמיהה מזווית חדשה. מסלול החיים עולה לא פעם על פלונטרים כאלו ואחרים. כחלק מחוקי הטבע, כשהכסף אוזל נעלמים גם בעלי הרצונות הטובים. כשהנושים מטרידים, נותני הערבות אינם זמינים. ואז מתקשרים גם מהישיבה של הבן…
'הצרות' נוהגות הבריות לדקלם, 'דרכן שבאות בצרורות'. ובמציאות שכזו יתכן בהחלט, שעל אדם אחד בודד ישתרגו לפתע ויעלו הקשיים כולם בבת אחת. כשפקעת שכזו מקיפה אדם אחד, אין הרבה דרכים להימלטות. אם תפטור עבורו את קשיי הפרנסה, יתעוררו תחלואי הגוף, ואם תשקיט את כאביו בתרופה, עוד לא טיהרת את שמו מרפש דיבה רעה. ואם מעורב שם גם השלטון והחוק, קנסות, ועלילות, הפרשה בהחלט נעדרת כל תקווה. במקרה שכזה קיים רק פתרון אחד, וגם הוא מצוי בתחום הבלתי אפשרי. שבוקר בהיר אחד נקום, ונגלה שהפקעת הזו כולה, לא נוצרה אלא מרצף של טעויות מצערות. אין קשר בין האיש לעלילה, טעות קטנה בשם, פספוס קליל בהבחנה הרפואית, והחוב גם הוא שייך בכלל לאדם בעל שם זהה. טעות זעירה בזהות שומטת את הקרקע מתחת הררי הצרות, והרי לך אדם חדש חף ונקי.
אנשים רבים היו חולמים אולי לקום בבוקר ולמצוא זהות שונה. כזו שתפתח בחייהם דף חלק, פנוי להגשמת חלומות וייעודים, בפועל אין כזו מציאות. ובעצם אולי כן.
אני יוסף
האחים הקדושים נקלעים לדין ודברים מוזר, ויותר משהשיג ושיח הזה בלתי הגיוני, הוא מקומם, מצער, בלתי סביר בעליל. איש מצרי, מושל ובעל השפעה אדיר, נטפל אליהם. התנהלותו על גבול התימהוניות, כל מהלכיו מעידים על כוונות אפלות, עלילות מוזרות ורצף אירועים לוטה בערפל סמיך ומבעית. הם באו הנה מתוך כוונות ישרות, פעלו בצורה כנה, ומישהו מגלגל את העניינים באופן הכי נורא. הם נתפסים בפעם השנייה כגנבים, בפעם הראשונה הכסף, וכעת הגביע המופלא. ולא די בכך, הכלי היקר מוכרח היה להימצא דווקא באמתחתו של בן הזקונים.
יהודה ניגש למלחמה. הוא שנטל על כתפיו את הערבון הנורא לאביו הקדוש, אם לא ישוב הנער אל אביו, ישאר הקולר תלוי על צווארו לנצח. הטענות כולן עולות כעת בתבערת רתיחה של מלכות יהודה 'אדוני שאל את עבדיו…' שאלת על אבינו הזקן על אחינו הקטן, ביקשת לראות את פניו. אבא לא היה מסוגל לשמוע על פרידה, 'ונפשו קשורה בנפשו', ובכל זאת הבאנו אותו מתוך סיכון עצום. 'ועתה כבואי אל אבי והנער איננו איתי ונפשו קשורה בנפשו'. גיוועלד, מה רצונך 'כי איך אראה ברע אשר ימצא את אבי'.
'ולא יכול יוסף להתאפק… אני יוסף.'
רגע ההתגלות. צמד מילים פשוטות מעלים בבת אחת את קיטור הכעס, השאלות, התמיהות וערפל הפחדים. 'אני יוסף' ואין יותר שאלות. כעת הכל מובן, לא עלילות, לא התנכרות. אף אחד איננו מעוניין ברעתך, ושום דבר לא קרה עד לרגע זה בחינם. חטא קדום, אח קדוש שהושלך לבור, נמכר לישמעלים, ושטר חוב שעומד מאז וממתין לפרעון. ההתנכרות כולה, העלילות המדומות לא היו אלא סדר תיקון, הדרך הקלה ביותר שמצא הצדיק הרחמן עבור תיקון חטאם של אחיו הקדושים.
מיהו האני האמיתי
מאחורי כל אדם מסתתרת זהותו האמיתית. עד לחשיפת הזהות האמיתית, עלול הבעל דבר לצייר בדמיונו של אדם כל דמות חוץ מזו שלו. כשמשהו לא מסתדר, הוא לוחש על האוזן את האפשרות שכאן מתחיל הסוף הנורא שלך, ושאף אדם לא הצליח להיחלץ ממצב שכזה. כשמשהו נוסף עולה על שרטון, יש לו אסמכתא, כעת המציאות מציבה ראיה. מנקודה זו והלאה אין דרך חזרה – כך לגרסתו. בהמשך מצטברים עוד אי אלו מקרים, שמועות, השערות, קצת דמיונות, והרי לך פלונטר אנושי סבוך עד אימה.
הצרה האמיתית היא הזהות. כל עוד משחקת בתודעתו של אדם זהות מדומה, רעה, פגומה ובלתי ראויה. אין כל דרך להיחלץ מהסבך. כשהמארעות מצטיירות כעלילות דברים, וכשהדמיון מרמז על כך שמישהו חפץ ברעתי, אין כל דרך לפלס במציאות הזו שביל.
ראשית, מוכרח בעל הזהות להכיר בדמותו האמיתית. אינני מי שהבעל דבר מבקש לשכנע אותי שהנני. בוודאי שלא. אני יהודי, נשמה יקרה שבאה הנה לתכלית טוב. חלק אלוק' ממעל אנוכי, אני יוסף, יש בי נקודת צדיק, חלק נצחי של אור.
ואם אכן 'אני יוסף', הרי שכל מה שאירע או יתרחש איתי, שייך כמובן לסדר מוכרח של תיקון העולם והנפש. בעולם אמיתי אין מקום להתרחשות של 'סתם', שום דבר לא קורה כאן בחינם. אין יגיעה לריק, ולאף אחד אין עניין להריץ אותי סתם כך לשם התעללות. הדמות העלובה שתלה עלי היצר איננה שלי, אני יוסף וכל מה שמתחולל סביבי ואיתי, נוגע ישירות לתיקון השלם.
מסכה של יווני
כך אירע בעצם בנס חנוכה. עד לרגע בו הפציע אור הנר הטהור, היה רובו של העם משוכנע לגמרי שדמותו האמיתית היא יוונית. המתיוונים הם אלו שעטו על עצמם את זהותו של הכובש. העריץ היווני העטה את אישיותו הטמאה והמשוקצת על נפשות ישראל הטהורות והעדינות. בתוך לבוש גס שכזה, העולם כולו נראה בהחלט כמו פקעת של רע וחוסר תקווה.
נס חנוכה היא ההתגלות של האני האמיתי. בכל יהודי יש נקודת צדיק, וממילא שום דבר לא יכול לקרות אצלו סתם. אין לאף יישות כח לעולל רע בעולמו של הבורא. ההתרחשויות, ותהיינה אלו הקשות והאפלות שבמאורעות תבל, שייכות כולן לסדר התיקון שמוביל את נשמות ישראל אל הטוב המוחלט. אם רק נבין שתחת למעטה הסמיך טמון יוסף, או אז נראה גם עולם אחר, עולם התיקון.
המרדף היה צמוד ואכזרי. צייד חמוש וצבי קל רגליים. הצייד להוט אחר טרפו, והחיה שוחרת חופש. הרובה כוון אל המטרה החמקמקה, מתמקד ומאבד כיוון בכל פעם. לרגע נראה ראשה של החיה מבצבץ מאחורי גזע, הנשק כוון, כדור נורה, וענף נוסף התפצח בקול נאקה. בענן האבק נעלם הטרף. הצייד אינו אומר נואש, עולה על סלע ומשקיף. הצבי הנרדף נקלע באחת למארב חסר סיכוי: קרחת יער קטנה לכדה אותו בשטח חשוף לגמרי.
מן הצד השקיף על המתרחש צופה נוסף.
הוא יצא הנה, אל היער שבשיפולי העיר. נמלט אל שלוות העצים והאוויר. קצב החיים בכרך הגדול מאיים למוטט אותו. מרבית ימיו בילה בכפר שליו, הכיר מספר חברים, עימם למד, התפלל וחי. הכרך הגדול אליו עקר עם משפחתו, טלטל את שגרת חייו טלטלה קשה. בתוך תקופה קצרה מצא עצמו נתון למערבולות החיים, בעיר הגדולה כל נושא הופך לפרשיה שלימה, כל דיון לוויכוח. אפילו סדרי יומו האישיים נעשו מבולבלים.
רגליו הובילו אותו אל קרחת היער, אל רגעי השיא במרדף הצייד והצבי. הנשק מכוון, החיה מבוהלת מתכווצת תחתיה. לפתע כרע הצבי על ברכיו. בין רגע השתטח, התגלגל והתחפר בתוך גומה של חול. ממרום הסלע, לא יכול היה הציד לזהות את טרפו. גבשושית עפר חיפתה עליו, מסתירה אותו בשיפולי האדמה.
הוא הביט על בעל החיים שחירותו ניתנה לו בין רגע. הביט על האדמה וידע. חירותו הפנימית ושלוות נפשו תהיה אף לו לשלל, אם רק יסכים להתכסות קמעא ברגבי העפר, גם שאונו של הכרך הגדול לא יכול למי שמשקיע ראשו ורובו בד' אמות של הכנעה ושפלות.
* * *
זה מכבר נכנסנו לפני ולפנים אל חודש התשובה והחיפוש, אלול. באוויר מנשבת רוח של התחלה. כל אדם עסוק ברקימת תוכניותיו וסדריו לעתיד, מבקש להעלות את חייו על מסלול הצלחה והתקדמות ראויה. יש מי שיוצא לדרך מצויד בתוכנית, פוסע בשביל מסומן ומשתדל להתמיד, ואז בשלב כלשהו משהו משתבש. חברותא נעלם, סדר מתאחר, עוד מעט טרדות וסידורים דחופים. מהר מאוד הוא מוצא את עצמו בחוץ, מחוץ לגבולות שסימן לעצמו ביציאה לדרך. באיחור מביש מול לוח הזמנים, וחלל בולט במילוי הספקים.
ויש מצבים קשים יותר. אנשים שבעולמם שום תוכנית מלכתחילה לא נכתבת. סדר היום והמציאות המקיפה אותם, מונעים כל אפשרות לכינון סדר. הפרנסה רודפת עד חנק, התחייבויות שונות גונבות את רוב שעות היום, והנפש בכלל איננה מקושרת.
ואז עולים גם הזיכרונות, תמונות נהדרות מימים עברו. אלול של פעם היה משהו מופלא, אפוף התעוררות, עמוס הספקים, רצוף אהבת השם. על אלול שכזה נכתבו כל הרעיונות הנשגבים. אלול של התעלות, עליה מוחשית וסיפוק עצום – "אני לדודי ודודי לי".
באלול שבהווה מצוי אדם מהורהר, שקוע בחלומות שתחילתן געגוע וסופן חדלות אישים ותסכול, מתרפק על שלוות נפש שהיתה מנת חלקו בעבר, וכואב את אובדן 'ההרגשות' אליהן הורגל פעם.
דרך בסערת ים
ובכן, איך מוצאים בתוך ים סוער שכזה דרך, יישוב הדעת ומקום לנפש?
בתורה פ"ב סולל עבורנו רבנו דרך פלאית וטכסיס נפלא לניצחון בכל מלחמה:
"כְשֶׁהוֹלֵךְ לָאָדָם שֶׁלֹּא כְּסֵדֶר, זֶהוּ הִתְנַגְּדוּת הָרָצוֹן: אֲנִי רוֹצֶה שֶׁיִּהְיֶה כֵּן הַדָּבָר, וְהַדָּבָר לְהֵפֶךְ, שֶׁלֹּא כְּסֵדֶר" למציאות שכזו קוראים 'מִלְחָמָה'. "כִּי כָל מִלְחָמָה הוּא הִתְנַגְּדוּת הָרָצוֹן" שזה בְּחִינַת שֶׁלֹּא כְּסֵדֶר. אי סדר היא ים סוער, והצדיק נותן גם בים הזה דרך חיים של שלווה והצלחה.
משה רבינו עומד לפני כלל ישראל ומכריז "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה" – כְּשֶׁהוֹלֵךְ לְךָ שֶׁלֹּא כְּסֵדֶר, כלומר הִתְנַגְּדוּת הָרָצוֹן. הדבר שהיית מייחל אליו כעת הוא "וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹקֶיךָ בְּיָדֶךָ". שהמציאות תסתדר בדיוק כפי רצונך. הפרנסה בקלות, עבודת הבורא כסדר, לימוד בבהירות, חברים אמיתיים ושלוות נפש. ובכן, סללו במיוחד עבורך גשר של זהב, דרך מופלאה בתוך כל קושי ומצב. נדרש ממך רק "וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ" – שֶׁתִּהְיֶה בִּבְחִינַת מָה. שתתבטל.
אם הכל הולך הפוך, אם הסדרים משתבשים והעולם מזעיף כלפיך פנים, הדרך לכבוש את המציאות ולהשליט בה סדר אמיתי, אחת היא. להכניס אל כל חדרי המח נוכחות אלוקית. "שֶׁתַּמְשִׁיךְ לְךְ אֱלֹקוּת", תחשוב פשוט מהשם. אצל השי"ת נאמר "מֶלֶךְ אָסוּר בָּרְהָטִים", ומבואר בזוהר הקדוש 'בְּרַהֲטֵי מֹחִין דִּילָךְ'. המחשבה הרודפת מעניין לעניין יכולה לקשור בתוככי המח את הזיכרון בהשם, לחשוב ממנו למלאות את כל כולה בהכרתו.
חכמת הביטול
מחשבה היא כח – מה. מה אני, מה חיי. כל קושי ושיבוש, מגלה רבינו (בתורה פ"ב הנ"ל), נובע בדיוק מהיומרה להיות שליט ומושל. בשעה שאדם מתיימר לקחת את שרביט הנהגת המציאות לעצמו, המלכות בעצמה הופכת לו את הסדר. הדרך היחידה להשיב את השלווה והסדר הראוי על מכונו, היא ביטול. ביטול הוא השבת הכוחות והרצונות לבעל הבית האמיתי. בשעה שיהודי יודע ומרגיש באמת את מציאות השם, השגחתו וטובו, הבריאה והמציאות כולה שבה אל השם, מקבלת כח וחיות ומתנהגת כסדר.
כמה נפלא. ניצחון וכיבוש משיגים דווקא מתוך הרמת ידיים, ביטול והכנעה. הביטול איננו כניעה של ייאוש, להיפך זוהי התחברות אמיתית לתרועת ניצחון, "תרועת מלך".
במלחמה אסור להתבלבל. ואת הבהלה מחדירה בעיקר השאיפה לשלוט במצב 'אנא אמלוך'. לוחם אמיתי היוצא למלחמה בציווי של הצדיק משה, מצווה שלא להתבלבל משום תרחיש אפשרי. אדרבא, להאמין ולדעת בכל מצב שהשי"ת שולט במציאות, מכוון כל דבר ועושה הכל לטובה. אין ירידות ועליות, יש רק רצונו של מקום – 'תרועת מלך'. מלכות השם והנהגה עליונה. אם צועדים כך בביטחון ומתוך ביטול. זוכים ובאים לקראת ימי ראש השנה והמלכת השם בקול תרועה של ניצחון דקדושה.
בהתחלה הוא לא שם לב. הוא בטוח שהן עדיין במקומן, שבטח הן יחזרו ממש עוד שניה, שבטח הן נמצאות במקום קרוב ואוהב. הוא לא יודע את אותו רגע פרדה שהתרחש, בו אבד ממנו מה שאבד. רק כעבור הזמן הוא מתחיל לשים לב, והוא באמת נזכר. אבל הזיכרון הזה הוא כבר מהמרחק, מהפער.
והלך לבקשה. והיה מבקשה מאוד, זמן מרובה מאוד. והיה הולך אנה ואנה זמן רב, ובמדבריות ובשדות וביערים, והיה מבקשה זמן רב מאוד (מעשה מאבידת בת מלך).
ואין ברירה. אבידות לא נמצאות במקומות שמורים, בגבול ישראל, בגבול הקדושה. צריך לצאת אחריהן, עם כל המשמעות הכואבת של היציאה – לשווקים, לרחובות, למדבריות, לשדות. מְקוֹמוֹת כָּאֵלּוּ, רַחֲמָנָא לִצְלַן, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִמְצֹא שָׁם אֶת כְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ (רבי נתן). אבל אין ברירה. צריך לחפש, צריך לבקש. אם זה היה ברור איפה ואיך, לא היתה כאן אבידה. אבל מצד שני, עדיין צעקת הלב: איפה ואיך? איך מוצאים את האבידות שהלכו למקום התוהו והשיממון? אם זה לא ברור, אם הן הלכו רחוק, איך זוכים להתברר, איך זוכים להתקרב. איך זוכים לשמוע עוד אות חיים.
אין ברירה. חייבים להיכנס לתוך הערפל. מחפשים בלי קצה חוט, מבקשים בלי לדעת כלום.
אבל מחמת זה תועים כשה אובד. יוצאים אחר האבידות בחיפושים, והולכים ואובדים בתוכם.
גלות של שקט דממה. גלות של חיפוש בחסות האפילה, שם הוא מתחבט בעצמו, תועה ונופל. אֲפִלּוּ הַחוֹפְרִים אַחַר אֲבֵדוֹת חוֹזְרִים וְאוֹבְדִים לִפְעָמִים. אפילו צדיקים אובדים בחיפושים. יוצאים לחפש דבר אחד, ומאבדים בדרך דברים אחרים. כמו במלחמה, יוצאים אחר המטרה, אבל בדרך מאבדים חיילים.
החיפוש מטבעו כמעט מוכרח להיות כזה. בְוַדַּאי בְּתוֹךְ אוֹתוֹ הַזְּמַן עוֹבֵר עַל הָאָדָם מַה שֶּׁעוֹבֵר. הוא יורד למקומות השכוחים ומחפש בהם אורות אבודים. הוא כמו ירידה לגיא צלמוות, למקום בו אתה כבר לא יכול להבטיח מתי הפעם הבאה שתראה אור. אתה מאמין בזה, בוודאי, באור. אבל אתה נכנס למקום שאתה לא יודע איך יוצאים ממנו, איך מוצאים ממנו.
אין ברירה. מחפשים את שאי אפשר למצוא. שואלים איה מקום כבודו, כי כבודו נסתר כאן, ואין אליו דרך. אבל אין ברירה, מוכרחים לבקש ולהתגעגע.
אבל איך לא נופלים בכל התוך כדי? שלא תִּבְלָעֵנִי מְצוּלָה וְאַל תֶּאְטַר עָלַי בְּאֵר פִּיהָ. שגיא הצלמוות לא יסגור סופית על הלב. שלא רק נצא בלי אבידות, אלא נצא עם מה שמלכתחילה יצאנו עבורו.
יש משהו שמחזיק בכל מסע האבידות הזה, שאף פעם לא אובד. החיפוש. ממנו אי אפשר לעולם להתייאש, לִבְלִי לְיָאֵשׁ עַצְמוֹ מִן הַבַּקָּשָׁה וְהַחִפּוּשׂ לְעוֹלָם. הוא תמיד נמצא, הוא תמיד מוצא אותנו. האמונה שמחפשת כל הזמן קיימת. עצם ההליכה הזאת בגיא צלמוות אבל מבקשת אור, עצם ההסתובבות בשווקים וברחובות אבל שואלת אם ראיתם, קיימות בבירור גמור. וצריך להתחזק, אומר רבי נתן, לא להתבלבל מזה שמאבדים עוד בינתיים. כי יכול להיות שבאמת מאבדים עוד בינתיים, והולכים ומסתבכים, אבל כל הזמן הזה אנחנו שומרים על משהו אחד שאף פעם לא אובד כל עוד אנחנו מחפשים אחר האבידות – הבקשה אחריהן. כשאנחנו יודעים כן בלי לדעת איך, ויודעים ללכת בלי לדעת לאן, אנחנו לא אבודים. אנחנו כן יודעים.
כמה שחיפשנו, כמה שמחפשים. בפרטיות, בת המלך שאבדה, ובכלליות, שלושת בני המלך שכה חיפשנו אחריהם. במדבריות, בעצרות, בתפילות ממעמקים חשוכים, לא יודעים.
ולפעמים אנחנו מאבדים בדרך. והלב נשבר, לא יודע לאן יפנה.
אבל הוא ממשיך לחפש אור שלם, אור בהיר כצהריים, בגיא הצלמוות, במחשכי הארץ.
ממשיך לבקש, בתוך שאר כל אבדותיו של הגלות הארוכה והחשוכה.
והוא נזכר שהוא גם מוצא בדרך. מוצא את התפילה. מוצא את הגעגוע. מוצא אהבה לנערים מתוקים טהורים. מוצא את האחדות. מוצא את העם שלו, שנדמה לו שישן עמוק, אבל ליבו ער, ובלילות, בכיכרות, עדיין מבקש את שאהבה נפשו.
והוא יודע שהוא מוצא, כל הזמן מוצא. בלי לדעת למה, בלי להסביר איך.
והוא יודע שבוודאי, בְּוַדַּאי נִזְכֶּה לִמְצא הַכּל, אִם נִזְכֶּה לְהִתְחַזֵּק וּלְבַקֵּשׁ וּלְחַפֵּשׂ תָּמִיד.
הגמרא במסכת סוכה אומרת: אמרה תורה צא מדירת קבע ושב בדירת ארעי. ולפי מה שמבואר בגמרא שסוכה הוא בחינת הענני כבוד ששמרו על ישראל במדבר, יש להסביר מדוע 'ענני כבוד' קשורים דוקא לענין של דירת ארעי ולא דירת קבע.
בליקוטי הלכות, מסביר רבי נתן (הל' ר"ה ד,ו) על פי המבואר מליקוטי מוהר"ן (תורה ו') שאין האדם יכול לעמוד על מקום אחד אלא מוכרח להיות נכנס ויוצא (עייל ונפיק) במה שנוגע להשגת הקדושה.
בודאי, הוא כותב, עיקר מקום האדם הוא בביתו, מקום הקדושה, יותר מאשר בחוץ, מקום הקליפות. וידוע שהבית נקרא רשות היחיד בגלל שהוא רשות יחידו של עולם – הקב"ה. ומבואר (לקו"ת סז) שביתו של ישראל הוא בחינת בית המקדש. ואף על פי שהיה ראוי שיהיה האדם דבוק תמיד לקדושה, בכל זאת שלימות הקדושה הוא דווקא כשזוכה להיות עייל ונפיק. כל כך, משום שבהכרח צריכים להעלות המדרגות התחתונות והמקומות החיצונים כולם אל הקדושה, וזה בחינת ירידה צורך עלייה. ומטעם זה מוכרח האדם לפעמים לצאת מביתו.
וזה בחינת מה שהלכו ישראל במדבר ארבעים שנה – מקום נחש שרף ועקרב – כדי להכניע הסטרא אחרא. ולכן אחרי התשובה של עשרת ימי תשובה, מוכרחים אנו לצאת מן הבית לדירת ארעי.
אבל השי"ת זיכה אותנו במצוות סוכה משום שדוקא כאשר ישראל חייבים ללכת במקומות החיצונים, כשזוכים למצוא שם את השי"ת, אז 'עוטף' הקב"ה על ישראל בקדושה גבוהה מאד בבחינת ענני כבוד, בחינת סוכה, שהוא קדושה גבוהה מאד בחינת אמא דמסככא על בניה [=אמא המסוככת על בניה] (היינו עולם הבינה) שסוככת על האדם לשומרו ולהצילו שלא יפול שם, ושיוכל להכניע את הסטרא אחרא ולברר משם את הקדושה.
* * *
ובזה מבואר מה שהתחבטו הראשונים מה ענין נדרים אצל יום כפור ולמה מתחילים את תפילות יום הקדוש באמירת "כל נדרי"?
מבחינה הלכתית: לדעת הרא"ש "כל נדרי" הוא התרה על נדרים שעברו, אבל רבינו תם מקשה על פירוש זה ולדעתו הוא תנאי על להבא, שאם ישכח את התנאי הזה וידור, לא יחולו נדריו, כמוזכר במסכת נדרים. הסיבה שעושים אותו ביום כפור, לדבריו, משום שאז מתאספים כולם. וכתב השל"ה שמשום זריזים מקדימים למצוות מקדימים התרת נדרים לערב ראש השנה.
לפי זה בין למר ובין למר, אין שום קשר בין "כל נדרי" ליום הכיפורים, ואינו אלא זכר למנהג קדום.
אולם כידוע ישראל, אם אינם נביאים בני נביאים הם, ובודאי לא בחינם נוהגים עם ישראל לומר כל נדרי בהשתפכות הנפש ובדמעות, וכבר מרומז בזוהר הקדוש טעמים לזה.
בליקוטי הלכות (הל' נדרים ב') מבואר הקשר בין כל נדרי ליום כפור: הנה, עצם המושג של נדרים דבר מוזר הוא, שהאדם יכול לאסור על עצמו דבר, שמן התורה הוא היתר גמור. דין זה מורה על קיומה של תורה נסתרת שמכוחה יכול הוא להוסיף איסורים על התורה.
והנה יום כפור הוא יום בו הקב"ה מתפייס אתנו ומקבל תשובתינו, אולם שורש התשובה הוא גם כן מהתורה הנסתרת, שהרי מצד הדין אין תשובה צריכה להועיל והוא מרחמי ה' עלינו (עיין ליקוטי מוהר"ן ב,ע"ח). איך, אם כן, נעלה לעולם התשובה לפתוח שעריה?
על כן תקנו חז"ל לעסוק בעניני נדרים בכניסת יום הקדוש שעל ידי דיני נדרים אנו פותחים פתח לעולם העליון ששם רחמים גבוהים ומגיעים לעולם התשובה, משום ששני הנושאים קשורים זה לזה, ושם עולם החרות המוזכר בזוה"ק.
* * *
האמא העליונה (עולם הבינה) מסוככת על בניה לקבלינו בתשובה שלימה ולהגן עלינו ממידת הדין אם אך מתחרטים בלב שלם.
מכוח הכפרה של יום כפור שמגיע מעולם התשובה, נוצרים ענני הכבוד, שהם בחי' סוכה. וכמו שעולם התשובה מראה על רחמים גבוהים, כמו כן הסוכה מראה על רחמים גבוהים דוגמת ענני הכבוד במדבר.
עוצם כוחה של התשובה ביום כפור נותנת לנו הכוח לצאת מביתינו החוצה לקיים מצוות סוכה כדי לטהר אויר העולם.
"כשצריך האדם לעלות מדרגא לדרגא צריך שיהיה לו ירידה קודם העליה, כי הירידה היא תכלית העליה. ומזה יכול כל אדם להבין כמה הוא צריך להתחזק בעבודת ה', ולא יפול לעולם בדעתו מכל הנפילות והירידות שבעולם. כי אם יתאמץ ויתחזק לבלי להסתכל על זה בשום אופן שבעולם אפילו אם יעבור עליו מה, יזכה לבסוף שיתהפכו כל הירידות לעליות גדולות, כי הירידה היא תכלית העליה. ויש בזה הרבה לדבר, כי כל אחד שנפל למקום שנפל נדמה לו שעליו אינם נאמרים דברים האלה, כי נדמה לו שעליו אינם נאמרים, רק לגדולים במעלה העולים בכל פעם מדרגא לדרגא. אבל באמת תדע ותאמין, כי כל דברים אלו נאמרים גם על הקטן שבקטנים והגרוע שבגרועים, כי השם יתברך טוב לכל תמיד (שם כ"ב)."
המלבי"ם כותב (מלכים א, ג): "כל דבר נידון על סיבתו התכליית". אם אני אומר שהתכלית של דבר מסוים היא למקום מסוים, הכוונה היא שחלק מאותו מקום מונח כבר באותו דבר. התכלית היא המקום בו הדבר כלה (ומזה נובע שורש המילה תכלית). מה שמתחדש בתכלית הוא, שזה לא רק "לצורך", זה לא הקדמה שצריך לעבור אותה לפני הדבר עצמו, ואז היא כבר לא נצרכת ואפשר לשכוח ממנה. התכלית של הדבר הופכת את הדבר עצמו למהות אחרת, וזה בעצם מה שהמלבי"ם אומר: הדבר נדון על סבתו התכליית. התכלית שאתה שם לדבר, תמצא את עצמך בה בסוף אותו דבר. זה מה שמלמד אותנו ר' שלמה אלקבץ ב'לכה דודי': סוף מעשה במחשבה תחלה. איפה תעמוד בסוף המעשה, לאן הוא יעלה אותך? במחשבה תחלה, לאיפה שחשבת שהוא יעלה אותך. הכוונה שאליה כיוונת את המעשה, היא זאת שתוביל אותך לאותו מקום.
הרבה אומרים "ירידה לצורך עליה". נוטים לחשוב שזה "לצורך", הרי לירידה אין שום קשר לעליה, חוץ מכך שההיחלצות ממנה היא יותר קשה, ולכן בצורה עקיפה זו היא מובילה לעליה. אבל ר' נחמן לימד אותנו אחרת: הירידה תכלית העליה. העליה עצמה נמצאת בסוף הירידה, ובמלים אחרות: זאת המטרה היחידה שלה. אין לירידה שום תפקיד אחר חוץ מעליה. כמה שזה נשמע מוזר, אבל אם באמת תנצל את הירידות כמו שצריך, רק אז תוכל לעלות. לא תנצל את הירידות – תרד יותר.
"כשצריך האדם לעלות מדרגא לדרגא צריך שיהיה לו ירידה קודם העליה, כי הירידה היא תכלית העליה."
כמו שאמרנו, העליה נמצאת בסוף הירידה. אך עלינו לשים לב למינוח שכתוב כאן: העליה היא מדרגא לדרגא. דרגא בארמית פירושה שלב, בדרך כלל בסולם. לא כתוב סתם לעלות, כתוב שהעליה היא בסולם. ישנם כמה היבטים בסולם, למשל, הסולם מוצב ארצה, וראשו מגיע השמימה. לא משנה מהיכן תעלה לסולם, הראש יהיה תמיד לשמים. כלומר, אנחנו לא אומרים שאפשר לעלות מכל מקום, אלא אומרים שהעליה לשמים נמצאת בכל מקום. תוכל להיות 'מחובר' ל'שמים' מכל מקום שלא תהיה בו. דבר נוסף, העליה היא תמיד במבט למעלה. כמו שלמדנו בעבר, גם מי שבעליה צריך את הבקיאות של "אם אסק שמים שם אתה", צריך לדעת לא להפסיק, ושתמיד יש מעבר למה שאנחנו נמצאים בו, "שם" אתה ולא כאן. יש עוד כמה בחינות בסולם, אבל מה שחשוב לנו היום הוא שכשאני עולה לשלב הבא, אני עומד מעל כל השלבים הקודמים. מצד אחד אני לא מתנתק ממה שהייתי עד עכשיו והופך למציאות שונה וחדשה, ומצד שני אני עדיין מעל אותן דרגות. המשמעות של דרגא היא שאני משיג את כל מה שהשגתי עד היום, אבל בגובה חדש, בראיה יותר חזקה בדברים.
אם רוצים לעלות מדרגא לדרגא, להשיג את כל ההישגים הרוחניים שהשגנו עד היום בצורה יותר חזקה, בצורה יותר פנימית ומהותית, צריך לרדת עבור כך. מדוע? "כי הירידה היא תכלית העליה".
ירידה ועליה אלו דברים יחסיים. ניקח למשל אדם שאיננו מכירים אותו. הוא מתפלל שלוש תפילות במנין, שומר שבת וכשרות, ומשתדל לקבוע עתים לתורה. יכול להיות שהוא מרגיש עכשיו עליה עצומה לעומת מה שהיה בעבר, ויכול להיות שהוא מרגיש עכשיו ירידה עצומה כלפי מה שהיה בעבר – הכל תלוי בתפיסה. הבעל שם טוב אמר שאדם נמצא במקום בו נמצאות מחשבותיו. מצד המעשים אי אפשר לדעת כלום על האדם בפנים. ההגדרה של האדם תהיה לפי תפיסת האדם את מצבו, מחשבותיו והרגשותיו במצב שבו הוא נמצא כעת. מה שהוא מרגיש, מה שהוא כואב, שם הוא נמצא. "ועל כן כשאדם נופל חס ושלום בבחינת מקומות אלו דהינו לבחינת מקומות המטונפים ונופל לספקות והרהורים ובלבולים גדולים, ואזי מתחיל להסתכל על עצמו ורואה שרחוק מאד מכבודו יתברך, ושואל ומבקש "איה מקום כבודו" מאחר שרואה בעצמו שרחוק מכבודו יתברך מאחר שנפל למקומות אלו, רחמנא ליצלן, וזה עיקר תקונו ועליתו בבחינת ירידה תכלית העליה, המובא בספרים" (ליקוטי מוהר"ן תנינא,יב). גם אם לפי התפיסה שלו, במקום שהוא נמצא הוא לא יכול כלל למצוא את כבוד ה', הוא עדיין מבקש אותו. הבקשה לא נובעת בכלל מהמציאות – הבקשה נובעת רק בגלל המהות שלו. צעקת ה'איה' היא צעקת הפנימיות, שמבחינתה לא משנה המציאות, ולא תשנה אף טענה שכלית. מוצדק או לא מוצדק, כשכואב – צועקים.
אם תופסים את המצב כירידה, דהיינו, במהותנו אנו נמצאים עדין לפני הירידה, ואיננו משלימים עם המצב שהגענו אליו עתה, ואנו זועקים בתוכנו: זה לא אני! – אז נקיים באמת את "הירידה היא תכלית העליה". תחושת הריחוק מעידה על קשר, כי בלי קשר אתה לא רחוק. אתה פשוט לא קשור לעסק. אם כן, עד עכשיו למדנו שאם תרצה לחזק את האחיזה שלך בתורה ובעבודת ה', שהדברים יהפכו להיות חלק ממך באמת, אתה צריך לרדת לפני כן. רק בשעת הירידה יתגלה הרצון הפנימי. גם אם מצד המעשים אתה בכשלון, אם לא תשלים עם המצב, ותמיד תרצה בכל מאודך לצאת – אז הוצאת לאור את הרצון הפנימי. וכשהרצון הזה מתגלה כנגד כל המציאות, אתה יכול לעלות יותר ממה שהיית בעת העליה. בזמן העליה הכל הצליח לך, וגם הרצונות הטובים שלך שהיו לך היו פחות חזקים, כי הכל הלך טוב. אבל כששום דבר לא מצליח – רק אז נמדד עד כמה הרצון הוא פנימי. מי שמתחזק בירידה הופך את הרצון לעליה רק יותר פנימי, ולחלק מהותי בו.
"ומזה יכול כל אדם להבין כמה הוא צריך להתחזק בעבודת ה', ולא יפול לעולם בדעתו מכל הנפילות והירידות שבעולם. כי אם יתאמץ ויתחזק לבלי להסתכל על זה בשום אופן שבעולם אפילו אם יעבור עליו מה, יזכה לבסוף שיתהפכו כל הירידות לעליות גדולות, כי הירידה היא תכלית העליה."
מזה אנחנו מבינים את החיוב הגדול להתחזק בעבודת ה'. לא באו לעודד אותך בזמן ירידה, לא באו לומר לך שיהיה עתיד יותר טוב אחר כך. למדו אותך ששעת המבחן האמיתית שלך, שעת העליה, לא נמצאת במצוות שאתה עושה. היא נמצאת בשפל העמוק ביותר שלך; שם בוחנים אותך, ורואים מה אתה באמת. מי שיסתכל רק על זה, ויתעלם מכל מיני שאיפות ורצונות טובים שהתנפצו לו, יצליח. אם תשים את המבחן הזה מול עיניך, לא תכשל לעולם. בסופו של דבר, הרצון הפנימי יעלה ויתגבר על כל הטומאה שאתה נמצא בה. ולמה? כי העליה בעצמה נמצא בסוף הירידה.
"ויש בזה הרבה לדבר, כי כל אחד שנפל למקום שנפל נדמה לו שעליו אינם נאמרים דברים האלה, כי נדמה לו שעליו אינם נאמרים, רק לגדולים במעלה העולים בכל פעם מדרגא לדרגא. אבל באמת תדע ותאמין, כי כל דברים אלו נאמרים גם על הקטן שבקטנים והגרוע שבגרועים, כי השם יתברך טוב לכל תמיד."
יש מי שחושב שהדברים לא נוגעים אליו, כי ממילא הוא לא היה גם בעליה באמת. הוא סתם בשפל. אבל גם עליו נאמר דבר זה: לא משנה איפה תהיה מצד המעשים, רצון פנימי תמיד יוכל להיות שם. תוציא אותו דווקא בזמן שהכי קשה, ואז תעלה. ולמה זה נאמר על כולם באמת? "כי השם יתברך טוב לכל תמיד", גם מה שיש לך טוב. אין דבר כזה 'סתם' רוע. הרמח"ל כותב שהרוע היחיד שיכול להיות הוא הסתרת פניו של הקב"ה, ואם ישנה הסתרה, סימן שיש רצון שישברו את אותן המחיצות המסתירות, כי בלי זה למה להסתיר? אפשר פשוט להעלים. השם יתברך טוב לכל תמיד – תמיד זה תמיד. גם הירידה היא טובה גדולה.
הראשון שקבע את מקום מנוחת הצדיק כמקום תפילה הוא יעקב אבינו, שהציב את קברה של רחל אמנו באמצע הדרך כדי שתהא לעזרה לבניה, כשיגלה אותם נבוזראדן ויעברו דרך קברה תצא רחל מקברה ותבקש רחמים על בניה.
כמו כן מצינו שכלב בן יפונה כשבא לתור את הארץ ביחד עם המרגלים, השתטח על קברי האבות בחברון והתפלל "אבות העולם בקשו עלי רחמים".
במאמר זה נשתדל להאיר כמה נקודות בענין הנסיעה וההשתטחות על ציון רבינו הקדוש באומן.
רבינו הקדוש מבאר בלקוטי מוהר"ן (תורה קפ"ח) שהאדם בבואו לעולם מאבד את כל מה שלמדו אותו קודם ביאתו לעולם, בנוסף לכך האדם בעוונותיו מאבד את חלקי הקדושה שניתנו לו. אבידה זו היא אבידת ה"ידיעה" המוכרחת לאדם לדעת את תכליתו בעולם, לשם מה נברא ומה עליו לעשות ולפעול בהיותו בעולם. האדם נשלח לעולם כדי לחפש ולמצוא את אבידת חייו, להיות "מבקש" כפי שמבואר בפסוק "ה' משמים השקיף על בני אדם לראות היש משכיל דורש את אלוקים".
במדרש תנחומא מבואר על הפסוק (שמות ל"ג) "והיה כל מבקש ה' יצא אל אהל מועד" וזה לשונו: "כל מבקש משה אין כתוב כאן, אלא כל מבקש ה', מכאן אמרו כל המקבל פני זקן כאלו מקבל פני שכינה, שנאמר והיה כל מבקש ה', אפילו המלאכים והשרפים והגדודים היו מבקשים אותו ואומרים אלו לאלו הרי הוא במשכנו של משה". נמצאנו למדים שמי שחפץ קרבת אלוקים, מי שרצה להיות "מבקש", מי שחיפש דרך למצוא את ה', פנה לאהלו של משה, שם מצא את הדרך, את העצה, את ההארה שנמשכה מכח משה רבנו למבקשי ה'.
על זו הדרך כתב האר"י הקדוש, על דברי המדרש הנעלם "רבי נתן אומר הבא לטהר מסייעין אותו" – נשמת הצדיקים מסייעין אותו.
האור של הצדיק נמשך גם אחר הסתלקותו, שהרי צדיקים במיתתם נקראים חיים (ברכות י"ד) כפי שביאר רבי נתן בליקוטי הלכות (הל' הכשר כלים ד' סעיף כ') "הצדיק גם בעת מיתתו והסתלקותו ממש אינו נסתלק מן העולם לגמרי … כי גם אחר הסתלקותו מקושר ומיוחד כל חיותו לעילא לעילא ואז הוא עוסק בתיקון נפשות ישראל יותר מבחיו וזה בחינת מעלת קברי הצדיקים האמתיים כי שם על קברו שורה השארת נפשו הקדושה כמבואר בכתבי האר"י ז"ל" ועוד כתב שם כי "יש שפגמו כל כך, בפרט עתה בדורות הללו, שאי אפשר להם להתתקן כי אם על ידי כח הצדיקים שוכני עפר, שעל ידי שבאים על קבריהם הקדושים, יכולים להמשיך שם בחינת הארת פי שנים, שנמשך מבחינה גבוה ועצומה מאוד, שעל ידי זה גם הוא יכול להתתקן אפילו אם הוא כמו שהוא".
בנוסף לאמור, גם ענין התשובה והעלאת הנשמות שנפלו בגלל העוונות בין החיצונים, במקומות נמוכים ושפלים, נעשית על ידי השתטחות על קברי צדיקים, וכלשון רבי נתן (הל' נזיקין הל' ג' סעיף ח') "השתטחות על קברי צדיקים אמיתיים, הוא דבר גדול מאוד ומועיל מאד לעבודת ה' יתברך לזכות לצאת מהרע שלו ולשוב להשי"ת, כי יש בני אדם שנפלו כל כך בעוונותיהם עד שנאחז בהם הרע כל כך עד שאי אפשר להם בשום אופן לשוב להשי"ת, רק ע"י שבאים על קברי הצדיקים האמיתיים ואז נכללין בנשמת הצדיק שמת, שהוא עוסק תמיד לברר בירורים והוא בכוחו הגדול, שגדול במיתתו יותר מבחיו, הוא יכול לברר אפילו הנשמות שנפלו מאד מאד, אבל אעפ"כ הבעל בחירה אי אפשר לבררו בעל כרחו כי אם כשבא על הקבר במקום גניזתו הקדוש ומעורר עצמו בתשובה, שאז יש כח להצדיק לבררו בכחו הגדול ולהוציאו ממקום שנפל לשם ולתקנו, אף על פי שלא היה אפשר לו להתתקן בשום אופן".
השבת האבידות המוזכרת לעיל היא מה שאדם מאבד בבואו לעולם וכן מה שאיבד בעקבות עוונותיו ובכלל זה האבידה הגדולה שהאדם נאבד מהשי"ת בבחינת תעיתי כשה אובד. ועל זה אנו מבקשים ומתפללים שישיב אותנו אליו ברחמים, בזכות וכח הצדיקים הקדושים אשר בארץ המה ויקוים בנו המקרא "השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם".
הוא נכנס לחדרו בפנים זוהרות, ידיו אוחזות במבחן עליו התנוסס הציון הגבוה, עיניו ננעצו באזהרה שהיתה תלויה מעל מיטתו. משום מה נדמית לו עתה האזהרה הזאת כמו זוהרת באור יקרות. זה ברור, משהו השתנה במוחו; עד היום האזהרה הילכה עליו אימים – עכשיו הוא אפילו מוקיר אותה…
עצלן היה מטבעו, לבו לא משכו ללימודים – והתוצאה לא אחרה לבוא. תמיד היה נחשל במבחנים, מה שגרר אחריו עונשים וסבל בל יתואר.
עד לאותו יום בו נטפל אליו אביו והחל להכריחו לחזור מדי יום על החומר הנלמד. לצד מילות עידוד וחיזוק, הוא תלה לו גם אזהרה חמורה מעל מיטתו, בה נכתב, שבאם לא ישלים את חוק לימודו מדי יום – הוא ייענש בחומרה.
ידע האב את נפש בנו, ועל אף שנכמרו רחמיו עליו, הבין שבלי הפחדות לא יוכל להתגבר על נטיותיו הקשות. הבן לעומת זאת, שנא את המבחנים; הוא לא האמין שביכולתו להצליח אי פעם; הוא שנא את האזהרה הזאת וביקש בכל לב להיפטר מכך.
עד לאותו יום בו קצר את פרי עמלו. האזהרה הועילה; הוא חזר מדי יום על החומר; בעת המבחן קלחו מפיו התשובות בבהירות. עתה הוא חושב למפרע ורואה שדווקא האזהרה הזאת היא שהצילה אותו. הוא מתבייש על כל אותן טרוניות שהעלה בלבו על הלחץ שהוא נתון בו.
* * *
המשבר הכלכלי השורר בעולמנו, מהלך אימים. השמועות על מלחמות קריבות ומחלות אפשריות – מפחידות. האדם חש שהקרקע תחתיו רועדת. כמה היה רוצה שהשמועות הללו יחלופו והחיים יחזרו למסלולם הרגיל.
אך האם בכך הוא רוצה את טובת עצמו?! עיון מעמיק במטרתן האמיתית של ההפחדות מן השמיים, מלמד שכל ההפחדות הללו נועדו לקרב את האדם לה', לרפאותו ולהיטיב את אחריתו.
אבינו שבשמים מאותת לנו בכל עת. הוא מעורר ודוחק. תולה מול האדם את שלט האזהרה, לצד החסדים שהוא משפיע עליו. יודע הוא יוצרנו את יצרנו, מכיר את הנפש הבהמית שמקיפה את ה'אני' הפנימי הטהור שלנו. החומר הגס שעוטף את נשמתנו אוהב מנוחה עצלה; בוחר בחיים חיצוניים נטולי משמעות שתחילתם דומה לנועם מסויים – ואחריתם מוות ואבדון. משום כך, הוא יתברך מוציא את ה'שוט' המאיים ומכריח אותנו להשתעבד אליו.
והגוף כמו גוף, שונא את האיום, מצפה לרגע שהפחד יסור ממנו; הוא לא רוצה להיזכר באפסיות ובחוסר היציבות עליהם ניצבים החיים הבהמיים. אך שלא ברצונו חוזרים ומזכירים לו זאת מלמעלה.
עד שהוא את החשבון ומבין: 'אכן, היראה הזאת אינה אכזרית כל כך; בסך הכל רק על ידה לא נסחפתי אחר העולם הזה ונשארתי חסר כל בעולם הבא, בלעדיה לעולם לא הייתי מגיע להשתעבדות רוחנית כל שהיא'.
אדם בר–דעת לא מחכה לגזירה שתצא לפועל; הוא עצמו מלקה את בהמיותו ביראת העונש; הוא מצייר לעצמו את מה שיכול חלילה לקרות למי שממרה את פי המלך; את העונשים הכבדים שמצפים למי שעוברים על רצונו, עונשים בעולם הזה ובעולם הבא.
ה'ציורים' הללו במוח, מחליפים את מקומם של הצרות הממשיות, שכן כאשר האדם שופט את עצמו כאן למטה ומבין בעצמו שלא ניתן להמשיך בדרך הקלוקלת, ומחריד את עצמו בחרדה עצמית – אזי הוא מונע מעצמו את מכות השוט האמיתיות, כי 'כשיש דין למטה אין דין למעלה' (לקוטי מוהר"ן ח"א קנד).
הבנה זו במהותה של יראת העונש, נחוצה כיום מאד. דורנו דור ה'לחיצת כפתור' רוצה לחוש מיד את נועם העבודה הרוחנית, ולא – נעצרים מיד. אך אין מבינים שחוסר סבלנות זה בעוכרנו.
הצדיקים הטיבו להכיר את הגוף ותכונותיו, והם שהורו לנו שעיקר העבודה נעשית על ידי יראת העונש. כמובן שאין זו תכלית בפני עצמה, יראת העונש היא רק שער שדרכו מתחיל האדם בעבודת ה'. אך לאחר שהוא מתנתק מבהמיותו, הוא מתחיל להתבונן ולהכיר את האמת בלי כל ההפחדות.
בפרשתנו אנו לומדים על נחש הנחושת אותו תלה משה רבינו, כדי שהכל יביטו בו ויתרפאו מנשיכת הנחשים השרפים. נחש זה היה רמז לישראל – מסביר רבי נתן – שיביטו למעלה על כל אותם עונשים הצפויים למי שעובר על דברי ה'. רמז זה היווה את הרפואה השלימה שלהם.
במבט לאחור, הם בודאי נהנו לגלות שרמזים אלו הצילו אותם ואף למדו לאהוב את הרמז ה'מאיים' הלזה. הבנה זו לימדה אותם להטיב את מעשיהם בעצמם, ולא על ידי שוט מאיים.
בעיה שמטרידה רבים מעובדי ה' היא, כיצד להביא את כל הידיעות החשובות שלהם בתחום הרוחני – לידי ביטוי בהרגשת הלב, באהבת ה', ביראתו, באהבת התורה, באהבת ישראל, שמחה במצוות ועוד, כפי שנצטווינו בפסוק: "וידעת היום והשבות אל לבבך" (דברים ד, לט).
העצה היעוצה לכך היא: משפט. להקדיש זמן לשפיטה עצמית של כל מעשינו – אם נהגנו כראוי אם לאו, כמו כן את כל מעשינו העתידיים, ובכלל – אם דרכנו בחיים אכן רצויה לפני ה'.
שכן, עניינו של המשפט הוא, לפרוט את התודעה המופשטת שלנו – לפרוטות ולתרגם אותה לשפת המעשה.
או אז, כשהידיעות הרוחניות שלנו מוחשיות ומעשיות, הן משפיעות על הלב ומלהיבות אותו.
זה שנאמר: 'ונשא… את משפט בני ישראל על לבו' – המשפט מתקן את הלב.
המפגש בלתי נמנע; תוצאותיו בלתי ידועות. מן העבר האחד עולה יעקב אבינו, על משפחתו, אנשיו, הונו ורכושו, מן העבר האחר צועד עשיו, בראש גדוד ארבע מאות אנשי חיל. צבא אדום מול צבאות השם. הדרך מובילה לקראת הלא נודע. אין לדעת את הלך רוחו של איש שעיר, מן הסתם עוד בוערת בעצמותיו אש הנקם.
יעקב משגר לפניו את צבא השמים, מלאכי אש מטילי אימה, ובידם מנחה לצינון זעמו של הרשע. המלאכים שבים ומספרים על אח – אויב, פניו למלחמה, ובגדודו ארבע מאות גיבורים. הסכנה נוראה. עם ישראל כולו נתון בסכנת הכחדה. ארבע אמהות קדושות, שנים עשר שבטי י-ה, תמצית נשמת ישראל, עומדים למלחמה מול ממלכת אדום.
"וירא יעקב מאוד, וייצר לו, ויחץ את העם אשר איתו לשני מחנות… והיה המחנה הנותר לפליטה"
* * *
לא אחת פוגש האדם את עצמו על פרשת דרכים, תוהה מול שתי אפשרויות, אינו יודע באיזו מהן יבחר. הצרה האמיתית היא שהספק מלווה בדרך כלל בפחד, חשש ואימה. נדמה אז לאדם כאילו הוא שקוע בבעיה של ממש. הספקות נוהגות להתעורר בשעה שעניין כלשהו מתנהג שלא כשורה. דרכו של ספק שהוא מערער את קרקע היציבות, כאן לופתת את הנפש אימת הלא נודע.
מתנהל אדם מעדנות על מסלול תוכניותיו המוסכם. צועד בניחותא, צעד ועוד אחד עד לרגע בו נפגש מסלול חייו שוב בפרשת דרכים. את הנקודה הזו אף אחד אינו מחבב. בלשון העם מכנים אותה 'בעיה'. בעיה משמע, 'איני יודע מה לעשות כעת', ואת התחושה הזו אף נברא אינו סובל. הספק מביא לחידלון ומשם קצרה הדרך לעצבות ואפילו כעס.
הספק מחולל בנפש מהומה. בשורש האנדרלמוסיה מנקרת מחשבת אימים אחת: 'שמא אולי לא תוביל אותי הדרך למאומה'. אדם שאינו יודע את דרכו סבור כאילו נגזרה עליו גזירת כליה במדבר הספק. אין אדם שאינו נקלע לפרשת דרכים, הצרה מתחילה ברגע בו מקבל הספק את התואר 'בעיה'. ההתייחסות הרצינית לספק דווקא היא שמעניקה לו את מידותיו המאיימות.
אורב על פרשת הדרכים
נשמה יהודית, בדרכה אל ייעודה, עומדת על כורחה בפני מלחמת קיום. עשיו אורב על אם הדרך מבקש לשדוד ממנה את כל נכסיה. הנסיונות כשלעצמם אינם כה קשים, ההתמודדויות אינן כה סבוכות. הספק שאופף אותן, הוא שמקשה את המלאכה.
אויבי הנפש כולם מיוחסים לאוייב הקדמוני, עשיו הרשע. האויב שהמתין לאבינו יעקב על דרכו מחרן, ממתין גם לנו על מסילת חיינו. כוחו הגדול הוא, לחולל מהומה. להחדיר בלב בהלה. עשיו כולו גבורות ודינים קשים. הוא יושב מן הצד ואורב לטרפו על פרשת דרכים. את מסע הצייד הוא מכוון לנקודת תורפה – ספק. מי כמוהו יודע את משמעותו של הספק. במקום בו מתפצלות שתי דרכים, והיהודי הקטן עומד נבוך ומבולבל, יורה עשיו את יריית הקטל. צרור מחשבות אימה ופחד.
המחשבה המסוכנת ביותר מול פרשת דרכים, היא: 'אינני יודע מה לעשות'. עשיו איש הסערות והדינים מחדיר בנפש 'רצינות תהומית' דווקא במקום בו נדרשת גמישות של אמונה. הוא הופך את הספק לפחד מצמית, כאילו רק דרך אחת היא שתוביל אל התכלית והמטרה. ולא תמיד ידועה לאדם הדרך הנכונה. וכאן בדיוק נעוצה הטעות.
ספק, יש לדעת, אף הוא מחוז ממחוזות החיפוש והבקשה אחרי השם. האדם מפוחד מעצם הספק, כביכול אמורה הדרך להיות תמיד נהירה. כך טבעו של אדם, כשאיננו יודע מה לעשות, נדמה לו כאילו אין מה לעשות. ולא היא, יהודי צועד תמיד בבטחון מוחלט, גם בשעה שאין לו צל צילו של מושג באשר לצעד הבא. גם בשעה שהדרך מתפצלת לאפשרויות שונות, וגם בשעה שמכל עבר נשמעות הצעות, דעות וסברות סותרות. ואת הסוד הזה מלמד אותנו, אבינו יעקב.
בכל דרך, העיקר אל השם
יעקב אבינו צעד לקראת עשיו עם החלטה אחת שאמורה להוביל כל יהודי אל יעודו הניצחי. "והיה המחנה הנותר לפליטה" כותב רש"י 'על כורחו, כי אלחם עימו'. על דרכו של יעקב אורב הספק, בלתי צפוי בלתי ידוע. עשיו הרשע – איך תדע מה הוא מתכנן לך. התשובה של יעקב לספק היא, קביעה ברורה בתכלית 'המחנה הנותר לפליטה'. באיזו דרך שאלך, את המטרה אשיג, על כורחו'.
מהסיבה הזו נקט יעקב בדרך מיוחדת במינה "ויחץ את העם לשני מחנות". במצבים מסויימים, מסביר מוהרנ"ת, כשלא יודעים איך לצעוד ומה לעשות. היצר מתגבר, המציאות מורכבת, סותרת, ומבלבלת. אין מנוס רק להתנהג בדיוק כך, על פי חלוקת העצה. כלומר: "כְּשֶׁרוֹאֶה אָדָם שֶׁהַיֵּצֶר הָרָע מִתְגַּבֵּר עָלָיו כְּמוֹ שֶׁמִּתְגַּבֵּר וְנִדְמֶה לוֹ שֶׁאֵין בְּכֹחוֹ לַעֲמֹד כְּנֶגְדּוֹ כָּרָאוּי, וְכָל מַה שֶּׁחוֹשֵׁב עֵצוֹת וְתַחְבּוּלוֹת אֵינוֹ עוֹלֶה בְּיָדוֹ כָּרָאוּי וּמֵחֲמַת זֶה עֲצָתוֹ חֲלוּקָה תָּמִיד, אֲזַי כָּל עֲצָתוֹ הָעִקָּרִית שֶׁיִּסְמֹךְ עַל כֹּחַ הַצַּדִּיק הָאֱמֶת שֶׁבְּאֵיזֶה דֶּרֶךְ שֶׁיֵּלֵךְ יִמְצָא בּוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. וּלְעֵת עַתָּה יִתְנַהֵג כְּפִי חֲלֻקַּת הָעֵצָה". באופן שכזה, מבטיח לנו יעקב אבינו. בוודאי ייוותר מחנה אחד לפליטה. "הַיְנוּ שֶׁיִּקְבַּע בְּלִבּוֹ שֶׁאֵיךְ שֶׁיִּהְיֶה אַף עַל פִּי כֵן אֲנִי חָזָק שֶׁלֹּא אֶהְיֶה נָסוֹג אָחוֹר לְגַמְרֵי מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְלֹא אֲיָאֵשׁ אֶת עַצְמִי לְעוֹלָם. רַק אֲנִי עַל מִשְׁמַרְתִּי אֶעֱמֹד לַחֲטֹף מַה שֶּׁאוּכַל לְמַעַן יִהְיֶה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵטָה". (לקוטי הלכות ראש חודש ו, נב)
הבלבול כשלעצמו איננו כה מסוכן. הפחד מפניו הוא הדבר האיום ביותר. שאול תחתיות מלאה במיואשים שהפילו את עצמם ביודעין אל תהום הנשיה, רק משום שהאמינו ברצינות תהומית שהם אינם יודעים מה לעשות. בעבודת הבורא אין ספקות. דרכים רבות יש, דורון, תפילה או מלחמה. המטרה אחת היא, וכשמבקשים רק אותה, השי"ת נמצא בכל דרך, נתיב ושביל, רק תסכים שבכל דרך שתלך, שם ממש מצוי רצון השם.
בסדרת המאמרים שבמדור זה, זה נסקור את תולדות בתי הכנסת של חסידי ברסלב במקומות פזוריהם השונים. מתוך גיליונות מימי הנחל באדיבות מכון אלופי הנחל
פרק א: בתי הכנסת בעיה"ק ירושלים תובב"א – חלק ראשון
תמיד היתה השאיפה והתשוקה של כל ברסלב'ר חסיד, להיות נמנה על אנשי הצדיק, ולהתפלל בביהמ"ד הנקרא על שם הצדיק, וראה לשונו הנפלא של מוהרנ"ת (תפילת המנחה ו, אות סח-סט): "וזהו 'מעון אתה היית לנו בכל דור ודור', שבכל דור ודור נמצא ישיבה של תלמידים עם רבי אמת שעוסקין בבית המדרש שלהם בחידושי תורה אמיתיים, שצריכין לילך אחר הבית המדרש והישיבה הזאת בכל דור ודור, כמבואר במאמר רבותינו זכרונם לברכה הנזכר לעיל שאמרו שם צדק צדק תרדוף הלך אחר חכמים בישיבה אחר רבי אליעזר בלוד אחר רבי חנינא בן תרדיון לברור חיל וכו' אחרי רבי לבית שערים וכו' וחשבו הרבה מקומות שקבעו שם הבית המדרש והישיבה בכל דור. והתורה היא נצחית. ועל כן בודאי אין דור יתום לגמרי ובודאי נמצא גם עתה בית המדרש בכל דור שנקרא על שם צדיקי האמת שצריכין לילך אחריו וכו' וכנזכר לעיל. ושם הוא מעון ובית דירה לברוח לשם מהמנוול הזה שפוגע בו בכל עת". וראה עוד שם (אות פג): "כי עקר תיקון כל הנזכר לעיל הוא על ידי המשכן ובית המקדש שהוא בחינת הבית כנסת ובית מדרש של ישראל שהם מקדש מעט, ועיקר הוא הבית המדרש הנקרא על שם הצדיק האמת שבכל דור וכו', כי על ידי קדושת הבית המדרש כל מי שזוכה להיכלל בהקיבוץ הקדוש הזה, על ידי זה כל נקודה ונקודה טובה שזוכה אפילו מתוך עומק החשך וכו', הכל מקבץ הצדיק לתוך הבנין הקדוש שעוסק בבנינו שהוא בחינת בנין המשכן ובית המקדש שבונה בכל עת. ועל ידי זה גם הוא יהיה לעם ויהיה נכלל בתוך הקיבוץ הקדוש, שעל ידי זה עיקר בנין הבית המקדש שיבנה במהרה בימינו".
בכן אמרנו ללקט באמרים, ולסקור את בתי הכנסיות שבו התפללו אנשי שלומינו לדורותם, כפי אשר ידינו מגעת.
כמובן כי ראשונה נתחיל בבתי המדרש דפה עיה"ק ירושלים, כאשר מאז ומעולם היה מקומם של אנ"ש בארץ ישראל כמובא בחיי"מ (קנ"ו): "אמר המקום שלי הוא רק ארץ ישראל ולפי שעה אני בברסלב וכדומה". וכידוע, תמיד השתוקקו רביה"ק ותלמידיו, ואנ"ש לדורותיהם לארץ ישראל בכלל ולירושלים בפרט. וככתוב והיה ראשיתך מצער, אף כאן אנו עדים לכך, כאשר בקושי מצאו מקום מנוחה להתפלל שם יחד ברננה, עד שברבות השנים זכינו והגענו לריבוי הבתים הנפלא, ולבתי המדרשות המפוארים כמו שיש היום פעיה"ק ירושלים.
בית הכנסת תפארת ישראל – ניסן בק
המקום הראשון הידוע ששם התפללו יחדיו חסידי ברסלב הוא בית הכנסת "תפארת ישראל – ניסן ב"ק" של חסידי רוז'ין בירושלים שלפנים מן החומה.
איך הגיעו לשם חסידי ברסלב?
היה זה בעת בניין בית הכנסת בשנת תרכ"ח, באותה שנה ביקר בארץ ישראל שר התורה הרב מטשעהרין ומלוויו, וביניהם הנגיד החסיד ר' אבאל'ע תלמיד מוהרנ"ת. כאשר ביקר ר' אבאל'ע בעיר העתיקה ניגש אליו בונה בית הכנסת ר' ניסן ב"ק וביקש ממנו תרומה עבור בניין בית הכנסת, כשהוא מנמק את בקשתו שחסידי ברסלב הם יוצאי וואהלין, ענה לו ר' אבאל'ע אני הרי חסיד ברסלב ולברסלבע'ר עדיין אין בית כנסת בירושלים משלהם, אי לכך אקנה אצלך כמה מקומות שיהיו לחסידי ברסלב, הסכים ר' ניסן והדבר יצא לפועל. (דרך אגב באותו עת באו בדברים עם ר' ניסן הנ"ל שאף היה לו בית דפוס בירושלים, להדפיס מחדש את הספה"ק ליקוטי מוהר"ן, ואכן בשנת תרל"ד הדפיסו את המהדורה הרביעית בהידור רב).
כאמור, קנו אנ"ש כמה מקומות בביהכ"נ, ושם התפללו בקביעות. המקומות היו מתחת לשני חלונות שמשמאל לארון קודש ונקראו "די ברסלבער פענסטערס" [-"החלונות הברסלביים"], מחלונות אלו היו גם יכולים להשקיף על מקום המקדש. בין המתפללים הקבועים באותן מקומות נמנו: ר' אברהם ב"ר נחמן (שעלה לא"י בשנת תרנ"ד) שהיה מתפלל שם בקביעות, חמיו מזיוו"ש ר' נפתלי כהן, ר' נתן בייטלמאכר, גם ר' אברהם שטרנהרץ היה יושב שם לפעמים. בירושלים באותם ימים אנו מוצאים גם את ר' אבא קלמנוביץ, ר' גדליה ברגר ואת ר' נחמן ב"ר ברוך אפרים בעמח"ס באבי הנחל, אשר כנראה אף הם קבעו בהם מקום לתפילתם.
אנ"ש חיבבו מאד להתפלל בביהכ"נ זה, היות ומתחת לביהכ"נ היה מקווה טהרה, וגם היו שם מניינים קבועים, כמו"כ היו יושבים ולומדים בספרי רבינו במקומות הקבועים ליד החלונות.
ר' נפתלי כהן כיהן תקופה מסויימת כשמש בבית הכנסת "תפארת ישראל – ניסן ב"ק", ודרכו היה להתפלל כ'ותיקין' כמנהג אנ"ש, והיה נשאר לאחר התפילה לעשות את תפקידו.
שנת תרס"ד – לראשונה: בית הכנסת של חסידי ברסלב בירושלים
בקיץ של שנת תרס"ד נעשו לראשונה השתדלויות נמרצות ע"י ר' שלמה וועקסלער, לייסד בית המדרש לחסידי ברסלב בעיה"ק, בעזרת הגאון המפורסם ר' עקיבא יוסף שלזינגר בעל "לב העברי" שהיה ידיד קרוב לר' אברהם ב"ר נחמן, שהצליח לאתר עבור החסידים בית כנסת קטן סמוך ונראה להר הבית.
וכך כותב בהתרגשות ר' שלמה וועקסלער בהגהותיו על חיי"מ: "נפלאות ה' אגיד, כי מאה שנה אחר שסיפר רביז"ל מעשה הנ"ל דף י"ג ע"ב השייכת לתורה כ' בקיץ תקס"ד, בזמן ששכב הנביא יחזקאל על צד שמאל ואח"כ מי"ז בתמוז מ' יום על צד ימין לכפר על עוונותינו, שעי"ז יבא משיח צדקנו במהרה בימינו אכי"ר, בפרשת בלק י"ב תמוז, התחילו אנ"ש להתפלל בבית המדרש שיסדנו ע"ש רבינו ז"ל בירושלים ת"ו, שהוא עיקר ארץ ישראל כמובא בספר שערי גן עדן ובספר ליקו"ה, וגם רבינו ז"ל רצה ליסע עם הספרדים רק לירושלים ונתעכב מהישמעאלים בעוונתינו הרבים, ובר"ה תרס"ה ס'ת'ר'ה' היה הראש השנה הראשון שהתפללנו שם, ומאז ב"ה בכל שבת ויו"ט התפללנו שם, וכן כמה פעמים בימות החול, וה' יעזרנו עד כי יבא שילה, שלא יתבטל המניין התמיד מביהמ"ד שלנו לנצח, אכי"ר… ומאמר עתיקא (תורה כ' הנ"ל) המדבר מהשגת רוה"ק ע"י מצות סוכה שהוא בחי' א"י כמובא (שם) [ב]סי' מ"ח, ומהשגת הדעת שהוא עיקר הנחמה נוסד בשבת נחמו תקס"ד. והיינו שם שבע שנים עד אלול תרע"א"…
הד לייסוד בית הכנסת זו אנו מוצאים בקונטרס "תולדות שמואל" לר' שמואל העשיל פרידמאן, בו הוא מספר כי האשה תמר משכונת מאה שערים אחותו של ר' נחמן לירסמאן תרמה לבית הכנסת החדש מנורה ומפה, והוא מוסיף "ברוך ה' שבת קודש פרשת בלק (י"ב תמוז) התחלנו להתפלל בבית הכנסת שלנו".
שנת תרע"א – בית הכנסת "כולל ווארשא"
בחודש אלול תרע"א הוצרכו אנ"ש מכורח הנסיבות לצאת מבית מדרשם הראשון, לגלות למשכן חדש, וסיבב השי"ת בנפלאותיו ואנ"ש מצאו חן בעיני ראשי כולל ווארשא שהועילו בטובם להעניק להם בית הכנסת שבבעלותם ברובע היהודי ברחוב שונה הלכות, ולהתפלל שם לפחות שלש שנים.
ר' שלמה וועקסלער מוצא שוב סימוכין לפי חשבון שנת הסתלקות רביז"ל וז"ל: "בימי הסליחות סיבב ה' בנפלאותיו אז מאה שנים אחר הסתלקות רביז"ל, שניתן לנו מראשי כולל וורשא הי"ו ביהמ"ד שלהם עמד ריקם ופנוי במתנה, להתפלל שם לפחות שלש שנים, וה' יושיענו תמיד אכי"ר".
נכתב ע"י מכון 'אלופי הנחל' ומתפרסם כאן ברשותם האדיבה
על פי בקשת זקני אנ"ש שליט"א, לאור מגיפת הקורונה המשתוללת בעולם, והשנה, בשל המלחמה המשתוללת באוקראינה, והסכנה שהיא מעמידה לעצם קיום הקיבוץ הקדוש באומן בראש השנה תשפ"א, הרי סדר התפילות שביקשו זקני אנ"ש שליט"א, שכל חסיד ברסלב יאמר מדי יום ביומו.
(ליקוטי תפילות, ח"א תפילה ע"ו, ע"פ תורה רי"א בליקו"מ)
לחצו כאן והורידו את התפילה בקובץ נוח להדפסה – הדפיסו והפיצו!
תפילת רבי יצחק ברייטער
חוברה על ידי הרה"ח רבי יצחק ברייטער זצ"ל, מגדולי חסידי ברסלב בפולין, הי"ד, בתקופה שבה, בגלל השלטון הקומוניסטי, לא ניתן היה להגיע לציון (כמסופר, בין היתר, כאן).
בשנים שעברו, בעקבות מגיפת הקורונה שסגרה את הגבולות בין המדינות, והשנה בשל המלחמה המשתוללת באוקראינה, הפכה התפילה הזו שוב לרלוונטית, ועלינו להתפלל ולבקש שנזכה, שוב, לעלות לציון רבינו הק' ולשפוך שם שיחנו לפני ה' יתברך
מלחמת עמלק לא הסתיימה בפורים! היא מלחמה ארוכה מאד, מלחמה שהולכת ונמשכת עד ביאת הגואל במהרה. אבל בפורים קיבלנו את הכלים לצאת ולהילחם בעמלק, ועלינו לאזור חיל לקחת את הכלים הללו ולהשתמש בהם מעתה ביתר שאת.
רבינו הקדוש גילה – או יותר נכון, רמז – על הכח הפלאי והעצום של פורים: "פורים הוא דרך לפסח, שיהיו יכולים להיות נזהרין מחמץ, כי בתחילה היו כל ההתחלות מפסח, ועל כן כל המצוות הם זכר ליציאת מצרים. ועכשיו…. ולא סיים" (ליקוטי מוהר"ן ח"ב, ע"ד). רבינו הקדוש לא סיים בפירוש אבל רבי נתן הבין מרמזי ידיו שכוונתו על פורים, וכדבריו: "כי עכשיו ההתחלה של הגאולה ותיקון כל העולמות הוא מפורים, כמו שמובן מרמזי דבוריו הקדושים של רבינו זכרונו לברכה שאמר אז 'כי מתחילה היו כל ההתחלות מפסח שהוא יציאת מצרים, ועכשיו' וכו' ופסק באמצע ולא סיים דבריו, ומתוך דבריו הבנתי שעכשיו ההתחלה מפורים, שהוא מחיית עמלק שהיא עיקר הגאולה של משיח, כי ראשית גוים עמלק ומלחמה לה' בעמלק מדור דור עד דורו של משיח, כמו שאמרו חז"ל" (ליקוטי הלכות, ברכות הריח ד, כה).
רבי נתן מפליג שם על הכח של פורים שהיא הארה נפלאה ונשגבה ביותר שניתנה לנו לאחר שהרפואות הקודמות – כקדושת פסח ושאר המועדים – כבר לא הספיקו לנו לעוצם חוליינו המר. "כי ה' יתברך ראה שבגלות האחרון המר הזה שהוא גלות אדום שהוא עמלק לא היה לנו קיום ח"ו אם לא שימשיך עלינו הארה נפלאה ועצומה מקץ האחרון שהוא גאולה אחרונה של משיח, כי כל מה שהחולה גדול ביותר צריכין להחיותו ברפואות וחיוּת יקרים ביותר, על כן בנפלאותיו הגדולים הקדים רפואה למכה ועשה עמנו נפלאות ונוראות גדולות בימי מרדכי ואסתר, עד שעל ידי תוקף הנס המשיכו הארה נפלאה בעולם שהיא ההארה הנמשכת מגאולה האחרונה שאז יהיה גמר מחיית עמלק, וכמובא בכתבי האר"י ז"ל ובדברי חז"ל מגודל ההארה הנפלאה שבפורים, ועל ידי ההארה הזאת שהאיר עלינו ה' יתברך קודם בנין בית שני וחורבנו, על ידי זה יש לנו כח עכשיו להתקיים בגלות המר הזה אשר ירדנו פלאים, על כן הקדים ה' יתברך הרפואה על ידי ההארה הנפלאה הנמשכת על ידי הנס של פורים בכל שנה ושנה, עד אשר עכשיו כל ההתחלות מפורים, שהוא בחינת גאולה האחרונה שהיא מחיית עמלק".
* * *
אם נדקדק בטיבה של רפואה זו, נראה שאכן עצם 'ההתחלה' היא הרפואה המופלאה שניתנה לו בכוחם של ימי הפורים. עיקר התגברות טומאת עמלק היא בעצם כח הזקנה והיאוש שהוא מפיל עלינו כאילו אבדה תקוותנו, ובכך הוא גוזל מאתנו את הרצון לשוב ואת ההתגברות להתפלל ולזעוק אל ה' שהיא עיקר תקוותנו. ובהתעצמות אורך הגלות הוא מתגבר יותר ויותר בטענת הזקנה, שמרפה ידיים ומביאה מורך ללב כל אחד מלאחוז במלחמת עמלק ומחייתו. זהו הנסיון העצום שיהא בדור אחרון יותר מה שהיה בעת גלות מצרים, ועל כן לא די בהתחלה שלפסח, אלא צריכים כח חדש ועצום יותר של 'התחלות' והתחדשות מפורים.
וכך מגלה לנו רבי נתן במקום אחר על מהות התגברות הרע של עמלק בסוף הגלות, שתהא יותר ממה שהיה במצרים: "עכשיו בסוף הגלות שאז מתגבר הבעל דבר ביותר, שהוא בחינת זוהמת הנחש, בחינת קליפת המן עמלק, כי עכשיו החבלי לידה וקישוי הולדה כבדים הרבה יותר מאד מקישוי הולדה של גאולת מצרים, מחמת שעכשיו תהיה הגאולה אחרונה שהיא גאולה שלימה שאין אחריה גלות עוד, שאז יתבטל לגמרי זוהמת הנחש ממש וכל ישראל ישובו אל ה' באמת לעולם, ומחמת שרואה שקרוב לבוא קיצו וסופו, על כן מתגבר מאד מאד ביותר. ועיקר התגברותו הוא שרוצה להפיל את ישראל ח"ו לידי זקנה ותשות כח ח"ו, כאילו כבר ח"ו נזקנו בהגלות זה זמן רב כל כך כמה וכמה מאות שנים עד שח"ו אפס תקוה ח"ו. וכן הוא מפיל את כל אחד בפרטיות לבחינת זקנה, כאילו כבר נזקן ח"ו במעשיו עד שאי אפשר לו לשוב שעיקר הגאולה תלויה בזה. כי הבעל דבר בחינת המן עמלק נקרא 'זקן וכסיל', כי הוא כופר בחידוש העולם, שמבחינת כפירה זאת ח"ו עיקר בחינת הזקנה דסטרא אחרא" (ליקוטי הלכות, תפילין ה, לב).
בעקבתא דמשיחא בוערת 'זקנה', העולם מלא בייאוש ורפיון ידים פי כמה ממה שהיה מלפנים, הלב כבר אטום מלצפות לשינוי אמיתי, וזוהי תבערת מלחמתו של עמלק האכזר שמבקש חלילה להפסידנו את הגאולה הנצחית. ועל כך בדיוק ניתנה לנו המתנה וההארה המופלאה מקץ האחרון של 'פורים', אותו זכינו להכניס לְתוֹכֵנוּ לָנֶצַח. שאם נרצה לבחור בהתחדשות ולהידבק לאמונה של חידוש העולם, ולזכור שאין רגע דומה לחברו ושבכל שעה ושעה ניתן להתחיל התחלות חדשות מבלי להתפעל מכל העבר – אזי ביכולתנו לבחור בכך ביתר שאת, בכח ימי וקדושת מצות הפורים שעברו עלינו לטובה.
זהו התפקיד המוטל עלינו עתה אחר זכיית ימי הפורים: לומר 'ועכשיו' ולא לסיים! להתחיל התחלות, ולא לסיים ולא להפסיק לרגע מלהתחיל ולהתחדש, אלא להמשיך ביתר שאת ובתנופת קודש את המלחמה בעמלק; ללחום בזקנה ובייאוש; ללחום בחלישות הדעת הנובע מן העבר, ולהבעיר את תקוות הגאולה בעתידה שבוא תבוא בודאי.
בכך אנו פותחים את הדרך וההילוך לפסח, לזכות לגאולת משה שהשי"ת ציווהו בבואו לגאול את ישראל "להכניס בלב ישראל להתחיל בכל פעם מחדש, שעל ידי זה יישארו קיימים בקדושת ישראל תמיד יהיה איך שיהיה בכל מה שיעבור עליהם בכל הגלויות בגוף ונפש ופרנסה בכלל ובפרט. כי על ידי כל אלו ההתחלות, על ידי זה זוכים אחר כך להתחיל ולגמור בשלמות, כי 'לית רעותא טבא דאתאביד', מכל שכן עובדא ועשיה טובה שעושים בכל פעם שמתחילים בעבודת ה', וכולם מתקרבים ומתקבצים לעזרתו עד שזוכה להתחיל ולגמור עבודתו כראוי" (ליקוטי הלכות, קריאת התורה ו, כ-כא).
שלשים שנה אני לומד. שלשים שנה אני מתייגע כבר בנסיון להבין את מה שאני לומד, בנסיון להבין חומש, גמרה, שולחן ערוך, ליקוטי מוהר"ן או כל לימוד תורני אחר…
עשרים שנה אני מתפלל. מנסה להתפלל. עשרים שנה שכל תפילה היא מלחמה שאין לה סוף, של נסיון לשמור את מחשבותי בתפילה, לגרש מחשבות זרות, אחרות, שאינן קשורות בתפילה וטורדות את כוונת התפילה שלי, עשרים שנה שאני מנסה…
שבע-עשרה שנה אני חי. שבע-עשרה שנה שאני מנסה לעבוד את ה', שבע-עשרה שנה שאני מנסה לעשות רצונו בכל חיי, לחיות כפי שהוא רוצה. שבע-עשרה שנה שאני מרגיש נכשל. אני מנסה לקום – ונופל. מנסה להתעלות – ויורד. מנסה לשקוע בעבודת ה' – ושוקע בתהום…
תשכח!
תשכח מזה. פשוט תשכח מזה. תשכח שלמדת, תשכח שהתפללת, תשכח שאי פעם עבדת את ה' ותשכח שאי פעם נפלת.
חז"ל, כשהם מתייחסים לשכחת אדם את לימודו, מציגים מבט חדש על ענין השכחה (קהלת רבה א,לב) ואומרים: אמר רבי טוביה בשם רבי יצחק: לטובתו אדם למד תורה ושוכח! שאילו היה אדם למד תורה ולא [היה] שכחה, [הרי] היה מתעסק בתורה שתים שלש שנים וחוזר ומתעסק במלאכתו ולא היה משגיח בה [יותר] לעולם כל ימיו אלא מתוך שאדם למד תורה ושוכחה אינו מזיז ואינו מזיע את עצמו מדברי תורה.
לא כקללה, אם כן, ניתנה השכחה. כי אם לברכה; לא על מנת להפיל את האדם, אלא על מנת לסייע לו להתמיד, לעזור לו לשקוד על התורה, לחזור עליה שוב ושוב – שהרי אחרת הוא ישכח.
אם לא היה אדם שכח את תלמודו, הוא היה לומד דבר פעם אחת – וממשיך הלאה, אל שגרת החיים, אל ההרגל. אולם כעת, כאשר קיימת השכחה, הרי בכל פעם יכול אותו לימוד להיות אצלו. יתירה מזו, הוא חייב לחזור על זה, אחרת תיעלם ממנו הידיעה הזו.
ולא רק בלימוד התורה באה השכחה לתועלת.
לשכוח זה טוב!
לעתים באים לאדם בלבולים בתפילתו. פתאום הוא נזכר מעיסוקיו. זה מטריד אותו, הוא שוקע במחשבות ושוכח מהתפילה… ואז לפתע הוא מתעורר, שב לתפילה, אבל רוחו עגומה עליו. הוא מרגיש נכשל. הוא לא הצליח לכוון בתפילתו. הרגשה זו, כמובן, תורמת את חלקה להמשך הכשלון וכך תעבור עליו תפילתו חציה במחשבה זרה וחציה במחשבת כשלון.
אומר רבינו (שיחות הר"ן כו): על כן השכחה היא עצה טובה גדולה מאד לזה, שתכף ומיד שחולף ועובר הדבר, יעביר ויסלק אותו מדעתו לגמרי, ויסיח דעתו מזה לגמרי. ולא יתחיל לחשוב עוד במחשבתו בענין זה כלל."
כמה קשה היה הדבר אילו לעולם לא היינו שוכחים! כמה בלתי מציאותי היה אז לעבוד את ה'! כמה קשה היה אז לחיות, אפילו חיים גשמיים!
אדם, מטבע היותו אדם, מנסה – ופעמים רבות נכשל. בין אם מדובר בחייו הרוחניים ובין אם באלה הגשמיים, הוא עתיד להכשל בחלק גדול מנסיונותיו להצליח. בעסקים, בחיים הפרטיים – או להבדיל בחיים הרוחניים, בעבודת ה'.
אולם, אדם, מטבע היותו אדם – שוכח את כשלונותיו, יכול לשכוח את כשלונותיו, בכל תחום, ולהתחיל מחדש. תמיד, לא משנה איזו נפילה הוא חווה – הוא יכול תמיד לקום, לשכוח, ולהתחיל מחדש.
אילו הוא רק היה זוכר כמה כאבה הנפילה… אילו הוא לא היה שוכח כמה הוא עמל, כמה ניסה, כמה יגע ועמל וטרח להצליח, ובסוף נכשל כשלון כה צורב… אילו זכר את כל אלו, לעולם לא היה בו הכח להתחיל שוב.
מתנה נתן הקדוש ברוך לבניו, ברואיו, יצירי כפו, ושכחה שמה. והיא היא המאפשרת להם לחיות, לנסות שוב, לקום מנפילות, להתאושש מאכזבות ולהתחיל מחדש, תמיד, בכל נקודה שהיא.
"השכחה היא חסרון גדול…"
"אצל העולם," מסכם רבינו את הענין, "השכחה היא חסרון גדול בעיניהם. אבל בעיני יש בהשכחה מעלה גדולה. כי אם לא היתה שכחה, לא היה אפשר לעשות שום דבר בעבודת ה' אם היה זוכר כל מה שעבר לא היה אפשר לו להרים את עצמו לעבודתו יתברך בשום אופן, גם היו מבלבלים את האדם מאד כל הדברים שעוברים עליו. אבל עכשו על ידי השכחה נשכח מה שעבר" (שיחות הר"ן, שם)
אז תשכח.
נשכח, ונתחיל מחדש, כאילו מעולם לא התחלנו עדיין, כאילו מעולם לא חווינו עדיין תורה, תפילה או עבודת ה'. כאילו הרגע התחלנו. ואם נכשל? נקום, ונשכח, ונתחיל שוב.
כבר התקבצנו ובאנו אל מאחורי הסורגים הנעולים ואנחנו משוטטים שם הלוך ושוב, חסרי מנוחה, מחכים לשחרור הגדול. היטב אנו יודעים ומרגישים, שקרב ובא זמן פתיחת השערים. בפסח כולנו נצא לחרות, זקנים ונערים, נשים וטף. ה' יעבור עלינו בלילה הגדול הזה, ויתיר כל אחד ואחד מכבליו. איש מכלאו נצא, איש מצינוקו הפרטי או מחצר מאסרו המוקפת גדרות, אל מרחבי החרות הגדולה, המוארת. ואם נטה אוזנינו נשמע בחצי הלילה את שקשוק המנעולים הנפרצים, צלצול האזיקים המוסרים, ורעם אבני החומה הנבקעות ומתפוררות. חשוך היה לנו בכלא העמוק של תוך ליבנו, עינינו לא ראו את החומות, וקרן אור לא באה פנימה.
בורות של בדידות פתאומית ולופתת, ימים ולילות של צללים ואורות, כשלונות ואשמה, רצונות ודממה, ביקורת מקטינה ומכווצת, נסיונות קטנים לחיות ולאהוב, חורים שחורים של יאוש.
* * *
חשבנו שאלה החיים והתרגלנו אליהם, שהרי כבר עברנו מזמן את השער החמישים של התקווה להגאל.
שלושה דורות שועבדו אבותינו במצרים. הם גרו בבתים של עבדים ושמעו את שריקת אדוניהם כל בוקר. הם קיבלו מכות בשוטים על עור שעל גב חשוף ומעונה. הם עבדו בפרך מעלות השחר ועד שקיעת השמש, עבודה ללא תכלית, מתסכלת, מייאשת. הם בנו והמצרים הרסו, לעיניהם, וכל כוחם כלה לריק.
מנין עמד לאימותינו במצריים הכוח להינשא? כיצד הצליחו להקים משפחות וללדת בנים, וראו אותם טובעים במים ולא חדלו? איך אפשר להבין את התקווה המטורפת שמנעה מהם את היאוש ואת ההשלמה ואת החידלון? איזו אמא תראה שמטביעים את בנה, ותחפוץ בבן נוסף שגם אותו יטביעו, ותלד בן נוסף שגם אותו ישחט פרעה? איך מוכנה ילדה, שראתה במות אחיה, להינשא וללדת בנים שעתידים למות מיד?
כי הם ידעו. כל אחד ואחד מבני אברהם, יצחק ויעקב ידע – שתבוא גאולה, ושהיא קרבה והולכת.
היום או מחר, או בשבוע שהבא, ייגלה אלוקי האבות, וישלח להם שליח מושיע, בכוחו ובשמו הגדול.
הם לא עברו את השער החמישים, אבותינו במצרים, והתקווה להיגאל בערה בהם. כל לילה האמינו שבבוקר יפציע להם שחר של חרות, ואם עוד לא זרח היום, יזרח בלי ספק בעוד יום או יומיים.
לכן יכלו לשאת את הכאב הנורא ואת הסבל, כי כל יום נשא בחובו תקווה חדשה, אמיתית ופועמת.
תקוה בעוצמה שאנחנו בכלל לא מכירים.
* * *
מצריים שלנו היום – אין לה שוטים ופירמידות, אלא תוויות של הצלחה וסמלים של אושר. נוגשיה אינם מצליפים ומענים, אלא מחייכים, קורצים, קוראים ומפתים. מצרים שלנו לא מטביעה את גופם של ילדינו, אלא היא נאבקת בכל כוחה הרוחני להחניק את נשמתם. כולנו עובדים את העולם הזה עבודת פרך שאינה לפי טבענו ואינה לפי כוחותינו, וכל עמלנו לריק. כל פסגה חדשה שהצלחנו לכבוש קורסת מתחת רגלינו, כל אופנה חדשה שהצלחנו לתפור, מתפוררת ומשתנה לאחרת, וכל ילדינו הקטנים – אותם רצונות פעוטים של קדושה ושל תום אמיתי שנולדים בזמנים של אמת – נרמסים ונדרסים ונשחטים. גם מצריים של היום רוחצת בדמינו. והיא נוטלת את היאוש ואת העצב, רוקמת מהם תפאורה של צללים וחומות, וכולנו חושבים, שאלה החיים.
* * *
אבל בפסח הזה נצא לחרות.
כל אחד יגלגל בחיפזון את צרורו הפרטי, הטהור, שלא החמיץ: הרגעים ששתק בהם ובלם את כעסו, או נצר את לשונו; החסדים הקטנים-קטנטנים שעשה באמת ובסתר ולשם שמיים; גילויי הבטחון והאמונה שהצליחו לבקוע את ערפל היומיום – כל אחד יהיו לו בצרורו מצות כשרות וקדושות, והן תהיינה רבות ממה שחשבנו תמיד. ביחד נצא, זקנים ונערים והורים ומתבגרים, אי ההבנות תימוגנה, הלבבות יתאחדו מחדש. ביחד נצא, עדות וסוגים, מנהגים וחוגים, והבדלנות והפלגנות תעלמנה כלא היו. הטינה תתפוגג והשנאה תטבע בים. כאיש אחד נצא, בלא תחרות ושפיטה וביקורת, בלא דעות קדומות, באהבה גדולה, בלב אחד.
כי אותה הבטחה מהדהדת מאז, ו"היא" שעמדה לאבותינו עומדת גם לנו ולילדנו…
וגם אם החרישה המולת הגלות את אוזנינו מלשמוע; ואת עינינו סימאו ערפל ועשן ופרסומות מלראות; גם אם לא שלושה דורות עברו מאז אבדה גדולתנו אלא שלושת אלפים שנה ויותר – נאמנת עלינו הבטחתו שבוקר אחד, אולי הבוקר הזה, יפציע שחר ממזרח. ואז תיעצר ההמולה כולה לפתע, ושאון החרבות יפסק. אור בהיר יאיר את שדות הקרב ומפקד אהבה יערך על האדמה העשנה.
* * *
לא פעם אני חושב לעצמי מי ומי יהיו שם, במפקד הסיום הגדול.
יהיו הקצינים הבכירים, אנשי המטות האלופים, המנהיגים יושבי האוהלים. הם, נאמנותם לא הוטלה מעולם בספק. מדיהם מגוהצים ועטורי דרגות ללא רבב. הם, נאמנים היו תמיד וכל חייהם הופרשו והוקדשו – עבורו. יהיו גם החיילים הקרביים, פצועים ושותתים דם ומדיהם בלויים מאוד. כל גופם מצולק ואש של נאמנות בוערת בהם. את נפשם מסרו עבורו, עת חלבם ודמם כל ימיהם וזמנם הקריבו בחזיתות החסד, בשדות הקרב על הקירוב, בעשיה אמיתית – למענו. אבל גם האזרחים הפשוטים יתקבצו בריצה, האנשים הקטנים מן השורה, שדבר המלחמה והנצחון נודע להם ברגע האחרון. הם יבואו בבהלת חיפזון, לבושים בגדי יום יום וחול. המצביא הגדול הגיע! תעבור השמועה ברחובות, וכולם יחטטו בכליהם במבוכה נואשת. מדים של ממש אין להם, גם לא צלקות עמוקות. מעולם לא לחמו תחת אש המקלעים. אבל הם נתיניו האוהבים, ואין להם מלך אחר! בחטף יקחו פיסת בד או סרט, יכרכו על זרוע וסביב הצוואר, ויתיצבו נרגשים בשורות.
כולנו נבוא.
ונישא, למצער, שרוך או חגורה, כפתור או ממחטה, צרור מצות כשרות דקות, אות נאמנות ואהבה.
וכן בעזרא כתיב: ואקרא שם צום על הנהר וכו' לבקש ממנו דרך ישרה וכו' ונצומה ונבקשה מאלוקינו וכו', ויעתר לנו.
כאשר עזרא הסופר עולה לארץ ישראל עם משלחת גדולה של אנשים ונדבות העומדים לבוא לארץ ישראל ולהקריב קרבנות, שולח איתם דריוש מלך פרס איגרת ליושבי הארץ שלא יפגעו בהם ויניחו להם לעשות את רצונם. אף על פי שמשלחת זו מתכוונת ללכת לארץ עוינת, היא לא לוקחת אנשי חיל שילוו אותה, אלא היא קובעת יום לצום ולתפילה שהקב"ה ישמור עליהם בדרך. עזרא מסביר את סיבת הדבר: "כי בושתי לשאול מן המלך חיל ופרשים לעוזרנו מאויב בדרך, כי אמרנו למלך לאמר יד אלוקינו על כל מבקשיו לטובה, ועוזו ואפו על כל עוזביו" (עזרא ח, כב). מלך פרס שמע מאיתנו שהקב"ה משלם שכר טוב לעושי רצונו, ומעניש את עוברי רצונו. אם נבקש ממנו עזרה גשמית, הוא יראה בכך חוסר השגחה. אחר כך כותב עזרא: "ונצומה ונבקשה מאלוקינו על זאת, ויעתר לנו". במבט ראשון משמע שעזרא ידע כבר אז שתפילתו נענתה, והמפרשים מסבירים מנין ידע. אך עדין יש לשאול מה הוא רצה להודיע לנו בזאת, הלא בהמשך הדברים נוכל בעצמנו לראות כי הכל עבר בשלום.
ראינו בעבר את דברי הרמב"ן בפרשת שמות, על טענת משה לקב"ה: "והיה כי יאמרו אלי מה שמו, מה אומר אליהם" (שמות ג, יג). שאלת העם, מה שמו, מתפרשת על ידי הרמב"ן כשאלה על התגלות ה' בעולם. היכן אנחנו יכולים לראות התגלות של הקב"ה? הקב"ה משיב למשה לענות לעם: "אהיה אשר אהיה". מבאר הרמב"ן את תשובת הקב"ה: "למה זה ישאלו לשמי, אין להם צורך לראיה אחרת, כי אהיה עמהם בכל צרתם, יקראוני ואענם, והיא הראיה הגדולה שיש אלוקים בישראל קרובים אלינו בכל קראנו אליו ויש אלוקים שופטים בארץ". התשובה אם כן, היא התפילה, דרכה יכול האדם להכיר שהקב"ה עונה לו. אמנם, אם נשים לב נמצא שיש כאן יותר מראיה אותה בקשו בני ישראל. הטענה עליהם היא "למה זה ישאלו לשמי", איזה צורך לראיה יש להם בכלל. כלומר, המציאות של עניית התפילה איננה עוד ראיה, אלא היא דבר אחר לגמרי, שונה מכל ראיה שהיא. כדי להבין את גדר הדבר, נשים לב ללשונו של הרמב"ן: "והיא הראיה הגדולה שיש אלוקים בישראל קרובים אלינו". בעניית התפילה מתגלית קירבה של הקב"ה לעם ישראל. "ומי גוי גדול אשר לו אלוקים קרובים אליו, כה' אלוקינו בכל קוראינו אליו". מתי נוכל לראות את קירבת ה' אלינו? "בכל קוראינו אליו". בכל פעם שנבקש. ברגע שאנחנו מבקשים, ונענים, אנחנו מגלים כמה ה' קרוב אלינו – שרצונו מכוון כלפינו. אין משמעות הדבר שהקב"ה נותן לנו רק בחסד, אלא מעבר לכך, הוא נותן לנו בצורה כזאת שאנחנו מבינים את הרצון שלו בנו – את הקירבה. כשעם ישראל מקבל את מה שהוא ביקש מהקב"ה, הוא מקבל בצורה שונה מהגוים שמקבלים. עם ישראל רואה שבעצם כל המציאות היא עבורו, ולכן כאשר הוא נענה, הוא לא מרגיש שעשו לו טובה מיוחדת, אלא הוא רואה שהבריאה היתה מכוונת לכך מלכתחילה. ובמלים אחרות: כל הבריאה כולה מחכה שנתפלל. אין בריאה לכשעצמה, ואנשים שמתפללים לכל מיני שינויים באותה בריאה. הבריאה כולה עומדת ומחכה לתפילותיהם, וממילא ברגע שהם נענים, הם רואים שזאת היתה תכלית כל הבריאה.
דוגמא לדבר, הקב"ה ציווה ביום השלישי "תדשא הארץ", ואף על פי כן הצמחים לא היו בשעה שנברא האדם. היכן הם היו? רש"י מבאר בשם המדרש, שהם עמדו על פתח האדמה, וחיכו לצאת ברגע שהאדם יתפלל. הצמחים כן נמצאים – הישועה של האדם תמיד מוכנה – הם פשוט מחכים לרגע שהוא יתפלל. הכל טעון תפילה. כך כשהקב"ה קרוב לעם ישראל בשעה שהם מתפללים, הם רואים כי הוא היה קרוב תמיד, מחכה לבוא אליהם כביכול. ברגע שהם מאפשרים את המציאות, על ידי התפילה, הם רואים שרק התפילה שלהם היתה חסרה. כאשר מבינים את הדבר הזה, אין לעם ישראל לבקש ראיה אחרת. הקב"ה נמצא כאן. ברגע שקוראים אליו, רואים עד כמה הוא היה קרוב תמיד, מתאווה לתפילתם של ישראל. כאשר מחפשים ראיה, רוצים לראות שהקב"ה מתערב בבריאה. כעת הם לא רוצים לראות איך הוא מתערב, משום שהם רואים שהבריאה בידיו ממש.
הגמרא (ברכות דף לד ע"ב) מספרת על ר' חנינא בן דוסא שכאשר היה מתפלל על חולה, היה מכריע ואומר שזה יחיה וזה ימות. "אמרו לו: מנין אתה יודע? אמר להם: אם שגורה תפילתי בפי יודע אני שהוא מקובל, ואם לאו יודע אני שהוא מטורף [דחוי ומרוחק]". רש"י מבאר ש"שגורה תפילתי בפי" פירושו שהתפילה יוצאת מהלב והוא יכול להאריך בתחנונים כפי רצונו. כאשר כוונת הלב התאחדה עם מילותיו, הוא ידע שהוא יחיה, וכאשר לא הצליח לכוון עם כל ליבו, ותפילתו לא היתה מלווה בתחנונים רבים, הוא ידע שהוא ימות. נמצאנו למדים שכאשר אדם קורא לקב"ה בכל כוונת הלב, אזי הקב"ה עונה לתפילה. נמצאנו למדים שכאשר אדם קורא בכוונת הלב באמת, הקב"ה יענה לתפילתו. על פי מה שראינו למעלה, ניתן לומר כך: כאשר אדם מבין שהקב"ה חייב להופיע כאן, כי בלי ישועתו המציאות לא תתקיים, הקב"ה מופיע. בגלל שהקב"ה הוא "אלוקים קרובים", המחכה לרגע שנשיג שהוא צריך להופיע כאן, כביכול, כי אז, באותו רגע שמשיגים כך – על ידי תפילה בכוונת הלב – הקב"ה מופיע. אצל ר' חנינא בן דוסא כוונת הלב היתה מושלמת, וממילא ברגע שהוא ידע שהוא כיוון כמו שצריך, בביטחון מלא אמר: "זה חי".
עזרא וסיעתו התפללו לקב"ה לעזרה. אם כל תפילה אומרת שההופעה של הקב"ה מחויבת כאן, כי בלעדיו לא נוכל להתקיים, בתפילה הזאת אמירה זו התעצמה ביותר – הלא דריוש מלך פרס סובר שאם יקרה דבר רע לעושי רצונו של הקב"ה, יש בכך חיסרון השגחה. משום כך הקריאה אל הקב"ה חזקה ביותר, וממילא, כמו רבי חנינא בן דוסא, כשמבינים שהמציאות טעונה את ישועת ה', אז הקב"ה מתגלה. זאת היא הקירבה שמתגלה בעת צרה – "קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת" (תהלים קמד). משום כך נודע לו, אם על ידי חלום אם על ידי נבואה, כי "ויעתר לנו", שתפילתו נענתה. כי אם מתבצעת קריאה אמיתית, אי אפשר שהישועה לא תבוא, כי הקב"ה נקרא אלוקים קרובים. גם עזרא הבין שכל המציאות מחכה לתפילה. התפילה איננה רשות שניתנה לנו להתערב מדי פעם ולרצות אחרת, אלא היא-היא הכלי שמביא לגילוי המציאות. הדברים לא נמצאים, משום שהם מחכים לה. וברגע שהתפילה תיאמר, הדברים יופיעו מיידית, באופן שנבין שהכל חיכה רק לתפילה שלנו.
ויאמר ה' אל משה… אמור להם לישראל עד עכשיו אצלי היה סוד העיבור מכאן ואילך שלכם הוא לעבר את השנה (פרד"א ח').
סוד גדול, אדיר ונורא היה לו להקב"ה בבית גנזיו עת ברא את העולם, ומסרו לאדם הראשון בגן עדן:
– סוד העיבור.
מאדם הראשון עבר הסוד לחנוך, ומחנוך לנח, ומנח לשם, ומשם לאברהם, ליצחק, ליעקב וליוסף. משמת יוסף, חזר הסוד לשמים. ומשעמדו בני ישראל לצאת ממצרים, מסרו הקב"ה למשה. מכאן ואילך, היה נמסר הסוד לחכמי ישראל, יחידי הדורות, איש מפי איש.
והסוד עמוק עמוק הוא מי ימצאנו, שכן אין זה סוד אחד ויחיד "כי מבואר בספרים, שסוד העיבור בו כלולים כל סודות התורה" (ליקו"ה יו"ד ר"ח ז') יתירה מזו, השאלות הקשות ביותר, כמו שאלת הבחירה החפשית של האדם, אשר בידו לעשות גם נגד רצונו יתברך כביכול, או שאלת "אתה בחרתנו מכל העמים", שהעדיף הקב"ה את עם ישראל על פני כל אומות העולם להיות לו לעם, ועוד שאלות סבוכות כהנה, באים לפתרונם בסוד העיבור, הסוד הנגלה רק ליחידי סגולה, כדברי מוהרנ"ת.
וסוד עיבור השנה עצמו גם הוא אינו מהווה סוד חשבון גרידא, אין זה רק סוד איך לחשב את תקופות השנה ומחזורי החמה והלבנה. לדברי רבינו ז"ל הרי זו גם "חכמת תהלוכי הרקיע, לידע כל ההשתנות ועתידות הבאין על ידי גלגלי הרקיע" אך מושגים עמוקים יותר בקבלה, כמו "סוד פגימת הלבנה ומילויה" או "יחוד השמש והירח לעתיד לבוא" המהווים את סוד העיבור בפנימיותו, הם הם גופי הסוד הגדול הזה.
תורה ס"א בחלקו הראשון של לקוטי מוהר"ן, עוסקת בהשלכות הרצויות שיש לאמונת חכמים מחד, ומאידך, מה רעה גורם האדם המאמין במנהיגים "שאינם יכולים להנהיג את עצמם ומכל שכן שאינם יכולים להנהיג את אחרים". מנהיגים אלו – מבאר רבינו – יש להשתדל מאד לא להכיר בהם כמנהיגים "כי אלו הנותנים להם תוקף ועוז ונסמכים על ידם שיהיו נקראים בשם רבי, הם עתידין ליתן דין וחשבון" שכן, בשל כך, נגרם קלקול רב לכמה וכמה יסודות רוחניים המרכיבים את יחודו של עם ישראל מול העמים, כמו סוד העיבור, שנתינת "תוקף ועוז" למנהיגים שאינם ראוים גורמת שילקח מעמנו וימסר לגוים.
רבינו מאריך הפעם במקצת בסוד העיבור והסתרתו מן הגויים, באמרו: "כי יש בזה שכל, שישאר הסוד אצלנו אף על פי שמודיעים להם מחכמתנו שאנו יודעין חכמה זו, כמו שכתוב: 'כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים'. ואם כן, מאחר שמודיעין להם, אינו סוד כי הלא גם הם יודעין?! אך יש בזה שכל שיכולין להודיע להם החכמה ואף על פי כן ישאר הסוד אצלינו".
הרי, שלא רק עצם סוד העיבור חכמה גדולה הוא, אלא גם החזקת הסוד "לעיני העמים" מהווה חכמה נפלאה, ולדברי רבינו הנ"ל מגלים ואין מגלים להם לגוים את הסוד. כך, שהם רק מקבלים מושג בעומק בינתנו, אך אינם יודעים את הסוד עצמו כלל.
דברים ברוח זו כותב מוהרנ"ת גם לגבי סוד פרה אדומה המהווה סוד כמוס וחזק מן התורה בלי טעם נגלה, אלא שמדבריו אנו עומדים גם על כלל חשוב מאד, על החובה לחתור, בכל סוד, "כל מה שאפשר, למצוא איזה רמזים… כי גם בכל הספרים הקדושים לא ביארו לנו זה הסוד של פרה ואף על פי כן גילו לנו כמה רמזים בהסוד הנעלם הזה". ובהמשך הדברים מסביר רבי נתן שכך הם דרכם של סודות התורה שהצדיק מגלה מהם קמעא לתלמידו כדי שיבין מרחוק שיש חכמות אמיתיות והשגות נפלאות בתורה כדי שיתחזק אמונתו… "אבל תיכף כשרוצה להבין ולהכניס בדעתו הוא פוגע בזה וצריך לברוח מזה מאד בבחינת במופלא ממך אל תדרוש".
רבינו הקדוש מגלה לנו תורות רבות העוסקות בדברים עליונים נפלאים ונוראים, שאם אמנם לכאורה אינם שייכים לנו, הרי הם מיועדים לגרות את רגשות הקודש בלבנו ואת התפעלותנו הרוחנית, כדי שתתחזק האמונה בקרבנו. אך גם לכך יש שיעור, גם להתבוננות בסודות התורה יש גבול מחשבתי שעד שם מגיע כחו של כל אחד לפי דרגתו ואדרבא "עיקר ההתבוננות שמבינים על ידי התגלות תורתו של הרבי האמת[י], הוא מה שמבינים ממנו כל אחד לפום דרגיה ש'עד כאן תחום שבת' [ביטוי מטאפורי שמשמעו: כפי שבשבת אסור להמשיך וללכת מעבר ל'תחום שבת', כך גם כאן: זהו התחום, אין לך לעברו!] ואי אפשר להבין יותר".
זוהי אפוא החכמה הגדולה בה משתמש הצדיק כאשר הוא מגלה סודות למקורביו, שהוא מגלה ואינו מגלה, פותח וסותם את דבריו.
"וכל זה הוא ענין מה שכתב אדמו"ר ז"ל (בהתורה חדי ר"ש, ליקו"מ ח"א סא) על פסוק כי היא חכמתם ובינתכם לעיני העמים וכו' לענין סוד העיבור, שיש בזה חכמה שיכולין לגלותו, ואף על פי כן לא ידעו הסוד, רק יבינו שהסוד אצלינו וכו' ע"ש, וכמו כן הוא בין ישראל בעצמן, בין הרב והתלמידים ושאר העולם, שהם מגלים חכמות ועצות עמוקות וגבוהות מאד מאד, ואף על פי כן הסוד נשאר אצלם, רק שעל ידי ההתגלות שלהם הם מסבירים להעולם שנשאר הסוד אצלם" (ליקוה"ל, או"ח, נטילת ידיים ו).
זהו אפיים של סודות התורה, שסוד העיבור בנין אב הוא להם, כי על כן הבה נא ונתחקה אחר אותם רמזים שמוהרנ"ת גילה במקומות שונים בנוגע לסוד העיבור.
ידוע שבשעה שברא הקב"ה את העולם היתה גם הלבנה זורחת כשמש ורק אחרי שבאה והתלוננה ש"אין שני מלכים משתמשים בכתר אחד" (חולין דף ס ע"ב), אמר לה הקב"ה: "לכי ומעטי את עצמך". מאורע זה – מסביר מוהרנ"ת – מספר לנו את מה שהתרחש בשעת בריאת העולם: אור האין סוף של השי"ת האיר אז בכל תקפו מסוף העולם ועד סופו בבחינת "שמש", ומכיון שברא את העולם הזה הזריח בה בלבנה מאורו כשמש, והיה אור השי"ת מאיר לארץ ולדרים עליה לא כאורה של לבנה אלא כשמש בצהרים ממש, כעין דוגמה של מעלה וכאורו יתברך כביכול.
טענה הבריאה – שהיא בבחינת לבנה המקבלת אור השמש האין סופי אל תוכה – ושאלה, כלום אפשר להם לשני אורות אין סוף, כדוגמת אורו יתברך כביכול ואור הבריאה להיות שוים, וכדברי מוהרנ"ת: "איך נוכל לקבל אור גדול כל כך כאור האין סוף, הרי בכך שוב יהיה הכל אין סוף ולא יהיה מקום לעולם גשמי כלל"?, ולכך ציוה השי"ת והתמעט אור הבריאה על ידי "צמצום אורו יתברך לצדדין, כדי שיהיה מקום להבריאה" (ליקו"ה). מעתה היה "חלל פנוי" כביכול מאורו הגדול ובו בחלל נוצרה הבריאה הגשמית הלזו, אשר בה מידות וגבולות גשמיים המשמשים כלי קיבול להשגת אור האין סוף בהדרגה ובמידה ראויה.
אך בכך עדיין לא נסתיימה העבודה, לא די היה לו לעולם בצמצום האור, דרושה היתה לה לבריאה מידת אור חזקה שבה לא יתאחזו ח"ו החיצונים, הסטרא אחרא, העלולה לינוק באין מפריע ממדת קדושה נמוכה מעין זו. כי על כן, מדד הקב"ה כביכול בחכמתו הגבוהה מעל גבוה מידת אור מדוייקת בתכלית, אשר תוכל לענות על שתי הדרישות גם יחד. דהיינו, שלא תהיה חזקה מכדי כח סבלה של הבריאה, ולא חלשה מכדי לדחות את החיצונים.
זהו אפוא – מסביר מוהרנ"ת – סוד העיבור, הסוד הגדול של המידה והגבול של האור הניתן לעולם – – –
הנה, לכאורה, הרי זה ענין עמוק ואולי יהיו קוראים שיסברו שאלו הם דברים כדי לחזק אמונתנו גרידא ולעורר את התפעלותנו מסודות התורה כנ"ל. אולם, דוקא כאן אומר רבינו בליקוטי מוהר"ן (תורה מ"ט), שבלב כל אחד מישראל מתרחש אותו תהליך של אור אין סוף וצמצום האור, רבינו מספר לנו שאור התלהבות לב האיש הישראלי הוא "אין סוף ואין תכלית" וכי לתשוקתו וחשקו אל הקדושה אין קץ ממש.
"ולפי גודל התלהבות הלב של איש הישראלי שהוא עד אין סוף, לא היה אפשר לעשות שום עבודה, ולא היה יכול לגלות שום מדה טובה… ועל כן בהכרח צריך האדם לצמצם אור התלהבות לבו שהוא עד אין סוף, כדי שיוכל לעבוד את ה' בהדרגה ובמידה… ועושה מעשים טובים ומדות טובות, שכל זה הוא בחינת התגלות המדות שהן העולמות בתוך החלל הפנוי שבלב".
נמצינו למדים, שהאדם כחלק מן הבריאה כולה פועל אף הוא לפי אותה דרך בה נברא העולם, וכשהוא, האדם, רוצה לברוא עולם בלבו, עולם של קיום המצוות יש לו לשמור על איזון נכון בהתלהבותו, לבל יתלהב פחות או יותר מהמדה. ואף הוא חייב לעשות חלל פנוי מהתלהבות יתירה ורק כך הוא יכול לבנות את עולם המעשים הטובים והמידות הטובות שלו, בדיוק כפי שהתאפשרה בריאת העולם רק אחרי שעשה הקב"ה צמצום בשיעור מסויים של אורו יתברך אותו האציל על הבריאה.
ואם לבו של אדם ומעשיו הטובים הם בבחינת אור אין סוף, חלל פנוי ובריאה, הרי הצדיקים יחידי הדורות הם בבחינת בוראי עולם, דומים הם לקונם בהנהגת העולם ולדרכו בצמצום האור, שכן 'אין סוף' של סודות התורה נמצאים אצלם ורוצים הם בכל מאודם לזכות בהם את תלמידיהם, אבל יודעים הם שיש גבול להתגלות האור של סודות התורה; שאין לגלות פחות מדי ואין לגלות יותר מדי, כאן משתמשים הם בסוד העיבור לפיו ישנם גבולות, מידות, שיעורים וצמצומים מסוימים להשפעת האור אל הבריאה. יודעים הם בדיוק איזו מידת אור האציל הקב"ה אז על העולם וכך יש להם אפשרות לדעת גם היום מה וכמה ואיך לגלות סתרי תורה וסודות לישראל.
הרי לנו אשנב קטן למהותו של סוד העיבור המהווה סוד ידיעת המדה והגבול להתגלות אור האין סוף של השם יתברך על הארץ ולדרים עליה, סוד הטומן בחובו את חכמתם העקרית של הצדיקים בהנהגת העולם, בגלותם תורות גבוהות וסודות- עליונים בצמצום והדרגה מדוייקים ביותר.
עוד צדדים רבים יש בדברי מוהרנ"ת בסוד העיבור, אך דומה ש'תפסת מדובה לא תפסת', ודי בזה לפחות כדי לסבר את אוזן השומע "שיבין מרחוק שיש חכמות אמיתיות והשגות נפלאות בתורה כדי שיתחזק אמונתו".
כבר חצי שעה הוא ממתין בתור כדי להיכנס לרב, בית ההוראה הומה אדם, הדוחק רב והחום מעיק, כל רגע הוא משנה תנוחה, מנסה להעביר את הזמן, והנה עיניו צדות את יחזקאל, שעומד שקוע בחומש קטן, קורא בנחת, מנותק מכל הקורה סביבו, לא נסחף לאווירת הטרוניות על התור המתמשך, כל כולו מרוכז בלימוד המתוק, דומה שהוא יושב עתה בבית מדרש ממוזג ללא טרדה כלשהי.
משהו מנקר בלבו, הוא חש קנאה כלפי יחזקאל, איך הוא עושה את זה? יחזקאל הלא אינו בן עליה מופלג, לעומת זאת, הוא עצמו נחשב לאברך מתמיד שגם מחדש חידושים – ואף על פי כן הוא לא מגיע לקצה קרסוליו של יחזקאל בניצול הזמן.
"תגיד לי, מה נותן לך את הכוח לזה? איך אתה לא מתבלבל מכל הסובב אותך? מניין לך עקשנות הברזל ללמוד על אף הכל?"
לאחר שעה שנדמתה לו כנצח, הגיע תורו, שאל את שאלתו, והנה הוא כבר מחוץ לחדר הרב. יחזקאל עדיין עומד שם, באותה תנוחה, מפזם לעצמו את לשון רש"י בפרשת השבוע. הוא חש שאין בכוחו לשאת זאת יותר, הוא חייב לגשת ליחזקאל ולשאול אותו בעצמו על פשר הסוד המופלא. המתין רבע שעה נוספת עד שראה את יחזקאל יוצא גם הוא מהחדר.
"תגיד לי, מה נותן לך את הכוח לזה? איך אתה לא מתבלבל מכל הסובב אותך? מניין לך עקשנות הברזל ללמוד על אף הכל?"
"תאמין לי" – עונה יחזקאל בתום לב – "גם אני הייתי פעם סקרן גדול וגם אותי היתה כל הפרעה מוציאה מהריכוז, לא הייתי מרגיש כל עוול בכך ששעות שלמות נשרפים לי כלאחר יד, ערבי שבת וסתם ימי לחץ היו הולכים לאיבוד בלי להניד עפעף, כל ביקור במשרד כלשהו וכל מחלה וכאב ראש היו פוטרים אותי לגמרי מהלימוד.
"אבל פעם אחת קראתי פרק בספר 'ליקוטי הלכות' ומצאתי את עצמי אומר: 'הטעויות והדחיות של כל אדם שבכל יום, שנדמה לו כאילו היום הזה אינו כלום, כאילו היום אי אפשר להתקרב לה' יתברך כלל, כאשר נמצא זה ברוב בני אדם שאינם מפקחים על דרכיהם היטב, בפרט כשיש להם איזה סיבה ומאורע לטוב או להפך חס ושלום, שאז היום מתבלבל אצלם לגמרי עד שרוב ימיהם כלים בזה להבל ולריק רחמנא לצלן, כגון ביום זה הוא יריד ויומא דשוקא, וביום זה צריך לחשב חשבונותיו, ובזה היום יוצא לדרך, ובאלו הימים הוא בדרך נע ונד ומטלטל, וביום זה מזדמן לו איזה מריבה וקטטה עם אחד, וביום זה נקרא על איזה סעודה, וכיוצא בזה ביטולים ובלבולים שונים בכל יום ויום'
"כנגד כל הבלבולים האלה, עומד רבי נתן בליקוטי הלכותיו ומזהיר: 'צריכין להתגבר ולהשתדל לשבר הקליפה, שהם כלל כל המניעות והבלבולים והטעיות והדחיות, ולידע ולהאמין שדייקא ביום הזה יכול להתקרב לה' יתברך לפי בחינתו, ואם תדרשנו – ימָצא לך"!
"המילים הפשוטות הללו פלחו את לבבי, עשיתי חשבון קצר וראיתי שעם הגישה שהייתי רגיל בה, אני עומד לשרוף גם את שארית חיי. החלטתי להתרגל בכל עוז לנצל את ימי הטירדה, הכנתי לעצמי לימודים קלים לאותן שעות שהולכות לאיבוד, לחפש כל דרך היאך למלאות את אותם רגעים המצטרפים לשעות, לימים ולשנים, ולמלאות אותם בכל מה שאפשר. התחלתי לגלות, שביום ששי רגיל יש המון שעות, אפשר להקשיב לשיעורי תורה, אפשר לדבר אל ה', אפשר לחזור על לימודים קלים. גיליתי שההליכה בדרכים היא חלק מהחיים, שההמתנה בתור היא גם כן חלק לא מבוטל מנצחיותי, ופתאום החל החשבון לגדול, חיי התארכו, נוספו להם שעות ארוכות מלאי נצח…"
אכן, לשם כך דרושה תמימות, להאמין ביִקרתה של נקודה טובה, בנצחיותה של דקה, לא להימשך אחר ההרגשה החיצונית שמזלזלת ביום טרוד או בשעה טרופה, להניח בצד את השכל המגושם שמעריך כל דבר על פי ההסתכלות האנושית, ולהתחבר לשכל האלוקי של הצדיק ולהאמין "אשר נקודה אחת של מצווה קלה של הקל שבקלים, אין כל העולם כדאי לה"!!! ('לקוטי הלכות' ערובי תחומין ו' ג'), כל דקה מורכבת מהמון נקודות כאלו, החיים יקרים, אסור להניח להשקפה החיצונית להשחית את האוצרות הללו!
קורח ש"פיקח היה" והלך אחר השכל האנושי, חלק על צדיק האמת, בהפרידו את החיצוניות מן הפנימיות. הוא בחן כל דבר על פי התפיסה האנושית, הבוחנת כל דבר לפי הרושם החיצוני, מבלי להאמין שגנוז בכל דבר שכל פנימי. גישה זו ניתקה אותו ממקור החיים עד כדי בליעתו באדמה. לעומת זאת, הצדיק מלמד אותנו, לבחון כל דבר בשכל אלוקי, ורק התבטלות מוחלטת לשכלו הקדוש תגרום לנו לשמור על כל רגע שנראה מבחוץ חסר ערך, ובכך נתחבר לחיים הנצחיים.
כשהלב בוער, חלילה, לתאוות רעות, הריהו מתמלא ברוח טומאה.
כדי לטהר את הלב, צריך לגרש ממנו את רוח הטומאה. כיצד? על ידי שממלאים את הלב בחמימות של קדושה.
שכך טבעו של החום – לדחות את האוויר. חום הקדושה מגרש את רוח הטמאה, והלב נטהר מטומאתו.
זה שכתוב: "כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש – וטהר".
(על פי 'ליקוטי מוהר"ן' ח"א קנ"ו)
"הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם" (במדבר לא טז)
צריך להיזהר מלשמוע דיבורים של רשע בר-דעת, כי בכוחם של אלה לגרום לשומע לחטוא.
שכן, דעתו של האדם מתגלה בדיבורו, ובו הוא מביע את רצונותיו ומחשבותיו. בדיבוריו של הרשע מתגלות השקפותיו הרעות, והן עלולות להכשיל את השומעים.
גם כישלונם של בני ישראל בשיטים נגרם מסיבה זו, כי לבלעם הייתה דעת גבוהה מאוד, כפי שכתוב עליו: "ויודע דעת עליון" (במדבר כד, טז), לכן דיבוריו גרמו לאווירה של חטא.
זה שנאמר: הן הנה היו לבני ישראל 'בדבר' בלעם – בעטיים של דיבוריו הרעים.
(עפ"י ליקוטי מוהר"ן ח"א מג)
"כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר" (שם שם, נג)
תפקידנו כיהודים הוא, לתקן עולם במלכות ש-די, וזאת על ידי כל מצווה שאנו עושים אשר על ידה אנו ממליכים את ה' בעולם.
לעומת זה, על ידי כל עבירה שעושים, פוגמים במלכות שמים, כמו שאמרו חז"ל, שכל מי שעובר עבירה בסתר – הריהו כאילו דוחק רגלי שכינה (חגיגה טז ע"א).
התיקון לפגם במלכות שמים הוא, להיכנע בפני התורה הקדושה ולומדיה. משום שעיקר מלכות ה' באה לידי ביטוי בתורה הקדושה, שמלמדת אותנו איך לקבל עלינו את עול מלכותו; וכמו שכתוב על התורה: "בי מלכים ימלוכו" (משלי ח טו). הוא שנאמר: "כל דבר אשר יבוא באש" – 'דבר' מלשון מנהיגות, כלשון חכמינו (סנהדרין ח ע"א): "דבר אחד לדור" – מי שפגם במלכות ה' על ידי האש הרעה של היצר – התיקון שלו הוא: "תעבירו באש" – שיעביר את המלכות לתורה שנמשלה לאש, כמו שכתוב: "הלא כה דברי כאש" (ירמיה כג כט).
הם היו שניים. עובדים וותיקים במשרד חשוב החולש על תחומים נרחבים. אחד הועסק במשרה מסודרת, שעותיו סדורות, משכורתו מדוייקת, מופיעה במועד קבוע; השני, לא יום ולא לילה. שום תפקיד רשמי לא הגדיר את עבודתו, ואף אחד לא הבטיח את מועד או גובה משכורתו. הוא הועסק בתחומים רגישים הנתונים לשינויים פתאומיים, פעמים נאלץ להעדר מביתו משך ימים ארוכים, ואף פעם לא ידע על כך מראש.
ימים אחרים התרגשו ובאו. סדקים התגלו בהתנהלות המערכת. כשלים שונים הובילו למיתון כבד. בכירים פוטרו, אחדים הועמדו לדין בגין פשיעה. החשד נפל על כל אחד, גם על בעלי משרות וותיקים. בעל המשרה מצא את עצמו רועד כעלה נידף במשרדו המטופח, טענות קשות הועלו בנוגע לתפקודו, חשדות שונות נקשרו סביבו. עסק ביש.
העובד נטול המשרה, המשיך בשגרת יומו. שום זעזוע מיוחד לא טלטל את פעילותו. הוא המשיך להתמסר לעבודתו בשעות לא שעות, אף חוקר לא עיין בתיקו, הוא היה יותר מדי מסור, מכדי שאי מי יעז להעלות כנגדו חשדות ולעיין בעניינו. בהנהלה ידעו היטב, עובדים מסוגו כדאי מאוד לשמור ולהבטיח את שלומם. המסירות שלהם שווה כל הון.
* * *
אדם מטבעו אוהב סדר ואף זקוק לו. הזמנים היותר טובים מבחינתו, הם אלו בהם שלט בחייו סדר, כלומר, העניינים הסתדרו לו, השגרה הברוכה זרמה למישרין, והכל יותר או פחות התנהל לשביעות רצונו. הזמנים הקשים מבחינתו, הם אלו שלא התנהגו כסדר וכמצופה. אדרבה, המציאות פעלה בניגוד להעדפותיו, ואין זה נוח ואין זה נעים.
נהוג לראות בהתנהלות מסודרת הפועלת בהתאם לתוכניות מצב מועדף. אחרי הכל, מי אינו אוהב לקבל את חייו על מגש כסף… ובאותה מידה נהוג לתרגם את המושג 'עבודת הבורא' לתמונה חביבה של הצלחה ועמידה ביעדים, התקדמות מתמדת והעפלה מהישג להישג. מצבים פחות זורחים אינם באים בחשבון.
ובכל זאת, אין לך אדם שאינו נאלץ לחיות, לכל הפחות לפעמים, גם במצבים פחות מסודרים. במקומות הללו הוא מוצא את עצמו בדרך כלל נבוך, נכלם, ולא ממש יודע מה מצפים ממנו לעשות, והאם יש כאן יעוד או תכלית כלשהי. יתכן מאוד שנגלה, כי כאן ממש נעוץ המפתח החשוב ביותר לימים הבאים. הבה נראה.
כסדר, ושלא כסדר
רבי נחמן מבאר (לקוטי מוהר"ן תניינא סי' פ"ב) שהאדם נברא בשני אופנים, אחור וקדם – "אחור וקדם צרתני". אלו הם שני פנים בהנהגה האלוקית. הפן האחד מתנהג כסדר, וכל אחד מאיתנו הוא עדות על כך. הגוף מתפקד בכל רגע נתון בסדר מופלא שאין לו אח ורע, מליוני מרכיבים זעירים פועלים בשיתוף פעולה מלא ומדויק להפליא, כדי לקיים את פתיל החיים בגוף בשר. הסדר המופלא הזה מראה באצבע על נוכחות השם. ומאידך, לא חסרים בחיינו גם שיבושים, דברים אינם מתנהלים כפי שציפינו, ובהזדמנויות רבות ניתקל במקרים שאינם לרוחנו. החשוב ביותר הוא לזכור, שההנהגה הבלתי מסודרת, וזו המסודרת להפליא, שתיהן כאחת מכוונות למטרה אחת, להכיר לנו את מציאות השם בעולם ובכל פרט בחיים.
ההנהגה הפועלת כסדר, עשויה להביא אותנו להכרה במציאות השם, בתנאי שלא נשכח חלילה מי עומד מאחורי הסדר המופתי ומנהל את הכל. ההנהגה שאיננה כסדר, מסוגלת לרומם אותנו אל ההבחנה במציאות השם, אף במדרגה גבוהה ובהירה יותר, ובעיקר, בכל מצב. מי שאמון אך ורק על עבודת הבורא מתוך סדר ושלווה, איננו עמיד בפני מעידות ושיבושים שונים. יתרה מכך, לא ניתנה לו מעולם הזדמנות להוכיח נאמנות אמתית לאמונתו, להביע התמסרות מלאה למלכות השם. ולכן, דווקא בתוך אי-הסדר, מוצפנת קבלת מלכות שמים עמוקה ויסודית יותר, כזו הנובעת מתוך מסירות נפש.
ויש כאן גם מפתח חיוני ביותר לקראת הימים הנוראים.
ימי הדין ממשמשים ובאים. כולנו עומדים לקראת משפט גדול וגורלי. מדת הדין מבקשת את שלה, והאדם הקטן מבקש מחסה. אין לך מחסה טוב ומגונן יותר מאשר תחת כנפיו של אבינו אב הרחמן. ואיך נמלטים לשם?
כמובן, מוכרחים להתכופף קמעא. מדת הדין יכולה גם לגדולים ולחסונים, רק מול דבר אחד אין היא מסוגלת, הכנעה.
המחסה הבטוח בעולם
תחת כנפיו הרחומות יתברך, חוסים לאו דווקא האנשים הגדולים והמוצלחים, מסתופפים שם מי שהסכימו ללכת בעקבות האמונה גם במצבים הפוכים ומהופכים; מי שאי-סדר ושיבושים מביכים לא הרתיעו אותם מלהתמיד בנאמנותם לכבודו של המלך. האנשים הללו שגילו מסירות ונאמנות בכל מצב, הם זוכים למחסה אישי מאת המלך.
אנשים מחפשים דרכים ועצות להינצל מדינים, בפרט לקראת ימים הרי גורל שכאלו. רבי נחמן מלמד שהמפתח הטוב ביותר מצוי כבר בידינו. העצה היעילה ביותר כנגד מדת הדין או כל הנהגה של 'שלא כסדר', היא ביטול, "בטל רצונך בפני רצונו". המצב הבטוח והמוגן ביותר מול תביעות הדין הוא "אם כבנים" – בן הוא מי שמבטל את כל מאווייו והעדפותיו לרצון אביו. והביטול וההכנעה האלה, מסירים מעליו כל גזר דין.
ימי אלול נושאים סגולה מיוחדת במינה להוביל אותנו במעלות התשובה. אלו ימי רצון מיוחדים, וכה גדול כוחם, שהם מסוגלים להביא אותנו לידי הכנעה, ביטול וענווה, בבחינת "מה אני ומה חיי". ההשגה הזו היא עיקרה של תשובה. אדם נכנע הוא איש מקבל עול, בעל תשובה אמיתי. והחשוב מכל, מדת הדין איננה מדקדקת עם אדם שכזה. אם גילית מסירות כלפי המלך, אתה נאמן. ההתייחסות כלפיך שונה בתכלית. מסירות מגלים במקומות היותר קשים, כשהמצב מתנהג שלא כסדר ושלא כמצופה. אלול, זה הזמן.
בזאת כולם מודים: רצון הוא דבר חשוב מאוד, שהלא כה אנו אומרים "העיקר הוא הרצון"!.
אולם, יש החושבים שלמעשה, החשיבות הגדולה יותר נתונה למעשה עצמו. זאת אומרת: שחשיבותו של הרצון, הוא רק בכך שהוא מוביל למעשה, והדבר החשוב יותר, הוא המעשה בעצמו.
היינו: עשיית המצוה עצמה, היא הדבר החשוב ביותר, והרצון אינו אלא כלי, דרך, אמצעי, על מנת להגיע לתכלית, שהיא העשיה.
אה, הרצון הוא גם נחמתם של הנכשלים. כשרואים מישהו שבור, מדוכא מכשלונו, הרי לנו התחזקות עבורו: "לא נורא, העיקר שרצית. העיקר הוא הרצון!".
* * *
ובכן, רבינו הק' מגלה שהאמת הפוכה לחלוטין.
רבי נתן מסביר, שבמאמר "העיקר הוא הרצון" (שיחות הר"ן נא), הכוונה היא כך: כאשר אדם עושה מצוה, מי נתן לו את הכח לכך? הרי בלעדי הכח שנתן לו הבורא, הוא לא יכול היה כלל לעשות את אותה מצווה! וממילא, על עשיית מצוה לא היה מגיע לאדם שום שכר או הוקרה.
"כי העבודה בעצמה אינה יקרה כל כך", כותב רבי נתן (ליקוה"ל, או"ח, הלכות ברכת המזון, ד,כ) "כי הכל מאיתו יתברך … ואי אפשר לנו לעשות שום דבר שבקדושה ולא להנצל משום עבירה, כי אם על ידי ישועתו יתברך, כפי שאמרו רז"ל 'בכל יום יצרו של אדם מתגבר עליו, ואלמלא הקב"ה עוזרו היה נופל בידו!' "
אז במה ועל מה, אם כן, מתפאר בורא עולם? על מה נקבל שכר, ועל מה נזכה לזכות שהשי"ת 'יתפאר' בנו?!
מסביר רבי נתן: "ועל כן עיקר ההתפארות הוא רק בהרצון, מה שכ"א מישראל רוצה ברצון חזק לעבדו ית'". "כי עיקר ההתפארות [של השם יתברך]" ממשיך רבי נתן, "הוא העזות והעקשנות של ישראל, מה שאיש הישראלי הוא עקשן גדול בעבודת השם, שזהו עיקר התפארותו יתברך"!
מהי, אם כן, הנחת רוח הגדולה ביותר לבורא עולם? במה הוא מתפאר? – בלב! כאשר יהודי מוסר לבורא את ליבו, *בזה* מתפאר בורא עולם, ו*זה* עיקר הנחת רוח שיש לבורא עולם!
* * *
ביתר שאת, אנו למדים ענין זה מפרשת עקידת יצחק.
אין ספור פעמים במהלך השנה אנו מזכירים את זכות העקדה, בה אברהם אבינו עמד מוכן להעלות את בנו האהוב, יצחק, על המזבח ולהקריבו לקרבן עולה לה'.
החל בתחילת תפילת שחרית מדי יום, שאז אנו מוסיפים גם לאחר פרשת העקדה ומבקשים מבורא עולם שיכבשו רחמיו את כעסו, בזכות "שכבש אברהם אבינו את רחמיו לעשות רצונך בלבב שלם", וכך גם ביום הדין, ראש השנה, אז אנו מזכירים את זכות העקדה כמה פעמים, ואומרים גם (בתפילת מוסף) "ותראה לפניך עקידה שעקד אברהם אבינו את יצחק בנו על גבי המזבח" עד שאנו מסיימים "ועקדת יצחק לזרעו היום ברחמים תזכור!"
משמע: אנו תולים תקווה גדולה וציפיה גדולה להמתקת הדינים ולצאת זכאים ביום הדין – בזכות עקדת יצחק, כפי שאנו אומרים גם בתפילה "ובבן הנעקד ישבית מדייננו". במילים אחרות: עד עצם היום הזה אנו עדיין מרוויחים "עמלה" מעקדת יצחק…
אבל רק רגע! בפועל, האם העביר אברהם אבינו סכין על צווארו של יצחק? האם הותיר כלל איזה סימן, ולו הקטן ביותר, על גופו? לא! הרי המלאך אמר לו מילים ברורות: "אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה!" ואם כן, מה הרעש הגדול שאנו עושים מהעקדה, כשבפועל אברהם אבינו לא עשה שום פעולה ממשית?
אלא, ברור לחלוטין, שעיקר הזכות של עקידת יצחק, היה הרצון! זאת אומרת: עצם זה שאברהם אבינו עמד מוכן ומזומן, בנו עקוד לפניו וסכין שחיטה בידו – והוא רוצה להעלות את בנו לקרבן לה'! והמוכנות הזו, הרצון הזה, הם אלה שכל כך יקרים לבורא עולם, עד שעד עצם היום הזה אנו נהנים משכרם ומבקשים בזכותם…
* * *
ואם כבר אנו עוסקים בגדולתו של אברהם אבינו, כדאי להזכיר את דברי רבי נתן (ליקוה"ל, הלכות ברכת המזון ה"ד,כ"ד) והלא כה דבריו (בתרגום לשפה מדוברת):
לכאורה נוכל לשאול, מה היתה האהבה הגדולה שאהב בורא עולם את אברהם אבינו, אהבה כה גדולה, עד שהבורא קורא לו "אברהם אוהבי" (ישעיה מא,ח)?! והלא לאברהם אבינו עוד לא היו תורה ומצוות, במה, אם כן, עבד אברהם אבינו את בוראו וגרם לבוראו נחת רוח גדולה כל כך?
אלא, רבינו, בליקוטי מוהר"ן (קמ"ב) אומר ש"אברהם לא היה לו ממי ללמוד, ולא היה לו רק לב חושק להשם יתברך!" – וכאן טמון הסוד הגדול: הלב! זה היה כל עבודתו של אברהם אבינו! ועם זה הקב"ה כל כך השתעשע וזה מה שגרם כל כך נחת רוח לבורא עולם. שכן ליבו של אברהם אבינו ע"ה תמיד כסף והשתוקק ורצה רק את ה'!
* * *
טעות יסודית השתרשה בלבבות רבים: הרצון – כך הם חושבים – אינו אלא אמצעי שאיתו אפשר להגיע אל המטרה הסופית, שהיא קיום המצוות בפועל.
האמת – אומר רבי נתן (ליקוה"ל, ערב ג) – הפוכה לחלוטין: כל מטרתם של המצוות והמעשים הטובים שאנו מצווים עליהם, אינם אלא אמצעי שמטרתו להביא את האדם אל המטרה העיקרית: גילוי הרצון שלנו לבורא עולם! זו הדרגה הגבוהה ביותר שיכול אדם להגיע אליה – ואליה זכה משה רבינו: להיות נכלל ב"רעוא דרעווין" – היינו: רצון שברצונות!
* * *
היוצא מדברינו: עבודת הרצון היא המחיה כל יהודי, בשני צדדיה: כאשר לא הצליח לקיים את המצוה בפועל, כי אז וודאי עליו להתחזק עם הרצון שהיה לו לקיום המצווה; אבל יתירה מזו: גם כאשר אכן זכה לקיים את המצוה בפועל, עיקר החיות והשמחה שלו צריכים להיות – הרצון שהיה לו לקיומה, הרצון העז שהביא אותו לקיומה. זה צריך להיות עיקר שמחתו, עוד יותר מעצם קיום המצוה בפועל.
וכשאדם יאחז בדרגה זו, כי אז ידע שהוא בדרך הנכונה בעבודת השם.
[הערה מוכרחת בשולי הדברים: בדורינו, יש המפרשים לצערינו את היסוד "העיקר הוא הרצון", כאילו לא משנה אם קיימת את המצוה בפועל או לא, כי אפשר להסתפק ברצון. הבנה מוטעית זו היא פרדוקס מוחלט: אם אכן אתה כל כך רוצה לעבוד את השם, הרי שהתגלותו של הרצון הוא בכך שהוא גורם לך לבצע את הדבר שאותו אתה רוצה; אם אתה "מסתפק ברצון" ואינך טורח לעשות את המצוה בפועל, כי אז בהכרח שלא רצית מספיק. מעלת וחשיבות הרצון אינה מחליפה את קיום המצוה בפועל, אלא מתווספת אליו. כשאנחנו רוצים לעבוד ולאהוב את השם, אנחנו כל כך רוצים עד שאנו מתאמצים ומקיימים את המצוה בפועל, אבל לא מסתפקים רק בקיום המצוה בפועל אלא רוצים עוד הרבה יותר מזה והרבה יותר מההרבה יותר]
במאמר שלפנינו, נבאר בס"ד נקודה חשובה מאד בעסק התשובה, אשר היא זו שמבטלת בעיקר את הדינים שלמעלה. והיא: משפט! "היינו שישפוט וידין בעצמו כל עסקיו" (ליקוטי מוהר"ן, טו) כי אם "יש דין למטה – אין דין למעלה".
כלל נתנו חז"ל בידינו: "אם נעשה הדין למטה, אין הדין נעשה למעלה. ואם לא נעשה הדין למטה, הדין נעשה למעלה" (מדרש רבה, דברים ה, ה). ומבאר רבינו ז"ל את הכוונה: שכשאין האדם דן ושופט את עצמו, כאן למטה בעולם הזה, על כל עסקיו וענייניו, אזי דנים אותו למעלה בשמים. אבל כשהאדם בעצמו דן ושופט את עצמו כאן למטה בעולם הזה, שוב אין דנים אותו כלל למעלה.
והנה, כל הדינים והפחדים שעוברים על האדם כאן בעולם הזה, כולם באים ממידת הדין שלמעלה. וזה בא מחמת שאינו דן ושופט את עצמו על עסקיו כאן בעוה"ז. וכלשון רבינו: "כשאין אדם דן ושופט את עצמו, אזי דנין ושופטין אותו למעלה, כי 'אם אין דין למטה יש דין למעלה', וכששופטין את האדם במשפט דלעילא, אזי הדין נתלבש בכל הדברים, וכל הדברים נעשים שלוחים למקום לעשות בזה האיש משפט כתוב, כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (נדרים מא): 'למשפטיך עמדו', אזי 'הכל עבדיך' לעשות דין בזה האדם" (ליקוטי מוהר"ן, שם).
וזה פשר כל הגזירות והפחדים שעוברים על האדם, כי כולם אינם אלא שלוחים של מידת הדין לשפוט ולדון את האדם על מעשיו. הן הווירוס עצמו, הן הגזירות של השלטונות, הן קריסת הכלכלה, הן כל שאר הגזירות והפחדים – אינם אלא "שלוחים למקום לעשות בזה האיש משפט כתוב", אשר לא דן ושפט את עצמו על מעשיו.
אבל כשהאדם מתעורר, ומתחיל להרגיל את עצמו לשפוט ולדון את עצמו בכל יום על כל עסקיו – הרי הוא מסיר מעליו את כל הדינים, ושוב אינו מתיירא משום דבר שבעולם!
וכלשון רבינו: "אבל כששופט את עצמו, וכשיש דין למטה אין דין למעלה, ואין היראה מתלבש בשום דבר לעורר את האדם, כי הוא בעצמו נתעורר. וזהו (תהלים נ): 'ושם דרך' מי ששם אורחותיו (כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה סוטה ה:), היינו ששופט אורחותיו, כמו שכתוב (שמות כ"א): 'ואלה המשפטים אשר תשים', על ידי זה 'אראנו בישע אלקים' זה בחינת יראה, כמו שכתוב (קהלת י"ב): 'את האלקים ירא', היינו בחינת יראה עולה מהקליפה ומהאומות על ידי משפט, כי מתחילה היתה נתלבש בקליפה. וזהו שהאדם מפחד את עצמו מאיזה דבר, משר או מגנבים ושאר פחדים, זה הוא שהיראה נתלבש בזה הדבר, כי אם לא היה נתלבש היראה בזה הדבר, לא היה כח בזה הדבר להפחיד את האדם" (שם).
בתורה קנ"ד הוא כותב: "ומשפט, הוא מה שהאדם שופט ודן עצמו על כל דבר ודבר שעושה, טרם שידינו אותו למעלה. ועל ידי מה שהוא בעצמו שופט את עצמו ניצול מדין שלמעלה, כי 'כשיש דין למטה אין דין למעלה'. וכיון שאין עליו דין, אין צריכה היראה ליפול ולהתלבש למטה, ואין צריך לירא משום דבר, ואין לו רק יראה העליונה, יראת הרוממות" (ליקוטי מוהר"ן, קנד).
ובתורה קס"ט הוא כותב: "ולהמתיק הדין, הוא על ידי שהאדם דן את עצמו, דהיינו על כל מה שעושה ידין וישפוט בעצמו את עצמו על כל דבר אם כך ראוי לו לעשות, ויפשפש במעשיו ויתקנם כראוי על פי דין ומשפט התורה. ועל ידי זה שהאדם דן ושופט את עצמו, על ידי זה ממתיק ומבטל הדין שלמעלה. כי 'כשיש דין למטה אין דין למעלה' (ועיין מזה לעיל בסימן ט"ו)" (ליקוטי מוהר"ן, קסט).
יתכן שלרבים מאתנו נדמה שזו עבודה קשה – לדון ולשפוט את עצמו בעצמו על כל מעשיו – אמנם יש לדעת שקרוב אלינו הדבר מאד, בפינו ובלבבנו לעשותו. שהרי אנו מצווים ועומדים כבר מפי רבינו הקדוש, לקבוע לנו זמן בכל יום להתבודד ולפרש שיחתנו לפני השם יתברך. ובשעה קבועה זו, אנו יכולים בקל 'לשפוט' את עצמנו על כל מעשינו, ע"י שנרגיל את עצמנו לספר לפני השם יתברך את כל סדר יומנו מבוקר עד ערב, בפשיטות גמור, ולדון את עצמנו אם התנהגנו כראוי או לא.
וכפי שהדריך רבינו את אחד מבני הנעורים, כיצד לקיים דבר זה בתמימות ופשיטות. כמסופר בחיי מוהר"ן:
"שמעתי איך שאחד מבני הנעורים הקטנים היה שוכב בחדרו של רבינו ז"ל. פעם אחת ניגש אל רבינו ז"ל והתחיל לבכות לפניו באשר שרוצה להיות איש כשר. ורבינו ז"ל כבר היה שוכב על מיטתו. ועמד רבינו ז"ל וישב על מיטתו, והתחיל לדבר עמו, והורה לו הדרך בזה. וגם ציווה עליו איזה לימודים שילמד, וגם ציווה עליו שיהיה ממארי דחושבנא, היינו שבכל לילה קודם שישכב על מיטתו יחשוב איך עבר עליו היום. אם למד והתפלל כראוי ביום זה, יודה להשם יתברך ויאמר לו שבח והודאה לשמך הגדול והקדוש על שזיכיתני ללמוד ולהתפלל ביום העבר כרצונך קצת, ומתחנן אני לפניך ה' אלוקי שתעזרני ביום הבא למחר להוסיף בעבודתך בתורה ותפילה מרובה ביותר, ובכוונה שלמה ביותר. ואם חס ושלום לא למד והתפלל כראוי ביום העבר, יתוודה ויתחנן לפניו יתברך ויאמר: ריבונו של עולם ידעתי כי פשעתי ביום הזה ולא עבדתיך כראוי לא בתורה ולא בתפילה וכו', ועתה מבקש ומתחנן אני לפניך וכו' שתמחל ותסלח לי על העבר שלא עבדתיך כראוי, ותעזרני למחר ביום הבא לעבוד עבודתך בתורה ותפילה בכוונה ובשלימות הראוי כרצונך" (חיי מוהר"ן, תקפז).
אשרי הנוהג הנהגה זו, ובזה מתקרב להשם יתברך, וממתיק מעליו כל הדינים.
בפסוק זה אנו רואים חביבותו של הקב"ה אלינו, אשר מחבב אותנו וקורא לנו 'בנים', וכמו שאמרו חכמינו במשנה: "חביבין ישראל שנקראו בנים למקום, חיבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום שנאמר בנים אתם לה' אלקיכם" (אבות ג, יד).
וחביבות זו אינה פוסקת מאתנו גם כאשר אנו בגדר 'בנים סכלים', 'בנים משחיתים', כי בין כך ובין כך אנו קרויים בנים למקום, וגם בהיותנו רחוקים ממנו ח"ו אנו נקראים "בני א-ל חי".
וכדברי רבי מאיר בגמרא: "דתניא: בנים אתם לה' אלהיכם, בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים – אתם קרויים בנים, אין אתם נוהגים מנהג בנים – אין אתם קרויים בנים, דברי ר' יהודה. רבי מאיר אומר: בין כך ובין כך אתם קרויים בנים, שנאמר 'בנים סכלים המה', ואומר 'בנים לא אמון בם', ואומר: 'זרע מרעים בנים משחיתים', ואומר 'והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני א-ל חי"' (קידושין לו ע"א).
והנה, מלבד עצם האמונה והידיעה שעלינו להאמין ולדעת שהקב"ה מחבב אותנו כ'בנים', יש כאן גם הוראה למעשה, כיצד לשפוך שיחנו לפני ה': "כבן המתחטא לפני אביו".
וכדברי רבינו בשיחות הר"ן:
"טוב מאד מי שיכול לשפוך שיחו לפני השם יתברך ברחמים ותחנונים כבן המתחטא לפני אביו, כי הלא השם יתברך כבר קראנו בנים כמו שכתוב 'בנים אתם לה' אלקיכם', על כן טוב מאד לפרש שיחתו וצערו לפניו יתברך כבן שקובל לפני אביו, בתנועות של חן ורחמים (שקורין פיעשטשין)" (שיחות הר"ן, ז).
ומאחר שגם בהיותנו רחוקים מאד, עדיין אנו קרואים 'בנים' – לכן עלינו לפרש שיחתנו לפני ה' כבן המתחטא לפני אביו, גם אם אנו רחוקים מאד.
"ואף אם נדמה להאדם שלפי מעשיו אינו כבן לפניו יתברך, עם כל זה הלא השם יתברך קראנו בנים כנ"ל, כי בין כך ובין כך קרויים לך בנים. ואם עתה הוא מגרש אותי חס ושלום מבחינת בן, הטוב בעיניו יעשה. עלי לעשות את שלי לעשות עצמי כבן כנ"ל. ומה טוב כשיכול לעורר לבו בתחנונים עד שיבכה ויוריד דמעות כבן לפני אביו" (שם).
וגם אם בעת ההתבודדות, באים לאדם מחשבות הרבה של התרחקות – לא יתייחס אליהם כלל, ואז ישלח לו השם יתברך מחשבות של התקרבות, עד שיוכל לפרש שיחתו כבן המתחטא לפני אביו, מתוך הרגשת התקרבות וחיבה.
וכדברי רבינו שם: "שלפעמים ידמה להאדם במחשבתו שאינו ראוי להיות כבן לפניו יתברך וכיוצא בזה, אף על פי כן עליו לעשות את שלו, ואחר כך יעזרו השם יתברך וישלח לו מחשבות של התקרבות. כי באמת כל ישראל כולם קרויים בנים אצלו יתברך, ועל כן ראוי לנו לפרש שיחתנו וצערנו לפניו יתברך כבן הקובל לפני אביו" (שם)
עומדים אנו בעיצומם של ימי המלחמה ביוון הרשעה, המבקשת להכרית ולהשכיח מאתנו חלילה את קדושת התורה והיהדות, ומאידך מתחדשים גם עתה כוחות נפלאים להכניעם ולבטלם בדרך נס ופלא.
חז"ל הקדושים קבעו את הימים הקדושים הללו לימי הודאה, וברור אם כן, שההודאה היא חלק עיקרי במלחמה ביוון, והיא המכניעה אותם גם כיום. וכדבריו הקדושים של רבי נתן: "אף על פי שעיקר הנס היה בענין נרות המנורה שעל זה תיקנו לנו להדליק נר חנוכה הקדוש, אף על פי כן הזכירו בתפילה רק ההודאה וההלל של חנוכה, כי כל עיקר תוקף הנס של חנוכה שנעשה בכל שנה ושנה שהוא להכניע חכמות רעות של העולם שנמשכין מחכמת יוון הרשעה, כל זה אין זוכים כי אם על ידי הדיבור הקדוש שהוא בחינת הלל והודאה" (ליקוטי הלכות, שילוח הקן ה, יט).
נתבונן אם כן בנקודה יסודית על כח ההודאה במלחמה נגד הרע הנוגעת לכל אחד בימים אלו.
רבינו הקדוש העיד בנו: "מה שהעולם רחוקים מהשם יתברך ואינם מתקרבים אליו יתברך, הוא רק מחמת שאין להם ישוב הדעת, ואינם מיישבים עצמם. והעיקר להשתדל ליישב עצמו היטב, מה התכלית מכל התאוות ומכל ענייני העולם הזה, הן תאוות הנכנסות לגוף, הן תאוות שחוץ לגוף, כגון כבוד, ואז בודאי ישוב אל השם" (ליקוטי מוהר"ן ח"ב, י).
מי שרק יחשוב: 'מה ייצא לי מכל עסק התאוות ורדיפת הכבוד והמחלוקות וכל שאר הבלי העולם' – בודאי ישוב אל ה'!
אלא שכדי לזכות ל"ישוב הדעת" הלזה, יש תנאי: "אך דע, שעל ידי מרה שחורה אי אפשר להנהיג את המח כרצונו ועל כן קשה לו ליישב דעתו, רק על ידי השמחה יוכל להנהיג המח כרצונו ויוכל ליישב דעתו".
אמור מעתה: מי שרוצה לזכות לתשובה, בהכרח שיפעל לבוא לשמחה, כדי שיוכל ליישב דעתו מה התכלית מכל עסקי העולם הזה, ואז בוודאי ישוב אל השם.
והנה, אחת מעיקרי העיקרים בשמחת היהדות היא 'שמחת המצוות'; ההתבוננות בזכייה המופלאה והנשגבה הזו בה זכינו לשרת את פני מלך עליון, צריכה לעורר את השמחה הגדולה ביותר. ומי מדבר על עוצם השכר בלי סוף וגבול, השמור אפילו לפחות שבפחותים שזכה לעשות מצוה קלה. כל זה צריך כאמור לעורר שמחה עצומה בלבנו, והשמחה הזאת מביאה לנו את יישוב הדעת הנכסף שמביא לתשובה.
אך כל זה יתכן רק כאשר אכן מאמינים בקדושת המצוה ויודעים שאין זה מעשה גשמי ואנושי חלילה, אלא אור אלוקי נצחי מופלא שאין דומה לו, שאז מתעוררים לשמוח במצוה ובזכייה המופלאה עד בלי די. אבל כשח"ו נכנסים באדם הדעות האפיקורסיות של המחקרים שנתנו טעמים בדויים ומגושמים למצוות התורה, כאילו הכל נועד רק להצלחה הגשמית בעולם הזה חס ושלום, הרי שאז, מה מקום יש לשמוח במצוות?!
וכפי שמרחיב בכך רבי נתן: "המחקרים והכופרים מהם נמשך עיקר העצבות והמרה שחורה, כי עיקר השמחה הוא שמחת המצוות, ומי שמאמין בהשם יתברך ובתורתו הקדושה בודאי אין שמחה בעולם כמו שמחת עשיית המצוות, שאנו זוכין לעשות נחת רוח ליוצרנו ובוראנו יתברך, ואנו קונים לנו חיי עולם לעולמי עד ולנצח נצחים, ואנו נכללים על ידי זה באור האין סוף, היש שמחה גדולה מזו?! ועל כן אלו המחקרים והכופרים אין להם שום שמחה אמתית כלל, והכרת פניהם ענתה בם שעל פי רוב הם מלאים עצבות יגון ואנחה, כי מהיכן יקבלו חיות ושמחה אמתית מאחר שכופרים בתורתו הקדושה ובעשיית מצותיו יתברך, ובודים מלבם טעמים של הבל ושטות על עשיית המצוות הקדושים" (ליקוטי הלכות, נפילת אפיים ד, ד).
כפירות וחקירות אלו נובעים מחכמת יוון, וכפי שרבי נתן כותב: "ספרי חכמי יוון שמהם כל החכמות חיצוניות, שהם כנגד התורה הקדושה, שזהו בחינת עוצם הצרה שבדורות אלו שמתגברים הכיתות רעות העוסקים בחכמות חיצוניות ומרבים ספרים הרעים של הבל ושל אפיקורסות, ומתלוצצים מכל ספרי אמת המיוסדים על פי חכמת האמת על פי חכמי התלמוד והזוהר הקדוש" (ליקוטי הלכות, תחומין ז, יא).
הוי אומר: יוון היא שורש העצבות שבעולם! היא המכחשת את שמחת המצוות בנותנה טעמים סרוחים ואנושיים למצוות הקדושות והנוראות, ועל ידי זה מונעת מעיקר השמחה של מצוה, וכל מטרתה למנוע מלשוב אל ה', שכן בהעדר השמחה אין ישוב הדעת, ועל ידי זה ביכלתם לגרום לאדם שיבלה כל ימיו ושנותיו על הבלי הבלים שאין בהם ממש, מבלי שיתבונן לרגע לאן הוא הולך ומה הוא יוליך עמו לנצח.
תודה להשי"ת אין אנו עוסקים בחכמת יוון, אבל הרעל שלהם ניתז בלא יודעין גם בלבות הכשרים שמביטים בשוויון נפש ותרדמת הלב על זכיית המצוות, ואין חשים בהם האושר הגדול עלי אדמות. בימי החנוכה שהם ימי תשובה (ראה: ליקוטי מוהר"ן, יד. ליקוטי הלכות, כלאי הכרם א, א) אז הזמן לשוב ולעורר את השמחה האמיתית בקדושת המצוות שהיא עיקר השמחה. לשם כך אנו עוסקים בהודאה, שכל מהותה היא השמחה. "כי עיקר השמחה היא ההודאה לה' יתברך" (ליקוטי הלכות, הודאה ו, ב). כך, שההודאה היא היא המלחמה בפועל ביוון הרשעה.
הם, שרוצים לנתק את ישראל מתשובה ותורה ח"ו, מכחישים את שורש השמחה – שמחת המצוות, ואנו מתגברים בימים אלו כנגדם ומודים ומהללים ומשבחים על השארת התורה והמצוות בידינו ומגבירים השמחה בכל עוז, ועל ידי זה אנו זוכים לישוב הדעת שמברר את התכלית ומחזיר אותנו בתשובה שלימה.
הבה נצא לקרב המכריע; נעורר את שמחת המצוות, ונכריח עצמנו לשמוח בהם בכל לב ונפש, והיא שתחזיר אותנו בתשובה שלימה, שתביא בקרוב את הגאולה השלימה.
האסימון נפל מאוחר מדי. שנתיים לאחר שהכניס את השותף החייכן לעסק, הבין בעל הבית שהזמין לביתו נחש ערמומי. הברנש התגלה כנוכל, הוא הצליח להשתלט על הנכסים ולנשל במהירות את הבעלים מרוב סמכויותיו…
הוא חש את הייאוש סוגר עליו מכל צד. הוא חש מטופש. עלוב. איך הלך כך שולל?! ואז באה הארה, הבעלים העשוק התעשת. השותף אמנם רמאי, עז פנים ובעל קשרים, אך הוא, הבעלים, חכם יותר; אם יפעל בתבונה, בעקביות ובקור רוח, יצליח בעז"ה לגרום לנוכל להשיב לו את נכסיו בעצמו.
* * *
כן, זהו סיפור אישי. סיפורו של כל אדם. סיפורו של עם ישראל.
בהזדמנויות שונות אנחנו מוצאים את עצמנו מנושלים מנכסים שהיו בידנו, מרוּקנים מכוחות שהיו לנו. כבר נדמה היה שהצלחנו, והנה שוד ושבר – מתגלעות בעיות, ההגה שוב אינו בידיים שלנו. מה עושים? אוכלים את הלב בדרך כלל. כועסים, מתמרמרים ומתבצרים בעליבות, 'איך קורה לי דבר כזה?'.
התחושות הללו קיימות ומלוות אותנו בכל תחום. בפרנסה, בחינוך, בענייני הבית.
ה'שותף' המנשל עשוי להיות שכן, חבר, אפילו הבריאות, אך הגרוע מכל, הוא האויב הזה המצוי בפנים. בכל אדם קיימים שני צדדים, צד טוב וצד פחות טוב. המריבות הללו בין הצדדים וניסיונות ההשתלטות של הצד האחר, כל אלו כואבים מכל צער אחר. אדם אינו יודע להשית עצות בנפשו, בנפשו שלו הפרטית – איך להתגבר על יצרים ותאוות, איך לנהוג כראוי עם המידות. ואין, אין לאן לברוח. זהו העסק שלך. זה השותף.
האם יש לנו אפשרות להתמודד איתו?!
התמימות מנצחת
כזהו סיפורו של יעקב אבינו ואחיו עשיו. היה לו לאבינו אח-שותף, עוד קודם שיצא לאוויר העולם כבר נעשק מכל נכסיו. מי נישל אותו? השותף, עשיו הרשע. הוא הקדים והיה לבכור. בחלקו נפלה עבודת הכהונה בבית המקדש, וגם הברכה; אוצרות הרוח והשפעות הגשם. כעת מה כבר נותר לו ליעקב מכל נכסיו?
עשיו מצליחן, רשע, ערמומי, מבלה עולם וגם צדיק לכשירצה. הוא מתפלפל בסוגיה של 'כיצד מעשרים את המלח', מצטדק ומסלסל בעצמו מנהגי חסידות יתרה; גונב את לב אביו, שולח ידיו בכל רשעות העולם מחד ומתעטף בחלוקא דרבנן מאידך. ויעקב? איש תם, חלק, יושב אוהלים. היש לצדיק תמים שכזה סיכוי מול נוכל ערמומי וותיק?
פרשת השבוע משיבה – כן. לעשיו אמנם יתרון הכוח, בידיו ההון והממון, אולם ליעקב, ליהודי הקטן, יכולת עדיפה יותר – החכמה בידיו! יעקב אבינו הגיע לעולם אחרי עשיו, השותף הקדים אותו, אך במערכה הוא לא הפסיד. שתי הזכיות הגדולות, הבכורה והברכה, שבו אליו ונפלו בחלקו לנצח. חכמתו עמדה לו. והיא ניצחה את הבריונות פעם ועוד פעם. איך? עשיו עצמו מגלה: "ויעקבני זה פעמיים" ותרגם אונקלוס "וחכמני".
יעקב אבינו מלמד אותנו שאף פעם לא מאוחר. הרע אולי הקדים אותך, יתכן שהנוכלות מהירה יותר – אולם השכל בידך. יש לנו חכמת התורה, יש בנו כוח של נשמה. המחשבה סטתה מהדרך? אל תאבד עשתונות, תפוס אותה, אפילו בעקב. עם מעט שימת לב וחכמה שהשי"ת שם בך, תוכל לה.
הבה נזכור: בכל מצב, זמן או מציאות, ישנה חכמה מופלאה המעניקה תשובה לכל תסבוכת ובעיה. תמיד יימצא הפתרון. ייתכן וההצלחה תבוא מאוחר יותר, אולי הישועה תתעכב מעט, אך היא בוודאי בוא תבוא – אם רק נחפש תמיד את אור החכמה.
חכמת הצדיקים
הסוד הזה זו חכמתם הכמוסה של הצדיקים, עימה הם מסוגלים להערים על העולם, ולנצח חרף ולמרות כל סוג של הגיון טבעי. הם יכולים להתמיד בדבקותם בהשם גם מתוך עיסוקים גשמיים, אינם מניחים לעולם לרמות אותם, משום שהם יודעים שאפשר לכבוש את העולם הזה גם מידיו של עשיו, גם ברשותו של היצר.
הצדיקים הללו מלמדים גם אותנו לנהוג כך. הם לוחשים על אוזנינו סודות ורזים – השם יתברך איתך, עמך ואצלך; הקשב, לעולם אל תרפה ידיך מתפילה, צפה לישועה והמתן בסבלנות, גם אם כבר נראה מאוחר, כי היא תבוא ללא ספק.
הלימודים הללו חיוניים ביותר. פעמים רבות כל כך אנחנו נוטים לקבוע: 'אבוד', זהו, לא למדתי. אין לי זמן לתקן. הזדקנתי. התרגלתי. התחושה הזו ש'הקדימו אותך', ההבנה המאוחרת שהכסילות ורפיון הידיים כביכול גנבו ממך את סיכוייך – זו הטעייה. נכון, עשיו יוצא ראשון; אמת, הטוב מתאחר לעיתים; אך לעולם-לעולם לא מאוחר. ותמיד-תמיד ידך על העליונה. זכור ואל תשכח! היצר הרע חזק, הפחדים גדולים – אבל אתה חכם יותר! עם תפילה ומעט התבוננות תוכל למצוא בכל מקום שביל שיוציא אותך מהבוץ. החכמה מאירה בכל שעה, ובכל מקום אליו נקלעת תמיד תוכל לזהות שבילים חדשים, מוארים, שיובילו אותך לניצחון.
זוהי עצה פשוטה מאוד. מתאימה לפשטות שלנו, ולתמימות הטבועה בנו; זו עצה מיוחדת שמסוגלת לגרום לעשיו וליצר להשיב לנו את כל הנכסים האבודים אף ללא מלחמה. הנוכל יחתום בידיו על שטר וויתור. על נצחונך.
שמעתי בשמו, שהצדיק הגדול בהדבור שהוא מדבר, נכללין בו כל הדבורים הצריכין אל כל ישראל, וכל הדברים שצריך כל אחד מישראל. וזהו (דברים א א): "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל". שהדבורים שדבר משה נעשה ממנו דברים אל כל ישראל. כי כל אחד מישראל מצא בו מה שצריך כנזכר לעיל.
(שיחות הר"ן ר"צ)
אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה
ופרש רש"י: מנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפניו וכו'. כי התוכחה של משה היתה תוכחה של חסד, כמו שכתוב בהתורה תקעו תוכחה (ליקו"מ ב,ח) עיין שם, שאמר משה תוכחתו באופן שלא יעורר חס ושלום על ידי תוכחתו הריח רע של המעשים רעים שעשו ויחליש אותם חס ושלום על ידי זה, רק אדרבא על ידי תוכחתו יחזק אותם, יוסיף ויתן בהם ריח טוב וכו' כמו שכתוב שם. ועל כן הזכיר כל המקומות שהכעיסו לפניו, 'כל המקומות' דייקא. כי בזה הזכיר להם זכות וחסד, כי הוא [משה רבינו] קיים אל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו, כי הוא זכה לאחוז בכסא הכבוד, בחינת מאחז פני כסא שעל ידי זה היה בבחינת מקומו של עולם. ועל כן ידע שכל אלו המקומות שהכעיסו בהם לפני המקום ברוך הוא, המקומות בעצמן גרמו להם לחטוא, כי עברו במדבר מקום נחש שרף ועקרב וצמאון וכו' שהם מקום תוקף הקליפות והסטרא אחרא כידוע, והיו צריכים ללחום עם קליפות קשות ועצומות שהיו במקומות כאלו, וזה גרם להם שכמה פעמים לא יכלו לעמוד בנסיון ונכשלו במה שנכשלו, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל על הפסוק וישב ישראל בשטים וכו' שהמקום גרם להם לחטוא כמו שכתוב בזוהר הקדוש. נמצא שבזה שהזכיר את המקומות דייקא שהכעיסו לפניו, בזה המציא להם זכות בחינת הזכות של ראש השנה, שהוא אל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו. וכן סובב והולך כל ספר דברים על קוטב זה, להזכיר את ישראל כל מה שהכעיסו לפניו, ואף על פי כן לא יתייאשו עצמן מן הרחמים לעולם. כי רחמיו לא כלים, כאשר ראו בעיניהם: שאף על פי שעשו את העגל, אף על פי כן לא מנע רחמיו מהם, וכן אחר שאר החטאים היטיב עמהם בחסדו עד שהם מוכנים עתה להכנוס לארץ ישראל. על כן ידעו לדורות שבכל מה שיעבור עליהם עד ביאת משיח בכלל, ועל כל אחד ואחד בפרט, יהיה איך שיהיה, לעולם אל יתייאשו עצמן מן הרחמים, כמו שאמרו רבותינו ז"ל: אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים, ואמרו יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין. וזה שסיפר [להם משה רבינו] תפילותיו, איך התפלל והתחנן לפני השם יתברך. כמו שכתוב ואתנפל לפני ה' וכו' ואומר וכו', הכל כדי להורות לבני ישראל שיתחזקו בתפילה וצעקה להשם יתברך תמיד, כי רחמיו אינם כלים לעולם.
(ליקוטי הלכות, יורה דעה, הלכות ערלה ה"ד)
אלה הדברים אשר דיבר משה
על הפסוק דברי קהלת בן דוד מלך בירושלים אומר רש"י: כל מקום שנאמר דברי הם דברי תוכחה. כי שם במקרא חושב כל המקומות שהכעיסו למקום: במדבר, בערבה וכו'. כי איתא בדברי רבינו ז"ל שאסור לומר תוכחה, דהיינו להזכיר עוונות ישראל להוכיחם עליהם, כי אם מי שיכול להוכיח כמו משה רבינו ע"ה, שעל ידי תוכחתו נותן בם ריח טוב, בבחינת נרדי נתן ריחו, עזב לא נאמר אלא נתן(1). נמצא שמשה רבינו על ידי תוכחתו שהזכיר עוונות ישראל, על ידי זה דייקא נתן בהם ריח טוב, כי היה יכול להפוך העוונות לזכויות, כי זכה ל'נעשה ונשמע' בשלימות, כי השיג בחינת דברי תורה, שהם בחינת נשמע שעל ידי זה העוונות נתהפכין לזכויות כנ"ל. וזהו שנקראת התוכחה דברי דייקא. וזהו אלה הדברים אשר דבר משה וכו' דברים דייקא בחינת דברי דייקא, בחי דברי תורה. דהיינו בחינת נשמע, שעל ידי זה דייקא היה יכול להוכיח את ישראל ולהזכיר עונותיהם במדבר בערבה וכו', כי על ידי בחינת דברים, בחינת דברי תורה, בחינת נשמע, על ידי זה היה מהפך כל העונות לזכויות. ועל כן הזכיר שם כל עונותיהם, כי כולם נתהפכו לזכויות על ידי בחינת הדברים אשר דיבר משה דהיינו בחינת דברי תורה בחי' נשמע שהשיג, שעל ידי זה כל העוונות נתהפכין לזכיות כנ"ל, שאז דייקא יכולין להוכיח את ישראל כנ"ל. וכן כל הצדיקים שהוכיחו את ישראל נקראת תוכחתם דברי, בחינת דברי קהלת כמו שפירש רש"י שם, כי כולם לא הוכיחו את ישראל כי אם בבחינת התוכחה של משה שהיא בבחינת דברי תורה בחינת נשמע, שעל ידי זה נתהפכין העונות לזכיות, שעל ידי זה דייקא יכולין להוכיח.
(ליקוטי הלכות, יורה דעה, ספר תורה ב)
—————————-
(1) כן מובא במדרש על הפסוק (שיר השירים א,יב) עד שהמלך במסיבו, נרדי נתן ריחו, ואמרו חז"ל: שהפסוק מדבר על חטא העגל, ועדיין, "נתן סירחון" או "עזב ריחו" לא נאמר, כי אם "נתן ריחו", והוא מטעם חיבתו של הבורא לעמו. וכאן מפרשו על תוכחתו של משה רבינו, שידע איך להוכיח – שעל ידי התוכחה יהפוך החטא "עד שהמלך במסיבו" המדבר על החטא, לזכות ויעלה ריח טוב, "נרדי נתן ריחו".
אלה הדברים
בעת הגלות, אזי חוזרין העכו"ם והקלפות לומר שארץ-ישראל וכל ההשפעות התלויות בה הכל שלהם; אדרבא, אפלו מה שבתחלה היתה ארץ- ישראל זמן רב בידינו ורשותנו, אומרים גם-כן שהיה חס-ושלום בגזלה, בבחינת 'לסטים אתם שכבשתם ארץ שבעה עממין'. ועל-כן בימים שבין המצרים, שהם ימי החרבן והגלות, צריכין לחזר ולכבש הדרך לארץ-ישראל ולהמשיך בחינת "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים", וכמו שדרשו רבותינו ז"ל: ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו, שכל זה נמשך על-ידי הצדיק הגדול שמחיה בעת פשיטותו על-ידי האוצר-מתנת-חנם, שזה בחינת החסד- חנם שעל-ידו נתקים העולם קדם מתן תורה, שזה עקר הדרך לכבש ארץ- ישראל, עד שאפלו משה רבנו עליו השלום בעת שהתפלל לבוא לארץ- ישראל אמר "ואתחנן אל ה'", הינו לגלות ולהמשיך האוצר-מתנת-חנם הנ"ל, שעל- ידי-זה מחיין את כל העולם, אפלו אנשים פשוטים ממש, שקורין 'פראסטאקיס'. וזה בחינת הבכיה והאבלות שבוכין ומתאבלין בימים הללו, כי גלינו מארצנו ונחרב בית מקדשנו, ששם עקר המחין, ועתה אין לנו שום מח ודעת ואנו אנשים פשוטים ממש, שזה בחינת הבכיה והאבלות, שהוא בחינת הסתלקות המחין; בפרט בתשעה באב שאז עקר החרבן, על-כן אז מסלקין כל המחין, ואין מניחין אפלו טלית ותפלין בבקר, רק בוכין ומתאבלין על החרבן, ואז אנו כלנו כמו עמי הארץ ובורים גמורים, ואין לנו שום חיות רק מבחינת קיום העולם קדם מתן תורה; ולא די לנו שנחרב בית מקדשנו, אף גם הצדיקים אמתיים נסתלקו בעונותינו הרבים, ששקולה מיתתם כפלים כחרבן בית-המקדש, כמו שאמרו רבותינו ז"ל. ועל כל זה צריכין לבכות הרבה לפני השם יתברך בתמימות ובפשיטות, בפרט בימים הללו שבין המצרים, ועל-ידי-זה אנו מעוררין רחמי השם יתברך, שימשיך עלינו גם עתה כח הצדיקים הגדולים שזכו להמשיך האוצר-מתנת-חנם, עד שעל-ידי-זה נזכה לשוב לארצנו ולבנות לנו את בית מקדשנו. וזה כל הענין שקורין פרשת דברים קדם תשעה באב, ואחר-כך קורין פרשת ואתחנן ומפטירין נחמו נחמו וכו', כמבאר בפנים.
(אוצר היראה, בין המצרים ט"ז)
אלה הדברים
פרשת דברים קוראים קודם תשעה באב, כי כל פרשת דברים מדברת מהדרך לארץ ישראל כמבואר היטב שכל תוכחה של משה הוא על שפגמו ישראל בדרך לארץ ישראל, על שלא היו חזקים באמונתם, וכן הולך בכל דברי תוכחתו בכל הפרשה כולה שמוכיח אותם על שגרמו עיכוב בדרך לבא לארץ ישראל, עד שהוכרחו להתמהמה שם ארבעים שנה, וכל זה על ידי חטא העגל והמרגלים שפגמו באמונה כמו שכתוב ובדבר הזה אינכם מאמינים בה', כי עיקר תיקון הדרך לארץ ישראל הוא אמונה שהיא בחינת 'כח מעשיו' דהיינו שמאמינים שהשם יתברך ברא הכל.
(ליקוטי הלכות, חושן משפט, הלכות שומר שכר ה"ד)
איכה אשא לבדי (א,יב)
אמרו חז"ל (מדרש איכה) שלשה נתנבאו בלשון 'איכה': משה אמר 'איכה אשא לבדי', ישעיה אמר 'איכה היתה לזונה', ירמיה אמר 'איכה ישבה בדד'. על פי מה שכתב רבינו (בליקו"מ ב,ה) כי על ידי קלקול המשפט נתרבה הטומאה וכו' עיין שם. וזה כי משה אמר איכה אשא לבדי טרחכם וכו', לענין תיקון המשפט שגם עליו קשה וכבד זה הדבר מאד לברר המשפט וכו', ואחר כך בדורו של ישעיה נתקלקל המשפט מאד, ועל זה צעק איכה היתה לזונה קריה נאמנה מלאתי משפט, ועל זה צעק ירמיה איכה ישבה בדד, כי עיקר החורבן בא על ידי פגם המשפט שהוא פגם הברית שקשה לתקן מאד מאד, ועיקר התיקון נגמר רק על ידי משיח שנאמר בו ושפט בצדק דלים, וכן בהרבה פסוקים שמדבר מעוצם תיקון המשפט שיהיה על ידי משיח, ואז יתקיים ציון במשפט תפדה, כי עיקר הגאולה יהיה על ידי תיקון המשפט שעל ידי זה עיקר תיקון הברית וכו'.
דרשו חז"ל: שתי ראיות אני רואה. רואה אני שעתידין לקבל את התורה, ורואה אני כמה עתידים לצערני במדבר.
צדק ומשפט מכון כסאך חסד ואמת יקדמו פניך (תהלים פט)
כאשר ביקש הקב"ה ממשה לממש את יעודו ולגאול את עם ישראל, אומרים לנו חז"ל, ביקש משה לסרב לבורא. שבעה ימים ביקש משה להתחמק מהתפקיד שיעד לו הבורא; שבעה ימים ניסה הבורא לשכנעו עד שקיבל את השליחות.
טענתו של משה, ממשיכים חז"ל, היתה כפולה: מדוע זה אלך אני לגאלם, אם לא אני עתיד להכניסם לארץ ישראל? מדוע יהיה זה תפקידי לגאלם גאולה זמנית, שאינה הגאולה העתידה, השלמה? "שלח נא", אמר משה לקדוש-ברוך-הוא, "ביד תשלח", ביד מי שעתיד לגאלם את הגאולה השלמה, המשיח.
טענה נוספת היתה בפיו של משה רבינו: הלא בני ישראל עתידים להכעיסך במדבר, לנסותך, להמרות רצונך, לעשות עגל. מדוע זה יגאלו כעת גאולה זמנית?
אולם הבורא אינו מניח לו. "ראה ראיתי", הוא משיב לו. יודע אני את אשר להיות, יודע אני כמה עתידים להכעיסני במדבר; יודע אני כמה עתידים לנסותיני ולהמרות רצוני – אולם אני מעלים עין. איני רואה אלא את עניים כעת, את זעקתם, את רצונם האמיתי ואת קבלת התורה.
בליקוטי הלכות, מסביר רבי נתן כי הנסיון בפניו עמד משה היה הנסיון ללמד זכות על עם ישראל. משה רבינו, שראה כמה רע עתידים ישראל לעשות; כמה פעמים עתידים להמרות רצון ה', התקשה ללמד עליהם זכות "עד שעל ידי זה היה קשה לו לילך בשליחות הגאולה".
"אבל," ממשיך רבי נתן, "הבורא יתברך טען עמו הרבה, שאף על פי כן הוא רוצה לגאלם, כי הוא מסתכל רק על הטוב".
הקדוש-ברוך-הוא אף רמז לו את זה באחד האותות שנתן לו: הפיכת המטה לנחש – ושוב למטה. לאחר שהפך את המטה לנחש, אמר לו הבורא: "שלח ידך ואחוז בזנבו".
גם כאשר שקועים ישראל עמוק בזוהמת הנחש, אפשר להושיעם. אם יתפוס הצדיק איזו נקודה טובה, הוא יכול להפוך על ידה את הנחש למטה, להכניסם לכף זכות ולדונם.
כזו היא הנהגת הבורא את העולם. אם עומד רע, לעולם הוא יבקש טוב. זהו גם פירוש הפסוק המובא בכותרת המאמר: כך מנהיג הבורא את העולם, לעולם לא במשפט לבד או באמת לבד. אם ניצב המשפט, ניצב לידו – לפניו! – הצדק (מלשון צדקה); אם באה האמת לקטרג, תמיד יעמוד לפניה החסד, ילמד זכות.
ראה ראיתי, אומר הבורא למשה רבינו ע"ה, גדול וראשון הנביאים: רואה אני את הרע, ואף על פי כן מתמקד אני בטוב.
ראה ראיתי, מלמד אותנו בורא עולם: יש בכם רע, אבל אף על פי כן התמקדו בטוב. כי אם תאחזו בזנבו של הנחש, בנקודה הטובה הנמצאת – והיא תמיד נמצאת! – תוכלו להפוך את רוע הנחש למטה, לטוב.
גם עוד פעם אחת ספר בפני, שבהיותו בימי נעוריו כשהיה באיזה מקום ביער או בשדה, כשחזר משם היה כל העולם חדש בעיניו ונדמה לו כאילו הוא עולם אחר לגמרי, ולא היה העולם נראה בעיניו כלל כאשר מקודם.
ההתבודדות לא מובילה לשינוי מקומי-פרטי. היא לא משתלבת בתוך מערכת חיים המוכרת לנו, היא גם לא לוקחת אותנו לשעה של שהייה בעולם נפלא, אלא חוזרת והופכת את העולם שלנו לעולם חדש ושונה, שלא הכרנו בכלל. "עולם אחר לגמרי", "לא נראה כלל כאשר מקודם". מה טמון בהתבודדות שיכולה להפוך את כל מה שהכרנו? כמה אפשר עוד לחדש לנו לגבי ידיעותינו על העולם שלנו? האם קיים מקום כזה בו הכול שונה לגמרי, ועדיין העולם הוא אותו עולם?
רבי ברוך ברדיטשובר, מחסידי ברסלב שבאומן לפני מאה שנה, היה נודע בתפילתו עמוקת הלב, מלווה בזעקות שנאמרו מקרב לב. אלו שראו אותו בתפילה התקשו לתאר את היופי המיוחד לאחרים. פעם אחת שאל אותו בנו: אחרי תפילה כזאת, היכן הן הישועות? מדוע אין תפילתך נענית? ענה לו רבי ברוך: כשזוכים להתפלל בעולם הזה תפילה כזאת – זאת הישועה הגדולה ביותר (דיבורי אמונה א, עמ' כט). בכל בקשת ישועה אנחנו מבקשים יש, ממשות. עצם העמידה לפני ה' וההישענות הגמורה עליו היא הישועה הגדולה ביותר. בהתבטלות לפניו נמצא הקיום האמיתי, שהוא עמוק ומקיף יותר מכל ישועה פרטית אליה אנו מצפים. גם את הישועה הפרטית אנחנו מבקשים, אבל כשהציפייה אליה מובילה לישועה האמיתית, מתקבלת תובנה שכל החסרונות שבעולם שווים לנו את התמורה שאנחנו מקבלים דרכם – את ה'. בלי החסרונות לא היינו יכולים לדרוש אותו כדרישת עצם החיים.
דרישת ה' באופן שכזה מתבטאת בהתבודדות. בהתבודדות, התפילה נעשית בצורה אישית מעצם טבעה. בוודאי שלכל תפילה ולכל מעשה שאנחנו עושים יש משמעות אישית המיוחדת אלינו. אך כאשר אנחנו פורשים מהסביבה (שזאת ההתבודדות העדיפה כדברי רבי נחמן, אך יכולה להיות כעיקרון בכל מקום כאשר ההתבודדות היא בתודעה), אנחנו מתייחסים אל המשמעות של היחידות שלנו, ומחפשים את התשובה שלה. זהו הנושא המתברר על ידי תפילה ושיחה, וגם שתיקה לפני ה' ("ואפילו אם לפעמים נסתתמין דבריו… אף על פי כן זה בעצמו טוב מאד, דהיינו ההכנה שהוא מוכן ועומד לפניו יתברך" [ליקוטי מוהר"ן ב, כה]). אנחנו מבקשים את מהותנו האמיתית בחשבון נפש, בתפילה לה' שיביא אותנו לשם, ומאותו מקום מבקשים את ה', כי הוא היחיד שיכול להשלים אותנו. עצם התפילה אליו, היא כבר ההשלמה.
"כשחזר משם, היה כל העולם חדש בעיניו". כשחוזרים מתפילה כזאת, העולם שהכרנו מתחדש והוא כלל לא מה שהיה קודם. כל דבר מקבל את משמעותו כעת באפשרות שלנו להגיע דרכו אל ה' ולהיות חלק בישועה הגדולה ביותר. זאת משמעות חדשה ועמוקה המקיפה כל פרט בחיינו. כל דבר מקבל זווית חדשה בה דרכו אני רואה את חסד ה' שמקיים אותי, או את החיסרון שלי שבהכרח מלמד אותי על עצם מציאותי שמעצמה משוועת, דורשת יש וישע מה'.
ישנו פתגם האומר, שהעניות הגדולה ביותר של העני היא המחשבה שכשהוא יהיה עשיר הוא יפסיק להיות עני. החיסרון של העני כה גדול עד שהוא יכול להוביל אותו לחפש את ההשלמה במקומות הלא נכונים. העשירות לא תלויה במצב הכספי, אלא בצורה בה הוא חי ותופס את עצמו. הוא יכול להיות עשיר מאד, ולהרגיש עני מאד. החכמה היא לדעת לנתב את תחושת החיסרון למקום הנכון, ולא להשלים חיסרון עם טלאים שלא פותרים את שורש הבעיה.
גם בבקשת החסרונות מה' אנחנו יכולים לטעות ולבקש כיסוי על חורים קיימים. החסרונות נובעים בוודאי ממציאות חסרה, אך לפניה ישנה מציאות החַסֵרה בתוכנו שבעיקר היא מבקשת השלמה. בדרך של התבודדות ניתן למצוא ישועות כוללות יותר שחובקות את כל מציאותנו, ומעתה לא נתפלא אם כל העולם כולו גם כן ישתנה איתנו, "כאילו הוא עולם אחר לגמרי".
אָנֹכִי ה' אֱלֹקיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם (שמות כב, ב)
כשאדם יודע שכל המאורעות שפוקדים אותו, הן הטובים והן הרעים, הינם לטובתו – הוא זוכה לטעום בחייו, בהיותו בעולם הזה, מעין טעם של עולם הבא.
שכן זהו ההבדל העיקרי בין העולם הזה לעולם הבא, שכאן סבורים שהמאורעות הרעים – רעים הם לאדם, ואילו שם נוכחים לדעת שכל אשר קורה לאדם הוא טוב מוחלט.
כמו שאמרו חז"ל על הפסוק (זכריה יד, ט): "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד", שבעולם הזה מברכים על הטובה 'הטוב והמטיב' ועל הרעה – 'דיין האמת', אבל לעתיד לבוא יברכו על הכל 'הטוב והמטיב' (פסחים נ ע"ב).
אך כדי לזכות לחיים מאושרים כאלו, על האדם 'להמליך' קודם כל את הקב"ה על עצמו ולשעבד אליו כל מעשיו ורצונותיו. שהרי הפסוק אומר שכאשר ה' יהיה "למלך על כל הארץ" – רק אז – "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" – יברכו על הכל הטוב והמטיב.
שכן כל הייסורים–ה'דינים' שיש לאדם נובעים מספירת ה'מלכות', כמרומז במאמר השגור בדברי חז"ל: "דינא דמלכותא דינא" (נדרים כח ע"א ועוד).
ולהיפך, אם אדם משתמש ב'מלכות' שניתנה לו, כלומר בכוחות שלו – לביצוע עבירות, הריהו כאילו 'מפריד' את המלכות מה' ועושה ממנה 'מלכות דסטרא אחרא'. במקרה כזה, גם הייסורים שנגזרים מן המלכות המפורדת הזאת יהיו מנותקים מה', ואדם זה יתקשה מאוד להרגיש שהכל מה' והכל לטובתו.
כידוע חסדי שמיים מגיעים משם 'הויה' ואילו גזירות שמיים מגיעות משם 'אלוקים'. זה שאמר הפסוק "אנוכי ה' אלוקיך" – איך תזכה להרגיש שהן מידת החסד והן מידת הדין הם 'אנוכי' – מהקב"ה לטובתך"? – "אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" – כשתצא מהמלכות דסטרא אחרא – שהיא 'מצרים' שכפרו בה' ואמרו: "מי ה' אשר אשמע בקולו" (שמות ה, ב) ותהיה עבד לה' והוא יהיה לך למלך!
(עפ"י ליקוטי מוהר"ן ח"א ד)
"רֵד הָעֵד בָּעָם פֶּן יֶהֶרְסוּ אֶל ה' לִרְאוֹת" (שם יט, כא)
כשם שיצר הרע משתדל תמיד לצנן את ההתלהבות דקדושה של האדם, כך לפעמים הוא מסית את האדם להתלהב יותר מדי, למעלה ממדרגתו – שירצה לפרוש מיד לחלוטין מכל הנאות העולם הזה; ירבה בחומרות יתרות, או יקבל על עצמו עבודות קשות למעלה מכוחותיו, כך שעד מהרה ישבר ויתייאש.
כפי שכתוב בפסוק: "יעלו שמים ירדו תהומות" (תהילים קז) – שאם עלייתו של אדם איננה מסודרת, מדרגה אחר מדרגה, אלא "יעלו שמים" – התוצאה תהיה "ירדו תהומות" חלילה.
לכן אנו מוצאים שמיד במתן תורה נצטווה משה רבינו להזהיר את עם ישראל: "פן יהרסו אל ה' לראות" – שלא יעלו למעלה מהמדרגה הראויה להם, כדי שלא ייכשלו בריבוי התלהבות ויפלו עד מהרה ממדרגתם.
" 'ובושת פנים לגן עדן', כי באמת זה העזות דקדושה נמשך מבושת… כי העזות הזאת דקדושה, שהוא בחינת בושת, הוא בחינת עדן, בחינת עדן עילאה".
(ליקוטי מוהר"ן ח"א, כב)
העזות הקדושה – לא רק שאינה עומדת בסתירה עם הבושה הקדושה, אלא היא נגזרת ממנה; הבושה הקדושה היא זו שמביאה את האדם ל…העיז פנים ככלב…
רק כך נוכל להבין את הנאמר בוידוי הגדול (לרבינו ניסים, בסדר יום כיפור קטן): "בעזות מצח באתי לבקש סליחה מלפניך, שמתי פני ככלב, וגשתי לפניך בבושת פנים!" מה קורה כאן? אני בא לפני ה' בעזות מצח, וניגש לפניו בבושת פנים? הכיצד?
אכן כן, רק המתבייש מפני מלך מלכי המלכים, הוא זה שמעיז פניו לבוא שוב ושוב לפני ה', לספר לו עד כמה התרחק ופגם…
מאידך, עז-הפנים האמיתי הוא זה שמתבייש לבוא שוב לפינת ההתבודדות, לספר מחדש לה' על עוונותיו, כי אין לך עז וחצוף גדול כנגד הא-ל הגדול הגיבור והנורא, ממי שאינו מסלק את הבושה מעל פניו כדי לבוא ולהשיח את לבו לפני ה'!
"כי אם ישאר חס ושלום בבושה, דהיינו שיתבייש מפניו יתברך ולא יתוודה כלל ולא יבקש מחילה וכפרה כלל מחמת הבושה – אזי אדרבה, זהו עיקר העזות שמעז פניו לפני ה' יתברך ואינו מודה על האמת לפניו, כמו שכתוב 'הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי' " (ליקוטי הלכות, הלוואה ג, ד).
* * *
החוצפנים הגדולים ביותר בדורנו – דור אשר עליו ניבאו חכמינו 'חוצפא יסגי' – אשר מעיזים פניהם להתהלך בשרירות לבם, אינם חוצפנים (בשורש) אלא ביישנים; חסר להם אומץ! חסרון האומץ הוא זה שמביא אותם להתחצף…
"ומזה באים כל הנפילות של כמה וכמה אנשים שנופלים למה שנופלים, רחמנא ליצלן, וכל זה הוא מחמת הבושה הגדולה שיש להם אחר החטא, ומחמת זה נופלים בדעתם ומתביישים לעשות שום דבר שבקדושה, ועל ידי זה יורדין מטה מטה עד שבאים למה שבאים, רחמנא ליצלן" (שם).
אילו היו מתגברים על הבושה, ולא היו מתביישים לבוא שוב ושוב לשעת ההתבודדות, ולספר מחדש על חוצפתם, ועל נשמתם הכואבת; אילו היו מסלקים את הבושה מעל פניהם, ומתחדשים מחדש בעבודת ה' כאילו לא קרה כלום – הרי אז, היו מאבדים אט אט את העזות, ואור הבושה האמיתית היה חוזר להאיר על פניהם, והיתה יראת ה' על פניהם לבלתי יחטאו.
* * *
דוגמא נפלאה לכך נוכל למצוא ביחסים שבין לווה למלווה:
לא נדיר למצוא אנשים שחברם גמל אתם טובה והלווה להם סכום כסף גדול, ובסופו של דבר הן מעיזים פניהם וטוענים להד"ם. מהיכן נובעת חוצפה נוראית זו? – אנו שואלים את עצמנו. התשובה היא: מבושה!
"כי בוודאי זה שכופר ממון חברו, על פי רוב הוא מחמת שאין לו לשלם. רק מחמת בושה, שאינו יכול להעיז פניו בפני בעל חובו, לומר 'המתן לי עד שיהיה לי מעות', על כן כופר בו לגמרי. נמצא, שמחמת בושה בא לידי עזות גמור לכפור בחברו" (שם).
אילו הייתה לו לאותו בעל-חוב בושה אמיתית ונכונה, לא היה כופר בחברו, אלא אדרבה, היה מקבל את האומץ לבוא אתו בדברים.
"כי צריכים להיפך ממש, שמאחר שאין לך לשלם, טוב לך אם תעיז פניך נגד בעל חובך ותסלק הבושה מפניך, ותאמר לו: 'אמת שלוויתי ממך וגמלתני טובה גדולה, אבל מה אעשה, כי אין לי לשלם עכשיו. המתן לי עד שיהיה לי, ואשלם לך' " (שם).
כן גם אנחנו: אם אנו חייבים חובות עתק להשם יתברך, נתבייש מפניו, עד אשר מרוב בושה ניגש לפניו בעזות פנים, בתחינה בתפילה ובבקשה שיחוס עלינו ויקרבנו מחדש לעבודתו יתברך.
"יש חילוק בין הקושיות. כי יש קושיא שיכול האדם להבין תירוץ על קושיא זו. על זה נאמר: 'ודע מה שתשיב לאפיקורוס'; ויש קושיא שאינו באפשרי לשכל האנושי להבין תירוץ על קושיא כזו… אסור לאדם לעיין בהם, וכל מי שסומך על שכלו ומעיין בה, על זה נאמר 'כל באיה לא ישובון' ".
(ליקוטי מוהר"ן ח"א, סב)
החושך הרוחני שמסתיר מאתנו את אור האמונה, יש בו שני סוגים – כמו הלילה שחולק לשניים – במחצית הראשונה שורר חושך גמור; בלבולים וקושיות שאין אפשרות להתמודד אתם בכח השכל בלבד. על אותו חצי, אומר הזוהר הקדוש: "כד פריש ליליא גדפהא, מסתתמים תרעין דגן עדן" [= כשהלילה פורש את כנפיו, שערי גן העדן נסגרים]. או אז אין אפשרות להתמודד עם החושך.
בשעות חושך אלה העבודה היא, לקרוא קריאת שמע שעל המטה, כלומר, לקבל עול מלכות שמים, לחזק את האמונה – ולישון. שכן "כשמתחילין לשלוט בעולם אלו הקליפות והכפירות והקושיות שאי אפשר ליישבן, שהם בחינת חשכת לילה, אז צריכין לשינה, שהיא תיקון ונייחא למוחין, כי אז צריכין לסלק דעתו לגמרי, שזהו בחינת שינה / הסתלקות הדעת, ולסמוך רק על אמונה לבד" (ליקוטי הלכות, השכמת הבוקר ג, ב).
אך יש מחצית שניה ללילה, החל משעת חצות. גם אז עדיין החושך שולט בכיפה, אך זהו כבר חושך מסוג אחר, חושך שניתן לתיקון; בלבולים וקושיות שאפשר וצריך לתקן אותם.
אזי העבודה היא דווקא להתעורר מהשינה, להתאבל על חורבן בית המקדש, ולעסוק בתורה. בכך, פותחים את "שבילי הדעת", מסלקים את החושך הרוחני, ו"מעוררים את השחר", את אור האמונה הקדושה.
* * *
מרן המחבר פותח את ספרו ה"שולחן ערוך" במילים אלה: "יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו – שיהא הוא מעורר השחר". מיד לאחר מכן מוסיף הרמ"א: "שיוויתי ה' לנגדי תמיד – הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלוקים".
מה הקשר בין השכמת הבוקר ל"שיוויתי ה' לנגדי תמיד"? הקשר ברור – אומר מוהרנ"ת – אם ברצונך לזכות לשוות את ה' לנגדך תמיד, עליך ללכת בדרכו של דוד המלך שהיה קם בחצות הלילה ומעורר את השחר!
הסיבה שאין אנו מרגישים את ה"שיוויתי" היא אותו חושך רוחני הנראה לעין גם אחרי חצות הלילה; הקושיות והאפיקורסות שבלב שמסתירים מאתנו את הידיעה הפשוטה "שהמלך הגדול הקב"ה, אשר מלא כל הארץ כבודו, עומד עליו ורואה במעשיו" (שולחן ערוך, שם).
הדרך לסלק את אותו חושך, הוא לקום בחצות הלילה, להתבודד בתפילה וללמוד תורה. "כי העיקר לקום בחצות. וגם מי שאינו יכול לעמוד בחצות, כשמתגבר על כל פנים לעמוד קודם אור היום לעסוק בתורה ועבודה – על ידי זה פותח שבילי השכל וכו' לפי בחינתו, כפי עבודתו, שעל ידי זה זוכין לדעת בלב שלם ש'מלוא כל הארץ כבודו', כי נסתלקין הקושיות. ועל כן נסמך לזה 'שיוויתי ה' לנגדי תמיד' דהיינו לדעת ש'מלא כל הארץ כבודו' – כי הא בהא תליא; כי על ידי התעוררות השחר שעוסקין אז בתורה ועבודה – על ידי זה נפתחין שבילי השכל וזוכין לבטל הקושיות והאפיקורסות. ואז זוכין לדעת שלם שמלא כל הארץ כבודו, שזהו בחינת 'שויתי ה' לנגדי תמיד' " (ליקוטי הלכות, שם).
* * *
זוהי גם ההכנה הנפלאה ביותר לתפילת שחרית, לקום בחצות הלילה ולעסוק בעבודת השם. כי אז התפילה היא בכוונה ובהתלהבות. "כי כשיודע שהשם יתברך עומד עליו בשעת התפילה ושומע ומאזין ומקשיב כל דיבור ודיבור שיוצא מפיו, אזי בוודאי יתלהב מאד בתפילתו וידקדק מאד לכוון דבריו. ולידיעה זו בלב שלם שמלא כל הארץ כבודו, זוכין על ידי קימת חצות. נמצא, שקימת חצות מסוגל לתפילה בכוונה. וכן מובן בכוונת האר"י ז"ל, שקימת חצות הוא תיקון והכנה לתפילה" (שם).
כבר דברנו כמה פעמים, איך כדאי להתרגל לחשוב על השם יתברך בכל דבר שאנו עושים; לא להתייחס לדברים שעוברים עלינו בהסתכלות שטחית, לפי מה שעולה לנו ברגשות הלב, אלא להתבונן בעיניים של שכל, לחפש בכח המחשבה איך אפשר להתקרב להשם יתברך מתוך המצב ומתוך המציאות של המעשה שאני עושה עכשיו.
כי זו כל עבודת הצדיקים, להעלות אותנו מעולם הגשמי והעכור ולהכניס אותנו לעולם רוחני יותר של קדושת המחשבה. לחיות חיים עם פנימיות, מתוך הבנה שכל דבר שקורה איתנו, וכל דבר שאנו עושים, יש לו משמעות פנימית ועמוקה.
אך הבעיה הגדולה בכל זה היא שיש לנו מישהו קטן שיושב בתוך הלב ששמו הוא: "יצר הרע". והוא מראה לנו שהוא חכם גדול, למרות שבאמת הוא טיפש גדול, כמו ששלמה המלך קורא לו: "כסיל". וכל כוחו הוא על ידי שמראה לנו שצריך להיות 'מציאותיים', לחיות על הקרקע, בלי דמיונות ובלי מחשבות מיותרות.
בכל פעם שאנו רוצים להתחיל לחשוב קצת מהשם יתברך, לזכור באמצע התפילה שכעת אנו עומדים לפניו יתברך, וכרגע ממש כל המלאכים עומדים ושרים שירה כי אנו מתפללים, כי אז מיד קופץ ה'כסיל' הזה ומוחה בקול גדול: "מה לך ולמחשבות אלו?!"…
וכשאנו מנסים להתחזק אחרי נפילה, לחשוב מחשבות של חיזוק, כמה ה' אוהב אותנו ואיך כל נקודה טובה יקרה אצלו, הוא –היצר – מוחק את הכל במחי יד: "נו… תהיה מציאותי…".
וכשאנו באים באמצע האוכל לזכור שהשם יתברך ברא את האוכל הזה, ובוודאי שיש כאן ניצוצות קדושה של אלקות, הוא לועג לנו ונותן לנו 'להרגיש' ממש משוגעים: "מה קרה לך, אתה לא רואה אוכל ממש לפניך?!".
יהודי רוקד, הצדיקים מלמדים אותנו לחשוב שבכל פעם שיהודי שמח ורוקד ומקפץ הוא ממתיק דינים ומגלה מלכות שמים בעולם. אך היצר הרע לועג ואומר: "סתם משוגעים…".
וכך הוא מכניס לנו מחשבות מוחשיות שהדרך הזו – להתרגל לחשוב מחשבות רוחניות של גילוי מציאות ה' בכל דבר שאנו עושים – הדרך הזו אינה בשבילנו ואינה מתאימה לנו…
ולכן שלמה המלך קורא לכסיל הזה בשם 'מלך זקן' כי הוא מנסה לשלוט כמו מלך שתלטן על הרגשות שלנו, ורוצה מאוד שנתנהג כמו זקנים שאין להם כבר שאיפות ואין להם כח להתרגל ללמוד ולהבין דברים חדשים. הם מעדיפים לחיות כמו פעם, להמשיך לסבול ולא להתרגל לדברים שיכולים לעזור להם יותר בחיים. (לא מדובר מהזקנים דקדושה ששומרים המסורת של עם ישראל ונזהרים לא לחדש חדשות של טומאת היצר, כוונתנו ליצר הרע הזקן שמעדיף להתיישן ולנבול) ולכאורה אנו מרגישים אותו בכל צעד ושעל, הדמיון הזה כאילו מה שאנו רואים בעיניים שלנו זה האמת, וכל המחשבות האחרות הם דמיונות.
ומה הפתרון לטענותיו?
הפתרון הוא לזכור תמיד את הפסוק: "ראשית חכמה".
קח לדוגמא מכונית. הכסיל נכנס לרכב, לוחץ על הכפתורים ונהנה מהלחיצה, אבל החכם מתיישב ברכב ומתפעל, הוא מסתכל על הכפתורים ועל כל האפשרויות שהרכב מציע, וככל שמתבונן בזה יותר הוא מבין ומתפעם מעוצמת החכמה שמושקע ברכב הזה, וכך הוא יכול להפיק ממנו את מירב התועלת.
כמו כן הטעות שהיצר מכניס בנו, כאילו יש כאן מצד אחד עולם חי ופעיל, ובמקביל, בלי קשר לזה, יש גם חכמות אלקות של קדושה שכתוב בספרים – בזוהר הק', כתבי אר"י, ספרי חסידות וכו'. הוא מצייר את הדבר כאילו מדובר בשני מהלכים שונים, ולכן ברגע שאנו מנסים קצת להרים את המחשבה לחשוב מהשם יתברך בתוך החיים הוא תיכף מעורר בנו הרגשות של דמיונות, וכאילו זה לא קשור בכלל למציאות שלפנינו.
אבל, אחי היקר! דוד המלך צועק בתהילים ואומר: "ראשית חכמה". כלומר לכל דבר שבעולם קדמה החכמה האלוקית. מאחורי כל דבר שאנו רואים, מאחורי כל מקרה שאנו פוגשים ומאחורי כל מציאות שקורה איתנו, נמצא אור אלוקי שיצר את זה, יש בזה משמעות עמוקה, זה לא סתם.
כשאומרים 'להסתכל בשכל של כל דבר', צריך להבין שזה לא איזה שכל או חכמה שמנותקים מהמציאות של העולם, כי השכל הזה הוא הוא האמת של הבריאה, כל מה שאנו רואים גשמיות לפני עינינו הוא רק השתלשלות מאותו חכמה אלוקית.
ואם כן, כשאנו באים לחיות כאן בעולם, אל לנו להיות שוטים וכסילים שרק מתיישבים ברכב ולוחצים על כפתורים, בא נהיה חכמים, נתבונן בכל דבר ונזכור את הפסוק 'ראשית חכמה' – הראשית של כל דבר הוא החכמה האלוקית – זה לא מהלך שונה, זו האמת של הדבר.
אז נכון שלא נוכל להשיג ולהבין לעולם את כל החכמה שמרכיבה את הבריאה ואת כל מה שנעשה עליה, אבל נוכל קצת לחשוב מה' בכל דבר שעושים, כי כל מחשבה על בורא העולם, תהיה איזו מחשבה שתהיה, היא בעצמה האור האמיתי שנמצא מאחורי כל דבר ודבר בבריאה, כי כל דבר וכל מקרה נוצר רק בשביל שנמצא שם את הבורא.
לכן אחי חזק ואמץ, לאזור עזות דקדושה, לבל נהיה פתיים, אלא נתחיל לילך קצת בדרכים אלו, להאמין בכל מחשבה ומחשבה שמקרבת לבורא, שהיא מחשבה אמיתית ממש.
דעת לנבון נקל שזה הפסוק ובא השמש וטהר – ואחר יאכל מן הקדשים, מרמז על ביאת שמשו ביומו האחרון בעת פטירתו, שהוא בחינת ביאת השמש של כל ימי חייו. שיש שעיקר גמר טהרתו יזכה רק אחר ביאת שמשו לגמרי. וכעין שאמרו רבותינו ז"ל (יומא פרק ו') שיש כמה וכמה שאף על פי שעשו תשובה והיה להם יסורים, עדיין 'תשובה ויום כפור ויסורין תולין, עד יום המיתה שמכפר'. ועל כן כל מי שהוא בבחינה זאת, אם יפול חס ושלום בדעתו, מחמת זה שעובר עליו, לא יזכה גם אחר יום המיתה שהוא אחר ביאת שמשו לאכול מן הקדשים. כי בוודאי הטמא לגמרי ולא טבל עדיין, אין מועיל לו הערב שמש; רק זה שהתייגע כל ימיו בכל מה שעבר עליו והתחזק ברצון, וטבל במקוה, והתחיל בכל יום להטהר עצמו, אף על פי שלא עלתה בידו להטהר בשלימות, אף על פי כן לית רעותא טבא דאיתאביד [=אין רצון טוב אבד] מכל שכן דיבור טוב ומעשה טוב, עד שיזכה שתושלם טהרתו אחר ביאת שמשו ביומו האחרון, בבחינת ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים, שהוא חלקו הטוב לעולם הבא שיזכה אליו תיכף אחר ביאת שמשו, ולא יצטרך להתגלגל ולסבול מה שצריך לסבול מי שלא הכין את עצמו כלל בימי חייו. כי אז ביום האחרון מתקבצים כל מה שחטף טוב בזה העולם בכל יום ויום, וכל רצון ורצון טוב שהיה לו בכל יום ויום כל ימי חייו. ורק זה הוא תקוותו והשארתו לנצח. ואז ידע ויבין כל אחד ואחד החילוק שבין מי שהשתדל ורדף אחר התכלית ברצונות חזקים בכל יום, אף על פי שלא זכה אליו בשלימות, ובין מי שלא השתדל כלל. וכמו שכתוב (מלאכי ג') ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע, שיהיה חילוק אפילו בין מי ששנה פרקו מאה פעמים למי ששנה פרקו מאה פעמים ואחד (חגיגה ט'). מכל שכן וכל שכן בין המשתדל לאינו משתדל. והעיקר כפי התקרבותו לצדיקי אמת הנכללים בזקנים דקדושה העוסקים להעלות כל הנופלים והרחוקים מאד מאד ממקומם שהם לרצון עליון אשרי שיאחז בהם.
(ליקוטי הלכות, אורח חיים, ברכת השחר ה,מב)
ובא השמש וטהר – ואחר יאכל מן הקדשים (שם)
זה שנטמא ורוצה להטהר צריך טבילה במקוה, כדי להמשיך עליו קדושה וטהרה ממקוה העליונה, שהיא בחינת מקוה של שבועות שהוא בחינת שער החמישים, שהוא שורש התורה, בחינת הארת רצון העליון שמאירים הצדיקי אמת, שהם בחינת משה, בלב כל ישראל, שיאיר להם בכל מיני חשך ואפלה, שעל ידי זה מעלים את הנפשות מבחינת שמד, חס ושלום, לרצון; ומשם נמשכת הטהרה לכל הטובלים במקוה להטהר מטמאתן. אך אף על פי שהצדיקים האמיתיים עושים עם נפשות ישראל מה שעושים, להאיר להם הרצון ולהעלותם מטומאה לטהרה, אף על פי כן הבחירה ביד כל אחד, וצריך כל אחד להמשיך על עצמו הרצון דקדושה ולקשר לזה כל מחשבתו ולבו. והעיקר, שצריך להמתין עד גמר הישועה. כי בכל יום עושה השם יתברך חדשות לגמרי בשביל תיקון נפשות ישראל, שזה בחינת טהרת הטמאים שצריכים להמתין עד הערב שמש, ויש שצריכים להמתין יותר, כמבואר בפנים. והעיקר, להתחזק בכל אלו הימים שאינו זוכה עדיין לשלמות טהרתו, אף על פי כן יצפה לישועה ויתחזק בכל פעם ברצונות חזקים להשם יתברך, עד שיזכה ליום ישועתו שהוא בחינת גמר טהרתו לגמרי, ואז יאכל מן הקדשים.
(אוצר היראה, מקוה ב; על פי: שם, אורח חיים, ברכת השחר א,מא-מו)
וכל זר לא יאכל קודש (כב,י)
כל המאכלים הקדושים ביותר אסורים למי שאינו ראוי להן באיסור חמור מאד. כי מחמת שהם קדושים בקדושה יתירה מאד, אין כח בהמקבל לקבל החיות והקדושה המרובה הנמשכים על ידם. ועל כן אם ירצה לאוכלם חס ושלום מי שאינו ראוי להם, הוא גורם שבירת כלים מחדש, בחינת ריבוי השמן גורם כיבוי הנר. ועל כן כל זר לא יאכל קודש כי אין בו כח לקבל החיות המרובה הנמשכת על ידי אכילת קודש, שזהו בחינת ריבוי השמן שגורם כיבוי הנר, שזהו בחינת שבירת כלים שמשם עיקר יניקת הסטרא אחרא. וזה שכתוב בכלאי הכרם פן תקדש המלאה, כי איסור כלאים הוא רק מחמת התערובות, כי כל אחד בפני עצמו מותר לזרוע, רק כשנתערבים זרעים של תבואה ושל גפן יחד אסורים, מחמת שעל ידי תערובתם אין להם כח לקבל ריבוי האור הנמשך על ידי הרבה מינים משונים כאלה. ועל כן אסורים בבחינת קודש בחינת פן תקדש, כי זהו בחינת איסור קודש שלא יהיה ריבוי אור חס ושלום.
(ליקוטי הלכות, יורה דעה, הכשר כלים ג,א)
וכל זר לא יאכל קודש
כל זמן שאין האדם זוכה לשבר את היצר הרע והמניעות והעיכובים מעבודת השם יתברך עד שיזכה לעבודה תמה כראוי ולעשות מצות ומעשים טובים בשמחה בתכלית השלמות כראוי, שעל ידי זה זוכה לתקן המסדר והמיישב את המוחין ולהשיג על ידי זה את אור האין סוף בבחינת 'מטי ולא מטי'. וכל זמן שלא זכה לזה, אזי אינו רשאי לכנוס לשום השגה ולא לשום חקירה בידיעתו יתברך, כי עליו נאמר: וכל זר לא יאכל קודש, וכל ההשגות הם אצלו בבחינתמה למעלה ומה למטה ובחינת במופלא ממך אל תדרוש, ואם ירצה להתחכם בידיעת אלקותו יתברך ודרכיו הנפלאים על ידי חכמתו ושכלו, בודאי יקלקל ויפגום הרבה ויוכל ליפול, חס ושלום, בכפירות ואפיקורסות גדול, ועליו נאמר: חכמתך ודעתך היא שובבתך, כי מאחר שלא זכה למעשים טובים ולא תיקן המסדר והמיישב, על כן אין לו שום כלי עדין לקבל הדעת הקדושה, על כן צריך לסמוך רק על אמונה לבד, ולילך בעקבות אבותינו הקדושים ובעקבות הצדיקים אמתיים בלי שום חקירה כלל.
(אוצר היראה, אמונה טז; על פי: שם, אורח חיים, נפילת אפים ד,י)
אותו ואת בנו (כב,כח)
אמרו רבותינו ז"ל: כי הגדיל לעשות (יואל ב,כ) שהיצר הרע פשט ידו בגדולים. כי כן הוא על פי רוב, שבכל דבר שיש בו טוב גדול במעלה ביותר, אזי הסטרא אחרא מתגברת על הטוב הזה לכבוש אותו בגלות יותר, וחושבים מחשבות ועצות עמוקות איך להעלים את הטוב הזה, ועל ידי זה מכניסים אותו לתוך עומק מחשבתם; רק אף על פי כן ואתה מרום לעולם ה', כי לפעמים יצא הטוב על ידי זה דייקא מעומק גלותו, כי מאחר שמכניסים אותו לתוך עומק מחשבתם שמשם נמשך טיפת ההולדה, על ידי זה יוצא הטוב בזרע הילודים, כמבואר כל זה בפנים. וזה בחינת החילוק שבין בהמה לחיה, כי בבהמות מלובש טוב גדול ביותר, ועל כן עולים לריח ניחוח על ידי הקרבנות, ודייקא מחמת זה מתגברת הסטרא אחרא ורוח הבהמיות עליהם ביותר ועל כן תנועתם כבדה ביותר, ועל כן דמן אין טעון כיסוי וחלבם אסור, כמבואר בפנים, מה שאין כן בחיות, שאין מלובש בהן טוב גדול כל כך, ועל כן ניכר בהם דייקא החיות ביותר, כי הם קלי התנופה מחמת שאין הסטרא אחרא מתגברת כל כך להעלים חיותם וטובם, ועל כן חלבם מותר ודמם טעון כסוי. ועל- כן אותו ואת בנו נוהג גם כן רק בבהמות ולא בחיות, כי הבהמות, מחמת שהסטרא אחרא מתגברת מאד על הטוב שבהם, על כן כל תיקונם על ידי זרע הילודים, היינו על ידי הוולדות שיצאו מהם לדור ודור עד שיבוא משיח, שאז יתתקן בשלמות כל הטוב שהיה כבוש בהם. ועל כן כמה מצות נוהגות בוולדי הבהמות, מה שאין כן בחיות. ומחמת שתיקון ובירור הטוב שבהם הוא על ידי הולדה שלהם מדור לדור, על כן אסור לשחטם אותו ואת בנו ביום אחד, מה שאין כן החיות, [ש]אין הבירור שלהם תלוי בבירור וולדותיהם, ואין להם שום שייכות עם הוולדות לענין בירור הטוב שבהם, על כן אין בהם איסור אותו ואת בנו.
(אוצר היראה, אכילה קב; על פי: שם, יורה דעה, סימני בהמה וחיה טהורה, ד,לא)
מועדי ה' אשר תקראו … וביום השביעי שבת (כג,ג-ד)
שבת נקרא תחילה למקראי קודש, כי כל הראשי חדשים והימים טובים כולם מקבלים קדושתם מקדושת שבת קודש. ועל כן בפרשת המועדים התחיל: אלה מועדי ה' … ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת, ואחר כך מפרש שאר המועדים, כי שבת הוא תחילה למקראי קודש. כי יום טוב, ישראל הוא דמקדשי להו [=הם המקדשים אותו], כי כל הימים טובים הם בחינת התגלות הדעת, שנעשה על ידי שמגלים ההסתרה, שזה תלוי בישראל, שהם צריכים לעסוק בעבודת השם ובתורה שהיא שמא דקודשא בריך הוא [=שמו של הקדוש ברוך הוא], ועל ידי זה קוראים את החי החיים וממשיכים ממנו חיות שהוא בחינת הדעת, שעל ידי זה נתגלים ההסתרות ונתהפכים לדעת גדול ביותר. נמצא שכל זה תלוי בעבודת ישראל. אבל קדושת שבת היא קביעא וקיימא [=קבועה וקיימת] מעצמה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל, ואין שום הסתרה ולא שום פגם מגיע לשם, ועל כן אפילו בשעת ההסתרה, שאז כתיב: חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי, ואילו שבת לא נאמר, כמאמר חכמינו ז"ל, כי שבת הוא שמא דקודשא בריך הוא, וכביכול בשבת נמשך ונתגלה החיות מחי החיים, שאין שום הסתרה מגעת לשם, כי בעצם הקדושה כביכול אין פגם מגיע לשם, כידוע, כי איהו לא אשתני [=הוא אינו משתנה] בכל אתר. וזה בחינת קדושת שבת שקביעא וקיימא, כי קדושתה הוא ממנו יתברך בעצמו, ואפילו בתוך הגלות והתגברות ההסתרה כל כך, עד שכביכול נפגם קדשת חודש ויום-טוב, אף על פי כן אין קדושת שבת נפגמת, בחינת ואלו שבת לא קאמר. ועל כן אדרבא, מקדושת שבת קוראים את החיות והדעת לתוך הימים טובים וראשי חדשים, עד שתתגלה ההסתרה גם בהם ותתהפך לדעת, שזה עיקר קדושת יום טוב. ועל כן הגאולה תלויה בשמירת שבת, כמאמר רבותינו ז"ל, כי על ידי שבת נתגלה ההסתרה ומתהפכת לדעת, שזהו עיקר בחינת הגאולה.
(אוצר היראה, מועדי ה' שבת, עט; על פי: שם, אורח חיים, ראש חודש, ג)
וספרתם לכם (כג,טו)
לכם – לעצמכם. לכם – לעצמכם דייקא, שכל אחד צריך לספור ספירת העומר שהוא בחינת התחזקות לעצמו, כפי מה שהוא; ולא יפול בדעתו מחמת שנדמה לו שחביריו בני גילו טובים ממנו הרבה. כי אף על פי שהוא מידה טובה להיות עניו, ולהחזיק כל אדם טוב ממנו, אבל אם יפול בדעתו על ידי זה, חס ושלום, אין זה ענוה: אדרבא זהו גדלות גדול, שאין נאה לו שיעבוד איזה עבודה להשם יתברך ועדיין הוא רחוק כל כך, וחביריו כבר זכו למה שזכו. כי אסור להרהר אחרי המקום, ומי יודע מאיזה מקום הוא ובאיזה מקומות נמשך על ידי מעשיו. כי אין אדם דומה לחברו כלל. וכן כל אדם שרוצה לצאת מטומאתו וזוהמתו, שזה בחינת ספירת העומר: כדי שיטהרו, צריך לספור הימים לעצמו דייקא, ואל יפיל אותו חברו כלל חס ושלום. וזהו וספרתם לכם, לכם – לעצמכם דייקא, והבן היטב, וכעין שכתב רבינו ז"ל על פסוק אחד היה אברהם, שעיקר התקרבות אברהם אבינו עליו השלום להשם יתברך, היה על ידי שחשב תמיד שהוא רק אחד בעולם, ולא הסתכל על שום מונע ומעכב ומבלבל (עיין בתחילת הספר לקוטי מוהר"ן חלק ב, בהשמטה, ענין זה). ובאמת כמו שיש כמה מיני מניעות מהמונעים הרשעים או מתנגדים הרוצים למנוע מהאמת בכמה הסתות ופתויים ודברי ליצנות וחלקלקות, כי יש גם כמה מיני מניעות וחלישות הדעת אפילו מחבריו ואוהביו באמת. וכל זה אי אפשר לבאר בכתב רק כל אחד יבין בעצמו, כפי ענייניו. וכנגד כל מיני מניעות וחלישות הדעת שבעולם צריכין לילך בדרך הנ"ל, בבחינת אחד היה אברהם, לחשוב כאלו הוא יחידי בעולם. וזה בחינת וספרתם לכם, לכם – לעצמכם, וכמו שמובא בהמעשה של החכם והתם. מבואר שם שהתם היה רצען וכו', ולא היה יכול המלאכה כראוי, ומנעל שלו היה בג' קצוות וכו', והוא היה מתפאר בו מאד: כמה נאה ויפה המנעל הזה וכו'. והיתה שואלת לו אשתו אם כן מפני מה שארי בעלי מלאכות נוטלים ג' זהובים בעד זוג מנעלים ואתה אינך לוקח כי אם אחד זהב וחצי השיב לה מה לי בזה? זה מעשה שלו וזה מעשה שלי, ועוד למה לנו לדבר מאחרים. הלא נתחיל לחשוב כמה וכמה אני מרוויח בהמנעל הזה מיד ליד: העור הוא בכך וכו' (עיין שם כל זה היטב) והבן כי במעשה הזאת מבינים רוב העולם כמה דברים הנוגעים לעבודת השם יתברך, שצריכין להתנהג בדרכי התמימות ולהיות בשמחה תמיד אפילו בעניות ודחקות גדול וגם עבודתו ותפלתו אינם בשלמות כלל, אף על פי כן יהיה בשמחה בחלקו תמיד. ולא יסתכל על העולם כלל שיש להם פרנסה כנגדו בכפלי כפלים ויש להם אכילה ושתיה ומלבושים נאים וכו' ואף על פי כן מלאים דאגות תמיד בריבוי חסרונות וגם בעבודת ה' בתורה ובתפלה הם גדולים ממנו אלפים פעמים, ואף על פי כן אל יפול בדעתו מזה כלל רק יהיה שמח בחלקו תמיד, כמבואר שם שהלחם שלו היה אצלו כל המאכלים שבעולם וכו' ומנעל שלו שגמר בכמה ימים ביגיעה גדולה, והיה מלא חסרונות, והרוויח בו פחות הרבה מאחרים, אף על פי כן היה יקר בעיניו מאד והתפאר בו הרבה ולא הסתכל על אחרים כלל, ואמר מה לי בזה זה מעשה שלו וזהו מעשה שלי וכנ"ל. ורבינו ז"ל רמז בעצמו אחר שסיפר מעשה זאת שכוונתו לענין תפלה ועבודת ה', כמו שמובא שם בסוף שאמר רבינו ז"לואם התפלה אינו כראוי היא מנעל בג' קצוות והבן עיין שם, היינו כנ"ל: שצריכים להתנהג בתמימות גדול כדרכי התם הנ"ל, וצריכים לדקדק בכל המעשה ליקח לעצמו מוסר ועצות מדברי התם הנ"ל, ולילך בדרכיו ולהיות בשמחה תמיד, ואל יבלבל אותו העולם כלל. ואפילו חביריו שזוכין לתפלה ועבודה הרבה יותר ממנו אף על פי כן אל יפול בדעתו מזה כלל, רק יהיה בשמחה תמיד בכל נקודה ונקודה טובה שמרוויח בתפלתו ועבודתו איך שהוא, עיין שם בהמעשה ותבין.
(ליקוטי הלכות, אורח חיים, פסח, ט,כב)
תספרו חמישים יום (כג,טז)
על ידי הנפת עומר שעורים, שהוא מאכל בהמה, בחינת רוח סערה, רוח הבהמה ועל כן נקראו שעורים מלשון סערה, על ידי זה מכניעין בחינת עשו איש שעיר, שהוא הרוח הטמאה, רוח סערה, ומעלין ומבררין הרוח חיים שנבלע בתוכו אל הקדושה. ואז מתחילין לספור הימים, כדי לקשר מספר הימים, שהם בחינת חסרון. כי בכל מקום שיש מנין יש חסרון (עיין אוצר היראה, יראה ואהבה, אות מ). ועל-ידי ספירת העומר, שהוא מנין דקדושה, שסופרין הימים ומצפים להגיע ליום החמישים, שהוא חג השבועות, כדי לצאת מטומאה לטהרה ולזכות לקבלת התורה, ששם עיקר הרוח חיים, שהוא עיקר שלמות כל החסרונות; על כן על ידי זה מקשרים המנין לבחינת למעלה מהמנין, ששם שלמות כל החסרונות. וזה בחינת תספרו חמישים יום, ובאמת אין סופרין רק מ"ט יום? אך באמת עיקר תיקון ושלמות כל המנין ומספר של הספירה הוא על ידי יום החמישים, שהוא בחינת למעלה מהמנין. וזה בחינת שער החמישים שמאיר בשבועות, ששם עיקר השלמות. כי משה רבנו, עליו השלום, השיג רק המ"ט שערים, ועל כן נאמר בו: ותחסרהו מעט מאלקים, כמו שאמרו רבותינו ז"ל; אבל באמת זה בעצמו הוא עיקר שלמות החסרונות, כי משה רבנו זכה להגביה כל הבריאה שהוא בבחינת חסרון, עד למעלה למעלה, עד שהיו בחינות כל החסרונות נשלמים והיו סמוכים ממש לבחינת שלמות החסרונות, שזה בחינת מ"ט שערי בינה שהשיג, שהם סמוכים בתכלית לשער החמישים, שמשם תכלית השלמות. כי זהו עיקר התכלית, שיהיו החסרונות שהם בחינת כלל העולם סמוכים ממש לבחינת שלמות כל החסרונות, כי בחינת שלמות בעצמו, שהוא שער החמישים, אי אפשר להמשיך בעולם, שלא יתבטל העולם, כי עיקר הבריאה היה על ידי הצמצום והחיסרון. וזה בחינת תספרו חמישים יום, שצריכים לקשר ולהעלות כל המספרים עד יום החמישים, ואז נכללים כל החסרונות בהשלמות וממשיכים הרוח חיים משם להשלים החסרונות הכלולים בהמספרים של זה העולם, ועל ידי זה יוצאים מטומאה לטהרה, ונתבטל הרוח סערה, וזוכים לרוח חיים דקדושה, שזה בחינת כלל קבלת התורה, ששם עיקר הרוח חיים כנ"ל. ומחמת שעיקר הרוח חיים הוא שבת, על כן כתיב ממחרת השבת, וכתיב שבע שבתות. וזה: תמימות תהיינה תמימות דייקא, בחינת שלמות החסרונות.
(אוצר היראה, פסח וספירה, סג; על פי: שם, אורח חיים, פסח, ג)
חמץ תאפינה (כג,יז)
לפעמים נמשך על האדם הארה והתנוצצות גדול מלמעלה בלי שום אתערותא דלתתא [עשיה מצידו], ואז צריך לרוץ אחריו יתברך בחפזון גדול, ולבלי להחמיץ מחו ולישב דעתו כלל, כי אם ירצה אז לישב דעתו, יוכל להכשל וליפול מאד, מאחר שההשגה גדולה ושגבה מאד מאד מכלי המוחין שלו, מאחר שבאה מלמעלה בלי אתערותא דלתתא. ועל ידי זה בעצמו, שנשמרים אז לבלי להחמיץ את המח ולבלי להסתכל במה שאין לנו רשות, על ידי זה בעצמו נעשה בחינת אתערותא דלתתא, עד שאנו זוכין לקבל אחר כך המוחין בהדרגה כסדר, ואז כל אחד לפי בחינתו זוכה לבחינת כח המסדר והמיישב את שכלו, ואז אין צריכין חפזון, כי נמשך עלינו הארה מבחינת תכלית הידיעה אשר לא נדע, על ידי שנמשך עלינו הארת בחינת כתר, שהוא מלשון המתנה דייקא. וזה בחינת איסור החמץ בפסח ואחר כך הותר לגמרי, ובשבועות נתתקן החמץ כל כך, עד שמביאין ממנו שתי הלחם.
(אוצר היראה, השגת אלוקות י; על פי: שם, אורח חיים, נפילת אפיים, ד,יא-יב)
ולקחתם לכם ביום הראשון … ושמחתם לפני ה' (כג,מ)
נטילת הארבעה מינים בסוכות זמן שמחתנו, הוא כדי להמשיך השמחה של מצוה, שהיא בחינת עולם הבא, לתוך הלב, שיהיה בבחינת נתתה שמחה בלבי. כי האדם בעצמו כלול מכל העולמות, כידוע, ויש שהאדם בחינת עולם הבא ועולם הזה, היינו: הראש והדעת הוא בחינת עולם הבא, שאז יהיה עיקר שלמות השגת הדעת, והגוף הוא בחינת עולם הזה, והעיקר הוא הלב, שיש בו שני חללים, ששם משכן שני היצרים, יצר טוב ויצר הרע, שעל ידי זה עיקר הבחירה של האדם, שהוא בעולם הזה דייקא. ועל כן יכול האדם להרגיש לפעמים במוחו ודעתו בחינת עולם הבא, מחמת שהמוח והדעת בעצמם הם מבחינת עולם הבא; אבל העיקר להמשיך זאת אל לבו, שהוא מרמז לבחינת עולם הזה, עולם הבחירה, שזה בחינת להמשיך שמחת עונג עולם הבא אל תוך העולם הזה, בבחינת וידעת היום והשבות אל לבבך. וזה אנו ממשיכין על ידי הנענועים עם הארבעה מינים, וכל הנענועים עד טבורא דליבא, כדי להמשיך השמחה של עולם הבא מהמוח אל הלב, להרגיש שמחת עולם הבא בעולם הזה ממש גם בלבו, ששם עיקר השמחה כנ"ל, בבחינת נתתה שמחה בלבי. וזה שכתוב: ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר וכו' ושמחתם לפני ה' אלקיכם, כי על ידי זה ממשיכים שלימות השמחה של מצוה גם בעולם הזה, עד שנזכה לעשות כל המצוות תמיד בכל השנה בשמחה גדולה מהמצווה בעצמה, עד שלא נרצה בשום שכר עולם הבא בשבילה, רק שמחתנו יהיה מהמצווה בעצמה. ועל כן עיקר ההידור הוא בהאתרוג, שהוא כנגד הלב, כמאמר רבותינו ז"ל; וטעם עצו ופריו שווה, כי העץ בעצמו מרמז על העולם הזה, שאין מרגישים בו טעם הקדושה כל כך, רק הוא עולם המעשה, ועליו, על העץ הזה, יגדלו פירות נפלאים שנזכה לאכלן ולהתענג מהם בעולם הבא, בעת קיבול השכר; אבל עיקר השלמות הוא, שנזכה לטעם טעם הטוב והנעים של הפרי גם בהעץ בעצמו, שזה בחינת להרגיש עונג העולם הבא בשעת עשיית המצווה תכף כנ"ל, שזה בחינת שטעם עצו ופריו שוה.
(אוצר היראה, תשובת השנה, קסד; על פי: שם, חושן משפט, חזקת קרקעות, ג,יא-יב)
עצבות, הוא כמו מי שהוא בכעס וברוגז, כמי שמתרעם ומתלונן עליו יתברך, על שאינו עושה לו רצונו; אבל לב נשבר הוא כבן המתחטא לפני אביו, כתינוק שקובל ובוכה לפני אביו על שנתרחק ממנו (שיחות הר"ן, מא-מב).
פעם ראיתם ילד עושה 'קונצים'? זה תמיד מתחיל מכך שהוא רצה דבר מסוים ולא נתנו לו. כשהוא ממש קטן, הוא יכול להיות 'ברוגז' איתנו עד סוף היום. ברגע שמשהו בתוכנית שלו לא מסתדר, כל מציאות חיצונית לו הופכת לאויב. לא יעבוד שום דבר. גם אם תתנו לו תחליף אחר, הוא יזרוק אותו מייד הרחק ממנו. כבר לא מפריע לו שאין לו את אותו החפץ – הוא רק 'ברוגז' בגלל שלא עשו לו את מה שרצה.
ובכן, במידה מסוימת כולנו נשארנו ילדים קטנים. אמת שדעתנו גדלה, ואנחנו מסוגלים לקלוט שלא המציאות שלנו היא היחידה בתמונה, אבל כשזה באמת יפריע לנו, נהפוך לילדים קטנים, ואם לא נעשה 'קונצים' של ילדים, נעשה 'קונצים' של בוגרים. לפעמים אנחנו יכולים להיות כה קטנוניים ולרצות דבר מסוים רק בכדי שיעשו אותו, ומלחמות שלמות נעשה רק בשביל שרצוננו יתקיים בסופו של דבר. כמה אגוצנטריות, כמה צמצום וקטנות המוחין. אין כמעט אדם אחר שלא נגעל מלהיות במחיצת אדם שלוקה במידה זו. הרבה מידות רעות אנחנו יכולים לסבול, אבל מידה רעה זו ועוד מידות ספורות הן בלתי נסבלות לחלוטין.
רק לא נשכח שכל האגוצנטריות הזאת מלווה אותנו גם ברוחניות. רבי נחמן אומר במקום אחר שתחושה של נפילה ויאוש, היא אך ורק גאווה מכף רגל ועד ראש. בספר 'חיי מוהר"ן' (המספר בעיקר על חיי ר' נחמן מברסלב) מובא שפעם ר' נחמן אמר לאנשיו: כמו שאתם רואים אותי עכשיו, אם חס ושלום הייתי עובר עבירה, הייתי מתנהג ונשאר באותה צורה לחלוטין. את כל זה הוא הודיע לנו שנדע שכל התרַפּוּת וכל שבירה שבאות עקב מכשול, שורשן הוא אך ורק גאווה. תחושת השבירה העצמית מתחילה בכך שחשבנו (בתת-מודע, וחלק אף במודע) שבאמת התחלנו לעבוד בעבודת ה', והפכנו למצליחנים.
רבי נתן כותב בהקדמה לספר המידות שכתב רבי נחמן (ספר על דרכי טיפול במידות והתוצאות שנגרמות ממידותינו) על מה שלפעמים רבי נחמן כותב על מידה מסוימת שהיא גורמת לעניות, או שהחן של האדם סר ממנו וכדומה, למרות שלכאורה אין בזה כל תועלת מעשית, אף-על-פי-כן – הוא כותב – לפעמים נתרחק ממידות רעות בשל עצם ידיעת הגנות שלהן. אפשר להתרחק ממידות בגלל שיודעים שצריך להתרחק, ואפשר להתרחק ממידות פשוט בגלל שאנחנו יכולים להיגעל מהן. גם ספר "אורחות צדיקים" הולך בדרך זה, והרבה פעמים פשוט מתאר את הגנות הגדולה של מידה פלונית.
מי שיתבונן היטב במעשיו ובמניעיו, ויתאמץ להשקיף בכל הסיגים והפניות שנמצאים בכל אשר הוא עושה, יראה שרצון זה קיים בכל מיני תמיד מצבים. אצל אחד יופיע לעתים, ואצל השני יופיע באופן קבוע. לא משנה כמה כל אחד מאיתנו לוקה ברצון זה, בשעת מעשה – כאשר כעס וחוסר שביעות רצון ממדרגתנו וממצבנו יופיעו, הרבה פעמים נוכל לדחות את העצבות על ידי תחושת הסלידה שיש לנו ממידה זו. פשוט נתעורר ונזכור שיצר זה שעולה בנו הוא כולו מצליחנות מכף רגל ועד ראש. בכוח ידיעה זו לדחות הרבה מתסכול ומעצבות, נסו והיוכחו.
עד כאן עסקנו בחלק הראשון של העצבות, אשר הטיפול בו יותר קל. אמנם לא תמיד העצבות תופיע בשל הסיבה שעסקנו בה היום, ובעזרת ה' בפעם הבאה נעסוק בחלק היותר קשה של העצבות.
חשבתם פעם על דמותו של בלעם? צר העין הנבל, שרואה היימישע יודן ומתפוצץ מזעם… שיא השיאים של הטומאה הגדולה שבעולם. כי הרי מהי טומאה? הריחוק מהשם יתברך. הסתרת אור הקדושה ומציאות של רוע נוצר בחלל פנוי מאור וטהרה – הנציג לכל זה הוא בלעם.
המדובר הוא, שלא תטעו, באדם שקיבל שדר מהשם יתברך, נביא השם! עובדה שלא מצביעה במפורש על 'ריחוק' מהשם, ההיפך, מי קרוב יותר לה' מאשר נביא שה' בעצמו מביא דרכו מסרים שמימיים?!
ואף על פי כן… בלעם הרשע, שהחטיא את הבריות בגרוע מכל, והטיף לפריקה מוסרית מוחלטת, מתוך תכנית מסודרת האמורה לגרום איבוד קשר החיבה בין ישראל לאביהם שבשמים. מזעזע!
המעניין שבסיפור הזה, שהקללות הנמרצות של שתום וצר העין הזה נהפכו לברכות, כלומר, עוד בפיו של הרשע נעצרו המילים, ויצאו החוצה כברכות מפליגות, שבחים נפלאים לעם הנצחי, מה המסר מכל זה?
יש להניח, כי כאשר תכנן בלעם את קללותיו, הוא העמיד להן בסיס ריאלי. הוא התכוון כנראה, לקלל את ישראל בקללות 'אמיתיות', לא בדברים חסרי שחר, נמצא איפה, כי היו דברים לא נעימים בעם הזה, שאליהם מיקד את מבטו העוין – אם כן, איפה, מה התחולל שם, איך 'התפשל' הענין של בלעם ובלק?
עם ישראל, הוא עמו של בורא העולם, קללה המכוונת למול הקומה השלימה של השכינה הקדושה – נשמות ישראל, היא התגרות מכוונת בבורא הכול, אין עונש גדול מזה, המוכן ל'בלעמים' למיניהם, הרואים בעין הרעה את ההתפתחות של העם הקדוש השוכן לשבטיו.
הטומאה של בלעם יש לה כוח להתפשט בעולם, אבל רק עם גבול מסויים, הוא נקצב באיזשהו תחום, שמעבר לו אין לה רשות להתפשט, את זה לא ידעו בלק ובלעם, שיהודי, טמא ככל שיהיה – יהודי הנהו, ובאיזה מקום עלום – עוד טהרתו בו.
כך קורה, שקללות ארסיות, מבית מדרשם של נביאי עמים, רעים וחטאים, אשר כשלעצמם, כוח גדול להם, לחולל חורבנות והריסות, אך כשמופרחות לחלל העולם – בו יש רק שליט אחד, הן נמסות והופכות את עורן לברכות נפלאות, שמכוננות את העם הזה – עד ימינו.
הגמרא מציינת את העובדה שמרוב אהבתו של השם לעמו, הוא לא זעם באותם ימים, 'זעמו' של השם הוא הרקע ליצירת הרוע, וכשזה לא היה לא היה מקום לקללות לחול, האיש שתום העין נדהם להיווכח איך ברכות נצחיות קולחות מפיו ללא יכולת שליטה, כי יש רק שליטה אחת – שליטתו של אלוקי ישראל.
גם במישור האישי של כל אחד מאתנו, יושב לו בין מפתחי הלב בלעם קטן ורע, מקלל וסוטה, את רוע טומאתו הוא מבקש להשחיל בתוך לב ישראל, שהעין שלנו, זאת היהודית, תראה רעה בשבטי ישראל, שאנו נמצא את עצמנו בקלחת של מחלוקות וחילוקי דעות גועליים, המשמיטים את הקרקע עליה אנו יושבים, הקללות אינן של בלעם עכומ"י זר, אלא של הרוע אותו אנו מייצרים השכם והערב.
בנוסף לרוע הזה, אנו מרגישים חידלון וייאוש, חשבנו פעם, שהנה עם יצא ממצרים, והכל יהיה כבר כל כך טוב, והנה עיניו הרושפות אש שטנה של בלעם הפרטי שלנו, ברגע אחד של חולשה אנו צוללים לתהום הנשיה, אין כלום יותר, הכל שייך לעבר, מה קורה לנו, תוהים אנו בעצב…
התשובה היא פשוטה עד מאוד, יד כוח גדול לבלעם הזה, הפרטי שלנו, אפילו אימתני משהו, זה נכון – אבל עד גבול מסוים, מוגבל עד מאד, כי ברגע שהקדושה תפרוץ החוצה, ממעמקי הסתרתה – היא תגבר, תדאה על גבי ענני החושך, ותכונן אותנו למשבצת היהודית המתאימה לנו.
הבלעם שלנו, יתחיל לברך! הכוחות הרעים שייצרנו בתוכנו, ייכנעו בפני אור הקדושה המפעם בקרבנו ומבקש להיחלץ החוצה, כי אי אפשר להרוס את הקדושה הרס של ממש, הכל רק משחק בנדמה לי, ביום המבחן, יתגלה האור הטהור שלא נותן לבלעם גישה פנימה.
מה עושים בשביל זה? כוח של תפילה וזעקה להשם יתברך! הכוח שלנו אינו אלא בפינו, ביום בו נפנים באמת כי קיים בקרבנו אור מתוק של אהבה ויראה, נתקומם כבר מעצמנו על הפשע הנתעב הזה שאנו עושים לעצמנו – לזהות את עצמנו כבלעמיים מושבעים בעוד שאנו ההיפך הגמור מזה. אנו המבורכים על ידי קללת בלעם, שזה החידוש הגדול ביותר שקיים בבריאה – שכוח הרע מסכים עם הטוב, והניצחון מובטח לכוח הקדושה.
ולצד כל זה, עלינו לזכור כי בלעם קיבל את כוחו הרוחני מן השמים… וכך גם הכוח הפנימי שלנו שמסית אותנו ליפול ממדרגת הקדושה – כוח שמימי הוא זה, איננו יכולים ללחום עם השמים, עלינו רק להכניע ראש ולבקש רחמים, כי באותו רגע שאנו מזהים את האוירה כנטולת זעם השם, אנו נדבקים בשורש הקדושה הטמונה גם במוטיבים הבלעמים שלנו, ובטיפול שורש חרוץ, נצליח למגרם, אמן.
לפעמים מתגברים העוונות כל כך על האדם, עד שהוא כל כך מבולבל שאינו יודע מה לעשות, בבחינת מה שצעק דוד "עד אנה אשית עצות בנפשי". במצב כזה, זה עצמו מה שצריך האדם לעשות: לצעוק להשם יתברך עד אנה אשית עצות בנפשי, ולהשליך כל יהבו על השם יתברך ולסמוך על ה' יתברך לבד.
ענין זה, הוא כמו גורל, שהאדם משליך את עצמו וגורלו על השם יתברך, ומצפה למה שיעלה בגורלו לפני ה', בבחינת אתה תומיך גורלי, וכמו שכתוב 'בחיק יֻטַּל את הגורל ומה' כל משפטו'.
וזה בחינת הגורל שהטיל הכהן ביום כיפור (על שני השעירים, האחד לה' והשני לעזאזל), כי בגלל ריבוי העוונות של כל השנה, שהיו צריכים להתוודות אז על השעיר לעזאזל, בגלל זה היה קשה לברר האמת איזה מהם יהיה לה' ואיזה לעזאזל, כי אם על ידי הגורל, ודווקא על ידי זה התבררה העצה אמתית.
(על פי אוצר היראה, עצה טז; על פי: ליקוטי הלכות, אורח חיים, תענית ד,כג)
בין הדברים החשובים שהתענית טומנת בחובה, היא סגולתה לבטל מחלוקת.
שכן על ידי תענית מחלישים הגוף ואת רצונותיו נגד רצון ה', כפי שרמוז בפסוק 'תענו את נפשותיכם', נפש היא הרצון, כמו שכתוב "אם יש את נפשכם" (בראשית כג, ח), וכפי שמבאר הזוהר (בפרשת אחרי, סח) על הפסוק הזה: "לאדבקא רעותא דלבא לקב"ה [= להדביק את רצון הלב אל הקדוש ברוך הוא].
לכן, על ידי שזוכים בתענית לבטל את הרצון מפני רצון השי"ת, מבטלים את המחלוקת, שכן אמרו חז"ל: "בטל רצונך מפני רצונו, כדי שיבטל רצון אחרים נגד רצונך" (אבות ב).
עצה זו מרומזת במאמר חז"ל: "אין שלום – צום" (ראש השנה יח ע"ב), לאמור, שעל ידי צום מבטלים את המחלוקת ועושים שלום.
כל התפילות והתחינות והבקשות והסליחות שעם ישראל מרבה לבקש בעשרת ימי תשובה ובפרט ביום כפור, אין כוונתם להתפלל ולבקש על מה שהיה בעבר בלבד; אלא האדם המתפלל צריך שיכוון בבקשתו ותפילתו שיעזור לו השם יתברך מעכשיו ללכת בדרך התשובה, שלא יחטא עוד ולא יפול משום דבר, רק יזכה לדרך התשובה באמת, שהיא בחינת בקיאות בהלכה.
וזה מה שאנחנו מבקשים בימים האלה "ותן בליבנו לעזוב דרך רשע" וכו' וכן "יהי רצון שלא אחטא עוד" וכו'. וכן במקומות נוספים בתפילות ימי התשובה.
וכל זה הוא בחינת מלחמת עמלק בכוחו של צדיק האמת, שהיא בחינת העבודה של הכהן גדול ביום כיפור. וזה בחינת כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאותיכם וכו', שעיקר הכפרה, בחינת 'כי ביום הזה יכפר עליכם', הוא שנזכה על ידי זה "לטהר אתכם מכל חטאותיכם, [עד ש]לפני ה' תטהרו", פירוש: שהשם יתברך יטהר אותנו להבא מכל חטאותינו, וימשיך עלינו דרך התשובה הנ"ל, לטהר עצמינו מכל חטאותינו מעכשיו, שלא נחטא עוד.
ולזה זוכים כל החפצים באמת בכח צדיק האמת, שזהו בחינת העבודה של יום כיפור, שעל ידי זה ממשיך 'בקיאות' ללכת בדרך התשובה תמיד, בכל השנה.
בכל יום יוצאת בת קול מהר חורב וקריאתה מהדהדת: "אוי להם לבריות מעלבונה של תורה". הבעל שם טוב אומר שאותה בת קול נשמעת בליבם של כל ישראל, בעת צף ועולה ממעמקיו בכל יום ויום הרהור תשובה דק מן הדקים, הממתין להיטמן בלב היהודי השומע ולעשות לו שם משכן – לגדל בו פרי חדש של התעוררות להתקרב להשם ולקדושתו…
איך שומעים בת קול חמקמקה שכזו? איך אוחזים בה שלא תברח ומפנים עבורה מקום בליבנו?
על זאת עונה רבינו בתורה א' בליקוטי מוהר"ן. רבי נחמן מספר לנו כי בכל דבר ודבר שקורה לנו מסתתר "שכל", דהיינו מסר שחושק ללמד אותנו להתקרב לעצמנו ולאמת שבתוכנו אשר היא זו שתורה לנו את הדרך לחצרות השם.
ומלמד אותנו רבינו כיצד להקשיב לאותו שכל/מסר שבכל דבר, שלא יחמוק, שלא יתפספס, שייקלט, ושיעשה בנו פירות.
דהיינו, מאחר והמסר והאור הטמונים בכל דבר עמוקים הם מיני עמוק, ומדויקים ומבוררים בדיוק עבורנו – על כן לעיתים לא פשוט כל כך לספוג ולהבין את כל מסריו ולהטמיעם. על כן העצה היא שנהפוך את עצמנו למעין "לבנה" (ירח) .. שאין לה שום ידע ושום הבנה קודמת למעט אותו מסר חדש המצפה להיכנס דרך דלתה הפתוחה.
את הסוד הזה של להפוך את עצמנו ללבנה אשר אין לה שום ידע והבנה קודמת, ולהפוך להיות כדף חלק נקי וחדש על מנת להיות מוכנים לשמוע מסר חדש עבורנו – הכיר רבי נתן תלמידו המובהק של רבי נחמן. כאשר פגש ברבו המופלא לראשונה, הבין כי דרך רבו עוברת "בת קול" מעולמות הקדושה, אשר לא נשמעה לאוזניו עד עתה. מה עשה? הפך עצמו ל'לבנה' שאין לה מעצמה כלום, ו"שמע", ספג וקלט כל מילה כאילו נאמרה לראשונה. את אוזניו האמונות בתורה וקדושה – באשר כבר היה בעצמו תלמיד חכם מופלג – הפך לאוזני "לבנה", אשר לא שמעה דברי תורה מעולם… ה כ ל ח ד ש..
כך השיג רבי נתן את ה"שכל" הקדוש הטמון בדברי רבו באופן המדויק ביותר והקרוב ביותר לכוונת רבו, ועל כן אף נבחר מן השמים להיות זה שמעביר את שכלו של רבו אלינו, הצמאים לדבר השם, שנים רבות לאחר מכן..
כמשל לדף אשר עליו נכתבו תכנים רבים, עליו נוסיף עוד כמה משפטים ש"ייעלמו" ויוסתרו על ידי התכנים הקודמים, לעומת דף חלק נקי וחדש הנתון כולו להאיר על רקעו הלבן כל מסר אשר ייכתב עליו…
חן וחסד ורחמים
לחכמה ולמסר שבכל דבר משייך רבי נחמן את האות ח'; ליכולת לקבל את המסר כדף חלק ופתוח לספוג משייך את האות נ' (השייכת לספירת המלכות שעל פי הקבלה עליה נאמר ש"אין לה מעצמה כלום").
אם נחבר את האות ח' לאות נ' נקבל את המילה חן. דהיינו שמכאן נלמד שכאשר נשכיל לשמוע את הבת קול ולהקשיב למסר הטמון עבורנו בכל דבר ודבר בחיינו, יעלה חִנֵנו על פנינו ויאירו פנינו באור התורה והקרבה להשם, וכך נהפוך להיות כמרכבה לשאת את דבר השם וחן עם ישראל לכל באי עולם.
שכן כאשר חטאו ישראל בעגל ונשתברו הלוחות, עלה משה רבינו אל ההר וביקש לפני הקב״ה רחמים וסליחה על חטא העגל, ונתרצה לו הקב״ה ואמר לו: ׳פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים׳. ועלה משה אל ההר בראש חודש אלול ושהה שם ארבעים יום, עד יום עשירי בתשרי, ובעשירי בתשרי (יום הכיפורים) הוריד מן ההר את הלוחות השניים שנתן הקב״ה לבני ישראל.
ונקבעו ארבעים ימים אלה שמראש חודש אלול ועד י׳ בתשרי – יום הכיפורים – לימי רצון לדורות, לתשובה ולכפרה על חטא.
ואף על פי שהתשובה טובה ומקובלת בכל עת – ימי אלול מוכנים ומסוגלים יותר לקבלת התשובה. לפי שבימים אלה מתעוררים הרחמים למעלה, והיד פשוטה לקבל שבים.
כיון שימים אלה הם ימי תשובה, מרבים בהם בסליחות ותחנונים.
מנהג בני עדות המזרח – לומר סליחות באשמורת הבוקר במשך כל ימי חודש אלול. חוץ מראש חודש עצמו וימי שבת שבחודש, שכן אין אומרים תחנונים בשבת ור״ח.
ומנהג האשכנזים לומר סליחות מיום ראשון בשבוע שחל בו ראש השנה, אך לא פחות מארבעה ימים לפני ר״ה. ולכן, אם חל ר״ה ביום שני בשבוע או ביום שלישי, מתחילים לומר סליחות מיום ראשון בשבוע שלפניו.
תקיעת שופר בחודש אלול
מיום שני של ר״ח אלול ועד ערב ראש השנה תוקעים כל יום אחרי תפילת שחרית בשופר, ארבעה קולות: תקיעה, שברים, תרועה, תקיעה.
תקיעת שופר זו אינה מצוה מן התורה אלא היא מנהג ישראל.
ותוקעים כל החודש כדי להזכיר שיום הדין קרב ובא ולעורר את העם לתשובה. וקול השופר מכריז ואומר: ׳עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה׳ (כלשון הרמב״ם).
אולם בערב ראש השנה לא תוקעים, כדי להפריד בין התקיעות של חודש אלול שאינן אלא מנהג מתקנת חכמים, ובין התקיעות של יום ראש השנה שהן מצוה מן התורה.
מנהגי חודש אלול
נהגו בקהילות האשכנזים לומר בכל יום, מיום שני של ר״ח אלול ועד הושענא־רבא, אחרי תפלת שחרית וערבית, את מזמור כ״ז בתהילים: ׳לדוד ה׳ אורי וישעי׳, ומנהג זה מיוסד על פי המדרש שאומר: ׳ה׳ אורי׳ – בראש השנה׳ ׳וישעי׳ – ביום הכפורים׳, ואחר כך: ׳כי יצפנני בסוכה׳ – רמז לסוכות.
ולפי מנהגי האר״י יש לומר ׳לדוד ה׳׳ אחרי תפלת שחרית ומנחה.
יש מקומות שנוהגים לומר בציבור אחרי התפילה עשרה מזמורי תהלים או יותר – כל מקום לפי מנהגו.
התשובה – חסד ה׳
מן הטובות אשר היטיב השם יתברך עם ברואיו הוא, שהכין להם הדרך לשוב אליו ולכפר על כל פשעיהם וחטאיהם, ואף אם הרבו לפשוע ולמרוד, לא סגר בעדם דלתות התשובה, כפי שנאמר (ישעיה לא): ׳שׁוּבוּ לַאֲשֶׁר הֶעְמִיקוּ סָרָה׳. יתירה מזאת: אף אם שב החוטא מחטאיו לא מרצונו החופשי, אלא משום שרבו צרותיו, גם אז תשובתו מתקבלת, כפי שנאמר (דברים ד): ׳בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים וְשַׁבְתָּ עַד ה׳ אֱלֹקֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקֹלוֹ׳, וכל שכן אם ישוב מיראת השם ואהבתו.
ויש מדרגות רבות בתשובה, ולפי המדרגות יתקרב האדם אל הקב״ה. ואם אמנם כל תשובה מתקבלת ורצויה, אולם לא תטהר הנפש טהרה שלמה, להיות העוונות כלא היו ממש, כי אם כאשר יטהר האדם את ליבו באמת ויכין את ליבו ורוחו לשוב בתשובה שלמה. וכפי שבגד הטעון כיבוס, מעט הכיבוס לא יועיל לו לנקותו לחלוטין, ורק ברוב הכיבוס ילבין כשלג – כך גם האדם: נפשו תלבין מהעוון כפי אשר ׳יכבס׳ את ליבו.
עיקרי התשובה
עיקרי התשובה הם שלשה: עזיבת החטא, חרטה והווידוי על החטא.
עזיבת החטא – שיעזוב החוטא את חטאו ויסירו ממחשבתו ויחליט בהחלטה מוחלטת שלא יעשהו עוד.
חרטה – שיבין כי רע ומר עזבו את ה׳, וישים אל לבו כי יש עונש ונקם ושילם על העוון, ויתחרט על מעשיו הרעים.
וידוי – שיתוודה בפיו ויאמר: חטאתי וכזאת וכזאת עשיתי והנה אני מתחרט ומתבייש במעשיי, ולעולם לא אחזור על עווני.
אין התשובה מועילה אלא לעבירות שבין אדם למקום. אבל עבירות שבין אדם לחבירו – למשל אם גנב מחבירו, או הכהו או קילל אותו – עוונות אלה אינם נמחלים עד שירצה ויפייס את חברו.
אירועים מיוחדים שקרו בחודש אלול
מיתת המרגלים:
בשבעה עשר באלול מתו המרגלים שהוציאו דיבת הארץ רעה, כמו שכתוב (במדבר יד): ״וַיָּמֻתוּ, הָאֲנָשִׁים, מוֹצִאֵי דִבַּת-הָאָרֶץ, רָעָה–בַּמַּגֵּפָה, לִפְנֵי ה׳ ״.
חטא המרגלים היה בתשעה באב, והאריך להם הקב״ה אפו ארבעים יום כנגד ארבעים יום שתרו את הארץ.
יום שנברא בו העולם:
יום עשרים וחמשה באלול הוא יום שנברא בו העולם, לדעת רבי אליעזר, שאנו הולכים אחריו בכל חשבון המולדות והתקופות. שכן האדם נברא בראש השנה, והיום שנבראו בו שמים וארץ היה ששה ימים קודם שנברא האדם, ממילא, יום ראשון לבריאת העולם – עשרים וחמשה באלול היה.
בנין חומת ירושלים בימי נחמיה:
בעשרים וחמשה לאלול נשלמה חומת ירושלים שבנה נחמיה. כמו שכתוב (נחמיה ו,טו): ׳וַתִּשְׁלַם הַחוֹמָה בְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה לֶאֱלוּל׳.
כשעלה נחמיה בן חכליה מן הגולה לירושלים וראה את העיר בחורבנה, חומותיה פרוצות ושעריה אוכלו באש, דרש מן העם ׳לְכוּ וְנִבְנֶה אֶת חוֹמַת יְרוּשָׁלִַם וְלֹא נִהְיֶה עוֹד חֶרְפָּה׳ (שם, ב,יז).
אולם, צרי יהודה אשר סביב לה, סַנְבַלַּט החורוני, טוֹבִיָּה העמוני וגשם הערבי, ביקשו למנוע זאת ׳וַיִּקְשְׁרוּ כֻלָּם יַחְדָּו לָבוֹא לְהִלָּחֵם בִּירוּשָׁלִָם׳ (שם, ד,ב), כיוון שכך, נקט נחמיה בתפילה – ובהכנה למלחמה, ׳וַנִּתְפַּלֵּל אֶל אֱלֹהֵינוּ וַנַּעֲמִיד מִשְׁמָר עֲלֵיהֶם יוֹמָם וָלַיְלָה מִפְּנֵיהֶם׳ (שם), ויהיו ׳הַבּוֹנִים בַּחוֹמָה וְהַנֹּשְׂאִים בַּסֶּבֶל עֹמְשִׂים בְּאַחַת יָדוֹ עֹשֶׂה בַמְּלָאכָה וְאַחַת מַחֲזֶקֶת הַשָּׁלַח׳ (שם יא)
וכשראו האויבים שבכח לא יוכלו להפריע לבוני החומה, ניסו להתנכל לנחמיה בעלילות שטנה לרפות ידיו מן המלאכה. אולם מאת ה׳ היתה זאת שנכשלו בכל מזימותיהם, ולמרות הכל, הושלמה בנית החומה ״לַחֲמִשִּׁים וּשְׁנַיִם יוֹם״. או אז, ׳כַּאֲשֶׁר שָׁמְעוּ כָּל אוֹיְבֵינוּ וַיִּרְאוּ כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵינוּ וַיִּפְּלוּ מְאֹד בְּעֵינֵיהֶם׳ והיה זה יום שמחה לישראל.
במאמר זה נעסוק בפתיחת דפוס מוהרנ"ת, אשר עליו כתב: "והנה כל מה שעבר עלי בענין הדפוס, צריך חיבור גדול, וא״א לבארו בכתב בשום אופן, ובעזה״י בעוה״ב ידברו מזה הרבה".
אמנם לא נכתוב חיבור שלם, אבל בס״ד נסקור בקצרה את פתיחת הדפוס, ואת הדפסת הספרים באותו הדפוס, עד כמה שידינו מגעת.
רצונות וכיסופים
בשנת תקע״ט התעורר מוהרנ״ת להדפיס את ספרי רבינו הקדוש רבי נחמן מברסלב מחדש, מאחר שהספרים שהודפסו מקודם אזלו. כיון שכך, החליט לפתוח דפוס בביתו, בו יוכל להדפיס את הספרים מחדש, ולתקן את הטעויות שהיו בהדפסות הקודמות.
ואכן, ממחשבה למעשה, יצא רבי נתן וסבב בין אנ״ש, להתרימם על ענין זה, וב״ה נצטבר אצלו סכום הגון. הוא קנה מכבש ואותיות כנהוג בימים ההם, אך המחלוקת ושאר המניעות רבו וגם הכסף שנשאר אצלו לא הספיק כדי להתחיל את ההדפסה בפועל, וממילא התעכבה ההדפסה באותה שנה, וגם בשנת תק״פ לא הודפס עדיין כלום.
מניעת הממון
בחודש ניסן תק״פ יצא מוהרנ״ת, עם מקורבו ר' יהודה אליעזר, לעיר ניקולייב, שם התגורר ר' לייב מדוברובנא מחותנו של רבי נחמן (חמיה של מרת שרה) שהיה עשיר גדול, ומוהרנ״ת קיוה ששם ישיג את כל הסכום שחסר לו להדפסה.
אך בהמשך נדחתה הנסיעה, היות והחליפו מושל בברסלב, ומוהרנ״ת קיוה שעתה יצליח להשיג רשיונות (ע"מ לפתוח את הדפוס בצורה חוקית), אותם סירב המושל הקודם להעניק לו.
בסופו של דבר, לא קיבל מוהרנ"ת רשיון גם מהמושל החדש, והמניעות רבו וגדלו מכל הצדדים, בפרט מניעת הממון.
בער״ח אלול, כשנסע רבי נתן לציון הק', פגש את ר' יעקב יוסף מזלאטיפולי, מחותנו של רביז״ל (חמיה של מרת חיה), שבהדפסה הקודמת נתן לו סכום הגון, אך אנשיו מיהרו מאוד ורבי נתן לא הספיק לדבר אתו.
"ועדיין לא פעלתי כלל"
למחרת עלה מוהרנ״ת שוב לציונו של רבינו, ושפך שם ליבו על כל המניעות שעוברים עליו בענין זה. הדים לדבריו נוכל למצוא בדברים שכתב: "כלל הדבר, שבאותן השנים היה לי צער ויסורים גדולים, מחמת שטרחתי הרבה לצורך הדפוס, ועדיין לא פעלתי כלל, ולא היה בידי מעות להעמיד הדפוס. ועדיין צריכים סך רב מאוד, בערך מאתיים אדומים ויותר. ואין שום דרך הטבע לקבץ יחד אפי' שליש או רביע מזה הסך. וגם פרנסתי דחוקה מאוד, והייתי בעל חוב גדול, וגם שאר המניעות הרבה מאוד מאוד שהיו על ההדפסה מכל הצדדים, מפחד הצינזורא ושאר בלבול הדעת", אך מסיים דבריו "ואעפ״כ לא עזבתי את הרצון, וחשבתי מחשבות בכל פעם שאזכה לגמור ההדפסה, וכל מה שעבר עלי בזה הענין יכלו כמה יריעות לספר".
"והשם יתברך חיזקני לבלי להסתכל על כל זה"
בראש השנה תקפ״א, התקבצו אנ״ש על ציון רביה״ק, ומוהרנ״ת ניסה לנצל את ההזדמנות בכדי שיוכל להמשיך את עסק הדפוס. אך גם שם לא פעל כלום, וחזר אחר ר״ה בידים ריקניות.
מוהרנ״ת לא נתן לצער לייאשו והתחזק שוב, והוא כותב: "אף על פי כן כשבאתי עזר לי הש״י והכניס בלב ונתן לי עצות נפלאות, וכח לסבול ולהמתין לישועת ה', ולבלי לפחד משום דבר, מגודל הפחדים שהפחידו עלי, שזה סכנה גדולה, בפרט בין שונאים כאלה וכו', והחסרון כיס גדולה מכולם, והשי״ת חיזקני לבלי להסתכל על כל זה, והוליך אותי בדרכים ועצות נפלאות, עד שזכיתי באותה שנה להעמיד הדפוס".
חנוכת דפוס מוהרנ"ת
דברי מוהרנ״ת לא באו בחלל ריק, ובחסדי ה' בשנה זו (תקפ״א) נחנך דפוס מוהרנ"ת, אשר שמח על כך מאוד, כמו שהוא מתאר: "גודל הישועה הזאת של העמדת הדפוס, אין כאן מקום לבאר עד היכן מגיע הנס נפלא וישועה גדולה הזאת, שהיא זכות הרבים מאוד לדורות ואין דוגמתו".
התחלת הדפוס
לאחר העמדת הדפוס, התחיל יחד עם כמה ממקורביו לעסק בעסק ההדפסה.
בין העוסקים במלאכה נמנים ר' מנדל מלאדיזין, ור' חיים נחום מזווינוגראדקא אשר למדו בעצמם את מלאכת סידור האותיות, כדי לזכות את הרבים בהדפסת הספרים, "אשר עסקו בזה בלי שום קבלת פרס ממוהרנ״ת, רק התעוררו מעצמם לנדב קצת על פרנסתם בתורת נדבה" (לשון ראבר״נ).
הדפסת ליקוטי מוהר"ן
ראשית לכל, הדפיס רבי נתן שוב את הליקוטי מוהר"ן, לאחר שמהדורה קודמת אזלה מהשוק, ובהזדמנות זו גם תיקן את טעויות המדפיסים. וכך סידרו את האותיות והדפים עד חג הפסח, שאז אזל הנייר, ונתעכבה ההדפסה כשעמד עדיין באמצע הדפסת הליקוטי מוהר"ן.
לאחר הפסח נסע מוהרנ״ת לעיר ברדיטשוב לקנות דפים אבל לא מצא את מה שחיפש.
הדפסת "שמות הצדיקים"
בזמן זה שלא היה לו גליונות נייר גדולים, ניצל מוהרנ״ת את הנייר שנשאר לו, והדפיס את הספר "שמות הצדיקים" שצורף בהמשך לספר המידות, כפי שנראה לקמן בע״ה.
בעזרת כסף שקיבל מבנו, ר' שכנא, התחיל רבי נתן ביגיעה ובטרחה גדולה ללקט את שמות התנאים, האמוראים ושאר הצדיקים (שבמהדורה הקודמת הופיעו רק מעט מהם), ולאחר מכן להדפיס את הספר.
"על כל פנים – די בזה…"
בחג השבועות באותה שנה, בזמן שהדפסת הליקוטי מוהר"ן התעכבה, דיבר מוהרנ״ת מענין זה ואמר: "כל ההתחלות קשות, אך הסיום קשה יותר. ואף על פי שהסוף קשה מאוד, על כל פנים די בזה, במה שהדפיס עד כאן, ועל השאר ה' יגמור בעדו.
"בשונה מכל בניית דבר גשמי וכדו', אשר כל עוד לא הסתיימה בנייתו לא הגיעו לתכלית, מה שאין כן בדברים שבקדושה, וכ״ש בהדפסה, כל מה שעושים, יש בזה תכלית, אפי' אם לא רואים את הסוף".
"תיקון על כל העולמות!"
בדיבורים אלו חיזק את עצמו ואת אנשיו שעסקו עמו: שמאמין, "שבהדפסת דף אחד נעשה תיקון על בכל העולמות!", ובוודאי כעת, שכבר הדפיס חצי ספר, בוודאי נעשה מזה תכלית גדול, ובוודאי השם יתברך יהיה בעזרו לגמור ההדפסה, ואז יהיה עיקר התכלית.
הישועה
לאחר שהתחזקו באמונה, ציפו לישועה, ובחסדי ה' סמוך לר״ח אב הגיעו הדפים, ומוהרנ״ת ואנשיו, המשיכו בהדפסת הספרים,שיצאו לאור לקראת ר״ה התקפ״ב.
הספרים שיצאו לאור באותו ההדפסה
באותה הדפסה הודפס הספר הקדוש ליקוטי מוהר״ן קמא ובתרא, בתוספת מראה מקומות; וכן הכניס את ההקדמה הגדולה שלא הודפס במהדורה הקודמת, וכן את ההסכמות של ר' אברהם חיים מזלוטשוב, ור' מאיר מברוד, ור' אפרים זלמן מרגליות זצ״ל.
ספר המידות
ספר המידות הודפס עתה במהדורה שניה בתוספת תיקונים, וכן צירף את ההקדמה השניה, מה ששמע מרבינו בענין ספר המידות, וכן יותר ממאה מראי-מקומות ורמזים, אשר מצאה ידו ויד חביריו מאנ״ש, (כיום במראי מקומות השלם הם מצויינים – מ״מ מוהרנ״ת), וכן תיקן מה שעיוותו המדפיסים מקודם והדפיס חלק א' וב' בכל ערך וערך.
שמות הצדיקים
שמות הצדיקים שצורף בסוף ספר המידות, הורחב לשלושים עמודים לעומת המהדורה הקודמת, שכללה רק חמשה עמודים.
למרות שהוסיף במהדורה זו שמות צדיקים רבים, כותב מוהרנ״ת בסוף הספר שעדיין לא היה בידו כולם, כי שכח הרבה.
תיקון הכללי
תיקון הכללי אותו הדפיס בנו ר' שכנא ללא ידיעת מוהרנ״ת, וללא שער מיוחד, רק חצי עמוד עשה שער ואח״כ כתב הבטחת רביה״ק, ובסוף הדפיס לראשונה את התפילה שחיבר אביו מוהרנ״ת על התיקון הכללי, (אשר עד עכשיו הייתה אצל אנ״ש בכתב יד).
מוהרנ״ת מציין שהדפסת תפילה זו, היתה תחילת צמיחת הישועה של הדפסת התפילות, והיא עוררה אצל מוהרנ״ת את התקוה לצפות לישועה בעצם הדפסת התפילות (שבהם נעסוק במאמרים הבאים אי״ה).
הסתרת קיום דפוס מוהרנ"ת
ספרים אלו הודפסו ללא רשיון הצנזורה הממשלתית (שכן מחוסר ברירה, דפוס מוהרנ"ת פעל ללא רשיון כלל), כפי שהיה צריך באותם הימים, וע״כ על שער הספרים נכתב כאילו הודפסו במקומות אחרים.
בשער הספר ליקוטי מוהר״ן נכתב: "זה הספר הקדוש נדפס כבר באוסטראה ואידי דזביני אזדו להו, ועתה נדפס שנית, בתוספות הגהה מדויקת לתקן כל הטעויות והקמשונים אשר רבו ע״י עיוות המדפיס בראשונים, ובתוספות ביאור ותיקון הלשון בכמה מקומות הכרחיים וכו׳, ואין די באר כמה מעלות טובות אשר נתוספו באלה על הראשונים, אשר נדפסו זה י״ג שנה באוסטראה". המילה אוסטראה כתובה באותיות גדולות שיראה כאילו הודפס שם.
וכן בשער הספר המידות: "זה הספר נדפס פעם ראשון במוהליב, ועתה נדפס שנית – בתוספת כמה מעלות טובות כאשר מבואר בהקדמה" (ששם הודפסו המהדורות הקודמות, כמו שראינו בפרקים הקודמים), ולא כתב את מקום האמיתי של הדפוס מפחד המסירה לממשלה.
מוהרנ״ת מסיים את ההדפסה בדבריו: "היו לי מלחמות גדולות בזה, ומניעות רבות ועצומות בלי שיעור, ובישועתו הגדולה חפץ ה' הצליח וגמרתי העסק בג' שנים, עד סוף שנת תקפ״א (שנה זו) שאז נגמרו בכי טוב הספרים הק',
השמחה בהדפסה
כל הספרים האלו הודפסו לפני ר״ה תקפ״ב, והביאם מוהרנ״ת לאומן, וחילקם בין אנ״ש, ששמחו מאוד לקראת הספרים. כפי שמתאר מוהרנ״ת: "עינים ראו וישמחו, וכולם תמהו על גודל ישועת ה' אשר עזרני לגמור עסק ההדפסה, אחר מניעות עצומות כאלה, והודינו לה' חסדו ונפלאותיו אשר הפליא לעשות עמנו, ועם כל בנ״י לדורות עולם".
דפוס מוהרנ"ת: הדפסת ליקוטי תפילות
התחלת הדפסת התפילות בשנת תקפ״ב
אחר הדפסת הספרים, התחיל ר׳ שכנא בנו של מוהרנ״ת להדפיס יחד עם אביו – מוהרנ״ת, את התפילות. מחמת מניעות שונות, לא הודפסו כי אם כ"ב תפילות, ולאחמ״כ יצא רבי נתן לנסיעתו לארץ ישראל, ואז הופסקה ההדפסה לזמן קצר, עד חזרתו בשנת תקפ״ג.
המשך ההדפסה בדפוס מוהרנ"ת
כידוע, מוהרנ״ת שהה בארץ ישראל עד סוף שנת תקפ״ג. בחזרתו, נתעורר אחד מאנ״ש ותרם סכום הגון לענין זה, להמשיך את קיומו של דפוס מוהרנ"ת ואת מלאכת ההדפסה שבנו ר׳ שכנא התחיל בה מכבר. כך המשיך להדפיס בחשאיות את הספר ליקוטי תפילות, מתפילה כ״ג והלאה, בדפוס שהקים בביתו, עם תלמידיו הקרובים, ר׳ מנדל מלאדיזין, ור׳ חיים נחום מזווינורדקא (י״א שהיה ר׳ חיים נחום מזורין), ואיתם הנער יצחק יהושע.
ממשיכים במלאכה
הם עבדו ביחד בהתנדבות, כשר׳ נתן ב״ר יהודא, המכונה ר׳ נתן לייבלי ראובנ'ס, מסייע להם בסידור האותיות. אמנם, עקב העדר האישור מהשלטונות, התקדמה ההדפסה בעצלתיים, וכמו שמוהרנ״ת מציין: "אך ה' הזמין לי על ההוצאות, עד שעסקתי בדפוס כל ימי החורף הנ"ל, עד שגמרנו, בלי בעלי מלאכות מבחוץ, רק אנשי שלומינו בעצמם, אשר לימדתי אותם האומנות [למעט ר' מנדל מלאדזין שידע האומנות מקודם] והם עסקו בדפוס למען המצוה".
המניעות ממשיכות…
אכן המניעות לא שקטו והכסף אזל, וגם נגמרו האותיות. שלח מוהרנ״ת לבנו ר׳ יצחק, שיזרז את אנ״ש לשלוח תרומות בזריזות; וכן שלח את תלמידו הנאמן, ר׳ מנדל מלאדיזין לעיר מינקוביץ, לקנות אותיות.
ההדפסה נמשכה עד לחודש אדר שאז הגיעו עד לתפילה צ״ג, ובחודש אדר, המשיכו עד לתפילה י״ד ח״ב, כאשר בחודש אדר בלבד הדפיסו מתפילה פ״ד עד תפילה י״ד ח״ב,
ובסוף חודש אדר ב', הופסקה ההדפסה לכמה שנים, כמו שנראה בעזה"י, בהמשך.
ספר ליקוטי תפילות
בהדפסה זו הודפסה תפילה צ"ג, התפילה הנאמרת אחר תיקון הכללי (היום אינה מופיעה שם). ואחר תפילה זו, הודפס הנוסח לתפילה על פדיון נפש, ואח"כ ציין מוהרנ״ת את התאריך בו גמר הדפסת הספר עד כה: "ותהי התחלתו בשנת תחת אהבתי ישטנוני ואני תפילה, [תקפ״ב], ונשלם ביום ו' ערש״ק אך טוב לישראל בחודש אדר [כ״א אדר], אשר בו הצליחה זעקתינו ותפילתינו, וצמחה ישועתינו בשנת ורב שלום [תקפ״ד], לפ״ק חזק". (היום כתוב בשער: "יצא לאור לראשונה ע״י מוהרנ״ת מעצמו, בשנת תקפ״ב, וכתב בעצמו לפרט תחת אהבתי ישטנוני ואני תפילה". אולם לכאורה זו רק השנה שבה הדפיס מוהרנ״ת חלק ראשון בליקוטי תפילות, כמו שהבאנו).
במילים אלו, רמז מוהרנ״ת מה שעבר עליו בעסק ההדפסה:
"ואני תפילה"
כידוע, עקב הדפסת התפילות, גברה המחלוקת. אולם למרות זאת, "ואני תפילה", כאומר: זה מה שיש לנו לעשות! (וכמו שגילה רביה"ק בליקו"מ צ"ג תניינא), וכמו שדייקו בזה אנ״ש, שהראשי תיבות של פסוק זה, הם: "אותיות", והיינו, שרמז בזה מוהרנ״ת גם את הקושי והמניעות שהיו לו בהשגת האותיות, ואעפ״כ, ה' היה בעזרו, וזכה להוציא מהכח אל הפועל, להדפיס תפילות אלו, המחיים את העולם ומאירים את ישראל, (ע״פ דברי ר׳ יעקב זאב ברזסקי בשם ר׳ נפתלי הכהן, ודברי ר׳ שמואל הורביץ בשם ר׳ נתן לייבלי רוזנפלד זצ״ל).
רמיזת שמות המדפיסים.
מאימת הצנזורה, לא נכתב כלל על השער זמן ומקום ההדפסה, וכן שמות המדפיסים נרמזו בסוף ח״א בראשי תיבות, (במהדורות של ימינו הושמט לגמרי, ובחלקם זה מופיע בסוף הספר), כשכל אות כתובה פעמיים "מה מאוד נעים נפילת חבל חלקינו מפיצים מדפיסים מילים מועילים ערֵבִים עלינו נעימת נפלאות דברי דודים, ילהבו יבעירו להבת לבבות חידוש חדשים, ישיבו יחיו ידריכו יישרו מעגלי מצעד נפשות נאנחות, חשוקים חמודים ויקרים וחשובים, מוסר מגלים" דהיינו: "מנחם מנדל" ו״חיים נחום", (ר׳ שכנא לא נרמז, יתכן בגלל שעיקר עבודתו הייתה בהדפסת התפילות הראשונות עד תפי׳ כ״ב.)
"אני יכול להמליץ וללמד זכות"
ידועה השיחה, שאחר הדפסת הספר אמרו אנ״ש למוהרנ״ת, "אתה ראוי להיות הבעל תפילה, (מסיפו"מ) אולם הוא ענה להם: הבעל תפילה זה רבינו הקדוש רבי נחמן מברסלב, ואם אני מאנשי המלך, אני המליץ, כי אני יכול להמליץ וללמד זכות אפי׳ על אדם שעבר שמונה מאות פעמים על כל התורה כולה".
התפילה שאחר תיקון הכללי
במהדורה זו שהודפסה בדפוס מוהרנ"ת, צורפה אחרי ההקדמה התפילה הקצרה, המופיעה כהיום אחר תיקון הכללי, המתחילה במילים "רבונו של עולם עילת העילות", וכתב לפני זה: "בכדי שלא להוציא הנייר חלק, הצגנו פה תפילה שמצאנו באמתחת הכתבים",
מי חיבר את התפילה הזו?
על זהותו של כותב התפילה רבו הדעות. ר׳ נתן צבי קעניג זצ״ל כותב בספרו "נוה צדיקים", שמחבר התפילה אינו רבינו הק' אלא רבי נתן, משום שאם היתה זו תפילה שחיבר רבינו הק', אין ספק שמוהרנ״ת היה מציין זאת, אלא ר׳ שכנא, שעסק בהדפסת התפילות הראשונות, הכניס תפילה שמצא באמתחת אביו מוהרנ״ת, במקום שנשאר ריק אחר ההקדמה.
אולם ר׳ לוי יצחק בנדר זצ״ל אמר בשיחה, שקיבל מר׳ אלתר טעפליקר זצ״ל, שתפילה זו אכן חוברה על ידי רבי נחמן בעצמו. כאשר ר׳ נחמן בורשטיין זצ״ל שאל אותו: אם כן, למה לא ציין מוהרנ״ת עובדה זו?! אמר לו שאין ראיה ברורה מזה, והוא שמע בבירור שזה מרביה״ק בעצמו, (מתוך אחד השיחות).
[וי״א שגם מהניסוח "אמתחת הכתבים", ניתן לדייק שזה מרביה״ק בעצמו, כי מוהרנ״ת שהיה עדיין חי, לא היה צריך לכתוב שמצא באמתחתו, אלא שזה עוד תפילה שלו ככל התפילות]
נכתב ע"י מכון 'אלופי הנחל' ומתפרסם כאן ברשותם האדיבה
וירא ה' אליו באלוני ממרא והוא יושב פתח האוהל כחום היום (יח,א)
וירא אליו ה' זה בחינת התגלות אלקות וזה אי אפשר לזכות כי אם על ידי שנכנסין בהיכלי התמורות ומבררין הקדושה משם. וזה בחינת באלוני ממרא, ממרא לשון תמורה לשון ואם המר ימירנו, וזה באלוני ממרא בחינת השני אילנות שהם אילנא דחיי ואילנא דמותא [=עץ החיים ועץ המוות], ששם אחיזת היכלי התמורות שרוצים להחליף ולהמיר אותם לרחק את האדם חס ושלום מאילנא דחיי אל ההיפך ח"ו, ועל ידם דייקא נגלה אליו ה', עד שזכה לברר הטוב מהרע ולהעלות הקדושה משם, עד שזכה להתגלות אלקות בחינת וירא אליו ה'. וזה שאמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה מב,ח): הוא שנתן לו עצה על המילה, זה בחינת (שמות יד) ופרעה הקריב, שהקריב את ישראל לאביהם שבשמים. כי מי שחס על חייו האמיתיים הנצחיים, כל מה שרואה שהסטרא אחרא, שהם בחינת היכלי התמורות, מתגברים ומשתטחים ומתפשטים יותר ויותר, כמו כן הוא מתגבר ומתאמץ ומזדרז יותר להתקרב להשם יתברך מחמת שרואה שרוצים חס ושלום לדחותו לגמרי ח"ו. וזה בחינת 'התרחקות תכלית התקרבות'; 'ירידה תכלית העליה', וזה בחינת 'הוא שנתן לו עצה על המילה' דהיינו למול ערלת לבבו כי דייקא על ידי בחינת ממרא, בחינת היכלי התמורות שהתגברו והשתטחו עליו כל כך, על ידי זה דייקא נתייעץ למול את לבבו בבחינת ופרעה הקריב.
וזה והוא יושב פתח האוהל כחום היום. 'ישיבה' [היא] לשון עכבה זמן רב, כמו: ותשבו בקדש ימים רבים, היינו שזכה לזה שיתגלה אליו ה' על ידי שישב ונתעכב ימים רבים אצל פתח האהל שהוא פתח הקדושה, אבל כשרוצין להכנס לשם מתגברין ומתפשטין כנגדו הסטרא אחרא שהם היכלי התמורות מאד, וכל מה שהוא סמוך יותר אל הפתח מתגברין ומתפשטין כנגדו מאד מאד, עד שיש הרבה שכבר היו אצל הפתח וחזרו רחמנא ליצלן, מחמת שלא ידעו שכבר הם אצל הפתח, או שמשתטחין כנגדו מאד מאד עד שקשה לו לשוברם כמבואר מזה בדבריו הקדושים(בליקוטי מוהר"ן ח"ב,נא), אבל הוא ישב ונתעכב פתח האהל. כחום היום זה בחינת התגברות חמימות היצר הרע, שעל זה נאמר איכה תרעה איכה תרביץ בצהרים, שאז זמן רע למרעה הצאן כמו שפירש רש"י שם. כי צהרים, בחינת חום היום, זה בחינת חמימות היצר שאז זמן רע לצאן קדשים שהצדיק רועה אותם הרוצים לגשת אל הקודש, ורבים נתרחקו על ידי זה רחמנא ליצלן כמו שכתוב: עד שיפוח היום וכו' כמו שפירש רש"י שם עיין שם, שהיו ישראל מקורבין להשם יתברך בגדולה וכבוד עד שיפוח היום שהתגבר חמימות היום וכו' ועל ידי זה נחרב הבית. אבל מי שאינו רוצה להטעות את עצמו וחושב על תכליתו הנצחי באמת אינו שב לאחור בשום אופן בעולם יהיה איך שיהיה, רק הוא יושב וממתין ומתעכב אצל הפתח ימים רבים כמה שיהיה, ואף על פי כן מניחין אותו לכנוס לתוך הפתח וחום היום לוהט אותו מאד ואף על פי כן אינו מניח את מקומו ויושב ומתעכב אצל הפתח האהל של הצדיקים והכשרים עד ירוחם מן השמים, בבחינת והוא יושב פתח האוהל כחום היום.
(ליקוטי הלכות, אבן העזר, אישות ד,יט)
והוא יושב פתח האוהל (שם)
ולא אוכל להתאפק מעוצם אהבתך מלכתוב לך מעט ממה שאמרתי בשבת קדש העבר. ותמצית הענין מרמז בפסוק (בראשית י"ח): והוא יושב פתח האהל כחום היום. יושב לשון המתנה ועכבה זמן רב, כמו: ותשבו בקדש ימים רבים, היינו שאין האדם זוכה להתגלות אלהות בחינתוירא אליו ה' כי אם על ידי שיושב וממתין ומתעכב אצל פתח אהל הקדושה זמן רב. ואף על פי שבתוך כך עובר עליו מה שעובר, וחמימות היום שהם כלל התאוות בוער אותו הרבה, אף על פי כן הוא אינו מניח את מקומו חס ושלום, רק הוא יושב וממתין ומתעכב אצל הפתח ימים וזמנים רבים בחינת והוא יושב פתח האהל כחם היום והבן היטב, כי איתא בדבריו [של רבינו] זכרונו לברכה (לקוטי מוהר"ן ב מח) שלפעמים האדם אצל הפתח והוא שב לאחור או שמשתטח ומתפשט אז כנגדו הבעל דבר וכו' אבל מי שחושב על תכליתו הנצחי באמת וחס על חייו באמת אינו שב לאחור ואינו זז ממקומו חס ושלום בשום אופן רק הוא יושב וממתין אצל פתח אהל הקדושה שהוא אהל בית המדרש ואהל הצדיקים והכשרים אף על פי שחם היום בוער חס ושלום ועל ידי זה וירא אליו ה' וכו'.
(עלים לתרופה כח)
לעשות צדקה ומשפט (יח,יט)
השם יתברך מנהיג העולם בצדקה ומשפט. כי בבחינת משפט לבד אי אפשר לעולם להתקיים, כי אם פוגם האדם כחוט השערה נגד רצונו יתברך, היה ראוי על פי משפט שיבוא עליו מה שיבוא, רחמנא לצלן; רק צריכין לבטוח מאד ברחמי צדקתו יתברך, שיעשה עמנו צדקה וחסד ומתנת חנם, ולא כחטאינו יעשה לנו. אך אם כן היה אפשר לומר, שאין צריכים לעשות כלום, חס ושלום, מאחר שמקבלים רק על ידי צדקה ומתנת חנם, על כן צריכין לבטל דעתו נגד הצדיקי אמת, ולהאמין בדרכי השם שאוהב משפט, ובמשפט בעצמו עושה צדקה, אף על פי שאי אפשר להבין זאת, כמו שיסד הפייטן: במקום משפט אין צדקה וכו', ואתה במשפט תעשה צדקה. על כן צריכין להתחזק מאד בתורת השם ולקיים משפטי התורה בכל השלמות, ולשמר עצמו אפילו מפגם כל שהוא, חס ושלום. רק אפילו אם חס ושלום פגמיו מרובים מאד רחמנא לצלן, צריכין להתחזק בדעתו מאד ולבטוח בצדקות השם וחסדיו המרובים עד אין סוף, שעל ידי זה יוכל גם הוא להתקרב ולשוב אליו באמת. נמצא שעיקר דרך השם וקיום התורה הקדושה הוא על ידי צדקה ומשפט, שזה בחינת: ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט.
ואת האנשים אשר פתח הבית היכו בסנוורים … וילאו למצוא הפתח (יט,יא)
כי עיקר המארב של הסטרא אחרא והקליפות הוא אצל הפתח דקדושה, ששם הם רובצים ואורבים ושומרים לבלי להניח ליכנוס לתוך פתחי הקדושה. כי הקליפות נקראים נוטרי תרעא [=שומרי הפתח], שעומדים אצל הפתח שלא להניח ליכנוס מחוץ לפנים עד אשר יזכה לשברם. וזה בחינת לפתח חטאת רובץ, שהחטאת, שהוא הסטרא אחרא, רובץ אצל הפתח וכמו שכתוב (משלי י"ד) ורשעים על שערי צדיק, שהרשעים שהם הקליפות עומדים על שערי צדיק שהם שערי הקדושה ואינם מניחים ליכנוס. ועיקר הכנעתם הוא על ידי האמת, כי על ידי אור האמת רואין את הפתח ליכנוס מחוץ לפנים, כי מי שאינו ראוי ליכנוס לפנים מונעין אותו הנטורי תרעא ליכנוס. ועיקר כוחם למנוע הוא מה שמתפשטין לפני הפתח. כי באמת אין שום מניעה כלל, רק העיקר המניעה הוא החושך שנקרא מניעה כמו שכתוב ולא חָשַׂכְתָּ וכו'. היינו מה שמרמין את האדם בבלבולים ושטותים ומחשיכין לפני עיניו באחיזת עיניים עד שנדמה להאדם שאין שום פתח לפניו להתקרב להשם יתברך. אבל באמת דרך החיים נתון לפני כל אדם שבעולם, ואפילו בשאול תחתיות יכולין להתקרב להשם יתברך, כמו שכתב רבינו ז"ל כמה פעמים. רק שהאדם הוא עיוור ואין רואה את הפתח על ידי הקליפות שנקראים חושך, שהם עיקר המניעות, שהם מחשיכין אור עיניו של אדם עד שאין רואה הפתח, בבחינת ואת האנשים אשר פתח הבית הכו בסנוורים וכו' וילאו למצוא הפתח, שמי שאינו כדאי לכנוס מחשיכין את עיניו, שזהו בחינת סנוורים, עד שהוא לואה למצוא הפתח. ועל כן אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לעמוד כנגדם כי אם על ידי האמת: שבכל מקום שהוא, צריך להסתכל רק על האמת לאמיתה, ולהמשיך עצמו רק אל האמת באשר הוא שם ולדבר דברי אמת בתפילתו ותחינתו כפי מה שהוא, אף על פי שאינו יכול להתפלל ולדבר בינו לבין קונו כלל, אף על פי כן יראה על כל פנים לדבר הדיבור שידבר באמת. כגון שיאמר: רבונו של עולם הושיעני, ויאמר על כל פנים אלו התיבות באמת. וכן כיוצא בזה בשאר דיבורים, על כל פנים יאמר אותם באמת, אף על פי שאינו יכול להוציא אותם בחיות והתלהבות כראוי, על כל פנים יאמר אותם בפשיטות באמת. ואזי האמת יאיר לו ויזכה לראות הפתח, ואז בוודאי יזכה לכנוס אל הקדושה כי אין שום מניעה בעולם כנ"ל. ותיכף כשרואין הפתח נכנסין אל הקדושה לבטח.
(ליקוטי הלכות, חושן משפט, חלוקת שותפים ד,ד)
וירא את המקום מרחוק (כב,ד)
וכן אצל מרים הוא אומר ותתצב אחתו מרחוק, היינו שראו את הישועה השלמה סמוכה וקרובה מאד ומזומנת לבוא, אך אף על-פי כן לעת עתה עדיין הדבר רחוק מאד, וצריכין עוד לצפות הרבה לישועתו יתברך ולחמלתו הגדולה, וכן הוא בכל דור בכלליות ובפרטיות ובפרטי פרטיות, כמבואר בפנים. וגם עתה בדור הזה, אחר כל הישועות הגדולות, שזכינו ליציאת מצרים ולקבלת התורה ולכנוס לארץ ישראל ולבנין בית הבחירה, וכבר הראה לנו השם יתברך התקרבות גדול ונפלא על ידי גדולי הצדיקים בני עליה שהיו בכל דור ונפלאותיהם אשר עשו, אף על פי כן הישועה השלמה רחוקה מאתנו עדיין מאד. וכן להפך, אחר כל החורבנות וההתרחקות, רחמנא לצלן, אף על פי כן מי שמסתכל על האמת לאמיתו, רואה גם עתה ישועות השם ונפלאות חסדיו בכל יום ובכל עת, כמו שכתוב: על נסיך שבכל יום עמנו ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת. ואפילו מי שאין לו דעת אמיתי לראות נפלאות חסדו וישועתו יתברך בכל יום, צריך על כל פנים להאמין בזה הרבה, שחסדיו יתברך מתחדשים עלינו בכל יום, וכמבואר במקום אחר, שזה כוונת הכתוב: חדשים לבקרים רבה אמונתך, וכמו שתיקנו לנו חכמינו ז"ל לומר בכל יום כמה פעמים על ניסך וכו' כנ"ל וכיוצא הרבה; אך אף על פי כן כל הישועות עדיין הם בבחינת וירא את המקום מרחוק", שרואין הישועה בכל עת, אבל עדיין היא רחוקה מאד. ואף על פי כן אנו רואין הישועה בעינינו בכל עת, כי הלוא אנו רואין שאנו זוכין בכל יום להניח טלית ותפלין ולקיים כמה מצות, כמו שאמרו רבותינו ז"ל: אפילו פושעי ישראל מלאים מצות כרימון, ובודאי זה לנו לישועה נפלאה ונוראה, כי רק זה הוא התכלית מכל העולם, כי לא ישאר לנו שום דבר, רק מה שאנו זוכין לחטוף מזה העולם העובר איזה תורה ומצוות קצת, אשר הם חיינו לנצח. ובפרט מי שזוכה לטעום איזה טעם בתורה, בפרט בחידושי תורה אמיתיים וכו', הוא רואה בודאי נפלאות חסדיו וישועתו יתברך בכל יום ובכל עת; אבל צריך לידע, שאף על פי כן הכל הוא רק בבחינתוירא את המקום מרחוק ובבחינת מרחוק ה' נראה לי – מרחוק דייקא, ועל ידי זה דייקא יכול כל אחד לפי דרגתו להתחזק ולשאר על עמדו בכל עת בכל מה שיעבור עליו, בבחינת ממרחק תביא לחמה – לחמה דאורייתא, שאי אפשר לקבל עצות התורה והעבודה כי אם ממרחק דייקא, היינו שצריכין לידע שכל נקודה ונקודה טובה שהשם יתברך עוזר להאדם בגשמיות וברוחניות, הכל נמשך ובא ממרחק מאד מאד, כי לפי גשמיותו הוא רחוק מישועה מאד, כמו שכתוב: רחוק מישועתי דברי שאגתי. אך רחמיו יתברך רבים מאד ומביא לחמו ממרחק מאד מאד, וגם אחר שהביא לחמה של תורה שהוא ישועתו, עדיין הוא רחוק מאד מאד, ורק זה הוא התקרבותו, כי ההתרחקות תכלית ההתקרבות, כי כשיודע שהוא רחוק מאד, הוא דייקא זוכה להתקרב אליו יתברך בתכלית ההתקרבות; ותכף שהוא סובר שכבר קרוב הוא אל השם יתברך, אז ידע שבודאי הוא רחוק מאד ממנו יתברך.
עיקר זכות עקדת יצחק הוא בחינת רצון וכיסופין דקדושה, שזה היה עיקר מעלת הנסיון של אברהם ויצחק מה שנתרצו להשחט ולמות על קדוש השם. ועל ידי שנתרצו לזה ברצון שלם באמת נחשב כאלו נשחט ונקרב על גבי המזבח, אף על פי שבאמת לא שלח ידו אליו ולא עשה לו מאומה. נמצא שעיקר זכות העקידה הוא רק רצון וכיסופין דקדושה. ומחמת שיצחק זכה אז לכיסופין קדושים כאלה באמת במסירת נפש כזה, משם נמשך קדושת נפשות ישראל שיצאו ממנו, שיש בכל אחד ואחד מישראל נפש קדושה שמרוּצֶה למסור נפשו על קידוש השם תמיד. נמצא שכל אחד מישראל נפשו ורצונו חזק תמיד להשם יתברך, כי כל אחד מישראל מוכן תמיד ברצון שלם למות על קידוש השם. כי בפנימיות נפשו רצונו חזק מאד מאד להשם יתברך. וזה מחמת שכולנו בני יצחק אבינו שנעקד על גבי המזבח ברצון שלם בשביל לעשות רצונו יתברך.
(אוצר היראה, רצון וכיסופין מ; על פי: ליקוה"ל, חושן משפט, אומנין ד,י)
פורסם במבועי הנחל, בטאון חסידי ברסלב, בשנת תשמ"א ומובא כאן כלשונו
השיחה דלהלן, נאמרה בשנת תשל"ה בשיעורו של הרב לוי יצחק בנדר (שליט"א) זצ"ל ועוסקת בשני נושאים חשובים שלא יאבדו לעולם את ערכם. ראשית, ענין לימוד התורה לשמה ודרך רבינו ז"ל ותלמידיו בהשאת עצות למקורביהם
זכות גדולה היא לנו לפרסם מדבריו של אחד מזקני אנ"ש שהכיר מקרוב את הדור העבר "שראה את העיניים שראו את העיניים" של רבינו הקדוש והנורא. הדברים דלהלן, שיש בהם מטעם זקנים, עוסקים הפעם, בהרבה עובדות מן העבר, באומן ובברסלב וכו' וכו'. ולבטח ימצאו בהם הקוראים סיפוק ועונג רב, וילמדו מהם ללכת בדרכי רביה"ק.
שיחת הרה"ח ר' לוי יצחק בנדר (שליט"א) זצ"ל
(תרגום ועיבוד חפשי)
לשון רבינו בליקוטי מוהר"ן ח"א תורה י"ב: "מה שאנו רואים, שעל פי הרוב,הלומדים, חולקים על הצדיקים ודוברים על צדיק עתק, בגאוה ובוז. זהו מכוון גדולמאת השי"ת. כי יש בחינת 'יעקב ולבן'. יעקב הוא הצדיק המחדש חידושין דאורייתאולומד תורתו לשמה… ולבן, הוא תלמיד חכם שד יהודי (על פי זוהר פנחס רנ"ג)שתורתו להתייהר ולקנטר".
ההבדל בין תלמיד חכם הלומד לשמה, למי שאינו לומד לשמה – אומררבי לוי יצחק – מתבטא בכך, שהראשון אוהב את הצדיק וסר למשמעתו, ואילוהאחרון, אינו סובל את הצדיק, ואינו שומע לו, מכיוון שהוא מקבל את תורתומבחינת "שמאל" מבחינת "ופושעים יכשלו בם" כפי שמבאר רבינו ז"ל בהמשך התורההזאת.
אמנם, ראינו מהו תלמיד חכם הדבוק לצדיק. הכרנו את ר' מתתיהו באומן, הלה היה למדן מופלג וכל לימודיו היו נלמדים על ידו בהתלהבות נוראה. כל דיבור ודיבור מש"ס ופוסקים וכו', נלמדו על ידו בדביקות עליונה בהשם יתברך. ומוהרנ"ת – טרם התקרב לרבינו,היה אמנם למדן עצום, אך תורתו שלאחר התקרבותו לרבינו הקדוש, האירה באור אחרלגמרי, אור יקרות. היתה זו תורה שונה לגמרי, נעלית יותר ונשגבה יותר.
רבי ראובן, רבה של אודסה, למד עם מוהרנ"ת בקטנותו. הוא נודע לגאון עולםולמדן מופלג. הוא זכר היטב את רוב חשקו ועומק בינתו של מוהרנ"ת בתורה. אך מאז שמע, כי היה לחסיד, שיער בלבו שלבטח שכח מוהרנ"ת את תלמודו. כשהתארח אצלור' נתן, בדרכו לארץ ישראל, שמח בו ר' ראובן שמחה גדולה. אחר פנה אליו ושאלו : "נו, האםזוכר אתה עדיין את תלמודך?" הנהן לו מוהרנ"ת בראשו ומיד החל הרב להציע בפניוט"ז מוקשה עד מאד בהלכות תרומות. ר' נתן עיין קמעא ותיכף הסביר לו את דברי הט"זכיד ה' הטובה עליו. קפץ הרב ממקומו כאיש נדהם ואמר בקריאת התפעלות:"לו הייתי יכול הייתי מדפיס את הפשט שלך באותיות זהב"…
כזה הוא הלימוד לשמה, הלימוד שלאחר ההתקרבות לצדיק. תלמודו של מוהרנ"ת שלאחר התקרבותו לרבינו הקדוש האיר באור אחר ולא היתה דומה תורתו שלאחר ההתקרבות לזו שלפניה. את תורתו שלאחרי התקרבותו לרבינו הקדוש היו אמנם צריכים להדפיס באותיות זהב כי "כשאדם לומד בקדושה ובטהרה, איזה דין ופסק שחידש איזה תנא או צדיק אחר. על ידי זה נעשה בחינת 'נשיקין'. ונשיקין זה בחינת התדבקות רוחא ברוחא… נמצא כשלומדים איזה הלכה שחידשו התנאים, על ידי זה נתדבק רוח התנא עם רוח הלומד ודומה כאילו נושק עצמו עם התנא" (שם)
כסמך לגדולתו העצומה בתורה של מוהרנ"ת מביא רבי לוי יצחק את הסיפור הנפלא דלהלן: איש אחד היה בעירו של מוהרנ"ת שהיה ת"ח מופלג ולומד בהתמדה עצומה. מרוב תשוקתו לדעת את כל דברי השלחן ערוך שינן לעצמו בעל-פה את "המגינים" (מפרשי השולחן ערוך). נזדמן לו פעם לדבר עם מוהרנ"ת אודות הלכה מסויימת ועד מהרה נתגלע ויכוח ביניהם זה אומר בכה וזה אומר בכה. משראה מוהרנ"ת שעד כמה שניסה לשכנע את הלה בצדקת דבריו לא זז מעקשנותו, יצא מגדרו ואמר לו: "איתי אתה מתווכח? הרי הוקשתה לי פעם הלכה אחת במגן אברהם ובא אלי המחבר בעצמו וגילה לי את פשט דבריו" – – –
פעם אחת – מטעים ר' לוי יצחק – הסביר לי ר' אברהם ב"ר נחמן מהו ההבדל בין לפני ההתקרבות לרבינו ז"ל לבין אחר ההתקרבות: שמא אין מניחים ח"ו אותם תפילין או אין לובשים אותם ציצית? אלא שההבדל הוא בחיות ובנעימות שחשים בקיום אותם מצוות… הייתי בברסלב בבית מדרשו של מוהרנ"ת (ר' נתן'ס קלויז) ראיתי אף את השולחן הטהור עליו היה מוהרנ"ת אומר את דברי תורתו שבליקוטי הלכות. פגשתי שם ישישים שהכירו את ר' נתן, הללו סיפרו לי שהתלהבות שכזאת בה אמר ר' נתן את התורה אין לתאר… אש, אש היתה יוצאת מפיו בשעה שהרצה את דבריו. ואף ר' משה ברסלבר שהכיר היטב את מוהרנ"ת התבטא כך, ר' משה היה למדן עצום ולכשהיה מגיע לאומן, לאחר שהיה מבלה כהוגן על ציון רבינו הקדוש חזר אל ה"קלויז" (בית המדרש) שלנו באומן, נטל את הליקוטי הלכות והחל לומד בו בעיון נמרץ ובהתלהבות עצומה ולאחד הנערים שהיה נועץ עיניו בו אמר: "בני, מה אתה מסתכל כל כך? אילו היית שומע באיזה "ברען" (ההלהבות) אמר ר' נתן את ההלכה הזאת! באיזה השתפכות הנפש אמר את דברי תורתו אלה – – – " ולא יסף.
לכל זאת זוכים – ממשיך ר' לוי יצחק – אם מקבלים את התורה בבחינת "וצדיקים ילכו בם", וח"ו אם לא הרי התורה היא מצד אחר ח"ו, שהרי בכל סיפורי התורה, בפרט סיפורי יעקב ורחל, ראובן ובלהה יהודה ותמר וכו' בכל אלה ישנה בחינת "ופושעים יכשלו בם". ומי שזוכה ושומע לצדיקי האמת הוא יודע להבין את הסיפורים הללו בדרך אמת. אך מי שאינו זוכה, נכשל ח"ו ומפרש אותם בבחינת הלמדנות של "ת"ח שדין יהודאין" המובא בזוהר הקדוש. כי על כן כמה עלינו להתפלל שח"ו לא נהיה בבחינת פושעים הנ"ל!
אולם, על ידי מידת האמת, על ידי ראייה נכונה ביותר "בלי הונאה את עצמו כלל" אפשר להפוך ממתנגד לצדיק לאוהבו באמת וכפי שהיו מוהרנ"ת, ר' יקותיאל מטירהאויצא ועוד כיוצא בהם שהיו למדנים עצומים וזכו על אף התנגדותם להכיר בצדקת דרכו של רבינו הקדוש והנורא – את האמת של מוהרנ"ת הרי רואים אנו בכל מקום! במכתביו בתפילות בהלכותיו ובכל כתביו שחוץ מהקדושה הרבה החופפת עליהם – כמה אמת מונחת בהם! אמת כזו! הרי זוהי חותמו של הקב"ה ואת זאת אוהב הקב"ה – אמת!
והמגיד מטירהאויצע – הוגיעו בעצמכם הוא היה יותר מבן שבעים כשהתקרב לרבינו ז"ל, על גדולתו בתורה וצדקתו יעידו דברי הצדיקים דאז שהיו אומרים על מה שבעיר טירהאוויצא עובר גשר החוצץ בין איזור קיוב לאיזור חרסאן שמן השמים הושיבוהו כאן [בעירו, טרוביץ] כדי לשמור על רוחות ההשכלה שבפלך חרסאן לבל יחדרו חלילה לפלך קיוב המלא חכמים וסופרים… ר' יקותיאל זה בזקנתו המופלגת התקרב לרבינו הקדוש שהיה כבן עשרים ושתיים ולמרות היותו רב ומגיד לכשמונים ערים ועיירות לא נטש את רבינו ז"ל, שרצה להסתתר ממנו, באמרו בכל לב: "איך זאל צושאסן ווערן וועל איך פונ'ם רבי'ן נישט אוועק גיין!!!" (אם אפילו ירו בי ח"ו לא אסור מרבי זה).
מידת אמת זו היא שהובילה את מוהרנ"ת לרבינו ואף כי חותנו רבי דוד צבי גם הוא היה צדיק גדול – כפי שהעיד עליו רבינו וכפי שכותב מוהרנ"ת בסיפור לידת בנו יצחק "וחותני הצדיק" – וגודל פרישותו ותורתו הלא ידועה, בכל זאת "האמת לאמיתו" – כפי שכותב מוהרנ"ת בליקוטי הלכות (הלכות רבית ה) – היא דרגה יותר עליונה ויותר גבוהה עד שגם צדיק כמותו לא זכה אליה.
מידה של "אמת לאמיתה" היתה בו במוהרנ"ת. ידוע מה ששאל פעם בעצת רבינו ז"ל אם יקבל משרת רבנות המוצעת לו הסכים לכך רבינו ומששאל אם זהו האמת הסכים רבינו גם לכך, אך כשהתעקש ושאל אם זהו האמת לאמיתה, שצריך הוא להתמנות לרב, נענה לו רבינו ז"ל: "אם באמת לאמיתה אתה חפץ, אינך צריך להיות רב"… מידת האמת של מוהרנ"ת הריהי טבועה על כל כתביו וסיפורי חייו הקדושים ובדרך זו עצמה נהג מוהרנ"ת לשואלים בעצתו. הוא לא היה ממהר להשיא עצה, לא רק בגלל שהלך בדרכי רביה"ק, אלא גם מחמת ענוותנותו היתירה שאף היא מהולה היתה באמת צרופה עד מאד. כששהה פעם בטפליק ניגש אליו אחד ושאל בעצתו על עסק מעסקיו, שתק מוהרנ"ת ולא ענה לו דבר. שוב שאל האיש ושוב שאל, אך מוהרנ"ת שותק, אולם כשהפציר בו שוב ושוב, נענה לו מוהרנ"ת בענוותנותו העצומה: "איך קען זיך קיין עצה נישט געבן צו עסן נאך א לעפא צו איז שוין גענוג – און דיר זאל איך אזוי שנעל געבן אן עצה?!" (איני יודע לשית עצות בנפשי אם אוכל כף נוספת או שמא מספיק כבר – ולך אשית עצה מהר כל כך?!)
מרביז"ל בעצמו ידוע גם הסיפור על תלמידו החשוב "ר' אהרן הרב" שתינה בפניו את צערו על כי אין הוא יכול לעזוב את צאן מרעיתו שבעיר מנהיגותו ברסלב ולנסוע לרבינו ז"ל לראש השנה כדרישתו. וגם בספקותיו אלה, אף כי ענין ראש השנה הלא ידוע עד כמה גדול היה אצל רבינו ז"ל, אף על פי כן לא נטל רבינו מר' אהרן את הבחירה והותיר בידיו את הברירה אם לנסוע אם לאו, וככל שניסה ר' אהרון להוציא הוראה מפיו של רבינו ז"ל לא רצה רבינו ליטול ממנו את בחירתו הפרטית. גם אנ"ש בכל הדורות שמרו עצמם מלהשיא עצות, פשוט יראו להשיא עצה אף כי ידעו מה לומר. הם ידעו שהעצה היחידה היא רק תפילה ורק כשהשואל היה מפציר ביותר ואף מביע בעצמו את נטייתו להכרעה כל שהיא היו מסכימים על ידו.
ואכן חורבנוות גדולים ח"ו יכולים לצאת מעצות בלתי הוגנות. למשל כשאחד מתלהב לעבודת ה' ולפי התלהבותו עתה הוא בא לשאול על "מסירות נפש" אחת אם יעשנה אם לאו, מעתה אם נייעץ לו לעשות הלוא יתכן שאחר כך תדעך התלהבותו ויתחרט ממעשה זה! עוד ידוע שכשמעמידים את האדם מן השמים בפני נסיון אזי מסתלקים כל המוחין שלו ונשארת לו רק "רשימו" כלומר רושם מהשגותיו הקודמים וככל שיהיה רושם זה חזק אצלו כן יעמוד בנסיון ויעברו בשלום, מעתה אם שואלים אנו מדוע לא יכריע עבורו הצדיק מה לעשות בשעה קשה זו? התשובה שגם הצדיק יודע שזהו נסיון מן השמים ואין הוא רוצה להפריע נסיון זה כדי שיעמוד בו האדם בכוחות עצמו, כן היה כשמוהרנ"ת שאל לרבינו ז"ל על אודות הרבנות לכאורה הרי היה רבינו ז"ל יכול לומר לו מיד מהו האמת לאמיתה אלא שרצה לשמוע היאך ר' נתן מתקרב עצמו לתשובה האמיתית.
גם מוהרנ"ת כשלא מצא חן בעיניו שבנו מנהל בית דואר ור' אפרים תלמידו סוחר באבנים טובות ואינם יושבים ועוסקים בתורה ובתפילה כל היום והלילה (אף כי עבדו את השי"ת ברוב שעות היממה בכל כוחם ומרצם – אף על פי כן קרא להם מוהרנ"ת "מארק מענטשן"[אנשי שוק] משום שסבר שהם יכולים ומסוגלים להקדיש את כל חייהם לעבודת ה') – למה לא אמר להם זאת הרי היו מקבלים את דבריו כלשונם? התשובה היא, אין אומרים, אין נוטלים מן האדם את בחירתו.
לסיכום האמת מקרבת לרביז"ל אך האדם צריך לרכשה בכוחות עצמו, ואם זכה והתפלל על כך הרבה ישיגה. כי אז אם היה מקודם למדן ילמד את תורתו ביתר הארה ויותר 'לשמה' ואם לא למד מקודם יושפע מדרך רבינו ז"ל ללמוד בעזרת השם יתברך.
כולנו מכירים את הפרשיות המופלאות של יוסף הצדיק ואחיו הקדושים. התורה מספרת על האופן בו נהג יוסף עם אחיו, והדברים מעוררים תמיהות קשות, כל ההתנהלות הזו נראית אפילו כאכזרית, יוסף מגולל עליהם עלילות ומסב צער רב לא רק לאחיו, אלא גם לאביו – יעקב, והדבר פלא. גם מפליא הדבר שפרשיות רבות כל כך הוקדשו לעניינו של יוסף, יותר פרשיות מכל אחד מהאבות הקדושים, מה עניין מיוחד יש להאריך כל כך בסיפורו של יוסף.
אכן, מכיוון שאוזן אדם איננה מורגלת בדרך כלל במושג 'צדיק', וכל עניינו רחוק מהמושגים המוכרים לנו. מבקשת התורה – דרך סיפורו של יוסף ואחיו, ללמד אותנו עד כמה יסודי הוא עניין הצדיק, ואיך בלתי אפשרי לקיים כראוי את התורה, ולעבור בשלום את העולם הזה, לולי ההתקרבות לצדיקים השלמים. כך מלמדת התורה למשל, שעניינו של הצדיק מתגלה בלב דווקא על ידי צער ומתוך עוגמת נפש. כמו שלא עמדו האחים הקדושים על עניינו של יוסף אלא מתוך הצער שגרם להם. וכשנמצא הגביע אצל בנימין, רק אז הבינו שיש להיות כלי מוכן לקבל מהצדיק (כידוע שכל עניינו של בנימין המכונה צדיק תחתון, שמבקש תמיד את אור הצדיק, ומשום כך מצוי אצלו הגביע, כי גבי'ע בגי' ע"ב י"ג, כי אצלו מצוי אור החסד ושפע הרחמים העליונים של הצדיק). וכשהכירו מה צריך לקבל מהצדיק, או אז התגלה אליהם ואמר – 'אני יוסף'.
וכשזוכים לגלות את ה'אני יוסף', אז יש להתחיל לחפש ולבקש עוד יותר את עניינו של הצדיק, ממש כמי ששרוי בצרה ומבקש בכל דרך עצה למלט את נפשו. וכשנחפש כראוי, אז נבין מהי תפילה והתבודדות, נרגיש מה בין כבוד שמים לכבוד עצמו, אז גם יתיישבו על ליבנו לימודי ההתחזקות, איך לראות רק טוב, ולהיות תמיד בשמחה. אז נזכה לראות בחוש כמה חיות מקבלים אנו מהצדיק, ונוכל לגשת לחפש בדבריו הקדושים את מה ששייך לנו מדרכי עבודת הבורא. כי לולי מה שעובר על האדם, לעולם לא יוכל להבין מה חסר לו, ומדוע ההתקרבות לצדיק הכרחית וחיונית כל כך, רק המעברים מלמדים כמה חסד ורחמים גמל עימנו הבורא בכך ששלח לנו בכל דור צדיקים מופלגים להחיות את נפשותינו. רק אז מבינים איך כל קיום התורה, ועליית עבודת השם לרצון, תלוי הכל בצדיק המופלג, ובלעדיו לא ירים איש את ידו ורגלו.
אנו עומדים ביומא דהילולא של מוהרנ"ת, אשר נשא על שכמו את העול, לגלות ולפרסם את עניינו של הצדיק. עניין זה שידוע היה מכבר, חזר מוהרנ"ת לגלות ולבאר את מציאותו, ויך כחו של רבינו הוא דבר מוחשי, מציאותי וברור כשמש. ובדרכו המופלאה הוא מאיר את שבילי התורה, ומראה איך בכל אריכות הסיפור של יוסף ואחיו, מרמזת לנו התורה על עניין הצדיק, שהדרך להשגת עניינו היא על ידי בקשה וחיפוש תמידיים, ושאצלו מצויה התרופה לכל מיני צער ועוגמת נפש. כי כאשר שומעים את ה'אני יוסף' אז זוכים ל'ועתה אל תעצבו'. כי רק מעצם הכרת הצדיק מתרוננת הנפש ופורקת את עול העצבות והעייפות.
'ויגש אליו יהודה' – לגשת ולחפש אצל הצדיק
ואז, לאחר שהצדיק מתגלה לאדם והוא כבר יודע את יוסף. מגיע הזמן לגשת אל הצדיק ולבקש 'בי אדוני, ידבר נא עבדך דבר…' כי אחרי שהצדיק מאיר פנים, והאדם זוכה להכיר את הצדיק ולהיות נמנה בין אנשיו. כעת יש לגשת אל הצדיק בעצמו, ולבקש אצלו עצה ותרופה למה שבאמת מעיק על הנפש, לחפש אצל הצדיק את אוצרות הטוב הנצחי, לשאול ולדרוש איך אוכל להשתנות באמת במה שצריך להשתנות. כי אצל הצדיק יש את רפואות הגוף והנפש כולם, על האדם רק להתחיל ולחפש את מה ששיך לנפשו (הל' ת"ב ד' ח'). זהו חוט השני העובר בכל כתביו של מוהרנ"ת, בהלכות, בתורות ובמכתבים, תמיד הוא מעורר לבקש ולחפש את ה'לעובדא ולמעשה' שבדברי רבינו. כי המקורב לצדיק צריך לחפש ולמצוא אצלו את מה שיועיל לו למעשה, ויביא אותו לשינוי מהותי. את החיפוש הזה עורך כל אחד בעצמו, בלימודו בספרי הצדיק, ובשיחותיו עם חברים המבקשים יחד את אורו של הצדיק, ובעיקר בתפלה ותחנונים, והתבודדות בינו לבין קונו. כי כל מי שזכה להתקרב ולהכיר את הצדיק, צריך לשאול את עצמו 'האם אני מוצא באמת את המזון של הצדיק' את ה'למחיה שלחני אלקים לפניכם'. כי גם מי שכבר יודע מהצדיק עלול לאבד את המכוון, ולחפש את אצלו פתרון חברתי, כבוד, או שאר דברים שוליים. אך כשמחפשים באמת, זוכים ומוצאים עצות ודרכים אמיתיים בעבודת הבורא, מגלים את הדרך לצאת מכל ירידה, מוצאים עצה איך לשמח את הנפש בכל מצב, ואיך לתקן את המידות באמת. משום שהצדיק הוא התגלמות מדות הרחמים, אצלו מצויה רחמנותו של הבורא, ומי שמשתדל בתפלה ותחנונים יכול לעורר את הרחמים הללו על עצמו.
בעשרה בטבת החל המצור, ביום זה התחילה הגלות וההסתרה, אך אז גם בקע והפציע שחר אור הגאולה. ביום זה מתעורר כחו של מוהרנ"ת אשר המשיך והנחיל לנו את דרך הקיום בתוך עומק הגלות, הוא האיר לנו את הדרך לחפש ולבקש את אורו של הצדיק ולהאיר עימו את חשכת גלותנו. אנו מתענים ביום זה, בכדי לעורר עלינו רחמים שנזכה למצוא את העצה לשוב אל השם, ולבטל את קושי הגלות. ונתעורר לגשת לספרי רבינו בהתחדשות, לבקש העצה ולבא לקיום למעשה.
הייתה זו קבוצה מצומצמת של מקורבים. הם זכו ליחס יוצא דופן, התגוררו בסמוך לארמון המלכות ונהנו מאפשרות בלתי מוגבלת לצאת ולבוא במעון המלכותי. הם גם זכו לפטור מיוחד ממיסים, ולעוד אי אלו הטבות. ברור היה שהם זוכים למה שאזרח מן השורה אינו זכאי.
רק מעטים ידעו מדוע זכתה קבוצת המקורבים ליחס המועדף. הם זכרו היטב את התקופה הקשה, עת היה המלך רדוף ובורח, ומלכותו מאוימת מכנופיות מורדים עזי נפש. אז, בימים ההם בשעה שרוב האזרחים הפנו עורף לבית המלוכה ובחרו להצטרף לשורות המורדים, או להעלים עין – היו אחדים שגורלו של המלך נגע לליבם; הם פעלו באומץ, והתגייסו לצידו של המלך, לחמו עבורו והסתכנו. באותם ימים קשים, נתן להם המלך את הבטחתו, והם זכו לקרבה יוצאת דופן.
* * *
בני אדם נוטים להשתלב בזרם. הרבה ממעשיו והרגליו קונה אדם מסביבתו, ממה שמקובל ומרוח המקום והזמן. לפיכך, הזרם והתלם הם הכוחות השולטים בעולם בעיקר. לעיתים, ההליכה בתלם מועילה וטובה להקנות מידות ישרות, ולכוון את הציבור אל הדרך הנכונה. אך באותה מידה, אין כוח שמסוגל להיות הרסני כמו התנועה בזרם. בעיקר מסוכן הדבר בשעה שחודרת אל הזרם והתלם נטייה זרה; קרירות או עצלות, רפיון וזלזול במנהגים קדושים, או שכחה של יסודות בתורה ובטהרה.
אדם יחיד, קשה לו מאוד להינצל מהשפעת הסביבה. באופן טבעי הוא צועד בעקבות האחרים, וכשרוחות זרות מנשבות, הן סוחפות והניסיון לא פשוט.
קשה מאוד לעמוד בפני פיתויי הזמן, לשם כך נדרש כוח מיוחד – להציב את המחיצה הנכונה במקום הנכון, ולא להסכים להימשך אחר הפיתויים והרפיון.
אולם יש לזכור, שדווקא בזמנים בהם הרוח סוחפת החוצה מדרך הישר, והניסיונות מתעצמים – מי שיזכה לעמוד על מקומו, להתעקש להיות נאמן, ולחפש את הקרבה להשם אף מתוך מרירות הניסיונות – יוכל לזכות בקרבה מיוחדת ובקשר אמיץ עם המלך.
להחזיק מעמד
בזמן בית המקדש, היתה לנו דרך ברורה לשוב תמיד ובכל מצב אל דרך הישר, גם אחרי טעות וגם לאחר היסחפות. ראינו מהי קדושה והבנו מה מוטל עלינו לעשות; הרגשנו מהי התעלות בקדושה, וטעמנו טעם של עבודת השם, ובעיקר – היה לנו את הדבר שימשוך את הלב שלנו תמיד בחזרה אל השם.
אולם כעת, ללא בית מקדש ועבודת הקודש, מה נעשה?! מה יכול לגרום ליהודי להחזיק מעמד, ולא להיסחף ברוח הזמן? מחד, המשיכות החיצוניות מתגברות והניסיונות מתעצמים, ומאידך, אין לנו את ההרגשה הברורה בקדושה, ואין לנו את בית המקדש שיבטל מאיתנו את ההסתרה. איך מחזיקים מעמד?
במציאות שכזו אנו זקוקים נואשות לדבר שיוכל להעניק לנו חוסן – אנו זקוקים לקנאות. כמו פינחס שקינא בשעתו, כך בדיוק זקוק כלל ישראל וכל נפש מישראל, לכוחו של אותו צדיק שיהיה מוכן לחרף נפשו עבור גורל נשמותינו. אנו זקוקים לצדיק שיקנא עבור הנכסים היקרים שלנו, שלא יניח לנו לצלול אל תהומות הייאוש ואובדן הזהות. צדיק שימנע את שכחת התורה, ואת הרפיון שהרוחות הסוערות מנסות להחדיר בנו.
צדיקים שכאלו יש גם היום.
זה מה שמבקשת פרשת פינחס להודיע לנו: שנדע ונאמין שבכל דור, גם בשעה שהתימהון והבלבול מתגברים, וגם כשרוח הזמן סוחפת, וקשה ללכת כנגד הזרם ולהתמיד בחיפוש הדרך הישרה – תמיד יהיה בעולם בחינת 'פינחס' המקנא את קנאת השם, ומרעיף על המעוניינים בכך, את הכוחות הנדרשים לעמוד באתגרי התקופה ובניסיונות האישיים.
והתורה מצווה עלינו להתחבר אליו, להאזין לו, ולקבל ממנו. והיא גם מפרסמת את שכרו: "הנני נותן לו את בריתי שלום". שנדע, מה אפשר לזכות דווקא בזמנים שהזרם סוחף אל הריחוק והשכחה. דווקא אז, מסתתרת הזדמנות נדירה – לגלות נאמנות למלך, ולזכות לבוא עימו ב'ברית שלום', בקשר אמיץ וחזק של דבקות ואהבת עולם.
קנאים לגורלנו
ה'פינחס' שלנו הם הצדיקים, ואנחנו מקבלים את כוח הקנאות על ידי ההתקשרות אליהם. רבינו הקדוש לא מניח לנו לוותר על עצמינו, הוא אינו מאפשר לאף אחד מהמקורבים אליו להסכים עם נפילתו, ולהניח לעצמו להיסחף עם הזרם בייאוש וחוסר כוח. דיבוריו ותורותיו של הצדיק מלאים רוח חיים, הם מעוררים כל אחד לא להסכים שירמו אותו, וכציוויו של רביה"ק: "אל תתנו לעולם הזה להטעות אתכם…" ומעודדים לחפש תמיד מחדש – חיות ותקווה בתורה ובתפילה, בעבודת השם, ובהתגברות כנגד הרע. רבינו גם מעורר את הנפש לקנא עבור עצמה – להתעקש ולהיזכר להיכן היא שייכת, ואיזה גורל טוב נפל בחלקה. ולא לוותר בשום אופן, רק לחתור עוד ועוד, עד שנשיג את המעלה השייכת לנו.
מי שמבין את המצב לאשורו ופוקח את עיניו לראות את הסכנה מצד אחד, ואת ההזדמנות המיוחדת מאידך. בוודאי יתעורר דווקא כעת לחפש את ההתקשרות אל קדושתו של 'פינחס', משום שהוא זה שבסופו של דבר מכפר על בני ישראל. הצדיק פועל כל העת להמתיק דין מעל נשמות ישראל, לכפר עוונות, לבטל את הריחוק, ולהמשיך ישועה בעולם. וכפי שאדם מתייגע בחיפוש ההתקשרות לקדושת הצדיק, כך הוא ממתיק מעליו דינים, וכך הוא נעשה מקורב אל המלך ובן בריתו.
ובשעה שנזרק הלפיד, החלו להבות האש לעלות, מעלה, מטה, פנימה, ולכלות כל חלקה טובה. ובשעה שעלו הלהבות בשאגה, ושרפו וכילו את בית קדשינו ותפארתינו, עלתה עד שמים וירדה עד שאול זעקת הכאב, זעקת היאוש, של ריבי רבבות ישראל, מביטים בעיניים כלות; מביטים ואינם מאמינים כי הם מביטים – בחורבן בית אלקינו.
מדוקר חרב, מזה רעב, נמכר לעבדים ושפחות, נשרף באש וניתן טרף לחיתו יער הלך עמנו בגולה, ומאחוריו – עמוד אש וענן, מבטא את עומק עמקותו של היאוש, את עוצם עוצמתו של השבר. והנותרים, סחופים ודווים בגלות מרה, נותרו ללא משען ומשענה. בית קדשינו עלה באש, וַיֵּצֵא הֲדַר אוֹם בַּכֶּסֶף נֶחְפָּת. וּתְמוּרוֹ אֵפֶר עַל רֹאשָׁהּ חֻפָּת. וְנֵרוֹת נִכְבּוּ וּמְנוֹרָה נִכְפָּת.
* * *
ובעוד הלהבות בוערות, מכלות כל חלקה טובה ושורפות בצוותא חדא אבנים ואנשים, נקבעות וקובעות יום בכי ומספד לדורות, מספרים לנו חז"ל על אירוע נוסף שאירע באותו יום, ולשונם זהב, וסמיכות המעשיות, יש בהם כדי ללמדינו לימוד עמוק, שכאשר נעמיק מבט, נוכל למוצאו בכל מאורע ובכל סימן דרך בדברי ימי עם ישראל:
מעשה היה באדם אחד שהיה חורש. געתה פרתו. עבר שם ערבי אחד ואמר לו: מי אתה? אמר לו: יהודי אני. אמר לו התר פרתך והתר מחרשתך, שאל אותו: מדוע? השיב לו: שבית מקדשם של היהודים חרב. ומאין אתה יודע? מגעייתה של הפרה. עד שהיה עוסק איתו, געתה הפרה פעם נוספת. אמר לו הערבי: אסור פרתך וקשור מחרשתך, שכן משיחם של היהודים נולד. אמר לו: ומה שמו? אמר לו: מנחם שמו. אמר לו: ואביו, מה שמו? השיב לו: חזקיה. (איכה רבה, א, בתרגום ללשה"ק).
* * *
קרוב לאלפיים שנה חלפו מאז ניטלה עטרת ראשינו וחרב בית מקדשינו. קרוב לאלפיים שנה שבהם עם ישראל נרדף, נשרף, הוכה ונעקד על מזבחו של בורא עולם.
יודעים אנו – יודע כל יהודי! – צערה של גלות מהו. לשם כך די במבט פשוט בקינות לתשעה באב: מחורבן הבית, דרך עשרת הרוגי מלכות, הרוגי ביתר, ועד גזרות תתנ"ו, גירוש ספרד, פרעות ת"ח ות"ט – והשואה האיומה, וכל הצרות, הפרעות, הרדיפות והאסונות שמקופלים ב"אוי, גלות" של לב יהודי כואב…
ואחרי כל זה, ועם כל זה, לא באה תורה ללמדינו אך ורק להתאבל על החורבן שהיה:
"מזמור לאסף? קינה לאסף מיבעי ליה! [אלא] שאמר אסף שירה על שכילה הקדוש ברוך הוא חמתו בעצים ואבנים שבביתו ומתוך כך הותיר פליטה בישראל"
אמרו לו: עקיבא, לעולם אתה מתמה עלינו! אנו בוכים ואתה משחק? … אמר להם: אף אני לכך אני משחק … אם קיימים דברי אוריה, יהיו קיימין דברי זכריה; ואם יבטלו דברי אוריה יבטלו דברי זכריה. ושמחתי שנתקיימו דברי אוריה, ולבסוף דברי זכריה עתידין להתקיים.
* * *
בעוצם תוקף החורבן, בעוד להבות האש בוערות ומלחכות את לשכת הגזית ואת ההיכל, את המזבח ואת קודש הקדשים; בעוד בית קדשינו ותפארתינו ניטל מאיתנו וריבי רבבות מעמינו נהרגים במיתות משונות – מוצאים חז"ל את נקודת הנחמה.
הלימוד העמוק – והקשה עד מאוד לא רק בחורבן הכללי והגלות הכללית, אלא גם לא פחות בכל חורבן פרטי ובכל גלות פרטית – והיסודי הוא: בעיצומו של החושך, כבר מאיר האור. ומיד לאחר שגעתה פרה את געיית החורבן, נשמעה געיית הגאולה; ואם שועלים הילכו בו – הרי שאות וסימן הוא שגם נבואת הנחמה תתקיים.
מה שמו? מנחם שמו! ואינו בא אלא לנחם, עוד בהיחשך האפילה, עוד בהמש חושך. ומה שם אביו? חזקיה שמו! ואינו בא אלא לחזק ולהאיר את זעקת הנחמה: אל תשמחי אויבתי לי, כי גם אם נפלתי – וברור שנפלתי! – מובטחני שיתקיים בי גם "קמתי", וגם אם כעת "אשב בחושך", הרי שוודאי ומוחלט אצלי כי "ה' אור לי", וגם אמנם כעת "יריב ריבי ועשה משפטי", בריא לי ובטוח אני באלה: "יוציאני לאור אראה בצדקתו"!
* * *
"ומי שרוצה לפקח על חייו האמיתיים צריך לקבל לעצמו עצות מזה, שבכל המרירות והצער והיסורין שעוברין עליו בפרט בעיקר היסורים האמיתיים שהם יסורי הנפש וגלותה הגדול שהיא רחוקה כל כך מאביה שבשמים, וכל מה שמצפים לצאת מרע לטוב מתגבר הרע בכל פעם יותר ויותר עד אשר הבעל דבר מסיתו לומר אבד נצחו חס ושלום חס ושלום.
אבל הוא צריך לנחם את עצמו בכל פעם ולהיות בכלל אסיריהתקוה שנאמר עליהם "שובי לבצרון אסירי התקוה", להשיבלעצמו בכל פעם לומר עדיין יש לי תקוה, כמו שאמר אדו"מ ורבינו ז"ל שאין שום ייאוש בעולם כלל, ולקיים זאת אשיב לאלבי על כן אוחיל, חסדי ה' כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו לעולם וכו'" (ליקוה"ל, יו"ד, ביצים ה)
* * *
ובלשון הזה אמרו לו: עקיבא נחמתנו, תתנחם ברגלי מבשר!
בפרשת וירא מסופר כי בטרם הפך ה' את סדום על יושביה, גילה סודו אל אברהם אבינו – והוא בגודל רחמנותו, ניסה לבקש עליהם רחמים: "יגש אברהם ויאמר האף תספה צדיק עם רשע"? ופירש רש"י: "מצינו לשון הגשה בשלשה דברים: למלחמה, לפיוס ולתפילה. ולכל אלה נכנס אברהם: לדבר קשות, לפיוס ולתפילה".
שלשת הדברים האלה שמזכיר רש"י כאן, מובאים גם בדברי רבינו בקשר להתבודדות; וזו לשונו בליקוטי מוהר"ן ח"ב, כה:
"ההתבודדות הוא מעלה עליונה וגדולה מן הכל, דהיינו לקבוע לו על כל פנים שעה או יותר, להתבודד לבדו באיזה חדר או בשדה, ולפרש שיחתו בינו לבין קונו, (א) בטענות ואמתלאות, (ב) בדברי חן וריצוי ופיוס, (ג) לבקש ולהתחנן לפניו יתברך שיקרבו אליו לעבודתו באמת". בדיוק כלשונות הללו וכסדר הזה שמבאר ברש"י כאן אצל אברהם אבינו.
בכן נרחיב קצת בשלוש נקודות אלו, כדי שנוכל לקיים עצה נפלאה זו כראוי.
א. טיעונים וסיבות
ודאי שאין הכוונה להתרעם, חס וחלילא, על דרכי הנהגת השי"ת, שהרי באמת לא מגיע לנו כלום. כמו כן, כשמדברים אל המלך, יש להיזהר מאד בדיבור, בזהירות יתירה. אלא הכוונה היא להשמיע בפניו יתברך טעמים וסיבות כדי להצדיק את הבקשה שמבקשים, כמו שמצינו כאן אצל אברהם שאמר לה': "האף תספה צדיק עם רשע"; "חלילה לך לעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע".
וכך אומר רבינו בליקו"מ ח"א, קכד: "כי בשעה שהאדם מפרש שיחתו לפני השי"ת בטענות ובקשות, ורוצה כביכול לנצח את השי"ת שימלא בקשתו – אזי השי"ת יש לו תענוג מזה, ולכן שולח לו ה' דיבורים שיוכל לנצח אותו".
גם בחז"ל מצאנו כמה פעמים דברי טענות שהיו לצדיקים להקב"ה שיקרבם לעבודתו. וכך כותב מוהרנ"ת (שבחי הר"ן י) על רבינו בנעוריו: "העיקר שעל ידו זכה למה שזכה, היה רק ריבוי תחינות ובקשות וריצויים ופיוסים; שהיה רגיל מאד להתפלל לה' בכמה מיני אופנים; והעיקר מה שביקש בלשון אשכנז, לרצות ולפייס את השי"ת בכמה מיני טענות ואמתלאות שראוי לו יתברך שיקרבו לעבודתו".
ב. ריצוי ופיוס.
"לפייס" את השי"ת על כל מה שחטאנו כנגדו, כמו שאמרו חז"ל במסכת יומא, פו: "מידת הקב"ה שלא כמידת בשר ודם; מידת בשר ודם: אדם מקניט את חבירו – ספק מתפייס ממנו; ספק אין מתפייס; ואם תאמר מתפייס – ספק מתפייס בדברים. אבל הקב"ה אינו כן; אדם עובר עבירה בסתר – מתפייס ממנו בדברים, שנאמר 'קחו עמכם דברים ושובו אל ה' '; ולא עוד, אלא שמחזיק לו טובה, שנאמר 'וקח טוב' ".
זהו ענין נפלא להתפייס עם ה', לדבר אליו לשונות של ריצוי וחיבה, ולומר לו שלא היה בכוונתנו לצער אותו ולפגום בכבודו, וכן הלאה.
ג. תחינות ובקשות.
אחר כל אלה, צריך המתבודד לבקש ולהרבות בתחינות ובבקשות מה' שיקרבהו לעבודתו, וכמו שאמר רבינו על עצמו (שבחי הר"ן, יב): "שהיה נדמה לו (-לרבינו) שעובר ימים ושנים שעדיין רחוק מה' ולא זכה לשום התקרבות, והיה נדמה שמרחקים אותו. והיה פעמים שנפל בדעתו מחמת זה. אבל אחר כך התבייש מעצמו – הרי ה' הוא חנון ורחום, ובודאי שרוצה בעבודתו! וחזר ונתחזק שוב להעתיר ולהתפלל לה' יתברך".
בהעלותך את הנרת אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות (ח,ב)
היינו שהזהיר את אהרן הכהן, שהוא שושבינא דמטרוניתא שעוסק לקרב ישראל לה' יתברך על ידי שממשיך עליהם הארת הצדיק האמת, בבחינת הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום וכו'ומקרבן לתורה. וזהו: בהעלותך את הנרות, כשתרצה להעלות ולהאיר את שבעת הנרות, שהם בחינת כלל נשמות ישראל, אל מול פני המנורה שהוא בחינת הצדיק האמת, בחינת משה, שהוא בחינת פני המנורה פני התורה, כי הוא כלול מכל השבעים הפנים לתורה ועל כן הוא יכול להאיר כל שרשי נשמות ישראל. ועל כן הזהירו: אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות, שכל הכתות שבישראל שכלולים בשבע כתות, כולם יאירו אל מול פני המנורה, שכלם יכוונו דעתם אל הארת הצדיק האמת שמשם מאיר נשמותיהם.
(ליקוטי הלכות, אורח חיים, סעודה, ה,כה)
אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות (שם)
אור המנורה זה בחינת אור הצדיק האמת שהוא עיקר אור המאיר בכל העולמות מכל שכן בעולם הזה, וכל האורות שבעולם כולם נמשכין ממנו. וזהו אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות, פני המנורה זה בחינת הצדיק האמת הרב האמת שבדור, שבעת הנרות הם שאר הצדיקים אמיתיים הנמשכים ממנו כענפים מאילן שהם בחינת תלמידיו (כמובא בזוהר הקדוש, נשא קמד:, פנחס רנו., לענין רבי שמעון בר יוחאי והחבריא וכו' עיין שם). והזהיר הכתוב שכל שבעת הנרות שהם בחינת כלליות כל הצדיקים שבדור, כולם תהיה השתדלותם להאיר אל מול פני המנורה להמשיך אור הצדיק האמת בעולם, שהוא היחיד בדורו, שהוא בחינת נקודת האמת שבין הצדיקים. שהעיקר להמשיך אורו בעולם, שעל ידי זה יתתקן הכל. כי יש כמה צדיקים אמיתיים וכולם אמת. אבל יש צדיק שהוא בחינת נקודת האמת שבין הצדיקים, שהוא עיקר עוצם האמת, בחינת אבן טוב שהוא עיקר האור המאיר האמת בכל העולמות; וכל מי שצריך לקבל אמת צריך לקבל ממנו. כי שאר כל הצדיקים ומכל שכן שאר הכשרים והעולם, כולם הם בחינת חלונות אצלו (כמו שכתוב במקום אחר שיש באמת בחינת אבן טוב וחלון עיין בסעיף קי"ב). ועל כן האמת של שאר הצדיקים אינו יכול להכניע לגמרי את השקר, כי אף על פי שהם מכניעים ומבטלים לפעמים איזה שקר, אבל הוא רק לפי שעה, אבל אחר כך מתגבר השקר בשקרים ורמאות יותר ומקלקל זה התיקון והאמת שהמשיך זה הצדיק בעולם. ולפעמים מתגבר אחר כך הסטרא אחרא והשקר על ידי האמת של זה הצדיק יותר ויותר, כי יונק מזה האמת ומהפכו לשקריו ורמאותיו עד שדייקא על ידי זה האמת הוא מתגבר יותר. וכמו שראינו בחוש כמה פעמים ענין זה, וכמו שהזהירו רבותינו ז"ל על זה במשנה (אבות א) חכמים הזהרו בדבריכם שמה תחובו חובת גלות וכו' (וכפי פרש שם הרע"ב) וכן רואים כמה פעמים. אבל הצדיק האמת שהוא בחינת נקודת האמת שבין הצדיקים, הוא יודע מכל זה והוא צופה ומביט עד סוף כל הדורות, כמו שכתב רבינו ז"ל לענין משה רבינו שהיה יודע כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, והוא יודע להמשיך אמת כזה בעולם שאי אפשר לקלקלו בשום אופן. ואף על פי שעליו מתגברת הסטרא אחרא והשקר ביותר ויותר מעל כל הצדיקים, ומחפה ובודה עליו שקרים שלא עלו על לבו, וכמו שמצינו בכמה דורות שדייקא על הצדיק החד-בדרא הגדול במעלה ביותר, אמרו עליו שקרים וכזבים ועלילות שלא עלו על דעתו. והראשון היה אברהם אבינו שאמרו עליו שהוא מין. כמו שכתוב במדרש שאמרו 'בשביל המין הזה בא הרעב'. וכן משה רבינו חשדוהו באשת-איש וכל אחד קינא לאשתו ממשה כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין ק"י). וכן ירמיהו חשדוהו באשת איש (בבא קמא טז), וכן כיוצא בזה על גדולי הצדיקים, [ו]דווקא [על] יחידי הדורות, אמרו דברים כאלה. אבל סוף כל סוף דבריהם חיים וקיימים לעד ולנצח ודברי החולקים בטלים ומבוטלים כי שפת אמת תכון לעד. כי הצדיק בחינת נקודת האמת הוא ממשיך אמת כזה בעולם, שהוא בחינת שורש תכלית האמת, שעל ידי זה עיקר ביטול השקר בשורשו כנ"ל. ועל כן מזהיר הכתוב שכל שבעת הנרות יאירו אל מול פני המנורה. שכל השתדלותם של כל הצדיקים והכשרים הכלולים בשבעת הנרות, שהם בחינת שבע שבתות של ספירת העומר, כולם יהיו כל עבודתם להאיר אל מול פני המנורה, להמשיך אור פני המנורה בעולם שהוא בחינת אור הצדיק, שהוא נקודת עצם האמת שעל ידו עיקר ביטול השקר לגמרי עד קצה אחרון. וזהו וזה מעשה המנורה מקשה זהב עד ירכה עד פרחה מקשה היא ופרש רש"י שלא תעשינה אברים אברים על ידי חיבור כי אם עשת של ככר זהב היתהוכו'. היינו כי המנורה היתה בתכלית האחדות מחתיכה אחת כי אמת הוא אחד. ואף על פי שיוצאין ממנה כפתורים ופרחים וגביעים משוקדים הרבה וירך ופרחים וקנים, אף על פי כן הכל נמשך מעשת זהב אחד. כי עיקר האמת הוא אחד בתכלית האחדות ואף על פי שמהאמת נמשכים התורה והמצוות וכל העולמות שיש בהם גוונין ושיניים לאין מספר, אף על פי כן בשורש הכל אחד בחינת עד ירכה עד פרחה מקשה היא, שהכל מעשת אחד, כי כולא אחד שזה עיקר האמת שהוא אחד.
(שם, יורה דעה, בהמה וחיה טהורה, ד,ל)
בהעלותך את הנרות – אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות
הנשמה קרויה נר כמו שכתוב (משלי כ') נר ה' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן. ועיקר שורש הנשמה הוא בחינת רצון (כמובא בהלכות ערב). ועל כן נקראת נפש לשון רצון. ועל כן נקראת נר כי תוקף הרצון הוא כמו נר דולק בבחינת (שיר השירים ח) כי עזה כמות אהבה וכו', שהוא תוקף הרצון והאהבה וההשתוקקות להשם יתברך ומבאר שם: רשפיה רשפי אש שלהבת י-ה, מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה וכו'. כי תוקף האהבה והרצון להשם יתברך בוער כמו רשפי אש שלהבת י-ה שממנו נדלקין כל הנרות הקדושים בבחינת לאנהרא בוצינין לאדלקא שרגין, שזהו בחינת אור הנשמה שקרויה נר ה', שנדלקת ומאירה על ידי הרצון דקדושה הבוער להשם יתברך ברשפי אש שלהבת י-ה. ועיקר אור ונר הנשמה הוא שצריכין להאיר בכל מיני תוקף החושך וצלמוות. כי רק בשביל זה ירדה הנשמה לזה העולם להתלבש בגוף גשמי ועכור כזה. כי גשמיות הגוף והעולם הזה נקרא חושך ומעוצם החושך לא היה אפשר להתקיים. ועל כן המלאכים כשירדו לזה העולם נכשלו מאד מאד כמו שאמרו רבותינו ז"ל. רק הנשמה נמשכת ממקום גבוה מאד מרצון העליון, על כן יש לה כח אם תרצה לעמוד במלחמה זאת. כי אם תתגבר לאחוז בשרשה שהוא בחינת רצון, דהיינו שלעולם לא תניח את הרצון הטוב בכל מה שיעבור עליה, על ידי זה תוכל להתגבר לעולם נגד חשכת הגוף והעולם הזה. כי תוקף הרצון הוא בחינת אור ונר שמאיר להאדם בכל מיני חושך וצלמוות בבחינת (תהלים י"ח) כי אתה תאיר נרי ה' אלקי יגיה חשכי, ועל ידי זה (שם) כי בך ארוץ גדוד ובאלקי אדלג שור שאוכל להתגבר נגד כל הגדודים והחיילות וחומות הברזל הרוצים להפסיק ח"ו ביני ובין אבי שבשמים. כי איך שאני, לבי בוער עדיין ברשפי אש שלהבת י-ה להשם יתברך אשר מים רבים לא יוכלו לכבותה וכו'. וזה (שם קל"ט) גם חושך לא יחשיך ממך ולילה כיום יאיר וכו' וכתיב (מיכה ז') אל תשמחי אויבתי לי כי נפלתי קמתי כי אשב בחושך ה' אור לי. והכל על ידי תוקף הרצון שהוא עיקר קדושת הנשמה בשרשה שנקראת בשביל זה נר. כי היא מאירה כמו נר ממש שמאיר בכל מיני חושך. וזה בחינת שבעת הנרות, כי הנשמה כלולה מכל השבע מדות כידוע. ויש שבע מדות בקדושה שהם כלל הכל, ואת זה לעומת זה יש שבע מדות רעות שזה בחינת שבע פרות הטובות ושבע פרות הרעות. בחינת שבעה ימי טוב ושבעה ימי רע. והאדם בא לזה העולם בשביל להתנסות בזה, שיעבור עליו כמה מיני חושך הכלולים בשבעה שהם בחינת שבע מדורי גיהנם שהאדם נענש בהם ח"ו כשלא עמד בנסיון ונכשל בהם. שזה בחינת ושבעה עדנין יחלפון עלוהי [=שבע זמנים יעברו עליו] ובפרט מי שרוצה להתחיל לכנוס בעבודת ה' ולהתקרב באיזה התקרבות להשם יתברך. שכל מי שחותר ועוסק לנתק עצמו מהרע ולהתקרב אל הטוב, כמו כן מתגרים ומתגברים בו יותר ויותר. וכמו שאמרו רז"ל (סוכה נ"ב) כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו וכמו שכתוב (תהלים קמ"ה) באורח זו אהלך – טמנו פח לי. ועל זה צעק דוד (שם ס"ט)טבעתי ביון מצולה ואין מעמד וכו'. וכתיב (שם פ"ח) שתני בבור תחתיות במחשכים במצולותוכו' וכן הרבה. ועל כל זה עיקר העצה והתחבולה הוא התגברות הרצון דקדושה, שכשהאדם מתחזק איך שהוא איך שהוא בכל מה שעובר עליו, לבלי להניח את הרצון דקדושה, ולהתחיל בכל יום מחדש ברצונות חזקים חדשים להשם יתברך, אזי הרצון דקדושה שהוא עיקר קדושת הנשמה, מאיר לו כמו נר ממש, שמאיר בכל מיני חשך שבעולם ועל כן הם בחינת שבעת הנרות. כי צריכין להאיר בכל מיני חושך שכלולים בשבעה שמשם כל הנפילות שבעולם ח"ו, בבחינת כי שבע יפול צדיק וקם (משלי כ"ד). כי כל אחד מישראל נקרא צדיק כמו שכתוב (אבות פרק א) ועמך כולם צדיקים. ובפרט מי שרוצה להתקרב אליו יתברך ובהכרח שיעבור עליו כמה וכמה מיני חשך כמעט בלי שיעור, וכל קיומו בכל מיני נפילות ח"ו הוא על ידי הרצון שנקרא נר ה' שכלול מבחינת שבעת הנרות שמאיר בכל המדות הכלולים בשבעה, לעלות מכל הנפילות מחושך לאור גדול, בבחינת כי שבע יפול צדיק וקם שיזכה לעסוק בתורה שהיא בחינת (משלי ט')חצבה עמודיה שבעה, ובתפלה שהיא בחינת (תהלים קי"ט) שבע ביום הללתיך. אבל אי אפשר לזכות לזה כי אם על ידי שמקשרים עצמו לצדיקי אמת שהם כלולים בבחינת משה שנסתלק ברעוא דרעווין, ברצון שברצונות, שהוא עומד בין שמד לרצון ועושה גרים ובעלי תשובה בעולם. כי מעלה אותם משמד לרצון. כי רק הוא מאיר ומכניס תוקף הרצון דקדושה בכל אחד ואחד, אפילו אם נפל ח"ו למקום שנפל, הוא מכניס בו גם כן שיתגבר בתוקף הרצון הטוב ועל ידי זה הוא מעלהו משמד לרצון. וזהו בהעלותך את הנרות כשתרצה להדליק ולהעלות את הנרות הקדושים, שהם בחינת נפשות ישראל, שיבערו להשם יתברך ונרם יהיה הולך ומאיר בכל מיני חושך כנ"ל, אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות. פני המנורה זה בחינת הצדיק שהוא בחינת משה שהוא בחינת פני המנורה, שכל המנורה הטהורה שהם כלל נשמות ישראל מאירים ממנו. כי הוא שורש כולם ועל כן נקרא פני המנורה.
(שם, אורח חיים, ברכת השחר ה,מד)
מקשה זהב, עד ירכה עד פרחה מקשה היא (ח,ד)
מובא בדברי רבנו זכרונו לברכה שצריכים להיות עקשן גדול בעבודת ה'. ומי שהתחיל מעט בעבודת ה' יודע זאת, שאי אפשר להיות איש ישראל באמת כי אם על ידי עקשנות גדול, כי הרבה הרפתקאות ועליות וירידות צריכין לעבור על כל אחד ואחד בלי שיעור. ואם לא יהיה עקשן גדול לבלי להניח על ידי זה מעט עבודתו שהתחיל, אי אפשר לו שישאר על עמדו. וזה עקר ההתפארות שה' יתברך מתפאר בישראל, כי ה' יתברך מתפאר מאד בהעזות והעקשנות של איש הישראלי שמפילים אותו בכל פעם, והוא מתחזק בכל עת, והוא עקשן גדול. ואינו מניח להפיל עצמו בשום אופן. וזה עקר התפארותו יתברך בבחינת תנו עוז לאלקים על ישראל גאוותו. 'עוז' זה בחינת עזות ועקשנות של ישראל שהם עזים וחזקים בעבודתם שעל ידי זה עיקר קבלת התורה שהוא כלל ההתפארות, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: מפני מה נתנה תורה לישראל? מפני שהן עזין (ביצה כה), על ידי זה על ישראל גאוותו, דהיינו גאות והתפארות. כי זה עיקר התפארותו יתברך. וכמו שכתוב: כי תפארת עוזמו אתה(תהלים פט), כי עיקר ההתפארות הוא העזות והעקשנות. וזה בחינת וזה מעשה המנורה מקשה זהב. 'מעשה המנורה' זה בחינת כלל ההתפארות שה' יתברך מתפאר בישראל, שמשם עיקר האור. ועל כן בנרות המנורה היה עדות שה' יתברך אוהב עמו ישראל ומשרה שכינתו בהם, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על נר המערבי, שהוא עדות לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל, שזה בחינת התפארות, שמחמת התפארותו ואהבתו בנו הוא משרה שכינתו בתוכנו. נמצא שכל מעשי המנורה הוא בחינת התפארות שה' יתברך מתפאר בישראל. וזה בחינת כל הציורים הנפלאים שהיו במנורה: גביעים וכפתורים משוקדים ופרחים וכו', כל זה מרמז על כמה מיני גווני ההתפארות שה' יתברך מתפאר בישראל שכלולים מגוונין סגיאין. וכל אלו ההתפארות שהם בחינת מעשה המנורה אין זוכין כי אם על ידי עקשנות גדול, שצריכין להיות עקשן גדול בעבודת ה' כנ"ל. וזה בחינת וזה מעשה המנורה מקשה זהב. מקשה לשון עקשנות, שצריכין להיות עז וקשה בעבודת ה' בעקשנות גדול מאד. וזהו עד ירכה עד פרחה מקשה היא, דהיינו שכל הציורים והפרחים שבמנורה עד ירכה עד פרחה שהוא כלל ההתפארות של ישראל, הכל זוכין על ידי עקשנות דייקא בחינת עד ירכה עד פרחה מקשה היא, היינו שבכל עבודות איש הישראלי מתחלה ועד סוף שמכולם מקבל ה' יתברך התפארות, שהוא בחינת מעשה המנורה, כל זה נעשה רק על ידי עקשנות, בחינת עד ירכה עד פרחה מקשה וכו' שמתחלה ועד סוף צריכין עקשנות ועזות גדול.
(שם, אורח חיים, ברכת המזון, ד,יב)
למה נגרע לבלתי הקריב (ט,ז)
אלו האנשים שהיו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח, שבאו לשאל למה נגרע, אלו שאלו כהוגן, ותקנו בזה הרבה מאד. כי נתגלגל זכות על ידם שנתגלה על ידי זה למשה דין פסח שני, שהוא תקון גדול, שהוא בחינת המשכת דרך התשובה. כי זה עיקר שלמות התשובה שאפילו כשרואה האדם את עצמו שהוא רחוק מאד מה' יתברך וטומאתו עליו ממעשיו הרעים, אף על פי כן יחזק את עצמו ויבוא בקידה והכנעה לפני הצדיק האמת ולפני ה' יתברך וישאל על נפשו, כמו ששאלו אלו האנשים שהיו טמאים, ששאלו למה נגרע להקריב את קרבן ה' וכו', כמו כן ישאל כל אחד על נפשו, אם יודע בעצמו טומאתו ממעשיו, שיבוא וישאל: "ואם נפשי מטומאה במעשי הרעים, אף על פי כן למה אגרע להקריב קרבן ה', דהיינו להתקרב לה' יתברך לעסק בתורה ולהתפלל וכו' שהוא בחינת קרבנות? כי בודאי יש לי תקוה גם כן להתקרב לה' יתברך". ואז בודאי ימצא לו ה' יתברך תיקון ויודיע להצדיק, כמו שהודיע למשה תקון הפסח שני שהוא פליאה נשגבה, כי עיקר זמן הפסח הוא רק בשעת יציאת מצרים, שאז דלג ה' יתברך על הקץ וגאלם, ואז עיקר זמן הקרבת הפסח, ועל שם זה נקרא פסח לשון פסיחה ודילוג שדילג על הקץ, כי האיר עליהם אז הארה נפלאה, אבל מי שהיה טמא ולא הקריב את הפסח במועדו, איך יזכה להקריב פסח עוד? אבל ה' יתברך ברחמיו גילה הסוד למשה על ידי שאלת הטמאים דייקא, והודיע לו שהטמאים יקריבו פסח שני באייר בימי הספירה. ובזה הורה לנו דרך התשובה שאין שום יאוש בעולם כלל, כי אף על פי שעבר זמן של עיקר התיקון, ואנחנו טמאים במעשינו, עדיין יש תקוה אפילו שלא בזמנו, כי יש תיקונים נפלאים ונעלמים מאד שיכולים לתקן אותנו גם עתה ובכל יום ויום ובלבד שלא נייאש עצמנו מצעקה ותפילה לשאול בכל פעם למה נגרע להקריב את קרבן ה'.
(שם, אורח חיים, ברכת הפרות, ה,טז)
ויהי העם כמתאוננים (י,לו)
הכלל, שהעיקר הוא האמת. כי בודאי אם יסתכל על האמת לאמיתו בודאי יחתור להשם יתברך עד שישוב באמת כי אף על פי כן, מה יהיה בסופו, כי סוף כל סוף יהיה מוכרח להתתקן על ידי עונשים קשים ומרים אלפים שנים ה' יצילנו, [ואם כן] הלא טוב לו שישוב מיד, כי באמת אין שום יאוש בעולם כלל כמבואר אצלינו כמה פעמים. כי כל הנפילות והייאושים של העולם הוא רק מחמת הריחוק מהאמת, שמטעה את עצמו לומר שאינו יכול עוד לשוב כמו שנאמר לא יאמין שוב מני חושך, שאינו מאמין שאפשר לו עדיין לשוב מני חשך. וכל זה מחמת השקר, כי הוא מבקש לעצמו עלילה לפטור עצמו מעבודת השם יתברך, כמו שפירש רש"י על הפסוק ויהי העם כמתאוננים: מבקשים עלילה איך לפרוש מן המקום. כי כל אדם בטבעו יש לו רע המונעו מעבודת השם יתברך, וצריך לסבול צער ויגיעות לשבור זה הרע, ועל כן הוא מבקש בכל פעם לפרוש עצמו מעבודת השם יתברך מחמת הרע שבטבעו. אבל אף על פי כן אוי לו מיצרו אוי לו מיוצרו, כי אימת הדין עליו מה יעשה ליום פקודה. ועל כן אין לו שום התנצלות לפרוש מהשם יתברך, רק על ידי שרואה שמתחיל כמה פעמים להתקרב להשם יתברך, ואינו יכול לעמוד בשום נסיון קל, אזי מוצא לעצמו תירוץ לומר 'מה אעשה, באמת הייתי רוצה לשוב להשם יתברך, אבל מה אעשה כי יצרי מתגבר עלי בכל פעם, ומה אועיל ומה אוחיל עוד, כי כבר נתפסתי בגלות גדול עד שאי אפשר לשוב עוד' חס ושלום. אבל באמת כל זה הוא פיתוי היצר הרע והסתת הבעל דבר, מעוצם הרע שבטבעו, שרוצה לפטור עצמו ולפרוש מהשם יתברך על ידי דחיה וטעות זו. ובאמת הוא מטעה את עצמו כי סוף כל סוף מה יהיה בסופו, כי אין חושך ואין צלמוות להסתר שם כל פועלי אוון. ובודאי יהיה מוכרח ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, ולא יוותרו לו דבר אחד. ואם האדם חכם [אפילו] מעט, ראוי לו לבלי להניח להטעות את עצמו. כי באמת אין שום ייאוש בעולם כלל, ואיך שהוא צריך לו לחתור ולחפש ולבקש הצלה ומנוס מעמקי השאול תחתיות ומתחתיו, ואם הוא רואה שאף על פי שהוא חותר ימים ושנים להשם יתברך, ועדיין לא שב מטעותו, אף על פי כן יהיה עקשן גדול מאד, ויתאחז בעבודת ה' יתברך בדרך עקשנות, כמו שאמר רבינו ז"ל שצריכין להיות עקשן גדול בעבודת השם יתברך ויתלה עיניו למרום תמיד שיזכה לשוב אליו יתברך, או להנצל מעתה ממה שהוא צריך להנצל, כל אחד לפי בחינתו. וראוי להאדם הבר דעת שיהיה מרוצה שאפילו אם לא יפעל בכל עבודתו וטרחו ויגיעו רק שעל ידי זה ינצל פעם אחת מאיזה עבירה גמורה או הרהור או תאוה כל ימי חייו, דהיינו שעל ידי עבודתו ותפילתו והתבודדותו וכו' יזכה שבסוף ימיו יהיה לו נחסר ונפחת עבירה אחת, היינו שעל ידי עבודתו זכה שעכשיו יש לו עבירה אחת פחותה מחשבון עוונותיו מאשר היה לו אם לא היה חותר ומתפלל להנצל מהם, גם זה היה כדאי לו. כי סוף כל סוף לא נשאר לאדם מכל עמלו ויגיעו מה שעמל וטרח בעולם הזה כי אם מה שזכה לפעמים להנצל מרע ועבירות ולחטוף לפעמים איזה מצוות. ואי אפשר להאריך בענין זה, כי אלפים ורבבות יריעות לא יספיקו לבאר עד היכן האדם צריך להתחזק תמיד בהשתוקקות להשי"ת ולא יניח את הרצון לעולם, כי כל אחד ואחד יש לו מניעות ובלבולים אחרים בכל יום ויום בלי שיעור. והכלל שהעיקר הוא האמת. כי אמת הוא אחד ומי שאינו רוצה להטעות את עצמו ומסתכל על האמת שלא יאבד עולמו הנצחי, בוודאי ישוב אל ה' מכל מקום שהוא, כי אמת ה' לעולם והבן היטב דברינו ויערבו לך לעד ולעולמי עולמים.
(שם, חושן משפט, שלוחין, ג)
והאיש משה עניו מאוד (יב,ג)
עיקר מדת הענוה [היא] כשיהיה במדרגה שיוכל לכתוב על עצמו כמו משה רבנו, עליו השלום, (במדבר י"ב): והאיש משה עניו מאד. זהו מדרגת הענוה בתכלית, וכמו שמצינו באמוראים שאמר רב יוסף (סוטה מ"ט:): לא תתני ענוה – דאיכא אנא [=הגמ' שם אומרת "משמת רבי בטלה ענוה. אמר רב יוסף: אל תאמר 'בטלה ענוה', שאני ענוותן." רש"י].
(ליקוטי מוהר"ן א, קמז)
בחלום אדבר בו (יב,ו)
ברוב בני אדם המדמה אינו מבורר, ועל ידי זה בשעת שינה מבלבל אותו המדמה בבלבולים, שהם החלומות המבולבלים של רוב בני אדם, שהם באים מבלבול המדמה בשעת שינה. אבל הצדיק שזוכה לתקן המדמה, אזי גם החלומות שלו ברורים צודקים ואמתיים, בבחינת חלום על ידי מלאך. כי הוא זוכה לרוח הקודש, בחינת רוח נבואה, שמברר המדמה. ועל כן בשעת השינה בעצמו הוא מקבל בחינת רוח הקודש, שזהו בחינת חלום על ידי מלאך. כי החלום הוא בחינת נבואה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות נז), בחינת בחלום אדבר בו. ולהיפך, מי שאינו זוכה לברר המדמה, נאחזים כמה בלבולים בהמדמה, ועל ידי זה מבלבלים הסטרא אחרא והקליפות אותו בשעת שינה בחלומות מבולבלים, בבחינת חלום על ידי שד, שנמשך על ידי בלבול המדמה שהוא בחינת זוהמת הנחש.
(שם, אורח חיים, הלכות ציצית ה,יב)
הפטרת בהעלותך
ראיתי והנה מנורת זהב (זכריה ד,ב)
זהו בחינת מראה המנורה של זכריה שמפטירין בפרשת בהעלותך ובשבת חנוכה, שראה את המנורה וכו' (זכריה ד) ושנים זיתים עליה אחד מימין ואחד משמאל ואומר מה אלה אדוני, ויאמר לו הלא ידעת מה אלה, ויאמר לא ידעתי. היינו שגם זכריה נתקשה על עסק תיקון המנורה מאד, מחמת שראה ששניים זיתים עליה, שהם שני אילנות אחד מימין ואחד משמאל, שהם בחינת אילנא דחיי ואילנא דמותא [=עץ החיים ועץ המוות], שהם בחינת סטרא דקדושה וסטרא אחרא שכנגדה, שמתגבר בכל פעם רע לעומת טוב וכו'. על כן שאל מה אלה ב' פעמים, כי לא היה יכול להשיג איך יכולין לכבוש הר כזה, מאחר שהסטרא אחרא מתגברת כנגד כל אדם כל כך, כל כך, בכל פעם. והשיב לו המלאך לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה' צבאות, בחינת רצון שנקרא רוח ה' כמו שכתוב (יחזקאל כ') העולה על רוחכם, היינו על ידי תוקף הרצון דקדושה הנמשך מרוח ה' על ידי הצדיקי אמת בחינת משה, על ידי זה יתגבר כל אחד לא בחיל ולא בכח כי אם על ידי תוקף הרצון. וזהו (זכריה ד') מי אתה הר הגדול לפני זרובבל למישור, שאפילו ההר הגדול שהוא בחינת השונאים והמונעים הגדולים (וכעין שפירש רש"י שם)לפני זרובבל למישור כי כולם יתבטלו לפני הצדיק האמת בחינת זרובבל שהוא בחינת משיח על ידי תוקף הרצון שיאיר בישראל וכנ"ל. וזה שכתב אדוננו מורנו ורבינו ז"ל בספר הא"ב [=ספר המידות], שעל ידי הדלקת נר תמיד ניצולין מגזירת שמד. כי נר תמיד הוא בחינת הרצון שעל ידי זה נתבטל בחינת שמד כי עולים משמד לרצון
שחוק בקע פעם מפיהם של אותם שני אילנות גדולים, רבי נתן ורבי נפתלי, בחירי תלמידיו של רבינו ז"ל, בעיצומה של שיחת חברים רצינית בענייני עבודת השי"ת.
על מה ולמה?
— על "עולם גולם" הרדוף אחר תאוות של שטות וסכלות. הבל הבלים שאין בו ממש; על תעתועי בני אדם ולהיטותם אחרי פתיונות שוא ומהתלות מדוחים.
שני הצדיקים, שכל העולם כולו לא עלה אצלם כהרף עין, שוחחו בענין, ובאו לידי לעג גדול וצחוקם נמשך זמן מרובה – – –
שושנת יעקב
שני ניגונים על הפיוט 'שושנת יעקב' ישנם בברסלב, בהם משתפכים כיסופים אדירים לתכלית המקווה: להודיע… להודיע… להודיע… שכל קוויך, לא יבושו, ולא יכלמו… ולא יכלמו לנצח כל החוסים בך… ולא יכלמו לנצח…
שני הניגונים מיוחסים לאחד מגדולי תלמידיו של רבי נתן, ר׳ מאיר לייב בלכר ז"ל, שהיה רבו בתורת הנגלה של הגאון החסיד ר׳ אברהם ב"ר נחמן בעל מחבר ספר ביאור הליקוטים ועוד.
מילי דשטותא
עצות רבות נתן רבינו על השמחה, שאין כמותה מועילה לעבודת השי"ת, על עצה אחת שצדיקים בכל הדורות השתמשו בה המליץ רבינו – מילי דשטותא, באמרו: "כפי הנראה, אי אפשר לבוא לשמחה, כי אם על ידי… עניני צחוק ושטות וכו'".
ידעו חסידים ואנשי מעשה שזהו אחד מן הדברים שניתנו לשיעורין וכי יש לדעת איך וכמה ואימתי להשתמש בעצה זו, ראו מעשה וסיפרו מפה לאוזן:
שניים מחשובי חסידי ברסלב בדרכם לאומן, בליל "זכור ברית" של ערב ראש השנה, ישבו יחדיו בפונדק דרכים אחד כדי להנפש מטורח הדרך, השגיח אחד בפני חברו וראה שרציניים הם יותר מדי ממוראו של יום וכמעט גובלים בעצבות, ביקש להפיג קמעא מכובד האווירה נטל פיסת מה והשליכה לעברו… ומיד כיסתה שמחה את פני הצדיקים.
עת לשמוח
השמחה המיוחדת השוררת אצל אנ"ש בפורים מהולה בסממנים של יראה ועבודת ה', אף מסוייגת היא מלפניה ומלאחריה.
כך מספרים שכשנכנס פעם תלמידו המובהק של מוהרנ׳׳ת, ר׳ נחמן מטולטשין, לבית המדרש ביום תענית אסתר לפני מנחה היו פניו כשל פורים, נפנה אליו מוהרנ"ת ואמר לו: עדיין יש לנו מנחה להתפלל, עוד מעט יזעקו "כי בצרה גדולה אנחנו"…
לא לצחוק…
ר׳ הרשלי מאוסטרופולי איש חסיד היה, ירא ושלם, הוא ראה מתפקידו לשמח את צדיקי דורו ובפרט את ר׳ ברוך ממז'בוז׳ זצ"ל, דוד רבינו, שקירבו אליו במיוחד כדי שיבדחו בכל עת.
אף על פי כן, כשבא פעם לרבינו מוהר"ן זיע"א, ציווה רבינו לאנשיו לא לצחוק לבדיחותיו… אנ"ש לא שאלו לטעמו של דבר וקיימו הזהרתו כשלימות, ראה ר' הרשלי שאין צוחקים לדבריו והשתומם, הוסיף לבדח אך לשוא, משראה רבינו שדעתו נחלשת עליו, עשה תנועה של חיוך – ותו לא.
שלשה תנאים לבדיחה
בשוחחו פעם על אמירת בדיחות, ענה רבינו ואמר: שלשה תנאים לבדיחה [כדי שתהיה על טהרת הקודש ולא יהיה באמירת משום עבירה על ההלכה וקלות ראש]: א) שהאומרה לא יצחק על עצמו ב) שלא יצחק על זולתו ג) שלא יהיה בה ניבול פה, וסיים: עכשיו אמרו בדיחות… (כאומר: במסגרת תנאים אלו, כבר לא יוותרו לכם בדיחות לומר…)
יי"ש שאין בו בדי חלוקה
הרבה יין נהוג בקרב אנ"ש לשתות בפורים – 'חייב איניש לבסומי' כפשוטו, בלי פירושים. מאידך, הקפידו בברסלב בשאר ימות השנה, ואף בשבתות וימים טובים, לא לשתות משקה משכר, כי אם מקצת מן המקצת.
מסובים היו פעם תלמידי רבעו על שולחנו הטהור במועד, כבדם ביי"ש כנהוג, מזג לרבי נתן ולרבי נפתלי מעט בכוסית קטנה וביקשם שיתחלקו ביניהם… הבחינו ברמז, מלמל אחד מהם: יי"ש – מספיק מעט… נענה רבינו: יי"ש — רק מעט…
הקדוש ברוך הוא ברוב רחמיו, נותן לכל נברא את צרכיו לפי דרישתו, כמו שכתוב (תהלים קמה, טז): "פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון" – לפי הרצון של כל אחד.
לכן, מי ששכל בקודקודו מבקש מה' בעיקר על שפע רוחני ושכל קדוש המכונה בלשון חסידות: "שפע מוחין".
וכשמתפלל אדם על שפע רוחני, הוא זוכה גם לשפע פרנסה, שהרי כל הבעיות הכלכליות נובעות מחטאיו של האדם, כמו שאמרו חז"ל (קידושין פב ע"א): "שהַרֵעוֹתי את מעשי וקיפחתי את פרנסתי".
לעומת זאת, מי שמקדיש את כל תפילותיו רק לשפע חומרי, אמנם יזכה לה, אך יחמיץ את ההזדמנות לזכות בשפע רוחני שיטיב עמו לנצח.
עצה זו רמוזה במילים: "שִׂכֵּל את ידיו". ידיים מסמלות קבלת שפע, ככתוב "פותח את ידיך ומשביע". אדם צריך "לשַׂכֵּל" את ידיו, כלומר להתכוון לקבל שפע של דעת אלוקית שתסייע לו בעבודת ה' ואז ממילא ייוושע גם בגשמיות.
(ליקוטי מוהר"ן ח"א כד, ה)
"בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי" (שם מח, כב)
"בצלותי ובבעותי" [= בתפילתי ובבקשתי] (אונקלוס).
כלי הנשק העיקרי של היהודי, הן במלחמתו על צרכיו החומריים והן במלחמתו על צרכיו הרוחניים, הוא התפילה, כמו שאמר דוד המלך (תהלים מד, ז-ט): "לא בקשתי אבטח וחרבי לא תושיעני… באלוקים הִלַלנו כל היום.
לכן תירגם אונקלוס את "בחרבי ובקשתי" – בתפילתי ובבקשתי, כי רק זה היה הנשק של יעקב במלחמת הקיום שלו וזה גם הנשק העיקרי של כל צאצאיו עד עולם.
(ליקוטי מוהר"ן ח"א, ב)
"יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם" (שם מט, יד)
"עתיר בנכסין" [=עשיר בנכסים – אונקלוס].
יש עומק בתורה שאי אפשר לזכות בה אלא על ידי עשירות גדולה, וכשם שבכל לימוד תורה אמרו חז"ל: "אם אין קמח – אין תורה" (אבות ג, יז) כך נזקקים לעומק המיוחד הזה שבתורה לעושר גדול.
לכן, משה רבינו וכל הנביאים היו עשירים, כמו שאמרו חז"ל (שבת צב ע"א). גם רבי יהודה הנשיא שסידר את המשנה היה עשיר גדול, ורב אשי שסידר את הגמרא גם הוא היה עשיר.
לכן התורה מכונה "הון" כמו שאמרו חז"ל "הונה של תורה" (עירובין סד ע"א) שכן להבנה העמוקה הזו זוכים רק על-ידי הון רב.
בני שבט יששכר היו גדולי תורה, כמו שאמרו חז"ל שיצאו מהם מאתיים ראשי סנהדרין (בראשית רבה עב, ה), הם שזכו להבנה העמוקה הזו בתורה, כמו שכתוב: "ומבני יששכר יודעי בינה", ולכן התברכו בעושר כדי שעל ידה יזכו לעומק הזה.
עוד אמר לענין התחזקות בהתבודדות ותחנות ובקשות, כי הדיבור יש לו כוח גדול לעורר את האדם. אף על פי שנדמה להאדם שאין לו לב, אף על פי כן כשידבר הרבה דברי התעוררות ותחינות ובקשות וכיוצא, זהו בעצמו שמדבר הוא בחינת התגלות התעוררות לבו ונפשו להשם יתברך, בבחינת "נפשי יצאה בדברו", שהדבור בעצמו הוא התגלות הנפש והלב. ולפעמים על ידי שידבר הרבה אף על פי שיהיה בלא לב כלל, אף על פי כן יבוא אחר כך על ידי זה להתעוררות גדול בלב ונפש. והכלל כי הדיבור בעצמו יש לו כוח גדול.
הדיבור איננו פעולה גשמית שאפשר להמשיך ולקיים אותה גם בלי הופעת הלב. כל עניינו, אנו מבינים, הוא הבעת הלב. איך אפשר להביע את הלב בלי לב? קל מאוד להרגיש איך פעולת הדיבור, שהיא הקלילה מבין כל הפעולות הגשמיות, נעשית כבדה לאין ערוך כשאין לב. מילים שזורמות בזמנים כתיקונם הופכות להיות כבדות, כבדות מאוד. כל מילה מורגשת היטב. מהו אכן דיבור בלי לב אם לא צפצוף הזרזיר? מסקנה כמעט בלתי נמנעת מחשיבה זו היא שההתבודדות איננה מעשית בכל זמן, ואין לנסות ולקבע אותה במסגרת מסודרת. הרי הבעת הלב איננה ניתנת להזמנה מראש. בזמן שהלב מתכסה מהאדם אין טעם לדבר דיבורים שלא נובעים ממקום מסוים וגם לא ממש מכוונים לתכלית כל שהיא. רבי נחמן בא ומלמד כי האדם פועל בדיבורו כל הזמן, וממילא קיימת וודאות כי "יבוא אחר כך להתעוררות גדול בלב ונפש". אנו מוצאים כאן אופי אחר לדיבור, שאינו רק כלי לביטוי הלב במובן הבסיסי, אלא הוא כלי מחולל ויוצר. גם במקום שאין לב הוא יכול לבוא ולעורר אותו, ועל כך נעמוד מעט.
לפני הכניסה בניסיון להבין יותר את הדברים, ישנה התייחסות נוספת בדברי רבי נחמן לבעיית סגירות הלב. פעמים בהם "נדמה לאדם שאין לו לב", הוא כותב, ודווקא "נדמה". בקלות רבה אדם מסיק על עצמו שאין לו לב עכשיו והוא אינו מסוגל לעבודה רוחנית, בזמן שזוהי רק הצורה החיצונית בה הדברים נדמים. הלב הוא עמוק עד מאוד, ואי אפשר להיות מודע למעמקים שבו. אין להתפתות בקלות כל כך למחשבה שעכשיו הלב סגור. אם אחכה מעט יותר ליד הדלת הוא ייפתח, באיטיות ובנחת. מורכבות הלב מחייבת גישה איטית אליו, במטרה להביא לגילויו בצורה טבעית. כשלא שמים לב לכך מנסים להכריח את הלב, והוא לא תמיד יסכים לפריצת הדלת הפולשנית אליו, ואז חושבים שאין לב. צריך להמתין ללב, להיות רגישים אליו, ואף להתחיל לדבר מבלי שהלב ישתף פעולה. לאט ובטבעיות הוא יאיר לנו פנים ויתגלה אלינו.
* * *
בפעם הראשונה שמופיעה בתורה סוגיית הדיבור אצל האדם, היא זוכה לתיאור משמעותי. "ויצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדם, ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" (בראשית ב). את סוף הפסוק מתרגם אונקלוס: "והוות באדם לרוח ממללא". האדם נוצר מן העפר ולאחר מכן ניתנת בו נשמה אלוקית. מהי ההשלכה הישירה של הימצאות נשמה זו בתוך גוף האדם? "ויהי האדם לנפש חיה" – האדם הופך למדבר. חיותו מתבטאת דרך הדיבור, שם נמצאת נשמתו. ברמה הפשוטה, גילוי הנשמה מתבטא דרך הדיבור בגלל שהוא מגלה את המחשבות והחלקים הפנימיים של המדבר. אבל התורה אומרת שהדיבור הוא לא רק רמקולים לנשמה, אלא ביטוי החיות שלה: "נפש חיה".
קיימים שני רבדים בהתייחסות שלנו אל המציאות. הרובד הראשוני הוא הפיזי, בו נכנסים לפעולה החושים הקולטים את המציאות הפיזית שעומדת מולנו על כל מאפייניה. כאשר ניכנס לחדר היא תודיע לנו כי קיימים בו מחסומים לבנים מכל הכיוונים, חתיכות עצים שמחוברות יחד בצורות שונות, אבנים מתחת לרגלינו, וכן על זו הדרך. הרובד השני שבא על גביו הוא זה שבא ומגדיר את המציאות הפיזית אותה קלטנו ומתרגם אותה לתפיסתנו: המחסומים הלבנים הם הקירות שמסביב, העצים הם הריהוט, והאבנים הם הריצוף שלמרגלותינו. בוודאי שהחושים הם הכלים הראשוניים שלנו ביחס לתפיסת המציאות ובלעדיהם אין לנו שום כלים לידע, אבל התפיסה הרעיונית שלנו על המציאות היא העיקרית מבחינתנו. כל המשמעויות של מקומות עבורנו נמצאים רק ביחס האישי שלנו אל אותם מציאויות פיזיות, שבתוכם נוצרת תפיסת המקום. אם נרצה דוגמה פשוטה לכך, נתבונן במקום שנקרא "בית". יש תחושה בבית שאין אותה במקומות אחרים, בלי קשר לפעולות שאנו עושים במקום או לתנאים המוצעים בו. הרי לנו דוגמה למקום המאפיין היחיד שלו כמקום מיוחד עבורנו הוא התפיסה האישית שלנו לגביו. לאדם זר הוא ייראה כמקבץ בטון, אריחים ולבנים, ואילו עבורנו הוא עולם מלא. אנו מתבטאים אחרת בתוך הבית רק מכוח האווירה של המקום, שזאת למעשה קיימת רק בתוך התודעה שלנו. מכל זה ניתן להסיק, שההתקיימות של האדם בתוך מציאות מתבצעת לא בתוך המציאות הפיזית הנתונה, אלא בתוך ההקשר שלו אליה, היחס כלפיה. האדם לא חי בתוך עולם של אטומים ויסודות. הוא חי בתוך עולם של מושגים והגדרות, ואלו נותנים עבורנו את תפיסת המקום האמיתית.
ובחזרה לבריאת האדם. כאשר הנשמה נכנסה לתוך גוף, הוא הופכת להיות קיימת בתוך העולם. כאשר היא באה להתגלות בתוך העולם היא צריכה מקום. איזה מקום יספיק לה? מקום פיזי וחומרי? כיצד היא תתבטא שם? היא צריכה מקום רוחני, שיוכל להכיל את התפיסות העדינות שלה ויהיה מוכשר להבעת חלקים פנימיים שלא ניתנים להגשמה פיזית. לכן, התוצאה הראשונית של כניסת הנשמה לתוך הגוף היא הולדתו של הדיבור. הדיבור הוא זה שיכול להגדיר את היחס למציאות ולתת לה משמעות של מקום תודעתי ומרחב רוחני, ולא רק פיזית. הדיבור הוא זה שיכול ליצור מציאות שמורכבת ממושגים ותפיסות, בגלל שכל עניינו הוא להביע את ההתייחסות שלנו אל המציאות. כאשר אנחנו מדברים, אנחנו בעצם מעצבים את המציאות על פי הדיבור. הדיבור הוא בהחלט יוצר ומחולל, והוא לא דיבורים באוויר. הדיבורים באוויר יוצרים מציאות של אוויר שאין בה ערכים ותוכן, אבל הם בוודאי יוצרים. כל מציאות חייבת להתקיים בתוך עולם של דיבורים כלפיה. "והכלל, כי הדיבור בעצמו יש לו כוח גדול".
רבי נחמן אומר, שהדיבור הוא התגלות הנפש והלב. הנפש והלב צריכים מקום להתבטא בו. בוודאי שהם ירגישו סגורים ועצורים כאשר הם יחושו שהמציאות סוגרת עליהם, כי הם לא עצמאיים ומנותקים מהמציאות. איך פותחים את הלב והנפש? איך נוכל לתת להם מקום להתבטא? שאלה קיומית שהתשובה עליה מדהימה בפשטותה: פשוט ניצור את המקום שאנו רוצים. כיצד? על ידי הדיבור. אם תפיסת המציאות שלנו על העולם מיואשת, פשוט נדבר דיבורי תקווה וכך נשנה את העולם שלנו. זה לא שכנוע עצמי שמתעלם מהמציאות. כל מציאות שאינה פיזית קיימת רק בהתייחסות שלנו אליה. נגדיר אותה אחרת והיא תהיה אחרת, וזה עניינו של הדיבור.
כראייה מביא רבי נחמן את הפסוק בשיר השירים, האומר את דברי עם ישראל על הקב"ה: "נפשי יצאה בדברו". חז"ל מבארים שמדובר כאן על מתן תורה, בו הנפש יצאה מרוב השתוקקות כאשר הקב"ה דיבר אל העם. מה הראייה מכאן לגבי דיבורים שהאדם מדבר בעצמו? אלא שבאמת אין הבדל מיהו המדבר. הדיבורים יוצרים את העולם בו אנו חיים. כשהדיבור יוצא מפי הקב"ה, הוא יוצר הגדרות רוחניות לעולם, ולשם נשמתנו השתוקקה ויצאה החוצה. "לעולם ה' דברך ניצב בשמים" (תהלים קיט). מדיבוריו של הקב"ה נוצרה מציאות חדשה בעולם, והנפש יצאה לקראת אותה מציאות. ולהבדיל, גם דיבורו של האדם הוא יוצר: "ואשים דברי בפיך… לנטוע שמים וליסוד ארץ" (ישעיה נא).
כאשר אין זרימה של הלב אל המציאות, וממילא אין לנו דיבורים כלפיה (ואם כבר אז רק עליה), אנחנו מוזמנים ליצור מציאות חדשה. לקחת את הדיבור, לבחור את המילים הנכונות, ולומר אותן לפני מי שאמר והיה העולם. בִּרְבוֹת הדיבורים בוודאי שיצאו ויתגלו להם הנפש והלב. הם רק צריכים מקום שיוכל להכיל אותם. הסגירות שלהם נבעה מכך שהעולם היה נראה להם הפוך מכל שאיפותיהם ורצונותיהם. הם בוערים לה', אבל העולם משדר להם את ההפך, והם לא רואים בו את רצון ה', בתוך המשברים והנפילות שאותו עולם נותן להם. יש הרגשה של "בשביל מה" להתחיל לדבר בלי סביבה שזורמת איתנו? לעבוד נגד המציאות, להכריח את הלב? אבל בשקט ובאיטיות, כשמדברים את הדיבורים, לאט-לאט מתרקמת מציאות חדשה. אין לצפות לה בחיפזון, אבל צריך להאמין שהיא באה. "ולפעמים על ידי שידבר הרבה אף על פי שיהיה בלא לב כלל, אף על פי כן יבוא אחר כך על ידי זה להתעוררות גדול בלב ונפש". כשמאמינים בכך, לא מחכים למילים שיצאו מאליהן, אלא יושבים ובוררים את המילים הרצויות, המילים שמכילות בתוכן את העולם שאנחנו רוצים באמת, ומדברים. הדיבורים בוודאי יפעלו את פעולתם ולא ישובו ריקם.
אולי יש להקדים הסבר קצר לפשט הדברים, לפני הניסיון להתבונן בהם קצת יותר. רבי נחמן מפרש את מאמר חז"ל "אין אדם מת וחצי תאוותו בידו" כתיאור מעלה של הצדיקים: אדם לעולם לא ימות אם הוא חי בחייו בצורה של "חצי תאוותו בידו". חייו הם נצחיים וממשיכים גם לאחר עזיבתו את העולם – "צדיקים במיתתם קרויים חיים" (ברכות יט:). מה הכוונה כשאומרים ש"חצי תאוותו בידו"? יש מחלוקת תנאים לגבי ההנהגה הראויה של האדם ביום טוב, ויש דעה הסוברת ש"חציו לה' וחציו לכם", כלומר שצריך לשלב בין הלימוד והתפילה שהם מוקדשים לה', ובין האכילה והשתיה ושאר עינוגים שהם שייכים לאדם, "חציו לכם". הצדיק שומר על כך שגם החצי הזה הוא "בידו", בשליטה מלאה ומבוקרת. שלא כהמון העולם, שנגררים אחרי התאווה, אצלו התאווה נגררת אחריו ונשלטת על ידו. במידה הזאת נמצא סוד החיים, אומר רבי נחמן. מי שאוחז בתאוותו, אוחז בחייו בידיו ולא נסחף אחריהם, אף פעם לא מת.
מהם חיים? שאלת השאלות. אבל אולי אפשר להבחין בין שתי שאלות דומות. אפשר לשאול מהם החיים, ולהתחיל לחשוב מהי תכליתם ועניינם. אבל אפשר לשאול גם מהם חיים, בלי ה"א הידיעה שמקדימה להם. כאן השאלה היא לא מה ממלא את תוכן החיים, אלא מהי צורתם, זרימתם. התורה אומרת מהם חיים: לגבי דיני טהרה מסוימים התורה מצריכה "מים חיים", "באר מים חיים". מים חיים הם מי מעיין. מה חי במעיין? שתי תכונות מרכזיות יש במעיין: יש לו מקור נביעה פנימי שאינו תלוי בגורמים אחרים, והנביעה הזאת תמיד קיימת ולא מפסיקה. מעיין שמפסיק לפעמים לנבוע נקרא "מים המכזבים" (פרה, ח, ט), מים שקריים, והוא לא יכול להיקרא מים חיים. בנקל אפשר לראות ששתי התכונות הללו קשורות אחת בשניה. כאשר ישנו מקור פנימי שממנו יוצאת נביעה, אז החיבור הזה אף פעם לא אמור להפסיק. כל העצירות וההפסקות הן תוצאות של גורמים חיצוניים, ואלו יכולות להשפיע רק כאשר אין נקודה פנימית שנותנת חיות והשפעה, אלא מראש הכל היה חיצוני ומקומי.
החיים הם נביעה שיוצאת משורש. לכל אחד יש שורש ומקור שמשם נובעת חיותו. מקור אחד שקיים בתוכו הוא החלק הפנימי של נשמתו, שיודעת באמת מה היא רוצה לעשות. ובעומק אותו חלק פנימי נמצא כמובן השם יתברך, שהוא מקור הנביעה של נשמתו וחייו. חיבור כזה למקור מוליד את כל המעשים שהאדם עושה, נותן להם את התוכן האמיתי ומקדם את כולם לצמיחה אמיתית. כשהאדם מנותק מאותו שורש הוא מנסה להשיג חיות לעצמו באמצעות מעשיו, וחיות זאת מוגבלת מראש ואינה נצחית מצד עצמה, מה שאין כן בחיים שנובעים מתוך מקורם הפנימי, שהם נמשכים לנצח, ושם המעשים הם תולדה של החיים ולא היצירה של החיים. "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום", "כי מוצאי מצא חיים".
אפשר לראות את הסוגיה הזאת ברובד מאוד פשוט בחיים. ר' שלמה קרליבך אמר פעם שהבעיה שלנו היא שיש לנו 'התקפים': התקף רגעי לתורה, לקדושה, לתפילה, ואז אנחנו עושים הרבה, ואז כמובן שאנחנו מתעייפים. אין איזו קביעות והמשכיות בעשיה הזאת. היא סגורה מאיתנו בדרך כלל, וכשהיא יוצאת החוצה היא בצורה של התפרצות, לא בזרימה פשוטה ומלאה. ישנה צורה כזו של חיים: עושים קצת, ואז מתעייפים ונחים. עושים עוד פעם, ואז מתפרקים קצת ומרוקנים את הראש. כך חיים חיים קטועים, חיים שאינם נביעה מתמדת וממשיכה. בודאי שבחיים ישנם עליות וירידות ותנודות גדולות מאוד, אבל אפשר שכל אלו ישארו במסגרת שנקראת חיים, בה ישנה תמיד התרחשות. וזה מאוד שונה ממצב בו מדליקים את החיים on ו-off ללא הרף. מצב בו אנחנו נאלצים להפסיק מלחיות מדי פעם מלמד אותנו שאנחנו מנותקים לאותו מקור פנימי של חיים שאינו נפסק לעולם.
ההבדל בין מי שמחובר למקור החיים ובין מי שאינו, הוא ההבדל בין מי שחי את החיים, או שהחיים מושלים בו. האם הוא קם בבוקר מתוך רצון לחיות את היום, או שהוא קם בגלל השעון ואז הוא כבר בתוך היום ועושה את מה שעושים בתוך המסגרת הזאת. הצדיק נמצא במצב בו חצי תאוותו בידו, וזה מבטא את החיות הנצחית שלו שגורמת לכך שהוא אף פעם לא מת. כי אם הוא לא נמצא במקום בו הוא חי את הקדושה ואת הקירבה לה' באופן של חיבור פנימי למקור חיים, אז בהכרח שהעשיה שלו תתחלק לשתים, בין הזמן שהוא עובד את ה' ובין הזמן שהוא מתעסק בצרכיו הפרטיים. אפילו אם כל צרכיו הפרטיים מונהגים על פי רצון ה', אבל אלו שני מקומות נפרדים והחיים שלו במקום מסוים נפסקים. מי שמסוגל להחזיק את חייו בידיו, והוא מחובר לשורש הרוחני שלו בכל רגע, יכול להגיע למצב של שליטה על התאווה. היא לא תהיה מעליו אף פעם. כי גם החיות שמונעת מהאינסטינקטים החזקים ביותר באדם שמשתוקקים להישרדות, שהיא זאת שמתגלמת בתאוות, נובעת אצלו ממקום רצוני. הוא לא נשלט אף פעם על ידי הדחף לחיות; הוא חי כי הוא רוצה לחיות, וכך הוא חיבר את עצמו למקור חיותו. ובעיקר, הוא מחובר לחי העולמים, ולכן חיותו הפרטית המתגלמת בתאוות אף פעם לא יכולה להשתלט עליו ולנתק אותו ממקור חייו.
הרבה פעמים אנחנו לא נדרשים לשינויים גדולים במסגרת חיינו. אנחנו פשוט נדרשים להחיות אותם, למלא אותם באור פנימי. כך נזכה לאריכות ימים – שהימים בעצמם יהיו ארוכים יותר, כי הם מהווים המשך אחד ארוך של חיים, ולא סך של חלקים קצרים שממלאים את חלל היום. בין בתורה ובעבודת ה', ובין בעיסוקים שהם חציו לכם, פשוט לחיות.
* * *
אי אפשר להתעלם ממקור החיים שנעלם מאיתנו, שמתוך דמות דיוקנו ולימוד ממנה נכתבו הדברים. אחי אייל, זכרונו לברכה, שנפטר לפני שלושה שבועות. נאלמתי דומיה. כל שאוכל לומר בחתימת הדברים הוא: "וְאֵין חִלּוּק אֶצְלוֹ בֵּין מִיתָה לְחַיִּים, כִּי תָּמִיד הוּא עוֹבֵד הַשֵּׁם".
בענין קדושת הברית, מובא בשיחות הר"ן (סי' קט"ו): "עיקר הנסיון של כל אדם בעולם הזה הוא בתאווה הזאת של ניאוף", ועוד מובא שם (סי' קכ"ט): "התגברות התאווה הידוע דהיינו תאות המשגל הוא רק מחמת עצבות ומרה שחורה. וצריכים להתגבר בכל עוז להיות אך שמח תמיד. ואמר: אפילו כשנופלים לפעמים לתוך רפש וטיט שקשה לו מאוד לצאת משם, צועקים וצועקים וצועקים וכו'".
"צריך לצעוק הרבה לה' יתברך"
ומבואר בספרי רבינו הקדוש רבי נחמן מברסלב שהעצה לזכות לשמירת הברית היא, שצריך לצעוק הרבה הרבה לה' יתברך עד שיזכה לשמירת הברית כראוי (ליקו"מ סי' ל"ו), וכן צריך להתקשר לצדיקים הגדולים והנוראים שזכו לקדושת הברית בתכלית השלימות, והם יכולים להשפיע לו שפע קדושה וטהרה ולהביאו לקדושת הברית כראוי.
עיקר התקרבות לה' – ע"י קדושה
ובליקוטי מוהר"ן (סי' כ"ט) מובא: "עיקר התקרבות ישראל לאביהם שבשמים הוא על ידי תיקון הברית".
ובליקוטי הלכות (הל' קידושין הל' ג') כתב רבי נתן מברסלב: "על ידי קדושת הברית האדם זוכה לרב טוב הצפון וידע ויכיר את כבוד גדלו ואלוקותו ורוממותו יתברך, ויתגלה לו סתרי תורה גנזיא דמלכא וכו' וכו'. כי אי אפשר לידע מה' יתברך בידיעה שלימה כראוי באמת כי אם על ידי קדושת הברית, ואי אפשר לחזות בנועם ה' כי אם על ידי שמירת הברית, וכן בכל הספרים מבואר שזה עיקר הקדושה, ובפרט בספרי הזוהר הקדוש ותיקונים".
ועוד מובא שם: "בדורות הללו גם להיות נשמרים מעבירה גמורה חס ושלום בענין הברית, צריכים גם כן מלחמות גדולות והתחזקות גדול, ותחינות ובקשות הרבה, והתקרבות לצדיקים וכשרים אמיתיים, וכמה דרכי עצות קדושות ולעסוק בתורה ותפילה ומצוות ומעשים טובים הרבה, כדי לזכות על ידי כל זה להנצל מעברות, חס ושלום".
"ועיקר התשובה, לבלי לעשות עוד"
ועוד מובא שם: "יש אלפי אלפים וריבי רבבות דרגות בבחינת שמירת הברית, וכל החילוקים שבין מדרגות הצדיקים והכשרים שיש ביניהם אלפים ורבבות מדרגות עד אין קץ, רובם ככולם הוא בענין שמירת הברית, אבל על כל פנים כשאינו בעל עברה חס ושלום, הוא בכלל שמירת הברית, ואפילו אם עבר עבירות מקודם, אפילו אם עבר מה שעבר חס ושלום, אף על פי כן אין לך דבר שעומד בפני התשובה, ועיקר התשובה לבלי לעשות עוד מה שעשה וכו'".
התיקון הכללי
וכן גילה רבי נחמן מברסלב את ענין התיקון הכללי, שהם עשרה פרקי תהילים, שהם תיקון למקרה לילה בשוגג, ואמר לשני תלמידיו: "היות בענין זה הידוע (היינו מקרה לילה חס ושלום) נלכדים בודאי שלשה חלקי העולם, אני לוקח אתכם לעדות, ותדעו שאלו העשרה קפיטל תהלים מועילים מאוד מאוד לתיקון קרי, והם תיקון גמור ומועיל מאוד מאוד, ויש מי שיקרה לו על ידי ריבוי אכילה ושתיה או על ידי חולשות ועייפות או על ידי שאינו שוכב כראוי, וכל זה אינו כלום (והוא כמו תינוק שמשתין בשינה).
גם יש ששומרים אותו מלמעלה וניצול מהמקרה, או שהמזל שומר אותו וניצול. גם לפעמים נדמה להאדם בשינה בחלום כאלו הוא נופל, ואחר כך מתעורר משנתו, גם זה מן השמים שמצילין אותו מזה. רק מי שיקרה לו, חס ושלום, מחמת הרהורים, מזה נבראים ממש קליפות, חס ושלום, כמבואר בספרים. אבל מי שיאמר באותו היום אלו העשרה קפיטל תהלים בודאי יתקן בזה מאוד מאוד. וכמה צדיקים גדולים שרצו לעמוד על ענין זה, ונתייגעו למצוא לזה תיקון גמור, וקצתם לא ידעו כלל מהו ענין זה, וקצתם התחילו לידע קצת בענין תיקון זה ונסתלקו לעולמם באמצע עסקם בזה ולא גמרו, ולי עזר ה' יתברך שזכיתי לעמוד על זה בשלמות. וענין תיקון זה על ידי אמירת העשרה קפיטל תהילים הנ"ל הוא דבר חדש לגמרי, חידוש נפלא, כי הוא תיקון נפלא ונורא מאוד מאוד", ואמר שלא נודע זאת מיום בריאת העולם.
אחד היסודות הגדולים שרבינו הקדוש מדגיש לנו, הוא לחשוב על התכלית; לזכור היטב, כבר עכשיו, מה שיהיה בעולם העליון, לדעת ולזכור שהעולם אינו הפקר, וכי "על הכל יביא האלקים במשפט" בדין וחשבון מדוקדק ומדויק. על כל מצוה ותנועה טובה, ולו הקטנה ביותר, ישלמו לנו שכר טוב ועצום בלי שיעור; ולהיפך, חלילה – על העבירות יענישו בענשים קשים ומרים.
ישנם שני סוגי גיהנום: הראשון הוא גהינום של "אש" – על מה שהאדם הרשה לעצמו להתפתות מה"אש" של היצר הרע שהכניס בו התלהבות לדבר עבירה רח"ל, והשני הוא גהינום של "שלג" – על כך שהאדם, אחרי שכבר נפל וירד, מתפתה אז על ידי היצר הרע להתייאש ולהתקרר מלהתחיל התחלה חדשה מיד אחרי הנפילה.
שהרי, אחד היסודות הבולטים ביותר בכל תורת רבינו, היא שעל האדם להרגיל עצמו להתחיל בכל פעם התחלה חדשה, לשכוח כל מה שעבר עד הנה, ולא ליפול לשום חלישות הדעת. ודאי, חשבון נפש קבוע הוא חובה מוחלטת, אולם, משום הסכנה שהוא יפיל את האדם לעצבות ויאוש, יש להשאירו לשעת ההתבודדות, שאז יעשה האדם את חשבון נפשו, אבל בכל היום יזכור רק את הנקודות טובות שלו – ויהיה בשמחה.
(הערת העורך: אין הכוונה – ויש להדגיש זאת – שאם חלילה נכשל אדם בעבירה, אסור לו אפילו להתחרט, או קל וחומר – לקבל על עצמו בעתיד שלא להכשל שוב. הכוונה היא להתבוננות עמוקה יותר, לחשבון נפש עמוק, העלול להוביל את האדם להשבר וליפול לעצבות – שתמנע ממנו לקום ולהתחיל מחדש, וממילא תמנע ממנו לשוב על חטאיו ולהתחיל, לפחות מנקודה זו, להתעלות)
מטרתו של היצר הרע בהכשלת האדם, אינה בשביל העבירה עצמה, כמו בשביל להפילו אחר כך לייאוש וחלישות הדעת, שיפסיק להתחזק ולרצות להתקרב להשי"ת, ויישאר בקרירות להשלים עם מצבו הנפול. (הערת העורך: שהרי, אם יצליח היצר להפיל את האדם פעם אחת בעבירה, עדיין אין האדם ב"רשתו" של היצר, שהרי לאחר הנפילה הוא יקום, יעשה תשובה, ויעלה ויתעלה שוב. אולם, כאשר היצר מפיל את האדם לחלישות הדעת וליאוש – הרי שאז נמצא האדם כולו ברשתו של היצר, ושוב לא ינסה כלל לשוב, שהרי היאוש יובילו למסקנה שאינו יכול, אינו שווה ואין בו הכח כלל…)
ועל המצב הזה שהאדם אינו נזהר מהקרירות והחלישות הדעת, על זה השי"ת מענישו ב'גיהנום של שלג', מידה כנגד מידה.
כעת, הבה ונתבונן כיצד בקיום עצותיו של רבינו הקדוש, רבי נחמן מברסלב, נוכל להינצל לגמרי מכל העונשים הקשים האלו:
ההנהגה הקבועה והיסודית שציוונו רבינו לנהוג בה בכל יום מימי חיינו היא, להתבודד לפני השם יתברך כל יום, לספר לפניו כל מה שעובר עלינו, ולשפוט בעצמנו את מעשינו, להתחרט עליהם ולבקש עליהם סליחה ומחילה.
מלבד כל המעלות שיש בהנהגה זו, הרי שתועלת עצומה יש בה, שעל ידה אנו זוכים לדבר נפלא: שאיננו נידונים על כך למעלה, ואנו חוסכים מעצמינו את הדינים מלמעלה, כפי שמסביר רבי נתן בליקוטי הלכות: (הלכות הרשאה ג) על ידי שאדם מתבודד בינו לבין קונו ושופט את עצמו על כל מעשיו… [הרי ש]מאחר שהוא בעצמו עושה הדין בעצמו, על ידי זה [הוא] מבטל ממנו כל הדינים שלמעלה, אף על פי שעשה אלפים ורבבות יותר בלי שיעור וערך, אף על פי כן מבטל כולם על ידי המשפט שלו ששופט את עצמו, כי כשיש דין למטה אין דין למעלה".
העצה, אם כן, להינצל מה"גיהינום של אש", על כל מה שנכשל להימשך אחר האש של היצר הרע, היא לעשות חשבון נפש ו"משפט" עצמי, ועל ידי כך – אם אכן האדם עושה זאת בכוונה מלאה (ולא מן השפה ולחוץ) הוא נפטר ממש מהדין העליון על כך!
וכמו שהיה אומר רבי לוי יצחק בנדר ז"ל, שהרי בכל יום יש, כביכול, דף מיוחד שבו נרשמים כל המעשים שעשה באותו היום, אבל בשמים יבדקו בכל דף של כל יום האם האדם התבודד באותו היום, ואם יהיה כתוב שאכן התבודד, מיד יעבירו את הדף ולא ידונו אותו כלל על יום זה, שהרי דן את עצמו.
ועל ידי עצת השכחה, היינו: שלא להסתכל על העבר (ולהתייאש או להשבר בגללו) אלא רק להתחזק, בעקשנות תמידית, שלא ליפול לייאוש וחלישות הדעת בשום אופן בעולם, ולהתחיל בכל פעם מחדש לעשות אותו הדבר שבקדושה אפילו אלף פעמים, אפילו אם עובר עליו מה שעובר, ללא שום חלישות הדעת, על ידי זה נינצל מה"גיהינום של שלג".
כי הגיהינום של שלג הוא על חלישות הדעת, על כך שהאדם מחליט ששוב לא תועיל לו התשובה בגלל ריבוי עוונותיו העצומים מאד, ובפרט – כך הוא חושב לעצמו – שהרי הוא רואה שכבר התחיל מחדש כמה פעמים, ושוב נפל והתגבר עליו היצר הרע כל כך, כפי שיודע כל אדם על פי מעברי חייו…
וכפי שרבי נתן מסביר בליקוטי הלכות (הלכות בשר בחלב ה) "ומי שנשאר בזה ח"ו, ומניח עצמו [ליפול] על ידי הסתות ורעיונים של הסטרא אחרא כאלה וכאלה, הוא נדון על זה בגהינום של שלג, שהוא קרירות עצום ומר, שהוא מדה כנגד מדה, כי על שנתקרר אחר כך על ידי חלישות, על כן נדון בקרירות של שלג של גיהנום. וזהו בחינת מה שמובא בדרז"ל שיש שדנים אותן בגהינום חציו של אש וחציו של שלג, שדנין אותו על חימום העבירה בגיהנום של אש, ועל [כך] שנתקרר על ידי חלישות הדעת ולא התחזק בתשובה, דנין אותו בגיהנום של שלג וקרירות. ועתה מחובר יפה הפסוק, "לא תירא לביתה משלג", שהוא בחינת קרירות, "כי כל ביתה לבוש שנים", ודרשו חז"ל 'אל תיקרי שנים אלא שניים', היינו בחינת התחזקות על ידי עקשנות עצום לבלי להניח את מקומו, רק להתחזק לקיים ולחזור ולקיים לימוד התורה וקיום המצוות כל מה שיוכל לחטוף בזה הצל עובר כל חייו, אפילו אם יעבור עליו מה [שיעבור]. ועל ידי זה 'לא תירא לביתה משלג', שהוא קרירות, מאחר שלא הניח [לעצמו להתקרר] מתורה ומצוות על ידי חלישות וקרירות שהפיל הבעל דבר בדעתו, רק התחזק בכל פעם, לחטוף איזה טוב ולחזור ולחטוף, בבחינת כי כל ביתה לבוש שניים. ועל כן בודאי לא תירא לביתה משלג".
ועל זה – על עצותיו הנפלאות של רבינו המובאות כאן – נאמר "כי תעבור במים אתך אני וכו' כי תלך במו אש לא תכוה", שתינצל מגיהנום של אש ומגיהנם של מים, על ידי הדרכים והעצות של רבינו, להיות כל היום בשמחה, ולא להסתכל על מה שעובר עליו, ומאידך לשמור ולהקפיד על שעת התבודדות של חשבון נפש, לשפוט בעצמו את כל מעשיו.
"ופעם אחת אמר [רבי נתן] – עכשיו, שיצאו התפילות האלה [=ליקוטי תפילות] בעולם, עתידים לתת דין וחשבון על כל יום ויום, שאין אומרים אותם. ואף על פי כן כתב שם בהקדמה, שגם מזה אל ינח האדם את ידו, דהינו מלעסוק בכל יום בהתבודדות לשפוך שיחו לפני השם יתברך בפרטי פרטיות על כל דבר ודבר שרואה שחסר לו באותו העת, ולעשות בעצמו מהתורה תפילות בלשון שמדברים בו. ורק על ידי זה יוכל להיוושע בכל דבר, כי אי אפשר לבאר בכתב בפרטיות כל הצטרכות האדם, ובפרט לפי השינויים שנעשים באדם בכל עת וזמן עיין שם".
אם אני רוצה להגיד שדבר מסוים הוא רע, אני לא צריך להגיע לכך שגם יתנו עליו דין וחשבון. זאת מסקנה פשוטה שנובעת מכך. ואם כן – למה רבי נתן פשוט לא אומר שזה דבר לא טוב, או שחייבים לומר כל יום, וממילא ברגע שלא נעמוד בחובה ניתן דין וחשבון?
"דין וחשבון" – ידוע ההסבר של הגר"א על הצירוף הזה. הדין הוא על המעשה הפרטי מצד עצמו, והחשבון הוא במערכת הכללית. למשל – אדם חטא בעבירה שמנעה ממנו התקדמות במצוות. על עצם הבחירה הוא ייתן דין, אבל מלבד מכך ידרש ממנו חשבון – כל הדברים הרעים שיצאו עקב אותה בחירה, וכל הדברים הטובים שהיה אמור לעשות אם היה בוחר במה שהיה עליו לעשות. החשבון הוא במערכת הכללית – אחרי שמסתכלים על כל המעשים, דנים אותו על מה שהחטא מנע בצורה עקיפה.
היסוד המרכזי בליקוטי – תפילות הוא היסוד עליו הספר עצמו בנוי – לעשות מהתורות תפילות. בשער הספר כותב רבי נתן: "לנורא תהילות, כלולים מכל-טוב לבית ישראל, תפילות ותחינות, בקשות וריצויים ופיוסים וידויים והתעוררות גדול לנפשו, שיעורר האדם את עצמו לזכור את אחריתו". יסוד זה מתאפשר רק בצורה של "לעשות מהתורות תפילות". החידוש הוא שלא מתפללים על הדברים שיותר קרובים אלינו, עד הדברים שהם יותר ברי-השגה, אלא על כל מה שכתוב בתורה. עד כדי כך שעל תורות של רבי נחמן בהם כתוב שתכלית האדם היא שתהיה לו ממשלה על המלאכים, כותב רבי נתן תפלה על כך. כאן אפשר למצוא דוגמא טובה ליסוד של "מהתורות תפילות".
"אדון כל מושל בכל, אתה בראת את ישראל עמך כדי שיזכו לתכלית האמתי לתכלית הנצחי,עד שיהיה להם ממשלה על המלאכים, כי זה הוא התכלית והסוף של איש הישראלי שנברא בשביל התכלית הזה כדי שיהיה לו ממשלה על המלאכים". (ליקוטי תפילות חלק-ב', תפלה א').
לפני שאנחנו נמשול על המלאכים יש לנו אולי קצת כמה שלבים ששכחנו בדרך – כל אחד כפי ערכו. ממשיך רבי נתן:
"…ועתה אבי ראה גם ראה, כמה אני רחוק מהתכלית הזה מקצה אל קצה בתכלית הרחוק, ולא די שלא זכיתי להתכלית הזה אף גם הרעותי את מעשי וקיפחתי את טובתי וקדושתי.כי חטאתי עויתי ופשעתי לפניך והוספתי בכל פעם חטא על פשע ימים על ימים שנים על שנים…" (שם). כאן מתחיל התיאור של הריחוק העצום שלנו מהדברים הללו, ווידויים וחרטות על כל מה שעשינו, עד שהבאנו את עצמנו למצב העגום שלנו.
למה באמת אנחנו מבקשים על זה, אם אנחנו רחוקים כל-כך מהדברים?
"אהה ה' איכה נעשה, אהה ה' להיכן נברח, אהה ה', ואני שאול בעולם הזה לזמן מעט מאד כצל עובר וכאבק פורח, ומה אשיב שולחי דבר. ומה אעשה ליום פקדה, ומה אעשה כי יקום אל, וכי יפקוד מה אשיבנו". הידיעה שהתכלית שלנו היא להגיע לאותה מעלה של ממשלה על המלאכים לדוגמא, היא זאת שמביאה אותנו להתפלל. זהו בעצם היסוד של "לעשות מהתורות תפילות", כפי שלמדנו בעבר- "הינו שבכל מקום שילמד האדם, יתחיל להסתכל על עצמו כמה הוא רחוק מכל זה על ידי מעשיו הרעים וישפוך על ידי זה את לבו לפניו יתברך". החידוש הגדול שבכך הוא שכל מה שאנחנו לומדים, את הכל צריך להשיב אל עצמנו. אסור לנו לראות למשל את זה שאנחנו צריכים למשול על המלאכים ולומר: זה לא שייך אלי. בכל מקום צריך להגיע לידי תחושת ריחוק, אבל אסור שתהיה תחושה של ניתוק. מה זה משנה? הרי בסופו של דבר נישאר רחוקים באותה מידה? אמנם אם יש לנו תכלית אליה אנחנו צריכים להגיע, בודאי שנרגיש רחוקים, שהרי אנחנו בעצמנו חייבים להיות באותה מעלה. נמצא שבהרגשת הריחוק אנחנו בעצם תמיד מתעוררים אל התכלית האמיתית שלנו. ואת הריחוק הגדול הזה צריך להוציא בתפלה, בפירוש כל מכאובי הלב והקשיים שלנו.
לכן הספר ליקוטי תפילות בנוי על התורות של ליקוטי מוהר"ן, וכל דבר שמוזכר באחד מהתורות בא לידי ביטוי בתפלה. לא משנה מה הדרגה הרוחנית של המתפלל, בין אם הוא צדיק גדול ובין אם הוא רשע גדול חס-ושלום, שניהם יתפללו על אותו הדבר. רק אם בונים ספר תפילות סביב תכלית האדם הסופית אפשר להגיע למצב כזה. ב"לעשות מהתורות תפילות" מתחדש שאנחנו צריכים להתפלל על התכלית שלנו, ולא רק על הדברים שיותר קרובים אלינו. על ידי תפילות על התכלית שלנו ניזכר בכל יום מחדש מה מוטל עלינו לעשות, ומהי הנקודה הסופית אליה אנחנו אמורים להגיע.
אחרי שאנחנו מבינים את היסוד הזה, בודאי שגם כל יום שלא אומרים תפלה מהספר עתידים לתת דין וחשבון. חשבון הנפש תמיד ייעשה בזיכרון התכלית הסופית שלנו, ורק על פיה אפשר לבחון את מעשינו. כל יום שלא זוכרים בו את התכלית, היום עצמו מפוספס. דרך עבודת ה' היא שתמיד ידביק במחשבתו את "זכרון בעלמא דאתי" (ליקוטי מוהר"ן נד), זיכרון בעולם הבא. צריך להדגיש כאן- זה לא שזכירת התכלית היא 'היכי תמצי', איזה-שהוא טריק שיגרום לנו לעשות באמת את מה שאנחנו צריכים. אופן העבודה צריך להיות בנוי על יסוד זכירת התכלית, שזה בעצם "בקי בעייל"- תמיד לזכור ש"אם אסק שמים שם אתה", תמיד יהיה את הריחוק של "שם אתה", מתוך הריחוק שלנו מעצם התכלית האחרונה שלנו. מי שלא עובד את עבודת ה' בצורה הזאת מחסר מיחוד "ה' אלוקי" כמובא בתורה נד. מעשה זה הוא פגם מצד עצמו ועליו יינתן דין, ועל הדברים שהפסדנו אם היינו מקיימים אותו יינתן חשבון.
אחרי שאנחנו לומדים את כל זה עולה השאלה- לשם מה ההתבודדות אם כן? הרי כל הדברים שאנחנו צריכים להשיג כבר מוזכרים בליקוטי תפילות, ושם מוזכרים כל הלשונות של הריצוי והתחנונים. "ואף על פי כן כתב שם בהקדמה, שגם מזה אל ינח האדם את ידו, דהינו מלעסוק בכל יום בהתבודדות לשפוך שיחו לפני השם יתברך בפרטי פרטיות על כל דבר ודבר שרואה שחסר לו באותו העת". החידוש הגדול הוא שצריך גם להתפלל על הדברים שיותר קרובים אל הלב במצב הנוכחי. דרך העבודה היא בודאי בזכירת התכלית ובבקשה ותפלה להגיע אליה, אך הדרך להגיע אליה משתנית אצל כל אדם ואדם. לכל אחד יש הדברים שעליהם הוא יותר צריך להתפלל ולעבוד, ולא תמיד הוא ימצא את עצמו בתוך התפילות שמדברות על נושא בליקוטי-תפילות. לכן צריך גם במישור המקומי יותר להתפלל על "כל דבר שחסר לו באותו העת".
ולאור כל זאת נבין למה רבי נתן אומר שעל מעשה זה עתידים ליתן דין וחשבון. החידוש הגדול בכך הוא שמעשה זה הוא לא סתם רע בפני עצמו. אם אנחנו רוצים לדבר על הצד הרע שבו, אנחנו חייבים להגיע לדין וחשבון. כל החסרון שלו הוא בזה שההעדר שלו יגרום לדין וחשבון, מאחר ולא זכרנו את התכלית.
בשנה השנייה לצאת בני ישראל מארץ מצרים, ציוה ה' למשה לחגוג שוב את חג הפסח. לאחר החג הגיעו אל משה אנשים עם שאלה מוזרה. "ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא, ויקרבו לפני משה ולפני אהרון ביום ההוא. ויאמרו האנשים ההמה אליו: "אנחנו טמאים לנפש אדם. למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' במועדו בתוך בני ישראל"? ויאמר אליהם משה: "עימדו ואשמעה מה יצווה ה' לכם". וידבר ה' אל משה לאמור: "דבר אל בני ישראל לאמור: איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה לכם או לדורותיכם ועשה פסח לה'. בחודש השני בארבעה עשר יום בין הערביים יעשו אותו, על מצות ומרורים יאכלוהו". (במדבר פרק ט' פסוקים א'-י"ב).
קרבן פסח, כמו כל קרבן, צריך להיעשות ולהיאכל בטהרה. מי שאינו טהור אינו יכול לעסוק בו. משום כך, תמוהה הייתה שאלתם של הניגשים לפני משה ואהרון: "למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' במועדו"? הלא התשובה ידועה, והם עצמם אמרו אותה: "אנחנו טמאים לנפש אדם", וטמאים אינם רשאים להקריב קרבן. וכמו שכותב "אור החיים הקדוש": "ומה מבקשים? ליתן להם תורה חדשה?"
למרות פשטותה של השאלה, טורח משה ומשיב להם את התשובה הברורה כשמש: "אמר להם: אין קדשים קרבים בטומאה" (רש"י), אמנם להם אין די בתשובתו עד שמשה אומר להם: אינני יודע, אשאל את ה'. תגובה מפתיעה.
ותגובתו של ה' מפתיעה עוד יותר. הוא אכן נותן להם תורה חדשה. הייתם טמאים בזמן הקורבן, או שהייתם בדרך רחוקה ולא הספקתם לקיים את קרבן הפסח במועדו? לא נורא, אני אברא לכם פסח שני. בדיוק חודש אחרי פסח ראשון, בתאריך שאין לו לכאורה שום קשר עם פסח או יציאת מצריים, בי"ד באייר, בורא ה' תקנה חדשה – " איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה לכם או לדורותיכם ועשה פסח לה'. בחודש השני בארבעה עשר יום בין הערביים יעשו אותו". (תארו לכם שמי שלא יכול היה לצום ביום כיפור שואל: "למה לא זכיתי לצום"? רק ה' לבדו יכול להמציא תשובה כזו: "אם כך – תצום ביום אחר. אני אברא לך יום כיפור בתאריך אחר, אל תדאג").
רבי נתן מבאר את עניין פסח שני וכותב (ליקוטי הלכות ברכת הפירות ה' סעיף ט"ז): "כי אלו האנשים שהיו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח, שבאו לשאול: "למה נגרע"? שאלו כהוגן ותיקנו בזה הרבה מאד, כי נתגלגל זכות על ידם שנתגלה על ידי זה למשה דין פסח שני שהוא תיקון גדול.
"כי זה עיקר שלמות התשובה, שאפילו כשרואה האדם את עצמו שהוא רחוק מאד מה' יתברך וטומאתו עליו ממעשיו הרעים, אף על פי כן יחזק את עצמו ויבוא בקידה והכנעה לפני הצדיק האמת ולפני ה' יתברך וישאל על נפשו כמו ששאלו "למה נגרע לבלתי הקרב את קרבן ה'?" כמו כן ישאל כל אחד על נפשו, אם יודע בעצמו טומאתו ממעשיו, שיבוא וישאל: "ואם נפשי מטומאה במעשי הרעים, אף על פי כן למה אגרע להקריב קרבן לה', דהיינו להתקרב לה' יתברך, לעסוק בתורה ולהתפלל שהוא בחינת קרבנות? כי בוודאי יש לו תקווה גם כן להתקרב לה' יתברך. ואז בוודאי ימצא לו ה' יתברך תיקון ויודיע להצדיק כמו שהודיע למשה תיקון הפסח שני שהוא פליאה נשגבה, כי עיקר זמן הפסח הוא רק בשעת יציאת מצריים, שאז דילג ה' יתברך על הקץ וגאלם, ואז עיקר זמן הקרבת הפסח, ועל שם זה נקרא פסח, לשון פסיחה ודילוג, שדילג על הקץ, כי האיר עליהם אז הארה נפלאה, אבל מי שהיה טמא ולא קרב את הפסח במועדו, איך יזכה להקריב פסח עוד?
"אבל ה' יתברך ברחמיו גילה הסוד למשה על ידי שאלת הטמאים דווקא, והודיע לו שהטמאים יקריבו פסח שני באייר, בימי הספירה. ובזה הורה לנו דרך תשובה, שאין שום ייאוש בעולם כלל, כי אף על פי שעבר זמן של עיקר התיקון ואנחנו טמאים במעשינו, עדיין יש תקווה, אפילו שלא בזמנו, כי יש תיקונים נפלאים ונעלמים מאד שיכולים לתקן אותנו גם עתה ובכל יום ויום ובלבד שלא נייאש עצמנו מצעקה ותפילה, לשאול בכל פעם: "למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה'?"
חשים אנו טמאים? רחוקים מכל דבר שבקדושה? אפילו אם זו האמת, אפילו אם אכן החמצנו, מעדנו, טעינו, עת הרצון והחסד מאחורינו – עדיין לא אבדה תקווה. גם אלו שבאו אל משה בשאלה שתשובתה ידועה מראש ידעו שעל פי דין, דין תורה, אין להם כל סיכוי. פסח נגמר. הגאולה עברה. עבורם נסגרו השערים. הם ידעו, ואף על פי כן באו. הם ידעו, אבל האמינו שאין שום ייאוש בעולם כלל. הם באו אל הצדיק וביקשו תיקון למרות הכל. הם הבינו שה' גדול מאד, שרחמיו אין סופיים, שהוא יכול להמציא להם גאולה יש מאין, הצלה שאיש לא ידע עליה ולא העלה בדעתו את קיומה, אפילו משה. הם האמינו, בתמימות, שעבור ה' אין שום דבר בלתי אפשרי, כולל תיקון נפשם, הרחוקה מקודש, הטמאה. ועל כן דווקא הם זכו, בכח רצונם הטהור, בכח אמונתם בצדיק, שיתגלה בעולם סוד חדש: פסח שני.
אם מאמינים – ה' יכול לתקן הכל, אם מבקשים, גם לאחר שכלו כל הקיצים, אפשר להיוושע. "כי יש תיקונים נפלאים ונעלמים מאד שיכולים לתקן אותנו גם עתה ובכל יום ויום ובלבד שלא נייאש עצמנו מצעקה ותפילה, לשאול בכל פעם: "למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה'"?
המדרש אומר "בשעה שבא הקב"ה לברוא את אדם הראשון נעשו מלאכי השרת כיתות כיתות וחבורות חבורות מהם אומרים אל יברא ומהם אומרים יברא … אמתאומר אל יברא שכולו שקרים… מה עשה הקב"הנטל אמת והשליכו לארץ שנאמר ותשלך אמת ארצה"
למרות שהמדרש מספר לנו שבבריאת העולם משליך הקב"ה את האמת ארצה על שהיא מקטרגת על בריאת האדם מובא בגמרא שחותמו של הקב"ה אמת. איך יתכן שאותה אמת שהיא חותמו של הבורא מושלכת על ידו ארצה? אומר רבי נתן בליקוטי הלכות הלכות ריבית הלכה ה' שיש שני סוגים של אמת – אמת פשוטה ואמת לאמתו. האמת הפשוטה היא אותה האמת שמקטרגת בבריאת העולם. זו אמת העומדת כנגד לשקר ומרשיעה אותו. האמת המבררת ומסווגת בין טומאה וקדושה טהור ושאינו טהור. אמת חותכת שאינה סובלת שקר. זוהי אמת שיש בה ממידת הדין ועל כן היא מקטרגת בבריאת העולם על האדם באמרה שהוא "כולו שקרים". בלי האמת המבררת הזו היה חוזר העולם כולו לתוהו ובוהו וערבול של טוב ורע ללא התווית דרך והכוונה אך בכל זאת אנו רואים שהקב"ה משליך את האמת הפשוטה הזו לארץ. הקב"ה מרחיק אותה ממנו ואף לא שועה לעצתה ולמרות קיטרוגה בורא את האדם אף על פי שגם הוא מכיר בכך שכולו שקרים כפי שגם יודע כל אחד מאיתנו בנפשו. אנחנו מלאים בהכחשות ועצימת עיניים כלפי האמת המכאיבה ובפניות לב שמרשיעות את השני ומצדיקות את עצמנו. אם כך מדוע מרחיק הקב"ה את האמת מעל פניו ומשליכה ארצה אם הוא יודע שטענתה אמיתית? אלא שאומר רבי נתן שם שאמת כזו אפילו שחשובה היא בבריאת העולם יכולה בעוצם דינה להרחיק במקום לקרב. להרוס במקום לבנות. אדם המתבונן על עצמו ורואה שהוא כולו מלא שקרים ואין מתום בבשרו מפני חטאתו על אשר חילל שבת חלילה, גזל את חבריו, שפך את דמם בבזותו אותם, חשב מחשבות טומאה וחמד את אשר לחבריו לאדם כזה תקצר הדרך למיאוס עצמי ולייאוש. אמת כזו אף על פי שהיא נצרכת לנו כדי לאמוד את הדרך נכונה והיא בחינת קיום מצות המשפט החשובה שנאמר "ציון במשפט תיפדה" עם זאת תוקף מידת הדין שבה יכולה לייאש אותנו. לגרום לנו שנמצא בעצמנו כל כך הרבה קלקולים עד שנמאס בעיני עצמנו ונאבד את התקוה לשוב אליו יתברך. נרגיש שאנחנו כל כך פגומים וטמאים שזה בעצמו ירחיק אותנו עוד יותר מהקדושה ולא יאפשר לנו להתקרב לקב"ה בריצויים ופיוסים כדי שישיבנו אליו בתשובה. לא נוכל למצוא כוח בתוכנו להתחיל תהליך של תשובה. לא יהיה לנו פתחון פה לבקש רחמים מרוב שנראה כל כך הרבה רע בעצמנו.
וממשיך שם רבי נתן ואומר כי ישנה אמת אחרת. אמת שאמנם גם היא בבחינת משפט ודין אך בכל זאת כולה מלאה רחמים וצדקה. זוהי האמת לאמתו. האמת לאמתו היא חותמו של הקב"ה שידו תמיד פשוטה לקבל שבים. למרות היותה חותכת במשפט המבחין בין קדושה וטומאה אמת ושקר יחד עם זאת בתוך הדין והמשפט נמצאים רחמי הבורא. בתוך הדין עצמו היא מתחשבת במקום השפל שממנו הגענו לידי חטא חלילה ובכל מה שעבר עלינו כל ימי חיינו ובכך לא סותמת עבורנו את הדרך לתשובה. זוהי אמת הספוגה כולה ברחמיו הלא כלים של הבורא ובידו הפשוטה לקבל שבים. עם אמת כזו אנחנו יכולים לעשות עם עצמנו משפט ודין ולהכיר במקומנו הירוד ויחד עם זאת לדעת שגם כאן הקב"ה נמצא איתנו. גם מכאן יש לנו סיכוי ויכולת להתחיל מחדש. האמת לאמיתה היא חיבור של דין ורחמים. ומהחיבור הזה נוצר משהו שלישי – אמת גבוהה וזכה שפותחת דלת לתשובה גם לרחוקים ביותר. באמת כזו חפץ הבורא. אמת שלא מרחיקה אותנו ומייאשת אותנו מלעשות תשובה אלא מאפשרת לנו לעשות דין עם עצמנו מבלי שיתנתק החוט המחבר עם הקדושה והבורא. ולא רק זאת אלא ככול שנכיר יותר באמת לאמתו ונדע לכוון דעתנו אל רחמיו הלא כלים של הקב"ה כך נעורר אותם יותר ונמשיך על עצמנו ועל סביבתנו רחמים עליונים אלו.
אם כן נחזור לשאלתנו המקורית – מדוע קשה לנו עסק התשובה. והתשובה היא כי אי אפשר לעשות תשובה בלי ליפול בדעתנו אלא כאשר מחזיקים באמת לאמתו אך שביל התשובה של האמת לאמתו דורש כל כך דיוק עד אשר בקלות אפשר ליפול ממנו לימין או לשמאל. ימינה לכיוון עודף החסד והוויתור העצמי או שמאלה לכיוון עודף הגבורות וההקפדה העצמית. בימין נמצא ישמעאל שהוא חסד בטומאה. חסד מוגזם, מוקצן וחסר גבול. ישמעאל הוא הקליפה שיצאה מאברהם אבינו מגלה עמוד החסד בעולם. החסד בטומאה טוען שהקב"ה רחמן גדול ועל כן הוא מקבל אותנו וסולח לנו כפי שאנחנו. המחשבה שהקב"ה סולח לנו מראש גורמת לנו להתרשל מלעשות תשובה. ישמעאל מלשון 'כבר שמע הא-ל את תפילתנו". אין צורך להרבות בתפילה. ובשמאל נמצאת קליפת עשיו הקליפה שיצאה מיצחק אבינו שבחינתו גבורה בקדושה. טענתו השקרית של עשיו (גבורה ודין מוגזמים) היא שלחוטאים שכמונו אין כבר פתח לחזור בתשובה. כבר נסגרו עבורנו כל השערים ואין הקב"ה שומע אותנו כלל ולכן אין טעם להתפלל ולהשתדל להשתפר. ולעומתם יעקוב אבינו הוא בחיר האבות שעליו נאמר "מיטתו שלמה" כי כל בניו יראים ושלמים ולא יצאה ממנו אף קליפה. ויעקוב בחינת קו האמצע המחבר את החסד והגבורה לאחד בחינת אמת לאמתו כפי שמובא בתהילים צ"ט: "מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בְּיַעֲקב" (מתוך השתפכות הנפש אות צ"א).
אם כך קליפת ישמעאל היא הנטייה המוגזמת מידי לסמוך על הצדקה והחסד של הבורא ולכן להתרשל בהתבוננות הפנימית וקליפת עשיו היא הנטייה המוגזמת מידי לתוקף הדין והאמת לאמתו היא קו האמצע שמעודד אותנו לעשות תשובה ולפשפש במעשינו ולהעמידם על מאזני האמת ויחד עם זאת אוחז בידיעה הברורה שרחמי הבורא מגיעים עד אין קץ ואין תכלית ולעולם אין ייאוש מן הרחמים גם מהמקומות השפלים והטמאים ביותר. כפי שמובא בספר המידות ערך המתקת הדין "על ידי צדקה מהפך המשפט והדין למדת חסד" פשט האמור הוא שעל ידי שאנחנו נותנים צדקה לאחר על ידי כך מהפכים את מידת הדין השורה עלינו לרחמים. ועומק המשמעות הוא שעל ידי הצדקה שאנו מעוררים על עצמנו בתוך הדין ומשפט שעושים עם עצמנו בזה שזוכרים את חסדי הבורא שגם כאן הוא נמצא איתנו – כל הדין הופך לחסד ולקרבת השם. על כן מקדימה הברכה בתפילת עמידה "מלך אוהב צדקה ומשפט" את מידת הצדקה למשפט. כי אם נקדים בדעתנו את ידיעת צדקת הבורא ורחמיו או אז נוכל לעשות עם עצמנו משפט בלי להתייאש. בספר שערי אורה השער החמישי מובא "בכל מקום שתמצא בתורה יהו"ה(שמו של הקב"ה המבטא על מידת רחמיו)אלהים(שמו של הקב"ה המבטא את מידת דינו) הבן כי מידת הרחמים מתלבשת עם מידת הדין….וזהו סוד תקיעת שופר….והסימן – "עלה אלהים בתרועה יהו"ה בקול שופר" (תהלים מ"ז הנאמר על תקיעת השופר בראש השנה). מכאן שבתקיעת השופר בראש השנה מתגלה האמת לאמתו. אמת המכילה בתוכה דין ורחמים. משפט וחמלה בעת ובעונה אחת.
אומר רבי נתן בהלכות ריבית כי אמת לאמתו זו נשגבה היא ביותר ושורשה גבוה עד מאד. קשה לאנשים כערכנו להבין בשכלנו הפשוט כיצד יכול הקב"ה לדקדק עימנו בדין על כל מעשה רגש דיבור ומחשבה ובאותו הזמן אף לפשוט את ידו למחול על חטאים איומים ונוראים. כיצד אפשר בכל רגע להתחיל מחדש ובכל זאת להצטרך לחזור בתשובה ולעשות את חלקנו בעבודת הבירור והמשפט העצמי. בשביל זה אנו זקוקים לצדיק האמת שיגלה לנו את עוצם גודל עומק רחמי הבורא שלא באים בסתירה כלל עם הדרישה שלו מאיתנו לעשות עם עצמנו משפט בכל יום ויום.
חטא העגל הוא דוגמא מתאימה. על חטא זה אומרת הגמרא "כלה מזנה תחת חופתה". חז"ל ממשילים את עם ישראל לכלה שעומדת תחת החופה ובעודה תחת החופה מזנה עם זר. בעוד עם ישראל עומד תחת חופת הברית עם בורא עולם הוא פוזל לכיוון עגל הזהב. בגידה חמורה לכל הדעות ולכן עם ישראל מתחייב בכליה. לכאורה אין פתחון פה מול הבורא על חטא איום ונורא כזה. אך משה רבינו בעוצם צדקותו משיג כי אומנם לפי דין האמת הפשוטה אנחנו באמת ראויים לכליה אך על פי האמת לאמתו שלא שוכחת את רחמיו הגדולים של הקב"ה אין ייאוש כלל. ולכן משליך משה רבינו את הלוחות ארצה משל להשלכת הבורא את האמת המקטרגת בבריאת העולם בחינת "תשלך אמת ארצה" ואז מתנפל לפני הקב"ה בבקשת רחמים. מהיכן לוקח משה רבינו כוח לפתחון פה לבקש רחמים לאחר חטא איום ונורא כזה? משה רבינו מעוצם קדושתו משיג את בחינת רחמי הבורא הלא כלים גם כאשר הכל נראה שחור ואבוד ואליהם הוא מכוון את תפילתו ועל כך עונה לו הקב"ה ביום הכיפורים כאשר משה מסיים לכתוב את הלוחות השניים "סלחתי כדבריך". כדבריך דווקא. כפי שאתה השגת את מידת רחמי.
מובא במשיבת נפש סימן י"ח : "רק כך הוא האמת לאמתו. כי בגדל השגתם העצומה (של רבינו ותלמידיו הקדושים) השיגו האמת, כי רבים רחמיו וחסדיו יתברך עד אין חקר וחושב מחשבות לבלתי ידח ממנו נידח אפילו מי שכבר נידח לגמרי, חס ושלום. וכל הדבורים שהצדיקים מחזקים אותנו ומנחמים אותנו ומעוררים ומקיצים אותנו לידע, כי עדין השם אתנו ובמקומנו ממש כי "מלא כל הארץ כבודו", לא מלבם הוציאו דברים אלה, רק הם דברי ה' ממש והוא יתברך בעצמו הודיע לנו הדבורים הקדושים הללו על ידי הצדיקים ותלמידיהם הקדושים, שנשארו אחר הסתלקותם, לידע כי עדין השם יתברך עמנו בכל דור ודור ולא יעזוב אותנו לעולם עד יכונן וישים את ירושלים תהילה בארץ."
וכן מובא שם בסימן פ"ו "יש בני אדם הרבה כשמעיינים בספרי מוסר (שכידוע כל עניינם הוא תשובה), שמדברים מעצם גדל הפגם של החטאים ומעצם מרירת העונשים של גיהנום הם מתפחדים מאד. אבל הבעל דבר מתגרה בהם ומפילם על ידי זה לעצבות גדול יותר … עד שלפעמים נופלים על ידי זה ביותר ….. עד שבאים לכפירות גמורות, חס ושלום. וכל זה מחמת שלא זכו לקבל הדעת האמתי מצדיקי אמת להחיות ולחזק את עצמם ונדמה להם שכבר נשקעו בדרכיהם כל כך, חס ושלום, עד שאי אפשר להם לשוב עוד….אבל השם יתברך חומל על עמו ושולח עלינו הארה נפלאה על ידי צדיקי הדור ….. שאפילו הרחוק מאד מאד יהיה לו דעת אמתי להבחין האמת, שגם הוא יש לו תקוה כי רחמיו יתברך רבים מאד."
ולסיכום מה אנו למדים ממכל הנאמר על חיינו הפרטיים? אנו למדים שחשוב ביותר לעצור בכל יום ולעשות חשבון נפש והתבוננות פנימית. היכן מקומנו ביחס לרצון הבורא מאיתנו? לעבור פרט פרט מענייני היום וכן באופן כללי היכן הרצון שלנו מונח? היכן מונח ליבנו? שכר רב מונח בעצה זו ורווח רב בחובה. אך מאידך גיסא עצה זו סכנה רבה טמונה בה והיא התגברות מידת האמת עד כדי שנרגיש כי אנחנו כל כך גרועים שאין לנו תקוה וחלילה נפסיק להעריך ולאהוב את עצמנו וגם ליבנו עשוי להתרחק חלילה מהשם על ידי ראית ריבוי ריחוקנו ממנו. והעצה היא להחזיק חזק בידיעה באמת לאמתו שגם בתוך המקומות החשוכים ביותר שהגענו אליהם הוא יתברך נמצא איתנו וידו פשוטה לקבלנו אליו חזרה. ולא רק זאת אלא שדווקא על ידי שמכירים בכוח רחמיו שאינם כלים וזוכרים אותם ועל כן מרבים בתפילה ובקשה שיעזור לנו לראות במה עלינו להשתנות ושיתן לנו כוח ושכל לעשות את רצונו על ידי זה בעצמו מעוררים את רחמיו ומתהפכים כל הקלקולים לברכה גדולה.
וזה בחינת חיבור אמת ואמונה – לדעת לשפוט את עצמנו על כול דבר. לא להתרשל בהשתדלות שלנו להשתפר ולקחת אחריות על חיינו ויחד עם זאת לדעת שה' איתנו ועימנו גם בכל המקומות החשוכים שלנו ולא אבדה תקוותנו לעולם ולבטוח שהוא יעזור לנו. למשל לקחת אחריות על היחסים הבינאישיים במשפחתנו. היכן האחריות שלנו בקונפליקטים המשפחתיים? בעבודה? ובמטרות אחרות שאנו מציבים לעצמנו? לבחון היכן האחריות שלנו בהצלחתם או בכישלונם. וכן אם עדיין לא התחתנו או לא מצאנו עבודה וכו'. לבחון היכן החלק שלנו במה שקורה בחיינו. ויחד עם זאת לדעת שאנחנו אמנם שופטים את עצמנו ומבררים את האמת במה שתלוי בנו אך את הברכה וההצלחה והישועה רק הקב"ה שולח שלנו ברצונו וברחמיו.
אם כך מצד אחד חשוב שלא למשוך ידנו מלקחת אחריות על חיינו ולהתבונן מה בי לא מאפשר לי להתחתן (אולי פחד, אולי נוקשות בחשיבה), ליצור שלום בית בביתי (אולי דוגמא לא נכונה מהבית אולי חוסר תקשורתיות), להתקרב לילדי (אולי ציפיות גבוהות מידי), להתפתח בעבודה (אולי חוסר ערך עצמי או קושי להתחייב), להתחזק בעבודת הבורא (אולי בגלל חשש להיפרד מאישיותי המוכרת). מה עלי לשנות בגישה שלי? בחשיבה שלי? או במעשים שלי כדי ליצור שינוי בחיי? ויחד עם זאת לזכור ולא לשכוח שחיינו לא בידנו ויש יד עליונה שמנווטת אותנו ושמה אותנו במצבים נפלאים ועגומים כאחד כדי שנתפלל ונבקש ונחפש ואותה יד עליונה מלווה אותנו ואוהבת אותנו בכל מצב ובכל זמן. וזהו החיבור השלם בין ההשתדלות ומידת המשפט לבין ידיעת רחמי הבורא הלא כלים ומידת הצדקה.
מובא בליקוטי מוהר"ן תנינא תורה כ"ד "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד" ולעומת זאת בליקוטי מוהר"ן חלק א' תורה ו' מובא: "וצריך לאחוז תמיד במידת התשובה."
לכאורה שני כיוונים שונים וסותרים ובשניהם, אומר רבינו, צריך לאחוז תמיד. תשובה דורשת כובד ראש מרירות ושיברון לב ומצד שני מורה לנו רבינו 'תהיו תמיד שמחים'. תמיד תראו את הטוב שיש לכם ובכם. 'תמיד' היינו בין בעליות ובין בירידות. איך אפשר להיות בתשובה ויחד עם זאת בשמחה? אפשר על ידי האמת לאמתו. האמת המשלבת בתוכה דין ורחמים המאפשרים לאחוז בתשובה מבלי ליפול בדעתנו ואדרבא דווקא לשמוח על הקרבה היתרה לבורא על ידי התשובה.
יהי רצון שנזכה לתשובה שלמה מתוך חיבור עמוק ופנימי לרחמי הבורא בכל מצב ובכל עת ומתוך אמונה חזקה כי הוא יתברך עימנו אצלנו ולידנו תמיד.
המציאות שלנו נתונה בין שתי קצוות – הידיעה והבחירה. אלו הן שתי ההנהגות בהן בחר הבורא יתברך להנהיג את עולמו. מצד אחד אנו יודעים כי הכל נעשה רק ברצונו יתברך. השי"ת מחדש, מהווה, ומקיים בכל רגע ממש, את הבריאה כולה מ'אין' ל'יש'. ומאידך, מצווים אנו להיות שותפים פעילים בבריאה, התורה מספרת לנו שהעולם קיים ועומד רק על מעשינו לטוב או למוטב.
המח האנושי קטן מכדי ליישב את הסתירה בין שתי ההנהגות הללו, דווקא משום כך מיוסדת אמונתנו על הפרדוקס הזה. כי במקום שהשכל מבין אין צריכין אמונה. האמונה נצרכת במקום שיד השכל איננה מגעת.
את שתי הקצוות הללו מבטאים במעשה הזה ששת הבנים והבת.
הבנים מבטאים את הצד בו פועל הבורא יתברך מצד עצמו – את הנהגת הידיעה. ואילו הבת מבטאת את הצד שלנו, צד האמונה והנהגת הבחירה.
ששה בנים – ששה מדות
ההנהגה בה מנהיג הבורא יתברך את עולמו מחולקת לשבעה מדות. אלו הן 'שבעת ימי הבניין' עליהן מיוסד עולמנו. ששה מתוך שבעת המדות מכונים בשם 'בנים' – זכרים, משום שדרכן שופע השפע לעולם, ואילו השביעית היא המלכות – המקבלת.
ששת המידות הן: אהבה – חסד, פחד – גבורה, התפעלות – תפארת, נצחון – נצח, חן – הוד, תענוג – יסוד. ניתן למצוא אותן בכל פרט בבריאה. אין מציאות שלא מתחלקת לשבעה מחלקות. גוונים, טעמים, ריחות, וכל שאר המרכיבים של הבריאה, בכולן מוצאים אנו את ששת הבנים של המלך, את ששת צינורות השפע דרכן משפיע הבורא כל טוב לבריאה ולבריות.
בת אחת – אמונה
ה'בת' מסמלת את הנהגת הבחירה. בעוד שלכל אחד מה'בנים' אישיות לעצמו, אופי וגוון משלו. הרי שה'בת' 'לית לה כלום מגרמה' היא נעדרת כל מציאות עצמית, כל כולה ביטול וקבלה, אין היא מקור לאור רק מראה לשקף דרכה את האור. (המלכות מכונה בשם אספקלרייא – מראה), זהו כל תפקידה של ה'בת' לשקף דרכה את המלך. ה'בנים' הם הכלים בהם מנהיג הבורא את הבריאה; ה'בת' היא הסיבה לבריאה.
במבט שטחי נדמית הבת כנעדרת ערך מיוחד. מול הבנים החכמים המצוינים במידות מיוחדות, נראית הבת חיוורת ובלתי מיוחדת. במעשה זה נגלה תמונה אחרת לגמרי. כאן נגלה כי הבת היא נקודת המרכז סביבה נעים הבנים כולם, את כל ממלכתו ייסד המלך עבור השעשועים שישתעשע עם הבת.
'פעם אחת' (איין – מאל)
רביז"ל פתח את המעשה בלשון 'פעם אחת' – 'איין מאל' (כך היא הנוסחא המקורית באידיש). 'פעם אחת' פעם בטרם נבראה הבריאה היה הכל אחד. כך מבארים הספרים הקדושים, כי בתחילה היתה המציאות כולה אחדות פשוט, הכל היה רק אלוקות. אולם הבורא ביקש להטיב מטובו לאחרים, להעניק למישהו זולתו חסד ורחמים, לשם כך ברא את הבריאה כולה. מאז יש כביכול בורא ונבראים, בכל פרט מצויים שני ההפכים – מצד אחד ישנה ההשגחה התמידית, שפע חיים וטובה השופעים בכל רגע מאת הבורא יתברך, ומאידך יש את כח הנבראים הפועלים בעולם ומעוררים על ידי מעשיהם הטובים את השפע לבוא.
תכלית הבריאה היא להביא לאחדות במשפחת המלך, לקשר את הנהגת הבנים עם הנהגת הבת. רק כאשר שתי ההנהגות הללו יפעלו יחדיו תושלם מלכותו של המלך ותתגלה האחדות הפשוט כמו שהיה באותה 'פעם אחת, קודם הבריאה'.
את האחדות הזו ניתן לגלות דווקא מתוך עבודת הבת. לבת אין שלמות השכל היא מצויה בהסתרה (גלות בבל מכונה בשם בנים על שם שדעתן מיושבת כבנים, וגלות שאר האומות מכונה בנות על שם שדעתן אינה מיושבת כבנות, מנחות ק"י ובליקו"מ תורה ל'). אנו מצויים במצב של 'בת', אין לנו שלמות הדעת, מצויים אנו על פי הרוב בהסתרה ובשכחה. כאשר משתדלים אנו לבקש את אור השי"ת מתוך מקומינו, ולהתאמץ לעשות נחת רוח לבוראינו. על ידי כל נקודה כזו של 'אתערותא דלתתא' מביאים אנו את מציאות אחדות השם לידי ביטוי בפועל בזה העולם. את הדבר הנפלא הזה אין אף אחד מששת הבנים מסוגל לעשות, לשם כך מוכרחים כולם את עבודתנו עבודת הבת. משום כך היתה הבת חשובה כל כך בעיני המלך 'והיה מחבבה ביותר'.
כשם שישנם בתורת הצדיקים דרכים נפלאות איך לזכות לחמימות דקדושה ולטעום באמת טעם של מצווה ושל קדושת התורה, כמו כן להיפך, ישנם דרכים ועצות איך להתייחס למצבים בהם אתה כל כך רוצה להיכנס ולהתחמם לאורם הנפלא של הצדיקים, אולם בפועל הנך רואה שהאור וההרגש רחוקים ממך מאוד.
וודאי מצער אותך מאוד לראות איך הרבה פעמים בהזדמנות של מצוה, כמו שבת או חג וכדומה, אתה מתאמץ לזכור את מה שלמדת או שמעת בעניין האור והחיות שיש במצוה, אבל בפועל אינך מסוגל אפילו 'לנגוע' ולחוש את האור וההרגשה האלה אפילו במעט, מציאות שכזו מדכדכת אותך ומונעת ממך גם את השמחה שבעצם קיום המצוה…
אולם, טעות היא זו, ועליך להזהר מאוד מלחשוב מחשבות כאלו של 'בדיקה עצמית': האם אני כבר מרגיש וטועם את האור או לא? הכנס ידיעה זו במוחך: שכל מחשבה של 'ריגול' עצמי האם כבר זכית לאור, והאם אתה בפנים או בחוץ, היא היא המחשבה הצדדית, מחשבה זרה ממש, החוסמת בעדך לקיים את המצווה כראוי ולהדבק בה' על ידה.
חשוב שתבין, שאותו צדיק המלמד אותך להכנס לפנימיות האור שיש בכל מצוה ומועד, אותו צדיק גם מבקש ממך לא להסתכל על זה בכלל.
תרכז את מחשבתך בחלק הקדושה שכן נמצא אצלך. שהרי אם תסתכל היטב תראה, שיש לך כעת ממש את האור של אותה מצוה שאתה כה חפץ לחוש.
כאשר אתה רוצה לזכות לנועם השבת, למשל, ואינך זוכה לכך, הרי שאם אמנם אינך מרגיש את אור השבת, עדיין, האמת היא שהשבת עומדת לנגדך ומאירה לך פנים, אלא שאינך חפץ להביט בה, מחמת שאתה עסוק בחיפוש אחר האור הפנימי יותר, אלא שבינתיים אתה מפסיד את האור שכבר כן קיים! שהרי, סוף סוף אתה שומר שבת, ובביתך דולקים נרות שבת ועל שולחנך ערוכה סעודת השבת וכו'.
הויתור הזה על העקשנות לראות ולטעום דווקא איזו הרגשה מסויימת, הוא עצמו יסייע לך לחזור להתקרב לאור הפנימי. זוהי העצה: להבין שהמצווה שאתה עושה עכשיו נמצאת אצלך ממש, וכל האורות הנלווים אליה קרובים אליך מאוד. ואם אינך רואה אותם, הרי שהחסד של השי"ת גדול בהרבה יותר, שאפילו שאינך ראוי לראות, בכל זאת מורידים אליך את התרופות בעצמם, את המצוה עצמה.
אם תתרגל לחשוב כך, הרי שבצורה כזו תוכל גם להחזיק מעמד בכל צרה וקושי, כמו דוחק הפרנסה ושאר ישועות שאתה צריך, שבוודאי בשעת נסיון קשה מאוד לבטוח בהשי"ת ולהאמין בנס שיתהפך הכל לטובה, כי אין רואים בעיניים את התקווה. אך כאשר תלך בדרך זו תוכל מאוד להתחזק, שאפילו שאינך מצליח לראות ולהרגיש את הבטחון במוחש, אבל האמת הרי היא אמת, ויש לנו ימים טובים בהם מתגלה איך ה' עוזר לנו, ואם רק נוותר על העקשנות לראות דווקא את אשר אנו חושבים ומבקשים לראות, ונחליף את ההסתכלות הזו בראיה פשוטה: להאמין שה' נמצא איתך ממש, שהרי אתה יהודי, ויש לך מצוות וחגים כי אז נראה שנוכל להכנס לבטחון פשוט ואמיתי בקלי קלות.
וודאי, טוב מאוד לחפש לטעום טעם פנימי עמוק בכל דבר ביהדות, אבל עלינו לזכור תמיד שאסור להתעקש על זה, משום שלעתים העקשנות היא היא המונעת מאיתנו להרגיש את אותו טעם. במקרים כאלו, עלינו לחשוב רק איך אפשר להתחבר לאור גם כשאינך חווה אותו במלואו – באמצעות עצם קיומו.
מצב לא רגיל ומאתגר. אבל כמו כל דבר שהשם שולח, תמיד יש צד של ברכה וטובה.
אז מה כן אפשר לעשות עכשיו, במצב הלא רגיל הזה?
אספתי קובץ רעיון מעשיים שיכולים בעזרת השם להועיל לגוף ולנפש.
♦ לתכנן ולרשום סדר יום. מה עושים ומתי עושים. הסדר מרגיע. יש תכנית ויש תכלית. מתי עובדים, מתי לומדים, מתי אוכלים וכו'.
♦ משפחה – להשתדל ככל שניתן לתכנן ולהחליט ביחד עם הילדים על סדר היום. שכולם ירגישו חלק אמיתי במה שקורה ולא שזה בא עליהם רק כהנחיה מלמעלה.
♦ בוודאי זו הזדמנות טובה לנקות ולהתארגן יחד לפסח וכמובן שגם הילדים יכולים לקבל תפקידים שמתאימים להם ולהיות שייכים.
♦ ללכת לישון בזמן. לקום בזמן סביר. כולל הילדים. לא לפרק הרגלים.
♦ בתוך הסדר יום כדאי להקדיש זמן לפעילות גופנית. מרגיע ומשחרר.
♦ זאת ההזדמנות לקבוע סדר לימוד יומי. רבינו דיבר הרבה על הכוח הגדול של לימוד יומי, אפילו מועט. חשיבות רבה נודעת בדבריו ללימוד הלכה יומי. אפשר ללמוד פרשת השבוע שמחולקת לשבעה חלקים כל יום את החלק שלו (עם פירוש רש"י או פירוש אחר), אפשר ללמוד מעט משניות או גמרא. אפשר ומומלץ מאד להקדיש זמן יומי ללימוד ספרי רבינו ורבי נתן.
♦ אם נמצאים עם עוד בני משפחה, אפשר לעשות לימוד יומי של כולם, בנושא הפרשה, בנושא פסח, או בנושאי אמונה וביטחון שספרי רבינו מלאים בהם. אפשר גם להקריא סיפורים מחזקים. כל אחד לפי גילו והבנתו.
מי שלבד יכול לקבוע חברותא בטלפון. חשוב להישאר בקשר עם אנשים.
♦ אפשר לקבוע זמן יומי לתפילה מעבר לתפילות החובה. כמה פרקי תהילים, מעט "ליקוטי תפילות" ותפילה אישית – התבודדות, אפילו 5 או עשר דקות ביום. מרגיע ומחבר לתכלית. מבטל דינים.
♦ כדאי לייחד זמן לחסד יומי, גם עם הסובבים אותנו, הקשבה, הרגעה, חיזוק, וגם טלפונית עם קרובים או חברים שישמחו לאוזן קשבת ותשומת לב שיכולה להרגיע ולעודד. חסד מגן!
♦ כמה שאפשר – שמחה. מוזיקה. ריקוד יומי או מחיאת כפיים יומית אפילו חמש דקות – מחוללים פלאים. גם למי שנמצא לבד. רבינו מדגיש עצות אלה כסגולה להמתקת דינים וביטול צרות, מעלינו ומעל כל ישראל.
♦ כדאי להכניס לסדר היום הקבוע – השתטות, לצאת מהקופסא. לעשות פרצופים מול המראה, לעשות חיקויים של חיות, להתנהג בצורה ילדותית, לספר בדיחות. נקמה גדולה בעצבות המרושעת שמנסה לשתק אותנו. עצת רבינו כעזרה ראשונה לשמחה. חיוני ומשפיע ברכה לכל המשפחה. מועיל גם למי שלבד.
♦ משפחה. לערוך משחקי חברה. להסתכל יחד באלבומים של שמחות משפחתיות. לשתף בסיפורים מהעבר שיכולים לעורר עניין ולהעלות את המורל.
♦ לערוך שיחה משפחתית שבה כל אחד משתף במה שעובר עליו. אפשר גם לאפשר לכל אחד להציע פתרונות לקשיים ולבעיות שעולות, גם בעיות מציאותיות וגם רגשות קשים. כל זאת בהתניה שאף אחד לא מזלזל במה שהשני מרגיש.
♦ לכתוב יומן אישי שכולל גם מה קורה וגם מה אני חושב ומרגיש. כשהכל יעבור בעזרת השם נוכל לקרוא ולהיזכר מה למדנו מהאירועים הללו.
♦ להיזכר ולרשום לעצמנו רשימה של תפילות שהתפללנו במשך החיים ושהתקבלו וכך נתחזק באמונה גם להבא שהשם שומע ויושיע. זה יכול להיות גם אישי וגם משפחתי.
♦ להיזכר ולרשום לעצמנו רשימה של חסדי השם שעשה איתנו במשך החיים וכך להתחזק באמונה בחסדו ובניסיו. זה יכול להיות גם אישי וגם משפחתי.
♦ מומלץ לא להיחשף יותר מידי לעדכונים ופרשנויות על המצב.
מספיק להתעדכן פעם ביום מה הן ההוראות. יותר מזה עלול לגרור לעצבות, פחדים ויאוש מיותרים לגמרי.
♦ כדאי לזכור ולהזכיר לעצמנו ולאחרים: רק היום הזה קיים.
ורבינו מלמד שעם יום אחד לא קשה להתמודד. מחר הכל יכול להשתנות. הפחד והעצבות מתגברים כאשר מדמיינים שזה יקח המון זמן או יהיה יותר גרוע חס ושלום. "אל תצר את צרת מחר, כי לא תדע מה ילד יום".
הליכות ועובדות, שעובדו מתוך שיעוריו של הרה"ח ר' יעקב מאיר שכטער שליט"א, ופורסמו בעלון "קרני אור".
המשמעות של ציווי השי"ת בפרשת 'שמע', בסוף פרשה ראשונה של 'קבלת עול מלכות שמים': "ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך" – היא: שאהבת התורה והשקידה על דלתותיה, היא הדרך לבוא על ידה לקיים את הנאמר בתחילת הפרשה: "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך".
ועל זה אומר הכתוב: "בשבתך בביתך" וגו' – בכל המצבים ששרוי בו האדם, תמיד יש לדבוק בתורת ה'. שהרי על האדם עוברים כמה מיני עיתים ומצבים, לטב ולמוטב ה' ירחם, ויש לו לאדם למסור נפשו לעסוק בתורה בכל המצבים, באמצעות אהבת התורה אשר זכה בה, ומים רבים לא יכבו את אהבת התורה אשר בו.
ולמעשה היא גם הלכה פשוטה ברמב"ם (ת"ת פ"א ה"ח) אשר נפסקה גם בשולחן ערוך בהלכות תלמוד תורה: "כל איש ישראל חייב בתלמוד תורה, בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל יסורים, בין בחור בין זקן גדול. אפילו עני המחזר על הפתחים, אפילו בעל אשה ובנים, חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר והגית בו יומם ולילה" (יו"ד סי' רמו ס"א). "עד אימתי חייב ללמוד? עד יום מותו!" (שם ס"ג).
* * *
בני ישראל ידעו מאז ומעולם עיתים קשים, אבל התורה לא פסקה מהם בשום שעה.
זוכרני היטב בשעות מלחמה, כאשר הכלל כולו היה שרוי בפחד אימים, ובכל זאת היו המתמידים שקועים בתלמודם, ומרוב אהבתם את התורה שכחו מכל הסובב אותם. וגם כאשר כולם היו ספונים במקלטים מאימת הצורר, היו תמיד ספרי התלמוד לנגד עיניהם, וניכר היה עליהם במוחש כי התורה היא שעשועם.
דבר זה זוכרני היטב במשך המלחמות השונות, בשעות שהצטופפנו יחד עם אדירי התורה במקלטים השכונתיים.
במלחמת תש"ח שהינו במקלט אשר בשכונת 'בית-ישראל'. פחד אימים הורגש בחלל המקלט, וכאשר היה מגיעים 'חדשות' היו כולם להוטים לשמוע מה קורה. אבל היה שם גם אברך צעיר לימים, שלימים נודע שמו בשערים, הגה"צ רבי נטע ציינווירט זצ"ל, הוא ישב שם מנותק לגמרי מן הסביבה, גמרא היתה נתונה בידיו ומוחו שקוע היה בנסכי הסוגיא וכאילו הוא יושב בבית המדרש…
דבר דומה ראינו במלחמת תשכ"ז כאשר משפחות שלמות גלו למקלט שמתחת לבית מדרשנו הגדול במאה-שערים, בין השוהים במקום היה אחד מגדולי השקדנים ( – הגרי"ש אלישיב), תלמודו בידו, ותו לא. כל הבהלה והבלבול שהשתלטו על כל שוהי המקום דילגו מעל ראשו, והוא לא ידע מאומה כי אם הגמרא שבידו.
חרוט במוחי מחזה נפלא, בשעה שהמנין שבמקלט עמד להתחיל תפילת שחרית, האברך כבר סיים לומר את ברכות השחר וראה שיש עוד כמה רגעים ספורים עד שיתחילו את התפילה, וברגע כמימרא הוציא את גמרתו והספיק לקרוא עוד כמה שורות בתוספות… הדבר היחיד שכן טרד את מנוחתו בשעות אימה אלו היה רק להבין את כוונת התוספות…
* * *
וכמה גדול הוא חלקו של המזכה את הרבים בניצול כל רגע פנוי לעסק התורה.
איש חי רב פעלים, שריבה פעלים לתורה, היה בבית מדרשנו במא"ש, ושמו רבי שמואל הילמן רוטנברג זצ"ל. הוא למד רבות עם הרה"ח רבי לוי יצחק בנדר זצ"ל, ורבי לוי יצחק העריך אותו מאד והפליג במעלתו ובפעליו הכבירים.
באותו זמן היה בבית המדרש אדם נוסף, תלמיד חכם ובעל ידיעות רבות ונרחבות, אשר כל רז לא אניס ליה. נעים שיחה היה הלה, ומטבע הדברים מתלקטים היו אליו באי בית המדרש. בדרך קבע היו מתחילים לשוחח עמו על דא ועל הא, ולפי שבקי היה טובא בכל הנעשה תחת השמש הייתה השיחה גולשת מדברי תורה ולא אחת היה עוברת לדברים בטלים, כי איש זה היה מבין גדול בכל תחום, ולא רק בדברים העומדים ברומו של עולם…
עבור רבי שמואל הילמן היה הדבר נורא ואיום. אכפת היה לו מאד איך יתכן שתלמיד חכם כזה מהווה בור ומכשול לאברכים, הבאים לבית המדרש על מנת לעסוק בתורה, ולבסוף, מבלי שירצו, הרי הם עוסקים בדברי בטלה.
דא עקא, שאם יגש לעבר האנשים המתקהלים ויוכיח אותם בשבט ביקורת – ספק רב אם יצליח להשפיע עליהם, ושמא יצליח מעשה בעל-דבר וליצנות אחת תדחה את מחאתו מכל וכל. ועל כן השקיע ר' שמואל הילמן מחשבות בעצה כיצד לפתור את המצוקה בדרך חכמה, עד שרעיון נפלא עלה בליבו, וכך עשה ר' שמואל הילמן: הוא ניגש לראש המדברים בעצמו, שכאמור היה תלמיד חכם ומבין בתורה טובא, וביקש ממנו ללמוד עמו בחברותא, באותה השעה שהיתה עד אז מוקדשת לשיחת חולין. זה האחרון נעתר לבקשתו, ורבי שמואל הילמן הרוויח בכפליים; מאז היה לו שותף הגון ללימודים אשר בגודל הבנתו היסב לו טעם מיוחד בלימודם בצוותא, ובנוסף רווח לו לראות את האברכים אשר פונים ועוסקים אף הם כל אחד בסדרי לימודו…
ועל כגון דא אמרו (שבת קיח:): יהא חלקי ממושיבי בית המדרש!
* * *
וברם זכור הוא אותו האיש לטובה והוא, רבי שמואל הילמן זצ"ל היה זה שזיכה אותי, אבדל לחיים, להתחיל בהרבצת תורה ברבים, ומעשה שהיה כך היה:
מדי בין השמשות היה הרה"ח רבי לוי יצחק זצ"ל מוסר בקביעות את שיעורו בין מנחה למעריב בבית המדרש במא"ש. אבל לקראת חג הפסח היה רלוי"צ טרוד בהשגת משאבים לטובת קרן 'קמחא דפסחא' שהקים עבור עניי אנ"ש וכיתת רגליו לדפוק על דלתות נדיבי לב. כשנטו צללי ערב הורגש החלל בבית המדרש וקול התורה לא נשמע בו ברמה.
רבי שמואל הילמן כאב את כאבה של תורה, וניגש אליי בבקשת תחנונים שאמלא את מקומו הריק של המגיד שיעור הקבוע, רבי לוי יצחק. לא יכולתי לסרב לבקשתו הזועקת: "ביטול תורה"!
היתה זו הפעם הראשונה שהתחלתי במסירת שיעורים לאנשי שלומנו…
הוא מביט בבוז על עצמו, לא האמין שכך ייראה אחר ימי הפורים הנעלים והנשגבים. בעתות הרצון המופלאים של קריאת המגילה ושפיכת הלב של פורים, ובעת הדבקות והכיסופים של משתה היין, כאשר הלב בער ורצה והשתוקק להתחיל התחלה חדשה, היה כמעט בטוח שהפעם יהיה השינוי עצום וניכר ושמעתה ייראו חייו אחרת לגמרי. והנה עברו הימים המרוממים ושוב הוא מוצא עצמו עוסק בזוטות, הוא צריך להיאבק נואשות עם לבו המטומטם כדי שיסכים לכוון אפילו פשוטם של פירוש המלות וכדי שירצה להתגבר מעט על תאוות מגושמות, הוא ממש רוחש על הארץ כדי ללקט פירורי מאכל רוחניים.
המצב הזה שובר אותו, אין לו את הכלים להכיל את הירידה הזאת, זה מוציא לו את הטעם מכל המלחמה, שבמקום שתעסוק בכיבוש אדיר היא מצטמצמת שוב ושוב בחטיפת נקודות טובות זעירות והתגברות לנגיעה קלה בשולי הקדושה.
פרשת פרה – בה אנו קוראים על כח הטהרה מטומאת מת ע"י אפר פרה אדומה – היא חלק מ'ארבע פרשיות' שנועדו להכניע את המן עמלק (ליקו"ה חנוכה ו, א). דומה בעינינו שעמלק מקור הרע נלחם אך ורק באופן של הסתה לרע, לתאוות רעות ולמדות רעות לחטאים ופשעים חלילה וכדומה. אבל לאמתו של דבר אחד מתכסיסיו המובהקים הוא: להסית ל'טוב'! לא, לא טעינו, הוא פשוט מסית להתמדה עצומה, ליגיעה בתפילה, לפרישות מופלגת, ולשאר עבודות עצומות. הנקודה היא רק שהוא מסית לכך בלי צמצום וכלים ראויים, הוא מעורר תבערת לב בלי גבול לרצות ולכסוף אך ורק אל השלמות המופלגת ולמאוס בעבודה של קטנות, ביודעו שבכך הוא לוכד בערמתו את האדם שבודאי יפול לבסוף ויעזוב את הכל חלילה.
מאידך, אם מצמצמים את הרצונות, הוא מגיע שוב ומסית לרצות דברים מזוהמים חלילה, ובכך להתרחק מהשי"ת. זוהי מלחמה פנים ואחור, זקוקים אנו לכח עליון נפלא שיגרום לאדם שיהא שקול בפלס: לרצות ולהשתוקק, ומאידך להתרצות לעבוד את ה' במה שביכולתו עתה, על אף שהתוצאות קטנות מאד. כל סטיה לאחד מן הצדדים פירושו ליפול חלילה לרשתו של עמלק העומד ואורב בכל רגע לעקור את האדם משתי עולמות חלילה.
"כי עיקר כל העוונות והקלקולים נמשך על ידי שאין נזהרים בענין תיקון הצמצומים כראוי מתחילה ועד סוף, כי יש שלבו בוער ביותר חוץ מהמדה ואינו מצמצם אור להביות לבו כראוי, שזה בחינת ריבוי אור שגורם שבירה ח"ו, שמזה באים כמה קלקולים ח"ו. וכשמתגבר על זה ומצמצם האור כראוי, צריך ליזהר ביותר להתגבר להמשיך מחשבות טובות ולהגבירם על המחשבות רעות, כי המחשבות רעות נמשכים מהצמצום שהוא שורש הדין שהיה מוכרח כדי שלא יהיה ריבוי אור" (ליקוטי הלכות, תפילת המנחה ז, לא).
זהו כוחו של עמלק, ומזה באה ונשתלשלה מיתה לעולם, וכדברי רבי נתן: "עמלק, שהם בחינת זוהמת הנחש שהם הקליפות והסטרא אחרא הנמשכין מריבוי אור שגרם מיתה ושבירה ח"ו, כי העלמת האור ומיעוטו וצמצומו זה עיקר התיקון כידוע בכתבי האר"י ז"ל" (ליקוטי הלכות, ברכת השחר ג, מא).
ועל כך באה הפרה אדומה, שעניינה תשובה על פגם חטא העגל שבא מכוחו של עמלק וכל מהות חטא זה היה פגם הצמצומים, וכנגד זה באה הפרה אדומה "שאחיזתה בשמאל והיא אדומה תמימה בתוקף האדמומיות, שהיא בחינת תוקף הדין והצמצום. והכהן בעוצם כוחו, והעיקר בכח משה רבינו, שחט ושרף אותה נוכח פתח אהל מועד שהוא המשכן ובית המקדש, ועל ידי זה תיקן כל הצמצומים מתחילה ועד סוף והמתיק הדינים בשרשם" (שם הל' תפלת המנחה הנ"ל).
זו היתה קדושה עצומה ונעלמה מעיני כל חי, שבכוחה זכו להעמיד את הצמצומים על מקומם הנכון. באופן שמצד אחד נצמצם מחשבתנו ולא נחשוב מחשבות רעות, רק נרצה ונשתוקק אל הטוב בתכלית, ומאידך נצמצם את הרצונות, שגם אם בפועל אין אנו יכולים לקיים ולחטוף כי אם מעט דמעט, גם כן נחטוף ונקיים זאת בכל לב ונפש.
בפרשת שמיני אנו לומדים על מיתתם של נדב ואביהו בהקריבם אש זרה של קטורת. חז"ל מציינים גם, שהם נענשו בגלל שלא עסקו בפריה ורביה. ורבי נתן מגלה את הקשר בין שני אלה:
נדב ואביהו בעוצם קדושתם בערו לה' ורצו רק את העולמות העליונים, הם לא רצו להנמיך עצמם לגלות את הקדושה בדברים הגשמיים והפחותים, ועל כן לא אבו לישא אשה ולהוליד בנים. מסיבה זו הם פגמו בקטורת, כי כל מעלת נפלאות הקטורת שגבוהה מכל הקרבנות הוא בכך שמעורב בה חלבנה שריחה רע, לרמז שבכוחה להעלות ולקשר גם את כל המקומות הנמוכים לשם יתברך ולהרים גם משם ריח ניחוח במעט המעשים טובים שמתעוררים ברחוקים מאד. ואילו הם שניגשו להקטיר קטורת בלא כונה זו, שהרי לא אבו לישא אשה ולא הכירו במעלת קישור המקומות הנמוכים לתכלית המעלה, על כן נחשב להם כאילו הקריבו קטורת פגומה חסרת חלבנה, והיא שהביאה עליהם עונש קשה כזה (שם, פריה ורביה ה"ב).
מעתה, בבואנו להיטהר מטומאת עמלק, הבה נזכור היטב, כי יחד עם רצונותינו העצומים והבוערים לחיים של תורה ותפילה, עבודת ה' ודבקות, קדושה וטהרה, יראה ושמחה בתכלית השלמות – נקבל גם עול להמליכו ולייחדו בחטיפת כל נקודה טובה אפשרית, ובעמל על כל העתקה מרע, על אף שעדיין רחוקים לגמרי משלימות, כי רק כך ננצח את עמלק וניטהר מטומאת מת הנובע הימנו.
כי "הכלל, שכל מי שרוצה לחוס על עצמו שלא יאבד את עולמו לגמרי ומתגעגע לשוב לה' יתברך, אזי אף שאינו זוכה לשוב כראוי לו, כל מה שיעשה איזה דבר שבקדושה יהיה איך שיהיה בוודאי לא יהיה נאבד שום דבר. ועל פי הרוב, כשיהיה חזק בדעתו וירגיל עצמו מעט מעט בתוך דרכי הקדושה, אזי סוף כל סוף יזכה לשוב בתשובה שלימה להשם יתברך, כי אין שום יאוש בעולם כלל" (שם, תרומות ומעשרות ג, ב).
האינסטלטור הכי טוב, הרופא מספר אחת, הכלכלן העולמי…
"…וכן גם על צרכי האדם הגשמיים הזהיר מאד, שיתפלל האדם על כל דבר שיחסר לו, הן דבר גדול והן דבר קטן, כמו שמבואר בספר "ליקוטי מוהר"ן" על פסוק: טוב ה` לכל, ופרש שם: טוב ה` לכל הדברים, הן לרפואה והן לפרנסה וכיוצא. כשמאמין כך, בודאי יהיה עקר השתדלותו בתר קודשא בריך הוא (הינו רק להתפלל אליו יתברך על כל דבר ודבר). ולא ירדוף אחר תחבולות רבות, כי אינם מועילים כלל; ומעט דמעט המועילים אינו יודע מהם ואינו יכול למוצאם. אבל לקרוא להקדוש-ברוך-הוא זה טוב ומועיל לכל דבר שבעולם, וזה יכול למצוא תמיד, כי הוא יתברך בנמצא תמיד, עין שם.
"ואמר, שהאדם צריך לקבל כל השפעתו והצטרכותו רק על ידי תפלה, ועל כל הדברים, הן דבר גדול הן דבר קטן, יתפלל להשם יתברך, כי אם לאו, אף שהשם יתברך נותן לו כל מה שצריך, הוא כמו בהמה, שהשם יתברך נותן להם גם-כן כל הצטרכותה בלא תפלה, ובפרט לענין עבודת השם בודאי אין שום עצה, רק תפלה. ואמר, שהתפלה הוא עצה כללית ושורש לכל העצות המובאים בספריו הקדושים. כי אמנם ספריו הקדושים מלאים עצות נוראות ונפלאות על כל דבר ודבר בעבודת השם, עצות ה` אשר לעולם יעמודו, אבל העצות בעצמם קשה מאד לקימם. ועל כולם עקר העצה הוא רק תפלה והתבודדות. ואמר, שמקטון ועד גדול אי אפשר להיות איש ישראלי כי-אם על ידי התבודדות."
(מתוך ההקדמה לספר).
שאלת הבטחון וההשתדלות הינה בין הסוגיות הנצחיות של היהדות, כמו ידיעה ובחירה, תורה חכמות חיצוניות, ועוד כמה שתמצא אותן מתגלגלות בכל דור ודור מחדש. והשאלה היא, היכן עובר הגבול בין בטחון להשתדלות? במחשבה ראשונית, השתדלות מעשית כל שהיא נראית כסתירה לבטחון. אתה בוטח בקב"ה? אז עד הסוף. אבל כאן ה'ראשונים' מלמדים אותנו כלל יסודי, שההשפעה באה כפי ההכנה. כלומר, הקב"ה משפיע באופנים מסוימים: לפעמים צריך להתעלות רוחנית כדי להשיג את אותן ההשפעות, ולפעמים צריך להכין כלים גשמיים לקבל את ההשפעה. הדוגמא הידועה היא מה שמובא בזוהר הקדוש על אלישע וכד השמן עם אשת עובדיה (מלכים-ב ד). לפני שאלישע חולל את הנס, הוא ביקש ממנה שתשאל הרבה כלי קיבול מחברותיה, ואז מזגו מהכד הבודד שנשאר לה והוא מילא עוד כדים רבים אחרים, ועם מילוי הכד האחרון, נגמר השמן גם בכד הזה. ההשפעה נגמרה כאשר הכלים נגמרו. על זה אומר הזוהר הקדוש (ח"א פח ע"א) "וברכאן דלעילא לא משתכחי אלא במה דאית ביה ממשא ולאו איהו ריקניא. מנלן? מאשת עובדיהו". [תרגום: והברכות מלמעלה לא נמצאות אלא במה שיש בו ממש ואין הוא ריקן. מהיכן דבר זה נלמד? מאשת עובדיהו.] הרמב"ן (שמות כה, כד) מסביר מדוע הדברים כך ואלו דבריו: כי ברכת השם מעת היות העולם לא נברא יש מאין, אבל עולם כמנהגו נוהג, דכתיב (בראשית א לא) וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד. אבל כאשר יהיה שם שורש דבר תחול עליו הברכה ותוסיף בו. הרמב"ן (בראשית א, ד) מסביר שכל פעם שכתוב "וירא אלקים כי טוב", הכוונה היא "שרצה בקיומו לעד", ועצם הרצון הזה מחיה את כל הדברים שקיימים. כשהרמב"ן מסביר את אופן השפעת הברכה הוא מביא את הפסוק "וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד", כלומר: הקב"ה רצה בקיום של כל מערכת המציאות והאחדות שבה. היה רצון ב"כל אשר עשה", בכלליות של כל הדברים. זה בעצם אומר, שכל מערכת המציאות שיש לנו, מבחינתנו היא הדבר היחיד שיהיה לנו, ולכן לא יתחדשו עוד נסים של יש מאין, ולפיכך "עולם כמנהגו נוהג".
אולם, מה הם גדרי ההכנה? בזה נחלקו ראשונים רבים. האם אנו אומרים ש"עולם כמנהגו נוהג" אומר בעצם שפועלים בצורה נורמלית, ובוטחים בקב"ה ולא חוששים לדברים קיצוניים. [הערה- שיטת החזון איש בקשר לביטחון היא שיטת יחיד]. כלומר, לא חושבים שהטבע הוא בידינו, אלא כל הפעולות שלנו מלוות בחסד ובעזרת ה'. אבל יש כאלו שאמרו שצורת ההליכים מתבצעת בדרך הטבע, אבל ללא הפעולות שלנו. כלומר, נסים של יש מאין לא יהיו, אבל בתוך המציאות עצמה הקב"ה ידאג בכל מיני השגחות וסיבובים שהכל יגיע אל מקומו בשלום. במלים אחרות: מה הכוונה "עולם כמנהגו נוהג"? איפה הגבול?
רבי נחמן מפרש את הפסוק טוב ה' לכל, שהקב"ה טוב הן לרפואה הן לפרנסה וכו'. חשוב לשים לב: אין כאן חידוש שהקב"ה כל יכול. החידוש כאן הוא שהקב"ה טוב לכל הדברים. בכל בחינת חסרון שיש לנו במציאות, התשובה מצויה בקב"ה. הקב"ה טוב לכל הדברים, וממלא את כל בחינות הרוע שקיימות. הפסוק בעצם מלמד אותנו דבר הרבה יותר עמוק בהבנה של המציאות שלנו. שאלנו: מה הגבול של עולם כמנהגו נוהג. איזה "עולם"? האם הולכים אחרי רוב העולם, שהם בכלל לא מאמינים, או שנאמר שהם לא הנורמה? ואם לא, אז מי כן? מלמד רבי נחמן, שבתוך המציאות שלנו מונח הקשר לקב"ה, וגם במישור ההשתדלות. בהמשך זה יתבאר יותר.
ניקח לעצמנו חותם ונחתם. החותם הוא בעל צורה, וכאשר נחתים אותו על הנחתם, ישאר הרושם של הצורה, אבל בצורה ההפוכה. גם אם יבוא אדם שלא ראה את החותם בעצמו, אם הוא יראה את החתימה, הוא יבין בצורה ההפוכה מהו החותם. אם כן, ישנם שני סוגי חסרונות. מצד אחד, יש חסרון שהוא פשוט לא מבטא דבר. אבל יש גם חסרון שדרכו ניתן לדעת מהו השלם, כמו שניתן לדעת מתוך החתימה והקטעים החסרים והנמוכים שבה, מהו החותם. כך היא המציאות שאנחנו מכירים. מציאות של רוע, כפי שמבאר הרמח"ל בספר דרך השם, היא הסתר פנים. בשביל להבין את הדבר, ניזכר בבדיחה ששמענו כשהיינו קטנים: ראית פעם פיל מתחבא מאחורי פרח? סימן שהוא התחבא טוב. מהי באמת ההסתרה? אם דבר הוא לא נראה, אז מנין להגיד שהוא מסתתר? אולי באמת הוא לא נמצא? אלא הענין הוא, שהדבר ניכר בתוך המציאות, אבל במצב של ריחוק. חשים את ההסתר. זאת מציאות העולם, לפי הרמח"ל. כל בחינה של רוע, רואים בה את הסתר פניו כביכול של השי"ת. כל חסרון נתפס בעינינו – אם אכן מסתכלים בו בעיני אמונה – כחסרון טוב של הקב"ה, ולא כסתם דבר שאינו נמצא. המציאות בעצמה דורשת את כבוד ה'.
בעולם יש טוב ורוע. הטוב הוא הארה מאת השי"ת, וכל נקודה של חסרון היא הסתר מאת השי"ת. "כשמאמין כך, בודאי יהיה עיקר השתדלותו בתר קודשא בריך הוא"
ומה שהרמח"ל אומר בצורה אחת, אומר רבי נחמן בצורה אחרת: טוב ה' לכל. כל דבר שחסר במציאות, הפתרון נמצא אצל ה'. החידוש כאן הוא לא לגבי השי"ת – זה פשוט וברור. החידוש כאן הוא על המציאות. בעולם יש טוב ורוע. הטוב הוא הארה מאת השי"ת, וכל נקודה של חסרון היא הסתר מאת השי"ת. "כשמאמין כך, בודאי יהיה עיקר השתדלותו בתר [=אחרי] קודשא בריך הוא". ברגע שנאמין באמת שכך היא המציאות, אז ההשתדלות באופן טבעי תהיה בעיקר רק אחרי הקב"ה, כלומר – תפלה. שאלנו מקודם מהו ה"עולם במנהגו נוהג" – איזה עולם, העולם של הגוים או העולם של הצדיקים, אומר רבי נחמן: העולם מצד עצמו. העולם שכל חסרון בו בעצם צועק – חסר כאן טוב אלוקי. בצורה הזאת מתנהלים הדברים לאמיתה במציאות זו שאנו מכירים, ולכן תפלה היא הדבר העיקרי שימלא את החסרונות.
נשאל, אם כן, הרי יש עוד פתרונות למציאות, החסרונות של המציאות לא צועקים שהפתרון נמצא אצל הקב"ה, עובדה שאנשים פותרים דברים גם בלי תפלה. על זה מוסיף ר` נחמן: ולא ירדוף אחר תחבולות רבות, כי אינם מועילים כלל; ומעט דמעט המועילים אינו יודע מהם ואינו יכול למוצאם. כל הפתרונות האחרים לוקים בחסר, אבל לקרוא לקב"ה – זה תמיד מועיל.
האם חשבנו לבקש מהקב"ה עזרה לפני שצלצלנו לאינסטלטור? או שהוא יעזור לסיים את החודש בפלוס, במקום לחפש כל מיני עבודות מזדמנות, או שעות נוספות על חשבון לימוד תורה? אפשר לשאול שאלות כאלו בלי סוף, על כל דבר בחיים שלנו. ומה רבי נחמן מלמד אותנו? חסר לך משהו – זה היה רמז מבורא עולם! החסרון אומר הסתרת פנים, ולא שום דבר. זה גם לא קשור לצנרת, ולא להשקעות שלא הצליחו. זה אך ורק הסתרת פנים. כך גם אומרים חז"ל: פעם אחת הייתי עובר ממקום למקום, מצאני זקן אחד אמר לי רבי, מפני מה בעלי בתים שבישראל נעצרים על הבנים מהיות להם? אמרתי לו: בני, מפני שהקב"ה אוהבן אהבה גמורה ושמח בהם ומצרפן כדי שירבו רחמים לפניו (ילקוט שמעוני, נ"ך רמז עח). לא טיפולי פוריות, ולא מחלות. רק בגלל שהקב"ה אוהב אותם אהבה גמורה, הוא מעורר אותם. ואנחנו כמו כלבים, כועסים על המקל, ולא מסתכלים על מי שמחזיק אותו.
אז בפעם הבאה שחסר לכם משהו, תבקשו את זה מהאינסטלטור הכי טוב, הרופא מספר אחת, והכלכלן העולמי – השם יתברך.
* * *
ואפילו אם יודע בעצמו שאין מעשיו עולים יפה כראוי – אל יפול מהבטחון מחמת זה לומר: מי אנכי לבטוח ולהשען בה' מאחר שהרעותי את מעשי כל כך! רק יבטח בחסדי ה' אשר לא תמנו וברחמיו שאינם כלים שירחם עליו גם כן ויזון ויפרנס אותו, כי טוב ה' לכל. (ליקוטי עצות, בטחון אות ד)
על-ידי המחלוקת שיש בעולם, על-ידי-זה נעשים מפורסמים קדם זמנם, היינו: כי כשאחד נכנס בעבודת השם, הוא צריך לשהות ולהתמהמה עד שיתפרסם בעולם, ועל-ידי פגם המחלוקת נתפרסם קדם זמנו; ועל-ידי-זה הם גורמים היזק והפסד להאיש הזה, שנעשה מפורסם קדם זמנו, או גם להדרך [ב]עבודת השם שהיה זה [האיש] רוצה לגלות בעולם, ואזי גורמים מיתה לבעלי המחלוקת – ולפעמים, שאין הפגם גדול כל כך, אזי גורמים עניות [לבעלי המחלוקת].
וזה הסוד מבואר בתורה בפסוק (שמות כ"א): "וכי ינצו אנשים יחדו ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה" וכו' כי כשמתחיל לכנוס לאיזה דרך, הוא בחינת הריון, וצריך להתעלם שם בבחינת עיבור, כי עדיין לא נתגלה זה הדרך בעולם, רק הוא נכנס לשם לגלותו, ואזי הוא בחינת הריון, בבחינת (משלי ד): "בדרך חכמה הריתיך" בחינת הריון, וצריך לשהות שם ולהתמהמה, לחמם עצמו שם כמו עובר במעי אמו, עד שיגיע הזמן שיצא לאויר העולם, לגלות זה הדרך בעולם. וכשיוצא קדם זמנו, זה בחינת נפל. ופגם זה נעשה על-ידי מחלקת כנ"ל
וזה בחינת: "וכי ינצו אנשים יחדו" – הינו מחלוקת (ינצו = יריבו), על ידי זה: "ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה" – הינו בחינת המפורסמים שנעשים [מפורסמים] קודם זמנם, שהם בבחינות נפלים כנ"ל, וענשם מיתה או עוני לפי הפגם כנ"ל. וזה: "אם לא יהיה אסון" – פירש רש"י: באשה, היינו, שלא יפסידו ויקלקלו את הדרך חכמה בעצמו, שהוא בחינות אשה הרה כנ"ל, רק יפסידו הנפלים, דהיינו האנשים בעצמם, שנתפרסמו ויצאו בעולם קודם זמנם; כי כמו שבאשה הרה, כשנוגפין אותה עד שמפלת נפלים, יש שתי בחינות, דהינו שלפעמים היא מפסדת הנפלים לבדם, שמפלת אותם על-ידי שיצאו בלא עתם [=לפני זמנם], ולפעמים גם האשה הרה בעצמה נזקת על ידי זה ונסתלקה, כמו כן בבחינות הנ"ל היינו שלפעמים נפסדים האנשים בעצמם, שנתפרסמו קודם זמנם, שהם בחינת נפלים, אבל עדיין לא נסתלק הדרך חכמה בעצמה, רק הנפלים לבד, ויכולים אחרים להתעבר שם בבחינת הריון הנ"ל, כמו במשל אשה הרה כנ"ל ולפעמים נפסד גם הדרך חכמה בעצמו, באפן שאפילו איש אחר אינו יכול להכנס לשם, בבחינת הריון, לגלות ולהוציא זה הדרך לעולם: שזה בחינת מיתת האשה הרה [עצמה] כנ"ל ולפי הפגם כן העונש, כמו שמפורש בתורה: "אם לא יהיה אסון" – 'באשה', "ענוש יענש" – 'בממון', היינו עניות, שנעשה כשאין הפגם גדול כל כך כנ"ל "ואם יהיה אסון" – 'באשה', שגרמו להפסיד גם הדרך בעצמו כנ"ל, אזי: "ונתת נפש תחת נפש", היינו מיתה כנ"ל, ה' יצילנו.
(ליקוטי מוהר"ן ח"ב, כ)
כשאחד נכנס בעבודת ה' הוא צריך לשהות ולהתמהמה עד שיתפרסם בעולם. ועל-ידי המחלוקת שיש בעולם נתפרסם קדם זמנו ועל ידי זה הם [=החולקים] גורמים הזק והפסד להאיש הזה שנעשה מפורסם קדם זמנו. או גם להדרך לעבודת השם שהיה זה רוצה לגלות בעולם. ואז גורמים מיתה לבעלי המחלוקת. ולפעמים שאין הפגם גדול כל-כך אזי גורמים עניות, וזה הסוד מבואר בהתורה בפסוק: "וכי ינצו אנשים יחדו" וכו'.
(קיצור ליקו"מ, שם)
חמשה בקר ישלם תחת השור (כא,לו)
עיקר הגניבה והרמאות דסטרא אחרא [=כוחות הטומאה, היצר הרע], הוא מה שהבעל דבר גונב לב האדם עד שמכניס מחלוקת על הצדיק האמת, שמזה עיקר אריכת הגלות, ועל ידי זה יכולה הסטרא אחרא להתגבר ולינוק מהעשירות דקדושה שהוא גבוה מאד בשרשו, עד שהוא מבחינה אחת עם נפשות ישראל. וכשהסטרא אחרא מתגברת, אזי לוקחים לעצמם כל העשירות והשפע של ישראל שהוא בחינת שה, ובחינת דלי"ת [=האות הרביעית בא"ב] כמבואר בפנים, והכל נמשך רק בכח הצדיק הגדול שהוא בחינת יוסף בחינת שור, והוא בחינת קוצא דאות דלת [=קוצה של האות ד]. ועל כן הוא בחינת 'הא' [=האות ה] בחינת חמשה כמבואר בפנים. ולפעמים נוגע פגם המחלקת שעל הצדיק רק אל העשירות של ישראל, ולפעמים נוגע הפגם גם אל הצדיק בעצמו, ויש בזה כמה בחינות כמבואר בפנים. וזה בחינת הפגם של המחלוקת שחלקו השבטים על יוסף, עד שנשתלשל מזה עשרה הרוגי מלכות כמו שאמרו רבותינו ז"ל, שנהרגו על ידי זה צדיקים וקדושים כאלו, אבל באמת כל מה שמתגברת הסטרא אחרא בגניבתם וערמתם יותר ויותר, אזי כשמתגברת אמיתת קדושת האמת כנגדם, אזי [הם] מוכרחים להחזיר הכל, כל ניצוצות הקדושות שבלעו, אף גם מוכרחים להקיא ולהוציא עצמות חיותם ממש. וזה בחינת מה שהגנב, כשנמצאת הגנבה בידו, אזי משלם כפל. ואם טבח או מכר, אזי חמשה בקר ישלם תחת השור וארבעה צאן תחת השה, כי כל מה שהתגברו ביותר, עד שנוגע הפגם ביותר, אזי מוכרחים להוציא חיותם מקרבם עוד יותר ויותר. וזה מרומז בדברי רבותינו ז"ל שאמרו על פסוק תחת הנחושת אביא זהב, תחת הברזל כסף, תחת העצים נחושת, תחת האבנים ברזל, שזה בחינת כלל העשירות שכלול מזהב וכסף ונחושת וברזל, והכל יוכרחו העובדי כוכבים ומזלות להחזיר לישראל בכפלי כפלים, בבחינת תחת הנחושת אביא זהב וכו' כנ"ל, שזה בחינתארבע צאן תחת השה כנ"ל. ואמרו רבותינו ז"ל על זה, אוי להם להעכו"ם [=עובדי כוכבים ומזלות], כי תחת נחושת יביאו זהב וכו', אבל תחת רבי עקיבא וחבריו וכו' [=עשרה הרוגי מלכות] מה יביאו? היינו כי כל הנ"ל לא יספיק להם, רק [=אלא] נגד הפגם שפגמו בהעשירות, אבל מה שהתגברו עוד ביותר עד שנגעו בנקודת הצדיק בעצמו, במה אפשר להם לתקן זאת? כי על זה לא יספיק להם שום דבר, עד שיצטרכו להוציא כל עצמות חיותם מבטנם וקרבם, וכל מקום שנמצא בהם עוד איזה ניצוץ הקדוש, הכל יצטרכו להחזיר בעד מה שפגמו בקדושת הצדיק שהוא שורש הכל, שזה בחינת חמשה בקר תחת השור.
(אוצר היראה, צדיק רס; ע"פ: ליקוה"ל גניבה ה)
חמשה בקר ישלם תחת השור וארבע צאן תחת השה
עיקר הבחירה של האדם הוא בענין האמת והשקר. כי אמת הוא עצם הקדושה והטוב, ושקר הוא עיקר הטמאה והסטרא-אחרא והרע. וצריך האדם לבחור בטוב ולמאוס ברע, היינו לקרב האמת ולרחק השקר. והנה השקר והסטרא אחרא הם הבל נידף, אין בהם שום ממשות כלל, מאחר שהם שקר ומלי דכדיבי [=דברי שקר]; וזה בחינת "כי כל אלהי העמים אלילים" אלילים ממש. אך אף על פי כן בשביל כוח הבחירה נתן כח להשקר, עד שיוכל להטעות את האדם ולומר עליו שהוא אמת, וכמבאר במקום אחר, שכשחוזרים [על] השקר שתי פעמים, נעשה אצלו אמת וכו'. ולא די שהאדם יכול להטעות את עצמו, [אלא] שיוכל להטעות גם אחרים בשקריו ובגנבת ערמותיו; ולא די בזה, עד שכביכול יכול להמשיך הסתרה כזאת, כאילו גם השם יתברך מסכים עמו, בבחינת "גנבא אמחתרתא, רחמנא קרי" [=גנב בעת שעומד במחתרת, מתפלל לה']; כי השם יתברך נתן כח להבחירה כל-כך, שעיקרה על-ידי השקר כנ"ל, עד שיש כח להשקר שהוא בחינת גניבה להעלים האמת כל-כך, עד שיהיה נדמה לכאורה כאלו העלים האמת גם למעלה כביכול. וזה שאמרו רבותינו ז"ל על הגנב, שעשה עין של מעלה כאלו אינו רואה, עשה ממש כביכול כנ"ל [חז"ל אומרים, כי הגנב גרוע מהגזלן: הגזלן אינו פוחד לא מהבורא ולא מבני אדם, ואילו הגנב, הגונב בהסתר על מנת שלא יראוהו בני אדם, מתנהג כאילו הבורא אינו רואהו: "עושה עין של מעלה כאילו אינה רואה"]. וזה שמצינו גבי עשיו, שרצה להטעות את אביו ברמאותיו ושקריו עד שימשיך עליו את הברכות מלמעלה, עד שיעקב הוכרח לילך עמו במרמה גדולה, עד שחטף הברכות ממנו, וגם אף על פי כן התגבר עשו ואמר: "ברכני גם אני אבי", עד שברכו "ועל חרבך תחיה", שעל-ידי-זה מתארך הגלות כל כך כידוע. וזה בחינת 'חומר הגנב מהגזלן', כי הגזלן אינו מעלים על- כל-פנים האמת כל כך בערמותיו ושקריו, רק הוא בא וגוזל את חברו בזרוע ובאונס [=בגלוי]; והגנב בא בערמה ובמרמה כל כך, עד שמעלים האמת יותר ויותר, כביכול כאלו עשה עין של מעלה וכו' כנ"ל. ועל כן הגנב משלם כפל ותשלומי ארבעה וחמשה כמו שאמרו רבותינו ז"ל. כי בודאי "ואתה מרום לעולם ה'", כי אף על פי שנתן כח להשקר להתגבר כל-כך, אף-על-פי-כן יד הקדושה והאמת תמיד על העליונה, כי מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך. ותכף כשמושך האדם עצמו להאמת לאמתו, אזי מאיר עליו אור השם יתברך, שהוא כביכול עצם האמת; ואז לא די שזוכה לצאת מהחושך והשקר, אף גם הוא זוכה להוציא מהם כל הטוב שהיה כבוש אצלם מכבר; וכל מה שהשקר והחושך מתגברים ביותר להחשיך עליו, חס ושלום הוא מוציא מהם הטוב שכבוש בתוכם יותר ויותר על-ידי שמתגבר ביותר להמשיך על עצמו אור האמת, שזה בחינת תשלומי כפל שמשלם הגנב כשנמצאת הגנבה בידו. ואם התגבר ביותר עד שכבר טבחו או מכרו אזי משלם ארבעה וחמשה כנ"ל, שזה בחינת מה שזכה יעקב אבינו, עליו השלום, על ידי האמת והתמימות שלו להוציא מיד עשו הבכורה ומיד לבן הוציא כל זיווגיו ושנים- עשר שבטי י-ה ועשירות גדול, והכל על ידי גודל האמת, שעל ידי זה לא די שהשקר אינו יכול להחשיך עליו, חס ושלום, אף גם האמת מאיר לו כל-כך עד שמוציא מהם כל הטוב שהיה כבוש אצלם מכבר כנ"ל.
(אוצר היראה, אמת עז; ע"פ: ליקוה"ל שם)
שנים ישלם (כב,ג)
כשהאמת מאיר ומבטל החושך, אזי נמשך על הקדושה בחינת כפל, כי לא די שהאדם בעצמו יוצא מתוך חשכת אפלתו על-ידי אור האמת, אף גם הוא עושה פתח גם לאחר להוציאו מחושך לאור ולהחזירו בתשובה. וזה בחינת מה שהגנב משלם כפל.
(אוצר היראה, אמת עז; ע"פ: ליקוה"ל שם)
על כל דבר פשע (כב,ח)
מה שדקדקה התורה על כל דבר פשע על שור על חמור על שה על שלמה על כל אבידה אשר יאמר כי הוא זה עד האלקים יבא דבר שניהם וכו', היינו שהתורה מגלה לנו ומודיעה לנו בכלל ופרט וחזר וכלל: שבכל הדברים שבעולם יש בו חיות אלקותו המחיה ומקיים את הדבר וזה עיקר הדין תורה כדי לחזור ולהביא כל הדברים שביניהם עד האלקים שהם הדיינים שפוסקין על כל העסקים שביניהם דין תורה. ועושין מכל עסקיהם תורה כנ"ל. ובזה אנו רואים שבכל הדברים שבעולם יש אלקות שהוא התורה כנ"ל. וזהו שהזכירה התורה רוב דברים שבעולם בפרטיות שהם על שור על חמור על שה על שלמה וכו' והשאר כללה בכלל בתחלה ובסוף, כמו שכתוב על כל דבר פשע וכו' אשר יאמר כי הוא זה וכו' (כמו שלמדו רז"ל כלל ופרט וכלל ממקרא זה) ועל כולם סיימה עד האלקים יבא דבר שניהם לידע ולהודיע ולהוודע שבכל הדברים שבעולם בכולם מלובש ונעלם אלקותו יתברך וצריך הכל להעלות עד האלקים שהם הדיינים שנקראים על שם זה אלקים מחמת שהם פוסקין דין תורה ומגלין האלקות והתורה שבכל דבר.
(ליקוטי הלכות, חושן משפט, דיינים ד,ג)
אם כסף תלוה את עמי (כב,כד)
יש ימי טוב וימי רע, שזה בחינת: "ביום טובה היה בטוב וביום רעה ראה", הינו שצריך לעיין ולראות ולהסתכל היטב, ואז ימצא טוב גם בימי הרע בעצמן, כי מלוא כל הארץ כבודו, ואפילו בכל לשונות העכו"ם מלובש בהם אותיות התורה, שהם בחינת ימי-טוב, רק מחמת שהימי-רע חופין [=מסתירים] עליהם, על-כן אין נראין כלל. אבל מי שזוכה לשבר את יצרו בשלמות, או שמקושר על כל פנים לצדיק כזה שזכה לכוף את יצרו בשלמות, על ידי זה זוכה שיוכל למצוא אותיות התורה המלובשים בכל הלשונות, שזה בחינת שמוצא הימי טוב המלובשים בתוך הימי-רע בעצמן. ואז בודאי לא יחסר לו פרנסתו, כי יהיה נמשך לו שפע טובה וברכה על ידי אותיות התורה שמברר ובונה מכל דבר, כי התורה היא מקור הברכה והשפע. אך מי שאינו זוכה לזה, כי הימי רע מתגברין ומעלימין ממנו הטוב המלובש בהם, על-ידי-זה אינו יכול למצוא אותיות התורה המלובשים בהמשא-ומתן והעסקים שלו, ואזי יורד השפע בצמצום גדול, ועל ידי זה מוכרח לבוא לידי הלוואות. כי כל הלוואה נמשכת על-ידי שיש ימי טוב וימי רע, כי רוב ההלוואות הן מחמת חסרון פרנסה, שאין לו עתה ומצפה שיהיה לו לאחר זמן, כי חושב שעתה הזמן אצלו בבחינת ימי רע, וכמורגל לשון זה בפי העולם לומר כך בכל פעם, ועל-כן הוא לווה מחברו עתה, שימתין לו עד שיעברו הימי רע ואז יוכל לסלק לו. ועל-כן באמת כיון שבא לידי הלוואות, קשה לו מאד שיצא מהם, ועל פי רוב אינו מסלק בזמנו, כמו שאמרו רבותינו ז"ל: הלואי שיפרע בזמנו, הלואי ודאי, כי מאחר שאינו מאמין בשלמות, שגם בימי רע בעצמו יש טוב, איך ישיג הימי טוב? כי באמת הימי טוב וימי רע הם בכל יום בעצמו גם כן, רק כל אחד כפי מה שמתגבר על יצרו להגביר הטוב על הרע, כן נמשך עליו בחינת ימי-טוב, ולהפך להפך, חס ושלום. והעיקר, שצריך להסתכל היטב ולהאמין שגם בהרע בעצמו, בחינת הימי רע, גם שם יש טוב, כי מלוא כל הארץ כבודו כנ"ל, ואז בודאי יוכל להשיג פרנסתו דבר יום ביומו, ולא יצטרך לבוא לידי הלוואות וחובות; אבל זה שנפל להלוואות על ידי זה שאינו יכול למצוא הימי טוב בתוך הימי רע, אז בודאי קשה לו לצאת מהחובות, כי הרע מתגבר בכל פעם ביותר, מאחר שאינו משתדל ומסתכל למצוא הטוב שבתוך הימי רע בעצמן, ועל ידי זה מתגבר הרע ביותר, ועל-כן באמת צריכין להיזהר מאד מלהיות בעל חוב. בפרט מי שכבר חטא ופגם ולא כבש את יצרו, והגביר הרע על הטוב, ועתה רוצה לשוב אל השם יתברך; ועיקר התשובה הוא על ידי שמוצא הטוב שבתוך הרע בעצמו ומאמין בעצמו שעדיין יש בו טוב ויש לו תקווה לשוב, בבחינת"ובקשתם משם את ה' אלקיך", משם דווקא, מכל המקומות שנידח שם בין העכו"ם. על כן מי שרוצה להיות בעל תשובה, צריך בודאי להיזהר מלהיות בעל-חוב. ועל כן מכנה הכתוב כל רשעת הרשע בשם "לוה רשע" וכו', כי עיקר הרשעות נמשך מהתגברות הימי רע על ימי טוב, שמשם כל ההלוואות ועיכוב הסילוק [=פירעון]. ועל-כן הזהיר הכתוב: "אם כסף תלווה וכו', לא תהיה לו כנושה" וכו', כי צריכין לרחם על העני להוציאו מכלל בעל חוב.
דרשו רבותינו ז"ל שונאך – שעבר עבירה וכו' וזהו רובץ תחת משאו שקשה להגביהו ולהעלותו מגודל המשא שמונח עליו שהוא בחי' משא העונות בחי' כמשא כבד יכבדו וכו'. ועל כן יכול להיות שיעלה על דעתך לחדול מעזוב לו בחי' וחדלת מעזוב לו כי ידמה לך שקשה להעלותו מגודל המשא שעליו. אבל השי"ת רחום וחנון ורחמיו רבים מאד על כן הזהיר ברחמיו עזוב תעזבו עמו: שאפילו נפש כזאת צריכין לעזוב ולעזור להשתדל בכל כוחו להגביהה ולהעלותה כי יש להצדיק כח כזה כנ"ל. וזה עמו דווקא כמו שדרשו רבותינו ז"ל יכול אפילו ישב לו ואמר הואיל ועליך מצוה וכו' תלמוד לומר: עמו. היינו כי בודאי מצוה גדולה להטפל עמו ולעזור לו גם כן להעלות ולחדש נפשו, אבל כל זה עמו, דהיינו כשהוא בעצמו רוצה גם כן לעסוק בזה לרחם על עצמו, להשתדל בתקנת נפשו, לסלק המשא הגדול שעליו, אלא שאי אפשר לו בעצמו והוא מצפה למי שיעזור לו לזה; אזי מצוה גדולה לעזור לו בכל כחו להטפל עמו להעלותו, כי יש כח לחדש נפשו גם כן אם הוא בעצמו יש לו איזה רצון אמתי לזה לעסוק בתקון נפשו. אבל אם רוצה לסלק עצמו לגמרי ואינו רוצה להשתדל בתיקון נפשו כלל, רק רוצה שהצדיק בעצמו יעשה הכל עבורו, והוא לא יעשה כלל ולא ישתדל בזה כלל, אזי בודאי אין הצדיק צריך לעסוק עמו, כי אי אפשר לעזור לו כשאינו רוצה לעסוק בעצמו בתיקונו כלל כנ"ל, וכמו שאמר אדמו"ר ז"ל לאחד: אתה בלעדי אינך יכול לעשות כלל (דהיינו לתקן נפשו בעצמו) אבל גם אני בלעדיך איני יכול לעשות דבר, היינו שאם אתה לא תעשה כלל בודאי אי אפשר לי לעשות עבורך הכל כי האדם הוא בעל בחירה ואי אפשר להעלותו כי אם כשיש לו איזה התעוררות מעצמו וזהו יכול אפילו ישב לו וכו' ת"ל עמו וכו' כנ"ל.
עיקר שבירת וביטול תאוות ממון הוא על ידי קרבנות. כי הקרבנות שמקריבין הם נקראין בחינת מאכלין דמלכא [=מאכלי המלך] כמבואר בזוהר הקדוש. וזה בחינת המאכלים המבוארים במעשה מבעל תפילה [באמצעו, מכת של ממון, שהוליכם נגד מקום המאכלים המתבשלים על ידי ההר של אש וכו']. שעל ידם עיקר התיקון של הכת שנפלו לתאוות ממון. כמבואר שם שמכל התאוות אפשר להוציא אבל מתאות ממון אי אפשר להוציא, כי אם על ידי אלו המאכלים המבוארים שם, שהוליך אותם עד שהגיע להם הריח של אלו המאכלים ונתאוו להם מאד וכו'. ואחר כך כשנתן להם מאלו המאכלים אז ראו מיאוס סרחון תאוות ממון עד שמאסו בחייהם. וברחו וקברו את עצמן בחפירות וקברים מחמת בושה וכו' עיין שם. ואלו המאכלים הם בחינת קרבנות שעיקרם בחינת הריח. בחינת (במדבר כ"ח) אִשֶה ריח ניחוח לה'. והם נקראים מאכלים דמלכא כנ"ל. כי מבואר בכוונת פרשת התמיד שעל ידי הקרבנות נכנע העבודה זרה. וזהו בחינת צו את בני ישראל. אין צו אלא עבודה זרה וכו' עיין שם. היינו שהקרבנות מכניעין ומבטלין העבודה זרה של תאות ממון הוא עיקר העבודה זרה. כי כל העבודה זרה הם בממון כנ"ל. וזה שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק צו את אהרן וכו' הנאמר בפרשת העולה. אין צו אלא זירוז מיד ולדורות. ביותר צריך לזרז במקום שיש חסרון כיס. היינו כנ"ל. כי הקרבנות הם חסרון כיס. שזהו בחינת שבירת תאות ממון על ידי שמחסרים ממונם בשביל השם יתברך שקונים קרבנות מממונם, שזהו עיקר שבירת תאוות ממון כשמוציאים הממון על דבר שבקדושה. כמבואר בהתורה צוית צדק (ליקוטי מוהר"ן א, תורה כג). וזה צו וכו' ביותר צריך לזרז במקום שיש חסרון כיס. שהוא בחינת שבירת תאוות ממון שזוכים על ידי הקרבנות שהם נדבת לב בחינת צדקה. כי על שבירת תאוות ממון בחינת חסרון כיס בשביל דבר שבקדושה. צריכין לזרז על זה ביותר מאד מאד. כי להוציא מתאוות ממון קשה ביותר מכל התאוות כנ"ל. נמצא שצו הנאמר בקרבנות מרמז על שבירת תאוות ממון. שזהו בחינת אין צו אלא זירוז – ביותר צריך לזרז במקום שיש חסרון כיס כנ"ל. וזהו בעצמו בחינת אין צו אלא עבודה זרה. כי שבירת תאוות ממון הוא ביטל העבודה זרה. כי כל העבודה זרה הם בתאות ממון כנ"ל.
(ליקוטי הלכות, אורח חיים, הלכות תפילה, ד)
זאת התורה לעולה, למנחה ולחטאת … ולזבח השלמים (ז,לז)
על פי מה שכתב רבנו זכרונו לברכה בהתורה להמשיך שלום (בתורה יד). וזה שמסיים הפסוק שכולל כל הקרבנות – מסיים [אותו] בשלמים, כמו שכתוב זאת התורה לעולה ולמנחה וכו' ולזבח השלמים. כי עיקר תכלית כל הקרבנות הוא שלום. ועל כן השקלים שממשיכים שלום הפילו את המן וזרעו שהם בחינת מחלוקת, כי השקלים הם בחינת צדקה נדבת לב. שזה עיקר בחינת התענית, בחינת אגרא דתעניתא – צדקתא, שעל ידי זה עיקר המשכת השלום, בחינת מרבה צדקה מרבה שלום, כמבואר בהתורה הנ"ל. וזה שכתוב בשקלים לכפר על נפשותיכם, כי השקלים הם בחינת קדושת יום הכיפורים שאז ממשיכין שלום. ועל כן נצטוו על השקלים תכף אחר יום הכיפורים, שאז צווה ה' יתברך למנותם בשקלים, כמו שפרש רש"י בפרשת כי תשא, כי שקלים הם בחינת יום הכיפורים בחינת תענית בחינת צדקה, שעל ידי זה ממשיכים שלום שעל ידי זה עיקר קדשת פורים שהוא גם כן בחינת שלום בחינת ודובר שלום לכל זרעו. ועל כן אמרו רבותינו זכרונם לברכה שהתענית באה במקום קרבן. כי הם בחינה אחת ממש, כי התענית הוא להמשיך שלום, שזהו בחינת כל הקרבנות שהם בחינת שלום.
(ליקוטי הלכות, ברכות הראיה וברכות פרטיות, ד)
אם על תודה יקריבנו … על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו (ז,יב-יג)
צריכין להביא בקרבן תודה עשר חלות חמץ כמו שכתוב על חלות לחם חמץ, שזהו נפלאות נוראות הקרבן תודה שהיא משונה מכל הקרבנות, שאסור בהם חמץ כמו שכתוב כי כל שאורוכו' לא תקטירו וכו', רק בקרבן תודה מביאים חמץ, כי חמץ בשרשו שבקדושה נמשך מבחינת כח המסדר והמיישב את המוחין שהוא בחינת כתר שהוא בחינת המתנה, כי כששואלין את האדם איזה [דבר שב]שכל, אומר 'המתן עד שאתיישב' וכו', וכל עיקר התיקון הוא על ידי תיקון המסדר והמיישב וכו', שעל ידי זה זוכים להשיג בחינת התשעה היכלין הנ"ל על ידי הרדיפה והמעכב וכו' עיין היטב היטב בהתורה 'אמצעיתא דעלמא' (ליקו"מ א תורה כד). וזה בחינת חמץ בשרשו שבקדושה, כי החמץ הוא על ידי המתנה, (וכמבואר כל זה בליקוטי הלכות, הלכות נפילת אפים הלכה ד על פי התורה הנ"ל עין שם היטב), כי המח והדעת נמשך כפי האכילה שמחיה את האדם, שעיקר החיות הוא חכמה ושכל בחינת החכמה תחיה, כמו שמבואר בדברינו כמה פעמים. וכשאין מתקנים את המסדר והמיישב שהוא בחינת כתר, אז החמץ אסור באיסור חמור מאד שזהו בחינת איסור חמץ בפסח, כי בפסח יצאנו מגלות מצרים, וכבר מבואר בהתורה הנ"ל שעיקר הגלות הוא גלות השכינה שהוא מה שהעצבות מתגבר על לב איש הישראלי. וכשמתגברין בשמחה זה עיקר הגאולה מן הגלות בחינת כי בשמחה תצאו וכו', ואז זוכים לכל התיקונים הנזכרים עד שמתקנים גם את המסדר והמיישב וכו' שעל ידי זה משיגים אור האין סוף, בבחינת מטי ולא מטי, על ידי התשעה היכלין הנזכרים. אבל אי אפשר לזכות לכל זה כי אם על ידי בחינת מי יימר המבואר שם שהוא על ידי זה שיכול להכנס בהיכלי התמורות למקום הקליפות ולהעלות הקדושה משם בבחינת קטורת כנ"ל כמו שמבואר שם. היינו על ידי התגברות השמחה שעל ידי זה מעלין השכינה בחינת מלכות מגלותה מבין הקליפות וזוכים לכל התיקונים הנזכרים לעיל כנ"ל. אבל במצרים שהיו נאחזין הקליפות, מאד היה קשה מאד לזכות לזה, רק הגאולה הייתה בריבוי רחמיו וחסדיו יתברך, שהאיר עליהם הארת המוחין בהארה עצומה מאד שלא בהדרגה וסדר על ידי בחינת אתערותא דלעילא, כי לא היה להם אתערותא דלתתא כראוי שיהיו ראויים לגאולה, כמו שמבואר כל זה בכתבי האר"י ז"ל ומובא בדברינו כמה פעמים, על כן לא נתתקן אז בחינת המסדר והמיישב שהוא בחינת כתר, כי המסדר והמיישב אי אפשר לתקן כי אם על ידי זה שזוכה לאתערותא דלתתא בשלמות שהוא על ידי שיכול לירד להיכלי התמורות ולהעלות הקדושה משם וכו', שזהו בחינת מי יימר וכו' כנזכר לעיל. ועל כן הוכרחו לצאת משם בחפזון. ובשביל זה אסורים לאכול חמץ בפסח ואיסורו חמור מאד, כי אסור להחמיץ את המח כלל כל זמן שלא נתתקן המסדר והמיישב את המוחין, כי המח כפי האכילה כנ"ל. בפרט שבגאולת מצרים היו צריכים לתקן חטא אדם הראשון שחטאו היה באכילה שאכל מעץ הדעת טוב ורע שהיא בחינת אכילה של איסור, שעל ידי זה פוגמין בהדעת מאד עד שנכנסין לדעת וחקירות שאסור להכנס בהם, שלא יצא מגבול הקדושה, שזהו בחינת עץ הדעת טוב ורע וכו'. ומחמת שבפסח צריכין לתקן זאת, על כן עיקר קדושתו בענין האכילה, שצריכין לאכול מצה, וחמץ איסורו חמור מאד כי עדיין לא נתתקן המסדר והמיישב, ואז אסור להחמיץ המח כלל. ועל כן אז החמץ בבחינת פגם אכילת עץ הדעת טוב ורע, שעל ידי זה נגזר בעיצבון תאכלנה, בחינת עצבות ומרה שחורה שנאחז בהאכילה ביותר שזה עיקר הגלות כנ"ל. על כן צריכין לאכול רק מצה שהוא לחם אבירים בחינת מן בחינת מאכל של מלאכים שאין להם אתערותא דלתתא, כי אז נמשך המאכל מלמעלה על ידי הארת המוחין עצומים שנמשכין אז בבחינת אתערותא דלעלא. אבל אנו אסור לנו להחמיץ מוחנו כלל באלו המוחין הגבוהים שיורדין אז לפי שעה בשביל הגאולה כמובא, ועל כן אסור החמץ עד אחר קריעת ים סוף שהתחיל אז בחינת תיקון הכתר על ידי הספירה וכו'. ואחר כך בשבועות שאז עיקר תקון הכתר כמובא, אז מביאין שתי הלחם מחמץ דווקא, וכמו שמבואר מזה הרבה (שם בהלכות נפילת אפים הנ"ל עין שם). ועל כן הקרבן תודה שמביאים כשיוצאים מן הצרה שהוא בחינת גלות, שעיקר התיקון [שלה הוא] על ידי שמחה כנ"ל, שעל ידי זה זוכין לבחינת תיקון המסדר והמיישב וכו' כנ"ל, על כן אז מביאין לחם חמץ כי כשנתתקן המסדר והמיישב על ידי התגברות השמחה, אז נתתקן החמץ משרשו שבקדושה שהוא בחינת הַמְתנה וכו' כנ"ל, ואז נעשה על ידי לחם חמץ דווקא תיקון נפלא שזהו בחינת שתי הלחם של שבועות שבאין מחמץ דווקא, מחמת שאז זוכים לבחינת כתר שהוא תיקון המסדר.
ששת אלפי שנה היא מחכה. כבר שטפו את גבה רבבות פעמים הגשמים. כבר חיממו את פניה אלפי שמשות. כבר זחלו עליה ומתחתיה ריבואות נמלים וזוחלי עפר. כבר ראתה איך בחדוות יצירה, אספו אבנים כמוה, סיתתו, הובילו, הרימו, בנו עיר. חדרים, קימורים, בורות מים, היכלות שטופי אור, גנים. ואז באו אחרים, המטירו אש, ניתצו קירות והשליכו את האבנים.
שנים רבות היו האבנים מונחות שכוחות, בגאיות, בעמקים.
ושוב באו בונים, אספו, ניקו, הרימו שוב חומות וקירות. בנים עיר לילדיהם.
כך ראתה האבן מוות וכך ראתה חיים. ילדים צוהלים הפכו לקשישים. בני בניהם גם הם צהלו, חלמו, קיוו. אבדו, תמו.
כל כך ראתה, כל כך התבוננה, עד שאלפי שנים ורבבות מראות מתחלפים נארגו בדעתה למסכת אחת עמוקה: כל המעשים, כל הקורות, מובילים אל יעד, שואפים אל תכלית.
כל תנועה קטנה, כל עלה נופל, כל שמש עולה, כל אבן נבנית או נהרסת, כל ילד או זקן – הכל מוביל, הכל מובל, אל חדוות קץ הימים, אל אור ענוג, עמוק, שיפרש כבר ברגעי זריחתו הראשונים מבוכות שאין להן פשר, ירפא כאבים איומים, יתרץ חידות תופת.
ואחר כך יוסיף לזרוח וימלא את הכל.
ואחר כך…
ואחר כך… "עין לא ראתה אלוקים זולתך יעשה למחכה לו". אפילו מי שאינו ראוי, רק מחכה לו. אפילו אינו מתבונן כאבן, אפילו אינו מבין כהר, אבל מחכה כמותם, ליום הנעלם. "וחיכיתי לה' המסתיר פניו מבית יעקב וקיויתי לו". אף על פי שמסתיר – חיכיתי. אף על פי שנעלם – קיויתי.
אבן.
"אב ובן כאחד". גם אבן היא אב. יצורים רבים חוסים בצילה. מדמים כי אין מפלט מוצק ממנה. גם אבן היא בן. מזומנת בעל כורחה לחום יום וקור לילה, חשופה תמיד לרחמי השמיים.
"אב ובן אחד". כלפי מי שלמטה ממך להיות מחסה ומגן, כלפי מי שלמעלה ממך להיות כלי ריק, כנוע, נזקק.
בין כך ובין כך – להמתין, להאמין.
"כי עיקר כל התאוות בשרשן הם דברים קדושים וגבוהים מאד. רק למטה נתגשם ואסור לנו ליקח שום דבר קודם זמנו. ועיקר כל החטאים והפגמים נמשכין ממה שממהרין ליקח הדבר קודם זמנו. ואינו מתגבר על תאוות להמתין עד יבא עיתו בהיתר כמו שאמרו חז"ל (במס' יומא)"בשמך יקראוך ובמקומך יושיבוך ומשלך יתנו לך. אין אדם נוגע במה שמוכן לחברו ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלוא נימה".
ועל כן עיקר החטא הראשון, שהוא חטא אדם הראשון, היה רק מה שלא המתין בזווגו עד שבת. ועל כן נקראים החטאים בשם בוסר שהוא פרי שלא נגמר עדיין. כמו שכתוב: "אבות יאכלו בוסר" (יחזקאל י"ח) כי עיקר החטא הוא מחמת שלוקח הדבר בלא עיתו.
ובאמת עיקר העת להשיג טעם הטוב האמתי הוא רק לעתיד לבוא. ואשרי מי שממתין ומתאפק על תאוותו כל ימי עולם הזה וסותם עיניו מחיזו דהאי עלמא (ממראות העולם הזה) לגמרי וממתין לטוב הנצחי כמו שכתוב (צפניה ג') "לכן חכו לי ליום קומי לעד". כי בוודאי יזכה לתענוג האמתי לתענוג הנצחי. אבל גם בעולם הזה יש דברים שעיקר האיסור הוא מה שאינו ממתין. ואם ימתין עד בא עיתו יקבל בהיתר. וכמו שאמרו רבותינו ז"ל: "אותן מצעות שהציעה לו באיסור הציעה לו בהיתר" וכו'.
והכלל כי עיקר כוח הבעל דבר (הוא היצר הרע וכוחות הטומאה שבנפש) שמסית את האדם לתאווה או לדבר עבירה חס ושלום הוא רק מחמת שיש לזה האדם איזה שייכות לזה העניין כפי שורשי הנשמות, רק שהוא צריך עכשיו להתאפק על תאוותו עד יבוא עיתו. או שאפשר שיבוא עתו בעולם הזה – שיקבל דבר זה בהיתר, או לפעמים אינו יכול לקבל זה כי אם בעולם הבא. היינו כשיזכה לעמוד בניסיון ולשבר תאוותו מזה עכשיו – על ידי זה יזכה לעתיד בעולם הבא לקבל ולהתענג משורש התענוג הזה בשורשו ברוחניות, שהוא אור צח ומצוחצח, תענוג רוחני תענוג אמתי" (ליקוטי הלכות טוען ונטען ג' סעיף ג')
אמנם, המשפט הפותח משפט ידוע הוא ומפורסם, השגור בפי כל, אך שמעו נא פלא: לשיטת רוב הפוסקים כוונת מימרא זו היא גם בפשיטות 'לעובדא ולמעשה'… שצריכים פשוט להרבות בשמחה…
וכשמדברים על שמחה, אי אפשר שלא להיזכר בתורה רפ"ב, 'אזמרה לאלקי בעודי'. התורה היחידה בכל הליקוטי מוהר"ן עליה 'הזהיר רבינו ז"ל מאוד לילך עם התורה הזאת'! ולא לחינם באה אזהרה זו, אלא 'כי הוא יסוד גדול לכל מי שרוצה להתקרב להשם יתברך ולבל יאבד עולמו לגמרי חס ושלום'!
ובכן, הזמן גרמא להוציא תורה זו מכריכת הליקוטי מוהר"ן (כמאמר רבינו ז"ל: לעתים הכריכה אף היא מניעה ללימוד הספר) המסתירה את אורה הגדול ולהכניסה לעולם המעשה… ואם לא עכשיו אימתי? יעשה נא הקורא את חשבון נפשו בפרוס עליו ימי אדר הללו, מתי מתכונן הוא להתחיל לקיים דברי רבינו הקדוש וללכת בדרך זה? יהיה נא עבורינו 'חודש אדר' תמרור אזהרה על עוד שנה שחלפה ועדיין לא נכנסנו למעגלי השמחה באמת…
* * *
ועתה, שמעו נא קטע ממעשה נפלא:
מעשה היה, ויצא איש מאנשי הבעל תפילה למדבר יהודה, להתבודד שם בחצות הלילה ולפרש שיחתו וצערו לפני השם יתברך. את רכבו עצר בצד השביל, וילך מהלך פרסה בין ההרים הגבוהים, עד אשר בא לבקעה עמוקה אשר את סופה אין רואים, ויתיישב על אבן, ומפיו התחילו לצאת הדיבורים: ריבונו של עולם חמול עלי, עד מתי… עד מתי אהיה רגיל בדרכי הרעים.. מתי אזכה לשוב בתשובה באמת.. וכולי וכולי, כמנהג מבקשי אמת, והאנחות פורצות מלב שבור, והדמעות זולגות באין מפריע.
והנה, נניח, מלאך ה' צבא-ות נגלה אליו ובידו פתקא, מכתב מן השמים: שמע נא בני, פלוני בן פלונית, צעקתך עלתה לפני, וייכמרו רחמי עליך. ועתה, זאת עשה וטוב לך בזה ובבא. קבע לעצמך זמן בכל יום בו אתה עוסק לחפש ולבקש מעשיך דיבוריך ומחשבותיך הטובים, ותשמח את עצמך בהם. אם כה תעשה, רבבות פגמיך אמחוק, ורובי זכויותך אזכור, תשובה שלימה בלבך יתנוצץ, ואת לבך אפתח לזמר ולהודות ולהלל לשמי. עוונותיך יהפכו לזכויות, ועל זיו השכינה תתענג לנצח.
המשך הסיפור יהיה ברור מאליו. היהודי המאושר הלזה, הלא יחזור לביתו שמח וטוב לב, ויתחיל ללכת בדרך של 'אזמרה', ויחיה וישמח את עצמו תמיד בנקודותיו הטובות. וכי איך שייך, אחר הבטחה ברורה כזאת וגילוי נורא כזה, לחשוב אחרת?
ומה איתנו?
הלא גם אנו קיבלנו הבטחה מפורשת מפי הקדוש ברוך הוא בעצמו, דרך רבינו הקדוש! גם אלינו נגלה מלאך ה' ובידו מכתב כתוב אלינו!
וזה לשון אותו פתק, אותו מכתב קדוש, שמסר לנו מלאך ה', רבינו הקדוש, אחר סוכות תקס"ח בדרך ללמברג, ובא לדפוס בספר 'ליקוטי מוהר"ן':
כי צריך האדם לחפש ולבקש למצוא בעצמו איזה מעט טוב כדי להחיות את עצמו ולבוא לידי שמחה. ועל ידי זה שמחפש ומוצא בעצמו עדיין מעט טוב, על ידי זה הוא יוצא באמת מכף חובה לכף זכות ויוכל לשוב בתשובה… ואזי כשמחיה ומשמח את עצמו על ידי זה, אזי הוא יכול להתפלל ולזמר ולהודות לה'.
גם אנו מובטחים מפי רבינו הקדוש, אשר קיבל זאת מפי הגבורה, שבאם נחיה ונשמח עצמנו עם נקודותינו הטובות, נצא מכף חובה לכף זכות; נשוב בתשובה; ונוכל לזמר ולהודות לה'…
הידעתם איך נראה אדם שנמצא כולו בכף זכות, ומה נעשה עמו למעלה אחר הסתלקותו? – – – ועתה בידינו הבחירה. אם נשמח ונחיה את עצמנו עם נקודות טובות, הרי אנו עוברים מכף חובה לכף זכות. פשוטו כמשמעו….
אל נא נמתין ליום האחרון בו נשכב עם הרגליים לדלת לאחר פטירתינו, ואז נראה בחוש עד כמה צדקו הדברים, ונתחרט על שלא צייתנו בתמימות ופשיטות. נתעורר כבר עתה לעזוב דרכנו הרע, אשר אנו רגילים לראות בכל עת רק את הרע, ולהתעמק בעיון עמוק בחסרונותינו, ונחפש ונבקש את הטוב ונחיה את עצמנו, ואז ייטב לנו לעד.
* * *
ולסיום, שח לי חבר טוב: איך אשמח את עצמי עם התפילין שהנחתי, עם המקוה שטבלתי, הרי עשיתי זאת בלי שום כונה ובלי לב, וכמעט אפשר להגדיר זאת כ'מתעסק' ולכל היותר כ'שוגג'. וכי עם מצוה שעשו 'בשוגג' אפשר לשמוח?
כדרכו של יהודי השבתי לו בשאלה:
אם היית נכשל בעוון רציחה ח"ו, והיית דורס – חס ושלום! – אדם שעבר בכביש רח"ל בשוגג ובלי כונה, האם ג"כ היית תוהה ושואל אם אפשר להיות בעצבות מזה, או שבזה היה לך הלכה ברורה? ומאי שנא מצוה בשוגג מעבירה בשוגג, הלא אדרבא מידה טובה מרובה!
איך ניתן לדעת איזוהי עזות דקדושה, ואיזוהי עזות דסטרא אחרא?
את העזות בכלל ניתן להגדיר ככניסה לרשות אחרת, בלי קבלת רשות, כלשון הפסוק "והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה", וכמאמר הגמ' (בבא קמא כג.) "סתם דלתות חתורות הן אצל כלב", פירוש: שטבע הכלב שאין מחיצה עוצרתו, והיא עזות דסט"א כמו שאמר רשב"י: "ארבעה דברים הקב"ה שונאן ואני איני אוהבן – הנכנס לביתו פתאום ואין צריך לומר – לבית חברו" (נדה ט"ז ע"ב).
ניתן להגדיר את העזות גם כנסיון להשיג דבר שאינו מגיע לנו, כמו שכתוב בספר המידות: "מי שיש בו עזות, בידוע שאינו מסתפק במה שיש לו".
ברור גם שיש הבדל עצום בין חוסר הסתפקות ברוחניות ונסיון בלתי פוסק להשיג עוד ועוד מדריגות נעלות, לבין חוסר הסתפקות בגשמיות ונסיון מתמיד להשיג עוד ועוד דברים חומריים.
אבל הרי גם בתחום הרוחני בעצמו מצאנו שיש עזות טובה ועזות שאינה טובה. למשל, בהקמת המשכן, כאשר לא נכנס משה לאוהל מועד עד שהתבקש, משום שחשש שאינו ראוי לכך, המדרש (ויקרא רבא א, טו) משבח אותו על סירובו ואף מוסיף, שאם היה חושב שהוא כן ראוי להכנס, היה נאמר עליו: "תלמיד חכם שאין בו דעת – נבילה טובה הימנו".
משמע, שאם היה נוקט במידת העזות, הרוחנית לכאורה, להכנס למשכן בלי להתבקש, היתה זו עזות דסטרא אחרא.
לעומת זאת, כשעלה משה למרום לקבל את הלוחות מספרים חז"ל (ירושלמי תענית פ"ד הל"ה) "כיון שעשו ישראל אותו מעשה, ביקש הקב"ה לחוטפן מידו של משה וגברה ידו של משה וחטפן ממנו", ומסיימת שם הגמ' "הוא שהכתוב משבחו בסוף ואומר ולכל היד החזקה", פירוש: שמעשה זה, שוודאי עזות עצומה הוא, נחשב עזות דקדושה הכרחית.
* * *
ככל הנראה, הדבר תלוי במבחן התוצאה. בכל פעם שאדם רוצה לצאת חוץ ממקומו ל"רשות זולתו", עליו לבדוק, האם בסופו של דבר תהיה התוצאה של הצעד הזה, התגברות השפלות והענוה אצלו, או שמא להיפך ח"ו?
עזות דסטרא-אחרא פירושה שאדם יוצא ממקומו, הרוחני או הגשמי, על מנת לבצע פעולה שבה הוא מגלה ישות, שפירושה גסות רוח, גאווה וחוצפה, שהן הן שורש כל המידות הרעות – היפך השפלות, הענוה והבושה שהן צד הקדושה.
לעומת זה, כשבא אדם ללמוד תורה, למשל, שהיא עצמה מסוגלת לשפלות והכנעת המידות הרעות, אזי אדרבא, צריך לבקש גדולות, כלשון מוהרנ"ת ב'ליקוטי תפילות' על תורה זו: "שנעיז פנינו נגדך לבקש גדולות, שתעשה עימי פלאי פלאות, להעלות אותי משפל המדרגה התחתונה לרום המעלות הקדושות, עד שאשיג אותך בתכלית המדרגה במדריגות הנביאים אמיתיים וצדיקים גדולים ונוראים במדרגת בני עליה".
שכן מידת הענווה, היא היא חכמת התורה, כמבואר ב'ליקוטי מוהר"ן ח"א קצ"ז, שלשון הרע מפרידה את החכמה מן הענוה. משמע שחכמה בלא ענוה "נבילה טובה הימנה".
חכמה היא "כח מה", "מה כוחי", ועליה נאמר: "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני" (קהלת ז' כ"ג) – שעיקר החכמה היא ההשגה עד כמה רחוק האדם מהחכמה (כמבואר ב'ליקוטי מוהר"ן' ח"ב פ"ג).
ניתן ללמוד ענין זה גם מדרשת חז"ל: "פסל לך – פסולתן שלך" (נדרים ל"ח ע"א), שכאשר אדם לומד תורה בעזות דקדושה, הוא זוכה לדרגה כזו של שפלות, עד שהוא מרגיש עצמו כפסולת. וזה שאמר הקב"ה למשה רבינו: "פסולתן שלך" – זוהי דרך לימוד התורה: מידת הפסולת, השפלות והענוה.
"דע שראוי שכל ישראל יהיו להם ממון. אך יש מידה אחת שמפסדת ומאבדת מהם הממון… היא מידת הכעס… כי בבחינת שורש השתלשלות שמשתלשל הממון… הוא בחינה אחת עם הכעס ממש… "ועל כן, הבעל-דבר, כשרואה שמשתלשל ויורד שפע לאדם שיהיה לו ממון, אזי יורד ומזמין לו כעס".
(ליקוטי מוהר"ן ח"א, סח)
ראית פעם אריה סבל? שועל חנווני? כל בעלי החיים נבראו בשבילי, והם מתפרנסים שלא בצער – ואני נבראתי לעבוד את הקב"ה – אינו דין שאתפרנס שלא בצער?! כך מגדירים חז"ל (קידושין פב ע"ב) את האבסורד שבגורם מספר אחד הממרר את חייהם של בני האדם.
הקב"ה ברא עולם כה נפלא – והכל בשבילי, כדי שאעבוד את ה'. מדוע אם כן אינני יכול לנהל את חיי ללא לחצים, מתחים וחששות הקשורים למרכיב הפיננסי?
"אלא שהריעותי את מעשי – וקיפחתי את פרנסתי" – עונים חז"ל את התשובה על בעיות הפרנסה שלנו. 'הריעותי מעשי' הינו מושג כללי, אבל ישנה מידה רעה מסויימת שקשורה במיוחד לקשיי הפרנסה – הכעס.
אמנם לא קל להתגבר על מידת הכעס, במיוחד על ידי מי שטבעו נוטה אליה, אבל כשיודעים"שכשהיצר מסית לאדם שיכעוס, בזאת השעה ישפיעו לו מלמעלה איזה סך ממון, והיצר רוצה לקלקל זאת ההשפעה" (ליקו"מ ח"א, נט) – מה לא יעשו בשביל פרנסה…
כידוע, הקדוש ברוך הוא מנהל את עולמו בשתי צורות יסוד: בחסד ובנתינה; ולעומתה בהגבלה ובדחייה. שני כוחות מנוגדים אלה מכונים 'ימין ושמאל', כפי שמצאנו בגמרא (סוטה, מ ע"א): "שמאל דוחה, וימין מקרבת".
הפרנסה מגיעה דווקא הודות לכוח ההגבלה שבצד השמאל, כמו שכתוב "בשמאלה עושר וכבוד" (משלי ג). שכן כאשר השפע מגיע מלמעלה, הוא טהור ורוחני, כך שדרושה מידה מרובה של הגבלה כדי להפוך את השפע הזה לשפע חומרי שיתאים לצרכים החומריים של בני האדם שאינם יכולים לקיים חיים בעולם הזה רק בשפע רוחני.
זו הסיבה שחז"ל אמרו: "הרוצה להחכים – ידרים, ולהעשיר – יצפין" (בבא בתרא, כה ע"ב), שכן 'דרום וצפון' מכונים גם הם ימין ושמאל, ככתוב למשל: "צפון וימין אתה בראתם" (תהלים פט), כי כאמור שפע חומרי מקבלים רק הודות לכוח הצמצום שבצד שמאל. זאת רואים גם בפסוק "מצפון זהב יאתה" (איוב לז) – העשירות מגיעה מהשמאל.
אלא שכאן טמון מוקש מסוים. מידת הצמצום כמו כל מידה מוגבלת יכולה לשמש לטובה אבל גם להיפך. כשמשתמשים בה שלא כראוי, היא הופכת לעצבנות ולכעס, היפך העשירות הבאה ממקור טהור, שעליה נאמר: "ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה" (משלי י).
לכן, כשאדם מרגיש איזה רוגז על מישהו, עליו לדעת שעכשיו מתעוררת אצלו מידת הצמצום, שעשויה להביא לו שפע של פרנסה, אך היצר עלול להפוך את המידה הזו לרעה, לכעס, ובכך לקלקל את השפע.
זוהי באמת אינה עבודה פשוטה, להגמל ממידת הכעס. דרושות לכך הרבה תפילות ותחנונים, וגם נכונות להסכים לוותר ולהתפשר. אבל… מה לא עושים בשביל פרנסה?
כשמקיימים את הפסוק: "שויתי ה' לנגדי תמיד" (תהלים טז), כשמכירים ומפנימים שהקב"ה בכבודו ובעצמו קרוב אלינו ומשגיח עלינו – זוכים ליראת שמים, להנצל מכל חטא, כפי שאכן מסיים הפסוק: "כי מימיני בל אמוט".
אבל כשמחדדים את ההכרה הזו ומעמיקים בה, אפשר לזכות להרגשה כל-כך ברורה במציאות ה' ובהשגחתו עד שמתביישים ממנו על כל החטאים, דבר שהוא כמובן מעלה עליונה בתשובה, כמו שאמרו חז"ל: "כל העושה עבירה ומתבייש בה, מוחלין לו על כל עוונותיו" (בכורות יב ע"ב).
כך למשל בני ישראל בשעת מתן תורה זכו לדרגה הגבוהה הזאת, עד שנאמר עליהם: "למען תהיה יראתו על פניכם" – "זו בושה" (נדרים כ).
הצדיקים שזוכים לבושה שניכרת על פניהם – מי שמסתכל עליהם גם הוא זוכה לטעום משהו מן היראה הזו.
לכן נאמר: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" ופירשו חז"ל: "אלו תפילין שבראש". שכן מצוות תפילין עוזרת להדבק בה' ולהשתעבד אליו, כפי שאנו אומרים בתפילה שלפני הנחת התפילין, עד שזוכים לבושה שניכרת על הפנים, כך שאפילו הגוים שרואים את הפנים הקדושות האלה זוכים גם הם למשהו מן היראה הזו – "ויראו ממך".
בליקוטי מוהר"ן אומר רבינו: 'ההתבודדות היא מעלה עליונה וגדולה מן הכל', ובהמשך התורה מבואר עוד בגדולת מעלתה וכן עצות ודרכים לקיומה.
מה החידוש שרבינו חידש לנו כאן ומה הגילוי הגדול?
שהרי אם נתבונן וגם נחפש בכל הספרים של הצדיקים הקדמונים, נראה שכולם הפליגו בגודל מעלתה. מה אם כן החידוש המיוחד שגילה לנו כאן רבינו?! רבינו עצמו התבטא על דרך ההתבודדות ואמר שזוהי דרך ישנה – ואף על פי כן היא חדשה לגמרי. ואם כך עלינו להתבונן מה היה החידוש העצום פה? אם נאמר שתכליתה היא תפילה, היה צריך לומר 'התפילה היא מעלה עליונה וגדולה מן הכל' ומדוע היא מכונה 'התבודדות'?! גם אם תכליתה היא תפילה, מדוע אם כן גם עלינו לנהוג בה גם במצב שבו אין לנו כלל דיבורים ושום פתחון פה לפני ה'? אם יש לנו דיבורים או בקשות – נתפלל על כך, ואם לאו – לאו!
ההסבר לכך הוא, שתכלית ענין ההתבודדות היא אחת: קשר עם ה'.
כשנקיים אותה כמו שצריך, נקבע לנו שעה מיוחדת ומקום מיוחד בהם אנו מדברים לאבינו שבשמים דברי רחמים ותחינות, טענות, פיוסים וריצויים, ואף אם אנחנו לא מצליחים לדבר, נבכה ונתאונן על כך שהתרחקנו כל כך שכבר איננו יכולים אפילו לדבר לה' – קיום עצה זו יביא אותנו למקום נפלא כזה שבכל מצב בו אנו נמצאים, מיד נמצא את הקשר עם הקב"ה.
ההתבודדות היא בעצם לעצור את מירוץ החיים ולקשר עצמך לה'. ואיך? על ידי דיבורים לה'. כי כוח הדיבור הוא גם כוח המקשר בין בני האדם, ולכן בהתבודדות אנו מתקשרים בקשר עמוק ויחיד עם הקב"ה.
לא פעם אפשר לראות שני אנשים שאין להם כל שיג ושיח ביניהם, אין הם מכירים אחד את משנהו, ומעולם גם לא חשבו שיכירו אחד את השני. ואז ההשגחה העליונה מפגישה אותם. לדוגמא, באוטובוס אחד לנסיעה ארוכה, שם יושבים אחד ליד השני, עד שכשהם יורדים מהאוטובוס הרי הם נראים כחברים ותיקים משכבר הימים. איך זה קרה? מה חיבר וקישר ביניהם? התשובה היא אחת – הדיבור!! אילו היו יושבים כל משך זמן הנסיעה בלא לפצות הגה, לא היו נקשרים אחד לשני, ולפעמים היה הדבר אף גורם לניכור וריחוק עמוק ביניהם.
זהו בעצם הגילוי העמוק שרבינו רצה להנחיל לנו בקיום עצת ההתבודדות – הקשר והקירבה לה'. זוהי גם הסיבה מדוע אם אנו מתיישבים לקיים את העצה הזאת ואין באמתחתנו דיבורים כלשהם, אין הדבר גורם לנו להרפות מלחפש הלאה את הקשר. כי ההתבודדות מהותה היא קשר, ואם אין קשר, אזי עושים מזה עצמו דיבורים על שאין אנו יכולים לדבר, ובכך מתקשרים.
לכן גם רבינו רצה שכל אחד יקיים עצה זו בשפתו הוא. רבינו תופס לדוגמא את 'לשון אשכנז' שהיו אז רוב מנין ומנין כלל ישראל רגילים בה, שכן בשפת האם, הקשר והקירבה עמוקים יותר.
כשרבי נתן הגיע לרבינו ושמע על אודות עצת ההתבודדות, הוא תיכף קלט שבקיומה אין מקום ודרגה שלא יוכל להגיע אליה. כי יהיה לו קשר אישי עם השי"ת, ומכל מצב יוכל להרים עיניו לה'.
השבוע אנו מתחילים לקרוא בתורה על ירידת עם ישראל למצרים, ועל השעבוד הקשה ששיעבדו המצרים את העם, "ויצעקו בני ישראל אל ה' מקוצר רוח ומעבודה קשה, ויאנחו מן העבודה", עד אשר התגלה השם יתברך למשה בסנה, ושלחו לבשר את בשורת הגאולה לעם ישראל.
כפי המבואר בספרים הקדושים ובספרי רבינו הקדוש בכמה מקומות, הרי שגלות מצרים כוללת בתוכה את כל הגלויות העוברות על עם ישראל בכלליות – ועל כל יהודי ויהודי בפרטיות – בכל דור ודור. כל אחד מאיתנו אשר נפשו גלתה מבית תענוגיה הרוחניים, מבית ה', והיא משועבדת לגלות התאוות ןהבלי העולם הזה ולפיתויי היצר, הרי הוא בגלות מצרים. נפשו במיצר, במצור ומצוק. תחת אשר תהיה בת חורין למלאות משאלותיה ולהתענג על זיו ה' ותורתו, הרי הרי היא מושלכת בטיט-היוון של הבלי העולם הזה המשעבדים אותה וממרים את חייה.
עיקר הגלות – גלות הדעת
אכן, עיקר הגלות היא גלות הדעת. ברגע שהאדם מאבד את הדעת הקדושה, האמיתית והנכונה, הרי הוא מוטל בגלות. הוא מאבד את שפיות דעתו הקדושה, ומחליף טוב ברע, חיי עולם בחיי שעה, הנאות נצחיות ואמיתיות בהנאות חולפות ומדומות, ונפשו נופלת בגלות, אל תוך כל השעבודים הגשמיים.
ומאידך – גאולת נפשו של האדם, היא ה"דעת". כי כאשר אדם זוכה ומאירה בו הדעת הקדושה, ובעיניו יראה ובלבבו יבין שכל הנאות הועלם הזה הם שקר וכזב, ואין בהם אלא אחיזת עינים גדולה, והם כולם מרירות ויגון ואנחה, בזה הוא נגאל, ונפשו שבה מכל המקומות הנחותים והרעים שגלתה לשם, כי אז נפשו חוזרת לכסוף אל ה' יתברך, אל תורתו ואל מצוותיו, ושבה אל שרשה, להתענג על זיו ה'.
בזאת מסביר לנו מוהרנ"ת טעם הגזירה אשר גזרו המצרים להשליך כל בן הנולד לאם מישראל ליאור להמיתו. כי הרי כל תכלית מצוות פריה ורביה, ותכלית הבאת ילדים לעולם, מבאר מוהרנ"ת, היא אך ורק כדי להביא לעולם עוד ועוד יהודים המאמינים בה' יתברך, מקבלים עליהם את מלכותו ועובדים לשמו. ובזה נלחמו המצרים בכל תוקף, בזאת לא רצו, שתמשך הדעת הקדושה מדור לדור. הם רצו למחוק ולהשכיח מאיתנו את הדעת הקדושה חס ושלום.
ומה עשו אבותינו במצב זה?
מה עושים כאשר ניטל מבן אדם כל המוח, אין לו שום דעת דקדושה, שום השגה רוחנית וכולו משועבד לפיתויי הבלי העולם הזה, ומנפשו ניטלת החירות להתקרב לה'?
העצה: לצעוק אל השם!
אומרת לנו התורה: ויצעקו בני ישראל אל ה'! זוהי העצה!
וברגע שפותחים את הפה וצועקים לה' יתברך: "רבונו של עולם! מר לי מאוד, כולי משועבד לשטויות והבלים, כל מוחי וכל ליבי עסוקים ברדיפה אחרי ריבוי הון, מעמד וכבוד בעולם החולף והאובד הזה; אין בי שום דעת אמיתית, איני חושב כלל על התכלית האמיתית" – אזי מתגלה לעם ישראל משה רבינו, ובפיו בשורת הגאולה מאת הבורא.
משה הוא ה"דעת" של עם ישראל. הוא פתח לראשונה את עיני העם להודיעו את תורת ה', חוקיו ומצוותיו. "אתה הראית לדעת כי ה' הוא האלקים, אין עוד מלבדו!". ומתי מתגלה לנו משה, ה"דעת" הקדושה – כשצועקים להשם יתברך מעומק הלב, מתוך השעבוד, מתוך קוצר הרוח והעבודה הקשה.
לכן, בימי שובבי"ם (ראשי תיבות: ש'מות, ו'ארא, ב'א, ב'שלח, י'תרו מ'שפטים. על שם ששת השבועות בהם נקראות הפרשיות האלה. על שבועות אלה גילה האר"י הקדוש כי הם מסוגלים מאוד לתיקון פגם הברית, ובימים אלו עוסק כל אחד ואחד בריבוי תחינות ובקשות לתקן את אשר עיוות) אנו עוסקים בצעקות ותחינות ובקשות להשם יתברך. בימים אלו, בהם אנו קוראים על גלות ויציאת מצרים, אנו מסתכלים בעצמינו ומגלים שבעצם גם אנו נמצאים בגלות מרה גדולה מאוד, אין דעת ואין מוח, אנחנו ממש "שובבים" חסרי שכל ודעת אמיתיים, ואז, גם אנו הולכים בעקבות אבותינו וצועקים להשם יתברך, מבקשים ממנו שיעורר ויאיר בנו ברחמיו את הדעת הקדושה, ויגאלינו מגלותינו הפרטית הארוכה.
המסקנה – האחת מבין רבות, כמובן – העולה מפרשתינו היא, כי אל לנו להבהל בראותינו גודל ריחוקינו מהשם יתברך, ואת התגברותם החזקה של תאוות העולם הזה עלינו. אלא, נלך בדרכי אבותינו, נצעק אל ה' יתברך שיושיענו, נשפוך לפניו מר ליבנו ונספר לו גודל ועוצם התגברות היצר הרע עלינו, ונבקש ממנו ברחמים ותחנונים שיגאל גם אותנו ויקרבנו אליו. אמן.
ברגע שפותחים את הפה וצועקים לה' יתברך: "רבונו של עולם! מר לי מאוד, כולי משועבד לשטויות והבלים, כל מוחי וכל ליבי עסוקים ברדיפה אחרי ריבוי הון, מעמד וכבוד בעולם החולף והאובד הזה; אין בי שום דעת אמיתית, איני חושב כלל על התכלית האמיתית" – אזי מתגלה לעם ישראל משה רבינו, ובפיו בשורת הגאולה מאת הבורא.
בשנה השנייה לצאת בני ישראל מארץ מצרים, ציוה ה' למשה לחגוג שוב את חג הפסח. לאחר החג הגיעו אל משה אנשים עם שאלה מוזרה. "ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא, ויקרבו לפני משה ולפני אהרון ביום ההוא. ויאמרו האנשים ההמה אליו: "אנחנו טמאים לנפש אדם. למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' במועדו בתוך בני ישראל"? ויאמר אליהם משה: "עימדו ואשמעה מה יצווה ה' לכם". וידבר ה' אל משה לאמור: "דבר אל בני ישראל לאמור: איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה לכם או לדורותיכם ועשה פסח לה'. בחודש השני בארבעה עשר יום בין הערביים יעשו אותו, על מצות ומרורים יאכלוהו". (במדבר פרק ט' פסוקים א'-י"ב)
קרבן פסח, כמו כל קרבן, צריך להיעשות ולהיאכל בטהרה. מי שאינו טהור אינו יכול לעסוק בו. משום כך, תמוהה הייתה שאלתם של הניגשים לפני משה ואהרון: "למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' במועדו"? הלא התשובה ידועה, והם עצמם אמרו אותה: "אנחנו טמאים לנפש אדם", וטמאים אינם רשאים להקריב קרבן. וכמו שכותב "אור החיים הקדוש": "ומה מבקשים? ליתן להם תורה חדשה"?
"ועשה פסח לה' – בחודש השני…"
למרות פשטותה של השאלה טורח משה ומשיב להם את התשובה הברורה כשמש: "אמר להם: אין קדשים קרבים בטומאה" (רש"י), אמנם להם אין די בתשובתו עד שמשה אומר להם: אינני יודע, אשאל את ה'. תגובה מפתיעה. ותגובתו של ה' מפתיעה עוד יותר. הוא אכן נותן להם תורה חדשה. הייתם טמאים בזמן הקורבן, או שהייתם בדרך רחוקה ולא הספקתם לקיים את קרבן הפסח במועדו? לא נורא, אני אברא לכם פסח שני. בדיוק חודש אחרי פסח ראשון, בתאריך שאין לו לכאורה שום קשר עם פסח או יציאת מצריים, בי"ד באייר, בורא ה' תקנה חדשה – " איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה לכם או לדורותיכם ועשה פסח לה'. בחודש השני בארבעה עשר יום בין הערביים יעשו אותו".
(תארו לכם שמי שלא יכול היה לצום ביום כיפור שואל: "למה לא זכיתי לצום"? רק ה' לבדו יכול להמציא תשובה כזו: "אם כך – תצום ביום אחר. אני אברא לך יום כיפור בתאריך אחר, אל תדאג").
"ותיקנו בזה הרבה מאוד"
רבי נתן מבאר את עניין פסח שני וכותב (ליקוטי הלכות ברכת הפירות ה' סעיף ט"ז): "כי אלו האנשים שהיו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח, שבאו לשאול: "למה נגרע"? שאלו כהוגן ותיקנו בזה הרבה מאד, כי נתגלגל זכות על ידם שנתגלה על ידי זה למשה דין פסח שני שהוא תיקון גדול.
"כי זה עיקר שלמות התשובה, שאפילו כשרואה האדם את עצמו שהוא רחוק מאד מה' יתברך וטומאתו עליו ממעשיו הרעים, אף על פי כן יחזק את עצמו ויבוא בקידה והכנעה לפני הצדיק האמת ולפני ה' יתברך וישאל על נפשו כמו ששאלו "למה נגרע לבלתי הקרב את קרבן ה'"? כמו כן ישאל כל אחד על נפשו, אם יודע בעצמו טומאתו ממעשיו, שיבוא וישאל: "ואם נפשי מטומאה במעשי הרעים, אף על פי כן למה אגרע להקריב קרבן לה', דהיינו להתקרב לה' יתברך, לעסוק בתורה ולהתפלל שהוא בחינת קרבנות? כי בוודאי יש לו תקווה גם כן להתקרב לה' יתברך.
"ואז בוודאי ימצא לו ה' יתברך תיקון ויודיע להצדיק כמו שהודיע למשה תיקון הפסח שני שהוא פליאה נשגבה. כי עיקר זמן הפסח הוא רק בשעת יציאת מצריים, שאז דילג ה' יתברך על הקץ וגאלם, ואז עיקר זמן הקרבת הפסח, ועל שם זה נקרא פסח, לשון פסיחה ודילוג, שדילג על הקץ, כי האיר עליהם אז הארה נפלאה, אבל מי שהיה טמא ולא קרב את הפסח במועדו, איך יזכה להקריב פסח עוד?
"אבל ה' יתברך ברחמיו גילה הסוד למשה על ידי שאלת הטמאים דווקא, והודיע לו שהטמאים יקריבו פסח שני באייר, בימי הספירה. ובזה הורה לנו דרך תשובה, שאין שום ייאוש בעולם כלל, כי אף על פי שעבר זמן של עיקר התיקון ואנחנו טמאים במעשינו, עדיין יש תקווה, אפילו שלא בזמנו, כי יש תיקונים נפלאים ונעלמים מאד שיכולים לתקן אותנו גם עתה ובכל יום ויום ובלבד שלא נייאש עצמנו מצעקה ותפילה, לשאול בכל פעם: "למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה'"?
לא אבדה תקוה!
חשים אנו טמאים? רחוקים מכל דבר שבקדושה? אפילו אם זו האמת, אפילו אם אכן החמצנו, מעדנו, טעינו, עת הרצון והחסד מאחורינו – עדיין לא אבדה תקווה.
גם אלו שבאו אל משה בשאלה שתשובתה ידועה מראש ידעו שעל פי דין, דין תורה, אין להם כל סיכוי. פסח נגמר. הגאולה עברה. עבורם נסגרו השערים.
הם ידעו, ואף על פי כן באו. הם ידעו, אבל האמינו שאין שום ייאוש בעולם כלל. הם באו אל הצדיק וביקשו תיקון למרות הכל. הם הבינו שה' גדול מאד,שרחמיו אין סופיים, שהוא יכול להמציא להם גאולה יש מאין, הצלה שאיש לא ידע עליה ולא העלה בדעתו את קיומה, אפילו משה.
אם מבקשים ורוצים – אפשר להוושע!
הם האמינו, בתמימות, שעבור ה' אין שום דבר בלתי אפשרי, כולל תיקון נפשם, הרחוקה מקודש, הטמאה.
ועל כן דווקא הם זכו, בכח רצונם הטהור, בכח אמונתם בצדיק, שיתגלה בעולם סוד חדש: פסח שני.
אם מאמינים – ה' יכול לתקן הכל, אם מבקשים, גם לאחר שכלו כל הקיצים, אפשר להיוושע.
"כי יש תיקונים נפלאים ונעלמים מאד שיכולים לתקן אותנו גם עתה ובכל יום ויום ובלבד שלא נייאש עצמנו מצעקה ותפילה, לשאול בכל פעם: "למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה'"?
מתי נחיה סוף סוף? עד מתי נדחה את השמחה בתירוצים כמו 'לא במקום הזה', 'לא בזמן הזה', 'לא במצב שלי כרגע'? האם כשנמשיך בדחיות כאלו נגיע מתי שהוא אל השמחה האמיתית? והאם יש דרך להאט את הזמן שטס ומשאיר אותנו מאחור?
"מאחר שימי חיי האדם מועטים כל כך ופורחים מאוד מאוד, על כן צריך לזכור מאוד להחיותם שיהיה להם חיות אמיתי וקיום, שיהיו ראויים לקרותם בשם ימי חייו. וזה על ידי שמחה דקדושה, שהוא עיקר החיות" (רבי נתן, עצת שלום, שמחה יט). מסתבר שיש קשר בין השמחה לבין תודעת הזמן, והיא זאת שיכולה לתת תשובה למרוץ אחר השעון.
יש לנו בעיה אמיתית בתפיסת המושג של הזמן. בציר שנע בין עבר, הווה ועתיד אנחנו לא מוצאים את עצמנו באף מקום. כשאנחנו תפוסים בעבר, אנחנו לא נמצאים באמת, כי העבר כבר עבר ולא ישוב עוד. כשאנחנו חושבים על העתיד אנחנו עדיין לא נמצאים באמת, כי העתיד עדיין לא בא. את העיסוק בעבר ובעתיד בוודאי שאיננו יכולים לזנוח, שהרי בעזרתו אנחנו יכולים לקדם גם את העתיד. אבל אפילו בשעה שאנחנו מתרכזים בהווה, יש לנו בעיה להיות גם בו באמת, בגלל המהירות של ההתחלפות שלו. הרי כל שניה שעוברת הופכת מהווה לעבר; ואם נמשיך בהסתכלות זאת, נוכל לחלק את הזמן בין שתי אלפיות שניה, שאחת היא העתיד ואחת היא ההווה. כך ניתן להמשיך לחלק את הזמן עד אינסוף במטרה למצוא את נקודת ההווה, שתמשיך להישאר קשה להשגה ולתפיסה אמיתית. אין ביכולתנו לעצור את השעון, וזה מה שמונע מאיתנו מלהיות בהווה בצורה שלמה ומלאה.
ה'בעיה' הזו ביחס להבנת הזמן באמת מלמדת אותנו שהזמן של העולם בו אנחנו נתונים הוא עדיין לא סוף סיפור, אלא שהוא מהווה מקום להכנה ולהשתנות במטרה לתיקון עצמנו, ועל כן לא נוכל להימצא בו בצורה שלמה והרמונית בכל רגע נתון. אבל גם במסגרת העולם שלנו, בר השינויים והתמורות, נוכל למצוא מקום בו נוכל לחיות באמת.
בהקשר לכך מביא רבי נתן את הנאמר בקהלת (ה): "כאשר יצא מבטן אמו, ערום ישוב ללכת כשבא… ומה יתרון לו שיעמול לרוח". תוך כדי תיאור השבריריות של מציאות הקיום בעולם הזה, מסיק שלמה המלך: "הנה אשר ראיתי אני טוב אשר יפה לאכול ולשתות ולראות טובה בכל עמלו שיעמול תחת השמש, מספר ימי חייו אשר נתן לו האלוקים כי הוא חלקו… כי לא הרבה יזכור את ימי חייו, כי האלוקים מענה בשמחת לבו". את "לאכול לשתות" מבארים חז"ל כאן במשמעות של שמחה של מצווה, וכך גם ביחס לשמחה המוזכרת כאן. התשובה של שלמה המלך למציאות העולם החולפת ונעלמת, היא שמחה של מצווה. דרך השמחה במצוות יכול אדם לגעת בנקודת ההווה ולהחיות את ימיו בקיום אמיתי.
"עיקר שלמות המצוות הוא כשזוכה לעשות אותם בשמחה כל כך עד שאינו רוצה אפילו עולם הבא בשכרן, רק שמחתו ותענוגו היא בהמצווה לבדה" (רבי נתן, שם כח). המצב של השמחה הוא מצב בו האדם נמצא בכל מהותו באותו דבר שהוא עושה. ההימצאות של האדם בתוך העשייה מורידה בשלב הראשון את המניעים החיצוניים הפסולים – שיקולי כבוד או אינטרסים שונים. אבל גם כשדעתו נתונה להישגים רוחניים אמיתיים כמו עולם הבא, מבחינת עומק ההבנה של השמחה, גם שם הוא לא אמור להיות. הוא אמור להיות לגמרי בתוך מה שהוא עושה; לגמרי בתוך המצווה בעצמה. זאת מהותה של השמחה, החיבור השלם לחיים כפי שהם מתרחשים כרגע, מתוך מודעות רק אליהם (ולא למה שחסר ועדיין לא טוב).
מתוך הבנה כזאת של שמחה, אנו ניגשים לראות את השפעתה על מהלך החיים בכללותו. הימצאות אמיתית בהווה מצריכה את המקום הנכון ואת הזמן הנכון. בדרך כלל לא מוצאים הווה כזה, בשעה שעוסקים בתיקון ובשיפור המציאות הנתונה בהווה. ההווה אכן לא מושלם, המקום עדיין לא מוכן ועדיין צריך לחכות. אבל כשבאה מצווה וכל מעשה אחר המביא את האדם אל תכליתו, למספר רגעים הוא היה במקום הנכון ובזמן הנכון. עצם מציאותו של המעשה הנכון מחייבת שמדובר גם בזמן הנכון לעשות אותו, וכן גם במקום הנכון. "ועל כן עיקר החיות, שהוא בזמן ובמקום, הוא על ידי זה היום והזמן שזוכין בו לשמחה של מצווה, לשמוח בו יתברך… כי משם כל החיות וקיום הימים והזמנים" (רבי נתן, הלכות הודאה ו). השמחה שמה את האדם בתוך המעשה הנוכחי. כשמדובר בשמחה של מצווה, אז יכול האדם להימצא בהווה באמת, ולחיות בו. בזמן של שמחה אנחנו מברכים "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה", כי עכשיו אנחנו מודעים לגמרי ל'זמן הזה'. עכשיו אנחנו יכולים להיות מחוברים להווה באמת, מתוך ידיעה שאנחנו עושים את הדבר המדויק והנכון ביותר, וכך אנחנו חיים – "שהחיינו" (ע"פ רבי נתן, שם).
"מאחר שימי חיי האדם מועטים כל כך ופורחים מאוד מאוד, על כן צריך לזכור מאוד להחיותם שיהיה להם חיות אמיתי וקיום, שיהיו ראויים לקרותם בשם ימי חייו, וזה על ידי שמחה דקדושה". כשאנחנו דוחים את עצמנו מיום ליום, נעים בין עבר ועתיד ולא חשים את ההווה (ואז מתפלאים איך הזמן טס), עלינו לשחרר את הכול ולהיות לרגע אחד בתוך מה שאנחנו עושים, בשמחה אמיתית, במעשה הנכון. "אין השמחה ממתנת לאדם" (מדרש תנחומא, שמיני); סוד קיומה הוא בהווה. ומרגעים כאלו של שמחה אנחנו חיים באמת.
רבינו אומר בתורה ע"ג: "מי שרוצה לזכות לתשובה, יהיה רגיל באמירת תהלים, כי אמירת תהלים מסוגל לתשובה". ומי לנו גדול כרבי נתן שבימי השובבים היה רגיל לומר תהלים יותר מהקביעות שהיה לו בכל יום, ובודאי שאנו צריכים לקיים זאת בפשיטות ובתמימות, מה עוד שרבינו מסיים שם את התורה במילים: "אשרי שיאחז בו".
בקיצור השל"ה כתוב שצריך לסיים בכל שבוע את ספר התהלים. רבי לוי יצחק בנדר סיפר, שחמיו רבי אהרן קיבליטשר היה אומר פעמיים את כל התהלים בכל שבוע, ועוד פעם את כל התהלים בשבת. הרב מטשערין כתב על תורה ו' (ליקו"מ ח"א) שבשבת נוהגים לומר הרבה תהלים, שכן תשובה ושבת הם בחינה אחת.
רבינו אומר בשיחות הר"ן: "אשרי מי שזוכה לאכול כמה פרקים משניות ולשתות אחר כך איזה קפיטליך תהלים, ולהתלבש באיזה מצוות". הכרתי אחד מזקני אנ"ש שתמיד לפני שאכל אמר פרק משניות, ולפני ששתה אמר כמה מזמורי תהילים…
יש הרבה מגדולי עולם שהיו אומרים הרבה תהלים. מקובל בירושלים שרבי יוסף חיים זוננפלד היה אומר בכל יום את כל התהלים, וכן מובא סיפור על רבי שלמה קלוגר שפעם אחת התאחר מלבוא לדין תורה, וכשנשאל לסיבת איחורו, ענה: "אני נוהג שאינני הולך לדין תורה בלי לומר את כל התהלים".
* * *
מנהגי שובבי"ם
פעם שאלתי את רבי לוי יצחק בנדר: "למה בחסידויות אחרות עושים עניין גדול משובבי"ם, מה שאין כן בברסלב – לא כל כך?" ענה לי: "בברסלב כל השנה שובבי"ם!" כל השנה רבינו דיבר מקדושת הברית, כל השנה צריך לעבוד ולצעוק ולא לעצור.
יש מי שצמים בימי השובבי"ם, ויש מנהג בברסלב שלא לאכול דבר מן החי באחד מימי השבוע בשבועות אלה. אך בעיקר רחמנא ליבא בעי! הקדוש ברוך הוא רוצה את הלב שלנו. "לב טהור ברא לי אלוקים ורוח נכון חדש בקרבי". הקדוש ברוך הוא רוצה קצת אתערותא דלתתא, שנרצה להתקרב אליו. הבא ליטהר מסייעין לו. אנו צריכים לבקש מריבונו של עולם – אנו רוצים להתקרב אליך.
רבי נתן ב'לקוטי תפילות' מבקש שהקדוש ברוך הוא יאיר לו את הדרך האמיתית איך להתנהג בעניין הצומות. שהרי מצד אחד רבינו דיבר מגדולת הצומות, ומצד שני, אחרי שרבינו גילה את הדרך של ההתבודדות, הוא אמר שלא צריך לצום ולהתענות כלל. עם זאת, בהנהגות התשובה שרבינו נתן לכמה אנשים, מובא בשבחי הר"ן שנתן הנהגה לאחד שלא לאכול יום אחד דבר מן החי.
האם לא לאכול דבר מן החי נקרא צום? התשובה היא, כן; אם אדם מונע עצמו מלאכול מאכל מסוים, זה נקרא תענית, כי הוא מראה שיש לו רצון להתקרב לה', רצון לחזור בתשובה. יש כאן אתערותא דלתתא, בשמים רואים בכך שיש לאדם רצון לחזור בתשובה – ואז הוא זוכה שמסייעים בידו. בשולחן ערוך הלכות תענית (תק"פ במ"ב) מובא, שאם אדם מונע עצמו מבשר ויין זה נחשב כתענית.
עיקר הקדושה זה "קדש עצמך במותר לך", כמו שהרמב"ן כותב: "קדושים תהיו – פרושים תהיו". רבינו אומר: לאכול צריך, לישון צריך, אבל צריך להזיז קצת את השולחן, שלא לאכול הכל. להשאיר קצת בצלחת. להזיז קצת את המיטה, לישון קצת פחות. כמה שאדם יוכל למעט מתענוגי עולם הזה – טוב יותר.
האם בשנת תשע"ג תישכח התורה מישראל או לא? – על כך נסוב הוויכוח של רבי שמעון בר יוחאי עם חכמינו לפני כאלפיים שנה, בכרם ביבנה.
חכמינו אמרו: "עתידה תורה שתשתכח מישראל", אך רבי שמעון בר יוחאי טען לעומתם: "חס ושלום שתשתכח תורה מישראל, שנאמר 'כי לא תשכח מפי זרעו' " (שבת קלח ע"ב).
מה היה בעצם הוויכוח בין רבי שמעון לשאר החכמים? האם לא ראה רבי שמעון בר יוחאי את הדור המסכן שלנו; דור שהפרסומאים העיתונאים והמצליחנים מובילים אותו כצאן לטבח, והתורה זנוחה ושכוחה?
אומר על כך מוהרנ"ת: גם רבי שמעון ראה את אשר ראו חכמים; הוא ראה גם ראה את השכחה ואטימות הלב האיומה השוררת בדורנו. אך הוא ידע גם דבר נוסף: יש לו סוד לגלות, וכשהסוד הזה יתגלה, לא תשתכח תורה מישראל.
רבי שמעון בר יוחאי הוא זה שגילה את רזי התורה, הנובעים ממקום עליון שנקרא 'איה', זהו הכח שיש לנו "לחפש ולבקש אותו יתברך אפילו בתכלית גלות הנפש, אפילו אם נתרחקנו מכבודו מאד" (ליקוטי הלכות, גביית חוב מהיתומים ג, יט).
מעתה, צודקים החכמים, אך צודק גם רבי שמעון. "כי אף על פי שתישכח – לא תשתכח. כי כשנופלין, חס ושלום, לבחינת מקומות המטונפים הרחוקים מכבודו יתברך, זה בחינת שכחת התורה שהיא כבודו. אבל אף על פי כן, על ידי שמחפשין ודורשין גם שם את ה' יתברך ושואלין 'איה, איפה', על ידי זה זוכין לחזור לה' יתברך בתכלית העליה" (שם).
את הכוח הזה לחפש את ה' בכל מצב, מחדיר הצדיק – שהוא משורש נשמת רשב"י – הוא מלמד אותנו לזעוק תמיד, אפילו בעת ירידה הכי גדולה: "איה מקום כבודו", ובכך הופכות הירידות לעליות. ההסתרות והנפילות הופכות להיות דלק למנוע-החיפוש התמידי… כך שלא די ששכחת התורה איננה מפילה אותנו, אלא היא זו שמביאה לנו את גאולת הנפש, שהרי היא זאת שגורמת לחפש ולבקש… (שם)
* * *
זהו בדיוק המצב – העגום מחד והנפלא מאידך – של דורנו המיוחד, דור אחרית הימים: מצד אחד, כולו ספוג שכחה איומה, ומאידך כולו כיסופים וגעגועים.
וכפי שמטיב לתאר זאת מוהרנ"ת בתפילתו המיוחדת ליום ל"ג בעומר: "והנה בתוקף סוף הגלות המר הזה, וכבר התחיל להתנוצץ התנוצצות משיח… ועמך בית ישראל משתוקקים ומתגעגעים מאד להשם יתברך, והכל חפצים ליראה את שמך בהשתוקקות נמרץ ונפלא אשר לא הייתה כזאת מימי קדם… אבל אף על פי כן, גם גודל ריחוקנו ממך בעתים הללו, הוא גם כן בלי שיעור… אשר אי אפשר לבאר ולספר גודל התגרות הבעל דבר אשר התגרה בנו מאד, עד אשר הפיל אותנו מאד".
כי אכן, דורנו הוא דור אחרית הימים, הדור שאמור לגלות – בכח חיפושיו התמידיים – את האור הגנוז שממתין עלינו כבר קרוב ל-6000 שנה.
"ועיקר תוקף ואריכות גלותנו הוא רק בשביל זה, כדי שנבקש ונחפש 'איה מקום כבודו'. כי אנו צריכין עכשיו לעלות לעליה גדולה, לזכות לגאולה האחרונה, שאז יעלו ישראל בתכלית העליה, על כן התגבר הגלות מאד באריכות גדול, עד אשר כל אחד שואל 'איה הבטחתו ועד מתי קץ הפלאות'. ועל ידי שנזכה לחפש ולבקש את כבודו [של ה'] היטב, נזכה לתכלית העליה שהוא בחינת 'איה', שאז תהיה הגאולה השלימה" (ליקוטי הלכות, שם, טו).
* * *
את הכוח הזה אנו עולים מירונה לקבל. שכן רק רבי שמעון וכמוהו יחידי הדורות, יכולים לתת לנו את הכח לחפש תמיד את ה', יהיה מה שיהיה.
"כי לולא זכות הצדיק אמת, לא היה לנו כח אפילו לחפש ולבקש כלל, וחס ושלום היו נטבעין, ולא היה תקומה, חס ושלום, להנופלים ונתרחקו מן הקדושה. ובפרט עכשיו, שיש בני אדם שנפלו מאד לחטאים ועבירות גמורות, רחמנא ליצלן – ומהיכן היו מקבלין חיות וכח להתעורר עוד לבקש ולחפש כבודו יתברך ולשוב אליו? בוודאי, חס ושלום, היה אובד תקוותם חלילה! אך באמת, על ידי כח הצדיקי אמת, רבי שמעון בן יוחאי וחבריו, שזכו לבחינת 'איה', על ידי זה יש כח לכל הנופלים, אפילו למקומות המטונפים, שיחפשו 'איה', עד שיעלו בתכלית העליה לבחינת 'איה', מאחר שכבר היו צדיקים אמתיים שזכו לבחינת איה, שהוא סתרי תורה" (שם).
היצר הרע מבפנים והענקים למיניהם מבחוץ אומרים לי שאני רע ולעומתם השם יתברך והצדיקים אומרים לי שאני טוב. למה אני משתכנע כל כך בקלות שאני רע? ולמה כל כך קשה לי לקבל שאני טוב? נראה שיש לאדם נטייה לקבל את הפירוש הרע יותר בקלות, לקלוט את השלילי למקום יותר עמוק והרבה יותר מהר. וזה נראה לא הוגן, אפילו מייאש.
אבל מזה דווקא אפשר להוכיח את עוצמתו של הטוב שבנו. הוא כל כך גדול ועוצמתי, שאם הוא היה מתקבל בלב באותה צורה כמו הרע, כבר לא הייתה לנו בחירה. כי הטוב מצד עצמו אלפי מונים יותר מהותי מהרע, ואם היו נותנים לטוב ולרע את אותו מעמד, היה הטוב מכריע את הכף מיד, וכדרך שלימדו חז"ל: "מידה טובה מרובה ממידת פורעניות אחת מחמש מאות" (תוספתא סוטה פרק ד' הלכה א') ואגב אורחא נביא את דברי "הפני מנחם" (מכתב יד ריש פרשת ואתחנן) משמו של "האמרי אמת" ז"ל שאם עין רע הוא כל כך גרוע, שתשעים ותשעה מהמתים הם מעין הרע, מידה טובה מרובה, עד כמה יכול עין טובה לתקן ולהועיל ולעשות טובה לחברו על ידי שיש לו עין טובה אליו". (דף על הדף בבא מציעא דף ק"ז עמוד ב').
לכן, בגלל עוצמתו של הטוב, רק אם יוחלש קולו ולעומתו יתגבר קולו של הרע מבחוץ ובפנים, אז ורק אז, יהיה המאבק ביניהם שקול, כי הטוב בטבעו אדיר ועצום לאין שיעור מן הרע. ועל דרך זה הסביר הרמח"ל ("דרך ה'" פרק רביעי סעיף ב') שבגלל הכוח העצום של הנשמה וכדי שיהיה המאבק בינה לבין הגוף שקול, ניתנה משמיים קדימה לגוף וליצר הרע מיד לאחר לידת האדם, ורק אחרי שהם מתעצמים ומתבססים בכוחם, רק אז, לאט לאט, מופיע כוח היצר הטוב והנשמה, בגיל מצוות".
עוד הבדל מהותי בין הטוב לרע. הרע משמיע את קולו בבירור. גם מבחוץ וגם מפנים על ידי הרגשות קשים של יאוש ואפסות, דחיה וריחוק, חוסר אהבה וחוסר ערך. ואילו הטוב מגלה את דעתו בעיקר בספרים, בתורה, בדברי הצדיקים. שם ה' יתברך מגלה את אהבתו, את דאגתו ורצונו להיטיב לכל אחד ואחד מאיתנו, יהיה מי שיהיה, עבר מי שעבר, את התקווה העצומה שמזומנת לכל נשמה להגיע ליעודה ותיקונה ואת הערך האין סופי שה' יתברך מייחס לכל מעשה הכי קטן שלנו, אפילו למחשבה טובה, אפילו לרצון טוב, ובפרט בפרט בדורות שלנו.
גם זה נראה לא מאוזן. קולות מגנים מבחוץ בפיהם של ענקים חשובים ומוערכים בעינינו, קולות מגנים מבפנים שלא מניחים לנו לרגע. ומול זה – מילים. טקסטים. ברור מה יותר חזק.
אם היינו יודעים את גודל האהבה שה' יתברך אוהב אותנו, הכל הכל היה קטן עלינו והיינו בוערים אליו ולעבודתו בכל הכוח. "אמר רבי יהודה: אילו היו יודעים בני האדם את גודל האהבה שאוהב הקדוש ברוך הוא לישראל – היו שואגים ככפירים לרדוף אחריו" (זוהר חלק ב' דף ה').
אבל אנחנו לא יודעים. לא יודעים ולא מרגישים. ומרגישים לעיתים קרובות את ההיפך הגמור: שהוא לא אוהב חלילה, שעזב אותנו, שהשליך אותנו, שהפנה לנו עורף.
לא יודעים. ואיך נדע? נאמין למי שיודע. וכשנאמין לצדיקים שיודעים ומגלים לנו את אהבת השם, אז גם נרגיש אהובים, וכשנאמין באהבתו, היא תתעורר ותתגבר וחסדו הגדול יושפע ויאיר עלינו ועל כל העולם כולו ביתר שאת ויתר עוז: "וזהו גודל מעלת ההתקרבות לצדיקי אמת, שהם מודיעים לכל אחד בכל פעם, איך שהוא, עוצם ריבוי רחמיו וחסדיו, ועל ידי ההודעה הזאת מוציאין החסדים מהעלם אל הגילוי, ועל ידי זה נתווסף אצלנו האהבה וההשתוקקות אליו יתברך מכל מקום שהוא וכן חוזר חלילה. וכל מה שנתווסף האהבה בין כל אחד מישראל לאביו שבשמיים, כמו כן יוצא ומאיר ביותר החסד מהעלם אל הגילוי" (ליקוטי הלכות מתנה ה' סעיף י"ח) בעניין זה מגלה לנו רבינו הקדוש כמה עקרונות משני חיים:
כדי להגיע ליעד שלנו חייבים להתנסות ברגשות של ריחוק ודחיה.
כל הצדיקים עברו את זה.
אלו הם רק רגשות ותו לא והם אינם משקפים בשום אופן את המציאות.
האמת המוחלטת היא שהשם יתברך תמיד קרוב, שהשם יתברך הוא טוב, ורוצה בנו מאד.
ולאמונה שלנו יש כוח יותר גדול מאשר לרגשות הקשים, גם אם הם מלווים בקולות מגנים מבחוץ.
פורסם לראשונה באתר האינטרנט של הרב ארז דורון – אור פנימי
"מי האיש החפץ חיים, מי החס על נפשו באמת, מי החפץ לזכות לעבודת התפלה, שעל ידה מקבלים עיקר החיות, כמו שכתוב "תפלה לאל חיי", ועל ידה משפיעין חיות לכל העולמות, כמובא בספר "לקוטי מוהר"ן", חלק ראשון, סימן ט, ישים לבו להדברים אשר נקבצו ובאו בספר הזה, אשר ידובר בהם ממעלת התפלה וההתבודדות במקום מיוחד לשפוך נפשו וליבו כמים נוכח פני ה’, ולבקשו על כל מה שיחסר לו להאדם, הן בצרכיו הגשמיים והן בעבודת השם, ורק על ידי זה יכול להושע בכל דבר, כי הדרך הקדוש הזה הוא הדרך הישן, שדרכו בה אבותינו ונביאינו ורבותינו הקדושים זיכרונם לברכה מעולם".
כדאי לנו לדייק היטב בפסקה זאת, שבאה בעצם לומר לנו לאיזו תכלית הספר יוביל אותנו. בעזרת השם נלמד דברים רבים, אבל בסופו של דבר כל הדברים מתחברים לנקודה אחת ויסודית, והיא: עיקר החיות מקבלים מהתפילה.
לפני כן ראוי לנו לעמוד על המילה "תפילה". לפי שיטת הרמב"ם, הציווי שמופיע בתורה להתפלל הוא בפסוק "ועבדתם את ה’ אלוקיכם" (שמות כג), ו"איזו היא עבודה שבלב? הוי אומר זו תפילה". מהו השורש למילה תפילה? חז"ל אומרים ששם זה נקרא על שם מה שכתוב בפסוק: "היאכל תפל מבלי מלח" (איוב ו). כלומר – היא נובעת מלשון תָפֵל. מה הקשר בין השנים?
* * *
כל אדם שלא חולה בנפשו יודע שהשלמות היא המציאות האמיתית שלו. לא משנה אם הוא מאמין או לא, יש לו ידיעה פשוטה וברורה שהוא צריך להיות מושלם. כל אחד קובע לעצמו את השלמות, אבל כולם רוצים אותה. נעמוד ונתבונן – מי זוכה לשלמות גמורה? אנחנו לא מכירים מישהו שזכה לכל מה שקבע לעצמו. "יש לו מנה, רוצה מאתיים". אבל עם כל זאת, כולם רוצים שלמות. מדוע? כי למרות שהסיכוי הוא אפסי מאד לזכות לשלמות, אף על פי כן רוצים אותה מעצם זה שאנחנו חיים. ברגע שקבעתי את החיות שלי בדברים מסוימים, כל זמן שלא השגתי אותם אני מרגיש את עצמי כחיסרון מהלך.
לאור דברים אלו, כשנסתכל על האדם נראה דבר מוזר מאד – מצב השלמות שלו הוא יחיד: כשלא יהיה לו אף חיסרון מאותם דברים שרוצה להשיג. והרי החסרון הוא אינסופי, כי בעיות תמיד יכולות לצוץ מכל כיוון, ואמנם מצב השלמות הוא יחיד ובודד – כאשר אין שום חיסרון. נמצא שהסיכוי לשלמות בסטטיסטיקה הוא שואף לאפס. יש לנו אינסוף מול אחד, שזה אומר שבעצם כולנו מופקעים מחיות. מצב השלמות, שהוא הביטוי הגמור של החיות שלנו, בעצם כמעט לא שייך אלינו. במבט ראשון, החיים של כל העולם אם כן הם חיסרון אחד גדול, וכך יוצא שאף אחד לא חי חיים אמיתיים. אף אחד לא זוכה לחוש את תחושת החיות המלאה.
אמנם, רבי נחמן אמר "מי שאין לו אמונה, אין חייו חיים". בלי אמונה תמיד יהיה חיסרון מהותי בחיי האדם, אותו אי אפשר לעולם להשלים. האמונה מאפשרת לאדם להשיג חיות אמיתית, בגלל שהוא יודע ש"טוב ה’ לכל" (תהלים קמה). הצרות והייסורים – גם הם לטובתו – מירוק עוונות, או ייסורים של אהבה, ועוד צורות אחרות של חסרונות שבאות לתקן את האדם עצמו. כל מי שיש לו מעט שכל מבין שאדם לא יכול לחיות חיים בריאים בלי אמונה, ורק מתוך זה לראות שהאמונה היא יסוד חיי האדם, לא סותרת אותם, אדרבה – רק היחידה שתוכל להצמיח אותם. אמנם – כל זה נכון כלפי יסורים וכדו’, אך הרי קיימים דברים שגם המאמין צריך להשיג- קיום התורה בשלמות. כיצד ירגיש הוא חיות אם יצרו הרע מונע ממנו לעשות את רצונו הטוב?
"עיקר החיות מקבלים מהתפילה" (ליקוטי מוהר"ן, סימן ט). את החיים האמיתיים אפשר להרגיש באמת רק במצב של תפילה. ברגע שאדם תולה את כל קיומו בידי ה’, אז הוא שינה לחלוטין את כל צורת ההסתכלות: עד עכשיו הוא היה בידי מוגבל – בידי עצמו, ועתה הוא בידי כל יכול. דבר לא יבצר ממנו מעתה, שהרי הכוחות לא נובעים ממנו, אלא מה’. ברגע שאדם חש זאת באמת, אז יחוש הוא חיות אמיתית. כעת דבר לא יוכל לחסום אותו מלקיים את רצונותיו הטובים ומשאת נפשו.
אם-כן, כל מי שיסתכל על מציאות האדם לכשעצמה, יבין מיד שחסר כאן משהו – הרי הוא עצמו רק מציאות של חיסרון. בודאי יש משהו שמשלים אותו. כשאדם יתפלל באמת לקב"ה, הוא ירגיש עד כמה שלהישען על הקב"ה זה הדבר הכי טבעי למציאותו החסרה. זה בעצם חסר למהות שלו, לחיים שלו. אין כאן תקלה שבעקבותיה הוא נצרך לקב"ה – כל כולו קורא לקב"ה, כאשר הוא מבין מה הוא, ומה הוא צריך להיות.
* * *
אפשר לטעום מרק ולומר שחסר לו קצת פלפל, או שיש יותר מדי שום, אבל המרק נשאר מרק. לעומת זאת, אם יהיה חסר לו מלח בצורה משמעותית, נאמר: זה תפל. כשמאכל מסוים תפל, חצי מהמהות שלו נמצאת כאן. בשונה מפלפל ושום שהם תוספות על גבי העיקר, כשאין בכלל טעם בסיסי – אין כאן מרק, אלא חצי מרק. לא אומרים "מרק בלי מלח", אלא "מרק תפל". רש"י מבאר שבגלל שהוא טעון למלח, ממילא הוא נטפל (תפל-טפל) למלח, נדבק אליו ונצרך לו. כך חז"ל ראו את המהות האמיתית של עבודת ה’ בפניה לקב"ה. הם קראו לה תפילה, למרות שיש לה עוד עשרה כינויים אחרים. שם זה מבטא את נקודת השורש בתפילה – שהאדם הוא תפל, חסר במהותו, וממילא באופן טבעי נצרך למשהו אחר. את זה מבטאים בתפילה – תפיל-ה’. נטפל ונדבק לה’, מעצם טבעו. זאת אם כן הגדרה באדם – האדם מבטא את המהות האמיתית שלו בתפילה, שהרי הוא תפל – וממילא טפל ונדבק, נצרך לקב"ה. לכן את עיקר החיות מקבלים מהתפילה.
את המסר הזה אנחנו לוקחים ולומדים אותו, מכניסים אותו לאט לאט לתוך החיים. החיים שלנו נמצאים רק במצב ש"אליך ה’ נפשי אשא" (תהלים כה). כל דבר בחיינו צריך לבוא בדרך התפילה- חיים של ישועת ה’. לא לחיות את החיים שלנו ולפנות לקב"ה רק כשצריך, אלא לקבל את הכל בצורה של חסדי שמים שבונים אותנו.
"וכן כל האימהות הקדושות עסקו בתפילה ותחנונים. ואמרו במדרש: למה נתעקרו האימהות? בשביל שהקדוש-ברוך-הוא מתאוה לתפילתן".
מדרש זה די ידוע. הפעם נתבונן עליו במסגרת שאנחנו נמצאים בה כעת, בהבטה על התפילה שהיא הישועה של המציאות. השאלה הראשונה שאנחנו צריכים לשאול היא, מה פשר השאלה "למה נתעקרו האימהות"? מנין לנו לדעת חשבונות שמים? יכולות להיות אלפי סיבות והסברים. אין לנו בעיה לקבל שהייתה מסורת וקבלה לחכמים בדבר זה, אמנם סגנון הדברים בהצגת השאלה בתחילה מורה על כך שהתשובה לא היתה ברורה לפחות לשואל, שכן לא כתוב "האימהות נתעקרו בשביל שהקדוש-ברוך-הוא מתאוה לתפילתן". אמנם מצינו בכמה מקומות סגנון דיבור של הצגת השאלה והתשובה כאשר שניהם נאמרו על ידי המשיב (תוס' נזיר לא ע"א ד"ה פשיטא ועוד), אך בדרך כלל לא מצינו סגנון דיבור כזה.
המתפללים בנוסח אשכנז אומרים בברכת רצה שבשמונה-עשרה: "רצה ה' אלוקינו בעמך ישראל ובתפילתם". בזה אנחנו מבקשים שני דברים: שהקדוש-ברוך-הוא ירצה את עם ישראל, וירצה את תפילתם. הגר"א מדייק שחלק מהבקשה שהקדוש-ברוך-הוא יענה לתפילתנו, היא הבקשה שהקדוש-ברוך-הוא ירצה בנו. נמצאנו למדים שהקדוש-ברוך-הוא רוצה בתפילתנו רק אם יש רצון אחר שמקדים אליו: הרצון בנו. כדי להבין את גדר הדבר נראה את ספר החינוך (מצוה תכה), בהסבירו את דברי חז"ל "הקב"ה מתאווה לתפילתם של ישראל" (ילקוט שמעוני תהלים אות תתעד): "לומר, שחפצו שיעשו פעולה שיזכו בה לפניו וימשיכו עליהם מטובו, כי חפץ חסד הוא, ולתת עליהם מברכתו מרוב שלמותו כמו שכתבנו." לפי דבריו, אותה הִתְּאַוות לתפילה נובעת מהרצון הכללי להיטיב. הקדוש-ברוך-הוא רצה להיטיב בצורה מסוימת של תפילה, כמו שראינו כמה וכמה פעמים. כעת נבין את דברי הגר"א: הרצון לתפילתנו נובע מהרצון להיטיב לנו, לכן אנחנו מבקשים בתחילה שהקדוש-ברוך-הוא ירצה בנו, וממילא – בתפילותינו. שורש הרצון בנו הוא בגלל שהקדוש-ברוך-הוא רוצה להיטיב לברואיו. הקדוש-ברוך-הוא רצה לחדש מציאות לנבראים, הואיל והוא רצה להתגלות אליהם בדווקא, כמיטיב. רצון זה דווקא מתגלה אצל ישראל, וצורת גילויו היא תפילה – לכן רצון ה' נמצא בשניהם.
"למה נתעקרו האימהות?" – נשים לב שהשאלה כאן היא רק על האימהות. המדרש במקום אחר שואל שאלה זו על כל אישה עיקרה. מדוע שתהיה מציאות כזו של עקרות. (ילקוט שמעוני, נ"ך אות עח). כאן על-כל-פנים אנחנו רק שואלים על האימהות. בהלכה נקוט כלל ששלושה פעמים מורים על "חזקה". אם דבר מסוים מתרחש שלושה פעמים, סימן שהדבר אינו מקרי ותלוי בתנאים, אלא הוא מהותי בעצם הדבר. למשל – אישה שהתחתנה, ובעלה נפטר, מותרת להתחתן עוד פעם מאחר וייתכנו הרבה סיבות למה בעלה מת. אם בעלה השני מת, עדין מותר לה להתחתן בשלישית. אם הבעל השלישי ימות, כאן כבר מתברר לנו שהבעיה נמצאת באישה ("מזלה גרם"), ולכן אסור לה להתחתן יותר. להלכה נפסק (אבן-העזר ט,א) ששתי פעמים הן גם חזקה. אם אנחנו רואים שהעקרות הייתה דבר שהופיע אצל שלושה אימהות, הרי לנו שהיה משהו מיוחד באימהות שבהן הופיעה העקרות.
כעת נשאל: מה מיוחד באימהות, או יותר מדויק – למה (לאיזו תכלית) דבר זה התגלה אצל האימהות? על זה באה התשובה: "בשביל שהקדוש-ברוך-הוא מתאוה לתפילתן". למרות שענין זה שייך לכל אחד ואחד מישראל, אף-על-פי-כן, הוא היה מוכרח להופיע אצל האימהות. האימהות הן אלו שבעצם יצרו את עם ישראל. האימהות יכלו להיות כמו כל אחד ואחד מישראל, שהקדוש-ברוך-הוא היה מתאווה לתפילתו בכל מיני נושאים ובעיות, ולאו דווקא בנושא פרטי. אבל מאחר והן האימהות, נושא התפילה התגלה דווקא בעקרות. במצב שכזה מתגלה שכל קיומו של עם ישראל, והצורה שהוא בא לעולם, היה רק על ידי תפילה ותחנונים. כמו שאצל אדם הראשון כל המציאות התקיימה בצורה של תפילה, והיא לא הופיעה עד שהוא לא התפלל עליה. בגלל שהאימהות הביאו את עם ישראל למציאות, רצון ה' היה שהם יבואו לעולם בצורה של תפילה שכדברי המלבי"ם "גדרה השתפכות הנפש והידבקה באלוקי מעוזה". התפילה היא דבקות בקדוש-ברוך-הוא מאחר והוא הנותן לנו כוח וקיום, ואת זה באה התפילה לבטא, את אותה תלות ודבקות. ענין זה הופיע אצל האימהות כדי לגלות לנו שזהו קיומו של עם ישראל. שורש הדבקות שלו בקדוש-ברוך-הוא מתחיל מתפילה, וממילא זהו כל קיומו. "הא-ל ישועתנו סלה".
"כי מי גוי גדול אשר לו אלוקים קרובים כה' אלוקינו בכל קוראינו אליו" (דברים ד). זוהי הגדרת אומתנו – גדלותה – בקירבת אלוקים, מתוך קריאה מתמדת לאלוקי מעוזה.
אנו נמצאים כעת בימי בין המצרים בהם מתאבלים על החורבן, וכפי שאמרו חז"ל: משנכנס אב ממעטין בשמחה. בזמן כזה אפשר בקלות להתבלבל ולא להבין מה בדיוק רוצים מאיתנו, בפרט אלו המכירים את גודל ההדגשה ששם רבינו על ענין השמחה, ולעתים אינם מוצאים ידיהם ורגליהם בתקופה שנראית כל כך הפוכה מענין זה.
לאנשים כאלה בשורה טובה בפי: החיוב למעט בשמחה נאמר בקשר לפעילות חיצוניות מסוימות של שמחה, כגון בנין או נטיעה של שמחה כמבואר בבית יוסף, אולם השמחה שחייבת להיות נטועה בלב כל יהודי, בבחינת אנוכי אשמח בה', בה אין שום שינוי. מה אם כן ענין האבילות בימים אלה? התשובה לזאת מצאנו בליקוטי הלכות (הל' ביצים א) וזו לשונו: מה שמתאבלים ומתמרמרים על החורבן וגם על הצער והיסורים שכל אחד חייב לסבול, העיקר "על מה שאנו רחוקים כל כך בגלותינו מאבינו שבשמים".
מתבאר מזה, שעיקר האבילות הוא, מה שאנו מרגישים את ריחוקינו ומתגעגעים להיות קרובים יותר אל ה', ובהתאם לכך גם עושים פעולות המורות – שהם הדינים המופיעים בשולחן ערוך – כמה חסר לנו בית המקדש, ובאמת אין כל זה צריך להיות זר לנו, משום שרבינו מדגיש רבות את גודל הענין של קימת חצות, ולהיות מתאבל מאד על חורבן בית המקדש, שעל ידי זה זוכים למוחין בחי' תפילין ועוד (ליקו"מ א,סז).
על מנת להבין את גודל נחיצות האבילות על חורבן בית המקדש יש לזכור, כי הסיבה שגרמה לחורבן היתה שלא הערכנו נכונה את גודל החסד שעשה ה' עמנו, בבחינת תחת אשר לא עבדת את ה' בשמחה ובטוב לב מרוב כל; חטא המרגלים שקבע את גורלו של תשעה באב, להיות יום בכיה לדורות, נגרם משום שלא סמכו על הבטחת ה', ובקשו תואנה על מתנת ארץ ישראל; חורבן הבית בא על ידי זה שנמשכו אחרי מעשים רעים והתעלמו מהזכות הגדולה של השראת השכינה בתוכם, במיוחד חורבן בית שני שהיה מחמת קטנות דמוחין, בזה שנפלו לשנאת חינם ומחלוקת (ה' ישמור אותנו מזה).
כל זה אנו מתקנים על ידי האבילות על החורבן, בזה שאנו מרגישים את החסרון ומתגעגעים לבית המקדש, אנו מראים עד כמה כואב לנו שאיבדנו אותו בידים, כמו השוטה המאבד מה שנותנים לו, ובזה ממתיקים את הדין ומתקנים את החטאים שגרמו לחורבן, על כן כתוב שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה משום שאבילות גורמת לבנייתה מחדש במהרה בימינו אמן(ראה בענין זה ליקוה"ל ברכת הריח ד,ז).
אבילות זו על החורבן רחוקה מאוד מעצבות, ונכללת "בלב נשבר", עליו רבינו אמר כי הוא יקר מאוד בעיני ה' יתברך, והוא – בעל ה"לב נשבר" – דומה לבן המתחטא לפני אביו וכתינוק שקובל ובוכה על שנתרחק מאביו, ובאמת היה ראוי שיהיה לנו לב נשבר כל היום, אם לא שיכולים לבוא מלב נשבר לעצבות (שיחות הר"ן מא-מב).
מסביר מוהרנ"ת שאף על פי שלב נשבר ואבילות על החורבן חשובים כל כך, בכל זאת אסור להישאר בזה, רק צריך מיד לנחם את עצמו בכל פעם, בגודל התקווה שאנו מקווים לאחרית טובה ולצאת מהגלות מאפילה לאור גדול. כי חסדי ה' לא תמנו, וכך הם גם סדר הקינות הנאמרות במגילת איכה – שבתחילה אנו צועקים במר לבנו אני הגבר ראה עני, אותי נהג וילך חושך, השביעני במרורים – ובתוך כל המרירות מנחם את עצמו כמו שכתוב ואומר אבד נצחי,זאת אשיב אל ליבי על כן אוחיל חסדי ה' כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו חדשים לבקרים וכו', כמו שפירש רש"י: מתחדשים הם חסדיך מיום אל יום (ליקוה"ל ביצים א).
כתב מוהרנ"ת שאי אפשר לזכות לשום קדושה אמיתית כי אם על ידי מרירות גדול, ולא היה אפשר לסבול המרירות והיסורים, רק ה' נותן ליעף כח, לסובלם על ידי התקווה שמקוים לאחרית טוב בכח הצדיק האמת. וכבר כתב רבינו (ליקו"מ א,כז) ששבת ניתנה במרה, לרמז ששבת שלום אי אפשר להשיג רק על ידי מרירות קודם, אבל כאמור שמוכרחים להזהר מאוד לא ליפול מזה לעצבות ויאוש, שזה הרס גמור לכל ענין רוחני, ומחמתו אי אפשר להתפלל כראוי, ונגרם חלילה ריחוק גמור (ליקו"מ א,רפב) והוא מעורר דינים על האדם ודוחהו מעבודתו, אבל קימת חצות ואבילות על החורבן הוא ההיפך שהוא פדיון וממתיק את הדינים (ליקו"מ א,קמט).
יהי רצון שנזכה להתקרב לצדיק האמת ולקיים עצותיו שבזה מתדבק לדעת שהוא בחינת בית המקדש, כמבואר בדברי רבינו, ובזה יהיה לנו חלק בבהמ"ק שיתגלה במהרה בימינו אמן.
החסד הנפלא הזה שגמל איתנו הבורא, המאפשר לשוב בתשובה ממעשים רעים, הינו אחד מהפלאים הגדולים ביותר בקוסמוס; זהו מענק מיוחד מאת היוצר שיצרנו ליצוריו, ועוד לפני שנברא העולם – נבראה התשובה.
כולם חוזרים בתשובה, אין אדם שאינו מתחרט על מעשה כזה או אחר (ומי שלא, אינו אדם…) התשובה מוטבעת בטבע האנושי בתכונות נפש האדם, אך המכירים את בוראם יודעים להיכן לשוב… אולם הרצון להיטיב אחר שהריעונו הוא בסיס יסוד התשובה המקופל בין בתרי נבכי הנפש, לחזור למקום הטוב בו היינו קודם.
ביהדות, לכל דבר יש כללים והלכות, איננו פועלים במישור ריק, אנו מונעים על ידי גילוי רצונו המפורש של בורא עולם, וכיון שכך – התשובה, כמו כל דבר מעוגנת בכללים והלכות, המפורטות בבהירות נפלאה בעשרת פרקי הלכות תשובה לרבינו הרמב"ם ז"ל.
הרמב"ם תוחם את אור התשובה לשלשה שלבים עיקריים: עזיבת החטא, הוידוי וקבלה על העתיד. אלו מרכיבים חיוניים ועקרוניים שהמדלג עליהם – חוטא שוב בתשובה לא נכונה. לתשובה אמיתית נדרשת מיומנות; לשוב זה מקצוע – אל תהיו חובבנים.
הנקלה היא זאת? המרנו את רצונו של הקב"ה, ועכשיו מה? יש תשובה, נכון! בואו ונעשה את זה טוב, מדויק, אמיתי וכן. לא כמו ששבנו עד עכשיו מאות פעמים ונפלנו שוב.
חשוב לציין, כי גם ההתחלות של התשובה שנגרמו באסון ההתרחקות המחודש, לא הלכו לריק, ניצוצות החרטה, אף הרגעית והלא נחשבת לכאורה – מצטרפים לאלומת אור ענקית שמאירה את נשמתנו, וגנוזה אי שם בהארת ההויה האלוקית הרחומה והנצחית.
אבל עם הכל, עלינו לעשות את הדבר הנכון והאמיתי – לשוב עד ה' אלקינו בכל לב ובכל נפש כדי שנגיע למיצוי הכוחות הרוחניים שעמם נולדנו, הטובים, הנקיים, הטהורים – אלו שהיו בנו פעם!
איך נראה אדם מאמין אחר חטא? האיש עצוב ומדוכדך עד תהומות הנפש, במקרה הטוב – הוא מסתער על עבודת התשובה, ובחרטתו העמוקה הוא מבקש להישאב לגמרי אל האין סוף ברוך הוא.
לא ניתן לומר שזה לא טוב, כי מה יכול להיות לא טוב בעשיית דברים שהמניע שלהם הוא התקרבות מחודשת לבורא יתברך? בטח זה טוב. אבל כאן עלינו להזהר ממכשול הטעות הגדול, מכשול המכשיל מאד. לפעמים, חלק ממרתון התשובה נעוץ אי שם בהרגעה העצמית של המצפון המחולל… שכן כאשר הוא המטרה למאמצי התשובה, המצפון נרגע ומנחם את בעליו – הלא עשינו כבר תשובה, מצוין…
המכשול הזה מקלקל את התשובה אך ניתן לשים עליו אצבע, המדד להבחנה בין חרטה של יראת שמים לבין חרטה אגואיסטית רדודה היא מצב רוחו של החוטא-השב. המצפון המדריך את הענינים מפיץ עצב כואב, אהה! איזה פספוס לאישיות שלך, מי אתה בכלל? חתיכת כלומ'ניק! האיש לא מוכן לשמוע דברים כאלו… הוא מתחיל לעבוד – לזכות שוב ביוקרתו של המצפון.
לעומת זאת התשובה האמיתית, אינה מונעת מתוך סערת רגשות סוחפת, היא בנויה אבן אחר אבן, בישוב הדעת ובהבנה כי 'קרבת אלקים לי טוב', הנפש אומרת: "אֵלְכָה וְאָשׁוּבָה אֶל אִישִׁי הָרִאשׁוֹן כִּי טוֹב לִי אָז מֵעָתָּה" – היא מזהה את הטוב, היא מחפשת אחר שמחתה, מתוך השלמה לאמת שבפנים – כי יש הקב"ה ועלינו להיות נכנעים לו – המצב רוח אז – הוא בדיוק ההיפך מעצב, הוא תחושת גאולה ופדיון שבויים מבית הכלא – איזו הרגשה נפלאה!
שורש התשובה האמיתית נטוע באדמה טהורה ולא ברגעי טומאה שלאחר החטא. האדם שחווה ייסורי נפש והתחבטויות מחמת מעשה כואב, עליו למדר את הרגשותיו, לתמצת את כוס הכאב לשעה מיוחדת ביום, לערוך מין התייחדות עם בוראו, לבכות את ההפסד האיום. ושאר היום להיות חי בתחושה של קודם החטא, של נקיות הנפש ועוצמתה הרוחנית המקורית.
את החשבון הזה עלינו לערוך תמיד, למה בכלל אנו שבים? למה אנו מצטערים? כי פגמנו בכבודו של בורא עולם? הרי שהתשובה האמיתית היא לכבד מעתה את הכבוד הנאבד הזה, זה בודאי לא יכול להתבצע על ידי עצבות ומרה שחורה – גם אם היא מוצדקת מתוך חרטת החטא.
אם את כל המצוות עלינו לקיים מתוך שמחה וחדוה, את מצוות המצוות – התשובה! – עלינו לקיים מתוך שמחה מרקיעת שחקים, כי שמחת המצוות היא שמחת הדביקות, והיא נובעת ממצוה אחת! אך מצוות התשובה היא החזרה מחודשת של כל תרי"ג המצוות כולן – נגילה ונשמחה בה.
תשובה לא עושים בהקשר של חטא בלבד, תשובה היא שיבה אל ה', וזאת עלינו לעשות מכל מקום ובכל מצב שנהיה, כי אין סוף לדרגות שאדם צריך להגיע אליהן בחייו בעולם הזה, והכל מתוך שמחה ובטוב לבב כי עוז וחדוה במקומו – – –
זה עתה נגמר הטיפול הממושך, הפרופסור יוצא מחדר הניתוח, וההורים המודאגים ניגשים ולוחצים את ידיו בהוקרה; הם מודים לו מעומק הלב על טיפולו המסור במשך שעות ארוכות, על הרצון הטוב ועל התקווה החדשה שהפיח בהם…
כך נראים הורים אוהבים?! זה טיבם של אנשים רחמנים שדואגים לבנם?! מוקירים את זה שחתך בבשר החי של יקירם?! לוחצים את ידיו של מי ששפך את דמי מחמל נפשם?!
תלוי למי ומתי; כאשר ההורים יודעים שאת כל אלה עשה האיש כאמצעים לרפואת והצלת בנם, הרי שכל הייסורים שהלה גרם לו נכללים במסכת ההוקרה וההודיה שהם חבים לו. אך אם הלה היה עושה זאת סתם כך – כי אז היו הופכים לו לאויב מר.
ללמדך, שלא הפעולה היא שקובעת, ואף לא הכאב והייסורים – הם שקובעים; הדבר תלוי רק בכוונה, אם הללו באו כמטרה להטיב או שנעשו ללא מטרה כלשהי.
* * *
הגלות על כל מוראותיה וסבלותיה האיומים; הגלות על כל נחלי הדם והדמע שנשפכו בה ועל כל הייסורים הקשים שמקופלים בין רבדיה – אינה מחייבת את הגולים להרגיש מנותקים ממי ששלח אותנו אליה, כי זה תלוי מאיזה מבט אנו מסתכלים עליה: אם אנחנו יודעים שכל אלו נעשו במטרה רחימאית לרפא ולהעלות ארוכה למכותנו – כי אז אנו אף מוקירים את מי שמכאיב ומייסר. לעומת זאת, כאשר אנו מביטים על המאורעות האלה כמקרים נטולי השגחה – כי אז יש בכוחם של אלה לשבור, לייאש ולהרפות ידיים.
* * *
כגלות הכללית, כך גם הגלות הפרטית. הצרות הפרטיות בגוף ובנפש אינן מחייבות שבירה; הן לא מכריחות כריעה תחת עומס הייסורים. אדרבה, הייסורים יכולים להצמיח בלבנו הוקרה ושמחה. תלוי רק איך מפרשים אותם; כאשר מבינים שהם באו כדי לרחוץ, לתקן, לרפא ולהיטיב – הרי כל הניסיונות, הקשיים והייסורים – דווקא מקרבים ומעודדים, וזאת מתוך הבנה שהאוהב הרחמן שבשמיים מנהיג הנהגה רחימאית זו ומכין בכך דרך רפואה שתטיב עם הסובלים.
התירוץ השגור בפי רבים שאינם נרתמים לעבודה רוחנית עקב הייסורים הפוקדים אותם – אינו נכון. אמנם הייסורים שלהם קשים, אך הפירוש שהם נותנים לייסורים הוא זה שמהווה את עיקר הגורם לכך שהם יהיו קשים מנשוא!
* * *
בפרשתנו אנו קוראים על הבטחה נפלאה שאותה הבטיח השם יתברך ליעקב אבינו: "אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה".
"מובן בספרים" – כותב רבי נתן – "שבזה הפסוק מרמז כל סוד גלות ישראל. ועיקר הוא גלות הנפש, כל העליות והירידות העוברים על איש הישראלי, שזה עיקר סוד הגלות והגאולה" (ליקוטי הלכות, שילוח הקן ה-כג).
בעין אנושית רגילה נראים הדברים כבלתי מובנים: השם יתברך בא הרי להרגיע את יעקב שלא יפחד מירידתו למצרים – ובד בבד הוא מנבא לו על הגלויות המרות שיהיו נחלת בניו במשך הדורות. וכי זוהי הרגעה והבטחה?!
אך, במילים ספורות אלו גנז השם יתברך את ההשקפה האמיתית על כל סוגי הייסורים שעשויים לפקוד את האדם בכל הדורות כולם, והוא כמו אומר ליעקב אבינו: 'זכור, כאשר אתה רואה ירידה ונפילה בגלות, וייסורים – אל תחשוב שאתה נמצא לבד; הרופא שעתיד להעלותך, הוא זה שמכין עתה את הרפואה ואת העלייה, והוא משתמש לשם כך בניתוח המכאיב הזה.
ואדרבה, "דוקא כשישראל הם בתכלית הדחקות והצרה חס ושלום – אז יש סבר ותקוה לישועה גדולה. שזהו בחינת ירידה תכלית העליה. וכן הוא בפרטיות בכל אדם ובכל זמן. כי ה' יתברך מהפך המכה לרפואה" (שם).
זוהי אם כן ההבטחה האמורה כאן: לעולם לא יהיו ייסורים שבאים עלינו במטרה אחרת. ידיעה זו מסירה מאתנו כל פחד ונוסכת בנו כח ותקווה בקבלת הייסורים.
ההבטחה הזאת צריכה לעבור כלפיד אש עבורנו בכל מחשכי הגלויות הכלליות והפרטיות – לא לשכוח לרגע מיהו הרופא הנאמן העומד מאחורי כל הקשיים; לא לנתק את המציאות ממי שממציא אותה. כי אז, מלבד השמחה התקווה והיכולת להתקיים, אף נזכה שאכן הכל יהפוך לכלי קיבול לרפואת נפשנו.
את התשובה לכך אנחנו מחפשים ב'ספר המעשים' שלנו, בוחנים את עצמנו לפי מה שאנחנו עושים או לפי מה שמושך אותנו לעשות.
אך רבי נתן נותן לנו זווית ראייה אחרת לגמרי: "באמת, ישראל מצד עצמם, בשרשם, הם רחוקים לגמרי מכל העוונות; ואין שום עוון שייך לאיש ישראלי כלל – לפי קדושתו משרשו. כי ישראל הם עצם הטוב, והם רחוקים מן הרע בתכלית הריחוק" – – –
זוהי אם כן מציאותנו האמיתית – עצם הטוב!!!
אם כן, איך בכל זאת מצליח היצר לפתות אותנו ולהפיל אותנו אל הרוע?!
הוא אכן לא היה מצליח בכך – אומר רבי נתן – לולא כוח הדמיון; אם לא היה מצליח לדמות בעינינו את הרע לטוב, כי אז לא היה עולה בידו בשום פנים ואופן אף לגשת אלינו.
הזוך הפנימי של האיש הישראלי רחוק כל כך מכל שמץ רע, עד שלולא העורמה הזאת – אף אחד לא היה מסתכל על פיתויי היצר.
הרבה תכסיסי עורמה יש לו ליצר; הוא מלביש המון לבושי כבוד למוצרים המצחינים שלו. כך לדוגמא, הוא בא לאדם שרוצה לברוח ממחשבות רעות – ומפתה אותו לחשוב ממה בדיוק הוא לא רוצה לחשוב… האדם מתחיל לחשוב לרגע, המחשבות עפות ומתרוצצות… והנה הוא כבר לכוד.
אין ספק, אם היצר היה מציע לו בפשטות לחשוב רע – הוא לא היה עושה זאת. אבל כך, בכוח הדמיון שמדמה את המחשבה הפסולה לכשרה, הוא מצליח להתגנב.
וכך גם בשאר פיתויו – אם לא שהיה מעמיד פנים כאילו הוא מטיב לאדם, אף אחד לא היה מתפתה אליו.
* * *
אך שני צדדים למטבע הדמיון; הוא יכול גם לשמש ככוח נפלא לעשיית טוב, "כי עיקר האמונה" – אומר רבינו הקדוש – "תלויה בכח המדמה" (ליקוטי מוהר"ן ח"ב ח-ז). כדי להמחיש בלב את הידיעה שהשם יתברך ברא את העולם ומנהיג אותו בכל רגע ורגע, נזקק השכל לדמיון.
בכוח הדמיון תלויה גם כל ההתבוננות שלנו בגדולת השם, ברחמנותו ובגבורתו – שהם הם יסודי האמונה.
יתירה מכך, כשם שבהעמדת הפנים של היצר הוא מתגנב בלב האדם ומנשלו מכל נכסיו הרוחניים, כך גם בהעמדת פנים לטובה, ניתן 'להתגנב' לתוך היכל הקדושה!
רבינו הקדוש מגלה לנו, שגם כשהאדם רחוק מאד משמחה או מהתעוררות בתפילה, צריך הוא להעמיד פנים כאילו הוא שמח ונלהב; עליו לעשות תנועות של התלהבות ושמחה – וכך אט אט יזכה לכך (ראה שיחות הר"ן עד).
הרי שהצד הטוב שבכוח הדמיון עוזר למי שבוחר להשתמש בו, להתקשר לשורש הטוב – "ולמקום שמדמה עצמו שם נכלל", כלשונו של רבי נתן.
כך שכאשר האדם מדמה את עצמו לצדיקים ויראי שמים שחיים באמונה מוחשית, זה אכן מקשר אותו אל הקדושה.
* * *
משנכנס אדר ניתן האות לפתיחה מחודשת של המלחמה בעמלק.
כוחו של עמלק מאז ומתמיד היה בכח הדמיון; הוא התחזה כדואג ורחמן בצאתנו ממצרים, וכמי שכואב על חסרון המים במדבר; הוא גם התחזה לכבשׂ תמים בעת ששאול המלך נלחם בו.
זוהי מהותו, הוא מטעה בדמיונו – וכך הולם בישראל ללא שיבחינו בו.
וממנו תוצאות כל הדמיונות התוקפים אותנו בכל עת, כאשר כל הרעות מוגשים לפנינו במעטה תמים ומרעילים את נפשנו.
* * *
העצה לשבירת כוח הדמיון הרע ולתגבור הדמיון הטוב היא, לעורר בקרבנו את השמחה על היותנו בני ק-ל חי ושלא נעשינו כגויי הארצות (לקו"מ ח"א כה).
את השמחה הזאת אנחנו מעוררים בכניסת חודש אדר כאמצעי המלחמה העיקרי בעמלק.
אך גם השמחה עצמה נרכשת בהתחלה על ידי העמדת פנים ודמיון – להידמות לאותם צדיקים שידעו להעריך נכונה את היותנו יהודים, ולעשות לפחות פעולות חיצוניות, כאילו אנחנו שמחים; לדבר דיבורי השמחה בהתפעלות מעושה; לרקוד ולמחוא כפיים, כאילו אכן השגנו את האושר המופלא ביותר, ועוד כהנה.
בכוח דמיון קדוש זה, נזכה להתגבר במלחמה עצומה זו ולנצח בה.
פסח הוא חג של גילוי אור האמונה, גילוי שאין טבע בעולם כלל. כל הניסים שקרו לנו ביציאת מצרים מעידים כאלף עדים שהקב"ה הוא המנהיג היחיד של הבירה, אשר ברצונו מתבטל הסדר הקבוע שקבע בעולם, שהוא הסדר הטבוע בטבע. ברצונו הים יתחלק לשנים עשר נתיבים ויקפאו המים בקרקעיתו כמו דרך מרוצפת ועוד ניסים שקרו על פי רצונו בקריעת ים סוף. גם בעשרת המכות שהקב"ה מביא על מצרים, הוא שוב מגלה כי ידו היא היחידה השולטת בטבע ואין מנהיג זולתו. מכאן שבפסח יש לנו הזדמנות נפלאה לגלות בתוך נפשנו פנימה שבאמת באמת אין עוד מלבדו, ולהכיר שאפילו השמש שתזרח מחר בבוקר, בעצם עושה רק את רצונו, ואם חלילה הוא ירצה שישתבשו סדרי הטבע, שום דבר לא יעמוד בפניו לממש את רצונו, מלבד רחמיו אשר בגללם הוא לא מטלטל את עולמנו. אך כדי שתוכל לחדור אמונת ה"אין טבע בעולם כלל" פנימה, עמוק אל תוך נפשנו, עלינו להכשירה להכיל בתוכה אור גדול כזה. כמו שלא נחשוב להכניס אוכל בריא ונקי לתוך סיר מלא בוץ כי קל להבין שהאוכל יהפוך ללא אכיל, כך גם לא נחשוב להכניס אור של אמונה טהורה אל תוך נפש מלאה בבוץ של "חמץ", שהוא כפירות, בלבולים ומידות מקולקלות שכן אז תתעוות האמונה ותהפוך לחמץ בעצמה.
על כן מצווה אותנו בורא עולם להכין את נפשנו ואת בתינו לקראת האור הגדול העתיד להתגלות עבורנו ואנו מוצאים את עצמנו לקראת הפסח עסוקים מעל ראש בעבודות הבירורים. אנחנו חודרים לכל מגירה וארון שכוחים בבית, מפנים את כל התרופות שבטל תוקפם ואת כל הבגדים שלעולם לא נלבש יותר, מוציאים כל גרגר חמץ מארונות המטבח בנאמנות – באותה מידה, בתקופה זו, בין אם נרצה ובין אם לא, בין אם נהיה מודעים לכך ובין אם לא, אנו עוסקים בבירורי הנפש, לנקותה מחמץ ששבת בה; חמץ שהוא קול הספיקות, המחשבות הרעות, המידות הקלוקלות, הבלבולים וחסרון האמונה – כל זאת במטרה להכין את הנפש להכיל את אור המצה אל תוכה. להכיל את הדעת המבוררת שבאמת אין שום טבע בעולם כלל ורק מלוא כל הארץ כבודו.
נראה בחוש, שמיד עם צאת חג הפורים, כשאנחנו מתחילים לצעוד לקראת חג הפסח, מיד מתעוררים "חמצים מחמצים שונים" בתוך נפשנו, בבקשה אילמת שנמצא גם בתוכם את אור המצה ונהפוך גם אותם למרכבה לקדושה. כמו שמיד עם הכנסנו לשנת האלף השישי של העולם ואנו צועדים לקראת האלף השביעי, שהוא השבת של הבריאה שהיא הגאולה השלמה, אנו רואים שמתעוררים ניסיונות אמונה ובירורי אמת ושקר באופן תכוף ונוקב יותר ויותר, וכל זאת במטרה להכין ולפנות כמה שיותר מקום לגילוי אור הבורא. כי בעצם בתוך כל מצב של הסתרה וכיסוי על האור שהוא בבחינת חמץ – נסתר לו בשקט אך בעקשנות רבה אור של מצה ואמונה המצפה לנו לגלותה.
אור שבתוך ההסתרה
רבי נתן אומר (הלכות ראש חודש ג') שעיקר יציאת מצרים היא כאשר אנו זוכים לגלות אור דווקא במקום של הסתרה בתוך הסתרה. גילוי אור נסתר כל כך עד כדי שאנחנו אפילו לא חושבים שיש אור בתוך המקום הצר והחשוך הזה. על אותו משקל, עיקר גאולת נפשנו נעשית כאשר אנחנו מזהים שבתוך המקומות השחורים והאפלים שבנפש טמון רצון טוב וקדוש שלנו שטעה בדרך והפך להיות כאב ומשם המשיך והפך להיות כעס, טינה, קנאה, עצלות, פחד וכדומה. כאשר דווקא שם נגלה את הרצון המקורי שהפך להיות שבוי תחת הסתרת המידות הרעות ונהפוך אותו למקפצה לקרבה נוספת לבורא ולנשמתנו – נרגיש כיצד הגאולה מתפשטת בתוכנו.
לכן אומר רבי נתן על דברי חז"ל "מצה שהוציאו ממצרים טעמו בה טעם מן", שכן כאשר התעוררה בנו דעת קדושה ביציאת מצרים וגילינו שהכל התנהג כרצון הבורא לטובתנו על מנת שנגלה טוב נסתר נוסף הטמון בנו, שזה נקרא שטעמנו טעם הגאולה, שהוא בחינת טעם המן שמגלה שהפרנסה אינה אלא רק מן השמים. על כך אומר ה"באר מים חיים" (פרשת שמות) שכל מה ששלטו המצרים, דהיינו החשכה וההסתרה על נשמות ישראל, היה רק לרעתם, כי על ידי שביררו ישראל את הטוב דווקא מתוך ההסתרה, על ידי זה הפילו את מצרים – הפילו את כל ההסתרות והפכו אותם לקדושה – וזוהי עיקר הגאולה.
לכן החמץ והמצה משמשים ורוקדים בריקוד אחד, שזה בחינת "קרב יום שהוא לא יום ולא לילה". כי ההסתרה משרתת את האור, בזה שמעודדת אותו לגלות את הנסתר בה והאור מתקן את ההסתרה, בכך שהופך אותה לדעת וגילוי אור חדש.
כאזוב וכתולעת
אך המלחמה בחמץ בעיצומה ואין הוא מוותר בקלות. שורשו של החמץ הוא גסות הרוח והגאווה שעליה נאמר "אין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת" (מסכת סוטה) בבחינת הבצק שנמצא בנפשנו, שהחמיץ ותפח וגורם לנו לחשוב שאין לנו עוד במה להשתנות, וכי אנחנו טובים ומושלמים כמו שאנחנו, ולכן לא מעודד אותנו לגלות עוד פיסת אור. כי ההסתרה אינה מגלה שהיא מסתירה משהו כלל; או שלהיפך הוא אומר לנו שאנחנו כל כך גרועים שאין לנו מה לנסות להשתנות ולגלות טוב בעצמנו. וזה, אומר רבי נתן, עיקר המלחמה בחמץ: לגלות את האור בתוך ההסתרה שלא ברור לנו שהיא הסתרה. לחשוף את ההסתרה שמטשטשת לנו את יכולת הראות, לזהות שיש כאן טוב נסתר, על ידי שהיא גורמת לנו לחשוב שאנחנו בסדר גמור ואין לנו במה להשתנות, או כאשר אומרת לנו שאנחנו כל כך אחוזים בחושך שאין כאן אור בכלל ואין לנו שייכות לאור. מכאן שבכל פעם שיעלו בנו מחשבות כאלו של שאננות והצדקת העצמי או של יאוש וראיית רק רע בעצמנו, נדע שמסתתר כאן אור חדש שמחכה שנגלה אותו.
רש"י אומר (פרשת מצורע) שנגעים באים לאדם בשל גסות הרוח (גאווה), ותקנתו שישפיל עצמו מגאוותו כתולעת וכאזוב, ופירושו שכאשר ההסתרה כל כך גדולה שאנחנו או רדומים או מיואשים עלינו להפוך להיות כמצה ענווה, ולקבל שכאשר החיים נוגעים בנו ומכאיבים לנו, סימן שעלינו לפשפש במעשינו ולא להאשים אחרים ובטח לא להתייאש ולומר שאין לנו חלק בקדושה ולוותר על הרצון להיגאל. כאשר נזכה לענווה של המצה נוכל להתעורר מתרדמת ההסתרה ולזהות את הקולות השונים בנפשנו. ואז נוכל לברר את קול האמת מתוך קול השקר ולהכין את הנפש שלנו להכיל אור הגאולה המתגלה בפסח.
אמירות הנפש – זה לעומת זה
כאמור, האמונה שהיא אור המצה לא יכולה לשכון בתוך נפש שמלאה במידות רעות מאחר והאמירה הפנימית של המידות הרעות שבנפשנו סותרת את אמירת האמונה. בעוד המידות הרעות כגון פחד, אלימות, קנאה, שנאה, תחרות וכדומה "אומרות" כיווץ פנימי, ריחוק וניתוק מהקב"ה ומשפעו הטוב, האמונה כולה אומרת שחרור וחופש רוחני שנובע מהישענות פנימה ולמעלה שפותחים אותנו להכיל ברכה וישועה.
בעוד שהכעס שבנפשנו "אומר" שהכל צריך להתנהג בדיוק כפי שאנחנו רוצים ולא מילימטר אחד בריחוק מרצוננו, האמונה "אומרת" שכל מה שקורה לנו הוא לטובה ובהשגחה מדויקת.
בעוד שהקנאה השנאה והתחרות "אומרות" שאין אנו שמחים בחלקנו ורוצים לקחת את חלק חברינו, האמונה "אומרת" שהקב"ה לא מקפח אף בריה ואין מלכות נוגעת בחברתה (מסכת ברכות).
וכן הפחד חרד למה שיהיה בעתיד ומנתק אותנו מכוחנו הפנימי, בעוד האמונה יודעת שכל מה שעושה הבורא לטובה הוא עושה ורק טוב ייצא לנו מכל דבר שקורה לנו.
הייאוש גורם לנו לחשוב שאין מקום לאור בחיינו ושאין לנו שייכות אליו והאמונה מחזקת אותנו להכיר שמלוא כל הארץ כבודו ואורו מגיע אף למקומות המטונפים ביותר שבנו.
האלימות "אומרת" אני ואפסי עוד, וכוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה, בעוד האמונה אומרת "נחנו מה", אין עוד מלבדו ואפס זולתו.
אמירה כנגד אמירה; זה לעומת זה. לכן אומרת התורה כאשר מברך יצחק את עשיו – "והיה כאשר תריד ופרקת עולו מעל צוארך" (בראשית כז' מ') אומר רש"י – "והיה" מלשון צער כי כשיעברו ישראל על התורה אז יהיה לו לעשיו "פתחון פה"; יפתח עשיו את פיו ואמירותיו הארסיות והממיתות יחדרו אל נפשנו ויגברו על אמירות האמת והאמונה.
ריקוד האור והחושך
באותה מידה בה ניקוי החמץ מתוכנו מכין את נפשנו לאור המצה, כך גם קורה בדיוק ההיפך – ככול שזיכינו נפשנו וזכינו לאכול מצה בקדושה ובטהרה, כך יואר אורה בתוכנו ונוכל על ידה לזהות חמץ נסתר נוסף בתוכינו שלא זיהינו אותו לפני כן. אור המצה, שהוא אור האמונה ורפואת הנפש, יאיר אל תוך הסדקים והחרכים שבנפשנו ויגלה לנו עוד רובד של חמץ שקיים בתוכנו, אשר הצליח להסתיר את האור מאיתנו; מגלה עוד מקום בו חשבנו שאנחנו מושלמים ונפלאים ולא זיהינו שגם שם מסתתר לו נתח אור שבוי תחת חמץ של "מושלמות" או להיפך נגלה עוד פיסת ייאוש שמסתירה את הדרך אל החופש.
כי לא רק מעשים רעים ומידות מגונות מסתירות אור תחתיהן, אלא גם חמץ יכול להיות חמקמק ונעלם מן העין ולהסתיר את האור תחת אמתלת "צדקנות". למשל אם נרצה לעשות רצון הבורא, ומתוך כוונה טובה נגיע לידי לחץ וחרדה שיהפכו אותנו לעיוורים לעצמנו ולאחרים – אפילו אם כוונתנו טובה היא אחוזה תחת הסתרת החמץ, המשדר בנפשנו לחץ וחרדה ובכך אנו מאבדים את הדרך לעשות רצון הבורא. מאחר ועבודת הבורא האמיתית צריכה תמיד לבוא מתוך שמחה ורחמים ככתוב "על אשר לא עבדת את ה' א-לוקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל" (דברים כח). אמנם מטרתנו לעשות רצון הבורא היא קדושה ונעלה אך החמץ החמקמק הצליח לבלוע אותה ולהסתירה תחת שליטתו.
מכאן שככול שנזכה ליותר אור של אמונה וידיעת הבורא, נוכל לזכות לזהות עוד הסתרות סמויות וחבויות יותר שבנפשנו ולהציל עוד פיסות אור ששבויות תחתיהן אשר הן יאירו את נפשנו יותר ועל ידי כך שוב נזכה לראות על ידם עוד רובד של הסתרה ולשחרר עוד פיסת אור וכן חוזר חלילה עד שנתקרב יותר ויותר אל הקדושה ולגאולת נפשנו.
על כן הבה נתעודד ונשמח בעבודת הניקיונות הנפשיים והגשמיים שעתה אנו עוסקים בהם, ונזכור שעם כל צחצוח שבנפש ובבית, אנו מפנים עוד מקום לאור שבתוכנו להתגלות. וכן באותה מידה אף לא נתייאש אלא נשמח כאשר גילוי אור חדש בתוכנו יהפוך אותנו לערים יותר לקיומו של "לכלוך" שלא זיהינו קודם – כי דווקא בדרך זו נזכה לטעום במצה של פסח את טעמו של המן שאותו טעמו אבותינו ביציאת מצרים.
בראשית – בשביל ביכורים שנקראים ראשית נבראו שמים וארץ (מדרש רבא בראשית)
היום הזה ד' אלוקיך מצוך (כו, טז) – בכל יום יהיו בעינייך חדשים כאילו בו ביום נצטוית (רש"י)
העולם נברא בשביל ישראל שיקבלו את התורה ויעבדו את ה'. כמו כן, הקב"ה כביכול בורא בכל יום את הבריאה מחדש כמו שכתוב המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית וכמו שאומרים בתפילה עושה חדשות, וכל זה בשבילנו, שגם אנחנו נחדש בעבודתו יתברך ונתחיל לעבוד אותו בכל יום ובכל עת בכוחות רעננים ומחודשים כאילו שזו הפעם הראשונה שאנו זוכים לקיים כל מצווה ומצווה.וכפי שדרשו חז"ל "היום הזה ד' אלוקיך מצוך – בכל יום יהיו בעיניך חדשים כאילו בו ביום נצטווית"
רעיון זה טמון במדרש שהזכרנו שהעולם נברא בשביל מצוות הביכורים, כי מצוות הביכורים היא מצווה של התחדשות, להביא בכל שנה מחדש את הפירות החדשים שצמחו, לעשות מהם "עניין" גדול להביא למקדש ברוב עם בשירה ובזמרה (ההזדמנות היחידה שאיזה קרבן ציבור שבה הלווים שוררו במקדש היתה הבאת הביכורים). המדרש מלמדנו שכל הבריאה תלויה במידה זו של התחדשות.
לכן גם בסיום העניין של הבאת הביכורים ובמעשרות נאמר "היום הזה ד' אלוקיך מצווך" – שבכל יום יהיה כאילו היום נצטווית"
ידוע שהעולם מורכב מארבעה יסודות אש, רוח, מים, ועפר. אבל שלושת היסודות הראשונים אש מים ורוח אין להם קיום בפני עצמם, רק כשהם מתחברים ליסוד העפר, הם יוצרים בשילובם יחד את כל הברואים שבעולם וכמ"ש בתיקוני זהר (עיין דף קד:) עפר מאנא דכולהו שיסוד העפר הוא הכלי שמחזיק ונותן קיום לכל שאר היסודות.
גם גוף האדם מורכב מארבעת היסודות הללו. שמשולבים ומורכבים זה בזה, בריאותו של האדם תלויה בשילוב זה, שאם אחד היסודות מתגבר או נחלש, האיזון של הגוף מופר והוא חולה. בפרט תלוי הדבר ביסוד העפר שכן, כאמור הוא הכלי שמחזיק ומקיים את כל שאר היסודות וכשהוא איננו תקין הדבר משפיע על כולם.
יסוד העפר תלוי במידת האמונה כמו שכתוב (תהילים לז) שכן ארץ ורעה אמונה , שכשאמונתו של האדם חזקה מתחזק יסוד העפר שלו והוא בריא אך כשח"ו נחלשת האמונה גם יסוד העפר שבגופו נחלש דבר שמשפיע לרעה על הבריאות.
לכן העונש הכתוב בתורה הוא "חולאים רבים ונאמנים" כי החולאים הללו מגיעים בעקבות הפגם במידת האמונה וממילאכשיזכה האדם לתקן את מידת האמונה כראוי – יתרפא מחוליו.
"איך ידעינן בין קודם גזר דין, בין לאחר גזר דין? על ידי המצוות שאנו עושים יכולין אנחנו לידע בין קודם גזר דין לאחר גזר דין. ודוקא כשעושין המצוות בשמחה גדולה כל כך, עד שאין רוצה בשום שכר עולם הבא, אלא הוא רוצה שיזמין לו הקדוש ברוך הוא מצוה אחרת בשכר מצוה זאת, כמאמר חז"ל: 'שכר מצוה – מצוה', כי הוא נהנה מהמצוה בעצמה. "וזהו החילוק שבין נבואת משה רבנו לבין נבואת שאר נביאים… כל הנביאים נתנבאו ב'כה אמר ה", נוסף עליהם משה שהתנבא ב'זה הדבר'. כי בחינת 'כה' הוא אספקלריא שאינה מאירה, ו'זה הדבר' הוא בחינת אספקלריא המאירה".
(ליקוטי מוהר"ן ח"א, ה)
משה רבנו לא רצה שום שכר. הוא לא עבד את ה' על מנת לקבל פרס, אפילו לא פרסים רוחניים, כהשגות נשגבות וכיו"ב. אלא "בכל ביתי נאמן הוא", הוא עבד נאמן, שאינו מחפש אלא לעשות רצון אדונו. ולכך, זכה גם לראות נבואה 'באספקלריא מאירה'.
את האור הזה הוא רוצה להאיר גם לנו, שגם אנו נהיה מוכנים לעבוד את ה' יתברך שלא על מנת לקבל פרס. וגם כשנדמה לנו שכבר לא נזכה בשום פרס רוחני או גשמי, נמשיך להיות עבדים נאמנים לאדוננו.
"כי לפעמים נדמה להאדם, שרחוק שהוא יזכה לחיי עולם הבא, לפי גודל התרחקותו מהשם יתברך. אף על פי כן יהיה מרוצה לעשות מה שיוכל בעבודת ה' בלא עולם הבא. ואפילו אם נראה לו שיהיה לו גיהנם גם כן ח"ו – יהיה איך שיהיה, הוא מחויב לעשות את שלו תמיד בעבודת ה' כל מה שיוכל לעשות ולחטוף איזה מצוה או תורה ותפילה וכיוצא, וה' הטוב בעיניו יעשה… עד אשר יזכה ברבות הימים לילך בדרכי ה' כסדר" (שיחות הר"ן, מח).
* * *
בדורות האחרונים מתגברת ההסתרה בצורה מבהילה שכזאת, עד שרוב בני האדם מרגישים שהם עובדים ואף חיים לשוא. אין צורך בהם ולא בעבודתם, והתאמצותם בעבודת ה' או רפיונם ממנה, לא תוסיף ולא תגרע.
הרגשה זו גוררת אחריה 'גזר דין'; היא גורמת התגברות מידת הדין אצל בני אדם – כעסים ועצבויות, רפיון ידיים ואדישות – וממילא היא גורמת גם 'גזר דין' למעלה רחמנא ליצלן.
במצב כזה אין מי שיוכל להושיע ולבטל את הגזר דין למטה ולמעלה, אלא אותו משה רבינו, אשר אין אצלו שום נגיעה של רצון לקבל פרס. גם כאשר השיג מה שהשיג, לא התענג על השגותיו, אלא נשאר עבד נאמן לקונו, וגם כאשר שמע מפי תלמידו יהושע על אלדד ומידד שמתנבאים במחנה, אמר: "מי יתן את כל עם ה' נביאים".
רק הוא יכול להאיר גם בנו הנמוכים את האור הנפלא הזה, שנהיה מוכנים לעבוד את ה' גם כשנדמה לנו שלא נגיע לשום מקום ולא נקבל לעולם שום פרס.
כך הוא ממתיק ומבטל מאיתנו את כל הדינים והגזירות הרעות, וגורם לנו לעבוד את ה' בשמחה גם בלי 'עולם הבא'.
* * *
זה מה שיביא את הגאולה – אותם יהודים שהיו מוכנים לעבוד את ה', גם כשהרגישו בנפשם שעבודתם היא לחינם חס ושלום, הם אלה שישימו את הכתר על ראשו של משיח!
כמו שגילה רבינו במשלו הידוע על המלך שנסע יחד עם שריו לצוד חיות ביער, שכאשר ירדו מטרות-עוז נמלטו כל השרים לנפשם, והמלך לא מצא מחסה אלא בביתו של איכר פשוט אשר הציע לו אירוח כפרי מגושם, ובסופו של דבר אותו איכר הוא זה שהתכבד להניח את הכתר על ראש המלך.
ללמדנו, שדווקא אלו שנשארים תמיד 'איכרים פשוטים' ועובדים את ה' בפשיטות גם כשמשיגים וגם כשלא – הם אלו שישימו את הכתר על ראשו של משיח!
אם בכל ימות השנה צריך אדם לעשות ככל שביכלתו כדי להשיג קדושה וטהרה, הרי שבימי הרחמים והסליחות אומר הנביא: ״דרשו את ה׳ בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב״ (ישעיה נה,ו) – משנה חשיבות והצלחה תהיה לדורש את ה׳ ״בהמצאו״ ו״בהיותו קרוב״ בחדש אלול. ואם בכל נושא וענין קרוב ה׳ לקוראיו ודורשיו בימים אלה, הרי גם בענין תיקון הברית – גילה רבינו – נפתחת דרך לכל. אין לנו אלא לרצות בכך, להעמיד את עצמינו בדרך התשובה; לפתוח את הפתח הזעיר כדי שיפתח לנו הקדוש ברוך הוא פתחים גדולים אחרים.
בספרינו הקדושים מצאנו עצות רבות ותחבולות, דברים רבים וחשובים בענין שמירת הברית, עלינו איפוא לחפש אחריהם תמיד, ועתה – בחודש אלול – יותר מתמיד.
להמנע מראשיתו של החטא
הבה נא ונראה מה אומרים חכמינו על ראשיתו של החטא: ״ליבא ועינא תרין סרסורין דחטאה״ [-הלב והעיניים הם שני הסרסורים של החטא – שבת ל״א] כלומר, העין הרואה את הכיעור והלב החומד ומהרהר בו שניהם המעבירים לאדם את החטא ומעתיקים אותו אליו. ההתחלה, הגרעין הראשון של החטא – בעין; המעשים הרעים הם אך תוצאה של אי־שמירת העיניים.
כך, שראשית כל התקדשות תלויה בעיניים, ככל שיקדש אדם את עיניו, כן ימנע ממכשול. אמנם במציאות של ימינו, כשהפריצות אינה יודעת גבולות, קשה שבעתיים שמירת העיניים, אבל תמיד קלה היא בהרבה מעמידה בנסיון החטא עצמו, ואם רוצה אדם לחסוך כשלונות למעשה, עליו להקדים תרופה למכה – להתרחק ממקומות בהם אפשר לראות רע ולהמנע ככל האפשר מהסתכלות אסורה.
ואף אם נכשל בראיה אחת אסורה לא יכשל שוב, שכן לפי דברי חכמים אין הנזק הרוחני הנגרם בהסתכלות מקרית כנזק הנגרם בהסתכלות החוזרת ונשנית; מרחק רב יש בין ראיה מקרית להסתכלות ממושכת – הראשונה לרוב רישומה חולף ואילו האחרונה מותירה פצעים קשים בנשמה.
גם הפה כוחו גדול לסרסור לעבירה, דיבור גס כלשהו עלול לפעפע כארס בגוף ולפגום בקדושתו – ״ברית הלשון״ ו״ברית המעור״ קשורים זה בזה ואם מנבל אדם פיו חס ושלום מסתכן הוא בפגם הברית.
פגם הברית – עיקר הנסיון של האדם
פגם הברית, שהוא החמור מכל העברות שבתורה (שו״ע יו״ד, הלכות אישות כג,א), ומהווה המכשול הגדול ביותר, הינו עיקר הנסיון והבחירה של האדם בעולם הזה – כדברי רבינו (שיחות הר״ן קטו), ולכן היא העבודה הקשה ביותר ויצר הרע מתגבר בה מאד מאד; עד כדי כך, שהיו רבים שטענו כי לא כדאי אפילו לדבר בענין, גם אם הכוונה היא להועיל ולהדריך.
ואכן, כל מילה מיותרת בענין תיקון הברית וכל פירוט יתר, הפסדם גדול משכרם ועיוותם רב מתיקונו; אשר על כן, יש בכלל שמירת הפה גם שמירה מדיבורים מיותרים לתיקון הענין.
וככל שהפה מתקדש יותר, קדושת הברית גדלה והולכת; הפה מתקדש – לדברי רבינו במקומות שונים – בדיבורי תורה ותפילה. יש להרבות בלימוד ובתפילה ככל האפשר, כי אז לא רק שהפה יתקדש, אלא גם המחשבה תטהר. המחשבה שהיא מקור פעולותיו של האדם, הקובעת את מעשיו הטובים והרעים ח״ו, מתנקה מכל זוהמה ודוחה כל הרהור רע כשהיא מתמלאת מחשבות קדושות וטהורות – מעניינים רוחניים וזכים.
״המחשבה – ביד האדם להטותה״
המחשבה ביד האדם להטותה – כותב רבינו הקדוש (ליקו״מ ב, תורה נ) – וכמו סוס הפונה מהדרך הישרה, שאפשר לתפסו ברסנו ולהחזירו אל הדרך הישרה, כן את המחשבה ניתן להעסיקה בנושאים אחרים כאשר היא פונה להרהורים רעים. אל יאמר מי שנכשל ומהרהר הרהורי עבירה כי אין ביכלתו לשנותם לטוב ואל יחשוב כי אין זה בידו, ינסה נא, יחשוב בענין אחר, והמחשבה הראשונה תפנה את מקומה. שכן, אין שתי מחשבות יכולות להתקיים כאחת ואם חושבים באחרת אין הראשונה יכולה להתקיים עוד.
וכמו בשמירת הפה, כך גם בשמירת המחשבה, יש להשמר גם ממחשבות ״טובות״ יתר על המידה, ובעיקר בשעת פיתוי אין מן הראוי להתווכח עם יצר הרע בענין זה, משום שגם למחשבות של דחיית הפיתוי והרחבתו יש בהן משום הגברת הפיתוי ומשיכת הרצון אליו (ספר המידות, ניאוף י).
כללו של דבר, הרי זה אחד מהדברים שהיסח הדעת יפה להם, ומשום כך מוצאים אנו את חז״ל אומרים: ״טוב תורה עם דרך ארץ [=התעסקות בעבודה וכו׳] שיגיעת שניהם משכחת עוון״, היגיעה בתורה ובדרך ארץ משכיחה מלב אדם רצון עבירה ח״ו.
״אלמלא הקב"ה עוזרו – אינו יכול לו!״
ברם, ימים ושנים של עמל נדרשים כדי להתקדש באמת. אין זו עבודה קטנה כלל. ״יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום – אמרו חכמינו (קידושין ל) – ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו (לאדם) אינו יכול לו״. הסיוע מן השמים כאן חיוני ביותר; שמירת הברית גמורה כמעט אינה בכח בן אנוש. אשר על כן, עצת כל העצות, ועיקר אמצעי הלחימה בנידון היא התפילה – ולגבי תפילה, הרי ידועה הדרכתו של רבינו להתייחד עם הבורא שעה בכל יום, ובעיקר בלילה, במקום שאין איש, ולפרוש שיח ולשפוך לב כמים לפני השם בשפה פשוטה, כדבר איש עם רעהו (כמבואר בהרחבה בספר השתפכות הנפש). התפילה מהווה יסוד כל העצות שבספרי רבינו ז״ל, ביחוד כשמדובר בענין קדושת הברית, כפי שמתבאר בתורה ב׳ שבספר הטהור ליקוטי מוהר״ן חלק א׳.
״יסוד״ היהדות, עיקר כל דבר שבקדושה, הוא תיקון הברית. עם תיקון זה משיג אדם ומבין אחרת את התורה ואת המצוות ובלבו מתנוצצת הרגשת אמת ואמונה; בלעדי טהרה זו לבו אטום מלחוש וראשו מתקשה להשיג, האמונה מעורפלת למדי וכל הזיקה ליהדות ירודה ביותר. קדושת ה״יסוד״ היא קדושת כל הבנין, ממנו יתד ופינה לכל הקדוש והיקר.
וכאמור, עיקר הנסיון והבחירה של האדם בזה העולם הוא בענין זה – כמובא בשם רבינו. כאן בנסיון האנושי הגדול ביותר, נשקלת בחירתו של אדם.
שכן יש לך אדם המקיים הכל, אך בנסיון זה אינו עומד, ונכשל חס ושלום; לא התפלל דיו על כך או אולי נעלם ממנו שזהו היסוד והעיקר, שכן זוהי דרכו של היצר: להעלים את חשיבות הענין מדעת הבריות.
קדושה – כאן עיקר הנסיון!
על כן באו הספרים הקדושים, וביחוד ספרי רבינו, והתריעו: כי כאן כאן עיקר הנסיון והבחירה שלמענה נשלח אדם לעולם הזה, ואוי לאותה בושה, אוי לאותה כלימה, אם יבוא אדם לעולם הבא מבלי יסוד זה.
כמה תפילות, תחינות ובקשות שפוכות על מאות הדפים של הספר היקר ליקוטי תפילות – שחיבר גדול תלמידי רבינו רבי נתן ז״ל – הזועקות על ענין קדושת הברית ועל כל המסתעף מזה. איזו מרירות עצומה אנו מוצאים בתפילותיו של מוהרנ״ת על הפגם הנורא והאיום פגם הברית – ״אוי, אוי, אוי, אויה על נפשי, אוי לנפשי, כי גמלתי לי רעה, מה אומר, מה אדבר, מה אצטדק, האלקים מצא את עווני, הנני לפניך באשמה רבה, הנני לפניך מלא בושה וכלימה… ואין שום לשון שבעולם שאוכל לכנות בו עוצם הרחמנות שיש עלי, כי רע ומר, כי נגע עד הנפש, מר לי מאד אבי שבשמים! מר לי מאד ריבון כל העולמים! ראה אנחתי ואנקתי, כי נפשי מרה לי מאד, עד אשר איני יודע איך אני יכול לחיות מעוצם מרירות נפשי אשר עד גבהי שמים יגיע״ – – –
כזו היא התפילה שצורפה לעשרת פרקי התהילים ״תיקון הכללי״, שתיקן רבינו ז״ל לענין זה. ברם, חלק גדול בתפילה נוראה זו עוסק דווקא בדברי שמחה, שכן ביאר רבינו לא פעם, שעיקר הפגמים הללו נגרם מעצבות, ועיקר התיקון בא על ידי שמחה; אדם השמח תדיר יזכה, שהקדוש ברוך הוא בעצמו ישמור עליו וכל הטומאות תברחנה מעמו; לא כן אם חס וחלילה עצוב הוא, הרבה טומאות ומכשולות נדבקות אליו רחמנא ליצלן, שכן העצבות היא מהותם של כוחות הטומאה, הקליפות והסטרא אחרא.
השמחה – תנאי חשוב בתיקון הברית
השמחה היא אפוא תנאי חשוב בתיקון הברית, אך לא שמחה של פריקת עול וקלות דעת, זו עלולה לגרום חלילה את ההיפך.
סוד ההצלחה הרוחנית של הצדיקים ומקור השפע הגשמי, ברכה, פרנסה וכו׳ – בשמירת הברית. ערכה של כל מצווה גדול פי רבבה כאשר היא נעשית על ידי אדם קדוש וטהור. התורה הנלמדת על ידו, תפילתו וכל מעשיו רחוקים כרחוק מזרח ממערב וגבוהים כמשמים לארץ מאלה של מי שאינו כן; אך גם אם טרם זכה אדם לתקן עצמו, אם שאיפתו היא זו, אם רצונו הוא זה, ואם הוא מתפלל על כך ערכו וערך מעשיו גדולים וגבוהים.
כאשר יוצא הכרוז ומכריז "בואו והתאספו להילולא של בר יוחאי", התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי זיע"א, שיום ההילולא שלו חל בחודש זה, אי אפשר שלא להזכר בערגה ובהשתוקקות בהתקשרותם המופלאה ורבת ההוד של אנשי שלומנו האמיתיים אל המקום הקדוש הזה. כי מה לו לברסלבר חסיד אמיתי מאנשי ה"בעל תפילה" ולשאון חיי הכרך? הרי יודע הוא בודאות כי "ביישוב אינה בודאי" (לשון רביה"ק במעשה א') הללו מצאו את מקומם הטבעי בין כתלי חצר רשב"י ובהרים המתנשאים סביב למלוא רוחב העין.
היטיב לבטא זאת הרה"ח רבי שמואל שפירא ז"ל בפרשו את הכתוב ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה – שתי דרכים לו למבקש פני האדון ה' להתברך באמת: או עצי שיח "השדה", או בצלו של ה"עיר וקדיש" [=רבי שמעון, שנקרא "עיר וקדיש". בארמית, פירוש המילה "עיר" היא מלאך. בלשון הקודש, פירושה, כמובן, עיר: מקום ישוב]… ומה טוב ונפלא מלשהות באתרא קדישא מירון, כאשר שם יהיו בהישג ידך ה"עיר" וה"שדה" גם יחד… אכן, תרמה לכך העובדה שמקום גניזת התנא האלוקי נמצאת בין הרים וגאיות עטויי עצי יער עבותים. היתה זו אכסניה מתבקשת עבור כל ברסלבר חסיד באותם ימים. גם בזמנים בהם מכוניות משא היו נחלתם של מאושרים בודדים, לא נמנעו בעלי כיסופין שבאנשי שלומנו מלבוא ולחסות בצילו של ה"עיר וקדיש" שבמרומי הגליל העליון. כשהם רכובים על חמורים ואפילו בהליכה רגלית היו עולים הרים ויורדים בקעות, בעוד בדרכים שורצות חיות טרף למיניהם, ואף חיות המהלכות על שניים… אולם לא זו אף זו יכלו להם לכיסופים האדירים שכבר הוליכו את הרגליים מאליהם…
* * *
כך היה נוהג תקופות ארוכות האיש המופלא המורם מעם – רבי ישראל קרדונר ז"ל. את כל ימות השבוע היה עושה במערת הרשב"י ובשדות המקיפים אותה סביב למלוא רוחב האופק, ורק מדי ערב שבת לאחר שסיים את עבודותיו הנוראות היה נפרד בערגה ממערת הציון ושם פעמיו לעבר ביתו שבצפת, כשבליבו געגועים עצומים לחזור לכאן שוב…
שח תלמידו הרה"ח רבי ישראל בער אודסר ז"ל, אשר הצטרף אליו ברבות מנסיעותיו למירון, כי פעמים רבות היה עד למראות רבי הוד: עומד היה ר' ישראל קרדונר בקרבת הציון ומעיניו פורצות להם הדמעות כנחל שוטף ומציפות את מצבת הציון ואף את הריצפה שלמרגלותיו, שעות ארוכות היה עומד כך ומרווה את הציון הק' בדמעותיו החמות שהיו ממיסות כל לב אבן.
"היה זה בערב ראש השנה אחד" – היה ר' ישראל בער משחזר את אותם רגעים נעלים – "נעמד ר' ישראל אצל מקום גניזת התנא האלוקי והחל בוכה מאין הפוגות והדמעות נקוות למרגלותיו ויוצרות שלולית לחה הגדלה והולכת מרגע לרגע, כשכל גופו מרתת מבכי, ומדי פעם משתפכת לה מפיו המיית געגועים אל 'ראש בני ישראל': אוי רבי! רבי! אוי הייליגער רבי!… – ואני עמדתי מרעיד ומשתומם, מאין לו כל כך הרבה דמעות?…" יספר כעבור שנים ברטט.
"מירון של אז…" היה ר' ישראל בער מפליג שנים רבות לאחור, "הייתה בבחינת "עולם הבא", כשבכל איזור הציון לא מצוי היה אף נברא, והגעגועים החבויים יכלו לפרוץ להם החוצה ולעלות על גדותיהם באין מפריע…" ואמנם באותם ימים היה האזור כולו ריק ושומם, ומלבד כפר קטן ובו מתי מעט ישמעאלים עניים ודלים אשר השתכנו להם בסמוך לחצרות הקודש לא נראתה אף נפש חיה. אחת לחודש היתה ניכרת תכונה כלשהי במערת הציון, היה זה מדי ערב ראש חודש עת היו מתקבצים ובאים יהודים מטבריה, צפת ושאר ערי הקודש, לתפילת "יום כיפור קטן" והשתטחות על קברות הקדושים, או אז היה המקום מתעורר לחיים, אולם לאחר יום-יומיים היו השקט והדומיה שבים לשלוט במקום.
תקופות ארוכות היה ר' ישראל קרדונר שוהה במירון, כשכל ארוחותיו כוללות לחם צר כשהוא טבול בתה ממותק. אלה היו סעודותיו במשך עשרות בשנים. אירע פעם וכששהה בציון הרשב"י הגיע ובא אדם זר, ומשראה את ר' ישראל, שאל: האם אתה הוא ר' ישראל מקורדן? משנענה לחיוב, החל הלה לשפוך נפשו לפניו על שכבר חלפו להם שש שנים מנישואיו ועדיין לא נפקד בבנים. ר' ישראל אשר כידוע עסק רבות בהדפסת ספרי רבינו הק' נזכר כי חוב חייב הוא למדפיס על סך שש לירות זהב… ענה לו לאיש בקצרה: תן לי שש לירות… על אתר הונח הסכום, כשהישועה המיוחלת באה אף היא בעקבות מצות הצדקה שקיים בו בר' ישראל.
לא פעם שמעוהו מפרש שיחתו בדמעות, בריצויים ופיוסים, וכך היה מזדעק: ריבונו של עולם! איפה הם עם ישראל? איה הם מונחים! והיה בכוח תיבות אלו לסחוט מעיניו הקדושות והטהורות פלגי מים כנהר.
דבוק ומקושר היה בכל נימי נפשו למקום קדוש זה עד שהוענק לו המפתח של חצר הציון הק'. שח ר' יעקב זאב ברזבסקי ז"ל כי לעת זקנותו של ר' ישראל, בהיותו דר בכפר מירון, הגיע באחת מן הפעמים אל ציון הרשב"י ומתוך הרגל הושיט ידו לכיס מעילו על מנת להוציא את מפתח שער החצר, אך להוותו התברר כי השאיר את המפתח בביתו. לחזור לאחוריו לא יכול היה מפאת חולשתו, ואך בקושי שרך רגליו עד הנה… בלב נשבר נעמד מול השער הנעול (כפי שנהג ר' ישראל טרוביצר ז"ל בשעתו כאשר בא לציון רביז"ל באומן ומצא את השער סגור ומסוגר…) והחל מפרש שיחתו בבכיה וגעגועים להכנס פנימה אל הקודש, והנה נס התרחש לו ונפתח השער מאליו…
על אותו קדוש מופלא מספרים כי נוהג היה לבלתי גשת אל הקודש – מקום גניזת הרשב"י זיע"א – ללא טבילת מקוה קודם לכן. כל אימת שהיה מגיע ובא לפקוד את המקום היה סר אל העמק שבין שני ההרים אשר בפסגתם שוכנים מצבותיהם של הלל ושמאי, שם, לצד השביל המתפתל פיכה מעיין מגידו ויצר אמת מים של מי מעיין זכים, במי מגידו אלו היה טובל גופו הקדוש כל עת שחפץ לפקוד את הציון.
אודות הרגשתו הגדולה בציון הרשב"י יסופרו דברים מבהילים: מנהג קדוש נהג הוא. מדי הכנסו למערה היה משיל נעליו מעל רגליו ("כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא"), לאחר מכן היה נכנס ובא אל הקודש פנימה באימה וביראת המקום, כך נהג אף בימות החורף הקרים כאשר האזור כולו כוסה שלג עד כדי קומת אדם… ראשיתה של הנהגה זו קשורה בעובדה נוראה שארעה עמו באותו מקום קדוש, ומעשה שהיה כך היה.
מאז ומתמיד נוהג היה ר' ישראל קרדונר לחלוץ נעליו בבואו אל היכלא דרשב"י בימות הקיץ, אולם בתקופת החורף היה חדל ממנהגו זה, וזאת עקב הקור הנורא שעטף את הסביבה כולה, ביום סגריר אחד כשנכנס ובא ר' ישראל ונעליו על רגליו, אך קרב אל מקום הציון בקע קול איום ונורא מתוכו. ר' ישראל, שהבין כי תוכחה מגולה מתוך אהבה מוסתרת יש כאן, נזהר מאז עשרת מונים בקדושת מקום גניזת התנא האלוקי, ואף בימות קרה וצינה לא פסק ממנהג זה.
* * *
תלמידו, רבי ישראל בער אודסר ז"ל, היה אף הוא מבלה תקופות ארוכות במחיצתו של ה"עיר וקדיש" כשהוא מנותק מעולם ומלואו. כשאך מעילו לגופו ושק ספרים על כתפו היה חוצה את הרי טבריה הנישאים, ומכתת רגליו תחת השמש הקופחת לעבר הרי מירון. מקומות רבים ייעד לו שם להתעלות בעבודת בוראו, פעם היתה זו מערת הלל הזקן ותלמידיו ששימשה עבורו לפינת מחסה, ופעם בבקעה המוליכה לעבר ציונו של שמאי… שם, בין עצי ושיחי השדה היה שופך נפשו כמים נוכח פני ה', וזעקותיו ובכיותיו הדהדו ברחבי העמק.
"לעשות מהתורות תפילות" – זו היתה תמצית חייו, ועבור אזהרה קדושה זו שהזהירנו "ראש בני ישראל" הקדיש את ימיו ושנותיו של חוץ לישוב. שעות ארוכות היה הוגה בתורות הקדושות בשקידה בינות לשיחי השדה, ולאחר מכן מרים קולו בבכיה מתוך הספר הקדוש "ליקוטי תפילות". מתוך שקו היה שולף ספרי שולחן ערוך וזוהר הקדושים והוגה בהם, כשאינו חש בזמן החולף. רק לעת ערב כשהחלה החמה לנטות מערבה, היה ר' ישראל בער צורר ספריו בשקו ומצטרף לתפילת מנחה בהיכלא דרשב"י.
* * *
כאלה היו גם שאר אנשי שלומנו אשר קבעו מושבם בערי הגליל והקדישו את חייהם לעבודת ה' של חוץ לישוב, ומרבים להסתופף בחצרות התנא האלוקי רשב"י וביערות העוטרים סביב למלוא רוחב העין. כר' צבי טרוביצר, אותו חסיד מופלא שהתגורר בעיר הקודש צפת, ומפעם לפעם היה עולה בחדוותא לחסות בצילו של העיר וקדיש שבמירון. בניו: ר' נתן (מי שאליו נשלחו כמעט כל מכתבי החסיד הנלהב ר' נתן ב"ר יהודה מטבריה שנקבצו בספר "נתיב צדיק", והוא שייסד יחד עם ר' ישראל קרדונער את ביהמ"ד וחברת הניעור בלילה לאנ"ש בצפת), ר' נחמן, ר' סנדר, ור' ישראל (הוזכר בתחילת המאמר), אשר היו עובדי ה' מופלאים ונוראים, אף הם בילו ימים רבים מחוץ ליישוב בכוכים ובמערות שבהרי מירון, והם מתעלים בעבודת בוראם באוירה שלא מעלמא הדין.
חודש אדר תרצ"ו. החסיד ר' אברהם שטרנהרץ ז"ל הגיע זה עתה מרוסיה האדומה אל ארץ ישראל לאחר שנים רבות של כיסופים וגעגועים אל ה"ארץ אשר תמיד עיני ה' בה", ואך נחו רגליו בנמל חיפה עלה ר' אברהם לפקוד את ציונו של התנא הקדוש רבי שמעון בר יוחאי, שם שהה עד לאחר השבת. וזאת קודם שידאג עבור עצמו לחבלי התאקלמות באותה ארץ קדושה הנקנית בייסורים…
השנה: שנת תש"ט. לאחר תקופת נתק ארוכה כבש צה"ל את מירון, ומעתה שבה היא להיות תל תלפיות. קבוצות מאנ"ש בראשותו של ר' אברהם שטרנהרץ החלו לשוב ולפקוד את מירון ביתר שאת. דומה כי המניעות שסובב מסובב הסיבות אך הגבירו והציתו את החשק והכיסופים למקום גניזת הצדיק, והללו מרבים היו לפקוד את המקום הקדוש מעת לעת, משל חששו הם כי מירון תחמוק חלילה שוב מתחת ידיהם לבלי שוב… בין בני אותה קבוצה בלטו ר' יעקב מלמד (קלמנוביץ) ואחיו ר' דוד רומיינישער, ר' יונה לבל, ועוד רבים וטובים אשר איוו להם את מירון למקום כינוסם. ר' אברהם שימש עבור בני חבורתו לאות ומופת, ושם הרחק משאונה של עיר היו הם נהנים ממנו עצה ותושיה.
היה זה באחד מאותן שבתות רבות בצלו של התנא האלוקי. ר' אברהם סר אל המקוה הסמוך לחצר הציון על מנת לטבול בו, שם פגש בצעירים שבחבורה החוששים להכנס ולטבול מאימת המים הקרירים… הביט בהם ר' אברהם בפליאה ונכנס לטבול במקוה הקר והקפוא, כשביציאתו הוא קורא אליהם: לחייל המשרת את המלך אין תירוצים!
עומד היה בהיכלא דרשב"י ודמותו השפופה נסמכת על סטנדר מט ליפול, והוא דולה בהתלהבות פנינים יקרים מתורתו של רבינו הק' ותלמידיו ומשקה לעדרים, ואף מוסיף עליהם כהנה וכהנה חידושים וביאורים כיד ה' הטובה עליו, לאחר מכן היו נאספים בני החבורה ושופכים את לבם במזמורי דוד המלך עליו-השלום. סדר מופלא זה חזר על עצמו במשך שנים רבות.
* * *
היה זה לאחר שחרור שבויי מלחמת תש"ח בעיר העתיקה בירושלים. עם שחרורם שמו רבים מהם פעמיהם למירון – המקום אשר אליו עיני ישראל נשואות. בין אותם משוחררים היה גם אותו חסיד מופלא ר' נחמן "שותק" (הילמן) זצ"ל, היה זה לו לראשונה לחייו שהגיע למקום קדוש זה. ומאז, אך הלכה וגדלה חיבת המקום בעיניו, והוא שב לפקוד את המקום שוב ושוב בערגה, ולא נתקררה דעתו עד שהוריש לעצמו את אחד החדרים הבנויים במבנה שמעל חצר הרשב"י. בהיותו ספון בחדרו הצר היה הוגה במשך כל שעות היום בספרי קודש לאור העששית הקטנה.
ר' נחמן חפץ לזכך עצמו מכל זיק של חמריות. הוא אימץ לעצמו מנהג עילאי – לבלתי לישון על מיטה (כפי שנהג הגאון ר' דוד צבי אויערבאך חותנו של מוהרנ"ת זיע"א). את סדריו הרבים עשה כשהוא שעון על כסאו, ואילו בלילות היה ישן לעתים למטה בהיכל הציון כשהוא נתמך בתיבת הקריאה. גם הרוחות העזות שנשבו בלילות החורף הקפואים מהחלונות השבורים לא הטרידו את "שנתו", בעמידה, כאמור.
חיבה עמוקה רחש ר' נחמן זה אל ציון הרשב"י. מדי פעם מביא היה פח צבע וצובע את מצבת הציון שדהה צבעה עם השנים, ומשהבחין הוא באחד מכתלי במערה שנקלף הצבע ממנו וזקוק הוא לחידוש מיידי היה זה הוא שמילא את המשימה המתבקשת…
* * *
מפליאה מכל היא התקשרותו וחיבתו העזה של הרה"ח רבי שמואל הורוויץ ז"ל אל הרי מירון על שדותיהם המוריקים ועל ציוני הקדמונים הפזורים בהם לרוב בכלל, ולציון הרשב"י בפרט. ימים ארוכים בילה ר' שמואל במחיצת התנא האלוקי. והמפליא מכל: מדי בואו היו הדברים בעיניו כחדשים… את חיבתו העצומה שרחש כלפי מקום קדוש ונורא זה העלה לימים מעל דפי יומנו היקר, והגעגועים ניכרים מבין השיטין: …והעולה על הכל הוא ציון התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי זיע"א, ממש אין דוגמתו החיות שמרגישים שם וההתעוררות שיש שם ממש טעם גן עדן, וכל התקרבותי לשי"ת ולרבינו הק' ועיקר עסקי בעבודת הי"ת והתבודדות וחיות אלוקות, הכל העיקר שם; …כי שם אויר נח וזך והרים וגבעות ונהרות ומדבריות וחוץ ליישוב ומסוגל לעבודת ה', ובפרט שיש שם מערות הרבה…; …מי ישער גודל החיות שמרגישים בדרך למירון רגלי על יד ההרים וגבעות ומדבריות היפים ומלאים חן, ממש נחשבו לי לפנינים יקרים, והמוח היה מאיר ע"י שהלכו באלה הדרכים…; כאלה ועוד רבים הם התיאורים הרבים, המלאים תשוקה נפלאה מעלי יומנו הנפלא. אכן, מרוב אהבתו את התנא רשב"י איוה ר' שמואל את מירון למושב לו, לא זז הוא מחבב את המקום הקדוש והנורא עד שרכש בדמים מלאים דירת בית בסמוך ונראה לחצרות הקודש.
עובדה מעניינת היא כי פגישתו הראשונה של ר' שמואל עם חסידי ברסלב היתה אף היא במירון, ביומא דהילולא דרשב"י… "…והכלל שבל"ג בעומר הזה נפגשתי פעם ראשון עם אלו אנשי שלומנו מירושלים, ועדיין לא הכרתי אותם כלל… ובאו אנ"ש מירושלים, הלא הם רבי אלתר בן ציון קרויסקופף נ"י ורבי יעקב זאב ברזבסקי נ"י ורבי ישראל דב אודסר נ"י, והתאכסנו בבית דודי ר' אבנר נ"י, ונתן להם חדר מיוחד וכיבדם מאד… ובנו פרץ נ"י סיפר להם שיש פה קרובו המתקרב לחסידות ברסלב והם חשבו שמתלוצץ עליהם, וכן סיפר לי גם כן שמתאכסנים בביתם חסידי ברסלב אבל גם אני לא האמנתי, כי עד הנה לא זכיתי לראות שום חסידי ברסלב…" ואכן, עובדה מעניינת היא כי אותה פגישה מאלפת, בעקבותיה קשר ר' שמואל מעין ברית ידידות עם אותם נלבבים שבאנ"ש, אירעה דווקא ולא בכדי אצל מקום גניזת ה"עיר וקדיש"… אלה שברבות הימים יבלה במחיצתם ימים רבים של התמסרות מוחלטת לעבודת ה' בדרך רבינו הק' והנורא. יחד עם הני בני כנישתא בילה רבות במחיצת העיר וקדיש כשהם מנותקים מעולם ומלואו, ואך מידי פעם יוצא אחד מהם לתוככי הישובים הסמוכים על מנת להביא אי אלו דברי מאכל.
ובהגיע יומא דהילולא דבר יוחאי היה ר' שמואל הורוויץ פושט צורה ולובש צורה. מקדים היה ובא עוד ימים מספר קודם, ומדביק ברחבי הציון והחצר עותקים מתפילתו של מוהרנ"ת זי"ע ליום זה, ברצותו להטעים גם לאחרים מטעמה של השתפכות אמיתית על ציון התנא. יחד עם שאר אנשי שלומנו היו הוגים בספר הזוהר הק' ובאמירת תהילים בבכיות עצומות, ונפשם נכספת מעלה אל בחיר צדיקיא…
על חיבתו ואהבתו העצומה את ציון הרשב"י תעיד העובדה, שכשנפטר אחד מקרובי משפחתו בר"ח אדר והלויית המת התעכבה עד סמוך לשקיעה, זירז ר' שמואל הורוויץ והאיץ בקהל לסיים את קבורת המת קודם השקיעה, בנתנו טעם לדבר: אם יספיקו אכן את הקבורה טרם השקיעה, יוכלו האבלים לקום מן ה"שבעה" ולהצטרף לנסיעה בז' אדר למירון… כאלה ועוד רבים הם השיחות והסיפורים על ר' שמואל הורוויץ ועל מירון שהיתה לחלק ממהותו ולעצם מעצמיו, וחיבתו ותשוקתו לשם לא ידעה גבולות.
* * *
מאותם בעלי לבבות הקשורים למירון בחד קטירא היה הרה"ח רבי יעקב זאב ברזבסקי ז"ל. כשבא ר' יעקב זאב מפולין לארץ ישראל, בחור צעיר היה ובן יחיד להוריו. למעשה, קודם שעלה ארצה הבריח את הגבול הרוסי בואכה אומן, שם היה השלב המכריע בהתקרבותו, ומשבא ארצה לא יפלא כי תיכף ומיד נכספה גם כלתה נפשו לחצרות הרשב"י זיע"א, אולם מה ניתן לעשות ולרש אין כל? בתוך כך, נודע לו כי רכבת עומדת לעשות דרכה צפונה לעבר ערי הגליל, נמלך והתגנב לרכבת והוא מייחל לרחמי שמים. הרכבת החלה בנסיעתה והקונדוקטור (=מבקר) החל בודק את הכרטיסים שבידי הנוסעים, משנחו עיניו על הצעיר היהודי הבין מיד כי בידו אין כל כרטיס… על אתר ציוה להורידו בתחנה הבאה. נקל לשער את הרגשתו של ר' יעקב זאב, אשר זה לו הפסיעות הראשונות בארץ הקודש, ועתה מושלך הוא בביזיון מן הרכבת. מה גם שאותה תחנה שכנה לה בלב הישימון ואף נפש חיה לא נראתה באופק. בשברון לבבו הגדול הרים קולו בבכיה, והוא קורא ממעמקי לבו, מאין יבוא עזרי? כך ישב בתחנה ונשא עיניו למרומים, ואז… כמו הארה הבזיקה במוחו, והוא החל קורא: "אלקא דרבי שמעון בר יוחאי ענני"! ובלבו מפעמת התקוה כי זכות אמונת צדיקים תעמוד לו הפעם. פקח עיניו, הביט נכחו וראה שלשה שטרי כסף בעלי סכום גדול מונחים על הארץ לא הרחק ממנו. מעודד מן הישועה הבלתי צפויה קפץ ועלה לרכבת החונה כל אותה העת בתחנה – זו אשר זה עתה הושלך ממנה – כך נסע ר' יעקב זאב לראשונה בחייו למירון, לא כגנב במחתרת, אלא כנוסע מן השורה. ומשהגיע ובא לכפר מירון מיהר למקום ציון הרשב"י, שם שפך נפשו שעה ארוכה. לאחר מכן הותירה בו שהותו במקום רושם כה עז, כעין התנוצצות במוחו, והחליט להשאר כאן למשך התקופה הבאה. ולפי שכעת הפרוטה מצויה היתה בכיסו שוב לא היה עליו לדאוג דאגת "מה נאכל" ויכול היה להתמסר כליל לעבודת בוראו. ומאז, יחלפו שנים רבות ומירון תהפוך לחלק בלתי נפרד ממהותו, ואחד המקומות הקבועים לעבודת ה' במחיצתם של אנשי שלומנו כר' אלתר בן ציון קרויסקופף, ר' שמואל הורוויץ, ר' ישראל דב אודסר, ר' נתן חנה'ס ועוד, הבורחים מהמולת הישוב.
בהיותו במירון נדבר פעם עם ר' אלתר בן ציון ור' שמואל הורוויץ להשאר במשך התקופה הבאה במקום. הם החליטו להסתגר ולהתבודד במערות הלל הזקן. במשך שלושה חודשים רצופים שהו שם מבודדים מבני העולם והגו בעיון רב בספר הזוהר הק', כשמדי פעם יוצא אחד מהם להביא דבר מאכל להשיב את הנפש. עד שבסיומם של שלושת החודשים סיימו הם את כל ספר הזוהר!
* * *
אותה חבורה מופלאה שהתקשרותה לציון התנא הקדוש רשב"י עוררה השתאות והפליאה את כל רואיה, הלא המה ר' הירש לייב ליפל, ר' שמואל שפירא ואחיו ר' אריה לייב, ר' אברהם יעקב גולדרייך, ר' וולוול חשין ור' מרדכי אלעזר רובינשטיין, הם נמנו על הראשונים שעשו דרכם למירון לאחר שיחרורה בשנת תש"ט, ואף נחלו את החדרים והמבואות שעל הבנין הגדול שמעל חצר הרשב"י. תקופות ארוכות שהו במחיצת התנא האלוקי כשהם פרושים מהבלי האי עלמא ועוסקים בעבודת בוראם בקדושה ובטהרה. בהגיע עת חצות לילה ראש אשמורות, היו מקיצים איש את רעהו, ועורכים תיקון חצות בלב נשבר ובכיסופין וגעגועים להשי"ת ולצדיקיו האמיתיים. כשמיד לאחר מכן הם מתפזרים ברחבי השדות, מי בעמק ומי בהר, וזעקותיהם המהדהדות מתמזגות זו בזו יחד עם יללות התנים שברקע, כחיות הנוהמות ביער…
ואותו חסיד מופלא, ר' שמואל שפירא ז"ל, שהתקשרותו לציון הרשב"י נודעה לתהילה, היה יושב במערת הרשב"י גם בלילות הקיץ הלוהטים כאשר המערה מלאה היתה ביתושים ויבחושים למיניהם, ואינו מש מהציון למשך כל שעות הלילה. נפשו משתפכת היתה במלות ה"תיקון חצות": "בשערי ציון נעוף כיונים"— "שערי ציון אשר אהבתי"— והכיסופים העצומים אל מקום חלקת מחוקק ספון – ציון רבינו הק' שמאחורי "שער הברזל" אינם מניחים לו לר' שמואל להיפרד מתיבות קדושות אלו, שוב ושוב היה הוגה אותם ונפשו כמעט יוצאת בדברו מגודל הגעגועים. ולאחר שובו משבי הירדנים שם ר' שמואל פעמיו בראש ובראשונה לעבר כפר מירון מקום מנוחת ה"עיר וקדיש", שם שהה במשך חודש תמים(!) כשכל מזונו הוא ככרות הלחם הנוקשים מיושן, אותם הותירו החיילים שכבשו את מירון – כך כותב ר' שמואל צ'צ'יק זצ"ל (בספרו "עין הארץ"), מי ששהה רבות בצוותא עם ר' שמואל שפירא במירון.
"זכורני" – מספר אחד מבאי מירון – "כיצד היה נכנס ר' שמואל שפירא אל מקום גניזת התנא האלוקי ר' שמעון בר יוחאי… בכזו אימה, בכזו מין חרדת קודש… – הוא היה עוצר כד' אמות לפני הציון והחל חוכך ידיו כמהסס, ואינו אוזר חיל לגשת אל הקודש. יכולת לראות את הבעת היראה הנסוכה על פניו. כך נעמד במרחק מה מהציון והחל מפרש שיחתו. כל מי שראה זאת נכנסה בו מאותה הרגשת יראת הרוממות של ר' שמואל…"
פעם אף גילה את אזנו של אחד מבניו: אמנם גם לבוא לכאן לכמה שעות זה טוב ונפלא, אולם מי שחפץ להתחדש לגמרי בעבודת ה'. צריך שיבלה כאן הרבה הרבה- – – ואמנם שעות ארוכות בילה ר' שמואל בהרי מירון כשהוא זועק עד כלות הנפש ומגיע לידי אפיסת הכוחות, עד שצריכים היו לנשאו לחדרו…
אגב זאת ראוי לציין כי השלב המכריע בהתקרבותו של ר' שמואל היה אף הוא במירון… הדבר היה בחודש אלול תרצ"ג, ר' שמואל, בחור צעיר שזה עתה החל להמשך לאורו של "ראש כל הצדיקים", אורז את מטלטליו ונוסע לראשונה בחייו למקום קבורת התנא הקדוש רשב"י. את רוב החודש עשה שם בתורה ותפילה, חצות והתבודדות, בכיות וריקודים, ושם אף נודעו לו פרטי הנהגותיהם של אנשי הצדיק. בהיותו במירון באותם ימים אף התוודע, דרך ר' נתן חנה'ס שדר אז במירון, אל הזמירות וניגוני ההתעוררות, המקובלים בין אנשי שלומנו מאומן ומארץ ישראל, ובשובו שוב לא היה ספק בלבו… את הראש השנה יעשה במחיצתם של אנשי הנחל נובע… עשרות שנים לא ישכיחו מר' שמואל את זכרה של אותה נסיעה למירון באותה התקרבות בראשיתית…
* * *
אף החסיד המופלא, ר' הירש לייב ליפל זצ"ל, ידוע ומוכר היה כמי שכיסופיו ואהבתו לציון הרשב"י אינה יודעת גבול. הוא, שזכה לטעום מטעמם הנפלא של לילות הזהב במחיצת שורש קדושת ארץ ישראל, ציון רבינו באומן, משהגיע ובא לארץ הקודש מצא את מקומו הטבעי על ציון התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי. אהבתו ומסירותו לציון הרשב"י בלטה לעין כל בתקופה שבה שרר מתח ביטחוני בכל רחבי הארץ, בעקבות כך פסקו קווי התחבורה לכיוון הגליל. וכך נמנעו רבים וטובים מלבוא ולהיראות אצל ציון הרשב"י ואף ביומא דהילולא שלו. היה זה ר' הירש לייב שלא חת מפני דבר, ביומא דהילולא דרשב"י שילם ממון רב לנהג שיסכים להביאו מירונה, חרף המצב המתוח והקשה. ושוב, כאשר זממו להרוס את אותו מבנה עתיק הבנוי ועומד על מקום קבורת רשב"י ור' אלעזר בנו עוד מימי האר"י ז"ל, ר' הירש לייב יצא אז בראשה של משלחת מאנ"ש לחלות פני השלטונות למען ירפו ידיהם מן המקום הקדוש אשר אליו לבם ועיניהם של ישראל נשואות. ואמנם, הודות להשתדלותו ופעילותו הברוכה חזרו בהם הללו ממחשבתם הרעה.
מדי ערב יום הכיפורים נהג ר' הירש לייב לכנס את כל באי מירון ולזַכותם במנהג "כפרות". נוטל היה תרנגול לבן אשר קיבל במתנה מאחד מתושבי הכפר, קושרו בחבל על מוט ארוך ומסובבו מעל ראשי הקהל והוא קורא: "זה כפרתנו… זה חליפתנו…"
נהירים היו לר' הירש לייב ליפל שבילי הרי מירון והגליל כשבילי ירושלים, ובהם קיים הוא במשך רבות בשנים את דברי רבינו הק' בתורה "הניעור בלילה… – והמהלך בדרך יחידי… דהיינו חוץ מהעיר בדרך יחידי במקום שאין הולכים שם בני אדם…" (ליקו"מ סי' נ"ב ח"א). ואף לעת זקנותו של ר' הירש לייב כשחלה ברגליו לא ויתר על השהות במחיצת התנא הקדוש. משרך היה רגליו במעלה ההר על אף הקושי הגדול שכרוך היה בכך… שכן מה לי הכא מה לי התם – כל עוד מצויים בהאי עלמא יש לחטוף עוד ועוד שעות במחיצת ה"עיר וקדיש מן שמיא נחית…"
* * *
ור' אברהם יעקב גולדרייך זצ"ל, אותו חסיד נלבב שקשור היה לתנא האלוקי רשב"י ולמירון בעבותות של אהבה, עד שכמעט את כל הונו כילה על ענייני בדק הבית של חצר הרשב"י. באותם ימים פתוחה היתה החצר ללא כל מחיצה, ואם אף אמנם בכל ימות השנה היו באים אך מתי מעט לפקוד את המקום, אולם ביומא דהילולא דרשב"י כשהיה המון רב צובא על החצר והפתחים היה הדבר לבלתי נסבל. היה זה ר' אברהם יעקב גולדרייך שכאב את פריצת החומות דוקא במקום כה קדוש ונורא. אזר כגיבור חלציו ויצא להתרמת נדיבי עם, ומשנצטבר בידו פחות או יותר הסכום הדרוש, זימן פועלים ופקד עליהם להציב מחיצה ראויה לשמה כנדרש.
לר' אברהם יעקב אף נזקפת זכות שיפוץ וייעול המקוה הסמוך לחצר הציון לרווחת באי בית ה', על אף שעלה לו הדבר בדמים מרובים – תרתי במשמע. עד הפרט הקטן שבקטנים ירד הוא על מנת לייקר ולפאר את מקום משכן התנא הקדוש, כשבימים הוא עמל ללא לאות, ואילו הלילות מתקדשים הם עבור עבודת ה' של חוץ ליישוב. שופך היה נפשו כמים במשך שעות ארוכות, והרי מירון על מערותיהם ונקיקיהם עדים אילמים הם לזעקותיו שלא ידעו מנוח.
* * *
ר' אריה לייב שפירא זצ"ל, אחיו של ר' שמואל זצ"ל, אף הוא מוכר היה כמי שקץ בחיי הכרך ובהבלי האי עלמא, ובסופו של דבר מוצא את מקומו מחוץ ליישוב. תקופה ניכרת עשה ר' אריה לייב בהרי מירון המשופעים, כשהוא מנותק לחלוטין משיגם ושיחם של אנשי הישוב. ספריו הרבים אותם נטל עמו היו לו לידידים נאמנים, ובין דפיהם היה משתפך בערגה. נער צעיר, מקורב חדש שנקלע למירון באותה עת, נתמזל מזלו ונשא חן בעיני ר' אריה לייב; זה האחרון נטלו עמו והביאו למקומו הקבוע זה מכבר בעמק שבין הרי הלל ושמאי, שם החל חושף בפניו טיפין טיפין מן האור העצום והנפלא העמוק מני ים הטמון בעצת ההתבודדות והשיחה בין האדם לבין קונו. הדברים שיצאו היישר מלבו הטהור, עתיר הכיסופין, מצאו מקום בלבו של המקורב הצעיר.
ואכן, לר' אריה לייב שמורה זכות התקרבותם של רבים וטובים. הוא השכיל להחדיר בלב אותם מקורבים כי "לא ביישוב תמצאנו"; האמת האמיתית לא תמצא בראש כל חוצות, כי אם מחוץ ליישוב בני האדם, באויר המטוהר מכל הבלי רצונות ומחשבות שאינם עולים בקנה אחד עם אותו חיפוש אחר הבת-מלך, היא הנשמה הק'.
* * *
שעת חצות במירון, היתה השעה שניתקה את כל באי המקום מערש יצועם. היכל הציון היה כמרקחה, חסידים ישישים ונערים צעירים היו שואגים ככפירים וכאריות, ומשתפכים להם באמירת חצות, וקולותיהם מצטרפים אל קול השאגות העולות מרכסי ההרים סביב כהד החוזר ושב ממרחקים.. על אותם חיילים נאמנים נמנה הרה"ח רבי יונה לבל ז"ל. דרך ארוכה היה עושה מביתו שבירושלים לציונו של התנא הקדוש רשב"י, לילות ארוכים עשה ר' יונה בהיכל הציון כשהוא פוסע אנה ואנה בעיניים נפוחות מדמעה ומידי פעם נזעקת לה מפיו שאגת אדירים שעוררה אף את עופות השמים שנמו בשלווה בין עצי היער…
אהבתו והרגשתו הגדולה בציון הרשב"י זיע"א הובילו בעקבותיהם את ה"הכנסת אורחים", אותה הקים והחזיק במסירות במשך שנים רבות. הוא ראה במירון את מקומו הטבעי, וביאתו לשם היתה כאותו בן השב אל חיק אמו לאחר שזה זמן רב נפקד מקומו. מדי עמדו בד' אמותיו של הציון מזדעק היה מנהמת לבו: ריבונו של עולם! וואס וועט זיין מיט מיינע טעג און יאהרן וואס גייען אין דער פינצטערניש?! [=ריבונו של עולם! מה יהיה עם הימים ושנים שלי העוברים וחולפים להם בחושך?!]. כבן המתחטא לפני אביו היה מפרש שיחתו לפני הציון הק' בדברים היוצאים מן הלב.
בנסיעותיו מירונה לא נח ולא שקט אף לרגע, לזה דאג למאכל ולההוא הגיש משקה, כשאגב חלוקת דברי מאכל למשתתפי הנסיעה פיו מפזם ניגוני התעוררות ודביקות. באחת מנסיעותיו הרבות למירון בחברתם של אנשי שלומנו ושאר בני עליה ניגש ר' יונה אל קידמת האוטובוס, התיישב לצידו של הנהג והחל פותח עמו בשיחה לבבית. הוא החל מתאר בפניו את שבחם ותהלתם של החסידים הנוסעים ברכבו. היודע אתה? – שח ר' יונה לנהג המשתומם – יכול אתה גם להיות חסיד וצדיק כמוהם ואף יותר מכן! האמנם? – מתפלא הנהג, – הן מכיר הנני את עצמי היטב… דע לך, – משיב ר' יונה ועל פניו נפרשת ארשת של ממתיק סוד – כי חכמינו הקדושים גילו שכאשר אדם שב בתשובה באמת ובתמים נהפכים כל עוונותיו לזכויות! האמנם כן? – מתלהב הנהג ואינו יודע את נפשו… זו היתה דרכו של ר' יונה לשוחח עם כל אדם בשפתו שלו לחזקו ולעודדו, כדרכם של אנשי שלומנו.
לקראת ימי הרחמים והסליחות היה ר' יונה לבל עושה במירון לילות כימים בהכנות לקראת ציבור המתפללים שעתיד היה לגדוש את היכל ר' אלעזר וזקוק הוא לאכילה ואף שתיה ולינה. מביא היה רכב משא גדוש במזרנים שולחנות וספסלים עבור "הכנסת אורחים" דרבי שמעון בר יוחאי…
* * *
ומידי דברנו באנשי שלומנו המסתופפים בהיכלא קדישתא דרשב"י, אי אפשר שלא תעלה ותיזכר דמותו של אותו חסיד מופלא, רבי בן ציון אפטער ז"ל, שמאז בואו ארצה היתה מירון למושא כיסופיו וגעגועיו. לר' בן ציון לא היו זמנים קבועים בהם נהג לבוא ולהיראות; בפתע פתאום היה נתקף תשוקה נפלאה אל ציון הרשב"י, ומכאן ועד נסיעה למירון כבר קצרה הדרך. עומד היה ר' בן ציון נוכח הציון הק' ושופך נפשו כמים בניגוני נשמה עתיקים שרבים מהם הולחנו על ידו, ומשנתיישבת עליו דעתו פותח הוא את ספר הזוהר הקדוש והוגה בו שעות ארוכות, ועל פניו שפוכה נהרה הזכורה היטב לבאי מירון דאז.
הבחינו בו פעם בר' בן ציון לעת זקנותו כיצד עומד הוא בליל ל"ג בעומר אצל ציון רבי שמעון בר יוחאי ולפניו גמרא קדושה והוא הוגה בה במשך כל שעות הלילה… לעת זקנותו עבר ר' בן ציון אפטער טיפול רפואי קשה ברגליו ואך בקושי יכול היה לשרך רגליו, אולם אם סבורים אתם כי ר' בן ציון אפטער יפסוק בעקבות כך מלבוא למירון ולרשב"י – הרי שטעיתם. כשאך יכול היה לילך על רגליו נסע למירון להיכלו של העיר וקדיש…
* * *
כאלה היו עוד רבים מאנ"ש לדורותיהם – יכלה הזמן מלפרטם – אשר דבוקים היו לחצר הרשב"י כמשרתי פני המלך. שח הרה"ח רבי ישראל נחמן אנשין כי הזדמן לו פעם לשמוע שיחתם של שני יהודים באים בימים: "זכורני" – שח אחד מהם בהתפעלות – "שבאחד הפעמים כשנסעתי למירון ישנתי בחצר הציון, בהגיע עת חצות לילה שמעתי יהודי הנכנס ובא אל הציון והחל מפרש שיחתו בדברים היוצאים מן הלב, ונפשו משתפכת כמים. לאחר זמן, כשהזדמן לי שוב להיות במירון שאלתי על האיש ועל מעשהו, וכך נודע לי כי זהו החסיד ר' דוד שטעפער זצ"ל, מחסידי ברסלב. – דיבורים כאלו היוצאים מלב טהור פעלו אצלי כפי שלא פעל אף דרשן או מגיד מישרים"… סיים אותו ישיש בהתרגשות.
כזה היה אף ר' יעקב גדליה תפילינסקי ז"ל, שבאמירת תהילים היה שופך נפשו לפני מצבת הרשב"י עד שלקולו היה נמס כל לב אבן. באחת הפעמים האריך הרבה באחד הפסוקים וחזר עליו שוב ושוב, עד שנפל תחתיו מתעלף- – –
כזה היה אף הרה"ח רבי שמואל צ'צ'יק ז"ל, שרבים מאיתנו זוכרים עדיין את דמותו השפופה הרכונה מעל ספריו הרבים מול מצבת הרשב"י והוא הוגה בהם בדבקות. חיבתו והתקשרותו לציון ה"עיר וקדיש" במירון, הלא על ספרו "עין הארץ" הם כתובים. לילות כימים היה ר' שמואל עושה במירון והוא פרוש מעולם ומלואו.
* * *
אכן, קשר מופלא ומעורר השתאות, ואהבה עצומה שלא נס ליחה עם השנים, קשרו אנשי שלומנו האמיתיים עם ציונו הקדוש של מי שהבטיח כי לא תשתכח תורה מישראל. ולא בכדי מונה ר' אברהם ב"ר נחמן זצ"ל, את התנא הקדוש רשב"י זיע"א כאחד מחמשת צדיקי האמת, יחידי הדורות. עוד מבאר הוא כי נשמת רשב"י ונשמת רבינו הק' הם תרין רעין דלא מתפרשין, והרי דבריו: …העיקר בכח האתערותא דלתתא של ראשי יחידי הדורות שהוא אדמו"ר ז"ל, ורבי שמעון בר יוחאי ז"ל… (כוכבי אור, חכמה ובינה) שם אף מעתיק ומביא מדברי מר' נחמן מטשערין, המקשר באופן מפליא את יומא דהילולא דרבינו ז"ל לשמחת ההילולא דרשב"י החלים לעולם באותו יום (לשנה הבאה), ואשר שניהם חלים בח"י בחודש וכו', עיין שם ותראה פלאות. באחד ממכתביו הרבים, כותב ר' ישראל מקארדאן …ובשנה הזאת אשר לא תוכל לנסוע לאומין תקשר עצמך לרביה"ק ע"י התנא האלוקי רשב"י אשר שייכות גדול יש לנשמתם כידוע (אמונת אומן מכתב לב). ובמקום אחר הוא כותב …ותודה לא-ל שעל ידי ריבוי הצעקה במקום קודש הקדשים על ציון התנא האלוקי זי"ע האיר ה' בדעתי שאתקשר לרביה"ק מכאן ע"י העיר וקדיש מן שמיא נחית שיש שייכות גדול להננמ"ח כידוע ליודעי חן בן מחצדי חקלא בין זקני אנ"ש… (שם מכתב ל"ג). קשר מפליא זה אל ציונו של ה"עיר וקדיש" לא פסק, ואף ממשיך ביתר שאת ועוז כאשר אנשיו של ה"בעל תפילה" הקדוש והנורא, רבינו הקדוש, שהבטיח כי לא יכבה נרו לעולם ועד הולכים לאורו הגדול של בחיר הצדיקים, ובכיסופים וגעגועים עצומים ונפלאים אל ה' ואל משיחו וכדבריו הקדושים: ועכשיו… יש נחל נובע מקור חכמה…
כשיטת אותם הפוסקים הסוברים כי ענין "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" בפורים הוא על ידי השתכרות בפורים, כך סובר גם רבנו. רבינו, שכל כך הזהיר משכרות בשאר ימות השנה – "על ידי שכרות נופל ממדריגתו"2, "השכרות מביא לידי כפירה באמת ולהודות לשקר"3, "הקב"ה אוהב מי שאינו משתכר"; "אי אפשר לשכרות שלא תביא לאיזה תקלה"4; "על ידי שכרות הוא שוכח באזהרות משה רבינו וכו'"5; "על ידי השכרות מפשיט הדעת מהלבוש חסדים ומלבישו בגבורות חזקות ח"ו"6 – הוא זה שהקפיד מאד שיקיימו את מאמר חכמנו ז"ל "מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע" [=חייב אדם להשתכר בפורים עד שלא ידע להבדיל בין "ארור המן" ל"ברוך מרדכי"]7 כפשוטו — לשתות יין בפורים ולהשתכר עד לכדי "לא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי".
ובמה שונה פורים מכל יום? ואם בכל יום שכרות מזיקה כלום אינה יכולה להזיק בפורים? התשובה היא: אכן לא!
וכך כותב מורינו רבי נתן בלקוטי הלכות: "השיכור, מתגבר בו בלבול המדמה [-הדמיון], ומדבר דברי שטות שבאין מבלבול המדמה, ועל כן צריכין להתרחק מהשכרות מאד מאד כדי שלא יתגבר בו המדמה, שמשם כל התאוות רעות. אבל בפורים, אז הכנעת המן-עמלק, הכנעת הרע שבמדמה כל כך, עד שאין השכרות מזקת כלל ביום הזה, אדרבא – על ידי השתיה מתקנין המדמה שיהיה נכלל בקדושה ומהפכין מרע לטוב, כי בפורים נכנע הרע שבמדמה כל כך עד שיכולין על ידי ריבוי השתיה להפוך המדמה דייקא אל הקדושה"8 – – –
בקטע חשוב זה מליקו"ה, הבא אחרי הסבר ארוך על מהות הפורים, מתכוון רבי נתן לומר, שבהשתכרות בפורים לא רק שאין סכנה של התגברות הדמיון על המשתכר, אלא היא גם פועלת פעולה נגד הדמיון הרע המהווה מקור כל התאוות הרעות, מכיוון שהדמיון ביום פורים הקדוש נקי מכל רבב, וכשם שבימים ההם נכנע המן, שהוא – כפי שהקדים לבאר רבי נתן – שורש הדמיונות, כך בכל שנה ושנה באותו יום, מתברר הדמיון מכל סיג, ובמקום שהיין יביא לידי "שממון" כבשאר ימות השנה, הרי בפורים הוא מביא לידי שמחה המהווה היפך הדמיון. שכן, ביין – אמרו חז"ל – ישנם שני כוחות: זכה – משמחו, לא זכה – משממו8, בפורים זוהי זכותו של כל אדם, "מנער ועד זקן", שהיין אינו משממו אלא משמחו.
ננסה אפוא להסביר את כל זה כפי שמסביר רבי נתן בספרו, ואור חדש יאיר מול עינינו על מהותו של פורים וכל ענייניו.
רבינו כותב בליקוטי מוהר"ן9, שמעיקרי תפקידיו של האדם בעולמו – להוציא את עצמו מהדמיון ולעלות אל השכל, כלומר, שלא יתפתה לדמיונות שוא כאילו יש ממש בתאוות הגוף, אלא יבין בשכלו שיש לעבוד את ה' ושזהו עיקר התכלית הטובה. אבל, לא בבת אחת משתחררים מהדמיון ומגיעים אל השכל המופלא הזה ולכל מדריגה בעבודת ה' בכלל. על האדם ללכת שלב אחרי שלב, מדריגה אחר מדריגה, עד שיגיע אל השכל העליון הזה שאין בו כל שמץ דמיון.
ולא בקלות עולה אדם מדרגה לדרגה. הדרגות הקדושות מוקפות בכוחות טומאה, כקליפה סביב הפרי, כוחות טומאה אלו גורמים לדמיונות ובלבולים למי שנטפל אליהן, "וכשאדם נעתק ממדריגה למדריגה, אז צריך לו לילך דרך אלו הדמיונות, כדי להגיע אל הקדושה ותיכף כשעולה להמדריגה, אזי נתעוררין הקליפות שבמדריגה ומסבבין אותו. וצריך להכניע אותם ולשבר אותם ולטהר אותו המקום מהקליפות" – מבאר רבינו.
הדרך להכניעם – אומר רבינו בהתבססו על כוונות האריזל – היא עשיית מעשים הגורמים להגדלת כבודו של השם יתברך וגילוי יופיו ותפארתו – בכך נכנעות אותן קליפות ונשברים אותם דמיונות הסובבים את המדריגה הקדושה אליה חפצים לעלות.
אחד המעשים המפארים ומייפים את השם יתברך, למשל, הוא נתינת צדקה לעני הגון, שכן בכסף ובזהב – אומר הזוהר הקדוש10 – חבויים אורות רוחניים וגוונים עילאיים מפוארים ביותר, אך אותם גוונים יפים אינם מאירים אלא כשהם באים לידי יהודי, כי היהודי גם הוא מפואר במהותו – "ישראל אשר בך אתפאר"11 – וכשהכסף מגיע אליו מתמזגים גווניו היפים בגווניו של היהודי ומאירים ביותר, וכפי שמסביר רבי נתן: "כל אחד מישראל יש בו גוון מיוחד… וכשנכללין זה בזה ומאירין זה לזה על ידי צדקה וחסד שעושה אחד עם חברו מממונו – ששם עיקר הגוונין – אז הגוונין נכללין זה בזה [-מתמזגים לאחד] ומאירין זה לזה, ואז עיקר פאר הגוונין, ואז דייקא נתגלה גדולת הבורא ונכנעין הקליפות… ואז השם יתברך מתגדל ומתפאר ביותר ויותר, כי כל מה שישראל עולין מדרגא לדרגא, למעלה למעלה, נתגדל ונתקדש ונתפאר ונתרומם השם יתברך, כביכול, יותר ויותר"12.
ורבי נתן מחדש: כשם שבכל יהודי יש דמיון ושכל, כן במושג הכלל־עולמי יש אנשי השכל ואנשי הדמיון, היהודי ההולך בדרך התורה הקדושה הוא איש השכל, אינו הולך בשרירות לבו כבהמה ההולכת אחר תאוותיה, לעומתו – הגוי הוא איש הדמיון, מתפתה אחר תאוותיו ואינו מבין את תכליתו הרוחנית של האדם בעולמו. אך גם בין הגויים יש מי שנוטה יותר ללכת אחר דמיונותיו ויש מי שפחות, העם העמלקי הוא "ראשית גויים", ראש הדמיונות התאוות והקליפות. המן הרשע, שיצא מזרע עמלק, מהווה אפוא שורש "הקליפות והדמיונות הבאין מכח המדמה והוא העיקר שמתגבר ומתפשט מאד מאד בכל דרגא ודרגא כנ"ל".
בימי המן היה כל הכסף והזהב בידי הגויים, אחשוורוש החזיק בהון עתק – "מטות זהב וכסף על רצפת בהט ושש ודר וסוחרת" – כל הגוונים הקדושים נמצאו אז בשפל המדריגה אצל אומות העולם, ובמקום שימצא העושר הזה בידי ישראל ושם ה' יגדל על ידי כך, כאמור, נמצא העושר אצל המן וסיעתו, ועל ידי כן גדל וגבר כוחם על יהודי פרס ומדי וכל מדינות המלך.
אך ריחם ה' וההון הרב שנמצא ברשותם עשה מעשה הפוך, הכסף והזהב שהיו בידיהם הוציאו וביררו את ניצוצות הקדושות מרכושם, כלומר, הממון היהודי שבגנזי אחשוורוש, כלי בית המקדש ובגדי היקר של הכהן הגדול שנמצאו אצלו, משכו וליקטו אליהם כל ניצוץ של קדושה, הממון הטהור התחזק, כביכול, ניתק עצמו מהגויים ועבר אל היהודים, בחזרה אל שרשו –"ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור ועטרת זהב וכו'" – – –
וכאמור, כשהכסף בא לידי יהודים "מתנהרים הגוונים" והקב"ה מתפאר בעמו "ישראל אשר בך אתפאר" וכך נשברים הדמיונות, הבלבולים, הקליפות והתאוות.
"וזה בחינת השכרות של פורים – כמו שאמרו רבותינו ז"ל: חייב איניש לבסומי בפוריא, עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי – כי שכרות הוא … התגברות המדמה, כמו שרואין בחוש שהשיכור מתגבר בו בלבול המדמה ומדבר דברי שטות שבאין מבלבול המדמה – ועל כן צריכין להתרחק מהשכרות מאד מאד, כדי שלא יתגבר בו המדמה שמשם כל התאוות רעות כנ"ל – אבל בפורים שאז הכנעת המן־עמלק, הכנעת הרע שבמדמה כל כך עד שאין השכרות מזקת כלל ביום הזה, אדרבא – על ידי השתיה מתקנין המדמה שיהיה נכלל בקדושה ומהפכין מרע לטוב, כי בפורים נכנע הרע שבמדמה כל כך עד שיכולין על ידי ריבוי השתיה להפוך המדמה דייקא אל הקדושה, כי יין יש בו שני בחינות, זכה משמחו לא זכה משממו, והכל כפי בירור המדמה, שמי שאינו זוכה לברר המדמה מרע לטוב, אזי היין משממו, כי שממון הוא בחינת שגעון, בחינת בלבול המדמה: אבל מי שזוכה, דהיינו שכבר הכניע הרע שבמדמה, אזי היין משמחו. וזה בחינת השתיה של פורים, שאז הכנעת המדמה על ידי התגלות הגוונין, ואזי השמחה גדולה מאד על ידי זה כנ"ל, ועל כן אז השתיה בבחינת יין המשמח".
"וזהו… עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, כי המן הרשע הוא בחינת הרע שבכל המדריגות כולם, כי הוא מזרע עמלק שהוא כלול מכל הרע והקליפות שבכל המדריגות כולם, בבחינת ראשית גוים עמלק כנ"ל, כי בכל דרגא ודרגא מתגבר ומתפשט המדמה, והמן הרשע כלול מכל הרע שבכל המדריגות וכנ"ל, והוא התגבר אז על ישראל בהתגברות גדול מאד, כי כח המדמה, שהם הקליפות שבכל דרגא, אינם יכולים להתגבר כי אם כפי המדריגה שבקדושה, ואזי יש כח ובחירה באדם להתגבר כנגדה, אבל המן הרשע היה כלול מהרע שבמדמה שבכל המדריגות ורצה להתגבר על כל אחד מישראל בכח הרע שבמדריגות הגבוהות ממנו… ועל כן רצה להשמיד ולהרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן וכו' כי רצה להתגבר כנגד כל ישראל מגדול ועד קטן, מחמת שהיה כלול מהרע שבכל המדריגות. וכן הוא בכל דור ודור… על כן חמל השם יתברך על ישראל ועשה להם נס נפלא על ידי ששלח להם אז מושיע ורב את מרדכי היהודי שהיה ההיפך מהמן, כי מרדכי היה כלול מקדושת התגלות הגוונין עילאין שבכל המדריגות… ועל כן היה לו כח להכניע את קליפת המן שהוא הרע שבמדמה שבכל המדריגות שנכנע על ידי קדושת התגלות הגוונין שבכל המדריגות, שזה בחינת מרדכי, כי מרדכי הוא בחינת בשמים ראש, מר דרור…"
"וזה בחינת חייב אדם לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי – דהיינו שמגודל השמחה יעלה למדריגה גבוהה כל כך עד שיאיר בו הארת פורים שהוא הארת מרדכי בשרשו העליון ששם אין שום קליפה ורע שבמדמה לגמרי, ועל כן אין שייך שם לומר, ארור המן וברוך מרדכי, כי בכל המדריגות שיש שם קליפה וקדושה, שהם בחינת המן ומרדכי, שייך לומר 'ארור המן' שהוא הקליפה ו'ברוך מרדכי' שהוא הקדושה, אבל בשורש הקדושה העליונה, שם ביטול המדמה והקליפה לגמרי ושם אין שייך כלל ארור המן וברוך מרדכי מחמת ששם כולו קודש, כולו טוב"13.
זה הוא עיקרו של דרוש אחד, מבין הרבה דרושים, של מוהרנ"ת על חובת השכרות בפורים. בחרנו בדרוש הזה שהינו פחות עמוק להבנה מהדרושים האחרים, ודי בזה כדי לשַׂבר את האוזן עד היכן גדולה ונפלאה היא "הארת פורים" זו המבוארת בכתבי האר"י ז"ל, וכמה גדולה וחשובה השכרות ביום קדוש זה.
מקורות:
1) מגילה ז. 2) ספר המדות, שכרות ח"א, א 3) שם שם שם ג 4) שם שם ח"ב ג 5) שם שם שם ד 6) שם שם שם ה 7) ראה הערה 1 8) לקו"ה, ע"א הלכה ג' י"ת 8) יומא עו. 9) לקו"מ ח"א כה 10) זהר בשלח סב: תרומה קנב: 11) ישעי' מט 12) לקו"ה שם שם ט 13) לקו"ה שם יח
כשאדם נופל ממדרגתו ולפעמים נפילתו וירידתו גדולה מאוד מאוד, רחמנא לצלן, כי יש שנופל למקומות מגונים מאד שנקראים בחיי מקומות המטונפים, ונופל לספיקות והרהורים רעים ומגונים וזרים מאד ולבלבולים רבים ולבו סחרחר, שהקליפה מעקמת ומסבכת לבו בעקמימות ולבלבולים עצומים (עס פאר דרייט דאס הארץ). אף על פי שבמקומות אלו אי אפשר למצוא השם יתברך, אף על פי כן גם שם יש תקווה גדולה על ידי שיחפש ויבקש משם את השם יתברך ויהיה שואל ומבקש איה מקום כבודו. וכל מה שהוא רואה את עצמו רחוק ביותר מכבודו יתברך, יצטער וישאל ויבקש יותר איה מקום כבודו. ועל ידי זה בעצמו שהוא מחפש ומבקש ומתגעגע אחר כבודו יתברך ומצטער וצועק ושואל ומבקש איה מקום כבודו, על ידי זה בעצמו הוא עולה בתכלית העליה, כי זוכה לעלות לבחינת ׳אי״ה׳ שהיא הקדושה העליונה מאד מאד. וזה עיקר התשובה שיחפש תמיד ויבקש איה מקום כבודו כנ״ל, שעל ידי זה הירידה נתהפך לעליה גדולה וזהו בחינת ירידה תכלית העליה המובא בכל ספרי קודש, ועיין בפנים והבן שם היטב כי עמוק הוא.
(משיבת נפש ל, על פי ליקו״מ תנינא י״ב)
תורה זו בליקוטי מוהר"ן, הנקרא "איה מקום כבודו", היא מעיקרי עצות ההתחזקות (בנוסף על עצת "אזמרה" – נקודות טובות, המובאת בתורה רפ"ב) ובזה תלוי עיקר היהדות לכל מי שרוצה להיות איש ישראלי באמת לנצח, (כמבואר בליקו״ה הלכות ערובי תחומין ו').
התגלות כבוד ה׳
יש זמנים בהם האדם זוכה לכבד את השי״ת, מקיים תורה ומצוות, מתעוררים בו הרגשות של התגלות כבוד ה' מתוך התפעלות הנפש באהבה ויראה בגדולתו ית', שזוהי תכלית הבריאה, כי כל מה שברא הקב״ה לא ברא אלא לכבודו, היינו שיתגלה בלב האדם ההכרה בכבוד ה'. מאידך, יש זמנים שאדם רחוק מהתגלות כבוד ה', מתגברים עליו עניני צער ועגמת נפש, כח הדמיון מפיל אותו להרגשה שלא עשה באותו יום מספיק, ונדמה לו שהיום הזה אינו 'יום'. וכן יש את צרכי האדם, כאכילה ושינה, עניני הבית, עסקי ממון וכדומה, והוא המכונה 'קליפת נוגה' – היינו הענינים היתרים המעורבים טוב ורע, בהם הכל תלוי באיזו מחשבה האדם מתעסק בהם, ושם יש קליפה המעקמת ומסבכת את הלב בעיקומים וסיבובים ובלבולים הרבה, וקשה לעורר אז את המחשבה והלב להכיר בכבוד הי.
ופעמים שהקליפה מתגברת כל כך עד שהאדם פוגם בכבוד ה', ונופל ממש למקומות מטונפים ביותר של איסור חייו.
המצב בו מונח האדם רוב היום פחות או יותר הוא שאינו מוצא דרך איך שייך להתקרב להכרה בכבוד ה', במקום שהחושך יכסה ארץ ואין נגלה כבודו יתברך, וזהו עיקר סיבת הריחוק מהשי״ת – הקליפה המסבכת את הלב בבלבולים שונים ומשונים.
הכל מקבלים חיות ממנו ית׳
אך האמת שהאדם צריך להיות חזק מאוד בדעתו ביסוד האמונה, שכבוד ה' נמצא בכל הבריאה כולה, כי מלא כל הארץ כבודו, אלא שיש כמה וכמה דרגות בהתגלות כבוד ה'. וצריך לדעת שבאמת כל הקליפות וכח הרע, גם הם מקבלים חיות ממנו יתברך, והחיות הנמשכת אליהם היא מהדרגא הגבוהה ביותר של כבוד ה' הנקראת בשם "מאמר סתום", ומשם נמשכת חיות לכל הבריאה וגם לכל כוחות ההסתרה והרע ח״ו. כנודע מדברי האריז״ל שע״י שהאור גבוה מדי יש שבירת כלים, היינו שהחיות האלוקית מחיה גם מקומות המסתירים את כבודו, והוא מבחי' המאמר הסתום. ואי אפשר להבין דבר זה, איך כבוד ה' נמצא בכל מקומות הרע, ואסור לנו להרהר אחרי זה.
ה"מאמר סתום" מכונה בשם "איה מקום כבודו", שהוא דרגת הכתר שאין גבול לרחמים הנמשכים ממנה, אלא שאין רואים ומבינים את זה, ועל כן מכונה בשם "איה", על שם כבוד ה' המוסתר בתוכה. ובשבת קודש בעת אמירת "כתר" זוכים להתעלות לעולם הגבוה הזה בקדושה, ואומרים "איה מקום כבודו", כי אז מתגלה שורש מידות הרחמים – האור הגדול המכפר עוונות, שבזה יכול האדם להתקרב להשי״ת גם אם הוא במקומות חשוכים.
לבקש "איה מקום כבודו"
ובזה מגלה רביז״ל העצה הנפלאה ההכרחית לקיום הנפש, והיא, שכאשר רואה שהוא במצב שאינו יכול לגלות כבוד ה', כי נפל למקום ההסתרה, יתדבק במקום העליון הזה שהוא בחינת אייה, אור הכתר שמאיר בשבת בבוקר. וירים את נפשו מהרגשת הריחוק, ומכל מה שנוהג להסתכל ולמדוד תדיר את הצלחותיו, ולדעת שבוודאי כבוד השי״ת נמצא במקומות אלו, והאמת הוא כך, שלולא שהשי״ת היה מחיה מקומות אלו הרי לא היה להם קיום. ובזה יפסיק ללכת אחר שכלו וחכמתו שרגיל לחלק בין יום של הצלחה לבין יום של כשלון, רק תמיד לדעת שהשי״ת נמצא בכל מקום, וכלל ההרגשות אינם אמת. כי השי״ת בודאי נמצא והוא גדול מאד. ומה שאין האדם מרגיש הוא מחמת שחטא בעניני נגה וכדו', והתיקון הוא בזה בעצמו שמצטער ושואל אייה, מדוע מסתיר החטא שלי את כבוד ה' יתברך, איני רוצה בהסתרה זאת. בזה החיפוש הרי הוא מתדבק באור הדעת, ויודע שגם בתוך הריקנות יש תיקונים נפלאים, וכן ילמד על לעתיד שבכל ענין יש תיקון ועבודה נפלאה לגלות את כבודו ית' בכל מקום שנשלח לשם.
וכשיתחזק לרצות לגלות כבוד ה' גם במקומות אלו, בזה בעצמו הרי הוא מתקן את ההסתרה, וימשיך עליו מדות הרחמים הגדולים, המסוגלים להפוך ירידה לעליה, כי אור אייה הוא אור גבוה מאד שממנו נמשך כפרת העוון. והכל תלוי ומושרש בזה שאינו הולך אחר שכלו וחכמתו, ומוכן לוותר על הרגשותיו.
והעיקר שידע שבמקומות שכאלו אי אפשר למצוא כבוד ה' בגלוי, רק ע״י עצם החיפוש "איה", ובזה בעצמו משבר את עקמומיות הלב וההסתרה שמטעה אותו לחשוב כאילו אין שם כבוד ה'. וזוהי עצה נפלאה ביותר, שעל ידה יוכל האדם להחזיק מעמד בכל מצב שהוא, הן בזמני ירידות, והן בזמני עסקי הנוגה, יהיה מה שיהיה, ישאל ויבקש איה מקום כבודו ית', הרי כבודו ית' בודאי כן נמצא כאן. ולא ילך שולל אחר שכלו והרגשי ליבו המטעים אותו, אלא ידע שיש כמה דרגות של התגלות כבוד ה', והדרגא העליונה ביותר הוא הכבוד המוסתר בבחינת "איה", והדרך להתחבר לשם הוא על ידי עצם זה שיחפש ויבקש "איה מקום כבודו" שבזה הוא זוכה לעלות לקדושה העליונה.
הקב"ה – מלוא כל הארץ כבודו, ולפיכך בכל מקום שאדם נמצא בו, הוא יכול להתקרב אליו ולהדבק בו – באם יתחזק באמונה שלימה בקב"ה. כך שיזכה לחיים טובים ומאושרים, ככתוב: "באור פני מלך – חיים" (משלי טז).
שכן כל הצרות באות רק מאמונה שאיננה שלימה וחזקה כראוי, כמו שכתוב: "הלא על כי אין אלוקי בקרבי מצאוני הרעות האלה" (דברים לא).
זו הסיבה שהרוצח בשגגה נמלט לאחת משש ערי המקלט כדי להנצל, ואף ניתנת לו אפשרות להמלט אל אחת מארבעים ושתים הערים של הלויים, כלומר שבסך הכל היו ארבעים ושמונה ערים ששימשו כמקלט לרוצחים.
לא במקרה גם מספר המילים שבפסוק 'שמע ישראל' הוא שש, ואילו מספר המילים בשאר הפרשה של קריאת שמע הוא ארבעים ושתים, שהם ביחד ארבעים ושמונה.
ללמדך שהאמונה שכתובה בפרשה הזו – פרשת שמע – היא המקלט האמיתי של האדם מכל צרותיו ובעיותיו, הן ברוחניות והן בגשמיות. ואפילו אם נכשל וחטא, עדיין הדרך פתוחה לפניו להתחזק באמונה ולשוב בתשובה שלימה.
"שהיה בלעם עמהם ומפריח מלכי מדין בכשפים, והוא עצמו פורח עמהם" (רש"י)
אחד מכללי היסוד בבריאה היא "זה לעומת זה עשה האלוקים" (קהלת ז, יד). לפי הכלל הזה, כל דבר שנמצא בצד הקדושה, נמצא דבר דומה בצד הטומאה.
כך שמי שאיננו מתאמץ להעמיק ולהתבונן יכול בקלות לטעות ולהתבלבל בין הקדושה לטומאה.
את זאת עשה ה' כדי שתינתן לאדם בחירה חופשית, כלומר ששני הצדדים ייראו לאדם שווים והוא יתאמץ לבחור בטוב. כי אם היו רואים בבירור את הטוב זו כבר לא היתה חכמה לבחור בו.
כך אנחנו מוצאים שאליהו הנביא התפלל במעמד הגדול בהר הכרמל, כשרצה להוכיח לעם כי ה' הוא האלוקים, התפלל: "ענני ה' ענני" – "ענני שתרד אש מן השמים; ענני שלא יאמרו מעשה כשפים הוא" (ברכות ט ע"ב), שכן גם אחרי ירידת האש שליחכה אפילו את המים שנשפכו סביב המזבח שבנה, היתה אפשרות לטעות ולחשוב שהכל כישוף ותו לא.
כך אנחנו מוצאים גם אצל פינחס שנעשה לו נס והוא עף באויר (מדרש רבה, במדבר כב, ה) אך גם בלעם לעומתו פרח באויר.
ההבדל בין המעשים הפלאיים של הצדיקים והרשעים הוא במה שעומד מאחורי הפלאים האלה. מעשי הפלא של הצדיקים מתבצעים על ידי תפילה, כמו שאמרו חז"ל שהנסים שעשה אלישע נעשו על ידי תפלה (מגילה כז); לעומתם הרשעים פועלים על ידי תחבולות של כישוף וכדומה.
כשבאים לספר על נסים ונפלאות של צדיקים, אין להסתנוור מהברק החיצוני של המעשה, אלא בעיקר להדגיש את הפנימיות שהניעה את הצדיק לעשות את האותות והמופתים – על ידי אמונה, תפילה וכולי.
כשמדברים על שפיכת הלב, יש להדגיש, שלא מדובר פה רק על בקשות, אלא על שיחת דברים כאשר ידבר איש אל רעהו. כשאתה חוזר מהכולל מדוכדך כי היום לא הלך כל כך בלימוד, והראש כולל העיר לך בפנים זועפות או המשגיח בישיבה לא האיר פנים, או שהמנהל בעבודה כעס והתעצבן – אתה מספר את זה לסובבך לא בשביל שהם יעזרו לך, אלא אתה משתף אותם בנעשה עמך בחיי היום יום.
כשאתה מספר את כל זה להשם יתברך אתה משקיע במקום הנכון, יש כאן באמת אוזן קשבת לשמוע ממך את תחושותיך, ציפיותיך, אכזבותיך, משאלותיך. עם פוטנציאל בלתי מוגבל לעזור לך, רק תפתח את הפה.
"והוא יתברך שמו מאזין לו!"
להגדיר את הפגישה הזאת כשיחה עם חבר, זה אולי קצת נועז. אבל אם הרמח"ל במסילת ישרים (פרק יט) מתבטא כך, אז גם אנחנו יכולים ללכת בעקבותיו. וזה לשונו: "מי שהוא בעל שכל נכון, במעט התבוננות ושימת לב יוכל לקבוע בלבו אמיתת הדבר, איך הוא בא ונושא ונותן ממש עמו יתברך, ולפניו הוא מתחנן, ומאתו הוא מבקש, והוא יתברך שמו מאזין לו, מקשיב לדבריו (כמו שאומרים יכולי אוזןי) כאשר ידבר איש אל רעהו ורעהו מקשיב ושומע אליו". עד כאן לשונו.
ועדיין: לשמור על מורא-שמים
מיותר לציין, שאין הכוונה כאן להוריד חס ושלום את ה'מורא-שמים' בעת הפגישה. בודאי שיש לשוחח בתחושה מליאה שמדברים עם מלך מלכי המלכים, תקיף ובעל היכולת ובעל הכוחות כולם. אבל מבחינת הפתיחות, יש לפתוח את הנושאים בדיוק כמו שמשוחחים עם חבר טוב ואמיתי.
כן, גם אתה!
כן, מדברים גם עליך, קורא יקר. זה מוצמד לפה שלך. קשר אלחוטי, נגיש וזמין בכל שעות היממה, ללא שיחה ממתינה, ללא דמי התחייבות,ללא חשש קרינה, ללא צורך בהקשת קוד סודי, (במחיר של אפס אגורות לשעה), רב קווי.
בבקשה…
לא להתלונן
יש לציין, שכשמספרים לבורא עולם את הנעשה ונשמע במשך היממה, כשפורקים מטען של צער ויסורים, יש לשים לב ולהזהר בסגנון הדיבור, שלא ישמע הדבר כמוסר דין על חבירו חס ושלום. כלומר, אנחנו לא הולכים להשם יתברך להתלונן על כל אלה שהיום הכעיסו אותנו, לא פונים לבורא עולם ואומרים לו: תראה איך בייש אותי פלוני היום, איך אשתי התפרצה עלי היום בבוקר. פלוני מוציא אותי מהכלים, תטפל בו כבר אתה… זה סגנון של טרוניה. וסגנון כזה ע"פ חז"ל (בגמי ב" ק צג.) עלול לעורר את מדת הדין על אותו פלוני, וגם על המתלונן האם הוא כן נקי מלצער את הזולת…
הדרך הנכונה להתבודדות
הגישה הרצויה יותר בענין הזה היא לפנות אל השם יתברך בצורה כזאת "רבונו של עולם, היום בבוקר, כפי שאתה יודע ספגתי מנה של בזיונות. אבא שבשמים. זו היתה תחושה נוראה. מאד קשה לי לסלוח לו, ואני לא יודע מה עושים. אני מרגיש איך ליבי מלא בכעס וטרוניה. תן לי בבקשה אמונה להאמין שזה לטובתי, תציל אותי שלא אכעס עליו, תציל אותי מעתה מבזיונות כאלה, ואם זה מגיע לי על עוונותי אז תעזור לי לחזור בתשובה שלימה באופן שלא אצטרך לקבל כאלה בזיונות. ואם עוונותי גברו כל כך עד שההכרח הוא שיהיו לי כאלה בזיונות, אז בבקשה ממך, תן לי כוחות נפש, סבלנות, אמונה איך לספוג את זה בצורה נכונה, איך לסלוח לו, כיצד לנהוג עמו בעתיד". זה כבר סגנון אחר לגמרי.
"אמר רבי יהושע בן לוי, בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת 'אוי להם לבריות מעלבונה של תורה'" (אבות ו, ב).
את הבת–קול הזו כל יהודי שומע, כל יהודי מקבל בכל יום רמזים והתעוררות להתקרב להשי"ת. כל פעם באופן ובצורה שונים, אבל כל יום בלי יוצא מן הכלל הקב"ה קורא לו: "בני היקר, שוב אלי!"
אלא שיש לנו בחירה אם להקשיב לקול הזה, להתבונן בו, להתעמק בו, לבקש גם אנו את הקב"ה כשם שהוא מבקש אותנו, או ח"ו לאטום את האוזניים ולהמשיך בעניינינו הגשמיים ובעיסוקים של העולם הזה. במקרה זה האחרון אנו עלולים לשמוע את הקול הזה באופן מסולף ולהרגיש קריאה ומשיכה דווקא לתאוות העולם הזה והבליו!
יעקב אבינו זכה לשמוע את הקול הזה – "הקול-קול יעקב" (בראשית כז) עד שזכה לכך שבכל מעשיו היה מזין את הנשמה הקדושה שלו ומחזק אותה, כמו שכתוב "ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'" (בראשית כז). הריח הוא מזון הנשמה, כפי שאמרו חז"ל שמהריח נהנית הנשמה ולא הגוף (ברכות מג ע"ב).
בעוד שעשיו עשה את הגוף ורצונותיו לעיקר – "ויאכל וישת ויקם וילך" (בראשית כה). כי מיאן להקשיב לקול הקדושה שקורא לכל אדם באשר הוא, אלא אדרבה, "וישא עשיו קולו" – זה הרים לו את של עשיו – שהרגיש משיכה מחודשת להבלי העולם הזה.
ובכל זאת "ויבך" כי אפילו בעולם הזה, רק הצדיקים הם אלה שמאושרים ושמחים באמת.
"איך זעה גאר אנדערש, איך קוק גאר אנדערש, איך שמועס גאר אנדערש" (אני רואה לגמרי אחרת, אני מסתכל לגמרי אחרת, אני משוחח לגמרי אחרת) – אמר פעם מוהרנ"ת (אבני"ה ברזל עמו' צ').
לו ידעו, ישכילו זאת, מה קיפל מוהרנ"ת זצוק"ל במספר מילים אלה! – מבט של ליקוטי-הלכות על כל הבריאה ועל כל החיים; תפיסה שונה לחלוטין. זר לא יבין זאת. זה מקרוב נפטר יהודי חשוב מאד, שבחייו ראה פעם את הליקוטי-הלכות, דפדף בו וחזר ודפדף בו, אחר סגרו, ושאל בתמהון-לבב: "אבל מה הוא רוצה?" – – –
אהה, מה הוא רוצה… בשביל השוני הזה בתפיסת העולם; בכדי להבין מה מוהרנ"ת רוצה בהלכותיו, צריך לכרות אזניים, לשמוע הקדמות רבות, לבקש, לחפש את האור הגנוז בתורה, זיך רייסן (לחתור בכל הכח) לכל אותם מושגים שעליהם הוא מדבר. רק אז נוכחים לדעת איזו אמת, איזו חיות, אילו תעצומות נפש, שקועים בדרושי מוהרנ"ת בליקוטי הלכות. או אז, כל הלכה והלכהבוקעת גידי קשיות הלב, ועם זאת כה מרוממת את המוח, כה מחזקת את הלב ודוחפת למעלה למעלה.
אך חיוור יהיה אם כן, כל מאמר מעובד על פי הלכה כלשהי מליקוטי ההלכות, כפי שעומדים אנו לעשות כאן. לימוד ההלכה עצמה, בפנים, במתינות הראויה, עם התורה אשר עליה היא בנויה, מעניקה ראיה לגמרי אחרת, הסתכלות לגמרי אחרת – – –
* * *
הנה אך עבר יום הכיפורים, חלפה לה כל אימת הדין, ומיד, בלי שום שלב מעבר – "ושמחת בחגך"… איזו המשכיות קיימת בין הרצינות הגדולה של ימי הדין, לבין שמחת בית השואבה? מה שייכות יש לדפנות הסוכה, לשינה בסוכה, עם כל ה"תיקונים" שנעשו בימים הנוראים?
מוהרנ"ת מגלה כי… בתורה "תקעו תוכחה" שהשמיע רבינו בראש השנה האחרון שלו עלי אדמות, מוסבר הכל – – –
* * *
התורה "תקעו תוכחה" (ליקו"מ ח"ב ח') היא אחת התורות המופלאות בהיקפן בליקוטי מוהר"ן, ואם לא היינו יודעים באיזה מצב נורא השמיעה רבינו, לא היינו מאמינים.
שכן, בעת שהתכונן הוא ז"ל להשמיע את התורה הזאת "התחיל להתגבר עליו חולי ההוסט בהתגברות גדולה מאד, והתחיל לפלוט דם הרבה על ידי ההוסט, מה שלא היה כן זמן רב… והיה פולט דם הרבה כמו קילוח מים ממש, אשר לא יאומן כי יסופר, כי נתמלאו כמה כלים מדמו, והיו לו הקאות הרבה… ותוקף התגברות החולאת אז היה בלי שיעור, עד שכמעט היה נסתלק אז. ונמשך כמה שעות עד שנעשה לילה, ונמשך גם לתוך הלילה איזה שעות… ועדיין לא נכנס מחמת התגברות החולאת מאד… ושאל אותי, מה לעשות, כי אי אפשר לומר תורה. והתחלתי לדבר עמו: 'הלא גם כשבאתם מלמברג היה גם כן בלתי דרך הטבע שתאמרו אז תורה' – כי גם אז היה חלש מאד – 'ואף על פי כן אמרתם תורה אז הרבה בראש השנה… ענה ואמר: 'אם כן אמסור נפשי' והרים ידיו כמדבר, הריני מוכן למסור נפשי בשביל לומר תורה…וכשהתחיל לומר, לא היה שום דרך הטבע שיוכל לסיים, כי כמעט לא היה אפשר לו לדבר אפילו דיבור אחד מעוצם חלישותו, מכל שכן לומר תורה גבוהה וגדולה כזו, אך השם יתברך היה בעזרו וגמר כל התורה בשלימות בעזרת השי"ת, עד הסוף" (חיי מוהר"ן רי"ט).
באותה תורה מתאר רבינו אילו מדריגות גבוהות נדרשות מהמנהיג האמיתי, כדי שיוכל להוכיח אדם מישראל בלי להבאיש ריחו עוד יותר על ידי תוכחתו, כפי שקורה כשמוכיח מי שאינו ראוי להוכיח.
שהרי, "אף על פי שתוכחה הוא דבר גדול, ומוטל על כל אחד מישראל להוכיח את חבירו, כשרואה בו שאינו מתנהג כשורה – כמו שכתוב 'הוכח תוכיח את עמיתך' – אף על פי כן, לאו כל אדם ראוי להוכיח. כמו שאמר רבי עקיבא (ערכין ט"ז ע"ב): 'תמה אני אם יש בדור הזה מי שיכול להוכיח'. ואם רבי עקיבא אמר זאת בדורו – כל שכן בדור הזה של עכשיו!
"כי כשהמוכיח אינו ראוי להוכיח – לא די שאינו מועיל בתוכחתו, אף גם הוא מבאיש ריח של הנשמות השומעים תוכחתו. כי על ידי תוכחתו הוא מעורר הריח-רע של המעשים רעים ומדות רעות של האנשים שהוא מוכיחם, כמו כשמונח איזה דבר שיש לו ריח שאינו טוב – כל זמן שאין מזיזין אותו הדבר, אין מרגישין הריח-רע, אבל כשמתחילין להזיז אותו הדבר, אזי מעוררין הריח-רע"…
למנהיג האמיתי, מגלה רבינו, יש קול מסוג רוחני מיוחד, המוסיף ריח טוב באלה שהוא מוכיחם – קול מעין זה של משה רבינו, שהוכיח את ישראל על מעשי העגל, שעל כך נאמר: "נרדי נתן ריחו" (שיר השירים א'), כמו שאמרו חז"ל במסכת שבת (פ"ח ע"ב).
את קולו המופלא הזה, יונק המנהיג משורש רוחני גבוה מאד, מקול השיר שיושר לעתיד לבוא, כשיחדש הקב"ה את עולמו – – – השיר שיתנגן על שבעים ושנים מיתרים, ויכלול ארבעה חלקים: שיר פשוט, שיר כפול, שיר משולש ושיר מרובע – – –
אך לא בנקל מגיע לקול נפלא כזה המנהיג האמתי; להרבה תפילות של רחמים ותחנונים הוא נזקק, עד שהוא נדבק באותם רחמים גדולים שישררו בעולם שלעתיד לבוא, כאשר בעולם תשרור רק רחמנות, "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דיעה את ה' כמים לים מכסים" (ישעיה י"א).
בינתיים יש מאבק עצום בין הרחמנות הקדושה וה"דעה את ה'", לבין הרחמנות של הרשעים שהם בבחינת "רחמי רשעים אכזרי" והדעת שלהם שהיא בבחינת "והנחש היה ערום". כשמתגברות הרחמנות והדעת של הרשעים, אזי לא די שהרחמנות והדעת דקדושה נפגמות, אלא גם מתגברת תאוות ניאוף רחמנא ליצלן, שהדעת דקדושה מהווה חייץ בפניה "כי יש ג' מוחין, וכל אחד ואחד הוא בחינת מחיצה פרוסה בפני זאת התאווה. ומאלו הג' מוחין, נמשך ג' מיני רחמנות… בבחינת מה שאמרו רבותינו ז"ל על הפסוק (בראשית כ"א) 'אם תשקר לי ולניני ולנכדי' -'עד כאן רחמי האב על הבן'… וזה בחינת ג' תפילות ביום, כי כל תפילה הוא בחינת מוח מיוחד מאלו הג' מוחין… כי עיקר התפילה היא רחמים ותחנונים כנ"ל".
במצב כזה, כאשר הרישעה מתגברת על הדעת, על הרחמנות, על התפילה ברחמים ותחנונים – נכונה למנהיג האמיתי עבודה קשה מאד, של "תפילה בבחינת דין", מעין הנאמר בפנחס "ויפלל" (תהלים ק"ו) שכל כך אמרו חז"ל (סנהדרין מ"ד): "שעשה פלילות עם קונו" בעת ששררפגם תאוות ניאוף בישראל.
ואז, כשמתפלל הצדיק תפילה בבחינת דין, מתרחשת התרחשות רוחנית מדהימה ביותר: הסטרא-אחרא, שכל אחיזתה מהפלת הרחמנות דקדושה, רוצה "לבלוע" את התפילה הזאת, כפי שהיא "בולעת" תפילות אחרות של ישראל, אך מאחר וזוהי תפילה של צדיק "בעל כח גדול", אזי "נתקעת"התפילה הזאת ב"בית הבליעה" שלה, והיא מוכרחה "להקיא ולהוציא כל הקדושות של הדעת והרחמנות והתפילות" שבלעה עד כה, בבחינת "חיל בלע ויקיאנו" (איוב כ') – – –
ואזי, לא רק שהצדיק ביצע כאן פעולה של בדיעבד, אותה נאלץ לעשות להצלת תפילות ישראל קדושים, שנחטפו על ידי הסיטרא אחרא, אלא קורה כאן דבר נפלא ביותר, חשוב עד מאד לכתחילה: היא מקיאהלא את הבליעות הקדושות בלבד, אלא פולטת חלקים מעצם חיותה היא, בבחינת "מבטנו יורישנו א-ל" (שם), שפירושו המעשי: התגיירות גרים – – –
"וזה בחינת (תהלים ע"ד): 'אתה פוררת בעזך ים שברת ראשי תנינים על המים. היינו, הסטרא אחרא והנחש שהיתה יונקת מן הרחמנות והדעת, שהיא בבחינת כמים לים מכסים, בחינת והנחש היה ערום כנ"ל, ועל ידי מטה-עוז הנ"ל, היינו התפילה של הבעל כח, בחינת פינחס – על ידי זה הוא מוציא קדושת הדעת והתפילות שבלע, ומשבר ראשי תנינים על המים כנ"ל".
העננים הכבדים שעד כה מנעו את עליית תפילות ישראל, מתפזרים. ואם עד עתה נתקיים הפסוק "סכות בענן לך מעבור תפילה" (איכה ג'), הרי אדרבה – הגויים הבאים להתגייר, וההד הרב שיש לכך בעולם, גורם לכך ש"כבוד ה' נראה בענן" באותו ענן שעד עתה עיכב את התפילה מלעלות למעלה.
אגב "התפזרות העננים" הלזו, שופע שפע ברכה נוספת בעולם: רפואה מחולאים. שהרי התפילות, כאשר הן עולות למעלה בלי עיכוב, בלי "ענן" המעכב, כי אז זורחת השמש, בבחינת "כבוד ה' עליך זרח" (ישעיה ס'), וכדכתיב: "וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה" (מלאכי ג').
עוד השפעה ברוכה נמשכת מאותה התגלות כבוד ה' – שמתבטלות אמונות תפלות מן העולם והאמונה הקדושה מתבררת. הדבר מתרחש על ידי תהליך רוחני גבוה מאד, של התפשטות הנבואה, שקצרה היריעה כאן לבאר כיצד הינו פועל יוצא מהתגלות כבוד ה'.
נבואה? אמנם אין היום נבואה, אבל רוח נבואה, רוח אחרת, יש לכל מנהיג אמתי, "כי בלא זה, מפני מה יזכה זה דייקא להיות מנהיג ולא אחר. אך באמת, כל מנהיג ומנהיג של ישראל יש לו בחינת רוח אחרת. כי המנהיג הוא 'איש אשר רוח בו אשר יוציאם ואשר יביאם' (במדבר כ"ז)… ועל ידי בחינת הרוח הקודש שיש להמנהיג האמתי, שהוא בחינת רוח נבואה, על ידי זה כל המתקרבים אליו נתחזק ונתתקן אצלם האמונה האמתית דקדושה. כי כל מי שזוכה להתקרב למנהיג האמתי, על ידי התקרבותו אליו, נתתקן ונתברר אצלו בחינת המדמה (הדמיון – נ.א.), על ידי בחינת הרוח נבואה של המנהיג".
מה שייכת האמונה לנבואה? מדוע מתבררת האמונה דוקא על ידי רוח הנבואה? – התשובה היא, שהאמונה האמתית – לדעת רבינו – הינה בבחינת דמיון שבקדושה; היא איננה שכל "כי במה שהשכל מבין, אין שייך אמונה, ועיקר אמונה היא רק במקום שהשכל נפסק ואינו מבין הדבר בשכלו – שם צריך אמונה. וכשאינו מבין הדבר בשכלו, אזי נשאר רק בבחינת כח המדמה, ושם צריכין אמונה. נמצא, שעיקר האמונה היא בבחינת המדמה, ועל כן, על ידי התפשטות הנבואה, שעל ידי זה נתברר ונתתקן המדמה ('וביד הנביאים אדמה' – הושע י"ב), על ידי זה נתתקן האמונה האמיתית דקדושה".
וכי מהן האל"ף בי"ת של אמונה? – לדעת שהעולם הזה הוא מחודש, וה' יתברך ברא הכל ברצונו. על ידי אמונה זו עצמה, שהעולם הוא מחודש, יגרם חידוש העולם לעתיד לבוא!
כאן מגיע רבינו בחזרה אל השיר שיושר לעתיד לבוא, שמשם יונק הצדיק, המוכיח את ישראל כראוי, את קולו…
"כי אז יתנהג העולם על ידי השגחה ונפלאות… יתער שיר חדש של בחינת נפלאות, בחינת השגחה… ושיר החדש הזה שיתער לעתיד הוא בחינת שיר פשוט, כפול, משולש, מרובע… שעל ידו יהיה חידוש העולם לעתיד… ושיר הזה הוא בחינת קול הנ"ל… שעל ידי קול הזה יכולים להוכיח… כי על ידי תפילה הנ"ל נעשין גרים, ונתגלה הכבוד, ועל ידי זה נתפשט הנבואה, ועל ידי נבואה זוכין לאמונה, ועל ידי אמונה יהיה חידוש העולם לעתיד… ואז יתער השיר של השגחה ונפלאות, ושיר הזה הוא בחינות קול הנ"ל.
* * *
ובכן, מה קשר יש לכל זה עם חג הסוכות? התארך מאמרנו ואנו נזכיר רק בקיצור את הקישורים הנפלאים שמצא מוהרנ"ת בתורה "תקעו תוכחה" לכל מהלך הימים הנוראים עם סוכות –
שלשת הדפנות המתחייבות על פי דין להיעשות בסוכה, אומר מוהרנ"ת, הינן התגלמות שלשת מחיצות המוחין הפרוסות בפני תאוות ניאוף – – – כי סוכה, כידוע על פי קבלה, היא "אמא דמסככא על בנין" והלא אמא היא בינה, "שהוא בחינת 'אם לבינה', בחינת התבוננות ושכל, בחינת מוחין".
"ועל כן, עושין הסוכה אחר ראש השנה ויום הכיפורים, כי בראש השנה, אז התפילה בבחינת דין, ועל ידי זה מוציאין מהסטרא אחרא כל מימי הדעת והקדושה שבלעה וכו', ואז הסטרא אחרא שהוא בחינת עננים, בחינת 'סכותה בענן לך וכו" כלה והולכת" – – –
זה לעומת זה עשה אלקים – סוכה דסטרא אחרא רח"ל, אלו העוונות, המעכבות את התפילה מלעלות לשמים, וסוכה דקדושה, הסוככת עלינו מן הקליפות, ענני כבוד, המהווים משקל-נגד ל"סכות בענן לך מעבור תפלה".
העננים, העוונות, מתפזרים כליל ביום הכיפורים, ביום מחילת העוונות, "בבחינת 'מחיתי כעב פשעיך וכענן חטאתיך'… ואז נתתקן פגם המוח והתפילה, כי על ידי ראש השנה, שהוא בחינת תפילה בבחינת דין, מוציאין מהסיטרא אחרא מימי הדעת וכו', וחוזרין ונתתקנין המוחין, שהם בחינת מחיצות פרוסות בפני תאוות ניאוף".
כך מתאפשר לנו, סמוך מאד לאחר היום הקדוש והנורא, להכנס לסוכה הקדושה. שהרי שלשת המוחין, שלשת המחיצות הפרוסות בפני התאווה תוקנו כבר, ואפשר להכנס ולשבת ביניהם, בבחינת "ופרוס" עלינו…
מאותה סיבה, מצווה עלינו לתקוע יתד לסוכה מיד במוצאי יום הכיפורים, כי מיד כשזה נופל, זה קם; כשסוכת הסטרא אחרא נופלת, קמה סוכת הקדושה.
ולפיכך שואבים מים בששון כל לילה מלילות חג הסוכות, כדי לרמוז למימי הדעת המכסים את הארץ… "ועל כן אז שואבים המים בשמחה גדולה מאוד, ומי שלא ראה שמחת בית השואבה, לא ראה שמחה מימיו, כי על ידי זה הדעת ששואבין עכשיו, שנתגלה על ידי התפילה של ימים נוראים כנ"ל, על ידי זה זוכין שיתער השיר שלעתיד כנ"ל שמשם עיקר השמחה. כי עיקר השמחה יהיה בעת שיתגלה השיר הנ"ל, כי 'אז ימלא שחוק פיננו ולשונינו רינה', כי עיקר השמחה יהיה לעתיד, בעת שיתער השיר הנ"ל. ועכשיו, בשמחת בית השואבה, מתעורר אז השמחה של לעתיד, על ידי שמתעורר עכשיו השיר שיתער לעתיד".
מאותה סיבה ישנים בסוכה… כי הסוכה הינה התגלמות רוח הקודש, בבחינת "שסכה ברוח הקודש". ולא בכדי נלמד שיעור גובה הסוכה מן הכרובים הסוככים כנפיהם עשרה טפחים מעל הכפורת, והרי מבין הכרובים נשמע קול הנבואה! "וזה בחינת שינה בסוכה, כי המדמה הוא בחינת שינה, שאז מסתלק השכל ונשאר רק המדמה, ואז בשינה, בחינת מדמה, עיקר בירור ותיקון האמונה (כמבואר במקום אחר), בחינת 'חדשים לבקרים רבה אמונתך'. ועל כן חיוב לישן בסוכה, כדי לתקן בחינת המדמה, שעל ידי זה מתברר ונתתקן האמונה כנ"ל".
זאת ועוד, הסוכה הלא היא סמל אי הקביעות שלנו בעולם הזה, כמבואר בכל הספרים הקדושים, דירת ארעי. ולא רק שאנו ארעיים בעולם, אלא שעצם העולם הזה הינו ארעי, כי הוא מחודש מעיקרו ושוב יתחדש לעתיד לבוא. הסוכה רומזת לנו איפוא, לעולם שיתחדש לעתיד, ולפיכך אנו אומרים כי אז נשב ב"סוכת" עורו של לויתן, ושאומות העולם יתנסו אז ב…מצוות סוכה, "כי עלמא דאתי הוא בחינת סוכה", מסכם מוהרנ"ת.
"וזה בחינת השמחה של סוכות, כמו שכתוב זמן שמחתנו, כי משם עיקר כל השמחות שבעולם, שכולם נמשכין מבחינת השמחה שיהיה לעתיד, בחינת 'כי בשמחה תצאו', בחינת 'ששון ושמחה ישיגווכו" כי אז יתער חדוה וניגונא בעלמא, בעת שיתער בחינת שיר חדש הנ"ל" (הלכות סוכה הל' ו').
פעמים רבות חזר רבינו והזהיר להתרחק מחקירות ופילוסופיה פסולה ומשאלות אמונה פסולות. שיחות אלה פזורות לאורכם ולרוחבם של ספרי רבינו ותלמידיו הקדושים והדברים ידועים לכל המעיין, ולו מעט, בספרי רבינו.
כשאנו נתקלים בשיחה כזו, הדימוי הראשון שעולה במוחינו הוא שאלות אמונה, ספרי מחקר ופילוסופיה (שחלקם מפורטים בשיחות עצמם) וכדומה.
* * *
"כשאמר לי ענין הנדפס בלקוטי תנינא סימן פ"ו על הפסוק "מקוצר רוח ומעבודה קשה", שעל ידי קטנות אמונה צריכין לעובדות קשות וכו' עיין שם, עמדתי לפניו כמשתומם ומחשבותי היו תמהים בענין זה, כי נדמה לי שיש לי אמונה קצת. ענה ואמר בלשון גערה קצת כאומר: ואם יש לך אמונה, אין לך אמונה בעצמך" (שיחות הר"ן קמ)
אמונה בבורא, אומר רבינו, אינה רק אמונה תיאורטית בבורא, היכול לברוא עולמות, להפוך משולש למרובע ולהחיות מתים. האמונה בבורא היא גם האמונה בכח העצום שהעניק לנו הבורא; האמונה באמונת הבורא בנו וביכולות הרוחניות שהעניק לנו; האמונה בסיוע שהוא מסייע לנו לעבדו ובנכונותו לקבלנו שוב, אף אם חטאנו, אף אם נכשלנו; האמונה בכוחינו להתעלות, להשיג השגות גבוהות ולעלות מעלה מעלה בסולם בדרגות הרוחני.
פקפוק בכח הזה – כפירה בעצמינו – שווה כביכול לכפירה בבורא, אומר רבינו. ואף אדם המאמין בבורא עולם, אם אינו מאמין בעצמו אינו יכול להחזיק מעמד במלחמת היצר, שכן אם אינו מאמין ביכולתו להתעלות, אם אינו מאמין בחשיבותו העצומה אצל בורא עולם, לא יהיה בו הכח לשוב אל ה', לא יהיה בו הכח לקום מנפילה, לא יהיה בו הכח לקום כלל.
באותה מידה, שאלות הבאות לאדם על עצמו – איך יתכן, למשל, שהוא רחוק כל כך מבורא עולם למרות כל מאמציו; איך יתכן שאינו מצליח להתעלות; איך יתכן שאינו מצליח להתחזק – מעין שאלות שבאמונה הן, מעין הרהורי כפירה.
ו"תיכף צריך לברוח מכל אלו הקושיות, כי אם ירצה לתרץ הקושיות, אזי יכנס בקושיות ונפילות עמוקות עוד יותר" (ליקוטי הלכות, אורח חיים, הלכות נטילת ידיים ו,ס).
בהערת אגב נעיר, כי שלילת השאלות האלה, אין כוונתן ח"ו שלילת חשבון נפש, עליו אנו מוזהרים ועומדים. כוונת השלילה היא כלפי שאלות של כפירה עצמית, המחלישות את אמונת האדם בעצמו ובכוחו להתעלות, לקום מנפילה, לתקן את חסרונותיו ומידותיו וכדומה.
וכפי שהורנו רבינו לגבי שאלות אמונה והרהורי כפירה, כן הורנו גם לגבי שאלות אמונה עצמית והרהורי כפירה עצמית, שהתשובה להם צריכה להיות – "ישתקו במחשבתו ויקיים סייג לחכמה שתיקה" (שם).
לא להתייחס! זו התשובה. והתגובה מהי? איך יגיב האדם למחשבות כאלה לאחר שתיקתו? ימשיך. יתגבר "בכל עוז לחטוף איזה נקודות טובות" בכל מצוה, לימוד או מעשה טוב שיוכל, ובפרט בהתבודדות ושיחה עם ה', שאז ישפוך כל ליבו ושיחו לפני ה' בתפילה ותחנונים, וישתוק, "לבלי להסתכל על כל מה שעובר עליו".
וכל כך, כי יסוד היסודות ועיקר העיקרים בעבודת ה' הוא העקשנות. כי "צריך להיות עקשן גדול בעבודת השם, לבלי להניח את מקומו, דהיינו מעט מקצת עבודתו שהתחיל, אף אם יעבור עליו מה … כי צריך עקשנות גדול[ה] מאוד מאוד להיות חזק ואמיץ, לאחוז עצמו, לעמוד על עמדו, אף אם מפילין אותו, חס ושלום, בכל פעם" (ליקוטי מוהר"ן חלק ב תורה מח).
כי אנו אין לנו אלא לקיים, לעשות, לחטוף עוד מצווה, עוד לימוד, עוד התחזקות, לשפוך ליבנו לפני ה' – והעיקר: לא להתייאש לעולם. "רק לכסוף ולהשתוקק ולצפות בכל עת לישועת ה', כי לגדולתו אין חקר" (ליקוטי הלכות שם).
ללא הרף, מעורר עולמנו המודרני, עתיר הפורענויות והסכנות, השקעת כוחות ומחשבה כיצד לשמור ולהגן על חיינו, בתינו וקנייננו, באופן הטוב והמועיל ביותר.
מפליא לגלות כי ישנו תחום בחיי האדם אשר רבים וטובים אינם מודעים כלל לצורך בהגנה עליו ומותירים אותו פרוץ לכל רוח, חשוף ומאויים. תחום זה, מסתבר, הוא דווקא העיקרי והחשוב ביותר בחיי האדם, אשר בלעדיו – אין ערך רב לחייו, ביתו או רכושו.
חכמינו זכרונם לברכה אמרו: "דעת קנית, מה חסרת?"
מהות האדם – דעת
מהות האדם ועיקר קנינו היא הדעת. אם יש לאדם דעת אין הוא חסר דבר. ובכח אותה דעת יהיה באפשרותו להשיג את כל הדרוש לו ואף להפיק ממנו את מירב התועלת. המשך הדברים הוא: "דעת חסרת – מה קנית?" אם אין לאדם דעת הלא אין ביכולתו להשתמש כראוי אפילו במה שכבר ברשותו ואפשר גם שלא יבחין בו כלל.
מהי בעצם דעת? בימינו מכנים אנשים דעת את הידע האנושי, כלומר את ידיעותיו של אדם בתחום זה או אחר או את רמת יכולתו לקלוט ולנתח מידע. אולם על פי הגדרתם של חכמי ישראל דעת הינה דבר שונה לחלוטין.
חכמה, בינה, דעת
חז"ל מחלקים את היכולת השכלית האנושית לשלושה חלקים יסודיים: חכמה, בינה ודעת.
ביחס ליכולתו של בצלאל לבנות את המשכן אומר הקדוש ברוך הוא למשה (שמות ל"א ג'): "ואמלא אותו רוח אלוקים בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה", ומבאר רש"י: "בחכמה – מה שאדם שומע דברים מאחרים ולומד. ובתבונה – מבין דבר מליבו מתוך דברים שלמד, ובדעת – רוח הקודש". חכמה, אם כן, היא הכח והיכולת ללמוד, לקלוט מידע ולאגור אותו. חכמה (אותיות כח – מה) היא הכח הראשוני לשאול ("מה") ולצבור נתונים. בינה, לעומת זאת, היא יכולת הניתוח וההיקש וכלשון רש"י: "מבין דבר… מתוך דברים שלמד".
לדוגמא, אדם הלומד רפואה משתמש בכח החכמה, ביכולת לקלוט נתונים, אולם אפילו אם ידע בעל פה את כל מה שלמד, עדיין איננו נקרא בשל כך "רופא". לשם כך עליו להיות "מבין" ברפואה. עליו להיות מסוגל להשליך ולהקיש מתוך ידיעותיו על המציאות, ובאמצעות יכולת התבוננותו לאבחן נכון ולמצוא את דרך הריפוי המתאימה.
"דעת – רוח הקודש"
אולם "דעת", כדברי רש"י, היא משהו אחר לגמרי. "דעת – רוח הקודש"! אדם עשוי להיות חכם ובעל ידיעות נרחבות בכל תחומי החיים אולם אם הוא חסר דעת, כדברי חז"ל – אין בידו דבר. "דעת חסרת מה קנית?"… אותה דעת אינה עניין ליחודי סגולה בלבד. קנינה נחוץ לכל אדם ואדם ולא בכדי תיקנו לנו אנשי כנסת הגדולה בתפילת 'שמונה עשרה' לבקש מריבון העולמים דעת. ובקשה זו היא הראשונה וממילא החשובה ביותר מבין כל יתר הבקשות בתפילה: "אתה חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה, חננו מאיתך חכמה בינה ודעת"…
מהי אם כן אותה דעת, אותה 'רוח הקודש', כדברי רש"י?
"רוח הקודש – שפע אלקי"
"רוח הקודש – הוא שפע אלוקי", אומר רבי נחמן (ליקוטי מוהר"ן תורה כ"א סעיף ג'). ועוד כתב (ליקוטי מוהר"ן תורה קנ"ו): "כל הדברים שהלב אומר, הם דברי השם יתברך ממש והוא בחינת רוח הקודש".
כלומר, רוח הקודש היא גילוי אלוקות. שפע רוחני שמהותו הבנה אודות האלוקות הממלאה את הכל ופועלת בכל. זוהי הבנה מרוממת, נשגבת ועליונה מעל כל הידיעות וההבנות הרגילות אודות המציאות המוכרת לנו.
לכל אדם ידיעות אודות המציאות, אותן קנה באמצעות כוחות החכמה והבינה שלו ובאמצעות הנתונים שנמסרו לו על ידי חושיו. אולם "דעת" היא התוודעות מסוג שונה אל המציאות. הכוונה לגילוי של הקודש בכל דבר, חיבור כל הידיעות הרגילות עם ידיעות מרוממות (דעת, כידוע, היא מלשון חיבור ודבקות, כמו שנאמר: "והאדם ידע את חוה אשתו" (בראשית ד' א'). זוהי גם הוראת התורה "וידעת היום – והשבות אל לבבך" (דברים ד').
"וידעת – כי ה' הוא האלקים"
מהי הדעת אותה צריך להודיע ללב? ממשיך הפסוק שם וכותב: "כי ה' הוא האלוקים בשמיים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד". וכן ביאר רבי נחמן (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' תורה ז' סעיף ד'): "על כן כל זמן שאין מאיר הדעת בבני אדם ואינם יודעים ומרגישים אלוקותו יתברך וממשלתו, אינם בכלל בני אדם, מאחר שאין בהם דעת לדעת את ה', שזה עיקר גדר האדם".
לדעת את בורא העולם, להיות מחובר ודבוק אליו ולהרגיש "אלוקותו יתברך וממשלתו" – זוהי תכליתו של המין האנושי. כל שאר הידיעות שאינן נוגעות בידיעה זו טפלות לה!
ואין די רק לדעת שכתוב על כך בספרים, או לדבר על כך. המדובר בידיעה שלמה, ידיעת הלב: יש מנהיג לבריאה. לעולם אין הדברים מתרחשים סתם כך. לכל דבר, ולו הפעוט ביותר, יש סיבה ותכלית, ולכל תכלית תכלית עליונה יותר, עד ל"סיבת הסיבות ועילת העילות", כפי שמכנה ספר הזוהר הקדוש את האלוקים. ומאחר שהוא כולו טוב, שורש כל הסיבות והמאורעות כולם – להיטיב, להוביל אליו, אל הטוב.
"אין עוד מלבדו"
זהו פירוש הדברים "ה' הוא האלוקים". הוא המנהל. הוא הכח המניע שמאחורי הכל, המחיה את כל הנבראים ומוביל את כולם אל תכלית נשגבת ונעלה. "אין עוד מלבדו" – כלומר, תפישת המציאות כנפרדת ממנו, כחומרית וטבעית המנוהלת רק על ידי חוקי טבע – היא תפישה דמיונית ומוטעית. מציאות הבורא היא המציאות היחידה, אלא שההתוודעות אל המציאות הזו אפשרית רק על ידי קניית דע". ללא דעת זו, משפיעה אותה אשליה של עולם חומרי על תפישתנו ומעלימה משם את נוכחות הבורא לחלוטין.
זוהי התפישה היהודית את העולם הזה. אין הוא אלא קליפת המציאות. תמונה חיצונית. עטיפה המסתירה דבר מה. ובתוך הכל מסתתר האלוקים בעצמו.
חכמה ובינה – משרתי הדעת
כל חכמתו ובינתו של האדם אמורות לשרת את הדעת, להוביל אליה כסולם המתנשא למרום. וכן כל הידיעות וההבנות הנרכשות על ידי האדם צריכות לסייע לו ולאפשר לו לקנות דעת – רוח הקודש. אולם אין די בשכל לבדו. לשם קניית הדעת מוטלת על האדם החובה לזכך ולהכשיר גם את מידותיו ותכונות נפשו, שכן רק באדם בעל כוונות טהורות המבקש תיקון אמיתי לנשמתו מסוגלת הדעת לשכון, כמבואר בהרחבה בתורה כ"א בליקוטי מוהר"ן.
ישנם בני אדם בעלי תפישת עולם הפוכה. במקום לשאוף להשיג את האלוקות הנמצאת בכל, שאיפה הנובעת מהידיעה כי "אין עוד מלבדו", סוברים הם שהכל יש – מלבדו. כביכול אומרים הם: "אין עוד מלבדי". בסולם המטפס אל הדעת זהו השלב הנמוך והמגושם ביותר. אולם מי שנכסף, ולו במעט, להכרה רוחנית ולהתעלות, להבנת צידם הפנימי של הדברים, נמצא כבר באחד השלבים המובילים למעלה והוא הוא זה אליו מכוונים דברינו.
כיצד יכול האדם לשמור על השגיו הרוחניים ולהגן על עצמו מפני אובדנם, מבלי לסגת בשלבי הסולם?
כשאדם חפץ להגן על דבר מה, בהכרח יש מי שמאיים על קיומו. שאם לא כן, מה צורך לו בהגנה?
גם באותה תפישה רוחנית כי הנוכחות האלוקית ממלאת את כל ההוויה יש מי שרוצה לפגוע. המציאות המוכרת לנו, אותה אשליה של עולם חומרי וטבעי – היא היא, כאמור, האויב הגדול של הדעת, והיא המאיימת תמיד על קיומה והתפתחותה.
הוא לא היה מוכן לשמוע עוד מילה, זעמו גבר מרגע לרגע, "למה הרופא הזה לא מבין? אני חוזר ומסביר לו שאני סובל מכאבי ראש, והוא מתעקש ומצביע על הנקודה האפורה בצילום הרנטגן ואומר: רק ניתוח בחו"ל".
בכפר הנידח שבו הוא מתגורר שנים רבות, קיימת רק מרפאה קטנה ובלתי מפותחת. הרופא הזקן שבדק אותו חשד במשהו וכמעט הכריח אותו לנסוע לעיר הגדולה, "שם בבית החולים, במחלקה הנוירולוגית, יבצעו לך צילום רנטגן, ואז יוחלט על המשך הטיפול".
הוא רצה להתקומם, בסך הכל מדובר בכאבי ראש די רגילים, חשב שהרופא ירשום לו משהו כמו אקמול והנה הוא שולח אותו עד לעיר הגדולה.
זעמו הלך וגבר כשהרופא בבית החולים מסר לו את תוצאות הבדיקה, התיישב מולו חמור-סבר ודיבר בשפה בלתי מובנת על גידול מוחי ועל טיפולים כימותרפיים, על ניתוחים והקרנות. בסוף הוא זרק את הפצצה: "אתה חייב לטוס לחו"ל, שם תעבור ניתוח מסובך ע"י פרופסור פלוני, מומחה יחיד במינו, רק הוא יוכל להציל את חייך" – – –
זה כבר היה הרבה מדי עבורו. "לחו"ל?! לבזבז המון כסף?!" הוא ניסה להתווכח, מה זה בסך הכל, קצת כאב ראש, אי אפשר לטפל בזה כאן?! אך הרופא היה נחוש: "אדוני, זוהי שאלת חיים; אל תאבד זמן יקר, קח מטוס וסע".
כמוצא אחרון נוטל הפרופסור את הצילום ומראה לו במרכזו נקודה אפורה. "אתה רואה את זה, הנה הגידול, הוא נמצא במקום מסוכן מאד".
הכפרי הנבער שומע ועדיין לא מבין, 'בשביל נקודה אפורה צריך לטוס לחו"ל?!'
* * *
ראש השנה ממשמש ובא, יום הדין, יום בו יוכרע גורל החיים הגשמיים והרוחניים גם יחד, והקובעים בדין זה יהיו מעשי האדם, לטוב ולמוטב.
המעשים הרעים הינם מחלות הנשמה, ישנן מחלות קשות יותר וקלות יותר, וישנן גם כאלו המסכנות את כל קיומו הרוחני של האדם.
עומד הצדיק רופא הנפשות המובהק, מאבחן את החולה ואומר בבירור: "כדי להינצל אתה חייב לקום ולנסוע לקיבוץ הקדוש שמתקיים בסמוך לקברי בימי ראש השנה". רק כך יש סיכוי שהרופא הגדול יסיר את החולי הנוראי. כי רק הוא מכיר את טיב המחלה וחומרתה, רק הוא יודע שלפעמים נקודה אפורה במוח יכולה להיות גורלית ומסוכנת ביותר.
והוא מצווה להכריז: "שכל מי שסר למשמעתו, צריך להיות אצלו על ראש השנה"!
בשני ימים אלה יש בכוחו לפעול ולהביא מזור גם לחולים אנושים שבכל השנה לא ניתן לרפאם.
ומנגד עומד לו הטיפש הקטן שבלב, ולא מצליח לקלוט, נדמה לו שיש לו כמה מחלות רוחניות קלות. נכון, הוא נכשל לפעמים, הוא לא מצליח לכבוש את יצרו פה ושם, אך לשם כך לא צריך לטוס לחו"ל, אפשר להיעזר – לפי דעתו – בכמה תרופות 'מקומיות'; הוא יקבל על עצמו כמה קבלות רציניות – והכל על מקומו יבוא בשלום.
אך מה קטנה היא השגתנו במהותם של חוליי הנשמה, דווקא מה שנדמה לנו כדברים של מה בכך, הם הם המחלות הקטלניות ביותר בעיני הרופא הגדול.
מי מאתנו שם לב למה שחולף במוח? המחשבות, ההרהורים, הרצונות, ההרגשות, כל אלה לא נכנסים אצלנו בחשבון המעשים הרעים…
לדוגמא, מעטים ירגישו שהם חולים איומים בגלל שהם חושבים מחשבות ייאוש על תחומים רוחניים שבהם הם לא מצליחים. כל העבירות האחרות תופסים אצלם מקום יותר מ"עבירה" זו.
אבל הרופא הגדול רואה ומאבחן: זוהי מחלה קטלנית, שגרועה לאין ערוך מכל המחלות האחרות; וכדבריו הנוראים של רבי נתן אל הנפש:
"אל תאמרי נואש חס ושלום, לאמור, אי אפשר לשוב מכסילותך ושטויותיך, כי מחשבות ובלבולים כאלה קשים ומזיקים ומכעיסים את בוראך יותר מכל החטאים והעוונות והפשעים שעשית מעודך עד היום הזה" ('ליקוטי תפילות' סא).
כך גם שאר המחשבות הפסולות: הרהורים הנוגדים לאמונה, הרהורי עבירה, מחשבות של גאווה, עצבות, שנאה ועוד, שהינן חמורות לאין שיעור מאשר העבירות המעשיות.
כי "המחשבה היא גבוהה מאד מאד, למעלה מכל הדברים הגבוהים וחשובים אצל האדם, כגון ראיה ושמיעה" ('לקוטי עצות' מחשבות כ).
המחשבות הן גם "שורש הדינים" לפי הקבלה, כך שכל פגיעה במוח גורמת לקיטרוגים איומים. את ה"המתקה" של הדינים – הקטרוגים ואת הרפואה למחלות נוראות אלו משיגים דווקא אצל הרופא הגדול, ודווקא בימי ראש השנה הקדושים. רק שם ואז ניתן לקבל את התרופה לקדושת המחשבה וטהרתה. (על פי 'ליקוטי עצות' ר"ה ו).
אי אפשר להבין זאת במוחנו הקטן, רק הרופא הגדול מכיר את חומרת המחלה ורק הוא יודע מהי התרופה ההכרחית.
הצדיק הגדול, רופא הנפשות המובהק, מאבחן ואומר בבירור: "כדי להינצל אתה חייב לקום ולנסוע לקיבוץ הקדוש שמתקיים בסמוך לקברי בימי ראש השנה". רק כך יש סיכוי שהרופא הגדול יסיר את החולי הנוראי. רק הוא מכיר את טיב המחלה וחומרתה; רק הוא יודע שלפעמים נקודה אפורה במוח יכולה להיות גורלית ומסוכנת ביותר, והוא מצווה להכריז: ש"כל מי שסר למשמעתו, צריך להיות אצלו על ראש השנה"!
שאלה זו מנקרת בלב כל מבקש ה', כל אחד מאתנו רוצה להמנות על לגיונו של מלך, הוא אינו רוצה בהבלו העכור של העולם, מאמין שיש לעולם מטרה, אך – מהי? ואיך מגיעים אליה?
המטרה אמנם ברורה להתנתק מהבלי העולם לגמרי ולא להסיח את הדעת מעם השי"ת, אך וכי הדבר אפשרי גם עבורי?
הרי אלפי פעמים ניסיתי, ניסיון אחרי ניסיון, ניסיונות שחלקם החזיקו מעמד יום – יומיים וחלקם פחות מחמש דקות.
אז מה ה' רוצה מאתנו? וכי השי”ת דורש מאתנו דברים אשר אינם ביכולתנו? וכי תורה בשמים היא?
או במילים אחרות – איך הופכים לאיש כשר?
היכן אני בעולם
הצעד הראשון מובא במעשה מאבדת בת מלך אשר במהלך החיפוש אחר בת המלך המרמזת על נשמתו הטהורה, נפל לשינה בת שבעים שנה, צעדו הראשון בקומו משנתו היה חשבון הנפש – "היכן אני בעולם".
צעד זה הוא המהלך הראשון בדרך זו בעולה בית א-ל, לבדוק 'האמנם איני נגוע במידת הגאווה, האם היא אינה מסתירה ממני את מקומי האמיתי והיא הגורמת לי להרגיש מידי פעם בעליה המושכת בעקבותיה מפח נפש חד', או 'האם אני אכן אוכל כראוי, או שבשעת האוכל אני שקוע כל כולי על ראשי כרעי וקרבי בתוך השניצל אשר בצלחת'.
אם האדם אינו מתבונן בעצמו, ובוחן את מעשיו, למעשה הוא לא מכיר את עצמו! המפתח לדרך האמת הוא ע"י שאדם ידע ויכיר את עצמו.
אך בשביל זה עלינו להיות מקושרים לדרכי הצדיקים וכפי אשר כותב רבינו (לקו"ת סז) "שכל מי שנכלל בזה החן האמת של זה הצדיק… דהינו שמתקרב אליו ונכלל בו נפתחין עיניו ויכול לראות והעיקר להסתכל על עצמו… על כל המדות, איך הוא אוחז בהם" ע"י זה שהאדם מתקרב לצדיקים עיניו נפקחות, הוא זוכה לראות את השקר שבו, את הרע שבו…
ברגע שהאדם מתבונן ושופט את עצמו, משמיים מכניסים אותו לעבודה הזאת… עם הזמן, התורה שלו, התפילה שלו, הקשר שלו עם אנשים- הכל שונה לגמרי!
התבודדות שאינה כראוי
אך מנגד מזהירנו רבינו כי 'כעס בא על ידי התבודדות שאינה כראוי' (ספר המידות כעס לה).
שומה עלינו להזהר מהתבודדות שכזו, התבודדות מביאה את האדם לידי רפיון ידיים, אלא נכון, אני בעל מידות רעות, אני כעסן, אני קפדן, אני חולם על עוגות קצפת וכו'… אך כך נולדנו לעולם הזה עם מידות רעות ותאוות, לכן אין תביעה על האדם – למה יש לך מידות רעות, הרי מגיל ילדות הקב"ה נתן לנו אותן, ולמטרה זו נשלחנו לעולם כדי לתקנם.
כשהאדם שופט את עצמו, זה מידת גבורה, וצריך לשתף את הגבורות עם החסדים. למעשה, כשהאדם עושה תשובה ומצטער על הרע שלו, עליו לדעת שהשם רחמן מאוד, ובודאי קיבל את התשובה שלו ללא שום ספק, וכמו שמובא בפוסקים (רמ"א או"ח סי' תרכד סעי' ה) שבמוצאי יום כיפור הוא קצת יום טוב כי אנו בטוחים שיצאנו זכאים בדין, ולכן עליו להיות בשמחה גדולה מאחר והשם יתברך מחל לו!
אחרת התשובה מחכה ולא מתקבלת- עד שהאדם יהיה בשמחה!!
לאחר שזוכים ללכת בדרך ההתבוננות, והתשובה (עם שמחה), עיניו נפקחות ונכנס לדרך אמת עמוקה יותר- לראות גדולת השם, דהיינו השגות, הבנות בתורה, הסתכלות בדרך שונה על החיים, דעת פנימית יותר.
הסימן שאדם הגיע לזה זה עין טובה, כלומר שאם האדם זוכה תמיד ללמד זכות ולא להסתכל בעין רעה על הזולת וזוכה לראות את גדולת השם יתברך, אזי זה סימן שיש לאדם עין טובה.
השם יזכנו להתבודדות אמיתית, התבודדות אשר תביא אותנו אל דבקות אמיתית בהשי"ת, אכי"ר.
הפעם בכנות, עם יד על הלב: האם אכן נעשה זאת? האם אכן אנו רואים את עצמנו בדור זה, בשנה זו, מתעוררים ושבים אל ה' בכל לב ונפש?
בתור יהודים מאמינים, בודאי שהתשובה תהיה חיובית. אך בהסתכלות מציאותית לכאורה על היום-יום, נוצרת סימן שאלה גדול.
לא לחינם משתפך מוהרנ"ת בתפילתו לאמר:
"נפשי יודעת מאד כי אני רחוק מאד מתשובה באמת, כי עוונותי עברו ראשי ובלבלו את דעתי, עד שאין אני יודע כלל איך לשוב אליך, והדעת נסתלק ממני ולבי עזבני, ואני הולך בעולם נע ונד בלא דעת ובלא לב" (ליקוטי תפילות, ו). "עד אשר איני יודע שום דרך איך לשוב אליך, כי גשמיות עכירת החומר ותאוותיו הרעים נאחז ונדבק בי מאד, ודעתי נתערבב ונתעכר ונתגשם מאד" (שם, עב).
כבר בימי קדם כאשר פנה ה' בקריאתו אל ישראל לאמר "שובו אלי ואשובה אליכם" – תתעוררו אתם בתשובה, ואז אשיב אתכם אלי – השיבה כנסת ישראל, ביקשה וטענה "השיבנו ה' אליך ונשובה" – תאיר עלינו אתה את הארת התשובה, ואז נשוב אליך.
כבר אז, כששמעה כנסת ישראל את בקשת "שובו אלי", היא טענה שהדבר אינו ביכולתה, ולולי ישיבנה ה' ברחמיו, איך תשוב היא אליו?!
ואם אז כך, מה נאמר אנו בימינו אלה?! מה נאמר ומה נדבר באחרית הימים, כאשר נסתם כל חזון, ועל אף כל הרצונות הטובים, קשה לנו כל כך לשוב.
"כי הכל חפצים ליראה את שמך, ובפנימיות לבבם הכל צועקין במר נפש מאד מאד על גודל התרחקותם מהתכלית הנצחי. אך הם כציפורים האחוזות בפח, והשטף–מים–רבים של כל התאוות והמידות, בפרט טרדת הממון והפרנסה, הולך ומתגבר בכל עת. ויותר מכולם, הצרה הגדולה מהכל הוא, מה שרובם נפלו בדעתם מאד בייאוש גמור – שאי אפשר לו עוד לחשוב על התכלית כראוי" (עלים לתרופה, רפ).
מהי אם כן העצה? במילים אחרות: מה פשר הויכוח בין הקדוש ברוך הוא לכנסת ישראל – 'השיבנו' או 'שובו אלי'?
בא מוהרנ"ת ומגלה: אין כאן ויכוח! גם הקדוש ברוך הוא בעצמו יודע שלולי ישיב הוא אותנו, לא נוכל לעולם לשוב אליו. וכשהשם יתברך פונה אלינו בקריאה "שובו אלי", כוונתו שאנו נשיב לו ונצעק לפניו "השיבנו ה' אליך".
הן אמת שהתשובה חייבת לבוא מתוך ההתעוררות שלנו. והלא כך אמר הקב"ה: "שובו אלי" ורק אז "ואשובה אליכם". אך מהי ההתעוררות שלנו? מה יש בכוחנו להתעורר ולעשות? לצעוק ולהתחנן "השיבנו ה' אליך"!
וכשאנו אכן צועקים ומתחננים "השיבנו" ושופכים את שיחנו במזמורי תהילים, בפיוטי הסליחות, ובדיבורי ההתבודדות – נחשב הדבר להתעוררות מצידנו, ומתקיים ה"שובו אלי" למהדרין. וממילא מתקיים ההמשך 'ואשובה אליכם'…
"כי באמת כל צעקתו יתברך שצועק אלינו 'שובו אלי', כוונתו זה בעצמו שאנחנו נצעק אליו תמיד 'השיבנו ה' אליך'. נמצא, שבאמת לאמתו אין מחלוקת וחילוק כלל בין כנסת ישראל ובין השם יתברך, רק שאין כל אחד מבין כוונתו הקדושה" (ליקוטי הלכות, קריאת שמע ה, י).
הוי אומר מעתה: בעמדנו בימי אלול הקדושים, וקריאת 'שובו אלי' מנסרת בחלל העולם, עלינו להתעורר מחדש לבוא ולהתחנן 'השיבנו ה' אליך'! לקבוע מחדש זמן ביום, לשבת ולהתבודד לפני ה', לספר לפניו את כל צפונות והרגשות הלב, את הרצונות והתכניות, ההצלחות והנפילות, הציפיות והאכזבות, ולזעוק: ה–ש–י–ב–נ–ו!!!
וכשנעשה זאת – כשנטה אזנינו לקריאת 'שובו אלי' ונתחנן 'השיבנו' – מובטח לנו שיתקיים בנו המשך הפסוק 'ואשובה אליכם'!
"כי מי שילך בדרך זה, בודאי יזכה לעולם הבא, כי על ידי זה עיקר התשובה וההתקרבות אליו יתברך מכל מקום שהוא. דהיינו, אף על פי שאינו זוכה להתייגע ולטרוח בעבודתו יתברך כמו הצדיקים והכשרים והחסידים שלפנינו – שאפילו הקטנים שבהם יגעו וטרחו מאד מאד בתעניתים רבים ובסיגופים קשים ועצומים רבים מאד – ואם אינו זוכה לזה, אף על פי שיודע בנפשו שהיה צריך לזה לפי עוונותיו ופגמיו המרובים – ואפילו אם יודע בעצמו שגם עתה עובר עליו מה שעובר בכל עת וכו' – אף על פי כן, אם לא יניח את עצמו ליפול לעולם ויחזק את עצמו לדבר דיבורים על כל פנים תמיד לפני השם יתברך, בצעקות ותחינות ובקשות הרבה להשם יתברך, בודאי סוף כל סוף ישוב להשם יתברך!"
תיכף נכנסים לתשעת הימים. ראש חודש אב. חז"ל אומרים: "משנכנס אב ממעטין בשמחה". ועל הימים האלה אנחנו אומרים את הפסוק: "כל רודפיה השיגוה בין המצרים" (איכה פרק א').
ומה אחר כך? אלול. אב ראשי תיבות "אלול בא", ימי הדין הופכים לימי סליחה ורחמים, הכנה להתחדשות הנפלאה של ראש השנה, בפרט השנה הבאה עלינו לטובה, שנת השמיטה, שנה שכולה שבת.
למה צריך צער לפני שמחה? למה צריך שיהיה צר לפני שנהיה רחב?
לידה זה דבר משמח מאד, מגיע לעולם משהו חדש וגדול שלא היה כאן עדיין אף פעם. ועכשיו אנחנו לקראת לידה של שנה חדשה לגמרי, שתהיה בעזרת ה' שנת חסדים ונפלאות שלא היו כמותם מעולם.
אז לפני לידה יש צירי לידה. כמו שלפני גאולה יש מצרים. יציאת מצרים, כמו לידה, זה אומר לעבור דרך המצר ולצאת למרחב.
זהו הפסוק שנאמר בעזרת ה' בעוד מעט יותר מחודשיים. פסוק שאומרים אותו לפני תקיעת השופר: "מן המצר קראתי יה, ענני במרחב יה" (תהילים פרק קי"ח פסוק ה').
וכך גם עצם המצווה של תקיעה בשופר, היא קול צעקה שיוצא מתוך הפתח הצר דווקא.
רבי נתן כותב: "כי בראש השנה, שאז דן (הקדוש ברוך הוא) את העולם ברחמים, כי הוא מקומו של עולם, ויודע מקום של כל אחד ואחד, ואזי מעלה כל אחד ממקום המצר לו לבחינת הרחבה, לבחינת למעלה מהמקום, בבחינת "מן המצר קראתי י-ה, ענני במרחב י-ה" (תהילים קי"ח) שזה אומרים בראש השנה קודם תקיעת שופר, כי זה עיקר הרחמנות, להרחיב לכל אחד ממקום המיצר לו" (לקוטי הלכות, הלכות ציצית ג' סעיף ט"ז).
"ועל כן שופר קצר מלמטה ורחב מלמעלה, וצריך לתקוע במקום הקצר דייקא, ואם תקע במקום הרחב לא יצא (ידי חובת התקיעה כהלכה), כי הרוצה לכנוס (בשערי הקדושה) צריך לכנוס דרך הפתח הצר דייקא" (לקוטי הלכות, הלכות ר"ה א' סעיף א').
רבינו אומר: העיקר זה: "מבטן שאול שיוועתי" (יונה ב' פסוק ג'). כולנו מכירים את ההרגשה שאדם מרגיש בבטן שאול, בגיהנום, כולנו עברנו ועוברים דרך מקומות מאד צרים של פחד וחרדה, בלבול וספק, חושך ואטימות. ויש הרבה צרים שמצרים לנו, בפרנסה, בזוגיות, בחוסר זוגיות, בחינוך ילדים, בחוסר ילדים, בקורונה, בטילים, בגזירות פוליטיות, בדאגה לעתיד, בהרגשה של חוסר ערך, ריחוק מעצמנו, ריחוק מהקדושה ומהקדוש ברוך הוא, בנפילות לחטאים, בכעס, בתאוות, במידות רעות.
רבינו אומר: העיקר זה: "מבטן שאול שיוועתי". איך יוצאים מהצרה, איך מגיעים למרחב? "מן המיצר קראתי". צריך לקרוא לקדוש ברוך הוא. הרב שכטר אומר שקורונה זה רמז: "קרא נא", הקדוש ברוך הוא אומר: תקרא לי, תצעק אלי, כמו היולדת. העיקר שלא תתייאש, שתמשיך לצעוק ולא תפסיק אף פעם.
אתה שקוע בבוץ? דוד המלך כותב: "ממעמקים קראתיך ה'" (תהילים ק"ל פסוק א').
אתה מרגיש שלא רוצים אותך ואין לך סיכוי להגיע לכלום? יונה הנביא אומר: "ואני אמרתי נגרשתי מנגד עיניך, אך אוסיף להביט אל היכל קודשך" (יונה ב' פסוק ה').
אתה מתבייש בעצמך ומרגיש שאין לך פנים לדבר עם ה' אחרי כל מה שעבר עליך? עזרא הסופר אומר: "אלוקי, בושתי ונכלמתי להרים אלוקי פני אליך" (עזרא ט' פסוק ז'), אף על פי שאני מתבייש אבל את זה בעצמו אני מספר לך.
אין לך מילים? תשמיע רק קול. זה גם טוב. עם ישראל נגאלו ממצרים על ידי קול וצעקה בלי מילים. "ויֵאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שוועתם אל האלוקים (שמות ב' פסוק כ"ג).
אין לך קול? תצעק בלב, רבינו אומר שגם צעקת הלב היא צעקה, כמו שכתוב בפסוק במגילת איכה שעוד מעט נקרא בתשעה באב: "צעק ליבם אל ה'" (איכה ב' פסוק י"ח).
אין לך כוח להתפלל בעוצמה ולקרוע את השמיים? זה לא מה שנדרש.
דוגמה מרגשת מספר לנו רבי נתן בהקשר זה ("שיח שרפי קודש" חלק ג' סעיף קל"ג): "בעת הגזירה של לקיחת ילדי ישראל לצבא, שהייתה כידוע, גזרה קשה ואיומה מאד, רצה אשה אחת, שחטפו ממנה את בנה הקטן, לבית הכנסת, ופתחה את ארון הקודש ושאגה בקולי קולות בבכיות נוראות לפני ספרי התורה, ולרוב צערה ושאגתה נפלה מתה. ונעשה מזה רעש גדול. כשנודע הדבר לרבי נתן אמר: אילו הייתה פונה אלי הייתי מייעץ לה שתתחזק ותקבע בכל יום עת קבוע להתפלל לפניו יתברך שתצליח ותוכל להחזיר את בנה, והייתה מועלת בתפילתה לא רק להחזיר אותו, אלא היו חוזרים עוד כמה וכמה ילדים בזכות תפילתה".
ועל זה לימד דוד המלך: "קווה אל ה' חזק ואימץ ליבך וקווה אל ה' " (תהילים כ"ז פסוק י"ד) ופירשו חז"ל: "אמר רבי חמא ברבי חנינא: אם ראה אדם שהתפלל ולא נענה, יחזור ויתפלל, שנאמר "קווה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקווה אל ה' " (מסכת ברכות דף ל"ב.)
אז כך יוצאים מן המיצרים: ממשיכים ומתמידים בעקשנות לקרוא אל ה' ומצד שני – לא דוחקים את השעה. לא בכוח.
אפשר לבקש שוב ושוב, אפשר לנסות גם "לשכנע" את ה' לתת לנו את מה שאנחנו רוצים, אבל להתעקש – אסור וגם מסוכן. ההבדל בין בקשות חוזרות שמותרות וטובות לבין התעקשות, הוא שלהתעקש פירושו לבוא מתוך טענה, מתוך כעס, מתוך דרישה ותביעה והרגשה ש"מגיע לי" ולכן אני תובע לקבל את מה שאני רוצה כאן ועכשיו. מיד ובדיוק באופן שנראה לי.
צריך תמיד לקחת בחשבון שאולי זה לא מה שאני צריך בעצם, שאולי זה לא הזמן המתאים. אני ממשיך לבקש, אבל בהכנעה, בבקשת רחמים וחנינה, לא מתוך טענה, ותמיד מתוך ידיעה שאבא שבשמים יודע הכי טוב מה נכון ומה לא נכון לבן שלו, ולכן רבינו כותב (ליקוטי מוהר"ן תורה קצ"ו): "כי אסור לאדם לעמוד עצמו על שום דבר, היינו שאסור להתעקש בתפילתו שהקדוש ברוך הוא יעשה לו דווקא את בקשתו, כי זה הוא כמו לוקח דבר בחזקה, בגזלה. רק צריך להתפלל ולהתחנן לפני השם יתברך ברחמים ותחנונים, אם יתן השם יתברך יתן, ואם לאו לאו".
רבי נתן מסביר מה הכוונה בדחיקת שעה בתפילה וכותב ("ליקוטי הלכות נזיקין ה' סעיף ט"ו"): שהוא עיקש ורוצה להתעקש שימלא לו השם יתברך תיכף חפצו וכשאין לו מה שחפץ הוא אומר שאי אפשר בזה האופן לעבוד את השם יתברך".
לבקש "תן לי", זה טוב מאד, אבל לבקש "תן לי כאן ועכשיו, בזמן שאני רוצה ובדרך שאני רוצה, אחרת לא אוכל לעבוד אותך כראוי", זוהי דחיקת שעה.
בסיס האמונה היהודית הוא שהשם יתברך משגיח עלינו בהשגחה פרטית, וכל מה שקורה לנו מכוון ממנו ממש לטובתנו ולתיקון נפשנו. גם לדברים שלא נעימים ולא רצויים לנו כמו חולי, קשיים בפרנסה, המתנה ארוכה לזיווג או לילדים או כל קושי אחר, יש משמעות וסיבה.
את האמונה הזאת צריך לבנות ולחזק, צריך ללמוד על זה ולדבר על זה ולבקש מהשם יתברך שיחזק אותנו בזה. וחיזוק האמונה הזאת היא המשימה הכי גדולה שלנו בחיים, בפרט בדור הזה. דברי רבינו עוסקים הרבה מאד בנושא הזה ובו ראה נושא מרכזי ועיקרי.
ביחד עם זה השם הטוב והרחמן נתן לנו אפשרות לפנות ולבקש ממנו כל מה שאנחנו רוצים. למרות שהקשיים הם לטובתנו, יש אפשרות שהפניה שלנו אליו לבקשת עזרה תשנה את המציאות. אם אני חולה חס ושלום, זה לטובתי. אבל יכול להיות שאם אני אתפלל אני אבריא וגם זה יהיה לטובתי, כי התפילה יצרה אפשרות שאני אקבל את התיקון שלי בדרך של בריאות ולא בדרך של חולי.
ואם לא קיבלתי את מה שרציתי? אני צריך לחזור ולהתחזק באמונה שלעת עתה עדיין התיקון שלי הוא להתמודד עם החולי.
וביחד עם זה אני יכול להמשיך ולבקש רפואה שלמה.
תפילה עם אמונה שהכל לטובה עוזרת לנו להתפלל בלי מתח וציפיה היסטרית למילוי בקשתנו. הוא ממתיקה את עוצמת היסורים כי יש להם תכלית, ומאפשרת לנו מצד אחד לא להתעקש יותר מידי ומצד שני לא להתייאש אלא להמשיך להתפלל. בתחנונים, בסבלנות, בהתמדה, מתוך הרגשת קרבת השם וחסדו גם אם לא קיבלתי עדיין את מה שרציתי.
וכשיש אמונה, לא נבהלים ממה שעובר עלינו ויש כוח לבקש. כך מתאר רבי נתן את כוחה של תפילה מתוך אמונה שהכל לטובה ("עלים לתרופה" מכתב ק"ה:) "ומכל זה יוכל להבין רמזים לבל יבהלוהו רעיוניו מכל מה שעובר עליו, הן בפרנסה, הן בבריאות ושאר דברים. רק מכולם יזכור בהשם יתברך מכל מקום שהוא, איך שהוא. כי גם בשאול תחתיות יכולין להיות סמוך להשם יתברך ולזכור את עצמו בהשם יתברך בכל עת, בפרט על ידי השינויים וההרפתקאות שעוברים עליו, שכולם הם רק בשביל לרמז לו, כידוע לנו, כאשר כבר דיברנו בזה הרבה.
ואיך שהוא, תפילה וצעקה מועיל לכל דבר, אך קשה לצעוק ולהתפלל כי אם על ידי דרך הנ"ל, שאינם מתבהלים כל כך, רק יודעים שכך מנהיג השם יתברך העולם, וכך הוא הניסיון של כל אדם שבעולם, שיעבור עליו מה שיעבור בכל יום, והכל לפי האדם והזמן. זה – מנסין בעניות גדול וזה – בעשירות מופלג, וזה – בפרנסה כזאת וזה – בפרנסה כזאת. וכל השינויים שנעשין באדם ובזמן, בכל יום ובכל אדם, אשר עצמו מספר, כי אדם זה בזה היום לפי מעשיו ולפי נשמתו צריך להתנסות בעניין זה דייקא וזה בעניין אחר לגמרי, אבל הצד השווה שבכולם, שכולם מלאים דאגות ויגונות ויסורים בלי שיעור, וכולם אין להם במה להחיות ולנחם עצמן כי אם במה שחוטפין בכל יום איזה דבר שבקדושה, תורה ותפילה וצדקה וגמילות חסדים וכו', שעל ידי זה יצליחו לנצח. וחוץ מזה הכל הבל, אפילו אם היה לו כל העשירות והעולם הזה של כל בני העולם, מכל שכן שאין מי שיהיה לו העולם הזה, כאשר ידוע לנו כבר.
ובזה בטחנו, שסוף כל סוף יהיה אחריתנו לטובה גדולה, בעזרת השם יתברך, ואל יעזבנו ואל יטשנו בחסדו הגדול, יתברך שמו לנצח".
פורסם לראשונה באתר האינטרנט של הרב ארז דורון – אור פנימי
כבר דברנו כמה פעמים, איך כדאי להתרגל לחשוב על השם יתברך בכל דבר שאנו עושים; לא להתייחס לדברים שעוברים עלינו בהסתכלות שטחית, לפי מה שעולה לנו ברגשות הלב, אלא להתבונן בעיניים של שכל, לחפש בכח המחשבה איך אפשר להתקרב להשם יתברך מתוך המצב ומתוך המציאות של המעשה שאני עושה עכשיו.
כי זו כל עבודת הצדיקים, להעלות אותנו מעולם הגשמי והעכור ולהכניס אותנו לעולם רוחני יותר של קדושת המחשבה. לחיות חיים עם פנימיות, מתוך הבנה שכל דבר שקורה איתנו, וכל דבר שאנו עושים, יש לו משמעות פנימית ועמוקה.
אך הבעיה הגדולה בכל זה היא שיש לנו מישהו קטן שיושב בתוך הלב ששמו הוא: "יצר הרע". והוא מראה לנו שהוא חכם גדול, למרות שבאמת הוא טיפש גדול, כמו ששלמה המלך קורא לו: "כסיל". וכל כוחו הוא על ידי שמראה לנו שצריך להיות 'מציאותיים', לחיות על הקרקע, בלי דמיונות ובלי מחשבות מיותרות.
בכל פעם שאנו רוצים להתחיל לחשוב קצת מהשם יתברך, לזכור באמצע התפילה שכעת אנו עומדים לפניו יתברך, וכרגע ממש כל המלאכים עומדים ושרים שירה כי אנו מתפללים, כי אז מיד קופץ ה'כסיל' הזה ומוחה בקול גדול: "מה לך ולמחשבות אלו?!"…
וכשאנו מנסים להתחזק אחרי נפילה, לחשוב מחשבות של חיזוק, כמה ה' אוהב אותנו ואיך כל נקודה טובה יקרה אצלו, הוא –היצר – מוחק את הכל במחי יד: "נו… תהיה מציאותי…".
וכשאנו באים באמצע האוכל לזכור שהשם יתברך ברא את האוכל הזה, ובוודאי שיש כאן ניצוצות קדושה של אלקות, הוא לועג לנו ונותן לנו 'להרגיש' ממש משוגעים: "מה קרה לך, אתה לא רואה אוכל ממש לפניך?!".
יהודי רוקד, הצדיקים מלמדים אותנו לחשוב שבכל פעם שיהודי שמח ורוקד ומקפץ הוא ממתיק דינים ומגלה מלכות שמים בעולם. אך היצר הרע לועג ואומר: "סתם משוגעים…".
וכך הוא מכניס לנו מחשבות מוחשיות שהדרך הזו – להתרגל לחשוב מחשבות רוחניות של גילוי מציאות ה' בכל דבר שאנו עושים – הדרך הזו אינה בשבילנו ואינה מתאימה לנו…
ולכן שלמה המלך קורא לכסיל הזה בשם 'מלך זקן' כי הוא מנסה לשלוט כמו מלך שתלטן על הרגשות שלנו, ורוצה מאוד שנתנהג כמו זקנים שאין להם כבר שאיפות ואין להם כח להתרגל ללמוד ולהבין דברים חדשים. הם מעדיפים לחיות כמו פעם, להמשיך לסבול ולא להתרגל לדברים שיכולים לעזור להם יותר בחיים. (לא מדובר מהזקנים דקדושה ששומרים המסורת של עם ישראל ונזהרים לא לחדש חדשות של טומאת היצר, כוונתנו ליצר הרע הזקן שמעדיף להתיישן ולנבול) ולכאורה אנו מרגישים אותו בכל צעד ושעל, הדמיון הזה כאילו מה שאנו רואים בעיניים שלנו זה האמת, וכל המחשבות האחרות הם דמיונות.
ומה הפתרון לטענותיו?
הפתרון הוא לזכור תמיד את הפסוק: "ראשית חכמה".
קח לדוגמא מכונית. הכסיל נכנס לרכב, לוחץ על הכפתורים ונהנה מהלחיצה, אבל החכם מתיישב ברכב ומתפעל, הוא מסתכל על הכפתורים ועל כל האפשרויות שהרכב מציע, וככל שמתבונן בזה יותר הוא מבין ומתפעם מעוצמת החכמה שמושקע ברכב הזה, וכך הוא יכול להפיק ממנו את מירב התועלת.
כמו כן הטעות שהיצר מכניס בנו, כאילו יש כאן מצד אחד עולם חי ופעיל, ובמקביל, בלי קשר לזה, יש גם חכמות אלקות של קדושה שכתוב בספרים – בזוהר הק', כתבי אר"י, ספרי חסידות וכו'. הוא מצייר את הדבר כאילו מדובר בשני מהלכים שונים, ולכן ברגע שאנו מנסים קצת להרים את המחשבה לחשוב מהשם יתברך בתוך החיים הוא תיכף מעורר בנו הרגשות של דמיונות, וכאילו זה לא קשור בכלל למציאות שלפנינו.
אבל, אחי היקר! דוד המלך צועק בתהילים ואומר: "ראשית חכמה". כלומר לכל דבר שבעולם קדמה החכמה האלוקית. מאחורי כל דבר שאנו רואים, מאחורי כל מקרה שאנו פוגשים ומאחורי כל מציאות שקורה איתנו, נמצא אור אלוקי שיצר את זה, יש בזה משמעות עמוקה, זה לא סתם.
כשאומרים 'להסתכל בשכל של כל דבר', צריך להבין שזה לא איזה שכל או חכמה שמנותקים מהמציאות של העולם, כי השכל הזה הוא הוא האמת של הבריאה, כל מה שאנו רואים גשמיות לפני עינינו הוא רק השתלשלות מאותו חכמה אלוקית.
ואם כן, כשאנו באים לחיות כאן בעולם, אל לנו להיות שוטים וכסילים שרק מתיישבים ברכב ולוחצים על כפתורים, בא נהיה חכמים, נתבונן בכל דבר ונזכור את הפסוק 'ראשית חכמה' – הראשית של כל דבר הוא החכמה האלוקית – זה לא מהלך שונה, זו האמת של הדבר.
אז נכון שלא נוכל להשיג ולהבין לעולם את כל החכמה שמרכיבה את הבריאה ואת כל מה שנעשה עליה, אבל נוכל קצת לחשוב מה' בכל דבר שעושים, כי כל מחשבה על בורא העולם, תהיה איזו מחשבה שתהיה, היא בעצמה האור האמיתי שנמצא מאחורי כל דבר ודבר בבריאה, כי כל דבר וכל מקרה נוצר רק בשביל שנמצא שם את הבורא.
לכן אחי חזק ואמץ, לאזור עזות דקדושה, לבל נהיה פתיים, אלא נתחיל לילך קצת בדרכים אלו, להאמין בכל מחשבה ומחשבה שמקרבת לבורא, שהיא מחשבה אמיתית ממש.
מובא בספר שיחות הר"ן (רל"ג), שכשהאדם אינו מתפלל על פרנסתו הרי הוא כבהמה ממש, שהרי גם לבהמה מגיע לה מה שהיא צריכה בשביל חיותה, אלא שההבדל הוא, שהבהמה אינה יודעת להתפלל להשי"ת שיפרנס אותה, וכן מצינו שכאשר נענש הנחש בחטא עץ הדעת, היה עונשו "ועפר תאכל כל ימי חייך", כלומר שהאוכל יהיה תמיד מוכן לנחש כי הוא קרוב ממש לעפר, ולא יצטרך לבקש מהשי"ת, (וכמובא בליקוטי מוהר"ן תנינא ע') אבל האדם, כשהוא מתפלל על כל הצטרכותו, אזי הוא ממשיך את פרנסתו וכל מה שנצרך להאדם מהקדוש ברוך הוא, ובזה מחזק את אמונתו בהשם יתברך. ובאמת אילו לא היה האדם צריך לאכול וכדו', אז היה האדם עובד את השי"ת כמו המלאכים, אבל מכיון שלא כן כוונת הקב"ה, אלא אדרבה כוונת השי"ת היא, שיעבוד את השי"ת מתוך גשמיותו ויעלה הכל להשי"ת. לכן עבודתינו בזה היא להמשיך הכל בתפילה, וכמו שכתב הבעל שם טוב על הפסוק "ולקטו דבר יום ביומו" שזו מעלתו של העני, שיודע שהוא צריך כל הזמן להגיע בתפילה לה' יתברך שיזמין לו פרנסתו, מה שאין כן אצל העשיר, אצלו הנסיון במדת הבטחון גדול הרבה יותר, משום שיש לו כבר כל הצטרכותו ואינו פונה בכל עת לה' יתברך.
וכן ידוע על ר' יודל תלמיד רבינו, שכשהתקרב לרבינו הקדוש אמר לו: 'יורינו רבינו דרך לעבודת הבורא יתברך', וענה לו רבינו בלשון תמיהה "לדעת בארץ דרכך?". וכפי המובן מהסיפור, שקפידתו היה מה שמדבר בלשון גדלות, כאילו לא חסר לו כי אם לידע דרכים, והרי כל זמן שאדם משוקע בארציות גמורה, עליו לדבר לפי האמת שלו (שיחות הר"ן), כלומר, שכל זמן שעדיין אדם משוקע בגשמיות עליו לעבוד את ה' יתברך על ידי הגשמיות, ואדרבה יעלה את הגשמיות לה' יתברך בתפילות והתבודדות, ובכך יחזק את אמונתו בה' יתברך ואז יעלה מעלה מעלה בעבודת ה'.
ויש בזה התחזקות נפלאה לכל אחד הרוצה לחסות תחת כנפי השכינה. שלא נאמר שעבודת ה' היא לאלו שרחוקים כבר מכל תאוות והבלי עולם הזה, אלא אדרבה אפילו לאלו שעדיין לא התחילו כלום בעבודת ה', שיתחילו מהארציות והגשמיות שבהם הם נמצאים על ידי שממשיך כל חיותו והצטרכותו מה' יתברך, על ידי תפילה ותחנונים דווקא ואינו כבהמה וגוי שאינם מכניסים את ה' יתברך בתוך הצטרכותם ותולים את כוחם ב'כוחי ועוצם ידי', ולכן כל אחד ממקום שהוא נמצא יכול לחדש את עצמו בעבודת ה'.
וכן צריך כל אחד לדעת לשמור על בריאות גופו, כי זוהי כוונת השם יתברך שנעבוד אותו בגופינו, ואדרבה צריך לקדש את הגוף בבחינת "ומבשרך אל תתעלם" (כמובא בליקוטי מוהר"ן כ"ב) כי צריכין לרחם מאוד על הגוף לראות לזככו כדי שיוכל להודיע לו מכל ההארות שהנשמה משגת עד שגם הגוף יזדכך, וכשהאדם אינו שומר על גופו כראוי אז קשה לו מאוד להגיע לאן שצריך להגיע, כי בכך הגוף מונע את הנשמה מלעלות למקור מחצבתה, ועיין בימי מוהרנ"ת איך שר' נתן במתק לשונו ממחיש לנו את הענין ביום הסתלקות רבינו הקדוש, שרבינו ביקש ממנו כוס תה עם חלמון ביצה, והיה ר' נתן צריך לקררו ולערות את התה מכוס לכוס, וכל פעם שנתן לרבינו הכוס תה, אמר רבינו שזה עדיין חם בשבילו וזה מזיק לבריאותו, וכן היה כמה וכמה פעמים עד שנתקרר התה, ובירך ושתה מהכוס, ולכאורה כל זה מיותר ומהו השייכות להסתלקות רבינו, אלא שבוודאי רצה מוהרנ"ת להורות לנו שאפילו שרבינו ידע בוודאות שבעוד כמה שעות יסתלק מן העולם, ואם כן מהי הקפידה על כוס תה חם, אלא שהאדם צריך ביישוב הדעת לשמור על בריאותו כדי שיוכל על ידי זה לעבוד את השם יתברך, וכן אמר רבינו לתלמידו ר' דוד מטשהרין "שלאף און עס נאר היט די צייט" (תישן ותאכל, העיקר שתשמור את הזמן).
וכן רואים שם בהמשך הסיפור שרבינו צוה לסדר את שרוולו לפני הסתלקותו, להורות לנו שכל דבר שמבלבל את דעתו אפילו במקצת יראה לתקנו כדי ליישב את דעתו ובכך לדלג ולקפוץ את העולם הזה, ובזה נתקיים אצל כל אחד לפי מדריגתו את מה שאמר רבינו הקדוש לתלמידו ר' יודל לדעת בארץ דרכך הנ"ל.
מדיני המצווה "שאם היה בעל הבהמה שם והלך וישב לו (בצד) ואמר לזה שפגע בו: הואיל ועליך מצווה (שהרי כתוב בתורה שאתה חייב לעזור לי) – אם רצית לפרוק, לבדך פרוק ("ואני", אומר בעל הבהמה, "לא חייב לקחת חלק בפריקה", אזי באופן כזה) הרי זה (הרוצה לסייע) פטור (מקיום המצווה ואינו חייב לסייע לו כלל) שנאמר "עימו" (כלומר לסייע לו רק כאשר הוא עצמו לוקח חלק בפריקה, אבל אין חובה לסייע אם הוא מטיל הכל עליך) (חושן משפט רע"ב סעיף ז')
החמור – חומריות האדם
רבי נתן בליקוטי הלכות מבאר שהחמור הרובץ על מקומו מחמת המשא הכבד מרמז על החומריות של האדם, ומה שהוא "סוחב" על גבי החומריות הזו, הוא משא עוונותיו, עד שבסופו של דבר גם החמור, כלומר החומר, כורע ונופל, כי אין לאדם כוח לסחוב ולסבול את המשקל הכבד של העוונות, כפי שכותב רבי נחמן בליקוטי מוהר"ן (חלק ב' תורה ז' סעיף ג') "כי כל הייסורים הקשים שבעולם אינם נחשבים כלל כנגד המשאוי הכבד של עוונות, חס ושלום. כי כשישראל נופלים בעוונות, חס ושלום, זהו משאוי כבד מאד, שאי אפשר לישא כלל המשאוי הכבד הזה.
כי מי שיודע קדושת ישראל, מאין הם לקוחים, ויודע רוחניות ודקות של ישראל, הוא יודע, שישראל הם רחוקים לגמרי מעוון, ואין עוון שייך להם, כלל כלל לא, לפי גודל קדושתם משרשם וגודל דקותם ורוחניותם".
רחמי הצדיקים
כשהצדיקים מסתכלים עלינו, מבאר רבי נתן (ליקוטי הלכות חושן משפט, פריקה וטעינה א') אזי אנחנו נראים להם כחמור טעון עוונות, עד שהיה מקום לומר חלילה שהמראה הזה יעורר בליבם שנאה והתנגדות אלינו.
אולם הם, ברחמיהם הגדולים, מסירים מליבם כל שנאה, ומשתדלים לעזור לנו לפרוק את המשא הכבד מעל החמור, כפי שמצווה התורה, דהיינו שהם מסייעים לנו להיפטר מן העוונות המכבידים ולטהר את עצמנו.
אבל לסיוע מופלא כזה נוכל לצפות רק בתנאי אחד, מבאר רבי נתן. שגם אנחנו ניקח חלק בפריקת המשא, כלומר שגם אנחנו ננסה כפי יכולתנו להיפטר מן העוונות המכבידים, שלא נשאיר להם את כל העבודה, שנראה גם כן רצון להיטהר, אפילו אין עולה הדבר בידינו.
שלא נאמר להם: "אם רצית לפרוק, לבדך פרוק", כי באופן כזה אין להם חיוב לסייע.
"וכלשונו שם: "אבל אם רוצה לסלק עצמו לגמרי ואינו רוצה להשתדל בתיקון נפשו כלל, רק רוצה שהצדיק בעצמו יעשה הכל עבורו והוא לא יעשה כלל ולא ישתדל בזה כלל, אזי בוודאי אין הצדיק צריך לעסוק עימו כי אי אפשר לעזור לו כשאינו רוצה לעסוק בעצמו בתיקונו".
סיפר רבי נחמן מעשה: פעם אחת יצא יהודי אחד עם גוי לעשות טיול ברחבי תבל. בדרך אזל כספם ולא היה להם מה לאכול ובדיוק הגיע ערב פסח. אמר היהודי לגוי: אני אלמד אותך קצת ממנהגי היהודים בפסח, ובערב נכנס לאיזה בית כנסת והיהודים, רחמנים הם והם ירחמו עלינו ויקחו אותנו כאורחים לסדר פסח. ואכן, הוא לימד אותו איך עושים קדוש ונוטלים ידים וכו', רק שכח להגיד לו שלפני שמתחילים לאכול את הסעודה אוכלים מרור…
ביאור על סימני הסדר, על פי תורת רבי נחמן מברסלב
ליל הסדר. לילה של שמחת הגאולה, הלל ושבח לבורא עולם. לילה בו כל בני ישראל מתכנסים יחד לבתיהם לשמוח בשמחת החג ולקיים את מצוותיו.
הראשונים נתנו סימנים לסדר הלילה הזה והם: קדש. ורחץ. כרפס. יחץ. מגיד. רחצה. מוציא. מצה. מרור. כורך. שולחן עורך. צפון. ברך. הלל. נרצה.
סימנים אלו, וכל מעשינו בלילה הקדוש הזה, מבאר רבי נתן ב"ליקוטי הלכות", הם "סימני דרך" ושלבים בסולמו המיוחד של כל יהודי – לגאולתו שלו, לגאולת נפשו וישועתו הפרטית. וכל מצוות הסדר הזה, מלבד היותן זכר לגאולה ניסית ועבר מפואר של עם ישראל, יותר ויותר מזה הן כלי והכנה לעתיד מופלא, לגאולה אחרונה שאין אחריה גלות, שלנו כולנו, ושל כל אחד ואחד בפרט. ולמודן – מהו המסלול אל הגאולה האחרונה – למה עלינו לצפות בדרך, ובאיזה אופן יתבהר האופק האחרון ומתוכו – תזרח שמש תקון העולם והנפש.
קדש
המצווה הראשונה בליל הסדר – קדוש. קדוש זה. בנוסף להיותו מצוות קדוש רגילה, כמו בכל חג – מהווה גם את מצוות כוס ראשונה מארבע כוסות שאנו שותים הלילה.
"סוף מעשה במחשבה תחילה" (מתוך פיוט "לכה דודי"). המחשבה הראשונה היא – מה יהיה בסוף. מה התכלית? לקראת מה הולכים?
גם כאן, במצות הקדוש – בתחילת ליל הסדר אנו מסתכלים אל הסוף והתכלית של מסענו הרוחני, אל המטרה העליונה והאחרונה של כל מעשינו והרפתקאותינו עלי אדמות, והיא – קדש!
תכלית הכל – להתקדש. "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות י"ט ו') מצוה ה' בתורתו. "והייתם קדושים כי קדוש אני" (ויקרא י"א מ"ה).
מיצורי אנוש טבעיים, מגושמים, חסרי-דעת, אנו אמורים, ברבות הימים והשנים של עבודת ה', של "עבוד" ושינוי מהותנו – להיות קדושים. מרוממים ומנושאים מכל תאוה וחפץ חומרי , מנוקים מנטיות אנוש אנוכיות ושפלות, שייכים לעולם הנצח. לא עוד עבדים לקטנות החיים ותשוקותיהם… קדושים! רוצים ומתאוים רק אליו – חי העולמים, החי לנצח. וכלשון רבי נתן (ליקוטי הלכות אורח-חיים, הלכות נטילת ידיים לסעודה הלכה ו') "כל סדר השולחן של פסח הוא להמשיך המוחין והדעת, לידע ולהודיע כי ה' הוא האלוקים ולזכות על ידי זה להארת הרצון…
היינו שיזכה בעת האכילה לרצון וכסופין והשתוקקות אליו יתברך בכלות הנפש".
ורחץ
את המטרה, הלא היא הקדושה, כבר הגדרנו. כעת צריכים להתחיל ולצעוד לקראתה. והצעד הראשון הוא – ורחץ! בשביל להתקדש צריך "לרחוץ", צריך להתנקות, לא רק לחשוב מחשבות נעלות ויפות, צריך לטהר את המעשים.
ומבין כל אברי האדם, הידיים דווקא הן אלו ש"עושות", שנוגעות בעולם ממש, שפועלות. מזיזות. "הידים ידי עשו" (בראשית כ"ז כ"ב). ידיים – מרמזות על עשיה. ואת עשייתנו אנו צריכים לטהר במיים, ב"נטילת" ו"שחרור" הידיים מן הכח הגשמי והנמוך הנאחז בהן, ובמגע עם המיים דווקא, המרמזים לדעת, לשנוי, שהרי המים משתנים תמיד, תמיד בתנועה. והיכן שהם באים – מצמיחים חיים, מטהרים.
אך עדיין אי אפשר לברך על רחיצה זו. דבר זה יתאפשר רק אחר כך, ב"רחצה".
כרפס
כרפס הוא ירק פשוט שאנו מטבילים במי מלח ואוכלים ממנו שעור מועט. (הירק "כרפס" או תפוח-אדמה הוא היינו הך). ובכן, מי שזכה להבין את התכלית (קדש) וגם החל לטהר עצמו ומעשיו לקראתה (ורחץ) זקוק עתה למסר של ההסתפקות במועט הרמוז באכילת הכרפס.
אם ציפית מיד לאחר תחילת עבודתך ל"סעודת מלכים", אם דימית שמיד עם תחילת התקדשותך יפתחו שערי השמיים ושערי-הלב ומתוכם יזרמו אור של הבנה וחסד – טעית!
מה שתקבל, לעת עתה, יהיה רק ירק פשוט ועלוב טבול במי מלח – כרפס.
אם תהיה מוכן "לבלוע" את ההפתעה הזו ולהמשיך הלאה גם אם לא זכית לגדולות ונצורות, אל תדאג, בסופו של דבר – מחכה לך גם סעודת המלכים.
יסוד זה, של שמחה במעט, בקצת, לא למהר ולצפות ל"אורות" גדולים ולא להשבר מהתוצאות הדלות, לכאורה, של עבודתך, הוא תחילת הכל. מבלעדיו – אין המשך. ורק הוא – בונה באדם את הענווה והשפלות הנחוצות כל-כך לעבודת ה' אמיתית.
ובאמת ה"קצת" הזה הוא בעצם הרבה! וגם זה בחסד! ואף ש"כרפס" הוא שם לירק דל – הוא גם שם של בגדי משי יקרים! כמו שכתוב במגילת אסתר "חור, כרפס ותכלת"… (ליקוטי הלכות נטילת ידיים לסעודה ו' סעיף כ"ב).
יחץ
חוצים את המצה האמצעית לשניים ואת החלק הגדול מצפינים לאפיקומן.
אמנם התחלנו בעבודתנו הרוחנית, וגם הגענו להשגה החשובה של ההסתפקות במועט והסבלנות – גם ברוחניות.
אולם כעת ממתינה לנו ה"עבודה" עצמה. ודרכה – דרך השבירה – יחץ! אמנם ממה ששוברים – מצפינים לאפיקומן, למה שנאכל ונהנה ממנו ב"סוף הספור", אבל סוף סוף שבירה היא שבירה. האם יש אדם בעולם שמוכן להשבר? שמבין כראוי את סוד השבירה והתקון?
את מה אנו שוברים עתה? את המצה. וזו – עשויה מקמח חיטה.
נתבונן על "הרפתקאותיה" של החיטה מראשיתה.
בתחילה – זרע היתה. היש דבר שלם מזה? סגור, אצור, כל כוחותיו ומעלותיו חתומות וגנוזות בתוכו. אמנם שלמות זו – אין בה תועלת רבה. בכדי להוציא ולגלות מעלתה צריכה היא להשבר ולאבד את צורתה, שהלא את הזרע טומנים באדמה, שם הוא "נשבר" מכח המים והאדמה ומתקלקלת שלמותו כזרע.
אמנם "שבירה" זמנית זו מצמיחה שלמות חדשה ומופלאה – שבולת! כמה זרעים יש בה, וכמה "הכפילה" שלמותו של הזרע את עצמה!
עתה, שוב אנו לוקחים שלמות זמנית זו – בוררים ממוץ ותבן, מנקים ומבררים מפסולת ולבסוף – טוחנים.
קמח זה, שלמות חדשה זו, קרובה יותר אל השלמות האחרונה, אבל עדיין לא הגיעה אליה.
את הקמח מערבים במים, לשים לעיסה וממנה אופים לחם. לאיזו שלמות, לאיזו מעלה התעלה זרע החיטה – לחם, מאכל אדם, מזין ומשביע. אמנם גם את הלחם "שוברים", פורסים לפרוסות, וגם אותן "שוברים" בשיניים וכלי העכול, ורק משיגיע הכח הגנוז בזרע החיטה – לגופו של האדם, יזין אותו וישמש אותו לעבודת הקודש – או אז, יגיע באמת לשלמותו הסופית – המקווה (על פי ליקוטי הלכות אורח-חיים הלכות בציעת הפת ו' סעיף י'- י"ג).
וכמו שהלחם, מזונו של האדם, עובר בדרכו מסלולים רבים של "שבירה" ו"תקון", חסרון ושלמות, כך צריך גם לעבור האדם עצמו, בטרם יגיע לשלמותו הסופית, האחרונה.
וזהו סודו של ה"יחץ". בכדי להגיע לשלמות, צריך לשאת באומץ את השבירה. וכדי להוציא מזרע הפוטנציאל שבתוכנו – שבולת, קמח, לחם וחיות, מוכרחים להתגבר על הפחד מאבדן השלמות הזמנית, ולקבל באהבה גם את המשברים, בהיותם הכלי להוציא את הטוב והקדוש שבנו, כזרע, מכח אל הפועל.
מגיד
בקריאת ההגדה אנו מקיימים מצוות עשה מן התורה לספר ביציאת מצרים. ובה מרומזת הדרך העיקרית שיש לנו, כיהודים, לפעול בקדושה, ולבנות כלים בנפשנו להכילה.
מגיד! יהודי צריך תמיד לדבר דבורים קדושים, להגיד ולספר בשבחו של מקום (כשם שאנו עושים בפועל בליל הסדר). לברך, להודות, להתפלל, ללמוד, (כידוע שמצוות לימוד תורה עיקר מעלתה כשהיא בקול ובדבור דווקא).
וזה פרוש "הקול קול יעקב" (בראשית כ"ז כ"ב). שכוחם של ישראל – בפיהם. וכשם שהקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו ברא, כביכול, את העולם בדברים, באמרו "יהי אור", "יהי רקיע" וכו', אף אנו, "בוראים" באמצעות דבורנו הקדושים, את עולמנו שלנו, ואת העולם כולו.
מלותינו, אינן רק צלילים המבטאים רעיון, דרך לתקשורת. הן הרבה הרבה יותר מזה. שכן התוכן הפנימי, "נשמת" כל הדברים, כמובא בקבלה, הן המילים הקדושות.
(הזכרת אותן מילים קדושות, אם כן, בלמוד, בתפילה או בברכה, "נוגעות" בלב הדברים ובנשמתם וממשיכה להם, ולנו, חיות ושפע. וזהו ממש לב ענינו של חג הפסח, שהדבור "יוצא מן הגלות" ואפשר לדבר, להלל ולשבח אותו יתברך, וכמובא בכתבי האריז"ל (שער הכוונות פרק ב') שפסח הוא אותיות "פה-סח" שהפה נפתח ויכול לדבר בקדושה.
רחצה
כעת אנו שבים ונוטלים ידיים לפני אכילת המצה, כדרך שאנו עושים תמיד בטרם אכילת פת. והפעם – עם ברכה. התקדמנו…
אך לפי דרכנו – הלא כבר היתה לנו נטילה אחת, הלא כבר אמרנו "ורחץ", כבר ניקינו את עצמנו… ומדוע אנו שבים ורוחצים, חוזרים ומטהרים?
רבי נחמן, בספרו הגדול לקוטי מוהר"ן (תורה ח' סעיף ג') מגלה לנו מושג חדש: "תשובה על תשובה". ותוכנו – פשוט ומופלא.
גם אם זכה האדם לתשובה, לשוב אל מקומו, להטהר ולהתקן, כעבור זמן בו הוא שוהה בעולם הקדושה, כאשר הוא לומד ומתקדם, אזי, בהתבוננו על תשובתו וטהרתו הראשונה, הוא עשוי בהחלט למצוא בה פגמים ופניות, נטיות לב וחוסר טהרה.
עתה, משהוא כבר ניצב על שלבי הסולם המוביל לשמיים, ב"מבט מלמעלה" הוא רואה את המציאות טוב יותר, וגם מושגיו על טהרה ותקון – נקיים וברורים יותר.
משום כך, אף שרחץ ("ורחץ"), הוא חש שעליו לשוב ולרחוץ ("רחצה"), להטהר באופן נעלה ומדויק יותר, לעשות "תשובה על תשובה", משום שעתה הוא נמצא במקום אחר ומסוגל להבין בדקויות שבתחילה לא היה מודע להן כלל. (ולכן רק עתה מברכים…)
מוציא מצה
מצה, כפי שבארנו בענין חמץ ומצה, מרמזת על קדושתו הפנימית של האדם, על הטוב והקדוש שבו שהוא מתגלה ללא אויר ו"נפוח" מיותר. הוא – כפי שהוא באמת.
עתה, לאחר "רחץ" ו"רחצה", לאחר שבירה ותקון, ולאחר "מגיד" דבורים של קודש. לאחר שאדם עשה איזו עבודה וצעד איזו כברת דרך, מתחיל להתגלות בו הטוב האמיתי. "מוציא – מצה". "המצה", החלק הנקי והקדוש – יוצא. וכן מרומז ענין זה באופן נפלא בספורו של רבי נחמן "בן מלך מאבנים טובות":
"פעם אחת היה הבן מלך מחתך עצים וניקף (נחתך) באצבעו, ורצתה הבת מלכה לכרוך את אצבעו, וראתה שם אבן טוב" (כפי שהבטיח הצדיק באותו ספור למלך, שיוולד לו בן שעשוי כולו מאבנים טובות). ומפורסמת בין חסידי ברסלב אמרה הנוגעת לקטע הזה בספור: "כשיורד דם (כפי שבן המלך נפצע) אז רואים את היהלום" דהיינו כשעובדים את ה' במסירות ומתוך מאמץ כפי שביארנו את סימני ליל-הסדר, אז מתגלה ה"יהלום" דהיינו הטוב הפנימי, האמיתי והקדוש שבאדם, אז "יוצאת" ה"מצה".
מרור
נו, מרירות כבר היתה לנו? יש עוד קצת…
סיפר רבי נחמן מעשה: פעם אחת יצא יהודי אחד עם גוי לעשות טיול ברחבי תבל. בדרך אזל כספם ולא היה להם מה לאכול ובדיוק הגיע ערב פסח. אמר היהודי לגוי: אני אלמד אותך קצת ממנהגי היהודים בפסח, ובערב נכנס לאיזה בית כנסת והיהודים, רחמנים הם והם ירחמו עלינו ויקחו אותנו כאורחים לסדר פסח. ואכן, הוא לימד אותו איך עושים קדוש ונוטלים ידים וכו', רק שכח להגיד לו שלפני שמתחילים לאכול את הסעודה אוכלים מרור…
בערב נכנסו לבית הכנסת, ואכן בעל הבית אחד לקח את היהודי לאורח ובעל הבית אחר לקח את הגוי, בחשבו שגם הוא יהודי.
רעב ומצפה הסב הגוי לשולחן הסדר, בתחילה נתנו לו כרפס במי מלח ושאר דברים הנהוגים בסדר, אמרו את ההגדה, נטלו ידיים לאכול מצה והוא – שמח, כי כפי שלימדו היהודי – עתה יאכלו בשר ודגים ומיני מטעמים.
אך פתאום – נותנים לו מרור, ונדמה לו, שזהו כל האוכל שיגישו. בכעס גדול קם מן השולחן וברח מן הבית בצעקות וקללות על היהודים, "אחרי כל הסדר נותנים דברים כאלו".
מר נפש ורעב שב אל בית הכנסת, ובחצות לילה מופיע היהודי, שבע וטוב לב.
מששאל את חברו לשלומו סיפר לו הלה בכעס גדול על הרפתקאותיו. אמר לו היהודי "גוי שוטה, אם היית מחכה עוד מעט היית אוכל כל טוב כמוני"!
עוד קצת סבלנות, ומגיעה הסעודה הגדולה! אבל לפני כן צריך לאכול עוד קצת מרור. ומבאר רבי נתן (ליקוטי הלכות הלכות בציעת הפת ח' סעיף י"ז) "והמרירות שצריכין לסבול הוא בכמה בחינות, כי הרבה צריכין לסבול מרירות ממש ברבוי המניעות והסכסוכים להתקרב לנקודת האמת, ומניעות מחמת פרנסה ולפעמים יסורי הגוף או מבנים חס ושלום, וגם הקושיות והבלבולים המעקמין את הלב גם זה בחינת מרירות, ובכמה אפנים זה המרירות (הבלבולים והמבוכות בנפש) קשה מהכל.
אבל מי שרוצה לחוס על עצמו, להמלט מבאר-שחת ומטיט היון (של עוונותיו ובלבוליו) בהכרח שיסבול מרירות אלו לפי בחינתו, ואז יזכה לשלום (עם עצמו ועם העולם כולו, שזוהי שלוות הנפש והעונג שכולנו מקווים לו).
…אבל צריכין לידע ולהאמין שה' שולח המרירות ברחמנות ומשליך כל חטאותיו (של האדם) אחר גוו, ואינו שולח לו מרירות כפי עוונתיו רק כפי יכולתו. אבל על כל פנים בהכרח שיסבול זה המרירות. וזה בחינת (מה שאנו) מטבלין המרור בחרוסת"…
גם במרירות יש חסד גדול, גם היא "מוקטנת" למידותינו ו"מומתקת בחרוסת". רק צריך להשתדל "להשאר לשבת" ולא לברוח כשהיא באה, כי מיד מיד מגיעה הסעודה…
כורך
כורכים מצה ומרור ואוכלים אותם יחד.
הטוב (המצה) והרע (מרור) עדיין מעורבים בנו. עדיין לא הגענו אל השלמות הסופית. וטוב שנזכור זאת (כורך) בטרם נתענג על פרי מעשינו (שולחן עורך).
שולחן עורך
סועדים סעודת חג.
כן, גם בעולם הזה, אפילו בטרם האור הגנוז וצפון לצדיקים לעולם הבא, נותן לנו הקדוש ברוך הוא לעיתים "אתנחתות" של עונג. אפשרות "להציץ" ו"לטעום" מהטוב והנעים, להנות מהשגנו ולחוש במתיקות המדהימה של עבודתנו – עבודת ה'.
צפון
אוכלים מן האפיקומן.
ממה ששברנו מן המצה, אי שם "בתחילת הדרך" אנו נהנים בסוף. לרמז על הסוף האחרון, על תקות העולם הבא והשארות הנפש.
"צפון", "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך" (תהילים ל"א כ'). גם לנו הקדוש ברוך הוא "החביא" משהו, מחכה לסוף כדי לשמח אותנו בו.
ברך, הלל
מברכים ברכת המזון ואומרים "הלל הגדול".
ומשטועמים מהטוב הגנוז וצפון, משחשים את פירות המעשים הטובים – מה נותר מלבד לברך ולהלל?
נרצה
מי ש"עבר בשלום" את המסלול הזה ותמיד המשיך הלאה, בודאי הגיע לסוף הטוב והוא רצוי וחביב לפני בוראו, וכלשון ההגדה "אם עשה כסדר הזה – יהי רצוי לפני הא-ל, וכל המקיים מצות פסח כהלכתו, לעד עומדת צדקתו, ומגן ה' בעזרתו" סימן "נרצה" אינו מלמד רק שאנו רצויים בעיניו, אלא בא גם ללמד, שהגענו לפסגת ותכלית המעלה – למדת הרצון, דהיינו שאנו רוצים אותו יתברך תמיד, שלזה מכוונים כל העליות והירידות של האדם בימי חלדו, לבחון ולחזק את רצונו אל הקדושה, בכל מצב ולמרות הכל.
שני מצבים יסודיים עוברים תדיר על האדם: עליה וירידה, חושך ואור, ובשניהם מאיים על הרצון לקדושה כח נגדי.
בעליה, דהיינו בעת שהאדם מצליח ומתקדם וחש בטוב, אזי סכנתו – גאוה. ומשילכד ברשתה, כבר איבד את הרצון להוסיף ולעלות, שהרי הוא חש שכבר עלה, השיג והגיע. ובאמת, כותב רבי נחמן (לקוטי מוהר"ן ס"ג) "כי אם יחשוב וידמה בדעתו, שכבר נתקרב להשם יתברך ויודע בידיעות השם יתברך, זה סימן שאינו יודע כלום, כי אם היה יודע קצת מהשם יתברך, היה יודע שהוא רחוק מאד ממנו, כי כל מה שמתקרב יותר להשם יתברך ויודע יותר, הוא יודע שהוא רחוק מאד ואינו יודע כלל"…
והכלל, שלעולה אומרים: "תמשיך לרצות!", "יש עוד, עד אין סוף, השגות ודרגות רוחניות חדשות" "…"אל תעצור!"
ובירידה, דהיינו בעת שהאדם נכשל ומועד, חלילה, אזי סכנתו – יאוש, שמפאת כשלונו אינו רוצה עוד לשוב ולעלות, לשוב ולטפס, כי נדמה לו שהוא חסר סכוי ולעולם לא יגיע, וכמו שכותב רבי נחמן (לקוטי מוהר"ן תנינא ז' סעיף ז') "ויש בני אדם שמונחים במדרגה התחתונה מאד, עד שהיו מייאשין עצמן לגמרי, חס ושלום, כי נדמה להם, שהם רחוקים מאד מהשם יתברך וכבר אבד נצחם (סיכוים לזכות בנצחיות) ותוחלתם מה'. צריך הצדיק שיהיה לו כח לעוררם ולהקיצם, שלא יהיו מייאשין עצמן בשום אופן בעולם, יהיה איך שיהיה, ולהראות להם ולהאיר בהם, כי עדיין ה' עימם ואצלם וקרוב להם, ואפילו בתוך הארץ ממש, אפילו אם נפל לשאול תחתיות, חס ושלום, אף על פי כן, שם דייקא נמצא כבודו יתברך, כי "מלוא כל הארץ כבודו"!"
ועל כן, ליורד ונופל אומרים גם כן: "תמשיך לרצות!" "גם לך יש תקוה וסכוי, אל תתיאש!"
ומבאר עוד רבי נתן במעלת הרצון אל הקדושה (לקוטי הלכות חושן משפט הלכות ערב ג' אות ה')"ואפילו אם האדם הוא כמו שהוא, כל זמן שעדיין הוא זוכר את ה', ורצונו חזק לשוב אליו יתברך, אף על פי שזה כמה (זמן) אשר הוא כוסף לשוב אליו יתברך ועדיין לא זכה לתשובה, אדרבא, פגם בכל פעם יותר, אף על פי כן יחזק את עצמו ברצון יותר ויותר וירגיל עצמו לכסוף ולהשתוקק להשם יתברך תמיד בכל עת, ועל ידי זה בוודאי סוף כל סוף יזכה לתשובה שלמה בלי ספק!
ודרך זו היא עצה טובה ונכונה לכל אדם שבעולם מגדול ועד קטן, הן צדיק גדול מאד או איש כשר באמת העובד את ה' ועולה בכל פעם למדרגה גבוהה יותר, והן אנשים קטנים במעלה מאד, אפילו המונחים בשאול תחתיות חס ושלום, אף על פי כן, על ידי הרצון כולם יכולים לעלות מתכלית מדרגה התחתונה עד רום המעלות.
ואי אפשר לבאר כלל עוצם מעלת הרצון והכסופין דקדושה, וצריך כל אדם להרגיל את עצמו בזה מאד – לכסוף ולהשתוקק תמיד להשם יתברך ברצון חזק ותקיף. ואת זה יכול בוודאי כל אדם לקיים, אפילו הפחות שבפחותים, כי יהיה איך שיהיה, תמיד יוכל לומר: אף על פי כן אני רוצה ומשתוקק ברצון חזק לשוב להשם יתברך.
ובאמת, בוודאי רצון כל אחד מישראל חזק מאד לשוב אליו יתברך, רק מחמת שאין יודעים מעלת הרצון, שהרצון בעצמו טוב מאד, והם רואים שכמה פעמים נכספו ברצון חזק לשם יתברך ואף על פי כן לא זכו לעבודת ה', וגם קצת (מהם) פגמו יותר, על כן הם מתייאשים מעצמם ושוכחים לכסוף יותר, עד שנעלם אצלם הרצון.
ובאמת פגם זה קשה מהכל, כי אם לא ירפה ולא יטוש ולא יעזוב את הרצון בשום אופן, אדרבא, ירגיל את עצמו לכסוף ולהשתוקק בכל פעם ברצון חזק יותר ויותר לשם יתברך, יוכל לזכות על ידי זה לתשובה שלמה באמת ולעלות בכל המעלות של הקדושה"!
ומי שעומד בגבורה בקרב הזה, ותמיד רוצה. בין בעליה – שמצפה לעלות עוד למעלה, ובין בירידה – שמאמין שיוכל לצאת ממקומו ולעלות שוב, אזי הוא "מגבש" את החלק הפנימי והקדוש ביותר בנפש – הרצון.
ומשהוא רוצה את ה' תמיד, ותמיד מבקש את קרבתו, עד הסוף, אזי לבסוף הוא רצוי, ועליו נאמר "נרצה".
"אם עשה כסדר הזה", עלה וירד, נשבר ותוקן, ותמיד ביקש לעלות, תמיד חפץ להתקדם – "יהיה רצוי לפני הא-ל" שבלי ספק יגיע, כהבטחת רבי נתן, אל תקונו הסופי והשלם.
"וכן הזהיר מאד לעשות מהתורות תפילות, הינו שבכל מקום שילמד האדם, יתחיל להסתכל על עצמו כמה הוא רחוק מכל זה על ידי מעשיו הרעים וישפוך על ידי זה את לבו לפניו יתברך ויפרש על ידי זה את נגעי לבבו, ומכאובי נפשו באותו העת מכל מה שעובר עליו. ואמר, שנעשה מזה שעשועים גדולים, ואמר שעדין לא עלו שעשועים כאלה לפני השם יתברך כמו אלו השעשועים שנעשין על ידי התפילות אלו שעושין מן התורות, ובודאי יזכה על ידי זה לתשובה שלמה ולחיי עולם. "
כדי לעמוד על הדברים, עלינו לברר האם לעשות מהתורות תפילות זה דין בתורה, או דין בתפילה? ובמלים פשוטות יותר, האם זו מעלה בתפילה, זה שהיא נובעת מתורה, או האם התורה מתעלית ברגע שעושים ממנה תפילה?
לעניות דעתי, יש לדקדק במלים 'לעשות מהתורות תפילות'. ההדגשה היא שבכל פעם שבאים לידי לימוד, צריך להוציא ממנו תפילה. ומה זה חשוב? צריך לשים לב טוב, אם החידוש הוא שתורה צריכה לבוא לידי תפילה, הכוונה היא שבתורה עצמה מונח גילוי נוסף של תפילה. כלומר, יש תפילה שהיא חלק מתורה. תורה היא לא תזכורת לשלמות שממנה אנו מתעוררים לתפילה, אלא היא עצמה נמצאת בתוך התפילה.
"היינו, שבכל מקום שילמד האדם, יתחיל להסתכל על עצמו כמה הוא רחוק מכל זה" – תפיסת החסרון והריחוק היא לא דבר שאנחנו אמורים להשיג על ידי הבטה באמת, אלא שחלק מלימוד התורה הוא הראיה של עצמנו בתוכו ("שבכל מקום שילמד האדם, יתחיל להסתכל על עצמו"). "כשאדם רואה ולומד בספר ובכל מקום שהוא רואה ולומד מוצא את עצמו, היינו שלוקח לעצמו מוסר ורואה פחיתותו ושפלותו, בכל מקום באיזה ספר שהוא בא ומעין שם, זה סימן שחפץ לעשות רצונו יתברך" (ליקוטי מוהר"ן קכא). צריך לשים לב: אם לומדים ובאים לידי מעשה, זה דבר חשוב, אך לא לא על זה דובר כאן. מי שחפץ לעשות רצון ה' לומד תמיד את הדברים בקשר אליו, הוא לא נאלץ לעשות קישור בין מה שהוא לומד לעצמו. הרצון העליון הוא תמיד קשור לאדם כפי מצבו העכשווי. הוא לומד בצורה כזו מלכתחילה, שכן תמיד אפשר להסתכל על עצמנו ולומר מה לא טוב. מה שמתחדש כאן הוא גדר בתלמוד תורה: לומדים תמיד את מה שמעבר אלי, תמיד את הגובה שנתפס אצלי.
אמנם, כאן מבואר גדר נוסף: צריך לעשות תפילה מכך. לא רק ללמוד בצורה מסוימת, אלא את הלימוד עצמו להוציא בצורה מסוימת, את התורה בעצמה להפוך לתפילה, ולא רק להשתמש בה כאמצעי. התורה היא האמת, והיא גם הכלי להשיג את רום המעלות ושיא השלמות. אם מוציאים מהתורות תפילות, הכוונה היא שאותה תפיסת חסרון שלי (שהיא מהותה של תפילה) נמצאת בתורה. כלומר, לא רק מבינים שהכל שייך אלי (שזה מתבטא בלמצוא את עצמנו בלימוד), אלא גם להבין שזה נתפס אצלי כחסרון, במצבי כעת. לא רק לדעת מה עלי לעשות, אלא להבין שיש בי כעת חסרון. ובכך התורה עצמה מתעלית – אנחנו לומדים אותה כעצם חיינו, וכל מה שכתוב ולא נמצא אצלנו, אנחנו לא אומרים בגללו שהתורה רחוקה מאתנו, אלא שאנחנו רחוקים מהתורה.
אם אני מרגיש ריחוק מדבר, סימן שהוא שייך אלי, כי אם הוא לא שייך אלי כלל, אף את הריחוק לא נרגיש. תחושת הריחוק טומנת בתוכה את ההבנה שהדבר צריך להיות קרוב. לכן בכל דבר שלומדים, תחושת הריחוק צריכה להיות קיימת, כי התורה נתנה בירושה לכל אחד ואחד, ואף פעם אין לומר: זה לא שייך אלי. על חסרון הקיום שלנו בתורה אנחנו מבקשים בתפלה, אבל היא בעצם אופן אחר של התגלות התורה. התורה היא תורת חיים ששייכת לכל אחד, ולכן התפלה שמבטאת את הרצון לקיים את התורה היא אופן מסוים של גילוי השייכות הזאת, והיא רוצה שאכן התורה תתגלה בחיינו. באופן שאני "עושה מהתורות תפלות" – לא רק שאני מבקש על מה שחסר לי לפי התורות, אלא שאני עושה את התורה לתפלה. אני מחבר אותה אל מציאותי על ידי תפלה, שמביעה את החסרון שלי.
תפילה על תורה, אם כן, איננה רק 'כלי' ואמצעי כדי להגיע לקיום התורה, אלא היא בעצמה ביטוי של שייכותה המציאותית של התורה לחיי. היא איננה חוק שעלי להשלים, אלא חלק ממציאותי, אותו אני מבקש להשלים. בשל כך כותב רבי נתן: "…ותפילה כזאת אינה טפילה לתורה. אדרבא, תפילה כזאת היא עיקר קיום התורה …וזאת התפילה היא שוה עם התורה וגבוה ממנה, כי עיקר הכוונה בלימוד התורה הוא לקיים את התורה, כי לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה. וזהו כוונתו בתפילתו, שמבקש ליראה את ה' ולקיים את התורה" (ליקוטי הלכות, הלכות ראש חודש הלכה ה'). מדברי רבי נתן אנו רואים שתפילה כזו חשובה כקיום התורה בעצמו. כל מגמתנו בקיום מצוות התורה היא להגיע להבנה שרצון ה' הוא המציאות בעצמה, והמעשים הם אלו שיכולים להחדיר את ההבנה הזאת. בלי מעשים, ידיעה זו תישאר חיצונית. בשל זאת חז"ל אומרים: "כיון שקבלו לעשות (את המצוות), מעלה עליהם כאילו עשו" (פסיקתא שמות יב ד"ה וילכו), וכמו שמבאר ר' אליהו די ווידאש בהקדמה לספרו "ראשית חכמה", שזה נאמר על לימוד המלווה ביראה. היראה אומרת שרצון ה' הוא המציאות היחידה, כיוון שכל מציאות אחרת פירושה כיליון וסוף ח"ו, שהרי הקב"ה מקיים את העולם רק כדי שיתגלה רצונו. הלומד תורה באופן כזה מכיר ברצון ה' כעצם המציאות, ועל כן לימודו חשוב כקיום בעצמו. (כמובן שלימוד תורה לא פוטר בשום אופן מאף מעשה, על אף שחשוב כקיום, ולא כאן המקום להאריך בזה.) כמו כן תפילה, שבה האדם "מבקש ליראה את ה'" כלשון רבי נתן, מגלה את רצון כעצם המציאות, על ידי תחושת חוסר הקיום שלי (שזו משמעותה האמיתית של תפילה) בלי תורה.
היוצא למעשה מדברים אלו, שכל פעם שאנו רוצים ללמוד, עלינו להתפלל כחלק מהלימוד בעצמו. לצרף תפילה, בין הקטנה ביותר, במילים הכי פשוטות: זכני לקיים את מה שלמדתי כעת, ובין באריכות יותר, לכל מה שאנו לומדים.
אמר בדרך צחות שעל מלאך המוות הוא קשה מאד להמית בעצמו, כי כל העולם תלוי בו וקשה וכבד עליו לעשות הכל בעצמו… על כן העמיד שלוחים במקומו בכל מקום והם הרופאים, שהם שליחיו להמית אנשים- – – (שיחות הר"ן נ)
אין לך נושא בעולם שרבינו הק' לא דן והורה בו האיך לעשות. רבינו ז"ל לא פסח גם על נושאים רגישים ביותר בחיים, על מצביהם ונסיונותיהם השונים, בהרעיפו טל אורות, חיזוק והדרכה, כיצד לעמוד ולהתמודד עם התופעות השונות הנקרות בדרכו של כל אדם.
שאלת הבריאות, שהיא אחד הנושאים המעסיקים ומדאיגים רבים ושבעבורה נעשים בעולם מאמצים בלתי פוסקים, אם על ידי אמצעים גשמיים ואם, להבדיל, אצלנו על ידי תפילות ותחנונים, גם בזאת התווה לנו רבינו ז"ל קווים מנחים אם ובאיזה אמצעים יש לנקוט בשעת חולי רח"ל.
בשיחות הר"ן שיחה נ', פוסק רבינו ז"ל נחרצות: מי שרוצה לחוש על חייו ועל חיי זרעו ובני ביתו – שיתרחק עצמו מאד בתכלית הריחוק מלעסוק חס ושלום ברפואות ודוקטורים. ושלא כדרכו של רבינו ז"ל שלא לדבר בלשון מוסר אלא בלשון חיזוק ועידוד, הרי שדוקא בנושא כה רגיש היה רבינו ז"ל "מגנה מאד מאד ענין הרפואות ודאקטורים והזהיר מאד מאד… ואפילו מי שיש לו חולה בתוך ביתו ואפילו אם החולאת חזק ח"ו ר"ל, אף על פי כן ישליך על ה' יהבו וישען באלוקיו לבד ואל יעסוק ברפואות ודוקטורים כלל".
הרי לנו שבענין זה החמיר רבינו מאד על אנשיו, ועוד הרחיב וקבע בו מסמרות תלמידו הגדול, מוהרנ"ת זצ"ל שמדבריו נצטט בהמשך דברינו.
אולם, אם כי בין גדולי ישראל אין כמעט יחס כזה לרפואה כפי שהתייחס אליה רבינו הק', הרי שעוד בין הפוסקים הראשונים והאחרונים ניטש הויכוח אם ועד כמה מותר לפנות לרופאים או ליטול תרופות בשעת הצורך.
בראש וראשונה מפורסמים דברי הרמב"ן על ויקרא כ"ו פסוק י"א האומר: "ומה חלק לרופאים בבית עושי רצון ה', אחר שהבטיח, ובירך את לחמך ואת מימך והסירותי מחלה מקרבך?! זו היא כוונתם באמרם 'ורפא ירפא' מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות – לא אמרו ונתנה רשות לחולה להתרפאות"!…
מאידך טוען הט"ז ביו"ד סי' של"ו שיש "חיוב בדבר ומצוה היא" לפנות לרופא בשעת מחלה ח"ו, משום ש"גם התורה הסכימה על זה שיהא הרפואה על פי הטבע כי ירדה תורה לסוף דעת האדם שלא יהיה זכאי כל כך שתבוא רפואתו על ידי נס מן השמים"…
לעומתו טוען ה-אבני נזר' בחו"מ קצ"ג "שמפשט דברי הרמב"ן נראה שכל אדם שאינו עוסק ברפואות ובוטח בה' [נקרא] צדיק לענין זה ולכל אדם יש רשות ומצווה לעשות כן". כל זאת על אף דברי הט"ז אותם הוא מזכיר לעיל, בהטעימו שעם כל זה נראה לו "כיון שנראה בחוש שהרופאים מועדים לקלקל, יוכל לבטוח בה' כדי שלא להכניס עצמו לסכנת נפשות במעשה".
לשיטת השוללים יש לצרף גם את דברי ה"חובות הלבבות", שכתב על אסא מלך יהודה שסמך על הרופאים "מן הידוע כי מי שימַנה מבני אדם שני ממונים לעשות איזה דבר, מינויו נפסד, כל שכן מי שבוטח על ה' ועל זולתו שיתחסר בטחונו". הרי שהעיסוק ברפואות הוא חסרון ופגם בבטחון בהקב"ה. אף לא יפקד מקומו של החפץ חיים זצ"ל שבנו כותב עליו, "סיפרה לי אמי ז"ל שבנעורי כמעט לא שאלו בשום פעם ברופאים, כשגדלה אותנו אם נחלה מי מכולנו יעצה אבי לחלק פוד לחם לעניים והוא עלה בבוידם [עליית הגג] והתפלל וסר המחלה ממנו" (מכתבי הח"ח, ח"ג דף י"ב).
מאידך, לשיטת המחייבים, מצאנו גם את הברכי יוסף שכתב "והאידנא אין לסמוך על הנס וחייב החולה להתנהג בדרך העולם לקרות לרופא שירפאנו" (יו"ד של"ו) כן כתב בפלא יועץ ערך רפואה: "כל אדם למיחש בעי וצריך לעסוק ברפואות כשצריך שאם לא יעשה כן ויהיה נספה בלא משפט הרי זה מתחייב בנפשו" – – –
אם אמנם לא נמשיך לצטט את דברי כל המחייבים והשוללים את העסק ברפואה בשעת מחלה ח"ו, הרי שלא נוכל להמנע מלציין גם שיטה שלישית בנוסף לשתי השיטות המנויות לעיל, הלא היא שיטת רבי אברהם אבן עזרא, שכתב בפירושו על שמות כ"א פסוק י"ט "ורפא ירפא – לאות שנתן רשות לרופאים לרפא המכות והפצעים שיראו מבחוץ. רק כל חולי שהוא בפנים הגוף ביד ה' לרפאותו" החידוש שבדבריו נראה בעליל ואף אם יתכן אולי להתווכח על עצם ראייתו מכאן, הרי שגם הגר"א זצ"ל ב"אדרת אליהו" (שם) החרה החזיק בשיטת האבן עזרא על פי פסוק באיוב בהוסיפו: "ומה שדרשו 'ורפא ירפא מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות', זהו חולי החיצוני מה שנראה לחוש הראות". אך אם באנו לשיטת הגר"א נוסיף לציין את המובא בשם הר"ג משידובה שהתלווה לגר"א כשהלך לבקר את אחיו החולה ר' ישכר דוב, והיו שם שני רופאים וכששאל לאחיו: "מה לך ולרופאים, הרי הקב"ה רופא חולים?" נענה אחד הרופאים: וכי לחנם ברא ה' רופאים ורפואות? גער בו הגר"א: "וכי לחנם ברא ה' דבר אחר? – אלא שהוא מיועד לנכרים, הוא הדין הרופאים מיועדים לנכרים ואילו לגבי ישראלים [=יהודים], ה' הוא הרופא חולים ובורא רפואות" (מובא בספר 'הצדיק ר' זונדל מסלנט' ירושלים תרפ"ז דף קט"ו)
נמצא שגם בין הפוסקים לא היה הדבר פשוט כלל ועיקר, ואין צריך לומר שאף לרבוץ המתירים לעסוק ברפואות הרי שמבלי לדרוש בה' שישלח לו מזור ורפואה למכתו, נענש האדם מן השמים אם סומך רק על הרופאים, ומקרא מלא הוא בדברי הימים ב' (פרק ט"ז) על אסא מלך יהודה שנענש על כי "בחליו לא דרש בה' כי אם ברופאים", ואף ידועים דברי חז"ל על מי שיש לו חולה בתוך ביתו "ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים".
ידוע גם שהחוזה מלובלין יצא בחריפות נגד שימוש ברופאים ורפואות וכדאי היה לחפש במקורות המאשרים זאת.
אחרי כל אלה, לרוב הספיקות והדיונים בשאלה נכבדה זו, אין לנו אלא דברי רבינו ז"ל שהזהיר מאד מלעסוק ברפואות ודאקטורים "אפילו במקום שיש דאקטורים מופלגים – אף על פי כן אל יסמוך עליהם ואל ימסור חייו בידם כי הם קרובים למיתה יותר מחיים ר"ל" (שיחות הר"ן שם).
וטעמו ונימוקו עמו שלא יתכן "שיכוין הדאקטיר בכל הדקדוקים והפרטים ולא ישגה כלל", "כי אפילו מי שהוא דאקטור גדול, אי אפשר לו לכוון החולאת והרפואה, כי יש בזה כמה וכמה שינויים… וקשה לו מאד שיכוון ולא יטעה בכל הפרטים… ובקל בקל יוכל לקלקל לו הרבה הרבה שלא יועיל לו שום תקנה לחייו ח"ו". (שם) הדברים מדברים בעד עצמם, וכיום אנו מבינים היטב עד כמה ידע רבינו את הנעשה בעולם הרפואה עד שלא היסס לכנות את הרופאים "עמיתי השטן" כנ"ל.
(אגב, מן הענין לציין כאן שפעם אחת אמר ר' אברהם לאביו ר"ן מטולטשין זצ"ל שאזהרתו זו של רביז"ל מתקבלת גם על דעתו בראותו את הרופאים ורופאותיהם, ענה לו אביו לאמור: "אתה אינך צריך לקיים את צו רבינו ז"ל בגלל שהוא מתקבל על דעתך, שכן אם בכך הדבר תלוי, היום הוא יתקבל ולמחר לא, ואלו לכשתאמין בדברי רבינו ז"ל בלי שום סברא עצמית, תעמוד תמיד בציווייו והדרכותיו"…)
יצוין שישנה שיחה מרבינו ז"ל שאם הולכים כבר לרופא יש לתור אחר המומחה הטוב ביותר (מובא בשיש"ק).
עוד יצוין, שבאחד ממכתביו מתבטא מוהרנ"ת: "הקב"ה גדול כל כך, שהוא יכול לשלוח רפואה לאדם אפילו על ידי רופא"…
אבל אם אמרנו שנושא רגיש הוא אצל האדם ענין הבריאות, ונסיון גדול הוא בשעת חולי ובעת אבדן עשתונות ח"ו לא לעסוק ברפואות, הרי שבענין זה אמנם לא מצאנו רבים מאנ"ש שימנעו בהחלט מהתעסקות ברפואות ורופאים, אם כי כלם כאחד מצטיינים בחוסר להיטות אחרי רופאים כמו זו המוכרת מאז ומתמיד בקרב שאר בני האדם.
מאותם יחידי סגולה שהקפידו על כל תג של צו זה להתרחק מרפואות היה מוהרנ"ת זצ"ל. הוא, שעמד בנסיונות אין ספור בזמני מחלה אצלו ואצל בני ביתו ולא קרא לרופא ולא עסק ברפואות גשמיות כלשהם, לא מעט יש מתיאוריו במכתביו לבנו הממחישים יותר מכל עד כמה לא וויתר על קוצו של יוד מאזהרתו זו של רבינו ז"ל, כפי שהקפיד על כל אזהרותיו.
"מאליך תבין – הוא כותב לבנו על מחלת בנו האחר – גודל הצער והכליון עיניים שעבר עלי… שהם שני מעת לעת פחות מעט ששכב על ערש דווי וזעק בקול מר מאד… ואח"כ חזר וצעק… ועדיין היה כואב לו ואח"כ בעת מנחה ומעריב חזר וצעק בקול מר כי חזר כאבו יותר מבתחילה וכן היה עד אחר חצות הלילה הנ"ל. ואני וכל בני ביתי עומרים מרעיד[ים] ומשתוממים, ומה שעבר עלי בזה אי אפשר לבאר, רק לא רציתי לעשות שום פעולה כלל, רק סמכתי על השי"ת לבד… ותיכף נפלה עליו שינה… מה שלא ישן תחילה כל הזמן… עד שאמר שחושש שלא יצא מדעתו חס ושלום, מה אומר לך בני חביבי איך צריכים להתחזק בתפילה… ולבלי לסמוך על שום תחבולה בפרט בענייני רפואות" (עלים לתרופה רע-ג).
מיותר להסביר כמה קשה, ואיזה נסיון הוא זה, לראות בן מתפתל ביסורים ולסמוך רק על השי"ת ותו לא… אולם, אגב תיאור זה במכתבו וכפי שאפשר להבין מעוד הרבה ממכתביו, אין עיקר טעם ההרחקה מרפואות משום ההיזק לגוף, אלא גם ואולי בעיקר משום שזוהי פגיעה בבטחון, ואף כי יש לדון במה שונה עשיה בענייני רפואה מהשתדלות בפרנסה למשל, שבזה וודאי אין איסור, אף לדעת רבינו ז"ל, הרי שכך הבין מוהרנ"ת שלאורו אנו הולכים מרבינו ז"ל: "לבלי לסמוך על שום תחבולה בפרט בענייני רפואות" הרי שענייני רפואות הם רק דוגמא לבטחון בכלל [למרות שלגבי פרנסה, לא סבר מוהרנ"ת כי אין לעשות השתדלות]. וכך בלי שום פשרות הורה מוהרנ"ת גם לכל הסרים למשמעתו להתרחק עד קצה הגבול מן העסק ברפואה גשמית, כך, לבנו ר' יצחק שבנו ובתו חלו הוא כותב: "למען ה'! להזהר מרפואות גשמיות, רק לסמוך על השי"ת, כי הם רופאי אליל כולם תוהו" וכו' (שם ס"ב).
בהזדמנות אחרת כותב מוהרנ"ת לבנו: "בענין רפואות, כבר מונח כלל בידינו שלא לעשות שום דבר" (שם קע"ב) מעניין הוא ה"ריצעפט" [מרשם] ש"הכין" מוהרנ"ת לידידו רבי נפתלי שחשש בעיניו, באחד ממכתביו אליו הוא כותב לו: "וכבר הכנתי לו רוצעפט לשלוח לו, וכלל הרוצעפט הוא: א. שלא יקח שום רפואה. ב. שלא יקח שום רפואה. ג. שלא יקח שום רפואה וכו' וכו'. גם שילך דייקא למקוה וכו'…. (שם ג)
כאלה הם דבריו של מוהרנ"ת וכאלה היו גם דבריו של נכדו – ר' מיכל'ה – שבזקנותו חלה עד מאד ובהתקלו בהתנגדות משפחתו להתרחקותו מרופאים הכה בידו בתקיפות באמרו: "אם נוסעים לרבי ואין מקיימים את דבריו מדוע נוסעים אליו?!" ברצותו להדגיש את הסתירה המוחלטת שיש בין התבטלותו לרבינו ז"ל בכל העניינים לבין ההתחכמות בענייני רפואה.
כן ידועה אחותו של ראבר"ן, רחל, כמי שקיימה את צו רבינו ז"ל זה עד הקצה האחרון, ואף כשגברה מחלתה מאד לא הסבה פניה אל הרופא שבא לבקרה בעל כרחה, עד שנאלץ לעזוב את ביתה כלעומת שבא.
ידועים עוד סיפורים רבים ושיחות מאלפות מרבינו ז"ל ותלמידיו הקדושים בענין ההתרחקות מרופאים ורפואות, כמו למשל שיחת מוהרנ"ת, שבתארו פעם את יסורי הגסיסה – כשמלאך המוות מבקע כריסו של אדם, כמו שאמרו חז"ל, התבטא ואמר: "ובפרט כשיש תרופות בבטן"…
אך שוב לא נרבה לפרט את כל מה שיש לפרט בנושא זה, שכן לא באנו לפסוק שום הלכה בנידון זה, אלא רק לתת לפני הקורא מושג כללי במה שנוגע לשאלה נכבדה זו, שרבים ושלמים נתחבטו בה.
ושוב, ער כמה שהתחבטו אנ"ש בשאלה זו בכל הדורות קשה לבאר. הסברים ופרושים שונים לאזהרתו של של רבינו ז"ל רבים הם, נשתדל אפוא, אם כן, להביא כמה מפירושים אלה, שחשיבות מיוחדת נודעת להם בהיותם דברים הדנים בחיי אדם.
בראש וראשונה מצביעים על דברי רבינו ז"ל בליקוטי מוהר"ן עצמו (ח"ב, תורה ג) שם מבואר שעם נתינת פדיון לצדיק "אז דייקא טוב לרפאות החולה על ידי רפואות" – – – ודברים אלה, שלכאורה סותרים את אזהרתו של רבינו ז"ל לא לעסוק ברפואות, שימשו כר נרחב לפירושים שונים לכאן ולכאן.
כפי הנראה לכותב הטורים הרי שדוקא מתורה זו מוכח שאזהרת רבינו ז"ל שרירה וקיימת, שכן מדובר כאן שאף בימי רבי אליעזר הגדול כשחלה "אמר לרבי עקיבא חימה עזה בעולם – כי לא היה אז מי שיוכל להמתיק הדין, כי היה צריך לפדיון להמתיק הדין ולא נמצא" – אנחנו מה נאמר? היכן הוא האיש שיוכל לעשות לנו פדיון מעין זה? כך שאין שוב כל ערך לרפואות הגשמיות עלינו…
שנית נראה שתורה זו דנה רק בשאלה "איך יכול הרופא להכניס עצמו לרפואות, הלא אינו יודע הסם שנגזר למעלה?" ורק על כך באה התשובה: "אבל אחר ההמתקה והפדיון אז יכול לרפאות" אולם מי אמר שרבינו עוסק בזכותו של החולה עצמו להתרפאות וכדברי הרמב"ן הנ"ל…
מאידך היו אחרים מזכירים את הוראת רביז"ל להקפיד על מתן חיסון נגד אבעבועות שחורות (פאקין) ודימו מילתא למילתא כלפי כל תרופה בטוחה כיוצא בה, או לפחות לגבי החיסונים השונים הניתנים כיום.
(ומדי דברינו בענין, מן הראוי להעתיק את דברי רבינו בענין החיסון הזה, כפי שהם מובאים ב"אבניה ברזל" ל"ד (שיחות מפי ראבר"נ, מודפסים ב"כוכבי אור) "רבינו זצוק"ל אמר שצריכין לכל ילד להעמיד פאקין [חיסון נגד אבעבועות] קודם רבע שנה. שאם לא, הוא [=ההורים] כמו שופך דמים. [ויש לעשות זאת] אפילו אם דרים הרחק מהעיר, [ואפילו אם צריך] ליסע אפילו בזמן שהקור גדול להעמיד [חיסון] פאקין קודם [הגיע התינוק לגיל] רבע שנה.")
ישנם גם המוכיחים מדברי רבינו ז"ל בספר המידות שעצם דרישתו להמנע מרפואות נאמרה רק לבעלי מדריגה, כי מובא שם בערך רפואה: "דע, שיש לכל עשב ועשב כח מיוחד לרפאות איזהו חולאת מיוחדת, וכל זה אינו למי שלא שמר אמונתו ובריתו, ולא שמר את עצמו מלעבר על "אל תהי בז לכל אדם". אבל מי שיש לו אמונה בשלמות, והוא גם כן שומר הברית ומקים "אל תהי בז לכל אדם", אין רפואתו תולה בחלקי עשבים המיוחדים לחולאתו, אלא נתרפא בכל מאכל וכל משקה בבחינת "וברך את לחמך" וכו', ואין צריך להמתין עד שיזדמנו לו עשבים המיוחדים לרפאותו."
נמצא שההמנעות מרפואה גשמית תלויה לכאורה, לדעה זו, בתיקון האמונה בשלימות וכו' – מדרגות של בני עליה ולא של המון העם, התלוים ברפואת העשבים.
כמו כן היה אפשר לכאורה להוכיח מליקוטי מוהר"ן חלק ב תורה א שם מונה רבינו ז"ל מדריגות נעלות שעל האיש הישראלי להשיגם, כגון "שיהיה לו ממשלה על המלאכים" ושישיג "שלימות היראה" ושיטהר עצמו מג' מדות שהם "תאוות ממון ותאוות אכילה ותאוות משגל" ושיגרום לבחי' "השפעת הנבואה בעולם", ורק אז "נגאלת התפילה מן הגלות… אזן נופל כל הדאקטריי [חכמת הרפואה]… כי אין צריכים לרפואות… כי התפילה היא בחינת דבר ה' שהוא שורש הכל… שאזי מקבלים הרפואה מכל הדברים שבעולם אפילו מלחם ומים".
וגם מכאן משמע שבלעדי כל התיקונים הללו אינה נופלת חכמת הרפואה, אלא יתכן שאז הדרך היא הרפואה הגשמית (וכמובן רק בתנאי "ההמתקה והפדיון" הנ"ל שכאמור מי יודע עד כמה ענין זה מעשי עבורינו בעווה"ר. וצריך ביאור אם אמנם ראיות אלו נכונות הן, וכמובן אין בידינו – ואיננו מבקשים – להכריע את הכף לכאן או לכאן).
היו גם כאלה שמשום מה התירו לעצמם להשתמש בתרופות ביתיות (המכונות בובסקא), לכך היה מן הענין לצטט את דברי מוהרנ"ת המפורשים במכתב שס"ו (עלים לתרופה)" "והזהיר מאוד מאוד את כל בני ביתי שישמרו עצמן לבלי לעסוק עמה בשום רפואות של ההמון הנקראים 'באבסקע', ולא רפואות הדוקטורים ח"ו. כי כולם שקר וכזב, לא יועילו ולא יצילו, אדרבא, מזיקים הרבה". ואם באנו לדבריו אלה, נצטט גם את המשכם המענין: "ואפילו לעצירות לא יעשו שום דבר, כי על פי רוב הוא טוב לבריאות הגוף, ואם ח"ו העצירות יותר מדאי, בוודאי אסור לעסוק בסיבות רפואות שקר גשמיים, כי לא יועילו, ויותר שיזיקו ח"ו, רק לסמוך על השם יתברך לבד, "אשר יצר את האדם וכו' עד רופא חולי כל בשר ומפליא לעשות", ורק הוא לבד רופא אמת, נאמן ורחמן, הוא יכאיב ויחבוש, הוא ולא אחר… וכבר דיברתי מזה הרבה בשם אדמו"ר ז"ל …"
בין השיטות באנ"ש, הגורסות להתיר היום את הרפואות, אפשר למנות גם את הדעה הסוברת כי התפתחות הרפואה בעת החדשה הינה סיבה להתרתה, וכי לא על כך דיבר רבינו, רבים אחרים, כאמור, חולקים על דעה זו.
בשולי הדברים ובסיומם, נשוב ונדגיש כי אין בדברינו קביעת הלכה, וכי לא באנו אלא לפרוש הנושא כיריעה בפני הקורא. ובקשתינו פרושה לפני הקורא לבל יורה הלכה כלשהי לעצמו או לאחרים בענין זה על סמך דברינו, וכשם שלא מיצינו דברי האוסרים, כך לא מיצינו דברי המתירים, ועל כל יחיד לברר לעצמו בתפילה ובתחנונים, כדרך אנ"ש – ובשאלת רבו ומשפיעו – איך לנהוג בנידון.
ואנו תפילה וברכה לקוראינו היקרים, שלא יבואו לעולם לידי נסיון החולי ח"ו וההזדקקות לרופאים ולתרופות ח"ו, ויקוים בנו מאמר הכתוב "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך, כי אני ה' רופאיך" (שמות ט"ו), וכפירושו של רבינו ז"ל: "היינו, שלא יביא אותך לידי מחלה כלל, כי ירפא אותך מקודם, בעת צמיחת המחלה … שאז אין יודע ממנו רק – אני ה' – אז ארפא אותך (ליקו"מ ב,א) אמן כן יהי רצון.
א. אף שאסור להפסיד, פירוש להשחית, לקלקל, את האתרוג בשנה זו מדין איסור הפסד פירות שביעית, מכל מקום אין חיוב לאוכלו ויכולים להשאירו עד שיפסד ויתייבש מאליו, אבל אין ראוי להניחו במתכוין במקום שייתבש ויפסד מהר משום גרם הפסד פירות שביעית.
צורת אכילת האתרוג
ב. ראוי שלא יאכל את האתרוג כשהוא חי בלי בישול, כי אין הדרך לאוכלו כך, ומדיני השביעית שיאכל הפרי כדרך אכילתו, ולכן ראוי לבשלו ולרקחו כדרך המרקחת המקובלת בשאר השנים.
מי בישול האתרוג
ג. כאשר מבשלים את האתרוג, בדרך כלל מבשלים אותו מספר פעמים ובכל בישול מחליפים את מי הבישול, כדי להוציא ממנו את המרירות, ואף שמי הבישול יש עליהם קדושת שביעית, הרי שמותר לשפוך את המים ולהפסידם, כיון שאין הדרך לאוכלם.
זמן ביעור פרי האתרוג
ד. זמן ביעורם של אתרוגי שביעית אינו ברור. ובספר והשביעית תשמטנה (עמ' פ"ז) הביא מהגאון רבי שמואל סלנט זצ"ל שכתב בזמנו שזמן הביעור ברוב השנים הוא בחודשי טבת או שבט, והביא שם בשם מהרי"ל דסקין שיש להקפיד משום זה לאוכלו מיד אחר חג הסוכות.
ה. אמנם, אף אחר שעבר זמן הביעור מותר לאדם להשאיר כדי שלש סעודות לו ושלש סעודות לכל אחד מבני ביתו, ובדרך כלל אין אדם משאיר יותר מכמות זו כי השיעור הוא בערך אתרוג אחד או שני אתרוגים לכל אחד ואחד מבני המשפחה, וכמו כזו מותר לו להשאיר אף כדי לאכול בט"ו בשבט או אחריו ואין חיוב כלל לבערה, [וממילא אין זה מצוי כל כך שיהיו לאדם אתרוגים בכמות של יותר משלש סעודות לכל אחד מנפשות ביתו, כגון לזוג עם שלושה ילדים מותר להשאיר כעשר אתרוגים, וכן הלאה, וממילא צורת הביעור וההפקר שנפרט להלן אינן חלים כלל על מי שבביתו כמות של פחות משלש סעודות לכל אחד מנפשות ביתו].
ו. ואפילו המבשל יותר משיעור זה, והרי איננו יודעים זמן הביעור בדיוק, והספק – מתי הוא זמן הביעור – הינו על טווח רחב של זמן, יש לו עצה: ייקח את האתרוגים ויוציאם מפתח ביתו, ויפקירם בפני שלושה בני אדם, ויודיע להם שאף שהוא מחזירם כעת לביתו, אינו מתכונן כלל לחזור ולזכות בהם, עד שוודאי יעבור זמן הביעור, וחוזר ומכניסם לביתו שלא על דעת לקנותם עד שיעבור זמן הביעור, וכיון שכשיבא זמן הביעור הם מופקרים, מותר לו אחר כך לחזור ולזכות בהם לעולם.
מה יותר מרגיז מפקק תנועה על אם הדרך? לפניך טור אינסופי, מזדחל לנצח; מאחוריך תזמורת צופרים רעשנית, ואתה… תקוע בדיוק באמצע. זהו, תקוע. ממש לא מתאים לך לאחר ככה לפגישה. אתה מתוכנן, מסודר כמו לוח שנה. למה זה מוכרח לקרות בדיוק עכשיו? סידרת את יומך למען ההספק הגדול ביותר, למי איכפת שזה ימשיך לזרום כמו שתכננת?
אנחנו אוהבים לרוץ במסדרונות החיים, לחלוף על פני דלתות פתוחות לרווחה, לקבוע יעדים ולהצליח. כשזה זורם, התחושה בשמיים, וכשלא כל כך, מרגישים "עמוק באדמה". אתה גודש לתוך יומך את כל יעדיך, בבוקר עמד השעון כנוע ותמים, כאומר עבדך הנאמן אני, לשירותך תמיד. ובצהריים, הוא הופך את עורו, לא רק שאיננו משרת את מטרותיך, אלא לפתע הפך הוא לבעל הבית, רודה ודוחק. ואתה, רק מתנצל וממציא תירוצים.
'השמים שמיים להשם' וכולנו בדרך כלל מסכימים עם זה. אבל על הארץ אנחנו אוהבים להיות, איך לומר? עצמאיים… טוב, לא בדיוק לבד, בהחלט כדאי שמלמעלה ילוו את המהלכים. אנחנו לא אוהבים להטריח, אז רק שיחתמו על המסמכים…
גם בראש העמוד העמוס ביותר בלוח השנה העברי, מופיעות ראשי התיבות בס"ד. הם משמשות פעמים רבות בתפקיד תמונת הרב התלויה בחנות הפלאפל של זה שהכל אצלו 'כשר' לגמרי. 'בעזרת השם', 'ברוך השם', ו'אם ירצה השם', מצויים בשמיים. שם למעלה, היכן שהעיניים המפלבלות מפנות מבט שעה שמשהו לא כל כך הצליח, וכלל לא היה באשמתנו. שם נמצאים כל ה'פשלות', שם קבורות התוכניות שנגנזו מנסיבות שלא תלויות בנו. זה המקום אותו אנו מכבדים, מרחוק.
אבל לפעמים, רק לפעמים, קורה שהשמיים נופלים לנו לתוך החיים, פתאום מתמלא הנוף בצבע כחול. אתה חש כמי שעומד על הראש, תלוי עם רגליים למעלה, כמו טייס שאיבד כיוון. קודקוד תקוע היטב באדמה, ועיניים משוטטות במרחב התכלת, מבקשות נקודת אחיזה. אתה מוכן אפילו לתפוס טרמפ על ענן דליל של קיץ, לבנות על משהו, אפילו על אשלייה.
זה מפחיד לא לשלוט במצב. נולדנו עם אגרוף קמוץ, חתמנו חוזה להשיג הכל, להיות בעניינים ולשלוט בכל מצב. החיים חתמו לנו אלף פעמים על התעודה הזו, ואלפיים פעמים קרעו אותה לנגד עינינו.
אז מה רוצים מאיתנו? דומה כאילו החיים מהתלים בנו. רגע אחד מניחים לנו להרגיש כמו גדולים, מנהלי עולם, וברגע הבא טופחת לנו המציאות בפנים, כאילו אומרת, מה שתעשה או לא תעשה, תישאר באותה נקודה, עד להודעה חדשה. אפילו התורה מדברת איתנו ככה, פעם מעודדת לעשות ולפעול, וברגע הבא אומרת 'הכל בסדר, אין צורך, יש מי שמנהל את הכל מלמעלה'.
אנחנו אולי לא תמיד כל כך בעניינים, אבל יש כאלו שכן. אלו האנשים החזקים שאף פעם אין במשרד שלהם קצר. מה שהוחלט מבוצע, אין חכמות. לפעמים נדמה לנו שהם אחראיים אפילו על סיבוב כדור הארץ במערכת השמש. תמיד מצלצל להם בכיס פלאפון, הפקס פולט בלי סוף חומר, ותמיד יש להם גם מה לומר. הפלא הגדול שעל מערכות מסוימות מאוד הם לא שולטים בכלל, אממ… כמו למשל מערכת העיכול, הנשימה ועוד כמה דברים צדדיים. רגע, נדמה לי שגם מחזור הדם, שרירי הלב, והמח, לא בדיוק בשליטה. לכאורה, צריך לברר…
זה נורא מעניין, שהאדם הכל יכול, שחוקר, מגלה, ועושה, יודע לנהל הכל, חוץ מהמערכת שמבטיחה את קיומו שלו. המערכת הזו מצויה איכשהו מחוץ למצודתו הפרוסה. הוא יודע עליה כמעט הכל. תיעד אותה, נבר בקרביה, כתב אודותיה ים של ספרים, מאמרים ומחקרים – ונשאר לגמרי בחוץ.
ובכן, זוהי ללא ספק תעלומה, ומי שאמר והיה העולם מעוניין שנחיה בתוכה, ככה בלי פתרון. אז מה.
מה שבטוח ששתי הדמויות משמשות בנו לסירוגין. פעם הדמות הפעילה והיוצרת, ופעם בובת הסמרטוטים חדלת האישים. הדמות הפעילה והמסוגלת, שואבת את קיומה מהציווי 'ששת ימים תעשה מלאכתך' אל תהיה כלומניק בטלן, תעבוד, תעשה, תיצור – זהו רצון הבורא.
הדמות החדלה נגזרת מתוך ההמשך 'וביום השביעי שבת לה". שמעת? 'לא תעשה כל מלאכה'.
המלאכה היא עבודת הבורא. כל מלאכה. אין דבר בעולם שלא שייך לאיזושהי מחלקה, זו יכולה להיות כל אחת מל"ט מלאכות. אולם, השלמות באה דווקא מהמנוחה. אז, כשמחזירים את הכל בחזרה למקום ממנו באו כל הכוחות, נשלמת גם המלאכה.
הצדיק, כמו השבת, גם הוא כל מציאותו רק ביטול. צדיקים מופלגים השיבו את כל כוחותיהם לבעל הכוחות. רבינו מדבר על כך בהמון מקומות, באחת מהתורות הוא מדבר על 'הלוואה'. את הכוחות, הכישורים, והיכולות אנו בסך הכל לווים מ'המלווה הגדול'. עם השנים מצטברים הררי אגרות חוב שכאלו. אנו הקטנטנים לא נוכל לעולם להשיב את החוב. אבל יש מישהו שכן מסוגל, וכשמתקשרים אליו, ועובדים איתו יחד, הוא כבר ידאג להחזיר הלוואות.
הצדיק בא הנה לעולם עבורנו, את שלו הוא כבר השיב. מה שמעניין אותו הוא, מה יהיה איתנו. לא הרבה הוא דורש, רק 'תנו לי את ליבכם'.
כל בני האדם, הנמצאים בעולם הזה, יש להם "בחירה". אך בעוד שהבחירה שלנו היא בין הטוב והרע, הרי שהבחירה של הצדיקים הגדולים היא בשטח אחר לגמרי.
כי "יש צדיקים בחינת משה, שכבר קידשו עצמן לגמרי מכל אחיזת הרע, והם כולו קודש, עד שאין להם שום בחירה בשום דבר תאווה. אבל כל בחירתם הוא רק בבחינת 'משה הוסיף יום אחד מדעתו', דהיינו מה שאין יכולין לשית עצות בנפשם איך להתנהג, כי אינם יודעים איך הוא יתברך רוצה באמת. שזה היה עיקר בחירת משה, והצדיקים שהם בבחינתו" (ליקוטי הלכות, העושה שליח לגבות חובו ג, יב).
בעוד שהבחירה שלנו היא בין מ"ט שערי הקדושה לבין מ"ט שערי הטומאה ח"ו, הרי שהצדיקים אינם מתמודדים עם בחירה זו כלל, שכן הם כבר התעלו ויצאו מכל שערי הטומאה וזכו להיכנס לכל מ"ט שערי הקדושה. ובחירתם הגבוהה היא בחירה השייכת כבר לשער החמישים בעצמו. "וזאת הבחירה נמשכת משער החמישים של חמישים שערי בינה שלא השיגו משה, ומחמת שזאת ההשגה לא השיג עדיין, על כן אינו יכול לתת עצה בנפשו כשמגיע לשם, ומשם כל בחירתו" (שם).
בחירה זו היא גבוהה ועדינה כל כך, עד שהיא היא הבחירה שהייתה לאדם הראשון קודם חטא אכילת עץ הדעת טוב ורע. "וזה בחינת הבחירה שהיה לאדם הראשון קודם החטא, שהיה זך בתכלית ועדיין לא ניתן בו יצר הרע, כמו שאמרו רבותינו ז"ל ומובא בפירוש רש"י, ואם כן מאין היה לו בחירה עד שחטא בעץ הדעת? אך כל בחירתו אז, היה בבחינה זאת בבחינת משה הוסיף יום אחד מדעתו" (ליקוטי הלכות, שבת ז, נ).
* * *
אמנם, גם אם מקום ה"בחירה" שלנו רחוקה מאד מה"בחירה" של הצדיקים. הרי שגם אצלנו, קיימת בחירה גבוהה זו של "הוסיף משה יום אחד מדעתו", וגם אנו הקטנים, מתנסים בבחירה מעין זו.
וכפי שאמר רבינו הקדוש מפורשות "שזאת הבחינה היא נמצאת בכל עבודה ועבודה. כי בכל עבודה מעבודת ה' יש דבר שמניחין ומשאירין לאדם בלי מצוה ואזהרה, ואין מצוין עליו שיעשה כן, רק הדבר תלוי בדעתו ובחירתו כמו משה רבנו עליו השלום שהוסיף יום אחד מדעתו בלי מצוה. ובזאת הבחינה היא עיקר העבודה והבחירה, כי נשאר מסופק תמיד איך הוא רצון השם יתברך מאחר שלא ציווה עליו איך לעשות" (חיי מוהר"ן, קצז).
כי מאותה בחירה גבוהה של משה רבינו "משם נשתלשל הבחירה לכל אחד מישראל, ועל כן גם כל אדם יש לו איזה בחינה בהעלם מבחינה זאת, שצריך להבין מעצמו רצון ה' יתברך והצדיק האמת, ולא יטעה את עצמו ויכוון דעתו מאד לה' יתברך, עד שיבטל עצמו לגמרי" (ליקוטי הלכות, יין נסך ד, יב).
וככל שהאדם מתקרב לאותו צדיק גדול, אשר כל בחירתו היא בבחינת "משה הוסיף יום אחד מדעתו" – כך הולכת בחירתו ונעשית דומה לכך. שכן, הצדיק מאיר לאנשיו הארה גדולה מאור האמת, אך אינו אומר להם ברורות כיצד ועד היכן עליהם להתעלות. והם אלו שאמורים לבחור בכל עת כיצד להתעלות ולהתקרב לה'.
קחו לדוגמא אפילו את עניין ההתבודדות – על אף שיש לנו חיוב גמור מרבינו להתבודד שעה ביום, אף על פי כן – גם שם משאירים לנו בחירה של "הוסיף יום אחד מדעתו". שכן, גם שם אומר לנו רבינו "שרצונו שיהיה לנו כל היום כולו התבודדות, ולבלות כל היום על זה, אך לאו כל אדם יכול לקיים זאת. על כן בהכרח לצוות להם שיהיה להם על כל פנים איזה שעה התבודדות, כי גם זה טוב מאד. אבל מי שליבו חזק בה', ורוצה לקבל עליו עול עבודתו יתברך באמת, רצונו שיהיה לו כל היום התבודדות. והזכיר אז מאמר חכמינו, זכרונם לברכה (ברכות כא) 'ולוואי שיתפלל אדם כל היום כולו'" (ליקוטי מוהר"ן ח"ב, צו).
לא קל להתאפק מלכעוס, קשה עוד יותר לרחם ולחמול דווקא אז, על מי שהרגיז אותך, אבל זה משתלם, כי לא רק אתה מרוויח בכך שיש לך הזדמנות לעדן ולזכך את המידות שלך, אלא כל עם ישראל מרויח מכך. על ידי הבלגה זו אנחנו זוכים שהצדיקים שבדור ירחמו עלינו וינהיגו אותנו למרות ענוותנותם.
שכן, כשעם ישראל חוטאים ומכעיסים כביכול את השי"ת, הוא כביכול מסתיר פניו מהם ואינו רוצה להנהיג אותם, כמו שכתוב: "ואנכי הסתר אסתיר פני על כל הרעה אשר עשה" (דברים לא, יח).
כך שגם הצדיקים שבדור – שדבקים במידותיו של השי"ת – אינם רוצים להנהיג אותנו. לכאורה הם מסרבים להנהיג, בגלל שהם סבורים כי אינם ראויים לתפקיד הזה. שכן רוגזו של ה' כביכול הינו דק ועדין ובלתי מורגש, כמו שכתוב "כי רגע באפו" (תהלים ל), אבל האמת היא שסירובם להנהיג נובע מחרון האף שלמעלה, כי לולי חרון האף הזה, היו רחמיהם של הצדיקים גוברים כל כך, עד שהיו מוכנים להנהיג את ישראל למרות ענוותנותם.
כך אנחנו מוצאים במשה רבינו, שסירב לקבל את ההנהגה בטענה כי "מי אנוכי כי אלך אל פרעה" (שמות ג, יא), אך מיד אח"כ נאמר: "ויחר אף ה' במשה". ללמדנו שכל טענותיו וסירובו של משה נבעו מחטאיהם של ישראל שגרמו חרון אף למעלה.
ברם, כשאנחנו מתגברים על כעסנו–אנו, ואף מתנהגים אז ברחמים ובחמלה – גם הקב"ה מתנהג עמנו כך, מידה כנגד מידה, כמו שכתוב: "ברוגז רחם תזכור" (חבקוק ג) שבזמן כעסו ה' זוכר את רחמיו עלינו.
כך שגם אצל הצדיקים שבדור גוברים הרחמים, עד שלמרות ענוותנותם, הם מוכנים להנהיג ולקרב אותנו להשי"ת.
"אוי ואבוי, כי העולם מלא מאורות וסודות נפלאים ונוראים, והיד הקטנה עומדת בפני העיניים ומעכבת מלראות אורות גדולים"[הבעל-שם-טוב, מובא בליקוטי מוהר"ן סימן קלג].
פעמים רבות, חוסר הניצול הוא המעכב הגדול ביותר שלנו. הרי "מצוה גוררת מצוה" [אבות ד, ב]- ברגע שהתחלנו במעשה טוב, היינו צריכים להתקדם רק מעלה ומעלה. כל כך הרבה טוב יכול לצאת ממעשה קטן שלנו, אבל אנחנו לא מנצלים אותו. לאו דווקא בגלל מניעות חיצוניות של פניות, או קשיים של תקופת ירידה, אלא עקב סתם חסימה – הלב סתום. כמה שאנחנו מתרכזים ומתאמצים להיפתח באותו מעשה טוב בו אנו עומדים, דבר לא זז בפנים.
"כי בשמחה תצאו, ובשלום תובלון" [ישעיה נה]. הנביא ישעיה מתאר את היציאה מן הגלות כתהליך המלווה בשמחה ושלום. אך אם נשים לב, אין כאן תיאור מצב, אלא תיאור פעולה. אם הנביא היה רוצה לתאר לנו כיצד תיראה היציאה מהגלות – בשמחה ובשלום – הוא היה צריך לומר "כי תצאו בשמחה, ותובלון בשלום". היציאה – תהיה עם שמחה; ההובלה – תהיה עם שלום. מצורת הניסוח אנו למדים שהשמחה והשלום הם מרכיבים חיוניים בשביל עצם הפעולה. במלים אחרות – כיצד תוכלו לבצע את היציאה? "בשמחה תצאו" – בכוחה של השמחה. מדוע נצרכת השמחה עבור היציאה, ולא רק כוח הרגליים?
מבאר רבי נחמן [ליקוטי מוהר"ן תנינא, סימן י], כי גלות איננה דווקא במישור הגיאוגרפי. לפעמים הגלות היותר קשה היא כשהמוח נופל לגלות, וחושב בצורה מצומצמת. גלות היא מצב בו אין האדם חופשי לבטא את מי שהוא, וכך המוח שבגלות אינו חופשי לחשוב בצורה בריאה. כל כולו מצטמצם בקטנוניות, ועיניו סתומות מלראות אורות גדולים. מעתה מובנת מאד הבעיה. אולי אפשר עם כוח הרגליים לצאת מהגלות, אבל מה זה יעזור? גם בארץ ישראל נישאר באותה גלות מחשבתית. אומר הנביא ישעיה: בשמחה תצאו. "כי שמחה הוא עולם החרות, בבחינת[ישעיה נה]: "כי בשמחה תצאו", שעל-ידי שמחה נעשין בן-חורין ויוצאין מן הגלות" [שם]. כל השינויים שתנסה לעשות לא יעזרו לך באמת לצאת ממי שאתה, מאיפה שאתה, אם חסרה לך אבן היסוד. כל מה שהשקעת – יגיעות, מחשבות, רצונות, הכל הלך לעולם הלא נכון. אתה נמצא בעולם הגלות – השלב הראשון שלך בהשתנות חייב להיות בכניסה לעולם החירות – עולם הביטוי העצמי המלא, עולם השמחה. אחרי שתגיע אליו, תוכל להיות קשוב לעצמך, ולפעול את מה שרצית, בלי 'לדבר מסביב'. פשוט לגעת בנקודה הפנימית שבך הטעונה שינוי זה.
תנאי חשוב מוסיף לנו רבי נחמן – אם לדברים מסוימים מספיק פשוט לשמוח, כאן עלינו "לבוא לשמחה". לא מספיק שנהיה במצב של פתיחות, המתאפשר בעקבות מילי דשטותא וכדו', אלא עלינו באמת להיפתח. עלינו להרגיש את הפנימיות שלנו מתבטאת, ולא רק לאפשר לה להתבטא. הסיבה לכך היא מאחר והמוח כרגע נמצא במצב 'גלותי', אז גם הפתיחות שלו היא פתיחות 'גלותית'. הכל עדיין מתבצע בצורת חשיבה מצומצמת, שגם הפתיחות שלה היא פתיחות מצומצמת. איך אנחנו מוציאים לפועל את הפנימיות שלנו, ולא רק מאפשרים את הפתיחות?
"ולבוא לשמחה הוא על-ידי מה שמוצא בעצמו איזה נקודה טובה על-כל-פנים, כמבואר
על פסוק: "אזמרה לאלקי בעודי" [בלקוטי מוהר"ן א, תורה רפב], עיין שם". בעבר עיינו בנושא זה ביתר אריכות, אבל את מסקנת הדברים נזכיר – אם נמצאים בנו נקודות טובות למרות מה שאנחנו, הרי זה בשל העובדה שהטוב הזה הוא פנימי, ותמיד הוא יופיע. וכך מתוך ש"שחורה אני" – למרות כל הלכלוך: "ונאוה" – דווקא בסדר זה, מתגלה עוצם היופי. לא משנה מה נעשה, הטוב הזה יישאר איתנו בפנימיותנו. ברגע שנוגעים בנקודה זו, ניתן "לבוא לשמחה" – להפוך את עצמנו ליוצרים, ולעבור לעולם החירות.
אסון קרה בבית המלוכה. בן המלך שהיה עד כה שפוי ומנומס, שקע במרה שחורה, והחל הוזה הזיות. מתגולל מתחת לשולחן האוכל, על הרצפה וגורר חתיכות לחם ועצמות שמוצא שם, באמרו שהוא תרנגול הודו…
ולא די לו בכך, אלא שהוא מתעקש שלא ללבוש עוד את בגדיו, בהטעימו שתרנגול אינו לובש בגדים… אלא יושב ואוכל פרורים וחתיכות בשר הנופלים על הרצפה משיירי האוכל…
צער רב נגרם לו למלך בשל כך. הוא קיווה לראות את בנו גדל וקונה לו שם בארץ, כיאה לבן מלך, ואילו לדאבון לבו, נאחז בו שגעון נורא שכזה, ומי יודע לאן יגיע…
קרא המלך לרופאיו וחכמיו, וביקש מהם עצה ותרופה לבנו, המהלך עליו אימים בהתנהגותו הבלתי נסבלת. ניסו הרופאים את כחם בסמי מרפא, והחכמים בחלקלקות לשונם, אך ללא הועיל, בן המלך בשלו : "תרנגול הודו אני, ואין כל תימה בהתנהגותי, שכן כל תרנגולי הודו נוהגים כך"… עד כי התייאשו כל הרופאים והחכמים מלרפאותו.
והנה, ביום מן הימים, בא חכם אחד מעיר רחוקה, וטען שהוא מקבל על עצמו לרפאות את בן המלך. מרוב יאוש, כשהוא שבור ומדוכדך מדרכי בנו, הרשה המלך לחכם לטפל בבנו, בחשבו שבין כה וכה לא יעלה ולא יוריד מחומרת מצבו.
למרבה תדהמתו של המלך, פשט גם החכם את בגדיו, והתיישב אל מתחת לשלחן ליד בן המלך, והחל גם הוא גורר פרורים ועצמות, בארשת פנים תמימה, כאילו הדבר מובן מאליו…
נעץ בו בן המלך עינים תמהות ושאלו: "מי אתה ומה אתה עושה פה?" השיבו החכם: "ומה אתה עושה פה?!" – "תרנגול הודו הנני" נענה הבן ברצינות – "גם אני תרנגול הודו" השיב לו החכם…
קיבל בן המלך את טיעונו של החכם, באותה רצינות בה התייחס לשגעונו הוא, בסברו שבנסיבות מסוימות, הרי גם אחד בצורת אדם מסוגל להיות תרנגול הודו.
עברו ימים ושבועות, והשניים התרגלו זה לזה, אכלו יחד מאותו אוכל, בלי לבוש לגופם, עד כי נוצר ביניהם קשר אמיץ.
הבין החכם שהגיעה העת להתחיל בפעולה ממשית, רימז לסובבים להשליך שני חולצות אל מתחת השלחן, ובפנותו אל בן המלך אמר לו החכם: "כלום סבור אתה שתרנגול אינו יכול ללבוש חולצה? אפשר ללבוש חולצה ולהמשיך ולהיות תרנגול הודו"… הסכים בן המלך ולבשו שניהם חולצות.
שוב עבר זמן. רימז החכם, והשליכו אליהם מכנסיים ללבוש, ואף עתה, בפנותו אל בן המלך אמר לו: "החושב אתה שעם מכנסיים אי אפשר להיות תרנגול?!"…
כך לבש בן המלך בגד אחר בגד, בלי כל התנגדות. שוב עבר זמן ניכר, והחכם רימז לנוכחים להשליך מאכלי אדם מהשולחן, ושוב טען לבן המלך: "חושב אתה שאם אוכלים מאכלים טובים יוצאים מכלל תרנגול הודו? יתכן לאכול אותם ואף להשאר תרנגול", ואכל.
כאן הגיע אחד השלבים הסופיים לקראת ריפויו המוחלט. כעבור זמן מה, פנה החכם אל בן המלך וביקשו לשבת עמו על כסא אצל השלחן, מכאן לא ארכו הימים עד שהחזירו אל מסלול החיים התקינים, מבלי שיחוש בן המלך בכך, שהפך לתרנגול העושה משה בני אדם, בכל מכל כל…
* * *
…ונמשל
היטב משקף משל זה את הקושי הרב שיש לו לאדם הלבוש בחומריות להרגיל עצמו בהרגלים רוחניים, כמה מיני תחבולות וגניבות דעת נזקק האדם לעצמו כדי שיתרגל בדרכי העבודה הצרופה ולא בקלות ניתן לו לקפוץ אל תוך הרגלים רוחניים כלימוד בהתמדה, תפילה בכוונה, חצות, התבודדות וכו' וכו'.
צא ואמור לו לאדם ביום בהיר אחד שיעשה משהו מהעבודות הללו, ודאי יטען לך שאין הוא שייך למדרגה כזו… כלומר אינו "אדם" אלא "תרנגול" אין הוא שייך לאותן עבודות כביכול.
או צא ואמור לעצמך לעשות משהו בעבודת ה' שלא הסכנת מימיך לעשות, הרי מה אתה חושב באותה שעה – "פשוט אין זה שייך אלי" או "הדרך הזו שייכת לצדיקים ולא לאדם פשוט כמוני" וכהנה וכהנה.
פירוש הדבר הוא שלא הקושי שבעבודות הקדושה הם המעכבים לעשותם אלא בעיקר ההנחה שמניח האדם שהוא אינו מסוגל לעשותם כביכול, ולכן עוסק עמנו רבינו בדרכיו ועצותיו כדי להראות לנו שגם הוא בן אנוש, ילוד אשה כמונו ואף על פי כן אף לנבראים כמונו מותר ללבוש כותונת ומכנסיים ולאכול מאכלים טובים רוחנים "כמוני ממש" מבלי לצאת מכלל "אדם פשוט" כלל…
ליתר ביאור, שיטתו של רבינו ז"ל היא להראות לנו שכולנו שייכים לכל המדרגות הקדושות שבעולם ואל לנו לחשוב חס ושלום שכל דרכי הקדושה וההנהגות הקדושות שייכות רק לבני אדם גדולים מערכנו. זוהי טעות מרה, זוהי גם הנחה מופרכת מעיקרה, שכן כל איש ישראל מצד נשמתו הינו "בן מלך" ולא "תרנגול הודו" ולשם כך עליו להתרגל למנהגים רוחניים אט אט עד שיהפוך ברבות הימים לאדם כשר.
הדבוים מובאים בקיצור בהערת המעתיק למשל זה: "אמר המעתיק: יכולים לומר שהאדם הרוצה להתקרב לעבודת השם הלא הוא הינדיק [=תרנגול הודו] מלובש בחומריות וכו' ובדרך זה יכולים מעט מעט לקרב את עצמו לעבודת השם עד שנכנסים לגמרי וכן בהתקרבות אנשים על דרך זה וד"ל".
ואף גם זאת מדרכי העבודה התמה, לא לקפוץ בבת אחת לרום המעלות "פן יהרסו לעלות אל ה' ונפל ממנו רב", עלינו אפוא להתרגל ולהתקדם לאיטנו שלב אחר שלב בסולם המדריגות הרוחניות.
וכן כשלקח יוסף את בנימין, כתיב: "ויגש אליו יהודה", ודרשו חכמינו זיכרונם לברכה: "מצינו הגשה לתפילה".
כבר דברנו על כך מספר פעמים שהתכלית בהבאת הדוגמאות הרבות לכך שכל אבותינו לא רק התפללו, אלא הלכו בדרך התפילה. תפילה הייתה דבר שהקיף את כל מעשיהם. למעשה- הצבענו על כך שזו גם גמרא מפורשת (בבא קמא דף ד ע"א): "האדם נקרא מבעה (=מתפלל)". ואחר שלימדונו הראשונים שהשם של הדבר תמיד יבטא את מהותו, בעל כורחנו נאמר שתפילה היא מהות האדם. דבר לא יכול להפוך להיות מהותי גם אם ישקיעו בו הרבה זמן ביום. הוא יהפוך למהותי כאשר הוא יבטא את החיות של מי שמבצע אותו. והנה, לומר שהאדם נקרא מתפלל בשעה הוא מתפלל – הרי זה דבר פשוט. בודאי שחז"ל מתכוונים לאותה שעה שאינו מתפלל בה. גם בשעה שהאדם אינו מתפלל, גם שם הדבר היא עיקר החיות שלו, שגם באה לידי ביטוי. תפילה היא ביטוי של תלות קיומית בה', ובתחושה זו אפשר ללכת כל הזמן, ובכל מעשה הכוח שלנו אינו באמת שלנו, אלא "ה' אלוקיך הוא הנותן לך כוח" (דברים ל).
נתמקד במקרה שלפנינו, ומתוכו ננסה לעמוד על שורש הדברים. יוסף שהיה במצרים, בזמן שעדין לא התגלה לאחיו, לקח את בנימין כדי לגרום לכל המשפחה לרדת אל מצרים. יהודה ניסה להתווכח איתו בתחילה על כך שהם אינם יכולים לשוב לארצם בלי בנימין, שכן הדבר יגרום צער גדול ליעקב אביהם. התורה מתארת את הדו-שיח בפתיחה: "ויגש אליו [=אל יוסף] יהודה, ויאמר…". התורה לא רק סיפרה לנו שיהודה החל לדבר עם יוסף, אלא שגם קדמה לכך הגשה- "ויגש אליו". חז"ל מפרשים שהכוונה כאן ב"הגשה" היא לתפילה, ומזה לומדים הם ש"מצינו הגשה לתפילה"- מצינו לשון של הגשה במובן של תפילה. לפני שאנחנו בכלל מבינים מהי אותה הגשה, אנחנו מבינים שעל כל פנים לא היה ניתן לדבר בישירות. אי אפשר רק לבוא ולדבר עם יוסף, אלא היה צריך להקדים לכך הגשה, וכאשר מקדימים אותה- אפשר לפעול את מה שרוצים לפעול. איך היא נוצרה בסופו של דבר? על זה התורה לא מדברת. התורה רק אומרת שצורת הפעולה של ההגשה מצד יהודה הייתה בתפילה. הפעולה של ההגשה הייתה תפילה. נשים לב – לא כתוב שנוצרה הגשה, אלא שיהודה ניגש בעצמו. לכאורה- הרי הוא לא ניגש, אלא רק התפלל? אמנם, אם אנחנו יודעים שתפילה היא דרך, הרי שיוצא מכך שהיא מקיפה כל מעשה ומעשה שאנחנו עושים. יהודה לא התפלל שתהיה גישה, אלא הרגיש שהוא עצמו ניגש. מאחר והתפילה מלווה אותו בכל חייו, הרי שעבורו אין שום חילוק בין אם הוא ניגש פיזית או שנוצרה גישה- בין כה וכה "ה' אלוקיך הוא הנותן לך כוח לעשות חיל" (דברים ל).
מי שזוכה ללכת בדרך זו, בכל רגע נתון בחייו יפנה אל ה' כחלק מצורת החיים. אין את הדרך להשיג דבר מסוים, וגם תפילה. התפילה היא הדרך האמיתית להשגת כל דבר. וכך אמר רבי נחמן, שעיקר ההשתדלות של כל אדם באשר הוא, צריכה להיות בתפילה (ליקוטי מוהר"ן, סימן יד). לא כפיתרון נוסף, לא כ'חיוב' שיש למלא, אלא בהבנה פשוטה ואמיתית במציאות – הקדוש ברוך הוא הוא זה שמקיים אותה, ורק אליו יש לפנות.
אם הפרק הקודם עסק בשמחת שבת ויו"ט, כי אז ההמשך הטבעי לו הינו הפרק הזה, כי ראה זה מצאנו בספר לקוטי הלכות: "כי כל הדרכים והעצות הקדושות שיכולים לבוא על ידם לשמחה וחדוה, כולם מתעוררים ומאירים בשבת באור גדול… ואז בשבת בקל יוכל להמשיך על עצמו דרכי השמחה ועל ידי זה יזכה להמשיך השמחה של שבת גם בימי החול, שזה עיקר הקדושה שממשיכין משבת על ששת ימי החול" (ליקוה"ל, או"ח, עירובי תחומין ו,א)…
דרכי השמחה שונים ומגוונים בספרים הקדושים, רבינו ז"ל אספם כעמיר גורנה, בחרם והרחיבם והוסיף עליהם הרבה מעצותיו הוא, כדי להדריכנו אל המידה הטובה והיקרה הלזו, השמחה.
בראש וראשונה בולטת העצה הגדולה של רבינו – "אזמרה" (ליקו"מ, ח"א תורה רפב) כינוי בו מכונה מאמרו הקדוש בלקוטי מוהר"ן, בו גילה רבינו את עצתו הקדושה הזאת הנדרשת כמין חומר בתוך הפסוק "אזמרה לאלקי בעודי" שאמר דוד המלך ע"ה. אותה דרך, משום שהזהיר רבינו הקדוש ללכת בה, זכתה להתלהבות יתירה בקרב תלמידי רבינו ובראשם רבי נתן ז"ל הכותב על אודותה לבנו ר' יצחק ז"ל: "הפוך בה והפוך בה וסיב ובלה בה, וממנה לא תזוע, שאין לך מדה טובה ממנה, ובכל יום ויום יהיה הדרך הזה בעיניך כחדש" (עלים לתרופה כה) – – –
על פי דרך זו – עיקר שקיעתו של אדם בעצבות היא מחמת ידיעת שפלותו והתבוננות במצבו הרוחני הירוד; וכך היה רבינו אומר: כשאדם רואה שהוא שפל מאד אסור לו לפול ברוחו, אלא הוא מוכרח להחיות את עצמו, שיתבונן בדעתו:איך יתכן שלא קיימתי מצווה כלשהיא, הכיצד זה לא עשיתי בכל זאת אי פעם מעשה טוב, הלא מתענה אני ביום כיפור ובתשעה באב גם כן, ובכל ארבעת התעניות גם כן – אם כי לבי כואב לי מאד – ואני הולך לפעמים למקוה; ואפילו אחרי כל הקלקולים ר"ל מתייגע אני מאד ורוצה מאד להציל את עצמי וכו' ואיך שהוא, על כל פנים, איזה שהם נקודות טובות יש לי בתוכי ממה שכמה פעמים קיימתי רצון הבורא יתברך" – – –
כאלה הם הדברים ששח רבינו כאשר התחיל לגלות את הדרך הקדושה הזאת, אחר הפטיר: "בכך מוכרח אדם להחיות עצמו, ולא להתייאש בשום אופן" (מתוך מכתב תל"ג בעלים לתרופה, שם נאמרו הדברים ביידיש).
התורה רפ"ב בלקוטי מוהר"ן, המבארת את הדרך הזו ביתר עמקות, מגדירה זאת כהכרעה עצמית לכף זכות, שכוחה יפה כלפי מעלה. כלומר, שכאשר אדם הנמצא בשפל מדריגה מוצא בעצמו זכויות, "נקודות טובות", הרי הוא מכריע את עצמו מכף חובה לכף זכות והופך אמנם לזכאי בעיני ה' המסייעו בשל כך להכנס לזְכוּת ולחזור בתשובה, "היינו, כמו שצריכין לדון אחרים לכף זכות, אפילו את הרשעים, ולמצוא בהם נקודות טובות, ועל ידי זה מוציאין אותם באמת מכף חובה לכף זכות… כמו כן הוא אצל האדם בעצמו, שצריך לדון את עצמו לכף זכות, ולמצוא בעצמו איזה נקודה טובה עדיין, כדי לחזק את עצמו שלא יפול לגמרי חס ושלום רק אדרבא – יחיה את עצמו וישמח את נפשו במעט הטוב שמוצא בעצמו, דהיינו, מה שזכה לעשות מימיו איזה מצוה או דבר טוב. וכמו כן צריך לחפש עוד, למצוא בעצמו עוד איזה דבר טוב. ואף שגם אותו הדבר מעורב בפסולת הרבה, עם כל זה, יוציא משם גם כן איזה נקודה טובה. וכן יחפש וילקט עוד הנקודות טובות" (ליקו"מ, ח"א תורה רפ"ב).
והשאלה המתעוררת כמו מאליה למשמע רעיון חדשני זה שהוא השגה גבוהה שהשיג רבינו, האם אין מסוכן הדבר שאדם ילמד זכות על עצמו?… אכן, מסוכן, וזה כל קושי קיומה של העצה הקדושה הזאת, ש"צדיקים ילכו בה ופושעים יכשלו בה" באותה עצה נפלאה ונוראה. אך בהחלט אין דרך זו מסוכנת כל כך, כמו השקיעה בעצבות בגלל מצב רוחני ירוד ומעשים רעים, שכבר אמרו גדולי החסידות שלא כל כך מתכוון היצר בהחטאתו את האדם לעצם החטא, מאשר להפיל את רוחו כדי שיתייאש מעבודת השם, רחמנא ליצלן.
מוהרנ"ת בלקוטי הלכות מיטיב להסביר את ה"זה לעומת זה" שבעצה נפלאה זו, כשהוא מדמה אותה לפרה אדומה המטהרת טמאים כשלעומת זה היא מטמאה טהורים (אורח חיים, הלכות השכמת הבוקר א,יב)… שכן לא לכל לאדם מיועדת עצה זאת, היא מיועדת בעיקר לאלה הנפולים בדעתם וחושבים עצמם לרשעים ורעים, אלה הרואים עצמם מנוערים מכל זיק של טוב, אלה "הטמאים" נטהרים בדרך קדושה זו; לא כן מי שרואה עצמו טוב ו"טהור" אף כי הוא באמת צדיק וכשר, הרי זו לו עצה המטמאה אותו "כי יפול לגדלות", לגאווה.
הנה כי כן, לאנשים כערכנו, שכל עיקר נפילתנו והתרחקותינו מהתורה והמצווה נובע מרוב יאוש והסתכלות של חובה על עצמנו, אלינו מיועדת עצה קדושה זאת הזועקת אלינו כפי שזעקה כנסת ישראל בשעת כשלונה – "שחורה אני ונאוה – שחורה אני בפני עצמי ונאוה בפני קוני… שחורה אני במצרים ונאוה אני … בדם הפסח ובדם המילה… שחורה אני … שנאמר יעשו עגל בחורב ונאוה אני … שנאמר כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע; שחורה אני במרגלים… ונאוה אני ביהושע וכלב… שחורה אני במלכי ישראל ונאוה אני במלכי יהודה"! (מדרש רבה על שיר השירים, פרשה א פסקה לד) ועוד כהנה וכהנה שבחים בצד גינוים, כפי שמונה שם המדרש לרוב, שבו בזמן שראו ישראל עצמם ברע ראו גם את טובתם, וכך כל אחד ואחד חייב לראות בעצמו את נקודותיו הטובות, לשמוח ולהתחזק בהם, והדבר יגרום שאף השי"ת יראה בו טובה וידינהו לכף זכות, שזוהי דרכו יתברך: "לא הביט אוון ביעקב ולא ראה עמל בישראל" (במדבר כג,כא, ועיין ליקו"מ ח"ב י"ז).
ואם אמרו חכמינו (נדה ל ע"ב) "אפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה היה בעיניך כרשע". הרי זה רק "כרשע" אבל חלילה לו לאדם פשוט לראות עצמו "רשע" ממש "כי אסור להחזיק עצמו לרשע גמור ח"ו, רק אדרבא – כשנדמה לו שהוא רשע גמור חס ושלום, ואפילו אם האמת הוא כך ח"ו, אף על פי כן, צריך לחפש ולבקש ולמצוא בעצמו נקודה טובה לבל יהיה ח"ו רשע גמור כנ"ל, ועל ידי זה נטהר וזוכה לתשובה כנ"ל" (ליקוה"ל שם).
עצה זו של חיפוש אחר נקודות טובות מהווה אפוא עצה עצומה לשמחה, ומחוץ למה שאותה עצה גורמת לחזרה בתשובה – הן על ידי העידוד ששואבים הימנה והן על ידי שדנין את האדם בשמים כשם שדן את עצמו – הרי זה מקור נהדר ונפלא מאין דוגמתו להחיות הרוח ולהגבהת הלב בבחינת הכתוב בשלמה המלך "ויגבה לבו בדרכי ה'" (דה"ב ז,ו) מציאת הנקודות הטובות שבתוכנו מגביהה את לבנו ומצב רוחנו לעבודת ה' ומביאתם לידי שמחה מאין דוגמתה.
וכמו בכל דרך קודש, כך גם עצה זו אינה כל כך קלה לביצוע. רבי נתן מתאר את הקושי שבקיומה: "מגודל התגברות החושך של העצבות, צריכין יגיעה גדולה ועצומה לברר הטוב שבמצוות, דהיינו להזכיר את עצמו בהנקודות טובות שבו, לשמח את נפשו, להזכיר את עצמו: הלא אף על פי כן אני עושה מצוה, ואם היא כמות שהוא, הלא על כל פנים יש בה נקודות טובות, אשר נקודה אחת של מצווה קלה, של הקל שבקלים אין כל העולם כדאי לה וגו'; אבל מגודל החושך… קשה מאד להזכיר את עצמו בכל זה ולהחיות את עצמו ולשמח את עצמו, ומחמת זה לפעמים רוצים להפילו בדעתו לגמרי, שמזכירין אותו ריבוי עוונותיו ופשעיו העצומים ואיך הוא מלא פגמים וקלקולים בכל עת וכו', עד שנדמה לו שאפס תקוה חס וחלילה. וכל זה מעשי הבעל דבר [=היצר הרע], כי אין זה דרך ענוה כלל, רק הבעל דבר מתנכל עליו להפילו לגמרי חס וחלילה, ומגודל החושך קשה לו מאד לשום אל לבו להזכיר את עצמו בהנקודות הטובות שבו, לולא ה' עזרתה לנו בכל יום ובכל עת שמסבב בנפלאותיו העצומים, שנוכל להזכיר עצמינו לילך עם הדרך הקדוש של אזמרה לאלקי בעודי ת"ל, עיין שם היטב היטב ותוכל להחיות את נפשך תמיד כל ימי חייך" (ליקוה"ל, אורח חיים, הלכות עירובי תחומין ו,ג).
קשר רב יש בין עצה זו לתורה אחרת שבלקוטי מוהר"ן חלק ב' "ואיה השה לעולה" (תורה יב) שם חוזר רבינו על הידוע בכל ספרי חסידות שכבוד ה' מלא כל הארץ ואפילו "מקומות מטונפים או בתי עבודה זרה" גם הם שואבים חיותם מאלוקותו יתברך, ומחדש, שגם "כשאדם נופל חס ושלום לבחינת מקומות אלו, דהיינו לבחינת מקומות המטונפים, ונופל לספיקות והרהורים ובלבולים גדולים, ואזי מתחיל להסתכל על עצמו ורואה שרחוק מאד מכבודו יתברך, … זה עיקר תיקונו ועלייתו … כי זה עיקר התשובה, כשאדם מבקש ומחפש אחר כבודו יתברך ורואה בעצמו שרחוק מכבודו יתברך ומתגעגע ושואל ומצטער: איה מקום כבודו!" הוא הדבר – שבתוך הנפילה עצמה ניתן למצוא את הטוב, את כבוד ה', ניצוצי אורו יתברך, עצה זו האחרונה מבליטה את הנקודה הטובה ביותר של הנופל, שחש הוא בריחוקו מה', וכי למרות כל חטאיו לא שכח לחפש אחד כבוד ה'; עצם העובדה שהוא מחפש, מצטער ומתגעגע לה', זה עיקר תיקונו, כי זה מה שדרוש מאתו עתה, ואם עשה כן, הרי לו התחזקות עצומה בנקודה טובה מזהירה ומבהיקה אשר תעודד אותו לחפש ולמצוא בעצמו עוד ועוד נקודות טובות.
אשר על כן, כותב מוהרנ"ת, שאף כי הרבה עצות יעץ רבינו היאך להתחזק בשמחה תמיד, הרי "עיקר ההתחזקות ביותר הוא על פי מה שאמר בשני תורות קדושות, שהם 'אזמרה לאלקי בעודי' בלקוטי [מוהר"ן, חלק] א' בסימן רפ"ב ומה שאמר על פסוק 'ואיה השה לעולה' בלקוטי [מוהר"ן] תנינא בסימן י"ב, עיין שם היטב" (ליקוה"ל, אורח חיים, הלכות עירובי תחומין ו,ב).
עוד ועוד עצות ודרכים יש בספרי רבינו ובדבריו בעל פה. למשל: רבינו גורס, שהאדם יכול להכריח את עצמו להיות בשמחה (שיחות הר"ן כ) ובכך הוא מפריך את הטענה של העַצֵבִים האומרים שאינם מסוגלים לבא לכלל שמחה; בפעם אחרת אמר שאף אם בשום אופן אין אדם יכול לשמח עצמו "עצתו שיעשה עצמו כאלו הוא שמח, ואף על פי שבתחילה עדיין אין השמחה באמת בלב, אף על פי כן, על ידי שעושה עצמו כאילו הוא שמח, על ידי זה יזכה אחר כך באמת לשמחה". ור' נתן מעיר על כך שעצה זו "היא עצה גדולה מאד"! וכבר בארו ספרי המוסר שהפעולות החיצוניות משפיעות על הפעולה הפנימית, כך שעל ידי שאדם עושה עצמו כשמח, אם על ידי פנים שוחקות, אם על ידי דיבורים שמחים וכו', הריהו באמת נכנס לשמחה.
וגם כאן, בעצה כגון זו, הקושי אינו קטן, כאן בולט הצורך "להכריח עצמו" לפעולות חיצוניות של שמחה, כשלבו בל עמו… אדם במצב של עצבות חלש לכאורה מכדי לעשות עצמו שמח, אך רבינו טוען שלא כי, אלא אפשר ואפשר לו לאדם להכריח עצמו לפעולות של שמחה, ואף "לעשות ענייני שטות וצחוק, או קפיצות וריקודים כדי לבא לשמחה" (שיחות הר"ן מח). הדבר תלוי ברצון, שאם רצונו של אדם באמת לבא לשמחה, יציית לרבינו ויעשה מעשים אף הקשים בעיניו או נראים לו כהיתול עצמי, ובלבד להגיע אל השמחה "שהיא דבר גדול מאד" (שם).
ענה ואמר רבינו: "כפי הנראה, אי אפשר לבא לשמחה כי אם על ידי עניני שטות, לעשות עצמו כשוטה ולעשות עניני צחוק ושטות וכו'… ורק על ידי זה באין לשמחה" (שיחות הר"ן כ)- – – זהו אמצעי מפליא ביותר שרבינו ממליץ עליו, והדבר משמש נושא לביאור חסידי בספר הגדול לקוטי הלכות בכמה מקומות. לפי הדברים בהלכות נפילת אפיים (ד,ה) יוצא שעצת רבינו להשתמש במילי דשטותא לשמחה אינה עצה של מה בכך, ואף לא של חכמה סתם, אלא עצה המבוססת על השגה נפלאה מנסתרות הקבלה, תוך הדגשה שזוהי גם הכוונה בדברי הזוהר הקדוש (ויקרא מז ע"ב) על רב המנונא סבא שהיה "מסדר קמי חברייא פרקא דמילי דשטותא"…
משגלו ישראל – גלתה מהם גם שמחתם האמיתית השייכת להם מחמת קדושתם, כלומר, שמחתם הטבעית בתורה ובמצוות גלתה ונפלה בידי אומות ורשעי העולם המשתמשים בה לצרכי תאוותיהם הרעות ושטויותיהם, כך, שהשמחה כיום "מלובשת" בדברי שטות והבל "על כן, איש הישראלי, כשמשמח את עצמו על ידי מילי דשטותא, אזי נעשה מזה תיקון גדול… כי מעלה ניצוצי השמחה מן הגלות, מאחר שהוא בא לשמחה על ידי מילי דשטותא אלו, כי תיכף כשאיש ישראל הוא בשמחה, תיכף חזרה ועלתה השמחה למקומה ושרשה, שהיא אצל ישראל ששם שורש השמחה האמיתית, כי ישראל יש להם לשמוח בל ימיהם בכל מיני שמחה, בלי קץ וסוף, מאחר שזכינו להאמין בה' ובמשה עבדו ובתורתו הקדושה" וכו' (ליקוטי הלכות, שם).
כך היה כשגלה דוד המלך עליו השלום בין הפלישתים – שהם כוחות הטומאה, הסטרא אחרא, שכולה עצבות ומרה שחורה (זוהר בראשית עא ע"ב. מובא בליקו"מ ח"ב תורה מ"ח) – דוד המלך – שעיקר ענינו בעולם היה לשבר את העצבות ולהגביר את השמחה עליה, ושבשביל כך חיבר את עשרת מיני הנגינה עליהם מבוסס ספר התהלים המלא שירי שמחה והתחזקות – מכונה בזוהר הקדוש "בדחא דמלכא" – כביכול בדחנו של מלך מלכי המלכים הקב"ה, כך, שכאשר נתפס ביד פלשתים, הרי שנשבתה "השמחה" בין "העצבות" לפיכך "חנן אותו ה' בעצה הזאת שעשה עצמו כשוטה ממש, ועשה מעשה שטות ושגעון ממש, והוריד רירו על זקנו ויתיו על דלתות השער (שמואל א' כ"א), ועל ידי זה נמלט מידם, כי על ידי מילי דשטותא דייקא באים לתוך שמחה שעל ידי זה ניצולין מהם, כי עיקר ההתגברות עליהם הוא על ידי שמחה, ואי אפשר בגלות לשמוח, כי אם על ידי מילי דשטותא דייקא" (ליקוטי הלכות, שם).
ישנן עוד עצות רבות בספרי רבינו לשמחה, בחלקם תלויים הם באמצעותן של עבודות אחרות – כמו הטהרות מתאוות ממון המהווה מקור של יגיעה ועצבון, כפי שמבאר רבינו בתורה כג, או עבודה כמו להתדיין דין ומשפט עצמי על כל מעשה שעושים, דבר המונע דין מן השמים וגורם לשמחה מרובה כפי שרבינו מבאר בתורה קסט – ובחלקם תלויים הם בסגולות שונות שרבינו אף לא ביאר את טיבן כמו – על ידי צדקה בלב שלם בא לידי שמחה (ספר המידות, שמחה ד); על ידי עצות טובות שתתן תזכה לשמחה (שם ז); הנדרים והנדבות מביאין שמחה (שם ח"ב ב); מי שמפרסם את הצדיק זוכה לשמחה (שם, ח"א טז); ביניהם סגולות הקרובות יותר להבנתנו: המאכל והמשתה הם סיבה גדולה לשמחת הלב להרחיק העצבות ודאגותיו, על ידי הריקודין והתנועות שאתה עושה בגוף נתעורר לך שמחה (שם ח) על ידי זיעה טובה (כגון שמזיעין על ידי דבר שבקדושה), על ידי זה נעשה שמחה. וכפי שרבינו מסביר זאת בליקוטי תניינא תורה ו'. מכל מקום, העצות הראשיות והעיקריות הן כמובן אלה שהוסברו לעיל בהרחבה.
עם כל זאת, יש בכל עצה ועצה שגילה רבינו פרטים ופרטי פרטים שכל אחד ואחד צריך לדעת אותם מעצמו, כי לא פירטו רבינו ותלמידיו כל עצה עד כדי כך, ודי ברוב הדברים שדברו וכתבו כדי שכל אדם בכל מקום ובכל זמן ידע להתאימן אליו ולמצבו המיוחד, וכפי שאמרנו, שהעיקר הוא הרצון, שאם חלילה מסרב אדם להיות בשמחה, ימצא תירוצים רבים לכך, וכל עצה תדחה על ידו כבלתי מתאימה למצבו המיוחד, השונה לדעתו מכל מצב אחר שבעולם…
בין שאר השיקולים המסורים ללבו של כל אחר קיימות עוד כל מיני הבחנות דקות מן הדקות שעל האדם בעצמו להבחין בהם, כמו מה שרגיל על לשונו של אחד מחשובי אנ"ש, שלפעמים אין לו לאדם עצבות, אך מרוב רצון "לשמח עצמו" ולהגיע לשלימות עול שמחה הריהו נכנס במתח מיותר הגורם לו עצבות ומרה שחורה וכפי שמצאנו שרבינו אמר למוהרנ"ת בשבת קודש שכבר יהיה לו במה להיות במרה שחורה (=עצבות) כי הרי צריך להיות בשמחה שבת… או כפי שהעיר אחר מאברכי אנ"ש שלא כל עייפות או "קטנות המוחין" נקראת עצבות כזו הצריכה לעצות מיוחדות, די לפעמים לעייף לנוח או לרעב לאכול וכו' וכו' כדי לרומם את מצב רוחו… אך גם במקרים כגון אלו, יש שנבצר מהאדם לעסוק בתיקוני הגוף מחוסר זמן וכדומה, כי אז עליו להתחזק בעצות רבינו ותלמידיו. שהינם "עצות מרחוק אמונה אומן"… מים עמוקים דברי פי איש, נחל נובע מקור חכמה" ו"מים עמוקים עצה בלב איש ואיש תבונה ידלנה" הפוך בהן והפוך בהן וסיב ובלה בהן !
הרמ"א, בהג"ה הראשון שלו לשולחן ערוך, כותב: "ואל יבוש מפני המלעיגים עליו". זהו כלל ויסוד גדול בעבודת ה', ורק על ידי שצעד לאורו, הצליח אברהם אבינו ע"ה להוציא לפועל את רצונותיו: לגלות שיש בורא לעולם. "כי אברהם עבד את ה' רק על ידי שהיה אחד, שחשב בדעתו שהוא יחידי בעולם, ולא הסתכל על בני העולם כלל, ואפילו על אביו וכדו', שסרים מאחרי ה' ומונעים אותו, רק כאילו הוא אחד בעולם" (השמטה שלפני ליקוטי מוהר"ן תניינא).
אברהם התחכם על היצר
וכן מבאר מוהרנ"ת בליקוטי הלכות (הלכות גניבה ה"ה) את הכתוב "וילך איתו לוט", שהחושך היה כרוך אחרי אברהם אבינו מאוד וניסה להפילו ולהטעותו, ואברהם אבינו רצה להיפטר ממנו ולכן אמר ללוט [שמרמז על היצר הרע] שאם ידריך אותו לוט לצד שמאל, אזי ילך אברהם לצד ימין המרמז על צד הקדושה, ואם יתלבש לוט, היצר הרע, במצוות ויאמר לו על שמאל, המרמז על הסטרא אחרא, שהוא ימין אזי 'ואשמאילה' – ילך בצד הנגדי שהיצר הרע קורא לו שמאל ובאמת הוא הימין, דרך הישר. נמצא שתמיד הלך אברהם בצד ימין, והתחכם בתחבולות על החושך הנקרא לוט.
היצר מנסה להטעות את האדם
אחד הדברים בהם מתלבש היצר הרע במצוות להטעות את האדם, הוא שמנסה לשכנע את האדם שהרי אמרו חז"ל 'שצריך כל אדם לומר בשבילי נברא העולם', ואם כן יעסוק האדם בענייניו הרוחניים שלו עצמו ותו לא, ואם השני לא מצליח מה אוכל לעשות, והרי סכנה יש בנסיון להצילו. זו היתה גם טעותו של נח, אומר רבי נתן. שמתוך שראה את מצב הדור, חשב שהפתרון היחיד להציל את עצמו ממצב זה הינו פרישות, הסתגרות, על מנת שלא יפול אף הוא, או בני משפחתו, למצבו הנחות של הדור.
"צריך לעיין בתיקון העולם"
אולם לא זו דעתו של רבינו הקדוש, המבאר בליקוטי מוהר"ן (תורה ה'): "נמצא כשהעולם נברא בשבילי צריך אני לראות ולעיין בכל עת בתיקון העולם, ולמלאות חסרון העולם, ולהתפלל בעבורם", וכן מבאר רבינו בתורה נ"ג, ששלימות הדעת היא רק כשעוסק עם בני אדם לקרבם להשי"ת בבחינת ו'מתלמידי יותר מכולם'. נמצא אם כן שהעבודה ש"בשבילי נברא העולם" אינה מותירה אותי לבדי. וכמו הערבות ההדדית של עם ישראל, מחייבת גם עובדה זו כל אחד מישראל לעזור לחבריו, ללמדם תורה ומעשים טובים, ולקרבם להשם יתברך בנועם ובמתיקות, ואדרבה רק על ידי כך מתקיים בו המאמר 'בשבילי נברא העולם', שפירושו שכל העולם וכל מה שנמצא בעולם וכל מי שנמצא בעולם, ניתנה העבודה לי לתקן את כל החסרונות הנמצאים בהם, וזוהי חכמה גדולה שהוריש לנו אברהם אבינו ע"ה, מצד אחד להיות יחיד בעולם ולא להסתכל או להיות מופרע מהנעשה סביבנו, ומצד שני "ואת הנפש אשר עשו בחרן".
כוחה – המסוכן – של בחירה חופשית
מוהרנ"ת בליקוטי הלכות (הלכות מילה ה"ה) מצטט את הזוהר הקדוש שאומר: "מכאן אמרו יפיל בר נש גרמיה לאשא או לגודא דנחשא ועקרבין ולא יתמסר בידא דשנאוי, דזעירין אינון דיכלין לאישתזבא וכו'" [מראובן שאמר לאחיו להשליך את יוסף לבור שהיה ריק ממים, אבל נחשים ועקרבים היו בו, למדו לומר: 'יפיל אדם עצמו לאש או לבור של נחשים ועקרבים ולא יפול ביד שונאו'. שמעטים הם שיכולים להנצל מיד שונא, ומשום כך אמר הכתוב על ראובן, שמטרתו בהשלכת יוסף לבור היתה 'למען הציל אותו מידם' של אחיו ולהשיבו לאביו]. ולכאורה אפשר לשאול מדוע? הרי מי שיציל אותו מחיות רעות וטורפות, יוכל גם להצילו מידי אדם שאינו מזיק ללא דעת כמו החיות, ומדוע קובע הזוהר הק' שמוטב לאדם להפיל את עצמו בידי נחשים ועקרבים? והסיבה ברורה, והזוהר מבאר מיד: במקום של מזיקים, אם הוא צדיק, או שיש לו זכות, הקב"ה יעשה לו נס והוא ינצל. אולם מידי אדם, מעטים הם הזוכים להנצל (משום הבחירה החופשית. רמז וביאור לדברים ניתן למצוא בדברי רבינו הקדוש בליקוטי מוהר"ן תורה רמ"א, שם הוא מבאר את הצד השני של הדברים: יתרון הנפילה ביד אדם על פני הנפילה בידי שמים: כשיש דינים, חס ושלום, אזי המדת הדין היה מכלה את האדם, אבל המדת הדין אין לה כח לכלות לגמרי … אבל האדם יש לו כח לכלות לגמרי את חברו, ועל כן כשיש דינים על אדם אחד ובא אדם אחר ועומד וחולק עליו, אזי מדת הדין מסתלק ממנו, כי הם רוצים יותר שינקום בו האדם, כי יש לו כח כנ"ל, על – כן מי שהוא צדיק גדול ומשגיח בתקון העולם, הוא חולק לפעמים בכוונה על צדיק אחד כדי לסלק מעליו מדת הדין כנ"ל. עיין שם בתורה הנ"ל)
מניעות מהשכל; מניעות מבני אדם
ואפשר לבאר – לענייננו – כך: כשהאדם יודע ומסתכל על תכליתו הנצחית, גם אם יש לו יסורים הרי שאם הם מדברים גשמיים, הוא יכול להתמודד עם צרותיו, על ידי שיחזק את עצמו ויסתכל בתכליתו הנצחית, ואז הוא חי עם השי"ת ואינו נחלש מיסוריו. אבל כשיסוריו הם מבני אדם המפריעים ומתלוצצים ממנו, כי אז חלישות הדעת יכולה להיות גדולה כל כך, שלא תעזור לו התחזקות ו"מעטים הם הזוכים להנצל".
כך אפשר לבאר גם את דברי חז"ל בפרשת נח על מאמר היונה לנוח: יהיו מזונותי מרורין כזית בידו של הקב"ה ולא מתוקין כדבש בידי בשר ודם. כי המניעות שיש מבני אדם קשים לעתים הרבה יותר מהמניעות שמעמיד היצר הרע, כמובא בשיחות הר"ן.
ואנו אין לנו אלא כוחו של אותו זקן דקדושה, רבינו הקדוש, שלא התבייש מפני המלעיגים. ואין כוחינו אלא בפה, כי על זה הרבה רבינו הק' ללמד אותנו את הדרך אשר נלך בה ונחיה איתה, שהיא עצת ההתבודדות בינינו לבין קונינו, ורק על ידי זה יקנה קנין עולם להרגיש את עצמו יחיד בעולם – ולעסוק בתיקון העולם, ולהדבק בחיים הנצחיים באין מפריע לו.
זהו. הגעתי לזה – הנוסחה האמיתית שתהפוך את עולמנו לעולם אוטופי חלומי…
כזה מין עולם שבו כולם יאהבו את כולם, לרוע לא יהיה מקום, אין אכזבה, נקמה, שנאה, סלידה, התרחקות, סכסוכים, זלזול, בקורת וכו' וכו'…
אדם לאדם – מלאך!
נשמע הזוי, לא?
אכן!
ובכל זאת אני מתעקש – – –
אם נתבונן סביבנו, נגיע מהר מאד למסקנה כי נקודת החולשה של כל אחד מאתנו, שאין מה לומר, היא קיימת, ועוד איך… היא זו שמפריעה לזולתנו להתחבר עמנו, או לנו להתחבר לזולתנו – – – אותה גיבנת רוחנית שמזדקרת בכל פגישה עמו או זכרון ממנו – גורמת לנו רתיעה איומה עד כדי גועל נפש! ומי לא ישנא גועל נפש?
חנויות הספרים בכל רחבי העולם גילו את הפוטנציאל הטמון בסופרים המחברים ספרי מודעות, הציבור הרחב, המשכיל והמעודן, נקעה נפשו מחומר בהמי מתבוסס בביב השופכין של המידות הרעות ותאוות הבשרים, הוא מבקש איזה משהו זך ונקי מעולמם של מלאכי האושר… הסופרים הזריזים, עלו על הרצון הקולקטיבי הזה, הם עטו על ממצאי חוקרי נפש, נברו בשיטות פסיכולוגיות, והעלו שלל עצות בגרוש כיצד נחיה את חיינו יותר טוב, יותר אמין, ויותר נחמד.
מסע השיפור הזה לא הכזיב, יעידו על כך המדפים הקורסים של מגוון נושאי חיים מטופלים ונידונים בהרחבה, כל איש רוח המכבד את עצמו, מעשיר את ספרייתו הפרטית, עד שנהיית עמוסה לעייפה בקשת רחבה של נושאים המספרים על תיקון החיים והנאתם.
לא שיש לי משהו נגד זה. בכלל לא. ההיפך, אולי נושבת כאן רוח בשורה על המרת העיסוקים הגועליים בתכונות החייתיות של המין האנושי לטובת טיול בשבילי הנפש הרדומה כל כך. אבל אליה וקוץ בה. הלבלרים הלוא-תורניים רגילים להתעניין ברווחי חומר עכשוויים, בפעילות למען מחיר הוגן, ואת הכדאיות האנושית הזו הם מעלים על נס כמניעים אפשריים המוצעים לקוראים למען עידון תכונות והתייחסויות.
נראה לכם שזה עובד?
שטויות!
אי אפשר להתנהג טוב למען מטרה לא נכונה. נקודה.
והמטרה לקנות את הזולת, או לגרום לו לחבב אותך – היא שאיפה מוטעית.
מתוך אותו בסיס של כדאיות חומרית, כדאי לנו לנסוע אל מחוז הכדאיות הרוחנית שלנו – צמיחת האישיות הנעלה, זאת שהיא טובה סתם כך – מפני שהיא טובה, ולא מחמת שהיא מבקשת להיות מוטבת…
עד כאן ההקדמה.
ומכאן לנקודת הצמיחה היחידה שישנה.
רבי נחמן מברסלב, המפורסם כל כך בתורתו הרחבה, המקיפה את כל היכולות לאגוף את נפתולי החיים המעיקים, ידוע גם בשיטת ה'אזמרה' שלו.
שיעורו הממוקד והאדיר על הפסוק 'אזמרה לאלוקי בעודי' – היא תורת לימוד הזכות העצמית שנוהגת גם כלפי החוץ והזולת, בו הוא מלמד אודות ה'נקודה הטובה' שקיימת בעצמך, ושעליך לכוון את זרקור ההתענינות העצמית רק בה. כלומר, לעיין בה, באותה נקודה טובה. ולדעת, שהיא – אתה, לא החסרונות, לא המעידות יוצרים את דמותך האמיתית. אלא רק הטוב שבך…
ושנבין… אין זו הדחקה של הרע הבלתי נעים, זו האמת!
הרבי במאמרו ההוא מדגיש, שרק כך ניתן להשתפר ולהיות באמת יותר טוב… כלומר, העצמת הטוב ולא טיפול ברוע. יתירה מזאת, גם אם הטוב הזה הינו 'מלא פצעים' כלשונו של הרבי, היה יצירתי, וקח יוזמה לחפש באותו טוב, איזו נקודה טובה שבה אינך לא-טוב.
וכשם שזה כך כלפי עצמך – אתה משתפר אם אתה מאמין בטוב שיש בך – כך זה כלפי הזולת. רצונך להשפיע? להפוך את לבו של הזולת? לא בייסור, לא בביקורת ואף לא בשכנוע – – – הבלט נא את הטוב שיש בו בודאי – וקנית את עולמו הכמעט-חרב.
ההיגיון שעומד מאחורי הדברים נעשה יותר ברור כאשר אנו מצליחים להכיר את עוצמת הטוב שמסגלת נפש של מישהו, יהיה מי שיהיה "ואפילו רשע גמור"… אם לא נאמין בטוב הזה – למה אנו מטיפים בעדו. ואם אנו כה נרעשים להפיץ את בשורתו למה שלא נייקר את נקודותיו הזערוריות?
ושוב. זה לא מתבסס רק על הגיון. זוהי המצאתו האלוקית של כביכול, בורא האדם, בכבודו ובעצמו, אשר גילה את מסתורי הנפש לעבדיו, חסידי עליון. הוא יתברך, נטע בנו טוב. שיהווה הבסיס להעצמה, צמיחה, גידול והפריה. אם לא נשכיל להשקות את הטוב הזה במים הזכים של הַזְכוּת, נשגה ברוע, נסתכסך עמו תכופות… והאמינו, הוא גם יגבר, וגם ינצח.
רוצה שהטוב ינצח?
כבד אותו!
אם תבחר להיות ידיד האנושות, לאהוב את כל אחד בלי יוצא מן הכלל. תיתקל, מן הסתם, בדמויות אנטיפטיות שיגרמו לרצון שלך לאהבה להתאפס למינימום, אך כשבידך הנשק הבלתי מנוצח הזה, של הבנת הנברא באשר הוא, הבטת עומק לתוככי עולם נקודות הטובות שבו, ערכו יוגדל בעיניך – אתה תהיה באמת מסוגל לאהוב אותו.
ולא רק לשם ריוח אישי כזה או אחר.
הנוסחה הזאת 'עובדת' בשני המישורים גם יחד, אתה צומח ומצמיח. כאשר אתה מצמיח, אתה בעצמך צומח.
אם אתה מסוגל 'לסבול' את האהבה ללא תנאי לטובתן של בריות שונות ומשונות. אתה נכנס לפקולטה ללימוד הזכות העצמית – גם במישור חייך האישיים, אתה מתקבל למערכת הטובה הזאת – רק טוב, רק טוב. רק טוב.
אל חשש! הטוב הזה המפוסל בחלומות האידיאולוגיה הזו, לא יתן לנו לשקוט על שמרנו בטפיחת שכם עצמית המרגיעה את המניע להשתפרות. לא! ולו רק מחמת שהטוב הזה, ההבטה והעיון בו – מקורם באמת הכי אמיתית. וכאמת כלשהי – היא לא סבלנית, היא תנדנד ותנדנד – ותגרום לך למצוא את מקומה הראוי.
אתה תהיה טוב באמת.
קחו את השורה הזאת – אזמרה לאלוקי בעודי – בעוד מה שיש בי… הפיצו אותה בשכבת מכריכם, תגלו חברה מתוקנת יותר, אוהבת נכון יותר.
אב הוריש לבנו את מפעל חייו, עסק ענק ומורכב. בצוואתו הוסיף פסקה קטנה: "בני יקירי, שים לב מדי תקופה ליזום פרק זמן של שבתון, להעניק חופשה לעובדים ולהשבית כל פעילות בעסק". היורש הצעיר קיבל את מושכות ההנהלה והדהיר את העסק במלא העוצמה. הלהיטות להשגת הון סימאה את עיניו והוא החליט לוותר על הסעיף הבלתי נהיר בדבר השבתון.
חלפו ימים, ודברים החלו להתנהל שלא כשורה. בצר לו פנה היורש אל אחד מידידי אביו, המעורב מזה שנים בעסק, וביקש את עצתו. הציץ הידיד בעיניו הנואשות של הבן, ושאל "ואת הצוואה קיימת? במלואה?"
"כן, כלומר חוץ מ…"
"אוי ואבוי" נזעק הידיד "לא תוכל להבין, אך זה העיקר. כל קיומו של העסק תלוי בסעיף הזה. כעת שים לב: ההתנהלות עד עתה הזיקה נואשות לעסק, אולם אל בהלה, אלמד אותך איך לתקן את המעוות…"
* * *
כמה אנשים יכולים להעיד שחייהם הם גן עדן עלי אדמות?
מתי מעט, מסתבר.
בדרך כלל אנשים משוכנעים להיפך, וכי מי אמר שהחיים אמורים להיות טובים, מתוקים, גן עדן? ובכן, ראוי שנדע: החיים שקיבלנו מאת השם יתברך, מעיקרם, כפי שהעניקו לנו אותם, אמורים להיות תמצית הטוב; רצופים שמחה, שיר וזמר, חיות ועונג. דאגות פרנסה? מאן דכר שמיה. "איש תחת גפנו ותחת תאנתו". שונאים ואויבים? מה פתאום, "והניח לך מכל אויבך מסביב…" פחדים, דאגות? היעלה על הדעת, יש לנו אמונה ובטחון.
מקור המנוחה והטוב
את הקיום הנפלא הזה, השלם והענוג קיבלנו למעשה בסיני. ניתנה לנו תורה משמים, ובכך העניקו לנו בעצם את תמצית הטוב, את השלמות של בריאת העולם כפי שמצא אותה אדם הראשון. התורה מעניקה למקבליה את ברכת הטוב, האושר והעושר, גן עדן עלי אדמות. השלימות הזו באה לביטויה בארץ ישראל. זה המקום המיועד לחיים טובים של עבודת הבורא, מתוך קדושה דבקות ושלווה. מי שמעוניין לראות חיים שכאלו, יתבונן על אורחותיהם של צדיקים. חייהם הם התגלמות הטוב, אין להם עסק עם קטנות הדעת של ההמון, אין להם עניין בהבלי הזמן, דאגותיו, מאבקיו והבליו. התורה מעניקה להם שלמות.
מדוע לא כל אדם זוכה לכך?
לשם כך יש לשים לב. התורה, יחד עם הבטחת הטוב והשלווה, גילתה לנו גם מהיכן נובעים החיים הטובים. השבת – שבת שבשבוע, ושנה שביעית שבשמיטה, היא השורש לשלווה ולמנוחה. משם הכל נובע. וכדי שיוכל אדם להיות קבוע באמונה, מנוחת הנפש וקדושת הנשמה, לאכול מפריה ולשבוע מטובה, דרושה לו ולאדמה שנת שבתון. שנה שתוקדש כליל לאמונה מתוך נטישה מוחלטת של דאגות והשתדלות והיסמכות מלאה על השם. מכאן יושפעו כל שש שנות העבודה וההשתדלות. השבתות, השמיטות, היובלות, הם התחנות החיוניות בהן ניתן לחדש את האמונה ולהשיג את המנוחה האמיתית, וכמו כן, יש גם בכל יום זמנים של שביתה, היסמכות ואמונה שישיבו לנו את החיים הטובים.
אנחנו רואים אנשים שחייהם הם שגרה של לחץ ובהילות. תמיד אין פנאי, לעולם עייפים, טרודים ומחמיצים, ברוחניות וגם בגשמיות. מנגד, יש את מי שזכו בברכת השלווה, ההספק, ישוב הדעת והנינוחות הראויה. מה בין אלו לאלו?
אם החיים אינם מבורכים דיים, הרי שחסרה להם ברכת השמיטה. לא השכילו להכניס אל הטרדות את השאלה היסודית ביותר, אנה אני רץ? לשם מה?
וכאן, הרוצה בחיים, מוכרח לציית לתורה הקדושה; להאמין שההצלחה והחירות האמיתית תושג לעיתים באמצעות אי עשייה, שביתה, והרמת ידיים באמונה. דווקא זה מה שישפיע באמת על כל מה שתעשה, ועל האופן בו תעשה. וכך שח רבינו בשיחותיו הקדושות (שיחה כ"ז): "אף על פי שהאדם צריך להיות זריז גדול מאד מאד בעבודת ה'… אף על פי כן אל תהי נבהל מפני זה לאמר מתי אוכל לקיים אחת מהנה מכל העניינים הללו, מכל שכן כולם. כי צריך לבל יהיה מבוהל לחטוף הכל בבת אחת. רק לילך בנחת בהדרגה מעט מעט. וירגיל עצמו לכסוף ולהתגעגע ולהשתוקק תמיד אליו יתברך כי ההשתוקקות והכיסופין בעצמם הם דברים גדולים מאד, ורחמנא לבא בעי…"
לחזור לחיים הטובים
המציאות הנפלאה והברוכה הזו היתה מנת חלקינו בשנים המתוקות בהם זכינו לקיים את מצוות השמיטה במלואה, בקדושת ארץ ישראל, ובזמן בית המקדש. כעת, על זה היה דווה ליבנו, על החורבן ועל אובדן הארץ, כשעם ישראל פזור בגולה ובמבוכה, והמנוחה והאמונה מאיין תימצא?
הגלות עודנה בתוקפה, אולם גם כעת ניתן להתחבר אל קדושת השמיטה באמצעות לימודיהם היקרים של הצדיקים. הם מלמדים אותנו איך לקיים את מצוות השמיטה שתבטיח לנו את המשכיותם של החיים הטובים, את גן העדן בחיים חיותנו. העצות היקרות של הצדיקים מורות דרך למבקשי החיות, השמחה והמשמעות. מי שזוכה להיצמד להוראותיהם, לציית לדבריהם, מוצא בתוך חייו ומציאותו את הנתיב והדרך לחזור תמיד, מכל מצב וטרדה, מכל קטנות ודאגה, אל מנוחת הנפש הנובעת מאמונה טהורה, ואל השלווה המעונגת מתוך בטחון איתן והיסמכות מלאה על אמונה בהשם. עם העצות הללו, נצעד ונלך לקראת הר סיני, לקבל מחדש לגמרי את קדושת התורה, ואת החיים הטובים והמלאים בקיום התורה וקדושת האמונה.
לקראת יום הילולת גאון עוזנו ותפארתנו מהרנ"ת זיע"א שיחול ביום עשרה בטבת הבעל"ט הוציאה הוצאת הספרים 'משך הנחל' הוצאה מיוחדת של השיחות העוסקות בהסתלקותו ו'מכתב הסתלקות מוהרנ"ת' המובאים בספרי "שִׂיחַ שַׂרְפֵי קוֹדֶשׁ" – מאוצרותיו של הרה"ח רבי לוי יצחק בנדר זצ"ל.
למרבה הפלא – כן. החיים דווקא נראים היטב לעיני המתבונן. הבט נא באדם ותראה בעיניך חיים או מוות. אם ראית איש זריז, אברך ממהר לחוק לימודיו, בחור ישיבה נלהב לקראת סדריו – הרי ראית בעיניך 'חיים'. ניתן להכיר בכך אפילו מתוך ענייני עולם הזה – איש 'חי' הוא אדם בעל חשק. חיים זה התחדשות, רעננות וערנות. החשק קיים אצל מי שמאמין במעשיו. יש לו בעולמו משמעות.
* * *
באמת, החיים הם רק יום אחד – היום הזה. בפרשת קריאת שמע נאמר: "אשר אנוכי מצווך היום". 'היום' דייקא. לומר לך שכל יהדותך היא היום הזה. היום אני מתחיל להיות יהודי, היום אהיה איש חי, היום אהיה ער, לא ישן. ההתחדשות היא סם חיים. אך מהיכן שואבים סם שכזה?
לחיים יש מקור נובע ומימיו אינם כלים לעולם – האמונה. זוהי נביעה שאין לה סוף. הצדיקים מחדירים בנו אמונה מתחדשת, נובעת, מפכה ומתגברת, והאמונה מאירה בנו שהיום אינו המשכו של אתמול ושלשום, אלא כל יום הוא חדש. מששת ימי בראשית לא היה כהיום הזה. היום תתקן מה שלא תוקן עוד מעולם, והיום תפעל בעולם חדש לגמרי. אם כך תחיה, לעולם לא תזדקן.
פיקוח נפש
לאמיתו של דבר, זהו נושא של פיקוח נפש. אי אפשר להחזיק מעמד בלי אמונה. העולם מלא ניסיונות, אדם מוקף התמודדויות. במלחמת החיים יש להיערך שוב ושוב לקראת חזיתות חדשות: ניסית, כשלת, השתדלת שוב ושוב מעדת. 'יהדות' זה להתחיל מחדש כאילו מאומה לא אירע. להסתער שוב בהתחדשות רעננה, להציג כף רגל עיקשת על מפתן הקדושה – גם אחרי אלף דחיות. זוהי יהדות. אך מי מסוגל לכך?
אמת. אם תספור את הדחיות והמניעות, אילו תיקח לליבך את המעידות – אין סיכוי. כל כישלון משפיע, מעמיס על ליבך, מקפיץ עליך זקנה, אולם הצדיקים מלמדים אותנו דרך אחרת איך לחיות. "האמונה", מלמד רבינו, "היא בחינת ארך אפיים. דהיינו שאינו ירא משום דבר, ואינו משגיח על שום ביטול ובלבול, רק עושה את שלו, ואין שום דבר יכול לבלבל אותו, כי לא איכפת לו שום דבר…" (ליקו"מ סימן קנ"ה). רק עם אמונה ניתן לחיות חיים אמיתיים, חיים שאינם נבלמים בכל אבן נגף, באופן ששום מונע אינו מטריד. לא פרנסה ולא בריאות, לא נפילות ולא כישלונות. אני את שלי אעשה, מתוך שמחה, חיות, בטחון והתקשרות. יותר מכך לא איכפת לי כלל.
זה חלום מתוק. איך הופכים אותו לשגרת חיים?
קבלת התורה נתנה בידינו את המפתח. יהודי נושא על גבו תפקיד, והמינוי מתחדש כל יום. היום פקחת את עיניך – היום העמסת על כתפיך רצון השם! אינך סתם מעוניין 'להצליח', רצונך הוא קיום רצון השם, והרצון הזה מתחדש מדי יום.
המצווה המסוגלת לכך היא תפילין. פרשיות התפילין עוסקות ביציאת מצרים, וזוהי נקודת ההתחדשות. הדמיון הזה כאילו היום אינו אלא סרך עודף מאתמול, סברה גלותית היא, רעיון מצרי. אך ביציאת מצרים נחלצנו מהישנוניות הזו, מהעייפות ומחוסר ההתחדשות. בכל יום מחדש, בכוחם של התפילין הקדושים, אנחנו יוצאים ממרירות הגלות. יונקים חיים חדשים ממקור שאין לו סוף. התפילין מביאים עלינו שפע, רוח חיים, ואתה פוקח את עיניך ורואה עולם אחר. לא עוד עולם של אמש, לא עוד מעשים שאדם דש בעקביו. המוחין חדשים, הכל חדש. וכך הינך חי חיים כפולים באיכותם.
אלו הם החיים המופלאים שמעניק לנו רבינו, אלו הם חייו של מקורב לצדיק. ה'נשר הגדול' – הצדיק, מתחדש בכל רגע ובכל נשימה, וגם עלינו הוא מרעיף את סגולת ההתחדשות. ההתקשרות שלנו לצדיקים היא התקשרות לכוח בלתי נדלה של רעננות והתחדשות, בכל שעה ובכל רגע, גם לאחר עייפות, ניסיונות, נפילות או כל מאורע מתיש – יש לנו מקור התחדשות שאינו נרתע לעולם, אינו מתפעל משום דבר, אינו נסוג, רק מתחדש, רק מתחדש!
לגעת בגדלות
ויש כאן עוד מתנה נפלאה. רבינו מעניק לנו גם התקשרות לעולמם של דרי מעלה.
אנחנו רואים בעינינו את החיבה המופלאה של המוני עמך ישראל לדמותם של מנהיגי ישראל, גדולי עולם, בעלי הלכה. מהו סוד המשיכה הזו? מה סוד החיבה והערצה? התחדשות!
המראה הזה של יהודי רמי מעלה ההוגים בתורה ברציפות, לילה ויום, כאשר עולם ומלואו חג סביבם אך בהם עצמם אינו נוגע ואינו מסיח את דעתם; המחזה הזה של אנשים החיים תמיד בלהיטות, בהתרגשות והתפעלות מדברי תורה, מחידושי הלכה, ומאותיות שניתנו מסיני – זהו כוח מושך.
כל יהודי משתוקק להתחדש, והפלא הזה היה לחם חוקם של אנשי שלומנו, גם של הפשוטים ביניהם – תמיד התחדשות, תמיד התקשרות למעין נובע, תמיד געגועים מפכים. לא פלא שהעולם לא נגע ולא גרע מחיוניותם גם עד זקנה ושיבה.
רבינו הוא חידוש, כזה חידוש שכל הנוגע בו, כל המתקרב לשולי גלימתו, לאנשיו, לדעתו – מיד מתחדש. רבינו רוצה לעשות גם מאיתנו חידושים, להביא אף אותנו במגע עם עולמם של דרי מעלה. זה אפשרי. זה כאן. תתחדש!
"ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא. ויקרבו לפני משה ולפני אהרן ביום ההוא ויאמרו האנשים ההמה אליו, אנחנו טמאים לנפש אדם, למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' במועדו בתוך בני ישראל. ויאמר אלהם משה, עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם" (במדבר ט, ו-ח).
פסח שני היום, ומן הראוי לעמוד על המסר שאנחנו לומדים ממנה גם היום, כשאין בית מקדש. רבי נתן בדרושיו מוציא מפרשה זו לימוד גדול, שאני חושב שמתאים לכולנו.
כלל ידוע בהלכה הוא 'אונס רחמנא פטריה'. התורה לא צוותה את מי שלא יכול לעמוד בציוויה. בין אם הוא חשוב כפטור ממש ובין אם הוא חשוב כאנוס, ברור שאין עליו שום תביעה. הוא בוודאי עומד בקנה אחד עם ההלכה.
בפרשת פסח שני אנחנו מוצאים צורת הסתכלות שונה. האנשים שהיו טמאים ומשום כך לא יכלו להקריב את קרבן הפסח, באים למשה בטענה: "למה נגרע". נכון, אנחנו פטורים, וגם יהיו עוד הרבה הזדמנויות להקריב את קרבן הפסח בשנים הבאות, אבל כל זה לא משנה. "למה נגרע?" – למה שאנחנו נהיה גרועים וחסרים מהשאר? אכן, נדיבות לב הראויה לשבח. הם לא רק עובדים מיראה, ודואגים 'להסתדר' עם ההלכה, אלא הם מוסיפים גם אהבה לעבודתם- אנחנו באמת רוצים את זה. לא חייבים, אבל איך אפשר בלי? בהחלט ניתן ללמוד מכאן על הרצון הטוב שצריך להיות בכל יהודי, ובפרט בדברים שהוא כן מצווה אך נכשל בהם. נדמה לך שאין דרך לצאת החוצה והכישלון ימשיך לבוא? אפילו אם כך נדמה לך, תמשיך לרצות. תעשה את כל מה שתוכל, אך בד בבד תגביר את הרצון להתקדם, ובוודאי שברבות הימים הרצון יהפוך למציאות, והכיסופים למעשים.
אך לא רק את זאת למדנו מהפרשה. בשלב זה שאותם אנשים טענו למה נגרע, יכול היה משה לומר: הרצון הטוב שלכם יקר מאוד בעיני ה', ללא ספק. אבל למה באתם אלי? וכי יש לי מצוות עודפות שאני יכול לספק לכל מי שרוצה? אני יודע את מה שה' אומר לי, ואת זה אתם גם יודעים- מי שטמא פטור מקרבן. מה אתם רוצים שאעשה? אך לא כן- משה עונה להם: "עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם". חכו מעט, ואני כבר אודיע לכם מה ה' יצווה לכם. כאן אנחנו צריכים לשאול- מנין למשה הוודאות שה' יצווה להם דבר?
"לית רעותא טבא דאתאביד" – אין רצון טוב שנאבד, אומר הזוהר. על שכר המצוות, ברור שגם הרשע הגדול ביותר לא יקופח על מעשיו הטובים. זאת למדנו מנבוכדנצאר, שזכה לכל גדולתו- לשלוט על אימפריה שלמה, בגלל ארבע פסיעות שפסע עבור כבוד המקום, כמו שהגמרא אומרת. החידוש הגדול כאן הוא- הרצון הטוב לא אובד גם בעולם הזה. אין רצון שהיה יפה לשעתו, זיכה את בעליו בשכר, ונעלם, והאדם שרצה טוב ממשיך להישאר בחושך. כל רצון שיש לאדם, כל הבנה שהקשר ביני לבין ה' מוכרח להיות, למרות שאין לי מושג כלל ועיקר איך הדבר יקרה, אבל אני רוצה בכל זאת- רצון כזה לא נעלם כאילו לא היה. הוא בהכרח מוביל לתוצאות. אולי לא היום ולא מחר, אולי ברגעי חיי האחרונים. "שיש שעיקר גמר טהרתו יזכה רק אחר ביאת שמשו לגמרי [בעת פטירתו], כי אז ביום האחרון מתקבצים כל מה שחטף טוב בזה העולם בכל יום ויום וכל רצון ורצון טוב שהיה לו בכל יום ויום כל ימי חייו, ואז ידע ויבין כל אחד ואחד החילוק שבין מי שהשתדל ורדף אחר התכלית ברצונות חזקים בכל יום, אף על פי שלא זכה אליו בשלמות, ובין מי שלא השתדל כלל" (ברכת השחר ה, מב). ואת זה משה רבינו יודע – מי שרוצה לזכות לקרבתו של ה', בוודאי לא ידחה, גם אם מבחינה מעשית אין לו מה לעשות. גם החוטא שנמצא בעבירות אותם חטא כבר ימים ושנים, מבחינה מעשית אין לו לכאורה מה לעשות. אבל אם הוא רוצה- "עמדו ואשמעה מה יצווה ה' לכם"- הקב"ה יחדש פרשה בתורה, איך אותו אדם יתקרב, וכיצד יצא ממקומו. ודבר זה וודאי אצל משה, לא יכול להיות אחרת. "עמדו", אולי תאלצו להמתין מעט עד שתזכו לטהרתכם, אך בסוף תשמעו "מה יצווה ה' לכם".
מפסח שני אנחנו לומדים, שברגע שאנחנו רוצים טוב, ברגע שאנחנו לא מסוגלים להשלים עם המצב שלנו למרות שאין לנו מושג אם בכלל אפשר לעשות משהו בנושא, הקב"ה יכתוב פרשה מיוחדת בשבילנו. הפרשה הזאת תיכתב לאורך חייו, תלווה אותו בביטחון ובתקווה לאורך כל צעד. עליו להצטייד בבינת הלב, להקשיב לרמזים אותם ה' ישלח לו. ובתפילה תמידית שישא בליבו יהיה בטוח – "עמדו" – אולי אעמוד כאן מעט, אך אינני עזוב; בינתיים עלי לחכות, עד שאזכה, עד שאדע, מה יצווה ה' לכם.
עצבות- הוא כמו מי שהוא בכעס וברוגז, כמי שמתרעם ומתלונן עליו יתברך, על שאינו עושה לו רצונו; אבל לב נשבר הוא כבן המתחטא לפני אביו, כתינוק שקובל ובוכה לפני אביו על שנתרחק ממנו.(שיחות הר"ן, מא-מב).
בפעם הקודמת עסקנו בחלק היותר-קל של העצבות. היום נעסוק בעצבות היותר קשה, היכולה להשבית אדם לחלוטין ולחסום את כל כוחות הנפש, ולהוביל את האדם לשאול תחתיות ממש, חס ושלום. על עצבות זו אמר רבי נחמן שהיצר-הרע רק מתחזק מכוחה, וכל זמן שהאדם עצוב נוסף רק עוד כוח ליצר הרע, חס ושלום (ליקוטי עצות, התחזקות, אות כ').
דוד המלך בסוף מזמור קלט, אשר "אין באלה החמשה ספרים [=ספרי תהלים] מזמור כמוהו" כמו שכותב האבן-עזרא בתחילת פירושו לפרק זה, אומר: "חקרני א-ל ודע לבבי, בחונני, ודע שרעפי. וראה אם דרך עוצב בי, ונחני בדרך עולם" (פסוקים כג, כד). דוד המלך מבקש מה' שיבחן אותו – וחשוב להבהיר את ההבדל שבין בחינה וניסיון כפי שכותב המלבי"ם: בחינה היא לבדוק את הקיים, כמו שבוחנים אדם על ידע מסוים, כשמטרת הבחינה היא לברר אם הוא אכן יודע את אותו ידע. ניסיון הוא הוצאה מכוח אל פועל. תוכן כוונת דוד המלך בבקשתו "חקרני, בחנני" היא שה' יראה את כל לבבו, ויראה אם אכן הוא תמים בכל לבבו עם ה'. על זה הוא מבקש: "וראה אם דרך עוצב בי", כלומר – "אם דרך מעצבה וקלקול בי" (רש"י). עיצבון, אם כן, הוא תוצאה של שבירה וקלקול.
ברגע כשאנחנו נכשלים, העצבות היא כמעט תמיד הראשונה להופיע. ברגע שאנחנו מגלים במעשה מסוים שדרכנו אינו תואמת את רצון ה', אז אנחנו נכנסים לעצבות. עצבות מבטאת את השבירה שיש לנו בדבר שעדיין יש לנו קשר מסוים אליו. לפי זה, עצבות מבטאת קלקול ושבירה מסוימת שיש לנו בדרך התורה. דווקא בגלל זה דוד המלך אומר שהדרך לבדוק אם אני תואם בליבי את התורה, היא אם אני עצוב בדבר מסוים. אם יתגלה שיש דבר שהוא סתירה למהותי, הרי שאינני שלם עם אותו מעשה בכל לבבי. ייתכן שאני מקיים את הכל כמו שצריך, אבל עדיין מהותי לא השתנתה לתוכן כל אותם מעשים, ולכן ה'אני' שלי מרגיש סתירה כלפי אותו מעשה. השמחה היא הביטוי הגדול ביותר לקשר שלי עם ה', ולכן דוד המלך אומר שהיא המדד לקירבת אלוקים.
כעת עולה שאלה קשה שאי אפשר לברוח ממנה: הרי סוף-סוף תחושה זו אמיתית. מהי הדרך האמיתית להתמודד עם נפילה לעצבות? ובכן, לפני הכל עלינו לדעת כלל גדול וחשוב מאד שהתווה רבי נחמן: לא לחשוב על זה כל עוד אנחנו עומדים בתיקון הכישלון. אם נופלים, בודאי שצריך להרגיש לא טוב עם זה, אלא שרגש זה הוא מיותר לחלוטין, לא זו בלבד שהוא לא מועיל לדבר, אלא הוא יכול רק להוסיף כוח ליצר-הרע. בראשית הדברים, עלינו לשכוח לחלוטין מכל מה שקרה. פעם ר' נחמן אמר לאנשיו: כמו שאתם רואים אותי עכשיו, אם חס ושלום הייתי עובר עבירה, הייתי מתנהג ונשאר באותה צורה לחלוטין. אין שום תועלת במחשבות על הכישלון, לכן יש להרחיק אותן בשלב הראשון.
אמנם, מגיע השלב בו עלינו לטפל בכשלונות שלנו, ב"דרך עוצב" שיש בנו. רבי נחמן אומר ששלב זה צריך להיות כל יום, בזמן קצוב יהיה אשר יהיה, בו נשבור את ליבנו לפני ה'. איך באמת נוכל לשבור את הלב ולא להיכנס לעצבות, אם בסופו של דבר אנחנו עומדים בשבירה וכישלון עם רצון ה'? לזאת עלינו להקדים דבר מסוים.
ישנם שני סוגים של רצון. הסוג הראשון הוא רצון מעשי. ניקח כדוגמא: אני רוצה להצליח בתחום פלוני. הרצון שלי הוא שההצלחה תהפוך למציאותית. אם אני לא מצליח, אני כבר לא רוצה. לרצון כזה תהיה סתירה מהמציאות. הסוג השני הוא רצון פנימי, שגם רוצה להתבטא, אבל הוא נשאר קיים גם אם לא יהיה לו ביטוי. למשל: פלוני רוצה כסף. גם אם הוא יכשל בדרך להרוויח אותו, זה לא יגרום לו להפסיק לרצות. גם אם אין לו שום רעיון איך הוא מבצע את זה, הוא עדיין רוצה. לרצון זה יש שם נרדף: כיסוף, הנובע מהמילה כסף. הכיסוף מבטא כמיהה פנימית שרוצה להתבטא במציאות. לרצון כזה לא תהיה סתירה מהמציאות, כי הוא לא קשור בהכרח למציאות.
למדנו אם-כן, שיש רצון שיכול להישבר ויש רצון שאינו יכול. אם נגדיר בכלליות את ההבדל ביניהם נאמר כך – אם אנחנו רוצים שיהיה כך, המציאות תסתור אותו. אמנם אם אנחנו רוצים את הדבר מעצם פנימיותינו, נמשיך לרצות אותו גם אם המימוש שלו במציאות נראה רחוק מאד.
זהו החילוק שבין עצבות ולב נשבר, כפי שאומר רבי נחמן. עצבות – "על שאינו עושה לו רצונו".אם רצון לא מצליח להתממש, הרי שנרגיש שבירה. זה אם אנחנו רוצים דברים ממשיים. אבל אם נרגיש את השייכות גם בלי קשר, רק בגלל שה' הוא "צור לבבי וחלקי" (תהלים עג), אזי נרגיש "כתינוק שקובל ובוכה לפני אביו על שנתרחק ממנו", שלא יוכל להיפרד מהעובדה שהוא בן לאביו – כי זאת המהות שלו.
איך מבריחים כלב עז פנים הנובח בקול רעש גדול? רק עם עזות! אם תראה לו חולשה, וכל שכן אם תרים רגליך לברוח – רק תוסיף לו אומץ ועזות. אך אם תהיה אמיץ ותעמוד מולו בעוז, תערער את בטחונו העצמי, ויעזבך לנפשך…
המסקנה המתבקשת מכך היא: הדרך להדוף את כל העומדים נגדנו ומפריעים לנו לעבוד את ה' בחיות ושמחה – היא אך ורק עזות דקדושה!
כוחו של יצר הרע העומד נגדנו אינו אלא הפגנת כוח; הוא יודע לשחק את החזק ולעשות רושם כאילו העסק ממילא אבוד. אך מי שיש לו שכל, ויודע שמדובר כאן רק בהצגה, מסלק את הפחד ויוצא נגדו בעזות מצח.
גם אם הוא בא בטיעונים משכנעים לכאורה: "איך אתה רוצה להתפלל בכוונה והתלהבות, והלא בשעה הקודמת עשית כך וכך?!" (ליקוטי הלכות, בשר בחלב ד, יב) – גם אז, אין צורך להתייחס לנביחותיו המשכנעות, רק להעיז פנים ולהמשיך הלאה בעבודת ה', כאילו לא אירע דבר.
והלא כך העיד רבינו הקדוש על עצמו: "כמו שאתם רואים אותי – רצוני לומר שבוודאי אתם מחזיקים אותי לצדיק גמור – אף על פי כן, אם הייתי עובר חס ושלום עבירה גדולה ביותר, אף על פי כן לא היתה העבירה משלכת אותי כלל, רק הייתי אחר העבירה איש כשר כמו קודם; רק אחר כך הייתי עושה תשובה" (חיי מוהר"ן, תנג).
עזות, עזות, ושוב עזות – רק כך מבריחים את היצר הרע.
* * *
ובושה…
יהודי בטבעו הינו ביישן, "ומי שאין לו בושת פנים, בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני" (נדרים כ ע"א). גם גן העדן מיועד לביישנים, והגיהנם – לעזי פנים. "עז פנים לגיהנם, ובושת פנים לגן עדן" (אבות ה, כ). אך מאידך חייבים להיות עז כנמר.
שכן אי אפשר לעמוד נגד כל המניעות והבלבולים, רק עם מנה הגונה של עזות וחוצפה קדושה. כי "כשם שמי שהוא עז פנים אין לו חלק בתורה… כמו כן מי שהוא איש שפל ונבזה ואין בו שום עזות דקדושה, אין לו גם כן חלק בתורה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה 'מפני מה ניתנה תורה לישראל – מפני שהן עזין'" (ליקוטי מוהר"ן, קמז).
מהו אם כן המינון המדויק? כמה בושה וכמה עזות צריכים? – 'מחצית השקל'. "כי יש בזה משקל גדול, כי צריכין להיות עניו בתכלית הענווה, להיות אַיִן ממש, בלי שום טעות ופניה כלל. ואף על פי כן, יהיה חזק ואמיץ מאד, ולבלי להניח להפיל את עצמו בשום דבר… בבחינת 'מחצית השקל', כי הוא משקל גדול, כמו המשקל שעומד במחציתו ובאמצע, שאין יכולין להכריע לכאן ולכאן" (ליקוטי הלכות, תפילין ו, כד).
על כך גם הוזהרנו: "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט" – העשיר אשר דרכו להיות עז (ככתוב "עשיר יענה עזות") לא ירבה בעזותו, להתרברב ולהתגאות. אך מאידך גם הדל, לא ימעיט את עצמו יותר מדי, ליפול לענווה פסולה ורכרוכיות מיותרת (שם).
"ועל כן באמת נתקשה משה על השקלים, עד שאמר לו הקדוש ברוך הוא 'זה יתנו'. כי היה קשה לו מאד, איך יכולין לְזַכּוֹת את כל ישראל לבוא לזה, להיות ענווים באמת בתכלית, ואף על פי כן יהיה כל אחד חזק ואמיץ מאד בעזות דקדושה כראוי?" (שם).
הצדיק נותן לנו את המינון המדויק של הבושה והעזות: מצד אחד הוא מלמד אותנו להתבייש – ואף להאדים מבושה – לפני הבורא יתברך שמו, לא רק בעת עבירה, אלא גם "כשרוצין לעשות איזה מצוה, ראוי שיהיה לו גם כן בושה גדולה… כשיסתכל על עצמו ויראה שהוא רחוק מאד מהשם יתברך, ואין לו שום זכות שיזכה לעשות מצוה. ואם היה להאדם בושה, היה מתבייש אפילו ליקח המאכל, להושיטו לפיו, מאחר שאין לו שום זכות שיהיה לו אוכל" (ליקוטי מוהר"ן ח"ב, עב).
ומאידך הוא מדריך אותנו "להעיז פניו נגד השם יתברך, לבקש מלפניו על כל מה שצריך, ואפילו לעשות נסים ונפלאות. כי אי אפשר לעמוד להתפלל לפני השם יתברך, כי אם על ידי עזות. כי כל חד לפום מה דמשער בליביה את גדולת הבורא יתברך, ורואה פחיתותו וגריעותו, איך היה יכול לעמוד ולהתפלל לפניו. על כן, בשעת התפילה צריך האדם לסלק את הבושה ויעיז פניו לבקש מהשם יתברך כל מה שצריך" (ליקוטי עצות, תפילה, לו).
(א) אין לברך ברכת 'שהחיינו' בימים אלו. אבל בשבת אין להחמיר בזה, ולפי האריז"ל אין לברך שהחיינו גם בשבת (שו"ע תקנא יז, משנ"ב צח ושעה"צ צט, מג"א מב, באר היטב ושע"ת לח).
(ב) ולכן אין לאכול פרי חדש, כיון שיצטרך לברך עליו שהחיינו. ואם לא ניתן להשיג את הפרי אחר כך, מותר לאכלו ולברך עליו שהחיינו. אכן אם אפשר לדחות את אכילתו לשבת, צריך לעשות כן (רמ"א שם ומשנ"ב קא). וכן מעוברת או חולה הזקוקים לפרי חדש, מותרים לאכלו אך לא יברכו עליו שהחיינו (משנ"ב צט).
(ג) בעת: ברית מילה, פדיון הבן, ראיית בתו בפעם הראשונה – מותר לברך שהחיינו (ראה: שו"ע שם. מאמ"ר טז. מקדש ישראל כט).
קניית בגדים וכלים ורהיטים חדשים.
(א) בגד שמברכים עליו שהחיינו, אין לקנותו וללבשו בימים אלו. אמנם אם מברכים עליו שהחיינו רק בעת הלבישה הראשונה ולא בשעת הקניה, אזי מותר לקנותו אך לא ילבשו אותו עד אחרי ת"ב. ואם מוכרח ללבשו עתה, מותר ללבשו אך יש להסתפק אם יברך שהחיינו (שמא דינו כחולה שאינו מברך או כמי שלא ניתן להשיג הפרי וכו' שמברך).
(ב) בגד שאין מברכים עליו 'שהחיינו', מותר לקנות בימים אלו עד ר"ח אב. והיינו בין שהסיבה שאינו מברך הוא מחמת מיעוט חשיבות הכלי, ובין אם הוא מחמת שאינו נוהג לברך שהחיינו בכל אופן על בגד חדש (משנ"ב מה. הליכות שלמה פי"ד א. קובץ מב"ל יח).
(ג) כלים ורהיטים וכיוצא באלו שמברכים עליהם שהחיינו, אין לקנות בימים אלו. אמנם הקונה דבר שיש לו שותפים בשמחתו, כגון כלי או רהיט חדש המשמש לו ולאשתו או לשאר בני הבית, שאז צריך לברך עליו 'הטוב והמטיב' – מותר לקנותו ולברך עליו בימים אלו (שע"ת יז. קובץ מב"ל ביהמ"צ יח).
(ד) בכל זאת יש שנוהגים לא לקנות או לחדש 'בגד חשוב' או לקנות כלי או רהיט המביא לידי שמחה גדולה, אף באופן שאין מברכים שהחיינו (ראה: א"ר תקנא יז, אפילו בשבת. ערוה"ש תקנא יח. קובץ מב"ל יח, שיש להמנע במידת האפשר).
שונות:
(א) אין שום איסור לעבור דירה בימים אלו, בין דירה קנויה ובין שכורה (שו"ת לבושי מרדכי א קא. הליכות אב"י ביהמ"צ י, עד ר"ח אב). אך יש שנהגו להחמיר בזה משום 'סימן טוב'.
(ב) מותר לעשות שיפוצים ולסייד בימים אלו עד ר"ח אב. ובכל זאת יש שהחמירו בזה. (בא"ר תקנא ד, שנהגו לא לצייר. בהליכות אב"י ט, שמנהג ירושלים לא לסייד אבל אין איסור. קובץ מב"ל יח, מותר וטוב אם יעשה קודם).
(ג) מותר לטייל ולהתרחץ בים או בבריכה, עד ר"ח אב. אכן כיון שיש חשש סכנה בימים אלו, לכן אם אין צורך הגון יש להימנע מכך. ואותם המחלקים בין מי שהתחיל להתרחץ לפני ימים אלו ובין מי שעדיין לא התחיל, אין לזה שום מקור (ראה: מקו"ח תקנא יד. הל"ש פי"ד ה. קובץ מב"ל יט. שו"ת תשובות והנהגות ב רסג. מקדש ישראל מו).
לפנינו המשך רישומיו של החסיד היקר רבי בירך רובינזון על חסידי ברסלב בפולניה. עמם נמשיך בסיורינו, ונתבונן בעיירה אוסטרובצה[1] מרחוק בדמותם העילאית והקורנת של החסידים: רבי משה דוד טעביל אייזנמן ואחיו רבי פסח מאיר, רבי חיים יהושע וינברג ובניו היקרים רבי משה מנחם ור' ישראל יהודה, כולם אהובים, כולם ברורים, כולם גיבורים, כולם קדושים, ה' ינקום דמם
פורסם לראשונה ב"שיבולים", ע"י מכון שיבולים, ומתפרסם כאן ברשותם האדיבה.
רבי משה אייזנמן, הנקרא משה'לי אוסטרובצֶר, ה' ינקום דמו
ר' משה דוד טעביל היה עם איזה שנים קשיש (= מבוגר) ממני. היה חריף גדול, והיה זוכר ש"ס ופוסקים וספרים אחרים בעל פה. היו אומרים עליו שלא שכח שום דבר תורה מה שלמד. הרבי הגאון האדמו"ר מאוסטרובצה היה לומד עמו בחברותא, והיה קורא אותו (= אומר עליו) שמשה'לי הוא ה'שַׁאנְק ספרים' (= ארון הספרים) שלי.
אי אפשר לשער במוח את גודל החריפות שלו וגודל הלמדנות שלו. תהלה לא-ל שהיה לי גם כן זכייה גדולה שהוא למד עמי הרבה פעמים. הרבה פעמים היה בעת שבא מחברותא מה שלמד עם אדמו"ר מאוסטרובצה זצוק"ל, היה בא אצלנו לבית המדרש דברסלב, ולמדנו יחד, וגם התפללנו מנחה בזמנו, ואחר מנחה למדנו ספרי רבינו ז"ל.
הוא נתקרב לחסידי ברסלב על ידי רבי ומורי ר' אברהם יצחק הנ"ל, והיה מקורב לברסלב בהתקשרות חזק, אשר אני לא ראיתי עוד אצל מקורבים חדשים שהיה להם התלהבות כזה שהיה לר' משה.
היו מספרים עליו שהיה יושב הרבה שנים במרתף ולמד שם, ולא יצא רק על ההכרח מה שנצרך. ואחר כך כשיצא, כמעט שהיה קשה לו לילך, ונפל פעם אחת על האילן אצל הכותל. וזה היה עושה בשביל שמירת עיניים, והיו אומרים עליו שהיה צדיק וקדוש בעניין קדושת ושמירת הברית. והיה מתמיד גדול, היה יכול ללמוד על מקום אחד הרבה שעות ולא זז. אין לי דיבורים יותר מה שנוכל לדבר ממנו. כל ימי חייו היה משתוקק ודואג לזכות להיות על ציון של רבינו ז"ל, ובכה מפני מה הוא לא זכה לזה.
ו[היה] מקרב לחסידי ברסלב, גם אחיו פסח מאיר שהיה איש תמים, היה יכול ללמוד גם כן, והיה אומן של שעונים (= שען). והוא גם כן נתקרב לברסלב בפשיטות ובתמימות, בלי שום כוונות, רק לקיים העצות של רבינו ז"ל כמו שציוה, והיה נדבק באחיו ר' משה'לי הנ"ל.
ר' משה'לי היה מחדש הרבה חידושים על ליקוטי מוהר"ן וליקוטי הלכות, והיה אומר תמיד חידושים חדשים.
בעת שהוא נישא לשידלובצה[2], ואני אחר איזה שנים לעיר סאליף[3] סמוך לאוסטרובצה, היה כותב לי הרבה מכתבים, כמעט כל שבוע, מלא וגדוש מחידושים שחידש על הליקוטי מוהר"ן וליקוטי הלכות. וגם שלח לי קונטרס אחד עם ראשי תיבות וסופי תיבות ונוטריקון על ספר תהלים, אשר בכל קפיטל (= מזמור) היה מרומז שם רבינו ז"ל, וחבל שנאבדו ממני. זאת נאבדה ממני בתחילת המלחמה בעת שברחתי בפעם ראשונה מביתי, ובאתי בחזרה באיזה שבועות – מצאתי הכתבים על הרצפה ולקחתים והנחתים במקום גניזה (=מקום מחבוא), ועד היום לא הייתי עוד יותר (= שוב) בביתי.
* * *
הרב משה מנחם וויינברג
הנקרא ר' משה מנדל, ה' ינקום דמו
אשר היה אחד מהחשובים המקורבים לברסלב, וגם היה למדן גדול.
ר' משה מנדל היה בנו של הר"ר חיים יוֹשֶׁע שו"ב (= שוחט ובודק) באוסטרובצה. ר' משה מנדל נתקרב לברסלב על ידי ר' דוד קליינמאן ("מַצֵבָה-קְרִיצֶער") המובא במערכת ר' אברהם יצחק[4], וגם קצת על ידי ר' בן ציון אפטר נ"ע.
גם אביו של ר' משה מנחם ויינבערג, ר' חיים יושע, היה מקורב לברסלב בהסתר ובהצנע, לפי שהיה איש נשכר משועבד לציבור שהיה שוחט ובודק, לא היה יכול להיות נקרא בשם ברסלבר חסיד. לא מחמת שהיו מתנגדים על ברסלב, רק שהיו מחסידי אלכסנדר. כך שמעתי מפיו של ר' חיים יושע בעצמו כמה פעמים. כי אני למדתי בחברותא עם בנו הצעיר ישראל יהודה, שקורין לו ישראל לייב, שהיה חברי נצמד באהבת נפש, אשר אי אפשר לשער במוחי את גודל המידות טובות שלו, וגם הוא היה מקורב לברסלב עם התלהבות הנפש, אין לשער הישוב הדעת שלו בלימוד וגם בחסידות, לכן הייתי רגיל בבית אביו ר' חיים יושע הנ"ל, שמעתי כל הנ"ל.
ר' חיים יושע הנ"ל, היה עוזר לאנשי שלומינו בכל מיני עזרה שהיו נצרכים. לפני שהיה מקום מיוחד, היינו בית המדרש שלנו, היה אצלו אסיפות של ברסלב, וגם הרבה פעמים היה סעודות אצלו. אני זוכר עוד בעת הסעודה היה מחלק בעצמו יי"ש לשתות 'לחיים', וגם גָאלְקֶעס, היינו מאכל שקורין "גאלקעס" (כמו גלגלים). ואני זוכר עוד באיזה שמחה היה מחלק לנו ובאיזה התלהבות, באיזה לפיד אש היה נראה בפניו. חבל שאין היום עוד (=שנפטרו) אנשים שהיו זוכרים זאת, למשל ר' בן ציון אפטר, וגם העיקר הרב ר' נתן ברסקי ז"ל, אשר ר' נתן היה נוסע הרבה פעמים לאוסטרובצה, ובא עם ספרים וטליתים וציציות ועוד, והיה אכסניה שלו אצל ר' חיים יושע הנ"ל. ור' חיים יושע היה מקרבו בכל מיני התקרבות, והיה מכבדו בשביל שהיה נכד רבינו הקדוש זצוק"ל. והוא אחד שהיה מדבר בכל פעם לר' נתן הנ"ל, שישליך המסחר שלו עם הספרים וטליתים וציצית, שלא יצטרך לישא על כתפיו משא כבד. והיה אוהבו אהבת נפש, וגם ר' נתן היה אוהב אותו אהבת נפש – כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים (משלי כז, יט).
ר' חיים יושע זכה שכמעט כל הבית שלו, וכל הבנים, היו מקורבים לברסלב, אבל העיקר היו מקורבים בפומבי שני בנים, האחד היה ר' משה מנדל הנ"ל, והשני – חברי ישראל לייב הנ"ל הי"ד. הוא נזכר באחד הספרים שנדפס על ידי הרב נתן צבי קעניג שליט"א[5].
ר' משה מנחם וויינברג היה אחד מעמודי ברסלב באוסטרובצה. הוא היה ממנהיגי בית המדרש שלנו מברסלב, ביחד עם מורי ורבי ר' אברהם יצחק. ר' משה מנחם זכה עוד להיות באומן קודם המלחמה הראשונה. היה למדן גדול, ועיקר היה בעל הלכה. היה יודע כל דין ודין בעל פה, כמעט כל עיר אוסטרובצה כשהיו רוצים לידע איזה דין ושאלה, היו באים אליו, והיה מחמיר קצת. היה מחמיר מאד בעניין רחיצת ידיים לאחוז תמיד ידיים נקיות לדברי תורה ולדברים אחרים.
ר' משה מנחם וויינברג היה בא במקורו מחסידי אלכסנדר, כי אביו היה מחסידי אלכסנדר. וגם שנה אחת היה ראש ישיבה באלכסנדר. וגם באלכסנדר היו יודעים שהוא מחסידי ברסלב, לא הסתיר ולא התבייש בחסידות ברסלב. וגם בעת שהיה ישיבת "הלכתא כנחמני" מברסלב באוסטרובצה, היה ר' משה מנחם גם כן מגיד שיעור בישיבה. וגם היה לומד בבית המדרש דברסלב ליקוטי מוהר"ן בפני העולם, לפי שר' אברהם יצחק לא היה רוצה ללמוד תמיד, היה לומד ר' משה מנחם. והיה מחדש בעצמו, היה מחדש תמיד דיבורים טובים וחמים על הפרשה של השבוע, כי בעת שלמד עם העולם היה מתוק מדבש.
כמו שהבאתי במערכת ר' אברהם יצחק הי"ד בנוגע לדרוש או ללמוד בכל שבת בבית המדרש החדש אחר הצהרים בענייני הפרשה ובדברים אחרים בדברי תורה[6], כן היה עם ר' משה מנחם הי"ד, הוא גם כן היה דרשן נפלא, אם הוא היה דורש היה גם כן הבית-המדרש מלא עד הסוף. וגם אותו החברה המסדרים היו רוצים ממנו שידרוש בכל פעם, וכולם היו יודעים שהוא ממנהיגי ברסלב, וגם הדרשה היה משולב עם דברי ברסלב, והשומעים היו נהנים מאד. אם היו רואים המודעות שהיו על הכתלים בערב שבת שר' משה מנדל ידרוש, היה אצלם ששון ושמחה.
ר' משה מנחם לא היה רוצה ליהנות מהתורה בנוגע לפרנסה. קודם כל היה בורח מן הכבוד עד קצה האחרון, היה יכול להיות לו איזה רבנות, או אפילו להיות שוחט-ובודק, אבל לא היה רוצה, רק היה עושה לעצמו איזה מסחר עם סחורה לעמוד בשוק בין החנויות, לא חנות – רק כמו אצטבא, כמו שהיה המנהג שהרבה אנשים היה להם מסחר כזה לעמוד בשוק עם סחורה. והעיקר הייתה מנהלת המסחר אשתו שהייתה צדקנית הי"ד, ור' משה מנדל אחר כל השיעורים שהיה לו בבוקר בפני עצמו, ולהתפלל תפילה בזמנו, וגם ללמוד השיעורים שלו אחר התפילה, אז הלך גם כן לשוק לעזור לאשתו אודות הפרנסה. תמיד היה דואג מפני מה הוא צריך לבטל הזמן על המסחר, אבל לא היה לו עצה אחרת. לעשות התורה קרדום לחפור בה לא רצה, ובפרט שהיה מדקדק על הדין והלכה אם מותר ליהנות מהתורה.
היה מהמצוינים מאברכים של בית המדרש באוסטרובצה, היה לו שם טוב, כולם היו אוהבים אותו. הרבה פעמים היה לומד עם אברכים, וגם עם בחורים, לעזור אותם בלימוד אם היה קשה להם איזה קושיא.
וגם היה בעל תפילה, היה מתפלל הרבה פעמים לפני העמוד בבית המדרש דברסלב, והיה מנגן יפה, הגם שהיה בעל בכי [כי] היה מקיים העצה של התבודדות, אבל כשהתפלל לפני העמוד או ב'שלש סעודות' היה מזמר היטב. אני מזמר עד היום בניגון מיוחד "ברוך א-ל עליון" שאנשי שלומינו היו מזמרים אותו.
* * *
רבי ישראל יהודה וויינברג
הנקרא ישראל לייב, ה' ינקום דמו
ר' ישראל יהודה ווינברג, שקורין אותו ישראל לייב וויינברג, היה בנו של ר' חיים יושע שו"ב, ואחיו של ר' משה מנחם (הנקרא משה מנדל). ישראל לייב הנ"ל הי"ד היה חברי, למדנו יחד בבית המדרש הישן באוסטרובצה היכן שכל הבחורים ואברכים היו לומדים. אהבתי אותו אהבת נפש.
היה שווה בשנים, כמעט בשנה אחת כמוני. היה לו שכל והבנה טובה. אני זוכר עוד בעת שלמדנו, אני זוכר הבנה שלו, היה חריף בשכלו, וגם היה מקורב לברסלב בכל לב ונפש. ואני יש לי חלק גדול בהתקרבות שלו. הגם שאביו, וגם אחיו ר' משה מנחם – היה ממנהיגי ברסלב, אף על פי כן אני גרמתי שישראל לייב חברי נתקרב בפומבי לברסלב. וההתקרבות שלו לא היה בלי הבנה רק הבין הדרך של רבינו זצוק"ל היטב. הוא ידע מה רבינו ז"ל פעל ועשה למען מקורביו. הוא הבין הטובות מה שרבינו ז"ל עשה עבור כל אחד ואחד. אי אפשר לשער בפני העולם את גודל יקרת חברי הנ"ל, חבל! חבל! איני יכול לשכוח אותו. אני זוכר אותו כמעט ביחד עם המשפחה שלי[7]. אני מרגיש מה שאבדנו, ומה שאני אבדתי. הוא היה הכח של ברסלב. היה עוסק בהתבודדות הרבה ובתורה ותפילה. ה' ינקום דמו
"צא הילחם בעמלק! – אשר קרך בדרך" – הציווי הנצחי שקורא גם אלינו לצאת משלוות נפשנו ותרדמת ההרגל שעוטפת אותנו ולצאת להילחם באויב המר שמקיף אותנו, הלא הוא "קליפת עמלק שאורב לעקור את האדם לגמרי משני עולמות ח"ו, וכל מלחמתו הוא שיורד ומסית את האדם למה שמסיתו על ידי שמגביר מאד הדמים רעים ומכניס מחשבות רעות הרבה בלב כל אחד, שהם עיקר היצרים רעים" (ליקוטי הלכות, שבת ז, לב).
עלינו מוטלת חובת היום, לאזור חיל וללחום, לחפש דרכי מלחמה ולהידבק לשר הצבא האמיתי. כפי שמוהרנ"ת ממשיך שם: "ועל כל אחד מישראל מוטל להילחם עמו, שהוא מלחמת היצר שיש לכל אחד בזה העולם, שעיקר המלחמה היא עם עכירת הדמים שמשם כל התאוות. אבל רוב העולם הם חלושי כח לעמוד במלחמה זאת כראוי, עד שיש שנכשלים מאד, וכל כוחנו על ידי גדולי מובחרי הצדיקים שיש בכל דור שהם לוחמים בעדנו".
תחילת ויסוד מלחמה זו היא עצם הזכירה, שכן אויב זה הוא סמוי מאד, ותחילת נשיכתו אינה ניכרת כלל, והוא מפיל שכחה עצומה שלא להישמר ממנו, ולחיות ברוגע בצל מוות איום זה. אנחנו מכירים את עמלק מאז שבא בגלוי, אבל קדמו לכך הרבה מלחמות סמויות ונעלמות שבהם פעל את עיקר פעולתו. כך מלמדים אותנו חז"ל הקדושים: "ויבוא עמלק – שבא בגילוי פנים, לפי שכל הביאות שבא לא בא אלא במטמוניות, שנאמר אשר קרך בדרך" (מכילתא
בשלח).
לשם כך זקוקים אנו לזכירה אלוקית, לכח עליון שיעזור לנו לזכור ולא להסיח דעת, למען לא ניכשל עוד להיות שותפים חלילה לצורר זה מבלי לשום לב. כי "עתה כל המלחמות שלוחמים עם עמלק הוא רק על ידי הזכירה לבד, שזה עיקר המצוה, כמו שכתוב 'זכור את אשר עשה לך עמלק'. ועל כן קורין בתורה פרשת זכור, והוא מצות עשה דאורייתא, כדי להכניס המחשבה שבמח ולב, לזכור שיש קליפת עמלק שאורב תמיד על כל אחד מישראל בלי שיעור וסוף כל סוף ימחה זכרו, וצריכים לזכור ולהאמין בזה למען יהיו עינינו צופיות אל ה' תמיד שיצילנו ממנו" (ליקוטי הלכות, שבת ז, שם).
* * *
אבא רחמן מזהיר את בנו הקטן: "תזכור שאסור לך לאכול שום דבר שיש בו תערובת ממאכל פלוני. זוהי סכנת חיים בשבילך, אל תתפתה בלכתך למסיבה כלשהיא לאכול כאוות נפשך כי זהו סם מוות עבורך". תזכור, תחזור על כך, תעורר את נפשך למען חייך. וכך גם מזהיר אותנו בוראנו, אוהבנו ומרחמנו מפני האויב המר הזה, שלובש אלפי איצטלאות שונות ומשונות, מבלי להכיר שכאן טמון ראש הצוררים, הנחש הקדמוני בעצמו, שארסו קשה מכל מיני הארס שבעולם.
נתעורר נא בנקודה עיקרית אחת, שהיא גם מעיקרי עבודת היום של חודש אדר ושל פורים, נגד אויב זה, ומכאן נבין, שמידה כנגד מידה, זה גם אחד מתכסיסיו הקשים והסמויים ביותר:
חז"ל הקדושים מגלים לנו את סוד כח התגברותו של עמלק: "ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים – אין רפידים אלא רפיון ידים, לפי שרפו ישראל ידיהם מדברי תורה, לכך בא שונא עליהם, לפי שאין השונא בא אלא על רפיון ידים מן התורה" (מכילתא בשלח שם). אם נדקדק בדבריהם נראה שלא אמרו שפסקו מללמוד ולקיים את התורה, אלא שרָפוּ ידיהם מכך. 'רפיון' פירושו עצלות, חוסר חיות, העדר זריזות ושמחה ותבערת הלב.
כמדומה שכל המידות הללו נמנים אצלנו בראשו של סולם המעלות, ולא ביסודו. זאת אומרת, איננו מתייחסים אליהם כאל יסוד ובסיס, כאל הדברים החמורים שבחמורים, כאל עיקר כוחו של עמלק. אבל רופאי הנפשות ידעו גם ידעו את סוד מטמוניו של הנחש הזה, והם גילו לנו את האמת הברורה, וכך גם מגלה לנו רבינו הקדוש: "צריך ליזהר מאד מעצבות ועצלות, כי עיקר נשיכת הנחש הוא עצבות ועצלות" (ליקוטי מוהר"ן, קפט). זו אינה מעלה בלבד, כי אם העיקר שעליו יש ליזהר מאד!
"הזריזות הוא בחינת שמחה, היפך העצלות והעצבות, שהם גם כן בחינה אחת" (ליקוטי הלכות, חלה ג). כשאדם הולך בעצלתיים בלי חיות וזריזות, הרי שדבק בו סם המוות של אותו נחש, המורכב מעצבות ועצלות. זה לא חסרון במידה אחת מסויימת. המידות הללו פוגעות ביסוד האמונה, וכמו שמפורש בדברי רבינו הקדוש: "עיקר העצבות והעצלות, הוא מחמת חסרון אמונה" (ליקוטי מוהר"ן, קנה). שמחה וזריזות פירושם: הכרה ואמונה שאנחנו קשורים בחי החיים, ושכל מצוה קטנה וגדולה וכל נקודת קדושה בוקעת רקיעים ובונה נצח מופלא שאין דוגמתו. לעומת זאת, העצלות והעצבות עניינם: רפיון ידים מהכרת האמונה. זהו אויב סמוי, לא חשים בכך, כי על כן נדמה שהאמונה איתנה וקיימת אלא רק חלה בה תשישות מסוימת, והצדיק מגלה את האמת על מה שקורה כאן, ורק בהתעוררות עצומה של 'זכרון' נוכל לו.
יש ונופלת כבדות וקרירות לפני התפילה, לא חשים את החיות ותבערת הלב להשקיע כוחות בתפילה, ונדמה לנו שבסך הכל חסר לנו במעלת רוממות התפילה, אבל קדושנו מוהרנ"ת אומר ברורות: זהו עמלק בעצמו! זהו חץ מורעל של עצבות ועצלות, כי הצדיק פועל בשומעי לקחו "שיחממו עצמם בחמימות והתלהבות דקדושה ברשפי אש שלהבת י-ה לעבוד את ה' יתברך ולהתפלל בחמימות והתלהבות, ולא ילכו עמו בקרי ח"ו, בבחינת קרירות, שנמשך מסטרא דעמלק, שנאמר בו אשר קרך בדרך" (ליקוטי הלכות, מתנה ד, יד). קרירות בתפילה ובעבודת ה' היא 'אשר קרך', סם המות שנובע מהכחשת האמונה חלילה!
כך גם נפילה לזקנה וחוסר חיות ללחום ולהתחיל מחדש, או עייפות בעבודת ה' שבאה כתוצאה מכל כך הרבה נפילות שגורמות חלישות הדעת, יאוש וחוסר רצון להתחיל שוב – כל אלה וכיוצא בהם הינם חיצי מות של האויב הרוחני.
'גיהנום של שלג' – מסביר מוהרנ"ת – בא כעונש למי שמקרר עצמו מעבודת ה', כשנופל ונחלש אחר שהתעורר לשוב בתשובה, "מחמת חלישות הדעת, שנדמה לו שאינו מועיל לו עוד תשובה לריבוי עוונותיו העצומים מאד, מחמת שיודע בעצמו שכבר למד תורה ועשה כמה מצוות ואף על פי כן התגבר עליו היצר הרע כל כך. ומי שנשאר בזה ומניח ליפול עצמו על ידי הסתות ורעיונים של הסטרא אחרא כאלה וכאלה הוא נידון על זה בגיהנום של שלג שהוא קרירות עצום ומר, שהוא מידה כנגד מידה על שנתקרר על ידי חלישות הדעת" (ליקוטי הלכות, בשר בחלב ה). זהו ה"אשר קרך" של עמלק.
שמחת פורים וחודש אדר – שעניינם עמל וידיעה לזכות לזריזות ותבערת הלב והתעוררות חיות לעבודת ה' – אינה אם כן רוממות ומעלה בלבד, אלא יסוד בנין האמונה. בכך נפעלת המלחמה העיקרית נגד עמלק, שכן 'ראשית גויים עמלק', חיציו ונשיכותיו הם תחילה וראש לכל העוונות רח"ל, וכל פגם בעצבות ועצלות הוא פתח לכל חטאת ועוון חלילה.
בקריאת מעש ומלחמת עמלק, כשנבוא להיזכר ממהות האויב הזה, נבקש ונתחנן שנזכור תמיד את חומר ארס העצבות והעצלות, ועוצם חיוב והכרחיות השמחה והזריזות, כי הם חיינו ואורך ימינו ויסוד אמונתנו.
וכמו כן, כשנבוא לחזור ולקבל את התורה מחדש בימי הפורים, נתעורר ונעמול ללחום על יסוד השמחה והזריזות והתבערה בעבודת ה', כשנקיים את מצוות היום, כאשר נרקוד ונשתה עד כדי שכרות, נעמול לעורר את הנקודה הפנימית שבלב, לרצות לחיות בעבודת ה' ולא לגשת לכך ברפיון חלילה, אלא שתהא זו ההתחלה האמיתית לחיי שמחה וזריזות כי "כל ההתחלות הם מפורים". ביום הזה נשוב ונקבל על עצמנו מאהבה ושמחה שלא להניח עצמנו להתקרר וליפול משום דבר, שכן "השמחה היא בחינת 'נעשה ונשמע', שהוא בחינת קבלת התורה" (ליקוטי מוהר"ן, סה).
כאשר נוצח המן עמלק זכו היהודים לאורה ושמחה, 'אורה זו תורה' (מגילה טז:), התורה חדלה להיות עול מכביד אלא הפכה למקור אורה ושמחה, מקור תענוג וחיות; בטלה הכבדות העצלות והעצבות שהנחש הטיל בנו, וזכינו לשמוח ולהזדרז ולחיות בעבודתנו את בוראנו.
והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור, ה' הלוחם בעדנו פותח לנו אוצרות מחודשים בשנה זו גם כן, אוצרות של שמחה וזריזות ותבערת אש קודש לשוב אליו באמת ובלב שלם, ועלינו רק לפשוט ידינו לקבל את המתנות הללו על ידי קיום מצוות היום בקריאת פרשת זכור ומלחמת עמלק וביום הפורים הבעל"ט, בתמימות וברצונות והשתוקקות בלי גבול. שכן, בפורים אין מדקדקים על מידת זכאותנו, אלא "כל הפושט יד נותנים לו".
חורבן הבית לא היה השואה הראשונה שניתכה על ראשנו בתשעה באב. שנים רבות לפני כן כבר נגלה יום זה כמזומן לפורענות וקללה.
משחזרו המרגלים מתור את הארץ מקץ ארבעים יום ומלאו את לב המצפים לשובם בדברי יאוש וכפירה בגנות הארץ – ערב תשעה באב היה. "ותשא כל העדה, ויתנו את קולם, ויבכו העם בלילה ההוא" (במדבר י"ד) וכותבת הגמרא (מסכת תענית כ"ט) "ויבכו העם בלילה ההוא – אמר רבי יוחנן: תשעה באב היה. אמר להם הקדוש ברוך הוא אתם בכיתם בכיה של חינם, ואני קובע לכם בכיה לדורות".
עם שלם, במשך לילה שלם, עומד מול השוקת השבורה של חלומותיו – ובוכה.
מה חשו הבוכים הללו? וממה נבע בכיים?
"וילונו על משה ועל אהרון כל בני ישראל, ויאמרו אליהם כל העדה: לו מתנו בארץ מצרים, או במדבר הזו לו מתנו! ולמה ה' מביא אותנו אל הארץ הזה לנפול בחרב, נשינו וטפנו יהיו לבז, הלא טוב לנו שוב מצרימה!" (במדבר י"ב).
"ארץ אוכלת יושביה" טענו המרגלים בשובם. ארץ מקוללת, משונה במראיתה ובאנשיה. מלאה בענקים ואנשי מלחמה שלעולם לא נוכל להם.
והשומעים – האמינו. האמינו, ובכו כל הלילה.
בכי של יאוש, בכי של כפירה בהבטחת ה' לארץ זבת חלב ודבש, להשגחה פרטית, לניסי ניסים. איש לא שעה לזעקת המחאה של יהושע וכלב בן יפונה "טובה הארץ מאד מאד"! איש לא הסכים עם תוכחתם "אם חפץ בנו ה' – והביא אותנו אל הארץ הזאת ונתנה לנו… אך בה' אל תמרודו"!!! (במדבר י"ב ח'-ט').
בעקבות בכיית כפירה זו, לא זכינו להכנס לארץ המובטחת. עשרות שנים שוטטו אבותינו במדבר הגדול. וכל העומדים עתה על סיפה, למעט יהושע וכלב שדברו בשבחה, ימותו במדבר ולא יראו עוד לעולם את פניה. ואם לא די בעונש המר הזה, בא הקדוש ברוך הוא ומוסיף עליו עוד "אתם בכיתם בכיה של חינם – ואני קובע לכם בכיה לדורות".
מעתה, יהיה תשעה באב יום מקולל, והגדולות שבשואות שנתכו על ראש בני-ישראל יחולו דווקא בו. בכיה לדורות… ועד היום אנו בוכים, בתשעה באב, על חטא המרגלים וגזרת הגלות, על חורבן הבית הראשון והשני, על חורבן העיר הגדולה ביתר ואבדן רבבות בניה, ועל גרוש ספרד שחתם בדם פרק חשוב בתולדות עמנו.
האם הקדוש ברוך הוא נקמן?
בודאי שלא. גם ענשיו המרים ביותר – מן הרחמים הם נובעים ולתכלית תקון החטא ומרוקו. ולא כנקמת זעם חלילה.
מהו, אם כן, פשר הדברים "ואני קובע לכם בכיה לדורות"?
אלא שפני הדברים כך הם – באותו בכי נורא שבכו אבותינו, על סף הכניסה לארץ, גרמו הבוכים קלקול עמוק.
עם שלם בוכה, ויאושו של הבכי הזה מחלחל עמוק עמוק בלבבות הבוכים, עד שהוא מגיע גם ללב בניהם, ובני בניהם, עד סוף כל הדורות…
בכי של תקוה
את משבר האמונה הגדול הזה, את אבדן התקוה ורפיון הידיים שהשריש בכל הלבבות, חייבים לעקור. תקונו, ועקירתו, בחסדי ה' המרובים – "ואני קובע לכם בכיה לדורות"!
באותו היום ממש, בו הפך ליבנו נגוע ביאוש – אנו בוכים כבר אלפיים שנה, בכל שנה מחדש. אלא שהפעם בכיינו שונה לחלוטין. בכי מתקן, שבכל פעם עמוק יותר "ממתיק" ומרפא את ארסו של הבכי ההוא.
כיצד?
אומרים חז"ל: "גזרה על המת שישתכח מן הלב". כדי לאפשר לחיים להמשיך, כדי להקל על סבלם של האבלים, גזר ה' בחכמתו על הלבבות – לשכוח. וכך טבוע בנפש האדם, שגם מתיו היקרים ביותר – ילכו וישתכחו מן הלב ברבות הימים והשנים.
והנה, אלפים בשנים, אנו בוכים על "מתנו", על חורבן המקדש ותפארת ישראל, על שפלות מצבם של בני עמנו. היכן היא ה"גזרה על המת שישתכח מן הלב"? היתכן לבכות זמן רב ומופלג כל-כך על חורבן קדום ורחוק כל-כך? הלא מן הדין היה עלינו להתנחם, להתנער מזכרונות העבר, ולהתחיל בחיים חדשים. מנין הכח, עדיין, להתאבל ולבכות? אין זה כי אם "מתנו" – לא מת! עתיד הוא לשוב ולחיות. עתיד מקדשנו להבנות, ועתידה תפארתנו וקדושתנו – להתגלות.
אין זה מת שישתכח מן הלב, אין זה זכרון רחוק מדפי העבר, חי וקיים הוא בעצמותנו וליבנו, ועל כן לעולם נמאן להתנחם, ועד שיאיר מחדש אורם של ישראל ומקדשם – לא נחדל מאבלנו.
בכיינו, אם כן, אינו בכי של יאוש כל עיקר, כאדם שמתו מוטל לפניו. זהו בכי של תקוה גדולה, שעדיין אנו מאמינים ומקוים ומיחלים לתקומתנו ותקומת מקדשנו.
"ואני קובע לכם בכיה לדורות". בכל שנה ושנה, למרות שעבר זמן כה רב, אנו ממשיכים לבכות. בכי מתקן, בכי של תקוה עצומה, של אמונה שלמה "חפץ בנו ה' – והביא אותנו אל הארץ הזאת". ויבנה לנו מחדש מקדשנו "לכפר בו על כל עוונותינו"!
"היום אם בקולו תשמעו" – לחיות בהווה האמיתי
כמה חן, כמה עומק משמעות וחיות נמצאים בכל יום, בכל מצווה. בפרט במצוות המזדמנות לפרקים של החגים והמועדים.
אילו היינו זוכים להבחין בחן הזה, לגעת בעומק הזה ולטעום מן החיות הזו – הלא היינו משתנים מיום ליום, ובודאי מחודש לחודש ומשנה לשנה.
מתכנסים עם עת חורף לעבודת התבוננות פנימית, פורחים באביב בהתחדשות בכל עניני עבודת ה', משילים מעלינו משא ההרגלים והחטא באלול, מיטהרים בתשרי ומפליגים אל פסגות החדוה בשמחת תורה או בפורים.
ומדוע, פעמים כה רבות, רחוקים אנו מן הקדושות הללו, מן התנועות הנפשיות הצבעוניות כל כך המתלוות לכל חג ומועד?
משום שפעמים רבות, לדאבון הלב, אף שעוסקים אנו במצוות, אפילו כהלכתן, אפילו מתוך רצון טוב וכנה, מחשבותינו, המורגלות לשוטט לכל עבר, אינן משתתפות בשמחתנו, אינן מתבוננות במעשינו. מפליגות הן, כדרכן, אל העבר ואל העתיד, עסוקות בטרדות יום יום, בזוטות פעוטות של ממון וקנין, במה היה ואיך יהיה.
וכבר גילה הבעל שם טוב הקדוש ש"במקום שמחשבת האדם – שם הוא כולו" ("כתונת פסים" פרשת קורח דף מ'). נמצא, שאף אם האדם עוסק במעשה מצוה, אם מחשבתו מפליגה למקום אחר, כאילו נמצא הוא "שם" ואינו "כאן".
מצוותו חסרה מן החיות שיכולה הייתה להעניק לה המחשבה. "כנפי" המצוה של אהבה ויראה חסרות, ומשום כך קשה לה כל כך להתנשא, קל וחומר לנשא ולרומם את מקיימה.
גם למחלה זו גילה רבי נחמן תרופה נפלאה, וזו לשונו (לקוטי מוהר"ן תורה רע"ב ):
" "היום אם בקולו תשמעו" (תהילים צ"ה). זה כלל גדול בעבודת השם, שלא ישים לנגד עיניו כי אם אותו היום. הן בעסק פרנסה והצטרכותו צריך שלא יחשוב מיום לחברו כמובא בספרים, והן בעבודתו יתברך לא ישים לנגד עיניו כי אם אותו היום ואותו השעה. (ואז בודאי יוכל להסיר מחשבתו מטרדות עתיד ומבוכות עבר, לייחד מחשבתו עם אותו מעשה, ולהעניק לו בכך עומק ואור חדשים לגמרי) כי כשרוצין ליכנס בעבודת השם, נדמה להאדם כאילו הוא משא כבד, ואי אפשר לו לישא משא כבד כזו (דהיינו לסבול במחשבתו את כל מה שנדמה לו שמוטל עליו לעשות) אבל כשיחשוב שאין לו רק אותו היום (או הרגע שהוא נמצא בו בלבד) לא יהיה לו משא כלל, וגם שלא ידחה את עצמו מיום ליום לאמר: מחר אתחיל, מחר אתפלל בכוונה ובכח כראוי וכיוצא בזה בשאר העבודות, כי אין לאדם בעולמו כי אם אותו היום ואותו השעה שעומד בו, כי יום המחרת הוא עולם אחר לגמרי. "היום אם בקולו תשמעו", "היום" דווקא והבן".
העבר, כבר איננו קיים במציאות. העתיד, נסתר ולוטה בערפל, ואם האדם משוטט במחשבתו במחוזות דמיון אלו, אין הוא נמצא, בעצם, בשום מקום…
כל מה שיש בידינו באמת הוא הרגע והיום בו אנו נמצאים. וברגע הזה, אם נכוון באמצעות המצוות התלויות בו, להתדבק בבוראנו, נמצאנו מתנשאים מעל גלי הזמן, נצולים מתהפוכותיו, ומחוברים להווה האמיתי – הלא הוא השם יתברך, המהווה ומקיים בכל יום ובכל רגע את כל העולמות כולם.
אין יום שאין בו טוב
אמנם לא בכדי מתקשים אנו כל כך לייחד את המחשבה עם המעשה, דהיינו לחשוב בכנות על מה שאנו עושים, לשם מה ולשם מי. יש מי שמונע ומעכב את הדבר.
אך אם, בכח צדיקי האמת, נגלה, ולו במעט, את המסוה מעל פניו, קל יהיה לאין שעור להתמודד עם תעלוליו.
כותב הזוהר הקדוש "תא חזי, לא תשכח יום דלית ביה טוב… וכל יומא אית ליה גדר מלבר, דלא יעול כל בר נש לההוא טוב, כגון חושך דכסיא לנהורא" [אין יום שאין בו טוב, אך כל יום יש לו גדר מבחוץ, שלא יכנס כל אדם לטוב ההוא, כמו חושך המסתיר את האור[.
אין יום שאין בו טוב! אך כדי "להכנס" לטוב הזה, צריך להיות ראוי, ועל כן יש בכל יום גם "גדר", המכסה, מסתירה ומחשיכה את הטוב שבכל יום, ואינה מאפשרת לכל אחד לגעת בו ולהנות מאורו.
ומבאר רבי נתן בלקוטי הלכות, שהגדר על הטוב שבכל יום, הן הן המחשבות המשוטטות לעבר ולעתיד, לטרדות ולמבוכות, ואינן מניחות את האדם להתעמק בטוב, גם אם יאחזנו בידיו…
וכך הוא כותב (לקוטי הלכות חושן משפט, הלכות שומרים ד' סעיף ו'): "על כן צריכין לידע, שמה שנדמה לאדם כאילו היום אי אפשר לו להתפלל בכוונה וללמוד ולעסוק בעבודת ה', זה נמשך רק מהחושך שקדם לאור (במעשה הבריאה, כמו שכתוב שם "ויהי ערב ויהי בוקר". חושך קודם לאור) שמשם נמשך הגדר מלבר שיש על הטוב שבכל יום, כמבואר בזוהר הנ"ל. ומשם באים כל הטעויות והדחיות של כל אדם, שבכל יום נדמה לו כאילו היום הזה אינו כלום, כאילו אינו מימי חייו, כאילו היום אי אפשר להתקרב להשם יתברך כלל, כאשר נמצא זה ברוב בני אדם שאינם מפקחים על דרכיהם היטב, בפרט כשיש לו איזה סיבה ומאורע לטוב או להיפך חס ושלום, שאז היום מתבלבל אצלו לגמרי, עד שרוב (בני האדם) ימיהם כלים בזה להבל ולריק רחמנא ליצלן, כגון ביום הזה הוא יריד ויומא דשוקא [יום השוק, בו העסקים פורחים[ וביום זה צריך לחשוב חשבונותיו ובזה היום יוצא לדרך ובאלו הימים הוא בדרך נע ונד ומטולטל ובזה היום בא מן הדרך וצריך להרים המשאוי… ולסדר הסחורה ולחלקה כראוי, וביום זה מזדמן לו איזה מריבה וקטטה עם אחד, וביום זה נקרא על איזה סעודה וכיוצא בזה בטולים ובלבולים שונים בכל יום ויום, עד שכמעט בכל יום נמצא בו בטול ובלבול גדול.
ואפילו בשאר הימים שאין בו מאורעות כאלה, נדמה לו גם כן על פי הרוב בכל יום כאילו היום הזה אינו כלום… וכל זה נמשך מהגדר מלבר דאית על כל יום [הגדר מבחוץ שיש על כל יום] שנמשך מהחושך שקדם לאור".
האמונה בטוב שבכל יום, והידיעה שפזור המחשבה אינה אלא חושך המסתיר את האור, בכוחם לסייע לאדם להחליט ולבחור בטוב.
ולבחור בטוב, כאמור, משמעו לרכז את כח הרצון שיש באדם, ולחבר את מחשבתו רק, ואך ורק, לדבר שהוא עוסק בו, ובאמצעותו, אל הקדוש ברוך הוא בעצמו.
החושך שקדם לאור נמצא בכל יום, אבל גם האור נמצא בו! ואין הדבר תלוי אלא בנו – לשבור, בכח מחשבתנו, את החושך הזה, ולגעת באור!
"יום הוא, ועדיך יבוא"
וממשיך רבי נתן לבאר (שם בסעיף ז') "וזהו שכתוב (מיכה ז') "יום לבנות גדריך, יום ההוא ירחק חוק, יום הוא ועדיך יבוא"… שהסטרא אחרא [הצד האחר, דהיינו צד השקר והטומאה] והמניעות והדחיות, אתם אומרים, שזה היום הוא רק "לבנות גדריך", היינו הגדרים של הסטרא אחרא, שהם בחינת הגדר שיש על כל יום ויום, שלא יתקרב להטוב שבכל יום, כמו שמובא בזוהר וכו'… וזהו "יום ההוא ירחק חוק", שאתם אומרים שהיום
הוא רק לבנות גדריך, דהיינו הגדרים והמסכים שעל כל יום, שהם המניעות והדחיות, אבל הוא רחוק לעסוק בזה היום בתורה שנקראת חוק ומשפט, וזהו "יום ההוא ירחק חוק", שבזה היום ירחק חוק שהוא התורה, כי אי אפשר לעסוק בתורה ועבודה בזה היום מחמת דחיות ומניעות. (ולמי שכבר עוסק בזה – לו נדמה שאי אפשר לו לעסוק בזה בכוונה ובאמת כראוי).
אבל האמת אינו כן, כי "יום הוא, ועדיך יבוא", כי בודאי זה היום הוא יום גמור ובודאי נשתדל ונתגבר לעסוק בזה היום דווקא בתורה ועבודת ה' ולשבר את הגדרים שלכם וכל המניעות שלכם שאתם רוצים להחשיך ולהסתיר את אור היום, בחינת "יום הוא ועדיך יבוא"… שהנביא אומר בשם ישראל לסטרא אחרא והקליפות: "יום הוא ועדיך יבוא", אותו היום שאתם מלעיגים עליו לאמר בטל והלך לו (כלשון רש"י שם) כאילו זה היום בטל והולך לריק ולהבל חס ושלום, ואי אפשר להתקרב בו להשם יתברך מגודל השתטחות והתפשטות הגדרים והמחיצות והבלבולים שמתגברים מאד בכל יום עד שנדמה בכל יום שבזה היום אי אפשר לעבוד את השם יתברך (כראוי), אבל באמת אינו כן, כי "יום הוא" שמור ונצור ולא בטל "עדיך יבוא" – להחריבך! שבזה היום (דהיינו בעבודה הרוחנית שנעשית מתוך התגברות על הקשיים דווקא היום) יבוא אליך (הסטרא אחרא) חורבן והריסה, שנזכה להרוס הגדרים והמחיצות שלך (כמו שכתב רש"י "עדיך יבוא" – להחריבך) עד שנזכה להתקרב להטוב שבזה היום דווקא".
"כי יש יום"
ועוד מבאר שם רבי נתן (סעיף י"ב), שמי שזוכה לעסוק בעבודה קדושה זו, לייחד מחשבתו עם מעשיו, ולכוון בכל יום לזכות אל הטוב שבו (אף שאינו זוכה לכך בשלמות כראוי) מקרב בכך את גאולתו הפרטית ואת גאולת ישראל בכלל, וכלשונו: "וזהו (מה שכתוב בירמיהו ל"א) "כי יש יום קראו נוצרים בהר אפרים קומו ונעלה"… היינו כי מי שהוא נוצר ושומר וממתין לישועת ה' – בודאי יש לו יום! כי סוף כל סוף יגיע היום שהוא מצפה, שיזכה להתקרב אליו יתברך, בחינת "כי יש יום קראו נוצרים (דהיינו שומרים) בהר אפריים – קומו ונעלה" בחינת "יום הוא ועדיך יבוא" שנאמר גם כן על הגאולה האחרונה".
…"אבל אחר כל אלה, אפילו מי שהוא ממארי דחושבנא (בעל חשבון הנפש) וחושב עם עצמו בכל יום וזוכר ויודע היטב שימיו מנויים וספורים וקצובים, אף על פי כן מגודל התגברות הסטרא אחרא שמתגברת כנגד הקדושה מאד בכל מיני תחבולות, ובפרט כנגד מי שרוצה לכנוס בעבודת ה', על כן יכול להיות שאף על פי כן יתגבר כנגדו הבעל דבר חס ושלום ויבלבל עבודתו חס ושלום, ולא די לו בזה, כי אם שירצה חס ושלום על ידי זה לסתור ימי ספירתו לומר לו: מה בצע שתספור את ימיך בכל עת ותחשוב על אחריתך בכל יום, מאחר שאתה רואה שעם כל זה אינך פועל להיות כרצונו יתברך באמת, כי נשתה גבורתך ויצרך תוקפך רחמנא ליצלן, אבל אם (האדם הוא) משכיל על האמת לאמיתו, יאמר וישיב לליבו: אף אם יעבור עלי מה (שיעבור), אני על משמרתי אעמוד, לשמור ולצפות ולהמתין לישועת ה', ובתוך כך אחטוף מעבודת ה' כל מה שאוכל בכל יום ויום מעט או הרבה…
וכשיהיה חזק ואמיץ בדרך זה, שימנה ויספור את ימיו (וישתדל לקשר מחשבתו אל מעשיו ולהביא אור בכל יום כפי כוחו ויכולתו) אף על פי שנדמה לו שאינו יוצא חובת היום, ואפילו אם האמת הוא כן, אף על פי כן אני מחויב לשום כל ליבי ומגמתי ותקותי להמתין ולצפות לישועת ה'…
ואז בודאי יזכה שיגיע יום ישועתו שיתקרב להשם יתברך, בבחינת "כי יש יום קראו נוצרים", "נוצרים" דווקא, שהוא לשון שמירה והמתנה, דהיינו שעצם הרצון והכוונה להתחבר לה' ולעשות רצונו כפי מה שיוכל, הן בכמות והן באיכות, אף על פי שהוא רחוק וחסר עדיין משלמות, אם יתחזק לעשות את שלו בכל אופן ובכל מצב, מובטח לו בלי ספק, כדברי רבי נתן, שודאי יבוא יומו, דהיינו יום ישועתו ופדות נפשו, "כי יש יום" של גאולה – גם עבורו ובשבילו!
אדם המתפלל בכוונה, בלי להתייחס ולשים לב למחשבות הזרות הבאות לטרוד מחשבתו מפעם לפעם, משול לגבור ואיש מלחמה העובר בעוז ואומץ בין רוצחים ואורבים רבים, ובחרבו ״לזה חותך יד, לזה חותך רגל וכיוצא בזה בשאר אברים״ (ליקו"מ חלק ב תורה קכב).
שכן מובא בספרי קדש, שכל מחשבה הינה בעלת קומה רוחנית שלימה והיא כמו גוף שלם. כך גם מחשבה-זרה הינה גוף טמא – ״קליפה״. וכשמחשבות זרות לרוב באות להטריד את התפילה ואין המתפלל מתייחס אליהן, אלא דוחה אותן וממשיך בתפילתו בכוונה, הריהן ניזוקות קשה, שבכך האדם ״הורג אותם, או חותך מהם אברים אברים כנ״ל״ (שם).
בטרם מגיע אדם להשגת אמת בתורה, בהכרח שיעבור לפני כן בהיכלי התמורות, שאינם אלא חיקוי ודמיון בלבד של חדרי וארמונות התורה האמיתיים. אולם, גם לתמורות אלו אין מגיעים אלא לאחר יגיעה רבה בעבודת ה׳, שאף הן מדריגות גבוהות, אם כי רחוקות מן האמת לאמיתה.
משל…
״כגון למשל, כשעושין שחוק וקומעדייע [-קומדיה], אזי נוסע אחד ומכריז וחושב כל הדברים שיעשו על הקומעדייע. ואף שהוא תאווה לשמוע, אף על פי כן, אין זה השחוק בעצמו. וכן, כשבא להחדר שעושין שם הקומעדייע, יש שם מצוייר על הטבלא כל הדברים שיעשו שם, וגם זה אינו הדבר בעצמו. ואפילו כשבאים לשם לפנים, עומד לץ אחד ועושה כמעשה קוף, וכל הדברים שעושה הבעל קומעדייע הוא עושה אחריו בליצנות, וגם זה אינו הדבר בעצמו. ועיקר הוא השחוק בעצמו שעושין שם. וכמו כן תבין הנמשל מעצמו, כי יש מי שנדמה לו שנכנס לפנים ולפני ולפנים ועדיין הוא עומד בחוץ לגמרי, כי לא התחיל להשיג השגה של אמת״.
״והצדיק הגדול מאד – אף כשזוכה להשיג השגות גדולות של הקדושה באמת – אף על פי כן, אינם נחשבים בעיניו לכלום, לגודל עוצם הכרתו את גדולות הבורא יתברך. על כן, הוא משתדל ומתחזק בכל פעם, שיתחיל הש״י להראות לו אור התורה, כאילו לא התחיל להשיג כלל מימיו (ליקו״מ חלק א תורה רמ״ה).
כל מה שעבר ועובר על העם היהודי – הוא אירוע מכונן, לשעה ולדורות. לא קיים פרט, קטן ככל שיהיה, שאין בו אבן ציון דרך בתולדות העם. אין תאונת היסטוריה ולא קיימות טעויות. הכל מכוון במדויק מלמעלה.
גם החורבן הקשה, שהינו עונש מתמשך עד אחרית הימים, אינו מעידה סתמית, הוא חלק מהתוכנית הגדולה – להביא את העולם הזה אל ייעודו הנכסף. כשרואים את הדברים כך, מסתכלים אחרת לגמרי על כל מה שהתרחש בעבר ובהווה, במקום לבחוש בפוליטיקות ובמלחמות עתיקות אנו מקשיבים למסר האלוקי המקופל בתוך כל המהומה הזאת.
וכמו שזה בכלל – כך זה בפרט הכי פרטי שיש, אני ואתה ואנחנו ואתם – כולנו חווים במישור מסוים את החורבן והציפייה לגאולה – הלימוד אודות כך, כשהוא מתנהל נכון, לפי מקורות האמת – בונה אצלנו את נקודת היהדות כפי שהיא משתקפת מתוך ראיה של חורבן ותקומה.
עינוי הנפש מאכילה ושתיה בצומות על החורבן מכניס אותנו לתוך מעגל המשתתפים בצערה של שכינה, הדבר הזה הוא פרס עבורנו; הוא אינו רק מצוה כשלעצמה, אלא גם זכות להיות נמנה בין אנשי סודו של המלך העטופים יחד עמו באבלו האיום והנורא.
את מנגנון האכילה המופעל על ידינו בכל יום – אנו משביתים בצוויו של בורא העולם והאדם. הוא לא מרשה לאכול היום, נקודה. הזהירות בקיום הצומות הללו, שרשה גבוה מאד למעלה למעלה, כי הרי כאמור, היא מגלמת בתוכה אחריות אמיתית על מה שקורה בעולם.
מן הענין הוא ללמוד שוב את מהותו של יום שבעה עשר בתמוז, הפותח את שלושת השבועות העצובים המסמלים את החורבן הגדול, שפיזר את עמנו לגלויות שונות ובשיאו נחרב בית קדשנו ותפארתנו, ללמוד שוב את המהות הרוחנית הגלומה ועטופה זו, ויהי רצון שיתהפך היום הזה, לששון ולשמחה כשאיפת הדורות.
לוחות האבן שהוריד משה מן השמים ונשברו על ידי חטאם של ישראל, מצביעים על סילוק השכינה מתוך העם בהיותו תר אחר מעשה תעתועים של התרחקות מה', אותם לוחות הכתובות באצבע אלוקים לא זכו לשרוד מול הנהייה אחר השקר, כך גילוייו של בורא עולם בעולמנו זה "נעלמים" נוכח הנטיות החומרניות שלנו, המבטלות את יפעתם של לוחות הכתובות באצבע אלוקים. מן הראוי, איפה, ביום זה, לפשפש במעשינו, ולגרום לאותה התגלות לשוב ולפקוד אותנו.
בטל התמיד:
במשמעות שלנו היא פירוק הקשר היומיומי עם ה', הקביעות התמידית, בה מקריבים קרבנות לא-ל גדול ברוך דעה – מציינת יותר מכל את הקשר הקבוע של המאמינים בבורא, ביום החורבן הגדול הוכרזה שביתה על היופי הנאצל הזה. התיקון אמור להיות אף הוא בכיוון הזה – ליצור קביעות תמידית נוספת שתהיה עמידה בפני נסיונות.
הובקעה העיר:
בשפת דורנו, חומות העיר, הן הגדרות שעשו רבותינו להתעוררות הקדושה בעולם, הפריצה החוצה, וההטמעה של תכנים הרסניים לאמונה ולדבקות ה', גורמים לירושלים – סוד היראה להיות פרוצה לקלגסי הניתוץ והחורבן. התיקון אמור להיות בהפנמת היראה הזאת ויצירתה מחדש.
שרף אפוסטמוס את התורה:
אוי! להבות הזעם שכילו את יריעות ספר התורה, לבטח לא פגעו בתורה כמו הפגיעה האנושה שלנו בה. הריחוק מהתורה הוא ענין אחד, אך החלפת זוהרה של תורה בחוכמות חיצוניות היא השריפה האמיתית והגדולה, להבות אש גשמי לא יכלו לה, אולם הכנסת הצרה לביתה – גורמת נזק חמור לששר שלנו איתה. התיקון: כתיבת ספר תורה חדש, כשהכוונה כמובן, להעלאת קרנה בעינינו ובדעתנו עד לאחת: אין לנו שיור 'רק' התורה הזאת.
העמיד צלם בהיכל:
היא נדמית כקשה שבכולם, אם עד עכשיו דובר אודות התרחקות שלנו מהאור הגדול והאמיתי, הרי שכאן כבר שאבנו את הקדושה עצמה לתוך חורבן הטומאה, להכניס בשיא החוצפה את האויב של ה' לתוך ביתו והיכלו – אין גרוע מזה. בלשון עניותנו: הבלבול והתהייה שמקורם בחוסר ההבחנה בין טומאה לטהרה – עשויים לגרום לנו להכריז על מקור הרוע והשחיתות כמשרתים את פני ה'.
כלומר, הכל כבר הופך להיות מאד לא ברור, הצלם, זה שכה התרחקנו ממנו, כבר נמצא בתוך ההיכל, בפנים, במקום הכי עדין וזך שהיה לנו. נכנסה הצרה לביתה של הגבירה, ואין לאל ידיה לסלקה. המומים וכאובים אנו חווים את רמיסת הקדושה תחת מגפי הטומאה. התיקון ייעשה בדרך של הוצאת הצלם מתוך הבית הפנימי, נשמתינו הטהורה, 'בית המקדש' הפנימי שלנו, החרב ומצפה שנוציא ממנו את תרבות הע"ז החוגגת ללא רחם, ושכינה קדושה מייללת ואין דורש לה.
"צריך כל אדם להרבות בכבוד המקום. וכשרוצה אדם לילך בדרכי התשובה, צריך להיות לו שני בקיאות: בקי ברצוא – בקי בשוב. וזה בחינת 'אם אסק שמים שם אתה'… בקי ברצוא; 'ואציעה שאול הנך'… בקי בשוב. וזה עיקר כבודו. "וזה סוד כוונות אלול: 'הנותן בים דרך'. וזה הדרך הוא בגימטריה ב' פעמים 'יבק' שהם בחינת שני הבקיאות הנ"ל"
(ליקוטי מוהר"ן ח"א ו)
הוא צועד כבר שבועות. רגליו כבר נפוחות. גם תרמיל הגב כל כך מעיק. אבל יותר מכל מציקות לו המחשבות.
בפעם המי יודע כמה הוא מגיע למסקנה ששיטת ה'סמוך' נחלה כישלון מוחץ. 'הכנתי הכל; אוכל, שתיה, נעלי הליכה, שק שינה – רק דבר אחד שכחתי… לברר מהי בדיוק הדרך המובילה למחוז חפצי'…
אכן לא שייך, פשוט בלתי אפשרי, להגיע לאיזשהו מקום בלי דרך.
* * *
מסתבר שגם במסע הרוחני שלנו בעולם יש דרך, אלא שבשונה מהדרכים של האספלט שמחברות בין שני מקומות בלבד, הרי הדרך הרוחנית מחברת לכל נקודה שהיא בעולם, כך שכל יהודי בכל גיל ובכל מצב רוחני יוכל ללכת בה ולהתקרב לה'.
גם הדרך הזאת, ככל כביש בעולם, מורכבת משני נתיבים: אחד הלוך, ואחד חזור. אלא שכאן גם ההלוך וגם החזור מסייעים להגיע ליעד, אם רק נדע לצעוד בהם נכונה.
כבר האר"י הקדוש מלמד אותנו ש'דרך' בגימטריה 224, שהם פעמיים 'בקי' (שערכה הגימטרי הוא 112), שכן הדרך היא אמנם אחת: להרבות בכבוד ה', כמו שאמרו חז"ל: "כל מה שברא הקב"ה בעולמו, לא בראו אלא לכבודו" (אבות ו, יב), אולם יישומה של הדרך הזו מתחלק לשניים, לשתי בקיאויות:
בזמנים כתיקונם עלינו לשאוף להתקרב יותר ויותר אל ה', כי עד כמה שהשגנו – עדיין "לגדולתו אין חקר" (תהלים קמד), ובהתאם צריכה להיות גם העבודה שלנו, לדעת שהדרך עדיין רבה מאד, כך שאסור לנו לנוח על זרי הדפנה.
אולם ישנו עוד נתיב שגם הוא חלק בלתי נפרד מהדרך הזו. יש זמנים של נסיגה. בזמנים כאלה לא דרושה חוכמה גדולה כדי לדעת שאנחנו רחוקים מאד מה'; החוכמה כאן היא לדעת שלמרות הכל, גם בזמנים אלה ה' אתנו, כי כשם שלגדולתו יתברך אין חקר, כך לרחמיו אין חקר.
אלה הן שתי הבקיאויות הנדרשות מאתנו – בקיאות בכניסה לעבודת ה' ובקיאות ביציאה מעבודת ה', כמו שכתוב בזוהר: "זכאה מאן דעייל ונפיק" (ויקהל ריג ע"ב).
כי רק בשעת הנסיגה, כשמתחזקים אז לחטוף מעשים טובים כמה שיכולים, מוכיחים שבאמת רוצים להגדיל את כבוד המקום ולא את הכבוד העצמי. שכן בזמן שמצליחים בעבודת ה' יש סכנה שתתגנב אל הלב איזושהי מחשבת גאווה – כפי שלימדנו רבינו כי 'תועבת ה' כל גבה לב' – גם כשהוא מתגאה בתורתו או בעבודת ה' שלו. רק בשעת חולשה, כשהסיפוק כבר ממנו והלאה ואין מי שיטפח לו על השכם, כשבכל זאת הוא משתדל לעשות מה שבכוחו – הוא מוכיח את נאמנותו לה'.
את שני הנתיבים הללו נוכל למצוא בתפילתו של דוד המלך במזמור קל"ט בתהלים, שכהגדרתו של האבן עזרא: "אין מזמור כמוהו המייסר לאדם לילך בדרכי ה' ":
"אם אסק שמים שם אתה" – בזמן עליה יש לשאוף להוסיף ולהתעלות, כי הקב"ה עדיין 'שם' – רחוק. אך גם "ואציעה שאול" – בזמן הנסיגה – הנה הוא ה', גם כאן בשאול!
"תסתכל על הטוב" "תתחיל מחדש כאילו לא קרה כלום" "הייאוש הוא לא מציאות אמיתית"
יצא לכם לשמוע מישהו במשבר שמגיב לניסיונות לחזק אותו באמירה כמו "מספיק עם הסיסמאות"? ישנם משפטים שבזמן אחד יכולים לתת לנו שמחה ועידוד, ובזמן אחר הם הופכים לחלולים כאלה, לפעמים גם מייסרים. האדם עולה ויורד, נהיה מואר וחוזר להיות אפל, ובמקביל למצבים האלה משתנה גם היחס שלו למושג שנקרא חיזוק. לפעמים הוא מקבל הסתכלות חדשה על המצב וממשיך קדימה מהמקום בו הוא עמד, ולפעמים החיזוק רק מכאיב לו, בהתייחסות השטחית-לכאורה למשבר ולכאב שלו. מי שחווה את המשבר מבפנים לא מסוגל לעכל במכה משפט כמו "תסתכל על הטוב". זה נראה פשוט תלוש מהמציאות כשהרע עדיין מהדהד בפנים והכישלון טופח על הפנים.
מהו בעצם חיזוק? רק תזכורת לדברים שהיו ידועים מראש ורק נשכחו? אם כך, לא ניתן לחזק ולהתחזק במשבר חדש ולא מוכר. אם יש מאבק של תקווה מול ייאוש, כיצד אנחנו מתחזקים במצב בו ההתחזקות בעצמה לא ברורה לנו?
חז"ל אומרים: "אין מחזקין אלא למחוזקין". האפשרות להתחזק קיימת רק אם יש באדם את הצעד הראשון של ההתחזקות. אי אפשר להוציא מישהו בידיים מהייאוש אם הוא לא מושיט יד. רבי נחמן כבר אמר ש"קשה לעזור לבעל בחירה". כשהאדם שומע חיזוק, בין אם זה בספרים הקדושים ובין אם זה מאנשים שקרובים אליו, הוא צריך להקדים אליו דבר מאוד קריטי שישנה את כל ההסתכלות שלו על החיזוק: עוד חיזוק. בלי אותו חיזוק, כל חיזוק שייאמר יכול להישמע תפל, או אפילו נכון מאוד אבל "לא במצב שלי".
והשאלה הגדולה היא: מהו אותו חיזוק ראשוני? איך מגיעים להחלטה הזאת, בעיצומו של החושך, עוד לפני ההארה, שמתחזקים? הרי מדובר כאן בשלב הראשוני ביותר, עוד לפני שבכלל שמענו את החיזוק. מאיפה התובנה הזאת שאין ייאוש ושמוכרחים להמשיך קדימה? ומי שכבה לו האור, ודברי החיזוק מבחוץ לא מדברים אליו, איך ישוב ויראה מאורות מחדש? אם מישהו לא מחוזק לא יכול להתחזק, מאיפה ההתחלה?
אומר רבי נתן כלל גדול מאוד: במהלך החיים יש מאבק בלתי פוסק על הדעת, מלחמה של חושך באור וייאוש בתקווה. כשהמאבק נמצא שם יש סכנה גדולה מאוד, והחיזוק לא יהיה תמיד יעיל. לומר "אין ייאוש בעולם" למי שנמצא בעיצומו של הניסיון עם כל הספיקות, לא תמיד יעזור. צריך, אם כן, להקדים יסוד מאוד ראשוני שלא יהיה צריך להיות תלוי בהשגת הדעת שלנו, שעשויה להשתנות ללא הרף בימי חיינו. יסוד שאומר שאנחנו לא יודעים איך אפשר להתחזק תמיד ושאנחנו גם לא צריכים לדעת.
"כי התורה והמצות רחבים מאד בלי קץ ותכלית ואי אפשר להשיגם. ועל ידי זה עיקר ההתגברות וההתחזקות על ידי שיודעים שאין יודעים כלל … תכף כשבאין עליו קושיות ואפילו כשקשה לו על עצמו, על שאף על פי כן הוא פגום כל כך ורחוק כל כך מקדושת התורה, אזי תיכף צריך לברוח מכל אלו הקושיות ולשתוק במחשבתו… רק להתגבר בכל פעם לחטוף איזה נקודות טובות כל מה שיוכל תורה ומצות ובפרט תפלה ותחנונים ושיחה לפני קונו, ולבלי להסתכל כל על מה שעובר עליו. כי צריכין להיות עקשן גדול בעבודת ה', כי אין יודעין כלל, רק לקיים כמו שצוונו רבותינו זכרונם לברכה שאין שום ייאוש בעולם כלל כי לגדולתו אין חקר" (נטילת ידים ו, ס).
עיקר ההתחזקות היא בכך שאנחנו לא מנסים לדעת. הרצון הטבעי לנסות לפתור את מערכת חיינו ולהבין איך הכל יסתדר, הופך לרועץ במקרים בהם לא נוכל להשיג תשובה מיידית. אם אומרים לנו שאין ייאוש בעולם, והמצב שלנו נראה בלתי פתיר בהחלט, אנחנו לא מנסים להבין. אנחנו מאמינים למי שאמר לנו, ושהוא לא סתם אמר. "לגדולתו אין חקר" – זהו המקום בו אין רצון לחקור ולהבין, רק ידיעה פשוטה שזה כך. ההרפיה מהרצון להבין ולהשיג היא זאת שתוכל לקבל את החיזוק שיבוא לאחר מכן. כי כאשר החיזוק נאמר לבדו, בלי שום הקדמה, זה יכול להיראות שהוא מנסה בצורה מהירה לפתור במשפט אחד את כל הבעיות, ואז גם נראה תלוש מהמציאות במקום מסוים. אבל כאשר לאחר הקדמה שאומרת שהתקווה מוכרחת להימצא ואין לנו שום רצון להבין איך נמצא אותה, החיזוק יכול לבוא ולשלוח ניצוצות של אור שיראו איפה התקווה הזאת נמצאת. אי אפשר להצביע עליה באצבע סתם ככה, אבל אפשר לראות אותה אחרי שמחליטים לחפש אותה.
* * *
"לפעמים נדמה להאדם השומע או מעיין בספרים ורואה ההתחזקות שחיזקו אותנו הצדיקים האמיתיים ותלמידיהם הבאים אחריהם, והודיעו לנו שאין שום ייאוש בעולם ואפילו אם נפל כמו שנפל, רחמנא לצלן, אף על פי כן השם אתו ועמו ואצלו וסמוך לו… אך מחמת חלישות הדעת שיש לו ממעשיו שאינם טובים … נדמה לו שהוא גרוע מן הכל ולא עליו נאמר דברים הללו, הגם כי הצדיקים ביארו בפרוש שהם מדברים אפילו על הגרוע שבגרועים, אף על פי כן נדמה לו כאלו הם רוצים רק לפתות אותו ולהסיתו וליכנס עמו בדרך פשר בעלמא [=פשרה בלבד] כדי שלא יפול עוד יותר ויהיה גרוע עוד יותר, רחמנא לצלן. אבל האמת הוא יודע בנפשו פחיתותו ושפלותו ושהשם יתברך רחוק ממנו מאד וכבר אבדה תקוותו, חס ושלום, וכיוצא בחלישות ונפילות כאלו שרוצה הבעל-דבר להסיתו ולהדיחו מדרך האמת.
אבל אותם שזכו להיכלל בתוך הקיבוץ הקדוש, האוחזין עצמן בהצדיק האמת, הם מאמינים באמת ובאמונה שלמה, כי כל דברי הצדיק והתחזקותו אינם בדרך פשר[ה] ופיתוי והסתה, חס ושלום, רק כך הוא האמת לאמיתו. כי בגודל השגתם העצומה השיגו [הצדיקים את] האמת, כי רבים רחמיו וחסדיו יתברך עד אין חקר ו[הוא] חושב מחשבות לבלתי ידח ממנו נידח אפילו מי שכבר נידח לגמרי, חס ושלום. וכל הדיבורים שהצדיקים מחזקים אותנו ומנחמים אותנו ומעוררים ומקיצים אותנו, לידע כי עדיין השם אתנו ובמקומנו ממש כי "מלא כל הארץ כבודו", לא מלבם הוציאו דברים אלה, רק הם דברי ה' ממש והוא יתברך בעצמו הודיע לנו הדיבורים הקדושים הללו על ידי הצדיקים ותלמידיהם הקדושים שנשארו אחר הסתלקותם, לידע כי עדיין השם יתברך עימנו בכל דור ודור ולא יעזוב אותנו לעולם" (רבי נתן, שם אות פב).
עורך הדין מביט עליו בתימהון מהול ברחמנות. הוא מתהלך בזחיחות הדעת ושופע בטחון עצמי. 'סמוך עלי, יהיה טוב, אין כאן תביעה רצינית, יש כאן בסך הכל כמה טענות פעוטות, נסתדר כבר'…
עורך הדין לעומתו כלל לא רגוע; הוא יודע היטב שהתביעה רצינית ביותר, עונש חמור מרחף על הנתבע באם ייצא אשם, ויש לו סיכויים 'טובים' ביותר כדי 'לזכות' בכך…
הוא התחנן כבר כמה פעמים למרשהו שיבוא להתכונן עמו ולמצוא יחדיו קו הגנה. אך הלה מהלך בבטחון עצמי כוזב שעלול לעלות בחירותו.
■ ■ ■
ימי הרת עולם בהם נעמוד במשפט יחד עם כל יצורי עולמים. הפחד והרעדה היו אמורים להיות מנת חלקנו. הן כולנו רוצים לחיות, רוצים להנצל מכל רע ולזכות לכל טוב ברוחניות ובגשמיות – ואנו גם יודעים שהמשפט הזה מוכרע לפי המעשים שעשינו. איך אם כן אנו עומדים שלווים ושקטים?! איך אנו חיים חיי שגרה ימים ספורים לפני ההכרעה הגורלית?!
קללת סוף הדורות, זוהי הקללה האיומה שנולדנו לתוכה. דור שהתקיים בו הייעוד הנוראי של 'ואנכי הסתר אסתיר', שפירושו כי בעולם ישרור 'הסתר פנים' של הקדוש ברוך הוא בצורה חמורה ביותר. קשה יהיה לראות גלויות את הנהגת ה' ואת רחמנותו.
אבל גם בחיים הפרטיים יהיו לכך השלכות חמורות. רבינו הקדוש מפרש את מהותה של ה'הסתרה שבתוך הסתרה' שהאדם יתרגל לעבור עבירות ויאבד את ההרגשה שהוא נכשל; הוא לא יחוש כלל שהוא רחוק, יהיה נדמה לו ש'עולם כמנהגו נוהג' ואין הוא זקוק לרפואה כלל. ככל שהוא יוסיף לחטוא, כך תלך ותפחת רגישותו, וכעומק ההסתאבות – כן גודל הרגשת השאננות שלו.
זו הסיבה לשלווה הטפשית שלנו ערב עומדנו למשפט. אנו אלו שאמורים לכאורה לעורר רחמים ולבקש חנינה כדי לזכות במשפט – ודוקא אנו מתהלכים בהרגשה שהכל בסדר. התקוה האחרונה שלנו לזכייה מוטלת בסכנה איומה.
מה אנו יכולים לעשות? איך בכל זאת ניתן להנצל? – כאשר נדע לפחות שאנו חולים במחלה זו ונמסור עצמנו למי שעדיין בריא ופיקח, כאותו נתבע שסיכויו האחרון להנצל הוא שעל אף הרגשתו הטפשית שהכל בסדר ימסור את עצמו לעורך הדין, מתוך הבנה שהוא לא יכול לסמוך על הרגשתו העצמית השלווה, ובהכרח שיפנה אל עורך הדין שיקח את התיק לידיו.
■ ■ ■
רבינו הקדוש ציווה להכריז, שכל מי שסר למשמעתו יבוא אליו לראש השנה. זהו כרוז שמיועד לכל אחד ואחד. אך יותר מכל הוא מיועד דוקא לשליו הזה שחש כי הוא לא זקוק להיטלטל כדי לזכות בדין. נדמה לו שהוא שולט במצבו, ושבכח עצמו יכול הוא להנצל.
אדם זה חייב לעורר ולזעזע את עצמו: 'איך אני יכול להמשיך בשיגרת שלוותי?! אולי דווקא משא עוונותי הכבד הוא שטימטם את לבי לבלי להרגיש כלום. אוי לי אם אני זה שיעמוד לבד כדי לבקש רחמים כאשר אני כה אדיש למצבי האמיתי!'
זעזוע זה צריך להביא להחלטה לקום ולחפש תקוות הצלה. לא להגרר אחר העצלות שמעוותת את המציאות האמיתית ומעוורת עיניים כאילו אין שום צרה וצוקה.
גם הרחוק ביותר מקבל תקווה חדשה כשהוא עושה לפחות את ההשתדלות המינימלית הזאת, לבוא ולהשתטח על קבר הצדיק בערב ראש השנה ולבקש בזכותו לשוב בתשובה שלמה.
וכה כותב רבי נתן (ליקוטי הלכות, תפלת המנחה ז): "כל שעשועיו של הצדיק לאחר פטירתו – כשבא אדם השפל מזה העולם, אפילו אם הוא גרוע מאד, ומשתטח על קברו ומבקש שישיבנו בתשובה ויתקנו, שאזי תיכף על ידי ההתעוררות הזה הוא עושה מה שעושה – ומעלהו. כי העיקר שיהיה להאדם שבזה העולם איזה אתערותא דלתתא מעט, כי בלא אתערותא דלתתא כלל אי אפשר".
זוהי נקודת הבחירה שבלעדיה לא ניתן להועיל לאדם. אם הוא לא יקום ויסע לפחות אל הרופא כדי לקבל את תרופתו, הרי אי אפשר לכופו להתרפאות. אבל כאשר הוא מטריח את עצמו לבוא לשם, אזי גם משא כבד של עוונות לא מונע אותו מלהתקן.
וכדברי רבי נתן האחרים (שם, נזיקין ג): "הבעל-בחירה אי אפשר לבררו בעל כרחו, כי אם כשבא על קבר הצדיק האמיתי במקום גניזתו הקדושה ומעורר עצמו בתשובה, שאז יש כח להצדיק לבררו בכחו הגדול שגדול במיתתו יותר מבחייו, ולהוציאו ממקום שנפל לשם ולתקנו – אף על פי שלא היה אפשר לו להתתקן בשום אופן".
"ביקש יעקב לישב בשלוה, קפץ עליו רוגזו של יוסף" (רש"י)
כשהקדוש ברוך הוא רואה שיש צדיק שבכוחו לקרב את ישראל לאביהם שבשמים, הוא דואג לכך שתהיה עליו מחלוקת, באופן שלא יהיה קל כל כך להתקרב אל הצדיק הזה.
דומים לזה דברי חז"ל, שלא קיבלו גרים בימי דוד ושלמה, בזמן שישראל היו חשובים ומכובדים, כי הגרים הללו לא התגיירו לשם שמים, רק לשם כבוד.
כן הדבר אצל הצדיק, מעוררים עליו מן השמיים מחלוקת, כך שמי שיתקרב על ידו למרות הכול, ברור יהיה שכוונתו לשם שמים ואכן ראוי לקרבו.
זה שכתוב: "וישב יעקב בארץ מגורי אביו" – 'מגורי' מלשון גרים, שהיה מגייר גרים כדרך שאבותיו גיירו (עפ"י בראשית רבה). לפיכך קפץ עליו רוגזו של יוסף, שלא יתגיירו על ידו גרים שאינם מתכוונים לשם שמים.
(ליקוטי מוהר"ן ח"א רכח)
וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי (לז, ז)
כל מנהיג ומושל מקבל את כוחו רק מההשגחה העליונה שהיא זו שמינתה אותו והיא זו שמנחה אותו בכל פעולותיו כמו שאמרו חז"ל והמתנשא לכל לראש אפילו ריש גרגותא מן שמיא מוקמי ליה – אפילו האדם שאחראי על חלוקת המים לשדות ממנים אותו מן השמים.
דבר זה מרומז גם בפסוק 'מהעדה מלכין ומהקם מלכין' [= שהקב"ה מסיר וממנה מלכים] ואותיות הק"ם הם ר"ת השקיפה ממעון קדשך ללמדנו שהכל בהשגחה פרטית ראשי תיבות אלו – קמ"ה מופיעים גם בפסוק והנה קמה אלומתי שבא לרמז שיוסף יהיה מלך.
אבל לפעמים יצר הרע משתמש בבגדיו של האדם כאמצעי להטריד אותו ולבטל אותו מעבודת ה'. לפעמים נדמה לאדם על אחד מבגדיו שהוא מיושן, ושאת הבגד השני הוא מוכרח לחדש, ועל השלישי שאם יקנה אחר זה יוסיף לתדמית שלו, וכן הלאה…
במקרה כזה צריך האדם להתגבר ו"לעזוב בגדו בידה" – לא לשמוע לפיתויי היצר, אלא 'לנוס' על נפשו ו'לצאת' מזה ולדבוק בעבודת ה'.
גנבים וגניבות הם תופעה מביכה שמותירה גם אנשים חזקים חסרי אונים, גרועה ממנה – זו גניבת הדעת. מי שמסוגל לגנוב את דעתם של הבריות, מסוגל בעצם לשדוד מהם הכל, אפילו את עצמם, וזו אחת מתחבולותיו המשוכללות של היצר.
בסופו של הלילה הארוך בו נלחם יעקב אבינו עם שרו של עשיו, הוא שאל את המלאך המובס לשמו, ונענה "למה זה תשאל לשמי", ומפרש רש"י: שהמלאך אמר לו כי שמותיהם של המלאכים מתחלפים בכל פעם לפי השליחות שהוטלה עליהם. המלאך, שרו של עשיו, הוא שורשו של היצר הרע. אילו ניתן היה לדעת בבירור אחת ולתמיד את שמו האמיתי, מן הסתם היה זה פתרון הטוב ביותר עבורינו שכן מלכתחילה היינו מזהים את בואו ונזהרים מפני פיתוייו, הלא כן?
אולם הדבר בלתי אפשרי, משום שזוהי בדיוק הבחירה, שלא נדע את שמו, לפי ששמותיו מתחלפים לפי השליחות. בכל פעם הוא מופיע מכיוון בלתי צפוי, בדמות שונה ובטיעון שונה. השמות שלו מתחדשים ללא הרף, לפי רוח התקופה, ולאור מצבו האישי של כל אחד.
איך ניתן להתמודד מול אויב שאינך מכיר?
הדבר אפשרי! יעקב אבינו הכניע את שרו של עשיו גם מבלי לדעת את שמו, הוא ניצח בכוח האמת. בליבו של כל יהודי יוקדת תמיד נקודת אמת ישרה וכנה. בכל מצב וזמן היא שם, ותמיד ניתן להתחבר אליה ולשאוב יישוב הדעת ויציבות כדי להינצל מרעיונותיו המתעתעים של היצר. האמת היא היא האור המגרש כל חושך, אף אם איננו יודעים לזהותו בשם.
ענין ההתחדשות נתפס בעיני בני אדם, כעצה טובה של 'חיזוק' בעבודת ה'. אך לאמתו של דבר, ה"התחדשות" היא חיוב גמור על כל אחד מישראל.
חכמינו ז"ל למדו את חיוב ההתחדשות משני מקומות בתורה:
בכל יום יהיו בעיניך כחדשים
המקור הראשון הוא בפרשת ואתחנן – בפסוק שאנו קוראים אותו ערב ובוקר בכל יום תמיד: "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ." (דברים ו,ו) ודרשו חז"ל בספרי: "אשר אנכי מצוך היום – לא יהיו בעיניך כדיוטגמא ישנה שאין אדם סופנה, אלא כחדשה שהכל רצין לקראתה" (רש"י). וכן נפסק להלכה בשולחן ערוך: "אשר אנכי מצוך היום, היינו לומר: בכל יום יהיו בעיניך כחדשים, ולא כמי שכבר שמע אותו הרבה פעמים שאינו חביב אצלו" (שולחן ערוך, אורח חיים, סימן סא סעיף ב).
שיהא אדם שמח כאילו ביום שקיבלו אבותינו בהר סיני
והמקור השני הוא בפרשת כי תבוא, בצוואתו של משה רבינו לעם ישראל: " הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לה' אֱלֹהֶיךָ" ופירש רש"י: "היום הזה נהיית לעם – בכל יום יהיו בעיניך כאילו היום באת עמו בברית" (רש"י). ועל דרך שדרשו חכמינו ז"ל בגמרא: "פתח רבי יהודה בכבוד תורה ודרש: הסכת ושמע ישראל היום הזה נהיית לעם. וכי אותו היום ניתנה תורה לישראל, והלא אותו יום סוף ארבעים שנה היה? אלא ללמדך, שחביבה תורה על לומדיה בכל יום ויום כיום שניתנה מהר סיני" (ברכות סג ע"ב). וכן אמרו בפסיקתא: "היום הזה נהיית לעם – שיהא אדם שמח לשמוע דברי תורה כאילו ביום שקיבלו אבותינו מהר סיני" (פסיקתא, דברים).
ההתחדשות – חובה
נמצא אם כן, שה"התחדשות" היא חובה גמורה המוטלת על כל בר ישראל, שלא יפול לזיקנה ושיגרה, רק יגש בכל יום לקריאת שמע ולעבודת ה' בהתחדשות נפלאה!
ואכן, כשמוהרנ"ת מבקש בתפילתו על התחדשות, הוא אומר: "ואזכה לקיים דברי רבותינו זכרונם לברכה שדרשו על פסוק 'היום הזה נהיית לעם,' שיהיה דומה בעיניי בכל יום ויום כאילו היום נכנסתי עמו בברית, כאלו התחלתי היום ליכנס בקדושת ישראל, וכמו שכתוב 'אשר אנכי מצוך היום,' בכל יום ויום יהיו בעיניך כחדשים" (ליקוטי תפילות ח"ב, ד). שכן, כשהאדם מכניס בלבו רגשי התחדשות, הרי הוא מקיים את דברי רבותינו זכרונם לברכה אשר דרשו זאת מתוך פסוקי התורה!
* * *
עיקר ההתחדשות – באמונה
לא לחינם ציוותה התורה על ההתחדשות דווקא בפרשת קריאת שמע, שכן עיקר ההתחדשות הוא בענין האמונה: שעל האדם לחדש את אמונתו בהשם יתברך בכל יום ויום מחדש, ולכן דווקא במצוות קריאת שמע, אשר בה אנו מכריזים על אמונתנו בה,' יש חיוב מיוחד לגשת למצוה זו מתוך התחדשות גמורה.
וכפי שכותב מוהרנ"ת במכתבו: "וצריך האדם לחדש עצמו בתשוקת האמונה בכל יום ובכל עת, כי אף על פי שהאמונה ירושה היא לנו מאבותינו, וזה עיקר האמונה לסמוך על אבותינו הקדושים ולילך בדרכיהם, אף על פי כן צריכין להמשיך על עצמו האמונה הקדושה בכל יום ויום מחדש, ולהכניס כל לבו ונפשו, ולהגדיל דעתו בזה בכל יום מחדש. כמו שכתוב בפרשת שמע 'אשר אנכי מצוך היום על לבבך', ודרשו רבותינו ז"ל 'בכל יום ויום יהיו בעיניך כחדשים, שלא יהיה בעיניך כדיוטגמא ישנה, שאין האדם סופנה אלא כחדשה. 'וזה נאמר בפרשת קריאת שמע דיקא, כי עיקר ענין זה נאמר על האמונה הקדושה שהוא כלל ויסוד כל התורה כולה" (עלים לתרופה, מכתב מיום ג' צו תקצ"א).
ומשם – לכל חלקי עבודת ה'
ומההתחדשות באמונה הקדושה – אשר היא יסוד כל התורה כולה – נמשכת התחדשות על כל חלקי ופרטי העבודת ה'. וכפי שדרשו חכמינו ז"ל על "היום הזה נהיית לעם" 'בכל יום יהיו בעיניך כאילו היום באת עמו בברית', ללמדנו שכל פרט ופרט השייך לעצם היותנו עם הנבחר, צריך להיות בהתחדשות נפלאה בכל יום ויום. "וכן רמזו לנו [=חכמינו ז"ל, בזה שדרשו תיבת 'היום'] לפרש בעצמנו בכל מקום שכתב 'היום' באזהרת קיום התורה והמצוות, שהכוונה כאילו היום נצטווינו מחדש" (עלים לתרופה, מכתב מיום א' ויצא תקצ"ז).
נמצא עכ"פ, שההתחדשות בכל יום – באמונה הקדושה, ובכל פרטי עבודת ה' – היא חיוב גמור!
* * *
אסור להיות זקן!
גם רבינו הקדוש, מדי דברו בענין ההתחדשות, הגדיר את ה"זיקנה" – לא כדבר שאינו מומלץ, או כדבר המזיק לעבודת ה' וכיו"ב, אלא – כאיסור גמור!
וכך אמר בלשון קדשו: "אלט טאר מען ניט זיין" [-אסור להיות זקן!]. ללמדך, שהזיקנה היא איסור גמור, וצריך להיזהר ולהישמר ממנה, כמפני איסור גמור ממש.
ואלו הם דברי קדשו של מוהרנ"ת במכתבו לבנו:
"נעשים חידושים נפלאים"
"והכל כלול במה שהזהיר הוא זכרונו לברכה בקול רם וגער בנו ואמר בזה הלשון 'אלט טאר מען ניט זיין', ובזה הקיץ אותנו לשום לב לדברי רבותינו זכרונם לברכה שהזהירנו גם כן בפרשת קריאת שמע על פסוק 'אשר אנכי מצוך היום', 'בכל יום יהיה בעיניך כחדשים', כמובא בפירוש רש"י זכרונו לברכה, וכן על הפסוק 'היום הזה נהיית לעם' … והוא אזהרה גדולה מאד, וצריכין לחזור זאת הרבה בכל יום ובכל שעה. כי גם בכל שעה נעשין חידושים נפלאים, מכל שכן בכל יום ובכל שבוע וחודש, מכל שכן בכל שנה ושמיטה וכו'" (עלים לתרופה, מכתב מיום א' ויצא תקצ"ז).
ואזהרה זו בעצמה – יש להיזהר לבל תזדקן אצלנו! ועלינו לחדש בלבנו אזהרה זו בכל יום ויום, לזכור היטב שהוזהרנו לבלי להיות זקנים וישנוניים [פארשלאפענע בלע"ז]…
"העיקר – לבל יתיישנו הדברים"
"כי זה העיקר לבל יתיישנו הדברים חס ושלום, כי אסור להיות זקן וישן חס ושלום, רק בכל יום יהיו כחדשים ממש. וזה יסוד כל התורה כולה, כאשר הוזהרנו על זה בפרשת קריאת שמע 'אשר אנכי מצוך היום,' ודרשו רבותינו זכרונם לברכה על זה 'בכל יום יהיו בעיניך כחדשים'.
ועל זה באתי לך להזכירך ולזרזך בני חביבי, שתראה בכל יום ויום לקיים זאת מחדש שיהיה בעיניך דברי קדשו זכרונו לברכה כחדשים ממש, וכאשר כבר הזהרתי אתכם שגם דברי רבותינו זכרונם לברכה אלו שאמרו שיהיה כחדשים אסור שיתיישנו חס ושלום, וכן לעולם. והבן היטב" (עלים לתרופה, מכתב מיום ה' שמיני תקצ"ט). "כי אם אמנם אנו מדברים לקיים 'בכל יום יהיו בעיניך כחדשים,' אך גם דיבורים אלו בעצמן צריכין לבל יתיישנו, וכן לעולם" (עלים לתרופה, מכתב מיום א' ויצא תקצ"ז).
וכן כשנשאו ישראל נשים נוכריות צעק עזרא מרה על זאת בושתי ונכלמתי להרים אלוקי פני אליך וכו', עיין עזרא ט' כל תפילתו באריכות.
לאחר שעזרא עולה לארץ ישראל, שרי ישראל מודיעים לעזרא כי רבים מעם ישראל התערבו בגויים ולקחו נשים נוכריות. כאשר עזרא שומע על כך, הוא קורע את בגדיו, תולש משערות ראשו וזקנו מרוב צער, ומתענה עד סוף היום. לקראת הערב הוא קם מתעניתו ומתחיל להתפלל – "ובמנחת הערב קמתי מתעניתי… ואכרעה על ברכי, ואפרשה כפי אל ה' אלוקי"(עזרא ט, ו). פרישת כפים זו היא תפילה, כדברי משה "בצאתי את העיר אפרוש את כפי" שנאמרו לפרעה כתגובה לבקשתו שיתפלל להפסיק את הברד (שמות ט, כט), וכפי שכתוב גם בהמשך הדברים: "וכהתפלל עזרא וכהתוודותו" (עזרא י, א). אמנם המעיין בתוך דברי עזרא, לא ימצא לכאורה אף בקשה.
"ואומרה, אלוקי בקשתי ונכלמתי להרים, אלוקי, פני אליך, כי עוונותינו רבו למעלה ראש ואשמתנו גדלה עד לשמים. מימי אבותינו אנחנו באשמה גדולה עד היום הזה, ובעוונותינו נתנו אנחנו מלכינו כהנינו ביד מלכי הארצות בחרב בשבי ובבזה ובבשת פנים כהיום הזה".
המצב הראשוני שלנו הוא אשמה. אנחנו חוטאים, ומשום כך אנחנו עדיין בגלות. במצב כזה לא אמורה להיות הרווחה לישראל.
ואף על פי כן: "עתה כמעט רגע היתה התחינה מאת ה' אלוקינו להשאיר לנו פליטה ולתת לנו יתד במקום קדשו להאיר עינינו, אלקינו, ולתתנו מחיה מעט בעבדותנו. כי עבדים אנחנו ובעבדותנו לא עזבנו אלוקינו ויט עלינו חסד לפני מלכי פרס לתת לנו מחיה לרומם את בית אלוקינו ולהעמיד את חרבותיו ולתת לנו גדר ביהודה ובירושלים". כעת הקב"ה ריחם עלינו, ונתן לנו אפשרות לעלות לארץ ישראל ולרומם את בית המקדש. אמנם, אפילו כשהקב"ה התנהג עמנו בחסדים כה גדולים, אנחנו התנהגו בדיוק להפך:
"ועתה מה נאמר אלוקינו אחרי זאת, כי עזבנו מצוותיך אשר צוית ביד עבדיך הנביאים לאמור, הארץ אשר אתם באים לרשתה ארץ נדה היא, בנדת עמי הארצות בתועבותיהם אשר מלאוה מפה אל פה בטומאתם". ואם אחרי שראינו את עונש הגלות על עוונותינו, אף על פי כן זכינו לעלות לארץ ישראל, בוודאי שהדבר לא בזכות אלא בחסד גמור, ללא התחשבות בעוונותינו: "…ואחרי כל הבא עלינו במעשינו הרעים ובאשמתנו הגדולה, כי אתה אלוקינו חשכת למטה מעווננו, ונתת לנו פליטה כזאת".
ומאחר שכל קיומנו כעת הוא רק בחסד של הקב"ה, בוודאי שחטאנו הוא חמור יותר, ומשום כך בוודאי שעלינו כעת להתרחק מחטא גדול שכזה: "הנשוב להפר מצוותיך ולהתחתן בעמי התועבות האלה, הלוא תאנף בנו עד כלה לאין שארית ופליטה". אם נסכם: עד כאן עזרא אומר שבעיקרון איננו ראויים לחסד שנעשה איתנו, בגלל ריבוי העוונות, ובוודאי שלא נוכל לחטוא שוב במצב שכזה. החלק של הווידוי בהחלט נמצא כאן – ההכרה בחומרת החטא, הקבלה לא לשוב אליו. איפה נמצאת כאן תפילה? אכן, נשאר עוד פסוק אחד. אך נשים לב: עיקר דברי עזרא היו תפילה ("והתפלל עזרא וכהתוודותו" – ראשית מוזכרת התפילה, למרות שהופיעה בסוף), ואם כן, פסוק זה הופך את כל שאר הפסוקים הקודמים לתפילה. דבר זה תמוה מאוד: איזו לשון של תפילה הופיעה בהם? על כל פנים, עזרא מסיים:
"ה' אלוקי ישראל, צדיק אתה כי נשארנו פליטה כהיום הזה, הננו לפניך באשמתינו, כי אין לעמוד לפניך עד זאת". צדיק אתה – הקב"ה התנהג איתנו עד היום בחסד ולפנים משורת הדין, וההוכחה היא עצם קיומנו, למרות ש"הננו לפניך באשמתינו" – על אף שאנחנו מחזיקים בחטאנו (שעדיין לא גירשו אז את נשותיהם הנוכריות), וזהו חטא גדול כל כך עד ש"אין לעמוד לפניך עד זאת" – פשוט אין לנו זכות קיום. וממילא, כל קיומנו כעת נסמך על צדקת ה', כי בדין אין לנו יכולת לעמוד. הכרת הטוב מצאנו, אך היכן התפילה?
* * *
"היאכל תפל מבלי מלח, אם יש טעם בריר חלמות" (איוב ו) – דבר תפל איננו דבר שהיה נחמד אם היינו מוסיפים לו מעט מלח. "היאכל תפל מבלי מלח?", לא שייך בכלל לאכול דבר כזה. התפלות שלו גורמת לו להיות חסר כל תוכן וערך. דבר תפל הוא בעצם טפל לדבר אחר. אותו דבר אחר הוא העיקר, והראשון רק טפל אליו ונדבק לו. בדומה לכך בתפילה, שגם היא מלשון תפלות, אנחנו לא אומרים שאנחנו צריכים דבר מסוים, ונשמח לקבל את חסרונו. בתפילה אנחנו בעצם אומרים, אני חסר כל ערך וקיום בלעדיך, ה'. מכיוון שרק אתה הוא זה שמקיים אותי, בלעדיך לא שייך לדבר על עצמי בלעדיך. משום כך אני תפל, וטפל רק לישועתו של הקב"ה. עזרא אומר את זה במלוא העומק: הרי מצד עצמנו, וחטאינו, לא היינו ראויים כלל למה שנעשה איתנו. ואם בכל זאת נעשה איתנו חסד, אין זאת אלא ישועת ה' בחסד. במצב של עזרא, בעצם זה שהם היו קיימים הם יכלו לראות זאת, בלי ישועת ה' אין להם שום קיום. מתוכנו נכיר בכך, בתוכנו נחוש זאת. כשמבינים את זה, כל הדברים הקודמים של עזרא גם היו אותו נושא – אמירה שחסדי ה' הם אלו שמקיימים אותנו. אף על פי שעובדה זו נכונה תמיד, במצב של גלות ועוונות אפשר לראות זאת ביתר בירור.
עזרא לא הזכיר בקשה בדבריו, אלא אמר את כל מה שעומד מאחורי כל בקשה. וכאשר אמר זאת, מסר את עצמו לישועת ה' וחסדיו שאינם כלים, העתידים לבוא בעקבותיה.
אמרו חז"ל במסכת שבת (דף כ"ב:): כך לימדו רבותינו : "מצות נר חנוכה שכל אחד ידליק בביתו נר אחד בכל יום, עבורו ועבור ביתו. והמהדרין במצווה מדליקים בכל יום נר אחד לכל אחד מבני הבית. והמהדרים מן המהדרים: בזה יש בזה מחלוקת בית שמאי ובית הלל.
בית שמאי אומרים שביום הראשון ידליק שמונה נרות, ואחר כך בכל יום מדליק נר אחד פחות, עד שביום האחרון מדליק רק נר אחד.
ובית הלל סוברים להיפך: שביום הראשון מדליק נר אחד, ובכל יום מוסיף עוד נר עד שביום האחרון מדליק שמונה.
כידוע, התקבל בכל עם ישראל לנהוג כמהדרים מן המהדרים, וכדעת בית הלל.
במחלוקת זו בין בית שמאי ובית הלל אפשר למצוא טעם עמוק בשיטת רבותיהם, הלל ושמאי, לגבי קירוב הרחוקים מאור התורה והמצוות, והארת אור השם יתברך בעולם.
במסכת שבת (דף ל"א.) מובא מעשה בגוי אחד, שבא לשמאי ובפיו דרישה מוזרה: "למד אותי את כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת". שמאי דחף אותו באמת הבניין שבידו.
כשבא לפני הלל וביקש את אותה בקשה, גייר אותו הלל, ואמר לו: "מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך, זו כל התורה כולה, והשאר פירוש הוא – לך ותלמד".
כלומר הלל, שהיה עניו מאד, סבר שיש להאיר את אור התורה לכל אחד ואחד, ואפילו לרחוקים ביותר, ואפילו הם משונים ומוזרים בדרישותיהם וברצונותיהם.
ואילו שמאי, מרוב קפדנותו וצדקותו, חשש לתת לאור התורה להאיר ולהתרחב אל מקומות נמוכים, אל תפיסותיהם ודעתם של אנשים רחוקים מאד.
לכן גם בדרך ההדלקה של נר חנוכה, שהוא קדושה עליונה ואסור להשתמש לאורו, כמובא בהלכה, יש ביניהם הבדל – הלל סובר שיש להוסיף ולהאיר בכל יום יותר ויותר, בדרך של התרחבות וגילוי. ואילו שמאי סובר שיש לצמצם ולשמור על האור באופן של התכנסות פנימה, ולכן פוחת והולך בהדלקה בכל יום.
על פי ההלכה המובאת בגמרא יש להדליק נר חנוכה דווקא ברשות הרבים, מחוץ לבית, ובמקום נמוך מעשרה טפחים (מטר אחד, בערך).
זו הדרכת התורה: יש להאיר את אור הקדושה בדרך של הוספה וגילוי, ובמקומות הרחוקים והנמוכים ביותר, בכדי להעלות את העולם ואת עצמנו אל המדרגה העליונה ביותר.
וככל שהעולם והאדם חולים ורחוקים ביותר, יש לחפש עבורם את האור הגדול ביותר כדי שיוכלו להירפא ולהגיע לתיקון השלם.
"צריך לדבק ולקרב עצמו לה' יתברך, כאילו כביכול ה' יתברך נגלה ומתקרב אליו. אבל כל מה שמתקרב לה' יתברך צריך להתרחק יותר… לידע שהוא רחוק מאד… כי אם יחשוב וידמה בדעתו שכבר נתקרב ויודע… זה סימן שאינו יודע כלום… כי [ל]גדלות הבורא אין שיעור".
('ליקוטי מוהר"ן' ח"א סג)
ידוע שעם כל דיבור של רבינו, אפשר לעבור את כל העולם הזה, כלומר אפשר להפיק ממנה לקחים והדרכות כאילו שיועילו לו בכל המצבים בהם הוא נמצא כל ימי חייו, כמו שאמר בפירוש: "שבכל שיחה ושיחה שהיה משיח ומדבר עמנו, יכולים להיות על ידה איש כשר, ואפילו צדיק גמור כל ימי חייו, כמו שאני רוצה" ('חיי מוהר"ן' שנח).
אחת הדוגמאות לכך היא הקטע שהובא בראש דברינו, שצריך, מצד אחד, להדבק בהשי"ת כאילו הוא כביכול קרוב אליו, אבל מצד שני צריך לדעת שבאמת הוא רחוק מאד, כי לגדולת השי"ת אין חקר ומי שנדמה לו שהוא משיג ויודע, זה פשוט מראה שהוא לא יודע כלום, שהרי "תכלית הידיעה שלא נדע".
קטע זה נראה ממבט שטחי כפשוטו ולא כל כך מעשי, אבל רבי נתן בליקוטי הלכותיו, הלכות שילוח הקן, מרחיב את היריעה ומלמד אותנו כמה חכמה טמונה ברעיון זה, וכמה לקחים והדרכות אפשר להפיק ממנו.
בראש ובראשונה יש כאן מסר נוקב. יש אנשים שיגעו וטרחו בעבודת ה' והשיגו השגות בתורה ובעבודה, וללבם מתגנבת מחשבה: זהו, ברוך השם יגעתי ומצאתי, עכשיו אפשר לנוח על זרי הדפנה ולעבוד את ה' מתוך הרחבת הדעת, מבלי להתאמץ כל כך להעפיל מעלה מעלה.
כאן בא רבינו ומברר את הענין. אם נדמה לך שהשגת ופעלת – זה סימן שאתה רחוק מאד, כי מי שבאמת השיג את גדולת ה', יודע שכמה שעושים ופועלים, זה מעט מאד, לפי רוממות השי"ת.
מלבד זאת, יש ברעיון זה גם עידוד וחיזוק. כשאדם עושה לעצמו חשבון נפש, בדרך-כלל הוא מוצא שהמאזן הרוחני שלו שלילי – כל כך הרבה כישלונות, אפילו המצוות פגומות ולוקות בחסר, או אז מתגנבת ללבו הרגשה: אני כל כך רחוק מהשי"ת, מה יהיה איתי? אין לי סיכוי. דבר שכמובן מרפה מאד את ידיו.
כאן בא רבינו ומלמד: אם אתה מרגיש שאתה רחוק – זה סימן שאתה קרוב; אדרבא, אם היית מרגיש שאתה קרוב – היית רחוק. עכשיו שאתה מרגיש את הריחוק שלך – זוהי התקרבות! מראים לך שאתה יכול להשתפר ותצליח!
* * *
גם מי שמרגיש שעבודת ה' אפרורית אצלו, והוא חפץ להכניס קצת שמחה והתלהבות למצוות שלו – יוכל לקבל הדרכה מדבריו המאירים של רבינו הקדוש: הקב"ה כל כך רחוק, כל כך נשגב, אני אפילו לא יודע עד כמה שאינני יודע מגדלותו. אם כן, כשאני זוכה בכל זאת לקיים איזו מצווה, להתפלל, לעשות נחת רוח לפניו יתברך – כמה שמחה והתלהבות אפשר לשאוב מכך! ככל שאעמיק להתבונן בענין כך תגדל השמחה.
אם נמשיך להעמיק בענין, נוכל למצוא גם מסר חשוב לדורנו, מפתח לתקווה ולצפייה לישועה הכללית והפרטית:
הקב"ה כאמור נעלה ונשגב מבינתנו, אנחנו רחוקים מכל השגה ותפיסה בגדולתו, ואף על פי כן הוא קרוב אלינו, הוא משגיח עלינו, מנהיג אותנו לפרטי הפרטים; הוא קשוב לתפילתנו וחפץ בעבודתנו ולמרות הריחוק העצום שאין לנו בכלל מילים להגדיר אותו, הוא קרוב.
כך גם הישועה, של כל עם ישראל ושל כל יחיד ויחד, אמנם היא לכאורה רחוקה מאד, אנחנו בדרגה רוחנית כל כך נמוכה, קשה לראות את הגאולה באופק, אבל היא גם קרובה, "היום אם בקולו תשמעו", כי אצל הקב"ה הכל אפשרי.
אכן, אפשר לעבור את כל החיים עם דיבור אחד של הצדיק!
עדיין אנו עומדים בתוקפה של המלחמה בעמלק; "כל הארבעה פרשיות באים לתקן ולהשלים בחינת מלכות, ולהכניע מלכות המן עמלק, שהוא כנגד מלכות דקדושה" (ליקוטי הלכות, ד' פרשיות א). מתחילת חודש אדר אנו מכינים את הדרך לגאולה השלימה, שמתחילה מהכנעת המן עמלק ונשלמת בגאולת מצרים שבה כלולים כל הגלויות (ליקוטי מוהר"ן, ז). "כי גם פורים הוא בודאי הילוך ודרך לפסח" (שם, ח"ב עד).
אחת המלחמות העיקריות בעמלק היא המלחמה נגד העצבות. כל עיקר הגלות הגוף והנפש יסודם בעצבות, זהו עצם הגלות שהעצבות מרחיקה את האדם מבוראו ואינה מניחה לו לשמוח בו ולדבקה בו, וכתוצאה מכך אכן מתעצם הגלות והריחוק ברוחניות ובגשמיות, ואז העצבות מתגברת וחוזר חלילה. ועל כך אין עצה אחרת מאשר להתגבר לשמוח בכל עוז בשמחת היהדות, וכפי שמגלה מוהרנ"ת: "עיקר החירות הוא על ידי השמחה בחינת כי 'בשמחה תצאו'. כי הא בהא תליא, כל מה שהגלות מתגבר ח"ו כמו כן העצבות מתגבר, כי עיקר הגלות הוא העצבות שמתגבר על לב ישראל ואינה מנחת לשמוח, וכל מה שהעצבות מתגבר הגלות מתגבר, על כן צריכים להתגבר לשמח נפשו בכל מיני עצות" (ליקוטי הלכות, הודאה ו, יא).
עמלק עומד נגדנו וזורק חיצי עצבות מורעלים בלב כל אחד; "קליפת המן עמלק שהוא עיקר זוהמת הנחש, הוא בחינת עצבות ומרה שחורה שמתגברים בכל עת על ישראל ואינם מניחים אותם לשמוח, כי עיקר הסטרא אחרא הוא עצבות" (ליקוטי הלכות, נפילת אפים ד, ד). הוא מבליט את הרע ומשכיח את הטוב, וכל זאת במטרה ברורה: הוא רוצה ללכדנו חלילה בגלות עמוקה ואיומה! שכן, כאשר האדם שקוע בעצבות הוא רחוק מקדושה חלילה, "כי עיקר פגם הקדושה הוא על ידי עצבות כידוע" (ליקוטי מוהר"ן, קסט), ומפגם זה נמשכים שאר כל הטומאות והגלויות ח"ו.
זו היתה גם שורשה של גלות מצרים, שכוללת – כאמור – גם את גלותנו אנו, ועל כן המלחמה בעמלק הינה אותה מלחמה נגד גלות מצרים, אליה אנו נכנסים בחודש ניסן. "כי עיקר גלות מצרים היה על חטא אדם הראשון, שהוא בחינת פגם הקדושה כידוע, ועיקר חטא אדם הראשון היה שעי"ז המשיך עצבות, בחינת יגון ואנחה, שהוא סטרא דמותא, כמו שכתוב בעצבון תאכלנה. ב'עצבון' היינו עצבות. ובשביל זה היה גלות ושעבוד מצרים, שעיקר הגלות והעבדות היא גם כן בחינת עצבות, שהוא בחינת עצבות ושעבוד" (ליקוטי הלכות, פריה ורביה ג, כט).
וכשאנו באים להילחם נגד הרע הזה כדי לזכות לצאת לחירות, עיקר עמלנו צריך להיות: להמשיך את השמחה! וכפי שכותב שם מוהרנ"ת: "כשזכו לצאת מגלות מצרים, עיקר הגאולה היה על ידי בחינת השמחה, שמשם עיקר החירות, בבחינת כי בשמחה תצאו".
זהו סוד ארבע פרשיות בכלל ו'פרשת החודש' בפרט, שכן: "ארבע פרשיות, פרשת שקלים כו' ופרשת החודש, כל זה הוא הכנה לגאולת וישועת ישראל שנזכה בניסן, שבו נגאלו ובו עתידין להיגאל. כי עיקר גאולת ישראל מן הגלות הוא על ידי השמחה, כמו שכתוב כי בשמחה תצאו" (ליקוטי הלכות, נפילת אפיים ד, ח). בפרשת החודש קיבלו ישראל את הכח לתקן פגימת הלבנה שמחסרת ומעלימה את התגלות מלכות ה' בעולם, ואשר מכך נמשכת העצבות, ומשם שורש כל הפגם של אדם הראשון.
זו גם היתה המצוה הראשונה בתורה, ושם זכו לשמחת המצוות שבכוחה ייצאו מן הגלות, וכפי שממשיך שם: "ועל כן מצות קידוש החודש היא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל, כי עיקר מצות קידוש החודש, שהוא תיקון הירח, תלוי בשמחה, שזהו שורש כל המצוות שבתורה, בבחינת פקודי ה' ישרים משמחי לב. ועל כן נצטוו במצוה הזאת בשעת יציאת מצרים, כי עיקר יציאת מצרים הוא על ידי השמחה שעל ידי זה יוצאים מן הגלות".
הבה נבין את עבודת החודש הזה כדי שנזכה גם אנו לגאולה פרטית וכללית. "ימי ניסן הם ימי תשובה כמו תשרי" (ליקוטי עצות, ע"פ ליקו"מ מט). כל החודש הזה כולו קדוש בקדושת ראש חודש (ליקוטי הלכות, ר"ח ג, א) "ושורש התשובה הוא ראש חודש" (ליקוטי מוהר"ן, י), ו"עיקר התשובה הוא שמחה, לשמוח בה' מכל מקום שהוא" (עלים לתרופה, תל"ט). בחודש זה עלינו להמשיך ביתר שאת את השמחה שהיא המלחמה בעמלק ועל ידה יוצאים מגלות הנפש והגוף.
חז"ל (תענית כט.) אומרים: "משנכנס אדר מרבים בשמחה", ורש"י מפרש "ימי פורים ופסח שנעשו בו ניסים לישראל". השמחה ממשיכה את הניסים ומשברת את הגלות. זוהי התחלה וראשית לכל חדשי השנה לצאת משורש הגלות שהיא העצבות שמביאה את פגמי הקדושה חלילה. כי "ניסן הוא בחינת תיקון הברית, ועל ידי שמחה ממשיכים קדושת ושמחת ניסן בכל השנה כולה וזוכים לתקן הברית" (ליקוטי עצות, פסח). מכח השמחה בניסן נזכה לשמוח כל השנה כולה "כי ניסן הוא ראש וכלליות כל החדשים, כמו שכתוב החודש הזה לכם ראש חדשים ראשון" (ליקוטי הלכות, חדש ב, ד), ובכך נזכה לגאולת הנפש והגוף בשלמות.
הבה נתחזק ונשמח בתוך עיצומו של הגלות, נתקן את פגימת הלבנה ונאמין שגם בעת הסתרה ה' אתנו ועמנו ואצלנו, ואף אם הגיעו מים עד נפש לתכלית הירידה, נזכור שה' נמצא גם שם והוא ממתין לנו ומושיט לנו יד רחומה לשוב בתשובה. וכפי שרבי נתן מבאר את האמור בפרשתנו על ענין הנגעים, ש"בהרת כגריס טמא ופרחה בכולו טהור": "כי דוקא לפעמים כשבא לתכלית הירידה, אז הוא תכלית העליה ונמשך עליו טהרה ותיקון ממקום שנמשך עליו. כי אין חקר לתבונתו יתברך, ואדרבא, לפעמים כשאדם בדיוטא התחתונה מאד מאד והסטרא אחרא והטומאה מתפשטים עליו מאד ורוצין לבלעו לגמרי ח"ו, אז דייקא הוא יתברך מרחם עליו ושולח לו טהרה וסיוע מלעילא, כדי שיוכל להחיות את עצמו ולשוב אליו יתברך" (ליקוטי הלכות, שילוח הקן ד, יא).
בתורה הקדושה טמון כח עצום – לקרב אותנו לקב"ה. בין היתר מביא עלינו העסק בתורה יראה ובושה מה' יתברך.
הזוהר הקדוש מפרש את הפסוק: "ורוח אלוקים מרחפת על פני המים" – "על אנפי אורייתא" [= על פני התורה]. אדם העוסק בתורה באמת, עד שזוכה לחדש בה חידושים אמתיים לשם שמים, זוכה להדבק ברוח האלוקים השורה על התורה.
התדבקות זו היא כה מוחשית עד שהיא מפעפעת בכל התחושות והרגשות, כך שהלומד חש ממש "שהמלך הגדול הקב"ה אשר מלוא כל הארץ כבודו, עומד עליו ורואה במעשיו – ומיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד השי"ת ובושתו ממנו תמיד" (כלשון הרמ"א בשו"ע או"ח א, א).
זו הסיבה שבעת מתן תורה זכה עם ישראל לירוא את ה' בשלימות, ככתוב על מעמד הר סיני שהקולות והברקים באו "לבעבור תהיה יראתו על פניכם" – "זו הבושה" (נדרים כ).
כי התורה מביאה לידי שפלות ובושה מפני השי"ת שהכל שלו ומחיה ומטיב לנו בכל עת ובכל שעה בחסדי חינם.
כך יתפרש הפסוק העוסק בבארה של מרים: "באר חפרוה שרים כרוה נדיבי עם". "אין מים אלא תורה", אמרו חכמינו. לאמור, שביאורי התורה שמחדשים תלמידי החכמים האמתיים מביאים להכרה אמיתית בה' ולבושה ממנו יתברך. "חפרוה" – מלשון בושה, ככתוב: "וחפרה הלבנה ובושה החמה" (ישעיה כד).
'אין יום שאין בו טוב' – מכריז הזוהר הקדוש (ח"ג, קכג). גם אם ננבור בארכיונים של העבר, או נגיע חלילה לימים הגרועים ביותר בעתיד, לא נמצא אף יום אחד שאין בו אור מיוחד שהמתין לנו שנגלה אותו ונתחבר אליו.
בכל תפילת שחרית – גם בזו החפוזה ביותר – מחכה לנו בין שורות הסידור אור חדש שזורח באותו היום, אור של דביקות וגעגועים מיוחדים שמותאמים דווקא ליום הזה. בכל יום ממתינות לנו בארון הספרים ידיעות קדושות חדשות, שלא ידענו עליהם עד היום. בכל יום ממתינה לנו בשדה או בפינת ההתבודדות, הרגשה חדשה, של לב נשבר או געגוע אל ה'. אף בכל ארוחה וארוחה, ממתינה לנו 'הארת הרצון' חדשה שמאירה דווקא בעת האכילה, הנעשית בקדושה כמובן.
העניין הוא רק, שסביב אותו אור שבכל יום, נמצאת גדר; לא גדר של עץ או פח, אלא של קוצים במקרה הטוב, ושל נחשים ועקרבים במקרה הגרוע. "כל יום יש לו גדר מבחוץ, שלא ייכנס כל אדם לאותו טוב. ובכל יום תמצא שומרים, כמו קוצים השומרים על הכרם. ויש גם שומרים מסוג אחר: נחשים ועקרבים ושרפים. והם שומרים על אותו הטוב שלא ייכנס שם מי שאינו ראוי. שאם לא כן, היו כל הרשעים נכנסים ברזי התורה" (תרגום מדברי הזוהר, שם).
מהי אותה גדר? מי הם אותם קוצים או נחשים ועקרבים החוצצים בינינו לבין הטוב? הטירדות והבלבולים, ובעיקר הדמיונות, שאומרות לנו: "היום אי אפשר להתחדש ולעבוד את השם"…
וכך כותב מוהרנ"ת על הדמיונות הללו: "צריכים לידע, שמה שנדמה לאדם כאילו היום אי אפשר לו להתפלל בכוונה וללמוד ולעסוק בעבודת ה' – זה נמשך רק מה'גדר מלבר' שיש על הטוב שבכל יום, כמבואר בזוהר הנ"ל, ומשם באים כל הטעויות והדחיות של כל אדם, שבכל יום נדמה לו כאילו היום הזה אינו כלום, כאילו אינו מימי חייו; כאילו היום אי אפשר להתקרב לה' יתברך כלל. כאשר נמצא זה ברוב בני אדם שאינם מפקחים על דרכיהם היטב. בפרט כשיש לו איזה סיבה ומאורע, לטוב או להיפך חס ושלום, שאז היום מתבלבל אצלו לגמרי, עד שרוב ימיהם כלים בזה להבל ולריק רחמנא ליצלן" (ליקוטי הלכות, פיקדון ד, ו).
* * *
על אברהם אבינו מעידה התורה הקדושה, בפרשת השבוע: "ואברהם זקן בא בימים", ומפרש רבינו: אברהם אבינו היה 'זקן', שכן הוא 'בא' ונכנס 'בימים'; הוא לא נשאר עומד מבחוץ, אלא חדר מבעד לגדר המקיפה את הטוב שבכל יום – ולכן היו ימיו ארוכים (ליקוטי מוהר"ן, פד).
שכן, כשעומדים מחוץ לגדר ואין שוברים אותה – היום הופך להיות קצר עד אימה… היום בקושי מתחיל – וכבר הוא נגמר… לא מספיקים בו מאומה, ולא מתרחש בו שום מפנה רציני. אך כשהולכים בדרכו של אברהם אבינו, וחודרים מבעד לגדר – מתארכים הימים. "וכשאדם רוצה וחושק עד מאד, ופותחין לו – אזי כל יום ויום אצלו גדול עד מאד, כי רואה ומשיג הטוב הגנוז, היינו רזין דאורייתא השייך לאותו היום" (שם).
מעתה, גם אם בבוקר מזדקרת לנגד עינינו גדר תיל מאיימת – לא ניבהל. גדר כזאת ניצבה גם בפני גדולי הצדיקים – והם לא נבהלו ממנה. כפי שסיפר רבינו הקדוש לתלמידו רבי נתן:
"שבכל יום כשעומד בבוקר ורוצה להתפלל, אינו יכול לפתוח פיו כלל, ואין לו במה להחיות את עצמו. ואזי הוא רוצה לזכור לעצמו על כל פנים איזה ניגון, כדי להחיות את עצמו באיזה ניגון – וגם זה נמנע ממנו, כי אינו יכול להזכיר את עצמו שום ניגון, עד שאינו יודע כלל איך לעמוד ולהתפלל. ואף על פי כן הוא עומד להתפלל. אחר כך, כשבא בתוך התפילה, אז מזכיר את עצמו איזה ניגון שבא על דעתו ממילא. הכלל, שכל דבר שרוצה לעשות, קשה עליו מאד ומוכרח לעשות במסירת נפש" (חיי מוהר"ן, י).
"ומזה נתעורר לבי" – כותב מוהרנ"ת – "והבנתי מוסר גדול לעצמנו, ללמוד קל וחומר ממנו, כמה אנחנו צריכין להתחזק ולהכריח עצמנו בכל הכוחות בכל הדברים הנוגעים לה', בפרט על התפילה; הלא אם צדיק קדוש ונורא כמותו, היה צריך למסור נפשו כל כך על התפילה ועל כל דבר שבקדושה, והיה לו מניעות וכבידות כל כך קודם שעשה איזה דבר כנ"ל – קל וחומר ובנו של קל וחומר, כמה וכמה אנו צריכים לטרוח ולהתייגע ולמסור נפשנו בכל יום, בפרט בשעת התפילה שהיא בתחילה כבידה מאד על האדם, וצריכים יגיעות הרבה ולהכריח עצמו בכמה אופנים ועצות – אולי יזכה לדבר איזה דיבור בתפילה. כי בשביל דיבור אחד של התפילה כדאי למסור נפשו, כי תפילה היא דברים העומדים ברומו של עולם".
עשרים ואחד יום שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב שבכל שנה נקראים ימי "בין המצרים" על שם הכתוב (איכה א) כל רודפיה השיגוה בין המצרים, ומשום הצרות והחורבנות הרבים שארעו לעם ישראל בימים אלה, נקבעו לאבל על חורבן בית המקדש, שהוא הצער היותר גדול והכאב היותר עמוק של עם ישראל.
בימים אלה ממעטים בשמחה יותר מבכל השנה, אין נושאים נשים, אין עושים רקודים ומחולות ומשתדלים להמנע מכל תענוג ושמחה.
אמנם עיקר ימים אלו, כמובא בפוסקים, איננו רק המנעות מתענוג, ואיננו גם ימים של צער ואבל גרידא. שכן אין העיקר בתענית אלא התשובה. להתבונן במעשינו ולבדוק את דרכינו, שהלא אנו מאמינים שרק משום הרע שעשינו באו עלינו הצרות, ואם נתקן את דרכינו, ישוב ה' להיטיב עימנו.
וכן מובא בליקוטי הלכות ענין ימים אלה (חושן משפט, הלכות כח והרשאה ג,ו-ט) "וזה בחינת בין המצרים שמתאבלין על חורבן בית המקדש משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב, כי עיקר חורבן בית המקדש היה על ידי פגם המשפט, כמו שכתוב (עמוס ה'): "ההופכים ללענה משפט". …ומחמת שלא עשו משפט ופגמו במשפט, על כן נתלבש המשפט בהרשע נבוכדנאצר וחבריו ו"במקום המשפט שמה הרשע", כי הוא בא במקום המשפט, בכח והרשאה שקיבל מהמשפט, כמו הבא בהרשאה, שהוא בא במקום התובע.
…ועיקר התשובה הוא בחינת משפט, כי על ידי שאדם מתבודד בינו לבין קונו ושופט את עצמו על כל מעשיו שעשה ומעורר עצמו לעבודת השם יתברך בכל פעם, ועל ידי שיש משפט למטה אין דין למעלה, ובפרט אם זוכה להתעורר עד שעושה משפט בעצמו ממש, דהיינו שמתענה ומסגף עצמו, אף על פי שאינו עולה לכלום נגד מעשיו, אף על פי כן מאחר שהוא בעצמו עושה הדין בעצמו על ידי זה מבטל ממנו כל הדינים שלמעלה, אף על פי שעשה אלפים ורבבות (חטאים) יותר בלי שיעור, אף על פי כן מבטל כולם על ידי המשפט שלו, ששופט את עצמו, כי כשיש דין למטה אין דין למעלה. וזהו בחינת התעניתים והאבלות שמסגפין עצמן בתעניות ובמניעת בשר ויין ורחיצה (של תענוג) בשביל חורבן בית המקדש, כי חורבן בית המקדש הוא בשביל פגם המשפט, על כן אנו עושין עכשיו תשובה ומתקנין זאת ואנו עושין משפט בעצמנו ומתענין ומסגפין עצמן כדי לבטל הדין שלמעלה. כי עיקר תקון התענית הוא המשפט, דהיינו שיחשוב דרכיו וישפוט את עצמו על כל דבר, כמו שכתוב "הלא זה צום אבחרהו – פתח חרצובות רשע" וכו' דהיינו שעיקר התענית – לשפוט את עצמו ולפתוח ולנתק כל הקשרים והחרצובות של רשע הטמון בקרבו, שזהו עיקר בחינת המשפט, שישפוט את עצמו על כל דבר. ועל כן היו נוהגין ביום התענית לומר דברי כבושין לעם ולעיין ולהשגיח ולתקן כל הקלקולים שבעיר ולחפש אם יש חס ושלום איזה חטאים ועוונות בעיר לתקנם, וכמו כן צריך כל אדם לעשות בעצמו בכל יום ויום, ובפרט ביום התענית, לשפוט את עצמו על כל דבר, שזהו עיקר התענית.
כי עיקר האבלות הוא להתאבל על מעשיו שעשה, שהם גרמו חורבן בית המקדש, כי "כל מי שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו" (ירושלמי יומא א') וצריך להתאבל על עוונותיו ולבכות עליהם מאד מאד ולשפוט את עצמו ולפשפש במעשיו ולתקנם מעתה, ועל ידי זה יזכה לבנין בית המקדש, כי "כל המתאבל על ירושלים זוכה לראות בשמחתה" (תענית ל') כי על ידי האבלות שמתאבל על ירושלים ומפשפש במעשיו ותולה החורבן בעצמו, כי כל אדם לפי חטאיו כן יש לו חלק בכל דור ודור בחורבן בית המקדש, וכן כל אחד כפי מה ששופט את עצמו וזוכה לתקן מעשיו – כן יש לו חלק בבנין בית המקדש שיבנה לעתיד במהרה בימינו על ידי תקון המעשים של כל אחד ואחד מישראל".
"על זה ודאי ראוי לבכות"
ישאל הקורא – "מה חסר לנו כל כך בית המקדש"? וכי אין מספיק צרות בימינו, אסונות, בעיות כלכלה, חוליים בגוף ובנפש, בעיות בשלום בית ועוד ועוד, עד שבאו חכמים והטילו עלינו את המשא הזה, לזכור ולהצטער על דבר שקרה לפני אלפיים שנה? אכן, עצם השאלה, היא עצמה מבהירה לנו היטב את עומק החורבן. חורבן כה עמוק עד שאבדנו את היכולת להבחין בין טפל לעיקר, עד שמעלתנו האמיתית והראויה לנו – כמעט נשכחה ואבדה, ואין אנו מצירים עוד כי אם על עניני היום יום, על זוטות של הא ודא, והכאב האמיתי, הוא שורש כל הכאבים, נידח ונשכח מן הלב.
הגמרא (ברכות ה') מספרת על רבי אליעזר שהיה חולה, ועל רבי יוחנן שבא לבקרו. כשנכנס רבי יוחנן אל החדר הוארו הכתלים מחמת יופיו. הביט רבי אליעזר החולה על רעהו ופרץ בבכי. שאלו רבי יוחנן: "מדוע הינך בוכה? האם משום שלא למדת תורה דייך? הרי לא כל אדם זוכה ללמוד כפי רצונו, והלא העיקר הם הרצון והכוונה". "ואם משום הצער שנצטערת בגדול בניך", הוסיף רבי יוחנן לנחמו "אני עצמי איבדתי עשרה בנים"… "לא אלו הן הסיבות לבכיי" נענה החולה, "בוכה אני על יופייך, על היופי הזה העתיד לבלות בעפר"…
אכן – תשובה מפתיעה היא זו, הבאה מפיו של אדם שכל חייו שאף לזכך את גופו מתאוות גשמיות ובז לחיצוניות. אולם מפתיעים עוד יותר הם דבריו של רבי יוחנן, שאף הוא כרעהו, היה זך ונקי מתאוות גשמיות: "על זה ודאי ראוי לבכות". ובכו שניהם…
ומבאר המהרש"א פשרו של ספור זה: הלא ידועים דברי רבי יוחנן "אני נותרתי מהיפים שבירושלים". מדוע אמר דווקא היפים שבירושלים? משום שיופיו של רבי יוחנן לא היה דווקא יופי גשמי – אסטטי גרידא. היה זה יופי קדוש, נשגב, יופי של צלם אלוקים, "כי בצלם אלוקים ברא את האדם", יופי ה"טומן" בחובו יופיה וקדושתה של ירושלים עיר האלוקים, "משוש כל הארץ".
כל עוד היה רבי יוחנן בחיים יכול היה המתבונן בו להבין מהי קדושה, מהו יופי רוחני, מהו צלם אלוקים שאליו יש לשאוף, אולם לאחר הפטרו מן העולם לא ידע עוד איש כראוי מהו אותו יופי, מהי אותה קדושה, ואיש לא יצטער עוד על אבדנם.
ועל כן נענה רבי יוחנן לרעהו: "על זה ודאי ראוי לבכות" ובכו שניהם. על אותן העיתים, שכבר הגיעו בעוונותינו, בהם אין איש שם על לב השפלת מעלת ישראל וארצם, חסרון המקדש, חסרון יופיה של קדושה וחסרון רוממות רוחנית.
תשעה קבין יופי
ירושלים. "עשרה קבין יופי ירדו לעולם, תשעה נטלה ירושלים ואחד כל העולם כולו" אומרים חז"ל (מסכת קדושין דף מ"ט). מהו סוד יופיה האבוד של ירושלים, אותו אנו חסרים ועליו אנו מתאבלים כל כך?
בזמן תפארתה נהגו בירושלים הלכות מיוחדות (מסכת בבא קמא פ"ג). הרחובות היו רחבים במיוחד ונאסר לבנות בהן מרפסות היוצאות אל הרחוב ומצירות את רגלי עולי הרגלים. משרפות סיד או מקצועות אחרים הכרוכים בהעלאת עשן היו אסורים, שלא להשחיר ולכער את הבתים, גם רכוזי אשפה אסורים היו בעיר מפני השקצים המצויים בהם, ואפילו חקלאות הכרוכה בזבול המעלה ריח רע הייתה אסורה, כמו גם גדול תרנגולות או אווזים, ואין צריך לומר חזירים. השווקים הרבים שהיו בירושלים – נוקו מידי יום! (בבא מציעא כ"ו). עולי רגלים, משהגיעו לירושלים, יכולים היו לישון היכן שליבם חפץ, ואסור היה מן הדין ליטול מהם דמי שכירות, אף לא דמי שמוש במטותיו של בעל הבית (מסכת יומא י"ב). תאמרו – היה צר לבני ירושלים מפני הארוח הכפוי הזה? ההיפך הוא הנכון – "מנהג גדול היה בירושלים – מפה פרוסה על גבי הפתח, כל זמן שהמפה פרוסה אורחין נכנסין" (מסכת בבא בתרא צ"ג) ומבאר רש"י "תקנה טובה היא, לקבלת אורחין, שידעו כי שם יאכלו וילכו שם לאכול".
"ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים" (מסכת יומא כ"א). מליוני בני ישראל עולים לרגל ופוגשים באחיהם הבאים מכל קצווי תבל. ושם, ב"אורו של עולם" (בראשית רבה נ"ט) הם פוגשים בתים פתוחים ולבבות פתוחים, עד שהפליגו חז"ל במעלת המפגש הזה ובארו את הפסוק "כעיר שחוברה לה יחדיו" (תהילים קכ"ב ג') – עיר שהיא עושה כל ישראל חברים בשעה ששם עלו שבטים לרגל (ירושלמי חגיגה ג'). (עד שאפילו היום, בשריד האחרון לכל הפאר הזה, בכותל המערבי של בית המקדש, ניתן גם כן לחוש משהו מעין "כל ישראל חברים" שיהודים מכל המקומות ומכל הגוונים מתקבצים יחד באהבה להתפלל לקונם ולבקש רחמים על עמם).
עם שלם בוכה, ויאושו של הבכי הזה מחלחל עמוק עמוק בלבבות הבוכים, עד שהוא מגיע גם ללב בניהם, ובני בניהם, עד סוף כל הדורות…
מנהג היה בירושלים שכל עולי רגלים עולים לגגות לאחר הסדר, לומר את ההלל. ופתגם נטבע בעקבות מנהג זה: "כזיתא פסחא והלילא – פקע אגרא" (פסחים פ"ה). כלומר אכילת שעור של "כזית" מקרבן פסח, וההלל הנאמר בסיום האכילה בירושלים, "שוברים" גגות.
ובכל ההמון העצום והחוגג הזה, מן הנמנע היה, בדרך הטבע, שלא יקרו תאונות. אך מי ששיכן שמו הגדול בבית הזה ובעיר קדשו, שמר על בניו הבאים לביתו, ועשרה ניסים קבועים נראו בכל שנה, בכל רגל ורגל, למליוני האורחים בעיר. "לא נזוק אדם בירושלים מעולם. ולא נפגע אדם ולא נכשל (מעד) בירושלים, ולא נפלה דלקה ולא היתה מפולת בירושלים" (אבות דרבי נתן כ"ח) "ולא הזיק נחש ועקרב בירושלים" (מסכת יומא דף כ"א).
ולא רק ברגלים, כי אם בכל יום ויום, היו חווים יושבי ירושלים את הנעשה במקדש. קול שער הגדול שבהיכל שנפתח, נגינת הלויים ושירתם. קריאת הכרוז עם שחר: "עמדו כהנים לעבודתכם ולויים לדוכנכם וישראל למעמדכם". כל אלו היו הקולות שנשמעו תדיר בכל רחבי העיר (מסכת תמיד ל') וריח הקטורת מן המקדש אפף את רחובותיה, עד שהנשים שבירושלים לא היו זקוקות עוד לבשמים… (מסכת יומא ל"ט)
כללו של דבר – "מי שלא ראה ירושלים בתפארתה לא ראה כרך נחמד מימיו" (מסכת סוכה נ"א).
וכל זה כאין וכאפס לעומת המקדש עצמו.
בהיכנסו, לאחר הכנה והיטהרות, אל עזרת ישראל שבמקדש, חש כל יהודי באופן הברור ביותר במציאות ה' ובהשגחתו הניסית, בבטול חוקי הטבע ובקדושה המיוחדת והנדירה אותה משרה ה' על עמו.
מן השמיים הייתה יורדת אש על המזבח החיצון ורובצת עליו כמין אריה. צבעה עז כשמש, ואין כל מימות שבעולם יכולים לכבותה.
עמוד העשן העולה מן המערכה שעל המזבח היתמר בקו ישר אל השמיים.
"ועשן המערכה, אפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו, אין מזיזין אותו ממקומו" (מסכת יומא כ"א).
ולמעלה מכל זה – עבודת הקודש עצמה. סדר הקרבנות, הקרבת הקטורת ושאר עבודות המקדש, פעלו באופן תמידי על כל נפשות ישראל, עד שרוממו את כולן, באופן עמוק לאין שעור, למצב של בהירות וזכות הנפש, שלווה ושמחה בלתי מוכרות לנו, ותודעה רוחנית גבוהה להפליא.
"לא לן אדם בירושלים ובידו עוון – תמיד השחר (קרבן קבוע מידי בוקר) מכפר על עברות הלילה ושל בין הערביים (קרבן קבוע לפנות ערב) מכפר על עברות היום" (ילקוט שמעוני ישעיהו ש"צ). וכמו שכותב רבי נחמן (לקוטי מוהר"ן תנינא ז' סעיף י"א): "ובזמן שבית המקדש היה קיים – היינו נקיים מעוונות, כמו שכתוב (ישעיהו א') "צדק ילין בה" ופרש רש"י: כי תמיד של שחר היה מכפר על עברות של לילה, ותמיד של בין הערביים היה מכפר על עברות של יום …על כן אנו צריכין את בית המקדש, שיכפר עלינו בכל יום. ומעת אשר חרב בית מקדשנו, אין אנו יכולים לנקות עצמנו מן העוונות, כי אין מי שיכפר בעדנו".
…אנו, גם אם נשוב בתשובה ונתחרט על רוע מעשינו – היכן כפרתנו? ומי ימחק מנפשנו את רושם החטאים וזוהמתם?
מבולבלים, אובדי דרך, חסרי מנוח ועצה, נגועים בטשטוש ומבוכה תמידיים, מהלכים אנו על פני האדמה, שוקעים בנשיית השכחה על כל הטוב שאבדנו, על כל היופי והחן של אמת שאין עוד בידינו. "שבנה לנו את בית הבחירה, לכפר בו על כל עוונותינו."
אמנם, מכל קצות הגלות, סחופים ודוויים, חזרנו כבנים אובדים לארצנו.
אבל כמה קשה קבלתם של בנים שבים שעיניהם נשואות אל ארצות נכר, אל תרבויות זרות, מבלי לזכור, מבלי להתגעגע לעבר מפואר המצפה לשוב ולהבנות – עליית מאות אלפי עולי הרגל לירושלים, בה חוגגים כל ישראל בצוותא את חגיהם. צופים במראהו נורא ההוד של הכהן הגדול בצאתו מן הקודש, מאזינים לנגינת הלוויים הקסומה, רואים פני שכינה…
אמנם, כולנו חשים חסרון – אך רק מעטים מבינינו יודעים לקרותו בשם. כולנו "סחוטים" עד מוות מלהג פוליטיקאים אין סופי. מתלות מבישה בארצות נכר, מאויבים מבפנים ומבחוץ שהולכים ומרימים ראש.
אולם מעט מאיתנו מבינים, כי תכלית כל המצוקות הללו אחת היא – להכיר את מי שאמר והיה העולם, לפנות אליו ועליו להישען. וכבר הבטיח לנו משה רבינו בדבריו
האחרונים כי נכיר בכך – "ראו עתה כי אני אני הוא, ואין אלוקים עימדי. אני אמית ואחיה, מחצתי ואני ארפא ואין מידי מציל" (שירת האזינו דברים).
גם אמונתנו בשליח הא-ל, גואל בשר ודם, שיבוא וישים קץ למצוקותינו, איננה מפלט דמיוני שתכליתו לצמצם את חריפותו של האפור, המעומעם, הערפילי, השולט עתה בכל.
וכי יש יהודי בימינו שאיננו משתוקק לבואו של מנהיג אמיתי, גדול, בעל שאר רוח וחזון שאפשר ללכת בעקבותיו?
הלא כל בעל לב רגיש מבין שהכל כאן רק "בינתיים", מין "בינתיים" לא רצוי, שדבר מה חדש, שונה לחלוטין, צריך לצמוח ממנו.
עם כל העיפוש שאספנו בגלות הארוכה, ולמרות הקשיים בתקשורת בינינו לבין עצמנו, ישנה נקודה פנימית ועמוקה שמשתפת ומאחדת את כולנו – הלא היא העייפות הגדולה מהשקר, מהמלחמות, מהאיבה. והצמא הגדול לחיים מתוקנים ונכונים, כאן בארץ אבותינו.
כאן, לפני שנים רבות מאד, ברך האלוקים את אברהם, אבי האומה: "כה יהיה זרעך – כעפר הארץ וככוכבי השמיים לרב" (בראשית י"ד ה').
כי המבין שורש צערו וסיבת יגונו, עמוק ומר ככל שיהיה, יתמלא גם תקוה ביודעו – סיבה אחת, אחת בלבד, לכל רבוי השכול והיגון.
מדוע נמשלו ישראל דווקא לעפר ולכוכבים? מבארים חז"ל (מסכת מגילה ט"ז): "אומה זו – כשהם יורדים – יורדים עד עפר, וכשהם עולים, עולים עד לכוכבים".
ובכן, לעפר ומתחתיו כבר ירדנו. אין זאת כי אם הגיעה העת והשעה שנעלה עד לכוכבים. וכשם שהגענו אל הארץ הגשמית, בה הלכו וטוו אבותינו את עתיד זרעם, כך נגיע גם להיות ראויים להקרא "ישראל" ולהכיר במעלתנו האמיתית.
ועל זה אנו בוכים ומתאבלים בימי בין המצרים – על גדולתנו האמיתית, על עם ישראל אחר, מתוקן ומטוהר יותר, שיקום מבין הריסות הבכי והזוועה, ויצדיק בקיומו את אלפי שנות הסבל והגלות. שנחזור ונהיה ראויים לכתרנו המקורי, הקדוש, שעל זה במגילת איכה, אנו שואלים ומבקשים על נפש עמנו "חדש ימינו כקדם" (איכה ה' כ"א).
ימי אבל אלו אינם, אם כן, עוד "מעמסה" של צער מיותר ונוסף על כל צרותינו. זוהי תקופה של התבוננות מזוככת וממוקדת בשורש הסיבות לכל מצוקותינו, זוהי הסתכלות בלב ליבו של השבר, על מנת לצאת ממנו חדשים ומעודדים.
כי המבין שורש צערו וסיבת יגונו, עמוק ומר ככל שיהיה, יתמלא גם תקוה ביודעו – סיבה אחת, אחת בלבד, לכל רבוי השכול והיגון.
"מפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו". ובתקון החטא, בהתנער האדם מהרע וההבל שהסתבך בו, ובהחזירו את אמונותו לאלוקים חיים ותורת חיים שלו –
יבוא הכל על תקונו. וזו, רק זו, היא הדרך היהודית, המקורית והבדוקה מימות עולם לשוב ולהכתיר את הטוב והקדוש, עד שיקוים בנו ובכל ישראל "ובילע המוות לנצח, ומחה ה' אלוקים דמעה מעל כל פנים" (ישעיהו כ"ה ח').
כאב – בלי תרופות הרגעה
אמנם, לתקן את דרכנו, להתייצב מול האמת המרה והשוקת השבורה של קלקול מעשינו – זה כואב. ואין לנו חשק לכאוב. מעדיפים להדחיק, לשכוח, להכחיש, לעשות הכל רק לא לכאוב. מכורים לתרבות העונג המערבית אשר בה "סבל" ו"צער" הם שמות נרדפים ל"רע" ומהווים כפירה במשנת הנהנתנות המזעזעת שיובאה אלינו, בהצלחה מרובה כל כך, מארצות נכר.
אבל כאב שמודחק, שנשכח, שמוכחש, אינו חדל מלהתקיים בשל כך. הוא רק מחלחל בעצמות, הופך עוצמתי ומפלצתי יותר, אי שם באפלת קבורתו הכפויה, וסופו למרוד גם בשיטות ההרגעה ובתרופות היותר חזקות, להתפרץ ולכלות גוף ונפש.
באים חז"ל, בעומק חכמתם ומורים, מצווים: בכה, בן אדם. התבונן על עצמך ועל העולם בו אתה חי ובכה. צעק והתמרמר על העוול, על השפלות, על השקר, על הרחוק התהומי מאמת, מקדושה, מטוב, של אחיך היהודים ושל העולם כולו.
לא בשביל להתייאש, חלילה. אין זו מדרך היהדות שכולה אמונה ותקווה. להיפך – בכדי לשחרר את הכאב, בשביל להסתכל בו בעיניים פקוחות ובלי פחד.
משישתחרר, יאבד את עצמתו ויחלש, ומתוכו עתידה לצמוח נחמה גדולה, ואמונה גדולה בכח שלנו למגר את סבותיו, ולהביא, לחזור ולהביא את העולם ואת עצמנו בתוכו, לצעוד בדרך אל התקון, התקוה והאור.
וגם בחדשי השנה, זוהי הירידה שבטרם העליה, הכאב שלפני האור, שכן אב, ראשי תיבות "אלול בא". אב – הכאב הוא ההקדמה וההכנה ההכרחית והבלתי נמנעת לאלול – חודש הרחמים והסליחה, חודש בו שערי השמים והלב – פתוחים.
וזה פרוש דברי קוהלת, החכם באדם: "וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החושך" (קוהלת ב' י"ג) והקשה הזוהר הקדוש: וכי מהו החדוש שבדבר? היש אדם שאינו מבין שהחכמה עדיפה על הטפשות? ומדוע אמר קוהלת "וראיתי אני" כאילו מדובר כאן באיזו תבונה מיוחדת במינה, שאיננה מובנת כל כך
בפשטות? ומבאר הזוהר שכוונת שלמה המלך בדברים אלו היא "כיתרון האור מן החושך" מעלתו של האור היא דווקא כשהוא מופיע מתוך החושך, מעלתה של החכמה דווקא כשהיא באה מתוך הסכלות. ומעלת המתיקות – דווקא כשהיא באה מן המרירות וכלשון הזוהר: "לא ידע איניש טעמא דמתיקא עד דטעים מרירא" (זוהר תזריע מ"ז) (לא ידע האדם (להעריך) את טעם המתיקות בטרם יטעם ויתנסה קודם לכן במרירות).
עקרון זה אנו שבים ומוצאים באופן נפלא בתפילת משה. לא היתה זו אחת מתפילותיו הרגילות. הייתה זו תפילה קצרה ומיוחדת במינה שהקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו לימד את משה. ואם כן, גם משה, גדול המתפללים אשר מעולם, מצא בה חדוש. ויתכן שהוא עצמו לא היה מצליח לחבר תפילה כה בהירה, כה מדוייקת.
כותב המדרש "אמר הקדוש ברוך הוא למשה, אמור כך: רבונו של עולם, עשה ממר מתוק"
כן, זה הכל. פשוט וקצר. החדוש שבדבר הוא שכולנו, אולי אפילו משה, כאמור, היינו מתפללים, מן הסתם, על כל צרה שלא תבוא: "רבונו של עולם, שלא יהיה מר. שיהיה רק מתוק". בא הקדוש ברוך הוא באין-סוף חכמתו, ושולל את המהלך הזה. מן המרירות, מן הכאב, אי אפשר להמלט, אבל כשמתעמתים איתו ולא בורחים, כשמפיקים ממנו את התועלת הראויה, אפשר אז לבקש "עשה ממר מתוק". יש מר. חייב להיות. לא ידע האדם טעם המתיקות בטרם טעם לפני כן את המר. רק שהמר יהפוך, ברחמי שמיים ובצירוף עבודתנו ומעשנו הטובים – למתוק.
בכיה לדורות
חורבן הבית לא היה השואה הראשונה שניתכה על ראשנו בתשעה באב. שנים רבות לפני כן כבר נגלה יום זה כמזומן לפורענות וקללה.
משחזרו המרגלים מתור את הארץ מקץ ארבעים יום ומלאו את לב המצפים לשובם בדברי יאוש וכפירה בגנות הארץ – ערב תשעה באב היה. "ותשא כל העדה, ויתנו את קולם, ויבכו העם בלילה ההוא" (במדבר י"ד) וכותבת הגמרא (מסכת תענית כ"ט) "ויבכו העם בלילה ההוא – אמר רבי יוחנן: תשעה באב היה. אמר להם הקדוש ברוך הוא אתם בכיתם בכיה של חינם, ואני קובע לכם בכיה לדורות".
עם שלם, במשך לילה שלם, עומד מול השוקת השבורה של חלומותיו – ובוכה.
מה חשו הבוכים הללו? וממה נבע בכיים?
"וילונו על משה ועל אהרון כל בני ישראל, ויאמרו אליהם כל העדה: לו מתנו בארץ מצרים, או במדבר הזו לו מתנו! ולמה ה' מביא אותנו אל הארץ הזה לנפול בחרב, נשינו וטפנו יהיו לבז, הלא טוב לנו שוב מצרימה!" (במדבר י"ב).
"ארץ אוכלת יושביה" טענו המרגלים בשובם. ארץ מקוללת, משונה במראיתה ובאנשיה. מלאה בענקים ואנשי מלחמה שלעולם לא נוכל להם.
והשומעים – האמינו. האמינו, ובכו כל הלילה.
בכי של יאוש, בכי של כפירה בהבטחת ה' לארץ זבת חלב ודבש, להשגחה פרטית, לניסי ניסים. איש לא שעה לזעקת המחאה של יהושע וכלב בן יפונה "טובה הארץ מאד מאד"! איש לא הסכים עם תוכחתם "אם חפץ בנו ה' – והביא אותנו אל הארץ הזאת ונתנה לנו… אך בה' אל תמרודו"!!! (במדבר י"ב ח'-ט').
בעקבות בכיית כפירה זו, לא זכינו להכנס לארץ המובטחת. עשרות שנים שוטטו אבותינו במדבר הגדול. וכל העומדים עתה על סיפה, למעט יהושע וכלב שדברו בשבחה, ימותו במדבר ולא יראו עוד לעולם את פניה. ואם לא די בעונש המר הזה, בא הקדוש ברוך הוא ומוסיף עליו עוד "אתם בכיתם בכיה של חינם – ואני קובע לכם בכיה לדורות".
מעתה, יהיה תשעה באב יום מקולל, והגדולות שבשואות שנתכו על ראש בני-ישראל יחולו דווקא בו. בכיה לדורות… ועד היום אנו בוכים, בתשעה באב, על חטא המרגלים וגזרת הגלות, על חורבן הבית הראשון והשני, על חורבן העיר הגדולה ביתר ואבדן רבבות בניה, ועל גרוש ספרד שחתם בדם פרק חשוב בתולדות עמנו.
האם הקדוש ברוך הוא נקמן?
בודאי שלא. גם ענשיו המרים ביותר – מן הרחמים הם נובעים ולתכלית תקון החטא ומרוקו. ולא כנקמת זעם חלילה.
מהו, אם כן, פשר הדברים "ואני קובע לכם בכיה לדורות"?
אלא שפני הדברים כך הם – באותו בכי נורא שבכו אבותינו, על סף הכניסה לארץ, גרמו הבוכים קלקול עמוק.
עם שלם בוכה, ויאושו של הבכי הזה מחלחל עמוק עמוק בלבבות הבוכים, עד שהוא מגיע גם ללב בניהם, ובני בניהם, עד סוף כל הדורות…
בכיינו, אם כן, אינו בכי של יאוש כל עיקר, כאדם שמתו מוטל לפניו. זהו בכי של תקוה גדולה, שעדיין אנו מאמינים ומקוים ומיחלים לתקומתנו ותקומת מקדשנו.
בכי של תקוה
את משבר האמונה הגדול הזה, את אבדן התקוה ורפיון הידיים שהשריש בכל הלבבות, חייבים לעקור. תקונו, ועקירתו, בחסדי ה' המרובים – "ואני קובע לכם בכיה לדורות"!
באותו היום ממש, בו הפך ליבנו נגוע ביאוש – אנו בוכים כבר אלפיים שנה, בכל שנה מחדש. אלא שהפעם בכיינו שונה לחלוטין. בכי מתקן, שבכל פעם עמוק יותר "ממתיק" ומרפא את ארסו של הבכי ההוא.
כיצד?
אומרים חז"ל: "גזרה על המת שישתכח מן הלב". כדי לאפשר לחיים להמשיך, כדי להקל על סבלם של האבלים, גזר ה' בחכמתו על הלבבות – לשכוח. וכך טבוע בנפש האדם, שגם מתיו היקרים ביותר – ילכו וישתכחו מן הלב ברבות הימים והשנים.
והנה, אלפים בשנים, אנו בוכים על "מתנו", על חורבן המקדש ותפארת ישראל, על שפלות מצבם של בני עמנו. היכן היא ה"גזרה על המת שישתכח מן הלב"? היתכן לבכות זמן רב ומופלג כל-כך על חורבן קדום ורחוק כל-כך? הלא מן הדין היה עלינו להתנחם, להתנער מזכרונות העבר, ולהתחיל בחיים חדשים. מנין הכח, עדיין, להתאבל ולבכות? אין זה כי אם "מתנו" – לא מת! עתיד הוא לשוב ולחיות. עתיד מקדשנו להבנות, ועתידה תפארתנו וקדושתנו – להתגלות.
אין זה מת שישתכח מן הלב, אין זה זכרון רחוק מדפי העבר, חי וקיים הוא בעצמותנו וליבנו, ועל כן לעולם נמאן להתנחם, ועד שיאיר מחדש אורם של ישראל ומקדשם – לא נחדל מאבלנו.
בכיינו, אם כן, אינו בכי של יאוש כל עיקר, כאדם שמתו מוטל לפניו. זהו בכי של תקוה גדולה, שעדיין אנו מאמינים ומקוים ומיחלים לתקומתנו ותקומת מקדשנו.
"ואני קובע לכם בכיה לדורות". בכל שנה ושנה, למרות שעבר זמן כה רב, אנו ממשיכים לבכות. בכי מתקן, בכי של תקוה עצומה, של אמונה שלמה "חפץ בנו ה' – והביא אותנו אל הארץ הזאת". ויבנה לנו מחדש מקדשנו "לכפר בו על כל עוונותינו"!
פירוש: שבאו ישראל לפני משה ואמרו 'נשלחה אנשים לפנינו', כמו שפירש רש"י. ועל ידי שרצו לשלוח שלוחים לתור את הארץ, על ידי זה פגמו בארץ ישראל. כי עיקר הפגם היה על ידי השלוחים, שהם המרגלים, כי השליח הוא בחינת טבע שהוא בחינת מלאך, כי ארץ ישראל למעלה מהטבע לגמרי, כי שם השגחתו יתברך תמיד, כמו שכתוב תמיד עיני ה' אלקיך בהוכו'. וכשרצו לשלוח מרגלים, פגמו בהשגחה ורצו להתנהג בדרך הטבע לשלוח מרגלים לראות אם יוכלו לכבוש על פי דרך הטבע, ולא האמינו שעל ידי השגחתו יתברך, שנמשכת ביותר בארץ ישראל, יוכלו לעלות אפילו לשמים. ומחמת שפגמו בהשגחה, על כן היה עיקר הפגם על ידי השלוחים דייקא, שהם המרגלים, כי השליח הוא בבחינת מט"ט, בחינת הטבע, שמשם אחיזת עץ הדעת טוב ורע, שהוא בחינת הבחירה כידוע. כי עיקר כח הבחירה הוא על ידי הטבע. כי אם לא היה העולם מתנהג כי אם בהשגחה לבד תמיד, לא היה בחירה כלל, רק עיקר הבחירה הוא על ידי שרואים שיש דרך הטבע בעולם, וצריכין להיות ציר נאמן לשולחיו להחזיר השליחות למרא קמא שיהיה נכלל השליח בהמשלח, שזהו בחינת כלליות הטבע בהשגחה אחר הבריאה בקודם הבריאה, שזהו עיקר התכלית. והמרגלים פגמו בהשליחות ולא היו צירים נאמנים לשולחם והוציאו דיבת הארץ רעה ואמרו שקר על ארץ ישראל ושקר הוא עיקר פגם ההשגחה, כי דובר שקרים לא יכון לנגד עיניו.
(ליקוטי הלכות, חושן משפט, שלוחין ג)
ויתורו את הארץ (יג,כא)
כשפוגמים בכבוד הצדיק, על ידי זה פוגמים בקדושת ארץ ישראל, שכל קדושתה נמשכת מהצדיק. ועל ידי זה הוא בבחינת פגם המרגלים, ועל ידי זה הוא נופל לתאוות ממון ובכל פעם חסר לו יותר, ונוסע תמיד למרחקים, ומסכן את עצמו בסכנת דרכים, ומשוטט ומרגל את הארץ בשביל להרבות ממונו, כאלו חס ושלום אין השם יתברך יכול ליתן לו ברכת העשירות כשיישב בביתו, שזה בעצמו גם כן בחינת פגם המרגלים, שלא האמינו בה' יתברך שיתן להם את ארץ ישראל שהיא מקור הברכות בלא דרך הטבע כלל. ואמרו שרוצים דווקא לרגל את הארץ, לכבוש את ארץ ישראל מקור הברכה על פי דרך הטבע, כמו שאר העכו"ם ששולחים מרגלים למקומות שרוצים לכבשם. אבל באמת אנו צריכים להאמין בה' שיכבוש לנו את ארץ ישראל בלא מרגלים כלל. וכמו כן אלו המשוקעים בתאוות ממון ומסכנים את עצמם בסכנת דרכים ונוסעים למרחקים ומשוטטים ומרגלים את הארץ כאילו חס ושלום אין הקב"ה יכול ליתן להם ברכת עשירותם בביתם. נמצא, שהמשוקעים בממון נקראים מרגלים, כי באמת עיקר פגם תאוות ממון נמשך מפגם המרגלים שהוא פגם ארץ ישראל. ואז הוא על פי רוב תמיד בעל חוב גדול, וטרוד בכל עת בזמני הפירעון שלו. ומחמת זה המשוקע בתאוות ממון, שהוא עבודה זרה ממש, נקרא 'פרעה', וכל זה מחמת שנדמה לו שהעבודה זרה הזאת של תאוות ממון, שממנה נמשך כל הטרדות והיגיעות שלו, על ידי זה באו לו השפע והעשירות שלו. ובאמת הוא להיפך, כי כל השפע והעשירות נמשך רק מהשם יתברך, והרע של תאוות ממון הוא בולע את כל העשירות שלו עד אשר לא נודע כי באו אל קִרְבֶּנָּה, כי כל מה שיש לו יותר, חסר לו יותר, ועל ידי זה הוא מלא דאגות יותר, כאלו הוא עני ממש. ועל פי רוב הרע של תאוות ממון הוא עוקר ומכלה את העשירות שלו גם בגשמיות, כנראה בחוש. ואין צרך להאריך. וכל זה אי אפשר לתקן אלא על ידי הצדיק האמת, שממנו ממשיכים שפע כפול, שעל ידי זה נתתקן תאוות ממון.
(אוצר היראה, ממון ופרנסה יד; על פי: ליקוטי הלכות, ברכת המזון ד,יז-יט)
ויבוא עד חברון (יג,כב)
כשרוצים לבוא לארץ ישראל, ששם עיקר כלליות כל הקדושות, אזי מתגברים ומשתטחים המניעות והעיכובים הנמשכים מבגדים הצואים, שאי אפשר להכניעם כי אם בכוח התורה והצדיקים, והעיקר בכוח קברי הצדיקים שכבר נסתלקו ובאו למנוחתם. ועל כן כשראה כלב שמתגברים מאד עצת המרגלים שרוצים לפגום בקדושת ארץ ישראל, הלך ונשתטח על קברי אבות. ועל כן גם בתחילת גאולת מצרים, שהייתה בשביל לבוא לארץ ישראל, כתיב: ויקח משה את עצמות יוסף עמו, בחינת קבר הצדיק.
(אוצר היראה, ארץ ישראל יא; על פי: ליקוה"ל, אורח חיים, בציעת הפת ה,מז)
וגם זבת חלב ודבש (יג,כז)
עיקר הרצון זוכין על ידי ארץ ישראל. כי שם בארץ ישראל עיקר הארת הרצון וההשתוקקות והכסופין לה' יתברך, בבחינת (תהלים פה,ב) רצית ה' ארצך. וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה שנקראת ארץ על שם הרצון, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (בראשית רבה פי"ג וראה שם פ"ה,ח)למה נקרא שמה ארץ שהיא מרצה את פרותיה. ועל כן נתברכו כמה שבטים שארצם מלאה רצון, כמו שכתוב: (דברים לג,כג) נפתלי שבע רצון וכו'. וכתיב: ורצון שׁוֹכְנִי סנה (ושבטים שלא נתברכו בזה הרי כללם יעקב זה בזה שכל הברכות של כל אחד ואחד יחולו על כולם כמו שפרש רש"י שם (בראשית מט,כח). וכן הוא בברכת משה שהייתה מעין ברכתו של יעקב כמו שפרש רש"י שם (דברים שם,יג). כי עיקר הרצון החזק והשתוקקות להשם יתברך זוכין בארץ ישראל, כי שם מאיר ומתנוצץ אלקותו יתברך כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (כתובות ק"י:): הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוקַ וכו'. כי הארת הרצון הוא בחינת ריח טוב, ועיקר הריח הטוב והנפלא של התנוצצות אלקותו יתברך שעל ידי זה משתוקקין וכוספין אליו ברצון חזק בלי שיעור הוא רק בארץ ישראל, שנקראת ארץ המוריה על שם ריח הטוב של הקטורת (רש"י בראשית כב,ב; בראשית רבה פנ"ה,ז). ועל כן נכנסו ישראל לארץ ישראל בתחילה דרך יריחו דייקא, שנקראת 'יריחו' על שם ריח הטוב כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (רש"י יחזקאל כז,יז). כי שם בארץ ישראל עיקר הריח הטוב בחינת לריח שמניך טובים. שהוא בחינת התנוצצות אלקותו יתברך שאי אפשר לדבר בזה כלל, שעל ידי זה עיקר ההשתוקקות והרצון החזק. וגם בחוץ לארץ מה שזוכין לפעמים לאיזה התנוצצות אלקות שהוא בחינת ריח הטוב כמאן דארח ריחא [=כמי שמריח ריח], שעל ידי זה נתעורר השתוקקות ורצון נפלא לה' יתברך – זה נמשך גם כן מארץ ישראל, כי כל קדושתנו מארץ ישראל, כי ישראל על ידי עבודתם ממשיכין קדושת ארץ ישראל לחוץ לארץ כידוע (ליקו"מ א, תורה ס"א). אבל עיקר מקום הארת הרצון שהוא בחינת ריח הטוב של התנוצצות אלקותו יתברך, הוא בארץ ישראל, ששם הבית המקדש וכליו והארון עם הלוחות והכרובים העומדים בבית קודש הקדשים ששם עיקר ההשתוקקות והרצון והאהבה והכסופין הנפלאים שבין ישראל לאביהם שבשמים, בבחינת תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים. ומשם נמשך הארת הרצון לכל אחד ואחד כפי מה שממשיך על עצמו קדושת ארץ ישראל, מכל שכן כשזוכה לבוא לארץ ישראל ממש לשם שמים (לא בשביל פניות אחרות כאשר נמצא עכשו בעוונותינו הרבים). אבל המניעות רבים ועצומים מאד מלבוא לארץ ישראל, אך על ידי תוקף הרצון והחשק יכולים להתגבר עליהם, בפרט כי הרצונות לארץ ישראל חזקים ביותר, כי תיכף כשרוצה לבוא לארץ ישראל מאיר בו הארה מהארת הרצון שמאיר בארץ ישראל (כמבואר מזה במקום אחר באריכות) ועל ידי תוקף הרצון והחשק הבא על ידי המניעות הגדולות דייקא כנ"ל, על ידי זה יכולין לדלג על כולם ולבוא לארץ ישראל. והמרגלים פגמו בזה, כי אמרו שחס ושלום המניעות חזקים מהרצון, ועל כן אמרו תחלה שבח ארץ ישראל, וגם זבת חלב ודבש היאוזה פריה, ואחר כך סיימו בהמניעות העצומים לבוא לשם, כמו שכתוב אפס כי עז העם והערים גדולות בצורות מאד וכו' עמלק יושב בארץ הנגב וכו'. היינו כי אמרו דבר והפוכו, כי מה שאמרו 'וזה פריה' זה מורה על גדל הארת הרצון שמאיר שם, כי בכל הפירות ובכל התאוות של זה העולם מלובשים אהבות עליונות ורצונות יקרים דקדושה רק שצריכים להעלותם כידוע, ועל כן פירות ארץ ישראל שהם מובחרים וגדולים ונפלאים כל כך, זה מורה על גודל הארת הרצון שיש שם. ועל כן שבחה התורה ארץ ישראל בפרותיה, כמו שכתוב (דברים ח,ח) ארץ חטה ושעורה וגפן וכו', כי כל זה מורה על הארת הרצון שמאיר שם. ועל כן עתה מקושר יפה מה שאמרו וזה פריה – אפס כי עז העם, היינו שאמרו שהפירות טובים ונפלאים מאד שזהו מורה על הארת הרצון, אפס כי עז העם וכו' שהמניעות חזקים יותר מהם. וזה היה עיקר הפגם והכפירה הגדולה שלהם, שכפרו בחוזק הרצון, שיש לו כח לשבר על ידו כל המניעות, והם אמרו להיפך מזה ממש, כי אמרו אפס כי עז העם וכו' שהמניעות גדולים וחזקים מהרצון, עד שאי אפשר לבוא לארץ ישראל מעוצם המניעות, כי אמרו שאין כח לשברם על ידי הרצון מה שבאמת הוא להיפך, ועל כן היה הפגם שלהם גדול מאד וגרמו בכיה לדורות – חורבן בית ראשון ובית שני (סנהדרין קד:), כי כל קיום הבית המקדש שהוא כלל עבודת וקדושת ישראל הוא על ידי הרצון והחשק דקדושה, כי שם בבית המקדש כל הריחות וכל הקרבנות שעולין לרצון, כמו שכתוב (ויקרא יט,ה): לרצונכם תזבחהו וכן הרבה, וכתיב (במדבר כח,ח) אשה ריח ניחוח לה'. ועיקר התיקון היה על ידי יהושע וכלב שהאמינו לדברי משה שיש כח בהרצון והחשק להתגבר על המניעות אף על פי שהמניעות משתטחים מאד מאד עד שנדמה שאי אפשר בשום אפן לשברם, אף על פי כן צריכין להתחזק ברצון וכו'. ועל כן אמרו עלה נעלה וירשנו אותה וכו' – אפילו אומר לנו עשו סולמות ועלו לשמים עלה נעלה (רש"י, ע"פ סוטה לה.) כי אין שום מניעה בעולם, כי על ידי תוקף החשק והרצון יכולין לשבר ולדלג על הכל.
(ליקוה"ל, אורח חיים, ברכת הריח ה,ז)
ארץ אוכלת יושביה (יג,לב)
ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו (תהלים ס"ב), היינו שהוא חסד גדול מאת השם יתברך שהוא משלם לאדם מדה כנגד מדה, שעל ידי זה הוא מבין לפשפש במעשיו ולידע החטא שפגם בו ולשוב בתשובה. אך דע, שעיקר מה שמשלם השם יתברך מדה במדה, הוא בארץ ישראל, כמה שכתוב (איוב כ): יגלו שמים עוונו, וארץ מתקוממה לו, 'ארץ', היינו בחינות ארץ ישראל, היא מתקוממה לו ושם נתגלה עוונו, כי שם מדקדקין לשלם לאיש כמעשהו, מדה כנגד מדה, וזה שכתוב על ארץ ישראל (במדבר י"ג): ארץ אֹכֶלֶת יושביה, ראשי תבות אתה תשלםלאיש כמעשהו כנ"ל, ועל כן היושבים שם בארץ ישראל יש להם על הרוב יסורין, מחמת שממהרין שם לשלם לאיש כמעשהו.
(ליקוטי מוהר"ן א, קפז)
ועד אנה לא יאמינו בי (יד,יא)
בחינת חטא המרגלים היה, שנתן להם השם יתברך מקום לטעות על שרצו לחקור יותר מדאי, כמו שאמרו רבותינו ז"ל, אני אמרתי להם שהיא טובה והם לא רצו להאמין וכו' חייך שאני נותן להם מקום לטעות וכו'. כי ארץ ישראל היא עיקר בחינת אמונה, כמו שכתוב במקום אחר, והם רצו לראות בעיניהם מיד איך באין לארץ ישראל, ולא רצו לסמוך על אמונה אף על פי שכבר ראו אותות ומופתים נוראים ונפלאים כאלה, אף על פי כן אמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ וכו', כי רצו לראות ולהבין האמת מיד. על כן נתן להם השם יתברך מקום לטעות, וגרמו בכיה לדורות עד היום שמתארך הגלות על ידי זה. ועיקר הגאולה תלויה בזה, כי כן דרך השם יתברך שהוא עוסק ברחמיו לקרב את האדם בכמה דרכים, אך אף על פי כן הוא מניח לו מקום להסתפק קצת בשביל נסיון ובחירה. וכשמתחזק באמונה שלימה על ידי שמסתכל על האמת, על כל החסדים שעשה השם יתברך, והאיר בו מרחוק רמזים בכמה דרכים להודיעו היכן האמת, בודאי יזכה לכל טוב אמיתי ונצחי. אבל אם ירצה לבקש תואנות לפרוש, נותן לו השם יתברך מקום לטעות יותר ויותר, וצריך אח"כ יגיעות גדולות ועצומות מאד ביותר קודם שיזכה אל האמת וכולי האי ואולי. עד שיכול להפטר מן העולם ולא יזכה אל האמת ויצטרך לסבול מה שיסבול ולהתגלגל בכמה גלגולים עד שיבוא להתקרב אל האמת, שהיה בידו לזכות בו עתה על ידי נסיון קל להשליך תאוות הכבוד והנצחון ולהסתכל על האמת לאמתו. וזה שהקפיד עליהם השם יתברך ואמר למשה עד אנה ינאצוני העם הזה ועד אנה לא יאמינו בי בכל האותות אשר עשיתי בקרבו, היינו כנ"ל, כי הלא כבר התחלתי להאיר להם האמת על ידי כל האותות אשר עשיתי בקרבם ועדיין אינם מאמינים מחמת הקושיות שלהם שרוצים להבין ולראות הכל מיד. על כן גזר עליהם אז הגלות והחורבן שנמשך עד הנה, שיצטרכו להתנסות בכל דור ודור בענין זה שמי שירצה להסתכל על האמת על ידי כל מה שכבר התחיל השם יתברך להאיר בו יוכל להבין היכן האמת ויתחזק באמונה על כל מה שאינו יכול להבין ולהיפך להיפך. ובזה תלויה עיקר הגאולה כי עיקר הגאולה תלויה באמונה כמו שכתוב תבואי תשורי מראש אמנה. והבן היטב אם תרצה לחוס על חייך הנצחיים.
(ליקוה"ל, יורה דעה, שבועות, ב,טז)
וימלא כבוד ה' את כל הארץ (יד,כא)
על ידי השתטחות על קברי הצדיקים זוכים להיכלל בכבוד ה' בקדושה גדולה, בבחינת כבוד ה' יאספך שנאמר על אסיפת הצדיקים, ועל כן שורה שם כבוד ה', ועל ידי זה זוכין להנצל מפגם הכבוד דקדושה, שהוא בחינת פגם קדושת ארץ ישראל, ששם עיקר השראת שכינתו וכבודו יתברך. ועל כן הלך כלב ונשתטח על קברי אבות כדי להנצל מעצת מרגלים שלא לפגום בקדושת ארץ ישראל. וכשזוכים להכלל בקדשת ארץ ישראל שהוא בחינת כבוד ה', אזי זוכים על ידי זה לקבל נפש חדשה וחיות חדש על ידי הכבוד שהוא בחינת "אם כל חי", כי הוא שורש כל הנפשות כולם. וזה בחינת ויהושע וכלב חיו מן האנשים וכו', עיין פנים.
(אוצר היראה, ארץ ישראל עא; על פי: ליקוה"ל, חושן משפט, חובל בחברו ג,יא-יב)
ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה (טו,כ)
בגלותנו הארוך שעובר עלינו מה שעובר בכלליות ובפרטיות צרות מצרות שונות אשר כמעט אפס תקוה חס ושלום, על כן אין לנו עתה שום חיות כי אם התקוה והתוחלת והרצון החזק אליו יתברך שהוא בחינת הארת הרצון. בבחינת מה תעירו ומה תעוררו את האהבה עד שתחפץ. כי אף על פי שנדמה כבר להסטרא אחרא שפעלה הרבה ובטלה אותנו מכמה קדושות בכלליות ובפרטיות על ידי חורבן בית המקדש ועול הגלות וכו', אף על פי כן לא הועילה כלום, כי עדיין החפץ והרצון והכסופין שלנו חזקים ותקיפים מאד אליו יתברך. ומאחר שהרצון דקדושה חזק מאד, אז בודאי לא יועילו עם כל ההסתות והפתויים והבלבולים והמניעות, כי כולם יתבטלו מחמת תוקף הרצון. וזה בחינת מצות חלה שתקנו רבותינו ז"ל גם בחוץ לארץ בכדי שלא תתבטל תורת חלה. כי עיקר הארת הרצון דקדושה זוכין לקבל בשעת האכילה. ועל ידי מצות חלה נתתקנת האכילה שיזכו לקבל על ידה הארת הרצון. ועל כן נקראת חלה מלשון תוחלת וקִווּי שהוא בחינת רצון וגעגועים ורק זה נשאר לנו בגלותינו הארוך. ועל כן חלה אין לה שעור מדאורייתא, כי הארת הרצון הוא בבחינת אין שעור. ועל כן על ידי זה דייקא יכולין להתחזק תמיד ולכבוש כל המלחמות מצוה שצריכין ללחום בזה העולם עם היצר הרע וחילותיו, והם מתגברים מאד מכל צד ורוצים להפיל את האדם גם מהרצון דקדושה. ועל כן צריכין להתחזק בזה מאד ולבלי להתיאש את עצמו בשום אופן ולהיות איש חיל ולהתגבר על כל פנים ברצונות טובים דקדושה שעל ידי זה עיקר התגברות המלחמה, כי זה נשאר קיים לעולם יהיה איך שיהיה כי הוא דבר שאין לו שעור. וכל אחד כפי מה שהוא, יוכל להתחזק בזה תמיד בכל מה שעובר עליו, כי יהיה איך שיהיה אף על פי כן רצונו חזק מאד אליו יתברך.
(אוצר היראה, רצון וכיסופין כב; על פי: ליקוה"ל, יורה דעה, פדיון בכור ה, כו-לב)
וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' (טו,לט)
כל אחד מישראל בפנימיות נפשו הוא משתוקק ובוער מאד מאד להשם יתברך, מחמת שבפנימיות הוא מסתכל בכל עת אל התכלית, שהוא אור האין סוף שמשם שורשו, ורוצה להדבר ולהכלל שם. אך מחמת שבחינה זאת הוא תמיד בבחינת והחיות רצוא ושוב, וכשהוא בחינת 'ושוב' אין הכלים של המוחין, שהם בחינת הלבושין, יכולים לקבל אור הזריחה משם, ועל כן אין לו במה לקרר הצמאון שלו, ואז על פי רוב נשכח ממנו לגמרי. ועל כן היצר הרע וחיילותיו מתגרין בישראל ביותר, מחמת שרואין שרוצה לברוח בכל פעם אל התכלית, בפרט בהתלמידי חכמים הכשרים החפצים ומשתוקקים ביותר אל התכלית, שבהם מתגרה ביותר, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סוכה נ"ב), היינו מחמת בחינה הנ"ל, כי יש בענין זה של בחינת ביטול והסתכלות אל התכלית כמה וכמה אלפים ורבי רבבות בחינות ומדריגות בין כל אדם ואדם. ואפילו באדם אחד בעצמו יש כמה שינוים בין כל זמן ועת. ועל כן ציצית הוא מצוה ראשונה בבוקר, שתיכף בבוקר בהקיצו משנתו, שהוא בחינת ביטול אל התכלית, תיכף צריכין להתלבש בציצית, להמשיך אור הציצית לתקן בחינת המלבושים שהם בחינת הכלים, כדי שיוכל לקבל אור הזריחה של הרשימו מן הביטול. וזה בחינת וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' וכו', כי אור הציצית בשרשם נמשך מבחינת הסתכלות אל התכלית שמשם שורש כל התורה. וזה בחינת תכלת שבציצית, כי תכלת בחינת התכלית כמבואר (בתורה י"ח). ועל זה נאמר וראיתם אותו, שעיקרו נאמר על התכלית, היינו שצריכין לראות ולהסתכל מאד על התְּכֵלֶת שהוא בחינת התכלית כי תְּכֵלֶת דומה לים וכו' עד כסא הכבוד (מנחות מג:) ששם שורה כבודו יתברך, בחינת אור האין סוף שהוא בחינת התכלית. וזהו ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם, דהיינו שלא יסתכל מן הצד על הבלי עולם הזה, רק יכווין ראייתו והסתכלותו אל התכלית לבד שהוא בחינת תכלת כנ"ל. ועל ידי זה ממשיכין אור מהתכלית לתקן בחינת המלבושים שהם הכלים כדי שיוכלו לקבל אור הרשימו שמשם כל התורה. וזה וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה', כי כל המצות שהם כלל התורה נמשכין מאור הרשימו הנ"ל.
(ליקוה"ל, אורח חיים, נטילת ידיים שחרית, ד,ה)
ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם (שם)
עיקר אור העיניים נמשך מאור הצדיק שהוא עיקר האור המאיר בכל העולמות, וממנו מקבלין העיניים וכל בעלי האור להאיר. ועל כן נקראים הצדיקים עיני העדה כי הם עיקר אור העינים. ועיקר האור הוא הדעת כמבואר בפנים, ועיקר אור העינים והדעת לא ניתן באדם כי אם שיראה ויסתכל בעיניו ובדעתו להשם יתברך ולהצדיקים בהתורה והמצוות שמהם נמשך עקר אור העינים והדעת שלו. אבל השם יתברך נתן בחירה לאדם, ועקר הבחירה תלוי בעינים, כמו שכתוב ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, ודרשו רבותינו ז"ל העין רואה והלב חומד. ובשביל הבחירה העמיד השם יתברך לפני עיני האדם גשמיות העולם הזה, שהם כל עסקי עולם הזה והבליו, ואז יש בחירה לאדם אם אינו רוצה חס ושלום להטות עיניו ודעתו ולבו ומחשבתו מגשמיות העולם הזה, אז בודאי גשמיות העולם הזה עומד בפני עיניו וחוצץ בפניו מלראות אור הגדול של הצדיק והתורה הקדושה; אבל אם רוצה לחוס על נפשו, אז מטה עיניו מגשמיות העולם הזה, ואז רואה בעיניו אור הגדול והנפלא והנערב של הצדיקים והתורה שמהם כל האור. ואם רואה בעיניו שכל העולם הזה הוא כאפס ואין ממש נגד האור הגדול והנפלא הזה, ממילא נתבטלין ממנו כל המניעות והמסכים המבדילים הבאים רק מגשמיות עולם הזה והבליו הרוצים להעלים ולהסתיר ממנו אור הצדיקים והתורה הקדושה וזוכה להתקרב אל השם יתברך באמת.
כלל כל התורה הוא בשביל לכלול באחד, לכלול אחר הבריאה בקודם הבריאה שהוא כולו אחד כולו טוב, כי זה עיקר התכלית שבשביל זה נברא האדם כדי לכלול כל העולמות באחד על ידי קיום התורה והמצות בעולם הזה שהם אחדותו כידוע. ובשביל זה כל התורה כולה הוא בחינת עינים כמו שכתוב מצות ה' ברה מאירת עינים כי על ידי התורה ממשיכין עיני השגחתו עלינו, שעל ידי זה נכלל אחר הבריאה בקודם הבריאה בבחינת כולו אחד כולו טוב. וזה שכתוב ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם, כי עיקר פגם כל העבירות הוא שפוגם בעיני ה' כביכול, כמו שכתוב והרע בעיניו עשיתי (תהלים נ"א) וכתיב (בראשית פ' וישב) רע בעיני ה', היינו שעל ידי העבירה שהוא רע בעיני ה', על ידי זה כביכול מסלק עיני השגחתו ממנו ועל ידי זה נפרד אחר הבריאה מקודם הבריאה ונתרחק מבחינת כולו אחד שזהו עיקר הפגם והפירוד שעושה על ידי העבירה, בחינת ונרגן מפריד אלוף, כי מפריד אחר הבריאה מקודם הבריאה על ידי פגם העבירה שהוא פגם העינים. כי עיקר כלליות באחד, אחר הבריאה בקודם הבריאה, הוא על ידי בחינת העינים, היינו עיני ההשגחה כנ"ל. וזהו שאמרו רבותינו ז"ל אחרי לבבכם – זהו מינות, ואחרי עיניכם – זהו ניאוף, כי ניאוף, שהוא פגם העינים, הוא מינות ממש. כי על ידי פגם העינים מפריד הבריאה מאחד שזהו בחינת מינות ועבודה זרה רחמנא לצלן.
(ליקוה"ל, חושן משפט, שלוחין ג)
למען תזכרו (טו,מ)
מבואר בספרים סגולות כמה מצות, שמצוה זאת מסגלת לבוא על ידה למעלה הזאת ולענין זה, ומצוה האחרת מסוגלת לזכות על ידה למעלה אחרת, וכעין שמצינו במצות ציצית מבואר להדיא בתורת משה: למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי וכו', וכן: ולא תתורו אחרי לבבכם וכו', וכמו שמבואר באמת בגמרא המעשה של זה שבאו הציצית וטפחו לו על פניו ועל ידי זה נצול מזנות; וכן בתפילין כתיב: למען תהיה תורת ה' בפיך וכו', וכן לכל מצוה ועובדא טובה יש לה סגולה מיוחדת שיכולין לזכות על ידה לאיזה מעלה ומדרגה. ואף על פי כן אם רואה האדם שקיים מצוה זאת ולא זכה לזה הענין והמעלה הזאת, אל יפול לב האדם מזה כלל, כי בודאי כל דברי התורה וכל דברי רבותינו ז"ל אמת ויציב, ואסור להרהר אחריהם כלל, אך אין אנו מבינים דרכי השם, כי מאד עמקו מחשבותיו, ומי יודע דרכיו יתברך? ואולי השם יתברך העלה העובדא והמצוה שלו לצורך תיקון גבוה ונפלא עוד יותר? וכעין שאמרו רבותינו ז"ל בענין שלוח הקן וכבוד אב: הרי שאמר לו אביו וכו', היכן אריכת ימיו של זה וכו', אלא לעולם שכולו ארוך. ועוד יש בזה כמה וכמה בחינות שנעלמו מבני אדם ואי אפשר להבינם בשלמות, והכל בשביל הבחירה. ויהיה איך שיהיה, על כל פנים זה הטוב שעושה לעת עתה בודאי אינו נאבד לעולם, כי לית רעותא טבא דאתאביד [=אין דבר טוב נאבד].
(אוצר היראה, מצות ומעשים טובים ו; על פי: ליקוה"ל, יורה דעה, סימני בהמה וחיה ד,מט)
אם אין, אם השגתי שלמות האין, הענווה, אם כן בכוחי לתקן חטאם ולכפר עוונם. ואם לאו, אם אינך נושא לעוונם, ובכך מוכיח שלא השגתי עדיין את שלמות הענווה, מחני נא מספרך! מחוק את כל השבחים שאתה משבח אותי בתורתך, שהרי בלתי אפשרי שלא אכשל בגאווה.
את הפסוק "נושא עוון ועובר על פשע לשארית נחלתו", מפרשים חז"ל (ראש השנה יז,ב): למי נושא עוון [למי מעביר ומוחל עוונו]? – לעובר על פשע [למי שמעביר על מידותיו ומוחל לאחרים על רעות שעשו לו]. אמר רבי אחא בר חנינא, אליה וקוץ בה [בניחומי 'נושא עוון' ישנו צמצום:]. למי מעביר? לשארית נחלתו ולא לכל נחלתו. ומי שארית נחלתו? – למי שמשים עצמו כשיריים, מי שאינו מחשיב עצמו ואינו מתגאה (מהרש"א בשם רש"י סנהדרין).
* * *
בתורה ד' בליקוטי מוהר"ן, מניח רבינו יסוד: עוונותיו של אדם, אומר רבינו, יוצרות צירוף אותיות רע על עצמותיו, צירוף הנוטל כח ממלכות דקדושה ונותן כח למלכות הטומאה.
כל צדיק בדורו, יש בו מבחינת משה רבינו. כך מבאר רבינו את המשפט: "משה, שפיר קאמרת", המופיע בתלמוד כמה פעמים לגבי אמוראים שונים, והמפרשים מפרשים "משה – גדול הדור", או "משה – תלמיד חכם".
התוודות על החטאים בפני תלמיד חכם, צדיק אמיתי, שנקרא משה, כאמור, עוקרת את הצירוף הרע ועושה ממנו שוב צירוף טוב: עוקרת ומחריבה את בנין מלכות הטומאה ומשיבה את הכח למלכות דקדושה. הוידוי [שבא כמובן אחרי תשובה וחרטה אמיתיים] לפני תלמיד חכםצדיק, בכוחו לתקן את הצירוף הרע שנוצר על ידי החטא, את החטא עצמו.
* * *
זמן מועט לאחר מתן תורה, חטא עם ישראל בחטא העגל. משבושש משה לבוא, על פי הבנת העם, יצרו להם עגל מסכה. מיד אמר בורא עולם למשה רבינו "לך רד, כי שיחת עמך".
דו שיח ארוך התנהל, כביכול, בין משה רבינו לבין בורא עולם. בורא עולם מבקש לכלות את מכעיסיו, ומשה רבינו עומד ומתחנן, מבקש, מייחל ומחלה את פניו שיסלח להם ולא ישמידם.
"ויהי ממחרת", מלמדת אותנו תורתינו הקדושה, "וישב משה אל ה'". ומשה אומר לקב"ה: "חטא העם הזה חטאה גדולה". "ועתה, אם תשא חטאתם" הרי טוב (רש"י). "ואם אין, מחני נא מספרך אשר כתבת".
* * *
"מן הנמנע שלא יבוא לאדם איזה גדלות, כששומע שמספרין שבחו". אומר רבינו בתורה הנ"ל. "כל שכן כשמלך גדול משבח ומפאר את האדם, אזי בודאי מן הנמנע, שלא יבוא לו איזה גדלות, אבל צריך לזה בטול כל הרגשותיו וחמריותיו, אזי יכול האדם, לשמע שבחו, ולא יבוא לו שום גדלות, כמו משה רבנו, שראה כתוב בתורה: "וידבר ה' אל משה", "ויאמר ה' אל משה", וישראל קוראין בכל יום בתורה שבחו של משה, והוא בעצמו מספר להם שבחיו, ולא היה למשה שום התפארות וגדלות מזה" כפי שמעידה עליו תורתינו הקדושה: והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה.
בכך מסביר רבינו את בקשתו של משה רבינו מבורא עולם: ועתה אם תשא חטאתם.
בכל עת אני רואה שבחי, לא מפי בשר ודם, אלא ממך, בורא עולם, המפאר ומשבח אותי מול כל ישראל. והרי מן הנמנע שלא אבוא לידי גאווה על ידי שבחים אלו. אלא מה, מדוע אתה משבחני כך, משום שיודע אתה שהשגתי את שלמות הענווה.
אכן, אם אין, אם השגתי שלמות האין, הענווה, אם כן בכוחי לתקן חטאם ולכפר עוונם. ואם לאו, אם אינך נושא לעוונם, ובכך מוכיח שלא השגתי עדיין את שלמות הענווה, מחני נא מספרך! מחוק את כל השבחים שאתה משבח אותי בתורתך, שהרי בלתי אפשרי שלא אכשל בגאווה.
"יש חיות רעות דורסים וטורפים. והם חכמי הטבע, שמראין בחכמתם המוטעית שהכל על פי הטבע, וכאילו אין שום רצון, חס ושלום … "והכנעתם של אלו החיות רעות, חכמי הטבע, הוא על ידי חכם גדול שבקדושה, שיכול לקשר כל הרצונות בשורש הרצון … מצח הרצון".
(ליקוטי מוהר"ן ח"ב, ד)
תכלית הבריאה היא לגלות את רצונו ה' יתברך, לגלות שהכל מתנהג אך ורק ברצונו – ולעשות רצונו ולעבדו בלבב שלם.
די להגי לתכלית זו, על האדם להישמר לבל יילכד ברצונותיו הפרטיים המתלבשים בכל הבלי העולם הזה; רצון להתעשר, רצון להנות מאכילה ושתיה, רצון להתכבד, וכיו"ב. רק להידבק ברצונות קדושים, שיהיו כל רצונותיו ומאווייו אל א-ל בשמים, לעשות רצונו ולהידבק בו.
ואכן, זהו תפקידם של הצדיקים האמיתיים, הכלולים בנשמת משה רבנו, להאיר ולעורר את אותו רצון קדוש בלבותיהם של בני ישראל. כי אותם צדיקים אכן שיברו וביטלו את כל הרצונות הגשמיים שלהם, עד אשר זכו להארת הרצון והפכו לשלהבת אש של כיסופים וגעגועים להשם יתברך. את ההארה הזאת ברצונם להאיר בכל יהודי, שכל יהודי ויהודי יהפוך ללפיד אש של רצונות וכיסופים וגעגועים לה' יתברך.
מאז ועד עתה – אומר רבינו – עומד משה רבינו וכל ממלאי מקומו – בין 'שמד' ל'רצון', להעלות את כל השקועים ברצונות שאינם קדושים, וללבב את לבם, לבל ישתוקקו לעשות אלא רק את רצון ה' ולבם יהא מלא על גדותיו ברצונות וגעגועים קדושים, עד אשר יעלו מדרגה לדרגה, עד לשורש הרצון העליון.
* * *
עתה הטו אזנכם ושמעו:
קיימים שני סוגי רצונות קדושום: ישנם הרצונות הפרטיים אל כל מצוה ומצוה: ללמוד, להתפלל, לגמול חסד וכו'; וישנו הרצון העליון שהוא השורש של כל אותם הרצונות הפרטיים – הלא היא ההשתוקקות אשר האדם משתוקק להידבק באביו שבשמים. רצון אינסופי אשר אינו מוגבל בשום רצון פרטי.
ארץ ישראל היא המקום המסוגל, בו אפשר לגלות ולעלות אל הרצון האינסופי דווקא מתוך הרצונות הפרטיים. כי עיקר המצוות לא ניתנו אלא בארץ ישראל (כמבואר בראשונים) ושם הוא המקום אשר דווקא מתוך קיום המצוות המעשיות והיומיומיות בבית ובשדה, עולים ומתעלים להשתוקק ולכסוף אל האין-סוף.
מאחר שלא זכה משה רבינו – העוסק לגלות את הארת הרצון – להכניסנו לארץ הקודש, לא נשלם התיקון, וגם אם נחלנו את הארץ וקיימנו את מצוותיה, לא הגענו על ידי הרצונות הפרטיים של המצוות לגילוי הרצון העליון; נעצרנו ברצונות הפרטיים של המצוות – ללמוד, להתפלל, לחרוש ולזרוע כהלכה – ולא הגענו לשורש הרצון, לרצון האין-סוף. וכך איבדנו אט אט גם את הרצונות הפרטיים וגלינו מארצנו לחוץ לארץ, למקום אשר שם לא ניתן לגלות את הרצון העליון מתוך הרצונות הפרטיים.
ברם, ככל שאנו מתקרבים לגאולה, ונשמת משה מתגלה שוב ושוב בגילוי רב יותר, וכבר זכה רבינו הקדוש לדרוך על אדמת הקודש – מחדיר משה רבינו בלבנו את הארת הרצון העליון בתוך כל הרצונות הפרטיים של המצוות והפעולות היומיומיות, ומלמד אותנו איך להשתוקק – תוך כדי הלימוד והתפילה ושאר המצוות – אל ה' יתברך בעצמו!
ולא זו בלבד, הוא מלמד אותנו ונותן לנו במתנה את 'הארת הרצון העליון', שגם אם יהיה מה שיהיה ויעבור מה שיעבור, נחזיק בכל עוז ברצון הכללי הכולל בתוכו את כל פרטי הרצונות הקדושים, ונכסוף ונשתוקק להתקרב אל השם יתברך, אל האין-סוף!
כן, יש מצבים שחייבים לצעוק. כשהשכל ב"עיבור", אי אפשר לגרום לו להיוולד, כלומר להכנס למוח שלנו, בלי צעקות. לא יעזרו חיזוקים, ולא מאמרים יפים; צריכים פשוט לפתוח את הפה ולצעוק ולצעוק ולצעוק אל ה'.
שכן, "כשנופלין לתוך רפש וטיט שקשה לו מאד לצאת משם, צועקין וצועקין וצועקין" (שיחות הר"ן, קכט). רק הצעקות הם אלו שיגרמו ל"יודע תעלומות" – הקדוש ברוך הוא, שיודע להיכן נעלם השכל שלנו – להוציאו מתעלומתו ולהביאו לידי גילוי.
כך היה במצרים – "ונצעק אל ה' אלוקי אבותינו", וכך זה גם בגלותנו זה האחרון; הצעקה היא שתגרום לדעת הנעלמת להתגלות. "כי זה עיקר התיקון של הגלות ושל כל הצרות, שכולם נמשכין מחסרון הדעת, על ידי שנתעלמו המוחין, שלזה צריכין צעקה" (ליקוטי הלכות, גילוח ד, ז).
זוהי גם סיבת הסבל הרב שאנו עוברים בתקופה האחרונה, כי "בשביל זה ה' יתברך שולח צרות מצרות שונות, רחמנא ליצלן, בכלל ובפרטיות על כל אחד ואחד – הכל כדי שיצעק האדם אל ה', שעל ידי זה יוליד המוחין מתעלומתן, כל אחד לפי בחינתו, שעל ידי זה תהיה הגאולה שנקראת לידה" (שם).
וזה שעלינו לעשות בתקופה העומדת בפתח, תקופת השובבי"ם. "כי באלו הימים קורין בתורה בעניין גלות מצרים וגאולתם, שהיה על ידי צעקה. וכמו כן צריכין עתה בגלות הזה. וזהו 'שובו בנים שובבים', שעיקר כל הצרות והגלויות, רחמנא ליצלן, הם על ידי חסרון הדעת, שזהו בחינת שובבים, שכל אחד הולך בעולם כמו משוגע ושובב ממש, כמו שנאמר 'וילך שובב בדרך לבו'. וכשיבין האדם בעצמו כל זאת, איך הוא שובב ומשוגע ממש, כי הולך אחרי שרירות לבו ואינו מסתכל על תכליתו הנצחי, בוודאי יחוס על עצמו ויצעק הרבה לה' יתברך. ועל ידי זה יזכה, לפי בחינתו, להוליד המוחין והדעת, שעל ידי זה עיקר הגאולה בכלל ובפרט בכל אדם ובכל זמן" (שם, ח).
* * *
עד כמה צריך לצעוק? מספר מוהרנ"ת:
"פעם אחת הייתי קובל לפניו על ענייני, והייתי אומר לפניו בדרך קובלנא: 'יגעתי בקראי ניחר גרוני, כלו עיני מייחל לאלוקי' … ענה ואמר לי: 'הלא אם דוד המלך עליו השלום אמר: 'יגעתי בקראי ניחר גרוני' – היה כפשוטו, שכבר קרא כל כך עד שהיה עייף ויגע ממש בקראו, וניחר גרונו ממש בפשיטות, אבל אתה, תהילה לא-ל, עדיין אתה בכוחך'…" (חיי מוהר"ן, תקמה)
לצורך כך נבראו השדות והיערות, כדי שיוכלו לצעוק שם כפשוטו, עד שיהיה ניחר הגרון ויתנוצץ אור הגאולה, מבלי לחשוש ל"מה יאמרו הבריות".
גם מוהרנ"ת, כשהשתוקק לצעוק לה' מעומק הלב, "היה לו ייסורים גדולים בעניין זה, כי בפני אנשים אי אפשר לעשות כן… ונתייעץ בדעתו, שהמקום המובחר לפניו לקיים זאת כראוי, הוא רק מחוץ לעיר, כי שם יהיה ביכולתו למצוא מקום פנוי ומוצנע שאין הולכים שם בני אדם; ושם יהיה ביכולתו לפרש לפני השם יתברך את כל אשר עם לבבו, ולהתפלל ולצעוק ככל חפצו, ולא יהיה לו שום בלבול משום דבר" (כוכבי אור, אנשי מוהר"ן, ה).
ובכן, "עזרני והושיעני מעתה אבי שבשמים" – נסיים בתפילתו של רבי אברהם ב"ר נחמן (כוכבי אור, ששון ושמחה, תפילה ה) – "להתבודד בשדה בכל לילה ולילה ולצעוק לפניך מעומק הלב על כל אשר עובר עלי" – – –
החורף בפתח, וכבר נזכרים בתחושה המתלווה להתכנסות הביתה, לישיבה מול התנור החם, בין הכתלים המגינים בפני הקור והרטיבות…
זהו גם זמנם של יבולים רבים – להאסף אל מקום שמור ומוגן.
ודווקא כעת מצווה התורה – "בסוכות תשבו שבעת ימים" (ויקרא כ"ג מ"ב) (למרות שמבחינה הסטורית התחילו אבותינו לשבת בסוכות בחדשים ניסן ואייר ולא בתשרי). דווקא כעת נאמר לנו – "המתינו מעט"… "אל תכנסו עוד אל ביתכם", "צאו החוצה ובנו שם סוכה ארעית, זמנית, כזו שאיננה יכולה לשמש מגן בפני הגשם והצינה"…
שם תשבו, תאכלו, שם תשנו שבעת ימים, ושם, דווקא שם, שמחו בשמחת החג (וכמובא בהלכה: "כמו שהוא דר בביתו כל השנה, כן תהא עתה עיקר דירתו בסוכה. שיכניס לתוכה כליו הנאים ומצעות הנאות, ואוכל ושותה, ולומד ומטייל וישן בסוכה, ואפילו אם מספר עם חבריו – יספר בסוכה" / קצור שולחן ערוך סימן קל"ה סעיף א').
ועוד תמיהה אחרת: לכל אחד משלשת הרגלים, הלא הם החגים המיוחדים לעם ישראל, נתנו חז"ל שם אחר. חג הפסח נקרא "זמן חרותנו", חג השבועות "זמן מתן תורתנו" וחג הסוכות – "זמן שמחתנו".
ובמה התייחד חג הסוכות שזכה לתואר "זמן שמחתנו"? הלא גם בשאר החגים קיים הצווי "ושמחת בחגך" (דברים ט"ז י"ד)? ואם מצד חשיבותו נראה, לכאורה, שדווקא בחג השבועות בו קיבלנו את התורה המיוחדת לנו מבורא עולם, דוקא אז עלינו לשמוח ביותר.
"וסוכה תהיה לצל יומם"
אלא שפני הדברים כך הם.
בפסח – יצאנו מעבדות מצרים. מהי, למעשה, עבדות?
עבדות איננה כרוכה, בהכרח, ביסורים ובסבל. יתכן מצב שבו יחסו של האדון לעבדו יהיה חיובי ומתחשב, אולם דבר זה אינו מוציאו מגדר עבד.
עבד הוא אדם שרצונו משועבד לאחר, שאינו עומד ברשות עצמו. לפי באור זה, מובנת יותר הוראתם של חז"ל: "לעולם יראה אדם את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", וכמאמר הגמרא: "אכתי (עדיין) עבדי אחשורוש אנן (אנו) (מסכת מגילה י"ד)".
אף אנו משועבדים ורק למראית עין נראים כבני חורין. אדונים רבים לנו, השולטים על רצוננו ועושים בנו כטוב בעיניהם, הלא הם קנינינו הגשמיים, הרגלינו, נטיות גופנו ומדותינו, אופיינו, ומעל לכל, אנשים אחרים, שבכדי להיות נאהבים על ידם, רצויים או מכובדים בעיניהם, אין אנו מתנהגים פעמים רבות כפי שראוי לנו לנהוג.
עבדים אנו משום שפעמים מועטות מאד מתגלה בנו הנחישות לאמר "לא" החלטי להרגל, לנטיה, לתאוה, לזולת… וכך אנו מאבדים, לעיתים קרובות, את הקשר עם עצמנו באמת, עד שאין אנו יודעים עוד במה מדובר כשמורים לנו "צאו ממצרים", השתחררו מן השעבוד המר לכל אותם אדונים.
ובכן, בפסח, זמן חרותנו, השתחררנו מן התלות המבישה בקנינים, בדעות נפסדות, בהרגלים, ובאנו אל המדבר הגדול והריק…
שם, באותו מדבר, בנו אבותינו סוכות, ושם, דווקא שם, ללא משען ומבטח גשמי, זכו לשבת ב"צל האמונה" (כפי שמכנה הזוהר את הסוכה) וחזו בהתגלויות מופלאות ובהנהגה ניסית שלא כדרך הטבע.
וכאז כן עתה, מצוה עלינו הבורא בחסדו, לצאת בכל שנה מ"מצרים" הפרטית שלנו, מן ה"מיצר" המשעבד של התלות בקנינים גשמיים ולשבת בסוכה. דווקא בתקופה שבה הזמן הטבעי גורם התכנסות אל הבית, מורה לנו התורה – צאו!
ומבלעדי יציאה כזו אי אפשר לקבל תורה. אי אפשר לזכות לאותה חרות שביכולתה של התורה להעניק. וזהו גם ענין התואר המיוחד "זמן שמחתנו" הניתן על ידי חז"ל לסוכות דווקא.
גם לעבד יש שמחות קטנות, אבל רק מצב שבו נמצאים הכרתו ומעשיו של האדם ב"סוכה", משוחררים מתלות באדונים עריצים, הוא המצב שמעורר שמחה אמיתית.
כשם שהסוכה ארעית כך ארעיים גם כל חיינו, ואין מקומנו הקבוע בעולם הזה.
ידיעה זו לבדה היא היא המשחררת אותנו מן ה"שמחות" וה"מצוקות" הקטנות של חיינו הגשמיים, ומרימה אותנו אל על, לחדווה אחרת, ל"סוכה תהיה לצל יומם מחורב, ולמחסה ולמסתור מזרם וממטר" (ישעיהו ד' ו').
וכך כותב בענין זה רבי נתן (ליקוטי הלכות סוכה ו' סעיף ז'): "ועל כן סוכה מרמז על חדוש העולם (לעתיד לבוא) כמובא בספרים, שסוכה מרמז על עלמא דאתי (העולם הבא). כי עולם הבא מכונה בשם סוכה, כמו שכתוב "וסוכה תהיה לצל יומם". ועל כן אמרה התורה: צא מדירת קבע ושב בדירת ארעי, לרמוז על חדוש העולם. שאין קביעות לעולם הזה חס ושלום, רק השם יתברך חידש את עולמו (דהיינו בראו יש מאין המוחלט). ועתיד לחדש עולמו" (דהיינו להפכו לעולם שונה לחלוטין, זך, מרומם ונצחי).
ועוד הוא מוסיף וכותב (ליקוטי הלכות, חזקת קרקעות ג' סעיף ט') "וזהו בחינת סוכה, שאז עיקר השמחה בחינת "זמן שמחתנו", כי סוכה היא בחינת עולם הבא כמו שכתוב "וסוכה תהיה לצל יומם", שזה נאמר על עלמא דאתי … הייינו שבאלו הימים , אחרי ראש השנה ויום הכפורים, אנו זוכין לישב בסוכה ולשמוח בתכלית השמחה, כי אנו זוכין עכשיו להמשיך בחינת עולם הבא, שהוא בחינת סוכה, בעולם הזה, שזהו עיקר השמחה, כשזוכין להמשיך (את) העולם הבא (ולטעום משהו מ"טעמו" גם) בעולם הזה… ועל כן אז הוא זמן שמחתנו, כי זה עיקר השמחה, כשמרגישין העולם הבא – עכשיו".
מחיצות הנפש
אמנם בכדי לחוש את אותה שמחה עליונה, צריך ה"הכלי" אותו אנו מצווים כעת לבנות, דהיינו הסוכה, להיות שלם ומתוקן כראוי, כי אם אין הסוכה נבנית כהלכתה, אין כח באורות הרוחניים הללו להאיר בנפש היושב בצילה.
"בענין דפנות הסוכה, יש הרבה חלוקי דינים ואין הכל בקיאין…" כותבת ההלכה (קצור שולחן ערוך סימן קל"ד סעיף ב') "על כן צריכין לעשות דפנות שלמות וחזקות, שלא יהא הרוח מניע אותן". ובענין הסכך היא מורה (שם סעיף ה') "צריך להניח סכך, עד שתהא צלתה מרובה מחמתה, (דהיינו שהסכך יטיל על קרקע הסוכה צל יותר מאשר תאיר שם מבעדו השמש) שאם הייתה חמתה מרובה מצלתה, פסולה מן התורה. ולכן צריכין להזהר להניח כל כך, שאפילו כשיתיבש תהא צלתה מרובה".
כדי להיות שרוי תחת צל ו"השראת" העולם הבא המרומז במצוות סוכה, כדי לרומם את מצב התודעה והתפישה, ולו למשך שבוע בשנה, למקום אחר וגבוה יותר, צריך, ראשית כל, לבנות מחיצות.
דפנות הסוכה, הן המחיצות המפרידות בינינו לבין העולם, צריכות להיות "שלמות וחזקות, שלא יהא הרוח מניע אותן".
אדם שסובל מ"עודף פתיחות", שאין לו גבולות ומחיצות, שרוצה לגעת בכל ושהכל יגע בו – אין לו "דפנות" כלל, והוא משולל אפשרות להתוודע לאור רוחני אמיתי. אך גם זה שיש גבולות לחייו, שלא הכל הוא מתיר לעצמו, עדיין אין בכך די, שכן "רוחות" רבות נושבות בעולם, רוחות תאוה ואנוכיות, כפירה ובלבול.
כולן – חפצות לטלטל איתן את האדם, להסעיר את נפשו כרוח סערה ולבסוף להשליכו ככלי אין חפץ בו אל תהום הריקנות.
על כן נחוץ והכרחי, לשמור את נפשו וכל אשר לו, להציב בפני העולם מחיצות, שלא יתנו לכל דבר הבא מן החוץ להכנס אל הנפש ולטלטלה. ומחיצות אלו צריכות להיות "שלמות וחזקות, שלא יהא הרוח מניע אותן".
מחיצה – מפרידה תמיד בין מה שבפנים ומה שבחוץ.
בפנים, היינו מה שיהודי מורשה להחשף לו – הן המצוה וההיתר, ובחוץ, מה שהוא מצווה – לשמירתו, להתרחק ולהסתייג ממנו – הוא האסור.
בפנים – מצווה, בחוץ – עברה. ומחיצה חזקה צריכה להפריד ביניהם.
"כי דפנות מחיצת הסוכה מורה על גבול הקדושה, ולשם צריך להכניס כל כלי תשמישו ואכילתו ושתייתו ושנתו וכל שאר צרכיו, כולם צריכים להיות בתוך הסוכה דווקא, דהיינו בתוך גבול הקדושה ולא יצאו מגבול הקדושה ולחוץ, היינו בחינת חוץ לסוכה.
…אבל אין לה שעור למעלה (דהיינו שיכולה להתפשט לרוחב כמה שנרצה) כי אדרבה, כל מה שמתרחבת יותר, כדי להרחיב גבול הקדושה" מה טוב. (ליקוטי הלכות סוכה א' סעיף א').
ועל כן מהווה מצוות הסוכה דווקא שמירה גדולה על האדם וכל אשר לו, הן בעולם הזה והן בעולם הבא, כי האוסף דעתו וקניניו אל תוך גבול הקדושה – משאיר, ממילא, את האויב והאורב – בחוץ.
"ובזאת הסוכה הקדושה אנו יושבין, והסוכה מגנת עלינו ושומרת אותנו מכל השונאים והרודפים הרוצים להרחיק אותנו חס ושלום (מן הקדושה), כי על ידי כח הסוכה אנו בטוחים בה' יתברך, שנהיה סמוכים ודבקים בו יתברך תמיד לעולם ועד. ואין שום דבר שירחיקנו ממנו יתברך, כי אנו נסתרים בצל סוכה העליונה, שהיא קדושה גבוהה כל כך, עד ששם נתהפכין כל העוונות לזכיות, ובכח החסד הזה שוב אין אנו מתייראין משום הרחקה בעולם, כי בודאי תמיד נשוב אליו יתברך, וסוף כל סוף נהיה נשארים ודבוקים וכלולים בו יתברך, מאחר שזכינו עכשיו לכנוס באור הקדושה העליונה, בצל הסוכה הקדושה … ועל כן לעתיד לבוא תהיה הסוכה דייקא מצלת מן הגהנום, כמו שכתוב "וסוכה תהיה לצל יומם ולמחסה למסתור מזרם וממטר" כי אור הסוכה מגנת ומצלת מן הגהנום. כי הסוכה מהפכת העוונות לזכיות, ועל כן עושין סוכות אחרי יום הכפורים (שבו מתכפרים העוונות) …והיא נעשית דווקא (כלשון חז"ל בנוגע לסכך) מ"פסולת גורן ויקב" שהם בחינת העוונות שנתהפכין לזכויות", שאפילו מפסולת נעשת מצווה…(לקוטי הלכות יורה-דעה הלכות ספר תורה ב' סעיף ח').
גבול לשמיים
מחיצות הסוכה מלמדות על יחסינו כלפי העולם הזה (גבולות). ואילו הסכך מלמד על יחסינו כלפי העולם הרוחני, העולם הבא. יחס זה מרומז כאמור במילים: "צריך להניח סכך, עד שתהא צלתה מרובה מחמתה".
גם כלפי מעלה אין אנו "מתפרצים". גם שם מסוכן שיהיה הכל "פתוח".
מתוך ענוה, והכרת מוגבלותנו, אנו מצמצמים גם את האור הבא מן השחקים.
רוצים ב"שמש", אבל ב"מדה". מרשים לה רק להסתנן בקוים דקים מבעד לצל הסכך. "צלתה מרובה מחמתה" – יותר צל מאשר אור, יותר גבול מאשר התגלות. וגם בזה אנו בונים כלים מדויקים ומתאימים להכיל את השפע האלוקי.
"כי הסוכה היא צלתה מרובה מחמתה, שזהו בחינת צמצום המוחין (הדעת) שהם בחינת "חמה". וזהו עיקר תקון הקדושה לעשות צמצום אל רבוי האור. כי "רבוי השמן גורם כבוי הנר", ועיקר השבירה (דהיינו נפילת מצב העולמות למקום ירוד ונמוך בו אנו נמצאים) הייתה על ידי רבוי האור (כמובא בקבלה שלא היו די כלים בתחילת הבריאה להכיל את האור האלוקי הגדול ולכן, כביכול, "נשברו" העולמות ונפלו ממעלתם), ועל כן עיקר תקון הקדושה על ידי הצמצום, וזה בחינת התקון של כל המצוות לעשות צמצום וכלי אל האור. וכל אחד ואחד כפי אשר זכה לעשות מצוות בזה העולם, כן נעשין מהם לבושין, שהם צמצומים וכלים, אשר בהם יזכה לקבל האור הגנוז והצפון (לעתיד לבוא), שאי אפשר לקבלו כי אם על ידי כלים…
… וזה בחינת מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, ש"לעתיד לבוא הקדוש ברוך הוא מוציא חמה מנרתיקה, צדיקים מתרפאין בה ורשעים נדונין בה"
"חמה" – זה בחינת אור השכל (האלוקי) שהיה גנוז וצפון עד אז ועל ידי רבוי האור (הדעת הרוחנית) שיתגלה אז – צדיקין מתרפאין ורשעים נדונין, כי הצדיקים יתענגו מזה ויקבלו חיות ורפואה מזה, כי בשביל זה יגעו וטרחו כל ימיהם בעבודת ה', היינו כי על ידי המצוות שעשו והכינו בעולם הזה. על ידי זה זכו לעשות כלים ולבושין, ועתה זוכין לקבל בתוך אלו הכלים והלבושין את האור הגדול.
…אבל "רשעים נדונין בה", כי הם "נכווים", על ידי האור הגדול, מאחר שאין להם כלים במה לקבלו, מחמת שלא עשו מצוות בעולם הזה" (ליקוטי הלכות סוכה ג' סעיף ו').
במופלא ממך אל תדרוש
לרוחב הסוכה, כפי שציינו, אין גבול, רק שיהיה האדם מוקף מחיצה. אך לגובה – יש, וכמו שאמרו חז"ל "סוכה שהיא גבוה למעלה מעשרים אמה (בערך שנים עשר מטר) – פסולה"
וטעמם – "למעלה מעשרים אמה אין אדם עושה דירתו דירת ארעי אלא דירת קבע (מפאת הגובה הרב), ואנן סוכה דירת ארעי בעינן" (ואנו מעונינים דווקא בדירת ארעי – שזה עיקר ענינה ומצוותה של הסוכה). ועוד טעם נתנו לדבר "למעלה מעשרים אמה – לא שלטא ביה עינא" כלומר שלמעלה מעשרים אמה אין עינו של היושב בסוכה "שולטת" דהיינו מבחינה בלי מאמץ, בסכך. ואנחנו חפצים שהסכך יהיה ניכר ונראה לעין.
הלכה זו, כפי שמבאר רבי נחמן, מתייחסת גם לשני סוגי תפישה ודעת הקיימת באדם, אותם הוא מכנה: "שכל פנימי" ו"שכל מקיף" וכלשונו (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' תורה ז' סעיף ו'): "כי מה שאדם מבין ומשיג בשכלו, זה בחינת פנימי, כי זה השכל נכנס לתוך שכלו. אבל מה שאין יכול (עדיין בשלב זה) להכנס לתוך שכלו, דהיינו מה שאי אפשר לו להבין, זה בחינת מקיפים, כי זה הדבר מקיף סביבות שכלו, ואי אפשר לו להכניסו בפנים בתוך שכלו, כי אי אפשר לו להבין זאת, מחמת שהוא בחינת מקיף אצלו".
האיסור להגביה את הסוכה למעלה מעשרים אמה, מרמז, לדברי רבי נתן, על האיסור לחקור ולהתעמק במה שעבורי אינו נתפש, דהיינו שעדיין הוא "גדול עלי" ואיני מסוגל לקלטו ולהבינו.
והוא מבאר (ליקוטי הלכות סוכה א' הלכה ב') "וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (מסכת סוכה ב') "סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה – פסולה", שהם בחינת שני "יודין" (האות יוד, שמספרה בגימטריה – עשר, ו"שני יודין" שווה עשרים), שהם בחינת שני השכליות, דהיינו שכל פנימי ושכל מקיף, כי השכל הוא בחינת יוד (כמובא בדברי רבי נחמן) ולמעלה מאלו העשרים אמה, דהיינו למעלה מהמקיף – לא "שלטא ביה עינא" (לא שולטת "עין השכל" והתבונה), ואסור לכנוס לפנים ממחיצתו להסתכל לשם, ועל כן אסור להגביה הסכך יותר למעלה מעשרים אמה כי "במופלא ממך אל תדרוש" (מסכת חגיגה י"ג).
כי אי אפשר להסתכל כי אם בהמקיף הסמוך אליו, ומי שנכנס לפנים ממחיצתו הוא יוצא מגבול הקדושה. ועל כן הסוכה פסולה לגמרי אם היא גבוהה למעלה מעשרים. וזה שאמרו רבותינו ז"ל "למעלה מעשרים אמה אין אדם עושה דירתו דירת ארעי אלא דירת קבע, ואנן סוכה דירת ארעי בעינן", כי הסוכה, שהיא בחינת המקיפים צריכה להיות דווקא דירת ארעי, דהיינו שלא יטעה חס ושלום, שכבר זכה לשלמות הדעת, מאחר שזכה לאיזה השגה (והבנה רוחנית) כי "גבוה מעל גבוה שומר" (קוהלת ה' ז') ו"לגדולתו אין חקר", ועל כן אסור לקבוע דירתו בסוכה זו, כי אם שתהיה דירת ארעי לפי שעה (דהיינו) להשתדל ולטרוח בעבודת ה' לזכות להשגה אחרת, ו"לצאת מסוכה לסוכה" – כי "תכלית הידיעה שלא נדע" (שהדעת הרוחנית שהאדם קונה אסור לו "להתקע" בה, רק לדעת שעדיין יש עוד הרבה להשיג ולהבין ולהתעלות, עד שיחוש שאינו יודע כלום, ואז יתעורר ביתר שאת ללמוד ולהשיג יותר). ומי שאוחז בבחינת התכלית הזאת, אזי "סוכתו", דהיינו השגתו, היא בבחינת דירת ארעי תמיד, כי מתייגע תמיד להשיג יותר. ובזה תלוי שאינו הורס (את גבולותיו) לעלות אל ה', להכנס לפנים ממחיצתו, מאחר ששפל בדעתו ואוחז בבחינת התכלית שאינו יודע כלום. איך יבוא להסתכל עוד יותר למעלה ממנו? רק מייגע להשיג (השכל) הסמוך (והשייך) אליו, ובזה תלוי קיום דעתו, כי זה עיקר התכלית, וזוכה להשיג תמיד השגות חדשות.
אבל מי שרוצה להסתכל למעלה ממחיצתו וזה מחמת שסובר שהוא יודע כבר השגתו יתברך, שמתפאר שמותר להכנס לפנים, ואזי בודאי דירתו "דירת קבע", כי אינו מייגע לצאת מסוכה לסוכה, ואזי הוא קלקול הדעת לגמרי, כי מי שסובר שהוא יודע משהו בהשגתו יתברך אינו יודע כלל, ועל ידי כניסתו לפנים ממחיצתו הורס דעתו לגמרי, כי יוצא חוץ מגבול הקדושה, ועל כן סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים פסולה, מחמת שעושה דירתו דירת קבע".
כל הלכות הסוכה, אם כן, עוסקות בענין הגבולות. כלפי העולם, כלפי "השמים" וכלפי מה שלמעלה מתפישתי. והנה, דווקא הענו, השפל בדעתו ומוכן להגביל את עצמו, בונה כלי לאור הלא מוגבל והאין סופי של ה'. ולעומתו החפץ, בגאוותו, להרוס גבולותיו ו"לתפוש" בדעתו את האין סוף, "הורס" כליו ונמצא ריק וחסר מכל אור.
בתוך הגבול – מאיר האין גבול.
והחפץ באין גבול "בלי כלים" – מוטל דווקא הוא בשביו המר של הגבול.
וכן פנחס, בקומו מן העדה, כתיב: "ויעמוד פנחס ויפלל".
תפילה – מהות האדם
רק נזכיר בקצרה במה אנחנו עוסקים כעת: מגמת המלקט בשלב זה של הספר היא להוכיח כי תפילה איננה רק מצווה, אלא גדר במהות וקיום האדם. לא בלבד שהיא צורך הכרחי לקיום האדם, שהרי רק "חסדך ואמיתך תמיד יצרוני" (תהלים כד), אלא שהיא בסופו של דבר אמורה לבטא את מהות הקיום שלי. כלומר, אנחנו אמורים להגיע לשלב בו התפילה תהיה "גרעין הזמן ופריו, ושאר השעות תהיינה לו כדרכים המוליכות אל שעה זו, שלבואה הוא מצפה", כדברי רבי יהודה הלוי. גם אם בשעות האחרות לומדים תורה ועוסקים במצוות, אף-על-פי-כן, התפילה היא גרעין הזמן ופריו. בדברים אלו נעקרת התפיסה הרגילה של תפילה – מתפללים כשצריכים. אם כך היו הדברים, לא היו מצפים כל היום לתפילה. בעת הצורך היו מתפללים, אך לא הייתה להם ציפייה למלא צורך זה, כמו שאינם מצפים לעסוק בצרכים אחרים. חז"ל מלמדים אותנו תפיסה אחרת: צריכים כדי להתפלל. התפילה איננה עקב חיסרון, אלא החיסרון הוא עבור התפילה. לאדם ישנם חסרונות רק בעבור שיתפלל עבורם. הדרך לבחון אם דבר מסוים הוא מהותי היא בבחינת כל המקרים האפשריים. והנה, אין שום אדם שאינו נצרך. אם הדבר היה קורה בחיי אנשים מסוימים, היינו אומרים שחשבונות שמיים הם מעבר להשגתנו. אך ברגע שאנו רואים שאין אדם שאינו נצרך, נלמד מכך שמהות האדם היא מהות חסרה. לשם כך עליו להתפלל – כדי שישלים את קיומו על ידי ה'. לא שהאדם רק ישיג את מבוקשו, יודה לה', וישוב לחייו הפרטיים. שכן, הקדוש-ברוך-הוא לא רק נותן לנו ישועה, אלא הוא הופך לישועה שלנו: "הא-ל ישועתנו סלה" (תהלים סח).
ויעמוד פנחס ויפלל
כעת נשוב לדוגמא שהובאה לנו מפנחס. בשעת המגיפה בה נפלו עשרים וארבעה אלף מישראל, עמד פנחס והתפלל לה' כדי שתיעצר המגיפה. אמנם, לא כתוב "ויעמוד פנחס ויתפלל", אלא "ויעמוד פנחס ויפלל". הבדל עצום קיים בין השניים. הראשון בא משם התואר "תפל" (כמו מאכל תפל), והשני בא מהפועל "פ.ל.ל", שפירושו שפיטה. הרש"ר הירש מבאר (בראשית ו, יא) שמשמעות המילה משפט אינה פסיקת הדין, אלא היא מתארת שלב שמקדים לה: הוספה. השופט מוסיף יסוד אחד שמחבר בין בעלי הדינים, ומתוך כך נוצר הפסק דין. בכך 'שפיטה' דומה ל'שפיתה', שפירושה הוספה (כמו: לשפות את הקדירה). לא נדון כרגע כיצד הדברים קשורים לפסק דין, אלא נתמקד במה שקשור לנושא שלנו. הפסוק בתהלים מתאר מעשה תפילה כמעשה של משפט, של הוספה והחדרה אל האדם. לכאורה, אנחנו היינו אומרים שבתפילה נעשה ההפך הגמור: האדם מוציא החוצה את כל מה שליבו. אבל יותר מכך, בתפילה האדם בודאי משתנה, ומאמין ובוטח יותר בה'. אבל לא ניתן לקרוא לאלו הכנסה והוספה אל האדם. אלו דברים שפשוט משנים אותנו, אבל לא נכון לקרוא להם הוספה, שכן כל תוספת היא ביחס לדבר קיים, והתוספת אינה משנה אותו, אלא חלה על גביו.
בעל כורחנו, שאין אנחנו מדברים בכאן על אותם מושגים. ביתר דיוק, אנחנו מדברים על רובד אחר שהם אמורים ליצור בנו. האדם הוא מהות של חיסרון, כפי שראינו למעלה. יכול אדם לחשוב: "אמת שאני חסר, אבל ברגע שאשלים את חסרוני, כבר אהיה מהות שלמה בפני עצמי, ולא אהיה נצרך אז לאחרים". מבחינתו, אין זה משנה אם הוא יקבל את צרכיו מהעשיר או מה'. הוא מאמין שהכל מה', אבל מבחינתו אין שום הבדל בין הדברים. עיקר מטרתו היא שפשוט יהיה לו את מה שהוא צריך. נמצא שאדם זה אינו תופס את חסרונו כדבר מהותי. זה אולי דבר שקורה לעתים קרובות, אבל כאשר מתמלאים צרכיו, הוא רואה את עצמו כאדם שלם ולא חסר.
הוא הנותן לך כח
התפילה באה לאדם בשעה שהוא חסר, ואז דווקא מחדשת לו יסוד עמוק: אתה תמיד תישאר חסר. התפילה לא תשנה שום דבר מהמהות החסרה שלך, כי חסר אונים אתה בכל מצב, גם אם נדמה לכך שיש לך הרבה כוח. "וזכרת את ה' אלוקיך כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל". אין שום מושג של "כוחי ועוצם ידי". מדוע? כי ה' נותן את הכוח. במלים אחרות, לעולם אין כוח ועוצמה ששייכים לי. הם אולי נמצאים אצלי, אבל שייכות וחיבור אליהם, הרגשה שאני חלק מהם, לעולם לא תהיה לאדם המאמין. אמרנו בעבר ששורש המילה תפילה, שנובע משם התואר "תפל", אינו בכדי. התפילה רק באה לבטא כמה שהאדם תפל, חסר מהות וקיום, בלי שה' יבוא ויקיים אותו. היא לא באה ללמד אותו שהוא חסר בשעה שהוא מכיר בחסרונותיו. את זה האדם ידע לפני התפילה. היא באה ללמדו שאחרי הישועה, גם אז הוא נשאר חסר. השלמות שהוא ישיג את התפילה, היא קיום מחודש: קיום של ישועת ה', ה' יהיה ישועתו. לכן נאמר "אשריך ישראל, מי כמוך עם ה' נושע בה'" (דברים לב). עם הושע בה' לא כתיב, אלא עם נושע בה' (תנחומא, שמיני). לא כתוב בתורה שאנחנו מקבלים ישועות מה' בלבד, אלא שאנחנו נושעים על ידי ה' – הוא הופך ל"יש" (ישועה) שלנו.
לכן תפילה היא גם פילול, הוספה על גבי הדבר הקיים. היא מודיעה לאדם שחסרונו שהוא מרגיש כעת, יישאר תמיד כך. אין לאדם שום קיום לעצמו, אלא רק כפי מה שה' מקיימו. ברגע שהאדם מפנים ידיעה זו, אזי הוא באמת מקיים את מעשה התפילה כפי מה שה' רוצה באמת, ואז קרובה ישועת ה' לבוא.
זמנים של חושך יש לכולנו, השאלה איך אנחנו מאירים אותם.
* * *
"שחורה אני ונאוה" (שיר השירים, א), אומרת כנסת ישראל. כיצד כנסת ישראל אומרת שהיא גם מלוכלכת בחטאים וגם יפה באותה העת? מסבירים חז"ל כיצד מצב זה אפשרי: "שחורה אני" במעשה העגל, "ונאוה" במעשה המשכן" (שמות רבה, פרשה מט).
בפרשת מעשה המשכן, הקדוש-ברוך-הוא מצווה למשה להודיע לעם, שכל מי שליבו מנדב אותו לתרום, שיביא את תרומתו. לא הוטל חיוב מפורש על סכום מדויק לעצם בנין המשכן. בניית המשכן הייתה מצווה מיוחדת שבה עצם חיוב המצווה הוא כפי מוכנות הלב. בכל המצוות אנו יודעים שצריך לקיימן בכל כוונת הלב, אבל היא אינה מעכבת לעצם החיוב. רק כאן אנו מוצאים שכל מה שחייבים במצווה הוא רק אם הלב מוכן לכך.
מבאר לנו רבי נתן, אם היה כאן חיוב רגיל של מצווה, התנאי של נדיבות הלב לא היה הכרחי לעצם החיוב. היה צריך להגיע אליו, אבל הוא לא היה התנאי לקיום המצווה. אבל כאן היה צורך במצווה מיוחדת, מצווה שתהיה בבחינת "נאוה", יופי, גם בזמן שעם ישראל היה מלוכלך בחטא העגל. עוד מעט נבאר מעט את הדברים.
כיצד שני הדברים יתקיימו בבת אחת, גם היופי וגם הלכלוך? האמת היא שההסבר לכך מבואר בפסוק שאחרי-כן בשיר השירים: "אל תראוני שאני שחרחורת, ששזפתני השמש". פירוש הפסוק לפי רש"י הוא שכנסת ישראל טוענת שאי-אפשר לדון אותה כשחרחורת, הואיל והשמש גרמה לה לכך. כל הלכלוך הוא דבר חיצוני שהשפיע אליה, וככל דבר חיצוני שאינו מהותי – סופו שיעבור. החידוש הגדול בכך הוא שגם עכשיו אפשר להיות יפים. עוד מעט נראה איזה דבר מעשי יוצא לנו מזה. אם נשאל, איפה היופי כשהכל שחור, התשובה תהיה שבאמת הוא לא מתגלה כעת. אז איפה נמצא היופי בסופו של דבר? בתוך כל אחד ואחד. ובידיעה הזאת, מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך, כאשר הוא מלמד אותנו שכל החושך הגדול הוא דבר חיצוני אל מהותנו הפנימית. מספיק נקודת אור אחת שתגלה לנו מי אנחנו באמת.
כעת נבין את דברי רבי נתן. אם אנחנו רוצים לגלות את היופי הפנימי, אין די בסתם מעשה מצווה שהלב אינו שלם עימו. מאחר והחושך הוא הדבר העיקרי שנראה במצב שכזה, צריך אור שיגלה שהחושך הוא חיצוני. איזו מצווה יכולה לגלות דבר כזה? רק מצווה שנובעת מתוך הלב באמת. אם מתגלה כזה רצון טוב מהלב, אפילו אם זה מעשה בודד מול אלפי מעשים לא טובים, חס ושלום, כמו שראינו לפני כמה פעמים. מעשה כזה הוא "מלאך אחד מליץ מני אלף". לכן הקדוש-ברוך-הוא מצווה על מעשה שיבטא את הטוב שנמצא בכל אחד ואחד, וגדרו אינה ברור. כאשר כל אחד ואחד יקדיש משלו ומרצונו החופשי, אז יתגלה טוב הלב הפנימי. כעת נבין מדוע חז"ל הסבירו את הפסוק "שחורה אני ונאוה" על מעשה העגל ומעשה המשכן. רק מעשה המשכן היה סוג מעשה כזה שטיבעו איפשר להיות יפים גם בזמן שהחושך גדול. מעשה זה ביטא יופי פנימי שאינו מתחלף, ובדיוק ההפך – החושך הוא זה שיעבור.
עכשיו אלינו. "שחורה אני ונאוה" אינו פסוק שנאמר על שעה מסוימת בעברו של עם ישראל, אלא הוא נכון בכל רגע לכל אחד ואחד. כל מי שרוצה שהחושך יעבור ממנו, ישתמש רק בנקודה טובה אחת של אור שתאיר לו את האפילה. איך? על כל אחד ואחד לעשות מעשה שיבטא את טוב ליבו. האור כבר יתגלה אליו. אם לא בסמוך למעשה הטוב, יקח קצת יותר זמן. אבל סופו שיתגלה, וסוף החושך לעבור. כל מה שאנחנו צריכים לעשות הוא להחליט החלטה טובה, והיא אינה צריכה להיות בהכרח גדולה או קשה. צריך רק לקבל על עצמנו מעשה אחד טוב, ולקבוע אותו בשיגרה שלנו. לחיות איתו, עם האור שהוא משפיע לחיינו. סוף הטוב להתגלות, למי שיגלה את טוב ליבו. נסו לקבל דווקא דבר שאינו מקובע בהלכה, אלא דבר שאינו מוגדר, או שהוא בגדר רשות. אסור לנו לחשוב "מי אני שאנהג במידת חסידות עוד לפני שלא קיימתי את שורת הדין כהלכתה?". לא כן ראינו אצל עם ישראל. אחרי חטא קשה כמו חטא העגל, הם התנדבו למצווה כדי לגלות שהמהות שלנו לא משתנה גם בזמן שאנחנו חוטאים חס ושלום. במעשה זה אנחנו רק מגלים מי ומה אנחנו בפנימיותנו. השאלה אם אותה פנימיות גם מתגלה בחיצוניות היא שאלה אחרת. לפני הכל רק נברר לעצמנו: שחורה אני ונאוה.
כל מתבודד מתחיל יודע שאחד המפתחות לשיחה טובה, כזו שאתה מרגיש חזק בתוך הלב שהמילים שלה עלו, שהשם שמע ושעכשיו זה רק עניין של זמן עד שתוכל לראות עין בעין איך אותן מילים שנאמרו, הופכות למציאות – הוא המקום שבו מתבודדים.
מדי יום ביומו חיפשתי מחדש את המקום הזה, מקום שבו ארגיש בבית. תחושת שלווה, ריכוז, שטף שיחה ובהירות מחשבתית, שלא הצלחתי למצוא בתוך שיגעון העולם הזה. חרשתי את הפארקים, כיתתי רגליי ברחובות, בשעות היום והלילה, הגעתי אל השבילים הנידחים ואל השדרות. זה היה טוב, אבל זה לא היה בית.
עד שמצאתי אותה – את הגבעה שלי,
כמו גן עדן בתוך העיר.
סביבה כבישים, אבל בתוכה שלושה קילומטרים רבועים של שקט, טבע, פרחים, צמחים, ציפורים, חיות, בארות ומקוואות ישנים מתקופת המכבים. כך, כל יום מחדש, בציפייה נרגשת, שמתי פעמיי אל ה"גבעה שלי". כאן אני נפגש עם השם.
בין עיקולי השבילים יכולתי לראות את הפקקים, לשמוע את הד המשאיות ואת סירנות האמבולנסים 'בדרך אל' ו'בדרך מ…'
מעבר לאחת הגבעות, אפשר היה להבחין ממרחק בשלטי החנויות של קניון עירוני, אותו קניון, שעד לפני שנים ספורות, בעצמי הייתי כלוא בתוכו.
איזו שמחה הייתה לי בגבעה שלי, מציץ כמתוך בועה אל עבר שיגעון העולם שבחוץ. הודיתי להשם על פינה שפויה, שבה אני יכול לאסוף את עצמי כל יום מחדש, לברר מה בכלל אני רוצה, מה באמת אני אוהב, מה בעצם אני חושב, לְמה אני מתגעגע.
באחד הימים גיליתי מבצר עתיק. שלט חלוד העיד שבמקום זה נמצאו קברים של לוחמי המכבים. נרגש, פילסתי דרכי בין הצמחייה העבה, ובצעדים זהירים כבשתי את פסגת המבצר. מימיני מתנשאים הרי ירושלים, משמאלי נשקף אופק ימה של תל אביב. מלפניי אזור תעשייה שנחצה בכביש סואן ומאחוריי – עיר בבנייה. וכך אני עומד על פסגת המבצר, מסתובב שלוש מאות ושישים מעלות. מלא בגעגוע להרי ירושלים ולמה שהם מסתירים מעבר להם. ומתפלל.
"אבא, רבנו מלמד שהתפילות שלנו יביאו את הגאולה, שהאנשים הפשוטים שאומרים תהילים, דווקא הם שיכתירו את מלך המשיח. אבל לא רואים כלום, אבא. כל האופק שחור. צער אחרי צער, גלות ועוד גלות. כבר מזמן שכחנו מי אנחנו ולאן אנחנו הולכים. מה יהיה אתנו, אבא? לאן כל זה הולך? מתי יבוא הסוף?"
בכיתי. הרבה בכיתי.
ואז, מדוכדך ויגע, ישבתי.
"אתה רואה?" שאל קול בלבי.
"אתה רואה את הכביש הסואן לכיוון ירושלים?"
הסתכלתי.
"עכשיו תעצום עיניים".
עצמתי.
"עכשיו תפקח".
פקחתי.
הכביש היה מלא מכוניות, מיליוני מכוניות – פרטיות, אוטובוסים, מוניות. כולן נעות בפקק אין-סופי לכיוון היחיד שכל אדם בעולם רוצה לנסוע אליו – ירושלים. בסופו של דבר, הרכבים מפסיקים לנוע. גברים, נשים, ילדים, כולם נוטשים את הרכב ומתחילים ללכת ברגל. שום דבר אינו עוצר אותם. שום נושא אינו מטריד אותם. שום רעיון אינו מבלבל אותם. בלי דחיפות, בלי צעקות. זה אחר זה. המונים נרגשים, שמחים. צועדים לעבר ההרים שבאופק. העיקר – להגיע, לראות.
באופק הרחוק, אור לבן, מסמא עיניים. רבים מסוככים על עיניהם, אבל ממשיכים לצעוד בנחישות.
אוויר טהור עולה ושוטף את ערי החוף. מבעדו מתגלים שמים שאין להם סוף.
המלחמה נגמרה.
…מאז, אני כבר לא מסתובב בעולם ורואה שחור. בתוך מסך העשן נפתח לי חלון. אני זוכר מה ראיתי. רק מחכה. "וחיכיתי לה' המסתיר פניו מבית יעקב. וקיוויתי לו".
ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשת הפסח ביום ההוא, ויקרבו לפני משה ולפני אהרן ביום ההוא. ויאמרו האנשים ההמה אליו אנחנו טמאים לנפש אדם, למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' במועדו בתוך בני ישראל? ויאמר אליהם משה: עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם. וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל לאמור איש איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה לכם או לדורותיכם ועשה פסח לה'…
לימוד גדול בדרך התקרבותינו לצדיק ופעולתו ישנו בפרשה זו, פרשת פסח שני; ולימוד גדול לנו מטענת האנשים ומתשובת משה רבינו, מלבד הלימוד העצום מעצם פסח שני, שהוא המשכת דרך התשובה, כפי שאומר מוהרנ"ת.
"למה נגרע", שואלים הטמאים לנפש אדם בעמדם לפני משה ואהרן, צדיקי הדור, "לבלתי הקריב הפסח?" אמנם, היתה לנו ירידה עצומה, נפלנו לעמקי הטומאה והיינו טמאים לנפש, אולם אין אנו מוכנים להניח לכך. עז רצונינו לעבוד את ה', חזק חפצינו וכספינו לתקן את אשר עשינו, לשוב אל ה' ולעבדו בליבב שלם, ומדוע לא נוכל?
"עמדו", אומר להם משה רבינו, "ואשמעה מה יצווה ה' לכם". ובהכוונתו זו, שטרם התשובה אותה ישמע מהשם יתברך, מראה להם משה רבינו את הדרך לקראת הורדת דרך התיקון, פסח שני, לעולם: טרם יוכל הצדיק לסייע לך, טרם יוכל הצדיק לקחת את לבני נשמתך ולבנות מהם בנין מפואר לבורא, צריך הוא אותך. את עשייתך אתה, את רצונך העז, את תפילתך ואת מעשיך.
דרש אחד מאנ"ש שיחי': "עמדו", אומר להם משה, ואנו יודעים מחז"ל, במקום אחר, כי "אין עמידה אלא תפילה". אתם רוצים? התפללו! זעקו אל ה', ואזי אוכל לקרבכם אליו. ומכיוון שעמדו, מיד "וידבר ה' אל משה … איש איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה … ועשה פסח לה'". מיד גילה הקב"ה את דרך התשובה לעמו.
בשיחות רבינו ז"ל אנו מוצאים גילוי זה בשיחה מפורשת: "אין אתם צריכים כי אם לתת אבנים וסיד ואני בונה מהם בנינים נפלאים ונוראים"
אנו נדרשים לעשות את שלנו, לעסוק בתורה, תפילה ועבודת ה' ככל יכולתינו, ואזי, על ידי זה, יכול הצדיק לבנות בניינים נפלאים ונוראים, "ומשך הרבה תיבת בניינים כמפליג בשבח נפלאות תפארת הבניינים הנוראים שבונה מזה"…
זהו המוטל עלינו על מנת שנוכל לזכות לתשובה ולהתקרב לבורא יתברך.
אולם, פסח שני הינו לימוד עצום נוסף, כי אכן: אין שום יאוש בעולם כלל. אף למי שנטמא לנפש אדם, אף מי שהינו בדרך רחוקה, אף למי שדומה כי אין שום סיכוי בעולם כלל שיתקרב לבורא יתברך, אף הוא, לו רק יתעקש, לו רק יתקרב באמת לצדיק האמת מתוך רצון כן, מתוך חפץ עז, להתקרב לבורא עולם, ויזעק ויתחנן לה': "למה נגרע לבלתי הקריב קרבן ה'?" למרות שטמאתי את נפשי, למרות שהתרחקתי מבורא עולם, למרות הכל, אני רוצה וחפץ ומשתוקק לעבוד את ה' לפחות מעכשיו, מנקודה זו והלאה, כי וודאי יש איזו דרך גם עבורי… "ואז השם יתברך מרחם עליו וזוכה על ידי זה לתכלית העליה, וזוכה על ידי זה להוסיף פרשה בתורה, כי על ידי שמבקשין ומחפשין איה מקום כבודו, על ידי זה זוכין אחר כך להתגלות התורה" (עצות ישרות, מועדים)
לוח השנה מבשר כבר על הנופש הקרוב, מודעות הרחוב מחממות את השטח, מפות הדרכים מסומנות היטב, יושבים על מזוודות, ואז הם מופיעים להם – שלושת השבועות…
משום מה, נטועה לה תקופת 'בין המצרים' ממש על גבולה של תקופת 'בין הזמנים'. דורשי רשומות אף מצאו סימוכין לדבר, בעובדה שאלו ואלו עולים כמספר שלושה שבועות – בכל אופן לבני הישיבות הקדושות.
בדרך כלל, כשמזכירים לאדם מן הישוב את העובדה שאוטוטו מפציעים להם ימי האבלות, פושטת בקרביו כמין תחושה של עצבות. את העצבות הזו אין אף אדם שמעוניין לארח, גם כך קשים הם הימים בגלל החמסין, ומקרים המתחדשים בעולם. מבקש אדם לדחות מעל עצמו את אותה תחושה, לסלק דעתו אל עניינים צדדיים. הבריות, שעה שמבקשות הן להימלט מפני מחשבות והרגשות כלשהן, דרכן לבקש עזר וסיוע מכושר האלתור, ולזה האחרון יש בדרך כלל המון מה להציע.
קשה מזה יום של צום, יותר משצובט הרעב בכותלי הקיבה, טורד את הדעת החלל שנוצר שם מחוסר עיסוק. כל אימת שהלסתות מותרות בלעיסה, יכולה הדעת להעסיק את עצמה באכילה, ולחסוך פגישה ישירה עם מה שחסר באמת. דיני האבלות בכלל, והצום בפרט, מנתקים בבת אחת הרבה מאוד צינורות הזנה צדדיים, והנפש נותרת כך לבדה מול המציאות האמיתית.
אחרי הכל כולנו חיים באיזושהי אשלייה, החורבן שהיה לפני אלפיים פעמים 'בין הזמנים', לא כל כך מפריע במציאות של היום. נכון, כולנו מייחלים, ממתינים ומצפים. בעלי כישורים בתחום הלחינו עליו אפילו כמה שירים נוגעים ללב. הגאולה היא התקווה שבאופק שמעבר לכמה סידורים שנותרו לנו לסדר. אבל למעשה, הנושא הזה כולו לא כל כך מצליח לדחוק את עצמו אל תוככי הרחוב ההומה של היום, של אמש, ושל מחר.
אין ספק, דיני האבלות עושים מלאכתם נאמנה, כולנו חשים בהם היטב. ובכל זאת לא אחת שואל אדם את עצמו 'מה מבקשים ממני – להיות עצוב, ריק, מדוכא?'. ובכלל, מה התכלית של כל הסיפור הזה, אם תכבה את המוזיקה לכמה ימים, משהו באופק יזוז, אולי המסגד שמעבר לכותל המערבי יצנח, משיח יופיע פתאום בשערי העיר העתיקה?
המשפט הבא עלול אולי להישמע הזוי, אבל: כן, בהחלט! – שלושת השבועות הם הימים הקרובים ביותר לשמחה אמיתית.
נו טוב – אתם אומרים, כל דרשן מתחיל יודע לפתוח את דבריו באמירה מקוממת, כזו שתגרום לכמה שיותר גבות להתרומם בחדות. ובכן, לא מדובר בהלצה, גם לא באמירה עוקצנית, המטרה האמיתית מאחורי כל דיני האבלות, אחת היא – לקרב אותנו כבר כעת אל הגאולה והשמחה האמיתית. לא בעתיד, כי אם היום, לא רק בתקווה אלא בפועל ממש.
החורבן בחורבנו עומד כפי שראה אותו אסף בספר התהילים, חורבות ירושלים עודם מעלים עשן, והאודים המפוחמים מתגוללים עדיין בין הריסות בית השם. לא השתנתה אלא דעת הקהל, ההכרה האנושית היא זו שהעלתה אבק, ועל האבק ההיסטורי הלך ונבנה הכרך הגדול של המציאות העכשווית.
אין דבר גרוע יותר מעצבות, יהודי עצוב הוא 'חתיכת חורבן', והרי הוא כמוסיף עוד חורבה בחורבות העיר. האבלות איננה עצבות, משום שביהדות אין לו מקום לבכי של לשעבר. עם ישראל מביט תמיד רק קדימה, אין לו שום סיבה לספוד למשהו שלא יקום כבר לעולם. הבכי היהודי נגזר אמנם מהעבר העצוב, אבל פניו נשואות אל העתיד. האבלות, השק והאפר נלקחו אמנם מהאובדן, אבל כל כוונתם לבנות את העתיד.
מה שקבע הלקסיקון המוכר כשמחה, רחוק לגמרי מהשמחה האמיתית. השמחה של היום היא יציאה כלשהי מעצבות נצחית – במקרים מיוחדים, וגירוי עצבי גרידא – בשאר המקרים. קודם החורבן היה לנו את המוצר המקורי, שמחה אמיתית, כזו שלשון הקודש העניקה לה את ארבעת האותיות 'ש-מ-ח-ה'. השמחה ההיא כבר נשכחה לגמרי. בעבר, שימשה השתיקה הרועמת כמצבה לזכרה של השמחה הנעדרת. העדר השמחה היה עדות חייה לשמחה שאיננה. היום, משנולדו תחליפי השמחה והתרבו לאלפים, אבד גם הגל-עד.
בימים הללו, שמחה אמיתית עדיין אין לנו, אבל את המשהו ההוא, הקרוב אליה ביותר, יש גם יש. כשפרחה השמחה מבין חורבות ירושלים, היא הותירה אחריה שתיקה עמוקה. מעין פיקדון לימים של גלות.
בשבועות הקרובים, כשדיני האבלות הולכים ומכסים עוד ועוד חלקים מהחיים, הבה נזכור: החלל שנוצר איננו עצבות. העצבות פסולה בכל מקרה. האבלות מפנה לנו מקום במח ובלב, להזמין פנימה שמחה אמיתית. כשנפרדנו מצלילי המוזיקה, אמרנו להם בעצם משהו כזה – 'זהו, נמאס כבר מהתחליפים למיניהם, אנחנו רוצים את המקור'. וכשמבקשים באמת, מקבלים.
אפשר ללמוד 'תורה' בליקוטי מוהר"ן, אך אפשר גם 'ללכת' איתה. אפשר לקרוא את העלון הזה ואף להתענג עליו, אך אפשר גם לקבל ממנו דרך חיים וללכת בה.
את הפסוק "אם בחוקותי תלכו" פירשו חז"ל: "שתהיו עמלים בתורה". כי אכן העמל האמתי בתורה הוא, לא רק ללמוד אותה, אלא בעיקר ללכת אתה ולחיות אותה.
בדור המבולבל שלנו, אנו מוצפים בשפע של מידע תורני, מוסרי וחסידי; עלונים, מאמרים, כתבות, רעיונות, תכניות, אתגרים… אך דבר אחד חסר ואיננו: 'דרך חיים' ברורה וסלולה. הדעת מבולבלת וקופצת מעניין לעניין, מעלון לחברו, ומכתבה לחברתה; מרצון אחד למשנהו, ומתכנית אחת לרעותה.
אין כאן רק בעיה של חוסר בהירות ושלוות נפש, אלא זוהי שיכחת התורה בהתגלמותה. כי גם אם לא שכחנו את התורה, ואנו אפילו עוסקים בה – אין זו אותה תורה שכשמה כן היא – 'מורה' לנו את הדרך.
זו היא קללת דור אחרית הימים: התורה אכן לא תישכח – הבטיח לנו רבי שמעון בר יוחאי – אך הוא ממשיך ואומר: "אלא מה אני מקיים 'ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו'? שלא ימצאו הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד!" (שבת קלח ע"ב).
אלפי ספרים ועלונים ימשיכו להפיץ נאמנה את הדעת הצרופה, וישיבו את נפש הקוראים בהם. אך מאידך, לא תהיה הלכה ומשנה ברורה. יהיה כאן אוסף של אלפי רעיונות, בלי סדר בראש…
* * *
מהו אם כן הפתרון? "אם בחוקותיי תלכו" – "ללכת עם התורה"!
וכרצונו של רבינו הקדוש, אותו ביטא כמה פעמים:
"שרצונו חזק מאד שנלך עם התורות שגילה. דהיינו לילך תחילה איזה זמן עם 'תורה' פלונית [מליקוטי מוהר"ן], בערך ב' או ג' חדשים, דהיינו שיהיו כל עבודתו והילוכו ביראת ה' על פי הנאמר באותה התורה, וכל תפילתו ושיחתו יהיה – לזכות להגיע למה שנאמר באותה התורה, וכן יתנהג איזה זמן; ואחר כך ילך איזה זמן עם תורה אחרת; וכן אחר כך, עד שיגמור לילך עם כל התורות. ודיבר כמה פעמים מזה. אשרי מי שיאחז בזה" (שיחות הר"ן, רצז).
וכך כותב רבי שמואל הורביץ במכתבו:
"בזה פרשת השבוע 'אם בחוקותי תלכו' כמעט כל הקללות הם 'אם תלכו עמי קרי' – שאין לו קביעות בתורה לעבודת השם, רק בדרך מקרה ובדרך 'מצוות אנשים מלומדה'. ולהיפך, מידה טובה מרובה: 'אם בחוקותי תלכו, שתהיו עמלים בתורה'. 'עמלים בתורה' – ללמוד תורה בעיון. 'תלכו' – ללכת עם תורה. ללמוד תורה מליקוטי מוהר"ן וללכת עמה. היינו, שכל מעיינו יהיה בה; להתבודד על זה, ולראות איך רחוק מזה, ולבקש רחמים ותפילה ובקשה מהשם יתברך שיזכה לקיימה, ולראות עצות איך לקיימה מעט מעט, וללכת עמה ימים ושנים, שתהיה כל עבודתו הרוחנית על פי התורה הזאת. הן התורה והתפילה ומצוות ועבודת השם; וכן כל העבודות הגשמיות: אכילה ושתיה, שינה ושיחה עם הבריות ומשא ומתן – הכל על פי התורה הזאת – ולחשוב בה תמיד, בשכבך ובקומך, בשבתך בביתך ובלכתך בדרך.
"מי שמקיים זאת – זוהי באמת הכוונה של 'אם בחוקותי תלכו, שתהיו עמלים בתורה', ובוודאי יזכה לכל הברכות הכתובות שם, אפילו בגשמיות, בעולם הזה, כי התורה נותנת גם חיים גשמיים, ועושר וכבוד, ונכסיו מצליחים. ומכל-שכן שיזכה בזה לחיי העולם הבא, ולכל המדרגות שבעולם שהאדם צריך לזכות" (מכתבי שמואל, פג).
* * *
תורותיו של רבינו מיוחדות במינן, ולכן הן כה מתאימות 'ללכת' אתן. כשהולכים איתן, אין זה רק ענין של התרכזות בנושא אחד, אלא כמוה כלבישת 'משקפיים' אחרים אשר דרכם רואים את כל התורה אחרת, ואת כל הנושאים כולם אחרת.
שהרי כך אמר רבינו: "כל התורה שלי היא כולה הקדמות" (חיי מוהר"ן, ר); "התורה שלי היא כולה בחינות" (שם, שנ). כלומר, כל תורה בליקוטי מוהר"ן, איננה עוסקת רק בנושא מסוים או במידה מסוימת, ותו לא, אלא היא תורה שמשמשת כרקע להבנת כל התורה כולה, ולאורה אפשר להבין את מהותם הפנימית של כל הנושאים והמצבים בעולם בלי שום גוזמה.
כשאנו בוחרים לעצמנו תורה ו'הולכים' איתה, אנו 'הולכים' אפוא עם משהו שורשי, שכולל בתוכו את כל פרטי התורה והיהדות. "כי כל דבריו זכרונו לברכה, הם כלליות גדול, וכל תורה ותורה כלול מכל התורה כולה, ומכל בני אדם שבעולם, בכל דרגה ודרגה, מן תכלית קצה העליון עד תכלית קצה התחתון" (שיחות הר"ן, קלא).
"צריך ליזהר מאד מעצבות ועצלות, כי עיקר נשיכת הנחש הוא עצבות ועצלות – בבחינת 'ונחש עפר לחמו' – עפר היא בחינת עצבות ועצלות שהם באים מיסוד העפר, כמובא בספרים".
(ליקוטי מוהר"ן ח"א, קפט)
מאז הכשיל הנחש את חוה באכילה מעץ הדעת, ירדה 'עפרוריות' לעולם. הנחש קולל בקללת 'ועפר תאכל כל ימי חייך', ואתו יחד נפלו בני האדם לבחינת עפר – עצבות וכבדות; בני האדם איבדו את ה'חיות' בחייהם, ונגזרה עליהם מיתה.
זה מזונו של הנחש; העצבות היא ה'לחם' של הנחש; זה שמזין אותו, וזה שנותן לו את הכח להכשיל. בלעדי לחמו זה, ימות מרעב.
כל כוחו של הנחש להפיל יהודי בפגמי הברית, נובע רק מכך שהוא משרה כבדות בלב האדם, ולא נותן לו להרגיש את החיות ואת השמחה שיש בחיים היהודיים; רק לאחר שהוא גוזל ממנו את החיות והשמחה, הוא מפיל אותו לזוהמת פגם הברית.
"כי עיקר התגברות הסטרא–אחרא הוא, על ידי עצבות, בחינת 'ונחש עפר לחמו'. עפר הוא בחינת עצבות ועצלות, כמו שאמר רבנו זכרונו לברכה. כי עיקר התגברות היצר הרע הוא בפגם הברית חס ושלום, כי 'עיקרא דיצרא בישא – לגלאה עריין' וכו', כמו שאמר רבינו זכרונו לברכה. ועיקר פגם הברית הוא על ידי עצבות, כמו ששמעתי מרבינו זכרונו לברכה, וכמובא בדבריו כמה פעמים. ועל כן, הקליפה שמתגברת בפגם הברית נקראת 'לילית' – על שם היללה והעצבות. ועל כן תיקן רבינו, זכרונו לברכה, עשרה מזמורי תהילים לתיקון הברית – שהם בחינת עשרה מיני נגינה, בחינת שמחה. כי עיקר פגם הברית הוא על ידי עצבות, בחינת 'ויתעצב אל לבו' הנאמר בדור המבול, שפגמו בברית והשחיתו את דרכם על הארץ; ולהיפך – תיקון הברית הוא על ידי שמחה, בחינת עשרה מיני נגינה" (ליקוטי הלכות, תולעים ד, ב).
* * *
נשאלת השאלה, מה עושים? איך נחלצים מהעפרוריות, הרי יש כאן 'תאונת שרשרת': העצבות מזינה את הנחש ונותנת לו כח להפיל אותנו בפגמי הברית, הפגמים מגבירים את היללה, זו מספקת לנחש 'תוספת תזונה'… עצבות גוררת עצבות, ועבירה גוררת עבירה. ומאין יבוא עזרנו?!
על שאלה זו עונה מוהרנ"ת: עיקר תקוותנו ונחמתנו היא כוחו של הצדיק!
"כי עיקר הקיום והתקווה הוא על ידי הצדיק, שהוא בחינת 'איש אשר רוח בו', שיודע בכל פעם לנשב על לב בני ישראל ולנפח העפרוריות – שהוא בחינת עצבות – מליבם, ולהלהיב ליבם לה' יתברך בהדרגה ובמידה. כי הוא יודע להפוך כל ה'יגון ואנחה' ל'ששון ושמחה' " (ליקוטי הלכות, הודאה ו, נז).
הצדיק, הוא זה שיש לו הכח לעצור את השרשרת הקטלנית של הפגמים, בכך שהוא מחדיר בנו את השמחה. "על כן, עיקר התשובה על ידי גדולי הצדיקים שיכולין לעורר הנקודות טובות שבישראל, אפילו בהגרועים המלאים עבירות – גם בהם מחפשים הצדיקים הגדולים ומוצאים בהם נקודות טובות, כי אפילו פושעי ישראל מלאים מצוות כרימון – עד שמכניסים בהם, שגם הם ישמחו נפשותיהם – ועל ידי זה הם מוציאים אותם מעבירות ומפגמים ומחזירים אותם בתשובה" (ליקוטי הלכות, שבת ז, מה).
* * *
וכיצד מכניס הצדיק שמחה לאנשים 'שוכני עפר'? הוא מגלה להם שגם בתוך העפר, נמצא השם יתברך. "היינו, שהוא מעורר אותם ומקיצם ומוציא אותן מן העפר, מזוהמת הנחש. כי הוא מגלה להם, כי מלוא כל הארץ כבודו, ואפילו בארציות ובעפר – אף על פי ששם אחיזת הסטרא אחרא – אף על פי כן, גם שם יכולין למצוא את ה' יתברך, כי 'מלוא כל הארץ כבודו ומלכותו בכל משלה' " (ליקוטי הלכות, תולעים ב, ג).
כשנתחיל להאמין לדברי הצדיק שגם בתוך העפר ניתן להתקרב לה', יפסיק הנחש 'לנשוך' אותנו בעצבות ובעפרוריות – וחיות חדשה תתחיל לזרום בעורקינו.
תקציר: הלימוד שצריך ללמוד מחג הסוכות, שמחת חג הסוכות, הקשר שבין ימי הדין לחג הסוכות – ומה צריך ללמוד מזה על מלחמת הקדושה בטומאה ומלחמתו של כל אחד ביצר הרע.
תמו הדי הקולות והזעקות, עליצות ההכנות לחג הסוכות פינו את מקומם של הבכיות ושברון הלב שהקיפו את הלב בימים הנוראים. עכשיו מתחיל ׳זמן שמחתנו׳, מעתה תחל עבודת השמחה הריקודים והחדווה – שמחת חג הסוכות. דומה שחלפו להם ימי הדין ושוועות התפילה שהרבו בהם, ובלב רבים מתגנבת תחושת הקלה.
אבל לאמיתו של דבר, רק עתה החלה הנקודה העיקרית והמכריעה בכל הדין שחלף. עתה הוא המבחן האמיתי, ובר-שכל יודע ופועל עתה, ודווקא עתה, ביתר שאת. אמנם מתוך שמחה וחדווה, אבל באחריות יתירה.
הבה נתבונן מעט בדברי מוהרנ״ת (ליקוטי הלכות, שבת ז, נד) השופכים אור על עוצם העבודה המכריעה בימים אלו.
"מי ניצח?!"
הזהר הקדוש מגלה: במוצאי יום הקדוש יוצא כרוז ושואל "מי ניצח?!"
ימי הדין הינם ימי מלחמה – מלחמת הקדושה: עמלק וסייעתו, ובראשם הצר הצורר הנצחי, עומדים ומקטרגים על ישראל חלילה. מנגד, עומדים הצדיקים ומלמדים זכות, ומבקשים להיטיב לישראל שינחלו חיים טובים בזה ובבא. זוהי מלחמה של ממש, וכאשר הסתיימה המלחמה יוצא הכרוז ושואל ’מי ניצח’, ועל כך באה התשובה: מי שאוחז בידו את כלי הקרב הוא זה שניצח!
פלא והפלא הוא זה – אומר מוהרנ״ת – איך יתכן להסתפק ולשאול מי ניצח? נצא ונראה, מי שהתגבר על אויבו והפילו הוא זה שניצח! יתרה מזאת: גם התשובה פלאית, אם כבר ניצחו למה זה להם לאחוז כלי קרב? אחיזה זו הרי מעידה שעדיין לא הוכרע הקרב והמלחמה בעיצומה?!
סוד מלחמת עמלק
אלא שכאן טמון סוד נפלא במלחמת ישראל נגד עמלק: זוהי מלחמה נפלאה שמתארכת והולכת מאד מאד, אין כאן נצחון גמור שבו המלחמה נפסקת לגמרי, אבל הנצחון שייך לזה שמשכיל שלא לעזוב את המלחמה. מי שקיבל את דעת הצדיק, שגם כאשר הוא סופג מכות איומות וגם כשהוא נופל נפילות עצומות, הוא מתחזק להמשיך וללחום, הוא זה שניצח!
כלי הקרב של היהודי הוא התפילה (ליקוטי מוהר"ן, ב). מי שמתעקש להמשיך ולרצות ולהתפלל גם כשנחל מפלות ומכשולות לרוב הוא זה שניצח! וכדברי מוהרנ״ת: "כל נצחון המלחמה הוא כשהוא חזק בדעתו בכח הצדיק לאחוז את עצמו ולעמוד בקשרי המלחמה בכל מה שיעבור עליו. כי כל זמן שהאדם אינו מייאשאת עצמו, ומחזק את עצמו להתחיל בכל פעם מחדש, ועוסק עדיין במלחמה זאת שעיקר הכלי זיין הוא תפילה, הוא נקרא נוצח את המלחמה” (ליקוטי הלכות, שם).
הנצחון: עצם המלחמה!
לא רק שיש לו תקוה, לא רק שיש לו שכר על פעולתו, אלא הוא המנצח כבר עתה! לבסוף יתגלה שהנצחון היה שלו וכל ירידתו תתהפך לעליה נפלאה.
הלולב והאתרוג ככלי נשק
כלי המלחמה האמורים בזוהר הקדוש נסובים על הלולב והאתרוג. ארבעת המינים הללו הינם כלי הקרב. אך אחיזתם ביד אינה אחיזה סתמית, אלא היא באה לעורר שמחה ותקוה בשעת ההלל והצעקה: אנחנו מודים ומהללים עם ארבעת המינים ואחר כך צועקים 'הושענא'.
זוהי נקודת ההתחזקות בתפילה: לשמוח בזמן שמחתנו שעדיין ה׳ אתנו עמנו ואצלנו, למען נדע לדורות שהוא מסוכך עלינו באהבתו העצומה ו'ימינו תחבקני'. לאחוז ביד את 'אותיות שמך המיוחד' בקירבה יתירה, ולהתחזק ולהתעצם בתפילה וצעקה, בידיעה ברורה ועמוקה שמלך ישראל וגואלו לא יעזבנו ביד עמלק ולבסוף יושיענו.
חג הסוכות: הבירור מי ניצח במלחמה
זוהי שמחת חג הסוכות: לא רק שלא נפרדנו מתפילות וזעקות הימים הנוראים, אלא שעתה ממש מוכרע הדין, עתה חל הבירור מי ניצח במלחמת הקדושה הזו. מי שאכן מבין שעליו לשמוח ולהתחזק בכל עת ושלא להתייאש בשום אופן, אלא גם כאשר הוא יתברך מסתתר, הוא אוחז בו ומתעצם בו וממשיך לזעוק מתוך שמחת ההתחזקות, הוא זה שניצח בימים הנוראים. עתה נוחלים את הנצחון המלא!
חג הסוכות הוא הזמן לקנין השמחה בכל מצב, זהו זמן קנין ההתחזקות הנצחית, אשר שום מעבר וחושך והסתרה לא יוכלו לה. זהו הזמן להתחדשות בהתבודדות מתוך טהרת הלב, לפרש שיחתנו לפני ה׳ כדבר איש אל רעהו המחבקו בימינו באהבה ובהשגחה יתירה. רבינו הקדוש אומר "על ידי מצות סוכה זוכים לטהרת הלב, ועל ידי זה זוכים לפרש שיחתו היטב לפני השם יתברך כראוי, לדבר בכל פעם דיבורים חדשים שהם בחינת רוח הקודש" (ליקוטי עצות, סוכות. ע"פ ליקוטי מוהר"ן, קנו).
טהרת הלב של הסוכה היא הזדככות מכל מחשבות כפירה וייאוש: לזכור כי ה׳ הוא האלוקים, הוא המשגיח עליך ואוהבך גם בחושך שאתה נמצא בו. והיא הגורמת להתחיל לדבר מחדש, באהבה ובשמחה שומע תפלתך ויגאל את נפשך.
לא משנה מה יקרה – אני ממשיך להלחם!
"על ידי מצות נטילת לולב ומיניו, זוכה לגלות הדעת הקדוש לידע שמלוא כל הארץ כבודו ולגלות אלקותו יתברך בכל מקום, ולהתקרב אליו אפילו בכל המדרגות התחתונות, ולאהוב את עצמו עם השם יתברך באהבה" (שם, אות ח). ההתחדשות לאחוז בכל הכח בתפילה אחר ידיעה שכזו היא עצומה ונשגבה, והיא הראש לכל אומץ וחוזק התפילה לכל השנה כולה.
זו צריכה להיות החלטתנו החזקה בחג הקדוש הזה: שתמיד נאחז בכלי קרב אלו! גם אם יעבור עלינו מה שיעבור, לא נפסיק מלהתחבר למקור טובתנו ואהבתנו. נילחם בכל הכח, אפילו אם לא נראה כלום חלילה. וזאת מאחר שקיבלנו את הדעת והשכל הקדוש ביום טוב קודש זה, שמכריז את בהירות האמונה שהכל מתנהג בעולם כרצונו ברצון ובאהבה וליקוטי מוהרין תניינא, ד), והבנו שבמלחמת עמלק לא צריכים לראות את הנצחון כפי ראות עינינו, דיינו לציית לצדיק שמחזק אותנו שמי שיעמוד בעוז וימשיך להתפלל לצעוק ולזעוק – הוא זה שינצח והוא זה שכבר מנצח!
לא רק מלחמה שלנו
מלחמת הקדושה אשר עבורה נבראנו, אינה מלחמתנו שלנו בלבד. מלחמה לה’ בעמלק. אלא שעלינו הוטל לבחור להיכלל במלחמה זו, וככל שאנו מתחזקים ללחום ולהמשיך להתפלל, כך אנו זוכים שהשי״ת ילחם עבורנו. כאשר אנו מתמלאים שמחה והתחזקות בחג הקדוש הזה אנו לא רק מפעילים את כוחנו, אלא את כוחו יתברך שכביכול יוצא למלחמה עבורנו.
מה נוראה היא נקודת ההתחזקות בתפילה שאותה אנו רוכשים בימים נשגבים אלו. "כי באמת לה’ המלחמה, וכמו שכתוב מלחמה לה’ בעמלק מדור דור, כי אי אפשר להאדם בעצמו לנצחו, כמו שאמרו חז״ל אלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו אין יכול לו, רק שהאדם חייב לחזק את עצמו ולעורר את עצמו בכל פעם מחדש לבלי להיות נסוג אחור ממלחמה הזאת ולבלי לייאש את עצמו בשום אופן" (ליקוטי הלכות שם).
״ושמחת בחגיך״ – אם תשכיל לשאוב את מימי השמחה וההתחזקות ללבך בחג הקדוש, לקיים באמת את שמחת חג הסוכות, להאמין באהבת ה’ אליך תמיד, ומכח זה לרצות להחזיק בתפילה בכל מצב שהוא – "והיית אך שמח", תוכל להמשיך זאת לכל השנה כולה, כי על כן "הלב של כל השנה הם השלש רגלים" (ליקוטי מוהר"ן,ל). וכשהלב של השנה מלא בשמחה והתחזקות, כל השנה מלאה בעוז וחדוה.
"ויספו ענוים בה' שמחה, ואביוני אדם בקדוש ישראל יגילו"
(ישעיהו כט, יט)
בפעם הקודמת ראינו את הקשר שבין ענווה ושמחה. כל פתח לרוחניות חייב להתחיל בענווה, משום שעל ידי כך ניתן לצאת מההסתכלות הגשמית על מצוות, שעולות על כל גבול גשמי. חז"ל אומרים שבשל כך עם ישראל הוא הנבחר לעשיית רצון ה' בעולם, מאחר ובו נמצאת תכונה זו כחלק ממהותו: הענווה. "לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם ויבחר בכם, כי אתם המעט מכל העמים" (דברים ח) ומבארים חז"ל: "כי אתם המעט – ממעטים עצמכם לפני" (חולין דף פט ע"א). המוכנות לרוחניות מתחילה בענווה, שבה נמצאת ההבנה הבסיסית ביותר שאנו עוסקים בדבר הרבה יותר גבוה מהמציאות שלנו. כל זמן שיש לאדם גאווה, היא מחשיכה על אור המצוות הרוחני, ומגשם הוא את מצוותיו. היום נלמד על דבר אחר עליו הגאווה מחשיכה: הרגשת החיות.
במהלך היום-יום, תחושת החיות, על פי רוב, איננה בנמצא. כל דבר שהופך לרגיל, כמעט מאבד את רוב משמעותו. אם נתבונן לאחור על דברים רבים שציפיות רבות קדמו לו, כאשר הופיעו לראשונה בחיינו, חשנו בהם עומק כה גדול של חיות. ועם הזמן? הם הפכו לדבר פשוט וכמעט לחסר ערך בקיומו. העדרו אולי יגרום לנו מועקה, אך מציאותו אינה מורגשת. מהי סיבת הדבר? רבי נתן מבאר, כי הסיבה לכך היא הגאווה. נקדים לדבריו את דברי התוספות יום-טוב, בשם הר"ן (סוטה פרק ט, אות נב): כל תאווה להשגת דבר מה בתוך הקטגוריה של 'עולם-הזה', שורשה בגאווה. כלומר, הגאווה מתבטאת דווקא בענייני עולם-הזה. המאפיין הבסיסי של העולם הזה נמצא בשמו: 'זה'. על הכל ניתן להצביע ולהגדיר, ומעל הכל, הרצון לעולם שכזה לא מתייחס בדווקא למהות התוכן, כי אם לכמות התוכן. הכל נמדד ב'זה'. אם כן, זוהי מהות הגאווה – להשיג. להיות. לא משנה כמה הדבר הוסיף לאישיותי, אלא העיקר – הייתי שם, עשיתי את זה. הגאווה מחפשת דברים להשיג, כי מבחינתה השגת דבר היא משימה, שביצועה יקנה לנו מעמד גבוה. אם מתייחסים לדברים כעוד נתון ברשימה, בוודאי שהם ייהפכו לחסרי-ערך מצד עצמם. נקלוט את העומק הנורא שבכך: לאחר שהדבר מושג, אבד כל ערכו, שכן כל ערכו עבורנו היה הגדלת וניפוח אישיותנו על ידי השגתו. אם בראשונה תופיע התחושה של 'הנה, השגנו משהו, הצלחנו לממש את מה שרצינו'. כעבור הזמן, תחושה זו תיעלם בטענה הפשוטה: 'איזו מין גדולה היא להתפאר על הצלחות העבר? קדימה, לך לאתגר הבא. תגיע לשיאים חדשים'. אם נסכם מהלך חיים אומלל זה: ביטאת חיות – איבדת את החיות. או בלשון שלמה המלך: "ואחריתה שמחה – תוגה" (משלי יד). אחרית דרך הרשעים תמיד תצא בסופו של דבר – שמחה ועצב.
והנה, אם צורת החיים מסתובבת סביב השגה, דברים המונחים בהישג היד לא יתנו שום תחושה של חיות. לעומת חיים שכאלו, הענווים תמיד יחושו בכל דבר את החיות המתחדשת של חסדי ה'. בהכרה אמיתית של חסדי ה', המלווים אותנו בכל עת, ניתן לשמוח בכל דבר הניתן לנו, אף אם גשמי הוא, אך בוודאי שלא במהותו – שאינה אלא צורך – כי אם בהתגלות חסדי ה', בקיום שהוא מעניק לנו בכל פעם מחדש. מי שחי בצורה כזאת, תמיד יחוש את קיומו בצורה מחודשת. מי שירגיש את חיותו המתחדשת על ידי חסדי ה', אי אפשר שלא ישמח. וכך כותב רבי נתן: "אבל שמחת הצדיקים הוא על ידי קטנות וענוה דייקא, שהם קטנים בעיניהם כל כך שכל מה שמקבלים מהשם יתברך הם שמחים בו. ואפילו שכשיש להם ייסורים ועניות חס ושלום, הם שמחים בייסורים ומודים להשם יתברך בין בטיבו בין בעקו [בין בטוב בין ברע], חס ושלום, והם שמחים בחלקם תמיד, כי יודעים שגם זה המעט הוא חסד חינם מאתו יתברך".
הנקודה הקדושה, היא נקודת משה רבינו הנמצאת בכל אחד מישראל, היא העומדת בין שמד – היותינו כגוים – לרצון – יהדותינו.
נקודה זו קיימת בזכות עצמה, ואנו 'תורמים' לה ומחזיקים אותה בעצם אמונתינו שהיא קיימת.
כל עוד אדם מאמין בעצמו וביכולתו, יש בכוחו לעלות, באמצעות הנקודה הזו, מ'שמד' ל'רצון' ממש.
אולם, כאשר אדם חדל מלהאמין והוא מתייאש ח"ו, כי אז הוא מנתק עצמו כביכול מהנקודה הזו.
זו היתה בעייתם של אנשי דור החורבן, וזה פירוש מאמר חז"ל "על מה אבדה הארץ … על שלא ברכו בתורה תחילה" (בבא מציעא פה,ב). אומרים חז"ל: מדוע חרבה הארץ וחרב בית המקדש? משום שלא בירכו ברכות התורה.
בברכות התורה אנו מברכים את ה' ומודים לו על ש"בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו". אנו פותחים בבחירת ה' בנו, בחירה שהיא חסרת כל הסבר הגיוני עבורינו. אין שכלינו יכול לתפוס למה ומדוע בחר ה' דווקא בנו מכל העמים (כפי ששאל המלאך ביציאת מצרים, "אלו ואלו עובדי עבודה זרה"). ענין פלאי הוא זה ואין להשיגו בשכל אנושי, שעל כן נקרא עם ישראל "עם סגולה", סגולה מעל לטבע, מעל לשכל האנושי היא ואינה קשורה בהבנה.
בחירת ה' בנו, הבדלתו בינינו לבין העמים, היא הנקודה הקדושה, "הכלולה מכל הנקודות שבישראל, שהיא בחינת משה רבינו שמלובש בכל אחד מישראל, אשר הנקודה הזו עומדת בין שמד לרצון" (ליקוה"ל אורח חיים, ברכת השחר ה,ז-ח).
יהודי אותו דור, משום "שידעו עוצם קלקולם", נפלו בדעתם כל כך והתייאשו כל כך, עד שהתקשו לברך ברכת התורה, מאחר ובחינה עצמית מוטעית שלהם הובילה אותם למסקנה שאינם מקיימים את התורה, ואף כשהם מקיימים אותה אין אמת פנימית באותו קיום. מכיון שכך, הטעה אותם מה שבעיניהם היה "אמת" ו"יושר" והם התקשו לברך – וחדלו לברך – ברכת התורה, (אותה הם הבינו אולי כקשר מוחלט ומוכרח בין הבחירה בנו כעם לבין קיום התורה בפועל וב"אמת",) היינו: להאמין כי יחודם היהודי, קרבתם לבורא עולם, קיומה של נקודת הקדושה הפנימית שלהם, נקודת משה רבינו, שיכולה היתה להוציאם – לו רק האמינו – משמד ממש לרצון ממש.
ומשכך – חרב בית המקדש, נסתלקה השכינה ויצאנו לגלות.
כי "איך שהוא, אף על פי כן, אסור לייאש עצמו חס ושלום. רק אדרבא, הוא ביותר צריך לברך על חלקו, על נקודת קדושת יהדותו, שזה עיקר ברכת התורה – "אשר בחר בנו ונתן לנו את תורתו" – ולחפש אחר נקודות טובות מקדושת ישראל" (ליקוה"ל שם)
עיקר ברכת התורה, מבאר רבי נתן, היא על בחירת ה' בנו לעם, על אותה נקודת קדושה שהיא החיבור התמידי, הנצחי והעמוק ביותר בינינו לבין בורא עולם. בברכת התורה אנו מודים ומברכים את בוראינו על חיבור זה, ומחזקים את אמונתינו בקיומו, אמונה שבה תלויה הנקודה הזו,שבכוחה יכול אדם לצאת אפילו משמד ממש, מהמצב הרוחני הירוד ביותר, ל"רצון", לדרגות הגבוהות ביותר בעבודת ה'.
"ה' קראתיך". אמר דוד: יש מי שהוא בוטח על מעשים נאים שיש לו ויש שבוטח על מעשה אבותיו; ואני בוטח בך, שאין בי מעשים טובים, אלא שקראתיך- ענני. כשהיה דוד במערה, ידע וראה, שאין אדם עומד לא בממונו ולא בגבורתו, ומהו עומד עליו, רק תפלתו שנאמר "קולי את ה' אזעק" (אגדת תהלים).
היום נראה *) בעזרת ה' מעט מנושא שלם בפני עצמו, והוא התפילה הנשענת רק על ה' לבדו ולא בוטחת במעשים טובים. בטעם הדבר, אותו מצינו בגמרא (ברכות י ע"ב) בדברי רבי יוחנן: "אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בן זמרא: כל התולה בזכות עצמו, תולין לו בזכות אחרים" שממנו רואים שאין לסמוך על זכות האדם גם אם יש לו מעשים טובים באמת, ישנם מספר טעמים, אבל אחד מהם נוגע לעצם הצורה של התפילה, ועל תפיסת האדם עצמו בבטחו בקב"ה.
דוד המלך לא בוטח על מעשיו, אלא מתפלל לקב"ה. בדברי המדרש לפני כן נוספת נקודה נוספת בעניין: "למה היה דומה, למי שהיה לו דין לפני השלטון, ראה שיש לכל סניגורין לדבר עליהם, קרא אל השלטון ואמר לו: בבקשה ממך, הכל צריכין הם לסניגוריהם, אני אין לי סניגור, אין לי מי שידבר עלי, אתה הדיין ואתה הוא הסניגור". ובנמשל, לכל מי שיש מעשים טובים, יש סנגור שיגן עליו מפני הדין. אלא שלדוד, כביכול, אין כזה סניגור, ולכן הוא פונה לקב"ה ואומר לו "אתה הדיין ואתה הוא הסניגור". לכאורה, עובדה זו שמציין דוד המלך שלכל אחד יש סניגור ורק לו אין היא לא סיבה מדוע עבורו יהיה סניגור, אלא היא מהווה רק סיבה הפוכה. כמו כן, דוד המלך לא מבקש את ביטול הדין, אלא מבקש מהקב"ה שבבת אחת יהיה גם הדיין וגם הסניגור. כיצד הרחמים יתקיימו יחד עם הדין, והלא "אין מרחמים בדין", "יקוב הדין את ההר"? שאלה זו היא בעצם גם על הפיוט הנאמר בחלק מעדות ישראל בימים הנוראים: "לפועל רחמיו בדין" – כיצד ניתן לפעול עם הרחמים בתוך הדין עצמו?
בדברי ה'חובת הלבבות' (שער הביטחון) מובא, כפי שמבארם בעל ה'ראשית חכמה' (שער האהבה), כי מי שבוטח בקב"ה, יודע מאותו רגע שהוא לא יכול לסמוך על מעשיו הטובים. כי ביטחון מלא פירושו שכל מה שיש לאדם מגיע מה', והרי גם את המעשים הטובים אותם עשה, עשה בעזרתו של הקב"ה, נמצא שגם על חסד זה שהקב"ה זיכה אותו לעשות מעשים טובים הוא חייב לקב"ה, וכיצד ירצה לבקש שכר תמורת מעשים טובים שעליהם בעצמם הוא חייב לקב"ה תודה והודאה? בוודאי שהקב"ה ישלם את שכרו, אך גם מידת תשלום השכר המוזכרת בתוך י"ג המידות הרחמים של הקב"ה – "ואמת"; נאמן לשלם שכר – היא בסופו של דבר מידת רחמים. נמצא שאף על פי שהקב"ה הבטיח שכר על מעשים טובים, זה עדיין אומר שגם על ההבטחה וגם על עצם עשיית המעשים אדם חייב לקב"ה, ולא מגיע לו דבר.
מי שמגיע להכרה כזו, מבין ש"חסדך ואמתך תמיד יצרוני" (תהלים מ). מה שיוצר כל אדם, זה חסד ה' אמיתי לבד. זוהי תפיסת עצם המציאות, ש"עולם חסד יבנה" (תהלים פט, ג), חסדו של הקב"ה הוא זה שבונה את כל העולם. נמצא מבחינה זו, שלמרות שהכל חסד ה', מבחינתנו, זאת עצם המציאות. מזה נובע עניין הביטחון. מי שחי את חייו לבד, ונקלע לצרה ורוצה בצורה מיוחדת את עזרת ה', לא יכול להיות כל כך בטוח. הוא יכול לקוות, להתפלל, אך חסד הוא לא דבר שתמיד ניתן. לעומת זאת, מי שיודע שכל הקיום שלו בכל יום ויום הוא רק חסד ה', בוודאי שאחרי הכל, זה חסד ולא מגיע בדין, אבל מבחינתו אין לו שום מציאות אחרת שהוא מכיר, ולכן חסד ה' זה הדבר הכי וודאי עבורו. ובזכות אמונה כזאת, שנגזרת מחויבת שלה היא תפילה, האדם יקבל את מבוקשו (לשיטת חובת הלבבות, ועוד).
הדין של הקב"ה הוא ביחס לעולם הזה. עבור מי שהעולם הזה הוא רק התגלות החסדים של ה', החסד בעצמו צריך להיות בתוך הדין. כי כשבאים לדון את העולם, פירושו שבאים לדון את האדם שקיים רק מכוח חסדו של ה'. מי שמכיר בכך, עושה את הקב"ה לסניגורו. מכיוון ש"חסדך ואמיתך תמיד יצרוני", אז גם עכשיו הוא מבקש קיום ברחמי ה'.
דוד המלך מזכיר את האנשים שסומכים על הסניגורים שלהם. מהבחינה הזאת אולי הם עדיפים על פני מי שלדבריו אין לו סניגור. אבל מה אתה עושה עם זה שיש לך סניגור? יש אדם שיכול לחשוב שעכשיו הוא קיים בכוח עצמו, הוא יתמודד עם הדין, אך יצא זכאי. ויש מי שיודע שגם עם זכויותיו, בסופו של דבר גם הם חלק מהעולם הגדול, שכולו חסד ה' צרוף מההתחלה ועד הסוף. הוא יודע שהוא לא היה יכול להתחיל בלי רחמי ה', הוא לא היה יכול להמשיך בלי רחמי ה', ולא היה יכול לסיים בלי רחמי ה'. ממילא, גם מי שאין לו סניגור אומר 'בזה שאין לי סניגור, אני מגיע ביתר ברירות להשגה שבעצם כל אחד אמור להגיע אליה, בין אם יש לו זכויות או לא: בין כך ובין כך אין לי שום מציאות חוץ מלסמוך עליך'. "ה' לא גבה ליבי ולא רמו עיני ולא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני, אם לא שיויתי ודוממתי נפשי כגמול עלי אמו, כגמול עלי נפשי". דוד המלך אומר שעיניו לא גבהו ולא רמו, כלומר שהוא לא התגאה, גם בכל המעמדים הגבוהים שהיו לו. ובגלל דבר אחד – כי הוא שם את עצמו כתינוק הנשען על אימו, ויודע שאין לו שום מקור קיום אחר. אם זה גם יש לו באופן פרטי גדולה ומלכות ועושר וכבוד, כל זה לא משנה כלפי האמונה בעצם המציאות הבסיסית ביותר, שכולה רחמי ה'.
גם דברי חז"ל אלו מובאים בהקדמה לספר השתפכות הנפש, והם בעצם הכוח המניע של כל תפילה והתבודדות: כשאני יודע שאין לי מציאות, כשהקב"ה לא נותן לי בחסדיו את ישעו. לכן אני מתפלל, ולכן אני בוטח, שיענני. אני רק צריך לקרוא. "ה', קראתיך – ענני".
*) כמו תמיד, הדברים נכתבים מהבנתו של הכותב, ואין לראות בדברים בתור פירוש, אלא התחלה של עיון בנושא, שכל אחד יקח ויפתח וישפוט בעצמו.
העיקר בעבודת ה', בפרט להרחוקים הבאים להתקרב להשי"ת, שיתגברו בכל עוז להיות בשמחה תמיד… ועל ידי זה זוכין גם כן לבחינת קדושת הברית שעיקרו על ידי שמחה… כי יאמר בלבו: אף על פי שאני רחוק כל כך מהשם יתברך, אף על פי כן, אני מזרע ישראל ולא עשני גוי; ואני זוכה בכל יום לקיים כמה מצוות, ציצית ותפילין; וכמה דיבורים קדושים בתפלה ובתורה שאני זוכה לומר בכל יום ויום; ואדרבא, זהו עיקר שמחתי, שמרוחק כמוני יזכה גם כן לטוב כזה!"
(ליקוטי עצות המשולש, ע"פ ליקוה"ל הלכות פריה ורביה)
אמור נא, קורא יקר, האם הרהרת פעם כמה עליך להיות מאושר שנולדת יהודי? האם חשבת פעם איזה אושר אמור למלא את ליבך, את כל ישותך, רק בשל העובדה הזו, שנולדת בן לאברהם, יצחק ויעקב, שבהם ובזרעם בחר הא-ל הטוב להיטיב להם טובת נצח, טובה שאין גדולה הימנה, טובה שלגילויה המלא נזכה עת יתקיים "אז יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה, הגדיל ה' לעשות עמנו, היינו שמחים"?
המוח האנושי קטן מדי, ומצומצם מדי, מלקלוט, להבין, איזה אושר עצום הוא, אשרו של יהודי – באשר הוא יהודי, בלא שום תוספת, רק עצם יהדותו. רק לאחר שיתגלה כבוד ה' לפני כל העולם, רק אז ידעו הכל לאיזו זכות גדולה זכינו – להיות מזרע ישראל.
לפיכך, ידידי, אם הצלחת לשכנע את עצמך כמה אינך שווה כלום; כמו גדלו חסרונותיך הרוחניים; אם רוח של עצב נושבת בקרבך כאשר אתה חושב כמה הינך נכשל להתקרב לבורא יתברך, הזכר במה שכן זכית לו, זכות שלה זכו לה מיליארדי אנשים אחרים בעולם: הזכות להיות יהודי, הזכות שבקרבך תקנן נשמה יהודית, חצובה ממקור עליון, חלק אלוק ממעל. שעל כן, מה לך עצוב? הלא אם רק תתעמק מעט בזכיה הזו, אם רק תבין אפס קצה שלה, מאליהם ינועו רגליך בריקוד של שמחה; אם רק תפנים מעט, לא יוותר בקרבך מקום לשום עצבות!
וכל כך על עצם היותך יהודי, ועל אחת כמה וכמה אם זכית גם לקיים מצוות כלשהן, אם הנחת תפילין או התעטפת בטלית, הרי קנית לך אושר נצחי שאין ביד אדם היכולת לתארוֱ, ואם אתה גם משתדל לעשות ככל יכולתך כדי להתעלות ברוחניות, ואם אתה קם גם אחרי שאתה נופל וממשיך הלאה לנסות – מי ידמה ומי ישווה, מבין כל מאושרי העולם, לאושר שלא ניתן לתארו שעליך לחוש?
אולם, האזן נא, ידידי: אל תיתן ליצרך הרע להסיתך להתייחס בספקנות לדברים אלה. צדיקים קדושי עליון זכו לשמחה זו, לאושר זה, לאותו עונג רוחני נפלא של דבקות מוחלטת בה' יתברך, כבר כאן בעולם הזה, בעודם חיים עמנו כאן, בשר ודם עלי אדמות. רק הבט בספריהם וראה אלו חיים חיו אלו – בלא שום קשר למצבם הגשמי – חיי גן עדן, חיי רוח שלמים! חיים שהם רק דוגמה לחיים אליהם תוכל לזכות אם תרצה באמת, ושלהם יזכה כל יהודי כאשר יחזור באמת לשרשו, אל מתחת לכסא הכבוד.
אכן, "שלא עשני גוי" הינו שמחה שאין כדוגמתה; "שעשני יהודי" הינו שמחה כפולה ומכופלת.
שכן, מלשון הברכה, עולה כמאליה שאלה: מדוע נוסחה הברכה בלשון שלילה "שלא עשני גוי", ולא בלשון חיוב "שעשני יהודי"? והלא לא הייתה כוונת חז"ל לשלול את אומות העולם, אלא להודות לה' על שזכינו להיות בנים לעמו.
התשובה – אחת התשובות – תהיה פשוטה מאוד: לו נוסח הברכה היה חיובי, היו אנשים שבורי לב מברכים אותה רק משום החיוב, ותוך כדי מחשבה שאינם יהודים אלא משום שנולדו כך, שהלא לא זכו לכלום, ואינם מצליחים לעבוד את ה' ולהתקרב אליו. על מנת לשלול כיוון מחשבה כזה נוסחה הברכה כך, לאמור: אכן, בדיוק כך! עצם העובדה שנולדת יהודי, כבר הינה מעלה שאין למעלה ממנה. רק משום עובדה זו, שלכאורה אינה תלויה בבחירתך האישית כלל, ראוי לך לשמוח עד לאין ערוך! ואם זכית גם להשתדל לעשות רצון ה', כי אז ודאי וודאי כפולה ומכופלת השמחה.
לכן, כאשר מנסה יצרך להשליט עליך עצבות; כאשר ינסה היצר לשכנע אותך שוב עד כמה אינך שווה כלום, צא ובדוק במעלותך, במעשים הטובים שזכית להם – כאשר תבדוק באמת, תגלה לפתע גם נקודות טובות רבות שנמצאות בך. ושמח את עצמך בהתבוננות בהם, שמחה שתעזור לך לקום ולהמשיך הלאה.
כי זכור: "נקודות טובות" אינן רק מעודדות ומשמחות. יש בהם גם הכוח להכריע באמת את מצבו של האדם לכף זכות, כפי שמלמד רבי נחמן בליקוטי מוהר"ן (חלק א, תורה רפ"ב) בתורה "אזמרה" הידועה.
יסודות הקיום הם השכל והדעת. אדם מן הישוב מבסס את מעשיו על דעת ושכל ישר. אם הדעת איננה צועדת בראש כל המעשים והפעולות, שום מטרה לא תושג; הדרך לעולם לא תוביל לתכלית ראויה.
המעשים שואפים לקראת מטרות. אדם קובע לעצמו מטרה ומשתדל בכל דרך לכונן את צעדיו אליה. המטרה היא היעד, התכלית אליה משתוקקת הנפש להגיע. על מנת להשיג אותה, יש לנקוט בצעדים. הדרך אל המטרה חייבת לעבור דרך משפט, שאם לא כן, מהר מאוד יעלם המסלול ועימו גם היעד. סטייה קלה שמאלה, צעד קטן הצידה, מעט שכחה ופיזור הדעת וכבר מתנהל המסע במרץ רב אל הכיוון ההפוך. המטרות והיעדים יכולים להיות מושגים רק מתוך משפט תמידי. היכן אני, לאן מוליכות אותי רגלי, ואנה מובילים אותי הרגליי.
יסוד נוסף בכל חברה אנושית מתוקנת הוא היושר. מילה שנאמרה חייבת להיות מכובדת. כשאין ערך ומחויבות למילים שנאמרו, אין גם קרקע לשום עתיד ובניין. אינך יכול לנהל משא ומתן מול אדם שדבריו אינם מכובדים אפילו בעיניו, שהיום אומר כך, ומחר טוען 'איני מכיר'. כוחן של מילים הוא יסוד מוצק בכל בניין אנושי.
ואם בדרכו של עולם כך, בעבודת הבורא על אחת כמה וכמה.
עיקרו של אדם הוא הדעת, והדעת עיקרה יראת שמים. ההכרה הבהירה במציאות השם, בהשגחה פרטית, ובהשפעתם של המעשים לטוב ולמוטב. הדעת מתקיימת על חשבון נפש, בירור תמידי והתכוונות. דעת היא בהירות בהכרת מציאות השם, הבהירות הזו עלולה להיטשטש כשלא נותנים עליה את הדעת. דרכו של אדם שהוא איננו מקובע ביושר. במסע החיים עושים טעויות, מחמיצים כיוון, ומתבלבלים. אם מתכחשים לטעות היא הופכת לדרך חיים, מתנחלת ומתבססת עד שנעשית בעלת בית. זהו חורבן הדעת.
הדעת היא קרבת השם. כשהבהירות הזו נחלשת מתחילה גלות איומה ומכאיבה. הייסורים, הצרות, הכאבים והבעיות, מתעוררים כולם כשאין דעת. על הדבר הזה התחנן דוד המלך "ואל תבוא במשפט את עבדיך". במקום אחר, לעומת זאת, הוא מבקש "מלפניך משפטי יצא". מוהרנ"ת מסביר שכאן בדיוק נעוץ ההבדל. כשעושים משפט ומשתדלים לא להתרחק מספר צעדים בלי עצירה לצורך משפט ושומא, אף פעם לא צוברים ריחוק. תמיד מתקנים וחוזרים למסלול. במקרה שכזה, המשפט והיושר יוצאים ומתבררים מאת השם. אולם, מי שלא עוסק בהתבודדות, עלול לדהור ולגמוא מרחקים בכיוון הלא נכון. במקרה שכזה, מוכרח המשפט העליון להופיע מתוך צרות וייסורים. וזה מה שאירע לנו בגלות.
המפתח אם כן נעוץ במוכנות להודות על האמת.
היכולת להיכנע, להודות מיד ולומר 'סליחה, שגיתי', היא המפתח לצעידה בגבולות הדעת והיושר. כשצועדים קדימה וזונחים טעויות, האמת היסודית משתבשת, המילים מאבדות את כוחן, והמשפט מתעוות. בבחינת "ההופכים ללענה משפט".
בפרשת השבוע מלמדת אותנו התורה על כוחו הנפלא של דיבור. אמירה פשוטה מסוגלת להחיל על האדם חיוב מדאורייתא חדש לגמרי. זהו כוחו של נדר. הכח הפלאי הזה הטמון בדיבור פשוט של יהודי, יכול ללמד אותנו איך אמורה להיראות התבודדות אמיתית.
שואל אדם את עצמו במרירות, מדוע זה מתבוסס אני בבעיות נצחיות. מתחיל אלף פעמים ואף פעם לא גומר. נופל ונכשל באותן משוכות עתיקות ומשפילות. התשובה נעוצה בדרך כלל במטרה ובדרך אליה. כשלא עורכים משפט בכל שלב של התקדמות, הצעדים אף פעם לא יובילו לשום מקום.
המשפט הוא הכלי להגעה אל היעד. אבל המשפט חייב לשאת תוקף, לכל הפחות כלשהו. מצוות נדרים מלמדת אותנו עד היכן יכול להגיע תוקפן של מילים. ובהתבודדות חשוב מאוד שנשתדל להתייחס למילים שאמרנו לפני השי"ת במחויבות כלשהי. העצה הזו נפלאה, משום שהיא מבטיחה לנו שאף פעם לא נתרחק מהשם, תשובה מסוגלת להשיב אדם למסלול האמת גם מתוך טעות ועיוות. יש רק להסכים לשפוט את עצמנו, להודות על האמת ולכבד את המשפט שערכנו.
בימים הללו יורד כלל ישראל אל הגלות, שלושת השבועות הבאים יכולים להוביל אותנו לגאולה. דווקא מתוך המיצרים נוכל למצוא מחדש קרבת השם וגאולת הנפש. הסיבה העיקרית לחורבן היה 'פגם המשפט' עיוות הדין. כשאין בסיס של משפט החורבן הוא תוצאה פשוטה. כך אבד לנו בית המקדש, מקום ישיבת הסנהדרין והמשפט. כך גם אבדה הארץ, בין אדם לחברו ובין אדם למקום, כל אלו יכולים להתקיים רק כשהמשפט והיושר מתוקנים כראוי. אולם קשה וכואבת מכל אלו היא גלות הנפש. 'קלקול המשפט' גורם לנו לאבד את הדעת, את היכולת להבחין בין 'שכר מצווה להפסדה'. וכשאין דעת הדיבור מאבד אף הוא את תוקפו, אין כח לעמוד בניסיונות, לקיים החלטות טובות.
כעת, כשאין לנו, לא דעת ולא יראה, לא משפט ולא שלווה, המוצא היחידי היא צעקה. האבל של ימי בין המצרים הוא ההזדמנות שלנו לבטא בפירוש את הכאב והגעגוע לנכס היקר ביותר שהיה לנו ואבד בעוונותינו. היכולת לשפוט את דרכינו ולהודות על האמת. אנו נוהגים אבלות, צועקים בתיקון חצות, אומרים סליחות וקינות, ומודים בכל פה שאבדה לנו היכולת לשפוט כראוי את עצמינו, איננו מסוגלים לעמוד בדיבורינו, חסר לנו.
ההודאה הזו, המשפט שאנו עושים כעת לעצמינו, מתוך תענית ומנהגי אבל, הם שישיבו לנו את כל נכסי נפשנו. "ציון במשפט תיפדה". תקוות חוט השני הקושרת אותנו מתוך ימי האבל אל הגאולה הם שלושת השבתות של ימי בין המייצרים. שלושת השבועות מכילים גם שלושה שבתות של גאולה, שכן השבת היא התשובה לכל תחלואי הגלות. בשבת מתרוממת הדעת ומתבהרת, היראות הנפולות והפחדים שמקיפים אותנו בגלות, עולים לשורשם והופכים להכרה ברורה יותר במציאות השם. שבת היא נחמה והתחלה של גאולה שלימה.
המאמר על בית הכנסת ברסלב – בתי מחסה הינו חלק מסדרת מאמרי "בתי הכנסת של חסידי ברסלב", שפורסמה לראשונה בעלון "מימי הנחל", ע"י מכון "אלופי הנחל", ומתפרסם כאן ברשותם האדיבה
בית המדרש המרכזי דחסידי ברסלב – בתי מחסה
כפי שראינו במאמר הקודם, אזר ר' אברהם שטרנהרץ מתניו לבנות ביהמ"ד קבוע לאנ"ש בכדי שיוכלו להתפלל בישוב הדעת, הזקנים שהתגוררו בשכונת בתי מחסה באותו הזמן, ביניהם ר' נתן בייטלמכר ור' שלמה ועקסלר ועוד, שהיה מאוד קשה עבורם להרחיק לכת עד לביהמ"ד לעלוב \ שער השמים, כנזכר בפרק הקודם, שמחו מאד לשמע הדברים ועודדו וחיזקו את ר' אברהם על זה שיקים בית מדרש סמוך למקום מגוריהם, ואכן יגע ר' אברהם קשות בכדי להשיג הסכום הדרוש לקניית המקום, כאשר ר' שבתי טרביצקי מארה"ב (שהיה בעברו מתושבי אומן ונתקרב לברסלב) שלח לו סכום נאה עבור קניית בית המדרש.
לאחר שעלה בידי ר' אברהם להשיג את הסכום הדרוש ממה שאסף מאנ"ש ושנשלח מארה"ב, קנה מכולל הולנד – דויטשלנד (הו"ד) את בית מדרשם שבבתי מחסה בבניין הדרומי בדמי מפתח (לזכות רכישת דירה זו, זקופה גם קבלת המגרש עליו נבנה בית מדרשנו במא"ש, ועל כך עוד חזון למועד).
חנוכת הבית
ביום ב' דסליחות תש"ז היתה חנוכת בית המדרש שבשכונת בתי מחסה ולקראת ראש השנה תש"ח נכנסו אנ"ש ברגשי גיל ושמחה לבית מדרשם החדש. היה זה הבית הכנסת הראשון בעיר העתיקה שבעלותו היתה בידי חסידי ברסלב. עם היכנסם של אנ"ש לבית המדרש הם הפכו אותו לביתם השני, בו עבדו את ה' ביום ובלילה גם נמסרו בו שיעורים תמידין כסדרן ע"י ר' אברהם שטרנהרץ.
המקום היוה גם בית כנסת לכלל תושבי בתי מחסה. ביתו של הרה"ח ר' שמואל שפירא זצ"ל היה מתחת לבית המדרש.
המעברים מתחילים
ביהמ"ד עמד על תילו יותר מחצי שנה. בז' לחודש אייר באותה שנה, נכנס בבריתו של אברהם אבינו התינוק שמעון ישראל שפירא (ה"ה הרה"ח ר' שמעון שפירא שליט"א). תיכף אחר הברית נשמעה אזעקה, מיד רצו כולם למקלטים ואז נפל פגז על ביהמ"ד ובאחד מהקירות נפער חור גדול, מאז הפסיקו אנ"ש להתפלל שם, עד שבהמשך במלחמה בשנת תש"ח, נחרבה קומת ביהמ"ד לגמרי. וכמה ימים אחריו גורשו תושבי העיר העתיקה, המבוגרים הובלו לשבי בירדן, הזקנים הנשים והילדים הובלו לעיר החדשה ושוכנו בקטמון והגישה לעיר העתיקה היתה חסומה עד שנת תשכ"ז.
כל אלה אזכרה, הלא למישמע אוזן דאבה נפשינו שנאבד כל זה מאיתנו.
המצב כיום
אחרי שחרור העיר העתיקה פעל ר' משה בורשטיין זצ"ל בכל מה שהיה בידו לקבל בחזרה את ביהמ"ד החרב בשכונת בתי מחסה, גם ביקש לפעול עבור זה מידידו ר' צבי אריה רוזנפלד זצ"ל ע"י קשריו בממשלת ארה"ב, ר' משה אמנם הצליח להשיג את מבוקשו אך לא בשלימות, היות שקומת ביהמ"ד נחרב לגמרי, קיבל במקום זאת את הדירה בקומה למטה שהיתה שייכת בעבר לר' שמעון דב קרישבסקי.
מיד בכניסתו קבע שלט בכניסה המנציח את קיומו של ביהמ"ש הישן וזה הנוסח: בית המדרש 'אור אברהם' דחסידי ברסלב נוסד בירושלים העתיקה תו"ת שנת תרס"ב (כמו שראינו בפרקים הראשונים שבשנה זו נפתח לראשונה מניין של אנ"ש בירושלים). ר' משה לא הסתפק בפתיחת ביהמ"ד ופתח שם כולל עם מספר אברכים חשובים הקיים עד היום בראשות בנו הרה"ח ר' דוד שליט"א המתחזקו.
ביהכ"נ המקורי נחרב, אך ההשראה נשארה ומביהכ"נ זה נפתחו בעיר החדשה כמה ביהמ"ד שקיימים עד היום בזכות מסירות נפשם של אלה. ועל כך אי"ה בפרקים הבאים.
מקורות: מורה דרך, אנשי הצדיק, הקלויז, 'כיסופים' מאת ח. בורשטיין
"אומר אני לפניך ה' אלוקי מקצת מעשי הרעים ומדרכי המכוערים וממעללי המקולקלים, לאמרם אי אפשר, לגלותם לא אעצור חיל, להגידם איני כדאי, לתבוע עליהם סליחה ומחילה וכפרה מה אני מה חיי, בוש אני מחטאיי ומוכלם אני מפשעיי, אין לי פתחון פה להתוודות לפניך, גדול עווני מנשוא עצמו פשעי מספר, בושתי וגם נכלמתי" …
הפעם זה לא נוסח מתוקן-מראש מסדר תפילת "יום כפור קטן". בפעם הזאת נפשו חשה בכל מילה. המציאות בוערת בו, הוא מרגיש כל כך מטופש ומשוקץ, הנפש הבהמית שלו הגזימה הפעם לכל הדעות. אחר כל כך הרבה 'קבלות' והסכמות שלא לשוב וליפול, ושוב, נפילה איומה שכזו. הפה שלו סגור, דלים הם המילים בפיו להביע את המיאוס והתיעוב שחש כלפי עצמו. במה ירצה את בוראו?! באיזה חוצפה יבוא ויבקש סליחה, אחר שבאשמתו וזדונו שב על קיאו זה הפעם המי-יודע-כמה?! אין בכוחו להתוודות ולהתחיל להבטיח שוב. 'לפחות סגור את פיך ואל תעיז להגיד מילה' – הוא אומר לעצמו בבוז.
בירכתי לבו מתגנבת המחשבה, 'עם כל שפלותי ונפילותיי, בכל זאת נקודת זכות יש בי, שעדיין הנני מתבייש במצבי המר. בושה היא יסוד גדול בתשובה'…
* * *
"יש בחינת שער החמישים של הטומאה – אומר מוהרנ"ת – שמעוצם ריבוי השקרים והרמאות שיש שם, יכול ח"ו להפוך ברמאותו וערמתו הגדולה והעמוקה בלי שיעור, מאמת לשקר ומשקר לאמת, לשום רע לטוב וטוב לרע" (ליקוטי הלכות, סימני בהמה וחיה טהורה ד, טו).
כזו היא גם ערמתו של היצר בענייני בושה ועזות; שני מידות מנוגדות ועצומות, שיכולות מחד לשמש מקור לטוב ולהתקרבות לקדושה, ויכולות מאידך להיות פתח לכל רע ח"ו, תלוי רק מתי ואיך ולמה משתמשים בהם. ומאיתנו נדרש לברר עפ"י דברי צדיק האמת מתי באמת יש להשתמש בכל אחד מהצדדים המנוגדים כדי להתקרב על ידם לה'.
"הבושה כנגד ה' יתברך היא מעלה גדולה מאד שעל ידי זה ניצולין מחטאים מחמת שמתביישים ממנו יתברך, ובפרט שיש כמה אנשים שמלוכלכים בעוונות רבים מאד, שבודאי צריכים להתבייש מאד מפניו יתברך על שחטאו כנגדו" (ליקוטי הלכות, הלואה ג). כל זה טוב ויפה כאשר הבושה גורמת לו שלא לחטוא עוד, אבל היצר בערמתו מטה את הבושה לנתיב הפוך לגמרי: הוא מעורר בלב החוטא בושה ונמיכות ודכאון רוח, שלא יעיז לבקש מחילה מבוראו, ושלא יפתח פיו לבקש עוד על העתיד. בשעה זו הוא מבזה בעיניו את העזות, שאין טעם לעמוד לפני המלך אחר כל כך הרבה הבטחות וזדונות, ומייקר בעיניו את הבושה השקרית הזאת שהוא נתון בה.
בעוד שבאמת צריך אז להשתמש במידות אלו בהיפך הגמור: יש להתבייש מאד מה', "אבל צריכין ליזהר מאד שלא יפלו בדעתם ח"ו מחמת הבושה, דהיינו שמחמת הבושה שמתביישים להרים פניהם נגדו יתברך יסתמו פיהם לגמרי ח"ו ולא יבקשו מחילה כלל ולא יתוודו על חטאיהם ועוונותיהם. כי אף על פי שבוודאי צריכים להתבייש מאד מפניו יתברך על גודל עוונותיו, אבל אף על פי כן צריכים להתגבר ולהתחזק מאד בעזות גדול דקדושה להעיז פניו נגדו יתברך להתוודות לפניו עוונותיו ולבקש כפרה ומחילה מלפניו, כי זהו רצונו יתברך" (שם).
מוהרנ"ת מרחיב שם על העורמה הנוראה שהיצר פועל בהיפוך זה; הלא כשחוטא מתבייש להתוודות ולהודות על האמת הוא מעיז פניו בכך בצורה איומה, העלמת החטא וחוסר ווידוי ובקשת מחילה הם בעצמם חוצפה ועזות מצח. מלבד זאת, הם גם גורמים להמשך העזת הפנים נגד מלך מלכי המלכים, כי בלא תפילה וצעקה אין סיכוי שייצא מפשעיו. כך, שהבושה עתה, היא שתביא ח"ו להמשך עזות המצח לשוב ולחטוא כנגדו. "ובאמת אדרבא, צריכים להתנהג בהיפך ממש. כי בתחילה בוודאי צריך שיהיה לו בושה גדולה לפניו יתברך לבלי לעשות שום חטא ועוון, אבל אם כבר התגבר עליו הבעל דבר ונכשל במה שנכשל ח"ו צריך להתגבר שיהיה לו עזות גדול מאד נגדו יתברך ולהתאמץ בכל עוז לבלי ליפול בדעתו כלל רק לבטוח ברחמיו המרובים בלי שיעור ולהתחזק להתחיל בכל עת מחדש ולא יסתכל כלל על מה שעבר עד הנה, רק ישתטח לפניו יתברך ויבקש מלפניו ויתוודה לפניו עוונותיו ויבקש מחילה עליהם ויתחנן מלפניו יתברך על להבא שיצילהו ה' יתברך ברחמיו המרובים בלי שיעור" (שם).
העזות לבוא להתוודות ולהתחנן על העתיד, היא היא הבושה הנכונה והאמיתית! דווקא מפני שהוא מתבייש על העבר ואינו רוצה להעיז פניו לעתיד, על כן הוא אוזר חיל ומבקש. לעומת זאת, הבושה המזוייפת שסותמת את פיו, היא היא העזות הגדולה ביותר! להעלים את החטא ולא לפחד להישאר במקום זה שבו ימשיך חלילה להמרות פי המלך.
צריכים אנו אם כן להשתמש בזהירות מופלגת במידות אלו. כל נטייה לצד אחד יכולה להפוך את המכוון לגמרי חלילה. חובתנו להשתמש ב'עזות', אבל במקומה הנכון, ועם ה'בושה' רק במקומה המדויק. זהו 'משקל' עדין שיש לכוונו מאד שלא יטה לשום צד הפוך.
את הכח הזה אנו מקבלים בקריאת פרשת 'שקלים' – לכוון את המשקל הנכון במידות אלו. הממון הינו כח 'עזות', "עשיר יענה עזות" (משלי יח, כג), אנו יודעים היטב את התיעוב הגדול אותו רוחש רבינו הקדוש אל תאוות הממון, אולם במלחמה נגד עמלק – שורשו של עזות פנים, בן הבליעל שקפץ לאמבטיה הרותחת והעיז פניו יותר מכל האומות – צריכים אנו להשתמש דוקא בממון שהוא העזות, אבל בקדושה, במשקל הנכון והמדויק; לצדקה ולבית המקדש. כך, שהעזות תביא רק להתעצמות להתוודות, לבקש ולהתחנן אחר כל נפילה, ולא להיפך.
"גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל לפיכך הקדים שקליהן לשקליו" (מגילה יג ע"ב). בכל שנה מתחדשת גזירת המן לשוב להפיל מורך בלב הצריכים לשוב בתשובה על ידי כח עזותו ועשרו, ועלינו להתגבר מחדש בעזות דקדושה, שהיא כאמור הבושה האמיתית, לבטוח בחסדי ה' ולהתאזר בגבורת עוז, לרצות, לפייס, לצעוק לבקש ולהתחנן בלי סוף, כי כך הוא רצון המלך, ומי יעיז להמרות רצונו מפני בושה שקרית?!
'מלחמה לה' בעמלק', ואותה אנו מתחילים בעוז ובגבורה בשבת זו, שבת פרשת שקלים, עדי נזכה לשוב בתשובה שלמה לפניו מהרה.
וכן חזקיהו מלך יהודה בחוליו כתיב אצלו:
ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל וכו'.
"אמר רבי חייא בר אשי אמר רב: שלש תכיפות הן (קיימים שלושה סמיכויות, מעשים הצריכים להיעשות בסמוך זה לזה): תכף לסמיכה (על ראש הבהמה המוקרבת לקרבן) – שחיטה, תכף לגאולה (המוזכרת בקטעים שלאחר קריאת שמע) – תפילה, תכף לנטילת ידים (שלאחר הסעודה) – ברכה (ברכת המזון)" (ברכות דף מב ע"א). כשחז"ל מצרפים דברים למנין כל שהוא, קיים בין אותם דברים קשר יותר מהותי מאשר סתם סמליות. אף כאן כשמנו שלושה דברים שצריכים להיעשות בסמוך לדבר אחר, קיים ביניהם קשר יותר מהותי מאשר הדמיון של התכיפות המופיע בשלושתם. גם אנחנו יכולנו להוסיף מניינים משלנו: דינים המתחילים באות ד', דינים בעלי חמש מלים, ועוד על זו הדרך. חז"ל לא בחינם מנו דברים.
ישנם נושאים שלא ניתן באמת לדבר עליהם כשלא מבינים את נקודת המוצא שלהם. אם נקרא תיאור אישי שכתב פלוני על אירוע מסוים, ולא נדע על איזה אירוע מדובר, סביר להניח שנפסיד הרבה מכוונת המחבר. לא תמיד אפשר להגיע לעומק הנושא אם באים אליו כמו שהוא. כשחז"ל אומרים ש"שלוש תכיפות הן", פירוש הדבר שקיימים שלושה נושאים שאפשר לדבר עליהם רק במצב של 'תכף'; אם הם לא יהיו סמוכים לפעולה שאמורה להיות לפניהם, הם יאבדו חלק ניכר ממשמעותם. עניינים אלו הדוקים כל אחד בדבר שנעשה בתכיפות אליהם. עד כדי כך הם קשורים זה לזה, שה'קהילות יעקב' (רבי יעקב ישראל קנייבסקי זצ"ל) הסתפק אם התכיפות בין הזכרת הגאולה והתפילה היא מדין הגאולה או מדין התפילה. כלומר, האם הזכרת הגאולה היא זו שטעונה את התפילה שלאחריה, או התפילה היא זו שטעונה את הזכרת הגאולה שלפניה. הוא מציין לפירוש רש"י שממנו נראה כצד אחד. על דברי הגמרא (ברכות דף ד ע"ב) על חובת סמיכת גאולה לתפילה, מביא רש"י משל המובא בירושלמי: "מי שאינו סומך גאולה לתפלה, למה הוא דומה? לאוהבו של מלך שבא ודפק על פתחו של מלך, יצא המלך ומצאו שהפליג – אף הוא הפליג". לפי המשל, תפילה ללא הזכרת גאולה לפניה היא כדפיקה על הדלת, ותפילה עם הזכרת גאולה לפניה היא דיבור קרוב אל המלך. ממשל זה ניתן לראות כי החיסרון נמצא בתפילה, ואם-כן- חובת הסמיכה היא משום התפילה. תפילה ללא הזכרת גאולה לפניה, היא תפילה חסרה. לפי מה שראינו למעלה, הסמיכות כאן חשובה לעצם הבנת הנושא. קיים חיסרון במעשה התפילה כשאין לפניו הזכרת גאולה. מה משלימה הזכרת הגאולה, עד שבלעדיה כביכול המלך מפליג ומתרחק מהמתפלל?
בחלק מהסידורים מופיע קטע לאמירה לפני התפילה מהספר "שערי ציון", בו אנו אומרים שאין לנו, בני אדם קרוצים מחומר, שום זכות לבוא להתפלל לפני א-ל רם ונישא מכל תפיסה והשגה, אמנם משום שהקב"ה הודיע לנו שהוא רוצה עבודה מאיתנו, אנחנו באים להתפלל. עניין זה הוא נושא מהותי בכל עבודת התפילה. עלינו לדעת שהקב"ה נענה לקריאותינו, משום שכך רצונו יתברך. הוא בחר להתגלות בצורה כזו, ולכן אנו מתפללים כדי להכין את עצמנו להתגלות זאת. אם כן, מה שעומד בבסיס התפילה שלנו הוא, שאנחנו עוסקים בגילוי אלוקי, ולא במילוי אספקה. בוודאי שגילוי זה נעשה במילוי החסרונות (או בעצם התפילה, ולא כאן המקום), אך מה המניע שלנו? לא הרצונות שלי לחיות, להתקיים, אלא הרצונות לגלות את ה' על-ידי-זאת שהוא יחַיה אותנו, יקיים אותנו. בתפילת חנה (שמואל-א א, י) מתואר על חנה: "ותתפלל על ה'". חז"ל (ברכות דף לא ע"ב) מדייקים מהמילה 'על', שבמקומה היתה צריכה לבוא לכאורה המילה 'אל' – "מלמד שהטיחה דברים כלפי מעלה". מסביר רבי חיים מוואלוז'ין בספרו נפש החיים (שער ב, פרק יב): "רוצה לומר, הגם שהיא עצמה הייתה מרת נפש, עם כל זה השליכה צערה מנגד ולא אכפת לה להתפלל על זה כלל, אלא שהטיחה דברי תפילתה לפניו יתברך שמו, על הצער שלמעלה".
חשוב לציין שגם מי שתפילתו לא סובבת על עיקרון זה, גם היא מאד חשובה בעיני הקב"ה, ולה יש משקל גדול בפני עצמו. כמו כן חשוב לציין שאין לכל אדם ללכת בדרך זו בלבד, כי בזמן הזה ש'שכינתא בעפרא', ובני אדם בכלל לא חושבים על השכינה ובטח שלא על צערה, אם אדם יתפלל רק על צער השכינה, לא רק שתפילתו תהיה מלים בלא לב, אלא שהוא גם יחשוב שלא מעניין בכלל בשמים מה כואב לו ומה מטריד אותו. אבל בוודאי שכל אחד יכול כפי מה שיוכל להוסיף את צער השכינה לתפילתו מלבד צערו הפרטי.
נחזור למשל. קיים מי שחושב שהקב"ה חייב להיות קרוב לעצם הבקשה שלו. בעצם הדפיקה צריכה כבר להיפתח הדלת בפניו, כדי שיקבל את מבוקשו. באופן שכזה תפילת האדם היא על עצמו, והוא רחוק מהמלך. כדי לפנות אל המלך באמת, צריך להמתין מעט בהיכלו, ועליו להכין את עצמו בצורה הראויה לבקש מהמלך דברים. מהלך המתנה זו הוא זמן להפנמה שלא הדפיקה שלי בדלת היא זו שקובעת (ובוודאי שהיא חשובה, אך לא תמיד היא מביאה איתה ישועה). כדי שהתפילה תיענה, עלי 'להטיח' את צערי כלפי מעלה, ולהבין שהדבר שבראש ובראשונה קובע הוא כבוד שמים. אם במשל האדם נכנס פנימה והתקרב אל המלך, מהי האפשרות שלנו להרגיש קרובים למלך? מבאר רש"י: "אלא יהיה אדם מקרב להקדוש ברוך הוא אליו, ומרצהו בתשבחות וקלוסין של יציאת מצרים, והוא מתקרב אליו, ובעודו קרוב אליו יש לו לתבוע צרכיו". כאשר האדם מתבונן בנסים ובנפלאות שנעשו עבורו, הוא מכיר בכך שהקב"ה רוצה אותו. בעשרת המכות או בקריעת ים סוף התגלה שכל מערכות חוקי הטבע וההיגיון מתבטלות בפני עם ישראל. הוא זה שעומד במרכז הבריאה, וכולה בטלה לפניו. כשאדם מכיר בכך שה' רוצה אותו, שרק הוא מוכשר להתגלותו של ה', הוא יכול להתפלל בצורה השלמה ביותר. עתה הוא מכיר שהקב"ה רוצה להתגלות באמצעותו, ולכן תפילתו תהיה על כבוד שמים. צערו איננו כבר צערו הפרטי; "אמר רבי מאיר: בשעה שאדם מצטער, שכינה מה לשון אומרת אומרת? קלני מראשי, קלני מזרועי" (סנהדרין דף מו ע"א). כל חיסרון של טוב אצלנו הוא גם חסרון התגלות שכינה, מכיוון שבוודאי עדיפה צורת התגלות הטוב באופן שאנחנו מבינים אותו, ולא בצורה שאנו רק מאמינים שהוא טוב. 'ובעודו קרוב אליו'- כשאנחנו מכירים שחסרון הטוב שלנו הוא חסרון גם למעלה, כביכול- 'יתבע צרכיו'.
* * *
כאשר מודיע הנביא ישעיהו לחזקיהו המלך כי "מת אתה ולא תחיה", מתפלל חזקיהו ואומר: "ויאמר אנה ה' זכור נא את אשר התהלכתי לפניך באמת ובלב שלם והטוב בעיניך עשיתי" (ישעיהו לח, ג). מבארת הגמרא (ברכות דף י ע"ב), "מאי 'והטוב בעיניך עשיתי'? שסמך גאולה לתפילה". מסביר המהרש"א: שאלת הגמרא מכוונת לייתור המילה "בעיניך", הלוא הטוב היחיד הוא מה שטוב בעיני הקב"ה, ומהי ההדגשה "בעיניך"? לכך מבארים חז"ל, "שסמך גאולה לתפילה". הוא עשה את הטוב שבני אדם לא הכירו בו. כל אחד עסוק במילוי צרכי עצמו, וחזקיהו עסוק במילוי צרכי השכינה. כמובן, שסמיכת גאולה לתפילה היא הביטוי של דבר זה, אך תודעה זו ליוותה אותו בכל מעשיו. בכך אנו רואים שגם חזקיהו הלך בדרך התפילה – דרך בה האדם מכיר בכך שרק טוב ה' הוא זה שצריך להתגלות בכל פרט במציאות, ומתוך כך הוא גם מתפלל על כל דבר ודבר כחלק מצורת קיום.
כשהתבודדות נכנסת לחיים, אדם מתחיל לממש את המעלה הגדולה ביותר שלו, והיא היכולת לבחור.
האדם הוא יצור בחירי יחידי בתבל כולה. אין עוד יצור הנהנה מן המעלה הזאת – לא מעל האדם ולא מתחת לו. כל הטבע, כל כוחות הטוב וכוחות הרע, כל המלאכים והשרפים וחיות הקודש, כל הגלגלים והכוכבים והמזלות – כולם רק אוטומטים. ואילו אני, שיושבת כאן כעת מול מסך המחשב, משמעותית הרבה יותר מכל האנדרומדה שפרושה מעל ראשי, למרות שאין לי מושג איך לבטא את היחס הזעיר של ממדי מול ממדיה.
מפני שאני בוחרת, והיא לא.
עם כל הכבוד לה, היא רק מכונה משוכללת ועוצרת נשימה, ואני, העייפה והמותשת והמטושטשת, כל עוד נשמה באפי – אני בוחרת.
אני יכולה לבחור מה לחשוב, מה להגיד, מה לאכול ומה ללבוש. אני יכולה לבחור מה לרצות, על מה להתפלל ואיך לפעול. אני יכולה להחליט לאן לפנות ברגע הבא, ימינה, שמאלה, החוצה או פנימה. אני יכולה להחליט אם להישאר ערה או ללכת לישון, אם לצרוח או לחייך, אם להקשיב או להיאטם.
אני יכולה לבחור, ושום יצור שונה ממני, לא סופות טייפון מבעיתות ולא מלאכי הבריאה כולה, לא יכולים לבחור כמוני.
זה עוצר נשימה.
אבל הבחירה, ברוב השעות, נספגת בנוף היומיומי העוטף אותנו. אנחנו לא מרגישים שאנחנו בוחרים, אנחנו פשוט פועלים מתוך הרגל, מעשה אחר מעשה, פעולה אחר פעולה.
ההתבודדות מקלפת את המעטפת הקהויה ומזכירה את מעלת היותי בוחרת. זאת חוויה מופלאה.
פתאום אני נעשית מודעת לכוח הזה, הבלתי מוגבל כמעט. פתאום אני מבינה, שדברים אכן מתרחשים מפני שרציתי כי יקרו, אני חווה שלמילים שהוצאתי מן הפה יש משמעות קובעת, ומבינה שהמילים יצאו ממני, כי במקום כלשהו, בתוך תוכי, בחרתי לומר אותן.
כשההתבודדות מפגישה אותי עם הכוח שלה, עם ההקשבה של השם יתברך ועם המענה שלו – אני לומדת לחוש, שלקיום שלי יש חשיבות. שעצם היותי כאן בעולם זהו אירוע ממשי, משמעותי, משפיע. הוא יכול להיות יותר או פחות – ככל שאבחר לממש את עצמי, אבל כך או אחרת, כל רגע של חיים שניתן לי, הוא רגע קובע.
זאת תחושה שונה מאוד, וליתר דיוק הפוכה לגמרי, ממה שחשתי קודם.
בימים שבהם השם היה פרוש מעלי כמו השמיים הרחוקים והשותקים, לא הייתה שום חשיבות לקיום שלי. הייתי אחת מתוך מיליארדי גרגרי אבק מתעופפים, חולפים, המכונים 'בני אדם'.
ברור שהייתי יהודיה, ברור שקיימתי מצוות, ברור ש'כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא'. כך כתוב בספרים וידעתי את זה, אבל בתפיסה הפנימית שלי את עצמי נותרתי גרגר אבק שמכלה את כוחותיו יום אחר יום, מתבלה (אני כבר לא בת שמונה עשרה, גם אם עוד אינני בת ארבעים), עובד קשה יותר מדי, נופל שדוד, ודי מהר נגמר.
אבל ברגע שהשם יתברך הפך להיות קרוב, נוכח, קשוב ומתעניין, הפכתי גם אני להיות קיימת, אמיתית, משמעותית.
וככל שחלף הזמן, הבנתי עד כמה הבחירה שלי קובעת.
זה מתבטא בדברים פשוטים לגמרי, כמו אחד התינוקות שלי, שהיה צרחן בשעות הערב בצורה בלתי נסבלת. השעות שבין שמונה לחצות מדי ערב, היו מוקדשות לנענועים בלתי פוסקים של העריסה שלו, מנומרים בטיולי 'על הידיים' ולעיתים גם בקפיצות וריקודים.
כולם אמרו הכל, כמובן, כאבי בטן וגזים, קושי להסתגל לעולם הזה בכלל ובפרט, אבל אני הרגשתי שאני יוצאת מדעתי. סוף היום, הבלגן קורא לי, ובשלב מאוחר יותר אני גם רוצה לנוח, אבל התינוק המתוק והתובעני הזה, משעבד אותי אל גלגלי העריסה ללא הפוגה!
יום אחר יום. שבוע אחר שבוע.
יום אחד נשברתי. מצאתי את עצמי בלי עוד מבוגרים מסביב, פניתי אל השם בהתבודדות (שהיתה נדירה אז, בגלל מגבלות התינוק), והצהרתי שאיני יכולה עוד.
אני לא יכולה לנענע את העריסה שלו ארבע שעות כל ערב! אני לא יכולה! הבית צובר פיגורים, אני צוברת עצבנות, אני מתפרצת על התינוק ועל אחיו ועל אביו, באמת, אני כבר לא מסוגלת!!
פשוט לגמרי, בלי מליצות, בלי ציפויים. ככה, כמו שהרגשתי.
הייתי צריכה לנקז את הכעס שהצטבר במשך התקופה. אמרתי את זה שוב ושוב. בכיתי את זה, התפרצתי את זה, הוצאתי את זה.
וכשהכול נגמר הבנתי, שזאת החלטה שלי.
התינוק שלי רק בן חודש וחצי. אני, לעומתו, בת שלושים. הבנתי שאני צריכה לבחור לשים זה קץ, ובחרתי.
אמרתי די, והתכוונתי לזה. זה היה 'די' ענייני, מוחלט, רגוע. 'די' של אחרי התבודדות. 'די' לא טעון ולא עצבני, ולא עצבני על כך שהוא עצבני (מכירים את זה?) אלא שלם לגמרי, עגול וחלק ונקי.
התינוק שלי בדק את ה'די' הזה, אבל לא יותר מדי.
אחרי יומיים השתנה פה הסטאטוס, הילד אכל, התערסל קצת על הידיים, הועבר למיטה מקץ עשר דקות, וישן שם בלי – אני חוזרת: בלי – שחמורים ירתמו את עצמם לעריסתו ויסיעו אותו. סיוט של חודש וחצי נגמר בהתבודדות אחת.
לפעמים ילד בן שישה שבועות מביא אותך לעמוד מול הבחירה שלך, לפעמים זה שכן בן שבעים מהקומה שמעליך, המון פעמים זה אחד ההורים שלך או בן זוגך, ועוד המון פעמים זה ילדיך המתבגרים.
אתה נכנס לתוך מבוי סתום, משתבלל, משתבלל – וסובל. בתחילה אתה מתבודד על זה (אם בכלל) בשפה די מינורית. מבקש את העזרה שנראית לך נכונה לאותה שעה, מתאר מה קורה, ממתין, וממשיך לסבול.
אבל תוך זמן לא ארוך, מוגן בחומות החמימות של ההתבודדות, אתה מתפרק יום אחד ומספר להשם את הכל – אבל ממש את כל מה שאתה מרגיש.
ואתה גם אומר לו, שאתה לא מוכן יותר.
ואתה גם מסביר לו מה בלתי אפשרי לגמרי, מה אפשרי רק קצת, ומה היית רוצה שיקרה.
בעצם, כמו תמיד בהתבודדות, אתה מסביר את זה לו ולך כאחד.
ופתאום אתה פוגש את הכוח שלך.
נכון שאין לך השכלה פיזיקאלית שתעזור לך להגדיר כמה אתה זעיר ביחס לשמש, למשל, אבל בכל אופן אתה גדול וחזק יותר ממנה – כי אתה יכול לבחור והיא לא.
ההתבודדות היא הזירה, שבה אדם פשוט כמוני, בוחר כמעט כל יום מחדש.
אם לפני שהתבודדתי, ביצעתי בחירה משמעותית פעם בכמה חודשים (במקרה הטוב!!) מאז שהתחלתי, הזכות לבחור נהייתה כמעט יומיומית.
ואי אפשר לתאר, איזו תנופה קיבלו החיים, איזו צמיחה, ואיזה שינוי מופלא.
רק השם ואני יודעים, שההתבודדות היא הסוד, שהפך אותי מפסיבית לאקטיבית, גם בתחומים שהכי הפחידו אותי קודם.
משהייתה אפלת החורבן ממשמשת ובאה, כמאתיים שנה לפני חורבן בית שני, אירע נס חנוכה. דווקא אז, בטרם ה"צלילה" הנוראה אל עומק החושך שעדיין אנו מתבוססים בו, תיקנו לנו אנשי כנסת הגדולה להדליק, בכל שנה ושנה בעת הזו, את נרות חנוכה. בריחוק העצום מהוד המקדש, מתפארת המלוכה, מחסד ה' בהתגלותו ברגלים, בחסרון עמוק של קדושה, הותירו לנו, עד בוא אור הגואל, רושם קטן מן האור הגדול הזה. שמונה נרות שיאירו את חשכת הגלות, יזכירו את תפארת העבר ויוסיפו אומץ ותקווה לגדולת העתיד.
האור יורד למטה
כחולה חבול ומעונה, המוטל על ערש דווי, אנו מוטלים זה מאות ואלפי שנים, מצפים לישועה. והקדוש ברוך הוא, ברוב רחמיו, ולפנים משורת הדין, "יורד" בחנוכה עד אלינו, אלינו ממש, עד ולמרות כל נמיכותנו ושפלותנו, ומקיים בנו מצוות "בקור חולים". וכמו שכותב רבי נתן (ליקוטי הלכות אורח-חיים השכמת הבוקר ד' סעיף ב'): "וזה בחינת מצוות בקור חולים, כי צריכין לבקר את החולה ולהסביר לו פנים, דהיינו מה שבני אדם נכנסין אצלו ומפקחין על עסקיו ועושין לו כל צרכיו. כמו שכתוב בשולחן ערוך (יורה דעה של"ה סימן ס"ח) שזהו בחינת הארת פנים, כי אין מסתירין פניהם ממנו ואינם נטמנים בבתיהם, רק באים אליו ועושין לו כל צרכיו, ומדברין על ליבו. וזה בחינת חנוכה ופורים, שהם בחינת מצוות בקור חולים, כי הם ימים קדושים וטובים מאד (ושפע רוחני עצום נשפע אז בעולם) ואף על פי כן הם בימי החול, ואינם אסורים במלאכה (דהיינו שלא כמו בשבת ובחג שהאדם צריך לפרוש ממלאכה ומעסקי חול על מנת "להתרומם" ו"לגעת" בקדושתם. כאן, בחנוכה ובפורים, למרות קדושתם, "יורד" האור למטה, גם בלא שנפרוש ממלאכה, וכמעט ללא הכנה מצידנו יש בידינו לקבלו).
…והוא כמו למשל כשהאדם בריא, בודאי אין המלך בא אל האדם להראות לו פניו, רק כל מי שרוצה לקבל פני המלך ולהתעדן מאור פניו, הוא צריך לנקות ולטהר עצמו יפה יפה ולקשט עצמו כראוי ולשקוד על דלתי המלך ולבקש מאת רואי פני המלך שיקבלו רשות (עבורו) שיכנוס, ולעשות כל התחבולות השייכים לזה, עד שיזכה לבוא לפני המלך כפי מדרגתו, אם לכנוס לחצר המלך או לבית או להיכל, כדי שיאיר בו המלך פניו המאירות.
אבל כשאחד מאנשי המלך חולה ומוטל על ערש דווי, רחמנא ליצלן, אזי כשנתעוררין רחמי המלך להחיותו מאור-פניו, אזי מוכרח המלך לילך אצלו לביתו להאיר בו פניו ולהחיותו, וזה בחינת "שכינה למעלה מראשותיו של החולה" (מסכת שבת י"ב).
וזה בחינת חנוכה ופורים
וזה בחינת חנוכה ופורים, שהם מועדים קדושים, שניתנו לנו להחיותנו כיום הזה, בימי הגלות המר, שכנסת ישראל נקראת חולה… ומעוצם חלינו הכבד אין אנו יכולים לעלות ולהראות ולהשתחוות לפניו בשלוש פעמי רגלינו, לכנוס לביתו הקדוש, שהוא הבית המקדש, לקבל אור הפנים, כי "מפני חטאינו גלינו מארצנו, ונתרחקנו מעל אדמתנו, ואין אנו יכולים לעלות ולהראות ולהשתחוות לפניך…" (כמובא בתפילת מוסף), על כן חמל עלינו בעל הרחמים ברחמיו העצומים והוסיף לנו שני הימים הקדושים האלו, שהם חנוכה ופורים, שתיקנו לנו הצדיקים הגדולים, שהם אנשי הכנסת הגדולה, כדי להמשיך לנו אור הפנים (דהיינו התגלות אלוקותו יתברך) לתוך בתינו בתוקף גלותנו, שיזכה כל אחד בביתו בחנוכה להדליק נר חנוכה, שהוא בחינת אור הפנים"…
גם המקום בו נצטוינו להדליק את נרות החנוכה, מרמז לנו על עוצמת האור המתגלה בהם: "מניחו (את הנר) למעלה משלושה טפחים (מעל הארץ, כשלושים ס"מ) ומצווה להניחו למטה מעשרה טפחים" (כמטר) מורה ההלכה (קצור שולחן ערוך קל"ט סעיף ח').
נרות שבת וחג אנו מניחים במקום גבוה, שאורם יתפשט מלמעלה ויאיר את הכל. אך את נרות חנוכה שאמרו חז"ל (מסכת סוכה דף ה') "מעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה", דהיינו שבמקום כה קרוב לארץ אין התגלות אלוקות. היום, בחנוכה, מתגלה האור אפילו שם! "להורות – שדייקא למטה מעשרה טפחים, מקום אחיזת הסטרא-אחרא, גם שם יכולין למצוא הפתח להתקרב אל הקדושה… ויכולין להתקרב להשם יתברך בכל מקום, אפילו למטה מעשרה טפחים, שאין שם השראת השכינה…" (ליקוטי הלכות חנוכה ו' סעיף א').
…אפילו אור קטן, בחושך הגדול של הגלות, אפילו כמעט בלי הכנה לקבלו, ואפילו במקום הטומאה ממש, יכול להתרחש לו נס, ואורו יתפשט וילך, עד שמונה ימים, עד שיקיף את כל הזמן, ולמעלה מן הזמן. אלא מאי? לפחות את האור הקטן הזה – מוכרחים להדליק. משהו, אפילו מעט, חייבים לעשות. למרות העלטה הכבדה ואולי דווקא בגללה אין דורשים מאיתנו, בדור שערב הגאולה, עבודות קשות ומפרכות. עלינו רק להדליק נר בחושך, לעשות השתדלות קטנה וכנה, והקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו כבר ירד עלינו, ובדרך נס יעצים את נקודת האור הקטנה שלנו לנהרה גדולה ואדירה.
"קצת זה גם טוב"
"פתחו לי פתח כחודה של מחט – ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרונות נכנסות" (מדרש שיר השירים רבה ה' ג') קורא אלינו מי שאמר והיה העולם.
כל רצון טוב, כל נכונות אמיתית להתעלות רוחנית – הינם נרות מאירים באפלה.
אבל בשביל להדליק אותם – אנחנו צריכים להאמין ש"קצת זה גם טוב".
אנשי דור המבול – בעלי דעת רחבה היו, ובקיאים גדולים בכל החכמות. כיצד, אם כן, הרשיעו וחטאו כל כך עד שגזר ה' כליה גמורה על עולמו?
אמנם, ידעו אנשי הדור ההוא כי מלחמה לטוב ולרע בנפשם. מנהיגים מורמים מעם היו גם אז – חנוך, מתושלח, נח. ובודאי עוררו בדבריהם את ההמונים ללכת בדרך הטוב והיושר. לא פעם ולא פעמיים ניסו לתקן דרכיהם, לבקש את האור. עד שקמו אנשים בעם ואמרו – די! "מה ש-די כי נעבדנו ומה נועיל כי נפגע בו?" (איוב כ"א). אל הטוב השלם, הנקי מרבב, אין ביכולתנו להגיע. עובדה!
מה הטעם לנסות בכלל?!
ככל שאנו מתקדמים, מתקדם גם הרע. פעם אנו כובשים את יצרנו ופעמיים הוא מכשילנו. ואם כן – מה הטעם בעבודת הבורא, ומה התועלת בתפילות אליו ("ומה נועיל כי נפגע בו" פגיעה מלשון תפילה). להגיע אל הטוב בשלמות אין אנו מצליחים, צדיקים גדולים אנחנו לא. מהרע אסור ליהנות ויסורי המצפון מציקים לנו השכם והערב. מוטב, אם כן, להפטר מהם לגמרי. להתמכר לרע עד הסוף. כך לפחות נוכל להנות מן העולם "כמו שצריך".
"אין תוצאות" טענו האנשים ההם. "לא רואים התקדמות" אם לא נקבל הכל אז נבחר בלא כלום וגרוע מזה – ברע לשמו! מוזר, שדווקא השאיפה לשלמות, דווקא צמאון הנפש הגדול הפכו להם לרועץ.
הכל או לא כלום! ומה היתה טעותם? אמנם כן, צריך לשאוף לשלמות, אבל אם השגת השלמות היא תנאי להתקדמות אזי השאיפה לה הופכת להיות הנוראה והמייאשת שבתכונות הנפש.
"גם בעבודת הבורא יתברך" כותב רבי נחמן (תורה ס"ו) "יש בני אדם שהם תמיד בבחינת צמאון, כי נפשו שוקקת תמיד לעבודת השם יתברך, אך שהוא בלא זמן ושכל" ואף ש"אור להביות הלב של איש הישראלי (דהיינו תשוקתו לשלמות ולטוב) "הוא עד אין סוף ואין תכלית לתשוקתו" – "צריך לצמצם ההתלהבות" (תורה מ"ט) הוא כותב, כי "לפעמים, כשמנשב רוח סערה, אזי הוא מבעיר האש מאד, חוץ מן המדה. כמו כן לפעמים יש שמנשב בהאדם בחינת רוח סערה, ומבעירו ביותר, חוץ מן המדה, ידע שזה מבחינת רוח סערה" (לקוטי מוהר"ן חלק ב' תורה ט').
כשאין בכוחנו להשיג את הטוב המקווה, להיות טובים ממש ועד הסוף, גם אנו נוטים לוותר על הכל, וכי מה הם עבורנו, עבור נפשנו המתאווה לשלמות, כמה השגים קטנים, חלקיים ושבריריים. כמה אפשר לחיות עם יסורי מצפון, עם חוסר השלמות? כך – הופכים רבים ממבקשי אור ל"מורדי אור" ("המה היו במורדי אור" אומר איוב (כ"ד) על אנשי דור המבול). ויש "שיטה" אחרת: במקום להאבק בסבלנות בחושך – אפשר "להתחפש" למואר, להתדמות לשלם, לא טועה, נקי מרבב. אולם הבוחרים בה, מלבד מה שמשקרים לעצמם, גם משמשים עילה נפלאה למבקשי האור לפרוש ממנו מכל וכל. "אם זהו האור – אין לנו חפץ בו!" הם מכריזים.
מוכרחים לשמוח במה שיש!
"איזהו עשיר – השמח בחלקו" מלמדים חז"ל (מסכת אבות פרק ד' משנה א'). גם ברוחניות, למרות השאיפה האמיתית והנחוצה לשלמות, מוכרחים ללמוד לשמוח במה שיש, לשמוח בחלקנו, גם אם הוא זעיר. וזהו מעמודי התווך של שיטת רבי נחמן – למצוא נקודות טובות בעצמנו. גם אם הן מעטות, נקודות זעירות בלבד, יש להן ערך רב, כיהלומים. לא "הכל או לא כלום". הטוב שיש בי – זה אני, וכשיש לי במה לשמוח – יש לי כח גם לשאת את יסורי המצפון על הרע שבי ולהמשיך הלאה להלחם בו, לכבוש ממנו עוד ועוד חלקים, קטנים ככל שיהיו.
דרך האור לעולם איננה להאיר בבת אחת, אלא לאט – כמו הזריחה והשקיעה שעליהן אנו מודים בתפילה "בחכמה פותח שערים". כך – גם שערי הלב נפתחים לאור האלוקי – לאט לאט, מעט מעט, שלא יזיק, שלא יבהיל, שלא יהפוך לאש מכלה, לרוח סערה. "ואורח צדיקים כאור נוגה. הולך ואור עד נכון היום" (משלי ד') גם דרכם של הצדיקים – נוגה, אור מעורב בחושך, גם דרכם היא התגלות אור איטית – "הולך ואור" רק כך ניתן להגיע, בסופו של דבר, לאור הגדול, האמיתי, שאנו מצפים לו – "עד נכון היום".
גם אם נופלים – קמים!
"שבע יפול צדיק וקם" (משלי כ"ד ט"ז). גם הצדיקים מועדים, מסתבכים, שוגים, לפי ערכם, אבל הם – לא מתייאשים. הם – אינם מאמינים ב"הכל או לא כלום".
גם אם הם נופלים – הם קמים, שמחים בטוב שהושג על כל פנים, וממשיכים הלאה.
"עבים סתר לו, ולא יראה" (איוב כ"ב) טענו אנשי דור המבול.
"הוא בכלל לא רואה אותנו, לא מתייחס" (וכי אין אנו מרגישים כך פעמים רבות מספור?…)
"אכן, אתה א-ל מסתתר" אומר הנביא (ישעיהו מ"ה ט"ו). אין אנו מתעלמים מן החושך ומן ההסתרה. רק שאנו מאמינים גם בהמשך הפסוק – "אלוקי ישראל מושיע".
ואף על פי שנסתר – "וחיכיתי לה' המסתיר פניו מבית יעקב, וקיויתי לו" (ישעיהו ח' י"ז).
ועוד – אותה שאיפת שלמות, אף שיש לה בודאי מקור קדוש בנפש, בה בעצמה טמון גם שורש רע, תהומי בחשכותו, ערמומי בדרכי התגלותו.
"הכל או לא כלום" – הטעיה של היצר הרע!
"הכל או לא כלום" איננה, פעמים רבות כי אם "התלבשות" של מדה רעה בנפש – מדת הגאוה! הלא אם היינו מגיעים, כרצוננו, במהירות ובקלות, אל השלמות המקווה, אין ספק שמשם, כמעט בלי יכולת להתנגד, היינו נופלים אל תהום הגאוה. "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החייל הזה" (דברים ח' י"ז) ראו כיצד הצלחתי, כמה רוחני אני, וצדיק…
מדמים כי אנו באור ונמצאים במקום היחידי בו אורו של ה' באמת לא קיים, שעל המתגאה הרי הוא מכריז: "אין אני והוא יכולין לדור בעולם"… (סוטה ה') ואם הוא לא דר בנפשי – מי דר שם???
מעשה בירבעם בן נבט, שהיה רשע גדול, וה' בעצמו הציע לו דרך תשובה: "אמר רבי אבא: אחר שתפשו הקדוש ברוך הוא לירבעם בבגדו ואמר לו: חזור בך, ואני ואתה ובן ישי (דוד מלך המשיח) נטייל בגן עדן. אמר לו (ירבעם לקדוש ברוך הוא) מי בראש? (ענה לו הקדוש ברוך הוא) בן ישי בראש (אמר ירבעם) אי הכי לא בעינא (אם כך – איני רוצה)" (מסכת סנהדרין דף ק"ב).
מדהים? מטורף? לאו דווקא. אין זו אלא הדגמת הנגע המוכר והידוע – "הכל או לא כלום". הכי טוב! ואם לא – הכי רע. רק לא בינוני, רק לא קטן, אפילו קטן במעט, אפילו רק מאדם אחד…
אמנם בעולם האמת – ההיפך הוא הנכון. "מי שהוא קטן – הוא גדול. ומי שהוא גדול הוא קטן" מכריז ספר הזוהר הקדוש. (זוהר חלק א' קכ"ב)
השמח במועט ומעריך אותו, המקבל את חסרונותיו וקטנותו באורך רוח וסבלנות – הוא הגדול באמת. ואילו ה"גדול", הרוצה "לבלוע" הכל, ואין די לו בפחות מזה – הוא הקטן באמת.
צריך באמת לשאוף ולהשתדל להגיע להרבה. אך זה אפשרי רק אם נדע: "מעט זה גם טוב" (שיח שרפי קודש ברסלב חלק א' סימן תרצ"ז)
"אהבה שבדעת"
אותה נקודה קדושה ופנימית שיש בכל יהודי, קטנה ונעלמת ככל שתהיה קרויה בפי רבי נחמן "אהבה שבדעת" והוא מבאר (ליקוטי מוהר"ן ל"ג אות ה'): "יש שני מיני אהבות: אחת שהיא אהבה שבימים… שבכל יום, היינו שבכל מדה ומדה יש שם אהבתו של השם יתברך עם ישראל וזה שבפועל ויש אהבה שהיא בכח… אהבה שבדעתו ובמוחו היא למעלה מהזמן והמדות, ואינו מלובש בשום לבוש".
כלומר, ישנה מציאות שבה אוהב אותנו בוראנו בפועל, בגלוי. אהבה זו באה לידי בטוי בימים ובמדות, כלומר, בפעולות שהקדוש ברוך הוא פועל בעולמו. האדם המתבונן בפעולות אלו עשוי לחוש את אהבתו של הבורא המשפיע לו טוב וחסד.
אך ישנה אהבה אחרת, סמויה ונעלמת מן העין, זוהי מציאות שבה הקדוש ברוך הוא אוהב אותנו מעל לימים ולמדות, כלומר מעל ובלי קשר לכל גבול וצמצום כלשהו. זוהי אהבה ללא גבול! ונקראת "אהבה שבדעת".
האהבה שבימים ובמדות פעמים מתגלה ופעמים נעלמת, מאחר ואין אנו ראויים לה בשל קלקול מעשינו. אך האהבה שבדעת, אהבתו הפנימית של הקדוש ברוך הוא אותנו היא מעל הכל, קיימת תמיד ואיננה תלויה בדבר. אלא שזו אין בטבעה ויכולתה להתגלות כלל בעולם המוגבל מפני שאור אין-סוף אינו יכול להתגלות במציאות מוגבלת וסופית.
וכשם שלקדוש ברוך הוא, כביכול, שני סוגי אהבות לעם ישראל, כך גם לישראל, כלומר לכל יהודי ויהודי, יש שני סוגי אהבות אל הקדוש ברוך הוא: "אהבה שבימים" ו"אהבה שבדעת" (וכמובן גם באותה תורה בליקוטי מוהר"ן באות ו' שלאחרי זה).
האהבה שבימים ובמדות היא האהבה שמגלה כל יהודי כלפי ה' בעת שהוא מקיים את רצון בוראו בימים ובמדות, שהרי האופן הפשוט של התגלות האהבה הוא הרצון לעשות נחת רוח לאהוב, לקיים רצונו ולשמחו.
אהבה זו, המהווה את מצוות התורה "ואהבת את השם אלוקיך", צריך לחוש כל יהודי בשעה שהוא מקיים מצוות בוראו.
אך לא בכל עת מתגלה אהבה זו. לעיתים, בעת שהאדם סר חלילה מדרך השם או שהוא רחוק ממנה לחלוטין, הרי היא כבושה ונסתרת בתוכו ואיננה באה לידי בטוי.
אך גם אהבה אחרת יש בלבו של כל יהודי. נעלמת וחבויה בעומק נשמתו ואף שאין היא מתגלה כלל בגבולות המקום והזמן, יש עיתים שאף אצל מי שרחוק לגמרי מקדושה ורוחניות עשויה היא להתפרץ, לבעור ולהאיר באור יקרות, שאין לשער את יופיו ובהירותו.
זוהי ה"אהבה שבדעת", עליה נושא משלו שלמה המלך "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה" (שיר השירים ח' ז'). וביארו המפרשים שם, שכל אומות העולם וכל הצרות והיסורים שמצרים לעם ישראל – אין בכוחם לכבות את אותה להבה אשר "רשפיה רשפי אש, שלהבתיה" (שיר השירים ח' ו').
אותה אהבה פנימית, שלעיתים נסתרת אף מעיני האדם עצמו, מתגלה דוקא בשעה שכוחות הרע והחושך מתגברים ומתעצמים בנפש האדם במדה כזו שהם מאיימים "לבלוע" גם את אותה נקודה סמויה, אך בבואם להתנכל לה – יחשף זיוה וברגע אחד תהפוך רע לטוב, אפלה לאור יקרות.
מעשה ביוסף משיתא
מספר המדרש (בראשית רבה ס"ה כ"ב) אודות יוסף משיתא (שם מקום) ויקום איש צרורות (אף הוא שם מקום) שהיו, כבאור ה"מתנות כהונה": "בני אדם עבריינים מישראל ולבסוף קדשו שמו של הקדוש ברוך הוא".
מהו סיפורו של יוסף משיתא? בשעה שבקשו שונאי ישראל להכנס להר הבית החליטו לשלוח לשם בראשונה אדם יהודי, כי חששו מאימת המקום ועונשו. ואמנם, בחרו להם באדם קל-דעת שיסכים להכנס למקום הקדוש הזה. (כידוע אין ההלכה מתירה את הכניסה אליו אלא לכהנים ואך ורק בזמן שהם טהורים וכו'), בהבטיחם לו שמה שיוציא משם יהיה לו לשלל.
נכנס יוסף משיתא אל המקדש ובזז משם את אחד מחפצי הקדושה היקרים ביותר, את מנורת הזהב. חמדו השונאים את המנורה ואמרו לו "אין דרכו של אדם פשוט להשתמש במנורה כזו. הכנס שוב ומה שתוציא שלך יהיה".
הפעם סירב יוסף משיתא לשוב ולהכנס אל הקודש. ואף שהבטיחו לו שכר רב, טען (כלשון המדרש) "לא די שהכעסתי לאלוקי פעם אחת אלא שאכעיסנו פעם שניה?…" ואף שבחמתם עינו אותו בעינוים קשים לא התרצה שוב לבצע את המעשה הנפשע רק צעק "אוי לי שהכעסתי את בוראי" עד שיצאה נשמתו…
ספור מפליא. אדם גס, שהקדוש שבקדשי ישראל היה קל בעיניו, הפך לפתע את עורו עד שמוכן היה למות ביסורים קשים ובלבד שלא לחלל את הקודש… הכיצד?
אלא שגם ליוסף זה היה גבול. היה מקום בפנימיותו שבו ראה יוסף משיתא את עצמו כיהודי קשור לקדושה ומחובר לאהבת ה'. אהבה פנימית, נסתרת, אהבה שבדעת.
וכשעבר את הגבול הזה, כשמעשהו הנפשע איים כבר על נקודת יהדותו הפנימית – פרצה אהבתו הנסתרת והתגלתה במלוא עוזה. (וכמו שכותב רבי נחמן בשיחות הר"ן ע"ח: "בכל מקום יש יושר, אפילו מי שעושה כל העוולות, אף על פי כן בהכרח נמצא בו איזה יושר רק שיש חלוק בין בני אדם – מתי מתחיל היושר…")
חנוכה – התגלות אהבה שבדעת
אותה אהבה מיוחדת, אותו קשר עמוק וסמוי בין כל יהודי לבוראו מתגלה באופן מיוחד בחנוכה. כתב הרמב"ם: "כי בבית שני כשמלכו מלכי רשעה גזרו גזרות על ישראל וביטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ומצוות… ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות וטימאו הטהרות… וכשגברו ישראל על אויביהם ואבדום… ונכנסו להיכל ולא מצאו אלא פך אחד שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו להדליק אלא יום אחד בלבד ונעשה נס והדליקו ממנו נרות המערכה שמונה ימים עד שכתשו זיתים והוציאו שמן טהור…"
מלבד שמחתנו על נצחון האויבים ועל נס פך השמן, יש בסיפור חנוכה גם באור עמוק יותר. היוונים ש"טימאו הטהרות", לא רק בבית המקדש פגמו. את טומאותיהם ודעותיהם הפסולות הכניסו גם במוחות בני ישראל ובלבבם. אך למרות התפשטות כפירת יוון, היה בכוחם של הצדיקים בני חשמונאי למצוא "פך אחד", נקודה אחת ויחידה, קדושה וסמויה, המצויה בלב כל יהודי, אשר אליה לא הצליחה טומאת היוונים לחדור. זוהי נקודת ה"אהבה שבדעת". האהבה הפנימית והמוסתרת אל הקדוש ברוך הוא.
אותה נקודה, אותו פך, "היה מונח בחותמו של כהן גדול". כלומר, מה ששומר וחותם את אותו כח פנימי ומה שמונע ממנו להטמא – הוא הקשר והחותם של צדיקי הדורות, שבהתקשרות אליהם נשמר הטוב הפנימי שבכל יהודי, ומשהוא מתגלה – נעשה בו נס "והדליקו ממנו נרות המערכה שמונה ימים".
וכלשון רבי נתן בליקוטי הלכות (אורח חיים חנוכה ג' סעיף ב') "ועל כן זה הצדיק שיש לו זה הכח, כי זכה לאהבה שבדעת, הוא בחינת כהן גדול, שהוא בחינת אהבה עליונה שבדעת, בחינת כהן גדול, על כן על ידו דייקא היה עיקר הנס של חנוכה, כי היוונים, שהם מלכות הרשעה, טימאו כל השמנים, שהוא בחינת הדעת… וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, נעשה נס, ומצאו צלוחית של שמן שהיה חתום בחותמו של כהן גדול, שזה בחינת שמן משחת-קודש. היינו הדעת העליון, ששם האהבה שבדעת, שהוא בחינת סתרי תורה, שהוא בחותמו של כהן גדול".
[פורסם לראשונה באתר האינטרנט של הרב ארז דורון – אור פנימי]
"אפילו אם אתה משוקע במדור הקליפות ואתה במדריגה תחתונה מאד עד שנדמה לך שאי אפשר עוד להתקרב אליו יתברך מחמת שנתרחקת מאד ממנו, אף על פי כן תדע, שאפילו במקומך, גם כן שם, תוכל למצוא אלקותו, ומשם אתה יכול לדבר את עצמך בו יתברך ולשוב בתשובה שלימה. כי לא רחוקה היא ממך, אלא שבמקומך שם רבו הלבושים"
(ליקוטי עצות, התחזקות י"א)
אח יקר, אם התחלת לעבוד את ה', ללמוד תורה, להתפלל בכוונה, לעסוק במצוות, לגדור עצמך ממידות רעות, לברוח מתאוות וכדומה שאר עבודות בעבודת ה' – בכל אלה או באחד מהם – אנא, דע: כי לא בבת אחת תתרגל לכך. לא יום, לא יומיים ואף לא שבוע וחודש עלולים לחלוף לפני שתהפוך את העבודה הזו לחלק ממך. ימים ושנים עלולים לחלוף, עליות וירידות, שיכולים להיות שונות ומשונות, עתידים להתרחש, עד שתהפוכנה הקבלות החדשות שקיבלת על עצמך, העבודות החדשות שאתה מנסה להרגיל בהן עצמך – לטבע. אל תצפה שעד זמן זה או אחר שקבעת לעצמך תהיה כבר איש אחר, ותשריש בעצמך לחלוטין את המידות הטובות עליהן אתה עמל כעת.
לא עליך המלאכה לגמור, ואין אתה יכול לדעת מתי תצליח ואיך תהיה בעתיד. את זה יעשה הקדוש ברוך הוא. מה שמוטל עליך, זה רק לעשות כל מה שאתה יכול, להשתדל בכל יכולתך בעבודת ה' יתברך. עליך לדאוג להמשיך לעבוד את ה', להמשיך לנסות להתקדם ולעלות גם אם יהיה מה שיהיה, עליך מוטל שלא להתרגש מהשינוים הנפשיים, שלא להתייאש אלא לקום מנפילות, גם אם יבואו בזה אחר זה. עליך מוטל לא לשים ליבך לעבר או לעתיד, כי אם להווה. ובעיקר – עליך לדעת לא לוותר בשום פנים ואופן, אלא להתעקש מאוד, על שעה של התבודדות מדי ים ביומו, בה תמצא הרבה מה לומר לאביך שבשמים ומה לבקש ממנו.
גם אם עדיין לא התחלת – וודאי משום שכבר ניסית פעם ונכשלת – נסה כיוון אחר, נצל אפשרות אחרת. אולי הפעם כן תצליח! חשוב: ולי לא הלכת קודם בדרך הנכונה ולכן נכשלת או לא הצלחת מספיק? אולי התקדמת מהר מדי ולא ניסית להתקדם שלב שלב במהירות המתאימה לך? אולי לקחת על עצמך עבודות שאינן לפי דרגתך הרוחנית או שהם למעלה מיכולתך כעת? ואולי רק ניסית לחקות מישהו אחר?
וגם אתה, גם היום, גם מתוך היאוש הזמני שאתה נתון בו מתוך מחשבה שאולי מנקרת בך שאתה לא יכול, וודאי לא עכשיו, גם אתה יכול, ואין בכך שום ספק, לומר כמה מילים לאביך שבשמים, לשפוך את מועקתך, לפרט לו רצונותיך הטובים, לספר לו כמה אתה חפץ להתקדם אלא שאתה חושש או אינך מאמין שתצליח.
כל החודש הזה מקודש בקדושה מיוחדת, "ועל כן נוהגין בחודש ניסן יום טוב בכולו ואין אומרים בו תחנון, כי כל החודש כולו הוא בבחינת 'ראש חדש' ועל כן נקרא 'ראש חדשים' כמו שכתוב 'החדש הזה לכם ראש חדשים' " (ליקוטי הלכות, ר"ח ג, א).
לא לחינם אמרו על חודש ניסן "החודש אשר ישועות בו מקיפות, החוסים בו מתקיפות" (מתוך 'יוצר' לפרשת החודש), כיון שזהו זמן מסוגל ביותר לתפילה ולשפיכת שיח בתשוקה וגעגועים לפני בורא העולם.
עשבי השדה והצמחים שמתעוררים לחיים בתקופה זו גם הם נכספים להכלל בתפילתו של מי שיוצא להתפלל ולהתבודד ביניהם, והמלאכים שממונים על הצמחים מוסיפים לו כוח בתפילתו ומעוררים את זכויותיו כדי 'להמשיך ישועה' (שיחות הר"ן צח).
* * *
חודש ניסן הוא גם זמן מיוחד לתשובה, וכפי שרבינו הקדוש מגלה (בליקו"מ ח"א מט): "גם ניסן הוא 'ראש השנה' והם ימי תשובה, כי 'בניסן עתידין ליגאל' (ר"ה יא) ואין הגאולה אלא על ידי תשובה".
אלא שלפעמים דווקא הרצונות הטובים שלנו מעכבים אותנו מלשוב בתשובה…
שכן הרצון שבוער בקרבנו תובע שלמות, האדם רוצה במפגיע לחזור בתשובה שלימה, וזו מתפרשת אצלו כהליכה בדרך הטובה בלי טלטלות שיזיזו אותו ממקומו הטוב.
הוא גם מוכן לקבל עצה שעליו להתפלל ולבקש מה' שיחזירנו בתשובה, אבל הוא רוצה לפחות שהתפילה תהיה עם חמימות וכוונה נכונה, עם מוח ולב.
השלימות הזאת, היא המונעת לפעמים מלשוב בתשובה.
אך רבינו הקדוש מגלה, שכך הוא דרכו של השי"ת – דווקא כשהאדם רוצה לשוב בתשובה, מנסים אותו תחילה בהרחקה, מזמנים לו עיכובים וטרדות שמחייבים המתנה ממושכת.
רק כך נוצר אצל האדם ה'כלי' שבעזרתו יוכל לשוב בתשובה (ראה ליקו"מ ח"א ו וח"ב מח ועוד רבות), ומי שלא מוכן לכך ודורש עבודה מושלמת ומתוך כך הוא מזלזל באותם ימי המתנה טרופים ומבולבלים – מפסיד בעצם את ההזדמנות הנפלאה לשוב בתשובה.
* * *
אם בכל השנה יש לזכור כלל זה, הרי על אחת כמה וכמה בימים אלו שנועדו במיוחד לשוב בתשובה.
חודש זה לצד סגולותיו ומעלותיו מוקף גם ב'חבילות' של טרדות. ביעור החמץ, ההכנות לחג, אפיית המצות ועוד, מביאים עמם יגיעה עצומה ומבורכת. אלה אומנם טרדות של מצווה אבל עם כל זה המוח עמוס, העייפות סוחטת, הכל מסביב כל כך לא מסודר…
בזמנים שכאלו עלינו לזכור את הכלל: אסור להתנות את התפילה או את הלימוד בכך שהם יהיו מסודרים ומיושבים כל צרכם, כיוון שכך ורק כך היא דרכה של תשובה: מתוך כל הקלחת ובאמצע כל הבלבולים 'חוטפים' תפילה. בין קרצוף למשנהו, בין טרדה לחברתה, בהמתנה לתור משתרך, תוך כדי ריצה מבוהלת לחנות פלונית 'זורקים' אנחה כלפי מעלה, מדברים ומבקשים לה' עם ובלי לב.
לא מחמיצים שום הזדמנות להתפלל או ללמוד, שכן כל רגע בחודש זה יקר מפז, כל נקודת רצון וכל דיבור של תורה תפילה ובקשה שווים עתה הון כפול ומכופל. זה הפתח לתשובה וליציאה מן הגלות הרוחנית והגשמית גם יחד.
* * *
"עיקר יציאת מצרים" – אומר רבי נתן – "היה על ידי ריבוי הצעקות והזעקות שצעקו בני ישראל אל ה', כמו שכתוב, 'ונצעק אל ה' אלוקינו וירא את עניינו', וכתיב, 'וייאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שוועתם אל האלוקים' ", זה היה הקוד שפרץ את בריחי הארץ הסגורה והמסוגרת שהייתה בית עבדים איום לאבותינו.
אין צורך להתעמק כדי להבין שאנחותיהם וזעקותיהם לא היו מסודרות כל כך; הן בוודאי לא נשאו אופי של תפילות זַכות; אלו היו זעקות ואנחות קטועות ומבולבלות, תוך כדי נגישׂות אכזריות ומכות על גווים שחוחים ממשא חומר ולבנים – ודוקא אנחות כאלו הכריעו את הכף.
* * *
"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" (מיכה ז, טו). גם בימינו מוכן ומזומן חודש זה לניסים ונפלאות, ובו נפתח פתח מיוחד לתשובה.
צריך רק לבער את ה'חמץ' הפנימי שמעורר בנו גאווה ומונע מאיתנו את ניצולן של הדקות והשניות המבולבלות וחסרות הסדר שדווקא בהן ניתן לחטוף נקודות קדושות ודווקא בהן טמון סוד התשובה והגאולה.
הם נחשבו למצטיינים בתחומם והעובדה הזו זיכתה אותם בהטבות שונות. לצורך ביצוע משימותיהם המורכבות הם צוידו במכשירים חדשניים שחסכו מאמצים, והביאו לתוצאות מדויקות ומושלמות. אך ברבות הימים, ההסתגלות לעבודה הקלה הפכה לזלזול. הם נטו להזניח ולהשתמש עם המכשור העדין בחוסר אחריות מסוכן.
ללא התרעה הם מצאו את עצמם שוב עם הציוד הישן ועם עבודה כפולה. למפרע הבינו, שהם הנושאים באחריות הרעת התנאים. חוסר הזהירות שהפגינו אילץ את האחראיים לגנוז את הציוד המיוחד והרגיש. הם ייאלצו כעת לשכנע אותם שהבינו את המסר ולמדו להתייחס לציוד באופן המתאים.
* * *
פרשת השבוע הקודמת הסתיימה במעמד האדיר של קבלת התורה המהדהד עד היום במרחבי ההיסטוריה. במעמד הר סיני נעשינו ממלכת כוהנים וגוי קדוש, קיבלנו אז כולנו, כעם וכיחידים, כלי עצום, ניתנה לנו הגישה אל פנימיות התורה ואל אור הגנוז. נהיר וברור שמדרגות כגון אלו זקוקות לשימור, ראוי איפה לשאול איך ניתן לשמר מצב נעלה כמו זה גם בהווה?
התשובה מצויה בפרשת השבוע, משפטים. אנחנו מצווים להעמיד עלינו דיינים ולייסד מערכת של דין ומשפט. ובאותו האופן, גם כל אדם באופן אישי, מצווה לבסס את חייו ויהדותו על משפט. לשפוט את עצמו כל יום, ולבחון היכן הוא אוחז היום בקבלת התורה. בדיוק כפי שלא תיתכן חברה אנושית מתוקנת ללא מערכת משפט, שאם לא כן "איש את רעהו חיים בלעו", כך לא יתכן לקיים יהדות חייה, נושמת ומתחדשת ללא מערכת עצמית של משפט.
לקבל תורה היום
קבלת התורה כוללת עניינים רבים, הן מה שבידינו לקיים, והן מה שטרם זכינו. ולכן, כבר הורו ולימדו אותנו הצדיקים שעיקרה של קבלת התורה הוא חשבון נפש ומשפט, להתוודות על המשוגות ולהתחיל תמיד התחלות חדשות. המשפט הזה שאדם עורך לעצמו, משמש בריח התיכון בקשר שבינו לבין הקדושה. וזוהי למעשה העצה היקרה והמופלאה שהנחיל לנו רבי נחמן – ההתבודדות, אודותיה הפליג ואמר שזוהי "מעלה עליונה וגדולה מן הכל". במרכזה של ההתבודדות עומדת השאיפה לקיים בשלמות בכל יום את התורה, להתקדם ולהתחדש ולתקן כל עניין. המתבודד והמפרש שיחתו לפני השם, מחזיק ברשותו כלי עצום, משוכלל ומדויק להשגת התכלית – שיקול הדעת, וכשהדעת מיושבת האור הגנוז מאיר, והוא צופה בו ורואה איך השם יתברך מביט ומשגיח על כל ענייניו, ועד כמה הוא אהוב וחביב אצלו. זהו למעשה מעמד של קבלת התורה יומיומי, זוהי קדושת בית המקדש. ומי שמקפיד לשפוט את עצמו, ואינו ממתין שיאלצו משמים לעורר אותו, זוכה ונפתחת בפניו הדרך להצלחה ועליה אמתית.
כה חיוני הוא העיסוק במשפט, עד שהוא מוכרח להתבצע באופן יומיומי. התרשלות מהתבודדות היא בבחינת "אם תעזבני יום, יומיים אעזבך" – הינך חש מרוחק מפני שחדלת מהעיסוק במשפט, וחוזר חלילה. אם אין דין למטה, ואם אדם לא מקדים לשפוט את עצמו, הדין העליון עלול להתלבש בפחדים ודאגות שונות ומשונות ולהופיע כאן למטה. משום שהעולם הזה מעצם מהותו, מבוסס על דאגות ופחדים. כל עוד אנו עסוקים בהתבודדות ומשפט, הרי שאנו בונים את הדעת ושומרים אותה מעל ומעבר לקטנות ופחדים. אך אם העיסוק הזה מוזנח, מתגנבות ללב הדאגות מכל הסוגים והמינים, ואין לך דבר המפסיד ומאבד את הדעת כמו דאגה ופחד. כששיקול הדעת הבהיר נשלל מהאדם, הרי הוא מאבד את הכלי החיוני ביותר להשגת התכלית, נסגר בפניו הפתח לאור הגנוז. ממצב שכזה איך מתרוממים?
לאמיתו של דבר הפחדים עצמם הם גורם נפלא לתיקון והתרוממות. אם מצאנו את עצמנו מתבוססים בדאגות פרנסה, חששות מפני תקלות, או פחדים כאלו ואחרים, אות וסימן הוא שאור הגנוז נסתר מאיתנו. כלומר, התרשלנו מהעיסוק במשפט.
רק תתחיל להתבודד
כל שעלינו לעשות כעת הוא, לחזור אל העיסוק הזה מהר ככל האפשר. בתורה ט"ו לימד רבינו ז"ל דבר נפלא: הוא כותב שמיד כשאדם מתחיל לעסוק בחשבון הנפש והתבודדות, הוא מרומם את הדעת, נכנס לשיקול הדעת ונחלץ מפחדים. לשם כך נדרש מאיתנו לייחד לעצמנו כל יום זמן כלשהו לשיחה בינינו לבין קונינו; להתייצב מול השם ולדבר על הכל, להעלות את הבעיות ואת ההפרעות, לנסות להבין את גורמי ההפרעה, ולקבל על עצמינו להשתדל ללמוד את הנושא טוב יותר ולתקן ככל האפשר. זוהי הנהגה כה פשוטה, נגישה ומתוקה שאין קלה ממנה לכאורה – ובכל זאת הבעל דבר יעשה הכל כדי לגרום לנו להחמיץ אותה. ההתבודדות פועלת כסגולה פלאית. מתוך הדיבורים והווידויים המציאות הולכת ומתחוורת, הפחדים נעשים לפתע מופרכים; הדמיונות מתפוגגים; מה שנדמה היה כבלתי אפשרי עשוי להתברר לפתע כפשוט ובהישג יד. אט אט, מתוך עקשנות של פעם ועוד פעם, מתנער האדם מחולשותיו, מגרש את פחדיו וחוזר אל התורה והתפילה. הדעת הולכת ונבנית, בית המקדש הפרטי מתנוסס שנית על תילו, וכוחות הנפש שבים אל מצבם האיתן.
שמא תאמר, אינני מסוגל להתבודד כראוי, אינני יודע, אינני בקי – לכך ציוותה אותנו התורה בפרשת שקלים, להביא מחצית השקל. לומר לך, את בית המקדש בונים מחצאי שקלים – חצאי התבודדויות וחצאי שיקול הדעת. תתחיל, תתבודד, תדבר, אחוֹז לכל הפחות בחבל המשפט. מהחצי הזה יתנוסס לבסוף בית מקדש, ישוב ויזרח עליך אור הגנוז.
"זה ידוע, שעיקר קריאת המגילה ופרסומי ניסא, וכל המצוות של פורים, הוא שנזכה על ידי זה להפיל את קליפת המן עמלק בכל דור ודור בכל שנה ושנה בכל אדם בפרטיות, וכמו שכתוב במגילה בפירוש והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור משפחה ומשפחה מדינה ומדינה ועיר ועיר" (ליקוטי הלכות, ציצית ז).
נתבונן אם כן באחד מיסודי תכסיסי קליפת המן-עמלק המתפשט בימינו הרבה, כדי להתעורר ללחום מלחמת ה' בגיבורים בימים האלה המסוגלים לעקור טומאתו ולזכות לגאולה שלימה בעז"ה.
ככל שמתעצמים ימי עקבתא דמשיחא וההסתרה רבה על הארץ כן גוברים בעולם הפחדים והחרדות ומצוקות הנפש, אשר לא שערום אבותינו בדורות הקודמים, אצל הרבה נערים וזקנים אנשים נשים וטף הולך וגובר ענין הפחדים והדאגות מה יולד יום. כמובן שכל אחד מהם תולה זאת בפחד ודאגה על מציאות כלשהיא שיכולה להתרחש חלילה, ואשר לפעמים הם אולי גם בבחינת 'מיעוט המצוי,' ומצדיקים עצמם ד'למיחש מבעי' וצריך לחשוש ולהתגונן ולדאוג על העתיד לבוא.
פחדים אלו הם בכל המישורים; הן בדאגת הפרנסה והכלכלה, הן בדאגת בריאות הגוף והנפש, הן בפחד ממלחמה ורדיפות, ועוד כהנה בלי שיעור. וכמו לדוגמא במגיפת ה'קָארָאנַא' שנתפשטה ל"ע בארצות המזרח הרחוק ונשמע גם בגבולנו מעט מזה ה"י, והרבה נתפסים לבהלה ולחרדות איך יוכלו להציל עצמם. וכמובן שזה מתלבש במצוות היראה, שאסור ללכת עמו ית' קרי ומקרה, אלא צריך להתעורר לתשובה ולחפש דרכינו. והיות והדברים נוגעים לעיקרי הדת ומעיקרי מלחמת עמלק, ע"כ ננסה להרחיב בזה מעט ללכת בדרכי ישרים אשר הורה לנו צדיק האמת.
אמונת ההשגחה יסוד כל התורה
ידוע ומפורסם כי עיקר בואנו לעולם הזה הוא בשביל האמונה הק', וזה תכלית כל הבריאה ותכלית כל התורה שעבורה נבראה הבריאה, וכמ"ש 'כל מצוותיך אמונה', וזה היה עיקר יגיעת כל הצדיקים בכלל, ויגיעת ומסירות נפשו של רבינו הקדוש בפרט, להנחיל אמונה פשוטה בלבותנו ובלבות כל ישראל. ומעיקרי ויסודי האמונה הקדושה הוא לדעת ולהאמין שעיני ה' משוטטות ומשגיחות בכל הארץ בהשגחה פרטית מליאה, ושאין ביכולת שום כח בעולם להרע או להיטיב כי אם בגזירתו ית'. וכמו שכתב הרמב"ן (שמותי"ג סופ"ב) "שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם ניסים, אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד, אלא אם יעשה המצות יצליחנו שכרו, ואם יעבור עליהם יכריתנו ענשו, הכל בגזרת עליון".
ומוהרנ"ת מאריך בזה (בהלכות מו"מ ה"ד) שזה יסוד כל התורה כולה ממש, וכדבריו הבוערים שם: "עיקר קבלת התורה תלויה באמונת ההשגחה פרטית. שאז שייך מצוה ועברה, שכר ועונש, כי אין דבר נעלם ממנו ואין נסתר מנגד עיניו, אבל הכופר בהשגחה ח"ו הוא כופר בכל התורה כולה. וזה הדבר ידוע ומובן לכל, כי עיקר כלליות התורה הוא שאנו מאמינים בהשגחתו בפרטיות שהוא יתברך צופה ומביט ורואה ומשגיח תמיד על כל דבר ודבר בפרט, כי אף על פי שהוא יתברך יושב בשמים ומרומם ומנושא מאד מאד מאתנו, אף על פי כן הוא יתברך בעצמו משגיח בהשגחה פרטית על כל דבר שבעולם עד תכלית נקודת המרכז של עולם הגשמי וכל אשר בו, כי הוא יתברך משגיח תמיד בהשגחה פרטית על כל פרטי הבריאה. שזהו סוד כוונת קריאת שמע שצריכין לכוון ב'אחד' כדי להמליכו למעלה ולמטה ובארבע רוחות, היינו שנדע באמונה שלימה שהוא יתברך מלך על כל הארץ ומלכותו בכל משלה. והמלכות וההנהגה אפילו של העולם הגשמי הזה הוא על ידו יתברך בעצמו כי לה' המלוכה. וזהו עיקר כלליות התורה, וזה דבר פשוט שאין צריכין לבארו".
חובת הבטחון
ועיי"ש (באות ג') מה שמרחיב בענין אמונת הבטחון, שמכח אמונת ההשגחה הפרטית מתחייב הבטחון, להסתכל ולצפות אליו ית' ולכוון עינינו לישועתו, ומבאר שם שעיקר פגם הכופרים הוא שפוגמים בענין השגחה זו, וכלשונו שם: "וכמו"כ באמונת הבטחון בה' יתברך, עיקר הפגם של העכו"ם והכופרים הוא שאין מצמצמין עיני דעתם לה' יתברך, כי באמת רובם ככולם מאמינים במציאות ה' יתברך, אבל עיקר הכפירות שלהם הוא בהשגחה הפרטית, כי אומרים שה' יתברך גדול ונעלה ומרומם ונשגב כל כך עד שאי אפשר לצייר בדעת שה' יתברך ישגיח בזה העולם בהשגחה פרטיות ועל ידי זה כופרים בכל התורה כולה התלוי בזה".
ודבר זה מבואר הרבה בדברי רבותינו שהבטחון הוא פרי האמונה, ועיי' מה שהאריך בזה רבינו בחיי בס' כד הקמח (ערך 'בטחון') וכתב שם בתו"ד: "שמידת הבטחון עיקר גדול מעיקרי התורה ולכך מצינו שהתורה מיוסדת עליה", וביאר שם ש"ענין הבטחון בהשי"ת פירש הרב הקדוש ר' יונה זצ"ל כי הוא שיידע האדם עם לבבו כי הכל בידי שמים, ובידו לשנות הטבעים ולהחליף המזל ואין לו מעצור להושיע ברב או במעט, וגם כי צרה קרובה אליו ישועת השם קרובה לבא כי כל יכול ולא יבצר ממנו מזימה".
והנה כי כן מובן שעל זה ישים כל אחד מגמתו ועבודתו להעצים האמונה ולברוח כמפני האש ממפסידיה, כי היא העיקר והיסוד שהכל תלוי בה, ועל זה נצטווינו "ולא תתורו אחרי לבבכם – זו המינות" כמשארז"ל ועיקר המצוה שלא נלך אחר מחשבות לבנו כשעולים בדעתנו מחשבות נגד האמונה ח"ו אלא נסיח דעתנו מזה, וכמו שכתב הרמב"ם (ה' ע"ז פ"ב): "כל מחשבה שהוא גורם לו לאדם לעקור עיקר מעיקרי התורה מוזהרין אנו שלא להעלותה על לבנו, ולא נסיח דעתנו לכך ונחשוב ונימשך אחר הרהורי הלב", ע"כ.
וכיון שכן הרי בכלל אזהרה זו שנסלק מדעתנו ולא נתור אחר מחשבה הנוגדת בטחון בה' שעניינה העלמת והכחשת אמונת ההשגחה כנ"ל.
והיות ומעיקרי הבטחון הוא שלא נירא ולא נפחד בעת צרה, אלא נאמין שהשי"ת משגיח עלינו ומרחם עלינו תמיד וכנ"ל, הרי שבעֵת שעולה בלבנו פחד חלילה מהבאות, מחויבים אנו לסלק מחשבה זו, ולחזור האמונה והבטחון בתכלית. ואין זו מדרגה ומעלה, אלא עיקר העיקרים בשליחותנו בעוה"ז בקיום התורה וביסודי האמונה.
וראה מה שכתב מוהרנ"ת בזה (בה' הרשאה ה"ג) וז"ל: "עיקר הבטחון הוא בחינת יראה בשלמות, דהיינו שנשמר מיראות הנפולות ואין לו שום יראה נפולה משום דבר רק מה' יתברך, אז הוא בוודאי בוטח בה' יתברך, כי זה עיקר הבטחון שלא יירא ויפחד משום דבר רק מה' יתברך לבד, בבחינת (ישעיה יב) אבטח ולא אפחד, בחינת בה' בטחתי לא אירא מה יעשה בשר לי (תהלים נו), היינו שיש לו בטחון שלם בה' יתברך ואין לו שום יראה נפולה ושום פחד כלל ואינו דואג כלל".
צרת 'המן עמלק' – פגם ההשגחה והבטחון
וזה עיקר מלחמת עמלק, שמשה נלחם עמו ע"י ידי האמונה בחי' ויהי ידיו אמונה, כי עמלק הוא ראש הכופרים כמ"ש רביז"ל בלקו"מ (ח"ב סי' יט, ועוד), וכל מגמתו לקלקל האמונה ובטחון בלב בני ישראל ח"ו. ועיי' בליקוטי הלכות (הל' נטילת ידים שחרית ה"ב) שהרחיב בזה שע"כ נלחם בו משה ע"י הרמת ידים "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל", "כי עמלק הוא כלליות כל הע"ז והסטרא אחרא בחינת ראשית גוים עמלק, ועמלק היה כופר בעיקר ותלההכל בטבע ח"ו, ועל כן עיקר הכנעתו על ידי הרמת הידים היינו שמגביהין הידים כ"ח פרקין אל הדעת לידע שהכל בהשגחתו יתברך, והוא מחיה ומקיים השמים וכל צבאם והארץ בהשגחתו לבד ואין שום טבע ומערכת השמים כלל, ואזי נכנע עמלק והסטרא אחרא כנ"ל, וזה בחינת ויהי ידיו אמונה עד בא השמש, כי עיקר הכנעת עמלק על ידי אמונה בהשגחת השם יתברך".
וכמו שהביא גם בעוד מקומות (עי' לדוגמא בה' ציצית ה"ה אות כ"ה) וז"ל: "עיקר הנס של פורים הוא להכניע עמלק שהוא עיקר הכפירות והאפיקורסות ולגלות אמונת חידוש העולם, כמבואר בדברי רבינו ז"ל (לקו"מ ח"ב סי' יט) על פסוק ויהי ידיו אמונה הנאמר במלחמת עמלק, שעיקר מפלת עמלק הוא על ידי התגלות האמונה הקדושה". נמצינו למדים כי עיקר צרת המן-עמלק הוא פגם ההשגחה שהוא פגם הבטחון כנ"ל, ועיקר הבטחון שלא יהא לו שום יראה נפולה אלא יאמין ויבטח בה' שהכל מאתו וברוב טובו ורחמנותו יצילו מכל רע, וכשרוצים להינצל מכל רע ומכל טומאה, אזי עיקר העצה להגדיל האמונה והבטחון, וזה מכניע הרע דעמלק, שהוא תכלית ומציאות הרע והצרות ברוחניות ובגשמיות.
הנסיון בעת הסתרה
והמתבונן בפשטות התורה הק' יראה שעיקר בואו של עמלק היה על פגם הבטחון, כמו שמפורש בסוף פרשת בשלח, שאחר שהעם צמא למים והיו בסכנת נפשות וכו,' כתיב שם: "ויקרא שם המקום מסה ומריבה על ריב בני ישראל ועל נסותם את ה' לאמר היש ה' בקרבנו אם אין, ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים", והביא רש"י שם מדברי חז"ל "סמך פרשה זו למקרא זה, לומר, תמיד אני ביניכם ומזומן לכל צרכיכם, ואתם אומרים היש ה' בקרבנו אם אין, חייכם שהכלב בא ונושך אתכם ואתם צועקים אלי ותדעון היכן אני", ע"כ. והנה, כל הרואה ישתומם מעוצם התביעה שהיתה על ישראל שם, שאף שבפועל היתה הסתרה עצומה כ"כ וראו המוות לעיניהם בצמא נורא כזה, מ"מ נתבעו על שלא היה להם הבטחון הגמור לדעת ש"תמיד אני ביניכם ומזומן לכל צרכיכם", וזה הביא להם צרת עמלק, כי זה הספק בעצמו שלא בטחו בו יתברך ונפלו לספק "היש ה' בקרבנו", זה עצמו בא מעמלק [וכמו שמפורש בדברי מהורנ"ת ה' העושה שליח לגב"ח ג-ו עיי"ש] וע"כ בא אח"כ גם בגשמיות להצר להם.
ועיין בהלכות נחלות ה"ד (אות י"ב) מה שמפליא שם ענין הנסיון הזה, שאחר כל הניסים שראו בעיניהם הצליח לבלבלם בזה, וכתב בתוך דבריו: "ראה והבן והבט עד היכן כח הקליפה והסטרא אחרא מגיע, וכל זה מעשה קליפת עמלק שהוא כלול מכל הקליפות והסטרא אחרא שיכול לעקם הלב כל כך עד שיכול לבוא לטעות כזה, אם אין משתדלין להתגבר כנגדו בכח הצדיקים האמיתיים", כי זה עיקר הנסיון שעמלק מעמיד תמיד להשכיח כל הטובות ולהרהר אחר הקב"ה ושלא לבטוח בו, וזה עיקר תפקידנו תמיד: להתגבר להודות ולשמוח ולהכיר בחסדי ה' עלינו, ולהגביר אמונתנו ובטחוננו בו בכל לב ונפש.
ועיקר כוחו של עמלק הוא דוקא בעת הסתרה, כמו שמבואר בדברי מוהרנ"ת כמה פעמים (עי' לדוגמא בה' כתובת קעקע ג-יג ועוד הרבה), כי אז בעת שמתגברת מידת היראה והדין והגבורות והצמצומים אז יש לו כח לינק מזה להגביר הדינים, כי בבחי' גבורות ודינים נאחז היצר הרע (עיי' לקו"מ ח"א סי' ע"ב), וע"כ עיקר מלחמתו לקלקל היראה ששם עיקר חובת הבטחון כנ"ל.
הנה כי כן נתבאר לנו באר היטב, שבעת צרה עומד האדם בנסיון גדול, כי בודאי שכשהשי"ת מעורר לבנו לשוב אליו ע"י מקרי ופגעי הזמן, חובתנו לשום לב לזה ולא לומר מקרה הוא, וכמו שכתב הרמב"ם (ה' תעניות פ"א) "שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו, ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן, וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם. אבל אם לא יזעקו ולא יריעו, אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית, הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להידבק במעשיהם הרעים ותוסיף הצרה צרות אחרות הוא שכתוב בתורה (ויקרא כ"ו) והלכתם עמי בקרי והלכתי עמכם בחמת קרי", ע"כ. ובודאי שצריך לעורר יראה גדולה בלב בכל עת שרואים שצרה באה ח"ו. אבל מאידך, דוקא יראה זו יכולה לגרום להתרחקות עצומה מהשי"ת ולשורש כל הרע של עמלק, וצריך לחפש ולבדוק היטב שתהא זו יראה טהורה שמקרבת אל השי"ת, ואשר אינה סותרת למצות הבטחון, אלא אדרבה היא מאוחדת עמה. וכמו שנתבאר לעיל מדברי מוהרנ"ת שהבטחון נובע משלמות היראה, שלא מתפחד משום דבר רק מהשי"ת לבדו.
להחזיר היראה להשי"ת
ופוק חזי הלכה שלמה (בהלכות בכור בהמה טהורה ה"ד) שהרחיב מוהרנ"ת על ענין זה ממש באריכות ובנעימות, רשפי אש הנובעים מעדן העליון, ומבאר שם בתוך דבריו שזה עיקר ענין קדושת ימי הפורים והמלחמה בעמלק, כי כל עסקו של עמלק הוא לקלקל היראה, שהוא קלקול הבטחון, שמזה מתקלקל כל יסוד קיום התורה.
ונעתיק כאן רק איזה גרגירים מעטים זעיר פה וזעיר שם מאוצרו הטוב שם, להעיר רוחנו ונפשנו לעמול בימים הללו לקבל קדושת הבטחון הזה, שנוגע ליסוד יהדותנו. וז"ל: "עיקר בריאת העולם היה בשביל לגלות יראתו ומלכותו, כי היראה היא בחינת מלכות, וה' יתברך שולח על האדם פחדים של יסורים ומכות וכיוצא, כדי שיתבונן על ידי זה אליו יתברך, כדי שיעלה כל היראות הנפולות לשורשן, דהיינו ליראה אותו יתברך, ועיקר עליית היראות הנפולות הוא על ידי הדעת, שידע שהכל ממנו יתברך, שלא יתלה שום דבר בטבע ובמקרה ח"ו, רק כל מה שיעבור עליו יאמין וידע כי הכל ממנו יתברך לבד וישוב אליו ליראה מלפניו יתברך. והדעת הוא גדר האדם, כי כל זמן שאינו מעלה היראה לשרשה ויש לו יראות הנפולות, דהיינו שמתיירא מגוף הדבר בעצמו שמפחידו, כגון מחיה רעה ולסטים ומכות ויסורין רחמנא לצלן, הוא כמו בהמה ממש, כי גם בהמה יש לה כל אלו היראות והפחדים, ועיקר ההבדל בין אדם לבהמה הוא שהאדם יש לו דעת לידע ולהבחין שיש אדון מנהיג מושל ומשגיח יתברך שמו שמאתו הכל והוא שלח על האדם כל אלו הפחדים כדי שישוב אליו יתברך". ומבואר מדבריו שיסוד היראה השלמה שלא יתפחד מעצם הדבר, אלא יחזיר הפחד אל השי"ת, דהיינו שיבין שיש כאן משלח ששלח יראה זו והוא קורא לו בזה לשוב אליו, ורק אל זה יתייחס פחדו ויראתו ולא מגוף ועצם הדבר המפחיד.
עמלק מקלקל היראה
ועיי"ש שמרחיב שיראה עילאה וטהורה זו המשיך משה רבינו ע"ה במתן תורה, וכן עתה בכל דור נמשכת יראה זו ע"י קבלת התורה, ועתה אנו מקדימים ההכנה לזה ע"י פורים ומחיית עמלק שהוא דרך והילוך לפסח שהוא הכנה למתן תורה. וע"כ קורין פרשת זכור "שהוא מחיית עמלק, שהוא כופר ואינו מאמין שהכל מה' יתברך, ורוצה לסלק היראה ח"ו ולהמשיך היראות הנפולות שמשם כל הגלויות. כי עמלק מעולם רצועה מרדות לישראל והוא מיַראָם ומפחידם תמיד ביראות הנפולות, וכל התגברותו כשרואה שישראל נופלים ח"ו מיראה דקדושה, כמ"ש ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עייף ויגע ולא ירא אלקים. וצריכים אנו לזכור מעשה עמלק כדי להישמר ממנו כדי להכרית זכרו בכל דור ולהמשיך עלינו יראה עילאה." והרואה את כל ונוכחת, יאחזהו רעד, על עוצם הכח הרע הזה של יראה נפולה, שלדברי מוהרנ"ת היא עיקר ושורש כל הגלויות, וזה עיקר עבודתו של האויב המר הזה, להטות ליבנו ח"ו שבמקום שנחבר כל פחד אל השי"ת ונבין מי שלח לנו כזאת ומה מטרתו בזה, נתפחד ונכנס בחרדות נפולות של חסרון בטחון, ובזה הוא מפסיד את היראה שהיא תכלית הבריאה והתגלות מלכות ה' בעולם. וכמו שמסיים שם: "יראות הנפולות הם בחינת דינים שמהם משתלשל אחיזת הקליפות והסטרא אחרא. ומי שזוכה להבחין האמת שכל היראות הנפולות הכל מה' יתברך ומעלה הכל לשורשו, להתיירא רק מה' יתברך שממנו הכל, אזי אדרבא מגיע לו טובה גדולה על ידי אלו היראות הנפולות, כי על ידי זה חוזר לה' יתברך. אבל מחמת שאלו היראות הנפולות הם בחינת דינים שמהם אחיזת הסטרא אחרא לפעמים מתגברת הסטרא אחרא עד שמעקמת לב האדם ונופל רק לעצבות על ידי היראות הנפולות ואינו חוזר לה' יתברך, ולפעמים מתגבר עליו כל כך עד שבא לידי כפירות ח"ו. וזה עיקר מלחמת עמלק שמפחיד את האדם בחיילותיו בתוקף ממשלתו של מלכותו הרשעה אבל על ידי זה היה יכול להגיע טובה, כי על ידי זה ישובו אל ה' בחינת בצר לי אקרא ה,' אבל הוא מתגבר להכניס כפירות בלב לתלות הכל בטבע כדי שלא ישובו לה' ועל ידי זה מתגבר יותר ויותר וכן חוזר חלילה ח"ו, וזה בחינת ויזנב בך כל הנחשלים וכו' ולא ירא אלקים, שעיקר התגברותו על אותם שאינם יראים אלקים, דהינו שאינם מעלים היראות הנפולות לה' יתברך וזה גם כן ממנו בעצמו מחמת הכפירות שהכניס בליבם", ע"כ.
עיקר נס פורים להפוך היראה לסיבת שמחה
ועיי"ש בהמשך דבריו בהרחבה גדולה שמבאר שזה כל ענין פורים, כי עמלק רצה להפיל את ישראל ליראה נפולה יתפחדו מגדולת אחשורוש ויפלו ברוחם, ועי"ז יוכל להגביר עליהם כל כך היראה נפולה ולגזור עליהם גזירת כליון ח"ו. וז"ל שם: "וסבר המן שהיראה נפלה כל כך עד שיש לו כח להגביר היראות הנפולות מאד שמשם תוקף כל הדינים רחמנא ליצלן כידוע, ועל כן רצה להשמיד להרוג ולאבד וסבר שאין מי שיוכל להעלות יראות נפולות כאלה ולהמתיק ולבטל דינים חזקים וקשים כאלה. אבל ה' יתברך חמל על עמו ושלח לפניהם את מרדכי ואסתר שזכו ליראה עילאה מאד מאד, עד שהיה להם כח להמשיך בצעקתם ותעניתם היראה עילאה דעילאה".
ומבואר ג"כ כנ"ל שאין צרה כצרת הנמשך אחר הפחדים והחרדות לנתקם מהמשלח, ה"ה השי"ת, כי עי"ז מתעורר רח"ל קטרוגים נוראים בעולם, ועיקר כח הצדיקים שהמשיכו בפורים הוא שנזכה בכל פעם שיש יראה לחברו אל מקור היראה להשי"ת בעצמו.
ועיקר החיבור אליו ית' הוא שנאמין שהכל לטובה ואין כאן שמץ אכזריות ודין ח"ו אלא הכל לקרב, ובזה ממתיקים הדין. וזה הסימן ליראה אמיתית ונכונה, שבעת ששומע מצרה אינו נכנס לחרדה [פאניקה] אלא מתעורר בשמחה לדעת את ה' ולזכור מרחמיו ולשוב להתקרב אליו באהבה, ולזכור שכל מה ששלח עלינו הוא רק מחמת רצונו בנו שאינו מוותר עלינו, ומכח זה בעצמו יתחיל לשמוח ולשוב בשמחה אליו ית'.
וזה לשונו שם: "וזהו עיקר הנס של פורים שהוא גדול ביותר מכל הניסים, כי בימי אחשורוש שהיתה מלכות הרשעה קיימת ואף על פי כן זכו ליראה נפלאה כזאת ולנס כזה, זהו חידוש נפלא ונורא ביותר. ועל ידי תוקף הנס הזה אנו קיימים עתה בגלות המר הזה, שגם בתוקף ממשלתם ופחדם בגשמיות וברוחניות, מה שהיצר הרע וחילותיו תופסים כמה בני אדם בגלות כמו שתופסים רחמנא ליצלן, ואף על פי כן גם שם אנו יודעים שאין להתיירא משום פחד בעולם כי אם ממנו יתברך לבד, עד שאנו באים לשמחה גדולה ועצומה על ידי זה, בחינת שמחת פורים. וכל זה רק על ידי כח מרדכי ואסתר שממשיך גם עתה יראה נפלאה כזאת שיוכל כל אחד גם במקומו וכו' לזכור את ה' ולהתיירא מלפניו יתברך לבד ולא להתיירא משום רע אפילו בגיא צלמות, כי גם יראת העונש מה' יתברך, ובזה שמח מאחר שיודע שהכל ממנו יתברך ובוודאי ירחם עלי ויתהפך הכל לטובה," ע"כ.
ומרדכי הצדיק המשיך כח זה לדורות, שביום הקדוש הזה נוכל לקבל את היראה האמיתית שתביא לנו רק שמחה ולא יראה אכזרית, אלא נכיר אמיתת כוונת השי"ת בכל הפחדים ששולח עלינו ונכיר באהבתו העצומה הגנוזה בזה עד שנשמח מאד מתוך היראה דוקא, וכמו שכתב שם בהמשך דבריו: "ומגודל עוצם היראה עילאה ונפלאה שזכה מרדכי, היה לו כח לבטל ולשבר ולעקור קליפת המן עמלק בכל דור ודור, דהיינו לבטל בכל דור בכל אדם ובכל זמן תוקף היראות הנפולות. ולהמשיך על כל אחד מישראל הארה נפלאה מהיראה עילאה דעילאה, שעל ידי היראה הזאת יבוא משיח והכל ישובו לה' מכל מקום שהם. וזהו נפלאות ההארה העצומה שמאירה בפורים מה שאין כן בשום זמן, שנמשך אז הארת חכמה ושכל עליון כזה עד שהיראה בשלמות עליון ונפלא כזה עד שהיא מאירה בכל אדם שבעולם בכל דרגא, כי היראה תלויה בדעת".
קריאת המגילה וסעודת פורים – תיקון היראה
כלל הדברים, בפורים אנו זוכים לשלימות האמונה והדעת שלא להפריד היראה מהשי"ת, אלא אדרבה להתעורר מכח זה להתקרב אליו ולשמוח בו על שמעורר אותנו ולא מניחנו ליפול ח"ו, וזה עיקר כח וסגולת וכוונת קריאת המגילה הקדושה ש"עכשיו ממשיכים היראה בשכל עליון מאד מאד על ידי קריאת המגילה שהיא פרסומי ניסא, שמפרסם שאין להתיירא משום אדם ומשום דבר שבעולם כי אם מה' יתברך לבדו. כמו שראינו בחוש בתוקף הנס הנורא הזה על ידי מפלת המן וגדולת מרדכי" (שם).
ועיי"ש עוד שע"י סעודת פורים נמשך שלימות היראה עם בטחון גמור בהשי"ת, כי זה עיקר היראה וכמו שביארנו למעלה, וזה לשון קדשו: "שזהו גודל מעלת סעודת פורים שיקרה מאד, מחמת שאז מאירה יראה נפלאה מאד, ועיקר המשכת היראה היא בעת האכילה והסעודה, ואלו המאכלים של פורים הקדוש שהם בבחינת יראה ודעת נפלא. ועל כן נקראים 'מנות', בחינת 'מן' שאכלו ישראל במדבר שהיה דעת נפלא, בחינת יראה קדושה, בחינת 'לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן', ועל כן הוזהרו במן מאד שיהיה להם בטחון ואל יותירו ממנו עד בוקר, כי חסרון הבטחון הוא פגם היראה בחינת יראה נפולה שדואג ומתיירא מה יאכל למחר, אבל הירא מה' בוטח בו יתברך ואינו דואג כלל על יום המחרת, בבחינת יראו את ה' קדושיו כי אין מחסור ליראיו. וכן כתוב בספר המידות שיראה ובטחון הם בחינה אחת", ע"כ. ובכלל תיקון היראה הנמשכת בפורים ע"י הדעת הנמשך אז, שבכל עת ששומעים מיד ה' וגודל הצרות והפחדים ח"ו, לא יפלו ברוחם בעצבות מחמת העוונות שעשו, ולא יאמרו בלבם שאכן העוונות גרמו ועתה הגיע עת פירעון ח"ו וסופו למות ולהתייסר, אלא אדרבה, מכח היראה יתעוררו לעשות את מה שצריכים לעשות עתה, דהיינו לציית לצדיק שמזהיר שעיקר התשובה הוא ע"י השמחה, וכמו שמוהרנ"ת מבאר שם במתק לשונו: "כי יש שמחמת יראת העונש נופל לעצבות ולפעמים לכפירות ונופלים יותר ח"ו, וזה היה כוונת המן להפיל את ישראל ח"ו. אבל מרדכי הוא בחינת שכל עליון ונורא כל כך, שיכול להכניס יראת העונש עד שיבואו לידי שמחה עצומה על ידי גודל העצות שנותן לכל אחד בעומק נפילתו שיוכל למצוא את ה' יתברך עד שיהיה בשמחה וזה עיקר תקנתו, והבן היטב, כי זה העיקר שלא יפול על ידי יראת העונש, רק מפחד העונש יתחזק לקיים דברי הצדיקים אמתיים שמזהירים את הגרוע שבגרועים להיות בשמחה בהנקודות טובות שמוצא בעצמו עדיין, וזה תוקף השמחה של פורים שנמשך משכל עליון ונורא שמתגלה בפורים שמשם באה יראה נפלאה שעל ידי זה בא שמחה גדולה".
ונסיים בלשון קדשו שם: "עיקר הנס של פורים בחינת הארת מרדכי הוא, לבטל היראה רעה להעלות כל היראות הנפולות לשורשן, שזהו בחינת אל תירא מפחד פתאום, שאין צריכים להתיירא משום פחד כי אם מה' יתברך לבד, בבחינת הנה א-ל ישועתי אבטח ולא אפחד כי עזי וזמרת יה ה' ותרגומו דחילו, ויהי לי לישועה, היינו כי יראת ה' היא ישועתי, כי על ידי יראת ה' נתבטלים כל הפחדים שהם יראות הנפולין כי מעלים כל היראות לשורשם".
ולכבוד היום נביא פרפרת נאה, שהוירוס הנקרא 'קורונה' הוא בגימטריה "באַפּוֹ וּֽבַחֲרוֹנוֹ" ומאידך הוא בגימטריה "אוֹר פָּנֶיךָ", כי היראה והחרון אף, הוא עצמו הארת פנים, כמו שבארנו לעיל בארוכה, והוא גם בגימטריה "יוֹשֵׁב לָבֶטַח", כי ידיעה זו מביאה בטחון ושמחה יחד עם היראה וכמשנ"ת לעיל.
ויהי רצון שימי הפורים האלה לא יעברו מאתנו וינחלו אותנו יראה עילאה דעילאה שהיא שורש התשובה והגאולה השלימה, בעגלא ובזמן קריב.
בפתיחה לנושא שבועה הפותח את פרשתנו – פרשת מטות-מסעי, אנו למדים על כותרת-על המציינת את האחריות המוטלת על כל אדם, ואשר עליו להיות מודע אליה עוד בטרם יפצה את פיו.
אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה. ורש"י מפרש את המילים 'לא יחל דברו': "כמו לא יחלל דברו, לא יעשה דבריו חולין". השימוש שעושה התורה במילה 'חולין' כלפי מי שאינו עומד בדיבורו, אומר דרשני. זה נשמע כאילו שבעצם, הדיבור אמור להיות קדוש, ואתה – הזהר שלא לחללו, על ידי התכחשות למה שיצא מפיך.
את השיעור הזה – לא יעשה את דבריו חולין – יכולים אנו לקחת כצידה לדרך חיינו, לאו דווקא בהקשר של נדרים ושבועות, אלא כמלמד על הכלל כולו. הדיבור של האדם קודש הוא, ועליו להזהר במוצא שפתיו – הדברים שהוא מוציא מפיו אינם פשוטים, הם מחוללים סערה אי שם…
הזהר בן אדם, יש לך נשק בפה.
צדיקי החסידות הצביעו על תביעה גורפת לזיכוך הפה והלשון: "הצדיק הזה צריך לראות שלא יהא דבריו חולין כלל וכלל כי אם קדושה ודביקות" (נועם אלימלך)
"מי שאינו עושה דבורו חולין עושה תיקונים בכל היוצא מפיו ויגזור אומר ויקם לו צדיק מושל ביראת אלהים על ידי שמירת ברית הלשון" (קדושת לוי).
"אם כל כוונתו בלתי לה' לבדו, לא יחל דברו, האיש ההוא לא יעשה דבריו חולין, כי כל דבריו אשר ידבר אפילו שיחתו חולין יהיה לו קיום והעמדה וכאשר יגזור כן יקום. ככל היוצא מפיו יעשה, דהיינו כפי שיאמר בפיו למשל לאחד בנים ולאחד חיים או מזוני, יעשה המלך ב"ה בסוד ותגזור אומר ויקם" וגו'" (עבודת ישראל).
"על ידי שמירת הפה תשיגו את היראה האמיתית" (בת עין)
מהדיבורים של אדם נבראו מלאכים וכשמדבר דיבור טוב עושה מלאך טוב וההיפוך בהפכו. לזה אמר לא יחל דברו, רוצה לומר שלא יפגום הדיבור שלו אף על פי שאינו אלא דיבור אפילו הכי לא יפגמהו כי כל היוצא מפיו כך יעשה עשיה ובריאה אם מלאך טוב או להיפוך" (ערבי נחל).
לא יחל דברו – שלא ידבר דיבור רע, ושמא תאמר: מה איכפת לי כיון שאין בלבי כלל לעשות הדבר ההוא? לזה אמר כי בודאי ערב אני בדבר כי ככל היוצא מפיו יעשה בסוף… (שם)
ובחזרה לענין המקורי של שבועה ונדר: התבוננות בעצם המצוה הזאת פותחת לנו אפיקים נרחבים להבין את מעלת הדיבור הקדוש של יהודי:
הנה הקב"ה נתן לנו תרי"ג מצוות, חלק מהן הן מצוות עשה וחלק מצוות לא תעשה. והנה אדם נשבע שבועה, כגון שלא יאכל את ככר לחם הזו, התווספה לו מצוה חדשה שלא היתה כלולה בתרי"ג – אסור לו באיסור של תורה לאכול את הלחם הזה, מצוה חדשה יצר האיש במו פיו!
יסוד הענין הוא, שאין חולין בעולם בכלל. הדיבור הוא עיקרו של האדם, מותר האדם מן הבהמה, הדיבור יכול ליצור מצוות חדשות, למקם את הדובר במקום שונה ממה שהיה בו קודם – לפני הוצאת הדיבור מפיו. וזה מגלה לנו כי אין האדם וכל מכלול עניניו נוגעים לעולם החומר והחולין – כולו קודש!
נשים לב, שכל ציר היהדות מסתובב על הדיבור. התפילות, האמירות, הלימוד – הכל, תלוי בדיבור. קחו עמכם דברים ושובו אל ה', הדיבורים הלא 'מחוללים' יקרבו אותנו להשם יתברך. לא יחל דברו, [אם] לא יחלל האדם את דיבורו – יזכה להתקרבות אל בורא עולם במאמרו.
הזהירות מהתנסחות גסה היא חובה יסודית ביהדות, רבותינו במסכת שבת הזהירו, כי המנבל את פיו, אפילו בדברים הידועים לכל – מעמיקים לו גיהינום, אין לעונש הזה שום פרופורציה לכאורה, אם לא נסכם ונאמר, ששמירת הלשון מדיבורים רעים – עיקר העיקרים היא בחיי האדם.
בעיון קל בדברי רבותינו המנויים למעלה ברפרוף, נראה כי לדרגות רבות זוכה האדם המזכך את פיו ולשונו מדיבורים אסורים, והגדול שבזיכוכים, מה שאמרה תורה – לא לעבור על מוצא השפתיים, להיות אדם ישר בפיו ולשונו.
חותמו של הקב"ה – אמת. המשקר, פוגע בחותם המלך, הנוכחות האלוקית נעלמת ממנו – איך אפשר לסבול דבר כזה? כמה פעמים בחיינו אנו מתגעגעים לאיזו סייעתא דשמיא מיוחדת המסוגלת לפתוח לנו שערים אל הישועה הנכספת? מחפשים סגולות כאן והצלות שמימיות שם, היא כאן, רבותי! לא יחל דברו – ככל היוצא מפיו יעשה. זה לא קשה כל כך, כי המתרגל לדבר נכון, מכובד ואמין – הופך את האמת והטוהר לחלק מסגנון חייו. הישועה ממתינה במהלך הדרך – היא מתחילה בכך שנשקוד על מוצא שפתינו – – –
מה מיוחד בכך שט"ו בשבט הוא ראש השנה לאילנות, ומה זה שייך אלי?
ט"ו בשבט הוא ההקדמה לפורים.
אנו עומדים כעת שלשים יום לפני פורים. זה הזמן להתעורר לצעוק ולבקש בכל עת להשי"ת, 'הצילני מקליפת המן עמלק', וימים אלו של חודש שבט הם נקודת ההתחלה והחניטה שבכוחם נבוא למחות את זכרו של עמלק בפורים, ולצאת ממצרים בפסח.
כאשר אנו מתעוררים לרצות לבוא לשמחת הפורים, נשאלת תמיד השאלה איך אפשר להתחיל לשמוח, מהיכן לוקחים את הכח לזה?
אלא שעבור זה יש לנו את ט"ו בשבט, שהוא חידוש עצום ביותר, שצריך עבורו רק 'אמונת צדיקים' – אמונה בדברי חז"ל. כי הנה חז"ל קבעו לנו את היום הזה כראש השנה לאילנות, והוא יום הקובע לגבי הלכות רבות, כמו מעשרות וערלה ועוד. ולכאורה תמוה מאוד, שהרי מסתבר יותר לחשב את שנת הפרי לפי זמן לקיטתו, כמו בירקות, או לכל הפחות אחר שליש גדילתו כמו תבואה, והנה חז"ל קבעו שחישוב שנת הפרי הוא דווקא בזמן חניטתו, שהוא זמן שלא רואים בו כלום בעצם, ובמקומות הקרים עוטפים אפילו את העצים בימים אלו בכדי שלא ימותו. ומדוע נקבע כך? אלא שבכך ביקשו חז"ל לרמוז לנו, שראש השנה לאילנות הוא עוד לפני שרואים משהו.
והצדיקים דרשו בסוד הענין וגילו לנו יסוד חשוב: שאפילו כשאיננו רואים שום התחלה, בכל זאת מי שמאמין בכח חז"ל, יודע בוודאות שיש כאן התחלה לטוב, אפילו שהאילן נראה כמת, בכל זאת הוא חי לגמרי, וכאשר נבין זאת נוכל להתחזק לצפות לישועה, ולילך לקראת פורים ופסח.
ובכן, אם כל ענין ט"ו בשבט הוא רק רמז, ללמוד ממנו לנפש האדם, "כי האדם עץ השדה", מהו אם כן כל הענין של אכילת הפירות בט"ו בשבט?
אין זה סתם רמז בעלמא, לדמות את התחדשות האדם לאילן, אלא זהו ממש העניין של ט"ו בשבט, לקחת מפירות של ארץ ישראל ולטעום מהמתיקות שלהם. כי בפירות ארץ ישראל מתלבשים המתיקות והעריבות של נעימות הדביקות בהשי"ת, כדוגמת אותו נועם אלוקי שיתגלה לעתיד, הדרך של התחברות לבורא עולם בשירות ותשבחות.
ולכן נוהגים לטעום מטוב הארץ [ויש שכתבו להרבות בשאר מינים ט"ו מינים או ל' מינים וכו', על פי תורת הסוד], ולברך עליהם בקול רם, לעורר הודאה והתפעלות מהטעמים הנפלאים והמגוונים שברא השי"ת, ומרבים לדבר אז בשבח ארץ ישראל ומגילוי האלוקות שיש בה ושעתיד להתגלות. ובזה אנו מתחילים התחלה חדשה לברך תמיד את ה' בכוונה, להתחדש באמירת 'מאה ברכות' יום יום, המסוגלים להציל ממגיפה וממיתת הלב.
וכך נחקוק בתוכינו דרך נפלאה ביותר, שאף על פי שעכשיו אנו רואים רק התחלה של חניטה, ואנו עומדים רק בשלב של התחלה ממש, להתייגע להצמיח פירות מתוקים, בכל זאת אנו כבר בטוחים כל כך בישועה, עד שיש בכוחנו לקחת עכשיו את המתיקות שעתידה לצמוח, ואנו מברכים ומודים עליה כבר מעכשיו להשם יתברך. כאדם ההולך במדבר רעב וצמא, והנה מוצא איזו תאנה טריה, או כמה ענבים עסיסיים, וכי אפשר לתאר באיזו שמחה וחדווה הוא אוכל כל נגיסה? ולפחות כך אנו מאמינים שנתלהב לעתיד אחר נעימות ההתחברות בהשי"ת.
והיא היא ההתחלה וההכנה לפורים, לנצח החלישות דעת שעמלק כל כך מנסה להחדיר בנו.
* * *
ולמעשה צריך לדעת שאפילו שנראה כאילו העולם הוא דומם ויבש, אך האמת היא שכל הבריאה מנגנת שיר להשם יתברך, בבחינת 'ותשרנה הפרות', אלא שעמלק הוא זה שמכסה ומעלים את הקול הנפלא והערב הזה, עד שמראה לנו את כל האמונה והיהדות כדבר כבד וקשה.
וחודש שבט הוא החודש שבו משה רבנו התחיל לבאר לנו את משנה-תורה (חומש דברים), שהוא תוכחה מתוקה וערבה, בה האמונה מקבלת תווי נגינה המושכים את הנפש אחרי השי"ת בהתנוצצות כזו, שהאדם משליך אחר גיוו את כל הבלבולים והכבידות, השיגעונות והמרירות, ומתחיל להבין שכל מה שעובר עליו הוא רק בגלל שלא קיבל את התורה עם הניגון של הצדיק, וכל זה מחמת שעמלק, הוא הסטרא אחרא, 'בולע' את מח האדם.
והנה בתחילת חודש תשרי, הוא ראש השנה, הצדיק עומד כביכול בגרונו של הסטרא אחרא עד שגורם לו להקיא את כל הניצוצות הקדושות שבלע, והתיקון נגמר בחג האסיף, בו כל הניצוצות חוזרים ונאספים לקדושה, ובראש השנה לאילנות, מתחילים הניצוצות להכנס מחדש לאילנות, להיכלל בשיר נעים, ולכן אנו מתחזקים כבר אז, בתחילת החניטה לטעום מהמתיקות של השי"ת, להתחדש בשמיעת תורת הצדיק, ולפתוח הפה בברכה בכוונה, בשיר והלל (ועיין באריכות בצוואת רביז"ל ליקוטי מוהר"ן תנינא סי' ח', ובליקוטי הלכות ערלה ג').
כל השבטים "מאלמים אלומים בשדה" – כל הצדיקים עוסקים בצמצום האורות וההשגות הגבוהות שלהם כדי להחדירם בלב בני האדם. אך ישנו צדיק ושמו יוסף, אשר אלומתו שונה מכולם. הוא מספר לאחיו חלום שבו ראה: "והנה קמה אלומתי וגם ניצבה, והנה תסובינה אלומותיכם ותשתחוין לאלומתי".
"היינו, שכולם היו עוסקים בזה, שהיו מאלמים אלומים ועושים קשרים וצמצומים כדי למשוך על ידם השגת אלוקות, אבל הצמצומים והכלים של יוסף הצדיק עלו על כולם, בבחינת 'והנה קמה אלומתי וגם ניצבה', שהקשר והצמצום שלו קמה וגם ניצבה לעד ולנצח.
"'והנה תסובינה אלומותיכם ותשתחוין לאלומתי' – שכולם צריכין לקבל ממנו השגות אלקות, על ידי הצמצומים הנפלאים שעשה בחכמתו העמוקה… שאפילו הצדיקים הגדולים שעוסקין בזה, להשיג השגות אלקות על ידי הצמצומים – גם הם צריכין לקבל ממנו. כי שלו עולה על כולם, בבחינת 'רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה' שנאמר על הצדיק האמת הגדול ביותר העוסק לעשות כלים ולבושים ולהמשיך תורה בחכמה אמיתית כזאת עד שיוכלו להתקרב הכל להשם יתברך" (ליקוטי הלכות, השכמת הבוקר ד, יח).
* * *
צדיקים רבים מעמידים לגיונות של עובדי ה', אך ישנו צדיק יחיד ומיוחד שיודע להתעסק גם עם 'בני בלהה ובני זלפה'.
"וזהו 'והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה', שהם בני השפחות, הם בחינת משפחות הירודות שבישראל, שהיה מוריד את עצמו אליהם ביותר כדי לקרבם. ועל שם זה נקראים הרחוקים 'בני בלהה ובני זלפה', זה רמז שנאחז בהם ביותר הבעל דבר וחיילותיו… שהם מבהילים ומבלבלים ומרשיעים את האדם… כי חיילות היצר הרע הם בחינת 'בלהות וזלעפות' וכל הנמשכים אחריהם נקראים 'בני בלהה ובני זלפה' – והצדיק הגדול, בחינת יוסף, עוסק עמהם ומוריד את עצמו אליהם כדי לקרבם לה' יתברך" (שם).
אורו של אותו צדיק 'מוסיף והולך' מיום ליום. "כי יוסף הוא בחינת הצדיק שעוסק לקרב להשם יתברך, על ידי שמוסיף והולך האור בכל יום, כי עושה בכל פעם צמצומים וכלים נפלאים באופן שיוכלו להתקרב כל מי שירצה בעולם. ועל שם זה נקרא 'יוסף', בחינת מוסיף והולך" (שם).
ככל שהוא זוכה להשיג השגות גבוהות ונעלות יותר, כך הוא מוסיף לרדת אל העם, ולהלביש את אורו הגבוה בכלים ולבושים נפלאים – תורות שיחות מעשיות ועצות – שיוכלו גם הם לקבל את האור.
* * *
והלא "זהו בחינת כלל המחלוקת שבכל דור על הצדיקים השלמים העוסקים לקרב נפשות הרחוקים לה' יתברך, שרבים מאד קמים עליהם, וגם רבים מגדולי הצדיקים חולקים עליהם, מחמת שמידת הדין מתלבש בהם, ועל ידי זה נכנס בלבם טינא, עד שנדמה להם כאילו אינו מתנהג כראוי וחולקים עליו, כאשר כבר היה לעולמים ברוב הדורות. ובפרט בימינו, בעקבות משיחא, שנתרבה הקטגוריא בין התלמידי חכמים מאד, וביותר על רבנו הגדול והנורא זצוק"ל, על אשר מסר נפשו מנגד ועסק כל ימיו לרחם על ישראל על כל הרחוקים, לקרבם להשם יתברך. וזה בחינת מחלוקת של השבטים על יוסף הצדיק" (שם).
אך "ואביו שמר את הדבר" – בבוא היום יתגלה האמת, כאשר הבטיח רבינו הקדוש מראש: 'האש שלי תוקד עד ביאת המשיח'!
* * *
בחנוכה מתגלה האור. בחנוכה יורד האור עד אלינו, למטה מעשרה טפחים. "שהצדיקים הגדולים מאד ממשיכין תיקונים נפלאים כאלה, עד שמאירין בחינת השגות אלקות על ידי הצמצומים גם למטה בדיוטא התחתונה מאד, שהוא בחינת למטה מעשרה טפחים שמעולם לא ירדה השכינה לשם… להאיר בכל אחד מישראל, לכל מי שרוצה לקבל, אפילו אם הוא הגרוע שבגרועים, אפילו החולה הגדול ביותר בחליי הנפש על ידי ריבוי עוונותיו, להאיר גם בו הארה מהשגת אלקות, על ידי גודל כח הצדיקים הגדולים שממשיכין תוקף הנס של חנוכה בעולם… כי מגודל כוחם יכולים להאיר אפילו בהקטנים במעלה מאד, ולרפאות אפילו החולים הגדולים ביותר!" (שם).
"ועיקר כוונתנו בהדלקת נר חנוכה צריך שיהיה, שנכוון להמשיך עלינו על ידי זה אור הצדיקי אמת" (ליקוטי הלכות, כבוד רבו ות"ח ג, י).
תקציר: הקשר בין ימי חג הסוכות לשבעת הרועים – שבעת האושפיזין הקדושים – ועיקר עניינם שהוא האמונה בבורא עולם, והם המשפיעים עלינו את האמונה ובכוחה מקרבים אותנו לבורא עולם. תומלל מתוך שיעור של הרה"ח ר' יעקב מאיר שכטר שליט"א
הבטחת 'לא תשכח' ע"י הצדיקים
הנה את הפסוק (דברים לא כא) "כי לא תשכח מפי זרעו", דרשו חז״ל (שבת קלח:) כהבטחה שאין התורה משתכחת מישראל. השי״ת ידע כל מה שיעבור על עם ישראל בכל הגלויות, כל ההעלמות וההסתרות, ולכן הקדים להם רפואה והבטיח לישראל שלא תישכח מהם התורה.
ומילוי הבטחה זו הוא על ידי הצדיקים ששתלן בכל דור, שבכוחם ובזכותם אין התורה משתכחת מישראל. ויש צדיקים הנקראים "מלאכי עילאה", כדאיתא בזוה״ק על הפסוק (תהלים קג כ) "ברכו ה׳ מלאכיו גיבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו", גיבורי כח אלו הם הצדיקים דחשיבי קמיה קוב"ה כמלאכי עילאה [-שחשובים לפני הקב"ה כמלאכים עליונים], וזו מדריגה נעלה מאד. כי יש שני מיני מלאכים: בדרך כלל המלאכים הם בעולם היצירה, שכשם ש'הארץ נתן לבני אדם', כמו כן עולם היצירה הוא עולם המלאכים, אבל יש מלאכים שהם במדריגה נעלה, והם בעולם הבריאה – עולם הכסא, והם נקראים 'מלאכי עילאה'. והצדיקים משולים וחשובים לפניו ית' כמו המלאכים הנעלים שבעולם הכסא. וזהו הסוד העליון שהאבות הן הן המרכבה.
ולזה מרמז הפסוק (שמואל-א ב,ח) "כי לה' מצוקי ארץ וישת עליהם תבל", מצוקי ארץ הם אותם הצדיקים, שכל הבריאה, כל המשכת האלוקות וכל אמונת ישראל, תלוים בהם. ועל פי זה יבואר לשון הפסוק "ברכו ה׳ מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו", המה הצדיקים שעוסקים בדבר ה׳ שהשמיע ה׳ לעמו, והם מאירים לפני ישראל את האור הגדול שהאיר השי״ת בקיום מצוותיו, אור נורא ונצחי. ומלמדים את ישראל, שגם בהסתרה הגדולה ובחושך ואפילה, ובמסכים המבדילים הגדולים ביותר, במצבים הירודים ביותר של 'יעלו שמים ירדו תהומות' שעובר על כל נפש ונפש מישראל, בכללות ובפרטות, יאיר בהם האור של 'נצח ישראל לא ישקר', שתמיד יאחזו בני ישראל בעקשנות בהשי״ת באופן של 'אחזתיו ולא ארפנו', שיעסקו בתורתו הק׳ ובמצוותיו, באיזה מצב שרק יהיו.
אורות הסוכה משבעת האושפיזין
רבינו הקדוש רבי נחמן מברסלב בתורה כ״ב בליקוטי מוהר"ן מגלה את שורש נשמות מנהיגי הדור – שהם משבעת הרועים, כי כל הצדיקים המיוחדים היו להם נשמות השבעה רועים, ומכוחם היו רועים את ישראל, ועליהם אמרו חז״ל (יומא לח:) "ראה הקב"ה שהצדיקים מועטין, עמד ושתלן בכל דור ודור", כדי שיאירו בכל הדורות את האור של "נצח ישראל לא ישקר" – שבני ישראל יאחזו בהשי"ת בכל המצבים, ועל ידי צדיקים אלו נשארה שה פזורה ישראל נאמנה לאביה שבשמים, אחוזה ודבוקה בו לנצח.
אמונה הוא הכלי היחיד שאפשר לבוא על ידו להשי״ת, ואין לישראל כלי אחר לבטא את מעלתם המיוחדת כי אם האמונה. וזה מושפע עלינו על ידי השבעה רועים, הבאים אלינו בסוכה.
והנה אנו רואים שקדושת ימי הסוכות, צילא דמהימנותא, מקושרת עם שבעת הרועים, וכמובא בזוהר הקדוש (פרשת אמור דף קג קד) על כפילות ציווי הישיבה בסוכה באותו פסוק: "בסוכות תשבו שבעת ימים" (ויקרא כג מב) וכן "כל האזרח בישראל ישבו בסוכות" (שם). ומבאר שם רבי אבא, שהציווי הראשון הוא ציווי לשבעה רועים שיבואו להיות אושפיזין בסוכות ישראל, והשני הוא ציווי לכל בני ישראל שישבו בצילא דמהימנותא ויקבלו את אור שבעת הרועים. וכמה יש לנו להתעורר בהתעוררות עצומה, לגשת אל הסוכה בדחילו ורחימו, ולהכין עצמנו במחשבה דיבור ומעשה – שהרי בכל סוכה וסוכה של כל איש מישראל מאירים אורות עצומים ע״י השבעה הרועים הנמצאים אתו בסוכה.
עיקר כח שבעת הרועים – 'רעה אמונה'
בתורה הנ״ל (כ״ב) מבאר רבינו את ענין השבעה רועים שהם כלליות כל מנהיגי הדורות, ודורש את הפסוק (שמות כט) "שבעת ימים תמלא ידם", על פי מה דאיתא בזוה״ק שהשבעה רועים נקראים 'שבעת ימים', שכן 'ימים' הכוונה לז' המידות, ז' הספירות, אשר כל אחד מהשבעה רועים היה מרכבה לאחת המידות – ממידת חסד ועד למידת מלכות, והיו דבוקים כל כך לזיו השכינה דרך המידה עד שנקראו על שמה, כמו שכתב 'רבינו בחיי', שהדבוק בדבר נקרא על שם הנדבק בו (רבינו בחיי שמות לג ז). והספירות נקראים ימים מפני שהם שורש ימי מעשה בראשית, ובהם מנהיג הבורא את כל העולמות. והשבעה רועים נקראים 'שבעת ימים' על שם הספירות.
ועלה בדעתי רמז נפלא ע״פ יסוד זה ששבעת הרועים נקראים 'שבעת ימים׳ – במעשה הנורא של השבעה בעטלערס [-מעשה משבעה קבצנים] שבסיפורי מעשיות, שבודאי הם מרמזים כנגד השבעה רועים, ולכל אורך סיפור נשגב זה אנו רואים שרבינו מדגיש אצל כל בעטלער את יומו, "דער ערשטער טאג", "דער צווייטער טאג" [-היום הראשון, היום השני] וכו’, ויש כאן יותר מרמז שעצם היום ('טָאג' ביידיש – יום) שייך לבעטלער'ס, להשבעה רועים, כי הם עצמם נקראים ימים. והמה שבעה אורות שמהם מאירה כל הבריאה כולה, אשרינו שיש לנו שייכות עמהם.
ומבואר שם ש'ירים' מורה על האמונה, כמ"ש (שמות יז) "ויהי ידיו אמונה", כי הידיים, ידי האמונה, הם כלי הקבלה הטוב ביותר לקבל את כל האורות והטובות שבעולם. כל המעלות הרמות שהאדם מסוגל לזכות להם – הם רק ע"י אור האמונה. וזהו (שם כט) 'שבעת ימים תמלא ידם', שהשבעה רועים ימלאו את האמונה בלבות בני ישראל, ועל שם זה הם נקראים "רועים" על שם הכתוב "ורעה אמונה" (תהלים לז) "כי הם רועים את האמונה לתקנה ולהשלימה, וכל עיקר אמונת ישראל ממשיכים הצדיקים לדורם" ע״ש.
כי אמונה הוא הכלי היחיד שאפשר לבוא על ידו להשי"ת, ואין לישראל כלי אחר לבטא את מעלתם המיוחדת כי אם האמונה. וזה נשפע עלינו על ידי השבעה רועים, כמו שמתבאר היטב בהתורה הנ״ל.
ומבאר רבינו ענין 'תמלא ידם', שיש לתקן ולמלא את האמונה, ויש להגדיל ללא הרף את האמונה גבוה מעל גבוה, לפי שהשי״ת הוא אין סוף והתורה הק׳ היא אין סוף, ולכן גם למדרגות האמונה אין קץ ותכלית, וכפי גדלות האמונה אפשר להתעלות יותר ויותר בלי גבול, ואת האמונה ממלאים על ידי השבעה רועים, שהשפע שנשפע בשתי ידיים על ידם הוא אמונה.
עוד מביא שם רבינו, שכלל ישראל הדבקים בשבעה רועים נקראים "ועם קדושים נאמן" (הושע יב); "עם קדושים", פירושו העם של הקדושים, שהם השבעה רועים. "נאמן", יש בהם האמונה וכפי שכתוב ״כל קדושיו בידיך״ (דברים לג) – שעיקר של קדושים אלה הם "בידיך", באמונה, כי השבעה רועים המה שרשי האמונה.
הניגון הנפלא של האמונה
וכל כך גדול אור האמונה של השבעה רועים, שההשגות הנעלות ביותר של כל הצדיקים, מתבטלות כנגד אור האמונה שהם השיגו. ואל תתמה בדבר, כי כבר ביאר רבינו (בתורה ס״ד ׳ויאמר בועז אל רות׳) שיש כמה וכמה דרגות באמונה, וכמו שלכל השגה יש זמר וניגון מיוחד, כן לכל מדריגה של אמונה יש לה זמר ושיר מיוחד. ואותה האמונה העליונה, היינו האמונה באין סוף הסובב כל עלמין והממלא כל עלמין, הנקרא "ראש אמנה", אותו הזמר הוא למעלה מכל הנגינות והזמירות שבעולם. ולמול ניגון מופלא זה של אמונה בתכלית השלמות – כל ההשגות וכל השירים של ההשגות ושל האמונות בכל מדריגותיהם בטלים לגמרי. ולעתיד לבוא שיהפוך לכל העמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה', והכל יאמינו בו ית' באמונה שלמה, אז יתקיים "תשורי מראש אמנה" (שה"ש ד) – שמהאמונה העליונה הנקראת 'ראש אמנה' יתנגן זמר וניגון נפלא ומיוחד מאד בבחי' 'אז ישיר משה', והשבעה רועים הכלולים במשה רבינו ע״ה (שהוא הנר האמצעי כדלהלן) יאירו את דרגת ראש האמונה בכל ישראל, ועל ידי כן יבואו כולם להתקרבות ודבקות נפלאה בהשי״ת.
אברהם אבינו הראשון לשבעה הרועים – ראש המאמינים!
לכן, אברהם אבינו שהוא הרועה הראשון משבעת הרועים, הוא נקרא "ראש למאמינים" (הובא בליקו״מ ח״ב י״ט ועיין שם במ״מ בשולי הדף הערה ב), (ואגב הוא נקרא גם 'ראש לנימולים', וכידוע שרבינו מקשר ענין האמונה לענין הקדושה בקשר אמיץ בח"ב תורה פ"ג מהפסוק "ובריתי נאמנת לו", ועוד). ולכאורה הרי גם עד אברהם אבינו היו כמה וכמה מאמינים ובעלי השגות בקוב"ה, וכדאיתא (ילקוט תורה רמז מב) שמתושלח היה צדיק גמור ולמד תשע מאות סדרי משניות, וחנוך נעשה מלאך אש בעולם היצירה, ומי יש לו השגה בעניינים אלו. אמנם למדריגת אמונתו של אברהם אבינו לא הגיעו, ומשום כן היה הוא הראשון שקראו להקב״ה 'אדון', לפי שהוא הכיר וידע בשורש האמונה עד היכן הדברים מגיעים.
השער היחיד הבטוח – שער האמונה!
וכיון שנתבאר שעיקר קדושת שבעת הרועים הוא האמונה, אם כן עיקר מה שעלינו לקבל מהרועים – שבעת האושפיזין הבאים לסוכות ישראל – הוא האמונה הקדושה, ובפרט שהיא הדרך היחידה לבוא ולהתקרב אל השי״ת. וכמו שאמר דוד המלך ע״ה (תהלים קיח) "פתחו לי שערי צדק אבא בם אודה י-ה", 'צדק' זהו האמונה, וכדאיתא בזוה״ק (בלק קצח:) "היינו צדק היינו אמונה", כי 'צדק הוא מלכותא קדישא', ומידת האמונה נמשכת ממידת המלכות. וזהו שאמר 'פתחו לי שערי צדק [שערי אמונה] אבוא בם אודה י-ה', וזאת מפני ש'זה השער לה' ', השער בה' הידיעה, אין שער אחר להיכנס בו לעבודה מלבד האמונה. אמנם בני נשא מנסים לבוא עם חכמה זו או עם חכמה אחרת, אך להווי ידוע, שלפני כל השערים נמצאת 'להט החרב המתהפכת' לשמור את דרך עץ החיים, באופן שהאדם עלול להיכנס למבוך שאי אפשר לצאת ממנו רח"ל. רק שער אחד הוא השער הבטוח והדרך הסלולה להיכנס דרכו, והוא שערי צדק, היינו צדק היינו אמונה. ואם יש לו אמונה יש לו הכל, כי על ידי האמונה אפשר לזכות לכל מיני קדושות ולכל ההשגות ולחזות בנועם ד׳ עד אין סוף.
השי"ת שתל את הצדיקים בכל דור ודור, והמה נשמות השבעה רועים, ונקראים רועים ע"ש "ורעה אמונה", כי הם רועים את האמונה וממלאים אותה בלב כל ישראל, ע״ש "שבעת ימים תמלא ידם". וכשם שאתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא, כמו כן יש אתפשטותא של כל אחד מהשבעה רועים בכל דרא ודרא, ובכל דור שולח השי״ת הצדיק לפי הדור, שיאיר בבני ישראל את אור השי״ת ויאחזו בו, אחזתיו ולא ארפנו, ועל ידם גחלת ישראל לא תכבה לעד.
מי לנו כרבינו הקדוש שהשאיר עבור דודנו כל מיני התחזקות ושיקויי מרפא עבור כל הנשברים והנדכאים. ואת כל זה עשה ברוב אהבתו לישראל, ששום נפש מישראל לא תאבד.
משה רבינו – הנר האמצעי של ז׳ הרועים
והנה רבינו מבאר שם, שמשה רבינו שהיה מהשבעה רועים, נקרא "רעיא מהימנא" – "רועה הנאמן" והוא רועה את ישראל באמונה ומפרסם האמונה ומשפיע את האמונה הקדושה. ועל שם זה נקראו כל השבעה בשם 'רועים', על שם 'ורעה אמונה', כי זה עיקר עניינם. וכן מבאר מוהרנ״ת ז״ל בהלכות שבת, ששבעה הקרואים בשבת קודש הם כנגד השבעה רועים, כי הם עיקר ממשיכי התורה בכל דור ודור, שהם ממשיכים את האמונה ואת נועם התורה לבני ישראל. ומוסיף מוהרנ"ת, שהעיקר הוא משה רבינו, שהוא הנר האמצעי של השבעה רועים. וכמו כן בין שבעת האושפיזין, האושפיזא של משה רבינו הוא ביום הרביעי של חג הסוכות, ורבינו כתב (בסימן נ״ח) שמשה רבינו היה שקול כנגד אברהם יצחק ויעקב.
יום הילולת רבינו – אושפיזא דמשה
הנה כי כן, זה היום עשה ה׳ נגילה ונשמחה בו, שזכינו לידע מרבינו הקדוש, עתיק דעתיקין, דאיתקטר בחד קטירא בעת רעוא דרעוין, באושפיזא דמשה רעיא מהימנא, בעצם חג הסוכות שאז מאירה הארת השבעה רועים והיה זה בספירת נצח, שהיא בגימטריא שמו הקדוש של רבינו, ואז התעלה לעילא ולעילא כדי להאיר לדרי מעלה ודרי מטה.
להתחדש ולהתחזק ברבינו הקדוש בתורותיו ובעצותיו הק׳
ויש לנו להתחדש ביום זה, ולהתנער מתוך האפר והעפר, שהסטרא אחרא מערימה עלינו ורוצה להרדימנו למען נישן ימינו ושנותינו, ויש להתחדש על ידי התורות הנפלאים שגילה לנו רבינו, שהם בלולים מסלתה ושמנה של תורה.
אין קדושה בעולם שאין רבינו מבארה, אין מידה טובה בעולם שרבינו לא מאיר אותה. הרבה דרכים יש בעבודת השי״ת, וכל הדרכים מבוארים באר היטב בספרי רבינו הק’, שכל אחד יטול את שלו, הן בעשה טובוהן בסור מרע.
מי שיש לו הבנה בתורה רבינו, הרי הוא משיג שהוא חמר חיוורין עתיק, ויש בו הטעם האמיתי של עבודת השי"ת ושל אמונה, ועל ידו אפשר לבוא לידי קירבת אלוקים. הרי זה יין ישן, האמונה הקדושה העתיקה כמסורתה. ורבינו השכיל להמשיכה בדווקא לדור הזה, וכמו כן השאיר לנו המעשיות הנפלאות והשיחות וההתחזקות ודיבורי קודש לחיותינו כהיום הזה, לכל אחד ואחד מאתנו ללא יוצא מהכלל.
ומי לנו כרבינו הקדוש שהשאיר עבור דורנו כל מיני התחזקות ושיקויי מרפא עבור כל הנשברים והנדכאים. ואת כל זה עשה ברוב אהבתו לישראל, ששום נפש מישראל לא תאבד. וכמו כן מחזק רבינו את החזקים יותר ויותר, והוא פותח להם שערי קדושה למען יתעלו יותר ויותר, ועבור החלשים דיבר רבינו דיבורי התחזקות מיוחדים לחזקם לעודדם ולאמצם, עד שיאמר כל חלש גיבור אני, ועוד דיבר רבינו לכל האבודים והנידחים דיבורים נפלאים כדי שלא יאבדו מהשי״ת לנצח, מרוב רחמנותו עליהם וגודל רחמנותו כביכול על השכינה הק׳ לאקמה מעפרא. ולכן דיבר דיבורים נפלאים להחיותם לתחיה בשבעה משיבי טעם, הנמשכים משבעה הרועים, לכל אחד לפי עניינו ותיקונו המיוחד.
יעזור השי״ת שזכות רבינו הקדוש, שירד לזה העולם בדורותינו השפלים לחיותנו כהיום הזה, ופעל תמיד למען כבודו יתברך במסירות נפש, זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל, ונתברך כולנו יחד בשנה טובה, בשפע רוחני וגשמי, נחת מהבנים, ושמחה וחיות והתקרבות אלוקית.
השי״ת יש לו נחת מיוחדת מבניו, שגם באחרית הימים, בימי חושך אלו, יושבים בסוכות, בצילא דמהימנותא באור האושפיזין הקדושים, ומתקשרים עמם לעולמי עד ולנצח נצחים.
זה כבר היום השלישי שהוא יוצא לשדה, הוא שמע הרבה על עצת ההתבודדות, המעלה העליונה שבכוחה להביא את האדם לתשובה שלימה – לשפוך שיחו ולבבו נוכח פני ה' – אך ככל שהוא מנסה זה, לא הולך. הפה שלו כמו סתום וחתום, אין לו שום התעוררות, אין לו כבר סבלנות. הוא נשבר ומחליט 'זה לא בשבילי…'
* * *
הוא החליט וקיבל על עצמו ביום כיפור שעבר ש'זהו זה', יותר אין לו שייכות עם היצרים האפלים שעל ידם נכשל בשנה שעברה, הוא גמר עם כל הרע הזה ושוב אין לו קשר עם מעשים שפלים אלו, אבל הוא שב ונכשל. זה מקומם אותו על עצמו, הוא כועס וזועם בערבוב של עצבות בושה ואזלת יד; 'אין טעם לנסות שוב' – הוא אומר לעצמו – 'הכל גמור'.
* * *
חטאו של דור המבול?
בפרשתנו אנו לומדים על הטרגדיה האנושית האיומה ביותר שהייתה אי פעם, דור שלם שנמחה מעל פני האדמה, והתורה הקדושה מספרת את הסיבה לכך: פשעיהם האיומים גרמו לחרון אף ה' בהם, "ותשחת הארץ לפני האלוקים – עריות ועבודה זרה". העבירות החמורות ביותר, העוקרות את האדם ממקור חיותו. האין די בכך להביא עליהם מבול לכלותם?! אבל הקב"ה מגלה אזנו של נח הצדיק: "קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם". אמת, יש כאן עבירות חמורות אבל "לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל!" (רש"י בשם חז"ל).
מדוע "לא נחתם דינם אלא על הגזל"?
מדוע אין די בעבירות חמורות אלו בעצמן כדי לחתום את גזר הדין הנורא? – מוהרנ"ת מלמד אותנו יסוד עצום ונפלא בעומק כוחו של היצר הרע, ובדרכי הסתתו את האדם לכל רע ח"ו, ומשם גם לומדים מהי עיקר נקודת התשובה שעליה יש לשים את הדגש ביותר.
סבלנות וקוצר רוח
ובכן:
בין המידות הטובות העיקריות, אותן נטע השי"ת באדם, היא סבלנות, מידה שמקורה באמונה. לעומתה עומדת מידת קוצר רוח ודחיקת השעה. בעינינו נתפסת מידת הסבלנות כמידה נאה ואצילה, וקוצר הרוח ודחיקת השעה כמידה מאוד בלתי מכובדת ותו לא. אך צדיקי אמת שהסתכלו בשורש, ראו וגילו שמידה רעה זו היא שורש לכל הרע שבעולם, והיא היא שממיטה את כל החורבן וההרס חלילה.
"חכה רגע!"
אם האדם היה ממתין וחושב בישוב הדעת, לא היה נכשל בשום תאוה אסורה. הוא היה אומר לעצמו: 'חכה רגע, זה לא בוער עכשיו ומיד', ואז הייתה התאווה חולפת ועוברת. המידה הזאת שמבעירה את קוצר רוחו של האדם, אשר תיכף בּעֲלוֹת התאווה על מחשבתו הוא מוכרח להוציאה מיד מכח אל הפועל, היא שמביאתו לשאול תחתיות חלילה.
וכפי שמלמדנו מוהרנ"ת: "כל העבירות והפגמים של כל בעלי עבירה רח"ל, נמשך רק מבחינת דוחק את השעה, שאינו רוצה להמתין. כי 'אין היצר הרע מצוי אלא לשעתו' כמו שאמרו חז"ל, ואם יעמוד בנסיון בשעה קלה אזי אחר כך ממילא יתבטל וילך ממנו היצר הרע" (ליקוטי הלכות, גזילה ה, ז). מוהרנ"ת אף מוכיח שגם פגמו של אדם הראשון, שממנו מקור כל החטאים, היה בכך שלא היתה לו סבלנות, הוא לא המתין, וזה מה שגרם לחורבן העולם.
שורש הגזל: קוצר רוח
זהו מהותו של 'גזל' – שכן, השורש לכל הנגיעה בממון הזולת ברמאויות וגזלות, נובע ממידה זו של קוצר רוח, התוקפת את האדם בראותו דוחק בפרנסתו. וכדברי מוהרנ"ת: "עיקר הפגם של תאות ממון, מה שרודפים אחר פרנסתם ביגיעות גדולות כל כך עד שיש שבאים לידי גזילה, הוא רק מחמת שדוחקים את השעה ואינם ממתינים לישועת ה' עד יבוא העת והזמן שה' יתברך ישפיע לו הפרנסה בנקל" (שם, הלכה ד). וקוצר הרוח בפרנסה, מגדיל ומעצים מידה רעה זו בלב האדם, ומשפיעה עליו גם לשאר עניינים, שכשתבוא לידו תאוה אסורה או כשיבוא לאיזה ספק באמונה חלילה, לא יוכל לעמוד ולהמתין בסבלנות אלא יעשה מיד מה שלבו חפץ.
קוצר רוח – שורש כל העבירות…
דור המבול אכן עבר עבירות חמורות, אבל מה היה השורש לכך שיסתאבו כל כך בחטאיהם? ה'גזל' שמהותו קוצר רוח ודחיקת השעה! וכלשון מוהרנ"ת: "ועל כן בדור המבול לא נחתם דינם אלא על הגזל, כי עיקר כל הפגמים נמשך מבחינת גזל שהוא בחינת דוחק את השעה". והוא מוסיף שם דברים ברורים: "ועל כן עיקר תיקון התשובה נמשך על ידי הצדיקים שיש להם רחמנות ואריכת אפים מאד ואינם דוחקים את השעה כלל". מי שרוצה לשוב בתשובה חייב לקבל את תורת הצדיק שמלמד להאריך אף ולהתאזר בסבלנות על כל קושי, להתאזר באמונה ולא לרצות לגמור כרצונו מיד כשעלתה על דעתו.
"צריכים לילך לאט לאט"
מידה זו אמורה גם ברוחניות: מי שרוצה לשוב בתשובה 'אחת ולתמיד' מבלי לרצות לסבול ולהמתין הרבה, לא יוכל לשוב לעולם. על אף שיש לרצות מאד לצאת תיכף ומיד מכל הרע, הרי שבד בבד יש להתאזר במידת הסבלנות, שאם יארך הזמן לא תקצר רוחו וימתין ויתחיל שוב מבלי להתעייף, על אף כל העיכובים והמכשולות החוזרים ונשנים חלילה. "כי אסור לדחוק את השעה וצריכים לילך ולהתנהל רק לאט לאט, בחינת הבא ליטהר מסייעין לו, אומרים לו המתן. כי אף על פי שצריכים להיות זריז גדול בעבודתו יתברך ולמהר מאד מאד להימלט על נפשו, ובפרט מי שכבר נכשל ונלכד במה שנלכד רח"ל, אעפ"כ צריכים להמתין ולהמתין עד ישקיף וירא ה' משמים" (שם).
גם בתפילה: סבלנות!
ולא רק במעשים, אלא אפילו לגבי התפילה עצמה. על אף שההתבודדות והתפילה היא העצה המצילה, אולם גם בה צריך להמתין ולא להיכנס לקוצר רוח ולדחיקת השעה. וכלשון מוהרנ"ת: "אף שהיה רוצה שתיכף שנכנס להתבודד ולפרש שיחתו, תיכף ומיד ידבר דיבורים חמים כגחלי אש ובהתעוררות גדול, אולם לאו כל אדם זוכה לזה, ויש שאין לו דיבורים ואין לו שום התעוררות כלל, ועל ידי זה הוא מתרשל לגמרי גם מתפילה ותחנונים. על כן צריכין לידע היטב כי גם זה הוא בחינת 'דוחק את השעה', כי קודם הדיבור צריכים תחילה לידום ולשתוק, רק להמתין ולהתגעגע ולכסף ולהשתוקק לחסדי ה' שישפיע לו דיבורים שלמים ואחר כך זוכה על ידי זה בעצמו לפרש שיחתו לפני השם יתברך בהתעוררות גדול ככל אשר עם לבבו" (שם).
לקראת חג השבועות, הרי לכם לקט שיחות נפלאות מרבינו הקדוש רבי נחמן מברסלב ותלמידיו, מתוך סדרת הספרים "שיח שרפי קודש" (הנדפסת מחדש כעת בליווי מראי מקומות והערות מחכימות), על ענייני חג השבועות.
עוד מעט יכוסו הדרכים המובילות למירון ברבבות אלפי ישראל. העולים לרגל יעלו ויבואו איש ואיש בדרכו, ברכבו וברגליו.
מדי שנה חוזר על עצמו המחזה: ההמונים נוהרים לרבי שמעון, הם מחפשים משהו. מה הם מחפשים שם? אולי ישועות, רפואות, פרנסות, הצלחות. אולי. אבל הפלא עומד בעינו – כל המחפשים הללו באים דווקא לכאן, למירון; כל הרצונות הללו מתנקזים לרבי שמעון. מסתתר כאן משהו…
* * *
הכלל אומר שכדי למצוא – יש לחפש.
בכל נושא הכלל תקף, העולם מלא בידע ובחכמת חיים, אולם התבונה אינה נוהגת לבוא מאליה. המחכימים הם המחפשים.
אדם רוכש מקצוע וצובר ניסיון מתוך התעניינות, חשוב לו לדעת וזו הסיבה שהוא לומד. לצידו ממשיכים אנשים רבים בשגרתם, אפילו אינם מתעכבים לרגע להתעניין, ללמוד גם כן. תלמידים יכולים לשבת בכפיפה אחת, מול מלמד אחד, על שולחן אחד, בחלל הכיתה ירחפו תובנות נפלאות ושיעורים מאלפים, וראה זה פלא – חלק מהתלמידים ייצאו משם מלומדים יותר, ואילו אחרים ייצאו כפי שנכנסו, כאילו מאומה לא נלמד שם. כוח הקניין החזק והחשוב ביותר הוא – חיפוש, שאיפה, רצון ללמוד.
אם בחכמות חיצוניות כך, בחכמת התורה על אחת כמה וכמה. התורה איננה מתפייסת ללומדה אם לא שיבקש אחריה, יתאמץ ובעיקר יחפש, יחפש, ושוב יחפש: "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה, אז תבין יראת השם ודעת אלוקים תמצא". המציאה היא פרי וענף, והחיפוש שורש.
כך הם הדברים גם בנוגע לקיום התורה. העולם מלא בתורה, בחכמת התורה, ובכל זאת אין דבר שיבטיח את קיום התורה כמו חיפוש אחריה. כל זמן שיהודים משוטטים בחיפוש אחר תורה, מובטח לנו קיומה.
להסכים לקבל
מיהו מחפש אמיתי? למחפש הזה יש סימן היכר מובהק – "מכל מלמדיי השכלתי". הוא יאות ללמוד תמיד מכל מי שיעניק לו תורת אמת. איש מוכה צמא יסכים לקבל כוס של רוויה מכל מי שיגישה לו. הוא לא יתעכב על חשבונות צדדיים של כבוד וכדומה, הוא צמא. "הוי כל צמא לכו למים", הצמאים רצים לקראת המים, מימי הדעת, הם מבינים שאת המציאה המבוקשת יש לקבל ממי שבידו להעניק ולתת. הנקודה הזו היא שער גדול בעבודת הבורא.
הבה נשים לב: התורה עוברת מדור לדור. יש בה חלקים של פשט, רמז, דרש וסוד. כל חלקי התורה ללא יוצא מן הכלל עברו ונמסרו לנו באמצעות אנשים, כלומר מחפשים. מה היה באותם מוסרי התורה שלא היה באחרים? דבר אחד: הם חיפשו יותר. המחפשים מצאו, ואם נפשך למצוא – לך אצל המחפשים, ורווה תשוקתך.
ביאור בגמרא, רש"י ותוספות עובר באמצעות רב ותלמיד. הלומד מתקשה והרב מסביר, וכך מונחל הפשט ועובר מדור לדור. פסקי הלכה אף הם עוברים משואל למשיב, רב ותלמיד. כך היא דרכה של תורה. החיפוש מוליד מענה.
אך לתורה רובד נוסף, עמוק יותר – רובד הנשמה. העבודה שבלב. זוהי הרקמה הפנימית של העולם והנפש, ומאמרי הזוהר מלאים וגדושים ממנה. האם יתכן שהתורה הזו תעבור באופן שונה? כדי לשמוע פסק הלכה הולכים לרב, כדי לדעת איך לחזק אמונה נפולה, לעורר התלהבות או להתחדש בעבודת השם – מוכרחים גם כן ללכת לרב. לחפש מענה ולגשת למי שהדבר המבוקש מצוי בידיו.
כאן מתחילה ההבטחה של רשב"י, "כי לא תשכח מפי זרעו". התורה לא תשכח, כל זמן שניאות לחפש אחריה בכל רגע פנוי. בכל מצב. תמיד.
כי לא תשכח
הדור שלנו אינו מובן מאליו.
לפני הרבה זמנים ודורות התאספו חכמים מגדולי הדור דאז, בכרם ביבנה. היה זה לאחר חורבן הבית ולאור המצב הם קבעו ש"עתידה תורה שתשכח מישראל". לא יהיה סיכוי לדור שלנו לשמר באוצרותיו תורה, אמונה, עבודת הבורא.
דור לאחר מכן, התייצב רשב"י ואמר "חס ושלום שתשכח תורה מישראל", הוא הוציא את הבטחתו מהפסוק "כי לא תשכח מפי זרעו" וגילה דעת שבאמצעות ספר הזוהר ייצאו מן הגלות. להבטחה הזו יש תנאי – מוכרחים לחפש, בבחינת "ישוטטו לבקש דבר השם". השיטוט הזה הוא שמוביל את כל עם ישראל לרבי שמעון בל"ג בעומר. בפנימיותו, כל יהודי יודע היכן הכתובת הנכונה לחפש את שנפשו אהבה.
יש בעבודת החיפוש נקודה נוספת, היא נאמרת בפרשת השבוע. "אם בחקותי תלכו" – ההליכה הזו היא הדרך האמיתית בקיום התורה. חוקות התורה הם דרך, בבחינת "בכל דרכיך דעהו". האור החיים הקדוש כותב, שהאופן הראוי בקיום התורה היא, ללכת עימה בכל הדרכים, גם בארציות, גם בפרנסה, באכילה ושתייה. חוקות התורה נועדו להדריך אותנו כאן בעולם הזה, למצוא בכל דבר את השי"ת, לגלות רמזים של אמונה, התעוררויות, התקרבות ויראת שמים. מי מלמד תורה בצורה שכזו? האנשים שחיפשו אותה באופן הזה, הצדיקים המופלגים. ל"ג בעומר הוא יום של חיפוש.
ראש-השנה שנת תקע"א. א' תשרי בין הערביים. רבינו הקדוש עומד בימיו האחרונים עלי אדמות, כשבועיים וחצי לפני פטירתו. דם שותת מריאותיו הדוויות, ופורץ לסירוגין מפיו. קהל רב (כאלף נפשות) שהתקבץ באומאן, עומד צפוף ודרוך מצפה שיכנס, כדרכו למסור את תורתו, "והיו עיניהם כלות עד הערב". רבינו בתוך חלישותו הנוראה "שכמעט שנגווע בכל רגע", מרגיש כי הדבר למעלה מכוחותיו. הוא מצוה לקרוא לנאמן ביתו, לתלמידו המובהק מוהרנ"ת.
"והתחיל לקבול לפני מה לעשות, והוא ז"ל היה יושב וסף של נחושת עם דם הרבה עמד על ירכו, והוא ישב על מיטתו וכמעט שהיה הסף מלא דם. והתחיל לדבר עמי מה לעשות בענין אמירת התורה. ובתחילה השבתי לו: "מה לעשות מאחר שאי אפשר". אך הוא ז"ל השיב שיש רחמנות על העולם שבאו ביסורים וטרחות וכו' כאלה וגם כל ימי הקיץ העבר היה מצפה על ראש השנה הזה שיאמר תורה בראש השנה באומין וכו'. והבנתי שכספו מאד שאעפ"כ יאמר תורה והתחלתי לדבר עמו וכו' עד שהשיב לי: אם כן אמסור נפשי. כאומר: כפי דבריך אני מוכן לומר תורה ואני מוסר נפשי על זה. כי באמת היה מסירות נפש עצום אז שיאמר תורה בחלישות כזה שהיה כמעט שיגוע בכל עת, אך ציוה עלי להעמיד הכסא שיאמר עליו תורה להעמידה לפתח כדי שאם יבוא לידי סכנה שנוכל להוציאו מהרה משם".
ונכנס רבינו הקדוש ונשא דברו במשך כמה שעות "ולא היה שום דרך הטבע שיגמור תורה ארוכה כזו בחלישות כזה" ואחר כך ציוה לנגן ניגון כדרכו תמיד, ואחר כך הלך לחדרו וכל הלילה אחר כך, הוא ליל שני דראש השנה, היה חלוש ומסוכן מאד מאד – – – וביום שני דראש השנה לא נכנס להתפלל עם העולם יחד כדרכו תמיד, רק התפלל בחדרו, שהיה סמוך לשם. ועוצם חלישותו בכל אלו הימים אי אפשר לתאר" (ימי מוהרנ"ת)
ומתוך עוצם חלישותו הנוראה – מה נפלא הדבר – כשהיה ברור לכל שימיו ספורים כמו שמעיד מוהרנ"ת: "כי הוא ז"ל בעצמו העיר ליבנו פעמים אין מספר להודיע לנו בכמה לשונות שסמוך מאד שיגוע" – מצא רבינו הקדוש לנכון להאריך ולבאר ולהדגיש את עוצם החשיבות עד אין קץ לנסוע אליו כל שנה על ראש-השנה, ואמר בקול חזק מעומק הלב: מה אומר לכם, אין דבר גדול מזה.
"ומכלל דבריו הקדושים, שדיבר עמנו אז, הבנו שרצונו חזק להיות אצלו באומן על ראש-השנה תמיד לאחר הסתלקותו ושאין דבר גדול מזה".
כי "כל הענין שלי הוא ראש-השנה והזהיר אז לעשות כרוז לכל חסידיו ומקורביו לבא אליו לראש-השנה, לא יחסר איש, ומי שזוכה להיות אצלו על ראש-השנה ראוי לו לשמוח מאד מאד". והוסיף "שיכולים אז אנשים לקבל תיקונים מה שבכל השנה לא היה באפשר שיהיה להם תיקון בשום אופן, אף על פי כן בראש-השנה יכולים אפילו הם לקבל תיקון" (שלא כדעת הסוברים לנסוע באמצע השנה ולצאת בזה ידי חובתם).
מוהרנ"ת, בחיר תלמידי רבינו הקדוש, שרבינו בעצמו העיד עליו שהוא, ורק הוא, ואין זולתו שהבין אותו וזכה שתהיה לו השגה בדבריו, ושרק מפיו אנו חיים כי לולא הוא לא היה זכר ושארית לחסידות ברסלב כמו שאמר רבינו הק' בעצמו, שלולא מוהרנ"ת לא היה נשאר ממנו אלא דף של שמות.
והוא, הודיע לנו את צוואת רבינו הק' לפני מותו שברצונו שיסעו אליו לאומן על ראש השנה אחרי הסתלקותו תמיד!
מתנה מהשם יתברך
בערב ראש השנה תקנ"ט, עגנה אניה מול הר הכרמל. לאחר אמירת הסליחות ותפילת שחרית, עלו הנוסעים אל החוף ופסעו את פסיעותיהם הראשונות בארץ ישראל. פסיעותיו של אחד מהם היו הרות גורל עבורו ועבור כלל ישראל לדורי דורות. שמו של אותו נוסע היה רבי נחמן מברסלב, ובאותן פסיעות ראשונות – כך גילה לאחר מכן – "פעל מיד והשיג מה שרצה להשיג".
ואף על פי ש"לית אינש על יבשתא" שישיג אפס קצה מהשגתו העצומה באותה עת בפרט ברגע הנורא והנשגב הזה, שאליו "נכסף והשתוקק בהשתוקקות וכסופין וגעגועים גדולים מאד מאד, ומסר נפשו אלפים ורבבות פעמים והשליך נפשו מנגד עבור זה וגודל עוצם השמחה שהיה לו באותו הרגע שנכנס ועמד על אדמת קודש אי אפשר לשער במוח", מכל מקום, מקובלים אנו על ידי תלמיד תלמידו מוהר"ר אברהם ב"ר נחמן שבאותו רגע בו דרכו רגליו על אדמת הקדש התגלה לו משמים גם סוד ראש השנה "שזה מה שקבע, מאז והלאה, לכל אנשיו את יום אסיפתם אליו בראש השנה" (כוכבי אור שיחות וסיפורים כרך ו' אות ז').
שנים לאחר אותו גילוי נשגב אמר פעם רבינו, בעת רצון, לפני חסידיו: "ראש השנה שלי הוא חידוש גדול, והשם יתברך יודע שאין הדבר הזה בירושה מאבותי, רק השם יתברך נתן לי זאת במתנה שאני יודע מהו ראש השנה, לא מבעיא אתם כולכם, בודאי תלויין בראש השנה שלי אלא אפילו כל העולם כולו תלוי בראש השנה שלי" (חיי מוהר"ן ת"ה). סוד נעלם שהתגלה לראשונה. חידוש נפלא שהיה מכוסה ויצא מכח אל הפועל.
בנוהג בעולם, אדם העומד לפני משפט גורלי, משכים לפתחם של עורכי הדין הטובים ביותר, מזיל זהב מכיסו ככל שידרש, לעתים אף ימכור את ביתו ונכסיו לכיסוי הוצאות הגנתו.
לגייס את השופטים ביום הדין
"תניא: הכל נידונין בראש השנה וגזר דין שלהם נחתם ביום הכיפורים".
"בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון" (ראש השנה טז.).
"בראש השנה יכתבון וביום צום כיפור יחתמון, כמה יעברון וכמה יבראון, מי יחיה ומי ימות, מי בקיצו ומי לא בקצו, מי במים ומי באש, מי בחרב ומי בחיה, מי ברעב ומי בצמא, מי ברעש ומי במגפה, מי בחניקה ומי בסקילה, מי ינוח ומי ינוע, מי ישקט ומי יטרף, מי ישלו ומי יתיסר, מי יעני ומי יעשיר, מי ישפל ומי ירום" (מחזור לראש השנה).
בנוהג בעולם, אדם העומד לפני משפט גורלי, אשר בו אמור להגזר גורל חייו, משכים לפתחם של עורכי הדין הטובים ביותר, מזיל זהב מכיסו ככל שידרש, לעתים אף ימכור את ביתו ונכסיו לכיסוי הוצאות הגנתו.
ואם בחיי שעה כך ובשופט בשר ודם, קל וחומר בחיי עולם, חיי נצח ובשופט שהוא מלך מלכי המלכים הקב"ה!
ראש השנה הוא היום הגורלי ביותר עבור האדם, בו נקבע ונגזר כל שיארע עמו במשך כל השנה העומדת לפניו, פרנסתו, בריאותו, אריכות ימיו, גורל ילדיו ובני ביתו. וברוחניות – אלו נסיונות יעמדו לפניו, כיצד יתמודד עמהם כמה סייעתא דשמיא תהיה לו להתקרב לשם יתברך ולצדיקיו, כמה הצלחה בתורה, בתפילה, במצוות והכל ספור וקצוב ומדוד בתכלית הדיוק על ידי מלך מלכי המלכים הכל יכול.
לפני משפט כזה בוודאי יחפש כל בר דעת לגייס כל צד אפשרי של לימוד זכות להגנתו ולהצלתו מפני המקטרגים ומבקשים לאבדו. והיה אם ישמע כי קם עורך דין גדול העומד ומכריז שיש בכוחו להכריעו בוודאי לכף זכות אף אם הינו הפושע הגדול ביותר, בודאי ירוץ אליו על ידיו ורגליו. קל וחומר אם ישמע כי שופטי בית הדין עצמם מוכנים כולם כאיש אחד להתגייס לזכותו בודאי יעשה כל השתדלות שבעולם כדי להגיע ולבא לשחר פניהם.
אלו בדיוק פני הדברים בנוגע לראש השנה של רבינו הקדוש, כפי שמסבירם ומבארם נאמן ביתו מוהרנ"ת ז"ל: "כי היושבים על המשפט בבית דין של מעלה הם נשמות הצדיקים האמיתיים כי "המה היוצרים יושבי נטעים עם המלך במלאכתו" כי בהם התייעץ בבריאת עולמו קודם שהיו בזה העולם, מכל שכן עתה שכבר היו בעולם הזה וסבלו מה שסבלו ועמדו בנסיון כל כך וכו' שהם עיקר יועציו ושופטיו היושבים עמו על המשפט כי הם בחי' צדיק מושל שמושלים בו ית'" (ליקוטי הלכות, הלכות נזיקין ה' י"ז).
"כל אלו שזוכין לאמונת חכמים ונוסעים לצדיקים על ראש השנה כולם נקראים כעת צדיקים על שם הצדיק שהם מקורבים אליו כי המחובר לטהור טהור"
וכיצד מתנהל בית דינם?
את זה הלא מלמדת אותנו הגמרא בעצמה (שם טז:): "שלשה ספרים נפתחים בראש השנה, אחד של רשעים גמורים ואחד של צדיקים גמורים ואחד של בינונים, צדיקים גמורין נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים, רשעים גמורין נכתבים ונחתמין לאלתר למיתה, בינונים תלוין ועומדים מראש השנה עד יום הכיפורים; זכו, נכתבים לחיים, לא זכו, נכתבים למיתה".
דברים פשוטים וברורים לכאורה, אך באמת, הערפל המונח על מאמר זה כבד ושולל כל הבנה, וכבר התחבטו רבות במאמר זה מפרשי הגמרא, כי הלא רואים אנו בעינינו צדיקים גמורים נפטרים גם למחרת ראש השנה ורשעים גמורים עושים חיל ומצליחים וכו'.
על כן צריכים אנו שוב למוהרנ"ת ז"ל היורד לשורשי הדברים, עוקרם, מלבנם, מבארם ומשיבם אל מקומם בסדר ראוי ונאות.
"צדיקים" אומר מוהרנ"ת, "הם הנלוים לצדיקי אמת היושבים על המשפט, הם נכתבים לאלתר לחיים כי בוודאי יעלו אותם הצדיקים אל הדעת דקדושה לחיי עולם כי אפילו אם יש בהם פגמים "כי אין צדיק בארץ וכו' " ואפילו אם יש בהם פגמים רבים וקלקולים הרבה מאד הם בכלל צדיקים מאחר שדבקים ומתקרבים להצדיקי אמת כי הדבוק לטהור טהור, כי הצדיקים זה עיקר עסקם לקרב כל הרחוקים המתגעגעים וחותרים להתקרב אל האמת ועליהם נאמר ועמך כולם צדיקים" (שם).
ובמקום אחר (הלכות נזיקין ה' ל"ח) מבאר מוהרנ"ת כי עיקר תיקון המשפט של ראש השנה תלוי באמונת חכמים ועל כן "כל אלו שזוכין לאמונת חכמים ונוסעים לצדיקים על ראש השנה כולם נקראים כעת צדיקים על שם הצדיק שהם מקורבים אליו כי המחובר לטהור טהור. ועל כן הם נחתמים לאלתר לחיים! כי הצדיק האמת כוללם מיד בראש השנה בשכל הכולל בבחינת קדש קדשים כי הצדיק האמת יש לו כח יותר מן הכהן הגדול שנכנס לפני ולפנים כמו שאמרו רבותינו ז"ל "יקרה היא מפנינים" שהחכם האמת יקר מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים, ועל ידי זה נחתמין לאלתר לחיים כי משם נמתקים כל מיני דינים שבעולם, כי הם זוכים בודאי לחיים אמתיים וכו'" (וההיפך מובן ממילא)
על פי זה תובן מעט קבלת אנ"ש כי בראש השנה בלילו הראשון רגיל היה רבינו הקדוש לעמוד בתפילה שעות אחדות (כארבע שעות) ולהעביר את אנשי שלומו הבאים להתקבץ אצלו כבני מרון.
מה מונח על כפות המאזנים? – מצד אחד הבטחות נוראות מסמרות שיער לישועות להצלחות ברוחניות ובגשמיות שאין אבידה גדולה יותר מלהחמיצן. ומנגד – – –
מנגד – – –
יכביר הבעל דבר כדי למנוע מהנסיעה לראש השנה לאומן, אמנם, לאחר ניתוח הדברים יתנקזו כולן לארבע קושיות עיקריות. ואליהן ננסה להתייחס בקצרה כמיסת המקום והזמן.
א) "על פי ההלכה אין לעזוב את ארץ ישראל?" – דברים אלו כבר נדונו בשנים קדמוניות על ידי גדולי הפוסקים ולא בענין הנסיעה לאומן וכולם כאיש אחד העלו כי הדבר מותר ללא שום פקפוק (עיין בשדה חמד מערכת ארץ ישראל אות א; וכן כתב מהר"ם בן חביב, שדמי לדבר מצוה ומותר; וכן פסק למעשה בשו"ת משפטי צדק, וכן פסק הגאון רבי עובדיה יוסף שליט"א ביחווה דעת ח"ה, סימן נ"ז שם פוסק הגר"ע כי מותר לצאת מא"י על מנת לחזור, אפילו לצורך פרנסה ומסחר; וביביע אומר ח"ד, יו"ד, סי' לה אות ה, שם כותב הגר"ע כי הליכה לקברי צדיקים היא "צורך מצוה"). אך מחמת שאין זה מאמר הלכתי לא מצאנו לנכון לקבץ כאן את דבריהם ועוד חזון למועד לעורכם במאמר נפרד. אך מעבר לזה, ישאל את עצמו המסתפק האם כאשר יחפוץ לנסוע לחו"ל לצורכי פרנסה או רפואה חלילה, האם גם אז ידקדק כל כך אחר היתר הלכתי מהודר בתכלית? ואם לפרנסת הגוף כך לפרנסת הנפש על אחת כמה וכמה. וכן, אם לצורך רפואת הגוף, קל וחומר בן בנו של קל וחומר לצורך רפואת הנפש. מה גם שהנסיעה לאומן תשפיע לו פרנסה בשפע ובריאות איתנה ותצילהו ממחלות ואסונות והדברים בדוקים ומנוסים וידועים והמפורסמות אין צריכות ראיה.
ב) גם לאחר ההיתר ההלכתי יש שואלים "כיצד אפשר להפרד מארץ ישראל לה קוינו וחיכינו אלפים שנה, כיצד אפשר להתנתק מקדושתה ולנסוע לארץ העמים הטמאה?" – גם לשאלה זו הקדים רבינו הק' תשובה ורפואה (עיין בליקו"מ ב,מ) נביא רק את הנהוג לכנות בימינו "השורה האחרונה" – הנסיעה לאומאן מטרתה לזכות ולהשיג את קדושת ארץ ישראל, להרגיש את ה"אוירא דארץ ישראל מחכים" ולהמשיך עלינו את הדעת הקדושה השורה בארץ ישראל. אדרבא, ללא נסיעה לאומן לא שייך כלל להרגיש באמת את קדושת ארץ ישראל. ואם כן בטלה הקושיה מעיקרא.
ג) "כיצד אפשר לעזוב את האשה והמשפחה בימי החג?" – שאלה טובה, ואותה יש להפנות גם אל משה רבינו ע"ה על שציוונו בתורתו "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה'" ובזמן שבית המקדש היה קיים, וכן יהיה לעתיד לבוא, עם בנין בית המקדש השלישי על מכונו בב"א; יעזוב איש את אביו ואת אמו וגם את אשתו ובניו ויעלה לרגל שלש פעמים בשנה גם אם יגור במרחקים ותארך לו הנסיעה ימים ושבועות. ולמרבה הפלא בחרה התורה דווקא את זמן החגים הזמן בו ראוי לדבריהם לשהות בחברת בני המשפחה – לעליה לירושלים, אתמהה?
וודאי, על כל הנוסע לאומן להסביר לרעייתו את חשיבות הנסיעה ואת מטרתה ומעלתה הרוחנית העצומה ולדאוג לחינוך ילדיו. חזקה על אשה יהודיה כשרה, שתזרז את בעלה ותמריץ אותו אם תדע את מעלתה של הנסיעה ואת תועלתה הרוחנית.
ומעבר לזה, כנ"ל, מה יעשו הנזקקים לנסוע לחו"ל בימי ראש השנה לצורך ניתוח או אפילו פרנסה, וכי יעלה על הדעת להקשות עליהם קושיות אלו?
קל וחומר לצורך גבוה כזה של הצלת והצלחת הנפש והצלחת האשה ובני המשפחה עצמם, בריאותם ופרנסתם וכידוע כמה משפיעה לטובה הנסיעה לאומן על האוירה בבית, ודאי שראוי לאשה כשרה ויראת שמים לזרז את בעלה ולשולחו כחץ מקשת לאומן בימי ראש השנה.
ד) כסף מנלן? – שאלה זו מתבטלת ואינה נוכח הבטחתו הברורה של רבינו הקדוש כי כבר דאג לכל הוצאות הנסיעה אליו עד סוף כל הדורות! מה עוד שהוסיף והבטיח כי "אצלי עוד אף אחד לא הפסיד".
על כן המאמין בודאי לא יחוש ויראה את החזר כספו כמונח בכיסו ובתוספת פירות בכפלי כפלים, (וגם זה בדוק ומנוסה). אמנם, לתוספת חיזוק למחוזקין, נביא כאן מעט מדברי מוהרנ"ת (בה"פ ד') הכותב, בענין המניעות שהיו בזמנו לסוע לארץ ישראל שהיא, כמובן למשכיל, ענין אחד ממש עם הנסיעה לרבינו לראש השנה:
"ואם מניעה מחמת ממון הלא אנו רואים כמה עניים שמשיאין בניהם ובנותיהם ומוציאים עליהם הוצאות הרבה שעולה הרבה יותר מהוצאות הנסיעה לא"י. ומאין לוקחים אלו ההוצאות? הלא הוא רק מחמת שהם משתוקקים כל כך להשיא בניהם ובנותיהם ומצפים להשם ית' עד שהשי"ת עוזר להם בכל מה שמוכרח להם. מכל שכן אם היו משתוקקים באמת והיו חושבים מחשבות ותחבולות על זה לבא לשם בודאי היה השי"ת עוזר להם בלי ספק, ועל כן אם היה האדם מאמין בקדושת ארץ ישראל חלק מאלף כמו שהוא באמת, בודאי היה כל אדם רץ ופורח לשם כמו מי שהיה רץ אם היה יודע שימצא שם בוודאי אלפים ורבבות אדומים [=סוג מטבע]. ובוודאי היה רץ לשם בכל כוחו ולא היה שום מונע שימנעהו והיה לווה ומוכר כל אשר לו על הוצאות, והיה פורח לשם בזריזות ובבהלה גדולה, מכל שכן וכל שכן אם היה האדם משים ללבו שבח ארץ ישראל וכו'".
וכן יש לנו לומר לענין הנסיעה לראש השנה לאומן – אילו היינו משימים אל ליבנו מעט ממעלתה וחשיבותה ושמץ מהטוב הגנוז העתיד לבא לכל הנוסעים, בוודאי לא היה כסף נחשב בעינינו למאומה.
ובשולי הדברים: נשוב ונזכיר: וודאי כי חובה על כל אדם לדאוג לחינוך ילדיו, ואם הם נותרים בארץ חובה מוחלטת חלה עליו לדאוג לחינוכם בימים בהם הוא אינו נמצא בבית, אם במציאת מקום תפילה – ומלווה – עבורם לימי ראש השנה עצמם, ואם בדאגה עבורם גם בימים שלפני ואחרי ראש השנה, עד שובו בשלום, ושכרו בידו.
וכמובן, גם לרעייתו מוטל עליו לדאוג. הן לא יסע ויותירה לבדה בביתה, אלא ידאג לה לסיוע בימים בהם אינו בבית, ויעזור ויסייע לה ככל יכולתו ומעבר לכך, ואז, ודאי ו-ודאי מובטח לו שתתקבל תפילתו ויזכה לכל טוב.
החשבון הסופי
"על כן יאמרו המושלים בואו חשבון" בואו ונחשוב חשבונו של עולם, וכסוחרים המבקשים אחר כסף ומטמונים נבקש אוצר של יראת שמים, ונניח את סיכום הדברים על כפות מאזני השכל הישר לשקלם זה כנגד זה ולהווכח מי יכבד ויכריע.
מצד אחד עומדים דבריו הנוראים של רבינו הקדוש, הכוללים הבטחות שאין להן שיעור להחתם לאלתר לחיים בספרן של צדיקים. לישועת הנפש ברוחניות ובגשמיות, להצלחה אמיתית ונצחית בעולם הזה ובעולם הבא, להצלה מדינה של גיהנום ומיסורי עולם הזה (בפרט בימים טרופים אלו שחיי כולנו מוטלים כנגד בסכנות נפשות), לתיקון הנפש רוח ונשמה שלנו ושל בני ביתינו וצאצאינו עד סוף כל הדורות, הבטחות נוראות שלהפסיד גם אחד מאלף מהן הינה אבידה שאין גדולה ממנה, ולמעלה למעלה מה שנשגב משכלנו ובינתנו.
ואפילו אם אין הנוסע נמנה על קהל חסידיו, ואפילו אמונתו בדבריו קטנה ובטחונו בהבטחותיו מעורב בספקות ח"ו, גם אז, אפילו לשיטת המסתפקים עדיין רווחיו "המזומנים" מהנסיעה לאומאן בראש השנה הוודאים, שאין להסתפק בהם, רבים ועצומים עד מאד. כי הלא יתפלל עם קהל אלפים של יראים ושלמים. קיבוץ נפלא המונה למעלה מעשרת אלפים נפשות שאין כמותו בתבל (ישווה מול עיני רוחו למעלה מעשרים אלף איש זועקים "שמע ישראל" בראש השנה ויקבל מושג מה) בהתעוררות עצומה והתלהבות שתפרנס ותכלכל אש שלהבת לבו ימים רבים אחרי ראש השנה. כל זה ויותר מזה מונח בכף ימין.
וכנגדה – מה מונח בכף השוללת? – חשש הלכתי הרי אין, כנ"ל, מה אם כן אפשר להפסיד מנסיעה לאומן לראש השנה? הפסד מועט של הוצאות הנסיעה? שינוי חד פעמי מאורחות ונוסח התפילה? בושה מחברים? מה כל אלו ואפילו ירבו בכפלי כפלים מול הכף המזכה העמוסה וטעונה לעייפה. בנערינו ובזקנינו נלך ובתוך כלל עם ישראל נחתם לאלתר לחיים טובים בספרו של הצדיק האמת.
ליקוט שיחות ואמרות קודש ממעיינו הנצחי של רבינו הקדוש, הנחל נובע מקור חכמה, ותלמידיו הקדושים, על גודל מעלת, קדושת ויקרת חג הפסח ועוד.
מצה 'שמורה'
בזמן רבינו הק' קשה היה להשיג "מצה שמורה" לפסח. פעם, בעת שדיברו לפני רבינו בענין זה, והיה מונח על השולחן מצה שאינה שמורה, נגע רבינו ז"ל במצה ואמר: "מצה" ו"שמירת הברית" זהו מצה 'שמורה'!" רבינו בעצמו נוהג היה לאכול רק מצה שמורה, אולם יחד עם זאת הורה להתרחק מאוד מחומרות יתירות.
אוחזים אלוקות ביד…
רבינו ישב פעם בפסח והיתה מונחת לפניו מצה, אחז רבינו הק' במצה, נענה ואמר: "כשאוחזים מצה שמורה ביד – אוחזים אלוקות ביד!", "אז מען האלט מצה אין דער האנט – האלט מען גאט אין דער האנט!"
בענין "שרויה"
רבינו הורה לאמור, שמי שלא התחיל להחמיר בפסח ואוכל "שרויה", אין צריך להחמיר בזה. אולם מי שכבר קיבל עליו חומרה זו, בל יפסיק מהנהגה זו. רבינו עצמו נהג שלא לאכול "שרויה".
גודל הקדושה ששררה בבית רבינו ז"ל
באחד השנים בערב פסח היו מסיידים בסיד את בית רבינו ז"ל בברסלב כפי שנהוג בבתי ישראל, וכדי שלא יוכתמו כלי הבית הוציאום לחוץ, ועל הכלים שנשארו פרסו וילאות על-מנת שלא יטנפו, ופרשה בת רבינו מרת אדל על השעון הגדול מטפחת-ראש (קאפין-טיכל). כשהבחין רבינו ז"ל בזאת ציוה להסירו באמרו: "כיום כשיש מוחות מבולבלים, אין פורשים דבר כזה".
בעבור ב' הכופתאות
נוהג היה רבינו ז"ל להתארח ב"שביעי של פסח" אצל בתו מרת אדל ע"ה. פעם הגישה לו לאכול מרק עם ב' כופתאות ("קניידלאך"), וראה סבלה במשך זמן רב מצער גידול בנים, שמתו אצלה בעודם צעירים, והיה אז עת רצון, ובירכה רבינו הק' כי בעבור ב' ה"קניידלאך" תזכה לשני בנים שיתקנאו בה העולם בגינם. ואמנם זכתה לאחר מכן ונולדו לה בן ובת; הלא הם ר' אברהם בער ז"ל ואחותו רבקה ע"ה. לאחר מכן הצטערה בתו הצדקנית על שלא כיבדה את אביה אלא בשני קניידלאך בלבד…
ובמורא גדול זה גילוי שכינה
מוהרנ"ת ז"ל היה יושב בליל הסדר ביראה גדולה ובהתלהבות עצומה. ופעמים, לגודל להביות לבו היו פניו מאדימות ומבהיקות באור שלא מעלמא הדין, עד שהוצרך לכסות פניו באיזה בגד. פעם, בליל הסדר בהגיעו לסיפור "יציאת מצרים" אמר את התיבות בהתלהבות עצומה, וכשהגיע לפיסקא "עבדים היינו וכו'" – "ובמורא גדול זה גילוי שכינה" נתרגש מאוד ונפל מתעלף לגודל הרגשתו באלו התבות!!
מידת הביטחון והאמונה של מוהרנ"ת זיע"א
חזק היה מוהרנ"ת במידת ביטחונו בהשי"ת. שח פעם ר' נחמן טולטשינער ז"ל, כי באחד הפעמים קודם הפסח, כשכבר התקיים היריד האחרון של ערב-פסח, עדיין לא קנו בני ביתו של מוהרנ"ת את צרכי פסח מחמת העדר ממון. אולם ר' נתן זיע"א לא נפל ברוחו, הוא התחזק בתפילה והשליך יהבו על השי"ת כי בודאי לא יעזבו, ולאחר התפלה היה מתהלך שמח ומאושר כמי שכבר נתמלאה משאלתו. והנה באותו יום באו כמה מאנ"ש מן העיר הסמוכה ליריד שהתקיים בברסלב לקנות צרכי החג, וכתמיד באו לבקר את מוהרנ"ת בביתו והפרישו סכום הגון לפניו, אשר היה בו כדי לכסות את הוצאות החג, וכעדות ר' נחמן טולטשינער ז"ל לא ניכרו על פניו אותות של פליאה ושמחה! כל-כך היה חזק בבטחונו בה', שעוד כשהתפלל על ישועתו ידע בבירור כי זו בוא תבוא.
טוב להודות לה'
ובפעם אחרת, כשקרבו ובאו ימי הפסח ועדיין ביתו של מוהרנ"ת עומד ריקן מכל, הבחין מוהרנ"ת כיצד ממלאים את הבית במים עבור כל משך ימי החג. כשראה זאת ר' נתן זי"ע החל מרקד בשמחה עצומה כשהוא קורא בשמחה וגיל: "תודה לקל, יש לנו כבר מים עבור ימי החג!"…
ווי נעמט מען דעם 'פסח' אליין?!
פעם לפני פסח נזדמן למוהרנ"ת ז"ל לשמוע את אחד מאנ"ש מתאונן באזני חברו, על שפסח קרב ובא ועדיין אין בידו כלום כדי צרכי החג. וכך התבטא הלה: "ווי נעמט מען אויף פסח?!" (= מהיכן לוקחים על צרכי פסח?!). כששמע זאת מוהרנ"ת התערב ואמר: "אויף פסח וועט זיין! ווי נעמט מען דעם פסח אליין?!" – כאומר, לצרכים הגשמיים של החג יהיה בעזהשי"ת, אולם איך זוכים להארת הפסח בעצמו?!
ר' לוי יצחק היה נותן לזה פירוש שונה: מוהרנ"ת ביקש לנחם את הלה באמרו לו שצרכי ומאכלי פסח יהיו לו בעזהשי"ת, אולם מתי כבר נזכה לקרבן פסח שיקריבו בבוא הגואל?!…
פסח שטייט איין 'נחמן' ביי 'פסח'
אמרו פעם למוהרנ"ת בפורים, כי ר' נחמן נכד רבינו ז"ל שוהה בביתו של עשיר אחד בשם ר' מרדכי רוטנזייט – "נחמן שטיין איין ביי מרדכי" (= נחמן מתאכסן אצל מרדכי). הגיב ר' נתן על כך ואמר: "אמנם כן הדבר, שבפורים שוהה 'נחמן' הוא נשמת הצדיק אצל 'מרדכי' הצדיק, ובפסח שוהה הצדיק אצל 'פסח' וכן בשאר הימים טובים. "אזוי איז: פורים שטייט איין 'נחמן' ביי 'מרדכ"ן', פסח שטייט איין 'נחמן' ביי 'פסח'"…
על משהו "מצה" לא הזהירה התורה…
אצל אנשי שלומנו נזהרו תמיד באכילת שרויה בפסח כפי שנהג רבינו ז"ל. אולם אף-על-פי-כן, פעם בחג הפסח נענה ר' נחמן טולטשינער ז"ל ואמר לבני-ביתו, כי אם יראו שנופל איזשהו פירור מצה לתוך תבשיל המרק שלפניו – שלא יודיעוהו על כך. והפטיר ואמר: "על משהו "חמץ" הזהירה אותנו התורה הק', אולם לא על משהו "מצה"…"
חיבת המצוות
הזדמן פעם לאחד מאנ"ש להתארח בליל פסח אצל ר' יחיאל חתן ר' נחמן מטולטשין ז"ל, והבחין כיצד נוטל ר' יחיאל את המצות בידיו קודם עריכת הסדר והחל מחבקם ומנשקם לגודל שמחתו וחיבתו במצוות החג, בהפטירו: "גם אצל חותני ראיתי כן".
במעלליו יתנכר נער
הגאון הקדוש ר' הירש לייב ז"ל אב"ד דקהילת ברסלב היה מקיים את המצוות בהתלהבות גדולה למאוד, כשהוא מכין עצמו בהכנות קדושות לכל מצוה ומצוה. עליו יסופר כי היה מבלה את כל ליל בדיקת חמץ בבדיקות בחורים ובסדקים, לרוב התלהבותו והרגשתו במצות בדיקת חמץ, ולשם כך אף היה משתף את בניו בבדיקה. פעם הבחין כי בנו היניק – אשר התפרסם ברבות הימים כהגה"ק ר' נחמן מטשערין ז"ל – נפקד מקומו ואינו מסייע בבדיקה. לאחר חיפושים נמצא נחמן הקטן כשהוא יושב בעלית הגג והוגה בהתלהבות במסכת "פסחים". הקפיד עליו אביו באמרו: "אין כעת הזמן ללמוד, כי אם לבדוק החמץ!" ומספרים כי באותו לילה סיים הוא את כל המסכת! – – –
נכנס בנו עוד פסח!
פעם שוחח הגאון הקדוש מטשערין ז"ל עם אחד מאנ"ש לאחר ימי הפסח, בתוך כך נאנח הלה באמרו: "הנה כבר עברו חלפו להם מאיתנו פורים ופסח…" הפסיקו ר' נחמן מטשערין ז"ל ואמר לו: "אדרבא! ברוך השם נכנס בנו עוד פורים! נכנס בנו עוד פסח!" כאומר: חלילה לומר כי חלפו הימים טובים האלה מאיתנו ולא נשאר לנו מהם כלום, אלא אדרבא התעשרנו בעוד נכס רוחני שלא יפרד מאיתנו לנצח!
לענין אפיית מצות בערב פסח
הגאון הקדוש מטשערין נוהג היה מלפנים לאפות את ה"מצות-מצוה" בערב פסח דייקא, כאשר נהגו רבים להדר בזה. אולם לאחר מכן, כשנוכח לראות כי רבים המכשולים בזה – בין השאר מפני הזריזות וחוסר הזהירות בהם נאפים המצות – חדל ממנהגו זה. הגיעו הדברים לידי כך, שכשבא פעם החסיד ר' דוד שוחט ז"ל שו"ב בטשערין והבעל תוקע באומן, לבית הרב מטשערין כדי לכבדו במצות שאפה במו ידיו בערב החג, קיבלם הגה"ק מטשערין מידיו והודה לו במאור פנים, אולם לאחר מכן הצניעם בארון ולא אכל מהם כל ימי החג.
בענין לימוד הלכות הפסח
שוחח פעם החסיד ר' אברהם שטרנהארץ ז"ל בתוך השלושים יום קודם הפסח עם כמה מאנ"ש בדבר לימוד הלכות החג, ושמע מהם כי מסתפקים הם בלימוד ה"משנה-ברורה" בלבד. הגיב על כך ואמר: "בהיותי אברך, היינו יושבים בבית המדרש קודם הפסח ויגעים מדי שנה בדיני החג עם המפרשים הגדולים כהט"ז והמגן אברהם ושאר הנושאי כלים והיה ההיכל רועש כמרקחה! ואילו כיום – הפטיר – מתעלמים מכל אלו, ויוצאים ידי חובה בלימוד "משנה ברורה"…" (כאומר, שכדי לברר את כל הדינים הנוגעים לימי הפסח אין די בלימוד משנה ברורה בלבד, אלא יש ללמוד את הפוסקים הנוספים הדנים בעניני פסח).
בצר הרחבת לי
ר' נחמן נעמירובער ז"ל מנכדי מוהרנ"ת גויס לצבא בעל כרחו ושהה במחנה הסמוך לעיר זיטאמיר. בהתקרב ימי הפסח ניגש ר' נחמן אל רב העיר ושטח בקשתו לפניו כי ישתדל לסדר עבורו מקום, בו יוכל לשהות במשך החג. פנה רב העיר אל אחד מעשירי ונכבדי העיר ובקשו כי יאות לארח את ר' נחמן הנ"ל במשך ימי החג, נענה העשיר בשמחה והזמינו לשהות עמו. כשבא ר' נחמן לביתו של הלה בליל פסח מה מאוד הופתע לראות כי על השולחן מונחות חלות גדולות… לתמיהתו הסביר לו העשיר כי אלו נאפו מביצים וקמח מצה בלבד… וכך ניגש ר' נחמן והחל לומר את ההגדה בהתלהבות גדולה למאוד, עד שנשתוממו מאוד בני הבית, והתפעלו מאוד מדמותו, ולאחר הפסח הוסיפו לשלוח לו חבילות של אוכל כשר למהדרין ובכך הקלו עליו את משך שהותו במחנה הצבא בין הנכרים.
וכל נאות דשא לו נכספים – – –
כשהיה ר' אברהם שטרנהארץ ז"ל ניגש כשליח ציבור בתפילת טל ביום א' דפסח היה מדגיש בתפילתו את התיבות "וכל נאות דשא לו נכספים" כמובא בדברי רבינו ז"ל שבימי ניסן השדות נותנים עשבים ודשאים, ואז טוב ביותר לצאת לשדות ולשוח בהתבודדות בינו לבין קונו. ולכך נהג ר' אברהם להדגיש תיבות אלו בתפילת טל לקראת ימי ניסן, כשבכוונתו "וכל נאות דשא לו נכספים" על דברי רבינו ז"ל: כשאדם מפרש שיחתו בין העשבים אזי העשבים נותנים כוחם בתפילתו ונכספים להכלל בתפילתו לפני השי"ת.
אהה! איך אומר אני למנוע מאנשי שלומנו תמיכה??!
החסיד ר' ישראל ב"ר מרדכי מבאבריניץ ז"ל היה נוהג לתמוך ולהחזיק באנשי שלומנו העניים מפעם לפעם. כשבאו ימי הפסח קרא פעם לר' לוי יצחק בנדר ואמר לו: "בדעתי לתת לך "מטיל זהב" – (שהיה שווה הרבה בימים ההם) על מנת שתחלקו בין אנ"ש מלבד משלוח הצדקה הרגיל", אביו של ר' ישראל, ר' מרדכי ז"ל, שנכח שם אמר לבנו: "לדעתי זה יותר מדי!", אולם בתוך כדי דיבורו תפס עצמו והחל גוער בעצמו: "אהה! אהה! איך אומר אני זאת למנוע מאנ"ש תמיכה?!" וכל כך הכאיבה לו מחשבה זו עד שפרץ בבכי נסער… ולאחר מכן ניגש אל בנו ועודדו על מחשבתו הטובה.
סיפור נסיעת הבעל שם טוב לארץ ישראל בסמרקאנד
כשהיה ר' לוי יצחק בנדר ז"ל בסמארקאנד אהוב היה על כל מכריו ואף על המתנגדים שבהם. כשהגיע שביעי של פסח קראו לר' לוי יצחק והזמינוהו לספר לפניהם את סיפור נסיעת הבעל שם טוב לארץ-ישראל כנהוג אצל החסידים, באמרם אליו: "ספר אתה! מחמת שאתה תספרו נכון יותר". ואכן נענה ר' לוי יצחק וסיפר להם את המעשה.
בפסח יוצא הדיבור מן הגלות
היה ר' שמואל שפירא ז"ל מקשר את דברי רבינו ז"ל שבפסח יוצא הדיבור מן הגלות למה שאמר רבינו ז"ל שימי ניסן מסוגלים וראויים להתבודדות, מכיון שבכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, ועל כן מכיון שבפסח זוכים שיוצא הדיבור מן הגלות, על כן בודאי אפשר לזכות אז לדיבורים דקדושה, ואפשר אז ביותר לפרש שיחתו לפני ה'.
מפעל ה"קמחא-דפסחא" של ר' לוי יצחק ז"ל
בין פעולותיו הנשגבות של ר' לוי יצחק בנדר ז"ל היה מפעל ה"קמחא דפסחא" אותו הקים בהיותו באומן, ואותו ניהל גם בהגיעו ארצה. במשך שבעים שנה היה מטלטל עצמו במזגי אויר סוערים, כמו בימי חולי, במסירות נפש מפליאה ומקבץ פרוטה לפרוטה על מנת להחזיק בעניי אנ"ש וכן בשאר עניי עירו. מכל הסכומים הרבים שעברו תחת ידו לא לקח לעצמו אפילו פרוטה אחת! פעם ארע לו מקרה מצער שביום הפורים נשפכו עליו מים רותחין וגרמו לו כויות קשות ויסורים נוראים, ובהיותו רתוק למיטתו בעוד חג הפסח ממשמש ובא היתה דאגתו נתונה לאלו שהיו נתמכים על ידו, ותחת לחשוב על יסוריו הנוראים היו מעייניו נתונים כיצד להשיג תמיכה לנצרכים…
בתורה י"ב בליקוטי מוהר"ן תניינא אומר רבינו הקדוש: "ועיקר היהדות הוא רק לילך בתמימות ופשיטות בלי שום חכמות, ולהסתכל בכל דבר שעושה שיהיה שם השם יתברך ולבלי להשגיח כלל על כבוד עצמו, רק אם יש בזה כבוד השם יתברך יעשה ואם לאו לאו, ואזי בוודאי לא יכשל לעולם".
על ענין זה, "תמימות ופשיטות", אמר מוהרנ"ת שצריך חכמה גדולה על מנת להשיג את ה'תמימות ופשיטות', וכן, לפני פטירתו נאנח מוהרנ"ת ואמר "מי יודע אם יצאתי ידי חובת התמימות של רבינו", ובוודאי יש בזה עמקות ודרגה גבוהה, להיות תמים ושלם עם השם יתברך, כפי שכותב מוהרנ"ת בהקדמת ספרו הק' ליקוטי הלכות, שענין התמימות הוא עמוק עמוק עד מאוד מי ימצאנו.
אולם, במאמרינו זה ננסה לדבר על יסוד התמימות שגילה לנו רבינו זיע"א בשכלו העמוק, שזוהי הפשיטות התמימה של העבודות הפשוטות, כפי המובא בליקוטי מוהר"ן תנינא תורה ק"ד: "היה אוהב מאוד את העבודות הפשוטות של סתם בני אדם האנשים הפשוטים הכשרים, והיה אוהב מאוד מי שיכול לומר הרבה תחינות ובקשות בתוך הסידורים הגדולים כדרך ההמון עם הכשרים, כי עיקר היהדות הוא בפשיטות ובתמימות גמור בלי שום חכמות."
ר' לוי יצחק בנדר זצ"ל הרבה לדבר על כך שיחודה של חסידות ברסלב בכל השנים, היה בעבודת ה' בתמימות ופשיטות, שלא לשנות מסעיף קטן בשולחן ערוך ומדרך הבעש"ט העיקרית, שהיא התבודדות בשיחה בינו לבין קונו. והיו יוצאים לשדות, והיו נזהרים בקימת חצות ותפילת ותיקין, ועל זה הזהיר אותנו רביז"ל בשיחות הר"ן "את זה תקבלו ממני שלא תתנו להעולם להטעות אתכם כי העולם מטעה אתכם לגמרי".
ואחת מטעויות העולם, הם ההתחכמות והליצנות, שגורמים לאדם להסתכל על כל דבר בהשקפת שהינה הפך התמימות. כך, אומר לעצמו אדם: "התבודדות אינה שייכת לאנשים שפלים כמוני, היא ענין לצדיקים גדולים…", או "התבודדות 'קרה' ו'יבשה' אינה נקראת התבודדות", כך גם משכנעים את עצמם רבים כי קימת ותיקון חצות אינם שייכים לאנשים כערכינו שאינם 'בוערים' לבעבודת ה' ואינם מרגישים ממש צער השכינה. וכן כל עבודה שקשה לאדם, הוא מטעה את עצמו בכל מיני תירוצים שהעבודה הזו אינה שייכת לו.
אבל יסוד התמימות והפשיטות של רבינו לא כזה הוא, כי אם להיפך: כל עבודה וכל דיבור ודיבור שלימדנו רבינו זיע"א הוא, כפשוטו, מיועד לכל אחד ואחד, ואם איני מסוגל לזה בינתיים, עלי לפחות לרצות, לכסוף ולהשתוקק לכך, ולדבר הרבה עם חברי 'שיחת חברים' על כל עצה ועבודה אף על פי שהעצה או העבודה הזו רחוקים ממני כעת, ודייקא כך יתעורר לרצונות וכיסופין ויזכה לזה, ולא להפוך את אי היכולת לשיטה, לעוות את האמת ולומר כי אין העבודה או העצה מיועדים עבורי ח"ו.
נקודה נוספת בענין העבודות פשוטות, שמלשון זה נקראים עובדי ה', שעושים עבודת עבד ביגיעות אפילו כאשר זה, כביכול, בלי טעם וריח. הן בעבודת קימת חצות והן בעבודת ההתבודדות ולומר הרבה תפלות וללכת לשדות, וכן בשעורים קבועים בתורה שהדריכנו רבינו זיע"א ללמוד, שכל זה גם כן לעתים נדמה לנו, לפי דרגתינו הנמוכה, כמעשה עבד, ובכל זאת: זוהי עבודתינו!
על דורינו אמר ר' לוי יצחק זצ"ל שאמנם זכה דורינו ליותר תורה מדור הקודם, אבל התמימות והפשיטות של הדור הקודם, שכל אחד לפי דרגתו והשגתו היה עוסק בעבודה, אם בתורה אם בתפילה אם בשיחות חברים מהתכלית, ולא היה מושג של ביטול זמן בדברים בטלים – התמימות והפשיטות חסרים!
רבינו ז"ל אמר: 'נכספתי להמשיך את העולם אל העשיה', וכשיודע אדם שהעיקר זה העשיה, הוא אינו מקנא בחבירו או בוחן את עצמו בכל עת על פי הסובבים אותו, אלא, כמאמר התם בסיפורי מעשיות, "זה מעשה שלי וזה מעשה שלו", כי העיקר היא העבודה.
ובאמת סיפר ר' לוי יצחק שבאומן יכלו הרבה מאנשי שלומינו לצעוק בקול וידוי דברים בציון רבינו, וכל אחד היה עסוק בעבודה שלו ולא שמע כלל וידוי חבירו, ולא התעניין כלל להסתכל ולשמוע את השני, אלא היו עסוקים בתיקון עצמם. ובמו עיני ראיתי אחד מזקני אנ"ש שליט"א איך שעסק באמירת תיקון חצות בקבר של צדיק ביום ההילולא, ונעמד לנגדו צלם וצילמו כמה פעמים, וראו בחוש שעסק בתמימות ופשיטות באמירת חצות ולא שם לב כלל לכל ההולך מסביבו.
כאשר ביקש משה רבינו מבורא עולם "הראני נא את כבודך", השיב לו הבורא "לא תוכל לראות את פני, כי לא יראני האדם וחי". והשאלה נשאלת: הרי ישעיהו הנביא אומר "בשנת מות המלך עוזיהו – ואראה את ה' יושב על כסא רם ונישא". והרי לא יתכן שהתלמיד, ישעיהו הנביא, עולה על משהרבינו, אבי הנביאים, ומה פירוש הדברים?
אחד היסודות בתורת רביה"ק זיע"א הוא כח הצדיק, אשר יש בכוחו ללמד בו זמנית הן את עובדי ה' בעלי ההשגה שהם בבחינת "דרי מעלה" והן את מי שהוא בבחינת "דרי מטה". את בעל ההשגה המכונה "בן" הוא מוכיח ומעורר בבחינת "איה מקום כבודו" דהיינו שמראה לו שכל מה שהשיג אינו נחשב עדיין לכלום; ואילו למי שהוא בבחינת "תלמיד" שאינו בעל השגה הוא מחזקו ומעודדו בבחינת "מלא כל הארץ כבודו" דהיינו שנותן לו קצת השגה ומראה לו שהשי"ת נמצא עימו בכל מקום שהוא (ליקו"ת סי' ז' "כי מרחמם ינהגם" יעוין שם).
על פי זה מתרץ רבינו הקדוש שאלה העולה מפרשתינו. בפרשת כי תשא, כאשר ביקש משה רבינו מבורא עולם "הראני נא את כבודך", השיב לו הבורא "אני אעביר כל טובי על פניך" אבל "לא תוכל לראות את פני, כי לא יראני האדם וחי". והשאלה נשאלת: הרי ישעיהו הנביא אומר "בשנת מות המלך עוזיהו – ואראה את ה' יושב על כסא רם ונישא" ואיך יתכן שהתלמיד, ישעיהו הנביא, עולה על משה 'רעיא מהימנא' שהיה אב לנביאים ושהתורה מעידה עליו בפירוש: ולא קם נביא עוד בישראל כמשה?
אלא, מסביר רבינו הקדוש שהעניין הינו כאמור, כי משה רבינו היה בבחינת "בן" ולכן השגתו בהשם יתברך היא בבחינת "איה מקום כבודו" ואילו ישעיהו הנביא היה בבחינת "תלמיד" כלפי משה, ולכן השגתו היא בבחינת "מלא כל הארץ כבודו", אולם וודאי שלא ראה יותר ממשה רבינו.
רמז לב' בחינות אלו, מצא רבי נתן [המכונה תמיד: מוהרנ"ת, ראשי תיבות: מורינו הרב רבי נתן] בראש פרשתינו בפסוק: "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט", העשיר, היינו העשיר בדעת, שזכה למה שזכה, להסתופף בבית ה' ולהתענג מזיו השכינה, מצווה שלא תזוח עליו דעתו וכבר יחשיב ח"ו את ידיעותיו ויתגאה. ואילו הדל, העני בדעת, שלא זכה כל כך אבל נכספה וגם כלתה נפשו למלאות חובתו בעולמו, מאיר לו רבינו הקדוש זיע"א כמלאך הניצב בראש דרך, ומראה לו שהשם יתברך עמו בעזרו לחלצו מן המיצר ולהביאו לפסגות בעבודת השי"ת.
במאמרים הקודמים נגענו מעט בדמותו של רבי עקיבא ומסריו הנחוצים כל-כך לדור אחרון – התקוה ואהבת הזולת. אך מה לזה ולרבי שמעון בר יוחאי תלמידו ומדוע דווקא בל"ג בעומר, ביום פטירתו, "נמתק" כל-כך הדין של ימי אבל אלו?
וכותב על כך רבינו הקדוש (ליקוטי מוהר"ן ס"א סעיף ח').
"רבי עקיבא וחביריו, שמתו על ידי שלא היה בהם אהבה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל. …הם היו גבורות וצמצומים, ולא נכללו יחד, ולא נמתקו. ורבי שמעון וחבריו, שהיו התקון שלהם, על כן אמר: "אנן בחביבותא תליא" (אנו תלויים בחביבות), היינו בחינת האהבה וכללות שנכללין יחד, ועל ידי זה – ההמתקה והתקון".
ומסביר רבי נתן תלמידו (ליקוטי הלכות דם א' סעיף י"ב) "אנן בחביבותא תליא" – שאנו צריכין שיהיה בינינו אהבה גדולה, שזהו העיקר. וכמובא בתלמידי האריז"ל שהזהירם האריז"ל כמה וכמה פעמים שיהיה ביניהם אהבה גדולה… כי עיקר המשכת התורה הוא על ידי אהבה וחסד, שהוא בחינת השתוקקות וכסופין דקדושה, שעל ידי זה זוכין לקבלת התורה ולכל טוב".
בקדושתו העצומה – זכה רבי שמעון לקיים בשלמות את הוראת רבו "ואהבת לרעך כמוך" ולהחדירה בלב תלמידיו, עד שתקנו בשלמות את פגם תלמידי רבי עקיבא.
וגם היום, בפרט ביום פטירתו של התנא רבי שמעון, שאז מאירה הנשמה ביתר שאת, כידוע, הוא יום שמחה ואהבה וקרוב לבבות, מכוחו וכח פעולתו.
"ועל ידי זה שנכללים יחד כל הנפשות, על ידי זה נעשה שמחה, בבחינת "אור צדיקים ישמח" (משלי ג'). כי הנפש הוא בחינת נר, בבחינת "נר ה' נשמת אדם" (משלי כ') וכשנכללין יחד נעשה מהם אור, ועל ידי זה נעשה שמחה, בחינת "אור צדיקים ישמח" (ליקוטי מוהר"ן פ"א סעיף ח').
ואפשר על זה מרמז מנהג ישראל להדליק מדורות בל"ג בעומר, ועינינו, לפי האמור לעיל, הוא השמחה שבהתקבצות נשמות ישראל יחד באהבה כשם שהצטרפות נרות רבים הופך לאבוקה אדירה.
אבוקה זו, בכוחה להאיר ולחמם את הלבבות, ובודאי גם בכוחה לכלות ולבער את הרע מן הנפש ומן העולם, ממש כשם שראה משה בסנה את האש המרמזת על כוחם של ישראל להתמודד עם הצרות ויסורי-הגלות.
אכן, בל"ג בעומר "מושך" אליו רבי שמעון למירון רבבות ומאות אלפים יהודים, מכל החוגים והעדות, מכל הדעות והגוונים, וכולם כולם מתקבצים יחד באהבה מכוחו הגדול של הצדיק, שהולך ומתפשט גם לשאר מדורות ישראל בכל מקומות מושבותיהם. שמצרפים נשמותיהם, נרותיהם, אחד לאחד, ומגלים כח קדושת אחדות ישראל בהדלקה זו. (וכנראה בחוש שאיש אינו עושה מדורה לבדו, רק עם חברים שיצטרפו עימו, וברבות החברים, מתרבה השמחה).
ו"על ידי הסתלקותו (של הצדיק) שיוצאת נפשו ורוחו ונשמתו, והנפש נשארת בעולם הזה על קיברו הקדוש (כמבואר בזוהר הרקיע משפטים ק"ב), על ידי זה נתקדש כל אויר העולם בקדושה גדולה, באופן שיהיו נשמעים דבריו הקדושים למרחקים תמיד. רבי שמעון בן יוחאי "שמא גרים" (ברכות ז') (השם גורם ומשפיע על פעולות האדם, כדברי חז"ל), כי שמעון שמו, "ושמעו הולך בכל המדינות" (ליקוטי הלכות בהמה וחיה טהורה ב' סעיף ו').
גם לתקות הגאולה היה רבי שמעון דווקא תלמידו המובחר של רבי עקיבא, ואותה נחמה ואמונה ב"סוף הטוב" שלימד רבי עקיבא בתורתו ובמעשיו – התגלמה ביתר שאת וביתר עוז בחבורו המופלא של רבי שמעון תלמידו – הזוהר הקדוש, שבעניין זה דווקא פותח רבי נחמן את ספרו הגדול "ליקוטי מוהר"ן" בשבח רשב"י ומעלת תורתו, וכמובא לעיל: "רבי שמעון בן יוחאי הבטיח, שלא תשתכח תורה מישראל על ידו, כמובא בדברי רבותינו זכרונם לברכה (מסכת שבת דף קל"ח) "כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה, אמרו: עתידה תורה שתשתכח מישראל. ואמר רבי שמעון בר יוחאי, שלא תשתכח, שנאמר (דברים לֺ"א כ"א) "כי לא תשכח מפי זרעו" וכמבואר בזוהר (נשא דף קכ"ד) "בהאי חבורא, דאיהו ספר הזוהר, יפקון ביה מן גלותא" (בחבור הזה, הלא הוא ספר הזוהר, יצאו על ידו מן הגלות). ועתה בוא וראה והבן נפלאות נסתרות של תורתנו הקדושה. כי על כן סמך רבי שמעון בן יוחאי על זה הפסוק "כי לא תשכח מפי זרעו", כי באמת בזה הפסוק בעצמו מרומז ונסתר סוד הזה, שעל ידי זרעו של יוחאי, שהוא רשב"י, על ידו לא תשתכח התורה מישראל, כי סופי תבות של זה הפסוק "כי לא תשכח מפי זרעו" הם אותיות "יוחאי". וזה שמרמז ומגלה הפסוק. כי לא תשכח מפי זרעו, מפי זרעו דייקא, היינו מפי זרעו של זה בעצמו שהוא מרומז ונסתר בזה הפסוק, שהוא התנא יוחאי, כי על ידי זרעו של יוחאי שמרומז בזה הפסוק בסופי תיבות כנ"ל, שהוא רשב"י, על ידו לא תשכח התורה, כי "בזוהר דא יפקון מן גלותא" כנ"ל.
ודע, שסוד רבי שמעון בעצמו הוא מרומז בפסוק אחר. כי דע, כי התנא הקדוש רבי שמעון הוא בחינת (דניאל ד') "עיר וקדיש מן שמיא נחית" (מלאך וקדוש משמיים ירד), ראשי תבות שמעון וכו'".
וכן כתבו בשבח אמירת ולמוד הזוהר "עתידין ישראל לטעום מעץ החיים שהוא ספר- הזוהר, ולצאת בזכותו מן הגלות ברחמים" (זוהר ח"ג קכ"ד). ו"כמה בני אדם יתפרנסו (ויקבלו חיות) מספר הזוהר כשיתגלה בסוף הימים בדור האחרון" (תקוני זוהר תקון ו').
ובעניין שמחת ההלולא של רשב"י וספרו הקדוש כותב רבי נתן ב"ליקוטי הלכות" (מנחה ז', נ"ח) "כי כל השמחה היא מה שזכינו שהיה צדיק וקדוש כזה, שגילה תורה נוראה כזאת ותיקן תקונים כאלה בתורתו הקדושה, עד שעל ידי זה אנו בטוחים שלא תשכח התורה מפי זרענו. וזה גמר דייקא על ידי הסתלקותו… שעל ידי כל זה המשיך תקונים כאלה שבכל דור ודור עד הסוף כל מי שירצה לשוב יוכל להתקרב לה' בכל מקום שהוא …ובפרט ביום הסתלקותו הקדוש"!
ובכן, בזכות רבי שמעון בר יוחאי, החל האור הקדוש של סודות התורה, המאיר בכל העולמות, להאיר גם בעולם הזה השפל, ומכוחו, כאמור לעיל, יוכלו גם בני הדור השפל, בני דור הגאולה, להחיות את נפשם ולהאיר את חייהם, וכמו שכתב רבי חיים ויטאל, תלמיד האריז"ל, בנחיצות הלמוד של תורת הסוד (בהקדמה ל"עץ חיים"): "וכן בהפך, בהיותו עוסק בחכמת המשנה והתלמוד בבלי ולא יתן חלק גם אל סודות התורה וסתריה, כי הרי זה דומה לגוף היושב בחושך בלתי נשמת אדם, נר ה', המאירה בתוכה".
ואף למי שאינו מבין את פשר הדברים ועומקם, כבר גילו האריז"ל וצדיקים גדולים אחרים, כי לספר הזוהר קדושה כה עצומה, שאפילו אמירתו בלבד (דהיינו הקריאה בו בקול, מספר דפים ביום או כיוצא בזה) אפילו בלי הבנה, סגולה גדולה לטהר את הנפש ולעוררה לכל דבר שבקדושה. וכן כתב רבי נחמן (שיחות הר"ן ק"ח) "ידוע שלמוד הזוהר מסוגל מאד מאד ודע שעל ידי למוד הזוהר נעשה חשק לכל מיני למודים של התורה הקדושה." ובודאי שביום שמחתו של רשב"י, הוא יום שמחת ספרו, טוב וראוי מאד לעסוק באמירת זוהר ולהתקדש בזוהרו.
תחילת חטאו של המין האנושי, באכילת "עץ הדעת טוב ורע" והוא הנקרא בלשון המקובלים "קליפת נוגה" או "היכלי התמורות".
"דעת טוב ורע" פרושו תערובת של טוב ורע האחוזים זה בזה, זוהי גם משמעות השם "קליפת נוגה" – שהרי נוגה אינו אור ואינו חושך כי אם אור מעורב בחושך. (זהו גם פרוש המילה "ערב" שהגונים מתערבבים וטשטוש יורד לעולם).
עיקר עבודתם הרוחנית של בני האדם, אם כן, ותקון שורש חטאיהם הוא תקון "דעת טוב ורע" ושבירת "קליפת נוגה".
תקון זה פירושו שהאדם ילמד לזהות את הטוב בכל מצב, בכל מחשבה ובכל פעולה, ולהפרידו מן הרע. לשים את החושך במקומו ולקראו בשם. ואת האור להציב במקום הראוי לו ולקראו בשם. לחזור אל הבהירות ולברוח מן הטשטוש והספק שמאפיין כל כך את דורנו, "האומרים לרע טוב ולטוב רע, שמים חושך לאור ואור לחושך, שמים מר למתוק ומתוק למר" (ישעיהו ה' כ').
שלמות הכנעת "קליפת" הטשטוש – במתן תורה. שכן כל עינינה של התורה ולומדיה, לחתור אל הבהירות, הדיוק, האמת, עד לפרטים הכי קטנים בעולם ובחיים. שלא ישאר שום פרט הנתון ל"השראתה" של "נוגה". שהקוים והגבולות בכל התחומים יהיו ברורים לחלוטין, טוב ורע, אמת ושקר.
אולם ראשיתה של ה"מלחמה" ב"נוגה" עוד בטרם מתן תורה, וה"לוחם" הגדול שלה – יעקב אבינו! מולו, נציגה המושלם של "קליפה" זו – עומד לבן הארמי. "על פניו" ועל פי דברי חלקלקותו, נראה לבן איש הגון וישר, לבן כשמו. אולם משנתבונן מעט בעומק מעשיו וכוונתיו, יהפוך לבן לנבל וארמי לרמאי, שאין כדוגמתו בעולם. וכמו שאומר לו יעקב עצמו משהוא רודף אחריו (בראשית ל"א מ"א): "זה לי עשרים שנה בביתך. עבדתיך ארבע עשרה שנה בשתי בנותיך ושש שנים בצאנך, ותחלף את משכורתי עשרת מונים" וכלשון רבי נתן בליקוטי הלכות (אורח חיים ברכות השחר ה' ג' ל"א) "לבן נאחז ביותר בבחינת היכלי התמורות שמשם עיקר הרמאות להחליף".
אבל למלחמה עם נבל ונכליו בא הסוף. ובהפרד השנים איש מעל חברו, הם מקימים מצבה לזכרון הדבר. (בראשית ל"א מ"ו-נ"ב) "ויאמר יעקב לאחיו לקטו אבנים, ויקחו אבנים ויעשו גל, ויאכלו שם על הגל, ויקרא לו לבן יגר שהדותא, ויעקב קרא לו גל-עד. עד הגל הזה ועדה המצבה, אם אני לא אעבור אליך את הגל הזה ואם אתה לא תעבור אלי את הגל הזה ואת המצבה הזאת לרעה".
לבן עוד נמצא בעולם, אבל כעת יש לו "קוים אדומים" שאסור לו לעבור. יעקב אינו תחת חסותו עוד, וכוחו הגדול נשבר.
אבל מדוע טורחת התורה לציין "ויקרא לו לבן יגר שהדותא ויעקב קרא לו גלעד", הלא אנו יודעים שתרגום המילים "גל-עד" לארמית הינו "יגר שהדותא". מה רוצה לבן להשיג בזה?
ידוע, שכשם שבמציאות יש דברים שהקדושה מתגלה ומתגלמת בהם ויש דברים המייצגים את הטומאה, כך גם בשפות האנושיות.
לשון הקודש – כמשמעה קודש היא ואת הקדושה היא מגלמת. שאר לשונות בני האדם מייצגות את הכוחות הטבעיים והנמוכים הפועלים בהוגי אותן לשונות. ואילו ארמית, השפה המדוברת של בני-ישראל בתקופת התנ"ך ובמידה רבה גם לאחר מכן, נקראת "לשון תרגום".
"לשון תרגום", מבארים חכמי הסוד, קשורה ל"קליפת נוגה". יש בה חושך ויש בה אור (עד היום אגב, נמצא בבתי כנסת תימנים, את "המתרגם" החוזר על כל פסוק מקריאת התורה, בשפה הארמית) וברבים מכתבי הקודש (גמרא וחלק מן המדרשים) נעשה שמוש רב ביותר בשפה הארמית.
התורה – כולה קודש, ובהשתמשנו ב"שפת נוגה" בעסק התורה – אנו "מבררים" את הטוב שבה ומשליכים את הרע. (לכן גם אנו נוהגים לקרוא את "פרשת השבוע" בכל שבוע – "שנים מקרא ואחד תרגום" דהיינו לקרוא את הפרשה בלשון הקודש פעמיים ובארמית פעם אחת, "לבטל" את הרע שבנוגה ולהעלות את הטוב שבו אל הקדושה).
אמנם, "לבן הארמי מתגבר לינוק מהקדושה על ידי לשון תרגום" (ליקוטי הלכות יורה דעה בשר בחלב הלכה א' סעיף ב'). הוא, בטרם נתנה תורה, ממשיך במלחמתו ביעקב, ולו באמצעות השפה הוא טורח לציין שזו לא הסתיימה.
"ויקרא לו לבן יגר שהדותא" לרמז שעדיין כח קליפת נוגה קיים, גם בגבולות שהוצבו בין לבן ליעקב, בין הטוב לבין הרע.
"ויעקב קרא לו גל עד" רצה לרמז, שכח הקדושה גם הוא תקיף, לבטל ולכלות הרע שבנוגה ולהעלות הטוב שבו אל הקדושה.
איך נוגע כל זה לענינינו, כוחו של רשב"י וקדושת ספרו, ושמחת ל"ג בעומר לכבודם?
רבי שמעון בר יוחאי בספרו "נטע" את עץ תקות הגאולה, ובכוחו תסתיים, כאמור, הגלות. אין זו כי אם הכרזת מלחמה, ואולי המלחמה האחרונה והמכרעת, נגד "קליפת נוגה", נגד ענן הטשטוש והמבוכה.
אכן, ספרו של רשב"י חודר ללב ליבה של ה"קליפה" בהיותו כתוב כולו בארמית – ודווקא את קדש הקדשים של סודות התורה העלו על הכתב בשפה זו, שקדושה זו תכניע לגמרי את הרע שבנוגה, ובמפורש אמר רבי נחמן ש"רשב"י קידש כל כך את לשון התרגום עד שאפילו שאר דבר הנכתבים בלשון תרגום יש להם כח לעורר להשם יתברך".
גם הנושאים בהם עוסק הזוהר – מהות הנשמה ומאורעותיה, העולמות העליונים והקשר ביניהם, והקשר המופלא בין פסוקי התורה לבין רזיה – מסירים מלב לומדם, ואפילו הקורא בהם, כאמור, את אותות הספק והמבוכה של "נוגה", בהיותם מאירים באור אחר, עמוק ובהיר יותר, את פשר כל המאורעות, עד שבכח הזה יקוים (דניאל י"א ג') "והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע" שפירש רשב"י: המשכילים – אלו העוסקים בספר הזוהר.
ועל כן "הכנעת קליפת לבן הארמי הוא בשבועות ומתחיל בל"ג בעומר" (ליקוטי הלכות אורח חיים, הלכות תפילין ה' ו' סעיף ל"ז).
כי בשבועות, מתן תורה, מתן הבהירות והיציאה מן הספק, ובל"ג בעומר, שמחת סודות התורה שגילה רשב"י, ושמחת מלחמתו ב"קליפת לבן" ועל כן, מבאר האריז"ל של"ג בעומר הוא עניין "עד הגל הזה" אותיות ל"ג כאותיות גל, דהיינו שרשב"י נלחם עתה את מלחמתו של יעקב, והוא, בגבול ובגל שבין הטוב לבין הרע, "ממתיק" את "דינם" של ימי העומר ואבלות על תלמידי רבי עקיבא, ופותח "בגדול" את השער אל אור בהירות הגאולה.
וכבר רמז הבעל-שם טוב הקדוש ענינו של רשב"י לגאולה, בפסוק "ובני ישראל יוצאים ביד רמה" (שמות י"ד ח') המדבר על גאולת מצרים, וכתב התרגום (בארמית) "ובני ישראל נפקו בריש גלי" – "בריש" – ראשי תיבות של רבי שמעון בר יוחאי!
מלך גדול אחד, שליט גדול ומכובד, ישב על כסא מלכותו. לפניו עמדו שריו ויועציו, נכונים לפקודתו וחולקים לו כבוד רב.
יום אחד, ביקש המלך להשתעשע, וחשקה נפשו לצאת למסע ציד ביערות מלכותו.
פשט המלך את בגדי מלכותו, לבש בגדים פשוטים, של איש פשוט, "כדי שיהא נקל להצחוק", לקח עמו את עבדיו הנאמנים ואת הגדולים שבשריו, כדי שיהיה ליבו סמוך ובטוח מכל פגע.
ויצאו לדרך.
תוך זמן קצר הגיעו המלך המחופש ופמלייתו הגדולה אל היער ופנו להשתעשע. אולם, לא חלף זמן רב והשמים הקדירו. עננים כבדים כיסו את פני השמים ומיד נפתחו ארובות השמים וגשם זלעפות החל יורד, "ממש מבול מים". למלך ולשריו ל אנותר אלא לברוח למערות ולנקיקי הסלעים על מנת להסתתר, אלא שמרגע לרגע הלך הגשם וגבר עד כי כל אחד מהם ברח, איש לנפשו, להיכן שנשאה אותו הרוח, ואילו המלך עצמו, שמעולם לא עמד במצב שכזה ומרוב עדינותו ופינוקו לא ידע כלל מה לעשות נותר לבדו מתחת לאשדי המים הגוברים, רטוב עד לשד עצמותיו, "והמלך היה בסכנה".
פנה המלך אנה ואנה וראה כי אין איש, וכי כל שריו ועבדיו הנאמנים עזבוהו לנפשו, ומשכך, מצא המלך עצמו מיואש. הביט לכאן ולכאן, החל צועד מעט "עד שמצא בית כפרי אחד", ותוך שהוא מבוסס את דרכו בבוץ ובשטפי המים, הלך המלך אל אותו בית כפרי.
משהבחין בעל הבית באורח המתדפק על דלתו, רץ לקראתו באהבה ובחיבה, הכניסו לביתו, הלבישו והנעילו.
בעייפות רבה, כשכולו רועד מקור, התיישב המלך בבית הכפרי, בעוד בעל הבית נחפש להגביר את חום התנור, מחיה את לב המלך בחומו הגובר. אחר, הגיש בעל הבית למלך רוטב קטניות חם ממטבחו הכפרי הדל, ויסעד המלך את ליבו.
לא היו מילים בפי המלך להודות לאיש הכפרי הפשוט הזה שכיבדו כל כך ושירתו בכל לב כפי שלא עשה לו עדיין אדם מעולם, "וכל כך היה ערב ומתוק להמלך, שמעולם לא טעם טעם ערב כזה". ולאחר הסעודה, הציע לו בעל הבית את מטתו הדלה בעלייה וביקשו לשכב ולישון שם, "כי היה עייף ויגע".
זמן לא רב חלף, השמים התבהרו, העננים, שכבר נתנו מטרם, פנו והתפזרו להם והגשם פסק. ומשכך, יצאו בני המלוכה, השרים והעבדים, שברחו קודם לכן ועזבו את המלך לנפשו, והחלו מחפשים את המלך ברחבי היערץ הלכו וחיפשו, עד כי מצאוהו לבסוף נם את שנתו בעליית בית הכפרי.
שרי המלוכה, בראותם את המלך שוכב על משכב דל, על מצע של תבן ועצים, בושו בכך וביקשו מהמלך שישוב עמהם לארמונו, שם יכבדוהו כראוי לו ושם יוכל לישון בחדרו המפואר ועל מטתו הנוחה, כראוי למלך גדול ומכובד כמוהו.
ענה המלך ואמר להם בנימה של רוגז: "ובעת צרתי, היכן הייתם? מדוע זה ברח כל אחד מכם לנפשו, להציל את עצמו, ולא דאגתם לי כלל? לכן, רק האיש הזה הטוב, הכפרי הפשוט, שהציל אותי ממבול המים ומהבוץ הטובעני, הוא ישרתני, הוא יקחני, לבוש בבגדים הדלים שנתן לי, בעגלתו הדלה, לארמוני, והוא יושיבני על כסא מלכותי וישים הכתר בראשי.
דבריו של המלך הכו את השרים בתדהמה. רק כעת, הבינו כי עם כל נאמנותם למלך, בעזבן אותו בעת המבול הם הוכיחו כי עדיין אין מסירותם מגיעה למסירותו של אותו כפרי פשוט.
* * *
…ונמשל
גם קודם לביאת המשיח, אמר רבינו ז"ל, יהיה מבול. לא מבול של מים, שוטף והורס כל העומד בדרכו, כי אם מבול של אפיקורסות וכפירה בבורא עולם, בתורתו ובמצוותיו. הנסיונות יהיו גדולים מאוד, ואף האנשים הכשרים, הלבבות הכשרים, אף הם יעמדו בסכנה נוראה של נפילה לגליו של אותו מבול כפירה נורא, ואף הם, "ירטבו" מניתזי מחשבות כפירה, מרסיסיו של אותו מבול. וכפי שבימי המבול, למרות שלא היה מבול בארץ ישראל, הרי שמרוב קילוח המים ניתזו מים גם לשם, הרי שגם כאן, קודם לביאת המשיח, "וועט אריין שפריצן אפילו אין די כשר'ע הערצער" [=ינתזו, יחדרו – מחשבות כפירה – אפילו בלבבות האנשים הכשרים]. ולאחד מתלמידיו אמר פעם רבינו "אגלה לך סוד: שיהיה אפיקורסות גדול בעולם, כי מלמעלה יבוא אפיקורסות בעולם בשביל נסיון".
ומה תהיה אז העצה? איך נוכל לעמוד ולהתגבר מול אותו מבול נורא? איך נוכל לשמור עצינו לבית "ינתזו" גם עלינו נתזים מאותו מבול?
נשוב אל המשל. לא על ידי חכמתם של שרי המלוכה באה הישועה למלך, שבנמשל שלנו הוא מלכו של עולם, השם יתברך, אלא דווקא על ידי תמימות ופשיטות, כזו של הכפרי הפשוט. ורק "עם ישראל, שאומרים תהלים בפשיטות " וכו', על ידם תוושע המלוכה משטף מי המבול, משטף האפיקורסות. וכשיבוא המלך, המשיח, אזי הם, עובדי ה' בפשיטות ותמימות, יהיו אלה שישימו כתר מלכותו בראשו.
כי רק עובדי ה' בתמימות ופשיטות, אותם שלא יבקשו 'חכמות', כי אם יבקשו את ה', לעבדו ככתוב בתורתו ובדברי חכמיו, רבותינו שבכל הדורות יוכלו להנצל מאותו שטף כפירה.
דברים דומים במידת מה – וקשורים לנושא זה – אנו מוצאים בשם רבי אלימלך מליז'ענסק, כפי שהעיד רבי רפאל דוד אוירבאך זצ"ל בשם אביו רבי חיים לייב אוירבאך זצ"ל בשם זקן ששמע מאביו ששמע מה"נועם אלימלך זצק"ל: "בדור משיח כביכול ימתח חבל וכולם יאחזו בו וינער הקדוש ברול הואויטלטל חבל זה בחזקה (רמז לניסיונות הקשים) והשוטים [שלא יהיה להם השכל להאמין למרות הכל] יתנערו ממנו ורק החכמים המעטים [שיאמינו בכל מצב] ימשיכו לאחוז בו…
ראש השנה – מושג שמעביר צמרמורת בלב כל יהודי. אם באלול הדגים שבים רועדים, מה בראש השנה?!
ראש השנה מתקשר אצל כולנו עם חרדה וצפייה לשנה טובה יותר, טובה ברוחניות וטובה בגשמיות, אבל האמת היא שהדבר תלוי בנו: אם נתייחס לראש השנה כנקודת זינוק, כהתחלה חדשה של עבודת ה' באיכות גבוהה יותר – ממילא תהיה השנה טובה ומתוקה בכל המובנים. לא בכדי ראש השנה הוא היום הראשון לעשרת ימי תשובה; לא לחינם השופר של ראש השנה מריע באוזנינו 'עורו ישנים מתרדמתכם' ושובו אל ה', כמו שכתב הרמב"ם בהלכות שופר. ראש השנה דורש מאתנו, בראש ובראשונה, להשתנות, לפתוח דף חדש!
אם קראת עד כאן, אתה בוודאי נאנח אנחה קלה או עמוקה, ואומר לעצמך: נכון, בוודאי שצריך להשתנות, אבל איך עושים זאת? זו לא חכמה לומר תשתפר, תטיב מעשיך בלי לומר איך, מה לעשות וממה להתחיל.
ובכן, אל דאגה. זו בדיוק השאלה שמטרידה את רבי נתן בכל מקום בכתביו; הוא תמיד חותר למצוא עבורנו את התשובה. בכל פעם התשובה היא, כמובן, בסגנון ובגוון אחר, לפי הזמן, לפי המקום ולפי האדם.
אם אנחנו אוחזים בראש השנה, בוודאי שהתשובה טמונה בראש השנה עצמו.
הבה ננסה למצוא אותה.
שני סוגים של תפילה
התורה הקדושה ומצוותיה מורכבות, כידוע, משני חלקים: נגלה ונסתר. הדינים וההלכות – הם נגלה, והפנימיות והעומק – הם נסתר. חכמת הנסתר, 'חכמת האמת' כפי שהיא מכונה, מגלה לנו את העומק והפנימיות שבכל מצווה.
אם אנו רוצים למצוא את הפנימיות של ראש השנה, עלינו לשמוע מה אומרים על כך חכמי האמת. איננו מתכוננים כאן ללמד קבלה, רק נציין מספר נקודות, ובעיקר לתת להבין איך רבי נתן מנפיק בשבילנו מהנקודות הללו תרופות נפלאות, שעל ידן נוכל באמת לשוב ולפתוח דף חדש – והשנה הבאה תהיה באמת טובה יותר.
ובכן, האר"י הקדוש מגלה לנו, כי בכל ראש השנה העולם נברא מחדש, ובתחילת הבריאה ספירת ה'מלכות' קשורה אל ספירת ה'תפארת' בקשר לא תקין, ועבודתנו על-ידי התפילות ותקיעת שופר היא ל"נסר", להפריד אותם מהקשר הזה, ולחבר אותם בחיבור ישר.
אומר לכם משהו? אם לא, אתם לא אשמים. חכמת הנסתר עוסקת באמת במושגים גבוהים ונעלים מאוד וכולה משָלים לעניינים טמירים.
אבל בכל זאת, הבעל שם-טוב חידש, כידוע, שחכמת הנסתר שייכת לכולנו. תורת החסידות "מתרגמת" את סודות הקבלה הנעלים והנשגבים לשפת המעשה, כך שכל אחד, מגדול ועד קטן, יכול לעבוד את ה' לאור הגילויים הללו של פנימיות התורה. אפילו אלה שרחוקים מאוד מהבנת הנמשל, הם קרובים לעבודה המעשית הנלמדת מדברים אלו, לאור תורתו של הבעש"ט.
גם את דברי האר"י שהזכרנו בסודו של ראש השנה, מפרש רבי נתן בדרך העבודה המעשית, כך שנוכל ללמוד מהם עצה נפלאה לכל השנה, ובפרט לראש השנה, עצה שאם נקבל על עצמנו לקיים אותה כראוי, נוכל בהחלט לפתוח דף חדש ומזהיר.
ראשית כל יש לדעת, שכל ספירה וספירה שם למעלה קשורה לפעולות המעשיות כאן בעולם הזה, שעל ידם מעוררים אותה לפעול. הפעולה שקשורה לספירת 'מלכות' היא התפילה, שהרי דוד המלך, שזכה לכתר מלכות, אמר על עצמו "ואני תפילה" (תהילים קט), כמו כן אמרו חז"ל על התפילה שהוא "כעומד לפני המלך" (ראה שולחן ערוך או"ח צט א), כי בתפילה מצהיר האדם שה' הוא אדון הכל ומנהיג את הכל, לו נאה לשבח וממנו יש לבקש את כל הצרכים.
הפעולה שקשורה ל'תפארת' היא לימוד התורה, כמו שאמרו חז"ל: "אין כבוד אלה תורה" (אבות פרק ו).
שנית, רבי נתן מבחין בין שני סוגי תפילה: ישנה תפילה על צרכים גשמיים – בריאות, פרנסה, שלום וכדומה; וישנה תפילה על קיום התורה, כפי שמצאנו בנוסח התפילה היומיומית: "ונהיה אנחנו וצאצאינו יודעי שמך", "דבק לבנו במצוותיך", "השיבנו אבינו לתורתך", "הוא יפתח לבנו בתורתו וישם בלבנו אהבתו ויראתו" וכן במקומות רבים.
לאור הבחנה זו מיישב רבי נתן קושיה גדולה: רבינו, מצד אחד, מלמד אותנו שהתפילה היא העבודה הגדולה שבכל העבודות, כפי שאמרו חז"ל: "הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו" (ברכות כא ע"א), ומצד שני הגמרא מתייחסת למי שמאריך בתפילתו כאל "מניח חיי עולם ועוסק בחיי שעה" (שבת י ע"א) ופירש רש"י "חיי עולם – תורה; תפילה – צורך חיי שעה היא, לרפואה, לשלום ולמזונות".
ומפרש רבי נתן שמדובר כאן בשני סוגים שונים של תפילה:
התפילה על צורכי הגוף, שאמנם גם היא מצווה גמורה וגם היא קשורה אל התורה, כי צריך בריאות ופרנסה כדי לעסוק בתורה ולקיים אותה, אבל סוף-סוף התפילה הזו עוסקת בדברים חומריים, בריאות, פרנסה וכדומה, שהם בעצם חיי שעה, והם רק טפלים ומסייעים לתורה – בתפילה כזאת בוודאי שאין ראוי להאריך על חשבון העיסוק בתורה עצמה ומצוותיה, שהם העיקר והם המטרה.
התפילה מהסוג השני, לעומת זאת, שהיא התפילה על קיום התורה, איננה פחותה במעלתה מהתורה, שהרי מתפללים על התורה בעצמה ומצוותיה, ואדרבא תפילה זו משלימה את התורה ואפילו יותר גבוהה ממנה, שכן "תכלית חכמה – תשובה ומעשים טובים" (ברכות יז ע"א). כלומר, כל מעלתה של התורה היא, כשהיא גורמת לאדם לשמור ולעשות ולקיים.
הרי שהתפילה שמביאה את האדם לקיים את התורה, מסייעת לו להשיג את המטרה של הלימוד ומביאה אותו לשלמותו. תפילה זו היא אכן העבודה הגדולה שבכל העבודות והלוואי שיתפלל אדם כל היום כולו.
תפילה על קיום התורה
כזכור, האר"י לימד אותנו שיש שני מצבים לספירת המלכות: האחד – כשהיא מקושרת לספירת התפארת באופן לא ישר, והשני – כשהיא מקושרת באופן של "פנים בפנים".
מבאר רבי נתן ששני המצבים הללו קשורים בשני סוגי התפילה שביארנו.
בשני המצבים, ה'מלכות' שהיא התפילה, קשורה ל'תפארת' שהיא התורה. אלא שבמקרה הראשון, הקשר הוא באופן של קשר עקיף, לעומת המצב השני, שאז הקשר הוא ישיר וברור, כאדם הפוגש בחברו פנים בפנים.
כך הם הדברים גם בשני סוגי התפילות. גם התפילה על צורכי הגוף קשורה אל התורה, שהרי מבקשים בריאות ופרנסה כדי לעסוק בתורה ולקיימה, אלא שקשר זה הוא עקיף. אך התפילה מהסוג השני, מחוברת לתורה במישרין, שהרי מתחנני בה על התורה עצמה שנזכה לקיימה.
זה אפוא התרגום המעשי לדברי האר"י על ראש השנה, שבעבודתנו ביום זה אנו זוכים להעלות את המלכות למצב של פנים בפנים – לרומם ולשדרג את התפילה מתפילה על צרכי הגוף, לתפילה על קיום התורה.
כמובן אין בדברים אלה כדי לשלול את התפילה על צרכי הגוף; אדרבא, אדם צריך להתפלל על כל מה שחסר לו, דבר גדול ודבר קטן, ובלבד שכוונתו תהיה שהדבר יסייע לו ללמוד ולקיים את התורה. כוונתנו היא רק לומר שעיקר התפילה צריכה להיות על קיום התורה, ורק בתפילה כזאת ראוי להאריך.
הוכחה מפתיעה לכך נמצא בתפילות ראש השנה. שהרי ביום זה, שהוא יום הדין שבו נקבעים כל צרכי האדם במשך כל השנה הבאה, היינו מצפים לכך שהברכה המיוחדת שקבעו חז"ל בתפילה העמידה, תעסוק בנושא זה: 'אלוקינו ואלוקי אבותינו חדש עלינו את השנה הבאה לטובה ולברכה, לששון ולשמחה וכו", כפי נוסח הברכה בתפילת מוסף של ראש חודש.
למרבה הפלא, הברכה הזו עוסקת אך ורק בבקשות רוחניות: "מלוך על כל העולם כולו בכבודך… וידע כל פעול כי אתה פעלתו…" גם התוספת שיש בברכת אתה קדוש מכילה רק בקשות רוחניות: "ובכן תן פחדך על כל מעשיך… ותמלוך אתה ה' אלוקינו על כל מעשיך…". אפילו בתפילת מוסף, בברכת זיכרונות, שבה אנו מדברים על המשפט שנערך היום – "כי תבוא חוק זכרון להפקד כל רוח ונפש.. ועל המדינות בו ייאמר,איזו לחרב ואיזו לשלום… ובריות בו יפקדו…'" אפילו שם מבליעים את הבקשה בקיצור נמרץ: "זכרנו בזיכרון טוב לפניך ופקדנו בפקודת ישועה ורחמים", מבלי לפרט.
אם דווקא נרצה לחפש את הבקשות על צורכי הגוף בראש השנה, נמצא אותן רק בתוספת לברכות הראשונות והאחרונות: "זכרנו לחיים" "בספר חיים" שהן תוספות יותר מאוחרות, מזמן הגאונים, ואינן מאנשי כנסת הגדולה שתיקנו את עיקר סדר התפילה. כמו-כן נוכל למצוא בקשות כאלה, בפיוטים מאוחרים יותר, כמו ב"אבינו מלכנו".
הנה כי כן רואים אנו בעליל שבראש השנה עוסקים בעיקר בבקשות רוחניות, ולבקשת הצרכים הגשמיים מקדישים חלק קטן מאוד מיום זה, שכל כולו תפילה.
נמשיך להתבונן בתפילות של ראש השנה ונראה שהדגשה זו, של הבקשות הרוחניות בתפילה, מגיעה לשיאה בתפילת מוסף, שהיא בעצם התפילה המרכזית בראש השנה, שבה תוקעים בשופר, ובה אנחנו אומרים זיכרונות, מלכויות ושופרות. חז"ל ייחסו לתפילה זו חשיבות מיוחדת, כפי שרואים בהלכה הקובעת שאין להתפלל תפילה זו ביחידות קודם רביע היום, הזמן של הדין.
בעצם תפילת מוסף בכל השנה היא תפילה שמחוברת בתפילה על קיום התורה, שהרי כל עיקרה של תפילת מוסף הוא שנוכל לקיים את מה שאין אנו מסוגלים – להקריב את קרבן המוסף, כפי שנצטווינו בתורה. בפרט בראש השנה, שאנו מוסיפים את ברכות מלכויות, זיכרונות ושופרות – ברכות שעיקרן פסוקים של תורה, שהן שלימות המיזוג של תורה ותפילה.
חבל הצלה
אפס כי העבודה של ראש השנה איננה מצטמצמת בכך, שכן אנחנו מחדשים ביום זה גם את ספירת ה'תפארת', שהיא התורה; אנחנו מקבלים על עצמינו מחדש לשמור את התורה, ללמוד ולהעמיק בה, ואף זוכים לחידושי תורה מעמיקים. כל זה מרומז במצווה של תקיעת שופר, שהיא זכר לשופר של מתן תורה, כמו שכתבו המפרשים.
התחדשות זו בתורה נחוצה אף היא לעבודה העיקרית של ראש השנה – התפילה על הרוחניות, וכפי שאכן מבואר בדברי האר"י, שהחיבור של 'מלכות' עם 'תפארת' בדרגה של 'פנים בפנים' נעשה על-ידי תקיעת שופר, שעל ידה מקבלים הבנה עמוקה יותר בתורה.
שכן, כדי שאדם יתפלל ויבקש על קיום התורה, הוא חייב להרגיש שזה באמת איכפת לו. על-ידי התחדשות בתורה, שמשיגים יותר את עומקה ופנימיותיה, מרגישים יותר שייכות עם התורה – ואז התפילה על קיום התורה היא תפילה אמיתית יותר.
כאמור, העבודה העיקרית של ראש השנה היא להעלות את התפילה בדרגה, ולהרבות בתפילות ובתחנונים שנזכה לקיים את התורה. (אין הכוונה למעט בחשיבותה של התפילה על הצרכים הגשמיים, שכן גם היא בוודאי נחוצה, הכוונה היא רק לחזק התפילה הרוחנית. תארו לכם, אם היו עורכים עצרות תפילה לרבים שנתחזק ביראת שמים, כפי שעורכים עצרות לרפואתם של חולים ח"ו, בוודאי היינו רואים תוצאות מעולות).
אז אם אנחנו באמת רוצים להשתנות, לפתוח דף חדש, הבה נקבל על עצמנו לחבר את התפילה עם התורה, כלומר שנרבה להתחנן ולבקש שנזכה לקיים את מה שאנחנו יודעים. ככל שנקיים יותר, גם הידיעה שלנו תהיה ברורה יותר, כמו שכתוב ב'לקוטי מוהר"ן' שזַכות השכל תלויה בשלמות המעשים, ונוסיף ונתחנן יותר להוציא אל הפועל גם את הידיעה הזו שתתווסף לנו, וכן הלאה.
כך שבלי ספק תהיה לנו שנה טובה יותר ברוחניות, וממילא גם בגשמיות נזכה לשנה טובה ומתוקה.
עצה זו היא, בעצם, חבל הצלה. כל יהודי חפץ להתקרב לה' ולעלות במסילה העולה בית א-ל, אלא שרבים נעצרים אי-שם באמצע הדרך. זוהי מלחמה קשה, לא פשוטה. את פלוני היצר השקיע בטרדת הפרנסה, את חברו הצליח להטביע במצולות הייאוש, השלישי רוצה מאוד להשתפר, אבל אינו יודע בדיוק במה. "הכל חפצים ליראה את שמך", אלא שכל אחד וההפרעות שלו. התוצאה היא, שכל הרצונות הטובים והנפלאים לא כל-כך יוצאים לפועל.
מה עושים? כיצד נצליח לנצל את הרצונות הטובים שלנו ואת ההתעוררות שיש לכל אחד מאתנו לפעמים? כיצד נציל אותם שלא יאבדו בסבך השכחה וההפרעות והעיכובים? איך גורמים לכך שכל התעוררות תחזיק מעמד?
אומר רבי נתן: אתה רוצה להתקדם בעבודת ה' ולא יודע איך להוציא את הרצונות שלך לפועל? – התפלל על זה. בקש. התחנן. כל רצון וכל התעוררות שתהיה לך הכנס בתוך תפילות ותחנונים – ואז בוודאי תתקבל תפילתך. כמו שכתוב בספר חסידים, שכשאדם מבקש מהשי"ת בקשה רוחנית, בוודאי ייענה. כל תפילה ותפילה מעלה אותך ומקרבת אותך להשלמת מטרתך, בלי ספק.
"מעלה עליונה וגדולה מן הכל… לקבוע לו… שעה או יותר להתבודד לבדו באיזה חדר או בשדה ולפרוש שיחתו בינו לבין קונו, בטענות ואמתלאות, בדברי חן וריצוי ופיוס שיקרבו אליו לעבודתו באמת… "והוא דרך ועצה טובה מאד, כי על כל מה שחסר לו בעבודת השם או אם הוא רחוק לגמרי מכל וכל מעבודתו יתברך – על הכל יפרש שיחתו ויבקש מאתו יתברך; ואפילו אם לפעמים נסתתמו דבריו… אף על פי כן זה בעצמו שחָפֵץ לדַבֵּר – טוב מאד".
(ליקוטי מוהר"ן ח"ב כה)
'אבוי, שום דבר לא זז… ספרי המוסר, מאורעות החיים, הדרשנים, הבצורות – כולם תובעים ממני לתקן ולעשות בדק בית רוחני.
'אני אכן מעוניין מאוד לעשות כך, אבל המציאות היא שככל שנוקפות השנים, אני מרגיש רק התקררות ושקיעה גוברת והולכת בטרדות העולם.
'אני יודע, אין לי את מי להאשים – רק את עצמי; אילו הייתי רוצה באמת – הייתי יכול לעשות הרבה דברים טובים. הרי תמיד ניתנת לי האפשרות לבחור בטוב, אבל למעשה, מכל ההחלטות הטובות שלי לא נשאר הרבה, כי קשה לשנות הרגלים, להתמיד ב'קבלות'. יש גם ספקות וניסיונות לרוב.
'כל זאת בנוסף לעיסוקים היומיומיים, הדחופים יותר והדחופים פחות, ו…כבר שנים ששום דבר לא זז.
'אני כבר לא מדבר על התחום החשוב של 'רחמנא ליבא בעי' ששם אין לי מושג בכלל איך להתחיל – אולי תגידו לי באיזו חנות אפשר לקנות כלים לעבודת הלב ותיקון המידות?!'
* * *
ובכן, יש עצה!
עצה נפלאה רבת עוצמה המעוגנת היטב בתורה ובדברי חז"ל שבכוחה לחולל בנו מהפך, לקדם ולהעלות אותנו, לאט אבל בטוח, עד לשלימות רוחנית בדרגה גבוהה מאוד.
והעיקר – העצה הזו זמינה להפליא, לכל אדם בכל זמן בכל מצב, בלי שום יוצא מן הכלל! כל כך זמינה, עד שבכוחה להפוך את כל השאיפות הרוחניות של כל אחד מאתנו, למעשיות ולבנות-השגה. רק להושיט את היד ולקחת.
* * *
מי שרק נכנס בשעריה של חסידות ברסלב יודע בדיוק לאיזו עצה הכוונה, שהיא אכן מקווי היסוד של תורת רבי נחמן – לשתף את הקב"ה בכל הלבטים, השאיפות, החלומות, הכישלונות וההצלחות.
העצה מכונה 'התבודדות' – לקבוע זמן כל יום לעריכת מאזן רוחני אישי, ביחד עם אבא שבשמים, לבקש ולהתחנן לפניו שיעזור ויסייע להתקרב ולהשתפר. לספר לו עד כמה רוצים להיות טובים יותר, לתאר את העיכובים, הספיקות המניעות וכל מה שלא מאפשר להוציא את הרצונות הנפלאים אל הפועל.
וגם: לא לשכוח להודות על כל ההצלחות הגדולות והקטנות, אשר כולן מגיעות מחסדו יתברך, כמו שכתוב: "אלמלא הקב"ה עוזרו – אין יכול לו" (קידושין ל ע"ב).
'עצה' זו מעוגנת היטב בתורה ובנביאים, ובפרט בספר תהילים שכולו שיחות נפש של דוד המלך לפני קונו.
גם בדברי חז"ל ובהנהגות הצדיקים יש לכך סימוכין לרוב. מקור אחד הוא הגמרא (ע"ז ה ע"ב): "אמר להם משה לישראל, כפויי טובה בני כפויי טובה! בשעה שאמר הקב"ה לישראל 'מי יתן ויהיה לבבם זה להם ליראה אותי' (דברים ה, כו), היה להם לומר 'תן לנו אתה' ".
ממקור זה אנו למדים גם שהנהגה זו איננה דווקא של צדיקים וגדולי ישראל, אלא אדרבה, היא נחוצה ביותר לקטנים במעלה. שכן התוספות שם הקשו, מדוע כעס משה רבינו על ישראל, הרי גם הוא עצמו לא הבין את כוונת הקב"ה בעניין זה אלא רק כעבור ארבעים שנה כמבואר שם בגמרא? ותירצו, שמשה רבינו לא היה צריך כל כך לתפילה זו, שהוא הרי לא חטא, אבל ישראל שהיו צריכים לתפילה זו, היו צריכים להבין שזה בעצם מה שרוצים מהם: "הרחב פיך ואמלאהו" – בבקשה תפתחו את הפה!
ארמון המלוכה לבש חג, בכירים יוצאים ונכנסים, והמון עם רוגש. בימים הבאים יחגגו את טקס ההכתרה. בלשכה פנימה, רכונים על השולחן המלך וידידו הקרוב. תרשים מרהיב של כתר המלוכה פרוס לפניהם. על יצירתו עמלים כעת גדולי האומנים. את גולת הכותרת שתתנסה בראש הנזר, מבקש המלך ממקורבו האהוב לבחור עבורו. האוהב הנאמן נוקט בשמו של יהלום נדיר, כמותו מצויים בודדים בחבל ארץ מרוחקת. אל המשימה המורכבת מגויס איש נאמן מבאי החצר. הוא בשום אופן איננו מצליח להבין איך ייעשה מרחק כה רב לבדו, בארץ שורצת סכנות. המלך מקצר בדברים 'סע לידידי שהיה כאן היום. שב עימו, שם תמצא את החוטים שיובילו אותך אל משימתך'.
כעבור ימים ספורים של שהיה במחיצות אותו הידיד, רכש נאמן המלך את תכסיסי ההישרדות הנדרשים. כעת מצויה האבן בהישג יד. את מרחקי הישימון והצלמוות הוא יעבור עם כמה כללים חשובים. כך ישרוד וגם יימצא את האבן שתהיה לכותרת הממלכה.
* * *
המון פעמים התחלנו, ופעמים רבות יותר ביקשנו להתחיל, ובכל זאת נעצרנו. התחלות רבות שהיו בראשיתן מרשימות ומלאות התלהבות, דעכו עוד קודם שסיימנו צעד ראשון. התפזרו ברוח, נאבדו בחלל, שקעו במרווחים של עצבות, נכאות רוח ועצלות. האם יש דרך להפוך את האבק הפורח הזה למשהו שלם, להתמיד בהתחלה טובה ולהגיע לשלמות.
את התשובה מציבה פרשת תצווה. בפרשת תרומה, צווינו להביא מחצית השקל. עם מעט הטוב שהבאנו, נעשינו חלק מהמשכן והשראת השכינה. כעת, משעומד המשכן על תילו, יש לקיים בו את עבודת הקודש. הטבת הנרות הדלקת המנורה, קורבנות ומתן דמים. עבודת המשכן דורשת שלמות. מצווה מן המובחר, מעשים שלמים שיש בהם ממש.
אל המנורה הטהורה הביאו שמן זית זך, מעולה שבשמנים שיעלה אור בהיר. כשמבקשים להעלות אור בנשמות ישראל, להלהיב את ליבם לעבודת השם תמה, יש לצקת בהן שמן זך. להביא אותם למעשים שלמים, זכים ובהירים. מעשים מן המובחר אינם מן הדברים שמתגוללים בראש כל חוצות. אחרי המובחרים שבזיתים יש להפך ולחפש.
את חלקנו במשכן זכינו לרכוש עם מחצית השקל. מעשה כלשהו, אפילו נעדר שלמות. את האור במנורת המשכן, הלהבה בנשמות ישראל, בניין הדעת ובהירות המעשים, בלתי אפשרי להעלות ולכונן אלא על ידי מעשים שלמים. שמן זית זך למאור. מעשים שלמים הם מצוות הנעשות לשם שמיים, מתוך ייראה ואהבה. שלמות המעשים בדקדוק וסדר. ושלמות הנפש, בלב חי, רוגש ומתלהב. ומעבר לכל, המחשבה הכמוסה בחדרי המח והלב.
המרכיב הזה נדיר הוא, בלתי מצוי כמו יהלום מזן ייחודי.
סוד ההישרדות
כשמבקש יהודי להביא את גולת הכותרת, לשבץ בכתר המלך יהלום לתפארת. מצווה אותו פרשת תצווה. לך נא והיה צוותה לצדיק. רק הוא, היועץ והאוהב הנאמן למלך, יוכל להורות לך איך עוברים את ארצות הישימון בדרך אל המעשה השלם.
את השלמות עלול האדם לאבד דווקא בדרך אליה. התשוקה האדירה והצימאון לעשות משהו מושלם, נאה ומסודר. עם מח ועם לב. עלולה לגרום לנו להתייאש עוד בתחילת הדרך. השלמות מצויה במקום רחוק מן היישוב, הדרך אליה רצופה תלאות, מלחמות והתמודדויות. לא נוכל לצלוח את המרחקים הללו, אלא בצוותה.
פרשת השבוע האחרון פותחת בלשון 'תצווה'. לומר לך שאת השמן זית זך שיעלה בעבודתך אור בהיר, תוכל לקנות רק בצוותה. הצדיק נקרא צוותה כמו שנאמר 'כל העולם לא נברא אלא לצוות לזה'. הצדיקים הם ידידי המלך הנאמנים, רק הם יודעים את סודות ההישרדות בדרך אל השגת יהלום השלמות. והסוד העיקרי הוא סוד ההתקשרות.
הצדיקים מלמדים, שלמעשה שום דבר טוב לא יכול להיאבד. גם אם בעינינו מצטיירת המציאות כאובדן ונשייה. נדמה כאילו מעשים טובים שעשינו, מחשבות טובות ודעת שקנינו אבדו במרוץ הימים. לאמתו של דבר, שום דבר לא נאבד. הקדושה נצחית. החוטים הדקיקים של התחלותינו השבריריות, רצונותינו ומעשינו הפעוטים, וחלקיקי הצעדים לקראת הקדושה, נאגרים כולם באוצרו של השי"ת. מאומה לא נאבד.
הצדיקים מלמדים גם, שבכדי לשרוד את הדרכים המובילות אל האבן הטובה, יש להתקשר לצדיקים. הסיבה לכך שאיננו מצליחים לבנות משהו שלם, מעשים טובים וקומה מושלמת של דעת אמיתית היא, שההתחלות הטובות נאבדות לנו בדרך. הצדיקים נאמני המלך, שוקדים על משמרתם, אוספים אל בית השם כל מעשה טוב, התחלה קטנה, ומחשבות קדושות. בסופו של דבר מהחלקים הקטנים תיווצר שלימות.
הטעות המרה של מבקשי השם, שנדמה להם שאת השלמות משיגים רק בצעדים מושלמים. את האמת מגלים מורי הדרך, הצדיקים. שלמות משיגים בדיוק כפי שבונים משכן. עם חצאי מעשים, עם התחלות ועם נקודות טובות. העיקר שמישהו יאסוף אותם למקום אחד.
עבודת צוות
לצוותה יש כח עצום. דרך משל. איש בודד יושב על תלמודו, מאמץ את מוחו בשבילי הסוגיה. קושר קשרים ומחבר חלקי שמועה וסברה. סופו של דבר הצליח לאסוף את רסיסי הבנתו, ולהשקיף על הסוגיה במבט מאוחד. למחר משקים לתלמודו, מעיין באותה סוגיה, ומוצה אותה סבוכה ומעורבבת יותר מאמש. השכחה פרמה את קשרי הסברה, התירוץ הפך לקושיא, והסברה לתמיהה. מאידך, אם יישבו יחדיו חברים מקשיבים, ילבנו סוגיה בדין ודברים. למחר האחד יזכיר את חברו. מה שפרח מזיכרונו של האחד, עודנו קיים בדעת זולתו, ומה שנעלם משניהם, שמור היטב בידו של השלישי שיכריע ביניהם. אמור מעתה, ה'צוותה' מסוגל לשמור את החלקים החסרים, לאגור אותם יחד לאוצר של שלמות.
את הדרך לשמן זית זך של עבודה שלימה, לא יוכל איש בודד לעשות בגפו. מוכרח הוא להצטרף לצדיקים שמאחדים ואוספים את עבודת היחידים אל הבית פנימה. שמן זך מפיקים דווקא מתוך כתישות, כתיתות וריסוקים. הרסיסים הקטנים הם שיצטרפו למשהו שלם שיעלה אור בהיר.
עלינו לזכור, שבכל המעשים, אפילו אלו שנראים כרגע חסרים, יש נקודה של שלימות. לימוד תורה, גם אם כעת רחוק הוא משלמות. החיסרון מצוי רק כאן, בעולם החומר והחידלון. אצל השי"ת הכל שלם. כי אם הסיבה ללימוד היא קיום רצון השם, הרי שרצונו יתברך כבר התקיים בשלמות, בעצם העובדה שאנחנו כאן רכונים על הסוגיה. מדשדשים ומחפשים משהו שלם.
"'בצר הרחבת לי' – היינו שגם אפילו בהצרה בעצמה ה' יתברך מרחיב לנו, כי אם יסתכל האדם על חסדי ה' יראה שאפילו בעת שה' יתברך מיצר לו – גם בהצרה בעצמה ה' יתברך מרחיב לו ומגדיל חסדו עמו. "וזה 'בצר הרחבת לי' – היינו אפילו בתוך הצרה בעצמה נתת לי הרחבה בתוכה, מלבד מה שאנו מצפים שה' יתברך יושיענו בקרוב מכל הצרות וייטיב עמנו מאד, אך אפילו גם בהצרה בעצמה, מרחיב לנו".
(ליקוטי מוהר״ן ח״א, קצה)
"צרות באות בזוגות, אפילו בשלשות"… כך טען מישהו. כשהיום מתחיל ברגל שמאל – גם ההמשך איננו מזהיר בדרך כלל.
כבר בזמן חז"ל כה רווח הפתגם: "בתר עניא, אזלא עניותא" [= אחרי העני הולכת העניות] עד שבגמרא (ב"ק צב ע"א) מצאו לכך אסמכתות מהמקרא ומהמשנה.
אכן, אין להכחיש שלפני כל צרה ח"ו, קודמות התרעות בצורת תקלות קטנות יותר, באותו עניין או בענייים אחרים.
כל אי-נעימות, כל תקרית קטנה או גדולה, מעידה בבירור שמידת הדין מתוחה כעת. כך שיש חשש סביר שהתקריות יישנו או אפילו יתחזקו. יתירה מזאת, כל אירוע בלתי נעים, גורם בדרך-כלל לעצבות, רוגז או דיכאון, תחושות שהינן "סגולה" לעונשים נוספים.
שכן הקב"ה מתנהג איתנו באותה מידה שאנחנו נוהגים בה; אם אנחנו נוהגים בחסד ובשמחה – גם הוא מרחם עלינו. "כל המרחם על הבריות, מרחמין עליו מן השמים" (שבת קנא ע"ב). לעומת זה, תחושה של עצבות ו״ברוגז״, רק מחזקת את מידת הדין, כפי שמפורש בגמרא (כריתות ו ע"א) שעצבות וחולשת הדעת מסוגלות ח"ו להרע את מזלו של האדם.
כך נלכדים ח"ו במעגל קסמים: העצבות מביאה תקריות, ואלו מביאות בתורן ליותר עצבות, לתקריות חמורות יותר, וחוזר חלילה.
אבל אפשר לעצור את זה. רבינו מעניק לנו כאן מתנה נפלאה שבאמצעותה נוכל לצלוח את כל משברי- החיים:
"בצר-הרחבת לי"!
בתוך כל צרה, גדולה או קטנה, בלי יוצא מן הכלל, נוכל למצוא "הרחבות". אם רק נתבונן, נראה שבעצם הצרה היתה יכולה להיות גדולה יותר. אם רק נתבונן שבד-בבד עם הצרה הקב"ה מרעיף עלינו חסדים, באותו מישור או במישורים אחרים, ובכלל, זה היה יכול לקרות כבר מזמן ורק חסדי ה' הם שהגנו עלינו עד עכשיו – נוכל לראות ולהכיר שאפילו בעיתות זעם, הקב"ה עדיין אוהב אותנו בלי גבול.
רבי נתן בקורות חייו ממחיש לנו הנהגה זו: גם כשגורש מביתו ומעירו בעטייה של המחלוקת הגדולה, הוא מבשר לבנו במכתביו: "גם כאן לא עזבנו השם יתברך, ויש לנו ב"ה אתרוג נאה ומהודר לחג הסוכות הבעל"ט".
■ ■ ■
כך נמתיק מעלינו את כל הדינים: בכל תקרית, לא נעימה ככל שתהיה, נחפש ונתבונן בחסדים ובהרחבות שנמצאים גם בתוך הצרה בעצמה. אם אנחנו נסתכל על החסד והטוב ונתמקד בו – גם למעלה ישתיקו את המקטרגים וכך נמנע מעצמנו את הישנות התקריות הלא-נעימות.
תועלתה של הנהגה זו אינה רק בעולם הזה אלא גם לחיי העולם הבא. שהרי היסורים נועדו בעצם לעורר אותנו לתשובה – "אם רואה אדם שיסורים באים עליו יפשפש במעשיו, שנאמר 'נחפשה דרכינו ונחקורה'" (ברכות ה ע"א) – אבל תחושות הרוגז, התסכול והאומללות שמלוות את היסורים מקשות מאד על כל שיפור והתעלות.
הדרכה נפלאה זו, למצוא תמיד את החסד ואת הטוב שבכל דבר, משפרת את ההרגשה ונותנת כח ואפשרות לתקן ולשוב בתשובה, כך שבאמת נהיה ראוים לכל הטובות ולכל החסדים.
'ילד שכזה', נאנחו מאחורי גבו המלמדים, 'שום דבר טוב לא ייצא ממנו'. לקביעה הזו היה תקדים ארוך ומייגע. בגיל צעיר היו אלו מעשי שובבות, המלמדים הזהירו, ההורים גערו… שנות הנערוּת רק העפילו את מעשי השובבות לכדי פורענות. הנער מנוער לגמרי מכל זיק משמעת. לא רק מוריו סברו כך, גם הוא עצמו האמין בכך כל ליבו.
אין לדעת איך היה המעשה מסתיים, אלמלא מודעה קטנה בה נתקל האב השבור בדיוק ביום בו שוגר הבן יקיר הביתה מהישיבה לצמיתות. מישהו הציע שם ללמוד עם נערים. נקבעה פגישה, אליה הגיע הנער בגרירת רגלים וחוסר עניין. המלמד, איש ישיש ונעים סבר, התגלה כאדם מעניין, שופע שמחה ורצינות גם יחד. הנער העיקש ניסה את כוחו בכל מיני תעלול. בשיעורים הבאים הוא אף העצים את תעלוליו, מבקש למצוא סדק צר בחומת השלווה של המחנך. אך מאומה, אפס, האיש קרוץ מחומר בלתי ידוע. הזמן וההתמדה חוללו בסייעתא דשמיא נפלאות. בליבו השבור של נער הפרא, נספגו מאות מילים טובות, הלכו והצטברו נקודות של אור. אט אט התפוגגה לה הדמות הסוררת, ואת מקומה תפס נער חמד, ויום אחד התרחש הנס, הוא מצא את עצמו בפנים…
* * *
אין חרפה לוהטת יותר מזו אותה מטיח האדם כלפי עצמו, והדבר קורה לכל אחד במקום בו הוא נתקל באוזלת ידו. שם, במקום הכמוס מן העין, הוא חש את עצמו חדל אישים כמו אחרון הנכשלים. כל אדם יודע היטב מה טוב וראוי לעשות, איזו דרך ישרה שיבור לו האדם ומאלו מעשים ראוי להימלט. העולם אומרים, שאילו היה עם הארץ הגדול ביותר מקיים את מה שהוא יודע, היה נעשה צדיק מופלג. ידיעות ברוך השם, אינן חסרות לנו. היכולת למשול בעצמנו ולהוביל את הנפש אל המקומות הרצויים, זה מה שחסר לנו.
התחושה היותר מאמללת היא זו של הכבול בידי עצמו. אף אדם אינו אוהב להיות משולל חירות. הנפש מבקשת דרור, ויתרה מכך, ממשלה על עצמה. אנשים רבים אסורים בידי רודנים עריצים, ועוד רבים יותר אסורים בידי עצמם. הטבעים והיצרים, שעה שהם אינם מרוסנים בתבונה ודעת, הופכים לעריצים האכזריים ביותר כלפי הנפש. ובעוד עריצים בני בשר רודים בגוף, עריצי היצר רודים בנפש פנימה, שוללים ממנה את החירות הפנימית, את זכויותיה הנעלות ביותר.
לכל אדם נקודות חולשה משל עצמו. יתכן ובמידות מסוימות הוא שולט בעצמו ביד ברזל, מושל על יצריו ומפקח בשכל ישר על נטיותיו; אך בה בשעה, בנושא אחר, הרי הוא אסור לחלוטין בידי עצמו. אדם יכול להתנהג כגיבור ותקיף עשרים ושלוש שעות ביממה, ובשעה אחת להיות עבד עולם לטבע חזק שגבר עליו. את החולשה הזו קל אולי להסתיר מעיני בני אדם, אך היא צורבת היטב מבפנים. במסתריו, יודע כל אדם עד היכן מגיעה יכולת השלטון שלו, והעובדה שדווקא מול עצמו הוא חסר אונים, רק מעצימה את החרפה.
מקבלים תורה היום!
הכוח היחיד המסוגל להעניק לנו רסן ברזל לכל מידה, טבע ויצר, היא התורה הקדושה. זהו מטה האלוקים המקנה ממשלה ותוקף לאוחז בו באמת (עי' ליקו"ה מלמדים ד'). בשעה שהלב שבור מכישלונות וחרפות שבאו בעקבותיהן; בשעה שאדם מוצא את עצמו שוב ושוב באותה המלכודת, הדבר הנחוץ לו ביותר הוא, קבלת תורה מחדש.
וקבלת תורה מחדש מהי? לקבל את הנקודה המדברת אלי ממש!
את התורה הקדושה קיבלנו לפני אלפי שנים, אחרי יציאת מצרים וקריעת הים. ובכל זאת, בכל שנה מחדש, מספרת לנו התורה הקדושה על מתן תורה, כאילו לא נקראה הפרשה הזו גם בשנה שעברה. לומר לך, שהתורה חייבת להתקבל בכל פעם מחדש.
לא לחינם כרוכה פרשת קבלת התורה בתוך הפרשה אותה הוסיף יתרו חותן משה. את קריאת מעשה מתן תורה אנו פותחים עם יתרו הגר. ומה עניין גר – לשעבר כומר לכל עבודה זרה – אצל מתן תורה? כאן בדיוק טמון הסוד הגדול של קבלת התורה בהווה. במקום בו הלב שלנו סדוק בבושה, אנו חשים בעצם מיותרים, כאילו נאמר לנו: אין לכם חלק בתורה, והא ראיה, אינכם מסוגלים לקיימה! האמירה הזו מצליחה לשכנע כל אדם במוקדם או במאוחר. אחרי סך מסוים של מעידות, מגיע כל כושל למסקנה ש'כזה אני, וזהו'. לשם כך, דווקא הפרשה החצובה ממרומי הר סיני הלוהט ביראת הרוממות של מתן תורה, פותחת עם מי שעשוי להיראות בעיני עצמו ואחרים כאדם המיותר ביותר בעולם. יתרו, אומר מוהרנ"ת הוא מלשון יתר – מיותר, משום שהוא זה שזכה לתקן את בחינת 'מותרות', התאוות וכל דבר מיותר (ליקו"ה תפילין ו').
התורה מדברת אלינו
החורבן האיום ביותר שעושה בלב פנימה את החרפה, היא התחושה ש'אינני שייך'. האדם מרגיש כמי שאינו שייך לקדושה, כמי שדברי התורה אינם מדברים אליו ועליו, ואין לך מחשבה איומה והרסנית מזו. קבלת תורה משמעותה, שדברי תורה מתקבלים על הלב; הנפש מוצאת את מקומה בקדושה, ובכל רגע מאירה בלב פנימה נקודת הדעת והאור השייכת לי בזה הרגע ובזה המצב ממש.
את הלימוד הנשגב הזה, מלמד אותנו יתרו. אם סברנו שאין בידינו את הרסן והממשלה להנהיג את עצמנו בנתיבות הקדושה, ובאמתחתנו ראיות למכביר, הרי לנו יתרו, האדם שסגד כל ימיו לכל פיתוי של עבודה זרה, וברגע שהתעורר ובא ללמוד תורה ולהתגייר, אומר הזהר הק': "כדין אתייקר ואתעלא שמא דקוב"ה עילא ותתא" [-אז התכבד והתעלה שם הקדוש ברוך בעולמות העליונים והתחתונים]. לא זו בלבד שנכנס בעצמו בשערי קדושה, עם ישראל כולו זכה בעקבותיו לקבלת תורה (ליקו"ה בכ"מ).
יש דרך לרפאות את פצעי הבושה, להשיב לידינו את רסן השלטון, ולמצוא את עצמנו תמיד בתוך התורה. לשם כך יש לקבל את התורה מחדש והיום.
כל כך הרבה דעות, סברות, נימוקים ופירושים אופפים אותה, עד שקשה באמת לזהות את האמת. אנשים רבים כל כך, בעלי דעות שונות כל כך, טוענים לאמת, מצהירים על עצמם כנציגי האמת. כולם משכנעים, אבל אתה איך תדע האמת עצמה מהי?
האמת קיימת תמיד, אלא שהשקר מחפה עליה. אם האמת אחת היא ויחידה בעולם, הרי שהשקר המוני הוא, משופע בגרסאות רבות, בנוסחאות אין מספר; עשיר ברעיונות ומהוקצע למדי. יש לו, לשקר, את היכולת להמיר זהב בנחושת, ונחושת בנייר; יכול הוא להצהיר על שחור 'לבן הוא' ועל לבן שהוא שחור. זהו שקר.
אך אל דאגה, השקר הססגוני ביותר מרוכז רק באמצע. בכל אחד משני הקצוות, העליון והתחתון, ניתן בקלות לפרום אותו. וכך כותב רבי נתן: "מי שמסתכל על השורש והתכלית שהוא עצם האמת שהוא השי"ת שברא הכל יש מאין, בוודאי אין לשום שקר אחיזה בו".
בבריאה, מלמד רבי נתן, ישנם יסודות וחומרים שונים ומגוונים, אולם ראה זה פלא, כולם מקורם מהעפר, וסופם גם שם. העפר הוא יסוד כל הנבראים. לומר לך שהבריאה כולה שופעת ויורדת מאחדותו יתברך, ואל האחדות הזו היא גם שואפת לשוב ולהתעלות. מהשורש הזה יונק השקר. כיוון שלמעלה בשורש העליון הכל אחד, יכול השקרן להחליף את שמותיהם של הנבראים ולשקר, וזה היה כוחו של עמלק.
"ראשית גויים עמלק" – הוא יונק משורש כל הדברים, ולכן יש בכוחו לשקר וגם לבלבל. אך "אחריתו עדי אובד" – מאותו מקום ממנו הוא שואב את היכולת לשקר, מאותו מקום ניתן גם לפרוך את השקר, ולחשוף את האמת שהכל בעצם אחד והכל בידיו יתברך לעד.
"אין טעם לנסות שוב, צריך לחיות עם המציאות. אני מכיר את עצמי, זה לא בשבילי". "השיחה היתה נפלאה, ההתעוררות היתה עצומה, אבל למעשה אין לי מה לעשות עם זה, הדברים הללו מיועדים לגיבורי כח שיכולים לשאת בעול שכזה, אני לא זכיתי לכך"…
אמירות אלה וכאלה נשמעים לרוב מפי בני אדם, הם מנסים פעם פעמיים או עשר פעמים ומרימים ידיים, רגילים הם למדוד ולשער את היקף ועומק כוחם ויכולתם לפי מה שאירע להם בעבר, או סתם לפי אומדן דעתם. כשרק לפי מדד זה הם מוכנים לקבל עול חדש ועבודה חדשה שרוצים להטיל עליהם, וברגע שהשכל האנושי שלהם מורה שמשרה זו שהוטלה על שכמם אינה הולמתם ואינה לפי כוחם ומידתם, הרי הם חדלים מלהשתוקק ולחשוב בענין זה, והם חשים פטורים ומשוחררים מעול זה.
* * *
האבות הקדושים, שאת רוממות מעשיהם הנצחיים אנו לומדים בפרשיות אלו, סללו דרכים ותיקנו כלים להצלחתנו כל ימי עולם, ואת פעולותיהם המשיכו צדיקי הדורות, להורות לעם ה' דרכי התשובה מכל מקום שהוא, ולשם כך אף תיקנו את שלושת התפילות. לא היו אלו סתם סדרי תפילה, אלא כלים עמוקים להחזיר על ידם בתשובה את כל באי עולם בכל הדורות כולם.
רבי נתן מרחיב (בליקוטי הלכות, תפילת המנחה ה"ז מאות פ"ב ואילך) ששורש החטא בעולם נבע מכך שלא היתה 'אתערותא דלתתא' [- התעוררות מלמטה, היינו: מצד האדם עצמו] לקבלת השפע האלוקי. כלומר, בני אדם לא עוררו מרצונם ובתפילתם את החסדים שהושפעו עליהם מלמעלה, וזה גרם לכך שלא היו להם כלים ראויים לקבל אור זה, מה שהפך את השפע למזיק ומחריב והביא להתגברות כוחות הרע בעולם.
והאבות הקדושים "עסקו בתיקון העולם, להחזיר כל העולם בתשובה, להשיב כולם אליו יתברך שיקבלו עליהם עול מלכותו מכל מקום שהם", ועל כן תיקנו את שלושת התפלות, שכן התפילה היא ה'אתערותא דלתתא' והכלים שאנו מכינים לקבלת טובו יתברך. זוהי נקודת התשובה והתיקון שאותה צריך החוטא לתקן – לעמוד בתפילה, להפציר ולהתחנן ממקום שהוא בו, מתוך אמונה שה' ישפיע לו חסד על אף ריחוקו, ובכך הוא מייצר כלי קיבול לחסדים אלו שיבואו במידה נכונה ויביאוהו להכיר את ה' ולעבדו מחדש. ככל שהאדם רחוק יותר ופגם יותר, כן הוא זקוק יותר ל'אתערותא דלתתא' גדולה יותר. חטאיו שבאו מכך שלא צמצם את רוחו ומחשבותיו והלך אחר שרירות ותאוות לבו, הם שהרסו את כלי הקיבול והצמצום והביאו חורבן לעולם, ועתה כאשר הוא מתגבר בתוך חשכת אפילתו ומעורר מלמטה את רחמי ה', הרי בכך הוא חוזר ומתקן כלי חסד שבו יושפעו החסדים לעולם.
הגדיל לעשות יעקב אבינו, שהעמיד את כלל ישראל בעולם, "אבל ידע ברוח הקודש שעתידים לחטוא, על כן התגבר ותיקן תפילת ערבית שהיא בעת חשכת לילה, שאפילו מי שנפל לחושך ממש, שהוא בחינת אריכת הגלות של עכשיו שהוא בחינת וחושך על פני תהום, גם אז נוכל להמשיך תיקון התפילה שהוא בחינת תשובה. וזה תיקן בעת שפגע במקום כמו שכתוב 'ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש', ודרשו חז"ל שתיקן אז תפילת ערבית" (ליקו"ה, שם).
תפילה זו אכן מצומצמת לזמן מסויים, אבל יסודה כולל את האדם בכל שעות היום והלילה. יעקב אבינו גילה בעולם את כוחה של נקודת 'אתערותא דלתתא' נמוכה ושפלה שבאה מתוך החושך, הוא האיר בעולם את הכח הנפלא של מי שמעורר את עצמו בנקודה קלה של רצון לשוב, ואת שגב עוצם כח תפילה וצעקה אפילו של הפחות שבפחותים שבישראל שמתעורר לרצות לשוב אל ה', שעל ידי זה הוא שב וממשיך מלמעלה כוחות אדירים ומופלאים שאינם כלל בכח האנושי שהיה לו עד אז.
וכדברי רבי נתן שם: "ועיקר התיקון שיעקב אבינו מאיר בלב ישראל, [הוא] שאפילו בתכלית החושך הגמור צריכים להתחזק לעסוק בתפילה, כי לית רעותא טבא דאתאביד [- אין רצון טוב שהולך לאיבוד], כי עיקר התיקון על ידי אתערותא דלתתא, וכל מה שהדרגא נמוכה יותר ויותר, כמו כן יקר וחשוב יותר ויותר כשעולה משם איזה התעוררות ונקודה טובה לה' יתברך, שהיא בחינת אתערותא דלתתא שהוא עיקר תיקון העולמות" (שם).
* * *
ומעתה, כמה טיפשי הוא למדוד את כוחותינו לפי אמת המידה האנושית! חייבים אנו לזכור שכל יהודי הוא 'סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה'. התעוררות פעוטה כאן מעוררת למעלה נחלי חסד ורחמים בלי גבול. השי"ת לא מצפה מאתנו להיות בעלי כח וגבורה, אלא בעלי התעוררות כפי יכולתנו, לצעוק מתוך החושך, לנסות לגרד קמעא את שכבת האבן העצומה שרובצת עלינו. ועל אף שנדמה לנו שגירוד קל זה לא יועיל כלל, אעפ"כ בכך אנו מעוררים מלמטה את האתערותא דלעילא שאין לה שום הגבלה אלא רחמים וחסדים אינסופיים.
פעולה קדושה זו תיקן שם יעקב אבינו בבריחתו מגלות עשיו והליכתו לגלות לבן, ש"אז השיג עוצם מרירות אריכת הגלות שזהו בחינת 'וילן שם כי בא השמש' שמרמז על חשכת מרירת הגלות בגוף ונפש, ועל כן תיקן אז תפילת ערבית על ידי שהבין אז עוצם יקרת וחשיבות אתערותא דלתתא אפילו מעמקי עמקי החושך אפילה, כי על ידי כל התעוררות והתעוררות דקדושה מלמטה נבראים מלאכים ונמשך סיוע מלעילא שהוא 'מלאכי אלקים' היורדים מלמעלה למטה לסייעו. ובזה תיקן להכניס בלב כל הנפשות לדורות עד היום הזה, שאפילו הנפשות הנפולים מאד שסוברים שבמקומם אין נמצא ה' יתברך, ידעו ויאמינו שגם במקומם יש ה' יתברך, ושגם ההתעוררות שלהם יקר מאד ושיוכלו למצוא ה' יתברך בכל מקום שבעולם" (שם).
"איש הישראלי צריך תמיד להסתכל בהשכל של כל דבר, ולקשר עצמו אל החכמה והשכל שיש בכל דבר, כדי שיאיר לו השכל שיש בכל דבר להתקרב להשם יתברך על ידי אותו הדבר … אך מחמת שאור השכל גדול מאד, אי אפשר לזכות אליו, כי אם על ידי בחינת 'נון' שהוא בחינת מלכות" .
(ליקוטי מוהר"ן, א)
ב'תורה' הראשונה שבליקוטי מוהר"ן, מלמד אותנו רבינו הקדוש על החיבור בין השמש ללבנה, כלומר, בין החכמה האלוקית לבין זה שרק מאמין באלוקים חכמה אלוקית.
אור החכמה האלוקית נמשל לאור השמש, "כי השכל הוא מאיר לו בכל דרכיו כמו השמש". אך אין אפשרות לקבל אותו, אלא באמצעות ה'מלכות' – קבלת עול מלכות שמים מתוך אמונה פשוטה. 'מלכות' זו הופכת להיות כמו הירח שמקבל את אורו מהשמש, "כי הלבנה אין לה אור מעצמה, כי אם מה שמקבלת מהשמש. וזהו בחינת מלכות דלית לה מגרמה כלום [=שאין לה [אור] מעצמה כלום]".
ברם, כשהאדם מבטל את עצמו אל אור החכמה, כלבנה שאין בה שום אור מצד עצמה, הוא מכשיר את עצמו לקבלת אור החכמה האלוקית.
* * *
על אף שבאופן כללי מסמלת השמש את אור החכמה האלוקית, והלבנה – את האמונה, הרי שגם במישור האישי קיימים בכל אחד מאתנו 'חמה ולבנה', ועל האדם לשעבד ולבטל את הלבנה שבו, אל אור החמה המאירה בתוכו.
המוח הוא המקום שבו מאירה החכמה האלוקית, החמה; ואילו הלב הוא הלבנה, שאמורה להתבטל ולהשתעבד אל המוח. ורק כאשר האדם משעבד את תאוות לבו לאור החכמה האלוקית שבמוח, הרי הוא זוכה להתקשר לאור החמה שבו.
"כי עצם המוח האמיתי מאיר מעצמו כפני חמה, בהארת האין סוף יתברך, בלי שום חסרון. אבל מחמת זה בעצמו אין ביכולת האדם המוגבל לזכות בו, אם לא באמצעות [הלב שהוא] הלבנה אשר מצד עצמה חסרה היא מהחכמה" (ביאור הליקוטים, יא).
* * *
נשאלת השאלה: מה יעשו אותם שליבם עדיין אינו נקי מהתאוות הרעות ועדיין אינו יכול לשמש כלבנה שיאיר בה אור החמה? כיצד יזכו גם הם לאור החכמה האלוקית?
עבורם, יש לנו בשורה:
ישנו צדיק אשר "היה חידוש נפלא ונורא מאד, והיה מופשט מכל התאוות ומכל המידות בתכלית, עד שלא נשאר לו משום תאווה ומידה שום שמץ בעלמא" (שבחי הר"ן, כה); אור החכמה האלוקית האירה בו בשלימות, עד אשר הפך להיות ה"חמה" עצמה – כמאמר חז"ל: "פני משה כפני חמה" – וכאשר מתבטלים אליו כלבנה בפני החמה, יש סיכוי גם לנו לזכות לאור החכמה האלוקית.
"וכהכרח הכנעת הלב אל המוח בפרטיות, כן בכלליות מוכרחים הקטנים והשפלים – אשר לא זכו וזיככו את לבבם בתכלית השלימות – שיכניעו את עצמם על כל פנים כנגד [הצדיק] המזוכך בתכלית הזיכוך, עד שנחשב ל'פני החמה' בכלליות" (ביאור הליקוטים, שם).
לא לחינם שמו של אותו צדיק הוא 'נחמן' – אותיות 'מח' מוקף בשני נוני"ם משני עבריו – שכן אותו צדיק צמצם עבורנו את אורו הגדול, אור החכמה האלוקית שבמוחו הקדוש, ב'צמצומים' נפלאים (הלא הן הנוני"ם) של תורות שיחות ומעשיות (שם). וכשנשקוד על תורותיו בהתבטלות כלבנה, יאיר גם בנו אור החמה הקדושה, ככתוב על העתיד לבוא: "והיה אור הלבנה כאור החמה".
ברוך ה' הגענו אל החודש המיוחד הזה שה' נתן לנו שבו אפשר לפתור את כל הבעיות. הגמרא כותבת: "אמר רב פפא הלכך בר ישראל דאית ליה דינא בהדי נכרי לישתמיט מיניה באב דריע מזליה ולימצי נפשיה באדר דבריא מזליה" (תענית כ"ט) יהודי שיש לו קובלנא משפטית נגד גוי ישתדל כמיטב יכולתו שהדיון יתקיים בחודש אדר. מדוע? מפני שבחודש זה מזלם של ישראל עולה וידם על העליונה.
אם כן החודש הזה הוא גם הזמן המתאים לסדר את החיים מחדש. לא את החיים הגשמיים אלא בעיקר את החיים הרוחניים, שהם עיקר החיים. לסדר את החיים באופן שלא נחייה אותם סתם כך כדי לחיות ולא לדעת לאן הולכים. פתאום קמים בבוקר, פתאום הולכים לעבוד, פתאום פוגשים איזה אדם שלא ראינו הרבה זמן, פתאום גדלים, פתאום מזדקנים, ופתאום נעלמים לאיזה עולם לא ידוע. איזה מין חיים אלו? אנחנו רוצים חיים אחרים. כולם מכירים את האמרה העממית: "לא יודע מהחיים שלו". חז"ל הקדושים אומרים, שאפילו בתוך סגנון הדיבור, היום יומי והפשוט, מסתתרים סודות עליונים, מתגלה חכמה אלוקית. ובכן יש אחד ש"לא יודע מהחיים שלו" ויש אחד ש"כן יודע מהחיים שלו". יש חיים עם דעת ויש חיים של היסח הדעת. ואיזה הבדל עצום יש ביניהם. חיים של היסח הדעת הם חיים שכל דבר קורה פתאום, בלי שאדם ידע מה קורה ולמה זה קורה. פתאום הקדוש ברוך הוא מגלגל אותי לאיזה מצב שלא תכננתי. ואני לא יודע מה אני עושה עם המצב הזה? מה המשמעות של כל השינויים האלה? סתם ככה הקדוש ברוך הוא מגלגל ומסובב מצבים חדשים לאדם? כשאדם חי בהיסח הדעת הוא אף פעם לא מבין מה קורה לו ומה רוצים ממנו. הוא מרגיש שיד הגורל מתעללת בו. הוא לא מחפש ולא מוצא את יד ה' במה שקורה לו. אבל אדם שחי עם דעת חי אחרת לגמרי. בכל מצב שעובר עליו הוא מחפש את רצון השם.
הלב צריך תמיד להיות ער
כשהולכים לחתונה לובשים בגדים יפים, שמתאימים לחתונה. כשהולכים לעבוד במוסך לובשים בגדי עבודה. כשיושבים בבית לובשים נעלי בית. וכמו שיש לבוש לגוף שמתאים לכל מצב, יש גם לבוש מתאים לנפש. בכל מצב יש לבוש מתאים של התנהגות, של מידות מיוחדות ששייכות למצב הזה באופן המתאים והמדויק ביותר. ומשום כך אנחנו צריכים לפתח ערנות מיוחדת, להיות מוכנים להחליף את הלבוש הפנימי, את המחשבה. נכון שלפעמים אדם מתעייף מרוב עומס של החיים, אבל הלב צריך להיות תמיד ער. "אני ישנה וליבי ער. קול דודי דופק". צריך לשמוע את הדפיקות של הקדוש ברוך על הלב. צריך אוזניים טובות לשמוע ואז לבבו יוכל להבין איך להחליף את הלבוש הפנימי. צריכים לבחור את החליפה של הנפש בזהירות, כי אפשר לפעמים לטעות לקחת חליפת ספורט למשל לאירוע בר מצווה וזו טעות פאטאלית. חליפת הנפש היא המחשבות, מה אני חושב, מה אני מרגיש, למה אני מתכוון. איפה אני נמצא ולקראת מה אני הולך.
ובכן אנחנו נמצאים בחודש אדר. חודש אדר הוא הסוף והוא ההתחלה של כל ההתחלות. יש בו חן מיוחד, שובה לב. רבי נחמן מגלה לנו כי פורים זה ההתחלה של כל ההתחלות. כל ההתחלות מתחילות בפורים, זה הבוקר של השנה החדשה, זה הבוקר של החיים. כמה נפלא שתיכף אחר חנוכה מתכוננים לפורים, מתחילים לסדר את המחשבות, מכינים את חדרי הלב לשלוח מנות איש לרעהו, לתת מתנות לאביונים, לקרוא את המגילה ולשמוע את הקריאה של הקדוש ברוך הוא המתגלה מתוך המגילה. מכינים את הלב להודות לשמו יתברך על הניסים והנפלאות שעשה למרדכי ולאסתר ועושה לנו בכל יום ובכל עת ובכל שעה. ואם מכינים את המחשבות, מכינים את הלב, אז כשמגיע הזמן אנחנו דומים באותה שעה לאותו יהודי שכבר השכים קום בטרם זרחו הקרניים הראשונות של השמש והתגבר כארי ועתה הוא מוכן כבר בשמחה לקראת התפילה.
"לשלושה דברים הייתי מצפה בכל יום"
רבי אברהם בן רבי נחמן, בעל הספר "ביאור הליקוטים" אומר: לשלושה דברים הייתי מצפה בכל יום. לחצות הלילה, הזמן שבו הקדוש ברוך הוא נכנס לגן עדן להשתעשע עם הצדיקים ולהקשיב לכל אותם הצדיקים שקמו ממיטתם לעסוק ולהשתדל בתורתו הקדושה. דבר השני – הייתי מצפה לזמן הנחת התפילין, שהם כיתרו של הקדוש ברוך הוא, מתי יזכה להניח את כיתרו של בורא העולם על ראשו? והדבר השלישי, שהיה מצפה לו היה השבת. מתי היא תבוא שבת המלכה? מתי תבוא המתנה הנפלאה שהייתה גנוזה בבית גנזיו של הקדוש ברוך הוא ותניח את כנפיה על הארץ? ולכל אחד משלושת הדברים הללו היה יושב רבי אברהם ומצפה שעה ארוכה בעיניים כלות ולב מלא כיסופים. איזה יהודי! תמיד להיות מוכן מול ה' להכין מראש את הלב. זה נקרא להיות מסודר, להגיע בזמן לחתונה, לא לפספס את החופה. איך זה נראה שמגיעים ישר לסעודה בלי המזל טוב של החתן והכלה? מספרים על חכם אחד שהיה יושב בסוכה ותלמידו ישוב לצידו והנה פונה התלמיד אל רבו ואומר: "כמה ערב טעם הסוכה כשעומלים עליה כל הלילה לבנותה". נענע לו רבו בראשו ואמר: "אמנם כן. אבל תאר לעצמך כמה נפלא טעם הסוכה כשצועקים כל הלילה לקדוש ברוך הוא: הטעימני טעם סוכה". זהו סוד ההכנה. לסדר את המחשבה לפני שמתחילים את היום, לפני שמתחילים להתפלל, לפני שהולכים לעבודה, לפני שנכנסים הביתה ופוגשים את האשה והילדים. לפני שמגיעה שבת, לפני שמגיעים החגים. זאת כוונת הכתוב "סוף מעשה במחשבה תחילה". זהו סוד ההצלחה והברכה. כמה נפלא שמוכנים מראש, איזו הרגשה, איזו ציפיה, איזו הרחבת הדעת, איזו שמחה. לא באים בדקה האחרונה, לא מכינים את הסנדביצ'ים לילדים בדקה האחרונה, לא יוצאים לאוטובוס בדקה האחרונה, לא מגיעים למניין בדקה האחרונה, לא יוצאים מן העולם בדקה האחרונה.
עיקר ההכנה – תפילה
ועיקר ההכנה, כמובן, בתפילה. למשל – עקרת הבית החפצה לסדר את ביתה. סדרי נא קודם כל את מחשבותייך, הכיני ליבך לעשות עבודת קודש, התפללי לה' שיתן ברכה במעשה ידייך. תארי לעצמך שדרך סידור הבית תוכלי להשפיע יראת שמים לילדיך. אצל יהודי כל דבר שהוא עושה יש בו משמעות, יש לו השפעה על כל העולם ולכן יש לו בחירה. והבחירה היא לא רק האם לעשות דבר מה או לא לעשות. הבחירה היא גם איך לעשות. מתוך איזה מחשבות ורגשות, מתוך איזו התכוונות. מחשבות טהורות משנות לגמרי את ערך המעשים ואת השפעתם, וגם היצר הרע יודע את זה ולכן אם הוא לא מצליח לגנוב לנו את המעשים הוא נסה לכל הפחות לגנוב לנו את המחשבות, לגנוב לנו את הלב. כמה חבל אם אנחנו נותנים לו להצליח.
לפעמים, בלי משים, תעדיף עקרת הבית את ניקיון הרצפה מאשר את כבוד ילדיה. היא יכולה לשטוף את רצפת הבית וממהרת לסיים בטרם יגיעו הילדים מבית הספר. והנה הדלת נפתחת ולתוך הבית רץ הילד היקר כאשר רגליו מלאות בבוץ ומדלג כגדי על הרצפה המבריקה שזה עתה טרחה עליה. מה התגובה שלה באותו רגע? צעקה מחרישת אוזניים על הילד חסר ההתחשבות? או שמא כעס עצור במקרה הטוב? ואז החיוך הנבוך של הילד שציפה לברוך הבא אחרי יום מפרך של לימודים נמוג ומתחלף בבכי המסגיר את פגיעתו מהצעקה. והאם שואלת את עצמה: "מה היה חסר במסירות הנפש שלי על הניקיונות, בסידור הבית?" והתשובה היא: "דבר אחד היה חסר – הכנה ותפילה".
גם אחרי שנכשלנו בכעס או באיזה מידה רעה, זה הזמן לתקן. להתחיל מחדש ולהפוך הכל לטובה. אם לא עשינו הכנה עד עכשיו אפשר להתחיל מעכשיו. ה' הרי אוהב אותנו ונתן לנו פה להתפלל אליו. ומהי התפילה? "ריבונו של עולם, אנא עזור לי לעשות את מעשיי בסדר הנכון, שאתן לכל דבר את החשיבות שלו ולפי חשיבות הדברים אסדר אותם ולא אערבב אותם ולא אקדים את המאוחר למוקדם. עזור לי להאמין שגם בסידור הבית הפשוט אני רצויה לפניך ואתקרב אליך ואקרב גם את ילדיי אליך בעבודה זאת".
איך שומרים על היין?
פעם אחת ציווה הבעל שם טוב שיביאו לו יין ממדינת בסרביה, בהשגחה גדולה ושמירה יתרה על הצד הכי כשר על פי דת. ומסר את הדבר לתלמידו הרב דוד ממיכלוב. נסע הרב דוד לבסרביה לעיר טילנא והתעכב שם במשך אלול ותשרי. כל עת עבודת היין השגיח בעצמו על כל פרט ופרט שבעסק עשיית היין, בלי שום היסח הדעת, שיהא הכל כשר וישר על הצד היותר טוב. מן הרגע הראשון שקנה את הענבים ובכל עת הדריכה, הוא טרח בעצמו והשגיח בעין פקוחה על כל פעולה ופעולה שתהיה בכשרות הראויה למהדרין מן המהדרין, וגם נתעכב אחר סוכות כמה שבועות עד אחר גמר תסיסת היין שיוכלו לשים אותו בחביות. ומפני שאז הוא זמן קלקול הדרכים, היה לו יגיעה גדולה וטרחה עצומה בחזרתו עם היין לביתו, עד שנסע כמעט במסירות נפש בכל פרסה ופרסה, לפי שלא רצה להסיח את דעתו כלל משמירת היין, אפילו רגע אחד ביום ובלילה, בעת גשם שוטף ורוח סערה ושלג גדול וקלקול הדרכים מטיט חוצות, וטבעו בבוץ רגליו ובאו מים עד נפש, עד שברוב עמל ויגיעה עלה בידו להביאו בשמירה גדולה ובכשרות גדול לעיר מז'יבוז. ורץ תכף לבעל שם טוב לבשר לו שהביא את היין בשמירה מעולה כחפצו. והנה באותו רגע שעמדה העגלה עם חביות היין לפני בית הבעל שם טוב, רכב שם איזה קוזק אחד מהשומרים של אדון העיר שהשגיחו שלא יביאו יי"ש להעיר ממקומות אחרים. וכשראה על העגלה חבית, התחיל לצעוק שהביאו יי"ש, ולא זז משם עד שהוצרכו לפתוח את החבית והכניס את השפוד שלו, וטעם וראה שהוא יין והלך לו. אמנם היין כבר נאסר בגלל מגעו של הגוי. והצטער הרב דוד מאד שכל טרחתו הגדולה ויגיעתו העצומה היה הכל להבל וריק. ונכנס בבכייה ובנפש עגומה אל הבעל שם טוב ואמר לו: "יודיענו רבנו מפני מה נתחייבתי בעונש גדול כזה שרציתי למסור נפשי לדבר מצווה, שיהיה לרבנו יין בתכלית הכשרות והיה כל יגיעי להבל וריק". ואמר לו הבעל שם טוב: "אמנם מסרת נפשך על שמירת היין, אבל שכחת את עיקר השמירה, שהיה לך להתפלל להשם יתברך שהוא יעזור לך לשמור על היין היטב. ובגלל ששכחת את שמירת השם יתברך, השומר האמיתי, לכן אירע לך כך, כמאמר הכתוב "אם ה' לא ישמור עיר שווא שקד שומר".
הכל הכל הכל – תפילה!
אפילו לסדר את הבית אפשר מתוך תפילה. מתחילים מחדר שינה, עוברים לחדר הילדים ומשם לחדר האורחים, לסלון ומשם למטבח. לא מתבלבלים בדרך. לא נכנסים פתאום לחדר אחר לפני שגומרים את החדר הזה. כך אדם מרוכז בעבודתו. אני יודע מה אני עושה, אני יודע מי הוא זה הנותן לי את הכח והדעת לסדר את החדר. תנסו לעשות את מעשיכם בדרך זו, מתוך התכוונות, מתוך מחשבה, מתוך תפילה. ביחד עם ה' ולא בלעדיו. ופתאום תתחילו לשמוע את המשפטים של היצר הרע המנסים למנוע מכם את חשיבות המעשים שלכם. אתם תשמעו את המשפטים המתישים: "אין לי כבר כח כל פעם לסדר מחדש", או "ממילא בעלי לא מעריך מה שאני עושה". המשפטים הללו לא ירפו מכם, אבל מי אמר שאתם חייבים לשמוע להם? מי אמר שיש להם חשיבות ולמעשים שלכם אין חשיבות? אולי ההיפך הוא הנכון? אולי אפשר אחרת?
המלאך הממונה על חודש אדר שמו אברכיאל והגמטריא של שמו היא "סדר". זה הסוד של חודש אדר. גם האותיות של שם החודש הולכות לפי הסדר שלהן באותיות האלף בית. אל"ף דל"ת רי"ש. אפשר לומר בדרך רמז: אל"ף זאת ההתחלה. כשאדם מגיע מוכן להתחלה אז הדל"ת – הדלת נפתחת לו ואז הוא זוכה לרי"ש, אותיות שיר. כשיהודי מכניס את כל מעשיו לסדר הנכון הוא מגלה פתאום את מנהיג הבירה המסתתר מאחרי כל המעשים. כשיהודי עושה את מעשיו עם סדר, הוא מתדבק במידת האמת. המילה אמת מופיעה בסופי תיבות של המילים: "בראשית ברא אלוקים", כי זה הוא סדר הבריאה שהשם יתברך קבע. ואם האדם מוצא את הסדר הנכון, הוא יכול אזי למצוא את הקדוש ברוך הוא בכל מצב. כל ההתחלות מפורים. כל ההתחלות מסידור המחשבות, מהכנה ראויה, מתפילה
"כי תצא למלחמה על אויבך", מנחילה לנו התורה את הלכות התאספות הצבא להלחם, "וניגש הכהן" המשוח לכך "ודיבר אל העם" הנאספים לצאת למלחמה וכה היו דבריו: "שמע ישראל, אתם קרבים היום למלחמה על אויבכם, אל ירך לבבכם, אל תראו, ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם".
והניסוח מוקשה מעט והגמרא אכן מקשה: אם הכהן המשוח מדבר אל העם כולו, מדוע הוא פונה אליו בלשון יחיד, שמע ישראל? ומתרצת: "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי אמר להן הקדוש ברוך הוא לישראל אפילו לא קיימתם אלא קריאת שמע שחרית וערבית אי אתם נמסרין בידם.
פירוש: אפילו אין בידכם אלא זכות זו, של קריאת שמע שחרית וערבית, "אל ירך לבבכם", אל לכם לירא מהם. אל ירך לבבכם, מפני צהלת סוסים וצחצוח חרבות; אל תיראו, מפני הגפת תריסין ושפעת הקלגסין; אל תחפזו, מקול קרנות. אל תערצו, מפני קול צווחות. כי ה' אלהיכם ההלך עמכם, הן באין בנצחונו של בשר ודם, ואתם באים בנצחונו של מקום (סוטה, פרק ח משנה א).
זהו, אם כן, ביאור נאומו של הכהן, משוח המלחמה, לפני העם היוצאים להלחם באויביהם.
* * *
רבי נתן, בליקוטי הלכות, מבאר נאום זה – ואת הפירוש שפירשוהו חז"ל – כיסוד מוסד, כעקרון היסודי ביותר, "תדריך", אם תרצו, למלחמת היצר.
כך היא דרכו של היצר הרע, אומרים חז"ל. זו היא תורת הלחימה שלו. הוא בא בקולות וברקים ורעמים, וכל מטרתו היא המלחמה הפסיכולוגית. לייאש, לשבור את רוח הלחימה שלנו, אויביו.
שעל כן זהו הטכסיס הראשון אותו נוקט היצר הרע: קול צהלת סוסים, צחצוח חרבות, קול תרועה וצווחות, וכולם בקול אחד נושאים: אין לך סיכוי. כבד עליך הדבר ולא תוכל לעשותו ולעמוד בו. "הרי ממילא לא תהיה צדיק, אז מדוע אתה מנסה כלל…"
"והוא ידוע למי שהתחיל להכנס קצת בעבודת ה' ובמלחמת היצר הרע, אפלו אדם פשוט לגמרי", כותב רבי נתן, "כי דרך הבעל דבר והסטרא אחרא לאיים ולהפחיד את האדם מאד מאד ולהכביד עליו עבודתו יתברך מאד מאד. ומחמת זה נמנעו רבים מלהתחיל להכנס בעבודתו יתברך, מחמת האיומים והכבדות הללו וכיוצא בהם.
* * *
ואכן, כאשר נכנס האדם במלחמת היצר – ומי לא נכנס! – אכן הוא נכנס לסכנה גדולה. "כי מתעורר עליו כמה קטרוגים, חס ושלום, ורוצים להפיל אותו מעבודתו לגמרי, חס ושלום".
ועיקר מטרת האדם במלחמתו היא לא להשבר, לא להכנע לקול שפעת הקלגסים ולהמון הסוסים, לא לסגת אחור, לא ליפול ממכות היצר, אלא להשאר איתן על עמדו, וגם אם נפל, קום יקום וימשיך. כי "זהו עיקר המלחמה, שצריך להתחזק לעמוד על רגליו לבל יפול מעבודתו יתברך, חס ושלום". כי כל עוד חרבו בידו, וכל עוד הוא קם, ומוכן להשיב מלחמה השערה, עדיין מנצח הוא.
ואיך יעשה זאת? במה יתלה בטחונו שאכן לא ינצח אותו היצר הרע, שאכן לא ירמס לפרסות המון הסוסים, שלא יהיה יפול תחת רגליהם של שפעת הקלגסים ששולח עליו היצר הרע במלחמה הניטשת על חייו שלו?
מכריז הכהן הגדול, משוח המלחמה: "שמע ישראל!" ומבאר התנא האלקי רבי שמעון בר יוחאי: בזכות קריאת שמע, קבלת עול מלכות שמים, האמונה הטהורה, העמוקה, האמיתית, בבורא עולם, באדון הכל, בזכותה אל לכם לירא מקול המון הסוסים, אל לכם לפחוד, כי ה' אלקיכם עמכם, ואין אתם נמסרים בידי אויבכם, היצר הרע.
אם נאמין באמת שאכן אב גדול לנו, והוא העומד מאחורינו, לידנו, לצידנו – איתנו! – לעזרינו, כי בעצם הוא הנותן בנו את הכח לקום שוב ושוב, להחזיר מכה תחת מכה וחרב תחת חרב, אם באמת נאמין – באמת ננצח. והאמונה אינה רק האמצעי לקבלת הכח מבורא עולם, האמונה אינה רק הכח לנצח – האמונה היא הנצחון בעצמו.
"וזהו שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה וכו' – בזכות שמע ישראל לבד. היינו זכות וכח האמונה הקדושה, בזה לבד אתם יכולים להתקרב למלחמה בגשמיות וברוחניות, כי מאחר שאתם חזקים באמונתו יתברך, שוב אין לכם להתיירא כלל משום מלחמה שבעולם. וזהו, "אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תערצו ואל תחפזו מפניהם". 'אל תראו' משעטת סוסים ושפעת הקלגסים וקול הקרנות. הינו ענייני תכסיסי מלחמה שעושים השונאים להפחיד ולאיים על שכנגדם, וכל הבחינות הללו יש במלחמת היצר הרע" [והעיקר הוא לא לפחד כלל, כפי שאמר רבינו הקדוש: דע שהאדם צריך לעבור על גשר צר מאוד מאוד והכלל והעיקר שלא להתפחד כלל].
ואז "שוב אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תערצו ואל תחפזו מפניהם כי ה' אלקיכם ההולך עמכם להושיע אתכם. וזהו ה' לי לא אירא (תהלים כז) היינו כנ"ל. כמו שנאמר, ה' לי, דהיינו שאני מאמין בה' יתברך באמונה שלמה וה' עמדי תמיד, כי מלא כל הארץ כבודו, שוב לא אירא מה יעשה לי אדם כנ"ל. כי מאחר שיש להאדם אמונה חזקה, בודאי ינצח כל המלחמות וסוף כל סוף אשוב לה' יתברך באמת.
(ליקוטי הלכות, הלכות גילוח הלכה ג,ט)
אל ירך לבבכם, מפני צהלת סוסים וצחצוח חרבות; אל תיראו, מפני הגפת תריסין ושפעת הקלגסין; אל תחפזו, מקול קרנות. אל תערצו, מפני קול צווחות. כי ה' אלהיכם ההלך עמכם, הן באין בנצחונו של בשר ודם, ואתם באים בנצחונו של מקום
ההתקרבות לצדיק יסוד עולם, רבינו הקדוש – היא כל תקותינו בזה ובבא וממילא היא היא "אורותינו, גדולתינו, קדושתינו, תכליתנו, נחמותינו, ושמחתינו" וכו' (ליקוטי תפילות ח"ב ל"ג).
אך כאן רק מתחילה הדרך! ובהמשך, לכשנזכה, אכן לא יהיה קץ לאושרינו!
ואם כבר נדמה לו שמצא את הצדיק האמת בוודאי זה צריך לבקש ולחפש עוד יותר ויותר כי יכול להיות שהוא יושב אצל הצדיק ועדיין אורו חשוך אצלו ואינו מרגיש נעימות אמיתת עצותיו הק' וכו' ומחמת זה הוא רחוק מתיקונו עדיין וכ"ש בהתו' ויהי הם מריקים בס' י"ז מזה ע"ש… ולזה צריכין יגיעה גדולה וחיפוש הרבה עד שימצא ואם יחפש באמת בוודאי ימצא" (ליקו"ה שלוחין ה, ו).
כי צריך לדעת שה"התקרבות" להצדיק אינה ערובה מוחלטת לסם חיים ולהצלחת הנפש. ואדרבה לפעמים חלילה ייתכן ההיפך הגמור.
"כי הרב צריך גם כן שיהיה לו שני כוחות שיש להתורה סם חיים וסם וכו' אם הוא משתוקק לעבודת הש"י יוכל לקבל מהרב דרך ישרה לעבוד את ה'" (תו' ל"א דף מה). ושם בהמשך מובא: "ויש מי שמתקרב להצדיק ומקצץ בנטיעות וכופר בכל ח"ו והוא נקרא רשע"
ובתורה קכ"ט – "אם אין רצונו כלל לעבוד את ה' לא יועיל לו שום התקרבות… כי אינו נאכל כלל להצדיק אף שמקורב אצלו כי הצדיק אינו יכול לסובלו ומקיא אותו… ה' יצילנו" – עכ"ל.
והדברים נוקבים ומבעיתים, בפרט כשנשים לב ונדקדק שמדובר כאן ב"מתקרב" לצדיק דהיינו באדם שנמצא קרוב וסמוך ויושב אצלו (ודו"ק היטב בלשונות הנ"ל)
וכאן הבן שואל ומתחנן – מה אם כן עלי לעשות לזכות לסם החיים שבהתקרבות וכיצד אנצל מההיפך?
דומה בס"ד שהתשובה נמצאת מבוארת ומפורשת בדברי מוהרנ"ת זי"ע (שהבאנו לעיל בתחילת המאמר מהלכים שלוחין ה'), המפנה אותנו לעיין בתורה י"ז המזמינה אותנו להיכנס למערת המכפילה לטעום ולהבין ולראות דרכה את אמיתת אור הצדיק.
"כי לפעמים יש שנחשך אצל אחד אור הצדיק… ואף שהוא אצל הצדיק אינו יכול לטעום ולהבין ולראות אורו הגדול של הצדיק שעל ידו יוכל לבא לתכלית הטוב וכמו שמצינו גבי עפרון שמקום מערת המכפלה שהוא שער גן עדן… ואורו גדול מאד אעפ"כ אצלו היה מקום חשך ואפילה… וכמו כן כשנחשך אור הצדיק שהוא מאיר בכל העולמות מכל שכן בעולם הזה, ואף על פי כן אצלו אינו מאיר כלל אדרבה הוא חושך אצלו…"
והנה לכאורה עדיין לא מצאנו פתח תקוה בדברים הנוראים הללו – ואדרבה…
אך כשנתבונן היטב בדבריו הקדושים על מנת לקיים, נמצא בהם את הפתרון והעצה הנכונה של סם החיים בהתקרבות והוא:
הכוונה הטהורה בהתקרבות להצדיק במטרה היחידה והברורה היא: לבוא לתכלית הטוב ולבער מתוכינו כל כוונה ומטרה אחרת – היא היא שתביאנו לסם החיים וכפי הרמז הנפלא שהסביר מוה"ר לוי יצחק בנדר זצ"ל בסיפומ"ע (מעשה י"א מהבנים שנתחלפו) אודות דברי האדם של הסוס שביקש מבן המלך שימכור לו את הכלי.
"כי מה תוכל לפעול עם הכלי הלא הוא רק שתעשה קומדייא אבל אני יודע דבר שהוא טוב יותר מהכלי שלך… להבין דבר מתוך דבר"
והסביר זאת ע"פ תו' י"ח (סוף סעיף ו') שפירוש להבין דבר מתוך דבר הוא: להשיג התכלית בכל דבר "בבחינת בכל דרכיך דעהו שיוכל להשיג התכלית בכל דבר"
והמשיך ר' לוי יצחק: הכלי והנגינה הנ"ל הוא ענין ההתקרבות לרבינו והנפלאות של אוצרותיו, תורותיו ועצותיו. אך חלילה כשחסר את ההבנת דבר מתוך דבר שהיא הכוונה הרצויה בהתקרבות, להגיע ולבוא על ידה לתכלית הטוב, אזי חלילה יכולה ההתקרבות להתהפך לקומדיא רח"ל, וכמו שאירע לפני שנים רבות באומן עם אברך מופלג (בכשרונות) שאחרי מספר שנות התעמקות בספרי רביז"ל, במנהגי אנ"ש ותנועותיהם וניגוניהם וכו', נסע לפולין ונעשה "מפורסם" כשהוא משתמש עם כל האוצרות למימוש… הקומדייא רח"ל.
אבל מדה טובה מרובה בוודאי ובוודאי וכשנזכה "לבכות ולהתגעגע לבקש ולהתחנן לפניו ית', – ומתי נזכה לזה, שיהיה לנו זה הדעת שנוכל לדעת ולהכיר הבורא ית' מכל דבר של זה העולם בפרטי פרטיית עד התכלית" (ליקו"מ ח"ב ל"ט) – אז נזכה "שירחם עלינו הש"י ויתן לנו מנהיג ורועה נאמן שיוכל להאיר בנו ידיעה הנ"ל… ולבוא אל התכלית" (שם)
אשרינו שזכינו עד כה להתקרב לשורש חיותינו המביאנו לתכליתינו!
לקראת יום הדין – כיצד 'ממתיקים דינים' ואיך טהרת המחשבה קשורה בראש השנה?
רבינו אומר בליקוטי מוהר"ן (ח"ב ריא): "מה שהעולם נוסעים לצדיקים על ראש השנה – כי עיקר המתקת הדינים אינו אלא על ידי קדושת וטהרת המחשבה".
ההסבר הוא, שיהודי הוא חלק א–לוה ממעל, וכשהוא שומר על קדושת מחשבתו, קדושתו שומרת אותו מכל רע, וכל הבריאה כולה, עליונים ותחתונים, בני ברית ושאינם בני ברית, יראים ופוחדים ממנו ואין כל צר ומשטין יכולים להזיקו או להכשילו ח"ו – כמו שכתוב "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך". ולהיפך, כשהאדם אינו שומר על קדושתו המחשבה שלו, הוא נותן כוח לסטרא אחרא ומשליט 'דינים' על עצמו.
מהי עבודת 'קדושת וטהרת המחשבה' השייכת לכל אחד בחיי היום יום?
אם אתה מוכרח לצאת כעת לרחוב, לעשות איזו פעולת חולין – מדוע שלא תיקח עמך צידה נכונה לדרך, צייד את מוחך באיזה קטע מליקוטי מוהר"ן! שנן לעצמך איזה 'קטע' של רבה בר בר חנה על פי התורות בליקוטי מוהר"ן! הרי כך תטהר את מוחך, כך תאיר לך התורה – – –
לפעמים אנו לומדים כל היום עד שאין לנו כבר זמן להתבונן מה למדנו היום… עכשיו כשאתה מוכרח לשוטט ברחוב וכיוצ"ב נוצרה בידך הזדמנות מיוחדת להמליך אותו יתברך בעולם.
חז"ל גילו לנו "כולא במחשבה אתברירו" [=הכל מתברר – בא לידי תיקון – על ידי המחשבה] כל איש ישראל יכול בכל רגע ורגע, ובכל מצב שבו הוא נתון, לפרסם את מלכות השי"ת בעולם. כשהוא נוטל כוס מים פשוטים בכדי לשתותו לצמאו והוא מברך לפניהם ולאחריהם – ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם – בזה הוא פירסם את מלכותו יתברך בכל העולמות – על ידי שהוא מקשר את המחשבה עם הדיבור בְּבָרְכוֹ 'מלך העולם' עם הכוונה הפשוטה שהקב"ה הוא מלך על כל העולם כולו. נמצא שדרך כוס מים ששתה זכה להמליך את ה' יתברך על הכל.
במה שונה האדם מהחי? כי יש לו כוח הדיבור! כתוב "ויהי האדם לנפש חיה" ותרגומו "לרוח ממללא [=נפש מדברת]". האדם יכול לדבר דיבורים לה' או דיבורי תורה ובכך הוא מקשר מחשבתו לדיבוריו ואז הוא מקדש ומטהר עצמו.
חכמינו ז"ל התקינו לנו את כל סדר התפילה על מנת שנוכל להוציא את כל בקשותינו ורצונותינו לה' יתברך. רבינו ז"ל המשיך וגילה לנו את עצת ההתבודדות, לשוחח ולדבר על הכל בינינו לבין קוננו. הפה הוא על פי קבלה מכוון כנגד ספירת ה'מלכות' שכן על ידי הדיבור ממליכים את ה'. אך המחשבה בשורשה היא ספירת ה'חכמה' שהיא דרגא נשגבה יותר. על כן צריכים ביותר להזהר מאד בקדושתה וטהרתה.
כשמגיעים ימי ראש השנה, ימי המלכת ה' יתברך בכל העולם כולו, תיקנו לנו חכמינו ז"ל את כל סדר התפילות על ענין זה, להמליך את השי"ת על כל העולם כולו; ובזה שאנו משליכים עצמנו ובתוך כל טרדותינו וטרחותינו באים לצדיק הגדול הזה שקידש וטיהר מחשבתו לגמרי אנו מושכים על עצמנו את אורו הגדול על כל השנה כולה.
רבי נחמן רוצה שכל אחד ואחד, יהיה מי שיהיה, יהיה נהפך למהותו של הצדיק. כעת כשכל אחד מאתנו מטריח עצמו עבור הנסיעה לראש השנה ואם ישמור על עצמו שכל רגע ורגע לפני הנסיעה ובעת הנסיעה עצמה, יהיה הכל בקדושה ובטהרה, על ידי זה יזכה בעז"ה להמתקת הדינים כמאמר רבינו ז"ל בתורה הנ"ל, ולכתיבה וחתימה טובה.
(מעובד מתוך שיעורו של הרב ישראל מאיר ברנר. ניתן להאזין לשיעור המלא במערכת השמע של 'אוצרות ברסלב' 02-9950000 במדור 'עניני דיומא' – על אלול וימים נוראים)
מיוחד: לקראת יום עשרה בטבת הקרב ובא, ליקטנו לכם לקט נפלא על גאון עוזינו, מורינו רבי נתן מברסלב זיע"א. תולדות חייו, מאמרים וניגונים.
*
התלמיד הגדול – מסכת חייו של רבי נתן מברסלב
מסכת קורות חייו המופלאים של רבי נתן מברסלב, תלמידו הגדול, מאיר אורו וממשיך דרכו של רבי נחמן מברסלב, שמסר נפשו להפצת אור רבו בעולם, וזכה להיות זה אשר בזכותו קיימת תורת רבינו הקדוש בעולם. לחץ כאן לקריאה
המתנה הגדולה שנתן לנו רבי נתן
המתנה הגדולה של רבי נתן מברסלב – והלימוד הגדול שעלינו ללמוד ממסכת חייו המופלאה, היא שנלמד ממסירות נפשו העצומה, ונכלל גם אנחנו באורו הגדול של רבינו הקדוש רבי נחמן מברסלב באמת, בלב ונפש לחץ כאן לקריאה
כשהתלמיד מחזק את הרב
עיון קל במכתב הראשון ממכתבי רבי נתן (עלים לתרופה), אותו שלח רבי נתן לרבינו, בתשובה על מכתב מרבינו לאנ"ש, בו תיאר את קשייו העצומים, וביקש מתלמידיו שיזכרו מה שעשה רבינו עבורם (ברוחניות) ושיתפללו עבורו. לחץ כאן לקריאה
חינוך הילדים – לקט ממכתבי מוהרנ"ת
לרגל יום הילולת מוהרנ"ת: דברי חיזוק והתעוררות אשר כתב מוהרנ"ת לבניו הקטנים, מלוקטים מתוך ספר מכתביו "עלים לתרופה". במכתבים אלו ניתן לראות האיך חינך מוהרנ"ת את בניו הצעירים, שאף להם הזכיר בכל עת את התכלית הנצחית. (חנוך לנער) לחץ כאן לקריאה
רבי נתן – ממשיך האור
"לרבי משה ברסלבר היה מנהג ללכת בכל יום לרבי אברהם בערניו, והיו מדברים מגדולת רבינו הקדוש. פעם אחת בא רבי משה לר' אברהם בערניו ולא היה בביתו. רצה ללכת. היה שם רבי בער מתלמידי רבינו, ראה שר' משה עומד לצאת, אמר לו: "דבר איתי". השיב לו: "אתם הרי שמעתם את רבינו בעצמו; מה אני אדבר איתכם?" ענה לו רבי בער: "אתם יודעים מרבינו דרך רבי נתן, יותר ממני" ● לרגל הילולת רבי נתן לחץ כאן לקריאה
ללמוד מרבי נתן על שוויו של כל רגע
יש אחד שכשהוא שומע ש'גם מעט הוא טוב', הרי הוא מתרווח על כסאו ונהנה להתבטל, שהרי אמרו לו שגם מעט הוא טוב… ההבדל בינו לבין מוהרנ"ת הוא: הוא שמע שגם מעט זה 'מספיק', ואילו מוהרנ"ת היטה אזנו היטב וקיבל בתמימות שמעט הוא 'טוב'! לחץ כאן לקריאה
רבי נתן מלמד: גם אנחנו יכולים!
לקראת יום ההילולא של רבי נתן: כולנו עומדים נדהמים מול גדולתו וקדושתו בכל השטחים הרוחניים: הכיצד זכה ילוד אישה למדרגות נשגבות שכאלו?! את הסוד מגלים לנו תלמידיו: הוא בחר בשתי נקודות יסוד שהיוו את סולם עלייתו. לחץ כאן לקריאה
תיאור ימיו האחרונים והסתלקותו של מוהרנ"ת
תיאור ימיו האחרונים והסתלקותו של הענק שבענקים, מורינו רבי נתן מברסלב זיע"א, גדול תלמידיו של רבינו הקדוש רבי נתן מברסלב זיע"א, מחבר הספרים ליקוטי הלכות ועוד, שאילולי הוא, לא היה נותר מתורת רבינו הקדוש "אפילו דף לגניזה"… לחץ כאן לקריאה
לקראת הילולת רבי נתן: שיח שרפי קודש החדש – לקט שיחות
לקראת יום הילולת גאון עוזנו מהרנ"ת זיע"א ביום עשרה בטבת מציגה הוצאת 'משך הנחל' הוצאה מיוחדת של השיחות העוסקות בהסתלקותו ו'מכתב הסתלקות מוהרנ"ת' המובאים בספרי "שִׂיחַ שַׂרְפֵי קוֹדֶשׁ" – מאוצרותיו של הרה"ח רבי לוי יצחק בנדר זצ"ל. לחץ כאן לקריאה
ניגונים מרבי נתן
גדולתינו ותפארתינו
פעם, כשנסע רבי נתן לאיזה מקום, התנפלו המתנגדים על העגלה בה נסע, והחלו לתקוף אותו ואת אנ"ש שנסעו עמו. משנסתיימה המהומה, סיפר רבי נחמן מטולטשין, הוא שם לב כי רבי נתן נעלם. הוא חיפשו, ומצאו בין העצים בחורשה סמוכה, עומד סמוך לעץ, ושר (בניגון "אשת חיל") "את גדולתינו ואת תפארתינו [של חסידי ברסלב], יגלה משיח צדקינו". לחץ כאן להאזנה
אשרינו מה טוב חלקינו
ניגון שעל פי המסורת הולחן (בשנות המחלוקת הגדולה) על ידי מורינו רבי נתן מברסלב זיע"א, על המילים "אשרינו מה טוב חלקינו ומה נעים גורלינו" לחץ כאן להאזנה
הנה מה טוב ומה נעים
"תנועה" – לחן שע"פ המסורת הלחין רבי נתן, על המילים "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד". כאן: הקלטה מסעודת הילולת רבי נתן בשנת תשמ"ז. לחץ כאן להאזנה
כל החיים שלנו הם מלחמה אחת גדולה, ביצר הרע וחילותיו שמשתוקקים להכשיל אותנו. כל מלחמה באויב גשמי מתגמדת לעומת המלחמה הזאת, כפי שהגדיר זאת בעל 'חובת הלבבות' (שער יחוד המעשה פרק ה). כל יום הוא שדה קרב. כל נסיון הוא מערכה.
אבל מהו הנשק שבו אנחנו נלחמים, שעליו עלינו לשמור בכל מחיר? מה יתן לנו את הכח לעמוד בכל הניסיונות, להמשיך לשאוף ולא ליפול? מה יציל אותנו מתככיו וטכסיסיו האכזריים של האויב? האם יש לנו בכלל כלי נשק שכזה?
מסתבר שכן. יעקב אבינו מצהיר שנצחונו בשכם היה "בחרבי ובקשתי" (בראשית מח) ואונקלוס מתרגם זאת: "בצלותי ובעותי" [= בתפלתי ובבקשתי]. גם דוד המלך מדגיש "כי לא בקשתי אבטח, וחרבי לא תושיעני – באלוקים הללנו" (תהלים מד).
גם משה רבינו במלחמת עמלק נקט בשיטה זו, כמו שנאמר: "צא הלחם בעמלק… אנוכי ניצב על ראש הגבעה… ויהי ידיו אמונה" (שמות יז) ומתרגם אונקלוס: "פריסן בצלו" [= פרושות בתפילה].
באמצעות השבח וההודאה אנו מחזקים את האמונה ואת הקשר עם הבורא, ובכך נלחמים ביצר הרע שמנסה לנתק אותנו מה'. באמצעות התחינה והבקשה, אנחנו יכולים לעורר רחמי שמים ולקבל סיוע ממוקד במלחמה שלנו. כי הרי יצרו של אדם מתגבר עליו ומתחדש עליו כל יום, ורק על ידי העזר והסיוע ממרום אפשר לנצח.
לזכר שלוש פורעניות שאירעו בטבת – קבעו חכמינו ז"ל את צום עשירי בטבת. האחת: תורגמה התורה ליוונית על פי גזרת תלמי מלך יוון. השנייה: נפטרו עזרא ונחמיה, מנהיגי ישראל שהעלו את יהודי בבל לארץ ישראל. והשלישית: התחיל המצור ששם נבוכדנצר מלך בבל על ירושלים. מאחר ופורענויות אלו התרחשו בשמיני, בתשיעי ובעשירי בטבת, בחרו חכמינו ז"ל את יום עשירי בטבת ליום צער על זיכרון כולן. (ראוי לציין, שעיקר כוונת התענית היא לעורר את הלבבות לתשובה ותיקון המעשים, כדי שלא יבואו עלינו, חלילה, צרות דומות). תחילת חורבן ירושלים ומותם של מנהיגי העם – אירועים אלו מצערים דיים וראויים לקביעת "יום זיכרון" לדורות. אולם מהו פשר הצער הגדול על תרגום התורה ליוונית – עד שכתבו חכמים "שמונה בטבת נכתבה התורה יוונית בימי תלמי המלך והחושך בא לעולם שלושה ימים"?
מהי, בעצם, התורה? בכל פרשה מפרשיותיה, בכל פסוק, בכל מלה ובכל אות מסתתרים מסרים ומשמעויות רבים הנוגעים לכל אדם. אלו מתבססים על ההוראות הנלמדות מן המילים, שורשיהן, נטיותיהן, וההקשרים הלשוניים שביניהן. חז"ל, מוסרי ומבארי התורה, מסרו לחכמי הדורות מפתחות, שעל ידם ניתנת גם לנו האפשרות לגשת אל העושר הרוחני האדיר הטמון בתורה ולדלות מתוכו עצות, הבנות והבהרות מאירות עיניים. אולם המנסה לתרגם את התורה לשפה זרה, מאבד בבת אחת את כל העושר הזה, ולא יתכן שימלט מלהוציא דברים מהקשרם, להבינם שלא כראוי וגם להגיע למסקנות הרחוקות מרחק רב מכוונת הכתובים האמיתית. בהינף יד הופכת התורה לכלי ריק שאינו אלא ספור דברים בעלמא, לעיתים אף תמוה ומלא סתירות.
משום כך מובן, על שום מה ציוו חכמים להצטער כל כך עם תרגומה של התורה. היום, אולי יותר מתמיד, יש מקום לצער הזה. כי אף שאין תרגום התורה ליוונית נפוץ, תרגום רוח התורה לרוחות זרות/יווניות נפוץ מאד. דומה כי פעמים רבות בקריאת ולמוד התורה "איש הישר בעיניו יעשה", וכל אחד מפרשה כדרכו וכרצונו, ואילו המפתחות האמיתיים להגיע להבנת התורה ולהתוודעות אל אוצרותיה – מושלכים ככלי אין חפץ בו. ישאל השואל – "מנין לי לדעת אלו פרושים אמינים יותר"? אכן, אפשר היה להיכנס לדיון בהגיון של כללי הלמוד התורני המקורי והשוואתו לחדשנים למיניהם. אולם הבעיה היא שונה לחלוטין. בכדי להשוות דבר מה למשנהו, צריך להכיר את שניהם. ואילו יהודי בן ימינו, הניזון ממערכות ה"חינוך" המקובלות ונחשף לספרות המצויה, מכיר, בדרך כלל, רק צד אחד – צידו של "התרגום היווני", דהיינו הכל חוץ מדברי חכמי ישראל ובאוריהם הבהירים והעמוקים על התורה (ידיעת "פתגם" אחד או שניים או אפילו רעיון שלם מדבריהם עדיין אינו מתקרב למושג ברור על היקף ועומק הדברים).
הסיבה לתפישות מעוותות של התורה היא פשוטה. אדם מתבונן, בדרך כלל, על המציאות, כפי שנח לו, כפי שהיה רוצה שתראה. ובדיוק באותו אופן הוא מתבונן ומפרש גם את המסרים התורניים. גם אדם שומר תורה ומצוות שמערב בלמודו את נטיות ליבו ורצונותיו האישיים, עלול "לתרגם" את התורה לפרוש מסולף וזר. אם כן, למי שחפץ באמת להכיר את רוחה של התורה ואת מסריה, חשוב מאד להשתדל ללמדה באופן המקורי והטהור – כפי שנלמד מימות משה ועד עזרא הסופר ומימות עזרא הסופר ואנשי הכנסת הגדולה עד ימינו אנו. ויהי רצון שנותן התורה יצילנו מהטעיה עצמית ומרוחות מטעות – לבל יתערבו בלימודנו.
יום השנה של פטירת רבי נתן – י' בטבת
רבי נתן, תלמידו הגדול של רבינו רבי נחמן מברסלב, נפטר, כידוע בי' בטבת. שלוש צרות אירעו לישראל, כאמור, ביום זה: בו נפטר עזרא הסופר, ונכתבה תורה יונית, ונבקעה העיר" . בשעותיו האחרונות, בדבריו האחרונים, קישר רבי נתן בין שלושת הצרות: "ואמר בזה הלשון: נו, כשעזרא הסופר הולך לו, וספרי הכפירה מתגברים, כמו שיש היום לאלפים ולרבבות … אך אני מקווה שדף אחד מספרי רבינו יהיה תיקון לכל". כעזרא הסופר בזמנו, היה רבי נתן סופר אף הוא. הסופר והעט של רבי נחמן, להעביר בשורתו לעולם. צר היה לו מאד על הספרות הממלאת את חלל העולם ומפיצה השקפות של כפירה, בלבול וריחוק מאלוקים חיים. זה היה פירושו העכשווי לצרת "נכתבה התורה יוונית", כלומר שרוח התורה הטהורה סולפה והתעוותה עד שהפכה ל"יוונית", נגועה בחיידקי הגאות והרהב של אומות העולם. מדהים, שהוא בעצמו, שעמד בכוח רבו להפיץ דעת אחרת, נפטר באותו היום. הוא עצמו, שהאמין ש"דף אחד מספרי רבינו יהיה תיקון על הכל", כתב, ביאר, הדפיס והפיץ, רבבות רבבות דפים מספרי רבינו, להביא תקווה ומזור לעולם. מה בעצם, ההבדל, בין "תורה יוונית" לתורת אלוקים? ומהו מייחד כל כך, בעצם, את תורתו של הצדיק? כל כך הרבה זרמים של מחשבה עוברים באנושות. אין ספור של סיפורים, התנסויות, דרכים, קטנות וגדולות. עושר ועומק בלי די. אבל כמה פעמים, רבות מידי, הלכו בני אדם שולל אחר זיו המילים, אחר ברק הרעיונות או תקוות הישועה שנשאו ספר פלוני או אדם אלמוני. אותם שהיטיבו לבטא את רחשי ליבם, ולקרב את הדברים אל הקוראים, אכן חוללו מהפכות גדולות בעולם. אפילו הרעיון השטני של הנאצים נתמך בהרבה מלל, בכתב או בעל פה, שאיפשר למוחות רבים כל כך להתעוות עד למדרגה שפלה שלא הייתה כדוגמתה מעולם.
קראתי הרבה ספרים מסעירים בחיי. פגשתי אנשים יצירתיים ובעלי כאריזמה רבה. אבל במשך השנים למדתי דבר, שסייע לי רבות בחיפוש האמת. ושמו של הדבר – שורש. יש שורשים בשמיים ויש שורשים במים עכורים. יש אמיתות ודרכים שמקורן שמיימי ויש שמקורן ארצי דל ומדולדל, אף שגם הן נושאות ברק וצבע לרוב. מה שאינו מחובר לשורש – נידון לכליה ולאבדון. גם אם לפי שעה פרחיו מרהיבי עיין, אין זו אלא אחיזת עיניים. ומה שמחובר לשורש, גם אם לפי שעה נראה כמוש וחסר הדר, סופו לפרוח ולהצמיח פירות למכביר. הלא זה היה גורל אמונות רבות ששלטו בעולם בריש גלי ולבסוף דעכו בתהום הנשייה כמו מאמיניהן. עם אחד בלבד, אמונה אחת בלבד, שרדה – ישראל. וגם בישראל עצמם – מי שדבק בשורש החי, המדויק, של תורת משה, חי וקיים כמוה. ומי שבדה שורשים אחרים מאז הקראים והצדוקים ועד לרפורמים ודומיהם – אבד. אחד מן הדברים שאין להם שורש אך נפוצים היום כעשבי פרא – הם ספרי ושיטות "העידן החדש". מדברים וכותבים הרבה על מודעות, חיבור, או תקשור עם עולמות וישויות עליונות, ולעיתים מדברים גם בשם התורה או הקבלה. יש לזה ריח משלו, שפה ייחודית, חופשית, חכמה, פנימית. יש לזה הרגשה של בשורה שעוד לא שמענו, של אופקים חדשים ומבטיחים. ובגלל זה זה בוודאי מושך ומעורר עניין. יש לזה הכל אבל אין לזה שורש. אין מדובר כי אם בבדיית הלב של מחבר זה או אחר, בתעלול חדש של תאוות נמוכות ומידות נפסדות שהתלבשו עתה בלבוש רוחני מלא קסם. ואם אין שורש – לא יועיל ריבוי המילים ועושר הרעיונות וסערת הרגשות. כי אם אין שורש – כלום לא יצמח. דבר לא ישתנה בנפש הקורא או הצועד הדרכים אלו מלבד העובדה המצערת שיקבל היתר להמשיך בשלו, ועוד יקבל הצדקה רוחנית לכל שיגיון לב. גם האופל כותב ספרים, שר שירים, מעלה מחזות. וגם אלו עוסקים באמת, בחיפוש דרך, במשמעות החיים. ההבדל הניכר הוא – השורש. מהיכן יונק אותו הענף? מאיין הוא שואב את חיותו ומהם מקורות השראתו? ולאורך זמן אפשר לראות גם מה צמח או לא צמח מאותו מקור. לצערנו הרב גם מקרב שומרי תורה ומצוות מתחברים לתעתוע הזה. אין להם כוח ל"אותיות הקטנות" ונדמה להם ששם לא ימצאו את מבוקשם הרוחני, הנשגב. המילים היפות קורצות להם. הבשורה החדשה מהלכת עליהם קסם. הם מאבדים את ההרגש למה יש לו שורש ומה אין לו וסכנתם מרובה. כך היה בתחילת תקופת ההשכלה וכך קורה גם היום, בגרסאות שונות. אפילו ביהדות עצמה יש דברים שאנו קוראים או שומעים שאינם אלא "רעיון יפה" ("וורט" בלשוננו) ולעומתם דברים שנחצבו ישר מעולמות עליונים. איכותם כה רבה, דיוקם כה מושלם, קשריהם לעולם עליון כה רבים, עד שאפשר במשך שנים רבות להגות וללמוד משפט אחד מדבריהם, שיאיר בכל פעם באור אחר. דברים שאמרו נשמות גדולות הם דברים גדולים, משום שאלו קשורות ומושרשות בנשמות גדולות מהן, עד למעלה למעלה, עד לאיש האלוקים משה ועד לשורש העליון והיחיד של המציאות – האין סוף בעצמו. ואילו דברים שאמרו נשמות שאינן קשורות לשורש הזה – כאילו לא נאמרו, ומוטב היה אילו לא נאמרו, גם אם נדמה כי מדובר בדברי טעם ועומק, בעלי חן ומשמעות רבה. אפילו בספרים שמתיימרים להיות קשורים לשורש ונשענים כביכול על מקורותינו – צריך לבדוק טוב טוב אם הדברים אכן נאמנים למקור או שהמחבר עושה שימוש בדברי התורה כדי ליפות או להצדיק את דבריו שלו. אם ה"שורה התחתונה" של הדברים הם רצון ה' – כלומר חיזוק בקיום תורה ומצוות – מה טוב, אולם אם הבשורה היא אחרת, בשורת רוח שאין בה ממש היא, אין לה שורש ולא תצמיח דבר מלבד קוצים. וכשמדברים על שורש צריך בעצם לדבר גם על העץ ועל הענפים. כפי שמבואר בתורת הקבלה – יש עץ של נשמות. כל נשמה קשורה ומקבלת חיות מנשמה גדולה ממנה וכך הלאה עד לשורשי הנשמות ממש. שורש הכל – בארבעה יסודות ושורש היסודות – ביסוד אחד פשוט ועליון מהם. "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ומשם ייפרד והיה לארבעה ראשים". היסוד הזה נקרא "צדיק יסוד עולם", כמו שכותב ספר הזוהר הקדוש: "יש לו לקדוש ברוך הוא צדיק אחד בעולם, וחביב לו, מפני שמקיים העולם כולו, והוא יסודו והוא מכלכלו ומצמיחו ומגדלו ומשמחו, והוא יסוד הנפשות כולם" (השמטות השייכים לחלק ראשון דף ט"ו עמוד ב' בשם "ספר הבהיר") הצדיק הזה הוא המשקה ומחייה הכל. והצדיק הזה, בדורנו, הוא רבי נחמן, כפי שהוא עצמו טורח להודיע לנו במקומות רבים מכתביו. רבי נחמן הרי כבר אמר: "אני נהר המטהר מכל הכתמים". זהו הנהר היוצא מעדן. אין הוא "עוד בן אדם" כמונו רק קצת יותר חכם או קצת יותר צדיק. הוא משהו הרבה הרבה יותר גדול מזה לאין שיעור ותפישת אנוש כלל. והוא עצמו כבר אמר: "אין אצלי ממוצע. או כמו שבודים המתנגדים עלי או כמו שאני אומר על עצמי". וכן מתבאר במכתבי רבי נתן לבנו (מכתב של"ט) "תהילה לא-ל אנו מאמינים בהשם יתברך ובמשה עבדו ובצדיקי אמת שבכל דור, ובפרט בהצדיק האמת שמאיר בדור הזה עד עולם". ועוד בפירוש יותר כתב רבי נחמן מטולטשין מכתב א': "וכבר מונח כלל בידנו, אשר כעת הוא הצדיק שבדור אדונינו מורינו ורבינו (רבי נחמן מברסלב) זכר צדיק לברכה". מדוע דווקא יהושע זכה להיות תלמיד של משה? משום שהוא התמסר לו בכל ליבו, רגע רגע, כל חייו. מדוע דווקא רבי נתן זכה להיות תלמיד רבינו? משום שהוא התמסר לו בכל ליבו, רגע רגע, כל חייו. קראו את הספר "ימי מוהרנ"ת", יומנו האישי של רבי נתן בו הוא מתאר את חייו. ותבחינו כיצד הוא מתייחס לרבינו וכיצד הוא מתייחס לעצמו. כאשר נולד לו בן הוא מציין את זה בקיצור, כלאחר יד, כאילו מדובר בפרט שולי, ממש חסר חשיבות. ואילו כאשר הוא מתאר כל פגישה שלו עם רבינו, הוא טורח לתאר בפרטי פרטים כל תנועה שלו, כל חיוך שחייך אליו. הוא מתאר כיצד נראו פניו ואיך רדף אחרי מרכבתו שיצאה את העיר. הוא מרבה בדברי שבח והתפעלות על הזכות העצומה שנפלה בחלקו אחרי כל מילה שהוא שומע מרבו. הוא – יודע שהדברים נוגעים לדורות, לנצח נצחים, הוא – מבין את גודל המעמד. כך נראה תלמיד. הלוואי עלינו.
זהו עיקר דרך התשובה שעשה משה בארבעים יום האחרונים מאלול עד יום כיפורים, שהעיקר הוא לידע שהשם יתברך עדיין עם כל אחד ואחד, אפילו עם הגרוע שבגרועים בבחינת "ואציעה שאול הנך"
ראש חודש אלול עוד שבוע, וראוי שנתבונן במהות עבודתנו בתקופה הזו. חז"ל מראים על כך שבארמית השורש 'א.ל.ל' בא במשמעות של חיפוש. "ויחפרו לנו את הארץ" (דברים א), שפירושו לחקור ולחפש, מתורגם באונקלוס "ויאללון לנא ית ארעא". מהי משמעות הדברים?
* * *
"כשרוצה אדם לילך בדרכי התשובה, צריך להיות בקי בהלכה, וצריך להיות לו שני בקיאות, הינו בקי ברצוא, בקי בשוב" (ליקוטי מוהר"ן, סימן ו). ומבאר רבי נתן: "והפירוש הפשוט הוא, שמי שרוצה לשוב אל ה', צריך לחגור מותניו, שיתחזק עצמו בדרכי ה' תמיד… בין שיזכה לאיזו עליה, לאיזו מדרגה גדולה, אף-על-פי-כן אל יעמוד שם… שזהו בחינת בקי ברצוא, שהוא בחינת: "אם אסק שמים שם אתה". וכן להפך, שאפילו אם יפול, חס ושלום… אל יתייאש עצמו לעולם, ותמיד יחפש ויבקש את השם יתברך… כי גם בשאול תחתיות נמצא השם יתברך, וגם שם יכולין לדבק את עצמו אליו יתברך, וזה בחינת: "ואציעה שאול הנך". וזה בחינת בקי בשוב".
כל מי שחוזר בתשובה, אם כן, צריך לדעת שתי ידיעות: שאין גבול לעלייה, ושאין ניתוק בירידה. נשים לב לחידוש הגדול, אפילו אם הוא כעת בתהליך של עליה, עדיין עליו לזכור שגם בירידה ניתן להדבק אל ה'. מדוע עליו לדעת ידיעה זו, שלכאורה איננה נצרכת לו בשלב זה?
* * *
"כשבא לטהר את עצמו ולעשות תשובה, אז הוא בבחינת אהי-ה, היינו שיהיה לו הוויה בעולם, היינו אנא זמין למהווי". כאשר רוצים להתחיל בתשובה, צריך להקדים לכך בחינה מסוימת – "אנא זמין למהווי", שפירושו אני עתיד להיות, להתקיים. כלומר, אנו תופסים את עצמנו כחסרי הוויה, ואנו רוצים להשיג הוויה בתהליך זה של התשובה. ראוי להתבונן מדוע אנו תופסים את מציאותנו כלא קיימת, הלא לכאורה אנו מתכננים לעבור תהליך מסוים, עמוק במשמעותו, אך מדוע הקיום העכשווי איבד את משמעותו?
מבאר רבי נחמן באותה תורה, שמהות התשובה היא ביקוש כבוד אלוקים. "כל מה שברא הקדוש-ברוך-הוא בעולמו, לא ברא אלא לכבודו" (אבות, פרק ו משנה יא). יסוד כל הבריאה כולה הוא התגלות כבוד ה' בכל רבדי המציאות.חז"ל אומרים שהמציאות היחידה לחטוא נמצאת רק כשאדם שוכח מאמת זו, וכמו שאמר הבעל שם טוב על הפסוק: "וסרתם ועבדתם אלוהים אחרים": ברגע ש"סרתם" מה', מייד באופן טבעי "ועבדתם אלוהים אחרים". אם סרים מה', גם בלי רצון לעבור איזו שהיא עבירה, אבל רוצים להתנתק מאותה מציאות אלוקית ולחיות את החיים האנוכיים שלנו, אפילו עם כוונה לשמור את מצוות התורה, מגיעים באופן טבעי לחטא. לפי זאת, כל מי שרוצה לחזור בתשובה בעצם חוזר למציאות אחרת. עד היום הוא חי מציאות של 'אנא אמלוך', של ביטוי וגילוי ה'אני', והיום הוא נפתח אל מציאות אחרת – 'ה' מלך'. כאשר הוא מסתכל על עצמו ביחס לאותה מציאות, אמת שהוא יודע שכאן מקומו, אך במצבו הנוכחי הוא מרגיש שאין לו הוויה באותה מציאות, מאחר ועד היום הוא לא עסק בגילוי כבוד ה'.
כעת נוכל להבין את משמעות הידיעות של "בקי ברצוא, בקי בשוב". כאשר אנו קולטים שהמציאות האמיתית היא המציאות של גילוי כבוד ה', עלינו להבין את מלוא עומקה. שכן מכיוון שזו המציאות היחידה, ממילא גם כל פרט במציאות שייך אליה, במקומו הוא. לכן, גם כאשר אנו עולים, עלינו לדעת שעלייתנו לא באה לומר ש'כרגע אני מנותק מאותה מציאות, ואני משתנה כדי להיות שייך אליה'. גם בירידה בעצמה, גם שם אפשר למצוא את ה'.
בפרשת התשובה (דברים ד) בה מתוארת ירידה לשפל המדרגה של כלל ישראל בגלות, מופיע הפסוק הבא: "ובקשתם משם את ה' אלוקיך, ומצאת". נשים לב לניסוח: "ובקשתם משם". התורה לא מתארת מיקום גיאוגרפי, אלא הבנה עמוקה בדרכי התשובה. כשמבקשים את ה', מבקשים אותו מהמציאות שבה נמצאים. אסור לחשוב שהקשר שלי למציאות האלוקית יתחיל כאשר אעלה למדרגה מסוימת, אבל עד אז אין לי הוויה.
"כי זה עיקר התשובה, כשיודעים ומאמינים שה' יתברך נמצא עמו תמיד בכל עת ובכל מקומות שהוא, כמו שכתוב בכל מקומות ממשלתו". כאשר אנו שבים אל המציאות האלוקית, אנו מבינים שהיא כוללת אותנו גם במצבנו הנוכחי. גם אם אנחנו לא רצינו קשר עם אותה מציאות, הקדוש-ברוך-הוא למרות זאת התגלה אלינו בכל מדרגה שהיא, וימשיך להתגלות. רבי נחמן מבאר באותה תורה ששתי הידיעות הללו כתובות בפסוק "אני לדודי ודודי לי". אני לדודי – אני תופס שמציאותי לא שלמה, וצריכה להיות עם 'דודי'. אך מצד שני – ודודי לי. הוא מתגלה אלי בכל מקום שאהיה, גם כשאינני פונה אליו.
זוהי העבודה שנדרשת מאיתנו בתקופה זו. "זהו עיקר דרך התשובה שעשה משה בארבעים יום האחרונים מאלול עד יום כיפורים, שהעיקר הוא לידע שהשם יתברך עדיין עם כל אחד ואחד, אפילו עם הגרוע שבגרועים בבחינת "ואציעה שאול הנך".
מה שיוצא לנו מהדברים הוא, שאסור לנו לחשוב שנוכל לשוב לה' כאשר נעלה למקום מסוים, ומשם נתחיל. חז"ל אומרים שסוד כוונת אלול מרומז בפסוק "הנותן בים דרך, ובמים עזים נתיבה". מסביר רבי נתן, לכל אדם, אפילו לחוטא הגדול ביותר, הקדוש-ברוך-הוא נותן דרך בים הסוער בו הוא נמצא, וגם משם הוא יכול לדבק את עצמו אל ה', אם יאמין בכך. זהו החיפוש שנעשה בחודש זה. אנו מחפשים את התגלות ה' שבמקומנו ממש. משם לשוב, משם לבקש את ה', ולמצוא אותו.
הדברים כל כך מתוקים ומאירים – ואף על פי כן, כשהדברים מגיעים אלינו, מתחילים 'החשבונות הרבים' לעקם ולסבך אותם, ולא מאפשרים להם להתקבל על ליבנו.
עומדים הצדיקים ומודיעים לכל אחד מאתנו: 'הינך אהוב וחביב לאביך שבשמים. כל מחשבה דיבור ומעשה שמזדמנים לך במשך היממה, הינם רמזי התקרבות לוהטים שאותם הוא שולח לך בחיבה אינסופית'! (ליקוטי מוהר"ן ח"א נד-ב).
זאת ועוד, אפילו אם נפלת והתרחקת מאד – "הוא יתברך עמך ואצלך וקרוב לך ממש" (שם ח"ב סח); "ואם אתה רחוק מאד ממנו יתברך, ונדמה לך שאתה פוגם נגדו בכל שעה ממש – כנגד זה תדע, שאיש כזה, שהוא מגושם כל כך – כל תנועה שהוא מנתק עצמו מעט מגשמיותו, היא גדולה ויקרה מאד מאד, והוא רץ בזה כמה וכמה אלפים פרסאות בעולמות עליונים" (שם מח).
האם יש משהו שכובש את הלב יותר מן הידיעות הללו?! האם יש משהו יותר נפלא מלדעת שאתה אהוב וחביב כבבת עין אצל מלך העולם?! איך יכול להיות שהדברים הללו לא 'נחטפים' על ידינו ואנו נשארים אדישים כפי שהיינו?!
כנראה שלא פשוט להשתחרר מכבלי הכבוד המדומה. האדם רוצה להרגיש שהוא שווה. לצורך כך הוא משקיע המון. לאחד נדמה שכבר הצליח לעשות רושם, ואילו לשני נדמה שהותירו אותו בתחתית סולם המעמדות. אך זה כמו זה מוטלים במכבש של יסורים שאין להם סוף.
הרדיפה אחר המעמד מולידה בכל יום מחדש סבכי תופת של רגשי נחיתות צורבים, מאבקים ופילוגים על זיק של שררה, מכווֹת אש של קנאה ושנאה מכל מי שרק נדמה כמאפיל על המעמד שלנו; עמל מפרך ובלתי פוסק להשגת ייחודיות מסויימת, עמל שגוזל את שלוות החיים ואת היכולת להיות אמיתי בעבודת ה'.
כל היסורים הללו היו אמורים להימנע אם וכאשר האדם היה מקבל את האמת הפשוטה עד כמה גדול ערכו של כל יהודי.
האמת הפשוטה הזאת אמורה לשחרר מכל אותם יסורי הכבוד המדומה; גילוי זה היה מעניק רוגע ושלווה, אושר ושמחת חיים הגורמים להשתוקקות ולרצון להצמיח את הטוב שבנו.
למה אם כן כל כך קשה לעשות את עיסקת החליפין הזאת? מה מונע מאיתנו להשליך את כל סאת היסורים הזאת בדרך להשגת יחודיות מזוייפת – ולקחת במקומה שווי אמיתי שינחיל לנו חיים טובים ומתוקים?
נקודת הכבוד!
כדי ליהנות מדימוי עצמי אמיתי צריך האדם להאמין; הוא מוכרח לההפך לקטן שמקבל מידע מן הצדיקים – על אף שהוא עצמו לא רואה ולא מבין.
הצדיקים מגלים לו שהוא יקר וכי כל תנועה שלו בוקעת רקיעים – אבל הוא עצמו לא חש בכך. הוא חייב אפוא להיכנע ולהבין שהוא אכן לא מבין בטיבה של 'סחורה' זו ולהתחיל ללמוד זאת ממי שכן יודע.
הכניעה הזאת היא נקודת הניסיון הקשה; תמורת 'כבוד' מדומה משלמים את היקר שבמחירים.
* * *
חורבן בית המקדש הוא תוצאה של בכי החינם שבכה עם ישראל במדבר, בגלל חוות דעתם הרעה של המרגלים על הארץ הקדושה. הם הסיתו את העם שלא לתת אימון במשה רבינו ועוררו בהם את הכבוד המדומה שלא היה מוכן לקבל את דעתו של הצדיק בדבר היכולת של בני ישראל להיכנס לשערי הקדושה בגלל האהבה שה' אוהב אותם.
עד היום ממשיכים ניצני אותו בכי להפריד בינינו ובין אושרנו האמיתי. האדם בוכה על שלא זכה למעמד כלשהו; על כך שעליו לעמול כל כך קשה כדי למצוא חן בעיני בני אדם. הוא לא יודע מדוע לא מרחמים עליו מן השמים ונותנים לו את מבוקשו.
'בכי חינם' זה נובע מכך שהוא לא מוכן להשליך לרגע את כל המערכת הרומסת הזאת ולהאמין לצדיקים שיש לך שווי אחר, שווי נעלה ונשגב – אתה בנו של מלך מלכי המלכים שנמצא אתך, עימך ואצלך בכל רגע. אינך זקוק לשום תוספת של ערך הנובע מבני אדם!
אוי כמה שהבכי הזה הורס! "אוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם"! אוי להם ליהודים שהולכים לחפש ערך אחר מאשר היותם בני ק-ל חי.
כאשר אנו מקוננים בימים אלה על החורבן והשלכותיו – הבה נזכור גם את הנקודה שגרמה לכל הסבל; הבה נשליך את אותו כבוד מדומה שמונע בעדנו מלקבל את כל אותם ידיעות מתוקות וגורמות לנו ש"תשתפכנה אבני קודש בראש כל חוצות".
הבה נבין את האושר הטמון בביטול ההבנה העצמית וההתמסרות להבנה האלוקית שאותה מגלים לנו הצדיקים. היא שתקומם את הריסותינו ותכשיר את הדרך לשובנו אל ה' בציון ברננה.
בזמן הגלות, כשם שאומות העולם שולטים על ישראל בגוף, כך יש להם שליטה על הרוחניות של עם ישראל, אם בכפיה – שגוזרים גזירות כדי למנוע אותם מקיום מצוות, אם בעקיפין – שמציקים להם ומקשים עליהם לעבוד את ה', או סתם על ידי השפעה רוחנית שלילית, ככתוב: "ויתערבו בגוים וילמדו ממעשיהם" (תהלים קו).
או אז החלק הטוב שבנפש היהודית, מצטער ומתגעגע לשוב למעלתו הקודמת ולעשות את רצון ה'. אך במשך הזמן החלק הטוב שוכח את הכל ומתרגל למצב, כמו שכתוב: "כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה, נעשית לו כהיתר" (יומא פו ע"ב).
תפקידם של הצדיקים הוא 'לקרוא לסדר' לטוב הטבוע בנפש הישראלית, ולהודיע לו את מעלתו הגדולה, וכי הוא חלק מעם ישראל אשר בשבילם נברא כל העולם כולו – ואז כשהטוב הזה נזכר במעלתו, הוא מתחיל להצטער על מצבו: איך ירד מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, כאשר בשבילו נברא כל העולם – וכעת הוא עוסק בהבלים ושטויות שלא נשאר מהם מאומה לנצח, כך שהוא מתגעגע לחזור ולשוב לה', עד שלבסוף הוא מנצח את כל המונעים והמפריעים, וחוזר אל ה'.
הוא שנאמר במניין בני ישראל: "במספר שמות", לאמור, שהצדיקים מודיעים לכל אחד מבני ישראל, קטן כגדול, שגם הוא חלק מהמניין של צבא ה' שמקדש את שמו בעולם, וגם אם מעשיו אינם עולים יפה, ואיננו מצליח לקיים את רצון ה' בפועל, מכל מקום, כל עוד רצונו הפנימי הוא לעבוד את ה' – עדיין שם ישראל נקרא עליו, ובכך גם הוא נחשב לחלק מכלל ישראל שבגללם נברא העולם, שזוהי המעלה הגדולה מהכל.
יש באדם איברים, גידים, עצמות. כולם אהובים, כולם ברורים וכולם עושים רצון קונם. אך לכולם יש תאריך תפוגה…
אבל עצם אחד קטן יש באדם, כמעט ואינו מוכר, שאינו נרקב לעולם, גם כשמכל הרמ"ח האיברים ושס"ה הגידים נשאר רק חופן של רקב עצמות – העצם הזה ממשיך להתקיים לעד. הלא הוא: הלוז! העצם אשר ממנו יחזור הגוף להיבנות מחדש בתחיית המתים.
גם בחלק הרוחני שלנו יש לנו 'לוז', זהו פן עמוק ביהדותנו שממשיך לחיות ולהתקיים גם כשהכל נרקב. גם כשהראש מעלה חלודה והלב מגלה סימני ריקבון; גם כשהדופק הרוחני שלנו נחלש – נשאר לנו אותו לוז לפליטה.
ובכן, הכירו את ה'לוז' של העם היהודי, הלא הוא האבל על חורבן בית המקדש שנמשך עשרים ואחד יום, הנקראים בין המצרים. וכך מלמד אותנו רבינו הקדוש בליקוטי מוהר"ן ח"ב, פה:
זמן גדילת הלוז הוא 21 יום, כמנין 21 הימים של בין המצרים. כשהמכנה המשותף בין הימים האלה לבין הלוז הוא, שמהם אנו עתידים להבנות מחדש לעתיד לבוא. לפיכך גם הימים של בין המצרים, מספרם 21, כדי להורות על הנחמה שבאה בעקבות האבל, וכדי ללמדנו, שהנחמה האמיתית והנצחית – שהיא הלוז שלנו – אינה נבנית אלא בכוחם של 21 ימי האבל הללו שמקשרים אותנו עם הקב"ה, כפי שיבואר בזאת.
* * *
כשמדברים איתנו על קשר עם ה', אנו מכירים את הקשר הרגיל והפשוט: תורה, תפילה, אמונה, מצוות, מידות טובות, וכן הלאה. וכשקשר זה נחלש או נפסק ח"ו, אין אנו יודעים כיצד להתמודד עם הבעיה. שכן לא למדנו אף פעם איך להשאר קשורים אל ה' גם במצב של ריקבון, כאשר הקשרים הפשוטים והישירים חלשים או מנותקים.
וכאן בא הלוז ואומר: אני הנני סוג של 'קשר' שיכול לקשר אתכם גם כשהכל רקוב! אני מהווה 'קשר' שעובד גם כשהסוללה נגמרת, והאנטנות כבויות… קשר של אבלות, קשר של צער, קשר של עשרים ואחד יום של בין המצרים.
* * *
יש קשר בין שני ידידי נפש, הקרובים זה לזה בקשר ישיר; קשר של פגישה יומיומית ושיחת רעים לעתים מזומנות. אך יש קשר בין שני ידידים ותיקים שהתרחקו זה מזה מרחק שנות אור. זהו קשר נעלם, עמוק, קשר של מכתב קטן שנשלח ממרחקים, אחרי שנים של ניתוק, אשר עליו משורבט בעט של לב:
"ידידי היקר, מר לי בלעדיך. אין לך מושג כמה אתה חסר לי… אני לא יכול לישון בלילות… מהיום שעזבת אותי אין לי טעם בחיים… אני מתהלך סהרורי, לבי שותת דם ועיני זולגות דמעות… אני מחייך כלפי חוץ, אבל בפנים הכל שרוף לי… למה נעלמת לי?… למה?…"
מכתב נרגש זה, אין לו חן ולא הדר. אי אפשר להצביע באצבע בשר מה הוא עשה בלב הקורא, כי הכותב לא מחדש בו כלום. הידידים לא חזרו להתאחד, והמרחק ביניהם עדיין גדול מאד.
אך דבר אחד עצום קרה כאן: הקשר התחדש! הוא לא נרקב. מכתבים כאלה הנשלחים ממרחקים, הם ה'לוז' של קשר האהבה עתיק היומין. קילומטרים רבים של מרחק לא יוכלו לכבות את האהבה הזאת בין שני הידידים, ונהרות של זמן לא ישטפוה.
* * *
אנחנו רקובים בגלות… מר לנו… הקשר הישיר שלנו עם ה' חלש עד אימה… לא תורה, לא תפילה, לא לב ולא מח, לא כח ולא מנוח… גם כשלבנו יוצא להידבק בה', סוגר עלינו האויב הפנימי וחייליו; 'כל רודפיה השיגוה בין המצרים', סגרו עלינו מכל הכיוונים. לא נותנים לנו לצאת מגבולות בית הכלא.
אבל בשקט בשקט, תחת אפו של השטן, מלמד אותנו רבינו, אפשר להבריח פתקים קטנטנים שעליהם חרוט בלב מפרפר מאימה ונרקב מעצבות – בזו הלשון: "טאטע, כותב לך כאן יענקל'ה. כל כך מר לי. אין לי חיים. אני מחייך, אני חברה'מן גדול, אבל כולי מיובש ושרוף" – – –
בשקט תוחב לנו רבינו ספרון של 'תיקון חצות' ליד, ומדרבן אותנו לספר לה' בשפתנו–אנו שגם אם אנחנו רקובים לגמרי, הרי את ה'לוז' לא איבדנו. אנחנו רוצים אותו, חולמים על הקירבה אליו, וכל יום שחולף לנו בלעדיו, מר לנו ממוות – – –
הן אמת, שהמכתבים שלנו אין להם לא תואר ולא הדר. נכון שאנחנו רחוקים מלהיות צדיקים ומושלמים. אך המכתבים הללו הם אלה שסוללים את הדרך לגאולתנו; הם אלה שמגלים את הקשר החם והעמוק ביותר שלנו עם אבינו הרחמן.
זכרונות הרה"ח רבי בירך רובינזון על הגאון החסיד רבי אברהם יצחק ווייסזאנד (וַייסְזָנד) הי"ד
לפנינו צרור רישומים על חסידי ברסלב בפולניה, שנרצחו על קידוש ה' בשנות השואה האיומה, הי"ד. את הרישומים העלה על הכתב, החסיד היקר ר' בֵּירַך רובינזון ז"ל, ששרד בנסים גלויים את אימי השואה, ולאחריה התיישב בארצות-הברית, בה פעל והפעיל גדולות ונצורות למען האדרת שם רבינו הקדוש בעולם.
רישומי-זכרונותיו של ר' בירך נכתבו על ידו בצורה ראשונית, כפי אשר עלו ובאו במוחו ולבו אפופי הגעגועים. מסיבה זאת, לא נדרוש מהם כללי עריכה וסגנון תקניים, אלא נתרפק עליהם כמות שהם, ונבלע אותם בשקיקה מליאה אהבת קדומים.
בלב מלא רגש נסייר בעיירה הפולנית אוסטרובצה (אוסטרובייץ שוויינטוקז'יסקי, שבמחוז ראדום), נפגוש את חסידי ברסלב שגרו בה, נשמע על התהוותה של ברסלב בעיירה זו, ונתבונן מרחוק בדמותו העילאית והקורנת של איש האשכולות, הגאון החסיד רבי אברהם יצחק ווייסזאנד הי"ד.
פורסם לראשונה בקובץ "שיבולים", ומתפרסם כאן ברשותם האדיבה. כל הערות השוליים הינם של עורכי מכון שיבולים.
אני כותב השתלשלות ממנו מה שאני זוכר עוד, והרבה מזה מה ששמעתי ממנו בעצמו, איך בא לאוסטרובצה, ואיך נתקרב לחסידי ברסלב, וגם ממנו נעשה הקיבוץ של ברסלב באוסטרובצה.
הרב אברהם יצחק ווייסזאנד נולד בעיר לאָדז בפולין, ואביו היה בעל מלאכה, כמדומה לי שהיה סנדלר, והיה עובד קשה על פרנסה והיה לחם צר. והיה לו כמה בנים ובנות, ושלחם לבית הספר, ושלח בנו אברהם יצחק לתלמוד תורה שהיה בעיר לאדז'.
ובזה העת היה הרב של עיר לאָדז ר' אליהו חיים מייזעל ז"ל[1], שהיה גם הגבאי של התלמוד-תורה. זה היה בהשנים של קודם המלחמה הראשונה, שהמלחמה התחילה בשנת תרע"ד (1914), והנ"ל היה ערך חמש עשרה שנים מקודם. והמנהג היה אז, שהגבאי של התלמוד-תורה ועוד בעלי בתים היו בוחנים את התלמידים בכל שבת ושבת, ואז נפל הגורל ששלחו מהתלמוד-תורה את הבחור אברהם יצחק הנ"ל אצל הרב דמתא רבי אליהו חיים מייזל לבחון. וכאשר הרב בחן להבחור הנ"ל, ראה שיש לו שכל ישר, מוח חריף, אמר להבחור הנ"ל שיאמר לאביו שיבוא אליו ביום מחר, היינו ביום ראשון, וכך הוה.
למחר אביו של הנ"ל הלך להרב, והרב ביקש ממנו שיתן לו את בנו, שרוצה לשלוח אותו להישיבה לראדין ל"חפץ חיים" זיע"א. אביו של הנ"ל לא התעקש עצמו ולא חשש כלום, והסכים מיד לבקשתו של הרב הנ"ל, והרב אמר לו שהוא בטוח שיגדל תלמיד חכם גדול. וכן היה, ששלח אותו להחפץ חיים זצ"ל, ושלח עמו מכתב להחפץ חיים שהוא שולח לו יניק וחכים וחריף. ולמד בהישיבה שמונה שנים ביחד (=ברציפות), ואפשר (= ואולי) יותר, לא בא לביתו עד שגדל לכלי מפואר שהיה מושלם בכל המעלות.
לאחר שמונה שנים בא בחזרה לעיר לאדז' מלא וגדוש ובקי בכל חדרי התורה, והיה שגור בכל הש"ס בעל פה פנים ואחור. אני זוכר עוד ששאלנו התלמידים אותו על איזה גמרא, ואמרנו לו איזה תיבות שלשה או ארבעה מהענין, והיה משיב לנו באיזה דף, באיזה מקום מהדף למעלה או למטה, ובאיזה שורה. וכך היה בקי בכל מקצועות התורה, בפוסקים, וגם בספרים שונים.
גם היה בעל דקדוק גדול. התנ"ך היה אצלו שגור כמו "אשרי יושבי ביתך", וגם היה "בעל קורא" שכדאי היה לשמוע ממנו בעת שהיה קורא בראש השנה בקיבוץ בלובלין.
בעיר לאדז' בזמן שבא בחזרה, היה לומד בבית החסידים דאוסטרובצה. באותו הזמן בא הרבי הגאון החריף רבינו מאוסטרובצה זצוק"ל[2], אשר צם ארבעים שנה, ללאדז', ובלאדז' היה כמה "בית החסידים" אשר נוסעים להרבי הנ"ל.
וכאשר בא הגאון מאוסטרובצה ללאדז', הלך ר' אברהם יצחק הנ"ל לדבר עמו בתורה, והיה מפלפל עמו, כידוע שהגאון מאוסטרובצה היה מפלפל גדול. ונהנה מאד מהבחור הנ"ל, עד שלקח אותו לחתן עבור בתו של גיסו הרב ר' חיים זינדל האלשטוק מאוסטרובצה, ונתקשר עמו מיד, והחתונה היה באוסטרובצה, ברוב פאר והדר, בבית אדמו"ר מאוסטרובצה זיע"א.
* * *
ועתה איך נעשה ר' אברהם יצחק הנ"ל מקורב לברסלב. המעשה כך היה, בלאדז' היה קיבוץ קטן אז שנקראו חסידי ברסלב, וראש החברה היה נקרא הרב שלמה גבריאל, צדיק וקדוש, אשר בסוף ימיו תקע אהלו בעיר ווארשא אשר נסתלק שם. אני לא הכרתי אותו, כי נסתלק בכך באמצעות השנים (= בגיל לא מבוגר), אשר אני הייתי אז כמעט קודם הנחת תפילין (= לפני הבר מצוה), אבל הרבה שמעתי מרבי שלי הנ"ל ומעוד אנ"ש גדולתו ורוממותו, אשר היה מוכן ועומד וראוי להנהיג החברה שהיו מקורבים להרב ר' אברהם ר' נחמן'ס זצוק"ל אשר היה האיש המעולה שבברסלב, שעד היום אנו יונקים מדעתו ומתורתו ומשיחתו, ואומרים עליו שהיה בעל רוח-הקודש.
ועל ידי האיש הצדיק החסיד ר' שלמה גבריאל הנ"ל, נתקרב ר' אברהם יצחק הנ"ל לחסידי ברסלב. וגם על ידי ר' אלתר בנציון[3], שהיה גם כן מקורב לר' שלמה גבריאל עוד מקודם ר' אברהם יצחק. אשר אני הכרתי אותו היטב, ראיתי אותו שהיה חי עוד, בעת שבאתי אחר המלחמה האחרונה בשנת תש"ט, פעם ראשונה לארצנו הקדושה מאמריקא, וראיתי אותו והכיר אותי מיד, והזכיר אותי הרבה מעשיות אשר אפשר (= אולי) אכתוב אותם להבא (= להלן).
וכאשר היה אחר החתונה של ר' אברהם יצחק הנ"ל, התחיל מיד להתחבר עם אברכים ובני הנעורים לומדי תורה של בית-המדרש הישן. היו כמה בתי-מדרשים באוסטרובצה, היינו של קהילה במקום אחד, הוא בית הכנסת הגדול שהיה נבנה ועומד כמה מאות שנים [ערך שמונה מאות שנים]. ושלשה בתי מדרשים, ואחד היה נקרא בית-המדרש הישן, חוץ שהיה הרבה בתי חסידים "שטיבלעך".
ובבית-המדרש הישן היינו לומדים כל היום, אברכים ובחורים. ומי שהיה צריך לידע איזה פשט בגמרא או באיזה תוספות, היה שואלו, והשיב לו מיד בהבנה גדולה. וכל הבחורים מבית-המדרש שמחו עמו מאד, ושבחו מה שהשם יתברך הזמין להם איש אשכולות כזה, שיפתח עיניהם בשיטת הלימוד כמו שקיבל בישיבת ראדין מהחפץ חיים זיע"א. וכולם היו אוהבים אותו מאד, והיו נותנים לו כבוד, והיה יושב בכותל מזרח בראש השולחן. והיה להם מסירות נפש בעדו, אשר פעם אחת היה מעשה שאיני זוכר היטב. וכולם מבית המדרש היו אוחזים עמו. והיה כמו המשגיח של הישיבה בבית המדרש.
וגם האדמו"ר הגאון מאוסטרובצה רצה ליתן לו כסא רבנות באיזה עיר סמוך לאוסטרובצה, אבל ר' אברהם יצחק הנ"ל לא רצה בשום אופן, היה לו טעמים הכמוסים.
ואחר זה התחיל לקרב בחורים ואברכים לדעת ברסלב, ונתקרבו הרבה, כמעט כל הבית-המדרש אשר אצלם היה דבר חדש. ולמד עמהם הספר הקדוש ליקוטי מוהר"ן ושאר ספרים. הגם שלא כולם שנתקרבו היו מקורבים עד סופם, כי הרבה לא עמדו בזה מחמת מניעות קרוביהם ועוד סיבות, אבל כמה מנינים נשארו באמונתם ועבדו להשם יתברך בלב ונפש וקיימו העצות של רבינו ז"ל והיו עוסקים בתפילה והתבודדות והניעור בלילה, ולומדים הרבה.
היה בין המקורבים לומדים גדולים בהתמדה רבה, אשר היה אחד בשמו: משה דוד טעביל, ונקרא משה'לי אוסטרובצער, אשר היה למדן וחריף גדול. ואדמו"ר מאוסטרובצה היה לוקח אותו לחברותא ולמדו ביחד, אי"ה אכתוב ממנו בהקונטרס להבא, בלי נדר.
כן היה איזה שנים שהתנהגו כן, הן בלימוד והן בנוגע התקרבות לרבינו, בבית המדרש, חוץ לפעמים היו מתאספים בבית של אחד מאנ"ש, שמו דוד מצבה קריצמן (= דוד "חוקק המצבות"), אשר היה ממקורבי ברסלב. על ידי מי נתקרב לברסלב ר' דוד הנ"ל – איני זוכר, רק זאת אני זוכר, שסיפר לי שהצדיק הקדוש ר' ישראל הלפרין, שנקרא ר' ישראל קרדונער ז"ל, היה פעם אחת באוסטרובצה עוד קודם המלחמה הראשונה, והיה אכסניא אצל ר' דוד הנ"ל.
באותו הזמן נסע ר' ישראל הנ"ל לעיר אפטא, אשר גר שם אביו של החסיד ר' בנציון אפטר ז"ל, אשר שמו היה ר' יחזקאל, הוא היה נכד ר' פינחס קאריצער זצוק"ל זיע"א, אשר ר' יחזקאל הנ"ל זכה פעם אחת להיות על ציון הקדוש של אדמו"ר מורינו ורבינו אור העולם באומן, ושם עשה היכרות עם כל אנ"ש. לכן נסע ר' ישראל הנ"ל אליו במיוחד. ובעת שר' ישראל הנ"ל נסע בחזרה מאפטא, היה כמעט כל העיר מלווה אותו.
ואצל ר' דוד הנ"ל היה בתחלת הצמיחה של חסידי ברסלב באוסטרובצה, אצלו היה מקום התוועדות, מקום הקיבוץ. שם עשינו סעודות הילולות של רבינו זצ"ל וגם מר' נתן זצוק"ל. ולפעמים היינו מתפללים גם כן, וגם "שלש סעודות" אכלנו שם, קודם ששכרנו מקום מיוחד בעד בית-המדרש.
ובבית-המדרש שלנו היו מתפללים הרבה אברכים ובחורים מבית-המדרש, וגם איזה אנשים מקורבים חדשים – חסידים שהיו נוסעים לאדמורי"ם אחרים, שהיו אצל אדמורי"ם שלהם מיוחסים – שמכבדים ויושבים בשולחן אצל אדמורי"ם, כי היו אנשים חשובים. והרבה אני מכיר אותם מקודם שהתקרבו לברסלב, בלי נדר אזכור שמם לקמן בקונטרס זה.
כך היה מתנהג איזה שנים, לפי שר' אברהם יצחק הנ"ל היה אוכל עוד אצל חמיו. אבל במלחמה הראשונה, באמצע המלחמה, ומיד אחר המלחמה, היה קשה בפני חמיו בפרנסה, והיה ר' אברהם יצחק מוכרח לראות איזה עצה להשתכר ולהרוויח בעד פרנסה – נהיה מלמד, היינו היה לומד עם עשר בחורים, מן גיל אחד עשר ולמעלה, בחורים טובים, ומזה משך חיונו. נטל שכר לימוד יותר ממלמדים אחרים. והרבה בחורים שהיו רוצים גם כן ליכנס אצלו ללמוד – לא היה להם מקום, לפי שההורים של הבחורים שלמדו אצלו היו רוצים דוקא המספר כמו שדיברו עמו. כי היו רוצים שבניהם ילמדו היטב, וסוברים שאם חס ושלום יימצא עוד אחד או שנים – לא ילמד רבי אברהם יצחק כל כך היטב.
אני זוכר עוד, שפעם אחת לקח הרבי לה"חדר" עוד אחד או אפשר (= אולי) שנים, היה מחלוקות. לפי דעתי לא היה צריך להיות כן, "נר לאחד – נר למאה!" ובפרט הרבי שלנו ר' אברהם יצחק היה ביכולתו להשפיע עבור כולם.
ההורים וגם התלמידים היו שבעי רצון מהלימוד שנלמד. אני זוכר עוד, שבזמן אחד היה לומד מסכת יבמות עם תוספות, ולמד עד פרק הערל – דף ע'. וזמן השני היה לומד מסכת בבא קמא עם תוספות. וכתבתי לעיל שהטעם עוד מונח בפי, הלוואי שיכלתי לזכור על כל פנים חצי מה שלמדתי אצלו.
באותו הזמן שהיה מלמד, שכרנו מקום לבית-המדרש עבור חסידי ברסלב. ואיזה תלמידים נתקרבו לברסלב, הגם שהרבי לא דיבר עמנו הרבה מזה, מחסידות, בטח היה מתיירא בפני ההורים של התלמידים, אבל אף על פי כן נתקרבו תלמידים, מי שנכנס לחנות של בושם מקבל הריח של בושם.
חלף איזה זמן ונתקרבו הרבה אנשים לדעת ברסלב, ונסכם לשכור מקום מיוחד בעד בית תפילה ובית המדרש.
ובעת שהיה לנו ה"בית החסידים" דברסלב היה מוה"ר אברהם יצחק הראש החברה, הוא למד בהרבים הספר לקוטי מוהר"ן מרבינו הקדוש הצדיק מוה"ר נחמן מברסלב נכד הבעש"ט זצוק"ל. וגם "סיפורי מעשיות" בכל שבת אחר התפילה בבוקר. וגם לפעמים לקוטי הלכות; לא היה בנמצא כל החלקים, רק חלק אורח חיים א' וב', ואחר כך נדפס גם כן חלק ג', וגם חצי חלק מיורה דעה. ועוד שאר ספרים שהיינו עוסקים בהם.
[1] רבי אליהו חיים מייזל, מגדולי דורו, נפטר בשנת תרע"ב.
[2] הגה"ק רבי מאיר יחיאל הלוי האלשטוק (תרי"א – תרפ"ח), היה אב"ד ומרא דאתרא באוסטרובצה. במשך ארבעים שנה צם ברציפות, כשהוא שובר את צומו רק בשעות הלילה בארוחה דלה. חלק קטן מכתביו נדפס בספרים: מאיר עיני חכמים, אור תורה, מאיר לארץ ועוד
רק שלושים ושמונה וחצי שנים חי הרבי מברסלב עלי אדמות, ותורה כה עמוקה ורחבה הותיר אחריו. אין נושא מוסרי או השקפתי שלא נגע בו נגיעה שיש בה כדי "לבקוע את כל גידי קשיות הלב" – כלשון-קדשו על מגמת ספרו הקדוש "ליקוטי מוהר"ן" (חיי מוהר"ן שמ"ט). אין הוא מטיף מוסר כל עיקר, "ואמר שאינו יכול לומר דברי מוסר, כי כל דיבור מוסר שלו, מוטבל ומורחץ בדמעות" (שיחות הר"ן קכ"ד) – – – יחד עם זאת, הדרך הרחומה שלו, מלאת הרוך והאהבה, כה מחייבת, עד כי לאדם זר היא תיראה תובענית מדי – קימת חצות, התבודדות, שבירת תאוות, זכרון תדיר של עלמא דאתי, תפילה בכח, להיות בשמחה תמיד, קביעת שיעורים יומיים בכל חלקי התורה, הן הנה קצות דרכיו. גם הוא עצמו אמר: "הפחות שבאנשי, אני מוליך אותו בדרך של צדיק גדול מאד" (חיי"מ שי"ד). ואף על פי כן, הכל ברחמנות מאין דוגמתה – "כי היה רק כולו טוב ממש" (שבחי הר"ן כ"ב) – ואדרבה, מראה הוא לחוטאים הגדולים ביותר, כי "עדיין ה' עמם ואצלם וקרוב להם" (ליקו"מ ח"ב ז'). מאמר שני | לחצו כאן למאמר הראשון
בחזרה מארץ ישראל
הים הולך וגועש. ופתאום, רוח סערה עזה ביותר, עוגני הספינה ניתקים בכח רב מחוף האימים, עליו יושב עם פראי, "שכשבא יהודי לידם, מצוה ראשונה אצלם להקריבו לקרבן" (שבחי הר"ן כ"א) – – –
הפחד הגדול מפני חיות האדם הללו הסגיר את הרבי מברסלב ואת האיש הנלווה אליו – היהודים היחידים בספינה – למשך שלשה ימים, בבטן האניה. והנה התחלף באחת הפחד הגדול הזה, בפחד נוראי של ספינה מיטלטלת בעוז בין גלים שוצפיםקוצפים, העומדים להטביעה בכל רגע – – –
"והיתה שם צעקה גדולה בין הישמעאלים: המן! המן! (דהיינו, גיוואלד), והיתה הספינה מטורפת בים כל הלילה, עד אור הבוקר, אז נשקט הרוח סערה, וישמחו כי ישתוקו, אך לא הנחם למחוז חפצם, כי על ידי הרוח סערה, חזרו ובאו סמוך לעכו, בערך מהלך יום.
"אחר חצי היום, נתעורר עוד הפעם רוח סערה גדולה, ונשא את הספינה, והיתה הספינה מטורפת ומבולבלת כמה ימים ולילות רצופים, יעלו שמים ירדו תהומות, ולא היה לבעלי הספינה שום עצה איך להמלט, ויחוגו וינועו כשיכור; כל חכמתם תתבלע" (שם).
והנה מוצפת הספינה במים רבים – – – אף לחדר משכבו של הרבי חדרו. הלכו וגאו המים, והרבי ששכב ברוב חולשה על מיטה, נאלץ לעבור ולשכב על מצע גבוה יותר.
ועל הסיפון, המלחים הערביים עמלים קשות לשאוב את המים ולשופכם הימה. עלה מלווהו של הרבי למעלה, לראות את המצב, "וראה שכבר יש שם כמו גלים קטנים… כי הספינה נעשתה טעונה ממים לבד. ודרך הספינה להיות טעונה עם משא שני חלקים, וכבר השליכו הישמעאלים כל המשאות, ונשארה הספינה טעונה עם מים לבד, ומה שהיה שם עוד יותר מים ממשקל המשא הראוי להיות בספינה, אלו המים שאבו לחוץ, וגם את זה לא היו מספיקים לשאוב. ואז ראה האיש, שאי אפשר עוד על פי דרך הטבע להנצל, ובא אל החדר שלהם, ומחמת גודל הצער והפחד לא היה יכול לדבר כמעט" (שם) – – –
ראה הרבי את המצב הנואש כמעט, ענה ואמר: "ה' יודע, שמעולם לא השתמשתי בזכות אבות. אך עתה, מחמת ההכרח, נאלץ אני לבקש מה' שיצילנו בזכות זקני רבי ישראל בעל שם טוב, בזכות זקנתי אדל ובזכות זקני רבי נחמן מהורדנקה".
עוד המשיך הסער להשתולל, אך דוקא מחמת כן התקדמה הספינה במהירות רבה מאד ויצאה מן הסופה כחץ מקשת, כשבתוך כך אותר החור שנפער בירכתיה, ואשר משם חדרו כל המים. שחטו הערבים תיש, נטלו את עורו, סתמו בו את החור, וניצלו כל הנוסעים מן הסכנה שריחפה עליהם זה ימים כבירים.
אך עדיין נכונו להם הרפתקאות רבות עד שהגיעו הביתה. בדרך עגנה הספינה באי רודוס. היה זה ביום ארבעה עשר בניסן שנת תקנ"ט. ערב פסח. בדרך נס הורשה מלווהו של הרבי לעלות על החוף, למרות שהיה בידי הישמעאלים להסתיר אותו ואת הרבי ולמוכרם לעבדים, לכל אשר יחפצו. בדרך נס גם לא חשדו עלהאי רודוס באיש כמרגל, בתקופת מלחמה כזו הניטשת עתה באיזור, מלחמת נפוליאון. קרה עוד נס, והאיש מצא את דרכו אל חכם ספרדי חשוב מאד, שאודותיו שמע בהיותו בטבריה. הוא בא לחכם וסיפר לו כי בספינה נמצא רבו. שאלו מי הוא. השיבו: "השמעתם על אודות הבעל שם טוב?" אמר לו: "הן, והלא ספרי תלמידו הגאון החסיד מפולנאה מצויים כאן". אמר לו האיש: "ובכן, רבי הנמצא בספינה הוא נינו של הבעל שם טוב".
שמח החכם שמחה גדולה, ונתן לו מצות שמורה, יין טוב וירקות, כשהוא מבטיח לפעול לפדיונם מידי אנשי הצבא. ואכן, ביום הראשון של חול המועד פסח, הלך החכם אל רב החובל, "גזלן מפורסם", ולאחר משא ומתן קשה שיחרר את הרבי ואת מלווהו, תמורת "מאתיים טאלער".
לאחר החג הפליגו לאיסטנבול, ולקראת חג השבועות הגיעו לעיר גאלאץ שברומניה. משם הגיעו לעיר יאסי, בעיצומה של מגיפה. "וה' יתברך היה בעזרם, וניצולו מהכל: מדבר וחרב ורעב וצמאון ושבי, דכלהו הוו בהו. ובחסד ה', נמלטו מכולם ובאו לביתם בשלום; שלום בגופו, שלום בממונו, שלום בתורתו, כי זכה להשגה נפלאה בארץ ישראל, גבוהה ועצומה מאד, עד אין סוף ותכלית" (שם כ"ו).
"ותוקף עוצם ההשגה שהשיג בארץ ישראל, אי אפשר לבאר ולספר כלל. ממש לא נשמע ולא נראה כזאת, שיזכה ילוד אשה להשגה כזו על ידי אוירא דארץ ישראל. ואי אפשר לדבר ולספר בזה. והיה מתפאר עצמו מאד במה שזכה להיות בארץ ישראל, וגם בסוף ימיו אמר, שהוא מחיה עצמו מאד במה שזכה להיות בארץ ישראל" (שם כ"ח).
אצל גדולי עולם
כשהוא טעון בהשגות גבוהות מאד, ערך הרבי מברסלב סבב ביקורים אצל גדולי ישראל שבאותה עת, ביניהם הרב הקדוש בעל-התניא, לו מסר כמה דברים חשובים שביקשוהו בני ארץ ישראל למסור לו (חיי"מ קי"ג).
אך פלאי היה ביקורו אצל רבי מרדכי מנסכיז, עליו אמרו צדיקים "שארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה סביבו, אין עושין מן השמים בלתי רצונו" ואשר עליו אמר ה"חוזה" מלובלין, כי "שמע כרוז מן השמים: 'מרדכי בן גיטל מנעסחיז – בלתי לה' לבדו!'" (מליצי אש ח"א עמו' ל"ח) – – –
הרב הקדוש מנסכיז, שכב אז על ערש דוי, בחולי כבד מאד. מזה חצי שנה ברציפות היה מוטל מסוגר בחדר אפל, משום שלא יכול היה לסבול את אור השמש, ולא זז ממטתו. שום תבשיל לא היה יכול להכניס אל פיו; אף לא סבל שום ריח של תבשיל, וכשביקשו להאכילו, נאלצו לסנן לו היטב-היטב מעט רוטב.
היה זה אך חמשה ימים לפני הסתלקותו, יסוריו גדולים לאין שיעור, כשהרב הקדוש רבי נחמן מברסלב הופיע על פתח ביתו – – – "נתמלא רבי מרדכי בשמחה, ואמר, שהוא החיה אותו ממש… וקיבלו בכבוד גדול מאד ובאהבה וחיבה גדולה… ודיברו הרבה מאד. וכפי הנשמע מהאיש שהיה שם עמו, שדיברו שם מענין מראות וחזיונות של צדיקים אמתיים, מה שחוזים ומשיגים וכו' – – -ואחר כך ציוה הרב הקדוש מנסכיז, שיעשו סעודה עבורו, בביתו דיקא, אף על פי שלא היו רשאים להכניס שם תבשיל כנ"ל, אף על פי כן, אהבה מקלקלת השורה, ועשה שם סעודה גדולה עבורו, ורבינו ז"ל ישב בראש, והרב הקדוש הנ"ל הרים עצמו ונכנס לתוך הבית לבוש במלבוש עליון, שקורין חלאט של גילדן גישטיק (מעיל רקום זהב), ונכנס וישב אצלם, אצל השלחן, לכבוד רבינו ז"ל… ובעוצם חלישותו ליווה את רבינו ז"ל, בעת שיצא מביתו לנסוע לדרכו. אחר כך, כשחזר הרב הנ"ל מהלוויה שליווה את רבינו ז"ל, ענה ואמר בזו הלשון: 'אלמלא לא אתינא לעלמא, אלא שרבי נחמן יפסיע על מפתן שלי, דיי!'" (חיי"מ קי"ג).
לאחר מכן, ביקר הרבי מברסלב את רבי צבי הירש מאליק, שהיה מפורסם לחכם שבין הצדיקים, עליו אמר פעם הרבי עצמו, שלעיקר מדריגותיו הקדושות הגיע מחמת רוב פיקחותו, יותר מאשר מחמת רוב אדיקותו (פרומקייט). גם עמו דיבר מענין מראות וחזיונות; דברים שכיסה עתיק-יומין. רבי צבי הירש התפעל מאד מחכמתו של רבי נחמן, עדכי אמר בלשון הפלגה, ש"ויחכם מכל אדם" הוא מקצת שבחו – – –
בעיר ברסלב
במשך השנתיים הבאות, התגורר הרבי מברסלב בעיר זלאטיפולי, שם לא שבע נחת כלל, ואמר, כי היו לו שם "תרתי גיהנם" – פעמיים שנים עשר חודש… שכן קמו עליו שונאי-חנם. אך היה לו ענין מיוחד להתגורר שם, ענין של תיקונים עליונים, עליהם אך רמז בדברי התורה שהשמיע אז.
ויהי היום, אלול תקס"ב, עבר הרבי לגור בעיר ברסלב. כאן התחולל המפנה האדיר ביותר בחייו הקדושים, עם התקרבותו של תלמידו הגדול לעתיד, רבי נתן שטרנהרץ מעיר נמרוב, הסמוכה בכשמונה-עשר קילומטר לברסלב.
רבי נתן מספר: "כאשר נשמע הדבר בנעמריב הסמוך לפה, היה אצלנו דבר פלא מאד שהוא נכנס לכאן, אבל ה' יתברך חמל עלינו מן השמים וחשב מרחוק להטיב אחריתנו, להשאיר שארית בארץ למען עשה כהיום הזה להחיות עם רב. כי בכאן נגמרו הספרים הקדושים הנדפסים, ופה חיבר הספרים הנעלמים מעין חי, היינו מה שנשרף, וספר הגנוז וכו' וכו', ואנחנו זכינו להתקרב אליו תיכף בכניסתו לפה… ואמר, אילו לא בא לברסלב אלא בשביל לקרב אותי – די" (חיי"מ קט"ו).
אין לשער ולתאר את המשמעות הכבירה שבהתקרבות רבי נתן אל הרבי מברסלב, לתולדות החסידות בכלל ולתולדותיה של חסידות ברסלב בפרט. רבי נתן, כבעל עט סופר נדיר למדי בתקופה ההיא, עילוי בנגלה ובנסתר, ובעל נפש רגישה ביותר, העלה מעתה על הכתב כל תורה וכל שיחה שהשמיע הרבי, אף לא החסיר תיאורים חיים, מרגשים מאד, של הבעות מיוחדות במינן של הרבי, ומעמדים רבי-השראה במחיצתו הקדושה.
וכך הוא מתאר את הרבי: "היה עליו כל מיני חן שבעולם, והיה מלא יראה ואהבה נפלאה ונוראה בכל איבר ואיבר, והיה מופשט מכל המידות והתאוות רעות, בתכלית הפשיטות ובתכלית הביטול, שאי אפשר למוח אנושי לשער כלל… והיה חידוש נפלא ונורא מאד, מה שאין הפה יכול לדבר והלב לחשוב" (חיי"מ רמ"ג).
ועל שיגו ושיחו עם הבריות: "כל דבריו היו כגחלי אש ממש. ואי אפשר לבאר ולצייר, לא בכתב ולא בפה, עוצם תבערת קדושת דיבוריו שיצאו מפיו הקדוש והנורא, בקדושה ובטהרה… ומי שהיה מאזין ומקשיב לדבריו באמת ובתמימות, היה כל דיבור ודיבור שלו פורח ונכנס בקרבו כלבת-אש ממש, עד שכל אחד מהשומעין היו נמשכין על-ידי דיבוריו לה' יתברך, בהתקשרות נפלאה והתלהבות גדולה לה' יתברך באמת. ועל פי רוב היה נדמה לנו באותה שעה שעמדנו לפני הדרת-קדושתו הנוראה, שבוודאי לא יהיה לנו עוד שום בחירה, כי בוודאי, בהכרח להיות כרצון ה' יתברך, ואי אפשר להפרד מה' יתברך, מכל שכן לשנות רצונו יתברך, לעבור ח"ו אפילו איזה דבר קל בעלמא. כי הלב נמשך מאד מאד לה' יתברך על ידי דיבוריו הקדושים, אשר אי אפשר לשער ולערוך" (שיחות הר"ן קכ"ד).
ובתיאור אחר על התורות הנפלאות שהשמיע הרבי, שכמו נבעו מתוך השיחותששחו לפניו לפני כן, מפטיר רבי נתן: "אשרי העת, אשרי הרגע, שזכינו לעמוד לפניו, לשמוע הבל פיו הקדוש. מי יתן לנו עכשיו שעה כזו, היינו מתגלגלים אלפים פרסאות בעפר, כדי לזכות לבוא לפניו" (חיי"מ קכ"ו).
יחד עם רבי נתן התקרב גם חברו רבי נפתלי אל הרבי מברסלב. על שניהם עתידלומר הרבי: "יודעים ממני רק נתן ונפתלי מעט". נוסף עליהם תלמיד גדול וחשוב מאד, רבי אהרן, רבה של העיר, שעליו העיד הרבי מברסלב, כי "הלך לחופתו בכתונת נקיה" – – –
זה זמן רב, עוד מעת התגלותו של הרבי במדוודובקה, כבר מקורבים אליו אריות – רבי יודל מעיר דאשוב, מקובל גדול, בעל מופת ומנהיג עדה קדושה; רבי שמואל אייזיק, אף הוא מדאשוב, שהיה החריף בעבודת ה' מבין החסידים, ואשראמר פעם: "אם אדע שהיום אקרא קריאת-שמע כמו אתמול, חפץ אני להניח עצמי על מפתן הבית, שהדלת תסיר את ראשי" – – – ועוד תלמידים בוערים כלפידים, כמו רבי יקותיאל המגיד מטירהאוויצא, מגדולי המפורסמים באותה עת, כאשר תחת מגידותו היו שמונים עיירות. כאמור, היה הוא מתלמידי המגיד ממזריטש, והסכמתו התנוססה על סידור בעל התניא דפוס ראשון. הוא היה זקן התלמידים, מבוגר בכשלושים שנה מהרבי מברסלב, ואף על פי כן, בטל ומבוטל היה אליו. וכשהגיע הרבי מארץ ישראל, סמוך לעירו, רץ אחריו חצי פרסה (כחמשה קילומטרים) ברוב התרגשות, בלי כובע ובלי חגורה, ואף השיג את הסוסים שנרתמו כדי להסיעו (חיי"מ קמ"ט).
אך הגדיל לעשות יותר מכולם, רבי נתן שטרנהרץ מעיר נמרוב, בהתמסרותו המוחלטת אל הרבי ולדעתו הקדושה, למרות שהוא בעצמו היה למדן עצום, ולא בכדי – חתנו של הגדול באוקראינה באותה עת, הגאון והצדיק המופלא רבי דוד צבי אויערבך, שהיה מכונה בפי כל "דער גרויסער ר' דוד צבי".
רבי נתן לא מש מתוך אוהל רבי נחמן מברסלב, "ממש היה דבוק ומקושר אליו לגמרי-לגמרי, בכל תנועותיו, במעשה ובדיבור ובמחשבה, בשבתו בביתו ובלכתו בדרך, בשכבו ובקומו" – כותב הגה"ח רבי נחמן מטשעהרין, מחבר ספרי "דרך חסידים" ו"לשון חסידים", בהקדמתו למכתבי רבי נתן "עלים לתרופה".
אם אמרנו נספרה כמו, איזו מסירות נפש גילה רבי נתן, וכמה כוחות השקיע, במאמציו להתקרב ולקרב אחרים לרבו הקדוש, הן בכתב והן בעל פה – לא יכילום כל אילי נביות, כי שיבר דלתות נחושת ובריחי ברזל גידע – מניעות גדולות ועצומות שסבבוהו מכל צד. על השנה הראשונה להתקרבותו אל הרבי, הוא כותב ביומנו המכונה "ימי מוהרנ"ת": "עוצם ריבוי המניעות והיסורים שהיו לי באותה השנה, היא שנת תקס"ג, אי אפשר לשער, כי כולם היו מתנגדים עלי… ויש בזה הרבה לספר, מעוצם ריבוי המניעות שהיה לי, בלי שיעור, בכל נסיעה ונסיעה ובכל תנועה ותנועה ובכל עובדא ועובדא של ההנהגותהקדושות של רבינו ז"ל שצוה עלי".
"ואף על פי כן, לא שת לבו לכל הנ"ל, להתעצל או להתעצב ח"ו בעבודת ה', שעבד כל ימיו, רק עוד קירב את עצמו לה' יתברך בכפלי-כפליים, ולמד ולימד ועשה ועישה לרבים. והכל בכח ובהתלהבות גדול ועצום מאד" – כותב תלמידו, הגה"ק מטשעהרין זצ"ל, המוסיף – מתוך היכרות קרובה עמו – ש"כל זה בנגלה, אשר ראינו בעינינו. חוץ מזה שזכה לפנימיות ונסתרות, אשר אי אפשר לצייר בפה ולא בכתב. רק החכם ומבין מדעתו, הבין מעט מזעיר, כמציץ מן החרכים, בהסתכלו על פניו המאירות, או בדברו עמו פנים-אל-פנים, אשר פניו היו בוערות כלפידים ממש, בביטול כל הרגשות, ובפרט בעת עוסקו בתורה ותפילה. וכמה פעמים היו זולגות עיניו דמעות, מרוב דבקותו בו יתברך, וכל שומעו היה נופל עליו פחד ואימה ויראה ובושה, אשר לא היה יכול להרים פניו מגודל הבושה והפחד שנפל עליו" – דברי הרב מטשעהרין, בהערה למכתב קס"ג.
המעבר לאומן
העיר אומן, שוכנת על אם הדרך, בין זלטיפולי לברסלב. שנים לא מעטות בטרם חלה את חולי הריאות שממנו הסתלק, בדרכו מהתם להכא, עבר הרבי דרךאומן, סמוך לבית הקברות, בו נהרגו רבבות יהודים, במאורעות הצורר חמלניצקי. ענה ואמר: "כמה נאה ויפה לשכב בבית החיים הזה" – – –
(עוד זוכר הישיש ר' יואל שטרקס, אחיינו של ר' נחמן, סבו של יוסל'ה שוכמכר "החטוף", לספר לנו על שני תילי עפר גדולים ומוארכים שהיו באומן, על יד ציון הרבי מברסלב, עד למלחמת העולם השניה, מתחתם היו טמונים רבבות הקדושים).
ויהי היום, קיץ תקס"ז, ערך הרבי מברסלב נסיעה עלומה לנאווריטש, לאוסטרהא, לזסלב, לדובנא, ועוד. בטרם שם לדרך פעמיו, היכה כף-אל-כף ואמר: "היום מתחיל דבר חדש" (חיי"מ קנ"ז) – – – ולא הבין איש את כוונתו. בדרכו התעכב כחצי שנה. מזסלב, מקום שם סבל יסורים קשים, כתב מכתב מרגש לאנשיו, שכתב היד שלו שמור עד עצם היום הזה, בו הוא כותב בין היתר: "ידעתי גם ידעתי שגם העסק שעסקתי עמכם להוציא אתכם משיני הס"מ, על כל אלה עיניו לטש ושיניו חרק עלי. בכן אהוביי, אחיי ורעיי, חזקו ואמצו ביראת ה', כל אחד ואחד לפי בחינתו, ולא יהיה לריק יגיעי". שם מתה עליו אשתו הראשונה. חזר והשתדך עם אשה שניה, מעיר ברודי, אך בטרם נשא אותה, חלה הוא עצמו, ב"חולי ההוסט", כנראה, מחלת השחפת.
מאז, החל לדבר גלויות על הסתלקותו הממשמשת ובאה, גם אם היו עדיין שלש שנות חיים לפניו "ואמר, שגם אלו השלש שנים חי בנס" (שם קס"א). תולדות השנים הללו,עד כמה שקשים ומרים היו, הינן עשירות-תוכן יוצא מן הכלל; תורות עמוקות ונשגבות השמיע, ונראה היה בעליל כי בכל עת ורגע הוא עולה לגבהים בל ישוערו וחי חיים חדשים בכל יום ויום.
שכן, מעבר לחיים החומריים, היה "חי תמיד חיים אמיתיים, ובכל פעם חי חיים חדשים, כאשר נשמע מפיו הקדוש, שפעם אחת אמר: 'אני חייתי היום חיים, שלא חייתי מעולם חיים כאלה'"(הקדמת חיי"מ) – – – ולמרות השגותיו הגדולות אליהן זכה להגיע, "לא היה מקרר דעתו בזה, ולא הניח עצמו לעמוד. רק בכל יום ובכל שעה היה משתוקק ומתגעגע ונכסף לה' יתברך, כאילו לא התחיל עדיין כלל בשום עבודה בעולם… כפי מה ששמענו מפיו הקדוש וראינו בעינינו, כי בכל פעם היה דרכו, שהיה מתגעגע לה' יתברך, והיה שפל בעיני עצמו באמת, והיה לו רחמנות גדולה על עצמו, כאילו לא הריח עדיין ריח של עבודת ה', וכמו שלא התחיל עדיין כלל – – – עד שבא להשגה יותר עליונה. ואחר כך, תיכף שזכה לזאת ההשגה, היה קצת בשמחה – ולפעמים זכינו לשמוע מפיו שהודיע לנו שכעת נודע לו חדשות וכו', ואז היה שמח קצת – ואחר כך, תיכף שזכה לזה, התחיל עוד מחדש, ושכח כל העבר, כאילו לא התחיל עדיין כלל. וחזר והתחיל מחדש, כמו שמתחיל לילך ולהכנס בקדושת ישראל. ולפעמים היינו שומעים מפיו הקדוש בפירוש, שאמר בלשון השתוקקות וכיסופין: 'איך זוכין להיות יהודי! – – – ואמר זאת באמת ובתמימות גדולה, כאילו לא התחיל עדיין כלל. וכן היה כמה פעמים" (שבחי הר"ן ל"ג).
בחודש אייר שנת תק"ע, עבר לגור בעיר אומן. בדרך, סמוך לכניסה לעיר, סיפר מעשה נורא מהבעל שם טוב הקדוש, שהגיע למקום שבו ריחפו נשמות מזה שלש מאות שנים, מבלי שתהא להן עליה. מאז ציפו לאדם גדול, כמו הבעש"ט, שיתקנן, וכשאכן הגיע, נתקבצו כולן אליו והתחננו שיגאל אותן. הדבר היה קשה ביותר, ולא התאפשר בלתי אם על ידי הסתלקות הבעל שם טוב הקדוש – – –
איש לא הבין את הקשר הסיפור. אך מן הנגלות שפעל הרבי באומן ניתן היה להתפעל די. הוא התעסק שם בין היתר בהחזרתם בתשובה של שלושה יהודים אריסטוקרטים, אפיקורסים גדולים: חייקל הורביץ, ושני חתניו: אחד שמו הירש בער, ש"היה האפיקורס הגדול שבימיו; מצח הנחש ממש" (כוכבי אור. סיפורים נפלאים). והשני, לנדא שמו, רופא. בתחילה בזו לרבי, אך עד מהרה גילו את חכמתו כי רבה והתבטלו אליו. הגיעו הדברים לכדי כך, שהירש בער התבטא, כי למרות שכבר מזמן כפר בעיקר, הרי כשהוא בא לרבי נחמן "רייסט מען מיר ביי די פאלעס – הירש בער, עס איז דא א גאט אויף דער וועלט!" (מושכים אותי בשולי בגדי – הירש בער, יש אלקים בעולם!) – – –
בד בבד השמיע הרבי תורות נפלאות. בראש השנה האחרון שלו, שנת תקע"א, השמיע את אחת התורות המופלאות בהיקפן בליקוטי מוהר"ן (ח"ב ח'), ואם לא היינו יודעים באיזה מצב בריאותי נורא השמיעה, לא היינו מאמינים.
שכן, בעת שהתכונן להשמיע זאת, "התחיל להתגבר עליו חולי ההוסט בהתגברות גדולה מאד, והתחיל לפלוט דם הרבה על ידי ההוסט, מה שלא היה כן זמן רב… והיה פולט דם הרבה כמו קילוח מים ממש, אשר לא יאומן כי יסופר, כי נתמלאו כמה כלים מדמו, והיו לו הקאות הרבה… ותוקף התגברות החולאת אז היה בלי שיעור, עד שכמעט היה נסתלק אז. ונמשך כמה שעות עד שנעשה לילה, ונמשך גם לתוך הלילה איזה שעות… ועדיין לא נכנס מחמת התגברות החולאת מאד… ושאל אותי, מה לעשות, כי אי אפשר לומר תורה. והתחלתי לדבר עמו: 'הלא גם כשבאתם מלמברג היה גם כן בלתי דרך הטבע שתאמרו אז תורה' – כי גם אז היה חלש מאד – 'ואף על פי כן אמרתם תורה אז הרבה בראש השנה'… ענה ואמר: 'אם כן אמסור נפשי' והרים ידיו כמדבר, הריני מוכן למסור נפשי בשביל לומר תורה…וכשהתחיל לומר, לא היה שום דרך הטבע שיוכל לסיים, כי כמעט לא היה אפשר לו לדבר אפילו דיבור אחד מעוצם חלישותו, מכל שכן לומר תורה גבוהה וגדולה כזו, אך השם יתברך היה בעזרו וגמר כל התורה בשלימות בעזרת השי"ת, עד הסוף" (חיי"מ רי"ט).
באותה תורה מתאר הוא אילו מדריגות גבוהות נדרשות מהמנהיג האמיתי, כדי שיוכל להוכיח אדם מישראל בלי להבאיש ריחו עוד יותר על ידי תוכחתו, כפי שקורה כשמוכיח מי שאינו ראוי להוכיח. שהרי, "אף על פי שתוכחה הוא דבר גדול, ומוטל על כל אחד מישראל להוכיח את חבירו, כשרואה בו שאינו מתנהג כשורה – כמו שכתוב 'הוכח תוכיח את עמיתך' – אף על פי כן, לאו כל אדם ראוי להוכיח. כמו שאמר רבי עקיבא (ערכין ט"ז ע"ב): 'תמה אני אם יש בדור הזה מי שיכול להוכיח'. ואם רבי עקיבא אמר זאת בדורו – כל שכן בדור הזה של עכשיו!
כי כשהמוכיח אינו ראוי להוכיח – לא די שאינו מועיל בתוכחתו, אף גם הוא מבאיש ריח של הנשמות השומעים תוכחתו. כי על ידי תוכחתו הוא מעורר הריח-רע של המעשים רעים ומדות רעות של האנשים שהוא מוכיחם, כמו כשמונח איזה דבר שיש לו ריח שאינו טוב – כל זמן שאין מזיזין אותו הדבר, אין מרגישין הריחרע, אבל כשמתחילין להזיז אותו הדבר, אזי מעוררין הריח-רע"…
למנהיג האמיתי, ביאר בין היתר, יש קול מסוג רוחני מיוחד, המוסיף ריח טוב באלה שהוא מוכיחם – קול מעין זה של משה רבינו, שהוכיח את ישראל על מעשי העגל, שעל כך נאמר: "נרדי נתן ריחו" (שיר השירים א'), כמו שאמרו חז"ל במסכת שבת (פ"ח ע"ב).
והנה הגיע הרגע שבו טען, כי כבר אינו יכול להשיג יותר בעולם החומרי הזה – – – "ואמר, שמתגעגע מאד להפשיט גופו, כי אי אפשר לו לעמוד על מדריגה אחת בשום אופן" (שבהר"ן קע"ט)- – –
יום אחד לפני הסתלקותו, פנה לרבי נתן ושאלו: "האתה זוכר את המעשה שסיפרתי לך?" אמר לו: "איזה מעשה?" השיב לו: "המעשה של הבעל שם טוב ז"ל שספרתי כשנכנסתי לאומן". הנהן רבי נתן. ענה ואמר לו הרבי: "זה זמן רב שציפו לתפסני כאן" – – – שוב אמר: "לא אלפים נשמות יש כאן, כי אם רבבות, רבבות, רבבות" (חיי"מ קצ"א) – – –
בליל האחרון, שוב דיבר על כך, אך הוסיף ואמר: "מה לכם לדאוג, מאחר שאני הולך לפניכם. ומה אם הנשמות שלא הכירו אותי כלל, מצפים לתיקונים שלי, מכל שכן אתם" (שם) – – –
למחרת, יום שלישי דחול המועד סוכות תקע"א, בסביבות השעה 3 בצהריים, עלה בסערה השמימה.
מיד במוצאי החג הראשון של פסח, בליל ט"ז בניסן, היו יוצאים בני העיירות שבסמוך לירושלים בהמוניהם אל השדות ושם ממנים שלושה אנשים לקצירת עומר (מידת משקל) השעורים. שעורים אלו נבררו, נטחנו, נקלו באש ועם אור היום הוקרבו בבית המקדש כקורבן מנחה עבור כלל ישראל (קורבן צבור). בהקשר למצווה זו, כותבת התורה: "וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה, עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום". (ויקרא כ"ג ט"ו) כל יום לאחר תפילת ערבית, אנו מצווים (גם בזמן שהבית חרב) לספור כמה ימים עברו מאז הנפת עומר השעורים. ספירה זו מתבצעת במשך ארבעים ותשע יום עד היום החמישים, הוא חג השבועות.
למה לספור?
לכאורה, מצווה מוזרה. לספור ותו לא. מהו פשרה של ספירה זו? בפסח אנו חוגגים את חג החרות. חרות משעבוד מצרים. מעינוים, מדעותיהם הפסולות, מאורח חייהם האלילי. כעת, לאחר השחרור מורה לנו התורה במצוות הספירה הוראה יסודית: אין די בשחרור מן הרע, התכלית היא קנין הטוב. גאולת מצרים לא היתה רק סוף השעבוד, היא היתה גם ובעיקר תחילה והכנה להתהוותה של "יצירה" חדשה תחת השמיים – יצירת עם סגולה, שיקבל עליו תורה אלוקית וינהג על פיה. פסח הוא נקודת המוצא, המובילה בסוף ארבעים ותשע יום אל התכלית האמיתית – מתן תורה. וכן הוא הדבר בגאולתו הפרטית של כל אדם ואדם. הגאולה והחרות משעבודים ומצרים שונים (מצרים – מלשון מיצר ודוחק) מטרדות ומצוקות – איננה מטרה כשלעצמה. המטרה האמיתית היא לסגל תורת חיים נעלה, להתקרב לתכלית מרוממת, להתנשא מעל קטנות היום יום.
צריך לספור כדי להגאל!
אלא שבין השלב של השחרור משעבוד פיזי ועד לשחרור הרוחני, האמיתי, ניצב נסיון שיש להתמודד עימו ולהבינו כראוי על מנת להגאל גאולה של ממש.
שנה תמימה חלפה מאז החלו המכות לנחות על ראש המצרים ועד ליציאת בני ישראל מארץ מצרים. בשנה זו, לא עוד עבדים שפלים היו אבותינו, וכי מי הוא זה שיעז לגעת לרעה באנשים שאלוקיהם עושה שפטים בארץ? משום כך, קשה היה להשמע לקריאה שבאה לאחר כשנה – לצאת אל המדבר ולקבל שם תורה אלוקית. ואכן, רבים לא עמדו בנסיון ובחרו להשאר במצרים ולהנות ממעמדם החדש במקום לצאת למדבר הרה סכנות וחוסר ודאות. אמנם אלו שיצאו למדבר – נגאלו, ואותם שנותרו מאחור – אבדו…
וכאז כן עתה "משמיע" האלוקים את קריאתו "לצאת ממצרים", להשתחרר מן השעבוד לאלילים המודרניים – לכסף ולזהב, לתפיסות החומרניות ולאדישות כלפי כל ערך נעלה ומרומם ולצאת אל הלא ידוע לשם קבלת התורה. הספירה, אם כן, היא גלוי לכסופים ולתקווה.
כשאדם מצפה ונכסף לדבר מה הוא "סופר את הימים". וכך אף אנו, בספירת העומר, מביעים את געגועינו – מתי נקבל את התורה? מתי נזכה להיות כלי נקי להכילה?
איך זוכים לזה?
מתי נזכה גם אנו להתגלות האלוקית המופלאה שבה נתן בורא עולמים תורה לעמו?
"כי עיקר הספירה הוא בחינת השתוקקות וכסופין דקדושה. שכל אחד נכסף ומשתוקק ומתגעגע לזכות לקבלת התורה בשבועות. וזהו בחינת הספירה, שהוא בחינת השתוקקות וגעגועים, כמו מי שסופר הימים מתי יזכה לבוא לאותו הדבר" (ליקוטי הלכות יורה דעה דם הל' א' סעיף ו').
"ועל ידי הספירה של כל יום ויום מימי הספירה, זוכין לצאת משער אחד של טומאה לשער אחד של קדושה. וממשיכין מח ודעת דקדושה בכל יום ויום, והעיקר על ידי הספירה שהוא בחינת בקשה וחיפוש כנ"ל. עד שזוכין בשבועות לקבלת התורה על ידי זה.
"כי בעת שהאדם רחוק מקדושתו יתברך והוא נע ונד ומטולטל ודוחין אותו מקדושתו מדחי אל דחי, רחמנא ליצלן, אף על פי כן אם הוא חזק ואמיץ לבקש ולדרוש ולחפש ולחתור בכל עת ולהתגעגע ולכסוף ולבקש את שאהבה נפשו למצוא אותו יתברך, אזי אף על פי שעדיין עוברים ימים ושנים הרבה ואינו זוכה למצאו יתברך ולהתקרב אליו – אף על פי כן ידע ויאמין כי בכל עת ועת על ידי כל בקשה ובקשה ועל ידי כל דרישה ודרישה שדורש ומבקש ומחפש למצוא כבוד קדושתו יתברך ועל ידי כל הבטה וגעגוע שמביט ותולה עיניו לרחמיו יתברך, ועל ידי כל תנועה ותנועה שפונה להקדושה, על ידי כל זה זוכה בכל פעם לשבר חומות ברזל ודלתות נחושת, אף על פי שאחר כך מתגברין עליו בכל פעם, רחמנא ליצלן, אף על פי כן אין יגיעו לריק, חס ושלום, ואין שום תנועה שפונה להקדושה נאבדת חס ושלום.
"ואם הוא חזק ואמיץ לבקש ולחפש יותר, אף אם יעבור עליו מה, בודאי סוף כל סוף יזכה למצוא אותו יתברך שזהו בחינת ספירה, שאף על פי שבכל יום ויום שסופרין ומונין עדיין אין זוכין לצאת לגמרי מטומאה לטהרה ולקבל את התורה, אף על פי כן בסוף הספירה זוכין לשבועות לקבל את התורה על ידי הכח והזכות שספרו ארבעים ותשעה יום. כי בכל יום ויום מימי הספירה מקבלין מח ודעת, עד שנשלם הדעת ביום החמישים, ומקבלין את התורה אז. כמו כן הוא בכל אדם ובכל זמן, שצריכין לעבור עליו עידן ועידנים הרבה וכמה ימים ונהרות ותהומות ומימות מחולפים צריכין לעבור עליו, ובכמה מדברות המלאים נחשים ועקרבים גדולים ונוראים צריך לעבור בהם, עד אשר זוכה להכנס לשערי הקדושה באמת.
"וזה הדבר אי אפשר לפה לדבר ולבאר ולספר אחד לחברו עד היכן הוא צריך להתחזק. ואף על פי שכבר גילה רבינו ז"ל כמה תורות גבוהות ונוראות על זה וכמה שיחות נאות על זה, שמהם יוכל המשכיל להבין קצת איך להתחזק תמיד, ולבלי להניח את מעט הטוב שיכול לעשות, אפילו אם נפל לשאול תחתיות ממש, חס ושלום. וכבר דברנו בזה הרבה, אך אף על פי כן עדיין צריכין למודעי, ואי אפשר להודיע ולבאר הכל.
"כי לכל אחד נדמה שעליו אין אנו מכוונים בדברינו, כי הוא יש לו מניעות כאלה ונתפס בתאותו ובמצודתו כל כך, עד שלאיש כמותו אי אפשר לשוב באמת לה' יתברך. כי כבר נלכד ימים ושנים במה שנלכד, עד אשר לא יאמין שוב מיני חושך, כך נדמה לכל אחד. ורבינו ז"ל היה קורא תגר על זה מאד.
"כי באמת הכל יכולים לזכות להתקרב לה' יתברך באמת, אפילו על ידי מאמר זה בלבד, דהיינו שעל כל פנים יחפשו ויבקשו ויצטערו ויתגעגעו לשוב אליו יתברך. וסוף כל סוף יתקרב לה' יתברך, ואז יראה שאין שום תנועה נאבדת, חס ושלום. ועל ידי כל תנועה ובקשה שהוא מבקש את כבודו יתברך, זכה לעשות איזה תקון, עד שיזכה לעלות בתכלית העליה, שזהו סוד ספירה וקבלת התורה" (ליקוטי הלכות חושן משפט גביית חוב מיתומים ג' סעיף י"ז).
מהות הספירה – תקוה לתיקון
מהות הספירה, אם כן, היא תקוה לתקון, לשלמות. וכאן רומזת לנו התורה, שהתקוה בעצמה – היא מצוה, למרות שאנו רחוקים עדיין מן התכלית המקווה וכמו שאמר דוד המלך בספר תהילים: "חזקו ויאמץ לבבכם – כל המייחלים לה'" (תהילים ל"א כ"ה). המייחלים דווקא, אפילו אין בידם אלא הייחול בלבד. וכאן נשאלת השאלה: מדוע, אם כן, אין הספירה "ספירה לאחור"?
דהיינו, אם טעם הספירה היא ללכת ולהתקרב למתן תורה, היה מן הראוי לספור כמה אנחנו עדיין רחוקים ממנו. כלומר לספור, "היום ארבעים ותשע יום עד מתן תורה", "היום ארבעים ושמונה יום עד מתן תורה" וכו'.
ואילו אנו סופרים כמה זמן עבר מאז יציאת מצרים והקרבת העומר – "היום יום אחד לעומר", "היום שני ימים לעומר" וכו'…
כלומר אנו מציינים בפועל את מידת התרחקותנו מן היום הראשון. מדוע?
מבאר רבי נתן ב"ליקוטי הלכות" כי טעם הדבר הוא להודיענו שהתבוננות האדם רק על חסרונותיו, רק על מדת רחוקו מתכליתו האמיתית, עלולה להפילו לתהומות של יאוש וחדלון.
סופרים – כמה התקדמנו כבר מהגלות
ועל כן אין אנו סופרים עד כמה אנו רחוקים ממתן תורה, אלא כמה כבר התקדמנו מאז יציאת מצרים. כלומר, אף שעל האדם לדעת מהי מידת רחוקו מן התכלית, עיקר התבוננותו צריכה להיות במרחק שכבר עבר מאז החל בדרכו. ולכשיראה את הטוב הטמון בתוכו, יתמלא כח וחשק להמשיך "לספור", להמשיך ולצעוד אל התכלית השלמה.
במוצאי החג הראשון, כאמור, אנו מקריבים קורבן העשוי משעורים, שהם מאכל בהמה. ובשבועות אנו מקריבים קורבן העשוי משתי ככרות לחם שהן מאכל אדם. אלו הן שתי הנקודות העקריות ב"ציר" התנועה הנפשית וההתקדמות הרוחנית: הראשונה מאכל בהמה שהמייחד אותה הוא העדר הדעת והשניה מאכל אדם שהמייחד אותו היא הדעת. וככל שמפנים האדם יותר את ההבנה: לשם מה נברא ומהי תכליתו עלי אדמות – הרי הוא הולך ומתקרב יותר ויותר אל נקודת השלמות, שהיא המפגש בין דעת האדם לדעת בוראו – מתן התורה.
סופרים – כמה דעת כבר קנינו
משמעות הספירה, אם כן, היא ההתבוננות והנסיון לאמוד את מידת התרחקותנו מנקודת המוצא, כמה דעת כבר קנינו, ולא כמה אנו רחוקים עדיין מן הדעת השלמה.
עוד מציינת התורה "וספרתם לכם" לכם – לעצמכם, וכמו שמופיע בהלכה: "מצוה על כל אחד לספור לעצמו" (משנה ברורה תפ"ט סימן א' סעיף ה'). אל לו לעשות השוואות בינו לבין אחרים. אם הזולת מוכשר יותר ממנו או שהשגיו מוצלחים יותר – אין זה בהכרח נוגע אליו.
כוחות וזמן יקרים מאד עלולים להתבזבז בנסיוננו לחקות אחרים ולהגיע להשגיהם, בעוד שמכל אחד ואחד נדרשים, בעצם, דברים אחרים לגמרי. מה שיש לאחד עלול להיות בלתי נחוץ לחלוטין לאחר, ואפילו לגרום לו נזק. "וספרתם לכם" פרושו, אם כן, "ספירת מלאי" פרטית של השגים והתקדמות, ולא בהשואה לאחרים.
סופרים – כי לא נשאר הרבה זמן…
בנוסף לכל האמור לעיל נושאת ספירת העומר מסר נחוץ ביותר – ימי האדם מנויים וספורים, זמנו הולך ואוזל, הולך ונעלם. לא כפי שאנו אוהבים לדמות בנפשנו, שהזמן בידינו, שהוא ארוך ורב, וגם מחר אפשר לעשות את שהחמצנו היום.
נהפוך הוא – כל יום הוא אבדה בלתי חוזרת וכל יום, אם ינוצל כראוי, יוכל להצמיח ניצנים חדשים בנפש האדם. כי כל יום טומן בחובו תועלת, שיום אחר לא יוכל להביא. כי כל יום הוא בריאה בפני עצמה, ונושא בכנפיו למודים ואתגרים חדשים, שונים ואחרים לחלוטין מיום האתמול. וכלשון רבי נתן בליקוטי הלכות "ועיקר כוונת הספירה בפשיטות הוא שצריכין לדעת שימי האדם מנויים וספורים במספר ובמנין כל יום ויום. והאדם יצטרך ליתן דין וחשבון מכל יום ויום, כי אין שום יום הולך לבטלה, חס ושלום. ואפילו שעה ורגע אחת אינו הולך לבטלה, חס ושלום, בבחינת "שבע שבתות תמימות תהיינה", שהשבע שבתות שהם ימי הספירה צריכין להיות תמימות ושלמות בעבודת ה' ולא ילך מהם רגע לאבוד חס ושלום. כי שבע שבתות מרמזין על כל ימי חיי האדם…
שהמצוה לספור כל יום ויום כדי לידע ולזכור את ימי חיי הבלו, שכל הימים אשר הוא חי על פני האדמה הם מנויים וספורים במספר ובמניין…
ועל כן אסור להאדם לדחות את עצמו מיום ליום. רק לידע היטב שזה היום לא יהיה לו עוד כל ימי חייו, כי יום המחר הוא ענין אחר לגמרי, והלוואי שיפרע בזמנו, שיזכה למחר לצאת ידי חובתו מה שצריך לפרוע לה' יתברך חובת הזמן של יום מחר בעצמו…
וזה בחינת מצות ספירת העומר, שהוא התחלה והכנה לקבלת התורה, להורות שאי אפשר לקבל את התורה, כי אם כשיודעין שהעיקר הוא היום הזה שהאדם עומד בו, ולא לדחות מיום ליום, כי כל ימי האדם מנויים וספורים" (ליקוטי הלכות הל' פקדון ושומרים הל' ב' סעיף ה')
למה נפטרו תלמידי רבי עקיבא בספירת העומר?
בשנת 2448 לבריאת העולם יצאו בני ישראל מארץ מצרים, ואז – קיימו לראשונה את מצוות ספירת העומר, שכוונתה הפשוטה, כפי שהתבאר, היא הכנה והטהרות לקראת קבלת התורה בהר-סיני. כ-1400 שנה אחר כך, בימי ספירת העומר, נפטרו במחלה אכזרית עשרים וארבע אלף תלמידי רבי עקיבא, וזאת, כלשון חז"ל: "מפני שלא נהגו כבוד זה בזה" (יבמות ס"ד), ומשום כך מורה ההלכה לנהוג דיני אבלות בימים אלו, שאין נושאים נשים ולא מסתפרים ולא קונים דברים חדשים המשמחים את הלב וכדומה.
כמה עשרות שנים אחר כך נפטר רבי שמעון בר-יוחאי, מבחירי תלמידיו של רבי עקיבא, וביום פטירתו, בל"ג בעומר, ששים ושמחים בכל קהילות ישראל, ומנהג רבים לנהוג באבלות עד ל"ג בעומר ותו לא.
מדוע נפטרו תלמידי רבי עקיבא דווקא בימי ספירת העומר? ומדוע יום ההלולא של רשב"י אף הוא בימי הספירה, ומבטל – לדעת פוסקים רבים – את דיני האבלות? מהו הקשר שבין הדברים: ספירה – הכנה וציפיה למתן תורה. אבלות – על פטירת תלמידי רבי עקיבא, ושמחה – על גדולת רשב"י וספרו הזוהר הקדוש?
דמותו של רבי עקיבא
המפתח לשאלות אלו טמון בהבנת דמותו ותפקידו של רבי עקיבא. עד גיל ארבעים, כידוע, היה רבי עקיבא רחוק מתורה, והסתייגותו מתלמידי החכמים הייתה כה גדולה עד שאמר: "מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור" (פסחים מ"ט). למרות האמור, החליט, בעידוד אשתו רחל, להתחיל את דרכו התורנית בגיל כה מאוחר. מעשה שיש בו אומץ ונחישות יוצאי דופן. כעבור שנים של למוד במסירות נפש ובכל הכנות שגייס, הפך האיש הבור לאחד מגדולי ישראל, עד שגם השבחים ששבחוהו חז"ל יצאו מגדר הרגיל: "היה רבי טרפון אומר עליו: כל הפורש ממך, כפורש מחייו. אשריך אברהם אבינו שיצא רבי עקיבא מחלציך" (קדושין ס"ו, ספרי בהעלותך י' ח'). וכן אמרו: "ברוך אלוקי ישראל – אשר גילה סודו לרבי עקיבא בן יוסף" (דרך ארץ זוטא ח').
הזמן, בו החל מפציע אורו של רבי עקיבא, היה זמן קשה לישראל. בית שני נחרב, ועימו נחרבו גדולת וקדושת ישראל, שעתידים עתה "לצלול" אל תהום הגלות הארוכה והמרה, שאנו נמצאים כעת בסופה. לא במקרה בחרה ההשגחה דווקא בו, להיות ממקבלי ומוסרי-התורה באותו דור. נסיונות חייו וצורת התמודדותו איתם, עתידה לגלות לכל הדורות הבאים מסר נחוץ וחיוני.
עקיבא, ניחמתנו!
העתידים לקבל את מיסרו של רבי עקיבא וללמוד מדרכו, הם שישרדו באפילת הגלות. ולהם – נכון אור הגאולה. וכבר גילו לנו חז"ל במעלת רבי-עקיבא, שראה והבין בתקות הגאולה יותר מחבריו. וכפי שמסופר בגמרא "וכבר היה רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא, מהלכין בדרך, ושמעו קול המונה של ארם (שהחריבה את המקדש) ברחוק מאה ועשרים מיל. התחילו הם בוכים ורבי עקיבא משחק. אמרו לו "עקיבא, מפני מה אתה משחק? אמר להם – למה אתם בוכים? אמרו לו: עובדי כוכבים הללו שמשתחוים לעצבים ומקטרים לאלילים, יושבים בטח והשקט. ואנו – בית הדום רגלי אלוקינו שרוף באש ולא נבכה? אמר להם: לכך אני משחק, ומה לעוברי רצונו כך (טובה ושלווה) לעושי רצונו, על אחת כמה וכמה (שיזכו לכך בסופו של דבר). שוב פעם אחת היו עולין לירושלים, כיון שהגיעו להר צופים קרעו בגדיהם, כיון שהגיעו להר-הבית ראו שועל שהיה יוצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הם בוכים ורבי עקיבא משחק. אמרו לו: עקיבא, מפני מה אתה משחק? אמר להם: מפני מה אתם בוכים? אמרו לו: מקום שכתוב בו "והזר הקרב יומת" עכשיו שועלים הילכו בו ולא נבכה? אמר להם לכך אני משחק וכו'… ובלשון הזה אמרו לו: עקיבא ניחמתנו, עקיבא ניחמתנו" (מכות כ"ד).
נתבונן בשני פסוקים, ומה לומד מהם רבי עקיבא. "תניא רבי יהושע אומר: נשא אדם אשה בילדותו (בצעירותו, ומתה) ישא אשה בזקנותו. היו לו בנים בילדותו, יהיו לו בנים בזקנותו, שנאמר (קהלת י"א) "בבקר זרע זרעך, ולערב – אל תנח ידך, כי אינך יודע איזה יכשר – הזה או זה, ואם שניהם כאחד טובים." רבי עקיבא אומר: למד תורה בילדותו, ילמד תורה בזקנותו. היו לו תלמידים בילדותו, יהיו לו תלמידים בזקנותו, שנאמר "בבקר זרע זרעך" וגו'.
אמרו: שנים עשר אלף זוגות תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת ועד אטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד (מפסח ועד עצרת), מפני שלא נהגו כבוד זה בזה, והיה העולם שמם, עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה (שנה את משנתו) לרבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה" (יבמות ס"ד).
רבי עקיבא – אסור להתייאש, תמיד אפשר להתחיל!
כמה תקוה, כמה אמונה ביכולת שנתן ה' לאדם, היתה לאדם שהחל בגיל ארבעים ללמוד קרוא וכתוב? עשרים וארבע שנה נוספות עברו, ואדם זה, מלווה באלפי תלמידים, זוכה לכל היקר והתהלה השמורים למנהיגי ישראל וחכמיו. תקותו, הכמעט מטורפת, הכמעט בלתי הגיונית, הוכיחה את עצמה מעל ומעבר למצופה. בן למעלה משישים וארבע שנה נמצא רבי עקיבא בפסגת הצלחתו הרוחנית, ואז – כל תלמידיו, בלי יוצא מן הכלל, נפטרים לעולמם בגזרת ההשגחה. היש עבורו חורבן גדול מזה? היש אפשרות לצייר במחשבתנו יאוש נורא מזה הפוקדו? והלא חורבן זה אינו רק חורבן אישי ליוקרתו של רבי עקיבא ומעמדו. זהו חורבן כל מעמד התורה ונושאיה בישראל, דווקא בשעה קשה זו שאויבי ישראל מרימים ראש.
"והיה העולם שמם"! אומרת הגמרא. אבל רבי עקיבא נלחם ביאוש ויכול לו. והוא מגייס מתוך נפשו תקוה חדשה, מטורפת ובלתי-אפשרית עוד יותר מקודמתה. הכל נחרב? העולם שמם? מיטב שנותיו כבר עברו? אף על פי כן, הוא יתחיל הכל מהתחלה. "עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום". הוא יחפש, וימצא, תלמידים חדשים למשנתו. ובזכות תקותו, ויכולתו להתחיל מחדש, נותרה לנו תורה, ויצא עולם משממונו. "ושנאה לרבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה"! (וכבר אמרו חז"ל בשבח תלמידיו: סתם משנה – רבי מאיר, סתם סיפרא – רבי יהודה, סתם סיפרי – רבי שמעון, סתם סדר עולם – רבי יוסי).
אכן, היה רבי עקיבא "נאה דורש ונאה מקיים". וקיים את דברי עצמו "היו לו תלמידים בילדותו, יהיו לו תלמידים בזקנותו" שנאמר – "בבוקר זרע זרעך ולערב אל תנח ידך כי אינך יודע איזה יכשר"… וכן דווקא רבי עקיבא הוא שאמר (ברכות ס') "כל מה דעביד רחמנא לטב עביד" (כל מה שעושה הרחמן לטובה עושה) ונפסקה הלכה כמותו: "לעולם יהיה אדם רגיל לומר: כל מה דעביד רחמנא לטב עביד". (טור שולחן ערוך אורח חיים סימן ר"ל סעיף ה')
דגלו של רבי עקיבא: התחזקות בכל מצב
מסר זה – התקוה וההתחזקות בכל מצב ולמרות הכל, גם אם נראה לעין שאין כל סיכוי, הוא הדגל אותו הרים רבי עקיבא בתחילת שנות הגלות. אין גם זמן מתאים מספירת העומר ללמוד ולהפנים מסר זה. היכן שנמצא, בדרך ממצרים ושפלותה אל רוממות מתן-תורה, באיזה מרחק שנהיה ממשאות נפשנו הרוחניות – מן הקדושה והשגב הראוים לנו, אנחנו סופרים ומצפים, אנחנו מתחילים מחדש כמו רבי עקיבא, אנחנו מקוים לסוף טוב ולגאולה גם אם אינם נראים באופק ואפילו אם האופק הנראה קודר ושחור.
גם אנו מבקשים להיות מתלמידיו של רבי עקיבא ולעשות את מה שלכאורה הוא בלתי אפשרי – "בבוקר זרע זרעך, ולערב אל תנח ידך". אפילו בערוב הימים, קרוב לימי הגאולה, אפילו בזמן שנראה שכלו ימינו ותמו כוחותנו – אנו רוצים לקיים את עצת החכם באדם: "כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך – עשה" (קוהלת ט' י'). לעשות על כל פנים מה שאפשר. מצוות ספירת העומר, מצוות התקוה והציפיה לגאולה – היא שתכשיר אותנו לקראתה והיא שתוביל אליה.
ואהבת לרעך כמוך
ועוד אמר רבי עקיבא: "ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה" (ירושלמי נדרים ט').
עוד "מצרך" שנחוץ לנו מאד דווקא בכניסתנו אל הגלות המרה – הוא האחדות, האהבה והחבור בין נשמות ישראל. כך לפחות לא נהיה לבד, ונחמה פורתא נמצא בחברתו, באהבתו ובסיועו של חברנו. מה מצער, דווקא תלמידיו של רבי עקיבא, דווקא אלו שאמורים היו לשאת את המסר הגדול שלו ולהעביר אותו הלאה לעם ישראל היו אלו שנכשלו בו. "שלא נהגו כבוד זה בזה". ואולי משום כך פגעה בהם מידת הדין באופן אכזרי כל כך.
האבלות על מותם הטרגי, עבורנו, היא גם, ואולי במדה רבה בעיקר, אבלות על מצבנו. על פרוד הלבבות, על המחלוקת ושנאת החינם, על לשון הרע והכפשת מעלת הזולת, שבעבורם, כמפורש בדברי חז"ל, נחרב הבית.
ספירת העומר, כהכנה למתן-תורה, ענינה, מלבד הציפיה והתקוה לטוב, תקון מדותינו. "חסד שבחסד, גבורה שבחסד" וכו'. ועיקר מבחנו של תקון המדות בין אדם לחברו, בין איש לרעהו!
בכדי "להכיל" את אור התורה, בכדי לקבלו ולהיות ראויים לגאולה, צריכות נשמות ישראל להיות מחוברות יחד, כי אור התורה והגאולה גדול ורב מלהכיל בלב אחד, ורק קבוץ הלבבות באחדות וללא טינה, יכול "לייצר" את הכלי המתאים לכך.
וכן היה גם בזמן אבותינו, שלאחר ארבעים ותשע יום של ספירה והכנה, היו, אכן, הלבבות לאחד, ככתוב "ויחן שם ישראל נגד ההר" (שמות י"ט ב') ופירשו חז"ל מדוע נכתב "ויחן" בלשון יחיד, ולא "ויחנו" בלשון רבים? – שהיו כולם באותה עת "כאיש אחד, בלב אחד".
"כי לתקן … צריך שיתחברו באהבה"
וכן כותב רבי נתן ב"ליקוטי הלכות" (מנחה ז' סעיף נ"ב) "כי לתקן הצמצומים הנזכרים לעיל, להמשיך אור האין-סוף בהדרגה כראוי, לזה צריכין שיתחברו באהבה כמה נפשות רבות מישראל יחד. כי צריכין לזה כלים רבים, שאי אפשר שיתקנו כי אם על ידי כמה וכמה אלפים נשמות שמתחברים יחד באהבה כאיש אחד, עד שיוכלו לקבל בהדרגה כראוי האור הגדול הזה. ועל כן לא ניתנה תורה עד שנתקבצו שישים רבוא ישראל יחד באהבה… כי אי אפשר להמשיך בחינת השראת השכינה, שהיא התגלות אלוקותו, אלא על ידי קבוץ נפשות רבות מישראל… שעל ידי זה דייקא נתקנו כלים וצמצומים כאלה, לקבל אור האין סוף".
והרי שזמן ספירת העומר, כמובא בספרים, הוא הוא הזמן לתקן את חטאם של תלמידי רבי עקיבא, את חטאנו – "שלא נהגו כבוד זה בזה". ועל זאת תקנו לנו חז"ל דיני אבלות להתאבל ולזכור את חומרת וגנות הפגם הזה, ושלא לבוז ולזלזל בחברו רק להתעורר בכל הכוחות, להתחבר, ללמד זכות ולאהוב זה את זה. כי די לנו בשונאים שמבחוץ, שהולכים ומרימים ראש בעוונותינו. וכך, רק כך, נוכל להיות ראויים לקבלת התורה, לאור אין-סוף ביום החמישים, ולגאולה. אמנם זאת עלינו לדעת, שדווקא משום שענינם של ימים אלו הוא תקון המדות והיחסים שבין אדם לחברו, מתגבר עתה היצר-הרע ביתר שאת לעורר מדנים ומריבות, כעס וזלזול – דווקא בימים המיועדים לתקון הדבר. וכל בעל לב ונפש, ישים לב לדבר, ויזהר בכפל כפליים.
ישנם שני סוגי אהבה: האחת היא האהבה המוכרת לנו, האנושית, המובנת על פי ההגיון והשכל, "אהבה שבמידות" שמקורה בהתפעלות הלב; אבל, ישנה עוד אהבה, גבוהה וגדולה ממנה לאין ערוך, אהבה שלמעלה מכל גבול ומידה, אהבה שמעל לזמן או למקום, "אהבה שבדעת", וזו האהבה שאוהב הבורא יתברך את עמו. אהבה עליונה, שאין לה שום גבול ושום מידה.
* * *
מרגע שנברא העולם, מרגע שנבראו הזמן והמקום, נבראו גם השכחה וההפסד העצמי. הגשמיות, מיסודה ומעיקרה, היא דבר כלה ואבד, וממילא העולם הזה, מצד עצמו, הינו עולם הפירוד, המעלים את בעל הבירה ית' והולך ומתרחק מהבורא. כי מצד עצמו, כל דבר שתחת הזמן, שנתון לגבולות הזמן או המקום, אחת דינו – כליון, מוות ושכחת האמת.
כל דבר כזה, על מנת להתחדש ולהמשיך לעצמו חיות, לקשר עצמו אל האמת הנצחית, חייב לקשר עצמו לאיזה דבר גבוה, שאינו נתון לגבולות אלה, שעל ידו יוכל לקבל את חידוש הארת האמת מיסודה, מבחינת קודם הבריאה, המגלה כיצד מחדש הקב"ה את עולמו "בכל יום מעשה בראשית" ובורא את עולמו מחדש, ואוחז ומקיים אותו בעצמו בכל רגע. ועל ידי התקשרותו אל למעלה מן הזמן, יוכל להמשיך לעצמו את אותו אור האמת של קודם הבריאה, להמשיך לעצמו חיות חדשה תמידית.
אולם, איך יוכל האדם, למשל, המצוי בעומק עובי גשמיות העולם הזה, לקשר עצמו אל אותה נקודה עליונה, "בחינת קודם הבריאה"?
ה"פתח" דרכו יכול אדם לקשר עצמו אל בחינת קודם הבריאה, מסביר רבינו בתורה זו, מצוי בתוך הבריאה עצמה, אלא שהוא מוסתר בהסתרה בתוך הסתרה.
כלל ידוע הוא: בכל הבריאה כולה "לית אתר פנוי מיניה" – אין מקום "פנוי" מה' יתברך. גם בחושך הגדול ביותר, בהעלמה הגדולה ביותר, גם שם אפשר למצוא איזה "חוט, דק ונסתר, איזה אור מצומצם שמאיר מאותה בחינה עליונה של "קודם הבריאה" אל תוך הבריאה, ובאותו "חוט", ובאותו צמצום אפשר להיאחז תמיד, בכל מצב, וממנו ואיתו אפשר לפתוח פתח להסיר את כל אותם לבושים והסתרות ואז יכול האדם להמשיך את אותו אור גדול "מבחינת קודם הבריאה", למקומו.
הדרך להסרת אותן הסתרות רבות המסתירות את אור האמת, מתחילה אצל כל אדם בליבו הוא. על ידי שאדם מכניע את ליבו לדעתו, דעת התורה; פירוש: כאשר יתגבר האדם על יצרו ויקיים רצון ה' יתברך כפי שגילה לנו בתורתו הקדושה וכפי שביארו לנו חכמי הדורות, הוא מכניע את הרע שבליבו ואז, כאשר מתגבר הטוב שבליבו, מאירה בו אותה "אהבה שבדעת" המאירה במידות, וכשמאירה בו אותה אהבה, הרי שבכל דבר ומקום שהוא מביט, הוא רואה רק את מלכות ה' יתברך, הנהגתו התמידית ואהבתו האינסופית לעם ישראל. ואור זה, "אור אהבה שבדעת", טיבו הוא שהוא עושה שלום בכל מקום ובכל דבר.
* * *
"הכלל הוא", פותח רבינו את התורה הזו בה' הידיעה, "שצריך לבקש שלום. שיהיה שלום בין ישראל, ושיהיה שלום לכל אחד" במידותיו הוא.
שלום, בהגדרתו המוכרת, הוא ויתור הדדי של שני צדדים. בשלום כזה, כופה בעצם כל צד את דעתו או חלקה על שותפו לשלום, שלמען השלום הסכים לוותר על דעתו. אולם, שלום אמיתי, בהגדרתו, הינו שלום שאין בו כל כפיה או ויתור, כי אם אחדות אמיתית שמקורה ב"אור אהבה שבדעת".
מטבע העולם, מבקש כל אדם לבטא את עצמו; מטבע האדם, מבקשת כל מידה ממידותיו לבטא את עצמה. כך, מידת החסד אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם מידת הגבורה, למשל, ואינה יכולה להתבטל אליה. הדרך היחידה בה יכול אדם להושיב את שתי המידות הללו יחדיו, הוא לבטל אותן לדעת התורה, הגבוהה משתיהן, ועל ידי שיתבטלו לדבר גבוה מהן, יוכרחו לפחות לחיות בשלום.
על ידי שאדם פותח את הפתח, בקישור ליבו לדעתו, דעת תורה, ובכפיית יצרו הרע, מאיר בו "אור אהבה שבדעת", אורו של הקדוש ברוך הוא הנקרא שלום, ואז זוכה לשלום האמיתי, שמשמעותו היא שהמידות, או בני האדם שיזכו לאור עליון זה, שוב לא יחפצו כלל לבטא עצמם בצורה שתיתן מקום להבדלים שביניהם, ואז נופלות מפניו כל ההסתרות ומתגלה לו התורה הגנוזה והצדיקים הגנוזים מאיתנו בחשכת העולם הזה, ועל ידי זה מאיר האור הזה, השלום האמיתי, בין כל ישראל. וכשנזכה לכך בשלמות, אזי יתגלה לנו משיח צדקינו שנסתר מאיתנו בעוונותינו ויתקיים בנו "ומלאה הארץ דעה – כמים לים מכסים".
"תמתין כמה ימים, זה אמור להגיע בדואר", מבשר האיש לחברו שמעבר לים. הוא ממתין יומיים שלושה, ושום דבר לא מגיע. חולף שבוע ושבועיים – אין קול ואין קשב.
כבר עברו חדשיים…
ואז הוא מתייאש. 'כנראה' – הוא אומר לעצמו – 'שהאיש חזר בו, או שסתם רצה להתל בי'. אט אט הוא חוזר לסדר יומו ומנסה לשכוח את הבטחתו של האדם מעבר לים.
למה הוא הפסיק להמתין? הלא ישנם דברים שממתינים להם אפילו שנים ארוכות; איך זה שחדשיים הספיקו לגרום לו להפסיק להמתין?!
זאת מכיוון שחשש כי הוא ממתין לשווא. לו ידע בוודאות כי בוא יבוא דבר הדואר, לא היה פרק זמן כזה או אחר גורם לו להפסיק להמתין. המתנה שאין לה תקוה הינה כמאמר הכתוב: "תוחלת ממושכה מחלה לב" (משלי יג, יב).
* * *
ימי בין המצרים הם זמן של המתנה וציפייה. האבלות היא הבעה עמוקה של רצונות וייחולים לשוב ולחסות בצל כנפיו של ה׳ יתברך.
בית המקדש וירושלים אינם רק הבניינים הפיזיים; בתוך כל אחד ואחד מישראל ישנו גם כן בית מקדש וירושלים שחרבו, אלה הם המוח והלב שהיו אמורים להיות מלאים ביראת שמים, באהבת ה׳, באמונה ובשמחה דקדושה – ותחתם נמצאים שם רצונות אחרים.
הימים הללו נועדו לעורר את לבנו להמשיך לצפות ולייחל שהקדושה תשוב ותכבוש את המלוכה, בכלל ובפרט – בירושלים ובבית המקדש, ובלב ובמוח. בימים אלו אנו צריכים לנסות לעורר את הלב לבכות על "שפחה כי תירש גבירתה" ולהשתוקק שרק התורה ודעת הצדיקים ינהיגו את מהלך חיינו.
האדישות השוררת כיום מול חורבן בית המקדש, איננה נובעת רק מאורך הזמן שאנחנו ממתינים לבניין בית המקדש; זהו נתז נוסף מ'מבול האפקורסות' שאמור לשטוף את העולם קודם ביאת המשיח, כפי שהעיד רבינו הקדוש.
האפיקורסות הזאת מרפה ידיים כאילו ההמתנה היא לשווא חס וחלילה. זוהי אפיקורסות של ייאוש שאומרת שהמצב הוא בלתי הפיך חלילה וחס. וכאשר הרגשה שכזאת מחלחלת בלב, הופכת ההמתנה למיותרת ומכבידה.
עובדה היא שאך לפני יובל שנים הייתה האבלות על החורבן והצפייה לגאולה חלק בלתי נפרד מחיי היהודי הפשוט. גם אז כבר עברו כמעט אלפיים שנה מאז החורבן – וההמתנה לא התקררה. איך זה שתוספת של חמישים שנה שינתה את הגישה הזאת לחלוטין?!
אלא שכל עוד האמונה הייתה שלימה שהקב"ה נמצא אתנו, ובא יבוא היום שיגאלנו, לא היה בריבוי הזמן כדי להחליש את התקווה. אך משאמונה זו נפגמה, אבד הטעם בהמתנה.
לא לחינם משקיע היצר את כל כוחו בנקודה זו. הן כל תקוותנו היא ההתחזקות, האמונה והצפייה, הן בכלל – כפי שאמרו חז"ל (תענית ל ע"ב): "כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה; ושאינו מתאבל על ירושלים, אינו רואה בשמחתה" – והן בפרט, כפי שרבינו הקדוש גילה לא אחת, שדווקא ההמתנה וההתחזקות, כמו גם החיפוש והגעגועים בעת גלות הנפש, הם שמכינים את הכלי לישועה.
כאשר אנו חשים באדישות כזאת, עלינו להבין היכן יש להשקיע את הכוחות שלנו. האדישות מוכיחה שהייאוש נוגס בנו, ולכן עלינו לצאת במתקפת נגד של אמונה ותקווה, ולשנן לעצמנו היטב את מה שרבינו הקדוש ותלמידיו הרבו ללמדנו, שאין שום יאוש בעולם כלל ושאין שום גלות, הסתרה או הרחקה שלא נועדו לקרב, לבנות ולתקן.
* * *
כפי שמבאר רבי נתן, שלושת השבתות שבתוך ימי בין המצרים נועדו לתת לנו את הכוח להאמין שה' "אתנו ועמנו ואצלנו" גם עתה, ושהוא יתברך יתקן אותנו דוקא על ידי הגלות.
שבת ותשובה הן משורש אחד (לא רק מבחינת אותיות השורש) והיא זו המעניקה את הכוח בכל מצב ולכל אדם, תהא גלות נפשו כאשר תהא, להמשיך להתאבל על עוונותינו ולשוב אל ה׳ ברצונות חדשים, מתוך אמונה ברורה שבא תבוא ברינה ישועתנו הפרטית והכללית, וכי יש תקוה לציפייתנו.
בשבתות אלו עלינו אפוא להרבות בלימוד דברי הצדיק וגילוייו העמוקים על הקשר הנצחי שאנו קשורים אל ה׳, על מהות הגלות בכלל וימי ההסתרה הפרטיים בפרט; מהי האהבה הטמונה בהם ומהי התקוה הגנוזה בהם.
עם הכנת יסוד זו נוכל להתחיל להתאבל על החורבן, ולייחל להתגלות הקדושה מחדש.
שבוע זה, בו אנו עומדים לקבל את התורה, הוא הזמן המתאים ביותר להזכר גם במעשה של רות המואביה, אותו קוראים בחג השבועות, כי מעשה זה מעורר בנו תחושה חדשה של השתוקקות תמימה של גיורת שהכירה את ה' ורצתה בכל מאודה להסתופף בצל כנפיו, וכך נזכה גם אנו להרגיש בשבוע זה רצון חדש לקבל את התורה באור אחר מזה שהורגלנו אליו עד כה.
אך דווקא משום כך, עלינו לשים לב לדרך בה רות כה התעקשה להתגייר ולהתחיל חיים חדשים. כי מצד אחד כאשר אנו מתעוררים לפעמים לעזוב את ההרגלים הישנים ולהתחדש, מתעוררים בנו מחשבות ותכניות על העתיד. כי יש הרבה מה לעשות בעבודת ה', ישנם דרגות מופלאות בתפילה, בקדושת המחשבה, התמדת התורה, נגלה ונסתר וכו', וכך אכן ראוי לחשוב ולהשתוקק לכל הקדושות שבעולם.
אך מצד שני, צריך לחשוב מה יהיה אם ח"ו לא נצליח. כי בהרבה מקרים בהם בוער באדם אור האמת, והוא עוזב את 'גילולי אביו' ומפקיר את כל חייו הגשמיים, אזי כעבור זמן, כאשר הוא רואה שלא הצליח כפי שחשב כשהתחיל, כי אז נשבר ליבו, והוא עלול ליפול לנפילות גדולות ביותר עד כי הוא עלול להתייאש מכל דבר שבקדושה שבא בדרכו.
ולכן עלינו להזדרז דווקא כעת, בזמן של התחלה, לשים לב באיזה אופן התעקשה רות להתגייר: חז"ל מספרים לנו שכאשר רצתה להתגייר, ניסתה נעמי להפחידה בכך שלפעמים היהדות קשה, וייתכן – אם תחטא חלילה – שתיענש בארבע מיתות בית דין. ואז לכאורה היתה צריכה לעמוד ולזעוק בכל כוחה, שהיא כלל איננה מתכוונת ליפול ולחטוא ח"ו, ואיך בכלל מעלה נעמי על דעתה אפשרות כזו, אולם במקום זה, התעוררה בה נקודת רצון חזקה מאוד, ותשובתה היתה שלמרות שיתכן שהיא תפול וימיתו אותה בבית דין, בכל זאת היא מקבלת על עצמה את היהדות, כי היא מעדיפה למות כיהודיה, "שווה לי להכנס לזה, אפילו אם יהיה מה שיהיה!"…
זוהי נקודת ההתחלה, לא לחפש שום כבוד והצלחה דווקא, אלא להיות מוכנים לשם שמים להתחיל התחלה חדשה ביהדות, גם אם בהמשך לא נצליח חלילה.
מי שמקבל על עצמו כך בהתחלה, הרי שבאמת לבסוף מסייעים בעדו מן השמיים שלא יפול ושדרכו הרוחנית תצלח, כמו שאנו רואים במעשה רות, אבל חובה על האדם לבדוק קודם את פנימיות נקודת ליבו, עד כמה הוא רוצה את ה' באמת, ועד כמה הוא מוכן להתמודד גם עם כשלונות בדרך.
וזה גם מה שמצאנו בקבלת התורה, מצוות ההגבלה עליה צוו ישראל לפני קבלת התורה. למרות שמצד אחד מוטל עלינו להשתוקק לעלות בכל הדרגות שבעולם, בכל זאת נדרשת, לשם כך, הרבה סבלנות, ואנו נדרשים להתכונן גם להיות מוגבלים לזמן מה, ולשמוח בכל יום עם מה שזכינו לחטוף באותו היום, גם אם הוא לא בשלמות.
קבלת התורה כוללת את השלב בו נקבל על עצמנו להיות מוכנים לספוג ולהתמודד עם מניעות רבות אפילו מדי יום, ולא נסתכל כלל על כישלונות, אלא נתקדם בכל פעם ככל האפשר.
במסכת ברכות (דף כ"ז), מספרת הגמרא בארוכה אודות סערה שקמה בבית מדרשו של רבן גמליאל, בעקבות ויכוח בינו לבין רבי יהושע, בתשובה על כמה שאלות ששאל תלמיד אחד. עד שלבסוף הורידו את רבן גמליאל מנשיאותו והושיבו תחתיו את רבי אלעזר בן עזריה, ובאותו היום הוסיפו 400 ויש אומרים 700 ספסלים לביהמ"ד. אותו התלמיד היה רבי שמעון בר יוחאי.
כדי להבין את פנימיות המחלוקת, אפשר לומר שגם רבן גמליאל וגם רבי אלעזר בן עזריה שניהם סברו כי מי שאין תוכו כברו [=רצונותיו כמעשיו] אין לו מקום בבית המדרש, ולכן סבר רבן גמליאל כי כל עוד האדם לא השלים עצמו שיהא תוכו כברו יישאר בחוץ עד שיזכה לשלימות. לעומתו סבר רבי אלעזר בן עזריה כי על ידי שייכנס לתוך בית המדרש ויסתופף עם התלמידים שכבר זכו להשלים עצמם אזי במשך הזמן יזכה אף הוא.
וזה מה שנתגלגל על ידי רשב"י כאמור, כי רשב"י והצדיקי אמת מגלים לנו עד היכן מגיע כוחו של רצון טוב, וכל מי שרוצה ללמוד תורה יבוא וילמוד, וע"י שיסתופף בבית המדרש של אנשי הצדיק יזדכך ויתעלה למדרגות יותר גבוהות ונעלות.
כמו שמבאר מוהרנ"ת בליקו"ה (נטילת ידיים הלכה ו') כי יש שלשה מדרגות בלימוד התורה: מדרגה ראשונה: לימוד התורה בכלליות, כלומר אפילו פלפול בעלמא שאינו נוגע לא להלכה ולא למעשה. למעלה הימנו: להגיע ע"י הלימוד לפסיקת הלכה למעשה.
אולם עיקר הלימוד צריך שיהיה באופן, שיבוא על ידי זה לעורר לבו לדעת מדוע ירדה נשמתו לזה העולם השפל, ועל ידי זה ישכיל להעלות כל עניני העולם הזה לרוחני וגבוה יותר.
כדי לזכות לזה יש לבוא אל ביהמ"ד של הצדיק ולהסתופף בין תלמידי הצדיק, כי הם עוסקים כל העת בבירור דבר זה לידע מה התכלית בעולם, ולהפנים כיצד לנצל את היום לעבודת ה'. וזאת על ידי שהצדיקים האמיתיים מעוררים אותנו ללמוד פנימיות התורה, ועל ידי זה זוכים ליחד לבבנו לאהבה וליראה את שמו הגדול.
ולכן מוהרנ"ת בספריו כל אימת שמדבר מרשב"י, הינו חוזר ומדגיש כי הוא המגלה, אשר תכלית ביאת האדם לזה העולם להשלים את התיקונים הנצרכים לפי שורש נשמתו, והעיקר הוא לקדש את גשמיות העולם הזה, וכמו שאמר רבינו כי בכל תנועה שהאדם עושה מעורר כל העולמות, וכל הזוהר הקדוש מלא מזה שהעיקר הוא להמשיך השגות אלוקות לזה העולם.
ולפי מה שמבאר מוהרנ"ת (הלכות נזיקין הלכה ד'), על פי המבואר בליקוטי מוהר"ן (תורה ל') כי השגות אלוקות אי אפשר להבינם כי אם על ידי צדיק גדול ונורא, אשר יכול אחרי צמצומים גדולים להמשיך השגות אלוקות לתוך אנשים פשוטים, בגלל כן יש להתקרב לצדיק הגדול במעלה ביותר, ולא להסתפק בפחות.
הן על כל אלה יש ללמוד הרבה ספרי רשב"י יחד עם העצות שגילה רביה"ק על פי דבריו, כי העצות בזוהר הקדוש עמוקים מאד – אכן יש הרבה דברים פשוטים – אולם בכלליות הינם עמוקים מאד, ועל ידי ספרי רבינו הקדוש ותלמידיו הסובבים סביב הגילויים של ספר הזוהר הקדוש הרי הם מאירים באורות נפלאים להאיר את הנפש באור זך ונשגב.
כדאי ומומלץ מאוד שנלמד היטב את ההקדמה של הספר הקדוש ליקוטי מוהר"ן, אותו כתב מורינו ר' נתן זיע"א, שם נוכל לעורר ליבנו בדיבורים חמים כגחלי אש בחשיבות לימוד הספר הזה.
יהיה זה מיותר לכאורה לכתוב במאמר זה בקדושת הספר הזה ובסגולותיו הנוראיות לבקוע את הלב האבן שלנו, להופכו ללב בשר, שיהיה לב חם כמו של אברהם אבינו ע"ה, מלא בכיסופים וגעגועים להשי"ת, המחפש ומוצא עצה ישרה וברורה בכל פסיעה בחיים בזמני עלייה ובזמני ירידה, הן בהתקשרות פנימית לכל מצוה והלכה, והן בהתקשרות להשי"ת בכל מעשיו ועסקי החול.
וכמו שכבר כתב שם בהקדמה "והנה דבר שפתיים אך למחסור, להאריך ולהרחיב הדיבור בשבח הפלגת מעלת קדושת הספר הקדוש הזה הנורא מאוד, כי מי שירצה להסתכל בו בעין האמת יראה ויבין עד היכן הדברים מגיעים".
אך בכל זאת, אם צריכים אנו להרחיב את היריעה בחיזוק לימוד הספר, הוא דווקא בכיוון ההפוך, שאנו כה מאמינים בקדושת הספר הזה, עד שפעמים נדמה לנו שאין אנו שייכים לזה כלל, ועל כך צריכים אנו מאוד מאוד להתחזק.
כי לפעמים מרוב שמאמינים שהוא ספר גבוה וקדוש, יכול בחור לומר לעצמו: "וכי אני בחור צעיר שבקושי מבין קצת הלכה וחומש, אתחיל ללמוד ספר כזה קדוש וגבוה, שכמעט ואיני מבין בו מילה?!"
לכן אחי היקר, מוכרח אני לומר לך, שרביז"ל מאוד הקפיד על אלו שאמרו על הספר הזה שהוא גבוה מדי, כיון שהספר הזה מיועד לכל אחד, ואפילו הפשוט והקטן ביותר יוכל למצוא בו מזור לנפשו.
בוודאי תאמר, שכבר ניסית לפתוח את הספר כמה פעמים ולא הבנת כלום. אכן כן, הספר הזה דורש מאיתנו קצת מאמץ, כי כך היתה צוואתו של רביז"ל (ליקו"מ סי' ח' תנינא) שבשביל להבין את ספריו הק' צריכים כח של חיפוש. הספר הזה מעמיד אותנו במבחן קטן האם אנו רוצים לחפש את ה'. כי מי שיחפש ימצא. ומי שיתעצל, יהיה לו תירוץ, שזה גבוה בשבילו.
ולא צריך כשרון גדול לזה, אדרבא, רביה"ק העיד, שבספר הזה יש כח כזה שאדם שאין לו כשרון, אם ילמד בו, יזכה שיפתח מוחו עד שיוכל להתהפך להיות בעל מח גדול.
מה שנדרש מאיתנו הוא להיות מוכן בנפש, להיות עקבי, לרצות לחפש להבין מה הוא אומר בשבילנו.
"פעם היה מזרז את אחד ללמוד את ספרו, ואמר שהוא מצוה גדולה ללמוד את ספרו הרבה, ואמר לו שיכולין להיות נעשה בעל מח גדול על ידי ספרו, כי יש בו שכל ועמקות נפלא מאוד על פי פשוטן של דברים. וגם אם יתמידו בספריו הק' יכולין להיות נעשה איש כשר באמת, ואז יזכה לראות פנימיות שיש בספריו הק', כי יש בהם פנימיות הרבה מה שאין נראה על פי פשוטו כלל, אשרי הזוכה ללמוד ולהתמיד בהם הרבה" (חיי מוהר"ן).
הרי לנו, שהספר הזה שייך לכל אחד בכל דרגא שהוא, מה שדרוש מאיתנו הוא להיות מוכן לחפש, לקבוע לימוד קבוע בספר הזה גם אם אין מבינים ומרגישים בזה כלום, רק להתמיד בזה, ואז יפתח מוחו, יבקע גידי קשיות הלב, ויהיה נעשה איש כשר באמת.
ורבינו בעצמו אמר שצריך שיהיה לאדם שיעור אחד פשוט בליקוטי מוהר"ן, ללמוד במהירות הרבה מאוד כדי שיהיה שגור בעל פה.
יעידו על כך הרבה אנשים, שזכו להתקרבות גדולה להשי"ת, בעיקר על ידי התמדה יום יומית בספר הזה, גם בלי הבנה. רק בעקביות עמוד אחרי עמוד, דף אחרי דף, עד שסיימו את הספר, ושוב חזרו על זה, עד שלאט לאט נפתח להם ההבנה וההרגש.
בפעם הראשונה קראו זאת קריאה בעלמא, כאשר מידי פעם התעורר ליבם מדיבורים קצרים הפשוטים להבנה. וכשהתמידו והמשיכו, זכו מידי פעם להתעורר דווקא מריבוי המושגים הגבוהים, אף שלא הבינו את משמעותם. וכשהמשיכו להתמיד, זכו מדי פעם להבין קטעים שלמים, עד שברבות הזמן התחילו לקבוע שיעור עיוני יותר, ולהכנס יותר לעומק התורה. אבל ההתחלה חייבת להיות בצורה של החלטה חזקה, להתחבר לספר הזה יהיה מה שיהיה, גם בלי שום הבנה והרגש.
וזאת חשוב להדגיש, שגם אם נפלת מהקביעות, אתה יכול להתחיל בכל יום מחדש להתחבר לספר הזה, כי הוא שייך לך תמיד!
תודה לא-ל זכה דורנו לשמש את הצדיק הלא הוא רבינו הקדוש בהרבה שימושים, בהעמדת ובנין בית ציונו הקדוש בפאר והדר, באחזקת ביתו והיכלו, בהפצת דעתו ותורתו, בהדפסת והאדרת ספריו, בהקמת ואחזקת בתי כנסיות ובתי מדרשות על שמו ועוד כהנה וכהנה. מי היה מאמין שבדורנו זה תנתן אפשרות לשמש את הצדיק יסוד העולם, מי היה מעלה בדעתו שבשפל המצב ובתוך חושך כה עבה בו שרוי הדור נזכה לשרת את קודש הקדשים. אך ה' יתברך חמל עלינו ונתן לנו מתנה טובה זו להיות ממשרתי ומשמשי איש האלוקים.
עלינו לזכור כי כגודל מעלתה כן גודל חלישות הדעת שמתלווה אליה, ידוע שרבינו אמר שעל כל פעולה בענינים הקשורים אליו ישתרגו מניעות וקשיים לאין שיעור, ואכן כל אחד שזכה להתעסק בשימוש הצדיק באיזה אופן שהוא יכול להעיד שהמרירות והקשיים היו מנת חלקו, בבחי' "כל משבריך וגליך עלי עברו".
מטבעם של דברים, בעת חלישות הדעת מתמלא הלב בקושיות וטרוניות, מדוע דווקא זה שבא לעשות דבר קדוש ונשגב יצטרך לסבול מרירות כזו. עומד העסקן ומתמרמר על שבעיניו נראה ש"צדיק ורע לו", הוא הרי רוצה לסייע ולשמש את הצדיק ומדוע איפה מגיע לו קשיים כאלו?! לפעמים אף מתגנבת בלבו מחשבה סוררת "מי אומר שזה בכלל דבר טוב והלא אני רואה את הסבל והמניעות שכרוכים בכך"?!
כדי להפריך מחשבות אלו נעיין בפתיחה לליקוטי מוהר"ן חלק ב' שם הציג רבי נתן את אחד היסודות היותר גדולים של רבינו הקדוש בהתקרבות לכל דבר שבקדושה. רבינו הקדוש מבאר שם את משמעות הכתוב "אחד היה אברהם", כי כפי שאברהם אבינו לחם בעד פרסום האמונה אע"פ שהיה יחידי בעולם וכל יושבי תבל היו כנגדו, כן כל אחד הרוצה לעבוד את ה' צריך להיות מוכן בנפשו שאפילו אם יישאר יחידי בעולם וכל יושבי תבל יהיו כנגדו ימשיך בעבודתו ולא יתפעל משום מניעה או מחלוקת, אפילו מבני ביתו ולא יפול ברוחו מכך. רבינו מלמד אותנו כאן יסוד גדול, שמניעות ויסורים בדרך לקיום דבר טוב אינו דבר חדש ואין זו המצאה בת דורנו, כך החל עם ישראל את דרכו וכך סלל לנו אבי אומתנו את הדרך, ולא רק במניעות ויסורים של מה בכך אלא בחלישות דעת שאין למעלה ממנה, כאשר כל העולם כולו על חכמיו ונבוניו מתנגדים בתוקף לדרכו והוא בזוי ומושפל ומשוקץ בעיני כל, אעפ"כ לא היה בכך כדי לשנות אצלו זיז כל שהוא מאמיתת דרכו.
ללמדך שאם הנך בא לבחון דבר אם טוב הוא או לא, לעולם אל תלמד זאת מכח הקשיים והמניעות. אלא אדרבה הדרך לטוב רצופה מכשולים ומרירויות אין סוף, והנתיב להעמדת דבר שבקדושה על מכונו זרוע מהמורות וקשיים בלי גבול. המניעות והיסורים צריכים להוות סימן ועידוד לאדם שהנה הוא הולך בדרך הישר, כפי שרבינו אומר בליקוטי מוהר"ן סי' מ"ח שכאשר האדם מבקש להתקרב לבוראו "אזי הדרך שמראין לו התרחקות" וזהו השביל המבטיח לו להגיע ליעד הנכון.
עוד צריך לבאר מדוע בשימוש הצדיק כל קושי נראה כהר, מכיון שהאדם הניגש לעסוק בעסק כל שהוא עבור הצדיק הרי הוא חש שהוא עושה פעולה נשגבה ושהוא תורם ומעניק לצדיק מכוחו ואונו, וכיון שכך, אין הוא מבין כיצד זה הוא מקבל בתמורה מנת יסורים ובזיונות. אך זוהי טעות חמורה. העושה עבור הצדיק זוכה ולא מזכה, מטיבים לו ולא הוא מיטיב, הוא נוטל ולא נותן, הזכות לשמש את הצדיק היא זכות מופלאה ונוראה שאין דוגמתה, וכדי לזכות לה צריך האדם לשלם, הוא צריך להזדכך, היסורים הם האפשרות היחידה לחבר שפלים ונבזים שכמונו עם זכיה נשגבה ונעלה כגון זו.
רבינו הקדוש מגלה, שהצדיק הוא בבחינת "ארון נושא את נושאיו" המשמשים את הצדיק נישאים ונתמכים על ידי הצדיק. הצדיק אינו זקוק למשמשים, כל העולם ניזון בשבילו ואין הוא נצרך לתמיכה כל שהיא, הסיבה לכך שהוא מראה עצמו כנצרך הוא אך ורק כדי לזכותנו. אם זו תהא גישתנו לשימוש הצדיק, כשנבין ש"גדולה שימושה יותר מלימודה" והיא זכות מופלאה, אזי נוכל לסבול קשיים ומריריות, כי נזכור שאין אנו ראויים לזכות שכזו והייסורים הם שמעמידים אותנו ומציבים אותנו ככלי שרת במקדש ה'. או אז נבין גם שעצם הכאב על כך ש"הפאר והחן והיופי של כל העולם כולו" שהוא הצדיק כדברי רבינו בליקוטי מוהר"ן ח"ב ס"ז, אינו מכובד בעולם, זוהי גם כן זכות, כי ההרגשה בלבד שחן זה צריך להתכבד היא נקודת אמת ודעת שצריך לזכות לה, וכדאי לסבול סבל זה המקשר ומדבק אותנו לקדושת הצדיק שהבטיח "גמרתי ואגמור".
אם היינו שואפים, אנחנו חושבים לעצמנו… אם רק היינו שואפים, יכולנו לעשות הרבה יותר. יש כל כך הרבה דברים שנמצאים במרחק הושטת יד מאיתנו, דברים ש"בפיך ובלבבך לעשותו", אבל אנחנו לא מושיטים יד. דוד המלך אומר: "פי פערתי ואשאפה, כי למצוותיך יאבתי" (תהלים קיט, קלא), ומפרש רש"י "ואשאפה – לשון בליעה". כמו שאנחנו שואבים אוויר, כפי הצרכים וכלי הנשימה שכבר קיימים בתוכנו, ופשוט ממלאים אותם, כך גם יכולה להיות שאיפה למצוות – לא שאיפה לדברים רחוקים מעצמנו, אלא רצון למלא הרגשת צימאון גדולה. לשאוף פנימה חזק.
ישנם הרבה דברים אליהם אנחנו יכולים לשאוף, כבר במדרגה הנוכחית שלנו, לפני שאנחנו מדברים על לשאוף ליותר. בוודאי ששאיפה אמורה להגיע למדרגה של שאיפה מלאה לכל המצוות כמו שדוד המלך אומר על עצמו, אבל עוד לפני כן אנחנו יכולים לשאוף גם להרבה דברים שאנחנו מרגישים בחסרונם. אם זה כשאנחנו מרגישים שהחירות האמיתית נמצאת בהשתעבדות, וכשאנחנו יודעים שגם האושר המדומה שאנחנו חושבים שאנחנו משיגים בו משהו לעצמנו הינו מדומה, והאושר האמיתי שווה הרבה יותר, האושר של "יפה שעה אחת של תשובה ומעשים טובים בעולם הזה, מכל חיי עולם הבא" (אבות ד, יז). אבל כל הידיעות שאנחנו חשים כבר כעת, לא גורמות לנו לשאוף. פעמים יש וחידלון שכזה נובע מתוך תחושה של קטנות הדעת והבינוניות, שאומרת לנו שזה גם טוב מאוד אם נהיה רק אנשים פשוטים או קצת יותר, וכך אנחנו מזניחים את עצמנו. לא מכירים במשמעות האמיתית של עצמנו, אשר לאמיתה של תורה "חייב כל אדם לומר בשבילי נברא העולם" (סנהדרין לז ע"א). אולם אנו מסתפקים בקצת שלווה, שקט נפשי, ומעט מן הרוח לפעמים.
אבל זה לא רק סתם חידלון. בוודאי שהירידות והכשלונות תורמים לכך מאוד. יכול להגיע שלב בירידה שהאדם כבר באמת לא יודע מה הולך איתו. היתה תקופה שהוא ידע לפחות את הכיוון שלו, יחד עם הנפילות, אבל היום הוא פשוט לא יודע בכלל מה הולך איתו. מה יהיה איתו, הוא לא יודע. אין סוחבים עבר כזה? מה הוא אמור לענות לעצמו על נפילות חוזרות ונשנות, על נפשו שגלתה והלכה לאיבוד? וזה לא רק שאלה איך להתמודד עם העבר. איזה עתיד צפוי לו? איך בכלל מתקדמים, אפילו בלי המשא הכבד של העבר? והאדם נופל בקלות ביד יצרו, ושוכח מלשאוף, מלרצות את הדברים הבסיסיים ביותר.
"לפי גדולת השם יתברך ועוצם רוממותו יתברך, בתנועה קלה בעלמא ובהסתכלות בעלמא שאינו כראוי לפי כבודו יתברך, היה ראוי לבוא על האדם מה שראוי חס ושלום. אך השם יתברך מלא רחמים, וכל העולם מלא רחמנות, והוא יתברך רוצה מאד בהעולם" (ליקוטי מוהר"ן, ב, מט). כדי להבין את המשמעות של "כל העולם מלא רחמנות", מקדים רבי נחמן ואומר: כל סטיה קלה מהאמת, היתה אמורה להביא על האדם מה שהיה ראוי לבוא עליו. לא צריך חטא גדול בשביל זה. כי כשתופסים מעט מגדולת ה' יתברך, מבינים שאין דבר כזה "תנועה קלה". לפני מלך אי אפשר לזייף. ואם אנחנו עדיין קיימים, למרות דברים חמורים יותר מ'תנועה קלה', מה אנחנו מסיקים מכך? הרי אי אפשר לומר שהקב"ה מוותר, ח"ו (וכך אמרו חז"ל במסכת בבא קמא דף נ,א: "כל האומר הקב"ה וותרן, יוותרו חייו", פירוש: יופקרו חייו, שמורה לבריות לחטוא). אבל איך אנחנו מכירים ברחמנות העצומה של הקב"ה, ומצד שני לא סומכים על זה בלהמשיך כפי מה שאנחנו? הרי הרחמנות היא מה שמחזיק את כל העולם. כיצד אנחנו בוטחים ברחמים של הקב"ה ולא מסתמכים עליהם גם במעשים רעים?
"על כן אהובי אחי, אתה המעיין, נפשי ולבבי, חזק ואמץ מאד ובטח בשם כי לא יעזוב אותך, כי כל מה שעובר עליך הכל לטובתך, ותסמוך על רחמיו המרובים בלי שיעור כי השם יתברך גדול מאד ולגדולתו אין חקר, ויש ענין שמתהפך הכל לטובה וזדונות נתהפכין לזכויות, רק חזק ואמץ" (ליקוטי עצות על תורה זו). אם אנחנו לא רק לוקחים את הצד הקל והנוח עבורנו ברחמיו של הקב"ה, שאנחנו לא נענשים חלילה מייד, אלא הולכים צעד קדימה ומבינים דווקא את המשמעות המחייבת שברחמיו, אז לא ניפול לטעות כזאת. למה באמת הקב"ה מרחם? רחמים הם כמו רחם, המגדל ומחזיק את העתיד. אין כרגע מציאות לכשעצמה עליה ניתן לומר שאני מרחם עליה, כי העובר, נחשב פחות מציאותי עבורנו מאשר תינוק שכרגע נולד, ובוודאי בשלבים המוקדמים בו הוא נקרא בהלכה 'מים' בלבד. אבל יש רחמים גדולים אליו – עבור העתיד שלו. יש אהבה אליו מצד הכוחות שטמונים בו.
כך גם רחמנותו של ה' יתברך. אם זה נראה לנו שהרחמים הם סתם מתנה, אפשר להתרשל, ואין גם דבר שיעורר אותנו להתקדם ולשאוף, כשאנחנו סוחבים את המשא הכבד של העבר. זה אמנם נכון שהם מתנה גמורה, כי מצד מעשינו, היינו אמורים לחדול מקיום ח"ו, אבל יש בהם גם המשמעות המחייבת: יש לך עתיד! "יש ענין שמתהפך הכל לטובה"! עצם זה שאני קיים, מראה לי עד כמה הקב"ה רוצה בי, ומראה לי שיש לי כנראה אוצרות רבים שאגלה בתוכי, שהם שווים את כל מה שנעשה איתי עד היום. זה שווה את הכל, בוודאי. אין ספק בזה.
"… על כן צריך לחזק עצמו מאד בעבודתו בכל מה שיוכל אף אם הוא כמו שהוא ויסמוך על רחמיו המרובים מאוד בלי שיעור כי בוודאי לא יעזוב אותו, אף אם עבר מה שעבר, העבר אין, והעיקר מכאן ולהבא לא יעשה עוד". ראשית האמונה בעצמנו מתחילה בלעזוב את העבר. "העבר אין". העיקר – מכאן ולהבא, זה העיקר. אם אנחנו קיימים בשביל מה שמכאן ולהבא, למרות העבר, סימן שזה העיקר עבורנו. שם אנחנו נמצאים באמת.
"משנכנס אדר מרבים בשמחה", אומרת הגמרא (תענית כט ע"א), וכן הביאו להלכה המגן אברהם והקיצור שולחן ערוך. שמחת הפורים מתפשטת על פני החודש כולו, דבר ייחודי שלא מצאנו במועדות אחרים. הדבר נרמז גם בלשון המגילה: "החודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה" (אסתר, ט, ד): החודש התהפך, לא רק הימים. ננסה בעזרת ה' לראות מעט על שמחת הפורים, ולנסות ליישם זאת בחודש זה ולהמשיך להרבות בכל השנה.
הגמרא מתארת יותר את עניינו של חודש זה: "כיון שנפל פור בחדש אדר, שמח [המן] שמחה גדולה, אמר: נפל לי פור בירח שמת בו משה" (מגילה יג ע"ב). המן ראה בחודש הזה את הזמן המסוגל ביותר לפורענות על עם ישראל. מיתתו של משה רבינו קשורה בחטאים של עם ישראל, "ויתעבר ה' בי למענכם ולא שמע אלי" (ואתחנן). במדרש מובא שבכל חודש היתה זכות לעם ישראל, ובחודש אדר לא נמצאה זכות. המן טוען כנגד עם ישראל שהוא עם ש"ישן מן המצוות" (מגילה שם). כל הכוח שמניע את המן הוא הריחוק של עם ישראל מה', וכל הכישלונות והחטאים שלו. דבר אחד הוא לא ידע, מוסיפה הגמרא: "ולא היה יודע שבשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד". זה נראה שעם ישראל מאבד את משה רבינו בחודש זה, אבל באמת, בדיוק בחודש זה הוא גם קיבל אותו.
דבר גדול אנו לומדים מפורים. כל הכישלונות והבעיות יכולים להיות חלק מגילוי אחד גדול. כשמסתכלים עליהם באור הנכון ובמכלול השלם, ולא רק עליהם ספציפית, הם הופכים לחלק מהתפאורה המאירה והשמחה. גם אם עם ישראל איבד את משה רבינו בחודש אדר, אף על פי כן, היה לו אותו. הוא זכה לקבל תורה ממנו, ונשאר לו ממנו משהו לנצח. המשמעות של זה היא לא רק שלמרות שיש כישלון בצד אחד, יש גם הצלחה בצד השני. היא הרבה יותר עמוקה: משה רבינו נולד ונפטר באותו זמן, כדי להראות שיחד עם מה שיביא לפטירתו, הוא עדיין נולד. לא סתירה שגורמת לקזז משני הצדדים: הכישלון הוא לא כזה גדול, העלייה לא כזאת גדולה, אלא הבנה אמיתית שעם כל זה, יחד עם כל השפל והירידות, זה עדיין יהיה שם. זה מוכרח להיות שם. באותו החודש נפטר, אבל באותו החודש נולד. בדרך כזאת, הירידה והשפל מגלים את עומק המושג. הם התפאורה לגילוי מעלת של עם ישראל.
כן הוא גם לגבי ההצלה של כלל ישראל. באותו חודש שמנסים לאבד אותם, הם בסופו של דבר מתגברים על שונאיהם. זה לא היה חייב להיות באותו הזמן: הגזירה יכלה להתבטל בזמן אחר בלי שום קשר, והשמחה הייתה מן הסתם מאוד גדולה על נס ההצלה. אבל כשזה קורה בדיוק באותו זמן, עם ישראל מבין אחרת את התמונה: זה לא למרות. כמעט הושמדנו והנה התגברנו על שונאינו. באותו מקום בו עמדנו להיות מושמדים לנצח ח"ו, אנחנו עומדים היום ניצבים וקיימים. מה שניסה להראות את הצד בו אנחנו נמוכים וירודים, בסופו של דבר הראה את ההפך: לא רק הצלה, אלא התגברות ושליטה על השונאים.
זאת השמחה השלמה ביותר. לא שמחה רק בטוב לבדו כי אם שמחה שיוצאת מכל מקום אפשרי. היא מציצה מתוך כל כישלון, מתוך כל רגע סתמי, מתוך התסכולים. "כִּי יֵשׁ יָגוֹן וַאֲנָחָה שֶׁהֵם הַסִּטְרָא אָחֳרָא, שֶׁאֵינָם רוֹצִים לִהְיוֹת מֶרְכָּבָה אֶל הַקְּדֻשָּׁה, וְעַל כֵּן הֵם בּוֹרְחִים מִן הַשִּׂמְחָה. עַל כֵּן צָרִיך לְהַכְרִיחַ אוֹתָם לְתוֹך הַקְּדֻשָּׁה, דְּהַיְנוּ הַשִּׂמְחָה, בְּעַל כָּרְחָם" (ליקוטי מוהר"ן ב, כג), וזאת "עִיקַר שְלֵמוּת הַשִּׂמְחָה". כשאני מסתכל בעצמי ורואה את כל הרע, וביחד עם זה את כל הטוב, אני מגלה דבר עמוק מאוד: מה כל היגון והעצב מגלים לי בחיים? את זה שאני תמיד אשאר קרוב לה'. שהרי, יחד עם כל הכישלונות האלו, אני עדיין דבוק בה', דבר שלא היה אמור להיות עם כל הקלקולים שלי. מהם אני רואה את המשמעות האמיתית של הקדושה שתהיה בי תמיד, למרות הכל, עדיין-עדיין.
אפשר להסתכל רק על הטוב לבדו ולשמוח בו. אבל השמחה האמיתית תתגלה כשאראה שזה יוצא מכל דבר בחיים: מכל כישלון אני רואה את אותו דבר – ואף על פי כן, למרות הכול, למרות כל הכישלונות, אני אשאר מאמין, אני אמשיך לרצות, אני אמשיך להתפלל ולקוות. זהו הגילוי שאנחנו מוציאים מכל היגון, ובכך הם הופכים להיות מרכבה אל הקדושה, ומגלים עוד נדבך של קדושה ושמחה בתוכנו.
"ונהפוך הוא". לא הייתה גזירה, התבטלה, וחזרנו למה שהיינו. הדבר הרע התהפך – הוא גילה את ההפך הגמור. שנזכה לשמוח בזה באמת, ולקלוט את המשמעות המלאה של הדברים: כל הדברים הרעים שהיו לי בחיים לא הצליחו לעמעם את האש היסודית שבוערת בתוכי לה', והיא לעולם לא תיכבה. מכל זה אדע לשמוח יותר ויותר בקדושה שרק היום גיליתי עד כמה היא בתוכי באמת.
* * *
כי דייקא על ידי מה שהבעל דבר מכניס בלבו יגון ואנחה ומרה שחורה, על ידי זה דייקא יהיה שמח מאד, כי יאמר בלבו אף על פי שאני רחוק כל כך מהשם יתברך, אף על פי כן אני מזרע ישראל, ולא עשני גוי, ואני זוכה בכל יום לקיים כמה מצוות ציצית ותפילין וכמה ברכות ודיבורים קדושים בתפילה ובתורה שאני זוכה לומר בכל יום ויום, ואדרבא זהו עיקר שמחתי שמרוחק כמוני יזכה גם כן להניח תפילין בכל יום שהם כתרי דמלכא וכולי, וכיוצא בזה בשאר המצוות שכל ישראל מקיימין בכל יום. ומי שמתגבר את עצמו עד שבא לשמחה כזאת, עד שמהפך כל היגון לשמחה הוא דבר גדול מאוד, ורק זהו עיקר מצוות השמחה להיות שמח כל כך עד שיהפוך היגון ואנחה לשמחה, ומזה נעשה יחודים גדולים ושעשועים גדולים מאד מאד למלה למעלה בכל העולמות
כשאדם משתדל לעשות כל יום חשבון נפש ולשפוט את עצמו על כל מעשיו, אם הם מתנהלים כראוי אם לאו – הוא זוכה להסיר מעליו את כל הפחדים, שלא יירא ולא ידאג משום דבר בעולם, רק מה' יתברך.
הסיבה שאדם מפחד ודואג מדבר מה, הוא רק משום שמשמיים שלחו את הדבר הזה כדי לעורר אותו, כמו שכתוב (תהילים קיט צא:) "למשפטיך עמדו היום כי הכל עבדיך" וביארו חז"ל (נדרים מא) שכשיש גזר דין משמיים על אדם – כל הברואים הם עבדים לה' כדי להוציא את המשפט לפועל.
כך שכל כוחם של הדברים המפחידים נובע מכך שהם שליחים של מידת הדין העליונה.
אבל מי ששופט את עצמו על מעשיו – כבר אין צורך לשפוט אותו למעלה, כי הוא כבר שפט את עצמו והוא מתכונן לשפר את מעשיו, כפי שאומר המדרש (שופטים ה) שאם יש דין למטה – אין דין למעלה, וכמו שאמרו חז"ל: "כל השָׂם אורחותיו [=שופט את דרכיו] זוכה ורואה בישועתו של מקום" (סוטה ה ע"ב.)
(עפ"י ליקוטי מוהר"ן ח"א טו)
"הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ" (ויקרא יט יז)
"אמר רבי עקיבא, תמה אני אם יש בדור הזה מי שיכול להוכיח" (ערכין טז ע"ב)
תוכחה היא אומנם מצווה וחובה, אבל יש לנהוג בה בזהירות מרובה, כך שהיא תביא תועלת ולא תזיק. שכן כאשר מזכירים לאדם את חטאיו, הרי במקום שהדבר יעורר בו רצון להשתפר, זה עלול לגרום לו ריפיון ידיים.
למה הדבר דומה? לפסולת שריחה רע – כל עוד היא מונחת במקומה, הריח אינו מורגש כל כך, אבל אם מזיזים אותה – ריחה נודף והולך.
כך החטאים, כשמזכירים אותם ומתעסקים בהם, מתחיל ריחם הרע לנדוף, דבר שמחליש את הנפש שהחיות שלה הוא מהריח הטוב של המעשים הטובים, כפי שאמרו חז"ל שהנשמה נהנית מהריח (ברכות מג ע"ב).
רק הצדיקים הגדולים שמלאים וגדושים באהבת ישראל וברחמים, אפילו על החוטאים הגדולים שבהם, מסוגלים תוך כדי תוכחתם לנטוע בחוטאים את הידיעה וההרגשה הברורה שעוד לא אבדה תקוותם לשוב בתשובה שלימה, ואדרבה אם יתגברו ויתחזקו – כל הירידות שלהם יהפכו לעליות.
כך נאמר על תוכחתו של משה לישראל על חטא העגל: "נרדי נתן ריחו" (שיר השירים א) לאמור, שהוכיח אותם באהבה ובכבוד, כך שהדבר לא יחליש את דעתם על ידי הריח הרע של החטאים.
(עפ"י ליקוטי מוהר"ן ח"ב ח)
"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'" (שם יט יח)
גם כאשר הקב"ה מעניש, הוא עושה זאת בחסד וברחמים, ואינו ממצה את הדין עם החוטאים, כמו שנאמר: "והוא רחום… ולא יעיר כל חמתו" (תהילים עח).
זו הסיבה שעל האדם לשמוח ברעות שבאות עליו, משום שאין הן אלא חלק קטן מהעונש המגיע לו על חטאיו.
דבר זה רמוז בפסוק "ואהבת לרעך" קרי: לרָעַךָ – שתקבל באהבה את הרעות – "כמוך" – כי במצב רוחני ירוד כמוך – "אני ה'" – הנני מתנהג איתך ברחמים גדולים. שם ה' מורה כידוע על מידת הרחמים.
(המאמר הבא פורסם בעיתון המודיע, בשנת תש"כ, בשיאה של פרשת יוסל'ה הידועה, שגיבורה – הסבא ר' נחמן שטרקס – הוא שזה שסיפר חלק מהעובדות המובאות כאן. המאמר בא, בין היתר, גם לתת רקע לפרשת יוסל'ה, ולעקשנותו של ר' נחמן שלא למסור את נכדו לחינוך קומוניסטי…)
בתולדות מאבקה של יהדות רוסיה הסובייטית על דתה ואמונתה, התבלטו חסידי ברסלב בגבורתם הנפשית, בעקשנותם ללא גבול, תוך עמידתם האיתנה על משמר קדושת היהדות. חסידי ברסלב המשיכו במאבקם שנים על שנים גם לאחר שברוב ערי ועיירות בריה"מ כבר נכנעה היהדות הרוסית. הם המשיכו לשמור על אורח חייהם הדתי ועל צביונם החסידי המובהק שעה שאחרים המירו את כבודם ולא השאירו זכר ליהדותם.
קבוצת חסידי ברסלב, אם כי היתה קטנה בכמותה, סך הכל כמה מאות משפחות, תופסת את המקום השני אחרי חסידי חב"ד, בתנועת המרי נגד משטר הדיכוי ורדיפות אכזריות על שומרי תורה ומצוות ברוסיה הסובייטית. כעדות לכך יכולים לשמש דבריו של עיתון היבסקציה באוקראינה – "שטערן", הכותב, כי הם (הייבסקים) כבר גמרו עם הדת במחנה היהודי. מפריעים להם דרכם למטרה הסופית רק חסידי ליובאוויטש וחסידי ברסלב.
חסידי ברסלב התמימים, למרות היותם חסרי נסיון ארגוני כל שהוא, על אף היותם עניים ואביונים גילו כושר התמצאות במצב הקשה ביותר והמשיכו להתקיים כקבוצה מאורגנת המכלכלת את עניניה הרוחניים והחומריים, גם בתנאי חיים ומשטר קשים ביותר.
המרכז – באומן
המרכז של חסידי ברסלב היתה העיר אומן אשר באוקריינה. בעיר זו נמצא הציון של רבם הקדוש ר' נחמן זצ"ל. העליה ל"ציון" מדי שנה בשנה לתפילה ב"ימים הנוראים" החזיקה את חסידות ברסלב, מכיון שלאחר פטירתו של ר' נחמן מברסלב לא עמד לה רבי אחר במקומו. תקופת שנים לאחריו נחשב כראשה ומנהיגה של חסידות ברסלב ר' נתן שטרנהרץ, תלמידו המובהק של ר' נחמן שהעלה את רוב תורותיו על ספר, אולם גם הוא לא נחשב רשמית כ"צדיק" ממלא מקום אלא בתור חסיד ותלמיד גדול של ר' נחמן. מה שנשאר להם לחסידי ברסלב היו ספריו של הרבי הנלמדים על ידם בכל עת, מהם הם שואבים את יניקתם הרוחנית. המקשר אותם יחד להיות חטיבה מלוכדת היה המפגש בין החסידים בעת עלותם להתפלל על קבר רבם הקדוש. במצב דברים שכזה נחשבה העליה ל"ציון" כחובת כל חסיד ברסלבי, אם רק ישנה אפשרות כלשהי להגיע ל"ציון". במסורת זו המשיכו חסידי ברסלב משך שנים מרובות גם בתקופה הסובייטית. מאות חסידי ברסלב היו נוהרים שנה שנה לעיר אומן להתפלל על ה"ציון" ב"ימים נוראים". היו גם מקרים אחדים שחסידי ברסלב הנמצאים בפולין הסמוכה לרוסיה הבריחו את הגבול למטרה זו. בשנת תרצ"ה (1935) הגיעו מפולין שלושה מחסידי ברסלב ברשיון הממשלה הסובייטית, שהעניקה להם אשרות כניסה. לעובדה זו נודעה חשיבות מיוחדת כפי שיסופר.
כזה היה המצב עד שנת תרצ"ו. בשנה זו הוחמר המצב. בית הכנסת האחרון של חסידי ברסלב בעיר אומן הוחרם ובזה הונחתה מהלומה כבדה על חסידי ברסלב. אף על פי כן המשיכו להתפלל בצוותא בבית פרטי.
מספר עובדות על מסירות הנפש
נמסור כאן מספר עובדות המעידות על מסירות הנפש שגילו חסידי ברסלב ברוסיה בשמירתם על קדשי היהדות:
ראשית כל הוא חינוך הבנים ליהדות. תלמודי תורה התקיימו בעיר אומן גם בשנות השלושים, בזמן שבערים אחרות כבר לא היה זכר להם. מימון ההוצאות הדרושות לכך נעשה בעזרת הרבי מליובאביץ. משנסגרו תלמודי התורה החלו חסידי ברסלב ללמד את ילדיהם תורה בבתים פרטיים, אולם גם במקרה זה נתקלו בקשיים עצומים: קיים חוק חינוך חובה המחייב את כל אב להכניס את ילדיו לבית הספר הסובייטי. במשרד הרישום של העיריה רשומים כל הילדים שבעיר, אבל בבית הספר הסובייטי נפקד מקומם של ילדי חסידי ברסלב. הרשות המוסמכת לכך היתה תובעת תשובה מההורים, מדוע אין הם מוסרים את ילדיהם לבית־הספר הסובייטי. ההורים היו מצדיקים עצמם בכל מיני אמתלות. רבים טענו כי אין לזה שום סיבה דתית, אלא שהילדים סתם כך אינם רוצים ללמוד שום דבר.
תצויין אפיזודה הבאה: חסיד אחד נאבק זמן ממושך על נפש ילדו ולא מסרו לבית הספר הסובייטי. לבסוף ראה כי אפסה כל תקוה ותחבולה ואין לו כל דרך להסתיר את ילדו, הלך והודיע למשרד הרישום כי ילדו מת… הילד נמחק מספר החיים והוכנס בין המתים. דבר זה איפשר לאב לשלוח את בנו לעיר אחרת ללמוד תורה. בדרכים אלה וכאלה המשיכו חסידי ברסלב לחנך את ילדיהם לתורה ולמצוות. היו גם כאלה שלא נשארה בפניהם כל ברירה והם הוכרחו למסור את ילדיהם לביה"ס, אולם הילדים לא ביקרו בביה"ס בימי שבת ומועד. שוב היתה טענת ההורים שהילדים עושים זאת על דעת עצמם ומרצונם החפשי.
"חבר הפעילים האנטי דתי"
התערב בענין מנהל בית־הספר האידישאי שעדיין התקיים אז בעיר אומן, אחד בשם נודולין. נודולין זה היה אחד. מעסקני "חבר הפעילים האנטי דתי" (לפי הטרמינולוגיה שלנו).
כאן אנו מוכרחים להפסיק לרגע קט את סיפורנו על חסידי ברסלב, ולספר לקוראים משהו על אופיו של הארגון הנזכר. ארגון זה הוקם ברוסיה על סף שנות השלושים, שעה שהשלטון הקומוניסטי עבר לשיטת הקו הנמרץ נגד שומרי הדת. ארגון זה הורכב מקומוניסטים מתנדבים למלחמה בדת. תפקידו הרשמי היה ניהול תעמולה אנטי דתית בין האוכלוסיה, אולם. נוסף לזה, נועד לחברי הארגון תפקיד של מחפשי "חברות" דתיות על ידי בילוש וריגול בין נאמני הדת. "לא הספיקו לשלטון סוכני הג.פ.או. המקצועיים; לא הספיק לו גם מנהל "ועד הבתים" שבכל חצר וחצר, שהוטל עליו לבלוש אחר כל דייר ודייר לדעת מי הוא ובמה הוא נושם, כמו כן התקיימה ליד כל בית חרושת מכובד "מחלקה מיוחדת" שטיפלה בכל אחד מהפועלים. כל פועל או פקיד הנכנס למקום עבודה ממלא שאלון מפורט, בו הוא חייב לספר את כל הקורות אותו מיום היוולדו ועד היום הזה. בין השאלות נמצאת גם שאלה האם יש לו קרובים בחוץ לארץ ואם הוא מקיים קשר אתם. ה"מחלקה המיוחדת" אינה נותנת אימון בתשובות הניתנות על ידי הפועל או הפקיד והיא בודקת את נכונותן באמצעים משלה. היא גם בולשת אחר כל פועל ופקיד מה שיחו והגיגיו. נוסף לכל אלה, ראה השלטון צורך להיעזר במלחמתו נגד הדת בארגון מיוחד של מתנדבים למטרה זו, אלה שמו עין גם על המוסדות הסובייטים המוסמכים לכך אם הם עושים את מלאכתם באמונה, אם נתברר שאין הדבר כן היו הם מתריעים על כך.
ה"אפיקורסים פארבאנד"
במקביל לארגון הרוסי, הקימו גם הקומוניסטים היהודיים ארגון יהודי מיוחד למטרה זו בשם "אפיקורסים פערבאנד" ( – איגוד האפיקורסים) כדי להילחם בדת היהודית. אמנם, היבסקציה כבר חוסלה ככלי אין צורך בו, אולם פעילי ה"תרבות היהודית" רצו להראות כי יש להם זכות קיום וזה על ידי הצורך במלחמה מיוחדת נגד הדת היהודית. לשם כך נוצר הארגון היהודי "אפיקורסים פארבאנד", החל להופיע כתב עת יהודי בשם "דער אפיקוירעס" והגליון הראשון מסומן בתאריך – פברואר 1931, בשנה זו התקיים בעיר מוסקבה הכינוס הראשון של הארגון, בו השתתפו 70 נציגים מכל רחבי רוסיה, [ובו] נציג העיר לנינגראד ( – פטרבורג של היום) קובל בהרצאתו על שבעירו מתקיימים עדיין "חדרים" ( – תלמודי תורה) חשאיים…
אחרי הסברה קצרה זו על אופיו של הארגון הנזכר, נחזור לסיפורנו על ה"חבר" נודולין מנהל בית הספר היידישאי שבעיר אומן.
למראה העזובה שבעיר אומן בשטח החזית האנטי דתית, החל הלה לפרסם בעתון המרכזי, המופיע בעיר קייב בירת אוקראינה, תלונות על חסידי ברסלב שאינם מוסרים את ילדיהם לחינוך הסובייטי וגם – על העיריה האומנית המרושלת שאינה מטפלת בעניינים רציניים כאלה במידה הראויה להם.
למרות הכל המשיכו חסידי ברסלב בשלהם. עוד בשנת תרצ"ז, מצא לו מקום בעיר אומן סניף מישיבת חב"ד, מספר נערים שנדדו מעיר לעיר למצוא להם מקום מתאים ללמוד תורה, מבלי שעין הבולשת תרגיש בהם, הגיעו לעיר אומן והתיישבו בה. גם פה נאלצו הנערים ללמוד תורה בבית פרטי, ובעיקר – בלילות…
איך הדפיסו סידור תפלה
נמסור כעת שתי עובדות המאפיינות כיצד שמרו חסידי ברסלב על טהרת המשפחה היהודית.
כאמור למעלה הוחרם בשנת 1936 בית הכנסת האחרון שבעיר אומן[1]. ליד בית כנסת זה נמצאה גם "מקוה טהרה". מה עשו חסידי ברסלב? הלכו וחפרו "מקוה" בבנין של אורוות סוסים[2], מקום שאנשי הג. פ. או. לא יכלו להעלות בדמיונם כי פה נמצאת נקודה דתית. עובדה שניה, בעיר טולטשין הקימו חסידי ברסלב "מקוה" בביתו של חסיד אחד מתחת לחדר המיטות. ביום הוסתרה המקוה על ידי המיטה שעמדה עליו ובלילה הורדה המיטה והורמו הקרשים וחדר המיטות הפך להיות למקוה טהרה.
על פעולתם של חסידי ברסלב יש להוסיף גם את העובדה שבשנת 1927 הוצא לאור על ידם סידור בשם "דרך החיים" ובסופו צורף גם ספרו של הרבי מוהר"ן זצ"ל – "תיקון הכללי", בעצם היתה מטרת ההדפסה רק הספר "תיקון הכללי", הואיל וסידורים היו עדיין ברוסיה, אלא מכיון שידעו היטב שלהדפסת ספר חסידי לא יינתן רשיון מהשלטון, שעינו צרה היתה בכל דבר שחותם חסידי הודבק עליו, נמצאה תחבולה זו כמתאימה ביותר. הרשיון ניתן לסידור. הדבר נעשה על ידי החסיד שטרן[3] שניצל ידידות אישית שהיתה לו עם אחד הפקידים הבכירים במשרד המוסמך להענקת רשיונות להדפסת ספרים. החסיד סיפר לו כי מצבו החמרי הוא בכל רע ורק על ידי הדפסת הסידור והפצתו יוכל להיבנות. הפקיד נענה לבקשתו והעניק לו את הרשיון הדרוש…
התחלת המאסרים
בשנת 1937 הגיעו מערים שונות לעיר אומן שלושים וחמישה איש מחסידי ברסלב להתפלל על ה"ציון" ב"ימים הנוראים", האורחים אוכסנו בבית אחד, אולם בלילה הראשון של ראש השנה הופיעו אנשי הג.פ.או. בבית האכסניה, ערכו פרטיכל והזהירו את בעל הבית לא לתת מקום בביתו לאורחים. לא נאסר איש. בבוקר התקיימה התפילה בבית פרטי הנמצא בסימטה צדדית, שוב הופיעו אנשי הג.פ.או. למקום התפילה וחיכו עד סיום התפילה. עם גמר התפלה הוזהר בעל הבית על מעשהו זה, בסעודת הצהרים הופיע ראש העיר וראה את האורחים, גם הפעם לא נאסר איש. בלילה השני של החג נאסר אחד האורחים שהגיע לעיר ממוסקבה[4], עגלון לפי מקצועו, הוא שוחרר כעבור ימים מספר.
זמן לאחר מכן התחילה הג.פ.או. להזמין את החסידים לחקירות והוחל במאסרים ביניהם. חסיד ברסלבי אחד, עסקן פעיל ביניהם, נאסר, בעת החקירה, שהתנהלה תוך עינויים קשים, שאל, אותו החוקר גם את השאלה הבאה: הרבי מברסלב כותב בספריו הרבה על הכפירה העתידה להתפשט בעולם ועל הנחיצות לעמוד נגדה, להתחזק ולהילחם בה. האם אתה הוא זה שלקחת לעצמך את התפקיד הזה, על ידי מלחמה נגד השלטון הסובייטי? החוקר סיפר לו, כי ידוע לו שבשנת 1933, שנת הרעב הגדול ברוסיה ובמיוחד באוקראינה[5] "נסעת לעיר מוסקבה וארגנת משם משלוח חבילות לחם לחסידי ברסלב, הרי הוכחה שהנך עסקן פעיל ביותר!", כן הובהר לו בחקירה כי כל המכתבים שהגיעו אליו במשך שנים אחדות נבדקו על ידי הג.פ.או.
המכתבים שנשלחו אליו לפי כתובתו היו מופנים כאילו לא אליו אלא בשביל מישהו אחר, מתוך ההנחה שאם ייחקר עליהם יוכל לטעון שהוא אמנם קיבל אותם, אבל אלה נועדו בשביל אחר ואין לו קשר עניינים אתו. הובא לחקירה. גם חסיד ברסלבי שני, בשם זה שעל הכתובת. עינויי החקירה היו צריכים לאלץ את השני שיעיד בפניו של הראשון כי שקר ענה בו. שניהם זומנו יחד כדי לברר את האמת למי נועדו המכתבים. מקודם נחקר אחד ובעת חקירתו החזיק השני ספר מספרי רבם מוהר"ן ונתקל בכתוב בו שהמוסר את חברו עונשו גדול עד מאוד…
לפי עדותו של החסיד נראו לו אז הדברים כדברי נבואה המכוונים אליו ברגע זה ורק הודות לזה אזר כח לעמוד בלחץ החקירה ולא להכשיל את חברו.
האשמה: ריגול
בין ההאשמות שהוטחו נגד חסידי ברסלב בשנות תרצ"ו ו-תרצ"ז (1936, 1937), היתה גם זאת, כאילו הם עוסקים בריגול לטובת מדינת פולין העוינת, כהוכחה שימשה העובדה שבשנת 1935 הגיעו מפולין לאומן שלושה מרגלים תחת מסוה של חסידים הבאים להתפלל על ה"ציון".
בחודש פברואר, שנת 1938, נאסרו עשרים ותשעה[6] אנשים מחסידי ברסלב אשר בעיר אומן, כולם ראשי משפחות. האשימו אותם, כי הם משתייכים לארגון מחתרתי טרוצקיסטי. חסידי ברסלב היו מקבלים תמיכה כספית מאת חבריהם מחוץ לרוסיה, כל המחאה כספית נרשמה בג.פ.או. וכעת הוסבר להם, כי ידוע לג,פ.או. כי הכסף שנשלח להם מחו"ל מטרתו – תמיכה בארגון הטרוצקיסטי.
כל הנאסרים הוכו מכות רצח ועונו בעינויים סדיסטיים. אחד הוכה לעיני השני כדי להטיל אימה עליהם כדי שיודו באשמות שטפלו עליהם, שלושה מהנאסרים מתו בכלא בעיר אומן. נוסף לעינויים סבלו אלה מהרעב שבחרו בו, הם לא רצו להתגאל במאכל הטרף שהוגש להם.
יתר האסירים כולם נשלחו למחנות סגורים אשר בסיביר הרחוקה, שם מצאו את קברם, קבר קדושים וטהורים, רק שלושה מהם חזרו חיים משם, אחד מאלה השלושה זכה להגיע לארץ ישראל, זהו ר' נחמן שטראקס המפורסם[7].
עינו האחת אבדה את כושר ראייתה בסיביר. רגלו האחת נקפאה בקור הסיבירי.
פעמים רבות ביום הוא נאלץ לשאוב מים מגופו השבור, אבל למרות הכל שמח ר' נחמן שמחה רבה. הוא הגיע לארץ הקדושה. הגיע הסוף לרדיפות ולעינויים. הוא הגיע לחוף מבטחים…
הערות (כל ההערות הינן של המערכת):
[1] הקלויז דחסידי ברסלב, שהיה כאמור מעלה, בית הכנסת האחרון שנסגר באומן, לאחר תקופה ארוכה של רדיפות, אותם שרד גם לאחר שכל בתי הכנסת האחרים באומן נסגרו. העורך.
[2] היה זה – כפי שסיפר רבי לוי יצחק בנדר, בחצרו של ר' משה צדוק, בעל התשובה מאומן, שכתשובה על עברו, נטל על עצמו את הסיכון העצום שבהחזקה מקוה, חפר בור עמוק מאוד באורוות הסוסים שבחצרו – הוא היה עגלון במקצועו – ובה הקים מקוה תוך סיכון חייו.
[3] הכותב הנכבד טועה כאן מעט בפרטים. "החסיד שטרן" המדובר הוא הרה"ח ר' נשקע טולטשינער (ה"ה ר' נחמן ב"ר שכנא ב"ר דוד צבי ב"ר יצחק בן מוהרנ"ת) זצ"ל הי"ד, ממפיחי החיים של אנ"ש בבריה"מ, שרלי"צ סיפר עליו ועל גדולתו רבות מאוד. הדפסת הסידור עוררה רעש גדול אחרי ראש השנה אצל ארגוני המלחמה בדת, רעש שהדיו הגיעו לכלי התקשורת היהודים בכל העולם באמצעות סוכנות הידיעות היהודית "יט"א". את גדולתו של ר' נאשקע ניתן לראות מאחד ממכתבי אנ"ש בטולטשין, שם כתוב עליו ש"הוא מוסר נפשו ונשמתו על כל דבר שבקדושה, על כל דבר שמגיע מזה כבוד השי"ת", ומסיים ש"ר' נשקע אצלינו כמו ר' נתן בדורו"! על פי דברי רלי"צ בנדר ז"ל, כאשר כבשו הנאצים את אוקראינה, ר' נשקע נשלח למחנה ריכוז רומני ושם מת מרעב. ה' יקום דמו.
[4] הלא הוא הרה"ח ר' משה ירוסלבסקי ז"ל, שלאחר שנידון למוות בשנת תרע"ח, קיבל על עצמו לדאוג לצרכי הקיבוץ באומן, ועשה זאת במסירות נפש של ממש. למרות הסכנה העצומה, היה מכניס אורחים לביתו במוסקבה ללא שום חשש. בתחילת השנה הבאה – תרצ"ח – עלה לארץ. נפטר בשנת תשי"ח.
[5] שנות "הרעב הגדול" באוקראינה, המכונה "הולודומור", בשנים 1931-1932, אז מתו מליונים מרעב באוקראינה, במסגרת "המלחמה בקולאקים"…
[6] ביניהם ר' מתתיהו ברזסקי, ר' יעקב ז'יטומיר ועוד. על מאסרם ושמותיהם ראה גם ברינת ציון עמ' ס"ח, במכתב ראי"ל ציגלמן הי"ד.
[7] סבו של יוסלה שוכמכר, שהכתבה פורסמה בשיאה של הסערה שהתעוררה בגינו. בעת פרסום הכתבה, ישב ר' נחמן בכלא הישראלי בשל סירובו לגלות היכן הסתיר את נכדו.
החברים המקורבים לצדיקי אמת ואוחזים את עצמם בהם, ראוי שיחזקו זה את זה ויעוררו זה את זה. ועיקר התחזקות הוא בגודל כח הצדיק האמת שהוא גדול כל כך, עד שיכול להעלות גם נפשו הפגומה ביותר ולא יצאה עדין מחול אל הקודש אפילו כחוט השערה, גם אותו יכול הצדיק להעלות ולחדשו לטובה בגודל כוחו וזה עיקר ההתחזקות של כל אחד. כי אפילו הגרוע שבגרועים יהיה מי שיהיה אפילו אם עכשיו עובר עליו מה שעובר על זמן שאוחז את עצמו בצדיק האמת, יש לו תקוה טובה ונפלאה לנצח. גם צריכין שכל אחד יחזק את חבירו ויעוררו זה את זה ויחזקו זה את זה בעבודתו יתברך, ויזכיר כל אחד את חבירו כל העצות טובות שיודעים ומבינים כל אחד כפי מה שקיבלו מרבם (שם י"ג).
אבהיר לפני הכל – אני לא צדיק אמת, למקרה שלא הבנתם. אני גם לא מבין באיזה אופן הצדיק יכול להעלות את נפשי ולהציל אותי, אבל חשוב לדעת- אין שום כוונה שהצדיק עושה לנו את כל העבודה, ואנחנו יכולים לצאת לפנסיה מוקדמת. גם אין שום אפשרות שהצדיק 'יתקן' אותך, אם אתה לא מקורב אליו. מה הכוונה בלהיות מקורב אליו? רבי נתן מסביר – ללכת בדרך שהוא הנחיל, ולחיות על פי דעת התורה שלו. זה התנאי הראשון והבסיסי, וזה הקשר שיש בינך ובין הצדיק. אמנם גם כשהצדיק מרים את האדם, הוא מרים אותו בנקודות הטובות שנמצאות בו. הצדיק מוצא את האור שנקלע למחוזות חשוכים, ומשם נותן לאדם פתח לעלות למעלה.
"החברים המקורבים לצדיקי אמת ואוחזים את עצמם בהם, ראוי שיחזקו זה את זה ויעוררו זה את זה."
עצם זה שהחברים קשורים לצדיק ומשתעבדים לדעת התורה שלו, כבר מוביל לכך שהם צריכים להתחזק ביחד. חוץ מההתחזקות העצמית והאישית, יש גם דבר שאותו הם עושים ביחד. הסיבה לכך מובאת בהמשך, ועכשיו מבוארת ההתחזקות העצמית:
"ועיקר התחזקות הוא בגודל כח הצדיק האמת שהוא גדול כל כך, עד שיכול להעלות גם נפשו הפגומה ביותר ולא יצאה עדין מחול אל הקודש אפילו כחוט השערה, גם אותו יכול הצדיק להעלות ולחדשו לטובה בגודל כוחו וזה עיקר ההתחזקות של כל אחד. כי אפילו הגרוע שבגרועים יהיה מי שיהיה אפילו אם עכשיו עובר עליו מה שעובר על זמן שאוחז את עצמו בצדיק האמת, יש לו תקוה טובה ונפלאה לנצח"
לכאורה קשה – הרי אם אני מקורב לצדיק, בין כך ובין כך הוא יעלה אותי מהחול אל הקודש- למה אני צריך להיזכר שוב ושוב בידיעה זו? אבל כתוב כאן, שהידיעה הזאת היא חלק מההתחזקות שלנו. הרפיון נובע הרבה פעמים מחוסר רצון, שנובע מחוסר אמונה שאפשר בכלל לצאת מהמקום שאנחנו נמצאים. אנו נוטים לחשוב שהמציאות שלנו מקובעת לחלוטין, והדברים לא ישתנו. די, כבר ניסינו פעם אחר פעם, קלטנו את המסר שצועק – אין לך סיכוי. אבל צריך לדעת שגם בטוב המועט ביותר שנמצא, הצדיק יכול להוציא אותך מן החול אל הקודש. מה עליך מוטל לעשות? להאמין שהוא יכול. להאמין שהצדיק מתבונן תמיד על הטוב, ודן את הכל באופן חיובי, ומוצא את הקב"ה גם במקומות האפלים ביותר. ברגע שהוא מזריח באדם מעט מן האור שחבוי באותו אדם, אזי נסתלק כבר הרבה מן החשך. לכן גם אם האדם נשטף ומיטלטל בין גלים ששוטפים אותו, אם רק יאמין שהצדיק יכול, יש לו תקוה טובה לנצח- הוא יודע שבסופו של דבר הוא יצא מן החושך. רק צריך לעורר את הידיעה הזאת, ואז ממילא הוא יתחזק בעצמו. הוא ידע שאכן הכל אפשרי, ואין מקום רחוק מדי.
"גם צריכין שכל אחד יחזק את חבירו ויעוררו זה את זה ויחזקו זה את זה בעבודתו יתברך, ויזכיר כל אחד את חבירו כל העצות טובות שיודעים ומבינים כל אחד כפי מה שקיבלו מרבם".
מלבד הידיעות החדשות שיכול כל אדם ללמוד עם החבר, או כל אשה עם חברתה, לומדים גם את הצד ההפוך. שניכם הרי קבלתם על עצמכם את דעת התורה של הצדיק שעל פי משנתו אתם חיים; איזו תועלת אמצא בלימוד עם החבר? עדיף כבר ללמוד ולהעמיק באותו הזמן בדברי הרב בעצמו! אבל באמת, החבר יכול ללמד אותנו דבר שלעולם לא נלמד לבד. אנחנו יכולים ללמוד ולהבין כפי תפיסת הדעת שלנו בדברי חז"ל, אבל החבר מלמד אותנו את הצד ההפוך. גם כשאנחנו חושבים שאנחנו יודעים את כל הדרכים והעצות, החבר תמיד יכול לבוא ולגלות לנו פתח חדש שלעולם לא ראינו אותו. "כל אחד כפי מה שיקבלו מרבם"- לכל אחד יש צורת קבלה שונה. הרב אמר את אותם המלים לשניהם- אבל "אחת דבר אלקים, שתים זו שמעתי" (תהלים סב). דברי אלקים חיים מתחלקים לכמה הבנות שונות, וכל אחד שמקבל מהתורה, מקבל אותה כפי צורת הכלי שיש לו. אם נשים מים בכלי מרובע, הם יקבלו צורה מרובעת, ואם נשים אותם בכלי עגול- גם הם יהפכו לעגולים. ההשתנות היא לא במים, אלא בצורת קבלתם. לכן, גם כשנראה לנו שאנחנו כבר יודעים איך ובמה צריך להתחזק, ובמה לשים את מגמתינו, עלינו תמיד להקשיב אל החבר, לשמוע דרכים שונות ופתחים חדשים להתקדמות.
אי אפשר להיות בשמחה, כי אם על ידי מילי דשטותא.
(שיחות הר"ן, שיחה כ')
בפעמים הקודמות למדנו בסייעתא דשמיא על האופנים בהם השמחה תוכל להופיע בכל מצב, בין אם אנחנו נחסמים מחמת חוסר התאמה שלנו לרצון ה', ובין אם אלו סתם צרות שחוסמות את החיוּת שלנו. עצות אלו ניתנות ליישום בכל מצב שיהיה. אמנם, רבי נחמן אומר בשיחה שמשפט ממנה מצוטט למעלה, שהדברים לא קלים: "ואמר, כי לזכות לשמחה זה קשה וכבד להאדם לזכות לזה יותר משאר כל העבודות. ענה ואמר: כפי הנראה שאי אפשר לבוא לשמחה כי-אם על-ידי עניני שטות, לעשות עצמו כשוטה ולעשות עניני צחוק ושטות, ורק על-ידי-זה באין לשמחה".
* * *
תוספת, לא תחליף
בשלב הראשון עלינו לשים לב היטב: עצה זו אינה תחליף לעצות האחרות. הרי רבי נחמן אמר שזאת העצה העיקרית, ובכל זאת הרעיונות האחרים מוזכרים שוב ושוב בספריו ובספרי תלמידיו. העצה של 'מילי דשטותא' בהחלט חייבת להיות קשורה לעצות האחרות, שכן היא לבדה לא יכולה להביא לשמחה אמיתית. היא תביא לחיוך זמני, אך לא ליותר מכך, שהרי שמחה היא מצב בנפש האדם, שאי אפשר לזייף אותו. השמחה תופיע כאשר החיות שלנו מתבטאת בצורה מושלמת. איך אפשר להביא אותה לידי ביטוי בכל מצב? לשם כך יש את העצות של 'אזמרה' ו'בצר הרחבת לי'. במילים אחרות, קשה להשתמש ב'אזמרה' סתם כך, אבל אפשר להשתמש בה על ידי העצה של 'מילי דשטותא'. את זאת עלינו להבין: איך היא מובילה אל השמחה האמיתית?
שמחה על ידי אמצעים גשמיים
"משל לבן מלך שנשתלח למרחקים לכפר אחד של פחותי ערך, ובהאריך הזמן שמה הגיעוׁ כתב מאביו המלך ורצה לשמוח בו מאוד, אך חשש מבני הכפר שילעיגו אליו באומרם: 'מה יום מיומיים, ושמחה מה זו עושה?'. מה עשה בן המלך? קרא לבני הכפר וקנה להם יין ושאר מיני יין המשכרים עד ששמחו בעסקי היין, והוא מצא עת לשמוח מאוד בשמחת אביו. הנשמה, שהיא בת מלך והיא חלק אלו-ה ממעל נשלחת לגלות בגוף החומרי, וכשרוצה הנשמה לשמוח שמחה רוחנית, היא נותנת לגוף את צרכיו החומריים בשפע, וכשהגוף שמח בשמחת הגוף, אזי יש פנאי לנשמה לשמוח בשמחת דביקות המלך הקדוש-ברוך-הוא" (ר' יעקב יוסף מפולנאה, תולדות יעקב יוסף, פרשת תבוא).
את המשל הזה מביא ר' יעקב יוסף, תלמידו הגדול של הבעל-שם-טוב, על שמחה על ידי אמצעים גשמיים, אבל כשנעמוד על כוונתו נראה שהדברים נכונים גם לדברי שטות, 'מילי דשטותא'. הנמשל לא כל כך דומה למשל, לכאורה. במשל הבעיה של אנשי הכפר היא להבין מדוע הוא שמח, ובטכסיס מסוים הוא גרם להם לחשוב שהוא שמח ביין. אך בנמשל, הנשמה לא יכולה לעבוד על הגוף.
מה יום מיומיים?
ננסה להבין את טענת אנשי הכפר, 'מה יום מיומיים, ושמחה מה זו עושה?'. החיים לכאורה נראים רגילים לחלוטין, ואין שום שינוי במציאות מבחינת אנשי הכפר. טענה זו מופנית אל הנשמה – השמחה שלך לא קשורה למציאות. מדוע? כי או שהיא קיימת, או שהיא לא קיימת. הרצון ליצור אותה הוא רצון ליצור דבר לא קיים. אם אין שום שינוי שניכר במציאות, מה פתאום לשמוח? מה השתנה? כלומר, בוודאי שאנחנו מדברים על מצב שסתם כך אין לנשמה במה לשמוח, במה להתגלות. אין דבר כזה "לרצות לשמוח".
שיכור – כל העולם שלו!
מה עושה בן המלך? מכניס את כל הכפר לשמחה על ידי היין. ישנה מליצה בחז"ל: "שיכור – כולא עלמא דיליה" – מי שנמצא במצב של שכרות חש כי כל העולם שלו, ואין לו שום הגבלה להשיג כל דבר שירצה. ר' שמחה זיסל מקלם אמר שזהו מקור השמחה למי ששותה יין. בוודאי ששמחה תופיע בו אחרי שהוא מרגיש שהוא יכול לבטא את עצמו בשלמות, ואין שום דבר שמעכב את עצמיותו להתגלות. בן המלך פעל באנשי הכפר שיוכלו להתבונן על המציאות בלי הכבלים שאחזו אותם עד היום, ומכך לשמוח. מתוך הראייה העמוקה שבשכרות, שלמעשה אין שום מעכב לאדם, ובכוחו לבטא את עצמו בכל מצב, הם גם מקבלים את השמחה שלו. כעת הם השכילו כי לא צריך את המצב המושלם בשביל לשמוח. תמיד הכל בהישג היד. השאלה היא רק אם רואים זאת, וחשים זאת. מי שחש שהוא יכול באמת לבטא את עצמו, לא צריך להגיע אל השלמות בשביל לשמוח. כמו השיכור הוא ישמח כבר במצבו, כי הוא מרגיש את החופשיות שלו להוציא את הכוח שלו אל הפועל.
להסתכל אחר על הדברים
כעת בעזרת ה' נוכל להתבונן על הנמשל. הנשמה רוצה לשמוח, אך למעשה הכבלים קיימים, ואין היא חופשייה להתגלות במציאות העכשווית שחוסמת ומגבילה אותה. ברגע שמשמחים את הגוף, לומדים שאפשר להסתכל אחרת על הדברים. בעצם, כל מה שחשבנו שהוא רחוק מאיתנו, מתגלה בפינו ובלבבינו. את אותה הסתכלות בגשמיות ניתן להעביר גם לרוחניות. לא הכל חשוך וחסום, העצבות שהיא בחינת מיתה כבר לא כאן. רק חיים ואור ניתן לחוש. פתאום ה'אזמרה' מופיעה באור זורח, וחשים מה זה 'בעודי'. זה העוד שלי, ואיתו אוכל לזמר ולכרות את כל ההפרעות החיצוניות, ולעלות על גביהן. גם אם "רבים אומרים לנפשי, אין ישועתה לו באלוקים סלה", תמיד "ואתה ה' מגן בעדי, כבודי, ומרים ראשי". רבי נתן מסביר שיכולה זו להיות הנקודה הבודדת שתרים אותך ממעל לכל החושך, והיא המלאך אחד שמליץ מני אלף מקטרגים.
* * *
זאת העצה היקרה והמזון היחיד שנשאר לנו, כדברי רבי נחמן. כל מי שרוצה לחיות ולצאת מהמיתה ומהחסימות, ירגיל את עצמו לאבד את הדעת לכמה רגעים, להתנהג כשוטה, וישכח מכל הכבוד והאגואיזם שלו. רק כך הוא יוכל להתלמד בהסתכלות חדשה ומוארת על המציאות. השמח הוא זה שיוצא מהמיתה והחושך שבחייו (ליקוטי מוהר"ן סימן כג).
וכן דוד המלך, עליו השלום, הוא עסק ביותר כל ימיו בתפילה ותחנונים וזעקות ושוועות להקדוש-ברוך-הוא ולפרש שיחתו לפני השם יתברך, עד שזכה לחבר מזה ספר תהלים הקדוש שכולו מלא צעקות ושוועות להשם יתברך. וחכמינו זכרונם לברכה, דרשו בזהר חדש: וישלח את העורב, זה דוד שהיה הולך בהרים (להתבודד שם ולפרש שיחתו יתברך) כעורב.
כזכור, אנו נמצאים כעת במסגרת בה המלקט מאריך לבאר שדרך התפילה הינה הישועה האמיתית של כל אדם, וכל מהותו צריכה להיות נתונה בה, עד שגם עליו יחול השם שהתורה קבעה לכל יהודי: "מַבְעֶה" (בבא קמא דף ד ע"א), שפירושו מבקש ומתפלל. תפילתו לא תהיה 'עוד' תיאור באישיותו, כי אם ההגדרה המקיפה שלה. הנושא של היום קשור לנושא ההתבודדות, שלמעשה קשור בקשר הדוק בהבנה אותה הזכרנו למעלה, על מהותיות התפילה בחיי האדם. לפני שנגיע לנושא המדובר עליו היום, נקדים כמה מילים על ההתבודדות.
"ההתבודדות הוא מעלה עליונה וגדולה מן הכל" (ליקוטי מוהר"ן תנינא, סימן כה). מהי אותה התבודדות? "דהיינו לקבוע לו על-כל-פנים שעה או יותר להתבודד לבדו באיזה חדר או בשדה, ולפרש שיחתו בינו לבין קונו… לבקש ולהתחנן מלפניו יתברך שיקרבו אליו לעבודתו באמת". אם כן, למעשה זו שעה של תפילה, במלותיו האישיות של המתפלל אותה, אך בבדידות. הבדידות באותה שעה היא לכאורה אופן יעיל יותר לתפילה; בוודאי שקל יותר להתרכז בתפילה כאשר נמצאים לבד. מדוע, אם כן, נקראת תפילה זו 'התבודדות', שהיא לכאורה רק תנאי טכני בה?
אכן, אם היתה התפילה אמירת בקשות עם כל הכוונה, בוודאי שההתבודדות היתה פרט שולי ביותר. אך כבר לימדנו המהר"ל (ח"א לב"ב דף י') שאסור לאדם לחשוב שהוא מבקש מהקדוש-ברוך-הוא כמו שהוא מבקש מחברו, אפילו אם יעשה זאת עם מלוא היראה. תפילה היא סיפור שונה לחלוטין מבקשה רגילה. חז"ל אומרים שאחת מעשרה לשונות שנקראה בהם התפילה היא שַוועָה (תנחומא, ואתחנן). המילה שוועה נובעת מהמילה ישע, שפירושו קיום. כאשר אדם משווע, הוא מבקש שוּעַ, קיום. אנו היינו חושבים שהקיום אותו אנו מבקשים יתמלא בחסרונות שיתמלאו לנו. חז"ל אומרים שאם כך היה הדבר, היה צריך להכתב "אשריך ישראל, מי כמוך עם הושע בה'" – עם שמקבל את ישועותיו מה'. אך כתוב: "אשריך ישראל, מי כמוך עם נושע בה'" (דברים לב). ישועת ישראל נמצאת בה'. פירוש הדבר הוא, שבתפילה איננו מבקשים את התגלות שלמות החסרונות, אלא את התגלות ה' שבמילוי החסרונות. כאשר אדם נמצא בחוסר והקדוש-ברוך-הוא משלים לו דבר, הרגשת השלמות באה מהידיעה שה' מקיים אותו. רק ידיעה זו מעניקה לעם ישראל את הרגשת הישע האמיתית, כי באמת זהו האושר האמיתי ביותר – "אשריך ישראל" – כאשר בורא כל העולמות מתגלה בעולם כמקיים אותך. את אותה התגלות אנו מבקשים בתפילותינו. זהו האושר המקווה, אליו אנו מצפים בכל עבודתנו. "ואני בצדק אחזה פניך" (תהלים יז), דוד המלך קורא לתפילה 'אחזה פניך'. לראות את פני ה' פירושו לראות שלקדוש-ברוך-הוא יש רצון בבריאה, ואותו רצון מכוון ישירות אלי. פניו, כביכול, המבטאות את כיוון הנהגתו, מכוונות אל כל הנבראים. במעשה התפילה השלם יכול לזכות כל אדם לראות את פני ה', להבין בעומק הגדול ביותר שה' רוצה להתגלות אליו. ניתן להגיע לכך רק אם מבקשים קיום – מבקשים את התגלות ה', שתתבטא בפועל על ידי מילוי חסרונותינו.
מי שרוצה להגיע לעומק הכרה זו, בהכרח חייב להגיע אליה מתוך התבוננות בתוכו. הדרך להשגת אותה בקשה של ישועה מתחילה מחיסרון קיים, בין ברוחניות בין בגשמיות. חז"ל אומרים שאפילו יעקב אבינו, בחיר האבות, שקיבל הבטחה תמידית לשמירה, לא קיבל הבטחה תמידית על פרנסה, משום ש"אמר הקדוש-ברוך-הוא: אם אני מבטיחו על הלחם, מהו מבקש ממני עוד?" (תנחומא, ויצא). את אותה השגה שמשיגים בתפילה ניתן לחוש רק דרך החסרונות, אך לא באמונה לבדה, אם לא קיימים חסרונות. רק החסר יכול להרגיש את ישע אלוקים; הוא זה שזכה לגלות כי קיומו היחיד נובע רק מרצון ה' לקיימו. לערוך את אותה התבוננות במהות קיומי, על מי אני נסמך, ומה מקור קיומי, ניתן לקיים במצב של התבודדות. בכל מציאות אחרת בה אישיותי פועלת בתוך הסביבה, לא ניתן לברר את אותה העמקה בתוכי. כל מציאות של פעולה, של ביטוי קיום, יכולה לעמעם את התפיסה של חוסר הקיום העצמיי שלנו, שממנו אנו נשענים על ה'. ייתכן שזו הסיבה ש"תפילה צריכה חיזוק" (ברכות דף לב ע"ב) – עם פעולותינו היא נרפית, מאחר וביטוי קיום מעמעם על אותה תפיסה שמשיגים בתפילה. בעבר דיברנו על כך שזו היתה הסיבה שהאבות והשבטים היו רועי צאן, כפי שביאר רבינו בחיי – הם התרחקו מהיישוב בשל היותו מפריע להתבוננות שכזו.
* * *
כאשר נוח שלח את העורב מן התיבה כדי לבדוק אם קלו המים, התורה מספרת שהעורב רק הקיף במעופו את התיבה, אך לא הלך לבדוק אם אכן ניתן לאפשר קיום בעולם, אם המים כבר יבשו. המהר"ל (גור אריה על התורה) מצביע מתוך סיפור זה על מהותו של העורב כבריאה הנמצאת מחוץ למערכת היישוב. כל הנבראים שייכים בצורה ישירה לרצון ה' של "לא תוהו בראה, לשבת יצרה" (ישעיהו מה) – יישוב העולם. העורב (וגם הכלב, אך אין כאן המקום) נמצא בצורה יותר חיצונית למערכת זו – הוא אינו מחפש את יישוב העולם, לראות האם קלו המים ובכך יתאפשר היישוב.
אולי ניתן להצביע על כך בעובדה שהמדרש שהבאנו בתחילת הדברים מציין: העורב שוכן בהרים. ההרים אינם חלק מה'יישוב', בשל גובהם היוצר חוסר נגישות. העורב שוכן שם מתוך רצונו שלא להשתייך לחלק המיושב של העולם.
כך גם דוד המלך. הוא יצא אל ההרים. כפי שראינו, את ההתבודדות ניתן לערוך במצב בו מציאות האדם נתונה לעצמו, ולא נמצאת במצב של פעולה, הקיים באופן טבעי בכל מציאות של חברה. רק כאשר מתרחקים מן היישוב, ומגיעים למקום בו היישוב אינו יכול אפילו להגיע אליו אם ירצה, נוכל לשוב אל עצמנו – להתוודע אל עומק מציאותנו. לבחון את מהות קיומנו, ולהגיע מתוך אותה התבוננות למסקנה הנגזרת – אין לנו על מי להשען, אלא על אבינו שבשמים. זאת החשיבות הגדולה שנמצאת בהתבודדות, עליה אמר רבי נחמן שהיא המעלה הגבוהה מן הכל. בהתבודדות ניתן להגיע לאותה הכרת אמת של ישע אלוקים שלבדו מקיים אותנו ולא דבר אחר. לשם כך עלינו לצאת מן היישוב, ולבקש דבר אחר לגמרי. לעזוב את כל מהלך הפעילות, ולהגיע למקום שבו אנו באמת מרגישים לבד – כי אין לנו על מי להישען. שום מציאות איננה מהווה לנו משענת או ישע, עד כמה שנדמה לנו שכן. ומתוך כך להסיק שרק על דבר אחד אנו יכולים להישען – על אבינו שבשמים.
כשם שאנו עוסקים בתפלה מדי יום ביומו, כדבר שמובן מאליו, כך שומה עלינו לדבר ולכתוב בכל פעם מחדש, אודות יקרת וחשיבות עסק התפלה, על מנת להבליט את גודל התועלת וכוחה העצום של התפלה. כי עלינו לדעת שעד כמה שאנו עוסקים בתפלה, אין עדיין ביכולתנו לצאת ידי חובתנו כפי שמרומז בדברי חז"ל: "ולוואי שיתפלל אדם כל היום כולו".
מבואר בספר הקדוש ליקוטי מוהר"ן (ח"א תורה ב') שעיקר כלי זיינו של משיח הוא התפילה וכל מלחמתו שיעשה וכל הכבישות שיכבוש הכל משם כמו שכתוב (בראשית מ"ח) "בחרבי ובקשתי" ופירש אונקלוס "בצלותי ובבעותי" [=בתפילתי ובקשתי] והמסקנה המתבקשת מכאן היא שכדי לזרז את ביאת המשיח, על האדם להשתמש עם אותו כלי הנשק שהמשיח עצמו ישתמש בו במלחמתו, דהיינו בתפלה כנ"ל.
אציג בזה כמה רעיונות שעלו במוחי בענין זה:
על לעתיד לבוא כתוב הפסוק "כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים". ראשי תיבות של המילים 'כ'י ב'יתי ב'ית ת'פלה, (האותיות כ,ב,ב,ת) הם בגימטריה משיח בן דוד. כי כאשר יבוא המשיח, יתגלה ביתר שאת גודל ענין התפלה. ולעתיד לבוא יבינו העמים שישראל זכו להתקיים בגלות הארוכה הזו מעל לדרך הטבע, הודות לריבוי התפילות שלהם. ואז יכירו הגויים בגודל ערכה של התפלה, וגם הם ירצו לעסוק בתפלה, כדי לזכות לנפלאות. ולפי זה אפשר לפרש את הפסוק (תהלים קכ"ו) "אז יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה, הגדיל ה' לעשות עמנו" דהיינו, הנסים והנפלאות שעשה השם יתברך עם ישראל בזמן הגלות, היו בגלל תפילתם. כי המלה "גדול" מרמז על נסים כמ"ש בליקוטי מוהר"ן ח"א תורה ס"ז: "כי כל הניסים והגדולות שעשה אלישע, כולם היו על ידי תפילה, כמו שאמרו חז"ל (מגילה כ"ז) על פסוק 'ספרה נא לי את כל הגדולות אשר עשה אלישע' ואלישע כי עביד בתפילה הוא דעביד" [=ואלישע, כשעשה – בתפילה עשה]. כי על כן יאמרו הגוים שגם הם רוצים לעסוק בתפלה, כדי לראות נפלאות הבורא בבחינת הגדיל ה' לעשות עמנו.
התפילה היא בבחינת "תשועת עולמים" הן בזמן הגלות והן אחרי הגלות וזה מרומז בסוף הזמר של ליל שבת "כל מקדש שביעי" שם כתוב "צדקתם תצהיר כאור שבעת הימים ה' אלקי ישראל אהבת תמים, ה' אלקי ישראל תשועת עולמים" וסופי התיבות [האות האחרונה בכל מילה]של המילים: הימים' ה' אלקי' ישראל' אהבת' תמים' (האותיות: ם,ה,י,ל,ת,ם, שערכם המספרי הוא 525) בגימטריה תפילה (שערכה המספרי בכתיב מלא הינו 525), דהיינו – התפילה היא בבחינת תשועת עולמים כנ"ל.
מבואר בליקו"מ תורה מ"ט שתפלה היא בחינת מלכות דוד כמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קט) תחת אהבתי ישטנוני – ואני תפלה, היינו שכל חיותו של דוד המלך ע"ה היה מבחינת התפילה – ההודאה והבקשה, כי בו היו כל התכונות השייכות למלכות דקדושה, כי הוא היה בבחינת מלכות; וכמו שהמלכות דקדושה היא בחי' "דלי"ת" (כמבואר באריכות שם בתורה הנ"ל) דלית לה מגרמה כלום [=שאין לה משלה כלום], כך מצינו אצל דוד המלך ע"ה שהיה ראוי להיות נפל, ואת שבעים השנים שחי, קיבל מאדם הראשון כמו שאמרו חז"ל, נמצא אם כן שהיה בבחינת לית לה מגרמה כלום, וכל יום היה אצלו הולדה חדשה ממש, וכל חיותו היה ממשיך על ידי תפילה, כמו שכתוב תפלה לא-ל – חיי (שם מב) כדברי רבינו ז"ל בתורה ט'. שהיה מתפלל ומתחנן להמשיך לו חיות חדשה בכל יום.
וגם היה מרבה בשבח והודאה להשי"ת על העבר, ובכל יום ויום שחי, הרגיש בזה את נפלאות מעשי השם יתברך, והיה מודה על זה ומשבח כמו שכתוב (שם קל"ט) "אודך על כי נוראות נפלאתי, נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאד".
בתיבות אלו, ונפשי יודעת מאד, מרומז גם סוד הנ"ל, כי הם ר"ת "יום", ו'מאד' מרמז על הסטרא דמותא כידוע, היינו כי דוד המלך ע"ה ידע היטב שכל יום שלו הוא בבחינת הצלה ממות.
וכך לימדנו רבינו הק', שספר תהלים שיסד נשאר מקור הישועות לכלל ישראל בכל הדורות, שכל אחד יכול למצוא עצמו בתפילותיו של דוד המלך, כי אמרם בקדושה כל כך, שכלל בזה את כל נשמות ישראל עד סוף כל הדורות (ליקוטי מוהר"ן ח"ב תורה ע"ג) וזהו דוד מלך ישראל חי וקיים, ר"ת הוא גימטריה ס"ח, דהיינו בחינת שיחה ותפלה (כמובא בענין פסח: פה סח) והוא גם גימטריה 'חיים' דהיינו שאת הנצחיות הזו השאיר לדורות התפלה וההודאה.
כתוב בהפטרת "שבת שובה" קחו עמכם דברים ושובו אל ה'… ונשלמה פרים שפתינו (הושע יד ג) פירש רש"י שם: ונשלמה פרים: שהיה לנו להקריב לפניך נשלם אותם בריצוי דברי שפתינו ע"כ. כאן מפורש גודל כח התפילה, במיוחד בזמן הגלות וחורבן ביהמ"ק שאין לנו קרבנות וכו'. ונראה לרמז בתיבות ו'נשלמה פ'רים ש'פתינו שהם ר"ת השם הק' שפ"ו בגימ' "דוד בן ישי",(כמובא בספה"ק בשם מוהר"ש מאוסטרופולי זצוק"ל) מרומז בזה גודל חשיבות כח תפילותיו של דוד המלך ע"ה בספר תהלים, שפרקי התפילות שלו הם המגן והמחסה לנו עד עתה בעקבות משיח.
ברגע שהשכל האנושי מפסיק להשיג יותר, משם מתחיל לפעול הכוח של התפלה והאמונה. כי האדם זוכה רק לאמת לאמיתו כאשר הוא מרגיש את פחיתותו והגבלת כוחותיו. וזה מרומז במה שאמר שלמה המלך ע"ה בחכמתו (קהלת ו) אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, וזהו הר"ת של א'מרתי א'חכמה ו'היא ר'חוקה מ'מני, בגימטריה רמ"ח שהוא נוטריקון מ'לא ר'וח ח'כמה, כי שלימות החכמה, בבחינת מלא רוח חכמה, הוא דווקא כאשר ישכיל האדם שרחוק ממנו החכמה כמו שאמר בליקוטי מוהר"ן תנינא תורה פ"ו, ואז יעסוק בתפילה, שעל ידה יגיע האדם לחכמה יותר גבוהה, מה שלא השיג מקודם.
בפרשת ויצא כתוב "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה ויפגע במקום וילן שם וכו' ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה וכו' וייקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי". ויעקב הוא בחינת שכל, כי כן תרגום המלה "ויעקבני" – "וחכמני". וחז"ל דורשים ש"ויפגע" הוא לשון תפילה. "וילן שם כי בא השמש" מרמז על הסתלקות המוחין כי שמש הוא בחינת שכל כמבואר במקום אחר. "והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה". סולם בגימטריה קול, דהיינו הקול נמצא בארץ ואפשר להשתמש בו; אבל ראשו, דהיינו שורש הקול, בשמים, בבחינת משמים השמעת קולך. והחלום בא לרמז ליעקב אבינו ע"ה שקול התפלה של האדם נשמע היטב למעלה, כי שם השורש שלו כנ"ל. יעקב אבינו ע"ה עסק כל הזמן בתורה בבית שם ועבר כדי להגיע לשלימות בעבודת השם, וכאשר פגע במקום וילן שם נודע לו גודל כוחה של התפלה כי זכה להתגלות השם יתברך דווקא במקום הזה ולכן אמר אחר שהקיץ משנתו "אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי" דהיינו כל הזמן לא ידעתי גודל כוח התפילה עד שהגעתי למקום הזה.
מי זאת עולה מן המדבר וגו' (שה"ש)
הקב"ה מתאווה לתפילתם של צדיקים, דהיינו של ישראל, כי עמך כולם צדיקים כמו שכתוב במ"א, והשם יתברך רוצה שינצחו אותו בתפלה, כמו שכתוב בליקוטי מוהר"ן ח"א תורה קכ"ד וז"ל: "שיר מזמור למנצח, זמרו למי שמנצחין אותו ושמח (פסחים קיט), כי כשמדבר לפני הקב"ה ומפרש שיחתו בטענות ובקשות, רוצה לנצח את הקב"ה כביכול, והשי"ת יש לו תענוג מזה ועל כן שולח לו דיבורים שיוכל לנצח אותו כביכול כדי לקבל התענוג, כי בלא זה בוודאי לא היה אפשר לבשר ודם לנצח את הקב"ה, אך השם יתברך עצמו שולח ומזמין לו דיבורים וטענות לנצח אותו כנ"ל עכ"ל.
וזהו מי זאת בגימטריה נחת כי נחת רוח עולה למעלה מן האדם המדבר לפני הקב"ה כדי לנצח אותו כנ"ל.
את כח הדיבור, כדי לפרש את שיחותנו כראוי, שנוכל לנצח את הקב"ה כביכול, אנו מקבלים מהצדיק; כמו שכתוב בליקוטי מוהר"ן ח"א תורה רי"כ וז"ל: "כח הדיבור בא על ידי התקשרות לצדיקים כמובא "פה איתקריאת מסטרא דצדיק". גם מובן מדבריו הקדושים בליקוטי מוהר"ן ח"א תורה ב' שהתקשרות לצדיקים בזמן התפילה היא סגולה שיוכל לכוון היטב בתפילתו ולגרש את המחשבות זרות שבתפילה. ותפילה בלא כוונה היא כמו גוף בלי נשמה, ומבואר בליקוטי מוהר"ן ח"א תורה כ"ב שהחכם האמת הוא בחינת נשמה לעם, שהם נגדו בבחינת בשר הגוף. נמצא שעל ידי התקשרות לצדיק נעשה איחוד של גוף ונשמה וזהו גופא אזהרת חז"ל תפילה בלא כוונה וכו' היינו בלא התקשרות להצדיק שהוא הנשמה כנזכר, ועל ידי התקשרות להצדיק יכול לכוון היטב בתפלתו ולפעול מה שצריך.
צריך להיות עקשן גדול בעבודת ה'. והבן הדבר היטב, כי על כל אדם שרוצה ליכנס בעבודת ה' ואפילו הקטן שבקטנים, בהכרח שיעבור עליו עליות וירידות בלי מספר וכמה מיני נפילות והשלכות, כי לפעמים יש שמפילין אחד בכוונה מעבודת ה'. ועל כל זה צריכין להתחזקות גדול בלי שיעור וכמבואר מזה קצת למעלה, וכמה פעמים הוא צריך להתחזק ולהתאחז עצמו רק בדרך עקשנות, וצריכין עקשנות גדול מאוד מאוד בזה. וזכור דבר זה היטב, כי תצטרך לזה מאוד.
עקשנות, ככל שאר המידות, יכולה לשמש לטוב ולרע. ביסוד מידה זו כותב רבי נתן (הלכות תפילין ה מג), שהיא "עושה הדבר בלא טעם". מי שמשתמש במידה זו לרע, לא יוכל להקשיב לאמת אפילו אם יוכיחו אותה מול פניו, והוא ימשיך בדרכו גם אם לא תהיה לו שום סיבה, רק בגלל שכך הוא רוצה, או יותר נכון רצה. דבר עקש הוא גם דבר עקום, "ואת כל הישרה יעקשו" (מיכה ג, ט). העקשנות היא ההפך של ההליכה אחר הישרות והפשטות, למרות שאין בכך שום טעם מלבד הרצון להיות עקום ולמשוך את הכל לכיוונו של האדם. כאן אנחנו מוצאים חידוש בדברי רבי נחמן, שאפשר להשתמש במידה זו לטוב. המשתמש במידה זו לטוב, ידבק באמת גם אם לא יהיה לו שום מניע וחיבור פנימי, כמו שרבי נחמן מבאר: בעזרת העקשנות הוא יוכל לעבור את כל הנפילות והירידות בלי להיחלש בדעתו. לכאורה תמוה כיצד מתקיימת כאן המשמעות של עקימות בעקשנות, הרי הוא עושה את הדבר הישר ביותר?
אלא שכאן ישנה ישרות אחרת: לא ישרות של אמת, אלא נטיה אחר הטבעיות והפשטות. עם ירידות ונפילות "בלי מספר", ולא רק כשלונות מקומיים תמידיים אלא גם השלכות 'שמפילין אחד בכוונה מעבודת ה", שזה אומר איבוד המדרגה בכללותה, אי אפשר שהתחושה הפשוטה לא תהיה שפשוט חבל על המאמץ. ההתקדמות הלאה נראית כדבר המנוגד ביותר לאדם כרגע. במצב נורמלי, אדם לא משקיע את כל כוחותיו בדבר שאין לו בו שום טעם, שום הרגשה של חיבור מסוים. בגלל שהתחושה הזאת יכולה להתגלות כסוג של טבעיות, דווקא כאן נדרשת התחזקות גדולה מאוד בכך.
אמנם, יתכן שדווקא במצב כזה אפשר לגלות שמחה חדשה. החוסר טעם שמופיע בזמן הנפילה מראה את התגברות הגוף, ואי ההתאמה שלו לעבודת ה'. הוא מחפש טעמים שהוא מכיר, וממילא כשהוא לא מוצא אותם הוא לא רואה עניין לעסוק בעבודת ה'. אם אנחנו מתגברים בדרך עקשנות, ובכך אנחנו בעצם מבטאים שאנחנו לא מחפשים חיבור גשמי אלא חיבור רוחני, ממילא אנחנו מתנתקים ממערכת השמחה הגשמית, ועוברים לשמחה הרוחנית. אם באמת לא משנה לנו הטעם, גילינו שהחיבור שלנו הוא מעבר לכל טעם שאי פעם נשיג.
"המתחיל לעבוד את ה', הקדוש ברוך הוא אומר לו: יודע אני, שחפצך ורצונך לעבוד אותי, אבל מה הוא הבטוחות שמא למחר תעזוב אותי, אם כן איך אקרא אותך בשביל הרצון שרצית, ואיך אגלה לך תכף דברים נסתרים, אלא כן תעשה: בתחילה אהב אותי כך ותעשה מצוותי, אף על פי שאין אתה יודע השכל של המצווה, ועבוד אותי פשוט בלא חוכמות, וכשתעבוד אותי כמה זמנים, אזי אאמין לך ואגלה לך טעם ושכל של כל דבר ודבר ואקרב אותך בכל מיני התקרבות, כי הזמן הרב שעבדת אותי מקודם הוא בטוחות, שלא תעזוב אותי" (ספר המידות לרבי נחמן מברסלב, תשובה, סעיף עו). דברים מופלאים על יסודי ההתקרבות לה' וההתחזקות: אם האדם יהיה מוכן להשתחרר מהרצון הגשמי שלו להבין הכל, וימתין, ובכך יראה שסיפוק היצר אינו מטרתו, אז הוא ישיג את האמת כפי מה שהיא. רצון לא לטעום מייד, יביא איתו לבסוף את הטעם האמיתי.
עלינו ללמוד מכך התחזקות גדולה. אנחנו מנסים להתמודד עם נפילות באמצעות הרצון למצוא את הסיפוק והטעם בעבודת ה'. בוודאי שצריך גם למצוא את הטוב שבנו. אבל כשאיננו מצליחים להרגיש אף את זה, עלינו להתחזק מתוך מגמה שלא מחפשת טעם בכלל, "וכמה פעמים הוא צריך להתחזק ולהתאחז עצמו רק בדרך עקשנות". בכך נראה שלא היה לנו עניין במציאת הטעם כתכלית בפני עצמה, וממילא איננו מפסיקים לתפקד כשאנחנו לא מוצאים אותו. אנחנו מחפשים טעם שמבטא חיבור לאמת – והחיבור לאמת, בראש ובראשונה, הוא הישום שלה. גם כשקשה, וגם כשנופלים. זה לא קל לזכור את זה, מדגיש רבי נחמן – "וזכור דבר זה היטב" – אנחנו בצורה טבעית נוטים לחפש טעם בשביל שנרגיש סיפוק. הטבע הזה מתעורר מעצמו מבלי שנעורר אותו. בכל נפילה, עלינו לברר זאת שוב ושוב, שאנחנו מחפשים את האמת לבדה, שלא צריך להוסיף לה שום טעם. פשוט צריך לקיים אותה. "אהב אותי כך, ותעשה מצוותי… עבוד אותי פשוט. בלי חוכמות".
"רוח הדופק הולך ונוקש בכל האברים… וצריך שילך זה הרוח הדופק תנועה מסודרת כתיקונו. "ועל ידי עצבות רוח, אין הדופק כסדרו, ואזי נעשים האברים כבדים… ואזי מכבידין יותר על הרוח הדופק, ונחלש עוד יותר… וכן חוזרת חלילה. "ועל ידי האנחה, הוא מחיה ומבריא את הרוח הדופק, וחוזר הרוח הדופק ומנשב כסדר, בכל האברים".
(ליקוטי מוהר"ן ח"א נו)
מעשה ביהודי וגוי שהלכו בדרך. התקשה הגוי להדביק את קצב הליכתו של היהודי. רצה להחליש את כוחו – הזכיר לו את חורבן בית-המקדש. נאנח היהודי ומיד תש כוחו (כתובות סב ע"א).
האם אנחה היא ביטוי של צער גרידא, וחסרת כל תועלת?
* * *
גופנו הוא מכלול מתוחכם של מערכות ואיברים שונים ומגוונים.
אבל יש משהו משותף לכולם – 'רוח הדופק' או כפי שהוא מכונה כיום 'מחזור הדם'.
כלי הדם מגיעים לכל איבר בגוף ומספקים לו את האנרגיה הדרושה; אוי לו לאיבר שתיפסק זרימת הדם אליו – ולוּ לזמן קצר.
אך יש גם מובן יותר עמוק לרוח הדופק. הכוונה לכוח החיים העלום שמפעם באדם מעת היוולדו, אותו כוח שמבדיל בין יצור חי לכזה שאינו.
מחזור הדם נתון לשינויים, שמשפיעים על בריאותם, כוחם ויכולותיהם של איברינו. לחץ הדם, כמות הברזל שבו וכן הלאה, בוודאי משפיעים על הבריאות. אבל גם רוח החיים העלומה שבנו נתונה לשינויים; שמחה ותקווה מסייעים אפילו לחולים קשים להחזיק מעמד. לעומת זאת, עצבות ודיכאון יכולים לגרום לתוצאות הרסניות, כדברי שלמה המלך: "רוח איש יכלכל מחלהו" (משלי יח, יד).
* * *
כשם שתקינותה של הרוח הזו מועילה לבריאות האיברים, כך האיברים משפיעים על הרוח. כשיש ליקוי באחד האיברים, הדבר משפיע הן על ההרגשה הפיזית והן על מצב הרוח, כך שאפילו קלקול קטן באחד מהאיברים עלול להחליש את רוח הדופק; ומשזו תיחלש עלול הקלקול להחמיר את מצב האיבר, שיכביד יותר על רוח הדופק, וחוזר חלילה.
כל זה נכון שבעתיים כלפי רמ"ח האיברים הרוחניים שבנפש האדם, שכפי המבואר בספרים הם כנגד רמ"ח מצוות העשה שבתורה – וכולם תלויים בנשמת החיים שנפח בנו הבורא. כל חטא ופגם באחד האיברים הללו, משפיע על רוח החיים, זו המקשרת בין האדם לבורא. כמובא בזוהר על הפסוק (בראשית ב, ז) "ויפח באפיו נשמת חיים" – "מאן דנפח – מדיליה נפח" (= מי שנופח – מעצמו הוא נופח).
מצב של החלשות הקשר עם הקב"ה, עלול לגרום לפגמים נוספים באיברים הרוחניים, דבר שמחליש את רוח החיים הרוחנית עוד יותר.
החטאים גרמו לחורבן ולגלות, ואלה האחרונים גרמו לעוד פגמים ולירידה רוחנית נוספת, עד ש… 'אוי אבא… אוי…. עד מתי…' – פורצת מלבנו אנחה כבדה.
אבל! האנחה בעצמה היא כבר שלב בדרך לתיקון; באנחה אנחנו שואפים אויר, וכשהאנחה נעשית בכנות ובשברון-לב היא מחדשת את רוח החיים; היא פולטת את הרוח המקולקלת, ושואפת רוח חדשה ורעננה.
או אז, לא רק שהיא עוצרת את ההידרדרות של רוח החיים, אלא אף בונה אותה מחדש, הן במובן החומרי והן במובן הרוחני, זאת לפי הכלל שכאשר ניתקן דבר בגשמיות – ניתקן הדבר גם ברוחניות (ליקוטי מוהר"ן ח"א טו).
שדות האורז השתרעו על פני מרחב עצום, חוצים שטחים נרחבים של יבשת. לאורכם ניצבו פזורים כפרים זעירים של איכרים וחקלאים. בתי החמר היוו משכן קבע עבור המקומיים, שדות האורז היו כל עולמם. מעבר לגבעולים, ענפים ובהמות מרעה, לא ידעו יושבי המקום מאומה על העולם. ובעצם גם לא הרבה יותר מכך על עצמם, ועל מה שמכילים אדמותיהם הפוריות.
במעבה גזעי עצים תמימים למראה, שכנו להם אוצרות.
לא זהב היה שם, אף לא שטרות ירוקים. הטבע פרי ברכתו של בורא עולם הניח שם כמה מתנות. המקומיים הנבערים לא ידעו עליהן מאומה. דימו לראות בחומר הנוזלי – שקוף, שרף עצים דביק ותו לא. דווקא האנשים מהמערב, אלו שנחתו בפאתי הכפר מצוידים בכלים משונים, גילו בנוזל ההוא התעניינות מיוחדת, והבה נסכים, בעיני המקומיים, אף מופרזת.
החומר הנוזלי נאסף בדחילו. בקצהו השני של העולם, במתחם סגור שבפאתי מפעל אדיר ממדים, הופקו ממנו תכשירים מיוחדים שנארזו בקפידה באריזות מצועצעות. על מדפי השווקים היוקרתיים, הם זכו ליחס אוהד ונלהב מצד הרוכשים שהוזילו הון כדי לרכוש מהם כמות מצומצמת.
ובכפרים הקטנים, בין שדות אורז ויערות עד, המשיכו התושבים לדור בבתי חימר, ולהחליף פרה בחמור…
* * *
העולם עשיר בחומרים מיוחדים, אוצרות טבע, שערכם לא יסולא בפז. אך תכונה מופלאה מלווה אותם. הם עלולים לשכון משך שנים ודורות ארוכים במעבה האדמה, או להתגולל ברחובות, מבלי שאי מי יטרח לאסוף אותם. אין איש יודע את ערכם, ומה ניתן ליצור באמצעותם. עד שמישהו עולה על סודם.
זהו סיפורים המופלא של תרופות יקרות, המסוגלות להעלות ארוכה למחלות שנחשבו שנים כחשוכות מרפא, זהו גם סיפורם של מוצרים יקרי ערך שנוצרו מהרכבים סודיים של חומרים שונים, ובעיקר זהו סיפורם של אנשים שהתעשרו בבת אחת באמצעות המצאות גאוניות שפותחו ברוב חכמה וכישרון. האנשים הללו לא היו רק ברי מזל כשזיהו את ההזדמנות הכלכלית הגנוזה בעמקי האדמה, הם היו גם נבונים מספיק כדי לרתום את הידע הזה לתועלת כלשהי.
ויש גם דוגמאות אחרות. על אנשים שזלזלו בנכסים שהיו בבעלותם. מתוך חוסר הבנה, השליכו אותם, וכשגילו את ההזדמנות, היה כבר מאוחר. פיקח אחר כבר ניצל את ההזדמנות וגרף הון. יתכן מאוד שסיפור שכזה מתרחש בחיים שלנו.
לממש הזדמנויות
אנחנו מחזיקים ברשותנו הזדמנויות פז נדירות, אך לא ממש עושים משהו כדי למצות את ההזדמנות הגלומה בהם. הסיבה פשוטה, כדי לממש הזדמנות יש להכיר בה, להבין את ערכה. יתכן וכאן בעולם מתגוללת ההזדמנות כחפץ חסר ערך, אך במקום הנכון, כשהיא משתלבת במערכת הנכונה, ערכה לא יסולא בפז. הבעיה היא, שהחומרים היקרים הללו נחשבים כאן בעולם לזולים, אולי אפילו מיותרים. יש לנו אוצרות של מצוות ומעשים טובים, תורה ותפילה, רבבות מילים של קדושה, ועוד המון פעולות יהודיות שנעשות כביכול בדרך אגב, והם מתבזבזים לנו בידיים רק בעטיה של חוסר הכרה, זלזול ובטלנות נוראה.
הבטלנות הזו נובעת מחוסר הערכה, חלישות הדעת, ועוד כהנה. וזה חבל, משום שאילו רק נהיה מודעים להזדמנויות המונחות זה מכבר על כף ידינו, נוכל בעזרת השם להשביח אותן, לשמוח בהן ולרומם למעלה, אל המקום בו ניתן למצות את איכותם המלאה, ולרומם קרן מלכות דקדושה.
המידע הזה גורלי כעת יותר מבכל זמן. ככלות שנה, ועל סף התחלה חדשה, נוכל להביט לאחור ולזהות המון החמצות כואבות, אוצרות נצח שהיו ברשותנו, עשינו כל כך הרבה, צברנו המון, ואילו רק ידענו באמת מה יש לנו ביד, היינו מנצלים זאת באופן אחר לגמרי. אין ספק: בימי הרחמים והסליחות כאשר שערי שמיים פתוחים וכל אדם יכול לפעול נפלאות, חיוני עוד יותר להכיר בהזדמנויות, שלא נפסיד.
בימים הנוראים, שעה שאימה ויראה מחרידים את הלב הרדום, משתחלת אל הלב פנימה גם ההבנה. הנך מבין לפתע עד כמה קרוב אתה להשם. אין לאן ללכת, אין לאן לברוח. ראש השנה נקרא יום תרועה, היום הזה מגלה לנו איך בכל מעשה ופעולה, אנחנו מריעים למלך העולם. היום הזה הופך את האוצרות שלנו לממשיים ומוחשיים. וזה האופן בו אנו אמורים לקיים את המצוות. מתוך ידיעה עד היכן הדברים מגיעים, כמה שווה כל סור מרע, להיכן מגיע כל עשה טוב, ואיך כל מעשה פעוט מגדל ומקדש את שמו יתברך בכל העולמות. ככל שנהיה ערניים יותר, המצוות שלנו יניבו פירות ויגרפו הון רוחני נצחי רב יותר.
השלב הגורלי בקיום המצוות
זהו למעשה השלב הגורלי ביותר בכל קיום המצוות. כדי להגיע אל שלימותן ולפעול גדולות ונצורות, חייבות המצוות שלנו להתעלות למעלה, מעבר למציאותנו השפלה כאן בעולם. כל מצווה, כל דיבור של קדושה הנעשה על ידינו, נושא את עצמו כלפי מעלה, פורח ומתעלה אל מקומו האמיתי. צדיקים מלמדים כי זהו הפרק היותר חיוני בקיומן של המצוות. האם תתעלה, ולהיכן. כאן נמדד הערך האמיתי, המשמעותי.
בראש השנה, בימים המסכמים של תכלית השנה. אנו נוסעים אל הצדיק, אל רבינו הקדוש, נוטלים עמנו את צרור הכסף, מלאי של מצוות ומעשים טובים, קדושות ומסירות נפש, מחשבות טובות וכל טוב. אוספים הכל אל הכלים, מתעוררים ועושים תשובה. רבינו מעורר, מלבה את גחלת הלב, לצעוק להתחנן, לבקש על חיינו, להריע תרועה גדולה ורמה לכבוד מלכו של עולם ולהקיץ מתרדמת הזמן. האוצרות הגדולים החבויים במרתפי רכושנו יבקיעו ויאירו באור יקרות; רבבות של זכויות יפציעו מעמקי תהום השכחה, נזכה להכיר בהם, להוקיר אותם ולרומם אותם לכבוד מלכו של עולם.
תכלה שנה וקללת תרדמתה, תחל שנה וברכותיה. באור פני מלך חיים.
כשאדם עושה כל מעשיו לשם שמים, הוא משמש כמשכן לשכינה, אבל כששולטת בו הגאווה שהיא עבודה זרה – כמו שאמרו חז"ל כל המתגאה כאילו עובד עבודה זרה (סוטה ד) – משמשות ידיו ורגליו, שבהן מתרכזות פעולותיו ותנועותיו, כמשכן לרוח הטומאה, ככתוב: "אל תבואני רגל גאווה ויד רשעים אל תנידני" (תהילים לו, יב), דבר שמביא חרון אף ה', כמו שאמרו חז"ל: "כל זמן שיש עבודה זרה בעולם – חרון אף בעולם" (ספרי פר' ראה).
העצה לבטל את הגאווה היא, להתקרב לצדיקים, כי הם משפיעים בעולם רוח של קדושה וטהרה, כי הם דבקים בתורה הקדושה שעליה נאמר: "ורוח אלוקים מרחפת על פני המים" – "על אנפי אורייתא" [- על פני התורה]. (זוהר א, רסג).
רוח הקודש הזו מגרשת את הרוח הגבוהה של הגאווה, שהיא רוח הטומאה, ומביאה לידי ענווה ואמונה, כמו שכתוב בזוהר: "ברוחא אתעביר אל אחר" (תקו"ז כא, מח) – באמצעות הרוח הקדושה מסתלקת העבודה זרה, דבר שמסלק את החרון אף.
זה שנאמר על יוסף הצדיק שזכה לרוח הקדושה הזו – "הנמצא כזה איש אשר רוח אלוקים בו" (בראשית מא, לח) – "ובלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו" כי הצדיק הזה מחדיר את רוח הקודש באנשיו ומעביר מהם את רוח הגאווה, כך שהם יכולים לרומם את ידיהם ואת רגליהם לפעול בקדושה.
(עפ"י ליקוטי מוהר"ן ח"א י)
אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ (שם מא, לט)
ישראל ששורש נשמתם נעוץ בשבעים נפש של בית יעקב שבאו למצרים, קשורים גם בשבעים הפנים שבהם מתפרשת התורה הקדושה, שכן "ישראל ואורייתא – חד".
לעומתם, שבעים האומות השקועות בתאוות העולם הזה שהן היפך התורה, הם כמו קליפה לפרי, שלפני שאוכלים אותו צריך לשבר אותה, כך לפני שישיגו את חלקם בתורה צריכים ישראל לעמוד בניסיון ולהתמודד עם הגויים ותאוותיהם, ומשיעמדו בכך יזכו לחכמת התורה ולתבונתה (עיין זהר משפטים קיא ע"ב).
לכן יוסף הצדיק שעמד בניסיון, זכה לחכמה ולתבונה האמיתית, ולכן כתוב עליו: "אין נבון וחכם כמוך".
אין תענוג ונעימות בעולם שישווה לתענוגו של הזוכה לאהוב את השי"ת. לא בכדי נאמר על דרכי התורה: "דרכיה דרכי נועם" (משלי ג, יז).
אך כדי לקבל אהבה בה', עלינו לזכך את ליבנו שיהיה כלי מתאים לכך, כי כשהלב עכור במידות רעות – גם האהבה שתשכון בו – תתקלקל. משל לבושם יקר, שאם יניחוהו בכלי מאוס – גם הבושם עצמו ייפגם ויימאס.
זיכוך הלב תלוי כמובן בתיקון המידות ובשבירת התאוות הרעות. אבל יש מצווה מסויימת שכוחה רב לתקן את הלב והיא מצוות הצדקה, שכן כשמוותר אדם על הממון שהיה יכול לרכוש בו הנאות חומריות, כדי לעזור לבניו העניים של הקב"ה – הוא משבר את האנוכיות שבלבו ומכין אותו להכלת האהבה לה' כראוי.
סופי המילים של הפסוק "לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו" (תהלים כז) הם 'תרומה', כי על ידי נתינת צדקה זוכים להרגיש אהבה אמיתית לה' שהינה הנעימות הגדולה מכל.
דרכו של הלב – להתלהב. אך התלהבות זו, אפילו בעבודת ה', צריכה להיות מבוקרת. שכן, התלהבות יתירה על המידה, עלולה להזיק.
העצה להתלהבות יתירה היא לימוד התורה הקדושה; בכוחה של התורה לווסת ולהגביל את ההתלהבות, כפי שנרמז בדברי חז"ל: "אי לאו כנפי ריאה דנשבין על לבא, הוה אוקיד כל גופא" [ = לולא כנפי הריאה שנושבים על הלב, היה הלב שורף את כל הגוף.] (תיקוני זוהר כח ע"א). הריאה רומזת לתורה הקדושה שבה חמשה חומשים כמו לריאה שלה חמש אונות.
זה שנאמר בזוהר: "על הכפורת – דא כפורתא דלבא". כלומר, הריאה שהיא התורה, מגנה על הלב שלא יתלהב יתר על המדה.
'ירח האיתנים' – חודש תשרי – משופע במצוות מרובות, כשבחג הסוכות בעצמו יש לנו שתי מצוות גדולות ומרכזיות: ישיבה בסוכה, נטילת לולב וארבעת המינים.
בכל מצוה מאלו המצוות ישנם רזין עילאין וגילויים נפלאים בליקוטי מוהר"ן ובליקוטי הלכות. אשרי מי שזוכה לישב בסוכה וליטול את ארבעת המינים עם ה׳מוחין׳ הקדושים של רבינו הקדוש ותלמידו מוהרנ״ת.
אנו, במדורנו זה, נתמקד רק בפרט אחד של מצות נטילת לולב, והוא: ה"נענועים" הקדושים. כשגם בזה לא ניכנס לעומק העניינים לבאר בפרטיות סוד הנענועים, רק נביא על קצה המזלג כמה נקודות נפלאות מליקוטי הלכות על כלליות סוד הנענועים הקדושים, למען יהיו לנגד עינינו בעת הנענועים ונתעורר עי"ז לנענע את ארבעת המינים בהתלהבות הלב ובכיסופים וגעגועים.
הנענועים – לנער ולהקיץ את השקועים בתרדמה רוחנית!
נתחיל עם ביאור נפלא של מוהרנ"ת שמבאר את עצם ענין ה"נענועים", ואומר:
כשם שכשרוצים להקיץ אדם משנתו מנערים ומנענעים אותו, כך גם נטילת לולב: מנענעים את ארבעת המינים כדי לעורר אותנו משנתנו הרוחנית!
ביאור הדבר:
מתחילת חודש תשרי עד אחר יום הכיפורים, אנו עוסקים להמשיך עלינו הארת הדעת דקדושה שמאיר הצדיק בתלמידיו, אשר דעת זו כלולה משני חלקים: האחת לדרי מעלה, והשניה לדרי מטה.
"היינו שלהגדולים במעלה, בני עליה, בחינת ׳דרי מעלה׳, צריך שיהיה כח להצדיק להראות להם ולגלות להם, שעדיין אינם יודעים כלל מהשם יתברך, בחינת 'מה חמית מה פשפשת', וזה הלימוד וההשגה הוא צריך להאיר ולהכניס בהגדולים במעלה, שהם בחינת 'דרי מעלה'. ולהיפך, יש בני אדם שמונחים במדרגה התחתונה מאד, עד שהיו מייאשין את עצמן לגמרי ח"ו, כי נדמה להם שהם רחוקים מאד מהשם יתברך, וכבר אבד נצחם ותוחלתם מה', צריך הצדיק שיהיה לו כח לעוררם ולהקיצם שלא יהיו מייאשין עצמן בשום אופן בעולם, יהיה איך שיהיה, ולהראות להם ולהאיר בהם כי עדיין ה' עמם ואצלם וקרוב להם, ואפילו בתוך הארץ ממש, אפילו אם נפל לשאול תחתיות ח"ו, אף על פי כן שם דייקא נמצא כבודו יתברך, כי מלוא כל הארץ כבודו" (ליקוטי מוהר"ן תניינא, ז). והנה, ארבעת המינים הוא סוד המשכת הדעת הזאת, על שני חלקיה. ולכן ה׳לולב׳ – שהוא הצדיק, בבחינת ׳צדיק כתמר יפרח׳ – מוקף מצד אחד עם ה׳הדסים׳ – שהם ה׳דרי מעלה׳ שצריכים להאיר להם 'מה חמית מה פשפשת' שהוא סוד הריח (עיין פנים), ומהצד השני עם ה׳ערבות׳ – שהם ה׳דרי מטה׳ הירודים מאד שאין בהם לא טעם ולא ריח. להורות שהצדיק מאיר את הארת הדעת הן בדרי מעלה והן בדרי מטה, ובכח זה זוכים לאור האתרוג שכלול משניהם, והוא סוד היראה שזוכים בכח כלליות ההשגות (עיין פנים).
ולכן 'מנענעים' את ארבעת המינים, כי על ידי המשכת הדעת הזאת, זוכים לעורר ולהקיץ את כל השקועים בתרדמה רוחנית, ומנערים אותם מהייאוש והעצבות, ומכניסים בהם חיות ושמחה שיאמינו שה׳ אתם עמם ואצלם.
"וזה בחינת הנענועים, זה בחינת 'הקיצו ורננו שוכני עפר', כמו שכשמנערין אחד משנתו מעוררין ומנענעין אותו כדי שיקיץ. ועל זה מרמזין הנענועים, כי מנערין ומנענעין כל השוכני עפר שיקוצו משנתם ויקיצו ויעמדו לעבודתו יתברך ואל יתייאשו כלל, כי עדיין ה׳ עמם, כי מלוא כל הארץ כבודו" (ליקוטי הלכות, סוכה ד, ב).
הרי לנו כוונה כללית נפלאה, לכוון בעת הנענועים: לנענע ולנער את נשמתנו מתרדמתה, שלא תיפול לייאוש ועצבות, רק תתעורר להאמין שה׳ אתה עמה ואצלה!
הנענועים ׳רצוא ושוב׳ – להיות בקי איך לעבוד את ה׳ הן בעליה והן בירידה!
עתה נבאר עוד כוונה כללית בענין נטילת לולב ומה שמנענעים את ארבעת המינים לכל צד ב׳רצוא ושוב׳, ׳הולכה והובאה׳. [כנפסק בשולחן ערוך: "הנענוע הוא שמוליך ידו מכנגדו והלאה, וינענע שם ג׳ פעמים בהולכה וג׳ פעמים בהובאה, ואח״כ מטה ידו לצד אחר ועושה כן. וכן לכל צד מארבע צדדין, ומעלה ומטה" (שו״ע או"ח תרנא, ט)].
והוא:
הנענוע ברצוא ושוב, הוא כדי להמשיך עלינו את הבקיאות בעבודת ה', שנהיה בקיאים 'ברצוא ושוב'. ובכל מצב, הן בעליה [שהוא 'רצוא'] והן בירידה [שהוא 'שוב'] נמצא את השם יתברך ונתקרב אליו!
ביאור הדבר:
כבר לימדנו רבינו ש״כשרוצה אדם לילך בדרכי התשובה, צריך להיות בקי בהלכה, וצריך להיות לו שני בקיאות, היינו בקי ברצוא, בקי בשוב, כמו שכתוב 'זכאה מאן דעייל ונפיק'. וזה בחינת 'אם אסק שמים שם אתה', בחינת עייל, בחינת בקי ברצוא; 'ואציעה שאול הנך', בחינת ונפיק, בחינת בקי בשוב" (ליקוטי מוהר"ן, ו).
"והפירוש הפשוט הוא, שמי שרוצה לילך בדרכי התשובה, צריך לחגור מתניו שיתחזק עצמו בדרכי ה׳ תמיד, בין בעליה בין בירידה, שהם בחינת ׳אם אסק שמים ואציעה שאול׳ וכו׳. היינו, בין שיזכה לאיזו עליה, לאיזו מדרגה גדולה, אף על פי כן אל יעמוד שם ולא יסתפק עצמו בזה, רק צריך שיהיה בקי בזה מאד לידע ולהאמין שהוא צריך ללכת יותר ויותר וכו׳, שזהו בחינת ׳בקי ברצוא', בבחינת 'עייל', שהוא בחינת 'אם אסק שמים שם אתה'. וכן להיפך, שאפילו אם יפול ח״ו למקום שיפול אפילו בשאול תחתיות, גם כן אל יתייאש עצמו לעולם, ותמיד יחפש ויבקש את השם יתברך, ויחזק עצמו בכל מקום שהוא בכל מה שיוכל, כי גם בשאול תחתיות נמצא השם יתברך, וגם שם יכולין לדבק את עצמו אליו יתברך. וזה בחינת ׳ואציעה שאול הנך׳, וזה בחינת ׳בקי בשובי. כי אי אפשר לילך בדרכי התשובה, כי אם כשבקי בשני הבקיאות האלו" (שם).
והנה, מתחילת חודש תשרי עד אחר יום הכיפורים, אנו עוסקים להמשיך עלינו את 'דרך התשובה', והבקיאות ברצוא ושוב (כמבואר באריכות בליקוטי הלכות). וגם נטילת לולב הוא חלק מהמשכת הבקיאות הזאת (עיין פנים).
ולכן אנו 'מנענעים' את ארבעת המינים בהולכה והובאה 'רצוא ושוב', לכל רוחות העולם, כדי להמשיך עלינו את הבקיאות ברצוא ושוב, בכל המצבים שבעולם. שתמיד נהיה בקיאים בזה איר להחזיק עצמנו בהשם יתברך, בכל הירידות והעליות שבעולם.
וכלשון מוהרנ״ת:
"וזה בחינת הנענועים, ובכל צד מוליך מכנגד לבו ומחזירו וכו׳ – זה בחינת רצוא ושוב, והוא מוליך ומביא מעלה ומוריד – זה בחינת בקיאות הנ״ל, בחינת ’אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך', וכן בכל צד. וכמו שסיים שם בפסוק 'אשא כנפי שחר אשכנה באחרית ים גם שם ידך תנחני' וכו'. ובין כשהוא מעלה הלולב ומיניו ובין כשהוא מוריד, וכן בכל צד, בכולם יש הולכות והבאות בכל צד שהם הנענועים. כל זה הוא מה שכתבתי למעלה (באות מט) על 'שתים שהן ארבע' וכו' שבין בבחינת עייל בחינת 'אם אסק שמים' יש 'רצוא ושוב', ובין בבחינת 'ונפיק' יש רצוא ושוב בכמה וכמה בחינות, וצריךלהיות בקי בזה מאד, ועל כן מנענעים בכמה נענועים" (ליקוטי הלכות, שבת ז, בז).
הרי לנו כוונה נפלאה לכוון בעת ההולכה וההובאה – להמשיך עלינו את הבקיאות ב'רצוא ושוב', שנהיה בקיאים היטב איך להתנהג בכל סוגי העליות והירידות!
ואם כבר עסקנו בזה, נזכיר בקיצור נמרץ עוד סוד נפלא בענין ההולכה וההבאה ברצוא ושוב, והוא:
מתחילת חודש תשרי אנו עוסקים להמשיך עלינו את הביטול הגמור להשם יתברך, וביטול זה צריך להיות ברצוא ושוב, כי "אי אפשר להיות תמיד קבוע בבחינות הביטול, כי אם כן יצא מגדר אנושי, ועל כן מוכרח שיהיה הביטול בבחינות רצוא ושוב" (ליקוטי מוהר״ן, סה).
ולכן, 'מנענעים' את ארבעת המינים ברצוא ושוב, "כי הנענועים הם בחינת רצוא ושוב, שמעוררין אור הדעת שנמשך מהרשימו של הביטול על ידי הנענועים, כידוע בכתבים. כי אור הרשימו של הביטול נמשכת על ידי בחינת רצוא ושוב כנ״ל. ועל כן על ידי הנענועים של הלולב שהיא בחינת רצוא ושוב מעוררין אור הרשימו הזאת" (ליקוטי הלכות, תפילת ערבית ד,כה).
נענועים לכל רוחות העולם – להמשיך תיקונים לכל המקומות!
הנה, בענין נטילת לולב ומה שמנענעים את ארבעת המינים לכל ארבע רוחות העולם, יש בזה רזין עילאין הרבה מאד, ואנו לא נזכיר אלא אחד מהם, והוא:
על ידי נענוע ארבעת המינים – שהם סוד תיקון הברית – לכל רוחות העולם, אנו ממשיכים תיקון לכל הפגמים שבעולם!
ביאור הדבר:
לימדנו רבינו הקדוש רבי נחמן מברסלב: "לתקן כל העברות בפרטיות, הם רבים מאד וכבד על האדם, ואי אפשר לתקן אותם, כי יש דקדוקים ופרטים רבים בכל לאו ולאו. על כן צריך לתקן תיקון הכללי, והוא תיקון הברית, ועל ידי זה נתתקנין ממילא כל הלאוין שעבר. ואפילו למקומות הצרים והדקים שאי אפשר לבוא לשם שום תיקון, על ידי תיקון הכללי הוא זורק תיקונים גם לשם" (ליקוטי עצות, ברית כד. ע״פ ליקוטי מוהר״ן, כט).
ולכן, אחר שזכינו ביום הכיפורים לקדושת תיקון הברית (כמבואר באריכות בליקוטי הלכות) אנו נוטלים את ארבעת המינים, שהם הכלי-מלחמה ללחום על ידם עם התאווה הכללית ולזכות לתיקון הברית.
ולכן ׳מנענעים׳ אותם לכל צד, כי על ידי תיקון הברית זוכים ׳לזרוק׳ תיקונים לכל המקומות הצרים והדקים שא״א לבוא לשם שום תיקון.
"וזה בחינת הנענועים שעם הלולב שמנענעין בו לכל צד, כי על ידי תיקון הברית נזרקין תיקונים ממילא לכל הצדדים ולכל המקומות הצרים והדקים, כי הוא בחינת תיקון הכללי שעל ידו נתתקנין כל הפגמים! כמבואר בפנים. ועל כן הארבעה מינים, שהם בחינת תיקון הברית, הם נקראים ׳כלי מלחמה׳ כמו שאמרו רבותינו ז״ל, כי זה עיקר המלחמה, לנצח ולהתגבר על הרע הכולל של כל השבעים אומות, שהוא תאות ניאוף, שעל ידי זה ממילא נופלין ונתבטלין כולם. וזה גם כן בחינת הנענועים, שמנענעין וזורקין כלי המלחמה לכל צד כדי לנצחם ולהכניעם בכל מקום שהם, ועל ידי זה בעצמו נזרקין תיקונים לכל המקומות הצרים והדקים" (אוצר היראה, סוכות פח. ע"פ ליקוטי הלכות, סוכה ב).
הלולב, ראשו חד ודק, להורות שעל ידו מביאים תיקון גם למקומות הצרים והדקים. "וזה בחינת הלולב שהוא עולה ומשופע והולך, עד שבראשו הוא דק מאד, להורות שהוא מנענע וזורק תיקונים לכל מקומות הצרים והדקים"… (שם)
הרי לנו כוונה נפלאה לכוון בעת נענוע הלולב לכל הצדדים – להמשיך עלינו כת ללחום מלחמת הקדושה, ולהמשיך על ידי תיקון הברית תיקון לכל הפגמים שבעולם!
יהי רצון מלפני אבינו שבשמים "שיהיה לנו אתרוג נאה וכשר באמת ומהודר בכל מיני הידור, ולולב והדס וערבה כשרים ונאים ומהודרים, ונזכה לקיים מצות נטילת ארבע מינים בזמנו בתכלית השלימות בקדושה ובטהרה גדולה, באהבה וביראה בשמחה וחדוה רבה ועצומה. ונזכה לומר הלל שלם בכוונה גדולה באמת עם כל הארבעה מינים והושענות, ולנענע כל הנענועים הקדושים ולהקיף ההקפות הנוראות, והכל באהבה וביראה ובשמחה רבה ועצומה, בכוונת הלב באמת ובדביקות נפלא ובהתלהבות גדול לשמך הגדול והקדוש והנורא באמת ובתמים, כרצונך וכרצון צדיקיך האמיתיים" (ליקוטי תפילות ח״ב, נז).
"צריך כל אדם לרפאות נפשו… וזה על ידי שמתייגע בתורה עד שזוכה לידע אותה ולהבינה, כי יש התרחקות שהוא התחלת התקרבות, שיתאמץ להתקרב יותר… שהוא בחינת לילה… בחינת 'נפשי איויתיך בלילה'… כי התורה נקראת אור שהיא היפך החושך".
('ליקוטי מוהר"ן' ח"א עד)
הפתיחה של המאמר "צריך כל אדם לרפאות נפשו" מעוררת בודאי תמיהה אצל כל מעיין: "כל אדם"? "לרפא"? כולנו חולים?!
כשרבינו אומר 'כל אדם' הוא מתכוון גם לצדיקים – איזו רפואה הם צריכים?
אכן, באמת כך, אולי לא כולנו מודעים לכך, אבל נפשו של האדם מטבעה חסר לה תמיד, היא כמהה כל הזמן לאיזה משהו נעלם שייתן לה אושר, שלימות וסיפוק. כמו שכתוב "וגם הנפש לא תִמָלֵא" (קהלת ו, ז). יעיד על כך כל מי שניסה להטות אוזן לקולה של הנפש.
* * *
יש המנסים להשקיט רעבון זה באמצעות סיפוק צרכי הגוף, ויש המתעלמים ממנו לגמרי, אבל רבינו מגלה לנו מהו "המזון" שבכוחו להרגיע את הנפש המשתוקקת – חוכמת התורה, וזאת – "על ידי שמתייגע בתורה עד שזוכה לידע אותה ולהבינה".
איננו באים ח"ו לזלזל בלימוד התורה אף בלי הבנה, שגם הוא חשוב מאד – כמו שכתוב בזוהר (ויקרא דף פה ע"ב) "אית מאן דלעי באורייתא ומגמגם בה בגמגומא דלא ידע – כל מילה ומילה סלקא לעילא וקוב"ה חדי בהאי מילה" [= מי שלומד תורה ומגמגם בה בגימגום שאינו יודע – כל מלה עולה למעלה והקב"ה שמח באותה מילה] – אבל כשאדם מתייגע בתורה ומבין אותה, הוא זוכה לחוכמת התורה שממלאת את החיסרון של הנפש ומרפא אותה.
* * *
רבינו, כדרכו, אינו מסתפק במתן עצה, אלא גם מסביר לנו את כל העניין לאורכו ולרוחבו. נשתדל גם אנו להבין מעט, במיוחד כשמדובר ברפואת הנפש שלנו.
הקב"ה חפץ לקרב אותנו ולהשפיע לנו תמיד חסדים, אבל כדי לקרב אדם צריך גם לרחק אותו לפעמים, כדי שיתאמץ להתקרב יותר; כשמשפיעים לאדם חסד, צריך גם לצמצם אותו לפעמים, כי כשנותנים סעודה לאדם שבע אין זה חסד.
דבר זה הוטבע גם בבריאה, שקודם כל יום חדש, שבו מרעיף הקב"ה עלינו חסדים – כמו שכתוב "להגיד בבוקר חסדיך" – מוכרח לבוא לילה, שאז יש רק להתחזק בציפייה אל האור ובאמונה שבוא יבוא – "ואמונתך בלילות".
נפשו של האדם, טיבעה כטבע הלילה, שהוא זמן הצמצום והציפייה, כמו שכתוב "נפשי איויתיך בלילה"; היא נבראה כך, כדי שהיא תשתוקק באופן תמידי להדבק באור ה' יותר ויותר.
* * *
למדנו אפוא שהרעבון הזה של הנפש הוא רעבון לרוחניות. במה נשביע אותו? ודאי הוא שכל מצווה וכל מעשה טוב מקרב אותנו לה' ומספק במידת מה את הרעבון הזה, אבל לפעמים גם כשעובדים את ה' מרגישים שהעבודה לא מספקת את הנשמה באופן מושלם.
רבינו מגלה לנו את הפיתרון לבעיה: לומדים תורה ביגיעה, עד שזוכים להבין ולדעת אותה. כל אחד לפי מדרגתו ומצבו, לפי האפשרות שיש לו לעסוק בתורה, שישתדל להבין, בבהירות ובאופן יסודי את אשר הוא לומד, ולא ללמוד סתם ברפרוף ובערך.
זאת משום שחוכמת התורה היא היא השפע הטוב שהקב"ה משפיע לעולם ואליו הנפש כמהה, כמו שאמרו חז"ל "אין טוב אלא תורה" (אבות ו, ג). התורה היא האור המאיר כל יום מחדש ואשר אליו השתוקקו כל הלילה, כמו שכתוב "וירא אלוקים את האור כי טוב" (בראשית א' ד') וכמו שכתוב: "ותורה אור" (משלי ו, כג).
וכן כתוב בזוהר הקדוש: "זכאין אינון דידעי אורחוי דאורייתא … דאינון נטעין אילנא דחייא לעילא דכלא אסוותא" [= אשרי אלו שיודעים דרכי התורה… שהם נוטעים את עץ החיים שמעל לכל הרפואות]. כי ידיעת התורה היא התרופה לנפש, והיא זו שמספקת באופן מלא את הצימאון שלה, ועל ידה זוכה אדם להיות במצב של אור יום שבו שופע עליו אך טוב וחסד.
בכל אחד מאיתנו ישנם שלושה עולמות, מחשבה דיבור ומעשה. בכל אחד מהם מסתתרת בת המלך האבודה. כח המחשבה אמור לשרת אותנו להכיר על ידו את השי"ת ולדבוק בו; כח הדיבור אמור לשרת אותנו בתפילה ובקשה לבורא שנזכה להתקרב אליו; וגם בכסף, הממלא תפקיד חשוב בעולם המעשה, אנו אמורים להשתמש למטרות קדושות.
משרת, סוס, ומעות
בת המלך נאבדה, האמונה הטהורה נסתרת, מלכות שמיים מושפלת, העולם משדר 'כוחי ועוצם ידי'. דעות של אפיקורסות ודיבורי כפירה מתרבים מיום ליום. גם אצל כל אדם בתחומו הפרטי באה אבידת בת המלך לידי ביטוי באינספור אופנים, כל כך קשה לאחוז באמונה ובביטחון, התאוות ודאגות הפרנסה משכיחים כמעט לגמרי את מציאות השי"ת, המח מורגל לחשיבה טבעית נטולת אמונה, והלב שקוע בעצבות ופחדים…
יש מישהו שהמצב האומלל הזה נוגע לליבו יותר מכל אחד אחר. זהו השני למלכות. הוא הקרוב ביותר לקשר המופלא שבין המלך וביתו היחידה, לא מסוגל לראות בצערו של המלך, ומציע מיוזמתו האישית לצאת למסע חיפושים אחר הבת האבודה. השני למלכות מבקש בעצם לגלות מלכות שמיים בעולם, לגלות לתבל ומלואה שיש השי"ת בעולם, יש מלך ויש לו בת יחידה ואהובה – עם נבחר שמעורר בכל תנועה ובכל מעשה טוב שעשועים נפלאים למעלה. לשם כך מבקש השני למלכות שיתנו לו משרת, סוס, ומעות.
המשרת, הסוס, והמעות מבטאים בעצם את שלושת הרבדים (עולמות) בהם יש למצוא את בת המלך האבודה. ארבעה עולמות יש: אצילות, בריאה, יצירה ועשיה. עולם האצילות הוא ארמון המלך, שם שוכן המלך בכבודו ובעצמו, בארמון אין שום דבר שיסתיר על כבוד המלך. בת המלך גלתה, כעת היא מצויה מחוץ לארמון, בעולמות התחתונים, עולמות של פירוד. במקום בו נמצאת בת המלך קשה מאוד להכיר ולזהות את המלך, האמונה אבודה ושכוחה.
אל המקומות הללו יורד המשנה למלך, כאן מבקש הוא להאיר ולגלות כבוד מלכות שמיים, ואור של גאולה. לכן הוא מבקש שיתנו לו משרת, סוס ומעות. הוא חפץ לגלות את האמונה הקדושה בכל שלושת העולמות בריאה, יצירה ועשיה, להעלות ולגאול את בת המלך מכל המקומות בהם היא גולה ומוסתרת. לגלות בכל עולם ובכל מקום כבוד מלכות שמים, עד ששום מציאות בבריאה לא תהווה חלילה מחיצה בין המלך לביתו היחידה, אדרבא, העולם יהפך כולו היכל להתוועדות המלך עם ביתו האהובה.
בכל אחד מאיתנו ישנם שלושה עולמות, מחשבה דיבור ומעשה. בכל אחד מהם מסתתרת בת המלך האבודה. כח המחשבה אמור לשרת אותנו להכיר על ידו את השי"ת ולדבוק בו. המחשבה כוחה עצום, מצד אחד ניתן לנסוק עימה ברגע לשמיים, ומאידך היא עלולה להפיל את האדם ברגע לתהומות של רע. בתוך כל מחשבה זרה מסתתרת בת המלך, האמונה הקדושה עטופה בבגדי גלות, לבושה במחשבות זרות, בתשוקות לא ראויות ובתאוות חומריות. כל אחד מאיתנו הוא המשנה למלך המבקש מאת השי"ת, 'תן לי משרת, תן לי את כח המחשבה שישרת אותי רק בכדי להכיר אותך, רק בכדי למצוא את האמונה היקרה בכל מצב, לחשוב תמיד מיראתך ומאהבתך, ולהלהיב את הלב לעבודתך'.
גם כוחו של הדיבור עצום, רץ ודוהר כסוס אביר. הדיבור נורה מהפה כמו חץ העף למרחוק, לעולם אינך יודע לאן יתגלגל הדיבור, לאיזה לב הוא יחדור, ומה הוא מסוגל לחולל שם. בת המלך מסתתרת בכל הדיבורים של העולם, כל דיבור שנשמע לאוזנינו צופן בחובו דיבורים של אמונה, גילויי השגחה וניסים, אנו צריכים לבקש ולהתחנן מאת השי"ת, 'אני רוצה למצוא את בתך היחידה – את האמונה הטהורה, תן לי את כח הדיבור למשול עימו על הבריאה, שישמש אותי הדיבור לרוץ בעולם ולגלות את האמונה הטהורה בכל מקום, ובעיקר אצלי בלב'.
אנו מבקשים גם מעות להוצאות הדרך. עולם העשיה סובב ומתנהל סביב כסף, כמעט כל דבר ניתן להשיג בכסף. בשעה שזוכים להשתמש עם הכסף לצורך הקדושה, לגלות על ידו אמונה, בזה מגלים את בת המלך בתוך הסתרת תאוות ממון, בתוך החלקים העבים והמגושמים ביותר של הבריאה. המשנה למלך מבקש מאת המלך, 'תן לי להכניס את אור האמונה בכל מקום אפילו במקומות הנידחים ביותר, כי דווקא שם מצויה בת המלך האבודה.'
מאיזה אבן פיסל משה רבינו את שני הלוחות? מספרים חכמינו: "מחצב של סנפרינון [=אבן יקרה] גילה בתוך אוהלו, ומשם העשיר משה, שנאמר 'פסל לך שני לוחות אבנים' – פסילתן תהא לך" (קהלת רבה י, כ).
אצל הצדיקים, הממון איננו מטרה בפני עצמה; הוא מהווה רק אמצעי לקנות בו חיי עולם הבא, כמו כל העולם הזה שעליו אמרו חז"ל (אבות ד, טו) שהוא דומה לפרוזדור בפני העולם הבא – הטרקלין.
זו הסיבה שמשה רבינו התעשר משביבי האבן היקרה שממנה פיסל את הלוחות – כדי להורות לנו כיצד התייחס הוא לממון – כאל אמצעי בלבד, ממש כמו השביבים שנופלים בעת פיסול אבן, שאין כוונת המפסל לשאריות אלה אלא לצורה שהוא מבקש לפסל מן האבן.
משה רבינו זכה כידוע לדרגה הגבוהה ביותר של ענווה, כמו שכתוב: "והאיש משה ענו מאוד" (במדבר יב, ג) ולמרות השבחים שהתורה חולקת לו, והוא עצמו כותב אותם, לא חש בשום התנשאות או גבהות לב, בזכות דרגתו הגבוהה במידת הענווה.
לפי דרגת הענווה שלו היה מן הראוי שהקב"ה יסלח בעבורו לעם ישראל על חטא העגל, שכן אמרו חז"ל, שהקב"ה "עובר על פשע" למי שמשים עצמו כשיריים (ר"ה יז ע"ב) – שהוא עניו גמור.
לפיכך טען משה: "אם אומנם זכיתי לשלמות הענווה, ראוי אפוא שתמחל לעם ישראל בזכותי; 'ואם אין' – אם אינך מוחל להם, כנראה שהענווה שלי פגומה, לכן אני מבקש: 'מחני נא' – שתמחק את שמי מן התורה, כדי שלא אכשל בגאווה, כי מי שהענווה שלו אינה מושלמת, אינו יכול לעמוד בניסיון הזה ששבחיו ייכתבו בתורה ולא יתגאה"…
"בשעה שמשגרין יסורים על האדם, משביעים אותם שלא יצאו אלא על ידי רופא פלוני ועל ידי סם פלוני" (עבודה זרה נה ע"א) – כיצד אפוא יכול כל רופא לאזור עוז ולנסות לרפא כל חולה, הרי יש סמים רבים שבסגולתם לרפא את החולה הספציפי ואיך יידע לכוון בדיוק את התרופה שהיא זו שנגזר עליה מראש שתרפא אותו?
התשובה היא, שההגבלה שניתנה לחולה שיתרפא דווקא על ידי רופא פלוני וסם פלוני, מקורה ב'מידת הדין' שמחייבת את החולה לסבול עד הזמן הקצוב שבו יזדמנו יחד הרופא והתרופה המסויימת. אבל על פי 'מידת הרחמים' יוכל אותו חולה להתרפא על ידי כל תרופה שהיא ועל ידי כל רופא שהוא.
לפיכך, קודם שפונים לרופא, יש לערוך 'פדיון נפש' כדי להמתיק את הדין, ורק אז, כשתשרור מידת הרחמים, יוכל הרופא לנסות את כוחו, כי עם רחמי ה', כל סם יוכל להועיל.
זה שאמרו חז"ל: "ורפא ירפא – מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות". 'ורפא ירפא' – בגימטריה (עם שתי המילים) 'פדיון נפש'. זאת כדי לרמוז לנו, שאחרי הפדיון נמתק הדין ויכול הרופא לרפאות את החולה.
כשמתפללים כראוי – אין נזקקים לתרופות. שכן כל כוחות המרפא שבעולם נובעים מ'דבר השם' שמקיים את העולם בכל רגע, וכשמתפללים היטב קשורים לדבר ה' ועל ידי כך מושכים את כוחות המרפא גם אל הלחם ואל המים שאוכלים – וניתן להתרפא גם על ידם.
הוא שנאמר: "ועבדתם את ה' אלוקיכם" – עבודה שבלב זוהי תפילה – ואזי יברך ה' "את לחמך ואת מימיך" – שיקבלו אל תוכם את כל כוחות המרפא – ובכך יסיר "מחלה מקרבך".
מלאכתו אינה פשוטה כל עיקר. כשתדלן וותיק הוא מנוסה במקרים ממקרים שונים, אך זו הפעם העניינים יגיעים מתמיד. הדרך הארוכה כבר מאחוריו ברובה, נותר לו לחצות אך מספר משוכות, ובכל זאת, כוחו כאילו נטש אותו. המשימות לא ממש קשות, זה חוסר הוודאות שמאיים למוטט אותו. הוא אינו יודע כמה תועלת יש בהשתדלותו, הגורמים מהצד השני מנסים בכל דרך להצר את צעדיו, אין הוא יודע האם צעדיו מקדמים אותו או להיפך.
את המידע הוא קיבל מהמקום הכי פחות צפוי. לגמרי באקראי גונבו לאוזנו דברים שאמר אודותיו יריבו. האיש סיפר בגלוי לב והתפעלות על הצלחותיו המפליאות של השתדלן הבלתי מנוצח, ועל היאוש שאוחז בהם, יריביו, שניסו כל דרך להצר את צעדיו.
אם היריב הופך למעריץ ומודה על כשלונו, שום דבר כבר לא יכול להיות קשה.
* * *
כמה זמן אפשר להתאמץ בלי לראות תוצאות?
לא הרבה.
אדם מסוגל להשקיע כוחות, אך בתנאי שיראה תוצאות כלשהן, אפילו רק באופק הרחוק. אין בכך ספק, אינך מסוגל לעשות הרבה כל עוד אינך מעריך באמת את חשיבותם ויעילותם של מעשיך. ולכן, אין פלא גדול בכך שלפעמים איננו כה להוטים לנושאים מסוימים. הראית מימיך אדם להוט ועסוק במרץ בעיסוק שאין לו כל מושג לגביו? אין דבר שכזה. חוסר חשק הוא תולדה ישירה של העדר עניין. מי שאינו מוצא עניין בעיסוק כלשהו, מן הסתם אינו מודע לערכו, ואם אין למעשה ערך, הוא ייעשה בהכרח מתוך רפיון.
כדי לחפור מכרה זהב במעבה האדמה, יש צורך בצוות פועלים. מנהל העבודה יכול להציב בפניהם את תפקיד החפירה, להבטיח שכר, ולהניח להם להתמודד עם אתגרי הקרקע. העבודה הזו לא תהיה בהכרח נמרצת. אך הוא יכול גם לספר להם על המטרה, זהב. החפירה תהיה נלהבת ונמרצת פי כמה.
כך מייצרים חשק
כיהודים טובים, אנחנו מלאים ואפופים מצוות ועשיות טובות. שגרת יום יהודית מלאה בכל טוב, אך לא היא תמיד נמרצת דיה. חוסר חשק בעבודת הבורא, אינו רק איטיות מבוזבזת, זו גם סכנה. לב צונן רגיש הרבה יותר לחולשות היצר; מח ישנוני ובלתי ער, שוגה יותר בהבלי הזמן והיסח הדעת, וכשהחיים שלנו הם מסע אל תוככי הקדושה, הזריזות והמרץ הם מצרך חיוני לגמרי.
אין להטיל ספק בידיעותינו הרחבות בתורה ועבודת הבורא. כולנו מודעים לערכם הלא יסולא בפז של המצוות ומעשים טובים, ובכל זאת, אם הידע כביכול ישנו, הלב על שום מה איננו משתף פעולה?
המבחן פשוט ומדויק. אילו ידענו באמת את ערכה האמיתי – אפילו בקנה מידה מזערי – של עבודת הבורא. בהכרח היינו נמרצים ולהוטים לכל דבר שבקדושה. בין מנחה לערבית, היינו מתהלכים בחיוניות נמרצת לפחות כמו זו המלווה את המצליחים שבבאי הבורסה.
מסתבר שחסרה לנו הרגשה בערכם האמיתי של נכסינו היהודיים. אין בכך ספק. אנחנו מעידים על עצמינו שאיננו ממש מודעים לדברים העצומים שקורים לנו בעשרים וארבע השעות של יום רגיל. לא, אין לנו צל של מושג מה זה תפילין, טלית, תפילה, תורה, בית יהודי, נקודות טובות. אילו ידענו אפס קצה, הכל היה שונה לגמרי.
אין זה נכון שלא מספרים לנו. השי"ת מספר לנו על עצמינו כל הזמן. הוא מפרסם בכל דרך את ערכינו המיוחד, את ערכה הנדיר של עבודתינו; הוא מפזר רמזים, הצהרות וגילויי דעת לגבי איכותם היקרה של פעולותינו. אין זה סוד, אדרבא, הדברים מפורסמים בכל פינת תבל.
ורק אנחנו לא יודעים. מדוע? אולי משום שאין לנו את הפנאי לשמוע.
אז איך אפשר לגרום לנו לפקוח עיניים ולהטות אוזניים, ולשמוע סוף כל סוף משהו? אולי אם מלאך יירד מן השמים, ילחש על אוזנינו את המתרחש מאחורי הפרגוד, אולי אז נסבור ונקבל. אולי אם נס יתרחש והשמים יפתחו בפנינו; ואולי אם בריאה יברא השם ואתונו של בלעם תפתח את פיה?
לאמיתו של דבר, אירע נס גדול מכל זה. בלעם בן בעור פתח את פיו. הוא ולא אחר.
האוייב מודה על האמת
בפרשת השבוע מצוי עם ישראל בנקודה גורלית מאין כמותה: על גבולות הארץ. לא הרבה נשאר עדי נבוא אל המנוחה והנחלה. הדרך קצרה אולי, אבל הנפש כבר דועכת. אחרי ככלות הכל, הליכה ארוכה כל כך כשהתוצאות מוצפנות מאחורי הקלעים; אוייבים רבים כל כך, ואינך יודע האם צעדיך מקדמים אותך או שמא רק מרחיקים. עם מבט שכזה קשה מאוד לחצות את אתגרי הכניסה אל קדושת הארץ.
בורא עולם מבקש לספר לעמו הנבחר משהו על המשמעות ועל הערך של עצמם ושל תפקידם הנדיר בעולם. ומי יוכל לספר זאת באופן המושלם והאמין ביותר – האוייב. אם מהצד הנגדי תישמע עדות להתקדמות, אם האוייב עצמו יספר להם על הניצחונות כפי שהם נצפים מצידו שלו, אפשר הם ישתכנעו סוף סוף.
וזה מה שאירע. בלעם בן בעור ניצב על מזבחותיו, משקיף על עם ישראל, ונושא את משלו: "כי מראש צורים אראנו, הן עם לבדד ישכון, כתועפות ראם לו, יאכל גויים צריו…" האוייב הגדול לועג בכל פה לאויבי האומה היהודית. הוא מעיד – ועדותו עולה כאלף עדים – על גדולתם של ישראל, על סגולת נשמתם ועל הערך העצום של מעשיהם. העדות הזו, יש בה כדי להפיח רוח חיים חדשה גם בגופים העייפים ביותר.
אנחנו ניצבים בשלבים אחרונים של גלות, סמוכים וקרובים לגאולת הכלל והפרט. נותר רק להתחזק ולעבור את המשוכות האחרונות בשלום. לשם כך אנו חייבים להבין את הערך העצום של מעשינו, ועד כמה הכל פועל לטובתינו. אם בלעם מודה על כך, אולי נסכים כבר להאמין…
לב נשבר ועצבות אינו עניין אחד כלל, כי לב נשבר הוא בלב, אבל עצבות הוא בא מן הטחול והוא סטרא אחרא והקדוש ברוך הוא שונא אותה, אבל לב נשבר הוא חביב לפני השם יתברך ויקר מאד בעיניו יתברך. והיה טוב שיהיה להאדם לב נשבר כל היום, אך אנשים כערככם אין יכולים לקיים זאת כי יכולים לבוא מלב נשבר לעצבות, חס ושלום, שזה אסור להאדם לגמרי. על כן צריכין לייחד איזה שעה ביום שיהיה לו לב נשבר, דהיינו להתבודד ולשבר לבו לפניו יתברך אבל שאר כל היום כולו יהיה רק בשמחה.
רבי נחמן מדבר הרבה על השמחה והעצבות. מתוך העיסוק הרב בנושא הזה, עולה צורך הכרחי להבחין בין סוגים שונים של עצבות. בתוך מה שאולי היינו מכנים בשם כללי 'עצב', נעשית חלוקה ובירור בין תחושות שונות. ההבחנה שמופיעה כאן שמחלקת בין עצבות ללב נשבר חוזרת על עצמה בעקביות בדברי רבי נחמן בכמה מקומות, והדיוק בניסוח הזה נשמר גם אצל רבי נתן: לב נשבר, ועצבות. מסתבר שמי שמפורסם אולי הכי הרבה באמירות שלו על השמחה, נותן מקום גדול מאוד לכאב וללב נשבר. אם יש קושי מסוים בשמחה, מתוך מחשבה שהיא לא 'אותנטית', מתעלמת מהמציאות – אז בדברי רבי נחמן נמצאת גישה שנותנת מקום מדויק לכל אחד, ולא מתעלמת מאף אחד מהם; זאת במקום לנוע בין שמחה והוללות מוחלטים מצד אחד, ובין עצב וכאב תהומיים מאידך.
לפי רבי נחמן, כל אחד לא יהיה שלם בלי חברו שמשלים אותו: "אחר לב נשבר בא שמחה, וזה סימן אם היה לו לב נשבר כשבא אחר כך לשמחה" (שיחות הר"ן מא). עצב מדויק, שהוא הלב הנשבר לפי רבי נחמן, בסוף מביא לידי שמחה. וגם להפך: "כשאדם כל היום בשמחה, אז בנקל לו לייחד שעה ביום לשבר את לבו".
עד כמה גדול הוא הכאב אצל רבי נחמן, יעידו המילים בעד עצמן: "והיה טוב שיהיה להאדם לב נשבר כל היום". אבל מה לעשות, ו"אנשים כערככם אין יכולים לקיים זאת, כי יכולים לבוא מלב נשבר לעצבות". ההתבודדות למעשה משמרת בזמן המועט שלה, מתוך הסך הכללי של היום, את אותה דרישה אידיאלית ללב נשבר.
* * *
בשורות הבאות יהיה ניסיון להתבונן בהבדל שבין עצבות ולב נשבר. רבי נחמן אומר, עצבות באה מן הטחול, ולב נשבר הוא בלב. הטחול מתואר כמקום נמוך: "כִּי הָעַצְבוּת מִן הַטְּחוֹל, וּטְחוֹל הִיא עֲכִירוּת הַדָּמִים. וּכְשֶׁמִּתְגַּבֵּר, חַס וְשָׁלוֹם, עֲכִירַת הַדָּמִים שֶׁל הַטְּחוֹל עַל יְדֵי זֶה בָּאִין חֻלְשׁוֹת" (ליקוטי מוהר"ן ב, ו). כמו שכתוב שם בהמשך, הטחול הוא מקום שאוגר בתוכו עכירות, שדווקא נועדה לשמר על הגוף. הוא המקום אליו מתנקזת העכירות של הדם, ובכך הוא נשמר נקי. הטחול הוא גם שורש לתאוות.
מה זה בעצם אומר לנו? באמת, יש מקומות עכורים בתוכנו. צריך מקום שישמר בתוכו את החיסרון. אבל הצרה היא כשהמקום הזה מתפשט לשאר הגוף: "כִּי כְּשֶׁהָעֲכִירַת הַדָּמִים הוּא בְּמִדָּה בַּטְּחוֹל, אֲזַי אַדְּרַבָּא הוּא טוֹבָה מַה שֶּׁהַטְּחוֹל מְקַבֵּל הָעֲכִירַת הַדָּמִים, כִּי נִשְׁאָרִין הַדָּמִים זַכִּים אֲבָל כְּשֶׁעֲכִירַת הַדָּמִים שֶׁל הַטְּחוֹל מִתְגַּבֵּר, חַס וְשָׁלוֹם נַעֲשִׂין חֻלְשׁוֹת" (שם). יש מקומות שאנחנו לא יכולים להציף. הם צריכים להיות קיימים, לא מוכחשים. אבל המקום שלהם צריך להישאר במקום שלהם, ודווקא האיפוק והסיוג משמר נכונה את היחס הנכון בין החלקים השונים בתוכנו.
ובהתאם לכך: "יכולים לבוא מלב נשבר לעצבות". העצבות היא פסולה, והיא יכולה להשתלט על מערכות אחרות יותר גבוהות ממנה. הלב, גם פיזית, הוא גבוה מהטחול. עצבות יכולה להוריד את האדם למקום נמוך ומקולקל השבוי בתוך עצמו. לכן, גם אם לכתחילה המצב הנכון הוא לב נשבר במשך כל היום, קיימת סכנת נפילה למקום נמוך שאינו מסוגל להעלות את העצב, אלא רק מתבוסס בתוכה ומציף בה את כל המערכות.
ועדיין, אי אפשר להתעלם מכך שהיה עדיף להיות בלב נשבר על פני שמחה. אנחנו אמורים לעמוד לפני ה' מתוך החיסרון ועל ידי כך לבקש אותו. דרך הלב הנשבר ישנה דרישת אלוקים אליה אנחנו לא יכולים תמיד להגיע דרך השמחה המנותקת מהלב הנשבר. ומאידך, אי אפשר לעמוד בעוצמתו של הלב הנשבר ולא ליפול לעצבות. מה הפיתרון? כאן באה ההתבודדות. שעה בודדת, אבל משמרת בזמן המועט הזה את מה שבאמת אמור להיות כל הזמן.
לכאורה, יש כאן רק צמצום טכני של הלב נשבר, ריכוז שלו לשעה בודדת ביום. אבל מה הפתרון בכך? אם היה ראוי שהלב יהיה שבור כל היום, והייתה זאת פעולה נכונה, כיצד אפשר להשתיק את כאב הלב במשך כל היום?
יתכן והרווח העיקרי של ההתבודדות הוא המיקוד. "אמר: החילוק שבין לב נשבר למרה שחורה – כי לב נשבר הוא כך, שאפילו כשעומד בין העולם יחזיר פניו ויאמר, 'ריבונו של עולם'" (שיחות הר"ן, רלא). לב נשבר הוא תמיד פתוח לה' – בשונה מהעצבות שסוגרת את הכאב בתוך האדם ואת האדם בתוך הכאב. במצב של לב נשבר, אפילו בין בני אדם נשאר הערוץ הזה פתוח לה'. אכן, מצב של לב נשבר במשך כל היום עלול לסכנה- שהנשברוּת של הלב לא תהיה מכוונת אל ה', ואז היא יכולה להמיר אל עצמה לעצבות וסגירות, למין התרעמות כללית על כל העולם. אבל כששבירת הלב נעשית בצורה מכוונת תכלית, לפני ה', היא נשארת בגבולות האלה. היא מכוונת אל ה', היא פונה אליו. לשונו של רבי נחמן היא "להתבודד ולשבר לבו לפניו יתברך"- לשבור את הלב לפניו. לב שבור שמבקש 'ריבונו של עולם' רק נפתח יותר ויותר אליו.
ואולי בכך גם מענה לשאלת הלב, שהרי הוא אמור להיות שבור כל הזמן. האם אנחנו משתיקים אותו בשאר הזמן? לא בהכרח. באגירת הכאב בפנים עד לפריקתו במקומו המדויק והאמיתי, אין כל הדחקה. הכאב כלל לא נדחק או מוכחש. הוא רק נאגר, באיטיות, דמעה ועוד דמעה בחדרים הפנימיים במשך היום. כשהכאב ישתחרר ברגע הנכון, הוא ימצא באיפוק עליו שמר במשך כל היום דבר משמח. זה משמח לדעת שלא התפזרנו לכל הכיוונים, ושכל דבר קטן אותו עברנו עובר כעת לפני ריבונו של עולם. ו"אחר לב נשבר בא לידי שמחה", שהיה שווה לשמור את כל הכאב רק בשבילו.
כמה פעמים כבר שמענו על מלחמת עמלק?! – נדמה שזו מעשה ישן נושן. מילדותנו הורגלנו בו, וכל שנה חזרנו וחוזרים עליו, מה אפשר עוד לחדש בו?!
אבל לאמיתו של דבר, מעשה זה הינו מעשה חדש, חדש לגמרי, פלא חדש שנעשה ונפעל עדיין מחדש בכל עת ורגע, פלאות מחודשות למעלה מכל השגת אנוש.
רבי נתן מלמד אותנו שכל הנסיונות המתחדשים בכל רגע ורגע על האדם ומבקשים להחליש דעתו ולהפילו מתוך ההסתרה שהוא שרוי בה, הם עצמם חלק ממלחמת עמלק. כי "כל אדם שבעולם מגדול ועד קטן בהכרח שיעבור עליו כמה וכמה הרפתקאות, שכולם הם נסיונות וצירופים ועליות וירידות בלי שיעור, וכל הצירופים והנסיונות הם בחינת מלחמת עמלק. וכשזוכה לסבול מה שיסבול, בזיונות ושפיכות דמים וצירופים ונסיונות בכמה בחינות, זהו בחינת להכרית זרעו של עמלק" (ליקו"ה, שבת ז, עד).
בהמשך דבריו שם מבאר רבי נתן, שהסבלנות הזאת – שהיא עיקר המלחמה בעמלק – נובעת מהידיעה ש"כל כוונת השם יתברך לטובה, כי כל מה דעביד רחמנא לטב עביד. כי כל כוונתו יתברך הכל כדי שעל ידי זה דייקא יעלה מכל המקומות שירד לשם, לברר משם מה שיברר, עד שיבוא למקום מנוחתו למקור נשמתו".
* * *
ובכן, ננסה להבין מעט מדוע הסבלנות הזאת היא עיקר נצחון המלחמה בעת נסיון:
אחד הכוחות העיקריים מהם יונק ועל ידם פועל עמלק במלחמתו – מלחמת עמלק – בעת נסיון ההרפתקאות והצירופים, הוא כח הדין והגבורות! עמלק נצמד לאדם בעת גלות, חושך והעלמה, בעת עייפות ויגיעה, בעת ירידה וקטנות, ומעורר את הרגשת הכעס והרוגז. הוא מקצר את רוחו של הסובל ומשתדל להטות דעתו לחשוב שהוא נרדף מוכה ומושלך. זוהי תוצאה של 'חכמת הטבע', המכניסה בלב את ההרגשה והספק "היש ה' בקרבנו אם אין", להרגיש שאין כאן השגחה ורצון, אלא מקרה רע של מזל-ביש שהוביל לתהום וסבל שכזה.
"עשיו הוא בחינת מצח הנחש, בחינת רוגז, בחינת עמלק שיצא ממנו, שורש חכמת הטבע, תוקף התגברות האפיקורסות, כי עיקר הכפירות והאפיקורסות הוא בחינת עמלק. נמצא שעשיו עמלק הוא בחינת קְצַר ימים שְׂבַע רוגז" (ליקוטי הלכות, גילוח ב, א).
טבע ורוגז הולכים יחדיו. בטבע אין רחמים, אין שום מחשבה מכוונת לסבל שאתה סובל, אין כאן 'רצון' לעזור לסייע ולרפאות, אין תכלית ותועלת לסבל, אלא סבל ורוע מזל ותו לא. וככל שנכנסים ברוגז ובכעס בעת צרה, כך מתעצמת הכפירה של 'טבע', שגורמת תוספת סבל, שגורמת שוב תוספת של הרגשת טבע, וחוזר חלילה.
עמלק באכזריותו רוצה בפשטות להגדיל את הסבל, הוא נהנה לראות אדם טובע בייסורי גוף ונפש חלילה, ועל כן הוא מעלים את ההשגחה בעת צרה ומגדיל את כפירת הטבע שמגדילה את הכעס.
שכן, האמונה בהשגחת ה' והידיעה שהכל נעשה ברצונו וברחמנותו, ממתיקה ומנחמת ונותנת כח לסובל לחוש חיות במה שעובר עליו. אין זו רק הרגשה טובה שיש לו למאמין, אלא כח עליון נורא. כשאדם דבק באמונה זו שהכל לטובתו ומסתכל על התכלית ששם יתוודע ויתגלה שהכל היה לטובה, ואינו נמשך אחר כפירת הטבע – הוא ממשיך בכך על עצמו את הארת ההשגה של עולם הבא, שמשם כל הישועות הרוחניות והגשמיות גם יחד. ולעומת זאת, אדם הדבק ברוגז וכעס, נמשך אל ההיפך הגמור חלילה. וכך מאיר עינינו רבי אברהם ב"ר נחמן: "גם היום כל מיני הצלות וישועות הוא ע"י המשכת הדעת מהקץ והסוף האחרון הזה לידע ולהאמין שכל מאורעותיו הם לטובתו" (כוכבי אור, ששון ושמחה, הערה ג).
במקום אחר הוא מוסיף ומבאר, שאמונה זו עצמה הינה זיכוך מופלא שעל ידה משיגים את אור נועם ה' המאיר בעולם הבא ושיתגלה לעתיד. כי "כל המזכך את עצמו מרוגז זוהמת הנחש הנאחזת בגופו – על ידי זה בעצמו שמאמין ומבין מרחוק שכל אשר יתנהג עמו הוא ברצונו יתברך וכל מה דעביד רחמנא לטב עביד, ואפילו כל הרעות והמרירות הבאות לו על ידי בעלי הבחירה גם זה מאתו יתברך לטובתנו ולרפואתנו ולהצלחתנו לאין סוף ותכלית – על ידי האמונה והדעת הזה בעצמו, יש ביכולת להמשיך על עצמו גם היום, משמחת יום הטוב הזה שלעתיד, ובמקום שביעת הרוגז יהיה דבוק בשובע שמחות" (ביאור הליקוטים, תורה ד' תניינא).
מה עצומה היא איפוא מלחמת עמלק בעת נסיון והעלמה. "החיים והטוב" לעומת "המוות והרע" חלילה. אם נמשכים אל הכעס והרוגז ומפרשים את היסורים והנסיונות כריחוק וניתוק, אזי סובלים ומאבדים שתי עולמות ח"ו. ולעומת זאת, כאשר מתחזקים לשמוח ולהבין שהכל לטובה ולרפואת הנפש, נמשכים הצלות וישועות ואור פני ה.' מלבד מה שגם עתה חיים חיי שמחה וטובה.
פרשת בשלח מספרת על מלחמת עמלק, על בואו של עמלק בעת הצמאון למים, בעת סכנה ואפילה, ואת הרעל שהכניס בעטיפה של מסירות נאמנה ודאגה לחיי העוללים שהולכים למות בצמא. הוא הכניס את הספק "היש ה' בקרבנו", ובכך גרם לנו את צרת הצרות ממנה אנו סובלים עד היום.
הבה נכיר את האויב המר הזה, הבה נזכור היטב כי בכל עת חושך, אין סכנה גדולה מאשר להתרגז ולכעוס על הנעשה שם. זוהי כפירה נסתרת, כי האמונה שהכל ברצון ה' מכריחה שיומתק הרוגז ושיופעלו הרצון והשמחה.
אם אכן אנו מרחמים על עצמנו וחפצי חיים אנו, נסיר ממנו את המסווה, ונכריח עצמנו אל השמחה, מתוך הכרה ש"כל מה דעביד רחמנא לטב עביד".
'גאווה' היא מידה רעה, שלא הרבה מוטרדים מקיומה. אך אחרי ככלות הכל היא המידה המגונה ביותר, עד כדי כך שה"ארחות צדיקים" פותח את ספרו במידה זו, וכותב: "השער הראשון – נדבר בו על מידת הגאווה, ומה טוב שנזדמן תחילה לכל השערים מפני חיוב האדם להיבדל ממנה, כי היא פתח לרעות רבות, ולא ראינו כזאת לרעה בכל המידות".
אצל רבינו הקדוש, הענווה היא לא רק מידה טובה, אלא היא 'אמת המידה' למדוד את מידת התקרבותו של האדם לצדיק. "והסימן על זה אם הוא מקושר להצדיק, הוא אם יש לו שפלות". וככל שהוא מתקרב לצדיק יותר, כך הוא נהיה עניו יותר.
אכן, אנשיו ותלמידיו של רבינו הצטיינו במידה זו להפליא. די לנו אם נזכיר את ענוותנותו הבלתי נתפסת של מוהרנ"ת, אשר כבר בתחילת התקרבותו שיבחו רבינו הקדוש ואמר: "הוא שפל בעיניו כגוש בוץ", "אזוי ווי א שטיקל בלאטע"… זאת על אף מדרגותיו הנעלות בחכמה וצדקות.
ואכן, מפני כך זכה לקבל מרבינו הקדוש מה שקיבל. וכפי שהתבטא פעם רבי אברהם ב"ר נחמן ואמר: "מדוע קיבל מוהרנ"ת מרבנו מלוא חפנים? משום שהיה שפל בעיני עצמו כגוש בוץ!", "פאר וואס האט רבי נתן גינומען פון רעבן אזוי מיט שעפיל און לעפיל, ווייל ער איז גיווען ביי זיך א שטיק בלאטע" (שיש"ק ג, תפו).
כך גם היה תלמידו של מוהרנ"ת, הלא הוא רבי נחמן מטולטשין; עניו ושפל בתכלית. וכפי שהתבטא חתנו רבי יודל – כשהשתטח על קברו באומן וראה את המצבה הקטנה שעליה רשום לא יותר מאשר המילים: "פ"נ איש תם ר' נחמן הלוי חזן", והתרגש מאד באמרו: הרי אין רואים פה כלל קבר. ואז סיים ואמר – "בחייו היה חותני שפל וכלום בעיני עצמו, וגם עתה הִנּוֹ שוב כלום", "ביים לעבן איז ער גיווען א גארנישט און איצטער איז ער ווייטער גארנישט" (שיש"ק ג, שה)…
כך גם היה בנו רבי אברהם ב"ר נחמן, עילוי במידת הענווה. כשאת כל חכמתו ניצל כיצד להינצל מגאווה ופרסום, והענווה והשפלות מילאה את כל ישותו. וכפי שהוא חותם בהקדמת ספרו 'ביאור הליקוטים': "נאום המבאר, והמבוער מבינת אדם. שפל ונבזה, ולא בלשון ענוה"…
* * *
אמנם, הידעתם כיצד זכו אנשי רבינו לענוותנותם הגדולה?
הם לא שברו את גאוותם מחמת שהיא מידה רעה. שכן, מי ששובר את גאוותו מחמת שהיא מידה רעה ומאוסה, אין גאוותן גדול ממנו! כי "יש ענוה שהיא תכלית הגדלות, דהיינו שהוא עניו מחמת שהוא יודע שהגדלות מבוזה מאד, על כן הוא עניו כדי להתייקר ולהתכבד. נמצא שהוא עניו בשביל גדלות וכבוד" (ליקוטי עצות, גאוה וענוה יא).
גאוותם נשברה, מחמת התקרבותם לצדיק! הם התקרבו לצדיק הגדול כל כך, עד שהתחילו להרגיש עד כמה הם שפלים וקטנים… "כי על ידי אור הגדול של הצדיק נתבטל לגמרי. והוא בחינת 'ראוני נערים ונחבאו', היינו על ידי שרואים פני הצדיק נחבאים הקטנים, כי הקטנות נתבטל לפני גדלות" (ליקוטי מוהר"ן, קלה).
ככל שהאדם שוקד על ספריו של רבינו הקדוש, ומתחיל להרגיש את אורו הגדול, הולכת גאוותו ונעלמת. לא מחמת שהוא מכיר את גנותה של מידה רעה זו, אלא מחמת שהוא רואה שאין לו במה להתגאות…
וכפי שמתבטא מוהרנ"ת בתפילתו: "כי באמת שפל ונבזה כמוני, לא היה צריך להתפלל כלל להינצל מגאות. כי איך יעלה על דעת נבזה ונמאס ומלא פגמים מכף רגל ועד ראש, שייכנס בלבו שטות ושגעון הזה, שיעלה על דעתו שום נדנוד גאות" (ליקוטי תפילות, י), זה פשוט לא הגיוני…
אם נתבונן בחורף בעצים המשירים את עליהם, הם יראו לעינינו מתים לחלוטין. חשופים, חסרי-חיות, עטופי קפאון, כאילו לעולם לא יהיה בכוחם לשוב ולעטות את לבושם הירוק, החי. כל זאת, כמובן, למראית עין, שכן באמת – במעמקי האדמה סופגים שורשיהם את מי הגשמים, השרף בגזעיהם מצטבר, וכל מהותם – הכנה שקטה ונסתרת לקראת שמש הקיץ. משיגיע האביב, תוך ימים ספורים ממש, יעטו אותם עצים "מתים" לכאורה, מראה מלבב של חיים חדשים: עלים, ניצנים, פרחים. וכל אותו מראה המתגלה עתה, כבר היה קיים בכח באותם עצים, אלא שהיה בבחינה עוברית נסתרת.
"חורף הוא בחינת עיבור, וקיץ הוא בחינת לידה", אומר רבי נחמן [שיחות הר"ן צ"ח]. מהו עיבור? הארי ז"ל מסביר בכתביו, שכל דבר שבעולם יש בו שלוש בחינות של התפתחות: עיבור, יניקה ומוחין. עיבור – הוא מצב שבו הדבר נסתר ונעלם. במצב זה הוא מתבשל, צובר כוחות, מתרקם ומתכונן לעת הגילוי. יניקה – אשר באה, כמובן, לאחר הלידה, הינה מצב שבו יצא הדבר מכח אל הפועל, אולם הוא תלוי עדיין בזולתו לשם התפתחותו ואינו עצמאי לגמרי. ואילו מוחין – הוא מצב של בגרות ובשלות, התגלות שלמה של היכולת בפועל. בחינות אלו קיימות בטבע, בעולם הרוחני ובנפשו של האדם, וכן בכל מידה ובכל הבנה והשגה רוחנית.
ננסה להבהיר את השלכות המושג עיבור, לגבי עבודתנו הרוחנית.
עיקר מהותו של העובר היא המתנה, והמתנה זו היא העניין המרכזי בדברינו. הגמרא אומרת: "הבא להיטמא – פותחין לו", ואילו "הבא להיטהר – מסייעין לו, ואומרים לו המתן". למה הדבר דומה? אדם הבא לקנות דבר זול וגס, כגון נפט, מקבל את מבוקשו מיד. ואילו זה החפץ לקנות דבר-מה יקר ערך כמו שמן אפרסמון (שמן מבושם וחשוב שהיה בזמנם), צריך להמתין עד שימלאו את חפצו [מסכת יומא דף ל"ח, ל"ט]. כך, הבא להיטמא משיג את חפצו בקלות, ואילו הבא להיטהר ולזכות למעלה רוחנית – צריך להמתין.
בהתבוננות ראשונית בדברי הגמרא ניתן היה להבין שהבא להיטהר מסייעין לו, אולם, למרות הסיוע – עליו להמתין. אולם ההבנה בעומק הדברים היא שונה. הציווי להמתין אינו בא למרות הסיוע, אלא הוא עצמו הסיוע. כיצד? טבעו של האדם לרצות למלא את מאוויו מהר ככל האפשר. אולם מה קורה כאשר הוא נאלץ להמתין? התגובות הן שונות. האחד נתקף קוצר רוח ומוותר, ואילו האחר מתמלא רצון וחשק עז יותר ויותר להשיג את מבוקשו, ובלבו גומלת החלטה להשיג את הנחשק ויהי מה, אפילו יצטרך להמתין ימים ושנים. ההמתנה, אם כן, מבררת מהי מידת הרצינות וחוזק הרצון של הממתין. אם רצונו חלש, תשבור אותו ההמתנה והוא ידחה לחוץ. ואם רצונו חזק ואמיתי, תסייע לו ההמתנה בהגבירה את הרצון הזה. ורצון גדול יותר יבנה כלי חזק ומסוגל יותר להכיל את המבוקש. ובפרט שהמבוקש שלנו, קרבת אלוקים ותיקון הנפש, יקר יותר ויותר משמן אפרסמון ואף מכל נחשק גשמי שבעולם, ועבורו ודאי כדאי וכדאי להמתין.
אותו מצב רוחני של עיבור והמתנה, אם כן, אינו מצב סביל. בשעת העיבור מתרחש משהו. כלי נבנה, שרשים מעמיקים ופרחים אוזרים כח לפרוח.
לעיתים, החיים כולם הם חורף אחד ארוך, הטמנה ארוכה של זרע הנשמה במעבה גשמיות העולם הזה. ואולי על זה רומז הפסוק [איוב כ"ט ב'] בקראו לימי האדם 'ימי חרפי', שכן לא במקרה חורף הוא מלשון חרפה ושפלות. עוד מרומז רעיון זה במילה המתארת את מותו של האדם – פטירה, והרי גם הלידה מכונה כך, ככתוב 'פטר רחם', כלומר נפטר מן הרחם. נולד. לרמז שהמיתה כמוה כלידה, ואמנם יש בחינה אשר בה כל חיי האדם – עיבור הם.
נחזור לעניין ההמתנה. אדם חפץ להתעלות, להתקדש, לתקן דרכיו ולהיטיב מעשיו, לזכות לגלויים והבנות רוחניות. אולם עם כל הרצון הזה עשוי האדם לחוש שהגשמת רצונותיו ממנו והלאה. זאת, לעיתים, גם למרות מאמציו, תפילותיו והכנותיו. משמיים, אם כן, אומרים לו – "המתן"!
ומהי העבודה המעשית המוטלת עלינו בזמן ההמתנה, זמן העיבור?
ראשית: חזוק האמונה, שהלידה – בא תבוא, שכן זוהי דרך העולם. וכשם שהקיץ ודאי יבוא לאחר החורף, כך ודאי יגיעו ימי עליה לאחר כל ירידה.
שנית: חזוק ההבנה, שגם בזמן ההמתנה – משהו אכן מתרחש, כלי נבנה. הזמן אינו חולף לשווא, אף אם, למראית עין, לא ניכר דבר.
שלישית: התמדת הרצון והציפייה לזמן אחר, של גילוי, גאולה ולידה.
"ועיין בשיחות הר"ן (סימן רכט)שכתב שם: בתחילה היה זה עיקר התפילה מה שכל אחד היה מדבר מה שבליבו לפני השם יתברך בלשון שהיו מדברים בו, אך אחר כך ראו אנשי כנסת הגדולה וכו' ותקנו סדר התפילה, וכמבואר בהרמב"ם הלכות תפילה, עיין שם. אך על כל פנים מדינא זהו עיקר התפלה. על כן גם עכשיו, שמתפללים סדר התפילה שתיקנו אנשי כנסת הגדולה, טוב מאד להאדם להיות רגיל להתפלל לפני השם יתברך תפילות ותחינות ובקשות מלבו בלשון שמבין בו, שיזכהו השם יתברך לעבודתו, כי זה עיקר התפילה, כנזכר לעיל וכו', עיין שם. והנה ממילא מובן מזה, אשר כן גם עכשיו שזכינו שסידרו לנו הצדיקים שאחריהם תפלות נוראות כאלה, אף על פי כן אל יסתפק האדם עצמו בזה לבד, אך צריך להרבות מאד לפרש שיחותו לפניו יתברך מלבו בלשון שמבין בו כל דבר בפרטיות שרואה שחסר לו באותו העת, הן ברוחניות הן בגשמיות".
[הערה קטנה: לפי דברי הרמב"ם יוצא שבכל מילה ומילה שאנו מדברים עם ה', אנו מקיימים מצוות עשה מהתורה. אנחנו לא קולטים את החסד העצום שבזה- לספר לקב"ה את הצרות, ומתוך זה גם לקיים אלפי מצוות.]
למדנו אם כן שתפיסת היסוד בתפלה היא איפה אני נמצא בתפלה. כלומר, התפלה נובעת ממני עצמי. הפניה לקב"ה באה מהמצב שלי. אמרו כאן שהתפלה אמורה להיות משהו פנימי, שזה יהיה חלק ממך, שגם אם תהיה הכי מרוחק שיש מתורה ותפלה, עדיין התפלה היא משהו שקיים בך.
בגמרא בברכות (דף כ ע"ב) מופיעה משנה בה כתוב שנשים חייבות בתפילה, ולגמרא הפריע, מה פתאום שיהיו פטורות? ואז מביאה הגמרא סברא שזו מצות עשה שהזמן גמרא. אם כן, למה הן חייבות? "דרחמי נינהו", מפני שהתפלה היא בקשת רחמים. כלומר, חכמינו ז"ל ראו שזו מצוה שקשורה בזמן ואף על פי כן חייבו את הנשים, בגלל שהתפלה היא דבר הכרחי עבורם. צריך לשים לב: באמת מבחינת הלכתית הן היו אמורות להיות פטורות לחלוטין, אבל הן חייבות כי אי אפשר אחרת. החובה נובעת מהמציאות של האדם, לכן לא משנה אם הזמן גרמא או לא, האדם חייב להיות מקושר למה שנקרא תפלה, ומציאות האדם לא משתנה בין גבר לאשה.
עיקר הרחמנות היא כפי הדעת, כך כותב רבי נחמן. במלים שלנו: אין שכל, אין דאגות. ככל שהאדם יותר ויותר קשור ומודע לכל הדברים שקורים אתו, אין מצב שהוא לא ידאג. כל שניה עולמו יכול להחרב, מאחר ומציאות האדם תלויה בהרבה גורמים שאינם תחת ידו. אם העולם יפנה את גבו אליו, הוא מהר מאד ימצא את עצמו מלא יסורים וקשיים. התחדש כאן שבמצב אמיתי של ידיעת הדברים, כלומר, ככל שתופסים יותר את עצמנו חסרי אונים, מגיעה הרחמנות. התפלה בגמרא נקראת תמיד "רחמי" ביחס לבקשות, היא מוגדרת כבקשת רחמים. מאחר וזהו היסוד הבסיסי של התפלה, כשהגמרא בסוטה (דף לג.) מחפשת מקור לכך שאפשר להתפלל בכל לשון, היא אומרת 'רחמי נינהו'. ומפרש רש"י: לא צריך פסוק להוכיח דבר כזה, שהרי עצם התפלה היא רחמים וזאת הבנת היסוד שלה, וממילא אדם צריך לבטא את עצמו בצורה הכי טובה.
וכאן אנחנו חוזרים למה שאמרנו למעלה. התפלה נובעת מתוכנו, כלומר, אם נכיר באמת, אם תהיה לנו דעת, נבין שאי אפשר אחרת. האדם נקרא בגמרא (ב"ק דף ב ע"א) "מבעה" – מתפלל. זאת חלק ממהותו. ברגע שאני תופס את כל החסרונות שלי, ואת השבריריות העצומה שיש לי, שבאמת הכל ברגע יכול להתנפץ, ובחסדי ה' אנחנו קיימים, אין מצב שלא תהיה התעוררות לתפלה. קשה לקבל דבר כזה הואיל ולכל אדם קיימת תחושה של 'אני ואפסי עוד'. יש אצלנו בחינה של "עוד", כלומר: אני קיים. הכסף שיש לי, הנכסים שעומדים לרשותי, כולם הם מבטאים את ה'אני', ובוודאי שיש לי קיום. מי כן מרגיש את זה? מי שיש לו דעת רחבה ונקיה, חי את זה.
לפי התוספות (בכורות דף מד ע"ב) דברי הגמרא בחולין (דף ו ע"ב): "אדם ובהמה תושיע ה' – אלו בני אדם שערומים בדעת ומשימים עצמם כבהמה", מכוונים על שעת התפילה. לכל תפילה נצרכת דעת כדי לקיים את התפילה בצורה הבסיסית ביותר: להבין שאני נצרך. התפלה נובעת מהמציאות שלנו. ברגע שמשיגים כמה באמת אנחנו חסרים, ושבאמת אנחנו תלויים בחסדי ה', אי אפשר שלא לבקש רחמים על שפלות המצב שלנו. מכיוון שזה גדר מעשה התפילה, ממילא מחויב שהדבר יקוים בכל לשון שהיא, שאם לא כן החמצנו את עצם מעשה התפילה – רחמי נינהו.
יראה בלא שמחה היא מרה שחורה (הבעל שם טוב, צוואת הריב"ש)
הבעל דבר מתלבש עצמו במצוות היראה ומכניס ומביא גם בלב הכשרים שחלילה לבלות זמן על המחאת כף וריקודין ושמחה בה' (רבי אברהם ב"ר נחמן, ששון ושמחה, תפילה ג)
ליצר יש רשת מאוד קלה לתפוס אותנו. רשת המצוות. היצר לעולם לא היה יכול לפנות לאדם ישר בעבירות. האפשרות היחידה שלו להפיל אותנו היא לתפוס אותנו במשהו שאנחנו כן רוצים ומאמינים שהוא טוב. הבעיה היא שכאשר לא מבחינים טוב, יכול להיות שאותו טוב הוא רע שרק כלפי חוץ נראה כטוב.
מצוות היראה היא כלי מאוד שימושי ליצר. היצר הרע משתמש בה כדי להפוך אותנו לאנשים נטולי שמחה, ודרך העצבות להפיל אותנו לגמרי, ח"ו. הוא גם מפיל עלינו יראת העונש שלא מפילה עלינו פחד מלעשות עבירות, אלא רק גורמת לנו להרגיש גרועים ומיואשים. כיצד מתמודדים עם טענות כאלו של היצר, שלכאורה הן צודקות? הרי הפעם הוא מדבר בשם התורה. איך מיישבים שמחה עם יראה ולא מבטלים את האחד מפני השני?
ובכן, ברגע הראשון שמחשבות כאלו עולות לראש, אנחנו מייד עוצרים אותן. אם התורה אומרת לנו על עצמה שהיא "משיבת נפש", מראה ליהודי רק כמה הוא קרוב לה', אז ברגע שאנחנו שומעים 'תורה' שאומרת לנו שאנחנו רחוקים ממנו, זאת בוודאי לא תורה. יש כאן טכסיס מאוד מתוחכם, אבל זה בטוח לא תורה. כך שאפילו אם לא נוכל להילחם בטענות כנגד טענות שלכאורה הן תורניות, באמונה פשוטה לפני ההבנה אנחנו דוחים טענות כאלו מאחרינו. כנראה שקראנו לא נכון את התורה, או שלא הבנו אל נכון את הכיוון הספציפי שבדברים.
כמו כן בענייננו. רבי נתן כותב שהשמחה האמיתית היא דווקא השמחה שמושגת דרך היראה. זאת צריכה להיות נקודת המוצא שלנו – אי אפשר לבטל את שמחת ישראל. עם ישראל שמח שמחה נצחית, ומטבעה, אי אפשר לעולם לעצור אותה. כל טיעון הגיוני חייב ליפול, ואם לא בשכל, אז באמונה. תמיד אפשר לשמוח בה', כבר בעצם האמונה בו: "בהתעטף עלי נפשי, את ה' זכרתי" (יונה ב, ח). ומבאר רבי נתן: בכל מצב של אובדן וייאוש, כשנזכרתי באמונתי באלוקים חיים, מלך ישראל, חזרתי לשמוח.
כשלוקחים את מושג היראה לבדו אפשר להיכנס למרה שחורה, כמו שהבעל שם טוב אומר. היראה יוצרת הגבלות, פחדים מחוסר התאמה, וייאוש מתכלית שנראית כל כך רחוקה. כשמשלבים את השמחה ביראה, היראה מקבלת מבט חדש לגמרי. מבט אופטימי ושמח. במי אני מאמין? במלך מלכי המלכים, שבכל רגע דואג לשלומי. הוא יודע מה עובר עלי, והוא רוצה לעזור לי יותר מכל מה שאני יכול לדמיין לעצמי. רחמיו הם אינסופיים, חסדיו מגיעים גם למי שאינו ראוי. אין מקום חשוך בעולם, הכול מואר בחסדו הזורח שמאיר כל פינה עצובה.
כאשר ידיעה חזקה זו מגודל חסדי ה' ורחמיו תקועה בלב האדם, גם ליראה אין כוח להפילו. אדרבה, כמה שהמצב נראה יותר הולך לאבדון, בגלל שהוא יודע בגודל רחמי ה' שאין להם שום גבול בעולם בכלל, הוא יודע שאף פעם הוא לא יכול להיתקע. אם אני רואה שאני מוכרח להיות שם, במקום ההוא שנראה רחוק מאוד מאיפה שאני נמצא עכשיו, אני יודע שאני אהיה שם. ה' תמיד יוכל להביא אותי לשם. גם אם נראה לי שלכוחות שלי אין סיכוי להמשיך עוד, הרי אוכל להמשיך בכוחות שאקבל מה'. וכי יש לי מושג מה הוא יכול לתת לי? וכי יש מושג לתינוק כמה הוא יכול להתפתח שכלית? האם נוכל להקיש ממה שיש לנו על מה שיכול להיות? בכלל לא!
בגלל שאנחנו מאמינים בחסדי ה' שאינם כלים, אנחנו מאוד בטוחים. אנחנו לא נרתעים כשבהשגה שלנו המצב הולך לאיבוד. מצד רחמי ה' אין מצב אבוד. בעזרתו אנחנו יכולים להמשיך בדרך. עומד מאחורינו חסד אין סופי, כוחות של שמחה והתחדשות שאינם כלים, אוצר של מתנות. כל אלו דוחפים אותנו. כשיודעים את כל זה, היראה אף פעם לא תצמצם אותנו ותפיל אותנו לעצבות. היא אומרת לנו בברירות שאנחנו מוכרחים להיות אך ורק במקום אחד. אבל הפער הגדול שבדרך לא מפיל אותנו לרגע לצער, בגלל שאנחנו יודעים שה' יעביר אותנו דרכו.
שנים רבות לפני שתיקנו אנשי כנסת הגדולה את התפילות הסדורות לנו ב"סידור", היתה זו ה"שיחה בינו לבין קונו" אותה ערכו אבותינו במקומה של התפילה שסודרה אחר כך, כל אחד לפי כוחו ערך תפילות על כל ענייניו ומכאוביו, הודה ושיבח את בוראו כיד ה' הטובה עליו.
רק משנתמעטו הלבבות ולא כל אדם מצא מענה לשון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, תיקנו חכמינו ז"ל תפילות מסודרות, שחרית מנחה וערבית, הכוללים את כל הצרכים הרוחניים והגשמיים, כדי שכל אדם, באשר הוא אדם, לא יהא מנוע מלהתפלל לפני השם יתברך.
והלא כן כותב הרמב"ם בראש הלכות תפילה (הלכה א, ס"ק א-ד): אין מנין התפלות מן התורה ואין משנה התפילה הזאת מן התורה ואין לתפילה זמן קבוע מן התורה… אלא חיוב מצוה זו כך הוא, שיהא אדם מתחנן ומתפלל בכל יום ומגיד שבחו של הקב"ה, ואחר כך שואל צרכיו שהוא צריך להם בבקשה ובתחינה ואחר כך נותן שבח והודיה לה' על הטובה שהשפיע לו – כל אחד לפי כחו; אם היה רגיל מרבה בתחנה ובקשה ואם היה ערל שפתיים (פירוש: שאינו רגיל בדיבור או שאינו יודע לבאר רצונו) מדבר כפי יכלתו ובכל עת שרוצה. וכן מנין התפילות – כל אחד כפי יכלתו. יש מתפלל פעם אחת ביום, ויש מתפללין פעמים הרבה… וכן היה הדבר תמיד ממשה רבינו ,עד עזרא. כיון שגלו ישראל.., והיתה שפת כל אחד מעורבת מלשונות הרבה, וכיון שהיה מדבר אינו יכול לדבר כל צורכו בלשון אחת אלא בשיבוש… ומפני זה כשהיה אחד מהן מתפלל תקצר לשונו לשאול חפציו או להגיד שבח הקב"ה בלשון הקודש עד שיערבו עימה לשונות אחרות, וכיון שראה עזרא ובית דינו כך, עמדו ותקנו להם שמונה עשרה ברכות על הסדר… לכל חפצי איש ואיש ולצרכי הציבור כולן, כדי שיהיו ערוכות בפי הכל וילמדו אותן, ותהיה תפילת אלו העלגין תפילה שלמה, כתפילת בעלי הלשון הצחה."
ובשיחות הר"ן (שיחה רכט), מביא מוהרנ"ת את אשר שמע בשם רבינו זיע"א "שמעתי בשמו שהיה מדבר עם אחד מבני הנעורים והיה מחזק אותו מאד מאד בהתבודדות ושיחה בינו לבין קונו בלשון שמדברים בו כדרכו זכרונו לברכה. ואמר לו שבתחילה זה היה עיקר התפילה מה שהיה כל אחד מדבר מה שבלבו לפני השם יתברך בלשון שהיו מדברים בו כמבואר ברמב"ם בתחילת הלכות תפלה, עיין שם שמבאר שם זאת היטב, שבתחילה היה זה עיקר התפילה וכו'. אך אחר כך ראו אנשי כנסת הגדולה וכו' ותקנו סדר התפלה עיין שם. אבל על כל פנים מדינא זהו עיקר התפלה. על כן גם עכשיו שמתפללין סדר התפלה שתקנו אנשי כנסת הגדולה, טוב מאד להאדם להיות רגיל להתפלל לפני השם יתברך תפלות ותחינות ובקשות מלבו בלשון שמבין שיזכהו השם יתברך לעבודתו באמת כי זה עיקר התפלה כנזכר לעיל. ועיין במקום אחר בכמה מקומות בדברינו כמה האדם צריך להרגיל עצמו ולחזק עצמו בהנהגה זו שעל ידי זה דייקא באו כל הצדיקים למדרגתם עיין שם היטב."
אכן, מאז ומעולם, גם לאחר תקופת אנשי כנסת הגדולה, טבעי היה בישראל לספר את כל אשר על הלב לה' הטוב, לחלות פניו שירחם ויטיב, יעזור ויושיע מכל צר ומצוק. מצוים היו הכל לפני הבורא יתברך שמו במתחינות ובקשות כבנים לפני אביהם, תמיד שפכו לפניו ליבם בעת הצרות ושיבחוהו והודו לו על הישועות שהושיעם בשפה אישית ופשוטה.
השיחה בין האדם לבין קונו כל כך טבועה במקורות, במקרא ובדברי חז"ל, עד שכמעט מיותר להביא לכך ציטוטים ומראי מקום. תפילת היחיד, בשפה אישית, עוברת שזורה כחוט השני בכל סיפור ומאורע בדברי ימי עמינו, בלעדיה לא התקדמו ואיתה הלכו בכל אשר פנו. אם זה אליעזר עבד אברהם, המחפש אשה לבן אדונו – יצחק, אם זה יעקב אבינו, ההולך מתלבט בדרכו לחרן, לבית דודו לבן, אם זה דוד המלך, שחלק משיחו ושיגו עם בוראו הלא הוא ספר תהלים, אם זה רבי נחוניה בן הקנה ש"בכניסתו לבית המדרש וביציאתו התפלל תפילה קצרה", אם זו חנה, אם שמואל הנביא, שהרבתה בתפילה לזכות לבן, או אלישע, שכל הניסים שעשה וכל הנפלאות שהראה כולם רק בתפילה עשאם, ואופיינית ביותר – תפילתו של יצחק "ויצא יצחק לשוח בשדה", שעסק ממש בהתבודדות.
הלך רוח של תפילה על כל פרט מן החיים היה ענין יסודי מאז ומקדם בין בני עמנו, הפה היה שח תפילות לא-ל בכל עת מצוא, והעיניים נישאות היו תכופות למרום בתחנונים על כל קושי גשמי או רוחני, קטן או גדול. הדבר משתקף מהרבה מקומות בגמרא, כמו למשל בדברי הברייתא: "אילן שמשיר פירותיו סוקרו בסיקרא… כי היכי דליחזייה אינשי וליבעו עליה רחמי" [=צובעו בצבע כדי שיראוהו אנשים ויבקשו עליו רחמים – שבת ס"ז], ועד כדי כך היה הדבר מושרש בעם שאפילו גנב הבא במחתרת התפלל שלא יראהו אדם (ברכות סג בעין יעקב)…
מאמרי חז"ל רבים מלמדים אמנם איך צריכה התפילה להתלוות לכל פעולה שנעשית: "ההולך למוד את גרנו, אומר: 'יהי רצון שתשלח ברכה במעשי ידינו'; התחיל למוד, אומר: 'ברוך השולח ברכה בכרי הזהרן'; הנכנס לכרך… מהו אומר : 'יהי רצון מלפניך ה' אלקי שתכניסנו לכרך זה לשלום'; נכנס, אומר: 'מודה אני לפניך ה' אלקי שהכנסתני לכרך זה לשלום'; בקש לצאת, אומר: 'יהי רצון מלפניך ה' אלקי ואלקי אבותי שתוציאני מכרך זה לשלום'; יצא, אומר: 'מודה אני לפניך ה' אלקי שהוצאתני מכרך זה לשלום' וכו'; הנכנס לבית המרחץ, אומר: 'יהי רצון מלפניך ה' אלקי שתצילני מזה ומכיוצא בו ואל יארע בי דבר קלקלה ועון'; כי נפיק מאי [=כאשר יוצא מה] אומר, אמר רב אחא: 'מודה אני לפניך ה' אלקי שהצלתני מן האור'; הנכנס להקיז דם, אומר: 'יהי רצון מלפניך ה' אלקי שיהא עסק זה לי לרפואה' וכו'; כי קאי מאי אומר, אמר רב אחא: ברוך רופא חנם" (ברכות ס,ב).
מאלה ומכל כיוצא באלה נמצינו למדים מה דמות רצו חז"ל לראות בנו: דמות אנשים אשר להם שיג ושיח עם ריבונם, מתפללים ומודים על כל דבר ודבר.
ויתירה מזו – גם בעניינים שבין אדם למקום, "להטות לבבנו אליו וללכת בכל דרכיו ולשמור מצוותיו וחוקיו ומשפטיו", קבעו חז"ל תפילות: "השיבנו אבינו לתורתיך, וקרבנו מלכנו לעבודתך, והחזירנו בתשובה שלימה לפניך" (תפילת שמונה עשרה) כי גם כאן, ובעיקר כאן – כפי שלימדנו רבינו – צריכה התפילה להיות האמצעי הנקוט ביותר לעליה וכלי העזר העיקרי במלחמת היצר, כדברי המהרש"א על הגמרא "בשעה שאמר הקב"ה לישראל מי יתן והיה לבבם זה להם, היה להם לומר תן לנו אתה" – "הגם שאמרו חז"ל הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, מכל מקום פשיטא דביד הקדוש ברוך הוא להטות לב בני אדם לטובה, דכמה פסוקים מורים על זה" (מסכת ע"ז ה,א).
במבוא הספר הקדוש "השתפכות הנפש" העוסק כולו במהותה ומעלתה של ההתבודדות – הקדמה נפלאה הכוללת מובאות רבות מפוסקים וחז"ל, המוכיחים כמה מושרשת היתה השיחה בין האדם לבין קונו בחיי אבותינו ואבות אבותינו מאז ומעולם, מאדם הראשון ועד לתלמידי הבעל שם טוב הקדוש שהלכו כולם בדרך הזו, דרך ההתבודדות. ובעוד שבהקדמת השתפכות הנפש הדגש הוא על תפילה על צרכים גשמיים, הרי בדברי הפתיחה שלאחריה אתה מוצא מערכת הוכחות מהמקורות כי השיחה לפני השי"ת על צרכים רוחניים, "לבקשו שיקרבהו לעבודתו יתברך", היתה דרכם של אבותינו מעולם, וכי חז"ל במקומות שונים מורים לכל אדם לעשות כן, ולא רק לצדיקים, אלא אפילו לפחותים שבישראל, "שאין בהם שבח תורה ומעשים טובים לא במעשה ידיהם ולא במעשה אבותיהם, רק שהם עומדים ומרבים בתחנונים" הקב"ה נזקק להם – כן מובא בתנא דבי אליהו. ובמדרש תנחומא כתוב: "אין הקדוש ברוך הואחפץ לחייב כל בריה, אלא מבקש שיתפללו לפניו ויקבלם; ואפילו אין אדם כדאי ליענות בתפלתו ולעשות עמו חסד, כיון שמתפלל ומרבה בתחנונים" הקב"ה נענה לו. ושוב בתנא דבי אליהו "באותו שעה נפתח להם פה לפושעי ישראל לבקש רחמים לקבלם בתשובה ולומר לפניו: 'רבונו של עולם! גלוי וידוע לפניך כי יצר הרע מגרה אותנו, קבל אותנו ברחמיך הרבים בתשובה שלימה לפניך' לפי שכל המרבה שיחות ותפלות הם מלוים אותו עד שהוא נכנס לבית עולמו".
– "שיחות ותפילות" ודברים כמו "גלוי וידוע לפניך כי היצר הרע מגרה אותנו" הם הם "התבודדות" אותה לימדנו רבינו זיע"א; רבינו רק התווה מסגרת סביב ההתבודדות, עשאה לשיעור יומי קבוע והורה לעשותה בחדר מיוחד או בשדה, בלילה, ולערכה בשפת-אם שגורה, "בלשון אשכנז" וכדומה, הקרובה ללבו של המתבודד. עוד הוסיף עצות למכביר והדרכות שונות איך לבצע את הדבר הנפלא הזה הלכה למעשה, העתיד דברי התעוררות והתחזקות בנידון, כדי שהדבר יהפוך לנחלת הכל, מבלי יוצא מן הכלל.
למען האמת, המושג "התבודדות" ידוע עוד משנים קדמוניות כערך נעלה ביותר בו עשו גדולי ישראל; עוד בדברי רב האי גאון אתה מוצא כי בהתבודדות ניתן להשיג סוד הבריאה; הרבה ראשונים, כהרמב"ם, הרמב"ן ועוד, סבורים כי הנבואה היתה שורה על הנביאים ברגעים נעלים של התבודדות והתייחדות עם בורא כל העולמים; בטור או"ח מובא שחסידים ואנשי מעשה היו "מתבודדים ומכוונים בתפלתן עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות ולההגברות רוח השכלית עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה"(סימן צ"ח); בדברי הרמ"ך נמצא, שעל ידי"התבודדות גדול" זוכים צדיקים להשגה עליונה שיש בה "קצת מחלק הבת קול". עוד רבים מקדמונינו מזכירים את הענין הנשגב הזה; אך בכולם כמעט ואין האדם הפשוט מוצא את עצמו, שכן, המדובר הוא בשיאה של ההתבודדות, אותה התבודדות של הצדיקים הגדולים הפורשים מבני אדם לתקופות מסויימות ודבקים דביקות גדולה בבורא יתברך שמו תוך התבוננות עצומה וריכוז מוחלט באלוקות; התבודדות זו אינה כוללת רק תפילה, אלא בעיקר התפשטות הגשמיות מכל וכל ודביקות גמורה ברוחניות. ההתבודדות שלימד רבינו, אם כי תכליתה היא גם כן "שיבטל עצמו לגמרי עד שיהיה נכלל באחדותו יתברך" (ליקו"מ א,נב), הרי כל כולה תפילה ושיחה בינו לבין קונו, וכאמור, קבועה לכל יום ומוגבלת לשעה אחת לבני אדם פשוטים.
אמנם אם תרצה לומר, גם את דרכו זו של רבינו זיע"א אתה מוצא עקרונית בדברי קדמונים. בספר חרדים מובא מספר כתב יד "בית מידות" שחיבר האר"י הקדוש, הוראה לבן-תורה שיום אחד בשבוע "יתרחק מבני אדם ויתבודד בינו לבין קונו ותתקשר מחשבתו בו כאלו כבר עומד לפניו ביום הדון וידבר לא-ל יתברך רכות כאשר ידבר העבד אל רבו והבן אל אביו"(מצות התשובה פרק ג) (כמה פרקים לאחר מכן (שם פרק ז) הוא כותב שאת דרך ההתבודדות גם שמע ממורו ורבו "החסיד הקדוש כבוד ר' יוסף סאגיס זלה"ה וכך היה הוא עושה וכן מצאתי לרבינו יצחק דמן עכו שכמה חסידים היו עושים כן בימיו ודוק ותשכח כן ברמב"ם ורמב"ן וחובת הלבבות והר"ר יונה ז"ל"). בספר קב הישר (פרק יב) נטען, שאם אדם גדול כרבי שמעון בן יוחאי עסק בכך, הרי "אנו על אחת כמה וכמה, ובפרט שאנו עסוקים בהבלי עולם הזה שצריכין אנו להתפלל ולהתחנן לפני בוראנו יתברך, שלא נבוש ולא נכלם בעמדנו לחשבון דינא רבא ודחילא, אוי ווי באיזה מעמד נהיה שם… וכה יחשוב האדם בכל יום ויום בעת התבודד[ותו], שצריך האדם להתבודד לתקן חטאיו בזריזות; וחיוב גדול הוא להתבודד היטיב, ואולי על ידי כן יערה עליו ממרום רוח חכמה ובינה ודעת ויראת ה' להדריכו בדרך הישרה לבל ימוט מדרכי תורתנו הקדושה". המעניין הוא שגם מעין הביטוי שבליקוטי מוהר"ן: "ההתבודדות הוא מעלה גדולה ועליונה מן הכל" אתה מוצא בספרים קדמונים לרבינו, הרב הגאון והחסיד רבי יעקב עמדין כותב: "ההתבודדות היא מעלה גדולה וגורמת קדושה" (מגדל עוז, בית מידות, בדידות בהקדמת השתפכות הנפש) והחיד"א במדבר קדמות (מערכת ה יג): "ההתבודדות היא מעלה גדולה" ובעבודת הקודש (צפורן שמיר נא): "שורש הכל – התבודדות".
על הבעל שם טוב הקדוש מסופר בשבחיו הקדושים (תחילת ספר שבחי הבעש"ט), שהיה בורח מבית הספר בילדותו אל היער להתבודד; לאחר נישואיו "הלך להתבודד בין ההרים גדולים הנקרא גיבירינג… וכל ימיו היה בהתבודדות… משך שבע שנים שישב בהתבודדות" ובצוואתו הקדושה: "לפעמם שוכב במטה ונראה לבני אדם שהוא ישן והוא באותה שעה מתבודד עצמו עם הבורא יתברך". תלמידו הקדוש רבי יעקב יוסף מפולנאה בהקדמת ספרו "בן פורת יוסף" כותב: "אפילו בששת ימי המעשה, שצריך להתעסק בל"ט מלאכות ורחיים בצווארו, מכל מקום יראה להתבודד על כל פנים שעה אחת ביום".
הרה"ק ר' צבי מזידיטשוב זצוק"ל בספרו החשוב "סור מרע ועשה טוב" (מובא בהקדמת השתפכות הנפש) כותב דברים קרובים מאוד לדברי רבינו: "אין לך מבחר העת להתבודדות כי אם בשעה זו אחר חצות לילה (עיין ליקו"מ נד,ו), לעמוד ולבקש על נפשו האומללה אשר נתרחקה בעוונותיה ממקור החיים ויחפש בשעה זו כל מה שעבר וידבר מעל לבו כעבד לפני רבו בפישוט ידיים ורגליים בדברים רכים לאמור, כבן לפני אביו ובכל לשון אשר ידבר בתפלה בלשון המדינה שמדבר בלשונה ושומע למען ירוץ דברו מהרה מכאב לב אשר כואב על עוונותיו ופשעיו ויבקש מחילה וסליחה, וכדברי הזוהר (נשא קכד), מדחרב בי מקדשא לא אשתאר [=משחרב בית המקדש לא נותר] לנו אלא וידוי דברים בלבד, ויבקש מאלקיו שיעזרהו לעבודתו וליראתו בלב שלם ויאריך בענין זה, ובוודאי זה נבחר מכל התעניתים". ואף הוא מסתמך על דברי האר"י הקדוש בספרו שבכתב יד "בית מידות" הנ"ל, שם כתוב בזו הלשון: "כל מה שתמצא בדברי הראשונים תוכחות על עוון, סגופים ויסורין קשין, שלג וחרולים והפסקות ענויים, לא נזכרו אלא למי שאין עמלו בתורה; אבל מי שתורתו אומנותו ויודע דעת ויראת ה', זאת תקנתו, לא יחלש ולא יתבטל מלימודו, אך יום א' מן השבוע יתרחק מבני אדם, יתבודד בינו לבין קונו". שאכן, כך מצאנו גם בשלחן ערוך הלכות תענית (אורח חיים סימן תקע"א): "תלמיד חכם אינו רשאי לישב בתענית", ועל כך מציין ה"ביאור הלכה" את דברי האריז"ל, אותם העתיק השל"ה, שבמקום התענית יש לו לת"ח להקדיש יום בשבוע להתבודדות.
מובן מאליו, שכיום הדברים אמורים לא רק לתלמיד חכם אלא לכל אדם, ראשית, משום שלרוב נכללים בני דורנו בסעיף הקודם בשולחן ערוך: "היושב בתענית… כגון שאינו בריא וחזק נקרא חוטא"; שנית, שכבר הורה הבעל שם טוב הקדוש בצוואתו לא לעסוק בתעניות וסיגופים כי הם גורמים מרה שחורה [=עצבות]; שלישית, כבר הוכיח ובאר רבינו בשבעה משיבי טעם שהתבודדות שייכת לכל, עד שפסק ואמר: ש"מקטן ועד גדול אי אפשר להיות איש כשר באמת כי אם על ידי התבודדות!" (ליקו"מ ח"ב ק), ולשם כך יעץ עצות והורה דרכים, אף הציב גבולות במקום ובזמן ההתבודדות דבר יום ביומו.
טענה ידועה קיימת בפי ההמון וטוענת ש"לאיש העומד במדריגה פחותה אין ראוי לעסוק בהתבודדות לפרש שיחתו לפני השם יתברך לבקשו שיקרבו לעבודתו יתברך, רק הענין הזה שייך לגדולי הצדיקים" – כלשון הרב החסיד ר' אלתר מטפליק ז"ל בפתיחתו לספרו השתפכות הנפש. לכך הוא מעתיק פרק אחד מ"לקוטי הלכות" בו מוכיח מוהרנ"ת מדברי הגמרא והמפרשים "היפוך הדעת של קצת המהפכין את האמת שאומרים שאין ראוי לעסוק בהתבודדות לפרש שיחתו לפני השי"ת כי אם גדולי הצדיקים אבל לא בני הנעורים ובפרט אנשים מגושמים וכו'" שכן מובא במסכת ע"ז (ה,א) שמשה רבינו נזף בהם בישראל על שבשעה שאמר הקב"ה "מי יתן והיה לבבם זה ליראה אותי כל הימים" לא ידעו לענות לעומתו: "תן לנו אתה" ועל כך מקשים התוס' – הלא כדברי הגמרא להלן – גם משה רבינו בעצמו לא עמד על משגה זה שעשו ישראל רק לאחר ארבעים שנה (ומכך אנו אפילו למדים שאין אדם עומד על סוף דעת רבו אלא לאחר ארבעים שנה), ואם כן, למה כעס על ישראל שלא עמדו על כך מיד?! ומתרצים התוס': "ויש לומר, שלפי שהוא לא היה צריך לתפלה זו לא נתן לב עד מ' שנה…אבל ישראל שהיו צריכין לתפלה זו היה להם להתבונן מאותה שעה, שהרי כבר חטאו בעגל ובמרגלים". מכאן ומדברי המהרש"א הנזכרים לעיל, שלבטח ביד ה' להטות לב אדם לטובה, בצירוף דברים רבים ונכבדים על התבודדות, מסיק מוהרנ"ת שאדרבא – הקטנים צריכים לכך יותר מהגדולים, ואף כי הקטן במעלה נראה בעיני עצמו רחוק מכך – אדרבא זה כל נסיונו, להתגבר בתפלה "כי הבעל דבר [=היצר הרע] מחליש מאד דעתו של כל אחד ואחד כאילו עליו לא כיוונו רבותינו ז"ל לפי עכירת מעשיו וקשיות ערפו וכו', אבל באמת אינו כן – השם יתברך רוצה שנבין בעצמינו סוף דעתו, שרצונו וחפצו שנבקש אותו תמיד: 'תן לנו אתה לב טוב וכשר ליראה את שמך'… וזה בעצמו כוונת 'מי יתן והיה לבבם' היינו שישימו לבם היטב לזה, לבקש ולהתחנן לפניו יתברך תמיד על זה ולומר תן לנו אתה וכו' ואז בודאי יזכה אותם השי"ת ליראת שמים ולכל טוב".
להלן העתיק קטע חשוב מהספר "עלים לתרופה" ממורנו מוהרנ"ת זצ"ל "שכותב שם גם כן, אשר מי שהוא במדריגה פחותה צריך לחזק עצמו ביותר בהתבודדות, ולפרש שיחתו לפניו יתברך. ואדרבא – דיבוריו של איש הנמוך מאד על ידי מעשיו שאינם הגונים, יקרים אצלו יתברך יותר ויותר… כי כל העולמות עם כל עבודתם הגדולה שעובדים אותו יתברך באימה וביראה תמיד, אינו עולה אצלו יתברך כלל כנגד שיחה אחת ותפלה אחת של בן אדם בזה העולם השפל כמבואר בתורה כי מרחמם ינהגם (ליקו"מ ב,ז) ואם האדם נמוך מאד על ידי מעשיו שאינם עולים יפה, אדרבא – כשהוא מפרש שיחתו לפניו יתברך ועובד איזה עבודה יקר בעיניו יתברך יותר ויותר, כי זה עיקר כבודו יתברך, כשהרחוקים מאד נמשכים לעבודתו יתברך, כמבואר בספריו הקדושים" (מכתב מח) .
אמת, קשה לו לאדם מגושם לפרוש שיח לפני ריבון כל העולמים, אבל דוקא לאדם כזה נותרה נקודת הצלה אחת ויחידה – לצעוק לה' שיוציאו מעוונותיו, הוא יותר מכל אחר נזקק לרחמי ה' לצאת מסבך העוונות הקושרים אותו מכל צד, עליו יותר מכל אחר נאמר (קידושין ל,ב) "אלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו אין יכול לו" ליצר הרע.
ויתירה מזו – כשאדם נמצא במיצר רוחני, מסובך בעוונות עד בלי יכולת לצאת והוא שבור ורצוץ, ומתוך כך הוא קורא לה' שיעזור לו להתגבר ולצאת ממעמקי השאול, הרי זו ממש "תפילה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו" שהזוהר הקדוש מחשיבה ומהללה כל כך באמרו שהשי"ת עוזב הכל ופונה אך לתפלתו של זה המדוכדך ונכאה הלבב.
שכן, כמו שעני בישראל המתחייב להביא קרבן חטאת ואין ידו משגת פר, איל, כבש או בן יונה, די שיביא עשירית האיפה מנחה לה', והדבר יקר בעיניו יתברך – כן גם היום, כשתפלה היא במקום קרבן, הרי פרישת שיחה פשוטה ומגומגמת (עיין מדרש רבה על שיר השירים ב,ד, על הפסוק 'ודילוגו עלי אהבה', שהקב"ה אוהב גמגומינו – ולגלוגו עלי אהבה – כתינוק המגמגם בלשונו ואוהבים אותו) של "עני ממעש" לפני השי"ת יקרה וחשובה מאד בעיניו יתברך והוא משתעשע בה "שזה בחינת קרבן מנחה שהיא קרבן של עני ודל מאד, שהיא עשירית האיפה שבאה בדלי דלות… בחסדי ה' וריבוי רחמיו העצומים מאד שיש תקוה גם אליו, שיכולין לזכות להתקרב להש"י מכל מקום שהוא על ידי בחינת קרבן עני… אף על פי שאין החוטא יכול להביא פר ואיל וכבש ואפילו עופות, תורים ובני יונה אין ידו משגת להביאם, אף על פי כן מצא לו הש"י תקנה ברחמיו המרובים שיביא על כל פנים עשירית האיפה קמח, ובזה גילה לנו ורמז לנו שרחמיו לא כלים לעולם, שאפילו אם אין האדם יכול לשוב בתשובה כראוי, לפי מעשיו, כמו בעלי תשובה הקדמונים, שהיו מתענים ומסגפים עצמן הרבה מאד, אף על פי כן, חלילה וחלילה למנוע ח"ו מחמת זה מתשובה, כי גם נקודה טובה אחת של בחינת תשובה יקר מאד בעיני הש"י… כמו שהפליגו רז"ל כמה וכמה יקר בעיני הש"י קרבן מנחת עני, כמו שאמרו רז"ל על פסוק ונפש כי תקריב קרבן מנחה וכו' וכן במדרש שמפליג מאד בעוצם מעלת יקרת קרבן מנחת עני אצל הש"י, כי עיקר הקרבן עתה היא תפלה שזה עיקר התשובה, בחינת קחו עמכם דברים ושובו אל ה' ובמו שאמרו רז"ל 'איני מבקש מכם אלא דברים' כמו שהאריכו רז"ל בזה הרבה, כמו שכתוב בזוה"ק על פסוק 'תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו' כמה וכמה יקר אצל השי"ת תפלת העני, אפילו העני המתפלל על צרכיו הגשמיים, על חסרון פרנסתו, מכל שכן וכל שכן כשהאדם מרגיש עניותו ושפלותו במעשיו שהוא עני ודל מן הדעת – שזהו עיקר העניות, כשארז"ל 'אין עני אלא בדעת' דהיינו כשיש לו מעשים רעים שזהו עניות הדעת, כי אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות" – כך מבאר מוהרנ"ת בהלכה ארוכה בליקוטי הלכות (או"ח, תפילת המנחה ז,ב) ומוסיף: מכל שכן כשנופלים עליו שני מיני העניות, שהוא עני מן הדעת מריבוי קלקוליו העצומים, וגם הוא עני ומחוסר פרנסה מאד והעניות וחסרון פרנסתו מבלבלים אותו מאד… ורואה שאין לו שום תקוה כי מימין ומשמאל אין סומך, מעשיו מקולקלים מאד ופרנסתו דחוקה ואשתו ובניו צועקים לחם ופרנסה ומלבושים ושארי הצטרכות ההכרחיות; וכשהוא מתגבר מכל זה ושופך שיחו לפני הש"י מתוך עוצם עניותו ודוחקו בבחינת תפלה לעני… זה יקר מאד מאד אצל הש"י".
הרי שהגילוי הגדול שגילה רבינו לבן האדם השפל, איך שגם הוא בתוך עוונותיו הרבים ימצא מוצא אל ה' על ידי שיקרא אליו מעומק לבו הנשבר – אינו רק אפשרות בדיעבד שנתנו לנו מן השמים אלא "קרבן" יקר מאד. "תפלה לעני כי יעטוף" שאין תפילה כמוה; התבודדותם של יהודים הינה כל כך גדולה ונלוים עליה כאלה מאמצים נפשיים, שהיא בוקעת רקיעים, חותרת חתירה תחת כסא הכבוד, וזוכה להתקבל באזניו כביכול יותר מכל תפלה אחרת.
דרך זו לקרוא לה' מתוך הקלקולים, היא לדברי מוהרנ"ת שם, גילוי שנתגלה דוקא עתה סמוך לגאולה האחרונה, על ידי הצדיקים האחרונים; שמור היה הסוד בכבשונו של עולם ולא נודע לאיש וכמובא במדרש (בראשית רבה יד) "כל הקרבנות גילה הקב"ה לאברהם אבינו ע"ה חוץ מעשירית האיפה", כי סוד זה שגם הפחות שבישראל ידע ויוכל להתגבר בעומק ירידתו הוא סוד שהגאולה האחרונה תלויה בו, זהו סוד שאפילו היום אחרי שגילוהו יש לכל יחיד עבודה רבה לגלותו וליישמו על עצמו, להבין ולהשכיל כי גם אליו מכוונים הדברים, שגם הוא באשר הוא שם, בתוך קלקוליו ולכלוכיו, יקרה שיחתו לפני השי"ת מאד ועל ידה יש תקוה לאחריתו, בה תלויה גאולתו, וגאולת ישראל.
כה אמר רבינו זיע"א (שיחות הר"ן שא, ועיין מכתבי מוהרנ"ת ס): "העיקר הוא – מבטן שאול שיוועתי!".
למה יש כל כך הרבה קשיים על כל דבר טוב שאני רוצה לעשות?
זוהי בדיוק המטרה לשמה באנו לעולם, לבחור בטוב! כי כדי שתהיה בחירה חייב להיות גם כח המתנגד לקדושה. ואדרבא בכל פעם שבאים איזה קושי או מניעה ללימוד, תפילה, אמונה ושאר מצוות, צריך מאוד להתחזק ולומר לעצמנו, שזהו סימן שאכן השי"ת מאוד אוהב את המצוות שלנו וגם הוא מאמין בנו, ולכן הוא שלח לנו את הקושי הזה, כדי שתהיה לנו בחירה אמיתית, וכשנתגבר נגרום לו הרבה נחת רוח.
ומשל לחייל שבא לצבא, ולאחר שביצע איזה מעשה גבורה, וראו שהוא איש חיל, שלחו אותו לשליחות מסוכנת יותר, בעומק שטח האויב, קם החייל בכעס ואמר: מה אתם רוצים ממני, כבר הוכחתי את כוחותי, למה מגיע לי עונש שכזה? השיבו לו המפקדים: אינך מבין בכלל את תפקידך בצבא, אין זה עונש כלל, וגם אין זה מקום שצריך להוכיח שאתה גיבור. אלא צריך שתבין שפשוט יש כאן מלחמה אמיתית עם כוחות האויב, וצריך להשמידם, ולכן כשבאת התחלנו לאט לאט, וכאשר ראינו שהצלחת, החלטנו לשלוח דווקא אותך.
השי"ת אוהב אותנו מאוד, ומאמין בכוחותינו שאנו יכולים, ולכן הוא שולח אותנו שוב ושוב למלחמות ומבצעים, לפעמים אף קשים יותר מקודמיהם.
אבל המשל אינו דומה לנמשל, שכן אני באמת איני חייל מוצלח, ובהרבה מקרים הרע מנצח אותי.
אכן, המשל אינו דומה לנמשל בכל הפרטים. כי במלחמה פשוטה, רוצים תוצאות בשטח, כיבוש שטח האויב, ואין למלך הבדל גדול איזו הרגשות היו לחיילים כלפיו בעת הלחימה, והאם רצונם היה ממש לשם כבוד המלך או לא, העיקר שהחיילים התנהגו לפי ההוראות, לחמו היטב, ובסוף כבשו.
לעומת זאת במלחמת הקדושה, יש מטרה אחרת לגמרי. השי"ת רוצה שנתחבר אליו עם נקודת אמת שבלב, מתוך התעוררות של השתוקקות וחשק. המלחמה ביהדות בין הטוב לרע היא בזירה אחרת, היא נמצאת בלב, האם יש תשוקה וכיסופים לה', או שח"ו יש שם מעין שמד רוחני, קרירות ועייפות.
ולכן אין זה נכון לומר שלא הצלחנו במלחמה.
כי גם אם בפועל לא ניצחנו ולא כבשנו, בכל זאת השי"ת בודק את הלב שלנו, כמה השתדלנו והתאמצנו להתקרב אליו, וכמה מלחמות פנימיות היו לנו עד שח"ו הובסנו.
ועיקר מה שהשי"ת רוצה מאיתנו, הוא שנעורר רצונות וכיסופים, וזה בעצמו כבר נקרא בשם 'ניצחון'.
אם העיקר הוא הרצון מהו העצה להגביר יותר את הרצונות וכיסופים?
בזה אנו חוזרים לשאלה הראשונה: למה כל דבר שבקדושה צריך לבוא עם כל כך הרבה מלחמות, והנה לפניך הסבר נוסף: השי"ת עשה עמנו חסד גדול, בזה שהוא גורם לנו מניעות וקשיים לפני כל דבר, כי אם הכל היה הולך בקלות הרי שהיינו עושים את המצוות ועוסקים בעבודת ה' בלא שום התעוררות של כיסופים לה', ולכן בהכרח להעמיד מחסומים, והם הגורמים לנו להתעורר בתשוקה ורצון לקדושה, כי המרחק גורם לגעגועים.
והוא כלל גדול בתורת רבי נחמן: המניעות הם בשביל לעורר את החשק. ואין זה סתם פתגם בעלמא, אלא זו המציאות ממש, שכל מי שרוצה להתקרב לה' מוכרח לעבור הרבה נקודות של ריחוק ונפילות בכל תפילה, כל לימוד, כל צדקה ועשיית חסד שרוצה לעשות.
ואדרבא ככל שהמפריעים מתגברים, כך באמת מתעורר באדם חשק גדול ועצום ביותר. כמו שרואים בפועל, שאדם שהתעורר בו הרעב, ככל שעובר הזמן ואינו מוצא אוכל הרי שתחושת הרעב מתגברת אצלו יותר, ובכל רגע שעובר מתאחדים אצלו יותר ויותר כל כוחות הנפש בריכוז מלא ומחדדים לו את ההבנה שכל מה שאמור לעניין אותו עכשיו זה רק למצוא אוכל.
נדמה לי שדווקא הפוך, ככל שאני רואה שאיני מצליח להוציא לפועל, כך אני נחלש ונופל יותר בדעתי, עד שלאט לאט אני מפסיק לרצות ולהשתוקק להרבה עניינים שבקדושה כמו שהייתי רוצה בעבר.
נתבונן: מדוע כשצריך אוכל אנו לא מתייאשים, גם כשזה לא בא בקלות? משום שבגשמיות ברור לנו שזה מה שאנו צריכים, ואין לנו אפשרות לברוח לשום מקום בו לא נצטרך לאכול. מה שאין כן ברוחניות יש מחשבה פנימית, כאילו אפשר להסתדר בלי זה.
ובזה טמון עיקר התכסיס של היצר הרע, עמלק. הוא יודע את הסוד הזה שככל שהוא יפריע לנו יותר, כך אנו נתעורר לחשק גדול יותר. אז מה הוא עושה? הוא מכניס לנו מחשבות שאולי באמת יש משהו אחר במקום עבודת ה', הן באופן כללי הוא מראה לנו: "תראה איך אנשים מצליחים לחיות גם בלי להיות יראי שמים ואנשים כשרים", וכאשר הוא לא מצליח לשכנע אותנו בכלליות, אז הוא בא בפרטיות לפני כל מצווה, ומזלזל ומקרר בחשיבות המצווה שלפניו: "מה יקרה אם לא תתאמץ עכשיו בתפילה" "ומה יהיה אם לא תעמוד עכשיו בנסיון" וכן הלאה בכל דבר ודבר.
ולכן אנו צריכים לחדד לעצמנו בצורה ברורה את העמדה האמיתית של הנשמה, שאף שקשה להוציא לפועל את כל מה שצריך, בכל זאת צריך לזכור תמיד את האמת, שעיקר החיות הוא אור התורה ועבודת ה'.
וכאשר נקודה זו תהיה ברורה בצורה חדה, אזי ככל שיתגברו המניעות, נראה בחוש איך הכיסופים מתגברים יותר מעצמם.
ולכן חשוב מאוד לשבת יום יום עם ה', ולומר לפניו את כל מה שיש בלב, לספר לו את כל הרצונות הפנימיים כמה היינו רוצים להתקרב אליו, ולפרט בזה כמה שיותר. ופעולה זו מחזקת ומחדדת ללב את ההבנה שהוא צריך לאכול רוחניות, ואין שום תחליף אחר, וככל שהמקום הזה יתחזק בלב, אזי נוכל לראות איך כל מניעה וקושי רק מוסיפה יותר לחזק את הכיסופים וההשתוקקות להשי"ת.
אחד מהתפקידים העיקריים של הצדיקים הנוראים יחידי הדורות הוא תיקון נשמות ישראל.
אף שהקב"ה ברא את היצר הרע למען הבחירה, אך כבר הבטיח הקב"ה שלא ידח ממנו נידח, ולבסוף יזכו כל נשמות ישראל לתיקונם. ולכן נתן הקב"ה כח לצדיקים נוראים אלו לתקן את נשמות ישראל, ובפרט בעקבתא דמשיחא שהנשמות נמוכות מאוד, הרי גם לאחר שהאדם עובד את ה' בכל כוחותיו ומשתדל לעשות מה שביכולתו, עדיין הוא צריך את כח הצדיקים הגדולים שיתקנו את נשמתו ויטהרוה מחטאות נעוריו ופגמיו.
ואין צריך לומר כשעדיין לא זכה לחזור בתשובה שלימה גמורה על כל חטאיו, והוא עדיין נכשל לפעמים בחטאים שונים, וכפי שיודע כל אחד מרת נפשו בדור עקבתא דמשיחא כשיחשב חשבון נפשו באמת, ודאי שהוא צריך להתקרב לצדיקים כדי שיתקנו את נשמתו.
כמה עמלו הצדיקים על תיקון פגמים קלים שבקלים
ואפילו מי שכבר זכה לחזור בתשובה ואינו חוטא כלל, כבר כתב בתניא (אגרת התשובה): "כל זה לענין כפרה ומחילת העון שנמחל לו לגמרי מה שעבר על מצות המלך כשעשה תשובה שלימה, ואין מזכירין לו דבר וחצי דבר ביום הדין לענשו על זה ח"ו בעוה"ב ונפטר לגמרי מן הדין בעוה"ב.
"אמנם שיהיה לרצון לפני ה' ומרוצה וחביב לפניו יתברך כקודם החטא להיות נחת רוח לקונו מעבודתו, היה צריך להביא קרבן עולה אפילו על מצוות עשה קלה שאין בה כרת ומיתת ב"ד וכו', ולכן מצינו בכמה תנאים ואמוראים שעל דבר קל היו מתענים תעניות הרבה מאוד: כמו ראב"ע שהי' מתיר שתהא פרה יוצאה ברצועה שבין קרניה בשבת וחכמים אוסרי' ופ"א יצאה כן פרתו של שכנתו ולא מיחה בה והושחרו שיניו מפני הצומות על שלא קיים דברי חביריו.
"וכן ר' יהושע שאמר בושני מדבריכם ב"ש והושחרו שיניו מפני הצומות. ורב הונא פעם אחת נתהפכה לו רצועה של תפילין והתענה מ' צומות. וכהנה רבות.
"ועל יסוד זה לימד האריז"ל לתלמידיו עפ"י חכמת האמת מספר הצומות לכמה עונות וחטאים אף שאין בהן כרת ולא מיתה בידי שמים כמו על הכעס קנ"א תעניות וכו'. ואפילו על איסור דרבנן כמו סתם יינם יתענה ע"ג תעניות וכו' וכן על ביטול מצוה דרבנן כמו תפלה יתענה ס"א תעניות וכו'".
התיקון בשלמות – בכח הצדיקים
הרי מבואר שלתקן בשלימות מה שפגם הוא דבר קשה מאוד. והדבר מובן על פי מה שביאר האריז"ל כמה כל חטא פוגם בעולמות העליונים, וככל שישיג האדם יותר את גדולת ה' ורוממותו וגדולת נשמת האדם, כך יבין יותר עד כמה כל חטא ומרידה במלכו של עולם פוגמים בכל העולמות. כמובא שהאדם כלול מכל העולמות העליונים, וכל מעשה שלו משפיע בכל העולמות. ובדורות אלו שנתמעטו הכוחות, ואין בכוחינו להתענות ולהסתגף כל כך, והלואי שנזכה רק לשוב בתשובה ולא לחטוא עוד כלל, שלח לנו ה' יתברך את הצדיקים הנוראים, הבעל שם טוב ורבי נחמן מברסלב, והם גילו לנו שבדורות אלו אין להתענות ולהסתגף, ותיקון החטאים בשלימות הוא על ידי ההתקרבות לצדיקים האמיתיים. וכל זה כשהאדם עושה מה שביכולתו, ומשתדל ומתאמץ לעבוד את ה' יתברך, וגם כשנופל הוא מתחזק ומתאמץ שוב להתקרב לה' יתברך.
וכבר בגמ' סוטה י' ע"ב אנו מוצאים בענין אבשלום שדוד אמר ז' פעמים בני בני והוציאו מז' מדורי גיהנם והכניסו לגן עדן, ובחגיגה ט"ו ע"ב מובא שרבי יוחנן הוציא את אחר מהגיהנום.
בכח הצדיק להוציא מגיהינום
ובזוהר חדש (לך לך לב.) מובא שהצדיק אומר לשרו של גיהנום שהרשעים הגמורים שלא שבו בתשובה מעולם הוא נותנם לו, אבל: "רק אשר אכלו הנערים, חוץ מאותם אשר לימדו לנערים תורה, וחלק האנשים אשר הלכו אתי באותו העולם (דהיינו שהיו מקושרים לצדיק בעולם הזה), תדע שאחזיק בהם ולא אתנם לך, אף על פי שראויים ליענש".
ועוד מובא שם שאמר רבי אליעזר בן רבי שמעון לזקן אחד: "כוחי גדול בעולם הזה ובעולם הבא, ולא אתן למלאך הממונה על הגיהנום לנגוע בך, ואני אביא אותך לעולם הבא, בכוחי הגדול שיש לי שם".
הצדיקים יורדים לגיהינום כדי להעלות משם נשמות
ובזוהר פנחס (רכ:) מובא: "אפילו צדיקים גמורים כשעוברים מהעולם הזה לעולם העליון יורדים לשאול, ולמה, לפי שהם לוקחים כמה רשעים משם ומעלים אותם למעלה, ואיזה רשעים יכולים הם להעלות, אותם שהרהרו בתשובה בעולם הזה, ולא יכלו לעשות תשובה כי הסתלקו מהעולם, והצדיקים יורדים בשבילם לתוך השאול ומעלים אותם משם". ובתולדות יעקב יוסף (פ' חוקת) מובא שזה מועיל רק למי שהאמין בצדיקים והתבטל אליהם.
עסקם של יחידי הדורות: תיקון נשמות ישראל
ואכן בחמישה צדיקים יחידי הדורות אלו אנו מוצאים שאכן עסקו הרבה בענין זה של תיקון נשמות ישראל, בשער הכוונות (קבלת שבת דרוש א') מובא: "הנה משה רבינו ע"ה הוא משתדל בזהירות ובזריזות גדול בכל ערב שבת להעלות כל ניצוצות הנשמות הניתנות בעמקי הקליפות ואינם יכולות לעלות משם, וכן הנשמות של בני אדם התחתונות שאין בידם מעשים טובים הראויים לעלות, בסוד תוספת שבת, הנה משה רבינו ע"ה בכל ערב שבת יורד הוא וכמה רבבות נשמות צדיקים אחרים עמו אשר בעולם הבא כל אחד כפי בחינתו, יורד ומעלה את הנשמות של התחתונים של המתים ושל החיים כל אותם שאינם יכולות לעלות מעצמן כנזכר".
ומובא בגמ' (סוכה מה:) על רשב"י שאמר: "יכול אני לפטור את כל העולם כלו מיום הדין מיום שנבראתי עד עתה, ואילמלי אליעזר בני עמי מיום שנברא העולם ועד עכשיו, ואילמלי יותם בן עוזיהו עמנו מיום שנברא העולם עד סופו", הרי שיש לו כח לתקן את כל נשמות ישראל ולהצילם מהדין.
ובשבחי האריז"ל מובא שבאו אליו אלפים ורבבות של נשמות שיתקנם.
ובשבחי הבעש"ט (סי' כ"ז) מובא, שהבעש"ט היה מאריך במנחה של ערב שבת עד צאת הכוכבים, ואמר הטעם לגיסו רבי גרשון מקיטוב שכשמגיע למחיה מתים ומכוין יחודים ובאים אליו נשמות מתים לאלפים ורבבות וצריך לדבר עם כל אחד מפני מה נדחה ממחיצתו, ועושה לו תיקון ומתפלל בעדו ומעלהו, והם רבים כל כך שאם היה רוצה להעלות כולם היה צריך לעמוד שמונה עשרה שלוש שנים, אך כששומע הכרוז שמכריז מקודש מקודש ואי אפשר עוד להעלות הנשמות הוא פוסע מן השמונה עשרה.
"וגודל יקר ויופי השדה וגידוליו אי אפשר לספר…"
וכן מצינו גם אצל מוהר"ן שעסק רבות בתיקון נשמות ישראל, ובליקוטי מוהר"ן (סי' ס"ה) מובא: "דע, כי יש שדה, ושם גדלים אילנות ועשבים יפים ונאים מאוד. וגודל יקר יופי השדה וגידוליו אי אפשר לספר, אשרי עין ראתה זאת. ואילנות ועשבים, הם בחינת נשמות קדושות הגדלים שם. ויש כמה וכמה נשמות ערומות, שהם נעים ונדים מחוץ לשדה, וממתינים ומצפים על תיקון, שיוכלו לשוב ולכנוס אל מקומם. וגם אפילו נשמה גדולה, שבה תלויים כמה נשמות, לפעמים כשהיא יוצאת לחוץ, קשה לה לחזור לשם. והם כולם מבקשים ומצפים על בעל השדה, שיוכל להתעסק בצורך תיקונם. ויש נשמה שתיקונה על ידי מיתה של אחד, או על ידי מצוה ועבודה של אחד.
"ומי שרוצה לחגור מתניו, להכניס עצמו להיות הוא הבעל השדה, צריך להיות איש אמוד ותקיף, וגיבור חיל, וחכם, וצדיק גדול מאוד. כי צריך להיות אדם גדול ומופלג במעלה מאוד. ויש אחד, שאינו יכול לגמור הענין כי אם עם מיתתו. ואפילו לזה צריך להיות גדול מאוד, כי יש כמה וכמה גדולים, שאפילו עם מיתתם לא יועילו. רק אם יש אדם גדול ומופלג במעלה מאוד מאוד, יכול לגמור מה שצריך בחיים חיותו. כי הרבה יסורים ודברים קשים עוברין עליו, אך על ידי גדלותו ומעלתו עובר על כולם, ועושה פעולות השדה כמו שצריך".
ומאמר זה רומז על ענין תיקון נשמות ישראל, שצריך לתקנם ולהביאם אל השדה שבעולמות העליונים, ומאמר זה אמר מוהר"ן לאחר הסתלקות בנו הילד הקדוש והנורא שלמה אפרים ז"ל, שאם לא היה נפטר היתה ראויה לבוא תקוה גדולה לכלל ישראל, ובמאמר זה רמז על היסורים הנוראים שעברו עליו ובכלל זה פטירת בנו וכו', בגלל שחגר מתניו להיות בעל השדה, לתקן את נשמות ישראל ולהשיבם למקומם הראוי.
עיקר ביאת רבי נחמן לעיר אומן – לתקן נשמות המצפות לתיקון
וגילה מוהר"ן ז"ל כשבא להתגורר בעיר אומן, שעיקר ביאתו לשם היא כדי לעסוק בתיקון נשמות ישראל, שיש שם רבבות רבבות נשמות המצפים לתיקונם, כי היה שם קידוש ה' גדול, שנהרגו שם אלפים ורבבות מישראל על קידוש ה'.
"מה לכם לדאוג – מאחר שאני הולך לפניכם"
וכן אמר מוהר"ן לתלמידיו (ימי מוהרנ"ת סי' נ"ט וחיי מוהר"ן): "מה יש לכם לדאוג מאחר שאני הולך לפניכם, מה אלו הנשמות שלא היו מכירים אותי כלל הם מצפים על תיקונים שלי, מכל שכן אתם. אלו האנשים שמתו מקודם עמהם יש איזה יגיעה וכו', אבל אתם מה לכם לדאוג, מאחר שאני הולך לפניכם אין לכם להתיירא כלל".
וכן מובא בחיי מוהר"ן: "אמר לאחד, שהכח שהיה לדוד המלך ע"ה לומר שמונה פעמים אבשלום בני בני ועל ידי זה העלה אותו משבעה מדורי גיהנם והכניסו לגן עדן כמו שאמרו רז"ל, זה הכח יש לו גם כן, שהוא יכול זאת גם כן להעלות בדיבורו בעלמא את האדם מכל השבעה מדורי גיהנם ולהכניסו לגן עדן".
וכן מובא שם: "שמעתי בליפויץ, שהיה מדבר עם אנשי שלומנו דשם ואמר: מה אתם יכולים לעשות תשובה, וכי מספיקים ימיכם וכוחכם כולכם לתקן פגם אחד ממה שקלקלתם. רק אני עושה תשובה בשבילכם, ויש לאל ידי לתקן הכל כל מה שקלקלתם עד הנה, רק העיקר מעתה לא תעשו עוד. ואפילו מהיום והלאה איני מקפיד על השגגות שתעברו חס ושלום, רק העיקר שעל כל פנים תשמרו עצמכם ממזיד".
והדבר מובן על פי המובא לעיל, שאין לאדם כח לתקן בשלימות את החטא לגמרי, מה שפגם בעולמות העליונים פגמים נוראים, ובפרט על ענין פגם הברית, שמובא בזוהר שאין מועיל עליו תשובה, ואינו רואה פני השכינה, והוא פוגם מאוד מאוד בעולמות העליונים ומשפיע שפע לחיצונים, ובורא קליפות ומזיקים. הרי שצריך עבודה רבה ועצומה ויגיעה נוראה כדי לתקנו, ובדורות אלו אין בכוחנו לתקן בעצמינו בשלימות פגם זה, וגם אין בכוחנו להתענות מאות ואלפים תעניות וסיגופים לתקן את כל הפגמים, ולכן אנו צריכים להתקרב לצדיקים הגדולים שיכולים לתקננו. וכל זה דוקא כשהאדם משתדל ומתאמץ לחזור בתשובה ולתקן את מעשיו ולעשות מה שביכולתו, כמבואר בליקוטי הלכות (הל' אבידה ומציאה הל' ג' אות ט"ו).
תיקון הכללי שתיקן רבי נחמן
ואכן מוהר"ן ז"ל קודם פטירתו ייחד שני עדים, שני תלמידיו הגדולים, ואמר להם, שלאחר הסתלקותו, מי שיבוא על קברו ויאמר שם את העשרה מזמורים של התיקון הכללי, ויתן פרוטה לצדקה בעבורו (דהיינו בעבור הזכרת נשמתו הקדושה כנהוג), אפילו אם גדלו ועצמו עוונותיו וחטאיו מאוד מאוד ח"ו, הוא יתאמץ וישתדל לאורך ולרוחב להושיעו ולתקנו, בפיאותיו ימשכהו ויוציאהו מהשאול תחתית, רק מעתה יקבל על עצמו שלא ישוב לאוולתו חס ושלום, והבטחה זו היא הבטחה נוראית שלא מצינו כדוגמתה אצל שום צדיק.
התקשרות לצדיקים
רבי נחמן גם אמר לומר קודם התפילה שהאדם מקשר את עצמו לצדיקים האמיתיים שבדור ולצדיקים שוכני עפר, וזאת משום שעל ידי זה יש לצדיק הדור כח להעלות את תפילתו לשער השייך לה, כידוע שיש י"ב שערים ולכל שבט שער משלו (ליקו"מ ט'), וכן משום שעי"ז יש לצדיק הדור כח לקחת את תפילתו ולבנות עמה את קומת השכינה (ליקו"מ ב'). שהרי כל אחד יודע מר נפשו, כיצד נראית תפילתו, כמה מחשבות זרות ובלבולים יש בה, לכן בחמלת ה' עלינו נתן כח לצדיקים שיוכלו לתקן את תפילתנו ולהעלותה למקומה הנכון.
והנה מובא בשער הגלגולים להאריז"ל (הקדמה ל"ח): "הזהיר מורי ז"ל לי, ולכל החברים שהיינו עמו בחברה ההיא, שקודם תפילת שחרית, נקבל עלינו מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך, ויכוין לאהוב לכל אחד מישראל כנפשו, כי עי"ז תעלה תפילתו כלולה מכל ישראל, ותוכל לעלות ולעשות תיקון למעלה. ובפרט אהבת החברים שלנו, צריך כל אחד ואחד ממנו לכלול עצמו כאלו הוא אבר אחד מן החברים האלו".
הרי שכשהאדם אוהב את כל ישראל תפילתו נכללת מכל ישראל והיא פועלת הרבה יותר, ואם כן כשהאדם מתקשר קודם תפילתו לצדיקים, הרי תפילתו נכללת מכל הצדיקים, ובודאי ובודאי שהיא פועלת פעולות עצומות בשמים.
וביערות דבש (ח"א דרוש ט') כתב: "בעוונותינו הרבים אשר אין לנו מקדש, כמעט אבדה תקוה להעלות התפילה לשמים, אמנם בחסדו הותיר לנו שריד אשר אין דור שאין בו צדיקים מבני עליה לא יחסרו מל"ו צדיקים, אם כן כל התפילות סובבות לתפילתן של צדיקים, ומתדבקות בתפילתן", אם כן בודאי כשהאדם מתקשר קודם תפילתו לצדיקים, הרי יש להם יותר כח להעלות את תפילתו[1].
[1] וביושר דברי אמת (אות ל"ג) כתב: "אף שאין התפילה בדחילו ורחימו, עם כל זה עולים דברי תפילתו על ידי התקשרות האדם את עצמו באמרו הריני מקבל עלי מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך, וכולל את עצמו באהבה גמורה עם נשמות קדושות הצדיקים שבדור שמכיר דיוקנם, ויצייר אותם לפניו בעת ההוא במחשבתו, שזהו סגולה ותועלת גדול כמבואר בחסד לאברהם. ובאמת שמעתי מפה קדוש הרב האלקי מוהר"ר יחיאל מיכל [מזלאטשוב] זלה"ה, שאמר קודם כל תפילה, אני מקשר את עצמי עם כל ישראל הן עם הגדולים ממני והן בקטנים ממני, ותועלת התקשרות הגדולים ממני שעל ידם תתעלה מחשבתי, ותועלת התקשרות בקטנים ממני שיעלו על ידי וכו'. ונמצא בהתקשרות האדם עצמו עם הצדיקים ועם כל ישראל הישרים בלבותם, ואחר כך מתחיל להתפלל, אף על פי שלא יעלה לו רק פירוש המלות, והוא בלא יראה ואהבה, עם כל זה עולה על ידי התכללותו בצדיקים".
חיים אמיתיים פירושם התקדמות והתעלות ללא הפסק, כך שאף אם עמלת השגת, אבל אתה נח על זרי דפנה, עובד את ה' בדרגה שהשגת, ואינך מתאמץ ושואף כל פעם להוסיף באיכות ובעומק של העבודה – הרי הפסקת להתקדם.
הצדיקים הגדולים אינם מתחשבים בכל מה שיגעו ומצאו, אלא מתחילים בכל עת לעבוד את ה' בכח ובמרץ כאילו עדיין לא התחילו לעבוד את ה' מעולם.
דרך זו, להתחיל בכל פעם מחדש, בלי להתחשב בכל מה שהיה, מסייעת גם להתגבר על כל המכשולים שיש לנו בעבודת ה'. כמובן, על החטאים יש לעשות תשובה, אבל ההשקעה והשאיפות בעבודת ה' אסור שיהיו מושפעים כהוא זה מכל מה שעבר. נכון נכשלנו, נפלנו, אבל עלינו להתחיל בכל פעם לעבוד את ה' מחדש, ממש כאילו שהיום אנו נכנסים בעול המצוות.
תובנה זו מאפשרת אפילו ליהודים רחוקים ביותר לעבוד את ה' בחשק, בלי להתבלבל כלל מכל אשר עבר עליהם, ממש כאילו הם נמצאים רק עכשיו בנקודת ההתחלה.
זהו השבח שהעניקה התורה לשרה אמנו: "ויהיו חיי שרה מאה שנה עשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה" ופירש"י "בת ק כבת כ… בת כ כבת ז" כי היא זכתה לעבוד את ה' בגיל מאה באותה חיות והתחדשות ממש כמו בתחילת דרכה בעבודת השם. לכן היא חיתה חיים אמתיים – "שני חיי שרה", כפי שפירש רש"י שכולם שווים לטובה, שום כישלון או תקלה לא היה בכוחו להפיל ולהחליש אותה.
לרגל יום ההילולא: לקט אמרים נפלאים מאור האורות, רבינו הקדוש והנורא, רבינו נחמן בן פיגא זיע"א, הנחל נובע מקור חכמה. ליקט וערך: הרב נתן אנשין
"עוד יהיה זמן, שמי שיהיה איש כשר פשוט, יהיה חידוש גדול כמו הבעל שם טוב"… (שיחות הר"ן ל"ו).
"אפילו כשנופלין לפעמים לתוך רפש וטיט, שקשה מאד לצאת משם, צועקין וצועקין וצועקין" (שם קכ"ט).
"כל מה שאתה רואה בעולם, כל מה שנמצא בעולם, הכל בשביל הבחירה והנסיון" (שם ש').
"היה מגנה מאד את ספרי החוקרים והפילוסופים. ואמר שאין שם כלל שכל גמור, כמו שיש באיזה מאמר מהרש"א או מהר"ם שיף וכיוצא מספרינו הקדושים, שיש בהם עמקות ושכל נפלא ונעים מאד" (שם ה').
"אשרי מי שזוכה לאכול כמה פרקים משניות ולשתות אחר כך איזה קפיטליך תהלים, ולהתלבש באיזה מצוות" (שם כ"ג).
"לעבוד ה' – איני יודע מי הוא שיוכל לומר שיעבוד את ה', לפי גדולת הבורא יתברך… רק העיקר הוא הרצון, להיות רצונו חזק ותקיף תמיד להתקרב אליו יתברך… והכלל, שהעיקר הוא הרצון והכיסופין, שיהיה כוסף תמיד אליו יתברך, ובתוך כך מתפללין ולומדין ועושין מצוות" (שם נ"א).
"פעם אחת דיבר מענין טוב העולם הבא, מה שיכולין לזכות על ידי עבודת ה' באמת. ענה ואמר: 'מוכרחין לקרותו בשם טוב, כי אי אפשר לקרותו בשם אחר, להודיע לבני אדם. אבל באמת, אפילו שם 'טוב' אין שייך לומר על זה'. כלומר, שהוא אפילו למעלה מטוב, אך אי אפשר להודיע יותר לבני אדם כי אם כשמכנין אותו בשם טוב. אבל באמת, עין לא ראתה וכו'" (שם נ"ה).
"בענין מה שאמרו רז"ל, שאסור להסתכל מה למעלה, מה למטה, מה לפנים, מה לאחור. אמר, שכל אדם ואדם יש לו בחינת 'מה למעלה מה למטה וכו" לפי מדריגתו, שאסור לו להסתכל בהם". (שם רכ"ד).
"בתחילה, זה היה עיקר התפילה, מה שהיה כל אחד מדבר מה שבלבו לפני ה' יתברך, בלשון שהיו מדברים בו, כמבואר ברמב"ם בתחילת הלכות תפילה… אך אחר כך ראו אנשי כנסת הגדולה… ותיקנו סדר התפילה, עיין שם. אבל על כל פנים, מדינא, זהו עיקר התפילה. על כן, גם עכשיו שמתפללין סדר התפילה שתקנו אנשי כנסת הגדולה, טוב מאד להאדם להיות רגיל להתפלל לפני ה' יתברך תפילות ותחינות ובקשות מלבו, בלשון שמבין, שיזכהו לעבודתו באמת, כי זה עיקר התפילה כנ"ל" (שם רכ"ט).
"על כל דבר צריכין להתפלל. היינו אם בגדו קרוע וצריך לבגד, יתפלל להשי"ת שיתן לו בגד ללבוש. וכל כיוצא בזה, דבר גדול ודבר קטן, על הכל ירגיל עצמו להתפלל תמיד להשי"ת, על כל מה שיחסר לו" (שם רל"ג).
"יש בני אדם עובדי ה', שאין ה' יתברך מראה להם מה שפעלו, כל ימי חייהם, רק אחר מותם, בעולם הבא, אז יראו מה שפעלו" (שם רמ"ד).
"הנשים סובלות צער ויסורים גדולים מאד מאד מילדיהן, צער העיבור והלידה והגידול, כאשר ידוע לכל עוצם מכאובן וצערן ויסוריהן בכמה אופנים קשים וכבדים מאד מאד, על כן ראוי לרחם עליהן ולייקרן ולכבדן" (שם רס"ד).
"לפעמים נותנין לאחד עשירות גדול, והעולם מתקנאין בו ורודפין אחר הממון והעשירות, ומבלים ימים ושנים על זה. והכל מחמת קנאה והסתכלות שמסתכלין על זה שנתעשר כל כך. ואחר כך אין עולה בידם כלום. וכל זה מעשי הבעל-דבר, שהשתדל בזה להזמין עשירות גדולה לאחד, כדי שהרבה הרבה יבלו ימיהם ושנותיהם, חס ושלום, על ידי זה. רחמנא ליצלן מהאי דעתא שבשתא" (שם רפ"ד).
"אתה עשה טוב (דו טוה אין אידישקייט). הטוב ישאר, והרע יפול ממילא" (חיי מוהר"ן תמ"ז).
"כמו שאתם רואים אותי, רצוני לומר, שבוודאי אתם מחזיקים אותי לצדיק גמור, אף על פי כן, אם הייתי עובר, חס ושלום, עבירה גדולה ביותר, לא היתה העבירה משלכת אותי כלל, רק הייתי אחר העבירה איש כשר כמו קודם. רק אחר כך הייתי עושה תשובה" (שם תנ"ג).
"וואס טייטש! א מענטש אז ער טוט אזוי א מאך מיט דער האנט, ווערט אזוי געטאן אין כל העולמות, און אז ער טוט אזוי א מאך מיט דער האנט, ווערט אזוי געטאן אין כל העולמות" (מה משמע! אדם, כשעושה כך בידו, נעשה כך בכל העולמות העולמות, וכשעושה כך בידו, נעשה כך בכל העולמות – שם תק"ה).
"עס איז שוין אן עבירה אז איר טוט אן עבירה" (חבל, וכבר לא כדאי לכם, לעבור עבירה – שם תקי"ב).
"פעם עמדו לפניו אנשיו, ובא ערל אחד, מהאנשי-חיל (חיילים) העכו"ם העומדים בינינו, ודפק על החלון ושאל: 'יש כאן אחד מאנשי-חיל?' השיבוהו: 'לאו, אין כאן אחד מהם'. והלך לו. אחר כך, אחר איזה שעה, חזר ובא ודפק על החלון יותר ושאל אם יש כאן אחד מאנשי-חיל. ענה ואמר רבינו ז"ל: 'כך הוא היצר הרע, שבתחילה בא ודופק על האדם, וכשפונין עורף ממנו ומשיבין אין כאן אחד מחילותיו ומסלקין אותו, אז הולך לו. ואף על פי כן, אחר כך חוזר ובא ודופק על האדם – אף על פי שכבר סילקוהו והשיבוהו: אין כאן אחת מחילותיו, שאין לו ולחילותיו מקום כאן – אף על פי כן, אינו נמנע לבוא עוד פעם אחר פעם, עד שיסתלק לגמרי"… (שם תקל"ו).
"זה יצר הרע גדול אצל כמה בני אדם, ובפרט הגדולים במעלה, שבשביל דבר אחד שנדמה להם שהוא מצוה, הם מפקירים הכל ובאים על ידי זה לקלקולים רבים, ובפרט כשבאים על ידי זה לידי מחלוקת" (שם תקע"ב).
"כשמתעוררים מהשינה, צריכים לקום, ועם השינה אפשר להתחשבן אחרי התפילה"… (תרגום מאידיש, מאבני"ה ברזל ל"ג)
"פעם אחת היה בחתונה, והיה שם בדחן שהחליף את בגדיו פעם של רבי, ופעם של – להבדיל אלף הבדלות – כומר. אז אמר רבינו זצוק"ל: 'האט איז מען א מלאך, האט איז מען א גלח'. לאמור: כך הוא האדם, הנה הוא מלאך, והנה הוא כומר רח"ל" (שם ל"ח).
"יצר הרע, כשרוצה להטפל ליהודי כשר, הריהו מדביק אליו איזה שיגעון" (תרגום משם ס"ב).
"אין אנו אוחזים מהרופאים ורפואותיהם. אולם, כשכבר הולכים לרופא, יש ללכת לרופא הגדול ביותר" (שיח שרפי קודש ח"ב ח').
"גם אם רופא מצליח לרפא, הרי זה כמו טלאי על חור שבבגד"… (שם ז').
"הקדוש ברוך הוא גדול כל כך, שאפילו על ידי רופא הוא יכול הוא גם כן לרפא"… (שם ס"ג)
"מדוע אינכם עושים את נשותיכם חסידות?" (שם י"ד).
"כשאדם פוגש בחברו, והלה שואלו שלומו, והוא עונה לו: 'לא טוב' – אומר ה' יתברך: 'זה לא טוב? עוד אראך מהו לא טוב…' ובאות עליו צרות רח"ל. אולם, כשפוגשו חברו ושואלו לשלומו, והוא עונה לו בשמחה: 'טוב, ברוך השם' – אף על פי שבאמת לא טוב לו – אומר ה' יתברך: 'זה נקרא טוב? עוד אראך מהו טוב…'" (שם ל"ב).
"נוהגים העולם, כשהילד מתעקש מכין אותו, ואחר כך חוזרים ומוותרים לו… אני אומר: לא להרביץ ולא לוותר!" (שם צ"א).
כל העסקים והמלאכות והמשא ומתן שכלולים בל"ט מלאכות, כולם בשביל לברר ניצוצות הקדושים כידוע. ועיקר הבירור, על ידי שזוכר את השם יתברך בשעת המשא ומתן כמו שכתוב (דברים ח) וזכרת את ה' אלקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל. ועל כן צריכין לעסוק במשא ומתן עם ישראל דייקא כמו שכתוב (ויקרא כ"ה) כי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה – מיד עמיתך תקנה, כמו שדרשו רבותינו ז"ל, ומובא בפירוש רש"י. ועל כן ראוי להשתדל בכל מה שאפשר כשהולך בדרך או עוסק במשא ומתן בביתו שיתחבר עם כשרים והגונים ויהיה רגיל בכל פעם לדבר עמהם בדברי תורה ויראת שמים, באופן שיזכיר את חבירו – או חבירו יזכיר אותו – בכל יום מהתכלית האחרון, וכמו שכתוב בזוהר הקדוש שאסור לילך בדרך כי אם כשיש עמו אחד שיעסוק עמו בדברי תורה. ואפילו אם אינו מוצא חברים כאלו בעת המשא ומתן, על כל פנים צריך הוא ליזהר במחשבתו שלא ישכח מהשם יתברך בשעת המשא ומתן ויהיה משתוקק תמיד ברצון חזק להמשיך את עצמו ואת חבריו העוסקים עמו להשם יתברך ותורתו. כי זה כל כוונת השם יתברך שמסבב עסקי המשא ומתן והמלאכות בעולם שהכל בשביל ברורים כנ"ל. והעיקר שעל ידי המשא ומתן שעוסקים מתחברים בני אדם זה עם זה עד שסוף כל סוף יתגבר האמת שבלב כל אחד מישראל, וימשיך אחד את חבירו עד שישובו כולם להשם יתברך ותורתו והעיקר שיתחברו יחד ויתקבצו אל הקיבוץ הקדוש שיתרבה בשכנים רבים עד אין חקר, שזהו בחינת בנין המשכן. נמצא מי שעוסק במשא ומתן בכוונה זאת בודאי הוא עוסק אז במלאכות המשכן. כי כל זה הוא בחינת מעשה המשכן וקיומו.
(ליקוטי הלכות, אורח חיים, בית הכנסת, ו,כד)
אל תונו איש את אחיו (כה,יד)
כלל ויסוד כל התורה כולה הוא, שצריכים להזהר מאד לבלי להטעות את עצמו בזה העולם, כי העולם הזה מטעה את האדם לגמרי, וכמו שבכל הקניינים והמשא ומתן, צריכים להיות נזהר מאונאות והטעיות, כמו כן בעיקר הקנין של האדם בעולם הזה, שהוא לקנות תורה ומצוות בבחינת אמת קְנֵה, צריכים גם כן להזהר מאונאה וטעות. כי כמה וכמה פגמים ופניות חס ושלום יש בהתורה ומצוות של רוב העולם. כי על ידי מעשיהם הפגומים, על ידי זה גם הטוב שלהם פגום הרבה. ואי אפשר להינצל בשלמות מהאונאה וההטעיות של זה העולם, כי אם על ידי התקרבות להצדיק האמתי. על כן צריכין לבקש ולחפש מאד את הצדיק האמת, ולשפוך לבו כמים נוכח פני השם שיזכה למצאו, כדי שיזכה על ידו לברר המדמה שלו, כדי שינצל על ידי זה מכל ההטעיות והאונאות הבאים על ידי בלבול המדמה. ויש שמאמין בהצדיק האמת ומתחיל להתקרב אליו, אבל אין התקרבותו בשלמות עד שיזכה על ידי זה לברור המדמה בשלמות, זה בחינת אונאה פחות משתות [=פחות משישית], כי על ידי שהתחיל להתקרב באמת להצדיק האמת, על ידי זה יצא קצת מבחינת נוגה (שהוא בחינת אונאה שתות), כי הצדיק מכריע אותו בכל פעם אל הטוב ואל הקדשה, ועל כן האונאה שלו היא בבחינת פחות משתות וניתן למחילה, כי זה הצדיק הוא בבחינת ואיש חכם יכפרנה. אבל מי שאינו מתקרב אל הצדיק, רק עומד על המשקל, שאינו חולק עליו; וגם אינו רוצה להתקרב, זה בחינת אונאה שתות, שהוא בחינת נוגה שלפעמים נכלל בקדושה ולפעמים להפך, ועל כן הוא בסכנה גדולה, אם לא ישתדל להתקרב באמת, שלא יפול חס ושלום לרע גמור. אבל על כל פנים כל זמן שהוא בבחינת אונאה שתות, שאינו מכריע לכאן ולכאן, אזי הוא בחינת קנה ומחזיר אונאה, היינו שכל התורה ומצוות ומעשים טובים שלו, שהם עיקר קנין האדם באמת כנ"ל, כל אלו הקניינים יתקיימו, רק שיצטרך להחזיר האונאה, כי יצטרך תיקון וברור גדול לברר התורה ומצוות שלו מהאונאה וההטעיות שלו. אבל זה שטעותו בבחינת יותר משתות, הינו שנפל כל כך עד שחולק לגמרי על הצדיק שזה בחינת יותר משתות, היינו שבחינת נוגה נכלל בקליפה חס ושלום, שם הוא בחינת ביטול מקח לגמרי. שכל הקניינים שלו בטלים ומבוטלים לגמרי, ועליו נאמר כאשר בא כן ילך ומאומה לא ישא בעמלו. ויצטרך לסבול מה שיסבול בכמה גלגולים וכו', עד שהצדיק יחזור ויתקנו מחדש לגמרי.
(אוצר היראה, צדיק רכ; על פי: שם, חושן משפט, שלוחין ה,לט-מ)
וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך – והחזקת בו (כה,לה)
עיקר ההלוואה הוא בשביל להחזיק ביד הלווה אולי יוכל להרחיב ידו על ידי זה, שיזכה לפרנסה על ידי זה, כמו שפירש רש"י שם: אל תניחנו ליפול אלא תחזיק בו עד שלא יפול. כי העניות הוא מהתגברות הכבד על המוח ח"ו. ועל כן זה שבא לידי עניות, שהוא התגברות הכבד ח"ו על המוח. ומחמת זה העניות מעביר על דעת קונו, כי דעתו מתבלבל מחמת שהתגבר ח"ו אחיזת הכבד. וכל מה שמתגבר יותר העניות נחלש הדעת בכל פעם יותר וכמו כן מתגבר ח"ו הכבד יותר. ומחמת זה העני הוא בכעס, כי הכעס הוא בחינת כבד כועס (עיין ליקוטי מוהר"ן א תורה נז)שהוא בחינת עניות, ומחמת זה בתר עניא עניותא אזיל [=אחר העני הולכת העניות – בבא קמא צ"ב]. ועל כן זה שמרחם על העני ומשפיע לו פרנסה, הוא מחיה נפשו ממש ויכול להציל את העני מן העניות לגמרי. כי על ידי זה שנותן לו ומחיה נפשו ומרחיב דעתו, על ידי זה מתגבר הדעת על הכבד, וכל מה שמתגבר הדעת נכנע הכבד, שעל ידי זה מתבטל העניות כנ"ל. וזהו בחינת מצוות גמילות חסדים שגדולה מן הצדקה. כי על ידי הגמילות חסדים שמלוה לו ומרחיב לו לפי שעה, על ידי זה יכול להצילו מן העניות לעולם. כי על ידי זה שעוזר לו ומלוה לו ומרחיב דעתו, על ידי זה נכנע הכבד; וכל מה שנכנע הכבד יותר נתגדל המוח יותר, וכל מה שנתגדל המוח יותר נכנע הכבד יותר, עד שיכול לבטל העניות לגמרי. ועל כן הזהירה התורה על המלווה לבל יהי לו כנושה, כדי להצילו מעבדות מבחינת עבד לוה, כדי להצילו מבחינת התגברות הכבד, שהוא בחינת תכבד העבודה בחינת עבדות כנ"ל שמשם עיקר העניות וההלוואות חס ושלום. רק להתנהג עם הלווה כאילו לא לוה ממנו כלל, ולא יהיה לו כנושה, כדי להצילו מבחינת עבדות, כדי להכניע בחינת תכבד העבודה, בחינת כבד מלא דם, כדי לבטל העניות מישראל, כי על ידי זה שאינו כנושה ללווה על ידי זה מכניע בחינת הכבד בחינת עבדות כנ"ל, ועל ידי זה יוכל הלוה לזכות להרחיב ידו ולפרוע למלווה ולהינצל מן העניות לגמרי.
(ליקוטי הלכות, אורח חיים, פסח ו,יב)
את כספך לא תיתן לו בנשך (שם)
שפע של ממון בא לאדם מבחינת הנפש שלו. וכשאדם לווה ממון מאחרים, ואזי משעבד אליהם שעבוד גופו וכל נכסיו, בבחינת עבד לוה לאיש מלוה, ואז נכלל נפש הלוה בנפש המלווה, ואזי מקבל המלווה על ידי זה שפע של ממון הבא גם מצד נפש הלוה, כי כל נפש יש לה איזה שפע של ממון, וזה עניין אסור רבית.
(אוצר היראה, ממון ופרנסה מג; על פי: שם, יורה דעה, ריבית א)
את כספך לא תתן לו בנשך
הלוה הוא בבחינת מיעוט הירח, שמשם בא העניות, שעל ידי זה צריך אחד ללוות מחברו, כמובא בזוהר הקדוש, שמסכנותא הוא מפגימא דסיהרא [=עניות היא ממיעוט הירח]. ועל כן הלווה נקרא עבד, כמבואר בפנים. ועל כן כשחברו גומל עמו חסד, הוא עושה בזה מצוה גדולה מאד, כמאמר רבותינו ז"ל: גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה, כי עושה בזה טובה גדולה לחברו בגשמיות וברוחניות, כי הוא משלים וממלא אותו מפגימותו בבחינת מלוי הירח. ועל ידי זה בעצמו יכול להיות שיעזור לחברו שיוכל להנצל מהעניות לגמרי, על ידי שימלא חסרונו, שזה בחינת מלוי פגם הלבנה, שעל ידי זה אין יכולים החיצונים לינוק ממנו כל כך ואינם יונקים השפע שלו, ועל ידי זה יוכל לצאת מעניות לעשירות. ועל כן נעשה מזה תיקון גדול כשמלוה לחברו גמילות חסד, כי הוא ממלא פגימת הירח, שזה עיקר עבודתנו כידוע, ועל כן הזהירה התורה על זה כמה פעמים. אבל גם הלוה צריך להזהר מאד לקיים מצות פריעת בעל חוב לשלם לחברו, ובזה הוא מעלה את המלכות לשרשה כביכול, בבחינת 'זרקא – דאזדריקת לאתר דאתנטילת מתמן' [='זרקא' – שנזרקת למקום ממנו נלקחה], כי המלוה לחברו הוא מעורר כביכול הרצון העליון, בחינת רעוא דרעוין [=רצון שברצונות], רצון אין סוף, להשפיע להמלכות שהוא בעניות, כדי שתוכל להתגבר ולברר מה שצריכה לברר, כדי שתוכל לעלות, לחזור ולשוב לשרשה. וכשהלווה חוזר ומשלם מה שלוה מחברו ומקיים מצות פריעת בעל חוב, על ידי מצוה זו הוא מחזיר כביכול את המלכות לשרשה, לרצון העליון הנ"ל, ואזי היא עולה עם כל הברורים שביררה למטה, ועיקר הבירורים נעשו על ידי הסיוע שסייעו זה במה שגמל עמו חסד ותמך ידו והלווה לו, שעל ידי זה השלים אותו קצת, ועל ידי זה יש בו כוח לברר, ועל ידי זה יוכל להינצל לגמרי מן העניות.
מה שאצל רוב בני אדם, אכילה ושתיה ושאר תאוות הגוף אין נקרא עבודה כלל, ומצוות ומעשים טובים נקרא אצלם עבודה ויגיעה, זה בחינת חילוף, שנתחלף בן המלך בבן העבד (סיפורי מעשיות,מעשה יא), כמו כן נתחלף אצלם: שרצון הנשמה שהיא בת מלך באמת, זה נקרא אצלם עבודה, ורצון הגוף, שהוא בחינת עבד, זה דייקא אין נקרא אצלם עבדות כלל, כאילו היה חס ושלום הגוף מלך על הנשמה. ובאמת הדבר בהיפוך ממש, כי הנשמה היא המלך באמת, והגוף הוא העבד; וכמו שהעבד מחויב לעבוד את רבו ולעשות רצונו, כמו כן הגוף מחויב לעבוד את הנשמה ולבטל רצונו מפני רצונה. אך כל זמן שיש לגוף איזה ריח עדיין מתאוות הגוף, רק שמשבר תאוותו בשביל רצון הנשמה, שהוא רצון השם יתברך, ועובד אותו יתברך תמיד – אף על פי שגם זה טוב מאד, אשרי לו, כי גם על ידי זה נתבטל העבדות דסטרא-אחרא, שהוא בחינת זוהמת הנחש, וזוכה לחרות בחינת: כל המקבל עליו עול תורה וכו', ואין לך בן-חורין אלא מי שעוסק בתורה – אך אף על פי כן עבודתו עדיין בבחינת עבד דקדושה, מאחר שעבודת השם נחשבת אצלו לעבודה ויגיעה, ורצון הגוף אינו נוטה לזה, רק שמבטל רצונו מפניו יתברך, על כן הוא עדיין בבחינת עבד דקדושה. אך עיקר השלמות לבטל הגוף כל כך לגבי הנשמה, עד שיתהפך לטבע הנשמה ממש, היינו שלא תהיה לו שום תאווה אחרת ולא שום רצון אחר, רק מה שהנשמה רוצה, היינו לעשות רצון הבורא יתברך, שזה בחינת: ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך, בשני יצריך, שגם הגוף אוהב את השם ועושה רצונו מאהבה. ואזי כשזוכה לזה, אזי נקרא בן להשם יתברך, בחינת בני אתה וכו', שזה עיקר השלמות.
(אוצר היראה, יראה ועבודה ז; על פי: שם, אורח חיים, ברכות השחר ג,יח-יט)
לקראת ראש השנה טרחו גולשי האתר וליקטו מהאתר מאמרים העוסקים בקברי צדיקים, בנסיעה לאומן לראש השנה ובכלל, בקיבוץ הקדוש ובנסיעה לצדיקים מרחבי האתר.
אוסף מאמרים על אומן ועל אומן-ראש-השנה, חלק ראשון.
להיות אצל המנחם הגדול
אנחנו מחפשים את התרופה המקורית ביותר, השורשית ביותר, היסודית ביותר. משהו שיגע בעומק הכי ראשוני והתחלתי שלנו ויזרים בעורקים שלנו חיים שעדיין לא טעמנו. כאשר העומק הזה יזועזע, יתגלגלו הניסים לכל החורים. אם השורש מתוקן – הענפים כבר יתוקנו ממילא. המחלה כבר תתרפא, השידוך כבר ימצא, הבנים יוולדו, המיואשים יתאוששו, כולם כבר ידעו למה הם קמים ועוד לאיזה בוקר…
מה יש בו, בראש השנה, שרבינו הפך אותו ל"עיקר עניינו"? ומדוע ציווה על כל אנשיו – וכל המאמינים בכוחו – להיות אצלו בראש השנה, "לא יחסר איש"? והאם באמת ישנה בעיה הלכתית לצאת מארץ ישראל לקברי צדיקים?
אני יודע שרבנו רוצה שנבוא אליו בראש השנה, אין לי ספק בזה. מעבר לכל העניין שאין לי כסף לזה, אבל אני רוצה להגיד לך את האמת, זה פשוט לא בשבילי, אני לא בן אדם כזה שאוהב המוניוּת, ואין לי שום כוח לתורים ולטיסות ולנסיעות, מה עושים?
בכל החגים האחרים אנו מודים לשם על הניסים והחסדים שעשה איתנו כעם. בראש השנה אין אנו עוסקים רק בעצמנו. אנו מתפללים עבור תיקון העולם כולו, מייחלים לגילוי מלכות השם עבור כל הברואים. הלא כך אנו מבקשים: "אלוקינו ואלוקי אבותינו, מלוך על כל העולם כולו בכבודך, והינשא על כל הארץ ביקרך, והופע בהדר גאון עוזך על כל יושבי תבל ארצך. וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו ויאמר כל אשר נשמה באפו: "ה' אלוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה".
לנסוע אל הצדיק, להתקרב אליו ולדעתו הקדושה – זהו מסע שלא נגמר לעולם. אולי משום כך אמר רבינו ש"צריך לנסוע להצדיק" ולא אמר "לבוא" או "להגיע". כי מי הוא זה שיוכל לומר שכבר "הגיע", שכבר ירד לסוף דעתו של הצדיק ונמצא במחיצתו ממש? "כי מחמת שמוח הצדיק בעצמו אי אפשר לקבל ממנו,מפאת קדושתו העצומה, על כן הוא צריך להתכסות"
ההתבודדות היא מעלה גדולה, עליונה מן הכול. … גם טוב לעשות מהתורה תפילה. דהיינו, כשלומד או שומע איזה מאמר תורה מצדיק האמת אזי יעשה מזה תפילה, דהיינו לבקש ולהתחנן לפניו יתברך על כל מה שנאמר שם באותו המאמר, מתי יזכה גם הוא לבוא לכל זה וכמה הוא רחוק מזה. ויבקש מאיתו יתברך שיזכהו לבוא לכל הנאמר שם באותו המאמר. והמשכיל והחפץ באמת יוליכו השם בדרך אמת ויבין בעצמו דבר מתוך דבר איך להתנהג בזה, באופן שיהיו דבריו דברי חן, וטענות נכונות לרצותו יתברך שיקרבהו לעבודתו באמת. ועניין שיחה זו עולה למקום גבוה מאוד, ובפרט כשעושה מתורה תפילה, מזה נעשה שעשועים גדולים מאוד למעלה
(ליקוטי מוהר"ן ב, כה)
התורה שלפנינו היא תורה כ"ה בליקוטי מוהר"ן (חלק שני), שאת תחילתה ראינו בפעמים הקודמות. למעשה, המושג 'התבודדות' לא מופיע כמעט בתורותיו של רבי נחמן, אלא יותר בשיחות בעל פה בהן מסר הדרכות לאחרים. משום כך התורה שלפנינו נחשבת ליסודית ובסיסית, באשר היא בין המקומות המרכזיים בהם ייחד רבי נחמן את הדיבור על ההתבודדות.
'לעשות מתורה תפילה' – תורה היא תורה ותפילה היא תפילה; כיצד מחברים ביניהם? כמו כן, רבי נחמן לא אומר שיש כאן שני מושגים שיש קירבה ביניהם, אלא ממש אחדות של שני מושגים – לעשות מתורה תפילה, התורה הופכת לתפילה. ננסה לראות את משמעות הדברים ואת יישומם בחיינו.
"רבא חזייה לרב המנונא דקא מאריך בצלותיה, אמר: מניחין חיי עולם ועוסקים בחיי שעה? והוא סבר, זמן תפילה לחוד וזמן תורה לחוד. רבי ירמיה הוה יתיב קמיה דרבי זירא, והוו עסקי בשמעתא. נגה לצלויי והוה קא מסרהב רבי ירמיה, קרי עליה רבי זירא "מסיר אזנו משמוע תורה, גם תפלתו תועבה" (שבת י, ע"א). ובתרגום כללי: רבא ראה את רב המנונא מאריך בתפילתו, ושאל אותו כיצד הוא מניח את לימוד התורה שהוא חיי עולם, בעבור התפילה שהיא חיי שעה? רב המנונא לעומת זאת סבר שזמן תורה לחוד וזמן תפילה לחוד, ולכל דבר יש זמן משלו שצריך להקדיש לו. והגמרא מביאה סיפור נוסף בהקשר זה: רבי ירמיה היה מאריך בתפילתו ורבי זירא חיכה לו כדי שיוכלו לעסוק מחדש בדין התורה שעמד לפניהם, וקרא על רבי ירמיה את הפסוק "מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה" (משלי כח).
מדברי הגמרא הללו אנו למדים לכאורה שתי מסקנות: שיש סתירה מסוימת בין התורה לתפילה, ושיש להעדיף את התורה על פני התפילה באופן כללי. כך היה ניתן ללמוד את דברי הגמרא בפשטות, אלמלא שאנו מוצאים מקורות מפורשים על עיסוק גדול של חכמי ישראל בתפילה. הראשון הוא מנהגם של החסידים הראשונים המוזכר במשנה בברכות (ה, א), שהיו ממתינים שעה שלמה לפני התפילה ושעה שלמה לאחריה ומתפללים שעה, וכך עשו שלוש פעמים ביום – שזה בסך הכול תשע שעות ביום שמוקדשות לתפילה. הגמרא (ברכות כ"א ע"א) גם מביאה את דברי רבי יוחנן האומר "ולוואי שיתפלל אדם כל היום", ועל בסיס דבריו נפסקה הלכה בשולחן ערוך. אם כן, לכאורה, תפילה עדיפה מתורה. וממילא, אנו חוזרים לשאלה הראשונה – תורה או תפילה?
* * *
"כשאדם רואה ולומד בספר מסוים, ובכל מקום שהוא ולומד מוצא את עצמו, היינו שלוקח לעצמו מוסר ורואה פחיתותו ושפלותו, בכל מקום באיזה ספר שהוא בא ומעיין שם, זה סימן שחפץ לעשות רצונו יתברך, וזה שכתוב: "אז אמרתי הנה באתי במגילת ספר כתוב עלי(תהלים מ)" – זה סימן: "לעשות רצונך אלוקי חפצתי", כנ"ל" (ליקוטי מוהר"ן, קכא). ישנן שתי צורות ללימוד תורה: האחת היא לימוד והבנה של הדבר הכתוב, כשלאחר הלימוד בא השלב של הקיום המעשי. הלימוד והעשייה אינם מחוברים זה לזה בדווקא. הלימוד היה יכול להיות לימוד שכלי, 'אינטלקטואלי', שמנותק מכל עשייה, אלא שהאדם החליט שעליו לקיים את מה שלמד. בשלב הלימוד עדיין לא נוצר מתח פנימי בין הלומד ובין הדבר הנלמד; כמה הדבר שייך אלי, איך אני מגיע לזה, מה המשמעות הפרטית שלי בדברים. כל אלו מחשבות של שלב העשייה שיבוא אחרי הלימוד.
זו צורה אחת ללימוד תורה. הצורה השניה עליה מדבר רבי נחמן בתורה זו, הוא לימוד תורה של "לעשות רצונו יתברך". בלימוד כזה הלימוד והעשייה מחוברים ביחד, ללמוד כדי "לעשות רצונו יתברך". כאן כבר בתוך הלימוד נוצר קשר בין הלומד והדבר הנלמד, יש מתח פנימי, והסתכלות על עצמי ביחס לדבר הנלמד – "לומד ומוצא את עצמו" בדבר הנלמד.
מה ההבדל הגדול בין צורות לימוד אלו? סוף-סוף שתיהן מכוונות לעשייה בשלב הסופי. אבל, עומק תפיסת התורה והחיים היא זאת שמשתנה. בלימוד הראשוני הלימוד הוא לימוד על תנאי – תמיד צריך לבוא לאחריו השלב של היישום המעשי שיבוא וינסה לחבר ביני ובין מה שלמדתי. לא תמיד זה יקרה, כמובן. הרבה פעמים נדמה שיש פער כל כך עצום בין הרצוי למצוי שהופך את הלימוד לדיבורים באוויר, לא על משהו שמתרחש בחיים שלי. בלימוד השני, לעומת זאת, ההבנה איננה שרצון ה' אמור להיכנס לחיי בצורה של התאמה חיצונית, אלא שהוא פשוט נמצא שם. לא צריך לחשוב איך מחברים בין הלימוד והמעשה, כי רצון ה' והמעשים שבחיי מוכרחים להיות מחוברים באמת. אחרת הוא לא היה רוצה ממני. אין מציאות של פירוד בין הבורא וביני, אין דבר כזה כמו 'קח את מערכת החוקים הזאת ותנסה להתמודד'. זאת תפיסה שמפרידה כל כך בין ה' וביני, כשהתורה באה לומר את ההפך הגמור: שהוא רוצה ממני דברים, שרצונו נוגע לחיי ונמצא שם, ושעלינו להתאחד מחדש מול הדמיון השליט בעולם שהנבראים עומדים ברשות עצמם. אני לומד כדי לדעת מי אני, ואיפה אני בדרך להגיע לייעודי – "לומד ומוצא את עצמו, לוקח לעצמו מוסר".
לימוד תורה כזה עדיין איננו שלם בלי החלק שמשלים אותו – התפילה. הפער הגדול בין המקום בו אנו נמצאים לבין רצון ה' מאיתנו יכול לנתק אותנו מאותה אמונה שאומרת שאנחנו אחד. אנחנו כל כך רחוקים, כל כך חסרי יכולת, בקושי מתקדמים, ואתה רוצה לומר לנו שאנחנו אחד? שאנחנו באמת יכולים להיות מתואמים לגמרי, חופפים לרצון ה'? בלא סטייה עצמית? נשמע בלתי אפשרי. לחלל הפנוי הזה נכנסת התפילה. אצל התפילה, הכול נמצא בידיו של ה', כולל ההתקרבות שלנו אליו. עכשיו אין שאלה של מרחק, יכולת או הסתברות. האינסוף יגלה את החיבור שלנו אליו כשהפער נראה אינסוף. "אין לה' מעצור להושיע ברב או במעט" (שמואל-א, יד). כל מה שעלינו לעשות הוא למסור את עצמנו לידיו ובכך נוכל לדעת שאנחנו באמת אחד, ושבסופו של דבר נתאחד. רצונו יהיה כרצוננו, רצוננו יהיה כרצונו, כדברי חז"ל (אבות ב, ד). זוהי ההתבודדות עליה כותב רבי נתן שעל ידה "נזכה להתקרב אליו יתברך ולהתחבר ולהיכלל בו יתברך תמיד מכל המקומות שבעולם" (ליקו"ה קריאת שמע ה).
באופן כזה ניתן להפוך את התורה לתפילה, ולא רק להתפלל על קיום התורה. התפילה על קיום התורה באה במצב בו אנחנו לא שלמים עם התורה, לא שלמים עם רצון ה', ומחפשים את האפשרות להגיע לקיומה. אבל במצב האמיתי והשלם בו אנחנו מאוחדים לגמרי איתה, אנו הופכים את התורה לתפילה – את אותו חיבור שהתורה מגלה בינינו ובינה, אנו מבטאים דרך התפילה, שגם היא מגלה את אותו חיבור בעצמו בינינו ובין רצון ה'. התורה שנלמדת היא תורה אחרת, תורה שרצון ה' מתגלה בה בצורה זורמת וישירה. מבלי להיכנס לגדרים המדויקים של תורה מול תפילה בלוח הזמנים, קיימת ההבנה שאין כאן אחד על חשבון השני בשורש הדברים. התורה לא שלמה בלי התפילה והתפילה לא שלמה בלי התורה. שתיהן ביחד מגלות כל פעם מחדש איך אין שום פירוד בעולם, ומראות את הדרך כיצד נשוב ונתאחד, הבריאה והבורא, אנחנו וה'.
בדרך כלל אנחנו מחפשים דרך, נלחמים בספק; בדרך כלל, אנחנו מנסים להתקדם הלאה ולא עוצרים באפיסת כוחות. אבל, כל זה בדרך כלל. אין לך דבר שאין לו מקום ושעה. בזמנים מסוימים, מאוד מדויקים וייחודיים, אנחנו מסוגלים לפתוח את מה שאנחנו תמיד דואגים לשמור סגור ומסוגר. יש ומגיע זמנו גם של השחור ביותר, והוא הופך לנושא שמתעסקים בו במלוא כובד הראש, מה שבימים אחרים היה נחשב לייאוש ולחורבן. כי באמת, זה לא חורבן לדבר על חורבן, כשהחורבן הוא מול העיניים. אין ממה לפחד כשהאובדן מתגלה בכל עצמתו מול העיניים. רק תיקון נדרש.
ואולי אותו תיקון עומד לפתחנו, דווקא ברגעים הבודדים הללו שאנו מסוגלים לעמוד מול החושך בכנות.
* * *
דבר מעניין הוא העובדה שאנחנו הולכים עם נעליים. אנחנו לא יכולים ללכת ברגליים חשופות בעולם, הן יכולות להינזק. מעניין שאין לנו פריט לבוש אחר שמשמש כתפקיד כזה – אנחנו משתמשים בבגדים ככיסוי, כאמצעי חימום, אבל באופן נורמלי אין לנו צורך בשמירה על הגוף, חוץ מהרגליים. וגם על הרגליים אין צורך להגן כשאנחנו נמצאים במנוחה. הצורך בשמירה עליהן הוא בדרכים, במעבר ממקום למקום.
הסכנה שלנו בעולם היא במעבר בין מקומות. יש לנו ייעוד אליו אנו אמורים להגיע, אבל "כל הדרכים בחזקת סכנה" (מדרש רבה קהלת). יֵשׁ דֶּרֶךְ יָשָׁר לִפְנֵי אִישׁ וְאַחֲרִיתָהּ דַּרְכֵי מָוֶת (משלי יד). לא כל דרך מובילה למקום הנכון, וגם הדרך ה'נכונה' לא אומרת לנו איך ללכת, איך לא לטעות בתוך הדרך בעצמה.
הרמז הפנימי לנעליים, אומר רבי נתן (ליקו"ה גיטין ג, כד), הוא העצות. העצות הן הדרכים. מכל מקום חשוך ונפול אנחנו מחפשים דרך לצאת ממנו, איך להגיע אל האור. אנחנו חייבים ללבוש נעליים כל הזמן; אנחנו תמיד מחפשים את הדרכים ואת העצות, מנסים לברר את כל הספקות כיצד עלינו להתנהג, איך נגיע לייעודנו. זהו המאבק התמידי שלנו ברע שמציץ עלינו בכל שלב בחיים, בכל צומת דרכים בה אנו נקראים לבחור – ואנו בוחרים בנעליים.
אבל, כל זה בדרך כלל. אומר רבי נתן, שפעמיים בשנה אנחנו מורידים את הנעליים – ביום כיפור ובתשעה באב. בימים האלו אנחנו כבר לא מתעסקים בעצות ובדרכים, ואנחנו הולכים יחפים על המציאות המסוכנת. ביום כיפור – כי מרוב קדושה כבר אין לנו צורך בנעליים. ובתשעה באב – כי מרוב חורבן שום נעליים לא יעזרו לנו.
יש וגם הרגע הזה חובט בנו, ואסור לנו להתעלם ממנו. עם כל העיסוק בתיקון, לפעמים זה נדמה שהשאלה היא לא 'איך', אלא היא יותר בכיוון של 'מה'. מה, מה כבר אפשר לומר, מה כבר אפשר לעשות. יש מצב של אובדן דרך שכבר לא משנה כרגע אלו נעליים אנחנו לובשים לרגלינו, אלא מה בכלל קורה איתנו, לאן הגענו, האם בכלל אנחנו בדרך כל שהיא או שהגענו לתֹהוּ לֹא דָרֶךְ (תהלים קז). וכמו שרבי נתן מתאר את זה:
בדרך כלל אנחנו נשמרים מתחושה כזאת של אובדן. אבל לפעמים אין לנו ברירה, זאת מציאות שאנחנו חיים אותה ואי אפשר להתכחש לה. כך זה בזמני ירידה, וכך זה גם באבלות שלנו על החורבן, שבזמנים המדויקים שאנחנו מתרכזים בו, אנחנו קצת קולטים את התהומיות שיש במילה הזאת – חורבן. "וְאֵין אָנוּ יוֹדְעִין לָשׁוּת עֵצוֹת בְּנַפְשֵׁנוּ, אֵיךְ לָשׁוּב מֵעֹמֶק הַגָּלוּת שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד שֶׁנָּפַל לְמָקוֹם שֶׁנָּפַל". הדרכים נחרבו ואנחנו לא מוצאים תיקון.
במצב כזה אין באמת שום עצה. שום עצה, חוץ מהדבר הזה בעצמו – לזעוק את האובדן הזה. והאובדן הזה בעצמו הופך להיות דרך ועצה: "כִּי בְּוַדַּאי בְּכָל מָקוֹם שֶׁהֵם יֵשׁ שָׁם גַּם כֵּן עֵצָה וְתַחְבּוּלָה אֵיךְ לָצֵאת וְלָשׁוּב מִשָּׁם, אַךְ שֶׁאֵין יוֹדְעִין הָעֵצָה וַעֲצָתָם חֲלוּקָה תָּמִיד, עַל-כֵּן תַּקָּנָתָם שֶׁיֵּדְעוּ הָאֱמֶת, שֶׁאֵין יוֹדְעִין שׁוּם עֵצָה … כִּי בְּכָל דֶּרֶך וְעֵצָה שֶׁרוֹצִים לֵילֵךְ כְּדֵי לִזְכּוֹת לְהִתְקָרֵב אֵלָיו יִתְבָּרַךְ טוֹמְנִים פַּחִים וּרְשָׁתוֹת הַרְבֵּה עֲלֵיהֶם וּמְקַלְקְלִים עֲצָתָם תָּמִיד, אֲבָל בֶּאֱמֶת כָּל תַּקָּנָתָם הוּא זֶהוּ בְּעַצְמוֹ שֶׁיִּצְעֲקוּ כָּךְ לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְיַרְגִּישׁוּ בְּעַצְמָם זֶה הָאֱמֶת בְּעַצְמוֹ שֶׁאֵין יוֹדְעִין שׁוּם עֵצָה, וְיִתְפַּלְלוּ הַרְבֵּה עַל זֶה לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְאָז יִזְכּוּ שֶׁתִּהְיֶה הַיְרִידָה תַּכְלִית הָעֲלִיָּה… שֶׁכְּשֶׁהָאָדָם נוֹפֵל לִסְפֵקוֹת וּבִלְבּוּלִים, בְּחִינַת לִבִּי סְחַרְחַר, אֲזַי זֶהוּ בְּעַצְמוֹ תַּקָּנָתוֹ כְּשֶׁהוֹלֵךְ וְדוֹרֵשׁ וּמְבַקֵּשׁ וּמְחַפֵּשׂ אַיֵּה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ".
אצל אדם שהולך בדרכים, האבדון הוא הדבר החמור ביותר. אבל מי שלא מוצא שום דרך, מוצא את הדרך באבדון בעצמו. דווקא מי שהלך לאיבוד באמת, כבר לא יכול ללכת לאיבוד יותר. כל עוד אין ייאוש ויש חיפוש אחר ה', אז האבדון והחורבן בעצמם הופכים למבקשים. הם לא מבקשים עוד דרך, כי זאת לא תצליח להם. הם מבקשים מקום עליון יותר שלא יכול להיחרב וללכת לאיבוד, וכך הירידה הופכת לתכלית העליה. באותו רגע שבו אנחנו נופלים מהדרכים, אנחנו נפתחים למקום שיכול לבקש ולחפש משהו שלא יכול ליפול יותר.
רבי נחמן מתאר בתורה קצרה (תורה רמז) את המהלך העמוק הזה: תיקו – קינות – תיקון. תיקו, שהוא המילה בגמרא שמתארת ספק שאי אפשר לפשוט אותו, מצב שהוא ללא דרך מוצא, צריך להפוך לקינות (תיקו בתוספת נו"ן) – לבכי של אובדן שמבקש ויודע שהוא כבר לא יודע. והקינות, הופכות בסוף לתיקון. "כִּי זוֹכִין עַל-יְדֵי צַעֲקוֹת אֵיכָה לִזְכּוֹת לֵידַע הַדֶּרֶךְ וְהָעֵצָה אֲמִתִּית אֵיךְ לְהִתְנַהֵג".
בסוף ייבנה עולם חדש, עם דרכים מאירות שנוכל ללכת בהן גם ברגליים יחפות.
אמר רבי אלעזר: גדולה תפילה יותר ממעשים טובים, שאין לך גדול במעשים טובים יותר ממשה רבנו, אף על פי כן לא נענה אלא בתפילה, שנאמר (דברים ג): אל תוסף דבר אלי, וסמיך עלה: עלה ראש הפסגה. (ברכות לב ע"ב)
לאחר הקדמה ופתיחה מפורטת על דרך ההתבודדות בכלליות, כותב המלקט לספר "השתפכות הנפש": "ואגב שאני עוסק בהעתקת זה הספר, אעתיק גם כמה מאמרי רבותינו ז"ל … המדברים מגודל מעלת התפילה לבקש רחמים ותחנונים לפני השם יתברך על כל דבר, אשר רק על ידי זה יוכל להיוושע בכל דבר". בעזרת ה', נעסוק בל"נ בפעמים הבאות בכמה ממאמרי חז"ל המצוטטים בחלק זה של הספר. דרך מאמרי חז"ל אלו אנחנו מנסים להתבונן יותר במשמעות הגדולה של התפילה, לא לגבי פרט זה או אחר, כי אם בחיוניות שלה לכל מהלך חיינו, "אשר רק על ידי זה יוכל להיוושע בכל דבר".
רבי אלעזר אומר, שתפילה גדולה יותר ממעשים טובים. ההוכחה שלו היא ממשה רבנו: אין לך גדול במעשים טובים ממנו, ואף על פי כן הוא היה צריך להתפלל. גם מהפסוקים אפשר לראות שמשה נענה בזכות התפילה בגלל מעשיו, מהסמיכות של ההבטחה לעלות לראש הגבעה ומשם לראות את ארץ ישראל מייד לאחר תפילתו. בעלי התוספות מעירים, שלכאורה אין הוכחה לכך שתפילה יותר גדולה ממעשים טובים, בגלל שיכול להיות שמשה רבנו נענה בצירוף התפילה והמעשים טובים ביחד. לכן הם מפרשים את כוונת הגמרא שמעשים טובים בלא תפילה עדיין אינם מספיקים, וגדולה תפילה שיש עמה מעשים טובים, ממעשים טובים לבדם. מדברי תוספות אלו אנחנו רואים שיש מקום אליו אי אפשר להגיע עם מעשים טובים, שאפשר להגיע אליו רק על ידי התפילה.
לפני שננסה להבין את הקשר בין מעשים טובים ותפילה, נקדים שאלה המתעוררת מלשון הגמרא: "שאין לך גדול במעשים טובים יותר ממשה רבנו, אף על פי כן לא נענה אלא בתפילה". מלשון הגמרא משמע שהחידוש הגדול ששמענו כאן, הוא ש"לא נענה אלא בתפילה". ניתן לחשוב שאפשר להיענות במעשים טובים, ולכן מדגישה הגמרא ש"לא נענה אלא בתפילה". מה המשמעות של ענייה זו, אם לא נעשתה פנייה לקב"ה בתפילה? כיצד אפשר להיענות מבלי לבקש? שאלה זו גם נכונה על הפסוק "טרם יקראו אני אענה". כיצד אפשר לענות, לפנות בחזרה, מבלי שנעשתה פנייה קודמת?
"מסיר אוזנו משמוע תורה, גם תפילתו תועבה" (משלי כח). מדוע תפילה של מי שמתבטל מהתורה נחשבת לתועבה? ומשמע שאין זה עונש על חטאו, אלא מציאות של תפילה שהיא 'תועבה'. וכן, מדוע נחשבת תפילה לתועבה רק בגלל חטא זה ולא בגלל חטאים אחרים?
אחרי סדר של בקשות בתפילת שמונה עשרה, אנחנו מגיעים לברכה שכוללת את כל סוגי הבקשות בכלליות: "שמע קולינו… וקבל ברחמים וברצון את תפילתנו". דבר תמוה הוא, שבברכה הסמוכה לה אנחנו מבקשים כמעט בדיוק את אותו דבר: "רצה ה' אלוקינו בעמך ישראל ובתפילתם/ולתפילתם שעה". גם כאן אנחנו מבקשים על עניית התפילה. אבל ההבדל ניכר בתחילת הברכה. "רצה ה' אלוקינו בעמך ישראל". הדבר הראשון עליו אנחנו מבקשים שה' ירצה בנו. כלומר, ישנן שתי צורות לעניית התפילה. תפילה יכולה להיענות בגלל חסד ה', כמו שאפשר, להבדיל, לבקש מכל מישהו אחר. כמובן שיש הבדלים רבים, אבל תפילה זו באה כחסד שאינה מגלה איתה יותר מחסד ה' לבדו. אבל ישנה עניית תפילה שבה מתגלה דבר נוסף – "רצה ה' אלוקינו בעמך ישראל". כשהתפילה נענית, מתגלה בכך גם רצון ה' בעם ישראל. כאשר הקב"ה עונה לתפילתנו, הוא מראה בכך לא רק את חסדו הגדול אלא גם את רצונו בנו, ומשום כך הוא רוצה מאיתנו תפילה – "הקב"ה מתאווה לתפילתן של ישראל" (מדרש רבה, שמות).
על דרך זו ניתן להבין את הנאמר בתהילים: "רצון יראיו יעשה, ואת שוועתם ישמע ויושיעם"(קמה,כ). מתוארות כאן שתי דרגות, "רצון יראיו יעשה", ו "ואת שוועתם ישמע ויושיעם". מי שהוא ירא ה', הקב"ה עושה כרצונו עוד לפני תפילתו. בגלל שהתפילה מגלה את רצון ה' בנו, אותו אדם שכבר מכוון כולו לרצון ה', רצונו נענה מייד. "עשה רצונך כרצונו, שיעשה רצונו כרצונך" (אבות ב, ד). מי שכל כולו רוצה לעשות את רצון ה', הרי הוא כבר חי את הקשר שבינו ובין בוראו, ובעצם הוא כבר מגלה בכל מעשיו את מה שהתפילה אומרת: שה' רוצה בנו. על ידי המעשים שהוא עושה הוא מחדד את ההכרה שה' רוצה בו, והראיה הגדולה ביותר לכך, שהוא רוצה ממנו גם מעשים.
משום כך היתה מחשבה שניתן להיענות במעשים טובים. מפקיעה הגמרא ממחשבה זו ואומרת, שגם משה רבנו המושלם בעשיית רצון ה' בכל מעשיו, "לא נענה אלא בתפילה". בוודאי שיש לתפילה זו קשר עם מעשים טובים, כמו שהתוספות מעירים – אם בתפילה האדם מתכוון לרצון ה', הרי הוא חייב לבטא את האמירה הזאת באמת בחייו, ולא להתנהג במעשיו אחרת. כשהוא מראה במעשיו את הכרתו ברצון בוראו, התפילה מקבלת משמעות אמיתית יותר – "רצון יראיו יעשה". כאן התחדש חידוש גדול, שתפילה בעצם ממשיכה את כל העשייה הטובה. במעשים טובים האדם מבטל את עצמו לרצון ה', אבל עומק המשמעות של דבר זה לא בוטא עד הסוף. בתפילה מתבטא הביטול המלא: שהכל מה', שאין עוד מלבדו, ורק הוא יכול להושיע. אם רצון ה' זה הכל, אז גם רצונו ממני זה הכל. זה רק מחזק את העשייה הטובה, וכדברי רבי נתן: "כי בודאי כל מה שחזקים יותר שהכל מתנהג ברצונו יתברך, ודאי מתחזק הרצון של האדם לעשות רצונו יתברך" (ברה"ש ה לו).
* * *
עני אחד בא אל רבי נתן, ובפיו שאלה על סדר ההתבודדות שלו. הוא עני מרוד, וצרכיו מרובים עליו מצד בני ביתו, ובוודאי שהוא צריך להקדיש תפילה על כך. אבל מצד שני, אי אפשר לשכוח את העיקר – להתפלל על רוחניותו, שיזכה להתקרב לה'. מה עליו לעשות, שאל את רבי נתן, על מה עליו לשים דגש? ענה לו רבי נתן: תגיד לה' את מה שיותר כואב לך. מתוך הכאב הזה תבקש ממילא את הדבר האמיתי, שתזכה לעבוד את ה'.
המשמעות של ההתבודדות היא לא רק בבקשת צרכים, לא משנה מאיזה סוג הם. בוודאי שרק משמעות זאת כבדה מאוד ולא ניתנת לביטול, באשר שכל התקדמות האדם תלויה בתפילתו, ובלי עזרת ה' לא יתכן להתקדם. אבל מסיפור זה ניתן לראות משמעות נוספת אליה מובילה התפילה – להתכוון לרצון ה'. כמו שרבי נתן כותב, ברגע שמכירים שהכל מתנהג לפי רצון ה', ורצונו מקיים את הכל, מתחזק רצון ה' לעשות את רצון ה'. אם רצון ה' זה הדבר היחידי, שמקיים את הכל, ורצון זה רוצה אותי, אי אפשר לעשות שלא כרצון ה'. רצון ה' הוא עצם המציאות של כל העולם כולו – וגם של המציאות שלי. רצונו נותן לי חיים, ובקיום רצונו יתהוו החיים האמיתיים אצלי.
ההתבודדות לא רק מבקשת. היא מקרבת את האדם בעצם מעשה התפילה אל ה', לרצות לעשות את רצון ה', להכיר במשמעות האמיתית של הקיום שלי. לא נבראתי אלא לשמש את קוני, קשיי אינם ייסורי הגאווה שלי, הצרות שעוברות עלי לא עוצרות שום דבר. הכול מוביל לרצון ה'. שם הכל מובן, הכל מקבל תשובה. גם אני מקבל תשובה, וחוזר בתשובה.
מעשה… האחד היה חכם והאחד היה תם… הלך התם ולמד מלאכת רצען והחכם… דאקטיר גדול… והיו לו יסורין גדולים… לא היה לו עם מי לדבר… והתם הנ"ל… תמיד בשמחה גדולה… והיה אומר: אשתי, כמה יפה ונפלאה המנעל הזה… והחכם היה מלא יסורים תמיד… פעם אחד בא המלך… ומצא… זה בשם חכם וזה בשם תם והיה בעיניו לפלא… ונתיישב המלך לשלוח … אל החכם … ואל התם… והתם תיכף שהגיע לו האיגרת… נתמלא שמחה ואמר לאשתו… המלך שלח בשבילי… ונמלך המלך לעשות את התם הנ"ל גאבירניר [=מושל]… והחכם הנ"ל כשבא אליו האיגרת מהמלך… נתחכם החכם בחכמתו ופילוסופיא שלו וענה ואמר: מה זאת שהמלך כזה ישלח אחרי… ענה ואמר זה החכם … שבהכרח הדבר מובן ומבורר שאין מלך בעולם כלל.
(סיפורי מעשיות, מעשה ט, מחכם ותם)
ברוב המעשיות הקדושים שסיפר רבינו בסיפורי מעשיות, איננו מבינים בעינינו המגושמות מה היא התועלת הרוחנית, מה ה"נמשל", מהרובד העליון, הפשוט, רובד הסיפור עצמו. ברור לנו כי טמונים בו ורמוזים בו סודות עילאיים ונשגבים, ברמות שונות, שכל אדם לפי דרגתו יכול להשיגם, אולם לא תמיד אנו מבינים איזה נמשל רוחני מהסיפור עצמו.
בנקודה זו, שונה "מעשה מחכם ותם", שבו גם הרובד הפשוט גלוי כביכול ומובן לכל, וההבנה הזו היא נפלאה ממש. היא משקפת בחריפות את הניגוד שבין שגעון ההתחכמות לבין ישרות ופשיטות התמימות האמיתית הקדושה (שכך מכונה התם ברמזי המעשיות, למשל, "התם הקדוש"), והיא מציגה את הניגוד העצום שביניהם, את העצמה שאין רע יכול לעמוד בפניה של התמימות, מול אפסותה המתוחכמת, ה"שואפת לשלמות", כביכול, של החכמה המדומה.
רבינו הקדוש, שהתמימות והפשיטות האמיתיים הם עיקר ויסוד שאין בלתו בדרכו הקדושה, בא בסיפור הזה להדגים לנו ולהחדיר בליבנו את גודל יקר תפארת התמימות ואת גנות ההליכה אחר "חכמות" בעבודת ה' ובעסקי העולם.
מהי תמימות? מהי פשיטות? ולעומתן – מהי ה"חכמה" במרכאות, ההתחכמות, זו שהופכת את נושאה ל"חכם" של סיפורי מעשיות, המוצא עצמו בסופו של יום שקוע בביצה שאינו יכול לצאת ממנה, והוא ערום ומרוקן מכל?
אמנם לא נוכל להאריך יותר מדי בביאור ענין חשוב ורחב ידיעה כל כך, אולם בקצרה מאוד: תמימות ופשיטות הן, בפשטות, הגישה לכל עבודה רוחנית, תהא רמתה אשר תהא, כאילו היא הדבר החשוב ביותר, והנעלה ביותר בעולם. בלי להסתכל כלל על דעת הסביבה. לא להתפתות אחר השכל החוקר בכל דבר בחקירות של הבל, "רק לילך בתמימות ובפשיטות, בלי שום חכמות, ולהסתכל בכל דבר שעושה שיהיה שם הש"י, ולבלי להשגיח כלל על כבוד עצמו, רק אם יש בזה עבודת השי"ת יעשה, ואם לאו – לאו" (ליקו"מ ח"ב יב).
כזה הוא התם, מקבל כל ענין כמו שהוא באמת, עושה מה שהוא צריך לעשות, בלי לבחון את תגובות הסביבה ובלי להעניק לה משקל מיותר. הוא מצידו עושה כל שביכולתו. וכשהוא נתקל במציאות המכאיבה ורואה שהוא אינו מושלם, שהנעליים שהוא תופר הן של שלשה קצוות, שעבודת ה' שלו כלל אינה מושלמת, הוא אינו נופל בחכמות של יאוש. "מה לי בזה?" הוא אומר. "זה מעשה שלי, וזה מעשה שלו", ומבחינתי העיקר אינו אלא שעשיתי כל שיכולתי לעשות.
החכם, לעומת זאת, מתייסר תמיד בכל מעשה שיעשה, בכל צעד שלו, מרוב מחשבה ודמיון. כל מעשיו נמדדים, בעיניו, על פי הסביבה. בניגוד לתם, המבקש להיות מושלם כלפי עצמו, מושלם מצד המאמץ שהוא עושה, החכם מבקש להיות מושלם בעיני הסביבה ובמבחן התוצאה (שאינו תופס ואינו חל כלל על עניינים רוחניים, שהם הנמשל בסיפור). הוא אינו מקבל שום דבר כפשוטו. הוא חוקר, ודורש, ומסתבך, עד שכאשר הוא אינו מניח ל"חכמתו" בשום שלב, והוא מתעקש לדרג הכל לפי ערך חכמתו הוא, ולהתאים הכל למחשבתו הוא, הוא נלכד בחכמת עצמו ונופל לרפש וטיט, שם הוא נותר לשקוע עד שיוציאוהו.
במעשה החכם והתם, אנחנו מלווים את הזוג הזה לכל אורך דרכם בחיים. החכם מצד אחד: גבה עיניים, שואף גבוה מכפי יכולתו וכשאינו מצליח להשיג את שאיפותיו המוגזמות הוא נופל לצער; ומצד שני: התם, שפל עיניים, אף הוא שואף, אבל הוא אינו קופץ מעבר ליכולתו, די לו במה שיש לו והוא אינו מתקנא במה שאינו שלו – ובסופו של דבר, וכאן אנחנו מגיעים ל"סיכום" הסיפור: דווקא התם, בתמימותו ובשאיפותיו המאוזנות – ובזהירותו המופלגת שלא לסטות מדרכו, גם במחיר הפיכתו לבדיחה בעיני הסביבה – דווקא הוא עולה ומתמנה למינוי רם דרג בחצר המלך, לעומת החכם שהתעקשותו לדבוק בחכמתו המעושה הובילה אותו לשקיעה ביוון מצולה.
כך מסוכמים הדברים בליקוטי עצות מהדורא בתרא (תמימות ד) "עיקר כל הנפילות הן על ידי חכמות. כי כשהאדם הולך אחר חכמתו יוכל לבוא לידי רעות גדולות, כי החכמה מתעה אותו מחכמה לחכמה ומחכמה לחכמה, עד שנלכד ונתעה בחכמת עצמו, עד שנעשה כמשוגע ממש ר"ל, ויוכל לבוא על ידי זה לכפירות גמורות ר"ל, לכפור במלך ובשריו, היינו לכפור במלכו של עולם ובכל הצדיקי אמת, וכל העולם נעשה אצלו כלא ומתלוצץ מכל העולם כאילו כל העולם בטעות ח"ו ונעשה על ידי זה ירוד ושפל ובזוי מאוד ברוחניות ובגשמיות, מלבד מה שהוא תמיד מלא יסורים וחסרונות רבים מאוד, וכל מה שמתנהג עמו – הכל כנגד רצונו, והוא מלא כעס ומכאובים תמיד… ותועה בחכמתו ומכניס הכל בתוך הטבע.
"אבל מי שזוכה לילך בדרכי התמימות באמת, הוא חי חיים אמיתיים, חיים טובים באמת, ואיך שמתנהג עמו – הכל טוב וישר לפניו, והוא מלא שמחה תמיד. ואפילו אם אין לו רק לחם צר ומים לחץ הוא מתענג מזה מאוד ומרגיש בלחם והמים באמת את כל הטעמים של כל המאכלים והמשקאות שבעולם, וכן בענין המלבושים…"
יפיה של התמימות הוא האמת שבה. אין בה סטיות, אין בה נסיון לרצות אינטרסים זרים, אין בה אלא האמת: מה שמוטל עלי אעשה, גם אם אראה כמשוגע. לעומתה ניצבת החכמה המדומה, ההתחכמות, שעוטה ברק חיצוני נוצץ, ודרכה עקומה ורצופה אינטרסים חיצוניים וזרים, וסופה לעקם דרך בעליה ולהסיר אזנו משמוע דברי אמת פשוטים ולאטום ליבו מלהתפעם מדרכי ישרים.
ההולך בתמימות שמח בחלקו ומאמין באמונה שלמה בבורא יתברך שמו ובצדיקיו האמיתיים, הוא אינו בוש לעסוק בכל ליבו ובכל רצונו בעבודות הפשוטות לכאורה בעיני בני אדם, אך החשובות מאוד בעיני אבינו שבשמים.
[אין בדברים משום פירוש מוכרח על המעשה כמובן, אלא כיוון לבחינה ולהסתכלות]
"ר' זלמך הרב" אב בית הדין בעיר מדבדיבקא שבאוקראינה, היה נכדו של תלמיד רבינו רבי יוד'ל, שבנו ר' ישעיה שלום, אביו של ר' זלמן, ישב אף הוא על כס הרבנות בעיר, ולאחר פטירתו ירשו בנו זה.
רבי זלמן המדובר היה אחוז ודבוק במוהרנ"ת כשלהבת בנחלים. אלא שבזמנו היתה ההתנגדות על מוהרנ"ת במלוא עוזה, עד כדי כך שפעם אחת נעלו אנשי עירו עליו את פתח בית הכנסת לבל יוכל לחמוק מהם, והחלו משמיעים בפניו דברי חירופין וגידופין על מוהרנ"ת, והוא נאלץ בעל כרחו להאזין לכל דברי הנאצה.
אחרי מעשה זה, נסע ר' זלמן לשבות עם מוהרנ"ת בשבת ומשהגיע, נכנס לספר למוהרנ"ת את כל אשר עובר עליו בענין ההתנגדות, החל מוהרנ"ת משוחח איתו שיחה נלהבת על הצורך להבליג ולהבליג עד אין סוף. נכנסו הדברים עמוק בלבו של ר' זלמן, ומאז היה מספר תמיד שהודות לשיחה נפלאה זאת אגר כחות הרבה להבליג ולשתוק על הכל.
פנים קורנות
על אותה פגישה עם מוהרנ"ת היה "ר' זלמן הרב" מספר סיפור מעניין בהתפעלות ובהתרגשות רבה. כשנכנס למוהרנ"ת, כך סיפר, לאותו חדר בו היה סגור ועובד את השי"ת, נתגלו לפניו פני מוהרנ"ת זוהרות באור הולך וגובר – "וואס זאל איך אייך זאגן, צוויי הונדערט לאמפן, דריי הונדערט לאמפן – א סך שטארקער"… [-מה אומר לכם, מאתיים מנורות, שלש מאות מנורות – [היה זה אור] חזק בהרבה…), הרהרתי לעצמי: אני, זלמן, משלה את עצמי! הצצתי שוב בפני מוהרנ"ת, ושוב ראיתי אור גדול זוהר מפניו, שוב חשבתי: אני, זלמן, משלה את עצמי! ושוב הצצתי בו ושוב ראיתי את אור פניו הקורנות. כך היה הדבר כמה פעמים, עד שהבחין בי מוהרנ"ת ופנה אלי: "אה, האתה זה, זלמן?" ותיכף פשט צורתו והיה כאחד האדם" – – –
– "מה אומר", הוסיף ר' זלמן, "הפשטת שלבש היתה בעיני פליאה עצומה יותר מעצם המחזה הנורא על פניו הקדושות של מוהרנ"ת לפני כן, המהירות הרבה בה הסיר מוהרנ"ת את האור מעליו הפליאה אותי יותר מהאור עצמו".
אזמר בשבחין עם הניגון
פעם אמר רבינו ז"ל בהתפעלות [תרגום חופשי]: "האוצרות שיש ליהודים – אקדמות (של שבועות) עם הניגון!" ומכלל דבריו היה, שהן השיר "אקדמות" והן הניגון הידוע שלו, ממקור עליון יהלכון וזכות גדולה הם לישראל שקיבלום.
על אותו משקל, אמר פעם ר' זלמן הרב: "הרכוש שיש לנו – אזמר בשבחין: מילים מהאר"י הקדוש, עם ניגון של רבינו ז"ל".
לא ידח ממנו נדח
שיחותיו של מוהרנ"ת מחזקות ומעוררות היו כל כך, עד כי בעלי עבירה גדולים שנכחו בשעת אמירת התורה שלו היו הופכים לבעלי תשובה ממש. פעם נזדמן לאיש אחד מתושבי וילנה לשמוע את מוהרנ"ת משוחח שיחת התחזקות נלהבת, בה האריך להוכיח עד כמה לא אפסו סכוייו של כל איש, יהיה מצבו הרוחני אשר יהיה, לשוב בתשובה שלימה.
ישב האיש ושתה בצמא את דבריו, המתין עד לסיום השיחה, אחר ניגש למוהרנ"ת וביקש לשוחח עמו בפרטיות. ובשיחתו, סיפר למוהרנ"ת: בוילנה העיר היו בארון הקודש חפצי ערך רבים מאד, פעמוני ספר תורה עשויים זהב, עטרות משובצות יהלומים וכדומה. בימי שנה רגילים היו מופקדים שומרים מיוחדים על ארון הקודש שלא הסירו עיניהם מן הארון יומם ולילה, רק ביום אחד בשנה, בליל יום הכיפורים, לא הושיבו בני העיר שומרים בהסתמכם על אימת היום, שתמנע כל עוולה מבני ישראל.
אלא שדא עקא, הגנבים שתכננו לרוקן את ארון הקדש מתכנו, החליטו שדווקא בלילה קדוש זה יוכלו לבצע את זממם. וכן היה, בחשכת הלילה, כשהכל נמו את שנתם, רוקנו הגנבים את כל אוצרות הזהב והכסף, לא הותירו מכל.
בבוקר, והנה כל העיר כמרקחה. הכל השתוממו על העוול הגדול שעשו הגנבים בלילה של יום הכיפורים הקדוש והנורא, ומיד עם צאת החג, הושיבו בני העיר בית דין מיוחד, אשר הכריז חרם חמור על כל מי שיש לו יד באותה גניבה גדולה, ועל כל מי שיודע כל פרט על כך.
– "אני", הפטיר אותו איש וילנה בשברון לב, "לא הייתי חס וחלילה בין הגנבים, אבל נמניתי על אלה שידעו פרטים על גונבי האוצר, ובכן, מבקש אני את מעלתכם על נפשי, אולי יש גם עבורי תיקון, שכן מאז, כל ימי חשבתי שאפסו סכויי, ואילו כששמעתי את דבריכם הבנתי, שעדיין עדיין לא אבדה תוחלתי, כי לא ידח ממנו נדח, וגם אני יכול להתקבל בתשובה ברחמים.
לא ידוע מה השיב לו מוהרנ"ת, אך ידוע שמוהרנ"ת המשיך לשוחח עמו הרבה, והדריכו לתשובה שלימה באמת.
אילו הייתי נשאר…
סיפר אחד מזקני חסידי ברסלב בדור הקודם: נסעתי פעם ברכבת, פגשתי את אחד הבריונים שהיה ידוע ברוסיה בכינויו "וועלוול שייגעץ" (שייגץ – כינוי לפרחחים). כששמע שאני הנני חסיד ברסלב הציג עצמו בפני בתור תלמיד לשעבר של ר' פנחס מקיבליטש זצ"ל – מגדולי אנ"ש שהיה מלמד ומשך אליו תלמידים הרבה, וכשגילה להם פעם שהוא מחסידי ברסלב פרשו ממנו רובם – "אני הייתי בין הפורשים – סיפר הלה והוסיף – אילו הייתי נשאר אצלו, לא הייתי "זוכה" היום לכינוי וועלוול שיינעץ"…
זה עתה נסתם הגולל והם פונים לביתם מיוסרים. הדי זעקות השבר והשכול עדיין מנסרים באוויר, הדמעות קולחות, הלב כאוב, פצוע ומדמם. יתמוּת. אלמנוּת. אבלות. ליד הכניסה של הבית מוכנים כלים לנטילת ידיים, כי בית הקברות מטמא את הבאים בשעריו, והם צריכים להיטהר.
בימינו כמעט ואין אנו מודעים להלכות טהרה וטומאה, אך בזמן הבית היתה טומאת המת חמורה ביותר. המת הינו "אבי אבות הטומאה", הוא מטמא אם נמצאים איתו תחת קורת גג אחת, אף מבלי שיגעו בו, המת גם גורם לנוגעים בנוגעים בו, ובנוגעים בהם – להיטמא.
מדוע חמורה טומאה זו מכל הטומאות?
המוות מהווה תעלומה גדולה מאוד, על פניו הוא נראה כאובדן וחידלון. המוות נתפס כייאוש מוחלט, חורבן שאין דרך לשוב ולבנותו, הרס שבלתי אפשרי לשקמו, דרך אל-חזור עד לתחיית המתים. כל עוד האיש היה חולה ואפילו גוסס, עדיין פיעמה התקווה לגביו, אך משיצאה נשמתו – רפו כל ידיים.
כל זאת בעינינו.
בעיני חז"ל, לא זו בלבד שאין כאן ייאוש, אלא שעתה ורק עתה מתחילים החיים האמיתיים. "טוב מאד – זה המות" כתוב במדרש (בראשית רבה פ"ט), וכך כותב רבי נתן ב'ליקוטי הלכות' (ברכה"ש ג' כ"ג):
"שהמיתה טובה גדולה, כי אז מתחיל שלמות תיקונו שצריך לזכות לעתיד, כדי שיזכה האדם על ידי זה להכיר אותו יתברך".
למה אם כן המת מטמא כל כך?!
כיוון שאנו עיוורי-שכל, שמביטים על המוות כעל חידלון מוחלט. הייאוש הזה – שמסתיר את נצחיות הנשמה, ומראה כלפי חוץ כאילו קיים חידלון אצל יהודי – הוא הוא שורש כל הטומאות, הוא אבי אבות הטומאה! כל הצלחתו של היצר להסית יהודי לעבירה היא על ידי הצגתו כמנותק מהחיים הנצחיים; הוא מסיתו להסתכל על עצמו כעל חי חיי שעה – ואזי כל מנעמי העולם מוצאים מקום בליבו.
אם היה האדם מאמין בשלמות בנצחיותו, כי אז שום תאווה מתאוות העולם הזה לא היתה כובשת את לבו; הוא היה מחַשב שכר כל הנאה רגעית – מול ההפסד הנצחי, ולא היה נגרר אחריהן (ליקוטי מוהר"ן ח"ב י').
המוות הפיזי משמש אפוא כמנוף עיקרי של היצר לפתות את האדם להנאות העולם החולף – "אָכול ושתֹה כי מחר נמות". לפיכך, זהו מקור כל הטומאות, כי ככל שהאדם רואה במוות ייאוש וחידלון, כן מוצא היצר מסילות ללבבו, להטעותו שיהנה לפחות עתה…
* * *
פרה אדומה – מטהרת, מפני שכל מהותה היא תמימות ואמונה! אין אנו יודעים טעמה של מצווה זו – "חוקה חקקתי, גזירה גזרתי" – וזה עצמו הגורם לטהרה.
כאשר אדם מוכן לבטל את צורת השקפתו ודרך הסתכלותו בכלל ולהיות תמים ומאמין, אזי הוא יכול להתרפא גם מאותה מכת מוות של הסתכלות על סוף החיים כעל ייאוש אחד גדול.
בכוחה של מצווה זו – הנעשית בעץ ארז ואזוב ושְנִי תולעת הרומזים לביטול הגאווה – לגרום לאדם להסתכל גם על החורבן המוחלט ביותר כדבר שיש לו תקנה; שיתחיל להאמין כי אדרבה, שם בעומק האבדון וההרס מפעמת תקווה חדשה, שם נרקמים חיים חדשים שיצמיחו את ה"טוב מאד".
מצווה זו היא גם הוראת דרך בכל מצב של עצבות – שמקורה ב"סטרא דמותא" – שאין חורבן אשר בפנימיותו לא גנוז כח צמיחה מחודש ויפה יותר! אין חושך שלא טמון בו אור חדש ועצום יותר! אין ירידה שלא יכולה להביא לעליה מופלאה פי כמה! תלוי רק בצורת ההסתכלות.
(על פי 'ליקוטי הלכות' נפילת אפים, ד' י"ט ופקדון ד' כ"ג)
"בשביל שחטאו ב'אלה אלקיך ישראל', בשביל זה יסעו בני ישראל" ('עשרה מאמרות')
מי שאינו בוטח בה', נזקק לנדוד ממקום למקום לצורך פרנסתו וכדומה. לעומתו, מי שמאמין ובוטח בה', מקבל את כל צרכיו במקום, בלי טורח.
יחד עם זאת, הטלטול ממקום למקום מתקן את חסרון האמונה, כי על ידי חוסר אמונה גורמים לגָלות השכינה – כמו שאמרו חז"ל, שכשעבדו ישראל עבודה זרה הסתלקה השכינה מבית המקדש (יומא ט' ע"ב) – ועל ידי הטלטול בדרכים, מכפרים על הטלטול שנגרם לשכינה הקדושה.
זה שכתוב "אלה מסעי בני ישראל" – שכל הנסיעות הם בגלל – "אלה אלוקיך ישראל" – בגלל פגם האמונה, והנסיעות הללו גם מתקנות את פגם האמונה.
חשיבותה של ארץ ישראל היא בכך, ששם מרגישים את השגחת ה' בכל פרט ובכל רגע. כמו שכתוב: "ארץ אשר ה' אלוקיך דורש אותה, תמיד עיני ה' אלוקיך בה" (דברים י"א י"ב).
לפיכך נזקק עם ישראל שעמד להכנס לארץ ישראל למנהיגים צדיקים, כדי שאלה יפיצו את האמונה בהשגחת ה', שזוהי סגולתה של ארץ ישראל, ולכן נתמנו בשעתו לתפקיד הנחלת הארץ נשיאים צדיקים, שפורשו בשמותיהם בתורה הקדושה, כי בזכות האמונה שהצדיקים משפיעים, זוכים לארץ ישראל.
"השגות אלקות, אי אפשר להשיג כי אם על ידי צמצומים רבים. מעילה לעלול, משכל עליון לשכל תחתון… צריך לזה רבי גדול מאד מאד, שיוכל להסביר שכל גדול כזה, על ידי השכל התחתון, כדי שיוכלו הקטנים להבינו".
(ליקוטי מוהר"ן ח"א, ל)
השכל, אינו אלא כלי שרת להשיג ולקבל לתוכו השגות עליונות, 'השגות אלקות'. לכן גם נקרא שכלנו 'שכל תחתון', 'חכמה תתאה', לעומת ההשגות האלוקיות המכונות בשם 'שכל עליון', 'חכמה עילאה'.
כדי שהשכל התחתון יוכל להכיל את השכל העליון, הגדול ממנו עד אין-סוף, אין אפשרות אחרת אלא להתקרב לצדיק האמת, היודע לצמצם ולהלביש את ההשגות האלוקיות הגבוהות ביותר, בלבוש של תורות שיחות ומעשיות, המובנות לכל.
"וכאשר שמענו מפיו הקדוש זכרונו לברכה, שפעם אחת אמר, שהתורה שהוא מגלה, היא נמוכה אלפים ורבבות מדרגות, מכפי מה שהשיגה במקומה העליון. והן הן גבורותיו, הן הן נוראותיו, אשר השיגה יד שכלו הקדוש הרם ונישא, להלביש ולהוריד דברים גבוהים ונוראים כאלה, דברים קדושים ודקים ורוחניים מאד – להלבישם בלבושים רבים וצמצומים, עד אשר יהיו דברים השווים לכל נפש. להודיע לבני האדם גבורותיו יתברך, לגלות עצות ודרכים ונתיבות להגיע לעבודתו יתברך באמת, למען דעת כל עמי הארץ כי ה' הוא האלקים אין עוד" (הקדמת ליקוטי מוהר"ן).
* * *
כי זאת למודעי: השגות אלוקות אשר עליהן אנו שחים, אין עניינם ידיעת מושגים מתורת הנגלה או הנסתר, אלא על האור האלוקי אשר הצדיק מעביר לנו דרך תורותיו / לבושיו.
"ואפילו מי שיש לו שכל גדול, והוא חריף ולמדן גדול בתורה, בחריפות ובקיאות בש"ס ופוסקים, ואפילו אם יש לו יד בחכמת הקבלה, בספרי הזוהר הקדוש וכתבי האר"י ז"ל – כל זמן שלא זיכך עצמו מזוהמת הנחש ולא שבר עדיין לגמרי תאוות גופו וחומרו, ויש לו עדיין איזה אחיזה ושמץ דבר מתאוות הגוף והבלי עולם הזה – בוודאי עדיין אין שכלו שלם, ואסור לו להיכנס בחכמת השגת אלקותו יתברך כלל, כי יוכל להיכשל מאד וליפול, חס ושלום, רחמנא ליצלן. וצריך להתחזק רק באמונה ולהשליך שכלו לגמרי, ולסמוך רק על אבותינו הקדושים ועל הצדיקים האמתיים אשר כפו את יצרם ושברו את החומר לגמרי, כי רק הם זכו להשגת אלקותו יתברך בתכלית השלימות" (ליקוטי הלכות, גילוח ג, ח).
גם 'תלמיד חכם', יכול להיחשב לפעמים כ'עם הארץ' בהשגות אלוקות, שכן "עיקר שם 'תלמידי חכמים' הוא מי שמקורב להחכם והצדיק האמת, כי על שם זה נקרא תלמיד חכם, שהוא תלמיד של החכם, שהוא הצדיק האמת. ולהיפך, עם הארץ נקרא מי שלא שימש תלמידי חכמים, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. כי כשאינו מקורב להחכם והצדיק האמת, הוא בכלל עם הארץ, כי אין לו כח לקבל חכמה שהוא השגת אלקות, אפילו אם הוא למדן וחכם, ואפילו אם יש לו מעשים טובים. כי אל התכלית הנצחי שהוא השגת אלקות, אי אפשר לבוא, כי אם על ידי צדיקי אמת ותלמידיהם ותלמידי תלמידיהם" (ליקוטי הלכות, בשר בחלב ה, ז).
* * *
אך יש מי שעומד מנגד. קוראים לו 'עמלק'. הוא מעוניין להפוך את השכל לכלי שרת עבורו; לא להשיג השגות אלוקות, אלא להשיג הרבה כסף, ואם אפשר – גם אוכל טוב…
וכשהשכל נופל בידיו; כשהשכל התחתון, תחת אשר יהגה בתורת הצדיק וישיג את השכל העליון, הוא מתעסק בשטויות וחכמות חיצוניות – מה קורה?
נשמעת זעקה קורעת לב!
"ומי יכול לסבול את קול הצעקה והזעקה הגדולה, כשנופל בחינות המלכות, בחינות החכמה תתאה, ביניהם, חס ושלום. בבחינות 'זעקת מושל בכסילים'!" מי יכול לסבול? – שואל / זועק רבינו…
אכן, אסור לנו לכבוש את זעקתה, רק לתת לה פורקן בשדות וביערות!
את הזעקה הזאת עלינו להשמיע בימים אלו שלפני פורים; את זעקתה של החכמה תתאה, זעקתו של השכל הטרוד בכל הדברים הקטנוניים והשוליים, רק לא בהשגות אלוקיות.
אברהם חלפי, משורר ושחקן ישראלי, נולד בסביבות תרס"ג בלודז' שבפולין. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, עברה משפחתו של חלפי לפנים רוסיה. תחילה למינסק (כיום בלרוס), ולאחר מכן לעיר אומן.
העדות שלפנינו נרשמה על ידי אחיו הצעיר, שמשון חלפי, ומצויה בארכיונו שבארכיון גנזים, והיא מספרת בקצרה על ביקוריו של אברהם חלפי בציון רביה"ק רבי נחמן מברסלב בעת מגוריהם באומן, ועל האוירה במקום כפי שנראתה לעיניו של שמשון, שעל פי עדותו היה אז "קטן מכדי להבין את משמעותו של המקום".
כתב היד נמצא בארכיון גנזים, ארכיון חלפי, שמשון 474, ומתפרסם כאן באדיבותם.
(הניקוד בטקסט – במקור)
ש. חלפי
"אהלו" של רבי נחמן מִבְּרַסְלַב
באומן נמצא קברו של ר' נחמן מברסלב. אברהם אהב לבקר שם ולעתים קרובות היה לוקח אותי עִמוֹ.
היינו מסתכלים בקבוצות של יהודים שהיו מַגִיעִים לשם, יושבים מסביב ל"אֹהל"
ומשמיעים פרקי תהלים. לכאן היו מביאים חולים ובני משפחה היו משכיבים אותם סמוך לקבר ומתפללים לשלומם. אשה זקנה המתייפחת ומבקשת רחמים על בִתה המַקשה בלדתה. כל מיני דמויות כאלה זכורות לי כמתוך ערפל.
גם אברהם היה מוציא את ספר התהלים הקטן מכיסו ומצטרף לתפילת הצבור.
הייתי קטן מִדי מכדי להבין את משמעותו של המקום ההוא לגבי אחי.
לאחר שנים, כאשר חשבתי על כך, הבנתי כי המקום הזה היה עבורו תזכורת פנימית לסבא מאיר החב"די וממולו של סבא זה ניצבה גם כביכול, דמותו של סבא ושמו אָשֵר, זה שהיה מספר לו על שפינוזה ושופנהאואֶר[1].
הערות:
[1] השורות האחרונות נראות כמו פרשנות מאוחרת ומאולצת, המנסה להסביר הסבר חיצוני מה ראה אברהם חלפי ומדוע נהג לילך לציון רביה"ק כה בתכיפות, במקום לומר בפשטות: הוא מצא קשר נפשי למקום הזה והיה בא אליו כדי להתפלל…
העולם ומלואו נבראו ומקבלים חִיוּת רק מהתורה הקדושה, כמו שכתוב: "בראשית ברא אלוקים" ודרשו חכמינו על כך: "בתורה שנקראת ראשית" (בראשית רבא א).
אלא שבתורה כמו בכל דבר שמגיע מלמעלה יש שני כוחות, לטוב ולרע, כמו שאמרו חז"ל: "זכה נעשה לו סם חיים; לא זכה נעשה לו סם מוות" (יומא עב ע"ב).
עם ישראל וכל הטוב שבעולם מקבלים חיות משבעים הפנים [= הפירושים] המאירות של התורה; ולעומת זאת שבעים האומות וכל הרע שבעולם מקבלים חיות משבעים הפנים החשוכות.
לכל אומה יש מידה רעה מיוחדת שהיא ההיפך של אחד משבעים הפנים של התורה. בגלל המידה הרעה אותה אומה סירבה לקבל את התורה, כמו שאמרו חז"ל (בספרי פרשת זאת הברכה), שלפני מתן תורה חיזר הקב"ה על כל האומות והציע אותה להן, וכל אחת מהן סירבה לקבל את התורה מחמת מידה רעה מסוימת שהתורה אסרה.
לכן, מי שנותן למידות הרעות של הגויים לשלוט עליו, כוחות הרע שתלויים בהם שולטים בו ומשעבדים אותו ח"ו ברוחניות ובגשמיות.
אבל כשאדם לומד תורה בעיון וזוכה להבין את עומק חכמת התורה, הוא זוכה לפנים המאירות של התורה, ובכך הוא פורק מעליו את שליטת האומות ומידותיהם הרעות השואבים את כוחם מהפנים החשוכות של התורה, דהיינו מאותם מקומות שהתורה איננה ברורה לו.
הוא מה שאמרו חז"ל: "כל המקבל עליו עול תורה" – שלומד ביגיעה ובעיון עד שמבין את הפנים המאירות שבה – "מעבירין ממנו עול מלכות" – מעבירים את שליטת הגויים עליו ברוחניות, "ועול דרך ארץ" – את המידות הרעות שנגרמות לו בשל כך.
אין ספק שהמרירות, הפחד ושאר חבריהם מאיימים לפלוש בימים אלו לכל לב יהודי. בדרך הטבע כולנו עומדים חסרי-אונים וחסרי-דעת. לא מבינים מה קורה. לאיש אין מושג כיצד לכבות את האש הבוערת והולכת של שנאת ישראל רצחנית בכל רחבי הארץ והעולם. עייפנו גם מלהג מביש ומכעיס של מנהיגים חסרי דעת ודומני שמעטים מאד הם המאמינים כי בכוחם של אלו למצוא פתרון אמיתי ל"סכסוך הישראלי ערבי" שאינו אלא שנאה לשמה ותו לא.
ההצהרות המתלהמות של "כוחי ועוצם ידי" נשמעות בבירור ריקות מכל תוכן כמו ה"אנו נגיב" של מלחמת המפרץ שלא היה כי אם סיסמא עלובה ומביישת. סוגי האולטימטומים והאיומים למיניהם שמשמיעים "מנהיגינו" כבר לא מרשימים אף אחד. בטח לא את אויבינו המתרבים והולכים.
זכורה לי אפיזודה ממלחמת המפרץ, שמן הסתם תלווה אותי כל ימי. התארחנו בשבת אצל חברים. זה היה באמצע המלחמה וכבר תורגלנו בצפירה ובכניסה לחדר האטום. נטלנו ידיים לסעודה שנייה, ישבנו לשולחן, ואז נשמעה הצפירה. נכנסנו לחדר האטום עד שהטילים נחתו. בינתיים לא דיברנו, כמובן, כי הלא אנו מצויים בין ברכת "נטילת ידיים" לברכת "המוציא לחם מן הארץ". לאחר דקות ארוכות נשמעה צפירת הרגעה. יצאנו מהחדר האטום, התיישבנו שוב ליד השולחן ואז ברכנו המוציא ואכלנו סעודה שניה.
כך, בשקט ובביטחון, בלי כלי נשק מתוחכמים, בלי יועצים מדינים ואסטרטגיות צבאיות, בילינו את כל אויבנו עד אחד, וחיים כולנו היום!
סיפור פשוט לכאורה. אולם בעודי אוכל הכתה בי פתאום הבנה מדהימה. מקסימה בפשטותה. מה שעשינו, מה שעושים יהודים מאז מתן תורה ועד היום, סעודת שבת פשוטה כהלכתה, היתה דרכנו להילחם במטורף מעירק ובכל המטורפים כמותו מימות עולם. עד בין לאדן, נאסראללה או מי שלא יהיה.
כך שרדנו. אימפריות עלו, כבשו מדינות ועמים, רמסו, הכו ושינו פני תבל, ואנחנו המשכנו ליטול ידיים ולשבת לסעודה שניה. לפעמים הפריעו הקרבות לרגע ונאלצים היינו להמתין דקות בין נטילה להמוציא, אבל הדי הקרבות שככו, ואימפריות ענק שקעו בנשיית הזמן ואז המשכנו בשלנו.
כך, בשקט ובביטחון, בלי כלי נשק מתוחכמים, בלי יועצים מדינים ואסטרטגיות צבאיות, בילינו את כל אויבנו עד אחד, וחיים כולנו היום!
גם אותם ישמעאלים רצחניים יאבדו בקרוב בנשיית הזמן ואנו נמשיך להכין סעודת שבת וחג, לקיים את מצוות בוראינו, וחיים ניוותר לעד ולנצח!
שמעתי פעם בתוכנית רדיו על חוזרים בתשובה סיפור מהמם. בעל המעשה היה יהודי צעיר ממוצא צרפתי והוא סיפר כיצד לפני שנים, שמע תוכנית רדיו שעסקה בהשקפתם של הנאצים, ימח שמם, ודנה בשאלה מה עורר אותם לשנאת ישראל כה עמוקה.
לפתע, הבין הצעיר היהודי ששנאתם מכוונת בעצם כלפי היהדות, כלפי ה', ובאותו רגע הבין גם שיש בכוחו להילחם בהם. במלחמתו הוא יעשה בדיוק את מה שהם רצו שלא יתקיים עוד. הוא יחזור בתשובה, יקיים מצוות ויעבוד את ה'. באופן כזה יהיה הוא המנצח והם יאבדו.
כמה עמוק, כמה נכון. הלא רק מי שאחז במעשי ישראל, ששמר דת ישראל, נותר ישראל, ומי שנפל בעוונותינו מן הדרך היהודית, נוצח בעצם על ידי אויבינו.
ודאי שצריך גם לעשות כל השתדלות שבדרך הטבע כדי לשמור על חיינו, אבל שלא נטעה ולא נסיח דעתנו מנשקנו האמיתי, הרוחני, הנצחי והמנצח תמיד: תורה ומצוות תפילה וצדקה.
זוהי, אם כן, התשובה לשאלה: "מה אנחנו אמורים לעשות" – להמשיך ולעשות רצון קוננו, בכל מצב, בכל מחיר. פרוטה לצדקה, ברכה בכוונה, תפילה נרגשת, שמירת שבת וכשרות, הם אלו שהביסו את כל אויבינו בעבר, והם לבדם יביסו אותם גם הפעם, בקרבות האחרונים שטרם גאולה.
ודאי שצריך גם לעשות כל השתדלות שבדרך הטבע כדי לשמור על חיינו, אבל שלא נטעה ולא נסיח דעתנו מנשקנו האמיתי, הרוחני, הנצחי והמנצח תמיד: תורה ומצוות תפילה וצדקה.
ודאי שצריך להשתתף בצערם של ישראל ולהרבות בתפילה לביטול כל הגזרות והצרות בקרוב ממש. גם ממצרים נגאלנו רק כשצעקנו אל ה' מעומק הלב והמיצר.
אבל צעקת הלב הזו, כמו אז ממש, צריכה לבוא מתוך הרגשה והכרה ברורה כשמש שבאמת באמת אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמיים, ולא בכדי חתמו חז"ל במסכת סוטה את כל קורות אחרית הימים בעצה זו ולא אחרת.
אין. אין על מי להישען. לא על צה"ל ולא על ארצות הברית. לא על יועצים ולא על דיפלומטים, לא על בעלי כח ולא על בעלי שכל. נדמה שלאט לאט מתבהרים הדברים כפשוטם ממש. ניסינו הכל, שמאל וימין, דמוקרטיה ובחירות ישירות לראשות הממשלה. לכל מי שהציע לשקם את חיינו בהנף יד, כבר נתנו במה, עם כל אויב כבר כרתנו ברית וניכוונו, ושגינו, ומעדנו. אולי, אולי עתה יפקחו עינינו.
להישען על ה' באמת, פירושו לקרוא אליו מעומק הלב. להתפלל כמי שיודע ששום ישועה אינה מצפה לו בדרך הטבע, לזעוק כמי שברור לו שחייו בסכנה אמתית וכבר אמרו חז"ל: "אין תפילתו של אדם נשמעת אלא אם כן משים נפשו בכפו", וכן אמרו "מהו "ויחל משה"? שהתפלל עד שאחזתו חלחלה (רעדה)" ואז נענה!
מי לנו גדול מקדוש ישראל ומנהיגם בדור האחרון, החפץ חיים, שכתב בפירוש מהי סיבת צרותינו ומהי הדרך למנעם. וכה דבריו: "כל הצרות הבאות עלינו, שאיננו ניצלים מהן המה מפני שאין אנו צועקים ומרבים בתפילה עליהם, כי לו התפללנו ושפכנו שיח לפני הקב"ה, בוודאי לא ישובו תפילותינו ובקשותינו ריקם. ולא יסתפק האדם במה שמתפלל השמונה עשרה שלוש פעמים בכל יום (!!!) אלא כמה פעמים ביום צריך לשפוך תפילות ובקשות בינו לבין עצמו כשהוא בביתו מעומקא דליבא". (לקט אמרים פרק י' עמ' מ"ז)
כל האמור, נוגע במיוחד לצרותינו מבני ישמעאל. וכך מובא בפירוש בפרקי דרבי אליעזר (פרק ל"ב): "ולמה ניקרא שמו ישמעאל? שעתיד הקב"ה לשמוע בקול נאקת העם (ישראל) ממה שעתידין בני ישמעאל לעשות בארץ באחרית הימים, לפיכך ניקרא שמו ישמעאל שנאמר ישמע א-ל ויענם (תהילים נ"ה)".
נמצאנו למדים שמלחמתנו איתם היא מלחמת תפילות, הלא גם הם מתפללים אל ה'.
עתיד הקדוש ברוך לשמוע אל תפילותינו ולהושיע אותנו מן הצער שגורם לנו ישמעאל באחרית הימים האלה. אבל אנחנו מצידנו, צריכים להשמיע את אותה תפילה שממתינים לה בשמיים! לא לחכות לצער נוסף שלא יבוא עלינו חלילה, כדי לעורר את ליבנו ולפתוח את פינו לזעוק, אלא לזעוק ולהתפלל ולזעוק כבר מעכשיו. לא כמי שאין הדבר נוגע אליו, כי באמת כבר עכשיו נוגע הדבר אלינו ממש ולחיינו!
כך צריך להרגיש כל אחד ואחד מאתנו, שה' שומע תפילה, ומצפה לתפילותינו, ובשוועותינו תלויה גאולתנו ופדות נפשנו.
והלא מקרא מלא הוא בסוף תורתנו, בדברי משה האחרונים בשירת האזינו. כך מספר לנו גדול הנביאים על העתיד לבוא, על הסוף ממש. "ראו עתה כי אני אני הוא, ואין אלוקים עמדי. אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא ואין מידי מציל".
"אני אני הוא" אומר לנו ה'. אין כלום, ממש כלום. אף אחד לא יכול לעזור לכם ואף אחד גם לא ירצה לעזור לכם. "ואמר אי אלוהימו צור חסיו בו". היכן הם כל אלילינו, בהם בטחנו, זרוע בשר ודם: "חץ", "פטריוט" ושאר תחכומי ה"אח הגדול" מן המערב, שגם גאוותו, אך לפני זמן מה, התפוררה לאבק דק…
מבאר רש"י: "ראו עתה" – "הבינו מן הפורענות שהבאתי עליכם, ואין לכם מושיע". היש דברים ברורים מזה? האם נזדקק חלילה, להדגמות נוספות לאפסות אלילנו?
רק כאשר נפנה כולנו לה' בתפילה אמיתית, יסורו אויבנו, ורק אז יאמר עלינו: "אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה'".
אנו נגיב! נתעורר מתרדמתנו הרוחנית ונזעק לעזרה אל אבינו שבשמיים.
"אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא". רק מולו אנחנו עומדים ורק הוא יושיענו.
זכרה זמן אשר "נעשה ונשמע" השיבו ועתה ענות: "אמן" לא אבו!
(משיעוריו של רבי לוי יצחק בנדר שנאמרו בין מנחה וערבית. עובד ונערך על ידי הרב מרדכי פרנק)
למה באים עלי הצרות?
דוד המלך אומר בספר תהלים: "למה אירא בימי רע? עוון עקבי יסובני!" – על כל אחד ואחד עוברים פתאום ימי רע. מעברים, משברים, גלי הים. וצריך האדם בימי רע הללו לחשוב: למה הם באים? ממה הם באים? מה מטרתם? מה סיבתם? למה אירע בימי רע?! והתשובה היא: עוון עקבי יסובני! אותם עוונות טמונים, אותם הרגלים רעים שאני דורך עליהם ברגלי, שאני רגיל בהם, ואיני מחשיב אותן לעוון כלל, והם הם מסבבים לי את הימי רע והם הם המביאים עלי את המשברים והגלים.
ישנם כאלו דברים, שכל אחד מאתנו רועד מעונשם, מפחד מלהיכשל בהם, כדוגמת חילול שבת, אכילת נבילות וטרפות ה"י וכו', אבל יש דברים, שאני 'דורך ברגלים', שאינם נחשבים כלל לעוולה אצלי.
ודוד המלך ע"ה אומר: אדרבה, "עוון עקבי יסובני", מהעבירות הללו אני מפחד, על אלו העבירות הרי אכשל חלילה ולא אחזור עליהם לעולם בתשובה. אבל כשאדם מתחנן על נפשו בינו לבין קונו, ורצונו חזק ותקיף לזכות לתשובה אמיתית, מגלגלים כבר משמים, ומתגלים לו ונפקחים עיניו, והוא מתחיל להרגיש איך שגם על כל העניינים הבלתי רצויים הללו, איך שגם עליהם הוא צריך להתחרט ולחזור בתשובה שלימה.
* * *
קדושת בית הכנסת
כמה פעמים דיברנו מעניין קדושת בית הכנסת, כמה צריך להיזהר ולהישמר מאוד לא לזלזל חלילה בקדושת בית הכנסת, במיוחד בזמני התפלות.
מובא בספר הזוהר בחריפות כה גדולה בענין זה, עד שכמעט ואי אפשר בכלל לומר ברבים לשון חריפה ונוראה כזו, על גודל הפגם שמבזים בית הכנסת. צריך לשנן לעצמנו כל פעם מחדש שבית הכנסת נועד לדבר בו אך ורק דיבורים של תורה תפלה, לדבר מהתכלית, זהו זה! כאשר מתבוננים, לדאבוננו, על מצבנו היום, הרי דבר זה ממש נדרך מתחת למדרס רגלינו, ממש דורכים על זה עם הרגלים! דורכים עם הרגלים!!! – – –
* * *
ילדים – ובית הכנסת
הדברים נאמרים ביחוד כאשר מתבוננים על הבאת הילדים לבית הכנסת. יש הורים שאין משגיחים כלל, רח"ל, על ילדיהם בבית הכנסת, היתכן כדבר הזה? הרי עיקר אהבת אב לבנים תלויה ועומדת בענין חינוך הבנים ליראת שמים!
יש אימרה מהבעל התניא: "כרחם אב על בנים" – פירושו, שהאבא קם לפנות בוקר ואומר פרק תהלים בשביל בנו!
קל וחומר הדברים אמורים, כשה' עוזר ויש לאבא בנים, והם גם יכולים כבר לענות אמן – אלף מם נון! ברוך ה'! זו מתנה מלמעלה! היתכן שלא אעשה כל אשר ביכולתי להחזיר נחת רוח למעלה?!
מה רוצה השי"ת ממני? שהילד הזה שנתן לי במתנה יגיד אמן! העבודה הזאת מוטלת אך ורק על האבא! למה שלא אחזיר את הנחת רוח הזה למעלה?! למה לא אעשה לו את הנחת רוח הזה?! וכי כל כך קשה הדבר הזה?!
כל אחד מאתנו שיחשוב לרגע מה הייתי עושה, איך הייתי נראה, אם הייתי עכשיו יושב לבדי, ערירי, בבית הכנסת, מבלי שיהיה לי את הזכות שיהיו איתי ילדים חלילה – רח"ל מהעונש הזה להיות ערירי, רח"ל – אבל הנה עכשיו אני יושב בבית הכנסת ויש לי את הזכות ואת האפשרות לשבת יחד עם בניי, למה שלא אחזיק אותם כרגע לידי ולהרגיל אותם לענות אמן ובכך אגרום נחת רוח לאבינו שבשמים?!
יש ילד שכבר מגיע לבית הכנסת, אבל, הוא עומד לו בחוץ ומשחק… והרבה פעמים הילד הזה מחסיר מעצמו זכויות גדולות של עניית אמן! הוא הרי בחוץ ולא עונה! ואפילו כשהוא ליד אביו, קורה הרבה פעמים שאביו אינו משגיח עליו לומר: אמן. אמן! היתכן?!
גם את זה תספר לה'!
למה זה קורה לנו? למה כך הם פני הדברים?! – הכל נלקח ונובע מהענין של חוסר התבודדות, וחוסר יישוב הדעת!
הכוונה הפשוטה של ההתבודדות והיישוב הדעת היא: "לספר לפניו כל לבו" – על כל דבר צריך לספר להשם יתברך. גם את הדבר הזה צריך לדבר לספר להשי"ת: רבונו של עולם! למה לא אחזיר לך את הנחת רוח? אתה הרי נתת לי ילדים והם ב"ה בריאים והולכים בדרך ישרה וטובה, למה לא אושיב אותם לידי בשעות התפלה בבית הכנסת על מנת שיענו אמן?!
אומרים בקינות של איכה: "זכרה זמן אשר נעשה ונשמע השיבו, ועתה ענות אמן לא אבו"… כך בקינות, בתחילתם, שאומרים בבוקר: "זכרה זמן אשר נעשה ונשמע השיבו – ועתה ענות אמן לא אבו"… – זהו חלק מהחורבן! הרי מבכים זאת באמירת הקינות על החורבן, ומזכירים את זה: "זכור שאמרנו נעשה ונשמע ועכשיו איננו רוצים לומר אמן"!
* * *
חובת האב כלפי בנו!
ברוך ה' התגלגל הדבר לדבר לשוחח מענין הזה, צריך קצת להתעמק יותר בדבר הזה, ולהרבות בדיבורים מזה, ולראות לתקן את הדבר. מחויבים מאוד לעשות הרבה השתדלות שהילד ישב לידך בזמן התפלות ולראות שעניית ה'אמן' שלו יהיה כל פעם יותר יפה ויותר בהידור…
על האב מוטל להשריש בבנו את ההרגשה, שבנו ירגיש שמחה עצומה כששומע שיוצא מפיו עניית ה'אמן'; על האב מוטל החובה להחדיר בחכמה לבנו, שיש נחת רוח גדולה מאוד לאבינו שבשמים על ידי כל אמן ואמן היוצא מפיו; על האב מוטלת המשימה, שבנו ירגיש בכנות, שמכל עניית 'אמן' נעשה שמחה גדולה למעלה; על ההורים מוטלת האחריות, שבניהם יבינו ויאמינו, שזה גם סגולה גדולה לאריכות ימים ושנים. סגולה גדולה להכל.
* * *
גם כאן – התבודדות!
ובכן, העצה הנפלאה של רבנו: יישוב הדעת, התבודדות, אמורה לטפל גם בעניין זה. כל הקובע לו מקום וזמן מידי יום ביומו לדבר ולשוחח ולספר כל לבו לפני השי"ת בשעת ההתבודדות, עליו לדעת שגם זה צריך להיות מוזכר בהתבודדות.
כמו כן בעניין הזהירות של נטילת ידים בבוקר בשעת הקימה, ונטילת ידיים כהלכה לפני האכילה, כל הפרטים הללו וכן שאר כל הפרטים שכל אבא ואמא מחויבים בהן מחובת חינוך המוטלת עליהם, הכל ממש צריך לבוא מידי יום בחשבון הנפש שלהם בשעת ההתבודדות והיישוב הדעת, על כל פרטי הפרטים הללו נאמר הכתוב: "למה אירא בימי רע? – עוון עקבי יסובני"!
* * *
כך נהג רבי נתן!
רבי נתן היה ידוע כחולה מאוד בחולי מעיים, הוא סבל מזה הרבה שנים, והוא נפטר מחולי זה בן 65 שנה.
והנה, על אף חולשתו הגדולה מחולי זה (החולים בחולי זה צריכים יותר לנוח, כי בשעת המנוחה והשכיבה הכאב לא כל כך גדול), בפרט שר' נתן היה רגיל מאוד וזהיר מאוד בקימת חצות, והדבר חייב אותו להקדים שנתו מוקדם ככל האפשר, בפרט בחורף באוקראינה שזמן חצות ממש מוקדם מאוד, כאן בארץ ישראל זה בשעה 11.00 ושם, באוקראיינא, בחורף, זה עוד יותר מוקדם, ובכל זאת רבי נתן היה רגיל לחכות ולהמתין לילדיו – הוא היה ממתין שהבנים יבואו מהתלמוד-תורה, הוא אכל אתם יחד ארוחת ערב, בירך אתם, וקרא אתם יחד קריאת שמע.
המעשה הזה מאותו צדיק מחייב את כולנו! הצדיק הזה היה יכול לישון עוד שעתיים יותר, והוא היה צריך זאת לבריאותו, אבל עכשיו יש לו את הילדים! אני צריך, אני מחויב, מוטלת עלי החובה של חינוך! אני צריך לבריאותי לישון קצת יותר? – השי"ת יעזור לי שבקצת ובמעט שינה אהיה רגוע ובריא. וכל זה היא תוצאה של יישוב הדעת אמיתי.
המשנה באבות אומרת: "בטל רצונך מפני רצונו" – תבטל את הרצון שלך מפני, בשביל, רצוני. רצון השי"ת הוא שתעשה כך!
* * *
אל תזניחו את הילדים!
"עוון עקבי יסובני" – אנחנו עכשיו משוחחים ומדברים הרבה על החילול ד' הנורא שילדים משחקים מחוץ לבית הכנסת בשעות התפלה, בליל שבת, ובשבת בבוקר, בתוך הבית הכנסת כבר נמצאים בשעת עניית קדושה וברכו והם כלל לא נכנסים לומר קדושה וברכו. זה נראה כדבר קטן, אבל טעות הדבר, זה כלל לא דבר קטן, זה דבר גדול, דבר גדול מאוד! לענות אמן, קדושה, וברכו. אי אפשר לצייר כלל גודל מעלת העונה אותם בעולמות העליונים, חסר לנו רק קצת אמונה, שיהיה לנו את ההרגשה האמיתית איזה תענוג יש למעלה מכל עניית אמן, קדושה, וברכו, של תינוקות של בית רבן.
רבנו מביא בתורה נ"ו (ליקוטי מוהר"ן חלק א), שלכל אחד יש בחינת מלכות, הדרגה הראשונה של בחינת מלכות, ההתחלה, אומר שם רבנו, זה להיות שורר בביתו! זו הדרגא הראשונה של בינת מלכות שקיימת אצל כל אחד ואחד, להיות שורר בביתו! כך כותב רבנו בתורה "וביום הביכורים", תורה של שבועות: "כי יש בכל אחד בחי' מלכות, יש שהוא שורר בביתו" – המלכות הקטנה ביותר, הדרגה הראשונה של בחינת מלכות, הוא להיות שורר בביתו, ומה זה שורר בביתו? שיתבונן כל היום על קירות ביתו?! – ה'שורר בביתו' הכוונה שצריך כל אחד לראות שגם בניו הקטנים יקראו קריאת שמע שעל המיטה! שגם בניו הקטנים ידעו לברך ברכה הראויה לפני כל מאכל! שגם בניו הקטנים ידעו לענות אמן על כל ברכה, וכל זה גם בביתו, ובפרט בבית הכנסת בשעת התפלות – זה נקרא להיות כל איש שורר בביתו!
* * *
התחדשות בהתבודדות
בהתבודדות צריך גם התחדשות, ההתחדשות נקרא בזה שכל אחד יספר להשי"ת כל לבו בפרטי פרטיות, יש אחד שטוען: "אין לי מה לדבר בשעת ההתבודדות, אתמול כבר דיברתי?" – אבל אם אספר לפני השי"ת את כל סדר היום שלי, ומה שחסר לי, וכל מה שפגמתי ביום הזה, ואדע שגם בכל הנוגע לחינוך בניי עלי לספר ולשוח ביני לבין קוני. מדוע לא השגחתי על בני שיענה 'אמן'? כן, גם את זה אני צריך לספר לפני השי"ת, כי הרי צריך לקיים: "לספר לפניו כל לבו". כשנדע כל זאת, כבר יהיה הרבה מה לדבר, כבר לא יהיה לי מספיק זמן בהתבודדות לדבר על כל מה שארגיש שאני צריך לדבר!
רבנו קרא להתבודדות: "ישוב הדעת", כי זה מיישב את הדעת על כל פרטי הפרטים של כל סדר היום של האדם!
רבי נתן אמר: היכן שאני רואה איזשהו עוולה, או שלא היה לו כלל התבודדות, או שהיה לו רק מעט." בכל מקום שר' נתן ראה שיש חסרון או עוולה, ידע ששורשו לקוח מזה שלא היה שם כלל התבודדות, או שהיה על זה רק קצת התבודדות ויישוב הדעת.
ומכאן הקריאה: להרבות בכל יום ויום, בהתבודדות ויישוב הדעת, על כל פרט, על כל דבר, דבר קטן ודבר גדול, כי אין אנו יודעים מתן שכרן של מצוות, ובהרבות התבודדות ויישוב הדעת נשלים בוודאי כל חסרון.
ימים ארוכים עמלנו לנקות את הבית, לגרש כל משהו חמץ; להשמיד כל זכר לחמץ מביתינו. כל פינה בבית, החורים הסדקים וכמעט כל מקום, אף כזה שאין יד אדם מגעת שם, זכו לטיפול וניקוי יסודי מאין כמותו, על מנת שנזכה להגיע לפסח נקיים מכל חמץ, כשאין בנו אפילו "משהו".
ימים ארוכים אנו עמלים, מדקדקים בכל דקדוק, מקפידים על כל משהו, עומדים על קוצו של יוד כשמטרה אחת עומדת בראש מעיינינו: להגיע לפסח כשבתינו נקיים, כשכל ארבע אמות שברשותינו יהיו כאילו לא ראו משהו חמץ מעולם.
וכך, כבר אחרי פורים, מתחיל כל עם ישראל לעמול ולטרוח על קיום מצוות ה', אינם מסתפקים בהלכה, אלא מוסיפים מעבר לה, על מנת לבער כל מה שטעון ביעור ויותר מכך.
ואם בבית הגשמי אנו מקפידים כך, מוסיפים כהנה וכהנה על ההלכה ה'פשוטה', בבית פנימה, בנו עצמינו, על אחת כמה וכמה מוטלת עלינו החובה להתנקות ולהזדכך מכל פירור של חמץ; מכל 'משהו' חיצוני. על אחת כמה וכמה צריכים אנו להסתער על כל פינה, לטהר אף את החורים והסדקים מכל רע, מהסתרה ומה"טבע", להאיר אור ההשגחה התמידית, הפלאית, הגלויה, בעולם – ולהאיר את חשכת הלילה, חשכת התאוות והמידות הרעות.
"כי עיקר בדיקת החמץ וביעורו הוא בחינת ביעור בחינת הטבע מהעולם, שהוא בחינת חמץ כנ"ל. וכשנתבטל הטבע ונתגלה ההשגחה זה בחינת בטול החושך והלילה, שהם בחינת תוקף הגלויות הנמשך מבחינת חכמת הטבע, כי כשנתגלה השגחתו יתברך בעולם אזי אין שום חושך כלל, כי עיקר האור הוא השם יתברך כביכול, ואזי לילה כיום יאיר, כמו שכתוב "גם חושך לא יחשיך ממך ולילה כיום יאיר כחשכה כאורה", כמו שיהיה לעתיד, כמו שכתוב "והיה לעת ערב יהיה אור", כמו שאנו מבקשים (בהגדה של פסח), "תאיר כאור יום חשכת לילה". כי עיקר החושך של לילה הוא מבחינת חכמת הטבע שהם הם עיקר החושך. ואמונת ההשגחה זה עיקר האור וכנ"ל, ועל-כן הלילה של בדיקת החמץ ביטול הטבע, קרא התנא אור לישנא מעליא ע"ש ביטול הטבע שהוא בחינת החמץ שבודקין באותו הלילה, שעל-ידי זה הלילה בבחינת אור" (ליקוטי הלכות, נטילת ידיים שחרית ב).
בשולי הדברים: אחר שהתרוצצנו ועמלנו להשיג את צרכי הפסח, אחר שרצנו מ"שפע שוק", ל"אלף", ל"צרכנית ברסלב", מן הראוי להזכיר לעצמינו את אמרת קדשו של גאון עוזינו מוהרנ"ת זיע"א, שכאשר בא אליו פעם לפני פסח אחד ממקורביו ושאלו באנחה "מהיכן יהיה לנו להוצאות הפסח?" השיב לו: אויף פסח וועט זיין, אבער וואו נעמט-מען דעם פסח אליין" [=להוצאות הפסח יהיה, אולם ההיכן לוקחים את הפסח עצמו…].
"אויף פסח וועט זיין". אם הקב"ה ציווה עלינו לאכול מצות, לשתות ארבע כוסות ולקיים "שולחן עורך", הוא גם ישלח לנו את הוצאות החג. "אבער וואו נעמט-מען דעם פסח אליין?" כי כאן שוב אין מספיק, כביכול, שהקב"ה רוצה שנעשה רצונו; כאן שוב אין הדבר תלוי בו, כביכול, כי נמסרה לנו הבחירה, וכפי עוצם וחוזק רצונותינו, כן נזכה שיאיר בנו אור הפסח, אור הדעת.
לפי שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים (בבא קמא דף כז ע"ב)
על אף שקביעה זו על טבע בני אדם נאמרה לעניין היזק ממון, מכל מקום רמז מצאנו בה:כשאנחנו רוצים להגיע למטרה מסוימת, אנחנו לא כל כך מתמקדים בדרך עצמה. הדרך נתפסת בעינינו כאמצעי בלבד, בדרך למטרה הסופית. אילו היה בידינו לדלג מעל כל הדרך ולהגיע למצב הסופי כבר עכשיו, מה טוב היה.
האמת היא שהמציאות היא לא תמיד כך. ההשגחה העליונה מסובבת את האדם לכל מיני דרכים, בכוונה מיוחדת שילך דווקא דרכן. "מה' מצעדי גבר כוננו" (תהלים לז, כג). לימוד מיוחד יתחדש אצלו, אם ליבו יקשיב אל המסר. בנושא זה, מלמד רבי נחמן, כולנו טועים טעות גדולה.
"כשאדם נכנס בעבודת השם, אזי הדרך שמראים לו התרחקות, ונדמה לו שמרחיקין אותו מלמעלה, ואין מניחין אותו כלל ליכנס לעבודת השם" (ליקוטי מוהר"ן תנינא, מח). התרחקות זו מבוארת בהמשך דבריו שם כמציאות בה האדם רוצה להתקדם בעבודת ה' ומשקיע כוחות גדולים בכך, והוא עדיין מחוץ לשערי הקדושה ומלא קשיים בכל דבר. הקושי מתעורר אצלו בכל דבר טוב שהוא רוצה לעשות, והשאלה מעצמה מתעוררת: למה זה חייב להיות כל כך קשה? למה לא רוצים בשמיים שאני כבר אתקדם בעבודת ה', ולא אעמוד שנים באותו מקום? מה הוא מסיק, ואנחנו כמוהו, ממציאות זו? שכנראה שלא רוצים בעבודתו. הקושי לא מרפה לעולם, והוא אומר לו ברורות: אתה לא מבין שהעסק לא תקין? משהו כאן חסר, משהו לא עובד טוב.
מלמד רבי נחמן: בוודאי שכל אחד שרוצה להיכנס בעבודת ה' חייב להגיע למצב הזה. "כשאדם נכנס בעבודת ה', אזי הדרך שמראין לו התרחקות". אז לפני הכול, כשמגיע מצב כזה אנחנו לא מאבדים את העשתונות ונזכרים שזה מצב נורמלי. אבל לעצם העניין- איך מתמודדים עם מצב של קשיים בלתי פוסקים? מה ייתן לנו את הכוח להאמין שרוצים בעבודה שלנו אחרי הכול? כותב רבי נחמן: "ובאמת, כל ההתרחקות הוא רק כולו התקרבות". ובמקום אחר הוא מרחיב בעניין זה: "כי מי שהוא הולך בגשמיות כל ימיו ואחר כך נתלהב ורוצה לילך בדרכי השם יתברך, אזי מידת הדין מקטרג עליו ואינו מניח אותו לילך בדרכי השם יתברך ומזמין לו מניעה, והשם יתברך חפץ חסד הוא ומסתיר את עצמו כביכול בהמניעה הזאת, ומי שהוא בר דעת הוא מסתכל בהמניעה, ומוצא שם הבורא ברוך הוא" (ליקוטי מוהר"ן, קטו). כיצד נוכל למצוא את רצון ה' להיטיב לנו בתוך המניעה? "והנה הכלל, שכל המניעות הם רק בשביל החשק, כדי שעל זה יהיה לו חשק גדול ביותר" (שם סו, ד). מטרת המניעה היא לעורר חשק גדול יותר אצל האדם שמשתוקק, כשהוא לא יישבר מחמת הקשיים וההפרעות.
כל התמונה עכשיו מתהפכת. הקשיים וההפרעות נועדו כדי לקדם אותנו. כל מחשבה אחרת היא טעות גמורה בהבנת מה ה' רוצה מאיתנו. "כל ההתרחקות הוא כולו התקרבות". כדי שנשתנה באמת להיות עובדי ה', עלינו להיכנס בקשיים גדולים ולעבור אותם. בלי כל אלו, ההתקרבות לא תהיה אמיתית, והיא לא תעמוד מול ניסיונות יותר קשים. הקב"ה רוצה לצרף ולזקק אותנו מכל הפסולת שנמצאת בנו, ולשם כך נועדו הקשיים הגדולים.
בהסתכלות השטחית שלנו, אנחנו נוטים להסתכל מהר מידי על המטרה הסופית ורוצים להיות מייד שם. אמת היא שכשאנחנו חפצים בטוב האמיתי, בוודאי שרצון אמיתי ישתוקק לכך כל רגע, מההבנה שחייו הם רק בהתקרבות אל ה'. אבל על כל פנים, גם הוא צריך לדעת שבעולם האמיתי, שום דבר לא מתרחש באינסטנט. אין "שלושה צעדים בדרך להיות עובד ה' מושלם", או "המדריך המיידי לשיבור המידות". שינוי אמיתי מצריך עבודה אמיתית, שמתבררת מתוך הקשיים. נשים לב לדרכים אפוא, ונקשיב למה שה' רוצה מאיתנו באמת. נעזוב את החשק המיידי שלנו, ונפנה אותו לחשק אמיתי, ולא נתבלבל ממה שלא הולך כמו שאנחנו רוצים. נשים לב לדרך – היא שונה ממה שאנחנו חושבים. נלמד עוד הרבה ממנה, בעזרת ה'.
ושוב נשקף אותו הנוף מחלונות הביקתה. כבשים ועיזים, נערים רועים, וצלילים גסים של חליל לא מהוקצע. הכפר הנידח ויושביו הנבערים. הוא איננו מסוגל לשאת את האווירה. האנשים שפעם היו לו לחברים, רחוקים כל כך מכל מה שהכיר בשבועות האחרונים. מה שנחשב בעיניהם לחשוב ומרתק, משעמם אותו עד אימה. יותר מכל מחרידה אותו המחשבה שרוח הבערות הכפרית תשתלט שוב על עשתונותיו. בתוך ימים ספורים הוא עלול להיות שוב רועה נבער גס תחושות. את המחשבה הזו לא יכול היה לשאת.
את חייו הוא מחלק לשניים. לפני מספר חודשים כשנחתה על עולמו הידיעה שקירבה משפחתית ממדרגה ראשונה מקשרת את משפחתו לחצר המלוכה, לא התרגש. המכתב המלכותי שזימן אותו אל עיר הבירה גרם לו רק למשוך כתף. כשנטלו אותו אנשי החצר כמעט על כורחו אל הביקור המלכותי לא ידע את נפשו. בחודשים הבאים לימדו אותו אורחות החיים בארמון שיש למושג 'אדם' פנים נוספות. לראשונה בחייו פגש את החיים בצורתם המלאה.
ההפתעה הגדולה יותר נחתה כעבור שבוע, כשהמלך דרש ממנו לשוב לאלתר אל הכפר. לשהות שם תקופה ולהמתין. 'תוכל להשתקע כאן למגורי קבע רק בעוד תקופה, בינתיים תמתין בביתך'. כשנדמה היה לו שהכל לא היה אלא חלום, החליט לעשות מעשה. על לוח גדול החל מונה את הימים שחלפו. מהיום כל רגע שיחלוף יקרב אותו שוב אל החיים הללו שהיו שם, במקום המופלא.
בימים הבאים לא היה רועה בסביבה שלא שמע על עיר המלוכה. 'אם דיבורים מסוגלים להשפיע עד כדי בערות' חשב לעצמו באחד הימים 'דיבורי שלי גם הם ישפיעו, אשגע כאן את כולם, אדבר ואדבר בלי סוף. כשמדברים טוב לא שומעים רע'. הבערות והכסילות הכפרית החלו נכנעים לתיאורי המופת מחצר המלכות.
* * *
פסח על שלל אורותיו, השגותיו, רוממות הרגשיו ותפארת יופיו והדרו, מצוי מאחור. יצאנו זה מכבר מאווירת הקודש אל ימות החולין. בשבוע האחרון לא צעדנו על גבי קרקע. ההשגחה העליונה סללה לנו דרך מופלאה של ניסים, אותות ומופתים. בין לילה הפכנו לעם הנעלה בתבל. השי"ת משה אותנו ממעמקי קליפת מצרים, עשה אותנו ממלכת כהנים וגוי קדוש. שבעה ימים נטולי חמץ, מח נקי, לב טהור, אפילו הגוף נהנה ממאכל שכל כולו אלוקות.
ברגע אחד מצאנו את עצמנו בחוץ. שוב פעם ימי חול, חמץ, כל מה שהיה מוכר פעם, בטרם רוממנו לבחינת גוי קדוש. השבוע, יחד עם היציאה מגבולות קדושת יום טוב, מלווה אותנו הציווי האלוקי "קדושים תהיו כי קדוש אני". לא לשכוח, טעמתם אי פעם קדושה, התרוממות, קרבת אלוקים, אהבה רבה, ואהבת עולם. אל נא תשקעו בדמדומי השכחה בסיאוב עיצבון והבלי תאוות. זכרו נא בצל מי חסיתם בשבוע האחרון "כי קדוש אני".
השאלה הגדולה שעוד מצפה למענה היא, איך עושים זאת?
בעוד כברת דרך ממתינה לנו קבלת התורה. נאמר לנו שאז, בסיומם של ארבעים ותשעה יום נזכה לטהרה, נקבל תורה. לעת עתה הסביבה הקרובה רחוקה משתי הקצוות. הגאולה הפלאית יחד עם קריעת הים מצויים אי שם מאחור. ההר העשן וקול השופר שרויים באופק אי שם לפנים. ונשמות ישראל, כלומר אנו, אמורים לצלוח את המסע הזה מבלי לשכוח מאיין באנו ואנה אנו הולכים.
קשה לשמר טהרה וקדושה במחוזות בהן רואים הרבה את ההפך. קשה להתמיד בחיי התרוממות כשימי החול מזמנים ניסיונות והתמודדות חולית ומיגעת. אווירת הפלאים ורוח הטהרה שנישבה בנו באכילת מצה וד' כוסות עלולה בקלות להפזר ברוח הימים הלחוצים. יש למצוא עצה.
העצה הגדולה שבפה
העצה מצוייה בפינו ממש. את הדרך מפסח של יציאת מצרים ועד קדושת שבועות אנו מצווים לעשות יחד עם ספירה. לספור את הימים. היום חלפו כך וכך ימים מההתגלות הנוראה ההיא. ולמחרת כשהשכחה תבקש לפזר ערפילים נוספים על נשמתינו הערה, נכריז בהתעוררות מחודשת 'איננו שוכחים, היום חלפו כך וכך ימים מהרגעים הנפלאים בהם התוודענו להיותנו בנים בכורים אהובים ויחידים למקום ברוך הוא'. הספירה איננה מניחה לאבק השכחה להצטבר ולשכנע אותנו שלא היה דבר. הספירה מתעקשת ומזכירה שוב ושוב 'כן היית שם'. היינו שם לגמרי, בגוף ונפש, שמענו באוזנינו, הרגשנו בחושינו, טעמנו בכל פה טעם של חירות. לא נשכח מי אנו.
ספירת העומר היא התגלות הכיסופים והרצונות הטמירים בפה. זהו המשך בוער של פסח פה – סח. כשיש חשש מפני שכחה, הדרך הטובה ביותר לעורר את הרצון, הוא הדיבור. לומר ולבטא בפה ממש את הרצונות והכיסופים. לדבר על זה, לצעוק את זה, להתגעגע. וזה מה שכלל ישראל עושה בימי הספירה הקדושים. הספירה כשלעצמה מסוגלת להמשכת הזכרון ולהתקשרות ערה עם קדושת פסח ושבועות. התפילות והמזמורים שלאחר מכן, ההתבודדות והתפילה הפרטית של כל נפש משתוקקת בזמן המסוגל של 'הספירה' ובימי העומר בכלל, מסוגלים מאוד לעורר בלב את הזכרון, שלא נשכח היכן היינו ולהיכן אנו שייכים.
הקדושים והקדוש
הדרך הארוכה בין פסח לעצרת מלווה בציווי "קדושים תהיו". זה מכבר יצאנו מחופת ההוד של ימי הגאולה והטהרה הנפלאים, והציווי הזה מהדהד בנו ומעורר שלא לנטוש את המקום הנעלה בו היינו. הדיבור "קדושים תהיו" כרוך בכריכה אחת עם "כי קדוש אני". זו איננה רק נתינת טעם, זהו בעצם מקור הכח. נוכל לנצור את קדושת יהדותנו רק כשנזכור מי הוא זה אשר קידשנו. כשלא נשכח שהקדוש ברוך הוא הוציא אותנו בעצמו מגילולי מצריים. הוא זה שקבע לנו קדושה ורומם אותנו אל מדרגת "בנים אתם להשם".
ימים אלו ימי מבחן הם, ימים בהם חוזרת הנפש היהודית ונפגשת עם כל המחוזות הרחוקים לכאורה מקדושה והתעלות. ודווקא שם בימי החולין מצפה מאיתנו השי"ת שלא נשכח כי קודשנו ומי קידשנו. כשמבקשים אחרי הספירה "קדשנו, טהרנו" אין זו מליצה בעלמא, הצעקה הזו מבטאת את געגעי הנפש אל המקום בו היינו בפסח, אל המדרגה בה ראינו עצמנו כבנים ממש המקודשים בקדושה של מעלה. זוהי תקוותנו בדרך אל קבלת התורה.
זה הזמן להתחדשות בעבודת ההתבודדות, באמירת תהילים ובהרחבת הפה בשיחה ותפלה, הודיה וסיפור נפלאות השם, חסדיו העצומים. הדיבור יחזיר לנו את הלב והזכרון.
התורה מכריזה על ראש השנה לאילנות, בעיצומה של התקופה הכי פחות מתחדשת ורעננה. דווקא כעת, שעה שהאילנות בשפל מעמדם, קרחים לחלוטין, קפואים, אפרוריים ונטולי כל זיק של פריחה – דווקא כעת חל מועד ההתחדשות שלהם, המשפיע מבחינה הלכתית על רוב היעודים והשימוש בהם. פלא.
טמון כאן רעיון עצום. האדם עץ השדה, וכמי שדומה לאילן, עליו להביט על אילנות השדה ולהבין משהו חשוב מאוד: לאדם, כמו לאילן, תקופות ועונות. עיתים מעלים ענפיו עלים ופריחה, נושאים פירות ומפיקים כל טוב, ולפעמים הקדרות אופפת אותו, טובו גנוז בתוכו, וכלפי חוץ כאילו אין בו מאומה. לאדם תקופות של פריחה, הוצאה מהכוח אל הפועל, צמיחה והתעלות נראית לעין; לאדם גם תקופות כפור וגניזה, כלפי חוץ איש של סתם הוא, אין בו מאומה. אבל, אומר כעת האילן, החנטה – ההתחדשות האמיתית – מתרחשת דווקא כעת. בעיצומו של חורף. ההתחדשות וההולדה האמיתית בוקעת בתוכינו ממש כעת!
בעיצומה של פריחה, המציאות מזמינה ברכות והודאות; כשהכל מלבלב, ברור שיש על מה להודות. בט"ו בשבט נלמד יסוד חשוב: הזמן המתאים ביותר לברכה, הוא חורף. באמצע ה'שום – כלום' כביכול, אנו פותחים שולחן לכבוד השם יתברך, מפשפשים בכל פינה, מחפשים פרי, טעם וגם ריח, אוספים ומעלים על השולחן מכל טוב הארץ ומכריזים ואומרים: בכל מצב העולם מלא בטוב. תמיד יש על מה להודות, לברך ולהלל להשם.
הימים היפים והטובים נראו בעיניו כה רחוקים שהוא לא האמין שעוד ישובו אי פעם. זה לו שנים ארוכות בגלות, רחוק מבית אבא, רחוק אפילו מהזיכרונות. נדמה לו שאולי מרוב שנים ומפאת ריחוק המקום, שכחו ממנו שם בארמון, שכחו מהבן שאבד, וויתרו על קיומו.
אך לא. הגיעה השעה, ושליח מיוחד מאת המלך שוגר במיוחד אל מעונו. 'מחכים לך, תמיד חיכו לך, בן היית וגם נשארת, אבא מבקש שתחזור…'
* * *
הימים ימי חורף וקרירות, התקופה רוויית התמודדויות. יהודי בן דורנו מביט על חייו וסביבתו, מכל עבר מאיימים על קיומו עריצים ונוגשים, ועל כולנה עלולה החומריות להטביע את רגליו במ"ט שערים של רפש דאגות דביק. נדמה לו לפעמים, ליהודי בן ההווה, שאכן בן הוא לאומה רוממה ששורשיה נטועים אי שם בעברה המפואר, בין שלושת אבות וארבעה אימהות קדושים; משה רבינו, נביאים וחוזים, ראשונים אחרונים וצדיקים מגזע תרשישים. אך זהו, כל זה שייך לעבר מפואר ומרטיט שאין בינו לבין ההווה אלא זיכרון דברים. המבט הזה שגוי ומטעה, אך מהי התמונה האמיתית?
מסע אחד ארוך
אנו שרויים בעיצומו של מסע ארוך ועתיק. ראשיתו בימי בראשית, ותכליתו לעתיד לבוא. את עולמו ברא השי"ת למען תכלית עצומה ונשגבה, והיא הולכת ונרקמת ומתגשמת לאורך הדורות. הצדיקים הקדושים המפארים את ראשית היותנו לעם, לא באו לעולם אלא עבורנו, דור ההמשך המגשים בהווה את תקוות כל הדורות. הניסים והנפלאות שאירעו אז, התחוללו אך ורק עבורנו ועבור הדורות הבאים, משום שמה שהיה כמו מה שעתיד להיות, אינו אלא מסע אחד ארוך העשוי שלבים שלבים וארוג דורי דורות. ואנחנו כפי שאנו, נוטלים בו חלק של ממש. מאומה לא השתנה, הכל שריר וקיים. כמו אז כן היום.
זוהי האמת, אך מאן-דהו משתדל בכל תוקף להעלים אותה מאיתנו. מלכות יוון הרשעה, קבעה לעצמה תכלית, להשמיד את נשמת ישראל, לחלל את קדושת ייחודם ולבטל את ייחודיותם. לשם כך היא מציגה בפנינו מחזה שווא כאילו חלילה נותק הפתיל המקשר בין הדורות, כאילו פסו צדיקים מן הארץ, וניסים ונפלאות אירעו רק בימי קדם. וכך מוצא את עצמו יהודי בן ההווה, מדשדש בגלות נפש עמוקה, מוקף בהתחייבויות ודאגות, ואינו שם לב איך היווני הקטן מחדיר לדעתו רעיונות זרים ומנוכרים, מעמיס על רוחו חכמות חיצוניות, מחשבות טבעיות, וקושיות כבדות מנשוא. חכמת יוון מתאמצת בכל תוקף לשכנע את היהודי כאילו חלילה וחס איננו בן שעשועים אצל אביו בורא עולם, רק בן תמותה נטול חיבה וחן; ובאותה מידה היא משתדלת לעורר את התעניינותו בחן שקרי ועלוב של חיצוניות רדודה וסרת טעם.
כך אירע בימי מתתיהו ובניו, וכך גם בהווה, ועל הרקע הזה צמחה והופיעה ישועת חנוכה. אור נר החנוכה הזורח ומאיר באפילת ליל הגלות הארוך, לא הפציע אלא עבור אותו יהודי, בן לדורות הנצח, חולייה בשרשרת הזהב העוברת מדור לדור – כדי להקיץ אותו מתרדמתו ולהזכיר לו מי הוא, מהיכן בא, ולהיכן הוא הולך; ללחוש על אוזנו כי שליחות רמה נושא הוא על שכמו, שליחות עתיקה מדורי דורות הקושרת את גורלו ואת הרפתקאותיו עם תכלית כל הדורות. פך השמן הבודד שנמצא בטהרתו, הביא אל מעמקי גלות הנפש המדוכדכת את ההבנה שהשם יתברך כן חושק בי, ממתין לנרי הטהור שיעלה ויאיר על פני הישימון. וכבימים ההם כך גם בזמן הזה, מסוגל נר החנוכה להנחיל לנו את ההכרה באהבת השם וחיבתו הנצחית אלינו.
האור הגנוז בנר
נר החנוכה דולק בביתנו, ואישו הבוערת שורפת ומכלה את חכמת הטבע החיצונית שדבקה בנו. שלהבת הנר עולה ומרוממת את המחשבה לאפיקים של אמונה ושכל אמיתי, והאור הקטן מלמד אותנו איך למצוא את השי"ת בכל דבר ממש. את ההדלקה יש לקיים בצאת הכוכבים, לאורם של נקודות טובות הזורחות במרחבי האופל ככוכבים בשמי רום, המאירים ומודיעים לנו עד כמה מחבב אבינו שבשמים כל נצנוץ יהודי הזורח במעמקי החושך, כמה חשוב האור קטן ובודד ככל שיהיה. ומי שמכיר בכך, מסוגל לחוש את קרבת השם בתוך חייו ובכל מצב.
בימי החנוכה זורח בעולם נס, אם נתחבר אליו נזכה להתרומם. מאז ומעולם ליוו את קיומנו ניסים ונפלאות, מתוכם נוצרנו והיינו לעם. בכל הדורות אירעו הניסים בזכותם של צדיקים, וגם נס החנוכה התרחש בזכותם של הכוהנים הקדושים מתתיהו ובניו שמסרו נפשם עבור נצחיותו של עם ישראל, והמשיכו לעולם את רחמי השם מי"ג מדות של רחמים (כמניין תיבות ברכת 'להדליק נר') עד תחתית אפילת הגלות. והנס הזה מאיר ומזכיר לנו שגם היום ובכל דור מלווים את קיומינו צדיקים, והם פועלים בכל רגע המשכת רחמים וחסדים לנחם ולעודד את העם המתבוסס בגלות וקשיים. משום שהניסים העצומים שאירעו אז בעברינו המפואר, לא היו אלא תחילתה של דרך שאת המשכיותה אנו עושים היום בצעדינו הקטנים, כל אחד במקומו ובאתגריו. וכמו אבותינו, גם אנו זקוקים לניסים ונפלאות על כל צעד ושעל, על מנת שנצליח להשלים את השליחות ולהוביל את מסע הדורות אל התכלית.
וכך אומרת התורה: "אלה תולדות יעקב, יוסף" – המשכיות הדורות והגשמת ייעודו של יעקב, יכול להתקיים אך ורק בכוחו של יוסף. הצדיק המחייה ומנחם כל נפש, מבשר ומודיע לה את חיבתה לפני המקום. יוסף המבטא את קדושת הצדיקים, קושר את נפשות ישראל בכל הדורות אל המשכיותה של השליחות העתיקה, ומלמד כל אחד איך להיות מוסיף והולך, להיות מהדרין מן המהדרין, המוסיפים והולכים תמיד, "הולך ואור עד נכון היום".
"המניעה היא בחינת רקיע, שהיא בחינת מסך, שמפריש ומסך לפני האדם, ומונעו מן הדבר. כמו שכתוב 'יהי רקיע ויהי מבדיל', שהרקיע הוא בחינת מניעה שמפריש ומבדיל בין החושק והנחשק… ועיקר החשק על ידי המניעה, שהיא בחינת רקיע".
(ליקוטי מוהר"ן ח"א, סו)
כשהאדם בא להוציא דבר קדוש מן הכח אל הפועל, מעמידים בפניו משמיים מחיצות – מניעות וקשיים שחוצצים ומונעים בעדו להגיע למטרה. "כי המניעה היא כמו מחיצה שחוצצת ומפסקת בפני האדם, ואין מנחת אותו לעשות הדבר שבקדושה שרוצה לעשות" (ליקוטי הלכות, נזקי שכנים ג, ח).
המעבר בין ה"כח" ל"פועל" חייב להיות תמיד דרך אותן מחיצות ומניעות. סוד הדבר רמוז בתמונת האות אל"ף. שהרי כך היא תמונתו של אל"ף: י' למעלה, י' למטה, ו' באמצע. כשאנו חושבים על דבר טוב, נמצא הדבר בכוח ביו"ד העליונה, הרי שלהעביר את הדבר אל ה"פועל", אל היו"ד התחתונה – חייבים לעבור את הו"ו באמצע, את המחיצה, את הקשיים והמניעות.
הסיבה לכך היא, אומר רבינו הקדוש, כי בשביל להוציא דבר קדוש מכח אל הפועל, חייבים חשק, והמניעות הן אלו שמגבירות את החשק. "כמו למשל כשמראין לקטן דבר הנחמד לו, ותיכף ומיד חוטפין ממנו ומחביאין ממנו – אזי הוא רודף מאד אחר האדם, ומבקש וחושק מאד לאותו הדבר. נמצא, שעיקר החשק נעשה על ידי שחטפו ממנו והחביאו את הדבר. כמו כן מונעין את האדם במניעות מהדבר הצריך לו, כדי שעל ידי זה יהיה לו חשק יותר".
וככל שהדבר הדבר הנחשק גדול יותר, כך צריך החשק להיות גדול יותר, ולכן גם המניעות בהתאם… "ועל כן ראוי לאדם לדעת, כשיש לו מניעות גדולות מאד מאיזה דבר שבקדושה – ידע ויבין מזה, שזה הדבר שרוצה לעשות, הוא נחשק גדול מאד, ודבר יקר מאד, שמחמת זה המניעה גדולה מאד. ובפרט כשרוצה לנסוע לצדיק האמת. כי יש צדיקים הרבה, אבל יש בחינות נקודות האמת בין הצדיקים, שכשרוצים להתקרב אליו, שבזה תלוי הכל – אזי יש להאדם מניעות גדולות רבות מאד; ומזה בעצמו יבין האדם גודל מעלת הנחשק".
* * *
אך עתה, שימו לב:
המניעות / המחיצות, אינן רק אמצעי מוכרח להגברת החשק, אלא הן בעצמן מהווית כלים לקליטת האור המיוחל. המחיצות החוצצות, הופכות להיות קירות שבהם בונים את ההיכל הקדוש אשר בו ישכון האור!
בתחילה, המחיצות גורמות רק "חציצה" בין האיש למטרה. אך כשמתגברים ומדלגים עליהן, הרי הן הופכות להיות מחיצות–קירות של בנין, שרק על ידם נבנים ההיכלות שיכילו בהם את האור הגדול. כל הקשיים והמניעות, הספיקות והלבטים, הופכים אפוא לכלים קדושים אשר בתוכם מתקבל האור.
וכך אמר רבינו הקדוש:
"זה אני מאמין, וגם אני יודע הרבה בענין זה, שכל התנועות וכל המחשבות וכל מיני העבודות שעושין בשביל איזה עובדה שבקדושה – אין שום תנועה ואין שום מחשבה נאבדת כלל. וכשזוכין לשבר כל המניעות ולגמור העובדה שבקדושה – אזי נעשין מכל התנועות והמחשבות והבלבולים שהיו לו בענין זה… דברים עליונים למעלה בקדושה, והכל נרשם למעלה לטובה, כל תנועה ותנועה שהיה לו מקודם. אשרי כשזוכין לקפוץ על כל המניעות וזוכין לגמור ולעשות איזה עובדה טובה" (שיחות הר"ן, יא).
ככל שהמניעות גדולות וקשות יותר, כך המחיצות של ההיכלות הקדושים גדולות יותר; וככל שהמחיצות החוצצות רבות, כך נבנות מחיצות רבות יותר. לא לחינם אמרו חז"ל על "הרוגי מלכות" שאין כל בריה יכולה לעמוד ב"מחיצתם" (בבא בתרא י ע"ב), כי אכן, כגודל הקשיים שמנעו אותם מלהגיע למטרתם הקדושה, כך גם גדולה מחיצתם בעולם הבא.
כמו כן אמרו חז"ל על "מחיצתם" של צדיקים – שתהיה לפנים ממלאכי השרת (ירושלמי שבת לט ע"ב). שהרי רק הם – ולא המלאכים – עמדו בפני 'מחיצות' ומניעות קשות, והתגברו עליהן.
הגמרא מספרת שרבי יהושע בן חנניא, שהיה חכם גדול, הלך להתנצח עם זקני אתונה, שהם חכמי יוון, אלה הציגו לו שאלות שונות. אחת השאלות היתה: "רציצא דמיית בבעותיה" – אפרוח שמת בתוך קליפת ביצתו – "היכא נפק רוחא?" – מהיכן יוצאת הרוח של האפרוח, שהרי הביצה סגורה? "אמר להו: בהיינו דעאל" – ענה להם רבי יהושע, מהיכן שנכנסה הרוח לביצה, משם היא יוצאת.
הבה נתבונן, וכי זוהי שאלה? ואיזו תשובה השיב להם? גם הם יכלו לענות תשובה כזאת!
אלא שרבינו מפרש את השאלות ומגלה לנו (בליקוטי מוהר"ן ח"א, תורות כג – לא) ששאלות אלו הן תרבות יוון, ושכך הם מטמאים את כל השמנים, כלומר בכח תרבותם גרמו להרבה יהודים להתיוון.
איך הם הצליחו לחדור לנשמת היהודי ולהטעות אותו; איפה הפירצה שהם פרצו בחומת היהדות?
התשובה היא: הכח שלהם היה בשאלות, בתמיהות, בקושיות ובלבולים. זוהי חכמת יוון, היפך התמימות והפשיטות.
וכך מפרש רבינו (בתורה כז) את השאלה הנזכרת: הם שאלו אותו, הצדיק שממית את עצמו ומוסר את נפשו בצלותיה ובעותיה – בתפילתו ובבקשתו – באיזה מקום בתפלה הוא צריך למסור את נפשו ביותר?
שכן בשעת התפילה באות מחשבות זרות אל המתפלל, הוא נזכר בכל מה שעובר עליו וקשה לו לכוון. כך גם שלא בשעת התפילה, הדמיון משתלט על שכל האדם, וכך הוא מתרחק מהתפילה. מי מייאש אותו מהתפילה? מחשבות, שהם היוונים, קליפת יוון היא החושך והמסך המבדיל אותנו מהתפילה.
מחשבות המפריעות בתפילה הן "קליפת נוגה" שעושקת את הנשמה, כמו שתופסים אדם ומכניסים אותו לבית הסוהר, כך המחשבות סובבות אותו מכל צד ואין נותנות לו מנוחה.
האמצעי העיקרי לצאת מהמחשבות האלה שמביאות לידי עצבות, הוא על ידי בנין המחשבה, שזה בשעת התפילה, אז צריך לכוון בפרוש המילות, ובכך מדליקים את נר הקדושה, וכך נטהרת הנשמה ונשכחות המחשבות הזרות.
זה שמסביר רבינו, ש"סבי דבי אתונא", שהם היוונים, שואלים שאלה: מרוב המחשבות הזרות האדם אינו יכול להתפלל בכוונה, ואם כן הרי אין מה להתפלל? השיב להם רבי יהושע: "היכא דעאל". היינו, שכאשר נכנסות מחשבות זרות, צריך להעלותם אל הקדושה, ושם צריך למסור את הנפש; ואדרבה, זהו התיקון, להמשיך ולכוון וכך מעלים אותן.
היוצא מדברי רבינו, שכל אדם צריך להכניע את המחשבות הזרות שהן חכמי יוון שבתוך הלב, ולהתחיל להתפלל בכוונה כל פעם מחדש.
זאת אנו לומדים מחנוכה, שכל יום מדליקים מחדש את הנר, אפילו שדלק אתמול וכבה, הרי היום הוא יום חדש, וכל יום מתחילים מחדש, כאילו היום בפעם ראשונה מתפללים. ואפילו אם באות מחשבות זרות, אין להשבר אלא להמשיך להתפלל במסירות נפש. זה שרבי נתן כותב, שמסירות הנפש הגדולה ביותר של האדם, היא להחיות את עצמו בנקודות טובות.
אבל בתוך ליבו שואל אדם: "התחלה חדשה"? מה השקר הזה?!
ובכן צריך לדעת שזוהי שאלת היוונים, תרבות יוון – "חכמות". האדם צריך ללכת בתמימות ופשיטות, להמשיך להתגבר ולהדליק את הנר, ואפילו אם כבה הנר, אין זה ענינו, זוהי שליחותו בעולם, להאיר את הנשמה.
כך אנו עושים בחנוכה, כל יום מדליקים את הנר מחדש, כנגד המחשבות, שבעה ימים כנגד שבע מחשבות שיש בראש – "שבע מחלפות ראשו" (עפ"י שופטים טז) – וביום השמיני, ב'זאת חנוכה' זוכים לקדושת המחשבה ובונים את הדעת הקדושה.
יהודי חפץ לקיים את עצת רביה"ק ולקום בחצות. רצונות טובים יש לו, אולם למעשה הוא נרדם, קשה לו לקום, אין כח. לפעמים המניעות באות דווקא מבחוץ, מהבית, מהישיבה. בדרך כלל נוטה אדם להשכיח מליבו משהו שלא נראה באופק כאפשרי, בשביל מה לי לחשוב על זה וסתם להצטער. אולם רבינו מלמד אותנו להסתכל על זה אחרת. אם אינך מסוגל לקום, לפחות תחשוב על כך, תתגעגע, תכסוף. אם לא תדע שיש כזו עצה, איך תתגעגע לקיים אותה, ואם לא תתגעגע לקיים אותה גם כשאינך יכול, איך תוכל אי פעם לקיים אותה גם כשתוכל.
רבינו לימד אותנו על מעלת הרצון, הוא גילה לנו שיש עצה – להתגעגע, הכיסופים הם עצה בפני עצמם. כך אמרה גם בת המלך לשני למלכות (ספורי מעשיות מעשה א) 'תבחר לך מקום ותשב שם ותתגעגע'. אם אינך מסוגל להוציא אותי עדיין, אז פשוט שב ותתגעגע, תרצה ותכסוף להוציא אותי.
העצה הזו נאמרת לכל אחד מאיתנו, לרצות ולרצות ושוב לרצות.
ידוע אצל אנשי שלומינו, שהליקוטי מוהר"ן ושאר ספרי רבינו נועדו בכדי להתבודד עליהם. רבינו מבקש לעורר אותנו לעבודת השם, ואנו איננו יודעים איך עובדים את השם, בדיוק לשם כך נכתבו ספרי רבינו, להורות לנו דרך ישרה בעבודת השם. אולם את כל הדיבורים והתורות הנוראות והנפלאות מחזיקה בעצם עצה אחת – עצת התפילה וההתבודדות. כך אמר רבינו 'גאר מיין זאך איז תפילה'.
כשלומדים בספרים הקדושים, ופוגשים בעצות היקרות והמתוקות של רבינו, מתעורר קודם כל הרצון, יש כבר חשק. את החשק הזה יש להכניס לדיבורי תפילה, לעשות ממנו התבודדות. רק על ידי תפילה נוכל לקיים את כל אותן עצות נפלאות, רק התבודדות תגשים את שאיפותינו וכיסופינו הטהורים.
ניקח לדוגמא בחור ישיבה, באמצע הזמן, יש סדרים בישיבה, הוא מחוייב לעמוד בהם, קשה לקום חצות במציאות שכזו, מה נאמר לבחור כזה, כשרבינו דיבר על חצות הוא הרי פנה לכולם, לכל נפש מנפשות ישראל, גם לבחור זה נאמרה עצת חצות, אבל הוא איננו מסוגל לקיים זאת למעשה. בדיוק לשם כך נתן לנו רבינו עצה כללית, אותה מסוגל כל אדם לקיים, פשוט תתבודד, תספר להשי"ת עד כמה אתה מעוניין לקום חצות, עד כמה הדבר קשה, ספר לו הכל. אם אינך מסוגל לקום, להתפלל על כך בוודאי מסוגל אתה.
ברוח זו מפרש מוהרנ"ת את הפסוק 'על דבר אשר לא צעקה'. וכך היא תמצית הדברים. ידוע שהגאולה השלימה תבוא בזכות אותם שקמים בחצות לילה. יבוא אדם אחרי מאה ועשרים לפני בית דין של מעלה. ישאלו אותו, ידעת מרביז"ל, האמנת בו, מדוע לא קמת בחצות. והוא יענה מה זאת אומרת, איך יכולתי לחלום בכלל על חצות, אתם יודעים באיזו מציאות חייתי. בית, פרנסה, בריאות, יצה"ר והרשימה עוד ארוכה. ואז ישאלו אותו, רק רגע, האם התפללת על זה, אם ידעת ממעלת קימת חצות, מדוע לא התפללת על כך, מי הפריע לך לפחות לרצות להשתוקק. אכן, רק כשנגיע לשם נראה איך אילו היינו עוסקים בתפילה ולא נוטשים את הרצון משום דבר טוב, בוודאי היינו זוכים לפעול ולהוציא לפועל את כל הדברים הטובים, ולפחות יוצאים ידי חובת התפילה וההשתוקקות. זוהי בדיוק התביעה של 'על דבר אשר לא צעקה', מדוע לא צעקת. נכון שהיה לך יצה"ר אבל מדוע לא מחית בקול גדול. מי שמוחה וצועק אין עליו שום תביעה.
מה נפלא לעסוק כבר עכשיו בתפילה, ולהיות מקושרים עם כל העצות היקרות של רבינו לפחות עם כיסופים, רצונות, ודיבורי תפילה.
זוהי אם כן העצה העיקרית שלנו, תפילה ועוד תפילה ושוב פעם תפילה. התפילה מקיפה הכל, את כל מציאות האדם, את הכל ניתן למשוך ולהכניס לתוך התפילה.
באופן זה חיו כל אנשי שלומנו, כך הנחיל לנו רביה"ק, וכך ראינו אצל כל תלמידיו הקדושים.
דוגמא לכך נוכל לראות במעשה שהיה עם ר' יצחק בן מוהרנ"ת. ר' יצחק זה היה בעל צדקה גדול, היה לו ידיד טוב, ר' יצחק עשה איתו חסדים רבים, היה לו מנהג נפלא שכל דבר שקנה לעצמו, דאג לקנות גם עבור חבירו. פעם שאל ר' יצחק את אביו מוהרנ"ת, האם גם על מצווה מיוחדת זו יש לי מה להתפלל, הרי ב"ה זה זמן זמנים טובא שאני נוהג כן. מוהרנ"ת ענה לו 'אם יש לך על זה התבודדות אני מקנא בך, ואם לאו אינני מקנא בכך כלל'. ר' יצחק התפלא, הוא לא היה מסוגל להבין מדוע חשובה כאן כל כך התפילה. אולם לאחר זמן באה התשובה, אותו ידיד הסתכסך עימו, ומאז נתפרדה החבילה, וממילא בטלה אותה מצווה מיוחדת ויקרה. או אז הבין ר' יצחק עד כמה הכרחית התפילה, על כל דבר ממש.
לקראת הנסיעה הגדולה לאומן לראש השנה, כאשר חודש אלול בפתח, רצינו לתפוש שתי ציפורים במכה אחת – לדבר על חשיבות הנסיעה לאומן, ולעורר על לימוד ספרי רבינו בעיון. לא במקרה אמר רבינו על עצמו ששמו מרומז דווקא בפסוק "נחל נובע מקור חכמה". בוודאי גם מקור שמחה ואמונה והתחזקות. אבל לפני הכל – מקור חכמה.
ליקוטי מוהר"ן תורה קפ"ח:
"דע, שצריך לנסוע להצדיק לחזור על אבדתו, כי קודם שיוצא האדם לאויר העולם, מלמדין ומראין לו כל מה שצריך לעשות ולעבוד ולהשיג בזה העולם, וכיון שיצא לאויר העולם מיד נשכח מאיתו, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (נידה ל'). והשכחה היא בחינת אבדה, כמו שקראו רבותינו ז"ל את השוכח אובד, כמאמרם ז"ל (מסכת אבות פרק ה') "מהיר לשמוע ומהיר לאבד" וכו'. וצריך לחזור ולבקש אבדתו, והאבדה שלו היא אצל הצדיק, כי הצדיק חוזר על אבדתו עד שמוצאה, ואחר שמוצאה, חוזר ומבקש אחר אבדות אחרים, עד שמוצא גם אבדתם, עד שמוצא האבדות של כל העולם. על כן צריך לבוא להחכם לבקש ולהכיר אבדתו, ולשוב לקבלה אצלו, אך הצדיק אינו משיב לו האבדה עד שידרשנו אם אינו רמאי ושקרן, כמו שכתוב : "עד דרוש אחיך והשבותו לו" (דברים כ"ב ב') – "עד שתדרוש את אחיך אם אינו רמאי" (בבא מציעא כ"ז)".
מן השאלות שעולות בעיון בתורה זו:
מה רבינו רוצה לומר בסגנון פתיחת דבריו בלשון "דע"?
האם יש מקור או רמז בתורה לענין "לנסוע אל הצדיק"?
מיהו ה"צדיק" עליו מדובר כאן?
מדוע כתב "לנסוע" אל הצדיק ולא "לבוא"? (מה עוד שבהמשך דבריו הוא כותב "על כן צריך לבוא להחכם" וכו'?) האם מי שגר בסמוך לצדיק ואינו יכול "לנסוע" לא יכול לקיים את דברי תורה זו?
לאן צריכים לנסוע? היכן הוא הצדיק?
מדוע השתמש בלשון "לחזור על אבדתו", ולא "לבקש" את אבדתו וכדומה? (מה עוד שבהמשך דבריו הוא כותב "צריך לבוא להחכם לבקש ולהכיר אבדתו")
מדוע כתב רבינו "כי קודם שיוצא האדם לאויר העולם"? מה פירוש "כי"? על איזו שאלה סמויה משיב כאן רבינו?
מדוע כתב "מלמדין ומראין", ומה ההבדל בין השניים?
מה ההבדל בין "לעשות", "לעבוד" ו"להשיג"?
מדוע "לעשות, לעבוד ולהשיג" דווקא בסדר הזה?
מדוע כתב רבינו "כל מה שצריך לעשות" וכו', מה היה חסר לנו בהבנת דבריו ללא המילה "כל"?
במקור שרבינו הביא (מסכת נידה ל') כתוב שאת העובר ברחם "מלמדין אותו כל התורה כולה", ואיך זה מתיישב עם דברי רבינו כאן? אדרבא, מדברי רבינו משמע שמלמדים אותו רק את חלקו ויעודו בתורה, אך לא את "כל התורה כולה"?
בשביל מה בכלל מלמדים אותו תורה אם משכיחים אותה ממנו? מה התועלת שבדבר?
מה מוסיפה לנו הראיה מדברי חז"ל "מהיר לשמוע ומהיר לאבד" להבנת השכחה כאבדה?
"וצריך לחזור ולבקש אבדתו" – מה ההבדל בין "לחזור" לבין "לבקש"?
מדוע בכלל מבקש הצדיק אחר אבדות אחרים?
מה הכוונה בעצם שהצדיק מוצא את אבדתו ואבדות אחרים?
מדוע רבינו מפרט היאך מוצא הצדיק את אבידות העולם: "ואחר שמוצאה חוזר ומבקש אחר אבידות אחרים, עד שמוצא גם אבדתם, עד שמוצא האבדות של כל העולם", מה הצורך באריכות זו?
מה ההבדל בין "אבדות אחרים" ל"אבדות של כל העולם"? האין זה היינו הך? ("ואחר שמוצאה, חוזר ומבקש אחר אבדות אחרים, עד שמוצא גם אבדתם, עד שמוצא האבדות של כל העולם").
מדוע שינה רבינו מלשונו, מה שכינה עד עתה את המוצא הגדול של כל האבדות בשם "צדיק" ועתה הוא מכנהו "חכם"? ("על כן צריך לבוא להחכם לבקש ולהכיר אבדתו").
איך בכלל שייך שהצדיק ימצא משהו? הלא חיפוש אינו מוביל בהכרח למציאה, וכבר אמרו חז"ל: "שלשה דברים באים בהיסח הדעת: משיח, עקרב ומציאה", הלא אי אפשר להחליט למצוא וענין המציאה תלוי רק בידי שמיים.
"לבקש ולהכיר אבדתו" – מה ההבדל בין "לבקש" ובין "להכיר"?
מה פירוש "ולשוב ולקבלה אצלו"? וכי לא היה די לומר "ולקבלה אצלו"?
ועוד – הלא עדיין אינו מקבלה, שכן מיד אחר כך כתוב "אך הצדיק אינו משיב לו אבדתו עד שידרשנו"?
מהו ההבדל בין "רמאי" ו"שקרן"?
כיצד דורש הצדיק את הבא אליו אם אינו רמאי ושקרן?
מה מוסיפים לנו הפסוק: "עד דרוש אחיך אותו", ודרשת חז"ל על הפסוק: "עד שתדרוש את אחיך אם אינו רמאי"?
ולאחר העיון מתבארים הדברים כך:
1) מקובל בידינו מהמגיד מטראהויצא, שכשכתוב "דע" בספרי רבינו, הוא תורה מעולם האצילות, ורבינו מודיע לנו בתחילת דבריו מהיכן ממשיך לנו גילוי זה בתורתו.
לבד מן האמור לעיל, צורת הביטוי "דע" מופיעה במיוחד בכתבי האריז"ל ושם כוונת הביטוי היא לומר חידוש שלא נודע עד עתה, המשכה חדשה של אור והבנה שהיו מכוסים ונעלמים. גם רבינו משתמש בצורת ביטוי זו, ויתכן שזו גם כוונתו כאן, לומר שהגילוי "צריך לנסוע להצדיק לחזור על אבדתו" הוא דבר חדש לגמרי, שלא נודע עד עתה.
2) מי שמחפש קרבת ה' – צריך ללכת אל הצדיק
הרעיון עצמו, כפי שרבינו מבאר אותו, הוא גילוי חדש. אולם יש לו בהחלט מקור בתורה עצמה. בספר שמות (שמות ל"ג פסוק ז') כותבת התורה: "ומשה יקח את האוהל ונטה לו מחוץ למחנה, הרחק מן המחנה, וקרא לו אוהל מועד. והיה כל מבקש השם יצא אל אוהל מועד אשר מחוץ למחנה". וכן מצאנו בביאור רבינו בחיי על פסוק זה: "והיה הכתוב ראוי לומר "כל מבקש משה" (ומדוע כתב "כל מבקש ה'"?) אלא מכאן שנקרא משה בשם המיוחד (שקדושתו העצומה גורמת שיקרא בשם ה' ממש). ונימצא מפורשות, שמי שמחפש קירבת השם – צריך ללכת אל הצדיק, והוא ידריכו ויובילו אל ענינו בעבודת השם.
3) "הצדיק" – מיחידי הדורות
בביאור מושג הצדיק, בתורה זו ובכל תורותיו של רבי נחמן, כתב רבי אברהם בן רבי נחמן בספרו "ביאור הליקוטים" (כלל התשיעי): "בדבר השגותיו והודעותיו ברוממות הצדיק ותורתו, סובב כוונתו על יחידי הדורות כרשב"י והאריז"ל, ובעיקר לא יהיה כוונתו ברובם ככולם זולת על משה משיח בעצמו שאנו מחכים אליו". לו היינו אוספים את כל דברי רבינו אודות ה"צדיק" הייתה מתחוורת לנו ממילא מסקנה זו, שמדובר כאן דווקא בצדיק נשגב, מיחידי הדורות.
גם בתורה זו בפני עצמה מתבאר, כי המדובר בצדיק שזכה למצוא האבדות "של כל העולם כולו", דהיינו שזכה לדעת הנשגבה אודות כל נשמות ישראל, מה בדיוק צריכה כל נשמה ונשמה "לעשות, ולעבוד ולהשיג בזה העולם", ובהכרח המדובר כאן בצדיק עליון, במדרגה עצומה ועליונה שאין דומה לה.
ידיעה מקיפה זו אודות נשמת האדם הבא לפניו, ענינה ותיקונה, ייחס רבי נחמן בפירוש גם לעצמו. כותב רבי נתן תלמידו (שיחות הר"ן קפ"ד): "שמעתי בשמו שאמר, שתיכף כשאחד בא אליו והוא נותן לו שלום ופושט ידו לידו (כמנהג העולם בשעת נתינת שלום) אז תיכף הוא יודע כל מה שעבר אותו האיש …והיה נחשב אצלו לדבר פשוט וקל מה שיודע את כל אחד ואחד כפי מה שהוא, מתחילה ועד סוף, כל מה שעשה ועבר וכו'".
וכן כתב עוד בענין זה ("עלים לתרופה" מכתב ש"נ): "אך ביותר ויותר הזהיר אדמו"ר על זה (להתחדש בעבודת השם), כי כל ענינו הוא בחינת התחדשות נפלא ונורא מאד מאד, שיכול להרים ולחדש הנפשות שירדו ונפלו מאלפי שנים וכמה גלגולים עברו עליהם וכו'. ואני יודע ומאמין באמת, שאדמו"ר (רבי נחמן) יודע היטב בכלליות ובפרטיות כל מה שנעשה עם כל הנפשות בכל דור ודור, מיום ברוא אלוקים אדם על הארץ, עד הנה ועד הסוף האחרון. ויודע התיקונים של כל אחד ואחד. וכל הידיעות האלו הם אצלו דבר קטן, כי השיג השגות אלוקות שאי אפשר לתפוש במחשבה כלל"…
4) וכאן אנו מגיעים לביאור הענין "לנסוע אל הצדיק".
מושג זה מופיע בכמה תורות בליקוטי מוהר"ן ורבינו מייחס לו חשיבות עליונה, כמו שמצאנו בתורה ס"ו סעיף ב' : "בפרט כשצריך לו לעשות דבר גדול הצריך ליהדותו, שכל יהדותו תלוי בזה (ובחר לדוגמא דווקא) כגון לנסוע לצדיק אמיתי, אזי מזמינין לו מניעה" וכו'.
אמנם אפילו מי שכבר הגיע אל הצדיק, אם לא הגיע והתקרב אליו באופן פנימי, עדיין הוא רחוק ממנו בפועל, כמו שכתב (תורה מ"ו) "אפילו כשמשבר המניעות שיש לו לנסוע להצדיק האמת ובא לשם, עם כל זה, כשמוחו חלוק וקשה לו קושיות על הצדיק ויש לו עקמומיות בליבו על הצדיק – זאת המניעה מונע אותו יותר"…
לנסוע אל הצדיק, להתקרב אליו ולדעתו הקדושה – זהו מסע שלא נגמר לעולם, ואולי משום כך כתב רבינו "לנסוע" ולא כתב "לבוא" או "להגיע", כי מי הוא זה שיוכל לומר שכבר "הגיע", שכבר ירד לסוף דעתו של הצדיק ונמצא במחיצתו ממש? "כי מחמת שמוח הצדיק בעצמו אי אפשר לקבל ממנו (מפאת קדושתו העצומה), על כן הוא צריך להתכסות (ולהתרחק מן העולם)" (ליקוטי מוהר"ן תורה ס"ג).
5) לאן צריכים "לנסוע"? היכן הוא הצדיק?
על זה משיב רבי נתן (ליקוטי הלכות שלוחין ה' סעיף י"ב): "פנימיות כוונת תורתו הקדושה – זהו הצדיק בעצמו, כי עיקר הצדיק הוא תורתו". לשם, אם כן, צריך להתנהל מסענו – אל פנימיות כוונת תורתו, ש"זהו הצדיק בעצמו". שם נמצא את אבידותינו וזוהי הדרך למצאן: "לעיין ולחפש בהתורה אמיתת עמקות עצות התורה הקדושה, שזה העיקר, וזהו עיקר בחינת החיפוש והבקשה" (ליקוטי הלכות שלוחין ה' סעיף י"ח) וכן כותב שם רבי נתן עוד בענין זה (סעיף ט"ו): "כי צריכין לבקשו ולחפשו מאד מאד, בעיר ובשווקים וברחובות, בכרכים ובמדינות. כי בכל העסקים שעושין, הן תורה ותפילה ומצוות ומעשים טובים, והן משא ומתן ושאר עסקים, צריכין לכוון בכל עשיה שעושין ובכל דרך ועיר וכרך שהולכין – אולי יזכה על ידי עסק ונסיעה זאת למצוא את שאהבה נפשו, זה משה, שהוא בחינת הצדיק האמת. כי כל חיותו ותקוותו לנצח וזרעו וכל דורותיו עד סוף כל הדורות, וכל הנפשות והעולמות התלויים בו ובזרעו, כולם תלויים בצדיק האמת".
דימית שכבר הגעת? – תמשיך "לנסוע"!
"ואם כבר נדמה לו שמצא את הצדיק האמת, בוודאי (אדם) זה צריך לבקש ולחפש עוד יותר ויתר, כי יכול להיות שהוא יושב אצל הצדיק, ועדיין אורו חשוך אצלו ואינו מרגיש נעימות אמיתת עצותיו הקדושות, ומחמת זה הוא רחוק עדיין מתיקונו" (שם סעיף ו').
להגיע אל תיקוני באמת – צריך להרגיש "נעימות אמיתת עצותיו הקדושות". ואז, מתוך העיון והחיפוש בתורתו – ישיב לי הצדיק את אבדותי.
כאמור – בכלל "לנסוע אל הצדיק" גם הנסיעה הגשמית, הפשוטה, אל קיברו. כי "הצדיק, גם בעת מיתתו והסתלקותו ממש, אינו מסתלק מן העולם לגמרי חס ושלום, כי עדיין נשאר בהעלם חיות נפלא בתוך גופו הקדוש והנורא, כי "צדיקים במיתתם קרויים חיים" (מסכת ברכות י"ח) כמו שאמרו רבותינו ז"ל. כי גם אחר הסתלקותו מקושר ומיוחד כל חיותו לעילא לעילא (למעלה למעלה), ואז הוא עוסק בתיקון נפשות ישראל יותר מבחייו, מחמת שאז עולה בכל פעם למדרגות גבוהות ונפלאות ונשגבות כל כך, עד שיכול לתקן הכל. וזה בחינת מעלת קיברי הצדיקים האמיתיים, כי שם, על קיברו, שורה השארת נפשו הקדושה, כמבואר בכתבי האריז"ל" (ליקוטי הלכות הכשר כלים ד' סעיף ז'), בפרט שרבי נחמן עצמו הורה לפקוד את קיברו לשם תיקון נשמות הבאים אליו: "גם כי ימלאו ימיו, אזי אחר הסתלקותו, מי שיבוא על קיברו ויאמר שם אלו העשרה קפיטל תהילים (הקרויים "תיקון הכללי") ויתן פרוטה (כלומר אפילו מטבע קטן) לצדקה עבורו, אפילו אם גדלו ועצמו עוונותיו וחטאיו מאד מאד, חס ושלום, אזי אתאמץ ואשתדל לאורך ולרוחב להושיעו ולתקנו" (שיחות הר"ן קמ"א).
במשמעות המילה "לנסוע" שמענו גם שאין די בנסיעה אחת, הן "נסיעה" לעיון עומק תורתו ועצותיו, שצריך לעיין ולחזור ולעיין, ביתר התעמקות בכל פעם, והן נסיעה לציונו הקדוש, שצריך לנסוע שוב ושוב. וכך מבאר גם רבי נתן (ליקוטי הלכות אבדה ומציאה ג' סעיף ב'): "כי בוודאי אי אפשר להחזיר להם כל אבדותם המרובות מאד בפעם אחת, שלא יזיק להם ריבוי האור, חס ושלום, כי ריבוי השמן גורם כיבוי הנר. ובהכרח להחזיר להם מעט מעט, כפי הכנתם וכפי התעוררותם אל האמת".
וכן מצאנו סמך לדבר בתורה ד' בליקוטי מוהר"ן (סעיף ט'), (העוסקת בכוחו של הצדיק "להפריש לאדם דרך לפי שורש נשמתו", שמשמע בבירור שזה ענין אחד עם "להשיב לו כל אבדותיו", כפי שנבאר בהמשך) ושם כתב רבינו: "וזה (כלומר תיקונים אלו של התקשרות לצדיק שמנה לעיל, נעשים) בכל פעם שבא אצל תלמיד חכם ומספר לפניו כל ליבו", ועל לשון זו ביאר בעל ה"פרפראות לחכמה": "וגם זה מובן ממילא, כי אי אפשר לגמור גמר כל התיקונים הנ"ל בשלמות בפעם אחת, שבשביל זה גם בחיים חיותו של הצדיק צריכין לבוא אליו בכל פעם ולספר לפניו כל ליבו, וכמבואר במאמר זה אות ט' (שהבאנו לעיל). ויש בזה דברים עמוקים, ובפרט כי האדם צריך להשתדל לעלות בכל פעם ממדרגתו למדרגה עליונה יותר. וכל זה נוהג גם עכשיו (הכוונה לאחר הסתלקותו, כפי שמבאר שם דבריו באריכות).
ובוודאי "הכל לפי רוב המעשה", וכפי יגיעתו של האדם, כפי איכות וכמות "נסיעותיו" – יזכה למצוא יותר, וכן מבאר רבי נתן (ליקוטי הלכות ברכת הפירות ה' סעיף ג'): "וכל אחד, כפי מה שיהיה לו חלק יותר בהבקשה והחיפוש – אשרי לו. ו"לפום צערא אגרא" (לפי הצער השכר, כפי שאמרו חז"ל), שכל אחד, כפי מה שהתייגע והצטער עצמו יותר על האבידות, והשתדל לבקשם ולחפשם בתפילה ותחנונים ובגעגועים והשתוקקות והתקרבות לצדיקים וכשרים אמיתיים, וסבל בזיונות ושפיכות דמים הרבה על ידי זה, כמו כן יזכה ביותר שיחזירו לו כל אבדותיו בשלום".
וכן משמע בליקוטי תפילות על תורה זו : "וברחמיך תסייעני שאזכה להתייגע ולטרוח ולהשתדל בכל כוחי כל ימי לחפש ולבקש אצלו אחר כל אבדותי".
בענין הנסיעה אל הצדיק הכרוכה בהתגברות על קשיים רבים ומגוונים נביא במלואו את הסיפור "מעשה מרב ובן יחיד" שסיפר רבי נחמן מברסלב, העוסק בסוגיא זו (סיפורי מעשיות):
מעשה ברב אחד שלא היה לו בנים, אחר כך היה לו בן יחיד וגידל אותו והשיא אותו והיה יושב בעליה ולומד, כדרך אצל הגבירים, והיה לומד ומתפלל תמיד. רק שהיה מרגיש בעצמו שחסר לו איזה חסרון ואינו יודע מהו, ולא היה מרגיש טעם בלימודו ובתפילתו. וסיפר לפני שני אנשים בני הנעורים ונתנו לו עיצה שיסע לאותו צדיק. ואותו בן הנ"ל עשה מצוה שבא על ידה לבחינת מאור הקטן. והלך אותו הבן יחיד וסיפר לאביו באשר שאינו מרגיש טעם בעבודתו כנ"ל וחסר לו ואינו יודע מהו, על כן הוא רוצה לנסוע לאותו צדיק, והשיב לו אביו איך אתה בא לנסוע אליו? הלא אתה למדן יותר ממנו ומיוחס יותר ממנו ולא נאה לך לנסוע אליו, כלך מדרך זו, עד שמנע אותו לנסוע. וחזר ללימודו ושוב הרגיש חסרון כנ"ל והתייעץ שוב עם אותם האנשים הנ"ל ויעצו אותו כמקודם לנסוע להצדיק, ושוב הלך לאביו והטה אותו אביו ומנע אותו כנ"ל וכן היה כמה פעמים, והבן היה מרגיש שחסר לו והיה מתגעגע מאד למלאות חסרונו ולא ידע מהו כנ"ל, ובא עוד לאביו והפציר בו עד שהוכרח אביו לנסוע עמו כי לא רצה להניח אותו לנסוע לבדו מחמת שהיה בן יחיד, ואמר לו אביו, הלא תראה שאסע עמך ואראה לך שאין בו ממש ואסרו המרכבה ונסעו, אמר לו אביו, בזה אנסה: אם יתנהג כסדר הוא מן השמים, ואם לאו אינו מן השמים ונחזור. ונסעו ובאו אל גשר קטן, ונפל סוס אחד והמרכבה נתהפכה וכמעט נטבעו, אמר לו אביו, ראה שאינו מתנהג כסדר ואין הנסיעה מן השמים וחזרו וחזר הבן ללימודו ושוב ראה החסרון שחסר לו ואינו יודע, וחזר והפציר באביו כנ"ל והוכרח לנסוע עמו שנית וכשנסעו העמיד אביו הנסיון כבראשונה אם יתנהג כסדר, ונזדמן כשהיו נוסעים ונשברו שתי הידות שקורין אקסין ואמר לו אביו ראה שאינו מתנהג לנו לנסוע כי האם זה דרך הטבע שישתברו שני האקסין. וכמה פעמים שנסעו עם המרכבה הזאת ולא נזדמן כזאת וחזרו וחזר הבן הנ"ל לדרכו הנ"ל (היינו ללימודו וכו' כנ"ל) ושוב הרגיש החסרון כנ"ל והאנשים יעצו לו לנסוע וחזר לאביו והפציר אותו כנ"ל והוכרח לנסוע עמו עוד ואמר לו הבן שלא נעמוד עוד על נסיון כזה כי זה דרך הטבע שנופל סוס לפעמים או שנשתברין האקסין אם לא שיהיה איזה דבר מורגש מאד ונסעו ובאו לקרעטשמי (מלון) ללון ומצאו שם סוחר והתחילו לספר עמו כדרך הסוחרים ולא גילו לו שהם נוסעים לשם כי הרב היה מתבייש בעצמו לומר שנוסע לאותו הצדיק והיו מדברים מעסקי העולם עד שבסיבוב הדברים הגיעו לספר מצדיקים היכן נמצאים צדיקים וסיפר להם ששם נמצא צדיק ושם ושם, והתחילו הם לדבר מהצדיק שנסעו אליו, השיב להם: זה? הלא קל (חסר ערך) הוא כי אני נוסע עכשיו ממנו ואני הייתי שם שהיה עובר עבירה, ענה אביו ואמר לבנו: הראית בני מה שזה הסוחר מספר לפי תומו? והלא הוא נוסע משם. וחזרו לביתם ונפטר אותו הבן ובא בחלום להרב הנ"ל אביו וראה אותו שהיה עומד בכעס גדול ושאל אותו: למה אתה בכעס כל כך? והשיב לו שיסע לאותו הצדיק הנ"ל (שרצה לנסוע עם בנו אליו כנ"ל) והוא יגיד לך על מה אני בכעס והקיץ ואמר שמקרה הוא אחר כך חלם לו עוד כנ"ל ואמר שהוא גם כן חלום שווא וכן עד שלשה פעמים והבין הלא דבר הוא ונסע לשם ופגע בהדרך את הסוחר שפגע מקודם בעת שנסע עם בנו והכיר אותו ואמר לו הלא אתה הוא שראיתיך באותו הקרעטשמי (מלון)? והשיב לו בוודאי ראית אותי ופתח פיו ואמר לו אם תרצה אהיה בולע אותך. אמר לו, מה אתה מדבר? השיב לו זכור אתה כשנסעת עם בנך ובתחילה נפל סוס על הגשר וחזרת ואח"כ נשברו האקסין ואחר כך פגעת בי ואמרתי לך שהוא קל ומאחר שפטרתי אותו את בנך עכשיו אתה רשאי לנסוע כי הוא היה בחינת מאור הקטן והצדיק הנ"ל הוא בחינת מאור הגדול ואם היו מתוועדים יחד היה בא משיח וכיון שפטרתי אותו אתה רשאי לנסוע ובתוך דבריו נעלם ולא היה לו עם מי לדבר ונסע הרב אל הצדיק וצעק חבל, חבל, חבל על דאבדין ולא משתכחין. (הרחבה בביאור סיפור זה ניתן למצוא בחוברת "מסע" שבהוצאתנו).
6) "לחזור על אבדתו"
"לחזור על אבדתו". לשון "לחזור" לגבי אבדה מצאנו בגמרא (מסכת קידושין דף ב'): "רבי שמעון אומר: מפני מה אמרה תורה: "כי יקח איש אשה", ולא כתב "כי תלקח אשה לאיש"? מפני שדרכו של איש לחזר על אשה ואין דרכה של אשה לחזר על איש. משל לאדם שאבדה לו אבדה. מי חוזר על מי? בעל אבדה מחזר על אבדתו". ואולי השתמש רבינו בנוגע לאבדה דווקא בלשון "לחזור" כלשון הגמרא, כי רצה לומר שחיפוש אבידותיו דומה לחיפוש אשה, כמובא שם. והצד השוה שביניהם, שאינו יודע איזו אשה "אבדה" לו, כשם שבנוגע לאבדותיו הרוחניות אינו יודע איזו אבדה אבדה לו. מהיכן מכיר אשתו? מכח ההרגש ש"זה – שלי", ואולי גם כאן הכרת האבדות הרוחניות בא מכח ההרגש "זה שלי". כך נראה בעליל גם מהמשך דבריו: "כי קודם שבא האדם לאויר העולם מלמדין ומראין לו כל מה שצריך לעשות ולעבוד ולהשיג", שמבארים מפרשי הגמרא שלימוד זה בטרם לידה תכליתו להותיר רושם בלב האדם, ורושם זה (אף שמשכיחין ממנו מה שלמד) הוא שנותן לו אחר כך הרגש לגבי חלקו בתורה ויעודו בעולם לומר: "זה שלי", ו"זה אינו שלי", וכפי שיבואר עוד בהמשך. ומלשון הגמרא למדנו גם שחיפוש האבדה, בדומה לחיפוש האשה, איננו חיפוש אחר דבר חדש, כי אם אחר דבר ישן, שכבר היה לעולמים, וכפי שמבאר הזוהר הקדוש, שאיש ואשה הם נשמה אחת וכשבאים לעולם נפרדים, ואם כן כשאיש "מוצא" אשה הרי הוא מוצא מה שכבר היה שלו וחלקו בטרם ביאתו לעולם, ולכן מתאים כאן ביותר לשון "לחזור" שפירושו כפשוטו לחזור למה שכבר היה – אשה שהייתה חלקו, וכמו כן אבדתו, שכבר לימדוהו בבטן אימו.
7) הנסיעה לצדיק נוגעת לכל אדם
כשרבינו מדבר על הצורך לנסוע לצדיק לחפש אבדותיו, יכול הקורא לומר: "אני לא איבדתי כלום. לי לא חסר דבר וממילא אין הדברים נוגעים אלי". על זה משיב רבינו "הנסיעה אל הצדיק ובקשת האבידות נוגעת לכל אדם" ואם תשאל "מדוע"? התשובה היא "כי קודם שיוצא האדם לאויר העולם וכו', וכיון שיצא לאויר העולם מיד נשכח מאיתו". ומכאן – שכל הנולד ומי שיצא כבר אל אויר העולם, בהכרח הוא בחזקת מאבד וצריך לחפש אבדותיו.
אמנם קשה לומר שעיקר "בעייתנו" היא רק אותו אבדן מקורי של מה שלמדנו ברחם. לדאבוננו, שייך יהיה הרבה יותר לומר שעיקר הביאה אל הצדיק ענינה חיפוש אבדות שאיבדנו אחרי לידתנו, במו ידינו וברצוננו – על ידי מעשינו הרעים, שזה ודאי אבדן חמור ועמוק לאין שיעור. וכן מצאנו בלשון הגמרא שרבינו הביא, שאחר שמלמדים העובר כל התורה "משביעין אותו: תהי צדיק ואל תהי רשע", שמזהירים אותו פן יאבד עוד בחטאיו, וביאר המהרש"א שמזהירים אותו "אל תהי רשע" – כבתחילה, דהיינו כמו שכבר היית בגלגולים קודמים וחטאת ופגמת ואיבדת מה שאיבדת. וכן הוא לשון המדרש, שבין השאר מראים לאדם ברחם "מקומו בגן עדן ומקומו בגיהנום", שגם זה בכלל האזהרה שלא יחטא. וכן מובן מתוך תפילתו של רבי נתן בליקוטי תפילות על תורה זו (ליקוטי תפילות קכ"ז) שצועק ומתחנן בעיקר על האבדות שבאו בעקבות החטאים שאחר הלידה וכלשונו שם: "ואני צריך כל ימי חיי לבקש ולחפש אחר זה, לחפש ולבקש בכל כוחי אחר אבדתי שאיבדתי וששכחתי. ואני בעוצם גשמיותי וקשיות ערפי, לא די שלא השתדלתי לחפש ולבקש כראוי אחר אבדתי, אף גם עשיתי מהיפך אל היפך, כי הלכתי אחר תאוות ליבי והרביתי לחטוא ולפשוע נגדך, אשר על ידם הוספתי לאבד בידיים עוד הרבה, עד אשר נתרחקתי ממך כמו שנתרחקתי, ונישכח ונאבד ממני כל טוב נישמתי, כל טוב האמיתי… אשר כימעט איבדתי את עצמי לגמרי".
8) "מלמדין ומראין"
"מלמדין ומראין" נראה שמבוסס אף הוא על לשון הגמרא, שהרי גם שם מצאנו שני חלקים. האחד: "נר דלוק לו על ראשו וצופה בו מסוף העולם ועד סופו", שזה נראה מכוון כנגד "מראין" ("מראין לו" – "צופה בו") והשני: "ומלמדים אותו כל התורה כולה", שזה כמובן כנגד "מלמדין".
תכלית הלימוד ברחם, כאמור, לתת לאדם הכרות מוקדמת עם חלקו בתורה (כמו שכתב ה"עץ יוסף" שם: "שמה שראה ושמע שם יעשה רושם בקרב האדם") ואם כן "מלמדין" ו"מראין" יכול להשתמע כשתי צורות משלימות של הכרות מוקדמת זו. צורה שיכלית – "מלמדין", וצורה חוויתית, חושית – "מראין". באופן כזה יתכן לומר שההרגש שיבוא מאוחר יותר לגבי מציאת אבדתו, דהיינו חלקו בתורה ויעודו, יתבסס אף הוא על שני מישורים – שיכלי וחושי, שלא רק יבין האדם בשכלו מה חלקו וענינו ("מלמדין") כי אם גם יחוש זאת בליבו ("מראין"). בדומה לזה כתב רבינו במקום אחר על גדר האדם השלם (תורה ז' בליקוטי מוהר"ן חלק ב'): "כל זמן שאין יודעין ומרגישין אלוקותו יתברך שמו וממשלתו – אינם בכלל אדם", כלומר שזהו גדר האדם – לדעת ולהרגיש את ה'. והוא ביאורנו לענין "מלמדין" ו"מראין".
9) "לעשות, לעבוד ולהשיג", הם כפי הנראה חלקי תיקונו של האדם עלי אדמות.
"לעשות" פירושו, כפשוטו – מעשים. איזה מעשים עליו לעשות, איזו מצוות מעשיות מוטלות דווקא עליו (כגון מצוות המיוחדות לכהן ואינן מוטלות על ישראל). וכן ידוע שכל אחד יש לו מצוות השייכות ביותר דווקא אליו, לשורש נפשו, ובהן עליו להשתדל ולהדר ביותר.
"לעבוד" אפשר לפרש על עבודת המידות, שהיא "עיבוד" ושינוי מהות האדם, כמו שאמר רבינו: "צריכין לנקות הגוף מתאוות כמו שמעבדין העור (לצורך הכנת תשמישי קדושה כתפילין, מזוזות וספרי תורה) ומהפכין אותו. כך צריך שיהיה הגוף נקי ומעובד לגמרי מתאוות". ובוודאי גם לזה כל אחד חלקו ותפקידו המיוחד. האחד צריך להתגבר על האכזריות הטבועה בו, השני על קמצנותו, האחר על עצלותו וכיוצא בזה. ובודאי שחלק זה הנקרא "עבודה" נעשה בעיקר על ידי תפילה, שכן לה דווקא קראו חז"ל "עבודה שבלב", והיא זו שהופכת את מעשיו הטכניים לבעלי איכות ועומק. "ולהשיג" אפשר לפרש על השגות אלוקות, על אותן הבנות ותפישות רוחניות אותן צריך האדם לקנות בעולמו, כמו שכותב רבינו (ליקוטי מוהר"ן תורה ל'): "וצריך כל אחד לבקש מאד מלמד הגון כזה, שיוכל להסביר ולהבין אותו שכל עליון וגדול כזה, דהיינו השגות אלוקות". וגם כאן כמובן, כל אחד בא לעולם ללמוד לימודים אחרים ושונים מחברו.
גם אפשר לומר ש"לעשות, לעבוד ולהשיג" מכוון כנגד מישורי מחשבה, דיבור ומעשה של האדם. מחשבה – "להשיג", מעשה – "לעשות", ואילו "לעבוד" כאמור ענינו דיבור תפילה, וכן לימד רבינו בתורה ס"ו שהכח המקשר ההכרחי בין מחשבה למעשה הוא הדיבור דווקא.
ואם כן – מהם מעשיו, מהי עבודתו ומהן השגותיו המיוחדות, את כל זה "מלמדין ומראין לו" לאדם בטרם צאתו לאויר העולם. וכך מבאר רבינו בעצם את דברי הגמרא: "ומלמדין אותו כל התורה כולה".
10) דיוק בסדר הדברים
לגבי סדר הדברים, יתכן לומר שרבינו סידרם אכן דווקא בסדר זה, והוא הוא הסדר להגיע אל תיקונו ושלמותו של האדם בעולם. לפני הכל – "לעשות", כידוע שבלי מצוות ומעשים טובים אין האדם יכול לקבל שום השגת אמת, וגם עבודתו הרוחנית חסרת יסוד. וכן כתב רבינו (ליקוטי מוהר"ן תורה ל"ג): "כי בלא מידותיו (היינו חוקי תורתו ומצוותיו, כפי שמבואר שם) אי אפשר להשיג אותו". ואם כן הסדר הוא – קודם כל מעשים ("לעשות"), אחר כך עבודה פנימית ותפילה ("לעבוד"), ומתוך כך יבואו ההשגות ("להשיג"). ועוד אפשר לומר ש"לעשות" הוא מה שמוטל על האדם והוא מצווה וחייב לעשותו (מצוות מעשיות), "לעבוד" הוא מדרגה שצריך לשאוף לה, ואילו "להשיג", דהיינו השגות אלוקות, זוהי התכלית ומדרגת הצדיקים. ולכן גם נכתב בלשון רבינו בסדר זה, לפי חשיבות הדברים וחומרתם.
11) "כל מה שצריך לעשות"
יתכן שמה שרבינו כתב "כל מה שצריך לעשות" וכו' מכוון כנגד לשון הגמרא "מלמדין אותו כל התורה כולה" ורוצה לומר שאכן מלמדים אותו הכל, למרות שרבינו מבאר שמלמדים אותו רק את חלקו, וראה להלן בתשובה הבאה איך מתיישבים הדברים שמצד אחד לומד הכל ומצד אחד לומד רק חלק (חלקו).
12) דיוק בחילוק בין לשון הגמ' ללשון רבינו
בגמרא שרבינו הביא כראיה כתוב "מלמדין אותו כל התורה כולה" ואילו רבינו כותב "מלמדין ומראין לו כל מה שצריך לעשות, לעבוד ולהשיג", ומשמע שמדובר בחלקו בתורה ולא ב"כל התורה כולה", ואיך מתיישבים הדברים? (מעניין לגלות שגם מפרשים אחרים לדברי הגמרא, כגון האלשיך הקדוש, מבינים את "כל התורה" כ"חלקו בתורה", וכמו שכתב ה"עץ יוסף": "וזה נקרא "כל התורה" – רוצה לומר כל חלקי תורתו". ואם כך גם לדבריהם קשה – איך מתיישב הדבר עם לשון חז"ל : "כל התורה כולה" ולא חלקה).
ואפשר לפרש שמה שמלמדים אותו את חלקו ומה שמלמדים אותו את כל התורה כולה שניהם אמת ואין הדבר עומד בסתירה, ויתבאר בשלשה אופנים:
אחד: כי רק על ידי שילמד את הכל ("כל התורה כולה") יוכל להבין מה חלקו, שכן אם אין האדם יודע את כל התמונה, לא יוכל להבחין בבהירות בחלקו הפרטי בתוכה, וכגון שמלמדים אותו מצוות המיוחדות לכהן, ללוי ולישראל, ואז יוכל להבין ביתר בהירות את חלקו ומצוותיו שלו, שהן חלק מן הכלל.
שני: שבכלל לימוד "כל התורה" מראין לו מצד אחד מהו חלקו ומצד שני מהו "לא חלקו", דהיינו מה שייך אליו ומה לא שייך אליו, וכך – יקבל הרגש כפול, מה נוגע אליו, וכשיפגוש בו יכירנו, ומה לא נוגע אליו, וכשיפגוש בו יעורר רושם הלימוד של מה שלא שייך את ההרגש וידע בבירור – "זה אינו חלקי", כשם שיידע על אבדתו – "זהו חלקי".
ושלישי: כי מצד אחד מלמדים אותו בודאי את חלקו, מה שנוגע לו ונחוץ לו, ומצד שני מלמדים אותו גם את הכל. כי האדם הוא עולם קטן וכלול מהכל, וכל הנבראים כלולים בו ומושפעים ממעשיו וכבר ידוע מאמרם ז"ל "כל ישראל ערבין זה בזה". ומאחר שהכל קשור, ובודאי נשמות ישראל קשורות זו בזו ומושפעות זו מזו, נמצא שיש הכרח, מלבד חלקו שלו, ללמד את האדם גם חלק אחרים, שהרי סוף סוף הינו קשור בהם, משפיע ומושפע, ואינו דבר ניפרד ומנותק כלל ועיקר.
13) תכלית הלימוד לעובר
בביאור תכלית הלימוד לעובר, אף שמשכיחין ממנו הכל מצאנו ב"עין יעקב" (בדברי ה"עץ יוסף") תשובה לדבר: "ולכאורה מה התועלת בלימוד כיון שמשכחין אותו? (והתשובה היא ש)אילו לא היו מלמדין אותו במעי אימו לא היה יכול להגיע חלקו בתורתו אף על ידי יגיעותיו (מכיוון שלא הייתה לו בעצם שום שייכות פנימית מוקדמת לתורה, ולעומת זאת) אם לא היה שוכח – לא היה צריך להתייגע, ואם כן בטל שכר ועונש (שלא הייתה לו שום עבודה בקניין התורה וקיום מצוותיה, כיוון שהכל היה גלוי וידוע לפניו, ועל כן לא היה שייך לתת לו שכר על קיום התורה ולא עונש על אי קיומה, ועל כן סידרה החכמה האלוקית) שבצאתו לאויר העולם ישכח, ואחר כך על ידי יגיעותיו יכול למצוא אבדתו. שמה שראה ושמע שם יעשה רושם בקרב האדם בכח אף על פי (שעדיין) אינו בפועל". כלומר שלימוד התורה לעובר מטביע רושם בנפשו, וכך – לכשילמד תורה – יהפוך הלימוד לתהליך של היזכרות. לתהליך זה קורא רבינו "השבת אבדה", וראיה לדבריו מביא את דברי חז"ל שאבדה אינה אלא דבר שנשכח – "והשכחה היא בחינת אבדה, כמו שקראו רבותינו ז"ל את השוכח אובד" וכו'.
14) "מהיר לשמוע ומהיר לאבד"
"מהיר לשמוע ומהיר לאבד" הביא רבינו כראיה לדבר שהשכחה היא בחינת אבדה, כי ה"מאבד" המנוי כאן בדבריהם הוא בעצם השכחן. אולם סוף סוף אם רבינו בחר דווקא במשנה זו ללמוד ממנה ראיה לדבריו, משמע שמתוך דבריה נוכל ללמוד דברים נוספים על האמור בליקוטי מוהר"ן.
פשט המשנה עוסק בסוגי תלמידים, ומונה את מעלותיהם העיקריות: יכולת הזכרון ויכולת ההבנה והקליטה. בשתיהן, כמובן, תועיל יגיעת האדם בתורה לפתח ולשכלל את כשרונותיו הטבעיים.
ואולי אף לעניננו נלמד ממשנה זו, שעל מנת למצוא את חלקנו בתורה ויעודנו בעולם, מלבד העצה "לנסוע אל הצדיק", ישנה חשיבות רבה למאמץ שנעשה לזכור את מה שלמדנו, ולהתייגע בהבנת וקיום הדברים למעשה. וכך מבואר בפירוש בדברי רבי נתן בענין זה (ליקוטי הלכות, ברכת הפירות ה'): "כי (בענין) האבדה צריכין זכרון היטב, שלא לשכוח הדבר, כי כל האבדות באין משכחה והיסח הדעת, שעל ידי זה באין לידי אבדה, חס ושלום, בגשמיות או ברוחניות, ועל כן השכחה נקראת בשם אבדה, כמו שאמרו "מהיר לשמוע ומהיר לאבד", שפירושו שכחה, וכמו שמבואר כל זה בדבריו (של רבינו) זכרונו לברכה (תורה קפ"ח).
…כי צריכין לזכור היטב כל מה שאיבד על ידי תאוותיו, ולהשתדל מאד לחפש אחר אבדותיו. ועל כל פנים להיזהר שלא יאבד עוד. והעיקר הוא הזיכרון, כי כל זמן שזוכר שיש אבדות, ומבקש וחותר לחפשם ואינו שוכח את עצמו חס ושלום, כאבדה לאחר יאוש חס ושלום, אז יש לו תקווה עדיין, כי ה' יתברך חושב מחשבות לבל ידח ממנו נדח, ובוודאי סוף כל סוף יהיו נמצאים כל האבדות ויתקן הכל. וכל אחד, כפי מה שיהיה לו חלק יותר בהבקשה והחיפוש אשרי לו, ו"לפום צערא אגרא" (לפי הצער השכר, כפי שאמרו חז"ל), שכל אחד, כפי מה שהתייגע והצטער את עצמו יותר על האבדות והשתדל לבקשם ולחפשם בתפילה ותחנונים ובגעגועים והשתוקקות והתקרבות לצדיקים וכשרים אמיתיים וסבל בזיונות ושפיכות דמים הרבה על ידי זה, כמו כן יזכה ביותר שיחזירו לו אבדותיו בשלום".
ועוד אפשר לומר ש"מהיר לשמוע ומהיר לאבד" הוא הוא העובר ברחם אימו, שאין "מהיר לשמוע" ממנו, שלומד כל התורה כולה – בתשעה ירחי לידה! ואין "מהיר לאבד" ממנו, שמלאך סוטרו על פיו ומשכחו הכל – ברגע אחד!
15) "וצריך לחזור ולבקש אבדתו"
"וצריך לחזור ולבקש אבדתו" – "לחזור", מלשון "לחזר" כפי שהבאנו מהגמרא בקידושין, פירושו בפשטות "לחפש" (חיפוש זה צריך להעשות, כאמור, בעיקר בתורתו של הצדיק), ואילו "לבקש", אף שפירושו הוא גם כן מלשון חיפוש, אבל ענינו גם תפילה, מלשון "תפילה ובקשה", דהיינו שדרך חיפוש האבדות צריכה להעשות גם על ידי ריבוי תפילה ותחנונים למצוא אבידותיו, ולא רק בדרך של לימוד ועיון. וכן מבואר במפורש גם ב"ליקוטי הלכות" שהבאנו לעיל, שצריך לחפש גם בתפילה, כלשון רבי נתן: "לבקשם ולחפשם בתפילה ותחנונים ובגעגועים והשתוקקות" וכו'.
16) "מבקש אחר אבדות אחרים"
מה שהצדיק מבקש אחר אבדות אחרים, אף שהדבר אינו מוטל עליו, נראה שמשום כך נקרא צדיק, שחפץ לעשות צדקה ולזכות גם אחרים, כמו שכותב רבי נתן (ליקוטי הלכות יורה דעה, הלכות בשר שנתעלם מן העין הלכה ד'): "ועיקר שם צדיק על שם צדקה (שעושה), בחינת (מה שכתוב) "צדיק חונן ונותן". משום כך, בגלל דאגתו לתיקון העולם כולו ולא רק לתיקון עצמו, הוא חוקר ומבקש לדעת מה ענינו ומהותו של כל נברא ונברא, ושל כל נשמה ונשמה, על מנת שיוכל לסייע להם אחר כך לשוב ולבוא אל תיקונם. וכעין זה כתב רבינו (ליקוטי מוהר"ן תורה י"ז): "והצדיק מחפש תמיד אחר אלו הרצונות (של השם יתברך בכל דבר ודבר שברא) ומשיג ומוצא אותם על ידי ההתפארות שמוצא ב(עם) ישראל בכלל ובפרט (בכל יהודי ויהודי) ובפרטי פרטיות (בכל מעשה ומעשה טוב של כל יהודי ויהודי)".
17) זוכה מכוח קדושתו
אם כן יוצא שמה שהצדיק מוצא אבדתו ואבדות אחרים, פירושו שהוא זוכה מכח קדושתו ועבודתו הגדולה בקודש לדעת ולהשיג מה ענינו של כל נברא ונברא, ומהו יעודה של כל נשמה ונשמה מנשמות ישראל.
18) תהליך ויגיעה
ניראה שרבינו מפרט היאך מוצא אבידות העולם כדי לומר לנו שמציאה זו הינה תהליך ויגיעה שאינה באה לו בנקל, כי זהו תהליך, וכמו שאמר כשסיפר בשבח עצמו ומעלותיו: "אבל יגעתי מאד על זה".
19) שלבים במהלך החיפוש והמציאה
בתהליך חיפוש ומציאת האבדות ניראה לומר שיש שלושה שלבים. בתחילה מוצא הצדיק אבדות עצמו, כלומר שמתגלה ומתבאר לו מהם מהותו וענינו שלו עלי אדמות. אחר כך אבדות "אחרים", ואחר כך אבדות "כל העולם". ונראה לומר ש"אחרים" ו"כל העולם" הם שני סוגי אנשים. "אחרים" הם המקורבים אל הצדיק (שלגביו נקראים על כל פנים "אחרים") שבתיקונם הוא עוסק קודם לשאר העולם (וכעין שאמר רבינו שאת אנשיו הוא "מעביר" כבר בלילה הראשון של ראש השנה) ואילו "כל העולם" הם אותם שאינם קשורים בו כל כך, אך גם את אבדותם מבקש ומוצא, ובסופו של דבר עוסק גם בתיקונם (וכעין שאמר "כל העולם כולו תלוי בראש השנה שלי" [חיי מוהר"ן ת"ה]).
ובודאי משתמע מהבנה זו גם השלכה לגבינו, שככל שנהיה מקורבים וקשורים יותר אל הצדיק, נזכה להיות מאלו שעוסק מהר יותר (ואולי גם קל יותר) בתיקונם.
20) הצדיק ומציאת האבדות
לענין מציאת אבדות כבר בארנו מדוע דווקא לזה מתייחס השם "צדיק", ואילו עתה כשרבינו מדבר על יכולתו של הצדיק לבחון את הבאים אליו, איך ובאיזה אופן להשיב להם אבדתם, בענין זה אכן יותר מתאים לכנותו "חכם", שכן מן הסתם חכמה גדולה נדרשת כדי לדעת איך לסייע לאדם להגיע אל תיקונו, וזאת מבלי לפגוע בכח בחירתו ומבלי לגרום לו שום צד של נזק או הפסד. וכבר אמר רבינו (חיי מוהר"ן קצ"ז): "לבעל בחירה קשה מאד לעזור".
וכן מצאנו במפורש בדברי המשנה שרבינו הביא (אבות פרק ה' משנה י"ב) וזו לשון המשנה: "ארבעה מידות בתלמידים: (וגירסת כתב יד: "בלומדים לפני חכמים") מהיר לשמוע ומהיר לאבד – יצא שכרו בהפסדו. קשה לשמוע וקשה לאבד – יצא הפסדו בשכרו. מהיר לשמוע וקשה לאבד – חכם. קשה לשמוע ומהיר לאבד – זה חלק רע". והנה מצאנו שאת המידה המשובחת ביותר – "מהיר לשמוע וקשה לאבד" כינו חז"ל בשם "חכם". אפשר וזהו החכם שרבינו כותב עליו "על כן צריך לבוא להחכם לבקש ולהכיר אבדתו". כי הוא החכם, מוצא כל האבדות (שזהו ענין "מהיר לשמוע") ושומרן אצלו (שזהו ענין "קשה לאבד") עד שיבואו אליו המאבדים, עד שנשחר לפיתחו לבקש אבדותינו.
21) "יגעת ומצאת – תאמין"
על זה כבר ענו חז"ל: "יגעת ומצאת – תאמין", שעבודתינו והשתדלותינו היא רק בתחום היגיעה ואילו המציאה היא אכן מתנה משמיים. וכן על דרך זה בצדיק, שמה שהוא מחפש פירושו שהוא מתייגע בעבודת השם בכל כוחו ויכולתו, וה' נותן לו במתנה גם את אבדותיו שלו וגם את אבדות אחרים. וממילא נחזור ונלמד מזה לעצמנו, שחלקנו ו"שותפותינו" בקבלת האבדות היא יגיעתנו אנו, בתורה ובמצוות, בתפילות ובתחנונים, ובפרט בציון רבינו ובעיון בתורתו הקדושה, כפי שהתבאר.
22) לבקש
"לבקש" הוא לכאורה עדיין בגדר החיפוש, ואילו "להכיר" משמעו "לזהות". יתכן וזיהוי זה מתבצע על ידי אותו הרגש פנימי שהוטבע בו. אם יתבונן במה ש"עושה, עובד ומשיג" וינסה לברר לעצמו האם זהו באמת חלקו אם לאו – אזי יוכל גם "להכיר" אבדתו, אך אם יפעל מתוך שגרה וחוסר התבוננות, בנקל יוכל מן הסתם, להטעות את עצמו ולהחמיץ את אבדותיו.
23) לשוב לקבלה אצלו
"לשוב לקבלה אצלו" כמו "לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה להיות לו לאישה" (דברים כ"ד ד') ששם פירושו לקחתה שוב אחרי שגירשה, וכן כאן פירושו לקבלה שוב אחרי שכבר הייתה שלו – במעי אמו. וכן נראה עוד לומר ש"לשוב לקבלה אצלו" פירושו "לשוב" ולחזור מכל חיפושיו במקומות אחרים, שבודאי העלו חרס, ולבוא לקבל אבדותיו "אצלו" דווקא, דהיינו אצל הצדיק, כי בלעדיו לא יזכה למצוא אבדותיו ולהגיע אל תיקונו.
24) יקבלה – לאחר שידרשנו
אכן גם כשבא אל הצדיק עדיין אינו מקבל אבדותיו עד שהצדיק ידרשנו, כפי שיוסבר בהמשך, אם אינו רמאי ושקרן. ואם כן, צריך ללמוד את הדברים כך: לבוא לצדיק לבקש וכו' ולקבלה אצלו שוב, כאמור, אבל רק לאחר שידרשנו אם אינו רמאי ושקרן.
25) בין רמאי לשקרן
"רמאי" הוא אדם העוסק במעשה אונאה, שמתנהג ונראה כירא שמיים אך אין תוכו כברו, ואילו "שקרן" הוא אדם שאין אמת בדבריו ופיו דובר שקר.
26) עד כמה כוונתו אמיתית
ולעניננו, יתכן שבדיקת הצדיק את הבא אליו האם להשיב לו אבדותיו אם לאו – היא בדיקת מידת הכנות והרצינות בה הוא מתייחס לעבודתו הרוחנית ולתיקונו עלי אדמות. עד כמה הוא וכוונתיו אמיתיים. אם מעשיו והתנהגותו מעידים על רצינותו, אזי אינו "רמאי ושקרן". ואם להיפך – להיפך. ובכלל מידת הכנות והרצינות היא יכולתו של האדם להתאזר בסבלנות, ולהמשיך לחפש ולבקש אבדותיו, אף שאינו מקבלן מיד. בדומה לזה מצאנו שגם ה' בעצמו מעמיד את החפץ בקירבתו ב"מבחן כניסה" בטרם יגלה לו סודו. וכך כותב רבי נחמן בענין זה (ספר המידות תשובה אות א'): "המתחיל לעבוד את ה' – הקדוש ברוך הוא אומר לו: יודע אני שחפצך ורצונך לעבוד אותי, אבל מהו הבטוחות (הערבונות) שמא למחר תעזוב אותי? אם כן איך אקרב אותך בשביל הרצון שרצית, ואיך אגלה לך תיכף דברים נסתרים? אלא כן תעשה: בתחילה אהב אותי כך ועשה מצוותי אף על פי שאין אתה יודע השכל של המצווה, ועבוד אותי פשוט בלא חכמות, וכשתעבוד אותי כמה זמנים, אזי אאמין לך ואגלה לך טעם ושכל של כל דבר ודבר ואקרב אותך בכל מיני התקרבות, כי הזמן הרב שעבדת אותי מקודם הוא בטוחות שלא תעזוב אותי".
באופן דומה – הזמן הרב שהאדם מחפש את קירבת הצדיק, הולך בעצותיו ולומד תורותיו, מתחנן ומייחל למצוא אבדותיו – הוא הוא חלק דרישת ובדיקת הצדיק האם אינו רמאי ושקרן, כאמור. וכן כתב רבי נתן (ליקוטי הלכות שלוחין ה' סעיף ט"ז): ""בקשתיו ולא מצאתיו" – כי לא במהרה זוכין למצוא אותו, כי צריכין יגיעות הרבה וזמן זמנים הרבה עד שמוצאין אותו". וכן כתב (ליקוטי הלכות שלוחין ה' סעיף כ"ו): "כי הרבה הרבה צריך לעבור על כל אחד ואחד, כי לאו כל אדם זוכה להיתקן מיד, כי "יצר לב האדם רע מנעוריו", בפרט מאחר שכבר פגם וקילקל (את כח) המדמה שלו קודם שבא אל הצדיק".
27) "עד דרוש אחיך"
לכאורה פשט הפסוק "עד דרוש אחיך אותו" (דברים כ"ב ב') הוא שמוצא האבדה צריך לשמרה אצלו עד שיגיע המאבד ויתבענה ("והיה עימך עד דרוש אחיך אותו והשבות לו"), ואולי מכאן אפשר ללמוד לעניננו שהבא אל הצדיק צריך לבקש ואפילו לתבוע את אבדתו, שזה ענין ריבוי התפילה והתחנונים, כפי שביארנו.
אך חז"ל לומדים את משמעות המילים "עד דרוש אחיך אותו" באופן אחר. לימוד זה מובא על ידי רבינו בתורה זו. (מקורה במסכת בבא מציעא כ"ז) ומובאת גם בפירוש רש"י על הפסוק). וזו לשונו: "וכי תעלה בלבבך שיתנהו לו (המוצא את האבדה למאבד) קודם שידרשהו (הרי ברור שלפני שבא מאן דהוא לבקש את אבדתו, אין למי לתת אותה, ועל כן המילים "עד דרוש אחיך אותו" מיותרות לפי הבנה זו וצריך ללמוד מהן דבר אחר, שכן התורה אינה אומרת דבר המובן מאליו) אלא (משמעות הדברים היא) דרשהו שלא יהיה רמאי (כלומר שלשון הכתוב "עד דרוש אחיך" אינו מתייחס אל המאבד כי אם על המוצא, שעליו מוטל לדרוש ולחקור אחר טיבו של הטוען בעלות על האבדה, לברר אם אכן כנים דבריו ואינו רמאי)". לפי עקרון זה נוכל לומר, שאותו סוג של דרישה ובדיקה "אם אינו רמאי" במישור הפשוט של מציאת אבדה, מתקיים גם כאן, במציאת והשבת אבדה רוחנית. וכל האמור באותם דיני חקירה ודרישה – ממש כשם שהם מופיעים בהלכה – יגלה וילמד אותנו על דרך הבדיקה והחקירה בה בודק הצדיק את המבקשים אבדותיהם אצלו. וזו לשון ההלכה (שולחן ערוך רס"ז סעיף ה'): "בא בעל האבדה ונתן סימנים שאינם מובהקים – אין מחזירין לו. והרמאי – אף על פי שאמר סימנים מובהקים – אין מחזירין לו, עד שיביא עדים שהיא שלו".
ביום השישי לבריאת העולם נברא אדם הראשון והושם בגן עדן. באותו יום אף חטא. ברגע בו אכל מעץ הדעת, ירד חושך גדול לעולם. לאמיתו של דבר לא העולם נחשך, אלא שנחשכה הראיה האנושית, נפגמה היכולת לראות אורו של עולם.
מהו גן עדן?
מהו גן העדן? גן עדן הינו מצב רוחני עדין (מלשון עדן). זוהי מציאות של צמיחה (גן) והתפתחות רוחנית שבה הקירבה לידיעה כי ה' הוא האלוקים וכי אין עוד מלבדו היא מוחלטת. זוהי מציאות שבה האדם נמצא מול האלוקים, מדבר עימו ורואה אותו ראיה רוחנית השונה בתכלית מראייתנו אנו. לאחר שאדם הראשון אכל מעץ הדעת נוצר ההכרח שיגורש ויורחק ממצב רוחני זך ועדין זה.
מספר המדרש שלאחר חטאו של האדם באה השבת ואמרה לפני הקדוש ברוך הוא: "ריבונו של עולם, בראת אותי בכדי שאנשים ישמחו בי. בראת אדם וכעת הוא נמצא בגן עדן. בקרוב אני, השבת הראשונה בעולם, עתידה להגיע. ולאן? לעולם שבו האדם מגורש? לעולם של צער, חושך ואפלה? במצב עלוב שכזה יהיה על האדם לפגוש בי בפעם הראשונה?"
אמר לה הקדוש ברוך הוא: "ומה רצונך?"
ענתה השבת: "לפחות שבת ראשונה השאר את האדם, יציר כפיך, בגן עדן".
השבת הגנה על אדם הראשון וביכולתה להגן גם עלינו, על בניו.
עיקר כוחות ההגנה צריכים להתרכז, כפי שהזכרנו, סביב תפיסתו הרוחנית של האדם, סביב מדרגתו בסולם הדעת ש"ה' הוא האלוקים". בגן העדן היתה תפיסה זו ברורה וחד משמעית. משם גורש אדם הראשון והשבת היא זו שגרמה לו להשאר שם. לשבת, אם כן, ניתן הכח להביא את האדם בחזרה לידי הכרה ברורה במציאות של בורא העולם. אולם בטרם נדון במהות השיבה לגן עדן, מוטל עלינו לחקור את מהות הגרוש משם.
מהות הגירוש מגן-עדן
התורה מספרת שכשהאדם גורש מגן עדן שם הקדוש ברוך הוא שומרים על פיתחו. אחד השומרים מכונה 'להט החרב המתהפכת'. מה כוונת הדברים?
כל אחד מאתנו חפץ להגיע למצב של שמחה, של שלמות פנימית, של אחדות שקטה ומאוזנת. כל בעל מודעות רוחנית מכיר בעובדה, שקשיי הטיפוס בסולם ההשגות הרוחניות נובעים ממעטה המציאות החיצונית, הגשמית. מעטה חיצוני זה הוא המפריע לנו בהתקדמותנו הרוחנית, הוא העומד לנו לרועץ והוא הנקרא בלשון התורה 'להט החרב המתהפכת'.
החרב המתהפכת היא כל תהפוכות העולם על כל השינויים המתרחשים בו. העולם הזה הוא עולם של אין ספור שינויים. הזמנים חולפים, המאורעות משתנים, בין בתחום הכלכלי, הפיזי או הרוחני. אדם נע כל הזמן ממקום למקום, רואה אנשים אחרים, פוגש, חווה כל העת חוויות אחרות. שינויים אלו והמהירות שבה הם מתרחשים מרחיקים את האדם מן האחדות. אותה אחדות בה אין השינוי שולט, ואשר נמצאת ברובד הרוחני של המציאות.
אחדות אחת בתוך אינסוף
בתוך אין סוף הדברים השונים שיש בעולם טמונה אחדות אחת, רוחנית, אלוקית ובלתי משתנה. אולם אותה מציאות של שינויים מבלבלת את האדם הנקלע לתוכה. ולא שאין השינויים חלק לגיטימי מן המציאות, אלא שהם אינם אלא לבושים שונים בלבד של אותו אור רוחני המתלבש בהם, שהרי בסופו של דבר, האדם פוגש את האור לבוש ולא גלוי, והדבר מבלבל ומטעה. השינויים וההכרח להתמודד עם כל אחד מהם באופן אחר, מחלישים את יכולתו של האדם לתפוש את האחדות המחברת את כולם, ומושכים את תשומת ליבו אל הפירוד והשינוי דווקא.
אפילו אדם המחפש רוחניות ועוסק בה, בעל כרחו הינו בעל גוף בשר. בעל כרחו עליו להתפרנס, לאכול. יש לו צרכים. עליו להתמודד עם בעיות של חולי, חולשה ושאר מקרי הגוף אליו הוא מחובר ומשום כך האפשרות להתחבר עם העולם הרוחני כפי שהיה רוצה, מוגבלת ומצומצמת.
מעגל השינויים מתגלגל תמיד, תובעני תמיד, עד שהאדם עלול בנקל להפוך קרבן עלוב של אין סוף תביעות המוצגות בפניו על ידי פרטי המציאות הסובבת אותו.
הגוף, בן הזוג, הילדים, המעביד, החברים, המדינה. כולם קוראים לאדם ללא הרף – אהוב אותי, תן לי מעצמך, מתשומת ליבך. התיחס אלי, השקע בי מחשבה, זמן, כח, כסף.
ממילא לא נותר הרבה זמן, חשק או כח להכיר את הנקודה הפנימית, הרוחנית, של המציאות ולחדור אליה. לגלות את סולם הדעת ולטפס בו.
הסיכוי לחזור לשלוות גן העדן, אם כן, נמוך עד להבהיל. וזוהי החרב המתהפכת. התהפוכות המתרחשות בחייו של כל אדם המונעות אותו מהכניסה פנימה, אל גן עדנו, אל עדינות נפשו.
אולם כשם שהשבת הגנה על אדם הראשון, כאמור, כך יש בכוחה להגן על כל אחד ואחד מאתנו.
לעצור את הזמן
מה פרוש 'שבת'?
שבת פרושה שביתה, עצירה. והעצירות – שונות הן.
הסוג הראשון של השבת – עצירת הזמן. זוהי ההגנה הראשונה והחשובה ביותר. אדם שבמשך שישה ימים (וכמו שהזוהר אומר שלחרב הזו יש שישה קצוות) ממלא את כל הצרכים והתביעות של העולם, ביום השביעי אומרים לו – עצור.
וכדאי להבהיר: בתפישה האמיתית של התורה, שבת אין פרושה רק לנוח מעמל השבוע, לאכול ולשתות. זה איננו עניינה העיקרי של השבת. עניינה העיקרי הוא להפסיק את זרם התביעות!
לאפשר לאדם לנוח, להשתחרר מהן ולהיכנס פנימה.
איך נחים?
איך עושים זאת? אין הדבר קשור למושג העבודה המוכר לנו, להמנעות מן הפעולות היומיומיות, המכבידות. אין התורה אוסרת, למשל, לגרור שולחנות ממקום למקום אף שהדבר כרוך במאמץ פיזי. כי מה שאסור איננו המאמץ הפיזי, כי אם, כלשון התורה 'מלאכה'. לא 'עבודה'. מלאכה היא פעולה הקשורה לשינוי במציאות. זוהי פעולה שבה המחשבה משועבדת למציאות השינויים ומעורבת בהם. פעולה הדורשת מן האדם את מוחו ותשומת ליבו, ולאו דווקא את כוחותיו הגופניים (ולכן מובן מדוע, למשל, אסור בשבת להדליק חשמל. נוצר כאן שינוי, מעגל חשמלי נסגר. ואין הדבר קשור כלל למידת הקושי שבעשיית הפעולה). ומאחר ש'מלאכה' דורשת מהאדם את מוחו ('מלאכת מחשבת' – שיש בה מחשבה וחכמה), אזי עדיין כבול הוא בשבי "מעגל הקסמים" של השינויים. והלא המטרה היא שהמוח יהיה פנוי לחלוטין!
כמובן שגם הגוף צריך לנוח. חשוב לשבת ולהפגש בנחת עם המשפחה, לאכול, לישון, לקרוא ספר טוב. אך זו איננה המטרה העיקרית של השבת. המטרה העיקרית, כאמור, היא לנתק את כבלי השינויים מן המוח. אם אדם עושה פעולות הקשורות לשינוי, אזי מוחו משועבד לשינוי והוא איננו יכול לגעת באחדות. ואם, לעומת זאת, הוא מתנתק מן השוני ונוגע באחדות, אזי אותה אחדות מקרינה אורה גם לתוך השינויים, כאשר יחזור וישוב אליהם אותו אדם בימות החול.
כפי ההכנה לשבת – כך האור בימי השבוע
בבית המקדש היתה מנורה בעלת שבעה קנים. התורה מספרת שהלהבות של ששת הקנים החיצוניים הופנו לעבר הלהבה המרכזית. באותו אופן, אומרים חז"ל, משפיעה השבת על כל ששת ימי השבוע שמשני צדדיה. שלוש שלפניה ושלוש שמאחריה.
כפי ההכנה לשבת, כפי ההתנהגות והמחשבות בשבת, וכפי יכולתו של האדם להשתחרר מן השינויים של החול ולגעת בקודש, מטילה השבת אור על ששת ימי המעשה. אור זה נותן לאדם את הכח להיזכר, גם בעודו טבוע בחול ומסובך בחשכתו, היכן הוא נמצא בסולם הרוחני, היכן היא נקודת האחדות המאירה בתוך כל השינויים.
מאחר שהשהיה בתוך העולם התובעני הזה הינה כורח המציאות, בקלות עלול האדם השקוע בעשיה יום יומית לשכוח את תכליתם של כל השינויים הנקרים בדרכו. עליו לדעת, שכל השינויים הללו יכולים לשרת את המטרה האמיתית, את הטיפוס בסולם הדעת.
טיפוס שכזה מתאפשר רק בתנאי שהאדם זוכר את נחיצות העליה בסולם הזה ומקשר את ששת ימי המעשה על כל גווניהם השונים עם האחדות האלוקית.
תעצור! תסתכל!
אבל אם אין לאדם מקום בו הוא עוצר ומסתכל על תכליתם של הדברים, בלי כל צל של ספק ילך וישתכח עניין התכלית מדעתו. למה הדבר דומה? לאדם המטפס על הר גבוה. הוא יודע שכוונתו להגיע אל הפסגה, אך העליה על ההר כרוכה בנפילות, פציעות, הסתבכויות בקוצים, עייפות ויאוש. ואם אותו מטפס איננו עוצר ומתבונן מדי פעם אל הפסגה אליה הוא שואף להגיע, קרוב לוודאי שהוא יהפוך במהרה ליצור אומלל, שאינו יודע על מה ולשם מה הוא עוסק בכלל בטיפוס המייגע הזה. בשלב כלשהו גם יתכן מאד שיחליט לחדול מן הטיפוס ולרדת מן ההר.
אולם אם יעצור ויסתכל אל הפסגה מעת לעת יזכור – הלא לשם פני נשואות, ומשום כך שווה ליפול ולעבור את כל הסבל הכרוך בעליה הזו. יש תכלית. יש טעם.
עצירה זו היא השבת. זוהי ההגנה הראשונה על האדם, שלא תיפגם ולא תאבד דעתו.
המלאכה הראשונה המוזכרת במשניות של מסכת שבת היא 'הוצאה מרשות לרשות'. זוהי אחת מן הדוגמאות המאלפות ביותר להמחשת מהות השבת.
רשות היחיד, רשות הרבים
בשבת ישנן שתי 'רשויות עיקריות: האחת – 'רשות היחיד', שדוגמא לה היא ביתו של האדם. והשניה – 'רשות הרבים"', שדוגמא לה היא רחובות, כבישים. העולם החיצוני. (יש, כמובן, הגדרות מדויקות יותר לרשויות השבת, אולם אנו השתמשנו לצורך העניין רק בהגדרה כללית). התורה אומרת שבשבת אסור לקחת חפץ ולהוציאו החוצה או להכניס חפץ מבחוץ פנימה, (כל זה כמובן רק במידה ואין 'ערו'". אם יש 'ערוב', הוא מצב הלכתי מסוים ההופך כל רשות לרשות היחיד, אין כל איסור בטלטול).
אם נתבונן בדבר נגלה, שאחד הדברים החשובים שאדם רגיל לעשות הוא להכניס דברים לביתו. זה בעצם כמעט כל מה שהוא עושה. כלומר הסיבה בעבורה יוצא האדם את ביתו היא על מנת לעבוד או לעשות דבר מה אחר, שתכליתו – להביא בחזרה הביתה – כסף, אוכל, חפצים, או סיפוק ממה שעשה, ראה או למד. כשאדם מוכר או קונה חפצים או ידיעות, מטרת פעולותיו היא להביא את הדברים הביתה, שהרי הבית הוא המקום בו אדם שומר את רכושו, הן הפיזי הן הרוחני. הוא מביא אל ביתו את הרכוש, הדעות וההשקפות בהם הוא מעונין, ומוציא משם את הרכוש וההשקפות שאין לו חפץ בהם.
זוהי תמצית פעולותיו של האדם בששת ימי החול – איסוף, בירור והפרדה. אולם בשבת הדבר אסור. ומבאר רבי נתן, תלמידו המובהק של רבי נחמן מברסלב, שבמלאכה הזו מקופל יסוד כל ההתרחקות מן הריבוי והשינוי והכניסה אל האחדות. לעזוב את 'רשות הרבים' ולהכנס ל'רשות היחיד'. רשות היחיד מרמזת על האחדות, רשות הרבים על השינויים הרבים במציאות היום יומית המסיחים את דעתו של האדם מן האחדות הזו.
אחד הדברים בהם לוקים הדורות האחרונים יותר מהדורות הראשונים הוא העצבות. אם מחמת חולשת הנפשות ואם מחמת קצבם הסואן של החיים המסחררים. בין כך ובין כך העצבות כיום היא מהמניעות העיקריות לעבודת השם. החסידות שבאה לרפא תחלואיהם המיוחדים של בני הדורות הללו, אכן שמה לה במרכז מעייניה העלאת מזור ותרופה למכה זו, שאמנם צורך מיוחד של הזמן האחרון הוא וכורח המציאות החדשה. זו היא העצבות, שהבעל שם טוב הקדוש ראה בה מקום הטעון תיקון גדול, ורבנו הקדוש מוהר"ן זיע"א, בעקבותיו, הרחיב ופילס דרכים לתיקון עיוות גדול זה.
העצבות – אמרו מגדולי החסידות – אינה עבירה כשלעצמה, אבל היא גורמת להרבה עברות גדולות! אכן, לא לאו מן התורה ולא גזרה מדרבנן היא, אבל היא רעה המובנת מאליה לכל משכיל הדורש את אלקיו, באשר היא טומנת בחובה גרעיני פריקת עול ושורש פורה ראש ולענה. תחילתה אולי פשוטה ותמה; אך סופה נפילה לשאול ומצולות התאוות הרעות עבירות שבין אדם לחברו, ועד לכדי כפירות ואפיקורסות רח"ל, כפי שיבואר.
"אין השכינה שורה … מתוך עצבות" אמרו חז"ל (פסחים קי"ז). אם חפץ אדם להשרות עליו את השכינה הקדושה (הנקראת שמחה), לא יוכל לצפות לכך אם הוא בעצבות. וכל כך – משום שעם הקדוש ברוך הוא אין עצבות: "אמר רב פפא, אין עצבות לפני הקב"ה, שנאמר, הוד והדר לפניו עוז וחדוה במקומו" (חגיגה ה ע"ב). העצבות היא היפך הקדושה, והנה ממקור הסטרא אחרא (זהר נ"ח ע"א). בשער הגלגולים אשר לרבי חיים ויטאל כתוב: "כל העצבון בא מן החיצונים" כן קיבל מרבו האר"י הקדוש, שהזהירו להישמר תמיד מעצבות, כמו מכעס וקפידות, שכלם כאחד משורש הדינים הם באים, כלומר, מהקו התקיף והעז שבעולמות העליונים, ממנו יונקים כוחות טומאה, סטרא אחרא, וכל מרעין בישין, רחמנא ליצלן (זהר חדש תרומה נ"ד ע"ב; זוהר שמות רעו ע"א), שכן לקדוש ברוך הוא שתי מידות כביכול, שני סוגי הנהגות לפיהן הוא מנהיג את עולמו, מידת הרחמים ומידת הדין, מידת הרחמים נחשבת בתורת הקבלה לשורשם ומקור חיותם של כל הטוב, הנעים היפה, המתוק וכו' ואילו הדין מקור חיותו של כל צר ומצוק, מר וקשה וכו' וכו' (לא שח"ו מהדין הקדוש נברא הרע, שהרי "מפי עליון לא תצא הרעות" אלא שלמידת הדין מקום לבוחרים ברע, כמתחייב מחופש הבחירה שנתן ה' לברואיו; בדין הקדוש מקום ליניקתו של "מקבל" רע, כל מי שכלי קיבולו הוכנו על ידי חטאיו לספוג ולהפוך את הדין לצורה רעה). כך שהעצבות עומדת בשורה אחת עם כל כוחות הטומאה היונקים את חיותם משורש הדינים רח"ל.
רבי חיים ויטאל שהוא המוסמך ביותר בענינים הנעשים בסוד הבריאה, בנשמת האדם ובעולמות הרז, כשהוא מתווה בהקדמתו לספר הקדוש "עץ חיים" את הדרכים המביאות לאדם השגה בצפונות חכמת הנסתר, הוא כותב: "מדת העצבות מגונה עד מאד, ובפרט להשיג חכמה והשגה – אין לך דבר מונע השגה יותר מזה". ואם בהשגות גבוהות אנו מדברים, הרי כאן מקום לצטט את דבריו האחרים שבשער הקדושה, מהם משמע שלא רק להשגה מפריע הדבר אלא "העצבות גורמת מניעת העבודה מקיום המצוות ובטול עסק התורה וכוונת התפלה ומבטל מחשבה טובה לעבוד את ה', והוא שער גירוי הסתת היצר הרע"!
וכל כך למה ? ההסבר הפשוט לכך, שבהיות אדם עצוב מאבד הוא את מרצו ומיואש מכדי לתקן דבר-מה בנפשו; כשרונותיו, רגשותיו, כאילו 'מתים' ואינם מתפעלים ואינם מופעלים די צרכם, כפי הנדרש לתורה ומצוות (ליקו"מ ח"ב תורה כד). זאת ועוד, אין אדם עצוב כשיר לעמוד בקשרי מלחמה כמו אלה הנדרשים עם היצרים הרעים המתגברים בכל יום ומתעוררים מפעם לפעם, ואין צריך לומר שבמצב נפשי מדוכדך קשה מאד להשמר בדברים שבין אדם לחברו. בנוסף לכך, מזיק אדם לעצמו גופנית על ידי העצבות, שכן כתב רבינו בלקוטי מוהר"ן (ליקו"מ ח"ב תורה י): "כל החולאת הבאין על האדם, כולם באין רק מקלקול השמחה".
ברם, עוד הסבר פנימי ונסתר לכך – "העצבון נמשך מזוהמת הס"מ ונחש שהטילו בארם וחוה, במו שכתוב 'בעצבון תאנלנה' וכתיב ובעצב תלדי בנים", העצבות באה לו לאדם על ידי הנחש. וכל קללת העצבון שבאה לאנושות בעקבות החטאתו של הנחש את האדם, באה מהנחש עצמו עם החטא יחדיו. היינו לכל מי ומי שדבק במעשי הנחש, בחטאים ופשעים ובעיקר למי שדבק בעצבות ועצלות, "כי עיקר נשיכת הנחש הוא עצבות ועצלות, בבחינת ונחש עפר לחמו; עפר הוא בחינת עצבות ועצלות שהם באים מיסוד העפר כמובא בספרים(ליקו"מ ח"א תורה קפט).
זהו כלל גדול בעבודת הבורא יתברך – כתוב בספר ליקוטי יקרים – שיזהר מעצבות כל מה שיוכל! העצבות היא הקליפה היותר קשה מכולם, כתוב בספר פרי הארץ (פרשת מטות מסעי); כשרוצים להכניע הקליפה צריך להיות תמיד בשמחה, כי כשהוא שמח אין שום עצבות ותוגה; כשזה קם זה נופל וכו', כן כתוב בספר הקדוש נועם אלימלך (פרשת וארא); עצבות הוא שמץ עבודה זרה, והמופת לזה, כי מי שהוא עצבן משוטט במוחו מחשבות עבודה זרה, כך כתוב בספר הקדוש מאור ושמש (פרשת בהעלותך), ורבינו ז"ל מה אמר – עיקר התגברות התאוה הידועה… הוא רק מחמת עצבות ומרה שחורה (שיחות הר"ן קכט). רבינו, שכידוע יצא מן התאווה ההיא בשלימות עוד בשנות חייו המוקדמות (שבחי הר"ן טז), זכה להשיג שהעצבות מהווה עיקר הגורם להתגברות תאווה הרת אסון זו. בלקוטי מוהר"ן הוא מבאר זאת ביתר עמקות, הוא מזכיר את הידוע לנו מהזוהר שפגם הברית נגרם על ידי "הקליפה הידועה שנקראת לילית" כלומר, שכל כשלון בקדושת הברית אצל אדם, יד מסתורית של רוח טומאה אחת הקרויה לילית בדבר, היא קרויה כך "על שם 'שמייללת' תמיד, שזהו בחינת עצבות, ועל כן עיקר שמירת הברית זוכין על ידי שמחה" (ליקו"מ ח"א תורה קנ"א).
"טבע האדם – כותב רבינו – למשוך עצמו למרה שחורה ועצבות, מחמת פגעי ומקרי הזמן, וכל אדם מלא יסורים. על כן, צריך להכריח את עצמו בכח גדול להיות בשמחה תמיד ולשמח את עצמו בכל מה שיוכל" (ליקו"מ ח"ב תורה כ"ד). בתורה שקודמת לזו, מגלה רבינו גילוי מעניין על טבעה של העצבות לעמוד מן הצד בשעה שאדם משמח עצמו, לדבריו הקדושים, כשאדם שמח לא הכניע עדיין את צערו הפנימי לגמרי, מומחיות מיוחדת היא לרדוף אחר ה"יגון ואנחה" החבויים במעמקי הלב, להשיגם ולחטפם, להכניסם אל תוך מעגל הריקוד… וכך להכניעם ולשברם כליל "באופן שהמרה שחורה בעצמה תתהפך לשמחה; שיהפך המרה שחורה וכל היסורין לשמחה, כדרך הבא לשמחה שאז מגודל השמחה והחדווה מהפך כל הדאגות והעצבות והמרה שחורות שלו לשמחה"… צער זה המסתלק לו לצדדים בשעת שמחה, כאילו ירא מהשמחה "כי יש יגון ואנחה שהם הסטרא אחרא שאינם רוצים להיות מרכבה אל הקדושה, ועל כן הם בורחים מן השמחה. על כן צריך להבריח אותם לתוך הקדושה, דהיינו השמחה, בעל כרחם" !
לעצבות השלכות חמורות, מרחיקות לכת, ברוחניות וגשמיות. היא עלולה לגרום רעות עד לכדי מיתת בנים, רחמנא ליצלן, כמבואר בשיחות הר"ן (שיחה סה). בספר המידות מונה רבינו, שורה של השפעות קשות לעצבות: על ידי עצבות אדם נחלש; על ידי עצבות בא שריפה; על ידי עצבות הקב"ה אין עמו; על ידי עצבות אינו משיג תועלתו; על ידי עצבות נתבזה; על ידי יגון אויביו נתרוממים – מי שיש לו עצבות מביא על עצמו יסורין – כל הנמשך אחר צערו יותר מדאי, הצער נמשך אחריו – על ידי הצער והעצבות בא מריבה לעולם.
ושורש הדברים אחד הוא, שמצב רוחו של אדם אינו דבר של מה בכך, הוא משפיע השפעות בכל העולמות ויוצר מצבים במציאות, אם טוב יהיה רוחו עליו יצור מצבים טובים ברוחניות וגשמיות, ואם רעה בלבו יצור מצבים קשים ומרים רח"ל, וזה אך פרק מאלף עד היכן כח נשמתו של האיש הישראלי – "אי איהו קיימא בנהירו דאנפין מתתא, כדין הכי נהרין ליה מעילא, ואי אוהו קיימא בעציבו, יהבין ליה דינא בקבלי" [= אם הוא עומד במאור פנים מלמטה, אזי, כמו כן, מאירים לו מלמעלה, ואם הוא עומד בעצבות, נותנים לו דין במקביל] – אומר הזוהר הקדוש בפרשת תצוה.
בכן באו צדיקים אמיתיים לעולם והזהירונו להשמר מעצבות מכל משמר, האר"י ז"ל הזהיר להשמר ממנה "בתכלית האחרון" (עץ חיים, שער רוה"ק, ח"ג שער ד) ובעקבותיו כל גדולי ומאורי החסידות מילאו את ספריהם הקדושים בדברי הזהרה כגון אלו, הללו גילו לנו מדרכי ערמומיותו של היצר בעניני עצבות. כך למשל ידועה ראייתו החדה של מרן הבעל שם טוב זיע"א בדבר הדקדוקים המוגזמים במצוות, הגורמים לעצבות ומרה שחורה לרגיל בהם, וכי "זה כוונת היצר כדי להביא אותו לעצבות" (צוואת הריב"ש) וכן סבור היה רבינו מוהר"ן זיע"א, שכפי שהובא בשמו, בספר לקוטי מוהר"ן חלק ב, (תורה מד) ההחמרות המוגזמות הללו הינם "רק דמיונות ושטותים ובלבולים גדולים, ואלו החכמות מפילין מאד את האדם מעבודת ה', דהיינו מה שחושב וחוקר ומדקדק ביותר אם הוא יוצא כראוי במה שעשה … ועל אלו המדקדקים ומחמירים בחומרות יתירות עליהם נאמר וחי בהם, ולא שימות בהם(יומא פה ע"ב), כי אין להם שום חיות כלל, ותמיד הם במרה שחורה, מחמת שנדמה להם שאינם יוצאים ידי חובתם בהמצוות שעושין, ואין להם שום חיות משום מצוה, מחמת הדקדוקים והמרה שחורות שלהם" – עד לכדי כך הגיעה דרך החסידות במלחמתה נגד העצבות שהיא הסטרא אחרא.
מוהרנ"ת בלקוטי הלכות (הלכות הודאה ו) רואה בתופעת החומרות היתירות בעבודת ה' כמעבר של "היכלי התמורות". דרך אותם היכלות – אמר פעם רבינו (ליקו"מ ח"א תורה רמה) – צריך כל אדם לעבור טרם ישיג השגה של אמת כלשהי; היכלות אלה מטעים את האדם כאילו השיג השגות אמת בתורה "כי הסטרא אחרא והקליפות, שהם כוחות היצר הרע וחיילותיו… כל כוחם הרע הוא על ידי 'תמורות', שמחליפין וממירין רע בטוב וטוב ברע – בבחינת 'הוי האומרים לטוב רע ולרע טוב, שמים חושך לאור ואור לחושך' (ישעיה ה) – שמשם כל הבלבולים וכל התאוות וכל מיני מחלוקת והסתות ופיתויים וסברות של שקר וכו' ועיקר על ידי העצבות שעל ידי זה המח והשכל מבולבל… ועל זה נתייסד בכמה תפלות ווידוים מקדמונים, לומר 'את אשר החמרת הקלתי ואשר הקלת החמרתי' (וידוי רבינו ניסים גאון הנאמר בסדר יוכ"ק) … כי גם החומרות שלהם מזיקין הרבה, וכן המצות שלהם, כי על פי רוב מתלבש הבעל דבר [=היצר] במצוות, שכל זה בחינת תמורות וחליפין. וזה בחינת יראות הנפולות [=השתלשלויות רעות של יראת שמים; יראות שלא במקומן, (עיין ליקו"מ ח"א תורה קנ"ד וח"ב תורה ע"ז)]… אפילו כשנדמה לו שמתיירא מהשם יתברך שלא יענישהו, שזאת היראה היא טובה … אך אפילו יראה טובה דרך הבעל דבר להמיר ולהחליף, שהוא, מה שדרכו להביא את האדם לידי מרה שחורה ועצבות מחמת יראה זאת, עד שמרחיקו מהשם יתברך על ידי זה, כידוע נגע זאת בכמה בני אדם, כי אפילו יראת העונש וכל היראות הטובות צריכין לקבל רק לטובה ולא לרעה – בבחינת 'יראת ה' לחיים', להתקרב על ידם להשם יתברך על ידי היראה … שדייקא על ידי יראת העונש יבוא לשמחה בבחינת 'וגילו ברעדה' – שדייקא על ידי היראה והרעדה מעונשים הגדולים, רחמנא ליצלן, על ידי זה דייקא יבוא לשמחה, על שהוא על כל פנים בכלל 'ישראל ומקורב לצדיקים, שעל ידי זה ינצל מאלפים ורבבות עונשים, וגם אם יבטח בכח הצדיקים ויתחזק בשמחה, על ידי זה בוודאי יהיה אחריתו טוב ויתהפך הכל לטובה… עד שיהפוך וימיר הכל לטובה … כי אדרבא, זהו תוקף שמחתו, שרחוק כמוני כל כך, כל כך, כמו שיודע כל אחד בנפשו, אף על פי כן, אני מתלבש בציצית בבל יום, והולך למקוה וכו' ונותן צדקה וכו' אשר אין כל העולם כולו כדאי נגד אור נקודה אחת של איזה מצוה, בפרט מה שזכה להתקרב לצדיקי אמת… עד שימשיך שמחה על עצמו ויעשה המצוות בשמחה".
נמצינו למדים שאף ביראת שמים יש מקום לטעות ולחרוג מדרכי אמת; ישנן יראות טובות וישנן יראות נפולות, אלה המביאות לידי שמחה הן הטובות ואלה הגורמות לעצבות הן יראות רעות.
אותו הענין בין לב נשבר לעצבות; לב נשבר שכפי הידוע, גדול מעלתו בעיני ה', כמבואר לא אחת בפסוקים, וביחוד בספרי המוסר המדגישים את הצורך הרב שיש לו לבעל התשובה להיות שבור בגין עוונותיו, אף היה טוב – אמר רבינו – שיהיה לו לאדם "לב נשבר כל היום", ולמרות זאת אמר: "אנשים כערככם יכולין לבוא מלב נשבר לעצבות, על כן צריכין לייחד איזה שעה ביום שיהיה לו לב נשבר, דהיינו להתבודד ולשבר לבו לפניו יתברך… אבל שאר כל היום כולו יהיה רק בשמחה" (שיחות הר"ן מא) בלקוטי מוהר"ן (ח"ב תורה כד) הסביר: "כי מלב נשבר בקל יכולין לבוא למה שחורה, יותר מאשר יכולין להכשל על ידי שמחה ח"ו לבא לאיזה הוללות ח"ו, כי זה קרוב יותר לבא מלב נשבר למרה שחורה [=עצבות]. על כן, צריך שיהיה בשמחה תמיד, רק בשעה מיוחדת יהיה לו לב נשבר".
לדברי רבינו בשיחות הר"ן (שיחות הר"ן מ"א) "לב נשבר ועצבות אינו ענין אחד כלל, כי לב נשבר הוא בלב, אבל עצבות הוא בא מן הטחול" ; "עצבות הוא כמו מי שהוא בכעס וברוגז; כמו מי שמתרעם ומתלונן עליו יתברך ח"ו על שאינו עושה לו רצונו; אבל לב נשבר הוא כבן המתחטא לפני אביו; כתינוק שקובל ובוכה לפני אביו על שנתרחק ממנו וכו'" (שם מב). כששאל פעם אחד החסידים את רבינו, מה הבדל בין לב נשבר לעצבות, השיב: "לב נשבר הוא כך, שאפילו כשעומד בין העולם, יחזיר פניו ויאמר: רבונו של עולם וכו'". כלומר, שכל כך יהיה אדם שבור ומשתוקק לה', שלא יוכל להתאפק אף בהיותו בין אנשים מלקרוא אל ה' מעומק לבו "בתוך כך אמר רבינו ז"ל בעצמו 'רבונו של עולם' בהתעוררות נפלא ובנשיאת ידיים בהשתוקקות נמרץ בדרכו" – סיפר החסיד (שם רלא).
בפעם אחרת הדגיש רבינו, שגם באותה שעה של התבודדות ושברון לב לפני ה' אסור להיות בעצבות… (שיחות הר"ן מג) אף הוא היה נותן סימן לאנשיו, שידעו אם באמת לב נשבר בא להם אם לאו, באמרו: "אחר לב נשבר בא שמחה; וזה סימן אם היה לו לב נשבר – כשבא אחר כך לשמחה (ליקו"מ ח"א תורה קנ"ה).
סיבה מיוחדת לעצבות המופיעה בעת עשיית דברים שבקדושה, וביחוד בעת התפלה, מהווה חוסר האמונה. "כי בוודאי אם היה לו אמונה שלימה והיה מאמין שהשם יתברך עומד עליו ושומע כל דיבור ודיבור שיוצא מפיו, ומאזין לקול תפילתו, בוודאי לא היה לו שום עצבות ועצלות וכבירות בתפילתו ובוודאי היה מתפלל כראוי". ובכלל, מסוגל הוא המאמין השלם להבליג יותר על מניעות ועיכובים בעבודת השם, ועל כל מיני בלבולים הנצבים בדרכו של כל עובד ה'; הוא אינו נשבר מכך אלא מאריך אפו וסובל הכל בשקט "כי לא איכפת ליה שום דבר, רק עושה את שלו בעבודתו את השם יתברך, כי ארך אפיים תלוי בבחינת אמונה … היינו שזוכה על ידי אמונה לאריכת אפיים, שיאריך אפו על כל דבר בלבול ומניעה שעובר עליו בתפילתו ועבודתו, שיסבול הכל ולא יתעצב ולא יתעצל על ידי זה כלל" (שם,שם).
וצורות שונות לחוסר אמונה ואלפי מדריגות. מן הצורות המאפיינות את המתחיל בעבודת השם, הוא חוסר אמונה ברצונו של השם יתברך בעבודתו "מחמת שהוא רואה שהוא צועק בכל פעם ומתחנן ומתנפל לפניו יתברך שיעזרהו בעבודתו ואף על פי כן, עדיין הוא רחוק מאד מאד, על כן, נדמה לו כאלו אין השם יתברך מסתכל עליו כלל ואיך פונה אליו כלל; כי הוא יתברך אין רוצה בו כלל" וכך הוא נכנס בעצבות המסבה לו נזקים חמורים ומאיימת על המשך דרכו – ממשיך רבינו ואומר: "דע, שתיכף כשאדם רוצה ליכנס בעבודתו יתברך, אזי תיכף היא עבירה גדולה כשיש לו עצבות ח"ו, כי עצבות הוא סטרא אחרא והשם יתברך שונא אותה!".
ורבנו מגלה תוך כדי דבריו, שאין סיבה להתעצב בגלל העכובים הרבים, מאחר שאותן דחיות שדוחים את האדם הנכנס לעבודת ה' מלמעלה הם באים ומכוונים. הן מהוות אמצעים לקרבו יותר ויותר למטרה, כן לפעמים שמפילים אותו במגמה לזככו ובדומה, ולפיכך "עליו לעשות את שלו; לעשות מה שיוכל בעבודת ה', ואל יניח עצמו ליפול לגמרי ח"ו, כי כל אלו הנפילות והירידות והבלבולים וכיוצא בזה צריכים בהכרח לעבור בהם קודם שנכנסין בשערי הקדושה, וגם הצדיקים האמיתיים עברו בכל זה".
– "אחי חזק.. ואחוז עצמך… ועשה מה שתוכל בעבודת ה' וברבות הימים והשנים תכנוס לבטח, בעזרתו יתברך, לתוך שערי הקדושה, כי השם יתברך מלא רחמים ורוצה בעבודתך מאד!"
"חגג שכל התנועות וההעתקות שאתה ניתק ונעתק בכל פעם איזה מעט מן גשמיות לעבודתו יתברך, כולם מתקבצים ומתחברים ומתקשרים ובאים לעזרתך בעת הצורך, דהיינו, כשיש ח"ו איזה דוחק ועת צרה ח"ו".
"ודע, שהאדם צריך לעבור על גשר צר מאד מאד, והכלל והעיקר שלא יתפחד כלל!" (ליקו"מ ח"א תורה מ"ח).
תשובה איננה מעשה חד-פעמי, היא דרך חיים, שכן גם כשאדם מכיר בחטאו ומתחרט עליו – אם אינו עושה זאת באמת ובתמים ומתגנבת ללבו מחשבה קטנה של קצת גאווה – 'עשיתי את זה, אני בוכה על העבירות, איזה יופי – אין זו תשובה שלמה, כך שעליו להתחרט גם על המחשבה הזאת.
זה שנאמר (משלי כ): "מי יאמר זכיתי לבי טהרתי מחטאתי" – מי יכול לומר שלבו טהור וזך גם כשהוא אומר 'חטאתי עוויתי פשעתי'! גם התשובה השניה שיעשה, על מחשבת הפיגול, בדרך כלל עדיין איננה שלמה, כך שעליו להמשיך ולשוב שוב ושוב ביתר אמת וביתר הפנמה, עד שסוף סוף יזכה לתשובה בכל הלב שעליה נאמר: "ושבת עד ה' אלוקיך" – עד הדרגה הגדולה ביותר.
כשאדם מלמד תורה ויראת שמים לאחרים, גם הוא עצמו זוכה להבין ולהפנים את הדברים שהוא מלמד, כמאמר התנא: "הרבה למדתי מרבותי – ומתלמידי יותר מכולן (מכות י).
זה שנאמר: "כי קרוב אליך הדבר מאד" – בכדי להבין ולהפנים יותר ויותר את הדברים הנעלים והרחוקים מאד, יש ללמד אותם לאחרים, כמו שכתוב: "פי ידבר חכמות", כי אז: "והגות לבי תבונות" (תהלים מט).
תקציר: מתומלל מתוך שיעור של הרה"ח הרב מאיר שלמה ז"ל, על הראש השנה של רבינו, ועל הקשר בינו לבין היכולת של כל אדם להתחיל מחדש, בכל זמן ובכל מצב.
רבי נחמן מברסלב קרא והכריז "כל העניין שלי הוא רק ראש השנה!", "הראש השנה שלי עולה על הכל" (חיי מוהר"ן, ת"ג) ועוד לשונות כאלו, שמהם עולה שכל עניינו של רבי נחמן הוא היום הזה של ראש השנה.
כלומר, שכל הדברים שעניינם הוא ראש השנה מתגלים ביתר שאת ועוז, ומתעצמים במשנה תוקף, אצל הצדיק ואצל המקורבים אליו, ובפרט מתגלה ומאיר אצל מי שזוכה להיות אצלו בימי ראש השנה.
"היכן אני בעולם?"
מי שניסה לעבוד את הבורא, גיבש לעצמו במשך השנים דעה מסוימת שמקורה בניסיון, כלומר הניסיונות שלו לעבוד את השם. ההצלחה מחד והכישלונות מאידך, נותנים לאדם מימד: "היכן אני נמצא ".
אבל הבעיה היא שגם היצר הרע משתתף בעריכת המסקנות, והוא דואג בשיטתיות לטרפד כל ניסיון ורצון להתחיל מחדש.
"זה אני!"
אדם במשך השנים הולך עם סטיגמה על עצמו: 'זה אני!', ולא נראה שישנה אפשרות לשינוי דרסטי במצבי. אני אדם ריאלי, מציאותי, לא תמים ונאיבי (כביכול), שהרי יש לי ניסיון חיים, ואין חכם כבעל הניסיון. ומכיוון שאני מכיר את עצמי, למה שאנסה לחשוב שפתאום יכול לבוא שינוי ולהפוך אותי לאדם מרומם יותר?
ובפרט, כשאדם הולך ונזכר איך במשך תקופה שלמה היו לו רצונות טובים וחזקים לזכות לעבוד את הבורא בכל מיני תחומים, כמו לבוא לתפילה בזמן, לקבוע סדרי לימוד, להספיק כך וכך; או להיות חזק ועקבי בהתבודדות, בעשיית חסדים וכדומה. אבל כל ההתחלות וההתחדשות לא החזיקו מעמד לאורך ימים, ולא חלפה תקופה ארוכה (או אפילו קצרה…), והנה שוב נפלתי.
אולי באמת אין מה לעשות?
ואז נכנסות מחשבות, שאולי אין כל כך מה לעשות, מכיוון שיתכן שיש לי חוסר נחישות, או יתכן שאין לי מספיק כוח לעמוד בהחלטות שלי. בפרט שבעבר כבר ניסיתי כמה פעמים וקיוויתי שההצלחה תאיר פנים אלי, אבל היום אני כבר יודע שזה משהו זמני, בר חלוף, ולכאורה זה לא יחזיק מעמד.
נכון שבדרך כלל בהתחלה יש תנופה ואור מההתחדשות, ואז יש כמה ימים קצת מוצלחים, אבל אחר כך אני שוב חוזר לאותה שגרת חיים. ממילא, עדיף לי מראש לא להלך בגדולות, ולא לנסות להיכנס למקומות שחוסר ההצלחה בהם כבר לא מוטל בספק…
לא כדאי!
וכך, כשאדם מגיע להתחדש, המחשב מעבד אוטומטית את כל הנתונים, כל הזיכרונות, כל התוצאות, כל הניסיונות והמסקנות, ופולט תוצאה סופית מאוד ברורה: לא עוד ניסיונות שווא! לא עוד ניסיונות ואכזבות! לא כדאי! לא!…
וכשמגיעים להתמודדות מול כל הטענות המשכנעות של היצר הרע, אז רוב הסיכויים שהאדם ישתכנע ולא ייקח את הסיכון לעורר לעצמו מוטיבציה חדשה ורצון מחודש להיכנס שוב בעבודת השם ולהתחיל מחדש.
מצב חדש לגמרי!
ועל זה בא רבי נחמן מברסלב ומגלה, שבראש השנה נוצר מצב חדש לגמרי, שהאדם מסוגל מאוד להתחדש. כיוון שראש השנה הוא נקודת ההתחלה של כל הבריאה. כמו שבאביב רואים איך שהבריאה מתחדשת והכל פורח, כך בראש השנה זה התחדשות המוחין, שאנחנו מקבלים עלינו מחדש את עול מלכותו יתברך באהבה וברצון, ואז נמשך לכל אחד שכל ומוח ולב חדש לעבוד את הבורא כראוי.
ראש השנה אצל הצדיק – התחדשות
בפרט מי שזוכה להיות בראש השנה אצל הצדיק, שכל עניינו הוא התחדשות, בוודאי זוכה לקבל כוח מיוחד להתחיל מחדש, שעל כן רבי נחמן נפטר בחודש תשרי, כיון שהוא כל הזמן עולה לדרגות חדשות.
שכן מבואר בספר "כוכבי אור" (בשם המקובלים), שהתחלת עליית הנפש בחודש של היארצייט היא מתחילת החודש, מראש חודש. לכן עניינו של רבי נחמן, שהוא התחדשות, מאיר מראש השנה.
"חסדים חדשים לגמרי!"
ובכל פעם שמגיעים לצדיק מקבלים תיקון מחדש. והצדיק עולה בכל פעם לדרגות יותר גבוהות וממשיך רחמים יותר גדולים, והוא מפריש לאדם דרך לפי שורש נשמתו (ליקוטי מוהר"ן תורה ד), ובכל פעם הצדיק ממשיך דרך חדשה מלאה ברחמים, שעל ידי זה דרך התיקון יותר קלה ומאירה, וממילא כל אחד מקבל כוח להתחדש ולהיכנס שוב לעבודת השם. כך כותב רבי נתן: "על כן כשבא אחד על קברו וצועק על ריבוי עוונותיו, שהם בחינות ירידות, על ידי זה הצדיק עולה עוד לעילא ולעילא לפי בחינתו, בבחינת ירידה תכלית העלייה, כי זוכה לחתור ולמצוא עוד חסדים חדשים לגמרי, נפלאים ונעלמים מאוד מאוד, ולגלות אותם מההעלם אל הגילוי, באופן שיוכל להושיע ולהעלות את זה גם מאותה הירידה העצומה שירד עכשיו" (ליקוטי הלכות, הלכות מתנה, ה).
הצדיק מחזיר את האבדות
התחדשות אמיתית רבי נחמן נותן לכל אחד על ידי שמחזיר לו את האבדות. כל אדם איבד הרבה דברים מתחילת חייו ומגלגולים קודמים, והאבדות הללו הן ניצוצות של האדם, חלקי נפש רוח ונשמה שלו שנאבדו ונזרקו לסטרא אחרא. וכשמגיעים לצדיק שאצלו נמצאות האבידות של כל העולם (ליקוטי מוהר"ן, קפ"ח), הוא מחזיר לכל אחד את האבידות שלו, ואז האדם מקבל חלקי נפש רוח ונשמה חדשים, על ידי זה נמשך לאדם התחדשות חדשה לגמרי.
הפעם אני אצליח?!
וגם אחרי שהאדם רואה שזה זמן ומצב מסוגל מאוד להתחיל מחדש, אבל בכל אופן קשה לו מאוד להיכנס באמת ולהתחיל שוב, מכיוון שכל אחד מלא ושבע מכישלונות העבר, וקשה מאוד לאדם להתרומם ולשכנע את עצמו "הפעם אני כן אצליח!".
שהרי האדם חושב לעצמו, "כבר חזרתי ואמרתי לעצמי כל כך הרבה פעמים שהפעם אני מתחיל, שהפעם אני מחזיק מעמד, אבל התוצאות שוב חזרו על עצמן, והמציאות טופחת על הפנים ולא משאירה מקום לאשליות ולתקוות רחוקות".
להתחיל מחדש – בכל רגע
על כן צריך לדעת, שההתחדשות אינה בהכרח דבר שיחזיק מעמד לאורך ימים. להתחיל מחדש אין פירושו שמעכשיו ילך לי כרצוני כל החיים. אלא, התחדשות פירושה שנכנסים שוב, ומתחילים מחדש בתנופה חדשה. אף על פי שבעומק נפשו האדם צריך להיות מוכן וערוך לכך שיכול להיות שהאור הזה ייעלם, אבל למרות זאת ולמרות הכל, הוא מוכן להתחיל מחדש, כי עצם ההתחדשות משנה את האדם לגמרי ומזככת אותו, עד שבאמת הוא נהיה אדם חדש, וממילא יש לו הבנות חדשות ולב חדש, וקרבת אלוקים חדשה לגמרי.
ה'אתערותא דלתתא' – ההתעוררות מלמטה שרוצים מאיתנו, היא עצם זה שהגענו לצדיק לראש השנה ואנו משתטחים על קברו הקדוש, ומתפללים לה' וכוספים להתחיל מחדש. ואז על ידי ראש השנה, והקיבוץ הקדוש, ובכוח הצדיק, נכנס בכל אחד רצונות חדשים לעבוד את השם, ואז כל אחד יכול להיכנס לחיים חדשים.
איפוס כללי…
כי העבר נמחק ואינו קיים כלל, ואצל כל אחד ואחד נעשה 'איפוס כללי' והוא כביכול מקבל "מנוע חדש", ונעשה התחלה חדשה לגמרי, בכל מקום ובכל מצב. ועל ידי זה מתחזקת אצל האדם האמונה בעצמו, שהוא מסוגל ויכול לזכות להתחלה חדשה ואמיתית, לקבל עליו עול מלכותו יתברך מתוך יראה ושמחה, ואמונה חדשה בבורא ובכוח הצדיק ההולך לפנינו.
ויהי רצון, שאכן נזכה להתחיל כל פעם מחדש באמת, בזכות וכוח צדיק האמת – רבינו הקדוש.
"שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה" (ישעיהו סו). מכאן אמרו: כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, ושאינו מתאבל על ירושלים אינו רואה בשמחתה
(מסכת תענית ל:)
בתוך תשעת הימים מתעצמת השאלה של כל התקופה האחרונה: מה באמת איבדנו שם? לְמה אנחנו מצפים?
בחורבן הבית, כמו בגלות הכללית, מודגש שאיבדנו את מקור שמחתינו. "שָבַת מְשׂוֹשׂ לבֵּנו, נהפך לאבל מחולנו, נפלה עטרת ראשנו, אוי נא לנו כי חטאנו" (איכה ה, טו-טז). מעכשיו "בכה תבכה בלילה" (שם א), "שפכי כמים לבך" (שם), "מי יתן ראשי מים ועיני מקור דמעה ואבכה יומם ולילה" (ירמיהו ח). חז"ל אומרים שהתיקון כעת הוא הבכי והצער: "המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה". ישנם דברים רבים שעלינו לתקנם, בוודאי את כל אותם חטאים שהביאו לחורבן הבית. אבל עדיין, יש דגש באבלות עצמה שהיא זאת שמובילה לגאולה, אל שמחתה של ירושלים. מה מקומם של השמחה והעצב עכשיו?
השמחה מגלה על המקום האמיתי שלנו. שמחה מופיעה כשאנחנו מרגישים שאנחנו נמצאים במקומנו הנכון והאמיתי, ואנחנו מרגישים איך אנו חיים בו. הציווי היחיד המפורש בתורה על השמחה שבעבודת ה', מופיע בצורה לא מפורשת; בתוכחה. הגלות היא תוצאה של "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב". מכאן למדו חכמי ישראל שאם חסרון השמחה גורמת לדברים כל כך קשים, בוודאי שנחיצותה גדולה מאוד והיא חלק מאוד חיוני בעבודת ה'. התורה אמנם לא כותבת ציווי מפורש על שמחה, כי שמחה היא הרבה פעמים תוצאה. אם היינו בעבודת ה' באמת, בכל מהותנו, באופן טבעי היינו שמחים. חיים מובילים לשמחה בצורה ישירה, ואין צורך למתווכים באמצע, ואת זה יראה לנו כל ילד קטן ששמח בצורה כל כך טבעית מהחיים הפשוטים. אם לא עבדת את ה' בשמחה, אומרת התורה, זה סימן שלא באמת היית בתוך עבודת ה'. וכשאיננו נמצאים בתוך עבודת ה', בהכרח שנימצא במקומות אחרים שיובילו אותנו לכיוונים הפוכים. אבל שורש הקלקול מתחיל בחוסר השמחה, בשאלת המיקום שלנו. כאן רואים שהשמחה היא בעצם שיקוף של המקום בו אנחנו נמצאים בחיים.
הקשר הגדול שלנו ירושלים, ממילא, מתבטא בשמחה שלה. וכאשר ירושלים אבדה לנו, השמחה והמחול שלנו הם שהלכו לאיבוד. כל עוד היינו מחוברים אליה באמת, מחוברים לה' באמת, גם כשהיו בנו קלקולים רבים, היא עדיין לא חרבה. אבל כאשר החלפנו את מקור השמחה שלנו, אז היא הפסיקה להיות השמחה שלנו, וממילא היא חרבה. "על מה אבדה הארץ" שואל ירמיהו הנביא (פרק ט), ועונה "על עזבם את תורתי… ולא הלכו בה". "מאי ולא הלכו בה? שלא ברכו בתורה תחילה" (בבא מציעא פה). כאשר ישראל הפסיקו לברך על התורה, היה בכך גורם לחורבן הכללי. מה המשמעות של להפסיק לברך על התורה? מבאר רבי נתן (משיבת נפש אות קטז), שהם לא ראו "לברך לשם יתברך בכל עת על נעימת חלקנו וגורלנו שזכינו לתורה קדושה כזאת… לשמח נפשנו מאוד ולחזק לבבנו בשם יתברך". הם הרגישו כל כך מנותקים מהתורה בגלל מעשיהם, ומרוב ייאוש הם כבר לא ראו את השמחה שלהם בתורה. לא האמינו שהם יכולים להיות שם באמת, ומכוח זה לשמוח גם בדברים הקטנים שהם עדיין זוכים לעשות.
אובדן השמחה הזאת, הוא שהוביל לחורבן. "על עזבם את תורתי". עזיבת התורה נמצאת באובדן השמחה. כאשר השמחה הזאת אבדה, ירושלים – שהיא מקור השמחה בעצמה – גם חרבה.
מה התיקון עכשיו? גם כעת, אפשר להגיע למקום דומה כמו של השמחה, רק מהכיוון ההפוך – הבכי. הבכי מראה על זה שאנחנו חסרים עכשיו, שאנחנו לא נמצאים במקומנו האמיתי; הבכי מראה שאנחנו נמצאים שם – במקום בו היינו אמורים לשמוח. הבכי כעת הוא לא רק תוצאה של מעשינו, או עצבות וייאוש, אלא הוא התיקון בעצמו. יש זמנים בהם אנחנו מתחברים דרך החיסרון, דרך הדרישה, ואומרים בכך שאנחנו באמת נמצאים שם, במקום הקדוש והטהור, קרובים לה' ולתורתו. כשאבדה ירושלים, אבדה השמחה שלה, ולא נוכל להתחבר אליה דרך היש, כי אין לנו את ירושלים. איך נוכל לחזור ולהתחבר אליה? דרך האבל והבכי. "המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה". מה חז"ל ראו להדגיש בירושלים שאנחנו מחפשים? את שמחתה. כעת ה"עת לבכות", ומהבכי עצמו עוד נגיע לשמחה.
שנזכה לבכות באמת, ולשמוח בכל מה שכן יש לנו, בכל נקודה קטנה של טוב שעדיין מאירה בנו. מפני שדרך שני אלו, הבכי והשמחה, אנחנו מתחברים לאותו מקום שאבד לנו, שעוד נשוב אליו. ובבניין ירושלים ננוחם.
בכביש של החיים נוצרים מדי פעם עומסים, התנועה קצת פקוקה, לפעמים בקושי מראה סימני תזוזה. גם על המדרכה לא נעלמות ההפרעות, מחסומים אנושיים צצים בכל רגע, חוסמים את האופק, מצרים צעדים.
באופן זהה פועלת המציאות מול הגיגי הלב ורעיונות המח. אם ביקשת להתרכז, יש לך בטלים הרבה נגדך. כמעת תמיד יופיעו הפרעות הריכוז יחד עם הרצון להתרכז. הצורך בשקט יגרור רעש, והצימאון לשלווה יביא בכנפיו את ההמולה.
לא קל להשיג משהו בעולם החומר, קשה שבעתיים לשבור את מחסומי עולם הרוח. כמה פעמים מבקש אדם לשבת סוף סוף בשלווה באוהלה של תורה ועבודה, דווקא אז קופץ עליו מזווית בלתי צפויה, קורטוב עולם הזה.
ובכל זאת מתקיים כאן בעולם, זן נדיר של אנשים ששום דבר איננו מפריע להם. מה שנתפס בדרך כלל כהפרעה מוחלטת, עלול להיראות בעולמם של אותם אנשים כפריט סתמי בנוף. ההמולה והרעש, תזזיתיות ואי סדר, יכולים להיחשב מקור טרדה בלתי נסבל. ובכל זאת, מזווית ראייה אחרת אותה התמונה יכולה דווקא להביא השראה, בוודאי שלא לגרום להפרעה. מהסיבה הזו עלולים להימצא בעולמנו אנשים שאינם סובלים משום הפרעות, התנועה בכביש החיים שלהם זורמת.
חיים נטולי הפרעות
פרשת השבוע פותחת בהכרזה "ויחי יעקב". רק לפני שלושה שבועות שמענו על תלאותיו של בחיר אבותינו. ליווינו את דרכו הארוכה, תמהנו שוב ושוב על הצער, עוגמות הנפש, והקשיים שהערימה בפניו המציאות. אח רשע מבקש את נפשו, אחיין רוצח שמסתפק בשדידת רכושו, דוד רמאי בעל שם היסטורי, טלטלות וגלויות, ניסיונות ועבודת פרך, ובסופו של דבר כשכל מבוקשו לישב קצת בשלווה, מיד קפץ עליו רוגזו של יוסף. ובכן, השלווה והשראת השכינה, התענוג והנעימות פקדו בסופו של מסע את חייו הקדושים של אבינו, והמקום שאיפשר את המציאות הזו, היה האחרון שהיינו מעלים על דעתנו, מצרים.
דווקא במצרים, ערוות הארץ, פיסת תבל שחורה ומכושפת. בין עובדי אלילים למאמינים כסילים, כוהני דת ועבדי עולם עלובים. דווקא שם מצא יעקב אבינו את השלווה הנכספת. במקום הזה על פי עדותה של תורה, חי יעקב אבינו שבע עשרה שנה. לכאן רוכזו תמצית חייו, כאן טעם אבינו הגדול את הטוב הגנוז, במקום הזה ראו עיניו את שביקש כל חייו לראות.
את חייו הטובים החל יעקב אבינו לחיות ברגע שהתדפקה על דלתו הבשורה 'עוד יוסף חי'. המפגש עם הבן שנחשב עד היום למת ואף פעם לא הניח לקבל עליו תנחומים, החזירה ליעקב אבינו את חייו הטובים. מרגע שהתפייסו השבטים הקדושים עם אחיהם האובד, משעה שהכירו ביוסף, ראו במו עין במעמדו, חזו בהתגשמות חלומותיו ונכנעו למרותו, כבר הוכשרה הקרקע לחיים הטובים.
מאומה לא נותר מאותן שנים של סבל ושכול. האב הזקן חזר אל ימי עלומיו, התענג בכל טוב אלוקי וצפה שוב ברוח הקודש. והחיים הטובים הללו התרחשו דווקא במצרים, המקום ששימש קרקע לכל כך הרבה גלות וסבל.
הפרעות – גלות
הגלות, זו שבביצתה הטובענית אנו מתבוססים מזה אלפיים שנים. גלות העם והנפש, גלות המח והלב, היא בעצם מקור ההפרעות כולם. כשהיתה עירנו עומדת על תילה בנויה, קרייה נאמנה מוקפת חומה. החיים שבתוכה לא סבלו מהפרעות.שום דבר לא יכל להטריד את העם היושב בציון, כל עוד עמדו חומות העיר, המונעים והמפריעים נותרו מבחוץ. בעיר פנימה זרמו החיים על מי מנוחות, בדיוק לשם כך נבנתה סביבה חומה.
גלותינו התחילה במצור. החיים הטובים נכנסו תחת מכבש לחצים. ההפרעות עלו וגדשו את גבולות עיר הקודש. ולבסוף נפרצו גם החומות. מכאן והלאה, הגלות והטלטול, הרדיפות וההרג, החורבן והאובדן, היוו רק שאלה של זמן.
ובכל זאת, גם בתחתית מצבי הגלות אפשריים עדיין החיים הטובים. בפרשת השבוע פגשנו את החיים הטובים בתמציתם המרוכזת ביותר, והדבר הפלאי הזה מתרחש דווקא במצרים. יעקב אבינו מלמד שגלות וגאולה עלולים להימצא תחת קורת גג משותפת, החיים משמשים אכסניה לטרדה כמו לשלווה, תלוי רק איך בוחרים לחיות אותם.
פרשה סתומה וחתומה
פרשת ויחי סתומה, ובין הטעמים לכך מונים חכמינו את הסיבה שהפרשה האחרונה בספר הראשון מכילה את הסתלקותו של יעקב, כאן נפתחת גם הדרך התלולה אל אפילת הגלות. פרשת ויחי מבטאת בסתימתה את ליבם של ישראל שהולך ונאטם בגלות מצרים, את אורו של יעקב שנאסף ונעלם.
חיים טובים אפשריים בכל מצב, ופרשת השבוע ראייה לכך. אבל פרשה זו סתומה היא.
השבוע, יחד עם תחילתה של הגלות האחרונה, נפגוש בצום עשרה בטבת את תמצית החיים הטובים שנוכל לאחל לעצמנו. מורינו רבי נתן הוא האיש הפלאי שצעד בעולם כמו שלנו, בדורות האחרונים בין הנפשות החלושות ובכל הפרעות החיים שנוכל להעלות על דעתנו. ובכל זאת הוא היה ועודנו האיש המאושר בתבל. חייו הטובים מתועדים במכתביו, בכתביו ובתפילותיו.
רבי נתן הוא תלמיד, הוא גם רב, ואפילו חבר. תורתו של מוהרנ"ת נכתבת מתוך הפרעות, מניעות ולחצים. ניתן היה לתעד את חייו כטרגדיה אנושית מחרידה, בפועל הוא עצמו כותב את ספר חייו כתמצית הטוב האנושי. רבי נתן מלמד איך עושים מהקושי סולם של התעלות, איך החושך הופך לאור, העצבות לנקודת השמחה, והחדלון לכח.
המסקנא העולה מבין השורות היא, שאין בעצם הפרעות, שום מציאות איננה יכול להיחשב כמחסום. הגלות יכולה לשמש אכסניה לחיי חירות. הגאולה מונחת בין האצבעות, רק להחליט לצעוד לשם.
יש לנו את כל טוב העולם, האוצר שהניח מוהרנ"ת מכיל את כל סממני החיים הטובים. עצות שמתאימות לכל רגע נתון, ודעת שאיננה מניחה מקום פנוי מאור. אף מציאות לא יכולה יותר להיחשב כנעדרת פתרון.
בעיה אחת מעיבה על האוצר הזה – פרשה סתומה. כשם שפרשת ויחי סתומה, כך גם משנתו של הצדיק אטומה. קשה להכיר באוצר בטוב, העולם מתעקש על גרסתו העתיקה, לטענתו אין לחיים פתרון ממשי. כולם בגלות וגם אתה כאן. יום עשרה בטבת, יום הסתלקותו של מוהרנ"ת, יחד עם פרשת ויחי, תמצית הטוב שבחיים. בנקודה הזו יש לכולנו הזדמנות לחיי חירות וגאולה. התשובה לגלות מצויה כבר בין האצבעות, רק להאמין ולהתחיל להשתמש עם האוצר של ספרי רביה"ק ומוהרנ"ת.
רבות דיברנו בעבר על חופש כח הבחירה. "אם אתה רוצה, אתה עושה, ואם אין אתה רוצה, אין אתה עושה" – ועד כמה ידיעה זו היא הכרחית ויסודית לעסק התשובה. כי כל זמן שנדמה לאדם שהוא כבול בהרגליו הרעים, לבו אטום לתשובה. ורק כשידע בידיעה ברורה, ש"אפשו להשתנות" כפשוטו ממש, רק אז יתעורר לבו להרגיש את צער ריחוקו, וישוב אל ה׳.
♦ ♦ ♦
אך, למרות הכל, למרות הידיעה, למרות שכה הרבה דיברנו על כך, עדיין…
עדיין נדמה לי ואולי גם לך שמה שהיה זה מה שיהיה, והבוקר הבא ייראה כמו קודמו…
ודאי שאנחנו מאמינים בזה שיש לנו כח עצום. אבל תכלס, איפה הכח הזה?
איך אומרת המשנה? "אם הלכה היא, נקבל; ואם לדין, יש תשובה" (יבמות ח, ג. כריתות ג, ט). שפירושו [לעניינינו]: אם אתה מוסר לנו כאן גילוי שקיבלת מרבותיך, נסכים; אך אם אני מנסה ליישם את זה במציאות, זה נראה לי רחוק מאד…"
ודאי שהצדיקים צודקים בזה שהם מעודדים אותנו, ואומרים לנו שיש לנו כח עצום, ולא סתם כח, אלא כח של 'פיל נגד עכבר' כנ"ל. אבל, במציאות אנחנו מרגישים חלשים מאד.
כשאנחנו באים ל"שטח", הכל כבד ואפור…
אז, מה עושים? היכן הוא הכח העצום שמדברים עליו הצדיקים?
♦ ♦ ♦
אך התשובה היא פשוטה: היינו הך!
החולשה שאנחנו מרגישים 'במציאות', היא רק מחמת החולשה שאנחנו מרגישים 'במח'! המוחין דקטנות, הם הם אלו שגורמים את החולשה במציאות!
וההסבר הוא פשוט מאד: חייל שמגיע למלחמה, ומשוכנע שהאויב העומד מולו חזק ממנו פי-אלף, הרי שכולו רועד מפחד.
אז, גם אם האמת האמיתית היא, שהוא באמת חזק יותר, לעומת האויב מהצד השני שהינו חלש ודל, בלי שום נשק – אף על פי כן, הוא בודאי יפול!
מדוע? כי יש לו 'מוחין דקטנות'. המח שלו משוכנע שאין לו כח, ושהאויב חזק ממנו פי- אלף.
ובמצב כזה; גם אם החייל המסכן הזה, ירצה להתגבר בכל כוחותיו ללחום על האויב, הוא לא יצליח, כי הרגשת החולשה שלו, עושה אותו חלש באמת! הוא מאבד את הכוחות שלו גם במציאות…
לכן גם טכסיסי המלחמה של האויב, הם בכיוון זה: לנהל מלחמה פסיכולוגית ולהפיל פחד על הלוחמים שמנגד! להכניס אותם במוחין דקטנות!
כשהאויב רואה שהוא חלש ואין לו סיכוי, הוא מקים קול רעש גדול, של תותחים והפגזות וכיוצא בזה, כדי לעשות רושם שהוא חזק ואימתני, והכל, כדי לשכנע את הצד שכנגד, שכוחו עצום וכי הוא לוחם נגד הצבא החזק ביותר בעולם, ובכך להפחיד אותם, ולהכניס אותם למוחין דקטנות…
ואז, כל הנסיון והבחירה של הלוחמים הוא: אם להשתכנע וליפול למוחין דקטנות, או להתחזק ולהמשיך להאמין, שהכל דמיונות, ואפשר לנצח אותם בקל.
לכן, לפני שיצאו בני ישראל למלחמה, היה הכהן המשיח מחזק אותם, ואומר להם:
"שמע ישראל, אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם. אל ירך לבבכם, אל תיראו ואל תחפזו, ואל תערצו מפניהם: כי ה' אלקיכם ההולך עמכם, להלחם לכם עם אויביכם, להושיע אתכם".
ומסביר שם רש"י: "אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו – ד' אזהרות כנגד ד' דברים שמלכי העובדי כוכבים עושין: מגיפין בתריסיהם, כדי להקישן זה לזה, כדי להשמיע קול, שיחפזו אלו שכנגדן, וינוסו. ורומסים בסוסיהם ומצהילין אותם, להשמיע קול שעטת פרסות סוסיהם, וצווחין בקולם, ותוקעין בשופרות ומיני משמיעי קול: אל ירך לבבכם – מצהלת סוסים: אל תיראו – מהגפת התריסין: ואל תחפזו – מקול הקרנות: ואל תערצו – מקול הצווחה"
האויבים עושים את כל המאמצים והטכסיסים, שעם ישראל יחשבו שהם חזקים מאד, ויפחדו להילחם איתם. אבל על זה מחזק אותם הכהן ואומר להם: ה' אלקיכם הוא ההולך עמכם, להלחם לכם עם אויביכם, להושיע אתכם. ומסביר רש"י:
"כי ה' אלהיכם וגו' – הם באים בנצחונו של בשר ודם, ואתם באים בנצחונו של מקום! פלשתים באו בנצחונו של גלית, מה היה סופו? נפל ונפלו עמו!
אין לכם מה לפחד. הכח שלכם הוא הרבה יותר חזק, כי ה' עמכם!
וזהו ממש נסיונו של האדם בעסק התשובה; בעבודת ה' בהתמדת התורה הקדושה, בשבירת התאוות: לא להאמין לפחדים שהיצר הרע מפחיד אותו, ולהמשיך להאמין שיש לו כח עצום! ה' איתו!
הנסיון של כל יהודי הוא: להאמין שלעבוד את ה' וללמוד את כל התורה כולה, זה לא כל כך קשה, ויש לו את הכוחות לזה!
"כי דרך הבעל דבר והסטרא אחרא לאיים ולהפחיד על האדם מאד מאד, ולהכביד עליו עבודתו יתברך מאד מאד, ומחמת זה נמנעו רבים מלהתחיל להיכנס בעבודתו יתברך, מחמת האיומים והכבידות הללו וכיוצא בהם. וזה בחינת שעטת סוסים ושפעת הקלגסים וקול הקרנות וכו' (ליקוטי הלכות, גילוח ג, ט).
ואז, כשהאדם מתחיל לפחד, הוא באמת מאבד את הכח שלו, גם במציאות ולא רק שהוא ׳מרגיש׳ חלש, אלא שהוא באמת 'נעשה' חלש. והכל מחמת הפחד והמוחין דקטנות שנפלה עליו. כי הכח של האדם הוא רק ה׳׳מוחין דגדלות" שלו.
וכמו שמסביר לנו רבי נתן (ליקוטי הלכות, ברכת הריח ד, א): "הי עיקר הכח הוא על ידי חכמה שבמח, כי חכמה הוא אותיות כי׳ח מי׳ה, וכדה בגימטריא אדם, שעיקר כח האדם הוא החכמה, כמו שכתוב
'החכמה תעוז לחכם מעשרה שליטים אשר היו בעיר' (קהלת ז). היינו, שעיקר הכוח להיות עז כנמר כנגד כל התאוות והפיתויים הוא רק על ידי חכמה אמיתיות שהוא בחינת מוחין דגדלות!
הכח של האדם הוא במח שלו, החכמ,ה [כ"ח מ"ה] היא ה"כח" של ה"מה" / ה"אדם", וכשהאדם נופל במוחין דקטנות, הוא פשוט מאבד את הכוחות שלו.
והגבורה האמיתית, וכוחותיו האמיתיים של האדם, חוזרים אליו רק כאשר הוא במוחין דגדלות, שהוא מאמין בכוחו. ולכן: העיקר בעבודת ה' הוא שלא יתפחד האדם כלל, וכמו שאמר רבינו, זכרונו לברכה, שבעולם הזה האדם צריך לעבור על גשר צר מאד, והעיקר הוא שלא יתפחד האדם כלל! (ליקוטי הלכות, גילוח ג, ט).
ואז, כשהאדם לא מפחד, הוא מקבל גם את הכוחות. ליתר דיוק: הוא לא מקבל את הכוחות, אלא הוא מגלה את הכוחות! כי יש לנו כח, הוא רק מוסתר מחמת המוחין דקטנות, וכשמאמינים לצדיקים שיש לנו את הכח, אנחנו 'מגלים' את הכח!
ולכן, אם תמהנו: היכן הכוחות העצומים שלנו? התשובה היא: הכוחות שלנו יתגלו, כשנאמין בהם! ה"מוחין דגדלות" הם אלו שיתנו לנו את הכח גם 'במציאות'.
♦ ♦ ♦
ולסיכום:
אל תאמין לאויבים [התאוות, הבטלה, העצלות, וכו'] שעושים עליך רושם כאילו הם החזקים ואתה החלש!
תאוות אינן בלתי מנוצחות. התמדת התורה אינה ירושתם של מצליחנים בלבד; וההליכה בתורת רבינו ועסק ההתבודדות, שייכים גם אליך…
אף אחד לא מכריח אותך להישאר בתוך הקבר… אתה יכול להרים את המצבה, לפזר את העפר, לפשוט את התכריכים, ולהתחיל את החיים מחדש…
"לפי שהן דברי תוכחות… סתם הדברים והזכירן ברמז, מפני כבודן של ישראל" (רש"י)
תוכחה היא אומנם דבר גדול, והיא מצווה המוטלת על כל אדם הרואה שחברו שאינו מתנהג כשורה, ככתוב: "הוכיח תוכיח את עמיתך" (ויקרא יט) – אף על פי כן, לא כל אחד ראוי להוכיח, כמו שאמר רבי עקיבא בדורו: "תמה אני אם יש בדור הזה מי שראוי להוכיח" (ערכין טז ע"ב).
זאת משום שכאשר מוכיחים אדם ומזכירים לו את מעשיו הלא-טובים, אפשר לקלקל אותו, יותר מאשר להועיל לו.
שכן, המעשים הרעים, מסביר רבינו, מעלים 'ריח רע' שמחליש את הנשמה שנהנית מריח טוב, כמו שאמרו חז"ל (ברכות מג ע"ב). כך שהמוכיח עלול רק לייאש את חברו ולהביאו לקלקולים גדולים יותר.
רק צדיקים יודעים להוכיח כך שיתעורר הטוב שבאדם, שיתגבר ויתחזק. שכן הם מזכירים את הרע של האדם רק ברמז, כך שתוכחתם גורמת לאדם להכיר במעלת נשמתו כיהודי ולהבין שיש לו הכוח לצאת מהרגליו הרעים ולשוב בתשובה שלמה.
חכמינו ז"ל במסכת סנהדרין (מד ע"ב) אומרים: לעולם יקדים אדם תפילה לצרה.
ולמעשה, בהתבוננות קלה בדברי רבותינו, אנחנו רואים כיצד צריך להיות כל דבר מלווה עם תפילה. הנכנס לָמוּד גורנו – אומר יהי רצון… שתשלח ברכה בכרי הזה. הנכנס למרחץ – אומר יהי רצון… שתכניסני לשלום ותוציאני לשלום וכו'. הנכנס להקיז דם – אומר יהי רצון… שיהא עסק זה לי לרפואה וכו'. הנכנס לכרך – אומר יהי רצון… שתכניסני לכרך הזה לשלום (שולחן ערוך או"ח סימן רל א-ד).
רבונו של עולם, אני יוצא לבנק…
אם נרצה לתרגם את זה לעידן המודרני, אז במקום למדוד גרנות אנחנו יוצאים לבנק להוציא תדפיס חשבון; אנחנו יוצאים לסדר הנחה בארנונה; יוצאים לטיפול שיניים שיגרתי; עולים על אוטובוס לנסיעות שגרתיות.
לא צריך להיזכר כשמתחילות הבעיות. עלינו להקדים תפילה: רבונו של עולם, אני יוצא לבנק, עזור נא לי שלא אתעכב שם, שלא יהיה תור בהמתנה לפקידים, שיהיה לי מקום טוב באוטובוס, שאוכל לשמור שם את העיניים כראוי. תשמור עלי בטיפול שיניים שזה יהיה בקלות.
כך חי יהודי, מכניס את השם יתברך גם לחיים ה'שגרתיים'.
"אנא ממך, עזרני גם לחזור לכאן…"
כך מספרים, למשל, על רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל שראוהו כשיצא מפתח ביתו לצאת. הניח את ידו על המזוזה ואמר: רבונו של עולם, אני יוצא עכשיו מפתח ביתי בריא ושלם. אנא ממך, עזרני גם לחזור לכאן בריא ושלם…
"אני מהסס לגשת לשידוך בלי להקדים תפילה!"
בענין זה, סיפר נכדו של רבה של ירושלים הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ״ל, שהיה דרכו של הסבא להקדים בדרך כלל תפילה על כל פרט בעניני החיים. פעם אחת כשהציעו שדכנים הצעות לבנו מרדכי, השתמט רבי יוסף חיים מלגמור את הענין במהירות כדרכו, אדרבה, הוא העדיף להתעכב עוד קצת.
הרבנית ע״ה שמה לב לדבר שהרב חורג ממנהגו, שאלה אותו לפשר הענין, והוא השיב לה, שבדרך כלל בימים הנוראים הוא נוהג להזכיר את הבא בתור לשידוכים, שיהיה הכל על צד היותר טוב, למצוא את הזיווג האמיתי מן השמים. וכך כשמתקבלת הצעת שידוך במשך השנה הוא בוטח בהי שזה באמת השידוך האמיתי. אולם השנה, סיים ר' יוסף חיים, משום מה, פרח מזכרוני התפילה על שידוכו של מרדכי. על כן הנני מהסס לגשת להצעה בלי להקדים תפילות…. (מרא דארעא דישראל).
מעשה בתלמיד הבעל שם טוב
רבי דוד ממיקוליוב זצ״ל היה מתלמידי הבעל שם טוב הקדוש. פעם אחת ביקש ממנו הבעש״ט לנסוע למדינת בסרביה, שם יש גידול מבורך של ענבים, ולרכוש עבורו כמות של ענבים לעשיית יין לכל החורף הבא. נסע רבי דוד עד לאותה מדינה, רכש שם כמות נכבדה של ענבים בזמן המובחר לזה שהוא חודש אלול. קנה שם חביות מובחרות, בחר את הענבים הטובים ועשה מהם יין. וכמובן שמר עליהם מכל משמר שלא תהיה שם אף בעיה של יין נסך או יין מגולה וכדומה, הוא הניח את החביות בחדר מיוחד ונשאר עמהם, וכך עברו להם כחודשיים תמימות הכוללות את כל ימי אלול, ראש השנה יום כיפור וסוכות. ובשעה שהיו כל ישראל עסוקים במצוות החג, היה רבי דוד יושב בבדידות לשמור על היין עד סיומו של כל תהליך התסיסה.
עם הכנסו של חודש חשון, החליט רבי דוד שהגיע השעה לצאת לדרך אל רבו עם היין המשובח והמהודר. הוא העמיס את החביות על עגלה ויצא לדרך בת השלש שבועות. בדרך קידמו את פניו גשמי ברכה ורוחות עזות, ולא פעם ולא פעמיים נתקעה העגלה באישון לילה בבוץ סמיך או באבני בליסטראות או בכפור ושלגים. ורבי דוד שהיה איש של מסירות נפש, לא נטש את העגלה בין ביום ובין בלילה למען יגיע היין בתכלית כשרותו לביתו של הבעל שם טוב.
לאחר מסע ארוך ומתיש הגיע רבי דוד למעז'בוז', עיירתו של הבעש״ט. הוא נסע עם העגלה היישר לבית רבו, ברגשי גיל ושמחה, על אשר זכה להביא לרבו את היין המשובח.
היין כולו נאסר…
העגלה עצרה מול פתח ביתו של הבעש״ט. רבי דוד ירד מן העגלה, שילם לעגלון על שכר הנסיעה הארוכה, ואז הוא שומע צעקה של אחד מהשוטרים הערלים: מה זה? האם אינך יודע על קיומו של החוק האוסר לייבא ליקר מחוץ לגבולות המדינה? ענה לו רבי דוד: זה לא ליקר, זה יין. אולם לא נחה דעתו של הערל עד שפתח לעיניו של רבי דוד חבית חבית, ובעזרת המקל שלו, שכשך בחביות היין כשהוא טועם טעימה קלה מכל חבית וחבית. היין כולו התנסך …
זרם דמעות פרץ מעיניו של רבי דוד. נסיעה כזאת ארוכה, שהייה בניכר בימים הנוראים, עמל ויזע של חודשים שלמים, ירדו לטמיון תוך פחות משלש דקות…
דבר אחד שכחת: להקדים תפילה!
בצר לו, ברגלים כושלות, נכנס רבי דוד לבית רבו. ובאמירת שלום עליכם בשפה רפה, סיפר לרבו את כל הקורות אותו. כל כך התאמצתי, כל כך שמרתי, כל כך השתדלתי, מה זאת עשה אלקים לי, שאל בקול בוכים. ענה לו הבעל שם טוב, פשוט מאוד, אתה עשית את הכל. באמת התאמצת, אבל דבר אחד שכחת, להתפלל מראש שיהיה ה' בעזרך לשמור את היין. הראו לך מן השמים איך מביאים יין ממרחקים בלי הרבה סייעתא דשמיא… (מובא בספר הבעש״ט על התורה בהקדמה בשם הרה״ק מנעסכיז זצ״ל).
לא לחכות לבעיות – להקדים תפילה!
לא צריך לחכות לבעיות בכדי להתפלל. לפני כל יציאה לסידורים, תתפלל שיהיה סייעתא דשמיא. הלא לפעמים אפשר להתעכב בחנות כובעים או נעליים שעתיים תמימות עד שמוצאים משהו מתאים (גם במחיר), ולפעמים בתוך חמש דקות אתה כבר עם השקית בדרך ליציאה מהחנות. אפשר בודאי לחסוך המון זמן, עגמת נפש, וכסף רב, על ידי שמקדימים תפילה לזכות לסייעתא דשמיא.
כשאתה יודע על יום שיש לך בו סידורים במרכז העיר, זה צריך להיות אופייני בהחלט: להוציא את דף הרשימה של הסידורים, ולפרט לרבונו של עולם את כל הסידורים. פה אתה צריך איזה חתימה של עורך דין, ושם להוציא איזה אישור, כאן לחפש איזה חלק של ברז שנשבר, ושם למסור איזה חפץ למישהו. תפילה ותפילה ותפילה – זה חוסך המון זמן והמון עגמת נפש.
"מה שהעולם עושים בסוף – תעשו כבר בהתחלה!"
אמר פעם רבי נחמן מברסלב לתלמידיו ״מה שהעולם עושים בסוף – ברצוני שתעשו כבר מההתחלה״ והחכם עיניו בראשו. לא צריך לחכות לטלפון מהרבי של הילד בחיידר שיש קצת חריגות. עלינו לעטוף את הילדים עם תפילות, לשפוך ים של דמעות כבר כשהם בעריסה, שהכל ילך כשורה, שיהיה להם ריכוז, חשק ללמוד, מתיקות בתורה, שמחה, בריאות, יראת שמים, מידות, אמונה, הכל הכל הכל. יש לבורא עולם בשפע, צריך רק לבקש.
יערי, יליד טרנוב שבגליציה, עלה ארצה לאחר מלחמת העולם הראשונה, שאז שינה את שם משפחתו מ"וואלד", יער ביידיש, ל"יערי". בשנת תרפ"ו עבר לגור בירושלים ובשנים תרפ"ח עד תרצ"ג שהה בחו"ל.
בביקורו הראשון בירושלים נפגש יערי עם חסידי ברסלב "ולדבריו הוקסם מהם"[1] ו"הוא נחשב למי שהציע לקרוא לקבוצות השיתופיות בשם קיבוץ", על שם קיבוץ חסידי ברסלב בראש השנה[2].
היכרותו עם רש"מ אנשין אירעה כנראה בירושלים, ולפי סגנון הכתיבה, ולפי מכתב נוסף, נראה שהיו קשרים אמיצים ביניהם.
המכתב שלפנינו נכתב על ידי רש"מ בשנת תרצ"א, כאשר יערי שהה בחו"ל, במעה למכתב ששלח לו יערי, והוא כולל חיזוק וביקורת של רש"מ על יערי על כי הוא משתמש במילים "עצבות ומרה שחורה".
כתב היד נמצא בארכיון גנזים, ארכיון יערי, יהודה 261, ומתפרסם כאן באדיבותם.
הניקוד, המרכאות וההדגשות בקו תחתון כולם במקור. כל ההערות הינן של העורך.
ידידי! מזמן חכיתי למכתבך והנה זה בא, בראש וראשון אתה מתנצל על העיכוב זה זמן, משום מראה עיניך בצרות חלק גדול מעמנו ישראל ובתוכם בית אביך, בזה – אמנם – צדקת, ידידי!
רבינו ז"ל אמר פעם: שהוא מרגיש צרת אחד מישראל בקצה העולם, ובפרט למראה עין מדאיב נפש כזה – ד' ירחם -; כשהגעת – אמנם – למחוז חפצך והנך עובד, ושעות פנאי לך ללמוד ולכתוב, ועל שלחנך תמיד ספרי רבינו ז"ל לניחומים ולהתחזקות ברגעי-ירידה, לדעתי – באמת – מה חסר לך, שסוף סוף אתה גומר את מכתבך הקצר בסגנון נורא ואיום כל כך: "שקוע אני בעצבות ומרה שחורה" פליטת קולמוס מיד כותבת, יד! יודע[5] מה"ר "נחמן" בן "שמחה" ז"ל, אם כן, חפץ אני לדעת שורש הדבר להמתיק בשורש, מה! מה! עיקר וסיבת הדבר? וממש להראות לו באצבע לאמור כי הוא זה! זה! השונא האורב ונופל עליך בעיקר כלי-זַיְנו[6]העצבות והמרה שחורה, לטרוף את נפשך, נפש הבחרות וכח עלומים בגשם וברוח; חבל! חבל! חביבי! הן גם בשעה קבועה ביום לנו להתבודדות והתעוררות, קדושה לנו השעה, רק ורק בלב נשבר וגעגועין, שאחרי זה כל לבו לששון ולשמחה, כלומר: כל היום! כל היום! וחבל על רגע אחת בחיים למסרה לידי עצבות ומרה שחורה, עלינו לקיים "וחי בהם" ולא שימות בהם; ובכן, הגד נא ידידי! מי כמוך יודע את מר מצבי בכל הפרטים ובפרט בעתותי אלה, השמעת פעם יוצא מפי שם העצבות והמרה שחורה ביחס אלי ח"ו?
כלך מדרך זו, והס גם מלהזכיר שמות מגונים האלו, ואיך שאתה, והיכן שאתה, לבד שעה קבועה ביום להתעוררות וגעגועין, שאר כל היום כל רגע ורגע תהיו יקרה בעיניך לבלי לאבדה ולשחתה במדה איומה של העצבות והמרה שחורה; ההתחזקות והגעגועין לשוב לארצינו[7] יהיו משולבות אצלך תמיד, ואני פה בעיה"ק[8] תמיד לך לעזר בתפילה ובתחנונים, ובזה אשאר ידידך דוט"ת ופו"ב[9] באהבה רבה
יש כל מיני מושגים כאלה, כמו תמימות שניה, ילדות שניה. מושגים שמתארים סיום של הוויה נפשית אחת, ואת החזרה אליה ממבט חדש ואחר, שני. אם נדבר למשל על תמימות שניה, הרי שהמושג הזה מדבר על כך שהייתה תמימות ראשונית מסוג אחד (ולפעמים יתייחסו אליה כתמימות של נאיביות), והתמימות הזאת הלכה לאיבוד באופן שאי אפשר לשחזר אותה, ואחריה הגיעה תמימות שניה. התמימות השניה היא בעלת המבט המפוכח יותר, כביכול. היא עברה יותר בחיים, מה עוד שהיא גם מכירה את התמימות הראשונה. זאת תמימות מסוג אחר, שהיא השלב השני. כך קיימים מושגים נוספים שמתארים את השניוּת – את העובדה שהיה משהו אחד שנגמר, ועל כך שמסתכלים עליו היום מנקודת מבט אחרת, יודעת יותר.
יש בזה משהו נכון, ויש בזה משהו לא נכון.
יש בזה משהו נכון כי אנחנו נמצאים בתהליך תמידי של למידה ושינוי, ואלו נעשים לא רק כלפי העתיד אלא גם כלפי העבר. ההסתכלות שלנו על העבר בסופו של דבר מעצבת אותו עבורנו. המידה בה נסתכל על העבר שלנו תשפיע על העתיד שלנו. תמיד יש תיקון, תמיד יש מקום להתחרט, להכיר בטעויות, להסתכל במבט חדש על מה שהיה דבר פשוט אתמול.
אבל יש בזה גם משהו לא נכון. אנחנו גם מכירים את המבוגר הזה שטורח להסביר לנער, מתוך ניסיון החיים המיואש שלו, למה כדאי לו להפסיק את מה שהוא עושה ולא לטפח אשליות, ושגם אני פעם הייתי כמוך אבל התבגרתי, ועוד טיעוני ייאוש מפוכחים-כביכול. איך אומר רבי נחמן: "כְּמוֹ שֶׁרָאִיתִי כַּמָּה מֵהַחֲסִידִים שֶׁל עַכְשָׁו, שֶׁלִּפְנֵי כַּמָּה שָׁנִים הִתְחִילוּ קְצָת בַּעֲבוֹדַת ה' וְאַחַר כָּךְ נָפְלוּ לְמַה שֶּׁנָּפְלוּ… וְאַחַר כָּךְ כְּשֶׁרָאוּ בְּנֵי הַנְּעוּרִים הָרַכִּים בַּשָּׁנִים כְּשֶׁנִּתְעוֹרְרוּ בַּעֲבוֹדַת ה' וְהִתְחִילוּ לְהִתְפַּלֵּל בְּהִתְלַהֲבוּת בְּלֵב שָׁלֵם, וּלְהַתְמִיד בְּלִמּוּדוֹ וְכוּ' כַּאֲשֶׁר מָצוּי עַכְשָׁו כַּמָּה בְּנֵי הַנְּעוּרִים הַכְּשֵׁרִים הַמִּשְׁתּוֹקְקִים מְאד מְאד לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ… וּכְשֶׁרוֹאִים אֵלּוּ הַחֲסִידִים הַנְּפוּלִים אוֹתָם, הֵם שׂוֹחֲקִים מְאד מֵהֶם וּמְבַזִּים אוֹתָם, וּמַחֲלִישִׁים אֶת דַּעְתָּם מְאד מְאד, וְאוֹמְרִים לָהֶם שֶׁאֵין מַמָּשׁ בַּעֲבוֹדָתָם" (שיחות הר"ן קיט). זהו המבט השני המיואש, שמרוב כאב על הדבר הראשון שהלך לו לאיבוד, הוא כבר לא מסוגל לקבל העובדה שהוא אכן היה. הוא טורח לצבוע אותו בצבעים אחרים, כדי להשקיט את הכאב. כנראה שלא באמת רציתי לעבוד את ה'. כנראה שזאת היתה סתם אשליה. כנראה שהייתי תמים מדי. כמה מצער המראה הזה, בו אדם חווה משהו אמיתי, כל כך קרוב, מלא מתיקות של קרבת אלוקים, ועכשיו משקר לעצמו ואומר, אולי לא היו הדברים מעולם.
רבי נתן אומר שלכל אדם יש התחלה אמצע וסוף בעבודת ה' (משיבת נפש כח, משא ומתן ד טו). ההתחלה היא המאירה ביותר, כמו שחרית, כמו זריחת היום. אלו ימי החסד של ההתחלה. "כי אז בהתחלת עבודת ה' מתלהב הלב מאד להשם יתברך, וטוב מאד להשתדל ולהתאמץ שיאריך זמן הרבה בהתלהבות והשתוקקות להשם יתברך של ההתחלה" (חיי מוהר"ן תקיח). אחר כך מגיע זמן הצהרים, חום היום, קטנות הדעת והמוחין. ככל שמתקרבים אל הסוף, כך גובר הבלבול, כבר לא ברור מה אני עושה פה ואיך זה קשור לתחילת היום, את מה בכלל התחלתי ואיך אני אמור להתקדם מכאן. "וּמַתְחִיל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לְנַסּוֹת אוֹתוֹ וּמִתְגָּרֶה בּוֹ הַבַּעַל דָּבָר, כַּיָּדוּעַ לְכָל מִי שֶׁרוֹצֶה לְהִכָּנֵס בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, וַאֲזַי עִקַּר הַנִּסָּיוֹן שֶׁל הָאָדָם" (משיבת נפש שם). ככל שהיום עובר הבלבול גובר, הדעת של ההתחלה בהעלם, והמבט הוא קטן – על ההתמודדות הזאת ספציפית שמולי, עם הכוחות הקטנים שלי והכישלונות שסדורים מולי בשורות.
בסוף זה הכי פחות ברור. רחוקים הכי הרבה מנקודת ההתחלה, והזיכרון דק מאוד, מלא ערפל מסביבו. בסוף עולה אותו זקן מיואש שכבר שכח את ההתחלה, ומנסה לסמן במבט שני את העבר. זאת הסכנה, שהיא גם מהות הניסיון – לחבר את הסוף להתחלה, למרות הריחוק הגדול ביניהם. להגיד שהדברים עדיין אחד. להגיד שמה שאני עובר עכשיו קשור לזה בקשר רציף. מה שהיה לא רק היה, הוא הווה. ובטח שהוא פינה דמיונית ששמורה במאגרי הזיכרון. וגם הרגע הקטן הזה, גם הוא ממשיך את ההתחלה, והוא עוד יביא לסוף טוב.
הניסיון הוא גדול, כמו שרבי נחמן אומר. לא קל לזכור בערוב הימים, אחרי החושך הגדול והנורא וכל הייאוש של הלילות, את אור ימי החסד של ההתחלה. מהמבט שרואה רק את המתרחש בהווה, זה אכן נראה כמו סוף.
אבל אצל מי שנכנס בסוד הזיכרון, הסוף הזה הוא בעצמו הגאולה. כי מה הוא הסוף? משהו שהתחיל לנוע בכיוון מסוים, וכעת הגיע למיצוי שלו. כשמשהו נגמר, יש אפשרות להסתכל שוב על נקודת ההתחלה. כבר לא נמצאים בהיאבקות, בהתמודדות, בתהליך. התהליך לא הצליח, זה מה שהבעל דבר אומר. נאמין לו לשניה. אכן, הגיע הסוף. שתי אפשרויות עומדות אז לפנינו. האחת, לעזוב את הכל, כי לא הצליח. אבל קיימת אפשרות שניה – לראות שמהסופיות הזאת, מהתהליך שהגיע לעמדה שבורה, פתאום אפשר לראות את ההתחלה. כי עכשיו כבר לא ממוקדים באמצע, בלנוע קדימה. נמצאים בסוף, והסוף יכול לגלות את ההתחלה, "סופן נעוץ בתחילתן". עכשיו זאת לא שאלה איך להסתכל על העבר ומה לחשוב עליו, מתוך ההווה אליו הגעתי. כי גם ההווה הזה הלך לו, הסתיים. עכשיו הסוף וההתחלה הם מצד אחד הכי רחוקים, אבל מצד שני הכי קרובים. אין יותר מסכים של אמצע שמפרידים. יש רק שאלה אחת פשוטה: כשהכל נגמר, האם אני בוחר להיות את הסוף, או להיות את ההתחלה.
צריך לעמול בתורה ביגיעה גדולה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה. וכמו שאמרו אם בחקותי תלכו – שתהיו עמלים בתורה, עמלים דייקא. ועיקר העמל והיגיעה שצריכין בעסק התורה, הוא בשביל לברר עסק התורה שיהיה הלימוד לשמה באמת, רק [על מנת] לעשות נחת רוח ליוצרו יתברך, ולא יהיה לימודו חס ושלום בשביל תועלת עצמו בשביל שיקרא רבי, או כיוצא באלו הפניות חס ושלום. ועיקר היגיעה והעמל בהלימוד הוא רק בתורה שבעל פה כמובן לכל, וזה מחמת שמשם עיקר אחיזת הלימוד שלא לשמה חס ושלום, וכמבואר בפנים. ועל כן צריכין להתייגע מאד בעסק התורה שבעל פה, לברר ולהכניע ולדחות ולבטל לגמרי המחשבות של גסות ופניות וערמומיות שרודפים אחר מחשבתו, ורוצים להטות לבבו מן האמת חס ושלום לעסוק בתורה שלא לשמה חס ושלום, היינו בשביל איזה פניה של שטות והבל חס ושלום, וצריכים להתאמץ בכל עוז לבטל אלו המחשבות, ולבקש מהשם יתברך שיזכה שיהיה למודו להשכינה, דהיינו שיעסוק בתורה רק בשביל רצון השם יתברך לבד, ואז, על ידי זה, זוכה לברר ההלכה מאחיזת המוץ ותבן שהם הקושיות והחומרות שיש בהלכה, ואז זוכה להלכה ברורה ומשנה ברורה, ולאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא [=להעלות הסוגיה על פי ההלכה]. כי כשעוסק בתורה לשמה, היינו בשביל השם יתברך לבד, אזי ה' עמו ואזי הלכה כמותו, כמו שאמרו רבותינו ז"ל: וה' עימו – שהלכה כמותו.
(אוצר היראה, תלמוד תורה וקריאת התורה נח; על פי: שם, חושן משפט, שם ג,ב)
ואכלתם לחמכם לשובע (כו,ה)
כשהמאכל אינו מבורר והעשנים סרוחים עולים אל המוח, אזי המוח מבולבל ואין לו חיות כראוי, ואינו יכול להשפיע חיות ושביעה לכל האברים, שמשם בא בחינת רעבון מחמת שאין המאכל משביע כראוי את הנפש. כי כשהמאכל מבורר ואין עולה שום פסולת אל המוח כי אם זכות וצחות רוחניות המאכל שעולה אל המוח אחר כמה ברורים, אז המוח מקבל חיות על ידי המאכל, ואז נשפע מהמוח חיות ושפע לכל האברים, שהוא בחינת שביעה, וזה זוכים על ידי אמונת חכמים בשלימות … וזה בחינת כל הברכות בענין האכילה והשביעה, הנאמרים בפרשת בחוקותי וכיוצא, כמו שכתוב אם בחוקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם דהיינושתהיו עמלים בתורה ולדעת מדרש חכמים כמו שכתב בפירוש רש"י שם (פסוקים ג' וי"ד), היינו בחינת אמונת חכמים. וזהו בחינת ועשיתם אותם וכמובא במדרש רבה, שיהיה נחשב כאלו עשאו לדברי תורה, ואז ואכלתם – לשובע כי אז אינו נידון במותרות שזה עיקר השביעה והברכה במעיים.
(ליקוטי הלכות, חושן משפט, פקדון ה,יג)
ואם לא תשמעו (כו,יד)
אמרו רבותינו ז"ל: מאי דכתיב מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ה' אליו ויגידה על מה אבדה הארץ נצתה כמדבר מבלי עובר, ויאמר ה' על עזבם את תורתי ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה, ופירשו שם: שלא ברכו בתורה תחילה. והדברים תמוהים כאשר התפלאו על זה כל המפרשים, ובפרט מה שאמרו שם דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו עד שפירשו הקב"ה בעצמו, והוא פלאי. מה קול הרעש הזה? מי לא ידע כל זה, שחורבן בית המקדש היה על שעברו על התורה? והלא כל התורה מליאה מזה. כי כבר התרה אותם משה רבינו עליו השלום בעצמו אם בחוקותי תלכו וכו' ואם לא תשמעו וכו', וכן במקומות הרבה אין מספר אמר להם שאם יעברו על התורה יאבדו מעל הארץ וכו'. וכן כל הנביאים התרו בהם על זה. ומה זה שעתה נשאל לכולם 'על מה אבדה הארץ' ולא יכלו לפרשו, עד שהשם יתברך בעצמו פירשו 'על עזבם את תורתי', והעיקר שלא הלכו בה, שלא בירכו בתורה תחילה, שנראה שזה העוון שלא ברכו בתורה תחילה גדול מהכל, והוא פלא. אך עיקר הדבר שהשם יתברך שאל לחכמים ולנביאים שיבינו היטב זאת ויגידו על מה אבדה הארץ, באופן שיגיע לנו טובה מזה, שנבין על ידי זה עצות טובות איך לזכות להתחיל לתקן הקלקול שגרם לנו חורבן בית המקדש. וזה עיקר חומרת ועמקות השאלה ששאל השם יתברך לחכמים ולנביאים, ולא פירשוהו, כי מה שהיה – היה, ומאי נפקא מינא אם נחרב על ידי מה שנחרב? הלא כבר נחרב! אך עיקר מה שחתר השם יתברך לשאול לחכמים ולנביאים שיבינו את זאת, ויגידו על מה אבדה הארץ, הוא שיפרשו הדבר היטב, באופן שנבין מזה עצות איך לצאת מהקלקולים שגרמו חורבן בית המקדש. ועל כן לא יכלו לפרשו, כי זה עמוק מאד מאד, עמוק עמוק מי ימצאנו. עד שפירשו הקב"ה בעצמו: על עזבם את תורתי ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה. היינו שאף על פי שכבר עברו על עבירות חמורות מאד, עבודה זרה וכו', אף על פי כן בפנימיות לבם, היה לבם עדיין בוער להשם יתברך. כי מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה שבין ישראל לאביהם שבשמים, ונהרות לא ישטפוה. ועל כן היו צריכים להתגבר על כל פנים לחטוף איזה הלכות, ללמוד על כל פנים מעט בכל יום. והם עזבו את תורתי לגמרי, ולא עוד אלא 'ולא שמעו בקולי', שמיעה בלבא תליא [=שמיעה – בלב היא תלויה] היינו שעל כל פנים היו מחויבים לשמוע ולדבק עצמם בקול ה', הקורא בקול גדול בלב האדם בכל יום ויום ובכל עת, שישוב האדם אליו. וצריך כל אדם להטות לבו לשמוע בקול ה' שעל כל פנים יהיו לו רצונות חזקים וכיסופים גדולים להשם יתברך שזה יקר מאד כמו שמבואר במקום אחר. והעיקר ולא הלכו בה – שלא ברכו בתורה תחילה, כי בודאי לא נפלו בפעם אחד לנפילות כאלה לעבור על דת לגמרי ולפרוק עול כמו שהיה אז בעת החורבן, ובודאי בתחילה עסקו בתורה קצת, רק שלא ברכו בתורה תחילה; דהיינו שלא נתנו לבם לשמוח בהתורה, ולברך ולהודות ולהלל להשם יתברך בכל עת על החסד הנפלא והנורא הזה שעשה עמנו: אשר בחר בנו מכל העמים, ונתן לנו את תורתו חמדה גנוזה אשר היא חיינו וכו' וזה כל תקותינו לנצח. וכמו שמבואר במפרשים, שזה עיקר ברכת התורה לשמוח בכל עוז בנעימת חלקינו וגורלינו ועל כן אמרו רבותינו ז"ל שברכת התורה צריכין ליזהר בה מאד, היינו כל עניין הנ"ל שבארנו למעלה, שצריך כל אחד – אפילו אם נפל ונתרחק כמו שהוא, אף על פי כן, הוא דייקא צריך להיות רגיל בתודה והודאה, להודות על מעט דמעט הנקודות טובות שיש בו עדיין, ועל ידי זה יזכה לצאת מכל הצרות ולהתקרב להשם יתברך. וזהו ולא הלכו בה כי זהו הילוך ודרך נפלא מאד להתקרב ולהרים עצמו להשם יתברך מכל מיני נפילות וירידות שבעולם עד אין קץ ותכלית. ואם היו הולכים בדרך זה בודאי לא היו נופלים כל כך, ולא היו להם צרות כאלה. ועתה כל תקוותינו לשוב לארצינו ולבית מקדשינו, הוא על ידי זה, כי לית מילתא דא תליא אלא בתיובתא [=כי אין הענין תלוי אלא בתשובה]. אבל קשה מאד לשוב, כי הבעל-דבר אורב מאד מאד, ומתפשט לאורך ולרוחב; ו'הכל חפצים ליראה את שמך' ואף על פי כן רובם רחוקים מאד מדרכי התשובה. והעיקר מחמת שאינם משימים אל לב לשמוח במעט הטוב שבהם. כי העצבות ומרה שחורה מזקת ביותר מהכל, וכמו שכתוב תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב, שעיקר החורבן וכל הצרות רחמנא לצלן, כולם מחמת שלא עבדו את ה' יתברך בשמחה, וכמובא בכתבי האריז"ל, היינו כנ"ל. והבן מאד. ועל כן הוכרח השם יתברך לפרשו, כדי לרמז לנו עתה בכל דור ודור רמזי עצות, איך להתקרב עתה להשם יתברך, מכל מקום שהוא, לתקן הקלקולים שעל ידם היה החורבן, עד שנזכה לגאולה שלימה בקרוב. ועל כן נקרא כל הנ"ל הליכה, כי הוא תיקון הרגלין, בחינת הליכות עולם, שעל ידי זה התקרבות הגאולה, בחינת ועמדו רגליו, כי הוא הילוך ודרך נפלא לכל אדם שבעולם.
(שם, חושן משפט, פריקה וטעינה, ד,לה)
ורדו בכם שונאיכם … וכשלו איש באחיו (כו,יז-לז)
בעניין אשר בדורות הקודמים קצת השתדלו בזה האפיקורסים הידועים ומפורסמים (ובדורותינו אלה פשתה המספחת גם בין הכשרים קצת) להביא ראיות מדברי רבותינו ז"ל שצריכים ישראל ללמוד לשונות העכו"ם [=שפות זרות], וכל דבריהם המה מהבל יחד; כי היעלה על הדעת שכאשר נמצא אחד שצמחה ישועה על ידו על ידי שהיה מבין בלשונותם, שמחמת זה יהיה חובה על כל ישראל ללמוד לשונותם? הלוא מצינו כמה אנשים שמבינים לשונותם ולא באה תשועה על ידם? בפרט בדורותינו אלה, שידוע כי אדרבא על פי רוב הם הם היו בעוכרינו, ורוב הצרות וגזרות על ישראל באו על ידם כידוע ומפורסם, ונתקיים בנו בעונותינו הרבים מה שכתוב בתוכחת בחוקתי: ורדו בכם שונאיכם, וכמו שפרש רש"י: איני מעמיד שונאים עליכם אלא מכם ובכם, וכן מה שנאמר: וכשלו איש באחיו, ואי אפשר להאריך בזה. ובדורות הראשונים דייקא, שלא היו רגילים ללמוד לשונותם, ואף על פי כן היו כמה צדיקים שהושיעו את ישראל ישועות רבות ונפלאות. וכבר ידוע ומפורסם מה שהתווכח אחד מהם עם חכם אחד מכשרים שבישראל, ורצה להוכיח לו החיוב על ישראל ללמוד לשונותם, מהנס שהיה בימי מרדכי ואסתר, על ידי שהגיד לאסתר מה שקצף בגתן ותרש וכו', ודרשו רבותינו ז"ל, שזה היה מחמת שמרדכי היה יודע בלשון טרסי וכו', והשיב לו החכם: אין מביאין ראיה ממרדכי, שהיה מהסנהדרין, שהיו מחויבין להכיר בשבעים לשון. ולא עוד, אלא אדרבא משם ראיה לדברנו! כי הלוא אדרבא עיקר הנס היה מחמת שבגתן ותרש לא נזהרו שלא לדבר לפני מרדכי, כי סברו שמסתמא אינו מכיר בלשון טרסי, כי לא היו ישראל רגילין כל כך בלשונות העמים; ואם שאחר כך היה הנס אז, מחמת שמרדכי היה מכיר בלשון טרסי, זה היה רק ברצון השם יתברך שתהיה הישועה לישראל על ידי סיבה זאת. וכן גם כן בדורות אחרונים, אם נמצא איזה פעמים שהיה ישועות ישראל על ידי צדיק אחד שהבין לשונותם כי כך עלה ברצונו יתברך, ומחידוש לא ילפינן [=אין מביאין ראיה מדבר חידוש], והרבה רווח והצלה לפניו, ואם חס ושלום ה' לא ישמור עיר, ושווא תשועת אדם, בפרט הבוטחים בלשונותם, לשון מדברת גדלות, אשר אמרו ללשונינו נגביר שפתינו אתנו.
(אוצר היראה, אמונה רח)
וזכרתי את בריתי יעקוב (כו,מב)
צריכין עתה גאולה שלמה שאין אחריה גלות כלל, על כן מתארך הגלות כל כך, וסוף כל סוף תהיה הגאולה בזכות אבות ובמתנת חנם למענו יתברך. וכמו שכתוב: ואף גם זאת בהיותםוכו'. וכמו שכתוב: וזכרתי את בריתי יעקב וכו'. וכתיב למעני למעני אעשה. אך ה' יתברך רוצה שעל כל פנים נתעורר מעט, כל אחד ואחד ממקום שהוא, להתקרב אליו יתברך, וכבר יש לנו כח גדול לזה על ידי הדעת הקדושה שקבלנו מאבותינו ורבותינו וכל הצדיקים הקדושים שהיו לנו בכל דור ודור עד עתה, ועל ידי זה נזכה לגאולה שלמה בקרוב במהרה בימינו, אמן.
(ליקוטי הלכות, אורח חיים, בציעת הפת, א,לח)
ולא געלתים לכלותם (כו,מד)
רק זה נשאר לנו בגלותינו הארוך והמר, שרצונינו וכוספינו ותקותינו ותוחלתינו חזקים עדיין לשוב אליו יתברך ולארצו ולתורתו. כי אף על פי שעובר עלינו מה שעובר – בכלליות על כל ישראל ובפרטיות על כל אחד ואחד – אשר כמעט אפסה תקוה חס ושלום, כי צרות מצרות שונות מתחדשות בכל עת בגוף ונפש וממון, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל שאין יום שאין קללתו מרובה מחבירו, ואין לנו שום חיות, כי אם התקוה והתוחלת והרצון החזק שהוא בחינת הארת הרצון, כמו שכתוב ואומר אבד נצחי, זאת אשיב אל לבי על כן אוחיל. וזה בחינת השבעתי אתכם בנות ירושלים, שהם אומות העולם, כמו שפירש רש"י שם, מה תעירו ומה תעוררו את האהבה עד שתחפץ, היינו שישראל אומרים לכל המונעים מן הקדושה, שהם בחינת עכו"ם וסטרא אחרא, מה תעירו ומה תעוררו את האהבה שביני למקום עד שתחפץ, כי לא תועילו כלום בכל מיני הסתות ופתויים ומניעות שאתם מונעים אותנו מתורתו ועבודתו יתברך, כי אף על פי שנדמה לכם שפעלתם הרבה, מאחר שבטלתם אותנו מכמה קדושות בכלליות ובפרטיות, כי החרבתם בית מקדשינו והגליתנו מארצינו, ועדיין אתם מרקדים ומשתררים עלינו חינם בכמה מיני מניעות והסתות, ומבטלים ישראל הרבה מתורה ותפלה, אף על פי כן לא תועילו כלום! כי מה תעירו ומה תעוררו את האהבה, כי לא תוכלו לקלקל את האהבה שבינינו למקום, כמו שפירש רש"י שם עד שתחפץ – בעוד שתחפוץ, כי עוד החפץ והרצון והכיסופין שלנו חזקים ותקיפים מאד מאד אליו יתברך, ומאחר שהרצון חזק בוודאי לא תועילו כלל ברעש המניעות והבלבולים שלכם, כי הרצון עולה על הכל כמו שמבואר בדברינו כמה פעמים עוצם מעלת הרצון עד אין סוף (ועיין מזה בהלכות ערב הלכה ג). וזה בחינת ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם, ומובא בזוהר לכלתם חסר [המילה 'לכלותם' הכתובה בחסרון האות ו']לשון כַּלה עיין שם. ובזה נוכל לפרש לעניינינו, כי כלה לשון רצון וכיסופין, כמו שכתוב כלה שארי ולבבי, היינו שבעוצם גלותינו בארץ אויבינו, מבטיח השם יתברך את ישראל ואומר ואף גם זאת לא מאסתים ולא געלתים לכלתם, 'לכלתם' דייקא בשביל בחינת הכליון עינים והתקוה והרצון והכיסופין החזקים שיש להם לשוב אלי.
הזוהר הקדוש כותב (חלק ג' עמ' קס"ו): "תורה, תורה, אור כל העולמות, כמה ימים ונחלים ומעיינות מתפשטים ממך לכל הצדדים. ממך הכל. עליך עומדים עליונים ותחתונים, אור העליון – ממך יוצא".
תאר לך נהר שוטף, מחיה ומרווה, מטהר ומרענן. תאר לך אור עליון, בהיר ונעים… האם תהיה למי שיפגוש בדבר כזה שאלה "מה אני צריך את זה בכלל?" בוודאי שלא, להיפך – כל מה שערב ונעים ומאיר, האדם חפץ בו ומשתדל להשיגו.
אמנם עריבות ומתיקות התורה איננה ניכרת לעין במבט ראשון, להיפך – היא דורשת מאבק והתמודדות ומסירות. וכבר אמרו חז"ל על המצב ההתחלתי אליו נקלעים לומדי התורה: "במחשכים הושיבני – זה תלמוד בבלי" (מסכת סנהדרין דף כ"ו). אבל מי שלא נבהל מן ה"מחשכים" הללו, מי שניגש אל הערפל – עשוי למצוא בתוכו בהירות ומתיקות. ולא בכדי אנו מתפללים בכל יום "והערב נא ה' אלוקינו את דברי תורתך בפינו", כי אם התורה "תחייך" אלינו ונזכה לטעום אפילו משהו מטעמה הערב – לא נרצה יותר שום דבר, רק להוסיף ולהרגיש עוד מזה הטעם המופלא, אור כל האורות, מקור כל התענוגים…
על זה כתב רבי נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' תורה ע"א): "אשרי הזוכה להרגיש נעימות התורה. כי יש נעימות בתורה, וזהו העיקר, לזכות להרגיש הנעימות שיש בתורה". משום כך, גם הורו חז"ל בעניין הלימוד (מסכת עבודה זרה דף י"ט): "לעולם ילמד אדם תורה במקום שלבו חפץ", ורש"י ביאר "לא ישנה לו רבו אלא מסכתא שהוא מבקש ממנו, שאם ישנה לו מסכתא אחרת, אינה מתקיימת, לפי שלבו אחר תאוותו".
מדהים – קיום התורה בלב האדם, תלוי בחשקו לאותו לימוד!
ועוד ביאר בעניין זה באופן נפלא ה"עין יעקב", וכה דבריו: עניין זה, ללמוד ממקום שלבו חפץ, לומדים חז"ל מן הפסוק "כי אם בתורת ה' חפצו" שבתהילים. שואל ה"עין יעקב", והרי תחילת הפסוק – שהוא תחילת ספר תהילים – מתחיל ב"אשרי האיש אשר לא הלך וכו'", מה הקשר בין שני הדברים? מסביר ה"עין יעקב" – אחר שהזהיר הפסוק ממה להתרחק (דרך רשעים, מושב לצים וכו'), נתן לאדם מקום שבו על כל פנים יהנה וישמח. שלא ידחה האדם את יצרו הרע מכל וכל, על דרך שאמרו חז"ל ביצר הרע: "שמאל דוחה וימין מקרבת".
צריך גם לתת משהו ליצר, דהיינו, לרצונו של האדם להנות ולשמוח. והיכן אפשר 'לתת' ליצר הרע משהו כדי להניח את דעתו ולמלא את תאוותו? על כך מפרט המשך הפסוק: על ידי לימוד של החלק המהנה אותך בתורה, "כי אם בתורת ה' חפצו", שלפחות שם יהנה.
כאן רואים את חשיבות העניין להרגיש נעימות בלימוד, שהיא "מרגיעה" כביכול, את היצר הרע. אבל אם חלילה גם מן התורה אינו נהנה, אזי הוא בגדר של "שמאל דוחה וימין דוחה" והיצר שלא בא על סיפוקו – עלול להתגבר ביתר שאת, דווקא משום שלא ניתן לו מבוקשו.
זהו כמובן רק עניין וטעם אחד לנחיצות הלימוד – כהגנה מפני היצר (וזה מועיל, כאמור, רק בלימוד נעים ומהנה). ודאי שעיקר הטעם, כבכל המצוות, לקיים רצון בוראנו, אבל הוא, בחסדו, גילה לנו טפח מטעמי מצוותיו לקרב הדבר לדעתנו וליבנו.
כותב הרמח"ל (דרך השם חלק א' פרק רביעי סעיף ט'): "ואמנם אמצעי אחד נתן לנו הא-ל יתברך שמו, שמדרגתו למעלה מכל שאר האמצעים המקרבים אליו יתברך, והוא תלמוד התורה…
כי הנה רצה בחסדו וחיבר לנו חיבור דברים… שבסגולת הדברים ההם יהיה, שמי שיהגה בהם בקדושה ובטהרה, על הכוונה הנכונה שהיא עשיית חפצו יתברך שמו – יתעצם בו על ידם מעלה עליונה ושלמות גדול עד מאד… ולא די מה שקונה האדם בעצמו מעלה ושלמות – אלא שמציאות הבריאה כולה בכללה ובפרטה מתעלה ומשתלם…"
תכלית המצוות כולן – להתקרב אל ה', לחוש את קירבתו ולהתענג על אהבתו. לאו דווקא בעולם הבא, כי אם אפילו כאן, בעולם הזה ממש. אפשר להכניס רוחניות ואלוקות לחיים ולמעשים כולם. לא עוד מעשי יום יום אפורים, ענייני שגרה והכרח פעוטים, כי אם מעשי רוממות וקדושה, בכל פרט ובכל עניין – מכוח התקשרותנו לתורה.
עצם הלימוד, מלבד היותו מקנה ידיעות, מעצים באדם מעלה ושלמות, זכות וקדושה, כדברי הרמח"ל. וכבר דימו חז"ל במקומות רבים את התורה למזון. ממש כשם שאדם נזקק באופן יום יומי לאוכל לקיום נפשו, כן נצרכת למזון גם נשמתו. בכל "טעימה" ו"טעימה", בכל מילה ומילה – מתחזקת הנשמה וגדלה, מתעצמת והולכת. זוהי, כדברי הרמח"ל, "סגולת הדברים". כלומר יש כוח רוחני סגולי ופנימי שהקדוש ברוך הוא גנז בתורתו והוא מעניקו ללומדיה, מה שאין כן, כמובן, בשום לימוד ובשום סוג השכלה שבעולם.
כל החוכמות שבעולם, בהיותן אנושיות, אין קשורה בהן הסגולה הזו, ולכן אין הן מעצימות דבר בנשמת לומדיהן. (אמנם כשם שתינוק גדל לאט, כך גם הנשמה, ועל כן אי אפשר לצפות לחוש בשינוי הזה תוך זמן קצר, אבל לימוד מתמיד יחולל בודאות שינוי עמוק ופנימי בלב הלומד ובנפשו).
ומלבד התועלת העצמית, הרוחנית, שהאדם רוכש בלימודו, עוסק הוא גם תוך כדי לימודו בעשיית חסד עצום לכל הנשמות התלויות בו, לכלל ישראל, ואפילו, כדברי הרמח"ל שם, לבריאה כולה. בהיות התורה, כלומר החלק האלוקי הפנימי שבה, מזון וקיום לנבראים כולם, העוסק בה הופך, כביכול, לשותפו של הקב"ה בבריאת וקיום עולמו.
שני צלמים לאדם
מלבד זכות וחסד, הגנה ושלמות, זוכה העוסק בתורה למתנה נפלאה אחרת: "צורה" של יהודי. צורה לא במובן החיצוני כמובן, כי אם במובן הפנימי, הנפשי והשכלי. כי יש דרך מחשבה והתבוננות בעולם ובמאורעות כולם – שמיוחדת רק לנו. לחשוב ולהרגיש כמו ה', עד כמה שניתן למין האנושי. וכך פירש האור החיים הקדוש על הפסוק, "ויברא אלוקים את האדם בצלמו, בצלם אלוקים ברא אותו" (בראשית א' כ"ז): "ברא האדם בשני צלמים, הראשון צלם הניכר בכל אדם ואפילו בבני אדם הריקים מהקדושה… והשני הם בחינת המאושרים, עם ישראל, נחלת ש-די… והרי זה בא ללמדנו כי יש בנבראים שני צלמים: צלם הניכר וצלם אלוקי רוחני נעלם".
מכאן שיש "צורה" של יהודי שזהו "צלם אלוקים" ממש. כך פירש גם רש"י על המילים "בצלמנו כדמותנו" (בראשית א' כ"ו): "כדמותנו – להבין ולהשכיל".
השכלת התורה – היא היא אותו "צלם ודמות".
זוהי מעלת התורה, שהיא "לבוש" לדעתו האין סופית של בוראנו. העוסק בה, קונה גם הוא "שכל אלוקי" ודרך התבוננות אלוקית על הכל, על כל ענייניו ומאורעות חייו. שכל כזה, עמוק ומורכב, דק ועדין, אינו קיים כלל בשום חכמה אנושית הבנויה רק בדרך היקשים וסברות, ושאין הם יודעים כלל משלוש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהם, או מ"השלושים ושתים נתיבות פליאות חכמה" שבהן חקק ויצר ה' את עולמו כמובא בספר יצירה משנה א'. כל אלה ועוד שכליים רבים ועמוקים מצויים בתורה, ובה בלבד.
הדיוק, העמקות, בהירות המחשבה, התכליתיות – כל אלו שייכים ונוגעים ל"צורה של יהודי", וצורה כזו "מתעצבת", כאמור, עם כל מילה וכל הבנה שאדם זוכה ללמוד ולהבין בתורה.
נמצא, שטעם הלימוד, מעבר לרכישת ידיעות התורה והלכותיה, נפרש ומתפשט לתחומים רבים: שלמות, זכות, הגנה, שכל של יהודי, חסד ושפע לכל הבריאה ועוד טעמים ומעלות עד אין קץ.
מי שלא חש בזה, מי שמעודו לא טעם טעם כזה, אולי נכון לו שינסה להחליף את החברותא שלו, או ללמוד מרב אחר (וזו גם המלצת חז"ל בגמרא עבודה זרה י"ט: "לעולם ילמד אדם תורה במקום שלבו חפץ", ופירש רש"י את מילת "מקום" על רב אחר שאולי מתאים לו יותר). אולי תנסה ללמוד בזמן אחר (בבוקר אחרי התפילה במקום בערב, או להיפך וכו'), או לעבור ללמוד נושא אחר. יש, ברוך ה', "מקצועות" רבים בתורה, ולכולם עומק וחן, מעלה וסגולה. תורה, נביאים, כתובים, מדרש ואגדה, משנה, גמרא, הלכה, מוסר וחסידות. ובוודאי לפי מצב נפשו ומעלתו, חינוכו או נטיותיו, לכל אחד חשק והתעוררות בלימוד אחר, שדווקא משם נתיבו המיוחד להיכנס להיכל התורה ולהתענג בנעימותה. אם יתענג משם, נקל יהיה לו להפליג הלאה לעומק ולרוחב, בזמן ובמסירות שיקדיש לה – עד שגם עליו יאמר הפסוק במשלי "באהבתה ישגה תמיד".
אם נתבונן בחורף בעצים המשירים את עליהם, הם יראו לעינינו מתים לחלוטין. חשופים, חסרי-חיות, עטופי קפאון, כאילו לעולם לא יהיה בכוחם לשוב ולעטות את לבושם הירוק, החי.
כל זאת, כמובן, למראית עין, שכן באמת – במעמקי האדמה סופגים שורשיהם את מי הגשמים, השרף בגזעיהם מצטבר, וכל מהותם – הכנה שקטה ונסתרת לקראת שמש הקיץ.
משיגיע האביב, תוך ימים ספורים ממש, יעטו אותם עצים "מתים" לכאורה, מראה מלבב של חיים חדשים: עלים, ניצנים, פרחים. וכל אותו מראה המתגלה עתה, כבר היה קיים בכח באותם עצים, אלא שהיה בבחינה עוברית נסתרת.
"חורף הוא בחינת עיבור, וקיץ הוא בחינת לידה", אומר רבי נחמן (שיחות הר"ן צ"ח).
מהו עיבור? הארי ז"ל מסביר בכתביו, שכל דבר שבעולם יש בו שלוש בחינות של התפתחות: עיבור, יניקה ומוחין.
עיבור – הוא מצב שבו הדבר נסתר ונעלם. במצב זה הוא מתבשל, צובר כוחות, מתרקם ומתכונן לעת הגילוי.
יניקה – אשר באה, כמובן, לאחר הלידה, הינה מצב שבו יצא הדבר מכח אל הפועל, אולם הוא תלוי עדיין בזולתו לשם התפתחותו ואינו עצמאי לגמרי. ואילו מוחין – הוא מצב של בגרות ובשלות, התגלות שלמה של היכולת בפועל.
בחינות אלו קיימות בטבע, בעולם הרוחני ובנפשו של האדם, וכן בכל מידה ובכל הבנה והשגה רוחנית.
ננסה להבהיר את השלכות המושג עיבור, לגבי עבודתנו הרוחנית.
עיקר מהותו של העובר היא המתנה, והמתנה זו היא העניין המרכזי בדברינו.
הגמרא אומרת: "הבא להיטמא – פותחין לו", ואילו "הבא להיטהר – מסייעין לו, ואומרים לו המתן". למה הדבר דומה? אדם הבא לקנות דבר זול וגס, כגון נפט, מקבל את מבוקשו מיד. ואילו זה החפץ לקנות דבר-מה יקר ערך כמו שמן אפרסמון (שמן מבושם וחשוב שהיה בזמנם), צריך להמתין עד שימלאו את חפצו (מסכת יומא דף ל"ח, ל"ט). כך, הבא להיטמא משיג את חפצו בקלות, ואילו הבא להיטהר ולזכות למעלה רוחנית – צריך להמתין.
בהתבוננות ראשונית בדברי הגמרא ניתן היה להבין שהבא להיטהר מסייעין לו, אולם, למרות הסיוע – עליו להמתין. אולם ההבנה בעומק הדברים היא שונה. הציווי להמתין אינו בא למרות הסיוע, אלא הוא עצמו הסיוע. כיצד?
טבעו של האדם לרצות למלא את מאוויו מהר ככל האפשר. אולם מה קורה כאשר הוא נאלץ להמתין?
התגובות הן שונות. האחד נתקף קוצר רוח ומוותר, ואילו האחר מתמלא רצון וחשק עז יותר ויותר להשיג את מבוקשו, ובלבו גומלת החלטה להשיג את הנחשק ויהי מה, אפילו יצטרך להמתין ימים ושנים.
ההמתנה, אם כן, מבררת מהי מידת הרצינות וחוזק הרצון של הממתין. אם רצונו חלש, תשבור אותו ההמתנה והוא ידחה לחוץ. ואם רצונו חזק ואמיתי, תסייע לו ההמתנה בהגבירה את הרצון הזה. ורצון גדול יותר יבנה כלי חזק ומסוגל יותר להכיל את המבוקש. ובפרט שהמבוקש שלנו, קרבת אלוקים ותיקון הנפש, יקר יותר ויותר משמן אפרסמון ואף מכל נחשק גשמי שבעולם, ועבורו ודאי כדאי וכדאי להמתין.
אותו מצב רוחני של עיבור והמתנה, אם כן, אינו מצב סביל. בשעת העיבור מתרחש משהו. כלי נבנה, שרשים מעמיקים ופרחים אוזרים כח לפרוח.
לעיתים, החיים כולם הם חורף אחד ארוך, הטמנה ארוכה של זרע הנשמה במעבה גשמיות העולם הזה. ואולי על זה רומז הפסוק (איוב כ"ט ב') בקראו לימי האדם 'ימי חרפי', שכן לא במקרה חורף הוא מלשון חרפה ושפלות.
עוד מרומז רעיון זה במילה המתארת את מותו של האדם – פטירה, והרי גם הלידה מכונה כך, ככתוב 'פטר רחם', כלומר נפטר מן הרחם. נולד. לרמז שהמיתה כמוה כלידה, ואמנם יש בחינה אשר בה כל חיי האדם – עיבור הם.
נחזור לעניין ההמתנה.
אדם חפץ להתעלות, להתקדש, לתקן דרכיו ולהיטיב מעשיו, לזכות לגלויים והבנות רוחניות. אולם עם כל הרצון הזה עשוי האדם לחוש שהגשמת רצונותיו ממנו והלאה. זאת, לעיתים, גם למרות מאמציו, תפילותיו והכנותיו.
משמיים, אם כן, אומרים לו – "המתן"!
ומהי העבודה המעשית המוטלת עלינו בזמן ההמתנה, זמן העיבור?
ראשית: חזוק האמונה, שהלידה – בא תבוא, שכן זוהי דרך העולם. וכשם שהקיץ ודאי יבוא לאחר החורף, כך ודאי יגיעו ימי עליה לאחר כל ירידה.
שנית: חזוק ההבנה, שגם בזמן ההמתנה – משהו אכן מתרחש, כלי נבנה. הזמן אינו חולף לשווא, אף אם, למראית עין, לא ניכר דבר.
שלישית: התמדת הרצון והציפייה לזמן אחר, של גילוי, גאולה ולידה.
"משנכנס אדר מרבין בשמחה" (תענית כ"ט,ע"א) עלינו להתבונן וללמוד מדוע ראו חז"ל להתחיל מראש החודש את העניין השמחה, ואין אף חודש שנאמר עליו "מרבין בשמחה", למרות שבסיוון ניתנה התורה ובתשרי חוגגים את חג הסוכות לא נאמר משנכנס סיוון מרבין בשמחה.
מה מיוחד דווקא בחודש זה? ומדוע מורים לנו חז"ל להרבות בשמחה מתחילת החודש ולא בזמן הנס בי"ד וט"ו שבחודש?
בספר מאור עיניים כתוב ששמות החודשים שעלו מבבל הינם בעלי משמעות ומהות החודש נרמזה בשמו, וטעם חודש אדר למה נקרא כך? מפני שבחודש זה נרמז א'-דר:
א' – אלופו של עולם ("אלוף נעורי אתה") וכשם שאות א' היא הראשונה שבאותיות היא רומזת על הראשון לכל הנמצאים
"דר" – לשון דירה (חידושי הרי"מ על חודש אדר) הקב"ה דר עם עם ישראל ומשרה שכינתו בהם ורצונו שכל אחד מאיתנו יהפוך עצמו לבחינת "משכן" אשר עליו שורה השכינה.
חודש אדר לפי פרשת תרומה
הפרשה הראשונה שקוראים משנכנס אדר הינה – "ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו ליבו תקחו את תרומתי וזאת התרומה אשר תקחו מאיתם…" (שמות כה,ב) האדם מעם הקודש כולל בתבניתו כל הכוחות והעולמות כולם והלב של האדם, אמצעיתא דגופא, הוא כלליות הכול, נגד הבית קודש קודשים. "והלב שורה באמצע והוא תוקפו של כולם והכול תלוי בו (נפש החיים,שער א',ד).
והרי עיקר בנית המשכן, עניין הקודש והמקדש ושריית שכינתו בתוכו הוא האדם, שכן האדם היהודי הוא גם כן מדוגמת המשכן והמקדש וכל כליו, מכוון כנגד אבריו וגידיו וכל כוחותיו וליבו כנגד קודש קודשים!
כל כוונת המשכן היא שאדם יקדש עצמו ואז הוא עצמו המקדש ממש, ובתוכו שוכן השם ית' שמו (זוהר תרומה קס"ב ב') כמו שכתוב "היכל ה' היכל ה' המה" (ירמיה ז') כמאמרם ז"ל "ושכנתי בתוכם", בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, בתוך הלב של כל אחד מאיתנו!
ועוד מנפש חיים שער א,ד: "…אל תחשבו שתכלית כוונתי הוא עשיית המקדש החיצוני, אלא תדעו שכל תכלית רצוני בתבנית המשכן וכל כליו, רק לרמז לכם שממנו תראו וכן תעשו אתם את עצמכם, שתהיו אתם במעשיכם הרצויים כתבנית המשכן וכליו, כולם קדושים ראויים ומוכנים להשרות שכינתי בתוככם ממש."
ועוד מחידושי הרי"מ "כי בכל חודש אדר נתעורר למעלה תשוקה לישראל, וטרם שבא ניסן – חודש של גאולה – נתעורר חודש מקודם אותה תשוקה שהיה אז טרם גמר המשכן (בפרשת תרומה) ובכן צריך איש ישראל להתעורר בלבו תשוקה בוערת להתנדב כל עצמו – חיותו והונו – להשי"ת, שישתוקק מאוד שנזכה לעבוד לפניו ית' שמו בכל לב ונפש"
לפי הדברים הנלמדים, חודש אדר הינו חודש שיש בו קדושה והארה יתירה, חודש המורה על השראת השכינה בישראל, ומשום שבו הקב"ה מתעורר ומשתוקק לשכון בנו, עלינו לחפש מה הדבר שגורם להשראת השכינה – וזו השמחה, שהיא רוח קדושה ממרום; "השמחה היא מרוח אלוקים, ושורשה מאור חסד עליון רום העולמות, ומעלה ומנשאה לבבו להשם" (שומר אמונים), השמחה היא תוספת חיות והיא הגורמת להשראת השכינה.
אם כך מובנים עתה דברי חז"ל "משנכנס אדר מרבין בשמחה". מדוע מרבים בשמחה? משום שמגיע חודש שכזה ורצון עליון להשראת השכינה; משום שבחודש זה השם משפיע ניסים המלובשים בדרך הטבע, ישועות בגשמיות וברוחניות. וחז"ל הורו לנו שכדי שנהיה כלים ראוים לקבל את השפע הרב וההארה והקדושה היתרה שבחודש זה – עלינו להרבות בשמחה, וכך נכין את הכלים לקבל שפע.
כי בגודל מעלת השמחה ממשיכים אנו שמחה לכל השנה וגם ממשיכים אנו על ידה ניסים ונפלאות שיעשה עימנו ה': "בשמח"ה עולה מספר שנ"ה – השמחה המתעוררת אז באדם [ו]ממשכת שמחה וחדוה לכל השנה…" ופירוש "זכר עשה לנפלאותיו – שהקב"ה עשה את נפלאותיו בבחינת זכר – המשפיע לנקבה, זכר לכך שיוכל להשפיע עוד דוגמתו בכל עת שיצטרכו בני ישראל, או לאיזה יחיד… וימי הפורים "נזכרים ונעשים" שנעשו בחינת זכר… בכל דור ודור…
על ידי שאנו מודים ומשבחים להבורא ב"ה על הניסים שהיו, אנו מעוררים את המקור העליון להשפיע לנו כל טוב וחדווה וששון ושמחה, לעשות עמנו נפלאות ונסים לטובה ולהיות בשמחה כל ימי השנה.
ולכן אמרו לנו חז"ל משנכנס אדר מרבין בשמחה – להמשיך את השמחה והניסים לכל השנה כולה.
בחודש אשר יש להרבות בו בשמחה מיום ליום יותר ויותר – "מרבין והולכים", זוהי עבודה פנימית מיוחדת – הצמחת השמחה שהיא התפתחות השמחה, יום ליום מוסיף והולך (מכתב מאליהו, ב' 123).
בספה"ק שפת אמת (שקלים תרל"א) כתב עוד התעוררות גדולה במעלת החודש, שאדר שהוא זמן תשובה הוא כמו אלול, אלא שהוא בבחינה אחרת, בבחינת תשובה מאהבה. תשובה זו גדולה במעלתה עד כי זדונות מתהפכים לו לזכויות, והשמחה היא היא התשובה בעיקרה … שבחודש זה נתעורר רצון ונדיבות בכל איש מישראל שזה עניין השקלים שמשמיעים קודם אדר שעניינו לעורר נדיבות ישראל כי בודאי אין רצון השם במחצית השקל [עצמו] רק בהתעוררות רצון פנימי שבין ישראל לאביהם שבשמים כי יש בכל איש ישראל נקודה פנימית בלתי לה' לבדו"
ועיקר הנדיבות היא לשבר את הטבע, שהוא העצבות הנובעת מחומריות הגוף והמידות הרעות, ולעשות פעולות על טבעיות על מנת למלא את הלב בשמחה פנימית, להסיח את הדעת מכל מיני מחשבות חסרון אמונה המעציבות, ולעיתים "לשכוח מעצמו" ולאחוז במידת השמחה כמו שנבאר בהמשך על גודל מעלת עבודת השמחה, כי "עוז וחדווה במקומו" ובחידושי הרי"מ פירש הפסוק "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון יקר" – פירוש שהשמחה תהיה יקרה בעיני האדם!
ומרוב שמחה ציוו לנו חז"ל כי כל החודש עלינו לשמוח בה', בחודש זה בחר בנו השם מחדש ואנו עם סגולתו, ובפרט כי גם קיימו וקבלו מחדש עול תורה ומצוות מתוך רצון ושמחה ולכן תגדל השמחה בחודש זה עד מאוד!
"התבוננו נא" – זעק הספדן בקול מר – "בטרגדיה הנוראה שאירעה כאן! מי יגדל את היתומים הרכים?! מי יחנך אותם?! מי יפרנס אותם ומי ידאג להם? אוי, הם נותרו כספינה שטובעת בלב ים. נסו לרגע לחשוב על החיים שמצפים להם, על ההתמודדות הקשה שעומדת בפניהם" – – –
* * *
טיבו של ספדן, שהוא מעורר את שומעיו להתבונן במה שקרה; הוא מנסה לעורר את לב הנאספים שיקלטו את אשר אירע, לתאר כפי יכולתו את עומק השבר וגודל הצער.
מטרת ההספד מכוונת בראש ובראשונה להגדיל את כבודו של המת. לפעמים הספדן גם רוצה לעורר את רחמי השומעים על יקיריו שהותיר אחריו; ולפעמים דבריו מכוונים לעורר בתשובה מול יד ה' התובעת וקוראת לשיפור המעשים.
ככל שהספדן הצליח לחבר את השומעים למציאות שאירעה, כן נחשב הספדו קולע יותר למטרה.
אולם, מטרת הבכי על חורבן בית המקדש – הפוכה לגמרי; לא זו בלבד שאין הוא מכוון לחבר את המתאבל למציאות העגומה שלנגד עיניו, אלא מטרתו 'לעוור' את עיניו מלהסתכל על אותו מציאות עצובה כפי שאנשים פשוטים מסתכלים על כך.
כמובן, אנו צריכים לרצות בכל לב שבית המקדש יבנה במהרה; אנו מוכרחים לבכות ולשוב בתשובה על עוונותינו הרבים שהגאולה מתעכבת בגללם ושם ה' ושם צדיקיו מחולל בעולם – אך יחד עם זאת, הבכי שלנו על החורבן מכוון 'לקלקל' את צורת ההסתכלות הפשטנית שעל פיה אנו שופטים את החורבן ואת הגלות.
הכיצד?
"על ידי הבכי – הולך ומסתלק מאור עינים", אומר רבינו הקדוש (ליקוטי מוהר"ן ח"ב סז). טבען של דמעות שהן מקלקלות את כוח הראייה.
לא לחינם השמש שוקעת במערב, זאת מפני ששם נמצאת השכינה שבוכה על צרות ישראל המפוזרים בגויים. בגלל הבכי של השכינה הקדושה, אור השמש כמו נכבה ושוקע. בכייה זו היא שורשה של ההעלמה הרוחנית הנוראה ששוררת בעולם בעת הגלות. אור ה' שהיה אמור להאיר ולהראות לַכל שהוא מנהיג את העולם ובמה כדאי להשקיע וממה כדאי להתרחק, אחר מי כדאי ללכת וממי מומלץ לברוח ולהשמר – אור זה נחשך ונעלם; שוב אין מבחינים בכלום. שוב אין מבחינים בחן וביופי של התורה והמצוות.
משל לאדם שמוטל בבור חשוך ומנסה לקלוט באמצעות משמוש מה שווה ערך ומה לא. הוא יכול לבחור בחפצים מסוכנים שמנצנצים לרגע – ולהשליך במקומם אבנים טובות ומרגליות שערכן לא יסולא בפז.
זהו החורבן הנורא מכל.
כל אחד מישראל היה אמור לחשוק ביופי האמיתי של נשמתו, לחמוד את הטוב האלוקי שבקרבו, להעריך ולייקר את היותו כה קרוב למלך מלכי המלכים. הוא היה אמור למאוס בכל יופי אחר וכל חשק אחר. מעצם טבעו כחלק אלוק ממעל הוא היה צריך להמשך אחר דברי הצדיקים שמגלים לו את היופי האמיתי שבו ולמאוס במסיתים שמנסים למכור לו כל מיני חן ויופי רגעיים שחולפים ומותירים אחריהם רק צלקות כואבות.
אך כאשר הכל כה חשוך, אפשר להפוך את הכל, לומר על היופי האמיתי שהוא מאוס, ועל המאוס שהוא יפה; על הרע שהוא טוב ועל הטוב שהוא רע.
מה אם כן ביכולתנו לעשות? לקונן ולבכות!
שהרי ב'קינות' יש גם 'תיקון' (בהיפוך אותיות) – הבכי עצמו שאמור לגרום לקלקול הראיה, יכול לשמש גם כוח מתקן של הראיה, זאת מכיוון שעיקר הבעיה של חוסר הראיה היא כאשר האדם סבור שהוא מטיב לראות בחושך…
תארו לעצמכם שהשרוי בבור חשוך, יודע שהוא לא מסוגל להבחין בכלום – כי אז לא היה מחליט ולא היה סומך על דמיונו; הוא היה עומד וצועק לנמצאים בחוץ שיאירו את עיניו ויעזרו לו לבחון כל דבר על פי המציאות האמיתית.
אך כאשר הוא סבור שהוא 'רואה' נכוחה ואין הוא טועה כלל – הוא סותם בכך את הגולל על יכולתו למצוא את הדברים הנכונים.
הקינות והבכיות לא נועדו אם כן לחבר אותנו אל המציאות הנראית לעין; הן לא מיועדות להעצים בנו את תחושות האבדן. להיפך, הן נועדו 'לעוור' את עינינו קצרות הרואי ולקלף את המציאות החיצונית.
הקינות כמו זועקות אלינו: אל תתסכלו על גלות ארוכת השנים שנדמית כמי שאין לה סוף; אל תסתכלו על עצמכם כעל עם בזוז ושסוי. זכרו, הנכם בני מלכים. השתוקקו, התגעגעו, בקשו והתחננו; חיפשו היטב 'איכה' ואנה מסתיר את עצמו אבינו אוהבנו; היכן הוא אותו אור שיראה לנו עד כמה יקרים אנו גם עתה!
סיכומם של כל הקינות הוא: "השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם". רק כאשר הבכיות מובילות לסיכום כזה –היטבנו לבכות. רק בכי כזה נחשב לאבלות ראויה שבזכותה נראה במהרה בנחמה.
"מסירות נפש!" לא היתה הגדרה אחרת בפי אנשי החסד שעמדו נפעמים מול מסירותו הנפלאה של האיש שמשליך את נפשו מנגד להצלת אחיו.
הוא נודד כבר חצי שנה בארצות נכר, כדי לגייס תרומות כדי להצלת אחיו ומשפחתו בת שמונה הנפשות שנותרו כספינה מטרפת בלב ים – עקב מחלתו החמורה של האח.
כולם נוכחו שכוונתו לשם שמים ללא כל מטרת רווח. הוא סבל יסורים וביזיונות, אך עמד בנחישות ודבק במטרתו. "כנראה" – אמרו העסקנים בארצות בהן שהה – "שהמצב אכן חמור ביותר. אחרת הוא לא היה מוכן למסור נפשו כל כך".
ביום מן הימים נקלע אחד מאותם עסקנים לעיר בה דר האח החולה האנוש, והחליט לבקרו.
"זה האיש", החוו לו בני המקום על פלוני שעמד באותה עת בחצר בית הכנסת על שתי רגליו, מוקף נערים צוחקים. לא חולה ולא מחלה…
הוא שפשף את עיניו בתימהון. 'איך יתכן?!' – חשב לעצמו – 'האח המתרים כלל לא היה נראה כנוכל. להיפך, במסירותו העצומה נראה היה בבירור שהוא כה חרד לגורל אחיו'.
הוא לא יכול להתאפק ולהמתין; בתנועה נמרצת הוא מוציא מכיסו את הטלפון הסלולרי ומחייג היישר אל האח השוהה עדיין בחו"ל. "למה רימיתני?!" הוא שואל בחימה כבושה.
"לא רימיתי ולא כיזבתי. אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו" – עונה הלה בכאב – "אולי לא הכרת את אחי קודם לכן, אבל מי שהכירו, בוכה על האובדן האיום. מאבא תלמיד חכם, מורה דרך ומפרנס, הוא הפך למוקד של לעג וקלס לנערי השכונה. משבר איום שפקד אותו גרם לו מחלה נפשית, ממנה הוא לא מצליח להתאושש. לאחר עמל ויגיעה רבה גילינו תרופה יקרה שאנו מקווים להצילו על ידה".
***
משה רבינו, הרועה הנאמן, מסר את נפשו להציל את ישראל. כאשר הוא ראה את חרון האף הנורא שנגרם בעקבות חטא העגל, הוא אמר לה': "ועתה אם תשא חטאתם – ואם אַיִן מחני נא מספרך אשר כתבת". הוא מוכן להמחק מספר התורה, מקור חייו, ובלבד שבני ישראל יזכו למחילה!
הוא ויתר על השכר הגדול של "ואעשך לגוי גדול" ולא הסתכל על כך, "כי משה רבנו היה לו רחמנות באמת על ישראל, ומסר נפשו בשבילם והשליך נפשו מנגד, ולא היה חושש על עצמו כלל" (ליקוטי מוהר"ן ח"ב ז).
מסירות נפשו נבעה מגודל הרחמנות שיש לרחם על יהודי שחוטא חלילה, שכן "כל היסורים שבעולם אינם נחשבים למשאוי, כנגד המשאוי הכבד של עוונות" (שם). הוא לא היה יכול להביט בשוויון נפש באומללות הגדולה ביותר שנגרמת למאושר הגדול עלי אדמות; לקחת יהודי ששורשו כה גבוה, למעלה מכל העולמות העליונים, ולהשליכו ברפש איום שכזה של חטאים – זה חִיֵיב אותו לקום ולמסור נפשו להצלתו.
אם יבוא אחד ויגיד לנו שהוא רוצה למסור את נפשו כדי להציל אותנו מ'חוליינו הכבד והנורא' – נביט עליו בתימהון: היכן הוא חולי זה?! בחסדי שמים אנחנו מהלכים על שתיים, שומעים, מדברים, אוכלים, שותים וכולי. אך המנהיג האמיתי רואה פה תהום של אומללות.
וכך מסביר רבינו הקדוש (שם): "כי עיקר האדם הוא הדעת; ומי שאין לו דעת אינו מכונה בשם אדם כלל, רק הוא בחינת חיה בדמות אדם" – – –
מי שלא מכיר את טיבו של בר ישראל, יכול לחשוב שהנה לפניו אדם בריא, אך מי שיודע איך בני ישראל נראים בשורשם – עומד ובוכה: האדם האמיתי אבד! יש כאן חיה בדמות אדם! אוי כמה עמוק הכאב.
משה רבינו לא יכול היה לעמוד שווה נפש מול הטרגדיה האיומה; הוא היה מוכן למסור על כך את נפשו בפועל.
***
פרשת השבוע שעבר, פרשת תצוה, מנציחה את מסירות הנפש הלזו. בפרשתנו אכן לא נזכר שמו של משה רבינו, כבקשתו – עדות לאותה רחמנות נשגבה של המנהיג הרחמן שהסכים למחות את שמו להצלת ישראל.
הדברים הללו צריכים לזעזע את שלוותנו עד עומק השיתין; אסור לנו להרגע מן ההופעה החיצונית שלנו שנראית כשל אדם בריא. אם אנחנו יודעים שעדיין החטאים שולטים בנו, אזי הרחמנות עלינו עצומה מאד. המחלה איומה כל כך עד שצדיק הדור אפילו מוכן למסור את נפשו כדי לרפא אותנו.
מאידך, כמה גדולה התקווה: אם זהו אכן שורשנו האמיתי, והרועה הנאמן כה אוהב ומרחם אותנו – באמת חבל לוותר על פעולות ההצלה שלו שבוודאי יובילו אותנו אל התיקון השלם.
רחובות העיר לבשו חג. טקס ההכתרה המסורתי עתיד להיחגג כאן ברוב פאר, לרגל עלייתו על כס המלכות של המלך הנבחר. הכל אומר כבוד והדר. השווקים מלאים כל טוב, החנויות פתוחות לרווחה, המחירים זולים, הממשל פוטר לרגל המאורע את העסקים כולם ממיסים. התושבים, כטוב ליבם בהנחות ובפטורי המס והמכס, רוכשים מכל הבא ליד, עורכים סעודות וחוגגים.
ימים חלפו, הדי הטקס נדמו, השגרה שבה לעיר.
בבוקרו של יום בהיר הופיעו המכתבים. חותם מלכות מתנוסס מלפנים, דבר המלך ודתו אל נתיניו הנאמנים. נרגשים פתחו הנתינים את המעטפות, ועיניהם חשכו: בדפים המפורטים ששוגרו מלשכת האוצר, פורט הממונה על כך את רשימת המיסים החדשה והמעודכנת. הגבלים מסחריים, מיסים וארנונות, אבוי.
אווירה עכורה ברחובות. תושבים נרגנים, כעוסים ומאוכזבים. 'נפלנו בפח', 'סיבכו אותנו היטב', אלו מבכים ואלו מגדפים. החכמים מביניהם, שעיניים בראשם, חייכו לעצמם בשקט: 'מלך כהלכה. תפס את מושכות השלטון ביד רמה. כך נוהג מלך חכם המכלכל צעדיו בתבונה'. המיסים והארנונות נועדו לייצב את המצב הכלכלי ולכינון הממשלה.
* * *
זה עתה עמדנו למרגלות הר סיני. תורה ירדה לנו משמיים, דעת עליונה ושפע של קדושה. רעדנו מיראת הרוממות, נרתענו לאחור מעוצמת ההתגלות, פרחה נשמתנו לקול דבר השם הנשמע בקול גדול. ניתן לומר שלא היינו פה. הגופים והזוטות של ימי החולין נהדפו הצידה, המחשבה נסקה כלפי מעלה, כל הווייתנו הופקעה לחלוטין מרשותו של עולם החומר. עד כאן הכל טוב וגם יפה.
הפליאה העצומה אוחזת בנו כעת, שבוע ימים לאחר המעמד הנשגב, שעה שאנו חוזרים ופותחים בחרדת קודש את התורה הקדושה, זו שניתנה לנו בקול שופר נורא. ומה כתוב שם כעת? כסף, נזיקין, מחלוקות ומריבות. כל ענייני העולם הזה, הנושאים המטרידים את אנשי השוק, רוכלים, סוחרים ומתווכים. לא זו בלבד, עוד מזכירה לנו הפרשה את דמותו של העבד העברי, המצב השפל ביותר אליו עלול לצנוח איש יהודי. "ונמכר בגנבתו", האיש שהידרדר ממעידה למעידה עד שבא למצבו העלוב כעבד נרצע. לא מצאה התורה הקדושה נושא נעלה יותר עבור האנשים שהתרוממו אך לפני שבוע לדרגת מלאכים, אלא זה? תמיהה!
מכניסים תורה הביתה
לאמיתו של דבר זו השתקפות מדוייקת שלנו אנו. אדם נוסק כלפי מעלה, מתעלה ברגשות קודש, מקבל תורה, מתחדש ומתקרב. אין אדם שאינו מעוניין לשַמֵר רגעים שכאלו, להפוך אותם למצב קבע, להתבצר בהם ולקבוע בתוכם את דירת נפשו. אך עולם כמנהגו נוהג, ורגע לאחר מכן, מוצא היהודי הנלהב את עצמו בשווקי עולם החומר, נאלץ על כורחו לחפש טרף לביתו, להשתדל בפרנסה ולהתבוסס בכל ענייני העולם הזה. המציאות אומרת דרשני.
אלא לומר לך, שהתורה ירדה הנה למטרה מסויימת: להמליך את שמו הגדול יתברך בתוככי העולם.
הקולות והברקים, הענן העשן וההר הבוער, היו רגעי תרועה למלך שהופיע בגבולות ממלכתו. אך על מנת לכונן כאן ממלכה של קבע, יש צורך להחיל את חוקי המלך על כל חלקי המציאות. להמליך, פירושו לקבל מרות. ממלכה מתוקנת מבוססת על ירידה לפרטים קטנים. המלך מופיע בליבות נתיניו, באמצעות הציות המוחלט לחוקיו. משום כך, מיד אחרי המעמד הנורא, מדברים איתנו על עסקי שווקים וחולין.
התורה עשוייה להיראות כשוכנת במרומי הר, ואם כך, הרי שמלכות השם נשארת חלילה רק אי שם בשחקים, כעניין המוקצה לנקיי הדעת וזכי ההשגה. לא היא! התורה הקדושה מודיעה לנו, באמצעות החוקים והמשפטים, שכל פרט קטן בחיינו החומריים, נוגע ישירות לענייניה הכמוסים והעקרוניים ביותר של מלכות השם. כניסה של שגרה למכולת שכונתית, רכישת לחם וחלב, משא ומתן או העברת ממון מיד ליד. מנקודת מבט תורנית, כל אלו מעשים גדולים בעלי השלכות מהותיות ביותר. אין פעולה שאיננה כרוכה במצווה או איסור, משום שאין פעולה נעדרת משמעות ותכלית. משום כך מדברים איתנו כעת על כל מה שמעסיק אנשים בעולם הזה. התורה איננה מתכחשת לשום מצב, גם לגרוע ולמעוות ביותר, משום שתורה קיבלנו על מנת לתקן באמצעותה עולם במלכות ש-ד-י.
צדקה להתחלה חדשה
פרשת משפטים כרוכה יחד עם פרשת שקלים, ולא בכדי. המקום בו אנו שוכנים הוא עולם הניסיון והשכחה. בעיקר עלולה להישכח כאן האמונה התמימה. כעת, תחת חופת מתן תורה, כשזוהמה פסקה מאיתנו, הגיעה השעה לכונן בנפש פנימה את מלכות השם. לשם כך יש לרומם את האמונה, לאסוף אותה מכל המקומות בהם היא פזורה וגולה, ולהעמיד אותה בנפשנו פנימה בקומה שלימה. דבר כבד יש להרים מלמטה, להתכופף ולאחוז מהתחתית, וכך ממש הדרך לרומם את האמונה החלושה. לאסוף דווקא מלמטה, מהמקומות הרחוקים יותר, להאיר שם את האמונה. משום כך נצטווינו כעת לקחת את הדבר הרחוק ביותר מהקדושה, את הממון וההון – סמל החומר והרכושנות, ולרומם אותו אל המקום הנעלה ביותר: משכן השם מקום השראת השכינה. מצוות צדקה פותחת דרך להעלאת כל תחומי החיים ומחוזות החומר, ולכלול את המציאות שלנו כולה באחדות השם.
עומדות רגלינו על מפתן השער, שער החירות מגלות מצרים. תקופת שלהי שבט בואכה אדר, מובילה אותנו אל חודשי הגאולה וההתקרבות, ניסן, אייר וסיוון. אנו זקוקים כעת לחסד, שפע של חסד שיפתח עבורנו שער חדש להתקרבות. השער הזה נפתח בעזרת צדקה. המצווה הזו, המרומזת בפרשת שקלים, משווה יחד עשיר ועני. כך ממתיקים דינים, מבטלים הסתרות ופירודים ופותחים פתח להתחלות חדשות וטובות. מעבר לכך, מסוגלת הצדקה לברר בלב את האמונה הטהורה (מובא כ"מ בליקו"ה). זה הזמן וזו השעה להתחלות חדשות.
במקום שבו מסתיים השכל, שם מתחילה האמונה. בכוחה של האמונה לתפוס דברים שההיגיון אינו יכול לתפוס. מסיבה זאת, אנו זקוקים למעין 'נבואה' בזעיר אנפין, שתאפשר לנו לחוש היכן האמת ובמה ראוי להאמין.
כך אמרו חז"ל, שאברהם אבינו זכה להיות הראשון למאמינים לאחר ש"הציץ עליו בעל הבירה" (מדרש רבה, בראשית לט, א), כלומר שזכה להתגלות נבואית.
גם עם ישראל זכה לאמונה ברורה במעמד הר סיני, כמו שכתוב על כך: "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלוקים" (דברים ד, לה) – משום שבמעמד זה היתה לו התגלות אלוקית, כמו שכתוב: "פנים בפנים דיבר ה' עמכם" (דברים ה, ד).
גם בימינו, שפסקה הנבואה, יש לגדולי ישראל מעין רוח הקודש, משהו מדַרגתו של יהושע בן נון אשר עליו נאמר: "איש אשר רוח בו" (במדבר כז, יח).
רוח קודש זו של הצדיק, מחזקת את האמונה של כל המקורבים אליו; וזה שכתוב: "ועם קדושים נאמן" (הושע יב, יא) – דהיינו, מי שמחובר אל הקדושים,זוכה לאמונה.
(עפ"י ליקוטי מוהר"ן ח"ב ח, וח"א כב)
כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה… עֹלָה תָמִיד (שם כח, ג)
"תפילות כנגד תמידים תקנום" (ברכות כו ע"ב)
כשמתפללים כראוי, מתרוממים לדרגה גבוהה מאד, משום שאז ממלאים את רצונו של השם יתברך שמתאווה לתפילתן של ישראל (חולין ס ע"ב). כך שכאשר אדם מגיע לדרגה גבוהה זו של מילוי רצון ה' כביכול, כל סודות התורה ומעמקיה מתגלים לו.
עניין זה מרומז במאמר חז"ל: "תפילות – כנגד תמידין תקנום" (ברכות כו ע"ב). התמידים הינם כבשים, שרומזים לסודות התורה, כמו שאמרו חז"ל על הפסוק במשלי כז, כו: "כבשים ללבושך" – "דברים שהן כבשונו של עולם [= הסודות החבויים של העולם] (חגיגה יג ע"א).
לאמור, שעל ידי תפילה משיגים את התמידים, את הכבשים, את סודות התורה.
בתחתית שבתחתית היו עם בני ישראל במצרים, בשפל שבשפל, בתחתיתם של מ"ט שערי טומאה. כה ירוד היה מצבם של אבותינו במצרים, עד כי "בעיני הש"י היו רעים וחטאים ובלתי ראוים להגאל".
ומדוע נגאלו? משום שלמרות פחיתות מדריגתם, "ויזעקו – ותעל שוועתם אל האלקים!".
ואיך זה זעקו? מה נשתנה לפתע מכל שנות הגלות, שלפתע התעורר ליבם לזעוק אל השי"ת?
כולנו בשפל המדריגה (ואם אדם חושב שאינו שם – כי אז מצבו גרוע עוד יותר…) והשפל – פנים רבות לו. הצד השווה, שכל מבקש השם מצטער על ריחוקו תמיד, מזה "שֶׁנִּדְמֶה לוֹ שֶׁמִּירִידָה כָּזֹאת אִי אֶפְשָׁר לוֹ לַעֲלוֹת ח"ו," ועד המתייסר על כי "הֲלֹא הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אֵין סוֹף, וּמִי יוֹדֵעַ מַה שֶּׁיְּכוֹלִים בְּזֶה הָעוֹלָם לְהַשִֹּיג עוֹד?"…
ואיך עולים משם?
ועוד לפני השאלה הזו, בכלל, איך משיגים את הרצון לעלות משם ולא ליהנות מההתפלשות במי מדמנת שאול תחתיות? מאין ממשיכים את הזכרון שיש גבוה, ושיש גבוה מעל גבוה, ושאנחנו רחוקים, ושאנחנו צריכים להתקרב – ושאנחנו יכולים להתקרב?
*
במצרים היינו בשאול תחתיות. במ"ט שערי טומאה. בנ"י היו שקועים בכל זוהמת תועבת מצרים, קרובים לאבדון מוחלט ח"ו.
על מנת להמשיך אל המקום הנמוך ביותר, הירוד ביותר, את הארת הרצון, במובנה הפשוט ביותר: ההארה הזו שיש בכלל רצון; שהמקום הירוד בו אנו נמצאים אינו מקומינו הטבעי והרצוי; שנשמות ישראל יפות הן וקדושות הם ונעלות הן אלא שהעניות הרוחנית מנוולתן – כדי להאיר בנו את ההארות האלה, שלח לנו הקב"ה את הצדיק, משה רבינו, העומד בין שמד לרצון וממשיך את ההארה מהרצון העליון, אפילו מטה מטה, למקומות הנמוכים והירודים ביותר, כל אחד וה"שאול תחתיות ומתחתיו" שלו. והוא ממשיך את האור ומאיר את רחמי הקב"ה האינסופיים לכל אחד בשפל מדריגתו ומעורר אותנו משם לדעת גם במצב הגרוע ביותר, שיש גבוה יותר, ושעלינו לשאוף לרצות את הגבוה יותר.
גם בתחתית שבתחתית, הצדיק מאיר בנו את ההארה שאין שום יאוש בעולם, ושמלוא כל הארץ כבוד ה' ית', וש"ה' איתם, עמם ואצלם, ולא יראו ולא יתייאשו ח"ו, רק גם הם יתעוררו ויקיצו ויתחילו להתקרב להשי"ת מעתה, בתורה ותפילה ומעשים טובים". כי "בוודאי מלא כל הארץ כבודו ואין שום יאוש בעולם, כי ה' איתנו ובמקומינו", ועל ידי הארה זו, "הצדיק מעורר ומקיים אותנו הפחותי-מעלה, דרי מטה, שוכני עפר".
*
בחג הפסח – שמלמד אותנו על כוחה של צעקה וזעקה גם בשאול תחתיות, אנו מתחילים לספור את ספירת העומר, שמסתיימת בדרגה הגבוהה ביותר: קבלת התורה.
ואת כל המהלך העצום והנפלא הזה, מהשאול תחתית ומתחתיו על פסגת הר סיני, אנו יכולים לעשות מכוחה של הארת הרצון שממשיך הצדיק מהמקום הגבוה ביותר – למקומות הנמוכים ביותר.
זה לא מהמשפטים שמכניסים פעם אחת ללב וזהו, בגדול. כי לחושך יש תכונה חזקה של התחדשות: הוא יכול להיות דומה מאוד למשהו שכבר קרה אלף פעם, אבל בצורה הזאת ובסגנון הזה זה נראה כאילו רק היום השמים נפלו, כאילו רק היום כל התקוות של אתמול כבר לא נכונות. כל פעם זאת התמודדות חדשה. והלב שואל אם אין איזה מקום שיודעים בו לגמרי, שמסביר אחת ולתמיד למה אין יאוש, שנותן את הקרקע לעמוד עליה. זאת לא בקשה לגמור עם הניסיונות וההתמודדויות, אלו חייבים להימשך. אבל שלפחות יהיה אפשר לדעת מהי אותה קרקע שיהיה ניתן לעמוד עליה, שאז גם אם הרוחות והגלים ינסו להזיז ממנה, נדע לפחות לאן לשוב.
מסתבר שהמשפט המפורסם הזה לא נאמר לבדו, כמו שהוא מצוטט בסטיקרים ובשירים. הוא מופיע בתוך שטף הדברים של תורה שרבי נחמן לימד (ליקוטי מוהר"ן ב, עח). ומהתבוננות קטנה על התורה הזאת ועל הדרך שמובילה למשפט הזה, אפשר שמתחדש לימוד גדול וקצת שונה מהמוכר והרגיל לגבי המשפט הידוע.
בתורה הזאת רבי נחמן מתחיל בשאלה: איך זה יכול להיות שהתורה היא עיקר החיים, ועדיין זה בלתי אפשרי להיות דבוק בה כל הזמן. "כִּי עִקָּר הַחַיִּים הִיא הַתּוֹרָה… וְכָל הַפּוֹרֵשׁ מִן הַתּוֹרָה כְּפוֹרֵשׁ מִן הַחַיִּים. וְעַל כֵּן לִכְאוֹרָה הַדָּבָר תָּמוּהַּ וְנִפְלָא, אֵיך אֶפְשָׁר לִפְרשׁ עַצְמוֹ מִן הַתּוֹרָה אֲפִלּוּ שָׁעָה קַלָּה. וּבֶאֱמֶת זֶהוּ מִן הַנִּמְנָע וּבִלְתִּי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת דָּבוּק בְּהַתּוֹרָה, תָּמִיד יוֹמָם וָלַיְלָה, בְּלִי הֶפְסֵק רֶגַע… כִּי אִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת דָּבוּק תָּמִיד בְּתוֹרָה וְהַשָּׂגָה בְּלִי הֶפְסֵק, כִּי צְרִיכִין בְּהֶכְרֵחַ לְהַפְסִיק אֵיזֶה שָׁעָה אִם לַעֲשׂוֹת אֵיזֶה מַשָּׂא וּמַתָּן אוֹ כַּיּוֹצֵא בָּזֶה כִּי צְרִיכִין לַעֲסֹק בְּצָרְכֵי הַגּוּף גַם כֵּן".
התורה היא החיים. כשמבינים את משמעות הדבר, אי אפשר להבין מציאות של ניתוק מהתורה. חיים הם דבר נצחי שלא יכול להיפסק לרגע. אם אפשר שניה בלי משהו, סימן שהוא לא החיים בעצמם. אז איך זה אפשרי, להיות מנותק מהמקום שמחובר ומודע לחיים האמתיים?
"וּבְאוֹתוֹ שָׁעָה שֶׁמְּבַטְּלִין מֵהַתּוֹרָה אֲזַי זֶה הַלַּמְדָן אוֹ הַבַּעַל הַשָּׂגָה הוּא בְּחִינַת אִישׁ פָּשׁוּט מַמָּשׁ". כאן מוסיף רבי נחמן דבר שתורם להבנת המשך הדברים. רבי נחמן אומר שכשהצדיק בטל מהתורה הוא מאבד בצורה מסוימת גם את עמידתו. זה לא שכל התורה שלמד עד עכשיו נמצאת בו, ורק חסרה לו תורה חדשה להכניס פנימה. במצב הזה הוא בבחינת "איש פשוט ממש", אדם שלא יודע ומחובר למקור של תורה. העמידה היא עצמית, כביכול, והיא לא נשענת על איזו תורה או השגה.
אומר רבי נחמן, שיש חסד חינם שקודם לתורה. כביכול, יש איזה שהוא מקור עמיד עצמי ופשוט שקודם לתורה, והוא מסוגל להעניק לחיים גם למי שלא נמצא שם ולא נמצא בחיבור ובמודעות לשם. באמת גם המקור הזה שנקרא חסד חינם הוא תורה, אלא שזאת תורה נעלמת, ולכן הוא נקרא חסד – לא אוחזים במקום הזה מכוח איזו זכות של מצווה או לימוד שהשיג השגה מסוימת. זהו מקום פשוט, שאין לו הצדקה חיצונית והוא לא עומד על גבי משהו. כמו שהעולם נברא בלי הצדקה ובלי סיבה נגלית לעין עד שהגיע מתן תורה, כך גם יש יכולת לעמוד ולחיות ברגעים שמוכרחים להיבטל מן התורה. וגם אז, הפנימיות היא תורה נעלמת.
הצורך להדגיש את המקום הפשוט של "חסד חינם" הוא לא בכדי. השאלה שרבי נחמן מתחיל איתה את התורה היא לא קושיה שכלית-רעיונית, אלא שאלה שנוגעת למקור העמידה האישי של כל אדם. כל אדם עומד לפעמים במקום שהוא כבר בלי תורה – בלי ההסברים, בלי דעת שנותנת חיבור וחיים. זה יכול להיות גם כשאנחנו מחפשים תקווה ולא מוצאים מקור מפורש לה, שיצדיק ויברר ויוכיח עד הסוף שהיא אכן נכונה וקיימת. במצבים כאלה בהם כביכול אין מקור עמידה, צריך לגשת למקור עמידה קדום יותר, שאף סיבה לא חוללה אותו: חסד חינם. זהו חסד שניתן בחינם, בלי תלותיות ובלי הקשר (אמת שחסד זה שמור לרוצים ללכת בתורה כפי שרבי נחמן מסביר שם, אבל עדיין זאת לא סיבה גלויה ומושגת).
המקום של התקווה בא ממקום מאוד פשוט. פשוט, במובן שאין כבר הסבר שבנוי על משהו, איזה רעיון או השגה. הוא ניתן בחן, במתנת חינם. הנקודה כאן היא לא לנסות לתפוס את האור ולשמור אותו כל הזמן לצדי. החיים הם התורה, החיבור המודע והמושג, אלא שהם חייבים להתחיל ממקום עליון יותר שלא יוכל להיות תלותי ומוגבל בהשגה כל שהיא. ההתחלה הזאת היא פשוטה, כמו שהעולם התחיל, כמו שתינוק מתחיל, בלי הרבה דעת ומעשים פשוטים למדי.
אם מחפשים את מקור העמידה השורשי ביותר על מנת לא להישבר ולא להתייאש, אז אפשר שמגלים דבר והיפוכו. זהו אכן מקום קיים וברור, אבל זה גם לא מקום. זה לא מקום רגיל אחר שאפשר להשיג אותו ולכלוא אותו באיזו השגה והבנה, וכך לשמור אותו. אי אפשר לצלם אותו או להסביר אותו לאחרים, גם לא לעצמנו. זהו מקום הווייתי, שפשוט נמצאים בו. בפשיטות. החסד הוא חינם, ואין איזו הסברה למה יהיה טוב ואיך זה יכול להיות. כל שאפשר לומר הוא, שמי שנמצא במקום כזה, שמאמין בלי להחזיק את נקודת הכובד ביד שלו ומסוגל לעמוד גם על מים, יגיע. כמו שרבי נחמן אומר: "מֵאַחַר שֶׁמְּחַזֵּק עַצְמוֹ בַּמֶּה שֶׁהוּא, עֲדַיִן יֵשׁ לוֹ תִּקְוָה לָשׁוּב וְלַחֲזר אֵלָיו יִתְבָּרַך". זה סוד לא מוסבר. אי אפשר להוכיח אותו, למי שיושב בצד ורוצה להבין למה. רק מי שנמצא שם, מחזק את עצמו במה שיוכל, יש לו תקווה. אם הוא מחזק את עצמו, זה סימן שהוא מחובר למקום החי הזה גם בלי תלותיות והסברים, וכל שנוכל לומר (כי להסביר אי אפשר), שבדרך הזאת הוא יגיע לאן שהוא צריך להגיע, כי זאת טבעה של הדרך בה הולך – דרך בלי תלויות והסברים. זאת דרך שיכולה לסלול נתיבים חדשים, לברוא עולמות בחסד חינם ולומר לכל העולם שאין שום יאוש בעולם כלל, גם אם זה קצת קצר וסטיקר ולא מוסבר. כי ככה זה חייב להיות, פשוט.
ידועים ומפורסמים בקרב אנ"ש, חסידי ברסלב, שני היסודות שאמר רבינו ז"ל, וציוה ופקד לחסידיו ואנשיו לקיימם יום יום ולא יעבור, והם: א) שעה של התבודדות, כלומר שיתבודד האדם היהודי בינו לעצמו מה חובתו בעולמו, ולאיזה תכלית ולמטרת מה הוא מסתובב בעולם, האם כמו שבעלי חיים מסתובבים בעולם לכן גם הוא וכל הדומים לו גם כן מסתובבים בעולם בלי משמעות לחייהם?! וכל ההבדל הוא שבעלי חיים נוברים באשפה למצוא את מאכלם, ואנו יושבים על כסא ליד שולחן ואוכלים בסכו"ם ובצלחת?! תשובת הבדל זו מתאים אך ורק למשוגע, מה שאין כן האדם, היהודי עם שכל ותבונה, שההתבוננות במשמעות החיים תביאהו למסקנה הידועה שהוא, האדם, היהודי, נברא ובא לעולם לעבוד את ה' יתברך, שהוא ברא ובורא את הכל.
ועל מנת לדעת במה לעבוד את השם יתברך, ואיך לעבוד אותו, לכך ציווה לנו רבינו ז"ל את יסוד ב) והוא ללמוד כל יום שולחן ערוך [=הלכה] כסדר, ורבי לוי יצחק בנדר ז"ל הדגיש תמיד בשיעוריו ששולחן ערוך אורח חיים [העוסק בהנהגות היומיות של האדם] עלינו ללמוד ולחזור וללמוד יותר מיתר חלקי השולחן ערוך, והוא על מנת שיידע האדם היהודי את אורח חייו על פי התורה, תורתינו הקדושה הלוא היא ארוכה מארץ ורחבה מיני ים: במצוות, אזהרות ובמידות, הן המצוות ואזהרות שבין אדם למקום ית', הן במה שבין אדם לחבירו והן במה שבין אדם לעצמו במידות שבתוך ליבו שלו, כגון חוסר אמונה בהשגחתו הפרטית של הבורא יתברך, ואשר בגלל כן הוא נכשל ובא לידי קנאה, שנאה, גסות הרוח, יוהרא, לשון הרע ושנאת חינם וכו' והן לאווין דאורייתא רח"ל.
לכן מאליה עולה השאלה "מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו" לעבור בים הזועף, העולם הזה, המלא ניסיונות, מלחמות ומאבקים עם היצר הרע הגיבור והחזק על כל צעד ושעל?! לכן השם יתברך ברוב טובו וחסדו חנן אותנו בצדיקים ענקים, יחידי הדורות כמובא, שהם כבר חיו את העולם הזה ועמדו בניסיונותיו; לחמו במלחמות ובמעברים הבאים על כל צעד ושעל, ובכל העבודות הקדושות שבמקדש, כמובא, ואשר בגלל כן מעלתם של הצדיקים הללו גדולה ונשגבה יותר ממעלת המלאכים, שאלו האחרונים לא חיו כאן בעולם הזה ולא נתנסו בכל אלה, ומקומם של הצדיקים הללו הוא לפנים ממלאכי השרת, והם המלאכים ישאלו את הצדיקים מה פעל קל, (רש"י חומש במדבר (כ"ג-כ"ג) ומקורו בירושלמי שבת פרק ג' ובלקוטי מוהר"ן ב,א), ואחרון שבצדיקים הענקים הללו הוא רבינו ז"ל שאמר: ממני ועד משיח צדקנו לא יהיה חדשות בשטח זה, והוא הוא ינהיגנו וינהלנו בגלות המר והקשה הזו האחרונה הן בכללות ישראל, והן בפרטיות כל אחד, עד ביאת משיח במהרה, כמובא, לכן הורה לנו רבינו ז"ל ונתן את העצה לכל אחד לקיים עצה זו של התבודדות והתבוננות מה חובתו בעולמו, ובמה הוא מבלה שנותיו, ימיו, שעותיו ורגעיו, ואז יווכח ויבין את שפלותו ופחיתותו ומוחין דקטנות שבו, אשר עדיין לא יצא מהחולין אפילו כמלוא נימה.
ורבינו ז"ל הוא הוא שנתן לנו עצה זאת, להתבונן בכל הנ"ל ותיכף להמשיך לבקש ולהתחנן להשם יתברך לזכות למה שיהודי צריך לזכות, ולא רק פעם או פעמיים לבקש על כך כי אם ימים ושנים, ובודאי כשמבקשים מאיתו יתברך אודות רוחניות, סוף כל סוף זוכים לזה ונענים. ואפילו אם חס ושלום לא יזכה לטוב הנצחי והרוחני הזה שכל כך ביקש והתחנן עליו לפניו יתברך בגלל חשבונות שמימיים, עם כל זה ועל כל אלה כיון שהתבודד ביקש והתחנן לפניו יתברך לזכות לכך, ובוודאי גם פעל להשיג בקשתו בעבודה עצמית ולא סמך אך ורק על התבודדותו ובקשותיו ותחינותיו, אלא התאים גם מעשיו ופעולותיו לבקשותיו ותחינותיו, כי אחרת, הרי כל התבודדותו ותחינותיו הם חוכא והיטלולא, בגלל שמעשיו סותרים את התבודדותו, לפיכך כיון שהוא גם כן משתף פעולה ומוסיף לזה גם התבודדות, כמבואר לעיל, אז ברור הדבר שיזכה לכך, ואפילו אם לא יזכה לכך ח"ו עם כל זה נחשב לו כאילו זכה ממש לכך, משום דין הידוע שאמרו חז"ל: "ונשלמה פרים שפתינו".
ידוע לכולנו, הפיוט שאנו שרים ומנגנים ביום הקדוש, "כיושב בסתר לחלות פני מלך מראה כהן", שהכהן הגדול האיש המקודש מכל, כשיוצא בשלום מהמקום המקודש מכל, ובזמן הקדוש מכל הזמנים, מדמים אותו לזה שיושב בסתר ומחלה פני מלך מלכי המלכים הקב"ה, מזה אנו למדים מעלתו וחשיבותו של המתבודד ומקיים עצת רבינו ז"ל הנזכרת.
