"איך זעה גאר אנדערש, איך קוק גאר אנדערש, איך שמועס גאר אנדערש" (אני רואה לגמרי אחרת, אני מסתכל לגמרי אחרת, אני משוחח לגמרי אחרת) – אמר פעם מוהרנ"ת (אבני"ה ברזל עמו' צ').

לו ידעו, ישכילו זאת, מה קיפל מוהרנ"ת זצוק"ל במספר מילים אלה! – מבט של ליקוטי-הלכות על כל הבריאה ועל כל החיים; תפיסה שונה לחלוטין. זר לא יבין זאת. זה מקרוב נפטר יהודי חשוב מאד, שבחייו ראה פעם את הליקוטי-הלכות, דפדף בו וחזר ודפדף בו, אחר סגרו, ושאל בתמהון-לבב: "אבל מה הוא רוצה?" – – –

אהה, מה הוא רוצה… בשביל השוני הזה בתפיסת העולם; בכדי להבין מה מוהרנ"ת רוצה בהלכותיו, צריך לכרות אזניים, לשמוע הקדמות רבות, לבקש, לחפש את האור הגנוז בתורה, זיך רייסן (לחתור בכל הכח) לכל אותם מושגים שעליהם הוא מדבר. רק אז נוכחים לדעת איזו אמת, איזו חיות, אילו תעצומות נפש, שקועים בדרושי מוהרנ"ת בליקוטי הלכות. או אז, כל הלכה והלכהבוקעת גידי קשיות הלב, ועם זאת כה מרוממת את המוח, כה מחזקת את הלב ודוחפת למעלה למעלה.

אך חיוור יהיה אם כן, כל מאמר מעובד על פי הלכה כלשהי מליקוטי ההלכות, כפי שעומדים אנו לעשות כאן. לימוד ההלכה עצמה, בפנים, במתינות הראויה, עם התורה אשר עליה היא בנויה, מעניקה ראיה לגמרי אחרת, הסתכלות לגמרי אחרת – – –

* * *

הנה אך עבר יום הכיפורים, חלפה לה כל אימת הדין, ומיד, בלי שום שלב מעבר – "ושמחת בחגך"… איזו המשכיות קיימת בין הרצינות הגדולה של ימי הדין, לבין שמחת בית השואבה? מה שייכות יש לדפנות הסוכה, לשינה בסוכה, עם כל ה"תיקונים" שנעשו בימים הנוראים?

מוהרנ"ת מגלה כי… בתורה "תקעו תוכחה" שהשמיע רבינו בראש השנה האחרון שלו עלי אדמות, מוסבר הכל – – –

* * *

התורה "תקעו תוכחה" (ליקו"מ ח"ב ח') היא אחת התורות המופלאות בהיקפן בליקוטי מוהר"ן, ואם לא היינו יודעים באיזה מצב נורא השמיעה רבינו, לא היינו מאמינים.

שכן, בעת שהתכונן הוא ז"ל להשמיע את התורה הזאת "התחיל להתגבר עליו חולי ההוסט בהתגברות גדולה מאד, והתחיל לפלוט דם הרבה על ידי ההוסט, מה שלא היה כן זמן רב… והיה פולט דם הרבה כמו קילוח מים ממש, אשר לא יאומן כי יסופר, כי נתמלאו כמה כלים מדמו, והיו לו הקאות הרבה… ותוקף התגברות החולאת אז היה בלי שיעור, עד שכמעט היה נסתלק אז. ונמשך כמה שעות עד שנעשה לילה, ונמשך גם לתוך הלילה איזה שעות… ועדיין לא נכנס מחמת התגברות החולאת מאד… ושאל אותי, מה לעשות, כי אי אפשר לומר תורה. והתחלתי לדבר עמו: 'הלא גם כשבאתם מלמברג היה גם כן בלתי דרך הטבע שתאמרו אז תורה' – כי גם אז היה חלש מאד – 'ואף על פי כן אמרתם תורה אז הרבה בראש השנה… ענה ואמר: 'אם כן אמסור נפשי' והרים ידיו כמדבר, הריני מוכן למסור נפשי בשביל לומר תורה…וכשהתחיל לומר, לא היה שום דרך הטבע שיוכל לסיים, כי כמעט לא היה אפשר לו לדבר אפילו דיבור אחד מעוצם חלישותו, מכל שכן לומר תורה גבוהה וגדולה כזו, אך השם יתברך היה בעזרו וגמר כל התורה בשלימות בעזרת השי"ת, עד הסוף" (חיי מוהר"ן רי"ט).

באותה תורה מתאר רבינו אילו מדריגות גבוהות נדרשות מהמנהיג האמיתי, כדי שיוכל להוכיח אדם מישראל בלי להבאיש ריחו עוד יותר על ידי תוכחתו, כפי שקורה כשמוכיח מי שאינו ראוי להוכיח.

שהרי, "אף על פי שתוכחה הוא דבר גדול, ומוטל על כל אחד מישראל להוכיח את חבירו, כשרואה בו שאינו מתנהג כשורה – כמו שכתוב 'הוכח תוכיח את עמיתך' – אף על פי כן, לאו כל אדם ראוי להוכיח. כמו שאמר רבי עקיבא (ערכין ט"ז ע"ב): 'תמה אני אם יש בדור הזה מי שיכול להוכיח'. ואם רבי עקיבא אמר זאת בדורו – כל שכן בדור הזה של עכשיו!

"כי כשהמוכיח אינו ראוי להוכיח – לא די שאינו מועיל בתוכחתו, אף גם הוא מבאיש ריח של הנשמות השומעים תוכחתו. כי על ידי תוכחתו הוא מעורר הריח-רע של המעשים רעים ומדות רעות של האנשים שהוא מוכיחם, כמו כשמונח איזה דבר שיש לו ריח שאינו טוב – כל זמן שאין מזיזין אותו הדבר, אין מרגישין הריח-רע, אבל כשמתחילין להזיז אותו הדבר, אזי מעוררין הריח-רע"…

למנהיג האמיתי, מגלה רבינו, יש קול מסוג רוחני מיוחד, המוסיף ריח טוב באלה שהוא מוכיחם – קול מעין זה של משה רבינו, שהוכיח את ישראל על מעשי העגל, שעל כך נאמר: "נרדי נתן ריחו" (שיר השירים א'), כמו שאמרו חז"ל במסכת שבת (פ"ח ע"ב).

את קולו המופלא הזה, יונק המנהיג משורש רוחני גבוה מאד, מקול השיר שיושר לעתיד לבוא, כשיחדש הקב"ה את עולמו – – – השיר שיתנגן על שבעים ושנים מיתרים, ויכלול ארבעה חלקים: שיר פשוט, שיר כפול, שיר משולש ושיר מרובע – – –

אך לא בנקל מגיע לקול נפלא כזה המנהיג האמתי; להרבה תפילות של רחמים ותחנונים הוא נזקק, עד שהוא נדבק באותם רחמים גדולים שישררו בעולם שלעתיד לבוא, כאשר בעולם תשרור רק רחמנות, "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דיעה את ה' כמים לים מכסים" (ישעיה י"א).

בינתיים יש מאבק עצום בין הרחמנות הקדושה וה"דעה את ה'", לבין הרחמנות של הרשעים שהם בבחינת "רחמי רשעים אכזרי" והדעת שלהם שהיא בבחינת "והנחש היה ערום". כשמתגברות הרחמנות והדעת של הרשעים, אזי לא די שהרחמנות והדעת דקדושה נפגמות, אלא גם מתגברת תאוות ניאוף רחמנא ליצלן, שהדעת דקדושה מהווה חייץ בפניה "כי יש ג' מוחין, וכל אחד ואחד הוא בחינת מחיצה פרוסה בפני זאת התאווה. ומאלו הג' מוחין, נמשך ג' מיני רחמנות… בבחינת מה שאמרו רבותינו ז"ל על הפסוק (בראשית כ"א) 'אם תשקר לי ולניני ולנכדי' -'עד כאן רחמי האב על הבן'… וזה בחינת ג' תפילות ביום, כי כל תפילה הוא בחינת מוח מיוחד מאלו הג' מוחין… כי עיקר התפילה היא רחמים ותחנונים כנ"ל".

במצב כזה, כאשר הרישעה מתגברת על הדעת, על הרחמנות, על התפילה ברחמים ותחנונים – נכונה למנהיג האמיתי עבודה קשה מאד, של "תפילה בבחינת דין", מעין הנאמר בפנחס "ויפלל" (תהלים ק"ו) שכל כך אמרו חז"ל (סנהדרין מ"ד): "שעשה פלילות עם קונו" בעת ששררפגם תאוות ניאוף בישראל.

ואז, כשמתפלל הצדיק תפילה בבחינת דין, מתרחשת התרחשות רוחנית מדהימה ביותר: הסטרא-אחרא, שכל אחיזתה מהפלת הרחמנות דקדושה, רוצה "לבלוע" את התפילה הזאת, כפי שהיא "בולעת" תפילות אחרות של ישראל, אך מאחר וזוהי תפילה של צדיק "בעל כח גדול", אזי "נתקעת"התפילה הזאת ב"בית הבליעה" שלה, והיא מוכרחה "להקיא ולהוציא כל הקדושות של הדעת והרחמנות והתפילות" שבלעה עד כה, בבחינת "חיל בלע ויקיאנו" (איוב כ') – – –

ואזי, לא רק שהצדיק ביצע כאן פעולה של בדיעבד, אותה נאלץ לעשות להצלת תפילות ישראל קדושים, שנחטפו על ידי הסיטרא אחרא, אלא קורה כאן דבר נפלא ביותר, חשוב עד מאד לכתחילה: היא מקיאהלא את הבליעות הקדושות בלבד, אלא פולטת חלקים מעצם חיותה היא, בבחינת "מבטנו יורישנו א-ל" (שם), שפירושו המעשי: התגיירות גרים – – –

"וזה בחינת (תהלים ע"ד): 'אתה פוררת בעזך ים שברת ראשי תנינים על המים. היינו, הסטרא אחרא והנחש שהיתה יונקת מן הרחמנות והדעת, שהיא בבחינת כמים לים מכסים, בחינת והנחש היה ערום כנ"ל, ועל ידי מטה-עוז הנ"ל, היינו התפילה של הבעל כח, בחינת פינחס – על ידי זה הוא מוציא קדושת הדעת והתפילות שבלע, ומשבר ראשי תנינים על המים כנ"ל".

העננים הכבדים שעד כה מנעו את עליית תפילות ישראל, מתפזרים. ואם עד עתה נתקיים הפסוק "סכות בענן לך מעבור תפילה" (איכה ג'), הרי אדרבה – הגויים הבאים להתגייר, וההד הרב שיש לכך בעולם, גורם לכך ש"כבוד ה' נראה בענן" באותו ענן שעד עתה עיכב את התפילה מלעלות למעלה.

אגב "התפזרות העננים" הלזו, שופע שפע ברכה נוספת בעולם: רפואה מחולאים. שהרי התפילות, כאשר הן עולות למעלה בלי עיכוב, בלי "ענן" המעכב, כי אז זורחת השמש, בבחינת "כבוד ה' עליך זרח" (ישעיה ס'), וכדכתיב: "וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה" (מלאכי ג').

עוד השפעה ברוכה נמשכת מאותה התגלות כבוד ה' – שמתבטלות אמונות תפלות מן העולם והאמונה הקדושה מתבררת. הדבר מתרחש על ידי תהליך רוחני גבוה מאד, של התפשטות הנבואה, שקצרה היריעה כאן לבאר כיצד הינו פועל יוצא מהתגלות כבוד ה'.

נבואה? אמנם אין היום נבואה, אבל רוח נבואה, רוח אחרת, יש לכל מנהיג אמתי, "כי בלא זה, מפני מה יזכה זה דייקא להיות מנהיג ולא אחר. אך באמת, כל מנהיג ומנהיג של ישראל יש לו בחינת רוח אחרת. כי המנהיג הוא 'איש אשר רוח בו אשר יוציאם ואשר יביאם' (במדבר כ"ז)… ועל ידי בחינת הרוח הקודש שיש להמנהיג האמתי, שהוא בחינת רוח נבואה, על ידי זה כל המתקרבים אליו נתחזק ונתתקן אצלם האמונה האמתית דקדושה. כי כל מי שזוכה להתקרב למנהיג האמתי, על ידי התקרבותו אליו, נתתקן ונתברר אצלו בחינת המדמה (הדמיון – נ.א.), על ידי בחינת הרוח נבואה של המנהיג".

מה שייכת האמונה לנבואה? מדוע מתבררת האמונה דוקא על ידי רוח הנבואה? – התשובה היא, שהאמונה האמתית – לדעת רבינו – הינה בבחינת דמיון שבקדושה; היא איננה שכל "כי במה שהשכל מבין, אין שייך אמונה, ועיקר אמונה היא רק במקום שהשכל נפסק ואינו מבין הדבר בשכלו – שם צריך אמונה. וכשאינו מבין הדבר בשכלו, אזי נשאר רק בבחינת כח המדמה, ושם צריכין אמונה. נמצא, שעיקר האמונה היא בבחינת המדמה, ועל כן, על ידי התפשטות הנבואה, שעל ידי זה נתברר ונתתקן המדמה ('וביד הנביאים אדמה' – הושע י"ב), על ידי זה נתתקן האמונה האמיתית דקדושה".

וכי מהן האל"ף בי"ת של אמונה? – לדעת שהעולם הזה הוא מחודש, וה' יתברך ברא הכל ברצונו. על ידי אמונה זו עצמה, שהעולם הוא מחודש, יגרם חידוש העולם לעתיד לבוא!

כאן מגיע רבינו בחזרה אל השיר שיושר לעתיד לבוא, שמשם יונק הצדיק, המוכיח את ישראל כראוי, את קולו…

"כי אז יתנהג העולם על ידי השגחה ונפלאות… יתער שיר חדש של בחינת נפלאות, בחינת השגחה… ושיר החדש הזה שיתער לעתיד הוא בחינת שיר פשוט, כפול, משולש, מרובע… שעל ידו יהיה חידוש העולם לעתיד… ושיר הזה הוא בחינת קול הנ"ל… שעל ידי קול הזה יכולים להוכיח… כי על ידי תפילה הנ"ל נעשין גרים, ונתגלה הכבוד, ועל ידי זה נתפשט הנבואה, ועל ידי נבואה זוכין לאמונה, ועל ידי אמונה יהיה חידוש העולם לעתיד… ואז יתער השיר של השגחה ונפלאות, ושיר הזה הוא בחינות קול הנ"ל.

* * *

ובכן, מה קשר יש לכל זה עם חג הסוכות? התארך מאמרנו ואנו נזכיר רק בקיצור את הקישורים הנפלאים שמצא מוהרנ"ת בתורה "תקעו תוכחה" לכל מהלך הימים הנוראים עם סוכות –

שלשת הדפנות המתחייבות על פי דין להיעשות בסוכה, אומר מוהרנ"ת, הינן התגלמות שלשת מחיצות המוחין הפרוסות בפני תאוות ניאוף – – – כי סוכה, כידוע על פי קבלה, היא "אמא דמסככא על בנין" והלא אמא היא בינה, "שהוא בחינת 'אם לבינה', בחינת התבוננות ושכל, בחינת מוחין".

"ועל כן, עושין הסוכה אחר ראש השנה ויום הכיפורים, כי בראש השנה, אז התפילה בבחינת דין, ועל ידי זה מוציאין מהסטרא אחרא כל מימי הדעת והקדושה שבלעה וכו', ואז הסטרא אחרא שהוא בחינת עננים, בחינת 'סכותה בענן לך וכו" כלה והולכת" – – –

זה לעומת זה עשה אלקים – סוכה דסטרא אחרא רח"ל, אלו העוונות, המעכבות את התפילה מלעלות לשמים, וסוכה דקדושה, הסוככת עלינו מן הקליפות, ענני כבוד, המהווים משקל-נגד ל"סכות בענן לך מעבור תפלה".

העננים, העוונות, מתפזרים כליל ביום הכיפורים, ביום מחילת העוונות, "בבחינת 'מחיתי כעב פשעיך וכענן חטאתיך'… ואז נתתקן פגם המוח והתפילה, כי על ידי ראש השנה, שהוא בחינת תפילה בבחינת דין, מוציאין מהסיטרא אחרא מימי הדעת וכו', וחוזרין ונתתקנין המוחין, שהם בחינת מחיצות פרוסות בפני תאוות ניאוף".

כך מתאפשר לנו, סמוך מאד לאחר היום הקדוש והנורא, להכנס לסוכה הקדושה. שהרי שלשת המוחין, שלשת המחיצות הפרוסות בפני התאווה תוקנו כבר, ואפשר להכנס ולשבת ביניהם, בבחינת "ופרוס" עלינו…

מאותה סיבה, מצווה עלינו לתקוע יתד לסוכה מיד במוצאי יום הכיפורים, כי מיד כשזה נופל, זה קם; כשסוכת הסטרא אחרא נופלת, קמה סוכת הקדושה.

ולפיכך שואבים מים בששון כל לילה מלילות חג הסוכות, כדי לרמוז למימי הדעת המכסים את הארץ… "ועל כן אז שואבים המים בשמחה גדולה מאוד, ומי שלא ראה שמחת בית השואבה, לא ראה שמחה מימיו, כי על ידי זה הדעת ששואבין עכשיו, שנתגלה על ידי התפילה של ימים נוראים כנ"ל, על ידי זה זוכין שיתער השיר שלעתיד כנ"ל שמשם עיקר השמחה. כי עיקר השמחה יהיה בעת שיתגלה השיר הנ"ל, כי 'אז ימלא שחוק פיננו ולשונינו רינה', כי עיקר השמחה יהיה לעתיד, בעת שיתער השיר הנ"ל. ועכשיו, בשמחת בית השואבה, מתעורר אז השמחה של לעתיד, על ידי שמתעורר עכשיו השיר שיתער לעתיד".

מאותה סיבה ישנים בסוכה… כי הסוכה הינה התגלמות רוח הקודש, בבחינת "שסכה ברוח הקודש". ולא בכדי נלמד שיעור גובה הסוכה מן הכרובים הסוככים כנפיהם עשרה טפחים מעל הכפורת, והרי מבין הכרובים נשמע קול הנבואה! "וזה בחינת שינה בסוכה, כי המדמה הוא בחינת שינה, שאז מסתלק השכל ונשאר רק המדמה, ואז בשינה, בחינת מדמה, עיקר בירור ותיקון האמונה (כמבואר במקום אחר), בחינת 'חדשים לבקרים רבה אמונתך'. ועל כן חיוב לישן בסוכה, כדי לתקן בחינת המדמה, שעל ידי זה מתברר ונתתקן האמונה כנ"ל".

זאת ועוד, הסוכה הלא היא סמל אי הקביעות שלנו בעולם הזה, כמבואר בכל הספרים הקדושים, דירת ארעי. ולא רק שאנו ארעיים בעולם, אלא שעצם העולם הזה הינו ארעי, כי הוא מחודש מעיקרו ושוב יתחדש לעתיד לבוא. הסוכה רומזת לנו איפוא, לעולם שיתחדש לעתיד, ולפיכך אנו אומרים כי אז נשב ב"סוכת" עורו של לויתן, ושאומות העולם יתנסו אז ב…מצוות סוכה, "כי עלמא דאתי הוא בחינת סוכה", מסכם מוהרנ"ת.

"וזה בחינת השמחה של סוכות, כמו שכתוב זמן שמחתנו, כי משם עיקר כל השמחות שבעולם, שכולם נמשכין מבחינת השמחה שיהיה לעתיד, בחינת 'כי בשמחה תצאו', בחינת 'ששון ושמחה ישיגווכו" כי אז יתער חדוה וניגונא בעלמא, בעת שיתער בחינת שיר חדש הנ"ל" (הלכות סוכה הל' ו').