תשעה באב – בכיה לדורות

חורבן הבית לא היה השואה הראשונה שניתכה על ראשנו בתשעה באב. שנים רבות לפני כן כבר נגלה יום זה כמזומן לפורענות וקללה.

משחזרו המרגלים מתור את הארץ מקץ ארבעים יום ומלאו את לב המצפים לשובם בדברי יאוש וכפירה בגנות הארץ – ערב תשעה באב היה. "ותשא כל העדה, ויתנו את קולם, ויבכו העם בלילה ההוא" (במדבר י"ד) וכותבת הגמרא (מסכת תענית כ"ט) "ויבכו העם בלילה ההוא – אמר רבי יוחנן: תשעה באב היה. אמר להם הקדוש ברוך הוא אתם בכיתם בכיה של חינם, ואני קובע לכם בכיה לדורות".

עם שלם, במשך לילה שלם, עומד מול השוקת השבורה של חלומותיו – ובוכה.

מה חשו הבוכים הללו? וממה נבע בכיים?

"וילונו על משה ועל אהרון כל בני ישראל, ויאמרו אליהם כל העדה: לו מתנו בארץ מצרים, או במדבר הזו לו מתנו! ולמה ה' מביא אותנו אל הארץ הזה לנפול בחרב, נשינו וטפנו יהיו לבז, הלא טוב לנו שוב מצרימה!" (במדבר י"ב).

"ארץ אוכלת יושביה" טענו המרגלים בשובם. ארץ מקוללת, משונה במראיתה ובאנשיה. מלאה בענקים ואנשי מלחמה שלעולם לא נוכל להם.

והשומעים – האמינו. האמינו, ובכו כל הלילה.

בכי של יאוש, בכי של כפירה בהבטחת ה' לארץ זבת חלב ודבש, להשגחה פרטית, לניסי ניסים. איש לא שעה לזעקת המחאה של יהושע וכלב בן יפונה "טובה הארץ מאד מאד"! איש לא הסכים עם תוכחתם "אם חפץ בנו ה' – והביא אותנו אל הארץ הזאת ונתנה לנו… אך בה' אל תמרודו"!!! (במדבר י"ב ח'-ט').

בעקבות בכיית כפירה זו, לא זכינו להכנס לארץ המובטחת. עשרות שנים שוטטו אבותינו במדבר הגדול. וכל העומדים עתה על סיפה, למעט יהושע וכלב שדברו בשבחה, ימותו במדבר ולא יראו עוד לעולם את פניה. ואם לא די בעונש המר הזה, בא הקדוש ברוך הוא ומוסיף עליו עוד "אתם בכיתם בכיה של חינם – ואני קובע לכם בכיה לדורות".

מעתה, יהיה תשעה באב יום מקולל, והגדולות שבשואות שנתכו על ראש בני-ישראל יחולו דווקא בו. בכיה לדורות… ועד היום אנו בוכים, בתשעה באב, על חטא המרגלים וגזרת הגלות, על חורבן הבית הראשון והשני, על חורבן העיר הגדולה ביתר ואבדן רבבות בניה, ועל גרוש ספרד שחתם בדם פרק חשוב בתולדות עמנו.

האם הקדוש ברוך הוא נקמן?

בודאי שלא. גם ענשיו המרים ביותר – מן הרחמים הם נובעים ולתכלית תקון החטא ומרוקו. ולא כנקמת זעם חלילה.

מהו, אם כן, פשר הדברים "ואני קובע לכם בכיה לדורות"?

אלא שפני הדברים כך הם – באותו בכי נורא שבכו אבותינו, על סף הכניסה לארץ, גרמו הבוכים קלקול עמוק.

עם שלם בוכה, ויאושו של הבכי הזה מחלחל עמוק עמוק בלבבות הבוכים, עד שהוא מגיע גם ללב בניהם, ובני בניהם, עד סוף כל הדורות…

בכי של תקוה

את משבר האמונה הגדול הזה, את אבדן התקוה ורפיון הידיים שהשריש בכל הלבבות, חייבים לעקור. תקונו, ועקירתו, בחסדי ה' המרובים – "ואני קובע לכם בכיה לדורות"!

באותו היום ממש, בו הפך ליבנו נגוע ביאוש – אנו בוכים כבר אלפיים שנה, בכל שנה מחדש. אלא שהפעם בכיינו שונה לחלוטין. בכי מתקן, שבכל פעם עמוק יותר "ממתיק" ומרפא את ארסו של הבכי ההוא.

כיצד?

אומרים חז"ל: "גזרה על המת שישתכח מן הלב". כדי לאפשר לחיים להמשיך, כדי להקל על סבלם של האבלים, גזר ה' בחכמתו על הלבבות – לשכוח. וכך טבוע בנפש האדם, שגם מתיו היקרים ביותר – ילכו וישתכחו מן הלב ברבות הימים והשנים.

והנה, אלפים בשנים, אנו בוכים על "מתנו", על חורבן המקדש ותפארת ישראל, על שפלות מצבם של בני עמנו. היכן היא ה"גזרה על המת שישתכח מן הלב"? היתכן לבכות זמן רב ומופלג כל-כך על חורבן קדום ורחוק כל-כך? הלא מן הדין היה עלינו להתנחם, להתנער מזכרונות העבר, ולהתחיל בחיים חדשים. מנין הכח, עדיין, להתאבל ולבכות? אין זה כי אם "מתנו" – לא מת! עתיד הוא לשוב ולחיות. עתיד מקדשנו להבנות, ועתידה תפארתנו וקדושתנו – להתגלות.

אין זה מת שישתכח מן הלב, אין זה זכרון רחוק מדפי העבר, חי וקיים הוא בעצמותנו וליבנו, ועל כן לעולם נמאן להתנחם, ועד שיאיר מחדש אורם של ישראל ומקדשם – לא נחדל מאבלנו.

בכיינו, אם כן, אינו בכי של יאוש כל עיקר, כאדם שמתו מוטל לפניו. זהו בכי של תקוה גדולה, שעדיין אנו מאמינים ומקוים ומיחלים לתקומתנו ותקומת מקדשנו.

"ואני קובע לכם בכיה לדורות". בכל שנה ושנה, למרות שעבר זמן כה רב, אנו ממשיכים לבכות. בכי מתקן, בכי של תקוה עצומה, של אמונה שלמה "חפץ בנו ה' – והביא אותנו אל הארץ הזאת". ויבנה לנו מחדש מקדשנו "לכפר בו על כל עוונותינו"!

"היום אם בקולו תשמעו" – לחיות בהווה האמיתי

כמה חן, כמה עומק משמעות וחיות נמצאים בכל יום, בכל מצווה. בפרט במצוות המזדמנות לפרקים של החגים והמועדים.

אילו היינו זוכים להבחין בחן הזה, לגעת בעומק הזה ולטעום מן החיות הזו – הלא היינו משתנים מיום ליום, ובודאי מחודש לחודש ומשנה לשנה.

מתכנסים עם עת חורף לעבודת התבוננות פנימית, פורחים באביב בהתחדשות בכל עניני עבודת ה', משילים מעלינו משא ההרגלים והחטא באלול, מיטהרים בתשרי ומפליגים אל פסגות החדוה בשמחת תורה או בפורים.

ומדוע, פעמים כה רבות, רחוקים אנו מן הקדושות הללו, מן התנועות הנפשיות הצבעוניות כל כך המתלוות לכל חג ומועד?

משום שפעמים רבות, לדאבון הלב, אף שעוסקים אנו במצוות, אפילו כהלכתן, אפילו מתוך רצון טוב וכנה, מחשבותינו, המורגלות לשוטט לכל עבר, אינן משתתפות בשמחתנו, אינן מתבוננות במעשינו. מפליגות הן, כדרכן, אל העבר ואל העתיד, עסוקות בטרדות יום יום, בזוטות פעוטות של ממון וקנין, במה היה ואיך יהיה.

וכבר גילה הבעל שם טוב הקדוש ש"במקום שמחשבת האדם – שם הוא כולו" ("כתונת פסים" פרשת קורח דף מ'). נמצא, שאף אם האדם עוסק במעשה מצוה, אם מחשבתו מפליגה למקום אחר, כאילו נמצא הוא "שם" ואינו "כאן".

מצוותו חסרה מן החיות שיכולה הייתה להעניק לה המחשבה. "כנפי" המצוה של אהבה ויראה חסרות, ומשום כך קשה לה כל כך להתנשא, קל וחומר לנשא ולרומם את מקיימה.

גם למחלה זו גילה רבי נחמן תרופה נפלאה, וזו לשונו (לקוטי מוהר"ן תורה רע"ב ):

" "היום אם בקולו תשמעו" (תהילים צ"ה). זה כלל גדול בעבודת השם, שלא ישים לנגד עיניו כי אם אותו היום. הן בעסק פרנסה והצטרכותו צריך שלא יחשוב מיום לחברו כמובא בספרים, והן בעבודתו יתברך לא ישים לנגד עיניו כי אם אותו היום ואותו השעה. (ואז בודאי יוכל להסיר מחשבתו מטרדות עתיד ומבוכות עבר, לייחד מחשבתו עם אותו מעשה, ולהעניק לו בכך עומק ואור חדשים לגמרי) כי כשרוצין ליכנס בעבודת השם, נדמה להאדם כאילו הוא משא כבד, ואי אפשר לו לישא משא כבד כזו (דהיינו לסבול במחשבתו את כל מה שנדמה לו שמוטל עליו לעשות) אבל כשיחשוב שאין לו רק אותו היום (או הרגע שהוא נמצא בו בלבד) לא יהיה לו משא כלל, וגם שלא ידחה את עצמו מיום ליום לאמר: מחר אתחיל, מחר אתפלל בכוונה ובכח כראוי וכיוצא בזה בשאר העבודות, כי אין לאדם בעולמו כי אם אותו היום ואותו השעה שעומד בו, כי יום המחרת הוא עולם אחר לגמרי. "היום אם בקולו תשמעו", "היום" דווקא והבן".

העבר, כבר איננו קיים במציאות. העתיד, נסתר ולוטה בערפל, ואם האדם משוטט במחשבתו במחוזות דמיון אלו, אין הוא נמצא, בעצם, בשום מקום…

כל מה שיש בידינו באמת הוא הרגע והיום בו אנו נמצאים. וברגע הזה, אם נכוון באמצעות המצוות התלויות בו, להתדבק בבוראנו, נמצאנו מתנשאים מעל גלי הזמן, נצולים מתהפוכותיו, ומחוברים להווה האמיתי – הלא הוא השם יתברך, המהווה ומקיים בכל יום ובכל רגע את כל העולמות כולם.

אין יום שאין בו טוב

אמנם לא בכדי מתקשים אנו כל כך לייחד את המחשבה עם המעשה, דהיינו לחשוב בכנות על מה שאנו עושים, לשם מה ולשם מי. יש מי שמונע ומעכב את הדבר.

אך אם, בכח צדיקי האמת, נגלה, ולו במעט, את המסוה מעל פניו, קל יהיה לאין שעור להתמודד עם תעלוליו.

כותב הזוהר הקדוש "תא חזי, לא תשכח יום דלית ביה טוב… וכל יומא אית ליה גדר מלבר, דלא יעול כל בר נש לההוא טוב, כגון חושך דכסיא לנהורא" [אין יום שאין בו טוב, אך כל יום יש לו גדר מבחוץ, שלא יכנס כל אדם לטוב ההוא, כמו חושך המסתיר את האור[.

אין יום שאין בו טוב! אך כדי "להכנס" לטוב הזה, צריך להיות ראוי, ועל כן יש בכל יום גם "גדר", המכסה, מסתירה ומחשיכה את הטוב שבכל יום, ואינה מאפשרת לכל אחד לגעת בו ולהנות מאורו.

ומבאר רבי נתן בלקוטי הלכות, שהגדר על הטוב שבכל יום, הן הן המחשבות המשוטטות לעבר ולעתיד, לטרדות ולמבוכות, ואינן מניחות את האדם להתעמק בטוב, גם אם יאחזנו בידיו…

וכך הוא כותב (לקוטי הלכות חושן משפט, הלכות שומרים ד' סעיף ו'): "על כן צריכין לידע, שמה שנדמה לאדם כאילו היום אי אפשר לו להתפלל בכוונה וללמוד ולעסוק בעבודת ה', זה נמשך רק מהחושך שקדם לאור (במעשה הבריאה, כמו שכתוב שם "ויהי ערב ויהי בוקר". חושך קודם לאור) שמשם נמשך הגדר מלבר שיש על הטוב שבכל יום, כמבואר בזוהר הנ"ל. ומשם באים כל הטעויות והדחיות של כל אדם, שבכל יום נדמה לו כאילו היום הזה אינו כלום, כאילו אינו מימי חייו, כאילו היום אי אפשר להתקרב להשם יתברך כלל, כאשר נמצא זה ברוב בני אדם שאינם מפקחים על דרכיהם היטב, בפרט כשיש לו איזה סיבה ומאורע לטוב או להיפך חס ושלום, שאז היום מתבלבל אצלו לגמרי, עד שרוב (בני האדם) ימיהם כלים בזה להבל ולריק רחמנא ליצלן, כגון ביום הזה הוא יריד ויומא דשוקא [יום השוק, בו העסקים פורחים[ וביום זה צריך לחשוב חשבונותיו ובזה היום יוצא לדרך ובאלו הימים הוא בדרך נע ונד ומטולטל ובזה היום בא מן הדרך וצריך להרים המשאוי… ולסדר הסחורה ולחלקה כראוי, וביום זה מזדמן לו איזה מריבה וקטטה עם אחד, וביום זה נקרא על איזה סעודה וכיוצא בזה בטולים ובלבולים שונים בכל יום ויום, עד שכמעט בכל יום נמצא בו בטול ובלבול גדול.

ואפילו בשאר הימים שאין בו מאורעות כאלה, נדמה לו גם כן על פי הרוב בכל יום כאילו היום הזה אינו כלום… וכל זה נמשך מהגדר מלבר דאית על כל יום [הגדר מבחוץ שיש על כל יום] שנמשך מהחושך שקדם לאור".

האמונה בטוב שבכל יום, והידיעה שפזור המחשבה אינה אלא חושך המסתיר את האור, בכוחם לסייע לאדם להחליט ולבחור בטוב.

ולבחור בטוב, כאמור, משמעו לרכז את כח הרצון שיש באדם, ולחבר את מחשבתו רק, ואך ורק, לדבר שהוא עוסק בו, ובאמצעותו, אל הקדוש ברוך הוא בעצמו.

החושך שקדם לאור נמצא בכל יום, אבל גם האור נמצא בו! ואין הדבר תלוי אלא בנו – לשבור, בכח מחשבתנו, את החושך הזה, ולגעת באור!

"יום הוא, ועדיך יבוא"

וממשיך רבי נתן לבאר (שם בסעיף ז') "וזהו שכתוב (מיכה ז') "יום לבנות גדריך, יום ההוא ירחק חוק, יום הוא ועדיך יבוא"… שהסטרא אחרא [הצד האחר, דהיינו צד השקר והטומאה] והמניעות והדחיות, אתם אומרים, שזה היום הוא רק "לבנות גדריך", היינו הגדרים של הסטרא אחרא, שהם בחינת הגדר שיש על כל יום ויום, שלא יתקרב להטוב שבכל יום, כמו שמובא בזוהר וכו'… וזהו "יום ההוא ירחק חוק", שאתם אומרים שהיום

הוא רק לבנות גדריך, דהיינו הגדרים והמסכים שעל כל יום, שהם המניעות והדחיות, אבל הוא רחוק לעסוק בזה היום בתורה שנקראת חוק ומשפט, וזהו "יום ההוא ירחק חוק", שבזה היום ירחק חוק שהוא התורה, כי אי אפשר לעסוק בתורה ועבודה בזה היום מחמת דחיות ומניעות. (ולמי שכבר עוסק בזה – לו נדמה שאי אפשר לו לעסוק בזה בכוונה ובאמת כראוי).

אבל האמת אינו כן, כי "יום הוא, ועדיך יבוא", כי בודאי זה היום הוא יום גמור ובודאי נשתדל ונתגבר לעסוק בזה היום דווקא בתורה ועבודת ה' ולשבר את הגדרים שלכם וכל המניעות שלכם שאתם רוצים להחשיך ולהסתיר את אור היום, בחינת "יום הוא ועדיך יבוא"… שהנביא אומר בשם ישראל לסטרא אחרא והקליפות: "יום הוא ועדיך יבוא", אותו היום שאתם מלעיגים עליו לאמר בטל והלך לו (כלשון רש"י שם) כאילו זה היום בטל והולך לריק ולהבל חס ושלום, ואי אפשר להתקרב בו להשם יתברך מגודל השתטחות והתפשטות הגדרים והמחיצות והבלבולים שמתגברים מאד בכל יום עד שנדמה בכל יום שבזה היום אי אפשר לעבוד את השם יתברך (כראוי), אבל באמת אינו כן, כי "יום הוא" שמור ונצור ולא בטל "עדיך יבוא" – להחריבך! שבזה היום (דהיינו בעבודה הרוחנית שנעשית מתוך התגברות על הקשיים דווקא היום) יבוא אליך (הסטרא אחרא) חורבן והריסה, שנזכה להרוס הגדרים והמחיצות שלך (כמו שכתב רש"י "עדיך יבוא" – להחריבך) עד שנזכה להתקרב להטוב שבזה היום דווקא".

"כי יש יום"

ועוד מבאר שם רבי נתן (סעיף י"ב), שמי שזוכה לעסוק בעבודה קדושה זו, לייחד מחשבתו עם מעשיו, ולכוון בכל יום לזכות אל הטוב שבו (אף שאינו זוכה לכך בשלמות כראוי) מקרב בכך את גאולתו הפרטית ואת גאולת ישראל בכלל, וכלשונו: "וזהו (מה שכתוב בירמיהו ל"א) "כי יש יום קראו נוצרים בהר אפרים קומו ונעלה"… היינו כי מי שהוא נוצר ושומר וממתין לישועת ה' – בודאי יש לו יום! כי סוף כל סוף יגיע היום שהוא מצפה, שיזכה להתקרב אליו יתברך, בחינת "כי יש יום קראו נוצרים (דהיינו שומרים) בהר אפריים – קומו ונעלה" בחינת "יום הוא ועדיך יבוא" שנאמר גם כן על הגאולה האחרונה".

…"אבל אחר כל אלה, אפילו מי שהוא ממארי דחושבנא (בעל חשבון הנפש) וחושב עם עצמו בכל יום וזוכר ויודע היטב שימיו מנויים וספורים וקצובים, אף על פי כן מגודל התגברות הסטרא אחרא שמתגברת כנגד הקדושה מאד בכל מיני תחבולות, ובפרט כנגד מי שרוצה לכנוס בעבודת ה', על כן יכול להיות שאף על פי כן יתגבר כנגדו הבעל דבר חס ושלום ויבלבל עבודתו חס ושלום, ולא די לו בזה, כי אם שירצה חס ושלום על ידי זה לסתור ימי ספירתו לומר לו: מה בצע שתספור את ימיך בכל עת ותחשוב על אחריתך בכל יום, מאחר שאתה רואה שעם כל זה אינך פועל להיות כרצונו יתברך באמת, כי נשתה גבורתך ויצרך תוקפך רחמנא ליצלן, אבל אם (האדם הוא) משכיל על האמת לאמיתו, יאמר וישיב לליבו: אף אם יעבור עלי מה (שיעבור), אני על משמרתי אעמוד, לשמור ולצפות ולהמתין לישועת ה', ובתוך כך אחטוף מעבודת ה' כל מה שאוכל בכל יום ויום מעט או הרבה…

וכשיהיה חזק ואמיץ בדרך זה, שימנה ויספור את ימיו (וישתדל לקשר מחשבתו אל מעשיו ולהביא אור בכל יום כפי כוחו ויכולתו) אף על פי שנדמה לו שאינו יוצא חובת היום, ואפילו אם האמת הוא כן, אף על פי כן אני מחויב לשום כל ליבי ומגמתי ותקותי להמתין ולצפות לישועת ה'…

ואז בודאי יזכה שיגיע יום ישועתו שיתקרב להשם יתברך, בבחינת "כי יש יום קראו נוצרים", "נוצרים" דווקא, שהוא לשון שמירה והמתנה, דהיינו שעצם הרצון והכוונה להתחבר לה' ולעשות רצונו כפי מה שיוכל, הן בכמות והן באיכות, אף על פי שהוא רחוק וחסר עדיין משלמות, אם יתחזק לעשות את שלו בכל אופן ובכל מצב, מובטח לו בלי ספק, כדברי רבי נתן, שודאי יבוא יומו, דהיינו יום ישועתו ופדות נפשו, "כי יש יום" של גאולה – גם עבורו ובשבילו!

(אור פנימי – אתר האינטרנט של הרב ארז משה דורון)