"וכן חנה, כאשר ה' סגר רחמה: "ותתפלל אל ה' ובכה תבכה וכו' והיה כי הרבתה להתפלל", ודרשו חכמינו זיכרונם לברכה במדרש: מכאן, שכל המרבה בתפילה הוא נענה."

הגדר של ריבוי בתפילה שמוזכר כאן טעון בירור. חז"ל אומרים במדרש (ילקוט שמעוני נ"ך סימן תקט)ש"יש תפלה שנענית לארבעים יום, ויש תפלה שנענית לעשרים יום, ויש תפלה שנענית לשלשה ימים, ויש תפלה שנענית ליום אחד, ויש תפלה שנענית לשעה, ויש תפלה שנענית עד שלא יוציא האדם אותה מפיו". לכל תפילה יש את המידה הפרטית שלה. אם-כן, מתי נוכל לקרוא לדבר 'ריבוי'? ובנוסף לכך, המושג ריבוי לכאורה נראה כלא מתאים בנידון שלנו. ריבוי הוא תמיד הוספה על גבי דבר קיים. מי אומר שלהתפלל ארבעה פעמים על אותו דבר נקרא להרבות? אולי רק עשיתי את מה שנצרך?

נתבונן במקור שממנו חז"ל לומדים הלכה זו. חנה שהייתה עקרה וסבלה מאשתו השניה של בעלה, שפכה את ליבה בתפילה כאשר הגיעה למקדש, ושם מסופר: "וחנה היא מדברת על לבה, רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע, ויחשבה עלי לשיכורה. ויאמר אליה עלי, עד מתי תשתכרין, הסירי את יינך מעליך" (שמואל-א, א). הדבר נראה תמוה: מדוע עלי יחשוד אותה כשיכורה, כאשר הדרך להתפלל היא כשהשפתיים נעות והקול לא נשמע לאחרים (ברכות דף לא ע"א)? מבאר המלבי"ם, שקיימות שני סוגי תפילות. תפילה למלאך, ותפילה לה'. התפילה למלאך היא בקשה ממנו שיבקש מה' עבורנו, והאדם נצרך לפרט ולהרבות בתחנונים כדי שיסכימו למלאות את בקשתו. בנוסף לכך, תפילה זאת נעשית בקול, באופן שאחרים יכולים לשמוע את המבקש. לעומת זאת, התפילה לה' היא יותר קצרה, משום ש"האלוקים בשמים ואתה על הארץ, על כן יהיו דבריך מעטים" (קהלת ה). בנוסף לכך, תפילה זו נעשית בלחש, באופן שאחרים לא יכולים לשמוע את המתפלל. עלי רואה את חנה מתפללת בלחש, ומזה הבין שהיא מתפללת לה', אך לאחר שראה כי מאריכה היא, הסיק שהיא שיכורה – שהרי האריכות נצרכת רק אצל המלאכים, והיא לא דיברה בקול. חנה עונה לו: "אשה קשת רוח אנכי, ויין ושכר לא שתיתי, ואשפוך את נפשי לפני ה'". הסיבה לאריכות המרובה היא מצב נפשי הקשה, שהביא אותי לשפוך את נפשי לפני ה', ולשם כך נצרכתי להרבה זמן. לכאורה תשובתה תמוהה. הרי אמרנו שהתפילה לה' יותר קצרה, וגם חנה ידעה שכן הוא, שהרי התחילה לנמק את האריכות, ולא רק אמרה שבאמת היא התפללה לה'. ואם-כן, מדוע היא האריכה, בשעה שלא היה לה לעשות כן?

בשלב הראשון אנו רואים חילוק ברור בדברי חנה. אולי בתפילה יש לקצר, אבל אני עשיתי דבר אחר: "ואשפוך את נפשי לפני ה' ". כששופכים את הנפש צריך להאריך. השאלה שעולה היא, מדוע האריכות רצויה בהשתפכות הנפש, אם הסיבה לחוסר האריכות היא מפני ש"האלוקים בשמים ואתה על הארץ"?

* * *

מהי השתפכות הנפש? היאך היא נתונה לשפיכה בשעה שאיננה נוזל, וכיצד שופכים אותה, ולשם מה? והנה, אם נתבונן, נראה שקיים חילוק בין הרקה ושפיכה. הרקה, כשמה, באה לעשות את הדבר ריק. אין תכלית בפעולה לכשעצמה, כי אם בתוצאותיה. לעומת, כשהתכלית שלי נמצאת בפעולה עצמה, אני קורא לה שפיכה – ולשם כך אני מדבר על הפעולה, ולא על תוצאותיה. המשמעות הפשוטה של שפיכה היא הורדת דבר מגובה מסוים למקום נמוך, כמו בפסוק (תהלים עג): "כאין שופכו אשורי", שמשמעו שמקור עמידתי כמעט נשפך, דהיינו, נפל לארץ. אך בשפיכה מתחדש דבר נוסף מסתם נפילה. לא רק שהדבר נופל, אלא הוא גם מאבד את צורתו. הכלי נותן למים צורה מסוימת, אך בנפלם על פני הקרקע צורתם אובדת והם מתפזרים לכל עבר. אם נגדיר בקצרה את השפיכה נאמר כך: פעולת הורדה שלא רק מחסרת מגובה הדבר, אלא גם מאבדת את כל קיומו ויציבותו. לכן הגדרת הדבר נמצא בפעולה. מהות הפעולה היא לבטל את מהות הדבר, ולא רק להוציא אותו מהמקום בו הוא נמצא.

חנה טוענת: מי שרוצה לבקש מה' דברים, צריך לקצר את דבריו. האדם לא אמור לתפוס את עצמו כשווה אל המלך. "אימת חלש על הגיבור, וכל שכן גיבור למעלה וחלש למטה" (רש"י בקהלת שם). אני לא באתי רק לומר שאני צריכה כך וכך דברים – אני שופכת את נפשי. מביעה את כל חוסר הקיימות והיציבות שלי, או לפי מה שדיברנו בפעמים הקודמות, אני מגלה שאני תפֵלה. לא שחסר לי פרט מסוים ומלבד לכך אני בסדר גמור, אלא חסרון אותו דבר יוצר חיסרון מהותי בתוכי. התרגום מפרש את המילים "ואשפוך את נפשי", "אמרית עולבן נפשי בצלו" – אמרתי את פחיתות נפשי בתפילה. כך היא מכנה את מעשה התפילה מבחינתה. אנחנו היינו מתארים תפילה: ביקשתי שכל, רפואה וכסף. חנה אומרת: הבעתי את פחיתותי המהותית, את חוסר הקיום המשווע שלי. כדאי שנתרגל לשמוע את הדברים. עניין ביטוי החסרונות אינו להבהיר לקדוש-ברוך-הוא שאנחנו באמת צריכים את מה שאנחנו מבקשים. עניין ביטוי החסרונות בא להבהיר לנו, שאנחנו תפלים וחסרי קיום. מתוך כך תבוא בקשה אמיתית לה', מתוך תפיסת עומק חסרון המציאות והישענות על ה', ובכך תהיה קריאה אמיתית: "קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת" (תהלים קמה). התפללתי – עשיתי את עצמי תפל.

כעת נותר לנו לברר מדוע השתפכות הנפש מאפשרת להאריך בתפילה. אם מטרת האדם רק לומר את הדברים שחסרים לו, אם-כן, נמצא שהוא מדבר לה' כמציאות פרטית בפני עצמה, שמבקשת עזרה מדבר הרבה יותר גבוה ממנו. אמנם, אם מטרת האדם לשפוך את נפשו, כלומר, להביע את פחיתות נפשו, ומתוך כך להישען על ה' באופן גמור, בידיעה שבלעדי ה' אין לו שום קיום וחיות, שמתוך כך "הא-ל ישועתנו סלה" (תהלים סח) – הקדוש-ברוך-הוא יתגלה כישות שלנו, כביכול. מי שרוצה לעשות זאת, בהכרח שיצטרך להאריך בביטויים ותיאורים של פחיתות נפשו, שהרי בלעדיהם לא יוכל האדם להגיע לתפיסה שאכן הוא תפל. מי שרוצה לזכות לעבודת התפילה השלמה "ורק על ידי זה יכול להושע בכל דבר", כמו שכותב המלקט בפתיחת ההקדמה, חייב לשפוך את נפשו: לגלות את עליבות ופחיתות נפשו, להוריד כל תחושה של קיימות ויציבות, ולא רק להכיר שהוא חסר – שבכך נעשית רק הורדה. הוא צריך להכיר שהחיסרון שלו נוגע לעצם קיומו. נשפך הוא כמים על פני הקרקע. בוודאי שצריך להאריך באופן כזה. זאת טענת חנה. האריכות בתפילתי נובעת מהצורך להתפלל אל ה' לא בתור אמירת בקשות, אלא כגילוי עמוק בתוכי, שלהגיע אליו יש להקדים את פחיתותי.

* * *

שאלנו, כיצד אפשר להרבות בתפילה, בשעה שאיננו יודעים כמה עלינו להתפלל. מהו הריבוי אם כמות עצם הדבר לא ידועה לנו, שאחריו תפילתנו תהיה הוספה עליו? אמנם, אפשר לומר את עצם הבקשה, וזה המעשה הפשוט ביותר של תפילה. כל פעולה נוספת של העמקה באותו חיסרון, ומתוכו אנחנו מכירים בצורך להישען על ה', ולא כהכרח רגעי, אלא מתוך הבנה שאין לנו שום צורה של קיום בלי חסדי ה' שיקיימו אותנו. מי שירבה באותה העמקה של "ואמרית עולבן נפשי", אמירת עליבות הנפש, הוא המרבה בתפילה, וחז"ל אומרים לו שבוודאי ייענה. ברגע שמגיעים אל הריבוי, אז נעשית הקריאה המהותית ביותר, שאינה אומרת: "אני צריך רפואה", אלא אומרת: "אני צריך אותך". זאת הקריאה האמיתית ביותר, וברגע שנקרא כך, "מי גוי גדול אשר לו אלוקים קרובים אליו, כה' אלוקינו" – ומתי – "בכל קוראינו אליו".