אנו נמצאים בשבוע הרביעי של ספירת העומר, השבוע שבו מתקנים את ספירת ה“נצח“. כשיום השבת הבעל“ט הוא ”נצח שבנצח“.

הברסלב‘רס מרגישים ’מחותנים‘ עם ’נצח‘… כמעט כל ארגון בברסלב קורא לעצמו בשם ’נצח‘ או ’נחל‘…

והלא ’נצח‘ גימטריא ’נחמן‘. וכי צריך יותר מזה?!…

ואין כאן רק גימטריא בעלמא, יש כאן קשר עמוק בין ’נצח‘ ל‘נחמן‘, שהרי כך אמר רבינו הקדוש ”ניצחתי ואנצח!" (עיין חיי מוהר“ן, רכט)

וכך משורר עליו המשורר בשיר ידידות:

"לַמְנַצֵּחַ אֲשֶׁר לָנֶצַח יְנַצַּח. בְּמִזְמוֹר שִׁיר בִּנְגִינוֹת אֲנַצַּח: לַמְנַצֵּחַ לְמִדָּתוֹ נֶצַח. כַּאֲשֶׁר פִּיו פָּצַח. הַאֲנִי לֹא נִצַּחְתִּי, נִצַּחְתִּי וַאֲנַצַּח" (שיר ידידות, נדפס בחיי מוהר"ן תחילת חלק שני).

לא לחינם, ”נצח שבנצח“ הוא היום האמצעי שבספירת העומר. כי אכן סביב אותו ”נצח שבנצח“ מסתובב הכל…

והרי לפניכם [תמצית] דבריו של הרה“ק מטשעהרין, אשר העתיקם רבי אברהם ב“ר נחמן בספרו ’כוכבי אור‘:

עִנְיַן סְפִירַת הָעמֶר בִּבְחִינַת עִגּוּלִים, שֶׁכָּל סְפִירָה וּסְפִירָה מְשֻׁלֶּבֶת בַּחֲבֶרְתָּהּ וּמְסַבֶּבֶת אוֹתָהּ, וְחוֹזְרִין חֲלִילָה וְהִנֵּה יָדוּעַ עִנְיַן הָעִגּוּלִים, שֶׁכָּל הָעִגּוּלִים מְסַבְּבִין וּמְעַגְּלִין סְבִיב נְקֻדַּת הַמֶּרְכָּז, וְהַמֶּרְכָּז שֶׁבִּסְפִירַת הָעמֶר הוּא הַסְּפִירָה נֶצַח שֶׁבְּנֶצַח שֶׁהִיא מְאִירָה בְּיוֹם כ"ה לַסְּפִירָה … כִּי כָּל הַסְּפִירוֹת, וּבְתוֹכָם גַּם הַסְּפִירָה הוֹד שֶׁבְּהוֹד שֶׁמְּאִירָה בְּיוֹם הִסְתַּלְּקוּת רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחָאי זַ"ל, מְסַבְּבִין וּמְעַגְּלִין סְבִיב נְקֻדַּת הַמֶּרְכָּז שֶׁל יְמֵי הַסְּפִירָה שֶׁהִיא נֶצַח שֶׁבְּנֶצַח אֲשֶׁר הִיא מִדָּתוֹ שֶׁל רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ זללה"ה (כוכבי אור, חכמה ובינה, בסופו)

הכל מסתובב סביב ה“נצח שבנצח“, סביב רבינו הקדוש.

ובכן, מה זה בכלל ’נצח‘?

התשובה הפשוטה היא: נצח זה נצח ~ נצחיות; דבר שלא נגמר לעולם.

אך ’נצח‘ יש לו עוד פירוש: נצחון. [השורש של ’נצחון‘ הוא ’נצח‘]. ואכן, שני מושגים אלו – נצחיות ונצחון – קשורים זה בזה!

נצחון ונצחיות הולכים ביחד, מה שהוא נצחי הוא נצחון, ונצחון שאינו נצחי אינו נצחון.

וכך כותב מוהרנ"ת:

עקר הנצחון הוא נצחון נצחי, דהינו מי שזוכה לנצח את עצמו לנצח תאוותיו ומדותיו הרעים ולנצח את כל הרוצים למנעו מנקדת האמת ולהרחיקו על ידי זה מאביו שבשמים חס ושלום. כי מאחר שכונתו לשמים באמת, הוא מנצח תמיד איך שיהיה. כי מי שכונתו באמת לאמתו בשביל סטרא דקדשה, איך שמתנהג עמו הוא מנצח תמיד. כי כל פעלה ותנועה קטנה וגדולה שעושה בשביל הנצחון הזה, היא נשארת קימת לנצח לעולמי עד ולנצח נצחים. כי אין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה אפלו שכר שיחה נאה. וכמו שאמר ישעיה ואני אמרתי לריק יגעתי וכו' אכן משפטי את ה' ופעלתי את אלקי … כי רק ה' יתברך וכל החפצים לעשות רצונו באמת, הם זוכים לבחינת נצח, הינו בחינת נצחון האמתי בחינת נצח ישראל לא ישקר. אבל שאר הנצחונות הם כלם שקר (ליקוטי הלכות, ברכת הראיה וברכות פרטיות ה, ב)

בקיצור:

אם אתה מחובר לנצחיות – אתה תמיד מנצח!

גם אם אתה לא חברה‘מן גדול, ולא הגעת להישגים מרשימים – ניצחת!

נסביר מעט את הדברים:

בעולם הזה כדי לנצח ולהגיע להישג מסוים, אתה חייב להגיע לתוצאה מוגמרת.

במלחמה גשמית, הניצחון אינו אלא בסוף המלחמה, ולא באמצעה וכ“ש שלא בתחילתה. גם כשחייל מצליח להרוג עשרות מהאויבים, עדיין אין הדבר נחשב לנצחון אלא אם כן יביא הרג זה לנצח סופית את האויב.

ולא רק במלחמה, אלא בכל תחום בעולם הזה הוא כך. לדוגמא: קבלן שקיבל על עצמו לבנות פרויקט, לא ייקרא ’מנצח‘, אלא אם כן יגמור את הפרויקט בשלימותו. כל זמן שלא סיים את הבניה, עדיין לא ניצח.

המלט שהוא שופך לתוך היסודות, והשלד שהוא בונה, אינו אלא דרך לשלימות / לניצחון, אך לא הניצחון עצמו. אי אפשר לעשות ’חנוכת שפיכת המלט‘… רק כשיעמוד הבית על תילו, יגיע הדבר לשלימותו ונצחונו, ויוכלו לחגוג את ’חנוכת הבית‘.

וכן בכל שאר התחומים – הנצחון של הדבר אינו אלא בסופו. ואם אכן נתקע האדם באמצעו, לא ייקרא ’מנצח‘.

עתה נתקדם עוד צעד:

לא רק בגשמיות הוא כך, אלא גם בעבודת ה‘, אם לא מחוברים ל“נצח“, ה“נצחון“ אינו מיידי…

לדוגמא:

שניים שיושבים ולומדים בהתמדה מסכת מסוימת בש“ס. האחד יושב ולומד כדי להשיג תעודה או מעמד, והשני יושב ולומד כדי להתקרב על ידי הלימוד להשם יתברך.

הראשון, לא ינצח ולא יגיע להישג אלא כשאכן ישיג את התעודה או את המעמד החברתי… הלימוד עצמו אינו נחשב עבורו ל“נצחון“.

רק כשהוא יזכה להיות ”חתן תורה הבינלאומי“ / ”מרן ראש הישיבה“ או לפחות ר“מ בישיבה מפורסמת, אז הוא יחגוג את הנצחון…

אך השני, שמחובר ל“נצח“, מנצח כל רגע. גם אם הוא לא יגיע לשום מקום בחיים, כל שורה בגמרא היא נצחון נצחי!

וכן גם בעבודת המידות והתאוות:

שנים שיושבים ועושים ’דיאטה‘. האחד עושה כן, כדי להרזות. והשני עושה כן כדי לבטל את תאוותו לאכילה. הראשון לא ינצח, אלא כשאכן יצליח לעמוד במשימה לאורך ימים ויגיע למשקל הרצוי. אך השני, בכל פעם שהוא מונע את עצמו מללכת אחר תאוותו, הרי הוא מנצח נצחון נצחי!

יותר מכך:

שנים שעובדים על 'תאות אכילה', האחד עובד עליה כדי לזכות להיות 'עובד השם', והשני כדי לעשות נחת רוח להשם – זה שמחובר ביניהם יותר ל"נצח", מנצח מיידית יותר… ודוק היטב.

וכך כותב על כך מוהרנ"ת:

ועל-כן צריכין לדעת שיקר מאד מאד בעיני ה' יתברך כל נצחון כל שהוא של האדם שהוא לשם שמים באמת. כי כל עבדא בעלמא ותנועה קלה שהאדם מתגבר בשביל להגיע ברצונו יתברך, כגון שנתחזק להתפלל בכונה ובכח או לשבר איזה מדה ולהתרחק את עצמו מאיזה תאוה וכיוצא בזה, מכל שכן וכל שכן כשמתגבר לנצח המונעים ומתגבר לקרב את עצמו לרבי אמת שבזה תלוי כל חיותו לנצח, כל תנועה ותנועה שעושה בזה היא יקר מאד מאד בעיני ה' יתברך. כי תכף כשעושה איזה עבדא ותנועה בעלמא בשביל רצונו יתברך, תכף הוא מנצח הרבה נצחון האמתי ונצחי, כי רק זה עקר הנצחון אמתי, כי זה הנצחון ישאר קים לנצח, כי לית רעותא טבא דאתאבד … ועל כן כשרוצין לנסע לרב האמת אף על פי שאחר כך מתגבר יצר הרע חדש גדול יותר וכו' כמו שמבאר במקום אחר , אף על פי כן כבר נצח הרבה תכף כשהתחיל לנסע, כי כל תנועה של נצחון דקדשה ישאר לנצח כנ"ל. כי אתה מרום לעולם ה'. (שם, ט)

ולעובדא למעשה, שימו לב אנשי ה"נצח":

רבינו הקדוש מוליך אותנו בדרך שכולה 'נצח' וכל כולה 'נצחון'. מי שהולך בדרכו של רבינו הקדוש מנצח כל רגע!

כדי לנצח בעבודת ה', לא צריכים דווקא להרים פרויקטים מורכבים, או לכבוש פסגות. צריכים רק להיות מחוברים ל"נצח"; לחשוב על התכלית הנצחית, ולהיות מחובר לאותו צדיק ששמו 'נצח'.

ואז, אתה תמיד מנצח. כי כל מה שאתה מצליח לעשות זה נצחון נצחי!