משל למה הדבר דומה? למלך אדיר, טוב לב ומושלם בכל מידה נכונה, ולו בן יחיד ומיוחד. ביקש המלך לחנך את בנו לקראת ייעודו הגדול וחשב לעצמו: כאן בתוככי הארמון, לא חסר הילד דבר, סיעת משרתים עומדת הכן, חרדה לכל מוצא פיו. במקום שכזה לעולם לא יוכל לגדול ולהיות לאיש. יש להכשיר אותו, לחשל את רוחו, לשם כך מוכרחים להפגיש אותו עם קשיי החיים.

אמר ועשה. בבוקר בהיר אחד, הועמס בן המלך על מרכבה הדורה שעשתה את דרכה למרחקים. הוא הושלך במרכזה של עיר זרה, בכיסו מעט מזומנים ועל גבו תרמיל מסעות. מסע החישול נמשך מספר חודשים. המציאות הכריחה אותו לבצע את הדברים אותם לא חלם מימיו לעשות במו ידיו. הוא למד על בשרו איך שורדים בכל זמן ובכל מקום. רק מחשבה אחת הדאיבה את ליבו. 'מה חטאי ומה פשעי כי הושלכתי הנה לבדי'. בן המלך לא היה מסוגל להבין איך הסכים אביו הרחום להפקיר כך את גורלו. האמת נחשפה ביום אחד, בעיצומה של התמודדות מסוכנת במיוחד. הסכנה שהתרגשה על בן המלך לא הותירה ברירה אחרת, ואנשי המלך – אלו שהופקדו מלכתחילה לשמור ולהשגיח מאחורי הקלעים, על הבן המתחשל, זינקו ממחבואם ברגע האמת.

* * *

שלהי החורף. הנפשות אף הן מצוננות משהו, עטופות בדאגות היומיום, עסוקות בשאלות המחר, והאדם רק מאחל לעצמו לעבור את הימים הבאים בשלום.

ופתאום בעיצומו של מרדף הקיום, מכריזים בבית הכנסת ואומרים 'המולד יהיה ביום…'. חודש אדר מפציע ועולה מבעד לעננים האפרוריים, ולפניו יוצא הכרוז "משנכנס אדר מרבים בשמחה". שמחה, אומר אדם לעצמו, מאן דכר שמיה? למי יש מקום פנוי במוחו להחדיר פנימה קרן שמחה, ובכלל, שמחה אמורה מן הסתם לפרוץ מאליה מתוך לב רחב ורוגש, שמח ומלא סיפוק, מה פשרו של ציווי כה תמוה, שאומרים לו לאדם סתם כך ביום סגריר: 'הייה בשמחה, כאן ועכשיו'. מה זאת?

כל הסיבות לשמחה

פורים בפתח וצרור בשורות בצקלונו. אך קודם לכן, על מנת לסלול דרך של ממש אל אותה שמחה שיש להרבות בה, שומה עלינו להתפטר מטעות אחת, איומה ועקשנית, הטעות אותה מציג עמלק.

מדוע קשה לאדם לרומם את רוחו לשמחה? משום שנדמה לו, באופן המוחלט ביותר, שאין בסביבה שום סיבה שמצדיקה להיות בשמחה. אדם נוהג לשפוט את מצבו על פי מה שנראה לעיניים, והעיניים הלא רואות רק מסך אטום של הסתרה. על המסך הזה מצויירת תמונת מצב די עגומה: עניינים תקועים, חסרון כיס, הפסדים וביזיונות. בשעה שאומרים לו לאדם לשמוח, הוא מחפש מיד סיבה לכך, ובסביבה שמציג הדמיון אין כזו סיבה.

אך דווקא משום כך מצווים אותנו חז"ל להרבות כעת בשמחה. ביסודו של הציווי טמון רעיון נפלא. אומרים לו לאדם: 'תבין איש יקר, אתה מעביר את חייך בטעות אחת ארוכה ועצובה. אתה מעוניין להתחדש ולחיות, אך אינך מוכן לקבל את הצעד הראשון והחיוני ביותר. להסכים לארח בליבך את השמחה'. השמחה קשורה בליבו של כל יהודי. שמחה הנובעת מתוך התקשרות הנשמה בחי החיים, השי"ת. אולם היהודי הזה, פעמים שהוא עסוק עד למעלה מראשו בדאגות ומחשבות, ואת הדבר הקרוב והחיוני ביותר לליבו, הוא זונח ברישול: את נקודת השמחה.

בראש חודש אדר, מכוונים אותנו אל ההכרה האמיתית שיש לנו את הסיבות כולן להיות בשמחה.

התמונה האמיתית

הגילוי של ימי הפורים מפעים, והוא עולה ובוקע דווקא מתוך הסתירה העצומה. רק כעת יצאנו ממצרים באותות ומופתים, ולפתע פתאום צצה ועולה שוב פרשיית גלות, גזירות ורדיפות, רודנים וממלכות. מחזירים אותנו אל מאחורי מחיצת ההסתרה. אבוי.

מי שעיניים לו, רואה כאן תמונה שונה בתכלית. דווקא סיפורה של גלות מצרים, אמור לעזור לנו להסיר את הלוט מעל גלות בבל וגזירות המן הרשע. כעת אנו יכולים להשקיף על מאורעות המגילה, לשמוע את גזירותיו של אותו רשע, ולהבין. הכל כאן בעצם רק מחזה תעתועים. כפי שהופיע בורא עולם, ברגע הנכון, מאחורי פרגוד מצרים, ביד חזקה ובזרוע נטויה, כך ממש הוא מצוי גם כעת מאחורי המסך, מסתתר בין הצללים, ומשגיח בעינא פקיחא על בניו האהובים. אם כך הדבר, הרי זו השעה המתאימה ביותר לשמחה עצומה.

יהודי שזכה לתפוס את הרעיון העצום הזה, שרוי כבר כעת בעולם של גאולה.

יהודי אמור יום אחד להבין שאל המקום בו הוא שרוי כעת, על קשייו ותלאותיו, שלחו אותו בכוונה תחילה. לא על מנת שיכשל, רק כדי להתחנך ולהתחשל; יהודי אמור גם להבין באותה הזדמנות יקרה, שעל אף ונדמה לו כאילו שכחו ממנו, הותירו אותו בגפו לחסדי המאורעות, לאמיתו של דבר, ברגעים אלו ממש צופה ומשגיח עליו אביו הגדול. יהודי הזוכה לחיות במחיצת הבנה שכזו, שום מצב ומציאות אינם יכולים למנוע ממנו שמחה ואושר. יהודי שכזה, מסוגל להבין ולקיים את הציווי "משנכנס אדר מרבין בשמחה".

הגילוי הנפלא הזה מצטייר היטב גם מתוך הפרשה. אנחנו מצויים כעת אחרי גאולת מצרים, בקיעת הים, ומתן תורה. אפילו אחרי המעידה האיומה והמבישה שאירעה מיד אחרי קבלת תורה, במעשה העגל. על פניו נראה כאילו החטא האיום, במיוחד לאחר גילויי החיבה העצומים ששפעו עלינו עד עתה, אמור לסתום את הגולל לחלוטין. ולא היא! מיד לאחר מכן, מפציעות וזורחות פרשיות תרומה ותצווה. עם ישראל מצווה להקים משכן על כל פרטיו ודקדוקיו. בורא עולם מבקש לשכון בתוכם, לקבוע את דירתו בין בניו האהובים, ואין גילוי חיבה עצום מזה. לומר לך, שאת תמונת המצב האמיתית לעולם לא נוכל לשער.