ראשי > מאמרים בתורת ברסלב > הפגישה > הפגישה – חלום אמיתי

הפגישה – חלום אמיתי

כ״ט בתמוז תשע״ט

"ובו תדבק", מצווה אותנו התורה, ומורה לנו כי אנו חייבים שיהיה קשר הדוק ובלתי ניתן להתרה בינינו לבין בורא עולם. אבל איך עושים את זה? איך מגיעים לזה? איך הופכים כל תפילה – אותה אנו מתפללים לעתים רק על מנת לצאת ידי חובה – לשיחה עם השם? ואיך נתונים למהלך חיינו כולו מהות של דבקות בהשם יתברך? | הפגישה | פרק ב

הפרקים הקודמים: [הקדמה] | [פרק א] | הפרק הבא: [קשר אמיתי]

היה אברך אחד שיגרתי, לא מי יודע מה מתמיד, אבל גם לא בטלן חס ושלום. היה קם שעה לפני הכולל, רץ לשטיבלאך ומשתחל לאיזה מנין מתקדם, ומשם רץ לטעום משהו ומשם לכולל. בערב נהג לעסוק באיזה משהו צדדי להכנסה נוספת עד השעות המאוחרות. בקיצור, חיים שיגרתיים.

יום אחד הוא מתעורר בבוקר וכולו נרגש. הוא ישב על המיטה עם פנים בוהות. פנה לרעייתו ואמר לה: את לא תאמיני מה חלמתי. זה פשוט לא יאומן שיש בדורנו כאלה חלומות. נו, מאיצה בו רעייתו, ספר כבר מה חלמת, היה לך איזה חזיון שמימי? דיברת עם המשיח?

האברך הניף את ידו בביטול ונענה: מה פתאום עם המשיח. את לא תאמיני עם מי דיברתי. חלמתי שאני עומד באיזה היכל בשמים. ועומד לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו. הוא יושב על כסא הכבוד, ואני עומד מולו ומדבר איתו, והוא מקשיב לי לכל מילה ומילה. תגידי, את חושבת שיש כזה דבר בדור שלנו?

ענה לו רעייתו: אני לא מבינה אותך בכלל. הרי אין אדם חולם אלא מתוך הרהורי לבו, אז מה הפלא שאתה חולם שדיברת עם הקדוש ברוך הוא, הרי אתה מדבר איתו שלש פעמים כל יום…?

הוא היה המום. הוא השתתק לכמה שניות ופלט בשפה רפה: נכון, את צודקת… וכי מה יאמר לה, שהוא לא שם לב בכלל שבתפילה מדברים עם הבורא עולם בכבודו ובעצמו והוא מקשיב לנו לכל מילה. אז הוא שתק.

את הסיפור הזה סיפר הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל לתלמידיו בישיבת פורת יוסף, כשחפץ להמחיש להם כמה עלינו באמת להתפלל ולא רק לומר את התפילה. יתכן כזאת מציאות שהאדם עושה הכל, באמת הכל, מהדר בתפילין, בארבעת המינים, מנצל את זמנו ללימוד התורה, מתפלל במנין איטי. אבל הכל נעשה כמו מישהו שיש לו טבלת מטלות עם סימונים שלV. והוא דואג שהיום גם כן יהיה מסומן שעשה את חובתו.

אחים יקרים ואהובים!

אולי באמת כדאי לבדוק את זה אחת ולתמיד, האם אנחנו עוסקים כאן במעלות או עניני מחשבה וחסידות או בקיום מצות עשה דאורייתא? האם מה שמופיע בשולחן ערוך בסעיף הראשון 'שיוויתי ה' לנגדי תמיד' זו חומרא או הלכה?

אז יש לנו את רבינו יונה שכותב בזה הלשון: השמר לך פן תשכח את ה' אלהיך … הוזהרנו בזה לזכור את השם יתברך בכל עת וחייב אדם לקנות לנפשו תמיד הנהגות המחוייבות מן הזכירה(ש"ת שער ג,כז) והעתיקו בספר החרדים במנין התרי"ג מצוות (פכ״א, ו) וכשהרמ"א ראה לנכון לכתוב כבר בסעיף הראשון את ההוראה של 'שיוויתי ה' לנגדי תמיד', ציין על זה הגר"א שמדרגת הצדיקים היא כפי שקיימו את הענין הזה, כמו שכתוב על נח "את האלהים התהלך נח". וכן אצל חנוך וכל אבותינו הקדושים.

כשהאדם עוסק בתורה הוא למעשה מתדבק בקדוש ברוך הוא, שהרי "אורייתא וקודשא בריך הוא וישראל חד הוא" (זוהר אחרי מות דף עג), אולם זה לא מחייב שהוא יזכור ברגעי לימודו את הקדוש ברוך הוא. הבעל שם טוב התבטא פעם על מתמיד אחד, שהוא לומד כל כך בהתמדה עד כדי כך שאין לו כבר זמן לחשוב על הקדוש ברוך הוא. ובזה הוא פירש גם כן את המשנה בפרקי אבות (פ"ג, ח) השוכח דבר אחד ממשנתו כאילו מתחייב בנפשו. דהיינו שהוא לומד תורה אבל הוא שוכח את הקדוש ברוך הוא, יחידו של עולם, וממילא נעשה הכל כלימוד חכמה בעלמא, רחמנא ליצלן.

אזכרה ימים מקדם, כשהסתופפתי בישיבה גדולה, כשהיו הבחורים מתקבצים לחדר השיעורים בשעה תשע בבוקר. היה פותח ראש הישיבה את פיו בחכמה ואומר: בחורים יקרים! התאספנו כאן עכשיו לעסוק בתורה, לא סתם ככה כי בשעה תשע מתחיל השיעור, אלא בגלל שיש בורא עולם שנתן לנו תורת אמת, והתורה נותנת קיום לעולם. אז התאספנו ללמוד. עכשיו אפשר להתחיל ללמוד…

ככל שמעמיקים בביצוע המעשי של מצות "ובו תדבק" מתברר שהיא אינה פשוטה בכלל. הגענו למציאות כזאת שהכל כל כך נגיש וקל עד שבאמת לא מוצאים זמן להרים את העיניים למעלה ולצפות לישועה. על החזון איש למשל, מסופר שכשהיה עוסק בגמרא ומגיע לאיזה קושיא מורכבת. היו הוא והחברותא סוגרים את הגמרא, זה פונה לקרן זוית זו וזה פונה לקרן זוית זו, קוראים פרק תהילים ומתחננים לבורא עולם שיאיר את עיניהם, ורק אחר כך חזרו שוב לליבון הסוגיא. כיום זה נדיר למצוא מישהו שעושה את זה. הלא יש את מתיבתא, שוטנשטיין, ושיננתם. אולי רק כשיש סתירה בין הפירושים מתחילה להיווצר בעיה…

אם פעם היית מחפש איזה ספר בביהמ"ד ובשלב מסויים מרים עינים לשמים ואומר: 'ריבונו של עולם, היכן נמצא חידושי הרשב"א?' כיום, אתה פונה לחדר הספריה ומוציא דרך המחשב כל מה שחיפשת.

בחג סוכות אחד, בעת עלותי על יצועי, נשאתי את עיני השמימה וראיתי את העננים ההולכים ובאים. היה קצת משב רוח וכל רגע היה עלול לרדת גשם. במצב כזה על פי ההלכה עוד היה חיוב לישון בסוכה. אני מנסה להירדם אולם מידי פעם מתעורר על כל רשרוש קל, אולי זה גשם, והתחלתי לחשוב לעצמי איזה מין שינה זאת עם כזאת תלות שבכל רגע יכול להפתיע גשם….

ואז, חלפה לי במוח מחשבה האומרת: זה בדיוק הענין. בשביל זה עזבנו את הדירת קבע ויצאנו לדירת עראי. כמה כבר יוצא לך בבית להסתכל למעלה, הלא אתה מרגיש שליטה מלאה, אתה ישן טוב וזהו זה. השלימות הזאת זה בעצמו החיסרון. איפה הקדוש ברוך הוא פה בתמונה. התלות הזאת, העיניים למעלה, זה בדיוק מה שרוצים מאיתנו. לשם כך קיבלנו את חג הסוכות.

טוב, עד כאן הארכנו בתאוריות. בואו ונהיה מעשיים!

מה עושים בשביל לבנות קשר אמיתי עם הבורא יתברך?

כיצד נצליח להשתמש בכל קיום המצוות כאמצעי להתקרבות לאבינו שבשמים?

האם יש סיכוי לקיים קצת יותר באמת את ה'שיוויתי הי לנגדי תמיד'?

האם מצוות הדביקות בהשם תישאר עבורנו תמיד עלומה ונסתרת לה אי שם בספרי הראשונים, או שיש סיכוי גם לנו בדור כזה לא להסיח דעת מהבורא יתברך?

יש סיכוי! ועל כך נדבר במאמר הבא בע"ה.

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support