רק שלושים ושמונה וחצי שנים חי הרבי מברסלב עלי אדמות, ותורה כה עמוקה ורחבה הותיר אחריו. אין נושא מוסרי או השקפתי שלא נגע בו נגיעה שיש בה כדי "לבקוע את כל גידי קשיות הלב" – כלשון-קדשו על מגמת ספרו הקדוש "ליקוטי מוהר"ן" (חיי מוהר"ן שמ"ט). אין הוא מטיף מוסר כל עיקר, "ואמר שאינו יכול לומר דברי מוסר, כי כל דיבור מוסר שלו, מוטבל ומורחץ בדמעות" (שיחות הר"ן קכ"ד) – – – יחד עם זאת, הדרך הרחומה שלו, מלאת הרוך והאהבה, כה מחייבת, עד כי לאדם זר היא תיראה תובענית מדי – קימת חצות, התבודדות, שבירת תאוות, זכרון תדיר של עלמא דאתי, תפילה בכח, להיות בשמחה תמיד, קביעת שיעורים יומיים בכל חלקי התורה, הן הנה קצות דרכיו. גם הוא עצמו אמר: "הפחות שבאנשי, אני מוליך אותו בדרך של צדיק גדול מאד" (חיי"מ שי"ד). ואף על פי כן, הכל ברחמנות מאין דוגמתה – "כי היה רק כולו טוב ממש" (שבחי הר"ן כ"ב) – ואדרבה, מראה הוא לחוטאים הגדולים ביותר, כי "עדיין ה' עמם ואצלם וקרוב להם" (ליקו"מ ח"ב ז'). מאמר שני | לחצו כאן למאמר הראשון

בחזרה מארץ ישראל

הים הולך וגועש. ופתאום, רוח סערה עזה ביותר, עוגני הספינה ניתקים בכח רב מחוף האימים, עליו יושב עם פראי, "שכשבא יהודי לידם, מצוה ראשונה אצלם להקריבו לקרבן" (שבחי הר"ן כ"א) – – –

הפחד הגדול מפני חיות האדם הללו הסגיר את הרבי מברסלב ואת האיש הנלווה אליו – היהודים היחידים בספינה – למשך שלשה ימים, בבטן האניה. והנה התחלף באחת הפחד הגדול הזה, בפחד נוראי של ספינה מיטלטלת בעוז בין גלים שוצפים­קוצפים, העומדים להטביעה בכל רגע – – –

"והיתה שם צעקה גדולה בין הישמעאלים: המן! המן! (דהיינו, גיוואלד), והיתה הספינה מטורפת בים כל הלילה, עד אור הבוקר, אז נשקט הרוח סערה, וישמחו כי ישתוקו, אך לא הנחם למחוז חפצם, כי על ידי הרוח סערה, חזרו ובאו סמוך לעכו, בערך מהלך יום.

"אחר חצי היום, נתעורר עוד הפעם רוח סערה גדולה, ונשא את הספינה, והיתה הספינה מטורפת ומבולבלת כמה ימים ולילות רצופים, יעלו שמים ירדו תהומות, ולא היה לבעלי הספינה שום עצה איך להמלט, ויחוגו וינועו כשיכור; כל חכמתם תתבלע" (שם).

והנה מוצפת הספינה במים רבים – – – אף לחדר משכבו של הרבי חדרו. הלכו וגאו המים, והרבי ששכב ברוב חולשה על מיטה, נאלץ לעבור ולשכב על מצע גבוה יותר.

ועל הסיפון, המלחים הערביים עמלים קשות לשאוב את המים ולשופכם הימה. עלה מלווהו של הרבי למעלה, לראות את המצב, "וראה שכבר יש שם כמו גלים קטנים… כי הספינה נעשתה טעונה ממים לבד. ודרך הספינה להיות טעונה עם משא שני חלקים, וכבר השליכו הישמעאלים כל המשאות, ונשארה הספינה טעונה עם מים לבד, ומה שהיה שם עוד יותר מים ממשקל המשא הראוי להיות בספינה, אלו המים שאבו לחוץ, וגם את זה לא היו מספיקים לשאוב. ואז ראה האיש, שאי אפשר עוד על פי דרך הטבע להנצל, ובא אל החדר שלהם, ומחמת גודל הצער והפחד לא היה יכול לדבר כמעט" (שם) – – –

ראה הרבי את המצב הנואש כמעט, ענה ואמר: "ה' יודע, שמעולם לא השתמשתי בזכות אבות. אך עתה, מחמת ההכרח, נאלץ אני לבקש מה' שיצילנו בזכות זקני רבי ישראל בעל שם טוב, בזכות זקנתי אדל ובזכות זקני רבי נחמן מהורדנקה".

עוד המשיך הסער להשתולל, אך דוקא מחמת כן התקדמה הספינה במהירות רבה מאד ויצאה מן הסופה כחץ מקשת, כשבתוך כך אותר החור שנפער בירכתיה, ואשר משם חדרו כל המים. שחטו הערבים תיש, נטלו את עורו, סתמו בו את החור, וניצלו כל הנוסעים מן הסכנה שריחפה עליהם זה ימים כבירים.

אך עדיין נכונו להם הרפתקאות רבות עד שהגיעו הביתה. בדרך עגנה הספינה באי רודוס. היה זה ביום ארבעה עשר בניסן שנת תקנ"ט. ערב פסח. בדרך נס הורשה מלווהו של הרבי לעלות על החוף, למרות שהיה בידי הישמעאלים להסתיר אותו ואת הרבי ולמוכרם לעבדים, לכל אשר יחפצו. בדרך נס גם לא חשדו עלהאי רודוס באיש כמרגל, בתקופת מלחמה כזו הניטשת עתה באיזור, מלחמת נפוליאון. קרה עוד נס, והאיש מצא את דרכו אל חכם ספרדי חשוב מאד, שאודותיו שמע בהיותו בטבריה. הוא בא לחכם וסיפר לו כי בספינה נמצא רבו. שאלו מי הוא. השיבו: "השמעתם על אודות הבעל שם טוב?" אמר לו: "הן, והלא ספרי תלמידו הגאון החסיד מפולנאה מצויים כאן". אמר לו האיש: "ובכן, רבי הנמצא בספינה הוא נינו של הבעל שם טוב".

שמח החכם שמחה גדולה, ונתן לו מצות שמורה, יין טוב וירקות, כשהוא מבטיח לפעול לפדיונם מידי אנשי הצבא. ואכן, ביום הראשון של חול המועד פסח, הלך החכם אל רב החובל, "גזלן מפורסם", ולאחר משא ומתן קשה שיחרר את הרבי ואת מלווהו, תמורת "מאתיים טאלער".

לאחר החג הפליגו לאיסטנבול, ולקראת חג השבועות הגיעו לעיר גאלאץ שברומניה. משם הגיעו לעיר יאסי, בעיצומה של מגיפה. "וה' יתברך היה בעזרם, וניצולו מהכל: מדבר וחרב ורעב וצמאון ושבי, דכלהו הוו בהו. ובחסד ה', נמלטו מכולם ובאו לביתם בשלום; שלום בגופו, שלום בממונו, שלום בתורתו, כי זכה להשגה נפלאה בארץ ישראל, גבוהה ועצומה מאד, עד אין סוף ותכלית" (שם כ"ו).

"ותוקף עוצם ההשגה שהשיג בארץ ישראל, אי אפשר לבאר ולספר כלל. ממש לא נשמע ולא נראה כזאת, שיזכה ילוד אשה להשגה כזו על ידי אוירא דארץ ישראל. ואי אפשר לדבר ולספר בזה. והיה מתפאר עצמו מאד במה שזכה להיות בארץ ישראל, וגם בסוף ימיו אמר, שהוא מחיה עצמו מאד במה שזכה להיות בארץ ישראל" (שם כ"ח).

אצל גדולי עולם

כשהוא טעון בהשגות גבוהות מאד, ערך הרבי מברסלב סבב ביקורים אצל גדולי ישראל שבאותה עת, ביניהם הרב הקדוש בעל-התניא, לו מסר כמה דברים חשובים שביקשוהו בני ארץ ישראל למסור לו (חיי"מ קי"ג).

אך פלאי היה ביקורו אצל רבי מרדכי מנסכיז, עליו אמרו צדיקים "שארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה סביבו, אין עושין מן השמים בלתי רצונו" ואשר עליו אמר ה"חוזה" מלובלין, כי "שמע כרוז מן השמים: 'מרדכי בן גיטל מנעסחיז – בלתי לה' לבדו!'" (מליצי אש ח"א עמו' ל"ח) – – –

הרב הקדוש מנסכיז, שכב אז על ערש דוי, בחולי כבד מאד. מזה חצי שנה ברציפות היה מוטל מסוגר בחדר אפל, משום שלא יכול היה לסבול את אור השמש, ולא זז ממטתו. שום תבשיל לא היה יכול להכניס אל פיו; אף לא סבל שום ריח של תבשיל, וכשביקשו להאכילו, נאלצו לסנן לו היטב-היטב מעט רוטב.

היה זה אך חמשה ימים לפני הסתלקותו, יסוריו גדולים לאין שיעור, כשהרב הקדוש רבי נחמן מברסלב הופיע על פתח ביתו – – – "נתמלא רבי מרדכי בשמחה, ואמר, שהוא החיה אותו ממש… וקיבלו בכבוד גדול מאד ובאהבה וחיבה גדולה… ודיברו הרבה מאד. וכפי הנשמע מהאיש שהיה שם עמו, שדיברו שם מענין מראות וחזיונות של צדיקים אמתיים, מה שחוזים ומשיגים וכו' – – -ואחר כך ציוה הרב הקדוש מנסכיז, שיעשו סעודה עבורו, בביתו דיקא, אף על פי שלא היו רשאים להכניס שם תבשיל כנ"ל, אף על פי כן, אהבה מקלקלת השורה, ועשה שם סעודה גדולה עבורו, ורבינו ז"ל ישב בראש, והרב הקדוש הנ"ל הרים עצמו ונכנס לתוך הבית לבוש במלבוש עליון, שקורין חלאט של גילדן גישטיק (מעיל רקום זהב), ונכנס וישב אצלם, אצל השלחן, לכבוד רבינו ז"ל… ובעוצם חלישותו ליווה את רבינו ז"ל, בעת שיצא מביתו לנסוע לדרכו. אחר כך, כשחזר הרב הנ"ל מהלוויה שליווה את רבינו ז"ל, ענה ואמר בזו הלשון: 'אלמלא לא אתינא לעלמא, אלא שרבי נחמן יפסיע על מפתן שלי, דיי!'" (חיי"מ קי"ג).

לאחר מכן, ביקר הרבי מברסלב את רבי צבי הירש מאליק, שהיה מפורסם לחכם שבין הצדיקים, עליו אמר פעם הרבי עצמו, שלעיקר מדריגותיו הקדושות הגיע מחמת רוב פיקחותו, יותר מאשר מחמת רוב אדיקותו (פרומקייט). גם עמו דיבר מענין מראות וחזיונות; דברים שכיסה עתיק-יומין. רבי צבי הירש התפעל מאד מחכמתו של רבי נחמן, עדכי אמר בלשון הפלגה, ש"ויחכם מכל אדם" הוא מקצת שבחו – – –

בעיר ברסלב

במשך השנתיים הבאות, התגורר הרבי מברסלב בעיר זלאטיפולי, שם לא שבע נחת כלל, ואמר, כי היו לו שם "תרתי גיהנם" – פעמיים שנים עשר חודש… שכן קמו עליו שונאי-חנם. אך היה לו ענין מיוחד להתגורר שם, ענין של תיקונים עליונים, עליהם אך רמז בדברי התורה שהשמיע אז.

ויהי היום, אלול תקס"ב, עבר הרבי לגור בעיר ברסלב. כאן התחולל המפנה האדיר ביותר בחייו הקדושים, עם התקרבותו של תלמידו הגדול לעתיד, רבי נתן שטרנהרץ מעיר נמרוב, הסמוכה בכשמונה-עשר קילומטר לברסלב.

רבי נתן מספר: "כאשר נשמע הדבר בנעמריב הסמוך לפה, היה אצלנו דבר פלא מאד שהוא נכנס לכאן, אבל ה' יתברך חמל עלינו מן השמים וחשב מרחוק להטיב אחריתנו, להשאיר שארית בארץ למען עשה כהיום הזה להחיות עם רב. כי בכאן נגמרו הספרים הקדושים הנדפסים, ופה חיבר הספרים הנעלמים מעין חי, היינו מה שנשרף, וספר הגנוז וכו' וכו', ואנחנו זכינו להתקרב אליו תיכף בכניסתו לפה… ואמר, אילו לא בא לברסלב אלא בשביל לקרב אותי – די" (חיי"מ קט"ו).

אין לשער ולתאר את המשמעות הכבירה שבהתקרבות רבי נתן אל הרבי מברסלב, לתולדות החסידות בכלל ולתולדותיה של חסידות ברסלב בפרט. רבי נתן, כבעל עט סופר נדיר למדי בתקופה ההיא, עילוי בנגלה ובנסתר, ובעל נפש רגישה ביותר, העלה מעתה על הכתב כל תורה וכל שיחה שהשמיע הרבי, אף לא החסיר תיאורים חיים, מרגשים מאד, של הבעות מיוחדות במינן של הרבי, ומעמדים רבי-השראה במחיצתו הקדושה.

וכך הוא מתאר את הרבי: "היה עליו כל מיני חן שבעולם, והיה מלא יראה ואהבה נפלאה ונוראה בכל איבר ואיבר, והיה מופשט מכל המידות והתאוות רעות, בתכלית הפשיטות ובתכלית הביטול, שאי אפשר למוח אנושי לשער כלל… והיה חידוש נפלא ונורא מאד, מה שאין הפה יכול לדבר והלב לחשוב" (חיי"מ רמ"ג).

ועל שיגו ושיחו עם הבריות: "כל דבריו היו כגחלי אש ממש. ואי אפשר לבאר ולצייר, לא בכתב ולא בפה, עוצם תבערת קדושת דיבוריו שיצאו מפיו הקדוש והנורא, בקדושה ובטהרה… ומי שהיה מאזין ומקשיב לדבריו באמת ובתמימות, היה כל דיבור ודיבור שלו פורח ונכנס בקרבו כלבת-אש ממש, עד שכל אחד מהשומעין היו נמשכין על-ידי דיבוריו לה' יתברך, בהתקשרות נפלאה והתלהבות גדולה לה' יתברך באמת. ועל פי רוב היה נדמה לנו באותה שעה שעמדנו לפני הדרת-קדושתו הנוראה, שבוודאי לא יהיה לנו עוד שום בחירה, כי בוודאי, בהכרח להיות כרצון ה' יתברך, ואי אפשר להפרד מה' יתברך, מכל שכן לשנות רצונו יתברך, לעבור ח"ו אפילו איזה דבר קל בעלמא. כי הלב נמשך מאד מאד לה' יתברך על ידי דיבוריו הקדושים, אשר אי אפשר לשער ולערוך" (שיחות הר"ן קכ"ד).

ובתיאור אחר על התורות הנפלאות שהשמיע הרבי, שכמו נבעו מתוך השיחותששחו לפניו לפני כן, מפטיר רבי נתן: "אשרי העת, אשרי הרגע, שזכינו לעמוד לפניו, לשמוע הבל פיו הקדוש. מי יתן לנו עכשיו שעה כזו, היינו מתגלגלים אלפים פרסאות בעפר, כדי לזכות לבוא לפניו" (חיי"מ קכ"ו).

יחד עם רבי נתן התקרב גם חברו רבי נפתלי אל הרבי מברסלב. על שניהם עתידלומר הרבי: "יודעים ממני רק נתן ונפתלי מעט". נוסף עליהם תלמיד גדול וחשוב מאד, רבי אהרן, רבה של העיר, שעליו העיד הרבי מברסלב, כי "הלך לחופתו בכתונת נקיה" – – –

זה זמן רב, עוד מעת התגלותו של הרבי במדוודובקה, כבר מקורבים אליו אריות – רבי יודל מעיר דאשוב, מקובל גדול, בעל מופת ומנהיג עדה קדושה; רבי שמואל אייזיק, אף הוא מדאשוב, שהיה החריף בעבודת ה' מבין החסידים, ואשראמר פעם: "אם אדע שהיום אקרא קריאת-שמע כמו אתמול, חפץ אני להניח עצמי על מפתן הבית, שהדלת תסיר את ראשי" – – – ועוד תלמידים בוערים כלפידים, כמו רבי יקותיאל המגיד מטירהאוויצא, מגדולי המפורסמים באותה עת, כאשר תחת מגידותו היו שמונים עיירות. כאמור, היה הוא מתלמידי המגיד ממזריטש, והסכמתו התנוססה על סידור בעל התניא דפוס ראשון. הוא היה זקן התלמידים, מבוגר בכשלושים שנה מהרבי מברסלב, ואף על פי כן, בטל ומבוטל היה אליו. וכשהגיע הרבי מארץ ישראל, סמוך לעירו, רץ אחריו חצי פרסה (כחמשה קילומטרים) ברוב התרגשות, בלי כובע ובלי חגורה, ואף השיג את הסוסים שנרתמו כדי להסיעו (חיי"מ קמ"ט).

אך הגדיל לעשות יותר מכולם, רבי נתן שטרנהרץ מעיר נמרוב, בהתמסרותו המוחלטת אל הרבי ולדעתו הקדושה, למרות שהוא בעצמו היה למדן עצום, ולא בכדי – חתנו של הגדול באוקראינה באותה עת, הגאון והצדיק המופלא רבי דוד צבי אויערבך, שהיה מכונה בפי כל "דער גרויסער ר' דוד צבי".

רבי נתן לא מש מתוך אוהל רבי נחמן מברסלב, "ממש היה דבוק ומקושר אליו לגמרי-לגמרי, בכל תנועותיו, במעשה ובדיבור ובמחשבה, בשבתו בביתו ובלכתו בדרך, בשכבו ובקומו" – כותב הגה"ח רבי נחמן מטשעהרין, מחבר ספרי "דרך חסידים" ו"לשון חסידים", בהקדמתו למכתבי רבי נתן "עלים לתרופה".

אם אמרנו נספרה כמו, איזו מסירות נפש גילה רבי נתן, וכמה כוחות השקיע, במאמציו להתקרב ולקרב אחרים לרבו הקדוש, הן בכתב והן בעל פה – לא יכילום כל אילי נביות, כי שיבר דלתות נחושת ובריחי ברזל גידע – מניעות גדולות ועצומות שסבבוהו מכל צד. על השנה הראשונה להתקרבותו אל הרבי, הוא כותב ביומנו המכונה "ימי מוהרנ"ת": "עוצם ריבוי המניעות והיסורים שהיו לי באותה השנה, היא שנת תקס"ג, אי אפשר לשער, כי כולם היו מתנגדים עלי… ויש בזה הרבה לספר, מעוצם ריבוי המניעות שהיה לי, בלי שיעור, בכל נסיעה ונסיעה ובכל תנועה ותנועה ובכל עובדא ועובדא של ההנהגותהקדושות של רבינו ז"ל שצוה עלי".

"ואף על פי כן, לא שת לבו לכל הנ"ל, להתעצל או להתעצב ח"ו בעבודת ה', שעבד כל ימיו, רק עוד קירב את עצמו לה' יתברך בכפלי-כפליים, ולמד ולימד ועשה ועישה לרבים. והכל בכח ובהתלהבות גדול ועצום מאד" – כותב תלמידו, הגה"ק מטשעהרין זצ"ל, המוסיף – מתוך היכרות קרובה עמו – ש"כל זה בנגלה, אשר ראינו בעינינו. חוץ מזה שזכה לפנימיות ונסתרות, אשר אי אפשר לצייר בפה ולא בכתב. רק החכם ומבין מדעתו, הבין מעט מזעיר, כמציץ מן החרכים, בהסתכלו על פניו המאירות, או בדברו עמו פנים-אל-פנים, אשר פניו היו בוערות כלפידים ממש, בביטול כל הרגשות, ובפרט בעת עוסקו בתורה ותפילה. וכמה פעמים היו זולגות עיניו דמעות, מרוב דבקותו בו יתברך, וכל שומעו היה נופל עליו פחד ואימה ויראה ובושה, אשר לא היה יכול להרים פניו מגודל הבושה והפחד שנפל עליו" – דברי הרב מטשעהרין, בהערה למכתב קס"ג.

המעבר לאומן

העיר אומן, שוכנת על אם הדרך, בין זלטיפולי לברסלב. שנים לא מעטות בטרם חלה את חולי הריאות שממנו הסתלק, בדרכו מהתם להכא, עבר הרבי דרךאומן, סמוך לבית הקברות, בו נהרגו רבבות יהודים, במאורעות הצורר חמלניצקי. ענה ואמר: "כמה נאה ויפה לשכב בבית החיים הזה" – – –

(עוד זוכר הישיש ר' יואל שטרקס, אחיינו של ר' נחמן, סבו של יוסל'ה שוכמכר "החטוף", לספר לנו על שני תילי עפר גדולים ומוארכים שהיו באומן, על יד ציון הרבי מברסלב, עד למלחמת העולם השניה, מתחתם היו טמונים רבבות הקדושים).

ויהי היום, קיץ תקס"ז, ערך הרבי מברסלב נסיעה עלומה לנאווריטש, לאוסטרהא, לזסלב, לדובנא, ועוד. בטרם שם לדרך פעמיו, היכה כף-אל-כף ואמר: "היום מתחיל דבר חדש" (חיי"מ קנ"ז) – – – ולא הבין איש את כוונתו. בדרכו התעכב כחצי שנה. מזסלב, מקום שם סבל יסורים קשים, כתב מכתב מרגש לאנשיו, שכתב היד שלו שמור עד עצם היום הזה, בו הוא כותב בין היתר: "ידעתי גם ידעתי שגם העסק שעסקתי עמכם להוציא אתכם משיני הס"מ, על כל אלה עיניו לטש ושיניו חרק עלי. בכן אהוביי, אחיי ורעיי, חזקו ואמצו ביראת ה', כל אחד ואחד לפי בחינתו, ולא יהיה לריק יגיעי". שם מתה עליו אשתו הראשונה. חזר והשתדך עם אשה שניה, מעיר ברודי, אך בטרם נשא אותה, חלה הוא עצמו, ב"חולי ההוסט", כנראה, מחלת השחפת.

מאז, החל לדבר גלויות על הסתלקותו הממשמשת ובאה, גם אם היו עדיין שלש שנות חיים לפניו "ואמר, שגם אלו השלש שנים חי בנס" (שם קס"א). תולדות השנים הללו,עד כמה שקשים ומרים היו, הינן עשירות-תוכן יוצא מן הכלל; תורות עמוקות ונשגבות השמיע, ונראה היה בעליל כי בכל עת ורגע הוא עולה לגבהים בל ישוערו וחי חיים חדשים בכל יום ויום.

שכן, מעבר לחיים החומריים, היה "חי תמיד חיים אמיתיים, ובכל פעם חי חיים חדשים, כאשר נשמע מפיו הקדוש, שפעם אחת אמר: 'אני חייתי היום חיים, שלא חייתי מעולם חיים כאלה'"(הקדמת חיי"מ) – – – ולמרות השגותיו הגדולות אליהן זכה להגיע, "לא היה מקרר דעתו בזה, ולא הניח עצמו לעמוד. רק בכל יום ובכל שעה היה משתוקק ומתגעגע ונכסף לה' יתברך, כאילו לא התחיל עדיין כלל בשום עבודה בעולם… כפי מה ששמענו מפיו הקדוש וראינו בעינינו, כי בכל פעם היה דרכו, שהיה מתגעגע לה' יתברך, והיה שפל בעיני עצמו באמת, והיה לו רחמנות גדולה על עצמו, כאילו לא הריח עדיין ריח של עבודת ה', וכמו שלא התחיל עדיין כלל – – – עד שבא להשגה יותר עליונה. ואחר כך, תיכף שזכה לזאת ההשגה, היה קצת בשמחה – ולפעמים זכינו לשמוע מפיו שהודיע לנו שכעת נודע לו חדשות וכו', ואז היה שמח קצת – ואחר כך, תיכף שזכה לזה, התחיל עוד מחדש, ושכח כל העבר, כאילו לא התחיל עדיין כלל. וחזר והתחיל מחדש, כמו שמתחיל לילך ולהכנס בקדושת ישראל. ולפעמים היינו שומעים מפיו הקדוש בפירוש, שאמר בלשון השתוקקות וכיסופין: 'איך זוכין להיות יהודי! – – – ואמר זאת באמת ובתמימות גדולה, כאילו לא התחיל עדיין כלל. וכן היה כמה פעמים" (שבחי הר"ן ל"ג).

בחודש אייר שנת תק"ע, עבר לגור בעיר אומן. בדרך, סמוך לכניסה לעיר, סיפר מעשה נורא מהבעל שם טוב הקדוש, שהגיע למקום שבו ריחפו נשמות מזה שלש מאות שנים, מבלי שתהא להן עליה. מאז ציפו לאדם גדול, כמו הבעש"ט, שיתקנן, וכשאכן הגיע, נתקבצו כולן אליו והתחננו שיגאל אותן. הדבר היה קשה ביותר, ולא התאפשר בלתי אם על ידי הסתלקות הבעל שם טוב הקדוש – – –

איש לא הבין את הקשר הסיפור. אך מן הנגלות שפעל הרבי באומן ניתן היה להתפעל די. הוא התעסק שם בין היתר בהחזרתם בתשובה של שלושה יהודים אריסטוקרטים, אפיקורסים גדולים: חייקל הורביץ, ושני חתניו: אחד שמו הירש בער, ש"היה האפיקורס הגדול שבימיו; מצח הנחש ממש" (כוכבי אור. סיפורים נפלאים). והשני, לנדא שמו, רופא. בתחילה בזו לרבי, אך עד מהרה גילו את חכמתו כי רבה והתבטלו אליו. הגיעו הדברים לכדי כך, שהירש בער התבטא, כי למרות שכבר מזמן כפר בעיקר, הרי כשהוא בא לרבי נחמן "רייסט מען מיר ביי די פאלעס – הירש בער, עס איז דא א גאט אויף דער וועלט!" (מושכים אותי בשולי בגדי – הירש בער, יש אלקים בעולם!) – – –

בד בבד השמיע הרבי תורות נפלאות. בראש השנה האחרון שלו, שנת תקע"א, השמיע את אחת התורות המופלאות בהיקפן בליקוטי מוהר"ן (ח"ב ח'), ואם לא היינו יודעים באיזה מצב בריאותי נורא השמיעה, לא היינו מאמינים.

שכן, בעת שהתכונן להשמיע זאת, "התחיל להתגבר עליו חולי ההוסט בהתגברות גדולה מאד, והתחיל לפלוט דם הרבה על ידי ההוסט, מה שלא היה כן זמן רב… והיה פולט דם הרבה כמו קילוח מים ממש, אשר לא יאומן כי יסופר, כי נתמלאו כמה כלים מדמו, והיו לו הקאות הרבה… ותוקף התגברות החולאת אז היה בלי שיעור, עד שכמעט היה נסתלק אז. ונמשך כמה שעות עד שנעשה לילה, ונמשך גם לתוך הלילה איזה שעות… ועדיין לא נכנס מחמת התגברות החולאת מאד… ושאל אותי, מה לעשות, כי אי אפשר לומר תורה. והתחלתי לדבר עמו: 'הלא גם כשבאתם מלמברג היה גם כן בלתי דרך הטבע שתאמרו אז תורה' – כי גם אז היה חלש מאד – 'ואף על פי כן אמרתם תורה אז הרבה בראש השנה'… ענה ואמר: 'אם כן אמסור נפשי' והרים ידיו כמדבר, הריני מוכן למסור נפשי בשביל לומר תורה…וכשהתחיל לומר, לא היה שום דרך הטבע שיוכל לסיים, כי כמעט לא היה אפשר לו לדבר אפילו דיבור אחד מעוצם חלישותו, מכל שכן לומר תורה גבוהה וגדולה כזו, אך השם יתברך היה בעזרו וגמר כל התורה בשלימות בעזרת השי"ת, עד הסוף" (חיי"מ רי"ט).

באותה תורה מתאר הוא אילו מדריגות גבוהות נדרשות מהמנהיג האמיתי, כדי שיוכל להוכיח אדם מישראל בלי להבאיש ריחו עוד יותר על ידי תוכחתו, כפי שקורה כשמוכיח מי שאינו ראוי להוכיח. שהרי, "אף על פי שתוכחה הוא דבר גדול, ומוטל על כל אחד מישראל להוכיח את חבירו, כשרואה בו שאינו מתנהג כשורה – כמו שכתוב 'הוכח תוכיח את עמיתך' – אף על פי כן, לאו כל אדם ראוי להוכיח. כמו שאמר רבי עקיבא (ערכין ט"ז ע"ב): 'תמה אני אם יש בדור הזה מי שיכול להוכיח'. ואם רבי עקיבא אמר זאת בדורו – כל שכן בדור הזה של עכשיו!

כי כשהמוכיח אינו ראוי להוכיח – לא די שאינו מועיל בתוכחתו, אף גם הוא מבאיש ריח של הנשמות השומעים תוכחתו. כי על ידי תוכחתו הוא מעורר הריח-רע של המעשים רעים ומדות רעות של האנשים שהוא מוכיחם, כמו כשמונח איזה דבר שיש לו ריח שאינו טוב – כל זמן שאין מזיזין אותו הדבר, אין מרגישין הריח­רע, אבל כשמתחילין להזיז אותו הדבר, אזי מעוררין הריח-רע"…

למנהיג האמיתי, ביאר בין היתר, יש קול מסוג רוחני מיוחד, המוסיף ריח טוב באלה שהוא מוכיחם – קול מעין זה של משה רבינו, שהוכיח את ישראל על מעשי העגל, שעל כך נאמר: "נרדי נתן ריחו" (שיר השירים א'), כמו שאמרו חז"ל במסכת שבת (פ"ח ע"ב).

והנה הגיע הרגע שבו טען, כי כבר אינו יכול להשיג יותר בעולם החומרי הזה – – – "ואמר, שמתגעגע מאד להפשיט גופו, כי אי אפשר לו לעמוד על מדריגה אחת בשום אופן" (שבהר"ן קע"ט)- – –

יום אחד לפני הסתלקותו, פנה לרבי נתן ושאלו: "האתה זוכר את המעשה שסיפרתי לך?" אמר לו: "איזה מעשה?" השיב לו: "המעשה של הבעל שם טוב ז"ל שספרתי כשנכנסתי לאומן". הנהן רבי נתן. ענה ואמר לו הרבי: "זה זמן רב שציפו לתפסני כאן" – – – שוב אמר: "לא אלפים נשמות יש כאן, כי אם רבבות, רבבות, רבבות" (חיי"מ קצ"א) – – –

בליל האחרון, שוב דיבר על כך, אך הוסיף ואמר: "מה לכם לדאוג, מאחר שאני הולך לפניכם. ומה אם הנשמות שלא הכירו אותי כלל, מצפים לתיקונים שלי, מכל שכן אתם" (שם) – – –

למחרת, יום שלישי דחול המועד סוכות תקע"א, בסביבות השעה 3 בצהריים, עלה בסערה השמימה.