מצות סוכה וארבע מינים כהמשך לר"ה ויוכ"פ

ראש השנה ויום הכפורים מאחורינו, הכהן הגדול כבר עשה סעודה – על שנכנס בשלום ויצא בשלום. הלשון של זהורית (חוט אדום) כבר נהפך ללבן (אנו מקוים) והחטאים נמחלו – היינו חושבים שכבר הגיע הזמן ללכת הביתה ולנוח קצת, וכי לא מספיק לנו קדש הקדשים? הרי הגענו כבר לשיא?!

לכן, קשה להבין, איך חג הסוכות משתלב בעבודות הגבוהות של ירח האיתנים ותהליך התשובה?

ובודאי אחרי שרבינו ורבי נתן אחריו – טרחו לתת טעם בדבר, סימן הוא שנחוץ לנו להבין בזה, כדי לקיים המצוה כמו שצריך, ולהפיק התועלת המבוקשת.

אמרו חז"ל (ברכות ל"ב): חסידים הראשונים היו שוהים אחרי תפילתם שעה, ולמדו מהפסוק: "ישבו ישרים את פניך" (תהלים ק"מ), והוא ענין של הורדת השפע שפעל בתפלתו. ויש לפרש את הפסוק: שאם אנו רוצים שהתפלה תפעל בנו – ויוסיף לנו ישרות – אז צריכים לשהות אחריו כדי שיקלט בנו, אחרת, היא רק קיימת לשעה, ואינה משאירה רושם.

וזוהי עבודתנו בימים הנוראים: ע"י התשובה והמלכת ד' פעלנו "שפע" לשנה הבאה. ואנו מתקרבים לסוכות שאז הזמן הנכון לקבל את השפע הנ"ל.

השאלה היא רק איך אכן נזכה לקבל את השפע הזה?

ובכן קודם כל עלינו לדעת שיש שני מיני שפע: א' שפע גשמי שמתבטא ביבול של השנה הבאה. ב' שפע רוחני הנקלט בתוך האדם ומוסיף לו דעת ואמונה.

א. בנוגע לשפע הגשמי כתב רבינו בלקוטי מוהר"ן תנינא סי' ה' שסוכה בגימטריה "מלאך", וצריכים לשמוח בסוכות כדי שירד השפע הגשמי בקדושה על ידי מלאך. כי כשהשפע יורד לעולם הגשמי על ידי מלאך זה עובר דרך כוחות הטומאה, השדים, שמקבלים ממנו רק כדי חיותם. אבל כשנחלש כוח המלאך אז נתערב באוכל כח השד המטמא מי שיאכל ממנו. וכדי שהשפע שפעלנו בימים נוראים לא יתקלקל צריכים לחזק ידי המלאך על ידי השמחה של חג הסוכות. ומובן מתוך הענין שלשם זה נחוץ גם המצוה לשבת בסוכה משום שהסוכה הוא בחי' מקיפים (לקו"ק כא) וכשיושבים בתוך הסוכה, בזה אנו פועלים שלא ישלוט בו זר.

ב. ובנוגע לשפע הרוחני, כלומר הדעת, שאנו צריכים לקבל, יש בזה שני מניעות כמבואר (בלקו"ק כב): אחד מצד הגוף ואחד מצד הנשמה. מצד הגוף, זה פשוט שהגוף הוא מתנגד לכל עליה בקדושה משום שאינו רוצה להתאמץ, ולכן צריכים לרכך את עזות הגוף על ידי מצוות מעשיות. לענין הנשמה, יש מניעה לקבל השפע הרוחני – שאנו מוכרחים לקבלו דוקא על ידי ז' הרועים שהם כלל הקדושה – משום שיש מנהיגים רעים המטעים את האדם ומכניסים בו דעות נפסדות, והאדם מתבלבל ואינו יודע ממי לקבל. וכדי להתגבר על המניעות שבאים מצד ספיקות אלה, מוכרחים להתקשר לצדיק האמיתי דוקא על ידי מעשים, דהיינו לשמשו באיזה צורה.

ולקבל השפע הרוחני, כותב רבינו, זה רק אפשר על ידי עזות דקדושה וזה בחי' קולות דקדושה. כי כל הקולות הן קול צעקה, הן קול אנחה, הן קול שופר, הן קול זמרה, הן קול צדיקי אמת, ושאר כל הקולות דקדושה, ואפילו קול קשקוש המטבעות של צדקה, הם בחי' עזות דקדושה (קל"מ שם).

נדרש מאתנו האומץ לקחת יוזמה ולתקן את עצמינו ולא להיסחף אחרי כולם מרוב בושה. אבל האדם נוטה להיות הססן, ומפחד להתבלט. חסר לו האומץ, והבטחון העצמי. ולכן, כותב שם רבינו, שבלי שמחה פנימית – זה בלתי אפשרי. שמחה זו רק מקבלים על ידי תורה ותפילה (נעשה ונשמע) שבא על ידי זה שהאדם שואף לעלות לדרגא גדולה יותר ברוחניות (ראה פל"ח שם).

וכותב ר' נתן (לקו"ה מתנה ה') שבזה שבאים אצל הצדיק מקבלים עזותא דקדושא, וכל מה שיש יותר עזותא דקדושא יכולים לקבל יותר מן הצדיק. ונראה הכוונה בזה, שהאדם מקבל שמחה מן הצדיק, כמבואר בכמה מקומות בדברי רבינו.

ומובא בתורה הנ"ל דעזות דקדושה הוא בחי' תשרי, ולכן נקרא ירח האיתנים כי אז צועקים ישראל בקולות וקול שופר, שהם כולם בחי' עזות. שעל ידי זה שמתקבצים לצדיק על ראש השנה, בזה אנו מכשירים את עצמינו לקבל ממנו. וגם מכניעים בזה את עזות הגוף על ידי הטרחות הכרוכים בנסיעה. והשמחה שמתקבצים יחד אצל הצדיק נותן לנו הכוח והעוז לצעוק אל ה'. גם מקבלים עזות דקדושה מקול השופר. וגם מה שזוכים לקיים מצוות שופר נותנת שמחה. ועל ידי כל זה אנו מסוגלים לקבל השפע שנמשך בר"ה ונחתם ביוכ"פ.

אולם, כתב רבינו, שהשפע מקבלים דווקא מהז' רועים בבחינת "שבעת ימים תמלא ידם" הכתוב אצל המילואים. וכתב ר' נתן ז"ל שבסוכות אנו מקבלים את השפע מהז' רועים שהם האושפיזין.

והענין שכל הקדושה בהאי עלמא תלוי בשבע כמו שבת, דיש שבע מדות של קדושה המתלבשות בזה העולם, ובזה הכוונה לקדושה של הז' רועים. לכן צריכים שבעה ימים בסוכה כדי לקבל השפע כמו שהיו צריכים הכהנים לשבת שבעת ימים פתח אוהל מועד לקבל השכינה (עי' כל זה מי הנחל וברבינו בחיי). וזה מה שכתב רבינו שמקבלים אמונה מז' הרועים, הכוונה, שבזה שמקבלים דעת גם מתגדלת האמונה, שהיא המדה האחרונה, ואם אין הדעת מגיע לאמונה הרי לא עשינו כלום.

מתבאר מכל זה שבזה שאנו גולים לסוכה (כמו שכתוב ביהי רצון במחזורים), בזה אנו מכניעים עזות הגוף. ועל ידי שמחת החג והתפילות והלל אנו מקבלים את הכוח לקלוט את השפע הרוחני. ובמיוחד היות והסוכה הוא בחי' מקיפין, ואנו צמודים, לבל יתערב שום זר לקדושה, חלילה.

בהושענא רבא שהוא יום האחרון של ז' ימי החג, והוא בחי' אמונה, אז מתגברים הדינים מחדש כמו בראש השנה, ושוב מסתלקים המוחין כמו שכתב רבינו (לקו"מ ע"ד) שהוא בחי' דיבור בלא דעה. ואז צריכים להתגבר שוב בצעקות של הושענא המקביל לקול השופר של ראש השנה (לקו"ה הוש"ר א'). ובתום הוש"ר שאז כבר נקלט השפע, יכולים לצאת מן הסוכה עם מוחין חדשים ופנים חדשים (ראה לקו"מ כא). ובשמיני עצרת נעשה יחוד של הקב"ה וכלל ישראל מתוך מוחין חדשים.

ועל פי זה מתבאר על נכון התפקיד של חג הסוכות, אחרי שפעלנו את השפע על ידי העבודות של ראש השנה ויום כפור, ואנו רוצים שיקלט אצלינו בבחינת שפע רוחני וגם גשמי. לכן נחוץ לנו השמחה של חג הסוכות והישיבה בסוכה ולהכניס את הדעת והאמונה שהתחדשו, משך שבעת ימי החג.

(הנה כל מה שהסברנו בקשר למצוות סוכה מבואר בלקו"מ לג (בסופו) לענין סוד כוונת הלולב. שעל ידי הלולב (בחי' צדיק) מורידים האהבה שבדעת שהוא למעלה מן הזמן והמדות (ר"ל למעלה מן הקדושה שמתגלה בזה העולם) ועל ידי שמקשרים את לבו לדעתו (ר"ל שממשיכים הדעת ללב) אזי מקבלים את זה. וזה פעולת הלולב, להאיר אל האתרוג שהוא בחינת מלכות (אמונה). ובזה מגלה מלכותו לכל באי עולם.

מתחדש לנו מזה דבד בבד עם זה שאנו עסוקים לקלוט את הדעת העליון שהתגלה, ולקבלו בתוכינו בכלים שלנו, שיש בהם מדות וזמנים, כמו כן באותו זמן ובאותן פעולות יש בזה התגלות מלכותו. וזה משום שמדת המלכות, המדה האחרונה, כוללת בתוכה גם ענין האמונה וגם ענין התגלות הקדושה בעולם. נמצא שכל פעולה שאנו עושים כדי להתעלות ולהתקרב עושה הוא גם כן קידוש השם משום שהעולם מתפעלים מזה. זאת הסיבה שכדי לעשות איזה פעולה בקדושה, צריכים להתאזר בשמחה ועזות דקדושה לעמוד נגד האדישות, התמיהה, וההתנגדות שמתעורר אצל אלה שחושבים שיותר מכובד להשאר בתרדמה ממה שלהתבלט ולמשוך תשומת לב).

אחרי שכבר נגמר המאבק על הקדושה נגד כל האורבים והמסטינים למיניהם, מורה לנו רבינו (לקו"ת ה') שנכון לנו תפקיד חדש בשמיני עצרת והוא תיקון המשפט. וז"ל העצות המבוארות: שמיני עצרת הוא בחי' תיקון המשפט, היינו "המשפט שאדם עורך לעצמו ומתבונן היטב אם הוא נוהג כהוגן בכל מדותיו". גם "ההודאה במשפט ה'", היינו האמונה האמיתית שהשי"ת נוהג בצדק וביושר בכל משפטיו והנהגותיו, והאמונה שכל מה שהשי"ת מסבב עם האדם הוא בודאי לטובה גדולה בגשמיות וברוחניות – זה עיקר תיקון המשפט.

ומסביר ר' נתן בהלכות ר"ח, ה"ו, שאדם נוטה לחשוב שאין מתנהגים אתו כשורה, ובזה מהרהר חלילה אחרי משפט ה'. ובאמת צריך להאמין שהבחירה שלו תלויה דוקא באופן זה שהקב"ה מתנהג עמו.

אבל לכאורה אינו מובן איך ובאיזה כלים עלינו לעסוק בענין כל כך קשה כמו תיקון המשפט דוקא בשמיני עצרת שבו כבר נגמרו כל התיקונים של חג הסוכות?

ונראה להסביר, שאחרי שזכינו לדעת ואמונה חדשה למרות כל מה שעבר עלינו, ובודאי היו כמה קשיים ומניעות שהיינו מוכרחים להתגבר עליהם, אז אנו מסוגלים להבין שהכל היה לטובה ומכל המניעות יצא נעימות. וכל זה אנו מקבלים ממה שמחזיקים את עצמינו קשורים לצדיק המורה לנו איך לעלות מדרגא לדרגא ולהתחדש תמיד.

וזאת אפשר לראות במעשה של החיגר שיש לפרשו בקשר לראש השנה – מכיון שמדובר במקום שהשמש והירח מדברים, וכבר כתב ר' נתן שראש השנה הוא כלליות חמה ולבנה (לקו"ה ר"ח ה' י"ב). אביו של החיגר צווהו לעסוק בהשקאת אילנות, זה ענין של תיקון הבריאה, אבל קודם הוא התעורר לעסוק בתיקון עצמו ולא לאכול נהמא דכיסופא, ונסע לעשות עסקים. בסוף הוא נפל לידי שודדים שהשאירוהו לגווע מרעב עד שברגע האחרון היה לו ישועה, והגיע למקום שהשמש והירח מדברים, ונתרפא ברגליו בזכות הצדיקים שמקבלים עליהם יסורים.

בודאי היה לו מקום להרהר על מה שקורה לו ומה עוול בכפו שיפול למצב מייאש כזה וכו', אולם הסוף היה שדוקא עומק הירידה הביאה לו את הישועה ולא רק שנתרפא הוא ובא על תיקונו, אלא שהביא גם לתיקון העולם, ובסוף נשקה האילן (ראה חכמה ותבונה). וכבר כתב רבינו שאם הולך לאדם לא כסדר צריך לבדוק אם אין בו גאות, וגאות מתקנים אצל הצדיק (לקו"ת פב לקו"ק י'). נמצא שכל מה שהלך שלא כסדר היה כדי שנחפש את הצדיק כדי שיביא אותנו לתיקון האמיתי, אחרי שזכינו להיות בראש השנה אצל צדיק כזה, ולעלות על הדרך של עלייה מדרגא לדרגא, להגיע בשנה זו להתחדשות המוחין והאמונה – כבר מצפים מאתנו להבין שאולי כל המניעות היו רק כדי שנתעורר כמו החיגר, לעסוק בתיקון נפשינו, וממילא גם בתיקון העולם, לגלות מלכותו בעולם, ולקרב הגאולה – שהרי כל נסיעה לצדיק פועלת לקרב את הגאולה (שש"ק).