מהו ניטל?

נִיטְל (או: ניטל נאכט – ליל ניטל) הוא ליל חג המולד, שבו נהגו בקהילות רבות במזרח אירופה שלא לעסוק בתורה, משקיעת החמה באותו לילה ועד חצות הלילה.

התאריכים שבהם מצוין ניטל שונים ממקום למקום, על פי התאריך בו מציינים הנוצרים את חג המולד, היינו: ב-24 בדצמבר או ב-6 לינואר (ויש מציינים ב-5 לינואר).

מנהגי ניטל בברסלב

האם גם בברסלב נהגו ניטל? התשובה מופיעה בשיחות רלי"צ בנדר שנדפסו ב"טעם זקנים" קונטרס ק"ט (בתרגום חופשי מיידיש):

בין מנחה לערבית נהגו אנ"ש באומן לספר סיפורים ולדבר מרבינו הק'. לא נהגו לפתוח ספר כלל, וגם לא למדו סיפורי מעשיות. ישבו ודיברו (מרבינו הק' וסיפורי צדיקים), ולאחמ"כ התפללו ערבית (מוקדם) והלכו לישון, ואח"כ קמו חצות – ומחצות כבר מותר ללמוד.

וב"שיח שרפי קודש" החדש (כרך ג, עמוד שע"ד, הערה יט), מובא:

"אצל אנשי שלומינו באוקראינה היו נוהגים בליל ניטל, החל בליל העשרים וחמישה בדצמבר, לספר מעשה זה של "סורוק סוועטיע" (ראה בהמשך את סיפור המעשה) בין תפילת מנחה וערבית, ומיד אחרי תפילת ערבית היו הולכים לישון וקמים בחצות הלילה כרגיל, שאז כבר אין זה 'ניטל'." כך סיפר רבי לוי יצחק בנדר ז"ל

"וכאן בארץ ישראל – סיים רלי"צ בנדר ז"ל – אין שייך כלל ענין זה"

מעשה מ"סאראק סוועטיע"

בְּלֵיל שַׁבָּת הָרִאשׁוֹן, לְאַחַר שֶׁהֶעְתִּיק רַבֵּנוּ הַקָדוֹשׁ רַבִּי נַחְמָן מִבְּרַסְלֶב אֶת מוֹשָׁבוֹ מִזְּלָאטִיפָּאלִי לָעִיר בְּרֶסְלֶב, וּבָאוּ מִבְּנֵי הָעִיר לְקַבֵּל פָּנָיו בָּאוּ גַּם הַחַזָן יוֹסֵף, שֶׁכִּנּוּ אוֹתוֹ "יוֹסְ'ל חַזָן" וְסִיַּע לְרַבֵּנוּ בְּדִירָתוֹ, כִּי רָצָה לְהַחְנִיף לְרַבֵּנוּ, מִשּׁוּם שֶׁתּוֹשָׁבֵי הָעִיר לֹא אָהֲבוּ אוֹתוֹ. אוּלָם רַבֵּנוּ לֹא קֵרְבוֹ כְּלַל

וּבְלֵיל שַׁבָּת הָרִאשׁוֹן בָּאוּ תּוֹשָׁבִים מִבְּנֵי הָעִיר אֶל שֻׁלְחָנוֹ שֶׁל רַבֵּנוּ, ובֵּינֵיהֶם בָּא גַּם "יוֹסְל חַזָּן", וְרָצָה לְזַמֵּר לִפְנֵי רַבֵּנוּ אֶת הַזֶּמֶר "מְנוּחָה וְשִׂמְחָה". וְאוּלָם עוֹד לִפְנֵי שֶׁהִתְחִיל, פָּתַח רַבֵּנוּ אֶת פִּיו וְהִתְחִיל לוֹמַר לִפְנֵי הָעוֹלָם אֶת הַתּוֹרָה, "אַקְּרוּקְּתָא" שֶׁבְּ"לִקּוּטֵי מוֹהֲרַ"ן" סִימָן ג' הַמַּתְחֶלֶת: "הִנֵּה מִי שֶׁשּׁוֹמֵעַ נִגּוּן מִמְּנַגֵּן רָשָׁע וְכוּ'", וְתֵכֶף סָתַם הַחַזָּן אֶת פִּיו.

(וְרַבִּי אַבְרָהָם בֶּן רַבִּי נַחְמָן, בְּסַפְּרוֹ מַעֲשֶׂה זֶה דִּיֵּק וְאָמַר, שֶׁעַל-כֵּן לֹא הִתְחִיל רַבֵּנוּ בְּתוֹרָתוֹ בְּמַעֲלַת הַמְנַגֵּן הַכָּשֵׁר, אֶלָּא הִתְחִיל הַתּוֹרָה בְּעִנְיַן הַמְנַגֵּן הָרָשָׁע, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַחְשֹׁב הַחַזָּן שֶׁעָלָיו מִתְכַּוֵּן רַבֵּנוּ, שֶׁהוּא מְנַגֵּן כָּשֵׁר, וּמִשּׁוּם הַמַּעֲשֶׂה הַנַּ"ל, שֶׁהָיָה בְּהֶכְרַח לִפְתֹּחַ בִּשְׁלִילַת הַחַזָּן, כְּדֵי שְׁיִשְׁתּוֹק.)

אַחַר-כָּךְ בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת, בִּסְעֻדַּת הַמְּלַוֶּה מַלְכָּה, הִתְחִיל לָשִׁיר לְלֹא רְשׁוּת רַבֵּנוּ, אֶת הַזֶּמֶר: "הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחוֹל" וּכְשֶׁהִגִּיעַ לַתֵּבוֹת: "חָלְפָה עוֹנַת מִנְחָתִי" טָעָה וְאָמַר "עוֹנַת מִטָּתִי…" וְאָמַר עַל זֶה רַבֵּנוּ: "הוּא מְגַלֶּה מַה שֶּׁהוּא…" ("עֶר זָאגְט אוֹיס וָואס עֶר אִיז…") וּמֵרוֹב בּוּשָׁה, שֶׁנִּתְגַּלָּה קְלוֹנוֹ בָּרַבִּים, עָקַר דִּירָתוֹ מִבְּרֶסְלֶב וְנָפַל מִדֶּרֶךְ הַיַּהֲדוּת, עַד שֶׁנִּשְׁתַּמֵּד רַחְמָנָא לִיצְלָן, וְאַחַר-כָּךְ חָזַר לַיַּהֲדוּת עַל-יְדֵי הַמַּעֲשֶׂה שֶׁהָיָה לִפְנֵי רַבֵּנוּ בְּלֵיל "נִיטְל", שֶׁסִּפֵּר אֶחָד לִפְנֵי רַבֵּנוּ מֵהַחָגָא שֶׁל הַנּוֹצְרִי הַנִּקְרָא "סָארָאק סְוַועטְיֶיע", "אַרְבָּעִים הַקְדוֹשִׁים", שֶׁפַּעַם יָשְׁבוּ אַרְבָּעִים אֲנָשִׁים בְּאֵיזֶה מָקוֹם, וְלֹא הָיָה לָהֶם מַה לֶּאֱכֹל, וְנַעֲשָׂה לָהֶם נֵס, שֶׁמָּצְאוּ שְׁלשָׁה כִּכְּרוֹת לֶחֶם, וְהִסְפִּיק לֶחֶם מוּעָט זֶה לְכָל הָאַרְבָּעִים אִישׁ הַנַּ"ל, אוּלָם זֶה שֶׁסִּפֵּר זֹאת לְרַבֵּנוּ הָפַךְ הַנַּ"ל, דְּהַיְינוּ: שֶׁסִּפֵּר, שֶׁהָיוּ שְׁלשָׁה אֲנָשִׁים עִם אַרְבָּעִים לְחָמִים וְהוֹתִירוּ מְהַלֶחֶם, וְכַמוּבָן שְנַעֲשָׂה צְחוֹק גָּדוֹל, וְאָז נַעֲנָה רַבֵּנוּ וְאָמַר: "אַזוֹי? אִיז שׁוֹין יוֹסְל חַזָן צוּרִיק אוֹיסְגֶעקוּמֶען!" – "כַּך? אִם כֵּן, אֲזַי יוֹסְל הַחַזָן כְּבָר שָׁב בַּחֲזָרָה!" הַיינוּ שֶׁשָׁב בִּתְשׁוּבָה וְחָזַר לְדֶרֶךְ הַיַּהֲדוּת.