התבודדות היא מעלה עליונה וגדולה מן הכל. דהיינו, לקבוע לו על כל פנים שעה או יותר להתבודד לבדו באיזה חדר או בשדה, ולפרש שיחתו בינו לבין קונו בטענות ואמתלאות, בדברי חן וריצוי ופיוס, לבקש ולהתחנן מלפניו יתברך שיקרבו אליו לעבודתו באמת.
(ליקוטי מוהר"ן תנינא כה)

מעין הקדמה

התבודדות – – – זו העצה הקדושה והנוראה מאד; זו ההנהגה הנפלאה כל כך שלימד והנחיל רבינו זיע"א. התבודדות! כל כך הרבה אפשר – וצריך! – לכתוב על התבודדות עד כי לא יספיקו כל אילי נביות להעלות על הכתב, יכלו הגליונות ועניניה לא יכלו, אותם עניינים רבים וחשובים, כל אותן שיחות, תורות ודרושים שנאמרו סביבה (כמובא בהרחבה בספר החשוב 'השתפכות הנפש').

כי הלא זהו ציר מרכזה של עבודת השי"ת בברסלב, והיא עמוד השדרה של שיטת אדמו"ר זצ"ל – ההתבודדות, ה"שיחה בינו לבין קונו" שעל כל אחד ואחד לערוך מדי יום ביומו, משך שעה אחת לפחות, שבה ישפוך כל לבו נוכח פני ה', יפרוס לפניו את כל מצוקותיו הרוחניות והגשמיות ויודה לו על כל החסד והטוב שעשה עמו בשפה פשוטה, השגורה על לשונו, ישטח את בקשותיו, יתאונן, יטען, יבקש עצה ויספר את כל אשר עם לבבו, כדבר איש אל רעהו הטוב באמת (כוכבי אור, אנשי מוהר"ן,ד).

ההתבודדות, התפילה הפרטית של כל אדם לבוראו – בה עשו אבותינו מאז ומעולם, ואשר נתחדשה על ידי רבינו זי"ע בתוספת עצות מעשיות וקביעת מסמרות – חק ולא יעבור דבר יום ביומו – ככל שידברו אודותיה ויספרו בשבחה לא יגיעו אל קצה מעלתה ועוצם כוחה לעבודת השי"ת; לו יגידו כי התבודדות הינו פרט חשוב בעבודה – יחטיאו לאמת; אף אם יאמרו כי הוא אחד היסודות שבעבודת האיש הישראלי – גם אז לא הבינוה ולא השיגוה אל נכון; "התבודדות היא מעלה עליונה וגדולה מן הכל" (ליקו"מ ב כה) – כה אמר רבינו, ולא בכדי. יעיד על כך מי שטעם טעמה ועוסק בה. קדושת אותה מדרגה של שיחה בינו לבין קונו על פי דרכי ההנהגה המיוחדות של רביז"ל עולה עד שמים ויורדת עד שוכני שאול, אלה כאלה שואבים כל חיותם הרוחנית מהתבודדות יומית.

הנה כי כן, מתוך ש'חם ליבי בקרבי" והוא כמה אל הדיבור עד כי "בהגיגי תבער אש', נצא לדרכינו לתאר, ולנסות לבאר, את מהותה של עבודת העבודות בברסלב, העבודה שנראית פשוטה ופשטנית כל כך – אולם בפועל, העבודה הנשגבה כל כך, המלאה כל כך רגשות קודש; העבודה שעליה אמרו אנ"ש: אילו לא התקרבנו לרבינו אלא לשמוע על עבודה זו – דיינו…

* * *

על חשיבותה של תפילה בכלל, אין צורך להאריך בדיבור. הכל יודעים כי התפילה היא עמוד העבודה וכי היא עומדת ברומו של עולם. לא לנו לבאר מה גדול ונורא כוחה של תפילה ולתאר את עוצם יקר קדושת יקרתה. די רק אם נזכיר כי פירוש הפסוק "ולעבדו בכל לבבכם" – עבודת ה' בכל הלב ממש – היא, לדברי חכמינו ז"ל, תפילה (ירושלמי, ברכות ד,א).

אמנם כן, לכל ידוע כי תפילה היא "ענין גבוה" ולא מעטים הם חסידים ואנשי מעשה, המשקיעים כוחות בענין גבוה זה. אצל אותם צדיקים שלשת התפילות היומיות הינן להבות אש ממש ומקור עליה רוחנית כבירה, אולם מעטים יודעים לערוך תפילה פרטית בינם לבין קונם על כל אשר יעיק וירווח להם. לא לרבים נודעה התייחסות כה אישית אל התפילה, ואל חיי היום יום שלהם טרם חדרה התפילה. כולם יודעים אולי לעשות כן בעת צרה ח"ו, לפרש מר שיחם לפני קונם, רובם יודעים לשפוך שיחם לפני הבורא גם במקומות הקדושים, הכותל המערבי וקברי הצדיקים, אך כמעט ולא נמצא, זולתי בצדיקים או צדקניות מן הדור הישן, שישוחחו בינם לבין קונם על כל פרט קטן וגדול מחייהם הגשמיים והרוחניים, ולא יניחו דבר שלא ישטחוהו בתפילה לפני השי"ת.

אין גם רבים שידעו איך פותחים בשיחה, זו תפילה, לפני הבורא יתברך שמו, נראה להם כי לא יצליחו בכך; שלא לדבר כלל על אלה שנעלם מהם בכלל הצורך לעשות כן. לאלה ואלה ולכיוצא בהם, החפצים להציץ מן החרכים לראות ולו משהו מגודל מעלת יקרתה ורוממותה של התבודדות – לאלה מיועדים דברינו.

[למאמר הבא: ההתבודדות במקורות]