התחזקות בלימוד התורה

מיום שקולל אדם הראשון בקללת 'בזיעת אפך תאכל לחם', הפכה טרדת הפרנסה – או כפי שהיא קרויה בספרים הק', "ל"ט מלאכות" – לקללה האופפת את כל סדר יומו של אדם. את צווי השי"ת להביא טרף לביתו יכול היה אדם לצאת ידי חובה, אולם כבר נהגו בני העולם להיות רצים כל ימיהם אחר פרנסתם ביגיעות וטרחות גדולות מאד, ואף מקיימים בגופם את מאמר הכתוב "משכימי קום אוכלי לחם העצבים", ולמרבית הפלא מהם שאף שמחים בזה, שהלא חזקה על עבודה שכזו שממלאת את כל סדר יומו של אדם, ומעמיסה עד להפליא על שעותיו האמורות להיות פנויות, וכך ניצול הוא מעול אשר נראה בעיניו כקשה יותר, "עול" "לימוד התורה". התורה הק' המשמשת כסם חיים לכל הוגיה, נדחקת לשעות הפנאי במודע או בתת מודע, בבחינת תינוק הבורח מבית המדרש, ואף מוכן להתעסק בכל דבר, העיקר לא ללמוד.

הסיבה לכך היא כי הוא אינו מכין רצון לכך, הוא אינו חושב על התכלית האחרונה, על יום הדין הגדול והנורא, ועל מה שיעשה ביום פקודה. בני האדם אינם מיישבים דעתם מה תכלית כל הבלי העולם הזה, ו'על מה אתינא להאי עלמא' [=למה באנו לעולם הזה]. והנה עיקר המטרה בעולם הזה היא לעשות נחת רוח לבורא יתברך על ידי עשיית רצונו בחפץ לב, ומאחר שברור שרצונו יתברך שנעסוק בתורתו הרבה, כמו שכתוב 'והגית בה יומם ולילה', ואמרו 'תלמוד תורה כנגד כולם' ואמרו 'לא עם הארץ חסיד', וידוע שהגר"א בפירוש המשניות (פאה א א) כותב שכל מילה של תורה, עליה נאמר "ות"ת כנגד כולם", ואין נחת גדול לפניו יתברך כאותה שעה שיהודי עוסק בלימוד רצונו יתברך, על כן, פשוט שכל אוהב ה', וכל עובד ה', וכל מאמין בה' ובתורתו הקדושה ישים מגמתו בעיסוק ולימוד התורה, ולא יתעסק – עד כמה שידו מגעת – בשום דבר נוסף.

ובדורות הקדמונים היו צדיקים שהיו כל כך דבקים בה' בעסקם בלימוד תורתו הק', עד שהיו פטורים מלהתפלל ולהתדבק בו ע"י התפילה, כי היו דבקים בו ע"י התורה וכנ"ל, והיתה תורתם אומנותם, והמקבל עול תורה מעבירים הימנו עול מלכות ועול דרך ארץ; ואפי' אלו שלא זכו לכך, הרי שהיתה מלאכתם ארעי ותורתם קבע והצליחו ועשו פרי. ומאז שהפכו היוצרות ועשו טפל עיקר ועיקר טפל, נתרבו עמי הארץ, ונתרבו המשובשים האומרים לרע טוב ולטוב רע, והלכו מדחי אל דחי. על כן שומה עלינו להתיישב בדעתינו היטב היטב מה התכלית מכל עסק שבו אנו עוסקים בעוה"ז, כי הזמן חולף ואין זמן כלל, ואם לא ילמד עכשיו אימתי ילמד? והרי עתיד האדם ליתן דין וחשבון אפילו על פרטי מעשה מרכבה שהי' יכול להשיג ולא השיג. ומה עם כל חלקי התורה? ומי שלא עושה סדר בחיים או מתייעץ איך לעשות סדר, מה יהיה באחריתו?!

ואמנם אמת שאחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון ליבו לשמים, ואם כן גם הממעיט בלימוד בתורה מקבל אותו שכר כהמרבה, אבל כך הוא רק כשיודע תעלומות מעיד עליו שאכן היה אנוס גמור ולא היה יכול ללמוד יותר ממה שלמד, על אף רצונו החזק, אבל כשלא למד מכיון שלא רצה באמת – ולפחות רצה לרצות באמת – מה יענה ביום הדין?!

ועל כן צריכים אנו לפחות מרגע זה להתעורר ולהתחזק ולעשות סדרים קבועים בלימוד התורה, אפילו סדרים מועטים, כמה שאנחנו יכולים, כגון כמה פסוקים של פרשת השבוע כל יום ולהשלים בסוף השבוע, וכן כמה פסוקים מנ"ך כל יום, ושתי משניות כל יום, ודף גמרא כל יום, וכמה סעיפים משנה ברורה כל יום, וכן ב' סעיפים של יורה דעה כל יום ובסיום יו"ד ימשיך בשאר ד' חלקי שו"ע, וכן עמוד יומי ליקוטי מוהר"ן, ודף יומי לקוטי תפילות וכו' וכו', ואם אתה עושה כן – כל אחד כפי יכולתו – אשריך וטוב לך, אשריך בעולם הזה וטוב לך בעולם הבא. ולכל הפחות, יש להתחיל עם אחד מהלימודים הנ"ל ולעשותו קבוע יום יום, ואחר כך, כשיזכה לכך, ימשיך וילך מחיל אל חיל ויוסיף עוד לימוד ועוד לימוד, וכל זה מלבד שיעור בעיון ההכרחי לשימור המוחין בתיקונם.

והנה אמרו חז"ל 'חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה', ואמנם גם לגבי מצות תלמוד תורה נאמר מאמר הנ"ל, אבל כבר אמר רבינו ז"ל שיהודי כשר לא צריך להתנחם עם האונס, ועם כך ש"כאילו עשאה", אלא צריך לבעור ולרצות לעשותה בפועל, ובשעת האונס צריך להצטער על כך, ולא לשמוח עם הפטור.

אין לנו אלא להתחזק ולהתעורר לעשות התחלה חדשה כאילו לא למדנו תורה מימינו, ולעשות הכל מצידנו להתעלות בתורה ולעשות המתבקש להצליח במשימתנו, כי הם חיינו ואורך ימינו ובהם נהגה יומם ולילה.