אחרי עשרות שנים בשטיבל צר וכמיהה לבית מדרש גדול ומרווח, זכו אנ"ש בוורשה לצאת למרחב וחנוכת בית המדרש החדש ברחוב נובוליפיה 28 בל"ג בעומר תרצ"ה התפרסמה בכתבי העת בפולין * תיאור נלהב של חגיגת סיום הדפסת ה'ליקוטי מוהר"ן' בבית החסידים בל"ג בעומר תרפ"ד, ה'בחינה' בגמרא שנערכה לבחורי אנ"ש, הכרת הטוב לרבי מפיאסצנה, וגם: מה עשו חסידי ברסלב עם היוודע על 'גזירת השחיטה' ב'סיים' הפולני? * סיפורו של שטיבל

מוגש ע"י מכון 'אש תמיד תוקד' לזיכרון חסידי ברסלב בפולין, ופורסם בירחון "אבקשה", גליון אייר תש"פ

חסידי ברסלב בוורשה, כמו בכל מקום וזמן אחר, לא היו משועי-ארץ. הם גנזו למעלה ולא למטה, את עיקר כוחות נפשם וגופם השקיעו בעבודת ה' טהורה, שמילאה אותם בעושר פנימי נצחי.

מטבע הדברים, בית מדרשם לא התנשא בפאר ולא התהדר בגלילי כסף ועמודי שש. לרוב התפללו בבתי כנסת קטני מידות ונטולי הדר גשמי, אך ראה זה פלא: הסיפורים כה רבים על יהודים ש'הציצו ונפגעו', מאברכים ובחורים חסידים ויראים, למדנים ומבקשי אלוקים, ועד לסופרים ומשוררים והוגי דעות רחוקים, שהשלהבת שיקדה בבית החסידים לא הותירה אותם כפי שהיו קודם לכן.

אין פלא אפוא, שכאשר חסידי ברסלב בוורשה חגגו את חנוכת בית המדרש החדש ברחוב נובוליפיה 28, הדבר היכה גלים. והיה זה חמש שנים בלבד לפני פרוץ החורבן.

ר' הלל והקול-קורא

בי"א כסליו תר"צ, מקדיש ר' הלל צייטלין חלק נכבד מטורו "בריף-וועקסעל" (=חלופת מכתבים) שהתפרסם מדי יום שישי בכתב העת 'דער מאמענט', ל'קול קורא' שהוציאו אנ"ש בדבר בית הכנסת בוורשה, וכותב:

"מחסידי אומן (כך כונו חסידי ברסלב בפולין בדרך כלל) קיבלתי כרוז הפונה ל"כל ישראל", ותוכנו בקצרה הוא: היות שהשטיבל הברסלבי בוורשה קטן מאוד, ומניינם של "הצמאים לדבר ה'", החפצים לשמוע "דברי אלקים חיים", וחיים על פי שיטתו ותורתו של רבי נחמן מברסלב זצ"ל, גדל מיום ליום, כך שבשטיבל הנזכר מזה זמן רב אין מקום להיכנס, הם מבקשים, חסידי אומן, שיתנו להם את האפשרות להשיג מקום גדול יותר לתורה ותפילה. מטרה זו יכולה להיות מושגת בשני אופנים: או על ידי כך שמישהו יתרום לחסידים הנ"ל שטיבל לציבור, או באמצעות כך שיהודים, נדיבי לב, ישלחו תרומות גדולות יותר למטרה זו, במטרה לקנות שטיבל על של הצדיק מברסלב.

"בין היתר, נאמר בכרוז הזה כך: 'כך אומרת האמת: דע, ישראל, שהתקומה שלך תלויה רק בכך שתבער בכך השלהבת שהבעירו בך אבותיך והנביאים, כמו שכתוב 'כי ה' אלוקיך אש אוכלה הוא' וכתוב 'ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר', דהיינו שרק האש האלוקית ביכולתה לאכול ולהכחיד בך את כל הרע ואת כל הגסות הנמצאים בגוף מצד התולדה, או שחלחלו על ידי השפעות שונות מהסביבה. הלימוד כיצד להפיח את האש הקדושה, מונח בתורה, וצדיקי האמת מתייגעים בכל הדרכים כדי לבאר את אותו לימוד עד שהוא ייפתח לדרך רחבה ומאירה שתהיה כבושה לכל ישראל.

"נציגי השיטה האחרונים של הלימוד הזה היה הבעל שם טוב ואחריו עבר הלימוד הזה לנכדו רבי נחמן מברסלב, שלקח על עצמו את המשרה הקדושה להוביל את כל האנשים שילמדו בספריו וילכו בדרכיו, לכל ההרגשים הקדושים והמאירים של אמת, ביטחון, אמונה, אהבת תורה וישראל.

"בוורשה – אומרים מחברי הקול-קורא – ישנו קיבוץ של ברסלבר (או לפי המקום שאליו נוסעים הם – אומאנער) חסידים כבר 15 שנה, בקיבוץ ההוא ישנם אנשים שיש להם ידיעות מוסמכות בדרכי רבי נחמן, אנשים מחוגים שונים, הן חסידים, הן אנשי האינטליגנציה, המבקרים בשטיבל, נסערים-נפעמים מהלימודים הטובים וההסברות הנאות שעל ידם מתבארים שם כל הדרכים של אמונה, ביטחון ושמחה. כבר ארע פעמים רבות שאנשים שהיו רחוקים מיהדות נעשו יהודים כשרים על ידי ששמעו את הלימוד שם פעם אחת, אנשים שהתייאשו לגמרי בגלל פגמי החיים, משמיעת הדיבורים הנקיים של אמונה ואמת, החלו להביט אחרת לגמרי על עצמם ועל העולם.

"אני מצדי", ממשיך צייטלין, "יכול רק להוסיף שבקשתם של חסידי אומן צריכה להילקח ברצינות וככל האפשר, להיענות אפילו מצד אנשים הרחוקים לגמרי מחסידות אומן. חסידי אומן מאמינים שרבי נחמן, לאחר הבעל שם טוב, היה 'צדיק הדורות' האחרון עד ביאת המשיח. אנו יכולים להאמין שהיו אחרי הבעש"ט ועד עתה עוד צדיקי הדורות (=כאן מונה הכותב רשימה ארוכה של צדיקים מהחוג הליטאי והחסידי) האמת צריכה להיאמר, שחוויה רוחנית עמוקה אפשר היום להרגיש רק אצל 'מוסר'ניקעס' (=בני תנועת המוסר) בדרכם – ואצל האומאנער (ברסלבר) חסידים – בדרכם, הלגמרי שונה.

"מי שיְקָרָה לו 'שארית הפליטה'; מי שחפץ לחוש בניצוצי אור של פנימיות החסידות; מי שכָּמֵהַ להחיות ולו מעין האור שהאיר בימי הבעש"ט, מוכרח להיענות בצורה זו או אחרת לבקשתם של חסידי אומן. חייב להיות מוקם עבורם מקום מתאים לתורה ותפילה.

"לפנות בקשר לכל הנ"ל לר' א. ל. ציגעלמאן, רח' גענשא 27, דירה 76, ווארשא".

אותו נפש נקי וצדיק, רבי אהרן לייב ציגלמן, מלבד מסירות נפשו העצומה להדפסת ספרי רבינו, גם נשא על כתפיו את עול החזקת בית המדרש, כשהוא דואג גם לתשלומי המסים שהטילו השלטונות על בית המדרש כל אימת שהחליטו כי המקום אינו עומד בדרישות החוק.

שנים חולפות ולמרות כל המאמצים, כיסם הדל של אנ"ש אין בו כדי להשיג את בית הכנסת הנכסף, והם עודם מצטופפים בשטיבל הדל ברחוב דזיעלנא, קטן וזעיר בגשמיות ומגדלור אדיר ברוחניות.

בי"ד שבט תרצ"ה, חמש שנים לאחר הכרוז הקודם, פוגשים אנו שוב בטורו של צייטלין ב"דער מאמענט", קול קורא שפרסמו אנ"ש בענין בית הכנסת, וכך הוא כותב (בתרגום ללשה"ק):

"קיבלתי 'קול קורא' ארוך מחסידי אומן בוורשה, ממנו אני מעתיק כאן כמה קטעים:

"היות ובוורשה, בקהילה היהודית הגדולה ביותר בפולין, קיים כבר שטיבל ברסלבי בערך 25 שנה, ומתפללים ולומדים בו כמה מאות יהודים – כן ירבו – ועוד יהודים רבים נוספים היו שמחים להצטרף אליהם, אלא שהשטיבל, לדאבוננו, קטן מדי ולמתפללים אין שום יכולת לבנות בנין גדול, ואין להם היכולת לשכור בנין מתאים לעדה-קדושה כזו, כפי שמבכה המשורר "אזכרה אלקים ואהמיה בראותי כל עיר על תילה בנויה ועיר האלקים מושפלת עד שאול תחתיה", לכן אנו פונים לכלל ישראל: מי מכם הרוצה לסייע, הן בסכום גדול, הן בסכום קטן, כדי שנוכל לשכור שטיבל גדול יותר, זכותו תהיה גדולה מאוד לנצח עד אין לשער, כפי שאומרים חז"ל על הפסוק "ורב שלום בנייך – אל תקרא בנייך אלא בונייך". מי שיסייע לבנות מקום ל"למודי ה'", יזכה ל"רב שלום", ובזכות רבינו ז"ל נחל נובע מקור חכמה יזכו לכל טוב ויתקיים בהם הפסוק "הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד".

ושוב מפרסם צייטלין את כתובתו של ר' אהרן לייב ברח' גענשא 27 דירה 76, להעברת תרומות.

חנוכת בית המדרש

חודשים מספר חלפו, ואחרי שיגעו והאמינו – מצאו, ובמוצאי ל"ג בעומר של אותה שנה, שנת תרצ"ה, אנו מוצאים ידיעה מרנינה באחד מכתבי העת הנפוצים בפולין (בתרגום ללשה"ק):

"שמחה אצל חסידי אומן בווארשא – חנוכת הבית של משכנם החדש ברחוב נובוליפיה", והידיעה מספרת שביום שני, מוצאי י"ח אייר, בערבו של יום, התאספו חסידי ברסלב בוורשה ברחוב נובוליפיה 28, שם הם "חגגו בהתלהבות חסידית" את חנוכת הבית של בית הכנסת החדש שלהם.

"החגיגות החלו בכך שר' שלמה יהודה הופמן (מבעלי התפילה בקיבוץ לובלין) התפלל תפילת ערבית, ולאחר מכן למד ר' יצחק ברייטער מאמר של רבי נחמן מברסלב, שתו מעט משקה, ושרו ורקדו כדרכם של חסידי אומן עד השעות הקטנות של הלילה".

הרבי מפיאסצנה הי"ד

פרט מעניין הוא חלקו של הרה"ק רבי קלונימוס קלמיש שאפירא מפיאסצנה הי"ד בענין. הרבי מפיאסצנה, שעמד בראש ישיבת 'דעת משה' ששכנה בסמיכות לבית הכנסת, ברחוב נובוליפיה 26, רחש חביבות מיוחדת לחסידי ברסלב, עסק בספרי רבינו ואף הביא מהם בחיבוריו.

כשרצו אנ"ש לרכוש את בית הכנסת, נתקלו בקשיים מסוימים, מי שהסיר את החסכים וסלל את הדרך לרכישת בית הכנסת, היה הרבי מפיאסצנה. ולאות הוקרה והכרת הטוב על תמיכתו ועזרתו, הדפיסו רבים מחסידי ברסלב את תמונתו והחזיקוה בביתם, וכך נשתמרה התמונה עד לאחר המלחמה. (רבי אברהם שמעון בורשטיין הי"ו)

'בך רבינו' שעתיים ללא הפסקה

הידיעה על חנוכת בית המדרש, מחזירה אותנו אחת-עשרה שנים לאחור. ל"ג בעומר היה אצל אנ"ש דפולין יום של התרוממות המוח והלב והתחדשות עצומה בעניינו של הרבי, אז – בליל ל"ג בעומר תרפ"ד – חגגו את סיום הדפסת הליקוטי מוהר"ן בפאר והדר, בהשתתפות רוב מנין חסידי ברסלב בפולין כשאז היה זה בשטיבל בדז'לנה, והדים נרגשים מאותו מעמד בוקעים ועולים מתיאורו של ר' איטשע מאיר קורמן:

"בקול רם את ברכת ה'שהחיינו' על ידי הר' אהרן לייב ציגלמן ז"ל שהיה מלובש אז בבגד חדש של משי וספר הליקוטי מוהר"ן בידו … אשר נשמע כרעם את ענית "אמן" מכל הקהל, אשר היה בוקע רקיעים…

"ואחר זה התחיל החזן בקולו הנעים של שיר וזמרה כדרכו הק' הר' שלמה יהודא הופמן ז"ל מוורשה את אמירת "אתה הראת לדעת" וכו', כמו בשמחת תורה, פסוק בפסוק וכל הקהל אחריו – ואחר זה הוציאו את כל הספרי תורות מארון הקודש ונעשה סיבוב כל הז' הקפות מסביב הבימה – מי בידו ספר תורה ביחד עם ספר ליקוטי מוהר"ן – ומי בספר ליקוטי מוהר"ן לבד בידו – ואפילו לילד קטן היה בידו הספר ליקוטי מוהר"ן. וכולם היו מכורכים בכריכה הכי יפה ונאה ביותר – וכל הידיים היו שלובי יד ביד חברו דבוק. והשיר והניגון הידוע "בך רבינו נגילה ונשמחה בך" – בלי הפסק נשימה של שתי שעות… והריקודין עלה כל פעם בהתלהבות יותר, עד שהאבק כיסה את כולנו כמו בתוך מראה הענן של קבלת התורה ממש…

"בין מאכל למאכל נאמו ודיברו חידושי תורה חשובי חסידי ברסלב … ובתודה וקול שיר של מחיאת כפיים ושמחת רב הריקודין נתעלה ונתרומם השמחה עד קרוב לאור הבוקר בלי הפסק.

"…עם השתתפות השמחה רצנו בזריזות למקוה להכנת תפילת שחרית תפילת ותיקין – והתפילה נתקיים בצעקה בקול רם ובמחיאת כף אל כף – ובסוף התפילה נאמר העשרה מזמורי תהלים תיקון הכללי בצוותא חדא יחד – וכל הנ"ל היה הכל בהתקשרות לרבינו הק' זצ"ל. והשלמה היה בריקודין רבים עד אין מספר כמעט כל היום כנהוג בינינו חסידי ברסלב – כי מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד כאזהרתו זצ"ל, ובפרט ביומי דפגרא וקדוש כזה, ביום הילולא של רבן שמעון בר יוחאי זצ"ל – אשר יש לו שייכות גדול לרבינו הק'"

* * *

ברחוב נובוליפיה 28 עמד בנין בן שלוש קומות ומרתף. קומת הקרקע שימשה לחנויות, ביתר הקומות היו דירות מגורים – ובקומה השניה, כנראה, בית כנסת גדול ומרווח.

בית הכנסת הזה היה קיים לפחות 30 שנה לפני שנקנה על ידי אנ"ש, שכן אנו מוצאים אזכור למקום כבר בשנת תרס"ג, ובמשך השנים שלאחר מכן אזכורים נוספים על דרשות שנמסרו במקום, החזנים שהתפללו בו בימים נוראים וכדומה.

לאחר שנרכש על ידי חסידי ברסלב, בשנת תרצ"ה, שופץ בית הכנסת, ותיאור של מראהו אנו מוצאים בספר "וורשה של מטה" (בתרגום ללשה"ק):

"אהה, יהודים, אל תתייאשו!" זועקת הכרזה מהקיר הדרומי, "עיבדו את ה' בשמחה", "יהודים, היו בשמחה"; צועקת הכרזה, כתובה באותיות קידוש לבנה, מהקיר המערבי. הכרזות האלה נמצאות בשטיבל החדש של חסידי אומן ברחוב נובוליפיה 28.

"…לאחר שנים שהם התייסרו בשטיבל קטן בן שלשה חדרים ברחוב דז'לנה, יצאו חסידי ברסלב ממיצר ונכנסו לרחבות: הם רכשו את בית הכנסת המפואר בנובוליפיה 28, שיש לו כניסה פרטית, ובית הכנסת שופץ בצורה נרחבת.

"בית הכנסת בנוי בארכיטקטורה עשירה מאוד. הקירות, החלונות, הבימה – הכל ישן-חדש, וצבוע ומצוייר מחדש. הריהוט, השולחנות, הספסלים, אכן ישנים, אבל בנויים חזק, כדי להגביה ספסל יש צורך בשני פועלים. החלונות מזכוכית צבעונית. הכל מהודר: הכניסה, חדר המדרגות. ממש כאילו נכנסים ל"מלון פולסקי" להבדיל.

"מול הכניסה ממוקמים חדרי התבודדות – חדרונים קטנים שכל חסיד יכול להיכנס לשם ולהתוודות, לעשות חשבון-הנפש. כשמשה ברוך ברגמן מתבודד, שומעים את ה'געוואלדענעס' (זעקות 'געוואלד!!!') במשך שלושת רבעי שעה "אוי אני חוטא! ריבונו של עולם, תרחם על נשמה חוטאת, אוי אני חוטא! (אוי איך בין זינדיק!)״ – הוא צועק ללא הפסקה עד כלות הנשמה, עד שכמעט נשמתו פורחת ממנו.

"בשטיבל, או כמו שאחרים קוראים לזה ׳האומאנער בית-המדרש', ממוקמים שלושה חדרי התבודדות כאלו. חדר אחד נעול עם מפתח, חדר זה עומד תמיד הכן לאחד מהגבאים מחשובי החסידים. אף שלפי המובא בליקוטי מוהר"ן, צריך לקיים את ההתבודדות בשדה כמו שכתוב בתורה 'ויצא יצחק לשוח בשדה', אולם באין ברירה, כשגרים בעיר הגדולה הרחוקה מהשדה, צריך לפחות לתת חשבון-נפש כל יום בחדרי ההתבודדות. כך חדרי העץ תפוסים תמיד.

"בשטיבל החדש מתפללים מאות חסידים. גם זרים באים, חלקם, כדי להציץ ב"אטרקציה", אולם רבים מהם נמשכים ומתקרבים אליהם, מכניסים גם אותם לעבודה…"

והכותב מתאר מעט מלהט הקודש היוקד בתוככי בית-החסידים:

"מי שנקלע לשם בשבת, ישמע את ר' אהרן (לייב ציגלמאן הי"ד) לומד ומסביר סיפורי מעשיות של רבי נחמן. הוא עולה אל הבימה המוגבהת ביראת כבוד. בשטיבל שוררת דממה. וכשר' אהרן פותח את פיו, הרי זה 'פה מפיק מרגליות'. הוא יכול למשוך-לקרב אפילו משומד! והציבור יושב ומאזין כמחושמל.

"טיפוס מעניין הוא ר' שלמה יהודה – אחד מחשובי החסידים. הוא הבריח את הגבול, והגיע לאומן, לציון הקדוש של רבי נחמן. וכששלמה יהודה עולה ל'עמוד' להתפלל מעריב, ומתחיל "והוא רחום" – רועדים הקירות! תפילת ערבית של יום רגיל, נשמעת אצלו כתפילת ליל יום כיפור.

"ולאחר מכן – ריקוד. "אם אין אני לי מי לי", "אם אמרתי מטה רגלי" בניגונו של הרב מלובלין, ראש ישיבת חכמי לובלין ר' מאיר שפירא זצ"ל. והריקוד אורך בין רבע שעה לחצי שעה. "יהודים, אל תתיאשו! כאן, בגלות המרה, צריך להתחזק באמונה ובטחון!" – "אם אמרתי מטה רגלי" מקפצות באוויר הרגליים היהודיות העייפות עם מגפיהן המאובקים, והאבק מתנשא לגובה. וכך רוקדים יד ביד. אחדות, אהבת ישראל – זה סודם של חסידי אומן. אפילו כשבבית אין, לא עלינו, לחם לאכול, או כסף לשלם על שכירות הדירה, צריך להיות בשמחה! לא שמחה של הוללות, אלא שמחה של בטחון, של "אני מאמין בביאת המשיח". ומי שהביט בפניהם יכול היה לראות זאת בחוש.

"כששלמה יהודה מתיישב על כסאו העגול הפשוט (על מושב מרופד אינו רוצה לשבת, בגלל שהוא לא רוצה ליהנות מהעולם), יושב הוא במשך שעות, הוא מתחיל שיעור אחד ומתחיל את משנהו.

"להתלהבות הגדולה ביותר הגיעו האומאנער חסידים ב'לא תבושי' בליל שבת, הכל מחאו כפיים ורקדו בהתלהבות הגדולה ביותר…

"כפי המנהג אצל חסידים בתשעה באב להשליך  "שטאכעדיקע״ — קאלטענעס (מיני אצטרובלים קוצניים) כדי לא ליפול ב"מרה שחורה", גם באומאנער שטיבל היו הילדים משליכים, איך שרק התחילו לקרוא 'איכה' החלו להתעופף ה'שטאכעדיקע' הצומחים בשדות. היו עוצרים לדקה את הקריאה, עשו הפסקה — וזה לא הועיל. אף אחד לא יכל לתת עצה לנפשו בדבר.

"אז עלה לבימה ר' זרח פלאטקין. "עולם שַאא!" — נתן הוא צעקה ומכה על הבימה – ר' זרח הינו אחד מהגבאים החשובים, יהודי בעל הדרת-פנים, שיש לו השפעה גדולה על כל חסידים. המילה שלו קודש. דבריו מתקבלים ללא עוררין. הוא קרא: 'רבותי, החלטנו שמרגע זה ואילך, כל ילד שימשיך להשליך 'שטאכעדיקס' אחד, 'קאלטענע' אחד, אביו יהא מסולק מהשטיבל למשך חודש ימים'.

"באותו הרגע נפלה דממה, מכמה מאות אנשים אף לא אחד פתח את פיו, משמעות הדבר שכולם מסכימים. הילדים הקטנים עדיין לא הפנימו, נפל 'שטעכעדיקס' אחד, ועוד אחד, עד שבבת-אחת חדלו ליפול.

"בשטיבל השתררה דממת מורא. אם, חס וחלילה, ישכח ילד וישתובב, יצטרך אביו לעמוד 'קבל עם ועדה' ויעזוב את השטיבל באמצע הקינות, לחודש ימים.

"כשהבעל-קורא החזיק בפרק השלישי ״אני הגבר״ השתובב לו נחמן הקטן — ילד כבן עשר, הבן של ר' זרח בכבודו ובעצמו והשליך כמה ״שטעכעדיקע״ בפעם אחת היישר על הבעל-קורא.

"ר' זרח הבחין בכך, הוא התרומם ממקומו, ירד מהבימה, כשעיני כל ה'עולם' תלויות בו ומלוות אותו ברחמנות גדולה. הוא יצא מבית המדרש.

"מני אז, לעולם כבר לא קרה שילד ישליך "שטעכעדיקס״ באומאנער שטיבל. לאחר המאורע הזה, "קאלטענע" באומאנער שטיבל בתשעה באב, היה "בל יראה ובל ימצא". (בנימין דאווידזאן, ווארשא של מטה, בתרגום ללשה"ק)

ואם הגיע זמן קשה – רק לשמוח יש!

שנת תרצ"ו נשאה בכנפיה ידיעות שגרמו לאווירת דכדוך קשה בקרב יהודי פולין, הממשל הפולני שירד לחיי היהודים בשרשרת רדיפות ונגישות שכל תכליתן להצר את צעדיהם, מצא לו יעד חדש: גזירה על השחיטה היהודית. היה זה בעקבות מאמר שפרסם כומר בשם טשאציאק ובו כתב על "האכזריות" שבשחיטה – מסווה לרצון הפולנים האנטישמים לדחוק את רגלי היהודים מפרנסתם.

ביום תענית אסתר תרצ"ו, היה הרחוב היהודי נסער בעקבות גזירת השחיטה שנתקבלה בו ביום ב'סיים' הפולני. תפילות ציבור נערכו, ויהודים ששנים לא דרכה כף רגלם בבית כנסת, הצטרפו לתפילות.

וכך, מוצאים אנו ידיעה באחד מכתבי העת, תחת הכותרת "זמנים קשים ליהודים – לאחר החלטת ה'סיים' בראסלבר חסידים רוקדים וזועקים 'משיח בא", הכותב, הפותח את הידיעה במילים "פורים כמו תשעה באב", מספר כי בשעה שיהודי וורשה כולם היו דאוגים ועצבים לאחר שנודע על החלטת איסור השחיטה, וכלל לא היה ניכר בשבת כי היום הוא ערב פורים, "היחידים ששימחו את עצמם כדבעי ולא הפסיקו כלל לרקוד, היו חסידי אומן. מאות אנשים מביטים כיצד החסידים האמורים אינם פוסקים מלרקוד.

"בשטיבל שלהם בנובוליפיה 28 תלוי שלט גדול עם הכרוז 'געוואלד, יודען, זייט איך נישט מייאש און זייט בשמחה" (אהה, יהודים אל תתייאשו והיו בשמחה)

"הריקודים שלהם נובעים ממה שכתב רבם רבי נחמן מברסלב, בספרו 'ליקוטי מוהר"ן', שכאשר מתרגשות ובאות גזירות קשות, שלא יהיו בצער, אלא רק יהיו בשמחה".

לבית הכנסת עברה לתקופה מסוימת גם ישיבת "תורת אמת ואמונה", שבה הגו בתורה עשרות מבחורי אנ"ש. מדיווחי הזמן אנו למדים על "בחינה נלהבת" שהתקיימה לבחורי הישיבה, במעמד רבים נוספים, בחנוכה תרצ"ז: "ליד שולחנות ארוכים ישבו עשרות ישיבה-בחורים מהברסלבר ישיבה ועל פניהם העדינות שרויה ארשת טוב-לב של תלמידי-חכמים, פתח את המעמד ראש הישיבה ר' יודל קאפלאנסקי… כמו צליל מיתר הכינור, נשמע פתאום מקצה השולחן קול רך של נער צעיר ומהדהד, קול מתוק ועדין של ניגון-גמרא…"

וכך אנו מוצאים גם תיאור של התכנסות צעירי אנ"ש בבית הכנסת, בחורף תרצ"ח, ביניהם בניו של ר' אהרן לייב ציגלמן, ר' יוסל קוטיינער ור' מענדל לאסקער, כ"אסיפה הכללית" של ארגון "צעירי ברסלב", שכל מטרתו "להפיץ את תורתו של רבי נחמן מברסלב".

וכך, בעיבורה של בירת פולין, פעל בית היוצר לאמונה ולשמחה וממנו יצאה אורה לכלל חסידי ברסלב בפולין ולעוד רבים שביקשו לטעום מעט מן האור ולהחיות את נפשם הצמאה והעייפה בעבודת השם אמיתית, ומצאו את מקומם הטבעי בין חסידי ברסלב בבית הכנסת שברחוב נובוליפיה.

הכרוז הנצחי

התפילות הנלהבות, הריקודים השמחים, שלטי "געוואלד, יידן, זייט אייך נישט מייאש", והאמת הפשוטה, התמימה, ששרתה בכל, 'תפסו' את עיניהם ולבם של יהודים מבני כל החוגים, חרדים ושאינם, שהיו באים מדי פעם, על מנת לברוח ממנת הלחץ והדחק הקבועה שהיתה נחלתם של יהודי פולין באותן שנים, אל אי-מפלט בו לא שלט הצער ובו לעצבות לא היתה דריסת רגל. רבים מהם, כידוע, הפכו לברסלב'ר חסידים במלוא רמ"ח ושס"ה.

חלפו שנים ספורות, ויהום הסער. צבאות החיה הנאצית שועטים לאורכה ולרוחבה של פולין, מביסים בקלות את הצבא הפולני הגאה ומשליטים שלטון של טבח ורצח כלפי יהודים בכל מקום שהם. יהודי וורשה נדחסו אל תוך שטח קטן מאוד ביחס למספר הנפשות – גטו וורשה, שבקצהו האחד עמד בית הכנסת הברסלבי ברחוב נובוליפיה, ובו – על פי תיאורי בני הזמן – שלט גדול "יהודים, אל תייאשו עצמכם". והכרזה זו, בעיצומם של ימי הטירוף והרוע, עשתה רושם כה עז על יהודי וורשה הנרדפים והמעונים, עד כי אנו מוצאים את העובדה הזו בתיאורים רבים מאוד של ניצולים מהגטו.

ולא זו בלבד, אלא שאנ"ש דוורשה ראו מחובתם להכריז הכרזה זו בכל מקום אפשרי, כפי שמספר בדרך אגב ר' משה שיינפלד, שנים לאחר מכן, בעיצומה של השואה, כתבו חסידי ברסלב על הקירות "געוואלד, יהודים! אל תתייאשו!", כך מסופר גם ב"פנקס וורשה" (עמ' 185) "כאשר נוסד הגטו בוורשה, תלו חסידי ברסלב כרוז גדול ועליו כתוב "אהה! יהודים, אל תתיאשו!", וכך כתב גם ההיסטוריון ע. רינגלבלום הי"ד (מי שהקים בזמן אמת את ארכיון גטו וורשה, ונעקדה"ש בגטו): אצל 'החסידים המתים' בנובוליפיה מתנוססת כתובת גדולה: 'יהודים, אל תתיאשו' [געוואלט ייִדן, זייט זיך נישט מייאש]. היהודים רוקדים שם כמו לפני המלחמה…".

התיעוד האחרון לבית הכנסת בנובוליפיה, מופיע בעדויות על ה"בעל מוסף" בקיבוץ לובלין, ואחד מוותיקי אנ"ש בפולין, ר' ישראל דוד גרינהויז הי"ד, שמאחר וביתו היה מחוץ לגטו, עבר להתגורר עם משפחתו בחדר צדדי בית הכנסת, עד שנרצח – הוא, ולאחר מכן כמעט כל בני משפחתו – ע"י הנאצים בגטו.

בערב פסח תש"ג פרץ מרד גטו וורשה. המרד ארך כחודש, ובמהלכו, ולאחריו, נהרסו כמעט כל הבניינים שעמדו בשטח הגטו, וביניהם הבנין ברחוב נובוליפיה 28, שבו היה בית הכנסת הגדול של חסידי ברסלב בוורשה שבפולין.