שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ (יא ח )
"מאי שטו – שטותא" (זוהר בשלח סב ע"ב)
הקב"ה מתנהג עם האדם באותה צורה שהוא עצמו נוהג; אם הוא סומך על הקב"ה ומשליך עליו יהבו – הוא משפיע לו כל צרכו, כמו שכתוב: "השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך" (תהלים נה).
אבל כשאדם אינו בוטח בה' וסבור שפרנסתו תלויה בהשתדלותו ובמאמציו – אזי הקב"ה מתנהג עמו באותה מידה ונותן לו "להסתדר לבד"…
כמובן שבמקרה זה האחרון, צריך האדם לטרוח מאוד עבור פרנסתו, וגם אז אין הוא בטוח מנזקים והפסדים.
כך היה כאשר האדם הראשון אכל מעץ הדעת – גזר עליו ה' שבזעת אפו יאכל לחם (בראשית ג). שכן, כשפוגמים ב'דעת' הקדושה ושוכחים שהקב"ה לבדו מנהיג את העולם, צריך כאמור להזיע הרבה…
הוא מה שנאמר על אוכלי המן במדבר: "שטו העם ולקטו", ופירש הזוהר הקדוש: שטו – מלשון שטות, זאת כפי שחכמינו מספרים (יומא עה ע"א) שלצדיקים ירד המן על פתח ביתם; הבינוניים – יצאו וליקטו; ואילו הרשעים – שטו, כלומר, שוטטו למרחקים כדי להשיגו.
הטירחה של הרשעים עבור פרנסתם היתה אפוא מחמת שטות – משום שפגמו בדעת הישרה ושכחו שהקב"ה זן ומפרנס לכל.
(עפ"י ליקוטי מוהר"ן ח"א נו)
