"שמעתי בשמו, שאמר לענין המחלוקת שהיו חולקים עליו. כי אמרו רבותינו, זכרונם לברכה (ברכות ו:): "כרום זלת לבני אדם"- 'אלו דברים העומדים ברומו של עולם,ובני-אדם מזלזלין בהם, ומאי ניהו, תפלה'. על-כן מחמת שכל עסקו תפלה. כי בענין תפלה היה מרבה לדבר עם אנשיו, והזהירם מאד להרבות בתפלה והתבודדות ושיחה בינו לבין קונו, כמבאר בספריו הקדושים ויותר מזה הרבה לדבר עמנו וחזק אותנו בהתחזקות בלי שעור, להרבות בתפלה והתבודדות. על-כן בני-אדם מזלזלין בו ומבזין אותו וחולקין עליו, כי כל עסקו הוא תפלה, שהם דברים העומדים ברומו של עולם, ובני-אדם מזלזלין בהם. והבן".

(ליקוטי תנינא, סימן צג)

לפני שאנחנו ניגשים לעצם הענין, צריך לברר לפני כן דבר יסודי. ר' נחמן אמר כי ההתנגדות הגדולה שיש לו היא מחמת שהוא עורר את ענין התפלה, וזה תחום שבני אדם מזלזלים בו. השאלה היא: הבנו למה יש שמזלזלים בו, אבל למה מתנגדים אליו? ההתנגדות לר' נחמן וחסידיו הגיעה עד לכמה ניסיונות רצח שלא התממשו בניסי נסים, וכל זה – כי הם לא התחברו למה שהוא אמר? וגם בכלל צריך להבין: הרי לכאורה היחס של בני אדם לתפלה נובע מהשגרה ומה"מצוות אישים מלומדה". האם לבני אדם יוצא מזה זלזול לתורה שצוותה על כך? לא. ולמה? כי הם מבינים שהם לא בסדר, ושהתורה היא האמת. למה כאן היחס לתפלה יצא בצורה של התנגדות?

אקדים ואומר, לפני הכל, דבר ששייך לכל מאמריי – "השתפכות הנפש" ו"משיבת נפש" – המתפרסמים כאן: ישנם הרבה אופנים בהבנה, אני בהחלט רק כותב את דעתי הפשוטה. בהחלט אשמח להבנות שונות משלכם, ואתם ואתן אף יותר ממוזמנים לכתוב אותן.

חכמה – כח מה. כוח הבנת הדברים הנמצאים, מצד עצמם. חכמה היא לא יכולת להתפלסף, שכן כתוב בליקוטי הלכות – עקר החכמה היא כשהיא מביאה לאמת. חכמה המנותקת מהאמת היא פשוט משחקיים לוגיים דמיוניים. והיה מקפיד וכועס מאד על מי שהוא חכם בעיניו ואינו מתאמץ לזמר זמירות שבשבת ובמוצאי שבת או שאר עבודות פשוטות, כי עקר היהדות הוא בפשיטות ובתמימות גמור בלי שום חכמות (ליקוטי מוהר"ן סימן קד). בלי שום חכמות, אפוא. והנה כתוב, כי איש הישראלי צריך תמיד להסתכל בהשכל של כל דבר, ולקשר עצמו אל החכמה והשכל שיש בכל דבר, כדי שיאיר לו השכל, שיש בכל דבר, להתקרב להשם יתברך על-ידי אותו הדבר. כי השכל הוא אור גדול ומאיר לו בכל דרכיו, כמו שכתוב (קהלת ח): "חכמת אדם תאיר פניו" (ליקוטי מוהר"ן סימן א). אבל נשים לב טוב – עקר היהדות הוא בפשיטות ובתמימות בלי שום חכמות. העיקר. אבל בודאי שיש חכמה דקדושה, שבאה בעבודת ה', אבל בצורה שאינה עיקר. מה שצריך להבין הוא, איך מסדרים בעונה אחת את "בלי שום חכמות" עם עצם לימוד החכמה דקדושה שאמור להיות במידה מסוימת, שהרי משמע שזה ביטול גמור לכל החכמות. עכשיו נדבר מעט מסביב, ונחזור על הענין בהמשך.

ואמר, אשרי מי שאינו יודע כלל מספריהם רק הולך בתמימות ויש לו יראת העונש, כי עקר העבודה בתחלה היא רק מחמת יראת העונש, ובלי יראת העונש אי אפשר להתחיל כלל בעבודת ה' (שיחות הר"ן, ה). הכוונה כאן היא לספרי פילוסופיה. לכל אורך השיחה רבי נחמן מדבר על כך שבספריהם אין חכמה אמיתית, ושהם מביאים לספקות והרהורים. מן הסתם הוא לא דיבר על מינים וכופרים שלמדו את אותם הספרים, וצריך לומר שגם למאמינים ויראי ה' היה מקום במחשבה ראשונית ללמוד את אותם הספרים, ורבי נחמן מלמד שאין ללמוד אותם. מי שיעיין בפנים יראה שרוב המדובר נגד אותם הספרים הוא רק בכך שאין חכמה אמיתית בהם. כלומר, היה צד ללמוד אותם בגלל החכמה שבהם. רבי נחמן בעצמו במקומות אחרים הזהיר על שיש ללמוד רק דברים המביאים לידי מעשה, ואין ללמוד דברים בשביל המושכלות שבהם. על ספרי פילוסופים לא הובאו דברים אלו, מאחר והיה צד שאכן הם כן מביאים לידי מעשה.

המחשבה הפשוטה של מי שרצה ללמוד ספרי פילוסופיה היא, שאמנם אני מאמין בגלל  המסורת, אבל אני רוצה שהדבר יבוא מתוך הכרה שכלית שלי. שאני אעמוד על אמיתותם של דברים, כמה שתשיג ידי. (חשוב לציין שאין זו האמת, וגם אמונה בתמימות יכולה לבוא ממני, אבל לא כאן המקום.) אך על כל פנים, היה צד להתחיל את עבודת ה' עם חכמה, שאני אדע את הדברים ואעשה אותם מתוך השכל שלי, מתוך מה שמתחייב ממני. ומה משיב רבי נחמן? שעיקר העבודה בתחילה הוא יראת העונש. העבודה צריכה להתחיל מהשעבוד, מהמקום בו אנחנו נקשרים בכל המהות שלנו. אמנם החכמה נתפסת לאדם המבקש אותה כמוחלטת, אבל היא תמיד חלה לפי ההשגה. ככל שעולים יותר, כך משיגים יותר. אך יראת העונש מחדשת לנו את הקשר לקצה רום השלמות, איפה שאנחנו עצמנו צריכים להיות. מה נעשה בפועל – זאת שאלה אחרת, אבל תמיד היא תהיה צורה שהתכלית עצמה תחול עלי. התכלית – הכוונה למטרה הסופית שלנו, שנמצאת בתוך הדרך אליה.

זאת התמימות והפשטות עליה מדבר רבי נחמן. תמים תהיה עם ה' אלוקיך – תמים פירושו  שלמות. כך נאמר על פרה אדומה, "פרה אדומה תמימה" ומבארים חז"ל – תמימה באדמומיותה. וכמו בפרה אדומה, שלמות זו אומרת שגם שערות בודדות פוגמות בכל השלמות והופכות את הדבר ללא תמים, לא שלם. תמים תהיה עם ה', פרושו – כל המציאות שלך תהיה באופן מוחלט רק עם ה'. לא בשום נקודה אחרת. אתה לא בוחר בעבודת ה' מתוך סיבות אישיות, או בגלל שזו חכמת חיים, או שזה "כיף" להיות עובד ה'. אתה פשוט עובד ה' – כי אתה עמו. אנחנו לא מתחילים עם חכמות בעבודת ה', כך כתוב בליקוטי מוהר"ן (תנינא יט). עם מה כן? מבואר שם פירוש הפסוק "ראשית חכמה יראת ה'", שצריך להקדים את היראה לחכמה. וכמו שכתוב כאן בשיחות הר"ן, שבלי יראת העונש אין מצב להתחיל. בהבנת יראת העונש כתב ר' יצחק בלאזר זצ"ל (בעל הכוכבי אור, תלמיד ר' ישראל סלנטר): והנה יראת העונש יסודה בנפש החיונית או הטבעית. כי תוכן כח היראה נטוע גם בכל נפש חיה. ולזאת גם בהיות האדם הולך אחר שרירות לבו, נגוע ומוכה מעוונות ופשעים, לא יבצר ממנו לירא היראה הזאת של יראת העונש. על כן היראה הזאת קודמת לכל המצוות, כי היא סיבה באמת לכלה פשע ולהתם חטאת, ולהיות ירא וחרד לקיים כל התורה וכל המצווה.

במלים אחרות – יראת העונש תופסת את האדם בעצם נקודת החיות שלו. על ידי יראת העונש מבינים שבלי תורה ומצוות – לא שייך אחרת. אם אני אדם שאכן דואג ומתבונן רק כמה צעדים קדימה, החטא נמחק מהקטגוריה. לא בגלל שיקולים אישיים או רצון מסוים – רק בגלל שאני חי. אם חי – אני צריך לקים את התורה.

"עקר היהדות הוא בפשיטות ובתמימות גמור בלי שום חכמות" – עקר היהדות. יש חלק שמתוסף לזה. אם נתבונן בעצם ההליכה שלנו בעבודת ה', הרי שהיא באה רק בגלל דבר אחד – צריך להיות עם ה'. אבל זה מונע מאיתנו לפעול את כל המצוות מתוך הידיעה של הכח שלהם, שזאת מהותה של החכמה. בצורה של החכמה אפשר להתעלות, כי הדעת שמקשרת אותנו למעשים משפיעה עלינו כפי מה שאנחנו תופסים. ככל שההשגות גדלות, כך גם ההשפעות הפנימיות גדלות. למה לא להיות חכם? כי החכם פועל את כל הדברים מהצורה שהוא משיג אותם. מה שלא נתפס אצלו, או שלא חשוב מספיק מאחר והוא כבר עמד על מהות הדבר וראה שהדבר לא כזה חשוב, לא שייך אליו. דַבֵּר אל השכל שלי, הוא אומר. כל כולו נמצא בתוך עצמו, מתחיל ומסתיים בדברים ששייכים ונתפסים אצלו. התמימות היא צורה לפעול את כל הדברים שאין לנו תפיסה בהם, או בדברים שאנחנו תופסים שהם לא חשובים, בגלל שאנחנו רק עם רצון ה'. משנה לי מה זה אומר לי?

והיה מקפיד וכועס מאד על מי שהוא חכם בעיניו ואינו מתאמץ לזמר זמירות שבשבת ובמוצאי שבת או שאר עבודות פשוטות, כי עקר היהדות הוא בפשיטות ובתמימות גמור בלי שום חכמות. החכמולוגים לא שרים זמירות שבת. בחייך, עם הזיופים שלך ממילא זה לא שווה כלום. אפילו אתה לא יודע מה אתה אומר. חבורה של תוכים, הוא חושב לעצמו כשיושב בשלחן שבת. לי יש דברים יותר חשובים לעשות, מהרהר לעצמו, ומתחיל לפתור חקירה ישיבתית מפורסמת מר' חיים. מי שפשוט עם ה', לא מבין את הטענות הללו. הוא רק יודע מרצון ה', בלי השיקולים הפרטיים שלו.

*  *  *

בברסלב מתחדש דבר שלא נמצא בשום מקום אחר. המלבי"ם מבאר שעצה היא דרך. משמעות הדבר, שעצה היא לא טריק או צורה עקיפה להגיע אל הדבר, אלא שחלק מהדבר אותו אתה רוצה להשיג, נמצא בדרך. כלומר, עצם ההליכה מלמדת אותך את מה שעליך ללמוד, ומעמידה אותך בדברים שעליך להתנסות. ישנן הרבה עצות אליהן זכינו מר' נחמן, אך ישנה עצה כללית:

כי אף על פי שנמצאים כמה עצות טובות בספרי רבנו זכרונו לברכה, שהם מלאים עצות להתקרב לה' יתברך, אף על פי כן על פי רב קשה להאדם לקיים העצה בעצמה. על כן העיקר הוא תפלות ותחינות ובקשות. (ליקוטי מוהר"ן סימן קא). במקום אחר כתוב כי עיקר כלי הנשק של האיש הישראלי לנצח את כל מלחמותיו, הוא התפילה. התפילה היא העצה הכללית. נשים לב: עצה. תפלה היא לא רק בקשה שהדברים יקרו, שנהיה צדיקים, ונתקן ונבער מידה זו או אחרת. אם הדברים נוחתים כך משמים, זו לא עצה. זה אולי דרך עקיפה להגיע אל הדבר. אבל ממתי הדרך העקיפה הופכת לדרך היחידה, שהרי אי אפשר להתחיל בעבודת ה' בלי תפילות ותחנונים שהשי"ת יעזור לנו? כאן מתגלים לנו דברי חז"ל (קידושין דף ל ע"ב), יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש המיתו, ואלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו. איפה הבחירה אם כן, מאחר ואין לנו כח לבד? כותב רבי נתן: הבחירה היחידה היא "דרך אמונה בחרתי". עד כמה אתה מוכן לשים את עצמך באמונה. משם והלאה, אלו רק תפלות ותחנונים, ובעיקר – חסדי ה', שיובילו אותך. לכן תפלה היא עצה כללית – היא הדרך הכללית. הדרך של עבודת ה' תלויה בחסדי ה', וכוח ההתגברות שלנו בעבודתו ית', היא רק מה', כמו שכתוב (ישעיה מ): וקוי ה' יחליפו כוח, יעלו אבר כנשרים.

ואת זה, צועק רבי נחמן ושוב ושוב. וכבר מבואר זאת בדברינו כמה פעמים, אך צריכין לכפול ולשנות זאת ולזכור זאת בכל יום ויום, כי יש כמה וכמה מיני חלישות ובלבולים על זה בלי שעור מה שאין הפה יכול לדבר והלב לחשוב. על כן צריכין לחזור זאת אלף פעמים, כדי שיתחזק ויתאמץ לעמוד על עמדו להתפלל ולהתחנן לפני השם יתברך תמיד שיקרבהו לעבודתו, יהיה איך שיהיה. נשא לבבנו אל כפים אל א-ל בשמים (ליקוטי מוהר"ן שם).

וכאן אנו שבים אל ההתחלה. התפלה היא ברומו של עולם – היא היחידה שמאפשרת להכניס לתוך המציאות כאן כוח אלוקי, גבוה וחזק יותר מכל דבר אחר שאנחנו מכירים, ולגאול אותנו ממחשך הגשמיות והטבעיות. אנשים מזלזלים בזה. מדוע? כי הם רוצים בעצמם לנצח. כל מי שרוצה להפוך לחכמולוג, צריך ללמוד לפני כן לבעוט. כי הרי הוא צריך שהכל יתחיל ממנו, ושיהיו אלו ההבנות המיוחדות שלו, ובלי חס ושלום לקבל משהו מאחר. והוא מדמיין לעצמו שהוא אף יצליח לבדו, אבל הוא ישבר מהרה. ר' נחמן פשוט אמר, שאם לא תתפלל על זה בצורה קבועה של התבודדות – אתה יכול לשכוח מהתקדמות. פה ושם תצליח קצת, אבל אתה תשבר מהר. אין דרך אחרת להתקרב לקב"ה ולמצוותיו, בלי תפלה. התפלה היא העצה הכללית – הדרך שכוללת את כל הדרכים. היא לא באה על חשבונן; היא פשוט נותנת כוח לכולן. היא היסוד הרוחני שמחייה את הכל, כמו שאמרנו: "וקוי ה' יחליפו כוח". ועל זה יצאה ההתנגדות, כך אמר ר' נחמן בעצמו. רק בגלל שאנשים חושבים שהם חכמים, ורוצים להתחיל את הכל מעצמם, ורוצים את האחיזה שלהם בדברים, ואת הרצון שלהם, בלי סיוע.

כל עניני הוא תפלה, אמר ר' נחמן. את המסר הזה הוא צעק שוב ושוב. אין, פשוט אין דרך אחרת מלבד תפלה.

יהודים יקרים- נכניס לעצמנו טוב בראש: אין דרך אחרת. חייבים לעבור בדרך הזאת, האחת והיחידה.

ואמר לאנשיו: תנו לבבכם לי, ואוליך אתכם על דרך חדש, שהוא הדרך הישן, שדרכו בו אבותינו מעולם (מתוך ההקדמה לספר השתפכות הנפש).

* * *

וקוי ה' יחליפו כח, יעלו אבר כנשרים (ישעיהו מ)

אבל המקווים לה' יחליפו כח חדש בכל עת, יגדלו כנף כנשרים למהר לעוף אל ארצם (מצודת דוד שם).