מאמר להיזהר מאד להיות שמח בשבת

מספה"ק ליקוטי מוהר"ן

[לחצו כאן והורידו – מאמר י"ז "צריך להזהר מאוד להיות שמח וטוב לב בשבת" – בקובץ PDF ערוך ומעוצב]

זמן אמירת התורה

נאמרה בליל שבת קדש סוף שנת תקסח בחזרתו מלבוב (היא לעמבערג) כנראה בין ט' באב לר"ה.

 

פתיחה

רבינו בתורה זו מבאר גודל קדושת השבת, והאריכות בזה שולח לעיין בראשית חכמה ועפ"י המבואר שם היכן אחיזת נשמות ישראל בשבת שעולות לעולם האצילות לאבא ואמא העליונים, ששם רק שמחה ואין שם שום מסטין ומקטרג רק שמחה עצומה, לפ"ז מבאר שע"י שמחה גדולה בשבת ורוחב לב ושום דאגה, אפשר גם לנו בגופינו להצטרף לאותה שמחה עליונה (כי הכלל תמיד שכפי הכנת האדם להתדמות לעניין רוחני, כך שורה ומתלבש בו אותו העניין רוחני הדומה לו, בין לטוב ובין ח"ו לרע)

ועל כן טוב שיש השגחה וטבע כי א"א להשגיח על מי שאינו ראוי כי אדרבה גורם חרון גדול שחוטא לעיני המלך ועל כן מניחים אותו בהנהגת הטבע דהיינו שעכ"פ יקבל חיותו מבחי' העורף ככל הגויים. ובטבע גם יש השגחה נעלמת,

והאדם בעצמו כפי שמכין עצמו לשבת ומצליח להתגבר בה על העצבות וטרדת החול, ונכנס בשמחת השבת כן מוציא עצמו מהנהגת הטבע להנהגת ההשגחה.

תורה זו אחרונה משמונה התורות שאמר בחזרתו מלעמברג ויש לה קשר קצת עם תורה י' שהיא הראשונה, כי שם דיבר מישוב הדעת ע"י שיוצא ממרה שחורה לשמחה שהיא עולם החירות, וכעין זה כאן מבאר שע"י השמחה של שבת זוכה לחירות ויכול להעלות את היראה לשרשה בדעת, ותיהיה יראתו שלימה.

ואע"פ שסוף דבר כאן היא היראה, והשמחה לכאורה רק היכי תמצי לזכות לחירות הדעת שעי"ז היראה שלימה, אבל באמת צריך להתגבר בשמחה יותר, כי היראה יכולה להפיל מהשמחה, והעיקר בשבת היא השמחה. כמבואר לקמן בשיחות הר"ן.

שיחות השייכים לתורה זו

סִימָנִים: י', י"א, י"ב, י"ג, י"ד, ט"ו, ט"ז, י"ז, נֶאֶמְרוּ בְּסוֹף שְׁנַת תקס"ח בַּחֲזִירָתוֹ מִלֶּבוּב: (- חיי-מוהר"ן, סימן נ"ט).

 

שיחות הר"ן (הוצאת אבן שתיה) סימן קנה – שַׁיָּךְ לְסִימָן י"ז בְּ"לִקּוּטֵי תִּנְיָנָא" הַמַּתְחִיל: צָרִיךְ לִזָּהֵר מְאֹד לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה בְּשַׁבָּת וְכוּ', כָּל זֶה אָמַר בְּלֵיל שַׁבָּת קֹדֶשׁ/[א]\ וּבִתְחִלָּה שָׁאַל אוֹתִי: הַאַתָּה שָׂמֵחַ בְּשַׁבָּת? הֵשַׁבְתִּי: אֲנִי לִפְעָמִים נִתְעוֹרֵר עָלַי אֵיזֶה יִרְאָה בְּשַׁבָּת (שֶׁקּוֹרִין פְרוּם/[ב]\). וְאָמַרְתִּי לוֹ בְּזוֹ הַלָּשׁוֹן: אִיךְ בִּין אַמָאל פְרוּם/[ג]\. וְהֵשִׁיב: לא כָּךְ הוּא, הָעִקָּר הוּא שִׂמְחָה. וְאָז הוֹכִיחַ אוֹתִי הַרְבֵּה לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה דַּיְקָא בְּשַׁבָּת. וְאָז אָמַר כָּל הָעִנְיָן הַנִּדְפָּס בְּ"לִקּוּטֵי תִּנְיָנָא"/[ד]\ מֵעִנְיַן מַעֲלַת הַשִּׂמְחָה בְּשַׁבָּת. וְנִכְלַל שָׁם שֶׁגַּם הַיִּרְאָה עִקַּר עֲלִיָּתָהּ עַל יְדֵי הַשִּׂמְחָה שֶׁל שַׁבָּת דַּיְקָא, הַיְנוּ שֶׁעִקַּר הוּא רַק הַשִּׂמְחָה בְּשַׁבָּת. וְאָז דַּיְקָא עוֹלָה הַיִּרְאָה שֶׁהוּא בְּחִינַת מַה שֶּׁקּוֹרִין פְרוּם. וְהֶאֱרִיךְ הַרְבֵּה בַּשִּׂיחָה הַקְּדוֹשָׁה הַזֹּאת וְהוֹכִיחַ אוֹתָנוּ וְאוֹתִי בְּיוֹתֵר לְהִתְגַּבֵּר לִהְיוֹת שָׂמֵחַ וְטוֹב לֵב בְּשַׁבָּת וּלְהַרְבּוֹת בְּתַעֲנוּגֵי שַׁבָּת וְכוּ' כַּנִּדְפַּס שָׁם. וְאָמַר: הֲלא כָּל הוֹצָאוֹתָיו שֶׁל אָדָם קְצוּבִין חוּץ מֵהוֹצָאוֹת שַׁבָּתוֹת וְיוֹם טוֹב וְכוּ'/[ה]\ וְאָמַר: הֲלא גַּם בַּעַל הַבַּיִת פָּשׁוּט הוּא שָׂמֵחַ בְּשַׁבָּת בְּהַדָּגִים וְהַזּ'וּפִּיצֶא/[ו]\ שֶׁלּוֹ.

וְאַחַר כָּךְ אָמַר לִי: עַתָּה יְהֵא לְךָ מִמַּה לִּהְיוֹת בְּמָרָה שְׁחוֹרָה. כַּוָּנָתוֹ, כִּי מֵאַחַר שֶׁהוֹכִיחַ אוֹתִי הַרְבֵּה לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה בְּשַׁבָּת יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁאֶהְיֶה חַס וְשָׁלוֹם, בְּמָרָה שְׁחוֹרָה בְּיוֹתֵר מִזֶּה בְּעַצְמוֹ, מֵחֲמַת שֶׁצְּרִיכִין לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה בְּשַׁבָּת וְאֵינִי זוֹכֶה לָזֶה. (וּבֶאֱמֶת כִּוֵּן מְאֹד לְמַחֲשַׁבְתִּי בָּזֶה כִּי תֵּכֶף בְּעֵת אֲמִירָתוֹ כָּל הַנִּזְכָּר לְעֵיל הִתְחִיל לַעֲלוֹת עַל מַחֲשַׁבְתִּי דְּאָגוֹת אֵיךְ זוֹכִין לְשִׂמְחָה בְּשַׁבָּת). וּבָזֶה שֶׁאָמַר דִּבּוּרָיו הַקְּדוֹשִׁים הָאֵלּוּ "עַתָּה יִהְיֶה לְךָ" וְכוּ'. בָּזֶה נִחֵם וְחִזֵּק אוֹתִי הַרְבֵּה שֶׁעַל כָּל פָּנִים לא יִהְיֶה לִי מָרָה שְׁחוֹרָה מִזֶּה בְּעַצְמוֹ שֶׁאֲנִי מְחֻיָּב לִשְׂמֹחַ בְּשַׁבָּת וְכַנַּ"ל:

גַּם בְּעֵת שֶׁהָיָה מַרְבֶּה לְהוֹכִיחַ אוֹתִי עַל זֶה לִהְיוֹת שָׂמֵחַ בְּשַׁבָּת אָז עָנִיתִי וְאָמַרְתִּי אֲנִי חָפֵץ וְרוֹצֶה מְאֹד לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה בְּשַׁבָּת (וְכַוָּנָתִי הָיָה אִם אֵינִי זוֹכֶה לְשִׂמְחָה בְּשַׁבָּת עַל כָּל פָּנִים אֲנִי רוֹצֶה מְאֹד לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה. וּכְבָר שָׁמַעְתִּי הַרְבֵּה מִמֶּנּוּ מִגֹּדֶל מַעֲלַת הָרָצוֹן וְהַכִּסּוּפִין וְכוּ'/[ז]\ עָנָה וְאָמַר לְהָעוֹלָם/[ח]\: הַשְׁמַעְתֶּם מַה שֶּׁהוּא אוֹמֵר? הֵיטֵב אֲשֶׁר דִּבֵּר!. גַּם הוֹכִיחַ אוֹתָנוּ אָז לְזַמֵּר זְמִירוֹת בְּשַׁבָּת הַרְבֵּה/[ט]\ , וְלִבְלִי לְהִסְתַּכֵּל עַל שׁוּם מוֹנֵעַ מֵאֵיזֶה בְּנֵי אָדָם הַיּוֹשְׁבִים עַל הַשֻּׁלְחָן שֶׁנִּדְמֶה לוֹ שֶׁאֵין רְצוֹנָם בָּזֶה, רַק לְהִתְחַזֵּק לְזַמֵּר זְמִירוֹת בְּשִׂמְחָה, וּלְהַנְהִיג הַשֻּׁלְחָן כָּל יוֹם הַשַּׁבָּת בְּשִׂמְחָה גְּדוֹלָה, כִּי עִקָּר הוּא הַשִּׂמְחָה בְּשַׁבָּת:

ליקוטי הלכות

להיות שמח בשבת –

או"ח שבת ז אות מה – וְעִקַּר קְדֻשַּׁת שַׁבָּת הוּא שִֹמְחָה, שֶׁצְּרִיכִין לִזָּהֵר מְאֹד לִהְיוֹת שָֹמֵחַ וְטוֹב לֵב בְּשַׁבָּת כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (בְּסִימָן יז) וְכַמְּבֹאָר בְּדִבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה הַרְבֵּה, וְזֶה עִקַּר תִּקּוּן דַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה שֶׁנִּתְתַּקְּנִים עַל יְדֵי קְדֻשַּׁת שַׁבָּת. כִּי עִקַּר הַתְּשׁוּבָה לָשׁוּב נַפְשׁוֹ לְשָׁרְשָׁהּ בִּבְחִינַת זַרְקָא דְּאִזְדְּרִיקַת לַאֲתַר דְּאִתְנַטְלִית מִתַּמָּן (כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּסִימָן לה לִקּוּטֵי חֵלֶק א), וְשֹׁרֶשׁ נַפְשׁוֹת יִשְֹרָאֵל הוּא בְּחִינַת שִֹמְחָה, כִּי שָׁרְשָׁם בַּמַּחְשָׁבָה דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. כִּי יִשְֹרָאֵל עָלוּ בַּמַּחֲשָׁבָה תְּחִלָּה שֶׁשָּׁם מְקוֹר הַשִֹּמְחָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, עֹז וְחֶדְוָה בִּמְקוֹמוֹ, כִּי אֵין עַצְבוּת לִפְנֵי הַמָּקוֹם, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, וְכָל עִקַּר פְּגַם כָּל הָעֲבֵרוֹת הוּא בְּחִינַת עַצְבוּת, … וּכְשֶׁעוֹבֵר עֲבֵרָה חַס וְשָׁלוֹם, נִמְשַׁךְ עָלָיו עַצְבוּת בְּחִינַת אֶדְאַג מֵחַטָּאתִי בְּחִינַת יָגוֹן וַאֲנָחָה שֶׁהֵם בְּחִינַת ס"ם וְנוּקְבֵיהּ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּכַּוָּנוֹת, וּמֵחֲמַת הִתְגַּבְּרוּת הָעַצְבוּת יוֹתֵר גּוֹרֶרֶת עֲבֵרָה יוֹתֵר כַּנַּ"ל. וְעַל כֵּן עֲבֵרָה גּוֹרֶרֶת עֲבֵרָה, וְלֹא הָיָה שׁוּם תַּקָּנָה לָשׁוּב.   עַל כֵּן עִקַּר הַתְּשׁוּבָה עַל יְדֵי גְּדוֹלֵי הַצַּדִּיקִים שֶׁיְּכוֹלִין לְעוֹרֵר הַנְּקוּדוֹת טוֹבוֹת שֶׁבְּיִשְֹרָאֵל אֲפִלּוּ בְּהַגְּרוּעִים הַמְלֵאִים עֲבֵרוֹת גַּם בָּהֶם מְחַפְּשִֹים הַצַּדִּיקִים הַגְּדוֹלִים וּמוֹצְאִים בָּהֶם נְקוּדוֹת טוֹבוֹת, כִּי אֲפִלּוּ פּוֹשְׁעֵי יִשְֹרָאֵל מְלֵאִים מִצְווֹת כְּרִמּוֹן (וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּהַתּוֹרָה וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע סִימָן רפב וְכוּ') וּבְשַׁאֲרֵי מְקוֹמוֹת רַבִּים, עַד שֶׁמַּכְנִיסִים בָּהֶם שֶׁגַּם הֵם יִשְֹמְחוּ נַפְשׁוֹתֵיהֶם. וְעַל יְדֵי זֶה הֵם מוֹצִיאִים אוֹתָם מֵעֲבֵרוֹת וּמִפְּגָמִים וּמַחֲזִירִים אוֹתָם בִּתְשׁוּבָה, וְזֶה בְּחִינַת קְדֻשַּׁת שַׁבָּת שֶׁמּוֹדִיעִים לָהֶם כַּנַּ"ל, כִּי שַׁבָּת בְּחִינַת שִֹמְחָה וְחֶדְוָה. כִּי בְּשַׁבָּת מִתְבַּטְּלִים כָּל הַדִּינִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, וְכָל שֻׁלְטָנֵי רוּגְזִין וּמָארֵי דְּדִינָא כֻּלְּהוֹן עַרְקִין וְאִתְעַבְּרוּ מִנָּהּ, וַה' יִתְבָּרַךְ מִסְתַּכֵּל אָז רַק עַל הַטּוֹב שֶׁבְּיִשְֹרָאֵל. עַל כֵּן כָּל מִי שֶׁמַּמְשִׁיךְ עַל עַצְמוֹ קְדֻשַּׁת שִֹמְחַת שַׁבָּת שֶׁנִּמְשַׁךְ גַּם עָלָיו בְּכֹחַ הַצַּדִּיקֵי אֱמֶת עַל יְדֵי זֶה יָכוֹל לִזְכּוֹת לֵילֵךְ בְּדַרְכֵי הַתְּשׁוּבָה הַנַּ"ל, שֶׁהֵם בְּחִינַת בְּקִיאוּת הַנַּ"ל בְּחִינַת בָּקִי בְּעַיֵּל בָּקִי בְּנָפִיק וְכוּ'……. וְעַל כֵּן בֶּאֱמֶת עִקַּר דַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה אִי אֶפְשָׁר לְקַבֵּל כִּי אִם עַל יְדֵי גְּדוֹלֵי הַצַּדִּיקִים הַנַּ"ל שֶׁהֵם מוֹרִים לָנוּ דַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה בְּחִינַת בְּקִיאוּת בַּהֲלָכָה, וְהָעִקָּר עַל יְדֵי קְדֻשַּׁת שַׁבָּת שֶׁהוּא מְקוֹר הַשִֹּמְחָה, שֶׁאָז הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מִסְתַּכֵּל רַק עַל הַטּוֹב וְכוּ' כַּנַּ"ל:

או"ח ע"ת ה' אות מ'-

או"ח ע"ת ו' ג'-

שלימות היראה היא דעת

יו"ד בכור בהמה טהורה ד' כ'- (כ) כִּי יֵשׁ שֶׁמֵּחֲמַת יִרְאַת הָעֹנֶשׁ נוֹפֵל לְעַצְבוּת חַס וְשָׁלוֹם וְלִפְעָמִים לִכְפִירוֹת חַס וְשָׁלוֹם כַּמָּצוּי בַּאֲנָשִׁים רַבִּים כְּשֶׁיּוֹשְׁבִין עַל סִפְרֵי מוּסָר שֶׁמְּדַבְּרִין מֵעֹצֶם הָעֳנָשִׁים הֵם בָּאִין לְעַצְבוּת חַס וְשָׁלוֹם וְכוּ' וְנוֹפְלִים יוֹתֵר חַס וְשָׁלוֹם וְכוּ'. וְזֶה הָיָה כַּוָּנַת הָמָן לְהַפִּיל אֶת יִשְרָאֵל חַס וְשָׁלוֹם, אֲבָל מָרְדְּכַי הוּא בְּחִינַת שֵכֶל עֶלְיוֹן וְנוֹרָא כָּל כָּךְ שֶׁיָּכוֹל לְהַכְנִיס יִרְאַת הָעֹנֶשׁ עַד שֶׁיָּבֹאוּ לִידֵי שִמְחָה עֲצוּמָה עַל יְדֵי גֹּדֶל הָעֵצוֹת שֶׁנּוֹתֵן לְכָל אֶחָד בְּעֹמֶק נְפִילָתוֹ שֶׁיּוּכַל לִמְצֹא אֶת ה' יִתְבָּרַךְ עַד שֶׁיִּהְיֶה בְּשִמְחָה וְזֶה עִקַּר תַּקָּנָתוֹ. וְעַל כֵּן בְּסוֹף הַתּוֹכָחָה שֶׁהִיא יִרְאַת הָעֹנֶשׁ כְּתִיב, תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' בְּשִמְחָה וְכוּ'. וְהָבֵן הֵיטֵב כִּי זֶה הָעִקָּר שֶׁלֹּא יִפֹּל עַל יְדֵי יִרְאַת הָעֹנֶשׁ רַק מִפַּחַד הָעֹנֶשׁ יִתְחַזֵּק לְקַיֵּם דִּבְרֵי הַצַּדִּיקִים אֲמִתִּיִּים שֶׁמַּזְהִירִין אֶת הַגָּרוּעַ שֶׁבַּגְּרוּעִים לִהְיוֹת בְּשִמְחָה בְּהַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁמּוֹצֵא בְּעַצְמוֹ עֲדַיִן כַּמְבֹאָר עַל פָּסוּק אֲזַמְּרָה וְכוּ' וְכוּ' (בְּסִימָן רפב). וְזֶה בְּחִינַת תֹּקֶף הַשִּמְחָה שֶׁל פּוּרִים שֶׁנִּמְשָׁךְ מִשֵּכֶל עֶלְיוֹן וְנוֹרָא שֶׁמִּתְגַּלֶּה בְּפוּרִים שֶׁמִּשָּׁם בָּאָה יִרְאָה נִפְלָאָה שֶׁעַל יְדֵי זֶה בָּא שִמְחָה גְּדוֹלָה, כִּי בְּכָל הַיָּמִים קְדוֹשִׁים נִמְשָׁךְ יִרְאָה גְּדוֹלָה כְּפִי קְדֻשַּׁת הַיּוֹם, כִּי שַׁבָּת שֶׁקָּדוֹשׁ מִכָּל הַיָּמִים אָז מְאִירָה הַיִּרְאָה מְאֹד בִּבְחִינַת יָרֵא שַׁבָּת, הַיְנוּ שֶׁאָז הַיִּרְאָה עִם דַּעַת, כִּי בִּימֵי הַחֹל לִפְעָמִים הַיִּרְאָה עִם כְּסִילוּת בִּבְחִינַת הֲלֹא יִרְאָתְךָ כִּסְלָתֶךָ, כַּמְבֹאָר בְּלִקּוּטֵי תִּנְיָנָא סִימָן יז.

חו"מ הרשאה ג' יא-

אכילת שבת –

או"ח ברכת הריח ג' ד' – וְזֶה בְּחִינַת מַה שֶּׁמְּבָרְכִין עַל הָרֵיחַ בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת, כִּי שַׁבָּת הִיא מֵעֵין עוֹלָם הַבָּא. וְאָז מִתְעַנְּגִין עַל ה' וּמִתְדַּבְּקִין בַּה' בְּתַכְלִית הַדְּבֵקוּת וְהַבִּטּוּל אֵלָיו יִתְבָּרַךְ מִי שֶׁזּוֹכֶה לִקְדֻשַּׁת שַׁבָּת כָּרָאוּי, כִּי שַׁבָּת הִיא מֵעֵין עוֹלָם הַבָּא כֻּלּוֹ טוֹב וְכוּ' כַּנַּ"ל. וְעַל כֵּן מִצְוָה גְּדוֹלָה לֶאֱכֹל בְּשַׁבָּת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, אִכְלוּהוּ הַיּוֹם כִּי שַׁבָּת הַיּוֹם לַה'. כִּי אֲכִילַת שַׁבַּת קֹדֶשׁ הִיא כֻּלָּהּ אֱלֹקוּת, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בְּמָקוֹם אַחֵר, כִּי שַׁבָּת שֶׁהִוא מֵעֵין עוֹלָם הַבָּא אָז זוֹכִין עַל יְדֵי הָאֲכִילָה לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ה', בְּחִינַת וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹקִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ וְכוּ' כַּנַּ"ל. וְעַל כֵּן כְּשֶׁיּוֹצֵא הַשַּׁבָּת וְנִסְתַּלְּקָה הַנְּשָׁמָה הַיְתֵרָה שֶׁל שַׁבָּת. זֶה בְּחִינַת שֶׁשָּׁבִין מִן הַבִּטּוּל מִבְּחִינַת עוֹלָם הַבָּא וַאֲזַי לֹא נִשְׁאָר רַק הָרְשִׁימוּ. אֲזַי מְחַיִּין עַצְמָן עַל יְדֵי הָרֵיחַ טוֹב שֶׁהוּא בְּחִינַת רְשִׁימָה וּזְרִיחָה מִבְּחִינַת הַבִּטּוּל כְּמָאן דְּאָרַח רֵיחָא וְכוּ' כַּנַּ"ל. כִּי אַחַר שֶׁשָּׁבִין מִבְּחִינַת הַבִּטּוּל מְחַיִּין עַצְמָן רַק עַל יְדֵי הֶאָרַת הָרְשִׁימוּ כַּמְבֹאָר בַּמַּאֲמָר הַנַּ"ל וְזֶהוּ בְּחִינַת רֵיחַ כַּנַּ"ל. וְעַל כֵּן מְבָרְכִין עַל הָרֵיחַ בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת כַּנַּ"ל:

דרך השם ית' –

או"ח ע"ת ו' יא-יד – מבאר שם את השאלה ששאל רבי זירא את רבי יהודה מדוע עין התרנגול נסגרת מלמטה למעלה, ומבאר שזה בחי' הצדיקים שדרכם להסתכל רק על הטוב שזה בחי' מה שישראל הם למעלה ועי"ז מלמדים עליהם זכות ומעלים אותם כמבואר בתורה רפב אזמרה.

הקדמה

אולי אפשר לחלק את התורה לג' חלקים שתחילה מדבר על מעלת השבת כפי המבואר בראשית חכמה עד היכן אפשר להיות קשור ע"י השמחה של שבת ביראה ודעת. כי נשמות ישראל עולות לאבא ואמא ומאיר בהם אריך והן באצילות ששם אין מסטין ומקטרג אלא רק שמחה גדולה מאד.

בחלק השני מבאר כיצד מצטרפים לשמחה הזו ע"י שמסיר מעצמו את העצבות וטרדת החול וכל דאגה ומתחזק בשמחה גדולה עד שנעשה בן חורין ויכול לישב דעתו ולהעלות את היראה לשרשה בדעת להיות ירא רק מהשם ית' בלבד.

בחלק השלישי מבאר מה נעשה עם מי שלא זוכה להצטרף לשמחה הזו, ולזה מבאר שני האופנים שהקב"ה משפיע חיות לעולם דרך של השגחה ודרך של טבע. שהשגחה היא השפעה עם מאור פנים וכפי הזמן וההצטרכות של האדם, אבל טבע הוא חק הגלגלים ומזלות שעל ידם הקב"ה מנהיג עולמו בהסתרה ואזי השפע מגיע לפי חק וסדר הגלגלים. (עיין תורה עו החילוק בין מי שיש לו ביטחון למי שאין לו, שזה עושה גבול וזמן נכון לצרכיו וזה צרכיו אפשר שיגיעו אחר שנה ושנתיים עי"ש)

אבל באמת גם בהנהגת הטבע מסתתרת השגחה, שעל כן אמרו חז"ל אין מתה בלא עוון ולא ייסורים בלא חטא, וזה גם למי שהוא במדרגה נמוכה שהרי לא חילקו בזה חז"ל. ונ"ל שבזה רמז לנו רבינו כיצד אנו שייכים לכל זה, דהיינו שרוצה לומר שדייקא ע"י שהטבע והשגחה מעורבים, לכן ההשגחה שבתוך הטבע יכולה להיות גדולה יותר ויותר, הכל תלוי באדם עצמו, עד כמה מכין עצמו להיות ראוי להשגחה, כך הוא גורם שתתגבר הנהגת ההשגחה על הנהגת הטבע כלפיו, עד שיכול לצאת לגמרי מטבע להשגחה בלבד. וזה תלוי בעיקר בעבודה של שבת עד כמה מצליח להצטרף לשמחה העליונה של שבת. ולזכות לדעת ויראה, ממילא אח"כ גם ימי החול שלו פחות מגושמים.

אע"פ שעיקר הדגש כאן היא השמחה בשבת אעפ"כ במהלך התורה השמחה היא רק היכי תמצי לזכות ליראה כי ע"י שמחה בשמחת השבת יש חירות הלב ויכול לישב דעתו ולהעלות את היראה לשרשה בדעת. נמצא העיקר הוא הדעת. אעפ"כ כיון שהכל תלוי בשמחה עיקר הדגש וההזהרה בתורה זו הוא להיות בשמחה בשבת.

ובעניין היראה נראה להקדים מה שכתוב "ועתה מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה", דהיינו ששלימות העבודה היא לזכות ליראת שמים, שהיא הרגשת מציאותו העצומה ית' כל רגע. וכבר שאלו בגמ' מאי "כי אם" דמשמע שזה דבר קטן, והרי זה דבר גדול מאד שמעטים זוכים, ואומרת הגמ' כן לגבי משה שאמר זאת לישראל, זה דבר קטן.

ועדין קשה, האם משה לא יודע כמה זה קשה למי שלא זכה למדרגתו העצומה שהיא השגת ה' באספקלריא המאירה, שעל כן יראה היא אצלו דבר קטן.

ושמעתי מתרצים מה שאמרה הגמ' "אין לגבי משה היא מלתא זוטרתי", הפירוש כן מי שנמצא לגבי משה דהיינו קרוב לצדיק אמת, גם אצלו זה דבר קטן.

ובאמת כך מבואר בלק"ה שבת ז' אות מה, על תורה זו, שכיון שהיגון ואנחה הם ס"מ ונוקביה ועצבות ומרה שחורה הן סטרא אחרא, שאוחזת באדם בגלל עוונותיו, על כן רק הצדיקים יכולים להעלות את האדם מאחיזה זו ע"י לימוד זכות כמבואר בתורה רפב, ולהביאו לשמחה שעל ידה יזכה ליראה כנ"ל.

וכאן מבאר רבינו שבשבת יכול כל אדם לזכות ליראה שלימה, כי בשבת אין טרדת הימי חול ועסק הגשמיות ועל כן יכול להיות בשמחה גדולה שהיא עולם החירות ועי"ז לישב דעתו כמבואר לעיל בתורה י' תנינא, ועי"ז להעלות את היראה לשרשה בדעת (כמבואר בתורה טו) ולזכות לשלימות היראה, נמצא שבשבת גם כל אדם יכול שהיראה תיהיה אצלו מלתא זוטרתי, כמו מי שנמצא אצל משה.

ובאמת גם הצדיק נקרא שבת כדאיתא בזוהר שאמרו על רשב"י אנת הוא שבת דכולא יומא.

עוד איתא בשבת פח./[י]\ כשאמרו ישראל נעשה ונשמע ירדו מלאכים והניחו עטרות הוד של שמחה/[יא]\ בראשיהם וכשחטאו בעגל באו ונטלום מהם, וכתיב "ויקח משה את האהל" דרשו שם חז"ל שכל האורות שניטלו מכלל ישראל קבל משה רבנו, ולפיכך קרן עור פניו (תוס' שם). ומובא/[יב]\ שבכל שבת מחזיר משה רבנו את עטרות השמחה האלו לישראל, נמצא שבכל שבת אפשר לשמוח בהקב"ה בשלימות וחירות הדעת כמו לפני החטא.

ועדיין מי שיאמר אדרבה בגלל רוב היראה שיש בשבת, איך אשמח כשאני ירא שמא אחטא או עכ"פ לא אשמח כראוי, וכמובא בשיחות הר"ן סימן קנה הנ"ל, על מוהרנ"ת ובלק"ה (בכור בהמה טהורה ד' כ'). על זה אומר רבנו שבשבת אין לדאוג כלל, כי מצד השבת עצמה אין מקטרג ומסטין כלל וכל שרוצה להצטרף לשמחת השבת הוא כבר נכלל קצת וכפי שנכלל כן זוכה לאורות הנפלאים של שבת ולהשגחה בעין טובה של עינא חד דרחמי שלא מסתכלים על הרע של האדם אלא על הטוב שעושה, ומצד מה שלא מצליח אזי אעפ"כ הוא לא נמסר לבעלי הדין אלא להנהגת הטבע. ועל כן אין לשום אדם מישראל לדאוג בשבת כלל רק להיות בשמחה גדולה.

בעניין השגחת עינא חד דרחמי צ"ע אם עינא חד דרחמי הכוונה שלא רואים רע כלל כי ההסתכלות מצד שרש א"כ לא שייך כלל כעס ואילו כאן מדבר מהשגחה רק על מי שראוי וא"כ זה לא רק חד עינא. מאידך כיון שחד עינא נקרא השגחה והסתכלות יש חילוק בין ראוי ללא ראוי, ובפרט שהרי מבואר בתורה קה הקושי לזכות להשגחה כזו, אמנם ממה שמבואר בסוגיית מה תצעק אלי שהיא השגחה גם על מי שלא ראוי כגון שעובד ע"ז כמשאחז"ל שם אלו ואלו עע"ז, נראה שהמניעות על ההשגחה הזו הן בעצמן שוות במעלתן על פגם הע"ז וכגון שם שזכו ע"י מסירות נפש ובזה ביטלו את הקטרוג על ע"ז. ואולי הכי נמי כאן אמנם מי שלא ראוי ממש עד שיכול לגרום כעס לא יזכה לזה ומונח על הטבע, אבל מי שמשתדל אזי ע"י שמתגבר בשמחה על אף כל המניעות שיש על זה, בתוספת סגולת יום השבת בעצמו, זה מבטל את הקטרוג שיש עליו שאינו צדיק גמור הראוי להנהגה כזו.

ונ"ל כי שכר השמחה בשבת הוא עצום, ובעיקר ששמח בחלקו ומעלה על לבו שלא חסר לו כלום, כמבואר בזוהר חדש/[יג]\ חומר המתפלל על גשמיות בשבת. ולבד ממה שהיגון ואנחה הם ס"מ ונוקביה והעצבות סט"א נמצא שבשמחה הורג אותם, עוד גם מבואר שבשבת שולט מזל שבתאי ע"כ הגויים עצבים בשבת, עיין יערות דבש ח"ב דרוש ב'/[יד]\, ועיין רבינו בחיי שופטים יח י' שכל מה שנצטווינו בשבת הוא הפך מזל שבתאי השולט בשבת. נמצא שאע"פ שמבואר בכל הספרים המעלה העצומה של ישראל בשבת שהיא ממש מעין עוה"ב בחי' בשמחה תצאו, זה מצד ההשגחה אבל מצד הטבע ממש להפך ושבת הוא זמן עצבות, ועל כן הזוכה להתגבר ולהתחבר אל השמחה שמעל הטבע זוכה לכל האורות הנפלאים של שבת. כנ"ל שמסירות נפש שאדם יוצא מטבעו בהתגברות גדול מבטל את מדת הדין אפילו על מזיד כ"ש על שוגג. כמו ישראל שנכנסו לים ביטל את הקטרוג על פסל מיכה שהיה עמהם. וזו העצה שנתן הקב"ה למשה רבנו אז. דבר אל בני ישראל ויסעו לתוך הים כי רק זה יבטל את הדין על ע"ז.

ואפילו מי שלא זוכה אלא מונח על הנהגת הטבע, אזי יכול להגיע לו טובה מצד הזמן, אבל בוודאי צריך להילחם בכל כוחו בעצבות שהיא הטבע בשבת, ולעשות כל מה שיכול כדי לצאת מהעצבות וזה שאומר רבנו שירבה במאכלי שבת כפי כוחו, העיקר לצאת מהעצבות אע"פ שלא זוכה לשמחה כראוי. וכנ"ל כמה שעולה יותר בשמחה יותר נכלל בשמחת הנשמה היכן שנמצאת, וכך יותר יוצא מטבע להשגחה.

ועל כן צריך להכין עצמו היטב לפני שבת ובכניסת שבת, כי שבת מעין עוה"ב, וכמו שבעוה"ב אמר מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת ומי שלא טרח לא יזכה לכל התענוגים הכי נמי בשבת, מי שטרח רק על תענוגי הגוף, אזי רק הגוף יקבל חלקו, אבל כיון שהאדם לא הרגיל עצמו בתענוגים רוחניים, לא ירגיש את כל התענוגים הנפלאים שהוא נמצא בתוכם בשבת, וכמו שרבנו אמר בתורה קצא אפשר ששנים ישבו באותו מקום בג"ע/[טו]\ אחד ירגיש כל תענוגי עולם וחבירו לא ירגיש כלום, כי הכל תלוי בהכנת הלב, בששת ימי המעשה.

וזה מגלה לנו כאן רבנו שהכל מתחיל מההשתדלות לשמוח מאד בשבת, וצריך להבין לבד שצריך להכין עצמו לזה כבר כל השבוע, אבל העיקר בשבת עצמה להסיר כל דאגת וטרדת הבלי ימי החול, ולהתבונן כיצד להתענג על ה' דייקא, ולהעזר בתענוגי הגוף רק כדי שלא יפריע לתענוגי הנפש על ה'.

ועיין בשיחות הנ"ל שעל כל פנים צריך לכסוף לזה וזו גם כבר מעלה גדולה.

*

תורה יז [[טז]]

צריך ליזהר מאוד[יז] להיות שמח וטוב לב בשבת [[יח]]/[יט]\ בשבת מחזיר משה רבנו לישראל את העטרות של נעשה ונשמע שהן שמחת עולם, ועפ"י הסוד נשמות ישראל עולות לעולם השמחה והחירות בעולם האצילות בחי' מעין עוה"ב שהוא בחי' בשמחה תצאו, נמצא שבשבת יש את כל התנאים ברוחניות להיות בשמחה גדולה, ומי שלא מנצל זאת הוא שוטה המאבד מ"ה שנותנים לו, כי מעלות וקדושות שבת גדולה ויקרה מאוד[כ] כמובא בספרים ובפרט בר"ח בראשית חכמה (לרבי אליהו וידאש מתלמידי הרמ"ק) בשער הקדושה בתחילתו פרקים ב' ג' עי"ש [[כא]] ומה שמביא על מעלת השבת מהזוהר/[כב]\. וראוי ונכון ללמוד בראשית חכמה בשער הנ"ל ולשום לבו היטב על כל הדברים הנאמרים שם בענין קדושת ומעלות שבת קודש. כי יש שם כמה דברים פרטיים יקרים מקדושת ומעלות שבת כי כל ענין ומעלה הנאמר שם על שבת הוא דבר בפ"ע והבן שם היטב[כג] כדי שיתלהב לבו/[כד]\ לקבל שבת בשמחה גדולה ועצומה כראוי.

 

ועי"ז היראה בשלימות דהיינו עם דעת עיין לעיל תורה טו (בחלק ראשון) ששרש היראה הוא בדעת/[כה]\. ורוצה לומר שהשמחה הנ"ל של שבת הכוונה שתיהיה מתוך יראה, ואע"פ שיראה ושמחה נראה כתרתי דסתרי, כי איך ישמח כשהוא בפחד ויראה/[כו]\, אעפ"כ שלימות השמחה, היא דייקא לכור ולשמוח שהוא וכל ענייניו תחת השגחת הקב"ה ועי"ז להסיר כל דאגה מלבו. אבל בימי החול קשה מאד לקיים זאת כי בחול אפשר שיהיה היראה עם כסילות יראה נפולה שירא מדבר אחר, ואפילו כשירא מעבירה יראת העונש יש בזה מדרגות יש ירא מהקב"ה ויש ירא מהש"ע, בבחי' מצוות אנשים מלומדה, ולא מתוך שמצייר לפניו את הקב"ה וכ"ש לא הרגשת מציאותו ית' הנמצאת אצלו, ויראה כזו היא כסילות בבחי' הלא יראתך כסלתך (איוב ד)/[כז]\ ועיקר הכסילות הוא מחמת השיעבוד שיש בחול שטרוד בפרנסתו והשלמת חסרונותיו, ושולט בו העצבות מצד הזמן ומצד טרדת העולם בפרנסתם/[כח]\, וע"כ לא מצליח לישב דעתו וכנ"ל בתורה י' תנינא.

כי ע"י השיעבוד אין הדעת שלם, וכ"ש במואב [[כט]]/[ל]\ שאנן מואב מנעוריו וכו' ובגולה לא הלך ע"כ עמד טעמו בו וכו' וכשארז"ל (מגילה יב ע"ב) שחכמי ישראל אמרו לאחשורש שכיון שגלו מארצם אין להם דעה ועצה מיושבת, לכן שישאל עצה מחכמי מואב שלא גלו ולא חל עליהם שיעבוד גלויות ולכן דעתם ועצתם מיושבת כי ע"י שיעבוד וגלות, הדעת מבולבל.

אבל בשבת ע"י השמחה הוא חירות בחי' בינה/[לא]\ בחי' יובל, וכשיש חירות ואין שיעבוד וגלות אזי הדעת שלם/[לב]\ כנ"ל. ועיקר החירות, ע"י התענוג והשמחה של שבת בחי' (ישעיה נח)/[לג]\ אז תתענג על ה' הנאמר בשבת על ה' דייקא כי בשבת אנו עולים לאבא ואמא/[לד]\ שהם בחי' כתר דהקב"ה (זוהר אמור צד: הנ"ל). ועי"ז נעשה חירות בבחי' מה שהבטיח הנביא על הגאולה העתידה (שם נה)/[לה]\ כי בשמחה תצאו ורבנו מבאר שהשמחה בעצמה היא כבר גאולה שע"י שמחה יוצאין לחירות. וכשיש חירות הדעת בשלימות כנ"ל. ואזי כנ"ל ע"י חירות השכל זוכים לישוב הדעת ועי"ז מעלים את היראה לשרשה בדעת ואזי היראה כראוי יראה מה' ולא יראה נפולה מאיזה דבר אחר וזה זוכים ע"י השמחה של שבת בבחי' המבואר בתיקוני הזוהר שבראשי"ת אותיות ירא שבת (ת"ז תי' ט [[לו]])/[לז]\ רמז ליראה שזוכים בשבת כי אז היראה בלי כסילות שיש בימי החול, שעל כן בימי החול היראה אינה שלימה אלא נפולה. כי עיקר הכסילות מחמת השיעבוד וימי החול הם ימי שיעבוד כי רובא דעלמא טרודים למלא חסרונותיהם הגשמיים כנ"ל. ובזה ששמחים בשבת וזוכים לדעת עי"ז מעלין היראות הנפולות, דהיינו מה שיראים לפעמים משר וכדומה [[לח]]/[לט]\. כי ע"י הדעת מרימין אותן, ועיקר הדעת הוא בשבת ע"י השמחה שעי"ז יש חירות ואזי הדעת בשלימות כנ"ל:

והכלל שצריך לנהוג שמחה גדולה בשבת קודש [[מ]] ולבלי להראות שום עצבות ודאגה כלל/[מא]\ והעיקר להיות שמח בחלקו לגמור בלבו שלא חסר לא כלום רק להתענג על ה' על ה' דייקא כי בשבת אפשר לעלות לאמא עילאה שהיא מעל הקב"ה ואזי אנו בעולם החירות, חירות מכל המיצרים וכל הצרות רק רוחב לב ושמחה ולהרבות בתענוגי שבת בכל מיני תענוג הן אכילה ושתיה הן מלבושים/[מב]\ לתת לגוף העכור חלקו כפי מה שיכול ולהשתדל מאד שיהיה התענוג על ה' ולא רק על הנאת גרון כי עיקר כוונת האכילה לתת לגוף חלקו כדי שלא יפריע לו/[מג]\ להתענג בשכלו על ה' כמבואר בבעש"ט עה"ת/[מד]\. כי אכילת שבת היא כולה רוחניות כולו קודש/[מה]\ ואין ממנה חלק לחיצונים, כי אין לחיצונים שליטה כלל בשבת כנ"ל בזוהר ועולה למקום אחר לגמרי מן אכילת חול כמבואר במקום אחר/[מו]\ {לעיל סי' נז[מז]/[מח]\, ובסי' רעז/[מט]\, וע' זוהר ויקהל ריח/[נ]\ ובמק"מ שם [[נא]]/[נב]\} ועיין תורה קכה/[נג]\ ובהערה שם בסוף העתיק דברי האריז"ל שהביא המקדש מלך, גם עיין לק"ה בציעת הפת/[נד]\ :

 

מכאן מתחיל כביכול עניין חדש וצ"ע הקשר בינו לעניין הקודם.

רבנו אומר כאן שדרכו של הקב"ה להביט רק על הטוב שישראל עושים וצ"ע איזו השגחה היא זו שאינה לפי המעשים. וגם קשה הרי אחז"ל (ב"ק נ.) כל האומר הקב"ה וותרן יוותרו חייו. ובפרט שרבנו מביא את הפסוק שאמר בלעם "לא הביט און ביעקב", ושמעתי מבארים שרצה בזה להכשיל את ישראל, לבטל מהם יראת העונש.

וגם ידוע שהנהגת הקב"ה היא מדה כנגד מדה.

עוד צ"ע אדרבה כמה שהאדם יותר ראוי להשגחה אזי להפך אמרו חז"ל עה"פ (תהלים נ' ג') "סביביו נשערה מאד" שמדקדק עם צדיקים ביותר עד חוט השערה.

אבל באמת בהנהגת ההשגחה, יש שתי מדרגות, (עיין זוהר נשא קלז:/[נה]\ אית רחמים ואית רחמים) כי יש מדרגת השגחה של זעיר אנפין הוא הנקרא הקב"ה ומדתו משפט ואמת ורחמים ותפארת ורחמנות שלו היא במשפט ועל פי הדין ומודד מדה כנגד מדה. ויש השגחה שתיהיה לעתיד לבוא ע"י אריך אנפין סבא דסבין והיא רחמים גדולים בעינא חד דרחמי עין שרואה רק טוב בלא דין כלל. אבל א"כ בהנהגה כזו יהיה העולם ח"ו הפקר, ע"כ לא זוכים להשגחה כזו אלא לעתיד לבא ובעוה"ז רק צדיקים גדולים מאד. ולשעה קלה יכול לזכות בה גם אדם פשוט ע"י מסירות נפש גדולה לכבודו ית'.

ועיין בזה בתורה קה בחלק א' שצדיק גדול מאד שמכיר גדולת הבורא במדרגה עצומה יכול עורר רחמים גדולים על ישראל, אבל בעוונותינו אין בדור הזה צדיק כזה/[נו]\ ע"כ צריך לבקש מהקב"ה דהיינו זעיר אנפין שיתפלל לאריך אנפין ששם הרחמים גדולים שירחם על ישראל ברחמיו הגדולים וגם לזה צריך צדיק גדול מאד שזכה ע"י התורה לתשובה שלימה ועי"ז לדעת שלם, אבל מי שלא זכה לדעת שלם א"א לרחם עליו רחמים גדולים, וכ"ש לבקש הנהגה כזו על כלל ישראל, כי מי שאין בו דעת, אסור לרחם עליו.

ובשעת הדין אפילו משה רבנו לא יכול כמו שביארו עה"פ "מה תצעק אלי" שאמר הקב"ה למשה כשהיו ישראל על שפת ים סוף ומצרים רודפים אחריהם, שכיוון שמדת הדין קטרגה מאד לכן אפילו תפילת משה לא התקבלה כי אזני זעיר אנפין שאליו עולות התפילות היו סתומות (בבחי' (איכה ג' מד) סכותה בענן לך מעבור תפלה) לכן א"ל "דבר אל בני ישראל ויסעו" דהיינו ששום תפלה לא תועיל אלא מסירות נפש שיסעו בני ישראל לתוך הים במסירות נפש. כך פירש האור החיים (אבל עיין זוהר בשלח מח. משמע ויסעו הכוונה שיסעו מלהתפלל לת"ת אלא יתפללו לעתיק דהיינו לאריך אנפין).

וא"כ צ"ע מתי הקב"ה יש הנהגה כזו שהקב"ה לא מסתכל על הרע, דהיינו שההשגחה היא של רחמים גדולים על ישראל?

ונראה שכוונת רבנו כאן ליום השבת דייקא, כמבואר בלק"ה/[נז]\, ובזוהר/[נח]\ ובראשית חכמה הנ"ל שמבאר שבשבת אע"פ שנדמה שאנו בעוה"ז אבל באמת ברוחניות מצד הנשמות של ישראל אנו עולים לעולם האצילות, מקום שליטת עץ החיים/[נט]\ ושורה רוח קדושה נפלאה מאריך אנפין בעולם השומרת על ישראל מכל מקטרג ומסטין/[ס]\,

ונראה לומר שעי"ז מאיר בנו רחמים גדולים מעתיקא קדישא, שם היא עינא חד דרחמי, ברצוא ושוב/[סא]\. וצ"ע/[סב]\.

ועיין תורה קיט/[סג]\ שבשבת נמשך דעת לכל אחד. וא"כ גם לפי הנ"ל בתורה קה אפשר בשבת שירחם ברחמים גדולים, בעינא חד דרחמי/[סד]\. עוד גם לפי הנ"ל שלעתיד לבוא תיהיה השגחה בעינא חד דרחמי ואמרו חז"ל ששבת מעין עוה"ב א"כ גם בשבת יש מעין השגחה כזו.

אבל רק להראוי המצטרף לשמחה העליונה של הנשמות, וכמבואר לקמן שמי שלא ראוי אזי כדי שלא יגרום כעס/[סה]\ מניחין אותו על הנהגת הטבע.

וראוי הוא מסתמא מי ששומר שבת וגם שמח בשבת. ועל כן דייקא בשבת שקשה לשמוח מצד הטבע כנ"ל ששבת בשליטת מזל שבתאי שממנו העצבות ע"כ מי שמצליח להתגבר על טבעו ולשמוח אפשר שיזכה לרחמים גדולים.

ועיקר העצבות היא מצד הגוף על כן מצווה לתת לו חלקו במעדנים ומאכלים ולהשתדל לשמוח בה' ולהתענג על ה' כנ"ל.

דרך השם יתברך (בשבת)/[סו]\ להביט על הטובות שעושין ואף שנמצא בהם ג"כ מה שאינו טוב, אינו מסתכל ע"ז [[סז]], כ"ש (במדבר כג)/[סח]\ לא הביט און ביעקב ([סט])/[ע]\ כי הוא ית' טוב ומיטיב כולו רק טוב, ואת הרע רואים רק המקטרגים בעלי הדין וכשגובר הדין הוא ית' רק מסיר השגחתו, ובשבת אנו עולים אליו ית' והם נשארים למטה. מכ"ש שהאדם אסור לו להביט על חבירו לרעה למצוא בו דווקא מה שאינו טוב ולחפש למצוא פגמים בעבודת חבירו/[עא]\. רק אדרבא מחויב להביט רק על הטוב/[עב]\ ולכל היותר ילך בדרכיו ית' ויסיר השגחתו ולא יסתכל על חבירו, אם לא מצליח להביט על חבירו לטובה. בלקוטי עצות – ערך שלום אות יא. הוסיף – ולחפש למצא בו זכות וטוב תמיד, ועל ידי זה יהיה לו שלום עם הכל (ח"ב. יז):‏

 

רבנו ממשיך ומבאר שלזה טובה גדולה שיש טבע והשגחה, וצ"ע אם הקב"ה מביט רק על הטובות מדוע צריך טבע ומבאר שכשהאדם מתנהג שלא כראוי אזי כדי שלא יכעס עליו הקב"ה מניח אותו על השגחה.

ואעפ"כ גם בטבע יש השגחה נעלמת שא"א להבין אותה.

וצריך להבין מה היא השגחה ומה היא טבע.

והביאור הוא שהן שתי אופנים כיצד משפיע הקב"ה חיות ושפע לעולם, שהשגחה היא שמשגיח ומשפיע לכל אחד לפי מעשיו, וטבע היא השפעה בלא השגחה, דהיינו שפונה לו עורף וזורק לו לאחוריו שלא פי מעשיו, וכך משפיע הקב"ה חיות לבעלי חיים ולכל אומות העולם שלא מקימים מצוות, אבל לישראל המקימים מצוות משגיח ומשפיע לפי מעשיהם.

זה מצד ההשפעה בדרך של השגחה, אבל השגחה עצמה בוודאי שהיא שמירה גדולה, כאב המשגיח על בנו שלא יארע לו רע, ושומר עליו מכל מזיק, ורק כשמתנהג רע אזי מסיר השגחתו, דהיינו שעושה עצמו שלא רואה, וכמו מביט מהצד. וממילא גם השמירה בהסתר.

ולכן טוב שיש גם טבע כי אם היתה רק הנהגה של השגחה, אזי כשהיה פונה ממנו, לא היה נמשך לו שום שפע, אבל ע"י שיש גם הנהגת טבע, אזי כשפונה ממנו, אזי עכ"פ מגיע לו שפע כמו לשאר אומות ובהמות שמקבלים בבחי' מאחרי כתפיה. וכפי חק הטבע שמנהיג הקב"ה את העולם ע"י גלגלי הרקיע ומזלות.

ועיין לעיל נתבאר שבשבת מאיר השגחה של רחמים גדולים בחי' עין חדא דרחמי אלא שצריך זכות גדולה לזכות בזה בגלוי, וזוכים לזה בזכות השבת שאין בה שום מסטין ומקטרג ומזיק ובזכות שמירת שבת בשמחה ויראה.

רוצה לומר שרק מי שבשבת הוא בשמחה גדולה הוא הזוכה לכל האורות הנפלאים של שבת, אבל בלא שמחה אזי אע"פ שברוחניות הוא נמצא בזמן שיש בו את כל ההכנות והסגולות להיות בשמחה ולזכות לאורות עצומים, אין לו כלים להרגיש אותם והוא שוטה המאבד מה שנותנין לו.

כי בשבת ישראל נמצאים בבחי' עולם הבא ועולים לבחי' ניצוץ עוה"ב/[עג]\ בחי' אשת חיל עטרת בעלה וע"י שמחה אפשר להתענג על ה', על דייקא כי אנו ממש בבחי' מעל ה'/[עד]\, בבחי' לא זז מחבבה עד שקראן אמי/[עה]\, אבל מי שמחמת ההרגל העננין המכסין על עינא ממשיך לאחוז בהרגלי עוה"ז וטרדותיו מפסיד כל זה, ודומה למי שנמצא בעוה"ב בג"ע ולא מרגיש כלום כמבואר בתורה קצא/[עו]\ שאפשר ששנים ישבו באותו מקום בג"ע האחד ירגיש כל התענוגים שבעולם והשני לא ירגיש כלום.

ולזה כיון שכנ"ל דרך ה' להביט רק על הטובות שעושים ולא על הרע, נמצא שמי שעושה רע לא מביט בו אלא פונה לו עורף כדי שלא יהיה כחוטא לעיני המלך, לכן זו טובה גדולה שיש טבע והשגחה [[עז]] טבע היא הנהגת הקב"ה בהשגחה נעלמת עפ"י חק הגלגלים/[עח]\ וסדר מהלך הככבים, ואזי השפע הנשפע הוא בחי' שפע בהמה כמו שמקבלים כל הבריות וכל הגויים כמי שזורקים לו מזונו בלא פנים. אבל השגחה היא שהקב"ה בוחן את האדם בכל רגע ומשפיע לו בדיוק כפי מעשיו, ושומר עליו מכל מזיק מאחר שראוי להשגחה/[עט]\, ובין רב ובין מעט הוא בהארת פנים/[פ]\, ושתי ההנהגות האלה הן לטובת ישראל כי כשהאדם עושה טוב, אזי מנהיג אותו בהשגחה [[פא]] ומנהיג אותו לפי מעשיו הטובים. וכשהוא אינו טוב ואם היה מנהיג אותו בהשגחה לפי מעשיו לא היה יכול להגיע לו שום טובה [[פב]]. אזי מניח אותו על הטבע [[פג]] ויכול להיות שיהיה לו טובות ע"פ חק הטבע [[פד]]/[פה]\. ואם לא היה רק השגחה היה אפשר שתתבטל ההשגחה לגמרי כי כשהיה רואה ית' שאין האדם מתנהג כראוי היה כועס שהרי בהשגחה אזי החוטא כחוטא לעיני המלך והיה מסיר ההשגחה לגמרי ואזי היה נענש קשה ע"י בעלי הדין. אבל עכשיו מניחו ע"פ הטבע וניצל מעונש וגם אפשר שיגיע לו טובות שעפ"י הטבע הנקבע ע"י הנהגת הגלגלים שבהם מנהיג הקב"ה את העולם בטבע, וכשהוא חוזר למוטב משגיח עליו כנ"ל:

 

ובאמת אין אנו יכולין להבין מהו טבע והשגחה, כי באמת גם הטבע היא השגחתו ית' רוצה לומר שגם הטבע מונהג בהשגחה נעלמת, וכן מוכח ממה שאמרו חז"ל שבת נה: אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עוון, ולא חילקו בין מי שראוי למי שאינו ראוי. גם מבואר בספרים שרואים בחוש מי שעוסק בשידוכים שגם אצל אנשים פשוטים המונחים בהנהגת הטבע נעשה השידוך בהשגחה נפלאה. וכן רואים גם היום השגחה נפלאה בשמירה על עם ישראל בארצו וניסים בדרך הטבע ושלא בדרך הטבע לעם ישראל גם במצבו החשוך של עכשיו, כגון מה שהאוייב בעצמו מספר כיצד יד השגחה מסיטה את הטילים שלהם מהמטרה. וכן שמענו המוני ספורי השגחה בכל אסון שהיו בו יהודים כגון נפילת התאומים ועוד הרבה כיו"ב, הרי שבהנהגת הטבע מעורב הרבה השגחה :

וזה א"א לאדם להבין ב' דברים כאחד, דהיינו הטבע שבאמת היא השגחתו ית' כי הטבע לבדו הוא רק חק קבוע של סיבה ומסובב גשמי, דהיינו אע"פ שגבוה מעל גבוה שרש הכל הוא הקב"ה אבל בנגלה עפ"י הטבע היא דייקא הסתרת ההשגחה ע"י שנדמה לחק קבוע. ואילו ההשגחה היא לפי מעשי בני האדם, ואיך יתכן שאדם בבחירתו בטוב ישנה את מהלך חק הטבע הקבוע :

עד כאן ביאור התורה כפי כוחנו.

כאמור בהודעה שבראש החברותא, כל דברינו הם בדרך אפשר בלבד, כי מי הוא זה שיכול לומר שמבין באמת את דברי רבנו? וכל דברינו לקרב קצת לשכל, כי מה שאמר רבינו בחיי מוהר"ן שס שא"א לומר נמוך יותר, נ"ל הכוונה באופן שישאר הקדמות, כדבריו בשיחות הר"ן אות ר' שהתורות שאמר הן רק הקדמות, אבל בדרך פרטי אפשר לבאר בכמה אופנים כל אחד לפי הבנתו וע' פנים תורה.

והוא רחום יכפר עוון אם טעיתי

ומי שמוצא טעות גם בהבנה אשמח אם יעיר ויאיר

*

הוספות השייכים לתורה זו

לעיל בסוף תורה יב תנינא ביאר שהתורות האלה שאמר בחזרתו מלעמברג רמוז בהן המעשה מרבי זירא שראה את רבי יהודה דבדיחא דעתיה והבין שיכול לשאול ממנו כל חללי דעלמא ושאל אותו כמה שאלות סתומות וקיבל תשובות יותר סתומות ורבינו מבאר קצת ומוהרנ"ת בלק"ה ערובי תחומין ו' ביאר עוד קצת ובאות יא עד יד ביאר עפ"י התורה שלנו שאלה ותירוץ משם

עיין לק"ה ערובי תחומין הלכה ו אות יא) עַתָּה נָבוֹא לְבָאֵר בִּישׁוּעָתוֹ הַנּוֹרָאָה עוֹד שְׁאֵלָה אַחַת מֵהָאַגָּדָה הַנַּ"ל וְהִוא, מַאי טַעֲמָא הַאי תִּימְרָא דְּתַרְנְגוֹלָא מִידְלָא לְעֵלָּא דְּדַיְרֵי אַדַּפָּא וְאִי עָיֵל קוּטְרָא מִתְעַוְרָא פרַשִׁ"י תִּימְרָא דְּתַרְנְגוֹלָא מִידְלָא לְעֵלָּא, רִיס שֶׁל עַיִן הַתַּחְתּוֹן כְּשֶׁעוֹצֵם עֵינָיו עוֹלֶה לְמַעְלָה מִן הָעֶלְיוֹן וְכוּ', מִשּׁוּם דְּדַיֵּר אַדַּפֵּהּ שֶׁעוֹלֶה בַּלֵּילוֹת עַל הַקְּרָשִׁים וְהַקּוֹרוֹת וְכוּ'.

זֶה יִתְבָּאֵר עַל פִּי הַתּוֹרָה "אֲזַמְּרָה" הַנַּ"ל וְעַל פִּי מַה שֶּׁמְּבֹאָר בְּלִקּוּטֵי תִּנְיָנָא בְּסִימָן י"ז הַמַּתְחִיל, צָרִיךְ לִזָּהֵר מְאֹד לִהְיוֹת שָמֵחַ וְטוֹב לֵב בְּשַׁבָּת וְכוּ'. וּבַסּוֹף אִיתָא שָׁם, דֶּרֶךְ ה' יִתְבָּרַךְ לְהַבִּיט עַל הַטּוֹבוֹת שֶׁעוֹשִין וְאַף שֶׁנִּמְצָא בָּהֶם גַּם כֵּן מַה שֶּׁאֵינוֹ טוֹב אֵינוֹ מִסְתַּכֵּל עַל זֶה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, "לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְכוּ'". מִכָּל שֶׁכֵּן שֶׁהָאָדָם מְחֻיָּב לְהַבִּיט רַק עַל הַטּוֹב וְלָזֶה טוֹבָה שֶׁיֵּשׁ טֶבַע וְהַשְׁגָּחָה. וְכוּ' עַיֵּן שָׁם. וּכְבָר גִּלָּה הוּא זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בְּעַצְמוֹ שֶׁעִנְיָן זֶה יֵשׁ לוֹ שַׁיָּכוּת לִשְׁאֵלָה זֹאת שֶׁל מַאי טַעֲמָא תִּימְרָא דְּתַרְנְגוֹלָא מִידְלָא לְעֵלָּא, כַּנִּדְפַּס כְּבָר אֵצֶל סִימָן י"ב הַנַּ"ל, אַךְ לֹא זָכִינוּ שֶׁיְּבָאֵר לָנוּ בְּפֵרוּשׁ. וְחַסְדֵי ה' לֹא תָמְנוּ וּבַעֲנִיּוּתֵנוּ עֲזָרָנוּ ה' יִתְבָּרַךְ בְּרַחֲמָיו הָעֲצוּמִים לְבָאֵר קְצָת הַשְּׁאֵלָה עַל פִּי הַקְדָּמוֹתָיו הַקְּדוֹשִׁים וְהַנּוֹרָאִים מְאֹד, כִּי עִנְיַן הַדֶּרֶךְ וְהָעֵצָה הַקְּדוֹשָׁה הַנַּ"ל שֶׁל אֲזַמְּרָה לֵאלֹקַי בְּעוֹדִי, זֶהוּ בְּחִינַת הִתְעוֹרְרוּת הַשֵּׁנָה, כִּי כְּשֶׁאָדָם מֻנָּח בְּדַעְתּוֹ בְּקַטְנוּת וְשִׁפְלוּת עַד שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְפַּלֵּל וְלָשׁוּב לַה' יִתְבָּרַךְ עַל יְדֵי זֶה, זֶהוּ בְּחִינַת שֵׁנָה וְצָרִיךְ לְהִתְעוֹרֵר מִשְּׁנָתוֹ עַל יְדֵי הָעֵצָה הַנַּ"ל שֶׁל אֲזַמְּרָה וְכוּ' כַּנַּ"ל, דְּהַיְנוּ שֶׁיְּבַקֵּשׁ וִיחַפֵּש עַד שֶׁיִּמְצָא בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה נְקֻדּוֹת טוֹבוֹת בִּבְחִינַת וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע וְכוּ' וְעַל יְדֵי זֶה יְחַיֶּה אֶת עַצְמוֹ וְיִתְעוֹרֵר מִשְּׁנָתוֹ וּנְפִילָתוֹ. בִּבְחִינַת אֲנִי שָׁכַבְתִּי וָאִישָׁנָה הֱקִיצוֹתִי כִּי ה' יִסְמְכֵנִי וְכוּ', בְּחִינַת הֱקִיצוֹתִי וְעוֹדִי עִמְּךָ. וְזֶה בְּחִינַת עוּרָה כְּבוֹדִי עוּרָה הַנֶּבֶל וְכִנּוֹר אָעִירָה שָׁחַר, כִּי הַנְּקֻדָּה טוֹבָה שֶׁבְּכָל אֶחָד הוּא בִּבְחִינַת שַׁחַר, בְּחִינַת שְׁחוֹרָה אֲנִי וְנָאוָה וְכוּ', כְּמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִׁ"י שָׁם. וְזֶה בְּחִינַת שְׁחוֹרָה אֲנִי בְּמַעֲשַי,וְנָאוָה אֲנִי בַּהֲקָמַת הַמִּשְׁכָּן, כִּי הַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁמְּחַפְּשִין וּמוֹצְאִין זֶה בְּחִינַת הֲקָמַת הַמִּשְׁכָּן שֶׁנִּבְנָה מִכָּל הַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁבְּיִשְרָאֵל, כַּמּוּבָא מִזֶּה לְעֵיל. וְעַיֵּן כָּל זֶה בִּדְבָרֵינוּ בְּהִלְכוֹת הַשְׁכָּמַת הַבֹּקֶר, שָׁם מְבֹאָר הָעִנְיָן הֵיטֵב אֵיךְ כָּל זֶה הוּא בְּחִינַת הִתְעוֹרְרוּת הַשֵּׁנָה, בְּחִינַת קִימַת חֲצוֹת וְכוּ' וְכַנַּ"ל. וְזֶהוּ 'מַאי טַעֲמָא תִּימְרָא דְּתַרְנְגוֹלָא מִידְלָא לְעֵלָּא', תַּרְנְגוֹל, זֶה בְּחִינַת הִתְעוֹרְרוּת הַשֵּׁנָה, כִּי תַּרְנְגוֹל מְמֻנֶּה עַל זֶה לְעוֹרֵר בְּנֵי אָדָם מֵהַשֵּׁנָה בַּחֲצוֹת לַיְלָה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב, מִי נָתַן לַשֶּכְוִי בִינָה וְכוּ'. וְעַל כֵּן כָּל הַשִּׁירָה שֶׁל הַתַּרְנְגוֹל הוּא בְּעִנְיַן הִתְעוֹרְרוּת הַשֵּׁנָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּפֶרֶק שִׁירָה פֶּרֶק ד' תַּרְנְגוֹל אוֹמֵר, בְּשָׁעָה שֶׁבָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵצֶל הַצַּדִּיקִים בְּגַן עֵדֶן זוֹלְפִין כָּל אִילָנֵי גַּן עֵדֶן בְּשָמִים וּמְרַנְּנִין וּמְשַׁבְּחִים וְאָז גַּם הוּא מִתְעוֹרֵר וּמְשַׁבֵּחַ בְּקוֹל רִאשׁוֹן אוֹמֵר, "שְאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְכוּ'". בְּקוֹל שֵׁנִי אוֹמֵר, "שְאוּ ב' וְכוּ'". בְּקוֹל שְׁלִישִׁי, "עִמְדוּ צַדִּיקִים וְעִסְקוּ בַּתּוֹרָה כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה שְכַרְכֶם כָּפוּל לָעוֹלָם הַבָּא". בְּקוֹל רְבִיעִי אוֹמֵר, "לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה'". בְּקוֹל חֲמִשִּׁי אוֹמֵר, "עַד מָתַי עָצֵל תִּשְׁכַּב מָתַי תָּקוּם מִשְּׁנָתְךָ". בְּקוֹל שִׁשִּׁי אוֹמֵר, "אַל תֶּאֱהַב שֵׁנָה פֶּן תִּוָּרֵשׁ פְּקַח עֵינֶיךָ שְבַע לֶחֶם". בְּקוֹל שְׁבִיעִי אוֹמֵר, "עֵת לַעֲשוֹת לַה' הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ". וְכָל אֵלּוּ הַשִּׁירוֹת שֶׁאוֹמֵר בְּכָל הַשִּׁבְעָה קוֹלוֹת הֵם בְּחִינַת הִתְעוֹרְרוּת הַשֵּׁנָה שֶׁעוֹסֵק לְעוֹרֵר מֵהַשֵּׁנָה מֵחֲצוֹת לַיְלָה עַד אוֹר הַיּוֹם שֶׁמִּי שֶׁאֵינוֹ מִתְעוֹרֵר בַּחֲצוֹת מַמָּשׁ עַל כָּל פָּנִים יִתְעוֹרֵר מֵהַשֵּׁנָה שָׁעָה אַחַר חֲצוֹת וְאִם גַּם אָז לֹא יִתְעוֹרֵר, עַל כָּל פָּנִים יִתְעוֹרֵר עוֹד שָׁעָה אַחַר כָּךְ וְכֵן קוֹרֵא קוֹל אַחַר קוֹל עַד אוֹר הַיּוֹם, שֶׁהֵם שִׁבְעָה קוֹלוֹת וְכֻלָּם הֵם בְּחִינַת הִתְעוֹרְרוּת הַשֵּׁנָה:

יב) וְזֶה בְּחִינַת בְּשָׁעָה שֶׁבָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵצֶל הַצַּדִּיקִים בְּגַן עֵדֶן מְזַלְּפִין כָּל אִילָנֵי גַּן עֵדֶן בְּשָמִים. זֶהוּ בְּחִינַת מַה שֶּׁבַּחֲצוֹת לַיְלָה נִתְעוֹרְרִים חֲסָדִים גְּדוֹלִים עַל יִשְרָאֵל עַל יְדֵי שֶׁמְּחַפְּשִין וּמוֹצְאִין בְּכָל אֶחָד נְקֻדּוֹת טוֹבוֹת, שֶׁזֶּה בְּחִינַת עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵּימָן הָפִיחִי גַנִּי יִזְּלוּ בְשָמָיו. שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְצַוֶּה לְאַרְבַּע רוּחוֹת הָעוֹלָם שֶׁיָּפִיחוּ וִינַשְּׁבוּ בְּגַן עֵדֶן הַנָּטוּעַ מִמִּצְוַת וּמַעֲשִים טוֹבִים שֶׁל יִשְרָאֵל, כִּי כָּל אֶחָד כְּפִי מַעֲשָיו הַטּוֹבִים וְתוֹרָתוֹ וּמִצְוֹתָיו, כְּמוֹ כֵן הוּא נוֹטֵעַ עֲשָבִים וְאִילָנוֹת קְדוֹשִׁים בְּגַן עֵדֶן וְאַחַר כָּךְ הוּא מִתְעַנֵּג בְּחֶלְקוֹ בְּגַן עֵדֶן בְּעֵת קִבּוּל שְכָרוֹ, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ הַנֶּאֱמַר עַל הָאָדָם, שֶׁדָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, 'לְעָבְדָהּ' בְּפִקּוּדִין דַּעֲשֵה. 'וּלְשָׁמְרָהּ' בְּפִקּוּדִין דְּלֹא תַּעֲשֶה, הַיְנוּ כַּנַּ"ל, שֶׁכְּמוֹ שֶׁהָאָדָם עוֹבֵד אֶת ה' יִתְבָּרַךְ בְּמִצְוֹת עֲשֵה וְשׁוֹמֵר אֶת עַצְמוֹ מִלּא תַּעֲשֶה, כְּמוֹ כֵן הוּא עוֹבֵד וְשׁוֹמֵר אֶת הַגַּן עֵדֶן וְכַנַּ"ל. וְעַל כֵּן מְצַוֶּה ה' יִתְבָּרַךְ לָרוּחוֹת צָפוֹן וְדָרוֹם שֶׁיִּתְעוֹרְרוּ וִינַשְּׁבוּ בְּהַגַּן עֵדֶן, שֶׁיִּזְלוּ בְּשָמָיו, הַיְנוּ שֶׁיְּעוֹרְרוּ כֹּחַ וּזְכוּת שֶׁל כָּל הַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁל הַמִּצְוֹת שֶׁל כָּל אֶחָד מִיִּשְרָאֵל שֶׁיִּתְּנוּ רֵיחֵיהֶם הַטּוֹבוֹת כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעַ עַל נַפְשׁוֹת יִשְרָאֵל מֵרֵיחַ טוֹב הַזֶּה שֶׁל נְקֻדּוֹתֵיהֶם הַטּוֹבוֹת כְּדֵי שֶׁיִּתְעוֹרְרוּ מִשְּׁנָתָם עַל יְדֵי זֶה וְכַנַּ"ל וְאָז כֻּלָּם מְרַנְּנִים, "וְהִנָּשְאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד מִי זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד וְכוּ'". וְכָל זֶה מְדַבֵּר מֵהִתְעוֹרְרוּת הַשֵּׁנָה, כְּמוֹ שֶׁאוֹמְרִים פְּסוּקִים אֵלּוּ בְּתִקּוּן חֲצוֹת דְּהַיְנוּ שֶׁמְּבַקְּשִׁים שֶׁיִּהְיוּ נִפְתָּחִין הַפְּתָחִים וְהַשְּׁעָרִים שֶׁל הַבֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁהֵם בְּחִינַת שַׁעֲרֵי קְדֻשָּׁה שֶׁיּוּכְלוּ יִשְרָאֵל לִכְנֹס בָּהֶם לְגַדֵּל כְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת וְיָבֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד. וְזֶהוּ בְּחִינַת מִי זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד וְכוּ'. וְהַמִּקְרָא הַזֶּה תָּמוּהַּ מְאֹד, מַה זֶּה שְׁאֵלַת מִי זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד וְכוּ'. עַד שֶׁהֻצְרַךְ לְהָשִׁיב ה' עִזּוּז וְגִבּוֹר וְכוּ', וְכִי אֵין אָנוּ יוֹדְעִין שֶׁמֶּלֶךְ הַכָּבוֹד הוּא ה' יִתְבָּרַךְ?! אַךְ הָעִנְיָן הוּא עַל פִּי הַנַּ"ל, כִּי עִקַּר הִתְגַּלּוּת כְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ הוּא עַל יְדֵי יִשְרָאֵל וּכְפִי מַעֲשֵיהֶם הַטּוֹבִים שֶׁל יִשְרָאֵל כֵּן נִתְגַּלֶּה כְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ וּכְשֶׁאֵין יִשְרָאֵל עוֹבְדִים אוֹתוֹ חַס וְשָׁלוֹם, אֲזַי חַס וְשָׁלוֹם, נִתְעַלֵּם כְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ מֵהָעוֹלָם וְעַל כֵּן תֵּכֶף שֶׁמַּתְחִיל לִצְעֹק וּלְהִתְפַּלֵּל שְאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְכוּ' וְיָבֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד וְכוּ', דְּהַיְנוּ שֶׁיִּתְגַּלֶּה כְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ עַל יְדֵי מַעֲשֵיהֶם הַטּוֹבִים שֶׁל יִשְרָאֵל, אֲזַי תֵּכֶף נִתְעוֹרֵר שְׁאֵלַת הַמְקַטְרֵגִים וְאוֹמְרִים, "מִי זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד", הַיְנוּ שֶׁחַס וְשָׁלוֹם, אֵין רָאוּי לִקְרוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ בְּשֵׁם מֶלֶךְ הַכָּבוֹד מֵאַחַר שֶׁיִּשְרָאֵל אֵין מַעֲשֵיהֶם עוֹלִים יָפֶה וְאֵין מְגַדְּלִים כְּבוֹדוֹ כָּרָאוּי וְכַנַּ"ל. וַאֲזַי מְשִׁיבִים לָהֶם מִיָּד, "ה' עִזּוּז וְגִבּוֹר ה' גִּבּוֹר מִלְחָמָה". הַיְנוּ שֶׁה' יִתְבָּרַךְ עִזּוּז וְגִבּוֹר וְכוּ' וְיִגְמֹר אֶת שֶׁלּוֹ בְּוַדַּאי וְכָל עֻזּוֹ וּגְבוּרָתוֹ וּמִלְחַמְתּוֹ הִוא לְהַכְנִיעַ וּלְבַטֵּל הַקִּטְרוּגִים שֶׁעַל יִשְרָאֵל. וְהוּא גִּבּוֹר מִלְחָמָה לְנַצְּחָם תָּמִיד עַל יְדֵי גֹּדֶל הַכֹּחַ שֶׁל גְּדוֹלֵי הַצַּדִּיקִים שֶׁיָּגְעוּ וְטָרְחוּ בַּעֲבוֹדָתָם כָּל כָּךְ בִּמְסִירַת נֶפֶשׁ כָּזֶה עַד שֶׁיְּכוֹלִים לִמְצֹא הַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת בְּכָל אֶחָד מִיִּשְרָאֵל אֲפִלּוּ כְּשֶׁהֵם בַּדְּיוֹטָא הַתַּחְתּוֹנָה מְאֹד חַס וְשָׁלוֹם, וְעַל כֵּן שַׁיָּךְ לִקְרוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ תָּמִיד בְּשֵׁם מֶלֶךְ הַכָּבוֹד, כִּי הוּא עִזּוּז וְגִבּוֹר וְכוּ' לְנַצֵּחַ הַקִּטְרוּגִים וּלְגַלּוֹת הַטּוֹב שֶׁבְּיִשְרָאֵל שֶׁעַל יְדֵי זֶה נִתְגַּלֶּה כְּבוֹדוֹ וְכַנַּ"ל. וְזֶהוּ גַּם כֵּן בְּחִינַת קוֹל הַשֵּׁנִי שֶׁמְּדַבֵּר גַּם כֵּן מִזֶּה, כִּי צְרִיכִין לְעוֹרֵר הַטּוֹב שֶׁבְּיִשְרָאֵל, שֶׁהוּא בְּחִינַת כְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ, צְרִיכִים לְעוֹרְרוֹ פַּעַם אַחַר פַּעַם כְּדֵי לְעוֹרְרָם בְּכָל פַּעַם מֵהַשֵּׁנָה שֶׁמִּתְגַּבֶּרֶת מְאֹד עַל כָּל אֶחָד כַּיָּדוּעַ. וְעִקַּר הַהִתְעוֹרְרוּת מֵהַשֵּׁנָה בְּגַשְׁמִיּוּת שֶׁלֹּא יִישַׁן הַרְבֵּה יוֹתֵר מִדַּאי וּבְרוּחָנִיּוּת שֶׁלֹּא יִפֹּל בְּדַעְתּוֹ וְלֹא יִתְיָאֵשׁ עַצְמוֹ לְעוֹלָם. הָעִקָּר הוּא עַל יְדֵי הַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁמּוֹצְאִין בְּכָל פַּעַם כַּנַּ"ל. וְזֶהוּ שֶׁמְּסַיֵּם, "ה' צְבָאוֹת הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד סֶלָה". דְּהַיְנוּ שֶׁהוּא יִתְבָּרַךְ הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד נֶצַח סֶלָה וָעֶד, כִּי לְעוֹלָם יָדוֹ עַל הָעֶלְיוֹנָה וְיִגְמֹר אֶת שֶׁלּוֹ תָּמִיד, כִּי כְּבָר הָיוּ צַדִּיקִים גְּדוֹלִים כָּאֵלּוּ שֶׁיּוּכְלוּ לִמְצֹא הַטּוֹב שֶׁבְּכָל אֶחָד מִיִּשְרָאֵל וּלְלַמֵּד זְכוּת עֲלֵיהֶם תָּמִיד, שֶׁעַל יְדֵי זֶה נִתְגַּלֶּה כְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ. וְעַל כֵּן 'ה' צְבָאוֹת הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד סֶלָה' וְכַנַּ"ל:

יג) וְכָל זֶה הִתְפַּלֵּל דָּוִד כְּדֵי שֶׁיַּנִּיחוּ הַשְּׁעָרִים אֶת הָאָרוֹן לִכְנֹס בִּימֵי שְׁלֹמֹה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה וּכְמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִּׁ"י שָׁם. כִּי בְּשָׁעָה שֶׁבִּקֵּשׁ שְׁלֹמֹה לְהַכְנִיס הָאָרוֹן וְכוּ' אָמַר עֶשְרִים וְאַרְבַּע רְנָנוֹת וְלֹא נַעֲנָה, עַד שֶׁאָמַר, "זָכְרָה לְחַסְדֵי דָּוִד עַבְדֶּךָ וְכוּ'". כִּי עִקַּר הַשְׁרָאַת הַשְּׁכִינָה בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ הָיָה עַל יְדֵי כְּנִיסַת הָאָרוֹן לִמְקוֹמוֹ, כַּמְבֹאָר שָׁם בַּפָּרָשָׁה שֶׁכְּשֶׁנִּכְנַס הָאָרוֹן כִּסָּה הֶעָנָן וְכוּ'. וְעַל כֵּן דָּבְקוּ הַשְּׁעָרִים בְּעֵת שֶׁרָצוּ לְהַכְנִיס הָאָרוֹן לִמְקוֹמוֹ, כִּי אָמְרוּ שֶׁאֵין יִשְרָאֵל רְאוּיִים לְהַכְנִיס הָאָרוֹן לִמְקוֹמוֹ שֶׁתִּשְׁרֶה עֲלֵיהֶם הַשְּׁכִינָה, כִּי רָאוּ שֶׁעֲתִידִין לַחֲטֹא עַד שֶׁיִּהְיֶה נֶחֱרַב הַבֵּית הַמִּקְדָּשׁ. וְכָל מַה שֶּׁאָמַר שְׁלֹמֹה תְּפִלּוֹת וּרְנָנוֹת לֹא נַעֲנָה עַד שֶׁהִזְכִּיר אֶת דָּוִד, שֶׁאָמַר, 'זָכְרָה לְחַסְדֵי דָּוִד עַבְדֶּךָ', הַיְנוּ כַּנַּ"ל, כִּי עֲבוֹדַת הַצַּדִּיקִים הַגְּדוֹלִים לִלְמֹד זְכוּת עַל יִשְרָאֵל תָּמִיד שֶׁהוּא הַדֶּרֶךְ שֶׁל אֲזַמְּרָה הַנַּ"ל, כָּל זֶה בְּחִינַת עֲבוֹדַת דָּוִד הַמֶּלֶךְ, שֶׁהוּא בְּחִינַת מָשִׁיחַ, שֶׁהוּא יִגְמֹר הַתִּקּוּן וְיָשִׁיב כָּל יִשְרָאֵל לַה' יִתְבָּרַךְ עַל יְדֵי זֶה. כִּי דָּוִד הוּא נְעִים זְמִירוֹת יִשְרָאֵל וְכָל הַזְּמִירוֹת וְהַשִּׁירוֹת נַעֲשִים עַל יְדֵי בֵּרוּר הַטּוֹב, כְּמוֹ שֶׁמְּבֹאָר שָׁם בְּהַתּוֹרָה הַנַּ"ל, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת אֲזַמְּרָה לֵאלֹקַי בְּעוֹדִי, 'אֲזַמְּרָה' דַּיְקָא, עַיֵּן שָׁם. וְעַל כֵּן כְּשֶׁהִזְכִּיר אֶת דָּוִד, שֶׁהוּא בְּחִינַת מָשִׁיחַ שֶׁסּוֹף כָּל סוֹף יִגְמֹר הַתִּקּוּן עַל יְדֵי שֶׁיִּמְצָא נְקֻדּוֹת טוֹבוֹת בְּיִשְרָאֵל אֲפִלּוּ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים בְּסוֹף הַגָּלוּת עַד שֶׁיַּחֲזֹר וְיִבְנֶה בֵּית מִקְדָּשֵׁנוּ וְיָשִׁיב הָאָרוֹן עַל מְקוֹמוֹ, עַל כֵּן אָז נִפְתְּחוּ הַשְּׁעָרִים וְהִנִּיחוּ הָאָרוֹן לִכְנֹס עַל יְדֵי תְּפִלּוֹת דָּוִד שֶׁהִקְדִּים לְהִתְפַּלֵּל עַל זֶה, "שְאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְכוּ'", כִּי כְּבָר הִקְדִּים דָּוִד, בְּחִינַת מָשִׁיחַ, לְגַלּוֹת שֶׁה' עִזּוּז וְגִבּוֹר וְכוּ' וְהוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד סֶלָה, שֶׁהוּא גָּמַר וְיִגְמֹר, כִּי כְּבוֹדוֹ יִתְגַּדֵּל לְעוֹלָם עַל יְדֵי כֹּחַ הַצַּדִּיקִים שֶׁיְּכוֹלִים לְעוֹרֵר הַטּוֹב שֶׁבְּיִשְרָאֵל תָּמִיד וּלְגַדֵּל כְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ עַל יְדֵי זֶה וְכַנַּ"ל. וְזֶהוּ בְּקוֹל שְׁלִישִׁי אוֹמֵר, "עִמְדוּ צַדִּיקִים וְכוּ'", שֶׁמְּעוֹרֵר גַּם הַצַּדִּיקִים לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה אַף עַל פִּי שֶׁהֵם הָיוּ קָמִים מֵעַצְמָם, אַךְ אַף עַל פִּי כֵן לִפְעָמִים מִתְגַּבֵּר עֲלֵיהֶם גַּם כֵּן בְּחִינַת שֵׁנָה מֵחֲמַת עֲוֹנוֹת יִשְרָאֵל חַס וְשָׁלוֹם, כְּשֶׁאֵין יוֹדְעִים לְלַמֵּד עֲלֵיהֶם זְכוּת, שֶׁאָז הֵם בִּבְחִינַת שֵׁנָה, בִּבְחִינַת הִסְתַּלְּקוּת הַמֹּחִין כַּיָּדוּעַ וְעַל כֵּן מְעוֹרֵר אוֹתָם גַּם כֵּן שֶׁיַּעַמְדוּ וְיַעַסְקוּ בַּתּוֹרָה עַד שֶׁבְּגֹדֶל כֹּחַ הַתּוֹרָה יֵדְעוּ אֵיךְ לְלַמֵּד זְכוּת עַל יִשְרָאֵל תָּמִיד. וְזֶהוּ כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה שְכַרְכֶם כָּפוּל לָעוֹלָם הַבָּא, 'כָּפוּל' דַּיְקָא, כִּי יִזְכּוּ לְשָכָר כָּפוּל מֵאַחַר שֶׁעַל יְדֵי תּוֹרָתָם, שֶׁהִוא בְּחִינַת תּוֹרַת חֶסֶד, זָכוּ לְעוֹרֵר יִשְרָאֵל מֵהַשֵּׁנָה וּלְהַחֲזִירָם לְמוּטָב, עַל כֵּן בְּוַדַּאי שְכָרָם כָּפוּל, כִּי יְקַבְּלוּ חֶלְקָם וְחֵלֶק שֶׁיֵּשׁ לָהֶם בְּכָל אֶחָד מִיִּשְרָאֵל שֶׁחָזְרוּ לַה' יִתְבָּרַךְ עַל יָדָם. וְזֶה בְּקוֹל רְבִיעִי אוֹמֵר, "לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה'", זֶהוּ גַּם כֵּן בְּחִינָה הַנַּ"ל, כִּי הַמִּקְרָא נֶאֱמַר עַל כָּל יִשְרָאֵל בִּכְלָל וּבִפְרָט כְּשֶׁהֵם בַּגָּלוּת בִּבְחִינַת שֵׁנָה, שֶׁאַף עַל פִּי כֵן צְרִיכִין לְקַוּוֹת לִישׁוּעַת ה' תָּמִיד וְכַמּוּבָא בַּמִּדְרָשִׁים שֶׁיַּעֲקֹב אָבִינוּ רָאָה שֶׁעַל יְדֵי שִׁמְשׁוֹן לֹא תִּהְיֶה הַגְּאֻלָּה שְׁלֵמָה, אָמַר, "לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה'", שֶׁאַף עַל פִּי כֵן אֲנִי מְקַוֶּה לִישׁוּעָתְךָ שֶׁיִּהְיוּ צְרִיכִים כָּאֵלּוּ שֶׁיְּעוֹרְרוּ הַטּוֹב שֶׁבְּיִשְרָאֵל תָּמִיד וְיָשִׁיבוּ אוֹתָם לַה' יִתְבָּרַךְ, וְעַל כֵּן אוֹמְרִים פָּסוּק זֶה קֹדֶם הַשֵּׁנָה בִּקְרִיאַת שְׁמַע שֶׁעַל הַמִּטָּה. כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפֹּל לְשֵׁנָה גְּמוּרָה חַס וְשָׁלוֹם, רַק יִזְכֶּה לְהִתְעוֹרֵר מִשְּׁנָתוֹ עַל יְדֵי יְשׁוּעַת ה' שֶׁאָנוּ מְקַוִּים אֵלָיו תָּמִיד אֲפִלּוּ אֵיךְ שֶׁהוּא וְכַנַּ"ל. וְזֶהוּ קוֹל ה' וְכוּ' שֶׁמְּדַבֵּר בְּפֵרוּשׁ מֵהִתְעוֹרְרוּת הַשֵּׁנָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, "עַד מָתַי עָצֵל תִּשְׁכַּב מָתַי תָּקוּם בִּשְׁנָתְךָ אַל תֶּאֱהַב שֵׁנָה וְכוּ' פְּקַח עֵינֶיךָ שְבַע לְחַם". 'פְּקַח עֵינֶיךָ', שֶׁעֲדַיִן יֵשׁ בְּךָ נְקֻדּוֹת טוֹבוֹת הַרְבֵּה וְעַל יְדֵי זֶה תִּתְעוֹרֵר מִשְּׁנָתְךָ וְתִשְבַּע לַחְמָהּ שֶׁל תּוֹרָה וְכַנַּ"ל. וְזֶהוּ בְּקוֹל שְׁבִיעִי אוֹמֵר, "עֵת לַעֲשוֹת לַה' הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ". הַיְנוּ כְּמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִׁ"י שָׁם, שֶׁזֶּה נֶאֱמַר עַל בַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה, שֶׁבִּקֵּשׁ דָּוִד מֵה' יִתְבָּרַךְ שֶׁיּוֹרֵהוּ מַה יַּעֲשוּ אוֹתָם שֶׁהֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ, הַיְנוּ כַּנַּ"ל, שֶׁדָּוִד, בְּחִינַת מָשִׁיחַ מוֹסֵר נַפְשׁוֹ בִּשְׁבִיל כָּל אֶחָד מִיִּשְרָאֵל הָרָחוֹק מֵה' יִתְבָּרַךְ שֶׁיִּמְצָא בּוֹ טוֹב כְּדֵי לְעוֹרְרוֹ מִשְּׁנָתוֹ וּלְהַחֲזִירוֹ לַה' יִתְבָּרַךְ וְכַנַּ"ל. נִמְצָא, שֶׁתַּרְנְגוֹל הוּא בְּחִינַת הִתְעוֹרְרוּת הַשֵּׁנָה עַל יְדֵי הַדֶּרֶךְ שֶׁל אֲזַמְּרָה הַנַּ"ל:

יד) וְזֶהוּ מַאי טַעֲמָא תַּמְרָא דְּתַרְנְגוֹלָא מִידְלֵי לְעֵלָּא, דְּהַיְנוּ שֶׁרִיס שֶׁל עֵינוֹ מְכַסֶּה עֵינוֹ מִמַּטָּה לְמַעְלָה כְּדֵי שֶׁיַּבִּיט לְמַעְלָה וְלֹא יַבִּיט לְמַטָּה, הַיְנוּ שֶׁהַצַּדִּיקִים הַהוֹלְכִים בְּדֶרֶךְ זֶה לְהַבִּיט עַל הַטּוֹב שֶׁבְּיִשְרָאֵל, לְעוֹרְרָם מֵהַשֵּׁנָה. עֵינֵיהֶם מַבִּיטִים תָּמִיד לְמַעְלָה, הַיְנוּ עַל הַטּוֹב שֶׁבְּיִשְרָאֵל שֶׁהוּא עוֹלֶה לְמַעְלָה לְמַעְלָה וְאֵינָם רוֹצִים כְּלָל לְהַבִּיט לְמַטָּה, דְּהַיְנוּ עַל הָרַע שֶׁלָּהֶם, כִּי הַטּוֹב בְּחִינַת מַעְלָה, וְהָרַע בְּחִינַת מַטָּה, בִּבְחִינַת מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעוֹלָה הִיא לְמַעְלָה וְרוּחַ הַבְּהֵמָה הַיּוֹרֶדֶת הִיא לְמַטָּה וְכוּ'. וְזֶהוּ מַאי טַעֲמָא תַּמְרָא דְּתַרְנְגוֹלָא מִידְלֵי לְעֵלָּא שֶׁעֵינֵיהֶם שֶׁל הַצַּדִּיקִים הַמְעוֹרְרִים מֵהַשֵּׁנָה הֵם מַבִּיטִים תָּמִיד לְמַעְלָה עַל הַטּוֹב, בְּחִינַת מידלי לְעֵלָּא. וּלְמַטָּה, דְּהַיְנוּ עַל הָרַע אֵינָם רוֹצִים לְהַבִּיט כְּלָל כְּאִלּוּ הָיוּ עֵינֵיהֶם מְכֻסּוֹת מִלְּמַטָּה בְּרִיסֵי עֵינֵיהֶם וְכַנַּ"ל, מִשּׁוּם דְּדַיְרֵי אַדַּפֵּהּ, פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י, קְרָשִׁים וְקוֹרוֹת. זֶהוּ בְּחִינַת הֲקָמַת הַמִּשְׁכָּן, בְּחִינַת קוֹרוֹת בָּתֵּינוּ אֲרָזִים רָהִיטֵינוּ בְּרוֹתִים, שֶׁנֶּאֱמַר עַל הַמִּשְׁכָּן שֶׁנִּבְנָה וְהוּקַם מִכָּל הַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁל יִשְרָאֵל, שֶׁעַל יְדֵי זֶה עִקַּר הִתְעוֹרְרוּת הַשֵּׁנָה, בִּבְחִינַת שְׁחוֹרָה אֲנִי בְּמַעֲשַי, וְנָאוָה אֲנִי בַּהֲקָמַת הַמִּשְׁכָּן וְכַנַּ"ל. הַיְנוּ מֵחֲמַת שֶׁאֵלּוּ הַצַּדִּיקִים דַּיְרֵי אַדַּפֵּהּ, שֶׁכָּל עִסְקָם וְדִירָתָם הֵם בְּעִנְיַן בִּנְיַן הַמִּשְׁכָּן, שֶׁהוּא דפי, בְּחִינַת קְרָשִׁים וְקוֹרוֹת שֶׁל הַמִּשְׁכָּן כַּנַּ"ל, כִּי הֵם עוֹסְקִים תָּמִיד לִבְנוֹת הַמִּשְׁכָּן, שֶׁהוּא בְּחִינַת הַדֶּרֶךְ הַקֹּדֶשׁ שֶׁל אֲזַמְּרָה הַנַּ"ל, כְּמוֹ שֶׁמְּבֹאָר שָׁם, שֶׁאֵלּוּ הַצַּדִּיקִים שֶׁעוֹסְקִים לִמְצֹא הַטּוֹב תָּמִיד בְּיִשְרָאֵל, הֵם בּוֹנִים הַמִּשְׁכָּן וְכוּ', עַיֵּן שָׁם. וְעַל כֵּן אֵין מַבִּיטִים עַל הָרַע כְּלָל כִּי אִם עַל הַטּוֹב, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת מִידְלֵי לְעֵלָּא כַּנַּ"ל. וְזֶה, וְאִי עָיֵל קוּטְרָא מִתְעַוְרָא. 'קוּטְרָא' הוּא עָשָׁן בְּחִינַת פְּגַם הַחֲטָאִים, שֶׁהֵם בְּחִינַת עָלָה עָשָׁן בְּאַפּוֹ, הַיְנוּ שֶׁאִם הָיוּ מַנִּיחִים לַעֲלוֹת הֶעָשָׁן שֶׁל הָעֲוֹנוֹת, חַס וְשָׁלוֹם, מִתְעַוְרָא הָיְתָה מִסְתַּלֶּקֶת הַהַשְׁגָּחָה חַס וְשָׁלוֹם וְכַנַּ"ל וְכַמְבֹאָר בְּסִימָן י"ז הַנַּ"ל, עַיֵּן שָׁם). עַל כֵּן הֵם מִתְיַגְּעִים בְּכָל כֹּחָם לֵילֵךְ בְּדֶרֶךְ ה' יִתְבָּרַךְ לְהַבִּיט רַק עַל הַטּוֹב וְלֹא לְהַבִּיט עַל הָרַע כְּלָל כְּדֵי לְהַכְנִיס אֶת יִשְרָאֵל בְּכַף זְכוּת תָּמִיד עַד שֶׁיַּחַזְרוּ כֻּלָּם לַה' יִתְבָּרַךְ, שֶׁעַל יְדֵי זֶה תָּבוֹא הַגְּאֻלָּה בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ וְיִבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ עַל מְכוֹנוֹ, אָמֵן:

*

זוהר על קדושת השבת שהובא בראשית חכמה

זהר הקדוש מתוק מדבש כרך ח עמוד שא

ויקהל רה. –  וּבְגִין דָּא חַכִּימִין דְּיָדְעִין רָזִין ובשביל זה החכמים היודעים את סוד מעלת יחוד ליל שבת, בַּעְיָין לְסַדְּרָא שִׁמּוּשָׁא דִּלְהוֹן בְּהַאי לֵילְיָא צריכים לסדר השמוש שלהם בלילה הזה, אפילו שבכל לילה יש גם כן יחוד למעלה, עכ"ז אינו דומה ליחוד של שבת, מַאי טַעֲמָא מהו הטעם ומהו מעלת יחוד ליל שבת, ואמר בְּגִין דְּכָל יוֹמֵי דְּשַבְּתָא אִית לוֹן רוּחָא אַחֲרָא דְּשָׁרָא עַל עָלְמָא לפי שבכל ימי השבוע יש לאלו החכמים רוח אחר השורה על העולם, מעץ הדעת טוב ורע, טוב מצד מלאך מט"ט ורע מצד הס"מ, וּבְהַאי לֵילְיָא אִית לוֹן רוּחָא אַחֲרָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה דְּנָחֲתָא לִבְנֵי קַדִּישִׁין רוחא דנשיב מעתיקא דְּכָל עַתִּיקִין וזה הרוח נושב ונמשך מזקן הזקנים שהוא א"א כנ"ל, וְנָחֲתָא לְגוֹ נְקוּדָּה תַּתָּאָה ויורד לתוך נקודה התחתונה שהיא המלכות לְמֵיהַב בָּהּ נַיְיחָא לְכלָּא לתת בה מנוחת השבת לכל ישראל, וְדָא אִתְפְּלִיג לְכָל סִטְרִין לְעֵילָּא וְתַתָּא ורוח הזה נחלק לכל הצדדים למעלה להמלכות ולמטה לבני ישראל, כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר שהמלכות אומרת שזה הרוח נחלק בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כנזכר לעיל.

וְכַד אִינּוּן חַכִּימִין יָתְבִין בְּהַהוּא רוּחָא קַדִּישָׁא וכשאלו החכמים יושבים ונמצאים ברוח הקדוש ההוא, רוּחָא עִלָּאָה שהוא רוח העליון הנמשך מא"א השורה עליהם בשבת,  בָּעָאן לְשַׁמְּשָׁא עַרְסַיְיהוּ אז צריכים לשמש מטתם, דְּהַאי רוּחָא אַמְשִׁיךְ אַבָּתְרֵיהּ לְתַתָּא כָּל אִינּוּן נִשְׁמָתִין קַדִּישִׁין כי זה הרוח השורה עליהם ממשיך אחריו למטה כל אותם נשמות הקדושות מעולם האצילות, וְיָרְתִין קַדִּישֵׁי עֶלְיוֹנִין בְּהַאי רוּחָא, נִשְׁמָתִין קַדִּישִׁין לִבְנֵיהוֹן כִּדְקָא יָאוּת ויורשים הקדושים העליונים בכח רוח הזה, נשמות קדושות שמורישים אותם לבניהם כראוי בלתי תערובת יצר הרע, ודע כי האדם כשמשמש עם אשתו מוליד ממש בדמותו כצלמו, וצריך לעשות תשובה שלימה קודם היחוד, כי אם לא עשה תשובה ויש עבירה בידו, מטביע בנולד טבע עבירה ההיא, אם כן בשבת כשיש לו תוספת נשמה מדה טובה מרובה, לכן בכחה ימשיך אל הנולד נשמה מעולם האצילות. (רמ"ק ומפרשים) 

וממשיך רבי יצחק דבריו ואמר עוד כי כֵּיוָן דְּהַאי רוּחָא שָׁרָא עַל עָלְמָא כיון שזה הרוח של קדושת השבת שורה על העולם, כָּל רוּחִין בִּישִׁין וְכָל מְקַטְרְגִין בִּישִׁין אִסְתַּלָקוּ מֵעָלְמָא כל רוחות הרעות וכל המקטרגים הרעים מסתלקים מן העולם, וְלָא בָּעֵינַן לְצַלָּאָה עַל נְטוּרָא ואין אנו צריכים להתפלל על שמירה בברכת השכיבנו, בְּגִין דְּיִשְׂרָאֵל אִינּוּן נְטִירִין בְּהַהוּא רוּחָא לפי שישראל הם שמורים מכל בחי' דין ופחד בכח זה הרוח, וְסֻכַּת שָׁלוֹם שהיא השכינה פְּרִיסַת גַּדְפָהָא עֲלַיְיהוּ פורסת כנפיה עליהם, וְאִינּוּן נְטִירִין מִכּלָּא והם שמורים מכל פגע רע, לכן אין לומר קודם תפלת ערבית של ליל שבת והוא רחום, שהוא שמירה מהמזיקים, וכן אין לומר ושמור צאתנו ובואנו שבברכת השכיבנו, שהוא שמירה מדין העליון כשעולות נפשותינו בעת השינה לפקדון למלכות (ועי' בעטרת צבי, בהוספות דף ס"א, ועי' או"ח סי' רס"ז), כי אם מתפלל על שמירה שהשכינה תשמרהו, הוא פוגם בזה בכבוד השכינה השורה עמו ושומרת אותו בשבת.

 

זהר הקדוש / מתוק מדבש / כרך ח עמוד שה

ויקהל דף רה סוף עמוד א –ואמר עוד רבי יצחק כי יוֹמָא דְּשַבְּתָא חֶדְוָה אִיהוּ לְכלָּא ביום השבת יש שמחה בכל העולמות, וְכלָּא אִתְנְטָר לְעֵילָּא וְתַתָּא והכל נשמר למעלה ולמטה, כי ביום השבת אין שום דין מתעורר כלל למעלה, ואין החיצונים יכולים לשלוט למטה, (בד"ז הגי' וְכלָּא אִתְעֲטָר שפירושו שהכל מתעטר למעלה ולמטה), וּנְהוֹרָא תַּתָּאָה נַהֲרָא לְסַלְקָא לְעֵילָּא ואור התחתון שהוא המלכות מתעוררת ומאירה לעלות למעלה, בִּשְׁפִירוּ דְּעִטְרִין שַׁבְעִין חוּלָקִין יַתִּיר בעטרות יפות שהם שבעים חלקים יותר מבחול, וְסָבָא דְּכָל סָבִין אִתְעַר וזקן הזקנים שהוא א"א מתעורר להשפיע לה אלו העטרות.

כתב האריז"ל בשעה"כ דף עג ע"א, כי סוד אלו השבעים עטרות הם הארות המוחין ולבושיהם שהמלכות מקבלת ביום השבת, שהם ד' הויו"ת של עסמ"ב, וג' אהי"ה דיודי"ן ואלפי"ן וההי"ן שעם הכללות הם ע' אותיות, והם גי' תרפ"ז, ותוסיף עליהם שם י"ה וביחד הם כמספר שב"ת, וענין שם י"ה הוא, כי סוד שבת הוא ענין עליית זו"ן במקום או"א ואז גם הם בבחי' שם י"ה כמו או"א. וכתב שם עוד בע"ב וז"ל, כי המלכות הנקראת א"ל אדנ"י עתה נתוספה גם בה תוספת קדושה ונעשית אדנ"י במלוי שגי' תרע"א, ונקראת עתה א"ל אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד, והם גי' שב"ת, לרמוז שעתה היא קדושה העיקרית של יום שבת ממש. 

כְּדֵין כַּד סָלִיק נְהוֹרָא אז כשעולה אור הבקר, עַמָּא קַדִּישָׁא מְקַדְּמֵי לְבֵי כְּנִישְׁתָּא בִּלְבוּשׁ יְקָר בְּחֶדְוָה עם הקדוש מקדימים לבית הכנסת בלבושי כבוד בשמחה מכח התפשטות אור הבינה שבה מקור השמחה, מִתְעַטְּרָן בְּעִטְרָא קַדִּישָׁא דִּלְעֵילָּא מתעטרים בעטרה קדושה שלמעלה, בְּהַהוּא רוּחָא דְּקָיְימָא עֲלַיְיהוּ לְתַתָּא באותו הרוח שהוא כללות תוספת הנר"ן העומד עליהם למטה, שהוא מבחינת קדושת היום הבא מז"א, מְשַׁבְּחָן בְּשִׁירִין וְתוּשְׁבְּחָן משבחים בשירות ותשבחות, וְסָלְקִין תּוּשְׁבְּחָן לְעֵילָּא ועולים התשבחות למעלה לעולם האצילות מיד כשיוצאים מפי המשבח, ואינו כמו בחול שהתפלה צריכה לעבור דרך אויר העולם ואח"כ דרך ההיכלות, אבל ביום השבת הכל הוא בסוד האצילות, וְעִלָּאִין וְתַתָּאִין כֻּלְּהוּ בְּחֶדְוָה ועליונים ותחתונים כולם הם בשמחה, וּמִתְעַטְּרָן כֻּלְּהוּ כַּחֲדָא וכולם מתעטרים כאחד.  פָּתְחֵי עִלָּאֵי וְאָמְרֵי זַכָּאִין אַתּוּן עַמָּא קַדִּישָׁא בְּאַרְעָא ואז פותחים העליונים ואומרים אשרי לכם עם הקדוש בעולם הזה, דְּמָארֵיכוֹן אִתְעַטָּר עֲלַיְיכוּ שקוניכם מתעטר עליכם על ידי התפשטות האצילות למטה בלי אמצעות ההיכלות והחיילים, וְכָל חֵילִין קַדִּישִׁין מִתְעַטְּרִין בְּגִינֵיכוֹן וכל הצבאות הקדושים של מעלה מתעטרים בשבילכם ומקבלים הארת קדושת השבת בזכותכם, כי התפשטות אצילות למטה דרך ההיכלות הוא בשביל ישראל התחתונים.

הַאי יוֹמָא, יוֹמָא דְּנִשְׁמָתִין אִיהוּ היום הזה של שבת הוא יום של הנשמות שבו נהנים הנשמות ממקורם מהבינה, וְלָאו יוֹמָא דְּגוּפָא ואינו יום של הגוף, כי אין שפע עב נשפע בעולם, בְּגִין דְּשֻׁלְטָנוּ דִּצְרוֹרָא דְּנִשְׁמָתִין אִיהוּ לפי שהוא שליטת צרור הנשמות שהוא הבינה השולטת בשבת, לכן הנשמות נהנים מהשפע הנמשך משורשם, וְקָיְימָן עִלָּאִין וְתַתָּאִין ועומדים העליונים שהם המלאכים, והתחתונים שהם הממונים על העולם, כֻּלְּהוּ בְּזִוּוּגָא (דף רה ע"ב) חֲדָא כולם ביחוד אחד בסוד האצילות בְּעִטְרָא דְּרוּחָא יְתֵירָא עִלָּאָה קַדִּישָׁא בעטרה של רוח יתירה עליון וקדוש, כלומר מכח תוספת הנר"ן של יום השבת. (רמ"ק ומק"מ ומפרשים) 

זהר הקדוש מתוק מדבש כרך ו עמוד רס

זוהר יתרו פט. – תָּאנָא בְּהַאי יוֹמָא כָּל נִשְׁמָתֵיהוֹן דְּצַדִּיקַיָּיא למדנו שביום השבת כל נשמות הצדיקים שהם נחים בג"ע העליון שבעולם הבריאה ששם מדור הנשמות, כולן מִתְעַדְּנִין בְּתַפְנוּקֵי עַתִּיקָא קַדִּישָׁא סְתִימָא דְּכָל סְתִימִין מתעדנות שם בתענוגים של עתיקא קדישא שהוא פרצוף הסתום מכל הסתומים (כי הוא סתום ומלובש תוך או"א שהם סתומים ומלובשים תוך זו"ן) המאיר אליהן באור של עונג השבת, וְרוּחָא חֲדָא מֵעִנּוּגָא דְּהַהוּא עַתִּיקָא קַדִּישָׁא ורוח אחד שנמשך מעונג של עתיקא קדישא לגן עדן העליון שהוא הנשמה יתירה, מִתְפַּשְׁטָא בְּכֻלְּהוּ עָלְמִין מתפשט בכל העולמות בי"ע, וְסָלְקָא וְנָחֲתָא וּמִתְפַּשְּׁטָא לְכֻלְּהוּ בְּנֵי קַדִּישִׁין ועולה ויורד בסוד רצוא ושוב ומתפשט לכל בני ישראל הקדושים, לְכֻלְּהוּ נְטוּרֵי אוֹרַיְיתָא לכל שומרי התורה, וְנַיְיחִין בְּנַיְיחָא שְׁלִים ונחים עי"ז במנוחה שלימה, וּמִתְנְשֵׁי מִכֻּלְּהוּ כָּל רוּגְזִין ונשכחים מכל אחד מהם כל מיני כעס, כָּל דִּינִין כל מיני התגברות הדינים של עצב חולי ומיתה, וְכָל פּוּלְחָנִין קָשִׁין וכל עבודות קשות ויגיעות מלאכה של ימות החול, הָדָא הוּא דִּכְתִיב בְּיוֹם הָנִיחַ ה' לָךְ פי' ביום השבת יתן לך הקב"ה מנוחה ע"י הנשמה יתירה, מֵעָצְבְּךָ מהדינים, וּמֵרָגְזֶךָ מן הכעס, וּמִן הָעֲבוֹדָה הַקָּשָׁה כפשוטו, בְּגִינֵי כָךְ שָׁקִיל שַׁבְּתָא לָקֳבֵל אוֹרַיְיתָא משום זה שקולה שבת כנגד כל התורה, כי כמו שהתורה מוספת רוח קדוש לגר המקבל אותה, כך השבת מוספת רוח קדוש להנכנס תחת כנפיה, וְכָל דְּנָטִיר שַׁבְּתָא כְּאִילּוּ נָטִיר אוֹרַיְיתָא כּוּלָּהּ וכל השומר שבת כאילו שומר את כל התורה כולה, וּכְתִיב אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יַעֲשֶׂה זאת וּבֶן אָדָם יַחֲזִיק בָּהּ שׁוֹמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ וְשוֹמֵר יָדוֹ מֵעֲשׂוֹת כָּל רָע, אִשְׁתְּמַע מכאן נשמע דְּמַאן דְּנָטִיר שַׁבָּת כְּמַאן דְּנָטִיר אוֹרַיְיתָא כּוּלָּהּ כי מי ששומר את השבת נחשב לו כמי ששומר את כל התורה, שהרי הכתוב מדמה שומר שבת מחללו לשומר ידו מעשות כל רע, שהוא אדם ששומר עצמו מלעבור על כל עבירות שבתורה, הרי ששקולים זה כזה. (רמ"ק ורא"ג ומק"מ לפי האריז"ל) 

*

בעניין טבע והשגחה הנ"ל.

שהן סוד עגולים ויושר

עיין פתחי שערים (לרבי יצחק חבר) נתיב אורות דנקודים פתח ה' – ההבדל בין אורות אח"פ לאור היוצא מהעינים:

>אורות אח"פ (עקודים) הם הנהגה שלמעלה מגדר הזמן. לכן במדרגה זו שייכת רק הנהגת הנצחיות שהיא הנהגת היושר, משום שבעולם הנצחיות כל אחד מקבל שכרו בדין וביושר לפי מעשיו. האור היוצא מן העינים הוא שורש לנקודים בזמן קלקולם, ולאצילות לאחר התיקון. לכן במדרגה זו יש ב' בחינות. א', בחינת השגחה הכללית דעיגולים שהיא אינה לפי המעשה, וסובלת אפילו את מצב הקלקולים שהיה בנקודים והיא בסוד שם ב"ן, וב', בחינת ההשגחה הפרטית דיושר שהיא באה לתקן את הקלקול ע"י התורה והעבודה, והיא בעולם האצילות בסוד שם מ"ה החדש. משום שהנהגת היושר תלויה בעבודת האדם בתורה ובמצוות, לכן הנהגה זו היא מיוחדת לישראל. משום שתכלית הבריאה היתה על מנת לשלם שכר טוב ליראיו בדין וביושר, לכן הנהגה זו היא העיקרית. הנהגת הטבע הכללית דעיגולים שהיא על פי החסד ולפנים משוה"ד, היא טפילה להנהגת היושר<:

הפרש יש בין אורות אח"פ שהאירו בא"ק, ובין אור שיצא מן העינים שהם הנקודים. שאורות אח"פ הם כלים בסוד יושר לבד, מה שא"כ אורות דנקודים שהם מן הטבור ולמטה דא"ק, הם בסוד עיגולים ויושר. ובתחלה קודם התיקון, לא יצאו רק בבחינת עיגולים לבד. ואחר התיקון, נתגלה גם בחינת יושר שבהם. והכוונה בזה, שכבר נתבאר שענין עיגולים ויושר הוא שורש דרגא דאד"ם ובהמ"ה והם בסוד מ"ה וב"ן:

והיינו, שהשקפת א"ס ית"ש על הנבראים הוא על שני דרכים. הא', בהשקפה כלליות שאינו לפי העבודה והבחירה, רק בשביל קיומם שנבראו בתחלת הבריאה מצד חסדו ית"ש למען שמו, והוא נקרא מדרגת בהמה. והיינו, סוד שם ב"ן שהוא השגחתו ית' על כל הנבראים של דצ"ח (דומם צומח חי) ואו"ה (ואומות העולם) שאין בהם תורה ועבודה, ובהם הוא הנהגתו ית' בכללות, אין הפרש בין גדול לקטן, ואין בהם בחינת מעלה ומטה עליה וירידה. והוא סוד הנהגת הטבע ע"פ המזלות שהם גלגלים בעיגולים וסובבים העולם בשוה, אין הפרש כלל בין פרט לפרט:

והבחינה השניה הוא הנהגתו ית' בדרך פרט, בציור אדם ממש. והוא המיוחד רק לישראל ע"פ סדר התורה והמצות תרי"ג אשר הם ממש בציור אדם, ובו שייך הפרש חלקים ועליה וירידה חסרון ומיעוט וריבוי ועליה הכל לפי רוב המעשה. וזה נקרא בחינת יושר של המאורות, בסוד אל אמונה ואין עול, צדיק וישר הוא. ומטעם זה נקראו ישראל ישורון.

והוא הנהגה העליונה המלובש בפנימיות הנהגת הגלגלים ומזלות, שהנהגת הטבע היא טפלה אליה ומשתנית ע"פ ישראל ע"פ הנהגת היושר גם באו"ה ובדצ"ח, שזה סוד בחינת יושר שהוא עומד בפנימיות העיגולים:

והנה, כל זה הוא בכלל למעלה מושרש בא"ק הזה, שאורות אח"פ שהם ההכנות אל מאורות וסדרי הפעולות של האצילות שהם רק בסוד קיבול שכר למעלה ממדרגת הזמן ורק בבחינת נצחיות, וזה אינו תלוי רק בעבודה כמו שיהיה לע"ל אחר התחיה, שלא ישארו רק נשמות ישראל ונפשות שלהם שנזדככו בסטרא דקדושה, לכן הם רק בבחינת יושר לבד, ואין שייך שם בחינת עיגולים כלל.

מה שא"כ באצילות שהוא המסודר לפי סדר הנהגת הזמן של שית אלפי שנין, שבזה יש ב' מדרגות. א', בחינת השגחה כלליות שאינו לפי המעשה, והיינו, אפילו לפי הקלקולים הנמצאים בהם, זה בחינת עיגולים שלהם, שהוא בסוד ב"ן. והיינו, קודם התיקון לפי ענין השבירה שהיה בשביל התכלית שיוצא מהם, והיינו התיקון אשר נעשה, שהקלקול היה ע"מ לתקן, כמו שית' בס"ד בנתיבים הבאים.

והוא ג"כ סוד ההשפעה שהגיע לדורות הראשונים שעד אברהם, בכדי להוציא מהם האבות וישראל, כמ"ש עשרה דורות מאדם כו', עשרה דורות מנח כו', וז"ס יציאתם בתחלה מן העינים בבחינת עיגולים לבד.

ואח"כ הוא הסדר השני, שהוא העיקר בכוונה, והיינו, התיקון שהיה אחר הקלקול. והוא סוד ההנהגה שנתחדש בעת שבא אברהם לעולם, וכן האבות ומשה רע"ה ודור המדבר והנהגת ישראל וצדיקים שבכל דור, שהכל בדקדוק עצום בכל פרט ופרט לפי המעשה, שגם הטבע משועבד לו ונשתנה ע"י: והוא סוד עולם התיקון, הכל לפי ציור אדם בתרי"ג מצות שבו. והוא הארת הרצון שנתגלה מן המצח, והוא היושר שנתחבר עם העיגולים. והוא סוד חיבור מ"ה וב"ן.

ולכן אורות דאח"פ שהם רק בבחינת קיבול שכר ונצחיות, אין שייכות בהם בחינת עיגול כלל, ואינם נמשכים רק ביושר בבחינת הפנים של א"ק בסוד ישא ה' פניו אליך, ע"י התדבקות רצונו ית' אל ברואיו, מה שא"כ בבחינת אחוריים שלו שאין הנבראים פונים למלאות רצון קונם, אין שייך בזה קיבול שכר כלל. ולכן אין להם בחינת נצחיות כלל. עיין בביאורי רבינו הגדול הגר"א ז"ל לספד"צ, סוף פ"ה, ותבין מ"ש.

מה שא"כ אורות הנמשכים מהעינים שהוא לפי בחינת הכלים, אף שעומדים להוציא הקלקולים, הוא בהנהגת הזמן של שית אלפי שנין לפי בחינת השגחה כלליות בטבע גם באחוריים שייך המשכת השפע הזה. ולכן כתב הרב זללה"ה שאור העינים מסבב ב' צדדי א"ק, גם מאחוריו והוא בחינת עיגולים ממש. והבן:

ועוד טעם שני, כי אורות אח"פ יוצאים דרך צינורות פתוחים ממש, לכן הם ישרים. מה שא"כ אורות דנקודים שהם מצומצמים ואינם יוצאים דרך פתח פתוח, רק דרך נקבי העור דרך גומות ושערות שבו, לכן הם בבחינת נקודים ועיגולים. והוא מ"ש שאורות אח"פ הם בהשפעה גדולה ובהארה מרובה בגילוי רצון הפנימי של א"ס ית' הגנוז בא"ק הזה, שאינו לפי ערך הצמצום של הנהגת הזמן, רק במדרגה יותר גדולה בבחינת נצחיות שזהו קיבול השכר. לכן אינו אלא לבעלי העבודה, למי שהוא במדרגת אדם ממש, והשלים רצונו ית' בתכלית בריאתו:

מה שא"כ הארת הנקודים שהיא הנהגת הזמן העתה, שהוא בא בצמצום גדול ובהסתר פנים ממש ע"י מסכים ומחיצות רבות של כלים ומדות וגבולים לפי ענין הנהגה שאינו לפי העבודה, רק מצד חסדו ית', וגם מצד התכלית שכיון בהם ית' בכדי להיות שמירה לישראל ורצועת מרדות, או בשביל קיום ישראל, וכמה דרכים לפניו, לכן הם בעיגולים ואין השגחה זאת משקיף עליהם לדקדק לפי רוב המעשה כמ"ש. והוא גם כן מ"ש הרב (האר"י), שאור היוצא להאיר לנקודים הוצרך לצאת בדוחק גדול, ומכה בהאורות ההם עד שנעשו עיגולים מסביב. כי התגלות הרצון הפנימי במדרגת הנקודים, אינו ע"פ המעשה, שהרי השפע נשפע בהם אף שהקלקול גובר בעולם, והסט"א מתגבר ומרבים לחטוא, ואעפ"כ, שפע החיים נשפע להם, שלא ברצון הגלוי כביכול, אלא צריך להעביר הקטרוג ולעשות לפנים משוה"ד. ולכן אינו בבחינת יושר, רק בדרך שפע כלליות לקיום העולם לבד. והבן:

*

בעניין טבע והשגחה מה שהטבע היא הנהגת חק קבוע שמנהיג הקב"ה את העולם ע"י גלגלי השמים והמזלות

ספר הברית – חלק א מאמר א מוסדות שמים – פרק ד – נמצא הז' רקיעין הם עשר ספירות דעשייה. אמנם צריך שתדע שהם י' ספירות מקיפי יושר דעשיה, לא י"ס דיושר עצמו דעשייה כדאיתא בעץ חיים (שער ציור עולמות בפרק ב'), וענין מקיפין ויושר אין כאן מקום ביאורן ויבוקש הדבר וימצא כתוב על ספר עץ חיים בדרוש עגולים ויושר (בשער היכלות ענף ג' מהדורא קמא),

מה שאומר שהרקיעין הם מקיפי היושר, אולי רומז למה שנתבאר שטבע הוא מבחי' עגולים דהיינו מקיפים שמאירים בשווה לכל ולא בהשגחה שהיא לפי המעשה, ומה שאומר שהם מקיפי היושר ולא סתם מקיפים אולי רומז להשגחה שהיא מבחי' היושר והיא נעלמת בטבע.

ספר הברית ח"א מאמר ב' חוג השמים – פרק א:

דע שהששי הנקרא רקיע אשר הוא סוד יסוד דשמים דעשיה כאשר זכרנו בפרק הקודם, בו קבועים כל הגלגלים והכוכבים ועשרה גלגלים הידועים הם בחינת עשר ספירות דיסוד זה, ואלו הם,

העליון נקרא גלגל השכל שהוא הרקיע עצמו הוא בחינת כתר דיסוד זה.

הב' נקרא גלגל המקיף שהוא היומי על שהוא מקיף בכל יום ממזרח למערב הפך תנועת כל הכוכבים כי תנועת כל הכוכבים במסלותם היא ממערב למזרח והוא מגלגל את כלם עמו ממזרח למערב הפך תנועתם לכן נראים שמש וירח וכל הכוכבים כאלו הם הולכים ממזרח למערב,

והדמיון בזה זבוב ההולך ונוסע על האופן לצד זה והאופן מתהפך ומתגלגל לאחוריו וירוץ הגלגל ומוליך ומביא הזבוב עמו. ואין בגלגל המקיף היומי הזה לא כוכב ולא צורה מן כוכבים כלל, והוא בחינת חכמה דיסוד זה.

הג' נקרא גלגל המזלות הוא בחינת בינה שבו קבועים כל הכוכבים הקיימין מאירין ושאינן מאירין המתחלקים לי"ב צורות הנקראים י"ב מזלות הידועים ששמן על שם צורתן, טלה שור תאומים סרטן אריה בתולה מאזנים עקרב קשת גדי דלי דגים, וגלגל המזלות הזה נקרא בלשונם (עקליפטוק צאדיאקוס) ובל"א (טהיר קרייז) והוא הולך אל דרום וסובב אל צפון על סביבותיו של קו משוה היום הנקרא (עקוואטאר) ההולך ממזרח למערב, וששה משמותם טלה שור תאומים סרטן אריה בתולה, הם ששה מזלות הצפוניים. ואת שמות הששה הנותרים מאזנים עקרב קשת גדי דלי דגים הם מזלות דרומיים, ולנוכח טלה שור תאומים תתראה השמש רביע ראשון מהשנה הנקרא אביב, ולנוכח סרטן אריה בתולה תתראה רביע השני מהשנה הנקרא קיץ, ולנוכח מאזנים עקרב קשת תתראה רביע שלישי מהשנה הנקרא בציר, ולנוכח גדי דלי דגים תתראה רביע אחרון מהשנה הנקרא חורף:

עוד בו ל"ו צורות משני צדי חגורת המזלות מפה ומפה, סך הכל המה מ"ח צורות המבוארים בספרים ואין כאן מקומן להזכירם. ותחת גלגל מזלות אשר בו הכוכבים הקיימים הנקראים (פיקס שטערין) יש ז' גלגלים אשר בכל גלגל כוכב אחד, ונקראים שבעה כוכבי לכת על שהם הולכים סביבותם הנקראים (וואנדיל שטערין) ושמם שצ"ם חנכ"ל, ר"ל שבתאי צדק מאדים חמה נוגה כוכב לבנה, וככה סדורן ג"כ מלמעלה למטה והם בחינת חג"ת נהי"ם דיסוד זה ר"ל חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד מלכות, וכל אחד יש לו מלאך שהוא נפשו, ואלה שמותם, שבתאי מלאכו שהוא נפשו נקרא קפציאל, צדק מלאכו שהוא נפשו צדקיאל, מאדים סמאל, חמה רפאל, נוגה ענאל, כוכב מיכאל, לבנה גבריאל, כדאיתא בעץ חיים הנדפס (שער קצור אבי"ע פרק ח') ובעץ חיים כתב יד הוא בשער קליפת נוגה (פרק ח') זהו דעת המקובלים ומסכים לדעת הפילוסופים האומרים שהמלאכים מניעים את הגלגלים, ועל כל כוכב מז' כוכבי לכת שולטים ב' מזלות מהכוכבים הקיימין מלבד חמה ולבנה שעל כל אחד מהם שולט אחד מן המזלות, על חמה שולט אריה, ועל לבנה סרטן, ועל מאדים טלה ועקרב, ועל נוגה שור ומאזנים, ועל כוכב תאומים ובתולה, ועל שבתאי גדי ודלי, ועל צדק דגים וקשת. וכל הגלגלים והכוכבים והמזלות וכוכבי לכת הכל ברקיע הששי הנקרא רקיע שהוא הששי מלמעלה למטה כמה שכתוב ויתן אותם אלהים ברקיע השמים (בראשית א') כמו שאמרו חז"ל (פ' אין דורשין) שחקים שבו שוחקים מן לצדיקים רקיע שבו חמה ולבנה כוכבים ומזלות. ואלה עשרה גלגלים אשר המה עשר ספירות דיסוד זה המה מכוונים נגד י"ס אשר בכללות הז' רקיעים הנזכר בסוף מאמר הקודם באופן זה, נגד ערבות הכולל ג' ראשונות הוא גלגל השכל והיומי והמזלות, ונגד מכון מעון זבול, שבתאי צדק מאדים, ונגד שחקים הכולל שנים חמה ונוגה, ונגד רקיע כוכב, ונגד וילון לבנה:

ועוד יש הרבה כוכבי לכת למעלה מכוכב (אוראנוס) וגבוה מעל גבוה מה שעדיין לא השיג אותם חוש הראות ולא שזפתם עין איש ע"י שום כלי מחזה, ואפשר כי בדור אחר שיבא אחרי הדור הזה יתגלה להם עוד כוכבי לכת ממין הזה וישיגו אותם עם שיהיו לאחרונים כלי הבטה וכלי מחזה הנקראים (פערן גלעזער) יותר טובים מאלה אשר בידינו, והיה באחרית הימים ידעו הרבה כוכבי לכת, וחכמי ישראל הקדמונים כלם ידעו מהם והשיגו אותם לא בעין בשר ולא ע"י כלי אבל ע"י ההופעה ורוח הקודש או מסורה מאבות העולם, אך לא זכרו ולא פקדו אותם בעבור שאין הכוכבי לכת אשר למעלה משבתאי פועלים בארץ הנשמה הלזו כי אם מעט מזעיר ולעתים רחוקות ובדברים פרטיים, אבל הז' כוכבי לכת התחתונים מכלם שהם משבתאי ולמטה להיותם קרובים לארץ פועלים בארץ אשר אנחנו יושבים עליה הרבה ונודע וניכר פעולתם תמיד, כמו השמש והירח פועלים בכל הצמחים והנצנים כמה שכתוב וממגד תבואות שמש וממגד גרש ירחים (דברים ל"ג), וכן שאר החמשה נודע לכל שפועלים בכל הארץ ובכל צאצאיה הם הז' מיני מתכות שהם הדומם וכן בצומח חי מדבר, לכן לא זכרו אותם חכמי ישראל הקדמונים כי אין שייכות לנו בהם, וע"כ לא זכרו גם הגלגלים שלהם, אמנם גלגל המזלות שבו קבועים כל הכוכבים הקיימים המאירים לארץ ולדרים עליה בלילות הנקראים בלשונם (פיקס שטערן) בא בחשבון בעבור פעולה ההיא כנאמר ואת הכוכבים ויתן אותם אלהים ברקיע השמים להאיר על הארץ (בראשית א'), וגלגל היומי הוא הגורם כל הפעולות, וגלגל השכל הוא הנותן כח בכלם לפעול פעולתם, לכן באו גם הם בחשבון ומנו אותם ויהי מספרם לגלגלותם עשרה לא יותר, ומספר כוכבי לכת שבעה לא יותר:

 

---

הערות לליקוטי מוהר"ן המבואר, חלק ב, תורה י"ז:

[א] שיחה זו נאמרה בין תשעה באב לראש השנה תקסח כשחזר מלבוב (חיי מוהר"ן נט)

[ב] ירא שמים

[ג] אני לפעמים ירא – יראה במובן של חרדה יתרה מהעונש שאינה מאפשרת לשמוח

[ד] תורה יז תנינא כנ"ל.

[ה] ביצה טז. "כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכפורים חוץ מהוצאות שבתות וימים טובים וכו' שאם פחת פוחתין לו ואם הוסיף מוסיפין לו. ופרש"י שם "כך מזונותיו של אדם" – "כל מה שעתיד להשתכר בשנה, שיהא נזון משם קצוב לו, כך וכך ישתכר בשנה זו… חוץ מהוצאת שבתות, אותה לא פסקו לו מה ישתכר לצרכה ומהיכן תבוא, אלא לפי מה שרגיל ממציאים לו וכו'"

[ו] זופיצא- מרק, גם ז'ופיצא מעיל (של שבת).

[ז] כוונתו למה שכתוב לעיל בשיחה יב' "אלו הרוצים להיות אנשים כשרים וכו' ואזי יש להם בלבולים, ..דע שזה בעצמו שהם מתיגעים ולהוטים לעשות איזה עבודה ולקדש עצמו באיזה קדושה אף על פי שאינם יכולים לגמור כראוי זה בעצמו שהם מתיגעים ולהוטים אחר זה הוא בחינת קרבנות וכו'. עוד עיין לעיל סימנים יד נא ולקמן סימן רס. ובליקטי מוהר"ן תורה לא.

[ח] לציבור שהיו לפניו

[ט] חיי מוהר"ן סימן תקכ- "כל ימיו היה מזמר זמירות הרבה בכל שבת ושבת ובמוצאי שבת ומי שלא שמע אותו כשהיה מזמר בשבת "אזמר בשבחין" בליל שבת וכו' לא שמע טוב מעולם וכו'"

[י] שבת דף פח. דרש רבי סימאי בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ששים ריבוא של מלאכי השרת לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע וכיון שחטאו ישראל ירדו מאה ועשרים ריבוא מלאכי חבלה ופירקום שנאמר ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב אמר רבי חמא ברבי חנינא בחורב טענו בחורב פרקו בחורב טענו כדאמרן בחורב פרקו דכתיב ויתנצלו בני ישראל וגו' אמר רבי יוחנן וכולן זכה משה ונטלן דסמיך ליה ומשה יקח את האהל אמר ריש לקיש עתיד הקדוש ברוך הוא להחזירן לנו שנאמר ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם שמחה שמעולם על ראשם.

[יא] עיין תורה כב אות ט' – נַעֲשֶֹה וְנִשְׁמָע, שֶׁהוּא בְּחִינַת הַשִֹּמְחָה; כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שַׁבָּת פ"ח): בְּשָׁעָה שֶׁאָמְרוּ יִשְֹרָאֵל נַעֲשֶֹה וְנִשְׁמָע, יָרְדוּ שִׁשִּׁים רִבּוֹא מַלְאָכִים וְנָתְנוּ שְׁנֵי עֲטָרוֹת בְּרֹאשׁ כָּל אֶחָד וְכוּ', וּכְשֶׁחָטְאוּ נִלְקְחוּ וְכוּ', וְעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲזִירָם לָהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְשִֹמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם". נִמְצָא שֶׁנַּעֲשֶֹה וְנִשְׁמָע הֵם בְּחִינַת שִֹמְחָה, בְּחִינַת "וְשִֹמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם" כַּנַּ"ל:

[יב] עיין אור החיים דברים לג ג' – שלשון תפלת שחרית של שבת ישמח משה במתנת חלקו הכוונה שבשת יש לו חלקו בלבד כיון שהחזיר לישראל את העטרות של נעשה ונשמע שהם שמחת עולם על ראשם הנ"ל שניטלו מהם.

עיין בעש"ט יתרו אות לז – סוד הנשמה יתירה, כמו שכתוב בסידור האר"י ז"ל על ישמח משה במתנת חלקו, שנותנין לו במתנה בכל שבת אלף חלקי האור, בסוד תוספות נשמה יתירה, ועל ידי זה, כי עבד נאמן קראת לו, להחזיר לישראל אותן הכתרים, והם עדיים שהתנצלו בחטא עגל, וזהו כליל תפארת אשר בראשו נתת לו ע"ש.

[יג] עיין זוהר חדש תיקונים דף קכז (במתוק מדבש) וממשיך ואמר וּבֵהּ כי במט"ט שהוא בחינת עבד נאמר שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ הנה מלאכתו היא להשפיע שפע מזון להתחתונים, כי בששת ימי החול כל ההשפעות נשפעים על ידו, ועבודתו היא להעלות תפלות ישראל בימות החול, כי וְלֵית עֲבוֹדָה אֶלָּא צְלוֹתָא ואין עבודה אלא תפלה (כמו שדרשו חז"ל בריש מס' תענית, על הכתוב (דברים יא יג) ולעבדו בכל לבבכם, איזהו עבודה שבלב, הוי אומר זו תפלה), דְּבֵהּ כי בבחינת מט"ט שהוא עבד, צָרִיךְ בַּר נָשׁ לְמֶהֱוֵי צריך האדם בימות החול, בשלש ברכות הראשונות של התפלה להיות כְּעֶבֶד הַמְסַדֵּר שְׁבָחָיו לִפְנֵי רַבּוֹ, ובי"ב ברכות האמצעיות צריך להיות וּכְעֶבֶד הַשּׁוֹאֵל פְּרָס מֵרַבּוֹ, ובשלש ברכות האחרונות צריך להיות וּכְעֶבֶד הַמְקַבֵּל פְּרָס מֵרַבּוֹ וְהוֹלֵךְ לוֹ. אֲבָל בְּשַׁבַּת מַלְכְּתָא דְּשָׁלְטָא בֵּיהּ אִילָנָא דְּחַיֵּי אבל בשבת המלכה ששולט בה העץ החיים שבאצילות, וְלֹא עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע שבבי"ע השולט בימי החול, אוֹקְמוּהּ ביארו חז"ל דְּאֵין מִשְׁתַּמְּשִׁין בָּאִילָן שׁוּם שִׁמּוּשׁ פי' שלא ישאל אדם בשבת צרכי גופו, שאם ישאל יגרום להלביש את האצילות בבי"ע, כי באצילות אין שום חסרון כלל, וכן על זה נאמר וְכָל הַמִּשְׁתַּמֵּשׁ בְּתָגָא חֲלָף לפי שמלביש את האצילות בבי"ע, ונחשב לו כאילו קצץ בנטיעות, ור"ל כאילו הפריד את הספירות מיחוד העליון, ולכן חולף ועובר מן העולם ח"ו.

[יד] יערות דבש לרבי יונתן איבשיץ ח"ב- דרוש ב – אמנם בשבת ידוע – זולת עם ישראל דהם נשגבים למעלה מהמזל – כל העכו"ם הם יושבים תחת מזל שבתאי, שמורה על ביטול וחורבן ושממה ועצבות כנודע, ולכך רוב עכו"ם על פני אדמה מתעצבים ומקוננים ביום השבת, כי המזל מוליד עצבון בטבע והירוס בכל ענינים, ולכך נוסח התפלה, ולא נתתו לגויי הארצות, כי להם השבת לעצבון גדול, ולכך ביום השביעי לא היה למלך אחשורוש טוב לבב, כי מזל משמים הסיב ללבו לעצבון, כטיב משטרי שבתאי, ולכך הוצרך להטיב לבבו ביין כי היה מלא עצבות:   וזהו שאמרו [אסתר רבה ג' יא] עכו"ם אין להם טובה, דכתיב כטוב לב ולא טוב ממש, והיינו ביום השבת, כי אז לא יועילו תחבולות אדם לבטל משטרי מזל רק במקצת כנודע, אבל לא יצא לגמרי פעולת המזל, ולכך אי אפשר לעמים להיות להם בשבת טוב לב לגמרי רק כטוב לבב וא"ש:

[טו]  צ"ע הרי מדובר בעוה"ב שהוא מעל הזמן והמקום וא"כ המקום הוא לפי ההשגה א"כ איך יתכן שישבו שנים באותו מקום אם הם לא באותה השגה. אבל באמת זה נמצא בכל יום שבת שאנו נמצאים במעין עוה"ב ובקושי מרגישים הבדל מיום חול, אע"פ שאנו נמצאים במקום שכל תענוגי עולם נמצאים בו ורק כיון שלא הורגלנו לעונג רוחני אנו כסומא בארובה לא רואים ולא מתענגים באמת כפי שאפשר.

[טז] תורה זו אחת משמונה התורות שאמר רבינו בסוף שנת תקסח בחזרתו מלבוב (לעמבערג) ועיין שיחות הר"ן סימן קנה. ועיין לק"ה ר"ה הלכה ו אות ז – שמתורה י' עד תורה יז היו תורה אחת אצל רבינו ולא זכינו לקבל ממנה רק פסקי פסקי ועי"ש בהמשך ההלכה הנ"ל מוהרנ"ת מבאר את הקשר שבין אלו התורות.

[יז] בתרלד ומתרלו- מאד

[יח] עין שבת פח. ותורה כב אות ט' שהכתרים שקבלו ישראל כשאמרו נעשה ונשמע הם בחי' שמחה ועיין אור החיים דברים לג ג' (ד"ה ודקדק לומר) בשם האריז"ל שבכל שבת חוזרים העטרות לראש ישראל.

[יט] עיין בתי מדרשות חלק א – סדר רבה דבראשית אות טו – בשביעי ישב הקב"ה על כסא שמחה והעביר לפניו שר של מים בשמחה גדולה שר של נהרות בשמחה גדולה (שר של לבנה בשמחה גדולה) שר של הרים בשמחה גדולה שר של גבעות בשמחה גדולה שר של תהומות בשמחה גדולה שר של מדברות בשמחה גדולה שר של חמה בשמחה גדולה שר של לבנה בשמחה גדולה שר של כימה בשמחה גדולה שר של כסיל בשמחה גדולה שר של דשאים בשמחה גדולה שר של גן עדן בשמחה גדולה שר של גיהנם בשמחה גדולה שר של אילנות בשמחה גדולה שר של רמשים בשמחה גדולה שר של חיות בשמחה גדולה שר של בהמות בשמחה גדולה שר של דגים בשמחה גדולה שר של חגבים בשמחה גדולה שר של עופות בשמחה גדולה שר של מלאכים בשמחה גדולה שר של רקיע ורקיע בשמחה גדולה שר של גדוד וגדוד בשמחה גדולה שר של חיות הקדש בשמחה גדולה שר של כרובי הכבוד בשמחה גדולה שר של אופנים ושאר כל שר ושר נכבד ונורא ונערץ והיו כולם עומדים בשמחה גדולה במעין של שמחה ומשמחים ומרקדים ומרננים ומקלסים לפניו בכל מיני קלוס וכל מיני זמר שבח והלל והיו מלאכי השרת פותחים את פיהם ואומרים יהי כבוד ה' לעולם וכולם עונים אחריהם ישמח ה' במעשיו והיה רקיע ערבות מלא שמחה וקול הדר ועוז ותוקף וגבורה וגאוה ותפארת וגדולה תהלה ורנה שירה וצהלה נצח ויושר כבוד והודאות באותה שעה שנאמר הוד והדר לפניו עוז וחדוה ותפארת במקדשו הוד והדר נגד שבת עוז ותפארת נגד וינפש באותה שעה הביא הקב"ה שרה של שבת והושיבה על כסא הכבוד והביא לפניה שירה כל שר ושר של כל רקיע ורקיע ושל כל תהום ותהום והיו מרקדין ומשמחין לפניה ואומרים שבת הוא לה' ושאר כל השרים הגדולים אומרים לה' הוא שבת ואף אדם הראשון העלה אותו הקב"ה לשמי מרומים לשמים העליונים לשוש ולשמוח בשמחתה של שבת:

שם אות טז עשה הקב"ה חנוכה של שמים וארץ והכל שמחים בה ואף אדם הראשון שש ושמח בשמחתה של שבת באותה שעה כשראה אדה"ר שבחה של שבת יקר ורבותה של שבת שמחתה וגדולתה של שבת שהכל היו שמחים בה והיא היתה תחלה וראש כל השמחות מיד פתחו פיהם ואמר מזמור שיר ליום השבת אמר הקב"ה לשבת אתה אומר מזמור ולי מזמור שאני אלוה השבת עד שעמדה השבת על רגליה ונפלה על פניה ואמרה טוב להודות לה' וכל סדרי בראשית השיבו ולזמר לשמך עליון:

ועיין עוד ירושלמי מגילה א' ד', זוהר פקודי רנה. ושם אמור צד ותיקון כד דף סט ותיקון מח דף פה.

[כ] מתרלו – מאד

[כא] בספר ראשית חכמה שער הקדושה פרק ב' וג'

[כב] עיין זוהר אמור צד:- אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, חֶדְוָותָא וּנְטִירוּתָא דְּיוֹמָא דְּשַׁבְּתָא עַל כּלָּא הוּא השמחה והשמירה של יום השבת, היא על הכל אפילו על הרשעים שבגיהנם כדלקמן, וּבְגִין דְּהַאי יוֹמָא אִתְעֲטָר בְּאַבָּא וְאִימָּא ולפי שזה היום שהוא סוד ז"א מתעטר באבא ואימא, כי זו"ן עולים ומלבישים את עצמות או"א בכל שיעור קומתם, ועל ידי זה וְאִתּוֹסַף קְדוּשָׁה עַל קְדוּשָּׁתֵיהּ נתוסף קדושה על קדושתו, על ידי קבלת המוחין מהם, מַה דְּלָא אִשְׁתְּכַח הָכִי בִּשְׁאָר יוֹמֵי מה שלא נמצא כן בשאר ימים טובים, דְּהָא הוּא קדֶשׁ וְאִתְעַטָּר בַּקּדֶשׁ כי ז"א נעשה בעצמו קדש, על ידי שמתעטר בקדש, דהיינו במוחין מאו"א בהיותו במקומם, וְאוֹסִיף קְדוּשָׁה עַל קְדוּשָּׁתֵיהּ ומוסיף קדושה על קדושתו, בְּגִין כָּךְ הַאי יוֹמָא חֶדְוָותָא דְּעִלָּאֵי וְתַתָּאֵי בשביל זה יום הזה הוא שמחת העליונים והתחתונים, כּלָּא חֲדָאן בֵּיהּ כולם שמחים בו אפילו רשעי הגיהנם, מָלֵי בִּרְכָאן בְּכֻלְּהוּ עָלְמִין כי הוא מלא ברכות בכל העולמות משפע הנמשך אליו מאו"א, כֻּלְּהוֹן מִנֵּיהּ אִתְזָנוּ כל ששת ימי החול נזונים מברכת השבת, בְּהַאי יוֹמָא נַיְיחָא דְּעִלָּאֵי וְתַתָּאֵי ביום הזה יש מנוחה לעליונים ותחתונים, בְּהַאי יוֹמָא נַיְיחָא דְּחַיָּיבַיָּא דְּגֵיהִנָּם ביום הזה יש מנוחה אפילו לרשעי הגיהנם.

לְמַלְכָּא דַּעֲבַד הִלּוּלָא לִבְרֵיהּ יְחִידָאִי משל למלך (דהיינו או"א עלאין שהם כללות אבא הנקרא מלך), שעשה שמחת נשואין לבנו יחידו (שהוא סוד ז"א המתיחד עם המלכות בשבת), אַעֲטָר לֵיהּ בְּעִטְרָא עִלָּאָה והעטיר אותו בעטרה עליונה (דהיינו במוחין דאו"א), מָנֵי לֵיהּ מַלְכָּא עַל כּלָּא והפקיד אותו המלך על הכל (כי כל הנהגות העולמות הוא על ידי זו"ן, מכח השפע שמקבלים מאבא בשבת), בְּהַאי יוֹמָא חֶדְוָותָא לְכלָּא לכן ביום הזה יש שמחה לכל בני המדינה, הנה חַד סַנְטִירָא דְּאִתְפְּקַד עַל דִּינָא דִּבְנֵי נָשָׁא שוטר אחד הממונה על דיני בני אדם, (הוא הס"מ המקטרג הגדול, שעל ידו נפעלים כל מיני עונשים בימות החול), הֲווֹ בִּידֵיהּ גּוּבְרִין דְּבַעְיָין קָטוּלָא היו תחת ידו אנשים המחויבים הריגה, גּוּבְרִין דְּבַעְיָין לְאַלְקָאָה ואנשים המחויבים מלקות, הנה בְּגִין יְקָרָא דְּהַאי יוֹמָא דְּחֶדְוָותָא דְּמַלְכָּא בשביל כבוד יום (השבת) הזה של שמחת המלך, שָׁבִיק דִּינוֹי עזב את הדינים שלו, (כי אין לו רשות לקטרג), וְנָטַר לְחֶדְוָותָא דְּמַלְכָּא ושמר את שמחת המלך, שלא יצער לשום אדם.

כָּךְ הוא הנמשל, הַהוּא יוֹמָא הִלּוּלָא דְּמַלְכָּא בְּמַטְרוֹנִיתָא ביום השבת, הוא שמחת המלך עם המלכה, דהיינו שיש יחוד זו"ן הגדולים, חֶדְוָותָא דְּאַבָּא וְאִימָּא עֲלֵיהּ והשמחה של אבא ואימא עליו, כי זו"ן עולים ומלבישים על עצמות או"א, ומשם נמשך שפע לכל העולמות, לכן חֶדְוָותָא דְּעִלָּאִין וְתַתָּאִין יש שמחה ומנוחה לעליונים ותחתונים, כי בְּחֶדְוָותָא דְּמַלְכָּא כֻּלְּהוּ חַדָּאן בשמחת המלך הכל צריכים לשמוח, וְלָא יִצְטַעֲרוּן בֵּיהּ ולא יצטערו בו משום צער והזק והפסד, עַל דָּא כְתִיב על זה נאמר וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת ענֶג מלת וקראת הוא לשון חיבה (כפרש"י בריש פ' ויקרא), ולשון קבלה (כמו וקרא זה אל זה, שמתרגמינן ומקבלין דין מן דין), והיינו שזו"ן שהם בחי' שבת מקבלים שפע מוחין מאו"א, ושואל מַאי ענֶג מהו עונג, ומשיב (ה"ג הרמ"ק) אֶלָּא ענֶג לָא אִשְׁתְּכַח אֶלָּא לְעֵילָּא אלא עונג לא נמצא אלא למעלה, בַּאֲתַר דְּקדֶשׁ עִלָּאָה שָׁארֵי במקום ששורה קדש העליון, דהיינו באו"א הנקראים קדש, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר כמו שנאמר אָז תִּתְעַנַּג עַל יהו"ה דהיינו דְּהַאי ענֶג עַל יהו"ה הוּא כי זה הענג הוא באו"א שהם על ולמעלה מז"א הנקרא יהו"ה, וְהַאי יוֹמָא דְּהוּא הִלּוּלָא דְּמַלְכָּא אִתְעֲטָר בְּהַהוּא עִטְרָא דְּענֶג וזה היום השבת שהוא יום שמחת המלך, הוא מתעטר בו בעטרה של עונג ההוא, כלומר במוחין דאו"א, הָדָא הוּא דִכְתִיב זהו שכתוב וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת ענֶג דהיינו מחמת קריאה של חיבה מתענג ז"א במוחין דאו"א, מַה דְּלָא אִשְׁתְּכַח הָכִי בִּשְׁאָר יוֹמִין מה שלא נמצא כן בשאר המועדים, הגם שאף אז מקבלים מוחין גם מאבא, אבל הוא רק על ידי הזמנה ותפלות התחתונים. (רמ"ק ומק"מ ומפרשים) 

עיין זוהר חדש תיקונים דף קכז (במתוק מדבש) מבאר שביום חול שולט עץ הדעת טוב ורע אבל ביום השבת שולט עץ החיים וישראל עולים לאצילות לכן אסור לבקש בקשות כי שם אין מחסור כלל ומי שמבקש בקשה מלביש את האצילות בבי"ע עולם הפירוד עי"ש.

עוד שם ויקהל רה. –רוחא נשיב מעתיקא קדישא וכו'. עוד שם – יומא דשבתא חדוה איהו….מועתק בסוף התורה עי"ש.

גם עיין שם זוהר יתרו פט.

[כג] בתרלד- הטיב

[כד] שיתלהב לבו וכנ"ל שאמר לשום לבו

[כה] הביאור נ"ל כי דעת הוא חיבור, ושרש וסיבת היראה הנכונה נובעת מהחיבור עם הקב"ה שירא ממציאותו העצומה והנפלאה של הקב"ה, שמרגיש שנמצאת בסמוך, ולא רק מהש"ע המחייב יראה, וכ"ש לא יראה נפולה שירא מאיזה דבר אחר ולא מהקב"ה, וכדלקמן שירא משר או חיה רעה.

[כו] עיין לק"ה בכור בהמה טהורה הלכה ד' אות (כ) כִּי יֵשׁ שֶׁמֵּחֲמַת יִרְאַת הָעֹנֶשׁ נוֹפֵל לְעַצְבוּת חַס וְשָׁלוֹם וְלִפְעָמִים לִכְפִירוֹת חַס וְשָׁלוֹם כַּמָּצוּי בַּאֲנָשִׁים רַבִּים כְּשֶׁיּוֹשְׁבִין עַל סִפְרֵי מוּסָר שֶׁמְּדַבְּרִין מֵעֹצֶם הָעֳנָשִׁים הֵם בָּאִין לְעַצְבוּת חַס וְשָׁלוֹם וְכוּ' וְנוֹפְלִים יוֹתֵר חַס וְשָׁלוֹם וְכוּ'. וְזֶה הָיָה כַּוָּנַת הָמָן לְהַפִּיל אֶת יִשְרָאֵל חַס וְשָׁלוֹם, אֲבָל מָרְדְּכַי הוּא בְּחִינַת שֵכֶל עֶלְיוֹן וְנוֹרָא כָּל כָּךְ שֶׁיָּכוֹל לְהַכְנִיס יִרְאַת הָעֹנֶשׁ עַד שֶׁיָּבֹאוּ לִידֵי שִמְחָה עֲצוּמָה עַל יְדֵי גֹּדֶל הָעֵצוֹת שֶׁנּוֹתֵן לְכָל אֶחָד בְּעֹמֶק נְפִילָתוֹ שֶׁיּוּכַל לִמְצֹא אֶת ה' יִתְבָּרַךְ עַד שֶׁיִּהְיֶה בְּשִמְחָה וְזֶה עִקַּר תַּקָּנָתוֹ. וְעַל כֵּן בְּסוֹף הַתּוֹכָחָה שֶׁהִיא יִרְאַת הָעֹנֶשׁ כְּתִיב, תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' בְּשִמְחָה וְכוּ'. וְהָבֵן הֵיטֵב כִּי זֶה הָעִקָּר שֶׁלֹּא יִפֹּל עַל יְדֵי יִרְאַת הָעֹנֶשׁ רַק מִפַּחַד הָעֹנֶשׁ יִתְחַזֵּק לְקַיֵּם דִּבְרֵי הַצַּדִּיקִים אֲמִתִּיִּים שֶׁמַּזְהִירִין אֶת הַגָּרוּעַ שֶׁבַּגְּרוּעִים לִהְיוֹת בְּשִמְחָה בְּהַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁמּוֹצֵא בְּעַצְמוֹ עֲדַיִן כַּמְבֹאָר עַל פָּסוּק אֲזַמְּרָה וְכוּ' וְכוּ' (בְּסִימָן רפב). וְזֶה בְּחִינַת תֹּקֶף הַשִּמְחָה שֶׁל פּוּרִים שֶׁנִּמְשָׁךְ מִשֵּכֶל עֶלְיוֹן וְנוֹרָא שֶׁמִּתְגַּלֶּה בְּפוּרִים שֶׁמִּשָּׁם בָּאָה יִרְאָה נִפְלָאָה שֶׁעַל יְדֵי זֶה בָּא שִמְחָה גְּדוֹלָה, כִּי בְּכָל הַיָּמִים קְדוֹשִׁים נִמְשָׁךְ יִרְאָה גְּדוֹלָה כְּפִי קְדֻשַּׁת הַיּוֹם, כִּי שַׁבָּת שֶׁקָּדוֹשׁ מִכָּל הַיָּמִים אָז מְאִירָה הַיִּרְאָה מְאֹד בִּבְחִינַת יָרֵא שַׁבָּת, הַיְנוּ שֶׁאָז הַיִּרְאָה עִם דַּעַת, כִּי בִּימֵי הַחֹל לִפְעָמִים הַיִּרְאָה עִם כְּסִילוּת בִּבְחִינַת הֲלֹא יִרְאָתְךָ כִּסְלָתֶךָ, כַּמְבֹאָר בְּלִקּוּטֵי תִּנְיָנָא סִימָן יז.

[כז] איוב ד (ו) הֲלֹא יִרְאָתְךָ כִּסְלָתֶךָ תִּקְוָתְךָ וְתֹם דְּרָכֶיךָ:

[כח] כמבואר בתורה נב שצריך לצאת מהעיר להתבודדות כי טרדת העולם מפריע אע"פ שבעצמו לא טרוד.

תורה נב – ….עִקַּר הַהִתְבּוֹדְדוּת הוּא בַּלַּיְלָה, בְּעֵת שֶׁהָעוֹלָם פָּנוּי מִטִּרְדַּת הָעוֹלָם הַזֶּה כִּי בַּיּוֹם, עַל יְדֵי שֶׁרוֹדְפִין הָעוֹלָם אַחַר הָעוֹלָם הַזֶּה הוּא מְבַטֵּל וּמְבַלְבֵּל אֶת הָאָדָם מִלְּהִתְדַּבֵּק וּלְהִכָּלֵל בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וַאֲפִלּוּ אִם הוּא בְּעַצְמוֹ אֵינוֹ טָרוּד אַף עַל פִּי כֵן מֵאַחַר שֶׁהָעוֹלָם טְרוּדִים אָז, וְרוֹדְפִים אָז אַחַר הַבְלֵי הָעוֹלָם הַזֶּה עַל יְדֵי זֶה קָשֶׁה אָז לָבוֹא לִידֵי בִּטּוּל וְגַם צְרִיכִין שֶׁיִּהְיֶה הַהִתְבּוֹדְדוּת בְּמָקוֹם מְיֻחָד דְּהַיְנוּ חוּץ מֵהָעִיר בְּדֶרֶךְ יְחִידִי, בְּמָקוֹם שֶׁאֵין הוֹלְכִים שָׁם בְּנֵי אָדָם כִּי בְּמָקוֹם שֶׁהוֹלְכִים שָׁם בְּנֵי אָדָם בַּיּוֹם, הָרוֹדְפִים אַחַר הָעוֹלָם הַזֶּה אַף עַל פִּי שֶׁכָּעֵת אֵינָם הוֹלְכִים שָׁם הוּא מְבַלְבֵּל גַּם כֵּן הַהִתְבּוֹדְדוּת,

[כט] * ירמיה מח

[ל] ירמיה מח (יא) שַׁאֲנַן מוֹאָב מִנְּעוּרָיו וְשֹׁקֵט הוּא אֶל שְׁמָרָיו וְלֹא הוּרַק מִכְּלִי אֶל כֶּלִי וּבַגּוֹלָה לֹא הָלָךְ עַל כֵּן עָמַד טַעְמוֹ בֹּו וְרֵיחֹו לֹא נָמָר:

[לא] עיין בית עולמים (לרבי יצחק חבר) (דף קלד ע"ב – ד"ה דא) ואמר דאלין ימי קדם כולהו מתתקנן בתיקוני דדיקנא כו' כמ"ש שי"ג תיקונים הנ"ל נק' ימי קדם והענין כמ"ש שי"ב תיקונים ראשונים הם נגד ו' היכלות הראשונים עד היכל הרצון הם ו' ובהיכל הרצון עצמו ו' הרי י"ב והוא סוד ו"ו כפולה והם ו' ימי השבוע י"ב שלכן הפה תיקון י"ב כוללם ותיקון י"ג הוא יום שביעי שבת כולל כל ו' יומין והן שבתא דיומא ודליליא הם י"ב דכלילין בתיקון י"ג וידוע כי שבת הוא בבינה יובלא ששם תייבין כולהו לאתרייהו.

[לב] בשבת הדעת שלם- עיין תורה קיט שבשבת נמשך דעת לכל אחד. וצ"ע שכאן משמע דווקא ע"י שמחה, ואולי גם שם לזה כוונה.

[לג] ישעיה פרק נח (יד) אָז תִּתְעַנַּג עַל יְדֹוָד וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמֳותֵי \{בָּמֳתֵי\} אָרֶץ וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ כִּי פִּי יְדֹוָד דִּבֶּר:

מצודות דוד (יד) אז תתענג על ה' – כשתעשה כן אז ישפיע לך טובה הרבה ותתענג על ה' ור"ל לא תתענג לעדון הגוף כ"א להעמיד הגוף במצב הראוי להשכיל בתורת ה'. והרכבתיך – ר"ל תהיה ברום המעלה והממשלה. והאכלתיך – ר"ל לך תהיה הארץ אשר הנחלתי ליעקב אביך ואמר יעקב לפי שלו ולבניו נתנה הנחלה ולא לישמעאל בן אברהם ולא לעשו בן יצחק וכן נאמר ויעמידיה ליעקב לחוק וכו' לאמר לך אתן את ארץ כנען (תהלים קה). כי פי ה' דבר – וכיון שהוא דבר יקיים:

[לד] מבואר בזוהר שבשבת עולים לאבא ואמא ואיתא בכהאריז"ל שלצורך הניסור מפיל תרדמה על זעיר ואזי זו"ן מפחד החיצונים עולים ליחוד לאמא דמסככה על בניה, ושם יחוד שנקרא בחי' אחור, ולצורך הניסור אמא מלווה כלים לנוק' וזה בעצמו הניסור מה שנוק' אינה צריכה לזעיר. וצ"ע האם גם בשבת מה שאין שליטה לחיצונים הכוונה לניסור כי אנו עולים למקום שלא הורגלנו בו, שלכאורה היה צריך לעורר דין גדול כמבואר בתורה כה, אלא ע"י שאמא מסככא אזי אנו שמורים מכל מזיק. ונראה פשוט שאינו כך כי שבת אינה תרדמה אלא אדרבה מוחין גבוהים ודעת גדול כמבואר בתורה קיט שעולים לאצילות לבחי' עוה"ב. בבחי' אשת חיל עטרת בעלה. כמבואר בזוהר.

[לה] ישעיה פרק נה (יב) כִּי בְשִׂמְחָה תֵצֵאוּ וּבְשָׁלוֹם תּוּבָלוּן הֶהָרִים וְהַגְּבָעוֹת יִפְצְחוּ לִפְנֵיכֶם רִנָּה וְכָל עֲצֵי הַשָּׂדֶה יִמְחֲאוּ כָף:

פרש"י (יב) כי בשמחה תצאו – מן הגלות. ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רנה – שיתנו לכם פריים וצמחם ויהנו (ירוננו) יושביה':

מצודות דוד (יב) כי בשמחה תצאו – וזהו ההבטחה אשר תצאו מן הגולה בשמחה ותובלון לארצכם בשלום. יפצחו וכו' – היא ענין מליצה כי כשהאדם בשמחה דומה לו שכל העולם שמח עמו. ימחאו כף – יכו בכפיהם לשמוח וגם זה ענין מליצה:

[לו] דף כד: גם עיין דף ה: יב. סט. עז:

[לז] תיקוני זהר / תקונא תשיעאה (דף כד ע"ב) בְּרֵאשִׁי"ת אותיות יָרֵ"א שַׁבָּ"ת שתתירא מן השבת, דְּאִיהִי שְׁכִינְתָּא היא השכינה הנקראת שבת, דַּעֲלָהּ אִתְּמַר שעליה נאמר מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת ומפרש דְּעָאלוּ אוֹיְבִים בֶּחָלָל דִּילָהּ דְּאִיהוּ קדֶשׁ קָדָשִׁים שנכנסו האויבים בחלל שלה שהוא קדש הקדשים, ור"ל אחר שנסתלקה השכינה מקדש הקדשים ונשאר חלל וריק מהשכינה, אז יכלו האויבים שהם ס"מ ובת זוגיה ליכנס שם, וְאִתְּמַר בְּהוֹן ונאמר בזו"ן דקליפה, אֶת מִקְדַּשׁ יהו"ה טִמֵּא על שנכנסו טמאים למקדש, ועוד כתיב חִלֵּל מַמְלָכָה שחללו את המלכות, וְשָׂרֶיהָ הם חיילות ומלאכי המלכות שיצאו עמה בגלות, ואז וְשִׁפְחָה עָאלַת בַּאֲתַר דִּגְבִירָה השפחה שהיא הנוקבא דס"מ נכנסה במקום גבירתה, ור"ל שנכנסה במקדש במקומה של השכינה, ומפרש שהנוקבא דס"מ דְּאִיהִי נִדָּה שִׁפְחָה גּוֹיָה זוֹנָה שטומאתה מרובה ככל אלו הטמאות יחד, וכולן מקבלות טומאתם ממנה, וְסָאִיבַת אַתְרָהָא וטמאה את מקומה של השכינה שהיא בית המקדש, דְּתַמָּן הֲוָה נְיָיחָא דִשְׁכִינְתָּא ששם היתה מנוחת השכינה, ור"ל ששם שרתה השכינה כשבית המקדש היה קיים, וְקָלָא הֲוָה נָחִית וְאָמַר יְרֵא שַׁבָּת וקול כרוז ירד מן השמים ואמר ירא שבת, ור"ל היה לך לירא מהשכינה הנקראת שבת, וְאִיהִי לָא עָבְדַת כָּךְ והשפחה לא עשתה כך כי לא יראה מהשכינה, אֶלָּא חִלֵּל מַמְלָכָה וְשָׂרֶיהָ אלא שחללה את השכינה וחיילותיה, וּבָרְחַת שְׁכִינְתָּא מִתַּמָּן ואז ברחה השכינה משם, כי בעונות ישראל ניתנה רשות להשפחה ליכנס שם, והשכינה לא יכלה לשבת יחד עם הקליפה.

[לח] עיין תורה טו ותורה קפה בלק"מ קמא

[לט] עיין תורה טו אות ב'- כִּי כְּשֶׁאֵין אָדָם דָּן וְשׁוֹפֵט אֶת עַצְמוֹ, אֲזַי דָּנִין וְשׁוֹפְטִין אוֹתוֹ לְמַעְלָה, כִּי 'אִם אֵין דִּין לְמַטָּה יֵשׁ דִּין לְמַעְלָה' (דְּבָרִים רַבָּה ה); וּכְשֶׁשּׁוֹפְטִין אֶת הָאָדָם בְּמִשְׁפָּט דִּלְעֵלָּא, אֲזַי הַדִּין נִתְלַבֵּשׁ בְּכָל הַדְּבָרִים, וְכָל הַדְּבָרִים נַעֲשִֹים שְׁלוּחִים לַמָּקוֹם לַעֲשֹוֹת בְּזֶה הָאִישׁ מִשְׁפָּט כָּתוּב, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (נְדָרִים מא): '"לְמִשְׁפָּטֶיךָ עָמְדוּ", אֲזַי "הַכֹּל עֲבָדֶיךָ" לַעֲשֹוֹת דִּין בְּזֶה הָאָדָם'. אֲבָל כְּשֶׁשּׁוֹפֵט אֶת עַצְמוֹ, וּכְשֶׁיֵּשׁ דִּין לְמַטָּה אֵין דִּין לְמַעְלָה, וְאֵין הַיִּרְאָה מִתְלַבֵּשׁ בְּשׁוּם דָּבָר לְעוֹרֵר אֶת הָאָדָם, כִּי הוּא בְּעַצְמוֹ נִתְעוֹרֵר. וְזֶהוּ (תְּהִלִּים נ): "וְשָֹם דֶּרֶךְ" מִי שֶׁשָֹּם אָרְחוֹתָיו (כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה סוֹטָה ה:), הַיְנוּ שֶׁשּׁוֹפֵט אָרְחוֹתָיו, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שְׁמוֹת כ"א): "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִֹים" (א), עַל יְדֵי זֶה "אַרְאֶנּוּ בְּיֵשַׁע אֱלֹקִים" זֶה בְּחִינַת יִרְאָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (קֹהֶלֶת י"ב): "אֶת הָאֱלֹקִים יְרָא"; הַיְנוּ בְּחִינַת יִרְאָה עוֹלָה מֵהַקְּלִפָּה וּמֵהָאֻמּוֹת עַל יְדֵי מִשְׁפָּט, כִּי מִתְּחִלָּה הָיְתָה נִתְלַבֵּשׁ בַּקְּלִפָּה. וְזֶהוּ שֶׁהָאָדָם מְפַחֵד אֶת עַצְמוֹ מֵאֵיזֶה דָבָר, מִשַֹּר אוֹ מִגַּנָּבִים וּשְׁאָר פְּחָדִים זֶה הוּא שֶׁהַיִּרְאָה נִתְלַבֵּשׁ בְּזֶה הַדָּבָר, כִּי אִם לֹא הָיָה נִתְלַבֵּשׁ הַיִּרְאָה בְּזֶה הַדָּבָר, לֹא הָיָה כֹּחַ בְּזֶה הַדָּבָר לְהַפְחִיד אֶת הָאָדָם:

[מ] עיין יערות דבש ח"ב דרוש ב' שבשבת שולט מזל שבתאי ע"כ הגויים עצבים בשבת, ועיין רבינו בחיי שופטים יח י' שכל מה שנצטווינו בשבת הוא הפך מזל שבתאי השולט בשבת עי"ש ועיין זוהר רע"מ עקב דף רעב:

[מא] עיין שיח שרפי קודש ח"א תקנט‏ – רַבִּי חַייקְל זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה הָיָה מְנַגֵּן בְּשַׁבַּת קֹדֶשׁ וּבְתוֹךְ הַנִּגּוּן הִזְדַּמֵּן לוֹ לוֹמַר תֵּבַת אוֹי, וְאָמַר לוֹ רַבֵּנוּ זְצוּקַ"ל: "בְּשַׁבָּת אֵין אוֹמְרִים 'אוֹי' ". (אֲבָנֶי"הָ בַּרְזֶל, שם סעיף סו)

[מב] שתיה ומלבושים – עיין לעיל בשיחות הר"ן קנה הלא גם בע"ב פשוט שמח בדגים והזופיצע שלו. זופיצע דייקא תרתי משמע מרק ומעיל, שתיה ומלבושים. ומסתמא הכוונה שנשים שמחתן במלבושים ואנשים באכילה כמבואר בפסחים קט. לעניין שמחת הרגל.

[מג] עיין לעיל תורה י' תנינא שלישוב הדעת צריך לצאת ממרה שחורה ושם נתבאר שזה ע"י מילתא דשטותא אבל בשבת נראה שהעצה היא שטוב יותר לצאת ממרה שחורה ועצבות ע"י אכילת מעדני שבת וע"י מלבושי שבת, אבל מילתא דשטותא נראה שבקל מפיל לדברוי חול וכתיב דבר דבר ודרשו שלא יהיה דבורך בשבת כדבורך בחול, ואיתא בירושלמי בקושי התירו לומר שלום בשבת כי כל כך צריך לשמור את הדבור בשבת. ק"ו דברים בטלים שצריך להזהר.  עיין בעש"ט עה"ת פ' יתרו אות לח. – בשולחן ערוך אורח חיים (סימן ש"ז) כתב רמ"א שבני אדם שסיפור שמועות ודברי חידושים הוא עונג להם מותר לספרם בשבת כמו בחול, והוא תמוה שהוא נגד הש"ס שאמרו (שבת קי"ג ב) שלא יהא דיבורך של שבת כדיבורך של חול וכו', כל שכן לדבר דברים בטלים בשבת וכו', שמעתי ממורי ז"ל משל למלך שצוה שיתנו לכל אחד מבוקשתו, וביקש אחד שיתנו זבל לצרעתו וכו', ודברי פי חכם חן: (צפנת פענח דף ל"ו ע"ג)

[מד] עיין בעש"ט עה"ת בראשית אות פו במקור מים חיים שם אות סט) – עוד הביא משל זה בתוי"י פ' תבא דר"ג ע"ג וכתב וזה לשונו, שמעתי ממורי משל לבן מלך שנשתלח למרחקים לכפר אחד בין פחותי ערך, ובהאריך הזמן שמה הגיעו כתב מאביו המלך, ורצה לשמוח בו מאוד, אך חשש מבני הכפר שילעיגו עליו באמרם מה' זה יום מיומיים ושמחה מה זו עושה, מה עשה בן המלך, קרא לבני הכפר וקנה להם יי"ש ושאר מיני יין המשכרים, עד ששמחו בעסק היין, והוא מצא עת הכושר לשמוח מאוד בשמחת אביו ודפח"ח. והנמשל מובן כי הנשמה בושה לשמוח בשבת בתענוגים של אביה המלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא בהנשמה יתירה שהוא לו אגרת שלומים מאביו, מחמת הגוף שהוא כבן כפר, לכך צוותה התורה לענג את הגוף בשבת ויום טוב, ואז כשהגוף שמח בשמחת הגוף אז יש פנאי לנשמה לשמוח בשמחת דבקות המלך הקדוש ברוך הוא, עכ"ל, ועיין לקמן בפרשת תרומה בסוף הגה ג' ע"ש. ובתוי"י פ' נשא דק"ל ע"ד, כתב וז"ל, שמעתי משל זה ממורי לבן מלך שהיה בין אנשי הכפרים ובא לו אגרת שלום מאביו ורצה לשמוח והיה בוש וירא מאנשי הכפר, וציוה לתת להם יי"ש, ושמחו הם בשמחתם והוא שמח בשמחת אביו, כך החומר והצורה של אנשי סגולה וכו' ודפח"ח, עכ"ל, וכן הוא שם בפ' משפטים ד"ע ע"א וע"ב, בהר דקי"ט ע"ד, שופטים דקצ"ב ע"ג. ובפ' שלח דקמ"ז סוף ע"ב וז"ל, שמעתי ממורי בענין שבת שיש מצוה באכילה ושתיה על פי משל לבן מלך שהיה בשביה והגיע כתב יד אביו המלך ורצה לשמוח, ולכך הרבה להמוניים מיני משקה, שישמחו הם, ואז יוכל הוא לשמוח בשמחתו, והנמשל מבואר כי הנשמה אי אפשר לשמוח ברוחניי עד שישמח החומר הגשמיי וכו' ודפח"ח, עכ"ל, ועוד עיין לקמן פ' תשא אות ד' ואות ה' ע"ש:

קצת צ"ע נראה אולי שרבנו קצת חולק על הבעש"ט עיין בעש"ט יתרו אות לז – והנה השבת לא ניתן לתענוג אכילה ושתיה לבד, אלא לעסוק מז) בתורה ותפלה, כפירוש רמ"א על פסוק (ישעיה נ"ת) וקראת לשבת עונג, שלא אמר וקראת לאכילה ושתייה עונג, וכו'…

[מה] עיין לק"ה ערובי תחומין הלכה ה' אות מ' – הָעִקָּר הוּא לִשְֹמֹחַ בְּשַׁבָּת כַּאֲשֶׁר הִזְהִירָנוּ רַבֵּנוּ זַ"ל מְאֹד מְאֹד לִשְֹמֹחַ מְאֹד בְּכָל שַׁבָּת, כִּי עִקַּר מִצְוַת שַׁבָּת הוּא לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלִשְֹמֹחַ מְאֹד בְּשַׁבָּת וּלְהִתְעַנֵּג בְּכָל הַתַּעֲנוּגִים בְּשִֹמְחָה וּבְטוּב לֵבָב, כַּמְּבֹאָר בְּלִקּוּטֵי תּוֹרָה (בְּסִימָן יז) וּבִמְקוֹמוֹת אֲחֵרִים, עַיֵּן שָׁם. כִּי אֲכִילַת שַׁבָּת יְקָרָה מְאֹד, כִּי מִגֹּדֶל קְדֻשַּׁת שַׁבָּת שֶׁהוּא הִתְגַּלּוּת אֱלֹקוּת בְּצִמְצוּמִים נִפְלָאִים רוּחָנִיִּים הַנִּמְשָׁכִין מִלְמַעְלָה, עַל כֵּן הָאֲכִילָה שֶׁל שַׁבַּת קֹדֶשׁ בִּקְדֻשָּׁה גְּדוֹלָה בִּבְחִינַת וְהִשְֹבִּיעַ בְּצַחֲצָחוֹת נַפְשֶׁךָ וְכוּ', (עיין תורה כד ותורה ה' תנינא אות ג') כִּי בַּחֹל אֵין זוֹכִין לַאֲכִילָה קְדוֹשָׁה כָּזֹאת כִּי אִם צַדִּיקִים גְּדוֹלִים נוֹרָאִים מְאֹד, אֲבָל בְּשַׁבָּת אֲכִילַת כָּל יִשְֹרָאֵל הוּא בִּבְחִינָה זֹאת, בִּבְחִינַת צַדִיק אוֹכֵל וְכוּ', בְּחִינַת וְהִשְֹבִּיעַ בְּצַחֲצָחוֹת נַפְשֶׁךָ בְּחִינַת אָז תִּתְעַנֵּג עַל ה', עַל ה' דַּיְקָא, שֶׁהֵם הַצַּחֲצָחוֹת שֶׁהֵם לְמַעְלָה מֵהַסְּפִירוֹת הַכְּלוּלִים בְּשֵׁם ה' כַּיָּדוּעַ. (עיין שעה"כ עמידה ה' דרוש ב')

[מו] עיין חיי מוהר"ן – אות לב (לב) בָּעִנְיָן הַנִּדְפָּס בִּסְפָרָיו הַקְּדוֹשִׁים בְּסִימָן נ"ז וּבְסִימָן רע"ז לְעִנְיַן מַעֲלַת אֲכִילַת שַׁבָּת שֶׁהִיא כֻּלָּהּ קֹדֶשׁ וְעוֹלֶה לְמָקוֹם אַחֵר לְגַמְרֵי, דִּבֵּר עִמָּנוּ מִזֶּה הַרְבֵּה וְהִזְהִיר אוֹתָנוּ לֶאֱכֹל בְּשַׁבָּת וְלִשְֹמֹחַ וְכוּ' כְּמוֹ שֶׁהִזְהִירָה תּוֹרָה (שְׁמוֹת ט"ז), "אִכְלוּהוּ הַיּוֹם כִּי שַׁבָּת הַיּוֹם," אִכְלוּ בָּנִים אַז מֶען זָאגְט שׁוֹין עֶסְט קִינְדֶער. [כְּשֶׁכְּבָר אוֹמְרִים אִכְלוּ בָּנִים] אַחַר כָּךְ אָמַר גַּם אֶת זֶה אֵין יְכוֹלִין לְקַיֵּם:

[מז] בכל המהדורות כתוב כאן בטעות סי' נו

[מח] תורה נז אות [ה] וְעֹנֶג שַׁבָּת הַזֶּה, זֶה בְּחִינַת אֲכִילָה בִּקְדֻשָּׁה. כִּי אֲכִילַת יְמֵי הַחֹל, נֶהֱנֶה מִמֶּנָּה גַּם כֵּן הַסִּטְרָא אָחֳרָא. אֲבָל מֵאֲכִילַת שַׁבָּת, אֵין חֵלֶק לַסִּטְרָא אָחֳרָא כְּלָל וּכְלָל. וְזֶה שֶׁצִּוָּה אוֹתָנוּ עַל אֲכִילַת שַׁבָּת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שְׁמוֹת ט"ז): "אִכְלוּהוּ הַיּוֹם כִּי שַׁבָּת הַיּוֹם לַה'". כִּי אֲכִילַת שַׁבָּת, נַעֲשֶֹה קְדֻשָּׁה וֶאֱלֹקוּת גָּמוּר, בְּלֹא תַּעֲרֹבֶת סִיגִים כְּלָל. וְיָכוֹל לִפְעֹל בַּאֲכִילַת שַׁבָּת, מַה שֶּׁפּוֹעֵל בְּתַעֲנִית, הַיְנוּ לְהַפִּיל אוֹיְבָיו לְפָנָיו, בִּזְכוּת עֹנֶג שַׁבָּת, כְּמוֹ שֶׁפּוֹעֵל בְּצוֹם. וְעַל שֵׁם זֶה נִקְרָא שַׁבָּת, כִּי בִּסְגֻלָּתוֹ "לְהַשְׁבִּית אוֹיֵב וּמִתְנַקֵּם" (תְּהִלִּים ח):

[מט] תורה רעז – וְדַע שֶׁעִקַּר כְּבוֹד שַׁבָּת הִיא הָאֲכִילָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שְׁמוֹת ט"ז):  "אִכְלוּהוּ הַיּוֹם", כִּי אֲכִילַת שַׁבָּת יְקָרָה מְאֹד, כִּי הוּא כֻּלּוֹ אֱלֹהוּת כֻּלּוֹ קֹדֶשׁ, וְכַמְבֹאָר (לְעֵיל בְּסִימָן נ"ז). וְעַל כֵּן מִצְוָה גְּדוֹלָה לְהַרְבּוֹת בִּסְעֻדַּת שַׁבָּת, וְהוּא תִּקּוּן לְחִלּוּל שַׁבָּת, כִּי מֵחִלּוּל שַׁבָּת אִי אֶפְשָׁר לִזָּהֵר. כִּי בְּקַל אֶפְשָׁר לְהִכָּשֵׁל בְּחִלּוּל שַׁבָּת, חַס וְשָׁלוֹם:

[נ] זוהר ויקהל דף ריח. – ושואל (ה"ג הד"א) אִינּוּן סִימָנָא מַאי טַעְמָא זה הסימן שאמרנו שהשכינה נהנית מהברכות של ברכת המזון מה טעמו וענינו, ואמר בְּגִין דִּמְזוֹנָא אִיהוּ קָשֶׁה קַמֵּי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לפי שהשפעת המזון קשה לפני הקב"ה שהוא השכינה, לפי שאין מקור המזונות בידיה אלא למעלה ממנה במזלא עלאה, ואם לא משפיעים לה, אין לה מה ליתן. (כמחז"ל (פסחים קיח ע"א) קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף, ועי' סודו בפ' ויגש דף רז ע"ב, ובפירושנו שם), וְכֵיוָן דְּבַר נָשׁ אָכִיל וְשָׁתֵי וְקָא מְבָרֵךְ וכיון שהאדם אוכל ושותה ומברך ברכת המזון, הַהִיא בִּרְכָתָא סָלְקָא ברכה ההיא עולה עד מקום השכינה, וְאִתְהֲנֵי מֵאִינּוּן מִלִּין דְּשָׂבְעָא דְּסָלְקִין והיא נהנית מאלו הדברים הנאמרים על השובע העולים אליה בסוד מ"ן, ועי"ז נשפע לה שפע מזון שהוא המ"ד היורד מלמעלה אליה לצורך התחתונים, וְאִשְׁתְּכַח דְּאִתְהֲנֵי מִמְּזוֹנָא מִתַּתָּא וּמִלְּעֵילָּא ונמצא שנהנית מהמזון שמברכים עליו למטה, ומשפע היורד אליה מלמעלה, וְדָא אִיהוּ רָזָא דְּבֵין חַבְרַיָּיא וזהו סוד שבין החברים.

ואמר כי רָזָא בַּחוֹל לָא אִתְהֲנֵי הַהוּא אֲתַר הסוד בימות החול הוא שאין השכינה נהנית אֶלָּא מֵאִינּוּן מִלִּין דְּסָלְקִין מִגּוֹ שָׂבְעָא אלא מתוך אותם דברי הברכות העולים מתוך השובע, דהיינו מברכת המזון, וְכֻלְּהוּ מִלִּין מִתְעַטְּרָן וכל הדבורים של ברכת המזון מתעטרים ונעשים מוחין להשכינה, וְרָוָון וְשָׂבְעִין בְּחֵידוּ והם משביעות אותה בשמחה, וְהַהוּא אֲתַר אִתְהֲנֵי מִנַּיְיהוּ והשכינה נהנית מהם. אבל בְּשַׁבָּת אִיהוּ רָזָא אָחֳרָא בשבת הוא סוד אחר לגמרי, כי בִּמְזוֹנָא מַמָּשׁ וּבְהַהוּא חֶדְוָה דִּמְזוֹנָא דְּמִצְוָה דְּשַׁבָּת במזון הגשמי ממש, ובשמחה ההיא של המזון של מצות סעודות שבת נהנית השכינה, וּבְכלָּא אִשְׁתְּכַח כְּלִילָא מֵעֵילָּא וְתַתָּא ובכל דבר נמצאת השכינה כלולה מלמעלה ומלמטה, כלומר בשבת היא נהנית ממזון הגשמי ומברכת המזון, וְרָזָא דָּא וסוד זה מה שכתוב כִּי מִמְּךָ הַכּל וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ, וַדַּאי לַהֲנָאוּתֵיהּ דָּא (ה"ג) ודאי זה נאמר להנאת השכינה, וּבְהַהוּא חֶדְוָה דִּמְזוֹנָא דְּמִצְוָה דְּשַׁבָּת ובאותה השמחה שבמזון של מצות סעודות שבת, כי על ידי זה נהנית השכינה מלמעלה ומלמטה, כְּמָה דְּאוֹקְמוּהּ כמו שפירשו החברים, ופי' הפסוק הוא, כי "ממך הכל" פי' כי כל שפע המזון בא לנו על ידי השכינה, "ומידך" היינו ממה שקבלנו מידך, "נתנו לך" פי' אנו מחזירים לך במה שאנו מהנים ומשמחים את השכינה על ידי סעודת שבת.

כתב האריז"ל, כי בחול כל מה שאוכל האדם יותר מן הצורך לקיום גופו הולך אל החיצונים, אבל בשבת כל מה שהוא אוכל הוא רוחני, ואף על פי שאוכל יותר מן הצורך הכל נבלע באברים. (מק"מ עיי"ש)

[נא] מה שהעתיק מספר הכוונות, (נמצא בדף רכד:) ועיין גם לעיל תורה קכה ורעו ובחיי מוהר"ן סימן לב ולקוטי תפילות ח"א תפלה קז על תורה רעז (אות תתרמב)

[נב] המקדש מלך על ויקהל ריח נמצא בדפוסים הישנים בדף רכה: עי"ש שכתב – וזה לשון הרב בסה"כ דע כי כל מה שאדם אוכל בחול הרוב הולך לחיצונים ואין רוחניות כי אם מה שהוא הכרחי למען הנפש כדי שלא תתפרד והמותר מוסיף כח לחיצונים וליצר הרע. וכל מה שאוכל בשבת הוא רוחני אף על פי שאוכל יותר מן הצורך הכל נבלע באברים, וכו'.

וכן הביאו המתוק מדבש כנ"ל בביאור הזוהר ויקהל דף ריח. ועיין לעיל סוף תורה קכה הערת הטשרינער רב שם וז"ל- עיין בספר נגיד ומצוה להאריז"ל וכן במשנת חסידים [על התפילות מסכת ליל שבת פ"ד אות ז] שכתב להדיא שאעפ"י שיאכל בשבת יותר מהצורך אינו הולך לחיצונים כמו בחול אלא כאלו נבלע באברים [כך כתב בתרלו אבל בפל"ח כתוב כולו נבלע באברים וכן תוקן כאן בהגה זו מתרצו- כולו נבלע באברים. וכן הלשון במשנת חסידים מהדורא תקכד]

[נג] תורה קכה – וַיֹּאמֶר משֶׁה אִכְלוּהוּ הַיּוֹם כִּי שַׁבָּת הַיּוֹם לַה' וְכוּ', וְלָמְדוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שַׁבָּת קיז:): 'מִכָּאן, שֶׁחַיָּב לֶאֱכֹל שָׁלשׁ סְעֻדּוֹת בְּשַׁבָּת, כִּי תְּלָתָא "הַיּוֹם" כְּתִיבִי'. נִמְצָא שֶׁעַל כָּל סְעֻדָּה מִשָּׁלשׁ סְעֻדּוֹת כְּתִיב הַיּוֹם, לְרַמֵּז שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל בַּסְּעֻדָּה שֶׁל שַׁבָּת רַק בִּשְׁבִיל הַיּוֹם. כִּי לִפְעָמִים אוֹכְלִים בִּשְׁבִיל שֶׁרָעֵב מֵאֶתְמוֹל, וְלִפְעָמִים בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יְהֵא רָעֵב לְמָחָר, אַךְ בְּכָל סְעֻדָּה מִשָּׁלשׁ סְעֻדּוֹת שֶׁל שַׁבָּת, לֹא יֹאכַל כִּי אִם בִּשְׁבִיל הַיּוֹם, הַיְנוּ סְעֻדָּה זוֹ לֹא בִּשְׁבִיל קֹדֶם וְלֹא בִּשְׁבִיל אַחַר כָּךְ:

[זֶה הָעִנְיָן לֹא שָׁמַעְתִּי מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ בְּעַצְמוֹ, רַק מִפִּי אַחֵר שֶׁאָמַר מִשְּׁמוֹ, וּכְתַבְתִּיו כְּמוֹ שֶׁשָּׁמַעְתִּי. אַחַר כָּךְ נִזְדַּמֵּן שֶׁדִּבַּרְתִּי עִמּוֹ, זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, מֵעִנְיָן זֶה, וּפִקְפֵּקּ בְּעַצְמוֹ עַל זֶה וְאָמַר: הֲלֹא אֲכִילַת שַׁבָּת יְקָרָה מְאֹד מְאֹד, וְכַמְבֹאָר בְּכָל דִּבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, שֶׁבְּשַׁבָּת צְרִיכִין דַּוְקָא לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וּלְהַרְבּוֹת בְּמַעֲדַנִּים. וְהֵבַנְתִּי שֶׁאֵין כַּוָּנָתוֹ בְּמַאֲמָר זֶה הַנַּ"ל, לְמַעֵט בַּאֲכִילַת שַׁבָּת, חַס וְשָׁלוֹם. וְתֹכֶן כַּוָּנָתוֹ בְּמַאֲמָר זֶה לֹא בֵּאֵר לִי כְּלָל, כִּי לֹא זָכִיתִי לְדַבֵּר עִמּוֹ עוֹד מִמַּאֲמָר זֶה. רַק אַחַר כָּךְ שָׁמַעְנוּ מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ, זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, כַּמָּה וְכַמָּה תּוֹרוֹת עַל עִנְיַן מַעֲלַת קְדֻשַּׁת אֲכִילַת שַׁבָּת שֶׁיְּקָרָה מְאֹד, וְאָמַר בְּפֵרוּשׁ שֶׁצְּרִיכִין בְּשַׁבָּת לְהַרְבּוֹת בְּמַאֲכָל וּבְמִשְׁתֶּה כִּפְשׁוּטוֹ, כִּי אֲכִילַת שַׁבָּת הִיא כֻּלָּהּ אֱלֹקוּת כֻּלָּהּ קֹדֶשׁ וְכוּ'

[נד] לק"ה בציעת הפת הלכה ה אות ט) וְזֶה בְּחִינַת שַׁבָּת שֶׁהִוא מֵעֵין עוֹלָם הַבָּא שֶׁאָז מִצְוָה גְּדוֹלָה לֶאֱכֹל וְזֶה עִקַּר כְּבוֹד שַׁבָּת, כִּי בְּשַׁבָּת יִתְפָּרְדוּ כָּל פּוֹעֲלֵי אָוֶן. וְאֵין לְהַסִּטְרָא אָחֳרָא, שֶׁהֵם בְּחִינַת בְּגָדִים צוֹאִים, אֵין לָהֶם שׁוּם אֲחִיזָה וִינִיקָה בְּהַמַּאֲכָל שֶׁל שַׁבָּת. כִּי אֲכִילַת שַׁבָּת כֻּלּוֹ קֹדֶשׁ כְּמוֹ שֶׁמְּבֹאָר בְּמָקוֹם אַחֵר (בְּסִימָן נז לִקּוּטֵי חֵלֶק א). וְזֶה בְּחִינַת רְחִיצַת חַמִּין וּטְבִילָה בְּעֶרֶב שַׁבָּת. וְאַחַר כָּךְ לוֹבְשִׁין בִּגְדֵי שַׁבַּת קֹדֶשׁ, כִּי רוֹחֲצִין עַצְמָן מִבְּחִינַת הַבְּגָדִים הַצּוֹאִים בִּבְחִינַת אִם רָחַץ ה' אֶת צוֹאַת בְּנוֹת צִיּוֹן כַּמּוּבָא. וְאַחַר כָּךְ לוֹבְשִׁין בִּגְדֵי שַׁבָּת שֶׁהֵם בְּגָדִים נְקִיִּים בְּחִינַת בְּגָדִים לְבָנִים. כִּי שַׁבָּת מֵעֵין עוֹלָם הַבָּא שֶׁאָז תַּכְלִית שְׁלֵמוּת הַבֵּרוּר בִּבְחִינַת אֲכִילָה דִּקְדֻשָּׁה, בִּבְחִינַת יֹאכְלוּ עֲנָוִים וְיִשְבָּעוּ וְכוּ'. שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת הַסְּעֻדָּה שֶׁל לֶעָתִיד וְכוּ' כַּנַּ"ל. וְזֶה בְּחִינַת לֶחֶם מִשְׁנֶה שֶׁל שַׁבָּת, כִּי כָּל הַבֵּרוּרִים שֶׁמְּבָרְרִין בְּחֹל עַל יְדֵי כָּל הַמְלָאכוֹת שֶׁרֻבָּן בְּעִנְיַן הַלֶּחֶם שֶׁהֵם הַזּוֹרֵעַ וְהַחוֹרֵשׁ וְהַקּוֹצֵר וְכוּ', כֻּלָּם בְּטֵלִים בְּשַׁבָּת, כִּי בְּשַׁבָּת אֵין בֵּרוּר רַק שֶׁכָּל הַבֵּרוּרִים שֶׁל שֵׁשֶׁת יְמֵי הַחֹל עוֹלִים לִמְנוּחָתָם וְנִשְׁלָמִים בְּשַׁבָּת בְּתַכְלִית הַשְּׁלֵמוּת שֶׁהִוא הַיִּרְאָה בִּבְחִינַת בְּרֵאשִׁית יָרֵא שַׁבָּת. וְגַם כָּל הַכֹּחַ לְבָרֵר בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי הַחֹל הַכֹּל עַל יְדֵי קְדֻשַּׁת שַׁבָּת שֶׁמַּמְשִׁיכִין לְשֵׁשֶׁת יְמֵי הַחֹל, כִּי מִנֵּהּ מִתְבָּרְכָאָן כָּל שִׁתָּא יוֹמִין וְעַל כֵּן מְסַדְּרִין בְּשַׁבָּת לֶחֶם מִשְׁנֶה שֶׁהֵם שְׁנֵי לְחָמִים שְׁלֵמִים, כִּי בְּחֹל אַף עַל פִּי שֶׁמְּהַדְּרִין אַחַר הַשָּׁלֵם אֲבָל אֵינוֹ חִיּוּב כָּל כָּךְ. וְלִפְעָמִים מְבָרְכִין עַל הַפְּרוּסָה, כִּי בְּחֹל יֵשׁ אֲחִיזַת הַחִיצוֹנִים שֶׁהֵם הַבְּגָדִים צוֹאִים שֶׁעַל יְדֵי זֶה אֵין שְׁלֵמוּת, כִּי קֹדֶם הַבֵּרוּר הַכֹּל בִּבְחִינַת פַּלְגָּא, דְּהַיְנוּ חֶסְרוֹן הַשְּׁלֵמוּת כַּנַּ"ל.

[נה] זוהר ח"ג דף קלז: (עם ביאור המתוק מדבש) תָּנָא בִּצְנִיעוּתָא דְּסִפְרָא למדנו בספרא דצניעותא, מַהוּ מה פירושו של הכתוב עֵינֶיךָ תִרְאֶנָה יְרוּשָׁלָיִם נָוֶה שַׁאֲנָן כי קשה וְכִי יְרוּשָׁלָיִם שהיא סוד המלכות, נָוֶה שַׁאֲנָן הוּא ואין בה אחיזת הדינים, וְהָא כְתִיב והרי כתוב צֶדֶק יָלִין בָּהּ, וּבַאֲתַר דְּאִשְׁתְּכַח צֶדֶק ובמקום שנמצא צדק שהיא בחינת דין, לָאו שָׁקִיט וְלָאו שַׁאֲנָן הוּא אין שם שקט ולא שאנן, ומשיב אֶלָּא מה שכתוב עֵינֶיךָ תִרְאֶנָה יְרוּשָׁלָיִם נָוֶה שַׁאֲנָן, נָוֶה שַׁאֲנָן לְעַתִּיק יוֹמִין אִתְּמַר זה נאמר לעתיק יומין שהוא א"א שאין בו שום בחינת דין ח"ו, וכאילו הנביא אמר לא"א הנקרא נוה שאנן, בבקשה ממך עיניך תראינה את ירושלים, ותשגיח בעין חמלתך על המלכות שלא יתאחזו בה הדינים, דְּהַהוּא עֵינָא שָׁקִיט וְשַׁאֲנָן כי זו העין היא שקטה ושאננה, עֵינָא דְּרַחֲמֵי והיא עין המעוררת רחמים, עֵינָא דְּלָא נָטִיל מֵאַשְׁגָּחוּתָא דָּא לְאַשְׁגָּחוּתָא אַחֲרָא עין שאינה נוסעת ומשתנית מהשגחת רחמים להשגחת דין, כעיני ז"א שמשתנות מחמת מעשה התחתונים, וּבְגִין כַּךְ כְּתִיב ולכך כתוב עֵינֶךָ תִרְאֶינָה חָסֵר יוֹ"ד, וְלָא עֵינֶיךָ מלאה ביו"ד, להורות שקאי על עין א"א ששתי עיניו נחשבות לאחת, לפי ששתיהם הם רחמים, וּמַה דְּאָמַר יְרוּשָׁלָיִם, וְלָא צִיּוֹן ולא אמר עינך תראינה ציון, כמו שכתוב בתחלת הפסוק "חזה ציון", הָכִי אִצְטְרִיךְ כך צריך לכתוב ירושלם, לְאַכְפְּיָיא (דף קלז ע"ב) לְדִינָא דְּאִשְׁתְּכַח בָּה כדי לכפות ולהכניע את הדין הנמצא בה, בזמן שנקראת ירושלים, והיינו בהיותה בבחינת נקודה תחת היסוד, וּלְרַחֲמָא עָלָהּ וגם לרחם עליה להגדילה ולבנותה בבחינת פרצוף.

(נתבאר לפי הנ"א) וְתָאנָא ולמדנו, דִּכְתִיב צֶדֶק יָלִין בָּהּ דהיינו דְּבָהּ אִשְׁתְּכָחוּ גִּזְרֵי דִינִין שבה במלכות נמצאות גזרות הדינים, כלומר יש בה דינים קשים הנקראים צדק בהיותה בסוד נקודה תחת היסוד, יַתִּיר מִכָּל שְׁאַר אַתְרֵי יותר מכל שאר מקומותיה ומדרגותיה, הגם שעד שתעלה למדרגה השביעית שלה להיות כתרה שוה ככתר ז"א, יש בה דינים בכל המדרגות, אבל לא כל כך כמו בהיותה בסוד נקודה שאז היא נקראת ירושלים, אבל בכל שאר מדרגותיה היא נקראת גם בשם ציון.

וְתָאנָא ולמדנו, כי כְּתִיב ארץ אשר ה' אלהי"ך דורש אותה תמיד עֵינֵי יהו"ה אלהי"ך בָּהּ פירוש עיני ז"א הנקרא הוי"ה משגיחות ומאירות בנוקבא דיליה שהיא בחינת ארץ ישראל, מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה ממדרגתה הראשונה והעליונה שיש לה בגלות (שהיא בהיותה עומדת פב"פ בקומה שלימה עם ז"א רק כתרו גדול מכתרה), וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה עד מדרגתה האחרונה, והתחתונה (שהיא בהיותה בסוד נקודה תחת היסוד שלו, כמבואר כל זה בשל"ו פ"א ופ"ב), וזה שאמר הַשְׁתָּא עֵינֵי יהו"ה אלהי"ך בָּהּ היינו עתה בזמן הגלות ז"א מאיר בה, וכתוב עיני בלשון רבים וּכְדֵין כי אז פְּקִיחוּתָא דְּעַיְינִין בָּהּ לְטַב וּלְבִישׁ פקיחת העינים בה לטובה ולרעה, כלומר שבא להורות שז"א משגיח בה ברחמים ובדין, בְּגִין דְּאִית בְּהוּ יְמִינָא וּשְׂמָאלָא דִינָא וְרַחֲמֵי לפי שיש בעיני ז"א ימין ושמאל שהם דין ורחמים, אבל וּלְזִמְנָא דְּאָתֵי יִשְׁתְּכַח בָּהּ עֵינָא חַד דְּרַחֲמֵי אבל לעתיד לבוא בביאת המשיח תאיר בנוקבא עין אחת של רחמים, עֵינָא דְּעַתִּיקָא דְּעַתִּיקִין היינו עין של א"א, הָדָא הוּא דִכְתִיב זהו שכתוב וּבְרַחֲמִים גְּדוֹלִים אֲקַבְּצֵךְ היינו ברחמים של א"א, ושואל כֵּיוָן דְּאָמַר רַחֲמִים, מַהוּ גְּדוֹלִים מה בא לרבות, ומשיב אֶלָּא אִית רַחֲמֵי וְאִית רַחֲמֵי יש רחמים ויש רחמים, והיינו רַחֲמֵי דְּעַתִּיק דְּעַתִּיקִין יש רחמים של א"א, אִינּוּן אִקְרוּן רַחֲמִים גְּדוֹלִים הם נקראים רחמים גדולים, רַחֲמֵי דִּזְעֵיר אַנְפִּין אִקְרוּן רַחֲמִים סְתָם ויש רחמים של ז"א שהם נקראים רחמים סתם, וּבְגִין כָּךְ ולכך אמר הכתוב וּבְרַחֲמִים גְּדוֹלִים אֲקַבְּצֵךְ דהיינו דְּעַתִּיק יוֹמִין ברחמים של א"א.

[נו] צ"ע עיין תורה כב אות י' שיש צדיק שזוכה לתפילת ה' ממש וקיימ"ל שכל השגה שרבינו דיבר ממנה גם אחז בה וא"כ למה אמר שאין וא"כ מי שזכה לתפילת ה' הרי כמו שזעיר יכול להתפלל לעתיקא גם מי שזכה לתפילת ה' יכול להתפלל לעתיקא.

[נז] לק"ה שבת ז' מה – כִּי שַׁבָּת בְּחִינַת שִֹמְחָה וְחֶדְוָה. כִּי בְּשַׁבָּת מִתְבַּטְּלִים כָּל הַדִּינִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, וְכָל שֻׁלְטָנֵי רוּגְזִין וּמָארֵי דְּדִינָא כֻּלְּהוֹן עַרְקִין וְאִתְעַבְּרוּ מִנָּהּ, וַה' יִתְבָּרַךְ מִסְתַּכֵּל אָז רַק עַל הַטּוֹב שֶׁבְּיִשְֹרָאֵל. עַל כֵּן כָּל מִי שֶׁמַּמְשִׁיךְ עַל עַצְמוֹ קְדֻשַּׁת שִֹמְחַת שַׁבָּת שֶׁנִּמְשַׁךְ גַּם עָלָיו בְּכֹחַ הַצַּדִּיקֵי אֱמֶת עַל יְדֵי זֶה יָכוֹל לִזְכּוֹת לֵילֵךְ בְּדַרְכֵי הַתְּשׁוּבָה הַנַּ"ל, שֶׁהֵם בְּחִינַת בְּקִיאוּת הַנַּ"ל בְּחִינַת בָּקִי בְּעַיֵּל בָּקִי בְּנָפִיק וְכוּ', בְּחִינַת אִם אֶסַּק שָׁמַיִם שָׁם אָתָּה וְאַצִּיעָה שְׁאוֹל הִנֶּךָּ, כִּי אַף עַל פִּי שֶׁהַבַּעַל תְּשׁוּבָה צָרִיךְ לִצְעֹק וְלִבְכּוֹת הַרְבֵּה לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וּלְשַׁבֵּר לִבּוֹ מְאֹד, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹקִים לֹא תִבְזֶה, אֲבָל אַף עַל פִּי כֵן צָרִיךְ לִהְיוֹת בָּקִי בַּהֲלָכָה שֶׁלֹּא יִתְרַחֵק חַס וְשָׁלוֹם מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יוֹתֵר עַל יְדֵי זֶה, כִּי בְּכָל דַּרְכֵי הַקְּדֻשָּׁה יֵשׁ בָּהֶם בְּחִינַת צַדִּיקִים יֵלְכוּ בָּם וְהַהֵפֶךְ בְּחִינַת פּוֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָּם, בְּחִינַת זָכָה נַעֲשָֹה לוֹ סַם חַיִּים לֹא זָכָה וְכוּ', כִּי בְּוַדַּאי צָרִיךְ הַבַּעַל תְּשׁוּבָה לִסְבֹּל בִּזְיוֹנוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים בְּכַמָּה בְּחִינוֹת וְכַמְּבֹאָר בְּהַתּוֹרָה הַנַּ"ל, שֶׁעִקַּר הַתְּשׁוּבָה הוּא כְּשֶׁיִּשְׁמַע בִּזְיוֹנוֹ יִדֹּם וְיִשְׁתֹּק וִיקַיֵּם דֹּם לַה' וְכוּ', וּבִכְלַל זֶה הוּא גַּם כֵּן מַה שֶּׁצָּרִיךְ לִסְבֹּל בִּזְיוֹנוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים מֵעַצְמוֹ בִּבְחִינַת חֶרְפָּה שָׁבְרָה לִבִּי וְכוּ', כִּי צָרִיךְ לְהִתְבַּיֵּשׁ בְּעַצְמוֹ מֵעֲווֹנוֹתָיו וּפְגָמָיו עַד שֶׁיִּהְיֶה נִשְׁפַּךְ דָּמָיו בְּקִרְבּוֹ וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, כָּל הָעוֹבֵר עֲבֵרָה וּמִתְבַּיֵּשׁ בָּהּ מוֹחֲלִין לוֹ עַל כָּל עֲווֹנוֹתָיו, אֲבָל אַף עַל פִּי כֵן צְרִיכִין לִהְיוֹת בָּקִי בַּהֲלָכָה זֹאת מְאֹד שֶׁלֹּא יָבֹא עַל יְדֵי זֶה לְעַצְבוּת וּמָרָה שְׁחוֹרָה דְּסִטְרָא אַחֲרָא, וּכְמוֹ שֶׁהִזְהִיר אַדְמוֹ"ר זַ"ל עַל זֶה, וְאָמַר שֶׁלֵּב נִשְׁבָּר הוּא עִנְיַן אַחֵר מֵעַצְבוּת. וּצְרִיכִין לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יִתְאַחֵז הָעַצְבוּת מֵהַלֵּב נִשְׁבָּר, עַל כֵּן הִזְהִיר לְהִתְגַּבֵּר שֶׁיִּהְיֶה כָּל הַיּוֹם בְּשִֹמְחָה בְּכָל דַּרְכֵי עֵצוֹתָיו הַקְּדוֹשׁוֹת, רַק בְּשָׁעָה מְיֻחֶדֶת יִהְיֶה לוֹ לֵב נִשְׁבָּר לְפָרֵשׁ שִֹיחָתוֹ לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ כְּבֶן לִפְנֵי אָבִיו וְכוּ', וְכָל זֶה כָּלוּל בִּבְחִינַת בָּקִי בַּהֲלָכָה הַנַּ"ל, וְעַל כֵּן בֶּאֱמֶת עִקַּר דַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה אִי אֶפְשָׁר לְקַבֵּל כִּי אִם עַל יְדֵי גְּדוֹלֵי הַצַּדִּיקִים הַנַּ"ל שֶׁהֵם מוֹרִים לָנוּ דַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה בְּחִינַת בְּקִיאוּת בַּהֲלָכָה, וְהָעִקָּר עַל יְדֵי קְדֻשַּׁת שַׁבָּת שֶׁהוּא מְקוֹר הַשִֹּמְחָה, שֶׁאָז הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מִסְתַּכֵּל רַק עַל הַטּוֹב וְכוּ' כַּנַּ"ל:

ועיין לק"ה ערובי תחומין הלכה ו אות ג' – כִּי עִקַּר זֶה הַדֶּרֶךְ הַקֹּדֶשׁ שֶׁל אֲזַמְּרָה וְכוּ' הַנַּ"ל מֵאִיר בִּשְׁלֵמוּת בְּשַׁבַּת קֹדֶשׁ, כִּי אָז מִתְבַּטֵּל שְׁלִיטַת הַסִּטְרָא אָחֳרָא וְהַחִיצוֹנִים וְנִתְבַּטֵּל כָּל הָעַצְבוּת וְהַמָּרָה שְׁחוֹרָה, שֶׁהֵם בְּחִינַת תֻּקְפָּא דְּדִינָא, בִּבְחִינַת וְכָל שֻׁלְטָנֵי רֻגְזִין וּמָארֵי דְּדִינָא כֻּלְּהוּ עַרְקִין וְאִתְעַבְּרוּ מִנֵּהּ וְכוּ' וְכָל חירו אִשְׁתַּכַּח. כִּי אָז בְּשַׁבָּת נִתְעוֹרְרִין חֲסָדִים גְּדוֹלִים וְרַחֲמִים רַבִּים בְּלִי שִׁעוּר וְאָז נִתְגַּלִּין דַּרְכֵי ה' וַחֲסָדָיו הָאֲמִתִּיִּים וּמְאִירִין בְּכָל הָעוֹלָמוֹת אֲשֶׁר דַּרְכּוֹ יִתְבָּרַךְ הוּא לִבְלִי לְהִסְתַּכֵּל עַל הָרַע שֶׁל הָאָדָם רַק לְהַבִּיט וּלְהִסְתַּכֵּל עַל הַטּוֹב שֶׁבּוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, "אָוֶן אִם רָאִיתִי בְּלִבִּי לֹא יִשְׁמַע ה' אָכֵן שָׁמַע אֱלֹקִים וְכוּ'". וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב, לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה וְכוּ'. וּכְמוֹ שֶׁמְּבֹאָר בְּסִימָן יז בְּלִקּוּטֵי תִּנְיָנָא "דֶּרֶךְ ה' יִתְבָּרַךְ" וְכוּ') שֶׁמְּדַבֵּר שָׁם מִקְּדֻשַּׁת שַׁבָּת עַיֵּן שָׁם. וְעַל כֵּן אָז בְּשַׁבָּת מַתְחִילִין כָּל הַמִּצְוֹת שֶׁל יִשְרָאֵל לֵילֵךְ וּלְהִתְפָּאֵר לִפְנֵי ה' יִתְבָּרַךְ, כִּי נִתְבַּטֵּל מֵהֶם אֲחִיזַת הַקְּלִפּוֹת, שֶׁהֵם הָעַצְבוּת הַנֶּאֱחָזִין בְּרַגְלֵי הַמִּצְוָה וְאָז נִתְגַּלֶּה יִקְרַת קְדֻשַּׁת הַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁל הַמִּצְוֹת עַד שֶׁהוֹלְכִין וּמִתְפָּאֲרִין לִפְנֵי ה' יִתְבָּרַךְ וְעוֹשִין דֶּרֶךְ כְּבוּשָׁה לַכֹּל שֶׁיּוּכַל כָּל אָדָם לְהִתְקָרֵב לַה' יִתְבָּרַךְ וְעַל כֵּן אָז בְּשַׁבָּת מֵאִיר בִּשְׁלֵמוּת דֶּרֶךְ הַנַּ"ל שֶׁל אֲזַמְּרָה לֵאלֹקַי בְּעוֹדִי הַנַּ"ל מֵחֲמַת שֶׁאָז אֵין יְכוֹלִין הַסִּטְרָא אָחֳרָא וְהַקְּלִפּוֹת לְכַסּוֹת וּלְהַעֲלִים אֶת הַטּוֹב עַל יְדֵי רִבּוּי הָרַע וּלְהַפִּיל עַצְבוּת חַס וְשָׁלוֹם, כִּי אָז מֵאִיר רַק הַטּוֹב, שֶׁהֵם הַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁבַּמִּצְוֹת וְעַל יְדֵי זֶה הָרַע וְהָעַצְבוּת נוֹפֵל לְגַמְרֵי וְאָז אִתְּעַר זְמִירוֹת שִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת לַה' יִתְבָּרַךְ בִּבְחִינַת מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת, בְּחִינַת וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי מְשַׁבֵּחַ וְאוֹמֵר וְכו'. וכו' …

[נח] זוהר ח"ג דף רעג. ואין שטן ואין מזיק שליט ביומא דשבתא, ואפילו גיהנם לא שליט ולא אוקיד בשבת, ובגין דא (שם לה ג) לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת, ודא אש נוכראה, אלא אש דקרבנא אש דקדושה, ולית לארכאה בבציעא דלהון, דהא אתמר לעילא:

[נט] עיין זוהר חדש תיקונים דף קכז (במתוק מדבש) – אֲבָל בְּשַׁבַּת מַלְכְּתָא דְּשָׁלְטָא בֵּיהּ אִילָנָא דְּחַיֵּי אבל בשבת המלכה ששולט בה העץ החיים שבאצילות, וְלֹא עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע שבבי"ע השולט בימי החול.

[ס] עיין זוהר ויקהל דף רה. – וּבְהַאי לֵילְיָא אִית לוֹן רוּחָא אַחֲרָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה דְּנָחֲתָא לִבְנֵי קַדִּישִׁין רוחא דנשיב מעתיקא דְּכָל עַתִּיקִין וזה הרוח נושב ונמשך מזקן הזקנים שהוא א"א כנ"ל, וְנָחֲתָא לְגוֹ נְקוּדָּה תַּתָּאָה ויורד לתוך נקודה התחתונה שהיא המלכות לְמֵיהַב בָּהּ נַיְיחָא לְכלָּא לתת בה מנוחת השבת לכל ישראל, וְדָא אִתְפְּלִיג לְכָל סִטְרִין לְעֵילָּא וְתַתָּא ורוח הזה נחלק לכל הצדדים למעלה להמלכות ולמטה לבני ישראל, כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר שהמלכות אומרת שזה הרוח נחלק בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כנזכר לעיל.  …… כיון שזה הרוח של קדושת השבת שורה על העולם, כָּל רוּחִין בִּישִׁין וְכָל מְקַטְרְגִין בִּישִׁין אִסְתַּלָקוּ מֵעָלְמָא כל רוחות הרעות וכל המקטרגים הרעים מסתלקים מן העולם, וְלָא בָּעֵינַן לְצַלָּאָה עַל נְטוּרָא ואין אנו צריכים להתפלל על שמירה בברכת השכיבנו, בְּגִין דְּיִשְׂרָאֵל אִינּוּן נְטִירִין בְּהַהוּא רוּחָא לפי שישראל הם שמורים מכל בחי' דין ופחד בכח זה הרוח, וְסֻכַּת שָׁלוֹם שהיא השכינה פְּרִיסַת גַּדְפָהָא עֲלַיְיהוּ פורסת כנפיה עליהם, וְאִינּוּן נְטִירִין מִכּלָּא והם שמורים מכל פגע רע, לכן אין לומר קודם תפלת ערבית של ליל שבת והוא רחום, שהוא שמירה מהמזיקים, וכן אין לומר ושמור צאתנו ובואנו שבברכת השכיבנו, שהוא שמירה מדין העליון כשעולות נפשותינו בעת השינה לפקדון למלכות (ועי' בעטרת צבי, בהוספות דף ס"א, ועי' או"ח סי' רס"ז), כי אם מתפלל על שמירה שהשכינה תשמרהו, הוא פוגם בזה בכבוד השכינה השורה עמו ושומרת אותו בשבת.

עוד שם סוף עמוד א –ואמר עוד רבי יצחק כי יוֹמָא דְּשַבְּתָא חֶדְוָה אִיהוּ לְכלָּא ביום השבת יש שמחה בכל העולמות, וְכלָּא אִתְנְטָר לְעֵילָּא וְתַתָּא והכל נשמר למעלה ולמטה, כי ביום השבת אין שום דין מתעורר כלל למעלה, ואין החיצונים יכולים לשלוט למטה, (בד"ז הגי' וְכלָּא אִתְעֲטָר שפירושו שהכל מתעטר למעלה ולמטה), וּנְהוֹרָא תַּתָּאָה נַהֲרָא לְסַלְקָא לְעֵילָּא ואור התחתון שהוא המלכות מתעוררת ומאירה לעלות למעלה, בִּשְׁפִירוּ דְּעִטְרִין שַׁבְעִין חוּלָקִין יַתִּיר בעטרות יפות שהם שבעים חלקים יותר מבחול, וְסָבָא דְּכָל סָבִין אִתְעַר וזקן הזקנים שהוא א"א מתעורר להשפיע לה אלו העטרות.

כתב האריז"ל בשעה"כ דף עג ע"א, כי סוד אלו השבעים עטרות הם הארות המוחין ולבושיהם שהמלכות מקבלת ביום השבת, שהם ד' הויו"ת של עסמ"ב, וג' אהי"ה דיודי"ן ואלפי"ן וההי"ן שעם הכללות הם ע' אותיות, והם גי' תרפ"ז, ותוסיף עליהם שם י"ה וביחד הם כמספר שב"ת, וענין שם י"ה הוא, כי סוד שבת הוא ענין עליית זו"ן במקום או"א ואז גם הם בבחי' שם י"ה כמו או"א. וכתב שם עוד בע"ב וז"ל, כי המלכות הנקראת א"ל אדנ"י עתה נתוספה גם בה תוספת קדושה ונעשית אדנ"י במלוי שגי' תרע"א, ונקראת עתה א"ל אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד, והם גי' שב"ת, לרמוז שעתה היא קדושה העיקרית של יום שבת ממש.

[סא] עיין זוהר יתרו פט. – תָּאנָא בְּהַאי יוֹמָא כָּל נִשְׁמָתֵיהוֹן דְּצַדִּיקַיָּיא למדנו שביום השבת כל נשמות הצדיקים שהם נחים בג"ע העליון שבעולם הבריאה ששם מדור הנשמות, כולן מִתְעַדְּנִין בְּתַפְנוּקֵי עַתִּיקָא קַדִּישָׁא סְתִימָא דְּכָל סְתִימִין מתעדנות שם בתענוגים של עתיקא קדישא שהוא פרצוף הסתום מכל הסתומים (כי הוא סתום ומלובש תוך או"א שהם סתומים ומלובשים תוך זו"ן) המאיר אליהן באור של עונג השבת, וְרוּחָא חֲדָא מֵעִנּוּגָא דְּהַהוּא עַתִּיקָא קַדִּישָׁא ורוח אחד שנמשך מעונג של עתיקא קדישא לגן עדן העליון שהוא הנשמה יתירה, מִתְפַּשְׁטָא בְּכֻלְּהוּ עָלְמִין מתפשט בכל העולמות בי"ע, וְסָלְקָא וְנָחֲתָא וּמִתְפַּשְּׁטָא לְכֻלְּהוּ בְּנֵי קַדִּישִׁין ועולה ויורד בסוד רצוא ושוב ומתפשט לכל בני ישראל הקדושים, לְכֻלְּהוּ נְטוּרֵי אוֹרַיְיתָא לכל שומרי התורה, וְנַיְיחִין בְּנַיְיחָא שְׁלִים ונחים עי"ז במנוחה שלימה, וּמִתְנְשֵׁי מִכֻּלְּהוּ כָּל רוּגְזִין ונשכחים מכל אחד מהם כל מיני כעס, כָּל דִּינִין כל מיני התגברות הדינים של עצב חולי ומיתה.

[סב] עיין דעת ותבונה לרבי יוסף חיים שמבאר דברי האריז"ל בכוונות שבת ומבואר שעכ"פ במנחה של שבת מאיר אריך מז"א ונמשך רחמים גדולים עי"ש – וז"ל שם בפרק א' (דף כ. טור ב')- גם צריך עוד להודיעך בענין הכונה של יכירו בניך וידעו כי מאתך היא מנוחתם, שכתב מוה"ר זלה"ה בספר הכונות במנחת שבת. וז"ל, והנה ישראל בצאתם ממצרים אמרו היש ה' בקרבנו אם אין, וביארו באדרא נשא כי רצו לידע ולהכיר את השפעתם מהיכן היתה נמשכת להם אם מז"א הנקרא הוי"ה או מן א"א הנקרא אין, ואמר כי עתה בודאי יכירו בניך שהם ישראל וידעו כי מאתך היא מנוחתם. ומלת מאתך היא מאת ך' והוא הכתר משם נמשך להם מנוחתם עתה בשעה זו. עכ"ל ז"ל. ע"ש. הנה גם בזה אין הכונה שיש באיזה עת השפעה והמשכת שפע שלא על ידי ז"א, כי זה לא יתכן כלל, כי באמת הנהגת העולם היא על ידי ז"א בכל עת וזמן ואפילו במנחת שבת, אך הכונה כי עתה במנחת שבת עולה ז"א במקום גבוה והוא במקום א"א, שלכן עתה נקרא הז"א אחד כמו א"א, בסוד אתה אחד ושמך אחד, ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ, וכנז' בספר הכונות, על כן נמצא אמת נשפעים עתה מן א"א, אך הנה הוא גם כן על ידי ז"א, כי הם מקבלים הארה ממנו דהיינו מז"א שעלה עד שם וכל הדינין אתכפיין, ומתגלה הרצון ונעשה כמו א"א וממנו הם מקבלים, כי כל ההנהגה והמשכת השפע הוא בידו כידוע והבן היטב:‏

[סג] עיין תורה קיט – הַנִּכְנָס לְבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה בְּשַׁבָּת אוֹמֵר: יְכוֹלָה הִיא שֶׁתְּרַחֵם (שַׁבָּת יב). כִּי כְּשֶׁאָדָם צָרִיךְ לְרַחֲמִים, הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שׁוֹלֵחַ לוֹ רַחֲמָנוּת, שֶׁהוּא יְרַחֵם עַל אַחֵר, וְעַל יְדֵי זֶה מְרַחֲמִין עָלָיו. כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שַׁבָּת קנא:): 'כָּל הַמְרַחֵם עַל הַבְּרִיּוֹת מְרַחֲמִין עָלָיו', וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב (דְּבָרִים י"ג): "וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחֲמֶיךָ. וּמִדַּת הָרַחֲמָנוּת תָּלוּי בְּדַעַת, מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ דֵּעָה יֵשׁ לוֹ רַחֲמָנוּת. כִּי כַּעַס שֶׁהִיא הֶפֶךְ הָרַחֲמָנוּת, הוּא מֵחֲמַת כְּסִילוּת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (קֹהֶלֶת ז): "כַּעַס בְּחֵיק כְּסִילִים יָנוּחַ". וְעַל כֵּן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בְּרָכוֹת לג): 'כָּל מִי שֶׁאֵין בּוֹ דֵּעָה אָסוּר לְרַחֵם עָלָיו', כִּי אִם אֵין בּוֹ דֵּעָה אֵין בּוֹ רַחֲמָנוּת, כִּי כַּעַס בְּחֵיק כְּסִילִים יָנוּחַ. עַל כֵּן אָסוּר לְרַחֵם עָלָיו, כִּי 'כָּל הַמְרַחֵם מְרַחֲמִין עָלָיו' כַּנַּ"ל, אֲבָל אִם אֵין בּוֹ רַחֲמָנוּת אָסוּר לְרַחֵם עָלָיו. נִמְצָא זֶה הַחוֹלֶה שֶׁצָּרִיךְ לְרַחֲמִים, צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה לוֹ רַחֲמִים עַל אֲחֵרִים, וְזֶה תָּלוּי בְּדַעַת כַּנַּ"ל. וְשַׁבָּת הִיא בְּחִינוֹת דַּעַת, כִּי כָּל יְמוֹת הַחֹל כְּתִיב (בְּמִדְבַּר י"א): "שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ" בִּשְׁטוּתָא, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר (בְּשַׁלַּח דַּף ס"ג), אֲבָל בְּשַׁבָּת נִמְשָׁךְ הַדַּעַת לְכָל אֶחָד. וְזֶה שֶׁאוֹמְרִין הַמְבַקְּרִים לְהַחוֹלֶה, יְכוֹלָה הִיא שֶׁתְּרַחֵם, הַיְנוּ שֶׁהַשַּׁבָּת שֶׁהוּא בְּחִינוֹת דַּעַת, יְכוֹלָה שֶׁתְּרַחֵם, לְשׁוֹן נוֹכֵחַ, הַיְנוּ שֶׁתְּרַחֵם אַתָּה, שֶׁיִּהְיֶה לְךָ רַחֲמִים עַל אֲחֵרִים, עַל יְדֵי הַדַּעַת שֶׁיֵּשׁ לְךָ מִבְּחִינוֹת שַׁבָּת. וְכֵיוָן שֶׁיִּהְיֶה לְךָ רַחֲמִים בְּוַדַּאי יְרַחֲמוּ עָלֶיךָ מִן הַשָּׁמַיִם, כִּי כָּל הַמְרַחֵם וְכוּ' כַּנַּ"ל:

[סד] צ"ע אם עינא חד דרחמי הכוונה שלא רואים רע כלל כי ההסתכלות מצד שרש א"כ לא שייך כלל כעס ואילו כאן מדבר מהשגחה רק על מי שראוי וא"כ זה לא רק חד עינא. מאידך כיון שחד עינא נקרא השגחה והסתכלות יש חילוק בין ראוי ללא ראוי, ובפרט שהרי מבואר בתורה קה הקושי לזכות להשגחה כזו, אמנם ממה שמבואר בסוגיית מה תצעק אלי שהיא השגחה גם על מי שלא ראוי כגון שעובד ע"ז כמשאחז"ל שם אלו ואלו עע"ז, נראה שהמניעות על ההשגחה הזו הן בעצמן שוות במעלתן על פגם הע"ז וכגון שם שזכו ע"י מסירות נפש ובזה ביטלו את הקטרוג על ע"ז. ואולי הכי נמי כאן אמנם מי שלא ראוי ממש עד שיכול גרום כעס לא יזכה לזה אבל מי שמשתדל אזי ע"י שמתגבר בשמחה על אף כל המניעות שיש על זה, בתוספת סגולת יום השבת בעצמו, זה מבטל את הקטרוג שיש עליו שאינו צדיק גמור הראוי להנהגה כזו.

[סה] אע"פ שבהנהגת הרחמים גדולים לא שייך כעס, נ"ל כיון שבשבת מאיר אריך רק ברצוא ושוב כמבואר בזוהר יתרו פט. הנ"ל לכן שייך גם כעס עכ"פ ברצוא ושוב. ומסתמא רק על מי שממש לא ראוי. וצ"ע.

[סו] אבל בחול היא הנהגת הרחמים סתם שמודד מדה כנגד מדה, שגם זה רחמים כאב המחנך את בנו וכדי שנקבל שכר בלא בושה. וגם בזה יש השגחה וטבע שמי שפונה מהקב"ה גם הקב"ה פונה ממנו וכמבואר בתורה קח וכן מבואר בתורה עו החילוק בין מי שבטחונו רק בה' למי שבטחונו גם בדברים אחרים.

[סז] עיין לק"ה שבת ז' אות מ"ה שבשבת מתבטלים כל הדינים ואזי מסתכל הקב"ה רק על הטוב עי"ש. ועיין שיחות הר"ן אות קנה ואולי כיוון בזה לחזק את מוהרנ"ת שנפל לעצבות על זה שאינו שמח עי"ש.

[סח] במדבר כג (כא) לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל יְדֹוָד אֱלֹהָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ:

[סט] עיין ילקוט [שמעוני פרשת בלק רמז תשסח] ובתנא דבי אליהו [*רבה] פ"א

[ע] ילקוט שמעוני בלק תשסח – לא הביט און ביעקב – אמר בלעם: אינו מסתכל בעבירות שבידם אלא במצות שלהם. אמר ליה: לכה נא ארה לי פרדס שאין לו שומר הגנב יכול להזיקו, או אם ישן לו השומר הגנב נכנס, ואלו ישראל: הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל והיאך אני יכול להזיקן?! ה' אלהיו עמו – א"ל בלק: אם אין אתה יכול ליגע בהן מפני משה משמשן, ראה זה שעומד אחריו מה יהיה? א"ל: אף הוא קשה כמותו. ותרועת מלך בו – תוקע ומריע ומפיל החומה. אל מוציאו ממצרים – אמרת לי: הנה עם יצא ממצרים, אינו כן הוא בעצמו הוציאן. כתועפות ראם לו – כך הוא מדתו, חטאו קימעא מורידן כעוף, שנאמר: אפרים כעוף יתעופף. זכו למעלן, מעלן ומרוממן כעוף, שנאמר: מי אלה כעב תעופינה.

תנא דבי אליהו רבה פ"א – ברוך המקום ברוך הוא שמכיר בראש מה שיהיה בסוף ומגיד מראשית אחרית מקדם אשר נעשה ויודע מה שנעשה ומה שעתיד לעשות וצופה לטובה ואינו צופה לרעה עשיר ושמח בחלקו ובחכמתו ובתבונתו ברא עולמו והכינו ואח"כ ברא בו אדם והשליכו לפניו והיה מדקדק עד סוף כל הדורות וצפה שתולדותיו מקציפות. אמר אם אני משמר לו חובות הראשונים אין העולם עומד. עלי להעביר ראשונות וכך עשה. ומנין תדע לך שהוא כך כשהיו ישראל במדבר סרחו במעשיהם עמד להעביר את כל אשר עשו שנאמר ויעבור ה' על פניו ויקרא (שמות לד) אל תקרי ויעבור אלא ויעביר מלמד שהעביר כל רעתם מנגד פניו. תדע לך שהוא כך מרדכי בשעה שדברה עמו אסתר שלא כהוגן קצף עליה ואלו הן הדברים שדברה שלא כהוגן שאמרה ואני לא נקראתי לבא אל המלך וגו' השיב לה כי אם החרש תחרישי וגו' וכשחזרה ודברה עמו כהוגן הודה לדבריה ואלו הן הדברים שדברה לו כהוגן לך כנוס את כל היהודים העביר כל דבריה שנאמר ויעבור מרדכי (אסתר ה) ואומר מי אל כמוך נושא עון ועובר על פשע (מיכה ז):

גלמי ראו עיניך וגו' (תהילים קלט) מה תלמוד לומר עתיד הקב"ה לישב בבית המדרש הגדול שלו וצדיקים יושבים לפניו ואומר להם בני דור פלוני כך עשה תורה וכך עשיתי עמו צדקה ואדם פלוני כך עשה תורה וכך עשיתי עמו צדקה אבל איני זוכר עונותיו ואינן עולין על לבי שנאמר אל תזכרו ראשונות וגו' (ישעיה מג) ואומר ולא תזכרנה הראשונות וגו' (שם סה). ימים יוצרו ולא אחד בהם (תהילים קלט) זה יום השבת לישראל כיצד אדם עושה מלאכה כל ששה ונח בשביעי נתרצה עם בניו ועם בני ביתו שוב אדם עושה מלאכה בפני אויביו כל ששה ימים ונח בשביעי שוכח כל צער שהיה לו כך הוא מדתו של אדם יום טובה משכח יום רעה. יום רעה משכח יום טובה. אמר להם הקב"ה לישראל לא כתבתי לכם בתורתי לא ימוש ספר התורה הזה מפיך (יהושע א) אע"פ שאתם עושים מלאכה כל ששה ימים שבת יעשה כולו תורה. מכאן אמרו ישכים אדם וישנה בשבת וילך לבית הכנסת ולבית המדרש. ויקרא בתורה וישנה בנביאים ואח"כ ילך לביתו ויאכל וישתה לקיים מה שנאמר לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך (קהלת ט) לפי שאין לו מנוחה להקב"ה אלא עם עושי תורה בלבד לפי שנאמר ואת כל אלה ידי עשתה וגו' ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי (ישעיה סו). מכאן אמרו שיקרא אדם שיהא תפוס בידו כדי שלא תשיגנו בושה וכלימה בשעה שאומרים לו עמוד וערוך מקרא שקרית וערוך משנה ששנית וכך הוא מפורש בקבלה על ידי דוד מלך ישראל ה' בוקר תשמע קולי וגו' (תהילים ה):

[עא] אין הכוונה שאסור לראות רע כלל אלא דייקא להביט לרעה אסור, אלא אם רואה רע ילמד זכות ויוכיח את החבירו ורק אם יכול באופן שיהיו דבריו נשמעים. ואם לא אזי יקיים והלכת בדרכיו ויעשה עצמו כלא רואה.

[עב] צ"ע כי בלק"ה מבואר שרק בשבת דרך ה' שלא להביט על הרע, וא"כ מה הלימוד מזה לאדם שתמיד אסור להסתכל על חברו לרעה. אבל באמת גם בחול את אשר יאהב ה' יוכיח וכל ההסתכלות של הקב"ה היא תמיד מתוך אהבה ורצון להטיב כי ישראל וקב"ה אחד, וכך גם אנו צריכים להסתכל על כל אחד מישראל כי כל ישראל גוף אחד וקומה אחת והפוגע בחבירו כפוגע בעצמו וכמבואר בירושלמי נדרים על מצוות לא תקום ולא תטור שלא יעלה על הדעת שידו האחת של אדם שפגעה בידו השניה, תחזיר לה.

[עג] עיין פתחי שערים (לרבי יצחק חבר) נתיב עולם התיקון פתח יח (עמ' עד במהדו' ישנה) והוא סדר הזמן שמסור להם כמ"ש, אשר תקראו אותם במועדם, והוא מ"ש, מקדש ישראל והזמנים, ואמרו שבת קדישא וקיימא, אבל מועדים קדושתם תלוי ביד בית דין. והוא סוד עמוק מאד, כי שבת הוא מסוד שבת בראשית שקדושתו תלוי ביד המאציל ב"ה, שהוא סוד התיקון שהוכן בתחלה להיות כל ו' ימי המעשה שהם מסוד ו"ק של התוהו שבהם כל מע"ב יהיו שובתים ונוחים ביום השבת שהוא ענין עליית שם ב"ן לשם ס"ג, שאף שעיקר הארת שם ס"ג הוא באלף השביעי יום שכולו שבת שאז יהיה גמר התיקון ולא יהיה עוד רע כלל, מ"מ בפרטות נעשה ענין זה בכל שבוע ושבוע מו' אלפים שנים, שכל הו' ימים פועלים המלכים של ו"ק עניינם בסוד הקלקול והתיקון, וע"י ישרים שבדור מתקנים הפרטים של הו"ק הנוגע לאותו השבוע להיות נתקן ומוכן לשלמות עוה"ב, והוא סוד השבת שאז עולה הנוקבא מגלותא והיא יציאתה מאתלטיא להיות עטרת בראש בעלה:

וכמו שבעוה"ב באלף השביעי אז יתבטל הבחירה והעבודה והוא זמן קיבול שכר ואינו תלוי בתחתונים, כמו כן שבת של כל ימי השבוע תיקונו הוכן בתחלה בימי בראשית שמאיר בו בחינת ניצוץ מהארת אלף השביעי, והוא סוד מ"ש ששבת הוא מעין עוה"ב והוא זמן העונג, וקראת לשבת ענג. ולכן הוא תלוי בהקב"ה. ולא כמו המועדות שתלוי בב"ד. עי"ש

[עד] עיין תורה מח ותתפלל חנה על ה', על ה' דייקא, עיין זוהר אחרי מות עט: הפירוש שזכתה בתפלתה לעורר רחמים גדולים שהם באריך אנפין שהוא כתר דזעיר שבבינה שהיא מעל ה' שהוא זעיר אנפין.

[עה] עיין לעיל תורה טז ביאור המדרש ושער הכוונות לפסוק בשיר השירים "בעטרה שעיטרה לו אמו", שהכוונה שכנסת ישראל עלתה למדרגה של אשת חיל עטרת בעלה לבחי' בינה אמא עילאה בבחי' מעל הקב"ה, כמו שיהיה לעתיד לבוא ששם ב"ן יעלה לשם ס"ג.

[עו] עיין תורה קצא – דַּע שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיֵּשֵׁב אֶחָד אֵצֶל חֲבֵרוֹ בְּמָקוֹם אֶחָד בְּגַן עֵדֶן, וְלָזֶה יִהְיוּ כָּל הַתַּעֲנוּגִים וְהַשַּׁעֲשׁוּעִים וְכָל הַשַּׁ"י עוֹלָמוֹת, וַחֲבֵרוֹ לֹא יַרְגִּישׁ כְּלוּם וְלֹא יִהְיֶה לוֹ שׁוּם תַּעֲנוּג,….

….. נִמְצָא שֶׁעִקַּר גְּדֻלּוֹת הַמֶּלֶךְ וְתַעֲנוּגוֹ וּמֶמְשַׁלְתּוֹ הוּא רַק בַּלֵּב, שֶׁיּוֹדֵעַ בְּלִבּוֹ שֶׁהוּא מֶלֶךְ עַל כָּל הַמְּדִינוֹת הָאֵלֶּה וּמוֹשֵׁל בְּכֻלָּם כִּרְצוֹן לִבּוֹ וְחֶפְצוֹ, וּמֵעַתָּה תָּבִין מֵעַצְמְךָ, שֶׁלָּזֶה אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה לוֹ כָּל הַשַּׁ"י עוֹלָמוֹת בְּלִבּוֹ כִּי הַלֵּב יָכוֹל לִתְפֹּס בִּמְקוֹמוֹ עַד אֵין חֵקֶר וְאֵין מִסְפָּר כַּנַּ"ל, וְיִהְיֶה לוֹ כָּל הַתַּעֲנוּגִים וְהַשַּׁעֲשׁוּעִים, וַחֲבֵרוֹ אַף עַל פִּי שֶׁיּוֹשֵׁב אֶצְלוֹ לֹא יַרְגִּישׁ כְּלוּם כִּי לִבּוֹ חָסֵר מִכָּל זֶה, מִכָּל הַטּוֹבוֹת וְהַשַּׁעֲשׁוּעִים שֶׁיֵּשׁ לַחֲבֵרוֹ הַצַּדִּיק בְּתוֹךְ לִבּוֹ, אַשְׁרֵי לוֹ, כִּי עִקַּר הַרְגָּשַׁת תַּעֲנוּג וְשַׁעֲשוּעַ עוֹלָם הַבָּא וְכָל הַשַּׁ"י עוֹלָמוֹת הַכֹּל הוּא בַּלֵּב כַּנַּ"ל:

[עז] עיין לק"ה מילה ה' כד. ועיין זוהר פקודי רכה: מה היא השגחה

[עח] עיין ספר הברית ח"א מאמר ב' פ"א. ועיין לעיל תורה לא בלשון מוהרנ"ת ד"ה ושלימות כל הדברים – כי כל השפע והברכות באים על ידי הגלגלים, כי על ידם מנהיג הקדוש ברוך הוא העולם כידוע. ועיין לק"ה ברכת הראיה ושאר ברכות פרטיות ד' יא. ועיין רמב"ן דברים יח ט'. ועיין גמ' שבת קכט: שוטנשטין שם. ועיין מתיבתא ילקוט ביאורים נדה טז: (עמ' רלח) בשם אמת ליעקב (תענית כה. ד"ה רבי אליעזר) שתחילה הקב"ה קובע מה יהיה ואח"כ המלאך הממונה על ההריון עושה שלפי זה יוולד במזל המורה לזה.  נמצא שהמזל רק מעלים בטבע והחוקיות את קביעת הקב"ה. ועיין שבת קט. מי שנולד במזל צדק וכו' ועי"ש שיש שנולד במזל להיות גנב.

[עט] עיין זוהר פקודי רכה:  –ומתרץ אֶלָּא רָזָא הָכָא אלא יש בדבר זה סוד, והיינו תָּא חֲזֵי כָּל אִינּוּן בְּרִיָין דְּעָלְמָא בא וראה כל הבריות שבעולם, שהם הבהמות והחיות טהורות וטמאות, וכן כל האנשים שבעולם, כֻּלְּהוּ אִשְׁתְּמוֹדְעָאן לְעֵילָּא בֵּין לְסִטְרָא דָּא וּבֵין לְסִטְרָא דָּא כולם הם נודעים למעלה בין לצד הקדושה ובין לצד הטומאה, אִינּוּן דִּלְסִטְרָא דִּקְדוּשָּׁה אִשְׁתְּמוֹדְעָאן לְעֵילָּא לְגַבֵּיהּ אלו שלצד הקדושה ניכרים למעלה אליו יתברך, וְאַשְׁגָּחוּתָא דִּילֵיהּ תָּדִיר עֲלַיְיהוּ וההשגחה שלו תמיד עליהם לשומרם מאחיזת החיצונים, וְאִינּוּן דִּלְסִטְרָא מְסָאֲבָא אִשְׁתְּמוֹדְעָאן לְגַבֵּיהּ ואלו שלצד הטומאה ניכרים אל צד הטומאה, וְאַשְׁגָּחוּתָא דִּילֵיהּ תָּדִיר עֲלַיְיהוּ וההשגחה שלו תמיד עליהם, וּבַאֲתַר דְּשָׁלְטָא הַהִיא אַשְׁגָּחוּתָא דְּסִטְרָא דִּקְדוּשָּׁה ובמקום ששולטת אותה ההשגחה מצד הקדושה, ור"ל אלו שהם בצד הקדושה, והקב"ה שומרם מאחיזת החיצונים כנ"ל, לָא אַשְׁגַּח עֲלֵיהּ סִטְרָא אַחֲרָא אין הסטרא אחרא משגיח עליו, וְלָא יִקְרַב לְגַבֵּיהּ לְעָלְמִין ולא יקרב אליו לעולם, וְלָא יָכִיל לְדַחְיָיא לֵיהּ מֵאַתְרֵיהּ בְּכלָּא בְּכָל מַה דְּאִיהוּ עָבֵיד ואינו יכול לדחותו ממקומו בשום דבר בכל מה שהוא עושה, לפי שיש לו שמירה עליונה, וְעַל דָּא ועל זה כתוב עֵינֵי יהו"ה אֶל צַדִּיקִים וְגוֹ' לשמרם בקדושתם, בְּגִין דָּא סִטְרָא אַחֲרָא לָא יָכִיל לְשַׁלְּטָאָה עֲלֵיהּ בשביל זה אין הסטרא אחרא יכול לשלוט עליו, אבל הרשעים מבחירתם ורצונם הרע נדחים מהקדושה, ואמר רבי אלעזר וְהַשְׁתָּא סִיַּיעְתָּא דִּשְׁמַיָּא הָכָא ועתה יש כאן סייעתא דשמיא, שאנחנו כולנו נמצאים כאן, וְכָל אַשְׁגָּחוּתָא טָבָא דִּלְעֵילָּא הָכָא וכל ההשגחה הטובה של מעלה היא כאן, וְכָל סִטְרָא אַחֲרָא וְכָל מִלָּה בִּישָׁא לָא יָכִיל לְשַׁלְּטָאָה עֲלַיְיכוּ וכל הסטרא אחרא וכל דבר רע אינו יכול לשלוט עליכם, הרי מש"כ עיני ה' אל צדיקים, הכונה שהקב"ה משגיח עליהם שהסטרא אחרא לא ישלוט בהם.

אָמַר רַבִּי אַבָּא לרבי אלעזר, הָא אוֹלִיפְנָא הרי למדנו, דִּבְכָל אֲתַר דְּסִטְרָא דִּקְדוּשָּׁה שַׁרְיָא עֲלוֹי שבכל מקום שצד הקדושה שורה עליו, אַף עַל גַּב דְּקָיְימָא בְּחוּשְׁבָּנָא אף על פי שעומד בחשבון, בִּרְכָתָא לָא אִתְמְנַּע מִתַּמָּן אין הברכה נמנעת משם, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר לרבי אבא וַדַּאי הָכִי הוּא ודאי כך הוא כדבריך. 

[פ] עיין תרגום זוהר חקת קפג: – אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, כָּאן אֲנִי רוֹצֶה לְגַלּוֹת דָּבָר. בֹּא וּרְאֵה, כָּל מִי שֶׁיּוֹדֵעַ לְסַדֵּר מַעֲשֵׂה כָּרָאוּי, וּלְסַדֵּר דִּבּוּרִים כָּרָאוּי, הֲרֵי וַדַּאי שֶׁמְּעוֹרְרִים אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַמְּשִׁיךְ דְּבָרִים עֶלְיוֹנִים יְשָׁרִים. וְאִם לֹא, אֵינוֹ מִתְרַצֶה אֲלֵיהֶם. וְאִם כֵּן, הֲרֵי כָּל הָעוֹלָם יוֹדְעִים לְסַדֵּר מַעֲשֵׂה וּלְסַדֵּר דִּבּוּרִים, מַהוּ הַחֲשִׁיבוּת שֶׁלָּהֶם, שֶׁל הַצַדִּיקִים, הַיּוֹדְעִים שֹׁרֶשׁ הַדִּבּוּר וְהַמַּעֲשֶׂה, וְיוֹדְעִים לְכַוֵּן הַלֵּב וְהָרָצוֹן יוֹתֵר מֵאֵלּוּ הָאֲחֵרִים שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים כָּל כָּךְ. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא אֵלּוּ שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים שֹׁרֶשׁ הַמַּעֲשֶׂה כָּל כָּךְ, אֶלָּא רַק סִדּוּר בִּלְבָד וְלֹא יוֹתֵר, מוֹשְׁכִים עֲלֵיהֶם מְשִׁיכָה שֶׁלְּאַחַר כְּתֵפָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁאֵין תְּפִלָּתָם פּוֹרַחַת בָּאֲוִיר, הַנִּקְרָא הַשְׁגָּחָה. כְּלוֹמָר, שֶׁזּוֹ הִיא הַשְׁגָּחָה שֶׁל פָּנִים, וְהֵם אֵינָם רְאוּיִם אֶלָּא לִבְחִינָת מֵאֲחוֹרֵי כְּתֵפַיִם. וְאֵלּוּ הַיּוֹדְעִים וּמְכַוְּנִים הַלֵּב וְהָרָצוֹן, מוֹצִיאִים בְּרָכוֹת מִמָּקוֹם הַמַּחֲשָׁבָה, שֶׁהִיא חָכְמָה, וְיוֹצְאִים בְּכָל הַגְּזָעִים וְהַשָּׁרָשִׁים שֶׁל הַמַּדְרֵגוֹת בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה כָּרָאוּי, עַד שֶׁמִּתְבָּרְכִים הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים וְהַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ הָעֶלְיוֹן מִתְבָּרֵךְ עַל יְדֵיהֶם. אַשְׁרֵי חֶלְקָם, כִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קָרוֹב אֲלֵיהֶם וּמְזוּמָן כְּנֶגְדָם, וּבְשָׁעָה שֶׁקּוֹרְאִים אֵלָיו הוּא מוּכָן אֲלֵיהֶם, וּבְשָׁעָה שֶׁהֵם בְּצָרָה, הוּא אֶצְלָם, הוּא מְכַבְּדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא. זֶ"שׁ כִּי בִי חָשַׁק וַאֲפַלְּטֵהוּ אֲשַׂגְּבֵהוּ כִּי יָדַע שְׁמִי.

[פא] עיין רמב"ן ויקרא כו יא מה לרופא בבית עושי רצון השם.

[פב] עיין נוסח הכת"י של תורה יג שבסוף הספר ד"ה ע"י שהיה רוב העולם טוב עי"ז היה טוב לצדיקים, משמע רק לצדיקים.

[פג] עיין רמב"ם פרוש המשניות פסחים פ"ד כשם שרעב מחייב לאכול כן החולי מחייב רפואת רופא (עיין מכתב מאליהו ח"ג עמ' 172) ועיין ט"ז יו"ד סימן שלו סעיף א' שמתרץ הא דרפואה רשות ומצוה.

[פד] עיין פתחי שערים נתיב אורות דנקודים סוף פתח טו ובפתח ה'  עיי"ש נ"ל כוונתו קצת שונה ממה שכתבנו שעורף הוא הנהגת טבע, ואילו הפתחי שערים אומר שעורף הוא סילוק גמור של השגחה, ואילו בהשגחה עצמה יש שתי בחי' השגחה ממש והשגחה כללית, ונ"ל כוונתו כמו שיש הסתכלות עם כוונה ויש לפעמים שמסתכל על איזה דבר אבל במחשבתו הוא במקום אחר, ואזי היא רק השגחה כללית כמו על אומות העולם שמשפיע אבל בלא מאור פנים, ולפי רבנו נ"ל גם כשפונה עורף משגיח בדרך נעלמת בהשגחה כללית. (ואולי כל החילוק הוא רק בדרך ההסבר ולא בעצם העניין וצ"ע.)

[פה] עיין פתחי שערים (לרבי יצחק חבר) נתיב אורות דנקודים – סוף פתח טו – ולפי שעיקר האור הנמשך לנקודים הוא מעינים דא"ק, שהעינים הולכים תמיד לפנים, והוא ההשגחה ברצון. והיינו, שהנקודים לפי מצבם שמוציאים כל הקלקולים. וכן הנבראים התחתונים כשהם מקולקלים ע"י הסט"א המתגבר בהם. מ"מ, נמשך להם קיום וחיים ברצונו ית' להשפיע להם אע"פ שאין כדאים לכך ע"פ עומק מדה"ד, אלא הוא למען חסדו ורצונו ית', וזה נקרא הארת פנים:

וכן הוא סוד הנהגת או"ה עובדי כוכבים ומזלות אע"פ שמקלקלים מעשיהם. ואם היה ההארה עיקרית נמשכת להם ע"י הסתרת פנים העליונים אלא מבחינת אחוריים, לא היו מתקיימים כלל. לכן עיקר ההארה שלהם הוא בהשגחה כלליות לקיום העולם בהנהגת הטבע, הנמשך קצת מאור פניו. רק שאינו ברצון ושמחה, סוד הארת המצח שהוא בסוד כשהעולם בתיקון אלא מבחינת עינים, השגחה לקיום לבד. ולכן עיקר עמידתם בצד פנים דא"ק, רק שבמקרה נמשך להם הארה גם מאחוריים, שהרי גם בעת שהנבראים בקלקול, וכן הנהגת הטבע, יש בהם חילוק זמן פעם לחסד פעם לשבט כפי עומק מחשבתו ית' בשביל התיקון המעותד ע"י, שהוא סוד שינוי הנהגת או"ה עובדי כוכבים ומזלות ע"פ המזל, לצורך הנהגת ישראל כמ"ש, החרבתי ערים נשמו פינותם, אמרתי אך תיראו אותי תקחו מוסר וגו'. וכן כמה דרכים עמוקים בענינים אלו. והבן מאוד מאוד: