תקציר: ממורינו רבי נתן מברסלב ( – מוהרנ"ת) עלינו ללמוד הרבה מאוד דברים. אחד מהם הוא את שוויו של כל רגע בחיים לעבודת השם

בהתקרב יום הסתלקותו של רבי נתן – הרבי הגדול ל'הלכות תלמיד' – הבה נשים לב לנקודה עצומה ונשגבה אותה מציינים תלמידיו הקדושים על שעותיו האחרונות עלי אדמות, וממנו ניקח להתעורר ולהתחדש ולהתחזק ביום הגדול הזה המסוגל לדבקות בדרכיו הקדושים.

וכך כותב תלמידו הגדול רבי נחמן מטולטשין על רבו רבי נתן זצוק"ל:

"כי זאת ראינו עין בעין, שמוחו היה דבוק בהתורה עד הרגע [האחרון] של הסתלקותו, וראינו בעינינו שקיים מאמר חז"ל 'זאת התורה אדם כי ימות באוהל', שחייב אדם לעסוק בתורה עד יום מותו. כי עוד כמעט ברגע האחרונה של הסתלקותו שמענו ממנו חידושי תורה, אך לא היה בכוחו לכתוב עוד, ואפילו לדבר כל מה שהיה במוחו לא היה באפשר” (ליקוטי הלכות,ראש חודש ו,נה). עד נשימתו האחרונה הגה רבי נתן בתורה הקדושה וחידש בה כמעיין המתגבר, וכפי שממשיך לספר שם שכשעה לפני הסתלקותו, אחר שגילה תורה נפלאה מעניו הנרות דקדושה התבטא ואמר: "יש לי עתה בזה תילי תילין של הלכות אך אין לי כח לדבר יותר"…

זאת היתה מסכת חייו, דבקות מופלאה בתורה ועבודת ה' ללא הרף בהתמדה מופלאה ועצומה. במכתבו האחרון אותו כתב ימים ספורים לפני הסתלקותו הוא מזהיר לתלמידו חביבו שישתדל לתקן מיד את ה'זייגעריל' [ – שעון] ושיבלה זמן לעמוד על האומן המתקן שיתקנו מיד, "כי ידעתם כמה מוכרח לי הזייגיר [ – השעון] בכל שעה". וכל כך למה? – מפני שבגודל התמדתו היה כל רגע יקר בעיניו, "וגם אחז תמיד את המורה שעות לנגד עינו, והיה שומר את כל שעותיו ורגעיו בכל מיני שמירה. כי גם בעת נסיעתו וישיבתו על העגלה הרבה ללמוד ולהתפלל ולצעוק להשם יתברך בכלות הנפש ממש, ושום דבר בעולם לא בלבל את דעתו לבטלו מעבודתו אפילו כרגע" (כוכבי אור, אנשי מוהר"ן, טז).

מהיכן צמחה התמדה שכזו, ואיך יכולים אנו לנגוע גם כן בקצות הנהגתו להתלמד להתמיד בתורה ועבודת ה' ולא לבלות ימינו לריק?!

רבי נתן בעצמו סיפר על כך: "קודם שנתקרבתי לרבנו כמעט הייתי רחוק מלימוד, משום שרציתי להיות מן המתמידים, וכיון שבאתי לבית המדרש ונזדמן לי איזה מניעה, שלא הייתי יכול תיכף ללמוד כרצוני, למדתי אך מעט. וכשהיה לי כן פעם ופעמים ושלש, כבר התייאשתי מללמוד ביום זה, ודחיתי את ההתמדה ליום שני. וכן אירע לי ביום שני באופנים אחרים, וכן ביום שלישי, עד שנפלתי לייאוש, ונעשיתי בטלן גמור. אמנם, כשנתקרבתי לרבינו, אמר לי אודות זה: 'אביסל איז אויך גוט' – גם המעט הוא טוב. כשבאתי אחר כך לבית המדרש וראיתי שאינני יכול ללמוד הרבה כי אם מעט, ונזכרתי בדבריו שגם המעט הוא טוב למדתי מעט, אחר כך אמרתי לעצמי אלמד עוד מעט ולמדתי עוד מעט, ועם מעט ועוד מעט נעשיתי מתמיד" (אבני"ה ברזל, סה).

יש אחד שכשהוא שומע ש'גם מעט הוא טוב', הרי הוא מתרווח על כסאו ונהנה להתבטל, שהרי אמרו לו שגם מעט הוא טוב… ההבדל בינו לבין מוהרנ"ת הוא: הוא שמע שגם מעט זה 'מספיק', ואילו מוהרנ"ת היטה אזנו היטב וקיבל בתמימות שמעט הוא 'טוב'! הוא הבין שרבו הקדוש מייקר את המעט הזה, יש כאן רכוש עצום, ה'מבין' הגדול ביותר מעיד שזה טוב, אל תזלזל במעט הזה, כיון שמדובר על 'טוב' בעצם, 'טוב' נצחי שכל חפציך לא ישוו בו.

רבינו הקדוש האיר בתלמידו הגדול את הידיעה העצומה על יקרת כל נקודה טובה, וככל שהלך והתמים עצמו על משמעות מחירה של נקודה זו, כן הלך והתייקר אצלו כל רגע באופן עצום. זה חדל להיות סתם רגע, לא עוד איזה רבע שעה או שעה שאין לה שום תכלית, אלא מכרה זהב יקר שאין דוגמתו, מעיין אדיר של רבבות נקודות טובות, אוצרות שלא יסולאו בפז, תילי תילים של מרגליות מופלאות שהקטנה שבהם יקרה מכל חמודי תבל, וכלשון קדשו: "אשר נקודה אחת של מצוה קלה של הקל שבקלים אין כל העולם כדאי לה" (ליקוטי הלכות, תחומין ו, ג).

זה אם כן סוד התמדתו הגדולה: התמימות והפשיטות והשלימות שבהם קיבל את דבר רבו, וקבלתו בפשיטות שכל מעט דמעט של עבודת ה' הוא הטוב היקר והנשגב הקיים בעולם! ועלינו ללכת בעקבותיו ולנסות 'לנגוע' במעשיו הקדושים.

הבה נתעורר נתחדש ונתחזק:

'בילוי זמן' – מושג שהיה פעם כל כך מתועב ליהודי שחי חיי נצח, הפך בימינו לדאבון לב לדבר של מה-בכך. יפיותו של יפת מחצפת פניה לשכון באוהלי שם. תרבות הבילוי של יון וחכמיה, מוצאת לה אחיזה גם בליבות כשרים. לא רק שעה של 'לפקח דעתו', אלא שעות רבות של דיבורי סרק וטחינת דברים על מאורעות שאינם נוגעים לנו כלל, אפילו אם אין בהם דיבורים אסורים ממש.

אך עלינו להבין שזוהי העלמת אור הצדיק והתחכמות נגד דעת קדשו, זהו ההיפך מכל תורת ההתחזקות המגלה מהי כל נקודה טובה ועד מה שגבה נוראות יקרת שוויו של כל רגע בחיינו. וכנגד זה, נעמוד ביום הזה, בו מתעלה התלמיד ואורו מאיר ביתר שאת ללמדנו אורחות והלכות תלמיד לרבו, ונבקש ונייחל ונכסוף גם אנו להתחיל לחפש את התמימות לדברי הצדיק: לתת את המחיר האמיתי לכל נקודה טובה בפשטות, ונכניס בלבנו היטב שאם אכן כל נקודה טובה יקרה הרי שצריך לשמור כל רגע ורגע כשמירה על הון יקר. כך ששריפת הזמן תהא עבורנו הדאגה הגדולה ביותר, נדאג על איבוד ימינו לא פחות מאיבוד דמינו (ראה ליקוטי הלכות, פורים ו, יח). נפסיק לחיות בזילות אלא ברוממות מופלאה מתוך אמונה בדעת על האוצר היקר המופלא והנשגב המסור בידינו בכל רגע ורגע.