"אל יבוש מפני המלעיגים"

הרמ"א, בהג"ה הראשון שלו לשולחן ערוך, כותב: "ואל יבוש מפני המלעיגים עליו". זהו כלל ויסוד גדול בעבודת ה', ורק על ידי שצעד לאורו, הצליח אברהם אבינו ע"ה להוציא לפועל את רצונותיו: לגלות שיש בורא לעולם. "כי אברהם עבד את ה' רק על ידי שהיה אחד, שחשב בדעתו שהוא יחידי בעולם, ולא הסתכל על בני העולם כלל, ואפילו על אביו וכדו', שסרים מאחרי ה' ומונעים אותו, רק כאילו הוא אחד בעולם" (השמטה שלפני ליקוטי מוהר"ן תניינא).

אברהם התחכם על היצר

וכן מבאר מוהרנ"ת בליקוטי הלכות (הלכות גניבה ה"ה) את הכתוב "וילך איתו לוט", שהחושך היה כרוך אחרי אברהם אבינו מאוד וניסה להפילו ולהטעותו, ואברהם אבינו רצה להיפטר ממנו ולכן אמר ללוט [שמרמז על היצר הרע] שאם ידריך אותו לוט לצד שמאל, אזי ילך אברהם לצד ימין המרמז על צד הקדושה, ואם יתלבש לוט, היצר הרע, במצוות ויאמר לו על שמאל, המרמז על הסטרא אחרא, שהוא ימין אזי 'ואשמאילה' – ילך בצד הנגדי שהיצר הרע קורא לו שמאל ובאמת הוא הימין, דרך הישר. נמצא שתמיד הלך אברהם בצד ימין, והתחכם בתחבולות על החושך הנקרא לוט.

היצר מנסה להטעות את האדם

אחד הדברים בהם מתלבש היצר הרע במצוות להטעות את האדם, הוא שמנסה לשכנע את האדם שהרי אמרו חז"ל 'שצריך כל אדם לומר בשבילי נברא העולם', ואם כן יעסוק האדם בענייניו הרוחניים שלו עצמו ותו לא, ואם השני לא מצליח מה אוכל לעשות, והרי סכנה יש בנסיון להצילו. זו היתה גם טעותו של נח, אומר רבי נתן. שמתוך שראה את מצב הדור, חשב שהפתרון היחיד להציל את עצמו ממצב זה הינו פרישות, הסתגרות, על מנת שלא יפול אף הוא, או בני משפחתו, למצבו הנחות של הדור.

"צריך לעיין בתיקון העולם"

אולם לא זו דעתו של רבינו הקדוש, המבאר בליקוטי מוהר"ן (תורה ה'): "נמצא כשהעולם נברא בשבילי צריך אני לראות ולעיין בכל עת בתיקון העולם, ולמלאות חסרון העולם, ולהתפלל בעבורם", וכן מבאר רבינו בתורה נ"ג, ששלימות הדעת היא רק כשעוסק עם בני אדם לקרבם להשי"ת בבחינת ו'מתלמידי יותר מכולם'. נמצא אם כן שהעבודה ש"בשבילי נברא העולם" אינה מותירה אותי לבדי. וכמו הערבות ההדדית של עם ישראל, מחייבת גם עובדה זו כל אחד מישראל לעזור לחבריו, ללמדם תורה ומעשים טובים, ולקרבם להשם יתברך בנועם ובמתיקות, ואדרבה רק על ידי כך מתקיים בו המאמר 'בשבילי נברא העולם', שפירושו שכל העולם וכל מה שנמצא בעולם וכל מי שנמצא בעולם, ניתנה העבודה לי לתקן את כל החסרונות הנמצאים בהם, וזוהי חכמה גדולה שהוריש לנו אברהם אבינו ע"ה, מצד אחד להיות יחיד בעולם ולא להסתכל או להיות מופרע מהנעשה סביבנו, ומצד שני "ואת הנפש אשר עשו בחרן".

כוחה – המסוכן – של בחירה חופשית

מוהרנ"ת בליקוטי הלכות (הלכות מילה ה"ה) מצטט את הזוהר הקדוש שאומר: "מכאן אמרו יפיל בר נש גרמיה לאשא או לגודא דנחשא ועקרבין ולא יתמסר בידא דשנאוי, דזעירין אינון דיכלין לאישתזבא וכו'" [מראובן שאמר לאחיו להשליך את יוסף לבור שהיה ריק ממים, אבל נחשים ועקרבים היו בו, למדו לומר: 'יפיל אדם עצמו לאש או לבור של נחשים ועקרבים ולא יפול ביד שונאו'. שמעטים הם שיכולים להנצל מיד שונא, ומשום כך אמר הכתוב על ראובן, שמטרתו בהשלכת יוסף לבור היתה 'למען הציל אותו מידם' של אחיו ולהשיבו לאביו]. ולכאורה אפשר לשאול מדוע? הרי מי שיציל אותו מחיות רעות וטורפות, יוכל גם להצילו מידי אדם שאינו מזיק ללא דעת כמו החיות, ומדוע קובע הזוהר הק' שמוטב לאדם להפיל את עצמו בידי נחשים ועקרבים? והסיבה ברורה, והזוהר מבאר מיד: במקום של מזיקים, אם הוא צדיק, או שיש לו זכות, הקב"ה יעשה לו נס והוא ינצל. אולם מידי אדם, מעטים הם הזוכים להנצל (משום הבחירה החופשית. רמז וביאור לדברים ניתן למצוא בדברי רבינו הקדוש בליקוטי מוהר"ן תורה רמ"א, שם הוא מבאר את הצד השני של הדברים: יתרון הנפילה ביד אדם על פני הנפילה בידי שמים: כשיש דינים, חס ושלום, אזי המדת הדין היה מכלה את האדם, אבל המדת הדין אין לה כח לכלות לגמרי … אבל האדם יש לו כח לכלות לגמרי את חברו, ועל כן כשיש דינים על אדם אחד ובא אדם אחר ועומד וחולק עליו, אזי מדת הדין מסתלק ממנו, כי הם רוצים יותר שינקום בו האדם, כי יש לו כח כנ"ל, על – כן מי שהוא צדיק גדול ומשגיח בתקון העולם, הוא חולק לפעמים בכוונה על צדיק אחד כדי לסלק מעליו מדת הדין כנ"ל. עיין שם בתורה הנ"ל)

מניעות מהשכל; מניעות מבני אדם

ואפשר לבאר – לענייננו – כך: כשהאדם יודע ומסתכל על תכליתו הנצחית, גם אם יש לו יסורים הרי שאם הם מדברים גשמיים, הוא יכול להתמודד עם צרותיו, על ידי שיחזק את עצמו ויסתכל בתכליתו הנצחית, ואז הוא חי עם השי"ת ואינו נחלש מיסוריו. אבל כשיסוריו הם מבני אדם המפריעים ומתלוצצים ממנו, כי אז חלישות הדעת יכולה להיות גדולה כל כך, שלא תעזור לו התחזקות ו"מעטים הם הזוכים להנצל".

כך אפשר לבאר גם את דברי חז"ל בפרשת נח על מאמר היונה לנוח: יהיו מזונותי מרורין כזית בידו של הקב"ה ולא מתוקין כדבש בידי בשר ודם. כי המניעות שיש מבני אדם קשים לעתים הרבה יותר מהמניעות שמעמיד היצר הרע, כמובא בשיחות הר"ן.

ואנו אין לנו אלא כוחו של אותו זקן דקדושה, רבינו הקדוש, שלא התבייש מפני המלעיגים. ואין כוחינו אלא בפה, כי על זה הרבה רבינו הק' ללמד אותנו את הדרך אשר נלך בה ונחיה איתה, שהיא עצת ההתבודדות בינינו לבין קונינו, ורק על ידי זה יקנה קנין עולם להרגיש את עצמו יחיד בעולם – ולעסוק בתיקון העולם, ולהדבק בחיים הנצחיים באין מפריע לו.