וכן כשנשאו ישראל נשים נוכריות צעק עזרא מרה על זאת בושתי ונכלמתי להרים אלוקי פני אליך וכו', עיין עזרא ט' כל תפילתו באריכות.

לאחר שעזרא עולה לארץ ישראל, שרי ישראל מודיעים לעזרא כי רבים מעם ישראל התערבו בגויים ולקחו נשים נוכריות. כאשר עזרא שומע על כך, הוא קורע את בגדיו, תולש משערות ראשו וזקנו מרוב צער, ומתענה עד סוף היום. לקראת הערב הוא קם מתעניתו ומתחיל להתפלל – "ובמנחת הערב קמתי מתעניתי… ואכרעה על ברכי, ואפרשה כפי אל ה' אלוקי"(עזרא ט, ו). פרישת כפים זו היא תפילה, כדברי משה "בצאתי את העיר אפרוש את כפי" שנאמרו לפרעה כתגובה לבקשתו שיתפלל להפסיק את הברד (שמות ט, כט), וכפי שכתוב גם בהמשך הדברים: "וכהתפלל עזרא וכהתוודותו" (עזרא י, א). אמנם המעיין בתוך דברי עזרא, לא ימצא לכאורה אף בקשה.

"ואומרה, אלוקי בקשתי ונכלמתי להרים, אלוקי, פני אליך, כי עוונותינו רבו למעלה ראש ואשמתנו גדלה עד לשמים. מימי אבותינו אנחנו באשמה גדולה עד היום הזה, ובעוונותינו נתנו אנחנו מלכינו כהנינו ביד מלכי הארצות בחרב בשבי ובבזה ובבשת פנים כהיום הזה".

המצב הראשוני שלנו הוא אשמה. אנחנו חוטאים, ומשום כך אנחנו עדיין בגלות. במצב כזה לא אמורה להיות הרווחה לישראל.

ואף על פי כן: "עתה כמעט רגע היתה התחינה מאת ה' אלוקינו להשאיר לנו פליטה ולתת לנו יתד במקום קדשו להאיר עינינו, אלקינו, ולתתנו מחיה מעט בעבדותנו. כי עבדים אנחנו ובעבדותנו לא עזבנו אלוקינו ויט עלינו חסד לפני מלכי פרס לתת לנו מחיה לרומם את בית אלוקינו ולהעמיד את חרבותיו ולתת לנו גדר ביהודה ובירושלים". כעת הקב"ה ריחם עלינו, ונתן לנו אפשרות לעלות לארץ ישראל ולרומם את בית המקדש. אמנם, אפילו כשהקב"ה התנהג עמנו בחסדים כה גדולים, אנחנו התנהגו בדיוק להפך:

"ועתה מה נאמר אלוקינו אחרי זאת, כי עזבנו מצוותיך אשר צוית ביד עבדיך הנביאים לאמור, הארץ אשר אתם באים לרשתה ארץ נדה היא, בנדת עמי הארצות בתועבותיהם אשר מלאוה מפה אל פה בטומאתם". ואם אחרי שראינו את עונש הגלות על עוונותינו, אף על פי כן זכינו לעלות לארץ ישראל, בוודאי שהדבר לא בזכות אלא בחסד גמור, ללא התחשבות בעוונותינו: "…ואחרי כל הבא עלינו במעשינו הרעים ובאשמתנו הגדולה, כי אתה אלוקינו חשכת למטה מעווננו, ונתת לנו פליטה כזאת".

ומאחר שכל קיומנו כעת הוא רק בחסד של הקב"ה, בוודאי שחטאנו הוא חמור יותר, ומשום כך בוודאי שעלינו כעת להתרחק מחטא גדול שכזה: "הנשוב להפר מצוותיך ולהתחתן בעמי התועבות האלה, הלוא תאנף בנו עד כלה לאין שארית ופליטה". אם נסכם: עד כאן עזרא אומר שבעיקרון איננו ראויים לחסד שנעשה איתנו, בגלל ריבוי העוונות, ובוודאי שלא נוכל לחטוא שוב במצב שכזה. החלק של הווידוי בהחלט נמצא כאן – ההכרה בחומרת החטא, הקבלה לא לשוב אליו. איפה נמצאת כאן תפילה? אכן, נשאר עוד פסוק אחד. אך נשים לב: עיקר דברי עזרא היו תפילה ("והתפלל עזרא וכהתוודותו" – ראשית מוזכרת התפילה, למרות שהופיעה בסוף), ואם כן, פסוק זה הופך את כל שאר הפסוקים הקודמים לתפילה. דבר זה תמוה מאוד: איזו לשון של תפילה הופיעה בהם? על כל פנים, עזרא מסיים:

"ה' אלוקי ישראל, צדיק אתה כי נשארנו  פליטה כהיום הזה, הננו לפניך באשמתינו, כי אין לעמוד לפניך עד זאת". צדיק אתה – הקב"ה התנהג איתנו עד היום בחסד ולפנים משורת הדין, וההוכחה היא עצם קיומנו, למרות ש"הננו לפניך באשמתינו" – על אף שאנחנו מחזיקים בחטאנו (שעדיין לא גירשו אז את נשותיהם הנוכריות), וזהו חטא גדול כל כך עד ש"אין לעמוד לפניך עד זאת" – פשוט אין לנו זכות קיום. וממילא, כל קיומנו כעת נסמך על צדקת ה', כי בדין אין לנו יכולת לעמוד. הכרת הטוב מצאנו, אך היכן התפילה?

* * *

"היאכל תפל מבלי מלח, אם יש טעם בריר חלמות" (איוב ו) – דבר תפל איננו דבר שהיה נחמד אם היינו מוסיפים לו מעט מלח. "היאכל תפל מבלי מלח?", לא שייך בכלל לאכול דבר כזה. התפלות שלו גורמת לו להיות חסר כל תוכן וערך. דבר תפל הוא בעצם טפל לדבר אחר. אותו דבר אחר הוא העיקר, והראשון רק טפל אליו ונדבק לו. בדומה לכך בתפילה, שגם היא מלשון תפלות, אנחנו לא אומרים שאנחנו צריכים דבר מסוים, ונשמח לקבל את חסרונו. בתפילה אנחנו בעצם אומרים, אני חסר כל ערך וקיום בלעדיך, ה'. מכיוון שרק אתה הוא זה שמקיים אותי, בלעדיך לא שייך לדבר על עצמי בלעדיך. משום כך אני תפל, וטפל רק לישועתו של הקב"ה. עזרא אומר את זה במלוא העומק: הרי מצד עצמנו, וחטאינו, לא היינו ראויים כלל למה שנעשה איתנו. ואם בכל זאת נעשה איתנו חסד, אין זאת אלא ישועת ה' בחסד. במצב של עזרא, בעצם זה שהם היו קיימים הם יכלו לראות זאת, בלי ישועת ה' אין להם שום קיום. מתוכנו נכיר בכך, בתוכנו נחוש זאת. כשמבינים את זה, כל הדברים הקודמים של עזרא גם היו אותו נושא – אמירה שחסדי ה' הם אלו שמקיימים אותנו. אף על פי שעובדה זו נכונה תמיד, במצב של גלות ועוונות אפשר לראות זאת ביתר בירור.

עזרא לא הזכיר בקשה בדבריו, אלא אמר את כל מה שעומד מאחורי כל בקשה. וכאשר אמר זאת, מסר את עצמו לישועת ה' וחסדיו שאינם כלים, העתידים לבוא בעקבותיה.