ארכיונים: ברסלב: כתבות

וכן אחר כך באו אנשי כנסת הגדולה וסדרו לנו כל התפלות שיתפלל כל אדם להשם יתברך בשחרית במוסף במנחה וערבית, וכן כל חכמינו זכרונו לברכה הקדושים התנאים והאמוראים הרבו מאד להתפלל לפני השם יתברך כמבואר במסכת ברכות (דף טז: יז.) תפלת התנאים שסדרו לעצמם להתפלל אחר תפלת שמונה עשרה, וכן סדרו לנו הרבה תפלות בפרטיות על כל דבר ודבר, כגון תפלת הדרך (שם כט:). וכן תקנו כשנכנס האדם למוד את גורנו יאמר: יהי רצון מלפניך ה' אלקינו שתשלח ברכה בכרי הזה (בבא מציעא מב:), וכשנכנס האדם למרחץ יאמר: יהי רצון מלפניך שתכניסני לשלום, ותוציאני ותצילני מאור הזה וכיוצא בו לעתיד לבוא (ברכות ס.). וכן כשנכנס האדם להקיז דם יאמר: יהי רצון מלפניך שיהיה עסק זה לרפואה וכו' (שם), וכן כשנכנס לכרך יאמר: יהי רצון מלפניך שתכניסני לכרך הזה לשלום (שם), והחליטו ואמרו: הלואי שיתפלל האדם כל היום כולו (שם כא.).

"מצות עשה להתפלל בכל יום שנאמר "ועבדתם את ה' אלקיכם", מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפילה … ואין לתפילה זמן קבוע מן התורה" (רמב"ם הלכות תפילה א, א). מפורסמת שיטת הרמב"ם, שחיוב התפילה בכל יום הוא מן התורה. הפסוק ממנו לומד הרמב"ם על החיוב היומי הוא: "ועבדתם את ה' אלוקיכם, וברך את לחמך ואת מימיך" (שמות כג, כה). לעומתו סובר הרמב"ן(השגות לספר המצוות, עשה ה) כי אין כל חובה להתפלל בכל יום, ורק בעת צרה קיימת חובה להתפלל. תפילה שלא בשעת צרה הינה דבר אפשרי להשגת חסד הבורא, אך איננה מחויבת. שואל הרמב"ן: מנין לך הרמב"ם, שחיוב התפילה הוא בכל יום, הלא בפסוק לא מוזכר זמן כל שהוא? מתרץ בעל ה'קרית ספר' (הובא בלחם משנה) כי הדבר נלמד מהמשך הפסוק: "וברך את לחמך ואת מימיך". מכאן שהתפילה היא על הצרכים היומיומיים, הנצרכים על כל פנים פעם אחת ביום.

אם נסכם את השיטות ביחס לתפילה מן התורה, הרי: לדעת הרמב"ם התפילה מחויבת על הצרכים הכלליים הבסיסיים ביותר כלחם ומים, ודי בתפילה אחת קצרה לבטא בכלליות את ענין זה – להכיר כי הכל ניתן מאת ה', והוא משפיע את השפע היומי אלינו. לדעת הרמב"ן התפילה מחויבת רק בעת צרה, בשעה שרואים בפועל שאי אפשר להסתדר בלי עזרת ה', אך ביום רגיל היא רק אופציה. בין לדעת הרמב"ם ובין לדעת הרמב"ן, התורה חייבה את התפילה כדבר די כללי, הבא אחת לכמה זמן. אמנם, אם נסתכל על יחס חכמים לתפילה לכאורה נמצא גישה שונה.

במסכת ברכות (דף כא ע"א) נחלקו אמוראים בדינו של אדם המסופק אם התפלל. "רבי אלעזר אומר: אינו חוזר ומתפלל, ורבי יוחנן אומר: ולואי [הלוואי] שיתפלל אדם כל היום כולו". להלכה נפסק כרבי יוחנן, מלבד סיוג מסוים לפי דעתו של רבי אלעזר, שניתן לחזור ולהתפלל תפילת נדבה אך לא סתם תפילה. על כל פנים, דעתו של רבי יוחנן  נראית לכאורה מחודשת, מאחר ובתורה מצינו חיוב די קל לתפילה. יש לשים לב גם כן לדברי של רבי יוחנן: "ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו", שנאמרו בלשון משאלה. מדוע לא אמר "טוב לאדם להתפלל כל היום כולו", או "ראוי שיתפלל אדם כל היום כולו"?

יתרה מזאת אנחנו מוצאים בתקנת חכמים ביחס לתפילה, הלא היא חובת התפילה שלוש פעמים ביום. בתקנה זו הפכו חכמים את התפילה למצווה איתה אנו נפגשים יותר מכל מצווה אחרת הקבועה בזמן, ואפילו יותר מהחיוב הבסיסי של קביעת עתים לתורה, שהוא פעמיים ביום. התפילה מלווה אותנו בכל זמן ועת: שבת, ראש חודש, חג, ובאירועים מזדמנים של שמחה ואבל. כמו כן תקנו חכמים כמה וכמה תפילות לכל מיני מצבים יומיומיים, שחלקם מוזכרים בתחילת הדברים: בהליכה בדרך, בכניסה למרחץ וכו'. לכאורה תמוה, מה ראו חכמים להפוך את התפילה ממצווה פרטית ששיעורה קטן למצווה כה בסיסית המקיפה את חיי האדם? מה ראו חכמים להוסיף על דברי התורה שהסתפקה בפחות, מאחר ולא מדובר כאן בגזירה אלא בהוספה לשם הוספה?

* * *

יתכן שהתשובה רמוזה בדברי רבי יוחנן, "ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו". המצב של תפילה במשך כל היום אינו אפשרי, הן מצד חובת לימוד תורה והן מצד שאר צרכים הכרחיים אחרים. רבי יוחנן בעצמו שאמר את המשפט היה ראש ישיבה. אמנם, בשונה משאר מצוות בהן חיובן חל רק עד כמה שהאדם יכול לקיימן, בתפילה הדבר שונה: גם אחרי שהמצב בלתי אפשרי, אף על פי כן רבי יוחנן אומר בלשון משאלה שהלוואי וכך יהיה, למרות שלא יתכן כך. ומדוע יש לקוות למצב שכזה, כאשר ידוע מראש שהוא בלתי אפשרי? מאחר וזאת עצם הצורה של קיום האדם. "אין רגע בלא פגע", כותב השל"ה הקדוש. רבי נחמן הוסיף: "אין רגע בלא פגע ובקשה" [פגיעה היא לשון תפילה, כמבואר במסכת סנהדרין דף צה ע"ב]. בגלל השבריריות התמידית של האדם, אין רגע ללא סכנה, וממילא אין רגע שלא צריך להיות מלווה בתפילה. אמת היא שמצב שכזה בלתי אפשרי, אבל בסופו של דבר הוא הרצוי, כי אין צורה אחרת להתקיים. בשל כך רבי יוחנן מביע משאלה כביכול, למצב שכזה, למרות שהוא בלתי אפשרי. "תפילה לאל – חיי" (תהלים מב), אומר דוד המלך.

התורה בוודאי מכירה בעובדה זו. אף על פי כן, היא לא חייבה את התפילה, אלא נתנה את קביעות שיעור התפילה ותדירותה ביד כל אדם, מי שמאריך – מאריך, ומי שמקצר – מקצר. חכמים ראו עם הזמן שאנשים איבדו את הידיעה החשובה הזאת. אמת היא שתפילה היא דבר המסור ללב, אך במצב שכזה אין ברירה אלא לקבוע גדרים ברורים לכל הציבור – מתי להתפלל, מה להתפלל. חכמים לא הוסיפו דבר; הם רק באו להדגיש נקודה שיכול להיות שהתפספסה. תפילה איננה מצווה כשאר מצוות. תפילה היא מצווה שעצם ענינה הוא להרגיש שהיא החיים שלנו, ואם בעבר יכלו להגיע להרגשה שכזאת על ידי תפילה קצרה לעתים מזומנות, ואולי רק בעת צרה, אך בימינו, אי אפשר להגיע לכך אלא בכמות יותר גדולה של תפילות.

מבין השיטין אנו למדים דבר גדול. בשל היות התפילה דבר המסור ללב עד שהתורה לא נתנה בו גדרים ברורים, גם אחרי תקנת חז"ל, אסור לנו לאבד את החלק היוצא מהלב. "בתחילה זה היה עיקר התפילה מה שהיה כל אחד מדבר מה שבלבו לפני השם יתברך בלשון שהיו מדברים בו, כמבואר ברמב"ם בתחילת הלכות תפילה… אך אחר-כך ראו אנשי כנסת הגדולה וכו' ותקנו סדר התפלה, עיין שם. אבל על-כל-פנים מדינא [מצד הדין] זהו עיקר התפילה. על-כן, גם עכשיו שמתפללין סדר התפלה שתיקנו אנשי כנסת הגדולה, טוב מאוד להאדם להיות רגיל להתפלל לפני השם יתברך תפילות ותחינות ובקשות מלבו בלשון שמבין, שיזכהו השם יתברך לעבודתו באמת, כי זה עיקר התפילה" (שיחות הר"ן, סימן רכט).

"בפסח צועקין בתפילה", כותב רבי נחמן. ביציאה ממצרים התגלו ישועות וחסדים כאלו שלא מותירים מקום לכל ספק: כל קיומנו מסור בידי ה', עד שאנו מגיעים למצב של צעקה – ביטוי של תלות מוחלטת עד להבנה של עצם קיומנו ממש. "וזכרת את ה' אלוקיך, כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל" (דברים ח) – איפה ראינו שהקב"ה הוא נותן לנו את הכוח, שעלינו להיזכר בכך מחדש? "תזכור השם שהוציאך ממצרים", כותב הרמב"ן, כי "לא היה לך שם כוח ועוצם יד כלל". שנזכה ללכת עם הדברים.

פסח כשר ושמח.

מי שמבחין ב"פך השמן הקטן" בנשמתו, מי שמוכן להדליק נר קטן בחושך למרות שלא נראה שיעשה הרבה, מי שיודע ש"קצת זה גם טוב", הוא גם יודע להודות ולשמוח בטוב, ומהודיה זו יקבל כח להמשיך הלאה ולהדליק עוד נר ועוד נר. ועל כן "ימי חנוכה הם ימי הודאה, כמו שכתוב "וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו – להודות ולהלל" (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' תורה ב' סעיף א').

להמשיך תודה והודאה

ומרחיב רבי נתן בענין זה (ליקוטי הלכות יורה-דעה כלאי בהמה ד' סעיף ד') "וזה בחינת חנוכה, היינו שבימי חנוכה הקדושים, על ידי תוקף הניסים והנפלאות והנוראות שעשה השם יתברך עימנו בימים ההם בזמן הזה, על ידי זה אנו ממשיכין הדרך הזה של תודה והודאה בעולם, דהיינו לעסוק תמיד להודות ולהלל לה' יתברך על כל הניסים והנפלאות שעשה עם אבותינו ועימנו מימות עולם עד הנה בכלליות ובפרטיות, ולזכור היטב ולבלי לשכוח כל הטובות הנוראות שגומל עימנו בכל עת ועת, כמו שכתוב "ואל תשכחי כל גמוליו", כי באמת זה הדרך של הודאה ותודה הוא דרך נפלא מאד להתקרב על ידו להשם יתברך בכל מקום שהוא, כי העולם הזה מלא צרות ויסורים ויגונות, כמו שכתוב "כל ימיו כעס ומכאובות" וכתיב "אדם לעמל יולד, קצר ימים ושבע רוגז" ואין טוב בעולם כי אם התורה "כי אין טוב אלא תורה". (משניות מסכת אבות פרק ג') ומעוצם הצרות והיסורין והמניעות שבזה העולם קשה וכבד על האדם להתקרב לעבודתו יתברך, ואפילו להתפלל ולהתחנן ולפרש צערו לפני השם יתברך גם כן קשה מאד מחמת רבוי המניעות והיסורים שאוטמין את ליבו, עד שאינו יכול לפתוח את פיו ולא להתקרב לשום עבודה תמה, כאשר יודע כל אחד ואחד הכבדות שיש עליו בכל פעם ופעם בכל יום ויום.

על כן עצה גדולה לזה, שבכל פעם יזכיר את עצמו את כל הטובות האמיתיות והנצחיות שעשה השם יתברך עם אבותינו ועימנו, עם כל אחד ואחד בפרטיות, והעיקר מה שזכה להיות מזרע ישראל בכלל מקבלי התורה וכו'… כי כל אחד ואחד מישראל, אם יסתכל היטב על כל מה שעבר עליו מעודו, יראה ויבין חסדי ה' וטובו ונפלאותיו עליו בלי שיעור…

לא להתבלבל מהצרות

…הכלל, כשהאדם רואה את כל צרותיו בגוף ונפש וממון, ושהוא רחוק מאד מהשם יתברך, כמו שהוא יודע בעצמו, וגם בפרנסה ובגוף יש לו גם כן יסורין, כמו ששכיח ברוב העולם, אפילו כשבא עליו איזה צרה ממש, חס ושלום, הוא צריך לבלי להתבלבל לגמרי מחמת הצרות והיסורין חס ושלום, רק בכל עת ועת, בפרט בעת צרה, חס ושלום, יתן עיני ליבו ודעתו להסתכל ולהתבונן היטב על חסדי ה' וטובותיו שעשה עימו עד הנה… וצריך להרגיל את עצמו להודות ולהלל להשם יתברך על כל הטובות שעשה עימו, ועל ידי זה יהיה ליבו נכון ובטוח, שגם עתה השם יתברך לא יסיר חסדו וטובו מאיתו…

"כי כשאין מודים על העבר קשה מאד לקרותו יתברך מגודל אוטם הלב שנתאטם מרבוי הצרות, בפרט עתה באורך הגלות, שכמעט שאין יום שאין צרתו מרובה מחברו חס ושלום והפרנסה דחוקה מאד והבעל דבר מתפשט על כל אחד ואחד לאורך ולרוחב והמחלוקת והקטגוריה והקנאה והשנאה מתרבה בכל פעם, וכל מה שרוצים להתחיל לצאת ממה שצריכין לצאת ולהתקרב לאיזה עבודת ה' – אין מניחין אותו ומתגרין בו יותר חס ושלום, ומעוצם רבוי המניעות אין יכולין לפתוח פה לפרש שיחתו לפניו יתברך, על כן צריכין לילך בדרך זה מאד, שבכל פעם בבואו לפרש שיחתו לפני ה' יתברך או להתקרב לאיזה דבר שבקדושה, יזכיר את עצמו רבוי הטובות והחסדים שעשה ה' יתברך עימו מעודו עד היום הזה. ועל ידי זה יתחזק לבבו לבטוח בה' שישמע תפילתו גם עתה, ועל ידי זה יוכל להתקרב אליו יתברך ולפרש לפניו שיחתו כראוי".

…וכמו כן הוא בכל אדם ובכל זמן, שעיקר החנוך לעבודת הבורא הוא על ידי בחינה זאת, בחינת תודה והודאה, שהיא בחינת חנוכה. כי לפי מה שעובר על כל אחד ואחד, כפי מה שיודע בנפשו, רבוי היסורים והצרות וכו'… בודאי היה קשה להתקיים עד שיזכה לגאולה שלמה. על-כן באמת כמה וכמה התחילו ונפלו, ויש שהאריכו בעבודתם ימים ושנים, אבל אחר כך לא יכלו לסבול מרירות הכבדות של הבעל דבר ונפלו כל אחד כמו שנפלו רחמנא לצלן. אבל מי שחפץ באמת לאמיתו לחוס על חייו – עיקר קיומו על ידי בחינת הנ"ל, שבכל מה שעובר עליו, יהיה איך שיהיה אפילו אם רואה שהוא בעצמו החייב מאד בכל מעשיו שאינם טובים, אף על פי כן אין אדם, אפילו הגרוע שבגרועים, שאין הקדוש ברוך הוא גומל עימו חסדים נפלאים בכל יום ובכל עת ובכל שעה. ואם ירצה להסתכל – יראה הרבה בעיניו ויזכור את עצמו היטב כמה מעלות טובות למקום עליו.

…וכבר אמרנו כמה פעמים, שכל מה שזכה האדם לאיזה מצוה ולאיזה נקודה טובה, בודאי אינו נאבד לעולם… כי אין כל העולם כולו עם כל תאוותיו ויסוריו והבליו כדאי כנגד נקודה אחת של מצוה אחת שכל אחד מישראל זוכה בכל יום.

וצריך להרגיל את עצמו, שבכל מה שיעבור עליו, יהיה איך שיהיה, יזכור את עצמו בכל עת הטובות והנפלאות שעשה ה' יתברך עימו עד הנה. ועל ידי זה יתחזק לצעוק ולהתפלל לה' יתברך תמיד בבחינת "מודה על העבר וצועק לעתיד לבוא" (משניות ברכות פרק ט' משנה ד'). ועל ידי זה יזכה סוף כל סוף לגאולה שלמה לשוב להשם יתברך באמת שזהו בחינת חנוכה. ועל כן נקרא חנוכה, כי על ידי בחינה זאת דייקא מתחנכין בעבודת ה'.

ואם החנוך, דהיינו ההתחלה (שזהו פירוש "חנוכה", כמו "חנוכת הבית") הוא טוב, אזי גם ההמשך הוא טוב, ואפשר להתקדם ולעלות "ובכל יום מוסיף והולך (ומדליק נר נוסף), כי אסור לעמוד על מדרגה אחת, רק להוסיף קדושה בנפשו בכל יום ויום, ושיהיה שכלו מוסיף והולך בכל יום ויום, וזה שמוסיפים בכל פעם על הנר הראשון, והנר הראשון קיים בכל הימים, כי כשמדליק בליל שני שני נרות הם כנגד לילה ראשונה ושניה, וכן בליל שלישי, נמצא, שהנר הראשון של לילה הראשון הולך עם כל הנרות של כל הלילות… ואחר-כך, כל מה שהולך ומתקדש יותר, כל העבודות של כל הימים מקבלים כח מההתחלה"… (ליקוטי הלכות אורח-חיים חנוכה א' סעיף א').

ו"כח ההתחלה", כאמור, דהיינו שיהיה כח להתחיל, הוא רק כשיודע "קצת זה גם טוב" ושמח ומודה בקצת הזה.

מוסיף והולך

ענין זה קשור באופן נפלא גם לפרשות השבוע שקוראים בימי חנוכה, שעוסקים בהן בספורו של יוסף. וכמו שמבאר רבי נתן (ליקוטי הלכות השכמת הבוקר ג' ט"ז – י"ז) "והנה בענין מחלוקת בית-שמאי ובית-הלל בענין התקרבות הנפשות הרחוקות מאד, שאין ראוי מן הדין לקרבן, (שזהו סוד מחלוקתם בענין הדרך להדליק נרות חנוכה), שבית שמאי אומרים "פוחת והולך" (ביום הראשון מדליקים שמונה נרות – בשני שבעה וכו' עד שביום האחרון מדליקים נר אחד שזה מרמז על הענין) להעלים האור מהן (מהנשמות שאינן ראויות לו, כאותם גרים ששמאי דחה מלהתגייר) שלא יתקרבו, ובית הלל אומרים: "מוסיף והולך" (דהיינו שכל יום מוסיפים נר אחד, כמו שאנו מדליקים לאחר שנפסקה הלכה כמותם), כי צריכין לעשות כלים וצמצומים (רוחניים) כאלה (לאור ה') באופן שיוכלו להאיר גם בהם (בנשמות הרחוקות) אורו יתברך, כדי שיתקרבו גם הם…

וזה בחינת מחלוקת השבטים על יוסף הצדיק, כי יוסף הוא בחינת הצדיק שעוסק לקרב (נפשות) להשם יתברך, על ידי שמוסיף והולך האור בכל יום, כי עושה בכל פעם צמצומים וכלים נפלאים (דהיינו מגלה דעת ועצות כאלה) באופן שיוכלו להתקרב. כל מי שירצה בעולם!

…ועל שם זה נקרא יוסף, בחינת "מוסיף והולך" (כבית הלל, שגם הם עסקו בקרוב נפשות)… כי עיקר החכמה היא להכניס השגות אלוקות בעולם, להודיע לבני האדם גבורותיו …ועל כן נקרא יוסף, בחינת (מה שכתוב בבראשית ל') "אסף אלוקים את חרפתי" (כמו שאמרה רחל בנותנה טעם לקריאת שם בנה – יוסף), שמאסף ומבטל כל החרפות ובושות מישראל, כי מחזירם בתשובה ומקרבם להשם יתברך, וזה בחינת (עוד טעם לשם שנתנה רחל) "יוסף ה' לי בן אחר", שעל שם זה נקרא יוסף, היינו שהצדיק עוסק תמיד להוסיף ולקרב נפשות חדשות בכל פעם"…

(ועוד שם באור עמוק ונפלא כל ענין המחלוקת בין השבטים ליוסף, מה סברו עליו ומה הייתה כוונתו הקדושה באמת).

על פי תורת הקבלה, מרמז המספר שמונה על המימד שמעל הזמן. (שש הוא הזמן – שישה ימים. שבע – שלמות הזמן, שבת. שמונה – מעל הזמן).

כלומר, אותו טוב סמוי שמעל לזמן, עשוי להתגלות בלב כל יהודי, ואז, אף שכוחו מועט ודל לכאורה, יש ביכולתו להאיר את חייו של האדם ולהחיות את כל ימיו ואף למעלה מזה.

נס חנוכה אינו אלא נס התקוה הגדולה. שנזכה וניגע באותו "פך אחד", ונגוהות אורו יתפשטו על כל חיינו, אף אם צפרני השקפת עולמה של יון (הכוללים את כל התאוות והמדות הרעות הנאחזים בנו) כבר העמיקו להנעץ בהם.

כוח החג פועל עדיין

זה עתה תמו ימי החג, תמו אך לא עברו, שכן החגים והמועדים לא נועדו כדי לחוותם בשעתם בלבד, אלא הם עורקי חיים שאמורים להזרים לנו חיות חדשה וכוחות מחודשים בכל השנה כולה.

"הלב של כל השנה" – אומר רבינו הקדוש – "הוא שלש הרגלים" (ליקוטי מוהר"ן ח"א ל-ה) וכשם שהלב הינו אבר שהנשמה תלויה בו ולא ניתן להפריד בינו ובין הגוף, כך גם הימים הטובים הינם חלק חיוני של כל השנה הצריכה לינוק מהם; ואם בכל המועדים כך, בפסח שהוא 'ראש לרגלים' (לקו"ה בו"ח ה-כב) – על אחת כמה וכמה. כל הגוף צריך להיגרר אחר הראש.

* * *

פסח-חג-האמונה בא להשריש בקרבנו את ידיעת ההשגחה, שאין שום כוח ששולט בעולם או גורם למאורע כלשהו – מלבד ה' יתברך, וכי 'דרך הטבע' אינו אלא לבוש המכסה את ההנהגה התמידית, הניסית, של ה' בבריאה.

את הגילוי הזה למדנו בפסח: שידוד המערכות שארע בימי צאת אבותינו ממצרים בכל מערכות הטבע – בים, ביבשה ובאויר, באדם, בבהמה ובכל כוחות הבריאה – היה ונשאר עדות נצחית שאין דבר בעולם שמונהג מעצמו, אלא הכל נעשה ברצונו יתברך.

* * *

בימי הפסח קיבלנו את 'תרופת האמונה' – אכילת המצה המהווה זכר לחיפזון שבו יצאו ישראל ממצרים, דבר שרומז לאמונה בהשגחת ה'.

שכן בני ישראל יצאו ממצרים בלי צידה לדרך, מכיוון שהאמינו בהשגחת ה' עליהם. הם גם נסעו בחיפזון, באופן על טבעי, כאשר שישים ריבוא אנשים הגיעו לרעמסס בקפיצת הדרך.

מאותה סיבה אסור החמץ בימי הפסח, מכיוון שהחמץ רומז להסתרת הטבע על ההשגחה העליונה. חמץ – מלשון "כי יתחמץ לבבי" (תהלים עג), כשהכוונה לכך שהלב נחמץ למראה תופעות טבע שמסתירות את הנהגת ה' בעולם.

איסור החמץ ואכילת המצה בפסח נתנו לנו כוח ודעת להאמין שאין שום מהלך טבעי בבריאה שמנותק חלילה מן ההשגחה של השם יתברך, תמיד ובכל עת.

* * *

למה אם כן עכשיו, אחרי פסח, מותר החמץ?!

רבי נתן מאיר לנו הארה יסודית:

התפקיד שלנו הוא לגלות דווקא בתוך החושך את אור האמונה. אילו היה הכל גלוי וברור, לא היתה לנו בחירה אם להאמין או לא, וגם לא היה שייך לקבל שכר על האמונה.

אלא שבתחילה, כשאנחנו יוצאים לדרך גילוי האמונה, עלינו לדעת איך לגשת אל החושך.

זהו חג הפסח, בו שאבנו מלוא חופניים אמונה בכוח ההשגחה המסתתרת מאחורי הטבע שבבריאה. כעת אנו יכולים לשוב ולהתעסק עם החמץ ועם כל כוחות הטבע – ויכול נוכל לקשר את הכל להשגחה שמסתתרת בהם (ראה ליקוטי הלכות נטי"ש ב).

* * *

כדי להתחבר אל ימי החג שעברו, בידינו לשוב ולינוק כוחות מחודשים מן החג – אם נתחיל מחדש לעמול על האמונה.

עמל זה פירושו לשנן בפה ובמוח, מי מנהיג את כל מה שמסביבנו; למי נצטרך לתת דין וחשבון על כל פעולה מפעולותינו; ומהי תקוותנו הנפלאה – על אף כל ההרגלים הרעים שלנו.

כל אלו כלולים בידיעה שרק ההשגחה הפרטית מנהיגה את העולם, ואין שום כוח אחר שולט כאן.

עמל האמונה גם מחייב שגם כאשר תוקפות אותנו מחשבות של 'טבע' – נדחה אותם ב'שב ואל תעשה'; לא נתייחס אליהן ולא נהגה בהן, אלא נסיח את הדעת מהן ונברח אל מחשבות של אמונה והשגחה.

בכך בעצם אנחנו מתחברים לאותם כוחות נפלאים שהכנסנו בקרבנו בימי החג, ובכך אנחנו מקבלים תקווה מחודשת ועל טבעית לצאת מאפילה לאורה.

גם אם נראה לנו שבימי החג לא ניצלנו את הזמן כראוי, יש בכוחנו לפעול ולבקש עתה על העבר – שה' יקבל את המצוות שעשינו בחג ויחשיב אותן כאילו' עשינו אותן בשלימות, וכפי שרבי נתן כותב לבנו לגבי חג הפורים: "ויכתוב לי אם היה שמח בפורים כראוי. ואיך שהיה, צריכים עתה לבקש ולהתפלל להשם יתברך שיקבל שמחתנו וכל המצוות של פורים כאילו קיימנום בכל פרטיהם" (עלים לתרופה תכ).

תקופת בין המצרים, המתחילה בי"ז בתמוז ומסתיימת בתשעה באב, הינה תקופה של אבלות על חורבן בית המקדש. מטרתה של תקופה זו אינה אלא כדי שנעסוק בהתבוננות פנימית. בידוע שאין הקב"ה "מעניש" אותנו אף פעם לשם עונש גרידא, אלא כל מטרתו כאב אוהב לעורר אותנו להתבוננות ולתשובה. כך גם חורבן בית מקדשינו אינו אלא קריאה אלינו מן השמים על מנת שנוכל לאייש שוב את מקומינו החשוב – להיות שותפים למלך העולם בתיקון עולמו על ידי מעשינו ומחשבותינו הטובים.

אם כן נשאל: על שום מה נחרבו שני בתי המקדש ועל מה עלינו לעשות תשובה? משיבים חכמינו ז"ל: בית המקדש הראשון נחרב על שום עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים והשני נחרב על שום שנאת חינם.

שואל ה'נתיבות שלום': הכיצד יתכן שעבירות אלו שקולות אלו כנגד זה? שלוש עברות חמורות שיש בהן מעשים בפועל ומחריבות את העולם, כגון עבודה זרה, שפיכות דמים וגילוי עריות עומדות כנגד מחשבת שנאה שסמויה בתוך הלב (ככתוב בתורה "לא תשנא את אחיך בלבבך")?

אלא, עונה הנתיבות שלום, איננו אלא בנים למקום. ומה ההבדל בין עבד המלך לבן המלך? שהעבד עושה את רצון המלך תחת השיקול שלא לקבל עונש, והבן עושה את רצון המלך מתוך רצון לעשות נחת רוח ולשמח את המלך.

התשובה לשאלתנו על מה עלינו לעשות תשובה היא, כי באותה מידה בה "מעציבות" את המלך עבירות כגון עבודה זרה, שפיכות דמים וגילוי עריות, "מעציבה" אותו השנאה שאנו בניו האהובים שונאים זה לזה בליבנו.

מספרים חז"ל שאומר לנו הקב"ה בטרם שנחרב הבית אשר עליו נאמר "תוכו רצוף אהבה"  – "קשה עלי פרידתכם". ומבאר הנתיבות שלום "קשה לי בראותי אתכם בפירוד לבבות זה מזה ולא אוהבים זה לזה".

על כך עלינו לעשות תשובה. על פירוד הלבבות שבינינו אשר גורם לפירוד בינינו לבין בורא עולם. אמנם מותר לנו לא להסכים זה עם זה ואף לחלוק זה על זה, אך אל לנו לעולם לשנוא ולהיפרד זה מזה בלבבנו.

הבה ונשאל: אם כן מה הוא השורש אשר גורם לפירוד בינינו בעבור נעקור אותו ונשוב אל דרך האמת? התשובה היא הפירוד שקיים בתוך עצמנו.

שורש השנאה הוא שכאשר אנו רואים רע בעצמנו, אנו מוצפים במחשבות ורגשות שליליים משם בקלות אנו "מחליקים" לשנאת אחינו בלבבנו.

יתכן ותשאלו "הכיצד?" כמה מאיתנו כאשר מוצפים במחשבות ורגשות שליליים אוגרים את כל השלילה הזו בתוכנו ושואלים את עצמנו היכן טעינו? כיצד איבדנו את הדרך אל ה"טוב"? רובנו במקום להתבונן פנימה ולעשות תשובה נוטים "להשליך" את הקושי המציף על הסובבים ולהאשים אותם בכל… ומכאן שנאת אחינו בלבבנו כבר אינה רחוקה, חלילה.

ויש מאיתנו אשר במקום "להשליך" את הקושי המציף על אחרים – נוטים להאשים את עצמנו ולשקוע במרה שחורה ושנאה עצמית שגם היא בגדר שנאת אחיך בלבבך תחשב.

כל השנאה הזו אינה אלא שנאת חינם, כי דרך האמת היא שנתחזק באמונה שכל מה שקורה איתנו אינו אלא לטובה גמורה, כדי שנלמד עוד משהו על עצמנו ונתקרב עוד קצת יותר אל בוראינו. ובטח לא שנאשים אחרים ברע הקורה לנו ואף לא את עצמנו.

אם בדרך האמת נעסוק ונתקרב אל טובו של הקב"ה דרך כל מאורעותינו – או אז נזכה לנקות את ליבנו, למצוא את היופי הטמון בנו ולקרב את ליבנו אל כל אחד מישראל אחינו.

אז יתפאר בנו אבינו שבשמיים ויאמר עלינו "ישראל אשר בך אתפאר" ויבנה הבית אשר תוכו רצוף אהבה ורחוק הוא משנאת חינם…

מאת כל איש אשר ידבנו ליבו תקחו את תרומתי (כ"ה,ב)

ועל כן נסמך פרשת הדלקת הנרות המנורה לחנוכת המשכן בפרשה זאת; וכן בפרשת תצוה שנסמכה מיד אחר כל מעשה המשכן וכליו הנאמר בפרשת תרומה, ואחר כך מתחיל תיכף במצות הדלקת נרות המנורה, ואינו מדבר עדיין משום קרבנות רק מנרות המנורה וכמבואר במדרשים ענין זה לענין גדולת מעשה המנורה ונרותיה. כי עיקר כלל המשכן היה לתקן חטא העגל שהוא עבודה זרה כמו שאמרו רבותינו ז"ל. וכלל המשכן הוא בחינת צדקה, בחינת מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי. כי צדקה מגביר הרצון דקדושה (עיין ליקוטי מוהר"ן ח"בתורה ד). כי משה ראה גודל התגרות השטן, שיש לו כח כל כך להתגרות בהאדם בזה העולם, עד אשר אחר שהוציאם ממצרים באותות נוראות כאלה, וקרע להם את הים, ונתן להם את התורה בקולות וברקים, ובהתגלות אלקות נורא ומרעיד כזה וכו' וכו'. ואף על פי כן אחר כל אלה, הכשילם [היצר הרע] על ידי הערב רב בפגם עבודה זרה של העגל שהוא בחינת שמד. על כן כשנתרצה להם השם יתברך בארבעים ימי רצון האחרונים מאלול עד יום כפור צווה להם לעשות משכן. וכלל המשכן הוא בחינת נדבת לב, צדקה, כדי לחזק את הרצון דקדושה. כי בהמשכן ובית המקדש היו כל הקרבנות שבאו לרצון כמו שכתוב (ויקרא י"ט) לרצונכם תזבחוהו. ועל כן מזכיר בתחלה תיכף ומיד פרשת המנורה בפרשת תצוה ובפרשת בהעלותך כנ"ל. כי זה העיקר שצריכין להגביר הרצון בתוקף גדול כל כך עד שיאיר לעולם ולא יופסק בכל מיני חושך שעוברים על כל אדם כפי מה שהוא, שזהו בחינת מעשה המנורה, בחינת להעלות נר תמיד. וזה נעשה בכל אדם ובכל זמן בכל דור ודור, שבכל מה שעובר על האדם עיקר תיקונו על ידי תוקף הרצון, שעל ידי זה מעלים הכל משמד לרצון. כי עיקר בחינת עבודה זרה ושמד הוא בחינת תאוות ממון וטרדת ומרירת הפרנסה מה שהשטן והבעל דבר מפיל את כל אחד בדעתו לטבעיות, ורוצה להרחיקו מאמונת ההשגחה והרצון העליון, ומחמת זה דואג תמיד על ממון ופרנסה, מחמת שרואה שעתה נתמעטה פרנסתו. ויש שיש לו ממון הרבה אבל מתאווה יותר ויותר וכו'. וכל זה נמשך מבחינת כפירות ברצון והשגחה שהם בחינת שמד ועבודה זרה. כי כל העבודה זרה תחובים בממון כמו שכתוב בהתורה צוית צדק וכו' (ליקו"מ ח"א תורה כ"ג). והתיקון לזה בחינת מעשה המשכן, בחינת צדקה לעניים הגונים וכשרים באמת. כי ל"ט מלאכות ממשכן גמרינן [=39 המלאכות האסורות בשבת, נלמדו מהמלאכות שנעשו בהקמת המשכן], וכל עסקי המשא ומתן והמלאכות כלולים בל"ט מלאכות. וצריך כל אחד להרבות בצדקה ולכוון להמשיך על עצמו קדושת המשכן שעשה משה, שעשאו בתיקונים כאלה לתקן לדורות חטא העגל שהוא עבודה זרה בחינת תאוות ממון. כי בהמשכן כלול כל הגוונין עילאין [=הגוונים העליונים] המלובשין בכסף וזהב ונחושת ותכלת וארגמן וכו' שבשרשם הם גבוהים מאד כי הם עיקר גדולת הבורא יתברך שמו כמו שכתוב במקום אחר (תורה כ"ה). אך למטה נפלו מאד עד שרוב התרחקות בני האדם מהשם יתברך הוא על ידי טרדת הממון והחפצים, שכולם כלולים בכסף וזהב ונחושת ותכלת וכו'. ומי שמקשר עצמו לצדיקי הדור האמתיים בחינת משה ומרבים בצדקה דקדושה ל[שם] שמים ולא להתפאר, על ידי זה זוכים שמאיר בהם הארת הרצון מבחינת משה, עד שיאיר להם בכל מיני חושך לעלות משם. כי המשכן נעשה בקדושה כזאת שאפילו בחורבנו יגן על ישראל בבחינת (שמות ל"ח) אלה פקודי המשכן – משכן. משכן בבנינו ומשכן בחורבנו, בבחינת (במדבר כ"ד) מה טובו אהלך יעקב משכנותיך ישראל ודרשו רבותינו ז"ל אפילו כשהם חרבים מגנים על ישראל. ובשביל זה הקימו את המשכן בכל פעם ופרקוהו בעצמן ונסעו עמו ממקום למקום במדבר חושך ואפילה, מקום נחש שרף ועקרב וכו'. ואחר כך חזרו והקימוהו וכו'. להורות לדורות שאפילו כשהמשכן יהיה מפורק [או] חרב יגן עליהם. ואם יקשרו רצונם תמיד בקדושת המשכן ובית המקדש וכליו, והכל בכח הצדיקי אמת העוסקים בבנין המשכן בכל דור ודור, כמו שכתוב בהתורה אזמרה וכו' (ליקו"מ א תורה רפ"ב) על ידי זה יוכלו לעבור בשלום בכל המדבריות, בכל מיני חושך וצלמות, אפילו כשעוברים ח"ו במקום נחש ושרף ועקרב וצמאון וכו', שבכל מקומות אלו בהכרח שיעבור בהם הרוצה לגשת אל הקודש. בפרט מי שנכשל כבר במה שנכשל ורוצה לשוב, שבהכרח שיעבור באלו המקומות, בבחינת מה שאמר רבינו ז"ל על מאמר רבותינו ז"ל "בהיינו דעאל" (עיין בהתורה רציצא, ליקו"מ א כ"ז). ומכולם יצילנו ה' על ידי תוקף הרצון דקדושה שיזכה על ידי התקשרות לצדיקי אמת. ועל כן הזכיר בתחילה מעשה המנורה אחר מעשה המשכן כנ"ל, כי מעשה המנורה ונרותיה הם עיקר אור הרצון שהיה מאיר במשכן ובית המקדש, שעל ידי זה עולים מכל מיני חושך שבעולם בבחינת (תהלים י"ח) כי אתה תאיר נרי וכו'.

(ליקוה"ל, אורח חיים, הל' ברכת השחר ה,מ"ה)

 ותכלת וארגמן (כ"ה,ד)

אחר מעשה העגל נצטוו על מלאכת המשכן. כי הדבר תמוה מאד איך באו ישראל לידי עוון זה אחר קבלת התורה, שזכו אז למדריגה גבוה ועליונה מאד מאד: להשגת נבואה פנים בפנים וכו', ואיך יבואו אחר כך לידי חטא כזה? אך הוא על פי הנ"ל, כי בכל פעם שצריכין לעלות מדרגא לדרגא מתגבר מחדש המדמה שהם הקליפות וכו', ולפעמים כשאין האדם זוכה להתגבר לשבר מחדש כל הקליפות והדמיונות וכו', יוכל לפול מאד חס ושלום בעת שצריך לעלות למדריגה השניה. ועל כן אמרו רבותינו ז"ל אל תאמין בעצמך עד יום מותך וכו'. ומזה נמשך שישראל באו לידי מכשול זה בסוף הארבעים יום, שהיו צריכין לעלות למדרגה גבוהה יותר ויותר, ולא השתדלו לשבר מחדש את הכח המדמה עד שנכשלו. ואז כשנתרצה השם יתברך למשה, צווהו על מלאכת המשכן, דהיינו שגילה השם יתברך למשה העצה איך לזכות לשבר הקליפות והדמיונות שבכל מדרגה ומדרגה, שהוא על ידי מלאכת המשכן, שהוא בחי' צדקה נדבת לב, שעל ידי זה מאירין הגוונין עילאין שיש בכסף וזהב וכו', שזהו עיקר בחי' מלאכת המשכן, ששם היו מאירין כל הגוונין הקדושים, שזהו בחי' שלשה-עשר דברים שנאמרו במלאכת המשכן שהם זהב וכסף ונחושת ותכלת וארגמן וכו', שהם כלליות כל הגוונין הקדושים, שכלם היו מאירין על ידי מלאכת המשכן ע"י הצדקה ונדבת לב של כל אחד מישראל, ועל ידי זה זוכין לשבר הקליפות שבכל דרגא ודרגא, ועל כן היה המשכן הולך עמהם במדבר ממקום למקום, כי בכל פעם היו צריכין לטהר מקום חדש מקליפות, כפי המדריגה שהיו צריכים לעלות בכל פעם, שזהו בחינת מסעי בני ישראל במדבר ארבעים שנה. כי באלו המסעות של ישראל כלולים כל העליות של כל ישראל בכל הדורות מדרגא לדרגא שבכל עליה ועליה, שבכל דרגא צריכין לגלות הגוונין שעל ידי זה מטהרין את המקום והמדריגה מן הקליפות וכו', שזהו בחי' הקמת המשכן שהיו מקימין אותו בכל פעם בכל מסע ומסע, כדי להאיר הגוונין עילאין שהיו מאירין במשכן שעל ידי זה מטהרין כל המדריגות שזהו בחי' מסעי בני ישראל כנ"ל. וע"כ כל המשא ומתן שעושין בקדושה הוא בבחי' מלאכת המשכן כמו שכתב רבינו ז"ל (בלקו"מ ח"ב תורה ד) כי כשעושין משא ומתן בקדושה אזי מאירין הגוונין בהממון של המשא ומתן, שזהו בחי' מלאכת המשכן ששם היו מאירין הגוונין שעל ידי זה מכניעין ומשברין המניעות והדמיונות שבכל מדריגה ומדריגה וכו' כנ"ל. שזהו בחי' טוב תורה עם דרך ארץ וכו' כנ"ל.

(שם, חושן משפט, הל' גביית חוב מקרקעות ג,ו)

 ועשו לי מקדש (כ"ה,ח)

עיקר הקיום שלנו בתוקף אריכת הגלות הזה, שבית המקדש נחרב בעוונותינו ועיקר קיומינו הוא ע"י בתי כנסיות ובתי מדרשות כמו שכתוב (יחזקאל יא) כי הפיצותים בארצות ואהי להם למקדש מעט ודרשו רבותינו ז"ל אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות. כי בבית המדרש, שם מתקבצין התלמידים ומעידים ומספרים מה ששמעו מרבן, כדי להמשיך השארתו הק' לנצח. ועיקר קדושת הבתי כנסיות ובתי מדרשות נמשכין מבחי' המשכן שעשה משה במדבר אחר מעשה העגל. כי עיקר חטא העגל נמשך על ידי הפגם שפגמו בכבוד משה רבינו ואמרו כי זה משה האיש לא ידענו מה היה לו. כי אפילו לפי טעותם, שהטעה אותם הבעל דבר שכבר מת משה, היו צריכין להאמין שבודאי לא היה יגיעו לריק חס ושלום, ובודאי השאיר השארה טובה אצל תלמידיו. והיה להם לבא לאהרן וליהושע וכו' ולבקש מהם שיוליכו אותם בדרך הישר כפי מה שקיבלו ממשה רבן. אבל הם לא בחרו בהאמת. כי העיקר בהמעשה הזאת היו הערב רב ששנאו את משה, והיה טינא בלבם עליו וביקשו עלילה לפרוש מאחרי המקום. על כן תיכף כשסברו שמת משה, באו לאהרן ואמרו קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש לא ידענו וכו'. כי בודאי כשפורשין מהצדיק האמת ומדרכיו הקדושות, על ידי זה באים לעבודה זרה, ועל כן באו אז על ידי זה למעשה העגל. ועל כן, כשבא משה וראה את כל זה, עסק אחר כך להמשיך תיקון שאפילו אחר כך, כשיגיע זמנו להסתלק באמת, יהיה נשאר זכרו לדורי דורות. וזהו בחי' מעשה המשכן שעסק אחר כך, ששם המשיך השארת שכינתו יתברך, דהיינו בחי' השגות אלוקות, כי כל מעשה המשכן היה בחינת כלים וצמצומים להשגות אלקות. ועיקר בחינת המשכן היה, שעל ידי זה המשיך תיקון, שאפילו כשישראל נעים בגלות, שהוא בחי' מדבר, גם אז יהיה להם כח להמשיך השגות אלקות ע"י בתי כנסיות ובתי מדרשות, שהם בחי' מקדש מעט, בחי' המשכן שעשה משה במדבר. שאף על פי ששם [במקום המשכן] לא היה עיקר מקום המנוחה דהיינו מקום בית המקדש, כמו שכתוב כי לא באתם עד עתה אל המנוחה וכו', אף על פי כן יכולין להמשיך לשם קדושת בית המקדש, ששם השראת השכינה, ע"י תקוני המשכן שעשה. וכמו כן תיקן לדורות שיהיה כח לישראל בכל דור להמשיך קדושת בית המקדש בכל בתי כנסיות ובתי מדרשות שיעשו בגלות שעל כן הם נקראים מקדש מעט.

(שם, חושן משפט, הל' נזיקין ד,י"ד)

תבנית המשכן (כ"ה,ט)

העושה משא-ומתן הוא בחינת מקרב נפשות להשם יתברך ובונה מהם היכל הקדש, בחינת משכן, ועל-כן ל"ט מלאכות ממשכן גמרינן. ובגמר מלאכת המשכן אמר משה: "ויהי נועם וכו'ומעשה ידינו וכו' " שתי פעמים, ודרשו רבותינו ז"ל: כדי שתשרה ברכה במלאכת המשכן ותשרה ברכה במעשי ידיהם. כי הם בחינה אחת, כי יש בהמשא-ומתן ניצוצות קדושות גבוהות מאד שצריך לבררם על-ידי המשא-ומתן. ואלו הניצוצות שמבררין אותם על-ידי המשא-ומתן ומחזירין אותם אל הקדושה הם בחינת גרים ובעלי-תשובה, כי מעלין ומכניסין הנפשות והניצוצות של המשא-ומתן מן החוץ אל הפנים, אל הקדושה. נמצא שהעוסק במשא-ומתן באמונה בקדושה כראוי, הוא בבחינת מגייר גרים ומקרב נפשות רחוקות להשם יתברך, שמזה נבנה היכל הקודש. אך מחמת שאלו הנפשות והניצוצות נאחז בהם הרע מאד, כי הם שוכנים בין הגויים והסטרא- אחרא, בבחינת "זאת ירושלים בתוך הגוים שמתיה", על-כן צריך זה העוסק במשא-ומתן להיזהר בנפשו מאד שלא יתאחז בו הרע, הנאחז באלו הניצוצות שהוא מבררם על-ידי משא-ומתן, ומזה בא מה שלפעמים יש כמה אנשים כשרים, ואחר-כך כשיוצאין אל השוק ועוסקין במשא-ומתן, נכשלים לפעמים ונתרחקין מעבודת השם, וזה מחמת הרע הנ"ל הנאחז באלו הניצוצות של המשא-ומתן, אבל באמת המשא-ומתן בעצמו הוא דבר גדול מאד, רק שצריכין לשמור עצמו כנ"ל. ועקר התיקון לזה הוא על ידי משפט, דהיינו שישפוט את עצמו בכל עת, ויתבודד ויפרש שיחתו לפני השם יתברך, וישפוט את עצמו על כל הדברים שהוא עושה, אם כך ראוי לו לעשות ולבלות ימי חייו במעשים כאלה; ועל-ידי זה נתעורר אש המשפט, שהוא בחינת התלהבות הלב, והאש הזה הוא שורף את הרע שלא יתאחז בו, וגם שלא יתאחז באלו הניצוצות והנפשות שהוא עוסק לבררם על ידי המשא- ומתן. וזה בחינת: "טוב תורה עם דרך-ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עוון" (אבות ב,ב), כי עיקר תיקון המשא-ומתן, שהוא העסק ב'דרך-ארץ', הוא על ידי התורה, שהוא בחינת משפט, ואז על-ידי זה נתבטל הרע הנאחז בהניצוצות, והניצוצות עולין אל מקור קדושתן על-ידי המשא-ומתן. וזה: שיגיעת שניהם משכחת עון, בחינת ביטול הרע והקליפות השוכנים סביב הניצוצות הנ"ל, ואזי נבנה על ידי המשא-ומתן שלו בחינת היכל הקודש, ונתגדל כבוד [השם] יתברך על ידי זה, ואזי זוכה לעשירות גדול, כמבאר בפנים.

(אוצר היראה, ממון ופרנסה צ"ב; על פי: ליקוה"ל הל' גביית מלוה, ג,ב)

ואת המשכן תעשה (כ"ו,א)

צריך האדם להרבות בתפלה מאד מאד כל ימי חייו. ואפילו כשרואה שמתפלל הרבה ואינו נענה, והתאוות והבלבולים מתגברים עליו בכל פעם ביותר, אף על פי כן אל יטעה שתפילותיו הם לריק, חס ושלום, רק ידע ויאמין שאין שום דיבור נאבד לעולם, וכל תפילה ושיחה בינו לבין קונו עושה רושם, והצדיקי אמת מלקטים כל אלו התפילות והשיחות, ובונים מהם בנינים נפלאים, בחינת בנין המשכן. וצריך כל אחד להתחזק הרבה בתפילה ושיחה תמיד, יהיה איך שיהיה, עד אשר על-ידי ריבוי התפלות יהיה נשלם הבנין בשלמות, ואז יכמרו רחמיו יתברך ויקרב אותו בשלמות, וישוב אל ה' וירחמהו. אך אף על פי כן, כשיהיה לו איזה ישועה, אל יטעה שעל ידי תפילותיו ומעשיו הטובים פעל זאת, רק ידע שהכל רק בחסדו יתברך. ואף על פי שאנו יודעים שאי אפשר לנו לפעול הישועה השלמה בתפלתנו לבד, אף על פי כן אנו צריכין לעשות את שלנו, להרבות בתפלה בכל כוחנו, ואז יכמרו רחמיו יתברך ויעשה בחסדו ויושיענו בקרוב למען שמו. וגם זה בכלל מה שמבואר במקום אחר, שצריכין בתפלה להיות קולע אל השערה ולא יחטיא, היינו שלא יטה לימין או לשמאל, היינו שלא יטעה, חס ושלום, שהתפילות הן לריק, חס ושלום, מחמת שזה כמה שצועקים ואינם נושעים, שזה בחינת נוטה לשמאל; וכן אל יטעה לומר, מה לנו להרבות בתפילה, מאחר שעיקר הישועה הוא רק בחסדו לבד, אם כן נסמוך רק על חסדו, שזה בחינת נוטה לימין שלא כראוי. כי באמת צריכין להרבות בתפלה מאד תמיד ולידע אף על פי כן האמת, שאין אנו ראוים לפעול בתפילתנו – כי אם בחסדו; ואף על פי כן אנו צריכין לעשות את שלנו להרבות בתפלה תמיד, והשם יתברך יעשה את שלו וימשיך עלינו חסדו למענו ויושיענו מהרה למען שמו.

(אוצר היראה, התבודדות ל"ט; על פי: ליקוה"ל הל' נחלות ד,י-כ)

ואת המשכן תעשה (כ"ו,א)

אם היו זוכין לאמונה שלמה בהשם יתברך, היינו להאמין שהכל מתנהג רק ברצונו יתברך לבד, אזי לא היו צריכין לעשות שום מלאכה ועסק, רק מלאכתנו היתה נעשית על ידי אחרים, כמו שיהיה לעתיד, כמו שכתוב: "ועמדו זרים ורעו צאנכם" וכו'. נמצא, שכל יגיעת העסקים והמשא- ומתן נמשך רק מבחינת פגם אמונת הרצון, ומזה נמשכין כל ההכחשות והכפירות והשנויים במשא-ומתן, שהכל נמשך רק מפגם אמונה, כי אם היה מאמין בשלמות שהכל מתנהג רק ברצונו יתברך לבד, בודאי היה עושה המשא-ומתן שלו באמונה שלמה ולא היה משנה בדבורו. ועל-כן באמת צריכין התגברות גדול להינצל מכפירות והכחשות השכיחים במשא-ומתן, ולהשתדל לעשות משא-ומתן באמונה שלמה, שיהיה ההן – הן והלאו – לאו. ועיקר העצה לזכות לעשות משא-ומתן באמונה היא להרבות בצדקה, כי על-ידי צדקה ממשיכין הארת אמונת הרצון. ובאמת אם היינו כולנו זוכים ליתן צדקה כראוי, כבר היה מתבטל המשא-ומתן לגמרי, ולא היינו צריכין לעשות שום מלאכה ועסק כלל, כי על- ידי התגלות הרצון זוכין לזה שיהיה המלאכה נעשית על ידי אחרים כנ"ל. אך אפילו כל-זמן שאין זוכין לזה, לבטל המלאכות והמשא-ומתן לגמרי, אף על פי כן זוכין, על כל פנים, על-ידי הצדקה לעשות המשא-ומתן באמונה, ושיאיר בו הארת הרצון, ואז המלאכות והעסקים הם בבחינת מלאכת המשכן. וזה בחינת כל הקניינים שתיקנו רבותינו ז"ל במשא-ומתן, לכל דבר קנין השיך לו, כגון קנין סודר וכיוצא, כי על ידי זה ממשיכין הארת הרצון לתוך המשא-ומתן, ואז מוכרח לקיים הקניין ולא ישנה עוד, כמבאר בפנים.

(אוצר היראה, ממון ופרנסה ק"כ; על פי: ליקוה"ל הל' ערב ג,יד-טו)

…בתוך שהיו מתגעגעים אחרי הבעטליר העיוור, ענה ואמר: הנני, הנה באתי אצלכם על החתונה ואני נותן לכם מתנה… שתחיו חיים ארוכים כמוני; ואתם סוברים שאני עור? אין אני עור כלל, רק שכל זמן העולם כולו אינו עולה אצלי כהרף עץ…
(סיפורי מעשיות יג)

מספרים על מוהרנ"ת תלמיד רבינו ששאלוהו למה אינו מסיט את וילון החלון שבעלייתו הצידה שיכנס מעט אור, ענה מוהרנ"ת: ״פחות הבטה בעולם הזה״…

כל מראות העולם והבליו מטביעים רושם לא טוב על העובד את השי״ת וככל שהסתכלותו והתייחסותו לעולם פחותה, כן יטב לו ויקל לו להתהלך עם מחשבות של עולם הבא.

״חיזו דהאי עלמא״ [-מראות העולם הזה]. כל מראה העולם, האנשים, הבתים, הרחובות, החנויות, העושר, הכבוד, היופי המדומה; כל ההמולה הרבה של החיים עלי אדמות, תופסים מקום נרחב בלב אדם; כל מה שרואה אדם כאן בעולם הזה וראה מאז ילדותו, מטביע רושם עמוק על לבו והוא נסחף אחריו כאחר מטה קסמים; אין הוא משוחרר מרושם עמוק זה, וכאחוז עיניים הריהו הולך שבי אחרי ההבל ורודף אחריו.

אמנם, יש לך אנשים בני עליה שאינם רודפים אחרי ההבלים, אך גם הם אינם יוצאים מידי רושם זה לגמרי, כל אחד לפי מדריגתו מתייחס פחות או יותר אל מה שיאמרו הבריות וכיוצא בזה. כמעט שום אדם אינו פועל כבודד, את הכל שוקלים ועושים, מעט או הרבה, לפי אמת המידה של ״חיזו דהאי עלמא״; אף צדיקים הבאים לעולם האמת, כתוב בזוהר, מוכרחים לטבול בנהר דינור, כי עדיין אחוז בהם אותו ״חיזו דהאי עלמא״, מראות העולם עדיין משמעותיים במידת מה אצלם והם עוד מתייחסים אל כל הנעשה כאן כאל דברים בעלי ערך כלשהוא – – –

הצדיקים הגדולים זכו וסתמו עיניהם מחיזו דהאי עלמא, התעלמו כליל מכל הנעשה כאן בעולם ועבדו את השי״ת כבודדים ומבלי כל שייכות לענייני העולם ומעבריו השונים והמשונים: מבלי כל התפעלות מכללי החיים ומאורעותיהם הקדישו כל עצמם לתורה ותפילה בעשותם רק את החיוני לגופם ולבני ביתם, כזה היה ה״בעטליר״ (קבצן) העיוור המתואר בספר הקדוש סיפורי מעשיות של רבינו, שלא היה לו ״שום הסתכלות כלל על העולם״ – כמודגש שם בסיפור; העולם לא עלה אצלו כהרף עין, כלומר, הוא לא החשיבו לכלום, ובגין כך נמנה על אחד מהצדיקים יסודי העולם.

אנו, בני אדם פשוטים, אולי רחוקים הרבה מסתימת עיניים גמורה, אבל באופן חלקי ניתן לנו ללמוד את הדבר, לסתום את העיניים מכל אותם הבלים שבעולם מדי פעם בפעם. אמנם, לא על חשבון התלויים בנו, אלא על חשבוננו אנו, בשעת התפילה, בעת לימוד תורה, או בכל הזדמנות שהבלי העולם חפצים לבלענו – לסתום עין מחיזו דהאי עלמא! ובכך להתרגל, שכל התייחסותנו לעולם הזה תהא פחות נלהבת ותופסת מקום פחות במוחנו המיועד למחשבות טהורות בתורה ודביקות בהשי״ת.

כיום אינך צריך להתבגר כדי להפוך לזקן; אתה יכול להיות צעיר בגיל וזקן ברוח… הזיקנה הפכה לדבר שבשגרה, ואינה מעוררת תמיהה. אדרבה, הצעירים ברוחם הם אלו אשר מעוררים בהתלהבותם תמיהה, לפעמים אפילו כעס, ודואגים להחזירם בדחיפות לנורמליזציה…

'ואתה עייף ויגע ולא ירא אלקים'; אתה עייף, אתה מותש, אתה כבר מכיר הכל. קראת עלונים, שבעת רעיונות – ועכשיו לא בא לך כלום, רק לישון… כל זאת הודות לעבודתו המסורה והעקבית של עמלק ימח שמו. הוא זה שדואג להפיל עייפות ולמסוך לאות וכבידות בכל חדרי הלב, בכך שהוא נותן לנו את ההרגשה שהעסק ממילא אבוד. 'פעם היינו צעירים' – הוא חושב בתוכנו – 'והתלהבנו מכל גילוי חדש. אך כיום, עברנו כבר את הגיל'…

המן הפרסי טען לאחשוורוש: "אלוקיהם של אלו ישן הוא", וגם כיום טוען המן המודרני שהחלק האלוקי שבתוכנו התיישן וכביכול פג תוקפו…

* * *

אך לא לעולם חוסן – פורים מתקרב בצעדי ענק, ויחד אתו מתגברת זריחתו של מרדכי, צדיק האמת, שכל כולו התחדשות, לא כהתה עינו ולא נס לחו. כנגד אותו עמלק, אלוף הזקנה והעייפות, עומד הצדיק הגדול ומעיד על עצמו: "אני זקן מאד, ואני עדיין יניק לגמרי, ולא התחלתי עדיין לחיות כלל" (סיפורי מעשיות, מעשה משבעה בעטלערס). והוא גם מלמד ומזהיר: "אין טוב להיות זקן – הן חסיד זקן, והן צדיק זקן. זקן אין טוב! כי צריך רק להתחדש בכל יום; להתחיל בכל עת מחדש" (שיחות הר"ן, נא).

וכשם שבמלחמת עמלק, ציווה משה רבינו על תלמידו יהושע: "צא הלחם בעמלק", כך גם לדורות, את אורו מאיר רבינו הקדוש דרך תלמידו הפלאי, ושמו רבי נתן!

רבי נתן הוא זה שעומד בחזית ולוחם – בספריו ובמכתביו – את מלחמת ההתחדשות. הוא אינו מניח לנו להתעייף, ולא מרשה לנו להזדקן. הוא הרי זכה להרגיש בכל לבו את האור הגדול של אותו צדיק אשר אין זקנה שולטת בו. ואת האור החדש והמתחדש הזה, הוא רוצה להאיר בלב כולנו.

זעקת ההתחדשות מהדהדת שוב ושוב בין שיטי מכתביו: "גיוואלד ברודער הארציקער (= אהה, אח נלבב), אל יזקינו בעיניכם דברים נוראים חדשים כאלה!" (מכתב מיום ד' ויצא תקצ"ו).

"כי השם יתברך הקדים רפואה למכתנו האנושה, כי כבר היה אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה בעולם, וצדיקים במיתתן קרויים חיים, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, ועדיין עומד ומתפלל עלינו, ודבריו חיים וקיימים ומחיין אותנו גם עתה לנצח. רק הישמר לך לבל יזקינו בעיניך כלל! כי נובעים מפי הזקן שבזקנים שהתפאר עצמו שהוא זקן ויניק וכו'. מי שמע כזאת? ואיך אפשר שיזקינו? אדרבה, התאוות והשטותים וטרדת הפרנסה הם דברים ישנים מהמלך זקן וכסיל. אבל דברי תורה – אמתיים, בפרט חידושים נוראים כאלה ושיחות נפלאות ועמוקים ותמימים כאלה הם חידושים חדשים בכל יום ובכל עת לנצח, כי מאד עמקו מחשבותיו" (מכתב מיום ט"ל למספר בני ישראל, תקצ"ט).

במכתב אחר הוא מסביר גם מדוע הוא דורש שוב ושוב להתחדש, "וכבר דיברנו בזה הרבה. אבל מאחר שהמלך זקן וכסיל אינו שומע כל זאת, וחותר ומתגרה עדיין כמו שמתגרה, כאילו הוא מודיע מחדש שטותים ישנים כאלה – צריך האדם להתגבר להאמין מחדש בכל דברי העצות הקדושות ובכל הדברים המחיין את הנפש, להשמיעם לדעתו מחדש. ואל יזקינו בעיניך, כי הם מתחדשים בכל עת" (מכתב מיום ב' פר' שלח, תר"ג).

אם העיתונים והפרסומאים מתחדשים מדי יום, ולא התעייפו עדיין מלמכור את מרכולתם הישנה והמוכרת – על אחת כמה וכמה שעלינו להתחדש בכל יום ויום בדברים החדשים באמת!

* * *

מוהרנ"ת לא רק לימד התחדשות, אלא 'חי' אותה. וכך הוא מעיד על עצמו: "באמת בכל יום ובכל עת הם חדשים אצלי לגמרי, ואיני יכול להסיח דעתי מלהתפלא על נפלאות כאלה, חידושים כאלה, ומוכרחים לכל אדם מאד מאד, להחיותו ולעוררו ולהקיצו ולהקימו מכל מקום שהוא וכו'. אשרינו שזכינו לשמוע כל זאת!" (שם).

כשהבחין פעם מוהרנ"ת באחד מאנ"ש, שהתלהבותו בתפילה דעכה, פנה אליו: "משה! שמע לי, והתחדש מחדש", כשהוא מוסיף נימה אישית: "גלייב מיר, איך האב שוין א ווייסע בארד, און האב נאך אויך בדעה צו זיין א ערליכער יוד" = "האמן לי, יש לי כבר זקן לבן, ועדיין יש בדעתי להיות יהודי כשר" (אבני"ה ברזל). מוהרנ"ת לא פחד מזקן לבן, וגם לא מנפש מותשת; והוא מזמין גם אותך להגות בספריו ומכתביו, ולגלות את האור שאין זקנה שולטת בו!

שיחת הרה"ח רבי לוי יצחק בנדר ז"ל

הילולת רבינו הקדוש רבי נחמן מברסלב, חול המועד סוכות תשמ"ב

ניצחתי ואנצח | שבח הצדיקים | לילות הזהב | שמירת הזמן | מדוע לא תאכלו מהמאכלים?! | "השתמשו באוצרות שלכם"

היום מלאו מאה ושבעים ואחת שנים לפטירתו של הרבי. אנו רואים שברוך השם, כל דיבור שהרבי אמר, הוא אמת ויציב ונכון וקיים.

– הרבי אמר: "אני ניצחתי ואנצח!"
הנצחון של הרבי הוא, שעניינו ממשיך להתנהל בכל השנים האלה והרבי מנצח ומסיים על ידי עצותיו הקדושות. כי זה היה העיקר: שהרבי רצה שנקיים את עצותיו, שעל ידיהם הוא פועל, זה היה עיקר רצונו של הרבי.

– "אני ניצחתי ואנצח!"

הוסיף רבי אברהם בן רבי נחמן: הרבי ודאי יסיים וינצח כרצונו, אלא מה, הרצון של כל חסיד ברסלב צריך להיות שזה יקרה דרכו, שהוא יהיה חלק מזה, ש"דרכי הוא גם ינצח". כל אחד שעושה יותר בעניין הרבי, הרבי גם עושה באמצעותו ודרכו. הרבי ינצח, אבל הרצון שלנו צריך להיות שזה יהיה גם באמצעותינו, שגם אנחנו נהיה מאלה שהולכים בדרכו של הרבי ומקיימים את עצותיו – ואז הרבי ינצח גם באמצעותינו.

הרבי אומר בתורה כ"ט: "לא כל דיבור נקרא דיבור", דיבור שאינו נשמע ומתקבל אינו דיבור, בבחינת "אין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם".

איך, אם כן, עושים שדיבור ישמע ויתקבל? אומר רבינו: דיבור שיש בו טוב – והרי כולם רוצים טוב – דיבור טוב, הוא דיבור שמגיע מהדעת, כשמדברים דיבור עם דעת, יש בו טוב; דיבור בלי דעת, אין בו טוב.

והרבי ממשיך: "ולהקים ולרומם את הדעת" – הרבי לא אומר "ולהגיע אל הדעת", אלא "לרומם", משום שכל אחד יש בו דעת, כל אדם נברא עם חכמה, אלא שהדעת "רדומה" ו"ישנה", אז צריך "להקים ולרומם" את הדעת. ואת זה עושים, אומר הרבי, על ידי "שבח הצדיקים", על ידי שמשבחים את הצדיק בגנזי מרומים, מקימים ומרוממים את הדעת "כנשר יעיר קינו".

ואנשי שלומינו נהגו לומר: מה פירוש "שבח הצדיקים"? לשבח את הרבי בסיפורי מופתים – זה נקרא "שבח הצדיקים"? הרי זה לא היה רצון רבינו, הרי להיפך, כאשר הרבי עשה מופת – הוא התפלל אחר כך שהמופת ישכח! הרבי לא רצה להתפרסם בגלל מופתים! ממילא, אי אפשר לומר ש"שבח הצדיקים" זה לספר על המופתים של הרבי.

אלא, שבח הצדיקים, הכוונה היא שיאמרו שעניינו של הרבי הוא נצחי. לא "היה לנו רבי!", כי יש לנו עדיין רבי! וכולנו, כשאנחנו הולכים ל"חדר" של הרבי[1], אנחנו צריכים לציית לדברי הרבי – וזה שבח הצדיקים! עיקר "שבח הצדיקים" הוא לקיים את עצותיו של הרבי!

הנה מגיע החורף. ידועה אמרתו של הרה"ק רבי פנחס מקוריץ ז"ל (על לילות החורף) "הנה באים לילות הזהב". כל לילה הוא אוצר. זהב, יהלומים! כל לילה!

כאשר דיברו עם רבי נתן על אודות המחלוקת הגדולה, כמה נוראית היא היתה, הוא אמר: "לילה אחד שעובר עלי שלא כרצוני (- לפי גודל מעלתו) יותר גרוע אצלי מכל המחלוקת!", ליל אחד שאינו מצליח כרצונו!

זאת אומרת: כל לילה הוא ליל הזהב, ואם ננצל כראוי את הלילה, כפי שראוי לנצל אותו – זהו "שבח הצדיקים"!

רבי אהרן מליפובץ שאל את רבי נפתלי תלמיד רבינו: "אתם הרי שמעתם מהרבי (ב'מגילת סתרים'), שהוא דיבר מהמשיח, איפה אנחנו מחזיקים?" ענה לו רבי נפתלי: "אתה לומד הרבה את ספרו של רבינו? ( – ליקוטי מוהר"ן), כך מקובל מרבינו: כאשר רוב העולם יקבלו את הליקוטי מוהר"ן, אפשר להתכונן למשיח!"

צריך ללמוד את ספרי רבינו! רבי נתן אמר "אשרי המוח שמשוטט בדברי רבינו!" כשהולכים ברחוב והמוח עסוק בדברי רבינו, הרי זה ודאי "מחשבות טובות".

זה נקרא "שבח הצדיקים".

כשהולכים עם העצות של הצדיק, כשמקיימים את העצות של הצדיק – זה "שבח הצדיקים".

עוד דבר שצריך לדעת: הרבי אמר, שמשיח יכבוש את העולם בלי ירייה אחת.

הענין של הרבי היה תמיד לעשות הכל כדי לנצח את היצר הרע – אבל בלי "יריית רובה", [זאת אומרת: בלי רעש מיותר, בלי מריבות, בלי לפגוע בשני]. אם הקב"ה עוזר וזוכים לקום בחצות הלילה, לעשות התבודדות, ללמוד את ספרי רבינו – לא צריך לעשות רעש ומריבות. אפשר לעשות הכל גם בטוב. – להיפך, עם עושים את זה ברעש [ועם מריבות ומחלוקות], הרי זה חסרון; הרי זה היפך עניינו של הרבי!

* * *

בסיפורי מעשיות, מעשה מבעל תפילה, בסוף המעשה, אמר הגבור להמלך: "איך ששמעתי מפיכם, שעל ידי הדרך שיש לי אל החרב הנ"ל, על ידי זה יכולים להוציא את מי שנשקע בעבודה זרה של תאות ממון. השיב לו המלך: כן הדבר", והמלך הסביר לגיבור את הדרך.

ובהמשך, אומר הרבי, שאמר המלך לגיבור, שיש שם "מקום הנקרא קעך (מטבח), ושם באותו הקעך יש כל מיני מאכלים, ובאותו הקעך אין שום אש כלל, רק המאכלים מתבשלים על ידי ההר של אש הנ"ל, וההר של אש הוא רחוק משם הרבה, רק שהולכים שבילים וצנורות מן ההר של אש אל הקעך הנ"ל, ועל ידי זה מתבשלים שם כל המאכלים הנ"ל."

והרבי מסיים את דברי המלך לגיבור: "בכן תוליך אותם (היינו את אנשי המדינה של ממון), תחלה נגד הרוח, כדי שיגיע אליהם ריח המאכלים הנ"ל. אחר כך, כשתתן להם מן המאכלים הנ"ל, בודאי ישליכו תאוה זו של ממון".

ולמרות שהרבי מזכיר שם תאוות ממון, היו אנשי שלומינו אומרים שהכוונה היא לא רק לתאוות ממון, אלא לכל התאוות.

זו הסגולה שיש למאכלים, שכשטועמים מהם – משליכים את התאוות. ומה הם המאכלים האלה? הרי הם עצותיו של רבינו הקדוש. העצות של הרבי הם מאכלים יקרים. אלא מאי? כפי שרבי נתן היה אומר "הרבי מלמד אותנו קמץ אלף".

מה פירוש "קמץ אלף"? כאשר ילד קטן מתחיל ללמוד ב"חדר", הוא מתחיל ב"קמץ אלף". והרבי רוצה שנבוא אליו ל"חדר" כקטן שנולד – כך אמר רבינו. שמה שאנחנו לומדים אצלו יהיה חדש לגמרי, כתינוק שמתחיל ללמוד "קמץ אלף".

זה אומר לעצי "אני כבר חסיד כך וכך שנים", וזה אומר לעצמו "אני כבר חסידי כך וכך שנים" – לא זה הרצון של הרבי!

רבי נחמן מטולטשין סיפר, ששמע פעם מרבי נתן את התורה "כי מרחמם ינהגם" אחרי חצות, ורבי נתן למד את התורה בכזו התלהבות, וכזו התחדשות, כאילו הוא שומע אותה כעת בפעם הראשונה! כאילו הוא מעולם לא למד עדיין את התורה הזו! היה זה כבר שנים לא מעטות אחרי פטירת רבינו, ועדיין, רבי נתן למד את התורה בהתחדשות כזו, כאילו כעת הוא שמע אותה מהרבי בפעם הראשונה! זה נקרא "לטעום את המאכלים" שיש לנו!

* * *

וברוך השם יש לנו! כשהגעתי לאומן (בתחילת מלחמת העולם הראשונה) היו רק שני אנשים באומן שהיה להם סט שלם של ליקוטי הלכות, לא יותר. אם מישהו רצה ללמוד איזו הלכה בליקוטי הלכות, הוא היה צריך לשאול מהם את הספר תמורת ערבון. והיום, ב"ה, בכל בית יש ליקוטי הלכות, בכל בית יש ליקוטי מוהר"ן. קטן, גדול, בינוני… יש ב"ה את כל הספרים!

השולחן ערוך. רק הושט ידך, קח ואכול. והמאכלים הם מאכלים יקרים מאוד. כפי שאמר המלך לגיבור: זו סגולת המאכלים, שכשטועמים מהם – משליכים את תאוות ממון; משליכים את כל התאוות.

אז למה שלא נטעם מהמאכלים הנפלאים האלה? מי ומה מונע מאיתנו לטעום את המאכלים? הספרים קיימים; זמן גם יש ב"ה, הלילה הוא לילה, ובלילה אפשר להרוויח הרבה מאוד; אפשר "לטעום מהמאכלים", אז למה שנפסיד ולא נטעם?!

יש לנו כאלה אוצרות מהרבי, כאלה דיבורים, מדוע נהיה "שליימזלניקס" (- חסרי מזל) ולא ניקח ונאכל מהמאכלים?

מדוע הדור הקודם היה כפי שהיה? משום שהם השקיעו את כל המוח והלב בדברי רבינו, הם ראו שתורת רבינו ועצותיו מכניסים טעם חדש בלימוד התורה בכלל.

זה נקרא לטעום מהמאכלים.

* * *

כל לילה הוא אוצר! זה נקרא "לילות הזהב", אבל זהב זה לשון המעטה! זה הרי יהלומים, אבני חן! וכשהקב"ה עוזר וזוכים לשמור ולנצל כראוי את הלילה – הרי זה לילה! רבי נתן הרי כך אמר (כאמור קודם) "לילה אחד שאינו מנוצל כראוי (על פי דרגתו של רבי נתן…), יותר גרוע אצלי מכל המחלוקת!" ואת זה אמר רבי נתן, אדם שבמחלוקת הותר דמו לחלוטין, שעבר כל רדיפה וצער שבעולם! "לילה אחד שאינו מנוצל כראוי, גרוע יותר מכל המחלוקת".

וזה הכח של הרבי. שנרגיש את חשיבות הזמן, לדעת כמה חשוב הוא כל רגע; כמה חשוב כל לילה!

ממילא, עיקר "שבח הצדיקים" זה לקיים את עצותיו של רבינו. אם "הולכים לחדר" של הרבי, צריך לקיים את דבריו! הוא הרבי שלנו! לא "היה" הרבי שלנו, אלא הוא הרבי שלנו, עכשיו!

* * *

הרבי רצה מאוד שלאדם לא תהיה שום עצבות. ובדרך של הרבי יש כזה טעם נפלא, שאפשר לגשת לכל דבר עם שמחה. הרבי אומר "מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד!", היו אנ"ש אומרים: "במה אפשר להיות בשמחה?" (כי הרי כל אדם רואה את עצמו, וכמה הוא רחוק מהקב"ה וכו') "בזה שאיני מתנגד על הרבי – בזה אפשר לשמוח! הרי יש בעולם כל כך הרבה אנשים גדולים, צדיקים, תלמידי חכמים, והם לא זכו לדעת מהרבי. נו, אז אם הקב"ה עזר ואני, עלה בגורלי שכן אדע מהרבי, ואיני מתנגד על הרבי, הרי זו "מצוה להיות בשמחה תמיד". בזה לבד אני צריך לשמוח, שאיני חולק על הרבי, שאיני מאלה שזורקים את הספרים של הרבי רח"ל; שאצלי הספרים של הרבי חשובים מאוד – ואם כן וודאי מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד".

* * *

הרבי נפטר ב"זמן שמחתינו", היום זה גם "זמן שמחתינו" כי אנחנו זוכים לדבר מהרבי, ואנחנו יודעים שהרבי נמצא, שיש לנו רבי. לא ש"היה" לנו רבי – אלא יש לנו רבי, בלשון הווה! והרבי מלמד אותי, והרבי רוצה שאקיים את עצותיו, ושאקיים את עצותיו בלי "יריית רובה", בלי רעש ומריבות ומחלוקות. אם יהודי זוכה לקום בחצות, הוא יכול ללכת לשדה, והוא יכול גם לעשות תיקון חצות והתבודדות בבית.

ברוך ה', היום לכל אחד יש כמה חדרים בבית. אפילו המטבחים היום יותר יפים וטובים מכל מה שפעם, ברוסיה, נקרא דירה, כפי שגרנו שם. אז אפשר גם להכנס למטבח, כדי לא להפריע למשפחה, ולערוך תיקון חצות, ולבכות לפני השם – גם בלי רעש, ובלי להעיר אנשים ולגרום צער לאחרים – וללמוד ליקוטי מוהר"ן עם התפילה מליקוטי תפילות.

אבא אחד כתב לבנו – הבן היה פקיד בבנק – "אם תקום חצות ותעשה תיקון חצות, ותלמד ליקוטי מוהר"ן עם התפילה מליקוטי תפילות – כי אז 'עולמך תראה בחייך' ", יהיה לך את הגן עדן בעולם הזה.

הדיבור הזה של רבי פנחס מקוריץ – "הנה באים לילות הזהב" – אינו ידוע היום כל כך. אבל אצלינו הוא ידוע. ולמה אצלינו הוא נשמר? משום שאצלינו הלילה הוא אוצר יקר וחשוב, עד שאצלינו, ליל חורף (שהוא ארוך יותר) הוא אוצר של ממש!

וזה נקרא שבח הצדיקים!

זה עיקר שבח הצדיק. "אני ניצחתי ואנצח" – [אז עלינו לרצות] שגם דרכינו ובאמצעותינו הוא ינצח! ואם נקיים את עצותיו, אז הוא ינצח גם באמצעותינו. הרבי רוצה "לנצח" (את הרע והיצה"ר) באמצעות כל אחד. כמה שיותר אנשים (שעובדים את השם באמת) – הרי הנצחון גדול יותר. והנצחון אינו גשמי, אלא נצחון רוחני. ככל שיותר אנשים מקיימים את העצות של הרבי – כך הנצחון על הרע גדול יותר. והשאיפה והרצון שלי צריכים להיות שגם אני אהיה מאלה.

לא משנה איזה מניעות יש לאדם וכמה מפריעים יש לו, עדיין: הפה הוא פה, ומהפה יהיה לב[2]. הרבי אומר "הפסיקו להיות עניים, השתמשו באוצרות שלכם" (סיפו"מ, מעשה משבעה קבצנים), ואנשי שולמינו היו מפרשים: שהאוצר העיקר עליו הרבי מדבר הוא הזמן, שמירת הזמן.

זה האוצר. אז "השתמשו באוצרות שלכם", הרי יש זמן. מספרים הרי אצלינו את הסיפור על "חמש דקות גדולות"[3], ומטרת הסיפור הזה היא שנדע שגם חמש דקות הם דבר מאוד חשוב! "חמש דקות גדולות!". זה עיקר עניינו של רבינו, שזהו האוצר הגדול – הזמן – אז "השתמשו באוצרות שלכם". זמן ב"ה יש, ספרים ב"ה גם יש, ואת הרבי ב"ה גם יש לנו. אז למה שלא נאכל מהמאכלים?!

והשם יתברך יעזור, שנזכה להתחדש וללכת ל"חדר" של הרבי, ושנזכה לקיים את עצותיו הקדושות, ובזכות זה נזכה לגאולה השלמה.

פורסם ביידיש בספר "תמימי דרך" (מכתבי רבי לוי יצחק בנדר לאנ"ש בארה"ב), ותורגם ללשון הקודש על ידי עורכי האתר, בשינוי לשון וקיצורים הכרחיים. ואם נמצאה שגיאה או טעות, הרי שלנו היא.

[1] ביידיש "רבי" נקרא גם אדמו"ר וגם מלמד ב"חדר" – תלמוד תורה. אצל אנ"ש, שכאשר הגיעו לרבי הניחו הכל, את כל ידיעתם הקודמת, והתחילו מחדש – כפי שאמר רבי נתן על עצמו – הרי זה כאילו הם ילדים שעכשיו נכנסו ל"חדר" ועכשיו התחילו ללמוד, ומכאן הביטוי "דעם רבי'נס חדר" – ה"חדר", התלמוד תורה, של הרבי – רבינו.

[2] לכאורה כוונתו היא: גם אדם שמרגיש שאין לו לב לדבר עם ה' או להתפלל, והוא מדבר עם השם מהשפה ולחוץ – שידבר! והלב יגרר אחרי הפה.

[3] שיח שרפי קודש חלק ג, קל"ז: "פעם בערב שבת, באמצע ההכנות והדוחק, פנה מוהרנ"ת לר' נחמן מטולטשין ואמר לו שכשיעברו חמש דקות, יודיע לו. וראה ר' נחמן איך שמוהרנ"ת נעמד ליד המזוזה והתבודד, וכשרמז לו ר"נ שעברו חמש דקות, אמר לו מוהרנ"ת בשמחה "ר' נחמן, חמש דקות גדולות!" ("גרויסע פינף מינוט!") מרוב שמחתו שזכה לחטוף חמש דקות של התבודדות באמצע הטרדות."

זכינו והכנסנו אל אוצרותינו עוד עשרות מצוות יקרות ונכבדות שזכינו להן בימי חג הפסח הקדוש שעבר עלינו בטוב ובנעימים; וכפי שאומרים משמו של רבי נחמן מטשערין: "לא עבר עלינו החג, אלא נכנס אל תוכֵנו".

אולם, אצל רבים מנקרת הקושיא: כיצד ממשיכים את השפעת החג לכל ימות השנה? כיצד מפנימים את ההארות שקיבלנו בימי החג? כיצד אוצרים את ההשפעות לנצח?

התשובה היא: בדיוק כך! בעצם העלאת שאלה זו, כבר זוכים להפנים את קדושת החג. כלומר, על ידי הכיסופים להמשיך את ההשפעות הקדושות – בכך זוכים לאצור ולשמור אותן.

וכאשר נתבונן נראה, כי באמת התעלינו הרבה בחג זה לעומת חג הפסח שעבר, וכי בכל חג ומועד אנו זוכים להתעלות רבה. אפס כי טבע האדם לשלול את מעלותיו, לכן הוא סבור כי איננו ראוי לקבל הארה מימים קדושים אלו. אך במציאות אכן זוכה כל אחד ואחד להארות נשגבות ונפלאות המאירות בימים-טובים.

כך קורה לנו בכל דבר. למשל, כשאנו מקבלים התעוררות באמצע התפילה ואומרים כמה מילים בכוונה יתירה, בפרט אם אנו זוכים שנמשך כך עד סוף התפילה – אם ישאלו אותנו מאין בא לנו זאת – תהיה התשובה: 'אין זה מכוחי, כי אם מתנה מאת ה"… אך נשאלת השאלה: מדוע זכינו למתנה נפלאה זו? בוודאי מכוח הארת הימים הקדושים שעברו עלינו, או משום שהתפללנו על כך.

אך הכל רק בכוח הצדיקים, שכן לפי עכירות מעשינו ותאוותינו הרעות אשר אנו שקועים בהן, אכן אין לנו זכות להיות קרובים אל ה', אך הקב"ה מתנהג עמנו לפנים משורת הדין, משום שהצדיקים הגדולים עוסקים בכל עת להמתיק את הדינים מעלינו. היצר המסית בכל עת, גורם לנו קרירות ואטימות לב לכל דבר קדושה, אבל הצדיקים יחידי הדורות עוסקים בכל עת להעלות את בני ישראל "משמד לרצון", כלשון רבינו, היינו להוציא את נשמות ישראל מהתאוות ועכירות החומר אשר הם שקועים בהן – להעלותם ולהאירם באור ה'.

בכן, יש להאמין ולהפנים כי כל חג ומועד מאיר על נשמותינו הארות נשגבות, בכוח הצדיקים אשר אנו זוכים להיות מקורבים אליהם, ולכן עלינו לקשר כל התעוררות שאנו זוכים אליה לכוח הימים-טובים שהם כל חיותנו ותקוותנו.

החומה בת מאות השנים הפחידה אותו. הוא צעד לידה, כמו מנסה לאמוד את עצמתה בטרם יבלע בעיר עליה היא שומרת. השמש יקדה בעוז, מנסה, כביכול, לשרוף את כל אשר השאיר טיטוס.

ערב תשעה באב והוא, יצחק, ילד צעיר, צנום, צועד וה"קינות" תחת שחיו, פוסע אל השריד העתיק, הסמל היחיד שנותר מאותו בנין נפלא.

הוא לא הבין על מה מתאבלים; לא כל כך קלט את המשמעות. כל ההסברים והסיפורים רק בלבלו אותו יותר: "מה היה אותו בית מקדש עליו אני אמור לבכות הלילה?" ומדוע יבין?

החום עייף אותו. הוא התיישב למרגלות החומה, מניח לאשמורות עיניו להסתיר את העולם, ונרדם.

* * *

הם גרו בעיר התחתונה, סמוך ונראה לבית המקדש. שערי העיר סגורים, אין יוצא ואין בא. המוני הרומאים צרים על העיר, מאיימים בכל רגע לפרוץ את החומה האחרונה שנותרה לפליטה. מידי פעם חלפה בליסטראה מאיימת מעל ראשו, נוחתת אי שם ונוטלת עימה עוד מבנה או עוד כמה יהודים מזי רעב ונפוחי כפן.

קול שאון הגיע לאזניו, שאון מאיים. הוא רץ לעבר הקולות…

אביו כבר לא היה בין החיים שעה ששמריהו סובב לו רעב בסמטאות העיר, מחפש אחר איזה עשב שאולי עוד נותר להחיות את נפשו הכמהה למעט אוכל.

לפני שיצא, ראה את אימו מוציאה ממקום מחבוא את פירורי הלחם האחרונים. הוא ידע שזה לא יספיק ויצא, לא רצה לראות בצערה, והיא… הביטה אחריו בצער אין קץ… מקור דמעותיה כבר יבש מזמן, לאחר מות בעלה ושלשת ילדיה היקרים לה כל כך. רק שמריהו נותר לה, אם לא לוקחים בחשבון את ידידיה, שאין יודעים מה עלה בגורלו.

קול שאון הגיע לאזניו, שאון מאיים. הוא רץ לעבר הקולות…

"החומה נפרצה…", "הרומאים פרצו". נחשולי שלדי אדם עטופי עור רצו בכיוון ההפוך לכיוון ריצתו, ה ר ו מ א י ם פ ר צ ו…

למרות גילו, ידע שמריהו מה יקרה כעת; למרות גילו, הספיק להציץ מבעד לסדק בחומה, סדק שרק ילדי ירושלים יודעי כל ידעו עליו, ראה את גלי ההרג וההרס שהותירו הרומאים אחרי שפרצו את החומות הראשונה והשניה, ידע שזה מה שיקרה עכשיו.

הוא הביט לאחוריו. במלוא הדרו ויופיו, התנשא שם הר הבית, רם, נישא ובולט בעצמתו, לצידו מצודת החקרא הנודעת. הוא רץ לשם, לא מביט על שום דבר אחר, שוכח מרעב או צמא. בעקבותיו כבר ניטשו קרבות אחרונים בין אחרוני מגיני העיר שעוד נותרו לבין חיילי רומי מדושני העונג, מקושקשי שריון ואחוזי חניתות, מידי פעם שמע צעקה אחרונה של מאן דהוא. הרומאים התקדמו…

הם שטפו פנימה בלא מעצורים, ונעצרו ליד מצודת החקרא.

"היהודים האלו", סינן מפקד רומאי, "עקשנים כפרד. ראה גם ראה, אוכל לא ראו מזה חדשים ועדיין נלחמים הם כאריות, לולי כבשנו היום את החומה, כי אז הייתי נוטש את המערכה וחוזר לרומי"…

* * *

אותה שעה, כבר היו שמריהו ואמו בעיר העליונה, מביטים אחוזי תדהמה על ההרס שכבר הספיקו הרומאים לגרום טרם ניגשו לכבוש את החקרא.

"שמריהו", לחשה האם, "הם מתחילים…" איל הברזל העצום ניגש למלאכה, מתחיל לזעזע בנגיחותיו את החומה האדירה. מעל למגדלי המצודה שפכו המגינים הזועמים זפת רותח, שמן רותח, ירו חיצים, אך הרומאים כבר מצאו להם דרכי הגנה ובכל מקרה, על כל חייל שנהרג קמו ועמדו עשרה.

שמריהו הביט אל המקדש, בחצרו התנהלה עבודת הקודש כאילו ואין מלחמה, כהנים בעבודתם ולווים בשירתם. כבשים לקרבן כבר לא היו, הרעב הרג את כולם. אבל הכהנים לא נכנעו, מידי פעם נפל אחד מהם שדוד, מחץ או אבן קלע, אך מיד ניצב תחתיו אחר לתפוס את מקומו.

שמריהו נכסף לעמוד בעזרה, להציץ, אולי יראה את פאר מנורת הזהב המאירה על סביבותיה, אולי יזכה לחוש בקדושה השורה, אולי יזכה לראות את השלחן, הניצב עתה מיותם ללא הלחמים.

כסף לראות את המזבח הניצב על מקומו; את הכהנים העולים ויורדים בו, מי לדשן, מי להקריב; כסף לחזור לימי קדם, עת לקחו אביו ברגל לראות ביפי המקום.

מלמעלה, נראה הר הבית היטב. כשהיה קטן, נהג אביו לספר לו על הורדוס, איך הרג את גדולי ישראל וככפרה החליט לבנות שוב את בית המקדש, סיפר לו על חכמתו של יהודה בן בבא שייעץ לו איך לקבל את רשותה של רומי, סיפר לו על מלאכת הבניה העצומה.

בנסיון אחרון לעצרם, פינו המגינים את אולמות העמודים, לאחר שקשרו לכל עמוד לוח עץ מצופה גפרית וזפת, נתנו לרומאים לחדור אליהם ולאחר מכן הבעירו את האולם.

שמריהו נזכר בסיוריו, מזכיר לעצמו את העיר והמקדש, איך נראו טרם החלה המלחמה הארורה הזו: רחובות מטופחים, מחושבים עד האבן האחרונה שבהם, כיכרות נאים, מחלפים שנועדו להקל על העומס בכניסה להר הבית; נזכר בשערי חולדה המעוטרים כולם בצורות מן הצומח ביפי שאין שני לו, נזכר איך היה עומד למטה, ליד השערים ומביט למעלה, על ה"סטיו" – אולם העמודים המתנשא מעל, אל העמודים המפותחים שסותתו באבני האולם החיצוניות; נזכר באבני השיש התכלכלות שחיפו על המקדש ונתנו לו מראה של ים רוגע; נזכר בגשרים האדירים והיפים, פאר בניה עולמי שבנה הורדוס, והביט כעת על ההר השמם, על החורבות הפזורות סביביו, אל האיל הנוגח, וידע, שעוד מעט… עוד מעט… עוד מעט ותיפרץ גם החומה הזו…

ואז… אז לא יעמוד עוד כלום בפני הרומאים. אחיו מזי הרעב לא יוכלו לגבור עליהם בקרב פנים אל פנים. ואז… אז שוב יראו הררי נרצחים בכל פינה. ליבו כאב. הוא פחד, פחד באמת ובתמים…

אימו אימצה אותו אל ליבה, כמו קוראת את מחשבותיו – או אולי חשבה אף היא את אותן מחשבות, וכך, חבוקים, הם ניצבו מביטים אל המלחמה המתרחשת תחת רגליהם.

לפנות ערב, כבשו הרומאים את החקרא. בנסיון אחרון לעצרם, פינו המגינים את אולמות העמודים, לאחר שקשרו לכל עמוד לוח עץ מצופה גפרית וזפת, נתנו לרומאים לחדור אליהם ולאחר מכן הבעירו את האולם.

מאות רומאים עלו באש, אך נקודת ההגנה היחידה שלפני המקדש עצמו נפלה.

בבוקר, עלו הרומאים על החומה. קרב אדירים התרחש כל היום, המגינים לחמו בחירוף נפש ממש, יודעים שקריאתם "למען בית מקדשינו", הפכה כעת ממשית, כי על הבית עצמו הם לוחמים. כאריות הם הסתערו על הרומאים, הורגים בהם עוד ועוד. אך הרומאים, מעודדים מהצלחתם ויודעים כי זהו כמעט המחסום האחרון שטרם נצחון, לא עצרו, שולחים מאה תחת כל הרוג.

כל היום נמשך הקרב בחצר. כל היום התנחשלו שתי הקבוצות הלוחמות זו אל זו, רומאים אל מול יהודים, נלפתו אלו באלו בלפיתת עבותים, אחזו אלו באלו אחיזת חנק. כל היום כולו, כאשר בבית עצמו ממשיכה העבודה. שמריהו כבר לא הביט, אותה שעה כבר כבד עליו הרעב והוא רבץ כמתעלף תחת קורת גג כלשהי. החום העיר אותו, חום עצום, חום שכמוהו לא הרגיש מאז עמד על דעתו. הוא יצא במרוצה…

א מ א,  ב י ת  ה מ ק ד ש  ב ו ע ר ! ! !

להבות אש ענקיות עלו אל על. המקדש בער כולו. שמריהו החל לבכות, אך לא לבדו, מאות אנשים עמדו, מביטים על הזוועה ובוכים בקול… הן על המקדש נלחמו, עליו סיכנו נפשותיהם, עליו שיכלו בניהם ובנותיהם, עליו נהרגו בעליהן ונשותיהם, ה מ ק ד ש ב ו ע ר…

ושמריהו נפל מתעלף…

* * *

יצחק התעורר ועיניו שטופות דמעות…

הוא הרים עיניו, מחפש את האש, את הלהבות, את הרומאים המשתוללים, אך כל שראה היה יהודים צועדים, לבושי נעלי בד, פניהם עצובות והם צועדים אל הכותל המערבי…

הוא קם והחל לצעוד, משחזר במוחו את החלום: את פאר המקדש, את הקדושה, את השראת השכינה שהיתה בו, את יפי המנורה, את עצמת הצער שראה על פני היהודים המביטים מהעיר העליונה אל המקדש הבוער, ומבלי משים החלו הדמעות לשטוף שוב את פניו.

כעת, הבין את הצער, ידע והרגיש את החורבן בליבו פנימה.

"איכה ישבה בדד", חשב לעצמו בעודו מפסיע בסמטאות שהיו פעם עמוסי יהודים צועדים לבית המקדש וכיום ערבים מציגים בהם את מרכולתם לראווה, "העיר רבתי עם"…

לאחר שהחריבו הרומאים את בית המקדש, הסתערו על העיר העליונה, כעת, לאחר שהסיבה בגינה נלחמו כך, בית המקדש, כבר נחרבה, לא היה עוד כח ביהודים ללחום והם הוכנעו במהרה.

לפי שהחריב את בית המקדש, קיים טיטוס אסיפה של מפקדי הצבא, האם להחריב את הבית הזה, שהיה אחד המבנים המופלאים בתבל, או לא. אולם הידיעה שכל זמן שלא יחריבו, לא יכניע את היהודים, ולחצם העצום של מפקדי צבאו שסירבו לרעיון שהדבר בגינו הקריבו קרבנות כה רבים – ישאר על עמדו, הביאה את טיטוס להחלטה להחריבו.

מבנה בית המקדש שנחרב, נבנה ע"י הורדוס שנחשב אחד הבנאים הגדולים בעולם.

תעלות הניקוז שנבנו בעיר העתיקה על ידי הורדוס, פועלות עד היום וזו הסיבה שאין שם שטפונות.

המחלף הראשון בעולם, נבנה ע"י הורדוס בכניסה ל"סטיו", כדי להקל על העומס ב"רגלים". שרידיו הלא הם נמצאים בכותל המערבי, מעל האיזור המשוחזר, ליד הכניסה לבאים משער האשפות.

עובי אבני הכותל המערבי, הוא בערך 5 מטר, העובי המדויק ע"פ האדריכלות המודרנית, בהתחשב בגובה הקירות ובהיותם קירות תמך.

* * *

יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו, שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ותן חלקינו בתורתך.

ושם נעבדך ביראה כימי עולם וכשנים קדמוניות.

החלק האישי שלנו בגאולה

"מי שמשתדל תמיד לקרב בני אדם לעבודת השם יתברך, צריך לשמר את עצמו שלא יתאחזו בו הקליפות והרע של אלו בני אדם… אשר היו רחוקים עד הנה, ויש קליפות רבות השוכנים סביבם, בבחינת (יחזקאל ה) 'זאת ירושלים שמתיה בתוך הגוים'…
"עצה על זה – שיזמין מלאכי לבו, שהוא בחינת התלהבות הלב… ואש המלאך הזה, נעשה מבחינת משפט… שאדם שופט את עצמו… שמכלכל דבריו במשפט… ואש הזה הוא שורף אותם".
(ליקוטי מוהר"ן ח"א נט)

כל מצווה וכל מידה טובה היא עוד אבן בבניין ירושלים. בכל זאת יש כאלה שקשורות במיוחד לחורבן ולגאולה. מהבולטות ביניהן היא תיקון או עיוות המשפט – ונבאר זאת:

משפט לא צודק גרם לחורבן, כמתואר במקומות רבים בנביאים. לעומת זאת – "ציון במשפט תפדה" (ישעיה א) הגאולה תהיה על ידי משפט הוגן. דבר זה מהווה חלק חשוב מהציפייה לגאולה, עד שקבעו לנו חכמינו לבקש שלוש פעמים בכל יום: "השיבה שופטינו כבראשונה" – ככתוב בנביא (שם): "ואשיבה שופטיך כבראשונה" – ורק – "אחרי כן יקָרא לך עיר הצדק קריה נאמנה".

הרע הוא אש ששורפת ומכלה כל חלקה טובה, כפי שאנחנו מוצאים (קידושין פא): "נורא בי עמרם" ככינוי להסתת היצר. גם יצר העבודה זרה שגרם לחורבן מתואר בגמרא (סנהדרין סד) כאריה של אש. שנאת החינם שהחריבה את הבית השני, אף היא מכונה 'אש' – על שם הכעס, כלשון הכתוב "כי אש קדחה באפי" (דברים לב). אש התופת של החטאים האלה, היא ששרפה את בית המקדש.

אבל, כדרכו של הקדוש ברוך הוא אשר "ממכה עצמה מתקן רטייה" (סליחות בה"ב) – גם כיבויה של האש הזאת, היא על ידי האש, כמו שכתוב: "כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש וטהר" (במדבר לא). האש המכבה את האש הרעה, היא אש משפט הצדק. כמו אש ששורפת בעקביות חסרת פשרות כל דבר דליק העומד בדרכה, ואף מטהרת ומזקקת זהב וכסף מסיגים – כך המשפט מברר ומכלה את הרע מן הטוב, כדבר שנאמר: "כי באש ה' נשפט" (ישעיהו סו).

כך יתקיים הפסוק: "כי אתה בָאש הִצַתָּה וּבָאש אתה עתיד לבנותה" (מתוך תפילת נחם).

* * *

בין השבחים שדוד המלך מרעיף על ראש הצדיק, אנו מוצאים: "יכלכל דבריו במשפט" (תהילים קיב). יהודי צריך לשפוט כל דבר שהוא עומד לדבר וכל מעשה שהוא רוצה לעשות – אם הוא טוב, יעשנו; ואם הוא רע, יימנע ממנו.

כהשלמה למשפט האישי של המעשים, צריך אדם להקדיש זמן רגוע בכל יום לחשבון נפש מקיף. באותה שעה ישפוט את עצמו על כל פרט מדרכי התנהגותו, ובכלל על אורח חייו, אם הם תואמים לרצון הבורא יתברך אם לאו.

ככל שהמשפט הזה יהיה ברור ונוקב יותר, כך חובתו בעולמו תתברר לו ביתר בהירות ויתעורר לבו ברשפי אש קודש לעבוד, לשפר ולתקן.

התלהבות זו תשרוף ותכלה את הרע הפרטי שלו, וגם תצטרף לאש המשפט של כלל ישראל – לבער את כל הרישעה עד ש"כולה כעשן תכלה כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ" (מתוך תפילת הימים הנוראים).

בכך יתרום כל אחד מאיתנו באופן אישי את החלק שלו לקיום הייעוד הגדול לעתיד לבוא: "ציון במשפט תִּפָדֶה"!

וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה (שמות כה, ב)

אין תענוג ונעימות בעולם שישווה לתענוגו של הזוכה לאהוב את השי"ת. לא בכדי נאמר על דרכי התורה: "דרכיה דרכי נועם" (משלי ג, יז).

אך כדי לקבל אהבה בה', עלינו לזכך את ליבנו שיהיה כלי מתאים לכך, כי כשהלב עכור במידות רעות – גם האהבה שתשכון בו – תתקלקל. משל לבושם יקר, שאם יניחוהו בכלי מאוס – גם הבושם עצמו ייפגם ויימאס.

זיכוך הלב תלוי כמובן בתיקון המידות ובשבירת התאוות הרעות. אבל יש מצווה מסויימת שכוחה רב לתקן את הלב והיא מצוות הצדקה, שכן כשמוותר אדם על הממון שהיה יכול לרכוש בו הנאות חומריות, כדי לעזור לבניו העניים של הקב"ה – הוא משבר את האנוכיות שבלבו ומכין אותו להכלת האהבה לה' כראוי.

סופי המילים של הפסוק "לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו" (תהלים כז) הם 'תרומה', כי על ידי נתינת צדקה זוכים להרגיש אהבה אמיתית לה' שהינה הנעימות הגדולה מכל.

(ליקוטי מוהר"ן ח"א עא)

סוֹכֲכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפוֹרֶת (שמות כה, כ)

"דא כפורתא דלבא" (זוהר ויקרא רלד ע"א)

דרכו של הלב – להתלהב. אך התלהבות זו, אפילו בעבודת ה', צריכה להיות מבוקרת. שכן, התלהבות יתירה על המידה, עלולה להזיק.

העצה להתלהבות יתירה היא לימוד התורה הקדושה; בכוחה של התורה לווסת ולהגביל את ההתלהבות, כפי שנרמז בדברי חז"ל: "אי לאו כנפי ריאה דנשבין על לבא, הוה אוקיד כל גופא" [= לולי כנפי הריאה שנושבים על הלב, היה הלב שורף את כל הגוף. תיקוני זוהר כח ע"א). הריאה רומזת לתורה הקדושה שבה חמשה חומשים כמו לריאה שלה חמש אונות.

זה שנאמר בזוהר: "על הכפורת – דא כפורתא דלבא". כלומר, הריאה שהיא התורה, מגנה על הלב שלא יתלהב יתר על המדה.

(ליקוטי מוהר"ן ח"א עח)

לתפוס את הרגע הנעלם

שמעתי בשמו שאמר, שלפעמים מגיע לאדם הרהור תשובה והשתוקקות להשם יתברך באיזה מקום שצריך שם באותו המקום דייקא להתחזק בזה ההרהור תשובה והשתוקקות, כגון לדבר שם איזה דיבורים של תחינות ובקשות או דברי השתוקקות בפה ובלב כפי הענין. ולא ימתין ולא יזוז ממקומו, אף על פי שאין זה המקום מוכן לכך, כגון שלא במקום קביעות לתורה ותפילה, רק בדרך הילוך וכיוצא, כי כשיזוז ממקומו יכול להיות שייפסק. וכן ראינו ממנו, זכרונו לברכה, בעצמו ענין כזה כמה פעמים.

רבי נחמן מדבר הרבה על הזמן. בחיי מוהר"ן יש חלק מיוחד, אמנם יחסית קצר, שהכותרת שלו היא "שלא לדחוק את השעה". גם בתורה ו' רבי נחמן מסביר ש"הבא ליטהר מסייעין בידו", שאותו סיוע אלוקי-שמימי הוא במה שאומרים לו "המתן" – דווקא היכולת להמתין לאורך הזמן היא זאת שמטהרת. ההמתנה והציפייה הם רעיונות שמופיעים בכמה תורות ושיחות. ומאידך, במקומות אחרים מודגש לפעמים הצד השני של הזמן – העובדה שהכל נמצא עכשיו, שאין לדחות שום דבר מיום אחד לחברו, ההתחדשות התמידית שלא משאירה עקבות של האתמול על היום החדש.

בדברים האלה של רבי נחמן מופיע הצד השני של הזמן: העובדה שהוא נמצא רק כאן. אנחנו נדרשים להכיר בזה שמתרחש כאן משהו שמצטמצם לרגע הזה ממש, ושכל כך קל לפספס אותו. "לא ידחה את עצמו מיום ליום לאמור, מחר אתחיל, מחר אתפלל בכוונה ובכוח כראוי, וכיוצא בזה בשאר העבודות. כי אין לאדם בעולמו כי אם אותו היום ואותו השעה שעומד בו, כי יום המחרת הוא עולם אחר לגמרי. "היום אם בקולו תשמעו", 'היום', דייקא, והבן" (ליקוטי מוהר"ן, רעב). יום המחר הוא ממש עולם אחר. הדבר היחיד שיש לנו הוא ההווה. כשאנחנו מוציאים דבר מתוך ההווה ודוחים אותו אל העתיד, אנחנו מוציאים אותו מהמקום שלנו ומעבירים למקום לא ידוע.

עד כאן זה רעיון שאולי רבים יוכלו להסכים אתו. אבל כאן מחדד רבי נחמן את עומק הדברים, עד היכן הם מגיעים: "ולא ימתין ולא יזוז ממקומו, אף על פי שאין זה המקום מוכן לכך". אם יש לך התעוררות מיוחדת, נצל את השנייה הזאת. באופן טבעי אולי היינו דוחים את התפילה או את הרהור התשובה דווקא בגלל שאנחנו רוצים לעסוק בו ברצינות, מתוך פניות נפש מלאה שיכולה להתמקד ולהתמסר לגמרי אליו. טבעי, הגיוני, לכאורה. אבל רבי נחמן אומר שצריך לנצל את השנייה הזאת כי אחר כך היא אולי תעלם. רבי נחמן אומר את אותו הדבר גם לגבי המקום, שהוא מאוד משמעותי, ולכן אין לזוז ממנו. הזמן והמקום, שניהם מאוד נדירים. קל לפספס אותם. "לא ימתין ולא יזוז ממקומו". מסופר על חסידי ברסלב שקיימו הדרכה זו כפשוטה, והיה אפשר למצוא אותם בפינת רחוב תפוסים באיזו התעוררות או דיבור לה'.

ובאמת, למה לא? למה לא לדחות בטבעיות את התפילה או הרהור התשובה לזמן אחר שיותר יתאים לכך? אי אפשר לשמור על תחושה מסוימת ולתת לה ביטוי יותר מרוכז אחר כך?

* * *

בכל השאלות הללו אולי חסר מרכיב מסוים- המחשבה על המחולל של אותה התעוררות ספונטנית. איך זה באמת שפתאום, בלי קשר לכלום, הופיעה אותה מחשבה? מהו הסוד שרגע אחד פתאום מסוגל להאיר מבלי שצפינו בכלל לבואו?

בזה אנחנו מנסים לעמוד על סודו של המקום והזמן.

ההתעוררות הרבה פעמים לא בנויה בתוך המציאות. אין התקדמות טבעית שמביאה אותה. היא תלויה ברגע אחד של הקשבה, המסוגל להכיל נצנוץ של קדושה שמזכיר לאדם מציאות של חיים אחרים. סיפורי תשובה רבים, שאפשר למצוא דוגמתם גם בדברי חז"ל, מספרים על התעוררות שנולדת יש מאין: רמז קל, משפט קטן, בדרך כלל לא בעל מסר משמעותי. אבל ברגע של הארה פתאום נפתח צוהר שמימי ואותם רמזים ומילים מכילים בתוכם אור עליון של תשובה. בסופו של דבר מדובר בפלא, בתופעה לא טבעית, אבל כזאת שנמצאת בתוך המציאות. ה' גונז את האור במקומות לא מובנים אליהם, אחרת יהיה ברור איפה יהיה אפשר למצוא אותם.

איך ומתי זוכים לרגעים הנפלאים הללו- לה' הפתרונים. אבל כשרגע כזה יגיע לידינו, איך נוכל להבטיח לעצמנו שלא נפספס אותו מחוסר שימת לב?

מה באמת קורה באותו רגע מופלא? תכונה מאוד פשוטה באה לידי ביטוי. פשוטה, אך עמוקה מכל – הקשבה. באותו רגע שהלב פנוי לשמוע יוכל להיכנס לתוכו אור אינסופי. אנחנו לא יכולים להזמין את ההתעוררות, אבל אנחנו כן יכולים להכין את עצמנו שנהיה מסוגלים לשמוע אותה כשהיא תדפוק על דלתנו. התחזקות גדולה נמצאת בעובדה הפשוטה הזאת – כל מה שצריך הוא להקשיב. גם אם אין ביכולתנו לעשות יותר מדי, ולפעמים גם המעט נמנע מאתנו, אנחנו תמיד מסוגלים להקשיב. כך אומר רבי נתן: גם אם אתה לא מסוגל לעשות שום דבר, תרים את העיניים לשמים. תוכל לראות את האור ביום שהוא יגיע.

איזו מניעה יכולה לקום על ההקשבה? הרעש. הרעש נמצא באותם קולים פנימיים שלא מוכנים להכיר בעובדה שאולי ה' יתגלה אלינו במקום הזה. הם ממהרים לפרשן, לתת הסברים ותיאוריות. הם לא מאמינים בקדושה של הרגע הזה, בקדושה של המקום הזה, שיכולים להיות אפורים לגמרי, אולי גם שחורים. גם אם יישמע הקול, הם לא יקלטו אותו. "וְהוּא כִּמְשַׁל הָרוֹעֶה, שֶׁכַּאֲשֶׁר שֶׂה אֶחָד תּוֹעֶה מֵהַדֶּרֶך אֲזַי תֵּכֶף הוּא קוֹרֵא אוֹתוֹ. וּכְשֶׁהַשֶּׂה עֲדַיִן לא תָּעָה הַרְבֵּה מֵהַדֶּרֶך, אֲזַי הוּא מַכִּיר הַקּוֹל וְהוֹלֵך אַחֲרָיו תֵּכֶף. אֲבָל כְּשֶׁכְּבָר נָטָה הַרְבֵּה מֵהַדֶּרֶך אֲזַי כְּבָר שָׁכַח אֶת הַקּוֹל וְאֵינוֹ מַכִּיר בּוֹ" (ליקו"מ, רו).

חוסר אמונה במקום ובזמן הם בעצם חוסר אמונה באדם בעצמו. האדם לא מאמין שה' יכול להתגלות אליו לתקופה הזאת בחיים שאליה נקלע. הוא לא מאמין במעמד הרוחני שלו, שהוא המקום של האדם. הוא כל כך ירוד עד שהוא שנראה מנותק מה'. אם מאמין האדם ש"נעשים דברים כאלו בעולם, אין יודעים כלל" (חיי מוהר"ן סז), בכל רגע ובכל מקום הוא יוכל לזכות להתגלות.

* * *

ומכאן בחזרה לדברי רבי נחמן שבפתיחת הדברים. הרצון 'לשמור' את ההתעוררות לזמן או מקום אחר, הוא לכאורה רצון טוב שרוצה לתת תשומת לב מלאה לאותה התעוררות. אבל באמת, קיים ברצון הזה חוסר אמונה בפוטנציאל שנמצא במקום ובזמן הזה דווקא. העובדה שההתעוררות באה בדיוק כאן ועכשיו נולדה מהיכולת להקשיב לאור גדול שאולי נמצא רק הרגע. ברגע שאנחנו מפקפקים במקום ובזמן, אנחנו מפקפקים בעצמנו, ומאבדים את ההארה. הפסקנו להקשיב. אם כן, מה שמתחיל בתור רצון לתת תשומת לב מלאה להתעוררות, הוא בעצם יסודו חוסר-תשומת-לב אחת גדולה להתעוררות הזאת. ה' מתגלה אליך בהווה, עכשיו ממש. אל תגיד לו "אחר כך".

אנחנו מכירים היטב את התופעה שדוחים דברים לאחר מכך, מרצון טוב, ובסוף הם נשכחים לגמרי. איך זה תמיד קורה? אנחנו לא שקרנים; אנחנו באמת רוצים אחר כך. אבל כשאנחנו דוחים לאחר כך, אנחנו מפקפקים בכוח הכי גדול שעומד לרשותנו. הכוח, שנמצא בזה הרגע והמקום ממש.

המסר העמוק שבמאכלי החלב

מה המסר העמוק של מאכלי החלב בחג השבועות? מדוע יום מתן תורה הוא היום היחיד בשנה שבו מקפידים לסעוד מלבד סעודה בשרית, גם חלבית? המסר מעניין: כדי לקבל את התורה, אי אפשר להיות רק בשרי או רק חלבי, חייבים את שניהם, עם הפרדה מתאימה כמובן.

'בשרי' – לפי הסברו של רבי נתן – הוא אדם שחי מתוך הרגשה שהכל תלוי אך ורק בבחירתו. לעומתו 'חלבי' הוא אחד שחי מתוך הרגשה שהכל תלוי ברצון ה'. ושניהם צודקים, אך שניהם אינם יכולים לקבל ולקיים את התורה כראוי; ה'חלבי' מזלזל באחריות הגדולה המוטלת עליו, וה'בשרי' מאבד את הענווה ולפעמים גם את התקווה.

ולמה? כי רק אם יהיה לנו האחריות לבחור בטוב, וגם האמונה השלימה ברחמיו של הבורא, ובכוחו להפוך את הקלקול לתיקון – נוכל לקבל את התורה ולקיים אותה בכל המצבים.

* * *

העולם מתנהג בשני מישורים, הידועים בשם "הידיעה והבחירה". לפי ה"בחירה" תלויה כל הנהגת העולם בבחירתו של האדם; אם יבחר בטוב, יהיה טוב. ואם יבחר ברע, תהיה זו אשמתו. מאידך, לפי ה"ידיעה", אין שום רע בעולם. הכל מונהג על פי רצון ה', וגם כשהאדם חוטא, משמשים חטאיו ופגמיו כחלק מהמהלך המורכב של תיקון העולם.

"כי יש כמה דברים שהאדם עושה כנגד ה' יתברך, כנגד התורה, ואחר כך על ידי זה דייקא גומר ה' יתברך כרצונו. ואף על פי כן, זה האדם שעשה העבירה, ענוש ייענש כראוי לו, כמו שמצינו בכמה דברים; כמו פרעה שהכביד את לבו כנגד ה' יתברך, ועל ידי זה דייקא נתגדל ונתקדש שמו יתברך, על ידי האותות והמופתים שעשה בו, עד שיצאו ישראל ברכוש גדול. נמצא, שהגלות היה בוודאי לטובה לישראל – ואף על פי כן, בוודאי יקבל פרעה ענשו כראוי לו…

"וכן הוא בכל אדם, שאפילו מי שהוא רשע ובעל עברות, חס ושלום, אף על פי כן, אינו עושה [קושי] לה' יתברך כלל, כמו שכתוב 'אם חטאת מה תפעל לו', כי ה' יתברך מאד עמקו מחשבותיו ויודע להפוך הכל לכבודו ורצונו, כי אתה מרום לעולם ה' " (ליקוטי הלכות, דברים היוצאים מן החי ד, מא).

שני המישורים באים לידי ביטוי בין השאר, במאכלים, בבשר ובחלב. הבשר הוא מאכל שכדי לאוכלו, על בני האדם להכשירו; לשחוט את הבהמה שחיטה כהלכתה, למלוח את הבשר ולנקר אותו – ורק אז הוא מותר לאכילה, דבר שמסמל את ה"בחירה" של האדם. מאידך החלב, הוא מאכל שבירורו נשלם בידי שמיים, ונשאר רק לחלוב אותו ולשתותו. יותר מכך, הוא נוצר מדבר שאסור באכילה, כדברי חז"ל "דם נעכר ונעשה חלב", דבר שמסמל את ה"ידיעה", מצב נתון (שם, לט).

את החיבור המושלם בין שתי ההנהגות הללו, אין אפשרות להבין בשכל האנושי, והמנסה לחקור ולהבין אותו הריהו כאוכל 'בשר בחלב' יחדיו… כלומר, כשמנסים לערב את ה"ידיעה" כדי להסיק ממנה מסקנות לגבי ה"בחירה", באים לידי כפירה וחטא (שם).

* * *

אמנם לערב בין שתי ההנהגות בלתי אפשרי, אך לדעת לחיות עם שתיהן, כל אחת בעתה ובזמנה, דווקא נצרך ואפילו מוכרח, ובלעדי שתיהו לא ניתן לדבוק בקיום התורה והמצוות.

אם נאכל בחג מתן תורה רק חלבי – אם נחיה רק בהרגשה שכל מעשינו הרעים והטובים מידי ה' – נבוא לכפירה בכח הבחירה החופשית שניתנה לאדם, "כי בוודאי אי אפשר לילך בדרך צדקה וחסד חנם לבד, שאם כן לא יעשה כלום חס ושלום" (ליקוטי הלכות, מתנה ה, לח).

מאידך, אם נאכל רק סעודה בשרית – אם נחיה רק בהרגשה שכל מעשינו הם במשפט, לחיים או למוות, נאבד בקלות את התקווה, כי "גם לילך בדרך משפט לבד, הוא גם כן פגם גדול, כי אין העולם מתקיים על פי הדין לבד; וכמו ששכיח הרבה, שכמה וכמה נפלו ונתרחקו מה' יתברך על ידי ריבוי המשפט והדין יותר מדי, שהחמירו על עצמן הרבה, עד שאומרים בלבם שאפס תקוותם מחמת ריבוי עונותיהם וקלקולם ופגמיהם העצומים והרבים כחול ימים. ואם כי אמת שפגמו וקלקלו הרבה, אף על פי כן הם צריכין לבטוח בחסדי ה' וצדקתו, וברחמיו שאינם כלים לעולם, שעדיין עדיין יש תקוה בכל פעם בכל יום ובכל עת ובכל שעה כל ימי חייו, אפילו אם הוא כמו שהוא" (שם).

בכן, אנו חייבים לאכול גם חלב וגם בשר; גם להיות אחראים על מעשינו, וגם לסמוך תמיד על רחמי השם. רק אז נוכל לקבל את התורה ולקיימה תמיד!

בימים אלו יושב כלל ישראל ומבכה את החורבן, ויחד עם זאת הוא מתגעגע לבניין. מה בעצם היה אז שאין היום?

חורבן הבית העלים את ההוד וגנז את המאורות – ברוחניות, אך לא פחות מכך – גם בגשמיות. הרבה דברים חסרים לנו בהווה. אולם הקושי הגדול ביותר שהזמינה לנו הגלות, הוא הצורך להסתדר עם 'עצמנו'. מהיכן נובע חוסר סיפוק? מדוע זקוקים אנו ל'התאווררות'? בגלל העיסוק עם עצמנו!

החורבן הביא לנו חוסר הרגשה בכבוד המלך, וכתוצאה מכך, אדם משוכנע שהוא פועל עבור עצמו, ממילא – אין לו סיפוק. וכשאין סיפוק – העבודה רובצת כעול ומכבידה על המוח והלב.

מה עושה אדם לחוץ? מחפש פורקן כמובן, להשתחרר, להתאוורר. וכשאדם חש שעבודת הבורא ויראת שמים רובצים על כתפיו כעול, ומאידך, העולם שבחוץ מציע 'חירות' ושחרור, התוצאה היא – הרגשת ריחוק מהשם. זו גלות.

אני מורד?

כאן אנו זקוקים לעצה. מחד, ההכרח לא יגונה – לדאוג למנוחת הגוף, להקפיד על שמחה ויישוב הדעת, ולא להיגרר לעצבות ודאגות. ומאידך, מוכרחים במידה לא פחותה להשקיע ביראת שמים, ולהיזהר מכל הדברים שעלולים לצנן את הלב – שיחה בטלה, או התפזרות הדעת יתרה. היש דרך לאחוז את החבל בשני הראשים?

הקושיה הזו נולדה רק מתוך גלות. משום שבזמן בית המקדש, כשמציאותו של המלך הורגשה בכל לב, והחדווה בעשיית רצונו מילאה את כל חושינו, לא היה שום צורך לבקש פורקן. החירות והרעננות היו חלק בלתי נפרד מעבודת השם. גם ענייני החולין לא איימו להטות את הלב, או לצנן את להט הנשמה. משום שכאשר כל החושים מאוחדים סביב התכלית לעשות רצונו של מקום, הרי אין בעולם כל מגמה אחרת או משיכה שונה, ואין שום דבר שמפריד אותנו ממנו. הקדושה והטהרה חופפים על כל המציאות.

הגלות היא שהחלישה בליבנו את ההרגשה המרוממת והסיפוק בעשיית רצונו של המלך, והיא שהמציאה את הדחף 'להיחלץ מהלחץ', וממילא גם את סכנת הריחוק והמכשול.

ואולם האמת היא, שגם כעת בתוך הגולה, המלך בוודאי נמצא. ו'חייליו' כביכול מקפידים על כבודו, ומשגיחים בעין פקוחה על התנהלות נתיניו. והנה כאשר הם רואים אדם משוטט בעולם חסר חיות וסיפוק, ומנסה בכל דרך להביא לרוחו חירות, להתרענן ולפרוק מעט עול של לחץ – הרי הוא נחשד על ידיהם במרד. התנהגותו מעוררת חשד שמא רצונו לפרוק עול, ולהתרחק חס ושלום.

'חשד זה' הוא מה שגורם לאדם לחוש רחוק על ידי כך. בפנימיותו, בוודאי איננו מחפש פריקת עול או ריחוק. אלא שהדאגות והלחצים מטרידים אותו, והעיסוק עם הגשמיות מאלץ אותו לנטוש למראית עין את עבודת המלך ולעסוק בענייני חולין. הסתירה הזו מולידה בו הרגשה 'חשדנית' כלפי עצמו, והיא עלולה להעצים את הריחוק, ולגרום חלילה לפירוד.

אי לכך המציא לנו השי"ת רפואה למכתנו, והיא מופיעה בפרשת השבוע שעבר (פרשת מטות-מסעי) ובהנהגת התקופה.

מה עושה אדם הרגיל להיכשל שוב ושוב במידה מגונה או הנהגה פסולה? נודר נדר.

זוהי עצה נפלאה לכל המבקש לחולל בנפשו ובהנהגתו שינוי, ולהעלות את הרגליו על מסילה טובה. הנודר – מרחיק את עצמו ממקום המשוגה, ופותח בחייו צוהר להתחלה חדשה. אך כאן יש חידוש – גם מבלי לנדור נדר של ממש, ניתן לעשות בחינה של 'נדר', דהיינו ליצור ריחוק שתכליתו קירוב והתחדשות.

האבלות כנדר

זוהי בעצם הנהגת האבלות. יהודי מצווה לשמוח, אמת! יהודי רשאי ואף נדרש לעיתים לפקח את דעתו בענייני חולין, נכון. אולם מכיוון שהיום אין בית מקדש, ואין לנו מקום שבו החומריות איננה סתירה לרוחניות – הרי שחיינו נתונים בסתירה. ומשום כך כל עיסוק בשמחת עולם הזה, או התאווררות והתרעננות, עלולים להתפרש או להפוך ממש לריחוק ורפיון. העצה עבורנו לעת עתה היא – נדר. לא תמיד, אך בזמן מסוים – אדם מתנתק מכל מה שעלול להביא אותו לידי שכחת המלך, ומפגין בכל הנהגותיו התמסרות מוחלטת לעניינו של המלך. הריחוק מעיסוק בפורקן ושמחה, מוכיח מעל כל ספק את נאמנותנו להשם, ואת התמסרותנו לממלכה. וההתנהגות המסתייגת הזו יוצרת בחיינו גם התחלה חדשה.

אולם התכלית אינה להיוותר מרוחק או מתנזר גרידא, מטרת הנדר היא לרומם בסופו של דבר גם את העולם הזה. לשוב אל מציאות הגאולה, בה באמת אין כל סתירה בין עושר של כסף וזהב לבין יראת שמים טהורה. בשר הבהמה הפך לקודש, סולת נקיה היתה למנחה, וריחות של בשמים היו קטורת. זוהי תכלית חייו של יהודי. וכדי להעפיל לשם, מוטלת עלינו כעת חובת האבל.

באבלותו, מתגעגע היהודי אל השמחה האמיתית. ומשום כך "כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה" – דהיינו כבר בהווה. באבלות אנו מדגישים שאין אנו מסתפקים בשמחה חיצונית. מבקשים אנו שמחה שלימה ומלאה. אנו מתחננים ומבקשים בבכי – לאחד בחיינו את השמחה והחירות עם קבלת עול, שלא יהיה פירוד בין הדבקים, ושלא נזדקק אף פעם לבקש חירות בחוץ, רק נזכה להרגשה אמיתית בכבוד השם, עד שכל חושינו יהיו שרויים בפנים.

הוא אץ ורץ ממקום למקום, עליו לסדר בדחיפות עניינים שונים, מוחו מתרוצץ במחשבות רבות; הדירה, ההלוואה, הערבים, הגמחי"ם והחובות, מנין ישיג, מהיכן יקבל. 'אחר הצהרים' – הוא מנחם את עצמו – 'כשאחזור לבית המדרש ואתיישב בדעתי מעט, אתחיל שוב בעבודת השם, אשוב להמליך את ה'. עתה אני מבולבל ומטורף מכל הטרדות המקיפות אותי, עכשיו זה לא הזמן'…

* * *

עסקיו המסועפים טורדים אותו השכם והערב, פגישות דחופות, קשרים חובקי עולם וארצות. עליו לעמוד הכן בכל רגע לשקול בדעתו ולהחליט החלטות, לתת פקודות ולטכס עצות, מוחו נתון בסבך המספרים והחשבונות. 'נס – הוא חושב לעצמו – שיש לי שעה של 'קביעות עתים לתורה' אז אני חושב מעט מהתכלית, עכשיו אין דעתי מיושבת אפילו לחשוב על כך'…

* * *

להמליך את ה' – גם מתוך בלבול!

נדמה לנו שעבודת ה' צריכה ישוב הדעת גדול, בעינינו מצטיירת יקרת העבודה לפי הרגשתנו בה; אם אנו חשים התעלות ונעימות הרי שהיא שווה, אולם אם היא נעשית מתוך טירדה וטירוף אין היא נחשבת כמעט. אבל דעת התורה הפוכה: הקב"ה מחבב ומייקר את העבודה הנעשית מתוך הבלבול והטירוף, ותובע מאתנו שדווקא אז נמליכו ונייחדו ביתר שאת.

כשטרודים – דווקא אז להמליך את ה'!

בפרשתנו אנו לומדים על 'תפילת המנחה' אותה תיקן יצחק אבינו, וכפי שמלמדים אותנו חז"ל (ברכות כז ע"א) "יצחק תיקן תפילת מנחה, שנאמר 'ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב', ואין שיחה אלא תפילה". דווקא על תפילה זו הזהירו חכמינו הקדושים ביותר, "לעולם יהא אדם זהיר בתפילת המנחה" (שם ו ע"א). התפילה הזאת צריכה זהירות יתירה, וכל כך למה? מבאר מוהרנ"ת (ליקוטי הלכות ברכת הריח ה, ח): לפי שבשעת המנחה שולטים הגבורות והדינים בעולם, זהו זמן שאז מצויים בעולם כל המניעות והקשיים לעבודת השם. "באמצע היום, בעת שהעולם טרודים במשא ומתן ופרנסתם, שמהם כל המניעות מה' יתברך", ודווקא אז צריך להיזהר ביותר לעצור ולכוף את הלב להתפלל, לרצות ולכסוף אל ה', להיזכר מהתכלית ולהשתוקק לדעת על מה באנו לעולם הזה – להמליך את ה'. "ואז צריך האדם להתגבר ביותר ברצונות חזקים וכיסופים גדולים והשתוקקות נמרץ לה' יתברך, כדי שיזכור בה' יתברך בתוך המשא ומתן בתוך תוקף המניעות, שזהו העיקר".

ונפש כי תקריב קרבן מנחה

מוהרנ"ת מוסיף הסבר עמוק למהותה של תפילה זו: על אף שגם בשחרית הקריבו 'מנחה' לצד קרבן התמיד, אין קראת תפילת מנחה אלא זו שבין הערביים. ומדוע? לפי שקרבן מנחה הינו קרבנו של העני. קרבן שיש בו זבח, מרמז על זה שזובח את יצרו. לעומתו, העני בדעת, שאין לו מעשים טובים, אין בו את השכל והכח לזבוח את יצרו ותאוותיו מתגברים עליו, ולא נשאר לו אלא את הרצון שבלב, הוא משתוקק לזבוח מבלי יכולת להוציא זאת לפועל. אולם רצונות אלו יקרים מאד לפני ה', ועל כך אמרה תורה "ונפש כי תקריב קרבן מנחה", ופירש רש"י "לא נאמר 'נפש' בכל קרבנות נדבה אלא במנחה, מי דרכו להקריב מנחה? עני, מעלה אני עליו כאלו הקריב נפשו".

להקריב את הרצון

כלומר: "מי שהוא עני במעשים טובים ואין בו דעת לזבוח את יצרו לגמרי, ואף על פי כן הוא רוצה להקריב קרבן לה', נתנה לו התורה עצה שיקריב את נפשו היינו רצונו, שזהו בחינת קרבן מנחה שנאמר בה נפש שהוא קרבן עני, שאין בה שום שחיטה ואף על פי כן היא יקרה מאד בעיני ה' יתברך, מאחר שרצונו חזק כל כך לה' יתברך עד שגם הוא בעניותו הגדולה אינו מונע את עצמו מלהקריב קרבן לה,' דהיינו הנפש בחינת רצון" (ליקוטי הלכות, שם).

דווקא הרצונות שבאים בתוך הטירוף והבלבול, כאשר אין הוא מוצא מנוח לעצמו ואינו יכול ליישב דעתו, אולם הוא מביע את רצונו העז 'הלואי והייתי יוצא מהגלות הזאת, הלוואי והייתי זוכה באמת להמליך את ה' ' – היא הקרבת הנפש, שיקרה כל כך בעיני ה'.

גם באמצע העבודה, גם בתוך הבלאגן!

באמצע המסחר, בתוך השוק, בעין הסערה, במרכז ההתרוצצות והטירדה – לעצור לרגע ולזכור: על מה באתי לעולם?! למי אני שייך?! על מה אני עובד?! למה אני מתרוצץ?! מה יהיה התכלית מכל אלה?! לאן אני נכסף?! להיכן פני מועדות?! היכן רצוני ותשוקתי באמת?! אין לשער את יקרת הרצונות הללו שעולים למעלה למעלה.

וכך מסופר על רבי רבי אפרים בן רבי נפתלי תלמיד רבינו הקדוש שהיה סוחר בזהב ולרגל מסחרו היה נוסע לעיר חארקוב:

לנצל בו במקום!

פעם אחת פגשו שם אחד מידידיו כשהוא עומד באמצע השוק כשדמעות בעיניו, ניגש אליו ושאלו: רבי אפרים, איזו צרה אירעה לכם? שמא הפסדתם במסחרכם סכום כסף רב? ענהו רבי אפרים: קדושתו של יהודי תלויה בשמירת המח, והנני בוכה על כך שהנני צריך לסחור במסחר ברחובות העיר, שם צריך זהירות ושמירה יתירה שלא ייפגם המח חלילה. שאלו הלה שוב: אם כן לכו נא לאיזה פינה או לבית המדרש ושם תבכו כרצונכם?! ענה לו רבי אפרים: רבינו אמר שתיכף כשמתעורר האדם באיזה הרהור תשובה צריך לנצלו בו במקום ולעשות עמו תיכף דבר שבקדושה, על כן הוצאתי כיסופיי מכח אל הפועל אף באמצע השוק!"

כך הלכו אנ"ש פעם למסחר וכך סבבו בשוק; הגוף נטוע כאן בתוך כל ההמולה, אך העיניים נשואות למעלה. אין זמן שבו מפסיקים מלהיות קשור לתכלית ולנצחיות, אדרבה, ככל שהמניעות והקשיים מתגברים מנשאים את הלב ביתר שאת, ברצונות חזקים ועצומים. אנחנו שייכים למקום אחר לגמרי, מציאותנו האמיתית נטועה הרחק הרחק מכל הפחיתות הזאת. אף אם לעת עתה אנו רחוקים, אבל מגמת פנינו ופנימיות לבבנו קשורה בעבותות אהבה וכיסופים אל נקודת קדושתנו הנצחית.

לא באנו לחדש דבר, אלא להזכיר את הידוע והמפורסם, שעבר בקבלה איש מפי איש מרבינו הקדוש דרך תלמידו הנאמן רבי נתן זי"ע, דרך שאר התלמידים בלי יוצא מן הכלל.

עד שלפני שנים מועטות ירדה הסתרה לעולם והחושך יכסה ארץ, עד שהדברים הברורים והפשוטים נשכחו, וגם רבים המתקרבים החדשים שאינם יודעים את הדברים שתמיד היו ברורים לכל מי ששם רבינו הקדוש נקרא עליו.

בבירור ענין "צדיק האמת" המובא בספרי רבינו, והדרך להתקרב אליו, ולהבין בצורה ברורה מי הוא צדיק האמת, ואיך עברה ועוברת השארת דעתו הקדושה בעולם מדור לדור עד ביאת גואל צדק במהרה בימינו.

על כסאו לא ישב זר – פרק א'

"חידוש שלא היה ולא יהיה"

כידוע, זכה רבינו הקדוש רבי נחמן מברסלב זיע"א לתכלית שלימות האדם, בבחינת "אדם נאמר בעבורך", כפי שהעיד על עצמו: "הגעתי לתכלית המדרגה שאפשר להגיע בגוף אנושי (השתפכות הנפש, הנהגות אדמו"ר) השגתי 'יחידה' בתכלית מדרגה העליונה (חיי מוהר"ן רס"ז) וכל הטובות שיעשה משיח לישראל גם אני יכול לעשות" (חיי מוהר"ן רס"ו)

ואמר: "אני נהר המטהר מכל הכתמים" (חיי מוהר"ן קפט ושלב)

ועל מה שמובא בספרי המקובלים שכשאדם הראשון אכל מעץ הדעת טעמו כל הנשמות מעץ הדעת, אמר: "אבל נשמתי זכתה שלא טעמה כלל מעץ הדעת". (מעשיות ומשלים סוף אות ב') וכן אמר: "אני יודע כל הצדיקים, מאדם הראשון עד עכשיו, כל אחד ואחד מהיכן לוקחים את תורתם (כי כל הנשמות הם חלקים מנשמת אדם הראשון יש שהם בבחינת יד, ויש שהם בבחינת רגל וכו') ואני מקבל תורה ממקום שלא קיבל ממנו שום אדם בעולם" (חיי מוהר"ן שנ"ג ובהשמטה). וביאר רבי אברהם בן רבי נחמן ז"ל שרבינו הקדוש זכה להשיג את שער הנו"ן של הקדושה בתכלית תכלית השלימות.

וגם אמר רבינו הקדוש: "כל עצה שאני נותן, היא טובה על מה שהיה, ועל מה שיהיה, ולעולם הבא ולעתיד לבא לאחר התחיה" (שיחות הר"ן קפ"ה).

ואמר רבינו: "לא מבעיא אתם צריכים אותי אלא גם הצדיקים הגדולים צריכים אותי" (חיי מוהר"ן ר"נ). "עד שבאתי לעולם היה אפשר להגיע לשלמות בלעדי, אבל מאז שבאתי לעולם אי אפשר בשום אופן להגיע לשלמות (היינו להתקרב באמת להשי"ת) בלעדי" (חיי מוהר"ן רצ"ט)

גם אמר רבינו הקדוש: "אם היה זקני הבעל שם טוב שומע תורתי, היה אצלו גם כן חידוש, אם היה רבי שמעון בר יוחאי שומע תורתי היה גם כן חידוש גם אז" (חיי מוהר"ן בנשמט) ואמר על עצמו: "אני סבא דסבין" (המובא בכמה מקומות בזוה"ק) (שם ער"ב)

וכן אמר: "ועכשיו יש נחל נובע מקור חכמה שגם ה'עיר וקדיש' מקבל משם. (תחילת לקוטי מוהר"ן ובחיי מוהר"ן קפ"ט בנשמט)

וכל עסקו של רבינו בחייו היה לתקן את כל נשמות ישראל, וכן אחר הסתלקותו הוא עוסק בזה ביותר, כמו שאמר: מי שיבא אחר הסתלקותי לקברי, ויתן פרוטה לצדקה ויאמר את העשרה מזמורים, אניח עצמי לאורך ורוחב לעזור לזה האיש, אפילו אם עבר מה שעבר וכו' וייחד שני עדים על זה. (שיחות הר"ן קמא) ואמר רבינו הקדוש בפירוש: "האש שלי תוקד עד ביאת המשיח" (חי"מ מ"ז ורכ"ט)

מכל הדברים הנזכרים לעיל שהם רק מקצת טיפה מן הים משבחיו, אשר לו דומיה ותהילה, כי שגבה מעלתו למעלה למעלה מדעת אנושי, מכל הדברים הנוראים האלה מובן למשכיל שחידוש נורא כזה לא היה ולא יהיה. כמו שאמר על עצמו בפירוש והובא בחיי מוהר"ן רמ"ו: "פעם אחת היה אצלו מחותנו רבי לייב מדאבראוונע ונפטר ממנו וקיבל רשות כנהוג, ענה ואמר: יש לי בת בקרימינטשאק, תפרוס בשלומה, תאמרו לה שיש לה אבא שהוא כזה חידוש שלא היה ולא יהיה. אם הייתי רוצה לגלות מאיתי, היו כל העולם רצין אחריי".

וכל דברינו מסתמכים על דעתו הברורה והזכה של התלמיד הנאמן שמסר נפשו להתקרב לרבינו הקדוש ולהאיר דעתו בעולם, כמו שאמר רבינו בפירוש שכולנו צריכים להחזיק טובה לרבי נתן, שאילולי הוא לא היה נשאר אפילו עלה אחד לתרופה מתורתו הקדושה והנשגבה. (חיי מוהר"ן שס"ט ש"ע) ועליו סמך רבינו הקדוש את ידיו ואמר שרבי נתן יודע ממנו יותר מכולם. (אבניה ברזל י') ושיתף אותו עמו וכו' (כמובא בימי מוהרנ"ת זי"ע ח"ב, מ') ואמר שהוא ה"יהושע" שלו (טובות זכרונות).

ואמר רבי אברהם בן רבי נחמן ז"ל מטולטשין, שהענין הנפלא הזה של הרבי והתלמיד, חמה ולבנה, בחינת משה ויהושע, מרומז בשמותיהם הקדושים: נחמן – מ"ח נו"ן, אשר השיג בתכלית השלמות את שער הנו"ן של הקדושה. 'נתן' – שזכה גם כן להכלל בשער הנו"ן בכוח ביטולו הנפלא לרבינו הקדוש. כידוע תי"ו מרמז על הרשימה והחקיקה, שזה ענין אור הלבנה דלית לה מגרמא כלום כי אם מה שמקבלת מהחמה (כל זה מבואר בתורה א' ליקו"מ) כי הוא ביטל לגמרי כל שכלו וחכמתו בפני רבינו הקדוש עד שלא נשאר בו כי אם החכמה והדעת שקיבל מרבו, שזה ענין הלבנה שאין לה שום אור מעצמה.

רבי נתן מחייב את כולם

מכאן ברור כשמש שרק מוהרנ"ת שזכה להבין דעתו ורצונו של רבינו יותר מכולם הוא נסמך על ידו להאיר דעתו לדורות, וכל ענין ראש השנה וכן כל שאר עניני רבינו והמשכתם לדורות עד ביאת גואל צדק, הכל רק על ידו. ולאחר שעלתה נשמתו של רבינו הקדוש לגנזי מרומים חגר תלמידו הנאמן מוהרנ"ת זי"ע מתניו, להאיר את אור רבו לכל יושבי תבל.

וסבל כל מיני מחלוקות ורדיפות, ובזיונות ויסורים בלי שיעור, וכל זה מחמת שאצלו היתה כל השארת אור רבינו לדורות עד ביאת גואל, ולכן חרק עליו הבעל דבר שיניו, להסתיר אור רבינו ולהעלימו מהעולם.

וידוע בקרב אנ"ש, שב'שבועות הגדול' בשנת תקצ"ג, באו אל מוהרנ"ת שמונים מחסידי ברסלב, וגודל ההתעוררות שהיה שם, והאהבה והשמחה היו בלי שיעור, עד כדי ביטול הבחירה (שלכן נקרא בפי אנ"ש שבועות הגדול) והיה שם רבי שמעון שהיה מגדולי תלמידי רבינו והגיע אז מארץ ישראל לחו"ל, וכששמע את מוהרנ"ת מדבר דברות קדשו, התלהב רבי שמעון עד מאד, ואמר לרבי יצחק סג"ל חתן המגיד מטיראוויצא שהיה לידו: "הסכת ושמע ידידי, אני הרי מבין בצדיקים, כי הרי התקרבתי אל הרבי כשהיה בן שלש עשרה שנים בלבד, אפילו שהיו אז בחיים צדיקים גדולים תלמידי המגיד ממעזריטש. ובכן, אומר אני לך שהיום רבי נתן הוא הרבי".

ויהי כשמוע זאת מוהרנ"ת, נשא קולו וברוחב דעתו ואמיתות ליבו צעק בקול גדול: "אני יודע שאני לא הרבי! אני יודע שאני לא הרבי"!

וכל זה לא מענווה פסולה, אלא מהכרת גדולת רבינו ותוקף גבורתו וכוחו הגדול והנצחי בתיקון נשמות ישראל וקירוב הגאולה.

והעביר את המסר האמיתי לאמיתו לדורות שרבינו חי וקיים, והוא עדיין עמנו, ועם כל נשמות ישראל לתקנם ולהושיעם ולקרב את הגאולה, ושאנחנו כולנו צריכים לקבל מזה הצדיק, וכלל את עצמו כתלמיד, ורבי נתן מחייב את כולם יהיה מי שיהיה!

כי ידוע מה שהפליג רבינו הקדוש ז"ל בשבחו ואמר עליו: "נשמה קדושה שעדיין לא היתה בזה העולם" (אבניה ברזל), וכן אמר עליו שהוא חד בדרא לעניין אמירת תורה (חי"מ שכ"ד), ושהוא יודע ממנו יותר מכולם, כמובא בהקדמת חיי מוהר"ן "ואמר בפה מלא, שאין מי שיודע ממנו כי-אם אנכי מעט, ועוד כמה לשונות כאלה. ובאמת נפשי יודעת מאוד מה שאי אפשר לספר כלל". ובימי מוהרנ"ת בתיאור הסתלקות רבינו: "כי כבר העיד עלי הוא בעצמו זכרונו לברכה, שאני יודע ממנו יותר מכולם, כנרשם במקום אחר". ועם כל זאת, ודווקא מחמת זאת, הבין רבי נתן וידע את האמת לאמיתו, והעביר לתלמידיו ולכל שומעי לקחו לדורות, ש'צדיק האמת שבדור' המובא בכל ספרי רבינו, הוא רבינו הקדוש בעצמו.

וכדברי החסיד המופלא רבי יצחק ברייטר ז"ל הי"ד – אל לו לשום אדם יהיה מי שיהיה להשתדל להיות זה הצדיק האמת (חלוקי הנחל, עמוד הצדיק. ומבאר שם שעניין מפורסם של שקר המובא בספרי רבינו, זהו אחד שרוצה להיות זה הצדיק) אלא כולנו צריכים לקבל מזה הצדיק ולהתבטל לפניו כתלמידיו, בלי יוצא מן הכלל.

והנה דבר זה ידוע ומפורסם לכל אנשי שלומנו פרסום גדול מיום הסתלקות רבינו קודש הקודשים ורבי נתן זצוק"ל, ומעולם לא נפל ספק בדבר זה בין אנשי שלומנו של הדור הקודם, ודבר זה היה אל"ף בי"ת בברסלב בין אנשי רבינו, ללא שם עוררין, דהיינו שצריך להתקשר ולהתקרב רק אל "רבינו הקדוש", וכולם הבינו בפשיטות ותמימות ובלי שום חכמות כלל שכל תקוותינו וכל תיקוננו תלוי אך ורק ברבינו הקדוש, ואף אחד מאנשי רבינו מעולם לא חשב שהתיקון שלו וכל שכן של הדור, תלוי ברב או בצדיק שחי בגוף בדור הזה, ולא באף רב וצדיק אחר, זולת רבינו הקדוש זצוק"ל.

ככוחו אז – כן כוחו עתה ויותר ויותר

כמו שמרגליה בפומיהו דאנשי שלומנו מדור דור: "מי שהיה הרבי של רבי נתן הוא הרבי שלנו עכשיו". וגם היום אין שום שינוי במה שרבינו מתעסק אתנו בתיקונינו, ויתירה מכך, כאז כן עתה ועוד יותר, כמו שכותב מוהרנ"ת:

"כי לא דבר ריק הוא מכם מה שזכינו לידע ממנו ומתורתו הקדושה, הוא חיינו ואורך ימינו, תהילה לא-ל יש ויש לנו על מי לסמוך, ככוחו אז – כן כוחו עתה ויותר ויותר להצילנו מכל אויבינו ולהושיענו בגשמיות ורוחניות" (עלים לתרופה מכתב רל"ז).

ובליקוטי הלכות הל' קרחה ה"ג אות ג' מגלה מוהרנ"ת סוד נורא ונשגב כיצד כוחו של צדיק האמת רבינו הקדוש רבי נחמן זיע"א היום להמשיך את כל העולם לעבודתו יתברך הוא גדול ועצום עוד יותר מאשר בחייו, וזה לשון קדשו: "ובפרט נשמת הצדיק ובפרט נשמת הצדיק הגדול הגבוה במעלה מאד מאד שהנשמה שלו מסתלקת ועולה למעלה למעלה במקום שעולה, והגוף נקבר בתוך הארץ כמה אמות, נמצא שעכשיו הנשמה רחוקה מהגוף בתכלית הריחוק ועל כן השלום גדול ביותר ועל כן גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם כי עכשיו השלום ביותר כנ"ל, ויש לו כוח עכשיו להמשיך כל העולם כולו לעבודתו יתברך יותר מבחייו על ידי הפלגת השלום שזוכה עכשיו וכו' כי עיקר הוא השלום שהוא בחינת התקשרות והארת הנשמה בהגוף אף לאחר הסתלקות ביתר שאת ויתר עז".

עוד מגלה מוהרנ"ת ומבאר סוד עניין זה בהלכות ערובי תחומין ו' אות כ"ב: "כי צדיק שביטל גופו בחייו וזכה לעלות לבחינת 'איה' בחיים חיותו בעודו בגופו הוא אינו מת כלל כמו שאמרו רז"ל, כי מיתתו הוא רק בחינת ביטול שמבטל עצמו בביטול נפלא כדי שיעלה למאמר סתום בתכלית המעלה לעילא ולעילא וכו', כדי שימשיך משם חיות חדש ונפלא לתקן כל הנפשות כולם".

ובהלכות גביית חוב מהיתומים ה"ג אות כ' כותב מוהרנ"ת: "כי אף על פי שנסתלק הצדיק, אף על פי כן יכולין להתקרב להשם יתברך על ידו, אדרבא עכשיו יכולין להתקרב על ידו יותר, כי כל מה שנסתלק למעלה יותר ויותר לבחינת 'איה' הוא מגלה אלקותו וכבודו יתברך יותר ויותר".

ובהלכות הכשר כלים ד' כותב: "בעוונותינו הרבים מתגבר הבעל דבר כל כך כל כך, עד שצריך הצדיק לעלות למדרגה גבוה כזאת שאי אפשר לעלות אליה בחיים חיותו בשום אופן, על כן ההכרח שיסתלק בשביל זה ואז עולה למקום שעולה עד אשר לא ישקוט כי אם כלה הדבר שיגמור מה שהתחיל שיתקן הכל".

עוד מגלה מוהרנ"ת שם: "הארת הרוח דלעילא שנמשך בעת הסתלקותו אינו נפסק לעולם כי גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם. ועיקר קיום העולם הוא בזכות הצדיקים שוכני עפר כמו שכתוב בזוה"ק אלמלא תפילת הצדיקים שמתו שמתפללים על החיים לא הוה מתקיימא עלמא. כי בסוף הגלות מתגברת הסטרא אחרא ומתפשטת לאורך ולרוחב כל כך בבחינת ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו וכו' עד שאי אפשר להכניעה ולהשפילה כי אם בכוח הצדיקים שנסתלקו שהם גדולים במיתתן יותר מבחייהם שעולים עד אין סוף וגומרים ישועות ישראל בשלימות מה שלא היו יכולים בחייהם"

וממשיך שם: "אבל הצדיק בפרט הצדיק הגדול במעלה שזיכך עצמו מכל וכל הוא אינו מת כלל כמו שאמרו רז"ל. כי צדיקים במיתתן קרויים חיים כי גם אחר הסתלקותו מקושר ומיוחד בחינת חיות גופו שהוא הבלא דגרמי בעצם חיות דקדושה ומקושר ומיוחד כל חיותו עד לעילא לעילא וכו' ואז הוא עוסק בתקון נפשות ישראל יותר מבחייו מחמת שאז עולה בכל פעם למדרגות גבוהות ונפלאות ונשגבות כל כך עד שיכול לתקן הכל!"

בכל פעם שבאים על קברו הקדוש יכולין לקבל בחינת הארת פי שנים

עוד מגלה מוהרנ"ת רזין עילאין מסוד כוחו של רבינו דיקא אחרי הסתלקותו: "וזה בחינת מעלת קברי הצדיקים אמתיים כי שם על קברו שורה השארת נפשו הקדושה כמבואר בכתבי האריז"ל ונפשו קשורה למעלה למעלה כי אחר הסתלקותו אז עיקר התדבקות הרוח דלתתא בהרוח דלעילא, כי בחיים היה בלתי אפשר שירד הרוח דלעילא לגמרי, ואז הוא עיקר המשכת פי שנים, ועל ידי זה הכל יכולין להתתקן.

"וכל מה שפגם האדם יותר ויותר ח"ו הוא צריך להמשיך התיקון ממקום הגבוה עוד יותר. עד שיש שפגמו כל כך, בפרט עתה בדורות הללו שאי אפשר להם להתתקן כי אם על ידי כוח הצדיקים שוכני עפר, שעל ידי שבאים על קבריהם הק' יכולים להמשיך שהם בחינת הארת פי שנים שנמשך מבחינת גבוה ועצומה מאד שעל ידי זה גם הוא יכול להתתקן אפילו אם הוא כמו שהוא.

"כי הצדיק גם אחר הסתלקותו הוא גם כן עולה ומסתלק בכל פעם מדרגא לדרגא גבוה יותר, בבחינת ילכו מחיל אל חיל כמו שאמרו רבותינו ז"ל צדיקים אין להם מנוחה וכו' ובשעת הסתלקות יכולין לקבל פי שנים, ועל כן בכל פעם שבאים על קברו הקדוש יכולין לקבל בחינת הארת פי שנים ממקום גבוה מאד שעל ידי זה גם הוא יכול להתתקן.

"אבל העיקר שצריכין לשבר מניעות הרבה קודם שזוכין לזה לבא אליו כי המניעות רבים ועצומים מאד בלי שיעור, ועיקר הוא מניעת המוח. וגם מה שיש שאינם מאמינים בעצמם שהם יוכלו לקבל תיקון לפי עוצם ריבוי קלקולם בכל פעם בלי שיעור, אף על פי שתולין הקלקלה בעצמם – גם הוא בחינת מניעת המוח שאינם מאמינים בגדולת חסדי השם אשר לא תמנו ולא כלו לעולם ובגדולת הצדיקי אמת שיש להם כוח לתקן הכל בכל פעם יהיה איך שיהיה בפרט אחר הסתלקותם שעולים בכל פעם למדרגות עצומות כל כך וממשיכים חסדים נפלאים חדשים בכל פעם, עד שכל מי שחפץ לקבלם יכול לזכות על ידם ולהתתקן אף אם הוא כמו שהוא"

הצדיק האמת מנהיג הדור האמיתי ממית שונאי הקדושה והקליפות והסטרא אחרא במותו, יותר מבחייו

ועוד מוסיף נוראות בהלכות נזיקין ג' סעיף ח':

"כי הסתלקות הצדיק עושה תיקון גדול בכל העולמות יותר מבחייו, כי גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם ומכניעין הסטרא אחרא והקליפות הנאחזין בנשמות הנפולות בעוונותיהם, כי הצדיקים מכניעין ומבטלין אותם במיתתם יותר מבחייהם, בבחינת (הנאמר בשמשון): ויהיו המתים אשר המית במותו רבים מאשר המית בחייו – שהצדיק האמת מנהיג הדור האמיתי ממית שונאי הקדושה והקליפות והסטרא אחרא במותו, יותר מבחייו.

"וכן מתנהג כל ימי עולם עד התחיה, שנשמת הצדיק שמת שהיא בבחינת שינה, היא מעלה תמיד בחינת מ"נ להשכינה שהיא האמונה, ועל ידי זה היא מבררת נשמות רבות שנפלו עד אין קץ. כי יש נשמות נפולות מאד מאד שנפלו כל כך כמו שנפלו עד שאי אפשר שיהיה להם תיקון בעולם כי אם על ידי נשמת הצדיק, ודייקא על ידי מיתתו וכמובן בדברי רבינו ז"ל.

"ועל כן איתא בזוהר הקדוש דצדיקיא שכיחי בתר אסלקותי' בהאי עלמא יתיר מבחיוהי (=הצדיקים נמצאים בעולם לאחר הסתלקותם, יותר מבחייהם). כי יש בני אדם שנפלו כל כך בעוונותיהם עד שנאחז בהם הרע כל כך, עד שאי אפשר להם בשום אופן לשוב להשי"ת, רק על ידי שבאין על קברי הצדיקים האמיתיים ואז נכללין בנשמת הצדיק שמת שהוא עוסק תמיד לברר בירורים, והוא בכוחו הגדול, שגדול במיתתו יותר מבחייו, הוא יכול לברר אפילו הנשמות שנפלו מאד מאד".

"ועל ידי זה יהיו עולין אז כל הנידחין והאובדין כמו שכתוב: והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול, ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצריים והשתחוו לה' בהר הקודש בירושלים, כי כולם יהיה להם עליה ותיקון כל אחד כפי הראוי לו, על ידי הבירור שעסק הצדיק לבררם כל ימי חייו, וביותר בכפלי כפליים בכל עת מיתתו" (שם, סעיפים ח' ט').

רואים מכל האמור שכוחו של רבינו היום, הוא גדול ועצום הרבה בלי שיעור יותר מבחייו.

וכל מי שאינו רוצה להטעות את עצמו, ומבקש באמת תיקון ורפואה לנפשו, בעיינו היטב בעין האמת לאמתה בדבריו הקדושים של מוהרנ"ת, שומע את זעקת לבו הגדולה מסוף העולם ועד סופו: דעו שיש רבי קדוש ונורא בעולם אשר עוסק – עתה – לאחר הסתלקותו בתיקון העולם באופן מושלם ונורא, ומי החס על נפשו הענייה – יתקרב אליו ויזכה להציל נפשו לנצח נצחים!

"כי כל העולמות תלויים בזה – מה שנשאר בינינו"

מכל האמור, רואים שמלבד על ידי התורה הקדושה שגילה, פועל רבינו היום עניינים גדולים ונפלאים במקום ציונו הקדוש באומן, כמובא בחיי מוהר"ן: "אמר בזה הלשון: אני רוצה להישאר ביניכם ואתם תבואו על קברי וכו' וזה הדיבור יקר בעיני מאד מה ששמעתי בשמו זה הלשון בפירוש שאמר: 'אני רוצה להישאר ביניכם'. כי כל העולמות תלויים בזה מה שנשאר בינינו!" (נסיעתו וישיבתו באומן קצ"ז).

ומוסיף מוהרנ"ת בליקו"ה בציעת הפת ה': "כי הצדיק שעסק כל ימיו בתורת חסד, דהיינו שלמד תורה על מנת ללמדה, דהיינו שהיה עוסק בתורה עד שהיה מעורר שרשי נפשות ישראל שבתורה שעל ידי זה רבים השיב מעוון והגדיל כבוד ה' יתברך, זה הצדיק אפילו כשנסתלק עדיין הוא עוסק בזה להחזיר כל העולם למוטב, על ידי שממשיך על כל אחד הארה משורש נשמתו שבתורה.

"כי כל התורה שהיא כלל נשמות ישראל כלולה בנפש הצדיק כידוע. ועיקר גדולת מעלת הצדיק הוא שאפילו כשנסתלק למעלה למעלה למקום שנסתלק, יהיה למטה גם כן, להמשיך הארה לכל דרי מטה כמו שכתוב בהתורה כי מרחמם ינהגם (בליקו"ת סי' ז' עיי"ש) כי הארת נפש הצדיק נשארת על קברו הקדוש ומאירה בכל עולם העשייה כמבוא בכתבי האר"י ז"ל.

"נמצא כשבאים על קברו ששם הארת נפשו שנסתלקה לשם עם כל התורה שעסק בה כל ימיו ללמד לאחרים על ידי שהיה מעורר בתורתו שרשי נשמות ישראל שבתורה, כשבאים לשם ממשיכים על עצמו הארה משורש נשמתו שבתורה, כי שם כלולים כל נפשות ישראל ששורשם בתורה וכנ"ל ועל ידי זה חוזרים למוטב" (שם, סעיף ל').

גם בהלכות נזיקין ה' סעיף מ"ה כותב: "הדלקת נר חנוכה משתשקע החמה, זה רמז שעיקר המשכת אור התורה שהוא אור העצות, הוא ביותר לאחר הסתלקות הצדיק האמת, שהוא הרבי האמת".

הצדיק בעוצם כוחו ממשיך עתה חסדים חדשים נפלאים

עוד מסוד העניין הנורא הזה, מגלה מוהרנ"ת בהלכות מתנה ה':

"כי הצדיק כל תשוקתו תמיד לעלות מדרגא לדרגא וזה עבודתו כל ימי חייו. ואפילו כשעולה למקום שעולה אינו מסתפק עצמו בזה כלל רק חותר ומתגעגע לעלות יותר ויותר. אבל אי אפשר לעלות מדרגא לדרגא כי אם על ידי ירידה שקודם העליה. וכל הימים שהצדיק חי בזה העולם אעפ"י שהוא צדיק גדול במדרגא עצומה מאד, אף על פי כן יש לו איזה בחינת ירידה לפי בחינתו קודם כל עליה, כי אי אפשר לעלות כי אם על ידי בחינת ירידה כנ"ל.

"אבל כשנסתלק מזה העולם ושם בעולם הבא אין שייך ירידה, והצדיק משתוקק אף על פי כן לעלות בכל פעם מדרגא לדרגא, כי אעפ"י שנסתלק למקום שנסתלק וזוכה לרב טוב אשר עין לא ראתה וכו' אף על פי כן הוא חפץ לעלות יותר ויותר כי לגדולתו אין חקר. אבל אי אפשר לעלות כי אם על ידי ירידה, ושם אין שייך ירידה.

"על כן כשבא אחד על קברו וצועק על ריבוי עוונותיו שהם בחינת ירידות, אזי גורם תענוג גדול להצדיק, כי אזי הצדיק מוריד עצמו למקום ירידתו של זה שבא על קברו להיוושע שם, כי כבר הבטיחנו שאין שום ירידה בעולם שלא יוכל להעלותו ולהושיעו משם סוף כל סוף, ואזי נחשב להצדיק כאילו ירד בעצמו, ועל ידי זה הצדיק עולה עוד לעילא ולעילא, כי זוכה לחתור ולמצוא עוד חסדים נפלאים ונעלמים מאוד מאוד ולגלות אותם מההעלם אל הגילוי, באופן שיוכל להושיע ולהעלות את זה גם מאותה הירידה העצומה שירד עכשיו, שאי אפשר להושיעו ולהעלותו כי אם על ידי חסדים חדשים לגמרי מאחר שהוסיף לפגום ולחטוא עוד כל כך.

"אבל הצדיק בעוצם כוחו ממשיך עתה חסדים חדשים נפלאים שזה עיקר העליה הבאה על ידי הירידה כנ"ל, שעל ידי אלו החסדים מעלהו ומושיעו גם מזאת הירידה.

"וזה עיקר תענוג ושעשוע הצדיק יותר מכל תענוגי עולם הבא שיש לו, כשהוא עושה טובה נצחית לאיש הישראלי שירד למקום שירד. כי זה עיקר עבודתו בחייו ולאחר הסתלקותו שהוא עומד ומשמש במרום, שעיקר העבודה והשימוש, לעזור לישראל בכלל ובפרט בעת צרתם, שעיקר הצרה הגדולה מכל הצרות הוא צרות הנפש כמו שכתוב בהתורה כי מרחמם ינהגם" (סעיף כ"א).

וכותב מוהרנ"ת בליקוטי תפילות תפלה ל"ג: "ריבונו של עולם, אתה ידעת כי לא היה עולה על דעתי לבקש כל אלה מלפניך כי אף על פי שאיני יודע כל התרחקותי ממך, אבל אפילו לפי מעט ידיעתי מהתרחקותי ממך, גם כן לא היה עולה על דעתי לבקש על מעט מאלה אך אתה ה' ידעת את לבבי, כי כל דברי תחינותיי ובקשותי וכל תקותי ומבטחי עדין הוא רק על זכות וכוח הצדיקים האמתיים אשר אנו חוסים בצל כנפיהם על כן עליהם אני נשען לבקש ממך כל אלה, כי כחם הגדול מספיק אפילו עלי, אפילו בהתרחקותי העצום מאד בלי שעור וערך.

אף על פי כן בכוחם הגדול אני בטוח ונשען ונסמך ונאחז, שעדין יש לי תקוה לזכות לכל מה שבקשתי מלפניך, ויותר ויותר מזה כי רחמיך לא כלים וזכות וכוח וגבורת כל הצדיקים האמתיים אינו נפסק לעולם ואין שום סטרא דמסאבא שתוכל לעמוד נגד קדושתם ומעלתם וגבהם ותקפם וחוזקם וכוחם וגבורתם וזכותם וכוחם הגדול יעזור ויגן ויושיע לנו ולכל החוסים בהם, כי גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם, והם נקראים חיים תמיד ותזכני להיות רגיל ביותר לבוא על ציון קבריהם הקדושים, ולהשתטח שם, ולפרש שיחתי לפניהם באמת, כאילו היו בחיים חיותם ויותר ויותר, ואזכה לעורר רחמי לבם עלי ויהמו ויכמרו רחמיהם עלי".

להודיע לכל באי עולם שיש חידוש כזה בעולם

הנה כי כן, רואים אנו שכל דברי מוהרנ"ת בהלכותיו ובתפילותיו וביותר באגרותיו הקדושים אשר כתב לאנשי שלומנו כאשר נראה להלן, (ששם לא הוצרך לכתוב דבריו ברמז מפני ההתנגדות שהיתה אז, אלא גילה בהם מטמוני ליבו בגדולת רבינו) כל דבריו הם להודיע ולפרסם לכל ישראל לדורות הבאים שכל מה שהתחיל רבינו בימי חייו הקדושים לתקן את כל הבריאה וכל נפשות ישראל ולקרב הגאולה, לא רק שלא נפסק בהסתלקותו למרומים, אלא אדרבא, דייקא לאחר שעלה למקום שעלה הוא ממשיך עכשיו ביתר שאת תיקונים חדשים ועליונים ביותר שלא היו כמותם מימות עולם.

והתלמיד הקדוש והנאמן הזה, ברוב אהבתו את ישראל ורחמנותו האמיתית עליהם הודיע לכל באי עולם שיש חידוש כזה בעולם, צדיק ורחמן אמיתי, רופא נפשות ישראל אשר יודע את שורש נשמתו של כל אחד ובידו לתקנו בתיקון נפלא וגמור. היש רחמנות גדולה יותר מזו על האדם העלוב בזה העולם?! האפשר לתת בעולם הזה מתנה נצחית מזו?!

אשרי השומע לקולו ומשליך מאתו כל החכמות של הבל ומזדרז להתקרב בתמימות ובפשיטות אל המנהיג הרחמן האמיתי, הנחל נובע מקור חכמה!

ובהלכות שלוחין ה' כותב מוהרנ"ת: "וזהו כי מפני הרעה נאסף הצדיק, היינו בעת שאתם מריעין מעשיכם ואינכם מחפשים כראוי אחרי הצדיק שאבד אתכם כנ"ל, אז נאסף הצדיק, אבל כשתחזרו ותתעוררו לבקש אחריו כראוי אז הוא נחשב חי ממש, כי הצדיקי אמת נקראים חיים תמיד"

וכל אנשי רבינו מסרו את נפשם, גופם וממונם וחפרו בכל מיני חפירות ובכל מיני מסירות נפש בספריו הקדושים ודרכו ועצותיו הקדושים על מנת להתדבק ברבינו הקדוש בכל לבם ונפשם, ולזכות ולהיות מהחסידים שאפויים בלבו של רבינו הקדוש, כמו שרבינו אמר לרבי נתן: "יש אצלי שלוש כתות חסידים, אחת שבאים לאכול את השיריים, אחת שבאים לשמוע תורה, ואחת שאפויים אצלי בלב, ואת זה אני רוצה מכם (דהיינו מרבי נתן ורבי נפתלי שהתקרבו אליו אז באותה העת), שתהיו אפויים בלבי".

"כפי סמיכתו באמת – כן הצדיק סומך אותו ביותר"

ואדרבה, בזה שמחפש עוד איזה צדיק המלובש בגוף דווקא שיעסוק בתיקון נפשו, בזה מראה שאין אמונתו וסמיכתו בשלמות על רבינו, ועל ידי זה האדם מפסיד מהתיקון הנורא והמושלם שרבינו חפץ ליתן לו, כמו שכותב מוהרנ"ת: "כי גדולת כוחו של זקן דקדושה סבא דסבין שאנו חוסים בו אין חקר, ואי אפשר לך לשער כלל. אך איך שהוא, כל מי שסמוך יותר על כוח הצדיק שיש לו כוח אמתי, כפי סמיכתו באמת, כן הצדיק סומך אותו ביותר, כי בוודאי יש שינויים רבים בין בני אדם בעניין הסיוע דלעילא" (עלים לתרופה מכתב שע"ט).

יוצא מדברי מוהרנ"ת שמי שעדיין לא מסר את עצמו לגמרי על רבינו, על ידי זה הוא עדיין רחוק מתיקונו השלם. ובמכתב ס"ו כותב מוהרנ"ת: "וצריכין לזכור זאת היטב, כי כל מה שזוכרים זאת יותר – שעיקר החיות מהצדיק יסוד עולם הממתיק בכל עת מרירות דעלמא, על ידי זה ממשיכין על עצמו חיות דקדושה ביותר, וממתיקים מעצמו המרירות בהמתקות יתרות. כי בוודאי כל אחד כפי קירובו להצדיק וכפי אמונתו בו כמו כן נמתק מרירותו יותר".

והנה נתקיים בנו בדור האחרון נבואתו של הנביא "והשלכתי רעב בארץ לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דבר ה'", ויש צימאון גדול לדבר ה' ובחסדי ה' הרבה אנשים חדשים זכו בדור הזה להתקרב לדרך של רבינו הקדוש אשר הוא ורק הוא עוסק בתקוננו הנצחי, ועוד עתידים להתקרב רבים.

ומאידך, לצערנו הרב הרבה מהם לא שמשו ולא ראו את אנשי שלומנו של הדור הקודם ומכיוון שבדור האחרון הזה שהחושך יכסה ארץ והפרוץ מרובה על העומד, ונעשה רוח סערה גדול בעולם והרוח סערה הזה בלבל את כל העולם כולו, והבעל דבר משתטח לאורך ולרוחב לעקור את נשמות ישראל משורשם האמיתי ומתיקונם הנצחי, ואפילו לאחר שהאדם כבר ברוך ה' זכה ונתקרב לתיקונו הנצחי, לרבינו הקדוש כנ"ל, בא הבעל דבר ומנסה להטיל מום בקודשים, ומכניס בו כל מיני דעות שונות ומשונות כאילו ח"ו התיקון של האדם תלוי בכל מיני רבנים, וכאילו חייבים להתקרב לאיזה מפורסם בדור הזה או שלא מפורסם, וכאילו התיקונים והדרך של "הנחל נובע מקור חכמה" רבינו הקדוש צריכים לעבור דרך איזה אדם אחד וכו' חס ושלום.

בשעה שאנו כותבים דברים אלו, אנו מתמלאים בושה שצריך בכלל לדבר על דברים כאלה, דברים שלא שיערום אבותינו ואנשי רבינו לדורותיהם, ויודעים אנו שיש הרבה אנשים בין אנשי שלומנו, שלא מבינים למה צריך לכתוב דברים אלו הרי זה דבר פשוט, אבל מה נעשה שהבעל דבר הכניס להרבה אנשים ספק גם בדבר שהוא היסוד והשורש שהכל תלוי בו (ליקו"מ קכ"ג).

וגם לאדם שברוך ה' אין לו שום ספק בדבר זה, נשתדל בפרקים הבאים בעזרת ה' לכתוב דברים ששייכים לכל אנשי רבינו וכן לכל יהודי, להראות גלוי לכל, למען ידעו כי קדושת רבינו וכל תיקוניו הנפלאים והנוראים המה לעולמי עד ולנצח נצחים וכל האותות והמופתים אשר שלחו ה' לתקן נשמות ישראל, וכל היד החזקה וכל המורא הגדול אשר עשה רבינו, הם חיים וקיימים נאמנים ונחמדים לעד ולעולמי עולמים וכמובא בדבריו הקדושים בחיי מוהר"ן "מיין פייעריל וועט שוין טלואין ביז משיח וועט קומען" (האש שלי תוקד עד ביאת המשיח)

אשרי עין אשר יביט בספרי רבינו ותלמידיו בעין האמת, אז יתלהב לבו בשלהובין דרחימותא, אז לבבו יראה ויבין כי קדושת רבינו ותיקוניו הנפלאים הם חיים וקיימים לעד ולעולמי עולמים, על אבותינו ועלינו על בנינו ועל דורותינו ועל כל דורות הבאים, כמו בחיים חיותו ויותר ויותר, כמבואר למעלה.

"הלא כל המפורסמים כולם יודו בעצמן ולא יבושו, שאין להם זה הכוח שהזכרנו לפניך"

וכן אנו מאמינים באמונה שלמה שרובם של המפורסמים לא עולה על לבם שדרכם עובר התיקונים של רבינו וכו', דברים שאין לעלות על הכתב, כמו שכותב מוהרנ"ת בלקוטי תפלות ח"ב כ"ח: "ואיך זוכין למצוא מנהיג כזה, איה איפה הוא, איה מקום כבודו, איה העצה והתחבולה שנזכה למצאו, כי אם אמנם גם עתה נמצאים צדיקים ומנהיגי ישראל, ה' עליהם יחיו, ויאריך ימיהם ושנותיהם אבל הלא כל המפורסמים כולם יודו בעצמן ולא יבושו שאין להם זה הכוח שהזכרנו לפניך, שהוא הכוח של משה רבינו, להאיר בנו הדעת הזה שישיג כל אחד ואחד התכלית האמתי בזה העולם מכל הדברים שבעולם, אשר לכך נוצרנו".

אמנם ודאי, בלי שום ספק אדם צריך לפעמים להתייעץ עם אדם גדול המוחזק לירא שמיים ובר דעת אמיתי וגם זכה לשמש די הצורך את אנשי רבינו האמיתיים, וכן לקבל ממנו כל מיני התחזקות והתעוררות, אבל צריך לדעת, שכל מה שאדם מתייעץ או מקבל ממנו, הכל רק על מנת שיזכה על ידי זה יותר לעסוק בספרי רבינו ולהתקרב ולהתדבק ולהתבטל יותר לרבינו, ולקיים את עצותיו הקדושים.

אבל עיקר הטעות שצריכים להישמר בשעה שמתקרבים לרב מסוים היא, שלא לתלות את ההתקרבות שלי לרבינו באותו רב שאני מקורב אליו או מקבל התחזקות ממנו. כי היכי דלא ליפוק חורבא מיניה.

וכן צריך לדעת שאני יכול לקבל התחזקות והתעוררות מכל אנשי רבינו האמתיים, ולאו דווקא מאותו אחד שאני עכשיו מקורב אליו ומקבל ממנו, רק פשוט כעת החסיד הזה יותר מאיר בי ומחזק אותי בדרך רבינו, אבל באמת אדם יכול לקבל התחזקות מכל אנשי רבינו כמובא בתורה ל"ד בליקוטי מוהר"ן. ואין לחשוב שבגלל שפלוני מאיר לי את דרכי ההתקרבות לרבינו והרגשת דעתו הקדושה, על כן כולם מחוייבים להתקרב רק אליו ובלעדיו לא היה נמשך אור רבינו בעולם, חלילה. כי זהו דבר שאין לו שחר.

צריך לזכור שבוודאי יש אצל אנ"ש אנשים גדולים אבל הם חסידים כמונו ולא יותר מזה (ובעולם האמת יכול להיות שהם יה'יו במקום גבוה מאוד אבל זה לא נוגע לנו כלל ועיקר והם לא מחלקים שום תיקונים והם לא יכולים לתקן אותנו ואנו לא מחפשים את התיקונים שלהם).

חמה, לבנה, כוכבים

כמו שכתב רבי אברהם ב"ר נחמן מטולטשין ז"ל בהקדמה לספרו 'כוכבי אור', שהוא קרא לספרו 'כוכבי אור', כי השמש לממשלת ביום הוא רבינו הקדוש, והירח לממשלת בלילה זה תלמידו הקדוש מורנו רבי נתן הנמשל ללבנה על אשר זיכך וצרף את גופו עד שקיבל בעצמו את אור השמש להזריחו גם בעומק החושך שבדורותינו אלה. אבל שאר אנשי רבינו כולם הם בחינת כוכבים.

אם כן, מדורו של מוהרנ"ת והלאה כל אחד מאנשי רבינו האמתיים הם בחינת כוכבים, וכל אחד יש לו את האור שלו שרבינו מאיר בו כפי בחינתו, ואם אדם נתקשר דווקא לאחד מגדולי החסידים, ולא רוצה לקבל את הטוב מכל אנשי רבינו האמיתיים, או על כל פנים להאמין בטוב שבהם, הוא פשוט מצמצם את האור של רבינו, והבן.

והתלמידים האמיתיים והנאמנים שמהם ראוי לקבל, הם אלו שיודעים שפלותם ומרגישים את גדולת רבינו ומכניסים בלב השומע דבריהם הרגשה ואמונה חזקה בגדולת רבינו, ותקווה טובה ואמיתית שגם הוא בעצמו יכול לזכות בכוחו הגדול של רבינו לכל המעלות והקדושות.

כמו שידוע איך היו תהלוכותיהם של אנשי שלומנו המובהקים מדור דעה של תלמידי מוהרנ"ת ועד סמוך לדורנו, שהיו בהם בעלי תורה מופלגים ובעלי מדריגה, עובדי ה' אמיתיים במסירות נפש ממש, ואורו של רבינו היה מונח על פניהם, ומהם היו גם בעלי השגה ורוח הקודש, והתנהגו בפשיטות גמורה, ודיברו עם כל אחד שיחת חברים כמצוות רבינו כדבר איש אל חברו, באהבת אמת, כתלמידים המדברים זה עם זה מגדולת רבם. והתקיים בהם מאמר רבינו: "הכנסתי בכם הרבה אמת, שכבר לא תוכלו להרים ולנשא עצמכם", והיו רחוקים כמטחווי קשת משררה ולא היו יכולים לסבול שחולקים להם כבוד ועושים מהם עובדא, כידוע. וכל זאת, מאחר וטעמו מהיין ההונגרי, מהאור הקדוש של רבינו, אשר כל מי שטועמו כבר אינו יכול לסבול הטעם המר של הכבוד המדומה אשר אחריתו עדי אובד.

"כל מה שהוא מרוחק יותר – צריך רבי גדול יותר"

ודווקא בדור ירוד כזה צריך כל אחד ביותר את רבינו, כמובא בליקוטי מוהר"ן תורה ל': "וכל מה שהוא קטן ביותר ומרוחק ביותר מהשם יתברך, הוא צריך רבי גדול ביותר, כמו שמצינו בעת שהיו ישראל במדרגה קטנה מאוד דהיינו במצריים שהיו משוקעים במ"ט שערי טומאה היו צריכים רבי גדול ומלמד גדול ונורא מאוד דהיינו משה רבינו ע"ה.

"כי כל מה שהוא קטן ומרוחק ביותר צריך מלמד גדול ביותר כי כל מה שהחולה נחלה ביותר צריך רופא גדול ביותר על כן אין לאדם לומר די לי אם אהיה מקורב אצל איש נכבד וירא ה' אף שאינו מופלג במעלה, כי הלוואי שאהיה מקודם כמוהו, אל יאמר כן, כי אדרבה כפי מה שידע איניש בנפשיה גודל פחיתותו וגודל ריחוקו שנרחק מאוד מהשם יתברך, כל אחד ואחד כפי מה שיודע בנפשו בעצמו שהוא מרוחק ביותר, צריך לבקש לנפשו רופא גדול מאוד מאוד הגדול במעלה ביותר".

[לחצו כאן למעבר לפרק ב]

כדאי לעצור בשלב כלשהו ולחשוב: מה ומי גורמים לי להימצא היכן שאני, לעשות את שאני עושה, ולהתנהג באופן זה או אחר.

בסך הכל האנושות אינה אלא עדר. צאן נוהה ראש בעקבות זנב. פסיעות מובילות פסיעות, אלפים נעים במעגלים אינסופיים סביב מוקדי משיכה והתעניינות: אוכל, כסף, דאגות, חידושים וחדשות וחוזר חלילה. אין אדם בוחר בעצמו, הציבור קובע עבורו מה עיקר ומה טפל, מה נחשב ומה נבזה. איך לחשוב ובאיזו צורה לדבר. התמונה בלתי הגיונית בעליל, אך האדם קולט יומם ולילה קולות ורחשים מכל צד ופינה, מאזין ומסכית לדעות ורעיונות, סברות ופולמוסים של כל בני תבל. ורק את קולו שלו, קול ליבו ההומה לא ישמע.

* * *

פלא. השקפת עולמינו מורכבת מכל כך הרבה דעות, ומה עם דעתנו שלנו? וכי באמת אין לנו דבר שכזה? וכי ליבנו אינו יודע מה חיוני עבורו ולאן נפשו כמהה? הלב יודע גם יודע. אולם, ברגע בו מתעורר הלב ומבקש לצעוד אל חירות הנפש, ללכת בעקבות עצמו ולהידבק אל התכלית המצטיירת לו היטב – בו ברגע מביע העולם את דעתו הנחרצת 'אינך רשאי! אסור לנטוש את התלם! כולם רצים, רוץ גם אתה.' לאן? אין זה משנה. לך בעקבות הצאן, געה כמותו נהה אחריו. שלא תעז לחפש יותר.

לא נוח לו לעולם שנלך לנו בעקבות הלב, שנצעד לעבר התכלית הממתינה לנו. ובאמת האנושות ברובה נכנעת כאן, עוצרת ומסתגלת לזרם. אין לו ליחיד כוח לתלוש עצמו ממקור חיותו, מהאדמה ומהמעגל הסגור הנע סביב עצמו. אדם שומע בתוכו את צעקות הלב המבקש לחיות, להתאחד אל האמת השייכת לו, להיות נאמן לאמת, והעולם מטריד באלף רעיונות משלו. זה אומר 'לך לשם', וזה צועק 'לא, כי אם לפה תלך'. מכל עבר מושכים בשולי גלימתך מחשבות ורעיונות שונות ומשונות ותשומת הלב מוסחת שוב ושוב, מתפזרת ומתפוגגת.

לך לעצמך

בפרשת לך-לך מצווה השי"ת את אברהם אבינו 'לך-לך'. להיכן? "לעצמך, היינו לעצם האמת שלך המושרש בך שרק זה נקרא אני כשהאדם מדבר על עצמו" (ליקו"ה גניבה ה'). כלומר, כשאומרים לו לאדם 'לך-לך' בלשון נוכח, אליך ואל עצמך, מתכוונים להורות לו "שבכל הילוכך בגשמיות ורוחניות תלך רק לעצמך, לעצם נקודת האמת המושרש בך. ולא תסתכל על שום הסתות ופיתויים של שקר" (שם).

יש זמן מסוגל כזה, בו נעשה אדם פיקח ובתוכיותו מהדהדת התעוררות של 'לך-לך'. הלב אומר ללכת. מדוע? משום שכל מה שסביב מעולם לא היה שייך לך, לעצמך האמיתי. היית מוקף במטרות ותכליות שונות ומשונות, אך אף אחת מהן איננה בעצם שלך. והתכלית שלך, האמת שלך, מצויה אצלך ואתה יודע היטב מה שלך ולאן פניך. רק הנח לעצמך ללכת לשם. ללא פחדים וחששות, רק לך-לך.

ברגעי חסד שכאלו אדם עשוי לאזור אומץ וללכת לקראת עצמו האמיתי. להתקדם ולהתקרב. וכאן מופיעים עשרה ניסיונות. אחרי 'לך-לך' של אברהם אבינו באו כל האירועים הבלתי רגילים. בארץ ישראל רעב, ובמצרים לקיחת שרה, ריב רועי לוט ומלחמות המלכים בעמק השידים. העולם מתהפך. בדיוק כפי שקורה לנו מיד לאחר החלטה טובה. במקום בו אדם בוחר ללכת אל עצמו ואל נשמתו נערמים כל הספקות התהיות והבלבולים. ענן וערפל תהפוכות והפרעות. ושם הינך לבד. כמו עשרה ניסיונות של אברהם אבינו. מהו ניסיון? באמת עיקרו של ניסיון זהו עצם הספק והבלבול. נדמה כאילו איני יודע לאן אני הולך. כביכול אין לי כיוון ואין לפני דרך. וזו טעות מוחלטת. יש לך דרך ואפילו דרך פרטית מיועדת אך ורק לנשמתך שלך, יתרה מזאת, ליבך יודע את דרכו, נשמתך יודעת את המטרה. והתשובה היא 'לך-לך'.

שלושה מגנטים

הקול הקורא הזה מופיע אלינו מתוך דיבורים של צדיקים. לעיתים אדם זוכה ופוגש אנשי אמת. מעוררים אותו, אומרים לו 'יהודי, מה לך נרדם. העולם מלא בטוב, ניתן כאן להרוויח על כל פסיעה הרבה-הרבה. קום אסוף את עצמך ולך לקראת העושר. מלא ידיך ביהדות מתוקה. חטוף ואכול חטוף ושתה דפים של תורה, שעות של תפילה או רגעים של תשובה ודבקות'. והאדם מתחיל ללכת, ועל הדרך צצות ספקות. והדרך היא הדרך והספקות אינם. אין ספק ואין בלבול, הכיוון ברור. אתה הולך אל עצמך אל נשמתך, כמו אברהם אבינו היוצא מאור כשדים.

כשאומרים לו לאדם 'לך-לך' מצווים אותו להתנתק מכל שלושת המגנטים הכובלים כל אדם אל מקומו ועייפותו: ארצך, מולדתך, ובית אביך. רבי נתן מלמד איך כל אחד מהנושאים הללו מעמיס על הנפש עצבות ודכדוך. הארציות החומרית והגופניות משרות על הנפש כבידות ועייפות, ומציעות ללא הרף סברות ודעות מדוע לא כדאי להתרומם וללכת. התולדה הטבעית ממשיכה על הנפש משיכות של הבל וטבעים שונים ומשונים. והסביבה, בית אביך, סותמת את המחשבה בדעות ואמירות של חלישות הדעת ועצלות, מחלוקות וסברות. וכנגד כל אלו אומר השי"ת לכל אחד ואחד, לך-לך. עקור את עצמך מכל ההפרעות, ולך אך ורק אל מה שהינך רוצה באמת. את הירושה הזו קיבלנו מאברהם אבינו כדי לקחת עימנו הלאה אל הצעדים שיובילו אל הנשמה.

חלק ג: מעין עולם הבא

לחצו כאן למאמרים הקודמים: [גילוי העולמות] [נשיקת העולמות]

ועוד אומרים חז"ל: "שבת היא מעין עולם הבא".

כפי שנאמר קודם לכן, השבת היא שביתה, עצירה. זוהי עצירה התלויה בבחירתנו ובנכונותנו להענות לצו האלוקי לעצור את הזמן. ישנן כמה מיני עצירות נוספות הקשורות בטבע ואינן תלויות כלל בבחירה האנושית.

העצירה הידועה ביותר לבני האדם ובאותה מידה אף המודחקת ביותר היא המוות. עובדת קיומו של המוות איננה ניתנת להכחשה ולא רק שקיומו ברור, אלא שהוא גם יכול להתרחש תוך דקות ספורות לכל אדם. אולם למרות הכל רוב בני האדם בעולם מתנהגים כאילו מציאות של מוות איננה קיימת כלל.

אדם צובר לעצמו ממון מתוך תחושה שהוא עתיד לחיות לנצח. לפעמים הוא רוכש קנינים שאף שמונים שנות חיים לא יספיקו לו בכדי להשתמש בכולם.

מוות הוא מצב שבו דבר אחד ברור: אדם מפסיק לתפקד באופן המוכר. מה מתרחש איתו או עם נשמתו אינו עקרוני לעניינינו. מה שברור הוא שהוא מפסיק לחיות בגוף. מפסיק לחיות בעולם הפיזי המוכר. וזהו הקשר בין שבת לבין העולם הבא, לבין עצירת המוות שתפריד את נפש האדם מגופו ותעביר אותו למימד אחר. לעניין זה השבת היא מעין חדר אימונים לקראת מצב שבו באמת הכל יעצור. אם אדם עושה את העצירה הזו ושומר שבת כראוי פירוש הדבר שהוא יודע שיגיע זמן שבו הכל יעצור, שהוא יודע שיגיע זמן שבו תפסק יכולת ההתערבות שלו בשינויים הגשמיים של העולם הזה. מה שעשוי להיוותר בידו הינו שינוי רוחני בלבד. ולכן אדם המתרגל את עצירת השינויים על ידי שמירת השבת, קונה לעצמו כלים להתמודד עם אותה מציאות סופית של עצירת השינויים לכשיגיע אליה, תהיה משמעותה ומהותה מה שתהיה.

קבלת שבת עולמית

האנושות כולה הולכת ומתקרבת לקראת שבת מסוג אחר. זוהי "שבת העולמות", עצירה ושביתה של היקום כולו. חז"ל מספרים לנו שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם לששת אלפים שנה. אנו נמצאים לפי הספירה העברית בהתשס"ח – 5768 שנה מבריאת העולם, כלומר מאתיים שלושים ושתיים שנה לפני סוף האלף השישי של בריאת העולם. גם לעולם בכללותו יש סוף. וגם האנושות בכללותה כגוף כללי (כשם שהאדם הוא גוף כך גם האנושות היא גוף) צריכה להתכונן לשבת הזו. הכנה זו של המין האנושי כרוכה בתהליכים שונים המתרחשים היום בעולם. בפרט בזמן האחרון אפשר לראות שמתרחשים דברים שאין לנו הבנה בהם אך כל בעל רגישות יכול להבין שדבר מה רב משמעות מתרחש.

האלף השביעי הוא השבת של היקום כולו. זאת לפי מנין שנות העולם בשנה אלוקית לכל אלף שנים אנושיות (כמאמר הפסוק בתהילים "כי אלף שנים בעיניך כיום"…)

מיקומנו המדויק, אם כן, במפת הזמן העולמי היא ברבע האחרון של היום השישי (אלף שנה הם יום. 750 שנה הם שלושת רבעי יום, ואנו נמצאים כעת ב- 768 שנה לאלף השישי, כלומר 14 שנים אנושיות בתוך הרבע האחרון של האלף האחרון).

אם נקביל את ששת ימי העולם לששת ימי השבוע נגלה שאנו נמצאים ביום השישי אחר חצות היום (יום ולילה נחלקים לשתיים. שני חצאי לילה ועוד חצי יום שווים לשלושת רבעי יום, ואנו, כאמור, כבר נכנסנו לרבע האחרון שלו). ובכן, כפי המובא בהלכה בעניין קבלת שבת, מזמן חצות היום השישי אפשר וצריך כבר להתכונן לקראת בוא השבת ביתר שאת. מלאכה קבועה כבר אסורה, אפשר ללכת לטבול במקוה לכבוד שבת ועוד…

גם המציאות, המוכרת היטב לשומרי שבת, משתנה ככל שהשבת קרבה. יש להספיק לסיים מטלות רבות. הנקיונות והסדר לכבוד שבת בעיצומם ופעמים רבות הכל עדיין מבולגן ומלוכלך.

הסיכוי לאבד את שיווי המשקל, בשל הצורך למהר, אף הוא גדל. מוזר. דווקא לפני הרגע המופלא של הדלקת נרות שבו הזמן כמו קופא, שבו הכל נקי ומצוחצח, ושלווה עוטפת הכל, דווקא בסמוך לרגע הזה, גדולים השינויים יותר מבכל ימות החול, כאילו מתעצם החולין בכל כוחו בטרם יגווע ויקטע באחת.

גם המציאות העולמית בימינו, ימי הרבע האחרון של יום שישי העולמי, דומים מבחינות רבות ליום שישי הקטן. העולם גם הוא מבולגן ומלוכלך מכל מה שהתרחש בו במשך אלפי שנה. השינויים המתרחשים בו מהירים יותר מי פעם, הן מבחינה חברתית, הן מבחינה מדינית והן מבחינות אחרות (מענינת העובדה, שדווקא בתש"ן, היא חצות יום שישי בדיוק, דהיינו 750 לאלף השישי, החלו תהפוכות מדיניות להתרחש בעולם בקצב מוגבר. אם בקריסת האימפריה הסוביטית, אם במלחמת המפרץ, ואם בשינויים פוליטיים מרחיקי לכת בארץ ובעולם). גם בתחום הרוחני חלים לא מעט שינויים. מבוכה וספק מתעצמים מן הצד האחד, ומשיכה יתרה לצד האמונה והקדושה, שלא נראתה כמוה בעבר, מפציעה מן הצד השני.

מבחינת ההכנות לשבת העולם, אפשר כבר ללכת לטבול במקוה. כבר יש בעולם כלים איכותיים מאד, על ידם יכול כיום כל אדם לטהר את עצמו ולהכשיר את עצמו לקראת הבאות.

אחד מן הכלים הללו, ואולי האיכותי ביותר, הוא הנקרא בפי רבי נחמן 'התבודדות'.

התבודדות

אין די לאדם בשבת הרגילה פעם בשבוע, אומר רבי נחמן. אדם צריך לעשות לעצמו שבת בכל יום, לייחד לעצמו בכל יום שעה ולשבות. לצאת החוצה, לעצור את שטף החיים. לבחור לעצמו מקום בו הוא נמצא לבדו (עדיף בטבע), ולחשוב על חייו. מהיכן הוא בא? מה היו מעשיו? האם זה היה טוב ומועיל? האם מעשיו מקדמים אותו בסולם הדעת הרוחני?

אם ניקח אדם ממוצע וננתק אותו לרגע מכל המטלות העומדות בפניו ונכניס אותו לחדר מבודד, ללא אמצעי תקשורת, בידור ותרבות או גירויים אחרים, למשך זמן של שעה, לא יותר, יתעוררו בו תחושות של מתח ולחץ נפשי. אם נשאיר אותו במקום זה למשך תקופה ארוכה יותר הוא עלול גם לאבד את שפיותו. מדוע? כי רוב בני האדם מפחדים פחד מוות להיות עם עצמם לבד. הם חשים צורך עז למלא את ה'לבד' הזה במשהו. במוסיקה, בחבר, בספר, בשיחת טלפון. כי בעת הבדידות הזו אדם פוגש את עצמו. והעצמו הזה מלא בבלבולים, בספקות (שלעיתים נסתרים גם מעיניו שלו), וכשהוא מסתכל על עצמו הוא רואה שם חלל. אמנם, דווקא החלל הזה הוא הוא המקום בו אמורה לשכון הרוחניות שלו.

אומר רבי נחמן – אל תפחד מעצמך. צא לשם במכוון. לא בכדי להתקף בהלה, אלא כדי לחפש ולמצוא את הסולם למעלה. כדי לחפש ולמצוא את הנקודה הרוחנית המאירה באור אחר את כל החיים הגשמיים, את כל השינויים. רבי נחמן מכנה את העבודה הרוחנית הזו – התבודדות. שורשה ועיקרה – פניה אל הנשגב והנעלם, אל האלוקים. הפניה הזו יכולה לבוא לידי ביטוי בצורת שיר או זעקה או במילים הנאמרות באותו אופן שהן נאמרות לחבר, ממש כשם שאדם מספר לחברו על כל מה שעובר עליו, על רצונותיו, על כאביו, לבטיו ומחשבותיו.

פניה זו אל האלוקים הינה אחד הדברים העוצמתיים ביותר המסוגלים לבנות באדם, בפרט בדור הסוער שלנו, את תמונת העולם הרוחני, את ההגנה שלו.

לחץ כאן למאמר הבא: נשיקת העולמות – זמן שמחתינו

זעקתו של רבינו: אל תתייאש! – מהדהדת עד היום הזה

בעת שאמר רבינו את התורה 'ואתחנן', הנדפסת בליקוטי תנינא סימן ע"ח, ושם מדבר רבינו מענין שאסור לייאש את עצמו לעולם איך שיהיה ח"ו… אמר אז רבינו בזה הלשון: "אסור להתייאש! געוואלד! אל תתייאשו". ורבינו משך מאד תיבת: געוואלד, כדרך המזהיר וצועק מעומק הלב: "געוואלד! אל תתיאשו – – -"

באומן שמעתי מאנשי שלומינו שאמרו: רבינו צעק כל כך חזק: "געוואלד! אל תתייאשו" – שעד עכשיו עדיין שומעים את הקול… עוד שומעים עכשיו: "געוואלד! אל תתייאשו – – -"

הענין של יאוש – של: אל תתייאשו – צריך לימוד גדול!

אדם כשמוסר את עצמו למען היהדות – הוא רוצה משהו. והבעל דבר בוער בו… צריך שיהיה לו התחזקות נוראה, שלא יתייאש… שידע שגם קצת זה טוב – – –

הדיבור של רבינו – "געוואלד אל תתייאשו!" זה הרי כזה סוג של דיבור שמתפרש לכל אחד לפי בחינתו… יש למשל אדם הרוצה להיות יהודי כשר – הוא רוצה, הוא הרי רוצה – והבעל דבר לא מניח לו!… בא זעקתו של רבינו מולו, ומתחנן לפניו, אל תפסיק לרצות: "אני בכל זאת רוצה!… איי, אומרים לי לחכות? – אני אחכה! אבל – אני רוצה! – – -"

כשמשמים אומרים: המתן! – חייבים להמתין!

על זה צריך התחזקות: כשאומרים להמתין – צריך להמתין! – – –

למה אומרים לו להמתין? למה שלא יתנו לו מיד? – רק הענין הוא שאי אפשר עדיין לתת לו!

הוא מתייגע שם על איזו מידה – אבל עדיין אי אפשר לתת לו, הוא עוד לא ראוי לזה שיתנו לו מיד את הדבר! אבל, זה מאד חשוב למעלה זה שהוא רוצה: "אתה רוצה שיתנו לך את זה? – עוד יתנו לך את זה! אבל בינתיים תמתין! – – -"

עד כמה הוא צריך להמתין? – לך בעצמך אסור לדעת עד מתי אתה צריך להמתין!… כשאומרים להמתין – תמתין… אבל באותה מידה של המתנה אתה גם צריך לא להפסיק לרצות!

לפעמים יש אדם שאומרים לו להמתין ולא נותנים לו – ואז, הוא מפסיק לרצות: "לא נותנים לי? – כנראה שלא רוצים אותי! אז לא, זהו. אז לא. אני הרי לא יכול אם כן להיות יהודי כשר – – -"

לא, לא בגלל שלא רוצים לתת לך לא נותנים לך! – רק שאי אפשר לתת לך מיד! עדיין אי אפשר לתת לך!

אתה רוצה משהו, אתה רוצה להתפלל שמונה עשרה נקי… אתה רוצה עוד דברים מסוג זה – אבל אי אפשר עדיין לתת לך מיד… רק אם תציית ותמתין, ותמתין… באמת תיעשה ראוי שיוכלו לתת לך… בינתיים אי אפשר. ואם למעלה יודעים שעדיין אי אפשר לתת לך אז לא שייך לומר: "אני בכל זאת רוצה מיד! – – -"

כמו סוחר בעניני כסף – כשלא הולך לו הוא יפסיק להיות סוחר? – הוא רוצה, הוא סוחר, הוא ינסה את מזלו שוב ושוב – – –

ההתחזקות של רבינו – גם לגדולים וגם לקטנים

הרי כתוב: "שלושה דברים צריכים חיזוק: תורה, תפילה, דרך ארץ" – צריכים חיזוק. מי כבר מדבר – להחזיק את עצמו בעניני רבינו, לא לעזוב את הנקודה, צריך שתהיה התחזקות עצומה… על זה אומר רבינו: "געוואלד! אל תתייאש!".

לפני מי רבינו דיבר את הדיבור הזה? – זו היתה שבת 'נחמו' ואצל רבינו היו אז גם גדולי תלמידיו, וכי גם הם צריכים להתחזקות זאת?! – אה… ודאי, כי הדיבור שייך להכי גדול ולהכי קטן… כל אחד בבחינה שלו – מה שהוא, איך שהוא – אומרים לו: "אל תתייאש!" – מובן שליותר קטן אומרים באופן שלו – אבל, לכל אחד אומרים: "אל תתייאש!".

אדם גדול, כשהוא רוצה דבר, גם הוא מוכרח שתהיה לו התחזקות גדולה שלא יפסיק לרצות… – מי כבר מדבר כשהוא ניגש לענין רבינו – השי"ת עזר לו שהוא לא מתנגד על רבינו ועוד חשוב אצלו הדיבור של רבינו והוא דבוק בספרי רבינו – הוא הרי רוצה משהו! אלא שיחד עם הרצון עליו להמתין, ובעת ההמתנה לשמוע את הקול "געוואלד! אל תתייאשו – – -".

תָּעִיתִי כְּשֶׂה אבֵד בַּקֵּשׁ עַבְדֶּךָ
כִּי מִצְוֹתֶיךָ לֹא שָׁכָחְתִּי

צעד ראשון לתשובה, אפשר לומר, הוא ההכרה בעובדה שהלכנו לאיבוד. זה די מתבקש – אין לנו לאן לשוב אם אנחנו חושבים שאנחנו נמצאים במקום הנכון. כשנשאל את עצמנו בכנות האם הלכנו לאיבוד, נמצא שהדבר לא כל כך פשוט: כן? באמת כך? נכון שטעינו לא מעט, אבל בעיקרון אנו מכוון למקום הנכון. אנחנו רוצים לעשות טוב, אנחנו מעוניינים לקיים את רצון ה'.

אבל זה מה שהחטא עושה. החטא לא מסתכם רק במעשה הרע הנקודתי. הוא מסיט אותנו מדרך אחת לדרך אחרת, דרך בה אין כבר יושר אחד המוביל לרצון ה', ובמקום זה יש בה עיקולים ופיתולים ועיקומים. ברגע שזאת דרך אחרת הכל כבר שונה- היעד שונה, תוואי המסלול אחר. פעמים שהדרך יכולה להיות מאוד דומה לדרך המקורית; לפעמים גם אפשר להסתכל הצידה ולראות את הדרך המקורית אותה עזבנו, ולחשוב שאנחנו עדיין שם. אבל אלו שתי דרכים נפרדות.

ההכרה בהיותנו אבודים היא התחלה לתשובה, אבל גם מהקשיים הגדולים שיש בה. הרגשת המרחק בינינו ובין המקור רק מרחיקה אותנו עוד יותר. מה הסיכוי לפגוש משהו אמיתי בעולם שקרי שיצרנו לעצמנו? איזו עצה ודרך נמצא לנו אחרי ששיבשנו את המושגים בעצמם, הפכנו טוב לרע ורע לטוב?

בתורה "תעיתי כשה אובד" (ליקוטי מוהר"ן, רו) מתאר רבי נחמן את תחילת ההתרחקות מה': "כי כשעושה עבירה, חס ושלום, אזי הולך ונוטה מהדרך הישר אל דרך אחר מקולקל, ושם יוצאים מאותו הדרך כמה וכמה נתיבות ודרכים תועים ומקולקלים מאוד, שכשמתחילין לילך, חס ושלום, באותו הדרך הרע, אזי תועים ונבוכים באלו הדרכים, עד שקשה לשוב ולצאת משם". נבוכות ותעייה הם התיאורים המרכזיים על הדרך המרוחקת מה'. כל עוד החיפוש אחר ה' לא נעזב זה מוכרח להיות כך – מחפשים את ה', אבל הוא לא נמצא במקום המקולקל הזה. זה עצמו מוביל לבלבול – איפה ה' בכל הסיפור הזה? מצד אחד הגעגועים הם אליו, מצד שני הוא לא נמצא פה. מה עושים? אין אפשרות לחזור לדרך הישר בה ה' נמצא לפני שחוזרים בתשובה, ואם כן מאיפה מתחילים?

אומר רבי נחמן דבר מפתיע מאוד: "ודע, שאלו הדרכים המקולקלים והתועים, כשאדם תועה בהם, חס ושלום, הרבה מאוד, אפשר לפעמים שיתעה מאד וילך באלו הדרכים הנבוכים ואזי דייקא מרוב תעותו בהם יתהפך וישוב עד שיהיה סמוך למקומו הראשון, ולא יהיה רק הרחק מעט בינו לבין מקומו הראשון ובקל, על ידי ניסיון קל ישוב עוד למקומו". אומר רבי נחמן שאפשר להגיע למצב בו דווקא מתוך ריבוי הטעויות והאבדון מגיעים למקום הראשוני, שהוא לפני ההתרחקות מה'. תוקף הריחוק מחזיר אותנו לנקודת ההתחלה. קל להבין את זה כשמדברים על מקום גשמי בעל כמה מסלולים, שלפעמים קורה וטעות על גבי טעות הופכת לדבר צודק. אבל איך מבינים את זה בהקשר של עבודת ה'? לכאורה, ככל שמתרחקים כך הולכים ופוחתים הסיכויים לחזור ולהתקרב.

שמו של חודש אלול, המגיע כעת אל שלבי סיומו, נדרש באופנים רבים. אחד הפירושים שניתנו לחודש זה הוא חיפוש, מלשון 'ויאללון ית ארעא', שפירושו ריגול וחיפוש. עבודת התשובה היא עבודה של חיפוש. למה מושם דגש כל כך גדול מהחיפוש בעצמו? המטרה בחיפוש היא הרי המציאה – אחרת את מה מחפשים. גם אם התשובה שלנו כרוכה בשלב של חיפוש ("נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה אל ה'") הרי שזה רק שלב מקדים ולא עיקרה של התשובה. אז למה דווקא שלב החיפוש הוא זה שמודגש בשמו של החודש ולא השלב של התשובה בעצמה?

* * *

יתכן שהשאלה הזאת בעצמה היא הקושי הגדול שלנו בחזרה בתשובה: ההרגשה שיש איזו שהיא דרך שעלינו לעבור בשביל שנוכל לחזור בתשובה. כאילו שקודם כל עלינו לגשר על הפערים, למצוא את הדרך, ואז נוכל להתנהג כרצון ה'. המשל המפורסם של בעל התניא על חודש זה הלא הוא "המלך בשדה". בכל השנה המלך נמצא בארמון. מי שרוצה לפגוש את המלך יודע שיש מיקום מאוד מדויק בו המלך נמצא. אבל בזמן שכוח התשובה מתגלה בעולם, מתגלה שהמלך נמצא פה ממש. בתוך הבלבול, בתוך המקום המרוחק הזה. המלך בשדה. החיפוש אחר ה' הוא העיקרי מבחינתנו. הדרישה אחר ה' היא חלק מהחזרה בתשובה ולא רק דבר שקודם לה.

כמו שרבי נחמן אומר, לפעמים מרוב הטעויות נמצאים ממש קרוב לנקודת ההתחלה. ככל שהמקום שלנו יותר רחוק מה', כך במידה ההפוכה הוא יכול להיות קרוב לה'. נקודת ההתחלה היא מקום בו מרגישים בצורה ברורה שאין שום מונע ומעכב מלהתקרב לה'. גם בשיאו של הבלבול והתעייה, אם מחפשים את ה' ומרגישים בחוסר היציבות של המציאות הזאת המרוחקת מה', וחשים את הכישלון ואת הפספוס – דווקא אז יכולה אותה ההבנה להגיע בפשטות. כשאנחנו נבוכים ומבולבלים בדרך בה בחרנו, אנחנו מגלים שבעצם אין בה כלום. שבעצם אין דרך, שסתם, טעינו. החיפוש אחר ה' מגלה את הריקנות של התעייה, ומוציא ממנה את כל המשמעות שייחסנו אליה. מה שהקשה עלינו להתקרב לה' היה התחושה שאנחנו נמצאים בדרך אחרת, ואז היה קשה לנו איך מחליפים את הדרך ואין מתגברים על המרחק בין הדרכים. תחושה הבלבול והתעייה מראה לנו שאין דרך, שזה הכל טעות אחת גדולה. אם אנחנו מבינים שאנחנו נמצאים על 'תוהו לא דרך', פתאום נעשה כל כך קל לעזוב את הכל. אחרי שהדרך של החטא התנפצה, אין דבר יותר קרוב מלחזור לדרך הישר. זאת משמעות החיפוש של חודש אלול – הידיעה שהמלך נמצא פה, בתוקף הבלבול והטעות, והוא יתגלה בעצם זה שנחפש אותו. החיפוש אחר המלך יראה לנו שהוא הדבר הכי קרוב אלינו. מי שאבוד מוצא את ה' דרך האבדון בעצמו. באלול אפשר לשמוע דרך ה'לא' את ה'כן'.

אלא שקיים עוד ניסיון אחד. "ולא יהיה רק הרחק מעט בינו לבין מקומו הראשון ובקל, על ידי ניסיון קל ישוב עוד למקומו". ניסיון קל, אבל ניסיון: "אבל כשהשם יתברך קוראו ומזמין לו הניסיון, אינו מכיר בקול ואינו חושש לשוב למקומו". הניסיון הוא האם נזהה את קולו של ה'. האם נשכיל לזהות שקול ה' הוא זה שעולה מתוך כל הייאוש, העצב ותחושת הפספוס, ושבעצם כל אלו הם תנועת חיים שחוזרת ומצביעה על קרבתנו לה', גם אם זו מתבטאת דרך הקיצוניות ההפוכה.

מה המקור של תפילת שחרית עם הנץ החמה ("וותיקין") בברסלב?

תשובת הר"ר יהודה צבי ברוין:

ראשית, יש שיחה מרבינו בענין התפילה עם הנץ החמה וזה לשונו: ראוי להזדרז להתפלל תמיד בבוקר השכם בכל מה שיוכל כי לפי גודל מעלת התפילה שיקרה מעלתה מאד מאד, מי יודע אם יזכה אחר כך להתפלל, על כן כל מה שיוכל להקדים עצמו ראוי לו לזרז מאוד ולהקדים. (שיחות הר"ן, לא)

בעלים לתרופה (מכתב כד) כותב מוהרנ"ת: ואי אפשר להאריך יותר כי כבר הגיע זמן קריאת שמע של שחרית, ואתה ידעת עוצם תשוקתנו להתפלל תמיד בבוקר השכם כאשר הזהירנו הוא ז"ל, נא בני שתרגיל עצמך בזה, מי יתן שתזכה להתפלל בכל יום תפילת הותיקין אשריך וטוב לך, כי כשמתפללין בבוקר השכם יש פנאי וחירות כל היום לעבודתו יתברך, אשרינו מה טוב חלקנו על כל דיבור ודיבור שזכינו לקבל ממעיני הישועה, כי גם הנהגה הזאת הנ"ל הוא יסוד גדול להתקרב להשם יתברך.

בצוואת הבעש"ט (טז): שהחילוק בין תפילת ותיקין ולאחריה, הוא כרחוק מזרח ממערב.

כמוכן איתא בשיח שרפי קודש (ח"ב, תקטו) שמוהרנ"ת אמר: מה שנהגו ישראל לומר סליחות באשמורת הבוקר הוא כדי שיתפללו אחר כך כותיקין. כל כך חשובה תפילת הותיקין.

על כן, אשרי הזוכה להתפלל כותיקין, ומי שאינו זוכה לזה על כל פנים יקדים בכל מה דאפשר.

עם זאת, מובא באבני"ה ברזל (וכן בשיש"ק ח"ב, תקיז): שמוהרנ"ת אמר "אני אוהב להתפלל כותיקין אך לא עם ה'בייזער למדן', והבעש"ט בא לעקור את ה'בייזער למדן' מן העולם" דהיינו מי שכל תפילתו מבולבלת ומטורפת כדי שיתפלל עם הנץ החמה בדיוק, וכבר אמרו חז"ל אל תעשה תפילתך קבע אלא רחמים ותחנונים לפני הקב"ה.

שמעתי מאחד מאנ"ש שהיה נוכח באחד השנים בתפילת ותיקין (כמדומה שזה היה בהושענא רבה) בהר ציון עם הרה"ח ר' שמואל שפירא זצ"ל, והחזן הניח שעון לפניו והסתכל בה הרבה, עד שר' שמואל התרעם שהשעון מפריע מלהתפלל בהתעוררות והתלהבות, ואמר בזה הלשון: דער זייגער איז א פגע'ר ( = השעון הוא מפגע).

וכבר ידוע שרביז"ל כל ענינו הוא תפילה, וכן איתא בחיי מוהר"ן (עח) שרבינו יגע וטרח להחזיר העטרה ליושנה שיחזרו להתעורר להתפלל בכוונה והתלהבות ובכח גדול כמו החסידים הראשונים שהיו בימי הבעל שם טוב ז"ל ותלמידיו הקדושים שהיו בדורות שלפנינו, כי בתחילת ימי רבינו ז"ל כבר התחילו החסידים להתקרר וכו'.

הופיע ויצא לאור, לאור בקשת רבים מאנ"ש שאינם דוברי אידיש – הגליון המפורסם "טעם זקנים", קונטרס מס' 3 בלשון הקודש: תמלול שיעורי הרה"ח רבי לוי יצחק בנדר ז"ל.

תוכן השיעור:

תבקש האמת בהפלטין של אמת • אם תבקשנה ככסף וכמטמונים • כי הוא הרב והתלמיד • כולה במחשבה אתברירו • חטוף ואכול • נקודה השייך ללבו בעת הזאת • הייתי מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות • אפוי בלב! • כי עכשיו אין מרגישין טעם כל כך • לא להיות "שלימזל'ניקעס" • נקודת החבר • הצנע לכת • אף אחד לא קרא לי לארוחת צהריים… • רבי פנחס יהושע מטשעהרין • אנשי שלומינו מבאבריניץ • הכנסת אורחים

לפניכם השיעור המקורי להאזנה בשפת היידיש – ומתחתיו תמלול השיעור, מתורגם ללשון הקודש:

[pdf id=81805]

לקראת חג הפסח, הוציא מכון "משך הנחל" קונטרס מיוחד "נסיעת הבעש"ט לארץ ישראל" – מעשה נסיעת הבעל שם טוב הקדוש לא"י שנהגו אנ"ש לספר ב"סעודת הבעל שם טוב" ביום שביעי של פסח אחה"צ (כאשר שביעי של פסח חל ביום שישי, נוהגים לספר את הסיפור בסעודה שלישית של שבת הצמודה לחג) – ואיתו שיחות נוספות הקשורות לחג הפסח.

[pdf id='86151']

סיפר לי חבר חלום.

בחלומו הוא בונה דגם עץ של בית-המקדש. כאשר הוא מסיים הוא רוצה לשים על המזבח אריה, (כפי שמספרים חז"ל שבזמן שהיו ישראל עושים רצונו של מקום – אריה של אש רבוץ על גבי המזבח). לשם כך הוא נכנס לחנות צעצועים ושואל את המוכר אם יש לו אריה צעצוע. המוכר מחפש ומשיב: לא – אין לי שום אריה.

אזי מתחלפת התמונה בחלום והוא צופה במסך ענק. המסך שחור כולו, ורק שלושה כתמים לבנים יש בו שהולכים ומיטשטשים, הולכים ונמוגים. מול המסך, על גבי שלושה כסאות מנהלים שחורים ומפוארים יושבות שלושה דמויות, אותן הוא רואה רק מגבן. ליבו אומר לו שאלו הם שלושה ארכי-שדים, מראשי כוחות הרע והטומאה. שואל האחד את חברו: "נו, מה אתה אומר? מה יהיה עם עם ישראל?" עונה השני בטון של מי שסיים את יום עבודתו בהצלחה: "אתה רואה על המסך. זה הסוף!" מתערב השלישי בשיחתם ושואל בחשש מה: "תגידו, מה עם ההוא שם שבונה את בית המקדש?" אולם הם לועגים לשאלתו: "מה, אתה לא רואה שהוא רק משחק, אין זה כי אם דגם עץ ותו לא. דבר שאין בו ממש".

שוב מתחלפת התמונה. גיבור החלום נמצא עדיין בחנות הצעצועים והוא מפציר שוב במוכר: "אנא, נסה לחפש לי בכל זאת אריה". המוכר מקפיד עליו "כבר אמרתי לך שאין לי אריה. אם אתה רוצה יש קיפוד, ג'ירפה, חיות אחרות, לא אריה". אבל הקונה מתעקש ובסופו של דבר חוזר אליו בעל החנות עם דבר מה בידו, "תראה, זה מה שיש". הוא אוחז באריה בד ישן ומעוך, חסר צורה והדר. "טוב, תביא לי את זה", משיב האיש בשיחה. הוא לוקח את הצעצוע העלוב, ומניח אותו על גבי המזבח.

לפתע, משתנה התמונה כולה. המשחק הופך למציאות. בית המקדש. בית המקדש ממש. כוהנים בעבודתם, לויים בשירתם. האריה, אריה של אש, והענן הולך ומיתמר אל שמי השמים.

עכשיו חוזרת שוב התמונה אל המסך הגדול. הכסאות ריקים. ריקים כאילו לא ישב שם איש מעולם. הכתמים הלבנים על המסך מתבהרים והולכים, מתפשטים ומסלקים את החושך, ופסוק מופיע על גבי המסך לאמר: "יושב בשמים ישחק, ה' ילעג למו".

חלום מרגש זה מדגים לדעתי בצורה נפלאה את מצבו של עם ישראל. מעל פני השטח נראה חלילה כאילו הכל אבוד, כאילו אין טעם להילחם עוד. אך האמת היא שאכן "חושך יכסה ארץ וערפל לאומים", אבל "כבוד ה' – עליך זרח"!

דווקא מעשינו הפעוטים לכאורה, רצונותינו החלושים, מצוותינו חסרות ההדר והעומק, תפילותינו דלות הכוונה – דווקא הם שיבנו בסופו של דבר את משכן ה'.

"כי כל תפילה ותפילה שכל אחד מתפלל הוא בחינת איבר מהשכינה (התגלות האלוקות בעולם) שהם איברי המשכן… וכל התפילות – הצדיקים שבכל דור ודור הם מעלים אותם ומקימים אותם ובונין קומתה של השכינה מעט מעט, עד שישתלם שיעור קומה, אז יבוא משיח וישלים אותה, ויקים אותה בשלמות" (ליקוטי מוהר"ן תורה ב' סעיף ו').

מ"צעצועינו" הדלים לכאורה – יווצר אריה הרובץ על מזבח ה'. תפילתינו יהיו בידו של משיח לחרב אש, למגר את הרע ואת נושאיו, לעולמים.

"כי עיקר כלי זינו של משיח הוא התפילה, ומשם עיקר חיותו, וכל מלחמתו שיעשה, וכל הכבישות שיכבוש- הכל משם" (ליקוטי מוהר"ן תורה ב' סעיף א').

* * *

…בכל דור נדרשה עבודה מיוחדת כדי להשלים ולתקן מה שהוטל על נשמות אותו הדור לתקן.

על דורנו, דור עקבתא דמשיחא, מוטל להשתלם דווקא במידת האמונה.

כך מצאנו בדברי חז"ל (מסכת מכות כ"ד) שבכל דור עמדו צדיקים והורו מהי עיקר עבודתו, ולבסוף חתמו דבריהם: "בא חבקוק והעמידן על אחת – "צדיק באמונתו יחיה".

* * *

היו דורות, שהפליגו בים התורה ודלו משם אוצרות ללא קץ. היו דורות שהשתלמו בתיקון המידות. אבל טרם היה עוד דור כשלנו, בו "החושך יכסה ארץ", בו גברה כל כך ההסתרה. אין מלך ואין מקדש. אין חוזה ואין נביא. לא גילוי שכינה ולא רוח הקודש. חכמי הדור מתמעטים והולכים, וצרות רבות בגוף ובנפש מתרגשות ובאות, שוטפות והולכות.

אלו הם פניו של החלל הפנוי ביותר: היכן ה' והיכן רחמיו? היכן ידו המכוונת והיכן מעלת עמו?

* * *

אבל גם בתוך החושך הזה – יש עוד מאמינים. מאמינים בטובו ובחסדו. חשים בידו המכוונת. מצפים לגאולת עמו. והם נושאים עיניהם לאור שישוב וימלא את כל החללים, יחזור ויבהיר את המבוכות כולן.

"הייתה עלי יד ה' ויוציאני ברוח ה' ויניחני בתוך הבקעה והיא מלאה עצמות", מספר יחזקאל הנביא (פרק ל"ז פסוקים א'-י"א), "והעבירני עליהם סביב סביב והנה רבות מאוד על פני הבקעה והנה יבשות מאוד. ויאמר אלי: בן אדם, התחיינה העצמות האלה? ואומר: ה' אלוקים, אתה ידעת".

אפילו יחזקאל מתקשה להאמין בחיות מחודשת לעצמות כה יבשות, אבל ה' מצוהו, והפלא מתרחש לנגד עיניו.

…"והנבאתי כאשר ציוני ותבוא בהם הרוח ויחיו, ויעמדו על רגליהם חייל גדול מאוד".

מחזה זה לא היה מיועד לעיניו של יחזקאל בלבד, כי אם לנו כולנו. וכבר ביאר ה' לנביאו פשר הדבר:

"ויאמר אלי: בן אדם, העצמות האלה כל בית ישראל המה, הנה אומרים: יבשו עצמותינו ואבדה תקוותינו, נגזרנו לנו".

מבאר רש"י: "העצמות האלה כל בית ישראל המה – רמז ודוגמא לכל בית ישראל בגלותם המה, שהרי הם אומרים: יבשו עצמותינו בצרות, אבדה תקוותינו ומה נוחיל לתשועה עוד?…

וביאר המלבי"ם: "יבשו – לא נשאר להם מלך ושרים, לא גבורה והתעוררות חייל, עד שהם בתכלית היאוש".

* * *

בתוך המוות המרחף מסביב, מאיים על כל גוף ונפש, בתוך היובש המחלחל בעצמות ומסלק חיות מן הלב – יש מאמינים. "התחיינה העצמות האלה"? שואל ה', ועונים מאמיניו, ומעידה מציאותם: "כן. תחיינה". נגד כל הסברות המציאותיות, נגד כל הערכות המצב הריאליות, מול עולם ומלואו של חמרנות שוטפת ומכלה, של מידות רעות ונפסדות – אנחנו מאמינים.

התחיינה המחשבות הטהורות ורגשות הקדושה? כן. גם אם נרמסו עד עפר, הן עתידות להתקומם ולמרוד ברע. להשליך הלאה את המוות ואת נושאיו, ולהוליד חיים. חיים חדשים, חיים אמיתיים, חיים מלאים ומאירים, מול ונגד כל התחזיות הקודרות. חיים לכל אחד ואחד מאיתנו בפרט, יהיה מי שיהיה, עבר מה שעבר, וחיים לכולנו ביחד.

"העצמות האלה – כל בית ישראל המה".

* * *

גילוי אמונתנו זו בחיים חדשים, בגאולה, בישועה, על ידי תפילה והתבודדות. "כי תפילה למעלה מהטבע. כי הטבע מחייב כך והתפילה משנה הטבע, וזה דבר נס, ולזה צריך אמונה, שיאמין שיש (אלוקים) מחדש, ובידו לחדש דבר כרצונו (גם נגד הטבע, שהרי הוא בראו והוא מנהיגו)" (ליקוטי מוהר"ן תורה ז' סעיף א').

גם אם המסך שחור כעת, אין זו אלא אחיזת עיניים. לוחמיו של משיח מתרבים והולכים, אבני התפילה מצטברות והיכל קדוש נבנה מהן. לא רחוק היום.

מאמינים – אחזו בנשק, שאו תפילה!
יש מנהיג לעולם, והוא לבדו השולט בקורותיו.
סוף הרע לחלוף ולהימוג כענן קיץ.
"יושב בשמים ישחק, ה' ילעג למו"!

מי שמזמנים לו שערי פלדה, קיבל גם את הגרזן שלבסוף יבקע אותם.

מי שמניחים לו להתבוסס עידן ועידנים בחושך סמיך – הוא שיראה אור חדש.

מי שמחשקים את שפתיו באלם, מילים קדושות מאד יבקעו בעדן.

מי שאין מניחים לו לפסוע אפילו פסיעה אחת קדימה אל הקודש,

מי שדומה בעיניו כאילו כל הררי עולם חוצצים בפניו – הוא לבדו בונה רצון.

הרצון העליון ביותר, רצון שברצונות, שלמענו ועבורו בלבד נוצרו העולמות כולם – הוא הרצון להיכלל, להיאכל, להתבטל, עד כלות, עד גמירא, בלי שיור, ביוצר כל היצורים.

ואין ספור הרצונות הקטנים, המפוזרים, כמו סיבי זכוכית קלושים ובלתי נראים, הם הם שמתאספים, חומקים מעיניהם הבולשות של המקטרגים, ונצרפים, וניתכים, ומתחשלים, לארמון שאין בלתו, להיכל שטרם נראה, משכן למלך עליון בלב המדבר שבליבנו.

הניסיונות הכה דלים, הכה נלעגים, לטפס על הקיר החלק הזה, כל סימני האצבעות הקטנים, הילדותיים, שאותם מטביעים יצורים זערוריים כמונו בחומת החושך הנוראה, בחומת הפחד, האטימות, הבדידות, שאין קץ לגובהה. סימני אור הם, שידורים נראים ונצפים ונקראים בעין של מעלה. חוטים שנשזרים לחוט השני, לקו אור שיחזור וימלא את החלל הפנוי בפשר כה נשגב, שעבורו היינו מתרצים לשבור אצבעות על הקיר עוד אלפיים, ועוד אלפיים שנה.

טביעת האצבעות שלו בחיינו אינן אלא רמז לבואו, בואו הוא עצמו, ממשותו, עצמותו.

הרבה מכתבים אנחנו מקבלים ממנו, קטנים וגדולים.

הרבה דרישות שלום ממי שראה את פניו, שמע את שמעו, חש באותותיו.

ואם איש צר ואויב, שעולם ומלואו היה לו, הסכיל לומר "כל זה איננו שווה לי", כי ידע שאם חסר הלב חסר הכל, על אחת כמה וכמה אנו, ידידי מלך עליון, שאין שווים לנו מכתביו, אותותיו, פרישות שלום רחוקות וקרובות, ואין אנו מתרצים בדבר כי אם בו בלבד, שיבוא.

כן, לבקש ממנו בפה מלא בעצם רק בקשה אמיתית אחת – שהחיים ישתנו, שאור ימלא אותם. שלא נהיה יותר לעולם, ולו לרגע, נמוכים, שפלים, מבוזים. שנרים ראש באמת, שנמצא את האחד המאחד ומרפא את ריבוא רבבות הפרטים, את "כל הדברים יגעים".

נכון, אין חמצן. נכון, הכל חנוק. נכון, כולנו בובות שעווה במוזיאון הקרח.

אבל לנו, דווקא לנו, מותר לצפות למשהו אחר. אבל מאיתנו, דווקא מאיתנו, מצפים שנחכה לו. רק לו. "וחיכיתי לה' המסתיר פניו מבית יעקב וקיוויתי לו" (ישעיהו ח' י"ז).

תחושת הלב היודע כי בוא יבוא – מתת אלוקים היא. מתת מדממת וקדושה. מתת איומה ונשגבה שלא נוותר עליה בעד כל הון. מתת הנושאים עיניהם לשמיים בעידן ששמיים הפכו מילת גנאי, מתת לב מרגיש בעת שלב הוא שם מושאל לדברים זרים ומרים.

אפשר לחייך, חובה לפעול. אבל בלב, בפנים בפנים, במקום שאף אחד מלבדו לא ידע לעולם – מוטלת חובה קדושה לזכור שהכל רק כאילו, רק בינתיים, כי "מחכים אנחנו לך" ולא לשום דבר אחר. צריך לומר מילים, אבל בתוכן להצפין צעקה. צריך לקום בבוקר לעוד יום, אבל בלי שאף אחד ירגיש, צריך ללחוש, שאפילו אנחנו לא נשמע: "קרב יום, שהוא לא יום ולא לילה".

"כי באמת לא היה אפשר לאדם להתקיים בעולם הזה אפילו שעה קלה לגודל הרצון והכיסופין והשתוקקות הנשמה הקדושה שבאדם, אשר היא משתוקקת תמיד לשוב אל דודה למקור חוצבה ברצון חזק ותקיף מאד. כי שורש הנשמה למעלה הוא ממקור הרצון. מבחינת רעווא דרעווין (רצון שברצונות), שהוא שורש נשמת ישראל הכלולים במשה רבינו, אשר טבע הנשמה תמיד לכסוף ברצון חזק מאד להשם יתברך, בפרט בבואה לעולם הזה השפל והגשמי, הרחוק בתכלית הריחוק ממקום קדושתה. אשר מחמת זה מתגבר כאן בעולם הזה הרצון יותר ויותר כנ"ל.

גשמיות – כדי שהרוחניות תוכל להתקיים בעולם

ועל כן מגודל הפלגת עוצם הרצון החזק שיש להנשמה בעולם הזה לשוב למעלה לשרשה לא היה אפשר להנשמה שתתקיים בגוף אפילו שעה קלה. על כן למחיה שלח אלוקים כל עניני אכילה ושתייה וכיוצא אשר ברא אלוקים בזה העולם, אשר על ידיהם יכולה הנשמה להתקיים בגוף בזה העולם. כי בכל התאוות שבזה העולם מלובש בהם רצונות עליונים, כי יש בכולם ניצוצות קדושות עליונות שהם נמשכין מרצון העליון ומחמת שהנשמה מוצאת גם בזה העולם רצונות עליונים המלובשין בכל דבר. על כן היא מרוצה קצת להתמהמה בזה העולם. כדי להעלות אלו הרצונות כדי שיתוסף עליה אור הרצון יותר ויותר ע"י שתזכה להעלות כל הרצונות הנפולים המלובשין בכל עסקי העולם הזה באכילה ושתייה וכיוצא. נמצא שבאמת כל הדברים של העולם הזה שיש לאדם רצון ותאווה אליהם הכל הוא לטובה בשביל קיום העולם כנ"ל. ועל כן מתקיים נפש האדם בקרבו ע"י אכילה ושתייה מחמת שבהם מלובש רצונות עליונים. אשר רק על ידי זה יש קיום להנשמה בזה העולם, מחמת שמוצאת גם כאן רצונות עליונים כנ"ל. אבל מחמת שאלו הרצונות מלובשים בדברים גשמיים יש בהם אחיזת הסטרא אחרא, על כן צריך האדם להתגבר מאד שלא יפול לתאווה ולרצון גשמי חס ושלום, אשר על ידי זה חס ושלום יהיה נפגם הרצון דקדושה חס ושלום כנ"ל. על כן צריכין להסתפק במועט מאד בכל עיניני העולם הזה ואפילו מעט המוכרח צריכין להתגבר מאד מאד שיהיה בקדושה ובטהרה, באופן שלא יהיה נפגם על ידי זה הרצון דקדושה, רק אדרבא על ידי כל מה שאוכל ושותה וכיוצא יזכה לרצון דקדושה יותר ויותר כמו שכותב רבינו ז"ל במקום אחר, שמי שזוכה יכול לקבל בעת האכילה דייקא הארת הרצון.

הכלל הוא הרצון להשם

נמצא שהכלל הוא הרצון להשם יתברך, אשר רק בשביל זה בא האדם לעולם הזה והוא עיקר התכלית של האדם. וזה בחינת תשובה שגדולה מאד, עד שיכולין לזכות על ידי התשובה שיתהפכו העוונות לזכויות. וזהו בחינת ירידה קודם העלייה, שקודם שיש לאדם עליה בעבודת ה' צריך שיהיה לו ירידה קודם העליה, כי הירידה היא תכלית העליה כמובא. ולכאורה הדבר תמוה ואינו מובן מדוע על ידי הירידה דייקא יזכה לעליה? אך על פי הנ"ל מובן היטב, כי עיקר מה שבא האדם לעולם הזה הוא בשביל הרצון אשר בשביל זה הוכרחה הנשמה לירד לזה העולם הרחוק ביותר, כדי שיתגבר הרצון ביותר לגודל ההתרחקות כנ"ל. על כן כשיורד ונופל חס ושלום לאיזה תאווה או עבירה חס ושלום, ואזי נתרחק יותר ויותר, ואז אם זוכה אחר כך להחזיר את עצמו ולשוב בתשובה להשם יתברך, אזי אחר כך בוודאי מתגבר הרצון יותר ויותר מחמת שיודע בעצמו גודל ריחוקו מהשם יתברך על ידי ריבוי עוונותיו, על כן בוודאי רצונו חזק ותקיף ואמיץ מאד מאד להשם יתברך בלי שיעור וערך, ועל כן יכול לזכות על ידי זה דייקא למעלה יתירה. כי במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד, כי הם זוכין לרצון חזק יותר מחמת שנתרחקו יותר כנ"ל. ועל כן קודם שהאדם צריך לעלות לעליה גדולה יותר צריך שיהיה לו ירידה מקודם. כי כל העליות והמדרגות הם בבחינת הרצון כמובן מדברי רבינו ז"ל. ועל כן כשהאדם צריך לעלות לעליה גדולה יותר, היינו שיזכה לרצון יותר ויותר, בוודאי צריך שיהיה לו ירידה קודם העליה כדי שיתגבר הרצון ביותר כנ"ל, שעל ידי זה יזכה לעליה למדרגה גבוה יותר, כי התגברות הרצון יותר זהו בעצמו העליה כנ"ל.

רצון וכיסופין להשם בכל מצב – הדרך לתשובה והתעלות

ובאמת כשיש לאדם ירידה קודם העליה הוא אז בסכנה עצומה כי הרבה נשקעו בירידתם רחמנא ליצלן כמובא בספרים. כי אף על פי שעל ידי הירידה וההתרחקות מתגבר הרצון ביותר, היינו אם יזכה לזכור את מעלתו ולבלי ולשכוח לכסוף ברצון חזק תמיד להשם יתברך. אבל יכול להיות חס ושלום שעל ידי שירד ונתרחק ישכח חס ושלום את השם יתברך ויפול חס ושלום לרצונות דסטרא אחרא, שהם תאוות עולם הזה. עד שיוכל לשכוח את הרצון דקדושה לגמרי ועל כן באמת בוודאי אשרי מי שלא חטא. כי גם האדם מה שהוא מלובש בעולם הזה לבד הוא גם כן בסכנה גדולה שיוכל לשכוח את הרצון דקדושה חס ושלום על ידי הרצונות הפגומים של העולם הזה, אפילו על ידי הרצונות של היתר, מכל שכן וכל שכן כשחס ושלום נכשל באיזה עוון וחטא ונתרחק יותר ויותר, בוודאי הוא מסוכן מאד, כי יכול חס ושלום לשכוח לגמרי את הרצון דקדושה מחמת שנתרחק מאד. אבל מי שכבר נכשל באיזה חטא ועוון ואפילו אם הרבה לפשוע מאד מאד ואפילו אם עשה מה שעשה אף על פי כן, אם יתגבר את עצמו על כל פנים לבלי לשכוח את השם יתברך ועל כל פנים יזכור את עצמו בכל פעם, וירגיל את עצמו לכסוף ולהשתוקק להשם יתברך ברצון חזק תמיד – זה עיקר התשובה, ויכול לזכות על ידי זה לעליה גדולה וכל העוונות יתהפכו לזכויות, כי יכול לזכות לרצון חזק מאד מאד מחמת שנתרחק יותר כנ"ל" (ליקוטי הלכות ערב הלכה ג' סעיף ג' ד')

(אור פנימי – אתר האינטרנט של הרב ארז דורון)

בקווי אור מקבילים וקשר אמיץ וחזק קשורים ושלובים כאש בגחלת אור קדושת ימי הפורים אל נפלאות התגלות אורו הנפלא של רבינו הקדוש בעולם, כך למדים אנו מדבריו של רבי נתן בליקוטי הלכות.

בשעת התעוררות הקטרוג הגדול על עם ישראל, מסביר מוהרנ"ת, בימי מרדכי ואסתר, כאשר נגזרה על עם ישראל כולו גזרת כליה מוחלטת, להשמיד להרוג ולאבד נער גם זקן, טף ונשים ביום אחד, והיתה עת צרה לישראל שכמוה עדיין לא נהייתה, המשיך מרדכי הצדיק – ה"מור דרור", שלא כרע ולא השתחווה ולא זע ולא נע בכהוא זה בפני טומאת המן-עמלק – בכח צעקתו הגדולה והמרה הארה עליונה ונפלאה מאותו אור טמיר ונעלם שיתגלה בבוא הגאולה העתידית במהרה. "הארת מרדכי" זו שהאיר להם הבורא ברחמיו באופן חד פעמי, היא שעמדה להם לבטל ולהפר מחשבות שונאיהם ולהפוך מחשבת המן האגגי צורר היהודים על ראשו.

אולם, מוסיף מוהרנ"ת ומבאר, גם היום, בעקבתא דמשיחא, בדורות האחרונים האלו כאשר באו בנים עד משבר ומבני עמינו, זרע איתנים, ירדו לשאול תחתיות, למבואות חשוכים, לשער ה-נ' של הסטרא אחרא, חמל ה' על עמו ולא אמר להשחית, אלא הקדים ושלח גואל ורב חסד, ושב והאיר שבעתיים הארה עליונה חבויה ונסתרת זו על מנת להחיותינו כהיום הזה.

כמרדכי היהודי בשעתו, מלמדינו רבינו שיחד עם הבטחון והתקווה האמיתית שהרווח וההצלה אכן בוא יבואו, מוטל עלינו לא לנוח ולא לשקוט מצעקה, זעקה ותפילה אל הבורא יתברך, ובאותה שעה של צעקה גדולה ומרה מעומקא דליבא נמשכת, בכח צדיק האמת, ההארה הנעלמת שהופכת ירידה לעליה וחושך לאור גדול.

אבל, כדי להדבק, להתקשר ולהכלל באור האורות הזה, שלילה כיום מאיר בו ושום חשכות אינה יכולה לעמעם את אורו הגדול, חובה גמורה להשליך את כל החשבונות, להיות מוכנים ומזומנים לקיים ולקבל על עצמו להאמין ולמלא אחר כל דבריו ועצותיו הקדושות של הצדיק בתמימות אמת.

המבחן והנסיון הגדולים הם האם גם בשעה שדומה בעינינו כי לפי מעשינו הרינו כלאחר יאוש והנה זה כבר אבדנו מארץ החיים הרוחניים, האם גם אז נתגבר ונקיים בנפשינו את מאמר אסתר המלכה "ובכן, אבוא אל המלך אשר לא כדת – וכאשר אבדתי אבדתי!", כי רק אז, אם אכן נעשה כך, נזכה להכניע כל צר ומקטרג, ונאיר את חיינו ונשמתנו באורה ושמחה, ששון ויקר.

ואכן, אין עוד יום בשנה כדוגמת יום הפורים, המסוגל ביותר להתגלות האמת הפנימית, אמת ה' לעולם, האצורה בפנימיות נימי נפשו של כל יהודי ויהודי, וודאי על זה שנגה וזרח עליו, ולו במעט, אור רבינו הק' ואור תורתו. ואז היא עת הרצון המופלאה, וזו היא השעה הכשרה ליציאת הסוד הגדול הנסתר של הבריאה מהעלם אל הגילוי, בעת שנכנס אותו יין משומר, טעם אור הגנוז, תורתו של רבינו הק', שטעמה אינו פג לעולם, אלא היא מתחזקת ומתחדשת ביתר שאת וביתר עוז בכל פעם בנעימות ומתיקות חדשים.

שעל כן "ימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם", ש"כל המועדים בטלים לעתיד, וימי הפורים לא יהיו בטלים", שכן בעוד כל האורות שהאירו במהלך הדורות היו למקומם ולשעתם, אבל אורו של רבינו הק' יאיר לעד, כי כן הבטיח, שלא יכבה אורו לעולם.

* * *

ואולם, האור הגדול הזה, שבכוחו לבלות ולהכריע כל רע וכל צר ומקטרג, אינו מוצא משכן ומנוחה כי אם במקום בו שורים אהבה, אחדות ועין טובה. וכן כבר הזהיר אותנו רבינו וציווה "רק, החזיקו עצמכם ביחד" שבזה מסיימת גם מגילת אסתר, במצוות "ומשלוח מנות איש לרעהו", להרבות האהבה וְהָרֵעוּת בישראל, שרק על ידי כך זוכים לראות מלך ביופיו והדרו, לחזות בנועם לבושי מלכותו ובעטרת הזהב שעל ראשו, "כי מרדכי היהודי … דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו" ללא יוצא מן הכלל.

והארת מרדכי זו, הארת הצדיק, היא שגמרה וניצחה בימי מרדכי ואסתר, והוא, רבינו הקדוש ש"גמר וניצח" בחיים חיותו, וכמאמרו ז"ל "ניצחתי ואנצח", הוא ממשיך לנצח ולגמור בכל עת ובכל שעה את אשר החל לעשות, ועוד יוסיף לגמור ולהשלים עד שיתקן עולם במלכות שדי, בעת התגלות רוח אפינו משיח ה', אליו כלתה נפשינו כל הימים, בגאולה העתידית והשלימה. ויהי רצון שתבוא במהרה.

"וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה" (שמות א, יד)

"בקושיא" (תיקוני זוהר כח ע"ב).

דברים שבקדושה אינם באים בקלות; כשיהודי רוצה לזכות לדבר שבקדושה היצר מערים בדרכו קשיים רבים ומגוונים: קשיי פרנסה, עצלות, טרדות, עייפות ורבים נוספים.

אך הקשה מכול הוא – הספק המכרסם בלב.

כשלבו של אדם איננו שלם עם דרכו, והוא מתלבט אם ראוי לו ללכת בה אם לאו, זה הקושי הגדול מכולם, כי אז אפילו אם הוא עושה את הדבר-שבקדושה, הוא אינו עושה אותו כראוי.

במצב כזה שספקות וקושיות מבלבלים את דעתו ומפריעים לו מלעשות את רצון ה', אין עצה אחרת אלא לצעוק ולהתחנן לה' שיורהו את דרך האמת-לאמיתה ויצילהו מטעויות, כפי שהתחנן דוד המלך: "הורני ה' דרכיך" (תהילים כז); "אהלך באמתך" (שם פו); "הורני ה' דרך חוקיך" (שם קיט) וכהנה פסוקים רבים.

זאת אפשר ללמוד מדברי הזוהר שפירש את הפסוק "וימררו את חייהם בעבודה קשה" – קשה זו קושיה, כי כל הגלויות נקראות על שם מצרים, שהיו מֵצֵרים לישראל כמובא במדרש (בראשית רבא, טז), והקושי הגדול ביותר שנובע מהגלות הוא הקושיות והספקות שממררים את החיים.

העצה לכך היא, ללכת בדרך אבותינו במצרים – להתאנח ולזעוק אל ה', כמו שכתוב: "ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו" (שמות ב, כג).

(ליקוטי מוהר"ן ח"ב מו)

"וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹקִים מִן הָעֲבֹדָה" (שמות ב, כג).

כל הכוח של המצרים לשלוט בישראל נבע מכך שבני ישראל היו שרויים אז ב'פגם הדעת' – בהכרה בלתי מושלמת בה'.

כשבני ישראל שלימים בדעת-דקדושה והם מכירים בה' ודבקים בו – שום רע אינו יכול לשלוט עליהם.

לכן, כשנגאלו ממצרים נאמר להם: "וידעתם כי אני ה' המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים", כי רק כאשר יזכו לדעת זאת לא תהיה למצרים שום אפשרות לשלוט עליהם.

כיצד משלימים את הדעת הקדושה? – על ידי 'קול דקדושה', כלומר, על ידי השמעת דיבורים קדושים בקול רם, שכן 'הקול מעורר הכוונה' (מ"ב תרמג בשם השל"ה) – להתבונן במה שאומרים.

לפיכך נגאלו בני ישראל דווקא על ידי הזעקה לה' – כמו שכתוב "ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שוועתם אל האלוקים…וישמע אלוקים את נאקתם" – כי הקול הביא אותם לדעת שלימה שבזכותה נגאלו.

(ליקוטי מוהר"ן ח"א כ, י)

"מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה" (שמות ג, יג). "שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח" (שם ד, יג). "וַיִּחַר אַף ה' בְּמֹשֶׁה" (שם יד).

הצדיקים בורחים מן השררה, אולם רחמיהם על ישראל גוברים על כך והם מנהיגים את ישראל למרות הענווה שלהם.

ברם, כשבני ישראל חוטאים ח"ו והקב"ה כועס עליהם, זה גורם גם לצדיקים שלא לרחם עליהם והם מסרבים להנהיג אותם.

לכן, אם ברצוננו לגרום לכך שהצדיקים ינהיגו את ישראל, עלינו להתרגל לכבוש את כעסנו ולהתנהג תמיד במידת הרחמנות. כך גם הקב"ה יתנהג עמנו במידת הרחמנות וגם הצדיקים ירחמו עלינו וינהיגו אותנו.

משה רבינו סירב לגאול את ישראל ולהנהיג אותם בטענה הענוותנית: "מי אנוכי… שלח נא ביד תשלח" הסיבה לכך הייתה חרון אף ה' – "ויחר אף ה' במשה" – דבר שגרם לו לסרב להנהיג את ישראל. רק כאשר גברו רחמי ה' על ישראל, שלא יאבדו לגמרי, הכריח את משה להנהיגם ולהוציאם ממצרים.

(ליקוטי מוהר"ן ח"א יח, ב)

ביטוח להצלחה בקדושה

הנאספים הביטו בהתשאות על המנהל הכללי. האיש מוכר כאדם שקול, ענייני ובלתי נסחף. בדיון הנוכחי הוא נראה דווקא כאילו חצה אי אלו גבולות של היגיון. על מה הוא שח בדיוק, על הריהוט במשרדי החברה בפרוייקט העתידני שעוד לא שורטט בידי אדריכל? המנכ"ל מצידו, שקוע ראשו ורובו ברצינות תהומית בהתייעצות ערנית בנוגע לגוון העץ ממנו יעוצב הריהוט האחיד.

בשלב מסויים הטיל המנכ"ל את הפצצה. 'זכינו במכרז, וקיבלנו חסות מחברת ביטוח בינלאומית'. כעת לא היו להם לאנשי הצוות שאלות. פרויקט הבניה המורכב והשאפתני, אכן מצוי עדיין בשלבים של קודם בראשית. הוא עלול בהחלט להימתח על פני שנים. אך כל זה איננו נוגע לעתידו. אלו עניינים טכניים. בפרויקט שכזה, את החותמת מעניקה הזכיה במכרז. זכית – זה שלך.

* * *

אלול הוא חודש של תשובה ותיקון. שנה עברה, עשינו כברת דרך לא פשוטה. היו צעדים שקירבו אותנו לאמת ואמונה, יושר וקדושה. צעדים אחרים לקחו אותנו הצידה, הורידו מסך של הסתרה, וגרמו לנו לשכוח, לאבד ולהתבלבל.

שופרו של אלול מזמין לתשובה. קורא לבנים השובבים לשוב הביתה. לטהר ולמחוק כל כתם וליישר כל קמט. כעת מתעוררת בלב התשוקה הבוערת, לאסוף את השנה כולה, על שלל מאורעותיה, ולהשיב אותה, יחד עם כל מה שעשינו בה, אל המקום הנכון. שתהיה השנה החולפת חוליה צרופה בכתר הכבוד של השם.

רצון ישנו, אולם הוא מלווה בספק גדול ומכרסם. מי יודע לאן תיקח אותנו התשובה. כמה נצליח לדבוק בהרגשים הטהורים הללו, לצעוד בעקבות החרטה האמיתית, ולהשתנות באמת. הספק מביא בכנפיו יאוש. אדם מכיר את עצמו, זוכר את עצמו, ויודע שכל קבלה שיקבל כעת, וכל צעד שיבצע, לא מבטיח לו ללוות אותו בהמשך. ואם כך, מסכם איש אלול לעצמו, מדוע בכלל להתחיל?

לסיים קודם ההתחלה

הצעדים לתשובה אמיתית, נעצרים אם כן, מחמת הספק. תחושת חוסר הוודאות, ונבואת הזעם שלבטח לא נתמיד בכל זה. בפרשת השבוע שחלף יש עבורנו אמירה מאוד ברורה בנושא.

"והיה כי תבוא אל הארץ… ולקחת מראשית כל פרי האדמה… ובאת אל הכהן…" מצוות ביכורים. התורה הקדושה איננה מקמצת במילים, יורדת לפרטים ומתארת בדיוק פלאי את מצוות הביכורים. הטנא, הפירות, ההנפה והנוסח המדוייק. עד לחתימה רווית השמחה "ושמחת בכל הטוב".

הדבר פלא. נכון לעת השמעת פרשת ביכורים על ידי משה, עם ישראל מצוי במדבר. מחוץ לגבולות הארץ. כמה וכמה שלבים לפני מעבר הירדן, ובוודאי שקודם למלחמה בשבעת העממים היושבים בארץ. הרבה קודם לחלוקת הנחלות, בניית הבתים ונטיעת הכרמים. עם ישראל מצוי במדבר, לפניו התמודדויות קשות ומסוכנות, המציאות אותה מתארת התורה בפרשת הביכורים, רחוקה כעת אפילו מכנפי הדמיון. היהודי הלאה, הצועד זה ארבעים שנה במדבר, העומד מול ערפל אי הוודאות כלפי העתיד. איננו יודע מה יעלה בגורלו מחר. ואיך ייצלח את הירדן. לפניו עוד שנים של מלחמה על כל פיסת ארץ, הנחלה הפרטית בה יחנטו פירות ביכוריו שרויה מאחורי הר עצום של דאגות קודמות. ומה זה ראתה התורה לפרט באוזניו לפרטי פרטים את החג אותו הוא אמור לחגוג אם וכאשר יזכה וייצלח את שלל ההתנסויות שלפניו.

התורה פושטת את התמיהה בעצמה. כך בדיוק. מצווים אותך, יהודי יקר, לחיות כבר כעת שם. בארץ הקודש, בנחלתך הפרטית, תחת התאנה והגפן. כן, אתה הצועד במדבר חוסר הוודאות, השואל 'מי אמר שנגיע' המסתפק בשאלת המחר. ממך דורשת התורה כבר כעת, להיות וודאי, לחיות שם, מעבר לירדן ולמלחמות, לחלוקת הארץ ולימי ההסתגלות והבוסר. מצוות ביכורים משליכה את עם ישראל פנימה, אל הבית והנחלה בגבולות הקדושה.

הסוד של ביכורים זועק מתוך פרטי המצווה. מביאי הביכורים זוכים להתיחסות מיוחדת במינה. בשעה שהם באים קרוב לירושלים, אמורים גדולי וחכמי העיר לצאת לקראתם. לנטוש את בתי המדרש והישיבות ולצאת לרחובה של עיר. גם בעלי אומנויות חייבים לעמוד בפניהם. וכל הרעש הזה נעשה עבור מי – עבור תהלוכת איכרים, עמלי כפיים, הנושאים את תנובת שדותיהם לבית המקדש.

ביכורים היא מצווה שירושלים הנשגבת עוצרת לכבודה את נשימתה. משום שמצוות בכורים היא תכלית מעשה שמים וארץ. במדרש נאמר "בראשית – בשביל ביכורים שנקראו ראשית". הבכורים הם התחדשות, והשי"ת ברא את עלמו עבור ההתחדשות. עבור אותו יהודי שבתוך חיי השגרה הלאים, בעבודת השדה, בעמל ויגיעת העולם הזה, יעמוד לרגע, ויחדש את עצמו. עבור ההתחדשות הזו עוצרת ירושלים כולה סדר יומה הנעלה. יורדת אל שערי העיר ומקבלת בגילה את נושאי ההתחדשות, איכרים פשוטים שעשו מעשה פעוט אבל מלא התחדשות.

התחדשות – תכלית הבריאה

זהו סודה של התחדשות. העולם כולו לא נברא אלא עבור תנועה קטנה של התחלה חדשה. אלול הוא זמן של תשובה. הספקות גואים, הנצליח אם לאו. התורה הקדושה, בשעה בהיא מדברת אל האנשים המצויים עוד קודם נקודת ההתחלה. בטרם כניסה לארץ. מצווה ואומרת, ראה עצמך כבר שם. אם בהתחדשות עסוק אתה, מקומך חתום בגבולות הקדושה. אתה שייך כבר לניצחון, לנחלה מניבת פירות של אחרי כל המלחמות.

עם הרגשה הזו אמור יהודי להכנס בשערי התשובה. תחושת ביטחון בהירה כמו של מקבלי מצוות ביכורים. אם התורה בטוחה בך עד שהיא מצווה אותך כבר כעת במצוות ביכורים, אות ברור הוא שגורלך חתום בהצלחה נצחית. הסוד הוא, התחדשות. אם נתייחס לכל ההתחלות הטובות בהן אנו עסוקים כעת כאל מעשה של התחדשות והתחלה חדש, יכולים אנו להיות סמוכים ובטוחים, שהנצחון מצוי כבר כאן, לאו דווקא במה שיהיה אחרי החגים. הניצחון, מנקודת מבטה של התורה, הוא עצם נשיאת הביכורים לירושלים. נשיאת הקבלות הטובות, אמריות הווידוי, תנועה של כיסופין וגילוי רצון טוב. אתה כבר שם. ראוי לדבר כבר על סעודת הודיה.

"כְּבָר קָדְמוּ שִׁקְלֵיהֶם לִשְׁקָלֶיךָ"

ימי הפורים קרבים ובאים, קדושת מרדכי ואסתר קרבה ובאה, פורים חדש בא לעולם, קדושות נוראות ותיקונים עצומים שעוד לא היו עדיין בעולם.. והימים האלו נזכרים ונעשים בכל שנה ושנה, בהתגלות חדשה ונפלאה שלא כדוגמתה, ביתר שאר ויתר עוז…

שבת שקלים – זה ה'קול קורא' הראשון, ההתנוצצות הראשונה של ימי הפורים הנשמעים ועולים מקול הקריאה המתעוררת מפרשת השקלים, וכאשר ב'אחד באדר משמיעין על השקלים', הרי שבאורם ועוזם של שקלי הקודש הללו אנו נכנסים אל הקדושה, "משנכנס אדר מרבין בשמחה", בשמחת עולם על ראשינו ותחילת קדושתינו.

והנה כבר התגלה בעולם סודם של ימי הפורים, פורים ממש, כפי שהם בעצם מהותם, מה שהחל והואיל לגלות אור האורות, רבינו הקדוש רבי נחמן מברסלב, ופתח פיו בחכמה עילאה דעילאה: "כִּי מִתְּחִלָּה הָיוּ כָּל הַהַתְחָלוֹת מִפֶּסַח, שֶׁהוּא יְצִיאַת מִצְרַיִם. וְעַכְשָׁו וְכוּ'. וּפָסַק בְּאֶמְצַע וְלֹא סִיֵּם דְּבָרָיו"…

ואולם החרה והחזיק בכנפיו תלמידו נאמן ביתו, מורינו רבי נתן, והשלים את דבריו וסודו: "וּמִתּוֹךְ דְּבָרָיו הֵבַנְתִּי שֶׁעַכְשָׁו הַהַתְחָלָה מִפּוּרִים, שֶׁהוּא מְחִיַּת עֲמָלֵק, שֶׁהוּא עִקַּר הַגְּאֻלָּה שֶׁל מָשִׁיחַ, כִּי "רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק" וּ"מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר" עַד דּוֹרוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל"… (הלכות ברכת הריח וברכת ההודאה הלכה ד , כה).

ומעתה, אם כל ההתחלות הם מקדושת הפורים, הרי שקדושת שבת שקלים היא התחלת ההתחלות, משבת קודש זו מתחיל לבקוע ולזרוח באור יקרות אורם הזך של ימי הפורים הקדושים והנוראים הבאים עלינו לגאולה ולישועה.

* * *

כי סוד ה'מחצית', מחצית השקל, והתיקונים הנשגבים שנעשים על ידיהם הוא סוד נעלם מסתרי הבריאה, דבר שאבות העולם מצוקי ארץ ואפילו משה רעיא מהימנא נתקשה בו, עד ש"הראהו מטבע של אש ואמר לו – כזה יתנו".

ואת הסוד הזה הולך ומגלה אור פני יהושע, אור הלבנה הנחצית ונסתרת כל הזמן מחדש, אשר לו נגלו נסתרות, מזיו והוד מקיפי האור שבעתיים אור פני משה רבו הנשפעים עליו בכל עת ועת, ואשר כל קדושת הפורים נמשכת על ידו, בסוד הנרמז "עיירות המוקפות חומה מימות יהושע בן נון", ובהלכתא רבתא דיליה, בהלכות תפילת המנחה הלכה ז' גילה סוד ה'חצי' וה'מחצית'.

שם חושף הוא בזרוע ידו ועוזו ומאיר לארץ ולדריה עליה עד היכן עולה ומגעת קרבנות המחצית, כי בעוד כל הקרבנות באות שלימות, קרבן מנחה עשירית האיפה, היא מנחת העני הבאה חצויה וקריבה בשפלות והכנעה בחלישות ובלב נשבר ונדכא, ומחמת זה היא עולה עד למעלה למעלה והיא הרצויה והעליונה ביותר המעלה את כל הקרבנות.

"וְזֶה מְרֻמָּז בְּמַה שֶּׁאָמְרוּ בַּמִּדְרָשׁ 'וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁכָּל הַקָּרְבָּנוֹת אֵינָם בָּאִים חֶצְיָם וְזֶהוּ בָּאָה חֶצְיָהּ' וְכוּ', הַיְנוּ שֶׁאֲפִלּוּ גַּם מְעַט הַתְּפִלָּה הָעֲנִיָּה וְהַדַּלָּה בְּחִינַת מִנְחַת עָנִי עֲשִׂירִית הָאֵיפָה שֶׁבָּאָה בְּדַלֵּי דַּלּוּת וְכוּ', גַּם מְעַט הַתְּפִלָּה הַדַּלָּה הַזֹּאת אֵינָהּ בָּאָה בִּשְׁלֵמוּת כִּי אִם בִּבְחִינַת חֶצְיָהּ וְכוּ', כִּי מְעֹרֶבֶת בְּמַחֲשָׁבוֹת מְקֻלְקָלוֹת הַרְבֵּה וְכוּ' שֶׁבְּוַדַּאי אֵינָהּ רְאוּיָה לַעֲלוֹת, אַף־עַל־פִּי־כֵן זֶהוּ הַמַּעֲלָה שֶׁל בְּחִינַת תְּפִלָּה לְעָנִי שֶׁהִיא בָּאָה חֶצְיָהּ, כִּי אֵיךְ שֶׁהִיא הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מְרַחֵם וּמְקַבְּלָהּ, מֵאַחַר שֶׁמַּרְגִּישׁ עֲנִיּוּתוֹ וּמִתְגַּבֵּר לְהִתְפַּלֵּל וְלָשׂוּחַ אֵיךְ שֶׁיָּכוֹל מִתּוֹךְ מְרִירוּת דִּמְרִירוּת עֲנִיּוּתוֹ וְדַלּוּתוֹ וְכוּ'.

 * * *

כי על כן, כדי שיכנסו לפני ולפנים האורות הנשגבים של ימי הפורים, כדי שיופיעו עלינו מרדכי ואסתר במלוא הדרת קדושת שמחת שמחתם, כדי לזכות להתבשם מריח בשמיו נועם נעימותו של רוח אפינו משיח ה', מוכרחים להקדים את נתינת השקלים, לשקול ולחצות את עצמינו ואת עצמיותינו עד דכדוכה של נפש, לבטל את מציאותינו לנוכח זולתינו עד כלות ולהיכלל ולהתחבר אל כלל הנפשות ברשפי אהבה ורעות ללא שיור.

וככל שמתפוררת הישות והמציאות לפרורי פירורים, והאדם מכיר בעניותו ואפסיותו באמת ושש ושמח ומייקר כל פירור ופירור של רצון דקדושה, כך יותר ויותר הולכת ומתגלית ונשפעת אור והארת קדושת פורים בעולם.

וכל זאת ועוד, מאותם חצאי השקלים שנשקלים על ידי כלל נשמות ישראל וניתנים אל ידיו של משה, מהלב החצוי הנשבר לרסיסים אבל יחד עם זה הוא כוסף ובוער כאש להשם יתברך, מנתינת הלב הזה "מהמטבעות של אש" בונה משיח ה' את מקדש ה', משכן השכינה, ובהם הוא מצרפם ומאחדם בשורשם העליון בבורא יתברך באחדות גמורה בקשר אמיץ ונצחי שלא יפרד לעולם.

ומקדושתם העליונה של מחצית השקלים הללו משם אנחנו שואבים את מקור הכוח העוז והגבורה את אש הקודש להתחיל ללחום את מלחמת ה' למחות את זכר עמלק, להכניע את קליפת המן האגגי. אשר כל שורש אחיזתו ויניקתו היא מהפירוד והפיזור, "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד". כשהנפשות פונות כל אחד לדרכו ואינם מסבירות פנים זה לזה, כשכל אחד ואחד בונה במה לעצמו הולך ומתגדל רחמנא לישזבן המפריד והנרגן הגדול, ומחשבותיו ממלאות את החלל.

ואז מנסה גם הוא לשקול את שקליו על ידי עושי המלאכה, להשליט ולנשא את תאוותיו ותועבותיו בעולם עד כדי להשמיד ולאבד מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד.

אבל איש בער לא ידע, כי צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה, וכבר קדמו שקליהם של האיש רב החסד עליון למלכי ארץ המתנשא לראש בעטרת זהב גדולה, אשר יחד עם תלמידו הגדול נאמנו אסתר הנלקח לבית אחשוורוש, לוחמים להכרית והכניע את ראשית גויים עמלק, להוציא את הניצוצות שבעלו מפיו, להפוך הכל לטובה את הירידות לעליות והעוונות לזכויות, וליהודים היתה אורה ושמחה ששון ויקר.

* * *

"וּבִשְׁבִיל זֶה אָנוּ מַתְחִילִין עַכְשָׁו מִקְּרִיאַת פָּרָשַׁת שְׁקָלִים, כִּי עַכְשָׁו הַהַתְחָלָה שֶׁל הַגְּאֻלָּה וְתִקּוּן כָּל הָעוֹלָמוֹת הוּא מִפּוּרִים. כְּמוֹ שֶׁמּוּבָן מֵרִמְזֵי דִּבּוּרָיו הַקְּדוֹשִׁים שֶׁל רַבֵּנוּ זַ"ל.

"נִמְצָא, שֶׁעַכְשָׁו הַהַתְחָלָה שֶׁל הַקְּדֻשָּׁה שֶׁאָנוּ צְרִיכִין לְהַמְשִׁיךְ עָלֵינוּ הוּא מִפּוּרִים. וְהַתְחָלַת הַנֵּס וְהַשִּׂמְחָה שֶׁל פּוּרִים אָנוּ מַתְחִילִין מִפָּרָשַׁת שְׁקָלִים, כִּי בְּאֶחָד בַּאֲדָר מַשְׁמִיעִין עַל הַשְּׁקָלִים (שְׁקָלִים ב. מְגִלָּה יג:), כִּי עִקַּר הַנֵּס שֶׁל פּוּרִים הָיָה עַל־יְדֵי הַשְּׁקָלִים שֶׁנּוֹתְנִין יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל (מְגִלָּה שָׁם) עַל פָּסוּק (אֶסְתֵּר ג, ט): וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר כֶּסֶף אֶשְׁקוֹל, שֶׁהָמָן יִמַּח שְׁמוֹ רָצָה לְבַטֵּל הַכֹּחַ שֶׁל הַשְּׁקָלִים חַס וְשָׁלוֹם. וְאָמַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: רָשָׁע, כְּבָר קָדְמוּ שִׁקְלֵיהֶם לִשְׁקָלֶיךָ וְכוּ'. (הלכות ברכת הריח וברכת ההודאה הלכה ד , כה).

יש זמן שקוראים לך לשוב בחזרה. כן, יש זמן כזה והוא מפציע גם לאחר שחלפו זמנים רבים שלא נקראת לבוא פנימה, או לא דימית לחוש כך. הדלת שנראתה נעולה – נפתחת, ואתה שישבת בחוץ, מוזמן להתרומם ולצעוד אל היכל המלך. ואז מתברר כי זקוקים לך, ממתינים לתפקיד החיוני שרק אתה תוכל למלאות. אלו הם הימים, ימי ספירת העומר.

אנו נקראים לשוב פנימה. אין זה משנה מהיכן מאיפה וממתי. בני ישראל הצועדים כעת במדבר בדרכם אל הר סיני, באים מהריחוק הרחוק ביותר שיעלה על הדעת. וגם אנו, שבים כל אחד מריחוקו הפרטי, מהרפתקאותיו טלטוליו ומסעותיו. דלת גדולה של חסד ורחמים נפתחת לרווחה. ניסים ונפלאות מבצבצים מאחורי מסך של הסתרה. מקרבים אותנו.

וזו הארה עצומה. הרשימו אדיר ונורא, יש לשמר אותו עמוק בלב.

* * *

אם רצונך להנציח את הרגעים הנשגבים הללו – ספור אותם. מצוות ספירת העומר מלווה אותנו מרגע הגאולה ועד מעמד הר סיני. המצווה הזו היא כלי קיבול לאור הגאולה.

היה לנו ליל הסדר של הוד נורא, כעת אנו עמלים להפקיד אותו במקום המשתמר, באוצר של ארבעים ותשעה חדרים והיכלות. תקופת ספירת העומר מסוגלת להפיכת אור חד-פעמי לכדי מציאות ממשית נצחית שתעטוף אותנו כל השנה.

לספור הווה

אנו סופרים את הימים לקראת מתן תורה, אבל המספר מתייחס לימים שחלפו, לא לנותרים.

הסיבה לכך היא מהותה של כוונת הספירה. זו אינה רק עבודה של ציפייה למה שיבוא, זו הדרך להשיג בכל יום את מה שיש. להפוך הבזק אור למציאות מוארת. לעשות מהרהור תשובה דרך של תשובה. לחולל מרצון טוב התחלה חדשה. לעשות מצעד קטן של קדושה, מסע של גאולת הנפש.

איך עושים זאת? לשם כך יש לדעת לספור.

בשתי דרכים ניתן לספור. אפשר לספור את הימים שנותרו עד לרגע הגדול, ולייחל שהימים החוצצים בינתיים יחלפו מהר. דהיינו להתעלם מהווה ולצפות לעתיד. אך אפשר לספור כל יום חולף, לחוש בקיומו, להודות עליו ולהחשיב את נוכחותו.

שתי הדרכים הללו הם שני אופנים של חיים. הינך מעוניין להשיג דבר מה, מצפה ומייחל. איך בכוונתך לגשת לשם, אל הרצון והשאיפה? אם תמשיך לראות את שאיפותיך הרחק באופק, מן הסתם הם יישארו שם לעולם. מחוץ להישג יד. אך אם תטרח לאחוז בינתיים בקצה החבל, להתקדם. בסופו של דבר האופק יגיע אליך או אתה אליו.

"קדושים תהיו" מצווה התורה הקדושה בפרשת השבוע. היו קדושים! ציווי נפלא.

איה היא הקדושה? מן הסתם הרחק, אי שם. גבוה. נשגב. נאצל. זו אמת, הקדושה גבוהה ונאצלת אבל הפסוק מצווה בפשטות: אנשים היו קדושים. בן אדם הייה קדוש. וההשוואה מבהילה "כי קדוש אני", השי"ת קדוש הוא ואף אתה הידבק בו והייה קדוש.

ובכן, לו רק יגלו לנו היכן יש סולם כזה המתוח בין ארץ לשמים, ונעלה. הסולם ישנו! וארבעים ותשעה שלבים קבועים בו. סולם של ספירת העומר. הדרך היחידה המובילה בין ארץ – והכוונה לכל מיקום על פני או תחת כדור הארץ – ועד לשמי שמים. הנתיב היחיד עובר דרך ספירת העומר.

'לספור' משמעות הדבר היא, לאגור. לצבור. הספירה לעומר שואפת לגבוה והנעלה בתבל, ויחד עם זאת אינה זונחת אף את היום הראשון, השני, השלישי. הימים הקטנים והרגעים הראשוניים הם חלק בלתי נפרד מנתיב הספירה. אדם מתגעגע לתורה שבשמים ובינתיים מעייניו נתונים ליום אחד בודד בחוליה ארוכה של ארבעים ותשעה ימי ציפייה. יהודי שואף לתיקון מידות, ולעת עתה סופר ברצינות מלאה פרט יחיד ובודד, למשל 'חסד שבחסד'. היום אני נותן דעתי על הפרט הזה, עליו בלבד, והוא חשוב בעיניי לא פחות מהשאיפה להשיג את הכלל הגדול.

הֱיֵה קדוש

זוהי דרכה של קדושה, צעד ועוד צעד. אין דרך אחרת לשמר את אור הגאולה.

בפסח נקראנו לשוב פנימה. כל אחד הוזמן מהיכן שנשכח או אבד או נרדם. לכל יהודי נפתחה דלת. לכולם.

הארה הזו היא נס שלא מן העולם הזה. זו הסיבה שבקלות עלולים לאבד אותה. מהר מאוד החיים מוחקים את שאריות החג. אוזניים יהודיות שזכו לקלוט את הקריאה, מוכרחות לעשות משהו כדי להנציח את הרגע הגדול. להשאיר את הדלת פתוחה.

הדרך היא ספירה. להתחיל לספור כל תזוזה קלה אל הכיוון הנכסף. להתחיל עם זה כבר היום. בזה הרגע. דע לך שהתנועה הזערורית לכיוון הקדושה היא-היא בשר מבשרה של השאיפה העליונה ביותר שלך. השלימות מורכבת מהמון פרטים קטנים, מאין מספר תנועות ותזוזות טובות. מרבבות התחלות והתחדשויות. כל צעד נוטל חלק בהיווצרותו של מסע. מי שלא הגיע, וויתר כנראה על צעדים קטנים, זנח חוליות בשרשרת הגאולה. אסור לנו להפסיד, חייבים לספור.

ביציאת מצרים, יותר מאשר שמתגלה מושג החירות, מתגלה דבר נפלא עוד לפני כן – אפשר לצאת ממצרים. לא חייבים לשבור את כל המֵיצַרים על מנת לצאת לחופשי. המיצרים הם מיצרים, אבל אין בהם כל כוח לעצור אותנו.

"כל עניני חירות שאנו עושים בלילה הזה", כותב השל"ה הקדוש (מסכת פסחים), "הוא חירות הנפש אשר נגאלנו מהקליפות, מ"ט [49] שערי טומאה, והוציאנו לחירות". "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה" (אבות ו, ב), מלמדים חז"ל, ועל כן עיקר עניינו של פסח, שהוא "זמן חירותנו" כפי שתיקנו אנשי כנסת הגדולה להזכיר בתפילות החג, הוא החירות הרוחנית לה זכינו, אותה חירות שלעולם לא יכולה להשתעבד לדבר זר באופן מהותי. את החירות הזאת אנו מבטאים למשל, בכלים נאים במיוחד בהם אנו משתמשים בליל הסדר כפי שנפסק להלכה, אף על פי שבשאר ימות השנה אין אנו עושים כן מפני החורבן, וכל זאת משום שכך דרך חירות. גם האמירה 'כל דכפין ייתי ויכול' – כל מי שרעב מוזמן לבוא ולאכול איתנו, למרות שאף עני לא ישמע אותה הואיל ואנו אומרים אותה לאחר שכולם כבר ישובים לשולחן, באה לבטא דרך חירות בה אין לנו כל מחסור וצרות עין בכך שאחרים יאכלו איתנו.

ובכן, מהי אותה חירות רוחנית? עם ישראל שקוע בארבעים ותשעה שערי טומאה, יוצא בחיפזון מאחר ואם יתמהמה מעט בדרך עלול הוא ליפול לשער החמישים ממנו אין דרך חזרה (לפני שנתנה התורה), כפי שכותב ה'אור החיים' הקדוש. "הללו עובדי עבודה זרה, והללו עובדי עבודה זרה" (מדרש תהלים, טו), ובזכות מה נגאל? "בזכות ארבעים דברים נגאלו ישראל ממצרים: שלא שינו את שמם ולא שינו את לשונם ולא אמרו לשון הרע ולא נמצא בהם אחד פרוץ בערוה"(שיר השירים רבה, ד). עובדי עבודה זרה – אבל עם לבוש קצת שונה. במ"ט שערי טומאה – אבל מדברים בלשון הקודש. האם זה באמת משנה? התשובה היא – כן, זה משנה.

"כשמתחיל האדם לחפש עצמו ורואה שהוא רחוק מאד מה' יתברך, והוא מלא חטאים ופגמים הרבה, אזי הוא צריך לחפש ולבקש ולמצוא בעצמו מעט נקודות טובות " (ליקוטי מוהר"ן, סימן רפב). מה ערכה של נקודה קטנה? כותב רבי נתן: "הנקודה טובה שיש בכל אחד אפילו בהפחות שבפחותים היא דבוקה תמיד בה' יתברך לעולם, בכל מקום שהיא" (השכמת הבוקר, א, ז). כל נקודה שהיא, בכל אדם שהוא, בכל מדרגה שהיא, דבוקה בה'. עשיית המצוות שלנו לא יכולה להתעמעם מהעבירות שלנו. יש תמיד חלק של טוב שלא מתערבב ברע. צריך להאמין בכך, אך אפשר לראות את זה גם כן לפעמים. אם זה במנהגים טובים שאנחנו לא עוזבים למרות הקושי הגדול שבהם, אם זה במקומות שאף אחד לא יראה אותנו, וכן הלאה. הנקודה הטובה הזאת מגלה לנו כי כל החיות שלנו מתבטאת רק בדבר אחד: בקשר עם ה'. אם למרות כל הריחוק שלנו ממנו אנחנו רואים תקיפות של קדושה שלא עוזבת, הרי זה מגלה לנו שאנחנו מוכשרים בעצם לעשיית המצוות. "אל תראוני שאני שחרחורת, ששזפתני השמש" (שיר השירים, א, ו) – "ואין השחרות משלי" (רש"י שם). הלכלוך חוסם אותנו רק כשאנחנו חושבים שהוא אמיתי. ברגע שאנחנו מגלים שהוא דבר חולף וחיצוני, הוא כבר לא יכול לעצור מהטוב הפנימי לצאת החוצה. את ברכת 'מתיר אסורים' אותה אנו מברכים בכל בוקר, מפרש רבי נתן על המחסומים הרוחניים של החטאים – אנו מודים לה' שהתיר אותנו מהמחסומים של החטא, בכך שזיכה אותנו לגלות את ערכה האמיתי של נקודה טובה.

הנביא יחזקאל מתאר את גאולת מצרים: "ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך" (יחזקאל טז, ו). ומסביר רבי נתן: "היינו שישראל היו מלוכלכים" (שם, יב). "ואומר לך בדמיך חֲיִי, בדמיך חֲיִי" – "שאפילו בתוקף הדמים והלכלוכים, אף על פי כן, חֲיִי. כי גם שם יכולים למצוא נקודות טובות" (שם). החיוּת שלנו בעבודת ה' לא צריכה להימנע מהמחסומים של העבירות. הקב"ה הוציא אותנו ממצרים, באותן נקודות בודדות שגילו שאין דבר שבאמת יכול למנוע מהטוב שלנו לצאת החוצה. ברגע שאנחנו מגלים את זה, אנחנו מתמלאים שמחה, ובכך יוצאים לחירות. "כי בשמחה תצאו" (ישעיהו נה) – "שעל ידי שמחה נעשין בן חורין ויוצאין מן הגלות" (ליקוטי מוהר"ן תנינא, סימן י) – חופשיים באמת, בני חורין – כאלו ששייכים לחירות האמיתיים בעצם.

חג שמח.

מל"ג בעומר עד שבועות
אשנב אל המסתורין שבהסתלקות הצדיק

…ובל"ג בעומר נסתלק רבי שמעון בן יוחאי
ואז מתחיל להתנוצץ ההארה והקדושה של שבועות…
(לקוטי הלכות חו"מ נזיקין ג')

בל"ג בעומר נסתלק רבי שמעון בן יוחאי, הצדיק האדיר והנורא שהרעיש מוסדות תבל בגילוייו האדירים והנוראים בסודות התורה ורזיה. בו ביום הסתלק "בר נש, דמאריה אסתכם עמיה, לגלאה רזין טמירין דלא הוו מתגליין למלאכיא קדישא" [האיש שהסכים עמו אדונו, הבורא, לגלות סודות נסתרים שלא נתגלו למלאכים קדושים] (זוהר בראשית קמד); האיש אשר הודות להשארתו הכבירה והשראתו העצומה לא נשכחה התורה מאתנו עד עצם היום הזה. שכשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה אמרו: "עתידה תורה שתשתכח מישראל" ואמר רבי שמעון בן יוחאי שלא תשתכח, כמו שכתוב בתורה "כי לא תשכח מפי זרעו" ועל כך אמר רביז"ל (התחלת ליקוטי מוהר"ן): "כי סופי תיבות של זה הפסוק כי' לא' תשכח' מפי' זרעו', הם אותיות יוחאי… כי על ידי זרעו של יוחאי… שהוא רשב"י, על ידו לא תשכח התורה, כי בזוהר דא יפקון מן גלותא" [בזוהר זה יצאו מן הגלות] (זוהר ויקרא קכד) – – –

בל"ג בעומר נסתלק, בעיצומה של ספירת העומר, בימים שבהם שולטת מידת הדין (ליקוה"ל, חו"מ, הלכות נזיקין ג,ד) בעולם; ימים של אבלות על מות עשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא; ימים שלאחר ההתעוררות העליונה שירדה לעולם עם התקדש ליל ראשון של פסח, שבו – כדברי האריז"ל – נשפע על מוח האיש הישראלי דעת עליון, "מוחין דגדלות", והשגה עליונה בה' יתברך – לא כן מיום המחרת עד ליל שבועות, אז מסתלקים כל אותם "מוחין", כל אותה התעוררות, ובמקומם שוקע המוח במעין "שינה" כפי שמכנה זאת מוהרנ"ת (ליקוה"ל שם), כשמדי יום ומדי שבוע בשבוע עד השבוע השביעי לספירה, הולך המוח ומתחדש בהדרגה, ער הגיעו לשיא "ערנותו" ו"גדלותו", ביום הקדוש והנורא – חג השבועות, זמן מתן תורתנו.

או אז, באותו לילה, אכן "נוהגין להיות נעורין כל הלילה כולה… כי ספירה הוא בחינת שינה דקדושה, שעל ידי זה דייקא נתחדש המוח… ואז זוכין לשבועות שהוא התעוררות השינה, שאז מקבלין שכל חדש ונשמה חדשה… קבלת התורה… וזהו בחינת קול השופר של מתן תורה, כמו שכתוב: 'ויהי ביום השלישי וכו' ויהי קולות וברקים כו' וקול שופר חזק מאד וכו'. כי שופר הוא בחינת התעוררות השינה (ליקוה"ל שם)… שהוא התחדשות המוחין והנשמה, שזהו בחינת קבלת התורה" (ליקוה"ל שם, ט).

קבלת התורה היא אפוא שיאה של התעוררות והתעלות המוח בהשגת השי"ת, על ידי הכרת חוקיו ומשפטיו, שאינם אלא אמצעים להשיגו ולהדבק בו. אלא שסמוך לקבלת התורה, על המוח לעבור תקופת התחדשות ואגירת כוחות רעננים – הלא היא ימי ספירת העומר, שאינם אלא הכנה ועליה איטית ומודרגת למעמד מתן תורה החוזר ומתרחש בכל שנה ושנה אצל כל אחד ואחד מישראל.

ניטול לעצמנו משל מן המציאות הגשמית: האדם הולך לישון בלילה כשהוא עייף ויגע. הוא נרדם, וגופו נשאר כאבן דוממת, ואילו לקראת הבוקר, הריהו כאילו מתעורר לתחיה, וכוחות חדשים לו, כאילו לא התעייף כלל. וחידה נעלמת היא זו: מנין לו לאדם אותם כוחות חדשים? – הזהר הקדוש בפרשת ויקהל (דף ריג ע"ב) מגלה, שהנשמה שבמוח האדם עולה למעלה, אל העולמות העליונים, ונכללת בספירת המלכות הנקראת "אמונה", שם היא שוהה משך הלילה כעובר במעי אמו כביכול, ועם בוקר היא נולדת מחדש, עם "מוחין" חדשים, כמו שאומר הכתוב: "חדשים לבקרים רבה אמונתך" – "אמונה", שם מתחדשות הנשמות.

כלל זה נקוט בידך: "ואמונתך בלילות", שבלילה שולטת האמונה הקדושה בכל העולמות. ראשית כל, "כי בלילה בעת החושך, הסתלקות הדעת, אז צריכין להתחזק רק באמונה לבד" (ליקוה"ל, או"ח, הלכות השכמת הבוקר ג,ב). כלומר, כל אדם כשהוא נמצא במצב של "לילה וחושך", כשאין לו כל השגה והרגשה בתורה ומצוות, עצתו היא להתהלך בתמימות ופשיטות ולסמוך רק על אמונה בהשי"ת ובתורתו לבד. שנית – והיא הנותנת – כשהלילה פורש כנפיו עלי אדמות, אזי נסתמים שערי הגן עדן בעולמות העליונים – כדברי הזהר הקדוש – ומידת הדין וחיילותיה ואף ה"קליפות" יוצאות לעולם. בו בזמן אוצרת השכינה הקדושה – ה"אמונה", ספירת המלכות הנ"ל – בתוכה את נשמות הצדיקים הישנים, ובכוח זה, בכח ה"יחוד" הקדוש הנגרם על ידי נשמות הצדיקים עולים ניצוצות קדושים הנמצאים בין הקליפות אל הקדושה – כידוע ליודעי ח"ן – סוד העלאת מ"ן (ליקוה"ל חושן משפט, הלכות נזיקים ג,ח).

במלים פשוטות יותר: הלילה והחושך כאן בעולם הזה יוצרים מצב של לילה והעדר אור בכל העולמות העליונים – מצב בו ניתנת שעת כושר לכחות הטומאה לשלוט ולהזיק בעולם, אלא שהשכינה הקדושה מתהלכת אז כירח בלילה בין ה"קליפות" הללו, ובוררת מתוכם נשמות קדושות שנלכדו בהם, והיא גורמת לאותן נשמות לשוב בתשובה שלימה.

כזאת וכזאת מתרחש בעולם המסתורין של הלילה הגשמי-רוחני. אלא שיש כמה סוגי שינה היוצרים מצב של לילה בעולמות.

בנוסף על השינה הגשמית הרגילה ישנה שינה של צדיקים הדבוקים בבורא יתברך שמו, שמוחם הקדוש 'ערני' מאוד ונמצא תמיד במצב של השגות אלוקיות נעלות ביותר "ואדם הדבוק תמיד בעבודת הבורא אזי ילמוד פשטא אורייתא (תורת הנגלה). וכשלומד פשטא אורייתא, אזי המוחין שלו, היינו נשמתו, באה בתוך אמונה, בבחינת 'חדשים לבקרים', ומתחדשים ומתחזקים מעייפתם" (ליקו"מ ח"א תורה לה) – – –

אצל הצדיק הגדול ישנה אפוא שינה שאינה אלא עזיבה זמנית של הדביקות בבורא יתברך שמו. או אז עוסק הוא בלימוד תורה רגיל, עד שמוחו הטהור מתחדש ומתרענן והוא חוזר אל הדביקות העליונה.

עוד סוגי שינה ישנם אצל הצדיק הגדול, ביניהם: "על ידי שהצדיק מוריד עצמו אל העולם ומסלק את דעתו ומדבר עם העולם שיחת חולין וסיפורי מעשיות, שזהו בחינת שינה… ועל ידי זה דייקא הוא מעוררם ומחזירם לה' יתברך. כי בשעת שינה נכנס המוח בתוך האמונה וכו' והאמונה היא שוכנת תמיד בין הגויים והקליפות, לברר משם ניצוצי הקדושה שנפלו לשם, שהם בחינת הנשמות הנפולות של הרחוקים מהשם יתברך, שנפלו על ידי עוונותיהם למקום שנפלו ר"ל, והאמונה מרחמת עליהם ועוסקת תמיד לבררם. אבל עיקר כח האמונה לבררם ולהוציאם הוא, כשנשמות הצדיקים עולים אליה ונכללים בה בשעת שינה… כמו שזה הענין נעשה בשינה ממש… על כן, עיקר העסק שהצדיק עוסק לקרב בני אדם להשי"ת הוא בשעת בחי' שינה שלו דייקא, היינו, כשמדבר עמהם שיחות חולין וסיפורי דברים, שהם בחינת שינה, ואפילו כשהצדיק האמת מגלה תורה להעולם, אף על פי שהיא תורה גבוה מאד, אף על פי כן הוא בבחינת שינה לגבי השגתו של עצמו, שהיא גבוה[ה] מאד, עד שאי אפשר להשיגה" (ליקוה"ל שם) – – –

פירוש הדברים: כמו שעל ידי שנתו הרגילה עולה הצדיק אל ספירת המלכות, ה"אמונה", ונותן בה כח להעלות ניצוצות קדושים מהקליפות, היינו להחזיר רשעים למוטב, כן על ידי ירידתו אל העם ועיסוקו עמהם, שלפי דרגתו הגבוהה הרי זו ירידה ו"שינה", גם על ידי זה נכנס הוא אל המלכות, וגורם לה להעלות ניצוצות, דהיינו לקרב רחוקים מן הקדושה.

רבי שמעון בר יוחאי היה איפוא הצדיק הגדול שכולו היה במצב של התעוררות – תמיד היה מוחו הטהור עסוק בהשגת סודות התורה ודבוק היה בדביקות הבורא תמיד. כי על כן, מרומז שמו בדברי דניאל: ע'יר ו'קדיש מ'ן ש'מיא נ'חית (דניאל ד,י) "כי 'עיר' הוא היפך השינה, ועל כן גילה ביותר כל רזין דאורייתא וסתרי תורה… כי סתרי תורה הם בבחינת התעוררות השינה, כי פשטי אורייתא הם בחינת שעה" (ליקוה"ל שם, ג).

"ועל כן היה הסתלקותו בימי הספירה, בל"ג בעומר, שאז מתחיל להתנוצץ ההארה של שבועות, שהוא קבלת התורה. כי כל ימי הספירה הם בבחינת שינה דקדושה, שהוא טובה גדולה להמוחין, שעל ידי זה בא המוח בתוך האמונה ונתחדש שם ומקבל שכל חדש ונשמה חדשה… וזהו בחינת יציאת מצרים בפסח, ואחר כך ימי הספירה, ואחר כך שבועות, שהוא קבלת התורה. כי הכל בשביל תיקון הדעת והמוחין כמובא בכוונות [האריז"ל]… וכן בכל דור ודור צריכין לתקן אלו התיקונים שהוא תיקון הדעת… כי במצרים היו המוח והדעת בגלות בידוע… וכן הוא בכל אדם, שכל זמן שאינו זוכה לקדש את מוחו ממחשבות וחכמות חיצוניות וזרות, אזי הוא בבחינת גלות מצרים… שבפסח בשעת יציאת מצרים נשלם הדעת, אבל… אף על פי כן, עדיין אין הדעת בשלימות, עד שמחדשין אותה בבחינת 'עיבור', על ידי השינה. וזהו בחינת ספירת העומר, שהוא בחינת שינה הסתלקות הדעת. כי אחר יום ראשון של פסח חוזרים ומסתלקים כל המוחין והדעת כמובא [בכתבי האריז"ל] (ליקוה"ל שם ד). ובל"ג בעומר נסתלק רשב"י. ואז מתחיל להתנוצץ ההארה והקדושה של שבועות, שהוא בחינת התעוררות השינה, התחדשות המוחין" (שם ו).

הרי שבל"ג בעומר, שאז הגיע רבי שמעון בר יוחאי לרום פסגת מדריגתו, אז הוא היום בו מתחילה "התעוררות השינה". שכן זוהי תכונתו, זהו אפיו של רבי שמעון – "עיר וקדיש"! ער משינה תמיד!

יתר על כן: כאמור לעיל, עיקר כח השכינה הקדושה – ה"אמונה" – להחזיר נשמות למוטב, שאובה מנשמות הצדיקים הנכנסים בה בשעת שנתם בעיבור. מעתה, נתאר לעצמנו כמה כח נוסף בה כביכול, להחזיר נשמות למוטב, כשצדיק כמו רבי שמעון בר יוחאי 'מתעבר' בה, הרי כל הנדחים והאובדים עולים בכך ומתתקנים! שכן תלוי הדבר במידת גדולתו של הצדיק ולפי מידת "שנתו" – עליית נשמתו, "כי כל מה שהיחוד גדול ביותר, נתבררין ניצוצות ביותר; וגדולת היחוד הוא כפי גודל נשמת הצדיק, וגם יש חילוק בין שינה (רגילה), שהוא אחד משישים במיתה, שאז עולה נשמת הצדיק לתוך האמונה להתייחד רק לפי שעה, בבחינת 'פקדון'. אבל בשעת מותה ממש, אז עולה כל הנשמה לגמרי, לזמן ארוך, עד התחיה, ואז היחוד גדול ביותר, מאד מאד. כמבואר בספרים, מגודל הפלגת גדולת היחוד שנעשה בשעת הסתלקות הצדיק שנקרא 'הילולא רבה', בחינת חתונה, שהיא בחינת יחוד, וכמובן ומבואר בזוהר הקדוש ב'אידרא' [-מעמד הסתלקות רבי שמעון], בהסתלקות רשב"י שאנו עסוקים בו, מגודל היחוד שנעשה אז, שנסתלק נשמתו לתוך בחינת המלכות, לתוך יסוד האמונה, כמבואר על פסוק 'כי שם ציווה ה' את הברכה חיים' – לא סיים בוצינא קדישא למימר חיים עד דאסתלק נשמתיה וכו' ע"ש" [=לא סיים הנר הקדוש, רבי שמעון בר יוחאי, לומר "חיים" בשעת פטירתו, עד שנסתלקה נשמתו" (ליקוה"ל שם ח)- – –

"כי הצדיק בשעת הסתלקותו, שאז זוכה לתכלית שלימותו – כי כל ימיו היה עוסק בעבודת ה' ועלה בכל פעם מדרגא לדרגא, ועל כן בכל פעם שעלתה נשמתו בשינה עדיין לא היתה בתכלית השלימות כמו בשעת מיתתו – שאז הנשמה בתכלית שלימותה ועולה כל הנשמה לגמרי לתוך האמונה, על כן אז נתגדל היחוד מאד. וכפי גדולת היחוד, כן נתרבין לעלות ניצוצות הנפולין יותר, שעל ידי זה חוזרין בתשובה רשעים רבים ביותר" (שם).

כך שהסתלקות הצדיק הגדול מהווה "תיקון" גדול ביותר עבור הנשמות הנדחות, החוטאים בנפשותם, המקבלים התעוררות מיוחדת לתשובה, וכאז עד היום הזה, ביום הסתלקותו הקדושה.

אלא שכמובן מותנה הדבר גם באדם עצמו. האדם הוא "בעל בחירה", ואי אפשר לתקנו בעל כרחו, אלא אם כן יתעורר גם מצדו הוא לקבל את תיקוניו של הצדיק. ולכן, רק "כשבא על הקבר, במקום גניזתו [של הצדיק], ומעורר עצמו בתשובה, שאז יש כח להצדיק לבררו בכחו הגדול ולהוציאו ממקום שנפל לשם ולתקנו".

"ועל כן, עושין שמחה גדולה ביום הסתלקותו דייקא, שהוא בל"ג בעומר, כי הסתלקות הצדיק עושה תיקון גדול בכל העולמות יותר מבחייו כי 'גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם' והם מתקנין נשמות ישראל במיתתן יותר מבחייהם ומכניעין הסטרא אחרא והקליפות הנאחזין בנשמות הנפולות בעוונותיהם… בבחינת 'ויהיו המתים אשר המית במותו יותר מאשר המית בחייו' (שופטים טז). שהצדיק האמת, מנהיג הדור, ממית שונאי הקדושה והקליפות והסטרא אחרא במותו יותר מבחייו. כי המיתה היא בחינת שינה ארוכה, ותחיית המתים [היינו: שהוא גורם להחיות רשעים לתשובה] הוא בחינת התעוררות השינה. כמו שכתוב: 'הקיצו ורננו שוכני עפר'" (ליקוה"ל שם).

… וזהו בחינת הלולא דרשב"י שעושין ביום הסתלקותו דייקא. כי דייקא על ידי הסתלקותו הוא מתקן ומחזיר נפשות רבות יותר כנ"ל, שעל ידי זה נתרבה השמחה ביותר, בחינת השמחה שלעתיד בעת התחיה, כמו שכתוב: 'ושמחת עולם על ראשם' שהוא בחינת קבלת התורה כמו שדרשו רבותינו ז"ל (שבת פח) ועל כן אז יתקע בשופר גדול, שהוא בחינת התעוררות השינה (כדברי הרמב"ם על קול השופר האומר: "עורו ישנים משנתכם")… ועל כן באמת היה בחינת תחיית המתים בשעת מתן תורה, כמו שדרשו רבותנו ז"ל על פסוק 'גשם נדבות תניף אלקים' – שיצאה נשמתם אז בשעת מתן תורה וחזר והחיה אותם" (ליקוה"ל שם ט).

"ועוצם השמחה הזאת נתעוררה בשעת הסתלקות הצדיק אמת… כי אין שמחה לפניו יתברך כמו בעת שמחזירין אליו יתברך נדחים, דהיינו כשמחזירין בתשובה את הרחוקים מאד לה' יתברך. כי הש"י חפץ חסד הוא, והוא צופה לרשע וחפץ בהצדקו. וכל זמן שהאדם רחוק ממנו יתברך בעוונותיו, צר לו מאד כביכול… ועל כן על ידי שהצדיק מעלה ומתקן כמה נשמות ישראל ומחזירם אליו ותברך, על ידי זה גדלה השמחה מאד מאד. כמו שמחזירים להמלך את בנו שגירשו מעל פניו בעוונותיו… וכשנמצא אחד שמרחם על המלך ועל בנו והולך אל המקום המזוהם שנפל לשם [הבן], ומרמז לו רמזים ומתנהג עמו בחכמה נפלאה פלא והפלא, עד שמכניס בו הרהורי תשובה ומחזירו אל המלך – כמה שמחה ותענוג גורם אל המלך עד אין שיעור".

"… וזהו בחינת השמחה הגדולה של הלולא דרבי שמעון בר יוחאי ביום הסתלקותו הקדוש בל"ג בעומר".

ראו גם:

תפילה לל"ג בעומר

שירי ופיוטי ל"ג בעומר

מאמרים נוספים לחג השבועות

תפילה נפלאה לשלשה רגלים

הפעם נקדיש שורות אחדות עבור אלו שזכו להימנות בין מזכי הרבים, להתעסק בקדשים בחינוך ילדי ישראל.

הדבר הראשון, לפני שניגשים להדרכה מעשית בנושא חשוב זה, חייב כל מלמד לדעת: את גודל הזכות ואת המעמד הנכבד שזכה לו בתפקיד כה חשוב וכה קריטי.

התנא הקדוש בפרקי אבות מונה רשימה שלימה של אלו שזכו להימנות בין מוסרי התורה: משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים וכו'. ובהמשך הוא מונה עוד אלפי גאונים וצדיקים שהתווספו במשך הדורות, ונבחרו ממרום להיות בין מוסרי התורה, כמובן שכל אחד לפי דרגתו, אך ללא ספק במידה מסוימת כל אחד ואחד שזוכה ללמד תורה לתלמידים, גם הוא קשור, נכלל, באותה רשימה קדושה של מוסרי התורה. וכיון שכך, צריך כל מלמד לדעת שבאותה צורה שהוא מוסר את התורה, בדיוק באותה צורה היא מתקבלת אצל תלמידיו.

כאשר מלמד מרגיש את חשיבות תפקידו, וחש בכל מאודו את גודל האחריות המוטלת על כתפיו, תופס את תפקידו כתפקיד נעלה וחש עצמו כאדם המאושר על שזכה לתפקיד כה נכבד, גם התלמיד מקבל את הדברים בצורה כזאת. הוא מרגיש את הרגעים והשעות שהוא נמצא במחיצת רבו כרגעים מאושרים, וכמובן שבדרך זו מושרשת בו אהבה ודביקות בלימוד התורה. לעומת זאת מלמד שחש בתפקיד זה רק כאמצעי להבאת פרנסה בלבד, ח"ו, ואינו חש ב"כבדות" ונכבדות תפקידו, ובקלות היה מחליף תפקיד זה בעבודה אחרת, כמה שידבר על אהבת התורה, לא יקלטו הדברים כראוי בליבות הצעירים, כי באופן טבעי אדם מקרין את אשר בתוך ליבו.

שמעתי ממחנך גדול שניהל תלמוד תורה בירושלים, שהתייעץ לפני שנים עם אחד מגדולי הדור זצוק"ל איזה מלמד יבחר לתלמוד תורה, תשובתו היתה: רק מלמד כזה שמרגיש מאושר בתפקיד כה רם! ולהיפך: שמעתי פעם על אברך שנפגש עם רבו שהיה אדם גדול ביותר (זצ"ל), וכשנשאל ע"י רבו מה תפקידו ובמה מתעסק, היסס התלמיד לענות כי התבייש משום מה לומר שהוא מלמד תינוקות של בית רבן. הרב שהבין מהשתיקה שהיא נובעת מבושה, אמר לתלמידו: 'אינני יודע במה הינך מתעסק, אבל זה ברור לי שמלמד אסור לך להיות. אדם שמתבייש בתפקיד כה נכבד, באמת אינו ראוי לתפקיד!'

כידוע, ה'פרי מגדים' זצ"ל, אחד מגדולי הפוסקים, היה מתפאר שזכה להיות מלמד תינוקות של בית רבן.

ידועים גם דברי הזוהר הק' שהובאו בספה"ק יסוד ושורש העבודה (שער הניצוץ) על הפסוק שאמר אברהם למלך סדום: "אם אקח מכל אשר לך", שהפסוק כאן מרמז שאברהם לא יפריע לשר של גהינום לקחת את הרשעים, וממשיך הזוהר "רק אשר אכלו הנערים", פירוש: אלו שמלמדים תורה לתינוקות של בית רבן, בהם אחזיק ולא אתן שתכניס אותם לגיהנום, ולא רק אני אמנע כניסתם לגיהנום אלא אצרף את שאר האבות הקדושים אתי, ונמנע מהם להיכנס לגיהנום עד כאן תוכן דברי הזוהר. כמובן שעל כל חטא שאדם חוטא ר"ל הוא עתיד ליתן דין וחשבון, אבל מבואר בזוה"ק שאלו הזוכים ללמד תורה, יש להם שמירה והגנה מיוחדים לטובה.

נמצינו למדים מחז"ל מה רבה זכותו ומעלתו של זה המלמד תורה לילדי ישראל, והרגשה זו היא הצריכה ללוות את המלמד באופן קבוע, וככל שירגיש את גודל הזכות והאושר שיש לו בתפקידו, כך יותר ויותר יהיה מסור לתפקיד וכך גם יקבלו תלמידיו יותר את דבריו, ואז, כמובן, גם הצלחתו מובטחת הרבה יותר.

משה רבינו רצה להיכנס לארץ ישראל. לשם כך הוא התפלל חמש מאות וחמש עשרה תפילות, רוויות השתוקקות וכיסופין, תפילתו של משה! אחת לאחת, תפילה אחר תפילה… ולא פעל, נשאר בחוץ. היתה חסרה, גילו לנו רבותינו, עוד תפילה אחת בודדה. תפילה אחת!

נתאר לעצמנו, מה היה קורה אם היה נודע לו שבזה תלוי הכל, עוד אחת, עוד תפילה אחת, כמה נורא הדבר הזה, עד שאין הלב יכול להכילו, על חודה של תפילה אחת – נפל הכול.

ואתחנן אל ה׳ בעת ההיא לאמור. אין לנו השגה בתפילותיו של משה איש האלוהים, הנחת היסוד היא, שלא היתה שם, חלילה, תפילה פסולה אחת, או תפילה עם פניות כלשהן, חס ושלום! הלא מדובר במשה רבינו, וממילא, וודאי מדובר בשיא השיאים שתפילה יכולה להגיע אליהם; הכי גבוה ומרומם שילוד אשה השיג אי פעם בתפילתו. אבל היתה חסרה עוד תפלה אחת…

לא הועילו כל התקט״ו (-515) תפילות, לא היה להן כוח לגמור את הכול, רק אותה תפילה בודדה שחסרה, היא היתה אמורה להשלים את המכסה… וכשלא השלימה, לא נענה אדון הנביאים, היכולים אנו לזלזל מעתה בכוחה של תפילה אחת?!

למה רצה משה רבינו לעלות לארץ ישראל? חז״ל כבר נדרשים לסוגיה זו, וכי לאכול מפריה הוא צריך? משה רבינו רצה לקיים את המצוות התלויות בארץ. לדידו, המקום בו שורה השכינה הוא מקום המסייע להתקרבות אל השם יתברך, היה חבל לו על ההפסד הגדול הזה, והשקיע כל כך הרבה תפילות על כך.

האם הלכו התפילות האלו לאיבוד? האם לא נענה כלל מהשמים? התשובה היא, שתפילותיו של משה רבינו, מלוות כל יהודי באשר הוא, ומקיימות בנפשו את כוח ההתבטלות והתחינה לכול יכול היחידי. פרשת ואתחנן הפותחת במילים ״ואתחנן אל ה׳ בעת ההיא לאמר״, אינה סובבת על פרטיותו של משה בלבד, כי אם על כל יהודי מעמו של משה, הניגש אל רבונו של עולם בתפילה ותחנונים.

הידיעה הזאת, שיש מכסה של תפילות הממתינה למילויינו מעוררת אותנו למחשבה מחודשת על תפקידן של תפילות בעולמו של יהודי, וכי המדובר כאן בשכנוע רב עוצמה שעלינו לעשות כדי שהא-ל יתברך יתרצה? והלוא ודאי שזה לא נכון, "כי לא איש אל ויתנחם".

אין יהודי מבקש מה׳ יתברך כדי שהוא כביכול ישמע אותו בלבד. התפילות, בעיקרן, נועדו, כדי שהמתפלל ישמע את ה׳ הדובר אליו דרך התפילה, אדם העומד בתפילה של תחנונים מול השם יתברך – שומע את קולו של ה׳, ויודע, שאין עוד מלבדו ממש, בכל העניינים ובכל התחומים, ומוסיף התבטלות על התבטלותו, הכנעה על הכנעתו, כי יודע שהיכולת היחידה לעזור ולהושיע היא ביד ה׳ בלבד, ואפס זולתו.

כך מובן ריבוי התפילות, תפילה אחר תפילה, ה"שמיעה" האנושית אינה מסוגלת לשמוע בפעם אחת את פעימות נוכחותו המוחלטת של אדון העולם, החומריות המפרידה מנתקת את החוש הנשמתי השומע, וכל תפילה ותפילה מסירה מסך מבדיל אחד ונוסף, עד ההתאחדות המוחלטת באלוה ממעל יתברך שמו.

אמנם אצל משה נאמן ביתו יתברך, לא מצינו בחינה של הפסק מדבקותו הנוראה במלך העולם, אך אין משה רבינו אדם לעצמו, הוא נציגן של כל נשמות ישראל הקיימות מיום שנעשינו לעם עד אחרית הדורות – משה הוא הדעת של כלל ישראל, אמרו בספרי החסידות, כמו שכתוב: אתה הראית לדעת כי ה׳ הוא האלוקים אין עוד מלבדו.

התפילה הבודדה שנותרה תלויה ועומדת – ולא מומשה לבסוף, היא התפילה שלא נערכה ע"י כל אחד מאתנו, כרמז מתרה מרחפת על ראשינו, וכמו מכרזת לנו: עוד תפילה אחת! עוד בקשה נוספת! ההיענות לא כרוכה בריבוי שיכנועים, אלא בקבלת השפע, וזו נעשית על ידי שאנו נעשים כלים ראויים לקבלה זו.

אנו מאמינים באמונה שלימה, כי כל המרבה בתפילה נענה, זה גם נראה בחוש, בחיי היום יום, מי שלא ניסה – מוזמן לנסות. כבנים לאבא – אין דברים שאיננו יכולים לפעול אצלו, הכל פתוח, זו נוסחה עולמית סודית הידועה רק לבניו של מקום. אולם, את המקום הנכון של התפילה בחיינו – עלינו ללמוד היטב, ולדעת, כי עיקרה נוסדה בשביל לקרב אותנו אל מי שאנו מתפללים לפניו, וכשאתה מתפלל – דע לפני מי אתה עומד, זו כל תורת התפילה.

הצרות והצער הגדולים שהם הסיבה שמעוררת אותנו לתפילה, הם הפרס שנותנים לנו כדי שנזכור את מציאותו של השם, ונפן אל פתרון התפילה, אבל גם לולא מער ומצוקה כלשהי, אין יכולה התקרבות אל האדון להתרחש בלי תפילה, כי גם מה שבא כן בלי תפילה – מקורו לא טוב ומטיב. תפילה היא כלי השפע הקדוש. תפילותיו של משה לא הלכו לאיבוד, הוא נכנס איתנו לארץ ישראל הרוחנית – מקור האמונה והתפילה ומכוחו נדע את ה׳ ונשפוך שיח אמת לפניו.

אנו יכולים ליצור עולם חדש!

"תפילה הוא בחינת 'חידוש העולם', כי תפלה הוא שמאמין שיש מחדש אשר בידו לעשות כרצונו, לשנות הטבע. והוא בחינת בריאה בכח… והתורה הוא בחינת בריאה בפועל…
"וכשמתפלל על איזה דבר, הוא בחינת… בריאה בכח… עד שבא אל התורה שהוא בחינת בריאה בפועל – ואזי נעשה בקשתו…
"ומשם נמשך רוח החיים אל החסרונות; ובזה מכפרין העוונות… כי עיקר החסרון הוא הסתלקות הרוח חיים".
(ליקוטי מוהר"ן ח"א, ח)

דומה, שהביטוי הבסיסי ביותר של האמונה הוא תפילה. מה יותר טבעי ופשוט לאדם מלשפוך את הלב לפני הקרוב לו מכל, לפני זה שברא אותו, משגיח עליו ודואג לו תמיד?

בני האדם, מאז ומעולם, התפללו. האדם הראשון ביקש גשם (בראשית ב, ה – רש"י); האבות תיקנו את התפילות שבסידור; אליעזר עבד אברהם התפלל שישיג אשה ליצחק; "ויעתר יצחק" – שיהיו לו ילדים; "ועיני לאה רכות" – מבכי ותפילה (ב"ב קכג ע"א); משה רבינו – "אין כוחו אלא בפיו" (במדבר כב, ד – רש"י); דוד המלך חיבר את ספר התהילים, והרשימה עוד ארוכה מאד.

התפילה הוא מושג כה בסיסי, עד שהחשיבו אותו כאחד מעיקרי האמונה – "שהבורא יתברך שמו, לו לבדו ראוי להתפלל". אולם, כבר אמרו חז"ל שהתפילה היא מהדברים הדורשים חיזוק, ככתוב: "קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה' " (תהלים כז).

אך רבינו דולה שופך כאן אור חדש על המצווה הבסיסית והיומיומית הזו.

* * *

כל מי שמנסה ללמוד את נושא התפילה תמה: מה צורך לספר לקדוש ברוך הוא את צרכינו ומשאלותינו? הרי להבדיל ממלך בשר ודם, מלך העולם יודע כבר הכל, הרבה יותר טוב מאתנו!

עוד נוסיף להקשות: כבר לימדונו רבותינו ש"כל דעביד רחמנא לטב עביד" (ברכות ס ע"ב), אם כן, כיצד יכול אדם להתערב בחשבונות שמים, להביע בקשות ומשאלות, שכנראה אינן לטובתו? גם זאת, שוב להבדיל ממלך בשר ודם, שאכן טועה לפעמים ויש צורך להגיש בקשות לתיקון המעוות.

תשובות רבות ניתנו לשאלות אלו, אבל כאן מגלה לנו רבינו הסבר מפתיע:

אומנם המצוקה והקושי הם בוודאי לטובתו של האדם במצב שקודם התפילה, אולם התפילה משנה את המצב בעצמו כך שאין צורך במצוקות ובקשיים. איננו מתערבים אפוא בסדרי הנהגת הבריאה; אנחנו פשוט בוראים את העולם מחדש באופן מתוקן יותר, שבו אין מקום לקשיים ולמצוקות.

קביעה נועזת זו יש לה יסוד בדברי חז"ל על הפסוק: "ולאמור לציון עמי אתה" – "אל תקרי עַמי אלא עִמי, בשותפי; מה אנא עבדי שמיא וארעא במילולי [= כמו שאני עושה שמים וארץ בדיבורי] – אף אתה כן" (הקדמת הזוהר, ה ע"א).

* * *

אולי ננסה לבאר קצת יותר: החטאים מקלקלים את הבריאה, כפי שאמרו חז"ל: "בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו: 'ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן, וכל מה שבראתי בשבילך בראתי – תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי' " (קוהלת ז, יט).

החטאים הם גם הסיבה לכל הצרות והייסורים בעולם, כקביעת חז"ל: "אין מיתה בלא חטא ואין ייסורין בלא עוון" (שבת נה).

שכן כל הבריאה שואבת חיים מהתורה הקדושה שבה נבראה, כך שכשעוברים ח"ו על התורה – גם הבריאה בהכרח נפגמת.

אבל התפילות מנקות אותנו מהחטאים, שכן הן תוקנו במקום הקורבנות שבבית המקדש (ברכות כו ע"ב) שהיו מכפרים על חטאינו, ועל שם זה נקראו 'קורבנות' שמקרבים ומחברים את הבריאה מחדש לבוראה ומתקנים את כל הליקויים.

כשאדם שופך את לבו לפני ה' ומבקש רחמים על עצמו, הוא מתקן את הנתק שגרמו לו עוונותיו והוא חוזר ושואב חיות חדשה, דבר שמתקן את כל הליקויים שהיו מקודם, כפי שמלמדנו הנביא "שובה ישראל כי כשלת בעוונך… ונשלמה פרים שפתינו" (הושע יד ב-ג).

למה צריך לבקש מהשי"ת הרבה פעמים, ולהרבות בדיבורים כדבר איש אל רעהו, מאחר שכבר ספרתי להשם פעם אחת, והוא כבר יודע מה אני צריך?

אתה יכול לשאול שאלה חזקה יותר. בשביל מה צריך בכלל להתפלל, הרי ה' יודע את כל הבעיות, ולא רק שהוא יודע, הוא בעצמו עשה לנו אותם. והתשובה לכך ידועה, השי"ת רוצה שנתפלל, כיון שהתפילה עושה כלי לקבל את השפע.

ונבאר: ה' ברא את העולם בשביל שנכיר בו שהוא המלך, והכל ממנו. ולכן אנו נקלעים לפעמים למצבים לא נעימים, רק בשביל שנכיר שרק הוא יכול לעזור ולהושיע אותנו. וזה בעצם מה שהוא רוצה, שנבוא אליו בהכנעה, מתוך הכרה ברחמנותו שכל העזרה יכול לבוא רק על ידו.

כאשר אנו מכירים בו, אזי אנו נעשים כלים ראויים לקבל את השפע, אפילו אם מצד מעשנו אין אנו ראויים כל כך.

וכיצד יכולים אנו להכיר אותו? הדרך להכירו הוא לפי כלי המושג והדמיון שיש לנו בעולם הזה. ולדוגמא, אם אומרים לנו שצריך לאהוב את ה', אנו יכולים להבין זאת רק לפי המושגים שלנו במידת אהבה של תאוות עולם הזה, שם אנו רואים מהו רצון והשתוקקות, וכך אנו יכולים להבין מה אמורים להרגיש באהבת ה', וכן בענין הפחד והיראה וכדומה.

וכמו כן, הדרך להתקשר לה' ולחזק את מידת הבטחון ותחושת האמונה בו, הוא דווקא על ידי זה שאנו פונים אליו ומדברים בפה, כי כך הוא המציאות, שהפה והדיבור הוא יוצר קשר ומחבר. ולכן על ידי תפילה ובקשה בפה יש לנו כלי לקבל את הישועה, כי הכלי הוא עצם הקשר וההרגשה שאנו יודעים שרק אצלו אפשר להוושע.

ובזה תבין למה ה' רוצה ומחכה שנבקש ממנו שוב ושוב, ונרבה בדיבורים סביב הענין שאנו מבקשים כדבר איש אל רעהו. כל זה כדי לבנות כלי מתוקן יותר של קשר, השי"ת רוצה שנהיה תלויים בו, שנדע שבלעדו אי אפשר להסתדר, וככל שמרבים להפציר בו, ולא הולכים לחפש ישועה ממקום אחר, כך אנו יותר מחזקים את הבטחון בו.

וזה הענין שרבינו כל כך הקפיד שנקבע זמן לשבת מול ה' ולדבר עמו כדבר איש אל רעהו, ולא רק כמה בקשות בתפילת שמע קולנו. כי עיקר הרעיון הוא לפתוח קשר אמיתי עם ה', לספר לו כל אשר עם לבבנו, להביא אליו את כל מה שכואב לנו באמת בלי להסתיר תחושות לא נעימות וכדומה, אפילו בקשות קטנוניות, כי בזה אנו מחזקים את מלכותו להבין שאין עוד מלבדו, ואפילו דבר קטן אי אפשר להסתדר בלעדו.

למה בכל זאת כתוב בספרים שאסור להרבות ולהתעקש יותר מדי בתפילה?

היות ועיקר התפילה היא לחזק את האמונה, לכן צריך לראות להתפלל מתוך אמונה והכנעה, מתוך הזכרון שה' רחמן מאוד ורוצה לעזור אפילו שלא מגיע לנו.

וכאשר אדם מתפלל מתוך הרגשה שמגיע לו כל מה שהוא מבקש, וכאילו ה' חייב לתת לו הכל, ויש לו טענות למה ה' לא נותן לו, אזי אדרבא הוא מרחיק מעצמו את הכלי, ובתפילה זו צריכים להרפות, ועל זה אמר רביז"ל "התבודדות שאינה ראויה מביאה לידי כעס" (ספר המידות).

וכל מה שהצדיקים פעלו בתפילתם היה לא מעצם התפילה, אלא בעיקר ע"י האמונה בה' שהיה להם בשעת תפילתם, ולכן פעלו ישועות. וכל יהודי שידע סוד זה, יוכל לפעול בעצמו ישועות גדולות למעלה מהטבע כגדולי הצדיקים, וכמו שיעיד כל יהודי שזוכה להיות קבוע קצת זמן בהתבודדות יום יום.

לפעמים אני רוצה להודות לה' על ישועות, אך יש לי בושה להודות לו על על דבר קטן כזה.

אם תלך בהרגשה זו, תוכל למחוק את כל הסידור ח"ו. כי גם בפסוקי דזמרה אתה משבח את ה' על דברים קטנים כביכול לעומת כל העולמות העליונים, ואיך אתה מעיז להודות לו על הגשם ועל ההרים לעומת האור אין סוף שלו בעצמו.

אך זהו החסד הגדול מאת ה', שהוא רוצה שנכיר אותו דווקא לפי כלי המושגים והדמיון שלנו. ולכן הוא כל כך בוחר בשירי זמרה שנזמר ונשבח אותו לפי מה שאנו מכירים אותו בעולם הזה, עננים, גשם, הרים וגבעות, חיות ובהמות וכו'. (עפ"י ליקו"מ סי' ט"ו, סי' ח' תנינא ועוד) ומשום כך, השי"ת רוצה שתודה לו בפרטיות דווקא על דברים קטנים ביותר שראית בהם ישועה, כי בהם אתה מתחבר אליו באמת מהמקום שלך, אפילו שיש לך דברים גדולים בהרבה להודות.

וזה האור שמתגלה בחנוכה, להודות דווקא על הרחבות קטנטנות שה' עושה עמנו, כך נזכה לצאת מחושך לאור.

עם ישראל נזקק לגאולה כללית ולגאולה פרטית, עם ישראל עובר כל מיני ייסורים מעברים וקשיים בכלל ובפרט, ובקשתנו היא אחת – גאולה, כל אחד רוצה כבר להגאל מכל הגלויות והמעברים שעובר.

למרות זאת גם בזמן החושך והקושי חובה עלינו לחזק את עצמנו באמונה תמימה שהקב"ה לא יעזבנו ולא יטשנו, מה שרק לא יעבור על עם ישראל בכלל ובפרט צריכים לחפש ולראות כל הזמן עד כמה הקב"ה עושה לנו בכל זאת ניסים גדולים מאוד, היפך הטבע, כי בני ישראל הם מעל הטבע בפרט מי שמחזיקים את עצמם באמונה.

מה העצה שיאיר לנו אור הגאולה גם בתוככי עומק הגלות? היאך נביא על עצמנו את הגאולה הכללית והפרטית שאנו כה מייחלים אליה?!

העצה לזה כפי שרבינו לימדנו היא: לדבר להשי"ת דיבורי 'תודה והודאה' ולהתעסק בזה כל העת במחשבה ובדיבור. על ידי אמירת תודה לה' על כל מה שעובר עלינו נזכה לאור האמת.

מיסודי אמונתנו היא להאמין שהכל כאשר לכל וכל מה שקורה לנו ועובר עלינו בכל הזמנים ובכל הענינים הינם בהשגחה ובאהבה נפלאה מהשי"ת, ולכן חלילה לנו להתהלך בעצבות ולחשוב כי חלילה ה' יתברך נטש אותנו ותקוותנו אבדה.

ולכן, ראשית עלינו להתבונן בחסדיו הגדולים של ה' על כל הפעמים שכבר הצילנו, כמה כבר ראינו בעינינו כי סיכך והגן עלינו בכל מיני אתגרים וקשיים שניצבו לפתחנו. והכל היה בחסד, כי אין שום דבר שמגיע לנו בדין והכל רק בחסד.

שנית, עלינו לזכור באופן תמידי כי אמנם על הכל יש לנו בחירה במה לבחור, אך הבחירה היא אך ורק לפני שאנחנו עושים צעד כלשהו בחיים, רק אז יש לנו בחירה לעשותו או לאו, אך אחרי שכבר עשינו – מה שעשינו כבר שייך כאן הענין של השגחה פרטית.

אך כשאדם הולך חלילה עם מסקנה שלא טוב לו, הרי הוא מסתבך יותר במועקותיו, כי הוא פוגם באמונה, דבר אשר מחשיך לו את הדרך לצאת מהתסבוכת. הדרך הנכונה והאמיתית היא אך ורק להודות לה' כל הזמן, ואם יתמיד בה האדם, אזי יאיר לו אור האמת לצאת מהחושך לאור. גם כשהוא מבקש בקשה כלשהי, הדרך הנכונה היא לומר קודם לה' 'אתה כולך רק טוב וחסד, ואתה תמיד מתנהג עמי בטוב, ולכן אני מודה לך על הכל'. כשאדם יכול להודות על הכל בכל ליבו, זה סימן על אמונה אמיתית בה', וזה סימן גם על כך שהוא זכה לקנין מידת האמת.

הזוהר הקדוש אומר שאין לנו שום זכות לבקש שום דבר בדין, אלא כל תפילתנו צריכה להיות רק על ידי מידת החסד. יום יום אנחנו אומרים בתפילתנו "צדיק ה' בכל דרכיו" ועבודתנו היא להיות תמיד מרוצים מכל האופנים והדרכים שהקב"ה בחר להנהיגנו בהם. כי לא מגיע לנו כלום ואיננו ראויים לכלום, ואנו רק מחויבים להודות לו על שקירב אותנו, ורק להודות לו על הכל. כשאנחנו מודים לה' נפתח לנו גם פתח שמאיר לנו את אור האמת לגמרי על מנת לצלוח את הנסיונות והמעברים הבאים.

ויהיו חיי שרה (כג,א)

וזהו שדרשו רבותינו ז"ל (בראשית רבא נ"ח) בת מאה כבת עשרים, ובת עשרים כבת שבע. כי זהו עיקר השלמות שיתחיל לחיות בכל פעם, שאפילו כשמגיע לימי הזקנה יהיה בעיניו עדיין יניק לגמרי כאלו לא התחיל לחיות ולעבוד ה' כלל ויתחיל לחיות בעבודתו יתברך בכל פעם מחדש. וזהו בחינת 'בת ק כבת כ, בת כ כבת ז' שני חיי שרה – כולן שווין לטובה. כי כל מה שמזקין הצדיק הוא עדיין יניק בעיניו כאלו הוא תינוק עדיין וכו'. ועל ידי זה מוסיף בעבודתו בכל פעם, וזוכה לחיים ארוכים באמת, שכל ימיו ושנותיו הם שנות חיים באמת. כי אינו אובד שום יום מימי חייו בלי תוספת קדושה וחיות. וזהו בחינת שני חיי שרה – כולן שווין לטובה. שזהו בחינת חיים ארוכים.

(ליקוטי הלכות, אורח חיים, תפילין ה,לח)

בכסף מלא יתננה לי (כג,ט)

ועל כן לא רצה אברהם אבינו ליקח מערת המכפלה במתנה מעפרון, כמו שכתוב בכסף מלא יתננה לי. כי לגודל עוצם הקדושה שהיתה שם, וכשהיתה תחת יד עפרון היו הקליפות מסבבין אותה מאד, ועל כן אצל עפרון היתה חושך אפילה כמובא, על כן לא היה באפשר להוציאה מעפרון במתנה בחינם, כי אם בכסף מלא; כי אי אפשר להוציא ולהעלות הקדושה בחינם, בפרט קדושה גבוה כזאת, ועל כן נתן לו ארבע מאות שקל כסף, שהם מרמזין על ארבע-מאות עלמין דכיסופין כמו שכתוב בזוהר הקדוש, היינו כי ממון של אברהם היה קדוש מאד ונתגלו בו כל הגוונין עילאין שהם גדולת הבורא יתברך שזהו בחי' ארבע-מאות עלמין דכיסופין שבהם מתענגים הצדיקים שהם בחינת כלל כל הגוונין הקדושים שהכל תאבים ומתענגים לראותם ולהסתכל בהם. וזהו בחינת ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר ותרגומו דמתקבל בסחורתא בכל מדינתא [=שמתקבלים במסחר בכל מדינה], היינו שכל הסחורות והמשא ומתן שבכל המדינות הכל נעשה על ידי הכסף כמו שכתוב והכסף יענה את הכל מחמת שבהכסף כלולים כל הגוונין עילאין שכלולים בארבע-מאות עלמין דכסופין שהם בחינת ארבע מאות שקל כסף. ובכח זה קנה אברהם את מערת המכפלה מעפרון על ידי שגילה גדולת הבורא על ידי הארבע מאות שקל כסף שלו שהיו כלולים בהם כל הגוונין וכו' כנ"ל, שעל ידי זה נכנעו הקליפות שרצו להתאחז שם ונפלו ונתבטלו, ועלתה השדה והמערה ונקנה לאברהם כמו שכתוב ויקם שדה עפרון, 'תקומה היתה לו', כמו שפירש רש"י שם, והכל על ידי התגלות הגוונין שבכסף של אברהם. אבל בודאי עפרון לא זכה להנות מאלו הגוונין כי אחר כך כשבא הכסף לידו נתעלמו הגוונין שהם בחינת ארבע-מאות עלמין דכיסופין.

(ליקוטי הלכות, חושן משפט, מתנה ד,יא)

ארבע מאות שקל כסף (כג,טז)

סיתרי תורה שמשיגים הצדיקים זה בחינת ארבע מאות שקל כסף, בחינת חי עלמין דכסופין דיירתין צדיקיא וכו'. על כן אי אפשר לזכות להם כי אם על ידי כיסופין דקדושה להשם יתברך, שזוכים להם על ידי שמירת הברית, שעל ידי זה דווקא זוכים לסתרי תורה, בחינת חי עלמין דכסופין הנ"ל. וכן צריכין להם אהבת חסד, הינו שיהיה אהבה ושלום גדול בין החברים, ואז זוכין להמשכת התורה.

(אוצר היראה, ספרים וחידושי תורה י; על פי: ליקוה"ל, יורה דעה, דם א,יב)

ועשה חסד עם אדוני אברהם (כד,יב)

צריכים לידע שלפעמים כשהשם יתברך עוזר לו [לאדם] שמתנוצץ לו איזה התנוצצות ורואה איזה התקרבות, אף על פי כן אל יטעה שכבר הוא סמוך וקרוב להשם יתברך ולהתורה ולהצדיקים, כי צריך לידע שכל מה שהוא מקורב ביותר עדיין הוא רחוק מאד מאד כי לגדולתו [של הבורא] אין חקר ואי אפשר להסביר זאת היטב. אבל אף על פי כן צריך לידע שהישועה והחסד של כל התקרבות והתקרבות כל שהוא, הוא חסד נפלא כי הוא התקרבות אמיתי וישועתו לנצח. אך אף על פי כן עדיין רחוק ממנו מאד תכלית ישועתו וצריך עדיין להיות עומד ומצפה הרבה לישועתו יתברך עדי יזכה להוושע בשלימות לצאת ממה שהוא צריך לצאת ולהתקרב למה שהוא צריך להתקרב. וזה בחינת מה שכתוב באברהם אבינו וירא את המקום מרחוק, וכן ותתצב אחותו מרחוק ומובא שהסתכלו על הישועה מרחוק מאד. כי זה היה עיקר הנסיון של אברהם שהשם יתברך הבטיח לו להרבות את זרעו וירשו את הארץ ששם המקום הקדוש של בית המקדש ואחר כך ציוהו לשחוט את יצחק ואף על פי כן לא הרהר אחר מדותיו יתברך והלך בתומו לשוחטו. וביום השלישי כתיב וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחוק שראה בעיניו את המקום שהוא הר המוריה, ששם עתידים זרעו לכל הגדולות והטובות ולהכיר את ה' יתברך, וראה המקום היטב היטב כל התקוה טובה שיזכו זרעו שם אבל ראה אותו מרחוק מאד, כי אף על פי כן הלא עתה מוליך את יצחק לשחיטה; וכן מרים התנבאה תחילה על משה שיושיע את ישראל ואחר כך ראתה שמשליכין אותו למים, אשר באמת אמרו רבותינו ז"ל שעמד אביה וטפח על ראשה וכו', אבל היא הלכה ותתצב מרחוק, כי היתה מצפה מרחוק שתתקיים נבואתה שראתה שיושיע את ישראל אף על פי שמשליכין אותו עתה אל המים. וכן הוא בכל דור בכלליות ובפרטיות ובפרטי פרטיות אשר אי אפשר לבאר. ומי שמסתכל היטב יכול לראות בענין אברהם עצמו כי גם אחר כך, שהושיעו השם יתברך וצוהו אל תשלח ידך וכו' וניצל יצחק, תיכף אחר כך היה מהרהר למצוא זווגו כמו שאמרו רבותינו ז"ל; ואחר כך כשנתבשר שנולדה רבקה וראה גם ישועה זאת, אבל עדיין היא מרחוק מאד, כי היא בת יום אחד ויצחק כבר בן ל"ז שנה; ואחר כך בא לביתו ומצא שמתה אשתו הצדקת שרה אמנו, ולא היה לו מקום לקוברה כי אם בטורח גדול שעזרו השם יתברך בנס נפלא להוציא מערת המכפלה מעפרון החתי; ואחר כך כשעזרו השם יתברך גם בזה הוכרך להשתדל ולבקש הרבה הזווג של יצחק שתבא לביתו, כאשר האריכה התורה הקדושה בזה באריכות לספר כל אשר עבר בזה כי היו צריכים ניסים גדולים ונוראים מאד לזה להוציא את רבקה מבית בתואל ולבן להביאה ליצחק להעמיד תולדות שיצאו עדת ישראל בעולם. וכן כל מה שעבר אחר כך על יצחק: שהיתה אשתו עקרה וכו' ובפרט מה שעבר על יעקב יותר מכולם וכו' וכו' ובכל פעם עזרם השם יתברך הרבה.

(ליקוטי הלכות, יורה דעה, שילוח הקן ה)

בהכנת כלי המשכן הקדושים מצאנו הוראה מיוחדת: "ועשית מנורת זהב טהור, מיקשה תיעשה המנורה, ירכה וקנה, גביעיה, כפתוריה ופרחיה ממנה יהיו" (שמות כ"ה ל"א) וביאר רש"י: "כולה באה מחתיכה אחת".

בעשיית המנורה התקשה משה יותר מכל כלי המשכן, וכיוון שנתקשה אמר לו הקדוש ברוך הוא: טול כיכר זהב והשליכהו לאש והוציאהו. מה עשה משה? נטל כיכר זהב והשליכה לאש ואמר: "ריבונו של עולם, הרי הכיכר בתוך האש, וכשם שאתה רוצה שתיעשה – כך תיעשה המנורה", ומיד יצאה המנורה עשויה כתיקונה. (על פי מדרש תנחומא הישן פרשת בהעלותך)

איך אפשר לזכות לקדושה?!

מבאר רבי נתן מדרש זה, כי המנורה עניינה להכניס אור וקדושה בחיינו, ודבר זה, כלומר איך יזכו מגושמים כמונו לאור וקדושה, היה קשה אפילו למשה רבינו, עד שה' בעצמו עזר לו בזה, וכמו כן אנו צריכים הרבה סיוע מלמעלה כדי לזכות לאור ה' בחיינו.

ועוד הוא מבאר, ש"מיקשה תעשה המנורה" מרמז על מידת העקשנות, שעדי שנזכה לאור ה' אנו צריכים עקשנות רבה וכלשונו (ליקוטי הלכות ברכת המזון ומים אחרונים ב' סעיף י"ב): "ומי שהתחיל מעט בעבודת ה' יודע זאת, שאי אפשר להיות איש ישראל באמת, כי אם על ידי עקשנות גדול. כי הרבה הרפתקאות ועליות וירידות צריכין לעבור על כל אחד ואחד, בלי שיעור. ואם לא יהיה עקשן גדול, לבלי להניח על ידי זה מעט עבודתו שהתחיל, אי אפשר לו שיישאר על עמדו.

ה' יתברך מתפאר בעקשנותו של כל יהודי

וזה עיקר ההתפארות שה' יתברך מתפאר בישראל. כי ה' יתברך מתפאר מאד בהעזות והעקשנות של איש הישראלי, שמפילין אותו בכל פעם והוא מתחזק בכל עת והוא עקשן גדול ואינו מניח להפיל עצמו בשום אופן".

ומה שכתוב במקום אחר בעניין המנורה: "עד ירכה, עד פרחה – מיקשה", מבאר רבי נתן שעניין העקשנות צריך ללוות את האדם כל ימיו, "עד ירכה" כלומר עד הסוף והירך, "עד פירחה" עד שיפרח ויזרח לו אור ה' אליו הוא מקווה – "מיקשה", שצריך הרבה עזות ועקשנות לעמוד על שלו ולהמשיך להשתדל בעבודת ה' ככל יכולתו.

וגם מרמז הפסוק "עד ירכה" כלומר עד סוף הימים, שהוא עיקבתא דמשיחא, שמרומז במילת "ירך", ו"עד פירחה" עד שיפרח ויאיר אור הגאולה – "מיקשה", תהיה עיקר עצתו של עם ישראל להתעקש ולהמשיך לדבוק בקדושה.

"וצריך להיות עקשן גדול בעבודת ה', לבלי להניח את מקומו, דהיינו מקצת עבודתו שהתחיל, אף אם יעבור עליו מה. וזכור דבר זה היטב, כי תצטרך לזה מאד כשתתחיל קצת בעבודת ה'. כי צריך עקשנות גדול מאד מאד, להיות חזק ואמיץ, לאחוז עצמו לעמוד על עמדו אף אם מפילין אותו חס ושלום".

(ליקוטי מוהר"ן חלק ב' תורה מ"ח)

א-ל-ו-ל

אלול – חודש התשובה. צרוף מילים אלו נשמע, משום מה, פעמים רבות מידי, צרוף מאיים, צרוף שמעלה במחשבה חשבון-נפש נוקב, סליחות, וידוי על חטא…

והנה מגלים לנו חז"ל רמז בראשי תבותיו של שם החודש, אשר מגלות מהות שונה מן הרושם המאיים: "אני לדודי ודודי לי" ראשי תיבות אלו"ל.

שערי שמים פתוחים, רבון העולמים קרוב לברואיו והם בנקל יכולים להתקרב אליו. חודש של אהבה, חסד ורצון.

ומדוע, אם כן, מצטייר אצל רבים כל כך רושם שונה מזה המתואר?

כדי ליישב את הדבר נתבונן בשמו של החודש.

מקורו של השם אלול הוא בארמית, ופרושו – חפוש.

מה עלינו לחפש?

אריה – הנו אריה מיד משנולד, והוא הדין לכל בעל חיים ולכל נברא שבעולם. כל תכונותיו, טבעו, כשרונותיו ויעודו כבר מוטבעים בו כשם שנתונים אלקטרוניים מוטבעים בתכנית מחשב. הוא אינו צריך לחפש דבר, הכל כבר נמצא בו. הוא אינו צריך לגלות או להתאמץ להוציא את יחודו אל הפועל. "שור בן יומו נקרא שור" (בבא קמא ס"ה).

האדם – אינו כך. בלידתו, אינו אלא בעל חיים בדמות אדם. ("כל זמן שאין מאירה הדעת בבני אדם, ואינם יודעים ומרגישים אלוקותו יתברך וממשלתו, אינם בכלל בני אדם, מאחר שאין בהם דעת לדעת את השם, שזה עיקר גדר האדם" כותב רבי נחמן מברסלב. ליקוטי מוהר"ן תנינא תורה ז' סעיף ד').

באיטיות רבה יוצאים מן הכח אל הפועל כושר דבורו, מחשבתו ושאר מעלותיו של האדם.

כל זה איננו קורה מאליו כפי שזה קורה אצל כל שאר הנבראים. האדם – זקוק לחינוך והכשרה כדי לגלות את הטוב הטמון בו ולהוציאו לאור.

אמנם מן המפורסמות הוא שיש ללמד את הילד ולהכשירו לדבר, לקרוא ולרכוש מיומנויות, אולם מה מצער הדבר שאת מהותו האמיתית של האדם, את הכשרונות והיכולת הרוחנית שלו – כמעט אין איש מטפח, וממילא נשארים אלה לוטים באפלה, קבורים אי שם מתחת להררי שכחה וערפל.

להיות אדם פרושו להשתנות. לעלות מדרגא לדרגא, ללמוד ולהפנים בכל פעם הבנות רוחניות חדשות.

טפוס בסולם המעלות אל האתגר – להיות אדם, זהו הענין האמיתי, המרתק והמסעיר ביותר עבור כל בן אנוש.

ואף שבאופן מעורפל מודע כל אדם לצורך בהשתנות, מעטים הם אלו הזוכים לזהות את מהות השנוי – שנוי פנימי, נשמתי, ולא שנוי חיצוני בלבד.

מעטים עוד יותר הם אלו הזוכים להשתנות בפועל שנוי כזה.

אולם זוהי קריאתו של בורא עולם אל בניו ובפרט בחודש אלול – "שובו אלי" – צאו אל החפוש האמיתי, הפנימי, של מהותכם האלוקית.

אל תסתתרו מאחורי הרגלי החיים, היו אמיצים!

גלו את הרצון שברצונות: הרצון להיות אדם!

"אני לדודי" – ההתקשרות אל החלק האלוקי שבתוכי, הרצון להיות יותר מדמות אדם בלבד, כלי נטול אור, אלא אדם. אדם ממש. בר דעת אלוקית.

"ודודי לי" – הרצון לעלות הוא אותו רצון שיאפשר את זרימת השפע המטהר מבורא עולם אל נשמת האדם – שפע דעת, נקיות ושלמות.

כמה טוב להפטר מן העול המיותר של הכעס, הגאוה ושאר מדות רעות, כמה משחרר להתנקות מן החטא והעוון. "כי מי שיודע קדושת ישראל, מאין הם לקוחים, ויודע רוחניות ודקות של ישראל, הוא יודע שישראל הם רחוקים לגמרי מעוון, ואין עוון שייך להם כלל וכלל. לפי גודל קדושתם משרשם וגודל דקותם ורוחניותם", כותב רבי נחמן (לקוטי מוהר"ן תנינא תורה ז' סעיף ג').

"הבא להטהר – מסייעין לו" (מסכת שבת ק"ד. יומא ל"ח).

משנפתחים שערי-שמים, ויד מושטת משם, כביכול, לסייע – אין בזה כל איום. אדרבא, מי שחש באמת בצורך להשתנות, להתנקות ולעלות ב"סולם האדם", יקדם את הסיוע הזה באנחת רווחה.

החשש ממושג התשובה והתקון – אינו אלא בבואת תפישתנו הגשמית, החמרנית והמצומצמת.

משיוסר – יתגלה אורו האמיתי של אלול: חודש הרחמים, חודש החפוש.

תשובה – לשוב "הביתה"

בין מנהגי חודש אלול מובא בהלכה: "נוהגים לקום באשמורת לומר סליחות ותחנונים מראש חודש אלול ואילך עד יום הכפורים" (אורח חיים סימן תקפ"א סעיף א') ומבאר ה"משנה ברורה": "כי באלו ארבעים יום התשובה מקובלת".

מחסד השם הוא, שלושים יום לפני ראש השנה, הוא יום הדין לכל ברואי עולם, לפתוח שערי שמיים ולסייע למבקשים לטהר את עצמם לקראת היום הגדול הזה.

עתה, בחודש אלול, מן הראוי הוא לנסות ולגעת מעט במושג ה"תשובה".

כותב רבי נחמן (תורה ל"ה בליקוטי מוהר"ן): "דע, כי תשובה היא לשוב את הדבר למקום שניטל משם".

לשוב ולחזור למקומנו האמיתי, המקורי. לעשות רק מה שנוגע ושייך אלינו באמת – זוהי תשובה. וכל עוד אין האדם זוכה למצוא את מקומו ולמלא את ייעודו יטרידוהו כל ימיו חוסר המנוחה וסערת הנפש – כאילו קול פנימי קורא אליו ללא הרף ומבקש ממנו דבר מה. אולם כשיטה אזנו לאותו קול פנימי ויזכה למצוא את מקומו, או אז יזכה למנוחת הנפש האמיתית, לאותה תקווה המלווה את הגלוי "הגעתי הביתה", "זהו מקומי האמיתי".

משום כך קיים גם קשר עמוק בין מצוות התשובה למצוות השבת. "ושבת עד ה' אלוקיך ושמעת בקולו" (דברים ל' ב') מצווה התורה.

"ושבת" אותיות "שבת" כלומר, אותה תחושה של רוגע ושלוות הנפש שניתן לחוש בשבת, אפשר לחוש גם אם מקיימים את הציווי "ושבת", אם שבים למקומנו האמיתי, ליהדותנו בטהרתה, בלי כחל ושרק.

 "את לבבך ואת לבב"

שלוש "עבודות" מיוחדות לחודש אלול, ומהוות הכנה לימים הנוראים, לראש השנה ויום כפור.

תשובה, תפילה וצדקה.

תשובה הנוגעת לאלול רמוזה בפסוק "ומל ה' אלוקיך את לבבך ואת לבב זרעך" (דברים ל' ו')ראשי תיבות אלול.

הלב – המרגיש, המבין, המסוגל "לקלוט" ולהכיל תחושות נעלות של קדושה וקרבת אלוקים – אטום, קר ואדיש.

תשובה – כמוה כסכין המלה ומעבירה את ערלת הלב ואטימותו. והופכת את האדם שוב ליצור חי, מרגיש ומבין, לא רק בעניני גשם כי אם גם ובעיקר – בענייני רוח וקדושה.

כי "קודם התשובה", כותב רבי נחמן (תורה ו'), "עדיין אין לו הויה, כאילו עדיין לא נתהוה בעולם, כי טוב לו שלא נברא משנברא. וכשבא לטהר את עצמו ולעשות תשובה, אז הוא בחינת (השם הקדוש) אה-יה, היינו שיהיה לו הויה בעולם, היינו "אנא זמין למהוי" (אני מוכן, מזומן, להיות), וזה בחינת כתר, כי כתר לשון המתנה, בחינת תשובה, כמו שאמרו חז"ל (יומא ל"ח ל"ט) "הבא לטהר מסייעין לו, משל לאחד, שבא לקנות אפרסמון וכו'".

אדם המתקרב לעולמה של תשובה חש, בעצם, שאינו קיים, שאין הצדקה לקיומו, שאחד כמוהו, מוטב שלא היה בעולם. זוהי הרגשת "טוב לו שלא נברא משנברא". מאחר שהרע את מעשיו, וכעת הוא מבין שלא התנהג כשורה.

תשובה, אם כן, היא הרצון לשוב ולהיות קיים, להיות קיים קיום ראוי, לחיות חיים בעלי ערך ותוכן, לחוש – טוב שאני בעולם ויש הצדקה לקיומי.

והרצון לשוב ולהיות בעל ערך אמיתי, קדוש, מביא את האדם, כדברי רבי נחמן, להתקשרות עם השם הקדוש אה-יה. שם זה מופיע בתורה כאשר משה שואל את הקדוש ברוך הוא: "ויאמר משה אל האלוקים הנה אנוכי בא אל בני ישראל (בשליחותך, לגאלם). ואמרתי להם אלוקי אבותיכם שלחני אליכם ואמרו לי מה שמו? – מה אומר אליהם?" והקדוש ברוך הוא עונה לו "ויאמר אלוקים אל משה אה-יה אשר אה-יה ויאמר כה תאמר לבני ישראל אה-יה שלחני אליכם". (שמות ג' י"ג י"ד).

ה"הארה" הנמשכת על נפש האדם בבואו לשוב ולגשת אל אלוקיו, באה מן השם "אהי-ה", ומשם דווקא "מסייעין לו" להטהר.

מה פירוש הדבר?

כל מה שיש לאדם כזה הוא הרצון. אין לו הויה בעולם והוא רוצה שתהיה לו ("אנא זמין למהוי"). משמיים, אם כן, מסייעין לו להתקרב, להיות. שכן גם הוא מבקש: "אהיה".

אמנם בתוך הסיוע הזה כלול גם מבחן, "ואומרים לו – המתן".

ההמתנה, אורך הזמן שבין הרצון לבוא אל הקודש ועד להתגשמותו, כאשר האדם מרגיש שעדיין הוא "עומד בחוץ" זהו מבחנו ונסיונו.

האם הוא ראוי "להיות" ?

האם יקבלו גם אותו?

האם גם בפניו יפתחו את שערי הקדושה?

מי שאינו יודע אודות ה"מבחן" הזה עלול בקלות לשגות, לפרש שלא כראוי את הרגשת הרחוק ולהדחות, חלילה, משערי הקדושה.

ועל זה מרחיב ומבאר רבי נחמן (ליקוטי מוהר"ן תנינא תורה מ"ח): "כשאדם נכנס בעבודת השם, אזי הדרך – שמראין לו התרחקות, ונדמה לו (אף שאין זו האמת) שמרחיקין אותו מלמעלה, ואין מניחין אותו כלל להכנס לעבודת השם. ובאמת כל ההתרחקות הוא רק כולו התקרבות (מאחר והיא מבחן, כאמור, להיותו ראוי, ואיננה דחיה באמת, אף על פי שכך הוא חש).

וצריך התחזקות גדול מאד מאד, לבלי ליפול בדעתו, חס ושלום, כשרואה שעוברים כמה וכמה ימים ושנים, שהוא מתייגע ביגיעות גדולות בשביל עבודת השם יתברך, ועדיין הוא רחוק מאד, ולא התחיל כלל לכנוס בשערי הקדושה, כי רואה עצמו שהוא מלא עדיין עביות וגשמיות והרהורים ובלבולים גדולים, וכל מה שהוא רוצה לעשות בעבודת השם איזה דבר שבקדושה, אין מניחין אותו, ונדמה לו כאילו אין השם יתברך מסתכל עליו כלל, ואין רוצה כלל בעבודתו, מחמת שהוא רואה שהוא צועק בכל פעם ומתחנן ומתנפל לפניו יתברך שיעזרהו בעבודתו, ואף על פי כן עדיין הוא רחוק מאד מאד… הן על כל אלה וכיוצא בזה צריך התחזקות גדול, לחזק עצמו מאד מאד, ולבלי להסתכל על כל זה כלל. כי באמת, כל ההתרחקות הוא רק כולו התקרבות".

תשובה: הרצון לתשובה והכיסופים לתיקון

תשובה, אם כן, עיקרה הרצון לתשובה, הכסופים לתקון, והנכונות להמתין, גם אם נדמה לאדם שעדיין אינו מתקדם וש"לא מקבלים אותו".

מוסיף רבי נחמן בענין זה (ליקוטי מוהר"ן תורה י' סעיף ב') "וכשרוצה אדם לילך בדרכי התשובה, צריך להיות בקי בהלכה, וצריך להיות לו שני בקיאות, היינו בקי ברצוא, בקי בשוב".

ומבאר רבי נתן תלמידו (לקוטי הלכות, שבת הלכה ז' סעיף ל"ח): "כי אי אפשר לזכות לתשובה כי אם על ידי דרך זה, שמקבלין על עצמו שאיך שיהיה יחזק עצמו בהשם יתברך תמיד בבחינת "ואציעה שאול – הינך" (שגם במצב של "שאול" וגיהנום בנפש מחפשים ומוצאים אותו יתברך). אז דייקא יזכה לתשובה. כי הרבה עליות וירידות צריכין לעבור על כל אחד ואחד, שאי אפשר לבאר בכתב, בפרט מי שכבר נכשל כמו שנכשל, על כן אם רוצה לחוס על חייו להטיב אחריתו, צריך לילך על ידיו ורגליו (דהיינו להתאמץ בכל מאודו לחפש ולבקש מי שילמד אותו את דרך ההתחזקות הזו) ולקבל דרך זו, בחינת בקיאות בהלכה, ואז יזכה לאחרית טוב לנצח".

ועוד הוא מוסיף בענין התשובה דווקא על ידי ההתחזקות (לקוטי הלכות, חושן משפט, הלכות עדות הלכה ה' סעיף ט'): "כי זה עיקר התשובה, כשיודעים ומאמינים שה' יתברך נמצא עימו תמיד בכל עת, ובכל מקומות שהוא, כמו שכתוב: "בכל מקומות ממשלתו" (תהילים ק"ג כ"ב) ועל ידי זה יזכה לילך בדרך התשובה שעשה משה, כי עיקר היצר הרע והסטרא אחרא – כל כוחם על ידי השקר, שהוא הרע, שהוא הטומאה. כי בתחילה מחטיא את האדם על ידי שקרו, שמטעה אותו בכמה מיני הטעיות, ואחר כך, כשבא על דעתו לשוב – מחליש דעתו ומכניס בליבו שכבר נסתלק השם יתברך ממנו, והוא רחוק כל כך, עד שאי אפשר לו לשוב, ובאמת הוא להיפך, כי באמת "מלכותו בכל משלה" (תהילים ק"ג י"ט) אפילו בעשר כתרין דמסאבותא (עשר "כתרים" של טומאה שהם כנגד עשר ספרות שבקדושה).

וכמו שכתוב "השוכן איתם בתוך טומאתם" (ויקרא ט"ז ט"ז) וכמו שפירש רש"י: אפילו כשהם טמאים – שכינה עמהם". ועל כן צריכין לידע שזה עיקר דרך התשובה שעשה משה באלול (כשהיה בהר ארבעים יום לאחר חטא העגל). והצדיקים האמיתיים והכרוכים אחריהם ממשיכים זה הדרך בכל שנה ושנה, שהעיקר הוא במה שיודעים ומודיעים בכמה לשונות ואזהרות וכרוזים הרבה בלי מספר – שהשם יתברך עדיין עימנו, עם כל אחד ואחד, אפילו עם החוטא הגרוע שבכל העולם כולו, כי "מלכותו בכל משלה", בחינת "ואציעה שאול הינך". וכל זמן שהאדם חוזר זאת בדעתו וליבו, ומכניס זאת בליבו באמת בבחינת "וידעת היום והשבות אל לבבך, כי ה' הוא האלוקים בשמיים ממעל ועל הארץ מתחת" (דברים ד' ל"ט) וכו', אזי בודאי יש לו תקוה גדולה כל ימי חייו לזכות לדרך התשובה באמת – כי זה עיקר דרך התשובה שעשה משה והצדיקים שאחריו בחינת "הנותן בים דרך ובמים עזים נתיבו" (ישעיהו מ"ג ט"ז), שזה הפסוק הוא סוד כוונת אלול כמובא. שהכוונה הפשטיות שיוצא מזה לכל בני אדם הפשוטים, הוא שהשם יתברך ברחמיו הודיע לנו על ידי צדיקיו האמיתיים שהוא נותן בים דרך, דהיינו שאפילו בתוך מצולות הים הרבים מאד מאד השוטפים על האדם כהמון גלי הים ממש, בבחינת "כל משבריך וגליך עלי עברו" (יונה ב' ד'), בבחינת "ותשליכני מצולה בלבב ימים" (יונה ב' ד') בחינת "שתני בבור תחתיות במחשכים במצולות" (תהילים פ"ח ז') וכן בפסוקים הרבה, מכל שכן כמו שיודע האדם בעצמו מה שעבר עליו ולהיכן ירד ונשלך על ידי מעשיו, אף על כפי כן גם שם יש דרך ונתיב תמיד לשוב אליו יתברך, ועיקר הדרך נעשה על ידי בחינת הנ"ל, שיודע ומאמין כי מלכותו בכל משלה בחינת "אם אסק שמיים שם אתה ואציעה שאול הינך" שזהו סוד כוונת אלול, בחינת הדרך הנ"ל שכל אדם יכול לזכות אליו בכל מקום שהוא, בפרט באלול, אם יאמין בכל זה באמת ובפשטות".

וזוהי ה"חרב" שאיתה אנו צריכים למול את ערלת הלב – האמונה שגם לנו, לכל אחד ואחד, יהיה מי שיהיה, יש תקוה – ואם נתאזר בסבלנות ונמשיך לרצות ולנסות להכנס בשערי הקדושה, לבטח נזכה לזה, כמובן בפרוש מתוך דברי רבי נחמן ותלמידו רבי נתן.

 "אני לדודי ודודי לי"

אך לזכות להטהר ולהיוושע באמת מרשת החטאים והעוון בה הסתבכנו, אין די בכוחות אנוש. כמו שאומרים חז"ל (סוכה נ"ב) "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ואלמלא הקדוש ברוך הוא שעוזר לו – אינו יכול לו" וקל וחומר לאחר שחטא – שהוא זקוק לסיוע לשוב. נמצא, שהשלמת תקוננו תלוי במדה רבה, בתפילה ותחנונים לסיוע אלוקי, וכמרומז בפסוק "אני לדודי ודודי לי", ראשי תיבות אלול, שדוקא באלול שערי השמים ושערי התשובה פתוחים, ובהתרצות האדם בתפילה לאלוקיו ("אני לדודי") ישוב ה' ויתרצה אליו ("ודודי לי").

וזהו טעם מנהגם של ישראל קדושים להרבות בסליחות באשמורת הבוקר דווקא בחודש אלול, ולהרבות באמירת תהילים, המסוגל לתשובה, דווקא בחודש אלול. (וכמובא ב"משנה ברורה" תקפ"א סעיף א' בשם ה"מטה אפרים" המנהג לסיים אמירת תהילים שלוש פעמים מראש חודש אלול עד יום הכפורים).

ובענין מעלת תהילים כתב רבי נחמן (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' תורה ע"ג) "מי שרוצה לזכות לתשובה, יהיה רגיל באמירת תהילים, כי אמירת תהילים מסוגל לתשובה".

וכפי שהוא מבאר שם, שדוד המלך אמר את פסוקי תהילים "בהתעוררות גדול מאד וברוח הקודש, עד שכל אחד ואחד, כפי מה שהוא, יכול למצוא את עצמו בתוך ספר תהילים, ולזכות לתשובה על ידי אמירת תהילים".

ומקשה רבי נחמן (שם באותה תורה) "והנה הכל חפצים ליראה את שמך, ואף על פי כן לאו כל אדם זוכה לעשות תשובה".

כלומר, בעומק ליבו, חפץ כל אדם להתקן, להתקרב לטוב ולקדוש, ולהתקשר לבוראו. מדוע, אם כן, לא רבים זוכים לכך בפועל?

ומתרץ רבי נחמן: "כי יש אחד, שאין לו התעוררות כלל לתשובה, ואפילו מי שיש לו התעוררות לתשובה, אינו זוכה להגיע אל האות והשער של תשובה השייך לו, ואפילו אם מגיע לשם, יכול להיות שהשער של תשובה סגור, ומחמת כל זה אין האדם זוכה לתשובה".

גם מי שמבין שעליו לשפר ולהיטיב דרכיו – אין די בכך. כי יש, לעיתים, שאין לו התעוררות. הוא מבין בשכל, אבל ליבו – אטום ואדיש.

ויש אחר, שיש לו התעוררות וחשק, אבל "אינו זוכה להגיע אל האות והשער של תשובה השייך לו". הוא רוצה, אבל אינו יודע איך, ומה בדיוק רוצים ממנו משמיים.

והשלישי, אף שיש לו חשק וגם יודע מה מוטל עליו לעשות, "אפילו אם מגיע לשם – יכול להיות שהשער של תשובה סגור" כי אין די גם ברצון ובהשתדלות האדם, ואם לא "יפתחו" לו משמים את השער לא תועיל השתדלותו.

לשלשת הקשיים הללו, לשלשת המניעות היסודיות הנמנות כאן להכנס בשערי התשובה, מציב רבי נחמן פתרון אחד!

"ועל ידי אמירת תהילים, אפילו מי שאין לו שום התעוררות לתשובה – הוא מתעורר לעשות תשובה. וגם זוכה על ידי תהילים להגיע אל השער ואות השייך לו, ולפתוח השער!"

ומסיים "וזה שאנו רואין, שבימי תשובה, דהיינו באלול ועשרת ימי תשובה, כל ישראל עוסקין אז באמירת תהילים, כי אמירת תהילים מסוגל לתשובה, ועל כן הוא דבר גדול מאד לעסוק תמיד באמירת תהילים, כי תהילים הוא התעוררות גדול מאד מאד להשם יתברך, אשרי שיאחז בו".

 "איש לרעהו ומתנות לאביונים"

עוד מ"עבודותיו" המיוחדות של חודש הרחמים – צדקה. כמרומז בפסוק (מגילת אסתר ט' כ"ד) "איש לרעהו ומתנות לאביונים" ראשי תיבות אלול. כי "במדה שאדם מודד – בה מודדין לו" (מסכת מגילה י"ב, סוטה ח').

ואם חפצים אנו לצאת זכאין בדין ושיעשו עימנו חסד, מן הראוי שנקדים גם אנחנו באלול, ונאחז במידת החסד, ונרבה בצדקה.

וכן מובא במעלת הצדקה (קצור שולחן ערוך סימן ל"ד סעיף א') "גדול העושה צדקה, יותר מכל הקרבנות ואין ישראל נגאלין אלא בצדקה. לעולם אין אדם מעני (נהיה עני) מן הצדקה, ואין דבר רע ולא הזק בא בשביל הצדקה.

"כל המרחם על הבריות – מרחמין עליו מן השמיים" (מסכת שבת קנ"א), ויתן האדם אל ליבו, שהוא מבקש כל שעה פרנסתו מהקדוש ברוך הוא, וכמו שהוא מבקש, שהקדוש ברוך הוא ישמע שוועתו ותפילתו, כך ישמע הוא שוועת העניים…

והצדקה דוחה גזרות רעות ומוספת חיים".

אך עיקר מעלת הצדקה, אומר רבי נחמן, היא דווקא כשאדם שובר את אכזריותו ונותן יותר מכפי טבעו ונטיית ליבו וכלשונו (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' תורה ד' סעיף א'): "כי בתחילה, כשמתחילין להתנדב לצדקה, אזי צריכין לשבר את האכזריות שלו, להפכו לרחמנות. וזהו עיקר עבודת הצדקה. כי מי שהוא רחמן בטבעו ונותן צדקה מחמת רחמנות שבטבעו, אין זה עבודה, כי יש גם כמה חיות שהם רחמנים בטבעם. רק עיקר העבודה – לשבר האכזריות להפכו לרחמנות".

ודווקא עתה, באלול, על פתח שנה חדשה, ואנו מבקשים שיפתחו לנו שערים רבים, שערי חיים, שערי פרנסה, שערי בריאות, שערי קדושה, נוגעת עבודת הצדקה לפתיחת שערים, וכמובא בדברי רבי נחמן שצדקה היא היא המפתח הראשון והחשוב – לכל השערים! (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' תורה ד' סעיף ב').

"ובחינה זו, דהיינו התחלת הצדקה, היא קשה וכבדה מאד. כי כל העבודות וכל התשובות, כל מה שרוצין לעשות איזה עובדה בעבודת ה', כמה קלין (קולות) של אוי ואבוי וכמה כפילות וכמה הטיות צריכין לעשות קודם שעושין איזה עובדה.

ועיקר, בהתחלה, שאז קשה מאד, כי כל ההתחלות קשות, וצריכין כמה קלין וכמה גניחות וכו' קודם שמתחילין איזהו התחלה. וגם אחר כך, לאחר ההתחלה, גם כן אינו בא בנקל עבודת השם, וצריכין כמה יגיעות וכמה תנועות כנ"ל קודם שזוכין לעשות איזה עובדה שיש לה הידור…

וצדקה היא תמיד התחלה, בבחינת (דברים ט"ו) "פתוח תפתח", שאפילו כשיש פתח והתחלה, הצדקה היא פותחת יותר ויותר ומרחבת הפתח יותר, כי כל דבר ודבר מעבודת השם, כשרוצין להכנס באותו הדרך ואותו העבודה, צריכין לפתוח שם פתח להכנס באותו הדרך. וזה בחינת – כל התחלות קשות, מחמת שבהתחלה צריכין לשבר ולפתוח פתח מחדש. על כן קשה מאד.

וסגולת כח הצדקה – להרחיב ולפתוח הפתח יותר ויותר, כשעושין איזהו פתח באיזה עבודה ונותנין צדקה, אזי הצדקה פותחת ומרחבת הפתח יותר ויותר, כי הצדקה היא ההתחלה של כל ההתחלות, כי היא פותחת ומרחבת כל הפתחים, וגם בצדקה עצמה יש התחלה, דהיינו כשמתחילין ליתן צדקה, ועל כן התחלת הצדקה היא קשה וכבדה מאד, כי היא בחינת ההתחלה של כל ההתחלות… אך התועלת של הצדקה גדול מאד מאד".

וכמובא בהמשך אותה תורה, שכשאדם זוכה ומשבר טבעו ואכזריותו ומרבה בצדקה, הוא שובר בזה גם את הרוגז והדין שלמעלה, וממתיק הדין ברחמים כי "מאחר שמתגבר ומהפך אכזריות שבטבעו לרחמנות על ידי זה נתהפך הרוגז לרצון" ולזה בודאי אנו מייחלים קודם יום הדין.

[פורסם לראשונה באתר האינטרנט של הרב ארז דורון – אור פנימי]

ולימד דעת אותנו, אשר בעת שרואה אדם שהוא רחוק מאוד מהשם יתברך וליבו מטומטם מאוד ואינו יכול לפתוח את פיו, מוכרח האדם לחפש בעצמו נקודות טובות בו עדיין ויחיה עצמו בהם ולהודות לה' יתברך עליהם, ועל ידי זה יופתח פיו ויכול להתפלל ולפרש שיחתו לפניו יתברך כראוי, כמבואר בליקוטי מוהר"ן חלק ראשון סימן רפב על פסוק "אזמרה לאלוקי בעודי", עין שם.

לפני שנראה את הקשר שבין הדרכה זו למהלך הכללי המבאר את חידושו של רבי נחמן על דרך ההתבודדות, נקדים מעט דברים על תורה יסודית זו שרבי נחמן "הזהיר מאוד לילך עם התורה הזאת, כי הוא יסוד גדול לכל מי שרוצה להתקרב להשם יתברך", תורה רפב – "אזמרה לאלוקי בעודי".

בתורה זו נותן רבי נחמן את הדרך העיקרית בה כל אדם יכול לשמוח בעבודת ה', לא משנה באיזו מדרגה הוא נמצא כעת. הסיבה לחשיבות הגדולה בעצה זו היא הנזקים החמורים שהעצבות גורמת להם: "כי רוב בני אדם שרחוקים מהשם יתברך, עיקר ריחוקם הוא מחמת מרה שחורה ועצבות, מחמת שנופלים בדעתם מחמת שרואים בעצמם גודל קלקולם שקלקלו מעשיהם… ורובן מייאשים עצמם לגמרי, ועל ידי זה אינם מתפללים בכוונה כלל, ואינם עושים אפילו מה שהיו יכולים לעשות עדיין". המצב ההרסני של נפילה שמביאה לעצבות, עצבות שמביאה לנפילה עוד יותר גדולה, עד שהדברים כמעט יוצאים מכלל שליטה. הנפילה בדעת נראית אמיתית בהחלט, ושמחה במצב כזה נשמעת כדבר לא מציאותי וישים בכלל. בתורה זו מלמד רבי נחמן את הדרך להסיר את לוט דמיון הנפילה ולהכיר במעלת הטוב שנמצאת בך. אין כאן התעודדות או ניחום גרידא, שאחרי הכול לא הכול גרוע, אלא הכרה אמיתית אותה כל אחד יכול להשיג.

במצב של נפילה אנחנו תמיד מנסים לראות את הצד החיובי לכשעצמו, ומנסים להתעודד מכך שהנפילה איננה אמיתית ואין בכוחה להעיד על אישיותנו. דרך זו לא תמיד תעבוד. בשעה קשה של נפילה היצר עוד יכול להפיל אותנו עוד יותר, כשהוא משכנע אותנו שגם הטוב שעשינו מעורב ברע. הוא יצייר את הכול כמקולקל, מלא מומים, לא מתקרב בכלל למה שרוצים מאיתנו. העצה במצב כזה, אומר רבי נחמן, היא להסתכל על הצד החיובי מתוך השלילה. אם הכול באמת כל כך גרוע, אז למה עדיין יש בך טוב? לפני שאתה דוחה בהינף יד את השאלה ואומר "כי הורגלתי, זה לא קשה לי, בגלל פניות", תתבונן טוב בעצמך לפני כן. האם זה באמת נכון? האם לא גילית אף פעם בפועל שאתה באמת רוצה בטוב? האם אתה פועל מתוך הרגלים, או שגם כשהיה לך מאוד קשה השתדלת בכל הכוחות לעשות את אותה מצווה? אל תזלזל בעצמך בענווה של שקר. תחפש את הטוב שבך, את הטוב שממאן לעזוב אותך בקלות.

אם תתבונן בדבר באמת ותדון את עצמך לכף זכות, הכשלונות לא ייעלמו בן רגע, אבל הנפילה שבאה בעקבותיהם תיעלם. היא רק דמיון ותו לא, מעולם היא לא היתה ראייה אמיתית. ברגע שאתה מכיר שהטוב שנמצא בך, לא נמצא שם בצורה מקרית, אלא בגלל שהוא באמת צריך להיות שם. שלמרות כל מה שעובר עליך, למרות כל הרצונות האנוכיים שלך, יש בך טוב שתקוע במסמרות ברזל עמוק בפנים. עכשיו תסתכל מי אתה באמת, ומה היצר רוצה שתחשוב שאתה. אם למרות כל הרע יש בי טוב אמיתי וקבוע, אפילו אם הוא יתבטא בנקודה בודדת כמו לצום ביום כיפור, התמונה משתנה לגמרי. הרע הוא חיצוני, וככזה הוא יחלוף. כבר עכשיו אני יכול לשמוח בשייכות העצמית שלי עם הטוב, שעכשיו אני רואה עד כמה היא עמוקה בתוכי. היא לא נמצאת בסתירה לרע שבתוכי, אלא למרות כל הרע. כך מסביר רבי נחמן את הפסוק: "אזמרה לאלוקי בעודי" – אוכל להתחזק בשמחה (ועל ידי כך להתפלל ולזמר לה'), "בעודי"- על ידי עוד מעט הטוב שעדיין נמצא בי. נשים לב שהטוב נקרא "בעודי" – שמשמעו "עדיין, למרות הכול". ההבחנה במעלת הטוב כשנקלעים לזמן של נפילה היא על רקע הרע – עדיין הטוב קיים, למרות הכול.

אם כן למדנו, שבמצב של נפילה צריך האדם להתבונן בטוב ולבוא על ידו לשמחה, ועל ידי כך יוכל לחזור לעסוק בעבודת ה' עם חיות ובלי ייאוש שמונע מלעשות אפילו את מה שהוא עדיין יכול לעשות. אמנם במהלך תורה זו בליקוטי מוהר"ן מוזכר כמה פעמים שבזמן של ייאוש קיים קושי מיוחד דווקא בתפילה: "שכשהאדם נופל בדעתו מחמת גשמיותו ומעשיו הרעים שרואה שהוא רחוק מאוד-מאוד מן הקדושה באמת, אזי על פי רוב אינו יכול להתפלל כלל מחמת זה", וכן הפסוק אותו מסביר רבי נחמן בסוף דבריו, "אזמרה לאלוקי בעודי", גם בו מרומז שמציאת הטוב נצרכת בעיקר עבור "אזמרה", התפילה והזמרה לה'. מהו הקושי המיוחד שבתפילה יותר משאר הדברים בעבודת ה'?

* * *

בשלב זה אנו חוזרים ונפגשים עם מהלך התפילה אותו חידש רבי נחמן (שהוא גם ישן וגם חדש, כדבריו). אם היינו צריכים לבקש מאדם נדיב דבר מה במתנה, היינו באים בהכנעת ראש ומבקשים יפה את מה שהיינו מבקשים ממנו. אם היינו חוטאים לו, היינו מבקשים בבושה גדולה בידיעה שלא מגיע לנו דבר. אם החטא היה באמת נוראי, מרוב הבושה ייתכן שלא היינו שואלים בכלל. אבל בתפילה אנחנו מוצאים קושי אחר- לא קושי הבושה (על אף שגם הוא לפעמים יכול להיות קושי) בדווקא, אלא קושי של ייאוש. לכאורה מה המקום להרגשה זו? הלוא האדם יכול להתייאש מעצמו, להתייאש מלהתקדם, אבל בתפילה ממה שיש להתייאש? מה מפריע לך לבקש חוץ מהבושה? אלא שבתפילה אנחנו מוצאים מושג אחר: "כבן המתחטא לפני אביו" (תענית דף יט ע"א). תפילה צריכה להיות כמו בן ששופך את נפשו בחופשיות עם אביו, בו בזמן שהוא נזהר לכבדו ולירא ממנו. כשבן מבקש מאבא משהו, הוא לא מבקש ממנו סתם. הוא יודע שיש לו מקום אצל אבא שלו, ואבא שלו רואה בבקשה של הבן כביטוי של אהבה כלפיו. הוא יודע שהוא לא רוצה רק את המתנה הזאת, אלא הוא רוצה שאבא שלו ייתן לו את המתנה הזאת. הוא דבק ומתקרב לאביו על ידי המתנה – דרכה הוא חי ומרגיש את אביו.

על קללת הנחש "ועפר תאכל כל ימי חייך" (בראשית ג, יד), נאמר בשם ר' שמחה בונם מפשיסחה: לכאורה קללה זו היא ברכה- מרגע זה עד סוף חייו הנחש לא צריך לדאוג יותר לאוכל. אלא שהקללה היא, שהנחש נשאר לבד. הקב"ה נתן לו את כל מה שהוא צריך וכביכול הוא לא רוצה לשמוע ממנו את הצרות והתפילות שלו. זאת היא קללת הנחש. הברכה היא אצל כל מי שיש לו חסרונות בחייו, כי דרכם הקב"ה מבקש להתגלות אליו. ככל שהנותן והמקבל יותר קרובים, כך הנתינה קרובה מאוד ביניהם. וככל שהם רחוקים יותר, הנתינה צריכה לעבור מרחק רב עד שהיא תגיע מהאחד לשני. זהו הקושי המיוחד שבתפילה בזמן של דכדוך- קשה לבקש. קשה להתפלל, ולנסות להשלים בתפילה זו התקרבות שתמלא פער של קילומטרים רבים בין המבקש לנותן, הקב"ה. מתוך הקושי הזה ניתן להתרחק מתפילה לגמרי, ח"ו.

את העצה לכך נותן רבי נחמן בדבריו המובאים למעלה. הקרבה שבין ה' ובינך לא נעלמה לעולם. קשה לך מאוד להבחין בה עכשיו, היצר מכסה את עיניך. אבל אם תתבונן באמת, תראה שאתה לא צריך לעבור מרחקים גדולים כדי להרגיש קרוב אל ה' כמו שהיית פעם. הוא קרוב אליך בכל מקום שאתה נמצא. יש לך חיים אצל ה', לא משהו אפור ומעורפל שכבר הרבה לא מובן לאן הוא מתקדם. זה יכול להיות כל כך חי ונושם, אם רק תאמין בטוב. הוא באמת נמצא שם.

מתוך הבנה כזאת אנחנו לומדים על רובד נוסף בדרך התפילה האישית בדרך העבודה הרוחנית, וגם על כל דבר קטן בחיים- דרך התפילה אנחנו חיים את הקרבה שלנו אל ה'. בכל מצב שבן מבקש מאבא שלו דבר, יש קירוב בין השניים. בתפילה עלינו לבקש את מה שנבקש מתוך רצון עמוק שמניע את חיינו- אני רוצה להיות קרוב אליך. "תפילה לא-ל – חיי" (תהלים מב).

"יש מזונא דנשמתא [=מזון של הנשמה] ומזונא דגופא [=מזון של הגוף]… עיקר יניקת הנשמה הוא מהריח, כמו שאמרו רבותינו ז"ל: 'איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ולא הגוף, הוי אומר זה הריח'… על ידי מזונא דגופא, דהיינו על ידי אכילה ושתיה, נחלש… יראת שמים, שהיא בחינת 'ריח' כמו שכתוב 'והריחו ביראת ה" שהוא מזונא דנשמתא; והתיקון לזה – על ידי בחינת 'קול'… בבחינת 'את קולך שמעתי בגן ואירא' "
(ליקוטי מוהר"ן ח"ב ח, א)

יש דבר שמטריד רבים מהשואפים להתעלות בעבודת השם: האכילה.

יש אולי מי שיתמהו, מה הבעיה באכילה? דואגים שהאוכל יהיה כשר, מברכים, אוכלים – וזהו.

אבל מי שמתאמץ לקדש את עצמו, לשעבד את הגוף לנשמה, מרגיש לפעמים שהארוחות שהוא אוכל במשך היום סותרות את מאמציו הרוחניים.

נכון, מוכרחים לאכול; וכשאוכלים כדי שיהיה כוח לעבוד את ה' – זוהי אפילו מצווה. אבל התחושה הנלווית בדרך-כלל לאכילה היא ש"לוקחים חופשה" מהשאיפות הרוחניות ומתעסקים במילוי צרכי הגוף.

שכן קשה להרגיש איך הארוחות – שאומנם חיוניות לגוף – משתלבות בסולם העלייה הרוחני של האדם, קשה כל-כך עד שהיו יהודים שהעדיפו להתנזר ככל האפשר מאכילה והרבו בצומות.

אבל צומות, אנו יודעים, איננה הדרך הרצויה. כבר אמרו חז"ל (תענית יא ע"ב) שתלמיד חכם אסור לו להתענות, שכן הדבר בא על חשבון התורה ועבודת השם שלו.

בכן, מה עושים? מהי הדרך הרצויה באכילה, כך שתהווה גם היא נדבך נוסף בהתעלות הרוחנית שלנו?

את התשובה אנו מוצאים בדברי רבינו הקדוש:

יש 'מזונא דגופא' ויש 'מזונא דנשמתא' וכשם שהגוף זקוק לאספקה מתמדת של מזון לשם המשך קיומו ותפקודו, כך גם הנשמה זקוקה למזון רוחני להמשך קיומה ותפקודה.

יתירה מזו, כשם שהגוף מקבל את מזונו בעת האכילה, כך גם הנשמה מקבלת את מזונה בעת האכילה. אך בעוד שהגוף ניזון מהחלק החומרי של המאכל – הנשמה ניזונה מ'ריחו' של המאכל, כמו שאמרו חז"ל (ברכות מג ע"ב): "איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ולא הגוף, הוי אומר זה הריח".

מהו הריח הזה שמשמש מזון לנשמה?

יראת שמיים היא בבחינת ריח, אומר רבינו, בבחינת הנאמר (בישעיה יא, ג) על משיח: 'והריחו ביראת ה'".

אתם בוודאי תמהים: מה הקשר בין ריח לבין יראת שמים?

ובכן, ריחו של המאכל הוא זה שמסגיר את פנימיותו. המאכל עשוי להיראות יפה ומעורר חשק – ורק ריחו הבאוש מעיד על הקלקול שפשה בו. גם בלשון בני-אדם, כשרוצים להביע חשד אודות המתרחש מתחת לפני השטח, אומרים: "העסק מריח לא טוב"…

פנימיותו של המאכל היא דבר ה', כמו שכתוב: "למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם". ה' הוא זה שגזר שבעל חיים יזדקק למזון, הוא שגזר שהמזון ישביע אותו, בקיצור, הוא ה'ריח'-הפנימיות של המאכל. כלומר, אפשר לשאוב יראת שמיים עצומה מהמאכל שאוכלים – באם מתבוננים בגדולתו של הבורא שהטביע את הצורך במאכל כך שאי אפשר בלעדיו, ומאידך גיסא ברא גם את מקורות המזון לספק את הצורך הזה, ודואג ומפרנס לכל חי, מקרני ראמים ועד ביצי כינים, וגם נתן לי אישית את המאכל הזה שמשביע ומזין אותי ונותן לי כוח להתקיים – והכול בחן בחסד וברחמים.

אם מתבוננים ב'ריח' הזה של המאכל, דהיינו בפנימיותו, אפשר לשאוב מכך יראת שמים שזהו המזון הרוחני אשר לו זקוקה הנשמה.

וכך נאמר ב'ליקוטי מוהר"ן' (ח"ב ע"ז), "שהיראה נגשת ובאה אל האדם דווקא בעת האכילה"!

* * *

אבל כמובן זה לא פשוט. כדי לראות באכילה 'מזונא דנשמתא', הדגמה חיה של גדולת ה' והשגחתו הפרטית, דרושה התבוננות ועבודה עצמית.

לכן, האדם שמטבעו נוטה לשטחיות ולחיים קלים, רואה בדרך-כלל את האכילה כ'מזונא דגופא', כסיפוק צרכי הגוף ותו לא, ומקדיש מעט מאוד מחשבה, אם בכלל, לשאלה "מי נתן לי את האוכל ולשם מה".

כיצד אפוא מגבירים את המזונא דנשמתא על המזונא דגופא? כיצד זוכים לשים את עיקר הדגש על הפן הרוחני של האכילה?

העצה לכך היא 'קול' – הדיבורים הקדושים, שהם הם המגדלים ומחזקים את היראה, שהיא מזונא דנשמתא, כמו שכתוב: "את קולך שמעתי בגן ואירא" (בראשית ג, י).

השתדל לברך את הברכות במתינות ובכוונה, לדבר בסעודה דיבורים של תורה ואמונה – וכך תחזק את היראה, את מזון הנשמה, עד שתוכל להתבונן בחסדיו יתברך, שהוא מכין מזון לכל בריותיו, ובטובו הגדול תמיד לא חסר לנו מזון.

כך יהוו הארוחות שאתה סועד בכל יום, חלק בלתי נפרד מההתעלות הרוחנית שלך.

"אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים" (ויקרא כא א)

יש יחסי גומלין בין תורה ותפילה. כשאדם לומד תורה כראוי, כאילו 'נספגות' האותיות הקדושות שהוא לומד – בתוך נפשו; וכשהוא ניגש להתפלל – מכניסות האותיות חיות בתפילתו.

גם התפילה מועילה לתורה, כי כשאותיות התפילה 'נכללות' בתורה, היא מאירה באור חדש וזוכים לחדש חידושים בתורה.

הוא שאמר הפסוק: 'אמור אל הכהנים' – אמור מלשון תפילה, כמו שכתוב: "את ה' האמרת היום" (דברים כו, יז) ופירש רש"י "לשון שבח".

לאמור, הכהנים – שהם נושאי התורה, ככתוב "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו" (מלאכי ב, ז) – להם נמסרה ה'אמירה' היינו התפילה, שכן התורה והתפילה קשורות זו בזו.

(עפ"י ליקוטי מוהר"ן ח"א ב)

"כִּי כָל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא יִקְרָב" (שם כא יח)

ככל שאדם מושלם יותר ביראת שמים, כך התפילה שלו מושלמת יותר, כמו שנאמר: "יראת ה' היא תתהלל" – מלשון 'תהילה-תפילה.

העניין הוא, שהתפילה היא במקום הקורבנות, כדברי הגמרא (ברכות כו ע"ב): "תפילות כנגד תמידין תקנום".

הרי שאם בקורבנות נאמר "כל אשר בו מום לא יקרב" – כאשר יש מום בכהן או בקרבן הוא פסול למזבח – הרי גם בתפילה דרוש שנפש המתפלל תהיה שלימה ותמימה לה' בלי מום.

לשלימות זו מגיעים על ידי יראת שמים, כמבואר בזוהר (יתרו עט ע"א): "באתר דאית דחילתא – תמן תשתכח שלימתא" [= במקום שיש יראה – שם תימָצא שלימות] וכמו שכתוב: "כי אין מחסור ליראיו" (תהילים לד, י), היינו שלימות.

הסיבה היא, שהיראה גורמת לאדם להתבטל בפני הבורא שהשלימות היא רק אצלו, לכן היא מביאה את האדם לשלימות שמתבטאת בין השאר בתפילה כראוי.

(עפ"י ליקוטי מוהר"ן ח"א יד)

"מִקְרָא קֹדֶשׁ" (כג' ג')

המועדים הקדושים קוראים ומכריזים ומגלים שיש בורא ומנהיג לעולם!

שכן, בכל המועדים נעשו ניסים שהוכיחו קבל-עולם שה' יתברך שליט על כל הבריאה ומנהיג אותה כרצונו.

לכן מכונים המועדים 'מקראי קודש' כי הם קוראים את קריאת האמונה הקדושה בעולם.

(עפ"י ליקוטי מוהר"ן ח"ב ד)

"מה פעלתם? רוח!"

"הנה יקר גנוחי ונוה (שקורין קרעכץ)
מאיש ישראלי, כי הוא שלימות החסרונות"
(ליקוטי מוהר"ן, ח)

מי היה מאמין מה מסתתר תחת האנחה הפשוטה המתפרצת מלבו של יהודי, עד אותה 'שבת חנוכה' שנת תקס"ג, בה פתח רבינו ואמר: "הנה יקר גנוחי ונוה (שקורין קרעכץ) מאיש ישראלי", וגילה תורה שלימה ועמוקה על מעלתה וכוחה של אנחה, "דברים שלא שמעתן אוזן מעולם, אשר לא נשמע ולא נראה לגלות סודות נוראות הנצרכין להעולם מאד מאד בדברים כאלו אשר דרכי ה' נסתרו בהם מאד" (הקדמת ליקוטי מוהר"ן).

בתורה זו מתגלה לנו, שהנאנח על חסרון כלשהו, מושך "רוח חיים" מהצדיק, ובכך נשלם חסרונו.

אך שימו לב: יש אנחה ויש אנחה; יש אנחה קדושה ויש אנחה טמאה, אנחה זו האחרונה היא בת זוגה של ה"יגון" ("יגון ואנחה" הם ס"מ ולילית, כידוע בספרי הקבלה), אנחה שכל כולה יללה, ואחריתה תוגה.

ההבדל בין אנחה קדושה לבין אנחה שאינה קדושה הוא עצום; בעוד זו הקדושה יוצאת מלב מלא צער אך בד בבד מלא תקווה וגעגועים, הרי הטמאה פורצת מלב מלא עצבות וקוצר רוח.

* * *

גם כאשר החסרון נשלם, ניכר הבדל עצום בין הנאנחים=המתגעגעים לבין הנאנחים=המייללים. שניהם מושכים "רוח" כדי להשלים את חסרונותיהם, אבל אלו מושכים 'רוח חיים' ואלו – רוח סערה'. "ועל כן הרוח שלהם גדול ותקיף לפי שעה, כמו רוח סערה שהוא גדול בשעתו… אך שאין לו קיום כלל, ולסוף כלה ונאבד, ומסער גופיה ונשמתיה".

אין להם 'חיות', יש להם 'סערה'. ולכן הם נעים ונדים בין דיכאון וייאוש, לבין שמחה של התפרקות.

"כי זה דרך הרשעים וכל הרחוקים מן האמת, שכשנופל עליהם אבילות וצער ויסורין, אינם מנחמים את עצמם כלל ואין מקוים לצאת משם, כמו שנאמר 'לא יאמין שוב מני חושך', ונשארים שקועים בדאגה ומרה שחורה ואבילות עד שנפרדים על ידי זה מה' יתברך ומהתורה והצדיקי אמת לגמרי. ולפעמים להיפך, כשיש להם איזה טוב, אכילה ושתיה וכו', הם ממלאים פיהם שחוק ועושים כל ימיהם כחגים" (ליקוטי הלכות, ביצים ה, ב).

לעומתם המתאנחים המתגעגעים, מושפעים ברוח שכל כולה חיות ואריכות אפיים. לא הצלחה מסחררת ומסעירה, אלא נשימה רגועה המשלימה את החיסרון בצורה אמיתית, בצורה שאינה גורמת לאבד את הגעגועים הבלתי-פוסקים.

* * *

וביתר עומק:

המקורב לצדיק האמת, כשחסר לו דבר מסוים ברוחניות או בגשמיות, נותן לו הצדיק להבין שכל מטרת החיסרון היא אך ורק כדי לעורר אותו שירים עיניים למרום ויאנח לפניו. לכן אנחתו קדושה, אין בה שמץ של עצבות, רק כולה ביטוי של ציפייה ותקווה. וכאשר נשלם לו חסרונו, הרי הוא מתמלא בהודיה, הכנעה וגעגוע.

לא כן מי שהוא רחוק מהצדיק, כשהוא נתקל בחיסרון, תוקף אותו 'קוצר רוח', וכל רצונו הוא רק להשלים את החיסרון כאן ועכשיו. ולכן גם אם הוא נאנח על כך לפני ה', הרי שאנחתו כולה יללה, וכשהחיסרון נשלם, הוא מתענג הוא על ישועתו ופונה לו לדרכו…

* * *

אכן, רק אותו צדיק גדול, אשר היה כל כולו געגוע בלתי-פוסק, ומאידך שמח אין קץ – הוא זה שיכול לתת לנו במתנה אנחה קדושה, ולהשפיע לנו רוח חיים כדי להשלים את חסרוננו בשלמות.

וכך נענה רבינו הקדוש באותה 'שבת חנוכה' אחר אמירת התורה: "כשתסעו [הביתה] וישאלו אתכם: מה פעלתם? תאמרו: רוח! והאמת כן הוא, שפעלנו רוח חיים, שקיבלנו ממנו להשלים כל החסרונות!" (חיי מוהר"ן, ד).

התורה חייבת להינתן מחדש!

רעש והמולה נרגשת. השמועה אומרת שהמלך עובר למשכן חדש. אך זהותו של המקום מפליאה; המלך בחר לנטוש את עיר המלוכה הגדולה והמפוארת, ולהתגורר בכפר קטן ונידח, אצל כפרי פשוט הנחשב אהובו ומקורבו. הפמליא המלכותית מלווה את המלך בכל גינוני המלכות, ובכפר הקטן עוסק הכפרי בהכנת המקום למגורי המלך.

מה מסוגל כפרי פשוט להכין? מאומה כמעט. הוא משתדל להכין סעודה קטנה, ובעיקר מתרגש. בלילה האחרון אינו מסוגל לעצום עין מציפייה דרוכה, וכשהמלך מופיע במעון הצנוע, הוא מסתגר עם אהובו, ולתדהמת ההמון, הוא מגלה לו באופן אישי את צפונותיו הכמוסים ביותר, ומלמד אותו איך להנהיג את המקום הקטן והנידח הזה בנימוסי מלכות. הוא מספר לו שדווקא כאן הוא מעוניין לכונן את ממלכתו.

את יום זה, יום כינון המלכות בכפר, מצווה המלך לחגוג מדי שנה מחדש.

* * *

זכינו עד כה לספור את הימים, ואנו מצפים ליום השישי בסיוון, עבורו נברא העולם.

ביום זה יורד השי"ת לכאן, וקובע משכנו בתוכנו, במקום הרחוק והקטן כל כך לעומת גדלותם הבלתי נתפסת של דרי מעלה, מלאכים ושרפים. בשעה שירד השם על הר סיני, מלווה בפמליא של מעלה, הדהד בעולם פלא עצום; המלך הגדול והנורא מגלה את תורתו ואת צפונותיו וכל טובו לאנשים קטנים. הם, נקראים "בני בכורי ישראל", והם כל רצונו וחפצו.

איך מתכונן הבן האהוב אל היום הגדול?

אין בידינו הרבה יכולת להתכונן לכל הגדולות והנפלאות. אלא בזה שמיום שהתחלנו להבין מעט את עוצם החיבה שהשם יתברך מחבב אותנו, כשיצאנו ממצרים והובטחנו על קבלת התורה – מאז כל מחשבותינו ותשוקתנו, דבוקים ומתגעגעים ליום הזה. וזוהי ההכנה שלנו. הספירה, הציפייה. ואת העיסוק הזה אנחנו מעצימים עוד יותר בימים האחרונים לקראת היום הגדול.

ואם עלול מאן דהו לתהות ולהתפלא; איך יתכן שדווקא הוא הקטן והגשמי, יהיה חשוב ונצרך כל כך להגשמת רצון השם בעולם, ואיך יתכן שעליו ועבורו מתקיים רצון השם, הרי אנחנו מקדימים וקוראים קודם שבועות בפרשת במדבר, עד כמה גדולה חיבתו של כל בן יחיד אצל אבינו הגדול, שכל אחד מנוי וספור בסדר מופתי איש על מחנהו ודגלו.

איך מתכוננים

זוהי למעשה ההכנה החשובה ביותר. שתדע ותאמין ותראה איך באופן אישי, אתה מקבל מתנה מופלאה גם מבלי להיות ראוי לה. ואף אם אינך מסוגל ממש להבין איך יתכן שזכית לדבר עצום ונפלא כזה, הנך מתחזק לרוץ בלהיטות לקראת האוצר ולקבל אותו בשמחה עצומה, בלי שום קושיא ותמיהה. רק מתוך שמחת עליונים ותחתונים, העולזים יחד להשלים רצון השם המבקש לשכון בתוך כל אחד מישראל.

ולמעשה, עצם העובדה, שאנחנו כה נרגשים ונבהלים, עד שאיננו לגמרי בטוחים שיש בידינו כלים וכוח לקלוט ולהחזיק ברשותנו מתנה כל כך עצומה, ואנו בושים בקטנוניות שלנו, זוהי בעצם ההכנה העיקרית לקבלת התורה. כי בכל זאת אנו מתגברים להתכונן לקבל תורה, באמונה, רצון, ובטחון על חסדו וטובו, בוודאי נעמוד במשימה המופלאה; ובזכות כך אנחנו זוכים בכל שנה מחדש להארת פנים של "זקן מלא רחמים", המופיע עלינו ביום החמישים ברחמיו העצומים משער החמישים. וזהו יסוד קיום העולם ברצון השם תמיד.

המתנה הזו חייבת להינתן בכל שנה מחדש. ואפילו שלכאורה יש לנו תורה ומצוות זה מכבר, אין לוותר על קבלת המתנה, ועל חגיגת התחדשות מלכות השם בעולמנו באופן חדש לגמרי, גם השנה.

מדוע?

הנה, עצם קיום התורה הוא דבר הדורש מסירה מחודשת ותמידית. אם לא כן, לא נוכל לממש אותה. ונאבד את היכולת להחזיק בה. לימוד התורה דורש דעת ואמונה, הבנה וישוב הדעת. קיום המצות מחייב זהירות והתעוררות, וגם יכולת וזכות ורצון הנובע מאמונה זכה. וכל הדברים הללו יכולים להתקיים רק בזכות התחדשות תמידית של שפע מידות הרחמים, וזה נעשה בכל שנה בחג השבועות – בו נשפעים רחמי השם הבלתי נדלים, ואז אנו מקבלים את כל הכוחות הללו מחדש.

תשובה ניצחת

עולמנו מסובב בגשמיות וחושך. הגויים מקנטרים ומתריסים: על מה אתם מוסרים נפש – "מְנָן וּמָאן הוּא רְחִימָךְ", על איזה שכר ורווח הנכם חולמים? הלא תראו איך אתם שקועים בגלות וריחוק?! הם מוכנים להציע לנו כל הטובות שבעולם, אילו רק ניאות לקבל את הנטל החומרי שלהם. וזה מה שעובר על כל אדם הנוכח לראות את מצבו, איך הוא נוטה למנהגי ה'כפר', להיות עב ומגושם, טרם נכנע אל קדושת התורה, ומכל צד מקיפים אותו טרדות ומניעות. ובלבו שואל, איך יזכה בתוך סביבה שכזו לשמור על מתנה כה מעודנת ונפלאה? אכן, לשם כך כה נדרשת ההתחדשות בחג השבועות.

כי השי"ת נתן לנו מועדים לשמחה. זמנים מיועדים להופעת אור הפנים, המחדש את העולם ואת כוחות הנפש. כי בעת שנברא העולם, אדם הראשון וכל המציאות היו בדרגת שלימות מוחלטת.

אך עצת הנחש כיסתה את הכל בחושך וגשמיות. ובעת קבלת תורה פסקה מעלינו הזוהמה, ומצאנו עולם של השראת השכינה. חיים וקרבת השם. ההתגלות המטהרת הזו, מתחדשת בכל שנה בחג השבועות. ואז אנו מוצאים מחדש, עולם נפלא של התקרבות, נטול הפרעות וכבדות, ואפוף אור שמחה וחירות. עד ששום טענה ופיתוי חיצוני אינו מסוגל להעיב יותר על חיי יהדותנו.

כל שעלינו לעשות כעת הוא, לדעת שאנו נצרכים ורצויים מאוד. לקבל את החג בשמחה. ולהיות ערים מתוך געגועים וציפייה לקראת המתנה הנפלאה. ולהבין שניתנו בידינו המצוות שהם כלים פשוטים שיציבו אותנו חזקים כנגד כל פיתויי העולם. וכאן גם מצויים המפתחות לכל שפע הרחמים והעונג שבפנימיות התורה.

"אוי, הרחמנות עצומה ונוראה כל כך, העניות שם בבית משוועת, אין שם לחם לאכול, המחלות והיסורים של בני הבית איומים כל כך, אי אפשר לסבול את מצוקתם המזוויעה".

* * *

טבעם של ישראל לרחם על השרוי בצרה ובצוקה, ואכן כך נאה, זהו הרי מסימני ההיכר של איש הישראלי (ראה יבמות עט.) הדבקים באלוקיהם ומתדמים לו, כפי שנצטוינו "מה הוא רחום וחנון אף את תהא רחום וחנון" (ירושלמי פאה ג.), ואין כאומה זו המרבה צדקה חסד ורחמים לכל מך ולכל נצרך, אשרי להם.

ואדרבה, דוקא משום כך, ראוי שנתעורר לרחם ביתר שאת, כי 'אין מזרזין אלא למזורזין'. אם בהעדר פת לחם ראוי לרחם, ובחוסר לבוש וכסות חובה לחוס, על אף שסוף סוף אין המחסור וההעדר כי אם בחיי שעה, כמה וכמה עלינו להתעורר לרחם ולחוס ולהרגיש בצער הזולת בשעה שהוא סובל את צרת הצרות שנפשו נזופה ורחוקה מאביה שבשמים, אשר הצער והמחסור הוא צער עולם והצרה והיסורים עדי עד חלילה, ואין כל דמיון כלל בין צרה צרורה שכזו לצרה הגרועה ביותר בגשמיות.

וכך מלמדנו רבינו הקדוש: "עיקר הרחמנות הוא, כשישראל עם קדוש נופלים ח"ו בעוונות ר"ל, כי זהו הרחמנות הגדול מכל מיני רחמנות, כי כל היסורים הקשים שבעולם אינם נחשבים כלל כנגד המשאוי הכבד של עוונות ח"ו, וזהו עיקר הרחמנות, לרחם על ישראל עם קדוש, להוציאם מהמשאוי הכבד של עוונות" (ליקוטי מוהר"ן תניינא, ז).

ורבי נתן זועק בתפילתו (ח"ב ח'): "אין צרה בעולם כצרת הנפש הנזופה הרחוקה מאביה שבשמים, אשר עוצם הצרה הזאת אי אפשר להעריך ולבאר ולספר לא בפה ולא בכתב ולא במחשבה ולא ברמיזה, כי צרת הנפש עולה על כל הצרות והיסורים שבעולם".

רחמן אמיתי צריך אם כן להתעורר ולזעוק ולהרעיש עולם ומלואו כאשר הוא יודע בחברו וידידו שנופל בעוונות ח"ו, פי כמה יותר ויותר מאשר כשנודע לו שהלה צם זה כמה ימים מחוסר מזון או כאשר הוא מתייסר קשות ביסורי הגוף, כי על כן צרת הנפש היא צרה עמוקה ועצומה יותר לאין ערוך ולאין שיעור.

* * *

ההצלה והרפואה לכל תחלואי הנפש הוא הדעת דקדושה, כאשר האדם זוכה לתיקון הדעת ויודע בידיעה ברורה כי ה' הוא האלוקים השליט בכל, כי אז סרה ממנו רוח השטות שהיא הגורמת לכל העוונות וכמו שאמרו חז"ל (סוטה ג.) "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות", ועל כך מסרו נפשם צדיקי הדורות, להנחיל ולהאיר את הדעת והאמונה הקדושה הזאת בלבות בני אדם, מרוב עוצם רחמנותם המופלגת ומסירות נפשם עבור כל אחד מישראל.

הם ידעו היטב שמי שנכנסה בו רוח שטות ואין בו את הדעת המכריחה את היראה מפני אדון כל  "אינו מן הישוב ואינו מכונה בשם אדם כלל, כי עיקר האדם הוא הדעת רק הוא בחינת חיה בדמות אדם" (לקו"מ שם). נתאר לעצמנו את הטרגדיה הנוראה כאשר ידיד ומכר הפך ח"ו לפתע לחסר דעה הרועה עם חיות יער, מה נוראה ואיומה היא המכה ומה עמוק הוא השבר לכל סובביו. וכך הביטו וחסו צדיקי אמת על מי שלא עלינו נחסר מדעתו מלהכיר באמיתת האמונה והדעת דקדושה, ועל כן מסרו נפשם להנחלת דעת זה "כי מהיכן באים לעוונות ח"ו רק על ידי שאין לו דעת, וזהו הרחמנות הגדול מן הכל, שצריכין לרחם עליו להכניס בו דעת".

וברוב רחמנותם וטובם, אין מסתפקים הצדיקים במה שפועלים זאת בחייהם, אלא משתדלים להשאיר אחריהם ברכה בנים ותלמידים בני דעה שיידעו את ה'. הם לא רוצים להיות רק למעלה וליהנות מזיו השכינה אלא רוצים להמשיך ולהיטיב ולהשפיע רחמנות בעולם ע"י ידיעת הדעת האמיתי המציל מתכלית הרע (ראה לקו"מ שם).

כאשר אב עומד לעזוב את העולם, הוא מבקש להנחיל לבניו את הטוב שזיכהו ה' בעולם הזה ולהוריש להם את ברכת ידיו, נכסיו וקניניו ורכושו אשר רכש בחיים חיותו. אבל הצדיק הרחמן מבקש להנחיל להם את הברכה האמיתית ואת ההצלה וההצלחה הנצחית והמופלאה לדעת את ה'. רק זוהי רחמנות אמיתית; לדאוג לכך שהבנים אכן יידעו את ה', ושאמונתם ויראתם תהא איתנה ומבוססת כראוי. רק זה הוא האב המסור באמת לטובת בניו.

רבי נתן מבאר את הנלמד בפרשתנו על יעקב בחיר האבות שברך את בניו קודם הסתלקותו לחיי עולם, וכל כוונת הברכות היתה להשפיע את הדעת הקדוש הזה, שמלבד היותו עצם הברכה והטובה, הוא גם הגורם לכל הברכות והשפע הגשמי גם כן.

וכה הם דבריו הנפלאים: "כל הברכות שברך יעקב את בניו, הכל היה בחינת המשכת הדעת הקדוש להכיר ולידע את הבורא יתברך שמו. ועל כן קיבץ את בניו קודם מותו כדי לצוות להם להמשיך ולהאיר בהם הדעת הקדוש הזה, להודיעם כי ה' הוא האלקים והאמונה הקדושה, שזה עיקר כלל הברכות שבעולם. כי כל הטובות והברכות וכל ההשפעות שבעולם בגשמיות ורוחניות כולם נמשכים מהדעת" (ליקוטי הלכות, שותפים בקרקע ה, ז). ומעשי אבות צריכים להיות סימן עבורנו, לדאוג תמיד להנחיל את הדעת האמיתי לבנינו ולתלמידנו כי זה עיקר הברכה.

* * *

השבוע מתחילים ימי השובבי"ם הקדושים, ימי תיקון הדעת שהוא תיקון פגמי הקדושה. הבה נעורר בקרבנו רחמנות אמיתית, לעורר לבבות בנינו וחברנו ליראה את השם, נדבר עמם מהאמונה הפשוטה ומחובת האדם בעולמו, כי רחמנות זו היא מעיקרי תיקון הקדושה, וכפי שרבינו הקדוש גילה לנו: "לדבר עם חברו במוסר ויראת שמים ולעוררו לתשובה הוא תיקון פגמי הקדושה" (ליקוטי עצות, ברית ט). "כי בודאי הוא תיקון לפגם הקדושה כשמתגבר ומשתדל לדבר על לב בני אדם להחזירם לה' יתברך" (ליקוטי הלכות, חובל בחברו ג, כא).

הבה נרחם על זולתנו גם ברחמנות העצומה והנצחית, לרחם על הנפש שלא תאבד, וכבר הובטחנו (שבת קנא:): "כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים".

מעשה במלך אחד, שהיתה שפחה אחת בביתו … והגיע זמן לדתה של המלכה, וגם השפחה הנ"ל הגיע זמן לדתה באותו העת. והלכה המילדת והחליפה הולדות … וזה הבן מלך האמתי, שנקרא בן השפחה, היה טבעו נמשך לנמוס המלכות, אך שהיה נתגדל בבית העבד… [ולאחר שנאלץ בן המלך האמיתי לברוח,] לקח את עצמו אל השתיה, ורצה לבלות בזה את ימיו … ונסע על היריד … ופגע בו סוחר אחד, ואמר לו: רצונך להשתכר באיזה עבדות? השיב לו הן. אמר לו: אני צריך להוליך בהמות, תשכיר עצמך אצלי? והוא לא היה לו פנאי לישב את עצמו בזה, מחמת החלום הנ"ל. וענה ואמר תכף הן! … והוא היה מתפחד מאד מאד מן הסוחר, מחמת שראהו באכזריות גדול כנגדו, והיה מתירא פן יכה אותו הכאה אחת במקלו וימות תכף … אחר כך היו הולכים אצל יער עב מאד, והלכו ותעו שתי בהמות מהבהמות של זה הבן … והוא היה הולך ורודף אחרי הבהמות, והם בורחים … ונתישב: בין כך ובין כך אמות. כי אם אשוב בלי הבהמות אמות על ידי הסוחר … וכן היה הולך אחריהם והם בורחים, הולך אחריהם והם בורחים … ושוב נעשה לילה … בתוך כך פגע באדם אחד … [ש]אמר לו: מה אתה עושה כאן? השיב לו שהוא רודף אחר הבהמות כנ"ל. אמר לו האדם הנ"ל: חדל לך לרדף אחרי העוונות! כי אין זה בהמות כלל, רק העוונות שלך הם מוליכים אותך כך. די לך. "

ישראל, בני מלכים, בניו האהובים של בורא עולם, נחשבים בעולם השקר לבני שפחה. האדם היהודי, למרות נשמתו הגבוהה שנלקחה הישר מתחת לכסא הכבוד, אף הוא טועה בטעות זו, וחושב כי כשאר בני העולם – אף הוא, וכי עליו לעשות את אותם "מעשי עבדות" ככל הגוים, לרדוף אחר הבלי העולם הזה, ולרדוף ולרדוף… ולא זו בלבד, אלא הוא אף שרוי בפחד, מתוך מחשבה שאם לא ירדוף אחר הממון ושאר התאוות כהמון העם ימות כביכול; כמדומה הוא איזה סוחר אכזרי עומד על גבו, מושל בו ומאלצו לרדוף אחר הבהמות…

* * *

מעשה זה שסיפר רבינו, המכונה "מעשה מבן מלך ובן שפחה שהתחלפו, (סיפורי מעשיות מעשה יא), רומז וודאי על עניינים גבוהים ועל סודות עליונים מאוד, אולם יש בו בחלקו הזה של הסיפור, בו מתאר רבינו את המרדף שמנהל בן המלך האמיתי אחרי הבהמות, יש בו בתיאור זה כדי לתת לנו דוגמה מוחשית יוצאת מן הכלל על מצבנו אנו, על מצבו של היהודי, המכונה בפי רבינו "איש הישראלי", שעדיו לגדולות, למלכות ממש, והוא "איש רך", אצילי ובעל מידות מלכותיות מטבע נשמתו חדבקה במקור מחצבתה, ובכל זאת הוא עוסק בהבלי העולם הזה ורודף אחריהם להשיגם אף כי אינו משיגם כלל ועיקר.

הדגש ששם רבינו במעשה על הפחד שרוחש בן המלך מפני הסוחר, עד כי "היה נדמה לו מחמת פחד שהיה לו מן הסוחר שימית אותו כשישוב בלי הבהמות", ובעיקר הסוף, כאשר מתברר כי הבהמות לא היו אלא דמיון מוחלט, באים להמחיש לנו את הנעשה עמנו אנו, בני מלכים, ברדיפתנו אחר ההבל והתוהו.

פעמים רבות היה רבינו משוחח עם אנשיו על אפסות העולם הזה, וממחיש להם במשלים עזי הבעה את האשליה שבו ועד כמה חסרת תכלית היא הרדיפה שרודפים בני האדם אחר תאוות העולם שאינן אלא הבל ורעות רוח. פעם, כאשר שוחח על כך, המשיל להם משל על כך: "היצר הרע", אמר להם, "דומה כמו מי שהולך בין בני אדם וידו סגורה, ואין איש יודע מה בתוכה, והוא מרמה בני אדם ושואל כל אחד מהם "מה אני אוחז?" ולכל אחד נדמה  כאילו הוא מחזיק בידו את הדבר אותו הוא רוצה, ולכן כולם רצים אחריו, משום שכל אחד חושב שהיצר מחזיק בידו את הדבר אותו הוא כל כך מנסה להשיג, אולם אז הוא פותח את ידו, ומתברר שאין בה כלום…"

אכן, זה בדיוק מצבנו. רודפים אחר כלום.

במחשבה ראשונה, קשה להבין את זה. "כלום? רווח כספי גדול הוא כלום? תאוות אחרות הן כלום?"

אולם משנעמיק לחשוב, וננסה לעיין במאמר חז"ל "אין אדם מת וחצי תאוותו בידו", נבין שאכן כך הוא. כל אדם, כאשר הוא מתאווה למשהו, הוא מתאווה לו בעיקר כל עוד הוא לא השיג אותו. ברגע שבו הוא כבר השיג את הדבר אליו התאווה, הוא בדרך כלל מתרגל, ואז הוא מתאווה למשהו אחר, או למשהו גדול יותר.

כך הדבר בענייני כספים: כאשר אדם שהתאווה להיות מליונר מצליח להיות מליונר, הוא אינו מסתפק בכך לעולם. כעת הוא מציב לו מטרה חדשה, להיות מולטי מליונר, וכן הלאה. והדבר נכון גם לגבי תאוות אחרות, שליטה, עמדות כח, ושאר התאוות.

ממילא, מתברר כי אכן, אי אפשר "להשיג" תאווה, משום שהתוצאה היחידה תהיה תאווה חדשה, גדולה יותר, רחוקה יותר, וקשה להשגה עוד יותר.

אולם בפועל אין האדם שם ליבו לכך. בדרך כלל הוא ממשיך ברדיפתו אחר מאווייו הגשמיים, אחרי תאוותיו, אחרי ה"בהמות" הדמיוניות, אחרי העוונות…

"לפעמים", כותב רבי נתן בליקוטי עצות, "האדם רודף מאוד אחר פרנסתו או אחר שאר דברים שנדמה לו שהוא מוכרח מאוד לרדוף אחריהם, והוא רודף אחריהם כל ימיו ואינו יכול להשיג אותם, ומחמת זה הוא מלא כעס ומכאובים תמיד. ובאמת, אם היה משים אל ליבו, היה רואה בעצמו שהוא רודף רק אחרי העוונות שלו, כי העוונות שלו הם מתעים אותו ומוליכים אותו מענין לענין ומסיבה לסיבה, עד שהוא רודף אחרי ההבל ממש כל ימיו ולא יתנהו השב רוחו. ובאמת, אולי כבר קיבל ענשו על העוונות שלו די והותר, וכבר הגיע זמן תיקונו ומנוחתו?" – – –

אפשר לסכם את כל מאמרינו בשיחתו הנפלאה והממצה של רבי נתן, שפעם, בסיומה של שיחה ארוכה על תכלית האדם בעולמו (בבית החסיד ר' יוס'ל בעיירה הייסין), אמר: העולם הזה הוא 'לא' ואי אפשר להשיגו; תורה ועבודת ה' הם 'כן' ואפשר להשיגם. ["די וועלט איז נישט און מען קען זי נישט באקומען; תורה ועבודה איז יא או מען קען דאס יא באקומען"]…

סוכות – תיקון האכילה

המלאכים, תפקידם לקבל את השפע האלוקי ולהעביר אותו לכל הנבראים, כמו שאמרו חז"ל: "אין לך כל עשב שאין לו מלאך שמכה אותו ואומר לו גדל" (ב"ר י). כך שכל הבריאה מחוברת לקב"ה – מקור השפע.

אבל אם חלילה חושבים ש"כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" (דברים ח, יז), מחלישים את כוחם של המלאכים ומנתקים את הבריאה, כולל הצמחים והמאכלים שבה, מהשי"ת, והמאכלים הללו מזיקים לעבודת ה' ומביאים חשק לתאוות העולם הזה.

חג הסוכות מכונה בתורה "חג האסיף" (שמות כג, טז) שהוא זמן אסיפת התבואה, ובו אנחנו שמחים מודים ומשבחים לקב"ה על היבול שהשפיע לנו ומכירים בכך שהכל ממנו. זו הסיבה שבחג הסוכות מתחזק כוחם של המלאכים ומתהדק הקשר בין הבריאה הגשמית לבורא, והאכילה איננה מרחקת אותנו מהשי"ת אלא אדרבה – מביאה אותנו להודות לו ולשמוח בו.

ענין זה מרומז בכך שסוכ"ה (91) בגימטריא מלא"ך (91), ובגימטריה מאכ"ל, כי בחג הסוכות אנחנו מחזקים את המלאכים ומתקנים את המאכלים.

(עפ"י ליקוטי מוהר"ן ח"ב, ה)

לחפש את השם במקום הנכון

"משל למלך שהיתה לו בת יחידה. בא אחד מן המלכים ונטָּלָּה. ביקש לילך לו לארצו וליטול לאשתו. אמר לו: בתי שנתתי לך יחידית היא, לפרוש ממנה איני יכול, לומר לך: אל תִטלָּה, איני יכול, לפי שהיא אשתך. אלא זו טובה עשה לי, שכל מקום שאתה הולך, קיטון אחד עשה לי, שאדור אצלכם, שאיני יכול להניח את בתי.

כך אמר הקב"ה לישראל: נתתי לכם את התורה, לפרוש הימנה איני יכול, לומר לכם אל תטלוה איני יכול. אלא, בכל מקום שאתם הולכים, בית אחד עשו לי שאדור בתוכו, שנאמר: "ועשו לי מקדש" (מדרש).

* * *

על כל אדם חולפים עיתים שונים. יש זמנים יפים וטובים, הנפש קרואה אז להיות עם המלך; אדם רואה הצלחה והתעלות בתורה ותפילה, זוהי מציאות של השראת השכינה המרוממת את הנפש לחיות ושמחה גדולה. לעומת זאת קיים מצב של התרחקות מהמלך. הנפש מוצאת את עצמה כביכול לבדה, כל דבר קשה וכבד, שוב ושוב נשמט מהידיים חבל ההצלחה. בזמנים שכאלה עלול להיות נדמה לאדם כאילו אין בסביבתו השראה של קדושה.

זוהי מלחמתו של עמלק. הוא מסתער על הנפש בזמנים של חולשה ופיזור. דווקא מחוץ לגבולות הארמון רחוק מהמלך, הוא מופיע, משליך חיצים של ייאוש וחוסר אונים, ומציג את החסר והבלתי שלם, ובעיקר מעורר שוב ושוב את השאלה המסוכנת "היש השם בקרבנו אם אין", ספקות, אבוי!

עמלק מבקש דבר אחד, להפריע להשראת השכינה והטהרה בעולם. מאידך, רק ההשראה הזו היא שתסייע לנו לנצח אותו ולכונן מלכות שמים בעולם ובנפש. אנחנו זקוקים איפה למצוא את הדרך להשרות על עצמינו ועל סביבתנו קדושה וקרבת השם גם בעיצומה של מלחמת עמלק. היש סיכוי?

קיטון אחד

בצאת ישראל ממצרים שודדו מוסדות הטבע. בקריעת ים סוף ולאחר מכן במעמד הר סיני עלינו למעלות רמות וגבוהות, זכינו לשלמות וחירות מיצר הרע. אפילו העולם החומרי נתמלא במציאות השם, האלוקות התגלתה לעין כל, והאמונה נעשתה נחלת הכלל. למגינת הלב מיד לאחר הזכייה הזו מעדנו בחטא העגל, ובבת אחת כבו המאורות, נשלל הנזר והוסתרה ההתגלות. אז, ברחמיו המרובים ציווה אותנו השם יתברך "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".

המשכן עליו נאמר "ושכנתי בתוכם" הינו מכון למציאות השראת השכינה גם בזמנים של העדר שלימות שלם. כלומר, אם קודם החטא האיר העולם בכבודו יתברך בכל מקום, גם בחוץ, הרי שאחרי החטא, השראת השכינה עודנה מצויה, אך לא כמו קודם לכן – בכל מקום, אלא רק בתוככי המשכן, בבחינת 'קיטון אחד'. המשכן מבשר שגם בזמן שהחיסרון שולט, יש דרך למצוא השראת שכינה, חיות, שמחה והצלחה. אך לשם כך יש לבנות בית, דהיינו לבקש את ההשראה במקום הנכון. אם נתעקש לחפש את מציאות השם כמו קודם החטא, לא נמצא. כעת יש הנהגה אחרת, לעשות קיטון, שם קבע השי"ת את משכנו ושם יש לבקש את הקרבה למלך. איה איפה הוא אותו 'קיטון'?

המשכן הוקם על ידי משה רבנו מכל התרומות שהתנדבו בני ישראל, והמשכן הזה אודותיו הובטח לנו "ושכנתי בתוכם" – בתוכם ממש, מצוי גם היום בכל אחד ואחד. בתורה 'אזמרה' (לקו"מ סי' רפ"ב) מלמד רבי נחמן איך והיכן נבנה משכן שכזה: לבנות משכן משמעו לכונן בעולם ובנפש מציאות שתעניק לנו כוח להיחלץ מכל סוגי התגברות המדמה והשכחה ומכלל מצבי הייאוש ותחושות הריחוק. המשכן אשר בנפש פנימה, הוא הבל שאין בו חטא, והוא מחדש ומעורר בנו את ההכרה בזהותנו האמיתית, הנעלית והחשובה. בתוככי המשכן מסוגלת הנפש למצוא את המלך בקיטון שהבטיח להימצא שם, גם לאחר הנפילות ודמיונות של ריחוק, ולשוב ולעלות לעבודת הבורא מתוך שיר, זמר וניגון.

משכן מנקודות טובות

המשכן המופלא הזה נבנה בעזרת תרומות, וכהיום, תרומת המשכן היא עבודת ליקוט נקודות טובות, מאת עצמנו ומתוך זולתנו. מבקשים מאיתנו להתבונן ולחפש את מה שיש לנו, לא את מה שאין או היה, גם לא מה שהיינו מצפים שיהיה. רק דווקא את הטוב הקיים אך הנעלם בדרך כלל בזילות וזלזול. יהודי מצווה למצוא בעצמו נקודה של שלימות גם בתוך איי חרבות של חסרונות וכישלונות. בכל אחד מאיתנו יש נקודות שכאלה בשפע! פרשת 'תרומה' אומרת שבורא עולם מעוניין ומשתוקק לשכון בתוכנו כפי שאנו, רק בקשה אחת הוא מבקש, "עשו לי קיטון אחד", "ועשו לי מקדש" – התקינו עבורי קיטו"ן מהדברים הקטני"ם, מנקודות טובות. משום שהיום, במציאות כפי שהיא, אין דרך להשיג השראת שכינה בשלמות, רק בתוך קיטון אחד, בניין של נקודות והתחלות טובות.

זהו גם הנשק החזק ביותר כנגד עמלק. משום שלקראת המלחמה ב'ראשית גויים' אנחנו מוכרחים להצטייד בידיעה ברורה שאכן כן "יש השם בקרבינו", הטלת ספק בידיעה הזו היא חטא. הינך מוכרח לדעת שאתה טוב אף קודם השלמות, השכינה שרויה עליך ועל כל היהודים הטובים המצויים עימך בבית הכנסת, השי"ת מתענג ומתפאר בך ובכל טוב של ישראל. ככל שתיקח את הידיעה הזו, תטפח אותה ותרחיב את גבולותיה, כך תתפשט בך השמחה ויתנגן הניגון עד שתתרבה ותתעצם השראת הקדושה בבחינת "הבל פה שאין בו חטא".

'אזמרה' חשובה וחיונית לכל עת, בפרט בחודש אדר בו מרבים בשמחה כדי להכניע את עמלק ולהשלים את הכסא וכבוד השם.

סביב עם ישראל – מוקף בענני הסתרה, מסתובב המן עמלק, בולש ומחפש נקודות תורפה; מחפש אחר נחשלים, לזנב בהם; מחפש אחר "חסרי הכח מחמת חטאם"; "מִּתְגַּבֵּר, ח"ו, לְהַפִּיל אֶת הַחֲלוּשֵׁי כֹּחַ שֶׁבְּיִשְֹרָאֵל כְּאִלּוּ אֵין לָהֶם תִּקְוָה עוֹד ח"ו, בִּבְחִינַת (דברים כ"ח) וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים וְכוּ' וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְכוּ' שֶׁרוֹצֶה לְזַנֵּב אֶת הַנֶּחֱשָׁלִים, דְּהַיְנוּ חֲלוּשֵׁי כֹּחַ לְהַפִּילָם לְמַטָּה ח"ו, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת וַיְזַנֵּב בְּךָ (השכמת הבוקר, א י"ב).

וחרבו שלופה בידו, נטויה: "עִקַּר זֻהֲמַת הַנָּחָשׁ הוּא בִּלְבּוּל הַמְדַמֶּה שֶׁמִּשָּׁם כָּל הָעֲבוֹדָה זָרָה וְהַכְּפִירוֹת שֶׁהוּא בְּחִינַת הָמָן עֲמָלֵק שֶׁהָיָה כּוֹפֵר גָּדוֹל וְעָשָה עַצְמוֹ עֲבוֹדָה זָרָה".

*

את מלחמתו עורך המן-עמלק בשתי חזיתות. באחת מהן – מבקש המן להשליט בלבול, כפירות, אפיקורסות; בשניה – להדגיש כל פגם, להחליש כל רצון ולבטל כל תקוה.

"אה!", הוא יטען בזלזול מתנשא, "מה לך מבקש, וכבר נהנית מסעודתו של אותו רשע; מה לך מתחנן, וכבר רחקת, עוית, נפלת. מה לך מעיז לשאת פניך?!", כי זו מהותו: "כִּי הוּא אוֹרֵב עַל הָאֲבֵדוֹת תָּמִיד לְתָפְסָם חַס וְשָׁלוֹם".

ועל פי הגיונו – הוא צדק. "כִּי אָז בִּימֵי הָמָן הִתְגַּבְּרָה הַסִּטְרָא אָחֳרָא זֻהֲמַת עֲמָלֵק כָּל כָּךְ עַד שֶׁהֶחֱטִיאוּ אֶת יִשְרָאֵל בְּכָל הַחֲטָאִים שֶׁחִשְּׁבוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה. עַד שֶׁעַל יְדֵי זֶה בָּאָה עֲלֵיהֶם הַצָּרָה וְהַסַּכָּנָה" (הלכות ברכת הריח הלכה ד, כ"ב) – "באותה שעה אמר הקב״ה למה לי אומה זו שבשבילה רבו אנחותי בכל יום, אשביתם מן העולם. אמר לו הקב״ה לך והביא לי מגילה ואכתוב עליה כליה".

חטאו ופשעו ישראל: "מפני שהלכו ישראל לסעודת אחשורוש נגזר עליהם לאבדם". הגזירה נחתמה.

*

אל מול המן עמלק, עומד הצדיק, מרדכי. אל מול הגיונו החותך של המקטרג; אל מול מגילת הגזירה החתומה בטיט; עומד סוד גדול, נשק סודי. תקף בכל חזית, מנצח כל קרב, הופך חלושים לגיבורי כח ונחשלים לאנשי חיל:

עִקַּר הַנֵּס שֶׁל פּוּרִים עַל־יְדֵי מָרְדְּכַי – עַל־יְדֵי רִבּוּי הַצְּעָקוֹת וּזְעָקוֹת שֶׁצָּעַק לְהַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ, וְהִכְנִיס גַּם בְּיִשְׂרָאֵל לִזְעֹק וְלִצְעֹק הַרְבֵּה לְהַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ, כִּי אֵין שׁוּם עֵצָה נֶגְדָּם כִּי אִם עַל־יְדֵי־זֶה, כִּי אֵין כֹּחֵנוּ אֶלָּא בַּפֶּה (הלכות פורים ו, ו).

"כִּי זֶה הוּא הָעִקָּר בְּעֵת שֶׁהָאָדָם חַס וְשָׁלוֹם נוֹפֵל בְּאֵיזֶה יְרִידָה יִהְיֶה אֵיךְ שֶׁיִּהְיֶה אֲפִלּוּ אִם נִכְשַׁל חַס וְשָׁלוֹם אָז מְאֹד אַף עַל פִּי כֵן אָסוּר לוֹ לְיַאֵשׁ עַצְמוֹ מִן הָרַחֲמִים וּכְמוֹ שֶׁעָשָֹה מָרְדְּכַי אָז וְכָל יִשְֹרָאֵל עִמּוֹ, וַיֵּצֵא בְּתוֹךְ הָעִיר וַיִּזְעַק זְעָקָה גְּדוֹלָה וּמָרָה וְכוּ' וְכֵן כָּל יִשְֹרָאֵל בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ מַגִּיעַ וְכוּ' וַה' יִתְבָּרַךְ שָׁמַע לְקוֹל זַעֲקָתָם וְצַעֲקָתָם עַל יְדֵי מָרְדְּכַי וְאָז נִתְהַפֵּךְ הַיְּרִידָה לַעֲלִיָּה גְּדוֹלָה וְנַעֲשָֹה מִזֶּה פּוּרִים." (הלכות תחומין ד, ט)

*

חוט מקשר בין פורים ופסח. ליתר דיוק – קול זעקה.

בשיאה של גלות מצרים, בעודם בשער המ"ט משערי טומאה, על סיפו של שאול תחתיות ושל אובדן מוחלט, כאשר " בעיני הש"י היו רעים וחטאים ובלתי ראוים להגאל", וכאשר "כְּבָר הָיָה מֹשֶׁה רַבֵּנוּ בָּעוֹלָם, וּפָעַל וְעָשָה עַל יְדֵי כֹּחַ עֲבוֹדָתוֹ", הקים ישראל זעקה, צעקה, אנחה וגניחה.

ומעומק השאול – שאול הגלות, שאול הטומאה – וגם אם לא היו ראוים כל עיקר, עלתה שוועתם אל האלקים – "וישמע אלקים" – ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה.

וְעַל כֵּן גַּם עִקַּר יְצִיאַת מִצְרַיִם הָיָה עַל יְדֵי רִבּוּי הַצְּעָקוֹת וְהַזְּעָקוֹת שֶׁצָּעֲקוּ בְּנֵי יִשְרָאֵל אֶל ה'. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹקֵינוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְכוּ'. וּכְתִיב, וַיֵּאָנְחוּ בְּנֵי יִשְרָאֵל וְכוּ' וַיִּזְעֲקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹקִים וְכוּ' (הלכות ערלה ד)

*

ובין פורים לפסח נמצאנו למדים לימוד גדול:

בכל מצב שהוא, בעליה ובירידה, בשאול תחתיות ובפסגת ההר; כאשר החרב החדה מונחת על צווארו של אדם, והוא… הוא נמצא בשאול תחתיות, אינו ראוי שישמע קולו, אינו ראוי לגאולה, ומה לו פה ומי לו פה מעז פניו כל עיקר – הנה, הנה זו טענתו של המן-עמלק; והנה, הנה זו תשובתו של מרדכי: צא לרחובה של עיר, זעק זעקה גדולה; והנה, זו תשובתו של משה: "ונצעק", "ויאנחו", "ויזעקו"; וזו היא העצה היחידה, הנשק הנוצח כל זירה.

"וְעַל כֵּן בֶּאֱמֶת אֲפִלּוּ הַקְּטַנִּים בְּמַעֲלָה מְאד וַאֲפִלּוּ אִם נָפְלוּ לְרִשְׁעוּת גָּמוּר חַס וְשָׁלוֹם, אַף עַל פִּי כֵן כָּל זְמַן שֶׁהַנְּשָׁמָה בְּקִרְבָּם כָּל זְמַן שֶׁיְּכוֹלִים לָזוּז עוֹד בְּאֵיבָר אֶחָד, צְרִיכִין לְהַאֲרִיךְ אַפָּם וְרוּחָם וּלְצַפּוֹת לִישׁוּעָה תָּמִיד וּלְהִתְגַּבֵּר לְהַתְחִיל בְּכָל פַּעַם מֵחָדָשׁ בְּכָל מַה שֶּׁיְּכוֹלִין יִהְיֶה אֵיךְ שֶׁיִּהְיֶה, כִּי אֵין שׁוּם תְּנוּעָה דִּקְדֻשָּׁה וְלא שׁוּם אֲנָחָה וּצְעָקָה וְכִסּוּפִין דִּקְדֻשָּׁה וְכוּ נֶאֱבָד", "כִּי יֵשׁ חֶסֶד כָּזֶה אֶצְלוֹ יִתְבָּרַךְ שֶׁגַּם מִשָּׁם יְכוֹלִין לַעֲלוֹת וְכָל צְעָקָה וּצְעָקָה שֶׁצּוֹעֵק אֲפִלּוּ בִּשְׁאוֹל תַּחְתִּיּוֹת אֵינוֹ נֶאֱבָד לְעוֹלָם יִהְיֶה אֵיךְ שֶׁיִּהְיֶה אַחַר כָּךְ."

יסוד התפילה – יראת ה'

ככל שמתחזקים ביראת שמים, כך התפילה שלימה יותר ומקובלת יותר. שהרי התפילה היא במקום קרבן, כמו שאמרו חכמינו: תפילות כנגד תמידין תקנום" (ברכות כו ע"ב), ואילו על המקריב קרבן נאמר: "כל אשר בו מום לא יקרב" (ויקרא, כא) כלומר, שכהן בעל מום פסול מלהקריב קרבנות.

כך גם המתפלל צריך לסלק את המומים והפגמים מעצמו, כדי שהגוף לא יתנגד ולא יילחם בנשמה, אלא ייכנע אליה ויהיה משועבד לה, או אז התפילה תהיה שלמה בכל הגוף ובכל הנפש.

החטאים, כמובן, הם אלה שגורמים למומים הללו ולסכסוך הזה שבין הנפש והגוף, כפי שאמר דוד המלך: "אין שלום בעצמי מפני חטאתי" (תהלים, לח). אולם, כשמתחזקים ביראת שמים ניתן לתקן את המומים, באשר הירא את ה' מכניע את גופו שמשתעבד לרצונה של הנשמה בלבד, כמבואר בזוהר: "באתרא דאית דחילא – תמן תשכח שלימתא" [= במקום שיש יראה – שם תמָצֵא השלימות], כמו שנאמר: "כי אין מחסור ליראיו" (תהלים, לד. זוהר יתרו, עט ע"א).

הרי שככל שנתחזק ונתגבר במידת היראה, תהיה תפילתנו מקובלת ומרוצה יותר, כפי שאמר שלמה המלך: "אשה יראת ה' היא תתהלל". לאמור, יראת ה' היא המביאה לידי תהילה זו תפילה.

(ליקו"מ ח"א, יד)

בימי החגים נשפע שפע של יראת שמים, כי בכל אחד מהם נעשו לנו נסים נוראים, בפסח יציאת מצרים, בשבועת קבלת התורה בסוכות ענני הכבוד שכל אחד מהם כולל בתוכו נסים אותות ומופתים, שמוכיחים קבל העולם כולו שיש בורא ומנהיג לעולם שמושל בכל כרצונו, כך שכל מועד טומן בחובו את הסגולה הזו להכריז שיש בורא לעולם ורק ממנו יש להתיירא ואותו לעבוד, לכן המועדים מכונים מקראי קודש (ויקרא כג) כי כולם קדושים ומכריזים את "הקודש" דהיינו שהעולם איננו חולין ואקראי אלא "קדוש" שמכוון ומונהג כולו כרצונו של הקדוש ברוך ולכבודו יתברך וזו השמחה הגדולה שנצטווינו בחגים כי כשיודעים ומכירים שהכל ממנו יתברך אין שום צער ואין שמחה גדולה מזו.

(ליקו"מ ח"ב ד)

"וגם חיזק אותנו מאד, שלא יפול האדם בדעתו כלל כשרואה לפעמים שנעשה לבו מטומטם מחמת גודל הדחקות והיסורים העוברים עליו בגשמיות וברוחניות, או מחמת טרדתו במשא ומתן, ואינו יכול לדבר את אשר עם לבבו, כי יקר מאד בעיני השם יתברך כל דבור ודבור, שזוכה האדם לדבר לפניו יתברך מתוך עוצם דוחקו ועניותו בגשמיות ורוחניות. ואמר: אפילו כשאין האדם זוכה לדבר לפניו יתברך רק דבור אחד, ואפילו רק "רבונו של עולם" בלבד, גם זה יקר מאד אצלו יתברך. ולמד דעת אותנו, אשר בעת שרואה אדם שהוא רחוק מאד מהשם יתברך, ולבו מטומטם מאד ואינו יכול לפתוח את פיו מוכרח האדם לחפש בעצמו נקודות טובות הנמצאים בו עדין ויחיה עצמו בהם ולהודות לה' יתברך עליהם, ועל ידי זה יופתח פיו ויוכל להתפלל ולפרש שיחתו לפניו יתברך כראוי, כמבואר בליקוטי מוהר"ן, חלק ראשון, סימן רפב, על פסוק: אזמרה לאלוקי בעודי, עיין שם".

(הקדמת השתפכות הנפש)

כאן אנו רואים שלאזמרה יש קשר מיוחד בתפלה, וגם לחסרון שלה יש השפעה בתפלה. בהמשך למה שלמדנו בפעם הקודמת נוסיף עוד מעט בקשר לאזמרה.

"מענין אמירת תהלים, דבר עם אחד ואמר לו, שעקר אמירת תהלים- לומר כל מזמורי תהלים על עצמו. ופרש לו רבנו זכרונו לברכה קצת, כי כל המלחמות שבקש דוד המלך עליו השלום, שיצילהו השם יתברך מהם, הכל צריכין לפרש על עצמו על מלחמות היצר הרע וחילותיו עמו (וכמבואר לעיל בסימן ט). ושאל האיש אותו זכרונו לברכה: איך יפרש לעצמו בהפסוקים, שדוד המלך עליו השלום משבח עצמו, כגון: שמרה נפשי כי חסיד אני, [=שהרי אנחנו לא בגדר חסיד] וכיוצא בזה. השיב לו: גם בזה צריכין לפרש על עצמו, כי צריכין לדין את עצמו לכף זכות ולמצוא בעצמו איזה זכות ונקודה טובה, שבזה הוא בחינת חסיד וכיוצא." (ליקוטי תנינא, קכה)

רבי נחמן בעצם אמר לו שבנקודה הטובה יחשוב את עצמו לבחינת חסיד. חסיד הוא מי שמעשיו הם לפנים משורת הדין, ועושה יותר ממה שההלכה דורשת. לא שייך לומר שמי שעושה דבר טוב אחד הוא בגדר זה. אולי יש בו מעט טוב, אבל ההגדרה של חסיד היא בעצם מושלם, ואין דבר כזה כ'קצת מושלם'. למשל, מי שהוא רשע גמור ויש בו נקודה טובה, לא שייך להגיד שיש לו בחינת צדיק – צדיק זה אחד בלי עוונות. אז נכון- כתוב שיש לו "בחינת" חסיד, אבל באיזה מישור הדבר מתקיים?

מה שמתחדש במציאת הנקודות הטובות הוא, אזמרה לאלקי בעודי – כלומר, ה"בעודי" שהוא הנקודות הטובות כמו שמבואר בתורה רפ"ב, הוא מה שאיתו אני "מזמר". זמרה היא לשון חתיכה וגיזום. במלים אחרות, ע"י הנקודות הטובות אפשר להסיר את כל הרוע באופן של חיתוך, בגלל שהם חיצוניים. אם המעשים היו פנימיים, לא היתה אפשר לגזום אותם, כמו שאי אפשר לגזום את לב השיח – כדי להגיע אל הלב, צריך להוריד את כל העץ. הנקודות הטובות מאפשרות לשים את כל הרוע בבחינת חיצונית אלינו. בכמה מקומות בקשר למציאת הנקודות הטובות מופיעה השאלה- מה קורה למי שאין לו שום נקודה טובה? כיצד הוא יכול לחזור בתשובה? ותמיד מופיעה אותה התשובה – אין דבר כזה. יש לך נשמה יהודית – האור שלה חייב לצאת החוצה, ובטוח יש משהו טוב בך. מה זה בעצם מגלה לנו? שכאשר אנחנו מתבוננים בנקודות הטובות, אנחנו פשוט מוצאים את עצמנו בהם. אנחנו מבינים שהנקודות הטובות באות מהנשמה שיש בי, והיא המהות האמיתית שלי. בכך אפשר לדון את עצמנו לכף זכות – לקבוע שהמהות שלנו שייכת אך ורק לטוב. אבל רגע- מה עם כל הרוע שיש בי? על זה באה התשובה- אזמרה לאלוקי בעודי. "בעודי" הוא בעצם- ב'עוד' שלי. עדין יש בי טוב, והטוב הזה הוא חלק ממני. עם הידיעה הזאת, אני מזמר- שזה לשון חתיכה וגיזום. אני משיל מעלי את כל הקליפות החיצוניות, ובכך אני סולל את הדרך לתשובה. אני קובע שאני צריך להיות במקום מסוים, ושזה חלק ממני ממש.

והנה, צריך להבין מדוע דוד המלך בכלל אומר שמרה נפשי כי חסיד אני. אבל מה שברור הוא, שדוד המלך לא בא לדבר על המצב המעשי של קיום המצוות שלו, אלא על מדרגה רוחנית מתוך כל הדברים שהוא עשה. בזה גם כל אדם יכול לומר: "חסיד אני". אם באמת תשים את כל מהותך באותה נקודה טובה, ותקבע כי היא החיות האמתית שלך, אז אפשר לעמוד במדרגה של חסידות. אפשר לעמוד מעל החטאים בצורה של מקיימי רצון ה' שהם החסידים. זה פחות חשוב כי ענין החסידות הוא ארוך, אבל הנקודה העקרית היא, שהנקודות טובות מעמידות את האדם במקום גבוה יותר, ולא באו רק לעודד אותו, ומהמקום הגבוה אפשר להצביע על כל החטאים ולומר: "אל תראוני שאני שחרחורת, ששזפתני השמש" (שיר השירים, א) – אתם חושבים שאני שחורה? זה הכל מהשמש, וזה יעבור עם הזמן. החלק ה'שחור' שבי הוא לא חלק ממני, אבל. וזה החידוש הגדול באזמרה, שכל המהות שלי, ה"בעודי", יכולה להיות אפילו בנקודה בודדת של טוב.

בזה נבין את מה שמובא בהמשך אותו קטע שציטטנו למעלה: "ואמר לו רבנו זכרונו לברכה: הלא אצל יהושפט כתיב: ויגבה לבו בדרכי ה', שבדרכי השם ועבודתו יתברך הגביה לבו קצת. עוד אמר לו רבנו זכרונו לברכה: הלא בבוקר אנו אומרים בתחלה: מה אנו, מה חיינו וכו', אונו מקטינים עצמנו מאד, ואחר כך אנו אומרים: אבל אנחנו עמך בני בריתך וכו', שאחר כך אנו מחזקים עצמנו ומספרים את גדולתנו, שאנחנו עמו בני בריתו, זרע אברהם יצחק ויעקב וכו', כי כך צריכין להתנהג בעבודת השם כנ"ל. ועין ב"ליקוטי מוהר"ן" מה שכתב על פסוק: אזמרה לאלקי בעודי". רבי נחמן בא ליישב את השאלה הגדולה בכל הענין של מציאת הנקודות הטובות. לומר שאני טוב זה לא גאווה? להגיד על כל הרוע שהוא לא באמת אני, ולהחזיק את עצמי בבחינת חסיד, זה לא גאווה? על זה באה התשובה: ויגבה לבו בדרכי ה'. אפשר להתגאות בעצמנו, ואפשר להתגאות בדרכי ה'. גאווה היא גם מילה נרדפים לגובה (הרים גאים, למשל). אפשר לתפוס את עצמנו כגבוהים ביחס לסביבה. אם אנחנו באים להתגאות- אז צריך לפחות משהו שנוכל להצביע עליו, או לפחות להוסיף כמה דמיונות עליו, ולשכנע את עצמנו שאנחנו הכי טובים מכולם. הגאווה הזאת היא שנואה לחלוטין לפני הקב"ה, ועליה נאמר "תועבת ה' כל גבה לב". אבל הגאווה הזאת באה לרומם את כל מה שיש באדם- לומר שכל מה שיש, בזה הוא עולה מעל כולם. אבל ישנה גאווה אחרת- גאווה בדרכי ה'. אני בעצם מרומם את עצמי, לא במה שאני, לא בגלל שאני חושב שאני משהו מיוחד – אני מתרומם על ידי דרכי ה'. המצווה מרוממת אותי. אני לא אוחז את עצמי כדבר שמעל כולם- אני רואה את עצמי עולה רק בכוח המצווה, רק בכוח הנקודה הטובה. איפה מתגלה ההבדל? ביחס לסביבה. אם אני תופס את כל מהותי כטובה- אז אני גם חושב שאני טוב מכולם. אבל אם אני תופס את השייכות שלי לטוב, ושאני יכול ללכת בדרכי ה' ולהתעלם מהרע כי מהותי היא טובה- לא אמרנו דבר לגבי עצמנו. רק אמרנו שהדרך היא מגביהה אותנו, ושהדרך שייכת לנו באמת. ולכן אנחנו אומרים בתפלה "מה אנו מה חיינו וכו'", ומבטלים את עצמנו לחלוטין. ואז באיזו נקודה אחת ויחידה אנו מעלים את עצמנו? "לבד הנשמה הטהורה". חוץ מהנשמה- אין לנו כלום. אבל הנשמה היא הכל. הנשמה נותנת לנו שייכות אמיתית לדברים, ומאפשרת לנו לקפוץ מעל כל הרע, ביודענו שכח הקדושה שלנו חזק יותר מכח הטומאה; הוא פשוט שלב אחד מעל. לא במישור של בחירה ורצון, אלא במישור של המהות- ב"בעודי" הזה, בחלק הטוב הזה שיש בי – אזמרה. אשיל את כל החיצוניות מעלי.

* * *

ישנו מושג בתפילה הנקרא כבן המתחטא בפני אביו. מי שחש ריחוק מהקב"ה, חס ושלום, קשה לו מאד להתפלל. קשה להתחבר לדברים שלא קשורים אלינו, בין אם זה ברוחניות- מבקשים אהבה ויראה כשזה בכלל לא בראש מעיינינו, ובין אם זה בגשמיות- מרגישים שהחיים שלנו, כביכול, לא בקשר ישיר עם הקב"ה. אך באמת עלינו לדעת, כי הקב"ה קרא לנו בנים, כמו שכתוב "בנים אתם לה' אלוקיכם", ועל כן, כמה שהבן יהיה רחוק, הוא עדין תופס בדעתו את הקשר הבלתי תלוי, את השיוך העמוק והפנימי שלו אל אביו. כך צריך להיות היחס בתפילה, ובכך באמת ניתן להגיע לביטוי אמיתי של חיות בתפילה, להיות אמיתיים ושלמים עם כל ההכרות שאנו מעוררים בתפילתנו, ושמחים להיות באותו קשר עם הטוב והמיטיב לכל. אמנם, חשוב לדעת שאנחנו בנים, אבל כשיש ריחוק- לדעת שאנחנו בנים רחוקים, שבלב האדם תיווצר סתירה ברגשותיו; מצד אחד קירוב ומצד שני ריחוק. באמת אין סתירה בדבר, כי בראש ובראשונה צריך לדעת שאין לנו שום דבר בחיים ובעולם הזה, מלבד השי"ת לבדו, כי אין עוד מלבדו. אבל כמו שאמרנו, השלב הראשון יהיה חיזוק ההכרה בכך – להתחזק במה שאנחנו אמורים להיות באמת, להכיר את מציאותנו מחדש. וההתחזקות לזאת, היא רק ע"י העצה של מציאת נקודות טובות. המטרה בנקודות טובות היא לדון את עצמנו לכף זכות, כלומר – לקבוע שכל החיות שלנו, האישיות האמיתית שלנו, והשיוך העמוק שלנו מונח ונמצא באותם דברים טובים שעשינו. אחרי התחזקות בכך, צריך להכיר בריחוק, ואז הרווחנו שמה שנתקרב אחר כך, יהיה מתוך ההבנה שאנחנו באמת כך במצב הרחוק שלנו עכשיו שייכים לשלמות, שייכים לטוב.

אז למעשה – מה נוכל לעשות לתפלה כדי שנוכל באמת להרגיש שייכים אליה, ושלא נהיה אטומי לב כלפיה? נפתח את הלב באמצעות דרך אחת – אזמרה. נדע ונאמין שאנחנו כעת מבטאים את החיות האמיתית שלנו, ושזה – זה פשוט אנחנו. נתרומם מעל הרוע, ונעלה בכח הטובה למעלה – עד שנחיה את "בנים אתם לה' אלוקיכם" –

בנים כפשוטו.

פעם אחד היה איש אחד שהיה עשיר גדול, והיה יושב בחנות עם כמה סחורות, ובאו אליו גנבים וגנבו ממנו הונו ורכושו ונתדלדל הרבה. הלך וקבץ את יתר הפליטה ועשה לו מעמד, וחזר וקנה סחורות ושוב נעשה חנוני. וחזרו ובאו אליו גנבים, וגנבו את יתר הפליטה הנשאר גם כן ממנו. וחזר שוב וקבץ ממעט פליטה הנשארת לו ומהתכשיטין של אשתו וחזר ועשה לו איזה מעמד בחנות לפרנס את ביתו, וחזרו ובאו אליו גנבים, וגנבו את יתר הפליטה הנשארת עד שנתדלדל מאד ונשאר ביתו ריקן מכל.
הלך וקיבץ איזה סך מועט מאוד, וקנה לו סחורות קטנים והלך על הכפרים כדרך העניים, והיה הולך על הכפרים כדי לתת לחם לביתו. והיה מחליף עם הערלים מחטין על עופות וביצים וכיוצא, כדרך העניים האלו.
פעם אחד היה הולך מן הכפרים ונשא עמו מעט סחורות ואיזה מיני מאכל, ופגע בו שודד אחד רוכב על הסוס ונשא אצלו שתי חבילות גדולות. ורצה לגוזלו, והתחיל לבכות ולהתחנן אליו, והוא לא השגיח על זה וגזל ממנו גם זה המעט שהיה לו, ונשאר ריקן מכל.
והיה הולך ובוכה מאוד, ונפשו מרה לו מאוד, כי לא היה די בצרות הראשונות, וגם מעט חיותו בצמצום טרפו ממנו.
בתוך כך הביט וראה והנה נפל השודד מן הסוס, ועמד עליו הסוס ודרסו ברגליו על ראשו ונפל שם השודד ונהרג.
והלך האיש הנגזל לשם ופתח את החבילות של הגזלן, ומצא שם כל סחורותיו והונו ורכושו שגנבו ממנו מתחילה ועד סוף. וחזר בשלום לביתו, ונעשה עשיר כבתחילה.
(חיי מוהר"ן, סיפורים חדשים צז, בשינוי קל)

ואם אמנם בודאי איני זוכה להבין רמיזותיו מה שכיון בזאת המעשה, עם כל זה מה שנראה לפי עניות דעתי בזה הוא, שמרומז בזה התחזקות גדול לכל אדם בפרט ובכלל, שאף על פי שעובר על האדם מה שעובר עליו בימי חייו, שגוזלין אותו וטורפים ממנו, וכל מה שמתחזק להחיות נפשו ביתר הפליטה חוזרין ואורבין עליו עד שגונבין ממנו גם זה המעט, אף על פי כן אל יתייאש מן הרחמים, כי אם יתלה עיניו למרום ויבכה ויצעק בכל פעם אליו יתברך שיראה בעניו ועמלו, אזי סוף כל סוף יפול השודד מפלה שאין לה תקומה, וישוב ויקבל ויוציא ממנו כל הקדושות וכל העבודות וכל הטוב שגנב וגזל ממנו, וישוב לעשירותו וטובו הנצחי.
(רבי נתן, שם)

הרבה מערכות יש לנו במהלך החיים עם היצר. המלחמה על פי רוב היא לא הכל או כלום, אלא מתמקדת בתחום מסוים. מה שמוביל למחשבה שניצחון במקום אחד, או הפסד במקום אחר, נוגע לאותו מקום ספציפי, לא למערכה הגדולה.

כשנמשיך בקו מחשבה זה, מה יקרה כשנגיע למערכה קטנה? או אם נתאר את עצמנו במקומו של החנווני בסיפור- על מה היינו נלחמים כשאיבדנו את כל העושר? על שקיק מחטים? כשנדמה לנו שאנחנו לא עושים משהו בעצם, אלא רק מונעים את הנפילה לאחור? אלו הן המלחמות הקטנות והבזויות בעינינו. מה זה שווה כבר, מה יצא מזה בתמונה הכללית.

חידוש גדול שמלמד רבי נחמן בסיפור הזה הוא שהגזלן הוא אותו גזלן. מי שנלחם איתך על גבהים והשגות, נלחם איתך גם על שק המחטים שלך. המלחמה היא אותה מלחמה. מה שמוביל לכך שהניצחון על שק המחטים מרוויח בסופו של דבר את האוצרות הגדולים.

באיזו מלחמה הגדול והקטן שווים? במלחמה שמתמקדת במה שעומד מאחורי כל אלו – הרצון. לא מספיק לגזלן לקחת את האוצרות הגדולים ולהשאיר את האדם בדלי דלות. הוא לא יעזוב עד שהנקודה הקטנה ביותר תיעלם גם היא. הרצון הוא לא רק הכלי לחזור להשיג את מה שאבד. הוא בעצמו השגה, הוא בעצמו קדושה. לכן רואים שגם כשהשק האחרון נלקח מהחנווני, הסיפור לא נגמר בזה. עדיין מחכים לתגובה שלו. והחנווני- בוכה. הוא נזכר עכשיו בכל מה שלקחו ממנו, ובוכה על הכל. אין לו כלום- אבל עכשיו יש לו רצון. רצון שלא תלוי במקום בו הוא יהיה, כמה זה יתאים לו, או כמה הוא יצליח בזה. רצון בעצם- שהוא בעצמו כבר קדושה.

באותו רגע נופל הגזלן ומת, והחנווני מקבל את הכל. הירידה העמוקה גילתה נקודה אמיתית של רצון, ובאותו רגע נגמרה המלחמה. "אל יתייאש מן הרחמים", לומד רבי נתן מהסיפור. מערכות המלחמה הן לא בודדות, כל אחת עומדת לכשעצמה בלי קשר לחברתה. ההסתכלות שלך על כמה שאתה רחוק מאיפה שאתה רוצה להיות לא נכונה. המחשבה שפיספסתי את עצמי בחיים ואני לא במקום בו באמת עושים ופועלים ועולים בו, היא שקר מוחלט. זאת לא המלחמה שלך. אתה נמצא במלחמת הרצון. מהמקום בו אתה עומד כרגע אתה יכול להגיע לכל מקום, אם תגלה את הרצון.

ישנה תפילה בה מבקשים "אב הרחמים… יציל נפשותינו מן השעות הרעות". לכל אחד יש שעות רעות, גם אם הוא מנסה להתעלם מכך. התפילה היא שלא ניתפס לשעה הקטנה ונזלזל בה. אין רגע קטן, אין מלחמה קטנה, ואין מי שלא פועל גדולות במאבקים הקטנים.

* * *

וראוי להאדם הבר-דעת שיהיה מרוצה שאפילו אם לא יפעל בכל טרחו ויגיעתו שמתייגע בעבודת השם ואינו עולה בידו בשלמות רק שעל-ידי-זה יזכה על כל פנים להינצל פעם אחת בכל ימי חייו מפגם אחד, מעברה אחת, או מהרהור ותאווה אחת… גם זה די לו. כי סוף כל סוף לא יהיה נשאר מכל עמל ויגיעת האדם בעולם הזה כי אם מה שזכה לפעמים להינצל מרע ועברות ולחטוף לפעמים איזה מצוות ודבר טוב. ואי אפשר להאריך בזה, עד היכן צריכין להתחזק תמיד בהשתוקקות לשם יתברך, ולא יניח את הרצון לעולם (משיבת נפש, קה).

אין זה משחק של אבל ונחמה

חורבן. מאכולת אש. ציה וצלמות. בית מקדשנו ותפארתנו עדיין עומד בשיממונו. הגלות עדיין בעיצומה – ובתוך כל אלה מתנשא חזון הנחמה – – –

רק לפני זמן קצר קראנו את הנבואות הקודרות שנשמעות כמו מלאות חרון-אף וכעס – וכבר אנו קוראים את הנבואות הטובות, מלאות טללי הנוחם, האהבה והתקווה – – –

האין זה מפליא, שמיד אחר ימי הענישה, מוציאים אנו את פרקי הרצון העליון הטוב וקוראים בהם?! עתה היינו אמורים לכאורה להשתוחח בבושה כפולה על שגרמנו לעצמנו חורבן כזה, ולהוסיף אֵבל על אֵבל – איך קרה שדווקא בעת העונש, אנו מתעוררים להתנחם ולהתעודד?!

לא ייאמן, אבל זוהי מהותו של העונש הבא מידיו של אבינו-אב-הרחמן! רבי נתן מגלה לנו רז מופלא מדרכי ה' בהנהגתו עִם עַמו אהובו: כאשר עם ישראל מגיע לשפל שלא ניתן להמשיך בו, וסאת העוונות גוברת כל כך עד שאין להשתיק יותר את מדת הדין הקוצפת עליהם – נוקט הקדוש ברוך הוא כביכול בהנהגה הפוכה: הוא משפיל את ישראל בתכלית ההשפלה; משווה אותם לאומות העולם, ומראה להם כאילו 'פנים של כעס', מָשָל אין ביניהם לבין האומות ולא כלום.

השוואה זו מולידה מיד התעוררות של לימוד זכות בשמיים: אמנם עם ישראל חָטָא ופָשַע; נפל לעמקי עמקים והסתאב בחמורות שבחמורות – אך עם כל זאת ההבדל המהותי ביניהם לבין אומות העולם זועק, שהרי הגרוע שבישראל עדיין 'מלא זכויות כרימון'; יש בו נקודות טובות ומופלאות שכל הון שבעולם לא ישווה להן; אפילו "נקודה אחת של מצוה קלה של הקל שבקלים – אין כל העולם כדאי לה" (ליקוטי הלכות, תחומין ו, ג) – מכל שכן כל הנקודות הטובות יחד שמצטרפות לאלפים ולרבבות!

או אז גם מדת הדין 'מוכרחה' לחזור ולהודות שעם כל ההשפלות שאליהן נפלו בני ישראל, הרי מול הזוהמה הנוראה של אומות העולם – מבהיק כל יהודי – ואפילו הגרוע שבגרועים – באור יקרות; המרחק בינו לבין הטוב שבגויים, הוא כרחוק מזרח ממערב!

ההשפלה עצמה היא היוצרת אפוא את לימוד הזכות ואת המתקת הדין; לולא השפלה זאת היו דנים בשמיים את כל אחד מאתנו לפי מעמדו ומצבו האמיתי – ואז לא היה לנו סיכוי לשרוד מול עומס העוונות. ההשפלה מבליטה את השוני החד שבין ישראל לאומות ומעורר את מידת הרחמים עלינו.

בית המקדש היה אות לתפארתם של ישראל; הוא העלה על נס את היות עם ישראל 'גוי אחד בארץ'. כאשר גברו העוונות, ומדת הדין ביקשה לכלות חלילה את הכל – עורר הקדוש ברוך הוא באהבתו העזה את ההנהגה הנפלאה הזאת; הוא "השליך משמים ארץ תפארת ישראל", ביזה אותם בתכלית הביזיון – "כסדום היינו לעמורה דמינו", עד שעל פני השטח לא היה ניתן לראות סימן לכך שהם בני א-ל חי. ההשוואה בינינו לבין האומות הביאה לכך ששוב לא הושמד העם ונותרה פליטה לבת–ציון.

בחורבן עצמו היה אם כן גילוי עמוק ונשגב של עוצם האהבה השורר בין הקב"ה לעמו, גילוי שלא היה ניתן לראות אותו במקום אחר. דווקא אז התגלה עד כמה ה' יתברך אינו מוכן לוותר עלינו, אף כשאנו שקועים במדמנה איומה. התגלה שגם אז הוא חושב מחשבות איך להציל את עם רחומו מכיליון.

זה סוד הנחמה שאותה אנו חווים דווקא אחרי החורבן. הגילוי הזה משיב נפש, ונותן תקווה לאיש הגרוע ביותר – לאמור, אומנם העוונות גברו ללא נשוא – עם כל זאת, מן השמים מחפשים כל דרך איך להמתיק את הקטרוג ולפתוח לו פתח לחזרה בתשובה.

זוהי עצה לכל אחד, עת הוא רואה שמעשים איומים מקיפים אותו מכל צד; הוא נלחם ונופל בלי סוף; הכשלונות צורבים; כל ניסיון לעורר תקווה בלבו שעדיין ה' עמו ושבסוף יזכה לתשובה – עולה בתוהו; הגועל מעצמו מטביע בקרבו כל רצון להתחיל שוב. במצב כזה, עליו לעורר את ההשוואה בינו לבין הגוי; להיזכר כי נכון שבתור יהודי הוא היה צריך להיראות הרבה יותר טוב, אבל סוף סוף מול הגוי, בוהקות הנקודות הטובות שלו כלפידי אש בחשכה.

הבנה זו תנסוך בו את הנחמה, שעדיין ה' עימו, איתו ואצלו, והוא יהיה בעזרו לצאת מטומאה לטהרה – אם רק ישפוך לפניו את לבו.

(עפ"י ליקוטי הלכות, ראשית הגז ד)

להפנות את החלל לה'

אחד שאל אותו בענין הנהגות התקרבות לה’ יתברך, וצוה לו ללמוד וכו’, ושאל אותו: הלא איני יכול ללמוד? השיב לו: על ידי תפילה יכולין לבוא לכל, לכל טוב; לתורה ועבודה ולכל הקדושות ולכל העבודות ולכל הטובות שבכל העולמות.
פעם אחת אמר: אם היו מניחין מת לעולם הזה להתפלל, בודאי היה מתפלל יפה יפה בכל כוחו
(ליקוטי מוהר"ן ב קיא)

יוצא לנו מדי פעם לשמוע על כל מיני מקומות שאפשר להגיע אליהם בהתקרבות לה’. לפעמים אנו פוגשים את זה בספרים, לפעמים זה מופיע בסיפורים על צדיקים גדולים. יש והלב מתרומם כשהוא שומע את הדברים, אבל לא יותר מכך. הרבה פעמים הדברים חולפים ליד האוזן; הרי לא עלינו מדברים, אנחנו הרי חיים במציאות אחרת, בחיים אחרים. איתנו אפשר לדבר על עניינים מסוימים ששייכים אלינו, לא על מקומות גבוהים מדי. יש מקומות שהם בכלל לא על המפה הרוחנית שלנו. מבחינתנו, הם שייכים לעולמות אחרים.

ההסתכלות הזאת יכולה להיראות אמיתית; הרי חכם הוא זה שמכיר את מקומו (פרקי אבות). אדם פשוט שמתנהג בהנהגות של צדיקים הוא לא באמת מחובר לעצמו והוא מתמקד בדברים שמסיטים אותו מלתקן את הדברים האמיתיים שעליו לתקן. אי אפשר להיות עם הראש בשמיים כשהרגליים בעמקי עמקים. אבל דבר אחד חסר בכל החשיבה הזאת: תפילה. תפילה מכניסה לכל התמונה הזאת את המימד האלוקי, שאינו מוגבל בשום גבול ואין דבר שעוצר את החסד שלו שתמיד שופע. תפילה משנה שינוי עמוק בכל התפיסה של האדם, שהוא לא אמור לחשוב על עצמו מבחינת הכוחות העומדים לרשותו, שמהם לא תצמח הישועה, אלא מבחינת העזר האלוקי האינסופי שתמיד עומד לצידו. העבודה עדיין מתבצעת בסדר ובמדרגה המתאימה, אבל היא רואה הרבה יותר ומתקדמת בהתאם.

עם תפילה הכל אפשרי, כמו שרבי נחמן אומר. אפשר לדבר על כל דבר כשתפילה נמצאת בתמונה. כשקולטים את העוצמה שיש בתפילה, אי אפשר להישאר בתחושת המסכנות וחוסר האונים ביחס למה שאנחנו עושים או לא עושים עם עצמנו. אנחנו מגלים מי נמצא לצידנו- "כי יעמוד לימין אביון להושיע משופטי נפשו" (תהילים קט). יש לנו שופטים בנפש שאומרים לנו מה לעשות, ושלא ברצוננו אנחנו מקשיבים להם. גם מהם מושיע אותנו ה’ ומראה לנו מה אנחנו באמת יכולים להיות. פתאום אנחנו מסוגלים לשמוע איך שה’ אומר לנו שהכל תלוי בנו ממש, לגמרי: "אנכי ה’ אלוקיך המעלך מארץ מצרים, הרחב פיך ואמלאהו" (תהילים פא). הכל מוכן להינתן אלינו, אנחנו רק צריכים לפתוח את הפה.

אמנם, גם מי שהרגיל את עצמו להתפלל על חסרונותיו והדברים שהוא רחוק מהם, לא בהכרח יקלוט את הבשורה הגדולה שנותנת התפילה ביחס לשאיפות חייו ולמקומות אליהם הוא יוכל להגיע. הרבה פעמים קורה מצב דומה כמו באותו משל מפורסם על בן המלך שהלך לאיבוד ביערות. המלך חיפש אחרי בנו במשך שנים, שלח משלחות רבות ולא הצליח למצוא אותו. בינתיים בן המלך הסתגל לתנאי השטח ולמד איך לחיות בטבע. את החיים בארמון הוא לאט לאט שכח ועם הזמן התרגל לחיים החדשים. הגיע היום והמלך גילה על מיקומו של בנו, ומיד הוא הזדרז להגיע ליער עם כל הפמליה שלו. המפגש בין האב לבנו היה מאוד מרגש לכל הנוכחים. בן המלך תופס את עצמו באמצע המפגש ונזכר לומר לאביו את מה שמעיק עליו: "אבא, אתה יודע שלא קל לי פה. עכשיו חורף והרבה זמן שאני לא מוצא עצים שאוכל להדליק ולחמם את עצמי בהם. בבקשה תשלח לפה מדי פעם אספקה של עצים, זה מאוד יעזור לי". כמה עצוב לראות את אותו בן המלך שלא מבין שזהו, הכל נגמר, אפשר כבר לחזור הביתה. הוא לא מבין שהמלך הגיע, הוא כבר גאול. כך גם הקב"ה אומר לנו: "שובה אלי כי גאלתיך". תשובה נראית לנו כדבר מאוד רחוק, אבל הקב"ה אומר לנו שהוא פה לידינו ואנחנו יכול כבר לבוא לארמון.

גם מי שמתפלל על הדברים שהוא צריך לתקן בעבודת ה’ דומה הרבה פעמים לבן המלך שתעה ביערות. הוא יודע שיש למי לפנות, שבמקום שיהיה לו קר הוא יכול פשוט לפנות למלך והכל ייפתר. אבל הוא לא מצליח לקלוט מה את עומק המשמעות שהמלך לצידו – שאפשר לבקש להיות עם המלך. יש מי שמתפלל שהנפילות שלו לא יביאו אותו ליאוש; יש מי שמבקש להינצל מחטאים חמורים; יש כל מיני תפילות ובקשות שממוקדות כל כך בפרטים, בהתעסקות בדבר הספציפי שמטריד באותו רגע, ולא פוקחות עיניים לעלות למקום חדש לגמרי- אפשר להתפלל על מקום של התחדשות אמיתית, על לב טהור, על עבודת ה’ אמיתית ולא רק כיבוי שריפות והישרדות בנפילות. נכון, צריך להתפלל גם על הדברים הקטנים. אבל לאיפה נעלמת התפילה על הדברים הגדולים?

בדברים הבאים ננסה להתמקד בנקודה הזאת- מדוע גם מי שעוסק בתפילה יכול להישאר בתפילות על דברים מצומצמים, ואיך אפשר לנסות לפקוח את העיניים ולהבין שהמלך ממש נמצא לצידנו.

* * *

כל שאיפה היא רצון להשיג דבר שעדיין אין לנו אותו. שאיפה יוצרת צימאון לדבר מסוים והיא זאת שמניעה אותנו לפעול בכל האופנים כדי להגיע אל אותו דבר. כך בנוי העולם, וזאת תבנית פעולה שמאוד מוכרת לנו – יש רצון למשהו, משקיעים במעשים להשגתו, ואז משיגים אותו בפועל (או שלא, אבל זה כבר נושא אחר). כשמתבוננים קצת יותר בשלב של השאיפה וההשתוקקות שמים לב לדבר מעניין- השאיפה היא בעצם דבר לא קל, לפעמים אפילו מכאיב. בעצם ההחלטה לשאוף למשהו האדם מכיר בכך שהוא לא שלם בלי אותו דבר, ובזה למעשה הוא יצר בתוכו חלל ריק שמייחל ומצפה למשהו. אם לא מדובר ברצון שטחי ולא עקרוני, אלא בשאיפת חיים אמיתית, אז יוצא שהאדם יוצר בתוך עצמו חלל במטרה שאותו מקום יתמלא אחר כך. יצירת החלל לא תמיד קלה: כשמדובר ברצון שמשנה את כל מהות האדם, יש התנגדות פנימית גדולה אליו. למשל- חזרה בתשובה. אחד הקשיים בחזרה בתשובה הוא היכולת להכיר בכך שחלקים גדולים מהחיים שהיו עד היום בעצם לא שווים כלום, ועכשיו צריך להתחיל מהתחלה. פתאום נוצר בפנים חלל גדול מאוד שלא תמיד קל להכיל אותו. לפי רבי נחמן, החוזר בתשובה בעצם אומר "אני עתיד להיות", כי עד עכשיו לא הייתה לו שום הוויה (ליקוטי מוהר"ן ו, ד). לכן גם מובן למה למרות שכוח הרצון הוא חופשי ובלתי גבולי, אנחנו מסתפקים לרוב ברצונות קטנים. הסיבה היא שאין לנו כוח להכיל חלל כל כך גדול להרבה דברים. חלל גדול שלא מתמלא מוביל הרבה פעמים לתופעה אחרת, די מוכרת: ייאוש. קשה להמשיך לרצות משהו כשפועל עושים את ההפך הגמור. החלל פשוט גדול וקשה לנשיאה. לכן גם תפילות יכולות להיות מצומצמות וממוקדות בדברים קטנים. קשה להתפלל על דברים גדולים כי יש הרגשה שאין מאיפה להתחיל. למרות שתפילה בכלל לא מתחילה בנו והיא רק פנייה לה’, גם יצירת החלל הזה גדול עלינו.

ומה אומרת התפילה על כך? התפילה אומרת שיכולים להיות באדם חללים גדולים מאוד, אבל כל אלו לא יוכלו לעצור אותו ולשבור את רוחו, ברגע שאותם חללים יהיו מכוונים אל ה’. כל שאיפה, רצון או חיסרון שנמצאים באדם, יכולים להוליד תפילה מסוג חדש, כמו שדוד המלך אמר "ואני תפילה" (תהילים קט). החלל הופך את האדם למהות של תפילה, ועצם קיומו קורא ומייחל לה’. החלל עכשיו אינו מעציב. הוא כבר לא דומם וחסר חיים. הוא כולו פונה לה’ ומחכה להגיע לידי קיום. הדממה שבהעדר ובחיסרון הופכת לדומיה, לתפילה: "אך לאלוקים דומי נפשי כי ממנו ישועתי" (תהילים סב).

בדרך כזאת אפשר לחיות עם רצונות גדולים מאוד וגם להתפלל עליהם. כשהחלל שבפנים קורא מעצמו אל המלך, מגלים שהמלך מאוד קרוב ושהוא יכול להימצא בכל בקשה שאנחנו מבקשים, בכל חיסרון שאנחנו חסרים. תפילה כזאת, שכולה ייחול ודומיה הבאים ממקום מאוד פנימי, לא רק מבקשת את מה שהיא מתפללת עליו, אלא את המלך בעצמו. הייחול הוא למלך, דרך כל החסרונות. עכשיו אפשר גם לבקש לחזור עם המלך לארמון ולגלות שהוא נמצא איתנו ממש, בתוכו של הלב הנשבר.

" 'היום אם בקולו תשמעו' – זה כלל גדול בעבודת השם, שלא ישים לנגד עיניו כי אם אותו היום; הן בעסק פרנסה והצטרכותו, צריך שלא יחשוב מיום לחברו כמובא בספרים, וכן בעבודתו יתברך לא ישים לנגד עיניו, כי אם אותו היום ואותו השעה".
(ליקוטי מוהר"ן, רעב)

"מתי יבוא המשיח?" – השאלה המעניינת והמסתורית ביותר. האם יש לכך תשובה ברורה? תופתעו אולי לשמוע: יש ויש!

התנא רבי יהושע בן לוי שאל על כך את אליהו הנביא, והוא היפנה אותו למשיח בעצמו, שישב באותה עת בשערי העיר רומי, בין עניים חולים. לאחר שחיפש אחריו ומצא אותו יושב שם, דרש בשלומו ושאל אותו: "אימתי יבוא מר?", השיבו משיח: "היום". כאשר חלף היום, חזר רבי יהושע בן לוי לאליהו הנביא וטען בפניו: "משיח אמר שיבוא היום, ולא בא". ענה לו אליהו והסביר: "כשמשיח אמר שיבוא היום, הייתה כוונתו: היום, אם בקולו תשמעו" (סנהדרין צח ע"א).

את פנימיות הדברים, מסביר מוהרנ"ת:

משיח השיב לרבי יהושע בן לוי: כשיאמצו את הדרך הנפלאה של "היום אם בקולו תשמעו" – להסתכל ולחשוב רק על היום בו עומדים – תבוא הגאולה! כל הגאולה מתעכבת רק בגלל שבני ישראל אינם מתמקדים ביום בו הם נמצים, וחושבים על חייהם כעל פרויקט מורכב וארוך…

שכן, הגאולה תלויה בכך שנשוב אל ה'. ולשוב אל ה' בלתי אפשרי אלא אם כן חושבים רק על "היום".

שהרי כולנו היינו רוצים לעבוד את ה', אך הדבר נופל עלינו קשה. "כי כשרוצין להיכנס בעבודת ה', נדמה להאדם כאילו הוא משא כבד, ואי אפשר לו לישא משא כבד כזו". למי יש כח להגות בתורה יומם ולילה, להתפלל בכוונה ובהתלהבות, לשמור על העיניים בלי פשרות? הרי זה קשה מאד. אכן, מפני כך מתעכבת הגאולה.

"אבל כשיחשוב שאין לו רק אותו היום, לא יהיה לו משא כלל". שכן מי אינו יכול לשמור את העיניים, להתפלל בכוונה וללמוד בהתמדה, למשך יום אחד בלבד? אין מי שלא יוכל לעבוד את ה' בשלימות במשך יום אחד.

הבעיה היא רק שאין מחשיבים את היום הבודד. על כך פירש רבינו את מאמר חז"ל " 'שוב יום אחד לפני מיתתך'. כלומר, שאפילו אם לא תזכה כל ימי חייך קודם שתמות, כי אם לשוב להשם יתברך יום אחד בלבד – גם זה טוב מאד ויקר מכל הון. כי מה יתרון לאדם מכל עמלו?! ולא יישאר לו מכל יגיעתו כל ימי חייו כי אם זה היום ששב לה'" (שיחות הר"ן, רפח).

רק כך נוכל לשוב אל ה', ולהביא את משיח צדקנו.

"ועל כן, עיקר הקדושה היא בבחינת 'היום אם בקולו תשמעו', כמו שמבאר אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה (בסימן רע"ב, ליקוטי, חלק א). ועל ידי אלו שזוכים לעבוד את ה' ולקיים זאת – על ידי זה יבוא משיח, כמו שאמרו: 'אימתי יבא מר – היום אם בקולו תשמעו'" (ליקוטי הלכות, ערלה ה, טז).

* * *

שורש העניין הוא: הענווה. כי הגאווה שלנו גורמת לנו להחשיב רק "סטים" מושלמים של עבודת ה'; חודש של התמדה בתורה, שנה של קימת חצות, שנתיים של התבודדות יומיומית, וכן הלאה. אין בעינינו ערך ליחידות בודדות… ולכן גם אין לנו שמחה וחיות בעבודת ה'. שכן השמחה האמיתית בעבודת ה' נובעת רק מכך שהאדם מתחיל להחשיב כל יום בודד.

רמז נפלא לכך מוצא מוהרנ"ת בדברי חז"ל:

חז"ל מלמדים אותנו, שכל מקום שנאמר בו "ויהי בימי", הוא לשון צער; וכשכתוב "והיה ביום", הוא לשון שמחה. ללמדנו, שכאשר אדם מתגאה וחושב על פרויקטים ארוכי-טווח – כולו מלא צער. אך כשהוא חושב רק על יום אחד, הוא מתמלא בשמחה ובחיות.

כי "עיקר השמחה היא בבחינת 'והיה ביום'; שכל תקוותו ושמחתו וחיותו הוא רק ביום אחד שעוסק בו בעבודת ה', ועוסק לקשר היום לבחינת 'והיה יום אחד הוא ייודע לה" – שזה היום מתקיים לנצח, ושם עיקר החיות והשמחה" (ליקוטי הלכות, ערלה ה, טז).

לפרק הראשון של זכרונות רבי בירך רובינזון על רבי אברהם יצחק ווייסזנד וחסידי ברסלב בפולין – לחצו כאן

לפנינו המשך רישומיו של ר' בֵּירַך רובינזון ז"ל, על חסידי  ברסלב  בפולניה שנרצחו  על  קידוש  ה'  בשנות השואה האיומה, הי"ד.  בעוד ר' בירך מתאר נרגשות את דמותו הקורנת של החסיד הגדול רבי  אברהם  יצחק  ווייסזאנד הי"ד, הוא משרטט לפנינו כבדרך אגב עוד מספר פרקים בתולדות חסידות ברסלב בפולניה. כך נקרא הפעם על הנסיעות לאומן לקראת  ראש  השנה,  על  'חומת הברזל' שהתרגשה ובאה פתאום – 'ולא נתן אדום את ישראל עבור בגבולו'. על המאמצים העילאיים להבריח את הגבולות, ועל האסיפה הכללית שהחליטה על התקבצות אנ"ש בעיר לובלין.

פורסם לראשונה בקובץ "שיבולים", ומתפרסם כאן ברשותם האדיבה. כל הערות השוליים הינם של עורכי מכון שיבולים.

רבי אברהם יצחק אוסטרובצער זצ"ל, ה' יקום דמו – המשך

וגם ביחד עם מורי ר' אברהם יצחק, היה עוד אחד מקורב מאנשי שלומינו, הנקרא בשמו משה מנדיל, אשר בלי נדר, בעזרת ה', אכתוב ממנו להלן במיוחד.

זה היה בשנים מן תרע"ח, אחר המלחמה הראשונה. ובשנת תרע"ט היה התעוררות גדול בין אנשי שלומינו דפולין לנסוע על ציון הקדוש של רבינו הקדוש זצוק"ל, להשתטח שם ולומר העשרה קפיטל תהלים, מה שרבינו ז"ל הבטיח שכל מי שיבוא על ציונו ויאמר עשרה קפיטל תהלים הנ"ל יתקן לו כל עוונותיו, כמובא בליקוטי מוהר"ן ובחיי מוהר"ן, עיין שם[1].

וגם אחי הקדוש, הנקרא בשמו ישראל דוד הי"ד, היה נמנה גם כן בין אנשי שלומינו דברסלב. הוא היה עומד במדרגה גבוהה ממני גם בענין ההתקרבות לברסלב. ונסע גם כן עם החברים לאומן, ורצה גם כן להיות על ציון הקדוש, אבל לא סיפר בפני אבינו ונסע בלי ידיעה בהצנע. הוא היה גדול ממני באיזה שנים, ואני הייתי אז צעיר, ולמדתי באותו זמן אצל רבי אברהם יצחק הנ"ל. ובאמצע הלימוד, קרא אותי הרבי החוצה, ואמר, שנודע לו עתה בסוד שאחי נסע לאומן, לכן הוא רוצה ממני שאלך לאבי נ"ע להגיד לו שאחי נסע לאומן. [בטח הרבי היה מתיירא אפשר (= אולי) אבינו יתוודע מזה ויהיה כעס על ר' אברהם יצחק הנ"ל].

והלכתי תיכף לבית המסחר שלנו, היכן שאבי ז"ל היה, והיה אז הרבה לוקחים – קונים שלקחו ממנו, ואמרתי לו האמת, והיה אוחז מספריים לגזוז ולחתוך הסחורה (= הבד) באמצע עבור הקונים, והניח כל אלה, ונטל המלבוש היפה מן המגדל (= ארון הבגדים), ונסע ישר (= מיד) למרכבת מסילת הברזל, ונסע לובלינה, שהיה מבין שהתחנה הראשונה בטח יהיה בלובלין בבית החסידים דברסלב. וכן הוה, כשבא עוד בלילה מצא אותו ישן על הרצפה על התבן והשחת עם שאר החברים, ואבי ז"ל לקח אותו מיד תחת ידו ונסע עמו בחזרה לאוסטרובצה. ודייקא בזו השנה היה שעת הכושר שאיזה מאות חסידי ברסלב מאנשי שלומינו נסעו לאומן, והיו, וזכו לבוא בשלום. כמעט היה הראש השנה האחרון שאנשי שלומינו מפולין נסעו לאומן, ולהבא היה הגבול סגור ומסוגר.

ואגב אני רוצה להודיע, שלא היה חס ושלום אבי מתנגד על הדבר בעצמו, על חסידי ברסלב חס ושלום, רק היה מתיירא שמא יארע חס ושלום איזה מכשול על הדרך, על הגבול. זה היה הסיבה של אבינו שאמר לנו תמיד: אני מבטיח לכם שאם יהיו השנים כתיקונן, והגבול יהיה פתוח שנוכל לנסוע בלי שום בלבולים, אז בלי נדר אני גם כן אסע עמכם ביחד.

ואני בעצמי ראיתי, אשר אבינו הסתכל בספרי רבינו ז"ל הרבה. ופעם אחת ראיתי שהסתכל זמן הרבה בפעם אחת, ואחר זה התחיל לדבר בסגנון אחר, אשר אני זוכר שפעם אחת היה מדבר חסיד אחד כנגד ברסלב, היה אבינו מדבר עמו שאינו כן כאשר אתה מדבר, ואמר לו: אני מסתכל בַספרים, ואני רואה שרק טוב כתוב בהם.

וגם רבי אברהם יצחק היה מתיירא שמא חס ושלום יזדמן איזה מכשול ואונס על הדרך, כמו שהיה בזמן מאוחר (= תקופה מאוחרת יותר) שעל הגבול נהרג בחור אחד, ממילא היה הפחד גדול.

ואחר השנה של תרע"ט, הראש השנה האחרון שהיו יכולים עוד לנסוע, ונפסק כמעט הנסיעה, אף על פי כן היו בוחנים (= מנסים) הרבה מאנשי שלומינו, ונוסעים בכל שנה קודם ראש השנה להגבול שהיה בין הסובייטים ימח שמם ובין הפולנים, אבל בחינם היו הנסיעות. היו לומדים ומתפללים אצל הגבול כמה שבועות, ולא פעלו[2].

היה בין אנשי שלומינו שני אנשים מעיר לָאדז', בשמם: בֶּערִישׁ לִינְשִׁיצֶער, והשני זושא צֶרְטְנֶר, ה' ינקום דמם, הם כמעט זכו שנסעו גם כן בכל שנה ובאו לאומן על ראש השנה, ובאו בחזרה גם כן. והיה להם הרבה פעמים שנתפסו על הגבול, אבל נשתחררו על פי נס. אבל בפעם האחרונה שמענו מהם לא בשורות טובות, על ידי מי אינו ידוע בבירור, אבל זאת היה גלוי (= ידוע) שלא נשארו בחיים, ה' ינקום דמם[3].

[כך היה] בין השנים של תרע"ט – עד שנאספו אסיפה גדולה מגדולי חסידי ברסלב, והחליטו להתאסף יחד על ראש השנה – מכל הקיבוצים שהיה נמצא חסידי ברסלב – לעיר לובלין.

הטעם היה, הראשון: מפני שאנו רוצים להיות בערב ראש השנה על ציון של הצדיק האמת, ולומר העשרה קפיטל תהלים "תיקון הכללי", ולבקש מהצדיק לעשות שליח אצל רבינו הקדוש אדונינו מורינו ורבינו נחל נובע מקור חכמה, שהוא ראשי תיבות: נחמן.

והטעם השני, מפני מה ביררו דווקא לובלין, לפי שבלובלין היה הבית החסידים דברסלב – הקיבוץ הראשון מכל הקיבוצים. ושם היה רוב זקנים מקורבים מכבר. ועוד טעם, לפי שהיה שם קבר של מהרש"ל ועוד צדיקים גאונים. וקודם שנתאספו ללובלין, היו המקורבים שהיו ביחידות בעיר שלא היה נמצא קיבוץ רק איזה אנשים, היו נוסעים להקיבוץ-גדול, דהיינו הרבה נסעו לווארשא, או ללאדז', או ללובלין – קודם אסיפת כלליות.

וגם אני נסעתי פעם אחת עם חברי וידידי משה'לי אוסטרובצער ביחד לקיבוץ לווארשא, ונהניתי מאד. אכסניא היה לי אצל יוסף חיים, אשר הפרנסה שלו היה מרחיים של פלפלין. ר' יוסף חיים הנ"ל, היה איש פשוט צדיק וחסיד, היום אינו בנמצא אנשים כאלו, זה היה לפני (= עבורי) דבר חדש לראות איש כזה. אכלנו אצלו ששה אנשים מאנשי שלומינו, אחד היה ר' מלך ראווער ראכסלוויטץ (?) נ"ע, אשר הכרנו בעת שבאתי לארצנו הקדושה ונפגשנו יחד, ואני רציתי לשלם לו בעד אכסניא, אבל לא רצה ליקח כסף, ואני גם כן לא רציתי לאכול בחינם לפי שהיה לי די כסף לשלם, ואיני זוכר מה היה הסוף אם שלמתי אם לאו, אבל אפילו עם כסף היה גם כן הכנסת אורחים טובה – בלי שום גבול, הכל היה על צד היותר טוב. שמחתי לשמוע שבתו אחת חיה בארצנו הקדושה, וחתנה אמר לי זאת, אבל לא היה לי הזדמנות לראותה ולדבר עמה ולהכיר להם טובה בזה.

[לחצו כאן לפרק הבא]

[1] ראה ליקוטי מוהר"ן ח"ב סי' צ"ב; שיחות הר"ן סי' קמ"א; חיי מוהר"ן סימן רכ"ה.

[2] ראה בספר "שארית ישראל" (סי' ק"ו) במכתבו של ר' יצחק ברייטר משנת תרפ"ו.

[3] ראה ב'שארית ישראל' שם: "אבל בעריש מלינטשיץ וחברו זושא מלאדז – הם המוסרים נפשים תמיד בלי צמצום על נסיעת ראש השנה, אף שרבים מאנ"ש אינם מסכימים לזה המסירות נפש חוץ מגבול הצמצום – הלכו יחד בלי שום מנהיג לעבור הגבול ברגלם, ונתפשו מהר, וישבו בבית האסורים כמו חמשה שבועות, כל ימי ראש השנה עד אחר סוכות". וראה עוד בספר 'ימי שמואל' פרק קצב ולהלן, על הברחת הגבול של ר' בעריש בשנת תרפ"ט, יחד עם ר' שמואל הורביץ ז"ל. וראה עוד שם פרקים רד-רה.

תפילה בכוונה ובכח יכולה להמתיק דינים ולהשפיע חסדים, כי כשמתפללים בכוונה מפנימים את ההכרה שהשי"ת ברא את העולם, והוא זה שמנהיג אותו, שהרי לכן מבקשים ממנו כל הצרכים ומודים ומשבחים אותו.

שכן בריאת העולם היתה במידת החסד, ככתוב: "עולם חסד יבנה" (תהלים פט) וכל הצרות והדינים נובעים רק מהתרחקות מהבורא יתברך שכולו חסד. הרי שהעמקת האמונה וחיזוק ההכרה בבורא, משפיעה עלינו את החסד של תחילת הבריאה ומסלקת את הצרות ואת הדינים.

כך נבין את הבטחת חז"ל: "הקובע מקום לתפלתו – אלוקי אברהם בעזרו, שנאמר 'וישכם אברהם בבוקר אל המקום'" (ברכות ע"ב). כי הכרה זו שהשי"ת ברא את הכל משפיעה על המקום הפיזי בו האדם מתפלל ומקדשת אותו, כמו שארץ ישראל מקודשת מכל הארצות, משום ששם מורגשת השגחת השי"ת יותר מכל מקום, כמו שכתוב "ארץ אשר ה' אלוקיך דורש אותה, ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה" (דברים יא) – כך מקום התפילה שבו מפנימים את האמונה בהשגחת ה', מתקדש יותר מכל המקומות, כך שהתפילה במקום זה מעולה ועמוקה יותר.

ולכן עבודה זו של קידוש המקום על ידי התפילה בכוונה, משפיעה חסד שהוא כידוע מידתו של אברהם אבינו כמו שכתוב: "חסד לאברהם". לכן אלוקי אברהם בעזרו.

(לקו"מ ח"א, מד)

וגם חיזק אותנו מאוד, שלא יפול האדם בדעתו כלל, כשרואה לפעמים שנעשה ליבו מטומטם מחמת גודל הדחקות והייסורים העוברים עליו בגשמיות וברוחניות או מחמת טרדתו במשא ומתן, ואינו יכול לדבר את אשר עם לבבו. כי יקר מאוד בעיני השם יתברך כל דיבור ודיבור שזוכה האדם לדבר לפניו יתברך מתוך עוצם דוחקו ועניותו בגשמיות ורוחניות. ואמר: אפילו כשאין האדם זוכה לדבר לפניו יתברך רק דיבור אחד, ואפילו רק "ריבונו של עולם" בלבד, גם זה יקר מאוד אצלו יתברך.

* * *

חז"ל אומרים, כי האדם נברא בעולם הזה, עולם העבודה והניסיון, כדי שיקרב את עצמו אל הטוב מבחירתו. לו היה נברא ישירות כדי לקבל שכר, אזי השכר שהיה מקבל היה חיצוני לו, וממילא גם היה מתבייש מלקבלו ושכרו לא היה מושלם. מי שאוכל לחם חינם מתבייש לקבל אותו; לכן מי שיקבל שכר בלי עבודה משלו אלא במתנת חינם, יתבייש גם כן. לכן נברא האדם עם בחירה חופשית, המאפשרת לו להחליט בעצמיותו להיות שייך אל אותו טוב, הקב"ה, וממילא כשייהנה מטובו לא ירגיש יותר בושה, שהרי הצדיק את שכרו. ברגע שהגדרנו את מצבו של האדם בעולם הזה, כעובד ולא כאוכל חינם, אומרים חז"ל: "הכול בידי שמיים חוץ מיראת שמיים" (ברכות דף לג ע"ב). יראת השמים שכלולים בה כל מעלות הטוב, חייבת לבוא מתוך בחירה. לא יתערבו לאף אדם בענייניו הרוחניים כדי לאפשר את חירותו הבחירית.

מצב זה בוודאי אמור להיטיב לאדם ולהעלות אותו מעבר למה שהיה אמור להיות לולא הבחירה. אמנם המציאות היא, כותב רבי נתן, שדווקא בגלל שהוטלה אחריות מלאה על האדם לדאוג לעצמו, נמנעים רוב העולם מתשובה. כשהמערכה נמצאת בגבולות הכוחות שלהם, הם ממילא מתייאשים מניסיונות העבר שהוכיחו את רמת היכולות שלהם, ומדמיונות העתיד של קשיים והפרעות שיעמדו בדרכם. לכאורה, יש כאן מקור אמיתי לייאוש. הרי הכול צריך להתחיל מבחירתי; ואם אני לא אאזור כוחות כנגד קשיים גדולים שיעמדו לנגדי, אף אחד לא יוכל לעזור לי. "אם אין אני לי- מי לי" (אבות א, יג). וכשאין "אני לי", נשארה שאלה מהדהדת ומייאשת: "מי לי?"

אמנם למעשה אין הדברים כן. חז"ל מלמדים אותנו שיש שאלה אמיתית על כל מי שחושב שמגיע לו שכר על מעשיו הטובים: "מי הקדימני ואשלם?" (איוב מא, ג), ואומרים חז"ל במדרש על פסוק זה: "אמר רבי ירמיה בן אלעזר: עתידה בת קול להיות מפוצצת בראש ההרים, ואומרת: כל מי שפעל עם א-ל, יבא ויטול שכרו, ורוח הקדש צווחת: מי הקדימני ואשלם – מי קילס לפני עד שלא נתתי לו נשמה, מי מל לבנו עד שלא נתתי לו בן, מי עשה ציצית עד שלא נתתי, מיהפריש תרומה ומעשר עד שלא נתתי לו גורן, מי הפריש בכורו ומעשרות וקרבנות עד שלא נתתי לו צאן". לו כל עבודתנו היתה תלויה רק בנו, דרישת השכר היתה מוצדקת לחלוטין. המציאות, אמנם, היא לא כך. בלי עזרת הקב"ה לא היינו יכולים לעשות דבר. "בכל יום יצרו של אדם מתגבר עליו להורגו, ואלמלא הקב"ה מסייעו אין יכול לו" (קידושין דף לא ע"ב)). האדם לא נברא לעולם בו הוא חי ופועל ברשות עצמו. הוא אף פעם לא חי במצב שהוא יכול לדאוג לעצמו בכוחות עצמו. גם כשאומרים לו שהוא חייב ליצור את התקדמותו, לא התכוונו לכך שהוא לבד יעשה את הכול. ההתקדמות הרוחנית שלו, עד כמה שהוא חושב שהיא תלויה ברצונו והחלטתו, היא לא פשוטה בכלל כפי מה שהוא מתכנן אותה. חז"ל מבטיחים לו ש"הבא ליטהר, אומרים לו: המתן" (יומא דף לח ע"ב), ושהוא מוכרח לעבור ירידות בדרך. ואם ברור לו כשמש שלא יהיו לו כישלונות מעתה ועד עולם, כותב רבי יצחק ברייטר זצ"ל הי"ד, עליו לדעת שאותה מחשבה נובעת מכפירת כוחי ועוצם ידי (חלוקי הנחל עמוד התשובה).

גם בתפילות אנחנו רואים שאנחנו לא מתקדמים רק בכוחות עצמנו, גם בעבודה רוחנית. אנחנו מבקשים "שתרגילנו בתורתך ודבקנו במצוותיך, ואל תביאנו לא לידי חטא ולא ידי עבירה ועוון" (ברכות השחר), "דבק לבנו במצוותיך ויחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך" (ברכות קריאת שמע), "החזירנו בתשובה שלמה לפניך", "פתח לבי בתורתך ואחרי מצוותיך תרדוף נפשי" (שמונה עשרה), ועוד בקשות רבות על כל התקדמות רוחנית שאנו רוצים. על תפילות מסוג כזה ניתן להקשות: הלא "הכול בידי שמיים חוץ מיראת שמיים". אם הוא יקבל על ידי התפילה את כל המעלות שעליו להרוויח בעבודה ומאמצים, הוא חוזר לאכול לחם חינם, ומטרת ביאתו לעולם מיותרת! שהרי כל מהות העולם הזה היא עבודה עצמית שתצדיק את השכר. וגם מהמדרש שהובא לעיל, על הפסוק "מי הקדימני ואשלם", רואים שאחרי כל מאמצי האדם, הוא אף פעם לא זכאי לשכר באמת, בגלל שבלי עזרת הקב"ה לא היה יכול לעשות דבר.

אם כן, אנו חוזרים לשאול: מה מטרת עבודת האדם, אם ממילא הוא אף פעם לא עושה את הכול לבד? מהו המקום בו עזרת ה' מצטרפת לעבודת האדם ולא במקומה?

מבאר רבי נתן (הלכות פיקדון הלכה ג): "אך באמת, זה בעצמו עיקר הבחירה של האדם (שיתפלל לה' שיחזירהו בתשובה), כי אי אפשר לזכות בשלמות למאוס ברע ולבחור בטוב ולבוא למה שצריך האדם לבוא בזה העולם על ידי בחירתו, כי אם על ידי שירבה בתפילות ותחנונים ושיחות בינו לבין קונו הרבה מאוד מאוד לה' יתברך, שיזכהו לקרבו לעובדתו יתברך". הבחירה שלנו היא לא בהכרח שאנחנו נעשה הכול, מלמד רבי נתן. הבחירה שלנו היא לרצות בטוב, ולבקש מה' תמיד שיביא אותנו אל הטוב. זאת בעצם הבחירה – לבחור בכך שה' יקרב אותו."כי כל בחינת התעוררות שלנו, הוא רק כמדליק נר שאינו עושה כלום, רק לוקח נר ומדליק בו נרות אחרים לאלפים ורבבות כמו שירצה. ובאמת אם לא היה לו אלו הנרות או הדברים שמדליקין בודאי לא היה אפשר לו להדליק אבנים ועפר. וכן אם לא היה לו נר להדליק ממנו, או איזה דבר להוציא ממנו, בודאי גם כן לא היה אפשר לו להדליק. נמצא, שהכול מאיתו יתברך, האש והנר והשמן והפתילה, המדליק והנדלק, הכול מאיתו יתברך, ואף על פי כן אם לא יעשה האדם מעשה כל שהוא, ליקח הנר ולהדליק בו אחרים, בודאי לא יהיו נדלקים מעצמם. כי כך ברא ה' יתברך הבריאה שהכין הכול כאשר לכל בחכמתו, ואף על פי כן רוצה דווקא שאנחנו נעשה ונגמור על ידי התעוררותנו מלמטה" (הלכות קריאת שמע ה, יט).

גם כשאמרו לנו שעלינו חובת העשייה, לא התכוונו לכך שאנחנו ניצור את הכול מההתחלה. הקב"ה נותן לנו את הכוחות, ומעלה אותנו מדרגה לדרגה. המוקד העיקרי של הבחירה שלנו הוא, שנרצה לקבל מה' את כל מה שהוא רוצה לתת לנו. שנהיה מוכנים לקבל את חסדו, להשתמש בכל החסד שהוא יצר למעננו.

* * *

מתי מתרחש מצב של נפילה? כשנדמה לנו שאין דרך מוצא מהמקום שהגענו אליו. מאיפה אנחנו יודעים מאיפה אפשר לצאת מאיפה לא? על פי הכוחות שעומדים לרשותנו. אני מכיר את עצמי שאני רוצה כך וכך, מוכן להשקיע עד מידה מסוימת, ולא יכול לעמוד מול ניסיון פלוני. עכשיו שקרה מה שקרה, כל הסיכויים לצאת אבודים מבחינתי. אומר רבי נחמן: יכול להיות שאתה צודק בכל ההערכות שלך. אבל כשאמרנו ש"אין נפילה בעולם כלל", לא התכוונו לכך שאתה יכול להושיע את עצמך מכל מקום. גם כשמבחינתך הכול אבוד, ה' ירים אותך מהבור הכי עמוק. העבודה שלך להתקרב לה' לא מסתכמת בכוחות שעומדים לרשותך, אלא היא מתמקדת בבקשת רחמים מה', שהוא ייתן לך כוח כאשר שלך יגמר.

ממילא, גם "כשרואה לפעמים שנעשה ליבו מטומטם מחמת גודל הדחקות והייסורים העוברים עליו… ואינו יכול לדבר את אשר עם לבבו" ואז גם מתפילה אתה מנוע, "לא יפול בדעתו כלל!". אין לך שום סיבה להרגיש תקוע. ה' לא דורש ממך כוחות. הוא דורש ממך את הפניה אליו. את הרצון להתקרב אליו, בבקשה שהוא יעזור לך. גם אם באת להתבודד ולא הצלחת לומר רק שלוש מילים, "גם זה יקר מאוד אצלו יתברך".

קני המידה שלנו לעבודת ה' צריכים להשתנות. הרצון להתקרב לא מתחיל מהכוחות שעומדים לרשותי. הרצון להתקרב מתחיל מכל מה שאני רוצה לקבל מה'.

"לא בגבורת הסוס יחפץ, ולא בשוקי האיש ירצה. רוצה ה' את יראיו, את המייחלים לחסדו". גם המעשים שלנו מקבלים את תוכנם האמיתי כשהם באים מהבנה שגם הם מתנה מה', והם לא גבורה עצמית שלנו. המייחלים לה' ומצפים לחסדו, הם אלו שיפגשו את עומק רצון ה', כאשר יתקרבו בדרך המיוחדת בה ה' יוליך אותם, כרצונו.

משהייתה אפלת החורבן ממשמשת ובאה, כמאתים שנה לפני חורבן בית שני, אירע נס חנוכה.

דווקא אז, בטרם ה"צלילה" הנוראה אל עומק החושך שעדיין אנו מתבוססים בו, תיקנו לנו אנשי כנסת הגדולה להדליק, בכל שנה ושנה בעת הזו, את נרות חנוכה.

ברחוק העצום מהוד המקדש, מתפארת המלוכה, מחסד ה' בהתגלותו ברגלים, בחסרון עמוק של קדושה, הותירו לנו, עד בוא אור הגואל, רושם קטן מן האור הגדול הזה. שמונה נרות שיאירו את חשכת הגלות, יזכירו את תפארת העבר ויוסיפו אומץ ותקוה לגדולת העתיד.

כחולה חבול ומעונה, המוטל על ערש דווי, אנו מוטלים זה מאות ואלפי שנים, מצפים לישועה. והקדוש ברוך הוא, ברוב רחמיו, ולפנים משורת הדין, "יורד" בחנוכה עד אלינו, אלינו ממש, עד ולמרות כל נמיכותנו ושפלותנו, ומקיים בנו מצוות "בקור חולים". וכמו שכותב רבי נתן (ליקוטי הלכות אורח-חיים השכמת הבוקר ד' סעיף ב'):

"וזה בחינת מצוות בקור חולים, כי צריכין לבקר את החולה ולהסביר לו פנים, דהיינו מה שבני אדם נכנסין אצלו ומפקחין על עסקיו ועושין לו כל צרכיו. כמו שכתוב בשולחן ערוך (יורה דעה של"ה סימן ס"ח) שזהו בחינת הארת פנים, כי אין מסתירין פניהם ממנו ואינם נטמנים בבתיהם, רק באים אליו ועושין לו כל צרכיו, ומדברין על ליבו…

וזה בחינת חנוכה ופורים, שהם בחינת מצוות בקור חולים, כי הם ימים קדושים וטובים מאד (ושפע רוחני עצום נשפע אז בעולם) ואף על פי כן הם בימי החול, ואינם אסורים במלאכה (דהיינו שלא כמו בשבת ובחג שהאדם צריך לפרוש ממלאכה ומעסקי חול על מנת "להתרומם" ו"לגעת" בקדושתם. כאן, בחנוכה ובפורים, למרות קדושתם, "יורד" האור למטה, גם בלא שנפרוש ממלאכה, וכמעט ללא הכנה מצידנו יש בידינו לקבלו).

…והוא כמו למשל כשהאדם בריא, בודאי אין המלך בא אל האדם להראות לו פניו, רק כל מי שרוצה לקבל פני המלך ולהתעדן מאור פניו, הוא צריך לנקות ולטהר עצמו יפה יפה ולקשט עצמו כראוי ולשקוד על דלתי המלך ולבקש מאת רואי פני המלך שיקבלו רשות (עבורו) שיכנוס, ולעשות כל התחבולות השייכים לזה, עד שיזכה לבוא לפני המלך כפי מדרגתו, אם לכנוס לחצר המלך או לבית או להיכל, כדי שיאיר בו המלך פניו המאירות.

אבל כשאחד מאנשי המלך חולה ומוטל על ערש דוי, רחמנא ליצלן, אזי כשנתעוררין רחמי המלך להחיותו מאור-פניו, אזי מוכרח המלך לילך אצלו לביתו להאיר בו פניו ולהחיותו, וזה בחינת "שכינה למעלה מראשותיו של החולה" (מסכת שבת י"ב).

וזה בחינת חנוכה ופורים, שהם מועדים קדושים, שניתנו לנו להחיותנו כיום הזה, בימי הגלות המר, שכנסת ישראל נקראת חולה… ומעוצם חליינו הכבד אין אנו יכולים לעלות ולהראות ולהשתחוות לפניו בשלוש פעמי רגלינו, לכנוס לביתו הקדוש, שהוא הבית המקדש, לקבל אור הפנים, כי "מפני חטאינו גלינו מארצנו, ונתרחקנו מעל אדמתנו, ואין אנו יכולים לעלות ולהראות ולהשתחוות לפניך…" (כמובא בתפילת מוסף), על כן חמל עלינו בעל הרחמים ברחמיו העצומים והוסיף לנו שני הימים הקדושים האלו, שהם חנוכה ופורים, שתיקנו לנו הצדיקים הגדולים, שהם אנשי הכנסת הגדולה, כדי להמשיך לנו אור הפנים (דהיינו התגלות אלוקותו יתברך) לתוך בתינו בתוקף גלותנו, שיזכה כל אחד בביתו בחנוכה להדליק נר חנוכה, שהוא בחינת אור הפנים"…

גם המקום בו נצטוינו להדליק את נרות החנוכה, מרמז לנו על עוצמת האור המתגלה בהם: "מניחו (את הנר) למעלה משלושה טפחים (מעל הארץ, כשלושים ס"מ) ומצווה להניחו למטה מעשרה טפחים" (כמטר) מורה ההלכה (קצור שולחן ערוך קל"ט סעיף ח').

נרות שבת וחג אנו מניחים במקום גבוה, שאורם יתפשט מלמעלה ויאיר את הכל. אך את נרות חנוכה שאמרו חז"ל (מסכת סוכה דף ה') "מעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה", דהיינו שבמקום כה קרוב לארץ אין התגלות אלוקות. היום, בחנוכה, מתגלה האור אפילו שם! "להורות – שדייקא למטה מעשרה טפחים, מקום אחיזת הסטרא-אחרא, גם שם יכולין למצוא הפתח להתקרב אל הקדושה… ויכולין להתקרב להשם יתברך בכל מקום, אפילו למטה מעשרה טפחים, שאין שם השראת השכינה…" (ליקוטי הלכות חנוכה ו' סעיף א').

…אפילו אור קטן, בחושך הגדול של הגלות, אפילו כמעט בלי הכנה לקבלו, ואפילו במקום הטומאה ממש, יכול להתרחש לו נס, ואורו יתפשט וילך, עד שמונה ימים, עד שיקיף את כל הזמן, ולמעלה מן הזמן.

אלא מאי? לפחות את האור הקטן הזה – מוכרחים להדליק. משהו, אפילו מעט, חייבים לעשות.

למרות העלטה הכבדה ואולי דווקא בגללה אין דורשים מאיתנו, בדור שערב הגאולה, עבודות קשות ומפרכות.

עלינו רק להדליק נר בחושך, לעשות השתדלות קטנה וכנה, והקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו כבר ירד עלינו, ובדרך נס יעצים את נקודת האור הקטנה שלנו לנהרה גדולה ואדירה.

"פתחו לי פתח כחודה של מחט – ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרונות נכנסות" (מדרש שיר השירים רבה ה' ג') קורא אלינו מי שאמר והיה העולם.

כל רצון טוב, כל נכונות אמיתית להתעלות רוחנית – הינם נרות מאירים באפלה.

אבל בשביל להדליק אותם – אנחנו צריכים להאמין ש"קצת זה גם טוב".

וכן גודל בכייתו של אדוננו מורנו ורבנו זכר צדיק לברכה לפני השם יתברך אי אפשר לבאר ולספר כלל, אך בקצרה אעתיק כמה דברים משיחותיו הקדושות.
בספר שבחי הר"ן כתב שסיפר, אשר כל לימודו בא לו ביגיעה גדולה. ובתחילה היה לומד משניות, ולא היה מבין למודו, והיה בוכה הרבה מאוד לפני השם יתברך, שיאיר עיניו בתורתו, עד שזכה שיוכל ללמוד משניות.
וכן אחר כך, כשלמד גמרא, בתחילה לא היה מבין גם כן, והיה בוכה גם כן הרבה מאוד, עד שזכה להבין. וכן אחר כך כשנתגדל והתחיל לעסוק בלימוד הזוהר הקדוש וכתבי האר"י זכרונו לברכה, היה בוכה גם כן הרבה מאוד לפני השם יתברך עד שזכה להבין בכל מקום שלמד על ידי תפלתו ובכייתו.
וכן כתוב בספר חיי מוהר"ן, שבהיותו עדין ילד קטן כבן שש שנים היה מתגעגע מאוד לקבל שבת בקדושה גדולה כראוי, והלך למרחץ בערב שבת סמוך אחר חצות היום מיד וטבל את עצמו בזריזות ובא תכף לביתו ולבש בגדי שבת ונכנס לבית המדרש והלך אנה ואנה ורצה להמשיך עליו קדושת שבת ונשמה יתרה… והיה מונח שם והתחיל לבכות לפני השם יתברך. ובכה מאוד בדמעות שליש כמה שעות עד הערב עד שעיניו נעשו נפוחות, ואחר כך פתח את עיניו ונדמה לו כאילו הוא רואה איזה אור מחמת שכבר נדלקו הנרות ועיניו היו סתומות כל כך מבכיה, ואז נתקרר דעתו קצת.
וכן אחר כך… גם אחרי בואו מארץ ישראל, הלך להתבודד חוץ לעיר עם עוד איש אחד, ובכה מאוד אז לפניו יתברך עד שנתמהמה בבכיתו קרוב ליום שלם בקיץ בלי הפסק.
פעם אחת נתן הטלית הישן שלו במתנה לאחד מגדולי מקורביו, ואמר לו: היזהר מאוד לכבד הטלית הזה, כי כמו מספר שערות שיש בהטלית, כל כך דמעות שפכתי לפני השם יתברך עד שידעתי מהו טלית. ואמר, אשר בכל עת שהוא מגלה תורה הוא בוכה קודם.
וכן היה הולך תמיד בלב נשבר מאוד, ולא היה רגיל בפנים שוחקות… אבל לנו הזהיר מאוד להיות בשמחה תמיד… וליחד איזה שעה ביום שיהיה לו לב נשבר.
(השתפכות הנפש, פתיחה)

 "אמר רבי אלעזר: מיום שנחרב בית המקדש ננעלו שערי תפלה, שנאמר "גם כי אזעק ואשוע שתם תפלתי" (איכה ג), ואף על פי ששערי תפילה ננעלו שערי דמעות לא ננעלו, שנאמר "שמעה תפלתי ה' ושועתי האזינה אל דמעתי אל תחרש" (בבא מציעא נ"ט ע"א). בזוהר (תהלים נו) מובאת אמרה זו בשינוי מועט: "כל השערים ננעלו ונסגרו, ושערי דמעות לא ננעלו". פתח מיוחד פותחות להן הדמעות, פתח שפתוח גם כשכל השערים האחרים ננעלו.

בתיאור הנהגותיו של רבי נחמן על עצת ההתבודדות, שעליה נסוב הספר "השתפכות הנפש", מובאים הסיפורים המופיעים למעלה. דרכו של רבי נחמן היתה מלווה בדמעות, מאז שהיה לילד קטן וגם כאשר היה מגלה תורות נשגבות. כנגד הנתפס אצלנו שדמעות נשמרות לעת צרה מיוחדת, מופיעה הנהגת ההתבודדות המלווה בדמעות, המלמדת על אופי אחר של תפילה, אופי אחר של שערים להכנס בהם.

דוד המלך אומר: "נודי ספרתה אתה, שימה דמעתי בנאדך הלא בספרתך" (תהילים נו). בגמרא ובחלק מהמפרשים מבואר ש'נודי' פירושו דמעות, בגלל שהן נדות וזזות מהעין. דוד המלך מבקש שה' יספור את הדמעות שלו, וישים אותם בכלי המיוחד לכך ('בנאדך'). הגמרא (שבת קה ע"ב) אומרת על פסוק זה, שהקב"ה לוקח דמעות מסוימות ו'מניחן בבית גנזיו'. במבט ראשוני רואים לא רק את החשיבות הגדולה של הדמעות, אלא את העובדה שהן נמצאות ממש לפני ה'. הספירה של הדמעות מוסברת על ידי המפרשים (מהר"ם אלשיך שם ועוד) כביטוי לחשיבות המיוחדת שלהן, בדומה לבני ישראל שנספרו כמה פעמים בהיותם במדבר, שגם אצלם ספירה זו באה להראות את חשיבותם. המשמעות של ספירת דברים למרות שמניינם כבר ידוע מראש היא הרצון שאותם דברים יהיו לנגד העיניים, ממש מול מי שסופר אותם. להבדיל, ניתן לראות אנשים שסופרים כסף גם כשהכמות שלו ידועה להם. בספירה הם מרגישים איך הדבר הנספר נהיה מוחשי יותר, ונמצא מול עיניהם.

גם לדמעות חשיבות כזאת. לשון הזוהר היא "אל דמעתי אל תחרש – זאת נכנסת לפני המלך"(ח"א קלב, ב). ובלשון המהר"ל (שבת שם): "הדמעות הן גם כן לפני השם יתברך עד שהוא סופרן ומניחן בבית גנזיו אצלו". ישנה הבנה שהכוח של הדמעות הוא ביטוי לצער גדול, ואז התפילה היא עם כוונה גדולה יותר. אך בכך עדיין לא מקיפים את מלוא המשמעות של הדמעות שיש להן שער נפרד בפני עצמן, חוץ משער התפילה. הדמעות לא רק נותנות עילוי לתפילה, אלא משנות את כל מהותה של התפילה, שכעת היא לפני ה'. עכשיו היא נכנסת לפני ה' ונכנסת לתוך המקומות הפנימיים ביותר, לבית גנזיו. מה משמעותן של הדמעות, ואיזו דרך טמונה בכך עבורנו?

* * *

ההופעה של דמעות קשורה על פי רוב לנגיעה במקומות פנימיים ביותר. אין הבדל אם מדובר בצער או בשמחה; כאשר הללו חודרים למקומות שורשיים באדם, הדמעות יוצאות לחוץ. לא תמיד יהיה די ברגש חזק כדי לעורר את הדמעות. צריך למצוא רגש או מחשבה שיהיו חזקים דיים כדי שינענעו את האדם, ובכך יגרמו לו לבוא ולחוש את המצב ממקום פנימי יותר.

משום כך אנחנו מוצאים שבנוסף לשער התפילה, קיים שער נפרד לדמעות. הדמעות לא רק מצטרפות לתפילה, אלא דורשות משהו אחר ופנימי יותר, אליו תמיד הפתח פתוח, גם כשננעלו שערי תפילה.

המהר"ל, בפירושו (בבא מציעא שם), מבאר את ההבדל שבין התפילה הרגילה לתפילה של הדמעה. התפילה היא "הווית העולם… היא כסא העולם, ואדם הראשון תכף שנברא התפלל אל השם יתברך". יש תפילה שהיא צורה של הווית העולם. לאחר בריאת אדם הראשון מתארת התורה: "וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח, כי לא המטיר ה' אלקים על הארץ, ואדם אין לעבוד את האדמה" (בראשית ב, ד-ה). מבאר רש"י, שלמרות שהשיחים כבר נבראו ("תוצא הארץ דשא"), "על פתח הקרקע עמדו עד יום שישי". מדוע? כי האדם עדיין לא עבד את האדמה, "ואין מכיר בטובתם של גשמים, וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם התפלל עליהם וירדו". הדשאים חיכו על פתח הקרקע כדי שהאדם יבוא ויתפלל על כך. מאדם הראשון אנו למדים שתפילה היא צורת קיומו של העולם. גם מה שאמור לכאורה לגדול בצורה טבעית, מחכה לתפילה. כי באמת, אין משהו שמתקיים בלי התפילה. התפילה היא צורת הקיום של העולם, 'הווית העולם'. בתפילה כזאת בא האדם לפני ה' ומבקש השלמה להוויה שלו, להוויה של העולם.

לצידה קיימת תפילה אחרת המאופיינת בדמעה. "הדמעה היא ביטול והפסד כוח האדם, עד שהדמעות יוצאות ממנו" (מהר"ל שם). כשדמעה של צער יוצאת יש בכך ביטוי לביטול, לאי-הוויתו של האדם. התפילה הזאת לא באה להשלים פרט מסוים בתוך ההוויה של האדם. היא באה להעמיד את העובדה שאין לו הוויה לפני ה'. לרוב האדם נמצא בתוך כל עיסוקיו וענייניו בהם הוא חי, פועל ומתקדם. שם הוא מבקש השלמה והוויה. אבל במצב בו הוא חודר למקום של ראשית בתוכו, הוא יכול להרגיש שאולי הוא עושה המון, אבל אין לו הוויה באמת. הוא לא התחיל לגעת ולהיות במקום הזה, של ההוויה הפנימית, וממילא שם הוא מרגיש רק חיסרון קיומי. התפילה הזאת לא מבקשת השלמה מסוימת, כי זאת לא תחדור אל שורש הדברים. רק את ה' היא מבקשת, כי רק הוא יכול להשלים חלל שכזה. אין כאן רצון לישועה מסוימת, לתשובה שתגיע בצורה של הוויה. זאת הבקשה של "שימה דמעתי בנאדך הלא בספרתך"; תשמור את הדמעות שלי בכלי שלך ותספור אותם. הבקשה היא שהחיסרון שבמקומות הפנימיים שלנו יהיה מול ה', במקומות הפנימיים שלו, ב'בית גנזיו', שם שמורות הדמעות כדברי חז"ל. הדמעות מבקשות להיות מול ה', שנוכל לבקש והוא ישמע אותנו. "אל דמעתי אל תחרש – זאת נכנסת לפני המלך" (זוהר ח"א קלב, ב). הדמעה רוצה את המלך, לא דבר אחר. מכוח זה "ואין שער שעומד בפניה" (שם). שערי דמעה לא ננעלו, כי אינם קשורים לשאלה של הוויה, של השגת דבר מה, שאז מתנהלים הדברים בתחומי המציאות הקיימת והגבולות שלה. שערי הדמעה הם שערים אל ה', ואלו לא יכולים להיסגר.

* * *

בתחילת הדברים צוטטו מקצת מהנהגותיו של רבי נחמן, שהובאו ביחס לעצת ההתבודדות. כשמכל חיסרון אפשר להגיע לבכייה אמיתית, עד למצב של בכי מתמשך מול ה', מובן שהישועה שתבוא כאן אינה דומה לישועה של תפילה. כאן מתמקדים בשורשים, ומעמידים את כל עובדת קיומנו או אי-קיומנו לפני ה', במטרה שהוא יבוא ויעניק לנו הוויה, ויוציא אותנו לאור. על מנת שנוכל להגיע לכך בחיינו הפרטיים, באה עצת ההתבודדות. עלינו לבודד את עצמנו מכל דבר חיצוני ולבחון את אותו מקום פנימי, ושם לדבר לפני ה' במילים שלנו, באופן שנדע שהדמעה שלנו היא ממש אצל ה', מהמקום בו אנו עומדים.

ישנו יסוד גדול וחשוב מאוד באמונה האמיתית, והוא – שכל יהודי צריך להאמין באמונה שלמה שהקדוש ברוך הוא אוהב אותו! ושמדובר באהבה שאי אפשר לשער ולתאר במוח אנושי כלל. כי ברגע שיהודי מאמין בזה, רק אז הוא מצליח לפרש נכון את כל מאורעותיו ולקבלם באהבה. אפילו אם הם נגד רצונו ואינם נוחים לו, הוא מאמין שהכל מהשם, שהרי בורא עולם אוהב אותו. ואם כך, בודאי שהכל לטובה, זאת נקודה חשובה מאוד שכל אחד צריך להתבונן בה לעומק, ללמוד ולהרבות בתפילות עליה – לדעת ולהאמין באמונה שלמה שהשם יתברך אוהב אותי.

אחד הביטויים הכי גדולים לאהבתו של השם לאדם הן המצוות שנתן לנו. זאת, משום שערכה של מצווה אחת הוא יותר מכל מה שיש בעולם הזה! ואילו אדם היה מבין את ערכה של מצווה אחת, וגם אם לא הייתה לו כל ימי חייו אלא רק מצווה אחת, הוא היה שמח בה ורוקד בלי סוף, ממש כמו שאנו נוהגים לשיר: 'אילו יהודי היה יודע מה זו מצווה אחת, היה שמח ורוקד מאה עשרים שנה!'…

בואו חשבון…

אם נחשב קלות נראה שכל יהודי, ולו הפשוט שבפשוטים, מקיים בכל יום מיליארדי מצוות!!! למשל, כאשר הוא נמצא בשיעור תורה, אז כל מילה ששומע נחשבת למצוות לימוד תורה, ואם בכל דקה הדרשן אומר בערך 50 מילים, כלומר 3,000 מילים בשעה, וזה מוכפל במספר המשתתפים בשיעור כידוע. נמצא, שאם יש מאה משתתפים אז בכל דקה הוא מרוויח 5000 מצוות, ואם השיעור נמשך שעה אז מכפילים את זה בשישים, שזה כבר 300,000 מצוות!!!…

אם נמשיך לחשב את המצווה של ישיבה בבית המדרש כפול מספר הדקות, וכן את כל הזמן שכיפה מונחת על ראשו, והציצית שעל גופו – שנחשבת בכל רגע קיום של אחת מתרי"ג מצוות, שמיעה לדברי חכמים וכו', ונוסיף לזה מצוות "לא תעשה" רבות שמקיים בכל רגע ב'שב ואל תעשה' – אנו יכולים להגיע בקלות ממש לחשבון של מיליוני מצוות. ואם גם נוסיף לזה את כל המצוות שאדם מקיים במשך עשרים וארבע שעות ביממה: תפילה, שמירת הגוף, צדקה, חסד ועוד, הרי שמספר המצוות הוא עצום ורב…

אמנם זה נכון שלכל יהודי יש אינספור מצוות שהוא עושה בכל רגע ורגע, כמעט ללא בחירה. אולם, יש לו בחירה גדולה בכל רגע באופן בו הוא מתייחס למצוות שלו – אם הוא מעריך ומייקר אותן באמת, שאז שכרו על המצוות הוא עצום בלי שיעור, או שחלילה הוא מקל בערכן ומזלזל בהן, שאז מנהיגים אותו לפי זה ושכרו על המצוות יורד מאוד.

בכל צרתם לו צר

אהבת השי"ת מתבטאת אף בחטאו של אדם, שאז, למרות שהקב"ה בעצמו רואה שכביכול אין ברירה, והאדם שחטא חייב להיות בהסתרה, יש לו יתברך בעצמו צער מכך, כמו שכתוב (ישעיהו סג): "בכל צרתם לו צר", וכשהכתוב מציין "בכל צרתם" – מדובר בהסתרה שהאדם נמצא בה, מכיוון שרק זו נקראת צרה, שהרי אין לך צרה גדולה מנפילה מהאמונה. וכל זמן שהאדם מחזיק באמונה, אין לו שום צרה, לכן גם אין לבורא על מה להצטער עימו.

אולם, כאשר האדם נופל להסתרה, אז לבורא ית' צר מאוד בצרתו והוא בעצמו הולך ומשתדל אחריו כביכול, כלומר, שהוא בעצמו מתפלל שתתגלה ההסתרה, כמו שכתוב בגמרא (ברכות ז): "אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי: מנין שהקב"ה מתפלל? שנאמר: "והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפילתי", בבית תפילתם לא נאמר אלא בבית תפילתי, מלמד שהקב"ה מתפלל. ומה הוא מתפלל? אמר מר זוטרא בר טוביה אמר רב: יהי רצון מלפני שיכבשו רחמי את כעסי, ויגולו רחמיי על מידותיי, ואתנהג עם בניי במידת רחמים, ואכנס להם לפנים משורת הדין.

בפסוק זה שמציינת הגמרא, מרומז כל מה שנאמר לעיל, שהבורא אומר: "ושמחתים בבית תפילתי" כלומר, שהוא גואל את האדם ומשמח אותו על ידי שמביא אותו אל האמונה ואל התפילה, כי זאת כל הגאולה והשמחה – האמונה. וזה פירוש: "ושמחתים" – איך משמחים אדם? "בבית תפילתי" – על ידי שמקרבים אותו אל התפילה.

אולם, כאשר האדם עושה תשובה על ריחוקו מן האמונה, ובאותו רגע ממש הוא אכן רוצה את האמונה, אז כעסו של הבורא נמתק. הרי כל כעסו היה בגלל שאותו אדם התרחק מהאמונה ופגם בה, לכן עכשיו, כשהוא חוזר לאמונה, הוא מעורר עליו רחמים, וכל הדינים נמתקים והופכים לרחמים. מצב זה מוגדר כהארת פנים של הבורא אל האדם, וכמובן שאז קל יותר לאדם להאמין בו, גם כאן, כמשל בשר ודם – כאשר אותו אדם שהיה בכעס על חברו, ואחר כך התרצה לו, אז יש עת רצון לבקש ממנו כל משאלותיו, לכן זו התפילה של השם יתברך – שהוא בעצמו מתפלל שיכבשו רחמיו את כעסו, ואז ממילא לא תהיה הסתרה.

יהי רצון שנזכה לשער בליבנו, אפילו במעט, את הזכות הגדולה שנפלה בחלקנו – שיש לנו אבא בשמים שאוהב אותנו אהבה עצומה, ומרוב אהבתו בחר בנו מכל העמים וקרבנו לתורתו ולעבודתו ונתן לנו את הצדיקים המאירים את עינינו ומשמחים את ליבנו.

הזוכר אתה מתי היה חג השבועות? נדמה שכבר עברו חודשים ארוכים מאז, אבל סך הכל עברו לא הרבה יותר מארבעים יום מאז קבלנו את התורה – פלא איך אירוע רב רושם כזה נשכח תוך ימים כה מעטים. הרי לפני זמן מה עוד ישבנו והתכוננו לחג העצרת, שמענו שיעורים על מעלת החג, קראנו ספרים וליקוטים בגודל קדושת היום, והנה סוף סוף הגיע היום הנכסף, ורצונות חדשים בערו בתוכנו, להתחיל להתחדש בלימוד וקיום התורה. אז איך קורה שהכל נשכח כאלו זה שייך לעבר הרחוק?

האמת היא, ששאלה זו כבר שאלו חז"ל: כיצד יכול היה עם ישראל ליפול בחטא העגל מיד אחר קבלת התורה?! ושאלה זו חוזרת על עצמה כל שנה אצלנו.

ומה עונים חז"ל? שאכן לא היו ישראל ראויים לאותו חטא, אלא כדי להורות תשובה לרבים!

זה הפלא הגדול ביותר. השי"ת אכן נתן לעם ישראל את התורה בחודש סיון, אבל לא את כל התורה, קבלנו רק צד אחד של התורה. השי"ת רוצה להביא לנו את התורה בשלמותה. ומהי שלמותה של התורה? דרכים ועצות למקרה שלא זוכים לקיים את התורה, גילוים של רחמים ודרכי תשובה למי שנפל מהתורה. בלי החלק הזה של התורה, עדיין לא קיבלנו את התורה בשלמות.

לשם כך, היה צריך השי"ת להפיל עם שלם בחטא הנורא של העגל, עבודה זרה וכפירה, רק בשביל להוכיח להם שאכן יש תשובה וכפרה, ויש דרך להמשיך השראה של השכינה גם לאחר נפילה, זהו ההשלמה של התורה.

אנו עומדים כעת בחודש תמוז, רביז"ל מגלה סוד נפלא 'תמז' בלי וא"ו, ראשי תיבות ז'כרו ת'ורת מ'שה, ז'מן מ'תן ת'ורתנו. כי אז, בחודש תמוז, צריכים להמשיך את הזכרון של התורה. ולמה 'תמז', בלי וא"ו? כי בחודש זה נשתברו הלוחות שהם בצורת וא"ו (וחז"ל העידו שארכן של הלוחות היה וא"ו טפחים ורחבן וא"ו טפחים), והיינו שאנו צריכים להמשיך את הזכרון של התורה כאשר נעלם הוא"ו ונשבר הלוחות.

זוהי שלמות התורה. א. התורה שקבלנו בסיון בה כתוב מה צריך לעשות בכדי להתקרב לה'. ב. התורה, הלוחות שנשתברו בתמוז, שעל ידה נמשך דרכים ועצות איך להתקרב לה' כאשר נפלנו מהתורה.

אחי היקר! נכון שאתה רוצה לזכור את ה', להתקרב אליו? העצה היא קבלת התורה! היא אשר מחכימת פתי ומשיבה אותנו לה'!

אבל כמו בכל דבר בעולם, צריכים שני עדים לזכרון, ואין די באחד. כך גם מי שרוצה לזכור את ה' דרך התורה, מוכרח שני עדים, 'שני' לוחות העדות, תורה שמעידה על מציאות ה' 'בשמים ממעל' – זמנים של עלייה, ותורה שמעידה על מציאות ה', 'על הארץ מתחת' – זמנים של ירידה.

תחזור הרבה על יסוד זה, שלא תשכח ח"ו את התורה…

מעשה אצל הציון של הרה״ק רבינו נחמן מברסלב זצ״ל

הסיפור הבא מופיע בספר "זכרון חיים", פרקי זכרון מפיו של הרה"ק האדמו"ר רבי חיים זנוויל מריבניץ זצ"ל, שרשם הר"ר יעקב חיים רוטנר.

הטקסט מתפרסם כמות שהוא, בשינוי לשון מינוריים, תוספת כותרות משנה ובתוספת הערות להבנת הסיפור והרקע בסוגריים מרובעים והערות שוליים:

בשנת תשי״ח לפ״ק זכיתי להיות בפעם הראשונה בחיי בעיר אומן ולהשתטח על קברו של רבינו נחמן מברסלב זי״ע, שם פגשתי בכמה יהודים זקנים באים בימים, חסידים ואנשי מעשה ויחד התפללנו והשתטחנו על הציון הק׳, אחר שיצאנו משם סיפרו לי המעשה דלהלן.

הקומוניסטים לא מצליחים להפסיק את העליה לאומן

כידוע אשר בכל השנים לפני המלחמה [מלחמת העולם הראשונה] נסעו להשתטח על ציונו הק׳ של רבינו מברסלב זי״ע, וכמו כן גם מיד אחרי שנסתיימה מלחמת העולם השני (תרצ״ט – תש״ד), וגם בשנים שלאחר מכן, כאשר רוסיה עמדה תחת שלטונו של העריץ הידוע סטאלין ימ״ש, עשו היהודים שברוסיה כל מיני השתדלויות להגיע להשתטח על ציונו הק׳ של רבינו [רבי נחמן] מברסלב זי״ע, וכמה שניסו מלכות הרשעה של רוסיה למנוע את הגעת היהודים לציון הקדוש לא עלה הדבר בידם, ולא יכלו לתת עצה בנפשם איך ומה לעשות [כדי] להפסיק [את] הדבר הזה.

עיריית אומן מוכרת את השטח

וכך נמשך הדבר כמה וכמה שנים, עד אשר נתיישבו [הקומוניסטים] והחליטו[1] שיחלקו את כל הבית החיים היהודי לשטחים שטחים קטנים ויתנו שטח לכל אחד שרוצה לבנות לו שם בית לגור בו, וכך חשבו לחלק את כל שטח בית החיים וכעבור זמן מה כאשר כבר יהיו בנויים שם הרבה בתים ישתכח הדבר מליבות בני ישראל ולא יבואו עוד להשתטח על הציון המצוינת.

השטח מגיע לידי יהודי

אנו, מאמינים בני מאמינים, יודעים שיש מנהיג לבירה, ומסבב כל הסיבות סיבב כן אשר תוך כדי החלוקה נפל השטח שבו הציון הק׳ לידיו של יהודי אשר ידע במדויק היכן מקום הציון[2], ואכן היהודי הזה התחיל מיד במלאכת הבניה וחפר מקום לעשות היסוד של הבית (פאנדאמענט) עד סמוך לציון המצויינת ובנה קיר ובו חלון אשר מחוצה לה נמצא הציון[3], וחשב לעשות כן בכדי שהציון ישאר בחצר ביתו אשר שם יזרע כל מיני ירקות וכך ישמר המקום הקדוש.

מחייבים את היהודי למכור את השטח

אולם בעוונותינו הרבים המוסרים העבירו מסירה [-הלשינו] על היהודי הזה והעלילו על הפלאן [-תכנית] שלו שרוצה לעשות, עד אשר יצא צו המחייב את היהודי שימכור מיד את השטח לגוי, (ואחד הזקנים הראה לי את הדעקאראט [-הצוו] שיצא הצו מבית המשפט אשר מכריח את היהודי שנפל בחלקו המקום הזה, שאסור לו לגמור מלאכת הבניה שהתחיל בה, והוא מחוייב למכור זאת לגוי דייקא) וגוי שבא מאוקראינה הוא קנה [את] חלקת השדה הזו.

הגוי שקנה את השטח מסרב שיהודים יכנסו להתפלל

הגוי בנה את הבית לפי הפלאן שהיהודי הכין, כך שהציון נשאר בחצר הבית, והגוי דר שם וחי לו בשלום ובשלוה באין מפריע, והיהודים התחילו שוב לפקוד את הציון הקדוש ולהשתטח עליו עד שנודע הדבר לשלטונות אשר נתנו פקודה חמורה לערל הדר בשם, שלא יתן בשום אופן לאף יהודי לפקוד את הציון, ואף על פי שלא השגיחו ביד תקיפה על הגוי הדר שם, אם הוא מקיים הפסק או לא, ואילו היה חפץ היה יכול להעלים עין מאלו הבאים להשתטח, והיה יכול לסדר שיכנסו אחד אחד או בלילות, אולם כמו שהגוי האוקראיני הזה הרי גם היה שונא ישראל מובהק כאבותיו וכמו כל שאר בני עמו, לכן שמר מאוד לבל יהין איש להגיע לחצר ביתו למקום הציון הק'.

– ומיד נענש…

הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל – ויהי בחצי הלילה, ועל הדלת הנמצאת בתוך הבית, חדר בתוך חדר, נשמעו דפיקות כדרך אשר אחד דופק על הדלת, הערל קם ממשכבו ומדליק האור והדפיקות נפסקות. וכן היה בכל לילה ולילה: במשך כל הלילה נשמעו הדפיקות על הדלת וכאשר הדליקו האור ויחדלו הקולות. כך זה נמשך זמן מה, עד אשר זה הגוי שדר שם הלך אל ראשי העיר שיושבים בבית העיר וסיפר להם את כל מה שסובל זה זמן טובא ואינו יכול לשית עצות בנפשו, אולם הם שחקו ממנו ואמרו לו חלמא טבא חזית, חלמא טבא חזית [-חלום טוב ראית], אולם כאשר בא יום יום והתלונן על משברו שאינו יכול לסבול יותר, החליטו אנשי העיר ושלחו לביתו שני אנשים שילינו בלילה בבית שלו, ובבוקר ותפעם רוחם וסיפרו לראשי העיר אשר אמת בפי האיש בעל הדירה, ואי אפשר לדור שם, והערל שהיה דר שם סבל כן בערך שנה תמימה, עד אשר כלתה אליו הרעה ולא יכול עוד לסבול, ועזב הדירה בחרפה ובבושה, ומכרו לערל אחר שקנה זאת ממנו במחיר נמוך.

הבית נמכר לאחר, שמאפשר כניסה לחצר

וזה הערל שקנה אמר שהוא לא מפחד לקנות הדירה, כי אצלו לא ידפקו על הדלת כי הוא יתן רשות ליכנס לכל מי שרוצה להשתטח על הציון המצויינת.

המעשה הזו שמעתי מכמה אנשים זקנים ששהו בעיר אומן, וכן שמעתי מאחד שדר בעיר אומן ששאלתי אותו אם יודע מהמעשה של הדפיקות בדלת, ענה ואמר לי לא רק זה אני יודע אלא אראה לך גם את הצו של המלוכה [-המדינה], והוא הראה לי את צו-המלוכה שמונעת את המשך הבניה מהיהודי ושצריך למכור המקום מיד ודייקא לגוי, וכן מצאתי את הערל האוקראיני שהיה דר שם וסיפר את כל מעשה הדפיקות בדלת לערך שנה שלימה.

המעשה הנורא הזה רשמתי לעצמי עוד בשנת תשי״ח אולם כמו שבאותו זמן לא היו יכולים לצאת ולבוא לאומן כמו היום, ממילא לא ידוע ומפורסם הדבר-והמעשה נורא הזה[4].

הערת העורכים:

הסיפור בכללותו, הוא סיפור ידוע כיום בין אנ"ש, אולם בצורה שונה מעט. הפרטים השונים – כפי שמפורט במאמר "קורות הציון" באתר – הם אלה (חלקם צוינו בהערות בגוף המאמר): השטח לא עלה בגורלו של היהודי במקרה, אלא הוגשה במכוון. כדי שהקומוניסטים – שעבורם אומן הייתה מקום בעייתי בשל קברו של רבינו דשם, ושעל פעילות חסידי ברסלב בה הם שמו עין עוד מלפני המלחמה, משנות פעילותה של ה"יבסקציה" באומן – לא יחשדו במאומה, הוגשה הבקשה על שמו של גר צדק בשם ר' מיכל, שברישומי התושבים היה רשום כאינו-יהודי. הבקשה הוגשה ע"י הרה"ח ר' זאוויל (זנוויל) ליובארסקי, שלא היה תושב אומן וממילא לא יכול היה להגיש בקשה על שם עצמו.

הבניה החלה, ור' זנוויל נסע ללמברג, אולם כאשר חזר לאומן, התברר לו שהגר צדק – מפחד שהקג"ב יגלה שבחצרו טמון רבי נחמן ושהוא מקיים קשרים עם חסידי ברסלב – מכר את השטח לגוי מקומי.

הגוי אכן היה אנטישמי שונא ישראל, שסירב לתת ליהודים שביקשו להתפלל בציון להכנס לחצרו.

אולם, לאחר שאת ביתו פקדו מחלות משונות (ולאחר סיפור הדפיקות בדלת) יצאה השמועה שהבית מכושף, והוא מכר את הבית לגוי אחר, שגר שם עד שחסידי ברסלב קנו ממנו את הבית לאחר נפילת השלטון הקומוניסטי. הוא כבר הרשה לחסידי ברסלב להכנס לחצרו ולהתפלל בציון.

את הסיפור בהרחבה, כפי שכתבו הרה"ח ר' מיכל דורפמן, ששמע את הסיפור מכלי ראשון: הרה"ח ר' זנוויל ליוברסקי עצמו – תוכלו לקרוא במאמר הזה.

הערות:

[1] בשנת תש"ו או תש"ז – 1946 או 1947. במקורותינו לא מצוין שהסיבה לחלוקת השטח היתה ע"מ להשמיד זכר לבית הקברות.

[2] אצלינו מקובל לא כך, אלא שבכוונה קנו את השטח שבו הציון, כפי שמסופר בהערת העורכים בסוף המאמר.

[3] הוילה נבנתה כך, שהציון נמצא צמוד לקיר החיצוני שלה, מחוץ לחלון השני של הבית.

[4] עיין במאמר "איך יודעים את מקומו המדויק של הציון", על עדותו הישירה של הרה"ח ר' מיכל דורפמן זצ"ל, שמספר את הסיפור בצורה כך שונה, וכך היא המסורת המקובלת אצלינו מפי אנ"ש שהיו באומן בשעת מעשה, ומפי אנ"ש שהיו נוסעים לאומן בקביעות, כפי שמפורט בהערה בסיום הסיפור.

זכינו לחסות בצילו של רבינו הקדוש רבי נחמן מברסלב זיע"א המאיר לנו בכל דרכינו, לעבוד את הבורא יתברך באמת, בתמימות ובפשיטות. הרבה עצות ודרכים, ציוויים ותורות גילה לנו רביה"ק, מהם באופן של חיוב 'חוק ולא יעבור' ומהם בתור עצה ודרך אשר מי שיקיים אותה יזכה להתקרב לה' יתברך יותר.

כדי לקיים את כל מה שציווה רבינו הקדוש צריך חיזוק ועידוד רב, כפי שרבינו בעצמו אמר (שיחות הר"ן קפ"ה): "כל מה שאני מצוה לעשות הוא כבד מאד לעשות" וכמו שמתאר זאת מוהרנ"ת (שם): "וכל מה שציווה לעשות, אפילו היה נראה דבר קל ופשוט מאד, היה כבד מאד על האדם לעשות, והיה מונח עליו כל מיני כבדות והיו עליו כמה וכמה מניעות אף על פי שהדבר היה דבר פשוט. ואילו לא היה מצווה רבינו זכרונו לברכה לעשות אותו הדבר רק האדם היה רוצה לעשות זאת מעצמו היה קל עליו מאד לעשות, אבל כשציווה רבינו זכרונו לברכה לעשותו היה כבד מאד, אבל אף על פי כן היו אנשים שלו מקיימים דבריו תמיד, כי ידעו מזה שדבריו שהוא מצווה כבד מאד לעשותן והיו מכריחים עצמם מאד מאד לקיים דבריו דייקא".

בדברי אלה חשבתי לעורר (ובמיוחד לעורר את עצמי) על נקודה כללית הנוגעת להרבה עניינים לעבודת ה', והיא: העובדה שישנם כאלו המתרפים מלקיים דברי רביה"ק ועצותיו בפשיטות גמורה, בתואנה ש"זה לא בשבילי" וכפי שאומרים זאת באידיש: "דאס איז נישט פאר מיר".

לשם דוגמא: העבודה הנשגבה של "קימת חצות", שהיא עיקר עבודת איש הישראלי. אכן, לצערינו ישנם רבים אשר מחמת סיבות רבות אין ביכולתם לקום מידי לילה בחצות, אם מחמת טרדות הבית והפרנסה, והעיקר הוא מחמת מניעות המח כמובן. ברם, אם מזדמן לו איזה לילה פנוי מטרדות, שאז כן ביכולתו להזדרז לעלות על יצועו ולזכות לקום בחצות, גם כן לא יקפוץ על המציאה לחטוף עוד מעט טוב ולקיים את עצת רביה"ק כראוי. או לחילופין אם אירע (או שכך הוא סדר יומו, בפרט בלילות החורף שזמן חצות הוא מוקדם מאד בסביבות השעה 11:00) שהוא ממילא ער בשעה זו, יתקשה לנצל זמן יקר זה לחטוף בו תיקון חצות והתבודדות ולימוד תורה, אשר אין כאן המקום להרחיב בגודל יקרת דבר זה (ואף שעיקר התיקון מרבינו הוא "לקום" בחצות אבל גם אם כבר נשאר ער לא יפסיד אוצר זה). אין זה אלא שהוא כבר החליט בדעתו (מעצת היצר) כי עצה זו של חצות אינה קשורה אליו ה"י.

והאמת היא להיפך: האדם צריך לכסוף ולהתגעגע תמיד מתי יזכה לקיים עניין זה בקביעות כראוי ואז כשיזדמן לו לעשות כן לילה אחד או יותר, או בלילות של בין הזמנים שאין את סדרי הכולל וכדומה, יזדרז לחטוף זאת בשתי ידיו. וכמו שאומרים בשם החיד"א לפרש הפסוק "כי אקח מועד אני מישרים אשפוט", שאם האדם כל השנה עסוק ואינו יכול ללמוד כראוי וכו', אזי כשמגיע ימי המועד וזמנו פנוי, אם עוסק בתורה ועבודת ה' הרי הוא מגלה בזה שרצונו ותשוקתו באמת לעשות כן בכל עת, רק שהטרדות מונעים זאת ממנו, ומקבל שכרו משלם.

עוד דוגמא: לגבי תפילה בכוונה באריכות והתעוררות כדבעי, גם אם אין כל אחד זוכה לכך, עדיין, מדי יום ביומו, אסור לאדם להחליט ולקבוע בדעתו כי העבודה הגדולה הזו אינה נוגעת אליו, אלא אדרבה אם יזדמן לו להתעורר בבוקר מוקדם מהצפוי, יזדרז להניח טו"ת חצי שעה לפני התחלת זמן התפילה ולהכניס עצמו בתוך תיבות התפילה בכל הכוח והכוונה כראוי.

וכך בכל ענייני עבודת ה' על האדם להחליט בדעתו: כן, אני יכול! זה כן שייך אלי! ובכל הזדמנות שיוכל, יעשה זאת כראוי וכנכון בהתלהבות ושמחה בס"ד.

והעיקר כמו שמסיים מוהרנ"ת בשיחות הר"ן (שם): "והיו מתחננים ומבקשים מאד מהשם יתברך על זה שיעזור אותם לקיים דברי הנהגותיו הקדושים, והשם יתברך עזרם על זה".

"מי האיש החפץ חיים, מי החס על נפשו באמת, ישים לבו להדברים אשר נקבצו ובאו בספר הזה, אשר ידובר בהם ממעלת התפלה וההתבודדות במקום מיוחד לשפוך נפשו וליבו כמים נוכח פני ה', ולבקשו על כל מה שיחסר לו להאדם, הן בצרכיו הגשמיים והן בעבודת השם, ורק על ידי זה יכול להושע בכל דבר, כי הדרך הקדוש הזה הוא הדרך הישן, שדרכו בה אבותינו ונביאינו ורבותינו הקדושים זיכרונם לברכה מעולם.

כמו שמצינו אצל אדם הראשון, שאמר הכתוב: "כל שיח השדה טרם יהיה בארץ, כי לא המטיר ה' אלוקים על הארץ, ואדם אין לעבוד את האדמה", ופירש רש"י: "ובשלישי שכתוב בו תוצא הארץ, לא יצא, רק על פתח הקרקע עמדו, עד שבא אדם הראשון והתפלל עליהם וירדו, וצמחו האילנות והעשבים".

מנקודה זו המלקט (ר' אלטר טפליקר) ממשיך עם הרבה מקורות על כך שדרך התפילה היא הדרך הישנה שהלכו בה כל אבותינו, ואת כולם הוא מביא רק כהמשך לראיה מהסיפור של אדם הראשון. נשים לב שכבר בקטע עצמו מודגש שדרך התפילה היא הדרך שהלכו בה אבותינו. מה זה משנה לנו? עוד עלינו לברר: מהי הראיה מאדם הראשון שיש מושג של תפילה? את זה כבר ידענו מהתורה "ועבדת את ה' אלוקיך – זוהי עבודה שבלב". בשלב זה נשים אל ליבנו את המשפט – "ורק על ידי זה יכול להושע בכל דבר".

"מחוק [=מדרך] הטוב הוא להטיב, וזה הוא מה שרצה הוא יתברך שמו – לברוא נבראים כדי שיוכל להטיב להם, כי אם אין מקבל הטוב אין הטבה" (דעת תבונות, אות יח). לעולם לא נוכל לשאול סיבות לבריאת העולם, כי בשכל אנושי אי אפשר להבין סיבה אצל הקב"ה. אמנם אנחנו יכולים להשיג במידה מסוימת מה התכלית של העולם – לאן הקב"ה רוצה להוביל את העולם, מה המטרה אליה אנחנו אמורים להגיע כדי למלא את רצונו בבריאת העולם. ובכן: המטרה והתכלית של הבריאה – שהקב"ה יתגלה כמיטיב. הוא רצה שיהיה גילוי לנבראים. אם הוא היה רוצה סתם גילוי, הוא לא היה צריך נבראים. אי אפשר לטעון "למי היה מתגלה", כי בזאת הגבלנו את יכולת ה'. "אני מאמין באמונה שלמה שהשם יתברך יכול לעשות המשולש מרובע" (כוכבי אור, בשם רבי נחמן). מרובע עם מאה שמונים מעלות- איך? לא נוכל להבין. אצל ה' ההפכים הם אחד (שם). רק בגלל שהוא רצה גילוי לנבראים, הוא ברא נבראים. הוא רצה שיהיו אנשים שיהיו "מקבלי הטבה", ולכן "אם אין מקבל הטוב אין הטבה". לכן אנו מוצאים רבות בתהילים שדוד המלך מבקש לצאת מהצרה בכך שאם הקב"ה יוציא אותו מהצרה, הוא יודה לו על כך. לפעמים גם באות בקשות שכל נימוקם הוא "למען חסדך" ("והושיעני למען חסדך" (תהלים ו), "ופדנו למען חסדך" (תהלים מד)). החידוש הגדול ביותר בכך הוא שזה עצמו נימוק. מאחר וכוונת הקב"ה בבריאה היתה לגלות את טובו, ושהוא יתגלה כמקור כל הטוב, ממילא לבקשה של חסד במצב שכמעט נראה אבוד, יש שייכות לחלק מהתכלית של הקב"ה בעולם: גילויו כמיטיב. גילוי זה נמצא בעצם התפיסה שהקב"ה הוא מקור כל הטוב שמקיים אותנו. רצון ה' הוא שדבר זה יתגלה במציאות, ולכן גם אמונה שהקב"ה יכול להיטיב לא מספיקה לעניין זה. צריך שבאמת נתפוס מתוך עצמנו כמה שהקב"ה מיטיב, מקיים אחרים מטובו.

היכן נמצאת נקודת הגילוי הזה? אומרים חז"ל (ילקוט שמעוני, שמואל-א סי' פו): "שלא כמידת הקב"ה מדת בשר ודם, מדת בשר ודם – רואה אדם עומד יפה ועשיר הוא, מעמידו ומסייעו, וכשהוא רואה לאדם שהוא נופל, שוב הוא מפילו, אבל הקב"ה אינו כן, אם הוא רואה אדם שמתגאה, הוא מפילו, שנאמר: "כי יום לה' צבאות על כל גאה ורם", ואומר: "גאות אדם תשפילנו". ואם רואה אדם, שנפל עד שאול תחתית, הוא מעמידו, שנאמר: "מקים מעפר דל", וכן הוא אומר: "כי שחה לעפר נפשנו", מה כתיב [כתוב] אחריו? "קומה עזרתה לנו", ואומר: "אם אמרתי מטה רגלי, חסדך ה' יסעדני". חז"ל אומרים לנו שכל מי שנמצא בשאול תחתית, הקב"ה מרים אותו. זה טבעו של הגילוי, ההטבה. גילוי זה יכול לחול באלה שמרגישים חיסרון. בעלי גאווה לא שייכים לגילוי זה, ולכן הם אלו שיושפלו. לכן "גאוות אדם תשפילנו" – הגאווה בעצמה משפילה את האדם. כמה שהוא יותר מושלם בעיניו, כך הוא רק הופך ליותר חסר משמעות בעולם הזה.

עומק גילוי זה נקרא ישועה. ההבדל בין ישועה ועזרה הוא, איך נתפסת קבלת הכוחות אחרי שכבר עומדים על הרגלים. בעזרה, הנעזר הוא הפועל העיקרי. נותנים לו עזרה כדי לתת את הדחיפה הסופית. בישועה, המושיע הוא הפועל העיקרי. למשל, הצלת אדם שנאבק במים נקראת ישועה, הואיל והנושע לא עשה דבר, ורק הפעולה של האחר הצילה אותו. בשני המקרים מזדקקים לאדם שני, אבל שורש ההבדל מתגלה אחרי שכבר עומדים על הרגליים. אם קיבלנו עזרה, אנחנו לא מרגישים שאנחנו עומדים רק בכוחו, הואיל ואנחנו אלה שפעלנו. אמנם אם קיבלנו ישועה, אנחנו מרגישים שכל קיום ה"יש" שלנו (יש-ישע) הוא מכוח האחר. זהו הגילוי שהקב"ה מגלה בסופו של דבר – לבסוף יתגלה ש"אין עוד מלבדו", כלומר, אין שום מציאות אחרת. הקב"ה נקרא "המקום", וכמו שאומרים חז"ל: "הוא מקומו של עולם, ואין העולם מקומו". כל הקיום נובע ממה שהקב"ה רוצה בקיומו, וממילא הוא קיים.

מחדש לנו ר' אלטר, ש"רק על ידי זה [התפילה] יכול להושע בכל דבר". הישועה שלנו, שהיא הקיום המלא והשלם שלנו, באה רק על ידי תפילה. דבר זה נובע מעצם קיום ההנהגה של הקב"ה בעולם, התכלית אליה מכוונים כל הדברים – גילוי ההטבה. קיום שלם ואמיתי שלנו ימצא רק כשהוא יבוא בצורה של ישועה – הישענות מוחלטת על הקב"ה, וקבלת השפע ממנו. בזה גם מבוארת שאלה ששאלו הקדמונים והראשונים: מה מועילה תפילה אם הקב"ה יודע מה חסר לאדם? אמנם שאלה זו נכונה אם הקב"ה רוצה להיטיב. אבל אם הוא רוצה להיטיב לנבראים, שהם יתפסו את ההטבה – בודאי שהיא צריכה לבוא בצורה של תפילה. להכיר רק כמה אנחנו חסרים, מה אנחנו צריכים – ולקרוא מכל הלב לקב"ה.

ענין זה כתוב במפורשות אצל אדם הראשון. הקב"ה אמר "תוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו, עץ פרי עושה פרי למינו", אמנם דבר לא התגלה במציאות. הכל היה מונח בפוטנציאל, ככוח. מדוע? מבארת התורה: "ואדם אין לעבוד את האדמה". מה הקשר? מסביר רש"י: "על פתח הקרקע עמדו, עד שבא אדם הראשון והתפלל עליהם וירדו, וצמחו האילנות והעשבים". מדוע הם לא צמחו? כי עדיין לא התפללו עליהם. בסיפור זה מתגלה שבעצם לא שייך לדבר על מציאות אם היא לא תתגלה כהטבה של הקב"ה, כישועת ה'.

זאת הדרך הישנה שהלכו בה כל אבותינו – מציאות שבה הקב"ה מרים כל שפל-רוח, ובהכרת החיסרון ובקשת ההשלמה מאת הקב"ה, תבוא הישועה. "הא-ל ישועתנו סלה". בדרך זו גם הולכים ברוחניות – כל מדרגה שמשיגים, וכל תחום נוסף שכובשים, הכל רק בחסדי ה' שמקיימים אותנו.

קח לך עגל בן בקר לחטאת (ט,ב)

כל המניעות העוברים על האדם, כולם הם בחינת כח המכריח, שרוצה להכריח את האדם ולהרחיקו מהקדושה. אבל כשמתגברים למשוך עצמו תמיד אל שרשו, אל נקודת האמת, למקום שנחצב נשמתו משם, ועיקר הכל הוא הצדיק האמת, אזי בקל יתגבר על הכח המכריח … כי כח המכריח הוא רק לפי שעה, לפי הזמן שיש לו כח להכריח ולרחק, אבל בסור המכריח, ישוב מאליו למקומו ושרשו על ידי כח המושך, שהוא נשאר קיים לעולם. ועל כן כשיתגבר להמשיך את עצמו ברצונו תמיד לנקודת האמת, ששם עקר כח המושך האמיתי, אזי בוודאי יתבטל המכריח וישוב אל מקומו האמיתי, ואז יהיה לו טובה גדולה מה שהיה לו כח המכריח שהיה מרחיקו, כי רק בשביל זה בא לעולם, שיעסוק במלחמה זו ובאומנות זאת, להגביר כח המושך על כח המכריח, ואז נעשה מזה כלים נפלאים ותיקונים גדולים. כמו שנראה בחוש גם בגשמיות, שרוב האומנות של הכלים הנפלאים שנעשים בחכמה גדולה שקורין "מאשינעס" [=מכונות] הכל הוא על ידי חכמת כח המכריח והכח המושך. וכן במלאכת השעון ושאר כלים נפלאים, כמבואר בפנים. כי טבע הנשמה להיות נמשכת תמיד אל שרשה העליון, ששם כח המושך האמיתי, אך הכריחו אותה לירד לזה העולם, שכולו בכלל הוא בחינת כח המכריח נגד הנשמה, שכיסופה ותשוקתה תמיד נמשכת למעלה לשרשה. אך כל כוונתו יתברך כדי שתתגבר בכח המושך על כח המכריח, ואז תהיה מושכת אחרים עמה ואחרים לאחרים, כמו הגלגלים והאופנים של הכלים הנ"ל. וכל מה שמתבר כח המכריח ומרחיק ביותר, נעשים על ידי זה כלים נפלאים יותר ויותר, למי שבקי באומנות לכוון המדה איך להגביר כח המושך בחכמה נפלאה שיפעל פעולת אומנותו, והאדם הוא בעל בחירה ויש לו כח תמיד להגביר בתשוקתו ורצונו החזק את כח המושך.

וזה שכתוב אחר פסוק "ויהי ביום השמיני" – קח לך עגל בן בקר לחטאת, ופירש רש"י לכפר על עוון העגל. כי עתה נתהפך הכח המכריח ועולה לקרבן שהוא בחינת מה שמעלין עגל בן בקר דווקא לחטאת. כי משם, מבחינת שור ועגל, משם בעצמו השתלשלות יניקת העבודה זרה של עגל שהתגבר מסטרא דשמאל כידוע ששורש היצר הרע מסטרא דשמאלא שהוא בחינת שור ועגל, כמו שכתוב ופני שור מהשמאל, וצוה השם יתברך להעלות דייקא העגל לחטאת, להפוך כח המכריח אל הקדושה, כי אחר כך כששבים נעשה תיקון נפלא על ידי זה דייקא כנ"ל.

(ליקוטי הלכות, אורח חיים, הלכות יום טוב, ה,א-ג)

ויקחו בני אהרן נדב ואביהו (י,א)

נדב ואביהו שנכנסו להקטיר קטורת ולא אינסיבו [=נישאו], על כן נענשו במיתה. כי הבירור והיחוד הנעשה על ידי הקטורת המשמחת לב, הוא בחינת שמהפכין היגון ואנחה לשמחה, שזהו בחינת חתונה, בחינת זווג דקדושה, כדי לברר ולהפוך היגון ואנחה הנאחז בהאשה לשמחה כנ"ל. ועל כן נדב ואביהו שפגמו בזה, כי לא רצו לישא אשה, כי היו אנשים גדולים צדיקים נוראים וקדושים מאד, והיו רוצים להיות דבקים בהשם יתברך בשמחה גדולה מאד תמיד, ולא רצו לצאת לחוץ לפי שעה אל היגון ואנחה להכניסו לתוך השמחה, שזהו בחינת המצוה לישא אשה, כי לא רצו להוריד עצמן לשם להפוך היגון ואנחה לשמחה, אבל פגמו בזה, כי אין שלימות הקדושה והשמחה כי אם על ידי זה דייקא. ועל כן נענשו על ידי הקטורת, כי עליית הקדושה של הקטורת אי אפשר כי אם מי שהוא נשוי, שעל ידי זה יש לו כח להעלות הקדושה מעמקי הקליפות, ולברר היגון ואנחה לשמחה שזהו בחינת מצוות נשואין, בחינת קטורת ישמח לב. ועל כן נענשו במיתה, כי היגון ואנחה הוא סטרא דמותא כנ"ל, כי על המת רחמנא ליצלן מתאבלין ומתמרמרים ביגון ואנחה רחמנא ליצלן, ומחמת שלא היו נשואים ולא זכו להפוך היגון ואנחה לשמחה, על כן נתאחזה בהם המיתה הנמשכת משם בעת שנכנסו להקטיר קטורת שאז צריכין גם כן לעשות בחינה זאת, להעלות היגון ואנחה להפכה לשמחה, אבל הם לא היה להם כח לזה 'בגין דלא אינסיבו' [=משום שלא נישאו], ועל כן נענשו דייקא על ידי זה, כי כשרוצין לברר הקדושה מעמקי הקליפות ואין לו כח לזה מחמת שפגם בזה, על כן הם מתגרים ומתגברים חס ושלום, ועל כן נענשו במיתה על ידי הקטורת, כי לא היה להם כח להפוך היגון ואנחה לשמחה 'בגין דלא אינסיב'ו, ועל כן נסתלקו על ידי זה.

(ליקוטי הלכות, אבן העזר, הלכות פריה ורביה ג,ו)

אש זרה אשר לא צווה אותם (י,א)

זה בחינת פגם נדב ואביהוא שהקריבו אש זרה ביום שנתחנך המשכן, שהוא בחינת היכל הקודש [היינו: לקרב נפשות להשם יתברך, עיין ליקוטי מוהר"ן א, תורה נ"ט]. כי הם היו צדיקים גדולים ונוראים מאד מאד, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. ומחמת שראו את המעשה הרע שנעשה בעולם, שאחרי כל האותות והמופתים הנוראים שעשו משה ואהרן; ואחר שנתן לנו משה רבינו את התורה באותות נוראות כאלו, אף על פי כן התגברו הערב רב וקלקלו כל כך. על כן סברו שעתה שהוקם המשכן וירדה השכינה לישראל ונעשה תיקון נפלא בכל העולמות מה שלא היתה כזאת מימות עולם – כמובא בזוהר הקדוש מעוצם קדושת מעלת הארת יום קדוש ונורא ההוא שהוקם בו המשכן שנטל עשר עטרות, והאיר בו אור הגנוז וכו' – על כן סברו שעתה העת לבער ולכלות היצר הרע לגמרי עד שלא יהיה כח עוד לאנשי רשע שהם בחינת ערב רב לקלקל עוד, על כן הקריבו אש עם קטורת שלא בזמנה. וכוונתם בודאי היתה לטובה, שרצו לעורר על ידי זה אש המשפט בקדושה יתירה, באופן שהרִשעה כולה כעשן תכלה אז. כי זה ידוע שאין שום דבר שמברר הטוב מעמקי הקליפות ומבער הרע כמו אש הקטורת. והם טעו וסברו שכבר הגיע העת, ויש בכוחם, לעוצם קדושתם, לבער ולכלות על ידי אש הקטורת שהוסיפו, לבער כל הרע והקליפות לגמרי. על כן הקריבו אש הקטורת שלא בזמנה שהכתוב קורא אותה אש זרה, שעל ידי זה נענשו ונשרפו. כי אי אפשר לדחוק את השעה. אבל מאחר שכוונתם היתה לטובה על כן זכו שעל ידי מיתתם תיקנו הרבה, כי נתקדש המשכן על ידם, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (ויקרא רבה יב,ב), שאמר משה 'סבור הייתי שיתקדש המשכן בי או בך, עכשיו אני רואה שהם גדולים ממני וממך'. ואף על פי כן לא עלתה בידם לתקן בחייהם, אדרבא, נענשו ונחשב להם לעוון, רק גרמו תיקון על ידי מיתתם, שנתקדש המשכן, שהוא בחי' היכל הקודש, ע"י הסתלקותם. כי צדיקים גדולים כשנסתלקים הם באים מיד לבחינת שבת, וזוכים ליום שכולו שבת ומנוחה וכו' בבחי' יבא שלום ינוחו על משכבותם (ישעיה נז), ינוחו דייקא בחי' שבת ומנוחה. וכמו שכתוב בדניאל (יב,יג) ואתה לך לקץ ותנוח וכו' ומאחר שנכללים בבחינת קדושת יום שכולו שבת ומנוחה, על ידי זה נתקדש המשכן שהוא בחינת בנין היכל הקודש, שנוכל לעסוק בזה לקרב נפשות להשם יתברך, כי אין בנו כח לעסוק בזה כי אם בכח הצדיקי אמת המופלגים במעלה מאד שנסתלקו שהם בחי' שבת.

(שם, יורה דעה, הלכות תערובות, ה,ז)

ועל פני כל העם אכבד (י,ג)

הכבוד הוא בחינת 'אם כל חי', כי הוא שרש כל הנפשות כולם. ועל כן כשזוכים לקבל ולהמשיך הכבוד בשלמות, אזי הכבוד מביא נפשות חדשות. אך לפעמים כשבא כבוד חדש להאדם, ואין זוכין להמשיך ולקבל הכבוד בשלמות, אזי הוא אוסף אליו נפשות, חס ושלום, ונסתלקים על ידי זה נפשות, חס ושלום. ועל כן בכל עת שרצה השם יתברך להגדיל הכבוד דקדושה, אך עדיין לא היה זמן הגאולה בשלמות, היה בהכרח שימותו נפשות ישראל על קידוש השם. וזה בחינת "ונקדש בכבודי" הנאמר בהקמת המשכן, כי עיקר הכבוד דקדושה, בחינת התגלות כבוד השם, היה במשכן ובית המקדש, כמו שכתוב: "וכבוד ה' מלא את המשכן", וכן: "וכבוד ה' מלא את הבית". אך מחמת שגם אז לא נתתקן עדיין חטא העגל, ולא נתתקן עדיין בחינת הכבוד בשלמות, מזה נמשך שבזמן שבא הכבוד לישראל בעת הקמת המשכן, נאספו אז אל הכבוד שני נפשות קדושות מאד, שהם נדב ואביהוא שנסתלקו אז, כי הכבוד אספם אליו, בחינת "כבוד ה' יאספך". וזה בחינת "ונקדש בכבודי", שנאמר על הסתלקות נדב ואביהוא בעת הקמת המשכן. ומזה נמשך גם מיתת עוזא בעת שנשא דוד את הארון למקומו, ומזה נמשך גם כן מה שקודם שנתגלה מקום הבית המקדש בימי דוד, ששם עיקר התגלות כבודו יתברך, היה תחלה דבר גדול ונאספו כמה אלפים נפשות מישראל, וכל זה מחמת שלא נתתקן עדיין הכבוד בשלמות, ואז יש אחיזה עדיין להדינים והסטרא דמותא בהכבוד, חס ושלום. ועל כן בעת שבא כבוד גדול, מתגברים הם אז חס ושלום וגורמים שיסתלקו נפשות אל הכבוד. ומזה נמשך ההריגה הגדולה, שנהרגו כמה אלפים נפשות מישראל על קדושת שמו יתברך בשנת ת"ח (מרד חמלניצקי ימ"ש, שרצחו אז מאות אלפים מישראל, במה שנקרא "גזרות ת"ח ות"ט"), כידוע, וזה דייקא מחמת שהיה אז עת הפקידה שיבוא משיח, דהינו שיחזור הכבוד לישראל בשלמות, כמובא בזוהר הקדוש מהפקידה והישועה הגדולה שהתנבאו התנאים הקדמונים על פקידת שנת ת"ח. ומחמת שעדיין לא נתברר הכבוד בשלמות, ולא זכו אז ישראל לקבל הארת הישועה הגדולה והתגלות הכבוד שהיה צריך להתגלות אז בשלמות, על כן אסף אליו הכבוד אז כמה [מאות] אלפים נפשות שנהרגו על קידוש השם, שזה בחינת "כבוד ה' יאספך". ובאמת גם זו לטובה, וזה בעצמו היה הכנה גדולה לגאולה שלמה העתידה לבוא במהרה בימינו, כי כל הנפשות שנהרגו ומתו על קידוש השם מיום החורבן עד היום, כולם מנויים וספורים אצלו יתברך, ועל ידי כלם נתרבה ונתגדל ונתכבד ונתקדש שמו יתברך ביותר, כי בזמן הגלות עיקר הגדלת שמו יתברך הוא על ידי המתים ונהרגים על קדושת השם. והנפשות אלו הנהרגים על קדושת השם, שהוא למען כבוד שמו יתברך, הם נאספים ונכללים תיכף בכבודו יתברך, בבחינת "כבוד ה' יאספך", ודייקא על ידי אלו הקדושים נשלם ונתתקן ונתרבה ונתגדל הכבוד דקדושה בשלמות, ועל ידי זה בעצמו נזכה שיבוא עלינו במהרה בימינו הכבוד לטובה ויביא לנו נפשות חדשות רבות, בבחינת "הקטן יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום, אני ה' בעיתה אחישנה", וזה יהיה על ידי הכבוד הגדול שיקבלו ישראל בעת הגאולה במהרה בימינו, שאז יגדל מאד כבוד השם וכבוד ישראל, וכמבואר בפסוקים רבים מגדל הפלגת הכבוד שיהיה אז לישראל. ואז יהיה קבוץ גלויות על ידי גודל הכבוד שיבוא לישראל, כי הכבוד הוא שורש הנפשות, ולשם נמשכים ובאים כל הנפשות, וזה בחינת גודל קיבוץ הנפשות בימי המשיח, כמו שכתוב: "הביאי בני מרחוק ובנותי מקצה הארץ, כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו", כי קיבוץ נפשות ישראל, בבחינת "הביאי בני מרחוק וכו'", יהיה על ידי גודל הכבוד שיהיה לישראל אז, שעל ידי זה יהיו נמשכים ונקראים כולם אל הכבוד, ויחזרו ויתקבצו לתוך ארץ ישראל וירושלים, ששם עיקר כבוד ה', ואז יבוא הכבוד לנו עם כמה נפשות, ועל ידי זה ירבו ישראל אז מאד, כמו שכתוב: "הקטן יהיה לאלף וכו'" כנ"ל, כי כשבא הכבוד לטובה, נמשכין כמה נפשות חדשות על ידו כנ"ל.

(אוצר היראה, כבוד כ"ב; על פי: ליקוטי הלכות, חושן משפט, הלכות חובל בחברו, ג,ז-ח)

כל מפרסת פרסה ושוסעת שסע פרסות מעלת גרה בבהמה (יא,ג)

ידוע שבהמות טהורות וחיות טהורות הם מבחינת נוגה, בחינת תרגום, שהוא מעורב טוב ורע; והמינים הטמאים הם מבחינת השלוש קליפות טמאות, שהם כולו רע לגמרי. ועל כן הבהמה הטהורה, הסימן שלה [הוא], שהיא מעלת גרה ומפרסת פרסה. כי ידוע שבכל הדברים שבעולם יש בהם ניצוצות הקדושה, היינו בחינת נפשות קדושות שנפלו ממדרגתן מבחינת מְדַבֵּר ונתלבשו בחי או בצומח, ואחר כך כשהחי אוכל הצומח, אזי עולים הנפשות מבחינת צומח לבחינת חי שהוא גבוה ממנו במדרגה, אך מחמת שאין זה תכלית שלמותן עדיין, כי עקר השלימות לחזר למעלתן לבחינת מְדַבֵּר, על כן כשבהמה טהורה אוכלת הצומח, ומחמת שבהמה טהורה היא מבחינת נוגה ומעורב בה טוב גם כן, על כן הנפשות שבצומח אינם נלכדים ונאסרים שם כל כך, [אלא] זוכרים עדיין את מעלתן, ועל כן אינם יכולים לנוח ולשקוט שם בהחי הטהור, כי מתאווים לעלות לבחינת מדבר, ועל כן חוזרים ועולים בכל פעם מבטן הבהמה אל צוארה ואל פיה, ששם סמוכים ביותר לכלי הדבור שבמדבר, ועל כן היא מעלת גרה; אבל המינים הטמאים לגמרי אינם מעלים גרה, כי הנפשות המלובשות בהמאכל שאוכלים, תכף כשבאים לתוך הטמאים, אזי נלכדים ונאסרים שם כל כך עד שאין יכולים לזוז ממקומן בבחינת "נתנני ה' בידי לא אוכל קום", ועל כן אינם מעלין גרה; וכן, להבדיל, האדם אינו מעלה גרה, כי אדרבא כשהנפשות הנ"ל באים לתוך גוף ישראל הם נחים ושקטים שם כי זכו לעלות למעלתן, לבחינת מדבר דקדושה, ובכח האכילה האדם מהלל להשם יתברך בבחינת "ואכלתם וכו'והללתם את שם ה'", ואז עולין כל הנפשות הנ"ל לתכלית שלמותן. ועל כן גם אצל האדם, כשהוא שיכור ומבולבל ואינו בגדר דעת האדם בשלמות, אז אין להמאכלים מנוחה גם אצלו, ועל ידי זה מעלה גרה גם כן, ולפעמים בא להקאות על ידי זה. והסימן טהרה השני הוא "מפריס פרסה", כי עיקר קיום האדם על רגליו הוא על ידי הדעת, וכן עקר הדיבור של האדם הוא גם כן על ידי הדעת שיש בו, ובזה נבדל המדבר מן החי, במה שיש לו כח הדבור והולך על רגליו בקומה זקופה. ועל כן השיכור שדעתו מבולבל, אינו יכול לדבר כראוי ואינו הולך על רגליו כראוי. ועל כן המינים הטהורים, מחמת שיש בהם טוב, שהוא מבחינת הדעת שהוא עיקר הטוב, על כן, אף על פי שהולכים על ארבע, אף על פי כן חיות הנפשות המלובשות בהם בוקע ברגליהם ועל ידי זה מפריסין פרסה, אבל הנפשות העשוקות במינים הטמאים, הם נתפסים שם מאד עד שאין יכולים לבקוע ולֵיצֵא שום הארה מהם כלל, ועל כן פרסותיהם קלוטות.

(אוצר היראה, אכילה, צ"ח; על פי: שם, יורה דעה, הלכות סימני בהמה וחיה טהורה, א)

וכל השרץ השורץ על הארץ (יא,מא)

[ודרשו רבותינו ז"ל: כל השרץ השורץ על הארץ – להוציא תולעים שהשריצו בתלוש, שכל זמן שלא פירשו מותרין]

כשהמחשבה רוחשת וחושבת בדבר שבקדושה, בבחינת "רחש לבי דבר טוב", אזי יש כנגד זה קליפת תולע, שהוא בחינת קליפת עשיו, שממנו נמשכים כל המחשבות המזוהמות מאד שהם בבחינת זוהמת הנחש, בחינת זוהמת כל התולעים ושקצים ורמשים, שהם בזויים ושקוצים ונמאסים מאד וכרוכים מאד אחר כל דבר ומצויים בכל מיני מאכל ומשקה. והקליפה הזאת מבקשת מקום לרחוש ולשרוץ במחשבת איש הישראלי ולכלות ולאבד חס ושלום כל פרי השכל שלו. וצריך לשמור עצמו ממנה מאד, שלא לתן לה מקום כלל לרחוש ולשרוץ שם. ואפילו כשכבר חס ושלום התחילה המחשבה רעה לרחוש ולשרוץ במוחו, צריך לשמור מאד שלא ליתן לה מקום לפרוש ולצאת אל החוץ, רק לגעור בה תכף ולברוח ממנה, שזה בחינת מה שאמרו רבותינו ז"ל על התולעים שהשריצו בתלוש, אזי כל זמן שלא פרשו מותרים, כי אז, בתחילת רחישת המחשבה רעה, יכול עדיין להפכה לטוב, אם יהיה נזהר שלא להחמיץ מוחו במחשבה הזאת ושלא לתן לה מקום לרחוש ולפרוש חס ושלום.

(אוצר היראה, מחשבות והרהורים, י; על פי: שם, יורה דעה, הלכות תולעים, א)

והתקדשתם והייתם קדושים (יא,מד)

[ואמרו רבותינו ז"ל: והתקדישתם, אלו מים ראשונים; והייתם קדושים, אלו מים אחרונים]

האכילה היא בחינת המשכת הדעת, וכן כתב רבנו במאמר 'ויהי הם מריקים שקיהם' (ליקוטי מוהר"ן א, תורה יז) שעל ידי האכילה נשלם הדעת, עיין שם. ועל-כן צריך ליטול מים אחרונים אחר האכילה כדי לתת חלק להסטרא אחרא כידוע, כי עיקר יניקתם הוא משם מבחינת מזבח שהוא שולחנו של אדם, עיין שם (בתורה הנ"ל). ובהכרח לתת להם יניקה וחיות בצמצום כדי שלא יתגברו ביותר ויהיה חס ושלום, קלקול הדעת לגמרי. וזה בחינת מים אחרונים כנ"ל, נמצא שמים אחרונים הוא קיום הדעת, כי אם לאו יתגברו חס ושלום כנ"ל. וזה שסמכו חכמינו זכרונם לברכה הנטילות זה לזה, וקראום מים ראשונים ואחרונים, כי שניהם לצורך עניין אחד. כי מים ראשונים כדי לטהר הידיים להמשיך הדעת משם, ואחר האכילה, שכבר נמשך הדעת, באים מים אחרונים כדי לתת להם חלקם כדי לקים הדעת. וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה "והִתְקַדִּשְׁתֶּם – אלו מים ראשונים; והייתם קדושים – אלו מים אחרונים", כי שניהם בחינת קדושה, כי עיקר קדושה הוא הדעת כנ"ל. ועתה מדוקדק היטב לימוד רבותינו זכרונם לברכה במקרא. כי והתקדשתם הוא לשון התקדשות מחדש, שצריך לראות להתקדש. ומזה למדו מים ראשונים, כי על ידיהם מקדש עצמו, על ידי שממשיך הדעת משם כנ"ל, אבל והייתם קדושים, 'והייתם' הוא לשון הווה וקיום, היינו שצריך לראות שתהיה ותתקיים קדושתו ולא תתבטל חס ושלום, ומזה למדו מים אחרונים, כי על ידי מים אחרונים נתקיים הדעת כנ"ל ועל כן מים אחרונים נוטלים בכל מיני משקים, כי מים ראשונים שבאו לצורך המשכת הדעת –ועל כן צריך שם להגביה ידיו ולברך עליהם כדי להמשיך קדושה – על כן צריכין מים דווקא, כי מים הוא בחינת דעת, והם בחינת מים קדושים, אבל [מים] אחרונים שאינם באים, רק להעביר הזוהמה ולתת להם חלקם, על כן אין צורך למים, כי אין צריך עתה להמשיך הדעת רק להעביר הזוהמא ולתן להם חלקם. ומחמת זה צריך להשפיל ידיו. גם אין מברכין עליהם כמובא.

(ליקוטי הלכות, אורח חיים, הלכות ברכת המזון, א)

ומקבלין דין מן דין

ידועה שיחתו של רבינו ז"ל (שיחות הר"ן סי' מ"ו) "שכל בחינה שהיא גבוהה יותר אצל האדם, היא יכולה להשיג יותר. למשל, עם הרגל אפשר להשליך איזה דבר למעלה, אבל עם היד אפשר להשליך גבוה יותר, ובהדיבור אפשר להשיג ולהגיע יותר ויותר, כי בדיבור אפשר לדבר למרחוק, והשמיעה היא גבוהה יותר, ואפשר לשמוע קול ממקום רחוק מאוד, והראיה יכולה להשיג ולהגיע יותר ויותר, כי בראיה אפשר לראות ולהביט על השמים, נמצא שכל בחינה שהיא גבוהה יותר למעלה, היא יכולה להשיג ולהגיע יותר, והמחשבה היא גבוהה מאוד מאוד למעלה מן הכל, ויכולה להשיג ולהגיע למעלה למעלה."

רבינו מלמד אותנו בשיחה זו, שכוח המחשבה גדול אפילו מכח הדיבור, שאף על פי שכח הדיבור חזק מאוד (כמבואר בדבריו ז"ל בתורה ע"ח שאפי' שאדם מונח ח"ו במקום שהוא אפי' בשפל המדריגה, ע"י הדיבור יכול להזכיר את עצמו בה' יתברך) עם כל זה כח המחשבה גדול יותר.

כח המחשבה

ומובא בשם הבעל שם טוב הקדוש זיע"א שיש שלשה עולמות, זה למעלה מזה: עולם המחשבה, עולם הדיבור ועולם המעשה. עולם המחשבה למעלה מכולם, ועולם המעשה נמוך מכולם. ומעשה שאירע בחיי הבעש"ט, שאחד מתלמידיו אמר לחבירו "אקרע אותך כמו דג", והראה הבעש"ט לתלמידיו איך אותו פלוני קרוע כמו דג, ונבהלו התלמידים, וביאר להם, שאף על פי שבעולם המעשה עדיין לא קרע אותו, עם כל זה בעולם הדיבור אותו פלוני כבר קרוע רח"ל. וכמו שכח הדיבור גדול מכח המעשה כנ"ל, כן כח המחשבה גדול מכח הדיבור.

דברים אלו נוגעים להלכה ולמעשה למה שלימדנו רבינו ז"ל (בתורה רפ"ב), שצריך לדון כל אדם לכף זכות. ואפילו מי שהוא רשע גמור, צריך לחפש ולמצוא בו איזה טוב, שבאותו המעט אינו רשע, ועל ידי זה שמוצא בו מעט טוב ודן אותו לכף זכות, על ידי זה מעלה אותו באמת לכף זכות, ויוכל להשיבו בתשובה.

לחפש נקודות טובות תמיד

ובאמת הוא ענין גדול וסגולה נפלאה, שאדם שרואה יהודי שעדיין אינו שומר תורה ומצוות, או יהודי שבעניינים מסוימים הוא סוטה מדרך הישר, ובפרט בדברים שעיקר יהדותו והעולם הבא שלו תלוי בזה, כמו לחלוק על הצדיק האמת ולדבר רעות, בגאווה ובוז, נגד יראי ה' וחושבי שמו, שעל ידי זה מתרחק מתקוותו לנצח ח"ו, עם כל זה גם בו יחפש נקודות טובות, ועל ידי זה תתבטל ממנו הקליפה וטמטום הלב שגורם לו לחלוק על הצדיק, ויעלה אותו מכף חובה לכף זכות.

מעין זה מספרים מעשה נפלא ממוהרנ"ת זיע"א שמחמת הלשנות המתנגדים שהתירו את דמו עד כדי פיקוח נפש, נאלץ היה לברוח מביתו עד יעבור זעם, וכשחזר לביתו לקראת חג הפסח (לאחר חצי שנה שנעדר מביתו) סיפרו לו ב"ב על הצער והעגמת נפש שסבלו מהמתנגדים, ענה מוהרנ"ת ואמר: שא! יהודים מתכוננים לפסח, אסור לדבר עליהם!

מבהיל! אותם מתנגדים הציקו לו נוראות, הם רדפוהו, איימו על חייו ועל חיי משפחתו, סקלו אותו ואת ביתו באבנים, גרשוהו מביתו וכמעט שהצליחו לגרשו על ידי השלטונות לסיביר. הוא סבל מהם מאוד, ולמרות הכל הוא מצא בהם נקודות טובות ולא הסכים שידברו עליהם רע כלל!

לימוד זכות – יכול להכריע אדם לטוב ממש

אדם יכול להגיע לעולם האמת ויאמרו לו שהחזיר אלפים בתשובה, וקרב רבים וטובים לצדיקים אמיתיים, והוא יתפלא על זה. וכי מתי הוא עסק בכך? ויאמרו לו, שעל ידי שדן אותם לכף זכות, וחיפש ומצא בהם נקודות טובות, גרם להם שיצאו מהרע שלהם והתקרבו לטוב האמיתי, וממילא הכל בזכותו.

עבודה זו אינה מצריכה מאמץ פיזי רב, היא אף אינה כרוכה במגע ומשא ישיר עם הזולת, אלא עבודת המחשבה בלבד. וודאי שטרם שאנו רצים לתקן עולם במלכות ש-ד-י, לנאום, להרצות ולהתווכח, וודאי שנוכל, ולו לנסות, לעבוד ולזכך את מחשבתינו בענין זה.

אמר אחד מגדולי הדור הקודם: ידוע שכל מה שברא הקב"ה יש בו תועלת, מה, אם כן, התועלת בשכל עקום? הרי בלימוד אין בו תועלת, וגם למלאכה הוא לא יצלח? והשיב: כדי לדון לכף זכות. זו התועלת בשכל 'עקום'. ואם מחפש אדם בחבירו נקודות טובות, גם בו יחפשו נקודות טובות, כפי שפירש הבעש"ט הקדוש את הפסוק "ה' צילך", שכמו שמתנהג האדם עם חבירו כך הקב"ה יתנהג עמו.

סיכום מעשי:

כח המחשבה גדול מאוד ולכן צריך כל אחד לחפש בחבירו נקודות טובות, ובזה יוכל להשיבו למוטב, ויכול לזכות כך לקרב אלפים ורבבות אנשים לאבינו שבשמים בלי שום ויכוחים, ועל ידי זה ידונו גם אותו לכף זכות.

הרחמן ברחמיו יזכנו לזה אמן.

לפני שנים רבות חי מלך שהיה לו בן יחיד אותו גידל בעושר ובכבוד וחיבב מאד מאד, כשגדל בן המלך והיה לנער חשק לצאת לטייל ולבלות בעולם הגדול, אך ידע הבן כי צעד זה יפגע מאד במלכות ואביו לא יתן לו לבצע זאת, מה עשה, החליף את בגדי המלכות בבגדים פשוטים לקח סכום כסף גדול וברח מהארמון.

טייל בן המלך בארצות שונות, התחבר לאנשים רעים ועסק בעניניהם ואט אט אזל כל הכסף שברשותו ונשאר ללא פרוטה בכיסו. נאלץ בן המלך לישון ברחובות ואף לחטט באשפתות על מנת למצוא שאריות מזון למחיתו, לימים פגש בן המלך בחסר בית מכוסה בתחבושות מכף רגל ועד ראש, התחבר אליו וחיו שניהם זה לצד זה במשך זמן רב, יחדיו ישנו ברחובות ויחדיו חטטו בפחי אשפה למחייתם.

במשך כל אותה תקופה באו אנשים שהכירו את בן המלך והוכיחו אותו על פניו, "תראה מה עוללת לעצמך, מה היה לך חסר בארמון, איזו בושה גרמת למלך ולכל הממלכה, לדעתנו טוב היה לו המלך היה עורף את ראשך". כמובן שדברים אלו למרות שהזכירו לו את עברו המפואר לא עודדו אותו לחזור הביתה אלא אדרבה הפחידו אותו מלעשות צעד זה.

לעומתם היו אנשים שניסו בדרך אחרת ואמרו לו: "בוודאי אביך ישמח מאוד לקראתך, תזכור שאתה בן יחיד ואתה בעצם יורש העצר, כדאי לך לעשות מאמצים לשוב לארמון המלוכה" אמנם דיבורים אלו השפיעו עליו יותר אך כאשר ניסה לעשות מעשה נפל שוב ליאוש, גם משום הוצאות הדרך הרחוקה אשר לא היה לו ועוד, חשב לעצמו מי יודע אולי בכל זאת אבי לא יקבל אותי ואף יצווה להעניש אותי, כך עבר עליו זמן רב עד שרעיון השיבה לארמון נשכח ממנו לגמרי.

באחד הימים הגיע אליו אדם וסיפר לו שהוא מכיר את אביו המלך באופן אישי וכך אמר לו "דע לך שאביך המלך עדיין אוהב אותך מאד ומתגעגע אחריך והוא לא מצליח לישון בלילות מרוב מחשבות עליך, ותמיד מדבר אודותיך עד שעניני המלוכה חדלו לעניין אותו" שמע בן המלך את הדברים והתקוה שבה אליו, פנה בן המלך אל השליח  וסיפר לו שאין לו כסף להוצאות הדרך, ענה  השליח: "אספר לך עוד סוד, דע לך שאביך נמצא כאן"! "היכן?" שאל – צעק הבן, "חברך חסר הבית היושב לצידך, המתפתל עמך זה שנים באשפתות, הוא אביך המלך" ענהו השליח. נפל הבן על צווארו של אביו וגעה בבכי. כעת כבר לא היה צורך בשום הוכחות לאהבת אביו, כי הבן ידע כיצד התגלגל באשפתות עבורו, כמה סבל האב מקור וחום בשבילו.

כעת לנמשל, בן המלך מסמל את כל אחד מבני ישראל המכונים "בני מלכים" וכפי שנאמר (שמות ד' כ"ב) "כה אמר בני בכורי ישראל", אך אותו בן מלך איבד את דרכו, תעה מחמת חטאיו ועוונותיו עד שמרוב הרגלו בחטאים נדמה לו שנתרחק מה' יתברך ולעולם לא יוכל לחזור ח"ו.

ישנם המנסים להוכיח את בן המלך ולהשיבו למוטב על ידי שמראים לו עד כמה חמורים מעשיו הרעים ועד היכן מגיעים הפגמים הנוראים ומקווים שבדרך זו יחזור בתשובה, אך דרך זו אינה יעילה כיון שהיא מעוררת פחד ובהלה.

ישנם המנסים לעורר את בן המלך כשמראים לו את אהבת ה' כלפיו אך הצורך לשוב אל "ארמון המלוכה" כבידה עליו ומפילה אותו שוב אל זרועות היאוש.

אך ה' יתברך שלרחמיו אין גבול שלח לנו שליח נאמן, הלא הוא רבינו הקדוש המגלה לנו כי ה' אוהב אותנו מאוד ולא רק זה אלא שהוא אף נמצא עמנו היכן שאנו נמצאים, כמו שכתוב (ויקרא ט"ז, ט"ז) "השוכן אתם בתוך טומאתם" וכותב רבינו בליקוטי מוהר"ן ח"ב סימן ס"ח "כי צריך להראות למי שהוא למטה מאוד בדיוטא התחתונה לגמרי, שעדיין הוא סמוך לה' ממש כביכול, ולעוררו ולגלות לו, ה' עמך ואל תירא ואל תפחד ואל תחת, כי הוא יתברך עמך ואצלך וקרוב לך ממש, כי מלוא כל הארץ כבודו, על כן אפילו אם האדם נופל, חס ושלום, למקום שנפל ר"ל, והוא בשפל המדריגה התחתונה ממש, גם משם יוכל לדבק את עצמו בה' ולשוב אליו יתברך".

את המסר הנפלא הזה מגלה לנו רבינו הקדוש בספריו הקדושים, במיוחד חודר המסר לכל הבא אל הציון הקדוש באומן, שזהו בעצם סוד ההבטחה הנפלאה של רבינו לבאים לציון הקדוש ואומרים שם את התיקון הכללי.

ידוע גם המשל שסיפר רבינו על אותו יהודי שחלם שתחת הגשר של וינה נמצא אוצר, נסע היהודי לוינה לחפש את האוצר, כאשר הגיע לגשר עמד וחשב כיצד לגלות את האוצר, תוך כדי שהוא חושב פנה אליו איש חיל ושאלו על מעשיו כאן, סיפר לו היהודי את חלומו, פרץ האיש בצחוק ואמר לו "תמים שכמותך, גם אני חלמתי שאצל יהודי פלוני הגר בעיר פלונית נמצא אוצר מתחת לכירה וכי אלך לחפש את האוצר שם? שמע היהודי את האיש מזכיר את שמו ושם עירו והבין שהאוצר נמצא בעצם בביתו, חזר לביתו ומצא את האוצר.

סיים רבינו הקדוש שכדי לדעת שהאוצר נמצא אצלך צריך אתה להגיע מתחת לגשר ולפגוש את איש החיל שיודיע לך על כך, נתבונן במילה ג ש ר מהן האותיות המסתתרות תחתיו, תחת הג' נמצא האות ב', תחת הש' נמצא האות ר' ותחת הר' נמצא האות ק', רמז שכדי למצוא את האוצר שלך, אתה צריך להגיע אל תחת הגשר, אל קבר הצדיק שם יתגלה לך שהאוצר נמצא אצלך ושם תהפוך לאיש חיל, היפך ה"שליימזלניק" ואין לך שליימזלניק גדול יותר ממי שנמצא ברשותו אוצר עצום ואינו יודע מקיומו וחי כעני ואביון ומחטט באשפה למחיתו.

"כי בתחילה היו כל ההתחלות מפסח, וע"כ כל המצוות הם זכר ליציאת מצריים. ועכשיו…"

המאמר הזה מוכר לכם ? כבר שמעתם אותו מספר פעמים לא מבוטל ? הוא כבר לא עושה לכם משהו בנשמה ? כבר אבד אצלכם זוהרו, והוא לא מצליח להצית בעיניכם ניצוץ של תקווה ?

אם כן, נפלתם מבלי משים, לתוך מלכודת אכזרית אשר הציב מיודענו המן העמלקי ימ"ש וזכרו.

"כי המן הוא בחי' סיטרא דמותא, וסבר שמחמת שבאדר מת משה אין מי שיוכל עוד להכלל הזמן בבחי' למעלה מן הזמן –  ששם נתבטל הזמן שעבר לגמרי ונעשה כאילו היום נולד ממש – וע"כ סבר שאז יתגבר על ישראל ע"י התגברות הזמן" (ליקוטי הלכות מילה ד').

מלחמתו של המן היא אפוא לנתק את קרני האור המופיעים עלינו מ"למעלה מן הזמן" ומזינים אותנו בחיים אמיתיים, להשליך אותנו אל בית המטבחיים של "תחת הזמן" אשר שם הזמן עושה את שלו.

הכל הופך ידוע ולאחר מכן מתיישן לגמרי, בהמשך אף מזדקנים ולבסוף – כולם שם למיתה הם הולכים…

"כי כל בני אדם וכל מין בעלי חיים אשר על פני האדמה מימות עולם כולם הולכים ומתים בכל שעה ובכל יום, כי היום והשעה שחיה לא יחיה עוד. וע"כ רשעים בחייהם קרויים מתים, מאחר שנמשכין אחר בחי' תחת הזמן כי עיקר החיות באמת הוא רק מחי החיים שהוא למעלה מן הזמן" (שם).

"זקן אין טוב להיות, הן חסיד זקן הן צדיק זקן" (שיחות הר"ן נ"א) אפילו אם היינו מזדקנים בשאר ימות השנה, מילא אם "חוק ההתיישנות" היה חל אצלנו רק בשאר העיתים, אך הגם להזדקן ולכבוש את כתר ההתחלה וההתחדשות עמה בבית ?! גם את ה"ועכשיו" לקחת ולקבור בבית הקברות של העבר ?!

ראו נא ילד קטן, כל שכן תינוק בן יומו, הן הוא מתרגש מכל דבר בחיים, מכל ידיעה, מכל חג, ומכל ציוץ של ציפור. הרי אצלו כל דבר הוא בגדר חידוש מוחלט, למרות שהמלאך לימדו את כל התורה, ולמרות שהוא כבר היה כאן, מי יודע כמה גלגולים…

ובכן , אתם בודאי מגחכים אל מול ההשוואה, שכן זהו טבעו של פעוט שמאגר זכרונו לא מכיל דבר, לעומת אנשים באים בימים, שעם כל הרצון הטוב תאי זיכרונם מאחסנים בקרבם תילי תילים של ידיעות, תמונות ואירועים. וכי ניתן להתכחש למציאות ?!

ובכן, רבותי, טעות גדולה היא בידכם!

כי "המחשבה ביד האדם להטותה כרצונו למקום שהוא רוצה, כי אי אפשר שיהיו שני מחשבות ביחד כלל ואפילו אם לפעמים הולכת מחשבתו ומשוטטת בדברים אחרים וזרים, הוא ביד הוא ביד האדם לחזור ולהטותה בע"כ אל הדרך הישר, והוא ממש כמו סוס שפונה מן הדרך וסר לדרך אחר, שתופסין אותו באפסר ומחזירין אותו בעל כורחו אל הדרך הישר. כמו כן במחשבה ממש" (ליקוטי מוהר"ן חלק ב תורה נ').

ועתה בואו חשבון – הלא אם שיטת "החזרת הסוס לדרך" עובדת מצוין מול מחשבות אסורות, מדוע שלא תועיל לגבי מחשבות רעות של זקנה ו"איבער טראכטין" ?

נסו נא ותווכחו שזה אפשרי, אפשר "להזכיר את עצמו שיש בחי' למעלה מן הזמן שיחשוב בכל עת כאילו עתה נולד, ואפילו אם יעבור עליו מה, יתחזק בכל פעם ויחשוב בלבו שעתה נולד" (ליקו"ה שם)

אם חפצי חיים אנו, נדרש מאיתנו לא יותר מאשר מאמץ קל – להתנער מהעבר, לשכוח אותו, ולהסיח את הדעת ממנו.

ולחזור על תרגיל זה כל אימת שאנו נזכרים בו.

אולי בהתחלה זה יהיה קצת כבד, משום שהמוח שלנו התרגל במשך שנים להיות תקוע ביום האתמול. אך ככל שנתמיד בעקביות "לחשוב בכל עת כאילו עתה נולד" נרגיל אט אט את מכונת המחשבה שבראשנו, להתעסק אך במה שקורה עמנו באותו רגע בו אנו נמצאים. ובכך להתחיל בכל פעם מחדש.

כי אם ניסית להיוולד מחדש, ולא ממש הצלחת – אל דאגה. הן בִּן רגע תניח לעבר להיעלם, ותנסה שוב להתחיל מחדש; תשכח את כל מה שקרה עמך עד עתה – ובין השאר גם את ניסיון "ההתחלה" הכושל של הרגע הקודם. וכן לעולם…

וכך המליצו אנשי שלומנו:

"כי מתחילה היו כל ההתחלות מפסח וכו' ועכשיו…"

ומתי זה "ועכשיו", שאלו?

עכשיו, עכשיו, ברגע זה ממש שאתה שואל שאלה זו, ובכל רגע של החיים, בכל יום ובכל עת ובכל שעה תתחיל מ"עכשיו"!

וכשעסוקים בכך, לעשות בכל פעם התחלה חדשה, הרי שלא מסיימים אף פעם.

"ועכשיו ולא סיים…"

למעלה מן השכל, למעלה מן הזמן,עד אין סוף ועד אין תכלית, עד דלא ידע…

א.

כתב מרן המחבר בשולחן ערוך שהמסייד ביתו צריך להשאיר מקום בגודל אמה על אמה, שהוא, לשיטת הגר"ח נאה 48 ס"מ על 48 ס"מ, ולשיטת החזון אי"ש 59 ס"מ על 59 ס"מ, מול הפתח בלי לצבעו. וכתב המשנה ברורה שבמדינתו לא נהגו להשאיר שטח ריק כזה, וחיפש זכות למקילים כשהסיד מעורב עם חול, או כשהסיד אינו לבן מאוד, ועם זאת סובר המשנ"ב שיש להחמיר. ובפרי מגדים כתב  שצריך דווקא אמה על אמה במדויק, ולא צר וארוך, למשל חצי אמה על שתי אמות, וכן כתבו הפוסקים שלא יהיו אמה על אמה אלו מוסתרים ברהיטים קבועים. וכתב המשנה ברורה שכשמכסה הקירות עם שטיחים, ישאיר אמה בלי שטיחים ושם יהיה גם בלי סיד. והמנהג הוא שדי באמה על אמה אחת, בכניסה, לכל הבית ואין צורך לעשות זאת בכל חדר.

ב.

כתב השולחן ערוך שהקונה בית שמסויד כבר כולו, אין צריך לקלף הצבע כי אנו אומרים שהיה הבית שייך לגוי והוא סיידו, אולם, המשנ"ב כותב שכשיודע שהבית לא היה שייך לגוי וממילא סויד באיסור, מצווה להסיר אמה על אמה, וכמו כן גם באופן שאכן היה הבית של גוי והוא סיידו, הרי כשהיהודי צובע כעת שוב צריך להשאיר אמה על אמה בלי סיד חדש, והשוכר דירה אסור לו להזיק את הבעלים ולא יקלף סיד, אולם אם מסייד כעת מחדש ישאיר אמה בלי סיד חדש.

ג.

עוד כתב בשולחן ערוך שזכר לחורבן ישייר מקום מעט בשולחן בלי מאכלים, וכן אשה תשאיר תכשיט אחד שלא תלבשנו זכר לחורבן, ותמה הביה"ל מדוע אין נוהגים כיום מנהגים אלו ויש מבארים שכיון שכיום אין סדר במאכלים ובתכשיטים אין ניכר במה שיחסיר מהשולחן ואישה מתכשיטיה ולכן אין נוהגים מנהג זה.

ד.

כתב בשו"ע: זכר לחורבן ישים חתן על ראשו אפר במקום בו מונחים התפילין של ראש, וכתב הרמ"א שנוהגים לשבור כוס בחופה זכר לחורבן, וכתב המשנ"ב שלכן אף המנהג לשבור צלחת באירוסים, [מלבד הטעם המובא בליקוטי מוהר"ן].

ה.

כתב השו"ע דזכר לחורבן אסור לנגן בכלי שיר ובכל משמיעי קול, אלא שהרמ"א מיקל שהאיסור הוא דווקא למי שרגיל בהם תמיד כגון המלכים, או סתם אנשים במשתה יין, אבל בסתם לשמוע כלי זמר מותר, וכיום שהמנהג להקל לשמוע ניגונים בטייפ הוא מסתמא משום שסומכים על הרמ"א[1].

בעת שתיית יין אסור לשיר אפילו בפה, וכתב השולחן ערוך ששירות ותשבחות לה' מותר, והוסיף רמ"א שבשמחת חתן ושאר צורך מצוה מותר אפילו בעת שתיית יין, ואפילו בכלי זמר,

ו.

אסור לחתן ללכת עם כתר מכל סוג שהוא, אבל לכלה אסרו רק מכסף וזהב, ומשאר חומרים מותר, וכתב המשנ"ב להקל בכלה כשהבסיס עשוי ממשי גם אם הוא משובץ כסף וזהב.

הרואה את ירושלים

א.

מי שבא מחוץ לירושלים ורואה את ירושלים העתיקה, לאחר שלא ראה אותה 30 יום, מיד כשרואה אותה צריך לקרוע בצד שמאלו בבגדו מול הלב ביד ולא בסכין קרע באורך טפח. וגם היום נחשבת בחורבנה משום שעדיין שאנו בגלות.

וכן הרואה ערי יהודה בחורבנם חייב בקריעה, ובזמנינו אין נהוג לקרוע עליהם ועיקר הטעם מפני שאיננו יודעים איה מקומם של ערי יהודה.

ב.

וכן הרואה את מקום המקדש, אחר שלא ראה אותו 30 יום, מיד כשרואה אותו צריך לקרוע בצד שמאלו בבגדו מול הלב ביד ולא בסכין קרע באורך טפח. וכתב הב"ח שהרואה את כיפת הזהב נחשב כהמקדש,  וכל שכן אם רואה את קרקע העזרה, ובפסקי תשובות הביא מחלוקת הפוסקים אם אדם רואה רק את הכותל אם גם אז יש לקרוע או לא, ולדעת האגרות משה והקה"י אף על הכותל חייבים בקריעה.

ג.

ואף אם כבר קרע על ירושלים, הרי כשרואה את מקום המקדש מרחיק שלשה אצבעות ברוחב הבגד ושוב קורע טפח.

ד.

האופנים להקל ולפטור מקריעה: א. כתב בפסקי תשובות שמנהג ירושלים שבערב שבת או ערב יום טוב אחר חצות, וכן חול המועד ופורים אין צריך לקרוע, ואם ראה אז אף שרואה אחר כך שוב אין צריך לקרוע; ב. יש המקילים להקנות כל בגדיו לאחר, ועל ידי זה אין יכול לקרוע, שהבגד אינו שלו.

[1] ובשבה"ל כ' שנהגו להקל מחמת חולשת העצבים,

אמר: עיקר מה שהגיע למדרגתו הוא רק על ידי ענין פְּרָאסְטֶיק [פשיטות], שהיה מדבר הרבה ומשיח הרבה בינו לבין קונו ואמר תהלים הרבה בפשיטות, ועל ידי זה דייקא הגיע למה שהגיע. ואמר: אם הייתי יודע שהשם יתברך יעשה ממני מה שאני עתה(דהיינו חידוש כזה), הייתי מזדרז כל כך בעבודתי עד שמה שהייתי עושה ועובד השם יתברך בשנה כולה הייתי עושה ביום אחד. והיה מתגעגע מאד אחר מעלת העבודה בבחינת פְּרָאסְטֶיק באמת, ואמר איי איי פְּרָאסְטֶיק. גם אמר שדיבר עם כמה צדיקים גדולים ואמרו גם כן שלא הגיעו למדרגתם כי אם על ידי ענין פְּרָאסְטֶיק, שעסקו בעבודתם בפשיטות גמור בהתבודדות ושיחה בינו לבין קונו וכו', ועל ידי זה הגיעו למה שהגיעו, אשרי להם.

ראינו עד היום בעז"ה מעט על ההכרחיות של ההתבודדות לעבודת ה' ועל מהות עניינה: בקשת עזרה מה' בצורה שמעמידה את האדם כבודד מכל דבר, ומתוך כך בטל לה' מעצם הכרת מציאותו ומצבו. בדברים של היום ניתן לראות את הכיוון הנפשי שבהתבודדות, בתחום של העבודה מצד האדם.

מכיוון שהדברים ארוכים מעט, נתמקד הפעם בנושא של הפשטות מול החוכמה, ובפעם הבאה ננסה בעז"ה לראות את הקשר לתפילה האישית והמשמעות המעשית של הדברים.

" עיקר מה שהגיע למדרגתו הוא רק על ידי ענין פְּרָאסְטֶיק [פשיטות], שהיה מדבר הרבה ומשיח הרבה בינו לבין קונו ואמר תהלים הרבה בפשיטות". נשים לב כאן לשתי נקודות חשובות בדברים: האחת: "עיקר מה שהגיע למדרגתו, הוא רק על ידי עניין פראסטיק [פשיטות]"; והשניה: "על ידי עניין פראסטיק, שהיה מדבר הרבה ומשיח הרבה בינו לבין קונו". בנקודה הראשונה אנו רואים שעיקר מה שהביא את רבי נחמן מברסלב להיות רבי נחמן מברסלב, היה עניין הפשיטות. כפי שכתוב אחרי כן, לא רק הוא בלבד העיד כן אלא גם צדיקים גדולים אחרים הסכימו על כך והודו שגם אצלם היה כך. ובנקודה השניה אנו רואים את המשמעות המעשית של דרך הפשיטות – "שהיה מדבר הרבה ומשיח הרבה בינו לבין קונו", התפילה האישית אל ה', ולא בצורה מועטת אלא בריבוי שלה, "שהיה מדבר הרבה ומשיח הרבה". מדוע התפילה היא הביטוי המעשי של הפשיטות? למה היא לא יכולה לבוא גם מתוך חכמה והשגה, כאשר האדם מתפלל לעזרת ה' כדי להיות חכם? כדי להבין מעט מנושא נכבד זה שהוא אחד מהנושאים העיקריים המופיע פעמים רבות בדברי רבי נחמן מברסלב, ננסה לראות מעט מנושא הפשיטות והתמימות, ואת ההוראה המעשית שלו – התפילה האישית לה' כדרך התקדמות בעבודת ה'.

* * *

"כבר מבואר כמה פעמים שאין צריכין שום חוכמות בעבודת הבורא יתברך, רק תמימות ופשיטות ואמונה. ואמר שפשיטות הוא גבוה מן הכל, כי השם יתברך ברוך הוא, הוא בוודאי גבוה מן הכל, והוא יתברך הוא פשוט בתכלית הפשיטות" (שיחות הר"ן, קא). לשון המופיעה כבר בראשונים על הקב"ה היא שהוא "פשוט בתכלית הפשיטות" ואינו מורכב כלל. אין כאן המקום לנסות ולהבין את הדברים לעומקם, אבל ניתן לציין את דברי הרמב"ם, איתו גם סוברים המקובלים, שדרכם נוכל להתייחס לנושא זה. אדם, אומר הרמב"ם, משיג ידיעה כל שהיא. הידיעה הזאת הייתה קיימת גם בלעדיו. כאשר הוא השיג אותה, הוא השיג אותה באופן מורכב: קודם כל קיים המשיג, האדם, ואחר כך המושג. הידיעה עדיין נשארת כדבר שנוסף אליו, וממילא היא דבר מורכב, דבר שנמצא על סמך מציאות אחרת. אבל הקב"ה "הוא ודעתו אחד", שהרי אין עוד מלבדו, וממילא אין שום קשר בין ידיעת הקב"ה לידיעה של בשר ודם המשיג באופן מורכב. דבר זה לא ניתן להשגה אנושית של ממש, כלשונו: "ודבר זה אין כוח בפה לאומרו, ולא באוזן לשומעו, ולא בלב האדם להכירו על בוריו".

גם מבלי להבין את הדברים, נמצאנו למדים שהקב"ה הינו פשוט בתכלית הפשיטות, וגם באופן בו הוא מתגלה אלינו הוא אינו מתגלה בצורה מורכבת – מציאות אחת שבנויה על מציאות אחרת, אלא בפשטות ואחדות גמורה.

קיימת מחשבה לפיה צריך איזו שהיא מערכת של חכמה והשגה בעבודת ה'. לפי מחשבה זו, ניתן להגיע למקום גבוה יותר ועמוק יותר עם כיוון של עבודת ה' שבנוי לפי חוכמה והשגה מסוימת. המידה של הפשיטות נכונה ביחס לקיום המעשי של המצוות, אבל צריך להשתמש בכלים אחרים כדי להגיע גבוה יותר ועמוק יותר, כדי להגיע למערכת של הגדרות שמתוכם ניתן לעמוד על עומק הדברים, מתוך כיוון ההסתכלות של החכמה. למעשה זאת דרך מורכבת. ניתן דוגמה להמחשת הדברים המוזכרת בדברי רבי נחמן במקום אחר (ליקוטי מוהר"ן, חלק ב תורה מד): אחד הגיע להכרה שבכל הנושאים ההלכתיים הוא צריך להחמיר מהיום, כדי להשיג באופן מושלם את קיום ההלכה. למרות שהחומרות הן חלק מהדין של "קדש עצמך במותר לך" כפי שכותב הרמח"ל (מסילת ישרים, יג). מי שמחליט שבכל נושא אפשרי הוא מחמיר מהיום וחושש לכל בעיה אפשרית שיכולה להיות קיימת – הוא כבר מתחיל בנושא אחר, שנקרא חוכמה. הוא משיג שרק מתוך השגה שלמה של קיום המצווה כפי דעתו – דקדוק בכל פרטי הדין, בלי שום נדנוד קל של בעיה אפשרית, רק אז הוא יגיע לרצון ה' באמת. מכיוון שהשגה מושלמת מבחינתו היא רק עם קיום כל החומרות האפשריות והסרת כל החששות האפשריים, הוא מחליט להכניס את עבודת ה' לתוך אותה מערכת חשיבה: שלמות מקסימלית בלי שום הקלה, שהלא האמת חדה כחוט השערה.

מה רואים מדוגמה זאת? שאדם השיג השגה מסוימת, ואת עבודת ה' הוא הכניס לאותה מערכת חשיבה. אבל יש כאן טעות גדולה: הוא חשב על הדבר השלם והחכם ביותר מבחינתו כדבר מוסכם, ובשלב הבא הכניס את עבודת ה' לתוך מסגרת זו, שהרי עבודת ה' צריכה להיות מושלמת. אבל הוא לא בדק לפני כן האם ההשגה שלו אכן אמיתית או שזאת סתם תחושה אישית שלו, שאותה הוא כופה מהיום על כל עבודת ה'. למעשה, כולנו יכולים לטעות בטעויות דומות לכך, כשאנחנו נמנעים מלעשות מעשים שנראים מוזרים ומביכים בעבודת ה', בטענה שהם לא 'חכמים'. למחוא כפים בשמחת תורה נראה מאוד פרימיטיבי עבור אדם שעסוק כל היום בהשגות עמוקות ואמיתיות. מה עשית בזה, איזה רעיון עמוק ביטאת בזה? השאלות מנקרות אותו. תסביר לי בצורה עמוקה איך מחיאת כף ימין בכף שמאל משפיעה על כל התודעה שלי, ולמה זה באמת הדבר שמגלה שמחה אמיתית ולא דבר אחר, ואז אמחה כפים. אבל סתם כך, בלי שום השגה מיוחדת מעבר לביטוי הפשוט של השמחה? וזו, אומר רבי נחמן מברסלב, השטות הגדולה ביותר. אם המעשה שצריך להיעשות לא 'חכם' בעיניך, הבעיה היא בחוכמה שלך. ההשגה שלך היא למעשה המוגבלות שלך, ולכן אינך יכול לקיים את אותם מעשים שנראים פשוטים מדי בעיניך. "צריך לסלק כל החכמות ולעבוד את ה' בפשיטות בלי שום חוכמות, לא מבעיא [לא צריך לומר מפאת הפשיטות של הדבר] חכמות של שטות של סתם בני אדם" (ליקוטי מוהר"ן חלק ב, תורה ה). זהו החלק הראשון בטעות של החוכמה, החוכמות שבאות משום מקום מלבד מחשבות דמיוניות שצצו לאדם.

אמנם, קיים חלק נוסף של חוכמה אותו לכאורה אי אפשר לבטל, מאחר ובו אנחנו עוסקים כל הזמן בלימוד התורה: השגת האופן האמיתי כיצד לעבוד את ה'. אם האדם השיג השגה אמיתית שאינה סתם תחושה אישית שנובעת מתוך כבוד או כל פניה אחרת, מדוע שלא יפעל לפיה? בשביל מה הוא משיג אם לא לפעול לפי הידיעות האמיתיות הללו? כאן בא החלק השני בדברי רבי נחמן: "כי צריכין להשליך כל החכמות ולעבוד את ה' בפשיטות, כי צריך שיהיו מעשיו מרובין מחוכמתו ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה, ועל כן צריך לסלק כל החכמות… אפילו חכמות גמורות, אפילו מי שיש לו מוח גדול באמת, כשמגיע לאיזה עבודה הוא צריך להשליך את כל החכמות ולעסוק בעבודתו יתברך בפשיטות, וצריך אפילו להתנהג ולעשות דברים שנראה כמשוגע בשביל עבודת ה'" (שם). כאן כבר נשאלת השאלה מדוע לא להמשיך את החוכמה בה הוא עוסק במשך שאר הזמן ("כשמגיע לאיזה עבודה הוא צריך להשליך את כל החכמות") גם לתוך עבודת ה', ולקיים את הדברים כפי שהם מושגים ומתחייבים על פי תפיסתו?

כמובן, שזהו נושא נרחב מאוד שאין כאן התיימרות להציג אפילו רק את חלקו, אנחנו רק נראה כיוון אחד שלו ביחס לנושא בו אנו עוסקים כאן. ראינו את דברי רבי נחמן ש"אין צריכין שום חכמות בעבודת הבורא יתברך" – לכאורה אנחנו רואים את התועלת שבחוכמה, אבל למעשה היא לא מביאה אותנו לשם. לא צריכים אותה, הוא אומר לנו כבר בשלב הראשון. "ואמר שפשיטות הוא גבוה מן הכל, כי השם יתברך ברוך הוא, הוא בודאי גבוה מן הכל והוא יתברך הוא פשוט בתכלית הפשיטות". החוכמה, היא הצמצום של הגובה. החוכמה היא דבר מורכב. על סמך מה ההכרה שלה בנויה? על בן אדם. לתוך המציאות בה הוא חי, נכנסים הגדרות ועומקים שונים שמתחברים לתוך התודעה שלו. כל מה שלא מושג מבחינתו יכול להיות אמיתי, אבל הוא לא יהיה חכמה, כי חכמה היא מה שמצטרף לאדם. במצב שכזה, יוצא שאדם מכניס, אמנם בצורה חכמה, אבל גם מצומצמת לגובה אדם, את כל עבודת ה'. המצוות יישארו בתוך המערכת שלו, כמה אמיתית שהיא תהיה. בסופו של דבר, היא מוגבלת לעצמה, מוגבלת לאדם.

בפשיטות ובתמימות, הקיום נובע מתוך רצון ה' בצורה הפשוטה ביותר. גם בלי להבין את החיבור שבין החכמה לתמימות ("אשכילה בדרך תמים" [תהלים קא]), בשעת קיום מצווה או כל דבר שיש בו רצון ה', האדם מתכוון לרצון ה' הפונה אל האדם. לא דבר שמתחייב מתוך ההשגה שלו, דבר שבנוי על גבי שכל אנושי-גבולי, אלא רצון ה' – הדבר הגבוה מן הכל, בלי גבול בכלל. לא צריך את החכמה, כי היא לא מה שמעלה את האדם גבוה יותר. היא יכולה אף לקבע את האדם בתוך המקום שלו, ולהעמיק את האחיזה שלו בתוך התפיסה שלו. ולהתחפר בה. הפשיטות, התמימות והאמונה יכולות לתת לו את הכנפיים לצאת למערכת שלא משועבדת אליו, אלא פתוחה לעצמה ויכולה להרים אותו לאן שהיא באמת נמצאת, ולהביא אותו אל ה'.

המשך הדברים ביחס לדרך ההתבודדות – במאמר הבא אם ירצה ה'.

ואז כשדיבר מזה, דיבר הרבה מהתבודדות והאריך מאוד בשיחה נפלאה בכמה מיני לשונות. וחיזק וזירז אותנו מאוד מאוד בזה להתחזק להרבות בהתבודדות ושיחה בינו לבין קונו. ואמר, שרצונו שיהיה לנו כל היום כולו התבודדות ולבלות כל היום על זה. אך לאו כל אדם יכול לקיים זאת, על כן בהכרח לצוות להם שיהיה להם על כל פנים איזה שעה התבודדות, כי גם זה טוב מאוד. אבל מי שליבו חזק בזה ורוצה לקבל עליו על עבודתו יתברך באמת, רצונו שיהיה לו כל היום התבודדות. והזכיר אז מאמר חכמינו זכרונם לברכה (ברכות כ"א) ולוואי שיתפלל אדם כל היום כולו.
(ליקוטי מוהר"ן תנינא, צו)

חסידים ראשונים היו שוהים שעה אחת קודם התפילה, מתפללים במשך שעה, ושוהים שעה נוספת לאחר התפילה (ברכות לב ע"ב). בסך הכללי, תשע שעות המוקדשות לתפילה בכל יום. ברור שבאופן כזה התפילה מהווה העיסוק העיקרי ביום. רבי נחמן מלמד אותנו שאפשר וגם צריך לשאוף למצב דומה בו התפילה לא מהווה עיסוק נוסף מכלל עיסוקי היום, אלא היא חלק מרכזי ועיקרי בו. גם רבי יהודה הלוי כותב כי התפילה אצל החסיד נחשבת ל"גרעין הזמן ופריו" (כוזרי, מאמר שלישי), שורש לכל עיסוקי היום האחרים. במבט ראשון ההדרכה הזאת נראית כמתאימה לאנשים גבוהים במעלה, אבל היא יכולה לתת לכל אדם לימודים וכלים לתפילה שלו, בלי כל קשר למקומו בעבודת ה'.

מה בעצם קשה לנו עם רעיון כזה כמו של תפילה במשך כל היום? אכן, יסוד בסיסי מונח אצלנו שעל האדם לעשות דברים נוספים מעבר לתפילה, מה עוד שפעמים רבות התפילה היא על הצלחה במעשה ידיו דווקא. אדם שיתפלל כל היום מראשו ועד סופו על לימוד תורה בלי שיפתח לרגע ספר וילמד, לא ינחל הצלחה אלא אם כן יורידו לו מהשמיים חכמה ודעת בצורה ניסית, והרי באופן שגרתי איננו סומכים על ניסים. תפילה כל היום כולו היא דבר שלכאורה לא ייתכן שיהיה בצורה קבועה, חוץ ממקרים יוצאי דופן, כי יש דברים שצריך לעשות והתפילה לא אמורה להיות במקומם. מכאן ניתן להסיק שהתפילה היא פעולה שמתקיימת לצד כל מעשינו האחרים ובצורה עקרונית היא צריכה להיות שלובה איתם, ואז אנו מתקשים במושגים של תפילה במשך רוב שעות היום, או בהגדרות כמו "גרעין הזמן ופריו".

* * *

נפנה לדברי הגמרא שציטט רבי נחמן למעלה. בגמרא בברכות מובאת מחלוקת בדינו של מי שמסופק אם הוא התפלל או לא. דעת רבי יוחנן היא שצריך לחזור ולהתפלל מהסיבה ש"לוואי שיתפלל אדם כל היום" – עדיף היה אם האדם היה מתפלל כל היום, ולכן במקרה של ספק צריך לחזור ולהתפלל. דברי רבי יוחנן נשמעים כנימוק של "ממילא"; ממילא היו צריכים להתפלל כל היום אז גם עכשיו צריך לחזור ולהתפלל. אבל מבחינה הלכתית הרי אין צורך להתפלל כל היום, ולכן מה מחייב לחזור ולהתפלל? גם צריך להבין כיצד דין זה מסתדר עם ההלכה של "ספק ברכות להקל", האומרת שבכל מקרה של ספק אין לברך ולהיכנס לספק ברכה לבטלה. כיצד כאן מתפללים שנית ולא חוששים לברכה לבטלה?

שאלות אלו יהיו קשות לפי הבנה מסוימת בדברי רבי יוחנן, אם נבין את דבריו כאמירה שיש צורך להתפלל כל היום. אבל דברי רבי יוחנן אינם חובה הלכתית אלא קביעה מציאותית. החיים נראים לכאורה כדבר בטוח ויציב, אבל בהתבוננות מועטת ניתן לראות כיצד הדברים הבסיסיים בחיים תלויים בכל כך הרבה גורמים שצריכים להיות מתואמים ביחד. הצירוף של כל אלו ביחד וההתמדה שלהם הם-הם הניסים הנסתרים שנמצאים בכל יום. בכל תחום בחיים קיימים כל כך הרבה גורמים שרובם המכריע לא נמצא כלל תחת אפשרות של שליטה ובקרה. פרט קטן שלפתע משתבש, ואנחנו יכולים להפוך לחסרי אונים לגמרי. מכל זה אנחנו לומדים עד כמה אין דבר שהוא מובטח באמת, ועד כמה שמעשינו משפיעים על מערכת סביבתית קטנה ביותר והתמונה המלאה באמת מחוץ להישג ידינו.

הידיעות הללו מובילות לתפילה. תפילה זאת אינה תפילה של אדם חזק שמבקש עזרה מאחֵר, החזק עוד יותר ממנו, אלא של אדם חסר ישע המבקש ישועה אצל מי שחייו מופקדים בידו. במקום לנסות לפעול בתוך המציאות הסבוכה עם כוח המעשה המוגבל מאוד, הוא פשוט פונה לשורש של כל המציאות כולה. "כשמאמין בה', שהקדוש ברוך הוא טוב לכל הן לרפואה, הן לפרנסה, הן לכל הדברים… בוודאי יהיה עיקר השתדלותו בתר קודשא בריך הוא, ולא ירדוף אחר תחבולות רבות" (ליקוטי מוהר"ן יד). יש חידוש גדול בדבריו של רבי נחמן: התפילה בעצמה נחשבת להשתדלות, והיא ההשתדלות העיקרית שמוטלת על האדם. גם בתוך מערכת העולם הטבעי, בו פועלים חוקי הטבע וההשתדלות המוכרים של תעבוד-תרוויח; לא תעבוד-לא תרוויח, קיימת מציאות יותר שורשית שפותרת את כל הבעיות מהיסוד. כל העולם הטבעי מתקיים על ידי ניסים שפשוט התרגלנו אליהם, אז השתדלות טבעית בלבד לא ממש יעילה במערכת מסובכת שכזו. היא מוגבלת מראש, מקומית ורק משתדלת ולא מבטיחה שום דבר. ההשתדלות העיקרית היא התפילה, זאת שנוגעת בשורש של הכל. היא מדברת עם שורש כל השורשים וממציא כל הנמצאים, זה שאצלו כל הפרטים הסבוכים ביותר יכולים להסתדר ברגע אחד בצורה הכי הרמונית. מי שמאמין בצורה כזו בוודאי גם משתדל בהשתדלות טבעית, כי אחרי הפנייה לשורש עליו לחזור למציאות שיוצאת מהשורש. אבל הגדרות היחסים בין התפילה וההשתדלות אינן שני חלקים שמשלימים זה את זה, אלא הגדרה של שורש ביחס לענפים, ראשית לעומת כל ההמשך שיוצא ממנה.

מהמקום הזה אומר רבי יוחנן: "ולוואי שיתפלל אדם כל היום". העיסוק בהשתדלות הטבעית הוא בוודאי נצרך. אבל במקום להסתבך במציאות הנתונה עם פרטים אינסופיים וחוקים נוקשים, היה אפשר פשוט לפנות לשורש ומשם לפתור את הכל. כל רגע נוסף של תפילה יכול לחסוך שעות של השתדלות וניסיונות הצלחה. כמובן שהתפילה לא תספיק לבדה, אבל בכל רגע של פעולה קיימת השאיפה להיות במקום של התפילה. אין דרישה להתפלל כל היום ולרוב זה גם בלתי אפשרי, אבל הקושי ממשיך להתקיים – איך אפשר להיפרד מהשורש ולהיכנס למערכת טבעית בה מסתבכים וטועים והופכים למוגבלים. לשונו של רבי יוחנן היא "ולוואי" – זה לא אפשרי, אבל הלוואי והיה כך. ובכל רגע נתון של פעולה והשתדלות ה"ולוואי" הזה מלווה אותנו, שלא ניפרד מה' ונטבע בטבע המלא בהסתרה והגבלה.

במקרה בו יש ספק לאדם אם הוא התפלל ניתן היה להגביל אותו מלחזור ולהתפלל, שמא הברכות אותן הוא מברך הן ברכות לבטלה הואיל והוא כבר התפלל. אבל אין רגע בחיים בו התפילה לא תהיה נכונה. אפילו אם סיימת להתפלל לפני דקה, הרגע הזה מצריך תפילה מחודשת. אין מצב בו אפשר להגיד שכבר לא צריך להתפלל, כי בכל יציאה מהשורש וחזרה למציאות קיימת הסכנה של הנפילה בטבע, מה גם שאין סוף לדברים עליהם צריך להתפלל.

בהבנה יותר מעמיקה של התפילה כהתמקדות בשורש של כל הדברים, נראה מהלך חדש בתפילה. כותב רבי נחמן בפירוש על אגדת רבה בר בר חנה (ליקוטי מוהר"ן שם): "היינו שלא רצה [רבה בר בר חנה] לעסוק בשום עסק מעסקי עולם הזה, רק בשביל נשמתו. גם כל תפילותיו לא היו אלא בשביל לקשר נשמתו; אפילו אלו [ה]תפילות המפורשים בתפילה שהם לצורך הגוף, כגון "רפאינו" ו"ברך עלינו" ושאר צרכי הגוף, לא היה כוונתו של רבה בר בר חנה בשביל גופו אלא בשביל נשמתו, שהיה מכוון לפרנסת נשמתו ולרפואתה… כי ממילא כשנתקן שם ברוחניות נתקן גם בגשמיות". גם השורש של כל המציאות הגשמית תלוי בשורש רוחני שממנו הכל נובע. התפילה, כיורדת לעומק הפנימי של המציאות ועוסקת בהגדרות היסוד של העולם, אמורה להתמקד בצרכי הנשמה. שם מצויים הפתרונות האמיתיים לבעיות העולם. זאת היא ההשתדלות העיקרית שאותה נוכל לעשות. לא להתמקד בענפים וענפי ענפים, אלא להיות מכוונים לשורש הפנימי של הכל.

הגמרא (ברכות לב:) תמהה על מנהגם של החסידים הראשונים שהיו מתפללים תשע שעות ביום: "וכי מאחר ששוהין תשע שעות ביום בתפילה, תורתן היאך משתמרת ומלאכתן היאך נעשית? אלא מתוך שחסידים הם תורתן משתמרת ומלאכתן מתברכת". תשובת הגמרא מזכירה את דברי רבי נחמן: "כי ממילא כשנתקן שם ברוחניות נתקן גם בגשמיות". ישנן שאלות רבות על חובת השתדלות וגדריה כשעומדים בנקודת תפיסה שמסתכלת על העולם עם כל פרטיו ונתוניו. ישנה דרך אחרת שפשוט פונה לשורש של הכל ומשם הדברים הופכים ליותר פשוטים. לא צריך להשקיע הרבה במלאכה, היא מעצמה מתברכת. דברים יכולים להתנהל בדיוק ובהתאמה וההצלחה תזרום מעצמה. כל מה שנצרך הוא שהשורש שלהם יהיה מוגדר ומדויק, ואז הכל משתמר ומתברך.

* * *

כל עוד אנחנו תופסים את התפילה כעומדת לצד ההשתדלות לא נגיע לעומק משמעותה. התפילה איננה רק לעזרה משמים שנצליח במעשי ידינו. היא השורש לכל מעשי ידינו, והיא משפיעה ופועלת הרבה יותר מהמקום שמעשי ידינו יוכלו להגיע. תפילה שמתפרסת על סך נכבד משעות היום היא דבר לא מובן אם היא אמורה רק לסייע בפעולותינו. אבל כשהיא משמשת כ"גרעין הזמן ופריו" היא הופכת לנושא העיקרי שאי אפשר להקדים לו שום פעולה אחרת – ההתמקדות בשורשי הדברים, ביסודות הבריאה, הקיום והחיים.

יש אנשים שאומרים שאין להם זמן להתבודד. הם יכולים להציג דו"ח מפורט שבאמת מסביר איך אין להם זמן. כל חשבון מסוג זה יכול להיות נכון אם צריך השתדלות וצריך גם תפילה איתה, לצידה. אבל כשיודעים שהתפילה היא השורש לכל דבר בחיים לא תיתכן מציאות בה עוסקים כל היום בהשלכות, בתוצאות ובהשתלשלויות השונות, מבלי להתמקד רגע אחד בנקודת הראשית. פעם רבי נחמן עצר אדם אחד שהלך בהול בעסקיו ברחוב, ושאל אותו: הסתכלת היום על השמים? גם אנחנו צריכים לעצור, כדי שלא נסתבך בסבך הקשה של הטבע ואינסוף תנאיו ופרטיו, להסתכל לשמיים ולחזור לא' ב' של המציאות. כשנתקן שם, ממילא יתוקן כל השאר.

שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ (יא ח)

"מאי שטו – שטותא" (זוהר בשלח סב ע"ב)

הקב"ה מתנהג עם האדם באותה צורה שהוא עצמו נוהג; אם הוא סומך על הקב"ה ומשליך עליו יהבו – הוא משפיע לו כל צרכו, כמו שכתוב: "השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך" (תהלים נה).

אבל כשאדם אינו בוטח בה' וסבור שפרנסתו תלויה בהשתדלותו ובמאמציו – אזי הקב"ה מתנהג עמו באותה מידה ונותן לו "להסתדר לבד"…

כמובן שבמקרה זה האחרון, צריך האדם לטרוח מאוד עבור פרנסתו, וגם אז אין הוא בטוח מנזקים והפסדים.

כך היה כאשר האדם הראשון אכל מעץ הדעת – גזר עליו ה' שבזעת אפו יאכל לחם (בראשית ג). שכן, כשפוגמים ב'דעת' הקדושה ושוכחים שהקב"ה לבדו מנהיג את העולם, צריך כאמור להזיע הרבה…

הוא מה שנאמר על אוכלי המן במדבר: "שטו העם ולקטו", ופירש הזוהר הקדוש: שטו – מלשון שטות, זאת כפי שחכמינו מספרים (יומא עה ע"א) שלצדיקים ירד המן על פתח ביתם; הבינוניים – יצאו וליקטו; ואילו הרשעים – שטו, כלומר, שוטטו למרחקים כדי להשיגו.

הטירחא של הרשעים עבור פרנסתם היתה אפוא מחמת שטות – משום שפגמו בדעת הישרה ושכחו שהקב"ה זן ומפרנס לכל.

(עפ"י ליקוטי מוהר"ן ח"א נו)

במאמר זה נבאר בע"ה כללי מלאכת הוצאה, האופן האסור מן התורה והאסור מדרבנן, ונפק"מ במקום שהותר לעשות איסור דרבנן, לדוגמא: במקום סכנת אבר; ע"י גוי במקום מצוה; וכדומה.

מלאכה גרועה היא

מלאכת הוצאה שונה משאר הל"ט מלאכות, שכן בכל שאר המלאכות קיים שינוי בגוף החפץ שנעשה בו המלאכה לקרבו לתכלית מסוים, לתקנו, לפרקו או לסתרו. אמנם במלאכת הוצאה אין פעולה 'מסוימת' הנעשית בגוף החפץ, והמלאכה היא בגוף האדם שנושא את החפץ מרשות לרשות, ועצם הדבר שעוקר חפץ מרשות זה ונושאו לרשות אחרת נאסרה. על כן כתבו הראשונים דמלאכת הוצאה מלאכה גרועה היא, ואין לך בו אלא חידושו, דהלכות עקרות הן ואין למדין זו מזו (תוס' שבת ב. ד"ה פשט ורמב"ן שם).

כדי שיתחייב במלאכת הוצאה מן התורה יש להבחין בג' דברים: א. מאיזה רשות לאיזה רשות נעשה ההוצאה. ב. באיזה אופן עושה פעולת ההוצאה. ג. האם נעשתה ההוצאה על ידי עקירה והנחה.

א – רשויות האסורות מן התורה

מלאכת הוצאה אינה כי אם במעביר מרשות לרשות, אבל בתוך רשות היחיד מותר לטלטל אפילו כמה פרסאות, ולמדוהו חז"ל ממה שנאמר "ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמר כו' ויכלא העם מהביא", שמשה רבינו אמר לישראל שלא להוציא נדבתם למלאכת המשכן מרשות היחיד שבביתם לרשות הרבים, שהוא היה יושב במחנה לויה שהיא רשות הרבים שהכל היו מצויין אצלו, ואמרו בגמרא (שבת צו): שפסוק זה נאמר בשבת. וכן נאמר בירמיהו (יז) "ולא תוציאו מבתיכם ביום השבת" (ביצה יב.). עוד למדו חז"ל ממה שנאמר "אל יצא איש ממקומו", ודרשו "אל יוציא איש ממקומו", שאסור להעביר משא מרשות לרשות (עירובין יז:).

הרשויות שנאסרו מן התורה הן, הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים, שעניינה העתקת חפץ ממקום הראוי להנחת חפצים, ולהעבירו למקום שאינו ראוי לו. וכן נאסרה הכנסה מרשות הרבים לרשות היחיד שעניינה העתקת חפץ ממקומו שאינו ראוי לו למקומו הראוי לו. ואמרו בגמרא (שבת מט): "במשכן העלו קרשים מקרקע לעגלה, ואתם אל תכניסו מרשות הרבים לרשות היחיד" (להוציא מרשות כרמלית או להכניס אליו הוא דרבנן).

עוד נכלל במלאכה זו שאסור להעביר ארבע אמות ברשות הרבים, ואמרו בגמרא (צו): דהלכתא גמירי לה. ביאור הדברים: דכל מרובע בשיעור ד' אמות על ד' אמות במקום שומם שאינו מוקף מחיצות נחשב כרשות לעצמו, לפי שמקומו של אדם הוא ד' אמות, וכל ד' אמות שבסביבתו נחשב כמקום המיועד בתכונתו לשימושו. ולכן, אדם העומד במקום שאינו מוקף מחיצות, נחשב מקום עמידתו בשיעור זה כעין רשות היחיד המיוחד לו, והמטלטל מד' אמות זה לד' אמות זה הרי זה כמוציא מרשות לרשות וחייב (עי' בראשונים שבת עג:).

ב – פעולת ההוצאה

אין המלאכה נשלמת להתחייב עליה מן התורה רק בצירוף מעשה 'עקירה' ומעשה 'הנחה', זאת אומרת: מעשה המנתק החפץ מהרשות הקודמת, ומעשה הנחה המשייך את החפץ לרשות זו. ואילו העוקר ואינו מניח הנחה גמורה, או מניח ואינו עוקר עקירה גמורה, אינו חייב מן התורה והוא איסור רק מדרבנן (כ"מ דעת רוה"פ ועי' רש"ש ג. דס"ל דעקירה בלי הנחה אסור מחצי שיעור מן התורה דחזי לאיצטרופי, ע"ע ערוה"ש סי' שמז ס"א).

על כן העוקר והמעביר מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים ולא נח הנחה גמורה ברשות הרבים, משתנה הדין לפי צורת ההוצאה, כדלהלן:

צורת המלאכה יכולה להיות בג' אופנים: הוצאה, הושטה, זריקה.

הוצאה: שהאדם יוצא מרשות לרשות ונושא עמו החפץ, שיש השתתפות כל גופו במעשה ההוצאה, ומעשה זו היה בהבאת המשכן. הושטה: שהאדם נשאר ברשותו לאחר שעקר החפץ ממקומו ומושיט ידו לרשות אחרת ומניחו שם, שאין השתתפות כל גופו במעשה ההוצאה, וכך היה צורת הושטת הקרשים במשכן מעגלה לקרקע (שבת צו.). זריקה: שהאדם עומד ברשות אחת וזורק חפץ לרשות אחר, ואין בה השתתפות גופו כלל רק כוחו, ואף שלא היה במשכן נלמד מסברא שהיא בכלל המלאכה והיא תולדה דהוצאה (עי' מאירי ומהר"ם שם).

בצורת הוצאה – נחלקו הראשונים: דעת הרמב"ן והרשב"א (עירובין לג). שאינו חייב מן התורה כיון שהעקירה וההנחה נעשה ברשות היחיד, ודעת התוס' (שם ד"ה והא) דחייב בכל אופן כיון שהם שני רשויות והרשות הרבים מפסיק ביניהם, והרי זה כמוציא מרשות לרשות (דעת החזו"א סי' סב סקי"ט,ג דטעם החיוב הוא על ההכנסה לרה"י שלאחר רה"ר המפסיק, שדינו כרשות מובדל. ודעת הרעק"א בשו"ת ח"ס סי' לב דטעם החיוב הוא על העברת ד"א ברה"ר על ידי עקירה והנחה משני צדדיהם).

בצורת הושטה – מן התורה אין חיוב על המושיט מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים רק אם מושיט לאורך רשות הרבים, אבל המושיט דרך רוחב רשות הרבים פטור, שכן היה דרך הורדת והעלאת הקרשים מהעגלה במשכן (משנ"ב סי' שמז סק"ח). וטעם ההפרש ביניהם יש לבאר, שרשות הרבים משמש בעיקר כמקום הילוך לרוב בני אדם לאורך הרשות, ורק יחידים הולכים בה מרשות היחיד אחת לרשות היחיד שכנגדה, ומכיון שהלכות הוצאה הלכות עקורות הן ואין למדין הימנה, אין לחייב מן התורה רק כשמושיט בצורת הושטה שהיה במשכן (קונטרס ההרים התלויים בשערה עמו' סה עיי"ש בטוטו"ד). ואין חילוק בזה אם מושיט למעלה מי' או למטה מי' (שם, עפ"י תוס' שבת ד. ורמב"ם פי"ג הי"ח).

בצורת זריקה – אין חיוב מן התורה בזורק מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים, דכיון שאינו משתתף כלל בגופו רק מכוחו נזרק, אין למדין מהושטה ופטור (שם, ועי' רעק"א שבת צז: דמשמע דלמטה מי' חייב). אבל הזורק מרשות היחיד ונח ברשות הרבים או להיפך, וכן הזורק ברשות הרבים עצמה ונח לאחר שיעור ד' אמות חייב.

המעביר מרשות הרבים לרשות הרבים דרך רשות היחיד, אינו חייב עד שיהא ארבע אמות ברשות הרבים שהרי לא נח ברשות היחיד שביניהם, אבל שני אמות שברשות זה ושברשות זה מצטרפות (רמב"ם שם הי"ז ובגמ' שם). וכן המושיט והזורק.

ג – צורת העקירה וההנחה

העקירה וההנחה צריכים להיות בדרך של התנתקות גמורה והשתייכות גמורה מרשות לרשות, וישנם כמה אופנים שאף שהוציא והכניס, כיון שלא עשה הנחה גמורה אינו אסור אלא מדרבנן.

נביא לכך כמה דוגמאות:

היה טעון משא על גופו ויצא מרשות לרשות, כל זמן הליכתו אינו חשוב כנח, ואם עמד לפוש הרי זה כמניח החפץ, וכשממשיך אחר כך ללכת הרי זה כעקירה שניה, אבל נעמד לתקן משאו אינו חשוב כהניח. ואם עמד לאיזה סיבה שמנעה ממנו ללכת הלאה, חשוב כהנחה כיון שאינו לצורך המשך ההליכה, וכן אם עמד לדבר עם חבירו הרי זה הנחה גמורה (שעה"צ סי' שמט סקי"ח חזו"א סי' סב,ד).

הגורר ומושך חפץ מרשות לרשות חייב, דכיון שמושך ומעתיק כל החפץ ממקום למקום הרי זה כעוקר ומניח, שאין צריך שיגביה החפץ אלא בכל ענין שמזיז החפץ חייב. וכן המגלגל חפץ ממקום למקום הרי זה דרך עקירה והנחה (רמב"ם פי"א ה"א רא"ש פ"א סי' טז – אמנם דעת הרמב"ן והרשב"א: שאם לא הגביה החפץ מהקרקע רק משכו וגררו אינו חשוב כעקירה והנחה – הגורר מרה"י לרה"י דרך רה"ר נחלקו הפוסקים אם חייב שתים או אחת, עי' בשיטה להר"ן שבת פ. דמחייב שתים ואילו הרא"ש מחייב רק אחת).

המגלגל דבר מרובע אינו חשוב כמעשה עקירה והנחה, כיון שאינו עוקר כל החפץ בשלימותו בבת אחת מעל גבי הקרקע, ובשעה שעוקר החפץ מצד אחד נשאר ראש השני על הארץ, וגרע ממגרר שמזיז כל החפץ בבת אחת (שבת ח: ורמב"ם שם הי"א). אם הוציא חפץ ומקצת החפץ נשאר אגוד לרשות הקודמת פטור, ורק אם הוציאו לגמרי מרשות לרשות חייב. וכן אם הוציא כמה חפצים בכלי אחד, אינו חייב עד שיוציא את כל הכלי, ואם מקצת הכלי אגוד ברשות הקודמת פטור (שבת צא: ורמב"ם פי"ב הי"א) שהחפצים שבתוך הכלי מתאחדים עם הכלי להיחשב כדבר אחד (ר"י מולניל שם). אי נמי, כיון שיכול למשוך ולהביאו לרשות הקודם על ידי אגד הכלי פטור (תוס' פסחים פה:).

החפץ לטעום את אור השבת צריך להכין עצמו בהכנה רבה, כמבואר בספרים הקדושים. על כן אמרנו ללקט שושנים ופרחים מספרי רבינו הק' בענין קדושת יום השבת, סעודותיה ועבודותיה.

מוהרנ"ת (ליקוטי הלכות הלכות נט"י ב) מבאר שעיקר עבודתינו היא לצאת מידיעת הטבע ולהיכלל בזכרון ההשגחה, וכל יסוריו של אדם ברוחניות וגשמיות, שורשם בחסרון הדעת, כי הזוכה לדעת הקדושה, לדעת בוודאות שהכל בהשגחת השם ית', אינו מרגיש שום צער ויסורים, וזוהי עיקר גאולת האדם.

והנה, בימי החול מתגברת מאוד ידיעת הטבע, והאדם נמצא בתוך גלות של יסורים על ידי שכחת ההשגחה, ויום השבת, שהוא מעין עולם הבא, הוא הזמן לרחוץ את הנפש מזוהמת הטבע ולהיכלל בהשגחת השי"ת. ועיקר הכנתינו לזכות לדעת הקדושה הזו, מתחילה בעת הטבילה במקוה בערב שבת קודש, שעל ידי הטבילה במי המקוה, אנו סותמים את עינינו מראית העולם הזה, ונמנע מאתנו לראות צרת הטבע ויסוריו, וכמו שכתוב מקוה ישראל ה' מושיעם בעת צרה, ועל ידי כך אנו נכללים במי הדעת, בחינת העולם הבא, שאז יתבטל הטבע לגמרי, כלשון הכתוב כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים וכו' וגר זאב עם כבש וכו', ועל ידי זה נמשך עלינו אור ההשגחה מסוף העולם מבחינת עולם הבא שהוא מאיר ביותר ביום שבת, שהיא מעין עולם הבא.

בכניסת שבת אנו מקדשים על היין, שהוא כלול משתי בחינות כמו שאמרו רבותינו ז"ל על היין: זכה נעשה ראש לא זכה נעשה רש, כי כשזוכה מתעלה הדעת שהיא התגלות ההשגחה, על ידי היין, ולהיפך ח"ו, אם אינו זוכה, נופל לבחינת שינה, המרמזת על לילה שהוא חשכת הטבע, ועל ידי הקידוש על היין דווקא, אנו מגלים שהכל בהשגחת השם יתברך וכמו שאנו אומרים בעת הקידוש וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה, ועל ידי כך מהפכים שורש הטבע לתכלית גילוי ההשגחה.

לא לחינם העידו הצדיקים שאכילת שבת כולה קודש, כי אז מאיר אור ההשגחה לגלות ההשגחה הפרטית בכל מאכל במראה טעם וריח, שלא כבימי החול, אז נאחז בהם הטבע על ידי הל"ט מלאכות. וזהו ענין הכיסופין בליל שבת, לכסוף ולהתגעגע לזכור תמיד את השגחתו ית', ולא ליפול ח"ו לדמיון וצרת הטבע. עד שמאיר בבוקרו של שבת בתכלית הגילוי כמו שאנו אומרים אז אתה הראית לדעת כי ה' הוא האלוקים.

ובעת המנחה שאז עולים לשורש הרצון, שמתגלה שאין עוד בעולם מלבד רצונו ית', אז הוא הזמן ללמד את עצמנו לימודים אמיתיים לסייע לעצמינו לזכור במשך השבוע הקרב את דעת ההשגחה ולא ליפול ח"ו לתוך חשכת הטבע.

צריך להיות עקשן גדול בעבודת השם, והבן הדבר היטב, כי על כל אדם שרוצה להיכנס בעבודת השם ואפילו הקטן שבקטנים, בהכרח שיעבור עליו עליות וירידות בלי מספר, וכמה מיני נפילות והשלכות, כי לפעמים יש שמפילין אחד בכוונה מעבודת השם. ועל כל זה צריכין התחזקות גדול בלי שיעור, וכמבואר מזה קצת למעלה. וכמה פעמים הוא צריך להתחזק ולהתאחז עצמו רק בדרך עקשנות, וצריכין עקשנות גדול מאד מאד בזה, וזכור דבר זה היטב כי תצטרך לזה מאד.
(משיבת נפש ל"א, על פי ליקוטי מוהר״ן תנינא סי׳ מ״ח)

האיגרת

סימן זה בליקוטי מוהר"ן, מכונה בפי אנ״ש בשם "איגרת", משום שרבינו ז״ל, רבי נחמן מברסלב, אמרו בלשון נוכח ככותב איגרת לחברו. ועיין בפנים באריכות לשונו הנעימה, כי כלולים בו יסודות ההתחזקות בלשון פשוטה, ומזה למדים אנו את גודל הנחיצות לקבל עלינו לימודי ההתחזקות, כמו שמזהיר שם רבינו: "זכור דבר זה היטב כי תצטרך לזה מאוד".

[מחמת שבאיגרת זו נכללים כמה וכמה עצות של התחזקות, הרי שבספר משיבת נפש נחלקת איגרת זו לכמה סעיפים מסימן ל״א עד ל״ח. במאמר זה נבאר בע״ה את הסעיפים ל״א ול״ב].

הנה יש ב' אופנים בלימודי ההתחזקות. יש לימודים המחזקים את האדם איך לא ליפול לחלישות הדעת ואיך לשמח עצמו תמיד. ויש לימודים כדוגמת סעיף זה, המלמדים איך להמשיך בעבודת ה' ולעשות מה שצריך, גם כאשר הוא נופל ורואה ש"לא הולך לו".

יש זמנים שאי אפשר לבוא לגדלות

כי הרבה פעמים מנסים מלמעלה את האדם, ואין מניחים אותו לבוא לגדלות הדעת, לאור וחשק בעבודת השי״ת, ואז נדמה לו שמרחיקים אותו, ומתייאש בליבו שמא אין לו חלק בעבודת ה', או באיזה עניין פרטי בעבודת ה', אך האמת הוא שכך הוא הדרך שמנסים אותו, על ידי שנופל לקטנות.

ודבר זה צריך מאוד לשנן שיש זמנים שאי אפשר לבוא לגדלות. אך בכל זאת צריך לדעת שתמיד בכל מצב נשאר לאדם איזה נקודה קטנה של דעת, שבפנימיות לבבו יודע הוא את האמת, שהעיקר הוא השי״ת וצריך לעבדו, אלא מחמת שרואה, שאין לבו נמשך להשי״ת, או שרואה שנופל ואינו מצליח לקום, על כן הוא מתרגל באותו זמן להתעצל בעבודת ה', ולילך אחר רגשות ליבו המחלישים דעתו.

צריך להיות עקשן גדול בעבודת ה׳

ובזה מחזקנו רביז״ל באיגרת זו, שדווקא בזמנים אלו צריך להתחזק ביותר וללכת אחר נקודת הדעת האחרונה שעדיין נשארה לו, אשר שם הוא יודע את האמת, וללכת אחרי נקודת אמת זו בעקשנות גדולה ביותר, אפילו שאינו מבין ויודע באותו רגע על מה ולמה צריך להתפלל וללמוד או לשמור עצמו מעבירות ונסיונות ר״ל, כי בזמן קטנות צריך להתחזק ביותר בעקשנות, כתינוק המתעקש על דבר מסויים, אף שכבר שוכח למה, ואינו מוכן להתפשר. כי אף שהעקשנות היא מדה גרועה ומגונה אשר שורשה בגאווה, שרוצה להוציא לפועל בחזקה את כל מה שעולה ברצונו, בכל זאת בקדושה העקשנות היא הכרחית ביותר, כי אדם צריך שתהיה לו גאווה דקדושה, להתעקש ולעמוד על שלו, גם כאשר אין לו כח ואין חיות ורוח חיים.

וכך צריך לקבוע לעצמו הנהגה של ההתבודדות יום יום, וכמו שהזהיר על זה רביז״ל, שנקפיד להתבודד יום יום גם כאשר אין דיבורים בפיו ואין רצון בלב. וכן בקביעת שיעורים בתורה, אשר רביז״ל אמר שכל הקובע עצמו ללמוד יום יום איזה קביעות בתורה יהיה מה שיהיה חוק ולא יעבור, בוודאי יצא מכל העבירות, אפילו האנשים הרחוקים ביותר (כמובא בשיחות הר"ן י"ט ומבואר באריכות בלקוטי הלכות בציעת הפת ה'), וכן בתפילה אמר רביז״ל (שיחות הר"ן ע"ד) שיתעקש להתפלל בהתלהבות כאילו יש לו באמת התלהבות, וכעין מה שרואים שאדם מכריח עצמו לכעוס, וכמו שכתוב "רגזו ואל תחטאו". ועצה זו של העקשנות הוא ההתחזקות הגדולה ביותר, משום שעיקר הירידה היא כאשר אדם נופל בדעתו משום שרואה שאין לו חשק לעבודת ה', ולכן צריך לדעת יסוד זה, והוא: שמוכרחים לעבור הרבה פעמים מצבים של קטנות, וכך הוא הדרך. ואין זה מחמת שרוצים להרחיק אותו ח"ו, אדרבא מנסים אותו, כי רוצים ממנו שיגלה כח של עקשנות לעשות את שלו, ויהי מה, העיקר לא לעזוב את הקדושה, וזהו בעצמו העצה של "המתן", שמתעקש לא לעזוב הפתח של הקדושה, מחמת שרואה שאינו יכול, אלא עושה מה שאפשר בריבוי התחלות.

שובו בנים שובבי״ם

ובפרט עתה בימי השובבי״ם (השבועות בשנה בהם קוראים את הפרשיות בחומש שמות, מפרשת שמות ועד משפטים. שובבי"ם, ראשי תיבות: ש'מות, ו'ארא, ב'א, ב'שלח, י'תרו ומ'שפטים), והרבה הולכים נבוכים ואינם יודעים מה צריך לעשות בשביל לשוב בתשובה, אך האמת שכל אחד יודע מה שצריך לתקן, אלא שאפילו אינו מתחיל להתקדם בעבודת ה' משום שנדמה לו שאינו יכול, ולכן צריך בעיקר להתעורר להיות עקשן גדול, לא לעזוב לעולם שום עבודה בעבודת ה', ואפילו אם יפול ח"ו, יהיה עקשן להתחיל שוב ושוב, ובזה בעצמו פועל תיקונים נפלאים למעלה, הגם שנדמה לו שאינו פועל.

ודע, שכל אלו הנפילות והירידות והבלבולים וכו' צריכים בהכרח לעבור בהם קודם שנכנסין בשערי הקדושה, וכל הצדיקים והיראים האמתיים עברו בכל זה, (משיבת נפש ל"ב, שם).

כי המניעה הגדולה להתעקש, הוא שנדמה שרק עליו עובר כל כך, ולכן נדמה שאין לו הכח להתחיל בעקשנות, ולזה מחדד לנו רביז״ל ידיעה חשובה בלשון של 'איגרת' – "ודע".

כי צריכים היטב לדעת את העניין הזה, שגם על כל הצדיקים עבר את כל זה, ורק כך הוא הדרך. ובזה יתחזק בעקשנות להתחיל הרבה התחלות ולהיאחז בכל כוחו בתורת ההתחזקות. וגם אם עדיין עובר עליו, הרי הוא ממתין עד שילך בקלות, אבל בנתיים עושה מה שאפשר ומה שיש ביכלתו, העיקר לא לעזוב. יהיה מה שיהיה, הוא לא יבין שום רמז וסימן כסימן של התרחקות, כי ידע היטב שכל הצדיקים והיראים גם הלכו בדרך הזו.

אמונת חכמים – היא נחמתנו

"ואלו המים… וזרקתי עליכם מים טהורים… הם… מי-מריבה (במדבר כ); ועל כן מחלוקת נקרא פלוגתא, בבחינת 'פלג אלוקים מלא מים' (תהילים סה).
"כי מכל מחלוקת נעשה ספר… שאלות ותשובות… שמקשין ושואלין עליו – והוא שב בתשובה… ולפי התשובה, לפי המחלוקת, כן הוא חוזר ושב אל אמונת חכמים".
(ליקוטי מוהר"ן ח"א סא)

התרגלנו… התרגלנו שדווקא אחרי אבלות תשעה באב מגיעה 'שבת נחמו'. התרגלנו גם לרעיון שדווקא בתשעה באב נולד המשיח, ושימי התעניות דווקא עתידים להיהפך לחגים.

אבל אם ננער את אפרוריות ההרגל מעל הידיעות הללו, נקבל תובנה עוצמתית שתסייע לנו בכל משברי החיים ותהפוכותיהם – ואז כל ירידה עשויה להפוך לעליה וכל משבר יכול להוביל לניצחון.

* * *

מחלוקת – אין דבר נורא ממנה. היא מרגיזה, מקוממת, הורסת, משחיתה, ומחריבה כמו מים ששוטפים בזעף את כל העומד בדרכם. מחלוקת מכונה מים – "סבוני כמים כל היום הקיפו עלי יחד" (תהלים פח), אומר דוד המלך על מתנגדיו.

אך לעומת זאת, חלק גדול מהתורה שבידינו קיבלנו הודות למחלוקת. התנאים והאמוראים, הראשונים והאחרונים, שחלקו איש על רעהו, הקשו ותירצו – בנו ביחד תורה והלכה.

לא בכדי הקפידו חז"ל על תלמידי חכמים שלומדים לבדם, שכן רק על הפלוגתות והויכוחים מתבררת התורה. "היכן אתה ריש לקיש", זעק רבי יוחנן כשנפטר תלמידו הדגול, "היכן עשרים וארבע הקושיות שהיית מקשה על כל מימרה שלי, שמתוכן הייתה מתבהרת השמועה" – "ומיאן לקבל תנחומים" (בבא מציעא פד). המשא והמתן ההלכתי בין החכמים מונצח במקום מכובד ביותר – בספרות השו"ת של עם ישראל.

אך בעצם, לא רק המחלוקת לשם שמים שבין הצדיקים היא לטובה, אלא כל מחלוקת, בלי יוצא מן הכלל, עשויה להצמיח פירות מבורכים. ולא שהמחלוקת היא טובה, אלא שכאשר מן השמיים מסבבים מחלוקת על האדם, מסמנים לו בכך שהוא לא בסדר, ואם הוא יחפש בין כל גיבובי הדברים והאשמות השווא שטופלים עליו – הוא ימצא בהם רמזים לנקודות שבהן עליו להשתפר.

בכל מחלוקת יש אפוא 'שאלות' נסתרות כלפי האיש שהוא נשוא המחלוקת: 'כך עושים?! כך מתנהגים?!' ומחובתו לענות עליהם תשובות מתאימות ולהשתפר.

מימי המחלוקת הללו, הם מי פלג זכים ומטהרים. "פלג אלוקים מלא מים" – מלשון פלוגתא. אלה המים שאנו מבקשים מה': "זרוק עלינו מים טהורים וטהרנו, כמו שכתוב 'וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם' "(מתוך הסליחות).

* * *

במשמעות מורחבת יותר, מחלוקת איננה של בני אדם המותחים עלינו ביקורת; כל אירוע או מציאות שאיננה כרצוננו – היא בעצם מחלוקת עלינו וטומנת בחובה שאלה ותשובה, ואף טהרה.

באופן ממוקד יותר, החורבן נגרם בעטיו של חוסר אמונת חכמים, כמו שאמרו חז"ל (שבת קיט): "לא חרבה ירושלים אלא בשביל שהושוו בה קטן וגדול, שנאמר: 'והיה כעם ככהן' וכתיב בתריה 'הבוק תבוק הארץ' (ישעיהו כד)".

החורבן והגלות 'שואלים' ודורשים מאתנו לשוב ולהשתפר קודם כל באמונת חכמים, כי רק הם ותורתם אמורים לייעץ לנו ולהבהיר לנו איך להתמודד ולהתגבר על המכשולים – ולהשתפר.

כך שדווקא מתוך הגלות שנגרמה עקב הזלזול בחכמים, באה הטהרה, שהיא ההכרה וההפנמה במעלתם וחשיבותם של חכמי ישראל – וזוהי הנחמה שלנו!

מה אומרת לנו הספירה?

"החרפות והבזיונות שוברין לבו של אדם; והתקון הוא, על ידי שמקשר את לבו לנקודה השייך ללבו בעת הזאת, ועל ידי זה נתבטל החרפה השורה על לבו".
(ליקוטי מוהר"ן ח"א לד)

ספירת העומר בברסלב – מי שלא ראה הפסיד. ההתרגשות של "הנני מוכן ומזומן". הציפיה ב"ויהי נועם ה' אלוקינו עלינו". השבח וההודיה ב"אשר קדשנו במצוותיו". התחנונים ב"יאר פניו אתנו סלה", שמתגברת ומתעצמת ב"שגבנו טהרנו נורא" – עד שמגיעים לשיא הזעקה מעומק הלב ב"לטהרנו ולקדשנו בקדושתך העליונה" – – – כל זאת כראוי למצוה הנשגבה הזו של הכנה לקבלת התורה של כל אחד ואחד.

אבל רגע, את העיקר שכחנו. הכל כאן מרומם ומרגש, אבל המצווה בעצמה, הספירה בעצמה, מה היא אומרת לנו? הרי עצם ההכרזה: "היום עשרה ימים שהם שבוע אחד ושלושה ימים לעומר" נושאת בחוּבה מסר חשוב ועמוק. מהו?

* * *

אין לנו זמן מיותר בעולם. "היום קצר והמלאכה מרובה", מתריע רבי טרפון (אבות ב), וכמה מצער לראות שכל כך הרבה כוחות וזמן מבוזבזים בעיסוק חסר תוחלת בענייני העבר או בענייני העתיד. לפעמים אנחנו מדוכדכים מחמת כישלונות שהיו לנו, ולפעמים אנחנו נחים על זרי הדפנה הודות להצלחות ולהישגים שלנו, אבל כך או כך מחמיצים את ההווה, את ההתגברות וההתחזקות שיכולות להפוך כל ירידה לעליה, וכן את המשך העבודה וההתעלות שמחייב אותנו כל יום חדש.

עד כמה שהדברים אמורים כלפי העבר, הם נכונים שבעתיים כלפי העתיד. זמן כה רב נשרף בחיינו בהמתנה ובציפיה, להגעת האטובוס, ל-20 בחודש, להתחלפות הרמזור או לחגים ושמחות שבפתח. מאידך גיסא גם פחדים מהעתיד הלא נודע "דואגים" לכך שלא ננצל כדבעי את הימים היקרים שלנו להתקדמות בעבודת ה'.

* * *

המסר של ספירת העומר הוא: "היום עשרה ימים שהם שבוע אחד ושלושה ימים לעומר"! היום הזה הוא יום חדש. לא משנה מה היה בעבר. הצלחת או נכשלת. לא משנה מה יהיה בעתיד. כל יום הוא בריאה בפני עצמה.

בכל יום העולם נברא מחדש, כפי שאנחנו מברכים: "המחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית". בכל יום יש הזדמנות חדשה לעבוד את ה', במעשים בדיבורים, במחשבה או לפחות ברצון.

כשם שבעולם החומרי אנו רואים בכל יום שינוים וחידושים, החל במזג האוויר וכלה במהלכים של שליטי מדינות, הרי ברוחניות על אחת כמה וכמה שכל יום מביא חסדים חדשים, סייעתא דשמיא מיוחדת ואפשרויות חד פעמיות לזכות בשלל קנייני נצח.

* * *

אכן כל יום הוא חדש, אבל לא רק, אלא כל רגע ממש, כפי שמלמדים אותנו חז"ל שאדם נידון בכל רגע, כמו שכתוב: "לרגעים תבחננו". כל רגע משמש כמבחן חדש. לא משנה בכלל אם הצלחנו במבחן הקודם או לא, ואם נצליח במבחן הבא או לא.

תקציר: מורה דרך המלמד איך להכיר את דרכי התשובה. מהי תשובה באמת, מהי מלחמת היצר ומי באמת נקרא מנצח במלחמה היומיומית הזו.

תשובה? אין שום סיכוי!

זריזים מקדימים ומתחילים ללכת בדרכי התשובה החל מתחילת חודש הרחמים והסליחות, ואינם ממתינים לעשרת ימי תשובה. ואילו הוא, שבור ורצוץ, אפילו שברון לב אמיתי אין לו, רק מין טמטום הלב.

הוא חש שהולך חלילה לקראת אבדון נפשו, יודע בבירור שהוא עומד ליפול ולהתרסק חלילה, ואין לאל ידו להושיע.

כמה היה רוצה לשוב בתשובה… כמה היה אפילו משלם שיזכה לכך, לו היה דבר זה ניתן להשגה בממון… אבל הוא הרי יודע שתנאי התשובה הוא 'חרטה על העבר וקבלה לעתיד', ונפשו הפצועה יודעת, שהוא החליט כבר מאות פעמים להיטיב דרכיו, ושוב נפל ושוב נכשל.

מצבו המר מביא אותו כמעט לאטום את לבו, לא להתחיל שוב להתפעל מ'אלול' חדש. זה בין כה לא יעזור.

הוא לא יודע למה, אבל כנראה הוא כזה שפל ונטול כל זיק של יראת שמים, עד שאין לו את הכח לעמוד ולהחליט ולומר ליצרו 'עד כאן'.

'חרטה על העבר' אולי יש לו עוד איזה טיפה, אבל 'קבלה על העתיד'?! ממי הוא עושה צחוק בשעה שברור לו מה יקרה…

בקיאות בדרכי התשובה

רבינו הקדוש (ליקוטי מוהר"ן, תורה ו) מלמדנו יסוד גדול:

'תשובה' אינה החלטה פזיזה ומהירה וחד-פעמית. כדי לצעוד על דרכי התשובה צריך להיות 'בקי'. צריך ללמוד את הדרך מפי הצדיק. ואחת הסיבות העיקריות לכך היא: אורך המלחמה.

זו לא מלחמה שמנצחים אותה בפעם אחת, אלא מלחמה ארוכה מאוד מאוד, רצופת מכשולים, נפילות וחבטות; מלחמה מלאה בחלישות הדעת וחשכות, וצריך בקיאות עצומה כדי לנצח בה. זוהי מלחמת עמלק הנמשכת מדור דור בכלליות, ונמשכת גם אצל האדם הפרטי זמן רב.

ואת המלחמה הזאת פותחים בעוז בראש השנה, וכך מלמדנו מוהרנ"ת: "בראש השנה ישראל לוחמים בחינת מלחמת עמלק בכח הצדיק האמת. כי אז מתגברים לשוב בתשובה, ועיקר התשובה הוא בחינת להכרית זרעו של עמלק. ומחמת שהוא מלחמה ארוכה מאד, עד שהשם יתברך בעצמו צריך ללחום עמו, על כן אי אפשר כי אם בכח הצדיק, שממשיך בקיאות ב דרכי התשובה לכל ישראל החפצים לשוב" (ליקוטי הלכות, שבת ז).

המנצח – זה שנשאר להלחם…

מהי הבקיאות הנצרכת כאן?

שלא כבכל מלחמה גשמית, בה המנצח הוא זה שגבר לפי שעה והכריע את האויב, הרי שהניצחון הרוחני הוא שונה לגמרי: המנצח הוא זה שעדיין נלחם! מי שאינו מרפה מללחום הוא המנצח.

מלחמת האדם עם יצרו נעשית על ידי כלי הנשק של תפילה. התפילה היא החרב והקשת בה מפילים את האויב. לא התוצאה המוגמרת שבה כבר הניחו את הכלי נשק ומהלכים כמנצחים הוא הניצחון, אלא עצם האחיזה בכלי הקרב – והעקשנות להמשיך להחזיק בו – הוא הניצחון.

אפילו כאשר הנפילות עדיין בעיצומן, אם ההחלטה ברורה להמשיך לצעוק, להתפלל ולייחל, הרי הוא ניצח!

"הוא נקרא נוצח את המלחמה"

"וזה כל העבודה בראש השנה" – ממשיך שם מוהרנ"ת – "להמשיך דרך התשובה הזה בעולם. שבענין מלחמה זאת, שיש לכל אדם עם יצרו שהוא בחינת מלחמת עמלק, כל ניצחון המלחמה הוא כשהוא חזק בדעתו, בכח הצדיק, לאחוז את עצמו ולעמוד בקשרי המלחמה בכל מה שיעבור עליו. כי כל זמן שהאדם אינו מייאש את עצמו, ומחזק את עצמו להתחיל בכל פעם מחדש, ועוסק עדיין במלחמה זאת בתפילה וצעקה לה׳ יתברך – שעיקר הכלי זיין הוא תפילה – הוא נקרא נוצח את המלחמה" (שם).

"עיקר התשובה היא התפילה"

זוהי גם עיקר קבלת העול לתשובה, וכפי שפוסק מוהרנ"ת הלכה למעשה: "עיקר התשובה היא תפילה. על כן מי שרוצה לשוב לה' יתברך באמת, עיקר התשובה שלימה היא על ידי תפילה, דהיינו שיתפלל תמיד לה׳ יתברך שירחם עליו מעתה ויצילהו מעוונות. כי באמת כל אדם הוא בסכנה גדולה ועצומה בזה העולם, ובפרט הבעל תשובה שכבר נכשל במה שנכשל ואיך יזכה לשוב? על כן העיקר הוא תפילה, שצריך להרגיל את עצמו להפיל תחינתו לפני ה׳ יתברך המלא רחמים בכל עת שיזכהו לשוב בתשובה שלימה באמת. ואפילו אם רואה שאינו פועל בתפילתו, כי עדיין מתגברים עליו יותר, אף על פי כן יעשה את שלו ויתפלל תמיד לה' יתברך אולי יחוס אולי ירחם" (ליקוטי הלכות, הונאה ג).

שמא תאמר: רק מי שאכן שופך לבו בתפילתו כמים וזועק מעמקי הלב ומתפלל כדבעי, הוא זה שזוכה לתפילה ותשובה, אבל מה יעשה זה שלבו אטום סתום וחתום?

המבקשים להכיר את דרכי התשובה "מחויבים לבלי לייאש עצמם"

גם על כך קיבלנו הוראה ברורה ממוהרנ"ת: "יש בני אדם שרחוקים מאד מאד מהשם יתברך בתכלית הריחוק ומונחים בשאול תחתיות ממש, וכשמתעוררים ורוצים לעשות תשובה אין להם שום עצה ותחבולה, שהם רחוקים כל כך עד שאינם יכולים לדבר שום דיבור הגון לפני השם יתברך, אף על פי כן הם מחויבים לבלי לייאש עצמן ח"ו רק לצפות לתשועת ה', ולקיים בחינת דום לה'. וצריכים לצעוק מעומק הלב להשם יתברך, בבחינת קול שופר שהוא בחינת תשובה, בחינת דום לה', כי אין לנו פה להשיב ואי אפשר לנו לדבר שום דיבור לבקש מלפניו על חטאינו, רק אנו קוראים אליו יתברך בקול לבד בלי דיבור בבחינת ממעמקים קראתיך ה' " (ליקוטי הלכות, ראש השנה, ד).

קבל על עצמך שלעולם לא תחדל!

אין לך פה לדבר, אין לך לב חם; אבל קול של גניחה, קול של צעקה ביכולתך להוציא, ולייחל לתשועת ה', ובכן, קבל על עצמך החלטה ברורה: שלעולם לא תפסיק מלהתאנח, לבקש ולהתפלל ככל יכולתך ולפי מצבך על חזרתך בתשובה!

קבל על עצמך שהפה לא יחדול שום יום מלבקש על כך. שיהיה מה שיהיה, לא תתייאש מלנסות לרצות ולבקש או להתאנח, או להוציא איזה קול מהפה או באיזושהי דרך של הבעת רצונותיך! זוהי נקודת התשובה! זהו קבלת עול על העתיד!

כאשר שואלים אחר ראש השנה מי ניצח במלחמת עמלק, התשובה תהיה: מי שקיבל על עצמו החלטה זו – הוא שניצח, הוא זה שזכה לשוב בתשובה ב'קבלה לעתיד'.

"שובה ישראל", כי הניצחון בידך!

הצדיק שולט בעולם באמצעות תפילתו, כמו שכתוב: "צדיק מושל יראת אלוקים" (שמואל ב, כג).

בעצם, כל יהודי יכול להגיע לדרגה זו להיות מושל בעולם על ידי התפילה, שכן כתוב: "ועמך כולם צדיקים" (ישעיהו ס). אבל הוא צריך להתגבר קודם כל על שני מכשולים, האחד קודם התפילה, והאחד בשעת התפילה. קודם התפילה מנצנצים בו רגשי גאוה, שכאילו כבר זכה לעבודת התפילה, דבר שמפריע כמובן לשפוך שיחו ותחינתו; ואילו בעת התפילה מופיעים חטאיו ופגמיו, ובעטיים באות לו כל מיני מחשבות זרות, כדי לבלבל את תפילתו.

כך שכדי להתפלל כהוגן, עליו לשכוח את כל מעלותיו ועבודתו, ולבוא לפני ה' כדל וכרש. בד בבד עליו להתרכז רק במחשבות הקדושות של התפלה, מבלי לשים לב כהוא זה לשום ענין ומחשבה אחרת.

ענין זה מרומז בכך שליוסף הצדיק היו שני בנים, מנשה ואפרים. שכן תפילתו המושלת של הצדיק תלויה בשני הכוחות הללו: א. "כי נשני אלוקים את כל עמלי ואת כל בית אבי" – לשכוח לחלוטין את כל מעלותיו; ב. להתרכז במחשבות הקדושות של התפילה, שיאירו את חושך המחשבות הזרות שמבלבלות אותו בבחינת "כי הפרני אלוקים בארץ עניי" (בראשית מא).

(עפ"י ליקו"מ ח"א, צז)

ואמר, שכל עסקו הוא תפילה.

לאחר שבפעמים הקודמות ראינו כמה נקודות בחידוש שבדרכו של רבי נחמן, ננסה לסכם היום בעזרת ה' כיוון כללי על דרך ההתבודדות. הכיוון הוא כללי, כמובן. כאן רק נעשה ניסיון לתאר את תפיסת העולם של המתבודד ואת הגישה שלו לעבודת ה' מתוך ההתבודדות.

"שמעתי בשמו, שאמר לענין המחלוקת שהיו חולקים עליו. כי אמרו רבותינו, זכרונם לברכה (ברכות דף ו ע"ב): "כרום זלות לבני אדם" – 'אלו דברים העומדים ברומו של עולם, ובני-אדם מזלזלין בהם, ומאי ניהו, תפילה'. על-כן מחמת שכל עסקו תפילה, כי בענין תפילה היה מרבה לדבר עם אנשיו, והזהירם מאד להרבות בתפילה והתבודדות ושיחה בינו לבין קונו, כמבואר בספריו הקדושים, ויותר מזה הרבה לדבר עמנו וחזק אותנו בהתחזקות בלי שיעור, להרבות בתפילה והתבודדות, על-כן בני-אדם מזלזלין בו ומבזין אותו וחולקין עליו, כי כל עסקו הוא תפילה, שהם דברים העומדים ברומו של עולם ובני-אדם מזלזלין בהם, והבן" (לקוטי תנינא, סימן צג).

בתורה זו מראה רבי נחמן את העיקר שבשיטתו. המחלוקת שהיתה עליו נבעה רק בגלל האופי המיוחד שהשיטה הזאת נושאת. עיקר זה הוא התפילה. בגלל שהתפילה מזולזלת בעיני בני אדם, ממילא זלזלו בשיטתו של רבי נחמן. כאן עלינו לברר, אם תפילה היה נושא מודגש בשיטתו של רבי נחמן, מדוע שאר הנושאים האחרים עליו דיבר גם מזולזלים? ועוד, האם רבי נחמן היה היחיד שהעלה על נס את חשיבותה של התפילה? הלא ראינו מספר לא מועט של צדיקים שגם ציוו על ההתבודדות, ובכלל צדיקים שעסקו בעבודת התפילה. מדוע המחלוקת היא רק עליו? מה הוא אומר שהם לא אמרו?

אכן, רבי נחמן מדגיש: "מחמת שכל עסקו תפילה". הוא עסק ודיבר על הרבה נושאים, אבל בכולם המסר היה תפילה. כל נושא שהוא, הוא חלק מהלימוד הגדול של התפילה. הרבה עסקו בתפילה ואף ראו בה חלק מרכזי בעבודת ה', אבל אף אחד לא הציב אותה כמטרה, כתכלית העומדת בפני עצמה. התפילה איננה רק הכרח קיומי, או אפילו הכרח קיומי בעבודת ה', אלא היא הצורה בה אדם צריך לחיות. כך לימד רבי נחמן: "עיקר החיות מקבלין מן התפילה, כמו שכתוב (תהלים מב): "תפילה לא-ל חיי" (ליקוטי מוהר"ן, סימן ט). כל חלק באדם צריך למצוא את הביטוי שלו בתפילה.

בדרך כזו, בה לא האדם הוא שמקרב את עצמו לה' ("אם חושב האדם שבודאי אהיה איש כשרמעתה, בודאי אעשה כך וכך, ידע שמחשבה כזאת מעורבת היא מכפירת כוחי ועוצם ידי, וגוררת עמה אחר כך עצבות והתרחקות, כי חושב הוא כי בידו הוא, והמלכות שלו הוא" – חלוקי הנחל לר' יצחק ברייטר זצ"ל הי"ד, עמוד התשובה), אלא ביחד עם כל ההשתדלות המירבית שהוא יכול לעשות והעבודה הפרטית שלו, הוא עדיין יודע שהתקרבותו תלויה ברצון ה' לקרבו, וכך, על ידי התפילה הוא מתקדם. אפשר להתבלבל ולחשוב שבדרך של תפילה והתבודדות האדם נעשה עצל בכל מה שקשור לעבודה, וחושב שעל ידי התפילה הכל כבר יקרה. לכך בוודאי אף אחד לא התכוון מעולם, ואין סיבה שתחושה כזאת תופיע. התפילה לא באה במקום העבודה שלי, אלא במקום בו העבודה שלי לא מגיעה אליו. בגלל שאחרי כל המעשים ואחרי כל ההשתדלות, האדם זקוק לרחמים רבים שישמר מ'המים הזידונים' שמכונים בפי רבי נתן למכשולים הרבים בעולם הזה. אפשר להישטף בקלות. אבל "על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא, רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו" (תהלים לב, ו). הוא יודע ש"על זאת יתפלל" – כאן כבר אין מקום לכל פיתרון אחר, חוץ מהתפילה. אין כאן התחמקות מאחריות, אלא אדרבא, ידיעה נכונה על מוגבלות הכוחות שעומדים לרשות האדם, והתפילה שנובעת מתוך הכרה זו.

* * *

 "תנו לבבכם לי, ואוליך אתכם על דרך חדש, שהוא הדרך הישן שדרכו בו אבותינו מעולם"

בגלל ש"כוחי ועוצם ידי" נכון גם ברוחניות, ומה שאדם מבין לא בהכרח יוביל אותו למטרתו, הוא ניצב בפני דרך חדשה, דרך שאי אפשר לומר עליה הדרכות ברורות ופשוטות. הוא לא זה שפועל כאן; תחום העבודה נעשה מחוץ למה שהוא מכיר ומשיג. אז איך הוא יודע כיצד להתנהג בדרך זו? אומר רבי נחמן לאנשיו: "תנו לבבכם לי". מעבר להדרכות הבסיסיות שניתנו בספריו ובספרי תלמידו רבי נתן, נשאר עוד חלק שאי אפשר להעביר בכתב. דוד המלך אומר: "אשכילך ואורך בדרך זו תלך, איעצה עליך עיני" (תהלים טז, ח). אני אלמד אותך את הדרך, בגלל שאי אפשר להעביר את הכל כתוב. אבל בשביל כך, "איעצה עליך עיני". המפרשים מסבירים ש'איעצה' פירושו שארמוז לך בעיני. לפעמים גם הדיבור פנים בפנים לא יספיק, ואין דרך אחרת מלבד הרמיזה. "תנו לבבכם לי" – דווקא בגלל שהדרך הזאת לא בנויה על מה שהאדם משיג ויודע, על מה שהוא מכיר, הוא חייב לתת את ליבו למי שילמד אותו על דרכה של התפילה.

"ואמר בזה הלשון: "אפילו אם נופלים לתוך בוץ, צועקים וצועקים וצועקים…"

דווקא בגלל שהדרך הזאת לא בנויה על מה שאני משיג ומבין, על הפתרונות שאני רואה לנכון לעשות, נובע מקור גדול של התחזקות. אם אני מבין מה בדיוק הולך איתי או לא, אני לא מאבד את העשתונות. כשדברים יוצאים מהשליטה שלי, אפילו עד כדי כך שנדמה שהם אבודים לחלוטין, עדיין זה לא משנה דבר ברמת השאיפה והרצון שיש לי. אני לא זה שמוליך את עצמי. אני לא זה שיפתור לעצמי את כל הבעיות, וממילא אני לא חייב לדעת כל רגע מה ואיך. "שומר פתאים ה'" (תהלים קטז, ו) – כשיש פיתרון, בוודאי שצריך לקחת אחריות ולנסות את כל מה שאפשר. אבל כשברור שאין כאן פיתרון בהבנה האנושית, דוד המלך אומר שאני התנהגתי כמו פתי במצב של צרה, שאין לו שום מושג איך יוצאים ממנה. ומזה צמחה ישועתי (אבן עזרא שם). הצעקה שמתבקשת כל כך מתוך הבוץ לא באה לפעמים בגלל שהבוץ מטעה את מי שחשב שהוא יוציא את עצמו מהבוץ. אבל לא כן יהיה, ה' הוא זה שיוציא אותך.

יסוד גדול זה בהתחזקות נמצא להולך בדרך התפילה. הביטחון הגדול בה' בכך שאינו חייב לדעת בכל רגע מה הולך איתו, והוא לא צריך להמציא פתרונות משל עצמו. לפעמים זה רק עושה המצב יותר גרוע. תעזוב את הפתרונות שלך, ובכך תתן מקום לפתרונות של ה'.

ולא רק שביטחון גדול נמצא כאן, אלא גם התחזקות גדולה. כי לפתרונות ולעצות יש גבול מסוים, אבל לצעוק אל ה' תמיד אפשר. לא נדרש מאיתנו להושיע את עצמנו. לא נדרש מאיתנו להיות אנשים על-טבעיים ומחוללי מהפכות גדולות. כל שמוטל עלינו לעשות הוא למסור את עצמנו לידים של ה'. להוציא את המצב מההבנה והפתרונות שלי, וכך הדברים הרבה יותר פשוטים. אם אני בבוץ, אני לא צריך להתייאש ממה שנראה כה שחור. עברנו מספיק משברים בחיים בשביל לדעת שמי שהעביר אותנו בהם עד היום לא שולח עזרה מרחוק, אלא נמצא איתנו ממש, בסמוך. כל כך קרוב – לכל אשר יקראוהו באמת.

הצדיק מגלה את הבורא

התקופה הנוכחית מעסיקה אותנו המון בתחום הביגוד. כשבחוץ קריר, מוכרחים להתלבש בהתאם. החורף גורם להמון בדים, צעיפים ומעילים להתלבש עלינו, לשרת אותנו. בקיצור, תחום הטקסטיל מלווה כעת את בני האדם לכל מקום.

מעיל שמונח בארון, איננו זה שמתנועע יחד עם גופו של מתבודד ביער. המעיל שבארון תלוי שם ולא עושה מאומה. המעיל שעל גופו של עובד השם, הופך 'כיסא' לעבודת השם. נעליים עלולות להיות סתם צמד אביזרים מעור. לעומת זאת, כשלובשים אותם וצועדים לבית הכנסת, הם משרתים את השם.

בפרשת השבוע שעבר שמענו הרבה על 'בגדי קודש'. בגדי הכהונה, שבלעדם עבודת המקדש איננה יכולה להיות כשרה. עבודת הקודש שבמשכן נועדה לקשור את עולם החומר עם העולמות העליונים. להפוך את הבריאה כולה לכלי להתגלות הבורא. הרוע והאופל מסוגלים להתקיים כאן רק בשעה שנדמה כאילו יש מציאות כלשהי מעבר לאחדות השם. המשכן, כלי הקודש, המזבח, המנורה והכהנים שהתרוצצו שם בזריזות מופלאה, גילו שאין שום מציאות בעולם מלבד אחדות השם. הבהמה הגדולה והגסה הופכת "אשה ריח נחוח להשם", ושום מטרה אחרת אין לה עלי אדמות.

בכדי לרדת לקרקע עולם, להתפלש בעפרות החומר ולהעלות את תחתיות הארץ אל אחדות השם, מוכרחים להלביש את הקדושה בבגדים וכיסויים. רק כך תוכל לרדת מטה ולאסוף אוצרות לבית השם. מהסיבה הזו עבודות המקדש אינן כשרות אלא בשעה שהכהנים עושי העבודה לבושים בבגדי הקודש.

נשמות ישראל מלבישות את הקדושה השורה כאן בעולם. הגופים מלבישים את הנשמות, והבגדים מלבישים את הגופים. כך הופכת המציאות כולה לבגד ארוג. ההתקשרות הזו, בה נוטלים חלק כל הנבראים, הרוחניים והגשמיים, מגלה את ההתפארות והיופי הגדול בתבל. משום כך נאמר בבגדי הכהנים 'לכבוד ולתפארת'.

אם הבריאה כולה לבושים על לבושים, החיצון מלביש את הפנימי וכן הלאה, הרי שהצדיק הוא הנשמה הפנימית ביותר. 'כל העולם לא נברא אלא לצוות לזה'. הנבראים כולם לא באו הנה אלא להיות צוותא לצדיק. משום שהצדיק הוא זה שרואה את הבריאה כאמצעי להתגלות אלוקות. בעינים של צדיק אין לשום גורם משמעות, אלא העובדה שהוא כלי ואספקלריא להתגלות הבורא.

הצדיק המיוחד הזה, מלמד את כל מי שמסכים לשמוע, איך להפוך את כל הדברים עימם אנו נפגשים ללבושי כבוד ותפארת לכבוד הבורא. והצדיק הזה כשלעצמו נסתר הוא ונעלם. מכוסה מעין כל חי. עדי כדי כך, שבפרשת תצוה, בה מספרת התורה על לבושי הקודש, אפילו את שמו העלימו והסתירו. משה רבינו לא מוזכר כאן בפירוש. הוא הסוד הטמיר והעלום ביותר בבריאה. ובכל זאת אף אחד איננו יכול לומר שלא ידע ממנו.

לפרקים הקודמים: [מבוא] | [דרך החסידות] | [רבי נחמן מברסלב] | [יסודות חסידות ברסלב א]

התבודדות

ענין ההתבודדות וההתרחקות מבני אדם כאמצעי להתקרב לה' יתברך אינו דבר חדש, כבר על האבות הקדושים מובא שהיו רועי צאן והיו מתבודדים במדבר כדי לעסוק בעבודת ה'[1], וכן מובא על דוד המלך שהיה מתבודד במדבריות ומתפלל ומשבח את ה' יתברך, וכן מובא על הרמ"ק, האריז"ל[2], וכן על הבעש"ט[3], הגר"א[4], רבי אלימלך מליעזנסק ואחיו רבי זושא[5], החוזה מלובלין, ר' ליב שרה'ס[6], ר' דוד מלעלוב[7], רבי ישראל סלנטר[8], רבי שלום שבזי[9], החפץ חיים[10], ועוד רבים, ובספר חרדים (סוף פרק ס"ה) כתב: "וגם בכמה חיבוריםמהראשונים נמצא שההתבודדות והפרישות והדביקות, היו נוהגים בה חסידי ישראל, היינושבהיותם לבדם מפרישים מדעתם עניני העולם, ומקשרים מחשבותם עם אדון הכל. וכך לימדמהרר"י המקובל הנזכר (האריז"ל), שזה מועיל לנפש שבעתיים מהלימוד. והרמב"ן ז"ל כתב על הפסוק שנאמר ביעקב אבינו קום עלה בית אל ושב שם, מאי ושב שם, כמו בשובה ונחת תושעון, היינו שיכין דעתו ביישוב הדעת עמו יתברך, וזו היא ששנינו חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים כדי שיכוונו לבם למקום, ופירשו המפרשים דרוצה לומר שהיו מפנים דעתם מעניני העולם ומקשרים דעתם לאדון הכל יתברך במורא ובאהבה, הרי תשע שעות שהיו בטלים מלימודם למלאכת ההתבודדות והדבקות, ומדמים אור שכינה שעל ראשיהם כאילו מתפשט סביבם והם בתוך האור יושבים", ובצוואת הריב"ש (הנהגות מהבעש"ט) כתב: "מפני מה יזכה לדביקות, מחמת התבודדות מבני אדם".

רבי נחמן חידש: כל אחד חייב בהתבודדות

מוהר"ן ז"ל חידש כי בדורותינו הנהגה זו היא מחוייבת לכל אחד מקטן ועד גדול, כי בדורותינו שהנשמות נמוכות, והסטרא אחרא מתגברת מאוד, וכל אחד יודע בפנימיות נפשו עד כמה הוא רחוק מיראה ואהבה כראוי, מתפילה כראוי, ומקדושה כראוי, לכן: "אי אפשר להיות איש כשר באמת בלא התבודדות"[11], ועל כל אחד לקבוע שעה ביום לעבודה זו. ענינה של ההתבודדות הוא, לשבת במקום שאין בו אנשים, ולערוך חשבון הנפש מה מצבו בעניני עבודת ה', עד כמה הוא רחוק מיראת ואהבת ה' כראוי, ועד כמה תאוותיו הרעות מתגברות עליו, וכן באופן פרטי כיצד עבר עליו יום זה, האם ניצל את היום כראוי, ועל ידי שעורך חשבון הנפש על כל מה שעבר עליו ומתחרט על מעשיו, הוא ניצול מהרבה דינים וגזירות, כי 'כשיש דין למטה אין דין למעלה', ואז לא דנים ושופטים אותו למעלה על מעשיו[12].

ובשיחות הר"ן (סי' מ"ז) מובא: "צריך לזה זכיה גדולה שיזכה ליישב עצמו שעה אחת ביום ושיהיה לו חרטה על מה שצריכים להתחרט, כי לאו כל אחד זוכה ליישב הדעת איזה שעה ביום, כי היום הולך וחולף ועובר אצלו ואין לו פנאי ליישב עצמו אפילו פעם אחת כל ימי חייו. על כן צריכים להתגבר לראות לייחד לו פנאי ליישב עצמו היטב על כל מעשיו אשר הוא עושה בעולם, אם כך הוא ראוי לו לבלות ימיו במעשים כאלו. ומחמת שאין האדם מיישב עצמו ואין לו דעת, ואפילו אם יש לו לפעמים איזה ישוב הדעת, אין הדעת המיושב מאריך זמן אצלו ותיכף ומיד חולף ועובר הדעת ממנו, וגם אותו המעט הדעת שיש לו אינו חזק ותקיף אצלו, מחמת זה אין מבינים שטות העולם הזה. אבל אם היה להאדם שכל מיושב חזק ותקיף היה מבין שהכל שטות והבל".

וכן אז הזמן לדבר לפני הקב"ה כדבר איש עם רעהו ולספר לפני ה' את כל מה שעבר עליו ביום זה ברוחניות וגשמיות, כל הבלבולים והמניעות הסובבות אותו, וכן לשפוך את שיחו לפני קונו כבן המתחטא לפני אביו בדמעות ותחנונים, עד מתי יבלה את זמנו בהבל שכזה, מתי כבר יזכה לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו, מתי כבר יזכה להזדכך מכל התאוות והמידות הרעות, ולהתקדש בקדושת הברית כראוי, וכן זהו הזמן לגלות את כל רצונותיו האמיתיים לפני ה', עד כמה בפנימיות לבבו הוא באמת רוצה להתקרב אליו אלא שהשאור שבעיסה מעכב ומונע פעם אחר פעם[13]. ואמר מוהר"ן ז"ל שכל הצדיקים לא הגיעו למדרגתם רק על ידי התבודדות ותפילה ובקשה לה' יתברך.

כמו כן ההתבודדות הוא זמן שהאדם מודה להקב"ה על כל החסדים והטובות שגומל עימו, וכן הוא זמן לחשוב בגדולת הבורא ורוממותו, לחשוב על התכלית שבגללה בא לעולם, וכיצד יזכה להתקרב לה' באמת, לעורר את הלב מהשינה, לדבר בינו לבין קונו בשלהבת הגבורות ובחמימות[14], להלהיב את הלב שאין שום תכלית אחרת בעולם הזה חוץ מעבודת ה', ובכלל זהו זמן להתחדש בעבודת ה', לשכוח מכל העבר ולקבל על עצמו להתחיל מחדש בכל הכוחות.

"כי הדיבור יש לו כח גדול לעורר את האדם"

ובליקוטי מוהר"ן (תנינא סי' צ"ח) מובא: "אמר לענין התחזקות בהתבודדות ותחינות ובקשות, כי הדיבור יש לו כח גדול לעורר את האדם, אף על פי שנדמה להאדם שאין לו לב, אף על פי כן כשידבר הרבה דברי התעוררות ותחינות ובקשות וכיוצא, זהו בעצמו שמדבר, הוא בחינת התגלות התעוררות ליבו ונפשו לה' יתברך, בבחינת (שיר השירים ה): "נפשי יצאה בדברו", שהדיבור בעצמו הוא התגלות הנפש והלב. ולפעמים על ידי שידבר הרבה, אף על פי שיהיה בלא לב כלל, אף על פי כן יבוא אחר כך על ידי זה להתעוררות גדול בלב ונפש. והכלל כי הדיבור בעצמו יש לו כח גדול".

ועוד שם: "אמר, שעיקר ההתבודדות והשיחה בינו לבין קונו בשלימות הוא, כשיפרש שיחתו כל כך לפני ה' יתברך, עד שיהיה סמוך מאוד שתצא נשמתו חס ושלום, עד שכמעט יגווע חס ושלום, עד שלא תהיה נשמתו קשורה בגופו כי אם כחוט השערה מעוצם צערו וגעגועיו וכיסופיו לה' יתברך באמת. וכן מבואר בדברי רבותינו ז"ל (תענית ח), שאמרו: 'אין תפילתו של אדם נשמעת, אלא אם כן משים נפשו בכפו' וכו', היינו כנ"ל. ואמר: הלוא כשה' יתברך עוזר בהתבודדות, אזי ההתבודדות הוא כאשר ידבר איש אל רעהו".

ועוד מובא בליקוטי מוהר"ן (תנינא כ"ה): "ההתבודדות הוא מעלה עליונה וגדולה מן הכל. דהיינו לקבוע לו על כל פנים שעה או יותר להתבודד לבדו באיזה חדר או בשדה, ולפרש שיחתו בינו לבין קונו בטענות ואמתלאות בדברי חן וריצוי ופיוס, לבקש ולהתחנן מלפניו יתברך שיקרבו אליו לעבודתו באמת. ואת כל אשר עם לבבו ישיח ויספר לפניו יתברך, הן חרטה ותשובה על העבר, והן בקשת תחנונים לזכות להתקרב אליו יתברך מהיום ולהלאה באמת, וכיוצא בזה כל אחד לפי דרגתו. ויזהר מאוד להרגיל עצמו להתמיד בזה מדי יום ביום שעה מיוחדת כנ"ל, ושאר היום יהיה בשמחה כנ"ל.

"כמה וכמה צדיקים סיפרו שלא באו למדרגתם – אלא ע"י התבודדות"

והנהגה זו היא גדולה במעלה מאוד מאוד, והוא דרך ועצה טובה מאוד להתקרב אליו יתברך, כי זאת היא עצה כללית שכוללת הכל. כי על כל מה שיחסר לו בעבודת ה', או אם הוא רחוק לגמרי מכל וכל מעבודתו יתברך, על הכל יפרש שיחתו ויבקש מאתו יתברך כנ"ל. ואפילו אם לפעמים נסתתמים דבריו, ואינו יכול לפתוח פיו לדבר לפניו יתברך כלל, אף על פי כן זה בעצמו טוב מאוד, דהיינו ההכנה שהוא מוכן ועומד לפניו יתברך, וחפץ ומשתוקק לדבר, אך שאינו יכול, זה בעצמו גם כן טוב מאוד, וגם יוכל לעשות לו שיחה ותפילה מזה בעצמו. ועל זה בעצמו יצעק ויתחנן לפניו יתברך, שנתרחק כל כך, עד שאינו יכול אפילו לדבר. ויבקש מאתו יתברך רחמים ותחנונים, שיחמול עליו ויפתח פיו, שיוכל לפרש שיחתו לפניו.

ודע, שכמה וכמה צדיקים גדולים מפורסמים סיפרו, שלא באו למדרגתם רק על ידי הנהגה זו. והמשכיל יבין מעצמו גודל מעלת הנהגה זו, העולה למעלה למעלה, והוא דבר השוה לכל נפש מקטן ועד גדול, כי כולם יכולים לנהוג הנהגה זו, ועל ידי זה יבואו למעלה גדולה. אשרי שיאחז בזה".

"ירבה בתפילות ושיחות בהתבודדות בלילה"

ובסימן נ"ב שם מובא, כי עיקר כוונת הבריאה היא שישראל יעשו רצון ה' ויחזרו וידבקו בשורשן, דהיינו שיחזרו ויכללו בו יתברך, ולזכות לזה הוא על ידי שיבטל את כל התאוות והמידות הרעות, עד שיבטל את כל גשמיותו לגמרי, עד שיהיה נכלל באחדותו יתברך, והדרך לזכות לזה הוא על ידי שיתבודד ויפרש שיחתו בינו לבין קונו, וז"ל שם: "צריך שילך לבדו בלילה, בדרך יחידי, במקום שאין שם אדם. ושם ילך ויתבודד, ויפנה לבו ודעתו מכל עסקי עולם הזה, ויבטל הכל, עד שיזכה לבחינת ביטול באמת. היינו שבתחילה ירבה בתפילות ושיחות בהתבודדות בלילה בדרך יחידי כנ"ל, עד שיזכה לבטל זה הדבר, דהיינו לבטל מידה ותאוה זאת. ואחר כך ירבה עוד בהתבודדות הנ"ל, עד שיבטל מידה ותאוה אחרת. וכן ינהג זמן רב בהתבודדות, בזמן הנ"ל, ובמקום הנ"ל עד שיבטל הכל. ואחר כך עדיין נשאר ממנו איזה דבר וכו', ואחר כך מבטלים גם זה, עד שלא נשאר ממנו כלום".

ובליקוטי תנינא סי' ק"א מובא: "עיקר כלל ושורש ויסוד של כל העצות להתקרב לה' יתברך, הוא רק אמירת תהילים ושארי תחינות ובקשות והתבודדות, לפרש שיחתו בינו לבין קונו, לבקש מלפניו שיקרבהו לעבודתו יתברך, ורק על ידי זה זוכים לנצח המלחמה אם יהיה חזק ואמיץ מאוד תמיד להעתיר ולהתפלל ולהתחנן לפני ה' יתברך תמיד, יהיה איך שיהיה, אז בודאי ינצח המלחמה.

על כן העיקר הוא תפילות ותחינות ובקשות

כי אף על פי שנמצאים כמה עצות טובות בספרי רבינו ז"ל, שהם מלאים עצות להתקרב לה' יתברך, אף על פי כן על פי רוב קשה להאדם לקיים העצה בעצמה. על כן העיקר הוא תפילות ותחינות ובקשות, יהיה איך שיהיה, על כל פנים ידבר בפיו באיזה בחינה שהוא, ויבקש מה' יתברך תמיד שיוציא אותו מחושך לאור ויחזירהו בתשובה שלמה באמת, ואל יתן דמי לו עד שיענהו. ואף על פי שהוא קורא וצועק לה' יתברך זה זמן רב מאוד, ועדיין הוא רחוק מאוד מאוד, אף על פי כן אם יהיה חזק ואמיץ בתפילות ובקשות, בודאי סוף כל סוף יענהו ה' יתברך ויקרבו לעבודתו באמת, בודאי בלי ספק, רק חזק ואמץ. וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות לב), שתפילה צריך חיזוק, כמו שכתוב (תהלים כ"ז): "קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה'", ופירש רש"י 'ואם לא תתקבל תפילתך, חזר וקוה. וכן לעולם, עד ישקיף וירא ה' משמים'".

ובליקוטי מוהר"ן (תנינא סי' צ"ז) מובא: "אמר, שעל תפילות ותחינות ובקשות הסדורות מכבר, כבר יודעים מהם כל המחבלים והמקטרגים, והם אורבים על הדרכים של אלו התפילות, מחמת שיודעים מהם מכבר. כמו, למשל, על הדרך הכבושה, הידוע ומפורסם לכל, שם אורבים רוצחים וגזלנים תמיד, מחמת שיודעים מדרך זה כבר. אבל כשהולכין בנתיב ודרך חדש, שאינו נודע עדיין, שם אינם יודעים לארוב שם כלל. כמו כן לענין הנ"ל, כי השיחה שמדבר האדם עצמו בינו לבין קונו, הוא דרך חדש ותפילה חדשה, שהאדם אומרה מליבו מחדש, על כן אין המקטרגים מצויים כל כך לארוב".

"כי באמת בודאי עושים הדיבורים רושם"

ובשיחות הר"ן (סי' רל"ד) מובא: "שמעתי בשמו לענין התחזקות בהתבודדות ושיחה בינו לבין קונו, אמר שאפילו אם עוברים ימים ושנים הרבה, ונדמה לו שלא פעל עדיין בשיחתו ודיבוריו כלום, אף על פי כן אל יפול מזה כלל, כי באמת בודאי עושים הדיבורים רושם. והביא משל כמו מים היורדים על האבן, אף על פי שנדמה לנו שאין להמים כח כנגד האבן הקשה ואין ניכר רושם המים באבן, אף על פי כן כשהמים יורדים על האבן כמה וכמה זמנים רצופים הם עושים נקב בהאבן כנראה בחוש. כמו כן, אפילו אם ליבו לב האבן ואין ניכר בו רושם דיבוריו ותפילתו, אף על פי כן ברבות הימים והשנים ינקב לבו האבן על ידי שיחתו, כמו (איוב יד י): "אבנים שחקו מים" כנ"ל".

ובליקוטי הלכות (הל' תפילין הל' ה') כתב: "צריך להרבות בתפילה והתבודדות מאוד מאוד כל ימי חייו, שזה העיקר. וצריך להיות עקשן גדול בזה מאוד מאוד, שאף על פי שנדמה לו שדבריו אינם מועילים כלל, והוא רחוק מדבריו מאוד, כי זה ימים ושנים שעוסק בזה ועדיין לא פעל כלל, אף על פי כן צריך להיות עקשן גדול בזה, כמו העקשן ממש שעושה הדבר בלי שום טעם, כן צריכין בעבודת ה', כמו שאמר רבינו ז"ל (בסימן נ"א בלקוטי תנינא) שצריכין להיות עקשן גדול בעבודת ה'. ובאמת צריכין עקשנות גדול מאוד בכל עבודת ה', בכל עובדא ועובדא ובכל עצה ועצה, אבל עיקר העקשנות ביותר צריכין בתפילה ותחנונים, והעיקר בשיחות של ההתבודדות. וכמו שפירש רש"י הנ"ל על "נפתולי אלקים נפתלתי", לשון עיקש פתלתול, נתעקשתי והפצרתי פצירות ונפתולים הרבה למקום וכו'. ומזה תבין עד היכן צריכים להתחזק בהתבודדות ושיחות בינו לבין קונו, אף על פי שתהיה בדרך עיקש ופתלתול כמה פעמים בלי טעם וריח, כי לא בזה ולא שיקץ ענות עני אף על פי שראוי לבזותם ולשקצם, כי הוא יתברך מלא רחמים בכל עת.

"כל דיבור ודיבור אינו נאבד"

ואף על פי שזה כמה שמתפלל ומתבודד ונדמה לו שעדיין לא פעל כלל, אף על פי כן כל דיבור ודיבור אינו נאבד רק כולם מנויים וספורים וגנוזים באוצרותיו, וגם כי אי אפשר להאדם לידע כלל בזה הגוף אם פעל בעבודת ה' אם לאו, כי אפילו אם לא פעל כי אם כחוט השערה אחת פעם אחת כל ימי חייו גם זה יקר מכל חיי עולם הזה, כי אפילו כשנעתקים איזה תנועה להתקרב מעט יותר לה' יתברך אפילו פחות מחוט השערה, על ידי זה רצים והולכים גם כן אלפים ורבבות פרסאות בעולמות עליונים וכו'. ועל כן צריכין להתחזק בזה מאוד בלי שיעור. וכשיהיה חזק כל כך בבחינת "נפתולי אלוקים נפתלתי" הנ"ל, אז סוף כל סוף בודאי יזכה לפעול בקשתו להתקרב לה' יתברך להיות שווה עם אחיו הכשרים והצדיקים. וכמו שמסיים שם הפסוק: "גם יכלתי", הסכים על ידי, שנתעקשתי כל כך להפציר הרבה למקום אף על פי שנדמה לי כמה פעמים ששוב לא יועילו דברי ח"ו, וכו', אף על פי כן נתעקשתי עצמי בעקשנות גדול בלי שיעור, וסוף כל סוף "גם יכלתי", שהסכים על ידי להיות שווה לאחי להתקרב לה' יתברך באמת".

בספרי מוהר"ן וליקוטי הלכות נתבארו באריכות דברים נפלאים במעלת ההתבודדות, ועצות נוראות כיצד לקיימה למעשה, עיין בספר 'השתפכות הנפש' שליקט מאמרים אלו.

" ואמר לו שעל כל דבר צריכים להתפלל"

ובשיחות הר"ן (סי' רל"ג) מובא: "שמעתי מאיש אחד מאנשיו, שפעם אחת דיבר רבינו ז"ל עימו מענין בגדים. ואמר לו שעל כל דבר צריכים להתפלל, היינו אם בגדו קרוע וצריך לבגד יתפלל לה' יתברך שיתן לו בגד ללבוש, וכן בכל כיוצא בזה דבר גדול ודבר קטן, על הכל ירגיל עצמו להתפלל תמיד לה' יתברך על כל מה שיחסר לו, אף על פי שהעיקר להתפלל על העיקר, דהיינו על עבודת ה' יתברך, לזכות להתקרב אליו יתברך, אף על פי כן גם על זה צריכים להתפלל", עיי"ש עוד.

ובליקוטי הלכות (הל' אונאה הל' ג') כתב: "עיקר ההתחזקות שיזכה להשאר קיים על מעמדו לעולם, לאחוז עצמו בה' יתברך תמיד בכל הנפילות והירידות שבעולם, ואפילו בשאול תחתיות ממש לא יתייאש את עצמו בשום אופן שבעולם, הוא על ידי תפילה, כי עיקר התשובה היא תפילה, כי על פי התורה לא היה להבעל עבירה שום תקנה בעולם, כמבואר בדברי רז"ל, אבל ה' יתברך חפץ חסד הוא ורוצה בתשובה והקדים תשובה לעולם, ותשובה היא למעלה מן התורה, ששם בבחינת תשובה נתהפך הכל לטובה וזדונות נתהפכים לזכויות. ועיקר התשובה היא תפילה, כי תפילה גם כן למעלה מן התורה, כמבואר בדברי רבינו ז"ל בכמה מקומות, כי תפילה היא דברים העומדים ברומו של עולם, כמו שאמרו רז"ל, שהוא בחינת נסתרות שבתורה למעלה מן התורה וכו'. ועל כן מי שרוצה לשוב לה' יתברך באמת, עיקר התשובה שלימה היא על ידי תפילה, דהיינו שיתפלל תמיד לה' יתברך שירחם עליו מעתה ויצילהו מעוונות, כי באמת כל אדם הוא בסכנה גדולה ועצומה בזה העולם, ובפרט הבעל תשובה שכבר נכשל במה שנכשל ואיך יזכה לשוב, כי בכל יום יצרו של אדם מתגבר עליו וכו' כמו שאמרו רבותינו ז"ל. וכל מה שהאדם רוצה להתגבר על הבעל דבר הוא מתגבר עליו ביותר, כי כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו, כמו שאמרו רבותינו ז"ל, וכמו שרואים בחוש, כי הוא כמו שני בני אדם שנלחמים זה עם זה, שכשרואה האחד שחברו מתגבר עליו אזי הוא מתגבר ביותר. ואם כן איך יזכה לתשובה, כי תיכף כשרוצה להתגבר על מה שצריך להתגבר מתגברין עליו יותר.

"העיקר הוא תפילה והתבודדות"

על כן העיקר הוא תפילה והתבודדות, שצריך להרגיל את עצמו להתבודד בכל יום ויום בינו לבין קונו ולהפיל תחינתו לפני ה' יתברך המלא רחמים בכל עת שיזכהו לשוב בתשובה שלמה באמת. ואפילו אם רואה שאינו פועל בתפילתו, כי עדיין מתגברים עליו יותר, אף על פי כן יעשה את שלו ויתפלל תמיד לה' יתברך אולי יחוס אולי ירחם, כמו שכתוב: "קוה אל ה' וכו'". ופירש רש"י: ואם לא נתקבלה תפילתך חזק ויאמץ לבך וחזור וקוה אל ה'. וכמו שאמרו רבותינו ז"ל: אם רואה אדם שהתפלל ולא נענה יחזור ויתפלל, שנאמר, "קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה'". וכל זמן שאין האדם חזק בדעתו שתמיד יקוה לה' ויעתיר אליו אף אם יעבור עליו מה, עדיין אין תשובתו שלימה, כי מי יודע מה יולד יום אולי יבוא עליו נסיון או מכשול וכו', ומי יודע אם יעמוד בקשרי המלחמה, אבל אם האדם חזק בדעתו שאפילו אם חס ושלום לא יעמוד בנסיון ואפילו אם יהיה איך שיהיה, אף על פי כן יקוה תמיד לה' יתברך, בבחינת: "ואציעה שאול הנך", אז הוא בטוח שבודאי יזכה לתשובה שלמה, כי סוף כל סוף ישוב לה' יתברך, מאחר שחזק בדעתו שלא יפול משום דבר שבעולם. וכמו ששמענו מפי רבינו ז"ל בעצמו שאמר לנו בפירוש: כמו שאתם רואים אותי (כלומר שאתם יודעים קדושתי הגדולה שאני צדיק גמור וכו'), אף על פי כן אם הייתי עכשיו עובר עבירה גדולה ממש לא הייתי נופל בדעתי כלל, רק הייתי איש כשר אחר העבירה כמו קודם, רק אחר כך הייתי עושה תשובה.

ועל כן גאולה הראשונה היה אחריה הפסק, אבל גאולה אחרונה לא יהיה אחריה הפסק, כי גאולה הראשונה היא בחינת תורה, כי אז זכו ישראל לקבל את התורה. וגאולה אחרונה היא בחינת תפילה, כי עיקר כלי זינו של משיח היא תפילה, כמו שכתב רבינו ז"ל בסימן ב', כי משיח יבנה לנו את הבית המקדש שהוא מקום התפילה, כמו שכתוב, "כי ביתי בית תפילה", שזהו בחינת משיח בן דוד, כי דוד הוא בחינת כלליות התפילה שבני ישראל הכשרים מתפללים לה' יתברך שיזכו לשוב אליו באמת, כי הוא נעים זמירות ישראל, וכל התפילות נקראין על שמו, כי כל ספר תהילים שחיבר דוד המלך ע"ה נתייסד על ענין זה שנזכה לשוב אליו יתברך מכל הנפילות שבעולם, כי אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לעמוד נגד הבעל דבר כי אם על ידי תפילה שעל ידי זה זוכים לכל העצות ולכל אופני הישועות, לזכות לצאת מגלות נפשו ולהתקרב אליו יתברך, וכו'.

"עיקר המקום והמעמד דקדושה הוא תפילה"

כי כל זמן שאין האדם זוכה לתפילה בשלימות, עדיין אין לו מקום לה' ועדיין הוא נע ונד ומטולטל. ואפילו אם עוסק בתורה עדיין אינו בטוח שישאר קיים על עמדו, כי מי יודע מה יעבור עליו. כמו שראינו כמה וכמה בני אדם שעסקו בתורה בהתמדה גדולה כמה שנים, ואחר כך נפלו מאוד ונתרחקו מן התורה לגמרי. ובפרט שיש אנשים הרבה שנפלו למה שנפלו עד שיש שנפלו לעבירות גדולות ממש, רחמנא ליצלן, והם משוקעים ביון מצולה בטיט היון והם מצפים ומתגעגעים לצאת מטינופם ולכלוכם, אך אין מי שיושיעם ויוציאם. על כן עיקר המקום והמעמד דקדושה הוא תפילה, כי על ידי תפילה זוכים להשאר קיים על עמדו תמיד אפילו אם יהיה איך שיהיה, כי כשאינו זוכה כי אם לתורה לבד אף על פי שטוב מאוד וזה עיקר התכלית, כי הם חיינו ואורך ימינו, אף על פי כן אחר כך כשנופל חס ושלום מן התורה אין לו במה להחיות את עצמו, אבל כשזוכה לתפילה יש לו תקוה לעולם אפילו אם יעבור עליו מה. כי לפעמים נופל האדם לירידה עמוקה שאין שם שום מעמד, ובפרט בדורות הללו שרבים מישראל נפלו מאוד עד שהם בעיניהם לאחר יאוש לגמרי. ועליהם התנבא דוד המלך ע"ה: "טבעתי ביון מצולה ואין מעמד, באתי במעמקי מים ושבולת שטפתני". כי על גלות הזה נאמר: "ותרד פלאים אין עוזר לה". וגודל הרחמנות שיש על אנשים כאלו שטובעים ביון מצולה ואין מעמד אין לשער, המקום ירחם עליהם. ובמה אפשר להחיות את עצמו ולשאר על עמדו בנפילה וירידה כזו, רחמנא לצלן, מאחר שאין שם שום מעמד, כי נתרחק מכל הקדושות ושוקע וטובע בכל יום במה שטובע. על כן העיקר הוא תפילה וצעקה ואנחה לה' יתברך. וכמו שאמר שם דוד אחר שהאריך בגודל צרות הנפש שיש על כל אחד מישראל לפי ענינו, בחינת: "טבעתי ביון מצולה ואין מעמד וכו' יגעתי בקראי וכו' רבו משערות ראשי שונאי חינם וכו'", אחר כך אמר: "ואני תפלתי לך ה' עת רצון וכו'". שאני אחזיק עצמי לעולם בתפילה ותחנונים לה' יתברך אולי ירחם".

[1] עבודת הקודש ח"ג פ"ד, של"ה עשרה מאמרות מאמר שני (כ"ה).

[2] עמק המלך הקדמה שלישית פ"ב.

[3] שבחי הבעש"ט ה'.

[4] ספר זכרונות מבית אבא.

[5] פרי צדיק ח"ג דף ל"ג.

[6] שיח שרפי קודש ח"ד תולדות שבח הצדיקים.

[7] קודש הלולים עמ' 81.

[8] המאורות הגדולים עמ' י"ד.

[9] תולדות הרששב"ז י"ח.

[10] החפץ חיים ח"א עמ' מ"ג, תנועת המוסר, המאורות הגדולים (רס"ה).

[11] (ליקו"מ תנינא ק'). גם אם אנו רואים יהודים שאינם עושים התבודדות והם כשרים ויראים, הרי מובן לכל אחד כי יש דרגות רבות בעבודת ה', ו'איש כשר באמת' היינו שזכה ליראת ה' ואהבת ה' כראוי, לתפילה כראוי, לשמירת הברית כראוי, וכו' וכו', כך שלא כל מי שנראה באופן חיצוני כירא שמים ועובד ה' זכה להגיע לדרגת 'איש כשר באמת', אף אם הוא רוצה ומשתדל להגיע לכך.

[12] ליקו"מ סי' ט"ו.

[13] וכשהאדם מתרגל לספר כל קורותיו לבורא עולם, ולבקש ממנו כל מה שצריך, הוא מתחיל להרגיש ולחוש בבירור בקיומו של הקב"ה, ולחיות איתו ממש במשך כל היממה, והאמונה הופכת למוחשית עד כדי ידיעה, וכל דבר שלומד הוא מתפלל שיזכה לקיימו, ובמשך היום כשיש לו מעט זמן, כגון שהולך מביתו לבית הכנסת או חוזר וכדומה, הוא מדבר עם הקב"ה ומודה לו על כל דבר ומבקש ממנו על כל דבר שצריך, כגון כשהולך לבית הכנסת מבקש שיזכה להתפלל כראוי, וכשחוזר מבקש שיהיה הכל רגוע בביתו, וכשהולך ללמוד מבקש שיזכה ללמוד כראוי לשם שמים וכדו', (עיין בסוף ספר יסוד ושורש העבודה בצוואתו), ועל ידי זה נעשה האדם רגוע ושליו ומאושר ומרגיש שתמיד הקב"ה עימו.

[14] ליקו"מ סי' ל"ח.

מרבים בשמחה – איך עושים את זה?

משל למה הדבר דומה? למלך אדיר, טוב לב ומושלם בכל מידה נכונה, ולו בן יחיד ומיוחד. ביקש המלך לחנך את בנו לקראת ייעודו הגדול וחשב לעצמו: כאן בתוככי הארמון, לא חסר הילד דבר, סיעת משרתים עומדת הכן, חרדה לכל מוצא פיו. במקום שכזה לעולם לא יוכל לגדול ולהיות לאיש. יש להכשיר אותו, לחשל את רוחו, לשם כך מוכרחים להפגיש אותו עם קשיי החיים.

אמר ועשה. בבוקר בהיר אחד, הועמס בן המלך על מרכבה הדורה שעשתה את דרכה למרחקים. הוא הושלך במרכזה של עיר זרה, בכיסו מעט מזומנים ועל גבו תרמיל מסעות. מסע החישול נמשך מספר חודשים. המציאות הכריחה אותו לבצע את הדברים אותם לא חלם מימיו לעשות במו ידיו. הוא למד על בשרו איך שורדים בכל זמן ובכל מקום. רק מחשבה אחת הדאיבה את ליבו. 'מה חטאי ומה פשעי כי הושלכתי הנה לבדי'. בן המלך לא היה מסוגל להבין איך הסכים אביו הרחום להפקיר כך את גורלו. האמת נחשפה ביום אחד, בעיצומה של התמודדות מסוכנת במיוחד. הסכנה שהתרגשה על בן המלך לא הותירה ברירה אחרת, ואנשי המלך – אלו שהופקדו מלכתחילה לשמור ולהשגיח מאחורי הקלעים, על הבן המתחשל, זינקו ממחבואם ברגע האמת.

* * *

שלהי החורף. הנפשות אף הן מצוננות משהו, עטופות בדאגות היומיום, עסוקות בשאלות המחר, והאדם רק מאחל לעצמו לעבור את הימים הבאים בשלום.

ופתאום בעיצומו של מרדף הקיום, מכריזים בבית הכנסת ואומרים 'המולד יהיה ביום…'. חודש אדר מפציע ועולה מבעד לעננים האפרוריים, ולפניו יוצא הכרוז "משנכנס אדר מרבים בשמחה". שמחה, אומר אדם לעצמו, מאן דכר שמיה? למי יש מקום פנוי במוחו להחדיר פנימה קרן שמחה, ובכלל, שמחה אמורה מן הסתם לפרוץ מאליה מתוך לב רחב ורוגש, שמח ומלא סיפוק, מה פשרו של ציווי כה תמוה, שאומרים לו לאדם סתם כך ביום סגריר: 'הייה בשמחה, כאן ועכשיו'. מה זאת?

כל הסיבות לשמחה

פורים בפתח וצרור בשורות בצקלונו. אך קודם לכן, על מנת לסלול דרך של ממש אל אותה שמחה שיש להרבות בה, שומה עלינו להתפטר מטעות אחת, איומה ועקשנית, הטעות אותה מציג עמלק.

מדוע קשה לאדם לרומם את רוחו לשמחה? משום שנדמה לו, באופן המוחלט ביותר, שאין בסביבה שום סיבה שמצדיקה להיות בשמחה. אדם נוהג לשפוט את מצבו על פי מה שנראה לעיניים, והעיניים הלא רואות רק מסך אטום של הסתרה. על המסך הזה מצויירת תמונת מצב די עגומה: עניינים תקועים, חסרון כיס, הפסדים וביזיונות. בשעה שאומרים לו לאדם לשמוח, הוא מחפש מיד סיבה לכך, ובסביבה שמציג הדמיון אין כזו סיבה.

אך דווקא משום כך מצווים אותנו חז"ל להרבות כעת בשמחה. ביסודו של הציווי טמון רעיון נפלא. אומרים לו לאדם: 'תבין איש יקר, אתה מעביר את חייך בטעות אחת ארוכה ועצובה. אתה מעוניין להתחדש ולחיות, אך אינך מוכן לקבל את הצעד הראשון והחיוני ביותר. להסכים לארח בליבך את השמחה'. השמחה קשורה בליבו של כל יהודי. שמחה הנובעת מתוך התקשרות הנשמה בחי החיים, השי"ת. אולם היהודי הזה, פעמים שהוא עסוק עד למעלה מראשו בדאגות ומחשבות, ואת הדבר הקרוב והחיוני ביותר לליבו, הוא זונח ברישול: את נקודת השמחה.

בראש חודש אדר, מכוונים אותנו אל ההכרה האמיתית שיש לנו את הסיבות כולן להיות בשמחה.

התמונה האמיתית

הגילוי של ימי הפורים מפעים, והוא עולה ובוקע דווקא מתוך הסתירה העצומה. רק כעת יצאנו ממצרים באותות ומופתים, ולפתע פתאום צצה ועולה שוב פרשיית גלות, גזירות ורדיפות, רודנים וממלכות. מחזירים אותנו אל מאחורי מחיצת ההסתרה. אבוי.

מי שעיניים לו, רואה כאן תמונה שונה בתכלית. דווקא סיפורה של גלות מצרים, אמור לעזור לנו להסיר את הלוט מעל גלות בבל וגזירות המן הרשע. כעת אנו יכולים להשקיף על מאורעות המגילה, לשמוע את גזירותיו של אותו רשע, ולהבין. הכל כאן בעצם רק מחזה תעתועים. כפי שהופיע בורא עולם, ברגע הנכון, מאחורי פרגוד מצרים, ביד חזקה ובזרוע נטויה, כך ממש הוא מצוי גם כעת מאחורי המסך, מסתתר בין הצללים, ומשגיח בעינא פקיחא על בניו האהובים. אם כך הדבר, הרי זו השעה המתאימה ביותר לשמחה עצומה.

יהודי שזכה לתפוס את הרעיון העצום הזה, שרוי כבר כעת בעולם של גאולה.

יהודי אמור יום אחד להבין שאל המקום בו הוא שרוי כעת, על קשייו ותלאותיו, שלחו אותו בכוונה תחילה. לא על מנת שיכשל, רק כדי להתחנך ולהתחשל; יהודי אמור גם להבין באותה הזדמנות יקרה, שעל אף ונדמה לו כאילו שכחו ממנו, הותירו אותו בגפו לחסדי המאורעות, לאמיתו של דבר, ברגעים אלו ממש צופה ומשגיח עליו אביו הגדול. יהודי הזוכה לחיות במחיצת הבנה שכזו, שום מצב ומציאות אינם יכולים למנוע ממנו שמחה ואושר. יהודי שכזה, מסוגל להבין ולקיים את הציווי "משנכנס אדר מרבים בשמחה".

הגילוי הנפלא הזה מצטייר היטב גם מתוך הפרשה. אנחנו מצויים כעת אחרי גאולת מצרים, בקיעת הים, ומתן תורה. אפילו אחרי המעידה האיומה והמבישה שאירעה מיד אחרי קבלת תורה, במעשה העגל. על פניו נראה כאילו החטא האיום, במיוחד לאחר גילויי החיבה העצומים ששפעו עלינו עד עתה, אמור לסתום את הגולל לחלוטין. ולא היא! מיד לאחר מכן, מפציעות וזורחות פרשיות תרומה ותצווה. עם ישראל מצווה להקים משכן על כל פרטיו ודקדוקיו. בורא עולם מבקש לשכון בתוכם, לקבוע את דירתו בין בניו האהובים, ואין גילוי חיבה עצום מזה. לומר לך, שאת תמונת המצב האמיתית לעולם לא נוכל לשער.

מה המנהג והמסורת אצל חסידי ברסלב בחומרות שונות בפסח?

תשובה א: הרה"ג ר' בצלאל גלינסקי

מקובל אצל רבים כי רביז"ל לא אחז מחומרות בפסח, אולם נראה לי כי יש חוסר הבנה בדברי רביז"ל.

מקור ההבנה הזו היא משיחות הר"ן (רלה) וז"ל: וגם בענין החומרות יתרות בפסח לא היה מסכים כלל על המרבים לדקדק יותר מדאי ונכנסים במרה שחורות גדולות. והאריך בשיחה זו אז כי איש אחד מאנשינו שאל לו זכרונו לברכה שאלה אחת בענין איזה חומרה בפסח איך להתנהג, ואז התלוצץ ממנו מאד, והרבה לדבר מענין זה שאין צריכין לחפש אחר חומרות יתרות ושגעון ובלבולים. ואמר שהוא בעצמו גם כן כבר היה שקוע בענין זה מאד שהיו עולים על דעתו חומרות יתרות מאד מאד, ופעם אחד היה חושב מחשבות בענין המים על פסח שחשש שמא יש איזה משהו במים ששואבין, ואם יכין לו מים על כל ימי הפסח כמו שנוהגין קצת, גם זה לא הוטב בעיניו, כי קשה לשמור היטב המים מערב פסח על כל ימי הפסח, ולא הוטב בעיניו שום מים רק מי מעין הנובעים ויוצאים והולכים ובאים מים חדשים בכל עת. אבל במקום שהוא זכרונו לברכה היה יושב לא היה שום מעין כזה, והיה בדעתו לנסוע על פסח למקום שיש שם מי מעין כזה. כל כך נכנס בחומרות ומרה שחורות ודקדוקים יתרים. אבל עכשיו הוא מתלוצץ מזה כי אין צריכין לחפש אחר חומרות יתרות אפילו בפסח. מכאן נובע ההבנה שרביז"ל היה נגד חומרות בפסח.

אמנם כשמעיינים היטב בשיחה הנ"ל רואים להיפך, כי רביז"ל בעצמו מציין שהיו נוהגין להכין מים לפסח, רק גם זה לא הוטב בעיניו ורצה להחמיר יותר, ומחמת זה יצטרך לעקור ממקומו וכו' וכו' עד שייכנס למרה שחורה מחמת החומרות. הרי מבואר שרק חומרות יתירות שאין העולם נוהג בזה ורק לפי דעתו רוצה לחדש כל מיני חומרות והנהגות, עליהם כתב רביז"ל שאין צורך לעשות כן כלל, אבל חומרא שמקובלת אצל אבותיו או קהילתו ודאי שאין לזוז ממנה, אדרבא יש גם חשש איסור של 'אל תטוש' לשנות ממנהגי אבותיו. ואף אצל מוהרנ"ת מבואר בשיש"ק שנהג בביתו להכין מים לפסח, הרי מבואר להדיא שכל מנהג שנהגו בזה לא שינו זאת אצל אנ"ש. וכפי הידוע נהגו רבים מאנ"ש להכין מים לפסח, [אינני נכנס כעת לעצם הענין, אם לפי התנאים כיום צריך אכן להחמיר בזה].

וכן מקובל בשם רבינו בענין החומרא של אכילת 'שרויה', שרביז"ל אמר שמי שלא התחיל אין צריך להתחיל, אבל מי שכבר התחיל לא ישנה מנהגו, והיינו ע"כ כמו שאמרנו שכל שנוהגים כן אצל משפחתו, עליו לנהוג כן, וכן נהגו כל אנ"ש בענין אכילת שרויה, וממילא ה"ה לשאר החומרות בפסח, כל חומרא שנהגו כן במשפחתו עליו להמשיך לנהוג כן, רק להמציא חומרות חדשות בזה סבר רבינו שאין צריך לזה כלל.

*

עוד נקודה יסודית יש לברר בענין ההכרעות ההלכתיות כשיש מחלוקת הפוסקים, שמשום מה השתרשה אצל הרבה מחסידי ברסלב כי דעת רביז"ל שכל שיש פוסק א' שמיקל אפשר לסמוך עליו, והבנה זו מקורה מחיי מוהר"ן (תמד) שם מסופר שהציעו איזה רבנות למוהרנ"ת והיה ירא מאד לקחת על עצמו אחריות להכריע בשאלות, אמר לו רביז"ל, שאין לו מה לדאוג בהכרעתו, כי אם יש איזה פוסק שיכול לסמוך עליו אין להתיירא עוד כלל. ומזה נשתרבב כי בברסלב מקובל שאפשר לסמוך על כל דעה שמקילה בכל שאלה שתהיה.

אמנם ודאי שאי אפשר לפרש את השיחה הנ"ל כפשוטו, כיון שרביז"ל הזהירנו פעמים רבות שלא לזוז מסעיף קטן בשו"ע, ובשו"ע יש כללים ברורים בנושא זה וכמו שיבואר.

בשו"ע חו"מ (כ"ה סעי' ב') כתב הרמ"א שאם יש מחלוקת בין הפוסקים כך הם כללי ההכרעה: אם המחלוקת הוא בדין דאורייתא, כיון שיש כלל שספק דאורייתא לחומרא יש לילך אחר המחמיר, אלא אם כן הוא יחיד נגד רבים, שבכהאי גוונא הלכה כרבים אפי' להקל. אם הנידון הוא בדין דרבנן, כיון שספק דרבנן לקולא אפשר לסמוך על המיקל, אולם אך ורק בשני תנאים; א' שאין רבים כנגדו כי אם רבים חולקים על המיקל ודאי דהלכה כרבים, ב' גם כשהחולקים שווים במנינם מ"מ אפשר לסמוך על המיקל רק כשהחולקים שווים בגדלותם בתורה בחכמה ובמנין תלמידיהם, אבל כל שאחד מהם גדול בחכמה ובמנין הלכה כמותו בין לקולא ובין לחומרא [אא"כ יש רבים כנגדו].

היוצא למעשה שאם יש שאלה הנוגעת לדאורייתא, אי אפשר להתחכם ולומר אני סומך על רב פלוני וכדומה, כיון שספק דאורייתא לחומרא, וגם באופן שהשאלה היא על דין דרבנן, מכל מקום אי אפשר לסמוך על הרב המיקל, באופן שהרב המחמיר גדול ממנו בחכמה ובמנין, ואפי' אם הרב המיקל הוא גדול בחכמה, אם רבים חולקים עליו אי אפשר לסמוך עליו להקל.

בכן, ודאי שרביז"ל לא התכוון לומר למוהרנ"ת לסמוך על דעת המיקל נגד רבים, שזה אסור אפילו בדין דרבנן, אלא על כרחך כוונת רביז"ל הייתה, שראה שמוהרנ"ת הוא יְרֵא הוראה וגם באופן שע"פ כל הכללים והצירופים יוצא שמותר ע"פ הלכה, מ"מ הוא פוחד לסמוך על כל החשבונות הנ"ל, לכן אמר לו שאם יש לך על מי לסמוך דהיינו שאחד מהפוסקים כתב את כל הצירופים הנ"ל תוכל להיות שלם עם הפסק שאתה עומד לפסוק, כנלענ"ד.

בברכת פסח שמח וכשר.

* * *

תשובה ב: הרה"ח ר' נתן דוד שפירא ז"ל

מה שכתוב בשו"ע להלכה אפשר להחמיר בו ואין זה נקרא חומרות יתירות. בלי 'נערוון' (עצבים) מותר לעשות את כל החומרות, אך ודאי כי דבר המביא לנערוון ואפשר שיהיה כשר גם בלי זה, עדיף כך. כן ידוע כי בענייני קדושה אמר רבינו להחמיר אפילו על חשבון נערוון, אבל לא בשאר המצוות.

ולענין פסח: רבינו ז"ל בתחילה הקפיד על מים מלפני פסח ובסוף הפסיק עם זה (ראה שיחות הר"ן רלה). כי לפעמים דבר זה הוא חומרא המביא לידי קולא. אצל אנ"ש לא היתה בזה הנהגה כללית, לדוגמא אאמו"ר ר' שמואל שפירא הקפיד על מצות יד וכן שלא לאכול 'געבראקס' (שרויה) אך לנו הילדים לא אמר להקפיד, עד שנכנסתי לישיבת 'חיי עולם' וחילקו שם מצות יד בחינם, אז התחלנו לאכול מצות יד ולא לאכול שרויה.

שכן, עיקר רצון רבינו היה "תנו לבכם לעבודת ה'", לכן גם לא אחז להתפלל עם כוונות האריז"ל וכדומה, כי זה מחסיר מהדביקות בה', וזה הרי העיקר כאמור. ולכן אם החומרות מביאים לידי עצבות ומרה שחורה או לידי קולות אחרות, לעבור על הלכה כלשהו כדי להשיג את חומרתו, אין צריך חומרות, אך אם החומרות אינם נוגדים דברי השו"ע ולא יפריע לעבודת ה', מותר לעשותם.

(מאמר זה פורסם בעלון "מימי הנחל", של איחוד האברכים דחסידי ברסלב – מורשת הנחל. התשובה האחרונה נכתבה ע"י הרה"ח ר' נתן דוד שפירא ב"ר שמואל ז"ל ימים מעטים לפני שנפטר בפתאומיות, בבוקרו של יום שלישי, ו ניסן תש"פ.)

הופיע ויצא לאור גליון מס' 12 של "טעם זקנים" – תמלול שיעוריו הנפלאים של הרה"ח ר' לוי יצחק בנדר ז"ל, מתורגמים ללשון הקודש.

גללו להמשך העמוד לקריאה ולהורדה

בתוכן:

צדיק מושל | נעלבים ואינם עולבים | ארך אפים ראה | העיקר הוא הרצון | עולמך תראה בחייך | ושנא את הרבנות | קרטליתא דמקבעי בה אבנים טובות | והוא ינהגנו על מות | לבר נטלין ולא עאלין… | זוכר כל הנשכחות | זקן אסור להיות | הריני מקשר עצמי לכל הצדיקים | כתבם כל לוח לבך | תפארת לו מן האדם | לקרב ולא לרחק | ימין מקרבת | לשנות מפני השלום | שובו בנים שובבים

[pdf id=84624]

(תמלול משיעוריו של רבי לוי יצחק בנדר שנמסרו בין מנחה לערבית. נערך ועובד על ידי הרב ברוך מרדכי פראנק)

ונשמע בפירוש מפיו הקדוש שאמר: "שהמעשיות שסיפר הם חידושים נפלאים ונוראים מאוד, וראויים לדורשם ברבים, לעמוד בבית הכנסת ולספר מעשה מאלו המעשיות שסיפר, כי הם חידושים גבוהים ונוראים מאד".

(חיי מוהר"ן, שיחות השייכות לסיפורי מעשיות ד)

כל מה שנוגע לגבינו לגבי הסיפורי מעשיות היא רק אמונה!

אינני יודע סודות גדולים לגבי הסיפורי מעשיות, אבל צריך לזכור מה שר' נתן כותב במכתבים: "הלוואי ואזכה לפחות שם, להבין את גודל נוראות סודות המעשיות הללו…" לפני שהתחיל לספר את סיפורי מעשיות, אמר רבנו: "התורות שלי כבר לא עוזרים, אני אתחיל לספר מעשיות"!

*

רבנו גם אמר: "מכל אחד יהיה מעשה! מכל אחד מכם יהיה נעשה מעשה"! כל אחד, כפי השנים שהוא חי יותר, נעשה מזה מעשה יותר ארוך!

*

ר' נתן סיפר פעם מעשה לר' משה ברסלבר, הוא סיפר לו סיפור ארוך, ור' משה הבין שר' נתן בעצם מספר לו את סיפור חייו של …ר' משה!

לסיום הסיפור התבטא ר' נתן לר' משה ואמר לו: יכניסו, יביאו לך משהו לשבת! יביאו לך משהו הביתה! (אינני יודע אם ר' נתן הזכיר לו לשבת, אבל זה ברור שר' נתן אמר לו: "יביאו לך משהו הביתה!").

בכך ר' נתן סיים לספר לו את הסיפור!

כך באמת התקיים בסופו של דבר, ר' משה נפטר במוצ"ש ר"ח שבט, וביום שישי שלפניו, נכנס אליו אחד ואמר לו: "הבאתי לכם דגים לשבת!" ופני ר' משה נשתנו… הוא ידע שבזה סיפור חייו מסתיימים!!! פניו השתנו, הוא הבין שזהו זה, כאן זה נגמר!

חמי היה אז בטשעהרין, חמי היה רגיל להתאכסן אצל נייחא ר' אבאלעס (= נחמן בנו של ר' אבא). ר' משה היה חולה וחמי הלך לבקר את ר' משה. ר' משה פנה אליו ואמר לו: אתה הרי מתאכסן אצל נייחא, לנייחא יש היום יא"צ, כך שמעתי מר' נתן: "כמו שלומדים פרק משניות לע"נ הנפטר כך צריך גם ללמוד תורה בליקו"מ לעי"נ"! – לא חלילה שהתכוון שמשניות לא לומדים, רק שניהם, כמו שלומדים פרק משניות בשביל הנפטר שילמדו גם תורה בליקו"מ לע"נ הנפטר.

ובאותו לילה, באותו מוצ"ש, נפטר ר' משה!

כשחמי הגיע בבוקר לביהכ"נ הוא שמע שר' משה ברסלבר נפטר.

כוונת הדברים: לכל אחד יש סיפור חיים, לכל אחד ואחד יש מעשה! ר' משה, העיה לו זכות ור' נתן סיפר לו את סיפור חייו!

*

כל יום ויום מימי חיי האדם זה דף נפרד… בספר המעשיות שלו! וכשיש הרבה ימים, אריכות ימים, יש הרבה דפים!

יש ספרים, סיפורי חיים, של אלפי אלפים דפים!

יש דף יפה, שמתחשק לקרוא בו, מאוד נאה ויפה… אבל יש גם סוג דף שלא מתחשק לקרוא… אבל את הדף לא קורעים, שום דף לא קורעים! אפילו אם הוא עשה תשובה, התשובה נכתבת בהמשך הספר… כתוב שם הלאה שהוא עשה תשובה! אבל את הדף לא קורעים!

כעין המובא על דוד המלך שכשבקש מהשי"ת שלא יזכירו לו את החטא – השיבו: לא! זה לא! – יהיה כתוב שעשית תשובה! אבל לא להזכיר כלל, זה לא!

יש בזה מוסר השכל גדול, את הדף לא קורעים! אבל בודאי כשה' עוזר, ובדף השני כתוב שעשה תשובה זה מאוד יפה, מאוד נאה! בכך הוא גורם להתאים נכון את הדפים בספר חייו!!!

*

איי, איי, איי – תשובה! תשובה!

אני נזכר באמת, שבאומן, כשהיו מברכים אחד את השני בשעת שמחה, בשתיית ה'לחיים', עיקר הברכה היה לזכות לעשות תשובה!

זה עיקר הברכה, זה הברכה הכי טובה שיש בעולם!

שם, בעולם העליון, לא מוותרים! "כל האומר הקב"ה ותרן…" – רק מה? תשובה עוזר!

כשהשי"ת עוזר לאדם, ועושים תשובה, או לפחות כשמתחילים לרצות לעשות תשובה, אז, פתאום, נזכרים שיש כאלו עוולות אצלו שהוא שכח אותן לגמרי לגמרי!

בכוח הרצון הנמשך על האדם לחזור בתשובה אמיתית, בכוח ובסגולה זאת, נמשך פתאום על האדם כוח הזיכרון, הוא מתחיל פתאום להיזכר: אוי, איך שכחתי, הרי דיברתי, עשיתי, שיחקתי, צחקתי, הסתכלתי!!!

זה גם כוונת רבנו בתורה ל' ח"א לגבי כנגד הארבעה בנים. ה"שאינו יודע לשאול" – הכוונה היא שצריך האדם שיעשה תשובה גם על מה שאינו יודע… על מה שכבר אינו זוכר… "אשר לא גזלתי אז אשיב".

אבל איך אפשר לעשות תשובה על דבר שאני לא יודע שעשיתי עוול?! אני הרי לא יודע כלל את העוולה ומה שייך בזה תשובה?!

אבל העניין הוא, כאמור, כשהשי"ת עוזר, ועושים תשובה, או לפחות כשרוצים באמת לעשות תשובה, אז פתאום נזכרים, נזכרים ונזכרים! בפתע פתאום מתגלים ונגלים לאדם עוד פרטים על מה הוא צריך לחזור בתשובה… גיוואלד! אהה אהה! הרי גם על זה אני צריך לחזור בתשובה, וגם על פרט פלוני!

כשמתכוונים באמת, כשבן אדם רוצה באמת לעשות תשובה, רק הוא שכח, כי בעולם הזה שוכחים, אז נמשך עליו זיכרון, ונזכרים!

זה צריך להיות עיקר התבודדות בינו לבין קונו, לבקש ולהתחנן שיימשך עליו כוח הזיכרון בכדי שיוכל לחזור בתשובה אמיתית על כל פרט ופרט.

זה צריך להיות גם עיקר אהבת חברים, מה שמדברים אחד עם השני, להתעורר דרך הדיבורים ולהיזכר בכוח שיחות החברים על כל הפרטים שצריך לחזור עליהם בתשובה.

*

רבנו מביא בספר המדות (גאוה יט): "יש מן גאוה טמונה בלבו של אדם שהוא לא מבין עליה, וע"י חלומות מבהילים הוא ניצול מזאת הגאווה" עיי"ש.

מה זה גאוה טמונה? יש כאלו עוולות אצל האדם, שהוא איננו יודע מהן כלל, או שהוא שכח מהם, או שהוא חושב שאין זה נחשב לעוולה כלל…

דוד המלך אומר בספר תהלים: "למה אירא בימי רע? עוון עקבי יסובני!" – על כל אחד ואחד עוברים פתאום ימי רע! מעברים, משברים, גלי הים! וצריך האדם בימי רע הללו לחשוב: למה הם באים? ממה הם באים? מה מטרתם? מה סיבתם? למה אירע בימי רע?! והתשובה היא: עוון עקבי יסובני! אותם עוונות טמונות, אותם הרגלים רעים שאני דורך עליהם ברגלי, שאני רגיל בהם, ואיני מחשיב אותן לעוון כלל – הם הם המסבבים לי את הימי רע, הם הם המביאים עלי את המשברים והגלים!!!

ישנם כאלו דברים, שכל אחד מאתנו רועד מעונשם, מפחד מלהיכשל בהם, כדוגמת: חילול שבת, אכילת נבילות וטרפות… אבל יש דברים, שאני דורך ברגלים… "עוון עקבי"… שאינם נחשבים כלל לעוולה אצלי!

דוד המלך ע"ה אומר: אדרבה, "עוון עקבי יסובני"! מהעבירות הללו אני מפחד עוד יותר, כי על אלו העבירות הרי אכשל, חלילה, ולא אחזור עליהם לעולם בתשובה…

אבל כשאדם מתחנן על נפשו בינו לבין קונו, ורצונו חזק ותקיף לזכות לשובה אמיתית, מגלגלים כבר משמים, ונתגלים לו ונפקחים עיניו, ומתחיל להרגיש איך שגם על כל העניינים הבלתי רצויים הללו, איך שגם עליהם הוא צריך להתחרט ולחזור בתשובה שלימה.

ותשובה זאת, נכתבת בדף מן הדפים בספרו הגדול, ודף זה הופך את הספר, לספר יפה ונאה!!!

התחדשות ההתבודדות ע"י רבינו זיע"א

לחצו כאן למאמרים הקודמים: [מעין הקדמה] | [ההתבודדות במקורות]

עוד בשחר ילדותו אנו מוצאים את רבינו הקדוש והנורא מתבודד במקומות סתר ושופך לבו כמים לפני ה' "מתפלל וטוען לפני השם יתברך בכמה וכמה מיני טענות ותחינות ובקשות שאמר מדעתו ומלבו שיזכהו השם יתברך לעבודתו" (שבחי הר"ן י) ומלבד מה שהיה מתייגע בכוחות עצמו בלימוד התורה ובשבירת תאוות הגוף, הקדיש זמן רב לשיחה בינו לבין קונו בתפילות חמות ופשוטות המצויות בסידורים שונים, בשערי ציון וספרי תחינות ובקשות למיניהם, השליך את חכמתו הגדולה אחר גוו ועשה עצמו "פראסטיק" [=פשוט ופחות] והיה "מדבר הרבה ומשיח הרבה בינו לבין קונו ואמר תהלים הרבה בפשיטות" (שיחות הר"ן קנ"ד)כדי לזכות לכל אותן מדריגות בעבודת ה' אליהן נכסף והשתוקק בכל לבו ונפשו; רבות שח לפני ריבון כל העולמים והתאונן לפניו על קשייו הגדולים בעבודתו יתברך וביטא בכל לשון אפשרית את כמיהתו האדירה לעלות במעלות הקדושה בהן עלו צדיקים.

וככל שגדל בשנים כך גדלה והעמיקה זיקתו לדרך זו. בבית חותנו היה לו חדר קטן בו הוא מתבודד הרבה בתפילה; לפרקים הוא יוצא לשדה (חיי מוהר"ן קח) ופורש שיח על פני המרחבים, כשבכל פסיעה ופסיעה הוא טועם טעם גן עדן (שם קז) מרוב דביקות בבורא יתברך שמו, לכשחזר מהתבודדותו "היה כל העולם חדש בעיניו ונדמה לו כאילו הוא עולם אחר לגמרי ולא היה העולם נראה בעיניו כלל כאשר מקודם" (שם) – – –

ובה, בדרך ההתבודדות, גדל וגבה מאד, וברבות הימים השיג מדריגות רמות כאלה שלא פילל כלל ועיקר שיגיע אליהן, וכפי שהעיד על עצמו לאחר שנים רבות בדברו על ענין הפשיטות, שאם היה יודע למפרע שהש"י יעשה ממנו מה שהוא עתה, היה מזדרז אז בעבודתו הקדושה הרבה הרבה יותר – – – לאחר מכן הפטיר בגעגוע עז ובכליון עיניים, "איי איי פראסטיק!", כלומר, מה גדלה מעלתה של התמימות והפשיטות (שיחות הר"ן קנד).

בהנהגה קדושה זו בה נהג רבינו הקדוש כל ימי חייו הקדושים עלי אדמות טמון כל סוד הצלחתו של רבינו. "וזה העיקר מה שהועיל לו לזכות למה שזכה, כך שמענו מפיו הקדוש בפירוש"(שבחי הר"ן י) – העיד תלמידו הק' מוהרנ"ת זצ"ל.

כל כך עשה רבינו זיע"א בהתבודדות, עד שהפכה לעצם מעצמו ובשר מבשרו. כל מהותו הפכה להיות "תפלה" כל כולו דיבורים להשי"ת, ונשמתו הגבוהה הייתה לאחדות אחת עם התפלה, העומדת ברומו של עולם (ברכות ו ע"ב, וברש"י שם). בה השיג השגות נוראות עד אין חקר, "מה שאין הפה יכול לדבר והלב לחשוב"; ויעל השמימה ויורד אלינו תיקון גדול, דרך ועצה נפלאה לכל אדם באשר הוא שם – להרבות בהתבודדות ושיחות בינו לבין קונו, להתחנן ולהפציר הרבה בהשי"ת שיקרבו אליו ויזכהו לכל טוב ונאצל. רבינו שהשיג את גודל כוחה של תפלה, הורה אפוא הוראות מפורטות היאך לערוך את ההתבודדות, והשפיע שפע עידוד, עצה ותושיה לכל עת ומצב, כיצד לגשת אל עבודת הקודש הזו, לדבר לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.

כך החזיר רבינו את עטרת התפלה לקדמותה וחידש את הישן נושן. בידיו עלה להשיב את חוש התפילה המקורית השכוח מזה עידנים, ללב ישראל, אותו חוש רוחני הטבוע בעומק נשמתו של כל יהודי פשוט, לדבר לפני האב שבשמים ולהתחטא לפניו כבן.

שעל כן, על מנת להחדיר את ענין התפילה וההתבודדות בנפש מקורביו, חזר על כך רבינו שוב ושוב, ומאז טפח על כתפו של מוהרנ"ת תלמידו הנבחר בסיומה של שיחה ואמר לו: "הרי זה טוב מאד כששופכים את הלב לפני השם יתברך כמו ששופכים את הלב בפני חבר טוב באמת" (כוכבי אור, אנשי מוהר"ן ד), המשיך רבינו להסביר את טיבה של התבודדות על כל צדדיה: הוא קבעה ראשית כל כהנהגה כללית החלה על הכל מבלי יוצא מן הכלל "להתבודד בכל יום ולפרש שיחתו לפני השי"ת ולבקש מלפניו רחמים ותחנונים לזכות להתקרב לעבודתו יתברך, ושיחה זו תהיה בלשון אשכנז שמדברים בו" (שיחות הר"ן קפה. מיותר לומר שאין הכוונה ללשון אשכנז דייקא, אלא כל אחד והשפה השגורה בפיו. בפיהם שגורה הייתה לשון יהודי אשכנז – יידיש); כפי המוסבר בספרו הטהור ליקוטי מוהר"ן (ח"ב, תורה כה) "זאת היא עצה כללית שכולל הכל, כי על כל מה שיחסר לו בעבודת ה', או אם הוא רחוק לגמרי מכל וכל מעבודתו יתברך – על הכל יפרש שיחתו ויבקש מאתו יתברך כנ"ל; ואפילו אם לפעמים נסתתמין דבריו ואינו יכול לפתוח פיו לדבר לפניו יתברך כלל… יוכל לעשות לו שיחה ותפילה מזה בעצמו, ועל זה בעצמו יצעק ויתחנן לפניו יתברך, שנתרחק כל כך עד שאינו יכול אפילו לדבר, ויבקש מאתו יתברך רחמים ותחנונים שיחמול עליו ויפתח פיו שיוכל לפרש שיחתו לפניו… והוא דבר השוה לכל נפש מקטן ועד גדול, כי כולם יכולים לנהוג הנהגה זו ועל ידי זה יבואו למעלה גדולה".

רבינו זצוק"ל בא לגלות כי ההתבודדות מהווה המסד לכל שלבי סולם העליה של הצדיקים, שאף הם היו לפני כן אנשים רגילים לכאורה, אך התעקשו והפצירו הרבה בהשי"ת עד שנענו, "שכמה וכמה צדיקים סיפרו שלא באו למדריגתם כי אם על ידי הנהגה זו" (ליקו"מ ח"ב תורה כ"ה) והיה רבינו "מזכיר כמה וכמה צדיקים מפורסמים אמיתיים ואמר, שכולם לא באו כי אם על ידי התבודדות, וגם תפס איש אחד פשוט מנכדי הבעל שם טוב ז"ל ואמר: גם זה מפרש שיחתו בכל פעם לפני הש"י בבכיה גדולה, ואמר שזרע הבעש"ט רגילים בזה ביותר, כי הם מזרע דוד המלך ע"ה וכל עסקו של דוד היה ענין זה, שהיה משבר לבו מאד לפני הש"י תמיד שזהו עיקר ספר תהלים שיסד" (שם, תורה ק).

אם כי נמצאים בספרי רבינו עצות רבות איך לזכות להתקרב לה' יתברך, הרי שבלי תפילה, תחינה ובקשה יתקשה אדם, לרוב, לקיים אף את העצות בעצמן; בלעדי התבודדות כמעט לא יועילו ולא יצילו כל נסיונות שבעולם להיות איש כשר באמת, שכן "מקטן ועד גדול אי אפשר להיות איש כשר באמת כי אם על ידי התבודדות!" (שם).

אולי חידוש גדול היא קביעה זו בעיני העולם, ואכן היא הנותנת – עד היכן הגיעה ירידת הדורות, שיסוד עיקרי שכזה הפך להיות "חידוש"… שכן, רבינו לא בא לחדש, אלא להחזיר עטרה ליושנה ולשם כך "היה מרבה לדבר עם אנשיו והזהירם מאד להרבות בתפלה והתבודדות ושיחה בינו לבין קונו, כמבואר בספריו הקדושים; ויותר מזה – כותב תלמידו הקדוש – הרבה לדבר עמנו וחיזק אותנו בהתחזקות בלי שיעור, להרבות בתפלה והתבודדות" (שם צג), וכששאלו מוהרנ"ת מה שייך להתפלל על דברים המסורים לבחירתו החפשית של האדם, שיזכה לעבוד את ה' וכדומה, הלא הבחירה איננה מסורה לשמים אלא בידי האדם לבדו ומדוע אפוא יכול לבקש שיבחר בטוב?! ענה לו רבינו כלאחר יד: "אף על פי כן…" ומכלל דבריו הבין מוהרנ"ת, שאף כי לא ניתן לדעת את הענין בשלימות, בכל זאת יש לנהוג כך, שגם חכמינו ז"ל תיקנו לנו תפילות על כגון דא: "השיבנו אבינו לתורתך" וכדומה, ועלינו לסמוך עליהם ולהאמין בהם ובדעתם העליונה (חיי"מ תלו, ועיין ליקוטי הלכות, חושן משפט, הלכות פקדון ג,ז).

בהסבריו ובדיבוריו השונים על התבודדות הכניס רבינו טעם והרגשה מיוחדת בהנהגה עתיקה זאת; הלב – אמר – הוא כאבן כבדה מאד שאי אפשר להרימה בשום אופן לשעבדה לשמים, ורק אם נרסק את האבן לחתיכות קטנות, נשא לבבנו אל כפים אל א-ל בשמים… הפטיש הוא הדיבור אשר לו כח רב לשבור לרסיסים את אבן הלב, וככל שמרבים בדיבורים קדושים, בתפילה ושיחה בינו לבין קונו, האבן הכבדה הזאת הולכת ונחלקת לחלקים המתנשאים למרומים – – –

רבינו לימד להרבות בדיבורי תחינה ובקשה לזכות לכל דבר קדוש ומדה נכונה אף אם נוכחים לראות שימים ושנים עוברים ולא נענים "כי באמת בודאי עושים הדיבורים רושם… כמו מים היורדים על האבן, אף על פי שנדמה לנו שאין להמים כח כנגד האבן הקשה ואין ניכר רושם המים באבן, אף על פי כן, כשהמים יורדים על האבן כמה וכמה זמנים רצופים, הם עושים נקב בהאבן, כנראה בחוש. כמו כן, אפילו אם לבו לב האבן ואין ניכר בו רושם דיבוריו ותפילתו, אף על פי כן ברבות הימים והשנים ינקוב לבו האבן על ידי שיחתו, כמו אבנים שחקו מים" (שיחות הר"ן רלד).

שהרי, מלבד עצם כוחה של תפלה לבקוע רקיעים ולעלות למעלה ולפעול, הכניס הבורא יתברך שמו כח סגולי אחר בדיבור בכלל – להשפיע ולשכנע את השומע, ורבינו מגלה שהאדם יכול לשכנע גם את עצמו, כביכול, על ידי דיבורו הוא, ועליו אפוא להפעיל את כח הדיבור כלפי עצמו, לדבר דבורים קדושים, כמו כיסופין דקדושה, דברי בקשה לפני השי"ת על כל דבר טוב וקדוש, וכך הוא עצמו יושפע. ענה רבינו ואמר: "הלא יכולים ללחוש על קנה-שריפה [=רובה] שלא תוכל לירות"… (ליקו"מ ח"ב תורה צו) כלומר, הרי כל כך חזק כח הדיבור עד שגם רובה יוכל להפסיק את פעולתו על ידי לחש מסויים הידוע לחכמי חרשים! על אחת כמה וכמה גוף מבין ושומע, שמתפעל מדיבורים, את הגוף צריך "אן דולן" כלשון רבינו באחת משיחותיו על התבודדות, היינו "לשגעו" בדברים עד אשר תכנע אטימותו, ערלתו; טבע הגוף גס ועבה – אמר – ולכן יש להטרידו רבות בהתבודדות כדי שיושפע ויטה לטובה.

אמנם, לכתחילה ראוי היה, אמר רבינו שיתבודד אדם אפילו משך כל היום, אך מכיון שלאו כל אדם יוכל לעשות זאת הורה כהוראה כללית שעל כל פנים שעה ביום על כל אחד להקדיש לכך (ליקוטי מוהר"ן שם). ומה שאמרו חכמינו "ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו" (ברכות כא), הרי אדרבא – "מי שלבו חזק בה' ורוצה לקבל עליו עול עבודתו יתברך באמת, רצונו שיהיה לו כל היום התבודדות" – כותב מוהרנ"ת בשם רבינו (ליקו"מ שם, שם. מן הראוי להעיר לשואלים איך יתכן לבלות ימים שלמים על תפילה, ותורה מה תהא עליה? שכבר הקדימום חז"ל בשאלה זו, על חסידים הראשונים: "ותורתן היאך משתמרת? אלא שמתוך שחסידים הם תורתם משתמרת).

ההתבודדות בשדה, בלילה, כפי שהנהיג רבינו – אף מבלי להתייחס לכוונות הנוראות שהיו לרבינו בכך ואשר טפחיים מהם גילה בספרו הטהור – הכניסה טעם שונה בתכלית, טעם גן עדן, במנהג הקדוש התבודדות; ההתבטלות המוחלטת, התפשטות הגשמיות המושגים על ידי כך – ספק אם ניתן למצוא בעבודה הגדולה מן העבודות. רבינו הקדוש מגלה, למשל, בתורה נב השגה גבוהה מאד על הנהגה זו, איך האדם המתבודד בשדה בלילה יכול להתבטל בתכלית אל בורא כל העולמים ולהכלל בו ממש.

אכן, שלמותה של התבודדות – אמר רבינו בפעם אחרת – היא "עד שלא תהיה נשמתו קשורה בגופו כי אם כחוט השערה מעוצם צערו וגעגועיו וכיסופיו להשם יתברך באמת, וכן מבואר בדברי רבותינו ז"ל (תענית ח) שאמרו: אין תפילתו של אדם נשמעת אלא אם כן משים נפשו בכפו".

אח, מי יוכל לתאר מה משיגים מתבודדים אמיתיים…

אולם, הרבה יותר ממה שדיבר רבינו על שיאה של ההתבודדות, דיבר על התבודדות שבמדרגות נמוכות ובתוך השאול ממש, בהחדרתה של הנהגה קדושה ונוראה כהתבודדות בקרב פשוטי העם ואפילו בקרב החוטאים ממש; בהתאמתו המופלאה ביותר את ההתבודדות לאנשים הרחוקים מן הקדושה תכלית הריחוק – בולט החידוש הגדול ביותר שחידש רבינו הנורא בהתבודדות; הוא אמר: "אפילו כשאין יכולין לדבר כלל, אפילו כשמדברין רק דיבור אחד, גם כן טוב מאד. ואמר, שאפילו אם אינו יכול לדבר רק דיבור אחד, יהיה חזק בדעתו וידבר אותו הדיבור כמה וכמה פעמים בלי שיעור וערך, ואפילו אם יבלה כמה וכמה ימים דיבור זה לבד גם זה טוב; ויהיה חזק ואמיץ וירבה לדבר אותו הדיבור פעמים אין מספר, עד שירחם עליו השם יתברך ויפתח פיו ויוכל לפרש שיחתו" (ליקו"מ ח"ב תורה צ"ו). בפעם אחרת אמר: "אפילו כשאין יכולין לדבר בהתבודדות, רק תיבת 'רבונו של עולם' גם כן טוב מאד" (חיי מוהר"ן, מעלת ההתבודדות תמ). כשאחד מאנשיו קבל לפניו שכששוכב לישון הוא משתוקק לדבר דיבורים לפני ה', שיקרבו אליו, ואינו יכול לפתוח פיו, השיב לו רבינו : "אם כן, שוכבין… וגונחין גניחה אחר גניחה" (שם, תקי"א). אף הישיבה בעצמה בחדר מיוחד – גילה רבינו – טובה מאד, וביאר מוהרנ"ת בספרו הגדול ליקוטי הלכות, שזהו בעצם מה שכתוב על דוד המלך עליו השלום "וישב דוד לפני ה"' – זוהי מעין הכנה והשתוקקות להתבודדות, מעין תפילה במחשבה הבאה במקום שאין הפה יכול להפתח, בזמנים של "מוחין דקטנות" אצל אנשים רמי מעלה ולעתים תכופות אצל אנשים פחותים, מתחילים, הרוצים להכנס לשער הקדושה, הללו יערכו לא אחת התבודדות של ישיבה גרידא לפני ה', או של אמירת מילה מסויימת לפני ה' פעמים אין ספור, שעה שלימה. וכך אט אט, ברבות הזמן יפתח לבבם והם יתבודדו היטב.

רבינו לימד לפנות אל השי"ת בשיחה על כל דבר פעוט, אף אם בגד קרוע וזקוקים לבגד אחר, אפילו גם על מסמר שאינו נתקע בקלות בקיר יש לבקש מה' עזרה, בקיצור, אין שום פעולה קטנה או גדולה, גשמית או רוחנית, שיכול אדם לעשות מבלי שיבקש על כך מהשי"ת מיד, ואם יש כדבר הזה, שלאדם יש בגדים ופרנסה וכו' בלי שהתפלל עליהם – אומר רבינו – הרי אינו שונה מבהמה, שאף היא מקבלת חיותה מה' מבלי שתתפלל… כי האדם צריך להמשיך חיותו והצטרכותו מהשי"ת, על ידי תפלה ותחנונים דוקא!" (שיחות הר"ן רלג).

אך בעיקר כמובן, ביקש רבינו ללמדנו שנתבודד ונתפלל על עניינים רוחניים, על תורה ומצוות, טוהר המידות, שבירת התאוות וכדומה. אדם המתפלל על רוחניות, אוחז במדריגה גבוהה שבתפילה, זוהי התבודדות אמיתית שממנה יש לו להקב"ה נחת רוח מרובה מאד, "כי זה ידוע ונראה בחוש, שכל ימי חיינו הבל וריק וימינו כצל עובר ומה יתרון לאדם בכל עמלו! ואם יצבור כעפר כסף וכו' לא במותו יקח הכל ואין מלווין לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות וכו', ועל כן מי שאינו מסתכל על התכלית האחרון האמיתי, למה לו חיים! ומה הנחת רוח להשם יתברך מתפלתו שמתפלל שיתן לו הש"י פרנסה וממון וכו' למלאות תאוות בטנו?!… ואין להשי"ת נחת מתפילה כזאת שהיא לצורכי הגוף כי אם כשזה המתפלל מתכוון בתפלתו בשביל קיום התורה, דהיינו, שמתפלל על בני חיי ומזוני וכל כוונתו כדי שיזכה לעשות רצונו יתברך ולקיים תורתו ומצוותיו באמת… אבל אף על פי כן, תפלה כזאת היא בודאי למטה מהתורה וטפילה להתורה, כי מאחר שהתפלה בשביל צורכי הגוף… ועל תפלה כזאת הקפידו רבותינו ז"ל שלא להאריך בה ביותר, כמו שאמרו רז"ל: 'מניחין חיי עולם ועוסקים בחיי שעה', כי העיקר הוא חיי עולם שהוא התורה, אבל התפילה הזאת בשביל צרכי הגוף היא חיי שעה, רק שצריכין אותה בשביל חיי עולם, בשביל התורה, ועל כן בוודאי אין להניח העיקר שהוא חיי עולם ולהאריך בהטפל שהוא חיי שעה… אבל עיקר התפלה השלימה היא, כשאדם מתפלל רק על צרכי נשמתו בעצמו, דהיינו שכל תפילותיו [הן] לזכות ליראת ה' ועבודתו ותברך… ותפילה כזאת אינה טפילה לתורה, אדרבא – תפלה כזאת היא עיקר קיום התורה, מאחר שמבקש רק לקיים את התורה שזה עיקר שלימות התורה, כי לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה… וזאת התפלה היא שווה עם התורה וגבוה ממנה, כי עיקר הכוונה בלימוד התורה הוא לקיים את התורה, כי לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה, וזהו כוונתו בתפלתו, שמבקש ליראה את ה' ולקיים את התורה, נמצא שהתורה והתפלה שניהם שוים בקומתם ואף גם התפלה גבוה יותר… בחינת ראשית חכמה יראת ה'… דהיינו מה שמתפלל על היראה היא ראשית חכמה, כי הוא למעלה מהחכמה שהיא התורה" – כה דברי מוהרנ"ת, בחיר תלמידי רבינו בליקוטי הלכות (אורח חיים, עירובי תחומין ה).

התפילה על צרכים רוחניים גורמת נחת רוח גדולה לבורא יתברך, אולם "שעשועים גדולים מאד" גורם אדם למעלה – אומר רבינו – אם הוא עורך את תפילתו על פי דבר תורה ששמע מפי צדיק אמת או מפי כתבו, "דהיינו, כשלומד או שומע איזה מאמר תורה מצדיק אמת, אזי יעשה מזה תפלה, דהיינו, לבקש ולהתחנן לפניו יתברך על כל מה שנאמר שם באותו המאמר, מתי יזכה גם הוא לבא לכל זה וכמה הוא רחוק מזה, ויבקש מאתו יתברך שיזכהו לבא לכל הנאמר שם באותו המאמר" (ליקו"מ ח"ב תורה כה). רבינו ז"ל הביע את רצונו החזק כי נלך עם התורות שגילה (שיחות הר"ן רצז) לחיות תקופה מסויימת בתורה מתורותיו הקדושות "וכל תפלתו ושיחתו יהיה, לזכות להגיע למה שנאמר באותה התורה, וכן יתנהג איזה זמן, ואחר כך ילך עם תורה אחרת וכו' וכו"'.

הספר הקדוש "ליקוטי תפילות" שחובר על ידי תלמידו הנבחר מורהנ"ת על פי תורותיו הקדושים, מלמד אכן איך לעשות זאת, ובנוסף על עצם הדוגמה שהספר נותן להוגה בו איך להתבודד בכלל, בא ה"ליקוטי תפילות" לענות על דרישה זו, לעשות מתורות תפלות. בהקדמה מדובר על כך, ובין היתר כתוב שם, שעל ידי הדרך של תפלה לפי תורת הצדיק "בודאי יוכל כל אחד ואחד לפרש שיחתו… כי אפילו אם יהיה הפחות שבפחותים והקל שבקלים, ואפילו אם עבר מה שעבר חס ושלום, אם יתעורר באמת לשוב אל ה' ויתחיל לשפוך שיחו לפני השם יתברך, יוכל לפרש על ידי זה דייקא כל אשר עם לבבו".

התחדשותה של ההתבודדות על ידי רבינו זיע"א השוותה אפוא למנהג הקדוש הזה אופי מושך ומובן בהרבה – מחד, ואפוף השגות נשגבות מאד – מאידך, וכמו שהעתיר רבינו דברים בנחיצות ההתבודדות לכל איש ואיש, דברים המתקבלים על כל לב מבין, כן פתח למוחינו אשנב קטן אל עבר הנסתרות של ההתבודדות והשיחה בינו לבין קונו כפי שיבואר בפרק הבא אי"ה.

[לחצו כאן למאמר הבא: מעלת ותפארת ההתבודדות]

אימה נפלה על הצופים שהצטופפו בבית המשפט, מולם ישב שפוף ידידם הקרוב על ספסל הנאשמים, לא היה ספק שגזר הדין יהיה נורא, הקטיגור עמד והקריא ברהיטות את כתב האישום: פלוני גרם ברשלנות פושעת לשריפת ביתו של… מושל העיר! שריפה שכילתה את הארמון המפואר על כל תכולתו, בשווי של מיליארדים רבים, אך חמור מכך פי כמה וכמה – באסון הטראגי נספו שני ילדיו היקרים של המושל! התביעה דורשת למצות את הדין עם הפושע ולהטיל עליו עונש מוות!!!

השופטים, חמורי הסבר, מביטים על הסניגור שעומד ופוכר את ידיו; אין לו מענה, אין לו אפילו פתחון-פה, ההרשעה ועמה גזר הדין החמור – ברורים. אין מנוס.

לפתע, ללא הודעה מוקדמת, פונה המושל בכבודו ובעצמו לעבר השופטים ומבקש את רשות הדיבור:

'אני אוהב את הנאשם… אני חס על חייו הצעירים… הנני מעניק לו חנינה ומבטל את תביעתי. בתנאי אחד, שבכל שנה, במועד שבו אירעה השריפה, ילבש בגדי אֵבֶל, יפרוש מתענוגות היום-יום ויתחרט בחרטה גמורה על מעשהו הנפשע. אם יעשה זאת, לא זו בלבד שאסלח לו, אלא גם אוסיף לו מענקים מיוחדים שבהם יוכל לחיות חיי רווחה לעד…'

ההלם היה מוחלט, איש מהנוכחים לא היה יכול לרדת לסוף דעתו של המושל; אצילות שכזו! רחמים כאלה!

מחוץ לאולם עמד אדם טיפש, שהביע את דעתו על תוצאות המשפט בקול נכאים: "אוי, רחמנות על הנאשם, הוא קיבל עונש כבד כל כך, בכל שנה עליו ללבוש למשך כמה ימים בגדי אבל, לפרוש מתענוגות ולבכות. צר לי עליו"…

אם הטיפש הזה לא היה שרוי בלבנו-אנו, כי אז גם אנחנו הינו צוחקים.

ימי 'בין המצרים' ניתנו לנו בהענקת חסד מופלאה ונשגבה שאין כדוגמתה! כתב אישום נוראי רובץ עלינו – "כל מי שאין בית המקדש נבנה בימיו כאילו נחרב בימיו" – רשלנותנו גרמה לשריפה איומה, שכילתה את ארמון מלך מלכי המלכים והביאה את כל הצרות האיומות!

לא, זו לא רק בכיה על עבר בן אלפיים שנה, רבינו הקדוש מלמד אותנו שהבכי איננו על העבר, אלא על ההווה – על שבגלל מעשינו הרעים אנו מעכבים את בנין בית המקדש, וגורמים להעלמת יופיו של הצדיק מן העולם, מעין דברי חכמינו: "ששקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלוקינו" (ראש השנה י"ח ע"ב).

העלמת היופי של הצדיק מאפשרת ליצר הרע לפתות בני אדם ביופי שקרי ולהצית בלבם אש זרה של תאוות ומידות רעות ('לקוטי מוהר"ן' ח"ב ס"ז). זוהי שריפה נוראה, שבה נאבדות נשמות יקרות מפז. מי ישער את גזר הדין האיום שנקבל על כך למעלה?!

אך המלך הרחום, שביתו נשרף ובניו גלו ונהרגו, נותן לנו חנינה; הוא מוכן לסלוח, ולא רק לסלוח, הוא גם מוכן להעניק לנו מתנה עצומה ונשגבה: שנשוב ונראה בשמחתו של הבית העתידי! איזה חסד חינם!

זאת בתנאי אחד קטן, שבעשרים ואחד הימים הללו של 'בין המצרים' נמעט בתענוגות הגוף ונקדיש שעה בכל יממה כדי לקונן ולהתבונן על תוצאות מעשינו ונתחרט עליהם; נתבייש באשר גרמנו ונעורר כיסופים בליבנו לבנות מחדש את הקשר הנפלא שלנו עם המלך הרם והנישא. הוא מבטיח לנו, ש"כל המתאבל על ירושלים – זוכה ורואה בשמחתה" (תענית ל' ע"ב); לא רק שלא נסבול את העונש המר אלא גם נקבל את המענק העצום והנפלא הלזה אשר "עין לא ראתה אלוקים זולתך יעשה למחכה לו" (ישעיה ס"ד ג').

מי שמוח בקודקודו היה צריך להיאחז בעצה זו כטובע הנאחז בסירת הצלה, כי מי היה מעלה על דעתו שעל אף האישום החמור תהיה עוד תקווה?! מי היה מאמין שעל אף הנזק האיום שגרמנו, נוכל לתקן את הכל, ועוד לזכות בזכיות מופלאות?!

אפס כי הטיפש הקטן שבליבנו מזיל דמעת-תנים: 'אוי, איזה עונש, מדי שנה להצטמצם בימי בין המצרים, לא לתת דרור לתענוגות'. הוא חש לכוד, הוא מצפה שכבר יעברו הימים המעיקים הללו, שלפי טיפשותו מוטב שלא נבראו…

עלינו אפוא לעורר את השכל הטוב שבקרבנו, להתבונן ולהבין את יקרת המתנה המופלאה שניתנה לנו ולא להסיח דעתנו ממנה; להתאבל מעומק הלב ולהבין את התקווה הגדולה שניתנה לנו, לנצל את הזדמנות הפז לתקן מעוות נוראי שכזה, ועל ידי זה באמת נזכה להתגלות אור הצדיק ולשמחת בנין בית המקדש.

התכנון היה מושלם, מחר עם שחר הם אמורים לצאת אל היריד הענקי, בו הם יוכלו להרוויח רווח עצום.

הדרך שלפניהם ארוכה מאד, עליהם לחצות ימים ויבשות, חבלי ארץ ומדינות. לשם כך הצטיידו בכל שרק יכול לעזור להם בשהותם בנכר, החל ממזון עמיד ועד לפריטי לבוש לכל מזג אוויר אפשרי.

הם לא חסכו בהוצאות ובמאמצים כדי להשיג את הטוב ואת הבטוח ביותר, השקיעו עמל ויזע להגיע להתארגנות מקסימלית, לשם כך אף שכרו מורה דרך מומחה ושילמו על כך במיטב כספם.

בערב שקדם לנסיעה עמד הכול מוכן ומזומן, אך הם לא אמרו די, עברו שוב ושוב על הרשימה, דיקדקו בכל פרט, והוסיפו להשלים ולסדר.

השחר האיר, הכול עומד ומצפה להופעתם, אבל אז מתברר שפניהם כלל לא מיועדות לנסיעה… הם מתהלכים ישנוניים, מביטים בחוסר עניין במזוודות העמוסות, כאילו אין כל זה שייך להם…

מורה הדרך עומד מתוח: "מה זה אמור להיות?!" הוא שואל נדהם. "לא כלום", הם עונים לו באדישות, "מדי שנה לקראת היריד זה הולך כך; אנו מתארגנים, מכינים את כל הדרוש, אבל בסוף אנחנו נשארים. החלטנו השנה שאנחנו כבר לא מנסים אפילו לעלות על הרכב, אבל את ההכנות אנחנו לא מסוגלים להפסיק, זה כבר הפך אצלנו לנוהג".

הוא לא מבין, הוא לא מסוגל להבין. מה פירוש מכינים ונשארים? אפילו אם היו מנסים כמה פעמים להגיע ולא מצליחים – היו צריכים לנסות מחדש. הן היום יש להם מורה דרך חדש, הצטיידו במפות חדשות ובמיכשור חדיש, למה שלא ינסו?! אבל הם כבר התקבעו בהזנחה הזאת, הם אפילו לא מנסים להשתמש בכלים המעולים שרכשו הפעם.

* * *

"ירח האיתנים", שהוא איתן במצוות, כל אחד מכין בחודש זה את ה"ראש" שלו לכל השנה, כי כל מצוות החגים בחודש זה נועדו לשמש כ"מורה דרך חדש" לכל השנה שלפנינו.

בחגים אלו רכשנו כוחות שמימיים מיוחדים, החל מראש השנה אצל הצדיק, עשרת ימי תשובה ויום הכיפורים, סוכות ושמחת תורה – קדושות על קדושות, הכול מיועד להתחלה חדשה בחיי היום יום לאורך השנה כולה.

דיקדקנו בחגים אלו שהכול יהיה כדת וכדין, שילמנו על כך במיטב, אך כשמגיע הרגע המיוחל, ימי השיגרה, ואנו אמורים לצאת לדרך בתנופת התחדשות, תוקפת אותנו אדישות שמותירה מאחור את כל ההכנות ללא שימוש.

שבת בראשית באה ללמדנו על כוחה של ההתחדשות; להתחיל בכל פעם מחדש. אומנם בכל יום מתחדשת הבריאה, וזאת כדי שכל אחד יוכל להתחיל מחדש בעבודת ה' גם אם בעבר נכשל – הרי גדולה מכך היא ההתחדשות בתחילת השנה, כי זה עתה קיבלנו ראש חָדש, כוחות חדשים, תקוות חדשות!

זה זמנו של היצר לגזול מאיתנו את תחושת ההתחדשות הזאת; הוא משליך אותנו למעין זיקנה שמקפיאה בנו את הרצון להתחדש. עלינו להשיב לו מלחמה שערה: דווקא עכשיו להתחיל מבראשית!

החגים הקדושים היו ה"ראש" שאחריו צריך למשוך את ה"גוף" כולו. כל ההתחלות אכן קשות, אך כאן בדיוק נמצא המפתח להמשכת הכוחות הנפלאים שקיבלנו בירח האיתנים – לכל השנה כולה.

הבה נזכור את דבריו הנוקבים של רבי נתן ('ליקוטי הלכות' תפילין ה-ו): "כי כל הנפילות שבעולם הם מבחינת זיקנה דסיטרא אחרא, שנדמה בעיניו שכבר נזקַן בחטאיו ובמעשיו שרגיל בהם, עד שאי אפשר לו לצאת מהם בשום אופן ח"ו. ובאמת הוא צריך לידע ולהאמין שבכל יום ובכל עת ובכל שעה יש כח ביד האדם להתחדש ולהיות נעשה בריה חדשה ממש, כי השם יתברך עושה חדשות בכל עת, ואין יום ואין שעה דומה לחברו".

וכך הוא כותב במכתב לבנו ('עלים לתרופה' הושענא רבה): "החייתני בדבריך, במה שכתבת שרצונך להתחיל מעתה 'בראשית ברא'. כך הוא המדה וכך יפה לך ולכולנו. ואינך יודע בעצמך מה שכתבת, כי עמוק הוא, עמוק עמוק מי ימצאנו".

נתחיל אם כן מבראשית. לא ניתן לרגשי הייאוש לגזול מאתנו את הכוחות המחודשים. נתחיל מחדש לעמול באמונה, בתורה, בתפילה ובעבודת המידות; נאמין בכוחות שקיבלנו, ואז נראה אותם מלווים אותנו על כל צעד ושעל בהצלחה מחודשת.

רק בורא עולם ואתה, לבד

משל למלך אדיר ולו בן יחיד, נסיך עול ימים. הנסיך שובב היה, ביצע תעלולים, הפליא במעשי קונדס, התחצף והתמרד. התנהגותו שלוחת הרסן הסתירה את פנימיותו, בליבו פנימה לא חש בנוח. אדרבה, מבקש היה ליישר את דרכיו, להיות קרוב, אהוב, רצוי יותר; אך יצריו גברו על שכלו, דחפו אותו מתעלול למשנהו. וכל כמה שהעירו לו וגערו, כך התקשח, התרחק, נעשה מנותק ורגוז יותר.

המלך כאב. תעלוליו של הבן ציערו אותו, אך יותר מכך פגע בו ניכורו. לא יכול היה לסבול את הריחוק, מצפה היה שרק יאות הבן לשוב, להתפייס, לבקש מחילה. הוא כבר מוכן כעת לסלוח. והבן שקוע עמוק במריו, מסובך בפשעיו, אינו מאמין ואינו חולם עד כמה מעוניין האב בקרבתו.

מה עשה המלך? הכריז יום אחד על תקופת חנינה. בהזדמנות זו יכול כל פושע להתייצב לפני המלך, להביע חרטה ולבקש חנינה.

התחבולה הצליחה, ביום מן הימים נראתה בין הבאים דמותו השפופה של בן המלך הסורר.

כיוון שהביע הנסיך את נאמנותו, התפייסו. אך המלך לא הסתפק בכך. הוא ביקש לשקם את היחסים, לחדש את הימים שעברו מתוך התנכרות וריחוק. מה עשה? ציווה להקצות אגף מיוחד, אך ורק עבורו ועבור בנו יחידו. במשך שבוע ימים הם יבלו שם יחדיו, הם לבדם ללא זר.

* * *

זהו למעשה הסיפור שלנו, סיפורו האישי של כל בן מלך. זהו גם פשרם של הימים הנוראים, המועדים והחגים שאנו שרויים כעת בעיצומם.

בנים אנו למקום, וככאלה, ניתנת לנו הזכות להיכנס לפני ולפנים, להתוועד יחד ולדבר עם בורא עולם כבן יחיד עם אביו. לא פעם אחת בחודש, לא פעם בשבוע, אף לא פעם ביום. שלוש פעמים ביום!

בכל אחת משלושת התפילות ניצב יהודי לפני מלכו של עולם, רשאי לדבר לפניו, להתוועד עמו, להתקרב, להתחבר. אין מי שימנע זאת ממנו, ואם רצונו, הרי שרשאי הוא לעשות זאת אף מעבר לכך. קרוב השם לכל קוראיו. ראוי שתדע את זכויותיך, בן המלך אתה, נצל זאת.

אולם, מסיבות שונות, כדרכו של עולם, במשך ימות השנה, היחסים הללו נתקלים בקשיים. בסתר ליבו, בפנימיות נפשו, משתוקק בן המלך לממש את מעמדו, להתוועד יותר עם המלך, להשליך עליו את כל יהבו, להיות בן במלא מובן המילה. ובכן, מי מפריע?

כל מיני סיבות שונות ומשונות. משובות נעורים, שגגות, ניסיונות ופיתויי היצר. הפנימיות שלנו מבקשת רק טוב, בפועל לא כל מה שאנו עושים אכן טוב. וכך נוצר ריחוק, הבן השוגג חש מרוחק, בלתי ראוי, שובב חסר תקנה ועוד כהנה. בוש הבן וגם נכלם, מהסס, מסתפק, מבקש לגשת אי פעם לאבא, ליישר הדורים, להבקיע מסכים, לחדש את היחסים. אלף סיבות ודמיונות מונעות זאת ממנו. וכך חולפים הימים, אלפי הזדמנויות, רבבות רגעים יקרים מפז שיכולים היו להכיל התקשרות עמוקה בין בן לאב, מוחמצים ללא שוב.

המצב האומלל יכול היה להימשך ללא גבול, אילולא היה בצד השני לב רחום וחנון של אב. ליבו של אבא אינו יכול להסתגל למצב, אין הוא מסוגל לוותר על בן. ואם הוא עצמו אינו ניגש להתפייס, האב בעצמו ייזום זאת.

הופכים ריחוק לקרבת אלוקים

את ימי הרחמים והסליחות קיבלנו מתוך ליבו הענק של אבינו הגדול. השי"ת הכריז בעולם על ארבעים ימי חנינה וסליחה, וכל הרעש הזה לא נעשה אלא עבורנו; עבור הסיכוי והתקווה שבן המלך, כלומר אנחנו, יקיץ סוף כל סוף מתרדמת ייאושו, יתעשת ויבוא על מנת להתפייס. ובכן, זכינו, התעוררנו, ובתוך הכלל ניגשנו גם אנו לבקש את מחילתו של האב, לטהר, ללבן, לזכך כל שמץ ורבב.

אך אין די בכך. אבינו הרחום אינו מתפשר רק על יישור הדורים, הוא מעוניין להפוך את הריחוק עצמו לקרבה מחודשת; את הירידה לעליה; את העוונות לזכויות. וזו הסיבה שתיכף ומיד כצאת היום הקדוש, אנו מצווים להעמיד סוכה.

התפייסנו, נפלא. כעת יש להקדיש שבוע ימים לשבת יחד ולחדש את הקשר. האב ובנו יחידו מתוועדים יחד בחיבה, בתוך סוכה מיוחדת רק להם, ללא נוכחותם של זרים ומקטרגים. הסוכה הקדושה היא הביטוי המושלם והמדויק ביותר לקשר הנכון והראוי בין נפש יהודית לאביה שבשמים. אנחנו מציבים סביבנו מחיצות, מבדילים את עצמנו מכל נוכחות זרה של רע, יוצרים חיץ בפני הרגלים פסולים, מחשבות זרות, המולה וסער הפוקדים את רשות הרבים. מחיצות הסוכה מבודדות אותנו משאונו של עולם, מניחות לנו להתמסר ללא הפרעה לקשר המתחדש כעת עם אבינו הרחמן.

סוכה של התקרבות

מלמעלה סוכך עלינו הסכך, עשוי מפסולת גורן ויקב. לומר לך שהחג הזה מסוגל לחולל מתכלית הירידה, הפסולת והלכלוך, עלייה עצומה עד לפסגה. הסוכה הקדושה עוטפת אותנו בחיבוק של אמונה ובטחון. יהודי בצל הסכך שרוי תחת השגחה תמידית, חבוק בזרועות הקדושה, מוגן וחוסה בצל ענני הכבוד, זוכה לתשומת לב מיוחדת ונדירה ויודע נאמנה שאביו הרחום העניק לו את כל ליבו.

הסוכה אינה מיועדת רק לחג הסוכות. בשבעת ימי החג אנחנו מסתגלים ומקבלים איך להתמיד ולהימצא בתוך גבולות הסוכה גם בשאר ימות השנה. סוכות רבות מוכנות לכל יהודי על אם דרכו. כל מילה של תפילה, מלמד רבי נחמן, היא סוכה, הנך יכול להיכנס פנימה, לשהות בתוכה, להצטנף ולחסות בין האותיות, לשאוב את החיות הגנוזה בתיבות, לחסות בצל ש-ד-י. הסוכה של סוכות מלמדת ומחנכת אותנו איך לחיות כל יום וכל רגע במשך השנה.

הקרבה המיוחדת לה אנו זוכים כעת, משמשת גילוי דעת והצהרה ברורה: אבינו הרחום אוהב אותנו, אהבתו אינה מצטננת, איננה דועכת ואיננה מסתייגת, גם אחרי נפילות ומעידות קשות. ועם הידיעה הזו אנו צועדים לקראת שנה חדשה של התקרבות.

הצדיק הגדול 'פותר חלומות'

במרוצת הדורות היו צדיקים רבים, אשר כל אחד מהם התגלה בדרכו שלו; מהם באמצעות 'מופתים', ומהם על ידי זכות אבות וכיו"ב. אך התגלותו ועלייתו לגדולה של יוסף הצדיק מפליאה ביותר: היא היתה על ידי חלומות.

בראשית דרכו, התחיל לדבר על גדולתו על ידי סיפור חלומותיו הנפלאים, עד אשר קיבל אצל אחיו את הכינוי 'בעל החלומות'. וגם בהיותו במצרים, עלה מבור כלאו לגדולה והפך להיות 'משביר לכל עם הארץ', על ידי פתרון חלומות כאשר פתר את חלומותיהם של שר המשקים ושר הטבחים, ולאחר מכן את חלום פרעה.

כי אכן כן, זוהי גדולתו של הצדיק הגדול וזהו תפקידו בעולמנו זה: לפתור חלומות! לבטל את הדמיון הגורם לאנשים 'לחלום בהקיץ', ולהאיר להם את אור האמונה; ליצוק את ה"שמן משחת קודש", את הדעת הקדושה למוחותיהם, ובכך להעלות את שלהבת אור האמת שתאיר ותזרח, ותגרש באורה את חושך הדמיון.

* * *

החלומות אותם חולמים בני אדם, הם רבים ומגוונים; יש החולמים כל ימיהם על כסף וקריירה, ויש החולמים על שאר תאוות והנאות חולפות, וכולם כאחד מתבדים ומתאכזבים, כאשר הם מתעוררים משנתם העמוקה, בעת ירידתם לקבר…

אך גם בין המפוקחים שבינינו, ישנם 'חולמים' רבים… גם בתחום הקדושה ישנם דמיונות רבים המבלבלים את האדם, כשהדוגמא הבולטת ביותר לכך הם המחשבות של 'חלישות הדעת'; מחשבות המבוססות על דמיון כוזב, שגורמות לאדם להיחלש בעבודת ה' ולהתהלך עצוב ושפוף.

ואילו צדיק האמת – פותר את כל אלו החלומות ודומיהם, ומאיר באנשים את הדעת האמיתית, הנקיה מכל שמץ של דמיון; דעת הנותנת לאדם כח להתחדש ולעבוד את ה' רענן ושמח.

מה גם באחרית הימים, אשר כח הדמיון מתגבר וחוגג מעבר לכל דמיון, לא היה לנו שום תקוה לולא אותו 'פותר חלומות'!

והלא כך אמר רבינו הקדוש: "צריכים לקרוא ליצר הרע שם חדש. לא 'יצר הרע', אלא 'כח המדמה'" (ליקוטי מוהר"ן, תורה כה). "ואמר זאת בדרך שחוק", מוסיף מוהרנ"ת, "אבל הבנתי שהיה לו בזה כוונה שלימה, ולא זכיתי להבין כוונתו בזה".

עד שבא רבי אברהם ב"ר נחמן וגילה מעט מהכוונה העמוקה: "על פי מה שאמרו חכמינו ז"ל: ' שבעה שמות יש לו ליצר הרע', וידוע ליודעי חן שהם כנגד השבע מידות דסטרא אחרא, כי זה לעומת זה עשה אלקים, כנגד שבע מידות הנמצאים בקדושה, כמובן כל זה בספרי אמת. והנה עד הנה לא היה בעולם כי אם הארת השבע מידות האלה שהשיגו אותם השבעה רועים, להמשיכם ולהאירם עלינו, על כן לא היה כנגד זה כי אם שבעה כוחות היצר הרע, שהם בחינת שבעה שמות שיש לו. על כן, זה לעומת זה גברה ועצמה מאד גם המידה השמינית של הסטרא אחרא, שהיא בחינת מדמה. כי בינה דקדושה הוא בחינת 'מבין דבר מתוך דבר', וזה לעומת זה, בינה דסטרא אחרא הוא בחינת מדמה דבר לדבר בשווא והבל" (כוכבי אור, חכמה ובינה, אות לו).

ללמדנו שבדורנו זה, באים הניסיונות והיצרים מספירת הבינה של הסטרא אחרא – מכח הדמיון. ולכן אין כח לעמוד כנגדם, רק בכח אותו צדיק 'פותר החלומות', שזכה למידת הבינה בקדושה בתכלית השלימות.

* * *

זהו גם אורם של נרות החנוכה, אור האמת הדוחה את הדמיון היווני; אור החשמונאים, אור הצדיק הדוחה באורו ואור תורתו את הדמיון המתעתע.

"ועל כן קורין פרשת 'ויהי מקץ' בחנוכה או לפעמים פרשת 'וישב', כי פרשיות אלו מדברים מיוסף הצדיק שכל גדולתו היה על ידי פתרון חלומות… כי עיקר בחינת נר חנוכה הוא להמשיך אור הצדיק על ידי נר חנוכה, כדי שנזכה לבקשו ולמצאו, כדי שיברר לנו המדמה, שעל ידי זה נזכה לאמונת חידוש העולם, שכל זה הוא בחינת גדולת יוסף הצדיק, שהוא בחינת הצדיק האמת שבכל דור" (ליקוטי הלכות, כבוד רבו ות"ח ג, יט).

* * *

כל תורה, שיחה, עצה וסיפור של רבינו הקדוש פותר חלום אחר. כל שורה מספרי רבינו הקדוש מאירה עוד מעט אור של אמת הדוחה הרבה מן החושך של הדמיון. כל סעיף בספר "משיבת נפש" דוחה דמיון אחר של עצבות ורפיון ידיים; כל סעיף בספר "השתפכות הנפש" פותר חלום אחר המפריע לאדם לשפוך את שיחו לפני ה' כמו לפני חבר טוב אמיתי.

בלב פנימה בוערת אהבה אינסופית לה'

"כי יש שני מיני אהבות, אחת שהיא אהבה שבימים… ויש אהבה שהוא בדעת".
(ליקוטי מוהר"ן ח"א, לג)

האהבה שבינינו לבין הקדוש ברוך הוא, יש בה שני סוגים: 'אהבה שבמידות' – האהבה הגלויה, שבאה לידי ביטוי בכך שאנו לומדים תורתו, מקיימים מצוותיו, מתפללים ומשתוקקים אליו; ו'אהבה שבדעת' – אהבה שאין לה שום ביטוי כאן בעולם העשייה, הלא היא "האהבה שהיה בין ישראל לאביהם שבשמים קודם הבריאה, שהיו ישראל עדיין בדעתו ובמוחו".

אהבה זו האחרונה אין לה ביטוי וגם לא הבנה, כאן בעולם המגושם. "כי אין משיגין עכשיו כי אם בזמן ובמידות – ואהבה שבדעתו ובמוחו היא למעלה מהזמן והמידות, ואינו מלובש בשום לבוש". זמן גילוייה יהיה לעתיד לבוא, כאשר תתגלה 'אורייתא דעתיקא סתימאה', "כי אז יפשוט הקדוש ברוך הוא את לבושיו, וימלא הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים, ויתגלה האהבה שהיא בדעת, שהיא פנימיות התורה".

* * *

לעומת שתי אהבות אלו, ישנם גם שני סוגי קליפות. האחת היא הקליפה הידועה – 'קליפת פרעה' – הלא היא הקליפה שמפריעה לנו לעבוד את ה' ולאהוב אותו על ידי לימוד תורתו וקיום מצוותיו. היא לא נותנת לנו ללמוד, מבלבלת אותנו בתפילה, ומרפה את ידינו מלעסוק במצוות.

השניה היא קליפה גרועה יותר, שאינה מסתפקת בהפרעה בלבד; הלא היא 'קליפת המן עמלק'. לא די לה בכך שאנו מתבוססים ברפש התאוות, ואין אנו זוכים ללמוד ולהתפלל כראוי, אלא היא זוממת 'להשמיד להרוג ולאבד' לגמרי; לבטל את החיבור הפנימי והעמוק שיש בינינו לבין אבינו שבשמים, את נקודת הרצון וההשתוקקות.

במגילת אסתר מסופר שהמן עשה את עצמו לאליל, וחייב את כולם להשתחוות אליו. כמו כן ידוע, כל הצרה בימי מרדכי התרחשה בעקבות מה שבני ישראל השתחוו לצלם בימי נבוכדנצר.

כי אכן, הקליפה שאיתה אנו מתמודדים בימי הפורים, היא הקליפה של 'עבודה זרה'. לא הקליפה הידועה של תאוות וניסיונות, אלא קליפה שהיא מעל השכל, קליפה שעומדת נגד האהבה שבדעת, שהיא מעל כל הבנה, ורוצה לעקור אותה חס ושלום.

* * *

אך יש צדיק אשר יודע את אשר נעשה, ו"מרדכי" שמו. הוא יודע לגלות את נקודת האהבה העליונה, 'אהבה שבדעת' – לא רק את החסד הרגיל והגלוי, אלא את ה"רב חסד" [גימטריא 'מרדכי'], את האור הגנוז. הוא זה שמכניע את הקליפה הנוראית, קליפת המן.

הוא "אומן את הדסה, היא אסתר בת דודו", וגם כשהיא נלקחת לבית אחשוורוש ונופלת בתכלית ההסתרה – הוא מגלה בה את נקודת האהבה הצפונה, את האור הגנוז, ומלמד אותה שגם אם ישבה בחיקו של אחשוורוש, תטבול ותשוב לחיקו של מרדכי.

לאמור, שגם אם נפלת למקום שנפלת, גם אם האהבה הגלויה 'האהבה שבמידות' נפלה אל הטומאה, והקשר הגלוי בינך לבין ה' לקוי עד מאד – גם אז, אל תתן לעמלק לגזול ממך את 'האהבה שבדעת', את הקשר הפנימי, את הרצון הנעלם והגנוז בלבך פנימה.

* * *

האור הגנוז הלזה מתגלה בימי הפורים. אז קוראים את המגילה שאין בה שם ה', ושום סממן קדושה, כי כולה גנוזה ונעלמת. אז שותים 'עד דלא ידע' ועולים עד לאותו מקום עליון בו אין ניכר ההבדל 'בין ארור המן לברוך מרדכי'; ואז מקבלים הארה מלעתיד לבוא, מהתורה החדשה שתתגלה אז אשר היא למעלה מכל הלבושים.

זוהי תורת הרצון, תורת ההתבודדות, תורת ההתחדשות. התורה שמלמדת את האדם לגלות את האהבה שהיא מעל כל הלבושים והצמצומים. האהבה הקיימת בינינו לבין אבינו שבשמים גם אם אנו נראים כמו שאנו נראים.

או אז מתקיים מקרא שכתוב "קיימו וקבלו" – מקבלים מחדש את התורה! כי כשאנו זוכים לגלות את האהבה שבדעת, ולקבוע בדעתנו ש"יהיה מה שיהיה, אני לא אעזוב את ה' ולא אחדל מלאהוב אותו", אין כבר שום דבר שימנע אותנו לדבוק בה' תמיד.

בית הכנסת דוידוביץ' – מאה שערים

המאמר על בית הכנסת ברסלב דוידוביץ', בשכונת מאה שערים הינו חלק מסדרת מאמרי "בתי הכנסת של חסידי ברסלב", שפורסמה לראשונה בעלון "מימי הנחל", ע"י מכון "אלופי הנחל", ומתפרסם כאן ברשותם האדיבה

במאמרים הקודמים עסקנו רבות בבתי כנסת שהיו בבחינת תורה שבכתב, עתיקים וותיקים, שאין בינינו מי שעוד זוכרם. לעומת זאת, במאמרינו זה נעסוק באחד מבתי הכנסת שיש עדיין כמה מאנ"ש החיים איתנו כיום לאיו"ט שעוד נוצרים בזכרונם בית כנסת זה, כבית יוצר לחסידות ברסלב ויסוד לבית מדרשנו במא"ש העומד על תילו בפאר והדר.

רוח חדשה

כמו שראינו במאמר הקודם, שכאשר ר' אליהו חיים רוזין עלה בשנת תרצ"ו מאומן, לאחר שניצל מציפורני הקומוניסטים והשתכן בדירה בשוק מא"ש אשר בעיר החדשה, מצא את אנשי שלומינו ללא בית כנסת משלהם מתגלגלים ממתנות חסד מאחד למשנהו.

ר' אליהו חיים החליט כי לא עוד! הגיע הזמן שלאנ"ש יהיה בית כנסת משלהם. ממחשבה למעשה – הוא ניגש להרה"ח ר' אברהם שטרנהרץ והביע בפניו את הרעיון, אך ר' אברהם תמה לעומתו, באמרו: "בשביל מי לבנות ביהמ"ד? מי יממן את ההוצאות הגדולות? האם אתה בונה על אנ"ש הנאבקים מידי יום על פת לחם?"

וזאת לדעת, כי באותן ימים רוב אנ"ש התגוררו בעיר העתיקה, ושם כבר היה להם ביהמ"ד משלהם כאשר סיפרנו עליו במקומו (בין היתר, כאן), אך ר' אליהו חיים היה האיש שאינו שם לבו לחשוב 'מה יאמרו הבריות', וברוח החיה שבו החל מיד בפעולות מעשיות לחפש מקום ראוי להיות משכן לצדיק ולאנשיו הנקראים על שמו, לכונן ולייסד ביהמ"ד לצרכם.

לאחר מאמצים כבירים, מצא את מבוקשו ברחוב עונג שבת 2, בכניסה לשוק מא"ש בשער הפונה מרחוב סלונים פינת רחוב סלנט, המכונה 'שער דוידוביץ' ע"ש אחד מתושבי השכונה שהיה גר בחצר סמוכה ה"ה ר' יוסף דוידוביץ.

היתה זו דירה קטנה בת 2 חדרים, אליה הובילו 15 מדרגות. ר' אליהו חיים הצליח להשיג מאיזהו מקומן 'שידה' שתשמש כבימה, וכך קם והיה לאנ"ש בית מדרש ראוי לשמו, קטן במידה אך גדול וענק ברוח. אחד מהזקנים שעוד זוכר את המקום נענה, כי אינו מסוגל להבין איך במקום קטן כזה נכסו כ"כ הרבה אנשים, אין זה אלא שהיה שם בחינת 'עומדים צפופים ומשתחווים רווחים'…

בתחילה התפללו בקומה התחתונה ובהמשך עלו למעלה, לקומה השניה, סמוך לביתו של ר' יוסף דוידוביץ.

זה השער לה'

כמעשי אנ"ש בכל מקומות מושבותיהם כך מעשיהם כאן, בהתחדשות החלו לעבוד את השי"ת בבית מדרש זה, כאשר ר' אליהו חיים רוזין ממנה את ר' שמואל מרדכי קורנבליט לגבאי בית המדרש וכבעל  תפילה קבוע מדי יום, מלבד זאת היה משמש גם כ'מתחיל' בתפילת שחרית בקיבוץ בימי ר"ה, כמו כן שימש כגבאי צדקה לאסוף כספים עבור הוצאות שבת לאנ"ש.

ר' משה ירוסלבסקי שימש גם כגבאי והיה מכריז העליות, בקולו החזק היה מזמר את הזמירות בסעודה שלישית ובכל עת.

כמו כן היה מנהגו לארגן בסוכת ביתו מדי שנה סעודה לכבוד הילולת רבינו הקדוש.

בימות החול היה ר' שמואל הורביץ מגיע במיוחד מהעיר העתיקה למסור שיעורים בתורת רביה"ק, כן מסר שיעורים ר' אליהו חיים רוזין. ר' אליהו חיים אף היה לומד סיפורי מעשיות וליקו"מ בשב"ק.

לאחר עלייתו של ר' לוי יצחק לארה"ק התחיל הוא למסור שיעורים בביהמ"ד ולנהל את כל צרכי ביהמ"ד ביד רמה.

פעם אחת לא הגיע ר' לוי יצחק ללמוד סיפורי מעשיות וכיבדו את ר' משה ירוסלבסקי ללמוד. ר' משה היה יהודי פשוט ולמד מילה במילה כל המעשה הראשון 'מעשה א מאל איז געווען א מלך' וכו' בלי להוסיף כלום מדיליה, אך משתי עיניו זלגו דמעות שליש מרוב הרגשתו בסיפורים הקדושים, וכך הלהיב את לב כל השומעים באמונת אומן בקדושת רביה"ק והמעשיות הנוראות שסיפר.

כל השנה שימש כבעל קורא ר' יצחק גרשון ברזסקי בנעימותו המפורסמת, לבד ממגילת אסתר שהיה רלוי"צ בנדר קורא בהתלהבות מיוחדת.

בשעות בהן היה ביהמ"ד ריק, שימש החדר הפנימי גם כחדר התבודדות, כשר' שמואל מרדכי קורנבליט קורע את החדר בצעקותיו. בין המתבודדים שם אנו מוצאים גם את ר' מרדכי קעז שהיה מרבה להתבודד שם שעות רבות.

בהמשך יסד שם ר' אליהו חיים את ישיבת אור הנעלם לבחורים ואברכים.

בראש השנה לא התפללו שם מחוסר מקום, והקיבוץ בירושלים התקיים בתלמוד תורה 'עץ חיים' בעיר העתיקה ולאחר מכן בתלמוד תורה 'חיי עולם'.

* * *

האהבה ששררה בין אנ"ש מתפללי ביהמ"ד היתה מיוחדת במינה, רק לדוגמה נספר, כי בעת שהיתה העלייה לתורה בשבת שלפני הבר מצווה של אחד מבניו של ר' נחום יצחק פראנק, הלכו כל אנ"ש עד רחוב שמואל הנביא להשתתף בקידוש שנערך בביתו…

ברגע נעלמים כל דאגותיהם…

כאשר לחמו בירושלים על הקמת 'מועדון המריבה' (ברח' דבורה הנביאה) סמוך ונראה למקום משכן ביהמ"ד, התקיימו הפגנות תחת לבית המדרש, או אז היו מתאספים אנשי שלומינו ובראשם הרה"ח ר' וועלוול חשין במרפסת ביהמ"ד הפונה לרחוב סלונים לתפלה ואמירת תהילים בהתעוררות.

כך מתואר באותו זמן בעיתון היו"ל בארה"ב ("דאס אידישע ווארט" שבט תשט"ו, בתרגום חופשי מאידיש): "עמדנו בחלון של

ה"בראצלאווער שטיבעל" במאה שערים. בפנים התפללו בחום והתלהבות. יהודים הדואגים כל היום בדאגות הפרנסה מתאספים כאן בשעות הערב כדי להתייחד עם בוראם, ברגע נעלמים כל דאגותיהם והמחשבות המאיימות לשבור את הראש ורגש של שמחה ובטחון מאיר את פניהם.

"האברך עם הפנים החיוורות שכח לגמרי כי הנעליים של ילדיו קרועים וכי יענק'לה צריך מעיל חדש ולחנה'לה 'סוודר'; על כך שצריכים שוב לשלם את המיסים ולפדות את שעון הזהב – המתנה היחידה שנשארה מהחתונה – מקופת הגמ"ח כדי שיוכל למשכנה שוב בעת הצורך… הזקן עם הגב הכפוף שכח לגמרי ממחלת הסוכר שלו וציווי הרופא כי אשתו צריכה בדחיפות לנסוע לטבריה בשביל כאביה…

"כאן בביהמ"ד שוכחים מכל אלו, בחלל האוויר נושמים בטחון מר' נחמן בראסלאווער זצ"ל. כאן נראה כי רק אתמול יצא ר' נחמן לנסיעת היסורים שלו אל ארץ הקודש, כאשר לצרכו לא עמדה ספינת פאר ישראלית ושליחי הסוכנות לא עמדו לו לעזר ולא פרסו בשבילו שטיחי יוקרה. ר' נחמן ידע כי "ארץ ישראל נקנית ביסורין" וכך גם חסידיו יודעים כי בארץ ישראל צריכים פעמים רבות להתייסר, והם מקבלים יסורי ארץ ישראל באהבה.

"הנה הם מסיימים את התפילה, אז יספר מישהו 'סיפורי מעשיות' מר' נחמן וה'עולם' יצא לאחר מכן בריקוד נלהב מלא בכיסופים להשי"ת, מלא בביטחון כי הוא יעזור".

דמויות הוד

על אף שעיקר מקומם של אנ"ש היה בעיר העתיקה, ולאחר הגירוש בשנת תש"ח – בקטמון, בכל זאת אנו מוצאים במהלך השנים כמה וכמה מאנ"ש עובדי ה' המופלגים שהסתופפו בביהמ"ד זה, לבד מאלו שהוזכרו למעלה, ביניהם אחד מזקני אנ"ש דאז, החסיד ר' אפרימ'ל מפשעדבורז שקבע מקום לתפילתו ליד ארון הקודש, היות וארון הקודש שהיה ממוקם בתוך החלון הרחב, כפי שהיתה צורת הבניה בימים ההם, מילא רק חצי מהחלון, בחצי השני קבע ר' אפרימ'ל את מושבו כמקום קבוע לתפילה ושם היה מתפלל בהתעוררות ובדביקות… ר' יצחק פשיסחא, ר' יצחק גלבך, ר' נחמן רוסישער, ר' גבריאל קפלר, ר' אליהו חיים רוזין וחתנו ר' צבי פסח פראנק, ר' נחום יצחק פראנק, ר' שמעון אנשין, ר' מאיר יארבלום, ר' אהרן גלידמן בנו של ר' משה טשנסטכובר, ר' משה ירוסלבסקי, ר' יוסף יצחק הרשנבוים (בתקופה שהתגורר בירושלים), ר' יחיאל גרינווולד שהיה מנדב את ה'הערינג' לסעודה שלישית, ר' יצחק מנדל רוטנברג כאשר הגיע לבקר בא"י, ר' דוד רוזנפלד, ר' יחזקאל'ע לובלינע'ר (מאנדליאל), ר' יודל זילברמן ששימש כבעל תפילה ביום הכיפורים ועוד… כמו כן הרב ממינסק ר' אברהם אלי' מייזעס שעוד זכה להכיר ולראות את דמויות ההוד באומן היה מרבה להסתופף עם אנ"ש בביהכ"נ זה.

אחד הדמויות שהיה מתפלל בקביעות בביהמ"ד על אף שלא נמנה בין חסידי ברסלב, היה  ר' שמואל הילמן רוטנברג (חמיו של ר' יוסף דוידוביץ) שהיה גר בחצר ביהמ"ד, ר' שמואל הילמן החל להסתובב בין אנ"ש עוד בהיותו גר בשכונת שערי חסד, והיה לומד משניות בחברותא עם ר' לוי יצחק בנדר ור' אלחנן ספקטור. לאחר פטירתו סיפר ר' לוי יצחק על חלום שהיה לו מר' שמואל הילמן: בחלומו, הם ישבו יחדיו בשיעור הקבוע, ורצה ר' לוי יצחק לומר לר' אלחנן 'הרי ר' שמואל הוא כבר בעולם האמת', ור' שמואל רמז לר' לוי יצחק בידו על פיו כאומר שתוק אל תדבר על כך. אז שאל אותם ר' שמואל "מי זה ר' מאטעס שלכם שבשמים נרעשים כ"כ ממנו?" כשכוונתו על ר' מתתיהו ברזעסקי מעובדי ה' באומן, ומזה ידע ר' לוי יצחק שר' מאטעס הסתלק…

ר' שמואל הילמן היה מנקה מדי ערש"ק את הפמוטות להדלקת הנרות בביהכ"נ באומרו שרוצה להזיע זיעה של מצוה, כידוע מהאר"י הקדוש גודל התיקונים הנעשים מכך.

לא עברו כי אם שנים ספורות, והמקום נעשה צר מהכיל את ריבוי המתפללים כאשר עוד ועוד זכו לחזות בנועם והתקרבו לאורו של רביה"ק, ע"כ הוצרכו לעזוב את ביהמ"ד זה, ועל כך בעזה"י בפרקים הבאים.

מקורות: סיפורים ירושלמים, ה'זיידע', שבתות בירושלים, דאס אידישע ווארט, תודות לזקני אנ"ש אשר עוד זכו להסתופף בביהמ"ד זה אשר הקדישו מזמנם לספר ולעזור בעריכת מאמר זה.

תודה מיוחדת לבעל מחבר "סיפורים ירושלמיים" על עזרתו הרבה בכלל ובפרט בהשגת התיעודים

מיום עמדו על דעתו מתחנך אדם ש'צריך להיות גדול'. כילד הוא רוצה פשוט לגדול, וככל שהוא מתבגר גם שאיפותיו גדלים לצידו. אדם מתוודע למושגים של שלימות, מתוודע ושואף, ובינתיים הולכת ונרקמת טבלה של יעדים: מה חשוב ומה חשוב יותר. כאן בדיוק המקום לעצור ולבחון: האם הטבלה מסודרת נכון? כלומר, האם ההגדרות שהענקנו לגדלות מדויקות? יתכן ויש לנו עדיין מה ללמוד על גדלות ושלימות…

* * *

זיהוי נכון של מושגי גדלות וחשיבות הוא יסוד חיוני בעבודת הבורא. אילולא כן, עלול אדם להסתפק בהישגים מדומים או להתייסר לחינם על הפסדים שאינם הפסדים. משום כך חיונית מאוד ההבחנה הבוגרת – מה באמת חשוב, מה גדול באמת.

היכן מבררים זאת? מן הסתם אצל מי שכל הכבוד בעולם שלו הוא. אם נבחן את מידת חשיבותן של מעלות שונות מול רצון השם, צפויה לנו הפתעה; הפתעה בנוסח זו שהביא עימו יתרו.

על שעת ביאת יתרו להסתפח אל נחלת השם נאמר בזהר הקדוש "כדין נתעלה שמא עילאה". שימו לב, הייתה יציאת מצרים ונס קריעת הים, ובכל זאת לא היה ביטוי כבוד השם גדול כמו ברגע ביאת יתרו, האיש הרחוק והמרוחק בעולם, הייתכן?

אכן, גדלות היא עניין מפליא ומפתיע. לא כל מה שנדמה כגדול אכן גדול, ולא מה שנראה דחוק לשוליים אכן דחוק. הגדלות האמיתית מתומצתת בנקודה אחת – מה שתורם באמת להרמת כבוד השם בעולם. הדבר הזה נעשה לעיתים דווקא על ידי איש רחוק, במקום רחוק, במצב פשוט ונידח.

הרעיון יתיישב על פי משל למלך שבממלכתו נאמנים ומורדים. מי מהקהלים הללו יכול להביא למלכו את הכבוד הגדול יותר? הבה נראה: התומכים יחגגו לו ויריעו לכבודו, ככלות הכל הם תומכיו ואין בכך חידוש. אולם, והיה אם יבואו מתנגדיו, ירכינו ראש ויכרעו לפניו ברך – הלא אין מחווה כבוד גדול מזה.

זהו מעשה המגילה.

גילוי של פורים

אם נפשך לדעת מהו גילויו הגדול של פורים, הרי לך – בפורים מתגלה ומאירה הנקודה הזו בדיוק. החשיבות האמיתית מודגשת, והגילוי הזה הוא-הוא הניצחון במלחמת עמלק.

המן עמלק מתגבר על ישראל וממיט על ראשם גזירות וצרות. מה הוא מבקש? דבר אחד – להשכיח חלילה את התגלות כבוד השי"ת. הייתה יציאת מצרים, קריעת הים, מתן תורה – עמלק מכוון לשם את נשקו, להשכיח, להדחיק.

הוא עושה זאת על-ידי רעש רב ובלבול הדעת, מציף אותנו בהתפעלויות ומדגיש חשיבויות שונות ומשונות. מטרתו היחידה להסיט אותנו מהמכוון האמתי, למקד את תשומת הלב בהישגים שונים, העיקר שלא נהייה פנויים לעצם הנקודה. לפיכך אין הכסא שלם ואין השם שלם עד שיימחה זכרו. מפני ששלמות הכסא והשם תלויים דווקא בנקודה הזו, השקטה והמודחקת לכאורה, נקודת כבוד השם.

העיניים ממוקדות בהצלחות והספקים, אך המלחמה האמיתית מתנהלת בבית, במה שעובר עליך, יהודי יקר, באמת.

עמלק מוכן להלהיב אותך להשיג שבעה רקיעים, הוא מוכן לכך רק כדי שתנטוש חלילה נקודת כבוד השם 'קטנה' המסתתרת ביום המעייף שעבר עליך; הוא מוכן לכך רק בתנאי שתזניח את רצון השם האמיתי – דהיינו להתעסק באתגרים שההשגחה זימנה היום למעונך. מי יגלה עפר ואפרוריות מעינינו? המגילה.

כך אירע בשושן. עם ישראל שרוי היה בצל גזירת שמד. איככה מתדרדר דור למצב ביש שכזה? אכן, הייתה כאן החמצה, טעות. נהינו אחר גדלות גויית. סעודתו של אותו רשע; פאר ויופי של עולם הזה. במהלך אותה סעודה אף הוצאו בגדי הקודש של כהן גדול והגדלות האמתית בעולם נרמסה לרגלי גדלותו החיצונית של אותו רשע. זה כל העניין. אם המרנו חלילה את נקודת כבוד השם במושגי גדלות וייקר שאינם נוגעים לכבודו יתברך – הבאנו על עצמינו צרות צרורות חלילה.

מן המיצר

בעקבות כך נלקחת אסתר לבית אחשוורוש. אך הצרה היא מפתח לגאולה. יהודי יורד למעי הקליפה להיבחן ולהתברר. בתוקף הצער והצרה מתבררת מחדש הנקודה היקרה – מה חשוב באמת.

ובכן, מה שחשוב באמת זה מה שנחשב בעיני השם, ולא כל חשיבות אחרת מרשימה ומהדהדת, וברגע שנפש יהודית מתוודעת לגילוי הזה, מתפייסים. עם ישראל חוזר. העיניים נושאות אך ורק לכבוד השם, לבית מקדש. ארמונותיו של אחשוורוש מתגמדים לנוכח נקודת אמונה אחת. אז מתברר למפרע כי את הכבוד והגדולה האמיתיים הביאו לבורא עולם דווקא הרחוקים, דור עייף ומבולבל שהתעשת והזדעק מעומק הנידחּות 'השם הוא האלוקים'.

הגילוי הזה נזכר ונעשה מדי שנה, בהארת מרדכי ואסתר הזורחת מאותיות הקדושות של המגילה. הארה זו מנשבת במפרשי רוחנו, מרקידה אותנו בחוצות. הבינונו כעת שהשמחה האמיתית, כמו גם הגדלות והחשיבות, שרויים כאן, היכן שאנו, בתוך העניינים הפשוטים שעמלק התאמץ כל כך להסתיר עד כה.

כי אכן רצון השם שנלמד, נצליח ונתעלה. אך רצונו האמיתי הוא – שנעבוד אותו בדיוק במקום אליו הוליכו אותנו. ובל נטעה חלילה! אחרי כל המעלות הטובות, החשיבות הגדולה באמת שמורה לפעולות שיש בהן כדי להגדיל כבוד השם ולהשלים את כסאו, עניינים אלו נעשים דווקא בהסתר ובסתר. בבית, ובמה שמתרחש בחיינו הפשוטים.

בעת שהיה [רבי נחמן] מרבה להוכיח אותי [רבי נתן] להיות שמח בשבת, אז עניתי ואמרתי: אני חפץ ורוצה מאד להיות בשמחה בשבת. (וכוונתי היה – אם איני זוכה לשמחה בשבת, על-כל-פנים אני רוצה מאד להיות בשמחה. וכבר שמעתי ממנו מגודל מעלת הרצון והכיסופין וכו'). ענה ואמר להעולם: השמעתם מה שהוא אומר? היטיב אשר דיבר.

"צריך להזהר מאד להיות שמח וטוב לב בשבת" (ליקוטי מוהר"ן תנינא, סימן יז). רבי נחמן הדגיש את חיוב השמחה בשבת מסר פעמים. הסיפור שלפנינו מופיע בספר "חיי מוהר"ן" בתוך מקבץ שיחות הקשורות לענין השמחה בשבת. לכאורה תמוה מדוע רבי נתן קבע את הסיפור בתוך מקבץ שיחות הקשורות לשמחה בשבת? הלא כל מה שמצינו בסיפור מדבר על מעלת הרצון, אך לכאורה אין בו קשר מהותי לענין השמחה בשבת.

לפעמים קשה לשמוח. לא מחוסר חשק, או סתם עצבות ודיכאון. פשוט מרגישים את גודל הכאב האמיתי של החטאים שעשינו, או הפגמים שיצרנו. ישנה תחושה מסוימת שפשוט אומרת שאי אפשר להעביר דבר כל כך חשוב הצידה. אי אפשר לשכוח מהעוול הנורא שעשינו, ולהמשיך לשמוח כאילו כלום לא קרה. בטח שיש במה לשמוח, אבל זה לא אומר שאפשר להתעלם מהרע. מה באמת התשובה לשאלה הזאת, שלכאורה נראית צודקת?

אומר רבי נחמן – נסתכל על הרווח מול ההפסד. "כי מלב נשבר בקל יכולין לבוא למרה-שחורה, יותר מאשר יכולין ליכשל על-ידי שמחה, חס ושלום, לבוא לאיזה הוללות, חס ושלום, כי זה קרוב יותר לבוא מלב נשבר למרה-שחורה" (שם, כד). ההבחנה בין לב נשבר, שמעלתו גבוהה מאד, ובין מרה שחורה, עליה נאמר ש"השם יתברך שונא אותה" (שם, מד), איננה פשוטה, אף-על-פי ש"אינם ענין אחד כלל" כדברי רבי נחמן, מאחר ולנו קשה להכיר במקור של הרגש, אם הוא טוב או לא. כשאנחנו רוצים להדגיש את הצד של החיסרון, אנחנו יכולים להישבר מהחיסרון, ורק להתדרדר עוד יותר, חס ושלום. "כי רוב בני-אדם שרחוקים מהשם יתברך, עיקר ריחוקם הוא מחמת מרה-שחורה ועצבות… ועל ידי זה אינם עושים מה שהיו יכולים עדיין" (ליקוטי מוהר"ן, סימן רפב).

הדרך, אם כן, היא הסתכלות בטוב – תמיד להסתכל על הדברים שאני כן שייך אליהם. כשאני מעלה בדעתי איזו מצווה או הנהגה, שגם חלקים לא טובים היו לי איתה, יש לי מצווה לשכוח כל נקודה, כל מאורע, של ריחוק, ולהיזכר רק בחלקים הטובים שהיו וישנם. ענין זה עומד בבסיס הציווי של השמחה התמידית, כפי שכותב רבי נתן: "כי עיקר הקדושה היא השמחה". את כל הקשר שאנחנו רוצים בקדושה, אנחנו אמורים למצוא בשמחה. היא התכלית אותה אנו מבקשים – את תחושת המימוש העצמי המלא בתוך הקדושה. לכן בכל דבר שבקדושה אני צריך להתבונן במה שאני כן שייך לדבר זה, ולא לחשוב על שום דבר אחר. רק בדבר זו אפשר להגיע לקדושה שבעשיית רצון ה', ולא לעצבות ולדיכאון שמלווים אותה. וזה רצון ה' האמיתי – לחוש את הקירבה, ולא שום דבר אחר.

להתעלם מהרע? בוודאי שלא. "רק בשעה מיוחדת יהיה לו לב נשבר". בוודאי שאנחנו חייבים להתבונן בחיסרון ובכאב, ואסור שאלו ייעלמו. אך הסתכלות זו צריכה להיות מתוך נקודת בסיס של רצון להתקדם, לבנות, ואסור שהיא תהיה סתם הרגשה של כישלון בלי לעשות איתו דבר. בשביל שהתבוננות זו תהיה תהליך של בניה ולא הריסה, צריך זמן קצוב ביום להתבוננות על הרע ורק עליו, כדי לאפשר חשבון נפש מועיל. אבל סתם כך, באמצע היום, הזיכרון ברע לא תורם כלל, ורק מזיק.

הערה חשובה: אין פירוש הדברים שאיננו צריכים להיות מודעים למעשים לא טובים שקורים במהלך היום. צריך לשים לב לכל דבר קטן, אבל לשכוח אותו רגע אחרי כן, ולהיזכר בו בשעת חשבון הנפש.

רבי נחמן מוכיח את רבי נתן להיות בשמחה. רבי נתן בענוותנותו לא יודע אם הוא אכן יעמוד בכך. אבל כשהוא בוחן את עצמו מול רצון ה', הוא לא נותן לעצמו לרגע אחד לשקוע בהרגשת הכאב, והוא מזכיר לעצמו ולרבו: "אבל מצד שני, אני מאוד רוצה לשמוח".

"השמעתם?", שואל אותנו רבי נחמן. תראו התייחסות אמיתית אל מול הריחוק – כך זה צריך להיות. לא לתת לאף תחושה של חיסרון לעלות בנו, ותמיד לזכור את הדברים בהם אנו כן קשורים ושייכים – אם זה כשאנחנו לפעמים מתרגשים, או כשאנחנו מאוד רוצים – שגם זה יקר וחשוב מאד. "היטיב אשר דיבר" – כשאתה נשאל על מהות היחס בינך ובין רצון ה', עליך להיזכר רק בטוב. אם נעשה כך, נזכה לעלות עוד ועוד מתוך הדבקות בטוב.

תפילות נשים

תלמידו הראשון ומשמשו בקודש של רבינו זי״ע היה רבי שמעון'לה – איש ירא אלקים, אוהב תמימות ומתבודד מבני אדם. בראשית התקרבותו לרבינו בעיר מדבדיבקה חלה בנו יחידו אנושות, בא אל רבינו לפנות ערב להזכירו לרפואה, שמע רבינו ולא ענה דבר. נבהל רבי שמעון, נחפז הביתה ואמר לאשתו: אם רוצה את את בנך אל תשני הלילה…

נעמדה רעייתו סמוך לעריסת התינוק ובמשך כל הלילה לא פסק פיה מתפילה ותחינה על נפש עוללה. למחרת חזר רבי שמעון לרבינו, נענה רבינו ז"ל ואמר לו, כמשתאה על גודל כח תפילתה, באמרו: כלום פיללתי [-זאל איך זיך רעכטן] שתפילותיהן של נשים חשובות כל כך לפני המקום; לא רק רפואה פעלה לו, אלא גם אריכות ימים ושנים!

…ובאותו ענין

כשהיה רבי נתן, תלמיד רבינו זי״ע, סמוך על שלחן חותנו הרב הגאון הצדיק ר' דוד צבי אויערבאך, רבן של הערים מאהליב, שאריגראד, קרעמניץ ועוד, התארח פעם לליל שבת אחד מגדולי הדור בבית חותנו הרב. מששבו מהתפילה, הבחין האורח כי ממתינים לרבנית שטרם חזרה מתפילתה, הגיב האורח שהיה מתלמידי הבעש״ט הקדוש ואמר ששמע בשם הבעל שם, שכשיבוא המשיח הוא יסגור את כל עזרות הנשים שבבתי הכנסת…

לימים, כשסיפר זאת מוהרנ״ת העיר: אולם אנו כך קיבלנו מרבינו, שאצל השי״ת חשובות מאד תפילות של נשים!

גם את הדוב הכה

רבי שמעון'לה, תלמידו הוותיק ביותר של רבינו ז״ל, עשה את עיקר עבודתו מחוץ לישוב בשדות וביערות, שם למד והתפלל בדביקות עליונה ועלה מדריגות עליונות.

לא פחד מליסטים ומחיות רעות, בטחונו בה' איתן, בנוסף לכך הינו גיבור מטבעו, פעם נאבק עם שודדי יער ויכל להם (חוץ למקרה דומה שארע לעת זקנתו כשהם גברו עליו).

קרה ופגשו דוב במעבה היער מה עשה, בטרם קרבה אליו החיה לחבקו עטף את ידו בבגדים ואחז בה את סכינו הקטנה שהחזיק עמו תמיד על כל צרה שלא תבוא, כשהתקרב אליו הדוב, הכניס רבי שמעון את ידו לתוך פיו הפעור של הדוב, וללא שהיות החל מנקר ומכרסם בכל כוחו בבית בליעתו של הטורף שנפל מת לרגליו.

המאורע אירע בחוץ לארץ, טרם עלה לארץ ישראל, משבא לכאן המשיך לעבוד את השי״ת בדרך ההתבודדות מחוץ לישוב. לשם כך שכר לו דירה בקצה העיר, בסמוך להרים והגבעות, שם בילה את שנות חייו האחרונות בתורה ותפילה, בהצנע ובלי פניות.

מנוחתו כבוד בעיה״ק צפת, לא הרחק מציון האריז״ל.

אריכות ימים

בנוסף לסיפור על רבי שמעון שהציל פעם את חיי רבינו זיע"א בדרך נסיעתו בשיפוע הר (ראה אבניה ברזל, שיחות וסיפורים מרביז"ל, נא), היה ר' שבתי, יהודי פשוט מאנ״ש באומן, מספר תמיד על זקנו ר' יענק'ל שעבר את גיל המאה בזכות מקרה דומה:

הסבא ר' יעקב נפח היה, בית מלאכתו עמד למרגלות ההר היורד מהעיר אומן לעיירה רוּסוֹשה, הבחין פעם בכרכרה המחליקה במהירות על מדרון ההר כשאחד מאופניה נשמט ועף החוצה. רץ ר' יעקב לעומת העגלה, שעוד רגע עמדה להגיע למטה ולהתהפך על נוסעיה וכפסע היה בינם לבין המות, אחז בכח רב בצדה המט לנפול הרימו על כתפו והציל את כולם.

בפנים ישב רבינו, שכשראה את מסירותו, חייך ואמר: נו, לאנג לעבן זאלסטו [-שתאריך ימים].

'משוגע העיירה' קראו לו. מְהַלך היה עקב בצד אגודל, ומפעם לפעם מחליק את חליפתו המרופטת ומיישר את עניבתו המוכתמת בתנועה של חשיבות יתירה…

בינו לבין עצמו היה מקיים 'פגישות דחופות' בהן סיכם עם 'עמיתיו' על עסקאות חובקות עולם. לא לפי כבודו היה להתייחס לבני העיירה הנחותים ביחס למעמדו הרם; את צחוקם המתגלגל היה מפרש כבוּרוּת וחוסר דעה – 'מרוב טיפשותם אין הם יכולים להשיג את רום מעמדי ורוחב בינתי', היה אומר לעצמו.

בתחנה לבריאות הנפש התקשו לסייע לו; הוא לא היה מוכן לשתף פעולה; לדידו הוא הרי היחידי שעדיין נותר שפוי מכל סובביו. לאחר מאמצים מרובים הצליחו לשכנעו לקבל תרופה כלשהי.

עברו ימים מועטים והנה מיודענו גונח ובוכה, רק עתה החל לקלוט שבעצם הוא חולה. הוא מתבייש ומיצר על מצבו המר. לא, הוא עדיין לא יכול להיגמל מדחפיו ושיגעון הגדלות שלו, אבל הוא כבר מכיר בכך שהוא זקוק לטיפול.

פני הרופא האירו, "אתה בדרך הנכונה, אם הינך כבר חש בחולייך ומשווע לעזרה, הרי הגענו לנקודת מפנה חשובה, שיתוף הפעולה מצידך מובטח, וישועתך קרובה מתמיד'.

* * *

מתהלך האדם בעולם ולא חש בשיגעונו; הוא מוצא קורת-רוח ממעמדו האיתן שנדמה לו כבלתי ניתן לערעור, ולפעמים הוא מיצר על שאין הכול מכירים בגדולתו, אך אינו מבין שבעצם כל הקלחת בה הוא נתון אינה אלא שיגעון מוחלט.

בקלילות-דעת הוא מחליף עולם נצחי, מלא תענוג מופלא מאין כמוהו, בעולם חולף, מלא ייסורים וחסרונות. הוא אפילו לא חש בהפסד הנוראי – 'אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות' (סוטה ג' ע"א) וככל שמוסיפים לחטוא, כן גוברת רוח השטות והוא פשוט לא קולט את הנעשה עמו, כאשר כל מעייניו נתונים רק למעמד ולהצלחה בעולם המדומיין הזה.

זוהי למעשה שרשה של גלות הנפש והגוף – "כל הצרות והיסורים והגלות אינו אלא לפי ערך חסרון הדעת" (ליקוטי מוהר"ן ח"א כא, יא). כאשר אדם אינו מקדש את עצמו – דעתו נפגמת, וכשדעתו נפגמת הוא נופל שוב לתאוות רעות, כתוצאה מכך דעתו הולכת ונחסרת, וחוזר חלילה.

רבינו הקדוש מלמד אותנו, שהדרך היחידה לעצור את המעגל הנואש הזה הוא, 'להוליד מחדש' את הדעת. לשם כך צריך אדם לזעוק אל ה'. הזעקה מולידה דעת, שבכוחה הוא מתחיל להכיר מחדש מהי תכליתו בעולם והוא מתחיל לרחם על עצמו ולהיזהר שלא יאבד את האוצרות היקרים שניתנו לו.

אך מה לעשות והחולה אינו מוכן לשתף פעולה? הוא הרי סובר שהוא בריא ואינו רואה סיבה דחופה לצאת ולצעוק, נדמה לו שדעתו דווקא רחבה היא וכי הוא משכיל לנצל היטב את החיים.

לשם כך ניתנו לנו ימי השובבי"ם הקדושים, "שבהם נוהגים הכשרים להתענות ולצעוק לה' יתברך בתפלות וסליחות", כלשונו של רבי נתן.

בפרשיות אלו אנו קוראים על ירידתו של עם ישראל לגלות מצריים וגאולתו משם, כאשר המניע העיקרי לגאולה היה ה"ויזעקו – ותעל שוועתם אל האלוקים". הצעקה היא שהולידה אצל עם ישראל את הדעת האמיתית להכיר מיהו הבורא והמשגיח, ובכוח זה הם יצאו מן הגלות.

פרשיות אלו שראשי תיבותיהן "שובבי"ם" כמו קוראים אל האדם את קריאת הלב: "שובו בנים שובבים", כלומר, שובו מחולי הנפש הזה של שקיעה בעולם דמיוני (משוגע מכונה 'שובב' בלשון המקרא), והתחילו גם אתם לקחת את התרופה היעילה של צעקה אל ה' כפי שעשו אבותינו במצרים.

הסגולה הטמונה בפרשיות אלו – שלפחות נכיר בכך שאנו חולים. זה עצמו כבר יביא להמשך תהליך הריפוי; וכהמשך דבריו של רבי נתן שם: "וכשיבין האדם בעצמו כל זאת, איך הוא שובב ומשוגע ממש, כי הולך אחרי שרירות לבו ואינו מסתכל על תכליתו הנצחי – בודאי יחוס על עצמו ויצעק הרבה לה'. ועל ידי זה יזכה להוליד הדעת, שעל ידי זה עיקר הגאולה בכלל ובפרט, בכל אדם ובכל זמן"

(ליקוטי הלכות, גילוח ה, ח)

מרבית ימי 'בין המצרים' כבר מאחורינו, ויום 'תשעה באב' ניצב בפתח. לרוב האנשים קשה  להתחבר ולהרגיש שייכים לעבודת הימים הללו. איננו עוסקים כאן באלה שמלעיטים את עצמם בדגי סלמון ובלינצ'ס חלביים, לכבוד תשעת הימים. בעיניהם, מה שאסרו חז"ל בשר ויין בימים אלו, הוא כדי לגוון את התפריט המשעמם, ולפרנס מעט את בעלי מסעדות הדגים והחלביים…

עוסקים אנו כאן באלה שעדיין זוכרים שהימים הללו הם ימי אבל, ויש להם רצון בלב להתחבר לאבל של הימים הללו, אך נדמה להם שהדבר רחוק מהם. ואכן, יש להם סיבה לחשוב כך:

הלב יבש ואטום, ואין בו שום רגש של צער אמיתי על החורבן והגלות. קשה אפילו להצטער באמת על חבר שיצא לתרבות רעה, מכל להתאבל ולבכות במשך שלשה שבועות או אפילו יממה אחת על החורבן ועל הגלות.

* * *

ובכן, אנשי בשורה הננו: אבלות אינה התלהבות! ולא רק זאת אלא דווקא לב אטום, הוא התפריט המתאים ביותר לאבל. ולכן, לא רק שאין לב אטום מהווה מניעה להתאבלות, אלא להיפך, הוא משמש עזר וכמסייע לאבל הגדול. ממש כך.

ניתן כאן דוגמא פשוטה:

כשאירעה טרגדיה במשפחה ל"ע, ואבי המשפחה יושב 'שבעה' על בנו שנהרג בתאונת דרכים ל"ע – איך הוא נראה בעת אבלותו במשך ה'שבעה'? האם הוא יושב מלא התלהבות? האם הוא מתנענע מצד לצד באש שלהבת ובוכה? לא ולא, הוא יושב כאוב ודומם.

גם אנו, כשאנו יושבים על הריצפה אבלים על חורבן בית המקדש, אין דורשים מאתנו לב בוער מהתלהבות. כמובן, שאם זה בא – מה טוב. הלוואי שנזכה. אבל, בעיקר מצופה מאתנו כאן, פשוט לשבת דומם ולכאוב את הכאב.

וכי לא כך כתוב באיכה: "ישבו לארץ ידמו זקני בת ציון"… "ישב בדד וידום כי נטל עליו"… לא כתוב כאן "ישבו לארץ, יתלהבו זקני בת ציון"…

ישאל השואל: כל זה נכון כשמדובר באדם שלבו מלא כאב על חורבן בית המקדש, ולכן זה בא לידי ביטוי בשתיקתו, גם אם אינו מתלהב ומתרגש. אבל אנחנו, הרי לבנו אטום באמת, ואין אנו מרגישים כלל את צער החרבן, איזה חשיבות יש לדממה שלנו?

ובכן, גם בקשר לשאלה זו, אנשי בשורה הננו היום:

אנו כן אבלים, אנו כן מצטערים, אנו כן כאובים. על מה? על ריחוקנו מה', על שקיעתנו בתאוות והבלי העולם. כולנו מר לנו ממוות על ריחוקנו ממקור החיים. אין יהודי שלא כואב לו הלב על כך. אלא שבמשך השנה יש לנו שלל של דרכים ואמצעים איך להסתדר עם הכאב. פיתחנו שיטות מגוונות, כיצד להשקיט את הכאב או להתעלם ממנו לגמרי.

אך בהגיע ימים אלו, ובפרט יום תשעה באב, אומר לנו השם יתברך: עכשיו, ילדים יקרים, שימו בצד את כל 'משככי הכאב', אל תתנו לו לברוח לשום פינה. שבו על הריצפה, והרגישו כמה אתם מרוקנים, כמה אתם עלובים, כמה לא טוב לכם בלעדיי. תמיד אתם מדחיקים את הכאב, משקיטים אותו, מתעלמים ממנו. הפעם, התמודדו איתו. אל תברחו למקרר – אסור לאכול! אל תקנו פחית קולה – אסור לשתות! אל תיגשו לארון הספרים – אסור ללמוד! אל תעשו מקלחת – אסור להתרחץ! אל תדברו עם חברים – אסור להסיח את הדעת! אל תחייכו – אסור לשמוח! הכל, כדי שתוכלו להרגיש את הכאב! שבו על הקרקע, בלי נעליים, עם ראש שכואב מצום, עם עיניים שלא שטפו אותם במים בבוקר, ועם פה יבש, ואמרו: "אבד נצחי ותוחלתי מה'" – – –

תמיד כשהלב שלך אטום ויבש, אנו עושים הצגות ומשחקים. הפעם מבקשים ממך רק דבר אחד: שב על הריצפה עד שתרגיש את זה טוב טוב. אל תברח.

או אז כשאתה מרגיש מבוזבז, ולא חייב להציג את ה'מוצלח', מותר לך לשבת על הריצפה, ואפילו להוריד דמעה… מותר, ואפילו רצוי…

ישנן פעולות שמעסיקות רק את הידיים והרגליים, הן אינן דורשות תשומת לב מלאה, אפשר לצאן ידי חובתן גם ללא ריכוז והעמקה. כך כבדרך אגב, מלמעלה ודי. מה שאין כן בעיסוקים עדינים ורגישים, כאן נדרשת תשומת לב מוחלטת, ריכוז מלא, כזה המגייס את כל החושים וסוחף את התחושות כולן. אדם נוהג על כביש צר ותלול במעלה ההר. מכל עבר אורבת לו סכנת התנגשות, צניחה והתדרדרות. איך תהיה אחיזתו בהגה? אגבית, קלילה ורופפת? סביר להניח שהפעולה הפשוטה הזו תתפוס את מלא תשומת ליבו. לא רק ידיו יאחזו בהגה, גם כתפיו, גם ראשו. גורליות מסוגלת לסחוף את כל החושים.

* * *

עיסוק חשוב וחיוני דורש תשומת לב, מאמץ והתמסרות. בשל כך אי אפשר להיות הוגה בתורה רק כבדרך אגב, כששימת הלב מפוזרת בין מחוזות שונים. תורה עניין גורלי היא, ומשום כך בשעת לימוד אמיתי, תידרש התמסרות מלאה. כל מחשבה טורדנית, דאגה או מחשבות חולפות ומתחלפות יפריעו אנושות ליכולת לחוש את מתיקות האור, את הדביקות והנועם. כך גם בעבודת התפילה, האוצר האמיתי טמון ביכולתך להקדיש את כוחות המחשבה ואת הגיגי המוח כמה שיותר אל תוכיות המילים, אל נשמת האותיות, להיכנס פנימה ולא רק לרחף מעל ראשי התיבות.

ויותר מכל, נדרש כוח הריכוז על מפתן השער של אלול. עבודת התשובה כמוה כמלאכת צורפות, כאומנות השיבוץ, כמיומנות מנתחים. המלאכה כה עדינה, החומרים כל כך יקרים, סביבת העבודה כה רגישה. להגדיל כל רגע פעוט וחסר משמעות כביכול ולמצוא בו עולם שלם של רצוא ושוב; להתבונן במעשים זניחים לכאורה ונדושים כאילו, ולזהות בתוכם מחשבות וכוונות, חסרונות ונקודות טובות; ללטש את הנטיות הטבעיות, ולהבריק את המחשבות המאובקות – זו עבודה גדולה וחשובה ורק שימת לב מלאה תעשה אותה מקצועית ואחראית. כל יהודי רוצה 'אלול' עסיסי, אך לאו כל אדם יודע איך להשיג ריכוז אפילו לשעה אחת, מעט יישוב הדעת ללא הפרעות ובלבולים מיותרים…

זה מה שמטריד

אם חסר לנו ריכוז, מן הסתם משהו מצליח לגזול לנו אותו; אם קשה לשים לב, סימן מובהק שתשומת הלב מופנית לעניין אחר, אולי מפוזרת בכמה עניינים. אחד הגורמים המטרידים הללו הוא מה שנקרא בלשון העם: "הלך לי" או "לא הלך לי".

החיים מורכבים מהצלחות וכישלונות, מעניינים שפועלים בכיוון הרצוי בעינינו, ומאחרים שאינם לרוחנו. הנושא הזה מעסיק אותנו כל כך, שרוב תשומת הלב הפנימית שלנו שקועה שם, מרותקת לסוגיה – הלך לי או לא. אל הזירה הזו נודדות המחשבות וההרגשות שוב ושוב, נתקלים בהפרעות, מגלים בעיות ומנסים להשיב מלחמה. לשנות, לקבוע את המציאות אחרת. ושוב נופלים ומבינים שלא הכל נתון לשליטתנו, והתוצאה – אכזבה. בדרך כלל מיד אחר כך מופיעה גם נחמה מדומה, הצלחה כלשהי שגורמת לנו לחוש את המושכות בידיים, אך מתחת לפני השטח הבעיה עצמה עודנה קיימת ומטרידה.

המציאות הזו מצליחה לגזול מהידיים נתחים חיים ועסיסיים מאלול. אי אפשר להתרכז משום שהדעת תפוסה במה שבלתי אפשר לשנות, בשאלה מדוע לא הולך לי, בשעשועי רעיונות של 'אילו הצלחתי'. ובמקום להשקיע את הריכוז בליטוש איכותי של מה שמוטל עלינו, הריכוז פורח ומעופף בכל מה שלא ממש נתון להעדפותינו.

את ההפרעה הזו בדיוק נועדו ימי אלול לפתור. בימים הללו נפתחת בעולם דרך סלולה לתשובה. הזמן הזה מסוגל לשינוי מוחלט בתפיסת עולם, להיות מסוגלים לקבל את הנהגת השם ללא טרוניות, מתוך שמחה והכנעה; לוותר על כבוד עצמינו ולהניח להשי"ת לשרטט את חיינו, להכניס השגחה אל תוך הבית, לקבל באהבה ובשלווה כישלון כמו הצלחה, לא לחלק ולא לפצל בין ההעדפות שלנו לרצון השם החופף עלינו. כן, זוהי העבודה האמיתית באלול.

הכנה להכתרה

ימי אלול מכשירים את הדרך לראש השנה ואת הנפש להמלכת המלך (עי' ליקו"ת פ"ב). בעוד פחות מחודש נעמוד כולנו ונמליך עלינו את המלך, בשופר וקול תרועה. היכן יוצקים את היסודות למלכות השם? כאן, בדיוק היכן שההרגשה שלנו היא כישלון חרוץ, כשהרצון שלנו נאלץ להתכופף ולקבל את הנהגת השם; ושם, כשאנו מקבלים את הביזיון בשמחה, ומוכנים להתרכז ברצון השם ולא במה שהיינו מעדיפים לרצות שיקרה – שם יוצקת האמונה את יסודות מעמד ההכתרה של 'המלך' בראש השנה.

הימים הללו מסוגלים ביותר. אורם של הצדיקים, אורו של רבנו, קרוב אלינו יותר מבכל זמן אחר, יורדים אלינו, מאירים לנו, ואנו נדרשים רק שלא לחלק בין הנהגה של 'כסדר' להנהגה של 'לא כסדר'. אם נשתדל לקבל כל מצב באהבה ותקווה, נזכה ויתקיים בנו "כולו סג" – היינו אם מצבך כזה שאתה נסוג אחור וכאילו דועך. רק אל תתבלבל, אל תתבלבל, תיכף ומיד הצדיק איתך ועימך "יחדיו", השם בכבודו ובעצמו ישכין את שכינתו בתוכך.

אם נסכים לקבל את הירידה, מהר מאוד נידרש להתמודד עם עלייה. וגם שם, בפסגות ההצלחה תידרש מאיתנו תשומת לב מלאה, שלא לאבד את ההגה מתוך זחיחות. רק להשוות את המצבים שיהיו כולם מכוונים להתקרבות תמידית אל השם, בתמימות.

מיד במוצאי החג הראשון של פסח, בליל ט"ז בניסן, היו יוצאים בני העיירות שבסמוך לירושלים בהמוניהם אל השדות ושם ממנים שלושה אנשים לקצירת עומר (מידת משקל) השעורים.

שעורים אלו נבררו, נטחנו, נקלו באש ועם אור היום הוקרבו בבית המקדש כקורבן מנחה עבור כלל ישראל (קורבן צבור). בהקשר למצווה זו, כותבת התורה: "וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה, עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום". (ויקרא כ"ג ט"ו)

כל יום לאחר תפילת ערבית, אנו מצווים (גם בזמן שהבית חרב) לספור כמה ימים עברו מאז הנפת עומר השעורים. ספירה זו מתבצעת במשך ארבעים ותשע יום עד היום החמישים, הוא חג השבועות.

לכאורה, מצווה מוזרה. לספור ותו לא. מהו פשרה של ספירה זו?

בפסח אנו חוגגים את חג החרות. חרות משעבוד מצרים. מעינוים, מדעותיהם הפסולות, מאורח חייהם האלילי. כעת, לאחר השחרור מורה לנו התורה במצוות הספירה הוראה יסודית: אין די בשחרור מן הרע, התכלית היא קנין הטוב. גאולת מצרים לא היתה רק סוף השעבוד, היא היתה גם ובעיקר תחילה והכנה להתהוותה של "יצירה" חדשה תחת השמיים – יצירת עם סגולה, שיקבל עליו תורה אלוקית וינהג על פיה.

פסח הוא נקודת המוצא, המובילה בסוף ארבעים ותשע יום אל התכלית האמיתית – מתן תורה. וכן הוא הדבר בגאולתו הפרטית של כל אדם ואדם.

הגאולה והחרות משעבודים ומצרים שונים (מצרים – מלשון מיצר ודוחק) מטרדות ומצוקות – איננה מטרה כשלעצמה.

המטרה האמיתית היא לסגל תורת חיים נעלה, להתקרב לתכלית מרוממת, להתנשא מעל קטנות היום יום.

אלא שבין השלב של השחרור משעבוד פיזי ועד לשחרור הרוחני, האמיתי, ניצב נסיון שיש להתמודד עימו ולהבינו כראוי על מנת להגאל גאולה של ממש.

שנה תמימה חלפה מאז החלו המכות לנחות על ראש המצרים ועד ליציאת בני ישראל מארץ מצרים. בשנה זו, לא עוד עבדים שפלים היו אבותינו, וכי מי הוא זה שיעז לגעת לרעה באנשים שאלוקיהם עושה שפטים בארץ?

משום כך, קשה היה להשמע לקריאה שבאה לאחר כשנה – לצאת אל המדבר ולקבל שם תורה אלוקית. ואכן, רבים לא עמדו בנסיון ובחרו להשאר במצרים ולהנות ממעמדם החדש במקום לצאת למדבר הרה סכנות וחוסר ודאות.

אמנם אלו שיצאו למדבר – נגאלו, ואותם שנותרו מאחור – אבדו…

וכאז כן עתה "משמיע" האלוקים את קריאתו "לצאת ממצרים", להשתחרר מן השעבוד לאלילים המודרניים – לכסף ולזהב, לתפיסות החומרניות ולאדישות כלפי כל ערך נעלה ומרומם ולצאת אל הלא ידוע לשם קבלת התורה.

הספירה, אם כן, היא גלוי לכסופים ולתקווה.

כשאדם מצפה ונכסף לדבר מה הוא "סופר את הימים". וכך אף אנו, בספירת העומר, מביעים את געגועינו – מתי נקבל את התורה? מתי נזכה להיות כלי נקי להכילה?

מתי נזכה גם אנו להתגלות האלוקית המופלאה שבה נתן בורא עולמים תורה לעמו?

"כי עיקר הספירה הוא בחינת השתוקקות וכסופין דקדושה. שכל אחד נכסף ומשתוקק ומתגעגע לזכות לקבלת התורה בשבועות. וזהו בחינת הספירה, שהוא בחינת השתוקקות וגעגועים, כמו מי שסופר הימים מתי יזכה לבוא לאותו הדבר" (ליקוטי הלכות יורה דעה דם הל' א' סעיף ו').

"ועל ידי הספירה של כל יום ויום מימי הספירה, זוכין לצאת משער אחד של טומאה לשער אחד של קדושה. וממשיכין מח ודעת דקדושה בכל יום ויום, והעיקר על ידי הספירה שהוא בחינת בקשה וחיפוש כנ"ל. עד שזוכין בשבועות לקבלת התורה על ידי זה. כי בעת שהאדם רחוק מקדושתו יתברך והוא נע ונד ומטולטל ודוחין אותו מקדושתו מדחי אל דחי, רחמנא ליצלן, אף על פי כן אם הוא חזק ואמיץ לבקש ולדרוש ולחפש ולחתור בכל עת ולהתגעגע ולכסוף ולבקש את שאהבה נפשו למצוא אותו יתברך, אזי אף על פי שעדיין עוברים ימים ושנים הרבה ואינו זוכה למצאו יתברך ולהתקרב אליו – אף על פי כן ידע ויאמין כי בכל עת ועת על ידי כל בקשה ובקשה ועל ידי כל דרישה ודרישה שדורש ומבקש ומחפש למצוא כבוד קדושתו יתברך ועל ידי כל הבטה וגעגוע שמביט ותולה עיניו לרחמיו יתברך, ועל ידי כל תנועה ותנועה שפונה להקדושה, על ידי כל זה זוכה בכל פעם לשבר חומות ברזל ודלתות נחושת, אף על פי שאחר כך מתגברין עליו בכל פעם, רחמנא ליצלן, אף על פי כן אין יגיעו לריק, חס ושלום, ואין שום תנועה שפונה להקדושה נאבדת חס ושלום. ואם הוא חזק ואמיץ לבקש ולחפש יותר, אף אם יעבור עליו מה, בודאי סוף כל סוף יזכה למצוא אותו יתברך שזהו בחינת ספירה, שאף על פי שבכל יום ויום שסופרין ומונין עדיין אין זוכין לצאת לגמרי מטומאה לטהרה ולקבל את התורה, אף על פי כן בסוף הספירה זוכין לשבועות לקבל את התורה על ידי הכח והזכות שספרו ארבעים ותשעה יום. כי בכל יום ויום מימי הספירה מקבלין מח ודעת, עד שנשלם הדעת ביום החמישים, ומקבלין את התורה אז. כמו כן הוא בכל אדם ובכל זמן, שצריכין לעבור עליו עידן ועידנים הרבה וכמה ימים ונהרות ותהומות ומימות מחולפים צריכין לעבור עליו, ובכמה מדברות המלאים נחשים ועקרבים גדולים ונוראים צריך לעבור בהם, עד אשר זוכה להכנס לשערי הקדושה באמת.

וזה הדבר אי אפשר לפה לדבר ולבאר ולספר אחד לחברו עד היכן הוא צריך להתחזק. ואף על פי שכבר גילה רבינו ז"ל כמה תורות גבוהות ונוראות על זה וכמה שיחות נאות על זה, שמהם יוכל המשכיל להבין קצת איך להתחזק תמיד, ולבלי להניח את מעט הטוב שיכול לעשות, אפילו אם נפל לשאול תחתיות ממש, חס ושלום. וכבר דברנו בזה הרבה, אך אף על פי כן עדיין צריכין למודעי, ואי אפשר להודיע ולבאר הכל. כי לכל אחד נדמה שעליו אין אנו מכוונים בדברינו, כי הוא יש לו מניעות כאלה ונתפס בתאותו ובמצודתו כל כך, עד שלאיש כמותו אי אפשר לשוב באמת לה' יתברך. כי כבר נלכד ימים ושנים במה שנלכד, עד אשר לא יאמין שוב מיני חושך, כך נדמה לכל אחד. ורבינו ז"ל היה קורא תגר על זה מאד. כי באמת הכל יכולים לזכות להתקרב לה' יתברך באמת, אפילו על ידי מאמר זה בלבד, דהיינו שעל כל פנים יחפשו ויבקשו ויצטערו ויתגעגעו לשוב אליו יתברך. וסוף כל סוף יתקרב לה' יתברך, ואז יראה שאין שום תנועה נאבדת, חס ושלום. ועל ידי כל תנועה ובקשה שהוא מבקש את כבודו יתברך, זכה לעשות איזה תקון, עד שיזכה לעלות בתכלית העליה, שזהו סוד ספירה וקבלת התורה" (ליקוטי הלכות חושן משפט גביית חוב מיתומים ג' סעיף י"ז).

מהות הספירה, אם כן, תקוה לתקון, לשלמות. וכאן רומזת לנו התורה, שהתקוה בעצמה – היא מצוה, למרות שאנו רחוקים עדיין מן התכלית המקווה וכמו שאמר דוד המלך בספר תהילים: "חזקו ויאמץ לבבכם – כל המייחלים לה'" (תהילים ל"א כ"ה). המייחלים דווקא, אפילו אין בידם אלא הייחול בלבד.

וכאן נשאלת השאלה: מדוע, אם כן, אין הספירה "ספירה לאחור"?

דהיינו, אם טעם הספירה היא ללכת ולהתקרב למתן תורה, היה מן הראוי לספור כמה אנחנו עדיין רחוקים ממנו. כלומר לספור, "היום ארבעים ותשע יום עד מתן תורה", "היום ארבעים ושמונה יום עד מתן תורה" וכו'.

ואילו אנו סופרים כמה זמן עבר מאז יציאת מצרים והקרבת העומר – "היום יום אחד לעומר", "היום שני ימים לעומר" וכו'…

כלומר אנו מציינים בפועל את מידת התרחקותנו מן היום הראשון. מדוע?

מבאר רבי נתן ב"ליקוטי הלכות" כי טעם הדבר הוא להודיענו שהתבוננות האדם רק על חסרונותיו, רק על מדת רחוקו מתכליתו האמיתית, עלולה להפילו לתהומות של יאוש וחדלון.

ועל כן אין אנו סופרים עד כמה אנו רחוקים ממתן תורה, אלא כמה כבר התקדמנו מאז יציאת מצרים.

כלומר, אף שעל האדם לדעת מהי מידת רחוקו מן התכלית, עיקר התבוננותו צריכה להיות במרחק שכבר עבר מאז החל בדרכו.

ולכשיראה את הטוב הטמון בתוכו, יתמלא כח וחשק להמשיך "לספור", להמשיך ולצעוד אל התכלית השלמה.

במוצאי החג הראשון, כאמור, אנו מקריבים קורבן העשוי משעורים, שהם מאכל בהמה. ובשבועות אנו מקריבים קורבן העשוי משתי ככרות לחם שהן מאכל אדם. אלו הן שתי הנקודות העקריות ב"ציר" התנועה הנפשית וההתקדמות הרוחנית:

הראשונה מאכל בהמה שהמייחד אותה הוא העדר הדעת והשניה מאכל אדם שהמייחד אותו היא הדעת. וככל שמפנים האדם יותר את ההבנה: לשם מה נברא ומהי תכליתו עלי אדמות – הרי הוא הולך ומתקרב יותר ויותר אל נקודת השלמות, שהיא המפגש בין דעת האדם לדעת בוראו – מתן התורה.

משמעות הספירה, אם כן, היא ההתבוננות והנסיון לאמוד את מידת התרחקותנו מנקודת המוצא, כמה דעת כבר קנינו, ולא כמה אנו רחוקים עדיין מן הדעת השלמה.

עוד מציינת התורה "וספרתם לכם" לכם – לעצמכם, וכמו שמופיע בהלכה: "מצוה על כל אחד לספור לעצמו" (משנה ברורה תפ"ט סימן א' סעיף ה'). אל לו לעשות השוואות בינו לבין אחרים.

אם הזולת מוכשר יותר ממנו או שהשגיו מוצלחים יותר – אין זה בהכרח נוגע אליו.

כוחות וזמן יקרים מאד עלולים להתבזבז בנסיוננו לחקות אחרים ולהגיע להשגיהם, בעוד שמכל אחד ואחד נדרשים, בעצם, דברים אחרים לגמרי.

מה שיש לאחד עלול להיות בלתי נחוץ לחלוטין לאחר, ואפילו לגרום לו נזק.

"וספרתם לכם" פרושו, אם כן, "ספירת מלאי" פרטית של השגים והתקדמות, ולא בהשואה לאחרים.

בנוסף לכל האמור לעיל נושאת ספירת העומר מסר נחוץ ביותר – ימי האדם מנויים וספורים, זמנו הולך ואוזל, הולך ונעלם. לא כפי שאנו אוהבים לדמות בנפשנו, שהזמן בידינו, שהוא ארוך ורב, וגם מחר אפשר לעשות את שהחמצנו היום.

נהפוך הוא – כל יום הוא אבדה בלתי חוזרת וכל יום, אם ינוצל כראוי, יוכל להצמיח ניצנים חדשים בנפש האדם. כי כל יום טומן בחובו תועלת, שיום אחר לא יוכל להביא. כי כל יום הוא בריאה בפני עצמה, ונושא בכנפיו למודים ואתגרים חדשים, שונים ואחרים לחלוטין מיום האתמול. וכלשון רבי נתן בליקוטי הלכות "ועיקר כוונת הספירה בפשיטות הוא שצריכין לדעת שימי האדם מנויים וספורים במספר ובמנין כל יום ויום. והאדם יצטרך ליתן דין וחשבון מכל יום ויום, כי אין שום יום הולך לבטלה, חס ושלום. ואפילו שעה ורגע אחת אינו הולך לבטלה, חס ושלום, בבחינת "שבע שבתות תמימות תהיינה", שהשבע שבתות שהם ימי הספירה צריכין להיות תמימות ושלמות בעבודת ה' ולא ילך מהם רגע לאבוד חס ושלום. כי שבע שבתות מרמזין על כל ימי חיי האדם…

שהמצוה לספור כל יום ויום כדי לידע ולזכור את ימי חיי הבלו, שכל הימים אשר הוא חי על פני האדמה הם מנויים וספורים במספר ובמניין…

ועל כן אסור להאדם לדחות את עצמו מיום ליום. רק לידע היטב שזה היום לא יהיה לו עוד כל ימי חייו, כי יום המחר הוא ענין אחר לגמרי, והלוואי שיפרע בזמנו, שיזכה למחר לצאת ידי חובתו מה שצריך לפרוע לה' יתברך חובת הזמן של יום מחר בעצמו…

וזה בחינת מצות ספירת העומר, שהוא התחלה והכנה לקבלת התורה, להורות שאי אפשר לקבל את התורה, כי אם כשיודעין שהעיקר הוא היום הזה שהאדם עומד בו, ולא לדחות מיום ליום, כי כל ימי האדם מנויים וספורים" (ליקוטי הלכות הל' פקדון ושומרים הל' ב' סעיף ה').

בשנת 2448 לבריאת העולם יצאו בני ישראל מארץ מצרים, ואז – קיימו לראשונה את מצוות ספירת העומר, שכוונתה הפשוטה, כפי שהתבאר, היא הכנה והטהרות לקראת קבלת התורה בהר-סיני.

כ-1400 שנה אחר כך, בימי ספירת העומר, נפטרו במחלה אכזרית עשרים וארבע אלף תלמידי רבי עקיבא, וזאת, כלשון חז"ל: "מפני שלא נהגו כבוד זה בזה" (יבמות ס"ד), ומשום כך מורה ההלכה לנהוג דיני אבלות בימים אלו, שאין נושאים נשים ולא מסתפרים ולא קונים דברים חדשים המשמחים את הלב וכדומה.

כמה עשרות שנים אחר כך נפטר רבי שמעון בר-יוחאי, מבחירי תלמידיו של רבי עקיבא, וביום פטירתו, בל"ג בעומר, ששים ושמחים בכל קהילות ישראל, ומנהג רבים לנהוג באבלות עד ל"ג בעומר ותו לא.

מדוע נפטרו תלמידי רבי עקיבא דווקא בימי ספירת העומר? ומדוע יום ההלולא של רשב"י אף הוא בימי הספירה, ומבטל – לדעת פוסקים רבים – את דיני האבלות?

מהו הקשר שבין הדברים: ספירה – הכנה וציפיה למתן תורה. אבלות – על פטירת תלמידי רבי עקיבא, ושמחה – על גדולת רשב"י וספרו הזוהר הקדוש?

המפתח לשאלות אלו טמון בהבנת דמותו ותפקידו של רבי עקיבא. עד גיל ארבעים, כידוע, היה רבי עקיבא רחוק מתורה, והסתייגותו מתלמידי החכמים הייתה כה גדולה עד שאמר: "מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור" (פסחים מ"ט).

למרות האמור, החליט, בעידוד אשתו רחל, להתחיל את דרכו התורנית בגיל כה מאוחר. מעשה שיש בו אומץ ונחישות יוצאי דופן. כעבור שנים של למוד במסירות נפש ובכל הכנות שגייס, הפך האיש הבור לאחד מגדולי ישראל, עד שגם השבחים ששבחוהו חז"ל יצאו מגדר הרגיל: "היה רבי טרפון אומר עליו: כל הפורש ממך, כפורש מחייו. אשריך אברהם אבינו שיצא רבי עקיבא מחלציך" (קדושין ס"ו, ספרי בהעלותך י' ח'). וכן אמרו: "ברוך אלוקי ישראל – אשר גילה סודו לרבי עקיבא בן יוסף" (דרך ארץ זוטא ח').

הזמן, בו החל מפציע אורו של רבי עקיבא, היה זמן קשה לישראל. בית שני נחרב, ועימו נחרבו גדולת וקדושת ישראל, שעתידים עתה "לצלול" אל תהום הגלות הארוכה והמרה, שאנו נמצאים כעת בסופה.

לא במקרה בחרה ההשגחה דווקא בו, להיות ממקבלי ומוסרי-התורה באותו דור. נסיונות חייו וצורת התמודדותו איתם, עתידה לגלות לכל הדורות הבאים מסר נחוץ וחיוני.

העתידים לקבל את מיסרו של רבי עקיבא וללמוד מדרכו, הם שישרדו באפילת הגלות. ולהם – נכון אור הגאולה. וכבר גילו לנו חז"ל במעלת רבי-עקיבא, שראה והבין בתקות הגאולה יותר מחבריו. וכפי שמסופר בגמרא "וכבר היה רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא, מהלכין בדרך, ושמעו קול המונה של ארם (שהחריבה את המקדש) ברחוק מאה ועשרים מיל. התחילו הם בוכים ורבי עקיבא משחק. אמרו לו "עקיבא, מפני מה אתה משחק? אמר להם – למה אתם בוכים? אמרו לו: עובדי כוכבים הללו שמשתחוים לעצבים ומקטרים לאלילים, יושבים בטח והשקט. ואנו – בית הדום רגלי אלוקינו שרוף באש ולא נבכה? אמר להם: לכך אני משחק, ומה לעוברי רצונו כך (טובה ושלווה) לעושי רצונו, על אחת כמה וכמה (שיזכו לכך בסופו של דבר).

שוב פעם אחת היו עולין לירושלים, כיון שהגיעו להר צופים קרעו בגדיהם, כיון שהגיעו להר-הבית ראו שועל שהיה יוצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הם בוכים ורבי עקיבא משחק. אמרו לו: עקיבא, מפני מה אתה משחק? אמר להם: מפני מה אתם בוכים? אמרו לו: מקום שכתוב בו "והזר הקרב יומת" עכשיו שועלים הילכו בו ולא נבכה? אמר להם לכך אני משחק וכו'… ובלשון הזה אמרו לו: עקיבא ניחמתנו, עקיבא ניחמתנו" (מכות כ"ד).

נתבונן בשני פסוקים, ומה לומד מהם רבי עקיבא.

"תניא רבי יהושע אומר: נשא אדם אשה בילדותו (בצעירותו, ומתה) ישא אשה בזקנותו. היו לו בנים בילדותו, יהיו לו בנים בזקנותו, שנאמר (קהלת י"א) "בבקר זרע זרעך, ולערב – אל תנח ידך, כי אינך יודע איזה יכשר – הזה או זה, ואם שניהם כאחד טובים." רבי עקיבא אומר: למד תורה בילדותו, ילמד תורה בזקנותו. היו לו תלמידים בילדותו, יהיו לו תלמידים בזקנותו, שנאמר "בבקר זרע זרעך" וגו'.

אמרו: שנים עשר אלף זוגות תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת ועד אטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד (מפסח ועד עצרת), מפני שלא נהגו כבוד זה בזה, והיה העולם שמם, עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה (שנה את משנתו) לרבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה" (יבמות ס"ד).

כמה תקוה, כמה אמונה ביכולת שנתן ה' לאדם, היתה לאדם שהחל בגיל ארבעים ללמוד קרוא וכתוב? עשרים וארבע שנה נוספות עברו, ואדם זה, מלווה באלפי תלמידים, זוכה לכל היקר והתהלה השמורים למנהיגי ישראל וחכמיו. תקותו, הכמעט מטורפת, הכמעט בלתי הגיונית, הוכיחה את עצמה מעל ומעבר למצופה.

בן למעלה משישים וארבע שנה נמצא רבי עקיבא בפסגת הצלחתו הרוחנית, ואז – כל תלמידיו, בלי יוצא מן הכלל, נפטרים לעולמם בגזרת ההשגחה.

היש עבורו חורבן גדול מזה? היש אפשרות לצייר במחשבתנו יאוש נורא מזה הפוקדו?

והלא חורבן זה אינו רק חורבן אישי ליוקרתו של רבי עקיבא ומעמדו. זהו חורבן כל מעמד התורה ונושאיה בישראל, דווקא בשעה קשה זו שאויבי ישראל מרימים ראש.

"והיה העולם שמם"! אומרת הגמרא.

אבל רבי עקיבא נלחם ביאוש ויכול לו. והוא מגייס מתוך נפשו תקוה חדשה, מטורפת ובלתי-אפשרית עוד יותר מקודמתה. הכל נחרב? העולם שמם? מיטב שנותיו כבר עברו? אף על פי כן, הוא יתחיל הכל מהתחלה.

"עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום". הוא יחפש, וימצא, תלמידים חדשים למשנתו.

ובזכות תקותו, ויכולתו להתחיל מחדש, נותרה לנו תורה, ויצא עולם משממונו. "ושנאה לרבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה"!

(וכבר אמרו חז"ל בשבח תלמידיו: סתם משנה – רבי מאיר, סתם סיפרא – רבי יהודה, סתם סיפרי – רבי שמעון, סתם סדר עולם – רבי יוסי).

אכן, היה רבי עקיבא "נאה דורש ונאה מקיים". וקיים את דברי עצמו "היו לו תלמידים בילדותו, יהיו לו תלמידים בזקנותו" שנאמר – "בבוקר זרע זרעך ולערב אל תנח ידך כי אינך יודע איזה יכשר"… וכן דווקא רבי עקיבא הוא שאמר (ברכות ס') "כל מה דעביד רחמנא לטב עביד" (כל מה שעושה הרחמן לטובה עושה) ונפסקה הלכה כמותו: "לעולם יהיה אדם רגיל לומר: כל מה דעביד רחמנא לטב עביד". (טור שולחן ערוך אורח חיים סימן ר"ל סעיף ה')

מסר זה – התקוה וההתחזקות בכל מצב ולמרות הכל, גם אם נראה לעין שאין כל סכוי, הוא הדגל אותו הרים רבי עקיבא בתחילת שנות הגלות. אין גם זמן מתאים מספירת העומר ללמוד ולהפנים מסר זה.

היכן שנמצא, בדרך ממצרים ושפלותה אל רוממות מתן-תורה, באיזה מרחק שנהיה ממשאות נפשנו הרוחניות – מן הקדושה והשגב הראוים לנו, אנחנו סופרים ומצפים, אנחנו מתחילים מחדש כמו רבי עקיבא, אנחנו מקוים לסוף טוב ולגאולה גם אם אינם נראים באופק ואפילו אם האופק הנראה קודר ושחור.

גם אנו מבקשים להיות מתלמידיו של רבי עקיבא ולעשות את מה שלכאורה הוא בלתי אפשרי – "בבוקר זרע זרעך, ולערב אל תנח ידך". אפילו בערוב הימים, קרוב לימי הגאולה, אפילו בזמן שנראה שכלו ימינו ותמו כוחותנו – אנו רוצים לקיים את עצת החכם באדם: "כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך – עשה" (קוהלת ט' י'). לעשות על כל פנים מה שאפשר.

מצוות ספירת העומר, מצוות התקוה והציפיה לגאולה – היא שתכשיר אותנו לקראתה והיא שתוביל אליה.

ועוד אמר רבי עקיבא: "ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה" (ירושלמי נדרים ט').

עוד "מצרך" שנחוץ לנו מאד דווקא בכניסתנו אל הגלות המרה – הוא האחדות, האהבה והחבור בין נשמות ישראל. כך לפחות לא נהיה לבד, ונחמה פורתא נמצא בחברתו, באהבתו ובסיועו של חברנו.

מה מצער, דווקא תלמידיו של רבי עקיבא, דווקא אלו שאמורים היו לשאת את המסר הגדול שלו ולהעביר אותו הלאה לעם ישראל היו אלו שנכשלו בו. "שלא נהגו כבוד זה בזה". ואולי משום כך פגעה בהם מידת הדין באופן אכזרי כל כך.

האבלות על מותם הטרגי, עבורנו, היא גם, ואולי במדה רבה בעיקר, אבלות על מצבנו. על פרוד הלבבות, על המחלוקת ושנאת החינם, על לשון הרע והכפשת מעלת הזולת, שבעבורם, כמפורש בדברי חז"ל, נחרב הבית.

ספירת העומר, כהכנה למתן-תורה, ענינה, מלבד הציפיה והתקוה לטוב, תקון מדותינו. "חסד שבחסד, גבורה שבחסד" וכו'. ועיקר מבחנו של תקון המדות בין אדם לחברו, בין איש לרעהו!

בכדי "להכיל" את אור התורה, בכדי לקבלו ולהיות ראויים לגאולה, צריכות נשמות ישראל להיות מחוברות יחד, כי אור התורה והגאולה גדול ורב מלהכיל בלב אחד, ורק קבוץ הלבבות באחדות וללא טינה, יכול "לייצר" את הכלי המתאים לכך.

וכן היה גם בזמן אבותינו, שלאחר ארבעים ותשע יום של ספירה והכנה, היו, אכן, הלבבות לאחד, ככתוב "ויחן שם ישראל נגד ההר" (שמות י"ט ב') ופירשו חז"ל מדוע נכתב "ויחן" בלשון יחיד, ולא "ויחנו" בלשון רבים? – שהיו כולם באותה עת "כאיש אחד, בלב אחד".

וכן כותב רבי נתן ב"ליקוטי הלכות" (מנחה ז' סעיף נ"ב) "כי לתקן הצמצומים הנזכרים לעיל, להמשיך אור האין-סוף בהדרגה כראוי, לזה צריכין שיתחברו באהבה כמה נפשות רבות מישראל יחד. כי צריכין לזה כלים רבים, שאי אפשר שיתקנו כי אם על ידי כמה וכמה אלפים נשמות שמתחברים יחד באהבה כאיש אחד, עד שיוכלו לקבל בהדרגה כראוי האור הגדול הזה. ועל כן לא ניתנה תורה עד שנתקבצו שישים רבוא ישראל יחד באהבה… כי אי אפשר להמשיך בחינת השראת השכינה, שהיא התגלות אלוקותו, אלא על ידי קבוץ נפשות רבות מישראל… שעל ידי זה דייקא נתקנו כלים וצמצומים כאלה, לקבל אור האין סוף".

והרי שזמן ספירת העומר, כמובא בספרים, הוא הוא הזמן לתקן את חטאם של תלמידי רבי עקיבא, את חטאנו – "שלא נהגו כבוד זה בזה".

ועל זאת תקנו לנו חז"ל דיני אבלות להתאבל ולזכור את חומרת וגנות הפגם הזה, ושלא לבוז ולזלזל בחברו רק להתעורר בכל הכוחות, להתחבר, ללמד זכות ולאהוב זה את זה. כי די לנו בשונאים שמבחוץ, שהולכים ומרימים ראש בעוונותינו. וכך, רק כך, נוכל להיות ראויים לקבלת התורה, לאור אין-סוף ביום החמישים, ולגאולה.

אמנם זאת עלינו לדעת, שדווקא משום שענינם של ימים אלו הוא תקון המדות והיחסים שבין אדם לחברו, מתגבר עתה היצר-הרע ביתר שאת לעורר מדנים ומריבות, כעס וזלזול – דווקא בימים המיועדים לתקון הדבר. וכל בעל לב ונפש, ישים לב לדבר, ויזהר בכפל כפליים.

(פורסם לראשונה באתר "אור פנימי", אתר האינטרנט של הרב ארז דורון)

כ' בסיון, הוא יום שבו הוכפלו הצרות בגלות ישראל שבארצות אירופה ועברו עליהם גזירות ורציחות רבות. יום זה נקבע לתענית ציבור על ידי רבנו תם, ואתו כל חכמי צרפת, אחרי מאורע איום שארע בשנת ד'תתקל"א.

ובשנת ה'ת"י, חזרו חכמי הדור וקבעו, ביתר תוקף, תענית זו כתענית ציבור, לאחר פרעות וגזרות קשות ואכזריות שעברו על יהדות אוקראינה ופולין, שהיו בימים ההם רוב בנין ומנין יהדות אירופה. ובפרעות ורציחות אלה נחרבו מאות קהילות ורבבות מישראל נרצחו באכזריות איומה בשנות ת"ח ות"ט, על ידי איש צר ואויב בוגדן חמלניצקי וצבא פורעיו ימח שמם.

שנת ד'תתקל"א

רבי יוסף הכהן רשם את המאורעות בתקופת מסעי הצלב משנת ד'תתנ"ו ואילך. בספרו 'עמק הבכא' הוא מספר על מעשה איום שקרה בעיר בלויש שבצרפת; מעשה אשר זעזע את כל גולת ישראל, אף על פי שכבר היו למודי רדיפות קשות, וצרות ורעות רבות כבר עברו עליהם כחתף בזו אחרי זו.

וכה הם דבריו: 'ויהי בשנת תתקל"א וד' אלפים, וילך איש אחד להשקות סוסו לעת ערב, וימצא שם גוי אחד אשר הלך גם הוא שמה. וירא היהודי ויתחלחל (מן המעשה שראה את הערל עושה, שהטביע נער אחד משלהם) – ויבהל הערל ההוא, וישב אל אדוניו ויגד לו לאמר: ראיתי איש יהודי אחד אשר השליך נער קטן המימה אשר הרע ליהודים – ואבואה להגיד לך.

ויצו הצורר, ויקחו את רבי יחיאל בן דוד, ואת ר' יקותיאל בר יהודה הכהנים, תלמידי רבנו שמואל; ואת ר' יהודה בר אהרן, ויקשרום בעבותות, ויציתו אש בעצים, ויכו אותם לפי חרב וישליכום אל תוך האש, ולא נשרפו. גם יתר היהודים אשר אתם, שלשים ואחת נפש, ותצא נשמתם וימותו לפני ה', שרפת נשמתם וגוף קיָּם, ובשירת 'עלינו לשבח' עלתה נשמתם השמימה'.

שלשים ואחד היהודים הללו הועמדו לפני הבררה: להמיר דתם ולקבל את דת הנוצרים או להשרף חיים, אולם הם נותרו באמונתם ולא הסכימו להמיר דתם. גם לאחר שייסרום ועינום בעיונים קשים, לראות אולי כך יוכלו להדיחם מה' אלקי ישראל – הם סירבו בכל תוקף, נותרו באמונתם ואיש אל רעהו אמרו: חזק ונתחזק בעד אלקינו.

לזכרה של אותה עלילה, שהיתה בכ' סיון תתקל"א, קבע רבנו תם, גדול חכמי צרפת בעת ההיא, את תענית כ' בסיון: 'וקבל היהודים אשר בצרפת ואיי הים, את היום המר הזה ליום הספד ותענית, וזכרו לא יסוף מזרעם, כדבר הגאון רבנו יעקב בר' מאיר (רבנו תם), אשר כתב לאמר: 'גדול יהיה הצום הזה מצום גדליה, כי יום כיפורים הוא'.

פייטני הימים ההם חברו סליחות וקינות מיוחדות על קרבנותיה של עלילה זו. רבי אפרים בר יעקב מבונא, חבר פיוט מיוחד 'למי אוי, למי אבוי ומדנים' שבו העלה על הכתב את קורות ישראל מימי גזרות טיטוס ואדריאנוס ועד מסעי הצלב שהוא היה עד להם:

'טיטוס ואספסינוס ואדריאנוס עקרונו

בתתנ"ו לקרץ נתננו ובתתל"ך הזקנו

ובתתקל"א שחיטה ושרפה בבלויא"ש נועדה

וזאת תורת העולה, היא העולה על מוקדה'

חיזוק הצום בשנת ה'ת"י

בשנות ת"ח ות"ט עבר הצורר חמילניצקי עם גייסותיו במחוזות אוקראינה: פודוליה וואהלין, החריב שם מאות קהילות קדושות מישראל ושפך דמם של הרבה רבבות מישראל כמים במיתות משונות ובעינוים קשים.

ובמדינת פולין, שהיתה בימים ההם מדינה גדולה וחזקה, היה ועד עליון של כל היהודים במדינות פולין, בו כיהנו גדולי ופרנסי הדור, אשר במאמר פיהם ומתוקף סמכות שנתנה להם מלכות פולין, הנהיגו את הקהילות, עמדו בפרצות, תקנו תקנות גדרו גדרים וגזרו גזרות, ודבריהם היו נשמעים בכל העם. ועד זה נקרא 'ועד ארבע ארצות', על שם ארבע הארצות שנכללו בתחום שלטונה של ממלכת פולין: פולין גדול, פולין קטן, ליטא ורייסין. ועד זה פעל בערך מאתים שנה עד שנת תקכ"ד, וקבע לו מושבותיו בירידים הגדולים שבערים לובלין וירוסלב.

לאחר שנות ההשמדה של ת"ח ות"ט, נתכנסו כל גדולי הועד ופרנסי הקהילות ביריד 'גרמניץ' שבעיר לובלין, בשנת ת"י, ונתנו תוקף ועוז לתענית כ' בסיון, כיום אבל על הקהילות שחרבו, ועל מות הקדושים ר' יחיאל מיכל מנמירוב ור' שמשון מאוסטרופולי שנהרגו בכ' בסיון, ועשאוהו יום תענית ציבור לדורות.

כה הם דבריו של ר' נתן נטע הנובר, בספרו 'יון מצולה', שם הוא מספר על תקנה זו של ועד ארבע ארצות: 'עלה במוסכם ביניהם, קבלו עליהם ועל זרעם אחריהם, להתענות בכל ארבע הארצות את יום העשרים בחֹדש סיון בכל שנה ושנה, ביום ההוא אשר התחילה הצרה בק"ק נמירוב הגדולה, והיום ההוא נכפלה בו הצרה, שכן מלפנים היתה בו גם כן גזרה רעה בשנת תתקל"א לפרט.

וזכר מבן שמונה עשרה ומעלה, ונקבה מבת חמש עשרה ומעלה, מחויבים להתענות ולהשלים כמו בתענית ציבור. ומחויבים לקרוא 'ויחל' שחרית ומנחה, כמו בתענית ציבור.'

גם שאר קהילות ישראל שבמדינות אחרות, אף על פי שעליהן לא חלו תקנות ועד ארבע ארצות, קבלו עליהן מרצונם להתאבל על פורענויות אלה בצום ומספד וחיברו  קינות לאמרן ביום זה. ועד מדינות ליטא (אותו חלק של ליטא שלא היה כלול בתחום שלטון פולין) הכריז אף הוא על החובה להינזר ממלבושי מותרות למשך שלש שנים. וכן פרסמו בקהילותיהם: 'ומהראוי שכל אשר יראת אלקים בלבו, להתבונן ולהתאבל על צרות צרורות העוברות עלינו'; 'שלא ישָּׁמעו בבית ישראל שום כלי זמר, אפילו במזמוטי חתן וכלה, שנה תמימה'.

הגאון ר' שבתי כהן (בעל הש"ך – ממפרשיו העיקריים של השלחן ערוך ומגדולי הפוסקים), שאף עליו עברה כוס התרעלה של פורענות ת"ח ות"ט, והוא נאלץ להמלט מעירו ואיבד את ביתו (ושנים אחר כך מצאה), אף הוא היה מחוץ לתחום השפעתו של 'ועד ארבע ארצות', והוא כותב בהקדמתו לספרו 'מגילה עפה' כדברים האלה: 'על כן קבעתי לעצמי ולדורותי, לבנים ולבני בנים, יום צום ותענית ואבל ומספד וקינים, ביום כ' בסיון שבו נִתנה תורה היקרה מפנינים, ועתה קרעוה פרעוה גויים רבים המונים המונים, יען כי יום זה הוא תחילה לגזרות ומכאובים וחלאים רעים ונאמנים, וגם כי בו הוכפלו הצרות וקלקולים שונים, כי גם גזרת תתקל"א היתה ביום ההוא ובאותם הזמנים, וגם כי יום זה לא יארע בשבת קֹדש בשום פנים, על פי הקביעות והלוחות אשר בידינו מתוקנים, וחברתי סליחות והקינות בבכי ותחנונים, לאומרם ביום זה בכל שנה ושנה עידן ועידנים'.

וכן כתב הט"ז באורח חיים ס' תק"פ: 'ונוהגין להתענות בעשרים בסיון בכל מלכות פולין, נהרא נהרא ופשטיה'.

תענית ציבור לכל דבריה

בתוקף החלטת 'ועד ארבע ארצות', הושוותה תענית כ' בסיון לתענית ציבור לכל דבריה:

אין צריך קבלת תענית בשעת מנחה ביום שלפניו – כדין תענית ציבור.

קורין בו 'ויחל' בציבור.

חל כ' בסיון להיות ביום שני בשבת שיש בו קריאת התורה מפרשת השבוע, דוחין את קריאת היום וקורין 'ויחל'.

אין בין תענית זו לשאר תענית ציבור, אלא לענין המחויבים להתענות בו, שלפי התקנה לא נתחיְּבו אלא שבמדינות פולין בלבד, ורק זכרים מבן שמונה עשרה ומעלה, ונקבות מבת חמש עשרה שנה ומעלה.

תענית זו אינה נהוגה בזמננו ברוב הקהילות שבארץ ישראל.

(על פי ספר התודעה)

היערוך שועך לא בצר (איוב לו). אמר רבי אלעזר: לעולם יקדים אדם תפילה לצרה. ריש לקיש אמר: כל המאמץ עצמו בתפלה מלמטה אין לו צרים מלמעלה. רבי יוחנן אומר: לעולם יבקש אדם רחמים שיהיו הכל מאמצין את כוחו ואל יהיו לו צרים מלמעלה, ופירש רש"י שיסייעוהו מלאכי השרת לבקש רחמים (סנהדרין מ"ד ע"ב).

תפילה בעת צרה נתפסת בעינינו כתפילה עדיפה מתפילות רגילות. אנחנו מרגישים בזמן הצרה ל"ע את הצרוּת הגדולה, ומגיעים להרגשה של היתלות גמורה בקב"ה, ושאין שום דבר אחר בעולם שיכול להושיע אותנו באמת. כמו כן, שיטת הרמב"ן היא שחיוב תפילה מהתורה הוא רק בזמן צרה, וכשאין צרה חיוב התפילה הוא מדברי חכמים.

לעומת זאת אנחנו מוצאים בקטע זה שלפנינו, המצוטט בפתיחה ל"השתפכות הנפש", שהתפילה צריכה להיות לפני הצרה. ממקור דברי הגמרא שהוא הפסוק באיוב, משמע שלתפילה כזאת יש אפילו עדיפות גדולה יותר: בתוך המענה של אליהוא לאיוב על יסוריו, הוא שואל אותו "היערוך שועך לא בצר?", ומסביר רש"י: וכי הקדמת את תפילתך לצרה? אם היית מקדים תפילה לצרה, אז אולי שאלתך על הייסורים שבאו עליך היא אכן שאלה, אבל הרי לא הקדמת את התפילה לפני שנכנסת לצרה. ואם כך, משמע שיש עדיפות לתפילה לפני הצרה לתפילה שאיוב מתפלל עכשיו מתוך הצרה; הראשונה היתה עוזרת יותר, אבל השניה לא כל כך. כמו כן צריך להבין: על מה אפשר להתפלל כשעדיין אין חיסרון? איך אפשר להקדים תפילה לצרה מבלי לדעת מה התפילה אמורה לבקש?

ישנה שאלה שאולי אנחנו לא כל כך שואלים את עצמנו, אבל היא נוגעת לתפילה שלנו שבכל יום ויום: מהו בעצם מעשה התפילה? ברובד הפשוט ביותר, היינו עונים – לבקש. אפשר לבקש מאדם נדיב, וכך להבדיל, ניתן לבקש מהרחמן האמיתי שהוא הכול יכול. בוודאי שיש עוד הרבה משמעויות מעבר לבקשה עצמה, דברים שקורים כתוצאה ממנה באופן ישיר ועקיף, אבל עצם המעשה של התפילה הוא הבקשה לבדה. אבל אם כך, מה בא לומר אחד מעיקרי האמונה באומרו ש"אני מאמין באמונה שלמה שהבורא יתברך שמו, לו לבדו ראוי להתפלל ואין ראוי להתפלל לזולתו". אנחנו לא מבקשים מאנשים אחרים? אלא וודאי שמשמעות אחרת יש לבקשה הזו, בקשה שמאחוריה עומדת תפיסה שונה לגמרי מכל בקשה אחרת.

כותב המבי"ט, בן דורו של ר' יוסף קארו בעל השולחן ערוך: "כי לא היתה תכלית התפילה כדי שיענה, אלא להורות שאין בעולם למי שראוי להתפלל אלא לא-ל יתברך, ולהכיר שהוא חסר מכל וכל בזה העולם, ואין מי שימלא חסרונו אלא הוא יתברך" (בית אלקים, שער התפילה, ב). התכלית של התפילה לא נמצאת בתוצאות שיצאו ממנה. היא נמצאת בעצם המעשה שלה. המטרה שלה היא להראות שאני מציאות חסרה שלא יכולה להתמלאות מעצמה, ושישנה רק מציאות אחת שיכולה להשלים אותי – השם יתברך. ממילא, הבקשה כאן צריכה לבטא עניין אחר. דרך הבקשה אנחנו מתבוננים בעצמנו, במצב שלנו המשווע לקיום. אנחנו משתמשים בבקשה לומר עניין זה, ונמצא שהבקשה היא אמצעי ולא תכלית. כך ממשיך המבי"ט בדבריו: "ומספר לפניו חסרונותיו להורות זה הענין [כלומר, מה שהזכיר המבי"ט לפני כן – להכיר שהוא חסר, ושרק ה' ימלא חסרונו], וסוף השכר לבוא, אבל לא שתהיה התפילה לתכלית השגת המבוקש, שנראה שאם היה יודע שלא יהיה נענה באותה התפילה לא היה אומר אותה". עניית התפילה היא לא הנושא של התפילה. היא שייכת לתפילה בחלק של "סוף השכר לבוא", שזאת תוצאה שממילא באה. אבל, אומר המבי"ט, אין להתפלל בצורה שמתחילה ונגמרת בצורך שלנו, כי אז התפילה לא מראה את התלות המוחלטת שלנו בקב"ה. היא רק מראה שיש כאן אדם הקיים לכשעצמו הנמצא כעת בשעת מצוקה והוא פונה למי שגדול ממנו בתקווה לסיוע.

ממילא, משמעות אחרת יש לאותו עיקר מעיקרי האמונה שהזכרנו. להאמין שרק לקב"ה ראוי להתפלל אומר שרק הקב"ה יכול להשלים אותנו באמת. החיסרון שבנו הוא לא מקרי, סטייה מהתפקוד הרגיל. הוא אמיתי בהחלט, ומצד שני מורגש אצלנו כדבר הסותר את מהותנו, כאשר כל חיסרון יוצר תחושה של יסורים. ממילא עלינו לחבר את שני הדברים יחד: אנחנו מצד עצמנו חסרים, ומצד השם יתברך שלמים. השלמות שלנו נמצאת אצלו, כאשר הוא מעניק לנו ישע וקיום.

* * *

כל זה אמור להתקיים אצלנו בתפילה 'פשוטה' שביום יום. אמנם 'פשוטה', כי אין דבר כזה תפילה פשוטה. כל תפילה, בכל מצב שהוא, עם צרה או בלי, היסוד שלה הוא אחד: אנחנו פונים למי שקיומנו נמצא בידו. לא בשביל להשלים משהו, אלא פשוט להיות איתו. כמו שאנחנו לא רוצים להיות עם מישהו שאנחנו אוהבים בשביל למלאות את החוסר שיש אצלנו כשאין מישהו אוהב לידינו. זאת אהבה שכולה אנוכית. אהבה אמיתית מורגשת אצלנו שאנחנו רוצים להיות עם מישהו, כי אנחנו פשוט רוצים להיות. לפני שאנחנו מדברים על מילוי כל מיני רצונות וחסרון פנימי לחברה. כך היא התפילה – פשוט להתפלל. להכיר בזה שוב ושוב, שאנחנו רק קיימים במקום אחד: אצל 'המקום', מקומו של עולם, הקדוש ברוך הוא.

משום כך צריך להקדים את התפילה לצרה. שאלנו, איך אפשר להקדים תפילה לצרה; מה אפשר לבקש בלי חיסרון ידוע. כאן נמצאת הטעות בהבנה של התפילה. התפילה לא באה להשלים חיסרון. היא באה בשביל להיות שם, ולומר את האמונה שלנו, כאשר אנחנו מבטאים אותה בבקשות. אסור לזלזל בערך של הבקשה, אמנם. אמנם זאת לא תכלית התפילה, אבל בה נמצא פתח נוח מאוד עבורנו להיכנס בו ולהתקרב אל ה'. מתוך הבקשה אנחנו יכולים להשיג את הדבקות. בלעדיה זה יהיה קשה מאוד. ממילא אין להקל ראש בכל הנושא של בקשות, כי באמצעותן אנחנו מרגישים מה זה להיות חסר, ומה זה אומר שהקב"ה משלים אותנו. הבקשה היא לא בכאילו, אנחנו באמת מבקשים, אבל יודעים שהבקשה לא העיקר כאן, אבל יש לה חלק חשוב בוודאי.

וכך מוסיף במקום אחר המבי"ט על הקדמת התפילה לצרה (שם, יב): "כי תפילתו שלא בזמן הצרה היא חשובה לפני הא-ל, שאינה לאהבת המועיל כיון שעתה הוא ברווח והצלה, אלא שיודע ומכיר כי כל מה שיבוא אליו מהטוב או הפכו, אפילו לימים רחוקים, הוא מאתו יתברך". כאן התפילה שלנו נבחנת – אם נוכל לבקש באמת בלי כל צרה, סימן שאיננו מחפשים קשר עם הקב"ה בשביל פתירת בעיות. צריך להקדים את התפילה לצרה, לבקש את ה' ולא רק את הישועה, ואז לא נאהב את המועיל, אלא את ה'.

וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ… לְהַעֲלוֹת נֵר תָּמִיד (שמות כז, כ)

הצדיקים עוסקים בתורה בקדושה גדולה, ובכך הם מעוררים את בני ישראל לשוב בתשובה.

שכן, נשמות בני ישראל מושרשות בתורה הקדושה, כמבואר בזוהר הקדוש (זוה"ח שה"ש צא ע"א) שיש שישים ריבוא אותיות לתורה – כנגד שישים ריבוא נפשות ישראל.

כאשר עוסקים בתורה כראוי, מעוררים בכך את שורשי הנפשות של עם ישראל ומחברים אותם זה עם זה, כפי שבתורה מתחברות האותיות למילים, לפסוקים, לפרשיות ולעניינים – וכך פושטת התעוררות בלבבות כל בני ישראל באשר הם – להתקרב אל ה'.

זה מקורם של הרהורי התשובה שחולפים לפעמים אפילו בלבם של הרחוקים ביותר – עסק התורה של צדיקי הדור!

ברם, הצדיקים אינם נוטלים מאיש את בחירתו החופשית; הם רק מעוררים אותו ושולחים לו הרהורי תשובה, אך כעת הבחירה בידיו אם לנצל את ההתעורות והרהורי התשובה, וליישם אותם בתשובה ומעשים טובים, או לפחות ברצונות טובים ובתפלות – או שמא להתעלם מהם ולהימשך אחר הבלי העולם, חלילה.

זה שכתוב: "ואתה תצוה את בני ישראל" – אתה, משה, תפקידך לְצַווֹת – מלשון צוותא והתחברות. שכן הצדיקים בלימוד תורתם, מחברים את שורשי נשמות ישראל, ועל ידי כך מעוררים אותן לתשובה.

אולם, כדי שההתעוררות הזו תוביל לתשובה ומעשים טובים – 'להעלות נר תמיד' – דרושה גם השתדלותם של בני ישראל בעצמם: "ויקחו אליך שמן זית זך להעלות נר תמיד" – להדליק את הלב בעבודת השם תמידית.

(עפ"י ליקו"ה, בציעת הפת ה, כד)

הופיע קונטרס 'טעם זקנים' ד', בתרגום ללשון הקודש – דיבורי אמת ואמונה שנשמעו מפי פאר חבורתינו הרה"ח רבי לוי יצחק בנדר ז"ל בתורת רבינו הקדוש רבי נחמן מברסלב זיע"א ותלמידיו ומאירים באור נפלא את דרכו של רבינו הקדוש, מתובלים בסיפורי עובדות מדורות קודמים.

תוכן השיעור:

על הציון של רבינו – שם תספר \ לא ללכת בתקיפות \ ממלצת על הרחוקים לפני השי"ת \ לא יבוזו לגנב כי יגנוב \ כי מרחמם ינהגם \ ועל ידי זה יוכל להשיבו בתשובה \ בחכמה יבנה בית \ ללא יריה אחת \ בטוב היו פועלים מהר יותר \ מה ראה – ארך אפים ראה \ ואני מרפא אותה \ מאן דאחיד מאני קרבא בידוי \ אתה ישן – והוא ער לך \ עד זיבולא בתרייתא \ אחרי מות משה – עבד ה' \ אני?! ישר לרבינו! \ עולם התוהו \ יפה שעה אחת \ "חמש דקות גדולים" \ לסחוט מהאצבע הקטנה \ "עכשיו הוא שומע" \ ראש תוך וסוף… \ מצוה שקבלו עליהם בשמחה \ זקן אסור להיות \ אני היום ילדתיך \ אל תבט על מראהו \ הנה עין ה' אל יראיו \ בן ותלמיד \ חצות לילה אקום

להאזנה לשיעור (יידיש) – גללו מטה לקריאת התרגום המדויק של השיעור ללשה"ק

[pdf id=82070]

לקריאה ולהורדה: קונטרס טעם זקנים – מאוצר שיחותיו הנפלאות של הרה"ח ר' לוי יצחק בנדר ז"ל, בתרגום ללשון הקודש, קונטרס כ"ה.

בתוכן הגליון:

יהודי מרוּקָח | הצדיק מוכרח לעשות תשובה בעד ישראל | ומשרתו יהושע בן נון לא ימיש מתוך האוהל | אל תתנו דמי לו |
איך לוקחין חבריא כמו אצל רשב"י | הולך בתום ילך בטח

[pdf id='85904']

איה? בתוך עוצם השכחה!

העיוורים, הביטו וראו: אור גדול מאיר בעולם. אנחנו לא יודעים כלום, את עוצם החושך אנו מרגישים בכל יום ובכל שעה, בכל לב ובכל נפש; אבל את האור הגדול אין לנו עיניים לראות.

בעומק השאול אנו מנסים להבין היכן היא התקוה; בשיאו של החושך, אנו מנסים לחפש את הניצוץ, את שביב האור שיאיר את האפילה האיומה המקיפה אותנו מכל עבר, בכלל ובפרט.

"בָּאתִי לְסַפֵּר וְלִצְעק עָלַי וְעַל נַפְשִׁי, עַל עצֶם רִחוּקִי מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְעצֶם פְּגָמַי וַעֲווֹנוֹתַי הָרַבִּים וּפְשָׁעַי הָעֲצוּמִים, וְ"עַל אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה עֵינִי עֵינִי יוֹרְדָה מַיִם", כִּי אֵינִי יוֹדֵעַ שׁוּם דֶּרֶךְ אֵיךְ לְהַחֲזִיר לִי הַכּחַ דִּקְדֻשָּׁה, וְאֵיךְ לִזְכּוֹת לִתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה, וּבְאֵיזֶה דֶּרֶךְ אַתְחִיל לַעֲזוֹב דַּרְכִּי הָרָע וּמַחְשְׁבוֹתַי הַמְגֻנּוֹת, וְאֵיךְ וּבַמֶּה אֶזְכֶּה לְתַקֵּן קִלְקוּלִים וּפְגָמִים כָּאֵלֶּה "לֹא יָדַעְתִּי נַפְשִׁי, אָנָה אֲנִי בָא", אָנָה אוֹלִיךְ אֶת חֶרְפָּתִי הָעֲצוּמָה, אָנָה אֶבְרַח, אָנָה אֶטָּמֵן מִפְּנֵי בָשְׁתִּי וּכְלִמָּתִי, וָאֹמַר לֶהָרִים כַּסּוּנִי וְלַגְּבָעוֹת נִפְלוּ עָלָי, אוֹי מֶה הָיָה לִי!"

ובכל זאת…

ובכל זאת, אנו מרגישים שהוא קיים, אולי איננו רואים בעין גשמית, אבל אנו יודעים בחוש ומאמינים  בבירור שהוא מאיר את העולם באורה של תקוה גדולה, של ישועה ושל גאולה.

*

בתוך עוצם השכחה, כאשר אין יודעים מהתורה ומכבוד השם יתברך כלל, בהיותינו שקועים בביצת ומדמנת השאול ומתחתיו, מתעורר חלק אלוק ממעל וצועק: איה?!

איננו יודעים כלום, איננו רואים כלום. עוצם השכחה מקיף אותנו מכל צד ומצידי צדדים, פורש ומכסה וכובש ומחזיק הכל כביכול. והנשמה צועקת: איה?!

*

אפילה. חורבן. חושך כמעט מוחלט. נראה כאילו אבדה תקוה. אם לא כעת – בעתיד. זוהי תמונת המצב שרואים קדושי עליון, חכמי ישראל המתכנסים בכרם ביבנה, והם מבכים את גורלה של אומה: "עתידה תורה שתשתכח מישראל!" הנה, עתידה להתקיים הנבואה האיומה שבאיומות: ישוטטו לבקש ולא ימצאו! ומהו העם בלא התורה? ומהי האומה בלא יוצרה, בלא האור הגדול, החוט המשולש, התורה הקדושה?

איזה קיום יש לעולם שבו מבקשים, מחפשים, משוטטים לבקש את דבר ה' ולא מוצאים?!

חושך. אפילה. יאוש.

ומה נעשה? ומה יֵעשה?

*

מתוך החושך והאפילה מבליח הצדיק הגדול; בתוך האפילה והיאוש הוא מוצא את האור הגדול – את אור התקוה.

חס ושלום שתשתכח תורה מישראל!

הבטחון המוחלט בכך שלא תשתכח התורה, מקורו בכוחו הגדול של רשב"י, כמבואר רבות וכפי שהאיר רביה"ק באור נפלא בתורה "לכו חזו". אבל, בליקוטי הלכות (הלכות גביית חוב מיתומים), מדגיש רבי נתן נקודה:

"בְּתוֹךְ עֹצֶם הַשִּׁכְחָה אַף־עַל־פִּי־כֵן עַל־יְדֵי הַשִּׁכְחָה בְּעַצְמוֹ, שֶׁהִיא בְּחִינַת 'אַיֵּה' שֶׁאֵין יוֹדְעִין מֵהַתּוֹרָה וּמִכְּבוֹדוֹ כְּלָל, אַף־עַל־פִּי־כֵן עַל־יְדֵי־זֶה בְּעַצְמוֹ יְכוֹלִין לַחֲזֹר לְהַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ עַל־יְדֵי הַבַּקָּשָׁה וְהַחִפּוּשׂ לְבַד כַּנַּ"ל."

*

כאשר עסקו חז"ל בשאלה האם תשתכח תורה מישראל או לא, לא היתה כוונתם למילים הכתובות, למשנה (כפי שמובן מעצם שאלת הגמ' שם "בהדיא כתיב ביה", "הא נמי מתניתין היא" וכו', וכמבואר). ואם המילים קיימות, מה חסר?

"ולא ימצאו" – התשובה חסרה. יבקשו, יחפשו, ירצו – אבל לא ימצאו מרפא ולא ימצאו מענה.

וזו היתה תשובת רשב"י:

וְעַל־כֵּן חִבֵּר רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחָאי אֶת הַתִּקּוּנִים שֶׁהוּא שִׁבְעִים אַנְפִּין עַל תֵּבַת 'בְּרֵאשִׁית', שֶׁהוּא הַמַּאֲמָר סָתוּם, שֶׁשָּׁם כָּל הָרָזִין סְתִימִין כַּנַּ"ל, וְעַל־יְדֵי כֹּחַ הַזֶּה יֵשׁ לָנוּ כֹּחַ לְחַפֵּשׂ וּלְבַקֵּשׁ אוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ אֲפִלּוּ בְּתַכְלִית גָּלוּת הַנֶּפֶשׁ, אֲפִלּוּ אִם נִתְרַחַקְנוּ מִכְּבוֹדוֹ מְאֹד, כִּי יְכוֹלִין לְחַפֵּשׂ 'אַיֵּה' וְכוּ', עַד שֶׁזּוֹכִין לַעֲלוֹת בְּתַכְלִית הָעֲלִיָּה כַּנַּ"ל, כִּי כָּל זֶה הוּא בְּכֹחַ וּזְכוּת הַצַּדִּיקֵי אֱמֶת שֶׁזָּכוּ עַל־יְדֵי קְדֻשָּׁתָם לַעֲלוֹת לְשָׁם לִבְחִינַת 'אַיֵּה' בִּקְדֻשָּׁה גְּדוֹלָה, עַד שֶׁהִשִּׂיגוּ שָׁם רָזִין סְתִימִין כַּנַּ"ל, כְּמוֹ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי וַחֲבֵרָיו, וּבְכֹחָם יֵשׁ כֹּחַ אֲפִלּוּ לְמִי שֶׁנּוֹפֵל לְמָקוֹם שֶׁנּוֹפֵל לִבְחִינַת מְקוֹמוֹת הַמְטֻנָּפִים, יֵשׁ לוֹ כֹּחַ לְחַפֵּשׂ וּלְבַקֵּשׁ 'אַיֵּה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ' וְכוּ', עַד שֶׁעוֹלֶה לִבְחִינַת 'אַיֵּה' כַּנַּ"ל, מֵאַחַר שֶׁכְּבָר הָיוּ צַדִּיקִים אֲמִתִּיִּים שֶׁזָּכוּ לָאוֹר הַזֶּה, עַל־כֵּן יֵשׁ כֹּחַ לְהַנּוֹפְלִים לְחַפֵּשׂ וּלְבַקֵּשׁ עַד שֶׁנִּתְתַּקְּנִין גַּם־כֵּן, כִּי בֶּאֱמֶת עִקַּר כֹּחָם עַל־יְדֵי הַצַּדִּיק הָאֱמֶת שֶׁזָּכָה לִבְחִינַת 'אַיֵּה' בִּקְדֻשָּׁה, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי שֶׁזָּכָה לְרָזִין סְתִימִין שֶׁהֵם בְּחִינַת 'אַיֵּה', כַּנַּ"ל.

רשב"י הבטיח את יכולת החיפוש; להפוך את ה"איה" מיאוש לתקוה, מאפילה לאור גדול; רשב"י הבטיח שלא משנה איפה נהיה ולאן ניפול – עדיין יהיה לנו הכח לצעוק, לבקש, לחפש.

ורשב"י הבטיח שכל עוד יהיה "איה", ותזעק נפש איש הישראלי לבקש את אלקיה; כל עוד יבער ניצוץ הבקשה בליבו של יהודי, גם אם נפל לאן שנפל וגם אם ירד חלילה לאן שירד – עדיין יש תקוה.

וְעַל־כֵּן עוֹשִׂין בְּלַ"ג בָּעֹמֶר שִׂמְחָה גְּדוֹלָה, דְּהַיְנוּ בְּיוֹם הִסְתַּלְּקוּת הַתַּנָּא רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחָאי, עַל שֶׁזָּכִינוּ שֶׁהִשְׁאִיר לָנוּ הַשְׁאָרָה כָּזֹאת שֶׁתִּשָּׁאֵר לְדוֹרֵי דּוֹרוֹת, שֶׁעַל־יְדֵי־זֶה נִזְכֶּה לְהַשִּׂיגוֹ יִתְבָּרַךְ בֶּאֱמֶת.

בנוגע איך לנהוג בהתחלת זמן קידוש לבנה^[1] אם להמתין למלאות שבעה ימים שלמים, כפי שמבואר בליקוטי הלכות, או שלא להמתין, כפי שכתוב בחיי מוהר"ן: שפעם אחת באיזה חודש לא נראתה הלבנה משום שהיתה מכוסה בעננים כל הזמן, ואמר אז רבינו שצריכין לראות להקדים את עצמו להתחיל להתעניין תמיד אם כבר אפשר לקדש, אפילו אם לא מלאו שבעה ימים (לא העתקתי הלשון אלא המשמעות וד"ל).

תחילה רציתי לכתוב שכפי ידיעתי נהגו אנ"ש כאן בירושלים בבית מדרשינו במאה שערים, בראשות מורינו הרב החסיד ר' לוי יצחק בנדר זצ"ל, להמתין על שבעה ימים שלמים כמו שכתוב בליקוטי הלכות, שנראה שם שהוא קפידה גדולה. והמובא בחיי מוהר"ן מדבר בשעת דוחק גדול כמו שמבואר שם. ורק חלק קטן ממתפללי בית מדרשינו נהגו להקדים. וידוע לכל גודל מידת דייקנותו של ר' לוי יצחק ז"ל במנהגי אנ"ש.

והנה קבלתי מגיסי, הרב החסיד ר' אליעזר מרדכי קעניג שליט"א מצפת ת"ו, העתק מתוך מכתב של מר אביו הוא מורי חמי מורינו הרב החסיד ר' גדליה קעניג זצ"ל, מגדולי משפיעי אנ"ש בדור שלפנינו, שם הוא מזכיר ומבאר דעת רבו המובהק מורינו  הרב החסיד רבי אברהם שטרנהרץ זצ"ל נכד מוהרנ"ת זיע"א בענין האמור. ר' אברהם ז"ל גדל בביתו של הרה"ק מטשערין זצ"ל, וזכה להכיר ולשמש את רוב תלמידי מוהרנ"ת ז"ל וידע היטב את מנהגם ודרכם בקודש בכל עניני רבינו ז"ל, 'ואין בודקין מן המזבח ולמעלה.' [דרך אגב הוסיף לי גיסי הנ"ל ששמע בעל פה ממר אביו ז"ל אודות מה שאמר מורינו הרב ר ' אברהם שטרנהרץ ז"ל בשם מוהרנ"ת זיע"א, שכשנכנס בתוך היממה של יום השביעי מהמולד אפשר כבר לקדש, שזהו רק כשחל במוצאי שבת קודש וזה לא נזכר במכתב].

[הרה"ח ר'] שמואל משה קרמר

 להלן המכתב:
העתק אות באות מתוך מכתב הרה"ח מגדולי אנ"ש רבי גדליה קעניג זצ"ל

"…וששאלת באיזה יום אחר המולד אומרים קידוש לבנה בארץ ישראל, ואם הוא אחר ז' ימים, מה הטעם כתוב בחיי מוהר"ן שצריכים לומר תיכף אחר ג' ימים. העיקר הוא אצלינו לחדש הלבנה אחר ז' ימים שלימים מעת לעת מזמן המולד וכמבואר בליקוטי הלכות, בהלכות ראש חודש הלכה ג' אות ד' שכתב, וזו לשונו: כי קידוש הלבנה הוא אחר שבעה ימים מן המולד שהוא כנגד שבעה ימים נקיים כאשה המטהרת לבעלה וכו'. גם [שם, ב]יורה דעה הלכות נדה הלכה א' אות ז' כתב, וזו לשונו: ועל כן אסור לחדש הלבנה קודם שיעברו עליה שבעה ימים בבחינת שבעה נקיים הנ"ל, עד כאן לשונו.

ומה שכתבת שכתוב בחיי מוהר"ן שצריכים לומר תיכף אחר ג' ימים, לא מצאתי שם כלשון הזה, אלא כך כתוב שם בחלק עבודת השם סימן ל"ז: פעם אחת היה יסורים באיזה חודש שלא היתה הלבנה וכמדומה שלא קידשו אותה אז כלל, אחר כך אמר רבינו שצריכין לראות להקדים את עצמו להתחיל לקדש הלבנה קודם שבעה ימים וציוה לעיין בפוסקים וכו'. והנה גם מסיפור זה גופא ראיה גדולה שתמיד היה רבינו נזהר לא לקדש הלבנה קודם שבעה ימים, רק מפני שעל ידי זה אירע פעם שלא קידשו אותה כלל, על כן עלה על דעת רבינו להתחיל לקדש הלבנה קודם שבעה ימים בכדי שלא לאבד חס ושלום קבלת פני אבינו שבשמים פעם אחת בחודש.

והנה מתי ובאיזה זמן אירע סיפור זה לא מצינו מבואר. אמנם מהסיפור השני שכתוב שם להלן בסמוך באותו סימן ל"ז הנ"ל: פעם אחת נתאחרתי בקידוש הלבנה וכו', יתברר לנו באם יתכן לומר שזהו אותו הסיפור המובא בספר ימי מוהרנ"ת, הרי מבואר שם שאירע זאת בשנת תקס"ז חודש טבת, והיה אפשר לומר שגם הסיפור הראשון פעם היה יסורים וכו' הנ"ל אירע סמוך באותו פרק זמן, ושעל כן חיברם מוהרנ"ת וכתבם שניהם בסימן אחד. ואם נכונה היא השערתינו זאת, הרי שיש לנו עוד ראיה גמורה שלא היתה כוונת רבינו ז"ל לשנות מנהגינו ח"ו, אלא באופן יוצא מן הכלל דהיינו בשעת הדחק גדול שאפשר שעל ידי זה יפסידו מלחדש הלבנה לגמרי. דהנה הלכה א' מהלכות נדה הנ"ל ששם כתוב בפירוש אסור לחדש הלבנה קודם שיעברו עליה ז' ימים וכו', מיוסדת על מאמר מישרא דסכינא שבליקוטי מוהר"ן תורה ל"ב שנאמרה בשבת חנוכה תקס"ז, היינו באותו פרק זמן [בו] אירעו הסיפורים הנ"ל [המובאים] בחיי מוהר"ן, ובוודאי שהלכה זו נתחדשה ונכתבה באיחור זמן מה, ואנחנו רואים כי אף על פי שזה עתה דיבר רבינו שצריכין לראות להקדים את עצמו להתחיל לקדש את הלבנה קודם שבעה ימים, אף על פי כן כתב שם מוהרנ"ת שאסור לחדש הלבנה קודם שבעה ימים, הרי מוכרח שכדברינו כן הוא, שכוונת רבינו לא היה להנהיג כך מעתה אלא באופן הנ"ל דהיינו בשעת הדחק גדול וכנ"ל, ועל כן אנחנו נוהגים לקדשה רק אחר שבעה ימים שלימים  מעת לעת מזמן המולד.

אבל כגון דא צריך למודעי [=יש לספר], אשר כ"ק מו"ר עט"ר הרב ר' אברהם שטרנהרץ זיע"א הנ"ל אמר לנו בפירוש כמה פעמים שקבלה בידו איש מפי איש שאבי אבי זקנו, מוהרנ"ת זיע"א, היה לפעמים מחדש הלבנה גם אם עדיין לא עברו עליה ז' ימים שלמים מעת לעת אלא אם רק נכנסה ביום הז' היה נוהג לחדש הלבנה. ונראה לי לומר דאפשר שרצה לקיים בזה דיבור זה שיצא מפה קדשו של רבינו הקדוש זיע"א שצריכין לראות להקדים את עצמו להתחיל לקדש את הלבנה "קודם ז' ימים", והיינו קודם ז' ימים שלימים, אבל לא קודם שנכנסה ביום השביעי, והטעם בזה הלא היא כמוס עמדי חתום באוצרותי ואין כאן מקומו, ואולי יתבאר במקום אחר, וכן אנחנו נוהגין בעצמינו, וכבר גילינו לכל החברים המקשיבים לקולינו, וכן הם נוהגין.

(פורסם לראשונה בעלון "נחלי ברכה")

[1]

על פי ההלכה, אי אפשר לקדש את הלבנה טרם עברו שלשה ימים מהמולד, ויש ממתינים עד שיעברו שבעה ימים. על פי המעשה המובא בהמשך, מחיי מוהר"ן, משמע שלא להמתין לשבעה ימים, אלא משעברו שלשה ימים מהמולד, מיד יקדש הלבנה, ואולם, בליקוטי הלכות, כותב רבי נתן שלא לקדש הלבנה עד שיעברו שבעה ימים. ולכאורה סתירה היא.

"עיקר הגבורה הוא בלב, כי מי שליבו חזק אינו מתיירא משום אדם ומשום דבר, והוא יכול לעשות גבורות נוראות ולכבוש מלחמות חזקות על ידי חוזק ואומץ ליבו, שאינו מתפחד ורץ לקשרי המלחמה החזקה, וכמו כן הוא ממש בעבודת ה', והבן היטב."

המסר שנלמד היום חשוב מאד בהגדרה של כל צורת חיינו, חיים של אנשי מלחמה. אנחנו רגילים לחשוב שהנושא במלחמת היצר הוא שאלה של כוח, האם הרצונות הטובים חזקים יותר מהתאוות. הסתכלות כזאת יכולה להביא אותנו מראש לייאוש במאבקים מסוימים, שהרי לא נשלה את עצמנו, יש מצבים בהם אפשר להרגיש שהפעם זה פשוט גדול עלינו.

* * *

"איזהו גיבור? הכובש את יצרו" (אבות, פרק ד, א). מהו אותו כיבוש שנעשה מול היצר ומזכה את עושהו בתואר גיבור? הלא יותר הגיוני לכאורה לומר איזהו מנצח, או איזהו כופה את יצרו. חז"ל אומרים שתכלית הבחירה היא לבטל את הבחירה. כלומר, הבחירה היא לא לבחור, אלא להפוך למוכרח. בכל הבחירות אנחנו רק רוצים להפוך למוכרחים לעשות את רצון ה', ולא להיות מתלבטים או אפילו עם מחשבה קלה לעשות שלא כפי רצון ה', שלא לדבר נגד רצון ה', חס ושלום. ישנם תחומים בהם הופכים ל'מוכרחים', כמו שמירת שבת לרוב שומרי התורה והמצוות. גם אם ייגרם להם הפסד גדול, לא יחשבו לרגע על חילול שבת. הגיבור "כובש" את יצרו, בתחום בו יש מאבק והסתפקות, בו הוא אומר שכל טענות היצר לא שייכות. כאשר הופכים ל'מוכרחים', טענות היצר הופכות ללא שייכות מאחר וכך אנחנו. המוכרחות אומרת שלא שייך שיהיה אחרת, כי הרי אני מוכרח. אפשר להיות חזק ולנצח את היצר, אבל עדין אין זו גבורה. הגדרת הגבורה היא אם כובשים את היצר – פשוט אומרים שכל הטענות לא שייכות, כי אני הרי עושה את רצון ה', וממילא איזה מקום לטענות.

נבאר קצת. ישנן שתי דרכים להסתכל על התגברות בניסיון. אפשר להתווכח עם היצר מדוע אניצריך לבחור בצד הטוב, ובתחום זה גם ליצר יש מקום לטעון הרבה טענות, כשבאים לדון מי אני. אבל אם אני בא לבחור בטוב בגלל שזה רצון ה', זה כבר לא משנה מה אני ומי אני. רצון ה' זה רצון ה', מה זה משנה אם אין לי כוח, אם זה מפריע לי, הקב"ה אמר, וצריך לעשות. הגבורה לפי חז"ל היא כשכובשים את היצר, וכבישה היא גם מלשון סתר (כלשון חז"ל (ברכות דף י' ע"א) "בהדי כבשי דרחמנא" – עם סתרי [חשבונות] הקב"ה). מאחר ואנחנו באים לקיים את רצון ה', טענות היצר נעלמות כלא היו. הקב"ה רצה שיהיה כך במציאות, אז איזה מקום יש כבר לדון אם יש או אין רצון?

נביא דוגמא לכך מדברי הכהן המשיח, בדברו אל העם לפני היציאה למלחמה. אנחנו היינו חושבים שהוא היה אומר להם: "אל תדאגו, תהיה לכם סייעתא דשמיא". אמנם נראה את דברי התורה (דברים כ): "אל ירך לבבכם, אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם, כי ה' אלוקיכם ההולך עמכם". חז"ל מפרשים (משנה סוטה, פרק ח, א): "אל ירך לבבכם" – מפני צהלת סוסים וצחצוח חרבות. "אל תיראו" – מפני הגפת תריסין ושפעת הקלגסין [כעין בליסטראות]. "אל תחפזו" – מקול קרנות [שופרות]. "אל תערצו" – מפני קול צווחות. ולמה אל תפחדו? "כי ה' אלוקיכם ההולך עמכם" – הן באין בנצחונו של בשר ודם, ואתם באים בנצחונו של מקום".

רק ידיעה זאת אמר הכהן המשיח – "אתם באים בנצחונו של מקום!!" אתם באים לנצח בגלל שרצון ה' שתנצחו, וממילא אין לפחד בגלל יראת האויב.

אותו הדבר בדיוק במלחמת היצר. "עיקר הגבורה הוא בלב", אפשר להיות גיבור על ידי החלטת הלב. איזו החלטה? החלטה של גבורה. להחליט, אני עושה אך ורק את רצון ה'. כל הפחד שלנו מיצר הרע וכוחותיו יכול להיות אמיתי ומוצדק, אבל כשיש גבורה בלב, כשיודעים שאנחנו באים לנצח בשביל הקב"ה, אין כבר מקום לטענה שהצד השני חזק. אני רק יודע שהקב"ה אמר להביס אותו. "וכמו כן הוא ממש בעבודת ה', והבן היטב." את נושא זה עלינו להבין, כלומר, תמיד להשתמש ברעיון זה בכל מיני מצבים (בינה משמעה להוציא דבר מתוך דבר). צריך להמחיש רעיון זה בכל מאבק שיהיה לנו – פשוט לכבוש את היצר. הפחד שנפסיד כבר נעלם, כי לנו כבר לא משנה אם אנחנו מצליחים. אם היינו מחפשים את ההצלחה שלנו, אולי יש מקום להתחשב בזה שהמלחמה תהיה כבדה וקשה, או בזה שיש צד גדול שניכשל. אבל אנחנו באים לעשות את רצון ה', שרצה שהמציאות תהיה כך שנעשה את מה שעלינו לעשות, נתרחק ממה שעלינו להתרחק. מי שיתחזק במחשבה זאת בשעת מעשה יכול לנצח באמת, כמו הגיבור במלחמה הגשמית.

ה' אלוקיכם הולך עימכם להושיע אתכם מכל אויביכם, אויבי נפשכם. ברגע שהוא נכנס לתמונה, כבר הישועה והמימוש שלנו מציאותיים. רק הצטרפו לצבא ה' – היו חיילים!

מי מושל בי? צדיק

דוד המלך ע"ה אומר בדברי נבואתו האחרונים: "רוח ה' דיבר בי ומלתו על לשוני. אמר א-לקי ישראל לי דבר צור ישראל מושל באדם צדיק מושל יראת א-לקים". ופירש רבי אבהו: אלוקי ישראל לי דבר [אלי דיבר] צור ישראל, [אני] מושל באדם, מי מושל בי "צדיק", שאני גוזר גזרה והצדיק מבטלה.

רבינו מביא את דברי הגמרא בתורה ל"ד וזו לשונו: "כי הנה הכלל שהממשלה ביד הצדיק לפעול פעולות כרצונו כמו שדרשו חז"ל צדיק מושל וכו' מי מושל בי צדיק, וזהו בחי' ויוסף [שהוא נקרא צדיק יסוד עולם] הוא השליט, והוא שורש כלליות נשמות ישראל והם הענפים שלו המקבלים ממנו: ועיקר הממשלה להאיר ולהתעורר לבם לעבודת השי"ת", עכ"ל.

דברי רבינו צריכים ביאור: הרי מדברי הגמ' מבואר שכוחו של הצדיק הוא לבטל גזירת שמים, ועל דברי חז"ל אלו מיוסדים דברי רבינו. ובפירוש הדברים מהו עיקר כוחם, כתב רבינו "ועיקר הממשלה להאיר ולהתעורר לבם לעבודת השי"ת", וכי לעורר אנשים לעבודת השי"ת הוא ביטול גזירת עליון? והרי זה כל רצונו יתברך?

וכדי לבאר זאת יש להבין שהכח שניתן ביד הצדיק לשנות את גזירת עליון, הוא בשני אופנים: האחד, היא גזירה שיצאה מלפניו על החלק הגשמי כגון יסורים, עניות, וכיוצא בזה, והשני, הוא גזירת עליון על אדם שלא יזכה לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו, או כעין שאמרו חז"ל 'האומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה'. או מאמרם ז"ל 'המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה', והצדיק בכוחו לבטל גזירה זו ובזה יומתק הפסוק "צדיק מושל יראת אלקים". דהיינו שעיקר הממשלה להמשיך יראת אלקים על אלו שנגזר עליהם שידחו מארץ חיים.

"מאי אהנית לי?"

והנה מצינו בגמרא, (בבא מציעא דף פ"ד עמוד א) מעשה ברבי יוחנן וריש לקיש: יום אחד שחה רבי יוחנן בנהר הירדן. מעברו השני של הנהר היה ריש לקיש, שהיה אז שודד, ליסטים, ומרחוק ראה את יופיו העצום של רבי יוחנן, שהיה יפה תואר, וקפץ אחריו למרחק רב אל תוך הירדן.

משראהו רבי יוחנן בכך, אמר לו "חילך לאורייתא" – "יפה כוחך לסבול עול תורה"; השיב לו ריש לקיש "שופרך לנשים" – יופיך ראוי לנשים".

אמר לו רבי יוחנן, כי אם יקבל עליו ריש לקיש עול תורה, הוא יתן לו את אחותו – היפה ממנו פי כמה – לאשה. וקיבל עליו ריש לקיש עול תורה, והיה לאמורא הידוע, ריש לקיש.

והנה, ריש לקיש היה 'רבם' של לסטים, והיה בכלל חוטא ומחטיא את הרבים, בעוון גזילה וכיוצא בזה, ואם כן, עליו אמרו חכמים שאין מספיקים בידו לעשות תשובה. כיצד יתכן, אם כן, שתיכף כשדיבר עם רבי יוחנן עשה תשובה?

אלא יש לומר שזה היה כוחו של רבי יוחנן, לבטל גזירת שמים: שהגם שנגזר על ריש לקיש שלא יסייעוהו לשוב, אף על פי כן בכוחו של רבי יוחנן התבטלה גזירה זו וזכה ריש לקיש לשוב אל ה'.

והמבואר לקמן בתורה ל"ד, הוא באדם שנפל מקדושתו למדרגות נמוכות מאוד ששקע בתאוות רעות רח"ל, שלכאורה אין לו תקוה ותקומה, ועל אותו איש מבאר רבינו שבכח ההתקשרות אל הצדיק יוכל לתקן זאת בכח ההארה שמאיר בו.

ובזה יאירו לנו דברי חז"ל בויכוח שהיה בין רבי יוחנן לריש לקיש (בהמשך לסיפור התקרבותו של ריש לקיש, מספרת הגמרא את סיפור סיום חייו של ריש לקיש, לגבי מחלוקת בדין סייף וסכין, שנחלקו בה רבי יוחנן וריש לקיש. אמר רבי יוחנן לריש לקיש: ליסטים בליסטיות הוא בקיא. כאומר, בקיא אתה באומנות שלך. השיב לו ריש לקיש "ומה הועלת לי? שם 'רבי', ראש, קראו לי וכאן 'רבי', ראש, קוראים לי… הקפיד עליו רבי יוחנן והשיב לו: שהכנסתיך תחת כנפי השכינה. ומקפידת רבי יוחנן, הסתלק ריש לקיש. לאחר הסתלקותו נותר רבי יוחנן בודד, שכן לו היה לו חברותא ברמתו, והלך ובכה וצעק "היכן אתה בן לקיש, היכן אתה בן לקיש" עד שנסתלקה דעתו ממנו, וביקשו חכמים עליו רחמים שיסתלק מן העולם – ונסתלק)

והנה הדו שיח ביניהם הוא תמוה מאוד, גם שאלת ותמיהת ריש לקיש וגם תשובת רבי יוחנן.

* * *

על סיפור התקרבותו של ריש לקיש, מבארים התוספות, בשם רבינו תם, שריש לקיש "מתחלה ידע הרבה אלא שפרק עול תורה ונעשה עם הארץ ועסק בלסטיות", ועל זה אמר לרבי יוחנן, שגם קודם שקירבו ידע ללמוד. וגם זאת יש להבין, מה לי אם בתחילה ידע ללמוד אם לאו, הרי מכל מקום, נפל למדרגה של ריש גזלני ופרק עול. ומה טענה היא זו?

ואפשר לבאר כך: כוונת ריש לקיש בדבריו לרבי יוחנן היו שאת עצם הלימוד הוא ידע גם קודם, אלא שלא היה לימודו כראוי ולכן לא הגנה עליו תורתו להכניע את יצרו, שעל כן הוא נפל. 'אבל עכשיו שהתקרבתי אליך, ואתה צדיק שמבטל גזירת עליון, רצוני וחפצי היה שבלימוד התורה אצלך תאיר בי אור עליון שמבטל ממני, שישרש מנפשי את כל החושך של הליסטים שלי. אבל כאשר אתה אומר "לסטים בלסטיותו הוא בקיא", פירוש הדבר, שסברא זו שאני אומר (היינו: דעתי במחלוקת שבינינו לגבי תחילת טומאה בכלי נשק) אינה אלא סברת ליסטים, שאם כן, גם הלימוד והעמל שאני לומד כיום, לאחר התקרבותי אליך, אינו זך, ונמצא אם כן שלא התהפכה מהותי. ואם כן, שבה שאלתי למקומה: "ומאי אהנת לי", מה הועלת לי בקירובי?

ועל זה ענה לו רבי יוחנן 'דאקרבינך תחת כנפי השכינה'. דהיינו, הגם שעל הסברא שאמרת יש לפקפק, אבל הנס והפלא הגדול הוא שהיה בידי כח וסייעתא, להוציאך משאול תחתיות ולקרב אותך בצל השכינה, למרות שבעצם השתייכת לסוג האנשים עליהם אמרו חז"ל "אין מספיקים בידו לעשות תשובה".

"אני מופת"

מוהרנ"ת, בעת שהוא כותב את דברי חיי רבינו, הוא נמנע מלהזכיר מופתים גשמיים בציינו "כי לא באלה תהילתו".

לכאורה סיבה זו תמוהה מעט. גם אם נאמר שלא באלה תהילתו, מה איכפת היה לו למוהרנ"ת לצרף גם כמה סיפורי מופתים?

אלא שלפי האמת שרבי נתן קיבל מרבינו, הוא הבין וידע שאם הוא יוסיף גם כאלו עניינים, אפילו בדרך אגב, שוב יצטייר עניינו של רבינו באופן אחר מהאמת האמיתית, אותה הוא קיבל מרבינו.

דברים אלו הינם הביאור האמיתי לדברי רבי נחמן מטולטשין, שכששחו בענין עשיית מופתים, וביקשוהו שיספר איזה מופת מרבו, ענה ואמר "א מופת בין איך" [מופת? אני מופת!] שהייתי כפי שהייתי ואחרי שהתקרבתי נתהפכתי לאיש אחר. כי זה עיקר המופת והפלא של הצדיק להוציאם מעוונותיהם "ולהאיר ולהתעורר לבם לעבודת השי"ת".

בימים אלו שחל בהם יומא דהילולא דמוהרנ"ת צריכים אנו לשים על לב את גודל עוצם מעלת ההתקשרות וההתחברות אל אותו צדיק יסוד עולם, שורש נשמות ישראל שבכוחו נזכה לצאת מאפילה לאורה, אמן.

קשה כשאול קנאה

הקנאה, מידה רעה ומגונה היא המלווה את האדם מקטנותו, וממיתה אצלו כל נקודת חיות. וכאמרת הרה"ק מקאצק זי"ע על מאמר חז"ל: "הקנאה והתאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם", שזהו דרכו של יצר בסדר שנות האדם. בתחילה, מיד עם הוולדו, מכניס וטובע בו קנאה, וכאשר עומד על דעתו מצרף לזה את התאווה, וכאשר רתיחת הדמים דועכת, כאשר הוא נהיה מבוגר, אזי מפיל היצר את האדם לכבוד, שבא בדרך כלל באמצע שנותיו, עד ליום מיתתו, שאז מוציא את האדם מן העולם חבול ופצוע מאימת הקנאה.

הנה. האדם בא לעולם בכדי להמשיך זיכרון עלמא דאתי אל תוך עולם העשיה, היינו שימשיך את האמונה בהנהגת השגחתו ית' בכל פעולה ותנועה גשמית הנעשה על פני האדמה.

כי הנה השי"ת מנהיג את עולמו בשני אופנים. האחד היא ההנהגה בגילוי, שזאת ההנהגה היא בעוה"ב, כי שם נראית הנהגת אהבתו בגילוי ללא שום קושיא ותמיהה, ונראה בבירור שהוא ית' מנהיג עולמו בחסד וברחמים, וכל הנעשה כאן בעולם העשיה הוא בחשבון מדוקדק להפליא, ולעומת זאת יש להשי"ת ההנהגה של זה העולם, בחוקי הטבע המסתירים הנהגת השגחתו, עד שנדמה לרוב בני אדם שעולם כמנהגו נוהג. ועבודת איש הישראלי היא להכחיש את הטבע ולזעוק שאף שאינו נראה כלל הנהגתו בריבוי הפעולות המשתנות, מכל מקום הוא איתן באמונתו שהשי"ת מסבב ומחדש עולמו בחשבון מדוקדק, מכוח הצדיק שרואה הנהגת השי"ת בכל תנועה ופעולה גשמית.

אך הקנאה ממיתה את הזיכרון זה. כי כאשר האדם מקנא בחברו אזי הוא נותן כוח בחוקי הטבע. כי אילו היה מאמין שגם בתוך הטבע מוסתרת הנהגה מדוקדקת ממסבב הסיבות, אלא היא אינה נראית לעין ואינה נתפסת בשכל אנושי, אזי בנקל היה מסלק הקנאה בליבו, כי היה מאמין שמאת ה' היתה זאת שחברו יהיה גדול ממנו בהתמנות וכדו', נמצא ששורש הקנאה בא מחמת שהאדם נכנע לחוקי הטבע ורואה תכלית בזה העולם העב והמצומצם, ועל כן הוא רואה לנכון להשקיע כל כוחו ומרצו להצליח ולגדול, בדבר שנחשב להצלחה בעיני בני אדם בזה העולם. ואם רואה דבר טוב בחברו אזי נופל שדוד עד לידי חולי ממש.

כאותה בת מלכה שמרוב קנאתה באחיה, בן המלך שהיה מאבנים טובות ומרגליות, "עשתה עצמה חולה, ובאו כמה דאקטורים ולא היו יכולים לעשות לה רפואה".

אך דע, שבמעשה הנ"ל נראה בבירור שגם אם הקנאה אינה בשיא תוקפה אלא במידה ובצמצום, מ"מ בכוחה להוציא את האדם מן העולם. כי הרי כאשר צווה המלך בחמתו להשליך את כל המכשפים לים לא עמדה בת המלכה בתוקף על מידת קנאתה, אלא הלכה על הים להוציא משם הכישוף, ואילו הייתה שבויה לגמרי בתוך הקנאה, הרי מה אכפת לה אם ימיתו את כל המכשפים והעיקר שישאר אחיה עם הצרעת ולא יתרפא ממנה, כפי שעשו הרבה מלכים במלחמותיהם, שהפילו רבבות נפשות על מזבח הקנאה כידוע. ולא כך עשתה בת המלכה אלא פעלה לריפוי הצרעת. ובכל זאת הקנאה הוציאה אותה מן העולם כמסופר שם, אלא מכאן שמידת הקנאה ממית את האדם גם כאשר נתפס בה בקצה קצהו, כאשר צרו עיניו בגדולת חברו.

לברוח להתמעטות

ומגלה לנו רביה"ק, כי העצה לקנאה הוא – בריחה! לברוח. לאן לברוח? היכן?

הנה ידוע טענות הלבנה להשי"ת שאמרה "אין ב' מלכים משתמשים בכתר א', ואמר לה הקב"ה לכי ומעטי עצמך" (חולין פ' ע"ב). כי הנה הלבנה היא ההנהגה המוסתרת שבזה העולם, וזאת אי אפשר לראות כאן בשכל אלא באמונה, כלבנה דלית ליה מגרמא כלום אלא מה שהיא מקבלת מהחמה, שזהו האמונה בתוך ההסתרה. ובתחילה רצה הקב"ה לברוא העולם באור אמונה זך ובהיר עד שתוקף האמונה תשתווה לאור החמה. היינו שיאמינו כ"כ כאילו רואים הנהגת השי"ת בעיניים בשריות.

אך הלבנה פחדה ממידת הקנאה, ועל כן אמרה, אם אגדל וגם חברתי, החמה, תגדל ממני, כי בעולם הבא נראה הכל בשכל, הרי חוששני שאאבד אמונתי לגמרי מרוב קנאה. והשיב לה השי"ת, שהעצה לקנאה הוא הבריחה לשפלות ולהתמעטות "לכי ומעטי עצמך", לברוח לפינות, להסיר כל נקודה של חן ושקר חן של גאות, ולברוח לענווה. על ידי המשכת אמונה בביטול השכל לגמרי, לאמר הכל מונהג בחשבון מדוקדק, הגם שאינו נראה לעיניים. כי בשכל אנושי אי אפשר להבין זאת כלל, מחמת הצמצום.

ואמר לה הקב"ה שאין שום תועלת בביטול הקנאה לגמרי, כי העולם נברא על מנת שיבחור האדם הטוב מתוך הרע דייקא,  ורק כאשר תלחום מלחמתה מתוך הקנאה לברוח אל השפלות, אזי תזכה סוף סוף שיחוס עליה השי"ת ויחדש אורה בחידוש נפלא, עד שיתמלא אורה באופן כזה שלא תחשוש מסכנת "אין ב' מלכים משתמשים בכתר אחד", כי תהיה אמונתה חזקה כל כך שהשי"ת מחדש עולמו בכל רגע בחשבון.

למעלה מן הזמן

והנה בין חוקי הטבע ברא השי"ת צמצומי זמן בדמות ימים, חודשים ושנים, כי באמת בשורש הכל אין שום זמן, אלא למעלה מן הזמן. אלא בהשתלשלות אחר השתלשלות מעולם האצילות עד לעשיה מתעבה הזמן. מזמן רוחני דאצילות עד הזמן הנראה לנו לעיניים בדמות ימים וכדו'.

ועל כן, שבעים שנה של האדם הפשוט הם כרבע שעה בזמן של צדיק, מחמת שהצדיק עלה ביגיעתו העצומה לעולם גבוה ובהיר יותר ששם מימד הזמן רוחני יותר לפני הצמצום דכאן, ושם בוודאי אינם שבעים שנה כלל, כי ככל שעולה לעולם גבוה יותר אזי הזמן מאבד מגבולו וצמצומו,עד שבשורש הכל לפני הצמצום אין שום זמן כלל. ועבודת האדם להאמין, שגם אם אין שכלו משגת דבר זה כלל, מ"מ מאמין הוא שבשרשו אין שום זמן כלל "ואין לך התחזקות גדול מזה".

והנה י"ב החודשים שמצומצמים כאן בזה העולם ב"זמן" השנה, הרי בשורשם הגבוה הם מקבלים חיותם מי"ב השבטים, וכי עבודת האדם לתקן ולהעלות את השבטים לשורשם, ע"י שיתנקה מע' תאוות של ע' האומות שעומדים תמיד ללחום נגד ע' נפש של י"ב שבטי ק-ה.

ועיקר טומאת האומות הוא להכניע האדם תחת הטבע, המקום והזמן. וע"י שהאדם ממשיך לתוך י"ב החודשים את האמונה שיש משגיח בתוככי ההסתרה שמנהג עולמו בחשבון מדוקדק, אזי בכך הוא מעלה את י"ב החודשים שהוסתרו בצמצום של זמן אל שורשם, למעלה מן הזמן, בזה שמכחיש טבע הזמן, לאמר,  אין זו אלא הסתרה בדמות זמן, ולאמת אין זמן כלל בשורש הכל.

אך כאשר באנו לשנה מעוברת, אזי כאן משתבשים חוקי הטבע לגמרי. כי חוק הטבע מחייב שיהיו י"ב חודשים במעגל השנה, ועתה בא וניתוסף עוד חודש על-טבעי, אלא בא חודש זה להכריז: אין זמן כלל, וכי כל הטבע המקום והזמן אינם אלא צמצום, ובשורשם הכל אחד בתכלית האחדות בו' יתב"ש, והרי בו ית' אינו שייך שום זמן כלל. נמצא שהחודש הזה בסוד עיבור השנה עומדת ומכרזת עוצם האמונה, מחמת שמגלה בתוך עולם הטבע, את שינוי חוק הטבע, שמוסיפה חודש מעבר למעגל הקבוע.

וע"כ החודש הזה שבשנה מעוברת מסוגלת לתשובה ביותר כידוע, וכפי שקבעו להוסיף בשנה מעוברת "ולכפרת פשע" בתפילת מוסף דר"ח דייקא. כי בר"ח שומע הקב"ה את זעקת הלבנה ומחדש את אורה, מכוח הויכוח העצום שבוכה על ריבוי החושך שמאיים לכלותה. שבא עליה מחמת חששה מקנאה. עד שהשי"ת בעצמו כביכול מבקש כפרה על שמיעט את הלבנה, שזה בעצמו מרחמנותו ית'.

צער העיבור

ובשנה מעוברת אזי מתגלה אלינו השי"ת באור עצום של למעלה מן הזמן, נגד חוקי הטבע, עד שכל מטרת עיבור השנה בא להשוות ימי הלבנה לימי החמה כידוע. שזהו – במילים פשוטות – להגדיל האמונה באור עצום, שנאמין בהנהגת השי"ת בתוך הטבע. כאילו אנו רואים כאן את ההנהגה הגלויה, הנהגת עולם-הבא, בעיני בשר, שזה משווה ימי הלבנה – האמונה, לימי החמה – השכל הבהיר, שהאמונה תוקפה כתוקף החמה והשכל דלעתיד.

נמצא שבחודש הזה אנו קרובים יותר לתקן מידת הקנאה. כי בחודש הזה ממלא השי"ת את אור הלבנה להשוותה לחמה, עד ששוב אינה חוששת מטענת "אין ב' מלכים וכו'" מחמת שהזיכרון בעלמא דאתי, האמונה באהבת השי"ת ובהנהגתו את העולם, איתנה ובהירה, זכה ונקיה, צחה וברה, כאילו רואה ההנהגה בעיניים. וממילא כל טענת ובסיס הקנאה מתאדה מאליו. כי הרי אמונתנו שלימה שאין העוה"ז תכלית כלל, אלא אדרבא, הטבע המקום והזמן מהווים הסתרה חשוכה שיש לסתור ולהחריב, ע"י הארת האמונה והאור המסתתר מאחריהם, וממילא אין טעם להתגדל בעולם עובר.

אולם הצער שבעיבור השנה גדול מנשוא. כי דייקא כאשר האדם קרוב לתיקון י"ב חדשי השנה, ועומד בסופם, אזי אומרים לו לאדם "המתן" עוד חודש, שזהו מסוד ההמתנה שבדרך התשובה, ואז מתגברת הסט"א ביותר, מחמת שרואה קיצה. ואזי היא נלחמת בהאדם בתאווה הכללית, מחמת שמתאחדים כל הע' אומות במידותיהם מגודל שנאתם את ישראל, ולא מאהבתם זה לזה, כענין שהיה אצל בלעם ובלק, שלחמו זה בזה, ועתה התאחדו ע"מ לקלל את ישראל, כפרש"י שם. ועתה בסוף השנה מאיימים על נפש ישראל בפגם הברית.

אך כך הוא דרכו של עולם, שלפני כל לידה שבקדושה, קודמת הקליפה, צער העיבור ש"היא קשה וכבדה מאד… כמה קלין של אוי ואבוי, וכמה גניחות וכמה כפילות וכמה הטיות צריכים לעשות בעיקר בהתחלה… כי כל עבודת השם היא בחי' הולדה…". אך מחובתינו להאמין, שככל שהחושך גובר, כך כאשר שוברים הקליפה נתגלה אור אין סוף. וככל אנו מאמינים באמונה שלימה שניגאל תשועת עולמים שאין אחריה גלות, כך אנו מחוייבים לידע שצריכים לעבור חושך שנדמה לחושך אין סוף.

"אינני זוכר 'כלום'"

ומחוייבים אנו להאמין שבא לנו החודש הזה לטובה ולברכה, ללחום ע"מ להכניע את מידת הקנאה, ע"י שנברח להתמעטות, בריחה מנקודות הגאווה וחן של שקר, עדי יחוס עלינו משמיא ויכפר לנו עוונותינו בזכות החודש הזה, וישווה ימינו, ימי הלבנה והאמונה, לימי החמה והשכל, שנאמין בהנהגת החסד והרחמים כאילו אנו רואים בעיניים הנהגה גלויה ומדוקדקת כפלס, פלאי פלאים, ולחיות את האמונה על כל צעד ושעל בתוך הדברים והתנועות הגשמיות, והכל בכוח רביה"ק שהעיד על עצמו "אני סבא דסבין… שאמר לו הנשר הגדול שהוא זקן מאד ואעפי"כ הוא יניק ולא התחיל לחיות כלל", שהתעלה למעלה מן הזמן, ואורו כאור החמה בשכל עליון ובהיר בהנהגת הרחמים בחשבון נפלא, והוא ז"ל הבטיח לחונן אותנו ב"דרשה געשייאנק" ולתת לנו אור זה במתנה אם נתדבק בו, ובריבוי הלימוד בספרי מוהרנ"ת, שהיה כלבנה בפני רביה"ק, שחי חיים מלאי אמונה, בבחי' הלבנה במילואה, כאילו רואה ממש את השי"ת בעיניו:

"ותקבל איגרת מידידנו ר' חיים נחום נ"י, כי החיה אותי במה שהזכיר אותי מענין ביטול הזמן, כי צריכים לילך בזה. כי באמת אין שום זמן כלל" (עלים לתרופה).

יתן ה' ונזכה לזעוק בין קירות ליבנו, מתוך תבערת הקנאה, את זעקת האמונה, לאמר, אמנם הטבע מסתיר ממני את תכלית הבריאה, עד שנדמה לי לבזיון גדול הצלחת הזולת על חשבון גדלותי, מ"מ אברח בריחה הכרחית שבה אשליך הגאוות שמהווה פירוד נורא, ואמעיט את עצמי לראות שפלותי עד לכדי כך שאפקח עיני ואראה דלית ליה מגרמא כלום, ואילולא חסד ה' בכל רגע ותנועה אזי אני חושך מצד כוחותי, כלבנה שאינה מקבלת אור החמה, ואז אתחיל לזעוק ולטעון, בוראי מטיבי, החושך עב כל כך עד שאני נכחד לגמרי, האר פניך. עד שנכמרים רחמיו עדי מחדש אורנו, ומגלה לנו את הצדיק האמת להידבק בו, באופן שבכוח החמה נמלא אור הלבנה שלא נכשל בקנאה.

מקורות: חולין פ:, ליקו"מ: לג, נד. ליקוטי תניינא: א, ד, סא. סיפו"מ ה, ליקוה"ל: ברכות הראיה ד, ד' פרשיות, מילה ד. על"ת מה. חיי מוהר"ן גדולת השגתו, כוכבי אור סיפורים חדשים.

[התפרסם בהלוח של ברסלב]

משנכנס אדר מרבים בשמחה

הגמ' במסכת חולין קלט אומרת: "אסתר מן התורה מנין? שנאמר ואנכי הסתר אסתיר פני". בתורה נ"ו, מבאר רבינו הקדוש רבי נחמן מברסלב, שכוונת הגמרא היא להסביר לנו היכן נרמז בתורה אותו מצב של הסתר פנים שהיה בזמן אסתר, שבאותו זמן היתה רמז וכינוי למצב השכינה, שורש נשמות ישראל, ולעם ישראל שהיה במצב של הסתרה. מדברי רבי נחמן בתורה כ"ו מתבאר שישנם שלושה מדרגות באדם שבהם השם יתברך נסתר ממנו:

הראשונה: האדם שלא חי ומרגיש את השי"ת באופן ברור ומוחשי, הוא מאמין ויודע שהשי"ת ממלא כל עלמין, ולית אתר פנוי מיניה, אך הוא לא מרגיש, לא חי, את הידיעה הזו. יתכן שהוא שייך מעט ל"וידעת היום", אך הוא עדיין לא חקק בליבו את ה"והשבות אל לבבך". הדברים אינם חקוקים על לבו, הם לא נהפכו לחלק ממנו.

בגמרא מובא שרבי יוחנן אמר לתלמידיו "'הלואי שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם', אמרו לו תלמידיו 'עד כאן ותו לא?' אמר להם, 'כשאדם חוטא, אומר הלואי שלא יראני אדם'."

ההסתרה הזו היא זו שמאפשרת לאדם לחטוא, להמרות את פי ה' למרות שהוא יהודי מאמין ואדם שיודע את כל הפירושים והמשמעויות הקשורים בחטא שהוא עושה.

ולכן כשמגיע לידו נסיון קשה הוא מרגיש שהוא "תש כח", שאין בידו כח להתגבר על יצרו, למרות שהאמת היא שהשי"ת נותן כח לכל אחד לעמוד בנסיון, כי אין מנסים אדם, אלא בדבר שהוא יכול לעמוד בו, כפי שאמרו חז"ל.

מדברי חז"ל מוכח שאין נסיון שאדם לא יכול להתגבר עליו כמו שאמרו על הפסוק "ואתה תמשול בו" (בראשית ד,ז, המדבר על היצר הרע) – שאם תרצה תתגבר עליו. גם אמרו חז"ל: בכל יום ויום יצרו של אדם מתגבר עליו ואלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו (סוכה נב,ב ועוד).

השי"ת הרי עוזר לכל אחד ואחד, אלא שנסתרה ממנו האמת הזו, כי הוא לא חי את מציאות ה'. אך למרות כל זאת, אחרי שנכשל הוא חש כאב, צער ועגמת נפש, על מה שעשה, והדבר הזה נגרם מאותו חלק אלוק ממעל שנמצא באדם, מכח נשמתו החצובה מתחת לכסא הכבוד, שהיא היא זו שכואבת ומתייסרת על האיוולת שעשה האדם, ומכח זה יכול האדם לשוב אל ה'.

אך ישנה הסתרה נוספת: "עבר ושנה נעשית לו כהיתר", לא שהאדם מוחק מדעתו את ההלכה האוסרת את מה שעשה, אבל הוא כבר לא כאוב, לא מתייסר, ואז כיון שהתנהג באופן שמראה כאילו "אין אלקים לנגדו", גם השי"ת נסתר ממנו. דבר זה נעשה מכיון שחיותו של אדם, היא מה"חלק אלוק ממעל", הממשיך את חיותו דרך הצירופי אותיות של התורה, שהיא הכלי להמשיך חיות מהשם יתברך, ועל ידי שחטא "הפך הצירופים" (כפי שאומר רבינו בתורה נ"ו, ג). משמעות הדבר היא שהצירופים, היינו אותיות התורה שבהם נכתב האיסור או המצוה שאותה ביטל אותו אדם, כבר אינם מאירים לו, הוא כבר מחפש חיות לא דרך אותיות התורה, לא חיות אלוקית, אלא דברים אחרים שהם תאוות לבו, ולכן כשעבר ושנה איבד כבר את הכאב והצער ממעשה העבירה, כי כבר העכיר וכיבה את ה"נר ה' נשמת אדם", במידה כזו שכבר לא כואב לו.

"וכשהשי"ת נסתר ממנו בהסתרה אחת, דהיינו בחינה השניה שנעשה לו כהיתר, גם כן קשה מאוד למוצאו, מאחר שכבר נעשה לו כהיתר, אבל עם כל זה אפשר ליגע ולחתור עד שימצא אותו ית"ש כו', שישיב אל לבו זה בעצמו, דהיינו מה שנפל והגיע לבחי' נעשה לו כהיתר ויבקש ויחתור עד שיצא מזה".

דבר זה נעשה כמובן בקיום העצה של התבודדות, "שפכי כמים לבך נוכח פני ה'", שעל ידה מתעוררים לשוח עם לבבו מתכליתו הנצחית (ליקו"מ נ"ד): ראה נא בעניי אבי שבשמים, כמה נתרחקתי ממך, פעם עוד הייתי כאוב "אף לילות יסרוני כליותי" ועתה "וליבי יעזבני" אבדתי את הרגשת הלב, ודיבורים והתעוררות כגון אלו. דיבורים אלו בכוחם לעורר את האדם שישוב אל ה'.

אך ישנה "הסתרה שבתוך הסתרה", אחד שדרכו היא דרך של "בעל עבירה" חלילה. לא מכשול, תקלה, חטא בשוגג; לא פעם ופעמיים, אלא דרך של אדם שזנח את השי"ת רח"ל. הוא כבר נמצא במקום אחר. עזב את סטרא דקדושה והלך לו מהשי"ת. אותו אדם אינו יודע כלל שנסתר ממנו משהו, ההסתרה עצמה גם היא נסתרת ממנו.

"כל הדברים רעים דומות לו למישור גמור ח"ו", הוא לא מבין מה רוצים ממנו, הוא אדם הגון, הוא מתנהג לכתחילה באופן זה.

אדם כזה אינו יכול בשום אופן להתעורר בעצמו, אין שום סיבה שישנה את דרכו.

אבל הקב"ה ברחמיו שלח לעולם צדיקים קדושים ונוראים שבכח עסק התורה שלהם מאירים את אותם נשמות ומגלים להם בתוקף ההסתרה את השי"ת עד שמתעוררים לשוב אל ה'.

הארה זו נמשכת בכל שנה ושנה ע"י הארת מרדכי הצדיק, שמתהלך "לפני חצר בית הנשים" – שמתפרש בשלושה אופנים, האחד, אותם "שנשתה גבורתם" (ירמי' נ"א) ואין בהם כח להתגבר על יצרם, אותם אלו שאין השי"ת חי באופן מוחשי ואמיתי בחייהם ולכן הם מרגישים שתש כחם, לאותם אנשים הוא מאיר את מציאות השי"ת באופן מוחשי וברור.

השני: אותם ש"עבר ושנה", ששכחו את האסור, מלשון כי נשני אלקים (בראשית מ"א). להם מזכיר מרדכי לבל ישכחו את השי"ת.

והשלישי: הם אותם שזנחו ועזבו את השי"ת ו"נשו וקפצו" ממקומו של עולם (כפי שפירש רש"י על "גיד הנשה").

מרדכי הצדיק שאורו מאיר בכל שנה ושנה בימי הפורים, מתהלך לפני חצר בית הנשים, והופך את אותן הסתרות לדעת, לתורה גבוהה ועליונה, הנעלמת ונסתרת באותם מקומות שפלים, ועל ידי זה זוכים גם אותם אנשים שפלים לחזור להשי"ת בלבב שלם.

זהו גם הענין של "מגילת אסתר" – גילוי ההסתרה. הקריאה במגילת אסתר בכוחה לעורר את הארת מרדכי היהודי ואסתר המלכה, לגלות את כל סוגי ההסתר, ולקבל את התפילה "אל תסתר פניך מעבדך", הגלה נא ופרוש חביבי עלי את סוכת שלומך. משנכנס אדר, מתחילה אותה הארה, שנותנת תקוה ושמחה לכל יהודי ויהודי באשר הוא. גם אני, למרות מצבי, למרות מעשי, יש לי גם תקוה ל"ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם", שהחלק היהודי האלוקי שבי הוא זה שישלוט וימלוך עלי.

כשבלבו של אדם מתגלה האמת האלוקית; כשליבו חי ומרגיש את השי"ת בגילוי, אין "נתת שמחה בליבי" גדולה מזו.

(הדברים נכתבו ע"פ תורה נ"ו. וביאור הפל"ח שם. ולקו"ה הלכות פורים הלכה א')

הוא יושב עם ה'קינות' וראשו חפוי, הלב כל כך אטום ומטומטם, לא חש כלל בחורבן ולא באבלות, הכל כל כך זר ויבש, בקושי קצת פירוש המילות עם רצון לרצות להרגיש משהו, עוד 'קינה' ועוד 'קינה', האם יתכן שמהמילים המרוסקות והיבשות הללו תבוא איזו שהיא גאולה?!

*

ליל תשעה באב, הלילה המר והנמהר בו אנו בוכים ומבכים את חורבן בית המקדש הכללי והפרטי, לא נועד כדי להספיד את העבר, "כי מה שעבר אין, כי כבר נשרף בית מקדשנו" (ליקוטי מוהר"ן ח"ב, סז), אין טעם לבכות על עבר שאיננו עוד. הבכי האבלות וההספד נועדו רק על העתיד, הם בונים כבר כאן ועכשיו את הבנין העתידי בכלליות ובפרטיות. חובתנו אם כן לברר מה החריב ומחריב את בית מקדשנו, אז וגם עתה, ולהשתדל מעתה בבנינו.

חז"ל (סנהדרין קד:) גילו לנו שסיבת הבכיה בליל תשעה באב לדורות נעוצה בבכיית ישראל בלילה זה בעת שהמרגלים חזרו מתור הארץ; "ויבכו העם בלילה ההוא – אותו הלילה ליל תשעה באב היה, אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: אתם בכיתם בכיה של חינם ואני אקבע לכם בכיה לדורות". ברור הדבר שהבכיה לדורות אינה רק לזכר אותה בכיה, אנו הרי לא בוכים על העבר, אלא בונים את העתיד, ואם כן, בהכרח שבבכיה זו אנו מתקנים גם את העוון שגורם גם כיום לחורבן ושנעוץ באותה בכיית חינם. וכדבריו של רבי נתן: "בין המצרים אז מתאבלים על חורבן בית המקדש שגרמו המרגלים, שזהו הצרה הגדולה מכל הצרות, ועל כן צריכים להתאבל מאד על זה, והעיקר לבכות על עוונותינו שגרמו החורבן והם מעכבים הגאולה" (ליקוטי הלכות, בציעת הפת ו, עד).

מהו שורש חטא המרגלים שעדיין אנו שוגים בו? – הבה נקשיב למה שרבי נתן מבאר ביסודם של דברים:

כל מציאות עבודתנו את ה' בעולם הזה לא נתפסת בשכלנו, זה נראה פלא והפלא, איך יתכן שיצור שפל כזה יגרום לנחת רוח למלך מלכי המלכים שכל צבאות מעלה עומדים ומשרתים לפניו בתכלית הזוך והרוממות?! אי אפשר לנו להבין זאת בשום פנים ואופן, ואכן רק בדרך אמונה יכולים אנו לקבל ולהשתעבד שזוהי האמת, וידיעה זו היא מעיקרי העיקרים באמונתנו הקדושה, וכמו "שמבואר ומובן בכל דברי חז"ל ובפרט בזוהר הקדוש ובכתבים, שעיקר שלימות האמונה הקדושה הוא, להאמין שה' יתברך רוצה בעבודת האדם בזה העולם, אף על פי שאי אפשר להבין זאת בשכל אנושי בשום אופן, אף על פי כן כבר גילו לנו אבותינו ורבותינו הקדושים שהאמת הוא כן, וזה כלל ויסוד כל תורתנו הקדושה. וכמו מי שהוא כופר במציאותו יתברך ח"ו הוא כופר ומין ימח שמו, כמו כן אפילו אם אומר שמאמין במציאותו יתברך, וכופר בזה, שאינו מאמין שהוא יתברך חפץ בעבודתנו, הוא גם כן כופר ומין" (ליקו"ה, שבועות ב, ב).

שורש טעותם של המרגלים היה גם כן בענין אמונה זאת; השם יתברך הראה לעמו אותות ומופתים נפלאים ביציאתם ממצרים, ואף על פי כן הניח להם מקום בו הוצרכו לסמוך רק על האמונה. המרגלים לא יכלו להבין בשכלם איך אנשים פחותים שכאלו יזכו להיכנס למקום גבוה שכזה, ומי שאינו רוצה לסמוך על האמונה נופל בטעויות מרות. ואכן המרגלים שלא רצו להאמין שארץ ישראל תהיה טובה עבורם על אף פחיתותם, טעו וראו בה מקום שרק ירע להם, וכפי שחז"ל אומרים (מובא ברש"י במדבר יג-ב) "אני אמרתי להם שהיא טובה, חייהם שאני נותן להם מקום לטעות" כי "רצו לראות ולהבין האמת מיד, על כן נתן להם ה' יתברך מקום לטעות וגרמו בכיות לדורות עד היום שמתארך הגלות על ידי זה, ועיקר הגאולה תלויה בזה" (ליקוטי הלכות, שם).

*

טעות מרה ואיומה זו נתפסת גם כיום: אנו מצווים להאמין בעצמנו שיש לקב"ה נחת רוח מעבודתנו על אף עומק שפלותנו, ואמונה זו רחוקה משכלנו לגמרי. ולכן, אסור לנו להתחיל להקשות ולרצות להבין בשכלנו איך יתכן שמתוך שפלות שכזו ומתוך יבשות שכזו שאנו מצויים בה, ובקטנות ודלות מעשינו נקרב את הגאולה. אלא עלינו "להתחזק באמונה לידע ולהאמין בדברי רבותינו שאין שום תנועה טובה נאבדת כלל, ובודאי כל המרבה הרי זה משובח. וכל ההתרחקות של בני אדם מחמת רעיונים ומחשבות ובלבולים כאלה, הכל מחמת שרוצה להבין האמת תיכף ומיד. אבל המאמין לא יחיש, וצריכים להמתין הרבה הרבה עד שיזכה להשיג ולהבין אמיתת דרכיו יתברך, כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי ממחשבותיכם, כי עיקר התגלות האמת הוא בסוף" (שם).

ה'בכיה של חינם' נובעת מתוך ההליכה אחר השכל העצמי; האדם חושב שהוא מבין, ומכח זה מופרכת אצלו התקוה שבדלות מעשיו יזכה לפעול ולהיחשב אצל השם יתברך. ולעומת זאת, הבכיה לדורות נועדה לתקן את אותה בכיית חינם, כדי להשריש בלבנו אמונה זו בעמקי עמקים שגם כשנראה שהכל חשוך ואבוד, וגם כשנדמה ש'אין לך יום שאין קללתו מרובה מחברו' והדורות יורדים ומתמעטים בערכם מיום ליום, אולם כשנתחזק להאמין שאנו כמו שאנו, בדלי דלות מעמדנו ופעלינו, פועלים ועושים גדולות ונצורות למעלה, וה' יתברך שש ושמח בפעולות דלות אלו, כי אז נתקן את שורש פגם המרגלים ונחיש את הגאולה שתבוא בזכות האמונה הקדושה.

נייקר ונחשיב כל אמירה וכל פעולה של אבלות וקינה איך שלא תהיה, נרבה בהם ונגיש אותם לפני קוננו, והיא שתחיש גאולתנו ופדות נפשנו.

רבינו גילה עצות נפלאות אשר בכוחן להפוך את נפש האדם מן הקצה אל הקצה. וכך אמר: "הפחוּת שבאנשי אני מוליך אותו בדרך של צדיק גדול מאד" (חיי מוהר"ן, שיד).

ניקח לדוגמה, התבודדות, הרי בגשמיות, כגון בחולה סופני רח"ל, מרעישים עולמות בתפילות וצעקות לה' שירפאהו, כי אנו מאמינים שברגע אחד יכול הכל להשתנות, אם כן, מדוע לא נאמין כך גם ברוחניות?

הסיבות לזה הינן שתיים שהם אחת: אנו מסתפקים במה שיש לנו, ואיננו מאמינים די בכוח הצדיק. כלומר, אנו חושבים כי לכל מה שהשגנו הגענו בכוחנו-אנו, ואנו מסתפקים בזה; ומה שאנו מתפללים שה' יעזרנו בכוח הצדיק, הוא רק כדי שיצליח עוד קצת.

דרך משל: אדם בינוני הקובע עתים לתורה ואף מתפלל בכוונה ובמתינות, ועובד את ה' כפי יכולתו, תוכן תפילותיו הוא בדרך כלל, שיזכה להתפלל מעט יותר בכוונה, שיזכה ללמוד קצת יותר באיכות, שיזכה לעבוד את ה' מעט יותר וכן הלאה. וזאת מחמת שהוא מדמה לעצמו כי לכל מה שהגיע עד כאן זכה בכוחות עצמו. אמנם אין הוא מתכחש שכל אחד נצרך לסיוע, לכן הוא מבקש מהצדיק שיפעל אצל השי"ת בעבורו שיעזרהו, ואף יזכה להתעלות מעט.

אולם, אם היה האדם מאמין באמת כי כל מה שכבר זכה להגיע הוא רק בכוח הצדיק המסתכל עליו להטיב אחריתו, והוא העומד לו לעזרה ומליץ עליו לפני השי"ת שיעזרהו על דבר כבוד שמו – הרי היה מבקש שיזכה להגיע לתכלית השלימות בלי שום הסתפקות, שיזכה לישב כל ימי חייו באהלי תורה ולא יזוז משם לעולמים, ושיזכה להכניס כל כוחו בתפילה ולהתפלל כמו העובדים בדורות הקודמים.

שכן בכוחות עצמנו היינו נופלים מיד, ורק בכוח הצדיק יש לנו יכולת להחזיק מעמד. אם כן לא נתפשר! לא נסתפק במועט! הבה נתחיל להאמין ולבקש שנזכה להגיע לתכלית הנרצה, ולהשלים את תפקידנו בזה העולם.

כוח זה מתגלה בפורים, כמו שאמר רבינו (ליקו"מ ח"ב עד): "ועכשיו כל ההתחלות מפורים"; עכשיו ברגע זה יכול כל מי שרוצה – להשתנות מן הקצה אל הקצה.

וכך אנו מוצאים בתפילתו של מוהרנ"ת לפורים המיוסדת על תורה זו (ליקוטי תפילת ח"ב, לז): "מה אומר לפניך יושב מרום, ומה אספר לפניך שוכן שחקים, אם אחרי כל הנסים והנפלאות האלה אני בעצמי רודף את עצמי יותר מכל השונאים… ותמהר להושיעני ולגאלני ממני בעצמי…" ובקטע שלאחריו: "ואזכה בכח הצדיקים לגרש ולבטל ממני ומכל ישראל קליפת המן עמלק".

כי כך המידה, קודם יש לזעוק הצילני ממני בעצמי, ומיד אחר כך ניתן להשתנות ללטובה מההיפך אל ההיפך.

יש דבר שלא ניתן לראות אותו, אלא רק עם עיניים סגורות… הלא הוא: אור התכלית, האור האלוקי שמעבר לעולם החומרי. את האור הנפלא הזה לא ניתן לראות כשהעיניים משוטטות בעולם החומרי. "כי אור התכלית הזה היא רחוקה מהאדם, ואי אפשר לראותו כי אם ב'סתימו דעיינין' [= בעיניים סתומות]; שצריך לסתום את העיניים לגמרי ולסגרם בחזקה מאד, אף גם לדחקם באצבע, כדי לסתמם לגמרי – ואז יוכל להסתכל על התכלית הזה. היינו שצריך לסתום את עיניו מחיזו דהאי עלמא [= ממראות העולם הזה] לגמרי, להעלים עיניו ולסגרם מאד, לבלי להסתכל כלל על תאוות עולם הזה והבליו – ואז יוכל לראות ולהשיג אור התכלית הזה שכולו טוב" (ליקוטי מוהר"ן, סה).

יש אור גדול בעולם. דיבורי התפילה טעונים באור נפלא של אמונה ודביקות; דיבורי התורה נוטפים דבש ונופת צופים. אך כשהעיניים משוטטות ברחוב – הנפש נפגעת ואיננה מסוגלת לקלוט את אור התכלית המאיר דרך דיבורי התורה והתפילה. "כי כשהראות נתפזר, ורואה כל מה שלפניו, היינו שאינו סותם וסוגר עיניו מחיזו דהאי עלמא – זהו בחינת 'נגעי הנפש'. וצריך לחבר את הראות, לבלי להסתכל מן הצד על הבלי עולם הזה, לבלתי לְנַגֵעַ את הנפש – ואז יוכל להסתכל על התכלית" (שם).

אמור מעתה: צורת ההליכה ברחוב, היא הקובעת את מידת הרגשת אור הקדושה! וכפי שאמרו חכמים (תפארת שלמה, בעש"ט על התורה פרשת נח הערה קיח) על הנאמר בפרשת השבוע: "איה הַקְּדֵשָׁה היא בעיניים על הדרך" – 'איה היא הקדושה? בעיניים על הדרך". הליכה בדרך מתוך שמירת עיניים, זה סוד הקדושה.

* * *

העיניים לא נבראו כדי לקרוא עיתון, ואפילו לא לראות נוף מהמם; הם נבראו בשביל משהו אחר לגמרי…. שכן, "עיניים הם דברים עליונים וגבוהים מאד, והם רואים תמיד דברים גדולים ונוראים. ואם היה האדם זוכה לעיניים כשרים, היה יודע דברים גדולים, רק ממה שעיניו רואות" (ליקוטי מוהר"ן, רנד).

אנו צריכים אפוא רק לדאוג, שלא לכסות אותן בנייר עיתון או בפרסומת מכוערת. שכן, די בפזילה אחת קטנה בכדי להסתיר אור גדול. הן על כך זעק הבעל שם טוב: "אוי ואבוי, כי העולם מלא מאורות וסודות נפלאים ונוראים – והיד הקטנה עומדת בפני העיניים ומעכבת מלראות אורות גדולים" (ליקוטי מוהר"ן, קלג).

קחו לדוגמא את ספרו של רבינו, ליקוטי מוהר"ן. כשאתם מביטים בתוכו, מה אתם רואים? – תלוי עד כמה עצמתם את העיניים מהבלי העולם הזה. שכך אמר רבינו על ספרו זה: "הבעל–דבר יכול לחפות ולכסות את העיניים מאד, אבל בלא זה היה הספר עושה התעוררות גדול מאד בעולם" (חיי מוהר"ן, שנב).

כדי לראות את האור הגדול של התורה והצדיקים, ישנה אפשרות אחת, והיא: "אם יסלק המפסיק הקטן מנגד עיניו, דהיינו שֶׁיַטֶה עיניו מן העולם ולא יסתכל על העולם, רק ירים ראשו ויגביה עיניו ויסתכל למעלה מן העולם המפסיק וחוצץ – אזי יזכה לראות אור הגדול והמופלג של התורה והצדיקים. כי באמת אורם גדול, אלפים ורבבות פעמים מכל העולם הזה והבליו" (ליקוטי מוהר"ן, שם).

* * *

יוסף הצדיק, בטרם זכה להתגלות נפלאה, הוכרח לרדת למצרים "ערוות הארץ", ולהתנסות שם, כמסופר בפרשת השבוע. "ועל ידי שעמד בניסיון ושבר הקליפה שקדמה לפרי – זכה לפרי. היינו להתגלות התורה, שהיא חכמה ובינה, כמו שכתוב 'אין נבון וחכם כמוך'" (ליקוטי מוהר"ן, לו).

כן גם כל אחד מאתנו; "וזהו כלל, שכל נפש מישראל, קודם שיש לה התגלות בתורה ובעבודה – אזי מנסין ומצרפים את הנפש בגלות של שבעים לשון, היינו בתאוותיהן" (שם). אלא שכיום אין צורך להיטלטל עד מצרים. 'ערוות הארץ' מגיעה עד לפתח ביתנו. די רק בהרמת עיניים מיותרת, ומיד יורדים לגלות נוראית.

אכן, לשם כך ברא ה' את הבית – כדי שנהיה מוגנים. "כי השם יתברך ברא כמה מחיצות לאדם לפני עיניו, כדי שיוכל לשמור עיניו מראות ברע, חס ושלום. כי ברא על העין שתי מחיצות לכסות עליה, שהם ריסי ועפעפי העיניים, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה; וכן ברא מחיצות הבתים, שבהם צריך האדם להיות נסתר ברוב העיתים, כדי להישמר מהיזק ראיית עיניים שבחוץ" (ליקוטי הלכות, שותפים בקרקע ד, ד).

בעוד כמה ימים נדליק את נרות החנוכה על פתח הבית, עד אשר 'תכלה רגל מן השוק', כלומר, עד אשר יגמרו הרגליים המשוטטות ברחוב, ושוב לא ישמש הרחוב אלא מעבר מהבית לבית המדרש או להיפך. או אז יתחיל האור הגנוז להאיר.

ואם אתם כבר כאן: הרי לכם תפילה לחג החנוכה (אתר חיצוני)

אחד המשפטים שהדהדו לי מאוד בהקשר להתבודדות היה – "את הקדוש ברוך הוא אי אפשר לראות, גם אי אפשר לשמוע אותו, ואי אפשר לצייר ואי אפשר למשש, אבל אפשר לדבר אליו".

הדיבור הוא הכלי, שהופך את ה'אי אפשר' ל'אפשר'. לפני שמתחילים לדבר איתו במילים פרטיות ובשפה אישית, הוא פרוש מעלינו כמו השמיים הרחוקים, אי אפשר לאחוז בו, להשיג, לדעת, להרגיש. אי אפשר להשתייך.

ברגע שמדברים – כל זה נהיה אפשר, ועוד הרבה יותר.

פתאום אנחנו יחד, הוא ואני. אני מדברת והוא מקשיב, אני מסבירה והוא מגיב, אני משכנעת, מתרצת, מצדיקה, מתלהטת – והוא כאן, איתי, לידי, מכיל את הכל ומשיב.

התשובות מגוונות. יש תשובות בצורת ישועות ויש תשובות בצורת הצלות, יש תשובות בצורת שינוי נקודת המבט שלי על נושא השיחה, ויש תשובות בצורת שינויים החלים בזולת בהקשר שעליו דיברתי. יש תשובות מיידיות ותשובות שלאחר זמן, אבל כולן, גם אלה שלאחר זמן, נושאות בחובן איזה רמז, שמכוח ההתבודדות הן באו. כאילו טורחים במזכירות השמיים לציין בפתיחת מכתב הברכה: "במענה לבקשתך שהופנתה ביום… בשעה… הננו לבשרך כי…"

אבל גדולה יותר מכל התשובות האלה, מכל הישועות וההצלות וההקלות, גדולה ומכילה ומשמעותית ופנימית הרבה יותר – היא ההקשבה.

ההקשבה של השם יתברך בהתבודדות, היא לא שקט ריק ולא דממה אילמת.

ההקשבה של השם יתברך בהתבודדות היא תגובה אקטיבית מופלאה. השם יתברך מקשיב כמו אומן הנוטל לידו כלי נגינה מיוחד, וכל כך מתרכז בו, כל כך מתבונן בו, וכל כך מתפעל ממנו – עד שהכלי, מעצמו, נרעד ומתחיל לנגן.

הכלי הוא אני. כשהשם יתברך מקשיב בהתבודדות, ההאזנה שלו דומה לאותו מבט מרוכז. מבט מעריך, מייקר, פנוי, מלא קשב. מבט עמוק ומופלא שמפיק ממני צלילים מיוחדים, שלא יוצאים בשום הזדמנות אחרת.

כשהשם מקשיב, רמת האמת עולה באופן מיידי. אפילו להגיד בקלילות "בשעה ארבע יצאתי מהבית", אני לא יכולה, אם יש סיכוי סביר שזה היה בחמישה לארבע או בארבע ורבע. אני מדברת עם השם יתברך, והוא הרי יודע! אז אני אומרת – בערך בארבע יצאתי מהבית, אבא.

וכשאני אומרת "נורא כואב לי הראש", אני מרגישה מחויבות פנימית לבדוק את זה, האם 'נורא' כואב לי הראש, או שמדובר בכאב טורדני, מציק אמנם אבל לא כל כך גרוע?

כשאני מדברת עם השם, עצם הנוכחות המקשיבה שלו מעלה את המילים שלי על פסים מכוונים יותר. דווקא השיחה שנראית כאילו היא ביני לבין עצמי, כי אין איש שיכול לאמת אותה – יש בה רמת דיוק גבוהה לאין שיעור יותר מכל השיחות המנוהלות מול אנשים.

לא שזה מלחיץ כי 'צריך' או כי 'כך ראוי'. זה פשוט קורה אוטומטית. כשהשם מקשיב הצליל נעשה נקי יותר.

ההקשבה שלו היא הקשבה מהדהדת. יש בה תגובה ומענה ושאלה המצפה לתשובה. אני מתארת, למשל, כמה כעסתי אחר הצהריים על הילדה שלי, ועד כמה אני מרגישה חרטה על כך.

והשתיקה שלו מולי כאילו שואלת – רק חרטה את מרגישה?

"האמת היא", אני שומעת את עצמי מסבירה לו, "האמת היא שאני לא כל כך מתחרטת כמו זועמת"

"זועמת"…

"כן. אני זועמת עליה, כי היא גורמת לי לצאת מהכלים. ואני זועמת על המבטים האלה שננעצים לי בגב כל פעם שדברים יוצאים משליטה והילדה מביאה שיעורי בית מוכנים רק חלקית לבית הספר".

"מבטים?"

"המבטים האלה, אתה יודע, של כולם".

"כולם?"

"כן, כל העולם שמצפה ממני שהכל יהיה פיקס – אמא שלי, חמותי, המורה של הילדה, ההנהלה, בעלי".

"???"

".. ואני בעצמי…"

השתיקה של השם היא שתיקה מחלצת. היא מחלצת אמת – ועוד אמת – ואמת יותר עמוקה ויותר מדויקת. והיא מחלצת אותי מן הבורות ומן המעגלים שלי. הו, כמה שהיא מחלצת.

אי אפשר להסביר במילים את החוויה הזאת. אי אפשר להסביר איזה ערך מטהר, מאוורר ומשיב את הנפש לשיווי משקלה יש לשיחה עם השם. מי שמכיר מבין, ומי שלא מכיר…

מי שלא מכיר, תגידו לי, איך הוא חי בכלל??

חג שבועות, יום מתן תורה.

סופרים משחיזים את עטיהם, בונים תילי תלים של מאמרים במעלת תורתנו הקדושה וסגולותיה; רבני קהילות דולים חידושים להלהיב את צאן מרעיתם לאהבת התורה; דרשנים מסלסלים ומפלפלים, חורזים פסוק למדרש ומדרש להלכה וכו', בונים מערכות, נדבך על גבי נדבך. אלו ידברו על הקולות, אלו על הברקים, אלו על המלאכים ואלו על המרכבה הק'. ואיפה נמצא אנחנו הקטנים מקום, ולו מקום קטן, להתגדר בו?

על כן, נעיז פנינו, ונאחז אף אנו בעט סופרים וננסה לפלפל ולסלסל מעט בדברי רבינו הקדוש ללון לעומקה של הלכה לדלות עצות לחיזוק נפשינו, ונבחר נושא שמסתמא אף לא אחד מהסופרים והדרשנים כתב אודותיו, ואילו רבינו ומוהרנ"ת, שלא השאירו פינה וזוית שלא האירו אותה – פירשוה הדק היטב – הערפל

מה למניעות במתן תורה?

"ויעמוד העם מרחוק, ומשה ניגש אל הערפל אשר שם האלוקים"

"כי מי שהולך בגשמיות כל ימיו ואחר כך נתלהב ורוצה לילך בדרכי ה' יתברך, אזי מידת הדין מקטרג עליו ואינו מניח אותו לילך בדרכי ה' יתברך, ומזמין לו מניעה", "ומניעה הוא בחינת ענן וערפל" (ליקו"מ קט"ו).

מתן תורה, למרות שהיה שיא השיאים של הארת פנים וקירבה, כי פנים בפנים דיבר ה' עמנו,וכל העם רואים את הקולות ואת המלאכים לרבבותיהם וכו' – עם כל זה, גם שם היו מניעות. ולא זו בלבד שגם לשם הצליחו המניעות, שנואות נפשנו, להתגנב, אלא שעוד הצליחו להעפיל ולתפוס מקום בפיסגה, והרי מקרא מפורש דיבר הכתוב: "ומשה ניגש אל הערפל אשר שם האלוקים". שם האלוקים, לא פחות, בתוך הערפל והמניעות. וגם אם נפרש, לפי פשוטו של מקרא, כרש"י האומר ששלוש מחיצות היו, זו לפנים מזו, חושך, ענן וערפל, הוא עב הענן, ואחריו לפנים משלוש מחיצות ניצב, כביכול האלוקים, ולא כרבינו הק' בתורה הנ"ל, המפרש שהאלוקים הוא בתוך הערפל ממש "כי בתוקף המניעות עצמן נסתר האלוקים", עם כל זה גם לפי פירוש רש"י (ולפי הסברת רבינו הק' שהערפל הוא המניעות), נמצאנו מתקשים: מה מקום לערפל במעמד הר סיני בכלל, ועוד יותר, במחיצה הקרובה ביותר להתגלות הבורא ב"ה? הא כיצד?

המניעות – שורש הבריאה

אלא שבאמת, המניעות – גם המניעות המגושמות שלנו – שורשן במקום רם ונישא, במקום הגבוה ביותר בבריאה. המניעה למעשה הינה הדבר הראשון שהאציל מתוכו הבורא ב"ה, כדי "להוציא את מחשבתו מכח אל הפועל" כביכול – לברוא עולם בו יוכל להיטיב מטובו, ולהשפיע מרחמנותו.

"כי השי"ת מחמת רחמנותו ברא את העולם, כי רצה לגלות רחמנותו, ואם לא היה בריאת העולם על מי היה מראה רחמנותו? ועל כן ברא את כל הבריאה מתחילת האצילות עד סוף נקודת המרכז של עולם הגשמי, כדי להראות רחמנותו, וכאשר רצה השי"ת לברוא את העולם לא היה מקום לבראו, מחמת שהיה הכל אין סוף, על כן צמצם את האור לצדדין, ועל ידי הצמצום הזה נעשה חלל הפנוי, ובתוך החלל הפנוי הזה נתהוו כל הימים והמידות, שהם בריאת העולם" (ליקו"מ ס"ד א').

נמצא, אם כן, שהפעולה הראשונה בבריאה, שקדמה בעצם לבריאה והיתה תנאי לקיומה, היתה "צמצום האור לצדדים", סילוקו ויצירת חלל פנוי מאור. ורק לאחר פעולה זאת, אפשר היה להוציא את מחשבת הבריאה מכח אל הפועל ולהיטיב מטובו. החלל הפנוי, אם כן, שהוא אביהן של כל המניעות, ההסתרות והצמצומים, הוא שורש הטוב, שורש הרחמנות, ורק בזכותו ועל ידו, מתאפשרת יצירה, התקדמות, התקרבות אל השי"ת וקבלת טובו.

ואם-כן, אם הדבר היסודי ביותר, הראשוני ביותר, בבריאה הן המניעות, אזי במתן תורה שהוא הרגע אליו ייחלה וציפתה כל הבריאה, כי הוא תכלית המכוון, כמו שפירש רש"י על האות ה' שבמילה "הששי": לומר ש"כולם תלוים ועומדים עד יום הטוב, הוא שישי בסיון המוכן למתן תורה" – פשוט וברור, שבין המחותנים הראשים תופענה גם המניעות.

ובאמת, מסביר מוהרנ"ת, שכל מה שעבר בבריאת העולם עובר גם על כל אחד ואחד בכל עת שהוא חפץ לגשת אל הקודש, להתהוות ולהבראות מחדש, בכל יום ובכל עת ובכל שעה, וק"ו במעמד הר סיני כשכל ישראל באו בלהבות קודש להתקרב ולצאת מחול אל הקודש, שזה בחינת בריאה חדשה ונפלאה, ודאי שלהתגלות הזאת נצרכה מניעה גדולה באותו יחס ומידה.

גם מה שנשאר בסוף זה דווקא הערפל

ועל-כן – חושף מוהרנ"ת את האמת מכיסוי המדמה – המניעה עצמה אינה מניעה כלל אלא התגלות אלוקות – סוג של אור אלוקי שנדמה בעינינו הגשמיות כמחיצה ומניעה אבל באמת מצטייר בתוכה אור האין סוף בעצמו.

ויתר על כן – מוסיף מוהרנ"ת – כל הקולות, האורות והלפידים, אליהם אנו נכספים והם הנדמים בעינינו כתכלית הנרצה, כולם, בסופו של דבר, נעלמים ואינם – ומה שנשאר, אחרי ככלות הכל, זה דווקא הענן והערפל, ובו מצטייר הרשימו של כל אותן אורות ולפידים.

"כי זה הענן והחושך היא טובה גדולה אליו, כי על ידי הענן והחושך הזה שסביב האור אין סוף, על ידי זה דייקא הוא זוכה להכלל ולהסתכל באור האין סוף ואינו נתבטל שם במציאות, ואזי זוכה כשחוזר מהביטול שיהיה נשאר לו אור הרשימו. כי אור האין סוף נרשם ממנו רשימו קדושה בתוך הענן הקדוש הזה ששם דייקא נצטייר ונרשם אור הרשימו של אור אין סוף מחמת הענן והחשך דייקא שהיא בחינת צמצום" (הלכות תפילת ערבית ד).

הערפל – תוצאת חיבור אורותיהן של שתי מדרגות

כל אדם, אם כן, באשר הוא, בכל מדריגה שיהיה, גם השפלה והפחותה ביותר, כאשר ירצה להתעלות למדרגה עליונה יותר, שהיא עבורו בחינת "אור אין סוף", צפוי להתקל במניעות. והמניעה הזאת – מסביר מוהרנ"ת – תפקידה כפול: א. לדחוק בו ולדחוף אותו מעלה – למאוס בעולם הזה ולעצום עיניו מחיזו דהאי עלמא כדי לבטלו מעט אל אור האין סוף שהוא בחינת המדרגה שלפניו; ב. לאחר שזכה להכלל במקום שנכלל לפי מדרגתו וקיבל איזושהי הארה, השגה וחיות חדשה וחזר למקומו, או אז תפקידן של המניעות לסייע בעדו לצמצם את האור כדי שישאר בידו איזו רשימו, ולא יסתלק האור כליל ואז מאומה לא ישא בעמלו חלילה. וצמצום זה נקרא בפינו בשם ירידה ומניעה, ובאמת, כאמור, הוא תכלית הטובה שבכל הבריאה כי באמצעותו אנו יכולים לקבל איזו התנוצצות באור האלוקי שהוא חיותנו ותקוותנו. ואם נזכה להיות משכילים אל דבר ולהאמין כראוי בדברי מוהרנ"ת, ולא ליפול ליאוש בזמן הצמצום ולא לשמוע להסתת היצר המתגבר באותה עת לומר שהצמצום הוא עונש והרחקה – או אז נזכה שהמניעה – הערפל – הענן – יהיו "לענן קדוש", כלשון מוהרנ"ת, ובו הצטיירו והתלבשו כל השגותינו בתורה הקדושה.

ובסגנון אחר: כל היסורים והמניעות והקשיים שאנו נתקלים בהם בעבודת ה' ברוחניות ובגשמיות, הינם למעשה תוצאה וסיכום של שני סוגי מוחין ואור הנמשכים ומאירים משני כיוונים, מלמעלה ומלמטה. מהמדרגה שמעלינו, שאליה אנו חותרין, המאירה בנו ודוחקת בנו, באמצעות המניעות והיסורין, לבטל מעט את עובי גשמיותינו, כדי שנוכל לעלות ולהכלל בה, שהיא בחינת אור האין סוף עבורנו. והארה נוספת מהמדרגה שמתחתינו, בה אנו עומדים עכשיו, שמתאמצת לצמצם את האור אליו הגענו, לציירו בקרבנו ולרושמו בדעתנו. והצמצום הוא התמעטות האור וכיווצו. ולנו נראה הדבר כערפל וחשכה בעוד שהאמת היא שזה זה האור המצומצם הנחקק בנו ומביא אותנו אל המדרגה הבאה, זו שלפנינו.

ה"ערפל" של משה רבנו ע"ה הוא התורה הקדושה

וזה אמת ויציב ונכון וקיים לגבי כל אדם באשר הוא, שאצל האדם הפשוט "אפילו שאינו זוכה לחדש בתורה ממש צריך על-כל-פנים להתגבר בכל יום ויום לעסוק בתורה בחשק חדש וחיות חדש ויהיו בעיניו כחדשים ממש כי זהו גם כן בחינת התחדשות התורה" (הלכות נט"י ד') ואדם שהוא צדיק וקדוש, יזכה שאור הזריחה והרשימו יתלבש אצלו בהשגות וחידושי תורה, ומשם נמשכים כל הספרים הקדושים, כי כל ספר אמיתי שחובר על ידי צדיק וקדוש הוא הרשימו של ביטולו אל אור האין סוף, הוא ה"ירידה" שלו שלאחר הביטול, והלומד בו יזכה שיאיר בו אור האין סוף המלובש באותיות לפי מדרגתו של אותו צדיק.

וזה סוד מתן תורה, כי המשכת התורה הקדושה, הלוחות הקדושים וחמשת חומשי תורה, הם הרשימו של הביטול של משה רבינו ע"ה רבן של כל הנביאים אל אור האין סוף בתכלית השלימות.

"כי עיקר קבלת התורה היה על ידי בחינה זאת על ידי שהיה תחילה בצרה גדולה במצרים עד שבא משה רבינו וביטל עצמו בתכלית הביטול, כמו שכתוב והאיש משה עניו מאד שזהו בחינת תכלית הביטול ועל ידי הביטול הזה ביטל כל הצרות וגאל אותנו ממצרים ומכל הטומאות והסטרא אחרא ומבחינת הביטול הזה המשיך לנו את התורה" (נט"י ד' ד').

ובדרך זו, יתבאר, שהזוהר הקדוש הוא התורה שהמשיך לנו רשב"י על ידי ביטולו אל האין סוף, וכן האר"י הקדוש בעץ חיים וכו', וגם הליקוטי מוהר"ן, ושאר ספרי רבינו הקדוש ומוהרנ"ת, נמשכים מהרשימו של ביטולם אל האין סוף בתכלית השלימות שאין למעלה הימנה ובהם מצטיירת ונרשמת השגתם את האין סוף.

התורה מעוררת ומחזקת

ובעת שאנו לומדים את תורתם הקדושה, היא פועלת בקרבנו את פעולתה הקדושה בשני אופנים: א. אף-על-פי שאנו לומדים אותה בפשיטות בקטנות מוחנו, כיון שבתוך האותיות מולבש אור האין סוף של השגתם העצומה – מאיר גם בנו משהו מן האור הזה ומעורר את נשמותינו ומושך את ליבנו להדבק ולהתבטל לאין סוף; ב. מאידך גיסא לאחר שזכינו בכח תורתם להתעורר ולהתבטל אל האין סוף, לפי כוחנו, מקררת תורתם את היסורים המתגברים לאחר הביטול (שתכליתם כאמור לצמצם את האור בו זכינו). "כי אחר כך מקילין היסורים ומתנחמים עליהם על ידי התחדשות התורה שזוכין על ידי היסורין. כי על ידי הביטול שנתבטל אל התכלית והשיג שכל היסורין הם טובות גדולות מאד, על ידי זה נתמלא שמחה, והשמחה היא כלי אל חידושין דאורייתא" (ליקו"מ ס"ה).

נמצא שהתורה היא דרך חיים וכו' שעל ידה זוכין להכיר את הבורא ית'. ואף-על-פי שלא זכה עדיין לבחינת הביטול בשלימות, על ידי התורה הקדושה יכול לעלות מדרגא לדרגא, עד שיתעורר לבו לקדש עצמו בקדושה יתירה ולסתום עיניו מחיזו דהאי עלמא לגמרי, עד שיבוא לבחינת ביטול הנ"ל, כי התורה ההוא דרך חיים תוכחת מוסר ודרכיה דרכי נועם וכו' ואינה מכבדת עלינו" (ליקוה"ל, הלכות תפילת ערבית ז,ט).

כי שם האלוקים…

ולאור דברי מוהרנ"ת הללו, מה יפה ונעימה תהיה הסברת דברי רבינו הק' בתורה הנ"ל, בה פתחנו את מאמרינו: "כי השי"ת אוהב משפט וגם הוא אוהב ישראל, אך אהבתו שהוא אוהב את ישראל, היא גדולה יותר מהאהבה שהוא אוהב את המשפט, ועל כן כשמידת הדין מקטרג על מי שאינו ראוי להתקרב להשי"ת, לבלי להניחו לכנוס לדרך החיים, להתקרב לצדיק האמת ולדרך האמת, והשם יתברך, הוא אוהב משפט, על כן הוא יתברך מוכרח כביכול, להסכים להזמין לו מניעות למנעו מדרך החיים, כפי הראוי לו לפי מעשיו הרעים על פי הדין והמשפט, כי הוא ית' אינו יכול לדחות את הדין, כי הוא ית' אוהב משפט כנ"ל, אך מאחר שבאמת הוא ית' אוהב ישראל, ואותה האהבה של ישראל היא גדולה יותר מהאהבה של המשפט כנ"ל מה עושה השי"ת? … על כן השי"ת נותן רשות להזמין לו מניעות, אבל הוא יתברך בעצמו מסתיר את עצמו, כביכול בתוך המניעות וכו' כי באמת אין שום מניעה בעולם כי בתוקף המניעות עצמן נסתר ה' ית' ועל ידי המניעות בעצמן דייקא יכולין להתקרב להשי"ת כי שם נסתר הוא יתברך וזהו: ומשה ניגש אל הערפל, שהוא המניעה, כי שם האלוקים".

ועל פי דברי מוהרנ"ת הנ"ל נבין כי כשהאדם חפץ להתקרב לה', ומשתדל להתעלות ולבטל מעט את גשמיותו ולהתפלל בכוונה ולהכלל על ידי זה מעט באור אין סוף, אזי מידת הדין מקטרגת עליו ומגבירה עליו, בשובו מהביטול, את החושך ענן וערפל, ואזי יונק היצר הרע מהדינים ומתגבר עליו בתאוות ומידות רעות ויסורים, אך האדם המשכיל, המקורב אל הצדיק, הבר דעת, מקבל ממנו דעת ויודע כי הערפל הזה הוא באמת אור נפלא, האור שלו עצמו שהשיג בעלייתו, ועתה מצטמצם, ועל כן הוא מתגבר לעסוק אז בתורה שהיא בעצמה, כאמור, הערפל של הצדיקים. והיא, עדות ה' נאמנה, קוראת ומעידה כי בתוך הערפל שם האלוקים,ועל ידי זה מחיה אותנו ומאירה בדעתנו כי בירידות שלנו – הערפל הנורא – בהם נמצא ומסתתר גילוי הבורא שזכינו להשיג בעלייתנו.

ותקרא שמו משה

זה לשון רבינו עובדיה ספורנו: "ממלט ומשה את אחרים מצרה".

ברעיון הדקדוקי המונח בדבריו של הספורנו לא נעמיק במסגרת מאמר זה, כי אם בהתממשותה של נבואה זו עוד טרם נתמנה משה למשות את ישראל מצרתם – מגלות מצרים.

"וירא בסבלותם"

מיד בגדול משה, פעולתו הראשונה שאנו פוגשים היא "ויצא אל אחיו". משה רבינו עוזב את מנעמי ארמון המלוכה בו גדל (מאז משתה אותו בת פרעה מן המים) ויוצא אל אחיו. מהארמון – אל העם הסובל, ואכן – "וירא בסבלותם".

ומפרש רש"י: נתן עיניו וליבו להיות מצר עליהם". והרמב"ן פירש "נסתכל בסבלותם ועמלם ולא יכול לסבול…"

צירוף העין והלב בפעולת השגחה, מופיע גם במלכים (ט,ג) בדברי ה' ית' לשלמה המלך: "והיו עיני וליבי שם כל הימים", ופירש שם הרב המלבי"ם שהוראת העינים היא השגחה מיוחדת והוראת הלב היא אהבה רבה. ואם נצףר את פירושו לדברי רש"י הרי לנו עדותה של התורה כי עוד טרם התמנה למנהיגם של ישראל, כבר השגיח עליהם משה רבינו בהשגחה יתירה ובאהבה רבה, ולא יכול היה לסבול צערם…

המדרש מתאר את צערו של משה בגין סבלם של אחיו ואת השתתפותו בסבלם ואומר: "שהיה (משה) רואה בסבלותם ובוכה, ואומר 'חבל לי עליכם, מי יתן מותי עליכם, שאין לך מלאכה קשה ממלאכת הטיט', והיה נותן על כתפיו ומסייע לכל אחד ואחד מהן… והיה מניח דרגון שלו והולך ומיישב להם סבלותיהם ועושה כאילו מיסייע לפרעה. אמר הקב"ה: "אתה הנחת עסקיך והלכת לראות בצערם של ישראל ונהגת בהם מנהג אחים, אניח מניח עליונים ותחתונים ואדבר עמך. הדא הוא דכתיב [=והוא שכתוב בפסוק] 'וירא ה' כי סר לראות', ראה הקב"ה במשה שסר מעסקיו לראות בסבלותם, לפיכך 'ויקרא אליו אלקים מתוך הסנה".

"ויך את המצרי"

נשוב אל דברי הפסוק: "וירא בסבלותם, וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו". הפועל 'וירא' חוזר כאן פעמיים, ונראה כי יש כאן מקום לציין למה שכתב רש"י בפרשת וירא: "מהו וירא וירא ב פעמים? הראשון כמשמעו והשני לשון הבנה".

דומה כי אכן, כאן ניתן לפרש בהיפוך הסדר: הראשון הוא לשון הבנה, השגחה ואהבה והשני – וירא, כמשמעו.

ומנהיגן של ישראל לעתיד עומד ורואה איך "איש מצרי מכה איש עברי מאחיו". זו אינה סתם מריבה. המצרי מכה. את מי הוא מכה? עברי, מאחיו. ומצד האחווה ושנאת העושק, התעורר משה לעזור, "ויפן כה וכה וירא כי אין איש, ויך את המצרי ויטמנהו בחול". משה רבינו אינו יכול לסבול את העוול הזה והוא הורג את המכה.

"עברים ניצים"

ביום השני שוב יוצא משה רבינו אל העם, ושוב הוא נתקל במריבה. הפעם המריבה אינה בין מצרי ליהודי כי אם "שני אנשים עברים ניצים".

ואם ביום הראשון התעוררו בו מיד רגשי האחוה, ושם נאמר "איש עברי מאחיו", כאן נפקד מקומה של האחוה ולא נאמר כאן "שני אנשים עברים מאחיו נצים". לפי שאין כאן מקום לרגשי אחוה, שהרי שניהם מאחיו, ולצד מי יטה?!

ואכן, כאן לא נקם משה נקמת המוכה ולא העניש את המכה, אלא הוכיחם על התנהגותם, "ויאמר לרשע: למה תכה רעיך?"

"ויקם משה ויושיען"

בפעם השלישית בה נתקל משה רבינו בעוול, הוא מגיב בצורה שונה אף משתי קודמותיה. "ויברח משה מפני פרעה, וישב בארץ מדין, וישב על הבאר. ולכהן מדין שבע בנות ותבאנה ותדלנה ותמלאנה את הרהטים להשקות צאן אביהן, ויבואו הרועים ויגרשום, ויקם משה ויושיען, וישק את צאנם".

כאן, בהיות שני בעלי הריב נכרים, לא התעורר משה להעניש, גם לא הקפיד ליישר ארחותיהם בדברי מוסר, רק קם מיד להושיע העשוקים מיד עושקיהם.

הרי לנו שלשה מקרים שונים, ובכולם לא עמד משה מנגד, כי שנא רשע הוא, וגם לא עשה מעשה אחד, שווה, בכולם, אלא היטיב לפעול בכל מקום הפעולה הנדרשת והראויה בהתאם למעשה שאירע מתוך חכמה וחמלה.

צא וחשוב, ותמצא כי לא רק שהיה משה רבינו מציל כל עשוק מיד עושקו, אלא גם בכל מצב, גם כאשר היה בבית המלוכה, גם כאשר היה גר בורח על נפשו מחמת פרעה מדינה, גם אש קם והושיע בנות יתרו וישק צאנם, ולא ביקש שכר או תגמול אלא הושיען והלך לו עד שקראו לו שיאכל לחם. כי רק האמת והיושר היו אהובים אצלו מן הכל.

ורבי אברהם בן הרמב"ם מציין בספרו על התורה: "התבונן בקנאותו [של משה רבינו] ע"ה על העושק, איך לא סרה ממנו ולא נסוג אחור ממנה, אף על פי שלא ברח ממצרים אלא בגלל דבר כזה, ואף על פי שהיה גר, לא נדכאה נפשו היקרה בגלות ולא נשתנתה נטייתו החשובה".

ולא על בני אדם בלבד נכמרו רחמיו, כי אם גם על בעלי חיים, כפי שכתוב במדרש על הפסוק "עיניו יחזו עפעפיו יבחנו בני אדם" – "ולמי בוחן? לצדיק. שנאמר 'ה' צדיק יבחן'. ובמה הוא בוחנו? במרעה צאן!

"ואף משה רבינו לא בחנו הקב"ה אלא בצאן. אמרו רבותינו, כשהיה משה רבינו ע"ה רועה צאנו של יתרו במדבר, ברח ממנו גדי ורץ משה אחריו … נזדמנה לו בריכה של מים ועמד הגדי לשתות, כיון שהגיע משה אצלו, אמר "אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני הצמא, עייף אתה". הרכיבו על כתיפו והיה מהלך. אמר הקב"ה: 'יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם כך, חייך אתה תרעה צאני ישראל!"

כי תמיד, בכל מצב, עמד משה רבינו לימין החלש, הנרדף, ומשם עלה ונתעלה להיות רועה ישראל.

רועה צאן

מעמידתו האיתנה של רועה ישראל לצידו של החלש, נעבור להיבט נוסף שמספרת לנו תורתינו הקדושה על משה רבינו:

"ומשה היה רועה". רעית צאן, היא "הדבר הקטן" שבו בדק הקב"ה את משה רבינו קודם שהעלהו לגדולה, כפי שמובא במדרש (שמות רבה, ב,ב).

מה יש בה ברעית צאן שבה נבדקו המנהיג הראשון, משה רבינו, והמלך הראשון, דוד המלך, ובמלאכה זו עסקו עובדי ה', מהבל שה' שעה אליו ואל מנחתו, דרך יעקב אבינו שעסק במלאכה זו 20 שנה, רחל אמנו שרעתה את צאן אביה ועד עמוס הנביא, שהיה בעל בקר (כמובא במסכת נדרים, לח,א), ונמנה על שמונת "נסיכי אדם", ועליו נאמר "ויקחני ה' מאחרי הצאן".

מה יש בה ברעיית הצאן?

דבריו של רבי אברהם בן הרמב"ם  (בספרו "המספיק לעובדי ה'") בענין זה מרתקים, שעל כן נצטטם במלואם: "משה עבד ה' היה רועה את צאן יתרו חותנו, ומעמיק לחדור המדברה בשעת הרעיה, כמו שנאמר (שמות ג,א): וינהג את הצאן אחר המדבר, ויבוא אל הר האלקים חורבה". ולא היה זה מפני שחסרו מקומות מרעה בסביבות מדין, אלא כדי לשקוע במידת ההתבודדות הפנימית, ובשאיפה להשגת התגלות, שאת מהותה לא יבין איש מבלעדיו ע"ה". עד כאן לשונו.

מרעה הצאן, מסביר רבי אברהם, מהווה למשה רבינו הזדמנות להתבודד במקומות המרעה, והתרחקות מרעש חיי הכרך.

גם השר דון יצחק אברבנאל רועה במרעה התבודדות, ומוסיף "משה רבינו ע"ה לא באתהו נבואה ולא חל עליו השפע האלקי בהיותו בחצר בית המלכות אצל בת פרעה, ולא ביציאתו אל אחיו במצרים והתעסקותו בענייניהם, וגם לא בכל הימים שמלך בארץ כוש … יען היו השררות וההתגדלות ההנה מונעות בלי ספק הדיבוק האלקי".

איך להיחלץ ממעגל קסמים

זה פשוט לא התאים לו יותר. העבודה הלחוצה הזו בשעות לא שעות; המרדף הבלתי פוסק אחרי תנאי קיום בסיסיים; ובעיקר העובדה שאחרי כל ההשקעה מאומה לא נשאר ביד. רק בור עמוק יותר של חובות. הוא החליט לעצור, ואז הבין שאי אפשר. הכל רץ מהר מדי.

יום אחד נתקל בספר אחד שדיבר בשפה אחרת, שונה לגמרי מכל מה שהכיר. לא היו שם פתרונות עסקיים, גם לא טיפים ועצות להגדלת ההון. היו שם דיבורים פשוטים לגמרי שהציגו את העולם מנקודת מבט אחרת לגמרי, היתה שם אמונה כל כך תמימה, ולא פחות מכך, יציבה, וזה תפס אותו. הוא התחיל לחשוב אחרת, ולאחר מכן גם לדבר אחרת. אנשים מסביב הרימו גבה, הסתייגו, ביררו האם הכל בסדר. והוא בשלו, מה איכפת לו בעצם.

ואז, כשישב פעם עם עצמו וערך מאזן, חבטה לו ההפתעה על שולחן העבודה: הוא הבחין לפתע שגם הכסף וכל השאר החלו להתנהג אחרת.

* * *

המציאות חזקה כמעט יותר מכל דבר. כמה אנשים בעולם היו מעוניינים לנהוג אחרת מהאופן בו הם נאלצים להתנהג, לחיות בצורה שונה מזו בה הם מבלים מאז ומתמיד ולהתעסק בנושאים שונים לחלוטין מהתחומים בהם הם מדשדשים על כורחם זה שנים? המון, בעצם כולם.

יותר מהכל יש כאן כבילות אומללה למעגל חיים הנע על צירו במהירות מסחררת שאיננה מאפשרת כל התנתקות. באופן אישי, אנשים רבים היו מעוניינים להתנהג בצורה הרבה יותר ישרה ונקייה מזו בה הם נאלצים לנהוג בפועל, אולם הסביבה מכתיבה, השקר שולט בעולם, והזיוף שולח גרורות גם ללבות ישרים וטובים. אנשים רבים נוטרים בליבם פינה חמה לערכים טובים וטהורים של יגיעה בתורה, הסתפקות במועט, חסד ועזרה לזולת. מעשים נאים שספגו בבית אבא, שיחות חמימות שהשמיע המשגיח אי שם בשנות הישיבה המתוקות. בתוך מערבולת הקיום, מפציעים בליבו של כל אדם יקיצות שכאלו, הוא חושב אז לעצמו: 'אולי הגיע הזמן לחזור לשם, אל החיים הטובים והמתוקים, אל היושר, אל הטהרה, אל מסירות הנפש'. המחשבה הזו נוהגת להיגנז בבושה רגעים לאחר הפצעתה. 'אין דרך', הוא קובע לעצמו. 'את המרוץ הזה אי אפשר לעצור'.

כך זה מסתיים בדרך כלל. העובדות כביכול מספרות על כך ששום אדם לא הצליח באמת להימלט מגורלו האומלל של עולם החומר. מי שלא יישר קו עם תביעות העולם, נהדף החוצה, נותר אומלל, מוזר, תלוש מהמציאות. והמחשבות הללו מרתיעות את רוב הרהורי התשובה שהיו עשויים לקחת אותנו למקומות חדשים וטובים מאוד.

הגרוע מכל זו המסקנה. אדם, בשלב כלשהו, שואל את עצמו בתסכול מדוע זה מתנהל כך, באופן שאי אפשר להסתדר, לחיות חיי פנימיות אמתיים, להיות ישר ותמים בלי להפסיד ולהיות אומלל?

בכל זאת יש פתרון

אמת ויציב. העולם הזה 'עלמא דשקרא' הוא. הרמאות שולטת, השקר חוגג, ויראי חטא מאוסים ובלתי נחשבים. חיי מסירות נפש לתורה, נאמנות אמיתית לאמונה, והתנהגות ישרה ותמימה, נחשבים בעולם כערכים מוזרים שאינם שייכים באמת למציאות. ובכל זאת, בורא עולם הוא שמחולל בכל רגע את המציאות הזו כפי שהיא, ובתוך המצבים הללו, הוא גם שתל עבורינו את המפתח שיכול לפתוח עבורינו דלת לחיים אמתיים גם בעיצומה של סערת קיום רעשנית.

חיבור פנימי אל נשמת היהדות ואל שמירת התורה, נוצר אצל כל אחד מתוך התקשרות עם חכמים מנחילי תורה. ניתן לראות זאת בחוש: אנשים הקשורים לחכמים ומנהיגים אמיתיים, יתנהגו בהתאם, התורה והאמונה יהיו ברורים יותר בעולמם. דבקות בחכמים וצדיקים מהווה איפה, יסוד מרכזי בחיי הנפש ובאיכות החיבור שלה אל הקדושה. ובמקום הזה יש לחפש גם את הדרך לצאת ממעגל הקסמים המסובב אותנו במלכודת קיום אין-סופית.

העניין פשוט: העולם איננו רק חידה סתומה. יש למציאות הזו פתרון, והוא מצוי בידיהם של צדיקים וחכמי אמת. מי שמחפש אותם, הוגה בתורתם, דבק באורחותיהם ומבקש באמת ובתמים למצוא באמצעותם את השער אל הדרור האמיתי משגיונות העולם, ימצא את מבוקשו לבטח. רק יש לחפש.

והחיפוש הזה גובה מחיר כלשהו. מטבע הדברים צדיקים המדברים על אמונה, השגחה, רפואת הנפש וכדומה, נראים בעיני העולם באופן מוזר, שונה, בלתי נהיר. ומי שדבק בהם ומגשש את דרכו לאורם, חייב לשם כך להפקיר הכל, ולדבוק במטרה. הוא חייב להזכיר לעצמו שוב ושוב, מי אני, מה אני מחפש, לאן אני חותר. ומה הם הדברים החשובים לי באמת. אם השאיפה המרכזית היא להיחלץ מדמיון מעגל ההבל והריק ולכרות ברית עם האמונה הישרה וערכי הקדושה, הרי שאין כאן כל ספק: אני אחפש בכל מחיר את מי שידריך אותי אל היעד הזה.

המפתח לכל ההצלחות

וכאן גם מצוי המפתח לכל בעיות הקיום. אנשים נוטים לחשוב כביכול החיים קשים הם, סבוכים ומאיימים. נכון – ולא נכון! נכון בהחלט שיש כאן בעולם הפרעות וקטרוגים, יתכן בהחלט שאנשים רבים הפסידו והסתבכו, אך יש פתרון – המתקת הדינים. אדם שחייו סובבים סביב חיפוש, ערגה, ותשוקה מתוך התמסרות ונאמנות למטרה, מגלה את נקודת ליבו, וחושף את הטוב החבוי וגנוז בתוכו. הטוב הפנימי הזה כשהוא מתגלה ומאיר, ממתיק ומבטל כל הפרעה ודין.

את הסוד הזה מלמדת התורה בפרשת השבוע האחרון: "פנחס בן אלעזר השיב את חמתי מעל בני ישראל … הנני נותן לו את בריתי שלום". פנחס הינו סמל מסירות הנפש, ובפתיחת פרשת השבוע פורסת לעינינו התורה את התוצאות הישירות של מסירות נפש – "ברית שלום". אתה מעוניין לחיות חיי שלווה ושלום, להסתדר כאן בעולם ולא להסתבך? הדרך הטובה ביותר: תתמסר. אין דבר המסוגל להמתיק דינים ולבטל הפרעות ברוחניות וגשמיות, כמו התמסרות כנה ואמיתית לחיפוש האמת בנקודת הלב.

את הזהב של רבינו מצאתי ב"ליקוטי הלכות" של רבי נתן תלמידו. למדתי כל יום שני דפים ובשבת ארבעה. חיכיתי ללימוד הזה כמו שמחכים לכוס קפה טוב בבוקר של חורף, כמו שמחכים לחדשות. לא משנה על איזה נושא רבי נתן דיבר, היה לו איזה מטה פלאים, וכל מה שהוא נגע בו נהיה פתאום צבעוני ומרתק. פרטים יבשים של הלכות התגלו כמלאי עקרונות רוחניים ועצות מעשיות. גיבורי התנ"ך שיקפו את מה שעובר עלי ומעתה יכולתי לראות בהם מורי דרך. העבר והעתיד של עם ישראל התחברו, התקבלה תמונה עם הגיון וסדר ותכלית. והכי מרגש – גם אני נמצאתי פתאום בתוך התמונה הזאת.

נהיה לי מקום בעולם.

…הרב יעקב מאיר שכטר סיפר פעם על ילד יהודי שניפטר והגיע לשמיים. מלאכים באו לקראתו ושאלו אותו: מי אתה? ענה להם הילד: אני ילד יהודי. מאיפה הגעת לכאן? ענה להם: מהעולם הגשמי.

המלאכים התרגשו מאד לקראתו. "האם תוכל לומר לנו איזה דבר תורה שלמדת בעולם ההוא"? "בשמחה", ענה הילד. "בדיוק לפני שנפטרתי למדתי עם הרב'ה ב"חדר" את הפסוק "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה" (בראשית כ"ח י') "ומה ההסבר לפסוק"? שאלו המלאכים. הילד השיב: "הרב'ה הסביר לנו שיעקב אבינו היה גר במקום שקוראים לו באר שבע, והוא יצא משם והלך למקום אחר, שקוראים לו חרן".

המלאכים נדהמו. גם הם מכירים את התורה. גם הם יודעים את הפסוק הזה, אבל מה שהם יודעים הוא את המשמעות הרוחנית של הדברים. "באר שבע", הן שבע הספירות התחתונות מחסד עד מלכות, ומשם יוצאת הארה אל החלל הפנוי מאלוקות, הנקרא "חרן".

אבל לומר שאכן היה בעולם מקום, מקום גשמי ממש שנקרא "באר שבע", והיה אדם, אדם גשמי ממש שנקרא "יעקב", אביהם של בני ישראל ממש בעולם הזה, והוא יצא מבאר שבע והלך למקום בשם חרן, חידוש עצום כזה לא שמעו המלאכים מעולם…

כל מה שקורה בעולם הוא סוד.

לא רק יעקב שיוצא מבאר שבע לחרן הוא סוד.

כל יהודי שיוצא בבוקר לדרכו הוא גם כן סוד.

לפני ברית המילה של התינוק שלמה אפרים, שנולד לרבי נחמן, באו אנשי העיר לאחל מזל טוב להולדת הבן. כאשר יצאו כולם ונשארו רק החסידים, הסתכל רבי נחמן על הנעל של רבי נתן שהתעקמה ואמר לו: "הנעל שלך נראית כאילו קיבלה סטירה בפנים". אחר כך שתק מעט ואמר: "מי יאמר לי איך במשפט שאמרתי רמוזים כל סודות המצווה של ברית המילה"? איש לא ידע לענות, ואז החל רבי נחמן לגלות סודות עמוקים בעניין הברית, שהיו רמוזים בדבריו (ולימים נכתבו כתורה ס"ג בליקוטי מוהר"ן) (חיי מוהר"ן שיחות השייכים להתורות כ"ז)

בשנת תק"ע (1810) השנה האחרונה לחיי רבינו, מיד לאחר חג הסוכות, ביקש רבינו כדרכו שיספרו לו חדשות. וסיפרו לו על נפוליאון, איך משרת פשוט הפך למנהיג של אומה שלמה.

"כבר היה סיפור כזה", אמר רבינו, והתחיל מספר את המעשה בבן מלך ובן שפחה שנתחלפו.

גם סמוך לפטירתו, ביקש רבינו מאנשיו שיספרו לו חדשות, ולא ידעו מה לספר. אמר רבינו: "בלי חדשות אני לא יכול לחיות" ואכן נפטר אחר כך בסמוך ("שיח שרפי קודש א'- ג')

אם הנעל שלי עקומה זה סוד. אם אובאמה נבחר לנשיאות ארצות הברית זה סוד. גם דבר גדול וגם דבר קטן, הוא בעל משמעות עמוקה.

אנחנו לא תמיד יודעים ומרגישים את הסוד, אבל אנחנו מאמינים בקיומו, וזה נותן לנו טעם לחיים.

בלי קשר לסוד הכל היה עלול להיות קליפה ריקה, בלי טעם, בלי עומק, נישואין, ילדים, עבודה, בילוי. הכל נהיה תפל, יבש ומשעמם. מה שאנחנו אומרים כאילו לא אמרנו, מה שאנחנו עושים כאילו לא עשינו. הכל סתמי עד מוות.

ובגלל זה אנחנו רוצים לשמוע חדשות. מה קורה, מה השתנה, מה צפוי, מה יהיה. מה יש עוד חוץ ממה שאנחנו כבר יודעים.

כשהיינו ילדים, התרגשנו מכל קופסת פח, מכל נמלה בחול, מכל עלה, מכל אבן קטנה, מאוכל פשוט ואפילו לא מתובל. הכל היה חדש, מסעיר. לפני שקנו לנו המון צעצועים צבעוניים, מצפצפים ומהבהבים, לפני שהחלפנו ערוצים, לפני שחיכו לנו הודעות חדשות במייל או בפלפון. באופן טבעי הרגשנו את הסוד גם בדברים הכי פשוטים.

המציאות לא השתנתה. גם אם עברו עלינו שנים שהפכו את הכל למוכר וקהה, כל פיסת מציאות הכי קטנה ויום יומית גם ברגע זה היא עדיין מלאת סוד, מעוררת ריגוש.

אבל איך חוזרים לחיבור הפשוט, כמו שהיה לנו בילדות, בלי קביים של חומרי טעם וריח, בלי קליפים מתחלפים וכותרות חדשות שמשאירות אותנו רוויים בכלום, עייפים ממידע וחוויות וקהי רגש?

"יש צדיק, שהוא היופי והפאר והחן של כל העולם כולו" (ליקוטי מוהר"ן תורה ס"ז)

רבי נחמן מברסלב. מי שמתקרב אליו – מתקרב אל הסוד.

"כִּי כָּל עִנְיָנוֹ הוּא בְּחִינַת הִתְחַדְּשׁוּת נִפְלָא וְנוֹרָא מְאד מְאד שֶׁיָּכוֹל לְהָרִים וּלְחַדֵּשׁ הַנְּפָשׁוֹת שֶׁיָּרְדוּ וְנָפְלוּ מֵאֲלָפִים שָׁנָה וְכַמָּה גִּלְגּוּלִים עָבְרוּ עֲלֵיהֶם. ("עלים לתרופה" מכתב ש"נ)

והוא – יודע להפשיט מהמציאות את הלבושים הפשוטים והאפורים שלה ולגלות במקומם את הלבושים הצבעוניים והיפים, המסעירים והמרגשים שלה ועל ידי זה הוא ממתיק ומבטל כל הצרות והדינים (ליקוטי מוהר"ן תורה מ"ב).

אם מישהו מתלבש יפה ואנחנו מתלהבים מהבגדים שלו ומתעלמים ממנו עצמו, זה מעליב ומשפיל אותו וגם אותנו. הבגדים מייפים את הלובש. הוא זה שמעניק להם חיות יופי. בלעדיו היו חתיכות בד צבעוניות ותו לא.

כל מה שיש בעולם הגשמי, הכל הם לבושים שבורא עולם מתלבש ומתגלה בהם. אם אנחנו מתייחסים רק אליהם ומתעלמים ממי שלובש אותם, זה מעליב ומשפיל אותו וגם אותנו.

רבי נתן כותב שזו היא עיקר הבחירה שלנו, להסתכל על הלבוש בלבד או גם על מי שלובש אותו:

"ועיקר הבחירה מחמת בחינת הלבושין, מחמת שצמצם האור בלבושין אלו, על ידי זה נתעלם ונתכסה האור בכמה כיסויים ולבושים עד אין קץ, עד שיכול הטועה לטעות כאלו חיצוניות הלבוש הוא עיקר ואין בו פנימיות כלל חס ושלום.

אבל כשאין מסתכלין כי אם על הלבוש, חס ושלום, מתגברין הדינים ומשם כל כח היצר הרע. אבל הצדיקים והכשרים הנילוין אליהם מסתכלים רק על הפנימיות" (ליקוטי הלכות חזקת מטלטלין ה' אות ד')

מתחת לקליפת המציאות רוחש סוד אלוקי. אלו הן החדשות הכי מסעירות. כך כותב רבי נתן כתב במכתב לחברו נפתלי: "גם אודיע לכם חדשות מעתה: דעו, כי יש אלוקים שליט בארץ, בשמיים ממעל ועל הארץ מתחת, חי לעד וקיים לנצח, ישתבח שמו לעד" ("עלים לתרופה" מכתב ג')

אלו הן החדשות הכי רלוונטיות, הכי מרגשות והכי נוגעות לכל חלקי החיים שלנו הן: יש אלוקים!

רבי לוי יצחק מברדיטשוב התקרב לחסידות. כשחזר ממסעו אל גדולי החסידות שאל אותו אביו: מה למדת שם?

ענה רבי לוי יצחק: יש אלוקים.

תמה אביו וקרא למשרתת הגויה מן המטבח.

"מי ברא את העולם?" שאל אותה.

"אלוקים", ענתה המשרתת.

"זה מה שלמדת?" שאל אביו בחומרה, "הלא אפילו משרתת גויה יודעת שיש אלוקים".

ענה רבי לוי יצחק:  "היא – אומרת. אני – יודע".

גם אני רוצה לפגוש את אלוקים מבעד לכל המסכים, מעבר לכל הלבושים. בעולם הזה, כאן, בחיים שלי ממש, עם כל מה שעובר עלי.

יש מפתח שפותח את זה. יש צדיק שמגלה את זה. גם לי. רבי נתן הוא הירח שמשקף את אור השמש של רבי נחמן לתוך החושך הגדול שלנו. "ליקוטי הלכות" הוא השער היצירתי והגאוני שמוביל את כל מי שנכנס בו – לגן עדן.

מי שטרח במשך כמה שנים להעתיק את ספרי ליקוטי הלכות מכתב ידו של רבי נתן ולהכין אותם לדפוס, היה תלמידו הגדול רבי נחמן מטולטשין.

אחת הסיבות שהמשימה לקחה זמן כה רב הייתה, שתוך כדי הכתיבה הרגיש רבי נחמן אור אלוקי רב כל כך, שהיה חייב להפסיק לכתוב… ("כוכבי אור" שיחות וסיפורים עמ' קל"ו)

לרכישת דיסקים וספרי הרב ארז משה דורון

מה עם הבחירה?

לפעמים יכול לבוא היצר הרע לאדם ולומר לו, מה פתאום להכניס כאן את הקב״ה לתמונה? נכון שיש ענין של חשבון נפש. אבל הלא זה עבודה אישית שלך! יש לך בחירה ואתה צריך לבחור בטוב ולמאוס ברע. תתמודד עם זה לבד. מה, אתה ילד קטן שמבקש מאבא שלו את היד ללכת בלי ליפול שוב ושוב?

זו שאלה יפה מאוד, ולצערינו הרב יש הרבה שנתקעים בזה ומנסים באמת להתמודד אישית, ראש בראש, עם המון תסבוכות ותסכולים, בלי בקשת עזרה.

"ותצילני…"

נתחיל בשאלה פשוטה. איך בעצם אנחנו מבקשים מהקב״ה יום יום בברכות השחר ״שתצילני היום ובכל יום מיצר הרע מחבר רע … מלשון הרע״, מה זאת אומרת תצילני? תתמודד! תלמד ״חפץ חיים״ ותפסיק לדבר לשון הרע! ועוד יותר קשה, כיצד אנחנו מתחננים שלש פעמים ביום: השיבנו אבינו לתורתך… והחזירנו בתשובה שלימה לפניך? ממה נפשך, אם אתה עדיין לא מתחרט ואתה קשה עורף, אז מה אתה מתפלל על תשובה? תלמד מוסר! ואם אתה כבר מתחרט, אז תעשה תשובה על ארבעת חלקיה, ושלום על ישראל. מה אתה רוצה מהשם יתברך?

"הזעקת עזרה"

מבואר בספרים הקדושים, שהתפילה ובקשת העזרה להתמודד עם היצר הרע אינה נוגדת כלל ועיקר את כח הבחירה שנמסר לנו. ובאמת, בודאי שיש על האדם לעשות מצידו את המקסימום להתמודד לעשות את רצון השם, ולא לעבור על רצונו כהוא זה. אבל ברגע שהאדם מרגיש שהוא עומד להכשל, הוא מחוייב להזעיק עזרה להתמודדות שלו. וזה בעצמו שהוא פותח את פיו ופונה לבוראו לקבל סיוע זה עצמו הבחירה בטוב, שהרי הוא יכל גם לשתוק, וליפול מול האוייב. וכשהוא העדיף להתחנן לבוראו ולהזעיק 'הצלה' סניף בית דין של מעלה – הוא בחר בטוב. (ע״פ החת״ס בפרשת עקב פ״ח, יז).

הגאון רבי שמשון פינקוס זצ״ל, מספר על תורן אחד בחדר מיון, שהודיעו לו שיש להם באיזה ערב אחד אסיפה חשובה של רופאים מומחים. ועל כן, כל התורנים אמורים להיות נוכחים שם, חוץ ממנו. שהוא אמור לאייש את חדר המיון. הסבירו לו שיש שם ברגעים האלה רק שלש מטופלים שהם זקוקים למעקב שוטף ועליו לעבור כל הזמן ולבדוק שהכל תקין. בכל מקרה, אמרו לו, אם תראה שזה לא שייך לטפל בשלושתם יחד, וכל שכן אם יגיעו חס ושלום מאושפזים נוספים, אל תהסס. תזעיק תגבורת ואנחנו שולחים. הלא יש לך את המספרים של כולנו…

"אני אסתדר לבד!"

התורן שהיה בעל בטחון עצמי מופרז, הפטיר מיד בתנועת ביטול, אין בעיה, אני אסתדר מצוין. תסמכו עלי, אתם עוד תכירו אותי הלילה.

הערב התחיל דווקא ברגל ימין. התורן ערך סבב פעם בחמש דקות על כל החולים בחדר המיון. אולם לאחר כשעה, העסק התחיל להסתבך. אחד המאושפזים החל לזעוק ולגנוח מכאבים, ותוך כדי שהוא מטפל בו, הגיעו בבהלה שני חולים נוספים מתאונת דרכים אשר היו זקוקים בדחיפות לעירוי דם. התורן ניסה להתרוצץ ביניהם בחוסר ריכוז משווע. בדקות הקרובות הוא שומע מאחד המאושפזים קול קריאה דחופה. תוך כדי שנפתחת הדלת ומכניסים לו עוד אלונקה עם מטופל נוסף. אולם התורן לא איבד עשתונות, הוא לא אכל ולא שתה (ולא התקשר לבקשת עזרה). הוא עמד וטיפל במסירות נפש בכל מאושפז, שעות על גבי שעות, עד עלות השחר.

בעלות השחר, הוא מצא את עצמו מול שמונה מאושפזים אשר מתוכם נשארו רק שבע בין החיים. אחד הספיק להחזיר את נשמתו ליוצרו, מחוסר טיפול בזמן הנכון.

"תאמינו לי, אפילו כוס מים לא שתיתי!"

בבוקרו של אותו יום, כאשר נדרש לדווח למשמרת הבוקר על מצב המאושפזים, היו צוות חדר המיון המומים לשמוע את אשר אירע, עומד כאן בן אדם אחד ומטפל בשמונה מאושפזים במצב קריטי. היכן נשמע כזאת? היכן האחריות לחיי אנוש? אולם התורן שלנו טוען בלהט. תאמינו לי, אפילו כוס מים לא שתיתי כל הלילה, עשיתי את כל מה שביכולתי. והם מיד טענו ואמרו, אבל מדוע לא התקשרת לבקש תגבורת? והוא עדיין טוען בתמימותו, ניסיתי להתמודד עם זה לבד…

בתביעה משפטית שנערכה לאחר כחודש ימים מול בני משפחתו של המנוח ע״ה, ניסה שוב התורן שלנו להצטדק בטענות כאלה ואחרות, אולם הוא נענש בקנס גבוה, על המעילה בתפקיד שמירת חייהם של המאושפזים בבית החולים.

הסיפור הזה הוא על רקע אמיתי עם שינויים קלים. אבל המסר שהרב פינקוס הוציא ממנו הוא אדיר.

"למה אתה מנסה להסתדר לבד?!"

זה ברור שהאדם צריך להשתדל מצידו לעשות בכל כוחו את רצון השם יתברך. אבל ברגע שהאדם רואה שיש חריקות והעסק מתחיל להסתבך, פה הוא נכשל בלשון הרע ושם הוא מבטל תורה. כאן הוא פוגם בעיניו ושם הוא כועס על מישהו. מדוע אתה מנסה להסתדר לבד? הלא הקב״ה בעצמו אומר לנו שאלמלא הקב״ה עוזרו אין יכול לו (קידושין ל ע״ב) זאת אומרת, סיכמו אתנו, שאם חס ושלום אנחנו רואים שיש בעיות אז מבקשים עזרה. אז איזה היתממות זה לומר: אני אתמודד לבד…

מאמר זה הינו חלק מסדרת המאמרים "הפגישה" העוסקת בהתבודדות וקשר עם בורא עולם – לחצו כאן לקריאת כל המאמרים

דוד המלך ע"ה אומר בדברי נבואתו האחרונים (שמואל ב כג): רוח ה' דיבר בי ומלתו על לשוני. אמר א-לקי ישראל לי דבר צור ישראל מושל באדם צדיק מושל יראת א-לקים. ופירש רבי אבהו (מועד קטן טז:): אלוקי ישראל לי דיבר [=אלי דיבר] צור ישראל, [אני] מושל באדם, מי מושל בי? – "צדיק". שאני גוזר גזירה והצדיק מבטלה.

רבינו מביא את דברי הגמרא בתורה ל"ד בליקוטי מוהר"ן וזו לשונו: כי הנה הכלל שהממשלה ביד הצדיק לפעול פעולות כרצונו כמו שדרשו חז"ל צדיק מושל וכו' מי מושל בי צדיק, וזהו בחי' ויוסף [שנקרא 'צדיק יסוד עולם'] הוא השליט, והוא שורש כלליות נשמות ישראל והם הענפים שלו המקבלים ממנו: ועיקר הממשלה להאיר ולהתעורר לבם לעבודת השי"ת.

דברי רבינו צריכים ביאור: הרי מדברי הגמרא מבואר שכוחו של הצדיק הוא לבטל גזירת שמים, ועל דברי חז"ל אלו מיוסדים דברי רבינו, שפירש את כוחם כ"עיקר הממשלה להאיר ולהתעורר לבם לעבודת השי"ת". וכי לעורר אנשים לעבודת השי"ת הוא ביטול גזירת עליון? והרי זה כל רצונו יתברך!

צדיק מושל יראת אלוקים

בכדי לבאר זאת יש להבין, שהכח שניתן ביד הצדיק לשנות את גזירת עליון, הוא בשני אופנים: האחד, היא גזירה שיצאה מלפניו על ענין גשמי כגון יסורים, עניות וכיוצא באלו; והשני, הוא גזירת עליון על אדם שלא יזכה לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו, או כעין מה שאמרו חז"ל האומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה, או מאמרם ז"ל המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה, והצדיק יש לו הכוח לבטל גזירה זו ובזה יובן הפסוק צדיק מושל יראת אלקים. דהיינו שעיקר הממשלה של הצדיקים היא להמשיך יראת אלקים על אלו שנגזר עליהם שידחו מארץ חיים.

והנה מצינו בגמרא (בבא מציעא פ"ה) במעשה ברבי יוחנן וריש לקיש: שאחר שדיבר עמו רבי יוחנן כמה דיבורים חזר בתשובה, והנה ריש לקיש היה ראש כנופית שודדים, והיה בכלל חוטא ומחטיא את הרבים בעוון גזילה וכו' ועל זה אמרו חכמים שאין מספיקין בידו לעשות תשובה, ואם כן איך יתכן שתיכף כשדיבר עם רבי יוחנן עשה תשובה? אלא שכוחו של רבי יוחנן היה לבטל גזירת שמים, שהגם שנגזר על ריש לקיש שלא יסייעוהו לשוב, אף על פי כן בכוחו של רבי יוחנן התבטלה גזירה זו וזכה לשוב אל ה'.

המדובר בתורה ל"ד אותה ציטטנו קודם, היא באדם שנפל מקדושתו למדרגות נמוכות מאוד עד שמשוקע באהבות רעות רח"ל, שלכאורה אין לו תקוה ותקומה. על אותו איש מבאר רבינו, שבכח ההתקשרות אל הצדיק אפשר לתקן זאת בכח ההארה שמאיר בו הצדיק. על פי זה יוארו לנו דברי חז"ל בויכוח שהיה בין רבי יוחנן לריש לקיש בדין הסייף והסכין וכו' (בבא מציעא פ"ד. שם חולקים רבי יוחנן וריש לקיש בדין סכין, חרב וכו') מאימתי מקבלין טומאה, שרבי יוחנן אמר לריש לקיש: לסטאה בלסטיותיה ידע [=משום ששודד היית, יודע אתה בכלי משחית], השיב לו ריש לקיש ומאי אהנת לי? התם רבי קרו לי הכא רבי קרו לי! אמר ליה, אהנאי לך דאקרבינא תחת כנפי השכינה" [=איזו תועלת הענקת לי בחזרתי? כשהייתי שודד הייתי ראש השודדים ואף בבית המדרש הנני ראש הלומדים. ענה לו רבי יוחנן: הועלתי לך שהכנסתיך תחת כנפי השכינה]. והנה דברי חז"ל אלו הם פלא, גם שאלת ותמיהת ריש לקיש וגם תשובתו של רבי יוחנן. והתוספות שם כתבו מתחילה היה יודע הרבה (בלימוד) אלא שפרק עול תורה ונעשה עם הארץ והיה לשודד. ועל זה אמר ריש לקיש לרבי יוחנן, שאף לפני שהחזירו רבי יוחנן ידע ריש לקיש ללמוד. ועדיין קשה: הרי בכל אופן נפל מדרגתו, פרק עול והפך לראש כנופית שודדים, ומה תשובה היא זו שמשיב לרבי יוחנן "אף קודם ידעתי ללמוד"?

והנראה בזה: שדברי ריש לקיש כוונו לומר לרבי יוחנן כך: את עצם הלימוד ידעתי גם קודם, אלא שלא היה לימודי כראוי, ולכן לא הגנה תורתי על יצרי להכניעו ונפלתי, אבל עכשיו שהתקרבתי אליך שאתה צדיק, שמבטל גזירת עליון, רצוני וחפצי היה שבלימוד התורה אצלך תאיר בי אור עליון שמבטל ממני, שישרש מנפשי את כל החושך של העבר שלי בשוד, אבל אם אתה אומר לי כעת על סברתי "שודד בכלי אומנותו הוא בקי", פירוש הדבר שסברא זו שאני אומר אינה אלא סברת ליסטים, דהיינו גם הלימוד והעמל שאני לומד אינו זך ונקי, ואם כן משמע שלא התהפכה מהותי לטוב, ועל כן – שואל ריש לקיש את רבי יוחנן – אם כן, "מאי אהנת לי", מה תועלת היתה לי מהתקרבותי דרכך? ועל זה ענה לו רבי יוחנן שהכנסתיך תחת כנפי השכינה, דהיינו, הגם שעל הסברא שאמרת בענין טומאת סכין וסייף יש לפקפק, אבל הנס והפלא הגדול הוא שהיה בידי כח וסייעתא, להוציאך משאול תחתיות ולהכניסך בצל השכינה.

"אני מופת"

מוהרנ"ת, כשכותב את תולדות חיי רבינו, נמנע מלהזכיר מופתים גשמיים בציינו "כי לא באלה תהילתו" של רבינו. ולכאורה הענין אינו מובן: וכי מה איכפת היה לו לצרף גם כמה סיפורי מופתים? אלא שכפי האמת שרבי נתן קיבל מרבינו, הוא הבין וידע שאם הוא יוסיף גם כאלו עניינים שוב יצטייר ענינו של רבינו באופן אחר מהאמת האמיתי שהוא ידע אותה. ודברינו אלו הם הביאור האמיתי לדברי רבי נחמן מטולטשין, שכששחו בענין עשיית מופתים, ענה ואמר "א מופת בין איך" [=אחד ביקש מרבי נחמן מטולטשין שיספר לו מופת מרבינו. אמר לו רבי נחמן: מופת אתה מחפש? אני מופת!], שלפני התקרבותי לרבינו הייתי גרוע כפי שהייתי, ואחרי שהתקרבתי הפכתי לאיש אחר. כי זה עיקר המופת והפלא של הצדיק, להוציאם מעוונותיהם "ולהאיר ולהתעורר לבם לעבודת השי"ת".

משל…

לעשיר גדול אחד היה עסק משגשג ובו סחורות לרוב, ששווים עלה לכדי הון עתק. יום אחד באו שודדים ושדדו ממנו את בל רכושו בבת אחת. "הלך וקיבץ את יתר הפליטה ועשה לו מעמד וחזר וקנה סחורות ושוב נעשה חנווני". חזרו שודדים וגזלו ממנו את שארית הונו. חזר שוב "וקיבץ ממעט פליטה הנשארת לו", מכר אף את תכשיטי אשתו וחזר להתבסס בחנות כדי לפרנס את ביתו, אולם שוב לטשו הגנבים עיניהם עליו, שדדוהו ולא הותירו לו דבר, "עד שנתדלדל מאד ונשאר ביתו ריקן מכל".

שבור ומדוכדך היה האיש, אבל לא אמר נואש. במאמצים רבים אסף סכום כסף קטן מאד ובו קנה מחטים, סיכות ומיני סדקית והחל מחזר על העיירות כדרכם של רוכלים עניים, "והיה מחליף עם הערלים [-גוים] מחטים על [-תמורת] עופות ובצים וכיוצא כדרך העניים כאלו".

פעם אחת, בחזרו מן הכפרים אחרי יום עבודה מייגע, כשעל שכמו הוא נושא את מעט הסחורה וקצת מיני מאכל לבני ביתו הדלים, הבחין מרחוק בשודד הרוכב על סוסו, שממנו משתלשלים שני שקים גדולים התלויים על צידיו, ועוד בטרם הספיק להרהר הרבה התנפל עליו הרוכב לשדדו. התחיל העני "לבכות ולהתחנן אליו, והשודד לא שת לבו וגזל ממנו גם זה המעט שהיה לו ונשאר ריקן מכל וכל". והיה האיש הולך ובוכה וזועק ומורט שערות ראשו מגודל צערו. לעיני רוחו שבו ועלו הזכרונות מאותם ימים טובים, בהיותו עשיר ובעל עסק גדול, הוא זכר עד כמה יגע להשתקם שוב ושוב, אולם עכשיו גזלו ממנו אפילו את המעט שבמעט שעוד נותר לו.

בפנים מיואשות הביט העני אל עבר ההרים הנישאים ואל הדרך הארוכה המתפתלת ביניהם, לשם רכב השודד עם שארית לחמו, ובתוך כך הביט וראה למרחוק והנה נופל השודד מן הסוס, וברצותו לקום עומד עליו הסוס ודורסו ברגליו עד מות.

מוכה תדהמה נחפז לשם העני ומה גדלה שמחתו כשמצא את השודד מוטל מת על הארץ. בלב פועם מהתרגשות אך בלי כל פחד, ניגש לפתוח את החבילות שהיו עדיין תלויות על הסוס בתקווה למצוא בהם את מה שגזל ממנו זה עתה, אך מה מאד השתומם כשמצא בהם סחורות המוכרות לו מאד! הוא הוציא חפץ אחר חפץ ונוכח לשמחתו העצומה כי כל רכושו אשר רכש מאז ועד עתה, במשך כל ימי חייו, חוזר אליו בלא שיחסר כלום!

בשמחה ללא מצרים מיהר האיש לביתו כדי לבשר לבני משפחתו את ישועתו הגדולה, ולא עבר זמן רב עד שחזר לעשירותו המופלגת כבתחילה.

…ונמשל

את המשל הזה לא שמע מוהרנ"ת מפי רביז"ל בעצמו, אלא מפי אחרים שמסרו בשמו הק'.

בחיי מוהר"ן, פרק "סיפורים חדשים" אות י"ז, מביא מוהרנ"ת את המשל הנפלא הזה בכתבו בזה"ל: "ואם אמנם בוודאי איני זוכה להבין רמיזותיו מה שכיון בזאת המעשה, עם כל זה מה שנראה לפי עניות דעתי בזה הוא התחזקות גדול לכל אדם בפרט ובכלל, שאף על פי שעובר על האדם מה שעובר עליו בימי חייו שגוזלין אותו וטורפין ממנו, וכל מה שמתחזק להחיות נפשו ביתר הפליטה חוזרין ואורבין עליו עד שגונבין ממנו גם זה המעט, וכן כמה פעמים בלי מספר, אף על פי כן, אל יתייאש עצמו מן הרחמים כי אם יתלה עיניו למרום ויבכה ויצעק בכל פעם אליו יתברך שיראה בעניו ועמלו.

אזי סוף כל סוף, יפול השודד מפלה שאין לה תקומה וישוב ויקבל ויוציא ממנו כל הקדושות וכל העבודות וכל הטוב שגנב וגזל ממנו וישוב לעשירות וטובו הנצחי". עכ"ל.

פעמים רבות מתחיל יהודי התחלה חדשה בעבודת ה', ואף על פי כן, היצר חוטף את ההתעוררות מאתו, ויש שהאדם עובד את השי"ת והסט"א חוטפת את עבודותיו ויונקת מהם רח"ל.

אולם, תמיד ובכל מקרה אסור להתייאש כלל, כי אם רק נתעקש לבלי להתייאש, אלא לבכות ולהחתנן ולצעוק לה', ולהתחיל מחדש שוב ושוב, בוא יבוא זמן שהכל יוחזר לנו בלי שיחסר כלום מכל עמלינו. כי "לית רעותא טבא דאתאביד" [-אין רצון טוב שאבד].

עלינו רק להמתין, לכסוף ולצפות, לישועת ה' אשר תבוא ביום מן הימים – והיא בא תבוא!

"וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (לה,א)

עבודתם של הצדיקים היא לקרב אפילו את המרוחקים ביותר, ולהחזירם בתשובה.

זאת – על ידי ראיית הטוב שבהם ועל ידי שהם אוהבים אותם ומתקשרים אליהם, כמו שכתוב (תהילים נג, ד): "כולו סג יחדיו" – שהצדיק מתייחד ומתקשר עם החוטא שנסוג מה'; והלא כך אמרו חז"ל: "הווי מתלמידיו של אהרן… אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" (אבות א, יב).

כשהנסוגים-הרחוקים תופסים לפתע שגם בהם יש טוב, יש להם סיכוי טוב לחזור בתשובה.

לכן, כשמשה רבינו ציווה לבני ישראל לבנות את המשכן, כדי לתקן את חטא העגל, הוא התחבר עם הטוב שבכל אחד מישראל, בלי יוצא מן הכלל, כמו שכתוב: "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל" – שאסף והקהיל את הטוב שבכל אחד מישראל, כדי שיוכל להתחבר עמם ולהשיבם בתשובה שלימה על חטא העגל.

(עפ"י ליקוטי מוהר"ן ח"ב פב)

וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי (לה,ב)

עיקר הזביחה והשחיטה של היצר הרע וחילותיו, שעוסקים לטבוח ולשחוט בני האדם, העיקר הוא על ידי שעוסקים להכניס בהם מחשבות רעות, שעל ידי זה עיקר הזביחה והשחיטה שלהם. והעיקר לוכד היצר הרע את האדם במחשבות של תאוות ממון, כי בזה האדם טרוד מאוד במחשבתו כל ימי חייו, כי אין אדם מת וחצי תאוותו בידו, וכל מה שיש לו יותר חסר לו ביותר ואינו ממלא תאוותו לעולם. והנה מחמת שהמחשבות כרוכים וקשורים זה בזה מאד, על ידי זה הולכים מרעיון לרעיון וממחשבה למחשבה, עד שבאים על ידי זה למה שבאים חס ושלום. והעצה הכללית לזה הוא, שפתאום יעמוד האדם וינוח וישבית מחשבתו, ויהיה שב ואל תעשה במחשבתו. וזה בחינת שבת, שבתוך כל הטרדות והבלבולים והרעיונות הרבים והמחשבות, יבטל את עצמו לגמרי וינוח וישבות בבחינת שבת, כי באמת המחשבה ביד האדם תמיד להטותה כרצונו, רק כשנתבלבל במחשבות ורעיונות הרבה, נדמה לו שקשה לו לשוב ולצאת מהם, אבל עיקר העצה, שפתאום יעמד וישבות ויבטל עצמו, כי זה כלל גדול בעניין המחשבות, שהעקר הוא שב ואל תעשה, כי אם ירצה לעמוד נגדם ולסתרם, יהיה נלכד יותר [כעין מה שאמר האור החיים ז"ל, ומובא בספר המידות: "אל תיכנס עם פיתוייך בטוען ונטען"], על כן העיקר להיות שב ואל תעשה לפחות מעכשיו, שבתוך תוקף בלבול המחשבות יעמוד וינוח – ולא יחשוב עוד. ולפעמים צריך לזה בטול דקדושה באמת, היינו שיבטל עצמו לגמרי וייזכר בהשם יתברך, ויבטל את עצמו לגבי אור האין סוף יתברך. וזהו בחינת שבת, שצריך האדם לזכור תמיד ולהמשיך על עצמו קדושת שבת גם בימי החול, הינו שבתוך כל הבלבולים יעמוד וינוח בבחינת שבת, ועל ידי זה ינצל מכל המחשבות רעות.

(אוצר היראה מחשבות והרהורים ז; על פי: ליקוה"ל הלכות שבת ו,ח)

אֲשֶׁר נָתַן ה' חָכְמָה וּתְבוּנָה בָּהֵמָּה (לו,א)

אמר [רבי נחמן]: שהוא חכמה ומלאכה גדולה להיות כמו בהמה וזה בחינת (שמות לו,א): כל אשר נתן ה' חכמה בהמה, היינו שהוא חכמה לעשות עצמו כבהמה. וכמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (חולין ה:): על פסוק (תהלים לו): אדם ובהמה תושיע ה' – אלו בני אדם שערומים בדעת ומשימין עצמן כבהמה וכמו שאמר אסף (תהלים עג): ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך, ועיין במקום אחר מזה (ליקוטי מוהר"ן ב, תורה יט, ותורה מד).

(שיחות הר"ן טו)

"מוסיף והולך" בהודאה להשם

כל חג מחגי השנה בין אם נצטווינו עליהם בתורה ובין אם קבעו אותם חז"ל לדורות נושא במהותו עבורנו שתי בשורות – בשורה אחת היא הארתו הרוחנית של החג אותה הוא פורש על נשמותינו ובשורתו השנייה הינה העבודה הרוחנית השייכת לו והנפתחת עבורנו בכוחו.

הארתו הרוחנית של חנוכה עבורנו הינה הארת כוח הביטחון בהשם. כוח שיכול להפוך את כל המצבים הכי בלתי אפשריים לאפשריים.

החשמונאים שישה במניין יצאו לקרב בלתי אפשרי אל מול אלפי חיילים רבים וחזקים מהם -ויכלו להם. כל זאת בכוח הביטחון הבלתי מעורער בהשם שנסוך היה על ליבם. יופייה וכוחה של מידת הביטחון היא בזה שנופחת באוחזים בה רוח אחרת אשר נושאת אותם לפעול במציאות כאילו כבר קרתה הישועה. ומי יוכל לרוח כזו?

בשורת העבודה של חנוכה היא בשורת ההודאה וההתחדשות. הודאה על שום שנאמר "על כן קבעו שמונת ימי חנוכה אלו להודות ולהלל.." וההתחדשות על שום שאומר רבי לוי יצחק מברדיצ'וב בספרו "קדושת לוי" שחנוכה זה לשון התחדשות. בבחינת "מזמור שיר חנוכת הבית.."

אם נחבור את עבודת ההודאה וההתחדשות כאחד יתגלה כי בחנוכה מאירה יכולת – ההתחדשות בהודאה להשם.

ההתחדשות בהודאה להשם הינה היכולת להודות להשם בכל פעם שוב ושוב ממקום חדש. לגלות בכל פעם מחדש פן נוסף של טובו אשר הפליא לעשות עימנו. אם הודינו לו על ישועה שעשה עימנו בעבר אז לחזור ולהודות לו על אותה הישועה מתוך זה שגילינו פן נוסף ונפלא אחר שלא נגלה לעיננו עד עתה באותה ישועה עצמה.

משל לכלה שמקבלת מיקסר מחברות הסמינר ליום חתונתה. היא מודה בחום לחברות אך בינה לבינה בלי לגלות לנפש חיה היא לא ממש יודעת מה לעשות עם המיקסר הזה. הוא בהחלט נראה כמכשיר בעל מעמד חשוב בקרב חבריו למטבח אך יכולותיו עוד נשגבים מבינתה. לימים רבו השבתות אשר לקראתן מצאה את עצמה הכלה החדשה טורחת ואופה מטעמים במטבחה. המיקסר העלום הפך להיות חבר נאמן להפקת שבתות לתפארה עבור הזוג הצעיר. או אז מצאה הכלה הלא טרייה הודאה חדשה לחברותיה על המתנה הנפלאה והשימושית. אומנם כבר הודתה להן מקרב לב אך עתה יודעת יותר על מה היא מודה והודאתה גדלה והעמיקה ללא שיעור.

כך גם אומר רבי נחמן בתורה ו' בליקוטי מוהר"ן – אמנם התשובה מעלתה נשגבה ובכוחה לפתוח שערים לקרבת השם ולישועה אך אין להסתפק בתשובה שעשינו אלא לעשות שוב תשובה על תשובתנו הקודמת וכך עד אין סוף… תשובה על תשובה.. באותו אופן עלינו לקיים הודאה על הודאה. להודות מחדש על אותה ישועה ממקום עמוק יותר.

הודאה של לפני הישועה והודאה שלאחריה

איך מתחדשים בהודאה להשם? איך מוצאים נדבך נוסף בתוך הישועה שהכרנו ועליה הודינו?

התשובה לכך טמונה בעובדה כי יש שתי בחינות של הודאה  להשם –  הודאה של לפני הישועה והודאה של אחרי הישועה.

שונות הם בתכלית שתי ההודאות הללו ושתיהן יחדיו הופכות את ההודאה למעיין נובע של התחדשות וצמיחה רוחנית. הודאה על הודאה..

הודאה של לפני הישועה הינה היכולת שלנו להודות להשם על טובו וחסדיו המופלאים בעוד אנו שרויים בעיצומו של שיא אחיזת הניסיון וישועתו נשגבת מעינינו. היכולת להודות על הטוב שסמוי מעיננו בעצם תוקפו של הניסיון. כאשר עדיין החושך והכאב לופתים את נימי נפשנו בכל אונם ומסרבים לאפשר לנו לראות כיצד תצמח ישועה מתוך אפלה חשוכה זו דווקא אז להודות על הטוב הטמון עבורנו בניסיון זה. בעוד מרגיש ליבנו כי ננעלו עלינו שערי ישועה והמצב סתום מכל אפשרות מילוט ורווחה דווקא אז אם נשכיל בכוחות שהם מעל לטבע לעצום את עינינו אל מול החושך הלופת ולהאמין באמונה שאין בה טיפת היגיון כי גם את כל זה רקם השם לטובתנו. להאמין כי מתוך החשיכה הסוגרת הזו מחכה עבורנו ישועה שלא הכרנו עד עתה – גילוי כוחות נפש חדשים, אפשרויות חדשות, הזדמנויות חדשות, מפגשים חדשים ומרעננים וכן הלאה מתנות עטופות במעטפת הניסיון.

גדולה ונשגבה היא היכולת להודות על כל הטוב הנסתר מעיננו אף בעת היותו עלום ורחוק. לזאת יקרא "הודאה של לפני הישועה". הודאה זו הופכת אותנו לחיילים בצבא השם אשר מסרבים בגבורה להתחבר עם הייאוש ומתעקשים לראות בעיני רוחם אור שעדיין לא נראה באופק.

הרבה יותר קל להתייאש או חלילה למרוד בהשם בסתרי סתרי ליבנו ולומר לו "אם אתה לא עושה את רצוני אני בכעס ותסכול" וחלילה להתרחק ממנו בריחוק הלב. היכולת להודות גם בתוך הניסיון על הטוב הטמון בו היא בבחינת הנאמר בתפילת שחרית "פינות צבאיו קדושים"– דהיינו כי גם אלו הנמצאים בבחינת "פינה" זנוחה ושעדיין לא רואים את הישועה הבוקעת מן האופק עבורם, גם הם עדיין עומדים באמונתם וקדושתם ואינם מורדים בטוב ההשגחה העליונה.

ההודאה של אחרי הישועה שונה היא בתכלית מחברתה – נראה לעיננו בחוש שכאשר מתגלה האור ומבצבץ מבעד לחשכת העננים וממלא את חלל ליבנו הכואב או אז בוקעת מעומק הלב הודאה להשם על ישועתו. כאשר מתגלה לעיננו בפועל ממש כי הפליא השם חסדיו עלינו ויצאנו מחשיכה לאורה מתגלה ההואה להשם במלוא תפארתה.

כמה קל להודות להלל ולשבח לבורא כאשר נולד ילד בריא למרות שמתגלה כי חבל התבור היה קשור בקשר הדוק.. כאשר ניצולים בניסי ניסים מתאונה קטלנית… כאשר חוזרים ממוות קליני ומקבלים את החיים מתנה.. כאשר מוצאים את הזיווג בהשגחה פלאית…

אמנם גם כאן אורב עבורנו הניסיון שבו חלילה נרחיק את "אחריות" ההשגחה על ישועתנו ונחשוב חלילה כי כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה. אך אם נזכך ליבנו מקשיות עורף נמצא כי הודאה עמוקה נחה לה בעומקו על כל ישועה גלויה שקרתה בחיינו.

אומנם שונות שתי בחינות ההודאה הללו זו מזו אך דווקא הקשר ביניהם הוא אשר טומן בחובו את היכולת להתחדש בהודאה.

אומר רבי נחמן בתורה ב' תניינא המתחילה המילים "ימי חנוכה ימי הודאה" כי ההודאה להשם היא בבחינת שעשוע עולם הבא ועיקר ההודאה היא דווקא כאשר אנו זוכים לחדש בדבר הלכה."הלכה" במשמעותה הפנימית הינה האופן בו מוליך אותנו השם במסענו בעולם. כל הירידות והעליות. כל הניסיונות והישועות. לכל אלו יקרא "הלכה".

מכאן שכאשר אנו זוכים לראות עומק נוסף שהיה עד עתה נסתר מעינינו בדרך בה השם הוליך את מסכת חיינו דומה הדבר שהתחדש בנו דבר הלכה. מה שהיה סמוי מעיננו עד עתה עכשיו נגלה וזכינו לראות את טובו של השם עלינו. ואז אם זכינו להודות על ההטוב הסמוי עתה אנו זוכים להודות על הטוב הגלוי. וזוהי התחדשות ההודאה באותו עניין ממש והודאה זו עושה נחת ושעשועים רבים בשמיים.

כאשר נפרמים באחת כל נפתולי הלב וכאביו ומתגלה כי הכול היה לטובה – אז אם זכינו להודות גם בזמן שה"טוב" המתגלה הזה היה סמוי ונסתר מעיננו – מתחדשת הודאה עמוקה ושורשית אף יותר. ובכוח הודאה זו לחבר אותנו להשם בחיבור שמשמח את הלב עד למאוד.

על ניסך הנסתרים מעינינו

ולא רק זאת אלא שכאשר נזכה להודות דווקא מתוך החשיכה בכוח האמונה שמאחורי העננים נחה לה הארה חדשה וקרבה חדשה לבורא – הודאה זו דייקא היא זו שתביא ותקרב את הישועה הנסתרת מעיננו במהירות וברחמים.

רבנו אומר בתורה ב' תניינא – "כשזוכים לבחינת תודה על ידי זה נתגלה אור האמת" דהיינו שכאשר זוכים להודות בכל עת בין אם לפני הישועה ובין אם לאחריה זוכים שיתגלה לנו אור האמת  – שהוא בבחינת אור הנר של חנוכה – ונבין מה השם מבקש מאיתנו באותו ניסיון ממש. תתגלה לעניינו ה"הלכה" שמוליך אותנו השם ונוכל "ללכת" איתו ולא נגדו וזה לכשעצמו יביא את הגאולה והישועה.

דווקא על ידי הודאה על הטוב הנסתר יתגלה אור האמת בנפשנו וכל ניסיון יהפוך למורה דרך ולהזדמנות לגדילה. ואז נזכה להודות שוב ושוב ממקום עמוק ומוקיר טובה יותר יותר עד אינסוף… בבחינת הודאה על הודאה… כך נצא ממעגל ה"מסכנות" ונזכה למעגל הצמיחה ממדרגה למדרגה עטופים באמונה בכל עת בטוב השם.

אמנם לא פשוט להודות להשם בזמן ניסיון ולומר "גלוי וידוע לי כי מאחורי ניסיון זה אתה שומר עבורי ישועה חדשה. האר את עיני להבין כיצד אתה מוליך אותי וכיצד אמצא את  טובך דווקא דרך ניסיון זה. מה הוא זה אשר תבקש ממני דווקא מכאן? חזק את ליבי לשמוע את קולך ולעשות את רצונך". אם בכל אופן נזכה ללכת בדרך זו כך נזכה כי אור האמת יתגלה לעיננו יותר ויותר ויקרב אותנו אל הקדושה יותר ויותר. וכך אף נזכה להתגברות השמחה בליבנו יותר ויותר.

ובזאת מתחברים ההארה המיוחדת של חנוכה בבחינת כוח הביטחון בהשם ועבודת חנוכה שהיא ההתחדשות בהודאה. כי בכוח הביטחון בהשם מתחזקים להודות על הסמוי ואז זוכים להודות על הגלוי וכן הלאה עד ביאת גואל.

מוסיף והולך

וזה בחינת "מוסיף והולך" שבחנוכה אנו מוסיפים בכל יום נר נוסף כהנהגת בית הילל ולא מפחיתים והולכים כהנהגת בית שמאי. מוסיף והולך זה הוא בבחינת הגברת הארת אור האמת ממדרגה למדרגה והתחדשות ההודאה ממדרגה למדרגה… וכך נזכה כי תגבר השמחה יותר ויותר עד כי נשמח בהשם שמחת עולמים.

הכנעה הבדלה המתקה

וכן בהנהגה זו מתגלה מדרגה שלמה בבחינת הכנעה הבדלה והמתקה. כפי שאומר הבעל שם טוב כי הנהגה שלמה של חיינו אשר תקרב אותנו אל הקדושה והשמחה כוללת את כל שלושת השלבים כולם ללא השמטה אף לא של אחד מהם.

הכנעה – כאשר אנו מקבלים את כל הבא עלינו בהכנעה ומתוך אמונה שיש בכך טוב נסתר עבורנו ואף מודים על הטוב הנסתר הזה עוד בטרם נגלה לעינינו. לא כועסים חלילה ולא "שוברים את הכלים" עם השם על שלא הנהיג את חיינו כפי שציפינו.

הבדלה – על ידי ההכנעה יאיר אור האמת בליבנו ואז נזכה לגלות בכוחו היכן עדיין אוחז בנו השקר ונוכל להרפות את אחיזתו בנו ולהבדיל אותו מאיתנו לתמיד.

המתקה – את המסע המתחיל בהכנעה ועובר דרך ההבדלה ימתיק לנו השם בשלב ההמתקה שכשמו כן הוא – כולו מתיקות וגילוי רחמי השם בפועל ממש.

ערלת הפה

וכאן יש לציין כי חשיבות ההודאה היא דווקא כאשר מוציאים את המילים בפה ממש. הראיה לכך מובאת בספר יצירה (אחד מן הספרים שכתב אברהם אבינו ע"ה). שם מובא שהקב"ה כרת שתי בריתות עם אברהם אבינו – ברית המעור (ברית מילה לשמונה ימים) וברית הלשון.

ברית המעור מטרתה לקדש את הגוף וברית הלשון מטרתה לקדש את הנפש. כמו שעל ברית המילה חופה ערלה שעד שלא יסירוה לא יתגלה האור הכפוי תחתיה כך גם על הלשון ישנה עורלה רוחנית שתיכרת רק כאשר נבטא את ההודאה והתפילה להשם בקול ממש. גם אם נודה מקרב עומק הלב אך רק על ידי הרהורי הלב  ולא בפה ממש – לא תיכרת הברית החופה על הלשון ולא תבוא לידי מימוש הברית שכרת אברהם אבינו עם הבורא. וברית כשמה כן היא מחברת בין שני האוחזים בה. על כן ההודאה להשם בקול ממש מחברת בינינו לבינו ומזכה אותנו לכל הטוב השמור לנו.

וכן אומר רבינו בתורה ה' בליקוטי מוהר"ן שכמו שהרעמים מכים בעננים ומורידים מהם גשמים כך גם הקול של התפילה מכה בגלגל המוח ומוריד ממנו שפע בבחינת "שכל ישר" שמיישר את הלב. ככתוב במסכת ברכות "לא נבראו רעמים אלא כדי לפשט עקמומיות שבלב"

דיבורי ההודאה בקול ממש מישרים את המחשבה שלנו מעקמומיות לישרות ובזה מתנקה ליבנו מרגשות שלילים ומחשבות מדכאות על עצמנו ועל החיים. ישרות זו היא בבחינת הארת האמת היוצאת מן ההודאה. הדיבור מכה במוח ואז מתגלה האמת בתוך שכלנו ואז מתיישר הלב ומתגלה  רצון השם הסמוי בכל דבר וזה לכשעצמו כבר גאולה וישועה הישועה.

יהי רצון שיתיישר ליבנו בכוח ההודאה בכל עת, ונזכה לגלות את טוב השם המזומן עבורנו בכל דבר ודבר

עתה, כשפורים דופק על דלתנו, בטרם תיפתח הדלת והוא יפסע אל תוך חיינו, זה הזמן להכין את הלבבות ולשאול: כיצד בולמים את עמלק מלהפר את שמחת חגנו?

התשובה טמונה בשאלה נוספת – מה הכי הכי חותר עמלק להשיג? אם נדע את התשובה לשאלה זו, או אז נדע להישמר מכל משמר לא לספק לו את מבוקשו..

מה ישמח את ראש עדת הקליפות יותר מכל? מה "יעשה לו את זה"? יגרום לו להרגיש שגרף את הקופה כולה?

עברות? ביטול תורה? שמא ניאוף? לשון הרע? תחת אילו מאלו הוא פורש את רשתו להפילנו ולהפר את שמחת פורים עבורנו?

התשובה היא שעמלק מחפש דבר אחד. כשזה יהיה בידו, כל הקופה תשתלשל אל תוך כפיו הטמאות. עמלק מחפש חלישות הדעת!

גדולי ישראל אמרו "עצבות אינה עברה, כלל וכלל לא, אך מה שעצבות יכולה לעשות לאדם אף עברה לא יכולה לעשות לו זאת"

עמלק יודע שמה שחלישות הדעת סמויה ודקה מן הדקה שחודרת ללב היהודי יכולה לעשות, שווה לו יותר מכל עברה שיש בעקבותיה אמונה בכוח התשובה. כאשר נתפס הלב במחשבות רעות מחלישות ומרוקנות, הדרך אל האור כבר חסומה. יודע אותו טמא כי כשחלישות הדעת מכה בלב הוא כבר לא צריך לעשות יותר כלום, רק לחכות, כי לא יאוחר הזמן והאדם ייפול לידיו כפרי מרוסק לעבור בהן את המעיכה אחרונה… על כן הוא מחפש את העייף והיגע – זה שנפל כבר ברשתו רשת חלישות הדעת.

ארס מחשבותיו הרעות, המייאשות והממיתות מחפש פתח אל הלב היהודי להחדיר בו חלישות הדעת ולסתום עבורו את דרך התשובה. גם הוא קרא את הכתוב בקוהלת "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". אך בעוד בוקע קולו של רבי נחמן אל מול "החוטא" וקורא למולו"אין ייאוש בעולם כלל ואם אתה מאמין שיכולים לקלקל תאמין שיכולים לתקן" קורא הוא כנגדו "נחשל, עייף ויגע זה מה שאתה. התייאש לך … התבייש לך…"

אך השם לא יעזבנו בידו… אם הוא אוחז במפתח הגנבים שבכוחו לשלול מאיתנו את שמחת חיינו, אנו יודעים על קיומו של מפתח שיודע לפתוח אף את הכספת הכי טמאה שבאמתחתו ולהציל מתוכה את כל הלבבות השבויים בה.

בידינו מפתח האמונה!

האמונה כי למרות הכל ואף על פי כן אנחנו בניו של המלך היחיד, ולנו שמור מקום מיוחד אצלו. לא משנה מה נעשה ועד כמה נתעה ונטעה לנו, בניו, יש פתח סתרים המוביל ישירות אל רחמיו הגלויים. עלינו לא יכול לפעול כוח הייאוש כל עוד לא שכחנו את הדרך אל פתח הסתרים – דרך האמונה! ועל דרך זו לא דרכה ולא תדרוך לעולם רגל עמלק המזנבת אחרינו.

ולבטח תשאלו: וכי מה הוא כוחה של האמונה אל מול מפלצת מוצצת כוח שכזו, מנטרלת משמחה ומועכת את הלב תחת מכבש של ייאוש ומחשבות ממיתות ומחלישות? הכיצד תעמוד האמונה אל מול כוח ארס הטומאה?

ב"הורדת הידיים" הזו בין כוח האמונה לכוחו של עמלק, המנצח הוא מי שהיה כאן קודם. זה ששואב כוח משורש קדום ושורשי יותר הוא החזק מבין השניים.

אז מי היה כאן קודם?

אמנם עמלק נקרא "ראשית" ככתוב "ראשית גויים עמלק", וכוחו לגרום חלישות הדעת לישראל נמשך קודם בריאת העולם (מהחלל הפנוי שקדם לבריאת העולם) ואחיזתו בכוח השפעת הרוע שורשית ועתיקה.

אך, השם יתברך קדם לכל! ככתוב "אתה הוא ראשון ואתה הוא אחרון", ועל כן כאשר אנחנו, בניו הראשונים הנקראים "בכורים להשם", אוחזים בכוח האמונה שהשם הוא ראשון והוא אחרון ובכוחו לחדש את הבריאה כרצונו בכל רגע ורגע ואף לחדש את נפשנו, רוחנו ונשמתנו בכל רגע ורגע, נוכל לו לעמלק וננצח את ארסו.

ואומר רבי נתן בהלכות תפילין  "ועל כן ישראל בכוח אמונתם בהשם יתברך שקדם לכל, הם עוברים על כל החכמות והכפירות והאפיקורסות (הממיתים את רוח האדם מעייפים ומייגעים את כוחו) הבאים מחלל הפנוי. ועל כן ישראל באמת הם בכורים כמו שכתוב "בני בכורי ישראל" וכן יעקב לקח הבכורה מעשיו, ועל כן על ידי אמונה מכניעים קליפת המן עמלק… וזוכים לשמחה!"

יהי רצון שנזכה לכוח האמונה ובכוחה נזכה לשמחה שלמה בפורים לבלי לתת לעמלק להפר את שמחתנו ואת אהבתנו עם השם.

ה' אוהב אותי ואני אוהב אותו, "אני לדודי ודודי לי" – זוהי הנקודה הפנימית של "אלול". אם אינך בטוח שאתה אוהב את ה' והוא אוהב אותך, לא דרכת עדיין על מפתנו של אלול.

יהודי שלא בטוח במאת האחוזים, שעל אף כל מה שהיה, ה' אוהב אותו אהבה אינסופית, או שיש לו ספק אם עדיין הנקודה היהודית שבתוכו פועמת ומשתוקקת אל ה' – אין לו סיכוי להיכנס לעסק התשובה. למרבה הוא ירגיש 'מחויב' להתוודות ולהביע חרטה, אך התשובה האמתית תהיה ממנו והלאה. רק כשיאמין בכל לב ש"אני לדודי ודודי לי" יתעורר באמת לשוב אל ה'.

כשאומרים לילד שובב שסרח וברח, שהוא יכול לשוב אל בית אביו – הוא חייב להיות משוכנע שאביו אוהב אותו עדיין אהבת נפש. כך גם אנו, כשבאים ואומרים לנו "שובו בנים שובבים", עלינו להיות בטוחים שאבא מחכה באהבה ל"שובבים" החמודים שלו…

וכשהילד השובב מלוכלך ומוזנח, חולה ומדוכא – לא רק שאהבת אביו אליו איננה נחלשת, אלא היא מתגברת עשרת מונים. גם כשהילד הפך מרוב פחד ודכאון למגמגם, ואינו יודע לבטא במילים ברורות את צערו ואנקתו, גם אז הנו "הבן יקיר לי אפרים, אם ילד שעשועים, כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד, על כן המו מעי לו, רחם ארחמנו נאום ה'".

"שאפילו כשאדם אינו יכול לדבר כלל לפניו יתברך ולפרש שיחתו היטב, אף על פי כן יקר בעיניו יתברך אפילו אם מדבר רק ברמז ובחצי דיבור, כמו תינוק בן שתים או שלש שנים. ולפעמים עוזר השם יתברך ומדבר דיבורים שלמים כתינוק בן ארבע או חמש שנים. כך ישראל יקרים בעיניו יתברך, כשמדברים ומשיחים צרכיהם לפניו יתברך, ונקראים 'ילד שעשועים' " (השתפכות הנפש, יז).

בידיעה זו תלויה כל התעוררותנו לתשובה. שהרי כך אמר רבי יהודה: "אלמלי הוו ידעין בני נשא רחימותא דרחים קודשא בריך הוא לישראל, הוו שאגין ככפיריא למרדף אבתריה" [= "אילו היו בני האדם יודעים את האהבה שהקב"ה אוהב את ישראל, היו שואגים ככפירים כדי לרדוף אחריו"] (זוהר ח"ב דף ה' ע"ב). אמור מעתה: אם אתה רואה יהודי שאינו רודף אחר ה' ככפיר, סימן מובהק שאינו יודע את גודל האהבה שה' רוחש לו.

אין מי שלא רוצה לשוב; יש רק מי שלא יודע שאבא מחכה עליו באהבה ובגעגועים ומתמוגג מנחת מדיבוריו הילדותיים והמגומגמים…

* * *

'אלול' הוא החודש שבו נסללת 'דרך בים' – – – בכתבי האר"י הקדוש (שער רוח הקודש, דף מד עמוד א) מובא שעל החודש הזה נאמר הפסוק: "הנותן בים דרך ובמים עזים נתיבה" (ישעיה מג, טז), כשהאר"י הקדוש מפליא לגלות רזים עליונים על מהותה של אותה 'דרך' הנסללת בים. אחריו בא רבינו הקדוש ב'ליקוטי מוהר"ן' (תורה ו) וגילה את פנימיות הסוד של אותה 'דרך' לעבודת ה'.

אך גם אנשים פשוטים שעדיין לא העמיקו בסוד הדרך אשר בים, יכולים להבין שיש כאן זעקה של אהבה לכל הטובעים בים. וכך כותב מוהרנ"ת:

"שהכוונה הפשוטה שיוצא מזה לכל בני אדם הפשוטים, הוא: שה' יתברך ברחמיו הודיע לנו על ידי צדיקיו האמתיים שהוא 'נותן בים דרך', דהיינו שאפילו בתוך מצולות ים הרבים מאד מאד השוטפים על האדם כהמון גלי הים ממש, בבחינת 'כל משבריך וגליך עלי עברו', בחינת 'ותשליכני מצולה בלבב ימים', בחינת 'שתני בבור תחתיות במחשכים במצולות', וכן בפסוקים הרבה – מכל שכן כמו שיודע האדם בעצמו מה שעבר עליו ולהיכן ירד ונשלך על ידי מעשיו – אף על פי כן, גם שם יש דרך ונתיב תמיד לשוב אליו יתברך!" (ליקוטי הלכות, עדות ה, ט).

בכן, גם אם טבעת במצולות ים התאוות והטרדות, גם שם נסללת עבורך דרך בחודש אלול.

* * *

אך יש מי שדואג לשכנע אותנו אחרת… הלא הם אותם "עדי שקר ויפח חמס", הנזכרים במזמור "לדוד ה' אורי" שאותו אנו אומרים מתחילת חודש אלול עד הושענא רבא.

מי הם אותם עדי שקר? – כותב מוהרנ"ת:

"הסטרא אחרא, שהם היצר הרע וחילותיו, הם בחינת עדי שקר, שהם מכניסין בלב האדם ההיפך מכל זה; והוא המסית, הוא המדיח, המסטין – שבתחילה מסית לאדם מה שמסית, ואחר כך הוא מסטין למעלה ולמטה. וכמו שהוא מסטין ומקטרג למעלה להרחיק רחמיו מישראל, חס ושלום, כמו כן הוא מסטין ביותר בלב האדם כאילו כבר אפס תקוה חס ושלום. ובאמת רחמיו יתברך אינם כלים, כאשר הבטיחנו כמה פעמים בלי מספר" (שם, יד).

הן על כך אנו זועקים בכל יום מימי אלול: "אל תתנני בנפש צרי כי קמו בי עדי שקר" – עזור לי ה' שלא אאמין לאותם שקרנים, רק אתחזק להאמין ש"אני לדודי ודודי לי".

עיקר התשובה – ידום וישתוק

כי צריך כל אדם למעט בכבוד עצמו, ולהרבות בכבוד המקום. כי מי שרודף אחר הכבוד, אינו זוכה לכבוד אלוקים, אלא לכבוד של מלכים, שנאמר בו (משלי כה, ב) כבוד מלכים חקור דבר, והכל חוקרים אחריו ושואלים מי הוא זה ואיזהו, שחולקים לו כבוד הזה, וחולקים עליו, שאומרים שאינו ראוי לכבוד הזה. אבל, מי שבורח מן הכבוד, שממעט בכבוד עצמו, ומרבה בכבוד המקום, אזי הוא זוכה לכבוד אלוקים, ואז אין בני אדם חוקרים על כבודו אם הוא ראוי אם לאו, ועליו נאמר (שם) כבוד אלוהים הסתר דבר, כי אסור לחקור על הכבוד הזה.

ואי אפשר לזכות לכבוד הזה אלא ע"י תשובה. ועיקר התשובה, כשישמע בזיונו ידום וישתוק. כי לית כבוד בלא כ"ף (זהר ח"ג רנה, ב), והכ"ף הוא כתר, בחינת אהי-ה, בחינת תשובה. כי אהי-ה דא אנא זמין למיהוי, היינו קודם התשובה, עדיין אין לו הוויה, כאילו עדיין לא נתהווה בעולם, כי טוב לו שלא נברא משנברא (עירובין יג,ב). וכשבא לטהר את עצמו ולעשות תשובה, אז בבחינת אהיה, היינו שיהיה לו הוויה בעולם, היינו אנא זמין למיהוי. וזהו בחינת כתר, כי כתר לשון המתנה, בחינת תשובה. כמ"ש חז"ל (יומא לח,ב) הבא לטהר מסייעין לו, משל לאחד שבא לקנות אפרסמון אומרים לו המתן וכו'. וזה בחינת כתר, כמ"ש (איוב לו, ב) כתר לי זעיר ואחוך.

(לקוטי מוהר"ן ו, א-ב)

רבנו ז"ל מגדיר את השתיקה בעת שמיעת הביזיונות כעיקר התשובה. לא נאמר שזהו חלק מחלקי התשובה, או שכתוצאה מן התשובה הוא ישמע את בזיונו וישתוק. אלא השתיקה עצמה, היא היא עיקר התשובה.

כדי לעמוד מעט על משמעות השתיקה, ננסה לפתוח מעט את ראשי הפרקים שמסר לנו רבנו ז"ל בהמשך הפסקה, כפי שצוטטה לעיל. כדרכו, כתב רבנו ז"ל בקצרה יסודות הטומנים בחובם רעיונות עמוקים. לפיכך, נציע את הבנתנו בביאור הדברים על פי סדר דבריו, ומתוך כך ננסה לחשוף את יסוד הדברים ולהבין כיצד מהווה השתיקה את עיקר התשובה.

משל הנפט ושמן האפרסמון

וזהו בחינת כתר, כי כתר לשון המתנה, בחינת תשובה. כמו שאומרים חז"ל הבא לטהר מסייעין לו, משל לאחד שבא לקנות אפרסמון אומרים לו המתן וכו'.

מתוך ההכרה שהתשובה באה מן הכתר, עוד לפני ההתהוות, ממשיך רבנו ז"ל ומלמדנו יסוד גדול בתשובה – המתנה. יסוד זה נלמד ממשל שהביאו חז"ל (יומא לח,ב):

אמר ריש לקיש: מאי דכתיב (משלי ג, לד) אם ללצים הוא יליץ ולענווים ייתן חן.

בא לטמא – פותחין לו, בא לטהר – מסייעין אותו.

תנא דבי רבי ישמעאל: משל לאדם שהיה מוכר נפט ואפרסמון, בא למדוד נפט, אומר לו: מדוד אתה לעצמך. בא למדוד אפרסמון, אומר לו: המתן לי עד שאמדוד עמך, כדי שנתבסם אני ואתה.

יש לעיין הרבה במשל שמלמדנו התנא מבית מדרשו של רבי ישמעאל. ההקבלה הפשוטה שעושה הגמרא עם אמרתו של ריש לקיש – "הבא לטהר מסייעין אותו" – היא, שכאשר אדם בא לבחור ברע, לקנות נפט, אין המוכר מסייעו, ולעומת זאת כאשר הוא בא לבחור בטוב, לקנות שמן אפרסמון, המוכר מסייע בידו.

אלא, שצצה ועולה השאלה – אם האדם כבר החליט ובחר בטוב, הוא רוצה לקנות אפרסמון,

– מה טעם אומר לו המוכר להמתין,

– מדוע אין הוא יכול לתת לו מיד?

ואף אם בחנות של ממש ניתן להבין שיש עומס של לקוחות והמוכר מעוניין שהלקוח ימתין על מנת שיתבשם גם הוא, כיצד נבאר את הדברים בנמשל:

– האם אומר הקב"ה לבוחר בטוב להמתין?

הן האדם הרהר כבר בתשובה,

– האם אין ימינו פתוחה לקבל שבים ח"ו?

ועוד יש לשאול – לכאורה, את הנפט קונים בכמויות גדולות ואת האפרסמון בכמויות קטנות, ומדוע המוכר עוזר דווקא לקונה האפרסמון?

אלא, מתוך המשל עולה כי אין המוכר דואג לקונה הצריך עזרה, אלא לעצמו – הוא איננו רוצה להריח את ריח הנפט, אך הוא מעוניין להתבסס מן האפרסמון. ושוב,

– כיצד ניתן להבין את הנמשל,

– האם ניתן לומר על יוצר האדם שהוא ח"ו מעדיף רק את טובתו?

וזה בחינת כתר, כמו שכתוב (איוב לו, ב) כתר לי זעיר ואחוך

לאחר שנתבאר מצד אחד כי ספירת הכתר באה בטרם ההתהוות, והתשובה גורמת לאדם הוויה חדשה – "כתר, בחינת אהי-ה, בחינת תשובה", ומצד שני ניתן הביאור כי יסוד גדול בתשובה הוא בהמתנה – "בא לקנות אפרסמון אומרים לו המתן", מקשר רבנו ז"ל בין הדברים וטוען כי בשורש הדברים זוהי בחינה אחת – אותו היסוד עומד בבסיס התשובה מחד ובבסיס ספירת הכתר מאידך. וראיה לדבר, מלשון הכתוב העושה שימוש בלשון "כתר" כדי לומר בלשון אחרת "המתן".

כעת נוכל לשוב ולהתבונן בתורף דברי רבנו ז"ל – ועיקר התשובה, כשישמע בזיונו ידום וישתוק

בשני אופנים יכול האדם להסתכל על הביזיונות שהוא סופג. הוא יכול לקבל את הייסורים שבאים עליו ככפרת עוונות, ואז, מתוך הסתכלות כזו, הביזיונות הם משהו חיצוני בשבילו, הוא איננו משתנה באופן פנימי, אלא מקבל את הייסורים ככפרה על עוונות שלו.

ואולם, יכול אדם לראות בכל את רצון ה', להבין כי בודאי אם בא לו עלבון מאדם זה לא לחינם הוא בא, ואין כאן רק ייסורים חיצוניים, אלא אמירה פרטית לאדם. ניתן לקבל את הביזיונות ולהפנים וללמוד אותם, להמתין עם הביקורת כלפי דברי הביזוי ולנסות לראות כיצד ניתן לשפר ולתקן. השתיקה בעת שמיעת הביזיונות מורה על הביטול של האדם ורצונו לקלוט ולהפנים את דבר ה' אליו.

שתיקה זו אינה קבלת ייסורים הבאים ככפרה על עוונות, היא גם לא מהווה רק פתח לתשובה, זוהי שתיקה המורה על עצם התשובה, המוכנות לראות בכל את דבר ה'. וזהו הקושי העומד בפני הבא לקנות שמן אפרסמון בבואו לבחור בטוב, הקושי לקבל את דברי המוכר ולהמתין. זוהי עיקר התשובה.

"ישמע ביזיונו ידום וישתוק"

מה פירושו הפשוט של "ישמע ביזיונו ידום וישתוק"? פירושו, שלא יכעס ולא יתרגז כאשר מבזים אותו. ולאו דווקא שלא יכעס ממש, אלא אפילו לא יהיה בעצבות, כי העצבות – כידוע מדברי רבינו במקום אחר – היא בעצם כעס על ה', שהאדם כועס על ה' שאינו עושה לו רצונו. אלא מה יעשה אדם כאשר מבזים אותו או עוברים על רצונו? יכניע את עצמו לפני ה' ויהרהר בתשובה, שבודאי באו לו היסורים האלה בסיבת עוונותיו, ויתבייש על עוונותיו במקום להתבייש מהביזיון.

ואחר העיון נראה שלא רק את הביזיונות המכוונים ישירות אל האדם צריך הוא לקבל בלי שום כעס או עצבות, אלא כל דבר שהוא נוגד את רצונו וגורם לו צער נקרא ביזיון, וצריך האדם לקיים בו את הכלל: עיקר התשובה – ישמע ביזיונו ידום וישתוק, שפירושו המעשי הוא בעצם – לא לכעוס, אלא ללמוד לקלוט ולהפנים את דבר ה' אליו.

מובן עתה היטב, מדוע כתב רבינו שעיקר התשובה היא – ישמע ביזיונו וכו', מאחר וכל דבר שלא הולך לאדם, וכל דבר שהוא נגד רצונו, או במילים אחרות: כל דבר שמעצבן אותו – הכל הוא בכלל ביזיונות בשבילו, ולכן, בעצם, מתעורר אצלו כעס. וכאשר במקום לכעוס הוא מתבייש ועושה תשובה על עוונותיו שגרמו למציאות כזו,, אזי מכל דבר הוא מתעורר לתשובה, ונמצא שכל ימיו בתשובה. וישער האדם כמה וכמה דברים חורים לו בכל יום, הן דברים אישיים והן דברים כלליים, וכל כולם מרמזים לו על עוונותיו, ויבין בודאי כמה וכמה תשובה הוא צריך לעשות. כי אם לא היו לו עוונות כלל, לא בגלגול זה ולא בגלגול אחר, לא היה מגיע לו שום צער.

והנה ידוע מעשה התם בסיפורי מעשיות, שהיה מנהגו להיות תמיד בשמחה, ואף שהיו לו הרבה חסרונות וביזיונות, כגון שלא היה לו אלא מלבוש אחד במשותף עם אשתו, ולא היה אוכל אלא לחם ושותה מים, והמנעלים שהיה עושה היו יוצאים לו חסרי צורה ולא היה מרויח עליהם כמעט, וזאת אחרי שהתאמץ מאוד לעשותם, ועוד ועוד ביזיונות למכביר. אולם, בשל שמחתו, שקיים בודאי את הכלל: עיקר התשובה – שלא יכעס על חסרונותיו – לכן זכה שתוך זמן חייו התכפרו לו כל העוונות לגמרי וממילא עלה מיד לגדולה, כמובא שם במעשה. אך אם לא היה מקבל הכל כפי שקיבל, אלא היה כועס על חוסר הצלחתו ועל הביזיונות שיש לו – לא היו מתכפרים לו כל כך העוונות ולא היה עולה לשום גדולה.

כי זהו כלל גדול באמונה – שכל מה שקורה בעולם הכל מאיתו יתברך, והכל בהשגחה. וכל דבר הבא לידיעת האדם – שייך גם לו. ממילא כל צער שיש בעולם, גם אם קורה בקצה אחר של העולם וכל שכן אם קורה בשכנותו, שייך לו ומרמז לו על כך שגם לעוונותיו יש חלק בצער הזה שבא לעולם. לכן אמרו חז"ל שצריך כל אחד להרגיש שעוונותיו הם שהחריבו את בית המקדש, ועל כן צריך הוא להתאבל על חורבן הבית ועל עוונותיו שהביאו לחורבן.

מהיום נדע, שבכל פעם שקורה לנו דבר שאינו לרוחנו, בין בעניינים הפרטיים שלנו, ובין בעניינים בכלל העולם, במקום להתקומם ולכעוס על כך, צריכים אנו להכניע את עצמנו ולהרהר בתשובה. להתבייש על עוונותינו שבגינם בא הדבר הזה לצער אותנו.

במקום לכעוס על הנהג ש'חתך' אותך, תוך כדי נסיעה, וכמעט העיף אותך לשוליים, צריך שתתבייש על עוונותיך שהם שגרמו לכך שזימנו משמים את הנהג הזה שיצער ויפחיד אותך. וכן במקום לכעוס על ראש הממשלה שעושה עוולות, תתבייש על עוונותיך שהביאו אותך להיוולד בעולם כזה מעוות ומלא שקר. וכי לא היית יכול להיוולד באחד מהזמנים שנאמר בהם "ותשקוט הארץ ארבעים שנה"? לאורך כל ההיסטוריה היו גם זמנים של השקט ורווח, מדוע לא נולדת בזמן כזה? אין זה כי אם בשביל עוונותיך מגלגולים קודמים, ועוד נוספו על כך עוונותיך בגלגול זה, שבגללם אתה סובל כל מיני יסורים וצער.

נראה כי לאחר הבנת דברי רבנו ז"ל בביאור יסוד השתיקה שבתשובה, ניתן לעמוד על משמעות המהפכה שחולל בתפיסת יסודות מקובלים ביהדות. יש כאן דוגמא נפלאה ליסוד מוכר – התשובה – המקבל משמעות חדשה לגמרי לאור דברי רבנו ז"ל.

השתיקה באה מתוך התבטלות לרצון ה', ומביאה את האדם להתכלל בה'

ויקח קרח (טז,א)

אמרו רבותינו זכרונם לברכה (במדבר רבה יח): קורח עינו הטעתו. ראה שלשלת גדולה יוצאה ממנו, שמואל ובניו ועשרים וארבע משמרות וכו'. היינו כי על ידי זה טעה והתלבש היצר הרע אצלו במצוות כדרכו (כמו שמבואר בסימן א). כי סבר שכבוד ה' יתברך לגלות כי מלוא כל הארץ כבודו, ראוי להיות על ידו, מאחר שזה הכבוד צריכין לגלות מדור לדור, שבשביל זה צריכין להשאיר בנים ותלמידים שהם החליפות וכו' (עיין ליקוטי מוהר"ן ב, תורה ז), על כן סבר מאחר שהוא רואה שממנו יצאו דורות קדושים של צדיקים כאלו שיגלו כבודו יתברך, שהם שמואל וכו', בודאי מגיע לו כל הגדולה והכבוד של הנשיאות. כי באמת זה הצדיק שצריך להאיר הדעת הקדוש בעולם, בודאי ראוי שיהיה לו כל הכבוד, שיבואו כל ישראל אליו לכבדו, כדי שיוכלו לקבל ממנו תורה ודעת על ידי זה. כי שורש התורה הוא כבוד דקדושה, וכמובן בדבריו זכרונו לברכה בכמה מקומות. וזה בחינת (משלי ג,לה) כבוד חכמים ינחלו. ועליו נאמר (שמואל א, ב,ל): כי מכבדי אכבד. כי מאחר שהוא עוסק לגלות כבודו יתברך, בודאי ראוי שיהיה לו כל הכבוד, שיהיה מכובד ומפורסם גדול, ויהיה לו ממשלה ונשיאות כדי שיוכל למשול בעולם ולהדריך את ישראל בדרך הקדושה, להאיר דעת הקדוש בעולם. ובשביל זה היו כמה צדיקים נשיאים ומלכים ומכובדים מאד. אבל זה הצדיק שמקבל הכבוד, צריך שיהיה עניו גדול בתכלית, בבחינת משה, ויהיה בורח מן הכבוד באמת לאמיתו ולא יקבל הכבוד לעצמו רק למען כבוד ה' יתברך, כדי שיוכל על ידי זה להאיר הדעת בעולם מדור לדור. וקורח טעה בזה, שראה שיצאו ממנו דורות צדיקים, שיתגלה כבודו יתברך על ידם, וסבר שהדעת הקדוש שלהם לגלות כבודו יתברך יהיה נמשך על ידו. ועל כן אמר שראוי לו כל הכבוד, כדי שיוכל להמשיך הדעת מדור לדור, אבל כוונתו לא היתה לשם שמים כי אם בשביל כבוד עצמו. אבל הוא היה חזק בדעתו, ונכנס לאותו חזקה שהוא ימלט, מאחר שראה שלשלת כזאת שיצאו ממנו שישתלשל ממנו דורות קדושים שימשיכו דעת כזה בעולם. ועל ידי זה נתעה כל כך עד שמרד במשה רבנו, שממנו כל המשכת הדעת הקדוש הזה, וחלק עליו ואמר: כולם שמעו מסיני 'אנוכי' וכו', כאילו קבלת התורה, שהוא עיקר המשכת הדעת, ירשו כולם מאבותיהם מעצמם, שלא על ידי כוחו של משה רבנו. ובזה טועים הרבה גם בדורות האלו כאילו התורה הולכת בירושה וכו' כידוע לבקיאים קצת בהנהגת העולם עתה. ורבותינו זכרונם לברכה אמרו בהפך: כתר שם טוב מונח, כל הרוצה יבוא ויטול, וכתיב(יחזקאל יח,כ) אב לא ישא בעון הבן ובן לא ישא בעון האב וכו'. וכמו שראינו בכל הדורות שהיו צדיקים גדולים הרבה שהיה להם בנים רשעים, והיו רשעים הרבה שהיו להם בנים צדיקים וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (אבות ב,יב) ואל תאמר שהיא ירושה לך וכו'. כי אף על פי שעיקר הדעת והאמונה הקדושה התחיל מהאבות, אף על פי כן לא היה מי שהאיר והמשיך זה הדעת בכל העולם כמו משה רבנו עליו השלום, כמו שכתוב (דברים ד,לב): כי שאל נא לימים ראשונים וכו', הנהיה כדבר הגדול הזה וכו'. ואפילו עתה בדורות שאחר מתן תורה, אי אפשר להמשיך הדעת הקדוש כי אם על ידי גדולי מובחרי הצדיקים שה' יתברך שולח בכל דור ודור. וכמובן למשכיל מכל המעשיות שעברו בישראל בכל דור ודור עד היום הזה. וקורח פגם בזה מאד מאד מחמת שצפה שדורות קדושים יצאו ממנו וכנ"ל, על כן סבר שהוא השיג הדעת, ורצה להבין הכל ונכנס בקושיות שהם למעלה מהזמן עד שכפר במשה ובתורתו, עד שכפר בעקר.

(ליקוטי הלכות, אורח חיים, ו,סז)

ויקח קרח

ותרגומו ואתפלג קרח, שחלק למדן מצדיק ואמר שלמדן בעצמו הוא מעלה. וזה שאמר כי כל העדה כולם קדושים, ופרש רש"י כולם שמעו בסיני 'אנכי' וכו', היינו שאמר: מאחר שכולם קיבלו את התורה וכולם שמעו בסיני 'אנכי', על כן כל אפין שוין חס ושלום. ובזה פגם וחטא מאד, כי אף על פי שכולם קיבלו למוד התורה בסיני אבל אין כולם שוים בקיום התורה. ועיקר השלמות הוא רק כפי הצדקות של כל אחד, כפי מה שזוכה כל אחד לקיום התורה בשלמות, והכל תלוי בקדושת הברית, שזה אין שום אדם יודע מה שנעשה עם חברו, רק הוא יודע החסרונות שלו איך הוא אוחז בזה. על כן בודאי ראוי לו להתבטל נגד הצדיק האמת שהוא בחינת משה שרואים עצם נפלאות קדושתו על ידי נפלאות התורה שגילה לנו ולסמוך על דבריו שבודאי יודע למי ליתן הגדולה כראוי לו. בפרט משה רבנו בעצמו שעשה הכל על פי הדיבור. וקורח על ידי גאוותו חלק עליו והתפאר בחכמתו ולמד ודן קל וחומר של שקר, וגילה פנים בתורה שלא כהלכה ואמר 'ומה טלית של מין אחר חוט של תכלת פוטרה' וכו', וכן 'בית מלא ספרים אם חייב במזוזה' וכו'. כי כשאין בו אמונה, ומפריד למוד התורה מהצדיק, בודאי יוכל לצאת לגמרי מהדת לגלות פנים בתורה שלא כהלכה, כמו קורח שחלק על משה על ידי זה, ואחר שקיצץ בנטיעות על ידי זה וכנ"ל. ועל כן חלק קרח על הכהונה, כי הכהן הוא בחינת הרב האמת הנ"ל בחינת כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה וכו' אם הרב דומה למלאך ה' צבאות וכו' כנ"ל. כי כהן בחינת חסד בחינת אברהם, הינו בחינת אהבה והשתוקקות וכסופין דקדושה שזוכין על ידי הרב הזה שדומה למלאך ה' צבאות וכנ"ל. וקרח שפגם בזה ורצה לחלק למדן מצדיק כנ"ל, על כן חלק על הכהונה וכנ"ל. ועל כן צוה ה' יתברך לברר האמת על ידי המטות, וכמו שכתוב והיה האיש אשר אבחר בו מטהו יפרח, כי מטה דא מט"ט שהוא בחינת למדן שכלול מששה סדרי משנה שהם בחינת אסור ומותר וכו', כמו שמבואר בהתורה הנ"ל. ועל כן צוה ה' יתברך שכל אחד יכניס מטה שלו לפני ארון העדות, והיה האיש אשר יבחר בו מטהו יפרח, להורות שמטה אהרן שהוא בחינת רב האמת שהוא מלאך ה' צבאות שכולל ומייחד למדן וצדיק, ואזי הוא בודאי עושה פרות דהינו שהוא לבדו מחדש חדושין דאוריתא אמיתיים בתורה שהם בחינת פרד"ס. כי רק מטה שלו פרח וגדל ועשה פרות כמו שכתוב ויוצא פרח ויצץ ציץוכו', דהיינו שלימוד התורה שלו שהוא בחינת מטה כנ"ל, הוא לבדו הצליח ועשה פרי, כי הוא מלאך ה' צבאות שמקשר למדן לצדיק שעל ידי זה עיקר שלמות חדושי התורה שהם בחינת פרד"ס. ועל כן בודאי לו מגיע הכהונה, כי הוא זכה לכיסופין ואהבה דקדושה שהוא בחינת כהן איש חסד כנ"ל. אבל המטות של שאר הנשיאים לא פרחו ולא עשו פרות, להורות להם ולגלות שאין יכולים לחדש בתורה בפרד"ס, שזה נקרא עץ פרי עושה פרי כידוע, אין יכולין לזכות לזה כי אם על ידי כח אהרן הכהן שהוא בחינת רב האמת שדומה למלאך ה' צבאות שכלול מלמדן וצדיק, ועל כן לו לבד מגיע הכהונה. אבל מי שמפריד עצמו ממנו הוא בחינת עץ יבש, כי אף על פי שנדמה שמחדש איזה חידוש, אינו נחשב בשם עשית פרות כלל. כמו שאיתא בזהר, שחדושין שאינם כראוי הם בחינת רקיעין דשָׁוְא חס ושלום (וכמו שמבאר בהתורה ויהי מקץ סימן נד)שהם בבחינת שבע שני הרעב חס ושלום, שהוא היפך עשית פרות. כי אי אפשר להצליח בתורה ולעשות פרות באמת, כי אם כשמקשרין עצמו להצדיק האמת שהוא בחינת אהרן הכהן שהוא בחינת כי שפתי כהן ישמרו דעת וכו', שרק הוא זכה שמטה שלו שהוא בחינת למדן, בחינת מט"ט, יפרח ויוציא פרח ויצץ ציץ וכו', כי עיקר שלמות חדושי תורה שהם בחינת פרד"ס שגדלים בו כל מיני פרות, הוא רק על ידי כסופים טובים שעל ידי זה זוכים למעשים טובים.

(שם, אורח חיים, הודאה ה,ח)

נשיאי עדה קריאי מועד (טז,ב)

זה בחינת מחלוקת קרח וכל עדתו, שהיו אנשים גדולים מאד מאד בעלי השגה ורוח הקודש, כמו שכתוב נשיאי עדה קריאי מועד וכו' ראשי סנהדראות וכו'. ובפרט קרח שהיה גדול מכל הלווים כמבואר בכל הספרים, ומהיכן בא זאת ליפול כל כך לחלוק על ה' ועל משה ואהרן? אך כל זה נמשך מבחינה שאפילו צדיקים גדולים ונוראים יש להם יצר הרע, רק שהוא בחינת מלאך הקדוש ממש היינו בחינת גבורות ודינים עליונים וגבוהים שהם צריכין להמתיקם וכו', והם צריכים מלחמה גדולה בדעתם לכבוש ולשבר זה היצר הרע, אף על פי שהוא קדוש וזך. ומי שפוגם בזה ואינו ממתיק הדין כראוי יכול ליפול בטעותים ומכשולות הרבה על ידי זה, אך יש בזה אלפים ורבבות בחינות. כי יש כמה צדיקים שפגמו בזה ואף על פי שהפגם שלהם היה גדול מאד, אף על פי כן נשארו על עמדם ומתו בצדקתם. אבל יש שפגמו בבחינת היצר הרע הגבוה הנ"ל, ועל ידי זה התגרה בהם כל כך עד שהפיל אותם מטה מטה עד שנפלו לגמרי לגמרי רחמנא לצלן, וכפרו בעיקר רחמנא לצלן, כמו שמצינו בארבעה שנכנסו לפרדס, שבוודאי כל הארבעה היו גבוהים במעלה מאד מאד, ש[הרי] זכו ליכנס לפרדס, אך לא נמלט מהם בשלימות כי אם אחד, הוא רבי עקיבא, שנכנס בשלום ויצא בשלום; אבל בן עזאי ובן זומא הציץ ונפגע, והציץ ומת. אך אף על פי כן נשארו בצדקתם ומתו בצדקתם, רק שפגמו איזה פגם ושגו מה ששגו. אבל 'אחר קיצץ בנטיעות' ויצא מעולמו לגמרי רחמנא לצלן. ועיקר טעותו [היתה] על ידי בחינת המלאך, היינו על ידי שראה מלאך מט"ט דאתייהיב ליה רשותא למיכתב זכותהון [=שניתנה לו רשות לכתוב זכויותיהם של ישראל] וכו', היינו שהטעות שלו היתה על ידי תוקף הדין שהתלבש אז בבחינת מלאך ונתן לו מקום לטעות, והוא לא עמד בנסיון להשליך דעתו וחכמתו והלך אחר התבוננות שכלו עד שקיצץ בנטיעות רחמנא לצלן. ועל כן אמרו רבותינו ז"ל באמת שאייתוהו למט"ט ויהבו ליה שיתין פולסי דנורא מאי טעמא לא קם מקמיה [=הביאוהו למט"ט והיכוהו שישים מכות של אש מדוע לא הפסיק בפני אחר]. מובן מזה שהתלבש אז איזה דין במט"ט שרצה להתגרות בו ולנסותו. וזה הוא בחינת היצר הרע של מעלה שהוא בחינת מלאך הקדוש, בחינת דינים וגבורות כנ"ל. וזה בחינת מחלוקת קרח ועדתו. כי קרח היה לוי והיה גדול הלווים וזה ידוע שלוי הוא בחינת שורש הדין הקדוש והנורא כי כהן הוא בחינת חסד ולוי הוא בחינת גבורה ודין כידוע ועל כן נתן השם יתברך הלווים להכהנים שיהיו נלוים אליהם לעבודתם, כדי שיהיה נכלל הלוי בכהן כדי להמתיק הדין בשרשו. ועל כן עיקר התיקון על ידי שהלוי, שהוא בחינת דין, הוא נלוה אל הכהן ומשרתו בעבודה, על ידי זה נמתקין כל הדינים בשרשן ונתתקנין כל העולמות ונמחלין ונתכפרין כל העוונות. כי כל העוונות והחטאים הם על ידי היצרין רעין, שנמשכין כולם מבחינת דינים כנ"ל, ואין הדין נמתק אלא בשרשו, על כן לא היה באפשר שתהיה הכפרה ותיקון של עבודת בית המקדש על ידי הכהן איש החסד לבד, כי צריכין להמתיק הדין בשרשו, על כן הוכרח שיהיה נלווה הלוי אל הכהן ולהיות טפל אליו ולשמש ולשרת אותו בכל צרכי העבודה, כמו שכתוב ונלוה עליך וישרתוך ועל ידי שהלוי, שהוא שורש הדין, היה טפל אל הכהן ושרת אותו, על ידי זה נכלל הדין, שהוא הלוי, בהכהן שהוא חסד, ונמתק הדין של הלוי שהוא שורש הדין, שזהו בחינת המתקת הדין בשרשו, שעל ידי זה עיקר התיקון ועל ידי זה היה כל הכפרות וסליחות עוונות כי נתבטל כח היצר הרע בשרשו שהוא הדין, כי נמתק הדין בשרשו על ידי העבודה של הכהן שנלוה אליו הלוי לשרתו. וקורח היה לוי והיה גדול הלווים ובודאי היה נאחז בשרשו ביותר בבחינת דינים וגבורות הרבה, ובאמת זה היה מצד מעלתו; כי בהשורש, כל הדינים הם קדושים וזכים מאד מאד והם שלימות ותיקון העולמות, רק שצריכים להמתיקם, לכוללם בחסד וזה כל עבודתינו כידוע. וקורח לפי גודל מעלתו, שהיה גדול הלווים, בוודאי היה בו דינים גבוהים הרבה מאד וכל עבודתו היתה שהיה צריך להמתיקם, ועיקר המתקתו היתה שהיה צריך לבטל את עצמו בתכלית הביטול נגד אהרן הכהן, שהיה תכלית החסד. אבל מחמת גסותו התגרה בו הדין ולא עמד בנסיון ונתקנא באהרן ולא רצה להכלל בו. ותיכף שהפריד את עצמו בלבו מאהרן, תיכף התגברו בו הדינים ביותר ונפרד יותר, וכל מה שנפרד יותר נתגרו בו הדינים יותר, כי שרשו היו דינים וגבורות הרבה כנ"ל, עד שהתגרו בו כל כך עד שהפילו אותו לגמרי, עד שחלק על ה' ועל משיחו על משה ועל אהרן ועל כל התורה כולה, ומתוקף ריבוי הדינים שהיה בו שמהם אחיזת היצרים רעים, על כן היה לו כח להטעות ולהסית ולהדיח את גדולי צדיקים בעלי רוח הקודש כאלו, שהם מאתיים וחמישים ראשי סנהדראות נשיאי עדה קריאי מועד וכו', היינו כנ"ל, כי עיקר היצר הרע של הגדולים הוא בחינת גבורות ודינים שאינם זוכים להמתיקם, שזהו בחינת קרח שהיה לוי, ששרשו דין, שלא זכה להמתיק הדין כנ"ל. ועל כן היה לו כח להטעות גדולי ישראל כל כך.

(שם, יורה דעה, שילוח הקן ד,ח)

נשיאי עדה קְרִאֵי מועד אנשי שם

מי שרוצה לחוס על חייו ולהסתכל על התכלית למען ייטב לו לעד, צריך להשתדל בכל כחו שיהיה על כל פנים שכן לכל מקום שמוצא איזה קיבוץ של כשרים ויראי ה' המקורבים לצדיקי אמת, העוסקים לגשת אל הקודש ולהתפלל בכוונה ובכח וכו', כי צריכין ליזהר מאד להיות נטפל לעושי מצוה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל קל וחומר שישלם שכר לנטפל לעושי מצוה וכו', וכמו שאמר דוד המלך: חבר אני לכל אשר יראוך ולשומרי פקודיך. כי אין ערך להעבודה שיעבוד האדם בעצמו אפילו כל היום, אם הוא חלוק מיראי ה' האמיתיים לנקודה טובה אחת שעושה כשמצטרף ומתחבר לקיבוץ היראים באמת, כי טוב לצדיק טוב לשכנו, כי כשמתחבר לקיבוץ הכשרים והיראים הוא בבחינת תוספת שָׁכֵן אליהם, שעל ידי זה מתרבה ומתגדל בית התפילה אלפי אלפים ורבי רבבות לאין קץ (כמובא בליקוטי מוהר"ן ב, תורה ח). ועל כן מתגבר ומתגרה הבעל-דבר מאד מאד לארכו ולרוחבו להרבות מחלוקת על הצדיק הגדול האמיתי העוסק בזה לצרף ולבנות עוצם ריבוי בתים הקדושים הנפלאים על ידי שמקבץ ומוסיף בכל פעם נפשות השכנים על הקיבוץ הקדוש. כי אם לא היה מחלוקת, היו מתרבין הבתים של התפלה כל כך על ידי תוספת שכנים הרבה, עד שכבר היו כל הטובות לישראל. וזה עיקר מחלוקת קרח ועדתו על משה רבינו, שהוא בכל דור ודור, כי בכל מקום שיש מחלוקת יש בהם ניצוצי קרח דתן ואבירם כמובא, כי כל צדיק אמיתי הוא בחינת משה והחולקים עליו הם בחינת קרח ועדתו שהיו בהם מאתיים וחמישים ראשי סנהדראות, וכמו שכתוב נשיאי עדה וכו'.

(שם, חושן משפט, נזקי שכנים ד,יא)

כולם קדושים … ומדוע תתנשאו (טז,ג)

טעותו של קורח היתה שמחמת גסותו נדמה לו שהכל שוין, ולא רצה להאמין שגם הצדיקים הקדושים צריכין מלחמה גדולה עם היצר הרע שלמעלה שהוא בחינת דינים. ואמר [קורח] שמי שזוכה למעלת הגדולים שוב אינו צריך מלחמה כלל, ואם כן הכל שוין, ואין חילוק בין משה ואהרן ובין שאר הגדולים, ובפרט שאז היו כל ישראל במעלה גבוהה מאד כי זכו כולם להשגת נבואת פנים בפנים. וזהו שאמר רב לכם כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה' היינו כנ"ל, שהקשה מדוע תתנשאו וכו' מאחר שכולם קדושים וכולם שמעו בסיני מפי הגבורה, כמו שדרשו רבותינו ז"ל, היינו שכולם במעלה גבוהה ונתבטל מהם היצר הרע, כי פסקה זוהמתן וזכו לנבואת פנים בפנים לשמוע מסיני מפי הגבורה 'אנכי' ו'לא יהיה לך', ואם כן מה מעלתכם, של משה ואהרן, גבוה יותר מכולם, כי איך שייך עוד מעלה יתירה, מאחר שכבר פסקה זוהמתן ובטל מהם היצר הרע וכולם קדושים? אבל באמת כל זה טעה מחמת גסותו. כי באמת אף על פי שפסקה זוהמתן, עדיין היו צריכין כל אחד ואחד מלחמה גדולה עם היצר הרע שלמעלה שהוא בחינת מלאך הקדוש, בחינת גבורות ודינים. ועל כן באמת כמה נכשלו אחר כך בחטא העגל ומרגלים, ואפילו אותן שלא נכשלו אבל עדיין יש עליהם מלחמות בבחינה הנ"ל. ומאחר שיש להם עדיין מלחמות בודאי אין כולם שוים ויש ביניהם מדריגות בלי שיעור, כי כל אחד כפי מה שזכה לשבר היצר הרע הגבוה שלו, דהיינו להמתיק הדין, כמו כן זוכה לאיזה דרגא, ועל כן בודאי אין להעריך ולהדמות שאר בני ישראל, אף על פי שכולם קדושים, כנגד רגלי משה ואהרן. ואפילו גדולי ישראל האמיתיים אין להם להשוות עצמן למשה ואהרן שזכו למה שזכו. וקורח פגם בזה, ואמר כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה' ומאחר שכפר במעלת משה ואהרן כפר בכל התורה שניתנה על ידם, עד שנאבדו הוא וכל עדתו, והכל על ידי התגרות הדינים שמהם עיקר כל היצרין רעים מראש ועד סוף.

(שם, יורה דעה, שילוח הקן ד,ט)

ומדוע תתנשאו

כל-אדם, איך שהוא, צריך להזהר על כל פנים מחכמות, שלא יהיה חכם בעיני עצמו. כי החכמות של העולם מזיקים מאד מאד, בפרט שבא על ידי זה לידי מחלוקת חס ושלום, מכל שכן כשחולק על ידי זה על יראים וכשרים ממנו. ויש שאומרים בפה מלא: אמת שהוא ירא השם וטוב וכשר ממנו, אבל אף על פי כן אינו מתנהג כראוי! כי לפי דעתו שנדמה לו שהוא חכם בעיניו, כמצוי זה הרבה בכמה בחינות. וזה מזיק לכל אחד יותר מכל העוונות, כי מחלוקת ושנאת חינם קשה מהכל, ועל ידי זה נחרב בית-המקדש. וכל זמן שהאדם שומר את עצמו מכל מיני מחלוקת על האמת, ומבטל דעתו נגד דעת התורה והצדיקים האמיתיים, יש לו תקוה לעולם, יהיה איך שיהיה, כי גדלות השם יתברך אין חקר, והכל יוכל להתתקן על ידי תמימות ואמונה שלמה בהשם יתברך ובצדיקים הקדושים. ועיקר הפגם של קורח, שהיה גדול במעלה מאד, כמאמר רבותינו ז"ל, ונפל לשאול תחתיות על ידי שחלק על משה הכל היה על ידי שעמד וסמך על דעתו והיה חכם בעיניו, כמרומז בדברי רבותינו ז"ל, שחרה לו ואמר: לא די שהוציאו אותי מכלל כהונה ומתנות, אלא שגלח ראשי ועשה אותי סכל! מיד נתקנא על משה לערער. מובן שעיקר הקנאה היה על ידי שהוא רצה להיות חכם. ועל זה נאמר: ראית איש חכם בעיניו, תקוה לכסיל ממנו. והלואי היה סכל בעיני עצמו לבטל דעתו נגד משה, אז היה יודע כי כל מה שעשה משה עמו הוא לטובתו והצלחתו הנצחית, כמבואר בפנים. הכלל, כי עיקר הקדושה והחכמה הוא לבטל דעתו לגמרי נגד דעת רבו האמיתי, ואז טוב לו.

(אוצר היראה, מחלוקת ו; על פי: שם, אורח חיים, נטילת ידיים לסעודה ו,ז)

בוקר ויודע ה' את אשר לו (טז,ה)

לפעמים נמצא אחד שמשתרר ומתגדל את עצמו על ישראל ואומר שכוונתו לשמים, ובאמת הוא נלכד בגיאות, על כן צריכין הבחנה להבחין בין יום ללילה בין אור לחושך בין מוות לחיים, לידע איך להתנהג בזה באמת, וכמו שאמר אדמו"ר ז"ל שצריכין לבקש הרבה את השם יתברך על זה. ועל כן קורח שפגם בגיאות כי כל המחלוקת שלו על משה ואהרן היה רק על ידי גודל גאוותו שהתקנא בגדולת אהרן ובנשיאות אליצפן וכו'. על כן אמר לו משה בוקר ויודע ה' את אשר לו(במדבר ט"ז), ופירש רש"י גבולות חלק הקדוש ברוך הוא בעולמו, יכולים אתם להפוך ערב לבוקר? וכו'. היינו שאמר לו שרוצה להפוך ערב לבוקר, כי באמת כל מחלוקתו הוא רק גיאות. אבל קורח אמר שכוונתו לשמים, כי הפך האמת ואמר שמקנא קנאת ה' צבאות, כמבואר בפרשה שאמר כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה', כאילו הוא מקנא בשביל ישראל עם קדוש ואינו חושש על כבוד עצמו כלל, אדרבא אמר שמשה ואהרן הם גאוותנים ח"ו וחפצים בכבוד והתנשאות, כמו שכתוב ומדוע תתנשאו על קהל ה'. על כן אמר לו משה בוקר ויודע ה' וכו', היינו שבדברי כזב שלכם שאתם רוצים לרמות את ישראל אתם רוצים להפוך ערב לבוקר וכנ"ל. וזהו שפירש רש"י שם שכמו שהבדיל ה' בין אור לחושך כך וַיִּבָּדֵל אהרן להקדישו. כי קדושת אהרן נמשך מענוה אמתיית שהוא בחינת וראך ושמח בלבו.

(ליקוה"ל, אורח חיים, תפילין ו,יט-כ)

ואהרן מה הוא (טז,יא)

כל המחלוקות שעל הצדיקי אמת הם מבחינת שלא כסדר, שרוצים החולקים להפוך האמת מסדרו האמיתי ואומרים על הצדיק סברות הפוכות מהאמת לאמיתה. ועל כן התיקון לזה הוא לבטל עצמו באמת להשם יתברך, בחינת 'מה', ועל ידי זה נכלל הכל בבחינת כסדר ונתבטל בחינת שלא כסדר, ועל ידי זה יתבטלו ויפלו כל השונאים והחולקים, שיניקתם מבחינת שלא כסדר. ועל כן משה רבנו, עליו השלום, בעת שהיה מחלוקת עליו ועל אהרן, אמר ונחנו מה, וכן:ואהרן מה הוא, הינו בחינת ביטול הנ"ל, שזה עיקר התיקון.

(אוצר היראה, מחלוקת מא; על פי: שם, חושן משפט, עדות ה,ה)

וירדו חיים שאולה (טז,ל)

עיקר התיקון של כל אדם הוא כפי התורה ומעשים טובים שמסַגֵּל בחייו, שעל ידי זה זוכה אחר כך בעת מיתתו שנשמתו עולה למעלה וגופו יורד למטה, אבל נשאר בו רושם מחיות נפשו, שהוא סוד הבלי דגרמי המבואר בזוהר הקדוש, שהוא סוד השם, ששואלין את האדם אחר מיתתו מה שמו, שהוא בחינת נפשו הנשארת עמו בקבר. וכל תקונו על ידי שמתקשר מתוך קבורתו בארץ דייקא (תכלית גשמיות המקום) לשורש נפשו ורוחו ונשמתו, עד שיזכה על ידי קבורתו בארץ דייקא לעלות ולהכלל בבחינת למעלה מהמקום [וביותר מסוגלת לזה קבורת ארץ- ישראל, שעליה נאמר: "וכפר אדמתו עמו", כי על-ידי קדשת ארץ-ישראל זוכין ביותר לעלות ולכלל מבחינת המקום לבחינת למעלה מהמקום, שעל-ידי-זה נתכפרין כל העונות]. אבל כל זה אי אפשר לזכות כי אם על ידי הצדיק הגדול, שזכה בחייו לשבר כל תאוות עולם הזה וכו' וכו', עד שזכה להכלל בבחינת למעלה מהמקום, שהוא בחינת הבעל השדה, שכל תיקון נפשות ישראל על ידו. ואוי להם לרשעים החוטאים בזה העולם, ולא די להם בזה, אף גם הם חולקים על צדיק האמת, ועליהם נאמר: ומקולליו יכרתו, כי הם נכרתים משרשם, כי נשארים קבורים בגשמיות הארץ ואינם יכולים להגביה עצמם למעלה, שזה עיקר סוד הכָּרֵת רחמנא לצלן, כמובא. וכמו שמצינו ביותר אצל קורח, שחלק על משה וירד חיים שאולה, כי נפסק משרשו בחיים חייתו וירד לתוך גשמיות הארץ עם כל חיותו, שזה סוד הכרת כנ"ל. וסוף כל סוף יהיה עלייתו ותיקונו על ידי משה, כי הצדיקי אמת הם בעלי חסד ורחמים כאלו, עד שהם מעלים את כל הנפשות, אפילו הירודים מאד לעמקי תהום תחתיות, גם אותן הנפשות מעלים אותם לשרשן, לבחינת למעלה מהמקום, וסוף כל סוף יעלו ויתקנו גם אותן הנפשות של החולקים עליהם גם כן, בבחינת מוריד שאול ויעל שנאמר על קורח, רק שצריכים לסבול מרירות גדול וצער גדול וקשה ומר ימים ושנים הרבה (כמו שמצינו אצל קרח ועדתו), עד שסוף כל סוף אחר כל המרירות דמרירות שסבלו וחרפות ובושות בלי שעור וערך, יצטרכו עוד להתבייש הרבה ולבוא לפני הצדיק האמת בחינת משה ולקבל תיקון על ידו.

(אוצר היראה, חיים מו; על פי: שם, חושן משפט, אפותיקי ה,לד-מג)

ויאבדו מתוך הקהל (טז,לג)

הרבה הרבה אנשים נאבדו משני עולמות על ידי שאוחזים במחלוקת על הכשרים ויראים אמתיים, כי בכל מקום שיש מחלוקת, יש שם ניצוצי קורח, דתן ואבירם, כמובא, ובהם נאמר: ויאבדו מתוך הקהל. אך אף על פי כן, סוף כל סוף עתידין גם הם להתבקש ולהמצא ולהתתקן, ועיקר תיקונם יהיה על ידי העבודה של אלו הכשרים בעצמם, שחלקו עליהם ורדפו אותם, כי אלו הצדיקים והכשרים ותמימי דרך ההולכים בתורת ה' באמת, עיקר שלמות עבודתם הוא מה שזוכים לכיסופין טובים בכל עת, ואינם מסתפקים במדרגתם ועבודתם, רק אפילו כשמגיעין למעלה יתרה בעבודת השם, אף על פי כן הם נכספין מאד מאד לזכות למעלה יתרה עוד ביותר בעבודת השם, ודורשים ומבקשים ומחפשים בכל עת לזכות לשלמות יותר בעבודת השם, כמחפש אחר אבדתו, ומתחננים לפניו יתברך הרבה על זה. וכמו שמצינו אצל דוד המלך, עליו השלום, שמעלתו היתה גבוהה מאד מאד, אף על פי כן בסוף תמניא אפי סיים: תעיתי כשה אבד בקש עבדך וכו'. ומזה יכולין להבין מרחוק קצת גודל מעלת קדושת הצדיקים והכשרים אמתיים וגודל קדשת הכיסופין דקדושה שלהם, ובודאי הם פועלים בתפילתם שמבקשים בקש עבדך וכו', ועתידים בודאי להתבקש, ובכוחם וזכותם יתבקשו ויעלו כל האבדות כולם, עד שיעלו על ידי זה גם כל החולקים עליהם והרחוקים מהם וישובו כולם אליהם. וכל זה מרומז בדברי רבותינו ז"ל שאמרו: עדת קורח עתידה להתבקש ולעלות; כתיב ויאבדו מתוך הקהל, ובדוד הוא אומר: תעיתי כשה אבד בקש עבדך מה אבדה שנאמר בדוד עתידה להתבקש, אף כאן אבדה העתידה להתבקש וכו', הינו כנ"ל.

(אוצר היראה, מחלוקת נו; על פי: שם, חושן משפט, אומנין ד,לה)

ופדויו מבן חודש תפדה (יח,טז)

עיקר החיות הוא עבודת הבורא יתברך. וכשאינו מוסיף קדושה ודעת בכל יום, הוא קצר ימים, ומי יודע אם יעלו כל שבעים שנותיו ליום אחד… ועל כן הרשעים הגמורים, הרחוקים מן התורה לגמרי, הם נקראים בחייהם מתים. אך אפילו העובד את השם קצת, אינו נמנה בימי חייו כי אם כפי מעט העבודה ומעשים טובים שזכה לעשות בחייו, ועל כן יכול להיות שכל חיותו לא יעלה כי אם ליום אחד. אבל מי שזוכה להוסיף קדושה ודעת ולחיות חיים חדשים בכל עת, הוא זוכה לחיות שבעים שנותיו בשלמות. וזהו בחינת קדושת הבכור, שצריכים לפדותו מן הכהן בשביל להמשיך על ידי זה בחינת התחדשות החיות והמוחין, וזהו שעיקר פדיון בכור הוא מבן חודש, כמו שכתוב ופדויו מבן חודש תפדה. מבן חודש דייקא, כי עיקר הפדיון הוא בשביל התחדשות החיות, שהוא בחינת חודש, בחינת מחדש חדשים.

(אוצר היראה, חיים ד; על פי: שם, אורח חיים, תפילין ה,כ)

"צריכים לחזור זאת אלפי פעמים"

בתורה ק"א בליקו"מ תנינא מעיר רבי נתן: "אף על פי שנמצאים כמה עצות טובות בספרי רבינו ז"ל שהם מלאים עצות להתקרב להשי"ת, אף על פי כן, על פי רוב קשה להאדם לקיים העצה בעצמה, על כן העיקר הוא תפילות ותחינות ובקשות, יהיה איך שיהיה, ויבקש מהשי"ת תמיד שיוציא אותו מחושך לאור ויחזירהו בתשובה שלימה באמת, ואף על פי שהוא קורא וצועק להשי"ת זה זמן רב מאוד ועדיין הוא רחוק מאוד מאוד, אף על פי כן אם יהיה חזק ואמיץ בתפילות ובקשות, בוודאי סוף כל סוף יענהו השי"ת ויקרבו לעבודתו באמת בודאי בלי ספק, וכבר מבואר זאת בדברינו כמה פעמים, אך צריכים לכפול ולִשנות זאת ולזכור זאת בכל יום ויום כי יש כמה וכמה מיני חלישות ובלבולים ע"ז בלי שיעור מה שאין הפה יכול לדבר והלב לחשוב, על כן צריכים לחזור זאת אלפים פעמים, כדי שיתחזק ויתאמץ לעמוד על עמדו להתפלל ולהתחנן לפני השי"ת תמיד שיקרבהו לעבודתו, עד כאן לשונו הק'.

"עיקר ההתקרבות לדרך רבינו – התבודדות"

באחד ממכתביו כותב ר' יצחק ברייטר זצ"ל: "גם נתייסד אצלינו בית התבודדות זה איזה שנים, ותודה לא-ל כל אחד יש לו זמן מיוחד להתבודד שם בכל יום ויום, כי אנו מבינים היטיב בעזרת השי"ת, כי בלי התבודדות בכל יום, על כל פנים שעה, אף אם יעשה האדם כל מיני עבודות שבעולם לא יהיה מקורב אל רביז"ל, כי עיקר ההתקרבות לרביז"ל ולדרכיו הק' להתבודד בכל יום חוק ולא יעבור, ובלי זה תדע שההתקרבות הוא משפה ולחוץ, והבעל דבר מתלבש את עצמו במצוות ומראה להאדם כי נצרך הוא לעבודות אחרות אף שהן גם כן קדושות מאוד, אבל זה הסימן אם הוא מקורב אם לאו אם יש לו התבודדות בכל יום, לכן צריכים להתחזק מחדש להתחיל מעתה בקביעות כי אין שום יאוש בעולם כלל."

החכם עיניו בראשו, לחשוב מתחילת היום למצוא איזה זמן להתבודדות. רבי אברהם בר"נ אמר פעם שכל יום נברא באדם שיגעון חדש, ועל ידי התבודדות אפשר לבטלו, ולכן כדאי לבטלו כמה שיותר מוקדם.

לחטוף כמה שאפשר

ובתחבולות תעשה מלחמה, לכסוף לגבוה: לקבוע זמן ומקום אם אפשר לשעה רצופה בישוב הדעת; ולא ליפול מהנמוך: לחטוף כמה דקות היכן שרק יכול ובלכתו בדרך, ונכון לחלק השעה לכמה חלקים, וכמו שרואים במציאות, שמי שקשה עליו העבודה כביכול, קל לו יותר לשכנע את עצמו שהוא הולך לערוך התבודדות רק עשר דקות ולא יותר, וכשמתחיל כבר יכול לפעמים להמשיך ולהאריך העשר דקות עוד ועוד, וכן כמה פעמים ביום, ובפרט בימים כערב שבת ושבת-קודש וכו', שיכולים על ידי זה לחטוף במשך היום שעה.

המציאות מוכיחה שאפילו דקה התבודדות גורמת לאדם לעצור, ולחשוב, אפילו קצת, על התכלית האמיתית של האדם בעולם הזה, המלא הבלים, וגורמת לפחות לאיזה הרהור תשובה, שזה יקר מן הכל, ואם כן כדאי תמיד להתחיל אפילו לרגעים ספורים.

אדם שמעולם לא התנסה בעריכת התבודדות, והיצר הרע מצייר לו את העבודה הזו כעבודה קשה שלא ניתן לקיימה, וודאי, כדי להגיע לשעה התבודדות, יכול וצריך להתחיל בחמש או עשר דקות בקביעות יום יום, ומידי תקופה לעלות בחמש דקות, ולבקש מהשי"ת שיזכה להגיע לשעה, עד שבעזרת ה' יגיע לכך.

וודאי יש להזכיר, שכמו בעיקר היהדות יהודי שנאנס ולא הניח תפילין עדיין נקרא יהודי, כך גם חסיד ברסלב שנאנס ולא עשה התבודדות יום אחד עדיין נקרא חסיד ברסלב…

לדבר מהתבודדות

אכן, ברור הדבר שכדי לזכות להתבודדות בכל יום צריך הרבה לדבר מזה בשיחת חברים, וללמוד בספרי השתפכות הנפש ושיחת הנפש המחזקים להתמיד בעצה הכללית הזאת שהיא המפתח לכל טוב. גם אם אין לך דיבורים ואתה חש שממש אין לך מה לומר בהתבודדות, כבר הקדים לנו מוהרנ"ת בהקדמתו לליקוטי תפילות, שלרוב אין מילה בלשונו לפרש שיחתו, והעצה לזה היא להתרגל תמיד לעשות מתורות תפילות, ומזה בעצמו יוכל לעשות תפילה, איך שהוא רחוק כל כך שאין מילה בלשונו ואפילו להתבודד כראוי אינו יכול, וכן עשה מוהרנ"ת, על פי מדרגתו כמובן, שביקש פתח פיך לאילם כמוני, וכמו שכותב רבי נחמן מטולטשין במכתב, שאפילו לומר רק "רבונו של עולם רחם עלי" גם זה יקר וחשוב מאוד, ולבקש על זה בעצמו שיזכה לעשות התבודדות כראוי. והשם יתברך יעזרינו שלא יעבור עלינו יום בלי התתבודדות ונזכה להיות אנשים כשרים כראוי ולהתקרב לבוראנו, באמת.

כשאנחנו ניגשים לעבודה הקדושה של השמחה, השמחה שבעבודת ה', אנחנו יכולים לטעות בנקודה שנראית לא כל כך משמעותית בתחילתה, אבל ההשלכות שלה על כל עבודת ה' בכללותה כל כך מרחיקות לכת, עד שהן יכולות להביא אותנו למקום ההפוך לגמרי מזה שבו רצינו מלכתחילה להיות. והטעות הזאת, או חוסר ההתבוננות הזאת, כותב רבי נתן, היא המקור העיקרי של כל הנפילות וחוסר המוטיבציה לנסות להתקדם הלאה, עד כדי יאוש מוחלט, ח"ו.

כשננסה לענות לשאלה עם מה אנחנו שמחים, או, כיצד אנחנו מגדירים את השמחה שלנו, יכול לחול ערבוב גדול בין תוכן אמיתי ובין תחושות נלוות. האם אני מרוכז בטוב של המעשה שעשיתי ושמח בו, או שאני גם מרגיש את ההתפתחות העצמית שלי והתקדמות החיים שלי בכיוון שרציתי? ההבדל לא נראה כזה גדול, בסופו של דבר האדם מרגיש סיפוק עצמי מדבר טוב באמת, ואדרבה, אולי שמחה שמתחברת עם התממשות עצמית היא רק יותר גדולה? אבל באמת, מבלי שנשים לב לכך מתבצעת כאן הגדרה חדשה מצידנו לכל עבודת ה': אני עושה את זה כי זה מתחבר אליי. לא מתוך תחושות אנוכיות או גאווה; מדובר באדם שמוכן להתכופף בפני רצון ה' באמת. אבל הוא מוסיף עוד פרט אחד לעסק, שהדברים חייבים להתחבר איתו בסופו של דבר. עם כיוון של חיים, ומילוי רצונות ומאוויים פרטיים, וכל מה שהוא תכנן לצורה של חיים אותה יחיה.

מה ההבדל הגדול אם אני רואה את עצמי חלק מהתמונה או לא, אם בסופו של דבר אני קובע לעצמי שאני רוצה את כל מה שה' רוצה ממני, ולא רוצה דבר אחר חוץ מזה? ההבדל נמצא בצורה ההתבטלות. אני יכול לתת בשביל לקבל בחזרה, ואני יכול לתת בשביל עצם הנתינה. אם אני קובע שאני מוכן להפוך את רצון ה' לתוכן החיים שלי, אבל משאיר את התבנית של החיים שלי כפי מה שאני רוצה ומתכנן לעצמי, בעצם נתתי מקום לה' בתוכי כדי לקבל בחזרה משהו. אני לא נותן כי אני מכיר שבעצם אני רק עפר ואפר, ושעצם השאלה האם אני רוצה להתבטל אליו היא מגוחכת, כמו ילד קטן שמתלבט אם זה כדאי לו להקשיב לאביו.

ההבדל המעשי נמצא כאשר לא אקבל את מה שתכננתי. תכננתי חיים מאושרים של עלייה, הצלחה ומימוש, ומה קיבלתי בחזרה? נפילות, תסכולים ועצבות. זה לא מה שתכננתי. אם כך, לא תודה, אני לא רוצה יותר. השילוב הזה, בין רצון ה' ובין הרצון שלי, מעמיד למעשה את כל עבודת ה' על תנאי. כך כותב רבי נתן מברסלב: "כי מי שיש לו גסות, אזי כשבא לאיזה ירידה ושפלות חס ושלום בעבודת השם, אזי אינו יכול לסבול השפלות והירידה שלו, כי היה מרוצה לעבוד ה' אם היה זוכה להיות צדיק וחסיד גדול וכו'; אבל כשרואה שאינו זוכה לזה והוא רחוק כל כך ומונח בשפלות כזה, שוב אינו רוצה כלל חס ושלום" (ליקוטי הלכות, פסח, ט,ט, ע"פ אוצר היראה).

האמת היא ודאי אחת. רצון ה' הוא הדבר האמיתי ביותר, והרצון הקטן שלי לא. ממילא, אני לא מחפש מלכתחילה את ההתגלמות של הרצון שלי בתוך רצון ה'. בוודאי שבאמת רצון ה' הוא הרצון הכי אמיתי של האדם עצמו, שכן "גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך" גם אם נראה לנו שאנחנו רוצים דברים אחרים. אבל אם אני אחפש איך זה מתאים לי מההתחלה, אני אחפש את עצמי ולא את רצון ה'.

מתוך ההבנה הזאת, אומר רבי נתן, שהיא למעשה הענווה האמיתית, צומחת השמחה האמיתית. שמחה שתלויה בהתגלמות הרצון שלי, נושאת איתה סייגים: מה נחשב הצלחה, כמה זה טוב לי עכשיו, וכו'. היא מאוד מוגבלת. וגם לה יש סוף, כי אי אפשר לרכוב על ההצלחה ולשמוח איתה לנצח. ואם כרגע אני מרגיש קטן ושפל, אז השמחה מצטמצמת לגובה הקטן שלי. אבל אם אני שמח ברצון ה' ולא ברצון שלי, השמחה לא מקבלת שום הגבלה ומדד. השמחה היא טהורה ואמיתית, אין שום דבר שיכול לעמעם אותה. מה קשורה נפילה פרטית שלי, כישלון גאווה אנושי, לשמחה אלוקית בה עכשיו אני שמח?

האם יש גבול לשמחה כזאת? האם מישהו יכול לעצור אותה? "ויספו ענווים שמחה בהשם" (ישעיה כט,יט) – זאת שמחה שרק מתווספת והולכת. עניו זה, "כל מה שרואה ריחוקו יותר, הוא בא לשפלות וענוה יותר באמת, ועל ידי זה הוא בא לשמחה יותר" (ליקוטי הלכות שם). מה שקטן אצל אדם, גדול אצל ה'. עם ענווה כזאת ניתן לשמוח באמת בה', ולא בעצמי, ומהתגלות ה' שבשמחה הזאת יתחדשו חסדים חדשים וישועות חדשות, "כי השם יתברך שוכן את דכא, כי באמת יש חסדים כאלה אצל השם יתברך שיוכל להתהפך הכל לזכות ולטובה, ובלבד שלא יניח האדם להפיל את עצמו, רק יצפה ויקוה להשם יתברך בקווי אחרי קווי עד שישוב אל ה' וירחמנו". השמחה בעצמי – סופה תוגה. השמחה בה' – רק מתווספת והולכת.

אהבות טובות מבטלות אהבות רעות

"כתיב (תהלים ס"ט): 'חרפה שברה לבי – היינו החרפות ובזיונות שוברין לבו של אדם. והתיקון הוא, על ידי שמקשר את לבו להנקודה השייך ללבו בעת הזאת… שצריך כל אחד לדבר בינו לבין, כדי שיאיר בחינת נקודה… וגם צריך כל אדם לדבר עם חברו ביראת שמים, כדי לקבל התעוררות בלבו מהנקודה שיש בחברו יותר ממנו… ושם, בהנקודה הזאת, האהבה הנקרא כהן… וגם הנקודה שיש בכל אחד מה שאין בחברו, הם ענפים להצדיק, נקודה כללית של כל ישראל לקבל מתחלה מהצדיק, ואחר-כך יקבלו דין מן דין, וכל אחד יקבל מניה וביה. ועל-ידי שלשה בחינות אלו נתבטל החרפות, היינו ערלת לב, היינו אהבות רעות".
('ליקוטי מוהר"ן' ח"א ל"ד)

לפני מתן תורה אמר הקב"ה לישראל: "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות י"ט). הכיצד יכול עם שלם להפוך לכוהנים? ובמה מתבטאת הכהונה של כל אחד מישראל?

העניין הוא, שכדי לקבל את התורה צריך לתקן קודם את המידות, כי באין מידות טובות – אין תורה, כמו שכתב רבי חיים ויטאל בספר "שערי קדושה", שתיקון המידות אינו מבואר בתורה, כיון שהתורה ניתנת למי שכבר תיקן מידותיו.

זוהי הכוונה של "ממלכת כהנים", כי כהן פירושו מי שיש בו מידת האהבה; כהן נקרא בזוהר "איש חסד" וחסד הריהי אהבה.

אבל קודם מתן תורה היתה הכהונה רק אצל יחידים שבכל דור. אדם הראשון מסרה למתושלח, והוא – לנח, ונח – לשם, ומשם נלקחה הכהונה וניתנה לאברהם אבינו (נדרים ל"ב ע"ב).

עד אברהם רק שמרו על הכהונה שתעבור מדור לדור ולא תאבד. מאברהם התפשטה יותר הכהונה, כי הוא החל בגיור גרים ועורר גם בהם את נקודות הכהונה, ואילו במתן תורה ניתנה הכהונה לכל ישראל.

בכך שאמר הקב"ה לישראל שיהיו עם של כוהנים, הוא הבטיח שתהיה לכל אחד נקודה קדושה של אהבת ה' אשר תתקיים בלבבו לעולם, ואפילו היהודי המרוחק ביותר, יוכל לחזור ולתקן את האהבות הרעות שלו – על ידי שיתעורר באהבת ה' בדרך המיוחדת רק לו.

נקודה מיוחדת זו שיש לכל אחד, איננה נפגמת אפילו בנפילתה מכל המדרגות. תמיד תישאר נקודה יסודית זו, שממנה אפשר לחזור ולבנות אותה מחדש ולחזור לאהבה הקדושה.

עוד התחדש במתן תורה, שכל ישראל ערֵבים זה לזה, שכל אחד מישראל אינו יכול לתקן את אהבותיו הרעות בשלימות, אלא על ידי נקודת הכהן של חברו. ולכן, כל הרוצה לתקן את נפשו מתאוות רעות, צריך לאהוב את כל אחד מישראל.

* * *

זאת ועוד. מדברי רבינו בתורה זו ובתורה ל"א מתבאר, שתיקון מידת החסד היא כפי תיקון הברית. לאמור, שכדי לזכות לאהבת ה' וכיסופים קדושים, צריך להיטהר ולהתקדש.

עם ישראל בכלליות הם שומרי הברית, כמו שכתוב "ועמך כולם צדיקים", אבל השלם בזה הוא רק הצדיק, כמו שכתוב בזוהר הקדוש: "מאן צדיק? מאן דנטיר ברית".

לפיכך, הצדיק – שהוא שורש נשמות ישראל – מאיר בכל אחת מנשמות מישראל את נקודת הכהן, לכל אחד בגוון המיוחד לו. שכן, גם לאחר מתן תורה ניתנה הכהונה באופן מעשי לבכורים בלבד. וכך מאז עד היום, ניתנה ה"כהונה" ליחידי הדורות, בחירי הצדיקים, שהם ה"בכורים" שבכלל ישראל.

הרי שכל אחד כפי שזוכה ללמוד ולקבל את דברי הצדיקים, כן הוא זוכה להארת הנקודה המיוחדת שבקרבו. כמו כן, כל אחד כפי מדרגתו בשמירת הברית וכפי איכות הדיבור שלו בינו לבין קונו, כן הוא זוכה להגיע אל נקודת הכהן שלו ולתקן מידותיו הרעות.

מובן גם, שכאשר אדם רוצה לקבל מחברו את נקודת הכהן שלו, עליו לדבר ביראת שמים עם המקורבים לצדיקים, ובפרט עם המשתדלים ביותר בשמירת הברית.

הרבי מוליך אותנו יד ביד

"יש בחינת 'צמאה נפשי' דהיינו כמו מי שהוא צמא מאד ששותה אפילו מים הרעים. כמו כן גם בעבודת הבורא יתברך, ישנם בני אדם שהם תמיד בבחינת 'צמאון' ולומדים ועובדים עבודתו תמיד… אך שהוא בלא זמן ושכל…
"וזהו מעלת התדבקות כצדיקים, כי הם עושים גבול וזמן לבל יהיה בבחינת צמאון. וזה פירוש הפסוק 'צמאה נפשי לא-ל חי' זה בחי' צמאון כנ"ל; 'מתי אבוא ואראה פני אלקים' – 'ואראה' דייקא, דהיינו שאזכה שתהיה העבודה בבחינת ראיה, שאזי הוא בבחינת גבול וזמן כראוי".
(ליקוטי מוהר"ן ח"א, עו)

יש חסידים, כך שח רבינו, שבאים אלי לקבל ישועות גשמיות או רוחניות. יש כאלה שבאים לשמוע תורה, לקבל רעיונות ועצות. אבל אני רוצה שתהיו מאילו ש"אפויים בלבי" (איינגעבאקן אין הארצן, כלשונו הקדושה). כלומר, שהקשר שלהם אתי הוא עמוק ופנימי.

במאמר שבכותרת אנו לומדים על פן אחד של הקשר הפנימי הזה שבין החסיד והרבי, ועד כמה הוא נחוץ לכל בן-עליה. ברוך ה' יש לנו כבר תורה ומצוות, שולחן ערוך, משנה ברורה, ראשונים אחרונים; גם ספרי מוסר ויראה שמלמדים אותנו מה רצון ה' בתחום חובת הלבבות שאותו לא "מכסים" השולחן ערוך והפוסקים.

ובכן יש לנו כל כך הרבה ספרים שגם אם נקדיש להם את כל החיים, ספק אם נוכל ללמוד מחצית מהם. לשם מה אנחנו זקוקים דווקא לדברי התורה של הצדיק? חסרים ספרי מוסר?!

* * *

מישהו ניסה פעם לנהוג במכונית רק על סמך מבחן התיאוריה המוצלח שלו, או לערוך ניתוח מסובך רק על סמך בקיאותו בספרי הרפואה?…

אם כך בדברים חומריים שמושגים היטב בחושים שלנו, והאינטואיציה הטבעית גם היא עושה שם לא מעט – על אחת כמה וכמה בעבודת ה' שבה אנחנו אמורים להעפיל לפסגות רוחניות הנמצאות מעל לתפיסה החושית שלנו. לרכב שלנו יש מנוע רב עוצמה שנקרא לו "צמאה נפשי לאלוקים". הנפש שהיא חלק אלוק ממעל מלאה בכוחות וברצונות עצומים. אבל אם לא נדע לכוון אותם, אנחנו עלולים לגרום לתאונה ח"ו, או לקלקל את המנוע במקרה הטוב…

כמו אדם צמא שמסוגל מרוב צמא לשתות גם שתיה מזיקה, כך בלי הדרכה נכונה כוחות הנפש שלנו יכולים להזיק במקום להועיל.

כפי שלמדנו בליקוטי מוהר"ן (ח"א ע"ב) הרי גם בענין ההתקרבות לה' יש וריבוי ההתלהבות חוץ מהמדה מהווה 'יצר הרע'.

כך אנחנו מוצאים שחלק נכבד מההכנות למעמד של מתן תורה, היה דווקא ההגבלה, כפי שמפורש בפסוקים שלוש פעמים (שמות יט, יב): "והגבלת את העם סביב"; ושוב: "רד העד בעם פן יהרסו אל ה' לראות" (שם, כא); ובשלישית: "והכהנים והעם אל יהרסו לעלות אל ה' (שם, כד).

האדם בעולם הזה הולך על "גשר צר מאד מאד" (ליקוטי מוהר׳ין ח"ב, מח) וכשם שלפנות שמאלה זה סכנה, כך לפנות ימינה מסוכן לא פחות, כפי שלמדונו חז"ל: "פעמים שביטולה של תורה זה יסודה" (מנחות צט ע"ב).

כדי להתקדם נכון בעבודת ה' לא די בהסברים שבכל הספרים הקדושים; אנחנו מוכרחים לקבל הדרכה מעשית, צריכים להראות לנו איך ועד כמה; באיזו צורה ובאיזו מידה נגיע למחוז חפצנו.

אכן כך למדנו במסכת מנחות (כט ע"א), שגם משה רבינו התקשה בכמה עניינים והיה צריך להראות לו אותם, שכן כל הסבר תיאורטי, ברור ככל שיהיה, אינו מהווה תחליף להדרכה מעשית – לראיה.

הלא כן מתפלל דוד המלך ואומר: "צמאה נפשי לאלוקים… מתי אבוא ואראה פני אלוקים" – שאזכה לעבוד את ה' באופן הנכון ובמידה הראויה, בבחינת "ראיה" – כזה ראה וקדש.

לשם כך אנחנו זקוקים להדרכתם של הצדיקים שמוליכים אותנו יד ביד במשעול החיים ומלמדים אותנו איך להשתמש בתכונות הנפש שה׳ חנן אותנו.

הדברים אינם אמורים דווקא בצדיק חי שמורה לנו בפה ממש את הדרך. כשדבקים בעצותיו של רבינו, בתורתו ובתלמודיו, אפשר לקבל ממנו גם היום עצות מפורטות והדרכה אמיתית.

לא סתם פועל שחור

העיסוק הזה נמאס עליו. כמה זמן ניתן לעבוד כך בתחום יבש, אפרורי, רצוף מהמורות שלא הניב עד כה מאומה? זה לו שנים של עבודה רצופה, יומיומית, באותה משרה זניחה, באותה סביבה; פעולות חוזרות ונשנות שפשרן אינו נהיר לו. יותר מהכל מכרסמת בו התחושה ששום תועלת של ממש אינה צומחת למעסיקיו מהעסקתו. אילו היה מסוגל, היה נוטש.

המצב עלול היה להימשך כך עוד עשור, אלא שהוא היה דועך מזמן, אילולא גילה יום אחד את דוחו"ת המעקב המפורטים אודות התנהלותו. המסמכים המדויקים תיעדו בפרוטרוט מעורר השתאות מאות פעולות, סידורים ופתרון בעיות בהן עסק במירוץ הימים. הוא נדהם. מעסיקיו מגלים התעניינות יוצאת דופן בעיסוקים שנחשבו בעיניו אפרוריים כל כך. ידעו לציין כל מאמץ מיוחד שהושקע מצדו, להתייחס לכל כך הרבה זוטות.

כעת ברור לו: תחום העיסוק הזה, לתועלת העניין, אפוף ערפל. אך המאמצים שלו חיוניים ביותר.

* * *

העולם הזה הוא שטח עבודה, והאדם פועל. כל פרט סביבנו דורש התייחסות, שימת לב, תיקון ותמיכה תמידית. החיים הם מלאכת כפיים רצופה בין מטלות שונות, סידורים דחופים יותר או פחות, ושאר עיסוקים. אין תחום שאינו תובע מאיתנו עבודה. אם לשפוט לפי ראות העיניים, הרי שתמצית חיינו מסתכמת בעבודה תמידית שלא תסתיים כל עוד אנחנו כאן.

לגודל אסונו, הפועל השחור המתבוסס כאן בקשיי הקיום, סובל מקשיי ראיה. בעיניו הוא רואה רק בעיות: דוחק הפרנסה, צרכים שונים של בית, שאלות חינוך ותהיות היומיום. העולם בעיניו הוא תביעה אחת מפרכת ומתמשכת, הדורשת ממנו להושיט עזרה פה, לפתור בעיה שם, להתאמץ, לעמול ולהיחלץ שוב ושוב מתסבוכות. בעוד שהמשמעות מאחורי הסבך הזה נסתרת כמעט לחלוטין מעיניו.

אילו ידע הפועל השחור, אילו הרגיש, אילו הבין ואילו העלה על דעתו, כמה עניין מגלים בשמי רום בכל פעולה 'אפורה' כביכול, בכל השתדלות שלו. לבטח היה חווה את חייו באופן שונה לגמרי. הבעיה שהוא איננו יודע. מדוע? הסיבה לכך נעוצה בשלבים קדומים ביותר של הבריאה, בחטא עץ הדעת. מאז שטעם אדם מן העץ וסבר כביכול להעלים את עצמו ואת מעשיו מעיני ההשגחה המשוטטות בכל, עלטה איומה של שכחה והסתרה ירדו לעולם. החטא הקדום, כמו גם שאר עוונות, חטאים ופגמים, גורמים לאדם לבלות את חייו מאחורי מחיצות אטומות ומחוספסות של שכחה. אינו יודע, אינו שומע, רואה רק חומר, טבע, תביעות טבעיות ודרישות המציאות. עבודה בתנאים שכאלו הינה קשה עד בלתי אפשרית.

לגעת במשמעות

חסרה לו לפועל האנושי התפקחות, הבחנה והכרה. האדם זקוק נואשות לזכות ולפקוח עיניים אל מעבר למסך ההסתרה, ולגעת במשמעות העמוקה והטמירה המסתתרת מאחורי כל פיסת מציאות. המשמעות הזו זוהרת מתוך עיני ההשגחה. בורא עולם משקיף וצופה, רואה ויודע כל מעשה, מתייחס לכל פעולה, ומעורב לגמרי בכל התלבטות שקטה המקננת בליבו של כל פועל. המעשים שלנו, הקשיים, ההתמודדויות, כל מה שנדמה בעינינו ככורח המציאות, זוכה למעלה להתייחסות מלאה. משום ששום דבר כאן אינו יד המקרה, הכל מושגח והכל תחת שליטה עליונה. אנחנו רק צריכים לדעת על כך.

זה בדיוק מה שחולל בנו ירח האיתנים. ימי התשובה החזירו אותנו אל נקודת ההתחלה, אל המקום של קודם ההסתרה. ביקשנו מחילה, התפייסנו וזכינו לגלות מחדש את מי שאמר והיה העולם. התשובה מעניקה לנפש ראיה זכה והכרה בהירה יותר של המציאות. מיד לאחר מכן הוכנסנו אל הסוכה. אירחנו אושפיזין קדושים, שבעת הרועים ושאבנו מהם שפע של אמונה, ושמחנו בשמחת תורה. הימים הנעלים הללו החזירו אותנו אל נקודת ההתחלה החיונית שלנו, אל בראשית. מתוך הבאר הזו אנחנו אמורים לדלות ולשאוב את המזון העיקרי שלנו לקראת השנה החדשה: את האמונה.

האמונה היא היסוד היצוק בבסיס הקיום שלנו ושל העולם כולו. ועל מה מבוססת האמונה גופא? על אמת. חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת. האמת היא המציאות כפי שיודע ומכיר בה כל אדם במעמקי נפשו; כפי שזועק העולם ומעיד עליה באלף וריבי ריבואות עדים חיים. והאמת הזו נעוצה בראשית תורתנו הקדושה – "בראשית ברא אלוקים" סופי תיבות 'אמת'. אדם נותן עיניו במעשי בראשית, רואה את השמים והארץ, את נפלאות הבריאה, את פלאי הטבע, ומבין את האמת הפשוטה והנהירה, שיש בורא לעולם, והוא משגיח ומביט על פרט גדול וקטן. על האמת הזו, צומחת ומתעצמת האמונה.

אילו ידעת לא שאלת

זו למעשה הכתובת היחידה לכל סוג של קושיה. המציאות מובילה אותנו להתמודדויות לא פשוטות, מטבע הדברים מתעוררות שאלות. בכל דרך שננסה לענות עליהן רק נסתבך יותר. הקרקע הבטוחה ביותר עבור שאלות ותהיות היא האמת והאמונה; להכיר באמת ולהתחבר אל האמונה. לשם כך יש לחזור אל נקודת ההתחלה, אל בראשית. זו התשובה הטובה ביותר לכל סוג של שאלה. אינך מבין מדוע אתה כאן; מכרסמת בך התחושה שהנך מיותר; מטריד אותך מדוע ולמה. אילו נפתחו יריעות השמים ולעינינו היו מתגלים רזי שמים וסודות ההשגחה, אין ספק, לאף אחד לא היו יותר ניסיונות ושאלות. ההסתרה מונעת מאתנו בדרך כלל גישה אל המקום הזה, אולם כעת ניתנת ההזדמנות להבקיע את מסכי ההסתרה ולגעת במשמעות, להתחבר אל ההשגחה, לשפר באופן משמעותי את איכות חיי הרוח ולייעל את העבודה.

יצאנו מירח האיתנים מצוידים בצרורות של אמונה. נותר רק להתחבר לזה, לנטוש את השאלות, לפקוח עיניים מחדש ולהכיר שוב שיש בורא לעולם. אין פעולה נעדרת משמעות, אין רגע מיותר ואין תסבוכת של סתם. אתה, "הפועל הקטן", עושה עבודה חיונית!

כִּי פִי הַמְדַבֵּר אֲלֵיכֶם (בראשית מה, יב)

"כפי, כן לבי" (רש"י).

בכל יהודי באשר הוא מסתתרת נקודה עצומה של קדושה. שכן נשמתו של יהודי הינה "חלק אלו–ה ממעל" וכפי שאנו מברכים בכל יום: "נשמה שנתת בי, טהורה היא".

בגין אותה נשמה טהורה אנו מכונים: "בנים אתם לה' אלוקיכם" (דברים יד, א) וקשורים אליו יתברך בקשר בל יינתק, כמו הקשר של הבן לאביו.

הנקודה הקדושה הזאת נמצאת בדעת שלנו, ששם משכן הנשמה, כמו שאנו אומרים בתפילה שלפני הנחת תפילין: "הנשמה שבמוחי", בעוד שרגשותינו ורצונותינו, וממילא גם מעשינו, מושפעים בעיקרם מהלב.

עבודתנו היא אפוא לחבר ולקשר את הלב למוח, כך שהנקודה הקדושה שבמוחנו תאיר ללבנו ותטהר אותו, כמו שכתוב: "וידעת היום והשבות אל לבבך" (שם ד, לט) – שתפקידנו הוא לקרב את הידיעה שלנו ליישום המעשי שתלוי בלב.

הדרך לעשות זאת היא, להרבות בדיבורים קדושים של תורה תפילה, ובפרט בתחנונים "בינו לבין קונו". שהרי הדעת באה לידי ביטוי בדיבור, כמו שכתוב "פי ידבר חכמות" (תהלים מט, ד) – החכמה מתגלה בפה, כך שכאשר ישים אדם לב להוציא דיבורים קדושים בפיו – יטהר ויזכך בכך את לבו, עד שיתקיים בו המשכו של הפסוק הזה: "והגות לבי תבונות" – ה'חכמה' שבמוחו, תקדש את ה'בינה' שבלבו.

מובן אם כן, שככל שמקשרים יותר את הלב לדיבורים, כך החכמה שבדיבורים משפיעה יותר על הלב. את זאת ניתן ללמוד מדבריו של יוסף הצדיק שאמר לאחיו: "כי פי המדבר אליכם… כפי כן לבי", לאמור, שיוסף זכה לקדש את מעשיו ולעמוד בניסיונות, הודות לכך שהיה מקשר את לבו לפיו – לדיבורים הקדושים שהיה מוציא מפיו.

(עפ"י ליקוטי מוהר"ן ח"א לד)

וַיְכַלְכֵּל יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו וְאֵת כָּל בֵּית אָבִיו לֶחֶם לְפִי הַטָּף (שם מז, יג)

שלמותה של התפילה היא רק כשהיא יוצאת באמת מהלב, כמו שכתוב: קרוב ה' לכל קוראיו – לכל אשר יקראוהו באמת" (תהלים קמה, יח), כי הקב"ה שחותמו 'אמת' מתאווה לשכון אצל מי שדובר אמת; ולעומת זאת, הוא מתרחק מדובר שקרים, כמו שכתוב: "דובר שקרים לא יכון לנגד עיני" (שם קא,ז).

לכן צריך אדם לתת תשומת לב מיוחדת לתפילה, להתפלל באמת לפי מקומו ומדרגתו כאן ועכשיו, ולהתרחק מהתלהבות מעוּשה או מחיקוי תפילתו של פלוני או אלמוני או אפילו תפילתו של עצמו מתמול שלשום.

העצה לכך שתפילתו תהיה באמת הצרופה, מבלי לנטות ימין ושמאל, היא לתת צדקה קודם התפילה, כפי שנפסק בשולחן ערוך (או"ח, צב): "שטוב ליתן צדקה קודם התפילה", כי בנתינת הצדקה עושה אדם 'משפט אמת' לעצמו – שהוא אכן ראוי לכך שיהיה לו ממון, וכמו שכתוב: "משפט וצדקה ביעקב". (תהלים צט, ד). כך שעל ידי הצדקה, נדבר התורם במידת האמת והמשפט, דבר המקל עליו גם להתפלל באמת ובמשפט.

לכן נאמר על יוסף: "ויכלכל יוסף" – שהיה נותן צדקה – "לפי הטף" מלשון הטפה – שעל ידי הצדקה שעשה, זכה לתפילה באמת.

(עפ"י ליקוטי מוהר"ן ח"א ב)

וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ… לְהַעֲלוֹת נֵר תָּמִיד (שמות כז, כ)

הצדיקים עוסקים בתורה בקדושה גדולה, ובכך הם מעוררים את בני ישראל לשוב בתשובה.

שכן, נשמות בני ישראל מושרשות בתורה הקדושה, כמבואר בזוהר הקדוש (זו"ח שה"ש צא ע"א) שיש שישים ריבוא אותיות לתורה – כנגד שישים ריבוא נפשות ישראל.

כאשר עוסקים בתורה כראוי, מעוררים בכך את שורשי הנפשות של עם ישראל ומחברים אותם זה עם זה, כפי שבתורה מתחברות האותיות למילים, לפסוקים, לפרשיות ולעניינים – וכך פושטת התעוררות בלבבות כל בני ישראל באשר הם – להתקרב אל ה'.

זה מקורם של הרהורי התשובה שחולפים לפעמים אפילו בלבם של הרחוקים ביותר – עסק התורה של צדיקי הדור!

ברם, הצדיקים אינם נוטלים מאיש את בחירתו החופשית; הם רק מעוררים אותו ושולחים לו הרהורי תשובה, אך כעת הבחירה בידיו אם לנצל את ההתעורות והרהורי התשובה, וליישם אותם בתשובה ומעשים טובים, או לפחות ברצונות טובים ובתפלות – או שמא להתעלם מהם ולהימשך אחר הבלי העולם, חלילה.

זה שכתוב: "ואתה תצוה את בני ישראל" – אתה, משה, תפקידך לְצַווֹת – מלשון צוותא והתחברות. שכן הצדיקים בלימוד תורתם, מחברים את שורשי נשמות ישראל, ועל ידי כך מעוררים אותן לתשובה.

אולם, כדי שההתעוררות הזו תוביל לתשובה ומעשים טובים – 'להעלות נר תמיד' – דרושה גם השתדלותם של בני ישראל בעצמם: "ויקחו אליך שמן זית זך להעלות נר תמיד" – להדליק את הלב בעבודת השם תמידית.

(עפ"י ליקו"ה, בציעת הפת ה, כד)

מכתב מאת החסיד הנודע, עובד השם באש שלהבת ובמסירות נפש, רבי אליקים געציל ליבאוונע זצ"ל, אשר כתב בשנת תרס"ו אל אחד מרבני ארץ ישראל, בנפלאות גדולתו של רבינו הק', ונצחיות עצותיו וכוחו הגדול.

בזה הננו להגיש לפני הציבור היקר קוראי "מאור הנחל", חמדה גנוזה שזכינו ונתגלגלה לידינו בחסדי שמים, העתק ממכתבו של החסיד המופלא עובד ה׳ במסירות נפש עילאית רבי אליקים געציל ליבאוונע זצ״ל, הידוע בכינויו בשם "ר׳ געצי". אשר על עוצם יגיעתו בעבודת ה׳ בדרך עצותיו של רבינו הק', כבר נודע רבות בין החיים, ותהילתו ושבח קדושתו מלאה הארץ.

ואמנם מבין שיטי מכתב זה, שהוא בבחינת "אנא נפשי כתבית יהבית", אנו מתוודעים מנין הוצתה האש העצורה שיקדה בלבו יומם ולילה לא ישבות בתפילה, תורה ושיחה בינו לבין קונו, ומאיזה מקור קדוש שאב את תעצומות נפשו שהרקיעה שחקים כאחד הראשונים. וכאן באים הם לידי גילוי מזהיר, שכל אלו בערו בקרבו מגיצי התנוצצות אור האורות, שזכה להם מתוך העסק, העמל והדרישה בתורתו של רבינו הק׳, מתוך אמונה טהורה ברה וזכה בנוראות גדולתו, ובכוחו הגדול העולה על הכל.

מכתב זה נשלח בשעתו, על ידי רבי געציל זצ״ל, אל אחד מרבני ארץ ישראל, כמענה לספר ששלח הלה ע״י האברך השד״ר רבי יעקב יוסף, מהעוסקים בהחזקת בני חבורת "אנשי המעמד", יושבי שבת תחכמוני, ע״י מקום גניזתו הק׳ של רבינו הק׳ בעיר עוז לנו אומן, אשר רבי אליקים געציל זצ״ל היה ממיסדיה ומהעומדים בראשה, יחד עם חבירו וידידו הגדול נצר מחלציו של רבינו הק׳, החסיד העניו והשפל באמת רבי שמשון ברסקי זצ״ל.

בנועם שיח, ובטוב טעם ודעת, הוא הולך ומסבר את אוזנו בהשתלשלות הגילויים שנתגלו בעולם, החל מהאבות הקדושים ויחידי הדורות, אשר היו נצרכים לדורם, ועד לירידת נשמתו הק׳ של רבינו הק׳ בעולם.

ואולם בעת בואו לדבר מתוקף גדולת רבינו הקי, לא העלים רבי געצי׳ דבר, אלא ראה להודיעו דברים כהוויתן, דברים נכוחים ללא כחל וללא שרק, דברי אמת ואמונה המסורים והמקובלים בידינו מפי הגבורה, מפי גבורי כח עושי דברו של רבינו הק׳, הלא המה ראש תלמידיו מוהרנ״ת זי״ע והבאים אחריו, שהודיעו וגילו הסגולה וסוד הגאולה ותיקון הבריאה לעם סגולה, שכל תשועתן של ישראל ותקוותן לנצח, בפרט בדור האחרון הזה, תלויה ועומדת בהתגלות פאר אורו הק׳, ונועם עצותיו של הראש בית בעולם, אשר ממנו לא יהיה חדשות עד משיח צדקינו, וגם הוא בדעתו ובכוחו ילחום.

* * *

יהיו נא דבריו המובאים בזאת, זכרון נצח לזכר נשמתו, ויהיו שפתותיו דובבות, ועבורינו יהוו אור לנתיבותינו, לחדש ימינו כקדם, לקיים ולקבל עלינו ועל זרעינו את כל דברי האגרת הזאת, לדבק נפשינו רוחינו ונשמתינו בשורש חיותינו, עדי יגלה בן דוד ויגאלינו גאולת עולמים.

בעזרת בורא שמים וארץ

פה אומין קריה נאמנה יע״א

אחרי דרישת שלומכם הטוב.

הגם כי מי אנכי כי באתי עד הלום, לגשת פני נורא ואיום, לחלות דעי פני הוגי שעשועים יום יום. אך זאת אודה ולא אבוש, והאמת אגיד ולא אכחיד, ובראש הומיות אקרא, בפתחי שערים בעיר אמרי אומר, ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש. שכשם שאני קטן בעיני מצד עצמי, כאשר בוחן לבות הוא יודע, כן יקרה נפשי מצד מעלת קדושת הדרת המשפיע עלי חכמה ובינה ודעת, הוא כבוד אדונינו מורינו ורבינו הרב הקדוש והנורא הרב האמת, מי יספר שבחו, הדרא דלא אפשר למפרט בשפוותא. ברוך ה׳ אשר לא הסיר חסדו מאתי, והקים מעפר דל, מאשפות הרים אביון כמוני, לקרבני לאור צח ומצוחצח כזה, אור האורות, צח הצחצחות, נחל נובע מקור חכמה זצוק״ל, וגם תלמידו הק׳ אשר מחכמתו עליו נתן והניח, אשר הניחו ברכה אחריהם הם ספריהם הקדושים, ספר ליקוטי מוהר״ן, וספרי ליקוטי הלכות על כל ד׳ חלקי שולחן ערוך, מתלמידו נאמן ביתו כבוד שם תפארתו מוהרנ״ת ז״ל.

וה׳ אלקים אמת, ינחני בדרך האמת, באור ספריהם הקדושים, עד שאזכה להוציא מתוכם חכמת אמת, ודיעה ישרה לעמוד במקום גדולים, ואמצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם, אז אלך לבטח דרכי ורגלי לא אגוף, וצעדי, ואם ארוץ לא אכשל, כי תתן לראשי לוית חן עטרת פז.

טרם כל אשאל מאתכם אם יש לכם איזה ידיעה והרגשה בדרכי החסידות, אשר נתגלה ונתחדש ויצאה מהעלם אל הגילוי, על ידי אור אלקי הבעל שם טוב ז״ל. אשר דרכיו הם בנוים על יסודי אמת, תורה נביאים כתובים, ותורה שבעל פה, ובפרט זוהר הק׳ וכתבי האר״י ז״ל. אז אוכל לדבר אתכם מההתגלות חידוש שבחידושים, פלאי פלאות, הפלא ופלא, אור פנימי, אור צח ומצוחצח, הוא נכדו הק׳. אשר בו מקוים "ועטרת זקנים בני בנים", אשר הוא בירר וליבן דרכי האמת כסולת מנופה בשלש עשרה נפה, עד ינצח בשירו להאיר בכל המדריגות, עד וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו, ויאמר כל אשר נשמה באפו ה׳ אלוקי ישראל מלך, ומלכותו בכל משלה.

ולהשכילכם בינה בדבר הזה, אציע לכם הקדמה אחת קטנה ממאמר הק׳ אשר בספרו הק׳ ליקוטי מוהר״ן שם סי׳ י׳, זה לשונו הזהב: כי עיקר גדולתו של הקב״ה הוא, שגם העכו״ם ידעו שיש אלקים שליט ומושל ומשגיח, כמובא בזוהר הק׳ כד אתי יתרו ואמר כי עתה ידעתי כי גדול ה׳ וכו׳ כדין איתייקר ואתעלא שמא עלאה. ולעכו״ם אי אפשר להם לידע גדולתו של הקב״ה, כי אם על ידי בחי׳ יעקב, כמו שכתוב בית יעקב לכו ונלכה באור ה׳, (וידוע על זה מאמר חז״ל לא כאברהם שקראו הר, ולא כיצחק שקראו שדה, אלא כיעקב שקראו בית. ולכאורה יפלא מאוד מה נפקא מינה לנו בקריאת הר או שדה או בית, ולמה דייקא ע״י יעקב שקראו בית אז יאמרו בגוים לכו וכו׳. אך על ידי ביאור רבינו ז״ל יתתרץ הכל על נכון).

כי הוא גלה אלקותו ית׳ יותר משאר האבות, כי אברהם קרא את מקום הבית המקדש שהוא מקום התפלה, (היינו השגת התגלות האמונה היא תפילה, כי על ידי הידיעה דרך האמונה, יכולין לעבוד אותו עבודה שבלב זו תפילה. כמו שכתוב דע את אלקי אביך ועבדהו והבן כנ״ל) קראו הר (שהוא מרומם עדיין ומנושא ממחשבותינו). ויצחק קראו שדה שהוא יותר מושג ונצרך להעולם מהר, ויעקב קראו בית שהוא מקום יישוב לבני אדם יותר משדה, היינו שיעקב קרא את מקום הבית המקדש שהוא מקום התפלה (כנ״ל) בית, שהוא מקום ישוב לבני אדם, כי העלה את התפלה מהר ושדה לבחי׳ בית שיש בו תפיסה לבני אדם יותר מהר ושדה, כי בבחי׳ בית יש גם לעכו״ם השגה, כמו שכתוב כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים, והבן. וכשהוא בבחי׳ בית כדין איתייקר שמא עלאה כנ״ל.

וזה פירוש גדול ה׳ ומהולל מאוד, כלומר אימתי גדול ה׳ (והחילוק בין רם לגדול מסתמא ידוע לכבודו, כי רם הוא רק למעלה כמ״ש כי רם על כל גוים ה׳, כי הם גם כן מודים באלקותו ית׳ כמו שאמרו חז״ל דקרו ליה אלקא דאלקייא, רק שאומרים רם כלומר שאינו משגיח בשפלים ח״ו והשפלים אינם יכולים לבא עדיו ית׳ ח״ו.

וזה פירוש "אשר ימרוך למזימה נשוא לשוא עריך" עיין במצודות דוד שם. אבל אנו אומרים גדול, היינו בהתפשטות עד למטה, השגחה פרטיות כידוע כל זה) כשהוא מהולל מאד, מסטרא דמותא שהוא בחי׳ עכו״ם (כמו שאמרו רז״ל על פסוק והנה טוב מאוד, מאוד זה מלאך המות) כשהוא מהולל גם מהם אזי הוא גדול, כי הוא עיקר גדולתו. ואימתי הוא מהולל מהם בעיר אלקינו הר קדשו, דהיינו כשבחי׳ הר נעשה עיר אלקים שהוא יישוב בני אדם, בחי׳ בית שהוא מושג יותר מהַר ושדה. דהיינו כשמעלין את התפלה מבחי׳ הר לבחי׳ עיר ובית שאז יש גם לעכו״ם השגה כנ״ל, אז דייקא גדול ה׳ כי זה עיקר גדולתו ית׳ כשגם הרחוקים יודעים ממנו יוד, והבן היטב. כי הוא פלאי, ואמת לאמתה.

כן גם עתה אף שהוא אחר קבלת התורה, אף על פי כן עדיין צריכין למודעי כי אף כי תהלה לאל זכינו לקבל את התורה, הוא רק הנגלה שבתורה. אבל הפנימיות שבה היינו ההשגות אלקות דהיינו השגת האמונה הק׳ האמתית, הברה והזכה והצחה, יכולין וצריכין להשיג על ידי התורה. כי תורה הוא לשון מורה והיא תּוֹרֶה הדרך אל האמת. כי הזוהר הק׳ מכנה התרי״ג מצוות בשם תרי״ג עיטין דאורייתא, היינו כי הם עצות לבוא לאמונה כ״ש כל מצוותיך אמונה, ובא חבקוק והעמידן על אחת וצדיק באמונתו יחיה.

ועל זה אמרו חז״ל בכרם ביבנה עתידה תורה שתשתכח מישראל, היינו הפנימיות התורה, ההרגשה שמונח בהתורה, הכח הפנימי שלה. אבל ר׳ שמעון בן יוחאי אמר ח״ו כי לא תשכח מפי זרעו. והודיע לנו רבינו ז״ל בזה התגלות נפלא, הפלא ופלא. כי על כן סמך עצמו ר׳ שמעון על זה הפסוק, כי שם מרומז העצה והסיבה על ידי מה לא תשכח. כי איתא בזוהר הק׳ בזוהר דא יפקון מן גלותא, היינו כנ״ל כי עיקר שכחת התורה, היינו הפנימיות של התורה. ועל כן חיבר רשב״י ספר הזוהר הק׳ אשר שם מגלה תעלומות נסתרות – מחזק פנימיות התורה, היינו שע״י התגלות סתרי תורה על ידי זה נתעורר ונתחזק מחדש ההרגשה פנימיות שיש בהתורה. כי לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה, שעל ידי זה יתחדש קיום התורה מחדש, שלא כמצות אנשים מלומדה ח "ו, שעל ידי זה יכולה ח "ו להשתכח לגמרי ח״ו, כמו עתה באחרית הימים.

אך מקודם עד עת התגלות ספר הזוהר הק׳ עדיין האיר הרגשה שבתורה לקיימה עוד מהר סיני, ומבית המקדש, ומהתנאים ואמוראים, ולא היה מוכרח לגלות סתרי תורה בשביל זה. וקיימו הפסוק וכבשים (דברים שהם כבשונו של עולם) ללבושיך (יהיו תחת לבושיך) אבל אחר כך אמרו עת לעשות לה׳ משום דהפרו תורתיך, היינו תורה דלעילא דאיהי מתבטלא. היינו פנימיות התורה (עיין באדרא). וגנז ספר הזוהר הזה עד דור אחרון, כי לו הוא מוכרח לרפאות תחלואינו אשר נתהוו בהסר ממנו כח הרגשי האמתי, אשר על כן החל ליטע בקרבה [הרבה] זרות, על כן לו הוכרח לגלות האור פנימי על כתב. וגילה רבינו ז״ל שזה מרומז בפסוק הזה שהביא לראיה כי לא תשכח מפי זרעו שס״ת יוחאי דו״ק ותשכח. שעל ידי זרעו של זה שמרומז בסוף פסוק, על ידו לא תשכח. עמוד מרעיד והתבונן גדולת ה׳, וגדולת אמיתת התורה והצדיקים, ובפרט גודל מעלת אמיתת זה הצדיק שגילה זה.

וידוע כי הזוהר הק׳ נתגלה סמוך לדורו של האר״י ז״ל, כי בלעדי האר״י ז״ל היה זה כספר החתום. והחל רוח ה׳ לפעמו, לגלות נסתרו של הזוהר הק׳, להראות הדר זיוו, שעל ידי זה החל להעיר ולעורר ולחדש ולמצוא פנימיות הרגשת קיום התורה, שנשתכחה מעלינו מאורך הגלות בגוף ונפש ומאד.

אך ההתגלות הזאת היה מכונה בשם הר, כי מי בא בסודו של האלקי האר״י ז״ל, זעירין אינון דמתדבקין ליה. ועל כן היו לו אך תלמידים עשר, אשר רק להם גילה סודו, ושאר העולם לא ידעו ממנו, רק השם בעלמא. וזה היה די אז לעורר ההרגשה בכל העולם, כי שמא בעלמא גרים, מחמת כי לא נשתכחה לגמרי מכל העולם, על כן הפעיל גם זה לטובה.

אבל אחר כך כשנתארך הגלות בכל בחינותיו, ונעשה התורה כקרדום לחפור בה, ורבו הפלפולים והחילוקים שלא לשמה כידוע, ולא הספיק כח התורה שבנגלה לבד להאיר בחשך אפילתו של העולם, אף שהיה כבר גם כח התורה שבנסתר רק היה בהעלם גדול. על כן שלח לפנינו ה׳ ברוב רחמיו אשר על כל מעשיו, אור אלקי נורא שמו, הוא הבעל שם טוב ז״ל. אשר הוא האיר פני תבל בהלבישו האור הק׳ של האר״י ז״ל בכמה מיני צמצומים, מעילה לעלול, עד כי גם רוב העולם זכו להנות מאורו. אבל כל זה הוא מכונה רק בשם שדה, על כן היו לו אך תלמידים שישים גיבורים, ושאר באי עולם זכו להנות מאורו, אך מאחורי הפרגוד באספקלריא דלא נהרא.

כי הרגישו כי אך יראת ה׳ היא חכמה, ודעת אלקים בינה. ולא המדרש העיקר אלא המעשה, ותכלית תורה תשובה ומעשים טובים, וכל המצוות הם רק עצות לקיים "ובו תדבק" בשלימות. כדאיתא בתולדות (א׳ מתלמידי הבעש״ט) על מאמר חז״ל האי עלמא כבי הילולא דמיא, היינו כמו אצל חתונה הוא רעש גדול והכנות גדולות, ותכלית הכל הוא שיאמר החתן להכלה הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל, כן גם כאן תכלית כל התורה שבכתב ותורה שבעל פה הוא רק לקיים ואתם הדבקים וכו׳ ולעבדו בכל לבבכם. וזה שכר של כל התורה והמצוות כמו שאמרו שכר מצוה מצוה, והוא לשון התחברות (לשון צוותא חדא), כי התרי״ג מצוות הם נגד הרמ״ח איברים ושס״ה גידין לזככם ולטהרם שיוכלו לקבל אור העליון. יש בחייהם, ויש על כל פנים לאחר מותם.

וזה פירוש מאמר ההגדה "אלו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו" ולכאורה הוא פלאי, אך בזה יתכן כי עיקר קבלת התורה הוא אך לזכך כל האיברים והגידין כנ״ל, וזה קנו במעמד הר סיני כמו שאמרו חז״ל ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן. וזה היה די, אך כי זה היה רק לפי שעה [וע״י] התורה קנו אהבת עולם כ״ש אהבת עולם אהבתנו תורה ומצוות חוקים ומשפטים אותנו למדת, וזה הרגישו רק הגדולים במעלה מעט. אך הקטנים במעלה, הפשוטים, לא ידעו את ה׳ רק ע״י מופת שראו מהגדולים, על ידי זה הבינו כי יש יתרון בהולכים בדרך הזה, דרך העבודה. אבל הם בעצמם לא ידעו אי זה דרך ישכון אור גם לנפשם. אך אז היה גם זה די להם, בידעם על כל פנים כי זה כל האדם, וכל העולם לא נברא אלא לצוות לזה כמאמר חז״ל, והם צריכים להיות נכנעים ובטלים אליו.

* * *

אבל עתה בעונותינו הרבים שקלקלנו והרסנו והחרבנו כל מיני צינורות ושבילים ונתיבות החכמה הק׳, על כן עתה אין מועיל לנו העצות הישנים לבד, אלא – חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך. כי צריכין עצות לעצות, "וכרתי לכם ברית חדשה אשר לא תופר". והיינו כדי לחזק ולקיים העצות ישנים

אבל עתה בעונותינו הרבים שנתארך מאוד הגלות, ונתקיים כבר כל מאמרי חז״ל אשר אמרו ברוח קדשם על אחרית הימים האלה (במס׳ סנהדרין ובמס׳ סוטה), ועיקר הצרה ר״ל הוא כמו שאמר רבינו ז״ל על פסוק והנחש היה ערום, שהסטרא אחרא יונקת מהדעת, היינו שהכסיל רוצה להתחכם. וכמו שאמר רבינו ז״ל על פסוק ורבים מישיני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה וכו׳, היינו כי באחרית הימים יושפע משמים שפע הדעת (כ״ש בזוהר הק׳ כי יופתחו תרעי דחכמתא), אך מי שכליו אינם מוכנים לזה אדרבה הם מזוהמים, אזי חכמים המה להרע ולהיטיב לא ידעו. וכמעט כמעט שנשתכחה ונתעקרה התורה, והאמת והאמונה הק׳, לגמרי מן העולם ח״ו.

לולי ה׳ שהיה לנו והקים לנו מושיע, גואל ישראל וקדושו, אור הגנוז, אשר הוא הפליא עצה הגדיל תושיה לעורר ישינים ולהקיץ נרדמים, להישיר לבות בני אדם אחינו בני ישראל אליו ית׳, לאמר לאסורים צאו לאשר בחשך הגלו, לפקוח עינים עוורות ולהוציא אסירים בכושרות, להוציא ממסגר אסיר מבית כלא יושבי חשך, האסורים בתאוותיהן, והלכודים בהבליהם, והנידחים בעוונותיהם, להשיב לבבם אליו ית׳, להדריכם בדרך ישרה, בדרך אשר דרכו בו אבותינו מעולם.

וכמבואר בליקוטי מוהר״ן ח״א סי׳ ל׳ כי כמו כפי מה שהחולה נחלה ביותר, צריך רופא גדול ביותר. כמו כן כל מה שיודע בעצמו שהוא מרוחק ביותר, צריך לבקש לו צדיק רופא הנפשות הגדול במעלה מאוד, אומן מופלא כזה שיוכל לרפאות תחלואי נפשו. היינו שיוכל להלביש לו שכל עליון כזה, דהיינו השגת אלקות לקטן ומרוחק כמותו. כמו שמצינו בעת שהיו ישראל במדריגה קטנה מאוד, דהיינו במצרים שהיו משוקעים במ״ט שערי טומאה, היו צריכים רבי גדול ומלמד גדול ונורא מאוד, דהיינו משה רבינו עליו השלום.

ועכשיו (מובא בכל הספרים) שנפלנו כגוף ונפש יותר ויותר מגלות מצרים (כי עתה אנו בשער הנו״ן של הסטרא אחרא ר״ל כידוע), בוודאי אין מי שיוכל לעזור אותנו כי אם הצדיק הגדול במעלה מאוד, שיהיה בבחי׳ משה ממש, שיוכל להלביש ולהוריד לנו הארת האמונה הק׳ בדרכים נפלאים כאלו, שיוכלו גם הקטנים להבינו. ואלו הצמצומים שהלביש לנו משה רבינו ע״ה בהם השגת אלקותו ית׳ שמו, הם התרי״ג עיטין דאורייתא, כי המצוות הם חכמות הבורא ית׳ שמו, כי כל מצוה ומצוה יש לה שיעורים אחרים וגבולים שמצומצם בהם חכמתו ית׳ שמו, שזה בחי׳ התלבשות השכל העליון בשכל התחתון, שעל ידי זה זוכין להשגת אלקות כנ״ל.

(כדאיתא בזוהר הק׳ אורייתא מחכמה עילאה נפקת, מובן כי היא בחי׳ חכמה תתאה נגד השגת אלקות היינו כנ״ל, בחי׳ עצות. ובמדרש – נובלות חכמה תורה).

אבל עתה בעונותינו הרבים שקלקלנו והרסנו והחרבנו כל מיני צינורות ושבילים ונתיבות החכמה הק׳, על כן עתה אין מועיל לנו העצות הישנים לבד, אלא – חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך. כי צריכין עצות לעצות, "וכרתי לכם ברית חדשה אשר לא תופר". והיינו כדי לחזק ולקיים העצות ישנים. וזאת ההארה מכונה בשם בית, שעל ידי זה יתקרבו כל המדריגות. אבל ההארה שמאירין בנו הם בשני בחי׳, כמו שהיה אצל משה רבינו ע״ה כתוב שם "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל" ואיך יתכן זה, אף שגדלה מאד גדולת המנהיג ואומן מופלא כזה, אבל איך בשעה קלה כזאת נהייתה זאת ללמד גם לשפחה יותר מנביא, ובפרט כי צריכין לזה קדושה וטהרה.

אך האמת הוא כי מוכרחין אנו להאמין בכח פנימי רוחני של התורה והמצוות, כי אנחנו נקראים עם סגולה, כמו סגולה שעושין לרפואה אף על פי שאין הטבע מחייב, שיהיה זה לרפואה, אף על פי כן הדבר הזה מסוגל לרפואה, וזה למעלה מהטבע, שאין השכל האנושי מבין זה, כמו כן אנחנו לקח השם ית׳ אותנו לעם סגולתו אף על פי שאין שכל אנושי מבין את כל זה – כל זה הוא לשון רבינו ז״ל. וכל סגולתינו הוא ע״י התורה והמצוות שהם גם כן למעלה מהטבע, כי הם חכמות הבורא ית׳, שהשם ית׳ שיער בדעתו שע״י המצוה הזאת נוכל להשיג אותו ועל ידי זה צמצם את אלקותו דווקא באלו התרי״ג מצוות, כי כך שיער בדעתו שע״י הצמצום הזה דייקא נוכל להשיג אותו ולעבדו. ועל ידי שאנו מקבלין ומקיימין המצוות הסגוליות, על ידי זה גם אנו נקראים עם סגולה. ובפרט הצדיק האמת שכל הרמ״ח איברים ושס״ה גידין שלו הם כולן תורה ומצוות, על כן הוא כולו סגולה.

וזה כמעט רובו ככולו ספר ליקוטי מוהר"ן שמבאר רב כוחו של הצדיק האמת והשלם בתכלית השלימות.

כגון בסי׳ ב׳ שכל צדיק אמיתי שבדור הוא בחי׳ משה משיח, והוא מעלה כל התפלות של כנסת ישראל ועל ידי זה הוא בונה המשכן, דהיינו השכינה כ״ש ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, עד שישתלם שיעור קומתה אז יבא משיח, עיי״ש ההכנות הצריכין לזה.

ובסי׳ ד׳ איך שהצדיק האמת בחי׳ משה, הוא נכלל באין סוף מחמת ענוותו באמת, ועל ידי זה הוא מכפר כל העוונות של הסמוכים אליו, כמ״ש ואיש חכם יכפרנה, ועובר על פשע לשארית למי שמשים עצמו כשיריים, עיי״ש באריכות נפלא ופלאי.

ובסי׳ ה׳ על מאמר חז״ל חייב כל אדם לומר בשבילי נברא העולם, נמצא צריך אני לראות ולעיין בכל עת בתיקון העולם, ולמלאות חסרון העולם ולהתפלל עבורם. ולידע בין קודם גזר דין ולאחר גזר דין, ואיך זוכין לידע כל זה ולבא לזה עיי״ש באריכות.

ובסי׳ ו׳ כי הצדיק הוא בחי׳ אדם יושב על הכסא, עיי״ש כי נורא הוא.

ובסי׳ ז׳ כי עצת צדיקים הם בחי׳ תרי״ג עיטין דאורייתא, ומצילין מעצת רשעים, עצת הנחש, הנחש השיאני, עיי״ש.

ובסי׳ ח׳ כי עיקר הרוח חיים שהוא חיות של כל הדברים הוא להצדיק הדבוק בהתורה, וכמ״ש ורוח אלקים מרחפת על פני המים, שהוא התורה עיי״ש.

ובסי׳ יו״ד מענין הזה של הר שדה בית, ושרק הצדיק יודע כל זה בחי׳ ומבלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו שנאמר אצל יוסף הצדיק עיי״ש היטב ותבינו.

ובפרט בסי׳ י״ג הוא מבאר איך הצדיק בכוחו הגדול הוא יכול להרים ולהגביה את נפשם של המקורבין אליו, אפילו אותן שהם בבחי׳ רגלין, ולקבץ פיזור נפשם המרה ולהעלותם בבחי׳ עיבור ולחדש נפשותם לטובה, להאיר אור חדש על נפשם, להשביע בצחצחות נפשם, ונפש רעבה ימלא טוב, ויחדש כנשר נעוריה, עיי״ש כי נורא ונפלא הוא.

ובסי׳ י״ד מענין גודל מעלת העסק בתורה של הצדיק, שעל ידי עסקו בתורה הוא מעורר שרשי נשמות ישראל שעלו במחשבה תחלה. כי שישים ריבוא נשמות כנגד שישים ריבוא אותיות שיש בהתורה, וכשנתעוררים הנשמות על ידי אותיות התורה שהוציא מפיו ומתנוצצים זה לזה, זה בחי׳ זיווג שזה מקבל הארה מזה. ועל ידי הזיווג של התנוצצות הנשמות שבמחשבה, נבראים נשמות גרים. גם הפושעי ישראל כל זמן ששם ישראל נקרא עליו (כי לא נקרא פושעי לבד, רק פושעי ישראל) אף על פי שחטא ישראל הוא. יש לו אחיזה ושרש במחשבה עליונה דקודשא בריך הוא, ועל ידי ההתנוצצות התנוצץ גם שרש נשמתו בין שאר השרשים, ומגיע הארה לזה הפושעי ישראל משרש נשמתו, ועל ידי ההארה הזאת הוא חוזר בתשובה עיי״ש.

ובסי׳ י״ז כי יראה ואהבה אי אפשר לקבל כי אם על ידי צדיק הדור, וזה על ידי שמחפש תמיד לגלות הרצונות של השם ית׳ שיש בכלל ובפרט ובפרטי פרטיות, באש רוח מים עפר, ובדומם צומח חי מדבר. ומגלה אותם ע״י ההתפארות שמוצא בישראל בכלל ובפרט ובפרטי פרטיות. כי כל העולם לא נברא אלא בשביל ישראל וכו', על כן הצדיק על ידי שמוצא ההתפארות שהשם ית׳ מקבל מישראל תמיד בכל הבחי׳, על ידי זה הוא יודע טעם כל הרצונות שהיו להשם ית׳ בכל הבריאה בכל הבחי׳, עיי״ש היטב כי עמוק הוא, עמוק עמוק מי ימצאנו.

ומהם תוכל להבין גדולת הבורא ית׳ שמו, וגדולת הצדיקים אמתיים, איך הם מסתכלים בעולם, וגדולת ישראל שבשבילם הכל.

* * *

על כן גם כאן מסתמא כשגילה כל כך מעלת הצדיק האמת יותר מכל הספרים, מסתמא הוא השיג והיה בכל הבחי׳. על כן יובן כי תיקון העולם ובפרט הדור האחרון הזה, הוא רק על ידו. בב׳ הבחינות: בכוחו, בעצותיו הק׳. ובלעדו לא ירים איש את ידו ואת רגלו.

והנה להעתיק כל עניני התורות של כל הספר, קצרה היריעה מהכיל, אך אייתי ספר ונחזי. אך זאת צריכין למודעי, שנבין דבר מתוך דבר, על כל פנים כמו פרעה שהבין "אחרי הודיע אלקים אותך את כל זאת אין נבון וחכם כמוך". על כן גם כאן מסתמא כשגילה כל כך מעלת הצדיק האמת יותר מכל הספרים, מסתמא הוא השיג והיה בכל הבחי׳. על כן יובן כי תיקון העולם ובפרט הדור האחרון הזה, הוא רק על ידו. בב׳ הבחינות: בכוחו, בעצותיו הק׳. ובלעדו לא ירים איש את ידו ואת רגלו.

ואם תאמר ואיה כוחו עתה? הלא מבואר בכל הספרים ובפרט בספרו ח״ב סי׳ ז׳ כי זה הצדיק שלומד עם דרי מעלה ועם דרי מטה, (שמבלעדי זה אינו נקרא צדיק אם אינו יכול זאת, הנשמע התגלות כזאת או הנראה כמוהו) אפילו כשנסתלק אינו נסתלק לגמרי, כי הוא יודע היטב כי עיקר הוא ואבית תהלה משוכני עפר וכו׳ עיי״ש. וסיים שם, וזה בחי׳ קבורתו של משה. ופירש הרב מעדתנו הגאון הנפלא זצ״ל, כי זה מרמז כי גם כשהצדיק הזה נסתלק, אז גם ציונו הק׳ יפעול כל הפעולות הרבות המוזכרין בהתורה הנ״ל. ועל כן היתה צוואה מאתו שנסע על ציונו הק׳, ולומר שם היו״ד [מזמורים] הידועים אצלינו אשר גילה לתיקון הברית ר״ל. אשר הוא שרש לכל החטאים, הפגמים, והמרות רעות ר״ל, כידוע מזוהר הק׳ ומכל ספרי אמת, ובפרט מספרו הק׳.

כי דע שלא יהיו עוד ראש בית (עיין בהתורה בראשית בסי׳ ס״ז ח״ב מספרו ותבין זאת) עד ביאת משיח צדקינו. על כן שם כח בספרו, והבטיח לעזור מי שיבא על ציונו עד סוף [הדורות]. ועל זה הניח צוואה בזה הלשון: נאר איר זאלט זיך האלטין אין איינעם (= רק תחזיקו עצמכם ביחד), ומקבלין דין מן דין.

כי הכח והעצות ששם בספרו הם גנוזים ועמוקים, בפרט אלו העצות הק׳ הצריכין עתה ואז לא היו נצרכים עדיין, על כן לא ראו אותם בספרו הק׳ (כמו שהזוהר הק׳ היה גנוז בגשמיות כן כאן ברוחניות) עד שיבא הדור האחרון המוכרח לזה לרפואתו, ויחתור על ציונו הק׳ ובספריו, עד שימצאם. כמו שכתוב מים עמוקים עצה בלב איש ואיש תבונות ידלנה. כי העצות העמוקות לא יתגלו רק על ידי צעקה מעומק הלב, כמו שכתוב ממעמקים קראתיך. צעק לבם אל ה׳. (עיין כל זה בהתורה תקעו אמונה סי׳ ה׳ ח״ב). על כן בוודאי הטבתם לעורר ברעיונותיכם, אבל לא יתכן זה אלא בהחברה, בהגדלת כח הלמוד העיוני בההשארה היקרה הנפלאה הזאת, ובספרי תלמידו הק׳ מוהרנ״ת ז״ל.

* * *

כי הכח והעצות ששם בספרו הם גנוזים ועמוקים, בפרט אלו העצות הק׳ הצריכין עתה ואז לא היו נצרכים עדיין … עד שיבא הדור האחרון המוכרח לזה לרפואתו, ויחתור על ציונו הק׳ ובספריו, עד שימצאם.

תהלה לאל כי לא אלמן ישראל מאלהיו, כי ראה ה׳ בענינו והקדים רפואה קודם למכה. כי זה שלשה שנים שנתעורר לב אנשי שלומינו לקבץ מספר אברכים לישיבה בבית המדרש הגדול הנקרא על שמו, פה אומן מקום גניזתו הק׳, הנבנה מחדש.

ועד עתה היה נפתח רק מראש השנה לראש השנה, עת קיבוץ כל אנ״ש על ציונו הק׳, ועתה נתעורר לב אנ״ש מחמת שראו גודל החשכות של העולם, וגודל אמיתת פעולת העצות הק׳ הנובעות מספרו הק׳, ורק הם יכולין להציל באחרית הימים האלו. והיה לזה השגחה פרטית מאתו ית׳, ומהצדיק הזה אשר עדיין הוא עומד ומתפלל בעדינו, כי לא ישקוט האיש עד אשר אם כלה הדבר הזה היום. והזמין ה׳ אנשים כאלו, כחצים ביד גבור כן בני הנעורים לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער, ואנכי הקטן א׳ מהם. והשם ית׳ יעזור שלא יהיה מניעה בפרנסה.

ותהלה לאל לומדים ש״ס ופוסקים, והעיקר השיעור בין מנחה למעריב 2 שעות לימוד האמונה, כמבואר בהתורה סי׳ ה׳ הנ״ל, שצריכין לקבוע ישיבה על לימוד אמונה, כמו שכתוב למען תלמד ליראה. ובפרט בדברי תלמידו נאמן ביתו, אשר הוא כוון דעת רבו בפירוש דבריו ז״ל, מוהרנ״ת ז״ל. ותהלה לאל יש לנו מטיף אמתי, מוציא לאור תעלומות ספרו, והוא נכדו הק׳. וינצח בשירו להוריד הלימוד הזה לכל המדריגות, והוא ירא שמים באמת ושלם באמונה אמיתית ובאמונת חכמים, ומושך עצמו לכל המ״ח דברים שהתורה נקנית בהם, ועניו ושפל באמת בלי שום שם, כאשר כן הורנו רבינו ז״ל.

אשר על כן בכל המפורסמים ינהגו בניהם אחריהם, אף כי לא ידעו מהו. אבל כאן אינו הולך בירושה, רק מקודם היה תלמידו הק׳ וכיוצא, ועתה כי נמצא מוכן לזה מיוצאי חלציו, מה טוב ומה נעים. אבל בלא [פרסום ?] רק הוא חותר עצת אמת להציל נפשו משטף מים רבים, כי ראה כי כלתה אליו הרעה, כי כמעט שלא נתפס ברעה הזאת, ועל ידי זה ניצולין גם אחרים. ובכל [פעם] באים ונתוספים נפשות חדשות לשמוע הלימוד הזה, ולטעום טעמו. ויאמרו האח חמותי ראיתי אור. ופעם כפעם יעורר לדבר מרוח הזמן ההומה עתה, צלמות בלי סדרים, ואשר לא שערום אבותינו. ויראה לעין על פי אלו הלימודים איך הם נגד האמת והאמונה, וגם נגד הדעת פשוטה ישרה, ואיך נתעקם ליבם ונשחת מוחם ודעתם לבלי לראות את הנולד.

אך כל עיר על תלה בנויה ועיר האלקים מושפלת עד שאול תחתיה, כי מחמת ההסתרה אשר התגברה מאז על זה הדרך, אשר אין העת והנייר מסכים לדבר עתה מזה. על כן גם עתה הוא עוד בהסתרה. והעיקר האמת ידענו מחמת כי ראה השטן כי על ידי זה הדרך תשוב ישראל לדודה, על כן יעץ להסתיר האור. אבל עצת ה׳ לעולם תעמוד, ואתה מרום לעולם ה׳ ופי׳ רש״י לעולם ידך על העליונה. ורבינו ז״ל אמר קודם הסתלקותו: האני לא גמרתי? גמרתי ואגמור! מיין פייעריל וועט שוין טלואין ביז משיח וועט קומין (= האש שלי תוקד עד ביאת המשיח). ורבינו ז״ל אמר כבר הכנתי הכל למשיח צדקינו. ועם אלו הדרכים יגמור, אבל אנחנו צריכין להכין עצמינו לזה, כדי שעל כל פנים נבין לשונו ויוכל לעסוק, כמו שכתוב במיכה ב׳ י״ג עלה הפורץ לפניהם, פרצו ויעבורו, שער ויצאו בו וכו׳ עיין מצודות דוד שם ודוק.

על כן יקיים נא כ׳ המאמר חז״ל אשרי הדור שהגדולים נשמעים לקטנים, וכפי מה שראינו בספרכם כי העיר ה׳ את רוחכם הטוב, להסתכל בצרתן של ישראל, ולעורר לב משכילי ישראל להשתדל בתקנתן. האמת אודה ולא אבוש, כי לא השגתי כל רעיונותיו לעומקו, מחמת מלות הקשות והזרות אשר נמצאו בו, בלבשו מלבוש נכרי למען יתקבל בעיני כל. אבל זאת נראה בעיני, כי אילו ידעתם את טוב הספרים האלה ואת שיחם, אז לא הוכרחתם לשנות את מלבושכם כל כך. כי אלו הדוברים בלשון זה הם מעטים, וספק גדול הוא אם יטו לבבם על ידי זה לדרך הטוב והישר.

אבל הרוב מבני עמינו הם צריכים לדבר פשוט יהודית, אז כולי האי ואולי יפעל בלבבם להצילם מתהו ובהו וחשך ותהום, הנתהווה באחרית הימים האלו. כי הם צפרי מליחי (לשון ממולח ומעורבב, פי׳ נוטים לכאן ולכאן) כאשר קראם רבינו ז״ל בח״ב סי׳ ד׳ עיי״ש. ואף כי הם דברים פשוטים, אך יסודותם בהררי קודש, ממקור קדוש מחצבתם, ממקום קדוש יהלכו.

כי הפשיטות הזה הוא מוגבל על כולו חכמה, כי עיקר החכמה הוא תמימות ופשיטות (כמאמר רבינו ז״ל בספורי מעשיות במעשה של החכם ותם עיי״ש). רק שצריך להכין כלי לקבל בתוכו זאת החכמה, והכלי הוא אמונה. כמו שאמר מוהרנ״ת ז״ל על מאמר התיקונים על פסוק בזאת יבא אהרן אל הקדש. תא חזי אין אדם מפיק רצונו מה׳ אלא בזאת וכו', ההא הוא דכתיב זאת אשיב אל לבי על כן אוחיל, בזאת אני בוטח. והנביא כשראה את ישראל בגלות, לא ראה להם מנוחה אלא בעבור זאת. ופורקנא דישראל לא ייתי אלא בזאת, עיי״ש באריכות נפלא שהוא מאריך בענין זאת. ופי׳ מוהרנ״ת ז״ל כי זאת היא מלכות, כמבואר שם בתיקוני זוהר. ומלכות היא מדת האמונה הק׳, וזה שכתוב שם ולית רשו לשום נביא וחוזה וחכם לאעלא אלא בה. כי היא כלי לכל הידיעות האמיתיות.

* * *

והעיקר האמת ידענו מחמת כי ראה השטן כי על ידי זה הדרך תשוב ישראל לדודה, על כן יעץ להסתיר האור. אבל עצת ה׳ לעולם תעמוד. ורבינו ז״ל אמר קודם הסתלקותו: האני לא גמרתי? גמרתי ואגמור! ורבינו ז״ל אמר כבר הכנתי הכל למשיח צדקינו. ועם אלו הדרכים יגמור, אבל אנחנו צריכין להכין עצמינו לזה.

על כן העיקר להכניס בישראל מדת האמונה הק׳ בכל בחינותיה, היינו אמונת הבורא ית׳ שמו, ואמונת חכמים אמתיים. כי מלבד גודל דעתם ועצותם שמכניסים בנו, גודל כחם עולה על הכל. כי עיקר כל העצות היא עצת ה׳, דהיינו עצה כזו שמלובש בה ה׳ היא תקום. על כן צריכין כח הצדיקים שכל דבריהם ומעשיהם הם מלאים רוח הקודש, אשר רוח ה׳ דבר בם ומלתו על לשונם. כי בגודל כוחם וסגולתם וגם סגולת לימוד דבריהם, הם מכניעים כח הארס הרע שלהם אשר מלובש בם על ידי מעשיהם הרעים. כמו שכתוב כי אם עוונותיכם היו מבדילים ביני וביניכם, היינו בין השגת האמת.

ועל כן חכמים הם להרע ולהטיב לא ידעו, ופי׳ רבינו ז״ל (בסי׳ י״ז עיי״ש) כי על ידי מעשיהם הרעים נשחת ונתחשך שכלם, עד שאינם יכולים להשתמש כלל בשכלם להיטיב כי אם להרע. וצריכים כוחות גדולות לרפואתם, שלא יהיה הבחי׳ שכתב רבינו ז״ל וזה לשונו: ואלו התלמידי חכמים נאמר עליהם המעט מכם הלאות האנשים כי תלאו גם אלקים פי׳ כי מייגעים אנשים שבאים לשמוע דרושם ותורתם, ואנשים חושבים שיבואו לאיזה תועלת על ידם, היינו שיבואו לדעת את ה׳ איך לעבוד, והם האנשים אין משיגים שום תועלת. כי תורתם של אלו התלמידי חכמים אין להם כח להדריך את האדם בדרך הטוב, כי מבישא לא הוי טבא. ולא עוד כי תלאו גם את אלקים, כאילו לואה הקב״ה מלעזור לעובדים אותו. נמצא שעל ידי זה אלו בני אדם נופלים בכפירות גדולות, וחושבים ח״ו לא יראה ולא יבין אלקים במעשה בני אדם, על ידי זה את יראי ה׳ לא יכבדו. עיי״ש באורך לשונו הק׳ בסי׳ כ״ח.

אבל הצדיקים אמתיים הם מופלאים ונשגבים בכוחם, כמו שכתב מוהרנ״ת ז״ל בספרו היקר עלים לתרופה וזה לשונו: ואני יודע ומאמין באמת, שאדמו״ר יודע היטב בכלליות ובפרטיות, כל מה שנעשה עם כל הנפשות בכל דור ודור, מיום ברוא אלקים אדם על הארץ עד הנה, עד הסוף האחרון. ויודע כל התיקונים של כל אחד ואחד. וכל הידיעות אלו הם אצלו דבר קטן. עיי״ש סי׳ רנ״ו באורך דבריו הק׳ ואיך הוא יכול לרפאות כל תחלואי עמו ישראל כמו שכתוב ביום חבוש ה׳ את שבר עמו ומחץ מכתו ירפא. ועליו נאמר הפסוק ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה, ותרגומו ותקבלון אולפן חדת מבחירי צדיקייא.

כי עליו נאמר מה שאמר רבינו ז״ל בסי׳ ה׳ ח״ב "אמרות ה׳ אמרות טהורות כסף צרוף בעליל לארץ מזוקק שבעתים" היינו אלו האמרות טהורות, ככסף צרוף היוצאין מאלו המוחין הכלולין משבעה רועים, כ״ש הקם לנו רועה שבעה היינו שהרועה הא׳ יהיה כלול מכל השבעה רועים, דייקא הוא יכול לרפא לכל הנפשות הכלולין בפסוק שבע יפול צדיק וקם, ומרפא אותם בשבעה משיבי טעם. עיי״ש היטב ותראו אור חדש, מה מתוק האור וכר, מי יתן וטעמתם מצוף דבש אמרי נועם, מתוק לנפש ומרפא לעצם. כל אלו השבחים שכתבתם בשבח האיש ישר, וכל אלו הפעולות לטובה שנפעל על ידו, בכל התארים שתארתם. הן במדותיו, הן בדרכי חייו. כמה כפולות היה נכפל כאן. ועוד יש כאן יתרון לטובה, שגם אחר הסתלקותו הק׳ ישגיב בכוחו לזכך נפש המקושרים אליו, לפתוח עיניו בספריו הק׳, לכוון כוונתו הק׳, למצוא כל הרפואות המוכרח לנפשו בכל עת.

כי כמה עתים עובר על האדם בפרט, ועל האומה בכלל. כמו שכתוב – והעתים אשר עברו עליו ועל ישראל. ובזה מפרש מוהרנ״ת ז״ל הפסוק ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל. כי הצדיק הגדול נקרא יששכר, ע״ש הכ׳ רחל מבכה על בניה, הוא מרמז על כלליות ישראל, וגם כל נפש בפרט, שהיא כרחל נאלמת לפני גוזזיה. שהקליפות והעכו״ם גוזזין ונוטלין ממנה הודה ותפארתה, בגשמיות ורוחניות. מאנה להנחם על בניה, היינו עיקר תולדותיהן של צדיקים הם מצוות ומעשים טובים, ואצלה אפילו המעשים טובים הם חסרים, ואינה יכולה להתנחם עמהם. כי איננו, הצדיק האמת, אשר רק בכוחו ישלים כל המעשים של כל ישראל.

ומחמת כי נסתלקו הצדיקים על כן אין שלימות להמעשים טובים של כל ישראל, ואין פועלין מה שצריכין ויכולין לפעול על ידם. וכשזה הרחוק בפרט, וכל האומה בכלל, נתעוררין בעוצם ריחוקם, ואינם מייאשים עצמם בעוצם ריחוקם בשום אופן, ובוכין וצועקים להשם ית׳ תמיד. זה בחי׳ קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים כנ״ל, אף על פי שהיא בעצמה יודעת גודל חיובה, אבל אף על פי כן מאחר שהיא מתחזקת עדיין לצעוק ולבכות להשם ית׳ תמיד, אזי נתעוררין רחמי השם ית׳ ומאיר עליה הארה והתחזקות מלמעלה. בבחי׳ כה אמר ה׳ מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך ויש תקוה לאחריתך.

וכל זה מודיע לה השם ית׳ רק על ידי הצדיק הדור הגדול במעלה מאוד, שהוא בחי׳ יששכר. היינו שמאיר בכל נפש מישראל בכלל ובפרט, ומודיע לה כי עדיין יש שכר כי אין שום יאוש בעולם, כי אין שום דיבור ולא שום צעקה נאבד, אפילו צעקה משאול תחתיות אינה נאבדת לעולם. כמו שאמר רבינו ז״ל בלשון אשכנז: גיוואלד זייט אייך ניט מייאש! ( – אהה אל תייאשו עצמכם!) ומשך מאד תיבת גיוואלד, לרמז לעד ולדורות בכלל ובפרט, שלא יתיאשו עצמן בשום אופן שבעולם, אפילו אם יעבור עליהם מה. ורמז לנו בדבריו הק׳ אשר כל ענינו שבא לזה העולם, הוא רק להגביה ולהעלות ולתקן כל הנפשות הנפולות, הנפולות. ופעם אחת אמר על עצמו ואני ידי מלוכלכות בדם ובשפיר ובשליא, כדי לטהר וכו׳.

הוא יכול לרפאות כל תחלואי עמו ישראל כמו שכתוב ביום חבוש ה׳ את שבר עמו ומחץ מכתו ירפא. ועליו נאמר הפסוק ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה, ותרגומו ותקבלון אולפן חדת מבחירי צדיקייא.

בפרט עתה בעוקבא דמשיחא, בעת התפשטות החשך הנורא מאוד, כפול ומכופל, תהו ובוהו וכו׳. אשר גם נביאים וצדיקים הראשונים ז״ל המה ראו כן תמהו, איך יוכלו בני ישראל הק׳ להתחזק באמונת ה׳ וביראתו הטהורה, בתוך החשכות הזה. וברוך ה׳ אשר הקדים רפואה למכה, ושלח לנו מושיע ורב, נחל נובע מקור חכמה, אשר הוא ותלמידיו הק׳ הודיעו לנו רוב רחמיו וחסדיו עד אין חקר.

וזה פי׳ ומבני יששכר היינו תלמידי זה הצדיק שנקרא יששכר כנ״ל (כי תלמידים נקראו בנים), המה יודעי בינה לעתים. שבכל העיתים העוברים על כל אחד מישראל בפרט, ועל האומה בכלל, כמו שכתוב בידך עתותי הצילני מיד אויבי ומרודפי. וזה עיקר שלימות הצדיק הגדול במעלה כמו יששכר, המלמד דעת ותורה לישראל, שיוכל להאיר בכל אחד מישראל שיוכל להתחזק ולישאר על עמדו, בכל הזמנים והעתים העוברים עליהם.

וזה לדעת מה יעשה ישראל. וזה פי׳ המאמר חז״ל מפני מה ניתנה תורה לישראל מפני שהן עזין. כי אי אפשר להיות איש ישראלי באמת, ולעבוד אותו ית׳ כראוי ולהחזיק עצמו באמונתו ית׳, בכל העתים כנ״ל. כי אם על ידי עזות ועקשנות גדול דקדושה, שיעמוד נגד כל המסיתים והמדיחים, נגד דור עקש ופתלתול כזה. כמו שכתוב תנו עז לאלקים וכו׳ – הוא נותן עוז ותעצומות לעם ברוך אלקים.

אבל הם מהפכים ארחות יושר, כי הם משתמשים עם העזות והעקשנות לדברים זרים, לבקשת הכבוד והשררה. ועוברין על המשנה הק׳ הוי מתפלל בשלומה של מלכות וכו׳. ועל המדרש על פסוק "השבעתי אתכם בנות ירושלים" ג׳ שבועות השביע הקב״ה את ישראל בגלות וכו׳, וא׳ מהם שלא ימרדו על המלכות, ואם לאו אני מתיר את בשרכם כצבאות או כאילות השדה עיי״ש.

ואיך זוכין לשובב לבות בני ישראל אליו ית׳ – להעלות אלו המדות הנפולות לשרשן שבקדושה. להשתמש באלו המדות עזות ועקשנות לעבודת השם ית׳, להעלות המלכות דקדושה מהגלות, על ידי ביאת משיח צדקינו. ואמר רבינו ז״ל עיקר כלי זיינו של משיח הוא התפלה. כמו שכתוב כי לא בקשתי אבטח וחרבי לא תושיעני וכו׳, כי באלקים הללנו וכו׳. וכתיב בחרבי ובקשתי ופי׳ רש״י בתפלתי ובקשתי.

ולתפלה צריך עזות ועקשנות גדול, כמו שכתב רבינו ז״ל בסי׳ ל׳ בסופו: כי אי אפשר לעמוד להתפלל לפני השם ית׳ כי אם על ידי עזות, כי כל אחד לפום מה דמשער בליביה את גדולת הבורא ית׳ שמו, כמו שכתוב בזוהר הק׳ נודע בשערים בעלה – כל חד לפום מה דמשער בליביה. איך אפשר לו לעמוד ולהתפלל לפניו, ובפרט התפילה שהיא פלאות, דהיינו שידוד המערכות שהמערכות מחייבין כך (דהיינו בענינינו שכל מלך קבוע במלכותו, ואנו רוצים להמליך מלכות דקדושה השפלה). וכל כוכב ומזל קבוע על משמרתו ומערכה שלו, כפי מה שסדרם הבורא ית׳ שמו. והוא בא בתפלתו ורוצה לשדד המערכות, ולעשות פלאות. על כן בשעת התפלה צריך לסלק את הבושה, כמו שכתוב בך בטחו אבותינו וכו׳ בטחו ולא בושו. כי על ידי הבושה אי אפשר להתפלל לפניו כי אם על ידי עזות.

וזה בחי׳ אתה האל עושה פלא הודעת בעמים עוזך שהשם ית׳ עושה פלאות על ידי תפלות ישראל, שהם על ידי בחי׳ עזות, שעל ידי זה מודיע להעכו״ם את העזות דקדושה של ישראל. כמו שאמרו חז״ל אלו תלמידי חכמים החלושים כנשים, ועושין גבורה כאנשים. וזהו רק על ידי כוחות דקדושה שהוא כח השם ית׳, לא על פי הטבע. כ״ש בני אפרים נושקי רומי קשת הפכו ביום קרב, היינו שיצאו קודם הזמן ובטחו [בידם] כידוע. מחמת שכבר התחיל להתנוצץ הארת הקץ, והגיע גם אליהם זאת ההארה, רק מחמת שהם לא זיככו כליהם, על כן נהפך אצלם לדעתם הזוהמה לבטוח בכוחם ובעוצם ידם, על כן נפלו כדומן על פני האדמה. וכמו כן גם עתה.

וכן מבואר [בספר יוסיפון] בזמן חורבן בית שני היה כזה שהפריצים בטחו בגבורתם, ועל ידי זה גם על אחרים לא ירחמו. כמו עתה אשר לא יאומן כי יסופר גודל השערוריה והמהפכה אשר עתה אצלינו גם בין איש לחבירו, הגזילות והרציחות, אשר עתה דייקא דור חדש מלומד בחכמות, אין בילדונג, אין איידלקייט(= תרבות ונימוסים), ואיה חכמתם ועדינותם? הלא ידעו ויבינו ויראו כי הן יראת ה׳ היא חכמה ודעת קדושים בינה. וחוץ מזה הכל הבל כמו שכתוב הן לא ידעו [את] ה׳ וחכמת מה להם. וכמו שכתוב אל יתהלל חכם בחכמתו גבור בגבורתו עשיר בעשרו כי אם בזאת וכו׳ השכל וידוע אותי, היינו להשתמש בכל המדות האלו להשכל וידוע אותי, היינו להתפלה. כמו שכתוב דע את אלקי אביך ועבדהו, איזה עבודה שבלב זו תפלה.

כי איתא בספרים, כי כמו שמעשה האדמה נקראת בשם עבודה, יותר מכל המלאכות. אורג, צורף, וחושב. כי כמו שהעבד המכין הכל בפקודת אדוניו העושה מכונות, כל הצריך לפעולתו. ברזל, פחמים, מים, וכל כלי המעשה. את הכל יניח ויכין במקום אשר פקד עליו אדוניו, אחר כך יבא אדוניו ויכין כלי למעשהו, בחכמתו הרבה, היודע לצרף הכל לפעולתו, מבלי שיבין העבד מאומה, איככה יצר אדונו מכונה נפלאה כזו. כן גם עבודת האדמה להעובדה, כי באמת העובדה איננו רק המכין להפעולותיה, כל דבר על מקומו. אך עצם הצמיחה, גידולה, ובישולה. לא לבד כי אין ביכלתו לפעול שום פעולה בזה, כי אם גם לא יבין עד מה, ואיככה יוכל לקלוט הזרע, ואיככה מגרעין אחד, יוצמח מאה גרעינים. כי טעם לטבע, עוד לא הבין כל חי. ומזה נשכיל לדעת כינוי התפלה בשם עבודה, כי גם אנחנו לא נבין עד מה, ואיך יופעל פעולות על ידי התפלות שלנו, רק אנו מחויבים לעשות זאת כעבד לאדוניו בלי שום שאילת טעם.

בפרט עתה בעוקבא דמשיחא, בעת התפשטות החשך הנורא מאוד, כפול ומכופל, תהו ובוהו וכו׳. אשר גם נביאים וצדיקים הראשונים ז״ל המה ראו כן תמהו, איך יוכלו בני ישראל הק׳ להתחזק באמונת ה׳ וביראתו הטהורה, בתוך החשכות הזה. וברוך ה׳ אשר הקדים רפואה למכה, ושלח לנו מושיע ורב, נחל נובע מקור חכמה, אשר הוא ותלמידיו הק׳ הודיעו לנו רוב רחמיו וחסדיו עד אין חקר.

וגם צריך להשתמש לזה בעקשנות גדול, כמו שכתב רבינו ז״ל סי׳ ב׳, על מאמר רבה בר בר חנה. וחזינן ההוא כוורא, זה בחי׳ צדיק הדור הנקרא דג. (כמו שכתוב בגמרא או במדרש, מה דגים אסיפתן זו היא מטהרתן, אף צדיקים כן). דיתיב ליה חלתא, הוא בחי׳ תפילות (כמו שכתוב ויחל משה). שאנו מתפללין אגביה, על זה שפנה עורף אלינו, בחי׳ הסתרת פנים, שיחזור ויאיר פניו אלינו. יתבא ליה, היינו ויביאו את המשכן אל משה, כי צריך להביא את המשכן אל הצדיק שבדור, (כי כל תפלה הוא בחי׳ אבר מהשכינה, בחי׳ המשכן, בית שלעתיד שיבנה במהרה בימינו. בונה ירושלים ה׳ וכו׳ על ידי כל התפלות ישראל). כי רק הוא יודע לאעלה שייפא בשייפא, לעשות אותה קומה שלימה (כמו משל המכונה ועבודת האדמה שזכרנו). וסברינן יבשתא הוא, היינו שהתפלות אינם עושים פירות ח״ו. אבל באמת אינו כן, אלא סלקינן, היינו התפילות עולין. כד חם גביה איתהפיך, היינו כאשר יכמרו מדת רחמיו, יתהפך בחי׳ עורף, מדת הדין, למדת הרחמים. נמצא שצריך עקשנות גדול בתפלה, שלא יהיו סוברין יבשתא הוא ח״ו, ואף על פי שנראה שאין פועלין [כלל], ימתין וימתין, וירבה עוד בתפלה עד שיבנה קומת השכינה, על ידי הצדיק אמיתי. אף על פי כן אי לא מקרבינן לספינתא, היינו למעני למעני אעשה זאת. כי ספינתא זה בחי׳ חסד, כמו שאמרו חז״ל הספנין רובן חסידים. אי לא חסדו, טבעינן ח״ו בגלות. נמצא שגם לתפלה צריכין רק חסדו ית׳, וכל שכן שבגשמיות ידים אין לפעול כלל, כי הידים ידי עשו והקול קול יעקב. כדאיתא במדרש – בזמן שאין הקול קול יעקב דהיינו תפלה, אז הידים ידי עשו שולטין ר״ל. כן ארחות דרכי רבינו ז״ל שמץ מנהו. והנה גם בספרו ידבר בבחי׳ כזה, אך מי יתן והאיר עליו אור הזה, אזי ישגיב בכחו מי כמוהו מורה.

אף על פי ששאלתם להאברך ר׳ יעקב יוסף, המביא ספרו אצלינו, אם יש גאון אצלינו? הלא כתבתי לכם מאמר חז״ל ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל, והבן.

נאום השפל הרוצה בהאמת

אליקים געציל ליבאוונע

כן, ישנו אמצעי לעורר גם את אלו השקועים בשינה רוחנית עמוקה ביותר; גם מי ש"תורות" "שיחות" ו"עצות" כבר לא מצליחים לעורר אותו משנתו הרוחנית; וגם מי שהמאמרים המאלפים ביותר שבעלוננו 'אוצרות' משאירים אותו אדיש ורדום – אפשר לעורר גם אותו, באמצעות: "סיפורי מעשיות משנים קדמוניות".

מעשיות מופלאות, שלא נזכר בהם שמץ של רמז על מה שהן מסתירות בתוכן, מחלחלות אל נשמתו של השומע / הלומד; עוקפים את המערכת השכלית שלו וחודרים הישר לתוך נשמתו שמבינה גם מבינה את המסופר לה, והיא מתעוררת מעלפונה.

נשק יעיל זה, התגלה בשנת תקס"ו. בשנה זו, ענה ואמר רבינו: "כבר אתחיל לספר מעשיות…" (חיי מוהר"ן, קנא). במקביל, בראש השנה שלאחריה, גילה את התורה שלמדנו בעמוד היומי, תורה ס שבליקוטי מוהר"ן, בה גילה את כוחן הגדול של "סיפורי מעשיות משנים קדמוניות". במשך הששנים שלאחר מכן, גילה את שלש עשרה המעשיות המופלאות, ובכך השאיר לדורות, אמצעי יעיל ביותר כנגד כל סוגי העייפויות והתרדמות הרוחניות.

* * *

זה שאירע בימים ההם, בימי מרדכי ואסתר, וזה שקורה בזמן הזה:

בימי מרדכי ואסתר, היה זה בסופן של שבעים שנות גלות בבל, המכונים בתהילים כשבעים שנה של שינה רוחנית (שכן, את הפסוק בתהלים קכו "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים", מפרש רש"י: "בשוב ה' את שיבת ציון – מגלות בבל – היינו כחולמים").

וכשבאו שנים אלו לקיצן והגיע זמנם של ישראל להתעורר מהשינה הרוחנית ולחזור לארצם ולבית מקדשם, חפצו המן ואחשורוש להרדים אותם חזק, כך שלא יוכלו להתעורר עוד לעולם, כשהבסיס לרצונם זה, היה טעותם שטעו בחשבון השנים, וסברו שכבר עברו שבעים שנות גלות בבל, ושוב לא יגאלו ישראל (כמבואר במסכת מגילה יא ע"א, על הפסוק "בימים ההם כשבת המלך").

בכך ראו המן ואחשוורוש סימן שהשינה הרוחנית ששקעו בה עם ישראל, אינה נפילה סתם, אלא היא נפילה מכל שבעים הפנים של תורה, כך ששום 'תורה' כבר לא תעזור להם להיחלץ מהמקום שבו הם נמצאים.

לכך גם ארגן אחשוורוש סעודה גדולה, והזמין אליה את כל היהודים, למורת רוחו של מרדכי הצדיק. שכן, אכילה פגומה, גורמת להפיל את האדם לשינה רוחנית, כך שכשהיהודים השתתפו בסעודה זו ו"נהנו מסעודתו של אותו רשע", העמיקו את שנתם הרוחנית, והגדילו את הסיכויים להשמדתם.

אך זאת לא ידעו, לא אחשוורוש ולא המן, שיש לנו מרדכי הצדיק, ושלאותו מרדכי יש נשק שאינם מכירים כלל וכלל: סיפורי מעשיות משנים קדמוניות, סיפורים שיכולים לעורר גם את אלו השקועים בשינה הרוחנית העמוקה ביותר, שינה מכל השבעים פנים של תורה.

"כי מרדכי הוא בחינת 'רב חסד', בחינת הדרת פנים, בחינת עתיק יומין, בחינת סיפורי מעשיות של שנים קדמוניות, שעל ידי זה יכולין לעורר מהשינה של כל השבעים פנים. כי מרדכי בגימטריא רב חסד" (ליקוטי הלכות, פורים א, א). ואכן, מרדכי הצדיק הפעיל את כוחו הגדול, ולא נתן לעם ישראל להירדם (ראה שם בליקו"ה, שמבאר באריכות את כל מהלך הנס והמגילה על פי זה). עד שאירע הנס, ונקבע לנו לדורות מצוות קריאת מגילה, שכל כולה סיפור אחד גדול, שמעורר את הנשמה משנתה!

וכך גם בזמן הזה, יש לנו צדיק, שאינו נותן לנו לישון, וכשהוא רואה שהתורות אינן עוזרות לנו, הוא מספר לנו מעשיות משנים קדמוניות!

דעם רבי'נס ראש-השנה
[ראש השנה של רבינו]

הנה לדבר ולכתוב מגודל חשיבות "דעם רעב'ינס ראש השנה" אי אפשר, כי מי יבוא אחרי המלך, מאן מלכי רבנן רביה"ק ומוהרנ"ת, שהרבו להפליג בגודל יקרת הראש השנה של רבינו. עד שרביה"ק בעצמו אמר(חיי"מ ת"ו) "וואס זאל איך אייך זאגן, קיין גרעסערס דערפון איז ניט פאר האנדין" [מה אומר לכם – אין דבר גדול מזה]. אך זאת באתי לשרטט במתי מעט את איכות העבודה, ההכנה היגיעה והחיפוש המוטלת עלינו בימים נוראים אלו.

כי זה פשוט, ומיותר להדגיש לאלו אשר הולכים בעקבי הצאן – אנ"ש שבכל הדורות, שאף על פי שרביה"ק בעצמו גילה נפלאות בגודל יקרת הראש השנה שלו עד שאמר (חיי"מ ת"ד): "יא עסין ניט עסין, יא שלאפין ניט שלאפין, יא דאווינען ניט דאווינען אבי זיין ביי מיר אויף ר"ה" [אם לאכול אם שלא לאכול, אם לישון אם שלא לישון, אם להתפלל אם שלא להתפלל (בכוונה כראוי) העיקר להיות אצלי בראש השנה], אף על פי כן לא בא רביה"ק לגרוע מאימת יום הדין, ומרגשי הקודש והפחד מיום הדין שעל האדם לעורר בעצמו בימים נוראים אלו.

מסופר על מוהרנ"ת (שיש"ק) שפעם אחת התלהב מאימת יום הדין הקרב ובא, וענה ואמר בחיל ורעדה הפסוק "לפני ה' כי בא כי בא לשפוט הארץ", ואמר באימה ויראה עצומה: "הנה הוא בא הנה הוא בא – האט קומט ער האט קומט ער", עד שנפל פחד ואימה נוראה על כל השומעים מאימת יום הדין, וכן ידוע שאצל אנ"ש בכל הדורות שררה בר"ה אימה ויראה. וכמסופר בסוף אבניה ברזל שאחר הסתלקות מוהרנ"ת היה לב אנ"ש מלא דאגה מי יהיה אחריו המנהיג, והיה שם ביניהם אחד ושמו הר"ר נחמן פסח'לס שהיה באמת חסיד וירא שמים, אך טעות נזרקה בו שהוא ראוי להנהיג את אנ"ש, והתחיל להתגדל כדרך האדמו"רים, ולפני ראש השנה פעל אצל אנ"ש שהוא יהיה הבעל תוקע בקיבוץ, ובר"ה אחר שכבר הספיקו אנ"ש לטבול במקוה ולומר הזוהר שקודם התקיעות, התחיל הוא לומר הזוהר שקודם התקיעות מעומק הלב בקול בכי ובדמעות שליש מלה במלה (ומובא שם בזה"ל) "ובכן היה מטיל בזה על הציבור טרחה יתירה, ובכל זאת מאימת יום הדין לא נמצא אז מי שירהיב בנפשו להפריע לו שיברך ויתקע ואפילו הר"ר נפתלי ז"ל שחי עוד אז והוא היה אז הגדול והזקן שבאנ"ש תלמיד רביז"ל והוא היה בטבעו קפדן, בכל זאת מאימת יום הדין שתק לדבר זה ולא אמר כלום".

[וגם אצל זקני אנ"ש אשר היו עמנו ראה ראינו את גודל האימה אשר אפפה אותם ביום הדין, וכאשר ראיתי פעם אחת איך שניגש אחד מאנ"ש להרה"ח ר' לוי יצחק בנדר זצ"ל ושאל אותו באיזה ענין חשוב, וענה לו בקפידה ובאימה: "הרי ראש השנה עכשיו!", כאומר איך מלאך לבך לדבר עתה בענינים שאינם מענין ר"ה].

בכל אופן, ראינו שאימת הדין לא נגרעה על ידי השמחה ששמחו, בזה שזכו להכלל בהקיבוץ הקדוש ב"ראש השנה של רבינו",,  רק היה  בבחינת  "וגילו ברעדה". וגם בציון הק', אף שבודאי עצם אמירת העשרה מזמורים [תיקון הכללי] הוא תיקון נפלא ונורא שאין לשער ולתאר, הרי שגם אחר אמירת התיקון הכללי, הרבו ומרבים אנ"ש בזעקות ושוועות לבורא ית'. ומוהרנ"ת עצמו אחר שאמר העשרה מזמורים חיבר תפילה אשר בה הוא צועק "מר לי ממות קצתי בחיי למה לי חיים כאלה חיים מרים ומרורים כמות" "חנני לפניך באשמה רבה מלא בושה וכלימה מלא תועבות ורעות" וכו' וכו'. וגם אחר הר"ה של רבינו, למרות שבודאי היו שמחים מאד עם מה שזכו להכלל בהר"ה של רבינו, שרביה"ק בעצמו אמר שמי שהיה אצלו על ר"ה ראוי לו לשמוח מאד מאד, "אכלו מעדנים ושתו ממתקים כי חדות ה' היא מעוזכם" גם כן הרבו ומרבים אנ"ש בצעקות וזעקות וכו'. [וכנזכר בימי שמואל בזה"ל "ובצום גדליה עדיין הציון מלא כל היום מצעקות האורחים"].

והלכה למעשה, לדעת איך לשלב שני עניינים אלו, מצד אחד הפחד ואימת הדין, והכיסופים והגעגועים הצעקות והאנחות, ומצד שני הששון והשמחה על הזכייה הנוראה, האיר מוהרנ"ת עינינו בזה, וז"ל מוהרנ"ת(על"ת תע"א) "והש"י יזכנו להכין עצמנו כראוי על ר"ה הבעל"ט להרגיש מעתה תוקף קדושת היום כי הוא נורא ואיום וכו', ואיך שהוא, אשרינו שאנו מכלל הקיבוץ הק' הנאספים ע"ש אדמו"ר זצוק"ל, כי כבר שמענו מפיו הק' שאין דבר גדול מזה וכו'". הרי לנו שמצד אחד יש להרגיש תוקף קדושת היום כי הוא נורא ואיום, ומצד שני יש לשמוח שזכינו להיות מכלל הקיבוץ הק'.

ולעניינינו לעובדה ולמעשה: בבואנו לקודש הקדשים ציון המצוינת ולקיבוץ הק', עלינו לבוא ברצונות וכיסופים וגעגועים חזקים לשוב בתשובה שלימה באמת ולהרגיש כאב חטאינו באמת, ולכסוף ולצעוק ולזעוק שנזכה לצאת מכל התאוות ומדות רעות ולכוף את יצרנו, ולהתקרב להש"י ולהצדיק האמת, וכו' וכו'. ולשבור לבנו באמת ולהרגיש פחיתותינו ושפלותינו באמת, וכמבואר בליקוטי הלכות (נט"י שחרית ג') ש"אז בר"ה הוא יום ראשון של עשרת ימי תשובה, ועיקר התשובה הוא לשוב מגדלות ולהפיל עצמו ולהרגיש שפלותו ופחיתותו באמת… "ישפיל עצמו וישבר לבו לפני הש"י", וצריכין "להרגיש תוקף קדושת היום כי הוא נורא ואיום"- כלשון מוהרנ"ת במכתבו הנ"ל, וכל זה הוא בחינת בקי ברצוא.

ואולם, אחרי כל זה, ובפרט אחר שזכה להיות אצל רביה"ק, ואמר שם תיקון הכללי (ושפך שיחו לפני השם ית' כפי יכלתו) וזכה להיכלל בקיבוץ הקדוש, עליו להיות בקי בשוב, לבלי להיתפס ולהמשך לעצבות או אפילו לעיין ולחשוב יותר מדאי אם יצא ועד כמה יצא ידי חובתו, ולא יפול בדעתו על כך שלא זכה לשפוך כל לבו כפי אשר חפץ וכו', רק יחזק וישמח את עצמו במה שזכה להיות אצל רביה"ק ולהיכלל בהקיבוץ הק', ובלשון מוהרנ"ת במכתבו הנ"ל "ואיך שהוא אשרינו שאנו מכלל הקיבוץ הק' הנאספים ע"ש אדמו"ר זצוק"ל כי כבר שמענו מפיו הק' שאין דבר גדול מזה".

ויותר מכך שאף בעת ה"רצוא" צריך גם כן לאחוז אז במדת ה"שוב", לבלי להימשך מהשברון לב על חטאיו לעצבות ח"ו, וגם יזהר לבל יגרמו לו רצונותיו החזקים, שרוצה וכוסף לחטוף הרבה בציון הקדוש, ה"אוצר של יראת שמים", עצבות וייאוש כשרואה שאין הולך לו כרצונו, רק גם אז יהיה בקי בשוב, לידע ולהאמין בגודל יקרת עוצם אמירת תיקון הכללי וגודל עוצם יקרת כל הרהור תשובה העולה בלבו וכל דיבור אשר הוא מוציא מפיו, ועל ידי זה יחזק עצמו לחטוף עוד ועוד. וגם בעת ה"שוב", אחר כל הרגשת השמחה וה"אשרינו" שכבר זכה לכל התיקונים הללו של תיקון הכללי בציון הקדוש וההִכללות בקיבוץ הק', גם אז יהיה בקי ברצוא, להאמין שאף אם "אסק שמים" עדיין "שם אתה", שעדיין יש עוד הרבה להמתין ולכסוף ליותר ויותר ולבלי להסתפק במה שיש לו, וכמבואר בפירוש בליקוטי הלכות על תורה ו' בזה"ל: "כל אחד ואחד יש לו בחינת רצוא ושוב לפי בחינתו ולפי הזמן, כי אפילו בבחינת רצוא יש בחינת רצוא ושוב וכן אפילו בבחינת ונפיק יש בחי' רצוא ושוב" עכ"ל.

והיינו כנ"ל, שאופן ואיכות העבודה צריך להיות בשתי הבחינות, שמצד אחד יבוא בכיסופים נוראים ובשברון לב לרביה"ק לצעוק שם לפני השם יתברך על מר נפשו, ולומר שם תיקון הכללי והתפילות והצעקות והזעקות והוידוי דברים וההשתטחות ברצונות והתעוררות כפי כוחו, "לשוב מגדלות ולהפיל עצמו ולהרגיש שפלותו ופחיתותו באמת" – כלשון מוהרנ"ת בליקוטי הלכות הנ"ל, וכן כל התפילות של ר"ה יהיו בפחד ואימת הדין כפי יכלתו, אך גם אז לא ישכח מלהיות בקי בשוב, לבלי ליפול משום מניעה ועיכוב מה שלבו אטום ואין הולך לו כרצונו וכיוצא בזה, ובעת ה"שוב" בעת ה"שובו לכם לאהליכם", יהיה לבו בטוח בה' וישמח במה שזכה להיכלל בהקיבוץ הק' וכו' כנ"ל, ויקיים הפסוק "אכלו מעדנים ושתו ממתקים כי חדות ה' היא מעוזכם" (ופסוק זה מדבר על ראש השנה), ואל יבלבל עצמו במה שלא הלך לו כרצונו וכו'. אך גם אז לא ישכח מלהיות בקי ברצוא. לבלי לעצור עצמו מלכסוף ולהשתוקק לצאת ממצולות ים לאור גדול ולהתקרב להשם יתברך ולצדיק האמת בשלימות וכו'.

ויהי רצון שנזכה תמיד לילך בדרכי התשובה להיות תמיד בקי ברצוא ושוב בעייל ונפיק ונזכה ונהיה ונראה ונירש טובה וברכה ו"אור צדיקים ישמח" עלינו.

כי באמת אין כל עצב בעולם למי שמכיר אור האורות של האמת
(החזון איש)

בתחומי העבודה לתקן את עצמנו ישנם שני סוגי מאבקים המתרחשים בתוכנו. ישנו מאבק בו קיימים שני צדדים העומדים אחד כנגד השני, ואז מתנהלת מלחמה בין כל אחד מהצדדים במטרה להגביר צד אחד כנגד השני. אך יש מאבקים בהם לא מבקשים את הניצחון של כוח מסוים, אלא מבקשים פשוט לגלות כיצד הצד השני ריק לגמרי ובעצם הוא לא מוכֵר כלום. אין מלחמה נגד התפיסה שהוא מציג, אלא ניסיון להראות כמה חלולה היא. בהגברתה של ההארה האמיתית החושך ייעלם מאליו.

המאבק נגד העצבות נראה די קשה, ולו מהעובדה שזאת התמודדות שלא נפסקת. לעצבות יש כוח מושך: "טבע האדם למשוך עצמו למרה שחורה ועצבות מחמת פגעי ומקרי הזמן" (ליקוטי מוהר"ן ח"ב, כד). אך כמה שהיא יכולה להיראות כמציאות קיימת, מלשונו של החזון איש ניתן לראות שמספיקה הארת אמת בודדת כדי לבטל את כל מציאות העצב בעולם. הצער לא יכול להתבטל, בגלל שהוא מוליד טוב. אך העצב שמוליד רק רע, יכול בהחלט להתבטל, או יותר נכון- נוכל לגלות שהוא רק אשליה.

"עצבות ותולדותיהן נמשכין מדומם" (ליקוטי מוהר"ן ח"א ד,ח בשם משנת חסידים). עצבות היא אב לכמה מידות שמשתלשלות ממנה: עצלות, יאוש, נחיתות וכדומה. השורש לכל אלו באדם הוא יסוד הדומם. המידות הללו הן הביטוי לדרך שבה הדומם מתנהג. הדומם רוצה להיות בדיוק מה שהוא עכשיו. שינוי היא מילה אסורה מבחינתו, כי משמעותה ביטול מה שהוא והשמת דבר אחר במקומו. תפיסת העצמיות של הדומם מתרכזת רק במה שיש, במה שנתון בתוכו כרגע, ולכן דברים חדשים נתפסים לגביו כדברים שנוגדים את מהותו. משום כך הדומם לא יכול להכיל מציאות של חיסרון בתוכו, כי הוא חייב להיות מושלם כפי שהוא עכשיו. אם נשיאת החיסרון והחלל אמורה בדרך כלל להביא לצמיחה והשלמה של אותם חסרונות, אצל הדומם הללו נחשבים רק לרועץ, בגלל שהם מפריעים לו להיות מושלם כבר עכשיו.

כיצד יתעלם הדומם מאותם החסרונות? שתי דרכים קיימות בפניו: להתייחס בציניות ובליצנות לאותם חסרונות, ובכך לבטל את משמעות החיסרון. הוא יוציא אמירות כמו 'מי אומר שצריך להיות מושלם', יהפוך את החסרונות לאידיאולוגיה, או פשוט יחיה בדרך חיים של הוללות שלא תצריך אותו להתייחס ברצינות לעצמו.

הדרך הזאת היא הפיתרון המהיר, אך כמו בדרך כלל, גם הפיתרון היותר רדוד. כאשר מגיע שלב בו אי אפשר להתעלם מהחסרונות וההכרה בהם פשוט מכה באדם במשך כל היום ולא עוזבת אותו, הדומם צריך להגיע לפיתרון אחר: העצבות. העצבות מתייחסת לצער במלוא תשומת הלב, ואף מגבירה אותו. העצבות שוקעת בצער, מנסה לחדד לעומק עד כמה המצב גרוע, מה היה אמור להיות ועד כמה המציאות רחוקה מזה. העצבות מנסה לייצר רגשי חיים מאותו בור אליו האדם נפל, ושואבת את כוחה מחוויית החוסר. מי אומר שצריך לחוות את השלם? אולי צריך לחוות את החוסר? גם כאן החוסר הפך לאידיאל, וכך הצליח הדומם שנית להפוך את עצמו למושלם מבלי ליזום את השינוי הקטן ביותר. זאת הסכנה הגדולה שבעצבות שיכולה להתרחב לכל תחומי החיים: "גם עצבות מזיק מאוד, ונותן כוח ליצר הרע" (משיבת נפש, יט).

(שתי מידות אלו מצוינות בחז"ל לגבי אותו איבר בגוף האדם. הגמרא (ברכות סא, ב) אומרת ש"הטחול שׂוחק", הוא אחראי לשחוק ולהוללות, ומצד שני מובא (ע' בליקוטי מוהר"ן כג) שהטחול הוא מקור העצבות והמרה שחורה. שתי מידות אלו כרוכות ביחד, בגלל שלשתיהן ישנה מגמה מאוד דומה: למצוא דרך איך להיות שלם עם חסרונות; דרך התעלמות, או דרך הפיכתם לדרך חיים.)

לאחר הבנת שורשה של העצבות, ניתן להבין שהיא איננה אלא אשליה. הניסיון שלה להפוך את החוסר לאידיאל הוא גישה שטחית. למה באמת האדם מרגיש בצורה חזקה את החוסר? בגלל הצער שיש לו בהכרה זו. הרגשת החוסר בנויה רק על תפיסה של מציאות שאמורה להיות. ברגע שהופכים את החסרונות למציאות נתונה וקיימת, אין כבר משמעות לצער. הצער תמיד יודע בפנים שאמור להיות משהו אחר, וכל הניסיונות להתעלם מכך הם אחיזת עיניים. הכאב בעצמו צועק שהמציאות לא צריכה להיות כפי שהיא עכשיו, כי אחרת הוא לא היה מכאיב לנו. אך הדומם מתעלם, ודי לו באשליה.

בוודאי שיש נקודת אמת בצער, בגלל שיש "עת לבכות". אך רק כאשר הוא נלקח בצורה הנכונה, כיוצר מתח בתוך האדם הגורם לו להתקדם.

די בהארה של פעם בחיים, לדעת שבאמת אין כל עצב. כל עצב מנסה להפוך את החסרונות שבנו למציאות קבועה וקיימת, ופעולה זו היא המכאיבה לנו כל כך. אך האמת פשוט אינה כזו. אם יש צער, סימן שאין השלמה. משמעות הדבר היא שהצער בעצמו מורה לנו לקום ולתקן, לבוא ולהשלים. הניסיון לחוות רק את הצער בתקווה שחיים יכולים לצאת ממנו היא אשליה. "כי על ידי עצבות וקינות לבד אי אפשר לחיות, כי עיקר החיות דקדושה הוא שמחה" (רבי נתן, אוצר היראה, שמחה, יח).

כתובת לישועות: פוסק הלכות

"לפעמים ה' יתברך עושה מופתים על ידי בעלי הפוסקים, בבחינת 'מופתיו ומשפטי פיהו' – שעל ידי 'משפטי פיהו' – שפוסק שיהיה כך – נעשה מופת, כי מחמת שנתקבל לבעל פוסק, ופוסק באיסור והיתר וכיוצא, מקבלין דעתו; כמו כן כשפוסק באיזה ענין, מקבלין דעתו – ונעשין מופתים על ידו.
"וזהו בחינת המופתים שמספרין מהגאונים שהיו בדורות שלפנינו".
(ליקוטי מוהר"ן ח"ב מא)

'ישועות' הן מצרך מבוקש מאוד. מי – אתם חושבים – יכול לפעול ישועות, להיות "צדיק גוזר והקב"ה מקיים"? מקובל הבקי ברזי הקבלה המעשית, או מי שמשקיע כוחות בעבודת התפילה שהוא "עבד לפני המלך"? (כמבואר בברכות לד ע"ב).

רבינו מלמד אותנו שיש סוג נוסף של גדולים שדעתם מקובלת בשמים; וכדרכו של רבינו יש לידיעה זו מסקנות מעשיות הנוגעות לכל אחד ואחד מאתנו:

לפעמים הקב"ה עושה מופתים על ידי פוסקי הדור!

* * *

פסק ההלכה אינו נקבע בשמים; הוא תלוי בהכרעתם של פוסקי הדור, כפי שלמדו חז"ל מהפסוק "לא בשמים היא" (דברים ל, יב). הגמרא מספרת שכאשר נחלק הקב"ה כביכול עם ישיבה של מעלה בפסק הלכה כלשהו, נזקקו להכרעתו של רבה בר נחמני (בבא מציעא פו ע"א).

גם המדרש מספר שכשעלה משה רבינו למרום לימד אותו הקב"ה על כל שאלה הלכתית של טומאה וטהרה, ארבעים ותשע סיבות שזה טמא, וארבעים ותשע סיבות שזה טהור. כששאל משה, אם כן איך תיקבע ההלכה? נענה: לפי הכרעת פוסקי הדור.

סמכותם של הפוסקים לקבוע הלכות בתורה, נותנת להם גם שליטה בבריאה כולה. שכן העולם נברא על ידי התורה, כמו שאמרו חז"ל על הפסוק "ואהיה אצלו אמון" (משלי ח, ל): "התורה אומרת: 'אני הייתי כלי אומנותו של הקב"ה'. בנוהג שבעולם, מלך בשר ודם בונה פלטין, אינו בונה אותה מדעת עצמו אלא מדעת אומן, והאומן אינו בונה אותה מדעת עצמו, אלא דיפתראות ופינקסאות יש לו, לדעת היאך הוא עושה חדרים, היאך הוא עושה פשפשין. כך היה הקב"ה מביט בתורה, ובורא את העולם" (מדרש רבה בראשית א, א).

על ידי התורה העולם גם ממשיך להתקיים, כמו שאמרו חז"ל: "אלמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר 'אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי' " (פסחים סח ע"ב).

* * *

כשם שההלכה נקבעת לפי פוסקי הדור, אפילו אינם משתווים בדרגה במעלתם לצדיקים מהדורות הקודמים– כדברי הכתוב: "ובאת אל השופט אשר יהיה בימים ההם" – "אין לך אלא שופט שבימיך" (ספרי דברים יז, ט) – כך כוחם לפעול ישועות ומופתים אינו תלוי בהכרח בידיעתם בקבלה או בעבודת התפילה שלהם, אלא בכוח פסק ההלכה המסור בידם!

כאמור, מלבד עצה טובה ממי לבקש ישועות ומופתים, יש כאן גם הדרכה לכל אחד: פסיקת ההלכה אומנם איננה מסורה לכולנו עד כדי כך שנוכל לפעול מופתים מחוץ לדרך הטבע, אבל בוודאי שגם לימוד ההלכה וידיעתה, בכוחו לפעול שפע ברכה וישועה על כל פנים בדרך הטבע.

שכן, ככל שנתקרב אל התורה שהיא הצינור שמזרים שפע וחיים לכל הבריאה, כך נקבל ממנה יותר בכמות ובאיכות, כפי שאמרו חז"ל: "כל העוסק בתורה נכסיו מצליחין לו" (עבודה זרה יט ע"ב).

בכי – דיבור שמעל למילים

העולם הוא מין שותפות אחת גדולה בין בני אדם. היסוד בנוי על הקשר, והאמצעים הם: מעשים, דיבורים, נתינה וקבלה, ובעיקר הבנה הדדית. איך נוצרת הבנה? בעיקר מתוך הטיית אוזן ופתיחות לקבל. כשמוכנים לשמוע ומסכימים להבין את הזולת – הכל נעשה פשוט וקל, נגיש וישר.

כך גם בעסק התורה, ובעבודת הבורא, וכך הוא בחינוך – אין דרך לחנך ולסייע למי שאוזנו אטומה.

נמצא, שהיסוד לכל הצלחה וקניית ערכים הוא – שמיעה וקבלה. אך כדי להיות מסוגל לשמוע, מוכרח אדם להבין שהדברים נאמרים לטובתו, לתועלתו ולהצלחתו. אם אין הדבר ברור לו, הרי שירגיש בנפשו חשדנות תמידית, המונעת אותה משמיעת וקבלת כל סוג של הערה – אפילו כזו שמטרתה להאיר לה, ולנתב אותה אל ההצלחה.

* * *

חוסר יכולת לשמוע ולקבל זו הפרעה. אך גם מי שאינו מסוגל לשמוע, יתכן ויבוא יום, ויפתחו אוזניו. אך אם כל הערה או אמירה הופכת אצלו לתבערת אש – נאטמת חלילה לגמרי הדרך למצוא עצה. זוהי תחילתו של פירוד המוביל לחורבן.

שותפות נצחית

ביסוד קיומו של העולם ובשורש נשמתו של כל יהודי – מתקיימת שותפות. השותפים הלא הם – בורא עולם ואנחנו, עמו ישראל. הוא כביכול זקוק לנו, כדי לגלות את מלכותו בעולם, שהלא אין מלך בלא עם; ואנחנו כמובן, נצרכים ונזקקים לו בכל נשימה ונשימה, ובכל קראינו אליו. זוהי שותפות עתיקה עליה מתקיים העולם.

איך מתקיים קשר כה מופלא? באמצעות הטיית אוזן ושמיעה. הנביאים והצדיקים משמיעים לנו את דבר השם, מוכיחים, קוראים, מעבירים אלינו את דבריו, ומשיבים אליו את ליבנו. זהו אם כן התנאי להמשכיות הקשר – הטיית הלב ומוכנות לשמוע. אולם, אם חלילה נאטמות האוזניים ואיננו מצליחים לשמוע, אוי ואבוי. על מצב שכזה צועק ומעורר ישעיהו בחזונו: "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו, ישראל לא ידע עמי לא התבונן". אולם גם במצב שכזה עדיין יש תקווה, שמא אכן נתעורר ונקיץ פעם. אולם קשה ומסוכנת היא מציאות בה התוכחה עצמה הופכת למחוללת חורבן. השומע, לא רק שאינו מסוגל להתעורר, הוא אף נתפס לחשדות כאילו מבקשים את רעתו. במקרה שכזה – דיבורי התוכחה שמקורם בלבו הרחום של האב, המבקש לחדש את הקשר ולהחיות את השותפות – נשמעים בלב הבן כהכאת שוט, וכחיצים של חלישות הדעת. במציאות שכזו – היצר הטוב הופך את עורו ומשמש כיצר רע, וההתעוררות מבלבלת ומחלישה. זהו חולי קשה שמונע אפילו את הדרך להגיש עזרה. אי אפשר להוכיח, בלתי אפשרי להאיר עיניים. עסק ביש לכאורה.

ואכן בזמן שבית המקדש היה קיים, והשותפות בין ישראל לאביהם שבשמים התבטאה בפרהסיה – בתוך בית ובעבודות הקודש, הרי שהיה לנו את האמצעי ששימר את הקשר, היה לנו מוכיח ראוי. התוכחה הזו שהשמיעו לנו הנביאים והצדיקים, כמו תוכחתו של משה בפרשת השבוע – התנגנה באוזני הנפש כניגון מתוק של התקרבות, שאין בו שום צליל ורמז להתרחקות. כמו פרשת "אלה הדברים", שהתוכחות כולן מוזכרות ברמז, מוצפנות בשמות המקומות – כדי שלא לשבור ולהחליש דעת, רק אדרבה, לשלב בתוך התוכחה לימוד זכות – שהמקום גורם.

אך הגלות איבדה את זה מאתנו – אין בית מקדש, אין תוכחה, ואין אוזניים לשמוע. זוהי אחת האבידות הכואבות ביותר שגבתה מאיתנו הגלות.

העדרו של בית המקדש, הוא עצמו סיבה לאריכות הגלות. אם אין אוזניים לקבל בהן תוכחה – אין גם דרך שיבה ותשובה, ואין דרך לצעוד בחזרה הביתה. כל דיבור של התעוררות, וכל נימה של תוכחה שבאה להאיר – נאלמת דומיה על סף האוזניים הערלות, המלאות חשש וחשד; שמא מבקשים להציק לי, ולהחליש את דעתי.

איך אם כן נשוב? מה יחדש בחיינו את השותפות?

מעל למילים

אכן, זוהי מכת הגלות. אין לנו דרך סלולה לתשובה, אין מילים ואין שפה. אולם מי שמבין ולו מעט את מצבו, וחש שאינו מסוגל להמשיך כך – ימצא את הדרך לחידוש הקשר אף בלי מילים. אדרבה – בלעדיהן דווקא! כאן יש דרך חדשה – יש עוצמה ויכולת מיוחדת בגישה של רמזים.

אם בא אדם לחברו, ומפגין את רצונו האמתי לתקן וליישר הדורים, יתכן מאוד שיפעלו הרמזים הרבה יותר מכל סוג ונוסח של התנצלות או גישה מתוקנת. כך גם בנוגע לחידוש הקשר והשותפות בינינו לבין אבינו מלכנו – הבכי והיללה, הגניחה והאנחה, יש בהם אמת ישירה הפורצת ממעמקי הלב.

זוהי זעקתה של 'איכה'. "איכה היתה" – איך ייתכן ששני ידידים כה קרובים, יפסידו את התקשרותם העמוקה והנפלאה, רק מפני שאינם מצליחים לשמוע ולהבין זה את זה?!

הייתכן שנהיה כה רחוקים, שנבלה בגלות של פירוד הלבבות כל כך הרבה שנים?!

'איכה' מצעקת את מה שהלב מבקש תמיד להשמיע, גם בשעה שהאוזניים אטומות, והלב שקוע בחלישות הדעת וחשדות. הלב צועק תמיד, ובימים אלו אנו נותנים לו לבדו לדבר, ולהשיח את אשר על ליבו. לצעוק ולבכות, גם מבלי להתחשב באי יכולתנו לדבר כראוי או להסתדר כפי שצריך.

זהו התיקון! נפלטנו אל הגלות הקשה בעקבות אי הבנה – לא יכולנו לשמוע אל דברי הנביאים, ולא יכולנו לקבל בלב את ההתעוררות, וממילא גורשנו. כעת אנחנו מבקשים את הדרך חזרה, והיסוד היא הבנה; להיות מסוגלים לשמוע, לקבל, ולהאזין לקריאות החיבה, ולא להצטנף שוב בחשדנות ועלבון. וזה נעשה על ידי האבלות – האבלות פותחת לנו מחדש את היכולת להבין, והבכי יביא לאוזנינו את ניגונו של המוכיח הראוי, המשקה את הנשמה ומרווה את צימאונה בתוכחה מתוקה.

העולם של היום מתנהל במהירות. אפשר לומר שהוא טס. הקצב המסחרר של ההתרחשויות בעולם כולו מאיץ את עצמו מיום ליום ומשעה לשעה. לפעמים נדמה כי יד ההשגחה ממהרת כביכול את כל תיקוני הבריאה, את אינסוף הבירורים כביכול כדי להחיש את הגאולה השלימה.

בפועל, מה שלקח פעם חודשים ושנים מתרחש היום בימים בודדים.

מכל צד שרק נסתכל ונתבונן על המתרחש, זה בלתי נתפס. פעם כל דבר לקח זמן. בעבר אפילו כשרצו לעשות דבר פשוט מאוד, כמו לכבס בגדים, זה תפס נתח חשוב משעות היממה, היום שעתיים לפעולה שכזו זה כבר הרבה זמן. אם תרצו גם את זה תוכלו לקצר בחצי בלחיצת כפתור…

לכאורה, לנו, אלו שכמעט לא צריכים לנקוף אצבע, בשביל שכל מלאכתנו תהיה עשויה על ידי מכונות ומכשירים שונים, אמור להיות הרבה זמן. זמן בשביל לעבוד את ה', בשביל ללמוד את התורה הקדושה, בשביל להתפלל ולהתבודד. אך בפועל לנו דווקא נדמה שאין לנו אפילו קמצוץ זמן. אנחנו לחוצים וחיים בתחושת חוסר זמן תמידי.

מה שקורה בעקבות אותה טיסת זמן מהירה, היא השחיקה והעייפות של כל אחד כמעט בלי יכולת להתחדש ולהתרענן. קצב החידושים והחדשות, מכניס את כולם למין תרדמת חורף וקיץ שנתית, כך טסה לה השנה כולה ועוד שנה ועוד שנה עד שאנחנו מוצאים את עצמנו מבוגרים (כינוי מכובס לזקנה), חסרי עניין ונעדרי רעננות והתחדשות.

קשה מאוד להתחדש, לעצור את הגלגל המהיר של העולם הזה על שלל דמיונותיו, לחנות חניה ממושכת ולחשב מסלול מחדש. כי המהירות וההתחדשות של כל אותם דברים שהם פועלים להרדים אותנו, הם לא עוצרים ולא נחים לרגע, לכן גם ההתחדשות שלנו צריכה לשנות כיוון.

• • •

אם נמשיך לחלום ולדמיין התחדשות מסוג מצויר, כמו ההתחדשות מהסיפורים. של מחשבה מעמיקה והחלטה גורלית, אז רוב הסיכויים שתמיד רק נמשיך לחלום על אותה התחדשות, אך לעולם לא נפגוש אותה פנים אל פנים. זוהי באמת משאת נפשו של כל מי שחפץ בחיים, אך אלו לא החיים בעצמם.

רק כאשר נפנים, שכדי להתחדש, עלינו להתחדש בכל צורה שרק אפשר, בכל צורה שהעולם כיום מאפשר לנו להתחדש, נוכל למחוק את העייפות והזקנה למרות שאנו באמת שחוקים ועייפים. אם יצרו של אדם התחיל להתחדש בכל יום בקצב מאוד מהיר, אין לנו ברירה אלא להתחדש גם כנגדו באותו תכסיס באותה תחבולה גם אם אין בכך כל חידוש אמיתי. גם אם באמת במה שאנחנו עושים אין שום חידוש, אבל אם אנחנו עושים זאת בהתחדשות זאת ההתחדשות האמיתית.

שהרי גם בכל החדשות והחידושים שמומצאים בכל רגע בעולם אין שום חידוש. זהו רק דמיון כוזב – "כִּי הַיֵּצֶר הָרָע, שֶׁהוּא בֶּאֱמֶת זָקֵן וְיָשָׁן לְגַמְרֵי, כִּי נִקְרָא זָקֵן וּכְסִיל, רוֹצֶה בְּכָל פַּעַם לְהִתְחַדֵּשׁ וּמְעוֹרֵר אֶת הָאָדָם לִשְׁטוּתָיו וַהֲבָלָיו כְּאִלּוּ הֵם חֲדָשִׁים עַכְשָׁו" (ליקוה"ל, הלכות מתנה ה"ה), אך באמת אלו אותם דברים בשינוי לבושים.

לשם כך, כדי שנוכל להתחדש, צריך להתחדש אפילו התחדשות 'אפורה' ו'משעממת' כביכול, גם אם היא לא נוצצת וזוהרת כמו ההתחדשות שנמצאת לנו בראש, במחשבה וברצון. כי כל ההתחדשות הזאת היא ההתערבבות של 'כוח המדמה' ממנו רבינו הזהיר כל כך, כוח שמערבב את ההתחדשות בעצמה על ידי דמיון מעוות מהי התחדשות.

כי ההתחדשות באמת, היא רק כאשר מתחילים לעשות את כל הדברים שצריך לעשות ושכבר עושים, אבל עושים אותם מתוך התחדשות, בכל יום ובכל שעה. זה נראה כלפי חוץ ממש אותו דבר, זה לא דומה לחידושי העולם הזה שבהם מתחלפים האריזות והצבעים, אלא להיפך, כלפי חוץ הכול נשאר אותו דבר, אולי אפילו קצת אפור. אבל בפנים יש התבוננות, יש דבקות וגעגועים, או אז באמת הכול חדש.

• • •

לשם כך עלינו להתחדש בראש ובראשונה ללכת בדרכי עצותיו ותורתו של הצדיק שזכה לתכלית ההתחדשות. רק מי שזכה להתחדשות כזו שכל דרכיו הם רק בהתחדשות, שהוא שונא את הזקנה וחידושי העולם הזה, שבכל פעם שהוא הגיע למדרגה חדשה בהתחדשות, הוא שואל מחפש ומבקש עוד איזה התחדשות, רק על ידו יש תקווה לכל אלו שכבר נלכדו במצודת ההתחדשות של העולם הזה ודמיונותיו, להתחיל להתחדש באמת בדרכי עבודתו יתברך.

מדי שנה, כדברי רבינו הקדוש, נהגו אנ"ש להפיץ את ענין הראש השנה של רביה"ק בכל דרך אפשרית, שהרי כך במפורש, רבינו הקדוש "הזהיר לעשות כרוז, שכל מי שסר למשמעתו ומקורב אליו, יהיה על ראש השנה אצלו, לא יחסר איש!"

והשנה הזו, תחת עננת מגיפת הקורונה, ששיבשה כל היערכות וכל זכר לחיים תקינים כבר למעלה מחצי שנה, הרי שלקראת ראש השנה הקרב ובא, יצא – לפני למעלה מחודש – שער ברסלב בפרויקט הפצה אקטואלי מתמיד: כרוזים קטנים, שמטרתם לעורר את הגעגועים והכיסופים של אנ"ש לציון רבינו הק', ולהביא מאמרים קצרים על עוצם גדולת ראש השנה של רבינו הק'.

המאמרים עוצבו בצורה נוחה להפצה במדיה (רשתות חברתיות, סטטוסים בוואטסאפ), ואכן, עוררו התעניינות רבה.

לאור הביקוש, אנו מעלים לכאן את הכרוזים שהופצו, על מנת לאפשר לכל החפץ להורידם ולהפיצם – ולמצער, לעורר את ליבו לאהבה הישנה לרביה"ק.

לחצו על כל קובץ להגדלה, ולחיצת עכבר ימנית ו"שמירת תמונה בשם" ולהורדה

החושך מכסה ארץ, מחוץ משכלת חרב האפיקורסות ונסיונות הדור ובחדרים אימת הנפילה והמלחמה האישית, הפנימית. הדור מבולבל ומבלבל, רע נדמה כטוב וסר מרע כמשתולל, החושך והערפל מתגברים לנסות להסתיר מאיתנו כל טוב שהוא ואנו, אנא אנו באים?

וממרחק, אור קטן נראה. להבה קטנה יוקדת, עולה ויורדת, נחלשת, כמעט נעלמת ושוב מהבהבת, נראית לעין כל – ומסתתרת. אי שם מאיר האור. הנצליח להגיע אליו? האם אכן רואות עינינו או שמא אך דמיון הוא זה?

*

בימי אנטיוכוס מלך יוון, חשכה הארץ. 'והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך' – "חושך – זו גלות יוון, שהחשיכה עיניהם של ישראל", אומרים חז"ל. מחוץ ומחדר שיכלה חרב האפיקורסות, ואת מי שלא נכנע לה, שיכלה חרב היוונים. חושך כיסה את הארץ, ומתי המעט נחבאו להם בשיחים ומערות. וממרחק, אפילו אור קטן לא נראה, עד שהאירו מתתיהו כהן גדול ובניו במלחמת מסירות הנפש שלהם את העולם, והרימו את דגל האמונה: מי כמוך באלים השם!

*

נר חנוכה – מצוותו משתשקע חמה. כאשר מאפיל היום ומתחילה חשכת הלילה, או אז מצווים אנו ועומדים להדליק נר חנוכה, להאיר אורו בפרהסיא – עד שתכלה רגל מן השוק. ומצווים אנו בשמחה, הלל והודיה, לשמוח, להודות ולהלל על ניסך ועל נפלאותך.

*

באמת, מה שמחה יש בחנוכה? הלוא הניסים היו אי אז לפני כך וכך אלפי שנים, ומה נותר לנו מהם היום, כאשר "אָנוּ נְתוּנִים בְּתֹקֶף מְרִירוּת הַגָּלוּת"? ואם כן, למען האמת, "הָיָה רָאוּי לָנוּ רַק לִצְעֹק עַל הֶעָתִיד שֶׁיְּרַחֵם עָלֵינוּ וְיַעֲשֶׂה עִמָּנוּ גַּם עַתָּה נִסִּים וְנִפְלָאוֹת וְיוֹצִיאֵנוּ מִכָּל צָרוֹתֵינוּ וִימַהֵר לְגָאֳלֵנוּ גְּאֻלָּה שְׁלֵמָה".

אלא שימי חנוכה, הדלקת הנרות איש וביתו, והמהדרין המדליקים נר לכל אחד ואחד, יש בהם יסוד עצום למהלך חייו הרוחניים של כל אדם.

אכן, שקועים אנו בעיצומה של גלות מרה ונוראה; אכן, מצוים אנו בדור משופע בנסיונות, דור של בלבול וערפל; אכן, נמצאים אנו אולי בתחתית השאול ואולי אין שאול למטה הימנו.

ואכן, ראוי לנו לצעוק ולבכות ולהתפלל על כך כל יום, כל היום, "וְרַק זֶה עִקַּר קִיּוּמֵנוּ בַּגָּלוּת הַמַּר הַזֶּה, כִּי אֵין כֹּחֵנוּ אֶלָּא בַּפֶּה". אבל לא רק שבצעקה ותפילה אין די, אלא שגם סכנה יש בהם. כי "עַל יְדֵי צְעָקָה וּתְפִלָּה לְבַד קָשֶׁה לְהִתְקַיֵּם וְלִשָּׁאֵר עַל עָמְדוֹ, כִּי, חַס וְשָׁלוֹם, יוּכַל לִפֹּל מִן הַצְּעָקָה בְּעַצְמוֹ עַל־יְדֵי שֶׁרוֹאֶה רִבּוּי הַצָּרוֹת וְהַמְרִירוּת שֶׁעוֹבֵר עָלֵינוּ".

אז מה כן?

תפילה וצעקה לכשעצמם, אומר מוהרנ"ת, הם אמנם עיקר קיומינו בגלותינו המרה, הכללית והפרטית, אבל לאנשים כערכינו קשה לצאת באמצעותם מהגלות הזו. לנו, בצעקה ותפילה אין די. כדי לצאת, כדי לעלות ולהתעלות, עלינו לעשות מעשה – ולזכור!

אמנם, החושך יכסה ארץ. אמנם, מחוץ תשכל חרב. אבל כבר היינו שם בעבר, ולמרות מצבינו השפל, עלינו לזכור זאת, ובאמצעות הזכרון הזה – להתעלות.

"עַל־כֵּן מֵחֲמַת שֶׁהַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ רָאָה וְצָפָה עֹצֶם חֲלִישׁוּתֵנוּ בַּגָּלוּת הַמַּר הַזֶּה, עַל־כֵּן הִקְדִּים לָנוּ לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ נִסִּים כָּאֵלֶּה, עַד שֶׁזָּכִינוּ לְהַדְלִיק נֵר חֲנֻכָּה הַקָּדוֹשׁ בְּבֵיתֵנוּ, שֶׁמּוֹרֶה, שֶׁהַצַּדִּיקִים מַמְשִׁיכִים עָלֵינוּ אוֹר הַתּוֹרָה שֶׁתִּתְקַיֵּם בְּיָדֵינוּ מִמֶּרְחָק מְאֹד מְאֹד".

*

וזה מה שבאים נרות חנוכה ללמדינו.

הם באים להזכיר לנו את הזכרון העצום והנפלא, הזכרון שבכוחו נוכל להחזיק מעמד בגלותינו הנוראה – ואף לצאת ממנה, כי "כְּמוֹ שֶׁגָּבַר עָלֵינוּ חַסְדּוֹ לַעֲשׂוֹת לָנוּ נִסִּים גְּדוֹלִים כָּאֵלֶּה, שֶׁזָּכִינוּ לְאוֹרוֹת נִפְלָאִים כָּאֵלֶּה … כְּדֵי לְרַפְּאוֹת תַּחֲלוּאֵי נַפְשֵׁנוּ הָעֲצוּמִים, עַל יְדֵי זֶה אָנוּ בְּטוּחִים בְּבִטָּחוֹן חָזָק, שֶׁבְּוַדַּאי יוֹשִׁיעֵנוּ בְּרַחֲמָיו וְיוֹסִיף לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ נִסִּים חֲדָשִׁים וְנִפְלָאִים, עַד אֲשֶׁר נָשׁוּב אֵלָיו בֶּאֱמֶת", והם באים להזכיר לנו גם ש"שֶׁאֲפִלּוּ בְּתֹקֶף חֶשְׁכַת הַגָּלוּת, הָאוֹר מוֹסִיף וְהוֹלֵךְ, וְיָכוֹל כָּל אֶחָד בִּמְקוֹמוֹ לְהִתְקָרֵב לָאוֹר הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה שֶׁהוּא אוֹר הַתּוֹרָה, שֶׁהִוא בְּחִינַת נֵר חֲנֻכָּה שֶׁמַּדְלִיקִין עַל יְדֵי שֶׁזָּכוּ צַדִּיקֵי הַדּוֹר לַחֲזֹר וּלְהַמְשִׁיךְ אוֹר הַתּוֹרָה שֶׁלֹּא תִּשְׁתַּכַּח לָנֶצַח. וְעַל־כֵּן אַף־עַל־פִּי שֶׁרְחוֹקִים מֵהָאוֹר מְאֹד, וְאָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹרוֹ כִּי אִם לִרְאוֹתוֹ בִּלְבַד, אַף־עַל־פִּי־כֵן צָרִיךְ כָּל אֶחָד לְהַדְלִיק הָאוֹר לְעַצְמוֹ בִּפְרָטִיּוּת כַּנַּ"ל, אַף גַּם לִהְיוֹת מוֹסִיף וְהוֹלֵךְ, כִּי בֶּאֱמֶת גַּם עִם כָּל אֶחָד וְאֶחָד הַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ מוֹסִיף עָלָיו אוֹר חַסְדּוֹ וִישׁוּעָתוֹ בְּכָל יוֹם".

*

מאי חנוכה? "מרחוק השם נראה לי", להורות לי אהבתו הישנה בניסים שעשה לאבותינו, אבל לא רק על מנת להזכירנו את העבר, אלא כי "אהבת עולם אהבתיך" ש"על כן משכתיך חסד" וכשם שהראתי אהבתי לראשונים – גם עתה "עוד אבנך ונבנית!" עוד "תעדי תופייך ויצאת במחול".

יציאת מצרים וספירת העומר בכל אדם ובכל זמן

קו מחשבה מעניין נתגלה לעולם עם הופעת החסידות על פני תבל: האדם הוא עולם קטן וכל מה שהתרחש מאז ומעולם עם ישראל בכלל חוזר ומתרחש אצלו, בלבו ובנפשו בפרט – – –

והדבר פלאי, כל אדם מישראל עובר בדיוק באותה דרך בה הלכו בני ישראל ממצרים, בה הולך כל יהודי עד שהוא זוכה למדריגתו בעבודת השי"ת, קרי: לקבלת התורה שלו.

כשאך מפציע שחר ההתלהבות הראשונה לעבודת ה' בלב האדם, מיד קורה דבר מוזר: "שבתחילת התעוררות לעבודתו יתברך התלהבותו גדולה עד למאד, וכאשר מתמיד בתורתו ועבודתו יתברך נתקררה התלהבות אש אהבתו – והוא היפך הסברא, כי כאשר יתמיד בדבר, ראוי להתחזק יותר בדבר ההוא" (צפנת פענח, בשלח). – תופעה מוזרה זו מוסברת על ידי תלמידו הגדול של הבעל-שם-טוב בכך ש"האדם נקרא 'עולם קטן' וכולל סוד יציאת מצרים ופסח וסוד ספירת העומר ומתן תורה והוא על פי מה שכתבתי במקום אחר: 'דע מה למעלה' – הוא 'ממך' נלמד הכל" – – –

 כדרכו קיצר הוא ז"ל בלשונו, בספרו מזכיר הוא בדרך אגב את יסוד דבריו, שהם כתבי האריז"ל, שעל דבריו בענייני פסח בנוי ההסבר על תופעה מפליאה זו בהתלהבות הראשונה של האדם. שעל כן נזקקים אנו לדברי מוהרנ"ת, המוסר את תמצית הנס של פסח לפי המבואר בכתבים, והמדגיש לפני כן ש"נמשך הארת תוקף הנס הנורא הזה בכל שנה ושנה בכל פסח ופסח". אלא שגם כדי להבין את דברי מוהרנ"ת יש לזכור כלל גדול: שמן השמים יורד תמיד בכל השנה שפע של "הארות" והתעוררויות לתשובה ולהשגת אלוקות, ויש סדר מסויים והדרגה מכוונת בהשפעת אורות אלה על מוח האדם המקבלן, שמכיון שהארות אלה גדולות הן בהרבה ממדריגתו של בשר ודם וכל אדם באשר הוא שם, הרי יש צורך לתת לו את השפע הקדוש הזה בהדרגה ובמידה "כסדר", כדי שיוכל לעמוד בהן.

אחרת אירע בליל ראשון של פסח שביציאת מצרים "והענין בקיצור: שאז היו המצרים, שהם הקליפות, נאחזין בהם מאד מאד עד שאם היה האור והמוחין יורד להם בהדרגה, לא היה אפשר להם לצאת בשום אופן, כי היו נאחזין בהן הקליפות ביותר". לדברי תלמיד הבעש"ט הנ"ל הרי זה משום ש"כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו" ואם הם יקבלו מדרגה גבוהה יזדקקו אף לעמוד במבחן "יצר גדול" – דבר שאינו עתה לפי כחם. "על כן – ממשיך מוהרנ"ת למצות את דברי האר"י ז"ל – עשה השם יתברך עימהם נס נפלא ונורא שהאיר אור גדול ונורא מאד, פתאום בפעם אחת, שלא בהדרגה ושלא כסדר" (ליקוטי הלכות פסח ו' ה').

כזאת קורה עם כל יהודי, בתחילה, כשיש צורך דחוף להוציאו מהקליפות – העוונות בהם הוא שקוע מאד, הולך הכל "בחיפזון" כנאמר ביציאת מצרים, מאירים אז עליו מן השמים מין התעוררות גדולה מאד בבת אחת. ואילו לאחר מכן, נוטלים זאת מעמו, כדי שילך מעצמו ובכוחו הוא. במילים אחרות: מעתה צריך שיתחיל לספור ספירת העומר יום אחר יום, שבוע אחרי שבוע, עד שיהיה ראוי לקבל את התורה הקדושה, את דרך חייו הקבועה, את "תרי"ג העצות" שלו בעבודת השי"ת.

כאן, מפסח ועד שבועות, בימי הספירה, מצטיירת דמותו של הנכנס בעבודת השם יתברך. הוא טרם זכה לקבלת תורת חיים, לפיה ידע איך להתנהג. נמצא הוא עתה במצב של לבטים וחוסר ידיעה ונסיון בעבודתו יתברך, וכל כולו אינו אלא השתוקקות וכיסופין אל התורה הקדושה ואל השי"ת.

– כי פסח הוא תחילת התקרבות ישראל לאביהם שבשמים, כי אז עדיין קודם מתן תורה ובתחילת ההתקרבות, אזי העיקר הוא רק ההשתוקקות והכיסופין דקדושה, כי עדיין אין יודעין כלל מה לעשות, כי עדיין לא קיבלו את התורה. ואזי, העיקר הוא רק ההשתוקקות והכיסופין דקדושה… וכן בכל אדם ובכל זמן, כל אחד ואחד, קודם שזוכה לאיזה התגלות בתורה או לאיזה עבודה מעבודת השי"ת, כל אחד כפי מה שהוא, שזהו בחינת קבלת התורה. כי כל אחד מישראל, אפילו הפחות שבפחותים, צריך לקבל את התורה בבל דור ודור, כמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק אשר הנני מצווך היום – בכל יום יהיו בעיניך כחדשים. וכמו שכתוב: היום הזה נהיית לעם, ופירש רש"י: שיהא דומה בעיניך כאילו היום באת עמו בברית, היינו, שכל אחד מישראל כפי מה שמקבל על עצמו עול מלכות, שמקבל על עצמו מעתה לחדש כנשר ימיו שעברו בחושך ורוצה מעתה להיכנס בתורה ועבודה באמת, זהו בחינת קבלת התורה אצלו.

ואי אפשר לזכות לזה, כי אם על ידי… בחינת פסח, היינו על ידי ההשתוקקות והכיסופין דקדושה, שצריך להרגיל עצמו מאד כשיהיה לו כיסופין והשתוקקות דקדושה, שיכסוף וישתוקק ויתגעגע מאד תמיד מתי יזכה להתקרב להש"י באמת, לצאת ממדריגתו הפחותה והשפילה וליכנס אל הקדושה באמת, לשוב אליו יתברך. וצריכים להוציא בפה הכיסופין והגעגועים דקדושה… ועל כן נקרא פסח – פה-סח כמובא… וזהו בחי' ספירה, שהוא בחינת השתוקקות וגעגועים, כמו מי שסופר הימים מחמת שמתגעגע וכוסף ומשתוקק מאד לאיזה דבר, מחמת זה סופר הימים – מתי יזכה לבא לאותו הדבר!"

תולדותיו של כל אחד מישראל הם איפא בבואה של תולדות עם ישראל מאז היותו לגוי. כי על כן, אין הפסח וספירת העומר רק "זכר" ליציאת מצרים, אלא ענינו הפרטי של כל יחיד הוא זה: לזכות ולצאת "מגלות מצרים שהוא ערוות הארץ, בחי' תאוות ניאוף" (תשובת השנה פסח ט"ז) ולקדש עצמו במ"ט ימי הספירה עד שיזכה לקבלת התורה.

בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים!

"כבר מבואר שאין להשגיח כלל על פניות ומחשבות זרות ובלבולים שבתפילה, רק לעשות את שלו- לילך בתפילתו כסדר, ולא ישגיח על שום בלבול ומחשבה זרה כלל, רק הוא יעשה את שלו ולא יחזיר פניו להביט על אלו המחשבות כלל" (שיחות הר"ן, סימן עב).

דרך להתמודדות

אם נתבונן היטב בדברים אלו, הרי שנמצא לנו דרך להתמודדות במצוות שאנחנו לא מקיימים אותן בשלמות, לעשות את מה שבכוחינו לעשות, ולא ליפול ברוחנו עקב כל מיני כישלונות קטנים. בדרך כלל ההפרעות הקטנות הן אלו שהורסות לנו את הכל. נתבונן כאן מעט, ונצא עם עצה מאד חשובה ויסודית שנוגעת לכל מהלך חיינו.

בחינה עצמית

לפני הכל נקדים, שההשגחה שמופיעה כאן פירושה בחינה עצמית. אם אני משגיח על מחשבות זרות בשעת התפילה, הרי זה אומר שבפועל – כשאתפלל – אחפש תמיד להיות נטול מחשבות זרות. אני אבחון תמיד אם אני אכן נקי ממחשבות זרות.

"אין להשגיח כלל על פניות ומחשבות זרות ובלבולים שבתפילה, רק לעשות את שלו – לילך בתפילתו כסדר". 'לעשות את שלו' מובא כניגוד להשגחה על פניות ומחשבות זרות. כאן ניתן לראות בחוש שיש כאן מסר גדול בקשר לעצם קיום המצווה.

לרצות לעבוד את ה'

לעתים יופיע בנו רצון לעשות מעשים טובים בשלמות, אך המניע שלו יהיה פסול במידה מסוימת. לא תמיד דרישה לשלמות נובעת מתוך התמסרות לרצון ה', ורצון עמוק לעשות את רצונו בשלמות. לפעמים אנחנו רוצים שהכל פשוט "ילך לנו", מתוך רצון של פרפקציוניזם. רבי נחמן כותב במקום אחר כי מניע כזה הוא מניע פסול מחמת שהוא ביטוי של גאווה (כמובן שאין להימנע מתוך כך מעשיית דברים בשלמות בגלל הגאוה, שהרי שנינו: מתוך שלא לשמה יבוא לשמה) – הוא לא רוצה לעבוד את ה', אלא להיות עובד ה'. הבדל עצום יש בין הדברים: הרוצה לעבוד את ה' פועל אך ורק מתוך ביטול לקדוש-ברוך-הוא. אך מי שרוצה להיות עובד ה', רוצה להיות "משהו", להרגיש שהוא תופס משהו בחיים, ושהוא יהפוך לאישיות. אמנם, גם בלא הגאווה, אין זו רצון ה' מאיתנו. כלומר, בודאי שאנחנו צריכים להגיע לקיום מצוות בשלמות, אבל זה כשהלב שלנו מבטא את עצמו בתוך קיום המצוות. הקדוש-ברוך-הוא לא רוצה שתתחיל לחפש את המושלמות שבקיום המצוות ותשכח את היסוד הבסיסי ביותר לקיום המצוות: "רחמנא ליבא בעי" (סנהדרין דף קו ע"ב). הקדוש-ברוך-הוא רוצה את הלב בתוך המעשים. כשאנחנו עושים מצווה, אנחנו אמורים לפעול אך ורק מתוך תמימות הלב, ולעשות כפי מה שליבנו מאפשר לנו (ביחס לדרגתנו הרוחנית). זאת המשמעות של "לעשות את שלו" המובא בקטע. כשבאים לעשות מצווה כשל תפילה, אין לחפש את המושלמות ולהתמקד בכל הפרעה קטנה, אלא יש לפעול עם פשטות הלב ולא מעבר לכך. לפעמים עלינו להתעלם מכך שמעשינו אינם שלמים, מתוך ידיעה שאנחנו עדיין לא שייכים לדרגה של שלמות. אבל אין שום סיבה שנרגיש יאוש או עצבות עקב כך! הקדוש-ברוך-הוא לא דורש מאיתנו כרגע שלמות. הוא דורש את כל מה שאתה יכול לתת, לא את כל מה שאתה צריך לתת.

פשיטות ותמימות תמיד

מי שיזכור דברים אלו בכל קיום מצוותיו, ויזכיר את עצמו תמיד שעליו לפעול רק בפשטות ובתמימות כפי מה שליבו מאפשר לו, ולא ישגיח על מה שאין לו (אם באמת אינו יכול להשיגו) – לא צריך אפילו לחפש אם הוא שם או לא, ירוויח הרבה מאד בכל קיום מצוותיו. הוא לא יתקע תמיד באותו מצב של חיסרון, אלא רק יעלה ברצון ליבו מעלה-מעלה.

שלא יגנבו לנו את יום הכיפורים!

עורך הדין היה נחרץ. 'אין דבר שכזה, אתה פשוט הוזה בהקיץ! האמן לי, כל מי שמכיר את החוקה יאמר לך. לא קיימת כל דרך לעקוף הליכי משפט מקובלים. לא תוכל להתחמק ממיצוי הדין'.

הוויכוח התנהל סביב כתב אישום לא פשוט. הנאשם נתבע על ידי השלטונות על סעיפים חמורים במיוחד. הוא סקר בעזרת עורכי דין כל דרך מקובלת, והגיע למסקנה העגומה: בכל בית משפט הוא יורשע מיד. על סף ייאוש, גונבה לאוזניו שמועה מפתיעה. מערכת המשפט אכן קשוחה לחלוטין, אך למלך עצמו ישנה השפעה אישית. במקרים בהם מוצא המלך עניין מיוחד, הוא עשוי לשפוט על פי ראות עיניו, ומתוך התחשבות יוצאת דופן המדלגת על דקדוקי חוקה רבים. 'זו תקוותך' עודדו הידידים.

הוא בחר להתעלם מחוות הדעת המקצועית, ולנסות את האפיק האישי. רק כשהתבשר על זיכוי הסופי, יכול היה הנאשם לשעבר להבין לאיזה גורל אומלל יכולה היתה להוביל אותו חוות דעתו של עורך הדין.

* * *

אדר, חודש המלומד בניסים. מי אינו מייחל לנס? אבותינו סיפרו לנו על ניסים ונפלאות שאירעו בשושן הבירה, ואנו צאצאיהם, מבקשים לזכות גם כן. דא עקא, כמו במגילת אסתר, גם מצבנו שלנו אינו כה נוצץ וזורח. הרפיון החמור מלימוד התורה, הגזירות, השעבוד והמצב הרוחני, מרחיקים מאיתנו כל תקווה לנס.

האם לאדר יש עבורנו בשורה של ממש?

אין ספק! צינור הרחמים ששפע בימי מרדכי ואסתר, חוזר – ברצון השם – ומשפיע בכל שנה מחדש על עולמו הפרטי של כל יהודי, ועל כלל ישראל. אם רק נאזור מותניים בשמחה והתעוררות ולא נבהה בו בחוסר עניין, נזכה בחודש זה לרווחים עצומים.

סודו של אדר

הסוד של אדר הוא סודו של כלל ישראל. בשעה שנבין את הסוד הזה ונסכים להכיר בו, יפתח בפנינו שער מופלא לעולם של תיקון ורפואת הנפש. אך לשם כך חשוב שנדע משהו על ההנהגה העליונה.

נשמת עם ישראל מושרשת באבותינו הקדושים, אברהם יצחק ויעקב. מכל ברואי עולם, בחר לעצמו השם את זרע אברהם אוהבו. לכל יהודי חלק נצחי אצל בורא עולם, והדבר אומר שגם בשעה שמצבו יורד אל שפל של רפש וטיט, חלקו הנצחי בקדושה לעולם לא יימחה. תמיד הוא יוכל לשוב לשם ולהיות טוב וכשר.

יהודי עלול להתלכלך חלילה בעוונות ופשעים, לטעות ולשגות ולהתחייב על פי דין. למצב שכזה קוראים ריחוק. מי שאינו עושה את המוטל עליו, מתרשל מתפקידו ואף מקלקל את קדושתו, מצוי במצב לא טוב. ואכן כך זה על פי דין ומשפט.

הנס העצום שלנו הוא, שבאוצרות רחמנותו של אבינו הרחמן, גנוז לו שרביט זהב. הנהגת השרביט מסוגלת להפוך גם מצב בלתי הפיך; לעלות נשמות מעמקי שאול ולהושיבן בעולם של תשובה ותיקון. בשעה ששרביט החנינה מושטת, אין שום מסך והסתרה שיכולים לעמוד בפניה.

השרביט הזו הושטה כלפינו מיד לאחר חטא העגל, בשעה שעל פי דין איבדנו כל זכות. תפילותיו של הרועה הנאמן, עוררו בעולם את מדות הרחמים העליונות, ושרביט של חנינה נשלחה אלינו ממרום: זכינו מחדש בתואר "בנים אתם להשם".

השרביט הזו מושט אלינו גם ביום הגדול בשנה, יום הכיפורים. ביום הזה, מדלג השי"ת על סדרי הדין והמשפט המקובלים, פושט את יד ימינו ומקבל בתשובה גם את האנשים שעשו כל טעות וקלקול. זהו השער המיוחד הניצב לקראת דופקים בתשובה. על השער הזה מדברים הצדיקים, מתוך ההיכל הזה הם מרעיפים עלינו טל של תחייה, מעודדים ומנחמים גם את הרחוקים ביותר. הצדיקים הללו יודעים שכל יהודי – אם רק יעסוק כפי יכולתו בתשובה וחרטה, יכול לחזור תמיד ומכל מקום אל מקומו הטוב והכשר בקדושה. משום כך הם מצווים 'אל ייאוש'! העבר איין, העיקר ההווה, לחטוף ולעשות טוב, לבקש מחילה ולהמשיך הלאה מתוך שמחה.

שרביט של חנינה

כיפורים – כ-פורים, ביום הפורים, כמו ביום הכיפורים, יורד אל חשכת עולמינו שרביט של חנינה. להנהגה הזו – מגלה רבי נתן, קוראים 'גורל דקדושה'. ההנהגה הפלאית הזו מסוגלת לאסוף כל יהודי מכל מצב, לרומם את מצבו ולהציב את חלקו וגורלו במקום טוב בו אין כל קלקול ופגם.

מדוע אם כן, העולם עודנו שרוי בחושך? משום שמשוטטים בחוצותיו גנבים!

מישהו משתדל בכל דרך לגנוב מאיתנו את שרביט הנפלאות, להעלים את יום הכיפורים. המן-עמלק, גורם ההסתרה הגדול בתבל, משתדל בכל דרך לשכנע את נשמות ישראל, שפשוט לא תתכן במציאות הנהגה של סליחה ורחמים. והוא עושה זאת בשתי דרכים: לטענתו האחת, אין ולא תהיה דרך תיקון. מי שקלקל, פגם או החמיץ, הפסיד לנצח ואין כל דרך לשנות את המצב; לטענתו האחרת, אין כל צורך בתיקון, משום שהכל לגמרי בסדר…

לעומת המן הרשע מתייצב מרדכי היהודי. הוא יוצא לרחובה של עיר ומתעקש להשיב לעולם את הנהגת השרביט. אם תוכניתו של המן היתה להתגבר על ישראל בחודש בו מת משה, לעבות את ההסתרה בתקופות חולשה ורפיון, הרי שהצדיק מגלה את רחמי השם דווקא שם, בעיצומו של חודש אדר. הוא קורא ומכריז באוזני כל מי שמוכן להאזין, שאין כל ייאוש בעולם, וגם בשפל המצב סלולה במיוחד עבורנו דרך מיוחדת מן הצד. דרך של סליחה ורחמים גם אחרי כל ההחמצות והקלקולים.

יום הכיפורים מכפר כל עוון וכתם, בתנאי שמאמינים בו. יום הפורים מזמין כל אדם מכל מקום ומצב לגעת בראש שרביט החנינה, לשוב ולהיות בריה חדשה, צחה ונקייה. אך כל זאת בתנאי שמאמינים בו. בעולמו של המן הרשע אין יום כיפור ואין שרביט של רחמים, משום שהוא אינו מאמין בזה. בעולמו של יהודי – אם רק יאמין בכך, יש ויש שרביט שכזה.

את זה תקבלו מאתי שלא להניח עצמו להעולם להטעות,

שלא יטעה אותו העולם!

מוהרנ"ת אמר פעם לפני פורים: אם מבקשים שלושים יום לפני פורים "הצילני מקליפת המן עמלק", אפשר לראות את מרדכי הצדיק בשעת קריאת המגילה!

(מה בדיוק היתה כוונתו אם רואים את מרדכי בפועל או אם מקבלים השגה בקדושת הפורים זה איני יודע. לומר פירושים יכול כל אחד מכם, וגם אני, אך בשום אופן אין לומר כי הפירוש שלי הוא הנכון והאמיתי, "אזוי איז דאס", ואין להרהר אחריו, כי אין לי רוח הקודש ואיני יודע בדיוק למה התכוון מוהרנ"ת באמרה זו. אך פירושים שונים אפשר לומר, ובכלל במקום שאינו פוגע בשולחן ערוך אפשר לומר מה שרוצים. ואקוה שמוהרנ"ת לא יהיה "ברוגז" אם לא ירדתי לעומק דעתו… אך אל נא תעמידוני במבחן בענין זה… כי יתכן שמישהו יתפלל ולא יראה אותו… וכן גם יתכן שיהיה לו דמיון שראה אותו, וזה גרוע יותר…)

הלכה למעשה מדרך רבינו!

העיקר מה שאנו מוציאים הלכה למעשה מעצותיו של רבינו הקדוש הוא, שלא לרמות את עצמנו, "זיך נישט לאזן נארן". לחטוף עוד ועוד תורה ותפילה ולשמור את הזמן היקר שלא ילך לאיבוד.

אור רבינו בכל מועדי השנה

ידועה אימרת מוהרנ"ת ש"בפורים מתאכסן 'נחמן' (כלומר: אור רבינו) אצל 'מרדכי'" (ראה בארוכה בשיח שרפי קודש ח"ג קע"ה). כמו כן, בפסח שורה אור רבינו אצל פסח (וגם "פסח" בגימטריה שמו הקדוש של רבנו, "נחמן"). בשבועות, ידועה אימרתו של מוהרנ"ת ש"קבלת התורה" היה ע"י משה רבינו ואילו "קיום התורה" הוא ע"י רבינו (ראה בכוכבי אור, אנשי מוהר"ן, שיחות ממוהרנ"ת ז"ל, אות ה'). בסוכות, היתה הסתלקות רבינו (ח"י תשרי, יום ד' של סוכות). ועל ראש השנה אמר רבינו הקדוש: "גאר מיין זאך איז ראש השנה" – כל הענין שלי הוא ראש השנה.

העולם מרמה!

אוצרות רבים הנחיל לנו רבינו, "אך זאת תקבלו ממני" – היה רבינו אומר וחוזר ואומר: "איר זאלט זיך נישט לאזן נארן", אל תתנו לרמות את עצמכם! העולם מרמה – "די וועלט נארט אפ" (ראה שיחות הר"ן סי' נ"א). בכל פרט ופרט בעניני רבינו צריכים רחמים גדולים לא לרמות את עצמנו. גם בדרך ההתחזקות צריכים לדעת איך לנהוג ולא לרמות את עצמנו, כי בכל שיחה ושיחה אפשר לטעות.

הנה לנו שיחה שעל ידי תפילה וזעקה אפשר לראות את מרדכי הצדיק (לעיל שיחה י"ז)… והנה בא מישהו ומכריז כי כבר ראה את מרדכי הצדיק…

כך קראו את המגילה באומן

הנה כבר עברנו ב"ה את הפורים, והכל היה בחסד (גם ההכאות המרעישות את המן למעלה מן המידה עברו כיאות…).

אוי, זכרתי ימים מקדם, את קריאת המגילה באומן. אוי אוי אוי, את המן היו מכים רק ברגלים, לא יותר. אך ההתעוררות שהיתה בעת קריאת המגילה באומן, אין לתאר ואין לשער. התעוררות רבה שררה שם, יותר מיום הכיפורים בשעת סדר ה"עבודה". הדמעות זלגו כמים, גם מעיני הציבור וגם מעיני הבעל קורא. היתה שם הארה גדולה, כמו שמוהרנ"ת כותב שבפורים בעת קריאת המגילה מאיר אור גדול מאד מאד. האור משער החמישים מאיר אז, אור כזה שאין כמוהו בכל ימות השנה.

לא לחיות בדמיונות…

ועם כל זאת, זקוקים אנו גם לשיחה ש"לא לרמות את עצמנו". יתכן והאדם נופל לדמיון, כי הרי יש שיחה מפורשת שאפשר לראות את מרדכי, ודמיונו כבר עלול לרמותו שאכן ראהו וכבר דיבר עמו, וכן כבר דיבר עם רבינו, עם מוהרנ"ת וכו'. לזה צריך לרחמים גדולים לא לרמות עצמו "זיך נישט לאזן נארן".

כי לפחות אם האדם יודע היכן הוא עומד, גם אם יש לו הפסדים, אך הוא אינו מרמה עצמו ויודע שהוא ניזוק ומפסיד, בזה עצמו יש טוב, כי הוא יודע מי הוא, והוא יודע שאין בו שלמות, והוא זקוק שהצדיק יעשה לו טובה ויוציא אותו מן המקום בו הוא נמצא.

רק לא לרמות עצמו…

מוהרנ"ת מביא בליקוטי הלכות (חו"מ מצרנות ה"ד), כי הצדיק שהוא נקי וטהור בכל מיני טהרה, שלא טעם טעם חטא מימיו, שהוא בשלמות כזאת ש"מכף רגל ועד ראש אין בו שום חטא" – הוא יכול לעשות טובה למי ש"מכף רגל ועד ראש אין בו מתום", שהוא רחמנא ליצלן מלא מומים ופגמים. כלומר, הצדיק שאין בו שום פגם ושום חסרון בשום אבר, יכול להיטיב למי שמכף רגל ועד ראש אין לו אבר אחד שלם. אבל בתנאי שידע את מצבו, וירצה לקבל, ולא ירמה עצמו שהוא כבר משהו, ויכול לו להסתדר לבד…

כלומר, החטאים אינם מזיקים כל כך לאדם כמו הרמאות העצמית, למי שמרמה את עצמו. כי הרי על חטאים אפשר לשוב בתשובה, אך מי שמרמה עצמו, אינו חושב כלל לעשות תשובה, רחמנא ליצלן.

התרופה של רבינו – לא ליתן לרמות

האדם זקוק לרחמים גדולים שלא ירמה את עצמו: הכר את עצמך! גם אם כל העולם כולו יאמר עליך שאתה צדיק – אתה צריך לדעת מי אתה… (ראה נדה דף ל: "אפילו כל העולם אומרים לך צדיק אתה, היה בעיניך כרשע").

רודפים אחרי, נותנים לי פדיונות, ועושים עסק ממני… אך עלי לדעת שכל הדברים הללו אינם שייכים לי ואינם מגיעים לי כלל וכלל.

לדוגמא, בעולם הזה יתכן שתהיה לויה שישתתפו בה עשרות אלפים אנשים… אבל למעלה אין לכך שום משמעות… חמישים אלף, מאה אלף, למעלה אין לזה חשיבות. הדבר הוא לשחוק בעיניהם… רק מי שנטל עמו לעולם הבא דברים טובים, תורה ומצוות, רק לזה יש משמעות למעלה.

העיקר הוא כמה אמת שלקח עמו… שם, העיקר הוא האמת… כמו שכותב רבינו (ליקוטי מוהר"ן סי' ט): "ועיקר ההשתוקקות של השם יתברך אינו אלא על האמת". ומה שאינו אמת אין לו שום חשיבות שם.

מוכרחים להיאחז בדיבורו של רבינו: "לאזט זיך נישט נארן, די וועלט נארט אפ"! – "אל תתנו לרמות את עצמכם, העולם מרמה!". העולם הזה מרמה את כולם. את כל אחד הוא מרמה באופן אחר, אך הצד השוה הוא שהעולם הזה מרמה את כולם.

אסור להרפות מלהתחנן לפני השי"ת להנצל מרמאותו של העולם הזה.

עושה מעשה זימרי…

שמעתי פעם דיבור מרבי אברהם ב"ר נחמן, בהקשר לתורה שרבינו מדבר מ"מפורסמים של שקר" – שכל אדם צריך לומר זאת על עצמו: שאני לא אהיה מפורסם של שקר! שלא אניח שייתפס בי שום פרסום של שקר.

נקל לו מאד להאדם לרמות את עצמו, גם אם הוא שפל, לחשוב שאין דומה לו, והכל מגיע לו, בבחינת "עושה מעשה זמרי ומבקש שכר כפנחס".

*

לשנן תמיד: העולם מטעה!

"איר זאלט זיך נישט לאזן נארן, די וועלט נארט אפ" הוא דיבור של רבינו אשר מחובתנו לחזור עליו ולשנן אותו תמיד תמיד ללא הרף. ולמעשה: עלינו לעסוק במצוות ובמעשים טובים, ותמיד לבחון את עצמנו אם אין אנו מרמים את עצמנו…

הכר את עצמך! כאשר מכיר האדם את עצמו באמת, לא יתכן שימנע מלשפר דרכיו, כי אם הוא רק לא מרמה עצמו, מוכרח הוא להשתפר. אך כאשר אדם מרמה עצמו ומדמה שהוא "יש" מדוע עליו בכלל להשתפר?…

והעצה היא שיישב דעתו ויחשוב באמת היכן נמצא הוא בעולם, וממילא לא ירמה עצמו, וייטב לו בזה ובבא.

[הועתק מהספר 'דיבורי אמונה', שיחות הרה"ח רבי לוי יצחק בנדר זצ"ל. לרכישה לחץ כאן]

חייב אדם לראות עצמו כאילו יצא ממצרים

הנה קרב ובא היום הגדול חג הפסח, בזמן זה, בשעת יציאת מצרים, נפתח לנו אור הדעת לדעת את ידיעת אמיתות האמונה בהשם יתברך על ידי כל האותות והמופתים הנוראים שעשה השם יתברך עמנו אז, והארה זאת נמשכת לדורות בכל שנה ושנה, כי "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים".

ובכל דור ודור ובכל שנה ושנה עלינו להמשיך מחדש את הידיעה הקדושה האמיתית הזאת, לדעת בכל עת בידיעה חדשה כי ה' הוא האלקים, כמו שאמרו חז"ל לעניין קריאת שמע, "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים".

ומכל שכן שכך הוא בכל שלשת רגלים שהם זמן התחדשות הדעת והמוחין באור האמונה, ובפרט בחג הפסח הבא עלינו שהוא ראש לרגלים והוא תחילת התגלות האמונה בכל יום מחדש.

והנה בעל ההגדה סידר לנו את הסדר של 'ליל התקדש חג', ובו ט"ו סימנים, קדש ורחץ כרפס יחץ מגיד רחצה מוציא מצה מרור כורך שולחן עורך צפון ברך הלל נרצה.

והרבה סודות ורמזים יש בסדר הזה דווקא, כי מרומז בו כל סדר קבלת אור המוחין קטנות וגדלות וכו' כמבואר בכתבים, ולא באנו כאן לעמוד על סודם של דברים, אך את פשטות העניין, לפחות, שומה עלינו להבין ולברר, איך לעשותם ולקיימם.

כי כל הסימנים הראשונים יש בהם את ההבנה הפשוטה מה שצריך לעשות בהם: קדש – עשיית קידוש, ורחץ – נטילת ידיים, כרפס – אכילת ירק, יחץ – לחצות המצה ולהטמין החלק הגדול וכן על זה הסדר.

אבל, הסימן האחרון, 'נרצה', משמעותו, ומה צריך לעשות בו, טעונה הסבר. כי בהגדות המודפסים מובא פירושו בזה הלשון: "אם עשה כהסדר הזה הוא נרצה להשם", ועל כן גם ישראל נוהגים אז לזמר פיוטים ושבחים לבורא יתברך.

אלא שעדיין לא מובן מדוע ייחשב 'נרצה' לחלק מהסדר ומסדר הסימנים שסידר לנו בעל ההגדה כדי לתאר את סדר העשיה בלילה הקדוש הזה, שהרי אין ב"נרצה", על פי הפירוש המובא, שום עשייה ופעולה שצריך לעשות, אלא רק הודעה שאם עשה כסדר הזה הרי הוא נרצה לה'.

אך באמת בהבנת קצת ענין גלות מצרים ופנימיות עניין החג הקדוש ומה שמעוררים בכל שנה ושנה מחדש בסיפור יציאת מצרים, יובן שכל עיקר הסדר הוא דווקא כדי לבוא לסימן של 'נרצה', ולסיים הסדר הקדוש עם טעם זה של ה'נרצה'.

ביציאת מצרים נתגלה האמונה

'למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך' – זכירת יציאת מצרים היא מעיקרי היהדות, שאדם צריך בכל יום לעורר את עצמו לזכור האמונה בהשי"ת, לזכור שהשי"ת הוא מנהיג העולם ברצונו לבד בהשגחה פרטית מופלאה למעלה מהטבע, ברצונו משדד ומשבר מערכות הטבע והמזלות, והכל רק בשביל בניו האהובים – עם ישראל!

ועל כן צריך להזכיר בכל פעם מחדש עניין יציאת מצרים, ולא די לעורר רק האמונה הכללית שהשי"ת ברא את העולם – 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד', כי זאת צריך לידע שעיקר האמונה הוא לא רק להאמין שהשי"ת מנהיג הבריאה בהשגחה פרטית על כל אחד, אלא צריך להאמין גם שכל תכלית בריאת העולם וכל מה שהשי"ת מנהיג הכל ומשגיח על כל דבר ודבר, הוא רק בשביל עם ישראל מרוב אהבתו וחיבתו אותם.

ואמת זו התגלתה בעת יציאת מצרים, כאשר השי"ת הראה שהוא מנהיג הכל ברצונו לבד, ולא זו בלבד אלא שכל העולם ראה איך השי"ת אוהב את עם ישראל ושידד ושיבר בשבילם את כל מערכות הטבע והמזלות.

העיקר הוא הרצון

וככל שגדלה בלב האדם האמונה שהשי"ת מנהיג העולם ברצונו בהשגחה, והכל בשביל אהבתו אותו באופן פרטי ממש, כך גם הוא מתעורר לרצון ולהשתוקקות עצומה להשי"ת, כי כשאדם רואה שהשי"ת כל כך דואג לו ואוהב אותו, ויש לו רצון חשק ואהבה אליו אזי ממילא מתעורר האדם כנגדו ברצון ואהבה.

והחשק והרצון שיש לאדם להשי"ת הוא למעשה קיום קשר הברית שיש לנו עם השי"ת, שכרת ברית עם אברהם שהוא לא יעזבנו, ועל ידי הברית הזו יש לנו את הכח תמיד לא לעזוב את החשק והרצון אליו, אלא תמיד להשאיר את הלב חושק בחשק עצום אליו ית', כשם שהוא ית' אינו מניח לעולם אהבתו אלינו.

ועם חשק ורצון זה צריך לקיים כל המצוות והתורה ותפילה, הכל מתוך חשק ער ולב בוער ברצון חזק ואדיר לה' יתברך, כי העיקר הוא הרצון, וכמובא בשיחות הר"ן (נא) בזה"ל: "העיקר הוא הרצון, להיות רצונו חזק ותקיף תמיד להתקרב אליו יתברך. ואף על פי שהכל חפצים ורוצים לעבדו, אף על פי כן אין כל הרצונות שוין, ויש חלוקים רבים ברצון. אפילו באדם אחד בעצמו בכל עת ובכל רגע יש חילוקים גדולים בין הרצונות. והכלל, שעיקר הוא הרצון והכיסופין שיהיה כוסף תמיד אליו יתברך, ובתוך כך מתפללין ולומדין ועושין מצוות".

וכשיהדותו של האדם וקיום התורה והמצוות בנויים על בסיס של רצונות וחשק להשי"ת, כי אז הוא יכול תמיד, בכל מצב, לעבוד את ה' בהתחדשות נפלאה, כי חשק ואהבה נותנים טעם חדש בכל מצווה ומעשה טוב שעושה נחת רוח לה' (כשם שחשק נותן מחדש טעם טוב בכל אכילה).

וכן על ידי שעוסק תמיד לחזק את החשק והרצון להשי"ת, על ידי זה יוכל תמיד להתחדש ולהתחיל התחלות חדשות בעבודת ה', אפילו אם נפל לעוונות, ואפילו אם לא זכה לעבוד את ה' כפי שהיה צריך לעבוד ולעשות ולחטוף עוד מעשה טוב באותו היום, כי מרוב חשקו ורצונו אחר השי"ת לעולם אינו מתייאש, אלא תמיד מתחיל מחדש לעשות מה שיש בכוחו, אפילו אם כבר הרבה פעמים לא עלה בידו להיכנס לקדושה.

ועל זה צריך מאוד להזהר, להחזיק תמיד הרצון, וכך לעולם לא יפול מיהדותו, כי אפילו אם היצר הרע יקח ממנו את עבודת ה' שלו, את הרצון – לרצות לעבוד את ה' – הוא אינו יכול לקחת, וכשיחזיק בזה תמיד ממילא בוודאי יתחדש לאחר הנפילה, שהרי הוא רוצה ומתגעגע לה'.

ועיקר הדרך להתעורר בהתעוררות הלב ברצון חדש ותשוקה חדשה להשי"ת, הוא על ידי שמכניס עצמו לאמונה פשוטה לזכור את מציאות הבורא שהוא מנהיג הכל רק לטובה מתוך אהבה עצומה לכל אחד מישראל, ומתוך כך מתעורר האדם לזכור את החן והחשיבות שיש לכל אחד מישראל אצל השי"ת, וכמה נחת רוח הוא גורם למעלה, ושמבחינה זו אין הבדל באיזה דרגא הוא עומד והאם הוא צדיק או רשע ח"ו, וגם אין הבדל כמה מעשים טובים עשה באותו היום, כי בכל רגע מצפים למעלה כל העולמות העליונים והמלאכים לכל איש ישראלי שיעשה איזה מעשה טוב עכשיו.

ואדרבא כמה שהוא יותר רחוק מהשי"ת, אזי אם יתעורר באיזה פעולה קטנה לכבוד השי"ת אזי יעשה בזה נחת רוח כפול ומכופל, באשר שאפילו רחוק כזה מודה במציאות ה', כפי שאמר רבינו הקדוש.

וככל שהאמונה גדולה יותר, כך גדלים הרצון וההשתוקקות להשי"ת, וכמובא בשיחות הר"ן (לב) בזה"ל: "ואזי כשהולך באמונה לבד בלי חקירות וחכמות אזי זוכה לבוא לבחינת רצון שהוא למעלה אפילו מחכמה, דהיינו שיזכה שיהיה לו רצון מופלג חזק מאד אליו יתברך בהשתוקקות נמרץ מאד עד שלא ידע מה לעשות כלל מגודל ההשתוקקות".

האמונה והרצון לה' מעורר הדיבור אליו

ועוד, ככל שהלב מתעורר לאמונה בהשי"ת ולרצון והשתוקקות אליו ית', כך זוכה גם שנפתח פיו בתפילה, להרבות בשירות ותשבחות להשי"ת ולבקש מלפניו ית' כל מה שחסר לו, שהרי כאשר אדם יודע ומאמין שהשי"ת עומד עליו ורואה ואוהב אותו, הרי תיכף ומיד פותח פיו לדבר עמו ית'.

כי עיקר התגלות האמונה בפועל הוא על ידי הפה – שכיון שיש ביניהם ברית קיימת לנצח המעוררת את הרצון והחשק, אזי ממילא מצוי יותר שיעסוק בדיבורים לדבר עמו ית'. וכמו שאמרו חז"ל שהסימן לשונא הוא שאם נפגשו ביניהם ג' ימים ולא דברו זה עם זה, הרי זה סימן שהוא שונאו, כי הדיבור הוא הסימן האמיתי לקשר קיים, כי הוא הפועל יוצא ממילא של אהבה וחשק ורצון של אחד לחבירו.

ועל זה מובא בליקוטי מוהר"ן (ס"ב): "ובאמת אם היה יודע האדם ידיעה בלב שלם, 'שמלא כל הארץ כבודו', והקדוש – ברוך – הוא עומד בשעת התפלה, ושומע התפלה. וודאי היה מתפלל בהתלהבות גדול, והיה מדקדק מאד לכוון את דבריו. ובשביל שהאדם אינו יודע זאת ידיעה בלב שלם, בשביל זה אינו מתלהב כל כך, ואינו מדקדק כל – כך, וכל אחד לפי מעוט שכלו וידיעתו, כן התלהבותו ודקדוקו".

והכלל, שעל ידי התחזקות האמונה מתעורר ומתלהב הלב להשי"ת וממילא יכול לעסוק בתפילה ודיבור ושיחה ושירה לה'.

פעמים שהתעוררות הרצון בא על ידי התפילה

אך האמת היא שלפעמים העצה לעורר החשק והרצון אליו ית' היא דווקא על ידי תפילה בפועל, אפילו אם היא נעשית ללא חשק. כי כשעוסק בתפילה ודיבור אליו ית' אזי ממילא תוך כדי כך מתוך דבריו מתעורר הלב לאמונה, וכך מתעורר לחשק ורצון אליו ית'.

וכמו שאמרו חז"ל על דוד המלך, שפעמים אמר 'מזמור לדוד', ופעמים אמר 'לדוד מזמור', כי לפעמים אמר שירה ושרתה עליו רוח הקודש, ולפעמים להיפוך.

גלות מצרים

והנה כשעם ישראל היו בגלות מצרים נסתרה מעיניהם השגחת השי"ת, מחמת קושי השעבוד ששעבדם פרעה מלך מצרים. כי זה היה רצונו של פרעה, להכניס כפירה בלב ישראל, שלא יאמינו בהשי"ת שהוא מנהיג העולם ברצונו לבד בהשגחה פרטית על כל אחד ואחד ועל כל תנועה ותנועה שנעשה כאן בעולם.

וכל כך רצה לשעבדם ולעקם לבבם בטורח ויגיעה ובעבדות נוראה שלא נשמעו בעולם דוגמתם, והכל כדי שלא יהיה להם הזמן והיכולת לחשוב, והיינו להשכיח מלב האדם החן והחשיבות האמיתיים שלו, לדעת מי הוא באמת, מהו איש ישראלי וכמה הוא יקר בעיני ה', וכמה ה' ית' חפץ בכל איש ישראל ורוצה לשמוע כל דיבור של תפילה שלו וכו'.

וזה היה עיקר השעבוד שרצה פרעה לשעבד את ישראל: להשכיח הברית שלהם עם השי"ת, ולקחת מהם הרגשת הלב מהו החן והחשיבות האמיתי של ישראל.

ועל כן השפילם עד עפר בעבודה קשה בחומר ובלבנים, עד שהתמלא הלב בקושיות על השי"ת ח"ו, ולא הבינו איך יכולה להיות מציאות של גאולה ואיך ייתכן שיהיה מצב בו יתעורר הקשר הנפלא של האהבה וחשק עם השי"ת.

וכל כך התגבר השעבוד עד שאפילו משה רבינו היה צריך לתת להם סימנים שבא לגאול אותם, כי לא האמינו לו "מקוצר רוח ומעבודה קשה", זאת ועוד שפרעה הרבה עליהם כישופים שלא תעלה על דעתם מציאות של מחשבה של בריחה מארץ מצרים.

וזה עיקר הגלות שעוברת על כל אחד בפרטיות, כי אמרו חז"ל שכל הגלויות נקראים על שם גלות מצרים, ועיקר הגלות הוא חסרון האמונה (ליקוטי מוהר"ן תו' ז'), שפרעה מפיל את מחשבת האדם למעין כישוף, שנופל לחשוב מטרדותיו ומהעניינים שצריך לסדר באותו יום, ומהצרות והקשיים של החיים, ואינו יכול לשחרר דעתו וליבו לחיות בשמחה מהידיעה הנפלאה שהוא בן מלך, ושכל מצווה שעושה בתוך צרות וטרדות החיים היא חשובה וגדולה עד איך ערוך וכי הוא יקר למעלה ועושה בזה הרבה נחת רוח.

כי ידיעה זו היא עיקר שמחת החיים והיא המביאה את הלב והדעת להתעוררות של רצון וחשק נפלא להשי"ת.

ואין לך תענוג גדול מזה כשהלב מרגיש חשק ורצון להשי"ת מתוך ידיעה שהוא ית' חושק אליו, וכשיש לו האמונה הזו בלב, ממילא אומר קצת ברכות בכוונה וכמה דיבורי תפילה בנעימות ושיר וניגון, ועל ידי הדיבורים לה' מתחזק ביותר בפנימיות לבו הקשר הנפלא שיש לו עם השי"ת, וכך גם יוצא מכל הצרות והטרדות שלו לחירות עולם – עולם של אמונה – 'כי בו ישמח ליבנו כי בשם קדשו בטחנו'.

אך כאמור, פרעה היה מכשף וכישף כל שערי מצרים, עד שהיה נדמה שאי אפשר לצאת מעולם הטרדות וקשיי היום יום לחיי חירות של אמונה וחשק להשי"ת, והוא עיקר הגלות – חסרון האמונה.

והוא מה שאמר משה להשי"ת "ולא שמעו אלי מקוצר רוח ועבודה קשה". כי באמת הוא פלא גדול מאחר שעם ישראל כל כך סבלו במצרים, והנה בא גואל ומושיע ורוצה להפיח בהם תקווה חדשה, ואיך בא כזאת שלא רצו לשמוע בקולו?! אך זהו הענין, שהרי עיקר הרוח חיים שמחייה את האדם הוא כשיש לו אמונה (עיין שיחות הר"ן נג), וכשאין אמונה אין רוח חיים והוא במצב של 'קוצר רוח'.

וכשיש לאדם 'קוצר רוח' יש לו 'עבודה קשה', כי כל העבודת ה' מצטיירת אצלו כעבודה קשה ומייגעת, כי כשאין אמונה בהשי"ת ממילא אין רצון וחשק אליו ואז נדמה שצריך לעבוד את ה' בעבודות קשות, ואין המתיקות והנעימות בעבודת ה', ואזי אי אפשר להגאל ולשמוע לנבואת משה – 'ולא שמעו אלי מקוצר ועבודה קשה'.

גאולת מצרים

ועל כן אז נתגלה להם השי"ת בעצמו – 'אני ולא מלאך אני ולא שרף', באותות ומופתים נוראים, ושיבר ושידד מערכות הטבע, עד שנתגלה לעין כל כי יד ה' הגדולה והחזקה היא המנהיגה את הבריאה לפרטי פרטים, והכל רק בשביל בניו האהובים – עם ישראל, וכך נתעורר בעם ישראל רצון ותשוקה עצומה להשי"ת, כיון שראו הרצון שיש להשי"ת אל ישראל, והאהבה והחיבה שיש לו אל כל אחד מישראל.

עד שנתעורר בלב שיר וניגון של אמונה, שגילה ועורר בלב ניגון של כיסופין להשי"ת, וכמו שכתוב 'משכני אחריך נרוצה', שכשהשי"ת מראה עצמו אזי נמשך האדם אליו, [והוא מה שמובא שיציאת מצרים היה על ידי שנתגלה אליהם השי"ת בחוש עין בעין, וכולם התחילו לרוץ אחריו ועברו כל שערי מצרים המכושפים עד שמצאו עצמם חוץ למצרים].

וכך תהיה גם הגאולה האחרונה, כמו שכתוב (שיר השירים) "תבואי תשורי מראש אמנה" – שיהיה שיר של אמונה שיגאל את ישראל.

גאולה הפרטית להכנס לעולם האמונה

וכך היא הדרך להיגאל גם בגאולה הפרטית של כל אדם, בבחינת מה שכתוב 'קרבה אל נפשי גאלה', ופירש הבעש"ט שהכוונה היא לגאולת הנפש הפרטית, והוא על ידי שיעורר עצמו לאמונה, עד שהאמונה תשאב אותו לעולם החירות.

והוא עיקר דרך החסידות, להכנס לעולם של אמונה, ובכך מתעורר חשק ורצון וגעגועים של אמת להשי"ת ללא פניות של גדלות, וכך עובדים את ה' בכל מה שאפשר, ותמיד יכולים להתחדש בעבודת ה', והכל מתוך שמחה וחיות ללא קושי ומרירות.

אך כשהאדם בגלות אזי אינו יכול להכניס עצמו לאמונה, וממילא כל רצון שבלב נתכסה בכפירות וכבידות וקושי ללא כל חשק, וכך גם נתרחק מעיקר הקשר להשי"ת שהוא התפילה ואינו יכול להוציא מפיו דיבורים להשי"ת, כי כשהאמונה בגלות גם הדיבור בגלות, ואז הולך בעולם מלא ביסורים ומחשבות טורדות וחושב מריחוקו מה', וחייו אינם חיים – מקוצר רוח ועבודה קשה.

פסח – פה סח

ואור זה של יציאת מצרים מתעורר בכל שנה ושנה מחדש על כל אחד מישראל בחודש ניסן – הוא החודש שהישועות מקיפות בו, כי מתגלה בו אור האמונה וגילוי החן וחשיבות של ישראל, ואיך השי"ת עושה תמיד ישועות, ובכך מתחדש הרצון והשתוקקות להשי"ת.

ומרכז החודש אשר בו מתגלה אור הרצון בשלימות הוא 'חג הפסח' – אותיות 'פה סח', כי בפסח יוצא הדיבור מהגלות, כי מאחר שנתגלה הדעת בשלימות, דעת שמאירה ללב את אור הרצון, אזי אפשר להדבק להשי"ת על ידי תפילה.

והוא מה שמובא באריז"ל, שפרעה הוא מלשון 'עורף', ומצרים הוא מלשון 'מיצר הגרון', כי עיקר אחיזת פרעה מלך מצרים הוא ב'עורף' האדם – 'מיצר הגרון', כי הוא מונע את הידיעה מה שאדם יודע מהשי"ת, שלא יגיע ללב, ושלא יוכל להתעורר בהתעוררות הרצון שבלב להשי"ת.

וכשהדעת בגלות אזי גם הדיבור בגלות, כי כשפרעה נאחז בעורף אי אפשר לדבר, בבחינת 'ניחר גרוני'. עד שנעשה 'חג הפסח' שנפתח הדיבור מלשון 'פה – סח' שהפה מתחיל להשיח בשבח הבורא ולעסוק בתפילות להשי"ת.

כי הדיבור הוא הכלי שמגלה הרצון בפועל, ופעמים התעוררות הלב מביאה לדיבורים, ופעמים להיפך שהדיבור מעורר את הרצון שבלב.

והוא עיקר העצה למעשה בשביל לעורר האמונה בלב, להרבות בדיבורי תפילה ותהלים ושבח הבורא ושאר בקשות שיבקש מה' מה שיחסר לו, ועל ידי זה יתעורר ליבו להשי"ת ואזי יצא הדיבורים מפיו בכוונה ובהתלהבות יותר.

והוא סוד הפסח, פסח לשון דילוג, פסיחה, כי לדלג מהמצב של הכבידות וחוסר הרצון למצב של אמונה וחשק וגעגועים להשי"ת הוא על ידי 'פה סח' – דיבור, להרבות בדיבורים להשי"ת.

וזהו עיקר עבודת הקודש של ליל הסדר – "השיר יהיה לכם כליל התקדש החג", עבודת הדיבור – לספר ביציאת מצרים, ולזמר ולשיר ולשבח להשי"ת שירות ותשבחות, כי אז נפתחים שערי התגלות הרצון, להשיג קצת בדעתו וליבו מהו זה שהשי"ת בחר בנו ורצה בנו, וממילא כך אפשר לפתוח הפה בסיפור יציאת מצרים ושירות להשי"ת – 'אנכי ה' המעלך מארץ מצרים הרחב פיך ואמלאהו'.

ועל כן 'פסח הוא עיקר תחילת התקרבות ישראל לאביהם שבשמים' (ליקוטי מוהר"ן), כי עיקר היהדות הוא לחזק את עצמו באמונה ולצאת מכל הקושיות וכבידות לב פרעה, ופסח הוא עיקר תחילת הזמן לזה להתחדש באמונה.

סימן של 'נרצה'

וכעת נבין מדוע סידר בעל ההגדה בסוף הסדר את סימן 'נרצה', כי לאחר שהרבה בשירות ותשבחות ובאכילת המצה שהוא זכר לכך שלא הספיק בצקם להחמיץ, מתחילה להתנוצץ באדם הדעת שהשי"ת באמת רוצה בו והוא ממש עושה נחת רוח להשי"ת, ובכך נשלם ביותר הארת הרצון.

וזהו מה שסידר לנו בעל ההגדה, כסימן אחרון של כל הסדר, שצריך לסיים הסדר עם הטעם של ה'נרצה' שידע בוודאי שהוא רצוי לפני ה'.

ועל כן אז נוהגים להוסיף פיוטים ולומר שיר השירים ולהוסיף בסיפור יציאת מצרים עד שתחטפנו שינה, כי כאשר נתעורר ביותר שלימות אור האמונה שהוא רצוי לפני ה' על הסדר שעשה, אזי מתעורר ביותר לאהבה ולאמונה בהשי"ת, ומתחיל בהתחדשות בשיר ושבח לבורא יתברך.

ועיקר העיקרים להאמין שבכל שנה מתחדש מחדש כל תיקונים אלו, והכל שייך אליו ממש, כי יש גילוי רחמנות שיכול לירד לכל אחד, לכל הדרגות של הד' בנים.

וכדאי להזכיר כאן מה שמובא בספר עבודת הקודש בזה"ל: "לילה זו מאירה כשמש בתוקף אורות עליונים, ועל כן היצר הרע מבקש עילה ליכנס באחד מבני הבית, והחכם עיניו בראשו", ע"כ. וזה צריך לזכור שלא לכעוס מחמת זה בעצמו שרוצה לזכות לאורות עליונים, והנה בני ביתו מפריעים ומונעים אותו מזה, כי היצר הרע רוצה בכל תוקף לבלבל שלא נצא ממצרים, ועל כן העיקר להכנס לאריכות אפיים ושמחה פשוטה ללא כעס, ואיך שיתנהג הסדר, להאמין שכך הוא הסדר האמיתי שעלה ברצון ה'.

ואולי זה בעצמו רימז לנו בעל ההגדה בסימן של 'נרצה' – להאמין שאם עשה כסדר הזה בפשטות ששתה ד' כוסות ואכל המצות ואמר ההגדה, ידע בוודאי שהו נרצה לפני ה', והיינו להאמין שוודאי ה' השתעשע ממנו, אפילו אם לא זכה לערוך הסדר כפי שהיה רוצה.

ועצה טובה מובאת בשיחות הר"ן (ב') בזה"ל: "טוב מאד להשליך עצמו על השם יתברך ולסמוך עליו. וכן כשמגיע שבת או יום טוב אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד".

חסל סידור פסח כהלכתו

[פורסם לראשונה באתר האינטרנט של כולל חצות]

התשואות הרמות בחצר בית הכלא באותו בוקר – החרישו אוזניים; הם עמדו בקבוצות ושוחחו נרגשות על הידיעה המרעישה שנחתה עליהם בפתע פתאום:
לרגל יום הולדתו של הנשיא, הוא הכריז על חנינה גורפת לכל אחד מן האסירים שיביע חרטה על מעשיו ונכונות להיטיב את דרכיו.

שליחו המיוחד של הנשיא הופיע בעצמו והקריא את הצו הנשיאותי שהכיל גם הפתעה: כל אסיר משוחרר יזכה ללווי צבאי מיוחד שישמור עליו בדרך לחירות, ובנוסף יזכה למקום מגורים מפואר חינם בעיר הבירה, סמוך לארמון הנשיאות, שם יהנה מחסותו האישית של הנשיא…

כל האסירים נדחקו בסך, נפעמים ונרגשים, לחתום על טופס השיחרור. שמחתם הרקיעה שחקים. כולם, מלבד קבוצה קטנה של אסירים שעמדו בשולי החצר כשהם מבכים את אומללותם… בטוחים היו שחנינה זו אינה כוללת אותם, הם הרי התפרעו כל הזמן והפרו את החוק גם בין כותלי בית הכלא; הם לא יכולים להאמין שגם עליהם חלה הטבה בלתי נתפסת זו.

לא הועילו שיכנועים; הם לא היו מוכנים לגשת ולחתום, אטמו אוזניים לכל הקריאות שהופנו לכיוונם. רק קול יללותיהם המשיך להדהד ברחבי החצר.

* * *

לפעמים זה פשוט מפליא, יושב אדם ונאנח יום-יום על ריחוקו הגדול מן הקדושה. תמיד הוא כאוב ודאוב על גורלו המר. בכל עת מצוא הוא מביע את עומק מרירותו על כך שהוא נכשל תמיד…

אם נדון לפי ראות עינינו, נחשוב שיש מעט אנשים כמותו שהם כה משתוקקים לצאת מסבך המעשים הרעים…

אך ראה זה פלא, בעוד שהמתלונן הסידרתי הזה היה אמור להיות הראשון שייענה לקריאת החנינה, הרי בפועל הוא ממשיך להתלונן ולא עושה דבר.

הצדיק מודיע על מתנת החיים שאותה מוכן מלך מלכי המלכים להעניק גם לגרוע שבגרועים, אם וכאשר יתמיד הלה בבקשת רחמים! ואף על פי כן לא תופס המתלונן שלנו בחבל ההצלה שמושלך לעברו; הוא ממשיך ליילל על שיברו הגדול ומוסיף לשקוע בעצבות. אף אינו נוקט בעצת הזעקה לה' – בהתחדשות ובעקשנות כנדרש.

הסיבה לכך פשוטה: הוא לא יכול להאמין שגם למי שהוסיף חטא על פשע, ומרד ופגם במזיד פעמים כה רבות, מיועדת החנינה – אם רק יבקש אותה; הוא לא מוכן לקבל את העובדה המופלאה, שחסדי ה' לא תמו, ורחמיו לא כלו גם מול הסתאבות שכזו.

זו הייתה למעשה אומללותה של גלות מצרים, הגלות שכל עיקרה נגרמה מחסרון אמונה (לקוטי מוהר"ן ח"א ז), חסרון שבתורו גרם לחסרון נוסף – שבני ישראל לא האמינו בעצמם. זאת משום שהכירו בשפלות מעשיהם ונמיכות מדרגתם, ולא יכלו להאמין שגם עליהם חלה רחמנותו האינסופית של הקדוש ברוך הוא.

הם אמנם זעקו והתמרמרו, רצו בכל לב לצאת מבור שִביים, אך כאשר הופיע משה רבינו ובפיו בשורת הגאולה וההצלה, בצירוף ההבטחה המופלאה להביאם אל ארץ חמדה טובה ורחבה – קצרה רוחם מלשמוע בקולו; הם לא יכלו להעלות על דעתם שגם הם, בעומק טומאתם, עדיין מרוחמים ואהובים כל כך.

ענוה פסולה זו – שנראית כה תמימה ועטופה בשברון לב לכאורה על הריחוק מן הקדושה – גרמה להם לאטום אוזניים לקריאת הגאולה ולסרב לפנייתו של משה רבינו, והיא זו שגרמה גם להכבדת עול הגלות והעבודה הקשה.

פרשת השבוע מלמדת אותנו אפוא, את הזהירות הנצרכת לנו בהכרת ערכנו:

ודאי שמוטל עלינו להכיר בחסרונותינו ואיננו יכולים להתעלם מהם, אך עם זאת עלינו להיזהר מאד לבל ניתפס לקטנות הדעת ולזלזל בעצם מהותנו. לנגד עינינו צריכה לעמוד הוראתו הברורה של רבינו הקדוש, "שהאדם צריך שיהיה לו אמונה בעצמו – שגם הוא חביב בעיני השם יתברך, כי לפי גדולת טובתו של השם יתברך – גם הוא גדול וחשוב בעיניו יתברך" (שיחות הר"ן קמ).

חובתנו להכיר בכוחות המופלאים שנטועים בנו, ולהאמין באהבה ובקשר הנצחי שלנו עמו יתברך. עלינו לבטוח בחסדי ה' ובכוח צדיקי האמת שמגלים לנו רחמי שמים אלו, ובכוח זה לעמוד הכן לקריאת הגאולה ולעצת התפילה שמחישה את הגאולה הפרטית והכללית.

(עפ"י ליקוטי הלכות, תפילין ו-לא)

סיפור חסידי ידוע מספר על אחד הצדיקים המפורסמים שהשתהה דקות ארוכות טרם פתח ואמר "המלך" בתפילת שחרית בראש השנה. לאחר התפילה הסביר הרבי ואמר: "שעה שניגשתי לומר 'המלך' עלתה בדעתי שאלתו של המושל הרומי, ששאל את רבי יוחנן בן זכאי שכינהו בשם מלך: 'אי מלכא אנא, עד האידנא אמאי לא אתית לגבאי' [=אם מלך אני, עד עכשיו למה לא באת אלי?!] (גיטין נו ע"א) וחשבתי לעצמי ברעדה: 'הנה, אני בא ומכריז 'המלך', אך מנגד מנסרת השאלה הנוקבת: אם אכן מלך אני, למה לא הגעת עד עכשיו?!' מרוב פחד לא קמה בי רוח להמשיך' " – – –

■ ■ ■

כולנו מצפים לימי ראש השנה הקדושים, אך עלינו להבין שכדי להכריז על המלכת המלך צריכים להגיע אליו גם לפני כן, שאם לא כן הרי זו עצמה תהא התביעה: 'אם אכן מלך אני, למה לא הגעת עד עכשיו???'

להגיע למלך פירושו, להתנהג כלפיו כאזרחים כלפי מלכם, במורא של מלכות, בקבלת עול והשתעבדות, ובהכרה שאנחנו עבדי המלך.

עבד הוא זה שכל מחשבתו ודאגתו נתונות לכבוד המלך, הוא לא מכבד את רצונו העצמי – שזהו כבודו – אלא חושב תמיד מהו רצון וכבוד המלך. זה מה שהוא מעמיד בראש סולם העדיפויות.

עלינו להתחיל לצעוד בנתיב עבדות זה. אי אפשר ביום אחד לוותר על כל הרצונות העצמיים, אבל בהחלט ניתן להתחיל למעט במימוש רצונות אלו. הולך לו אדם ברחוב, רצונו להלך ב'חירות', להביט לכל עבר, אבל רצונו של המלך הוא שישמור על העיניים. זה מגביל, זה גם אולי נראה קצת מוזר שהולכים בעינים שחות, אבל אנחנו מתחילים לוותר על כבודנו ומרבים בכבוד המלך.

יושב לו אדם בעת התפילה, אין לו עתה את ההשראה להשתפך בתפילה, הוא רוצה להתאוורר ולחטוף את המילים. אולי זה נתפס קצת כ'יוצא דופן' כשלפתע מתחילים להתפלל בקול רם, באמצע סתם יום חול, אבל עלינו מוטל להתחיל למעט ברצון וכבוד העצמי ולהרבות בשבחו של הבורא.

זוהי עבודת חודש אלול: "למעט בכבוד עצמו ולהרבות בכבוד המקום" (ליקוטי מוהר"ן ח"א ו). בכך אנחנו מגיעים למלך גם לפני ההמלכה. זוהי שורשה של תשובה, לחזור ולהמליך עלינו את מלכו של עולם; ואם אין ביכלתנו לעשות זאת בשלמות, הרי לפחות מפעם לפעם למעט בכבוד ורצון עצמנו ולהרבות בכבוד המקום – יכולים ויכולים אנו.

■ ■ ■

"הראש השנה שלי" – אמר רבינו הקדוש – "עולה על הכל". הוא רצה שנבוא ונקבל את המתנה הגדולה שבאוצרותיו כדי לחיותנו כיום הזה.

ואכן רבבות בני ישראל נענים לקריאתו הקדושה ובאים מכל קצווי תבל לקחת חלק באותה התקבצות נשגבה. זהו סוד עליון שלא נתגלה לנו אפס קצהו, אבל רבינו הקדוש בכל זאת גילה רמזים על הכח הנפלא הגנוז בהתקבצות זו:

האמונה, כידוע, היא יסוד הכל. בסוף הדורות עיקר הנסיון הוא על האמונה הטהורה. מבול של כפירה שוטף את העולם – ובכח ההתקבצות הזאת אצל הצדיק בראש השנה, ניתן לזכות לטהרת האמונה (ראה באריכות בליקוטי מוהר"ן ח"ב ח).

אך תנאי מתנה רבי נתן, ש"בשביל זה מחויבים לנהוג כבוד גדול ברבו, כי כבודו הוא כבוד ה' יתברך. ועל ידי הכבוד שמכבד את רבו, על ידי זה נתרבה המשכת רוח הקודש של רבו, ועל ידי זה נתברר המדמה וזוכה לאמונה, שזה העיקר מה שצריך לקבל מרבו".

כבוד הצדיק הוא כבוד הבורא, שכן הצדיקים רק מפרסמים את הבורא ואין להם כבוד עצמי כלל. כאשר באים אל הצדיק ורוצים לזכות לאמונה, צריך גם כן למעט בכבוד העצמי ולהרבות בכבוד הקודש.

לפעמים נוח להתאוורר קצת ולשוח שיחות חולין ליד הציון הקדוש; לפעמים זה גם נראה קצת מוזר שעונים רק ברמיזה ומסרבים לענות למי שפונה אלינו עם שאלת חול במקום קדוש ונורא זה – אבל עלינו למעט בכבוד עצמנו ולהרבות בכבוד המקום, לא לתת את הכבוד לרצונות הבהמיים, אלא לכבד את הצדיק בכל יכולתנו.

זוהי גם כן ההגעה המוקדמת אל המלך. כאשר נכריז 'המלך' תהא כבר מוכנה ההמלכה, הגענו גם קודם, קבלנו עלינו את עול מלכותו ויראתו יתברך, כמו כן התנהגנו בבושה ובקבלת עול שעה שבאנו אל הצדיק שעליו נאמר "מורא רבך כמורא שמים", וזה שישפיע עלינו שנה טובה ומתוקה.

כולנו מצפים ומייחלים מתי תבוא הגאולה ונשוב למקומנו ולארצנו שנלקחה מאתנו בעווננו, אף מרבים להתפלל על זה בכל יום ובכל עת. אולם עדיין לא זכינו.

מדוע באמת? אסור לנו לחקור ולחשב חשבונות שמים. אבל צריך לדעת את אשר כותב מוהרנ"ת (ליקוטי הלכות, חזקת קרקעות, ה), שאין שום תפילה וצעקה נאבדת, כי בכל צעקה ובכל תפילה כובשים עוד ועוד חלקים מארץ ישראל, עד שיקויים בנו הפסוק: "בעתה אחישנה" – שיתקבצו כל התפילות יחד ביחד ותבוא הגאולה.

גם בכל יהודי יש נקודת ארץ ישראל – היא נקודת הקדושה השוכנת בתוכו, המעודדת וממריצה אותו לכל הדברים שבקדושה. אולם, יצר הרע רוצה להתגבר על חלקת הארץ ישראל שבתוכו, לקחת אותה מאיתו ולהפיל אותו מכל העבודות הקדושות. לדאבוננו כבר הצליח לרשת מנקודת 'ארץ ישראל' שבנו חלקים נרחבים, וכמה שאנו מתחננים ומתפללים לשוב לא"י שבתוכנו, לנקודת הקדושה, עדיין אנו מוצאים את עצמנו רחוקים מאד.

אולם, צריך לדעת כי כל געגוע וכל רצון טוב אינו נאבד לעולם. אמנם עכשיו אין רואים כלום מה שפעלנו, רק להיפך, כמה רחוקים אנו עדיין מהקדושה. אבל יגיע זמן שהכל יתקבץ, כל התפילות והרצונות יתקבצו כאחד, ובכח גדול ומאוחד זה נכבוש את היצר לגמרי ונזכה לגאולה.

ממשיך מוהרנ"ת, שאפילו אם האדם פגום מאד רח"ל, ואינו ראוי שיפעל כלום בתפילתו, מכל מקום יש עוד צד בתפילתו, והוא ענין ה'מחאה'.

היינו, כמו שמבואר בהלכה שאם יש לאדם קרקע ובא אחר ומתיישב בתוכה ונשאר בה שלש שנים, היא עוברת לחזקתו. אבל אם בא בעל הבית במשך שלושת השנים ומוחה על כך שהתיישב בקרקעו – נשארת הקרקע של בעל הבית, והאיש שהתנחל בה אינו יכול לעשות חזקה בקרקע זו, אפילו אם יחזיק בה שנים רבות – מחמת המחאה.

כך ברוחניות, כאשר היצר מתנחל בארץ ישראל שבקרבנו, ואין בנו כוח להוציאו משם, מחמת שאנו ירודים ופגומים מאד, ואף אין כח בתפילותינו לפעול כרצוננו – עם כל זאת, עצם העובדה שאנו זועקים לה' ואומרים: 'אנו רוצים רק אותך, אין אנו מסכימים למצב הזה, אין אנו רוצים בתאוות שהשתלטו עלינו' – הרי זו מחאה; ואם נמשיך לעשות כן, בסוף נזכה לעלות מתחתית המדרגה עד רום המעלות.

מסכם זאת מוהרנ"ת: "מזה יכול כל אדם להבין רמזים לעצמו, להתחזק בכל פעם בתפילה ותחנונים וצעקה להשי"ת, יהיה איך שיהיה, אפילו אם יעבור עליו מה. כי אפילו אם רואה שאינו פועל ח"ו בתפילתו – אדרבא, הרע מתגבר עליו ביותר – אעפ"כ ידע ויאמין שפועל הרבה בתפילתו וצעקתו, כי עכ"פ תפילתו וצעקתו הוא בחינת מחאה הנ"ל".

היינו, אע"פ שהאדם אינו רואה מה שפועל בזה, רק רואה את הכישלונות שלו – יאמין כי עכ"פ זה בבחינת מחאה, שבכך הוא מגלה שאינו מסכים לכל אשר עובר עליו. ואע"פ שהוא ממשיך להיכשל, מ"מ אם יפנה לה' בכל פעם ו'ימחה' על כך, הריהו עושה 'מחאה', ובזכותה לא תהיה ליצר הרע חזקה עליו, עד שלבסוף יוכל להתגבר על היצר ולהנצל ממנו לגמרי.

חיים אנו בתקופת הסתר פנים גדולה, המבוכה בקרב בני דורינו רבה, עוברים עלינו אירועים קשים ביותר ואין אנו יודעים מה יולד יום, ישנם בני תורה רבים שחסרה להם השקפה ברורה ומתלבטים קשה בהבנת המצב, בני נוער רבים תועים ונבוכים, מהם כאלו שסרים מדרך הישר רח"ל מדרך התורה או שמסתובבים באפס מעשה, נעים ונדים לרוח היום, מבלי מצוא משען ומשענה סעד רוחני במצבם הקשה, קיימת גם נשירה בישיבות הק', בחורים אינם מוצאים את מקומם ונפלטים רח"ל לרחוב הסוער והמסוכן. נשאלת השאלה מה הסיבה למצב הרוחני הקשה הזה, מה הסיבה למבוכה הנוראה הזאת? ומה אם כן התרופה והמזור למחלה האיומה הלזו, כיצד אפשר להתגבר ולעבור את אירועי השעה הקשים הללו?

לשם כך נפתח נא את ספר הק' ליקוטי מוהר"ן, זה ספר תולדות האדם הגדול בענקים, שרבינו השאיר לנו ובו עצות מתאימות ונפלאות עד דור האחרון, כיצד להתחזק בימים טרופים אלו.

דע שכל הדורות כולם נמשכים מן הצדיק, שהוא הראש, בחינת ראש בית, בחינת הבעל הבית של העולם, בחינת "קורא הדורות מראש" שכל הדורות נמשכין מן הראש, דהיינו הצדיק הנ"ל ואזי כשיש זה הצדיק שהוא הראש בית אזי יש בחי' ראש ויש בחי' בית, ואזי כולנו דהיינו כל בני הדור כולם בחי' בני בית". "אבל – ממשיך רבינו – כשנסתלק ונתעלם זה הראש שהוא הפאר בחינת שם ה' כנ"ל אזי מתגברין ח"ו שמות הטומאה של החיצונים שזה בחינת המפורסמים של שקר והם בחי' ראש של הסטרא אחרא, שהוא כנגד הראש הנ"ל דקדושה בחי' ראש כל חוצות.. ואזי אין בית ומתגלגלים בחוצות ח"ו ועל כן נקרא ראש כל חוצות כי נתעלם ח"ו בחינת ראש בית.

לאמר שכל סיבת ירידת הדור, המבוכה והמבוקה, הטשטוש וההעלם, הוא בהעדר אור הצדיק ה"ראש בית" אשר ממנו עצה ותושיה הדרכה והכוונה, וכשזה חס ושלום נופל זה קם, מתגברים כוחות הסטרא אחרא "המפורסמים של שקר" ומשתלטים, ואז עוברת השליטה לידי הרחוב המזוהם והמסואב ה"ראש כל חוצות". "ועל זה נאמר "תשתפכנה אבני קודש בראש כל חוצות, בני ציון היקרים המסולאים בפז" דהיינו שישראל קדושים מתגלגלים חס ושלום בראש כל חוצות, כי נסתלק ונתעלם ה"ראש בית" דהיינו הצדיק האמיתי ונתגבר חס ושלום ההיפך.. בחינת ראש כל חוצות.

הצדיקים הם "עיני העדה", לאורם נסע ונילך, הצדיק הוא המדריך ומכוון את כולם לנתיב האמת והאמונה, זאת ועוד, על ידו נפתחים העינים לכל אחד ואחד לראות ולהשקיף על עצמו, לבחון מידותיו ולבדוק עצמו איך הוא בעבודת ה', הצדיק הוא השורש, היסוד הפשוט (צדיק יסוד עולם) אשר ממנו משתלשלים כל ארבעת היסודות, מקור כל המדות "שכשבאים לצדיק ורואים אותו, ראוי שימצא עצמו בתוך הצדיק שיסתכל בעצמו על כל המדות איך הוא אוחז בהם".

נמצאנו למדים שכל מכאובי הדור, הם בסיבת חוסר מנהיגות אמת, והיינו העלמת שם הצדיק "כי כשנתגדל שם הצדיק נתגדל שמו יתברך כי שמו משותף בשמינו" על ידו מתגלה ומתפרסם אלוקותו והשגחתו וזוכים להארת פנים, אבל כשנסתר שם הצדיק, ומתפרסמים אלו הרשעים שאין בהם שם ה' היינו אותם מפורסמים של שקר תועי הדור ומטעיו, אזי מתגברים כוחות הרע והטומאה וההרס.

לאמר, צדיקי הדור מנהיגיו הם מאירים ומקרינים על הדור, הם בחינת "מאורי אור" לעומתם מנהיגי שקר, אנשי הכזב גורמים חורבן ושריפה והם בחינת "מאורי אש", "שכשיש כוח למאורי אור אזי נכנעין מאורי אש וכשנכנעין מאורי אור אזי מתגברין מאורי אש, וזה בחינת שריפת בית המקדש שנגרם על ידי הסתלקות מאורי אור".

לאור האמור לעיל ברור שמצבנו הקשה והמסובך כיום, הוא בסיבת העלמת אור הצדיק האמיתי ושליטתם של אלו המפורסמים של שקר, כל המבוכה והתעיה, מקורה בחוסר קרבה לצדיק ותורתו, כל זה אמור לא רק לאלו שרחוקים לגמרי מאור הצדיק, אלא גם לאלו הסמוכים לצדיק ויודעים עליו, אבל אינם מתקרבים אליו דים, ואינם מתבוננים ומתעסקים בתורתו ושומעים לעצותיו במדת מספקת.

תפקידינו הוא, על כן, בשעה זו לא רק להעמיק יותר ויותר בתורת רבינו ולציית לעצותיו הנפלאות והחיוניות, אלא להשתדל גם להפיץ את תורתו תורת אמת בקרב כל אלו הכמהים לקרן אורה, וביחוד לאלו הנבוכים, להאיר להם הדרך לצאת מני חושך ולהתקרב לאור הבהיר, יחד עם זה נשתדל בתפילות ובקשות לפני בורא עולם שישיב את כולנו לתורתו ויקרבנו לעבודתו, שיאיר לנו את אור האמונה התמימה ויזכינו לגילוי אורו של ה"ראש בית", הצדיק האמיתי שממנו תוצאות חיים לגאולה השלימה והאמיתית אמן.

וכן אחר כך באו כמה צדיקים ועסקו בתפלה הרבה וחברו תפלות ופיוטים הרבה, עד שבא האר"י הקדוש, זכר צדיק לברכה, ותלמידיו הקדושים, וחברו לנו גם כן כמה תפלות כמו הספר "שערי ציון" וכו', ואחר כך בא הבעל שם טוב הקדוש זכר צדיק לברכה, ועסק הרבה בהתבודדות ובפרישות וגלה גודל מעלת התפלה, כידוע בספרים הקדושים שנתיסדו על יסוד חכמת הבעל שם טוב הקדוש, זכר צדיק לברכה.

ועין בספר "סור מרע ועשה טוב" להרב הצדיק מורנו הרב רבי צבי מזידטשוב שכתב שם, אין לך מבחר העת להתבודדות כי אם בשעה זו אחר חצות לילה לעמוד ולבקש על נפשו האומללה אשר נתרחקה בעוונותיה ממקור החיים. ויחפש בשעה זו כל מה שעבר וידבר מעל לבו כעבד לפני רבו בפשוט ידיים ורגלים בדברים רכים לאמר כבן לפני אביו, ובכל לשון אשר ידבר בתפלה בלשון המדינה שמדבר בלשונה ושומע, למען ירוץ דברו מהרה מכאב לב אשר כואב על עוונותיו ופשעיו ויבקש מחילה וסליחה, וכדברי הזוהר (נשא קכד.): מדחריב בי מקדשא לא אשתאר לנו אלא ודוי דברים בלבד [משחרב בית המקדש לא נותרה בידינו אלא מצוות ההתוודות על החטא] . ויבקש מאלוקיו שיעזרהו לעבודתו וליראתו בלב שלם ויאריך בענין זה, ובודאי זה נבחר מכל התעניתים וכו' עין שם. ומביא שם גם כן בשם ספר "בית מדות" כתיבת יד המיוחס להאר"י, זכר צדיק לברכה, שצריך האדם להתבודד בינו לבין קונו וידבר לאל יתברך רכות, כאשר ידבר העבד אל רבו ובן עם אביו, עד כאן לשונו.

תפילה אישית – הדרך לכל אחד?

עד עכשיו ראינו ראיות רבות לכך שהתפילה על כל דבר הייתה דרך הצדיקים כבר מאדם הראשון, ועל כך שהתפילה היא ישועתו וקיומו של כל אדם ללא יוצא מן הכלל. ראיות אלו נראות מתוך תיאור התורה את מעשיהם. לכאורה, הוכחה זו איננה שונה מאלו שקדמו לה: גם כאן ניתן לראות שתפילה הייתה דבר שעסקו בו צדיקים רבים. אמנם, קשה לומר שזאת הראיה. בין אם התפילה היא חיוב מהתורה או מדברי חכמים, בסופו של דבר היא מצווה. וכי עלה על דעתנו שגדולי ישראל לא ישימו לב אליה? היכן נמצאת ההוכחה על דרך התפילה התמידית, על התפילה האישית שצריכה להיות לכל אחד עם בוראו?

תפילת הצדיקים

ניתן לראות פן שונה בהוכחה זו. גדולי ישראל לא רק התפללו, אלא גילו לאחרים את התפילה. "דרש רבי פנחס בר חמא: כל שיש לו חולה בתוך ביתו, ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים, שנאמר (משלי טז): חמת מלך מלאכי מות, ואיש חכם יכפרנה" (בבא בתרא דף קטז ע"א). "כי עיקר התפילה אינם יודעים כי אם צדיקי הדור" (ליקוטי מוהר"ן סימן י, אות ד). הקדוש ברוך הוא חפץ בתפילתו של כל אחד, אך את עומק התפילה – משיגים רק הצדיקים. משום כך קיימת חובה מיוחדת ללכת לצדיקים שיתפללו על החולה, כפי שנפסק בשולחן ערוך (רמ"א, יורה דעה סימן שלה סע' י). "זבח רשעים תועבת ה', ותפלת ישרים רצונו" (משלי טו, ח), רצונו של הקב"ה מתגלה בייחוד בתפילתם של ישרים, שהם הצדיקים.

משום כך אנחנו מוצאים שגדולי ישראל התעסקו בחיבור תפילות לכלל ישראל, אם זה סליחות ופיוטים, או תפילות על כל נושא אחר. נכון שהיו מספיק פיוטים ותפילות גם לפני שהם הוסיפו משלהם, אך הם ראו צורך בכתיבת תפילה המתאימה לאותו דור, כפי מה שצריך להתבצע באותו זמן על ידי התפילה. בחלק זה עסקו תלמידי האר"י הקדוש, וחכמים מאוחרים יותר – רבי נתן למשל כתב את הספר "ליקוטי תפילות", מתוך רצון לתת כלים לתפילה על דברים שבקדושה ועל מלחמת היצר, לאנשי דורו וגם לדורנו אנו. "ואמר [רבי נתן] פעם אחת על התפילות האלו לשון הכתוב: "תיכתב זאת לדור אחרון, ועם נברא יהלל יה", היינו, שהתפילות האלה, נכתבו לדור אחרון" (הקדמה להשתפכות הנפש).

ענין התפילה – בקשת רחמים

אמת, יכולנו להישאר עם התפילות שכבר נכתבו. הבקשה בסופו של דבר היא אותו בקשה, במילים קצת שונות. אך להלכה נפסק, "ואלו נאמרים בכל לשון… תפילה" (סוטה דף לב ע"א), ומסבירה הגמרא: "תפילה – רחמי היא, כל היכא דבעי מצלי". עניין התפילה הוא בקשת רחמים, לפיכך בכל צורה שהאדם רוצה להתפלל, יעשה. מוסיף רש"י: לא צריך פסוק להוכיח את הדין הזה. מאחר וזהו כל עניינה של התפילה – התבטאות עצמית בשיחה לפני ה' – מוכרח שהיא תיעשה בכל לשון, במקרה ששפת האם של אדם אינה לשון הקודש והוא מצליח לבטא את עצמו בטבעיות בה. המילה רחמים היא מלשון 'רֶחֶם' בו נושאת האם את עוברה, ומאפשרת לו קיום שם. בקשת רחמים היא לא רק בקשה למילוי חיסרון מסוים, היא בקשה שכביכול הקב"ה ישא אותנו ברחמו. אנחנו לא רוצים את הפיתרון, אנחנו רוצים את זה יחד עם הקב"ה, לחוש את קירבתו על ידי הישועה שנקבל ממנו. "אשריך ישראל, מי כמוך עם נושע בה'" (דברים לג, כט). ה'אשריך' לא בא על כך שאיזה טוב לנו, אנחנו יכולים לקבל את הכל. הוא בא על דבר יותר עמוק – "מי כמוך עם נושע בה'", ודורשים חז"ל: "הושע לא נאמר, אלא נושע. ישראל, במה הם נפדים? כביכול בהקדוש ברוך הוא" (תנחומא, אחרי מות סימן יח). הפיתרון לבעיות שלנו לא נמצא רק בפיתרון, אלא הישועה האמיתית שלנו היא "כביכול בהקדוש ברוך הוא"- בהתגלות שלו אלינו כשהוא עונה לתפילותינו, בזה אנחנו מרגישים שלמים. רחמים כאלו אנחנו מבקשים- שהקב"ה ירחם עלינו, וכביכול ישא אותנו ברחמו, מתוך קירוב אליו.

את היסוד הזה בתפילה, באו הצדיקים להחדיר בנו. עם הזמן הנחות יסוד נשכחות. אנחנו לא מתחבאים מאחורי איזה טקסט שכתבו לפני הרבה זמן, ואיך שהוא דרכו נוצר איזה קשר ביני ובין בורא עולם. הקשר האמיתי שיש לך איתו הוא קשר כזה שאתה אמור להביע במילים שלך, בהשתפכות הנפש. "כי מובן לכל משכיל, שאין איסור לחבר תפלות מי שאינו במדרגת בני עליה בעלי רוח הקדש, כמו ששאר מחברי ספרים אין חיוב שיהיו בעלי רוח הקדש, כי לא בשמים היא" (הקדמת רבי נתן לליקוטי תפילות). לא בשמים היא – וכשהקדוש ברוך הוא מגלה שהוא רוצה בתפילתנו (יבמות דף ס ע"א), הכוונה לתפילה שלנו. כמו שאתה, איך שאתה, והמילים שעומדות לך בפה.

התבודדות

ובשלב שתפילות חדשות לא מספיקות להעביר את הרעיון הזה, חוזרים הצדיקים ומדגישים את רעיון ההתבודדות, שכפי שראינו בעבר שכבר השבטים ודוד המלך ועוד היו יוצאים למקומות מבודדים לדבר עם ה' (למרות שבעיקרון את ההתבודדות אפשר לבצע גם במקום הומה בני אדם). הרמב"ם (שהיה נוהג להתבודד ולהתפלל אז, ספר חרדים פרק ע"ג), רבינו בחיי בעל חובות הלבבות, רבינו יונה (שנהגו באופן דומה, ספר חרדים שם) הרמב"ן (הכותב שיש להקדיש יום בשבוע להתבודדות), המאירי (הכותב שיש לכל אדם לחדש תפילה מליבו על כל צורך, חידושיו לברכות דף כח ע"ב), השל"ה הקדוש ("למעלת התבודדות אין שיעור, וסימנך אני והו הושיעה נא, כשאני בהתבודדות עם 'והו' שהוא השכינה, אזי לה' הישועה", הגהות למסכת יומא), האר"י הקדוש (כמובא בספר 'בית מידות' המצוטט בתחילת הדברים), תלמידי הבעל-שם-טוב ותלמידיהם- ר' קלונימוס קלמן (הכותב כן בספרו 'מאור ושמש'), ר' אלימלך מליז'נסק (נעם אלימלך, הנהגות), ר' אהרן מקרלין (הכותב בספרו 'בית אהרן' להקדיש שעה ביום לכך), ר' מרדכי מלכוביץ (הכותב להקדיש לכך שעה או חצי שעה, ליקוטי אמרים), החפץ חיים ("עתים היו שומעים מאחורי הדלת של חדר התבודדותו, איך היה משוחח עם השי"ת בשפת אם כדבר איש אל רעהו ומנהל איתו שיחות ארוכות", ספר החפץ חיים ופועלו), ועוד רבים שהיו נוהגים לעשות כך.

הדגש שכולם באו להדגיש הוא: דבר בשפה שלך. שפוך את ליבך באמת, ורק כך תוכל להיוושע באמת, ולהתקרב לבוראך.

בחיי רבינו הקדוש התאספו התלמידים אצלו שלש פעמים בשנה: בראש השנה, בשבת חנוכה ובחג השבועות. בחיי מוהר"ן סימן קכ"ו: "דרכנו היה להיות אצלו בראש השנה ובשבת חנוכה ובחג השבועות. ובאלו השלשה זמנים היינו אצלו תמיד מיום שקבע דירתו בעיר ברסלב והיה מצווה ומזהיר להיות אצלו באלו השלשה זמנים". בשורות הבאות ליקטנו מעט תיאורים אשר נותרו בידינו מחג השבועות בצלו של רבינו.

שנת תקנ"ח

רבינו הקדוש היה בדרך לארץ ישראל, ונקלע לפני חג השבועות לעיירה חורסאן שם פגש קבוצת חסידים של הבעל התניא, רבינו שוחח אתם בדברי תורה ועשה שם את החג "ובליל שבועות אחר שהיה נעור כנהוג, הלך למקוה עם איש אחד מאנשיו". וסיפר המלווה שתוך כדי הליכה פנה אליו רבינו כמה פעמים ושאל אותו אם הוא שומע קולות, וכאשר השיב שאינו שומע, תמה רבינו ושאל כיצד אפשר שלא לשמוע, "והבין האיש שהוא שומע קולות וברקים של קבלת התורה". לאחר שיצא מהמקוה אמר שכעת התגלה לו סוד גדול שישנה יראה כה גדולה ועליונה הרבה יותר מהיראה העליונה המבוארת בזוהר הקדוש "כי נודע לי שיש יראת אלוקות שהיא יראה ופחד גבוה ועצום ומרומם ומנושא מאד מאד".

שנת תקס"ז

עקב מחלת אשתו, שהה רבינו הקדוש בעיר זאסלב, מערב פסח עד לאחר חג השבועות. ושלח מכתבים אל כל אנשיו "שלא ירים אחד מאתנו רגלו לבא אליו על שבועות". רבי נפתלי שהיה מגדולי התלמידים כתב אף הוא מכתבים לכל החברים והאיץ בהם כן לנסוע לזסלב. כותב רבי נתן: "וידעתי שרבנו ז"ל כתב שלא לבא אליו על כן הלך לבי הנה והנה איך להתנהג ובחסדו הגדול והנורא התגבר החשק על המניעה והתגברתי ונסעתי". רבי נתן יצא ביום חמישי מהעיר מאהלוב ושבת בברסלב, שם התאחד עם חבריו "ונסעתי עמהם יחד ביום ראשון ובאנו לרבינו ז"ל ביום רביעי, וביום חמישי היה ערב שבועות".

ביום חמישי לפנות ערב כשאנשים החלו כבר להתאסף לתפילת מנחה, נפטרה אשתו הראשונה של רבינו לאחר מחלת כבד קשה. רבינו עמד בעת יציאת הנשמה ועל אף הצער והכאב הגדול כוון כוונות לטובת נשמתה. החבריא קדישא של זסלב הגיעו באופן מיידי והספיקו לקברה במהירות ורבינו אף הספיק לנהוג אבלות שעה מועטת בערב החג "ואותה שעה עלתה למנין שבעה כידוע דין זה, וזה היה לטובה וישועה גדולה כי על ידי זה זכינו לשמוע מפיו הקדוש תורה נפלאה בחג השבועות".

רבינו בקש להתפלל בחג השבועות בביתו, במקום שאשתו נפטרה. בליל החג ולמחרתו היה רבינו הקדוש מרוחק מהקהל ולמרות שישב בין הציבור היה עסוק בשלו, "וכל ליל שבועות לא דיבר עמנו כלל רק עסק בתורה בשעת הסעודה … והיה נעור בלילה עמנו יחד ואמר תיקון ליל שבועות במהירות ובהתמדה ולא פנה לשום אדם לדבר דיבור בעלמא ואחר שגמר התיקון הניח עצמו מעט לנוח שעה מועטת מאד ותיכף קם בזריזות והלך לטבול קודם אור היום וכן בסעודת שחרית לא דיבר מאומה רק עסק באמירת האדרא רבה בזהר הקדוש בכל הסעודה". כאשר הגישו אוכל פסק מלימודו ואכל מעט ושב לתלמודו, עד המנה הבאה,"ובין מאכל למאכל אמר האדרא רבה בקול נעים ונפלא מאד". לאחר כל מאכל סבר רבינו שזוהי המנה האחרונה, אך שוב ושוב הגישו אוכל. לאחר הסעודה אמר רבינו כי הוא ניהל ויכוח עם מגישי הסעודה: אני רציתי לסיים את הסעודה בדברי תורה כאיש פשוט, כי איש פשוט אוכל כדי שיהיה לו כח ללמוד. אך הם רצו שהסעודה תסתיים באכילה, כי הם מחשיבים אותי לצדיק כי הצדיקים לומדים כדי לדעת כיצד לאכול.

בליל שני של החג, שחל בליל שבת קודש, חבש רבינו את השטריימל והראה לקהל פנים מסבירות. הוא ערך את השולחן כדרכו ואחר ברכת המזון שר את שירי חג השבועות "אתה נגלת" ו"ברוך שמך" בניגון נפלא ונעים. וישב עם החסידים עד אור הבוקר. בסעודת שחרית ערך שוב את השולחן בשמחה, בני העיר שלחו משקאות ורבינו חילק אותם לציבור בשמחה. בסעודה שלישית אמר רבינו הקדוש תורה נפלאה על הפסוק "ויבן את הצלע" (ליקוטי מוהר"ן תורה ס"ז).

גם במוצאי החג ישב רבינו הקדוש עם החסידים עד אור הבוקר, ומסיים רבי נתן "וגם בתוך טרדתו הגדולה שעבר עליו אז מה שעבר לפי גדולת קדושת נוראות מוחו הקדוש, אף על פי כן ישב עמנו שלשה לילות רצופים שהיה נעור בכולם עמנו יחד, שהם ליל ראשון דשבועות וליל שבת קודש וליל מוצאי שבת, כי דרכו היה נפלא ונשגב ובחכמתו וקדושתו הנפלאה לא היה יכול להטריד אותו שום דבר, כי הבנו אז שצערו וטרדתו היה אז עצום ורב מאד … ואף על פי כן לא העבירוהו הטרדה והצער מלעסק לתיקון נפשותינו גם אז".

שנת תקס"ט

חג השבועות קרב ובא, אנשי שלומנו מכל העיירות מתכוננים לנסוע לברסלב לשהות במחיצת רבינו, גם בעיירה לאדיזין מתארגנים החסידים ושוכרים עגלות לנסוע לברסלב, אך את רבי געציל, אחד מגדולי התלמידים של רבינו השאירו בעיירה כשהוא מוטל על ערש דוי.

חולה אנוש היה רבי געציל ושרוי בסכנה גדולה. פצע חמור נתהוה לו במעיים, הרופאים סברו שכדי לרפא את מכתו, יש לפתוח את המכה, להוציא את המוגלה והדם הנגוע, לאחר מכן לחבוש ולסגור את הפצע אך מכיון שהפצע היה באיבר פנימי שיד אדם אינה מגיעה אליו, אי אפשר היה לטפל במחלתו.

החסידים מלאדיזין הגיעו אל הרבי ללא רבי געציל, ואך נכנסו לקבל ברכת שלום, ספרו על מחלתו האנושה של חברם, וכי הרופאים נתיאשו מלרפותו ובקשו לעורר רחמי שמים.

בבין השמשות של החג הראשון התקבצו החסידים סביב רבינו לשמוע את דברי תורתו הקדושים, דברי התורה נסבו הפעם על הפסוק "ואת העורבים צויתי לכלכלך" (ליקוטי מוהר"ן חלק שני תורה ד'), רבינו הקדוש ביאר בדבריו את סודות הצדקה ועניני החג. והנה לפני הסיום סטה מן הענין והחל לדבר אודות עניני רפואה ואמר: ש"צדקה היא רפואה בבחינת "צדקה מרפא בכנפיה", אחר כך פרט את סדר רפואת המכה "בתחילה צריכין שיפתח פי המכה, אחר כך צריך כח המושך שימשוך ויוציא הליחה והדמים המקולקלים מתוך המכה, אחר כך צריכין להדיח כל הדמים שלא יהיה בהם שום קלקול ועכירות … אחר כך צריכים לסגור פי המכה"ובאר כיצד נעשית הרפואה הרוחנית על ידי הדברים שהזכיר, החסידים שמעו ותמהו מדוע הכניס הרבי לתוך דברי תורתו ענין חדש שלא דיבר אודותיו קודם, שלא כמנהגו.

במוצאי החג כששבו תושבי לאדיזין לבתיהם מצאו לגודל הפתעתם את חברם רבי געציל, והנה הוא בריא ושלם.

ספר להם האיש, כי בלי שום התערבות רפואית, נפתח פתאום הפצע ויצאה ממנו הרבה מוגלה עד שהתרפא לגמרי, שאלו אותו החסידים, מתי ארע הדבר? והנה התברר כי כל זה קרה באותה שעה שבה אמר רבינו את המאמר וכלל בתוכו את ענין רפואת המכה, ויהי הדבר לפלא.

שנת תקצ"ג "שבועות הגדול"

לאחר הסתלקותו של רבינו הקדוש המשיכו החסידים לנסוע לקראת חג השבועות לעיירה ברסלב אל רבי נתן, מנהג זה נמשך עד הסתלקותו. תלמידיו ומקורביו היו באים לחג השבועות ובכל שנה רבו הבאים, הם השתדלו להגיע יום קודם החג, כדי לסיים את ספירת העומר יחדיו. קשה לתאר את ההתלהבות הגדולה וההתעוררות העצומה בתפילת ערבית האחרונה של ימי הספירה אצל רבי נתן בברסלב כאשר כל אנשי שלומנו נקבצו כולם.

אותו שבועות של שנת תקצ"ג באו שמונים איש, מלבד תושבי ברסלב. כשהגיעו לספירת העומר נשמעה תפילתם בכל רחבי העיר. אורח נכבד נעלה מאד, הגיע אף הוא לעשות את החג אצל רבי נתן, ר' שמעון, מראשוני תלמידי רבינו, שגר בעת ההיא בארץ ישראל הגיע במיוחד מארץ ישראל, כל הציבור קיבל אותו בהתלהבות וחרדת קודש. כמנהגו של רבינו אמר רבי נתן תורה בבין השמשות של החג הראשון ונמשך אל תוך הלילה של החג השני. רבי שמעון התפעל כל כך מאמירת התורה של רבי נתן עד שהכריז "תמיד חשבתי על רבי נתן שהוא תלמידו של רבינו, כעת אני רואה שהוא הרבי בעצמו". הדבר הכאיב מאד לרבי נתן שמדמים אותו לרבינו, והוא ביקש מאנ"ש להמנע מלומר כך, באמרו אני יודע כי אינני הרבי.

לאחר החג כשנכנסו להפרד, אמר להם רבי נתן "אכן היתה לנו ברוך ה' קבלת התורה יפה, אך אל לנו לשכוח שלאחר קבלת התורה עשו את העגל רח"ל". כאומר שלמרות ההתעוררות הגדולה שהיתה בחג עדיין אין זה בטחון לעתיד וצריך לעמוד על המשמר גם להבא ולא להתפס לשאננות.

עקב המספר הגדול של הנאספים באותה שנה, מכונה חג שבועות זה בקרב חסידי ברסלב "שבועות הגדול".

שנת תר"ד

את חג השבועות של שנת תר"ד, האחרון לימי חייו, חגג רבי נתן באומן.

תיאור מעניין ונפלא לחג זה מצאנו במכתבו של רבי אברהם שטרנהארץ (נדפס בספר נעימות נצח).

לקראת חג השבועות שלח רבי נתן מכתבים אל כל אנשי שלומינו שיבואו לאומן, והיתה לו בזה כוונה גדולה כפי שרבינו הקדוש היה בחג השבועות האחרון באומן. ונקבצו מכל העיירות מסביב.

את תפילות החג התפללו כמובן בהתעוררות עצומה. לאחר תפילת שחרית, כיבדו את רבי נתן בפתיחת הארון, ברתת ובזיע ניגש אל ארון הקודש ופתחו, מורינו הפיל את ראשו לתוך ארון הקודש וחטף את ספר התורה באהבה עצומה ופנה לציבור וזעק: "ישראל עם קדוש, יש לנו כעת תורה חדשה, תורה חדשה ממש", ורקד עם ספר התורה עד שעלה לבימה וגם הציבור רקד עמו, לאחר מכן אמר רבי נתן דברי תורה על ענין השמחה של קבלת התורה אצל הצדיק.

"ואתה תמלא רחמים עלי, ועזרני ותושיעני על ידי זה, ותוציאני מהרה מטומאה לטהרה, מחול לקודש, מיגון לשמחה, משעבוד לגאולה ומאפלה לאור גדול, עד אשר נזכה בחג השבועות הקדוש, ביום החמישים, שאתה תשוב אלינו, ותפתח לנו שער החמישים הקדוש ותשפיע עלינו רחמים גדולים וחסד עליון משם, באופן שנזכה לתקן הכל ולשוב אליך באמת תמיד" (ליקוטי תפלות תי"ג).

ראו גם:

מאמרים נוספים לחג השבועות

תפילה נפלאה לשלשה רגלים

שערי תפלה אינם ננעלים לעולם. יש תפלה, שנענית לארבעים יום. ממי אתה למד, ממשה, דכתיב (דברים ט): ואתנפל לפני ה' את ארבעים יום. ויש תפלה שנענית לעשרים יום. ממי אתה למד, מדניאל, דכתיב (דניאל י): לחם חמודות לא אכלתי עד מלאת שלשת שבועים ימים. ואחר-כך אמר: ה' שמעה ה' סלחה וכו'. ויש תפלה, שנענית לשלשה ימים. ממי אתה למד, מיונה, דכתיב (יונה ב): ויהי יונה במעי הדגה שלשה ימים, ויתפלל יונה אל ה' אלקיו ממעי הדגה. ויש תפלה, שנענית ליום אחת. ממי אתה למד, מאליהו וכו'. ויש תפלה שנענית לעונה אחת. ממי אתה למד, מדוד, דכתיב (תהלים סט): ואני תפלתי לך ה' עת רצון. ויש תפלה, שעד שלא יתפלל אותה מפיו, הוא נענה, שנאמר (ישעיה סה): והיה טרם יקראו, ואני אענה. אמר רבי חייא רבא: כתיב (תהלים כז): קוה אל ה', חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה'; הוי מתפלל וחוזר ומתפלל, ויש שעה שיתנו לך (מדרש רבה ואתחנן)

ישנה שאלה שרבים מן הראשונים דנו בה שנוגעת לעיקרה של התפילה: מה אנחנו בעצם באים לעשות בתפילה? הקב"ה הרי יודע בדיוק מה חסר לנו, יודע את מה שטוב לנו, ואם כן בבקשה שלנו אנחנו יכולים רק לקלקל, כשנבקש שהקב"ה ינהל את העניינים כפי מה שאנחנו רוצים ולא כפי הטוב האמיתי כפי שרק הקב"ה יודעו. התשובה המופיעה אצל חלקם היא, שמטרת התפילה הינה לרומם את האדם, ואז יהיה זכאי לטובו של הקב"ה. ננסה במאמר זה, בעזרת ה', לראות את משמעות הדברים.

לפי ההבנה הפשוטה של תירוץ זה, יש לעיין במושג של ריבוי תפילה. האם שייך להתפלל מספר פעמים על אותו דבר? הרי אם לא נענינו בפעם הראשונה, סימן שכנראה התפילה שלנו לא צריכה להיענות, כי זה הדבר הטוב ביותר עבורנו. אולי יהיה ניתן להתפלל עוד פעם אם נאמר שבפעם הראשונה לא התפללנו מספיק בכוונה, או שנוסיף כוונה מיוחדת בתפילה הבאה. אבל בעצם, אין כזה מושג של להתפלל את אותה תפילה עוד פעם. בדברי המדרש שלפנינו אנחנו רואים לכאורה אחרת: ישנם סוגים שונים של תפילות: תפילה הנענית לארבעים, תפילה הנענית ליום אחד. מדוע ההבדלים בין התפילות? מדוע לא מספיקה אותה תפילה בכוונה לכל דבר שהוא, באותו שיעור זמן בו יוכל האדם להתעלות ולהתרומם למקום אליו התפילה צריכה להרים אותו? ובנוסף לכך, המדרש אומר: "הוי מתפלל וחוזר ומתפלל, ויש שעה שיתנו לך". המדרש אומר שישנה תפילה נוספת, שהיא לא רק במקום שהתפילה הראשונה חסרה, או שהיא באה להוסיף משהו מיוחד. תתפלל עוד פעם, בגלל ש"יש שעה שיתנו לך". מדוע יש להתפלל עוד פעם על אותו דבר? גם בפסוק רואים שיש כאן עניין מהותי בריבוי של התפילה, ולא רק השלמות של התפילה הראשונה: "קוה אל ה', חזק ויאמץ ליבך, וקוה אל ה'", לקוות עוד פעם ועוד פעם. אותו קיווי, עוד פעם.

אחת מעשרה הלשונות שנקראת בהן התפילה, כדברי חז"ל (מדרש רבה, ואתחנן), היא "קריאה". כשאני קורא למישהו, פירושו שאני רוצה אותו אצלי. ברמה הפשוטה ביותר, אני קורא אליו כדי שימצא בקרבתי הפיזית. ברמה מעבר לכך, אני קורא אליו כי אני רוצה את קרבתו, אני רוצה אותו בחיי. כשאני מתפלל לקב"ה אני גם קורא אליו, אני מחפש אותו אצלי, אני רוצה אותו בחיי, ולכן אני קורא אליו. נושא התפילה, אומר המבי"ט (בית אלוקים, שער התפילה) הוא רק המניע. באמת, אני לא רוצה את הכסף שחסר לי, אלא את הקב"ה. החיסרון הוא רק המניע של התפילה, שמביא אותי שוב להכרה שאני חייב את הקב"ה בחיים שלי. לא בשביל שהחסרונות יתמלאו – אמנם גם בשבילם, אבל זה לא הנושא. אני רוצה את הקב"ה כי כך אני תופס את מציאותי: "תפילה לא-ל חיי", התפילה היא החיים שלי.

הקב"ה רוצה להיטיב לנו. אך רצה הקב"ה, והטבה זו תהיה בצורה שהוא יתגלה אלינו כמיטיב, וכשלא נקבל את הטוב בלי שנדע שהוא מגיע ממנו ית'. הקב"ה רוצה להתגלות כקרוב אלינו. שמתוך הרגשת החיסרון המהותי בעצמנו, נבין ששם הקב"ה צריך להיות. ברגע שנבין כך, נמצא אותו שם. כשעם ישראל נמצא במצרים, הוא מבקש לדעת על מציאות ה' והשגחתו בתוכם, ומשה רבינו שואל בשמם: "ואמרו לי מה שמו, מה אומר אליהם?" היכן נוכל לראות את גילויו של הקב"ה אצלנו? והקב"ה משיב למשה מה לומר להם: "למה זה ישאלו לשמי?" אין להם צורך לראיה אחרת, כי אהיה עמהם בכל צרתם, יקראוני ואענם והיא הראיה הגדולה שיש אלקים בישראל, קרובים אלינו בכל קראנו אליו" (רמב"ן על שמות ג, יג). ברגע שקוראים – נענים. זאת ההוכחה הכי גדולה שהקב"ה מתגלה כקרוב ביותר אלינו. ברגע שנפתח את הפתח הזה דרכו הקב"ה יכנס לחיינו – ההכרה המלאה בעומק החיסרון המהותי והבלתי מתמלא לעולם, שקורא רק לקב"ה – אז הוא יתגלה שם, כקרוב ביותר.

אם כן, ההתרוממות אליה התפילה מביאה, לא רק נמצאת בהכרה של האמונה ביכולת ה' ובביטחון בו. ההתרוממות הזאת היא שינוי תפיסה של כל החיים שלנו, שאנחנו קוראים לה'. קוראים אליו כל יום, כל פעם מחדש, ושוב ושוב משיבים אל הלב את הידיעה הזאת. בהבנה הזאת של התפילה, אפשר להתפלל כמה פעמים. כשאני בא לתפוס את מציאותי כחסרת מהות שרק הקב"ה יכול להשלימה, הקריאה אל ה' בתפילה תמיד נעשית מתוך אותה מציאות בה אני חי באותו רגע ממש. ובאמת, אין יום שדומה לחבירו, ואין שעה שדומה לחברתה, ולכן הקריאה לקב"ה מתוך חיי גם היא משתנה מכל קריאה לקריאה. דברים דומים כותב ר' חיים מוואלוז'ין בספר "נפש החיים" (שער ב, יג) על תפילת שמונה עשרה שחז"ל תקנו: "שמעת שתקנוה עד ביאת הגואל, במהרה בימינו, לא היה ולא יהיה שום תפילה בפרטות דומה לחברתה שקודם לה ואחריה כלל". הקריאה לקב"ה נעשית תמיד מתוך מציאות החיים בה אני חי, ולכן אף קריאה לא יכולה להיות דומה לחברתה. מה שהייתי אתמול, זה לא מה שאני היום. זה יכול להיות מאוד דומה, אבל אלו שני סיפורים שונים שבכל אחד מהם אני יכול למצוא את הקב"ה מחדש ולקרוא אליו. אמנם ה"נפש החיים" מנמק את הדבר בדברים עמוקים יותר, מצד הנהגת הקב"ה שמתגלה תמיד באופן מיוחד באותו זמן, אבל גם ברובד הפשוט של הדברים, גם האדם עצמו משתנה מרגע לרגע. לכן אני יכול להתפלל מנחה למשל, לחכות עשרים דקות, ולהתפלל ערבית, ולפעמים אולי להתפלל אותן אחת אחרי השנייה. אין כאן חזרה על אותה בקשה. כל רגע הבקשה יכולה להיות שונה.

מבלי להיכנס במשמעויות השונות של זמני התפילות שהוזכרו במדרש: תפילה לארבעים יום, תפילה לעשרים יום וכו', ניתן לומר שההבדלים נובעים מסוג הקריאה הנדרשת. אם מעשה התפילה היה ביטוי האמונה בה', ההבדלים בין התפילות ומשמעות החזרה היו צריכים ביאור. אבל אם מעשה התפילה בא לבקש את ה' בחיי, כל קריאה רק מחדדת את זה יותר. היא לא חוזרת על דבר פעמיים, למרות שהיא מבקשת את אותו הדבר בדיוק. אבל מי קרא לקב"ה – לאיזה מציאות אני מבקש את גילוי הקב"ה – זה השתנה. לפי כמות הקריאה אל ה', הדרישה למצוא אותו בחיי, התפילה יותר תיענה. ממילא, אומר המדרש, שישנה תפילה ש"שעד שלא יתפלל אותה מפיו, הוא נענה". חידוש גדול כתוב כאן: התפילה שעדיין לא התפללנו אותה, גם היא נקראת תפילה. אין פירוש הדבר שרציתי להתפלל, ועוד לפני שהספקתי הקב"ה כבר היטיב לי. כתוב שזאת תפילה שנענית. כי אם התפילה היא לקרוא אל ה' ולבקש אותו אצלי, כפי מהות החיסרון שאני תופס בעצמי, יכול להיות מצב בו התפילה עצמה לא צריכה להיאמר. כי אם ברור לי שכל מציאות חסרה, צועקת להתגלות של טוב ה', ושהיא בעצמה קוראת אליו, אז הקב"ה יתגלה שם עוד לפני שאני אתפלל אליו. התפילה הזאת היא עצם החיים אותם אני חי. החיים שלי הם חיים של תפילה, חיים בהם כל חיסרון זועק אל ה', ומראה לי שרק הקב"ה הוא התשובה האמיתית לכל. אז ממילא, גם בלי התפילה שנאמרה, התוצאה היא אחת: היתה הבנה שכל חיסרון זועק מעצמו השלמה מה', ובאותו רגע ממש, ה' הופיע שם.

יהיו הדברים לעילוי נשמתם של הקדושים שנרצחו בהודו במאורעות האחרונים. יהי רצון שנזכה כולנו לקרוא אל ה' באמת, לקרוא אליו מתוך כל הייסורים והחסרונות, ובאותו רגע ממש הוא יתגלה אלינו בגאולה השלמה, במהרה בימינו, ימחה דמעה מעל כל פנים, והתשובה האמיתית לכל העולם הזה תתגלה.

היה מחזק את אנשיו שקבלו לפניו בקובלנא גדולה על שהם רחוקים מתפילה מאוד וקשה עליהם מאוד להתפלל. והיה מחזק ומנחם אותם בכמה לשונות, שלא יפלו בדעותיהם בשביל זה. אמר: הלא אצל הגר שנתגייר, כמה זכיה הוא אצלו לידע אמירת התבות לבד עד ברוך שאמר. על כן ראוי לאדם לנחם את עצמו ולשמח את עצמו אשר על כל פנים הוא זוכה לומר התיבות של התפילה.
ושמעתי שהיה מדבר עם איש פשוט אחד מענין תפילה שקשה מאד להתפלל, ונתן לו עצה, ואמר לו שיחשוב בלבו שאינו צריך להתפלל כי אם עד ברוך שאמר, כי אולי הוא צריך בגלגול זה לתקן רק חלק זה מהתפילה. כי אולי בגלגול הראשון כבר התפלל בכוונה שאר חלקי התפילה, רק חלק זה עד ברוך שאמר הוא צריך עכשיו בגלגול זה להתפלל בכוונה, ועל כן יכניס כל כחו בזה המעט להתפלל בכונה עד ברוך שאמר. ואחר כך כשיגיע לברוך שאמר יחשוב אולי צריך לתקן חלק זה, כגון מברוך שאמר עד ויברך דוד, ויתפלל עד אותו החלק בכוונה, וכן להלן.
והכלל, שלא יבלבל דעתו בתחלה בכל התפלה, כי יהיה קשה וכבד עליו, רק יתאמץ בכל פעם לומר מעט מעט בכוונה, כי מעט יכולים להתפלל בכונה. ואחר כך עוד מעט וכו' כנ"ל.
(ליקוטי מוהר"ן ב, סימן קיא)

שאלה שמעסיקה אותנו רבות היא איך מגיעים לכוונה בתפילה. בספרים מתואר שבאמת קיים מבול רוחני של מחשבות זרות שמתחדש עלינו בדיוק בזמן שבו אנחנו עומדים להתפלל. יכולנו להסביר לעצמנו שזה סתם כל מיני מחשבות שצפות בראש בגלל שאנחנו מרחפים, אבל אנחנו מכירים את הפעמים שממש רצינו להתפלל ופתאום מצאנו את עצמנו בסוף התפילה מבלי שכיוונו בה. לכן השאלה של כוונה בתפילה היא שאלה אמיתית, ולא רק שאלה של רצינות, האם אנחנו רוצים להתפלל או לא. על כך נראה הפעם ב"ה שיחה של רבי נחמן על כך.

אפשר לומר כהקדמה, שבשביל לכוון בתפילה צריך קודם כל להיות מכוון לתפילה. כוונה בתפילה לא מסתכמת רק בפעולה של אימוץ המחשבה והתרכזות במילים. אלו עדיין לא יספיקו כשהלב לא ממוקם במקום של התפילה. זה מה שעומד ביסוד ההלכה שאומרת שלעולם ישהה אדם קודם שיתפלל (או"ח סימן צ) – אפשר להיכנס לבית המדרש וישר ללמוד, אבל אי אפשר להיכנס לבית הכנסת וישר להתפלל. אי אפשר להתפלל לפני שנכנסים לאווירה של תפילה, לפני שנכנסים בנפש לתוך המקום של התפילה, ממששים אותו, מזהים אותו. תפילה אפשרית רק ממקום של "ואני תפילה", לשים את עצמי בעמדה של מתפלל לפני שאני מתחיל בפועל את התפילה.

בתחילת השיחה מתואר איך רבי נחמן חיזק אנשים שהרגישו את הריחוק שלהם מתפילה. לאור הדברים שלמעלה, הבעיה שבהרגשת ריחוק כזאת היא בעיה מהותית: אין כאן רק בעיה של חוסר רצון להשקיע ולהתקדם בתפילה בגלל משברים, אלא בעיה יותר פנימית בה מרגישים שכאילו אין אפשרות להתחבר לתפילה באמת. היא תמיד תהיה רחוקה מאיתנו. ואז, נסתם המקום הפנימי של התפילה בתוך הנפש, ואז באמת אי אפשר להתפלל.

"אמר: הלא אצל הגר שנתגייר, כמה זכיה הוא אצלו לידע אמירת התיבות לבד עד ברוך שאמר. על כן ראוי לאדם לנחם את עצמו ולשמח את עצמו אשר על כל פנים הוא זוכה לומר התיבות של התפילה". אנחנו מרגישים כל כך רחוקים מהתפילה אבל אנחנו לא שמים לב כמה אנחנו בו זמנית גם קרובים. נצייר לעצמנו אדם שקם בוקר אחד בחייו, והחליט לחפש ולשוטט בעולם את השער לה', המקום בו אפשר מתוך העולם הזה לגשת ולהתקרב אל ה'. לאט-לאט הוא הבין ששער השמים שהוא מחפש אחריו אמור להימצא במילים. אבל אלו מילים? אפשר לומר כל כך הרבה דברים. ובכלל, מי ערב לכך שהמילים שהוא יחשוב עליהן יהיו זכות וטהורות מספיק בשביל שהן יאפשרו לו לצאת מהעולם הסגור שלו ולפנות אל ה' באמת? שנים הוא עמל לזכך את עצמנו, עם הרבה שתיקה ובהתקדשות ופרישות, עד שיום אחד הופיעה עליו הרוח והוא מצא את המילים המדויקות והאמיתיות. קל לצייר לעצמנו כמה הוא יהיה מאושר רק מעצם מציאת המילים. זהו, עכשיו יש שער, עכשיו העולמות נפתחים אחד לשני ואנחנו מוכנים להתקרב.

אנחנו עומדים מול שער השמים כל יום בו אנחנו מתפללים. המילים כתובות, אנחנו כבר עומדים על הפתח. מצד אחד זה הרבה יותר מתסכל כשאנחנו כל כך קרובים, עומדים על הפתח אבל לא מצליחים להיכנס פנימה. מצד שני, זאת צריכה להיות עמדת המוצא: כל הקושי שלנו להתפלל הוא בגלל שאנחנו מרגישים כל כך קרובים לתפילה, אז איך זה יכול להיות שאנחנו רחוקים ממנה. אנחנו צריכים לדעת שאנחנו נמצאים לגמרי בתוך העולם של התפילה, היא באמת מקום קיים שאנחנו נמצאים בו ומדברים אותו. היא לא משהו שקיים רק אם נכוון. היא קיימת כבר במילים שקיבלנו דרך קדושי העולם שהעבירו את הדרכים הנסתרות אלינו. זה צעד ראשון כדי להיות מכוון לתפילה; משם אפשר לבוא ולכוון בתפילה עצמה.

* * *

בחלק השני של השיחה רבי נחמן נותן עצה לכוונה בתפילה: "ואמר לו שיחשוב בלבו שאינו צריך להתפלל כי אם עד ברוך שאמר, כי אולי הוא צריך בגלגול זה לתקן רק חלק זה מהתפילה". כך צריך להתפלל כל חלק מהתפילה- להסתכל על קטע מסוים מהתפילה, לחשוב עליו בתור הדבר היחיד אותו אנחנו אמורים לעשות, וכך לעבור קטע אחרי קטע.

על פניו, זה דבר שמצריך הבנה. למה כשאנחנו ניקח משהו גדול ונפרק אותו לגורמים קטנים זה בהכרח יגרום לנו להתמודד יותר טוב? אז נכון שבכלל בחיים הרבה יותר קל לנו עם דבר קטן מאשר משהו גדול. אבל מה העצה כאן – לשכנע את עצמנו שמדובר במשהו קצר? הרי התפילה היא כן דבר ארוך שמורכב מהרבה פרטים. בוודאי שאין כוונת הדברים שאנחנו צריכים לרמות את עצמנו. כנראה שיש פה נקודה אמיתית- שזה באמת לא נכון לגשת לתפילה כמשהו אחד גדול עם הרבה סוגים וגוונים. צריך לגשת לתפילה מתוך נקודה אחת ספיציפית, ודרך הנקודה הקטנה הזאת אפשר להקיף את כל התפילה באמת.

העניין יובן יותר על פי המשך הדברים המובאים ב"השתפכות הנפש": "וגם כבר מבואר בשיחות הר"ן (סימן ע"ה) שבאמת על פי רוב אין יכולין להתפלל כל התפלה בכוונה, רק מעט". המחשבה שלנו שאם נתכוון מספיק אז בוודאי שנצליח לכוון בכל התפילה הרבה פעמים לא נכונה. "רק מעט", למרבה הפלא. מה הסיבה? "כי כל אחד מתפלל איזה חלק מהתפלה לפי בחינתו, כי אית מארי דידין ואית מארי דרוגלין וכו'". לכל אדם מדריגה רוחנית אחרת שמאפשרת לו להתחבר לחלק אחר של התפילה. החיבור שלנו לתפילה בא ממקום פנימי בתוכנו, ולכן בוודאי שאנחנו נתחבר לתפילה לפי הגוון המיוחד של הנשמה שלנו. באופן טבעי זה יגרום לנו להתמקד בנקודה אחת ועיקרית בתפילה ביחס לשאר התפילה, וכאן החידוש – אומר רבי נחמן – שאין בזה בעיה. כך זה אמור להיות. החיבור צריך לבוא מתוך הנקודה המיוחדת שמאירה אלינו.

אבל מה זה אומר בעצם? שלא ננסה להגיע לכוונה בכל התפילה? לא. בין אם נצליח ובין אם לא, התפקיד שלנו נותר אותו תפקיד, להכין את הלב כדי לכוון בתפילה. אבל אנחנו צריכים לדעת מהם כלי העבודה שלנו: כלי העבודה שלנו הם הנקודות האישיות שמאירות לנו בתפילה. את הנקודות הללו אנחנו מבקשים לפתח ולהרחיב גם על שאר החלקים של התפילה. אם נוגע בנו הנושא של ההודיה לה', אפשר לנסות גם לבקש בקשות מתוך אותו רקע של הודיה – לבקש מה' מתוך רצון להודות לו על הישועה שהוא עתיד להביא לנו, וזאת רק דוגמה. לפעמים לא נצליח לחבר את חלק בתפילה לנקודה שמאירה בנו, ואז אומר רבי נחמן ש"ישתדל להתפלל שאר התפלה בפשיטות גמור וכו', ועל ידי זה יזכה ברחמיו יתברך להתעורר מזה עד שיחזור ויתלהב לבו מאוד ויתחיל להתפלל עוד הפעם בהתעוררות כראוי". לפעמים פשוט צריך להמשיך להתפלל בפשיטות- להתבונן במילים ולכוון בהן, בלי לנסות ליצור איזה רקע מסביבן. הן עצמן יכולות להוליד בנו משהו חדש שיעורר אותנו להתפלל לה'.

ההבדל הגדול בגישה כזאת לתפילה הוא שאנחנו לא מנסים להסתער על הכל ולדאוג שבכל קטע נכוון. אנחנו רוצים לכוון בכל התפילה, אבל מתוך לב, שבאופן טבעי ימצא את עצמו מחובר לנקודה מסוימת ברגע הנוכחי. מתוך נקודת הלב אפשר לבוא ולנסות להתרחב לכל שאר חלקי התפילה, גם אם נתפלל אותם בפשיטות, וכך נעשה חיבור אמיתי לתפילה שיוצר מקום של תפילה בתוכנו.

מיהו מנהיג אמיתי?

זה המסוגל לכלכל את צעדי הכלכלה בתבונה והיגיון, גם בתהפוכות הזמנים ולנוכח אתגרים מורכבים. ההתמודדות הקשה ביותר של כל נברא, היא הצורך התמידי לנתב את התנהגותו בין זמני שפע לתקופות רזון.

בחייו של כל אדם מופיעות שבע שנות השובע ושבע שנות הרעב. לכל אדם יש שובע וגם חוסר, ברוחניות כמו בגשמיות. המעבר בין התקופות לא רק שאינו נוח, הוא מסוכן. בתקופת עושר ושובע מתפתים בקלות להוציא הוצאות ולהסתגל לאורח חיים מרווח יותר, ולאחר מכן, כשהחוסר משתלט, מאוחר מדי ולעתים בלתי אפשרי לשוב ולרסן את ההרגל, ואז מופיע הרעב האיום. כך זה בכלכלת הגוף, ויתרה מכך בכלכלת הנשמה. האדם נחבט ונחבל בין עליה לירידה, בין זמני עושר רוחני לתקופות צמצום.

ובמקום הזה את העצה מסוגל להעניק רק יוסף הצדיק. בחכמתו הוא מצווה עוד בתקופת השפע לאגור אוצרות של טוב, למלאות את מחסני הנפש בזיכרונות של טוב, לאגור עוד ועוד מעשים טובים, לאסוף כל סוג של טוב יהודי, געגועים, צעקות, אנחות וכל התחלה טובה. כל אלו נאספים ונשמרים ליום פקודה, ואז, גם בשעת הרעבון תהיה לנו מחייה ופרנסה מזיכרונות של אמונה.

החיים הם חלום, ורק יוסף הצדיק יודע את פתרונו. חלום פרעה אחד הוא, הצדיק מלמד ומאיר שהרעב כמו השובע, הקטנות כמו הגדלות, חלום אחד הם, ובשני המצבים הללו יש דרך לחיות ולהתקיים באמונה, שמחה והצלחה.

אם נציית ליוסף.

אחת מהתכונות העיקריות של עמלק מרומזת במה שכתוב: "ויזנב בך את כל הנחשלים אחריך". עמלק נטפל למי שהוא חלש ולמי שנכשל, ומזנב בו. הוא מפיל אותו לחלישות הדעת ולעצבות, עד שמביאו לידי ייאוש גמור, כאילו אבד סברו, ואין לו שום טעם לחיות חס ושלום.

אולם, כנגד עמלק ישנה תרופה גדולה, בדמותו של צדיק הדור – משה, ותלמידו יהושע, שהם הנלחמים בעמלק על ידי נתינת כל מיני תרופות ותחבולות, לחזק על ידן את אותן נפשות חלושות ונכשלות, שיוכלו גם הם להתגבר ולהמשיך עצמם אל תוך מחנה הקודש, ולזכות למעלות רמות.

אחת התרופות הנפלאות ביותר שנתן לנו הצדיק, כדי להילחם בעמלק, היא דמותו הנלבבת של התם הקדוש, מסיפורי מעשיות (מעשה ט). דמות נפלאה זו, די בכך שהאדם נזכר בה ותיכף הוא מקבל חיזוק עצום לנשמתו, וגל של שמחה תמימה שוטף אותו.

אחת הנקודות המרכזיות בהנהגתו של התם, היא שמחתו בנעל המשולשת שעשה, שהיא אחת מהנקודות החשובות והמאירות ביותר בכל תורת רבינו הקדוש – שמלמד אותנו עד כמה צריך האדם לשמוח בחלקו, אפילו כשמעשיו רחוקים מאוד משלמות. מי שיזכה להפנים את הלימוד שנלמד עתה, יעלה על המסילה הנכונה ויהיה תמיד שמח ומאושר, ויזכה למחות את זכר עמלק מליבו (ולא רק בפורים! עבודה זו נדרשת מהאדם לכל אורך חייו), ממש כמו התם הקדוש.

עלינו לדעת, שהתם לא השלה את עצמו לרגע לגבי מצבו. הוא ידע היטב את החסרונות שלו, הוא ידע שיש לו שכל נמוך ופשוט, הוא ידע שלוקח לו המון זמן ויגיעה עד שהוא מבין משהו, וגם אחרי שהוא כבר מבין משהו, זה לא בשלמות. אם כן איך הוא היה שמח?

התם היה שמח משום שהיה בעל אמונה שלמה! ולכן, הוא האמין באמונה שלמה שאם יש לו כזה חסרון, זה רק בגלל שהקדוש-ברוך-הוא ראה שרק עם החסרון הגדול והנורא הזה, הוא יכול להגיע לתיקון שלו, לשלמות שלו ולייעוד שלו, למלא את שליחותו! לכן הוא שמח עם השכל הנמוך והפשוט והאיטי מאוד שלו, שאינו קולט את הדברים בשלמות וכו', כי על ידי האמונה יודעים אנו שאין שום חסרון, גם כשהשכל שלי הוא כזה איטי, מאחר ודווקא בזה תלויה כל השלמות שלי!

ואפילו כשהתם ראה שיש השלכות רבות וקשות לחסרון הזה – שהרי בגלל שהיה לו שכל כזה, הוא היה צריך להתאמץ הרבה עד שהוציא משהו תחת ידיו, ולא היה לו זמן אפילו לאכול בשקט, ובכלל לא היה לו פנאי, והוא לא עשה את מלאכתו כראוי, ובגלל זה פרנסתו הייתה בדוחק גדול, והיה אוכל רק לחם ושותה רק מים, כמו כן היה לו רק מלבוש אחד מגושם משותף עם אשתו וכו' – למרות כל ההשלכות והחסרונות הללו, הוא לא זז מהאמונה שחסרון זה הוא הטוב ביותר בשבילו, והוא השלמות שלו! הוא היה כל כך חזק באמונתו, עד שהיה תופס את המנעל המשולש שעשה, שמבטא למעשה את כל החסרונות שלו, ורוקד עמו בשמחה ומתענג עליו!

ההנאה, התענוג והשמחה של התם במעשי ידיו, הם עוד פן של האמונה השלמה שלו, שהתבטאה בשמחה במעשיו, בלי שום רדיפה עצמית או האשמה עצמית. זאת, משום שהייתה לו אמונה שלמה בהשגחה פרטית. הוא האמין שכל מה שהוא מצליח לעשות – זה מה שה' רצה שהוא יצליח לעשות. לא היה לו שום בלבול באמונה – שהוא יכול היה לעשות יותר טוב, או שהיה בידו לעשות משהו כדי שיהיה יותר טוב, או שהוא לא השתדל מספיק, או שהוא לא רצה מספיק, וכיוצא בזה – הוא ראה רק דבר אחד: את האמונה החזקה שכל מה שקורה איתי וכל תוצאה שיוצאת לי – זה רצון ה', וזה הכי טוב בשבילי. זה לא משנה בכלל מאיזו סיבה הגעתי לתוצאה הזאת – זו התוצאה, זה מה שה' רוצה, זה הכי טוב בשבילי, זו השלמות שלי.

נשים לב: הנעל המשולשת היא התזכורת של התם לכל המציאות שלו המלאה חסרונות; שהשכל שלו נמוך ופשוט, שהוא לא מוצלח, שהוא לא מסוגל להבין כלום כמו שצריך, שפרנסתו בצמצום, שכולם צוחקים ממנו – והוא היה לוקח את כל המציאות של החסרונות שלו ורוקד איתה ושמח בה, משום שהיה שלם עם עצמו.

והאמונה היא שנתנה לתם את הביטחון העצמי, את השלום והשלווה עם עצמו. היא שמנעה ממנו את המחלוקות הפנימיות, הנובעות מהמלחמה על האמונה. היא שחסכה ממנו את כל הייסורים של הרדיפה העצמית, והייסורים של חוסר שביעות הרצון העצמי, ושל חוסר הביטחון עצמי – כי הוא פשוט שמח בחלקו בשלמות.

ה' יתברך יזכנו שדמותו של התם תהיה לנגד עינינו כל היום, עד שנזכה להידבק ברוחו הטובה והתמימה, ולמחות את זכר עמלק מלבנו בשלמות, אמן ואמן.

עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה (דברים ז, יב)

תלמידי חכמים שמוכיחים את עם ישראל על מעשיהם הרעים, מכונים בשם 'רגליים'; וזאת משני טעמים:

א. המוכיחים הללו צריכים להיזהר שלא לערב שום נימה אישית של כעס או שמחה לאיד בתוכחתם, ולשמש רק כשליחים של ה' שמקיימים את שליחותם ותו לא, כמו הרגליים שממלאות את תפקידן מבלי שתהיה להם שום החלטה עצמית, אם ולאן ללכת.

ב. תלמידי החכמים שמודעים לנגעי הדור, מוטל עליהם בד בבד להשתדל גם לפני הקב"ה שיאריך אפו לבני הדור ולא יכעס עליהם – ובכך להשכין שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, כמו שאמרו חז"ל: "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם".

כך נהג שמצאנו משה רבינו, כאשר לבני ישראל אמר: "אתם חטאתם חטאה גדולה" – ואילו לה' אמר: "למה ה' יחרה אפך בעמך" (שמות לב, יא).

זה שאמר הכתוב: "עקב תשמעון את המשפטים האלה" – שמוכיחי הדור שמהם תשמעו את המשפטים -שהם דברי התוכחה, כמו שכתוב "משפטים אדבר אותך" (ירמיהו יב, א) – צריכים להיות בבחינת 'עקב'-רגליים, ולמלא אחר שני התנאים הנזכרים: שירגישו כשליחים ותו לא; ושימליצו טוב לפני הקב"ה.

כך ירבו שלום בעולם.

(עפ"י ליקוטי מוהר"ן ח"א כב)

תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בָּהּ (שם יא, יב)

כשם שברא ה' את העולם בחכמה – ככתוב: "ה' בחכמה יסד ארץ" – כך כשהוא משגיח על העולם, הריהו מעניק לו חכמה שהופכת לשפע גשמי המחייה נפש כל חי.

השגחת ה' על העולם מכונה 'עיניים', כדברי הנביא: "ה' עיניו משוטטות בכל הארץ" (דברי הימים ב טז, ט). גם החכמה מכונה 'עיניים', כלשון הכתוב: "ותפקחנה עיני שניהם" ועל כך כותב רש"י: "על שם החכמה נאמר" (בראשית ג,ז).

ככל שקרובים יותר לה' וככל שזוכים להשגחתו הפרטית – מקבלים יותר שפע של חכמה מלמעלה.

זו הסיבה שאוירה של ארץ ישראל מחכים (בבא בתרא קנח ע"ב), שהרי בארץ ישראל ישנה השגחה פרטית מיוחדת, כמו שכתוב: "תמיד עיני ה' אלוקיך בה", והרי מהשגחה זו, מהעיניים הללו, הארץ שואבת חכמה.

(עפ"י ליקוטי מוהר"ן ח"ב מ)

תקציר: נס חנוכה האיר בעולם את הארת אור האמת, לגלות לנו שכל אחד מאיתנו, כל יהודי, בכל מצב, קשור בבורא עולם בקשר נצחי.

"כבר ניסיתי עשרות פעמים, התפללתי, ביקשתי. אני לא רואה תקוה, כנראה שנולדתי במזל שכזה, זה משהו ביסוד תכונותיי שאינו נתון לשינוי". "אני לא מוכן לשקר בעצמי, אדם צריך להכיר את עצמו, זה לא בשבילי". "למה לי לתעתע בעצמי פעם נוספת, אני רואה שהתאוות הגשמיות חזקות יותר ממני פי כמה".

את הנוסחאות הללו, שומעים שוב ושוב מפי בני אדם בכל הנוגע לעבודתם הרוחנית, הן בעבודת המידות, הן בזיכוך מתאוות רעות, והן בסור מרע ובעשה טוב. האדם מנסה להשתנות פעם ופעמיים וזה לא 'הולך,' והקשיים והכישלונות מרפים את ידיו. הוא בטוח שמי כמוהו מכיר את עצמו ויודע את נפש 'בהמתו', הוא הרי לא מחליט זאת על פי השערות מדומות אלא מכח ה'מציאות' שהוא עצמו עבר.

אולם חז"ל מגלים לנו: "וחושך, זה גלות יון, שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזירותיהן, שהיתה אומרת להם כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל" (בראשית רבה ב, ד). כוחה של מלכות יון היתה בהתזת הכפירה, שהעולם מתנהג עפ"י דרך ה'טבע'. כפירה זו הינה למעשה מסך מחשיך על המציאות האמיתית. האדם נתון בחושך, סיבה ידועה ומוכרת לדמיונות ותעתועים, הוא 'בטוח,' הוא רואה, הוא מרגיש, הוא מתפחד, חש ממש, אבל כל אלו הינם חלק בלתי נפרד מביעתותי חלום… נדמה לו שהוא בוחן את עצמו לפי המציאות הפשוטה והברורה, אבל לאמתו של דבר אין אלו כי אם דמיונות שוא.

בפועל, הרי כל אחד מישראל מושגח ממנו יתברך באהבה ובחמלה בלי סוף. כל בקשה ותפילה שלו בוקעים רקיעים, הוא מחובר בכל תנועה קלה שלו לחי החיים, ובקרבו טמונים כוחות עליונים כבירים שביכולתם לעמוד נגד כל כוחות הרע. אך טומאת גלות יון יוצרת מצב של 'חושך'; לא מבחינים באהבה זו, האדם אינו רואה ומכיר בכוחותיו. וכך מכריחה אותו טומאת יון, לדמות בנפשו שאין לו חלק באלוקי ישראל, שאין הוא קשור בעבותות אהבה נצחיים לאביו שבשמיים. בכח החשיכה נולדים אצלו דמיונות וחלומות כוזבים ושקריים; נדמה לו שהוא חלש וחסר כח, ושכנגדו עומדים כוחות רע שלעולם לא יוכל להם. ומהפחד שנוצר על ידי הדמיון ניטל ממנו אפילו הכח לצעוק ולהתפלל, הוא נותר חסר אונים ומביט בייאוש על סופו המר.

נס חנוכה פעל בעולם הארה מכוחה של האמת. בתוך חשכת הגלות הבזיקה הארה נפלאה וגילתה את האמת הברורה: יש לנו חלק באלוקי ישראל! כל אחד מאתנו קשור בקשר נצחי אל הבורא, בכל אחד ספון חלק אלוקי, שמתעורר ונותן לו כח אלוקי כאשר הוא מתפלל ומבקש להתקרב לבוראו. כח אדיר שיכול להפוך כל מציאות וכל טבע! כך, שלעולם לא ניתן לבחון את כוחו של יהודי על פי התוצאות הנראות בשטח, מכיון שמבחן שכזה הינו כוזב ביסודו. אין עוד שקר ודמיון גדול יותר מאשר זה שמדמה לעצמו שהוא רחוק ומנותק מאלוקיו באיזה שהוא חלק בכוחות נפשו ועבודתו, זהו עיקר טומאת יון וכנגד זה ניתן לנו קדושת אור האמת של חנוכה.

נרות המנורה הטהורה בבית המקדש הינם "עדות לכל באי עולם ששכינה שורה בישראל" (מנחות פו ע"ב). הם מעידים על האהבה הנצחית שבינינו לבין אבינו שבשמים. נרות אלו הודלקו בשמן שנמצא בפך שהיה חתום בחותמו של כהן גדול, אשר שמן זה רומז על השכל האמיתי שחתום בחותמם של צדיקי אמת, שהם ורק הם יודעים את מהותו האמיתית ואת כוחו האמיתי של כל יהודי.

וכך מלמדנו מהורנ"ת זי"ע: "נר חנוכה מאיר האמת בעולם שהוא עיקר האור, לדחות החושך שעל פני תהום שהוא בחי' יון, שע"י האמת שהוא נר ה' יכולין לחפש בכל חדרי בטן לצאת מאפילת החשכות שהם כלל התאוות והמדות רעות, כי האמת מאיר למצוא עצה והתחזקות לשוב מכולם להשי"ת. כי אפילו כשנדמה להאדם שיודע האמת, רק שהתאוות מתגברים עליו גם זה שקר, כי נדמה לו שאין בכוחו לעמוד כנגדם, אבל אם ימשוך עצמו להאמת בודאי יהיה לו כח ועצה להימלט מהם, כי באמת לאמיתו בודאי יש לו כח" (ליקוטי הלכות, גניבה ה, יד).

הנס הנפלא של חנוכה מתעורר שוב בכל דור ובכל שנה אצל כל אדם, אך ההכנה העיקרית היא, שלפחות נדע שאנו שרויים ב'מדמה' בהמי שמטעה אותנו, ושהאמת נמצא אצל הצדיק, ואשר על כן נרצה ונייחל לקבל האמת ממי שיודע אותו. לפחות לא ניגש לימי חנוכה אלו בזקנה וטפשות הדמיון, כאילו שאנו כבר מכירים עצמנו שגם הכח של חנוכה אינו מסוגל לעורר אותנו. זהו ח"ו סתימת הגולל על אור האמת הלזה, שבא ללמדנו שלעולם ובכל מצב יש לנו תקוה. עלינו גם לזכור שהאמת היא שימי חנוכה דהאי שתא לא היו לעולם, זהו
חנוכה חדש לגמרי לגמרי, ובו מתעוררים חסדים חדשים נפלאים ועצומים לרפואת נפשנו, חסדים שאין להם קץ, ושום כשלון של העבר לא יכול להחליש את התקוה החדשה והנפלאה שמתעוררת עתה.

הבה נכין עצמנו כבר מעתה, להפיל תחינה לפני בוראנו, הן בימים שקודם חנוכה ובחנוכה עצמו, ובפרט בעת רצון זה של הדלקת נר חנוכה בו מתנוצץ אור אמת זה, שנזכה שקדושת אור החנוכה יאיר בלבנו, שמעתה נבחן את עצמנו ואת כוחותינו רק לפי האמת שגילו הצדיקים שבודאי יש לנו כח לצאת מכל רע, ולא לפי החושך והדמיון שמקיף אותנו. אמת זו תאיר את חשכת לבנו ותתן לנו את הכח להתפלל, ולהילחם לחפש עצה, ולהינצל.

למאמרים נוספים על חג חנוכה – לחצו כאן

אורו של אברהם – קורות ביהמ"ד בשכונת קטמון

המאמר על בית הכנסת ברסלב בשכונת קטמון הינו חלק מסדרת מאמרי "בתי הכנסת של חסידי ברסלב", שפורסמה לראשונה בעלון "מימי הנחל", ע"י מכון "אלופי הנחל", ומתפרסם כאן ברשותם האדיבה

גלות

תש"ח, עיר העתיקה.

צהרי יום השישי ערש"ק בחוקותי מספר שעות אחר הודעת רבני ירושלם של בין החומות, ה"ה חכם בנציון חזן ור' זאב מינצברג, על כניעה ומסירת העיר ללגיונרים, נלקחו חלק מהתושבים לשבי לזמן בלתי ידוע במחנה סמוך ל'אום אל ג'אמל' שעל יד העיר 'מפראק' שבירדן. השאר שהיו זקנים נשים וילדים, הועלו על אוטובוסים שהובילו אותם בעצם יום השבת לעבר השכונות שבעיר החדשה, ושם שוכנו בדירות הנטושות, בין השכונות נמנות קטמון, קמונה ועוד.

בין הגולים לשכונות אלו נמנו כמה וכמה מחסידי ברסלב: פאר עדתינו ר' אברהם שטרנהרץ, ר' נחמן שותק ועוד, כמו כן משפחות ר' שמואל שפירא, ר' שמואל הורביץ, ר' משה בורשטיין, ר' דוד שכטר ועוד היו גם הם בין הגולים. כמו כן היו שבאו מהעיר החדשה לגור בקטמון כמו ר' אברהם אנשין שברח עוד קודם לכן מביתו שבעיר העתיקה והשתכן זמנית בעיר החדשה בבית ר' שמואל מאיר אביו, וכעת בא לקטמון למצוא דירה עבורו ועבור חמותו, שבעלה ר' דוד שכטר שבוי היה באותה עת בידי הלגיונרים, וכן ר' משה ירוסלבסקי שעבר גם הוא מהעיר החדשה לשכונת קטמון, וגר שם כמחצית השנה.

פתיחת ביהמ"ד בשכונת קטמון

עוד לפני חזרת השבויים, בו בזמן שכל אחד דאג להסתדר בדירתו, היה זה ר' אברהם שטרנהרץ – שבאותה העת כבר עבר את גיל הגבורות – מי שדאג קודם כל למצוא מקום ראוי לביהמ"ד עבור אנ"ש תושבי השכונה, שנותרו עתה ללא מקום תפילה משלהם, יחד אתו היה ר' אברהם אנשין שסייע אף הוא בחיפוש, עד שנמצא מקום מתאים ברחוב השיירות 24, לא הרחק מביתו של ר' אברהם שטרנהרץ; מרתף של מבנה מפואר במיוחד שבאכסדרת הכניסה שלו בקומה העליונה נצבו עמודי אבן מגולפים, המקום שהיה בבעלות ר' שלום לוינגר עמד אז ריק מדיירים, לאחר שבעליו עברו לגור ביפו.

לאחר ניקוי המרתף והכשרתו למקום תפילה הובא למקום ארון קודש, שנתרם עוד קודם לכן ע"י ר' שבתי טרביצקי לביהמ"ד שבעיר העתיקה שאך זה עתה נחנך, אך נטרפה השעה ולא הספיקו לחנכו שם וכעת בחנוכת ביהמ"ד בקטמון שב לייעודו, ומיד לאחר מכן התחילו אנ"ש להתפלל שם בקביעות בהכוונת ר' אברהם שטרנהרץ. בסמיכות לביהמ"ד התגורר ר' נחמן שותק שעבד את בוראו בהצנע הרחק מעין רואים.

כבכל מקומות מושבותיהם היה ביהמ"ד בית היוצר לעבודת ה' כאשר במקום התקיים מנין הותיקין היחיד בשכונה, שהיה כמובן בקולות ובהתלהבות, ר' הירש לייב ליפל נתן הרגשה מתפילת העובדים באומן, בלילות נשמעו זעקותיו של ר' שמואל שפירא, וכן הלאה.

בתחילה היה ביהמ"ד מורכב משני חדרים שהופרדו ע"י קיר, ובמשך הזמן כשנתרמו ספסלי ביהמ"ד הוכרחו לסתור את הקיר ולהפוך את המקום לחדר אחד גדול לרווחת אנ"ש.

לאחר כמחצית השנה, בחשון תש"ט, שוחררו ראשוני השבויים ביניהם ר' דוד שכטר, ובחודש שבט שוחררו עוד חלק מאנ"ש כאשר עד פורים חזרו כל השבויים לביתם, ואז כבר מנה ביהמ"ד כחמישים מתפללים, מהם: ר' דוד נובמינסקי, ר' מרדכי אלעזר רובינשטיין, ר' יוסף רונין, ר' הירש לייב ליפל, ר' יחזקאל שרגא מרגליות, ר' בצלאל בלומברג, ר' בנציון פרסברגר, ר' נחמן רוסישער, ר' נחמן שותק, ר' בנימין ברגר, ר' יונה לבל, ר' אלעזר מנדל קונסטנטינר, ר' שמואל שפירא ועוד, מלבד עוד מקהילות קודש אחרות שהצטרפו אף הם לתפילות במקום.

התחדשות – ושם קורא לו: "אור אברהם"

עוד בימי ר' אברהם שטרנהרץ תוכנן לקנות את שלושת הדירות הגדולות שמעל דירת המרתף ולבנות במקומם ביהמ"ד גדול ומפואר, תוכנית שלא יצאה אז לפועל ורק בשנת תשכ"ג החלה התוכנית לקרום עור וגידים, ע"י ר' משה בורשטיין. בשלב ראשון קנה דירה אחת על מנת להרחיב את ביהמ"ד, ורק בהמשך כעבור זמן ולאחר מאמצים מרובים ויגיעות עצומות, עם סייעתא דשמיא מיוחדת ומופלאה [הראויה להרחבה ביריעה בפני עצמה] קנה גם את שאר הדירות. קניית המקום כלל לא באה בקלות, בתחילה לקח על עצמו ר' משה בורשטיין את עול החובות על צווארו עד שכמעט לא יכל לעמוד בהם, אך בכל זאת לא איש כר' משה יאמר נואש, והמשיך בפעולותיו בבניית המקום עד אשר זכה לברך על המוגמר. בתחילת הדרך עדיין נשארו הדיירים לגור בדירותיהם תוך שהם מעלים את שכר הדירה עבור הביהמ"ד, ורק בהמשך עזבו אט אט ופינו את המקום להרחבת ביהמ"ד, ששמו "אור אברהם" – על שם אותו צדיק שיסדו, ניתן לו על ידי ר' משה שסיימו. יזכרו לטובה אנ"ש החשובים שסייעו כפי יכולתם למען קניית ביהמ"ד והחזקתו, ר' שבתי טרביצקי מסן פרנסיסקו שהיה מהנחשונים בנושא זה, וכן  הרה"ח ר' צבי אריה רוזנפלד מתלמידי ר' אברהם שטרנהרץ שסייע בכל מאודו בבניין ביהמ"ד ר' יעקב אמסל, כעבור זמן קנה גם את חלקיו האחרים של הבניין והעביר לשם את ביהכ"נ מפואר שנקרא אור אברהם ע"ש רבו ר" אברהם שטרנהרץ

ימי פריחה

ביהמ"ד בשכונת קטמון הלך ושגשג עוד ועוד בשמשו כמקום לימוד לחפצים ללמוד עד השעות הקטנות של הלילה, בנוסף התמסר ר' משה להקים גם כוללים למובחרי אנ"ש שליט"א, שעשו שם חיל בלימודי ה', גמ' שו"ע ובספרן של צדיקים – ליקוטי מוהר"ן וליקוטי הלכות, בבית זה עלו ונתעלו צורבי אנ"ש שברבות הימים אף נעשו לראשי וחשובי קהילות אנ"ש בירושלם, מהם אף החיים איתנו היום.

אף התקיימו במקום מידי שנה סעודות הילולת רביה"ק בחוה"מ סוכות, מוהרנ"ת בי' בטבת, וכ' אלול ר' אברהם שטרנהרץ. מצדו האחורי עמד בית פולטוסק שהוקם ע"י ר' משה להנצחת קדושי פולטוסק מקום מוצאו. ביהמ"ד עמד על תילו רבות בשנים עד שעבר למקום משכנו בשכונת גוש שמונים, כאשר יסופר אי"ה בפרקים הבאים.

מקורות: הקלויז, סיפורים ירושלמיים,- ניתן להשיגו אצל המחבר בטלפון 0533122065 וכן ספר כיסופים – ח. בורשטיין – ניתן לרכוש את הספר אצל המשפחה.

תודותינו נתונה להרה"ח ר' אברהם שמעון בורשטיין שליט"א על עזרתו בהכנת המאמר

אלימלך וקסלר, חי בין השנים תר"ג-תרע"ט, הוא אימץ לעצמו את השם הספרותי "איש נעמי" ותחתיו כתב ספרים ומאמרים.

בהיותו בן 11 מת עליו אביו, ואמו מסרתו לידי דודו, אחי אביו, שהתגורר בעיר אומן, ושם התגורר וקסלר עד הגיעו לגיל 23, זאת אומרת: בערך בין השנים תרי"ג-תרכ"ו.

זכרונותיו של וקסלר התפרסמו בשנת תרפ"ב במאסף "רשומות" בשני חלקים, ובחלק השני, פרק על זכרונותיו מחסידי ברסלב באומן – ואותו אנו מביאים כאן.

הטקסט מוגש כפי שהוא במקור (כולל ההדגשות והניקוד, מלבד שינוים קלים מכתיב חסר שהיה נהוג אז לכתיב מלא המקובל היום, במקומות בהם חששנו שבלא השינוי הטקסט לא יובן), בהערות השוליים הוספנו הרחבות, השוואות והבהרות במקומות בהם הם נדרשו לדעתינו.

מתהום הנשיה

איש נעמי

חֲסִידֵי בְּרַסְלַב

מודעת זאת, כי ר' נחמן מברסלב נסע לארץ ישראל ובשובו מדרכו[1] זה קם עליו הצדיק, הנקרא "דער שפאלער זיידע"[2], ויקרא אחריו מלא; הוא כנס את יתר הצדיקים, אשר היו בימים ההם, ויאספו אספה אל בית הרב בברדיטשוב, ר' לוי יצחק, ומשם יצא משפט רבי נחמן לשבט[3], ויבדילו אותו לרעה מקהל הצדיקים ולא הועילה לו גם תפארת אבותיו הקדושים ביום עברה.

מה זה ועל מה זה? מה העול אשר מצאו בו? איש מבני עירי לא ידע עד מה. פתאים אחדים המאמינים לכל דבר אמרו ומצאו עונו לשנוא: "בדרכו זרק אבן למרקוליס"… וטופלי שקר לא השיבו אל ליבם לשאול את נפשם: מי הוא העד אשר ראה בעיניו את המעשה הזה? ר' נחמן ראה כי צר לו לשבת בעיר ברסלב, הקרובה אל העיר שפולה, מקום משכן שונאו בנפש, ויעתק אהלו לעיר אומן[4]. חסידיו יספרו, כי אמר: "פה אשב, כי נשמות הרוגי גונטה הקדושים תקראנה אלי לתת לי אחוזת קבר עמהם"[5]. ובאומן ישב כמעט בדד באהלו, כי אנשי העיר דבקו בקדושים מיריביו, ורק אוהביו מלפנים, היושבים סביבות ברסלב, בקרוהו לעתים רחוקות ויכלכלוהו די מחסורו[6].

לא ארכו לו הימים באומן, כי מת בדמי ימיו ויקבר בשדה הקברות, אשר חללי גאנטא קבורים שם. וגם אחרי מותו ומות ראש יריביו, הזקן משפולה[7], לא שקטה המלחמה הקשה[8]. נפלא מאוד ר' נחמן מכל בני גילו, רבים צדיקים לקחו נפשות בחיים חיותם, גם יעריצו שמם לדור דורים, אך אגודתם אשר יסדו על ארץ בחייהם תתפרד מהרה במותם, כי איש איש יבחר לו צדיק חי, הטוב לו מן המת, לבקש תורה ועצה מפיו. לא כן עדת חסידי רבי נחמן. הוא לא השאיר אחריו נין ונכד בעמו[9], גם לא בחרו למו חסידיו ראש אחר מקרבם, כי אם קברו היה להם לראש פינה. הוא יקבצם כעמיר גורנה ויתלכדו ולא יתפרדו. זה יותר ממאה שנה ינוח ר' נחמן על משכבו באומן וחסידיו ינהרו המונים המונים מדי שנה בשנה סמוך לראש השנה אל קברו, שם ישפכו שיחם בעשרה הלולים[10] אשר בחר לו מספר תהלים, ויאמינו, כי רבם המת יהיה להם למליץ בינם ובין אלהים, כי כן צוה לפני מותו: "ווער עס ועט קומען אויף מיין קבר און זאגען די צעהן קאפיטלעך תהלים, וועל איך זיך לייגן אין דער ליינג און אין דער ברייט, און וועל איהם ביי די פאות ארויסשלעפען פון דעם גיהנום [- כל איש אשר יבוא לקברי ויאמר את עשר פרשיות תהלים האלה, אחגור את כל כוחי, לאורך ולרוחב ובפאותיו אעלהו מן הגיהנום][11].

מודעת זאת, כי לר' נחמן היה בחייו חסיד נאמן, אשר התענה בכל אשר התענה הוא. איש אשר שאר רוח לו, וגם לשון למודים ניתן לו, ושמו ר' נתן. הוא סדר ספרי רבו ויביא אותם לדפוס, וגם הוא חיבר ספרים ותפילות. אחרי מות רבו היה הוא רוח החיה בקהל חסידיו, הלך מעיר אל עיר ויחזק ידי הדבקים בר' נחמן ויתחזק. לו קם לשטן הרב מסברן וירדוף את הברסלבים באף ובחמה עזה, והוא אסר איסר על נפש המאמינים בו, לבלתי התחתן בהם ולדכא אותם בכל אשר תמצא ידם, גם אמר, כי שחיטתם שחיטת נבלה, והמשטמה יקדה עד שאול. אך כאשר עִנו את הברסלבים כן רבו ויפרצו, כי אב לבנים הודיע יקר תפארת רבו המת, כי הוא מאוד נעלה על כל הצדיקים החיים עדנה.

הברסלבים בנו להם באומן בית תפילה לבדם. כל השנה היה הבית הזה נעזב ושמם, לא יכול איש מבני אומן לבוא שמה, כי תעובה הוא להם. בימי לא היה עוד ר' נתן חי, רק איש זקן, אשר נקרא "נפתלי" – לא ר' נפתלי – היה עצור בבית אלהים זה. כמעט היה שם סגור כמצורע[12], אך יצא החוצה התקלסו בו נערים ויקראו אחריו מלא: "כלב ברסלבי!" ויעפרו עפר לעומתו. רק בימי ראש השנה היה הבית הזה מלא מבאי מועד מערים אחרות – וגם המה לא נקו מכלמות וחרפות. תושבי אומן היו מסבים בהמון את בית התפלה, וגם אני בתוכם, וזה דרכנו לסקול באבנים ולשבור חלונות, כדת החוליגאנים, לכל חוקותם, כי כן למדו אותנו מורינו והורינו, על פי מצוות הרב מסברן, אשר משל ממשל רב בעירנו, ואחרי דברו לא שינינו…

במות ר' נפתלי[13] וישאוהו על יד הקלויז, אשר אנכי ורעי הצעירים למדנו שם. לא יצאנו ללכת אחרי מיטתו כדת, ונהפוך הוא, כי עמדנו תחתנו על יד החלונות ונמלא פינו שחוק על משבתו[14]. כה גדלו השנאה והמשטמה, אשר נטעו בלבנו מאשרים מתעים. – להברסלבים שמו עלילות דברים, אשר לא היו ולא נבראו, אחיהם מנדיהם הוציאו דיבתם רעה, כי בתפילתם, תפילת שמונה עשרה, יוסיפו לאמור: אלהי אברהם ואלהי יצחק ואלהי יעקב ואלהי נחמן! הלא נקל מאוד היה לראות ולהראות כי שקר ענו בם, – לבוא אל בית תפילתם ולשמוע מה בפיהם. אך איש ממנו לא חפץ בהצדקם, ובחפזנו הטינו אזננו ולבנו לטופלי שקר, למען מצוא עוונם לשנוא.

מקץ שנים רבות, כאשר נהפכתי לאיש אחר וכבר גרתי באודיסה, אמרו לי כי בן ר' נפתלי, סוחר נכבד וירא אלקים, חסיד ברסלבי בכל דרכיו[15], עובר דרך אודיסה לארץ ישראל. ואני ידעתיו מאז, כי ראיתי פניו, בהיותי עוד נער, באומן, וכמה פעמים קלעתי בו אבן, כופר נפש רבו אשר "זרק אבן למרקוליס". באתי אליו והגדתי לו את כל אשר עשיתי לו ולאביו וליתר חביריו, כי הכה לבי אותי על עשותי נבלה בימי נעורי, ואבקש מאיתו, כי יסלח לחטאתי. ויען ויאמר לי: יען כי עשית זאת בתם לבך, כי מאשריך התעוך בתוהו לא דרך, הם ישאו עונך, ואתה נקי.

זכרונות נוספים מהתקופה או קודם לה, אפשר לקרוא:

– "גן עדן התחתון וגן עדן העליון" – מרדכי ספקטור

– "ליל זכור ברית אצל חסידי ברסלב" – זלמן קוטלר

– "אומן העיר – זכרונות" – דוד אטינגר

הערות:

[1] טענה זו היתה נפוצה בזמנו לכאורה, לפחות לפי מה שניתן להבין מהוספת רבי נחמן מטשעהרין בחיי מוהר"ן קי״ד: "אמר המעתיק: יסכר פי דוברי שקר האומרים שתיכף אחר שבא רבינו ז״ל מארץ ישראל התחיל הזקן הנ״ל לחלוק עליו ואמר מה שאמר וכו', תאלמנה שפתי שקר הרוצים להכחיש את הידוע, כי אדרבה, כשחזר רבינו ז״ל מארץ ישראל היה בבית הזקן הנ״ל וקיבלו בכבוד גדול וכו', וכידוע שגם אחר כך היתה אהבה גדולה ביניהם כמקודם, ונהג הזקן בו כבוד גדול ביותר, עד שנכנס רבינו ז"ל לזלאטיפאליע וכו', וזה היה כמו שנה ומחצה אחר שחזר רבינו ז״ל מארץ ישראל לביתו". וראה גם הערה 4.

[2] "הסבא משפולי".

[3] הדעה אותה כותב כאן וקסלר, כנראה הדעה המקובלת באומן של זמנו, אינה תואמת את הידוע לנו (והמקובל גם אצל חסידי חב"ד) ראה חיי מוהר"ן קכ"ב: "ונתוועדו שם כמה וכמה גדולים וכו', ונתוועדו כולם שם לנדות ולהחרים את הזקן הנ״ל על שמבזה תלמיד חכם אמיתי, היינו את רבינו הקדוש ז״ל, וכבר נגמר הדבר ביניהם בהסכמת כולם ורצו לעשות כן, אבל איש אחד בבארדיטשוב בילבל את הדבר, והלך ודיבר על לב הרב הגאון הקדוש אב בית דין דבארדיטשוב ואמר שאין נאה שיעשו זה הדבר בעירו, ומחמת זה נתבלבל הדבר. ורבינו ז״ל היה אז אצל הרב הקדוש דבארדיטשוב, וקיבלו ככבוד גדול מאוד ובאהבה רבה ובחיבה גדולה; כי הרב דבארדיטשוב החזיק ידו עם רבינו ז״ל מתחילה ועד סוף, אבל הדבר הנ״ל, היינו החרם, לא רצה שיהיה נעשה בעירו, מחמת שנמצאו אנשים שדיברו על ליבו כנ״ל, ומחמת זה נתבלבל הדבר". ראה שיח שרפי קודש החדש, א,תקע"ג, "בית רבי" עמ' ס"ו.

[4] כאמור בהערה 1, המחלוקת החלה כשנה וחצי לאחר חזרת רביה"ק לא"י, כאשר עבר להתגורר בזלאטיפולי. לברסלב עבר רבי נחמן רק שנתיים לאחר מכן, בחודש אלול תקס"ב (חיי מוהר"ן קט"ו). ובעוד בזלטיפולי סבל רביה"ק "תרתי גיהנום, כי משפט רשעים בגיהנום שנים עשר חודש ואני סבלתי יסורים כאן שתי שנים" (חיי מוהר"ן שם), הרי שבברסלב, אליה נכנס בהשתדלות דודו הרבי ר' ברוך ממז'בוז', קיבלוהו בכבוד. ראה שיח שרפי קודש החדש, א,סו, וכל הפרק העוסק במחלוקת על רבינו.

[5] זאת – "פה טוב מאד להטמן; כי כאן מונחים קדושים כה רבים, שכל כך קדשו את שמו יתברך!" – אמר רביה"ק כאשר עבר באומן בדרכו מזלטיפולי לברסלב, כאשר נכנס לגור בברסלב, היה זה קרוב לשמונה שנים לפני שעבר להתגורר באומן, אליה נכנס בה' אייר תק"ע. במשך השנים שלאחר מכן חזר על כך רבי נחמן "כמה פעמים" (חיי מוהר"ן רי"ז).

[6] באומן היו לרבי נחמן אוהדים רבים בחייו וגם לאחר הסתלקותו, עד לפרוץ המחלוקת הגדולה מצד הרב מסוורן בשנת תקצ"ה; מבט קצר ברשימת תלמידי רבי נחמן, שהיו נוסעים אליו בקביעות בחייו, יראה כי נסעו אליו לא רק "היושבים בסביבות ברסלב".

[7] ו תשרי תקע"ב, כשנה לאחר הסתלקות רביה"ק.

[8] כאמור, עד לשנת תקצ"ה לא היתה מחלוקת רצינית על רביה"ק וההולכים בדרכו, מלבד שיירי מחלוקת הסבא משפולי. בשנת תקצ"ה התעוררה המחלוקת הגדולה ע"י הרב מסוורן, שנמשכה במלוא עוזה עד לשנת תקצ"ט לערך. גל שלישי, וחמור עוד יותר, של מחלוקת החל בתקופה מאוחרת יותר, ע"י האדמו"ר רבי דוד מטולנא, וגל זה הסתיים רק עם ירידת קרנן של החצרות החסידיות והתגברות ההשכלה והלאומיות בשלהי המאה ה-19, כאשר "כבר לא נותר מי שיחלוק" (מרדכי ספקטור, מיין לעבען)

[9] כוונתו היא שרביה"ק לא השאיר אחריו ממשיך רשמי. "נין ונכד" היו לרביה"ק עוד בחייו, מבנותיו.

[10] פרקי תהלים – ה"תיקון הכללי".

[11] הציטוט המדויק: כְּשֶׁיָּבוֹאוּ עַל קִבְרִי וְיִתְּנוּ פְּרוּטָה לִצְדָקָה בַּעֲבוּרִי [רְצוֹנוֹ לוֹמַר בַּעֲבוּר הַזְכָּרַת נִשְׁמָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה כַּנָּהוּג] וְיאמְרוּ אֵלּוּ הָעֲשָׂרָה קַפִּיטְל תְּהִלִּים הַנִּרְשָׁמִים אֶצְלֵנוּ בִּשְׁבִיל תִּקּוּן לְמִקְרֵה לַיְלָה רַחֲמָנָא לִצְלַן אָז יַנִּיחַ רַבֵּנוּ עַצְמוֹ לָאֹרֶךְ וְלָרוֹחַב, וּבְוַדַּאי יוֹשִׁיעַ לְזֶה הָאָדָם, וְאָמַר שֶׁבְּהַפֵּאוֹת יוֹצִיא אוֹתוֹ מֵהַגֵּיהִנּוֹם אֲפִילּוּ אִם יִהְיֶה אוֹתוֹ הָאָדָם אֵיךְ שֶׁיִּהְיֶה אֲפִילּוּ אִם עָבַר מַה שֶּׁעָבַר. רַק מֵעַתָּה יְקַבֵּל עַל עַצְמוֹ שֶׁלּא יָשׁוּב לְאִוַּלְתּוֹ חַס וְשָׁלוֹם. (חיי מוהר"ן רכ"ה)

[12] "אחרי שבנה מוהרנ״ת את הקלויז באומאן [בשנת תקצ"ב], עקר רבי נפתלי דירתו מנעמרוב לדור באומאן, ומלבדו כמעט ולא היו מאנשי שלומנו הדרים באומאן, ועל כן היה הקלויז סגור בזמנו בכל ימות השנה, מלבד בראש השנה, שאז פתחו את הקלויז. אחר כך כשהתקבצו כבר מעט אנשים ועברו להתגורר באומאן, פתחו עבורם בשאר ימות השנה חדר קטן על יד הקלויז, הנקרא ׳קלייזל׳, ודבר זה נמשך אף בזמנו של רבי נחמן טולטשינער; ורק בשנים שלאחר מכן, שהתרבו שם אנשי שלומנו – פתחו את היכל הקלויז הגדול גם בשאר ימות השנה." (שיח שרפי קודש החדש, ב,תקכט)

[13] י"ט אב תר"כ

[14] "בעת שעברו דרך בית הכנסת הגדול שבאומאן ועצרו שם לומר קדיש וכו' כנהוג, זרק מתנגד אחד בקבוק מגג בית הכנסת של המתנגדים (שעמד מול בית הכנסת הגדול שבעיר), ונפל הבקבוק על מטת קדשו של רבי נפתלי ז"ל" (שיח שרפי קודש החדש, ב,תתט)

[15] ה"ה רבי אפרים בן רבי נפתלי (נולד תק"ס. עלה לא"י בסביבות שנת תרל"ד והיה נוסע בכל שנה לאומן לר"ה. נפטר בי"ג תשרי תרמ"ג ונטמן בטשערין (גידולי הנחל))

האדם הוא עולם קטן; וכשם שכל העולמות שבהם מתגלה מלכותו יתברך נבראו במידת החכמה, ככתוב: "כולם בחכמה עשית" (תהילים קד), כך כל מידותיו ומעשיו הטובים של האדם, שבהם הוא מקבל על עצמו עול מלכות שמים, מגיעים רק על ידי החכמה.

דהיינו, ככל שנשתדל יותר לחשוב בחכמתנו איך לעבוד את ה' ולהתקרב אליו, וככל שנרבה בהשתוקקות לקיים את כל מה שאנחנו יודעים וצריכים לעשות, כך נזכה ליותר פעולות ומידות טובות בכמות ובאיכות.

שני היצרים שבאדם, יצר טוב ויצר הרע, מתבטאים במחשבותיו וברצונותיו, כמו שכתוב: "כי יצר מחשבות לבו רק רע כל היום" (בראשית ו) והם אלה שמשפיעים בסופו של דבר על מידותיו ופעולותיו.

כך שאם אנחנו בעליה רוחנית, עלינו לשמור את המחשבות שבלבנו, כלומר לברוח ממחשבות רעות ולהרבות במחשבות קדושות שהם המפתח לעליה במעשים בתורה ובמצוות ובמידות טובות.

ענין זה רמוז בפסוק: "זאת תורת העולה – היא העולה על מוקדה" שכפי המבואר בזוהר (פרשת צו דף כז ע"א) "העולה" מתפרשת בשתי משמעויות: 'עלייתה' של כנסת ישראל כדי להדבק בה', והמחשבה הטובה ש'עולה' על הלב ושורפת את המחשבות הרעות כמו עולה על מוקדה, על המזבח.

שני הדברים הללו תלויים זה בזה; כל עליה הרוחנית שלנו נעוצה בשמירת לבנו ממחשבות רעות ובהתאמצנו למלא אותו במחשבות קדושות של תורה ועבודת ה'.

(עפ"י ליקו"מ ח"א, מט)

חלק ד: "זמן שמחתנו"

לחצו כאן למאמרים הקודמים: גילוי העולמות | נשיקת העולמות ב | נשיקת העולמות ג

סוכות – הגנה 

דוד המלך אומר בספר תהילים (פרק ק"מ פסוק ח'): "השם אלוקים עוז ישועתי, סכותה לראשי ביום נשק". "סכותה" – מלשון סוכה. הפסוק אומר: "סכותה לראשי", כלומר – הגנת עלי.

מה פרוש הדברים?

כל יהודי מצווה בזמן מסוים בשנה לבנות לעצמו סוכה. הוא מצווה לגור במשך כמה ימים במקום שאיננו מתאים כלל למגורים ובעל מהות הפוכה מדירתו הקבועה והמוגנת. מדוע? אדם רגיל להמלט מן העולם הגשמי ומאורעותיו אל תוך ביתו. הוא חש בטוח בין ארבע קירותיו ומן הרגע בו ננעלת דלתו פוסק העולם מלהיות קיים לגביו, כילד המתחבא מתחת לשמיכה וכביכול מונע מאחרים מלהזיק לו.

בתקופת חג הסוכות ממשמשת ובאה עונת החורף. זהו הזמן המתאים ביותר להמצא בתוך הבית, שכן זהו הזמן שבו העולם החיצוני מאיים יותר – רוחות, גשמים, בוץ. זהו הזמן להתחבא ולהסתתר ולהרגיש עוד יותר בטוח בתוך גבולות הבית הגשמי. ודווקא בזמן זה באה התורה ומצווה עלינו לצאת החוצה, לבנות סוכה, מבנה קל וחלוש אשר גגו עשוי רק מענפים, ושם, דווקא שם, תקבע משכנך למשך שבעה ימים. משמעות דבר זה היא שדווקא בשעה שהאדם כל כך רוצה לחזור אל ההגנה הגשמית, באה התורה ואומרת לו: עשה פעולות שיזכירו לך שזה לא כלום, שאין זו האמת, שזוהי הגנה חסרת משמעות. מצבך האמיתי יתבהר לך לאמיתו בשעה שתשב בחוץ מתחת לכמה ענפים, חשוף לכל פגע.

למרות שנדמה לך אחרת, ביתך איננו מגן טוב יותר. עליך לחוש השגה זו באופן חיצוני ואחר כך להבין אותה בפנימיותך, ורק אז תוכל להבין מהו תפקידו האמיתי של הבית.

תפקידו האמיתי של הבית איננו להיות מקום מסתור. אין הוא המגן האמיתי, ודבר זה עתיד להתברר לך כראוי רק כאשר תצא ממנו ותקבע משכנך בסוכת קנים למשך שבוע.

שלשה רגלים

לעם ישראל יש שלשה רגלים: פסח שבועות וסוכות. לכל אחד מהם יש בסדר התפילה תואר משלו. לפסח אנחנו קוראים "זמן חרותנו", את חג השבועות אנחנו מכנים "זמן מתן תורתנו", ואת סוכות "זמן שמחתנו". והרי התורה מצווה לשמוח בכל רגל ורגל, לאו דווקא בסוכות. מדוע, אם כן, סוכות, יותר מפסח או שבועות, נקרא "זמן שמחתנו"?

מבחינה היסטורית ניתן להבין שפסח הוא התקופה שבה רק יצאנו מעבדות איננו השמחה המרכזית. אך קבלת התורה בוודאי משמחת, הלא כבר יצאנו מעבדות, ועתה קיבלנו יעוד מיוחד. כעת אנו משהו לעצמנו. הלא קודם לכן היינו רק עבדים… והנה באה התורה ואומרת לנו – לא. גם חג שבועות איננו זוכה לתואר המיוחד "זמן שמחתנו".

דווקא מצב הביניים שבו אנו מצויים באמצע הדרך, יושבים בסוכות ארעיות, זהו זמן שמחתנו. לא מצב הסופי של מנוחה ונחלה, אלא דווקא מצב של ארעיות בדרך. מדוע? כי כשאדם שמח מדברים הקשורים לעולם הזה, לבית, למגן פיזי, כשאדם חושב שאין שמחה אחרת זולת השמחות של מילוי חסרונותיו, הרי הוא מאבד רובד אחר לגמרי ואמיתי של שמחה.

מילוי החסרונות הוא רק קליפת השמחה. הנותן דעתו על סולם הדעת ומתייחס לצידם הרוחני של החיים מוצא גם שמחה מסוג אחר. לא שמחת ההישג בעולם החומר. להיפך – שמחת ארעיותו של החומר והידיעה שיש עולם אחר ושמחה אחרת. עבודתו היא עבודה רוחנית ומשום כך יש לחייו משמעות. אם נתבונן בדבר ביתר עיון ניווכח לדעת ששמחתו של האדם נובעת מן המשמעות שהוא מוצא בדברים יותר מאשר מן הדברים עצמם.

העיקר – המשמעות

כשאדם אוכל מאכל ערב לחיך הוא נהנה מן הטעם, אולם אם ידע גם שמאכל זה הינו מזין ומבריא, יש להניח שיהנה יותר. והלא טעמו של האוכל לא השתנה. מה שהשתנה הוא המשמעות שאדם מייחס לאכילה זו, וככל שתגדל משמעותה, תגדל גם ההנאה שיפיק ממנה.

ילד שאדם זר ילטף את שערו עשוי להפיק הנאה מליטוף זה, אולם אם תהיה זו ידה של אימו האהובה עליו, תגדל הנאתו לאין שעור. מדוע? אף כאן המגע עצמו הוא אותו מגע. מה שהשתנה היא המשמעות שמייחס הילד ליד המלטפת, וביחס לכך – גדלים ספוקו והנאתו מן הליטוף.

בדיוק באותו אופן, גדלה לאין ערוך שמחתו של האדם המתוודע למשמעות הרוחנית שיש לחייו ולתכליתם. אין שמחה זו נובעת מעצם הפעולות או מן הספוק הרגעי הבא בעקבותיהן, אלא מן הרעיון שיש ערך וישנה משמעות לפעולותינו, שהן אינן פעולות סתמיות, משהו יצמח ממה שאנחנו עושים. יש תכלית, ומהכרתה – נובעת השמחה. למה הדבר דומה? לשני אנשים הנוסעים ברכבת. אחד מהם נוסע ברכבת סוג ד', ללא מים וללא חשמל, כאשר כל קרון מאכלס אנשים רבים. הצפיפות קשה מנשוא אך למרבה הפלא אנו רואים שאותו איש מלא שמחה. מדוע? משום שהוא יודע שהרכבת הזו תוביל אותו למחוז חפצו, למקום בו נמצאים בני ביתו המצפים לו בכליון עיניים. יודע איש זה היטב שאותו פרק זמן של נסיעה רבת תלאות יחלוף לבלי שוב. מחשבותיו של האיש נתונות לסוף. לזמן שבו יגיע אל מנוחתו.

ואילו השני נוסע ברכבת סוג א'. לכל אדם קרון פרטי הכולל מיטה נוחה, הנוף הנשקף מחלון הרכבת מרגיע ומרהיב עין. סעודות מלכים מוגשות לו בכל עת שישתוקק לכך, אך משום מה רואים אנו כי אדם זה שרוי בדיכאון עמוק. מדוע? משום שרכבת זו מובילה אותו הרחק מביתו. נסיעה זו חסרת תכלית היא ואיננה מובילה לשום מקום, ועל כן איננה גורמת כל שמחה או ספוק, וכל ההנאות הגשמיות המוצעות לו במהלכה הופכות להיות דבר שולי ומיותר כל עוד אין הוא יודע מהי תכלית נסיעתו. תשמח! אנו קוראים לעברו של אותו אדם. ראה איזו מיטה יש לך! איזה יין משובח מונח על שולחנך! "אבל לאן כל זה מוביל? לאן אני נוסע עם הרכבת הזו?" ישיב לנו הנוסע המיוסר.

שמחה רוחנית – קנין הדעת

השמחה הנובעת מקניינים רוחניים היא השמחה הקשורה לסולם הדעת. זוהי שמחה הגדלה ומתעצמת כפי התעצמות הידיעה שיש תכלית לכל דבר. ההבנה כי ישנה תכלית לכל הדברים מעוררת באדם שמחה ללא כל קשר לסוג ה"קרון" המוביל אותו אל מטרתו. משום כך, דווקא סוכות הוא "זמן שמחתנו". דווקא אותו חג המעורר באדם את תחושת הארעיות שלו, עשוי לעורר בנו את היכולת להבין שיש דבר אחר שאפשר לסמוך עליו ולמצוא בו הגנה. דבר זה הוא הדעת – יש תכלית. יש מנהיג. יש טעם. "ה' הוא האלוקים".

לחצו כאן למאמר הבא: נשיקת העולמות (ה)

משנת חייו של השרף האלוקי מורינו רבי נתן מברסלב תלמידו של רבינו הקדוש זי"ע, באה לסיומה, כידוע, עם סיום כתיבת ההלכה האחרונה בספרו לקוטי הלכות (הלכות ראש חודש הלכה ז) יומיים לפני הסתלקותו, בחידושיו על המשנה "משקין בית השלחין במועד" (מועד קטן פרק א' משנה א'). אנשי שלומינו מצאו סימוכין לכך, שזו היתה בעצם כל מסכת חייו של רבי נתן. אמון עלי הוראת רבינו הקדוש "עבודתכם תהיה להשקות אילנות" להשקות את היגעים והעייפים (כלשון פי' הרע"ב על המשנה שם), להמשיך חיים לאילנות היבשות, לאלה שהם בבחינת אבודים, אלו החושבים עצמם לחסרי תקווה.

היה זה רמז ברור לסיכום שנות חיים סוערים וגועשים כשטף מים רבים, שרבי נתן דלג עליהם בגבורה עילאית, כאשר בכל העתים והזמנים לא הרפה ממגמת חייו לפרסם שם ה' ית' בעולם ע"י פרסום שם הצדיק והפצת מעיינותיו ועצותיו הקדושות בכל קצוי ופינות תבל. את כל זה הביע בהלכה זו שכתבה בתמצית דם נפשו, כפי שמעיד תלמידו הנאמן רבי נחמן מטולטשין. ובודאי יש בכך רמז שקוף, אם לא צוואה ברורה לדורות הבאים.

דורשי רשומות מצאו עוד רמז לכך שיום הולדתו של רבי נתן חל בט"ו בשבט ראש השנה לאילנות. שהוא עת הצמיחה והפריחה והלבלוב, והעלאת השרף באילנות (רש"י ר"ה י"ד.), כלומר, להאיר את הנקודות הטובות שכמעט ואינן נראות, שרק החלה חניטתם ב"האדם עץ השדה", ועל ידי כך להעלותם לזכות (תורה רפ"ב).

"נתינה", השפעה והשקאה, זו היתה כל מסכת חייו של רבי "נתן". וכאן מתגלה לעינינו הפלא הגדול כיצד באיש אחד התמזגו שתי תכונות סותרות לכאורה; מחד ביטול מוחלט של כל עצמיותו עד כדי אפסיות, כעדות רבינו הקדוש עליו, ומאידך נתינה והשפעה לדורו ולדורות עולם. הוא האיש אשר בנה ויסד, טיפח ושכלל את חסידות ברסלב לדורותיה המתנוססת זה מאתיים שנה מהמסד ועד הטפחות, כידוע לכל מי שאך דורך על מפתנה של ברסלב, שרבינו הקדוש ורבי נתן דבוקים ואחודים זה בזה כאש בפתילה ללא אפשרות להפריד ביניהם.

כאן מואר לעינינו אותו פלא שהטביע הקדוש ברוך הוא ביסוד הבריאה בכללותה, שדווקא הביטול המוחלט של הגרעין באדמה הוא המקור והכוח לצמיחה ופריחה. כלומר שדווקא התבטלותו המוחלטת של רבי נתן לרבינו, היא היא מקורה של ההשפעה והנתינה הבלתי נדלית.

כל מכמני האוצרות האדירים של רבינו הונחלו לנו על ידי רבי נתן, לא נגרע ולא נעלם מהם דבר. כל דבריו, תורותיו, שיחותיו וסיפוריו של רבינו מאירים, מזהירים ושמחים כביום נתינתם. לכל האור הגדול הזה זכינו רק באמצעות ביטולו המוחלט של רבי נתן לרבינו, כביטולה של הלבנה לחמה המאירה לארץ ולדרים עליה, כי "מאן דאיהו זעיר איהו רב" אומר הזוהר הקדוש. ורק הוא יכול להעביר את הדברים הקדושים ככתבם וכלשונם ללא ויתור על קוצו של יוד וללא כל תוספת.

כבר בתחילת התקרבותו סמך עליו רבינו הקדוש את ידיו שיהיה דולה ומשקה מתורתו לרבים כבר בתחילת התקרבותו והתבטלותו. ואמר רבינו לאנשיו: "צריכים אתם להודות לו [לרבי נתן] כי אילולא הוא לא היה נשאר ממני אפילו "עלה" אחד לגניזה", בדרך כלל מקומם של "עלי השמות" הם גניזה וקבורה. אך רבי נתן הפיח בהם טל תחיה, והעלה "עלים" ופרחים, ציצים ושושנים, ונתן בים דרך, במעיינו של הנחל נובע בשמונת כרכי ליקוטי ההלכות, והעלה שעשועים אשר מימות עולם לא עלו בתפילותיו הנוראות, והעשירנו ב"עלים לתרופה", והיה פריו למאכל ועלהו לתרופה להחיות הנפשות עד היום הזה.

מרגלא בפיו של הרה"ח רבי לוי יצחק בנדר זצ"ל בשם אנ"ש הקדמונים: שמכל תלמידי רבינו, ביניהם גדולים וצדיקים ומקובלים ובעלי קבלה מעשית כידוע, היה רבי נתן היחיד שהיה מסוגל להמשיך את אורו של רבינו לנצח. וזאת עקב ביטולו המוחלט שהיה מיוחד בזה יותר מכולם, כלשונו של הגאון מטשעהרין: "כי ממש היה דבוק ומקושר אליו בהתקשרות ודבקות אמתי, במסירות נפש ובביטול הרגשות עצמו לגמרי לגמרי." וכאן טמון כח ההתחדשות והצמיחה הבא לאחר הכיליון והביטול המוחלט, כגרעין המצמיח אילנות ופירות נאים ליהנות בהם בני אדם ולהחיות נפש כל חי.

נראה, כי בכוח מיוחד זה השכיל רבי נתן להפוך את האתרא קדישא, מקום הציון הקדוש למקום שוקק חיים שאין כמוהו גם בין החיים עד שהמקום הפך לתל תלפיות ומקור חיות לאלפים ורבבות מישראל, לכל סוגי הנפשות, הן במשך כל ימות השנה ובמיוחד בימי "ראש השנה", תחילת צמיחת השנה שאז מתקבצים אליו ברננה כל סוגי הנפשות בבחינת "אריתי מורי עם בשמי". כי דווקא קברו הקדוש, המסמל בדרך כלל מיתה והתבטלות, הוא מקור לחיים באופן נפלא שלא נמצא כמותו, וממנו נמשך חיים לכל הנפשות, ביניהם צמאות וחלושות, לכל השנה כולה.

ולכן גם חל יום פטירתו בעשרה בטבת יום ההילולא של "עזרא הסופר" שכשנשתכחה תורה מישראל עלה עזרא מבבל וייסדה (סוכה כ.). והקים את ממלכת ישראל בעת ירידה קשה. כך גם רבי נתן הסופר הגדול של רבינו, הנחילנו מעיינות של תורה ותפילה ודעת אלקים להחיותנו כהיום הזה בתכלית ירידת ושפלות הדורות.

ומהגרעין הנפלא הזה גדלים וצומחים אילנות נושאי פירות ופירי פירות נאים ומתוקים אשר מעלים את "השרף" באילנות עד ביאת המשיח.

התחזקות – לא רק לשבורים!

להכיר את נותן המתנה

האב החכם והמסור רוצה בכל לב להנחיל לבנו כלים מעולים שעל ידם יצליח כל ימי חייו, אך הבן מסתגר בתוך אי של חשדנות, מבלי להשאיר כל אפשרות של קירבה.

האבא, מתוך רצון אמיתי לפרוץ את החומה המפרידה, החליט לקנות מתנה יקרה לבן.

אותות ההתרגשות על פני הבן, עת קיבל את המתנה לידו, שימחו לרגע את האב: 'הנה' – חשב בלבו – 'הוא מתחיל להכיר באהבתי'…

אבל שמחת האב לא התארכה; הוא היטה אוזן ושמע את הבן ממלמל בהתרגשות לעצמו: 'אוי, כמה נפלא ומתוחכם המכשיר הזה. אני ממש מוקסם מעוצמת הכישרון של ממציא המכשיר'…

שום מילה על נותן המתנה.

משמע, שההענקה לא עוררה בו כל רצון לקֶשֶר; ההתרגשות מופנית אל המתנה עצמה ולא אל נותנה. שום תועלת לא הושגה אפוא מהמתנה.

***

התחזקות זה לא פלסטר!

'תורת ההתחזקות' בה גילה רבינו הקדוש את גילוייו הנוראים, נתפסת בעיני רבים כרטייה למכה בלבד. לדידם היא משמשת לכל היותר כאמצעי קיום ועידוד למי ש'לא הלך לו', למי שנכשל ונפל…

גישה זו מתייחסת אל ההתחזקות כתרופה השייכת למצב של 'בדיעבד', ומוטב היה לוּ היה האדם מצליח תמיד ולא נזקק כלל לחיזוק. כאותו חולה שחלה במחלה חשׂוכת-מרפא, ולאחר זמן נמצאה עבורו תרופה מצילת-חיים. עם כל השמחה בדבר, הרי אם לא היה נחלה כלל, היתה השמחה גדולה הרבה יותר.

אנשים בעלי גישה זו, לא נותנים לתורת ההתחזקות ולגילויים שלה את המקום הראוי לה, מקום שבו יש להתעמק ולעמול, להבין ולהשיג. הם היו רוצים יותר להתעמק בהבנת סודות המצוות והשגתן.

ואפילו כאשר הם זקוקים באמת להתחזקות, לא שם הוא היעד שבו היו בוחרים להגיע, כמו שהחולה לא יאמר שתקוותו היא להכיר היטב את דרכי הריפוי, אלא ברצונו להתרפא ולשכוח כמה שיותר מהר מכל הסיפור הקשה.

***

מהות הבריאה: גילוי רחמנות ה'

טעות מרה היא זו, תורת ההתחזקות לא באה לרפא חולים ושבורי לב; ההתחזקות היא הגילוי העצום והעמוק ביותר בבריאה; כל היקום כולו וכל העולמות כולם נבראו במטרה אחת ויחידה: לגלות את רחמנותו של השם יתברך (ליקוטי מוהר"ן ח"א סד).

הרחמנות הזאת היא, האהבה שהוא יתברך אוהב את עמו, וכל התורה והמצוות נועדו כדי להכלל באהבה זו ולהשיג אותה. כלשון רבינו הקדוש (שם לג): "ומחמת האהבה שאהב את ישראל, ורצה שידבקו בו ויאהבו אותו עמו מזה העולם הגשמי – הלביש את אלקותו במידות התורה. וזה בחינות של תרי"ג מצוות"!

כל מצווה וכל הנהגה שבה מנהיג השם את הבריאה, מהווה גילוי נוסף של אהבה זו. הוא יתברך העניק לנו על ידי התורה והמצוות כלים מוצלחים שאין ביכולת בן-אנוש לשערם, ועלינו הוטל לקיימן בפועל ואף להתעמק להבין את האהבה הגנוזה בהן.

ליעד זה מכוּוָנים כל גילויי הצדיקים; הם מגלים סודות נפלאים בעומק התורה והמצוות – והכל מתוך מטרה אחת ויחידה: שהאדם יראה עד כמה הבורא אוהב אותו ומוכן להעניק לו, וכתוצאה מכך ידבק בבוראו ויכיר באהבתו.

הכרת האהבה היא היא שתשמש לאחר אריכות ימי האדם כמזון הרוחני וזה יהיה השעשוע שלו בעולם הבא, וכפי השתדלותו פה בעולם להתבונן ולהתעמק בהכרת אהבה זו – כן יזכה להיות קרוב אליו יתברך וליהנות מאהבתו בעולם הבא (ליקו"מ ח"ב ב).

***

חיזוק שבורי לב – רק ענף בתורת ההתחזקות

תורת ההתחזקות לשבורי הלב היא רק ענף מידיעה זו. כלומר, היות והאהבה של ה' יתברך היא כה אינסופית ועמוקה, על כן אין שום חוטא ופושע שנפלט ממנה.

אך עיקרה של תורה זו מיועדת אף לגדול שבגדולים, ובה אנחנו חייבים להתעמק. שכן לעומקם של דברים אלו – אין סוף. ככל שנתבונן יותר איזה עומק של נתינה בלי גבול ה' העניק לנו על ידי כל מצווה ונקודה טובה שבה זיכה אותנו – כן תגדל בתוכנו הכרת האהבה, שהיא כאמור תכלית כל הבריאה כולה.

***

אל תפסידו את העיקר!

מי שהופך את ההתבוננות בסוד המצוות למטרה בפני עצמה ומתענג מעומק ההשגה מבלי שזו תוביל להכרה חדשה בידיעת האהבה הזאת – מפסיד את העיקר; הוא מקבל את המתנה – וזו לא פועלת אצלו קירבה לה', כפי שמסופר על רבי נתן שהקפיד על תלמידיו שהתפעלו מנפלאות החידושים שלו ולא הנפיקו מהן תובנות מחודשות באהבה הגנוזה במצוות.

תורת ההתחזקות היא אם כן נשמת התורה וסודה. גילוייה הינם הגילויים העמוקים ביותר שבהם אנו צריכים לעסוק ואליהם אנו צריכים לשאוף. זהו יסוד התורה הנגלית וזה שורש כל סודות התורה. כי הם חיינו ואורך ימינו.

רוח נכאים עוטפת את המחנה. לוחמים שמוטי כתף מתהלכים כצללים. מפלות כואבות, אובדן לוחמים, ומעל הכל כשל ארגוני חמור. הלוחמים מיואשים, מחסני הנשק מלאים אמנם אמצעי לחימה מעולים, אך אין מי שיועיל לאחוז בנשק.

בין האוהלים הפרוצים וצלליות הלוחמים מתרוצץ איש אחד קטן ועלום שם. לוחש על אוזן אחת, טופח על שכם שפופה. להט בוער בעצמותיו, רוח נעורים נושאת את רגליו. לפתע פתאום צץ לו האיש, דמותו מוכרת זה שנים, אך מעולם לא פצה פה. כעת, כאילו הגיעה שעתו.

אט אט גוונים משתנים במחנה, רוח חדשה כאילו עוברת על האנשים. שוב נפרשות המפות, נמתחים קווים ומערכה חדשה קורמת עור וגידים. איש המסתורין חושף ידיעות רחבות בעסקי מלחמה, הקרב הבא יוצא אל הדרך בניצוחו.

כשתרועות הניצחון הדהדו במחנה, שב הגנרל הפלאי אל מקומו הישן מאחורי הקלעים. מי שהיה זקוק לו, כבר הכיר את הכתובת.

* * *

שאלה גדולה מנקרת בחללו של עולם: האוצרות מלאים מזן אל זן, שפע וכל טוב, ובכל זאת ברחובות עניות וחידלון. השאלה מהדהדת, ליתר דיוק, בחלל ליבו של כל אדם. אוצרותינו מלאים דעת ופקחות, עצות ומפות דרכים. גם מי שידיעותיו בתורה מסתכמות בקומץ קטן, יש די בידיעותיו כדי לעשות ממנו אדם אחר לגמרי, ובכל זאת, החלום עודנו רחוק מהתגשמות.

אימתי עולות על הדעת שאלות מסוג זה? חודשים ספורים לאחר ראש השנה!

כעת, אחרי שהמציאות אמרה את דבריה, יכול האדם להישיר מבט כלפי עצמו ולבחון, האם הגעתי אל המקום אם לאו. לכל אדם היו מעולם שאיפות, רצונות, קבלות טובות ואפילו החלטות. הבעיה היא, שבפועל העניינים נעשים משום מה יגעים.

אולי יש במצבינו דמיון לעששית מלאה שמן שהפתילה בתוכה כבויה. ידיעות אינן חסרות, אולם שלהבת עולה חסרה גם חסרה. יהודי הינו כמו מנורה טהורה, שמונה נרות מתוקנים להדלקה, להאיר ולהזריח פני תבל. כל אדם משתוקק להעלות את הנר בעששיות נפשו; 'להצליח', בלשון חולין; להתרומם, להתעלות. איך גורמים לפתיל הנשמה למשוך את השמן ולהעלות להבה נאה. זו שאלת השאלות.

שאלה נוספת: החל מפרשת השבוע, מתחילה התורה לעסוק ביוסף הצדיק. מכאן ואילך, חמש פרשיות תמימות תעסוקנה ביוסף. דבר שלא מצאנו באף אחד מהאבות הקדושים. אין זה אלא שביוסף הצדיק טמון דבר פלא, עניין שיש לייחד עליו דיבור מיוחד.

לחפש הצלחה במקום הנכון

ובכן, אם ביקשנו איה מקומה של הצלחה, מן הראוי לבקש אותה אצל אותם שהצליחו. צלחו את עולמינו צדיקים שהמציאות רק הביאה אותם לידי התעלות, כאלו שזכו להעלות את נר הנשמה בכל שמונת הקנים; הבהיקו באור יקרות במידות מתוקנות ובמעשים שלמים. הצדיקים הללו אף הותירו אחריהם ברכה, רושם כתוב עלי ספר. דבריהם הקדושים משרטטים נתיבים בשמי רום, מלאים דרכי עבודה, יראה אהבה ודבקות. אשרי העם שככה לו. בעל נפש עורגת, מעיין שם, מבקש מזור לנפשו. מי שנפשו גם מחפשת, מבקש לעצמו גם הוא את סולם העלייה שיוביל אותו מארציותו לשמים. לשם כך נדרש כבר צינור של ממש, כזה המסוגל להכיל את עוצם האור בלא לאבד ממימיו טיפה, להוריד אותו דרגה אחר דרגה, מגבהי מרומים אל הוויות עולם הזה, קשייו ומהמורותיו אל הנפש הקטנה השבויה בחבלי גשמיותה וקטנותה, ולהשקות את הפה החרב מימי דעת ואמונה.

הצינור הזה הוא אבוקת האור שיש בה כדי להעלות להבה בפתילת הנשמה.

מנורה בעלת פתיל ושמן, לא תוכל להאיר בלי היד שתעלה בראשה את האש. כל מבקש השם מבין, שהשמן הטוב הממלא את אוצרות נפשו, לעולם לא יוכל להפוך לאש חיה ובוערת, בלי מיטיב הנר שיצית את האש בראשו. המלאכה הזו מיוחדת ליוסף הצדיק, האלומה הניצבת בתוך האלומות, הצדיק המעורר ומעלה את אבוקת נפשו של כל איש ישראל.

יוסף הצדיק איש הסתרה ופלא. אפילו אחיו הקדושים אינם מכירים בו. גזירה עליונה מותחת עליו פרגוד והסתרה. הוא שנוי, דחוי, מושלך לבור ונמכר לעבד; משמש בבית פוטיפר, מבלה בבית אסורים, ורק אז ככלות התלאה, עולה ומזדקפת דמותו כמושל ומשביר מתוך אפילת מצרים.

זו דרכה של תורה; זו גם דרכו של עולם. התורה אור עולם, וגרגירים ספורים של חומר מחפים עליה. הצדיקים יסודי עולם, ודעתם של הבריות מחפה עליהם. יוסף נמכר בלא מחיר, ואבוקת האור המסוגלת להעלות את האש בנשמתו של כל יהודי, נמכרת בכל יום רק משום שבני אדם לא גילו בה עניין של ממש. משוטט בעולם אורו של הצדיק, ואין איש שם על לב.

מחפשים ומתחנכים

מי שמציץ אל מאחורי הקלעים, אינו מתפעל מלבוש סמרטוטים. מבחין לפתע שבעצם אין הוא לבדו. הצדיקים הכינו לנו צידה לדרך, סולם עליה פרטי המיוחד לכל מצב. העולם הוא שדה קרב, האדם הוא חייל, והצדיק לוחש על אוזנו 'אינך לבד, אינך אבוד'. מי שמעיז ומחפש יותר, מגלה איך כל מאורעות שדה הקרב, גם הנפילות והמפלות הכואבות ביותר, מופיעים זה מכבר בדברי הצדיקים. לכל בור יש חבל עליה, לכל נפילה – תקומה.

יוסף, התגלמותו של הצדיק, אוסף ומקנח את החרפה והביזיון מנפשות ישראל, מעביר גבשושי אפרוריות מעל הפתיל, ומחדש את תבערת הנשמה ביתר שאת. זו מלאכתם של צדיקים, לעודד ולעורר; לנקות מעל לוח הלב את דמיונות וביזיונות, חלישות הדעת ועייפות. לחדש את פריחת הנשמה, ולהעלות בעששיות המנורה אש קודש חדשה.

ימי חנוכה קרבים ובאים. הנפש מבקשת חינוך וחידוש. האוצרות מלאים מזן אל זן. השמן בקני המנורה, הפתיל ניצב להדלקה. רק נותר לבקש את הנר שיעלה את הלהבה.

אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ (שמות לב, לא)

צדיקים שמושלמים במידת הענווה יכולים לגרום לכפרת עונות ישראל, כמו שנרמז בפסוק: "ועובר על פשע לשארית נחלתו" (מיכה ז) ודרשו חז"ל (ראש השנה יז) שהכוונה "למי שמשים עצמו כשיירים" – שאינו מחשיב את עצמו כלל.

שהרי הגאווה היא שורש כל העוונות, כמו שכתוב: "ורם לבבך ושכחת את ה' אלוקיך" (דברים ח), היינו שמי שמרגיש שכל חייו תלויים רק בקב"ה – בוודאי לא יעבור על רצונו אף בדבר קל.

לכן ביקש משה: "אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא" כמי שאומר: 'אם אני באמת מושלם בענווה, ראוי לך לסלוח להם על חטא העגל בזכותי. אך אם אינך נושא חטאם, הדבר מוכיח שאינני כל-כך מושלם בענווה, על כן אני מבקש ממך שלא ייכתב בתורה אף פעם 'וידבר ה' אל משה' וכדומה, כי הדבר עלול לגרום לי לגאווה, מאחר שכל עם ישראל לומדים בתורה שהקב"ה דיבר עמי באופן פרטי'…

(עפ"י ליקו"מ ח"א ד)

רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל (שמות לה, כט)

כששמם של הצדיקים מתפרסם בעולם – מתפרסם ומתקדש שם שמים.

שכן כל עבודתם של הצדיקים היא רק לפרסם את שמו יתברך ואין להם שום ענין אישי בכבוד ח"ו.

לכן נאמר: "ראו כי קרא ה' בשם בצלאל", לאמור, אימתי מתקיים "ראו" – שרואים הכל את גדולת ה' – כאשר מתפרסם שמו של הצדיק בעולם.

(עפ"י לקו"מ ח"ב סז)

אנחנו נקראים "בני ישראל", דווקא על שם יעקב אבינו, השלם והתמים שבאבות. אין אנו נקראים "בני אברהם" או "בני יצחק", אלא "בני ישראל". אחת הסיבות לכך היא שיעקב אבינו גילה לנו גילוי מאוד משמעותי וחשוב. יעקב אבינו יצא מבאר שבע לחרן, ורבי נתן מסביר שזה הוא גם משל לירידת הנשמה אל העולם הזה, עולם ה"חרון אף". בדרכו חלם חלום : "ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה והנה מלאכי אלוקים עולים ויורדים בו"(בראשית כ"ח י"ב). הבשורה הראשונה שהחלום נושא היא – אפשר לעלות מהארץ לשמים. אינני חייב להיות כזה נמוך. אינני חייב להיות עסוק כל הזמן בצרכים הגופניים שלי, בתאוות שלי, באגו שלי. אני יכול להתעלות מהמצב הזה אל מצב נעלה הרבה יותר. וזה פירוש הפסוק: "סולם ניצב ארצה וראשו מגיע השמיימה" – אפשר להתעלות מהארציות אל השמיים. ובכן, כל מי שקורא כעת את המילים הללו בוודאי כבר שמע את זה, הרגיש את זה, רצה את זה. גם הוא רוצה להשתנות, להפסיק להיות כזה נמוך, אבל איך עושים את זה? בחלום של יעקב יש בשורה נוספת. לא רק שאפשר לעלות לשמיים, לא רק שאפשר להתעלות ולהשתנות ולהזדכך אלא, שהדרך להשיג את זה איננה הדרך שאנחנו מדמיינים לעצמנו, זו לא הדרך שאנחנו מצפים לפגוש, וזוהי הסיבה שאנחנו לא מצליחים. אנחנו פשוט לא יודעים את הדרך.

מה שאנחנו מאחלים לעצמנו תמיד זה עלייה בלבד. שיפור והתקדמות תמידיים, כל הזמן רק יותר טוב. אבל יעקב אבינו מלמד אותנו שהמציאות היא שונה: בסולם הזה עולים ויורדים, לא רק עולים. הירידה היא חלק מהתהליך, אי אפשר אחרת. אי אפשר רק לעלות. אבל למה בעצם שלא רק נעלה ונשתפר? למה שהמצב לא יהיה כל הזמן רק יותר טוב? עליה וירידה, הצלחה וכישלון – למה צריך את התבנית הזאת? למה שלא יהיו רק עליה והתקדמות? זה היה יכול להיות הרבה יותר נעים. רבי נחמן, שסודות הבריאה גלויים לפניו, מסביר לנו מדוע העיקרון הזה הוא הכרחי ובלתי נמנע, מדוע אין דרך אחרת לטפס לשמיים אלא לעבור גם דרך התהום.

בעולם של השכל האנושי ההתקדמות אכן עובדת לפי החוק של עליה בלבד. אתה רוכש מידע, אתה לומד משהו, ועל הבסיס הזה אתה מתקדם הלאה. אתה רוכש עוד מידע, משלב בין המידע שקיבלת קודם לכן למידע שקיבלת עכשיו ואז השכלתך גדלה. כל ידע בנוי על הידע הקודם, כל מדרגה היא המשך והתפתחות של המדרגה הקודמת. אבל בנפש, בעולם הרוחני, זה לא עובד כך. כשאדם מתקדם במישור הרוחני – הדרגה הבאה שהוא מגיע אליה איננה ההמשך של הדרגה הקודמת. אדם מגיע לדרגה מסוימת, לתובנה מסוימת. אם הוא רוצה להתקדם הוא לא מתקדם על בסיס מה שיש לו. הוא צריך לשכוח את מה שיש לו. ורק אז יכולה להופיע באופק דרגה חדשה. לדוגמא: תפישתנו לגבי מציאות הבורא. הבורא שאנחנו מאמינים בו, אין לו גוף ואין לו דמות הגוף. אין לו התחלה ואין לו סוף. הוא מעל המקום ומעל הזמן. גם כל מיני תארים שאנחנו מייחסים לו מתארים בעצם לא את מה שהינו אלא את מה שאינו. אין סוף. ואם כן, איך בכלל אנחנו יכולים לתפוש את מציאותו? ובכן, כמו בכל דבר, גם בתפישת האלוקות יש מדרגות. אם ניקח לדוגמא ילד. בפעם הראשונה שילד מתוודע למושג אלוקים, בורא, כוח עליון, מופשט, מעל הכל, מנהל הכל. איך הוא יכול לתפוש אותו? הוא יכול להבין שאלוקים הוא יותר גדול מאבא שלו, הוא יכול לנצח את אבא שלו. הוא לוקח את המקסימום שהוא מכיר בתור שלטון וסמכות, שזה ההורים שלו ומגדיל את זה עוד יותר. כמה יותר? לא הרבה. קצת יותר זה מספיק ואם אבא שלי יכול לספק לי ממתקים וביסלי כמה שאני רוצה, לזה יש גבול, אבל אצל אלוקים יש חדרים שלמים מלאים בבמבות, ממתקים. כלומר, לפי יכולת ההשערה של הילד, לפי המוח שלו הוא מגדיל את מה שהוא מכיר ואת היכולת הגדולה הזו הוא מייחס לקדוש ברוך הוא. אבל כמה שהוא יגדיל את זה, אפילו חצי כדור הארץ מלא במבה, זה עדיין מגוחך. נכון, הקדוש ברוך הוא יכול לעשות את זה, אבל האם זה הוא הקדוש ברוך הוא? האם בכך היטבנו להגדיר את יכולתו וכוחו? בוודאי שלא. זו בכלל לא הנקודה, זה עדיין נשאר ילדותי. ובכן הילד הזה מתבגר, התודעה שלו מתפתחת, הוא מבין שיש דברים יותר גדולים מזה. מה יותר גדול מביסלי? בתים, מכוניות. בבגרותו הוא מבין שיש דברים יותר משמעותיים שאפשר לרכוש. אבל האם כעת הוא הבין מהו הבורא באמת או מהי יכולתו באמת? הרי הבורא יכול לברוא כוכבים, גלקסיות, עולמות אין מספר ולשלוט ולנהל את כל מה שמתרחש בהם בחלקיק שניה. אבל האם זו היא סוף יכולתו? לא. אז מה כן? אין סוף. אין לו גוף ולא דמות הגוף. "אדון עולם, אשר מלך, בטרם כל יציר נברא. ואחרי ככלות הכל, הוא לבדו ימלוך נורא". מי יכול להבין את זה בכלל? אף אחד. אבל איך אפשר לעבור מהשערה ילדותית זו או אחרת לתפישה כה מופשטת ואין סופית? רק בדרך השבירה ולא בדרך ההדרגה. בשביל להבין שהוא לאין שיעור יותר ממה שאי פעם אוכל לתפוש – צריך לשבור את כ-ל התפישות שלי לגביו. אי אפשר לסגל תפישת אין סוף בהמשך הדרגתי לתפישה מוגבלת. הוא לא יכול להיות גם סבא טוב שמחלק ממתקים וגם להיות אין סוף. רק כאשר תישבר תפישת הסבא טוב תוכל לבוא במקומה תפישה חדשה, אחרת ושונה לגמרי. אין לו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף. הוא חייב לשלול את כל מה שהוא חשב עד עכשיו כדי להגיע להבנה חדשה. וזה המשבר. זה לא ידע ועליו עוד ידע. אם אתה רוצה עוד ידע הידע הקודם נפסל. הוא לא נפסל לגמרי, הוא טוב למדרגה הילדותית. הוא לא שקר. הוא אמת למדרגה הילדותית, אבל אם אתה מתבגר אתה מבין שזה לא בדיוק זה.

אז אם ניקח את הרעיון הזה קצת קדימה, נראה שכל אדם שיש לו איזה שהיא השערה על בורא עולם, כוח עליון, אלוקים, תקראו לו איך שתקראו. ההשערה של רוב בני האדם המאמינים או המפרגנים לאמונה לגבי מציאות הבורא, היא השערה חלקית ולא מדוייקת. לדוגמא: בנאדם שקם בבוקר. השמש זרחה והוא קם מהמיטה, רחץ פנים, שתה כוס קפה ונסע לעבודה, הוא לא שואל את עצמו: איך זה קרה שהשמש זרחה, שהוא שתה כוס קפה ויצא לעבוד. הוא לא שואל את עצמו כי זה טבעי לו. מה יותר טבעי מזה? ואם לאדם זה יש עסק ועכשיו הודיעו לו מהעסק שהוא זכה במכרז של מליון דולר שהוא רצה, הוא בוודאי שמח, הוא מרוצה. הוא לא שואל: איך זה קרה? אבל בנאדם שקם בבוקר, כואבת לו הבטן והקפה לא כל כך טוב והרכב קצת מקולקל, הוא לא מגיע בזמן לעבודה. הוא כן שואל – מה קורה פה? מה העניינים? מה לא בסדר? ואם המכרז שהוא מחכה לו שנתיים נפל למישהו אחר, גם אם יש לו אמונה, יש לו שאלות והוא אומר: למה הקב"ה עושה לי את זה? מה הוא רוצה ממני? ואם חלילה מישהו קרוב לו נהיה חולה או שקרה לו איזה מקרה מצער, אז בוודאי שיש לו שאלות: למה זה קרה? כמה "למה יש לנו"? מה שקורה בשכונה שלו, במדינה שלו, בכל העולם, על הצרות של כולם הוא שואל כל הזמן "למה?" וכל האינסוף "למה" שיש לנו, הכל מופיע רק בתחומים שלא נעים לנו, שמצערים אותנו או את אחרים. על מה שנעים לנו אין לנו "למה". תופעה מעניינת. שמעתם על אדם שישאל "למה טוב לי"? טוב לי כי טוב לי. אם נתבונן נראה שהתופעה הזו נובעת מאיזה שהיא נקודה במוח. מהנקודה בה אדם משער מהי המציאות. יש בנפש כוח שנקרא כוח המדמה. זהו הכוח שמשער מהי המציאות. אנחנו מקבלים מידע מהחושים, מאנשים שחינכו אותנו, מספרים ומכל מיני מקורות מידע. המוח של כל אחד לוקח ומעבד את המידע הזה ומתוכו הוא בונה השערה מהי המציאות. וההשערה הזו מגיעה עד לנקודות מאוד אישיות בחיים. למשל, אם אדם עבר כל מיני אכזבות בחיים שלו, אז בסופו של דבר, כל אחד שאינו מחייך אליו הוא משער שיש לו משהו נגדו.

ובכן, כפי שראינו, כל בני האדם משערים שהעולם הזה עניינו סיפוק הצרכים שלהם. למה הם משערים כך? כי כח המדמה שלהם, כלומר הדמיון שלהם, ניזון מן הרצון שככה יהיה. הרצון הכי חזק של כל אחד הוא לחיות ושיהיה לו טוב בחיים. מהרגע שאדם פותח את העיניים עד שהוא הולך לישון, הרצון העיקרי שלו הוא ליהנות. ובגלל שזה הרצון שלו, אז כל המידע שהוא מקבל מהעולם, עובר עיבוד ושינוי. הרצון לוקח את המידע הזה והופך אותו להשערה שזו היא המציאות. אני רוצה שהעולם הזה יהיה עולם טוב ונעים לכן כשטוב ונעים אין לי שאלות, כי זה מה שאני רוצה וזה מה שאני חושב שצריך להיות, אבל כשלא טוב ונעים אני אומר "למה? מה קורה פה? מה השתבש פה? זה לא מתאים להשערה שלי". זוהי דוגמא לתפיסה המשובשת שלנו את המציאות. כי באמת, למה קמת בבוקר? למה הצלחת לשתות את הכוס קפה ולנסוע לעבודה ולזכות במכרז או להתחתן או לנסוע לטיול או כל דבר שנעים לך? זה נראה לך ברור, אין לך בעיה עם זה, כי אתה רוצה את זה, אבל הייתי צריך לשאול גם על זה "למה?" כי זה לא ברור שטוב לך באותה מידה שרע לך. וכך אנחנו תופשים את הבורא כמי שתפקידו להנעים לי את החיים. כשהוא עושה את זה אין לי בעיה איתו, כשהוא לא עושה את זה אפילו בקטן, כשמגרד לי ברגל, כשאני רוצה לחצות את הכביש ומכוניות עוברות ואינן נותנות לי לעבור, כבר מתחילה להיות לי בעיה עם הבורא. "מה קורה? אתה לא ממלא את תפקידך להנעים לי את החיים". אבל אם הייתי מסתכל על העולם בעין לא משוחדת, בלי דמיונות שאינן אלא שיקוף של הרצון שלי, הייתי רואה שהמציאות בעצמה מלמדת שזה לא כך. העולם לא נברא רק בשביל שיהיה לי נעים. מי שברא ברא את העולם לא ברא רק את הנעים. הוא ברא גם את הלא נעים. ואם כך כנראה שהתכלית בעולם הזה הי משהו יותר גבוה, יותר עמוק מ"נעים" או "לא נעים". צריך להשתחרר מהמודעות הנמוכה, הילדותית. אי אפשר להוסיף על נדבך התפישה הדמיונית שלי הבנה חדשה. בשביל לעלות מדרגה אני מוכרח לשבור את הישנה. וזו המשמעות הפנימית של מצוות התשובה. מצוות התשובה אומרת: אתה צריך לסגת מהעמדות שלך. בשביל להשתנות אינך יכול להחזיק את מה שיש לך וגם להתקדם, אתה חייב לעזוב את מה שיש לך.

בזמן האחרון כמה אנשים התייעצו איתי בנושא מעבר דירה לירושלים: אני רוצה לעבור לירושלים. יש לי כמה אפשרויות להתפרנס, אבל לא בטוח שזה יהיה טוב. אני לא יודע מה לעשות. ובכן, אני אומר: "טוב, תנסה". ורובם משיבים: "לא, אני לא רוצה להמר, אני מפחד להיכשל. אני רוצה שתהייה לי ודאות שזה יצליח. אני רוצה להיות רגוע. אני רוצה לבוא מסודר, שיבטיחו לי שלא תהייה לי שום בעיה ואז אני אלך על זה". כמובן שזה בלתי אפשרי. כמובן, צריך מידה סבירה של סיכוי שאתה עושה צעד הגיוני ולא סתם משתגע ומחכה שיקרה נס, אבל אתה גם לא יכול לצפות שהכל יובטח לך עם חתימות שהכל במאה אחוז יהיה בסדר. וכמו שזה במישור הגשמי כך זה במישור הרוחני. החלל הזה שנוצר בנפש, הספק, אי הוודאות, חייבים להוליד מאיתנו את האומץ להשתנות, ללכת על משהו חדש. בשביל לקבל משהו חדש אני תמיד צריך לוותר על מה שיש לי. לא שמה שיש לי הוא רע. הוא פשוט אינו מדויק ביחס למדרגה הבאה. אני רוצה להתקדם, אני לא רוצה להיות ילד קטן, לא בהשקפה ולא בדעת. רבי נחמן אומר יש בני אנשים בני 80 שנפטרים מהעולם ומגיעים לבית דין של מעלה ואז מקדמת את פניהם גננת, כי הם בני שלושה ימים. כי זה סך כל הזמן שהם חיו באמת. סך כל השינויים והתמורות שעברו על התודעה שלהם היא שלושה ימים. הם אמנם חיו פה 80 שנה, אכלו הרבה תפוחי אדמה, עשו כל מיני דברים. זה לא משמעותי, זה לא משנה, זה לא חיים.

בראש השנה ויום הכיפורים יש לנו תפילה מיוחדת: "זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים". מה הכוונה? שאני רוצה להמשיך לחיות פה? מי שעבר את גיל 15 יודע שזו אינה מציאה גדולה לחיות בעולם הזה. לפעמים זה אולי נחמד, אבל באופן כללי זה לא ממש מה שאני רוצה, מה שחשבתי ורציתי שיקרה. אז מה אני כל כך מבקש לחיות? רבי נתן מסביר שאנחנו מבקשים כאן דבר אחר. אנחנו מבקשים חיות, לא חיים. אני רוצה להרגיש שלחיים שלי יש משמעות, שכדאי לי לחיות אותם. אני לא רוצה סתם לחיות אותם. "זכרנו לחיים – שיהיו ראויים להיקרא חיים, שיהיה כדאי לחיות אותם".

הנקודה הראשונה שדיברנו עליה, היא הנכונות לקפוץ מעבר לחלל הזה שבו אני צריך לוותר על מה שהייתי. זה לא נעים לוותר על מה שהייתי, זו לא הרגשה בטוחה, זה כרוך קצת בחוסר אונים, בחוסר בטחון. אבל רוצה להתבגר. אין מה לעשות. אם אני לא אוותר על הגן אני לא אעלה לכיתה א'. זה מאוד יפה שאני בגן ואני מרוצה מהלגו ומהמשחקים אבל זה טוב לילד בגיל של גן, אבל בן 18 שמשחק בלגו עם הילדים בגן נמצא במצב של פיגור. אני לא רוצה להיות מפגר. אני רוצה להתקדם. רבי נחמן מלמד אותנו בתורה ו' בליקוטי מוהר"ן שהמהות של התשובה היא הנכונות לסבול את המצבים המתחלפים האלה. לא לצפות לקו עולה הדרגתי של התקדמות והתעלות. זה לא עובד ככה. זה לא יכול לעבוד ככה. ובתוך החלל הזה קורים הרבה מאוד דברים טובים. אנחנו יודעים מספרי הקבלה שכשהקדוש ברוך הוא ברא את העולם, הוא יצר קודם כל חלל פנוי. בתחילה היה הכל אור אינסוף וכשהקדוש ברוך הוא רצה לברוא את העולם הוא פינה את האור לצדדים ושם נוצר חלל פנוי. בחלל הפנוי הזה הוא ברא את העולם. בלי להיכנס לכל המושגים המורכבים האלה, רבי נחמן אומר: דע לך, אותו דבר קורה אצלך. אתה רוצה שיברא בך עולם? אתה רוצה להתחדש? אתה רוצה לחיות? קודם כל סלק את האור לצדדים. בטל את כל מה שאתה יודע. את כל החלקים המוארים שים בצד ותחזור למצב העוברי של חלל פנוי. פנוי להובלה. יש סיפור מפורסם במזרח על אחד שהלך ללמוד חכמה אצל איזה מורה גדול וכשהוא הגיע אליו התיישב התלמיד מול המורה והוא מזג לו תה. הכוס התמלאה והוא המשיך למזוג. התה התחיל להישפך על השולחן והוא המשיך למזוג. התה התחיל להישפך על הרצפה והוא המשיך למזוג. שאל התלמיד בבהלה: "מה אתה עושה? אתה לא רואה שהכלי מלא?" השיב המורה: "זו בדיוק הבעיה שלך. אתה לא יכול לבוא לקבל משהו כשאתה מלא. אתה חייב להיות ריק. אם לא תתפנה מהדעות הקודמות שלך, כל מה שתקבל ישפך".

זה שורש הקושי שלנו להשתנות. אין לנו מספיק אומץ מספיק לומר: "נכון, כל מה שיש לי זה ילדותי. אני רוצה להתבגר אני מוכן לעלות כיתה". אנחנו נאחזים במה שיש לנו. נכון שזה נעים לשלוט בחומר של הגן וכיתה א' זה מפחיד כי זה כללים חדשים לגמרי. זה ילקוט, זה שעורי בית, זה כללים אחרים. אבל למה להישאר כל החיים בגן? לא חבל? גם בטבע קורה אותו דבר. מגיע הסתיו והעלים נושרים. למה לנשור? למה לא לגדל עלה יותר גדול? כי צריך לנשור, צריך להיפטר מכל הלכלוך וכל התולעים, כל המחלות שעל העלים, צריך להתנקות, להישטף בגשם ולהתחיל לגדל עלים חדשים לגמרי.

(פורסם לראשונה באתרו של הרב ארז משה דורון – אור פנימי)

אחרי עשרה מחזורי לימוד של כלל החוסים בצל האילן בספר הקדוש הנורא "ליקוטי מוהר"ן", דומה שכבר הגיע הזמן לעצור, לעמוד ולהתבונן בחסד הגדול אשר עשה עמנו בורא כל עולמים. איך שזכינו אנו בני תמותה גושי עפר וקרוצי חומר בדור אבוד וחשוך שכזה בו נסתם כל חזון, להגות באמרי ועפר בתורות והשגות נוראות כאלה שגילה עתיק יומין על ידי צדיק האמת. תורות ומאמרים שבכוח כל אחד ואחד מהם להגביה, לרומם ולנשא עד לרום המעלה והמדרגה גם את המונחים בדיוטא התחתונה שאין למטה הימנה.

די בהבטה קלה אל מה שמתרחש מסביבנו; מצב גלות הנפש, מאסר הרוח וכבדות וקדרות העבודה בו שרויים רובם ככולם של תופשי התורה, שיחד עם הריצה והנהירה אחרי ההבל, החיצוניות והפרסום של שקר אוכל ומכלה כל חלקה והארה טובה –  ולהבין, להשכיל ולחוש עד כמה אשרינו מה טוב חלקינו ומה נעים גורלינו. צריך היה פינו להימלא שירה, לומר אלפי פעמים בכל יום אשרינו! אשרינו! אשרינו! שאנחנו יודעים מכזה ספר קדוש אשר כל המתדבק בו באמת "נוטל חייו מן העולם", וכל חמודי תבל והבלי עולם מתבטלים ונמאסים כלפי שבחא דא שירתא, וזוכה לכסוף ולהשתוקק ולהכיר את מי שאמר והיה העולם.

חגיגת העשור הנחגגת כעת, היא הזדמנות יקרה וזמן ראוי להביע את רגשי עומק פנימיות לבנו, לשוש ולשמוח ברוב גילה ורנן על החסד הגלוי והישועה הנפלאה שעשה עמנו יוצר בראשית בדור האחרון הזה שזכינו לידע ולהוודע מאור אורות כזה, מנועם עליון כזה, ועוד חמל עלינו והטעימנו מעט שבמעט מטעם גו עדן טעם אור הגנוז שיגלה לעתיד החבוי בדברי תורתו הקדושה והנעימה.

* * *

כבר קרוב למאתיים שנה מאז הדפסתו והוצאתו לאור עולם של ספר הגאולה הזה, ועין בעין חוזים כולם איך מתגשמת ומתקיימת ההבטחה הנצחית שלא יכבה נרו לעולם ועד, ואורו הזך מוסיף והולך מתפשט וכובש את לבבם הטהור של בני א-ל חי לכל שבטיו ועדותיו בכל פזורות ישראל, הכמהים לטיפת נוחם ושותים בצמא והשתוקקות עזה כל דיבור ודיבור החקוק בו.

ועתה בעמדינו בסיום העשור ללימוד הכללי והמאחד הזה, הרי זהה צו השעה לקרוא לכל מי שנקרא שם רבינו הגדול עליו, לשוב ולהצטרף למעגל הלומדים היומי, להתאחד סביב ספרו הקדוש, לקיים חפצו ורצונו, ולקבוע זמן וזמנים חוק ולא יעבור שיעורים כסדרם. ואותו ידרשון יום יום, לחיות וללכת עם התורות, להתבודד עמהם ולשפוך לב כמים נוכח פני ה' להיכלל בקדושת מי שאמרם, שהוא ותורתו חד הם ועוד ועוד גבוה ונעלה מזה, להעלות שעשועים גדולים שכמותם מימות עולם עדיין לא עלו.

* * *

אחרי עשר פעמים שמחזרים אחרי התורה הצפונה, מתחיל אט אט להתנוצץ הפנימיות שבה – אותה כוונה עליונה ונסתרת בהמשכתם של תורות נשגבות שכאלו מראשית ראשית ועד למוח ולשכל התחתון של הפשוט שבפשוטים. והיא – להפשיט את העקמומיות, לרכך וליישר את הלבבות, ולסלול את הדרך למשיח בן דוד, להחיש את בואו והתגלותו של אותו גואל אליו אנו מקווים, מצפים ומיחלים.

זה עיקר תכליתו הצרופה וסגולתו ותקוותו האמיתית של הספר הנורא שזה עתה חגגנו את סיום ותחילת לימודו, וכפי שהיטיב לחרוט עלי גליון רבי אברהם בר"ן זי"ע בספרו הבהיר: "ועיקר תעלומת סגולותיהם היא להצמיח גאולתינו ופדות נפשינו, שמחמת זה נשמע מפיו הק' שהספר שלו הוא 'אתחלתא דגאולה'"

אמנם מובטחים אנו ש"כשיתקבל ספרי בעולם אפשר לחכות למשיח" – אבל לא נוכל להתעלם מכך שההשפעה על בני העולם עוברת דרך הבית פנימה, והיא מתחילה בנו עצמינו, ששם רבינו נקרא עלינו. וכשבני הבית מאוחדים כאחד באהבה ואחווה עם שורשם בלימוד תורת הראש-בית, כשכל הגוונים ללא יוצא מהכלל יחברו יחדיו ללימוד הקדוש הזה, מי יוכל שלא להישאב לנוכח עוצמת האור האדיר שישטוף ויאיר באור צחצחות את כל יושבי תבל?

* * *

 אכן, עוד לא שמענו דבר, עוד לא ראינו מאומה ועוד לא טעמנו כלום. כולנו ממתינים דרוכים ומצפים ומייחלים עם כל הדורות כולם, ליום הגאולה בו תתגלה התורה, יחד עם הניגוד הערב והנכסף, והריקוד הפלאי אשר תכלה נפש כל חי למשמע אוזן ולמראה עין.

 "אָמַר הָעוֹלָם לֹא טָעֲמוּ אוֹתִי כְּלוּם עֲדַיִן. אִלּוּ הָיוּ שׁוֹמְעִין רַק תּוֹרָה אַחַת שֶׁאֲנִי אוֹמֵר עִם הַנִּגּוּן וְהָרִקּוּד שֶׁלָּהּ, הָיוּ כֻּלָּם בְּטֵלִים בְּבִטּוּל גָּמוּר. הַיְנוּ כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ אֲפִלּוּ חַיּוֹת וַעֲשָׂבִים וְכָל מַה שֶּׁיֵּשׁ בָּעוֹלָם, הַכּל הָיוּ מִתְבַּטְּלִין בִּכְלוֹת הַנֶּפֶשׁ מִגּדֶל עצֶם הַתַּעֲנוּג הַמֻּפְלָא וְהַמֻּפְלָג מְאד מְאד. וְזֶהוּ הַתַּעֲנוּג הַגָּדוֹל מִכָּל הַתַּעֲנוּגִים וְאֵין תַּעֲנוּג גָּדוֹל מִזֶּה, וּמִי שֶׁלּא טָעַם זאת אֵינוֹ יוֹדֵעַ כְּלָל מִתַּעֲנוּג.
אַשְׁרֵי עַיִן רָאֲתָה זֹאת"

(חיי מוהר"ן שמ)

"כל הענין שלי הוא ראש השנה"

"אמר: הראש השנה שלי עולה על הכל". ואמר: "כי כל הענין שלי הוא רק ראש השנה" (חיי מוהר"ן ת"ג)

"כל הענין שלי הוא ראש השנה"?! לכאורה קשה, האם אכן כל עניינו של רבינו הוא רק ראש השנה? הלא עניינים רבים ונפלאים העמיד בעיקר משנתו ודרכים רבות לעבודת ה' חרת על דגלו, והיכן הם התחזקות והתבודדות, הנקודות הטובות וההתחדשות? האין הם עיקרים גדולים בענין רבינו, אשר אינם פחותים ממעלת ראש השנה?

אכן בהתבוננות בדברי רבינו ותלמידו הגדול אודות מעלת ראש השנה, מתגלה לענינו טפח ממעלת היום הזה ושייכותו לענין רבינו, ומבין החרכים נראה לעתים כי אכן כולל הוא ראש השנה הכל, וכלול ומרמז גם על שאר גילוייו של רבינו ועיקרי תורתו.

 גילוי ההסתרה

מעניניו העיקריים של רבינו – תורת ההתחזקות, אשר אותה מיצה במשפט אחד – "אין שום יאוש בעולם כלל", והיכן מרומז ענין זה בראש-השנה? בענין ראש השנה כותבת התורה "תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו" ומכאן למדו שר"ה חל דווקא ביום בו מתכסה הלבנה, שזהו פירוש המילים "בכסה", בזמן כיסוי הלבנה. מענין כי חג זה, בו בחר רבינו לחלקו, הוא החג היחיד בו מתכסה הלבנה.

למה מרמזת הלבנה? כותב רבי נתן בליקוטי הלכות (אורח חיים עירובי תחומין הלכה ו' סעיף ו'), "כי אמונה בחינת מלכות היא בחינת לבנה" ואם כן יוצא שהסתרת הלבנה היא בעצם הסתרת האמונה, הסתרת מלכות ה', וכן כתב בפירוש (חושן משפט דיינים ג' ז') "מיעוט הירח – משם אחיזת כל הסיטרא אחרא, שהיא בחינת חושך בחינת שקר" ואם לא די בזה הוסיף וכתב(חושן משפט פיקדון וארבע שומרים הלכה ה') "מחמת פגם מעשי בני אדם שהם בחינת פגם מיעוט הלבנה על ידי זה נמשך לסטרא אחרא יניקה חס ושלום משם מבחינת הנ"ל, ומשם נמשכין כל הפגמים שבעולם! ואזי מתגבר חס ושלום חושך ממש, שרוצה להחשיך אור היום לגמרי, היינו שרוצה לבלבל את הדעת ולהחשיך את אור האמת שהוא אור השכל והחכמה האמיתית המאיר בכל יום ויום, שהוא עיקר אור יום, ומזה נמשכין כל הבלבולים והמניעות והעיכובים שבכל יום ויום".

ואם כן, ביום זה, בו מתמעטת ומתכסה הלבנה בתכלית, מתעצם הדין ביותר, ביום זה "מתגבר החושך ממש" כלשון רבי נתן, ומסתלקת ומתמעטת האמונה, תכלית ההסתרה!

כאן, בחושך הגדול הזה, אומר רבינו: "כל הענין שלי הוא ראש השנה" – "זה החג שלי", כאן, בתכלית ההסתרה יגלה רבינו את אור ה', כאן דווקא יראה את גודל כוחו לעורר תקוה בלבבות, ודווקא את ההסתרה הגדולה ביותר יהפוך לדעת, ואת הדין לרחמים.

וכן כתב רבי נתן (הלכות ראש חודש ג' סעיף ב') "וזה בחינת ראש חודש (שבו מתמעטת הלבנה) שהוא בחינת התגלות ההסתרה, שמגלין ההסתרה על ידי שיודעין שגם שם מלובש דעת, כי דייקא אז כשמגיעין לתכלית ההסתרה והירידה חס ושלום, בחי' הסתרה שבתוך הסתרה, אזי דייקא מגלין ההסתרה ונעשה ממנה דעת גדול.

"וזה בחינת קידוש החודש, שהיו יושבין ועוסקין בזה חכמים גדולים ונוראים מאד שהיו בקיאין בסוד העיבור כי צריך לזה חכמה גדולה ובקיאות גדול מאד בחינת הדעת של משה".

הנה בא משה של דורינו, מקור החכמה והדעת, והוא הוא הבקי להפוך הסתרה נוראה של דורינו בכלליות ובפרטיות, להתגלות ואור גדול. אין מתאים יותר, אם כן, לרבי נחמן, המנחם הגדול, לבחור לו לחלקו ומתנתו – את ראש השנה דווקא – יום הדין והצמצום וההסתרה הגדולה, כי דווקא הוא, בכוחו הגדול, ייהפכו להתגלות.

 "רק אזמרה"

בתורה רפ"ב, גילה רבינו את עומק סודו של לימוד הזכות, וכה גדולה היתה תורה זו וגילויה עד שרבי נתן פסק בדבריו שהיא היא אחד משרשרי ועיקרי עבודתינו בדור הזה, וכלשונו "רק אזמרה ורק אזמרה". אמנם ללמד זכות בשלמות וכראוי – אפילו על הגרוע שבגרועים, זה יכול לעשות רק הצדיק הגדול בחינת משה, וכלשון רבינו שם "ודע שיש בכל דור ודור רועה והוא בחינות משה, שהוא רעיא מהימנא, וזה הרועה הוא עושה משכן".

ברור שתיקוני המשכן הנעשים על ידי הטוב שמוצא הצדיק בכל אחד, נעשים בכל זמן וכל עת, אולם אין ספק שהם נעשים ביתר שאת בציונו הקדוש, וביותר ויותר – בראש השנה דווקא, אשר בו, יותר מכל יום אחר בשנה, זקוקים אנו לרועה הנאמן שילמד עלינו זכות לפני כיסא הכבוד, שיגזרו עלינו חיים טובים.

וכן כותב במפורש רבי אברהם בן רבי נחמן בספרו "ביאור הליקוטים" (תקעו ממשלה א' אות ב')"כי התיקונים [שעושה הצדיק] חוזרים חלילה [בכל שנה] ודייקא על ידי זה שעולה הצדיק בעוצם כוחו להתאחז בכסא, עד שיהיה גם הוא מקומו של עולם, ידין וישפוט לכף זכות גם את היורדים בעזות מלכותא דסטרא אחרא – שיתעלו ויתהפכו גם חלקי המלכות שבהם [שהייתה עד עתה נסתרת ונעלמת כלבנה במיעוטה], לתוך הקדושה בעצמה, עד שנישלם יותר על ידי כל זה בכל שנה ושנה [בראש השנה ויום הכיפורים וסוכות הנזכרים במראה הנ"ל שעל זה] גם בנין ואחיזת הצדיק בכסא, לקרב ולהעלות גם את הנופלים והרחוקים יותר, עד שסוף כל סוף, יהיה ניגמר ונישלם בנין המפואר הזה שבירושלים, וצמח דוד היושב בכסא מלכותו ותפילתו".

והנה מבואר מתוך דבריו שכל התיקונים האלה פועל הצדיק דווקא בר"ה שאז הוא עושה "אזמרה" ועוסק ביתר שאת ויתר עוז בתיקוני כל הנשמות שעימו ובמחיצתו.

תיקון העולם כולו

ועוד – בתכנו הפנימי ראש-השנה איננו חג יהודי "רגיל", שהרי איננו עוסק במאורעות יהודיים כיציאת מצרים, קבלת התורה או שאר ניסים וישועות שקרו לנו כעם, תוכנו של ראש השנה הוא יום הדין והחשבון – לכל באי עולם, אמנם לנו – בניו ידידיו – גילה הקב"ה סודו, מתי הוא יושב לדין וכדי שנכין ונטהר עצמנו, לצאת זכאים וראויים.

אך דין זה כאמור איננו נוגע רק לנו בלבד, אין זה דין לעם ישראל בלבד, "כל ברואי עולם עוברים לפניו", וגם בזה נראה לומר, מדוע בחר לו רבינו דווקא בחג "אוניברסלי" כזה, בו דן הבורא את כל עולמו, ולא בחר בחג "יהודי" יותר?

אכן – המתבונן בתורת רבינו בעין האמת יגלה בלי ספק כי השקפת רבינו חובקת עולמות היא, "כי הצדיק מבקש ומחפש תמיד לגלות הרצונות של השם יתברך" (תורה יז סעיף א'), בכל העולם כולו מתבונן הצדיק ומחפש ומבקש איזה טוב, איזה התפארות, ורחמיו הגדולים מתפשטים והולכים גם על "הטוב הכבוש" דהיינו "חלקי נשמות ישראל" הכבושים בגלות בין הגויים, מונחים בקצוי ארץ (שם סעיף ו').

אין די לצדיק בחבורת יראים הסובבים אותו, רק כל כיסופיו ורצונו – תיקון העולם כולו, והשבת הניצוצות הנידחים כולם, עד אחד, אל מקורם ושורשם.

אין מתאים, אם כן, מהיום בו סוקר ובוחן ה' את כל עולמו, להיות ליומו וחלקו של הצדיק, אשר עיניו, עיני רוחו, משוטטות אף הן בעולם כולו, באשר הוא דווקא, יותר משאר הצדיקים, חותר ומשתדל בתיקון העולם כולו.

לנסוע לסוף העולם

ומאבקו של הצדיק, מאבק עם כוחות הדין והשתלשלותם – ההסתרה הגדולה וכל חיילות הצד האחר – מתרחשת דווקא באומן.

זמן קצר אחר שהגיע לאומן אמר רבינו "הנה אנחנו עתה אצל הקצה והסוף של ישראל, במקום שגבול ישראל כלה".

אומן, אם כן, מכל המקומות שבעולם, היא המקום שממנו והלאה אין עוד שום שייכות כלל לקדושה, מעין "סוף העולם" מבחינה רוחנית, ושם – שם דווקא, בחר רבינו להיטמן, ולשם, לשם דווקא בחר להזמין לראש השנה את כל אשר בשם ישראל יכונה, להשתתף ולהיות לעזר לצדיק במלחמתו הגדולה בשורש ותוקף הסטרא אחרא בעצמה.

"כי התיקון – דייקא ע"י הגוף של הצדיק שנשאר בזה העולם" כותב רבי נתן (הלכות מנחה סוף הלכה ז'), כי "הצדיק, גם בעת מיתתו והסתלקותו ממש, אינו מסתלק מן העולם לגמרי… ואז הוא עוסק בתיקון נפשות ישראל יותר מבחייו".

"ובפרט מיתת הצדיקים שבחו"ל, שהכל הוא בבחינת התפילה בבחינת דין, שמוסרים נפשם שיקבר שם בחו"ל, ששם יניקת הסטרא אחרא, ונדמה להסטרא אחרא שהיא בולעת את הגוף הקדוש הזה, אבל זה הגוף הקדוש הוא בעל כח גדול מאד, ועומד להסטרא אחרא בצווארה, עד שמוכרחת על ידי זה להקיא הקאות הרבה מקירבה וביטנה עד שיגמור הצדיק מה שהתחיל, ועל כן שם על קיברו יכול כל אחד להיתקן, אפילו הגרוע שבגרועים, כי שם עיקר הכח של התפילה בבחינת דין" (הלכות חול המועד ב' סעיף ט"ו).

לבוא לאומן, לבוא ל"סוף העולם" ושם, בכוחו והגנתו של הצדיק, להילחם עם הסיטרא אחרא ממש, דומה מאד להוראתו של רבינו לצאת ולהתבודד בלילה בשדה, כי הנה אותה לשון בה הזהירו חז"ל מפני היציאה למקומות מסוכנים בגשמיות וברוחניות, הפכה והתגלתה, על פי דעת רבינו (בתורה נ"ב) לעצה ודרך בדוקה, "הנעור בלילה, ומהלך בדרך יחידי, ומפנה לבו לבטלה, הרי זה מתחייב בנפשו", ועל פי רבינו אדרבא, שומה עלינו להיות נעורים בלילה, ולצאת יחידים לדרך, בה אין אדם, בלילה בזמן שליטת המזיקים, ושם, דווקא שם – להדבק בבורא, והרי זה, בכח הגנת הצדיק, כמלחמה עם הסיטרא אחרא בביתה שלה.

(חשוב לציין שבעיון בדברי חז"ל נגלה כי אין הדברים עומדים בסתירה כלל, גם חז"ל הזהירו מפני היציאה לשדות בלילה רק באופן של "מפנה לבו לבטלה" שאינו עוסק בתורה ותפילה שיגנו עליו, ואם כן, גם לשיטתם, אם הוא עוסק בדבר שבקדושה, לא עליו נאמר "הרי זה מתחייב בנפשו".)

עיקר התשובה – ההתחדשות

עוד מצאנו בדבריו ז"ל, כי עיקר ענינו – התחדשות. "אמר: לא מבעיא דיבור שאינו יוצא מפי בלי התחדשות אלא אפילו הבל אינו יוצא מפי בלי התחדשות" (חיי מוהר"ן שפ"ד).

וכותב בענין זה רבי נתן (או"ח תפילין ה') "והנה עיקר כוונת דברים הנ"ל לענין מעשה, הוא מה שראיתי ושמעתי מפי רבינו ז"ל בעצמו עמה פעמים, שהיה חי חיות חדש בכל פעם, כאשר שמעתי ממנו כמה פעמים, שאמר "אני חייתי היום חיים שלא חייתי מעולם חיים כאלו, "וזה עיקר החיות באמת – כשזוכין להתחיל בכל פעם מחדש בעבודת ה' שהוא עיקר החיים".

"כל הענין שלי הוא ראש השנה"

היכן נוגע ענין ההתחדשות של רבינו ל"יומו" ו"חגו" הלא הוא ראש השנה?

מבאר רבי נתן (אורח חיים תפילין ה' ח') "כי עיקר התשובה הוא בבחינת התחדשות החיות בכל עת, שצריך לחדש ימיו שעברו בחושך, בבחינת (איכה ה') "השיבנו ה' אליך ונשובה" (וזה מתקיים על ידי) "חדש ימינו כקדם".

וזה בחינת ראש השנה – כי עיקר קדושת ראש השנה, הוא שנזכה לתשובה שלמה, כי הוא יום ראשון לעשרת ימי תשובה – היינו שנזכה לחדש ימינו שעברו בחושך ולהוסיף מעתה תוספת קדושה ועבודה מחדש שזהו בחינת "חדש עלינו שנה טובה", שאנו מבקשין בראש השנה, "חדש" דייקא, שנזכה לשנה חדשה דייקא".

ונמצאנו למדים שגם ענין ההתחדשות, שהוא יסוד מיסודות רבינו, הוא הוא למעשה ענינו של ראש השנה. שנזכה להתחדשות אמיתי ולתשובה שלמה, להתחיל התחלה חדשה לגמרי בעבודתו ית' – זה קורה דווקא היום. היום להתחיל, כי "זה היום תחילת מעשיך" וגם מעשינו – לטובה.

היום אם בקולו תשמעו (תהלים צה). זה כלל גדול בעבודת השם שלא ישים לנגד עיניו כי אם אותו היום, הן בעסק פרנסה… וכן בעבודתו יתברך לא ישים לנגד עיניו כי אם אותו היום ואותו השעה… שלא ידחה את עצמו מיום ליום לאמר: מחר אתחיל, מחר אתפלל בכוונה ובכח כראוי, וכיוצא בזה בשאר העבודות. כי אין לאדם בעולמו כי אם אותו היום ואותו השעה שעומד בו, כי יום המחרת הוא עולם אחר לגמרי. היום אם בקולו תשמעו- היום דיקא, והבן.
(ליקוטי מוהר"ן תורה ערב)

אנחנו נוטים לציין ימים מיוחדים בחיינו: היום האחרון של השנה, היום האחרון של הלימודים, היום האחרון של פרק זמן בחיים. יש הרגשה בימים כאלו שבאמת, יום כזה לא יחזור על עצמו: היום יעבור ואיתו התקופה. בוודאי שרוצים לייקר את הזמן הזה, כל עוד הוא בידינו, ולא לבזבז אותו בחינם, כי הרי יום כזה בא פעם בחיים. ומה עם היום, יום רגיל שבו אתה לא מציין מאורע מיוחד? היום הוא יום שגרתי לחלוטין. עברתי כבר אלפי ימים כאלה. אני יודע איך הם מתחילים ואיך הם נגמרים, פחות או יותר. אין פה משהו מיוחד. אבל באמת, כל יום הוא היום האחרון בחיים. איך? כי יום ראשון, בתאריך כך וכך, בשנת כך וכך, כשהיית בגיל כך וכך, לא היה ולא יהיה.

אנחנו יודעים בפנים שזה אכן כך. בפועל, אפשר לבזבז זמן יקר בלי להתרגש יותר מדי. אחרי הכל, מה מיוחד ביום הזה חוץ ממספרים מתחלפים?

אך יש כאן טעות כללית שנוגעת לכל ההבנה שלנו על הזמן, בכלל. מה עושים ביום גרוע? מנסים לשרוד אותו איך שהוא, ולחכות ליום הבא. מה עושים בתקופה לא טובה? יוצאים בשן ועין, העיקר שנגיע למקום הבא. התפיסה הבסיסית היא שאנחנו זה אנחנו, ויש זמן העומד לרשותנו. כאשר הזמן משחק לטובתנו אנחנו מנצלים אותו, וממילא אנחנו מרשים לעצמנו גם לבזבז ממנו לפעמים, וכאשר אנחנו לא מרוצים ממנו אנחנו נותנים לו לעבור. אבל משמעות עמוקה יש לזמן בחיינו, משמעות שונה לגמרי.

"אל תאמר שהימים הראשונים היו טובים מאלה, כי לא מחכמה שאלת זאת" (קהלת) – "יהיה בעיניך דור שבא כדור שהלך, שלא תאמר אילו היה ר' עקיבא קיים הייתי קורא לפניו, אילו היו ר' זירא ור' יוחנן קיימין הייתי שונה לפניהם, אלא דור שבימיך וחכם שבימיך כדור שהלך וחכמים הראשונים שהיו לפניך" (קהלת רבה א,ח). מה רע בהתרפקות על ימי העבר? בוודאי שהיה לי טוב יותר אם הייתי לומד לפני ר' עקיבא, לכאורה. אך שלמה המלך אומר: "לא מחכמה שאלת זאת". אתה לא מבין באמת את המשמעות של העבר וההווה.

האדם חי את זמנו. הזמן הוא חיי האדם. אלו שני דברים שאי אפשר להפריד ביניהם. הזמן, רצף המאורעות בחיים שכולל את כל מה שעבר עלינו בחיים עד רגע זה, הוא יחידה אחת שלמה. הזמן בו אתה חי, הוא מהותך. אין לך ידיעה אחרת על עצמך אלא מתוך הזמן, מתוך מגוון הפעולות והמעשים שנעשו בחייך. אתה מורכב ממה שקרה בחייך, וזאת מהותך. הרצון לחזור לעבר יותר טוב הוא בריחה – כי אתה נמצא בהווה. ההווה הוא לא משהו חיצוני שנכפה עליך, שאז היית רשאי לבחור איך אתה מתייחס אליו או מתעלם ממנו. ההווה הוא אתה, והבחירה היא איך אתה מתייחס לעצמך. עליך לחפש אחר החכם שבימיך בגלל שהוא זה שחי את מציאות החיים שלך, שחי את אותו זמן שאתה חי אותו, וממנו תוכל ללמוד על ההווה בצורה הנכונה ביותר.

כשמבינים את משמעות עניין זה, שהזמן הוא-הוא האדם, כי ההכרות שלנו עם עצמנו נובעת רק מתוך הזמן, מתגלה המשמעות של התובנה שכל יום הוא דבר חד פעמי. כשאנחנו מסתכלים על יום כדבר חיצוני מאיתנו, הוא נראה מאוד דומה להרבה ימים אחרים. כשאנחנו מסתכלים עליו מתוך המצב הנפשי שלנו ביום זה, כשיודעים ששני הדברים הם אחד, רואים את המסר המיוחד של היום. המסר החד פעמי של היום נמצא רק בהקשבה הפנימית אלינו. אם ננסה לשמוע אותו מבחוץ, הוא לא יאמר לנו דבר. אם נשמע אותו ביחס לכל מה שמתרחש אצלנו בפנים, נגלה את המסר המיוחד שלו ביום זה. הרי בוודאי שעל עצמנו אנחנו מרגישים שאנחנו תמיד משתנים, ואין יום שנוכל לומר בו שאנחנו מרגישים ללא כל שינוי מאתמול. חוויות היום שעבר נוספו לתודעתנו ושינו אותנו. בהבנה שהיום הוא האדם, נפתח הפתח להכיר שיום אחר הוא עולם אחר. ההשגה שאנחנו יכולים להשיג היום, לא תהיה ניתנת להשגה מחר. משום כך איננו יכולים לדחות התמודדויות למחר. מחר נהיה אדם שונה. האיש של היום יהיה רק היום, והבחירה היא האם לברוח מהמציאות או להיות את עצמנו. "כי יום המחרת הוא עולם אחר לגמרי".

* * *

אסור להאדם לדחות את עצמו מיום ליום, רק לידע היטב שזה היום לא יהיה לו עוד כל ימי חייו, כי יום האחר הוא ענין אחר לגמרי… וזהו היום אם בקולו תשמעו, היינו אם תרצו לשמוע בקולו ולקבל את התורה, אי אפשר לכם לקבל כי אם על ידי בחינת היום, לידע שהעיקר הוא היום הזה דייקא כמו שכתוב "היום הזה אנכי מצוך לעשות", היום הזה דייקא (רבי נתן, מתוך תורת נתן על ליקו"מ).

והכלל כי לעולם לא נח ולא שקט אפילו בימי גדולתו אף על פי שזכה בהשגות אלוקות למדרגה גבוהה ועצומה ונוראה מאוד. אף על פי כן לא הסתפק עצמו בזה וטרח ויגע בכל עת ובכל שעה וכו', והרבה בתפלות ותחנונים ובהפצרות ובקשות רבות ובגעגועין וכיסופין גדולים ונוראים מאוד-מאוד, עד שבא להשגה ומדרגה יותר עליונה. ואחר כך תכף משזכה לזאת ההשגה והיה קצת בשמחה, ואחר כף תכף כשזכה לזה שכח על העבר וחזר והתחיל מחדש, כמו שמתחיל לילך בקדושת ישראל.
ולפעמים היינו שומעין מפיו הקדוש בפירוש שאמר בלשון השתוקקות וכסופין: איך זוכין להיות יהודי? ואמר זאת בתמימות גדול, כאילו לא התחיל עדיין כלל. והרבה להפציר את השם יתברך בריצויים וכסופים וטענות, עד שזכה להמדרגה הגבוהה ממנו.
וכן היה כל פעם עד שבסוף הגיע למדרגה גבוהה כזו שאי אפשר בתוך הגוף להשיג יותר בשום אופן, ועל כן היה מוכרח להסתלק אז. ואמר בזו הלשון: הייתי כבר פושט את כותונתי, כיון שאיני יכול לעמוד על מדרגה אחת.

בשלב זה של הספר בו מתוארות הנהגותיו של רבי נחמן ביחס לתפילה והתבודדות, מובא גם קטע זה. רבי נחמן הזהיר ש"אין טוב להיות זקן הן חסיד זקן, והן צדיק זקן, זקן אין טוב. כי צריך רק להתחדש בכל יום" (שיחות הר"ן, נא) וכך בעצמו קיים, כפי שסיפר שלפעמים באותו יום היו לו עשרות התחלות חדשות. אמנם, למרות שאת ההתחדשות צריך לקחת לכל תחום, כאן אנחנו מוצאים קשר מיוחד בינה ובין התפילה האישית, ההתבודדות. התחדשותו של רבי נחמן מתוארת בתפילותיו דווקא, כאשר הוא חוזר ומבקש גם במדרגה חדשה "איך זוכין להיות יהודי". מקום נוסף בו מוצאים את ההתחדשות בתוך ההתבודדות הוא בחיי מוהר"ן, בקטע המצוטט גם בספר "השתפכות הנפש": "טוב שיאמר בשעת ההתבודדות: היום אני מתחיל להתדבק בך. ויעשה בכל פעם התחלה, כי כל ההמשכות הולכין אחר ההתחלות" (אות מה). דווקא בשעת ההתבודדות טוב להתחיל מחדש ולבקש את אותן בקשות ממקום חדש לגמרי.

את המילה "זקן" מחלקים חז"ל (קידושין לב ע"ב) למילים "זה קָנָה". מה הוא קנה? על כך מסבירים חז"ל (נדרים מא ע"א), כי "דעת קנית, מה חסרת, דעת לא קנית – מה קנית"; אם קנית את החכמה לא חסר לך דבר, ואם לא קנית אותה – אין לך שום קניין אחר. לכן בדרך כלל "זקן" מתייחס לזקן בגיל אבל גם חכם (על פי הסבר ה'תורת חיים'). גיל הזקנה מאפשר לבצע קניין עם דברים שמחוץ לאדם, ולהפוך אותם לחלק מהאדם. אפשר להפוך את החכמה לחלק מהאדם, אבל אפשר להפוך כל מיני דברים אחרים לחלק מהאדם: הפעולות הקבועות, התכונות שכבר קיימות, כוחות ותאוות שמתעוררים מאליהם, הרגלים ומידות וכך הלאה. מי שמגיע למצב של זקנה לא מזהה את ההבדל שבין הדבר שמבחוץ, לבין האדם שמבפנים. כשבמצב רגיל האדם שבפנים הוא בן חורין אמיתי ומשוחרר מכל תפיסה חיצונית המגדירה וכולאת אותו, במצב של זקנה לעומת זאת הוא לא רואה את ההבדל; מה שאני עושה זה מה שאני. אין לי הכרה אחרת על עצמי חוץ מזה. שינוי קל בסדר היום הופך לשינוי כבד בכל נפש האדם, כי אצל הזקן הדברים הם היינו הך.

כוח ההתחדשות נובע מהתעוררות התודעה הפנימית בצורה מלאה, בשחרור מהמערכת החיצונית בה היא יכולה להכלא. בהתעלמות ממה שנעשה עד היום, ניתן לעורר את הנפש להתגלות מעתה ולעשות התחלה חדשה. אמנם אי אפשר להישאר כל הזמן בתודעה הזאת. אחרי ההתחלה הזאת, תחזור המערכת החיצונית לפעול והאדם יצטרך להגדיר לעצמו מה הוא גם מבחינה מעשית. "כל ההמשכות הולכין אחר ההתחלות". אחרי התחלה תבוא המשכה. אבל כדי לא להיתפס בהמשך של ההמשך, "טוב שיאמר בשעת ההתבודדות היום אני מתחיל להתדבק בך, ויעשה בכל פעם התחלה".

איך באמת מגיעים למקום הזה בנפש בו מתנתקים מכל מה שעשינו והיינו, ומתחדשים באמת? מה מוציא אותנו מהמערכת החיצונית אל ההסתכלות הפנימית עליה כותב הרמב"ם "הביטו לנפשותיכם"?

* * *

התבודדות, בדד. האם היא חייבת להיות בבידוד מאנשים? אכן, עדיפות גדולה מאוד יש להתבודדות שהיא במקום בודד בו אפילו לא הולכים בו ביום כפי שכותב רבי נחמן, אבל זה לא מעכב כלל, כפי שכותב רבי יצחק ברייטר (מגדולי חסידי ברסלב שלפני השואה), ואפשר גם לפתוח ספר בבית המדרש ההומה ולהתחיל לדבר עם ה'. ההתבודדות היא בתוך האדם, המתבודד מכל החברה והמערכות המקיפות אותו, ומוצא את הנקודה הפנימית כאשר היא מבודדת מכל העוטפים אותה במהלך היום. ההתבודדות היא בשיחה לפני ה', ומכוח כך היא מצליחה להוריד את כל השכבות העוטפות את נקודת הפנים. התפילה היא פנייה ל"צור ישעי", מקור הקיום והישע שלי. בהבנה שאני בקשר עכשיו עם מקור הקיום הבסיסי ביותר שלי, שממנו מתחיל הכל וממנו הכל גם ממשיך – אני יכול להגיע לדבקות אמיתית, ובאותו מקום גם להשיל את כל אותם דברים שאינם נוגעים לעצם קיומי ומהותי. עכשיו אני עוסק בנקודת ההתחלה, בשורש שממנו הכל יוצא.

בשעת ההתבודדות אפשר לעשות התחלה חדשה. כשהנקודה הפנימית מבודדת והמערכות העוטפות אותנו מונחות בצד, אפשר לעורר את כוח החירות הפנימית. הגילוי של הנפש בא בבחינת יש מאין, בלתי תלוי בכל דבר.

גם כשהדרך הנכונה נבחרה, ההתחדשות מובילה לבקש את אותה בקשה, ובכל פעם בעומק חדש. להעמיק פנימה יותר, לגלות יותר ויותר מה יכול להתגלות ולצאת לאור.

"מה שהעולם רחוקים מהשם יתברך… הוא רק מחמת שאין להם ישוב הדעת… והעיקר להשתדל ליישב עצמו היטב 'מה התכלית מכל התאוות ומכל ענייני העולם הזה'… ואזי בודאי ישוב אל ה'.
"אך דע שעל ידי מרה שחורה, אי אפשר להנהיג את המוח כרצונו, ועל כן קשה לו ליַשב דעתו. רק על ידי שמחה… יוכל לישב דעתו, כי שמחה הוא עולם החרות בבחינת 'כי בשמחה תצאו' (ישעיה נה)"
(ליקוטי מוהר"ן ח"ב י)

המילים היום איבדו מערכן, כותרת כגון "קריאת מאמר זה עשויה לשנות את חייך" יכולה להתפרש כהזדמנות להגדיל את נפח הארנק במקרה הטוב, או את נפח ארנקו של המפרסם במקרה האחר…

להבדיל באלפי הבדלות, המאמר שבכותרת יכול באמת לשנות לטובה את כל החיים, וגם את החיים שאחרי החיים.

* * *

שאל את מי שתרצה, והוא יאמר לך: "צריך להשתנות, להשתפר". מי? "אני, אתה, הדור שלנו, כ-ו-ל-ם".

אם תמשיך לשאול במה להשתפר, תקבל תשובות מגוונות מאד: אהבת ישראל, יראת שמים, דרך ארץ, הסתפקות, תפילה, שמירת הלשון, ברכות בכוונה, מידות טובות, ולא לאחרונה – עמל התורה שעולה על הכול.

כל התשובות הללו נכונות, אבל אולי ישנו איזה שהוא מכנה משותף, אולי ישנו ליקוי אחד שמתבטא בכל הליקויים הללו?

ובכן ישנו:

"מה שהעולם רחוקים מהשם יתברך, הוא רק מחמת שאין להם יישוב הדעת". כל הליקויים שבגללם אנו רחוקים מה' – סיבתם אחת: חוסר יישוב דעת אמיתי; אילו היינו מיישבים דעתנו היטב ומתבוננים נכוחה במצב שלנו, היינו תופסים עד כמה ארעיים ופעוטי ערך הם כל ענייני עולם הזה, ועד כמה השלימות הרוחנית היא הרווח הנצחי והיחיד.

בעצם, כולנו יודעים שהעולם הזה דומה לפרוזדור, והעולם הבא – לטרקלין. אף אחד מאיתנו לא יסכים לוותר על הנחת תפילין ולוּ ליום אחד, גם תמורת הון עתק. כל החסרונות שלנו נובעים מכך שהידיעה הזאת עמומה, חיצונית ומטושטשת.

אילו היה לאדם ישוב דעת, הוא היה מחדד את הידיעה הנ"ל, מרגיש אותה, מפנים אותה – ואז לא היה חוסך כל מאמץ שבעולם להגיע לשלימות רוחנית, ו"בוודאי ישוב אל ה'", כלשון המאמר שבכותרת.

העצה היא אפוא יישוב הדעת.

* * *

עצור לרגע את מרוצת החיים, חשוב והתבונן בכל מה שאתה בעצם כבר יודע. כך תפנים את הידיעה ותחדד את ההכרה.

אמת, לא קל לעצור את שטף המחשבות והטרדות. להעמיק ולהתבונן – קשה כפליים. להחדיר את הידיעה הזו לתוך תוכה של ההכרה ולהפנים אותה, נדמה שכמעט בלתי אפשרי. מה עוד שדבר זה יחייב אותי להשתפר, יתבע ממני להתאמץ ולהשקיע את חלבי ודמי. הרבה יותר קל פשוט להתעלם מהכול – וזהו, להיות כאותה בת יענה מפורסמת הטומנת את ראשה בחול בעת סכנה.

* * *

נו… אז הרעיון של יישוב הדעת נגנז? לא! יש עצה – 'שמחה'!

כשאדם בשמחה הוא משתחרר מכל הכבלים המחשבתיים שהדעת שלו כבולה בהם, כל הטרדות והבלבולים כבר לא לוחצים כל-כך, והוא יכול להתפנות לרגע של אמת.

"כי שמחה הוא עולם החרות, בבחינת 'כי בשמחה תצאו'… שעל ידי שמחה יוצאין מן הגלות"!

השמחה מעניקה גם אומץ ותעוזה לאדם, כך שאינו מפחד להתמודד עם האמת.

* * *

השתדל בכל מצב לשמח את עצמך, התבונן בנקודות הטובות שזָכִיתָ, בזכות הגדולה שנפלה בחלקך להיות יהודי, עבד ה'!

כשתתרגל במידת השמחה, להסתכל על חצי הכוס המלאה, תוכל ביתר קלות ליישב את הדעת כל יום, לשבת עם עצמך שעה ביום, להתבונן, להעמיק ולבטא את התובנות שתגיע אליהן בפה, לפני הבורא יתברך.

כך תקבל דחיפה מתמדת להתעלות ולהגיע אל השלימות.

ואזכה לחדש נעורי, הימים שעברו בחושך, להחזירם אל הקדושה
(תפילה מרבי נחמן מברסלב)

אבידות ומציאות הם דברים שמתרחשים לעתים קרובות בחיים. בכל מקום שהוא ציבורי קצת אפשר למצוא מחלקת אבידות ומציאות. יש אבידות ויש אבידות – יש חפצים חסרי ערך שממילא מתחלפים עם הזמן, ויש חפצים שיש להם משמעות עבורנו, לפעמים גם בזעיר אנפין. כשמשהו מהסוג השני הולך לנו לאיבוד יש איזה צביטה בלב, גם אם מדובר בחפץ סטנדרטי, לא יקר-המציאות או בעל ערך רגשי ונוסטלגי במיוחד. חסרון הכיס הוא גם לא הסיפור בדרך כלל. אבל בכל זאת, כשמשהו הולך לאיבוד יש כאב קטן. מה זה הכאב הזה? הכאב בא מחיסרון של חלק חיים, גם אם הוא קטן מאוד, שהלך לאיבוד עם החפץ. החפץ ביטא משהו עבורנו, ביטאנו משהו דרכו, והוא הלך לאיבוד. כביכול משהו קטן מאיתנו הלך איתו. משהו שיש לו תחליף אמנם, אבל זה משהו שהולך ולכן הוא מסוגל להכאיב קצת.

אם אפשר להתייחס לחפצים בצורה כזאת, מה נאמר על החיים עצמם כשהם הולכים לאיבוד? בביטוי 'שריפת זמן', אנשים מתכוונים לומר שהזמן הוא איזה מתנה שאפשר פשוט לסרב אליה ולכלות אותה בלי סיבה. אבל זמן הוא דבר חד פעמי. כשזמן מסוים הולך לאיבוד, הולכים איתו לאיבוד חלקי חיים שיכלו להופיע בו. לא תהיה להם השלמה אחר כך, כי אחר כך יכלו להופיע חיים אחרים, חיים יותר גדולים. כשזמן הולך לאיבוד אנחנו הולכים לאיבוד, וכמו בזמן כך גם במעשים. כשמעשה נעשה בצורה לא טובה, שלא לדבר על מעשה שלא היה אמור להיעשות, יש חלקי חיים שלא הופיעו שמשהו אחר בא במקומם. כוח החיים והרצונות מצאו את עצמם במקום שהם לא היו אמורים להיות. עכשיו הם מנותקים מהאדם, הם עזבו אותו מבלי שיוכלו להשאיר בו חותם נצחי.

לכאורה זה באמת אבוד. העבר אין, אין דרך לשנות אותו. אבל רבי נחמן אומר שאפשר לחדש את הנעורים, להחזיר את הזמן מהחושך אל הקדושה. הגמרא גם מדברת על הפלא של התשובה שהופכת את העבר המקולקל לזכויות. איך דבר כזה יתכן? העבר בוודאי ממשיך ללוות אותנו בהווה. התוצאות שלו נשארו בעולם ובתוכנו. כשאנחנו עושים מהפך עמוק, המהפך בהכרח לוקח איתו את כל החיים שבתוכנו, וממילא הוא לוקח גם את העבר ביחד איתו. העבר באמת אבוד, אבל הוא לא נמחק או התכלה. הוא כמו אבידה שנמצאת רחוק מבעליה, שלעת עתה הקשר בינה ובין בעליה נפסק. אבל מי שזוכר שיש לו אבידות יוצא גם לחפש אחריהן. הוא לא יודע איפה לחפש, אבל הוא מבקש דרכים ושואל אנשים בחיפושיו. אין מתכון למציאת אבידות, אבל יום אחד הן פשוט יכולות להופיע. חיים לא יכולים להתבזבז אלא להתפזר למקומות רחוקים, ויש דרכים נעלמות בהן הם יכולים להגיע בחזרה.

מה הקשר בין הדברים האלה לזמן שאנחנו עומדים בו? אומר רבי נתן: עמלק הוא הכוח שגורם לנו לאבד את חיי הקדושה ומשכיח אותנו מהם. עיקר כוחו הוא דווקא בשכחה – להשכיח מהאדם את החיים שהתפזרו ממנו. ברגע ששוכחים מה בכלל איבדנו אין לנו אפשרות למצוא מציאות. לכן התורה מדגישה כל כך את החובה לזכור כל הזמן את מה שעמלק עשה לנו. עמלק קירר אותנו, לקח מאיתנו התלהטות חיים של קדושה, ולעת עתה אלו חיים שהלכו לאיבוד. אם נשכח ממה שהיה לא נוכל להחזיר את הכוחות האבודים, אבל אם נזכור את מה שהוא עשה לנו ונשתוקק להחזיר את הכל לקדושה, בוודאי ישובו האבידות בסוף. "כי כל זמן שזוכר שיש אבדות ומבקש וחותר לחפש אחריהם, ואינו שוכח את עצמו כאבידה לאחר יאוש, חס ושלום, אז יש לו תקוה עדיין, כי השם יתברך חושב מחשבות לבל ידח ממנו נדח, ובודאי סוף כל סוף יהיו נמצאין כל האבדות ויתתקן הכל… והעיקר שצריכין למצוא את השם יתברך בכל מקום שהוא, ואז אין שום אבדה בעולם".

כך מסביר רבי נתן את מה שמתרחש במגילה: הכל הולך שם לאיבוד. עם ישראל נמצא בגלות. זה כבר הליכה לאיבוד, "ואבדתם מהרה מעל האדמה". מצבם הרוחני מדרדר בגלות, חיי הקדושה שהם חיו בארץ ישראל סביב בית המקדש נעלמו. אחשוורוש עושה משתה לרגל העובדה שעוברות שבעים שנה ובית המקדש עדיין לא נבנה. אסתר נלקחת לתוך ארמון המלוכה, "וכאשר אבדתי אבדתי". אבל זיכרון העבר עדיין בוער בתוכם ולא מניח אותם מלהתייאש. מרדכי כונס את כל היהודים לזעקה גדולה על כל מה שהלך לאיבוד. ריבוי התפילות והרצונות הביא בסופו של דבר למציאת כל האבידות. פורים מגלה ש"כל קוויך לא יבושו", מי שמחפש סופו למצוא. צריך רק לזכור את מה מבקשים ומחפשים. בפורים צריך לזכור את הימים שעברו בחושך, ובכוח היום המיוחד הזה אפשר למצוא את הכל, למצוא יותר ממה שחשבנו שיש; למצוא את עצמנו סוף-סוף.

וּפֶתַח הַתֵּבָה בְּצִדָּהּ תָּשִׂים (בראשית ו, טז)

כשאדם רוצה להתפלל כראוי, אזי באים ומקיפים אותו מחשבות זרות, וטורדות את תפילתו, כמו שכתוב: "סביב רשעים יתהלכון כרום זולות לבני אדם" (תהילים יב), לאמור, שכאשר אדם עורך תפילה – שהיא מהדברים העומדים ברומו של עולם כמו שאמרו חז"ל (ברכות ו) – מסבבים אותו 'רשעים', בצורה של מחשבות מבלבלות.

אבל צריך לדעת, שבאמת גם בתוך הבלבולים האלה ישנם פתחי-מילוט, ואם רק ירצה אדם ויתאמץ לדבר את דיבורי התפילה בכנות, לפי מקומו ומדרגתו – יוכל להכניע את כל ההפרעות ולהתפלל כראוי.

זה שכתוב: "ופתח התיבה בצידה תשים" – היינו, שתיבות [= מילות] התפילה יפתחו לך פתח בתוך הבלבול שאופף אותך; וזה שנאמר: "בצידה תשים", כי הבלבולים הם מכוחו של עשיו שעליו נאמר "כי ציד בפיו", שהוא צד את האדם בפיו ומטעה אותו כאילו עכשיו אין לו אפשרות להתפלל כראוי בשום אופן – אבל ה'תיבה' של התפילה תשים לך פתח גם ב'צידה' הזה, ברגעים הקשים שהיצר מבקש לצוד אותך – גם אז תוכל לצאת למרחב.

(עפ"י ליקוטי מוהר"ן ח"א קיב)

אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים (שם ו, ט)

– "עיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים" (רש"י)

"כל ההתחלות קשות" (מכילתא, יתרו), בייחוד כשרוצים להתחיל להתקרב לה' יתברך, כי אז המעשים הטובים שעומדים לבצע, הם כמו לידה, ככתוב: "אלה תולדות נח" ופירש רש"י "עיקר תולדותיהם של צדיקים – מעשים טובים"; וכשם שיולדת קודם הלידה צריכה לסבול כאבים ולזעוק בכמה וכמה קולות, כך לפני כל שלב בעבודת ה' ניצבים בדרך מניעות רבות, הפרעות וקשיים.

בפרט כשאדם עומד להתחיל בכלל בעבודת ה', אז הוא כמו מבכרת, בלידה ראשונה, כאשר יסוריה קשים ביותר, ככתוב: "צרה כמבכירה" (ירמיה ד לא).

העצה היעוצה לכך היא: לא לשים לב לשום מניעה ובלבול, רק לשפוך את הלב לפני השם יתברך ולעשות כל שניתן בעבודת ה' בכל עת ובכל מצב.

אם אדם יתמיד בדרך זו – אזי יזכה לא רק להתחיל אלא גם לגמור. ללא ספק.

(עפ"י ליקוטי מוהר"ן ח"ב ד ומח)

ספירת העומר
כיסופין לקבלת התורה

נצטוינו למנות ממחרת יום טוב של פסח עד יום נתינת התורה, להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד, הנכסף ללבנו … כי המנין מראה לאדם כי כל ישעו וחפצו להגיע אל הזמן ההוא.
(מתוך ספר החינוך ש"ו)

ההשתוקקות, הרצון, הגעגוע, הכמיהה להיות טוב, יהודי טוב וכשר העושה רצון קונו וגורם נחת רוח ליוצרו, תופס מקום נכבד ביותר בתורת רבינו ותלמידו הבא אחריו מוהרנ"ת; בספריהם הקדושים דברים רבים, כגחלי אש על אודות גודל מעלת ה"כיסופין דקדושה" שאין כמוהם כלי לקבל הטוב, אין טוב אלא תורה.

"וכלל הדבר שמאד יקר הכיסופין וההשתוקקות לדבר שבקדושה כי על ידם"… על ידי הרצונות הטובים הללו, נוצרת תנועה רוחנית עצומה כפי שנסביר בזאת:

כשם שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם על ידי הכוחות הרוחניים שבאותיות התורה, כידוע לכל יודע ספר, הוא מנהיג את העולם וממשיך את קיומו על ידי כוחות טמירים ונשגבים אלה הגלומים בכל אות ואות מן התורה, כלומר, אמצעי הקיום של כל חפץ וכל מושג בעולם, החיות שלהם, מבוססת על כח אלקי בלתי נראה לעין שבאותיות הקדושות, למשל, אם אבן אינה מתפוררת לרוח, או אם עץ נשאר עץ, הרי זה רק הודות לכח הרוחני הזה שהקב"ה הכניס בשורש מהותו – בכח הבנוי מאותיות מסוימות מן התורה, בהרכב וצירוף מסוים, לפי צורך קיומו. (ליתר דיוק, האותיות שבכל נברא הם הכלי שבו משתכן, כביכול, הכוח האלוקי המחיה ומקיים את הנברא.(

ולא רק כל נברא, אלא כל מעשה בעולם, גדול או קטן, של הפרט ושל הכלל, מנקיפת אצבע פשוטה של אדם בודד עד למלחמה בין אומות, ממעשה טוב עד מעשה רע, מצווה או עבירה, כל אלה הם פרי פעולת האותיות ש"הם מנהיגים כל העולם" כלומר, שכל פעולה הנעשית בעולם מהווה תוצאה של צירוף מסוים של האותיות, וכפי הרכבן והצטרפותן – אל"ף עם בי"ת או בי"ת עם גימ"ל או כל צורה אחרת של צירוף – משפיעה הישר על פעולת הנבראים.

ומה מניע את האותיות להסתדר כך או אחרת, מהו הכוח המצרפן זאת לזאת – מלמדנו רבינו כדלהלן: "זיווגן והצטרפותן של האותיות הוא על ידי הנקודות" וכמשל האותיות הפשוטות שבלשוננו, שהקמץ, הפתח, הסגול, החולם וכו' מאפשרים לאותיות להתחבר אחת לרעותה ולהפוך למילים שלימות, כמו כן ברוחניותן של האותיות, הנקודות הן המאחדות את האותיות להרכב וצירוף שלם.

במילים אחרות: כשם שכל מה שאנו רואים בעולם הינו דוגמה מהנעשה בשמים ממעל, כן אותיות התורה ונקודותיהן מקבילים לאותיות רוחניות ונקודות רוחניות המצרפות אותן; רבינו מסביר ומהנקודות הן החיות של האות, הנפש שלה "כי הנקודות הם החַיוּת והתנועה של האותיות ובלי הנקודות האותיות הם כגולם ואין בהם שום תנועה, ועל כן הנקודות הן בחינת נפש, כי כמו שהנפש היא חיות האדם וכל תנועה שאדם מתנועע הכל הוא על ידי הנפש ובלתי הנפש הוא כגולם, כן הנקודות הם החיות והנפש של האותיות" (ליקוטי מוהר"ן א,לא).

מעתה, אם אמרנו שהאותיות מנהיגות את מעשי העולם וכל ענין טוב או רע בא בהשפעת מצבי עמידתן השונים, הרי ברור שתלוי הדבר מאד בנקודות שהן הפועלות לסידור אותיות כזה או אחר, טוב או רע רח"ל, ניתן למשל לעשות מאותיות צ' ר' ה' – צָרָה או ההיפך – רצה או מהמילה נֶגַע – ענג וכו' וכו'.

ובכן, הדבר תלוי בעושה המעשה עצמו, בו ורק בו תלוי ניקוד האותיות הרוחניות הללו החבויים באותו מעשה שהוא עומד לעשות, שכן, כשעומדים אנו לעשות דבר מה עומדות האותיות שבאותו מעשה כגולם וממתינות לרוח חיים, לנפש, לניקוד שיניעם. האדם בהשתוקקותו אל המעשה וכיסופיו אליו, יוצר את הנפש שבמעשה, את הניקוד, את הרוח החיה שבמעשה, כלומר, הוא גורם לכך שההכנה והרקע הרוחני של המעשה "יצטייר" ויכין עצמו לקראת ביצוע.

ציור רוחני זה של אותיות ונקודות תלוי במהות הכיסופין "היינו, אם הוא נכסף לדבר טוב נעשה מהכיסופין נפש קדושה … ואזי נצטיירו האותיות, שהיו כגולם, ונעשים כלי לקבל טוב, וכן להיפך ח"ו – אם נכסף לרע ח"ו, נעשים מהכיסופין נפשות, שהם בחינת נקודות, ונצטיירו האותיות ונעשים כלי לקבל רע ח"ו"

נמצינו למדים, שלרצת הפנימי משמעות מכרעת, וכי מעשיו של אדם באים לכלל ביצוע בהתאם להשתוקקותו, אם לטוב – טוב ואם לרע – רע חס וחלילה. מעתה נתאר לעצמנו: עם ישראל עמד לקבל את התורה, את האותיות הקדושות בעצמן, את התורה הקדושה, את הטוב השרשי – לכמה כיסופין ורצונות, השתוקקויות וכמיהות היו צריכים!

אכן "זה בחינת ספירת העומר – כתוב בליקוטי הלכות – כי עיקר הספירה הוא בחינת השתוקקות וכיסופין דקדושה, שכל אחד נכסף ומשתוקק ומתגעגע לזכות לקבלת התורה בשבועות, וזהו בחינת ספירה שהוא בחינת השתוקקות וגעגועים, כמו מי שסופר הימים מחמת שמתגעגע וכוסף ומשתוקק מאד לאיזה דבר מחמת זה סופר הימים מתי יזכה לבוא לאותו הדבר" (ליקוטי הלכות, יורה דעה, דם א).

"וכן בכל אדם ובכל זמן, כל אחד ואחד, קודם שזוכה לאיזה התגלות בתורה או לאיזה עבודה מעבודת השם יתברך, כל אחד ואחד כפי מה שהוא – שזה בחינת קבלת התורה, כי כל אחד מישראל, אפילו הפחות שבפחותים,צריך לקבל את התורה בכל דור ודור … ואי אפשר לזכות לזה, כי אם … על ידי השתוקקות" (שם).

ההשתוקקות לעבודת ה' היא המציירת את המעשה ומכינתו לביצוע, וככל שתרבה ההשתוקקות, כן יצטייר מעשה טוב יותר, אך "דע שלא די לאדם בהשתוקקות בלב בלבד, כי צריך האדם להוציא בשפתיו כיסופיו" (ליקוטי מוהר"ן א,לא) – לשונו הטהור של רבינו ז"ל. בהסבירו, שהדיבור מוציא את המעשה לפועל; הכיסופין בלב מכינים את המעשה בכח, ואילו הדיבור מביא לידי מעשה ממש, על כך סידרו חז"ל את התפילות הסדורות המבטאות השתוקקות נמרצת לה' ולתורתו, ועל כך החדיר רבינו באנשיו ובעולם דרך של  שיחה בינו לבין קונו בלשון שמדברים בו כדי להביא לידי ביטוי מילולי את כל אותן רצונות טובים שבלב.

* * *

הכיסופים הם איפוא ערך בל ישוער, בפני עצמו, ואם כי לא די ברצון בלבד, הרי הכסופים והגעגועים דקדושה אין כמוהם מביאים לידי מעשה, מה גם, שאין כמו הכיסופין עצה לכל מי שאין ידו משגת לעשות בעבודת ה', שכן "הרצון דקדושה אין לו שיעור, כי הוא מועיל בכל דרגא ודרגא, בכל אדם שבעולם, כי אפילו מי שהוא במדריגה פחותה מאד מועיל לו גם כן הרצון הטוב, כי על ידי הרצון הטוב יכולין לעלות" (ליקוטי עצות המשולש, רצון וכיסופין ה).

אין ערוך לדברים הנוראים, הנוקבים ויורדים עד עומק הנפש, בהם האריך מוהרנ"ת במקומות רבים בספרו.לקוטי הלכות, על אודות הרצון דקדושה, כמה גדול הוא, וביחוד, עד כמה משמש הוא עצה נפלאה למי שנמצא בדיוטות תחתונות, בארץ ציה ועיף בלי מים, למי שסבור שאינו יכול עוד לעבוד את ה', למי שנדמה שאפסה תקווה לשינוי הרגלו, למי שכבר שום עצה אינה מועלה, למי שידיו כאילו כבולות מלעשות –

– – – צמאה לך נפשי – כמה לך בשרי בארץ ציה ועייף בלי מים.

מה מונע בעדנו לצאת מכל מיצרי הנפש? מה מעכב אותנו מלהיגאל מכל המידות הרעות והמאוויים השפלים?

כל אחד מאתנו ייתן לכך את תירוצו. האחד יאמר שהגוף הגס אשם בכל; כמה שמנסים לרסן את היצר, הוא חוזר ונוגח ביתר שאת. השני יאמר שהסביבה שלו אשמה; הוא מוקף באנשים זולים שכובלים אותו במנהגיו. השלישי יאמר שטרדות הפרנסה בעוכריו; אין לו הזמן לחשוב איך לפנות אל המסלול הנכון.

וזה רק קצה הרשימה…

כמובן יש מי שמאשימים אחרים, ויש מי שנוטלים את האשמה על עצמם, אך אלו כאלו לא מאמינים שביכולתם להתחיל להשתנות כאן ועכשיו. אפילו מי שמודה כי הוא פושע – אם נשאל אותו למה באמת הוא לא משתפר – הוא יודה שלאחר שהוא כבר נלכד במה שנלכד, הוא כבר כבול להרגלים שלו ואין ביכולתו להשתנות עוד.

לאמיתו של דבר, שני הטיעונים נכונים גם יחד: אמת היא שיש לכל אדם בחירה מוחלטת בכל תחום ועניין – ועל כך הוא מקבל שכר או עונש, דבר שמעיד יותר מכל שאכן הבחירה חופשית תמיד. אבל אנשים גם צודקים בטיעון שלהם שעכשיו הם לא יכולים, עובדה היא שהם רוצים לצאת מהתסבוכת והם לא מצליחים.

איך יתכנו שני טיעונים אלה יחדיו?!

נשיב על כך במשל מן החיים.

* * *

חולה מיוסר מגיע לרופא ומונה בפניו את סבלותיו. הרופא שומע ומבהיר לחולה: צורת החיים שהורגלת בה עד עתה, היא שגרמה לך את המחלה הזאת. בידך להתרפא, אך לשם כך עליך להתחיל לשנות בהדרגה את אורחות חייך והרגלי אכילתך. אם תמשיך באותה מתכונת כפי שהיית רגיל עד עכשיו – הוא מזהיר אותו – המחלה תתגבר חלילה באופן מסוכן.

הוא יוצא מן המרפאה ומחליט אחת ולתמיד: להתרפאות! הוא מאמין לרופא שהוא האשם במצבו ושבידו לצאת מזה. מרגע זה ואילך הוא חייב להיות בריא.

לא עוברת שעה קלה – ושוב תוקפים אותו הכאבים. זעם ותסכול ממלאים אותו: הוא הרי החליט להתרפאות – למה זה שוב חוזר?! לאחר כמה פעמים בהן הוא שב ומתנסה באותם ייסורים, הוא מתייאש, מרים ידיים ומתנתק מהרופא… כנראה שכך נחרץ גורלו…

נכון, הוא מכיר בכך שהוא אשם בחוליו; הוא אף יודע שהרופא אמר כי ביכולתו להתרפא, אבל בפועל הוא נשאר חולה.

מדוע? מפני שהוא טעה טעות קטנה וגורלית… הוא רצה להתרפא מיד… הוא לא היה מוכן להתאזר בסבלנות ולהתחיל בתהליך ארוך ומייגע שרק בסופו ייצא מן המחלה, כאשר בינתיים הוא יסבול לא אחת ולא שתיים מאותם ייסורים מוכרים.

* * *

הבחירה הרוחנית גם היא חופשית, האשמה מוטלת כולה על האדם – ואף על פי כן, האדם חוזר על אותה טעות; הוא לא משתמש באשמתו במקום הנכון. כאשר לבו מתעורר לשוב בתשובה – הוא רוצה לעשות זאת כאן ועכשיו, הוא לא רוצה לסבול עוד ניסיונות וקשיים; הוא רוצה להפוך ברגע אחד לזך ונקי, מה שכמובן לא נתון לבחירתו. הוא אמנם נתבע שלא לעשות מעשים רעים בפועל, אך הקשיים המרים שילוו אותו בתהליך הארוך שהוא אמור לעבור עד זיכוכו האמיתי – אינם בשליטתו כלל.

* * *

בפרשתנו אנו לומדים על סירובו של משה רבינו לקבל על עצמו את התפקיד לגאול את עם ישראל, אך הקדוש ברוך הוא הכריחו ללכת. טענתו של משה היתה, שהוא יודע כי גאולת ישראל לא תהיה גאולה שלימה; הוא רואה בבירור שלאחר מכן הם עתידים לשוב ולחטוא. עם ישראל בודאי לא ירצה לקבל גאולה שכזו; הם ירצו משהו שיבטיח להם רפואה נצחית.

אך ה' לימד אותו, שדרך התשובה כרוך בתהליך ארוך ומייגע; זה מחייב התחלות חדשות פעם אחר פעם, אין כאן משהו שמסיר את הקשיים בפעם אחת. רק מי שמוכן להיכנס לתהליך שכזה, יזכה לבסוף לתשובה שלימה.

* * *

ימי השובבי"ם בהם אנו קוראים פרשיות גלות וגאולה, הינם ימי תשובה ותיקון. פרשיות אלו חייבים לעמוד לנגד עיניו של הרוצה לחזור בתשובה כדי שיוכל להתרפאות בצורה נכונה.

יש להודות באשמה ולהאמין ברפואה, אך בד בבד חייבים להיצמד להוראות הרופא: לא להתנות את ההחלמה ברגע אחד, אלא להיכנס לתהליך של התחלה חדשה כל פעם; לא להתפעל מנפילות ומקשיים, להמתין ולייחל לתשועת ה' – ולהתחיל בכל יום מחדש לרצות להתקרב לה'.

אז ורק אז יש תקווה גדולה לשוב ולתקן את העבר, את ההווה ואת העתיד.

(עפ"י ליקוטי הלכות, קריאת התורה ו-כ)

הטיול, פורקן או עונש?

הוא שב אל הישיבה עייף, תחושה עמומה צבטה בליבו. הסיבוב האחרון שהטיל עליו המשגיח גורם לו לחוש שלא בנוח. הוא מתפלא על עצמו, מאז שנכנס בשערי הישיבה, שום דבר לא קסם לו כמו מה שמתרחש בחוץ. תמיד חיפש 'סיבות' בוערות ליציאה אל המרחב.

הלימוד לא משך אותו, וההפרעות שפיתח היו אמצעי להשגת המטרה הנכספת, טיול נוסף בחוץ. בשלב מסוים גילה המשגיח התחשבות מיוחדת. החל משגר אותו לשליחויות, בין המשרד לחדרי השיעורים. עם הזמן הפכו ה'טיולים' ארוכים יותר ומרתקים. כעת הוא שב ממסע בן יום מחוץ לעיר, סידורים משרדיים עבור הישיבה. ובכל זאת קול פנימי לוחש לו: די! עד מתי…

בלילה, אחרי שעות של התחבטויות נפש, התבהרה לפתע התמונה וגרמה לו זעזוע. הוא מבלה בחוץ רק משום שאיננו מסוגל להיות בפנים, הוא איננו ראוי. הטיולים המרתקים בחוץ אינם חופש, זוהי דרך נאותה לגרום לו לא להיות בפנים משום שהוא איננו יכול. משהו בתוכו החל להתקומם, הוא חייב למצוא את הדרך אל הפנים.

* * *

אנשים אוהבים לטייל. לתור ולשוטט. יוצא אדם לפועלו עם שחר, מתרוצץ מהכא להתם וחוזר למשכנו עדי ערב, רק על מנת לנטוש את הקן שוב למחרת. סידורים שונים מזמינים אותנו מעיר לעיר. רוב יומו שרוי אדם במסע, מצוי כאן וראשו במקום אחר. זוהי דרכו של עולם.

כה הסתגלנו לשגרת הטלטלה, שהכורח להיטלטל ולהתנועע באופן תמידי דומה עלינו לתענוג, או שגרת חיים נאותה. ואולי אין זה אלא עונש, מין תיקון לפגם. שמא לזאת ייקרא גלות?

אם נתבונן אחורה אל הבית ממנו באנו, הרי שלא תמיד שוטטנו בחוצות. פעם, טרם חורבן, היה לנו בית, נחלה ומנוחה, משכן של קדושה שלווה ויישוב הדעת. מלכתחילה התקין הבורא עבור האדם מקום בגן עדן. הפרנסה והשפע מצויים בד' אמות, אין צורך להתרוצץ.

גן העדן הזה היה קיים גם כאן בדמותו של בית המקדש, באדמת הקודש "איש תחת גפנו ותחת תאנתו". הכל בהישג יד, אין צורך לחפש שום סיפוק מבחוץ. גן העדן הזה מצוי גם היום בבית מקדש מעט, בבתי כנסיות ומדרשיות. בין חברים מקשיבים, על התורה והעבודה, בתוך שורות של גמרא וניגון של תפלה. השלום והשלווה, התענוג והסיפוק הנעלים ביותר מצויים בבית פנימה.

מה אם כן גורם לנו לצאת על כורחנו אל מחוץ לכותלי השלווה והמנוחה, לאבד בטלטולי הדרכים את מנוחת הנפש.

מסעות של תיקון

יש בטיול ובטלטול גם משהו טוב. כשהנסיעה מקושרת לתכלית אמיתית ולמטרה של אמונה, דווקא מתוך המסע יכולים למצוא חירות, התחדשות ואמונה. אולם המסעות ברובם נקנסים עלינו כעונש, כתיקון הכרחי לחטא נורא.

המדרש מלמד כי "אלה מסעי בני ישראל" הוא תוצאה שנגרמה בעטיו של חטא העגל בו נאמר "אלה אלוקיך ישראל". רבי נחמן מלמד (ליקו"מ מ' ליקו"ת ס"ב) שהמסעות באו על קלקול אמונה. כיוון שחטאו ישראל בעגל, בעבודה זרה שנאמר בה "צא תאמר לו", נאמר אף להם 'צאו'. לכו החוצה, חפשו את האמונה בחוץ. הטיול והטלטול אינם תענוג, הם עונש לצורך תיקון.

הנסיעות והטרדות שכופה עלינו המציאות הם תוצאה של קלקול אמונה "כי אם היה מאמין באמונה שלימה שיכול הקב"ה להזמין לו כל צורכו, לא היה נוסע שום נסיעה. נמצא שהנסיעה היא קלקול אמונה" (שם). ההתרוצצות היא מסך מבדיל בפני אור האמונה הבהירה. עצם ההזדקקות להיטלטל ולהביא לחם ממרחקים, להתרוצץ ולבקש ישועה והצלחה במקום אחר, זוהי ההסתרה החמורה ביותר על האמונה. זוהי גלות.

וכאן הבן שואל. אם המסע נועד לתיקון, הלא הוא עצמו גורם הקלקול; ואם נקנסה עלינו טלטלה של גלות, אימתי נשוב אם כן אל המנוחה והנחלה, והלא המסע בעצמו הוא קלקול האמונה?

להיטלטל מתוך אמונה

המסע בעצמו הוא התיקון, זוהי הכפרה. טלטולי הגוף מתקנים את הטלטול הנורא שגרמנו למעלה בחסרון האמונה (שם). אולם המסע אף הוא חייב להיעשות באופן הנכון, מתוך התקשרות וידיעה שכאן ממש טמון התיקון. ההתייחסות למסעות הפרנסה אמורה להיות כאל תיקון, לא כטיול של חולין. כשמתייחסים למסעות החיים כשגרת מציאות, המסע בעצמו עלול להפוך לקלקול אמונה; אם הטרדות וההתרוצצויות מביאות עצבות וכעס, תסכול וכאב, שוב איבדנו את האמונה על אם הדרך. מסע של תיקון חייב להתנהל כמו מ"ב [-42] מסעות קודש בדרך לארץ ישראל: מתוך אמונה שכאן ממש טמון תיקון לקלקולי האמונה, כך ייהפך המסע לתורה.

לכתחילה או בדיעבד

נזרקנו החוצה אל מעבר לגבולות מנוחת הנפש והקדושה בגלל חסרון אמונה. קיבוץ הגלויות ייעשה אף הוא מתוך תיקון האמונה. שלושת השבועות הם זמן תיקון, האבל על החורבן נועד לנתק אותנו מגורמי קלקול האמונה ולחבר אותנו לתיקון. אם בכל השנה הסתגלנו לשגרת הטלטול, מצאנו במסע ובמרדף הפרנסה תענוג ופורקן כלשהו, הרי שכעת, אנו מזכירים לעצמנו היכן שוררת מנוחת הנפש האמיתית. אנו מקוננים על בית המקדש ומצהירים שרק שם היתה לנו מנוחה; כואבים את העונש של ישיבת חוץ לארץ, ואת שכחת האמונה.

האבלות מזכירה לנו ששגרת הטלטול היא בדיעבד. לא יצאנו לכל אותם מ"ב מסעות אלא בעצת מרגלים, ואילולא שחטאנו יכולנו לקבל את השפע כולו בתוך הבית פנימה מבלי להזדקק לשום גורם חיצוני.

כעת, כיוון שנגזרה גזירה, אנו מקבלים על עצמנו עול טלטול מתוך הכנעה. לא בעיזוז של טיול ופורקן, גם לא בקול ענות חלושה של תסכול ורטינה, רק מתוך אמונה שמתוך הטלטול תבוא הגאולה והנחלה. כשיוצאים כך למסע, כשמרפדים את הדרכים בהתבודדויות, שבתות, לימוד תורה וחיבור אל הקדושה הקבועה וקיימת בכל מקום, המסע במדבר הופך מקור מים חיים לגאולה. זהו טיול שכולו תורה ואמונה.

וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ה' הוּא הָאֱלקִֹים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד (דברים ד, לט)

אדם אינו יכול לעבוד את ה' בשלמות כשהוא נצרך לבריות, כלומר כשהוא זקוק לקבל מהם טובות הנאה או כבוד. שכן במצב כזה, קשה מאד לעבוד את ה' אך ורק כדי לעשות נחת רוח לקדוש ברוך הוא, ולא בשביל למצוא חן בעיני בני-אדם.

זו הסיבה שאנו מבקשים בברכת המזון: "ואל תצריכנו ה' אלוקינו לא לידי מתנת בשר ודם… שלא נבוש ולא נכלם לעולם ועד".

מאידך גיסא, קשה מאד שלא לקבל בכלל טובות מבני אדם. אומנם מצאנו צדיקים, כמו שמואל הנביא ועוד שלא נהנו כלל מכספי אחרים, אבל צדיקים רבים אחרים לא נהגו כך, כפי שסיכמה זאת הגמרא: "הרוצה ליהנות (משל אחרים – רש"י) יהנה כאלישע; ושאינו רוצה ליהנות אל יהנה – כשמואל הרמתי" (ברכות י ע"ב).

העצה היא אפוא להחדיר עמוק בלב את ההכרה שה' הוא האלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת – אין עוד, ולהרגיש שאין עוד שום כוח בעולם זולתו, וגם כשמקבלים פרנסה או הטבה אחרת, מקבלים אותן רק ממנו יתברך.

זהו עומק הבקשה שלא נצטרך לידי מתנת בשר ודם – "שלא נבוש", שלא נתבוסס בבושה הזאת שכאילו האדם הוא זה שנותן לנו או מסייע לנו, אלא נרגיש שכל מה שיש לנו הוא רק מאת ה' יתברך.

ובהמשך ברכת המזון: "ונמצא חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם" – עלינו להכיר טובה לכל אדם שמטיב לנו, אך כל השתדלותנו צריכה להיות קודם כל למצוא חן בעיני ה' יתברך, כך שלא נקפיד ולא נכעס על מי שמסרב להיטיב לנו, שהרי ה' הוא האלוקים – אין שום מציאות אחרת בעולם חוץ ממנו!

(עפ"י ליקוטי הלכות, מתנת שכיב מרע ב, ה)

" 'כי מרחמם ינהגם' (ישעיה מט). היינו, מי שהוא רחמן, הוא יכול להיות מנהיג. וצריך לידע איך להתנהג עם הרחמנות, כי על רשעים או על רוצחים וגזלנים אסור לרחם; וכן מי שאינו יודע איך להתנהג עם הרחמנות, אזי יוכל לרחם על תינוק של ארבעה ימים, ליתן לו מאכל הצריך לגדול ולא לקטן כזה, כי קטן כזה צריכין לזונו רק על ידי חלב דווקא… ולגדול – מאכל הצריך לו, וכן על כל אחד ואחד צריכין לרחם במה שצריך לו"

(ליקוטי מוהר"ן ח"ב, ז)

האם תהיה זו רחמנות להלעיט תינוק בן ארבעה ימים, בבשר טרי ומזין? או לחילופין, להזין אברך בן 20 בבקבוקי מטרנה? אמור מעתה: לא כל מה שבריא ומזין, מתאים לכל אחד; כל אחד עם המזון המתאים לו אישית.

כך ממש, לגבי דיבורים בעבודת ה'. לא כל מה שנכון, צריך כל אחד לשמוע.

קחו לדוגמא את הנאמר בספר הקדוש "ראשית חכמה" על עונשי הגיהנם. כל מה שנאמר שם, אמת לאמיתה. אך לא כל אחד מסוגל לעכל את הנאמר שם בצורה בריאה. "כאשר שכיח בכמה בני אדם, שכשיושבים על ספר 'ראשית חכמה' הקדוש או שאר ספרי מוסר המדברים מגודל מרירות העונשים הקשים המגיעים על כל עבירה, רחמנא ליצלן, הם נופלים בדעתם יותר רחמנא ליצלן, מחמת שיודעים בעצמם שעברו על כל אלו הדברים כמה וכמה פעמים יותר ויותר, רחמנא ליצלן; ומגודל המרה שחורה ועצבות שנופל עליהם – על ידי זה הם נופלים יותר מבתחילה" (ליקוטי הלכות, פסח ט, טז).

מאידך, אין זו רחמנות להעלים את העונשים, ולתת לחיות חיים של הפקר. "כי עיקר העבודה בתחילה היא רק מחמת יראת העונש; ובלי יראת הענש אי אפשר להתחיל כלל בעבודת השם" (שיחות הר"ן, ה). כשיהודי מסוים צריך לשמוע על חומרת מעשיו הרעים, אין לך אכזריות גדולה מאשר להעלים ממנו את הנאמר על כך בספרי המוסר.

* * *

עד כמה יש להתייחס לדיבורים קדושים בזהירות, נוכל להיווכח מסיפור שהיה אצל מוהרנ"ת:

היה זה בערב חג השבועות של שנת תקצ"ה, כשהתאספו חסידים רבים אצל מוהרנ"ת. ראה אותו רבי נחמן מטולטשין שהוא שרוי בדאגה. שאל את מוהרנ"ת לפשר הדבר, ענה לו: "הנה כעת באו הרבה מאנ"ש לשהות עמנו בחג השבועות, ואיני יודע איך לומר תורה לפני קהל כזה; אם אדבר דברי התעוררות כשהלה צריך לדיבורי התחזקות המשיבים את הנפש, הרי כורת אני את ראשו [= האק איך אים אפ דעם קאפ]; וכן להפך, באם זקוק זה האדם לדברי התעוררות והתלהבות, והוא שומע ממני דבורי התחזקות ועידוד, הרי אף את ראשו אני כורת. משום כך דואג" (שיש"ק ג, קמג).

כך התייחס מוהרנ"ת לדיבורים שאינם מתאימים: עריפת ראש! (ראה ליקוטי מוהר"ן ח"ב, יח. שם נאמר שאכן הדבר גובל ברציחה).

* * *

מיהו, אם כן, יכול לתת לנו את המינון הנכון? המנהיג הרחמן, צדיק האמת! הוא נותן לנו את הכלים לעכל בצורה בריאה את הנאמר בספרי המוסר; שנדע להזדעזע ולהתעורר, אך לא לאבד את התקווה והשמחה לרגע. "כי הוא מאיר ומודיע בעולם דרכי טובו וחסדו הגדול שאינו נפסק לעולם, ומודיע לכל אחד כי עדיין השם יתברך אתו ועמו וקרוב אליו, ומחיה ומשמח ומנחם הכל ומאיר בהם דרכיו, שגם הם יוכלו לשמח ולחזק את עצמם בעוצם ריחוקם. ואז נמשך עליהם היראה תמיד לטובה ולא לרעה כלל, כי תיכף כשזוכרים את עצמם או כשרואים איזה ספר מוסר עוצם יראת הענש, הם נתעוררים לתשובה תיכף כראוי; ותיכף כשהבעל דבר רוצה להכניס בהם מרה שחרה ועצבות כאילו אפס תקוה, חס ושלום, הם זוכרים תיכף חסדי ה' וטובו ונפלאותיו וכל דרכי הצדיק הנפלאים שהאיר בהם, שעל ידי זה יכולים לחזק את עצמו ולשמח את עצמו תמיד" (ליקוטי הלכות, שם).

"זיכרו תורת משה עבדי" (מלאכי ג' כ"ב) חותם הנביא מלאכי את דברי נבואתו, הלא היא הנבואה האחרונה שעתידים בני ישראל לשמוע עד עת הקץ האחרון.

ומגלה לנו רבי נחמן מברסלב כי "זכרו תורת משה" ראשי תיבות תמוז (בכתיב חסר) (תורה רי"ז בליקוטי מוהר"ן). מהו הקשר בין זיכרון התורה לחודש תמוז?

בי"ז בתמוז ירד משה רבנו מהר סיני ולוחות הברית בידו. ומשנראה לעיניו עגל הזהב שעשו ישראל, פרחה הקדושה מלוחות הברית ואז הפכו כבדים מנשוא על ידי משה והוא השליכם לארץ ושברם. (וזהו אחד הטעמים לאבל וצום בי"ז בתמוז). ואמרו חז"ל: "אלמלא לא נשתברו לוחות הראשונים, לא נשתכחה תורה מישראל" (מסכת עירובין דף נ"ד). מדוע? שהרי כתוב (שמות ל')"והלוחות – מעשה אלוקים המה והמכתב – מכתב אלוקים חרות על הלוחות". כלומר, גם אבן הספיר ממנה היו עשויים לוחות הברית וגם האותיות שנחקקו בה היו מעשי ידי בורא עולם, ומשום כך לו היה משה מוסר אותם לוחות קדושים בידי ישראל היה כח קדושתן של האותיות החקוקות באבן הספיר נחקק ונחרת גם על לב כל איש מישראל. ועל ידי זה, לא היו דברי התורה נשכחים מליבם לעולם. ומאחר שבעטיו של חטא העגל שיבר משה את הלוחות, שוב לא היה כח בלוחות השניים – מעשי ידי משה לפעול את פעולת החריתה בלב ישראל בעוצמה כה רבה ומשום כך יכול כח השכחה לשלוט גם בדברי התורה.

"ואז בתמוז" מורה רבי נחמן, "צריכים להמשיך זיכרון – לתקן את השכחה".

בכדי לתקן את השכחה יש לנסות ולהתחקות על שורשיה. ואלו, כאמור לעיל, מתחילים בחטא העגל.

מה למעשה ניסו להשיג החוטאים בעגל?

משה עדיין לא שב מן ההר אליו עלה לאחר ההתגלות הנשגבה של מתן תורה.

ובין המצפים עד בוש לבואו התעורר הרצון לראות, לחוש, לשוב ולחוות את נוכחותו של האלוקים עלי אדמות. "קום עשה לנו אלוקים" קראו אל אהרון. ומה היתה באמת טעותם?

טעות איומה, שהרי כבר בעשרת הדברות כתוב "לא תעשה לך פסל וכל תמונה…" (שמות כ' ד') ובכל בוקר בסיום תפילת השחרית אנו אומרים "אני מאמין באמונה שלמה שהבורא יתברך שמו אינו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף ואין לו שום דמיון כלל" (מתוך שלושה עשר עיקרי האמונה).

על היסוד הזה באמונה היהודית, עברו עובדי העגל. הם חפצו ליצור דבר מה מגושם ומוחשי הניתן למישוש ולראיה שייצג את האלוקים עלי אדמות. קשה היה להם להסתפק בתפישה המופשטת, חסרת הגבולות של אלוקי עולם ומשום כך ניסו "לצמצם" תפישה זו לגבולות הנתפש והמוכר להם. וזהו הנקרא בלשון חכמים "עבודה זרה" וכלשון הרמב"ם (הלכות עבודת כוכבים פרק שני סעיף א'): "עיקר הציווי בעבודת כוכבים שלא לעבוד אחד מכל הברואים… ואף על פי שהעובד יודע שהשם הוא האלוקים".

ומאותו רגע שהתגשמה תפישתם את האלוקות כמהותו הגסה של החומר – העגל, ממילא נעלם גם אותו כח רוחני אין סופי ששרה בלוחות והם הפכו מגושמים, כבדים וברי שבירה.

ולא רק אז בזמנים קדומים התעורר בבני אדם הרצון לגשם ולהשפיל את האלוקים ודברו. נטיה זו קיימת אף בליבנו והיא זו שמעכבת ומונעת בעדנו להתוודע אל בורא העולם ולגעת במהותה הפנימית, האמיתית, של תורתו.

בכדי לתקן את שורש השכחה – היא תפישתנו הגסה את האלוקות, עלינו להבין את מהותה הרוחנית של התורה ונותנה, רק כך נזכה להפנים אותה כראוי ואז תיווצר בנו יכולת גדולה יותר לזוכרה.

תורת ישראל הינה יותר מספורי דברים היסטוריים או ספר חוקים. בכל מילה ומילה חבויים אורות וכוחות רוחניים עצומים. והמפתח לגעת בכל אלה הוא, קודם כל, ההכרה בקיומם.

"כי התורה היא רוחניות" כותב רבי נחמן (תורה ק"י בלקוטי מוהר"ן) "ואשר זך וישר פעלו ושכלו רוחני, יכול לתפוש כל התורה כולה ולא ישכח דבר. כי דבר רוחני אינו תופש מקום ויכולה התורה להתפשט ולשכון בשכלו. אך מי שהוא מגשם דברי התורה ועושה ממנה ממשות, אזי יש לה שעור וקצבה כמה הוא יכול לתפוש בשכלו ולא יותר. ואם ירצה להשיג יותר, אזי ידחה מה שכבר נכנס בשכלו, כדרך כל דבר גשמי, אם הוא כבר מלא, אם ימלאנו יותר, ידחה מה שיהיה בו כבר ומזה בא השכחה. וזהו: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך" (יהושע א') "ימוש" – מלשון ממשות, כמו שכתוב "וימש חשך" (שמות ג') כלומר, הזהר שלא תהיה ממשות וגשמיות בדברי התורה…".

והשם יתברך יזכנו להכיר בקטנותנו מול גדולתו, בדלות תפישתנו מול עושר האין-סוף של תורתו.

מתי יבוא המשיח?

האם זה יקרה רק כשנהיה כולנו צדיקים גמורים? האם זה יקרה בכל מקרה, גם אם לא נהיה צדיקים? האם מה שאנחנו עושים משפיע בכלל על ביאתו?

על שאלות אלה משיב רבי נתן ב"ליקוטי הלכות", ומראה לנו דרך לעבודה, באופן שלעולם לא נתייאש מן הגאולה.

"אין בן דוד בא עד שיתייאשו"

"ועיקר התיקון על ידי בחינת משיח שיבוא בהיסח הדעת ועיין שם (בגמרא מסכת סנהדרין צ"ז) שהביא שם עיקר מימרא זאת רק לעניין משיח כמו שאמר רבי זירא שם: "במטותא מינייכו לא תרחקוניה" (בבקשה מכם, אל תרחיקו את בואו) ועיין שם מה שכתוב שם: "אין בן דוד בא עד שיתייאשו מן הגאולה", שנאמר: "ואפס עצור ועזוב", כביכול אין סומך ואין עוזר לישראל.

"אם יתמהמה חכה לו"

וכן אחר כך האריכו בזה שאין לצפות לשום קץ שבעולם שרוצים לרמז באיזה פסוק, כמו שכתוב שם: "תניא רבי נתן אומר: מקרא זה נוקב ויורד עד התהום: "כי עוד חזון למועד ויפיח לקץ ולא יכזב אם יתמהמה חכה לו כי בוא יבוא לא יאחר".

איך זה מסתדר יחד?

והנה אלו המימרות קשה להבין ונראין לכאורה כסותרין זה את זה. כי איך שייך לייאש עצמו מן הגאולה חס ושלום? הלא צריכין לחכות בכל יום שיבוא וכמו שאמר שם: "אם יתמהמה חכה לו. אך אם כי דבריהם ז"ל עמוקים מיני ים, בפרט בעניין זה שאמרו בעצמם שנוקב ויורד עד התהום, אך עם כל זה בהכרח צריכין להבין מדבריהם איזה רמזים איך להתנהג בזה באופן שנזכה להתחזק בתקוותינו לקרב ולא לרחק חס ושלום.

"בוא יבוא לא יאחר" – אבל מתי?

והעיקר הוא פשיטות ותמימות להאמין שבוודאי בוא יבוא לא יאחר, אך אסור לחכות לשום קץ לומר שמן הראוי שיבוא בשנה זאת, כמו שטעו הרבה על שנה זאת שנת ת"ר שאמרו שבשנה זאת יהיה הקץ וקלקלו הרבה בזה, כי גרמו כמה כפירות וחילול השם כידוע. וכן בשנים הקודמים אמרו כמה קצים כגון בשנת תקנ"ז ובשנת תק"ס ובשנת תקפ"א וכן הרבה. ושמעתי שגם על שנת ת"ק אמרו שהוא הקץ וכולם חטאו בזה הרבה כמו שקיללו אותם רבותינו זיכרונם לברכה ואמרו "תיפח עצמן של מחשבי קיצין, שהיו אומרים: כיון שהגיע הקץ ולא בא… אלא אנו צריכין לקוות ולחכות אליו תמיד ואף על פי כן יהיה בבחינת היסח הדעת, כי הוא קץ הפלאות שאי אפשר להבין שום רמז ורמיזא בעולם מתי יבוא, כי "לביה לפומיה לא גלי" ("ליבי לפי לא גיליתי", כך אומר כביכול הקדוש ברוך הוא בעניין הגאולה) כמו שאמרו שרבותינו זיכרונם לברכה. אך אף על פי כן בוא יבוא בוודאי במועדו ובזמנו פתאום בהיסח הדעת בעת שלא יחשבו על אותה השנה ועל אותו היום כלל. כי קץ הגאולה נמשך מבחינת דרכי ה' שהם בחינת משפט וצדקה שאי אפשר להבין כלל כי הגאולה תהיה רק בצדקה וחסד חנם לבד כמו שכתוב: "למעני למעני אעשה". אך אף על פי כן יהיה בבחינת משפט. וזה בחינת מימרא הנ"ל: "אין בן דוד בא עד שיתייאשו מן הגאולה", היינו שיבינו שלפי מעשיהם אין תקווה חס ושלום ואף על פי כן יחזקו עצמן בכוח הצדיקי אמת לחטוף תורה ותפלה ומעשים טובים כל מה שיוכלו לחטוף ולקוות לחסדי ה' שיעשה צדקה במשפט כנ"ל.

"הכל רק בחסד וצדקה"

כי בוודאי עיקר הגאולה תבוא רק על ידי תשובה ומעשים טובים כמו שכתוב "ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב". אך אף על פי כן יהיה הכל רק בחסד ובצדקה, כי התשובה של שבי פשע לא יהיה בה כוח להביא הגאולה רק השם יתברך בחסדו וצדקתו יקרב הגאולה למענו. אך מחמת שאי אפשר להמשיך הצדקה וחסד כי אם על ידי בחינת משפט, על כן ההכרח להמתין עד שיעשו קצת תשובה, שעל ידי זה יוכל בנפלאותיו להלביש הצדקה במשפט. וגם מעט התשובה הכל ממנו על ידי בחינת תורת ה' ותפילת ה' שעל ידי זה יכניס בלבם לצעוק ולהתפלל תמיד להשם יתברך עד שיכמרו רחמיו "כי יראה כי אזלת יד"  ויקבל מעט דמעט תשובתינו ותפילתנו ברצון, באופן שילביש בנפלאות נפלאותיו הצדקה במשפט ועל ידי זה תבוא הגאולה. ויקוים "ציון במשפט תפדה" על ידי "ושביה בצדקה", כי שביה לא יהיה כדאים בתשובתם להביא הגאולה, אך על ידי תשובתם המועטה יעוררו צדקתו יתברך שילבישה במשפט עד שיקויים "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה" במהרה בימינו אמן (ליקוטי הלכות מתנת שכיב מרע א' סעיף ל"ג)

"גאולה ברחמים" – "גאולה בצדק"

רבי נתן מסביר לנו שיש שני אופנים לגאולה: אופן אחד – גאולה ברחמים, כלומר שהגאולה תבוא רק בגלל רחמי ה' ובלי שום קשר למעשינו.

אופן שני – גאולה בצדק, ביושר, על פי שורת הדין, כלומר שהגאולה תבוא בגלל שנהיה ראויים לה, שמעשינו הטובים יהיו כה רבים ואיכותיים עד שיביאו את הגאולה.

רבי נתן מסביר ששני אופנים אלו נובעים משתי הדרכים בהם מנהיג הקדוש ברוך הוא את עולמו: "צדקה ומשפט" – חסד ודין.

הנהגה של דין ורחמים

אם היינו זוכים, היה העולם מתנהל רק על פי דין, כלומר שכל השפע, הטובה והברכה היו מגיעים לנו בדין, כשכר על מעשינו הטובים. אבל מאחר שמעשי בני האדם רחוקים מלהיות מתוקנים, ואם העולם יתנהל רק על פי דין – יהפוך הדין לקשה ואכזרי, לכן שיתף הקדוש ברוך הוא בהנהגת עולמו גם את מידת הרחמים.

שיתוף זה, מסביר רבי נתן, נוגע גם לעניין גאולת ותיקון העולם, להם אנו מצפים ומייחלים כבר אלפי שנים. מצד אחד, העולם לא הגיע לרמת תיקון מספיקה כדי שנהיה "ראויים להיגאל", כדי שנוכל לומר שהגאולה מגיעה לנו בצדק וביושר בגלל מעשינו הטובים.

לפי דברי רבי נתן זהו פירוש דברי חכמינו: "אין בן דוד בא עד שיתייאשו מן הגאולה". לא שיתייאשו לגמרי, חלילה. הלא אנו מצפים בכל יום לבוא הגואל. אלא שיתייאשו מגאולה על פי דין, כלומר שיבינו שאי אפשר לצפות לגאולה שתבוא בזכותנו.

אז איך תבוא הגאולה?

אם כך, הגאולה תבוא בגלל רחמי ה', כמו שכתוב: "למעני למעני אעשה".

עובדה זו, מסביר רבי נתן, מעלה את השאלה: אם כן, מה צורך ומה תועלת יש במעשינו הטובים, בתפילותינו, במאמצינו להתגבר על הרע? הלא אלו בכל מקרה לא יספיקו כדי להביא את הגאולה, שהרי רק בגלל רחמי ה' נזכה לה ולא בגלל מעשינו.

מבאר רבי נתן וכותב: "אך מחמת שאי אפשר להמשיך הצדקה וחסד כי אם על ידי בחינת משפט (כלומר שהקדוש ברוך הוא אינו חפץ לנהל את העולם רק ברחמים כי אם גם הצדק ומשפט) על כן ההכרח להמתין עד שיעשו קצת תשובה, שעל ידי זה יוכל בנפלאותיו להלביש הצדקה במשפט".

"שביה (כלומר כל אותם שאכן יעשו תשובה וינסו לשנות את מעשיהם לטובה) לא יהיה כדאים בתשובתם להביא הגאולה, אך על ידי תשובתם המועטה יעוררו צדקתו יתברך שילבישה במשפט".

את הצדקה שה' רוצה לעשות איתנו צריך "להלביש" במשפט. במעשינו הטובים, ברצונותינו, בהתגברותנו על הרע, משתמש הקדוש ברוך הוא כדי לפייס את מידת הדין.

אין אנו "ראויים" לגאולה, אבל מאמצינו לבסוף ישאו פרי ונהיה "ראויים"  לחסדו. כך מתבאר גם הפסוק המספר לנו על דרך הגאולה: "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה". מצד אחד משפט ומצד שני צדקה.

היוצא מכל זה למעשה, שכאשר האדם רואה שמעשיו אינם עולים יפה ונדמה לו שאין לו זכות להיגאל ולזכות לתיקון נפשו, ידע ויאמין בחסד ה', שבכוחו בוודאי יוכל להגיע לגאולת נפשו. בן אדם רוצה להתייאש מעצמו – את זה אפשר על פי דין להבין.

אבל מדוע להתייאש מחסדי שמיים?

גם אל ימעיט האדם בערך מעשיו, אפילו אם הם נראים לו פעוטים וחסרי משקל.

דווקא מעשים אלו, כאשר יצטברו וילכו, יעוררו את חסד ה' שיתגלה עליו ועל העולם כולו.

כך חותם רבי נחמן סוגיה עמוקה זו (ליקוטי מוהר"ן תורה ב' סעיף ו'): "ואף על פי שנראה שעל ידי תפילתנו ותורתנו יהיה הגאולה, אף על פי כן צריכין אנחנו לחסדו, שבחסדו יגאל אותנו".

באופן כזה – לא נתגאה לעולם, כי אין אנו "ראויים" מצד מעשינו וגם לא נתייאש לעולם, כי הכל בחסדו.  נמשיך לעשות טוב, אבל לא נצפה לגמול, נמתין לישועתנו בסבלנות, כמו מי שמצפה למתנת חינם, אבל לא נדחק את הקץ ולא נתמלא קוצר רוח כמו מי שחייבים לו דבר מה.

(אור פנימי – אתר האינטרנט של הרב ארז דורון)

אנשי דור המבול – בעלי דעת רחבה היו, ובקיאים גדולים בכל החכמות. כיצד, אם כן, הרשיעו וחטאו כל כך עד שגזר ה' כליה גמורה על עולמו?

אמנם, ידעו אנשי הדור ההוא כי מלחמה לטוב ולרע בנפשם. מנהיגים מורמים מעם היו גם אז – חנוך, מתושלח, נח. ובודאי עוררו בדבריהם את ההמונים ללכת בדרך הטוב והיושר. לא פעם ולא פעמיים ניסו לתקן דרכיהם, לבקש את האור. עד שקמו אנשים בעם ואמרו – די!

"מה ש-די כי נעבדנו ומה נועיל כי נפגע בו?" (איוב כ"א). אל הטוב השלם, הנקי מרבב, אין ביכולתנו להגיע. עובדה!

ככל שאנו מתקדמים, מתקדם גם הרע. פעם אנו כובשים את יצרנו ופעמיים הוא מכשילנו. ואם כן – מה הטעם בעבודת הבורא, ומה התועלת בתפילות אליו ("ומה נועיל כי נפגע בו" פגיעה מלשון תפילה).

להגיע אל הטוב בשלמות אין אנו מצליחים, צדיקים גדולים אנחנו לא. מהרע אסור להנות ויסורי המצפון מציקים לנו השכם והערב. מוטב, אם כן, להפטר מהם לגמרי. להתמכר לרע עד הסוף. כך לפחות נוכל להנות מן העולם "כמו שצריך".

"אין תוצאות" טענו האנשים ההם. "לא רואים התקדמות" אם לא נקבל הכל אז נבחר בלא כלום וגרוע מזה – ברע לשמו!

מוזר, שדווקא השאיפה לשלמות, דווקא צמאון הנפש הגדול הפכו להם לרועץ.

הכל או לא כלום!

ומה הייתה טעותם? אמנם כן, צריך לשאוף לשלמות, אבל אם השגת השלמות היא תנאי להתקדמות אזי השאיפה לה הופכת להיות הנוראה והמייאשת שבתכונות הנפש.

"גם בעבודת הבורא יתברך" כותב רבי נחמן (תורה ס"ו) "יש בני אדם שהם תמיד בבחינת צימאון, כי נפשו שוקקת תמיד לעבודת השם יתברך, אך שהוא בלא זמן ושכל" ואף ש"אור להביות הלב של איש הישראלי (דהיינו תשוקתו לשלמות ולטוב) "הוא עד אין סוף ואין תכלית לתשוקתו" – "צריך לצמצם ההתלהבות" (תורה מ"ט) הוא כותב, כי "לפעמים, כשמנשב רוח סערה, אזי הוא מבעיר האש מאד, חוץ מן המידה. כמו כן לפעמים יש שמנשב בהאדם בחינת רוח סערה, ומבעירו ביותר, חוץ מן המדה, ידע שזה מבחינת רוח סערה" (לקוטי מוהר"ן חלק ב' תורה ט').

כשאין בכוחנו להשיג את הטוב המקווה, להיות טובים ממש ועד הסוף, גם אנו נוטים לוותר על הכל, וכי מה הם עבורנו, עבור נפשנו המתאווה לשלמות, כמה השגים קטנים, חלקיים ושבריריים…

כמה אפשר לחיות עם יסורי מצפון, עם חוסר השלמות? כך – הופכים רבים ממבקשי אור ל"מורדי אור" ("המה היו במורדי אור" אומר איוב (כ"ד) על אנשי דור המבול).

ויש "שיטה" אחרת: במקום להיאבק בסבלנות בחושך – אפשר "להתחפש" למואר, להתדמות לשלם, לא טועה, נקי מרבב. אולם הבוחרים בה, מלבד מה שמשקרים לעצמם, גם משמשים עילה נפלאה למבקשי האור לפרוש ממנו מכל וכל. "אם זהו האור – אין לנו חפץ בו!" הם מכריזים.

"איזהו עשיר – השמח בחלקו" מלמדים חז"ל (מסכת אבות פרק ד' משנה א'). גם ברוחניות, למרות השאיפה האמיתית והנחוצה לשלמות, מוכרחים ללמוד לשמוח במה שיש, לשמוח בחלקנו, גם אם הוא זעיר. וזהו מעמודי התווך של שיטת רבי נחמן – למצוא נקודות טובות בעצמנו. גם אם הן מעטות, נקודות זעירות בלבד, יש להן ערך רב, כיהלומים.

לא "הכל או לא כלום". הטוב שיש בי – זה אני, וכשיש לי במה לשמוח – יש לי כח גם לשאת את יסורי המצפון על הרע שבי ולהמשיך הלאה להלחם בו, לכבוש ממנו עוד ועוד חלקים, קטנים ככל שיהיו.

דרך האור לעולם איננה להאיר בבת אחת, אלא לאט – כמו הזריחה והשקיעה שעליהן אנו מודים בתפילה "בחכמה פותח שערים". כך – גם שערי הלב נפתחים לאור האלוקי – לאט לאט, מעט מעט, שלא יזיק, שלא יבהיל, שלא יהפוך לאש מכלה, לרוח סערה. "ואורח צדיקים כאור נוגה. הולך ואור עד נכון היום" (משלי ד') גם דרכם של הצדיקים – נוגה, אור מעורב בחושך, גם דרכם היא התגלות אור איטית – "הולך ואור" רק כך ניתן להגיע, בסופו של דבר, לאור הגדול, האמיתי, שאנו מצפים לו – "עד נכון היום".

"שבע יפול צדיק וקם" (משלי כ"ד ט"ז). גם הצדיקים מועדים, מסתבכים, שוגים, לפי ערכם, אבל הם – לא מתייאשים. הם – אינם מאמינים ב"הכל או לא כלום".

גם אם הם נופלים – הם קמים, שמחים בטוב שהושג על כל פנים, וממשיכים הלאה.

"עבים סתר לו, ולא יראה" (איוב כ"ב) טענו אנשי דור המבול.

"הוא בכלל לא רואה אותנו, לא מתייחס" (וכי אין אנו מרגישים כך פעמים רבות מספור?…)

"אכן, אתה א-ל מסתתר" אומר הנביא (ישעיהו מ"ה ט"ו). אין אנו מתעלמים מן החושך ומן ההסתרה. רק שאנו מאמינים גם בהמשך הפסוק – "אלוקי ישראל מושיע".

ואף על פי שנסתר – "וחיכיתי לה' המסתיר פניו מבית יעקב, וקיויתי לו" (ישעיהו ח' י"ז).

ועוד – אותה שאיפת שלמות, אף שיש לה בודאי מקור קדוש בנפש, בה בעצמה טמון גם שורש רע, תהומי בחשכותו, ערמומי בדרכי התגלותו.

"הכל או לא כלום" איננה, פעמים רבות כי אם "התלבשות" של מדה רעה בנפש – מדת הגאוה! הלא אם היינו מגיעים, כרצוננו, במהירות ובקלות, אל השלמות המקווה, אין ספק שמשם, כמעט בלי יכולת להתנגד, היינו נופלים אל תהום הגאוה. "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החייל הזה" (דברים ח' י"ז) ראו כיצד הצלחתי, כמה רוחני אני, וצדיק…

מדמים כי אנו באור ונמצאים במקום היחידי בו אורו של ה' באמת לא קיים, שעל המתגאה הרי הוא מכריז: "אין אני והוא יכולין לדור בעולם"… (סוטה ה') ואם הוא לא דר בנפשי – מי דר שם???

מעשה בירבעם בן נבט, שהיה רשע גדול, וה' בעצמו הציע לו דרך תשובה: "אמר רבי אבא: אחר שתפשו הקדוש ברוך הוא לירבעם בבגדו ואמר לו: חזור בך, ואני ואתה ובן ישי (דוד מלך המשיח) נטייל בגן עדן. אמר לו (ירבעם לקדוש ברוך הוא) מי בראש? (ענה לו הקדוש ברוך הוא) בן ישי בראש (אמר ירבעם) אי הכי לא בעינא (אם כך – איני רוצה)" (מסכת סנהדרין דף ק"ב).

מדהים? מטורף? לאו דווקא. אין זו אלא הדגמת הנגע המוכר והידוע – "הכל או לא כלום". הכי טוב! ואם לא – הכי רע. רק לא בינוני, רק לא קטן, אפילו קטן במעט, אפילו רק מאדם אחד…

אמנם בעולם האמת – ההיפך הוא הנכון. "מי שהוא קטן – הוא גדול. ומי שהוא גדול הוא קטן" מכריז ספר הזוהר הקדוש (זוהר חלק א' קכ"ב).

השמח במועט ומעריך אותו, המקבל את חסרונותיו וקטנותו באורך רוח וסבלנות – הוא הגדול באמת. ואילו ה"גדול", הרוצה "לבלוע" הכל, ואין די לו בפחות מזה – הוא הקטן באמת.

צריך באמת לשאוף ולהשתדל להגיע להרבה. אך זה אפשרי רק אם נדע: "מעט זה גם טוב" (שיח שרפי קודש ברסלב חלק א' סימן תרצ"ז).

אנן בחביבותא תליא
האחדות בין אנ"ש כתנאי לקבלת אור הצדיק

לכל יהודי פשוט שלכבד חברים זו בוודאי מדה חשובה, ובפרט הזוכה להשיג אהבת חברים. שהרי, כדברי רבי עקיבא, "ואהבת לרעך כמוך" הוא כלל גדול בתורה (תו"כ פ' קדושים), הרי הוא הגיע למדרגה גבוהה.

אך בתורת רבינו אנו מוצאים היבט אחר לגמרי.

אהבת חברים אינה רק מידה טובה, אלא היא היסוד שהכל תלוי בו. כמו שאי אפשר להזכיר דבר שבקדושה בלי עשרה יהודים שיצטרפו זה עם זה ויהיו 'מנין', כמו כן אי אפשר להגיע לשום התעלות רוחנית בלי שנהיה קשורים זה לזה באהבה גדולה.

זו הכוונה העמוקה בסיפור על תלמידי רבי עקיבא, המובא בגמרא, שפירושו מתבאר מדברי הזוה"ק. וז"ל הגמרא (יבמות סב:): "אמרו: שנים עשר אלף זוגות תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס (רש"י: בין עיירות אלו גרו כולם), וכולן מתו בפרק אחד (בין פסח לעצרת) מפני שלא נהגו כבוד זה לזה, והיה העולם שמם (רש"י: שנשתכחה תורה), עד שבא ר' עקיבא אצל רבותנו שבדרום ושנאה להם: [ואלו הם 'רבותינו שבדרום'] רבי מאיר (בעל הנס) ורבי יהודה (בר אילעאי) ורבי יוסי (בן חלפתא) ורבי שמעון (בר יוחאי, רשב"י) ורבי אלעזר בן שמוע והם הם העמידו תורה אותה שעה".

והדבר מבהיל! מצד אחד כל כך גדלה תורתם עד שהאירה את כל העולם, שהרי אחרי מיתתם "היה כל העולם שמם" מתורה, ומאידך לא היה קיום לתורתם, ומתו מיתה חטופה. ולכאורה אפשר היה להניח שלא היו אנשי מעלה ותורתם היתה בבחינת סם מות ולא סם חיים! ואיך מסתדרים שני הדברים ביחד?

רבי נתן מסביר (הלכ' מנחה הלכ' ז', נד) שבאמת הם היו אנשים גדולים מאוד, ועליהם היה להמשיך לעולם את תורת רבי עקיבא רבם, שהיה שקול כמשה רבינו, רק החסרון שלהם היה שלא היו ביניהם אהבה והתחברות, כי באמת על ידי לימוד התורה, ובמיוחד ע"י חידושי תורה, ממשיכים לעולם אור אין סוף והתורה שלנו נעשה כלי לאור ה' שמתגלה על ידי זה.

אולם כדי שנוכל להכיר אור גדול כזה, צריכים כמה אלפי נשמות שמתחברים יחד באהבה כאיש אחד, עד שיוכלו לקבל בהדרגה אור גדול כזה. וכן מצאנו במתן תורה שהיתה אפשרית רק על ידי אחדות גדולה שהיתה בין ישראל כמו שפירש רש"י על הפסוק "ויחן שם ישראל נגד ההר" שהיו כולם כאיש אחד בלב אחד. (עיי"ש באריכות).

נמצא שתורת תלמידי ר"ע היתה באמת תורה גבוהה, אבל תורה של עשרים וארבע אלף יחידים, שלא נהגו כבוד זה בזה, ותורה כזאת של יחידים, ככל שתהיה גבוהה, אינה יכולה להמשיך את התגלות ה' בעולם.

רבינו הק' מסביר (ליקוטי מוהר"ן, תורה סא) שעל ידי שנכללים כולם בצדיק הדור, זה בחינת אבן שתיה שממתיקה את כל הדינים, וכשנכללים יחד נעשה אור, ומזה נעשה שמחה בבחינת אור צדיקים ישמח, כמו כן רבי שמעון בר יוחאי וחביריו, שהיו התיקון של תלמידי ר"ע, נאמר עליהם אנן בחביבותא תליא [=אנו תלוים בחביבות] – שהיו נכללים ביחד באהבה זה לזה.

והנה תלמידי רשב"י, בני החברייא, היו אוהבים זה לזה בנפש ורוח, ובשביל כך זכו להתגלות סודות התורה (כמובא בזוה"ק ח"ב קצ:).

ורשב"י גמר תיקונם של תלמידי רבי עקיבא בעת פטירתו, וגילה אז את האידרא זוטא, מלבד כל מה שגילה כל ימי חייו, כי מיתת תלמידי ר"ע היה בחינת שבירת כלים, כלומר, כשמתגלה אור גדול מאוד, במידה שאין כלים לקבל האור, יוצא מזה שבירה וחורבן.

אבל על ידי ה'רושם' שנשאר מאור גדול זה, יותר קל אח"כ לעשות כלים חדשים (ליקוה"ל שם).

והנה מהסברו הנפלא של מוהרנ"ת עולה שתלמידי רבי עקיבא לא הצליחו להכין כלים לתורה שקיבלו, משום שבלי שיכללו יחד באהבה נבצר מהם דבר זה, ובכל זאת רשב"י וחביריו שהיו כלולים יחד באהבה מיוחדת, הצליחו לתקן ענין זה. ונשלם הדבר במיתת רשב"י בל"ג בעומר על ידי התורה שגילה לתלמידיו שהיו מאוחדים מאוד באהבה זה לזה, ועל ידי זה נעשו כלים לקבל תורתו וגם הרשימה מתורת תלמידי רבי עקיבא סייעה בזה.

על אף היות הדברים נשגבים מבינתינו ובנוים על סודות הקבלה, בכל זאת אנו צריכים ללמוד מזה לקח, לפי השגתינו.

הנה, כל דברי רבינו בתורה הנ"ל סובבים על גודל הנחיצות של אמונת חכמים. לפעמים זה מתבטא אצל אדם גדול כשאוחז רק בחידושים שלו ואינו מקבל ספרים שונים שנתחדשו על ידי אחרים, ובזה פוגם באמונת חכמים במה שאינו מחשיב תורתם של חביריו, והתיקון לזה, כותב רבינו, כשבא עליו מחלוקת וכדי להוכיח צדקת דרכו מוכרח הוא להביא ראיות מאותם ספרים שעד עכשיו לא החשיבם, ומתחיל להכיר כמה נחוצים כל הספרים, ובזה מתקן הפגם שלו.

ולזה מדמה רבינו את ענין הצדיק ותלמידיו שנכללים יחד, בפרט בראש השנה, בתור 'הדגמה' של אמונת חכמים, משום שלא רק שהתלמידים מאמינים בהשגת רבם, ולא רק שהם מאמינים בתפקידם, אלא שכל אחד מרגיש כמה נחוץ כל אחד ממשתתפי הקיבוץ לצורך המשימה הקדושה של התגלות אור ה'.

היסוד והעיקר היוצא מכל זה הוא שאנשי הצדיק, הכלולים בו ומאוחדים זה בזה באמונת צדיקים ובאהבת חברים, בפרט בראש השנה, מסוגלים להמתיק את כל הדינים שבעולם, ומכינים כלים לאור התגלות ה', ומלבד מה שהם מגרשים את השממה הרוחנית לפי שעה, אף זוכים להמשיך אור גדול לדורות כעין רשב"י ותלמידיו בזמנם.

כך אפשר אולי ליישב שאלה נוספת, על אמרתו הידועה של רבי עקיבא " ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה". לכאורה, מה בא רבי עקיבא לחדש לנו במאמרו, אחרי שכבר קדמו הלל הזקן, שחי לפניו, באומרו לאותו גר שרצה ללמוד את התורה על רגל אחת, "מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך – זוהי כל התורה כולה", ומה בא, לכאורה, רבי עקיבא להוסיף באומרו שזה 'כלל גדול בתורה', והלוא אדרבא, במאמרו של הילל הזקן הרי זה כל התורה!

אלא שלפי דברינו, יתכן שאחרי מיתת 24 אלף תלמידיו, עמד רבי עקיבא על כך שלא די בגדלות התלמידים בתורה בלבד, אלא צריך דווקא אהבת חברים, שבלעדיה התורה נשארת כאותיות הפורחות באויר בלי כלי קיבול. הלל מדבר על צד השלילה. יסוד כל התורה כולה, הוא אומר, הוא להתחשב בשני ולהמנע מלפגוע בו; רבי עקיבא בא להוסיף, שהפסוק "ואהבת לרעך כמוך" מדגיש גם את הצד החיובי, והוא כלל גדול בקיום והמשכת התורה, שעל ידי האהבה ההדדית נעשים כלים לקבל את אור התורה כדי שישאר בתוכינו לדורות, כי רק על ידי שמסבירים פנים זה לזה ומחבבים האחד את חברו, אפשר להמשיך את אור התורה ואת אור ה'.

וְאֵת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב (במדבר לא, ח)

"שהיה בלעם עמהם ומפריח מלכי מדין בכשפים, והוא עצמו פורח עמהם" (רש"י)

אחד מכללי היסוד בבריאה היא "זה לעומת זה עשה האלוקים" (קהלת ז, יד). לפי הכלל הזה, כל דבר שנמצא בצד הקדושה, נמצא דבר דומה בצד הטומאה.

כך שמי שאיננו מתאמץ להעמיק ולהתבונן יכול בקלות לטעות ולהתבלבל בין הקדושה לטומאה.

את זאת עשה ה' כדי שתינתן לאדם בחירה חופשית, כלומר ששני הצדדים ייראו לאדם שווים והוא יתאמץ לבחור בטוב. כי אם היו רואים בבירור את הטוב זו כבר לא היתה חכמה לבחור בו.

כך אנחנו מוצאים שאליהו הנביא התפלל במעמד הגדול בהר הכרמל, כשרצה להוכיח לעם כי ה' הוא האלוקים, התפלל: "ענני ה' ענני" – "ענני שתרד אש מן השמים; ענני שלא יאמרו מעשה כשפים הוא" (ברכות ט ע"ב), שכן גם אחרי ירידת האש שליחכה אפילו את המים שנשפכו סביב המזבח שבנה, היתה אפשרות לטעות ולחשוב שהכל כישוף ותו לא.

כך אנחנו מוצאים גם אצל פינחס שנעשה לו נס והוא עף באויר (מדרש רבה, במדבר כב, ה) אך גם בלעם לעומתו פרח באויר.

ההבדל בין המעשים הפלאיים של הצדיקים והרשעים הוא במה שעומד מאחורי הפלאים האלה. מעשי הפלא של הצדיקים מתבצעים על ידי תפילה, כמו שאמרו חז"ל שהנסים שעשה אלישע נעשו על ידי תפלה (מגילה כז); לעומתם הרשעים פועלים על ידי תחבולות שלכישוף וכדומה.

כשבאים לספר על נסים ונפלאות של צדיקים, אין להסתנוור מהברק החיצוני של המעשה, אלא בעיקר להדגיש את הפנימיות שהניעה את הצדיק לעשות את האותות והמופתים – על ידי אמונה, תפילה וכולי.

(עפ"י ליקוטי מוהר"ן ח"א, רלד)

שֵׁשׁ עָרֵי הַמִּקְלָט אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לָנֻס שָׁמָּה הָרֹצֵחַ וַעֲלֵיהֶם תִּתְּנוּ אַרְבָּעִים וּשְׁתַּיִם עִיר (במדבר לה, ו)

הקב"ה – מלוא כל הארץ כבודו, ולפיכך בכל מקום שאדם נמצא בו, הוא יכול להתקרב אליו ולהדבק בו – באם יתחזק באמונה שלימה בקב"ה. כך שיזכה לחיים טובים ומאושרים, ככתוב: "באור פני מלך – חיים" (משלי טז).

שכן כל הצרות באות רק מאמונה שאיננה שלימה וחזקה כראוי, כמו שכתוב: "הלא על כי אין אלוקי בקרבי מצאוני הרעות האלה" (דברים לא).

זו הסיבה שהרוצח בשגגה נמלט לאחת משש ערי המקלט כדי להנצל, ואף ניתנת לו אפשרות להמלט אל אחת מארבעים ושתים הערים של הלויים, כלומר שבסך הכל היו ארבעים ושמונה ערים ששימשו כמקלט לרוצחים.

לא במקרה גם מספר המילים שבפסוק 'שמע ישראל' הוא שש, ואילו מספר המילים בשאר הפרשה של קריאת שמע הוא ארבעים ושתים, שהם ביחד ארבעים ושמונה.

ללמדך שהאמונה שכתובה בפרשה הזו – פרשת שמע – היא המקלט האמיתי של האדם מכל צרותיו ובעיותיו, הן ברוחניות והן בגשמיות. ואפילו אם נכשל וחטא, עדיין הדרך פתוחה לפניו להתחזק באמונה ולשוב בתשובה שלימה.

(ליקוטי הלכות, תחומין ה, כח)

רק אצל הצדיק נוכל להתחיל שנה חדשה

"מי שאוחז בבחינת 'כסא הכבוד', בבחינת 'שרשי הנשמות', הוא.. בחינת 'מקומו של עולם', בבחינת 'וכסא כבוד ינחילם'.
"כי 'לה' מצוקי ארץ וישת עליהם תבל'. דהיינו, על ידי בחינת כסא הכבוד, שרשי הנשמות – על ידי זה הוא מקומו של עולם, בחינת: 'וישת עליהם תבל'. ועל כן הוא יכול לעשות ראש השנה".
(ליקוטי מוהר"ן ח"ב, א)

כולנו הגענו ממקום אחד – מתחת כיסא הכבוד. אך אין אחד מאתנו דומה לחברו; כל אחד והמסלול שלו, כל אחד עם התפקיד המיוחד שלו.

"כי כל אדם לפי שורש נשמתו, יש לו דרך מיוחד ועבודה מיוחדת שצריך לו לילך דייקא באותו הדרך, ועל ידי זה יזכה לשוב להשם יתברך. ולאו כל אדם זוכה למצוא דרכו המיוחד לו לפי שורש נשמתו לשוב בו להשם יתברך. ועל זה צעק דוד המלך עליו השלום: 'במה יזכה נער את ארחו [דייקא] לשמור כדבריך' " (השתפכות הנפש, א).

אפילו הצדיקים הגדולים, תלמידי הבעל שם טוב והמגיד ממזריטש, על אף היותם כולם תלמידים של רבי אחד, לא היו דומים אחד לחברו; "וכמו שהאריך רבנו זכרונו לברכה לספר ולהפליג בגודל החילוקים בין הצדיקים הגדולים שהיו סמוכים לזמננו, שכולם הם מתלמידי הבעל שם טוב והמגיד זצוק"ל, והיה שלום גדול ביניהם, ואף על פי כן היו מחולקים מאד בדרכיהם; שזה היה נוסע על המדינה ודרש ברבים, וזה ישב בביתו; זה האריך מאד בתפילה והתפלל לפני התיבה בצעקות והתלהבות גדול, וזה התפלל בלחש עם הציבור כדרך ההמון; וזה הירבה בתורה יותר, וזה הירבה בצדקות ופדיון שבויים. וכיוצא בזה שינויים רבים לאין מספר, אף על פי שכולם ינקו מרב אחד. כי אי אפשר שיהיו כולם שוין. כי כל אחד עובד את ה' כפי מידתו וכפי שורש נשמתו" (ליקוטי הלכות, שומר שכר ב, י).

* * *

אמנם, החטאים גורמים לנו לאבד את הכיוון, "ומחמת ריבוי עוונותינו… נתבלבלו כל המקומות והדרכים, עד שקשה למצוא הדרך לשוב אליו יתברך… כי מריבוי עוונותינו קשה לנו מאד למצוא מקומנו, לידע איך לשוב אל המקום אשר נחצבנו משם" (ליקוטי הלכות, ערלה ד, ו).

לכן גם קשה לנו כל כך לשוב בתשובה; אנו רוצים לשוב, אך אין אנו יודעים מהיכן להתחיל ומה בדיוק לעשות. גם בהגיענו לראש השנה, היום בו אנו אמורים להתחיל שנה חדשה של עבודת ה', קשה לנו לדעת מהיכן להתחיל.

רק צדיק האמת, שורש נשמות ישראל, הוא זה שיודע את מקומו ודרכו של כל יהודי ויהודי. "ואני יודע ומאמין באמת" – כותב מוהרנ"ת במכתב לבנו – "שאדוננו מורנו ורבנו יודע היטב בכלליות ובפרטיות כל מה שנעשה עם כל הנפשות בכל דור ודור, מיום ברוא אלקים אדם על הארץ עד הנה ועד הסוף האחרון, ויודע כל התיקונים של כל אחד ואחד. וכל הידיעות הללו הם אצלו דבר קטן, כי השיג השגות אלוקות שאי אפשר לתפוס במחשבה כלל" (עלים לתרופה). "והיה יודע לתת תיקונים לכל אחד ואחד כפי שורש נשמתו" (שיחות הר"ן, קפה).

"על כן, עיקר תיקון התשובה אי אפשר להתחיל כי אם על ידי הצדיקים אמתיים שהם אוחזים בכיסא הכבוד, דהיינו בשרשי נשמות ישראל, כי הם בבחינת 'מקומו של עולם' ויודעים מקום כל אחד ואחד מתחילה ועד סוף".

לפיכך, כשממשמשים ובאים ימי ראש השנה, עלינו לקום ולנסוע אל אותו צדיק. "כי במקום מנוחת הצדיקים, שם כלולים כל המקומות של כל אחד ואחד. כי במקום מנוחתו, שם נמשך קדושת הכיסא כבוד שהוא נחלתם, כמו שכתוב 'וכיסא כבוד ינחילם'. ועל כן, שם הוא בחינת 'מקומו של עולם' ויכול כל אחד למצוא שם את מקומו ולשוב לה' יתברך" (שם, ח).

באומן, בראש השנה – נמצא את מקומנו הנכון, ונוכל להתחיל שנה חדשה!

מגיפת הקורונה. הלב מלא פחדים, לא כך הוא דמיין לעצמו שייראה ערב פסח. חרדה מפני העתיד הלוטה בערפל, פחד על העסקים הקורסים ועל אימי עניות ומחסור חלילה, אימת מוות על בריאות כל סובביו, מה יהיה הסוף?! איך כל זה יגמר ומתי?! אזנו כרויה לכל אדם או שמועה שמשמיעים את חלומותיהם השחורים או הוורודים, הם הלא ה'מבינים' שיודעים לנתח כל מצב ולנבא על העתיד להתרחש.

גם הוא שמע שצריך להתחזק בבטחון, אבל איך אפשר להתעלם מה'מציאות'? איך אפשר שירצו שבפעם אחת יהיה 'מלאך', סוף סוף הוא בן אדם והוא רואה ומביט נכחו ומבין את המצב וזה מדכא אותו עד עפר…

רבינו הקדוש מגלה לנו יסוד מופלא:

צער ויסורים אינם מציאות, הם תולדה של ביאור ופירוש לנעשה סביבנו! וכפי הבנת הלב של האדם את הנעשה עמו, כן הם מידת צערו וייסוריו. וכה הם דבריו המאירים: "דע שכל מיני צער וכל היסורים אינם רק מחסרון הדעת, כי מי שיש לו דעת ויודע שהכל בהשגחה מהשם יתברך, אין לו שום יסורים ואינו מרגיש שום צער. ואף על פי שיש יסורים שבהכרח מרגישים אותם, כגון יסורי החולה, אף על פי כן היסורים קלים מאד ונוחים להתקבל בעת שיודע בדעת ברור שהכל בהשגחה מהשם יתברך. ומכל שכן שאר מיני צער ויסורים, שאין מרגישים כלל כשיש לו דעת. ועיקר הצער מהיסורים, הוא מחמת שנוטלים ממנו הדעת כדי שירגיש היסורים" (ליקוטי מוהר"ן, רנ).

מי שיודע שהיסורים אינם מקרה, אלא הותאמו במיוחד עבורו, לטובתו ולתכלית תיקונו באהבת עולם ובהשגחה פרטית – כי אז היסורים קלים מאד ונוחים להתקבל.

רבינו הקדוש ממשיך ומבאר שזה כל צער ישראל בגלות – שנפלו מהדעת על ידי עוונותיהם ותולים הכל בטבע ומקרה ומזל. ואם היה להם דעת, היו כל היסורים מתבטלים.

לא רק הרגשת היסורים תלויה בדעת זה, אלא גם עצם כח הרע היה מתבטל אם היו מאמינים שהכל בהשגחה וברצון. וכך אכן יהא לעתיד כשירחם ה' את עמו, שיאיר להם את אור הדעת שהכל בהשגחה ואזי יתבטל הגלות וכל הצער שעמו.

* * *

יסוד זה צריך לעוררנו ביותר בעת הזאת: אם חפצי גאולה אנו, עלינו להשתוקק לאמונת ההשגחה, כי אין אכזריות גדולה מתלייה בטבע. אין רע גדול יותר שהאדם יכול  לגרום לעצמו חלילה מאשר זה שמתבוסס בצערו וחוזה שחורות, ומחפש רק למצוא את כל נקודות עומק ההסתרה שבמצב זה. ככל שנתחבר להשגחה ונדע שלא הופקרנו מאבינו שבשמים  כך יתבטלו הצער והיסורים מלבנו, וכך גם תימשך הגאולה והישועה בפועל.

מי שחש שהצער והיסורים כובשים את לבו, חייב בדחיפות להכריח עצמו ללימוד אמונת ההשגחה. רק זו סיבת הצער והיסורים, שכן הסימן לחולי האמונה הוא הרגשת כובד הצער והיסורים והפחדים. ורק ע"י ההתחזקות באמונת ההשגחה, וסילוק הצער והפחד מהלב, נמתיק מעלינו את היסורים ונזכה לגאולה וישועה.

* * *

ערב פסח, כולנו עסוקים בביעור חמץ והכנת המצה הקדושה. כדאי שנדע שעיקרם של דברים הוא לבער את חכמת הטבע מאתנו, ולנטוע בנו את אמונת ההשגחה.

וכך מלמדנו מוהרנ"ת: עיקרה של המצה באה לגלות את אמונת ההשגחה, "כי מצה על שם שיצאו בחפזון וגם צידה לא עשו להם, כי היה להם אמונה בהשגחת השם יתברך ועל כן לא הכינו להם שום צידה ויצאו בחיפזון". ולעומת זאת, ה'חמץ'  משורש חכמת הטבע, "שמשם עיקר הדינים והצרות ח"ו, כי 'הטבע' בגימטריא 'אלקים' כמובא שמשם אחיזת הדינים, כי חמץ זה בחינת 'כי יתחמץ לבבי', שזה נאמר על הקושיות שנופלים להאדם על הנהגת השם יתברך, שזהו חכמת הטבע שמשם כל הכפירות והקושיות" (ליקוטי הלכות, נט"י שחרית ב, ו).

סגולת כוח ביעור חמץ, ולעומת זה קדושת המצה – הוא: לבער מתוכנו את ההסתכלות הטבעית שגורמת את כל הצרות, ומחשיכה עינינו לחוש את הצער והיסורים, כתוצאה מהעיוות הגורם לנו לחשוב כאילו הכל נעשה במקרה ובאכזריות חלילה.

עלינו לבקש מהשם יתברך בכל יגיעה לביעור חמץ, שאכן נזכה להיטהר מצרה צרורה זו, שורש כל הצרות הגשמיות והרוחניות חלילה.

לשם כך אף קיבלנו את מתנת "שבת הגדול", שנקרא כך "לפי שנעשה בו נס גדול" (ראה בטור סי' ת"ל), ומוהרנ"ת מגלה לנו שם: "כי עיקר הנסים והנפלאות שהיו ביציאת מצרים ששידד המערכות וביטל הטבע וגילה השגחתו יתברך בעולם, הכל נמשך מבחינת שבת, כי עיקר תוקף הנס של פסח נמשך משבת, ועל כן קורין אותו 'שבת הגדול' על שם הניסים שנקראו בחינת 'גדול', כמו שכתוב "ספרה לי את הגדולות שעשה אלישע".

בשבת זו נשים כל לבנו והשתוקקותנו לקבל את עיקר סוד וכח גאולת מצרים בפסח, שכוחו יפה לשעה ולדורות, כמו שאמרו חז"ל (ר"ה יג.) "בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל" – ונרצה בכל לב לקבל את אמונת ההשגחה, לדחות ולבער מקרבנו כל הרגשה של פשיטת-רגל, של אבדון וכיליון, של צער ויסורים הנובעים מחורבן והרס, ונכריח עצמנו לחזור בפינו את ה"עבדים היינו ויוציאנו", להבעיר בלבנו את יקוד אש אמונת ההשגחה, כדי שנצא מכל הגלויות, ושהכל יתהפך לטובה.

הופיע ויצא לאור, לאור בקשת רבים מאנ"ש שאינם דוברי אידיש – הגליון המפורסם "טעם זקנים", קונטרס מס' 7 בלשון הקודש: תמלול שיעורי הרה"ח רבי לוי יצחק בנדר ז"ל.

תוכן השיעור:

ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים \ ועתה אל תתלוצצו \ ראיית פני הצדיק \ "יפול ביניכם איזה 'מיצל'" \ אל תתהדר לפני מלך \ תעיינו בשולחן ערוך \ חבש כובע ישועה בראשו… \ חכמת התמימות והפשיטות \ אשפוך לפניו שיחי \ מאן דאיהו זעיר איהו רב \ הדיבור יש לו כח גדול \ אם יש לך התבודדות – אני מקנא בך \ תפילה בבחינת בית \ ובעינן לנחותי לאוקורי נפשין… \ אהלך באמיתך \ הדרך החדשה \ הקול היוצא מבר דעת…

קראו את הקונטרס – או הורידו אותו למחשב.

[pdf id=83872]

מהות פסח כהדרכה בעבודת השם

אם רוצה יהודי לדעת מה מתרחש בנשמתו בחג הפסח, אילו שינויים והתעלויות מתחוללים בעולמו הרוחני הפרטי והיהודי הכללי, ויתירה מזו – במה ואיך קשור אליו כל זה למעשה ואיזה עצות נפלאות הוא יוכל להפיק מידיעות הללו, יתכבד נא ויפנה אל הספר הקדוש והטהור ליקוטי הלכות. שם, בהלכות פסח, יוכל לקרוא את תמצית מהות החג כפי שגילה האריז"ל ובעקבותיו רבינו ז"ל, ויקנה מלוא חפניים עצה לעבודת ה', הרגשה בליל הסדר ובמצוות העוטרים אותו עם התלהבות הלב באמת.

פנינו להלכה ז' בהלכות פסח, המדברת על תורה לא ארוכה בליקוטי מוהר"ן ח"א (תורה ז'), התורה "ואלה המשפטים",  בה מדבר רבינו על גלות ישראל, כשגלות מצרים משמשת לו בנין אב לכל דבריו הקדושים. מוהרנ"ת תלמידו בליקוטי הלכות שלו מבאר על פי דברי רבינו ז"ל, איך קשורים כל הלכות פסח לרעיון המרכזי של גלות וגאולה שבתורת רבינו, ובעיקר, מה ההדרכה לחיים שיש בדברים לכל איש יהודי באשר הוא שם:

הגרעין הראשון לגלות מצרים, שורש השתלשלות העניינים, נעוץ בחטא הראשון שנעשה עלי-אדמות, חטא עץ הדעת, שגרם לניצוצות קדושים להתערב בטומאה – כמבואר בכתבי האר"י. בעקבות נפילה זו נוצר הצורך שעם ישראל, עם קודש, יבוא וילקט את הניצוצות מיוון מצולתם ויעלם אל מקומם אשר היו שם בתחילה. לכן נאלצו לרדת למצרים, שהיא מקור הסטרא אחרא, כדי לברר את הקדושה ממעמקי ה"קליפות" על ידי עמידה בנסיון והתגברות דקדושה בתוך "ערוות הארץ" (כפי שמכנה התורה את ארץ מצרים).

ארץ מצרים, מלאת התאוות הכישופים, הייתה התגלמות השפעת הנחש הקדמוני על האנושות בפתותו את חוה לאכול מעץ הדעת טוב ורע; את כל כחה ינקה הארץ הטמאה ההיא מ"זוהמת הנחש" שהוטל בחווה על ידי עצתו הרעה ולפיכך נזקקו צאצאיה המובחרים, בני ישראל, לשקוע באותה זוהמה ולחזור ולצאת ממנה יחד עם הטוב שבמצרים, לצאת מרע לטוב, משקר לאמת, מכפירה לאמונה, מגלות לגאולה, ממצרים לארץ ישראל ובעיקר – מ"עצת הנחש" ל"תרי"ג עצות" התורה – כפי שהזהר הקדוש קורא למצוות.

בפועל נגזרה הגזירה לרדת למצרים על ידי פגם קטן באמונה הקדושה שנזרק בפי אברהם אבינו ע"ה: בשעה שהבטיח לו הקב"ה לתת לו את הארץ הקדושה, ביקש ממנו אברהם אות ושאל: "במה אדע כי אירשנה", כביכול ביקש אותו צדיק ראיה שאכן ירשו בניו את הארץ (נדרים ל"ב), ובשל כך נענש שלא ירשו צאצאיו את אדמתם אלא לאחר גלות במצרים, כפי שנתגלה לו מיד לאחר מכן, בברית בין הבתרים.

ארץ ישראל, מבאר רבינו, הינה מקור האמונה, שהלא כל התפילות בעולם עולות דרך שם(כביאור רש"י על הפסוק "וזה שער השמים" – "מקום תפילה, לעלות תפילתם השמימה" ועוד) והתפילה הלא כולה אמונה, משנה היא את הטבע ומחוללת נסים, "כי התפלה למעלה מטבע, כי הטבע מחייב כן, והתפלה משנה הטבע, וזה דבר נס, ולזה צריך אמונה, שיאמין שיש מְחַדֵש ובידו לחדש דבר כרצונו". כך, שאויר הארץ הקדושה הקולט את כל תפלות ישראל בכל מקום שהם ספוג אמונה, ואם פוגמים באמונה הקדושה פוגמים בארץ ישראל. אם כן, ה"פגם" שפגם כביכול אברהם בשאלתו, איננו סתם חסרון אמונה בהבטחה שיצאה מפי הגבורה, אלא הטלת חסרון בקדושת הארץ ובאפשרותה לקלוט את ישראל על אדמתה.

ולכן הוצרכו ישראל להיענש בהרחקה מהאמונה הקדושה, בגלות מצרים ששם מקור הכפירה, העדר מקום התפלה – כמו שכתוב "בצאתי את העיר אפרוש את כפי", ורק לאחר מכן לבוא לארץ הקדושה, תוך מסע של נסים גלויים, פרסום האמונה והשרשתה. לאחר מסע נשגב ונורא זה, שוב חזרו לאמונתנו הקדושה, תיקנו את הפגם של "במה אדע" ונכנסו לארץ, מקור האמונה.

אף אנו הנמצאים היום בגלות מרוחקים מן האמונה, ורק ככל שנרוממה ונפיצנה בעולם נקרב את גאולתנו: ברגע שתכלה האפיקורסות מן העולם יבוא משיח צדקנו, ככתוב בשיר השירים "תבואי תשורי מראש אמנה" ודרשו חכמנו: "ויאמינו בה' – לפיכך זכו לירש את הארץ… ואין הגלויות עתידות להגאל אלא בשכר אמונה, שנאמר אתי מלבנון כלה, אתי מלבנון תבואי תשורי מראש אמנה" (תנחומא, בשלח פ"י).

וכאן אנו מגיעים לאחת הדרכים הנפלאות ביותר שבדרכי רבינו, הדרך לאמונה. בכתבו על היציאה מהגלות על ידי אמונה קובע רביה"ק: "אי אפשר לבוא לאמונה אלא על ידי אמת כמובא בזוהר (בלק קצח:)… אמונה אתקריאת כד אתחברת בה אמת", על ידי הסתכלות חדה, בלי שום פניות צדדיות, תוך חתירה בלתי מתפשרת לאמת הצרופה ותוך רצון עז לעמוד על האמת משיגים את האמונה הקדושה. לא בהבנה שכלית רגילה, אלא בהכנעה לאמת והחלטה נחושה להשיגה מגיעים לאמונה בה' ובעבדיו הצדיקים האמיתיים. שכן,"עיקר האמונה הוא במה שאין השכל מבין, כי במה שהשכל מבין אינו נקרא אמונה, מאחר שמבין מדעתו. ואם כן, מאחר שאינו מבין הדבר, איך יבוא לאמונה", שואל מוהרנ"ת ומשיב: "ועל כן עיקר האמונה הוא על ידי אמת, כי ראוי להבר-דעת, מי שיש לו מוח בקדקדו ורוצה בתיקון נפשו והצלחתו האמיתית, להסתכל על האמת היטב היטב, בעין אמת, בלי נצחון וקינטור – כי על ידי נצחון יכולין להפוך כל מיני אמת לשקר חס ושלום וכל הלשונות שאומרים באמת יכולין להפוך מהיפך אל היפך עד אין קץ ותכלית, ואף על פי כן האמת הוא אחד – על כן צריך כל אחד, מי שרוצה לחוס על עצמו ועל נפש בניו ובנותיו ועל כל הדורות העתידין לצאת ממנו עד סוף כל הדורות, לבל יטעה את עצמו חם ושלום, כי כל אחד אינו מטעה כי אם את עצמו… רק יסתכל על האמת באמת – ואז בוודאי יזכה לאמונה שלימה, כי אף על פי שלא יזכה להבין הדבר היטב בדעתו, אף על פי כן, אם יסתכל על האמת לאמיתו יזכה להבין בדעתו שראוי לו להאמין" (ליקוה"ל שם, הלכה ז אות ג, עיין שם באריכות).

זוהי דרכו של רבינו לאמונה, אך גם דרך זו אינה קלה כמובן. קשה לרכוש מידת אמת צרופה כל כך, כזו הדרושה לאמונה, בשעה ש"עצת הנחש" שולטת בעולם, "עצות רשעים", דעות כוזבות, שבגללם כמעט ואי אפשר לו לאדם להשתחרר מכל סיג שקר; הנחש שהטיל זוהמא בבני אנוש, גם היום כמו זורע טיפי ארס ממוחו-דעתו לדעת בני האדם ומעביר האמת מהם והלאה.

אשר על כן, כותב רבינו, יש לעשות את ההיפך: לקבל עצות מצדיקים עליהם נאמר "כולו זרע אמת", עצות הצדיק, "טיפי השכל" שלו, חוקקים אמת במקבלם; כל ההולך בדרך עצתו מבחין בין אמת לשקר ומגיע לאמונה טהורה.

בארץ מצרים שקע עם ישראל בדיוטא תחתונה מאד כידוע. עבורם, בלתי אפשרי היה להתחיל ולהכנס אל הקדושה מדרגה אחר מדרגה כפי שכל מתחיל בעבודת ה' נזקק לעלות — "ממוחין דקטנות ראשון למוחין דקטנות שני וממוחין דגדלות ראשון לגדלות שני" עד שהוא מגיע למדריגותיו הגבוהות. אם היו ישראל הולכים כך – בהיותם במצרים – אל האמונה הקדושה, מדריגה אחר מדריגה, הרי שעוד טרם הגיעם אל הגדלות, בהיותם עוד במוחין דקטנות, כבר לא היה בכוחם לעמוד בפני ה"קליפות" האחוזים בהם כל כך מחמת טומאת מצרים. "על כן עשה השם יתברך עמהם נס נפלא ונורא, שהאיר אור גדול ונורא מאד פתאום, בפעם אחת, שלא בהדרגה ושלא כסדר", וכך זכו לצאת מן הטמא אל הטהור ולהגאל, מבאר רבי נתן בקיצור על פי דברי האריז"ל.

אותו אור גדול שהאיר עליהם פתאום במצרים – מסביר מוהרנ"ת באותה הלכה בליקוטי הלכות – הינו אור האמת, הנחשבת ל"מוחין דגדלות" והחכמה הגדולים ביותר, "כי בודאי אין זה נקרא מוח וחכמה כשמתחכם בחכמתו להפוך את האמת". ישראל קיבלו אז את האמת מבלי שיזדקקו קודם ל"עצות הקדושות" שעל ידם זוכים בדרך כלל לאמת. כל מצוות התורה, שהם הם — כדברי הזהר — "תרי"ג עצות", טרם ניתנו להם מחמת סכנת "אחיזת הקליפות", טומאת מצרים שהיתה נאחזת במצוות ומשחיתה את קדושתן, ולפיכך עשה הקב"ה עמם לפנים משורת הדין והשפיע עליהם הארה מיוחדת מלמעלה מבלי עצות וכו'.

ברצות ה' לגאול אותם, והגאולה הרי תלויה באמונה, הפליא ה' את חסדיו והאיר להם את אור האמת, שעל ידו זכו לאמונה, וכמו שפירש רש"י ע"פ המכילתא על הפסוק "וגם צידה לא עשו להם" – "לדרך. מגיד שבחן של ישראל שלא אמרו היאך נצא למדבר בלא צדה אלא האמינו והלכו" (שעל זה נאמר, כפי שממשיך רש"י, בירמיה "זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולותייך – לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה"). על ידי שזכו לאמונה נגאלו ממצרים.

זו החכמה הגדולה, זו ההשגה הגבוהה, שהשיגו אז בני ישראל, תחושת אמת נשגבה, ראיית אמת, הסתכלות אמת, והיא שהביא אותם לאמונה הקדושה. ועד היום – זה מה שזוכים לו בלילה הראשון של פסח. לשם כך אוכלים מצה, שכמבואר בכתבי האריז"ל המצה היא בבחינת "מוחין דגדלות דאבא" שהם החכמה העליונה, "מוחין גדולים ונוראים מאד", עצם אור האמת בלי כל הקדמה אלא השפעה ישרה מן השמים.

ברם, לא במהרה זוכים שהקב"ה ישפיע את אור האמת. לא בקלות גם הצליחו אבותנו במצרים להחלץ משקר הסטרא אחרא, עצת הנחש הקדמוני. "וכמו שכתוב בזהר הקדוש: וימררו את חייהם בעבודה קשה – בקשיא; בחומר – בחומרא דהלכתא ובלבון שמעתתא וכו'. וכל זה הוא בחינת מרירות העצה שנמשך מבחינת חטא אדם הראשון מבחינת 'הנחש השיאני' שעל ידי זה קשין כמה קשיות בהלכה וקשה לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, שכל זה הוא בחינת שאין יודעין העצה על מכונה, כי כל התורה וההלכות בכלל הם בחינת עצות כמו שכתוב 'לי עצה ותושיה', בחינת תרי"ג עטין דאורייתא". עבודה קשה עבדו ישראל טרם זכו והקב"ה השפיע עליהם את אור האמת. הם, מצידם, התקשו מאד לצאת מסבך הקושיות, בהלכה ובהשקפה ובעיקר בענין האמונה בגינה יזכו לצאת מגלותם, שכן כאמור טרם זכו ל"תרי"ג העצות". לכן מרים היו חייהם "כי אין מרירות גדול מזה כשאינו יודע לשית עצות בנפשו ובפרט ועיקר בעבודת ה' אשר זה עיקר התכלית והסוף של האדם" (ליקוה"ל שם ט) ולפיכך אנו אוכלים מרור בפסח – זכר לכך.

וכאז כן עתה, כל איש מישראל, בטרם יזכה לאור האמת, ישבע מרורות מרוב ספיקות בעבודת השי"ת. פעם תיראה לו דרך זו אמיתית ומתאימה עבורו ופעם דרך אחרת, "ויש לפעמים שהאדם משוקע בגלות הנפש כל כך עד שאי אפשר לגלות לו שום עצה קדושה איך לצאת מן החושך והגלות, כי כל מה שיתנו לו איזה עצה יבואו החולקים על האמת ויקלקלו אותה על ידי עצות רעות שלהם הנמשכין מעצת הנחש כנ"ל; אבל כשהשם יתברך רוצה לחמול עליו ולגואלו ולהנטותו לתחיה, להכניס בו התעוררות לתשובה לבל יהיה נדחה ח"ו, אז השם יתברך מאיר בדעתו עצם האמת קודם שמגלה לו העצות הקדושות, ועל ידי עצם האמת זוכה לאמונה, ועל ידי זה נתקרב להצדיק האמת ולאנשים כשרים באמת ואחר כך הם מורים לו את הדרך אשר ילך בה ואת המעשה אשר יעשה, על פי עצות התורה, כפי אשר הורו לנו חכמינו ז"ל, כי אחר יציאת מצרים שאז זכו לעצם אור האמת, אבל לא היה האור כי אם לפי שעה כמבואר בכוונות, רק אחר כך זוכין על ידי הספירה להמשיך אור העצות בהדרגה ובמדה עד שזוכין בשבועות לקבל תרי"ג עטין דאורייתא".

פירוש: אותה גלות, אותה מרירות העצה, אותו אור אמת המאיר לפתע ומביא באמצעותו – אמונה ויציאה מהגלות ולאחר מכן – ספירה והמתנה לקבלת העצות – קבלת התורה, חוזרים ונעשים מחדש לכלל ישראל בפסח בכלל ולכל אדם מישראל בכל יום מימות השנה; השפעה כללית של אור אמת יורדת מלמעלה בליל ראשון של פסח, על ידה יכולים אנו לצאת מגלותנו הכללית והפרטית ולהשיג השגות עליונות שיביאונו לידי אמונה שלימה בה' ובתורתו, בצדיקיו האמיתיים ובדרכם. ואם בכל זמן מזמני השנה יכול כל אחד לזכות למעין פסח בענין זה, הרי חג הפסח עצמו הוא זמן המסוגל מאד לכך.

ומשום כך, עושים אנו את כל מצוות החג בכל שנה ושנה – אוכלים מצה, כדי לזכות לחכמה העליונה; אוכלים מרור, זכר למרירות העצה; שותים יין, כדי לסייע להתרוממות הדעת ולהשגות הקדושות אליהן זוכין בלילה זה, "להתלהב יותר להשם יתברך ולהתעורר יותר לעבודת השם יתברך, כי מחמת שנתרומם מוחו ונתרחב דעתו יכול לעלות לשורש הדעת" (ליקוה"ל שם יד, וראה שם למה מרמזים ארבעת הכוסות ששותים בליל הסדר).

לאחר הלילה הראשון – כותב האריז"ל – מסתלקים כל אותם "מוחין". כל ההשגות העליונות ניטלות מאתנו ומותירות בנו רק רושם, סימן, וזאת כדי שנוכל להתחזק ולהגיע בעצמינו אל קבלת התורה בהדרגה יום אחרי יום; מעתה שוב "מוחין דקטנות", אמונה פשוטה בלי אורות עליונים, ואזי אדרבא – יש להסתלק מן הדעת, מכל חקירה שכלית "כי מחמת שהמוח בקטנות יותר אזי כל חקירה וקושיא, גדולה מדעתו מאד עד שאינו יכול ליישבה, אף על פי שבאמת הקושיא הזאת היא שטות גדול למי שיש לו מוח גדול באמת, אבל מחמת קטנות מוחו נדמה לו לקשיא גדולה. ולא זו אף זו – שמחמת שמוחו יונק ממוחין דקטנות, על ידי זה מתגרין בו הקליפות ח"ו עד שיש לו תאוה גדולה לחקור וליכנוס בחקירות והוא עושה מהיפך אל היפך כי לפי קטנות מוחו היה ראוי לו לברוח אפילו מחקירה קלה שבקלות ולא די שאינו מכיר את מקומו אף גם הוא רוצה ליכנוס בחקירות גדולות שאפילו גדולים ממנו אינם יכולים לכנוס לשם… כי כך טבע המוחין דקטנות" (ליקוה"ל שם כג).

משום כך – מסביר מוהרנ"ת – מצווים אז ישראל להביא "עומר שעורים" שהוא מאכל בהמה, כדי לרמוז על סילוק הדעת "שמסלקין דעתם ומשימים עצמן כבהמה וסומכין על אמונה לבד", "כי עיקר האמונה השלימה הוא, לסלק דעתו לגמרי כאילו אין לו שום דעת, ולסמוך על האמונה לבד שקבלנו מאבותינו הקדושים… כי באמת דעתינו כאין ואפס ממש כנגד דעת אבותינו הקדושים אברהם יצחק ויעקב משה וכו' וכל הצדיקים שבכל דור ודור מאז ועד עתה, וצריכין אנו לסמוך רק עליהם אשר הורישו לנו אמונה הקדושה אשר היא חיינו ואורך ימינו, ולבטל דעתינו לגמרי ולסמוך רק על האמונה אשר נטעו בנו בחסדי ה'. וישראל קדושים על ידי שזכו אז לזה, שבטלו דעתם לגמרי וסמכו רק על אמונה, שעל ידי זה זכו אחר כך לקבלת התורה – כמו שאמר רבינו ז"ל על פסוק עם נבל ולא חכם – עמא דקבילו אורייתא ולא חכימו (דברים לב ואונקלוס שם) שסילקו דעתם לגמרי ובטלו שכלם מכל וכל וסמכו רק על האמונה – כמו שכתוב ויאמינו בה' ובמשה עבדו – על ידי זה זכו לקריעת ים סוף(ליקוה"ל, שם יט).

ההארה שהאירו לישראל בתחילה הייתה חד-פעמית, וכשחלפה היו צריכים לעמול ולחתור אליה מחדש, "וזה היה בחינת כל הצרות שהיו לישראל בשעת קריאת ים סוף, שהיו נתונין אז בצרה גדולה – כמו שכתוב 'יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה וכו' הראיני את מראיך' – למי את פונה בעת צרה. ועיקר הנס של קריעת ים סוף היה על ידי שזכו אז לסלק דעתם לגמרי, רק לצעוק אל ה' ולהתחזק באמונה לבד וקפצו לתוך הים על סמך אמונה לבד ועל ידי זה סילקו מהם אחיזת הקליפות שהם הכפירות שהם בחינת המים הזדונים הנאחזים במוחין דקטנות".

אותה תמונה עלולה לחזור כמה וכמה פעמים על כל אחד מישראל בכל תקופה בשנה, הוא נופל לגלות העוונות והתאוות הרעות ח"ו, ובעקבות זאת למרירות ואבדן עצה. מן השמים מרחמים עליו והארה גדולה מאירה לו, הוא נכנס להשגה גדולה של "אמת" בעבודת השי"ת, מוצא וחש את הדרך הנכונה ביותר, אך ההארה חולפת, ואז אופפים אותו "מוחין דקטנות" והוא צריך לחתור מחדש ל"גדלות". תפקידו עתה הוא רק לצעוק אל ה' ולא לעשות "חשבונות רבים", חקירות אמונה, שאין מוחו מוכשר להם לעת עתה, נהפוך הוא – שעתו היא לסמוך על אמונה בלבד, לקפוץ אל ים העשיה, לימוד תורה, תפילה, מצוות, מעשים טובים, אל נא יבקש חכמות, אדרבא – לזאת אמונה אמיתית יקרא, כשהיא בהתבטלות, בהכנעה, בתמימות ובגבורה, בכך באים לידי "קבלת התורה" למכלול העצות בעבודת ה' שעל ידם משיגים אחר כך אמת קבועה ובלתי חולפת, לב אמת, מוח אמת, עיני אמת, חיים של אמת ואמונה בה' ובמשה עבדו!

"כל אחד כפי קדושתו וטהרתו, כן יש לו בחינת משיח… בבחינות 'רוח אפינו משיח ה"…

"ובחינת משיח הוא שורה על אנפי אורייתא, דהיינו הספרים הקדושים שמגלין הפנים של תורה… בבחינת 'ורוח אלוקים מרחפת על פני המים' – 'רוח אלוקים דא רוחו של משיח'… ומים היא התורה כמובא".
(ליקוטי מוהר"ן ח"ב לב)

"משיח" – מילה שהרטיטה כל לב יהודי בכל הדורות, מושג ששימש כקרן אורה בחשכת הגלויות, ועדיין ממשיך להחיות את הלב בתקווה לגאולת הנפש והגוף מכל צרותינו הרוחניות והגשמיות.

במאמר שלנו נתוודע לפן האישי בסוגיית המשיח, שיוכל להאיר באור חדש את עבודת ה' שלנו בכלל ואת עבודתנו בימי השובבי"ם בפרט.

* * *

כל אדם מישראל הוא עולם קטן, וכשם שבכלל העולם אנחנו בטוחים בביאת המשיח שיתקן את העולם במלכות ש-ד-י וישים קץ לכל צרותינו, כך כל אחד בפרט יש לו 'בחינת משיח' שבכוחה לגאול אותו מכל הרע והטומאה שדבקה בו, כפי שדוד המלך מבקש: "קָרְבָה אל נפשי גְאָלָה" (תהילים סט, יט) – קרב לנפשי את הגואל שלה, המשיח הפרטי שלה, כהסברו של הבעל שם טוב הקדוש.

קיומו של כוח רוחני זה מסביר את קביעתם של חז"ל: "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא", לאמור, שבסופו של דבר יזכה כל יהודי להגיע אל תיקונו הנצחי.

כמובן, ככל שייטיב האדם את מעשיו, כך יהיה התיקון שלו מושלם יותר, מהיר יותר וללא צורך בזיכוך ובייסורים, אך עצם התיקון מובטח. "רוח אפינו משיח ה'" (איכה ד, כ) – הנביא משווה את המשיח לרוח החיים שבאדם, כדי להמחיש את חשיבותו של המשיח שאי אפשר בלעדיו, אך מהשוואה זו ניתן גם ללמוד שכשם שלכל אחד יש רוח חיים באפיו המחיה את גופו, כך יש לו רוח חיים נצחית שהיא תקוותו לחיי עולם.

* * *

הגאולה האישית, שהיא תקוותו של כל אחד לעתיד רוחני ונצחי, תלויה כמובן במידת התקדשותו והיטהרותו, אבל ישנה מצווה מיוחדת שקשורה אל גאולה פרטית זו – לימוד התורה.

"כי בחינת משיח שורה על אנפי אורייתא (= פני התורה), דהיינו הספרים הקדושים שמגלים הפנים של תורה, בבחינת 'ורוח אלוקים מרחפת על פני המים'… דא (= זו) רוחו של משיח (זוהר ויחי, רמ ע"א) שמרחף על פני המים שהם התורה (ב"ק יז ע"א)"; וכשם שעסק התורה מחיש את הגאולה הכללית, כך הוא מחיש את הגאולה הפרטית.

כל לימוד של כל חלק בתורה נותן חיים, כמו שנאמר "כי חיים הם למוצאיהם" (משלי ד, כב), אבל רוחו של משיח שורה במיוחד על "פני" המים-התורה.

מהם "פניה" של התורה?

הפָנים של האדם הם החלק הגלוי שבו, לכן כשאומרים "פני" הדבר מתכוונים לשטחו החיצוני, אבל לפנים של האדם יש עוד משמעות – בהם מתגלים הרְגָשוֹת, הפנימיות של האדם. פנים גם מלשון פנימיות.

גם בתורה הקדושה יש חלק נגלה, ויש עומק לפנים מעומק; גילוי "הפנים" של התורה משמעותו, לרדת לעומקה של התורה ולעשות ממנה "חיצוניות" דהיינו לבאר אותה כך שתהיה ברורה ומובנת לכל לומד.

גילוי זה של עומק התורה מחזק את "רוחו של משיח" שמביאה את הגאולה הפרטית, אשר זה ייעודנו תמיד ובפרט בימי השובבי"ם שבהם קוראים בתורה אודות הגאולה מגלות מצרים שכוללת את כל הגלויות.

"בשעה שאדם אומר 'הללו את ה' מן השמים וכו' הללוהו כל מלאכיו הללוהו כל צבאיו וכו' – אזי האדם קורא לכולם ומצווה לכולם שיהללו את ה'. "ומזה ראוי לאדם להתעורר לתפלה בכוונת הלב, מאחר שבתפילתו קורא לכל העולמות להללו ולשבחו יתברך".
(ליקוטי מוהר״ן ח"א, רלב)

"תפסת מועט – תפסת". הישג רוחני "קטן" לכאורה, יש לו סיכויים גבוהים יותר להתקיים לאורך זמן.

דוגמא לחיזוק קטן נוכל למצוא במאמר שבכותרת. ללא כל השקעה של זמן, מאמץ או כסף, רק עם קצת מחשבה והתבוננות יומיומית או לפרקים.

התפילה היא מערכה שנטושה מדי יום בינינו לבין אויבנו המושבע יצר הרע היודע "שעיקר כל זיינו של איש הישראלי הוא התפילה" (קיצור ליקו"מ ח"א, ב) וכמובן גם הוא משיב מלחמה שערה, כך "שבשעת התפילה דייקא באין כל הערבובים וכל הבלבולים של האדם, ונשמעים אצלו אז".

אנחנו פותחים כל יום את הסידור בתקווה שאולי אולי הפעם נצליח "לחטוף" תפילה ראויה לשמה. אבל מהר מאד המחשבה "בורחת", מנסים להתרכז בכמה מילים עד היסח הדעת הבא, ושוב מנסים, ממש כמו במלחמת-התשה.

לפעמים אפילו ניגשים לתפלה בהחלטה ש'היום אשתדל להתפלל כמו שצריך, אחזיק היטב את המחשבה, אפילו אניח את האצבע בסידור, ממש כמו ילד בתלמוד-תורה. לא אחשוב על שום ענין אחר בשום אופן' אבל, אבוי, גם מחשבות כאלו יכולות לבוא על חשבון הכוונה בתפילה, עד שמתעוררים והנה אנחנו אוחזים כבר עמוק באמצע פסוקי דזמרה.

כך או כך, כשמגיעים לקראת סיומם של פסוקי דזמרה, כבר מותשים וכבר אין את המרץ שאפף אותנו בתחילת התפילה. אלא שכאן מחכה לנו הפתעה נעימה: כמה פסוקים תמימים למראה, אבל טמונה בהם התחזקות והתעוררות עצומה, תחנת תדלוק רוחנית ככה על אם הדרך:

"הללוי-ה הללו את ה' מן השמים, הללוהו במרומים, הללוהו כל מלאכיו, הללוהו כל צבאיו"

שים לב, אתה עומד ומצווה על המלאכים ועל כל צבא השמים שיהללו את ה'!

המלאכים שעומדים ברום עולם, כולם אהובים, כולם ברורים, כולם גיבורים, כולם קדושים וכולם עושים באימה וביראה רצון קונם – כולם אינם פותחים את פיהם בקדושה ובטהרה, בשירה ובזמרה עד שאני הקטן החלש והמבולבל מצווה עליהם לעשות כן!!! הרי כך למדנו בגמרא: "אין מלאכי השרת אומרים שירה למעלה עד שיאמרו ישראל למטה" (חולין צא ע"ב).

שכן כל הכוונה בבריאת העולם היתה, כדי שתהיה לנו אפשרות לקבל את מלכות ה' בבחירתנו. עם כל הכבוד לשרפי מעלה הקדושים והטהורים, כח הבחירה ניתן דווקא לבני האדם בעולם השפל.

לכן דווקא בבני האדם תלויים כל העולמות. אלמלא קיבלו בני ישראל את התורה, היה כל העולם מתהפך, כולל המלאכים, כי דווקא הם יכולים על ידי בחירתם בטוב להביא את העולם אל שלמותו ותכליתו.

כך שאפילו המלאכים תלויים בנו ומחכים לנו. התבוננות בנקודה מאלפת זו תתן לנו לא רק דלק יומיומי לתפילה, אלא לכל עבודת ה׳ במשך כל היום ובמשך כל החיים.

שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה (לה, ב)

"הקדים להם אזהרת שבת לציווי מלאכת המשכן, לומר שאינו דוחה שבת" (רש"י)

כבוד שמים – זוהי מילת המפתח, זו המטרה הראשית של הכל, כל הברואים, כל הפעולות, כקביעתה של המשנה באבות (ו, יב): "כל מה שברא הקב"ה בעולמו, לא בראו אלא לכבודו".

ברם, נושא זה מתבטא בשני אופנים: כבוד פרטי וכבוד כללי. בכל פעולה קטנה או גדולה, עלינו להרבות כבוד שמים באופן פרטי. אבל כדי שמטרה זו תושג, עלינו לגלות קודם כל את הכבוד הזה באופן כללי – להכריז ולהצהיר שזו אכן כל מטרתנו בכל פעולותינו.

זו מעלתה של שבת קודש, שבה אנחנו שובתים מכל המלאכות של ששת ימי המעשה, – שגם הן אמנם גילוי כבוד שמים, כל מלאכה באופן הפרטי המיוחד לו – אבל ראשית כל עלינו לשבות מכל עשייה ופעולה, ולהכריז קבל עם ועדה שאין לנו שום מטרה אחרת – רק כבוד ה'.

כך נבין את מאמר חז"ל: "שבת שמא דקודשא בריך הוא" [= השבת היא שם ה'. זוהר יתרו פח ע"ב]. 'שם' משמעותו כבוד ופרסום. לאמור, שהשבת מכריזה ומפרסמת שכל מעשינו ופעולותינו – למענו יתברך בלבד.

לכן נסמכה שבת למלאכות המשכן, שכן כל המלאכות הללו נועדו להשרות כבוד שמים במשכן, כמו שכתוב: "ונִקדש בכבודי" (שמות כט, מג). אך כל המלאכות והפעולות שנעשו בבניית המשכן וגם אחר כך כל העבודות הפרטיות שנעשו בו – כולן תלויות בגילוי הכללי של כבוד ה' בשבת, שבה אנחנו מבטלים את כל פעולותינו ומעשינו כלפי רצונו יתברך.

(עפ"י ליקו"מ ח"ב סז)

אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת (שמות לח, כא)

"משכן משכן שני פעמים – בבנינו ובחורבנו" (שמו"ר נא, ג)

כל המלאכות שבעולם כלולות בל"ט [= שלושים ותשע] המלאכות ששימשו לעשיית המשכן, כפי שקבעו חז"ל, של"ט המלאכות האלו הן אבות המלאכות האסורות בשבת, ואילו כל שאר המלאכות הן רק תולדות שלהן, כלומר שנלמדות מהן ונכללות בהן (שבת מט ע"ב).

כשיהודי עושה את מלאכתו באמונה, תוך ידיעה ברורה שרק הבורא הוא הזן ומפרנס, אזי המלאכה שלו משרה את השכינה בעולם, כבמלאכות המשכן, כך שעל ידי מלאכתו הוא מתקרב להשי"ת ומקבל ממנו שפע של קדושה המכונה 'ל"ט אורות', כמו שכתוב "טל אורות טלך" (ישעיהו כו, יט).

ברם, הרשעים שנדמה להם במלאכה שלהם הם מביאים לעצמם את הפרנסה, כמו שכתוב "ואמרת בלבבך כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" (דברים ח, יז) – מסלקים את השכינה מהעולם, דבר שממעט את השפע הקדוש, כך שהם צריכים לטרוח הרבה עד שמקבלים פרנסה, שכן ל"ט המלאכות הופכות אצלם ל'ל"ט מלקות' שנועדו להעניש את העוברים על לאו שבתורה, כמו שכתוב "ארבעים יכנו" (דברים כה, ג) כאשר הכוונה לשלושים ותשע הלקאות, כפי שביארו חז"ל (מכות כב ע"א).

כך יתפרשו דברי חז"ל "משכן משכן": יש משכן ויש משכן; כשעושים את המלאכות בקדושה, בונים בכך 'משכן' להשראת השכינה בעולם – 'משכן בבנינו'. אך כשעושים את המלאכות בלי אמונה, אזי המלאכות מסלקות כביכול את השכינה מהעולם – 'משכן בחורבנו'.

(ליקוטי מוהר"ן ח"א יא)

פורים בא

"הנה הולכים וממשמשים לבא ימי הפורים האלה, ויהיו ישראל מרקדים וימחאו כף, ועל ידי זה ימתיקו הדינים" – כך אמר רבינו ז"ל בחורף שנת תקס"ג לפני פורים. היתה זו שעת גזירות ושמד, ורביז"ל בטוח היה בכוחה של שמחת ישראל שתבטל הגזירות.

באותה שעה יושב היה מוהרנ"ת לפניו וכותב את התורה "ואלה המשפטים" בליקוטי מוהר"ן(חלק א' תורה י') אותה אמר רבינו ז"ל לפני כן, כשבפתיחתה הקטע: "כשיש ח"ו דינים על ישראל – על ידי ריקודים והמחאת כף אל כף נעשה המתקת דינים". "דינים על ישראל" פירושו, חרון אף ה' על ישראל רח"ל, הבאים לידי ביטוי בצרות וגזרות שונות ח"ו הפוקדים את עמנו. "המתקת הדינים" פירושו, ביטול החרון-אף או שיכוכו, על ידי תפילות וכרומה, המרככים או מבטלים לגמרי את הגזירות והדינים בהם נדונו ישראל.

על ידי שמחה ממתיקים הדינים

רבינו ז"ל מגלה לנו אפוא, שעל ידי שמחתנו, ריקודינו ומחיאות כפינו, ממתיקים אנו את הדינים מעלינו, ומשככים חרון-אף ה' כביכול. אלא שישנם זמנים בהם יש, לא רק הזדמנות טובה לרקוד ולשמוח, אלא גם מסוגלים ביותר לשמחה ולגרימת שמחה למעלה כביכול, ימים כאלה הם ימי הפורים, ימי שמחה ומשתה וששון ליהודים, ולדעת רבינו ז"ל הרי ריקודים ושמחה כל ימות השנה בכלל וריקודים ושמחה בפורים בפרט, ממתיקים את הדינים.

בדבריו על שמחת הפורים בא רבינו "להעיר לבבנו, שנדע ונבין, שכל דברי תורתו, אף על פי שיש בה עמקות גדול ונורא מאד מאד ורזין עילאין וסודי סודות עמוקים ורחבים מני ים בכל דיבור ודיבור, אף על פי כן, עיקר כוונתו שנשמע ונקבל דבריו הקדושים בפשיטות, לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תורתו בפשיטות ובתמימות, כמו למשל התורה הקדושה הזאת שנאמר שם על ידי המחאת כף וריקודין נמתקין הדינים, היתה כוונתו כפשוטו, שיחזקו עצמן לשמוח בימי שמחה, כגון פורים וחנוכה וימים טובים או חתונה וכיוצא בזה, כל מיני שמחה של מצוות, יתחזקו עצמן [להיות] בשמחה גדולה, עד שיזכו להתעורר לריקודים והמחאת כף, ועל ידי זה ימתיקו הדינים. כי כל דברי התורה, לא בשמים היא לאמור שאין מי שיכול לזכות לזה, להמתיק דינים על ידי המחאת כף וריקודים כי אם גדולים בני עליה; רק כל אחד מישראל יש לו כח הזה, כשיקיים הדברים כפשוטם באמת ובתמימות" (שיחות הר"ן קל"א).

כל אחד יכול להמתיק את הדינים

מאז ומתמיד רצים היו אל צדיקים "שימתיקו דינים", שהצרות והיסורים השונים, ל"ע, יומתקו ויתהפכו לטובה, ואילו כאן טוען רבינו ז"ל שביד כל אחד מאתנו הוא, והוא מקדיש על כך תורה שלימה בלקוטי מוהר"ן (שם), בגלותו לנו סוד גדול: שמרדכי שרשו בידים, ואסתר ברגליים, ועל ידי הריקודים המנשאים את הרגליים ומפיחים רוח שמחה בידיים למחוא כפיים, מתבטל המן, שהוא סמל הגאווה והעבודה זרה.

הרי שפורים הוא המועד המתאים ביותר לרקוד ולמחוא כפיים, ועל ידי כן לבטל ולהשבית את הדינים, הצרות הכלליות והפרטיות את הגאווה ואת העבודה זרה הכללית והפרטית. שכן, בכל אדם ישנן נטיות לגאווה, ניצוצות של המן הרשע, שהיה חפץ שישתחוו לו כלאליל. ברם, על ידי השמחה, וביחוד שמחה זו של פורים, שאז "נתגלה אור גדול מאד מה שאין נתגלה בשום זמן אחר, והאור הזה הוא בחינת הארת מרדכי" (תשובת השנה פורים ע"ה). על ידי זה נכנע הרע, היינו "המן-עמלק, שהם בחינת הצנור הרע שכולל כל הצנורות רעים של כל הסטרין אחרנין שכולם יונקים משם" (שם ס"ט).

ושמחה זו של פורים אינה מצווה קטנה כלל ועיקר, בעשרות עשרות מקומות מבאר מוהרנ"ת את ההשלכות הנפלאות שיש לשמחת פורים על השמח בו ועל כלל ישראל כולו.

מי שיש לו אמונה – ראוי לו לשמוח

בהתייחסו אל העצבות, שהיא אם כל חטאת, כותב מוהרנ"ת שכל עיקרה של העצבות נובעת מאפיקורסות, בה הצטיין עמלק, שמזרעו יצא המן הרשע, שכן "מי שיש לו אמונה שלימה בהשי"ת, בודאי ראוי לו לשמוח תמיד בהשי"ת, וזה הדבר אי אפשר לבאר בכתב, כי הוא [אצל] כל אחד כפי מה שמשער בליבו… ומי שמאמין בהשי"ת ובתורתו הקדושה בתמימות ובפשיטות, כמו שכל ישראל מאמינים, בוודאי אין שמחה בעולם כמו שמחת עשיית המצוות; שאנו זוכים לעשות נחת רוח ליוצרנו ובוראנו יתברך, ואנו קונים לנו חיי עולם, לעולמי עד ולנצח נצחים על ידי חוטי הציצית שקונים אותם בעד גדול אחד [=מטבע בעל ערך נמוך], ואנו נכללים על ידי זה באור האין סוף – היש שמחה גדולה מזו?" (ליקו"ה, אורח חיים, נפי"א ד,ד)

מאידך, הכופר, שאינו מאמין בכל אלה, מלא עצבות ומרה שחורה, ואינו רואה שום מקור לסיפוק ולשמחה בעולם הזה המלא יגונות "כי מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש, ואם יצבור כעפר כסף וזהב, סוף כל סוף מה יתרון לו בכל זה, כי לא במותו יקח הכל. והכל יודעין שסוף אדם למות ומינו כצל עובר, ומי שיש לו רק איזה רשימה [=סימן, זכר] בעלמא של שכל אמיתי. אפילו נכרי, יכול להבין שאין שום שמחה בזה העולם כלל".

שמחה אמיתית – רק בה'

אין כאן המקום לעמוד על הכלל החשוב העובר כחוט השני בכל ספרי רבנו ותלמידיו: שהשמחה בתורת ה' ובמצוותיו, היא היא השמחה האמיתית, ומבלעדיה אין כל מקור לשמחה, בעניני העולם הזה, המלאים עצבות המכונה "זוהמת הנחש" בפי רבינו הקדוש.

בכל אופן, כדאי לדעת: "כי עיקר הכנעת הסטרא אחרא, שהוא זוהמת הנחש, הוא בפורים, כי אז מכניעין קליפת המן-עמלק, שהוא עיקר זוהמת הנחש, שנמשך על ידי חטא עץ הדעת, שמשם אחיזת המן הרשע ימ"ש, כמו שאמרו חז"ל (חולין קל"ט): המן מן התורה מנין, שנאמר(בראשית ג') המן העץ וכו'. נמצא, שהמן הרשע ימ"ש הוא בחינת פגם עץ הדעת טוב ורע, שעל ידי זה נמשך זוהמת הנחש, ועיקר זוהמת המן, זוהמת הנחש, הוא בחינת עצבות ומרה שחורה, שמתגברים בכל עת על ישראל, ואינם מניחים אותם לשמוח, כי עיקר הסטרא אחרא הוא עצבות".

הרי ששמחת פורים הינה מכה אנושה והכנעה לסטרא אחרא, לעצבות, לגאווה, לכפירה, לדינים, ליסורי הגוף והנשמה. ובקיצור, ל"המן" שבלב כולנו.

עיקר המלחמה בעצבות – בפורים

ולאחר ידיעה זו, תתקבל תמונה שונה לגמרי: השמחה שבפורים, ומה שעושים אז "כל מיני צחוק ושחוק בשביל להרבות שמחה" כלשון מוהרנ"ת, כולם הם עניינים נשגבים "כי עיקר מצוות פורים הוא השמחה כנ"ל, ועל כן עושים כל מיני שחוק ומילי דשטותא ועושים אז מעשי שכרות ושטות בשביל השמחה – כי איתא בדברי רבינו נ"ל בכמה מקומות, כמה אזהרות גדולות שצריך האדם להרגיל את עצמו להיות בשמחה תמיד, ואיתא בדבריו הקדושים שאי אפשר להיות בשמחה כי אם על ידי מילי דשטותא דייקא: שעושין עצמם כשוטה, ומשמחין את עצמם במילי דשטותא, כי מחמת שטבע האדם נמשך אחר העצבות מאד, כי כל אדם מלא יסורים ויגונות כידוע לכל אחד ואחד, על כן צריכין להכריח את עצמו בכל הכוחות להיות בשמחה. ועיקר השמחה אי אפשר" כי אם על ידי מילי דשטותא, כמו ששמעתי מפי [רבינו] ז"ל שאמר בזה הלשון: 'סע האט א פנים אז מע קען מער ניט פרייליך זיין נאר מיט נאריש מאכין זיך' (נראה שאי אפשר כבר לשמוח כי אם על ידי מילי דשטותא), וכן דיבר עוד מזה כמה פעמים. וזהו הענין מה שהיו נוהגין כל הצדיקים הגדולים המפורסמים שהיו בימינו, שעל פי רוב היה להם אנשים שהיו כמו בדחנים, והיו עושים לפניהם כל מיני צחוק ושטות, כמפורסם. והכל בשביל שמחה. כי אין דבר מזיק לעבודת ה' כמו העצבות כמובא בכל הספרים הקדושים. ומגודל מרירות וצרות הגלות המר הזה בגוף ונפש וממון, אי אפשר להיות בשמחה, כי אם על ידי מילי דשטותא דיקא כנ"ל. וזהו בחינת מילי דבדיחותא שהיו נוהגים התנאים והאמוראים הקדושים קודם הלימוד, כדי לבא לשמחה על ידי מילי דבדיחותא, שהם מילי דשטותא דייקא. וזהו בחינת מה שכתוב בזוהר הקדוש (ויקרא ד' מ"ז ע"ב), שרב המנונא סבא "הוה מסדר קמי חבריא פרקי דמילי דשטותא' (היה מסדר לפני החבריה פרקים של מילי דשטותא)".

פורים הוא איפוא היום, בו משתדלים ביותר לשמוח בכל עוז, משום שבשטח זה, בשטח העצבות והשמחה, מתנהלת המלחמה בפורים, מאז ועד היום הזה. וככל שמצליחים אז, ביום קדוש זה, להכניע את העצבות כן מנצחים במלחמה זו, מלחמת עמלק מדור דור.

(פורסם במקור בירחון מבועי הנחל, תשמ"ב)

הנה הקיץ בשער, הבה נא ונגדור גדר חזק לעצמינו לבל נצא לרחוב, כי אם לצורך גדול. ואף אז, בעת הצורך, נתחזק ונתגבר כאריות לבלי להרעיל נפשותינו בראיות אסורות.

"הזהרו לבל תעבדו את העגל…"

מעשה ובחג שבועות אחד נאסף קהל רב אצל מוהרנ"ת; רבים מאנשיו מערים רחוקות באו לחוג את החג הקדוש במחיצתו כדי להתחמם באורו. ההתעוררות גדולה היתה. מוהרנ"ת אמר לפני הקהל את התורה הארוכה שבליקוטי מוהר"ן "תקעו הוכחה", ודבריו החוצבים להבות אש כבשו לבבות וגרמו להתלהבות נמרצת לעבודת השי"ת בלב כל הנוכחים, שעוד שנים רבות לאחר מכן היו קוראים לאותו שבועות "שבועות הגדול", "דער גרויסער שבועות", ושנים רבות עוד יותר נתונים היו תחת השפעה דברי מוהרנ"ת באוהו יום טוב.

לכשנפרדו האנשים במוצאי חג השבועות מאת מוהרנ"ת, הביט בפניהם ואמר להם: קיבלתם את התורה, סעו אפוא לשלום הביתה, אולם הזהרו לבל תעבדו את העגל…

זהירות מירידה

העגל הבא לאחר קבלת התורה, היה לפוקה ולמכשול לבני ישראל לאחר מעמד הר סיני, ועדיין הוא עומד, עד עצם היום הזה, לרועץ בכל דור ודור, שמיד אחרי ההתעוררות הנלווית אל חג השבועות הקדוש, יש להשמר מכל משמר מירידה מסוכנת בעבודת השי"ת, שהיא בבחינת סגידה לעגל הזהב, אותו עשו בני ישראל במדבר.

זהירות מהקיץ

והעגל הזה מתבטא בצורות שונות, אצל כל אחד ואחד בצורה שונה. אך באופן כללי יאמר שהירידה הנוראה בגדרי הצניעות, שמתחילה מיד עם בוא הקיץ לעולם, מהווה מכשול גדול מאד לאחר קבלת התורה שלנו בשבועות, כל אחד לפי דרגתו.

הקיץ מגיע בכל עוזו, ואם אצל אנשים שונים מתגברת והולכת הרגשה של נופש, הבראה וחילוץ עצמות, הרי אצל שומרי העיניים, אשר כרתו ברית לעיניהם לבל יתבוננו בכל כיעור ודומה לו, מתגברת והולכת הרגשת הצער והכאב על הרחוב השטוף פריצות זוועתית.

הנה הקיץ בשער, הבה נא ונגדור גדר חזק לעצמינו לבל נצא לרחוב, כי אם לצורך גדול. ואף אז, בעת הצורך, נתחזק ונתגבר כאריות לשמור את העיניים ולבלי להרעיל נפשותינו בראיות אסורות.

חז"ל אמרו: "יודעים היו ישראל שאין ממש בעבודה זרה ולא עבדו עבודה זרה אלא להתיר להם עריות בפרהסיא". פירוש: הם לא כיוונו כל כך לעבודה זרה כמו שכיוונו לגילוי עריות ואביזריי הו. ואם אמרו חז"ל שהעיניים ראשית לכל חטאת, ואם אמר רבינו ז"ל שאותו חטא הוא עיקר הנסיון והבחירה של אדם בעולם הזה, הרי מובן למה היתה זו מטרת עבודת העגל ולמה מצווים ועומדים אנו להזהר מן העגל של פגם העיניים חס  ושלום.

שלשת השבועות של בין המצרים

האבל על חורבן בית המקדש, המתחדש משנה לשנה בימים שבין י״ז בתמוז לתשעה באב, מעלה שוב ושוב שאלות בנות אלפי שנים: הגלות כה ארוכה, בית המקדש נחרב מזה זמן רב מאד; מה טיבה של תקוותנו הבלתי פוסקת להבנותו ולגאולתנו מן הגלות; מה רוצים אנו לבטא ומה מנסים אנו להשיג באבלנו החוזר על עצמו מדי קיץ, בזה שאיננו אוכלים בשר ואיננו שותים יין, אומרים תיקון חצות ומבכים את החורבן ולאחר מכן צמים? אכן דינים הם בשלחן ערוך ומנהגי ישראל ועלינו לקיימם בפשיטות תוך תקווה ואמונה כי ״כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה״ אך מובן שמקום ניתן לנו לחדור גם לעומקם של דברים: למה בדיוק שלשה שבועות, למה דווקא תעניות וסיגופים שונים באכילה ושתיה; ומה עושים דברים אלה למען בנין בית המקדש.

שאלות אחרות שצצות סביב כמה וכמה מאמרי חז״ל על החורבן וימי בין המצרים המתורצות על ידי דברי רבינו בליקוטי מוהר׳׳ן שופכות אור על הנושא כולו ומבהירות את תוכן מהות ימי בין המצרים:

חז״ל אומרים במדרש: ״כשיש דין למטה אין דין למעלה״. מכאן שכל הגזירות הניתכות מן השמים רח״ל הינם רק בסיבת חוסר ״דין למטה״; ה״דין למעלה״ בא רק כאשר כאן בעולם הזה אין דנים את הדין הנכון, כלומר, אין אנו משתדלים להישפט בעצמנו ולהגיע לבדנו אל המסקנות הנכונות באשר להטבת דרכנו, תהיה החלטתנו איזו שתהיה. בכך שדנים אנו את עצמנו על כל מעשינו אם צודקים הם אם לאו ובאים לידי החלטה ומעשה כלשהוא לשיפור המעשים, כבר אנו מעכבים בכך את הדין למעלה וחוסכים גזירות וצרות רח״ל, כך מסביר מוהרנ״ת על פי תורת רבינו.

לאחר הקדמה זו, כאשר קוראים אנו מאמר חז״ל שבית המקדש נחרב על עינוי הדין ועיוות הדין אנו מבינים כי נגרם כאן דין למעלה על ידי חוסר דין למטה, בגין עיוות המשפט בבית דין של מטה יצאה הגזירה מלמעלה להחריב את בית המקדש.

ולמה דווקא את בית המקדש, משום שהבית הקדוש הזה היה מקום הוראה לישראל, שם ישבה סנהדרין גדולה שממנה יצא ״משפט וצדק לכל העולם״ ולפיכך יבנה בית המקדש השלישי כהבטחת הנביא ״ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה״ משום שבתיקון המשפט תלוי הדבר.

לאור זאת ניתן להבין גם את המאמר "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה״ ולעומת זה ״כל מי שלא נבנה בית המקדש בימיו, כאילו נחרב בימיו״. שכן, עיקר אבלנו צריך להיות על מעשינו הרעים שגרמו את החורבן ומעכבים את הבנין הקדוש, אבל זה חייב לבא לידי ביטוי ב״התבודדות״ שבה עורך אדם דין עם עצמו וחשבון נפש על כל מעשיו, בכך הוא מתקן את המשפט וזוכה להסיר את העיכוב לבנין הבית וזוכה ורואה בשמחתו.

אמנם, באמת האמצעי הטוב ביותר הניתן לאדם למנוע דין למעלה היא העצה הגדולה שיעץ רבנו לעסוק בהתבודדות, להרבות בדברים בינו לבין עצמו ובינו לבין קונו על כל ארחו ורבעו, מעשיו וענייניו ברוחניות וגשמיות; אבל גם התעניות, הפרישות מבשר ויין ואמירת חצות בימי בין המצרים כולם הם – לדברי מוהרנ״ת – ״בבחינת משפט הנ״ל, ששופטין את עצמם קודם שיבוא הדין של מעלה חס ושלום, כדי לבטל הדין שלמעלה על ידי הדין ששופט את עצמו כנ״ל, כי לפעמים האדם רואה שלא די לו בדיבורים מה שהוא שופט את עצמו ואזי הוא בעצמו נותן משפט על עצמו שיתענה ויסגף עצמו כך וכך על מעשיו שעשה. ואף על פי שבאמת בוודאי אין זה מספיק אפילו חלק מאלף כנגד מה שפגם, כי כל ימינו לא יספיקו להתענות ולסגוף עצמינו על פגם הרהור ומחשבה זרה אחת, למי שמאמין בעוצם הפגם הנוגע במקום שנוגע כנ״ל, מכל שכן וכל שכן מי שעשה איזה עבירה ח״ו, מכ״ש וכ״ש מי שקלקל הרבה מאד ח״ו, כמצוי עכשיו בדורות הללו בעו״ה, ואם כן לכאורה מה יועילו לו אלו התעניתים והסיגופים כנגד מעשיו, אך אף על פי כן, יכול לזכות לכפרת עוונותיו על ידם, כי עיקר התיקון הוא המשפט, דהיינו מה שהוא בעצמו שופט את עצמו, כי כשיש דין למטה אין דין למעלה כנ״ל… וזהו בחינת התעניתים והאבילות שמסגפין עצמן בתעניות ובמניעת בשר ויין ורחיצה וכר בשביל חורבן ביהמ״ק, כי חורבן ביהמ״ק הוא בשביל פגם המשפט כנ״ל, על כן אנו עושין עכשיו תשובה ומתקנין זאת ואנו עושין משפט בעצמינו ומתענין ומסגפין עצמן, כדי לבטל הדין שלמעלה כנ׳׳ל״.

כך גם נבין למה ״האי בר ישראל דאית ליה דינא בהדי עכו״ם לישתמיט מיניה קודם תשעה באב״ [=יהודי שיש לו משפט עם אינו יהודי, שיתחמק מהמשפט עד לאחר תשעה באב, שכן אין זמן בין המצרים זמן טוב ליהודים. העורך] כי אז, סמוך ליום החורבן, חוזרת ומתעוררת אותה ״נפילת המשפט״ מישראל, כמבואר בליקוטי מוהר״ן ח״א תורה ט״ו, שכל הגזירות והיסורים באים מ״יראות נפולות״ – בכך שלא זכו להיות יראים מפני ה', היינו להשתמש במידת היראה במקומה ושרשה, נופלת היראה ומתלבשת ב״דינים״ הבאים לשרות רח״ל על האדם ושופטים אותו על מעשיו, כפי שאמרנו: אם אין דין למטה יש דין למעלה, או אז יש לסטרא אחרא, לגויים וכו', שליטה ויניקה מן הדין הקדוש והם מכים בנו רח״ל ולכן יש להשתמט מהם בין המצרים ולא לעשות משפט עמהם כלל, כי ידם על העליונה.

מאותה סיבה מוסבר מנהג אמירת חצות ואזהרת חז״ל לא לצאת יחידי בשעות חצות, כי אז ״שורים דינים״ בעולם בעקבות פגם המשפט, ומשום כך דווקא אז עלינו לעסוק באמירת חצות, כמאמר הכתוב ״חצות לילה אקום להודות לך על משפטי צדקך" וכמוסבר על ידי רבינו זיע״א בליקו״מ ח״א תורה קמ״ט, על פי דברי הזוהר הקדוש, כי צדק ומשפט הכתובים בפסוק עושים תיקון למשפט.

יש ענין מיוחד בשלשה שבועות של אבל דווקא, לא פחות ולא יותר, כמבואר בליקוטי הלכות. שלשת השבתות שמי׳׳ז בתמוז עד תשעה באב באות כל אחת להמתיק ולבטל הדינים, כמובא בקטע ״רזא דשבת״ שאומרים שבשבת: ״כל שולטני רוגזין ומארי דדינא כלהו ערקין ואתעברו מינה״ [=כל שלטונות הרוגז ובעלי הדין כלם בורחים וסרים ממנה] ומבואר בכוונות האריז״ל שבשבת נעשות שלש עליות לספירת המלכות, שלש פעמים ״שביעי״ ו״אלקים״ המופיעים בקידוש של שבת הם כנגד שלש עליות אלה של המלכות המתעלה ראשונה ל״נה״י״ (נצח הוד יסוד) ושנית ל״חג״ת״ (חסד גבורה תפארת) ושלישית ל״חב״ד״ (חכמה בינה דעת) – שלש ספירות אלו למעלה מאלו שאליהם עולה ומתעלה המלכות, הספירה התחתונה שבכולם, בשבת. ואם בכל שבת שבכל ימות השנה נעשה הדבר בצורה מצומצמת, הרי בשלשת השבועות שבין המצרים נעשה הדבר בצורה מורחבת יותר – לשלש שבתות. המלכות היא ה״יראה״ שיש להעלותה מנפילתה כמבואר בספרי אמת ובעלייתה נמחקים כל הדינים, פגמי המשפט, היראות הנפולות.

כאלה וכאלה ״תיקונים״ נעשים בבין המצרים על ידי מנהגינו השונים וכל הדינים השייכים לזמן; אך ההוראה היוצאת מכך לכל ימות השנה – ביסוד הדברים: כשיש דין למטה אין דין למעלה ולפיכך יש לעסוק בהתבודדות דבר יום ביומו כפי שציווה רבינו בכלל וכלשונו הק׳ בתורה ט״ו הנ״ל ״שישפוט וידין בעצמו כל עסקיו ובזה יסיר מעליו כל הפחדים ויעלה בחינת יראה ברה ונקיה ותשאר אך יראת ה׳ ולא יראה אחרת״. אכי׳׳ר.

לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין, שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ.

יום חמשה עשר באב הוא יום טוב גדול מאד, חז״ל הקישו אותו ליום הכיפורים, מה פשר הדבר המופלא הזה? מה יש ביום הזה, שכה הורם וכה רומם – שהוא כיום הכיפורים?! מה הפשט?

ננסה ללכת בעקבות חכמתם של רבותינו ולדלות פנינים למען נוכל לנשום את מיוחדותו של יום גדול כזה.

הרחמים של הקדוש ברוך הוא אינם נתפסים בשכלנו המוגבל. אין סוף לחמלתו של בורא הנשמות. יום הכיפורים הוא הד לרחמים הללו. השם יתברך מעניק סליחה בלתי מוגבלת לשבים לפניו, עיצומו של יום מכפר, המשתתף בקדושתו של יום – זוכה לניקוי מוחלט מכל רבב ללא שיור. היש קץ לרחמיו?

ביום ט״ו באב אירעו כמה דברים, שלפיהם מצאו חז״ל שהיום הזה מקביל בחשיבותו ליום הסליחה המפורסם, האמוראים הקדושים האירו צדדים מסוימים שהיו ביום זה, ותלו את טובו של יום בפן זה או אחר, אם נשים מבטינו לנתונים האלו, נוכל למצוא הקבלות מעניינות בינם לבין יום הכיפורים.

קודם כל, כלי הלבן השאולים שבנות ישראל לובשות, כדי שלא להתבלט ולגרום בכך צער לזולת. איזה עומק של הבנה לנפש הזולת, איזה טוב טהור הוא זה? להתלבש באופן מסוים כדי שגם השני יוכל, שלא יתבוסס בצערו, זו רגישות ממדרגה ראשונה.

העומק הנוסף והסמלי הוא, שנשמות ישראל מתלבשות גם הן, בלבוש הלבן המרהיב, הנקי והצח – חסר הצבע והיומרה, ביום הקדוש הזה, כדי שהתובנה תיחקק במהותן של הנשמות בשיא האמת הפנימית שבהן – הנשמה היהודית היא לבנה, נקיה, אין בה רוע אמיתי, אנו טובים בעצם.

חידוד המידע הזה, יגרום לנו להיות טובים באמת. כשאנו פותחים מסע-ימים שתחילתו בט״ו באב, וסיומו במוצאי שמחת תורה, אשר המאפיין המשותף לכל הימים הללו הוא העמדה הנכנעת שלנו מול בורא עולם, והבנתנו את מקומנו בבריאה, כמכריעים בגילוי מלכותו של מלך מלכי המלכים שמבקש את מלכותו בימים אלו – או אז אנו חייבים להבין את יפעתה של נשמה יהודית קדושה, לדעת שהנשמה היא חלק אלוק ממעל, ככל שתזדהם ותטונף, עדיין האפשרות לשינוי מהותי מצוי סביבה, ברגעי-דממה עמוקי בינה, יכולה הנשמה היהודית ליצור את ההתחברות המחודשת למקור שורשה.

היא לא תהיה אז לבד. בהחלטה הנכונה לשנות כיוון, מקור הרחמים הרבים נפתח כדי להגן על הנשמה הקדושה במעופה בשמי המציאות, בעל הרחמים בכבודו ובעצמו ממשיך שפע קודש של אור ודעת על נשמה הנמשכת אליו.

מהמקום הלא-נודע, נמשכים לבושי קודש רוחניים, נקיים וזכים, להעלות נפשות משאול תחתיות. אלו כלי הלבן השאולים – כדי שלא לבייש, לא להצר, לא להפיל – את מי שאין לו, את מי שאינו זכאי, את מי שמרוחק בעונותיו, כי אף יהודי לא יישאר מאחור, כולם אהובים כולם ברורים.

והיה אם כך נסתכל על עצמנו, נצליח להשיל מעלינו במהירות את הלבושים הצואים המכערים את דמותנו הרוחנית ונמירם באלו הלבנים, ב'קיטל' של יום הכיפורים והטלית שעליו, צחים, זכים, כמלאכי השרת נהיה נדמים אז, אך הכול מתחיל מעכשיו, מט״ו באב, יום המסוגל להתקרב מחדש לבורא עולם.

אחד הדברים שאירעו בט״ו באב, הוא שהותרו שבטים לבוא זה בזה, כלומר, הוסרו המחיצות המבדילות שבין איש לרעהו. כי מה הן מחיצות בין אנשים? הרי זו כהוראה – זה טוב מזה, זה אינו יכול להתערב עם זה… וייתכן שסיבה מוצדקת גורמת למהלך הזה, אך בסיסו אינו טוב. גם אם הוא נצרך, הוא מצער וכואב, ובביטולו – נהיה יום טוב לישראל כיום הכיפורים.

אם נשריש בעצמנו, בילדנו, בסביבתנו ובכל תחום השפעתנו, את הידיעה הזאת, שכולם שוים לפני השם, אין עדיפות לאחד על השני… וגם ננהג כך בשיחנו ושיגנו עם הבריות, גם נשמתנו תוכר במקום הלא-נודע לי, כנקיה וזכה ולבושת פאר, גם בסחבות הלבנות הפשוטות, שגם אותן בעצם, השאלנו מאיזה גמ״ח, כלום לא משלנו.

כל כשרון שחבוי בנו, כל תכונת נפש נאצלת – כולם מתת אלוקים ברוב חסדו וטובו, הכל שאול, אין משהו ששייך לנו, וכיון שכך, מותר לנו לגלות קצת יותר ענוה וצניעות, בגישתנו לזולת. וככל שזה מפתיע, האמת היא שזה ישפיע גם על עצמנו – לבושים בנועם הפשטות של נשמות שחולות בכרמים.

בלב מלא עתירה לסלחן לשבטי ישורון, אנו מקבלים באהבה גמורה את יום הכיפור המקדים הזה… נתחיל במסע חיפוש עצמי, בכל מחוזות נפשנו, נבקר בפינות הלא מוארות, ולשם נכוון את אור ה׳ המאיר לארץ ולדרים עליה ברחמים.

"ודע, שיש שנים עשר שבטים, כנגד שנים עשר מזלות, וכל שבט ושבט יש לו נוסחא מיוחדת ויש לו שער מיוחד ליכנס דרך שם תפילתו".
(ליקוטי מוהר"ן, ט)

י"ב שערים ישנם לקבלת תפילותיהם של בני ישראל, כל שבט ושערו. "וצריך לזה זכות גדול, שיזכה אדם להעלות תפילתו דרך שער השייך לשבטו" – עד כדי כך, שהתנא אבא בנימין הצטער על כך כל ימיו, ואמר (ברכות ה:): "כל ימי הייתי מצטער על תפילתי שתהא סמוך למיטתי" כשהכוונה הפנימית היא – מגלה רבינו –"שיתפלל דרך שער המַטֶה שלו, כי יש שנים–עשר מַטוֹת, וכל אחד יש לו שער מיוחד, והתפלל על שלא תתרחק תפילתו ממטה שלו".

אך עתה, שימו לב: ישנה תפילה שאינה צריכה שער להיכנס דרכה. הלא היא: תפילת ההתבודדות! הסיבה לכך היא פשוטה: תפילה זו היא 'נוכח פני השם', וכשעומדים מול הקב"ה מי זקוק לשער?!

תפילה זו היא כנגד השבט הי"ג, השבט שאין לו שום שער מתוך י"ב השערים. 'שער ההתבודדות' הוא השער של השבט הנודד ביערות ומסתתר בחדרים, ובניו יודעים להתבודד בינם לבין קונם. שער שאין לו לא צירים ולא דלתות, שער שתמיד תמיד פתוח לרווחה…

תפילת ההתבודדות אין לה גם 'שומרי הפתח' שעומדים ואורבים לתפילתו של האדם, ולכן היא גם עוברת 'חלק', כאשר מוסר מוהרנ"ת בשמו של רבינו הקדוש: "שעל תפילות ותחינות ובקשות הסדורות מכבר, כבר יודעין מהם כל המחבלים והמקטרגים, והם אורבים על הדרכים של אלו התפילות, מחמת שיודעים מהם מכבר. כמו, למשל, על הדרך הכבושה, הידוע ומפורסם לכל, שם אורבים רוצחים וגזלנים תמיד, מחמת שיודעים מדרך זה כבר. אבל כשהולכין בנתיב ודרך חדש, שאינו נודע עדיין, שם אינם יודעים לארוב שם כלל. כמו כן לענין הנ"ל, כי השיחה שמדבר האדם עצמו בינו לבין קונו, הוא דרך חדש ותפילה חדשה, שהאדם אומרה מליבו מחדש, על כן אין המקטרגים מצויים כל כך לארוב" (ליקוטי מוהר"ן ח"ב, צז).

וכך כותב רבי אברהם ב"ר נחמן בביאורו על 'תורה' זו (שער ה): "נודע דברי אדמו"ר זצ"ל על אודות הבחינה 'שפכי כמים לבך', שהיה רגיל להזהיר על זה לכל אחד, שישפוך את לבבו כמים נוכח פניו יתברך, גם זולת התפילות המסודרות בי"ב נוסחאות. כי אף על פי שכל נוסח מכוון בכוונת המידות והספירות, כפי השער המיוחד לו, כידוע, אבל בסיבת הקליפות אשר יסובבו בדרכי השערים האלה, נתרומם על זה מעלת הבחינה הנ"ל, שמבקש האדם מליבו בכל עת בקשה חדשה. כי אז לא תעלה כלל בדרכי השערים אשר יסובבו בהם המעכבים והמסכים. ואין סוף וגבול כלל, להדרכים החדשים אשר יתחדש [כפי התחדשות הבקשות שבכל פעם] לזה השער".

* * *

על אחת כמה וכמה כשזוכים לקיים את הפסוק בשלמותו – לא רק את סופו: "שפכי כמים לבך נוכח פני השם", אלא גם את תחילתו – "קומי רוני בלילה לראש אשמורות" ולקום בחצות הלילה להתבודד לפני ה', כי אז בודאי אין שום מקטרג שיעמוד נגד האדם באותה עת רצון.

כי "ענין שפכי כמים לבך, הוא תפילת חצות, שהוא ענין אחר לגמרי, שהוא נוכח פני ה' ממש, בלי מחיצות ובלי הפסק שערים… כי תפילה אחת הוא בלא שער, אלא נוכח פני ה' ממש, שתפילה זאת היא תפילת חצות, שצריכים לקום חצות, שאז עת רצון שתתקבל תפילתו, כי תפלתו עולה לה' ממש בלי שער מסך המבדיל, כמו שכתוב 'שפכי כמים לבך נוכח פני ה' ממש'" (ביאור הליקוטים, שם).

אשרי הזוכה!

המדרש מספר שמשה רבנו התקשה במעשה המנורה, וה' הראה לו איך לעשותה. עוד פעם התקשה, וה' הראה לו. כן כמה פעמים, עד שהקב"ה אמר לו: "לך אצל בצלאל והוא יעשה את מנורה". וכן היה. תמה משה רבנו: אני, כמה פעמים שמעתי מה' והתקשיתי – ואתה בצלאל, שלא ראית, עשית מדעתך?! אלא בוודאי "בצל א–ל היית".

אך עדיין לא מובן מה הבדל בין משה רבנו לבצלאל? הרי הדברים קל וחומר, אם בצלאל שהיה רק "בצל" ידע איך לעשות את המנורה – משה רבנו שראה ממש איך לעשות את המנורה, התקשה בזה?! אם הרבי לא יודע, איך התלמיד יודע?

מסביר רבי נתן (ליקוטי הלכות, ברכת השחר ה, מו) שהענין הפנימי של מעשה המנורה, זה להחדיר את הרצון לדברים שבקדושה, אפילו באדם גרוע שבגרועים. ועל זאת בודאי התקשה משה, איך עושים כלי קדוש נפלא כזה שיוכל לחזק כל יהודי באשר הוא, אפילו אם הוא ירוד מאד? הלא קשה מאד להשיג כלי נפלא כל כך שיאיר את הרצון בכל יהודי, אפילו השפל מאד.

שכן ההנחה הרווחת היא, שרצון הולך תמיד עם מעשה; כשבן אדם רוצה משהו – הוא עושה זאת, ואם הוא לא עושה, סימן שהוא לא רוצה מספיק. הנחה זאת גורמת לכך שהאדם יתיאש מהרצון.

כך שכדי להאיר את אור המנורה הטהורה, את הרצון הקדוש, לבני אדם יושבי חושך, שלא די שלא מצליחים בעבודת ה' אלא גם נופלים עוד יותר – זה דבר קשה מאד. בפרט כאשר משה רבינו ראה מה קרה לעם ישראל, שאחרי קריעת ים סוף וקבלת התורה, הלכו ועשו עגל – הוא הבין כמה קשה לעזור לבעל בחירה. על כן לא יכול היה משה רבנו להמשיך ולהכניס בדעתו את מעשה המנורה.

אומר רבי נתן: משה רבנו היה עניו עד מאד, ולא האמין שיש בכוחו להאיר את "הארת הרצון" בכל אדם באשר הוא. אך בצלאל שהיה תלמיד אמיתי, הבין שדוקא על ידי ענוותנותו הגדולה יוכל משה להכניס רצון דקדושה בכל יהודי, כי דוקא כזה צדיק שלא מחזיק מעצמו כלום, יכול לרדת אל כל יהודי באשר הוא שם ולהכניס בו את הרצון דקדושה. ולכן בצלאל הבין מיד איך עושים את המנורה, כי הוא בטח בכוחו של זקן, שבזכותו יזכה לעשות את מנורה – הצדיק בודאי יכניס בכל אחד מישראל הארת הרצון.

היסוד שצריך ללמוד מזה הוא, שמי שמקורב לצדיק, אפילו קטן במעלה מאד, יש לו כח לתקן את הכל.

יושב לו אדם בבור חשוך, מגשש ומחפש דרך מילוט. מרחוק נראית קרן אור דקיקה, והוא יושב וחושב 'כדאי? כדאי לנסות לצעוד לכיוון? הייתכן ששם יימצא פתח? והלא האור כל כך קטן! וכשהוא ניאות לבסוף לנסות, מוביל אותו הנצנוץ הזעיר לעבר פתח של ממש. לחופשי.

* * *

כולם מחפשים, תשאל אותם 'מה', והם ישיבו 'שלימות'. אדם מחפש פרנסה, אבל שתהיה מושלמת כמובן; בית, שיענה על כל הדרישות; רוחניות, מושלמת. מעניין לגלות את המשותף לרובם – כמעט אינם משיגים מאומה. אנשים חולמים על הכל ואינם מגשימים מחצית, מדוע? משום שאינם יודעים איך מחפשים שלימות אמיתית. יתרה מזו, חיפוש שגוי לא רק שאינו משיג, הוא גם מאבד. על מנת שהחיפוש ישיג את המטרה יש לכוון אותו בחכמה, להתמקד בנקודה. איזו נקודה?

הנקודה האמורה היא סודו הגדול של כל מצליח אמיתי. מי שלומד לחפש אותה ומשתדל שלא להתפתות ולהתפעל מהסביבה – ימצא לבטח את ההצלחה. אנשים מחמיצים את הנקודה רק מפני שהם טרודים בהתפעלות מנקודות של אחרים. ההצלחה האמיתית שמורה למקדישים את חייהם לחיפוש הנקודה הפרטית תמיד, גם לפני השגת השלמות.

גם בלימוד התורה הדברים אמורים. שאיפתו של יהודי היא להשיג שלימות. השאיפה ראויה אך הכיוון לפעמים מטעה ומבלבל. לכל אדם כלים ויכולות משל עצמו, ואם הינך מתפתה להסתכל בגמרא של החבר, יתכן והחמצת את העמוד שלך, את הנקודה השייכת לך. בחינוך יודעים כולם לדקלם עד כמה חשוב העידוד, בחינוך הנפש העצמית יודעים על כך פחות. כמה מוכן אדם להקדיש לנפשו היקרה עידוד ותקווה? ככל שניאות להקדיש חשיבות ויוקר למעשים הפשוטים והפעוטים – כך נגלה יותר ויותר איך ההצלחה שרויה זה מכבר במחיצתנו.

אלף זעירא

בפרשת השבוע נאמר 'ויקרא'. השי"ת קורא למשה ומורה לו על עבודת הקודש והקרבנות. זה עתה הסתיימה מלאכת המשכן, היא באה כתיקון לחטא העגל, כעת הגיעה השעה לכונן בעולם מקום של קדושה. איך עושים זאת? הכל תלוי באות אלף אחת, זעירה, התלויה בסוף תיבת 'ויקרא'. אותה אלף מאלפת ומלמדת כל יהודי איך בונים משכן להשם. האות הזעירה הזו רומזת לנקודה, הנקודה הטובה שרביז"ל מלמד עד כמה יהדותנו וכל תקוותנו תלויים בה. הנקודה הזו משמעותית מאוד. לחיות עימה או בלעדיה זה כמו להיות עם משכן או בלעדיו. המשכן הוקם מנקודות, כל אחד הביא נקודה טובה, חוט, פריט, מחצית השקל. אצל משה רבינו הן הצטרפו ונעשו מקשה אחת. משכן להשם.

חייו של כל יהודי רצופים טוב. רגעים לאחר שקמת משנתך תוכל כבר ללקט סביבך אוצר מרשים של נקודות הוד. במהלך יום בודד מצטברים סביבותיך אוצרות. אין זו גוזמא, מדובר באוצרות! קמת לפני מלך מלכי המלכים. הודית לו. נטלת ידיים וגירשת טומאה. צעדת לבית הכנסת. עשית חסד. נתת פרוטה לצדקה. נשקת למזוזה. חשבת אמונה. התעטפת בטלית. הנחת תפילין. הגיליון צר מלהכיל את ההמשך. איך בכל זאת באמצע היום הינך עלול לעצור ולשאול: איך נעשים שמחים? האם אני שווה? אלא מאי – הפרטים הללו קיימים אך אינם נראים בעיניך. אמת, את הנקודות הטובות יש לאסוף, לצבור, ולהקים מהם משכן.

ללקוט ניגונים

למען האמת הנקודה הטובה איננה קטנה, היא עצומה! ההקטנה נדרשת מאיתנו. כדי למצוא את הנקודה הטובה וכדי לחוש במחיצתה את השמחה האגדית של 'אזמרה' – יש להקטין ולצמצם את העין. לא להתפזר. להתמקד בטוב האינסופי שמופיע כמו נקודה ועוד נקודה במרחב שסביב. הנקודות הטובות מסוגלות להאיר יותר מגלגל השמש, אך כמו אבנים טובות, הן פזורות בתוך גבעות של חול. העולם מלא בהבלים, בחשיבות מזויפת וכבוד מדומה, בהצלחה מסחררת ודמיון פורה. הנקודות הטובות מצויות בהחלט אך הן יאירו רק יחד, לכשנקבוץ אותן ונעשה מהן תכשיט של אמונה.

חודש אדר הוא גורלי. להווי ידוע: מתנהלת כעת ממש מלחמה. עמלק מול ישראל, כפירה לעומת אמונה. המאבק ממוקד בנו, לא באף אחד אחר. יושב לו המן וחושב מחשבות איך להפיל את היהודי העיקש אל הבור החשוך. המן אינו שוקט לרגע, הוא מדבר כל הזמן ומחדיר מחשבות ועוד מחשבות, מצביע על הצלחות של אחרים, מציג נתונים בלתי מעודדים, מדרבן אותנו לכעוס על עצמנו וגם נוזף בנו על שהעזנו לכעוס. חודש אדר הוא הזמן לעמוד ולומר 'עד כאן!' לא עוד. עמלק לא יחדור יותר לגבולנו, גם לא בתלבושות שונות ומשונות. זה הזמן לעזוב את כל מה שקורץ סביב ולחפש את הנקודה האחת: הנקודה הטובה שמאירה יותר מכל תאורה מרשימה. הנקודה הזו חבויה בתוך נצנוץ זעיר, לאו דווקא ברגעים הגדולים והיפים. בעיקר היא מצויה במקום שלא העלינו על הדעת. איתנו יחד בבור, בפח היוקשים, היכן שלא ידוע ולא ברור ונדמה כאילו נישאר לעולמים – שם זורחת נקודה, היא עשויה להפוך לשמש שמאירה, אם רק נאסוף אותה, נשזור לעוד נקודה ולעוד אחת וננגן אותן יחד על מיתרי הלב. באמונה.

זאת חוקת התורה (יט,ב)

פרשת פרה אדומה מגלה לנו שאי אפשר להשיג ולהבין שום טעם במצוות הבורא יתברך שמו. ואסור להרהר בזה כלל כמו שכתוב זאת חוקת התורה וכמו שפירש רש"י שם: לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל, מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה לפיכך כתוב חוקה לומר חוקה חקקתי גזירה גזרתי אין לך רשות להרהר אחריה. וזאת המצוה של פרה אדומה לא 'ללמד על עצמו' יצא אלא 'ללמד על הכלל כולו' יצא, לגלות ולהורות על כל מצות התורה שאסור להרהר אחר טעמים כלל. ועל כן גם שאר המצוות נקראים חוקים, כמו שכתוב (בראשית כו)והחוקים והתורות ופירש רש"י גם שם: כגון אכילת חזיר ולבישת שעטנז וכו' שאומות העולם משיבין עליהם כי אין שום טעם בדבר וכו'. כי באמת טעמי המצוות נעלמים ונסתרים ואי אפשר להשיגם בדעת אנושי כלל. רק צריכין לקיימם באמונה בלבד להאמין בה' ובמשה עבדו כמו שכל ישראל מאמינים בפשיטות בלי דרכי החכמות והשטות שלהם שרוצים לחקור ולהבין איך דיבר השם יתברך עם משה. שאסור להעלות על הכתב, מכל שכן על הפה, דבריהם ודעותיהם הזרות והסרוחות והמטונפות המלאים קיא צואה יותר מבית הכסא, ואין סרחון וריח רע גרוע מהם בעולם. ועל כן מצוות פרה אדומה מטהרת מטומאת מת. כי פרשת פרה הוא בחינת אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני (קהלת ז') כי היא מטהרת טמאים ומטמאת טהורים שזה וודאי אי אפשר להשיג ולהבין בשום דעת אנושי כלל. והיא דייקא מטהרת מטומאת מת. שעיקר הטומאה היא בחינת חקירת המחקרים והכופרים הם סטרא דמותא, כי הם עיקר זוהמת הנחש כנ"ל. ועל כן על ידי מצות פרה שהיא בחינת חוקת התורה שמגלית לנו שהתורה היא בחינת חוקה בחינת אמרתי אחכמה והיא רחוקה בחינת חוקה חקקתי גזירה גזרתי אין לך רשות להרהר אחריה, על ידי זה נטהרין מטומאת מת. כי על ידי זה נתבטל סטרא דמותא על ידי שמאמינים בהשם יתברך ובמצוותיו ואין חוקרין אחר שום טעם כלל רק מקיימין אותם בדרך חוקה לבד שזה עיקר האמונה.

(ליקוטי הלכות, אורח חיים, נפילת אפיים ד,יט)

ויקחו אליך פרה אדומה (שם)

על ידי הנקודות טובות שמוצאין, על ידי זה נכנע הרע בחינת עמלק. ועל ידי זה זוכין באמת לתשובה. וזה בחינת (זוהר חוקת דף ק"פ ע"ב) פרה אדומה תמימה. אדומה דא דינא קשיא; תמימה דא דינא רפיא. דהיינו כשהוא בבחינת דינא קשיא שמתגבר הרע חס ושלום שזה בחינת דינא קשיא חס ושלום, אזי צריך לרפות הדין על ידי שמוצא בעצמו איזה נקודה טובה עדיין. וזה בחינת (במדבר י"ט) אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה עול. כי הנקודה טובה היא בחינת יונה תמה שאין בה שום מום, כי היא נאה ויפה, בחינת שחורה אני ונאוה. וזה בחינת (פיוט לפרשת פרה) מטהר טמאים ומטמא טהורים, כי זאת הבחינה, מה שדן את עצמו לכף זכות ומוצא בעצמו נקודות טובות, זאת הבחינה מטהרת טמאים ומטמא טהורים, כי מי שהוא במדריגה התחתונה צריך דווקא למצוא זכות בעצמו כדי שלא יפול לגמרי חס ושלום, ועיקר טהרתו ותשובתו על ידי זה דייקא. אבל מי שהוא טהור, כשיחזיק עצמו במדריגת הטוב, בודאי [יהיה] נפגם על ידי זה כי יפול לגדלות חס ושלום, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל אפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה היה בעיניך כרשע. על כן אמרו כרשע, ולא רשע גמור חס ושלום. כי אסור להחזיק עצמו לרשע גמור חס ושלום, רק אדרבא כשנדמה לו שהוא רשע גמור, חס ושלום, ואפילו אם האמת הוא כך חס ושלום, אף על פי כן צריך לחפש ולבקש למצוא בעצמו נקודה טובה לבל יהיה חס ושלום רשע גמור, ועל ידי זה נטהר וזוכה לתשובה. וזה בחינת מטהר טמאים ומטמא טהורים.

(שם, אורח חיים, השכמת הבוקר א,יב)

והוציא אותה אל מחוץ למחנה (יט,ג)

פרה כל מעשיה בחוץ שזה בחינת מה שהצדיק מתבטל לפעמים מן התורה ויוצא מבית קדושתו, ומדבר עם העולם בעסקי חול ובזה דייקא הוא מקרבם להשם יתברך. כי כל הקרבנות מעשיהן בפנים, בתוך בית המקדש, ששם התגלות הקדושה, אבל פרה מעשיה בחוץ, זהו בחינת ביטולה של תורה, כי התורה הוא בחינת בית, בחינת בית דבראשית, בחינת ראש בית, וכשבטלין מן התורה זהו בחינת שיוצאין לחוץ, אבל הצדיק האמת, אפילו בשעה שבטל מן התורה, מחיה עצמו עם התורה הנעלמת וכו' (כמבואר בליקוטי מוהר"ן חלק ב, תורה ע"ח, עיין שם) וזהו בחינת פרה שכל מעשיה בחוץ, בחינת ביטולה של תורה שהיא בחינת תורה הנעלמת. כי פרה אדומה נעלם מעין כל כמו שכתוב אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, בחינת התורה הנעלמת. ועל כן הפרה מטהרת מטומאת מת שהוא ראש לכל הטומאות, כי הוא אבי אבות הטומאה שזהו בחינת עמלק שהוא זוהמת הנחש שהביא מיתה לעולם, שהוא בחינת תאות ניאוף שהוא סטרא דמותא כמו שכתוב ואחריתה דרכי מוות וכמו שכתוב מוצא אני מר ממות את האשה וכו'. אשר מי שנופל לטומאה זאת אי אפשר לו להטהר כי אם על ידי הצדיק האמת שיודע להמשיך עליו חסד חנם מהאוצר מתנת חנם שהצדיק מקבל משם בעת שבטל מן התורה. וזהו בחינת התורה הנעלמת בכל הדברים שבעולם. וזהו בחינת סוד פרה אדומה שכל מעשיה בחוץ שהיא בחינת תורה הנעלמת שהיא מטהרת מטומאת מת הנ"ל. ועל כן פרה מטהרת טמאים ומטמאה טהורים, כי הצדיק כשמבטל עצמו מן התורה, שעל ידי זה מחיה כל הפשוטים וכל הרחוקים, ומטהר אותם מטומאתם הגדולה, אבל אצל הצדיק הוא בחינת ביטול מן התורה ונקרא אצלו ירידה וטומאה קצת לפי ערך גודל קדושתו בעת שדבוק בהתורה וכמובן בדברי רבינו ז"ל במ"א(בליקוטי מוהר"ן ב, תורה לח) בהמאמר המתחיל 'לפעמים הצדיק נוסע', שמה שהצדיק מוריד עצמו לפעמים לעסוק עם העולם הוא בחינת ירידה אצלו לפי שעה, אך אחר כך חוזר ועלה למקומו, אבל להעולם הוא עושה טובה לעולם וכו'. וזהו בחינת פרה שהוא בחינת ביטולה של תורה של הצדיק האמת שהוא מטמא טהורים ומטהר טמאים. כי אצל הצדיק נחשב זה הביטול לבחינת טומאה קצת לפי שעה ואחר כך מטהר עצמו מיד. כי הטומאה שהפרה מטמאה את העוסקים בה הוא רק לפי שעה עד הערב אבל הוא מטהר את הטמאים בטומאה גדולה מאד שהוא טומאת מת שהוא טומאה חמורה, והוא מטהר אותם לעולם על ידי בחינת פרה שמעשיה בחוץ שהוא בחינת ביטולה של תורה זהו קיומה.

(שם, חושן משפט, מתנה, ג,יב)

זאת התורה אדם (יט,יד)

כשמקיימין את רמ"ח מצות התורה אז נקראין אדם כמו שכתוב זאת התורה אדם. כי אם לאו חס ושלום, הוא רק חיה בדמות אדם. וזה עיקר הרחמנות להשתדל שיהיה העולם מיושב מבני אדם. ועל כן קריאת שמע, שהיא התגלות אלקותו, שזה עיקר רחמנות כנ"ל, על כן יש בה רמ"ח תיבות, כנגד רמ"ח מצות שהם בחינת רמ"ח אברים, כי זה עיקר הרחמנות [המילה רמ"ח, 248, מספר מצות התורה ומספר האיברים, מרכיבה גם את המילה רחם, רחמנות]. ועל כן אנו מבקשין קודם קריאת שמע 'אבינו אב הרחמן המרחם רחם עלינו' וכו'. כי זה עיקר הרחמנות לדעת ממנו יתברך ולקיים מצוותיו.

(שם, אורח חיים, קריאת שמע, ג,ד)

זאת התורה אדם כי ימות באוהל

צריך לעמול בתורה ביגיעה גדולה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה. וכמו שאמרו אם בחוקותי תלכו – שתהיו עמלים בתורה, עמלים דייקא. ועיקר העמל והיגיעה שצריכין בעסק התורה, הוא בשביל לברר עסק התורה, שיהיה הלמוד לשמה באמת רק לעשות נחת רוח ליוצרו יתברך, ולא יהיה למודו חס ושלום בשביל תועלת עצמו, בשביל שיתקרי רבי או כיוצא באלו הפניות חס ושלום. ועיקר היגיעה והעמל בהלימוד הוא רק בתורה שבעל פה כמובן לכל, וזה מחמת שמשם עיקר אחיזת הלימוד שלא לשמה חס ושלום כנ"ל, וכמבואר בפנים. ועל כן צריכין להתייגע מאד בעסק התורה שבעל פה, לברר ולהכניע ולדחות ולבטל לגמרי המחשבות של גסות ופניות וערמומיות שרודפין אחר מחשבתו, ורוצים להטות לבבו מן האמת חס ושלום לעסוק בתורה שלא לשמה חס ושלום, היינו בשביל איזה פניה של שטות והבל חס ושלום, וצריכין להתאמץ בכל עוז לבטל אלו המחשבות, ולבקש מהשם יתברך שיזכה שיהיה למודו להשכינה, דהיינו שיעסוק בתורה רק בשביל רצון השם יתברך לבד, ואז על ידי זה זוכה לברר ההלכה מאחיזת המוץ ותבן שהם הקושיות שיש בהלכה, ואז זוכה להלכה ברורה ומשנה ברורה, ולאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא. כי כשעוסק בתורה לשמה, היינו בשביל השם יתברך לבד, אזי ה' עמו ואזי הלכה כמותו, כמו שאמרו רבותינו ז"ל: וה' עמו – שהלכה כמותו.

(אוצר היראה, תלמוד תורה וקריאת התורה נח; על פי: שם, יורה דעה, תלמוד תורה ג,ב)

ודיברתם אל הסלע (כ,ח)

מי שאינו משתדל להתבודד ולדבר בינו לבין קונו לעורר לבו להשם יתברך, זה בחינת מחלוקת, בחינת חלק לבם, כי לבו חלק מפיו, מבחינת הנקודה הקדושה, שהוא בחינת פי ידבר חכמות. וכן כשחס ושלום אין שלום בישראל, ואפילו כשאין מחלוקת, רק שאין האהבה שביניהם בשלמות, אז אינם יכולים לדבר זה עם זה כראוי ולהאיר זה בזה אור הנקודה הקדושה. מכל שכן כשחולקין חס ושלום על הצדיק האמת, שהוא עיקר נקודה הכללית של ישראל, וכשחולקין עליו, אז אין יכולין לקבל אור הנקודה שלו. ולפעמים מתגבר פגם המחלוקת כל כך, עד שמבלבל חס ושלום גם דעת הצדיק, ויוכל לגרום חס ושלום הסתלקות הצדיק על ידי זה. וזה גרם מה שנכשל משה בהכאת הצור על ידי המחלוקת, כמאמר רבותינו ז"ל, ועל ידי זה לא הכניס את ישראל לארץ, שמזה נמשך כל הקלקולים והגלויות, וכן הוא בכל דור ודור. השם יתברך ירחם ויתקן הכל לטובה.

(אוצר היראה, מחלוקת ה; על פי: שם, אורח חיים, נשיאת כפיים ה,טז)

ואשד הנחלים (כא,טו)

הבא לטהר מסייעין לו, כי הסיוע הוא משורש הקדושה הזאת שהוא רוצה להשיגה. וכן היא בכל המצוות. ולולי זאת לא היה באפשרי להאדם לעמוד כנגד המניעות העומדים כנגדו למנעו מן הקדושה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה אלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו היה נופל בידו. והעזר והסיוע הוא מזאת הקדושה בעצמה כנ"ל. ובפרט כשאדם רוצה להשיג איזה קדושה הנוגעת לכלל יהדותו כגון להתקרב לצדיקים וכשרים אמתיים, שעיקר בירור המדמה, שעל ידי זה עיקר האמונה, תלויה בהם; או כשרוצה לבוא לארץ ישראל שהיא כלליות הקדושה, שאזי מתגברים כנגדו המניעות בלי שיעור. ואם לא היה הקדוש ברוך הוא עוזרו לא היה אפשר לו לשבר המניעות ולבוא להצדיק או לארץ ישראל. אך ה' יתברך עוזרו ומסייעו בכל פעם והסיוע הוא ששולח עליו הארה וקדושה מהצדיק בעצמו או מארץ ישראל בעצמה ועל ידי ההארה הזאת יש לו כח לשבר המניעות ולבוא לארץ ישראל ולהצדיק האמת כנ"ל. וזה בחינת מה שפרש רש"י על פסוק: ואשד הנחלים אשר נטה לשבת ער, שכיון שרצו ישראל להכנס לארץ, חרד ההר של ארץ ישראל ובא לקראתם כחתן לקראת כלה וכו', היינו כנ"ל, שמחמת שרצו להכנס לארץ ישראל באה קדושת ארץ ישראל לקראתם וסייעה אותם להכניע האמורי והאומות שהם בחינת המונעים מארץ ישראל, ואז מחמת שרצו כל ישראל להכנס לארץ ישראל, נתעוררה קדושת ארץ ישראל ויצאה לקראתם בהארה גדולה כל כך, עד שגם בגשמיות נתקרב ההר ובא לקראתם כמו שפרש רש"י שם.

(ליקוטי הלכות, אורח חיים, ברכת הריח ד,יד)

ויכהו ישראל לפי חרב (כא,כד)

משה רבינו כבש בעצמו את ארץ סיחון ועוג, אף על פי ששאר ארץ ישראל לא כבש. כי ארץ סיחון ועוג עומד על המיצר של א"י, וזה עיקר תוקף המלחמה לכבוש המיצר, ואז ממילא כובשין ארץ ישראל. ועל כן באמת לא אבה סיחון ועוג להעבירם בארצו, כי אמר 'כל עצמי איני עומד כאן, כי אם בשביל לשמור הגבול' וכו' כמו שפרש רש"י שם. היינו כי כל השלושים ואחד מלכים של ארץ ישראל, שכרו אותם שיעמדו על הגבול, מחמת שסיחון ועוג היו קליפות קשות ועצומות מאד ועמדו על הגבול והמיצר של ארץ ישראל כדי שלא יוכלו ישראל להכנס לארץ. ומעוצם כוחם לא היה מי שיוכל לכובשם כי אם משה רבינו בעצמו בחייו ואז [אחרי שכבשם משה] בקל כבש יהושע את כל ארץ ישראל כי עיקר המלחמה לבטל המיצר וכנ"ל. ועל כן רצה משה לעבור דרך ארץ אדום, כי רצה לבטל עיקר המיצר הגדול, שהוא אדום, שהקליפה שלו קשה מכולם, וראה שעיקר חורבן בית המקדש ואריכת הגלות יהיו על ידו ורצה לבטלו. אבל השם יתברך הזהירו כי לא אתן לך מארצו עד מדרך כף רגל. וכל זה גרמו ישראל בעוונותיהם, על ידי שחלקו כמה פעמים על משה ואהרן, במרגלים וכו' ואמרו נתנה ראש וכו' ופגמו בהראש בית ומאז נגזר עליהם בכיה לדורות בליל תשעה באב, שעל ידי זה לא היה להם כח לכבוש מיצר אדום, שאז היתה מתבטלת הקליפה לגמרי וכמו שפרש רש"י בפרשת דברים על הפסוק ונפן ונסע המדברה, אילו לא חטאו היו עוברים דרך הר שעיר להכנס לארץ וכו'. וכן פרש רש"י מקודם, על הפסוק פנו לכם שנאמר בענין חטא המרגלים כמובא שם בפרשה, וגם שם פרש רש"י וזו לשונו: אמרתי להעביר אתכם דרך רוחב ארץ אדום לצד צפון ליכנס לארץ, קלקלתם וגרמתם לכם עכוב. כי העיקר לבטל מיצרי הקדושה שהוא מיצר ארץ ישראל, אבל מחמת חטאיהם לא יכלו לכבוש ולבטל עיקר המיצר שהוא אדום רק נכנסו לארץ ישראל על ידי שכבשו המצרים של סיחון ועוג, וגם זה בגודל עוצם כחו של משה.

(שם, חושן משפט, מצרנות ד,ה)

למדו בחשק, התפללו ברצינות

ושלום לבני נחמן שיחיה ולבני יוסף יונה שיחי', למען השם למדו בחשק רב, והתפללו ברצינות, ובצעו ברכת המזון, וקריאת שמע ברצינות, ויהיה לכם טוב. אתם כבר יכולים להבין ילדים אהובים שאין תכלית אחרת, רק להתפלל וללמוד ומעשים טובים. השי"ת יחזק לבבכם בזה אמן כן יה"ר.

* * *

השתוקקו ללמוד!

ושלום לבני נחמן, ולבני יוסף יונה שיחיו. השתוקקו ללמוד, והתפללו ברצינות, והיזהרו בברכת המזון ובאמירת קריאת שמע וכל הברכות. והיזהרו מרע וחישבו על התכלית, כי התכלית היא רק תורה ותפילה ומעשים טובים.

* * *

העולם הזה הוא לא כלום!

למען השם יתברך! התמידו בלימוד, יהיה לכם טוב תמיד. העולם הזה הוא כלום, לא נשאר יותר רק תורה ותפילה ומעשים טובים.

מה שאתם תצטרכו ב'הכרח', אעזור לכם בעזרת השם יתברך, וגדולות אין צריכים, הלבושים היקרים ממרמרים לאנשים את החיים. בפרט אנשים פשוטים ונרדפים כמותינו, שכל זהוב באים לי בנס גדול שאי אפשר לספר ומכל שכן לכתוב, אך בכל זאת יעזור לנו אלוקים ברוך הוא באכילה ושתיה ולבוש, רק לימדו והתפללו ושמרו עצמיכם מכל רע ותהיו שמחים.

גם תראו לכתוב בכל יום. ולכבד היטב את אמכם הכשרה, למען השם שלא תריבו, ולא להכות חס ושלום, ושלא תגרמו שום צער לאמכם תחיה, היא מתייגעת סביבכם מספיק.

תגידו תהילים בכל יום, ותתחילו להרגיל עצמכם לשפוך כל לבכם לפני השי"ת, ויהיה לכם טוב. לא רק לכם לבד אני כותב זאת, כי גם לאחיכם הגדולים שיחיו אני כותב זאת, גם הם צריכים את כל הדיבורים הללו, רק אתם הנכם נערים צעירים שתאריכו ימים, הנכם צריכים מהיום להרגיל את עצמכם ללכת עם זה להרגיל עצמכם לחשוב על התכלית האחרונה, אתם ברוך ה' לא טפשים ואתם תבינו דברי! אך כשתקיימו אותם תבינו אותם יותר טוב.

* * *

חשוב על התכלית

ושלום לבני יוסף יונה שיחי', למען השם היה לאיש. דע שאינך ילד קטן, התחזק והשקע את המח בלימוד, והתפלל ברצינות. אמר כל מילה בפה מלא וחשוב על התכלית. אני חושב עליך הרבה אלא שעליך לרחם על עצמך.

* * *

ברא לך לב חדש לטובה

אהובי בני נחמן שיחי', קבלתי את פרישת שלומך, היתה לי נחת רבה מזה שאתה עצמך כתבת, בפרט שלא היית ברי, ותהילה לקל שעזרך. היום עליך להתחיל להניח תפילין – אתה נולדת מחדש. למען השם התבונן מה מתחיל. השלך את כל ההבלים שהיו עד עתה, וברא לך לב חדש לטובה. אם ירצה ה' מאומאן אכתוב לך עוד בעזרת השם יתברך. בתים של תפילין אצוה לבני ר' איציק שיחי' לשלוח לך. תהיה בריא ושמח והשתוקק ללמוד, והכל יהיה כראוי בעזרת השם יתברך.

משל…

מעשה בעני אחד שהיה מתפרנס ממכירת טיט לבנין. בכל יום היה יוצא לאגם הסמיך לנהר וחופר טיט, וכשהיה צובר ערימה גדולה, היה צוררה בשקו, מעמיסה על כתפיו ומביאה לשוק העיר, למכירה.

באחד הימים והעני חופר כדרכו, מהרהר היה באותה עת על מצבו הקשה ועל בני ביתו הרעבים. עייף ויגע היה וחפר לאטו. מגרר היה בטיט ואוספו קמעא קמעא, בהתבוננו בכל רגב וכל אבן קטנה.

לפתע, נתקעו עיניו ב"משהו נוצץ״. העני הוכה תדהמה, התכופף על גבי האדמה והבחין באבן טובה, התקועה בטיט. הרימה העני ושמח בה שמחה גדולה. אך לא תיאר לעצמו שמרגלית יקרה היא זו, הלך לאומן, כדי שישומו. נעץ בו האומן עיניו ואמר לו ״מנין לך מרגלית יקרה כל כך – עני מרוד! הלא אין במדינה זו סוחר אחד שיוכל לשלם את תמורתה מחמת שוויה הרב״ – – –

מששאל העני את האומן מה עליו לעשות, הציע לו לנסוע למדינת הים, ללונדון הבירה, שם ימצא לבטח לקוחות לאבן היקרה.

העני, שמימיו לא התנסה בכגון דא, לא ידע מהיכן ייטול ממון להוצאות הנסיעה הרחוקה הלזו. אך חישב ומצא שאם ימכור את כל ביתו ואת כל אשר לו, אולי יהיה לו בסן) להוצאה גדולה זו. אבל לא כך היה. הוא אמנם מכר את הכל, אך לא הצליח להגיע לסך עצום זה הדרוש לנסיעה לאנגליה.

חיזר העני על הפתחים וצירף פרוטה לפרוטה, עד שבקושי אסף סכום זעום, תמורתו יוכל לנסוע עד עיר הנמל, ממנה מפליגות הספינות אל מעבר לים.

בכיס ריק ומחוסר כל, בלתי אם המרגלית היפה, נסע העני לעיר הנמל, נעמד על שפת הים והשקיף במבטים נואשים אל פני המים. הוא ראה ספינות רבות מגיעות ויוצאות לדרך ולא הבין כיצד זה יוכל לנסוע לאנגליה, כשאין לו אף פרוטה אחת שחוקה, חוץ מהמרגלית היקרה.

התחבט העני בדעתו, עד שצץ רעיון במוחו. הוא עלה אל רב חובל אחד שעמד להפליג ללונדון והראה לו את האבן הטובה שברשותו. הלה השתומם למראה המרגלית, ומבלי שאף ידבר עמו על ממון, ניאות למסור לו את אחד החדרים המפוארים ביותר בספינה…

בהוקרה יתירה וכבוד רב, הובילוהו משרתי האניה במעלה המדריגות אל הקומה המפוארת ביותר, שם הוכנס אל חדר דמוי טרקלין, מפואר ומצוייץ, כאחד מארמונות המלוכה. לרשותו עמדו שם כל תנאי השירות היקרים ביותר, כאחד העשירים המופלגים.

בטוב ובנעימים בילה העני את ימיו הראשונים על האניה. מימיו לא חש שמחה שכזו בלבו. מאז ומתמיד עמל קשה על פת לחמו ואילו עתה, הריהו יושב בכבודו של עולם!

משקאות ומגדנות טובות היו מגישים לו המשרתים והעני היה סועד את לבו וכשהיה לבו טוב ביין, לעת האוכל, היה מוציא את המרגלית הנאה, מניחה על השלחן ומשתעשע בה. מתבונן היה העני-העשיר, בכל פעם מחדש, ביפיו של היהלום ובברק הנפלא שהיה מפיק לכל צדדיו. ואימתי שהיה מתפנה, היה מוציאו ומניחו על השולחן, כדי לזון עיניו ממנו.

ביום מן הימים והספינה בלב ים, חשק לו העני לסעוד סעודה הגונה וכדרכו, הוציא את המרגלית והניחה על השולחן ״שעל ידי השמחה והרחבת הלב. טוב ורפואה שיתעכל המאכל בנקל״ (כוכ״א).

הוא סעד את לבו, כשלמולו אותה מרגלית נהדרת, עד שמרוב מאכל ומשתה התעייף ונרדם על גבי השלחן.

* * *

משרת חדרו שחלף על פני הפתח, הציץ פנימה לפי תומו, ומשראהו נרדם על גבי שלחנו המלא שיירי סעודה, נכנס על קצות אצבעותיו, לבל יפריעו בשנתו, נטל את המפה ו – נערה מחוץ לחלון החדר אל תוך הים,מבלי שידע שגם אבן טובה מונחת בין פירורי הלחם והעצמות שעל השולחן!

חלפה שעה קלה והעני הקיץ משנתו, וכשאך ראה את השלחן נקי מן השיריים, חטפו בולמוס מרוב צער וכמעט שיצא מדעתו. הוא ידע היטב את נפשו השפלה של רב החובל בן הבליעל, וכי כל הכבוד שעשה לו עד כה, היה רק הודות לאבן הטובה שברשותו ואילו עתה – הרהר – מי יודע מה יעולל לי רב החובל, הגזלן והרוצח.

ושוב מצא העני את הדרך הנכונה. הוא חישב ומצא לנכון, להעמיד פנים שוחקות כפי שנהג עד עתה והשתדל בכל כוחו להסיר את מועקת לבו, למען לא ישגיח בו רב החובל, הבא לבקרו ולשוחח עמו מדי יום.

ואכן, כבכל יום, בא גם עתה רב החובל לבקרו, כשהעני עושה כל מאמץ להסתיר את יגונו. הוא קיבלו גם הפעם בסבר פנים יפות והזמינו לשבת, ״עד שלא הכיר בו [רב החובל] שום שינוי״.

אולם, הפעם ביקש רב החובל לשוחח עמו שיחה רצינית יותר. הוא התקרב אליו ולחש על אזנו: ״בקשה חשובה לי אליך, טובה גדולה הנני רוצה מעמך: מכירני בך שאדם ישר אתה וחכם, בכן, הנני רוצה לבצע על ידך עיסקא אחת טובה״.

רב החובל סגר את דלת החדר. אחר פנה אל העני שעשה ככל יכולתו להסתיר את יגונו ולהקשיב לדבריו, באמרו ״כמות גדולה של חיטה ושעורה הנני עומד לקנות באחד האיים שעל הים. ברצוני למכרה בלונדון, אולם, מחשש לחשדות שונים שיוכלו להתעורר עלי באנגליה, מחמת הכמות העצומה של התבואה, הנני לבקשך, להרשות לי לרשום את כל מלאי התבואה על שמך״, בהבטיחו לשלם לעני על כך במיטב כספו.

מובן מאליו שהעני הסכים לכך. הספינה הועמסה בתבואה ותוך זמן קצר, הגיעה לנמל העיר לונדון.

אך הגיעה הספינה לנמל, חש רב החובל ברע ומת על אתר… ״ונשאר הכל אצל זה האיש והיה כפל כפליים מהשויון של הדימענט [=היהלום]״.

לא היה קץ לשמחתו של העני. פחדו הנסתר שהעיק עליו כל כך, נעלם ופרח בין רגע, כשלידיו הגיע רכוש עצום, העולה פי כמה וכמה על שויו של היהלום שנזרק בטעות לים.

– הכל רק הודות לכך שלא אמר נואש והשתדל בכל כהו להתגבר על יגונו. רק משום כך, זכה לכל העושר הזה. שכן, אם היה מתחיל למרוט את שערותיו בבכי, היה רב החובל, איש הבליעל, מטילו אל הים, אחרי המרגלית! אך הודות לחכמתו, נותר במעמדו בעיני רב החובל שדוקא ביום אבדן האבן הטובה מסר לו את כל רכושו…

…ונמשל

הנמשל מובן מאליו. מי שמכיר קצת את תורת ההתחזקות שיסד רבינו הקדוש, יראה נפלאות במשל זה, בו מגלה רבינו הק׳ ״שכל גדול… על ידי התלבשות בשכל תחתון, כמו המלמד כשרוצה להסביר שכל גדול להתלמיד הוא צריך להלביש אותו בשכל תחתון וקטן כדי שיוכל התלמיד להבינו״ (ליקו"מ תורה ל')

משל זה שסיפר רבינו הק׳, משקף היטב את ההפסד העצום שיכול אדם להפסיד ח׳׳ו, על ידי שלא יתחזק בנפילתו וישקע בעצבות ח"ו. בסיפור זה רואים אנו עד כמה היתה יכולה לגרום עצבותו של העני לצרות צרורות, ולא די שהפסיד את המרגלית, היה עלול להפסיד גם את חייו על ידי רב החובל. כך גם האדם, אם השיג 'מרגלית' כלשהי בעבודת ה'. היינו, מדרגה מן המדרגות, ואיבדה רח"ל – אסור לו לשקוע בעצבות ומרה שחורה ח׳׳ו, כי יותר ממה שהיצר רוצה באבדן המדרגה הקדושה עצמה, הוא רוצה שמאבדה יתעצב על לבו וירד לגמרי לטמיון ח׳׳ו, כמובא במקום אחר בדברי רביה״ק.

נאה ביותר הוא משל זה, כדי ללמדנו לאיזה ריווח עצום מגיעים, על ידי ההתגברות בשמחה. כי רק על ידי שהתגבר העני להיות שמח כמאז ומקדם, הצליח לרכוש את אמונו של רב החובל שמסר לו את אוצר התבואה העולה בכפל כפליים על רכושו הנאבד.

אך יותר עמוק מזה הוא הנמשל, המפורש בכוכבי אור חלק ״מעשיות ומשלים״ ב׳. משל זה המובא שם על די רבי אברהם בן רבי נחמן (מחבר "ביאור הליקוטים" וחלקי "כוכבי אור") זצ״ל, מסתיים בזה״ל: ״וסיים רביז״ל שה[יהלום] לא היה של [העני] והא ראיה שנאבד ממנו; והתבואה היתה שלו – והא ראיה, שנשארה אצלו. ולמה הגיע למדריגתו – רק משום שהתחזק ולא נפל ברוחו!

בדברים עמוקים אלה, מסביר רבינו הק׳, למה באמת נופלים לפעמים ממדרגה כלשהי ואחרי כן (אם מתחזקים), מקבלים מדרגה אחרת נאה הימנה.

הדבר נובע מכך שהמדרגה שאבדה אינה שייכת לאדם המאבדה מבחינת שורש נשמתו. כלומר, כמו שהמרגלית שנאבדה מן העני הלכה מאתו, משום שלא היתה מיועדת עבורו מן השמים – והא ראיה שהוטלה לים – כן גם ישנם מדריגות שאדם משיג ואחרי כן הוא מאבדן, כל זאת משום שמתנה מן השמים הן, המדרגות שקיבל, ואין היא שייכת לו ולשורש נשמתו; ויתכן לפעמים שהמדרגה הזאת שאובדת, היתה עבור האדם שאיבדה רק ״הקדמה״ למדרגה השניה השייכת לו לפי שורש נשמתו, אלא שאותה יקבל רק על ידי שיתחזק בשמחה ולא ישקע בעצבות על אובדנו ונפילתו, ואז יזכה למדרגה השייכת לו, ובה יעמוד ימים רבים. כמו העני הנ״ל שהתבואה שקיבל שוב לא אבדה לו.

כל זאת, רק ״ווייל ער האט זיך דערהאלטן" [=כי התחזק ולא נפל ברוחו]. רואים אנו מכך את גודל כוחה של השמחה, שרבינו הפליג כל כך בשבחה. מעתה יקל עלינו יותר להבין אל נכון, מדוע אמר רביה״ק בזו הלשון: "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד״.

* * *

אין ספק שגם במשל זה, כמו בכל סיפור אחר שסיפר רבינו ז״ל, ישנם סודות נעלמים הגבוהים מדעתינו עד מאד – וכמו שאיחל רבינו הקדוש לתלמידו ר׳ אהרן, רבה של ברסלב, שיזכה להבין בעוה״ב את שיחות החולין שלו (חיי"מ עבודת ה', ס"ו), ועל אחת כמה וכמה משליו הקדושים, שבוודאי מרמזים למה שמרמזים – אך אין כל זה פוטר אותנו, מלהשתמש במשליו וסיפוריו הקדושים בפשיטות ולמעשה, להתחזק בדרכי ה׳ וללכת בדרך שסלל רבינו הקדוש, שעל פי דרך ההתחזקות שלו ניתן להגיע למעלות רמות ביותר, בעזרת השם יתברך.

אַתָּה תִּהְיֶה עַל בֵּיתִי וְעַל פִּיךָ יִשַּׁק כָּל עַמִּי (בראשית מא, מ)

ועל מימרך יתזן [=יקבל מזון] כל עמי (אונקלוס)

"חייב כל אדם לומר בשבילי נברא העולם", זאת אומרת שהוא גם צריך לדאוג לכל באי עולם. כיצד? על ידי שיהפוך לירא שמיים, שהרי "מי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעין" – גם בשמיים, ואם יתפלל לטובת העולם, תפילתו תתקבל.

זה שכתוב: 'אתה תהיה על ביתי'. יראת שמים מכונה 'בית' כמו שמבואר בגמרא (שבת לא ע"ב). לאמור, כשתעורר את עצמך ליראת שמים, תתקבל תפילתך 'ועל פיך ישק כל עמי' – שתביא רווחה לעולם, כמו שתירגם אונקלוס: 'ועל מימר פומך יתזן כל עמי'.

(ליקוטי מוהר"ן ח"א קב)

וַיְהִי הֵם מְרִיקִים שַׂקֵּיהֶם וְהִנֵּה אִישׁ צְרוֹר כַּסְפּוֹ בְּשַׂקּוֹ וַיִּרְאוּ אֶת צְרֹרוֹת כַּסְפֵּיהֶם הֵמָּה וַאֲבִיהֶם וַיִּירָאוּ (מב לח)

יש אנשים שמתענים ומסגפים את הגוף שלהם וחושבים שבכך הם צדיקים גדולים הנקיים מכל התאוות הרעות, אך טעות בידם, כי הגוף שלהם עדיין מלא תאוות ומידות רעות, רק הוא חלש ומדוכא, ואינו משפיע כל כך על האדם.

צדיק אמיתי, לעומת זאת, מקדש ומטהר את גופו כל כך שגם הוא, ה'בשר' שלו בלי עזרת הנשמה, יכסוף וישתוקק לה', כמאמר הכתוב: "לבי ובשרי ירננו לק-ל חי"; "צמאה לך נפשי, כמה לך בשרי" (תהילים סג, ב).

משל לשק שיש בו חורים, שכשממלאים אותו התכולה שלו נשפכת והוא מלכלך את כל הסביבה, אבל גם כשמרוקנים אותו ואינו מלכלך בעצם לא פתרו את הבעיה; הפתרון הוא רק לתקן את השק.

גופו של האדם מכונה שק (עפ"י שבת קנב ע"ב) שיש בו פגמים וחורים, תאוות ומידות רעות, שאף על פי שמסגפים אותו וכאילו 'מרוקנים' אותו מסיפוקים אסורים, עדיין נשארים בו הפגמים והחורים.

זה שאמר הכתוב: 'ויהי הם מריקים שקיהם' – את גופם, 'והנה איש צרור כספו בשקו' – שתאוותיו הרעות קשורות עדיין בשקו-בגופו. 'וירְאו את צרורות כספיהם ויירָאו' – כשאדם נוכח לדעת שטעה ואחרי כל הסיגופים לא הגיע לשלמות, חרדה גדולה נופלת עליו

(ליקוטי מוהר"ן ח"א י).

וְאֵ-ל שַׁ-דַּ-י יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים (בראשית מג יד)

כל מעשי ה' הם לטובה, ואפילו את הצרות ה' מביא עלינו מחמת רחמנותו הגדולה, להיטיב לנו בעולם הבא, לכפר על עוונותינו ולעורר אותנו לתשובה. אבל אנחנו איננו מבינים את הרחמנות הזו וקשה לנו לקבל אותה.

אולם, יש אצל הקדוש ברוך הוא דרגה גבוהה יותר של רחמים, שעל ידה הוא יכול להיטיב לאדם בעולם הזה – ועם זאת להיטיב לו גם בעולם הבא, כי הוא יכול למחול לו על עוונותיו וגם לעורר אותו לתשובה בדרכים אחרות, נעימות יותר.

זה שיעקב אבינו התפלל עבור השבטים: 'וא-ל ש-ד-י יתן לכם רחמים' – שהרחמנות תהיה מסורה בידכם, כפי שאתם מבינים. כלומר, שה' ייטיב לכם הן בעולם הזה והן בעולם הבא.

(ליקוטי מוהר"ן ח"ב סב)

ביחד (גם כשאנחנו רחוקים)

ועיין גם בליקוטי מוהר"ן שכתב שם, שצריך האדם להתחזק בתפילה אפילו בשעה שאינו זוכה להתפלל בדבקות ואין תפילתו שגורה בפיו חס ושלום, אף על פי כן יתחזק גם אז להתפלל בכל כוחו וכוונתו, כי בעת שיזכה להתפלל בדבקות ותהיה תפילתו שגורה בפיו כראוי אז יעלה כל התפילות עם התפילה ההוא שהתפלל כראוי. וזה "ואתחנן אל ה' " – תמיד, בין בדבקות בין שלא בדבקות. "בעת ההוא לאמר"- היינו כי בעת שאזכה להתפלל בדבקות והדברים יהיו נאמרים ומרוצים בפי, בחינת שגורה תפלתי, אז יעלו גם כל התפילות שהתפלל עד עתה שלא כראוי עם התפילה ההגונה ההוא.

הקושי העיקרי בתפילה הוא ללא ספק היכולת לכוון בה. עד כמה שהכוונה נדרשת כדבר בסיסי בתפילה, כך גם מתעורר הקושי עליה. הלכות רבות בהלכות תפילה מתייחדות סביב נושא זה בלבד – על החובה להתרחק מדברים המסיחים את הדעת, על יצירת המקום והאווירה המאפשרים כוונה ראויה, ועוד. ואחרי הכל, לא תמיד הכוונה אפשרית. כך כותב הב"ח (או"ח צח): "ביד הקדוש ברוך הוא להכין לבבם שיכוונו בתפילה, ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו, לא היה יכול לכוון את לבו". הכוונה לא מסורה לאדם, אבל ביכולתו למסור את עצמו לידי בורא עולם שיכין את לבבו לתפילה. אם זהו המצב, בזמן שאדם מרגיש בצורה ברורה שאין ביכולתו לכוון עכשיו, מה עליו לעשות? האם הוא אמור להשלים עם המצב? הרי אין ביכולתו לשנות את המצב. האם זאת תהיה תפילה הנידונה מראש לפעולה חסרת חיות ולב?

בדברים המובאים למעלה רבי נחמן מלמד שתפילה שלא בכוונה גם היא תפילה. הראיה הכי גדולה לכך היא העובדה שבסוף גם היא עולה. וכאן, למרבה הפלא, אומר רבי נחמן שדווקא בגלל כך צריך להתחזק בתפילה כזאת. למרות שהתפילה היא לא בכוונה ובדבקות, "על פי כן יתחזק גם אז להתפלל בכל כוחו וכוונתו". מלמד רבי נחמן – אתה חושב שזה או תפילה בדבקות גדולה עם כל כוחות הנפש, או תפילה אפרורית ויבשה? טעות בידך. אתה יכול להתפלל בלי דבקות, ועדיין זאת תהיה תפילה עם כל הכוח והכוונה. תפילה חדשה מוצגת עתה בפנינו, וראוי לתת עליה את הדעת והלב.

ראינו בפעם הקודמת שרבי נחמן אומר שעל פי רוב אין ביכולת האדם לכוון בכל התפילה, ואף על פי כן הוא צריך להשתדל לכוון בכל התפילה ולא להתייאש מראש. טמון בכך לימוד גדול- הדרישה לכוונה בתפילה באה דווקא על הרקע שהדבר כמעט בלתי אפשרי. כוונה שמנסה להכריח לתפוס את כל התפילה בידיה עתידה לכישלון ולא תצליח לתפוס גם את המועט. תפילה שיוצאת ממקום שיודע שגם על התפילה אין ביכולתנו לשלוט, יכולה להגיע לכוונה יותר אמתית.

* * *

התיאור של תפילה בכוונה בתורה זו הוא " תפילתו שגורה בפיו". המשנה בברכות (ה, ה) מספרת על רבי חנינא בן דוסא שהתפלל על חולים שונים, ועל כל אחד ידע לומר אם יחיה או ימות. הסימן שלו היה "אם שגורה תפילתי בפי יודע אני שהוא מקובל, ואם לאו יודע אני שהוא מטורף". אפשר לומר שבמושגים שלנו, מצב של תפילה השגורה בפה הוא מצב בו הדיבור יוצא החוצה בצורה מלאה מבלי שנשארים דברים חסומים בפנים. מצב כזה יכול להתאפשר רק מכוח דבקות אלוקית, כמו שהב"ח מלמד, ולכן היה ברור לרבי חנינא שאם התפילה בדבקות אז זה סימן שהיא מקובלת.

ננסה להתבונן קצת במושג של "תפילתו שגורה" אצלנו. יש מצבים בהם אנחנו רוצים לבטא בתפילה תחושות ורצונות עמוקים הנמצאים בתוכנו, אבל אנחנו לא מצליחים להוציא אותם החוצה. דיבור הוא תוצאה של חיבור – דעת. זה מצב מוכר מאוד, שגם מופיע רבות בקשר בין בני אדם. זה יכול להיות אדם מסוים או מצב מסוים שפתאום אין מילים, אין על מה לדבר. כשאנחנו מחוברים לה' הדיבור בתפילה מתבטא בהתאם לכך. כשאיננו מצליחים לכוון, אומר רבי נחמן שזהו מצב בו התפילה לא שגורה בפינו. במילים אחרות: זה לא שמשהו טורד את דעתנו ולכן אנחנו לא מסוגלים לכוון. הנקודה הראשונית היא זה שאנחנו לא בדבקות, לא בחיבור לה', ולכן אנחנו נמצאים במצב בו אנחנו צריכים לכוון במה שאנחנו אומרים. בתפילה אידיאלית אין פער בין המילים לכוונה שצריך להדביק ביניהם, כי שניהם יוצאים מאותו מקום.

איזו תפילה אפשר להתפלל במצב כזה, בו אנחנו לא מחוברים לה'? אם, כמו שרבי נחמן, זה מצב שכיח ועל פי רוב אי אפשר לשנות אותו, מה יהיה על כל אותן תחושות ורצונות שנשארים בתוכנו ולא באים לידי ביטוי?

כאן אנו באים לשתי פירושים של המילה תפילה. פירוש אחד – "ותפילה לשון התחברות, כמו שכתוב 'נפתולי אלקים נפתלתי'" (ליקוטי מוהר"ן ב, פד). אבל ישנו פירוש נוסף, המובא בדברי רש"י על פסוק זה – "נתעקשתי והפצרתי פצירות ונפתולים הרבה למקום להיות שווה לאחותי". תפילה היא מלשון פתלתול, ביטוי לעקשנות והליכה בדרך שהיא לא הישרות המתבקשת. לכאורה, ממש פירוש שונה בתכלית מהראשון: עקשנות, שלכאורה כל כך רחוקה מחיבור ודבקות. בעקשנות אין זרימה של דיבור, אין ישרות לב טבעית. אבל שני הדברים הם ממש אחד, ורבי נתן מרחיב על כך (ליקוטי הלכות תפילין ג, מומלץ מאוד לעיין בפנים).

תפילה היא בוודאי חיבור. אבל כמו בכל חיבור, לא תמיד החיבור הוא מלא וכולל את כל החלקים של שני הצדדים. תמיד יש התקרבות והתרחקות, זמנים של ביחד וזמנים של לחוד. חיבור אמיתי ומלא הוא חיבור כזה שיודע לכלול גם את הזמנים של הנפרדות בתוך הביחד, ובכך להפוך גם אותם לדבקות. זאת תהיה דבקות חדשה, מסוג אחר, דבקות שאומרת שגם כשאנחנו בריחוק, אנחנו באמת ביחד. זהו לא המצב השלם, כמובן. דבקות המתאפשרת גם בזמנים של פירוד יכולה לצאת רק ממקום וודאי של חיבור מלא ואמיתי, ומשם היא הולכת ומתרחבת לכל המצבים. אומר רבי נחמן: תפילה אחת בכוונה יכולה להעלות את כל התפילות שלא היו עם כוונה. תפילה אחת בכוונה יכולה לגלות שכל אותן התפילות שלא היינו עם ה', באמת היינו אתו. עובדה: דיברנו אליו, התפללנו. זה גילוי מפתיע, אבל צריך להאמין בו: זו הייתה תפילה. דיברנו אל ה'. הלב לא היה אתו לגמרי, אבל עכשיו זה מחדד עומק של דבקות חדשה: לא היינו אתו, ויחד עם זאת היינו אתו.

מכאן אפשר לנסות ולהבין את המשפט שפתחנו בו: "אפילו בשעה שאינו זוכה להתפלל בדבקות ואין תפילתו שגורה בפיו חס ושלום, אף על פי כן יתחזק גם אז להתפלל בכל כוחו וכוונתו". גם כשאין דבקות, אפשר וצריך להתפלל בכל הכוח והכוונה. אין דבקות, אין את החיבור לה' המתבטא בצורה טבעית וזורמת. אבל אנחנו בהחלט יכולים לכוון את עצמנו למקום הזה של הדבקות, ורק לדעת שהיא תתבטא בצורה שונה. הפעם, לא לחפש את זרימת והלב והמילים, אלא להשקיע את כל הכוחות בכוונה ולעמוד כך מול השם יתברך, עם הקושי לכוון, עם החלקים שעדיין לא יוצאים החוצה, ולהיות בדבקות הזאת. להאמין שאנחנו ביחד גם כשאנחנו בריחוק. זה דורש מאמץ הרבה יותר גדול, כי זאת לא דבקות מוחשת ומורגשת כמו זו הפשוטה. זה דורש אמונה, שגם התפילה הזאת היא תפילה. וזה מוליד גם תקווה, שבעת ההיא, ביום שנתפלל בדבקות, נראה איך כל התפילות עולות ביחד אתה, והכל תנועה אחת גדולה של התקרבות.

שוב שובבי"ם, שוב נוגעים בסוגיה הכאובה והמדממת הזאת ששמה 'קדושה'. כל אימת שהוא נזכר בענין זה, עולה בלבו טעם מר ממרור. הוא נזכר במים הזידונים העוברים עליו כסדר, רבבות אלפי עליות וירידות, חלומות וקבלות שהתנפצו, נפילות וריסוקים עם חיבוטי נפש נוראיים. ימים ושנים שהוא עומד ומצפה, מייחל ומחכה, עבר קציר כלה קיץ ועדיין לא נושע. ירמיה הנביא ב'איכה' כה היטיב לבטא את אשר הוא חש: "במחשכים הושיבני כמתי עולם, ואומר אבד נצחי ותוחלתי מה'".

גלות מצרים, שכוללת בתוכה את כל הגלויות כולם, וגם את זו הפרטית שלנו, היתה מצד אחד המקום השפל והנמוך ביותר, 'ערוות הארץ' ומקום טומאה נורא מאד (ראה ליקוטי הלכות, פסח ה, א). אבל מאידך היה זה גם "כור הברזל" (דברים ד, כ) – "כלי שמזקקין בו זהב" (רש"י שם). זה היה המקום שבו נזדככו ונטהרו בני ישראל ונצטרפו להיותם מוכנים לקבלת התורה, וכלשון רבינו הקדוש: "עיקר הזדככות שנים עשר שבטי י ה, שהם מ"ט אותיות, שהם בחינות מ"ט שערי תשובה, היה במצרים" (ליקוטי מוהר"ן ח"ב, עג).

איך יתכן כזאת, שדוקא ירידה עמוקה זו במקום שפל ונמוך כזה ובטומאה עצומה שכזו, היא שמזככת ומטהרת?!

אלא שכל עיקר ירידתנו למצרים היתה לתקן את חטא אדם הראשון בפגמי הקדושה (שם, ה), אשר על חטאים כאלו רח"ל אמרו בזהר הקדוש שאין מועילה תשובה ח"ו. כשלאמתו של דבר, התשובה מועילה לעולם ואף על חטאים אלו, ואין לך דבר העומד בפני התשובה, כפי שכבר כתבו הספרים הקדושים וכך גם רבינו הקדוש בפירוש (ראה שיחות הר"ן ע"א ועוד).

למה אם כן, כתב הזוהר בכל זאת כך?! – רבי נתן מגלה לנו על כך פלא מדרכי הבורא אשר הוא נוהג עם הבאים לשוב אליו. וכה הם דבריו הבהירים:

"באמת לאמיתו אין שום דבר שיעמוד בפני התשובה, ואף על פי שכתוב בזוהר שאין מועיל תשובה על פגם הקדושה, אף על פי כן באמת לאמתו מועיל תשובה, רק מחמת שפגם כל כך, על כן הוא צריך להתנסות ולהצטרף ולעמוד בנסיון הזה של התרחקות הזאת, דהיינו שירחיקו אותו כל כך בכל מיני התרחקות, דהיינו שכותבים עליו שאין מועיל תשובה. ומי שחושב באמת על התכלית שלו ויש לו רחמנות על עצמו, אזי אף על פי שרואה כל מיני התרחקות שבעולם ואף על פי שכתוב עליו שאין מועיל לו תשובה אף על פי כן אין מסתכל על זה כלל. אדרבא, יש לו רחמנות יותר על עצמו, כי אף על פי כן מה יהא בסופו ומה יעשה ליום פקודה. וצועק אל ה' יותר ויותר מעומקא דלבא, עד ישקיף וירא ה' משמים. ואזי כשזוכה לעמוד בנסיון הזה ושב בתשובה שלימה, אף על פי שנדמה לו שמרחיקין אותו, אזי השם יתברך מרחם עליו ונתקרב על ידי זה דייקא, על ידי שעמד בנסיון הזה של התרחקות" (ליקוטי הלכות, תפילין ד, ד).

כלומר: מצד מידת הדין אכן אין החוטא הזה זכאי לתשובה, אלא שמן השמים מעניקים לו מתנה מעוטפת בחושך וערפל; מראים לו התרחקות עצומה, וכלפי חוץ דוחים אותו בשתי ידיים. ומי שבכל זאת מתעקש, ומתגבר להאמין ברחמי ה', הוא זה שמקבל עתה סיבה חדשה לזכות בחסדים אלו, בגלל התגברותו מול הנסיון הקשה הזה של ההתרחקות.

כך גם היה במצרים, בעת שישראל ירדו לתקן את חטא פגמי הקדושה שלא אדם הראשון. הם באו שם במיצרים כאלו ובשפלות כזו שכמו הכריזה כאילו מאסו בהם וכאילו אין חפצים בהם כלל, גם אריכות הזמן הנורא של מאתיים ועשר שנה הוסיף להחליש דעתם, עד שהיה נדמה להם שאין תקות יציאה משם. וכפי שאכן רוב עם לא אבו להאמין שיצאו מני חושך ומתו בשלושת ימי האפילה, "שהיו ישראל נשכחים במצרים כמה שנים, ונתייאשו מן הגאולה" (רש"י תענית טו. ד"ה ומי שענה).

ומה היתה התועלת בחלישות דעת נוראה זו?! – כדי לתת בידם תקווה חדשה, שאם אף על פי כן יתגברו מול דחייה שכזו שנדמה להם ששכחום והשליכום לעולמי עד, ואף על פי כן יתגברו להאמין בחסדי ה', אזי תיפתח להם תקוה חדשה מחמת זה עצמו. ורק זה מה שיכול להמשיך חסד מול פגמי קדושה, שבדרך הדין הרגיל אין בו תקוות תשובה. ואכן בני ישראל עשו זאת, למרות החושך הנורא התעצמו והתחזקו לפנות למלך מלכי המלכים "ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו" ולכן באמת "ותעל שועתם אל האלקים".

וכך גם בגלות מצרים הפרטית שלנו: דוקא כאשר החושך מתעבה כל כך, ודוקא כשהחלישות הדעת בוערת על שכבר עברו כל כך הרבה ימי שובבי"ם ולא נענינו, והלב הפצוע זועק שאפסה תקוה – דוקא אז היא העת-רחמים המחודשת שה' מעניק לנו זה עתה לתקות גאולה, שאם בכל זאת נתעצם לצעוק ולבקש ולהאמין בחסדי ה', אזי העמידה בנסיון זה, היא שמחדשת עבורנו סיבת רחמנות חדשה לקרבנו מחמת זה דווקא.

זה כל כך הפוך מדעתנו הענייה, אבל זוהי האמת לאמתה, שכל מטרת הדחייה והריחוק מלמעלה אינה אלא כדי לקרב ולתת תקוה. וכפי שרבינו הקדוש מורה לנו את הדרך: "כשאדם נכנס בעבודת השם, אזי הדרך שמראין לו התרחקות, ונדמה לו שמרחיקין אותו מלמעלה. ובאמת כל ההתרחקות הוא רק כולו התקרבות, וצריך התחזקות גדול מאד מאד לבלי ליפול בדעתו ח"ו כשרואה שעוברים כמה וכמה ימים ושנים שהוא מתייגע ביגיעות גדולות וצועק בכל פעם ומתחנן ומתנפל לפניו יתברך שיעזרהו בעבודתו, ועדיין הוא רחוק מאד ולא התחיל כלל להיכנס לשערי הקדושה, כי רואה עצמו שהוא מלא עדיין עביות וגשמיות והרהורים ובלבולים גדולים, ונדמה לו כאילו אין השם יתברך רוצה בו כלל. הן על כל אלה וכיוצא בזה צריך התחזקות גדול, כי באמת כל ההתרחקות הוא רק כולו התקרבות" (ליקו"מ ח"ב, מח).

הבה נזכור היטב, ברגעי החלישות הדעת המרים ביותר של העדר התקוה – שם, ודוקא שם, טמונה מתנת החסד הנפלאה ביותר, כשנזכה להתגבר ולהתעצם בתפילה על אף הכל.

הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ

(דברים כב, ד)

"עם בעליו. אבל אם הלך וישב לו ואמר לו 'הואיל ועליך מצווה, אם רצית לטעון, טעון' – פטור (רש"י)

הצדיקים – כוחם גדול לעורר אותנו לתשובה ולקרבנו לאבינו שבשמים, זאת רק בתנאי שאנחנו מעצמנו גם-כן נשתוקק ונתאמץ להתקרב. אבל מי שיסמוך רק על הצדיק – והוא בעצמו ילך בשרירות לבו, לא יוכל לקבל תיקון.

ענין זה מרומז במצוות טעינה: אומנם יש מצווה לעזור למי ששורו או חמורו נופלים בדרך, להרים את המשא כך שיוכל להמשיך בדרכו ולהגיע ליעדו. ברם, כל זה כשהוא בעצמו גם כן מסייע. אבל אם הוא עומד מן הצד ואינו משתתף בהרמת המשא, אין מצווה לעזור לו.

(עפ"י ליקוטי הלכות, אבדה ומציאה ג, טו)

לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים

(שם כב, ז)

למצוות רבות יש סגולה מיוחדת לעזור לאדם, הן בעבודת ה' והן בענינים אחרים. אבל עם כל זאת, לא תמיד אנו רואים באופן ברור, ישיר ומיידי את ההשפעה הטובה של המצווה.

כך קרה לאותו בן שאמר לו אביו להוריד גוזלים כדי לקיים מצוות שילוח הקן, שאף על פי שקיים בכך שתי מצוות שסגולתן אריכות ימים, כיבוד אב ושילוח הקן, בכל זאת ניזוק. ועל כך אמרו חז"ל שכוונת התורה היא שהמקיים מצוות אלה יאריך ימים בעולם הבא.

כך בכל מצווה שאמרה תורה שיש בה סגולה, כגון ציצית מסוגלת "למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי", ותפילין – "למען תהיה תורת ה' בפיך", הרי לא תמיד מבינים איך ומתי זה עוזר. אבל בוודאי כל הכתוב בתורה אמת וצדק.

(עפ"י ליקוטי הלכות, סימני בהמה ד, מט)

ויצא הראשון אדמוני (כה,כה)

ועל כן היה דוד [המלך] אדמוני [ו]יפה עינים, זה בחינת עזות דקדושה, כי היה לוחם מלחמת ה', כי עיקר מלכות דקדושה היא על ידי עזות דקדושה, בבחינת "ה' בְּעָזְּךָ ישמח מלך" ועל כן טעה יצחק בעשיו – שיצא אדמוני – כי סבר שתוקף התגברות הדמים שבו הוא בחינת עזות דקדושה, מחמת שהיה 'ציד בפיו', שהיה מרמה את אביו [ושואלו:] 'היאך מעשרים את התבן?' כאילו הוא צדיק, על כן סבר יצחק שגם האדמימות שבו, שמראה שהוא שופך דמים, הוא בחינת עזות דקדושה: שרוצה להתגבר נגד העוברים על הדת, כי כבר מבואר בהתורה [ליקוטי מוהר"ן חלק א, תורה כ"ב] "חותם בתוך חותם", שצריכים להתפלל להשם יתברך שנזכה להבחין בין עזות דקדושה, שעל ידו בנין ירושלים – ובין עזות דסטרא אחרא [="הצד האחר" – כוח הטומאה], שהוא בחינת 'עז פנים לגהינום, שזהו בחינת 'יהי רצון שתבנה עירך במהרה בימינו' שנזכר באמצע המשנה [בה כתוב] "הוי עז כנמר" וכו', עיין שם.

ועל כן, אפילו צדיקים גדולים יכולים לטעות בזה, כמו שטעה יצחק בעשיו. וכן להיפך: עלה על דעת שמואל הנביא לטעות בדוד, שהיה אדמוני, אולי הוא בחינת עזות דסטרא אחרא, כמו [שמובא] במדרש פרשת תולדות (פרשה ס"ג): "וכיון שראה שמואל את דוד אדמוני וכו' נתירא ואמר: אף זה שופך דמין כעשיו. אמר לו הקדוש ברוך הוא: עם יפה עינים. עשיו על דעת עצמו הוא הורג, אבל זה" וכו' עד כאן לשון המדרש, עין שם. היינו כמבואר לעיל: כי קשה להבחין בין עזות דסטרא אחרא, שהוא מסטרא דעשיו [=מצד עשיו] ובין עזות דקדושה, שהיא בחינת מלכות דוד-משיח.

(ליקוטי הלכות חושן משפט, מתנה ה,סב)

וידו אוחזת בעקב עשיו (כה,כו)

בעקב דייקא, כשיתגבר עשו בסוף הגלות בעקבות משיחא וירצה לדרוס בעקבו על ראש ישראל, בבחינת הגדיל עלי עקב, אז דייקא 'וידו' בחינת אמונה בחינת תפילה, בחינת 'ויהי ידיו אמונה' (שתרגומו) 'פרישן בצלו' (בתפילה) – 'אוחזת בעקבו' להפילו ולהשפילו על ידי זה, כי אין כוחינו אלא בפה לתפוס אומנות אבותינו לצעוק אליו יתברך מכל מקום שהוא.

(ליקוטי הלכות, יורה דעה, יין נסך ד)

ויאהב יצחק את עשיו כי ציד בפיו (כה,כח)

כי זה ידוע שבעשיו היו ניצוצות קדושים גבוהים מאד שהם נשמות הגרים שיצאו אחר כך מזרעו, כמו שאמרו ז"ל על פסוק זה שמרמז על אלו הנשמות כמובא. ועל כן סבר יצחק שמה שמביא לו לאכול וכו', שכוונתו לשמים, שמחמת הטוב הכבוש אצלו שעוסק להוציאו ולהחזירו אל הקדושה, על ידי זה בעצמו הוא עוסק להאכיל את אביו, ועל כן אהב אותו ועל כן רצה לברכו וכו', אבל באמת עשיו לא רצה בברכה – ותרחק ממנו, כי לא חפץ כלל להוציא הטוב הכבוש אצלו, רק כל כוונתו היתה בהיפך, לכבוש הטוב שהוא בחינת קדושת ישראל בגלות, על כן השתדלה רבקה שיקבל יעקב את הברכות שיהיה נמשך כל שפע ההון והעשירות ליעקב – הצדיק האמת דייקא.

(שם, חושן משפט, טוען ונטען ה)

יודע ציד … כי ציד בפיו (כה,כז-כח)

[ופירש רש"י: לצוד ולרמות את אביו בפיו. ושואלו: אבא, היאך מעשרין את המלח ואת התבן]

אי אפשר לילך בדרך צדקה וחסד-חנם לבד, כי אם כן, לא יעשה כלום, חס ושלום, רק אדרבא יעשה מה שלבו חפץ, חס ושלום ויסמוך על חסדי השם, ואין זה דרך התורה הקדושה. אבל גם לילך בדרך משפט לבד גם כן אי אפשר, כי אין העולם מתקיים על פי מדת הדין לבד, כמו שאמרו רבותינו ז"ל, וכמו שרואין בחוש שהרבה נפלו ונתרחקו על ידי ריבוי המשפט והדין יותר מדי, שהחמירו על עצמן הרבה, עד שאמרו בלבבם שאפס תקוותם, חס ושלום, לפי ריבוי עונותיהם וקלקוליהם ופגמיהם העצומים. ואם כי אמת שפגמו וקלקלו הרבה, אף על פי כן צריכין לבטוח בחסדי השם ורחמיו שאינם כלים לעולם, שעדיין עדיין יש תקווה בכל יום ובכל עת ובכל שעה כל ימי חייו, אפילו אם הוא כמו שהוא, כי חסדי ה' כי לא תמנו וכו'. ועל זה אמר שלמה: אל תצדק הרבה ואל תרשע הרבה, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל: אם רשעת הרבה; ואפלו אם כבר הרשיע הרבה, חס ושלום, אף על פי כן לא יוסיף וירשיע עוד הרבה ביותר; וכל מה שממעט קצת מלהרשיע, בודאי הוא טובתו לנצח, וגם על ידי זה יוכל לזכות בסוף לשוב להשם יתברך בשלמות, כי אין שום יאוש בעולם כלל, כי מדה טובה מרובה ממידת פורענות: ומה כשאדם פוגם או עובר עברה חס ושלום, השם יתברך משגיח ומסתכל על כל פרט ופרט, כמו שכתוב: אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו, וכתיב: ממכון שבתו השגיח וכו', המבין אל כל מעשיהם; מכל שכן וכל שכן במידה טובה, שבודאי אין שום תנועה טובה נאבדת לעולם. ועל כן מי שרוצה לסמוך רק על החסד חנם ויפרוק על לגמרי, חס ושלום, זה בחינת קליפות ישמעאל, שיצא מאברהם, שהייתה עיקר מידתו חסד וצדקה וכן להיפך מי שנופל מחמת ריבוי המשפט והדין והחמרות יתרות והמרות שחורות שמכביד על עצמו, זה בחינת קליפת עשו, שיצא מיצחק, שמדתו דין ומשפט. ועל כן שאל את אביו: היאך מעשרין תבן ומלח? כי חומרות יתרות הם גם כן פגם גדול לפעמים, וכמבואר במקום אחר. ועיקר השלמות הוא, כשנכלל משפט וצדקה ביחד, שזה בחינת יעקב, בחינת משפט וצדקה ביעקב וכו'. ועל כן היתה מיטתו של יעקב שלמה, ועיין פנים.

(אוצר היראה, התחזקות קיא; על פי: ליקוה"ל, חושן משפט, מתנה ה,לז-לח)

ויזד יעקב נזיד (כה,כט)

על פי מה שכתב רבינו ז"ל (ליקוטי מוהר"ן ח"ב ז) שעיקר החיוב שהאדם מחויב להשאיר אחריו בנים בשביל קיום העולם וכו', ומבואר שם שעל ידי כלליות בן ותלמיד יכול לקבל בעת האכילה הארת הרצון וכו' עיין שם.

ועל כן השתדל יעקב להוציא הבכורה מעשו והוציאה ממנו בעת האכילה דייקא, ואמרו חז"ל שבאותו היום מת אברהם אבינו ובישל יעקב עדשים להברות את אביו, כדי להמשיך על ידי האכילה דייקא השארת הדעת של אברהם על ידי הארת הרצון שמאיר בעת האכילה, ואז בא עשיו מן השדה והוא עייף מן הרציחה והניאוף, כמו שאמרו חז"ל, שהוא היפך הדעת ואמר 'הלעיטיני נא' שיאכל אכילה גסה – אכילה דסטרא אחרא, כי לא האמין שבאכילה יכולין להמשיך הארת הרצון, על כן אמר לו יעקב 'מכרה כיום' כי למה לך בכורה שהוא הארת הדעת מאחר שאתה כופר בכל זה, ואז תיכף נתרצה עשיו והודה לו ואמר 'ולמה זה לי בכורה', ועל כן באמת זכה יעקב על ידי זה לקבל גם הברכה של עשירות מיצחק בעת האכילה דייקא, וקיבל אז ברכת העשירות כדי לזכות על ידי זה להארת הרצון שהוא הארת הדעת.

(שם, יורה דעה, פדיון בכור ה)

הלעיטני נא (כה,ל)

קדושת הבכורה זוכין לה על ידי שבירת תאוות האכילה ועל כן עשיו שביזה את הבכורה – מכר את הבכורה וביזה אותה על ידי תאוות אכילה, ויעקב אבינו זכה אז לבכורה. כי יעקב נתן לו כל תאוות אכילה כי הוא שיבר מעצמו תאוות אכילה ונתן תאוות אכילה לעשו והוא קיבל לעצמו בעד זה הבכורה שזוכין אליה על ידי שבירת תאוות אכילה.

(שם, שם, חלב ודם ד)

ויבא עשיו מן השדה (כה,כט)

הנה כל המלחמה שהיה בין יעקב ועשיו הוא בענין שמחה דקדושה ועצבות, כי עיקר השמחה היא בחינת קדושת יעקב שהיתה מיטתו שלמה, בחינת יגל יעקב ישמח ישראל, ועשיו הוא אדום שממנו כל הגלויות – עיקר התגברותו היא על ידי עצבות, על כן אמר הלעיטיני נא מן האדום שהוא תוקפא דדינא שהוא עצבות, כי אכילת הצדיקים היא בחינת שמחה, בחינתלאכול ולשתות ולשמוח, בחינת ואכלתם לפני ה' אלקיכם ושמחתם שנאמר על אכילת הקרבנות שהוא בחינת אכילת הצדיקים שאכילתם תמיד בבחינת אכילת קרבנות, ועל כן יפה אמר לו יעקב במועדו ובזמנו אם כן מכרה כיום את בכורתך לי, כי העבודה [היא] בבכורות שהם בחינת שמחה. ועל כן זכה יעקב אחר כך לקבל הברכות מאביו על ידי שהאכילהו אכילה דקדושה שהיא בחינת שמחה.

(שם, אורח חיים, הודאה ו)

ויקם וילך ויבז עשיו (כה,לד)

שקם והלך ולא נשק המזוזה כמובא. כי כל פגם עשיו הוא שהיה 'איש שדה' שהוא היפך קדושת הבית שקבוע בו מזוזה שהוא בחינת 'יעקב איש תם יושב אהלים', כי איש הישראלי שהוא מסטרא דיעקב איש תם, אפילו כשיוצא לחוץ מניח ידו על המזוזה ועל ידי זה ממשיך עליו קדושת המזוזה גם בהיותו בחוץ, אבל עשיו, ההיפך מכל זה, כשיוצא לחוץ אינו מניח ידו על המזוזה כי אין לו אמונה ועל כן הוא 'איש שדה' ממש.

(שם, יורה דעה, ספר תורה ד)

והידים ידי עשיו (כז,כב)

בחינת הטעות של הטבע שהוא בחינת כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה.

(שם, אורח חיים, נטילת ידיים שחרית ב)

בא אחיך במרמה ויקח ברכתך (כז,לה)

מגודל הקטרוג וההתגרות של עשיו שהוא בחינת עקרב שאורב על ישראל תמיד בפרט בעת שרוצים לקבל הברכות שהם בחינת מציאה טובה שאזי הוא אורב ומקטרג ביותר, על כן היה הכרח שילך במרמה, וסיבב השם יתברך שישלח יצחק את עשיו לצוד ציד ובתוך כך קיבל דייקא יעקב את הברכות. וזה שאמר יצחק ליעקב מה זה מהרת למצא בני, 'מהרת' דייקא, כי יצחק ראה והבין אז מרחוק שזה יעקב כמובן בפרשה שאמר 'גשה נא ואמשך', על כן אמר לו מה זה מהרת למצא מציאה טובה כזאת, להאכילני ולקבל הברכות על ידי זה, היינו כי אמר כי אני יודע שסוף כל סוף יגיעו כל הברכות אליך – יעקב, אך הייתי סבור שבתחילה צריכין ליתן הברכות לעשיו כי הוא צריך למשול תחילה, וכמו שאמר יעקב בעצמו יעבור נא אדוני לפני עבדווכמובא, על כן רציתי לברכו תחילה ועל כן 'מה זה מהרת', 'מיהרת' דייקא, למצא בני, כי לדעתי עדיין אין הברכות שהם בחינת מציאות טובות שלך, והשיב 'כי הקרה ה' אלקיך לפני', ואיתא במדרש (ילקוט שמעוני בראשית – פרק כז – רמז קטו) "ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש חד מנייהו אמר ומה אם לקרבנך המציא לך וירא והנה איל וגו' למאכלך על אחת כמה וכמה. חד מנהון אמר אם לזווגך המציא לך דכתיב הקרה נא לפני וכתיב וישא עיניו וירא והנה גמלים באים למאכלך על אחת כמה וכמה." [תרגום: ר' יוחנן וריש לקיש, אחד מהם אמר "ומה אם לקרבנך המציא לך", כמו שכתוב 'וירא והנה איל', "למאכלך על אחת כמה וכמה". ואחד מהם אמר "אם לזיווגך המציא לך", כמו שכתוב הקרה נא לפני" וכתוב "וישא עיניו וירא והנה גמלים באים", "למאכלך על אחת כמה וכמה] כי דייקא זכות העקידה ומציאת זיווגו הזכיר אז – כשרצה לקבל הברכות, כי אמר "הלא בשביל קרבן העקידה שהוא להמתיק גבורתך הקרה ה' את האיל, וכן להמציא זיווגך – את רבקה וכו', עזר ה' בדרך נפלא אף על פי שהיה קשה מאד למצוא זיווגך מעוצם גבורותך (יצחק מידתו גבורה כידוע) אף על פי כן חמל ה' והמציא אותה לך, והכל היה בשבילי כדי שיצאו ישראל ממני, ועכשיו למאכלך שאני רוצה להאכילך כדי לקבל הברכות כדי שיוכלו ישראל להתקיים בעולם ולהתפרנס בכל תוקף ואריכות מרירות גלותם, על אחת כמה וכמה שיזמין השם יתברך לפני" וכו'.

(שם, חושן משפט, מתנה ה)

ויתן לך את ברכת אברהם (כח,ד)

'לך ולזרעך אתך לרשתה את ארץ מגורך' ראשי תיבות אלול. כי אלול הוא בחינת תיקון הברית, ותיקון הברית וירושת הארץ הם בבחינה אחת בבחינת 'צדיקים ירשו ארץ' ו'מאן צדיק – מאן דנטר ברית' [מיהו צדיק – שומר הברית].

(שם, שם)

אשה כי תזריע (יב,ב)

פירש רש"י: אמר רבי שמלאי: כשם שיצירתו של אדם הוא אחר כל בהמה וחיה ועוף, כך תורתו נתפרשה אחר כל חיה ועוף. כי יצירתו של אדם היתה אחר כל יצירת בהמה, כדי שיכניע הגסות ויזכה לתורה ועבודת ה' באמת כי אי אפשר לזכות לתורה ועבודה ותשובה ומעשים טובים, כל אחד לפי בחינתו מקטן ועד גדול, כי אם על ידי שבירת הגאות וגסות הרוח. ובשביל זה נברא האדם באחרונה [=היינו: אחרון הברואים] כמו שאמרו רבותינו ז"ל שהאדם נברא בסוף כדי לכנוס לסעודה מיד, דבר אחר: שאם תזוח דעתו עליו, יאמרו לו 'יתוש קדמך במעשה בראשית'. היינו כי האדם נברא רק בשביל שיעסוק בתורה ועבודת ה' כל ימיו. ועל כן נברא באחרונה, כדי שיכנוס לסעודה מיד, היינו כדי שיהיה הכל כבר מוכן לפניו, כל מה שצריך לפרנסתו ולהרחיב דעתו בהם ולהכיר על ידם גדולת הבורא ית'. ועל כן הכל נברא קודם יום השישי, והוא נברא ביום השישי סמוך לשבת, אחר שכבר נברא הכל בשבילו והוכן לפניו הכל, כדי שיכנוס לסעודת שבת מיד ולא יצטרך להמתין ולבלבל דעתו בשום דבר, רק יזכה לסעודת שבת מיד, שיזכה מיד לעסוק בעבודת ה', שזהו עיקר תכלית הסעודה של שבת, שהוא בחינת הסעודה שלעתיד שיזכו הצדיקים, שהי' אדם הראשון ראוי לזכות אליו מיד אם היה מקיים מצוותו ית'. וזהו שאמרו רבותינו ז"ל שם, 'דבר אחר: שאם תזוח דעתו עליו, אומרים לו יתוש קדמך' וכו' היינו שאי אפשר לזכות לסעודה הקדושה הנ"ל, אפי' אם הוא פנוי מכל העסקים ויש לו כל הון דעלמא, כי אם על ידי שפלות, שעל ידי זה דייקא זוכין לתורה ועבודה כנ"ל. אבל תיכף כשמתגאה ותזוח דעתו עליו אומרים לו 'יתוש קדמך' כי אז הוא ירוד לפניהם, לפני כל בהמה וחיה ועוף, כמו שאמרו רבותינו ז"ל: זכה רודה בהם, לא זכה נעשה ירוד לפניהם. וכן הוא בכל אדם גם עתה, שיש שהשם יתברך נותן לאדם עשירות וחפצים הרבה, בהמות ועופות ותבואה ופירות ומלבושים וכו' כאילו הכל נברא בשבילו, ובאמת הוא כן: כי הכל נברא בשבילו, כדי שיכנוס לסעודה וכו', היינו כדי שיעסוק בעבודת ה', ועל ידי זה יזכה לסעודה העתידה לצדיקים וכו'. אבל כל אחד לפי בחינתו אי אפשר לזכות לזה, כי אם על ידי שפלות באמת, ותיכף כשמתגאה ודעתו זחה עליו מורידין אותו ואומרים לו 'יתוש קדמך' וכנ"ל. נמצא שעיקר בריאת האדם אחר כל בהמה וכו' הוא בשביל שפלות כדי שיזכה על ידי זה לתורה. וזה שרמזה התורה בפ' תזריע שהזכירה תורת האדם כשנולד, שהוא בחינת בריאת האדם שנולד ונברא ויוצא אדם חדש לעולם, והזכירה אותו בסוף אחר כל בהמה חיה ועוף, לומר כשם שיצירתו אחר כל בהמה חיה ועוף שהוא בשביל שיזכור שפלותו כך תורתו נתפרשה אחר כל בהמה חיה ועוף כי הם בחינה אחת. כי מה שנברא בסוף זהו בעצמו גם כן בשביל זה, כדי שיזכה לתורה על ידי השיפלות על ידי שנברא באחרונה. ועל כן נתפרשה תורתו בסוף כמו יצירתו כי הכל בחינה אחת כי גם יצירתו בסוף היה בשביל התורה כי אי אפשר לזכות לתורה כי אם על ידי ענוה ושפלות, שבשביל זה נברא האדם באחרונה וכנ"ל, וזהו שנסמך לזה הלכות נגעים שבאין על גסות.

(ליקוטי הלכות, אורח חיים, ערלה ה,יט)

וביום השמיני ימול בשר ערלתו (יב,ג)

צריכין לעבור על התינוק שבעה ימי ערלה ואחר כך, בשמיני, מלין אותו. כי זהו בחינת מה שארץ ישראל היתה תחילה ביד כנען ואחר כך ניתנה לישראל. ומה שהיה העולם מתקיים בתחילה כ"ו [=26] דורות בלא התורה, ואחר כך ניתנה תורה, כי בהכרח שתקדים הקליפה לפרי. ובאמת גם בעת שליטת הקליפה הקודמת לפרי, דהיינו בימי ערלה בעת שארץ ישראל [הייתה] ביד כנען ובעשרים וששה דורות שלא ניתנה תורה, גם אז מקבלין חיות רק מהשם יתברך שמחיה את כולם בחסדו הגדול, שהוא בחינת התורה הנעלמת. ועל ידי זה עיקר קיום העולם, כי על ידי זה אפילו כשאדם חוטא ופוגם בברית קודש – וכשפוגם חס ושלום בברית קודש אזי נמשך חס ושלום הערלה דחפיא [מכסה] על ברית. והיה ראוי שחס ושלום יחזור העולם לתוהו ובוהו, כי עיקר קיום העולם הוא על ידי תיקון הברית כמו שכתוב: 'אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי', כי עיקר כלל ויסוד כל התורה כולה הוא שמירת הברית קודש, וכמובא בזוהר הקדוש ובכל הספרים. ובשביל זה נקראת התורה ברית, כמו שכתוב: 'ושמרתם את בריתי', כי עיקר התורה היא שמירת הברית. ועיקר קיום העולם היא על ידי תיקון הברית. כמו שכתוב: 'וצדיק יסוד עולם', וצדיק הוא מאן דנטר [=מי ששומר ה]ברית. ואם כן, תיכף כשאדם פוגם בברית חס ושלום – היה ראוי שחס ושלום יחזור העולם לתוהו ובוהו אך השם יתברך חפץ חסד, ועל כן הקדים הקליפה לפרי, והקדים שבעה ימי ערלה קודם המילה, להורות שגם בימי הערלה השם יתברך נותן חיוּת בחסדו הגדול שהוא בחינת התורה הנעלמת, ועל ידי זה, אפילו כשאדם חוטא חס ושלום ופוגם בברית, השם יתברך מקיימו בחסדו, בבחינת התורה הנעלמת ומאריך אפו עד שישוב. ובזה מובן היטב מה שמובא בזוהר הקדוש שעל פגם הברית אין מועיל תשובה. ובאמת לאמיתו מובא בכל הספרים שעל הכל מועיל תשובה. אך על פי כל דרכי התורה הנגלית בודאי אין מועיל תשובה על פגם טיפי המוח, אבל יש תורה הנעלמת שהיא בחינת חסד חנם, שזהו החסד סתום ונעלם מעין כל, שעל ידי זה נתקיים העולם אפילו קודם מתן תורה, ואפילו בימי ערלה. ועל ידי החסד הנעלם הזה מועיל תשובה על הכל.

(שם, יורה דעה, מילה ג,ד)

וביום השמיני ימול בשר ערלתו

אי אפשר לידע ולהודיע ולהגדיל שם ה', כי אם על ידי הצדיק האמת. כי הצדיק האמת הוא בחינת צדיק יסוד עולם שעיקר גדולתו הוא על ידי שמירת הברית בתכלית הקדושה שאין קדושה אחריה, כמו שכתוב בזוהר הקדוש צדיק הוא מאן דנטיר ברית [=צדיק – הוא מי ששומר את הברית] ומשם, מבחינת ברית, יוצאין כל הדורות. אבל את זה לעומת זה עשה אלקים. כי הסטרא אחרא והקליפה, שנמשך מזוהמת הנחש, מתגברת שם דייקא ביותר, ועל כן זעירין אינון [=מעטים הם ה]זוכים לקדושת הברית בשלימות. כי אפילו הכשרים אינם זוכין לקדושה זאת כראוי. אך אף על פי כן אשרי למי שאינו פוגם על כל פנים פגמים גמורים חס ושלום. אבל בעוונותינו הרבים, מצוי הרבה מה שמצוי שפוגמים מאד רחמנא ליצלן, כידוע בדורות הללו. ומשם כל הערבוביא שבעולם שאין יודעין היכן הצדיקי אמת. וזה בחינת מלחמת עמלק שבכל דור, כי עמלק הוא זוהמת הנחש, שכלול מכל הרעות שבכל הארבעה יסודות שהם בחינת כלל כל הגלויות בבחינת (במדבר כ"ד) ראשית גוים עמלק, והוא מעולם רצועת מרדות לישראל. כי בכל דור ודור הוא אורב על הכלל ועל הפרט כל יום, כי הוא השטן הוא המסית. כי בתחילה מסית את כל אחד בתאוותיו ומידותיו הרעים למה שמסיתו, ומחטיאו בנעוריו ובילדותו בפגם הברית כמו שמחטיאו; ואחר כך מסיתו לרדוף אחר גדולות, להיות להוט אחר הממון; ולרדוף אחר הכבוד וכו'. כי כל הקנאה והתאוה והכבוד וכל המדות רעות הכל נמשך מקליפת עמלק. ולא די לו בכל זה, אף גם עושה ערבוביה גדולה עד שנעשה קטגוריא [=מחלוקת] גדולה בין התלמידי חכמים ומרבה ומגדיל השקר בעולם עד שמכניס דעות זרות וכפירות הרבה בעולם, ומקים מהם ראשים שאומרים שרוצים בתקנת ישראל וכו' כידוע כל זה. ואי אפשר להאריך בזה כאן. וכל זה הוא בחינת מלחמת עמלק שבכל דור, וכל עיקר קנאתו והתגרותו של קליפת עמלק הוא להעלים ולהסתיר אור הצדיקי אמת שהם בחינת שם ה'. ועל כן נשבע השם יתברך שאין שמו שלם עד שימחה זכר עמלק כמו שאמרו רז"ל (ומובא בפירוש רש"י). כי השם יתברך בעצמו, כביכול, צריך ללחום עמו בכל דור ודור, כמו שכתוב (שמות י"ז) מלחמה לה' בעמלק מדור דור. כי על זה עיקר התגברותו שרוצה להעלים אור הצדיק, שהוא בחינת שם ה', שלא להודיעו חס ושלום מדור לדור, ורוצה להתגבר בכל זה על ידי פגם הברית, שממשיך בזוהמתו, שמשם המשכת הדורות, על כן סובר שיוכל להעלים השם הקדוש על ידי זה. אבל איש בער לא ידע שהצדיק האמת קידש את עצמו בקדושת הברית בקדושה נוראה כל כך עד שקדושתו עולה על הכל, כי על ידי תוקף קדושתו המשיך דעת עליון ונשגב כזה, שאי אפשר להעלימו בשום אופן, שעל ידי זה הכל יכולין להמשיך הדעת הקדוש האמתי מדור לדור. כי הוא דעת התורה הקדושה שקבלנו על ידי משה רבינו עליו השלום שהבטיח לו השם יתברך (שמות י"ט) וגם בך יאמינו לעולם. שכל הצדיקים הממשיכין חידושי תורה על פי הדעת הקדוש הזה, לחזק ולקיים בלב כל ישראל עצות עמוקות אמיתיים, לקיים על ידי זה את כל דברי התורה הזאת, אי אפשר להעלים אורם בשום אופן, כי שפת אמת תכון לעד. וגם כי כל ישראל הם בכלל שומרי הברית על ידי מצוות מילה הקדושה כמו ששמעתי מפיו [של רבינו] הקדוש. כי כל זה הוא בחינת מצות מילה שהוא לחתוך ולהעביר הערלה שהיא בחינת קליפת עמלק. וזה בחינת חיתוך ופריעה שהם כנגד תרין עננין דמכסיין על עינא [=המכסים על העין], שהם רומי רבתא [=הגדולה] ורומי זעירתא [הקטנה], שמשם חורבן בית המקדש (כמבואר בליקוטי מוהר"ן חלק ב, תורה סז). ותרין עננין אלו הם בחינת קליפת עמלק, שחופין על הברית קודש, שמעבירין אותם על ידי מצות חיתוך ופריעה.

(שם, אורח חיים, תפלין ז,ז)

ימול בשר ערלתו (שם)

עיקר חיוב מצות מילה הוא על האב למול את בנו, כי קודם הבריאה ואחר הבריאה הוא בחינת אב ובן, כי ה' יתברך נקרא אב, וכלל הבריאה נקרא בן. ותכף כשיצאה הבריאה מכח אל הפועל, נשתלשל אחיזה להשקר, שהוא בחינת הערלה, בחינת עננין דמכסין על עינין, כי השקר הוא בחינת פגם העינים, כמבואר בפנים, ועל ידי השקר נסתלק כביכול השגחתו יתברך, כי דובר שקרים לא יכון לנגד עיניו. ועל ידי שהאב דווקא מל את בנו ומעביר הערלה ממנו, על ידי זה באתערותא דלתתא אתער לעלא [ההתעוררות התחתונה גורמת להתעוררות עליונה], כי על ידי זה גם הוא יתברך, שהוא אבינו, הוא מעביר הערלה שהוא השקר מכלל הבריאה ונתגלה האמת, ועל ידי זה נמשך השגחתו יתברך עלינו בשלמות, ואז נכלל בחינת אחר הבריאה בקודם הבריאה, שזה בחינת אב ובן כחדא, בחינת כולו אחד, שזה עיקר תכלית עבודת ישראל לזכות לזה שיהיה נכלל אחר הבריאה בקודם הבריאה, בבחינת אב ובן כחדא, כמובאר בפנים.

(אוצר היראה, מילה לב; על פי: ליקוטי הלכות, יורה דעה, עבדים, ב)

ואם פרוח תפרח (יג,יב)

יש טועים בדעתם לומר, שמי שזוכה למעלת הגדולים, שוב אין צריך מלחמה כלל. אבל באמת הוא טעות, כי אפילו גדולי הצדיקים, יש לכל אחד ואחד מלחמה גדולה עם בחינת היצר הרע של מעלה, שהוא בחינת מלאך הקדוש, בחינת גבורות ודינים. ומאחר שיש להם עדיין מלחמות, בודאי אין כולם שוים, ויש ביניהם מדרגות רבות בלי שעור, כי כל אחד כפי מה שזוכה לשבר היצר הרע הגבוה שבו, דהיינו להמתיק הדין, כן זוכה לאיזה דרגא ומעלה יתירה בהשגה ועבודת השם. וכן יש טועים להיפך גם כן, שסוברים שמי שהוא חס ושלום בדיוטא התחתונה, ונפל לבחינת הטומאה, חס ושלום, כבר אבדה תקותו מה', חס ושלום, ושוב אין לו טהרה. ובאמת גם זה להיפך, כי אפילו מי שהוא בדיוטא התחתונה, בתכלית השפלות והפחיתות, אפילו בהיכלין דמסאבותא, חס ושלום, גם שם אין קץ וגבול לאלקותו יתברך. וכמו שאין סוף לאלקותו במעלות העליונות של גדולי הצדיקים שזכו למה שזכו, אף על פי כן עדין גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם כמו כן ממש אין סוף ותכלית לאלקותו יתברך במדרגות התחתונות, כי אין מקום ומדרגה שלא יוכל למצוא גם שם את אלקותו יתברך, בבחינת ומלכותו בכל משלה. אדרבה, לפעמים כשהאדם בדיוטא התחתונה מאד מאד, והסטרא אחרא והטומאה מתפשטין עליו מאד ורוצין לבלעו לגמרי, חס ושלום, חס ושלום, אז דייקא השם יתברך מרחם עליו ושולח לו טהרה וסיוע מלמעלה, כדי שיוכל להחיות את עצמו ולשוב אליו יתברך, או על כל פנים לא יאבד לגמרי, חס ושלום, כי לא אמר ה' למחות את שם ישראל, וכתיב: כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב וכו', ראו עתה כי אני אני הוא וכו', וכן עוד כמה פסוקים. וזה מרמז במצות נגעים, ש'בַּהֶרֶת כִּגְרִיס טמא, ופָרְחָה בכֻלוֹ טהור'; כי דייקא לפעמים כשבא לתכלית הירידה, אז הוא תכלית העליה, ונמשך עליו טהרה ותיקון ממקום שנמשך עליו, אם זוכה לזה, כי אין חקר לתבונתו יתברך ולגדולתו אין חקר, ואי אפשר להשיג דרכיו יתברך בשלמות.

(אוצר היראה, יראה ועבודה פח; על פי: ליקוה"ל, יורה דעה, שילוח הקן, ד,ט-יא)

החברים המקורבים לצדיקי אמת ואוחזים את עצמם בהם, ראוי שיחזקו זה את זה ויעוררו זה את זה. ועיקר התחזקות הוא בגודל כח הצדיק האמת שהוא גדול כל כך, עד שיכול להעלות גם נפשו הפגומה ביותר ולא יצאה עדין מחול אל הקודש אפילו כחוט השערה, גם אותו יכול הצדיק להעלות ולחדשו לטובה בגודל כוחו וזה עיקר ההתחזקות של כל אחד. כי אפילו הגרוע שבגרועים יהיה מי שיהיה אפילו אם עכשיו עובר עליו מה שעובר על זמן שאוחז את עצמו בצדיק האמת, יש לו תקוה טובה ונפלאה לנצח. גם צריכין שכל אחד יחזק את חבירו ויעוררו זה את זה ויחזקו זה את זה בעבודתו יתברך, ויזכיר כל אחד את חבירו כל העצות טובות שיודעים ומבינים כל אחד כפי מה שקיבלו מרבם. (משיבת נפש, אות ג)

בראשית הדברים כדאי לדעת את דברי רבי נתן: אין שום כוונה שהצדיק עושה לנו את כל העבודה, ואנחנו יכולים לצאת לפנסיה מוקדמת. חייבת לבוא לפני כן אתערותא דלתתא [התעוררות, עשיה, מצד האדם עצמו]. גם אין שום אפשרות שהצדיק 'יתקן' אותך, אם אתה לא מקורב אליו. מה הכוונה בלהיות מקורב אליו? רבי נתן מסביר: ללכת בדרך שהוא הנחיל, ולחיות על פי דעת התורה שלו. זה התנאי הראשון והבסיסי, וזה הקשר שיש בינך ובין הצדיק. אמנם גם כשהצדיק מרים את האדם, הוא מרים אותו בנקודות הטובות שנמצאות בו. הצדיק מוצא את האור שנקלע למחוזות חשוכים, ומשם נותן לאדם פתח לעלות למעלה.

"החברים המקורבים לצדיקי אמת ואוחזים את עצמם בהם, ראוי שיחזקו זה את זה ויעוררו זה את זה."

עצם זה שהחברים קשורים לצדיק ומשתעבדים לדעת התורה שלו, כבר מוביל לכך שהם צריכים להתחזק ביחד. חוץ מההתחזקות העצמית והאישית, יש גם דבר שאותו הם עושים ביחד. הסיבה לכך מובאת בהמשך, ועכשיו מבוארת ההתחזקות העצמית:

"ועיקר התחזקות הוא בגודל כח הצדיק האמת שהוא גדול כל כך, עד שיכול להעלות גם נפשו הפגומה ביותר ולא יצאה עדין מחול אל הקודש אפילו כחוט השערה, גם אותו יכול הצדיק להעלות ולחדשו לטובה בגודל כוחו וזה עיקר ההתחזקות של כל אחד. כי אפילו הגרוע שבגרועים יהיה מי שיהיה אפילו אם עכשיו עובר עליו מה שעובר על זמן שאוחז את עצמו בצדיק האמת, יש לו תקוה טובה ונפלאה לנצח"

לכאורה קשה, הרי אם אני מקורב לצדיק, בין כך ובין כך הוא יעלה אותי מהחול אל הקודש, למה אני צריך להיזכר שוב ושוב בידיעה זו? אבל כתוב כאן, שהידיעה הזאת היא חלק מההתחזקות שלנו. הרפיון נובע הרבה פעמים מחוסר רצון, שנובע מחוסר אמונה שאפשר בכלל לצאת מהמקום שאנחנו נמצאים. אנו נוטים לחשוב שהמציאות שלנו מקובעת לחלוטין, והדברים לא ישתנו. די, כבר ניסינו פעם אחר פעם, קלטנו את המסר שצועק – אין לך סיכוי. אבל צריך לדעת שגם בטוב המועט ביותר שנמצא, הצדיק יכול להוציא אותך מן החול אל הקודש. מה עליך מוטל לעשות? להאמין שהוא יכול. להאמין שהצדיק מתבונן תמיד על הטוב, ודן את הכל באופן חיובי, ומוצא את הקב"ה גם במקומות האפלים ביותר. ברגע שהוא מזריח באדם מעט מן האור שחבוי באותו אדם, אזי נסתלק כבר הרבה מן החשך. לכן גם אם האדם נשטף ומיטלטל בין גלים ששוטפים אותו, אם רק יאמין שהצדיק יכול, יש לו תקוה טובה לנצח – הוא יודע שבסופו של דבר הוא יצא מן החושך. רק צריך לעורר את הידיעה הזאת, ואז ממילא הוא יתחזק בעצמו. הוא ידע שאכן הכל אפשרי, ואין מקום רחוק מדי.

"גם צריכין שכל אחד יחזק את חבירו ויעוררו זה את זה ויחזקו זה את זה בעבודתו יתברך, ויזכיר כל אחד את חבירו כל העצות טובות שיודעים ומבינים כל אחד כפי מה שקיבלו מרבם".

מלבד הידיעות החדשות שיכול כל אדם ללמוד עם החבר, או כל אשה עם חברתה, לומדים גם את הצד ההפוך. שניכם הרי קבלתם על עצמכם את דעת התורה של הצדיק שעל פי משנתו אתם חיים; איזו תועלת אמצא בלימוד עם החבר? עדיף כבר ללמוד ולהעמיק באותו הזמן בדברי הרב בעצמו! אבל באמת, החבר יכול ללמד אותנו דבר שלעולם לא נלמד לבד. אנחנו יכולים ללמוד ולהבין כפי תפיסת הדעת שלנו בדברי חז"ל, אבל החבר מלמד אותנו את הצד ההפוך. גם כשאנחנו חושבים שאנחנו יודעים את כל הדרכים והעצות, החבר תמיד יכול לבוא ולגלות לנו פתח חדש שלעולם לא ראינו אותו. "כל אחד כפי מה שיקבלו מרבם", לכל אחד יש צורת קבלה שונה. הרב אמר את אותם המלים לשניהם, אבל "אחת דבר אלקים, שתים זו שמעתי" (תהלים סב). דברי אלקים חיים מתחלקים לכמה הבנות שונות, וכל אחד שמקבל מהתורה, מקבל אותה כפי צורת הכלי שיש לו. אם נשים מים בכלי מרובע, הם יקבלו צורה מרובעת, ואם נשים אותם בכלי עגול- גם הם יהפכו לעגולים. ההשתנות היא לא במים, אלא בצורת קבלתם. לכן, גם כשנראה לנו שאנחנו כבר יודעים איך ובמה צריך להתחזק, ובמה לשים את מגמתינו, עלינו תמיד להקשיב אל החבר, לשמוע דרכים שונות ופתחים חדשים להתקדמות.

לפי גדולת השם יתברך ועוצם רוממותו יתברך, בתנועה קלה בעלמא ובהסתכלות בעלמא שאינו כראוי לפי כבודו יתברך, היה ראוי לבוא על האדם מה שראוי, חס ושלום. אך השם יתברך מלא רחמים, וכל העולם מלא רחמנות, והוא יתברך רוצה מאד בעולם. על כן אהובי, אחי, אתה המעיין, נפשי ולבבי, חזק ואמץ מאד ובטח בשם כי לא יעזוב אותך, כי כל מה שעובר עליך הכל לטובתך. ותסמוך על רחמיו המרובים בלי שיעור, כי השם יתברך גדול מאד ולגדולתו אין חקר, ויש ענין שנתהפך הכל לטובה וזדונות נתהפכין לזכויות, רק חזק ואמץ. (על פי ליקו״ת מ״ט).
(משיבת נפש, ל"ו)

תנועה שאינה לפי כבוד השי״ת

ככל שהאדם מתעורר יותר ויותר ברצונות לעבוד את ה' ולהיכנס לדרכי התשובה, כך הוא מתחיל יותר לשים לב לראות באמת איך שהיצר הרע תוקף אותו בכל יום ויום עם רוח שטות אחרת. פעם בהתגברות תאוות אכילה, פעם באיזו עצבות ומרה שחורה או התגברות של תאוות מאוסות יותר, עד שנופל ונחלש בדעתו, לחשוב שאיך אפשר שיזכה פעם לאיזה טוב? ואינו יודע מה לעשות, מריבוי המלחמות בכמה וכמה חזיתות. וככל שמתקרב יותר לדרכי הצדיקים ולספריהם הקדושים ומשיג קצת בגדולת השי״ת ועוצם רוממותו יתברך, ולומד את העניינים שצריך לזכות אליהם, כך יותר ויותר עומד נבהל ומשתומם על עצמו ועל גודל התרחקותו מהאמת, וידיו רפות מלהתחיל לעשות איזה תנועה בעבודת ה', שהרי לפי גדולת השי״ת, ראוי לבוא על האדם מה שראוי, בגלל איזה תנועה קלה ובהסתכלות בעלמא שלא כפי הראוי לכבודו יתברך.

הם אמרו והם אמרו

אבל האמת היא, שהאדם צריך להזהר שלא להפוך את היוצרות, כי 'הם אמרו והם אמרו', הם – הצדיקים מכניסים אותנו לדעת בידיעת גדולתו ית' ובסתימת העיניים מחיזו דהאי עלמא, לעמוד לפניו ביראה שלמה, ולעשות כל דבר רק לשם כבודו ית', אך הם גם אמרו שרחמנות השי״ת היא לאין שיעור, והוא ית' יודע מה שצריך לעבור על האדם, ובכל זאת הוא רוצה מאוד בעולם בכל מי שנמצא בעולם, כי הוא ית' מלא רחמים. ועל כן מה שאדם מסתובב בעולם עם איזו נפילה שמפריעה לו ומבלבלת אותו מאוד, צריך לדעת שאין זה האמת כלל, ולא זו דרך היהדות, כי אפשר לעשות תשובה, ותשובה היא דבר קל ביותר: פשוט, [לקבל על עצמו לעתיד ו]לחזק עצמו מאוד ולחשוב מה לעשות מעתה כפי יכלתו, אף אם הוא כמו שהוא, ויסמוך על רחמיו המרובים שבוודאי לא יעזוב אותו, אף אם עבר מה שעבר. כי העבר אין, העיקר מכאן ולהבא ישתדל שלא יעשה עוד, ויהיה שב ואל תעשה על כל פנים, הן במחשבה והן מעשה.

ומה שנעשה עמו ממילא, אל יחוש ואל יסתכל על זה כלל, כי עיקר המחשבות בעניין התשובה צריך להיות מחשבות של 'למעשה', בתמימות ופשיטות, מה אני צריך ויכול לעשות'עכשיו' בעולם.

ממשלה על המלאכים. זו התכלית אותה מציב רבינו לנגד עינינו. הוא אינו מסתפק בתפילה בכוונה או בהתמדת התורה, ואפילו לא בכפייתו של יצר, ברצונו של רבינו להביאנו למצב שבו נשלוט על מלאכי השרת.

לתכלית זו נבראנו, ולמטרה זו עלינו לשאוף "כי איש הישראלי נברא שיהיה לו ממשלה על המלאכים, וזה התכלית והסוף של ישראל" (לקו"מ ח"ב א).

עלינו להתעלות לדרגה למעלה ממלאכי השרת, כפי אשר ממשיך ומבאר רבי נחמן "כמו שאמרו רז"ל 'עתידין צדיקים, שיהיה מחיצתן לפנים ממלאכי השרת', שנאמר כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל, שהמלאכים יצטרכו לשאול מישראל, כשירצו לידע מה פעל אל.

שהרי כידוע בכל יום מחדש השי"ת בטובו מעשה בראשית, בורא הוא את הבריאה כולה מחדש יש מאין, בריאה זו מכונה "מה פעל אל", כאשר 'מה' הינו כינוי לאור אין סוף אשר קודם הבריאה, ובכל יום מצמצמו השי"ת צמצום אחר צמצום עד אשר הוא מגיע לעולמנו זה הגשמי המכונה "פעל", אשר הוא מרמז על ישות וגשמיות.

משפע זה, שנשפע לעולם בכל יום, מקבלים בראשונה מלאכי השרת אשר הם זכים ביותר ויכולים לקבל את אור השי"ת ביתר גילוי, בהמשך ירידתו מצטמצם ומתגשם השפע יותר, עד אשר משתלשלת ממנו חיות לבני אדם הגשמיים, וכך מצטמצם יותר ויותר ומשפיע לכל חלקי הבריאה.

מאחר שאנו מקבלים את ההשפעה דרך המלאכים, קרויים הם מושלים עלינו, (בזוה"ק מכונה המשפיע לחברו בשם מושל עליו), ואנו מבקשים מהם ושואלים "מה פעל אל", היינו שמאחר שמדרגתם גבוהה היא ממדרגתנו, הרי כי הצמצום אשר בו מצטמצם אור השי"ת אצלם זך הוא יותר ולכן צמצום זה נסתר הוא מעמנו.

אך לעתיד לבוא, עת אשר נזדכך בשלמות, הרי מחיצתנו תהיה למעלה ממלאכי השרת, והשגתנו תהיה גבוהה מהשגתם, ושוב ישאלו הם לנו "מה פעל אל", היינו שיכספו לידע את הצמצום וההשגה אשר אנו משיגים בו את השי"ת.

שהרי אם אמנם מלאכי השרת זכים הם ומזוככים יותר מבני אדם, שהרי לא פגמו כלל ולא טעמו כלל מהבלו של עולם עכור זה, אך בעת שהאדם מזכך את עצמו, מנקה את עצמו מכל סרך גשמיות, הרי הוא עולה על מלאכי השרת שלא התנסו מעולם בכגון דא.

אל תכלית זו מוביל אותנו רבינו ז"ל: "וצריך כל אחד לראות, שיבוא לזה התכלית, שיהיה לו ממשלה על מלאכים". דורש הוא מעמנו להתנקות מכל דבר אשר נודף ממנו ריח של עולם הזה, להזדכך מכל הנאה מהנאות העולם, עד שנהיה לפנים ממלאכי השרת.

קנאת המלאכים

אך בעבודה זו טמונה סכנה מרובה, בשעה שהאדם מנסה לזכך את עצמו מריחה של תאווה, להתנקות מהבלו של עולם, בשעה שמחליט בדעתו כי הוא אינו מסתפק בתפילה בכוונה או בהתמדת התורה אלא פותח בעליה בהר ה', אזי מתעוררת נגדו "קנאת המלאכים".

"אך צריך לשמור עצמו מאד ולראות, שיהיה לו כח לעמוד בממשלה זו, שלא יקנאו בו מלאכי השרת ויפילו אותו ח"ו, כי המלאכים מתקנאים מאד באדם כזה, שיש לו ממשלה עליהם, כמו שמצינו שאמרו רז"ל (חגיגה טו:) על כמה גדולים, שבקשו מלאכי – השרת לדחפו".

קנאה זו, שבה ביקשו מלאכי השרת לפגוע במשה רבינו העולה למרום לקבל התורה, בטענת "מה לילוד אשה בינינו", קנאה זו שבה ומתעוררת על כל הרוצה לעלות בהר ה', וקנאה זו נובעת מטענה 'אשר תנה הודך על השמים', מה לילוד אשה המגושם מטבע בריאתו בין מלאכי השרת המשמשים לפני קונם?

טענה זו טענו מלאכי השרת להשי"ת: "אשר תנה הודך על השמים", תורה זו אשר היא חכמתו הטהורה של השי"ת זכה היא מכל זכות, אין לצמצמה בצמצום כזה העוסק בדיני גנב הנמכר בגניבתו, היא אינה אמורה להשתלשל עד מקום מגונה כזה אשר ציריו סבים סביב רוצח ועובד עבודה זרה (כדאיתא בספר החיים שבכל עולם ציור מצוות התורה הוא באופן אחר).

בטענה זו באים מלאכי השרת כלפי אותו אדם החפץ להתעלות מעל עולם עכור זה לקדש עצמו במותר לו, להזדכך מתאוותיו, מה לילוד אשה אשר שכלו מגושם בהבלו של עולם – ולדבקות בהשי"ת?

החזר להם תשובה

כאשר מתרגשת קנאה זו על האדם, הוא חש בודד במערכה, כוחותיו אשר עמדו לו בעת ההתעוררות גם הם אינם עמו, חושש הוא מפני התאוות הנראים לפניו כהר, 'איך אוכל לעמוד לפני יצר זה?', הנסיונות הופכים תכופים והוא חש כמהלך בענן וערפל (לקו"מ סי' קט"ו).

וכך אמר לו הקב"ה למשה רבינו: "החזר להם תשובה". הוא אינו מסלק את המניעות, אלא מעמיד את האדם במלחמה, הלחם בעצות אשר קנית, התחזק בהתחזקות הרבה אשר בספרים הק', אלא שלעומת משה רבינו, ששמע מפי הגבורה את ה"החזר להם תשובה", הרי שהאדם הפשוט – אנחנו! – אינו רואה את השי"ת המסייעו במלחמה (כמובן שזה אינו אלא למראית העין כאשר אמרו חז"ל 'ואלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו'). בכוחות לא לו עליו לעמוד על עמדו בעקשנות, עד אשר יזכה לעלות יותר ויותר בהר ה'.

"וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים" (בראשית לז,ג),  בן זקונים – שנולד לו לעת זקנתו, ואונקלוס תרגם 'בר חכים הוא ליה', כל מה שלמד משם ועבר מסר לו" (רש"י).

רבינו הקדוש אמר: "גַּם אֵין טוֹב לִהְיוֹת זָקֵן. הֵן חָסִיד זָקֵן, וְהֵן צַדִּיק זָקֵן, זָקֵן אֵין טוֹב. כִּי צָרִיךְ רַק לְהִתְחַדֵּשׁ בְּכָל יוֹם לְהַתְחִיל בְּכָל עֵת מֵחָדָשׁ" (שיחות הר"ן, נא).

"וישראל" – הצדיק, ראש בני ישראל – "אהב את יוסף מכל בניו, כי בן זקונים הוא לו". הוא אהב את ה'זִקְנָה' של יוסף, שכן יוסף 'מוסיף' והולך בכל יום, ואינו לומד ומתפלל היום כי גם אתמול ושלשום למד והתפלל וגם מחר יהיה כן… רק הוא מוסיף קדושה ודעת בכל יום.

ולכן אמר הכתוב על יוסף בלשון רבים: "בן זקונים", שכן בכל פעם היה מוסיף זקנה דקדושה על זקנה דקדושה, שהוא בחינת יראת ה' תוסיף ימים (ע"פ ליקוטי הלכות, הודאה ו).

והדרך כיצד זכה לזקנה זו, זקנה דקדושה שכל כולה התחדשות, היא מה שתרגם אונקלוס: "בר חכים הוא ליה!"

הוא למד מיעקב מה שלמד מ"שם ועבר", וכך זכה להתחדשות נפלאה שכזו. שכן, את הדרך כיצד להתגבר על הזקנה ולהוסיף קדושה ודעת בכל יום, יש ללמוד הרבה מישיבת "שם ועבר", אשר בישיבתם היו לומדים את חכמת התמימות והפשיטות", וכלשון מוהרנ"ת: "הלימוד של תמימות ופשיטות יש בזה הלכות רבות ועמוקות, וזה בחינת 'ויעקב איש תם יושב אהלים' שהיה יושב אהלים בתוך הישיבות הקדושות של שם ועבר ללמוד שם דרכי התמימות באמת להיות איש תם" (ליקוטי הלכות, נזיקין ה, יא).

וכל מי שרוצה גם הוא לזכות ל"תמימות ופשיטות", חייב גם הוא לשקוד על דלתי ישיבת הצדיק האמת שילמדהו דרכי התמימות והפשיטות, אשר על ידם יוכל להתחדש תמיד ולהיות 'בן זקונים' אמיתי, המוסיף קדושה ודעת בכל יום. "ומי שרוצה לחוס על חייו צריך לילך על ידיו ועל רגליו לבקש ישיבה אמתית כזאת" (שם).

למאמרים נוספים בנושא התחדשות – לחץ כאן | למאמרים נוספים על פרשיות השבוע – לחץ כאן

מה היה קורה אילו היו מודיעים לנו שכל הכישלונות שלנו לא נובעים מחמת הגריעות והפחיתות שלנו, או חוסר רצון ומוטיבציה, אלא פשוט מהתבוננות שגויה קטנה? לא רק שהיינו שמחים על כך שיש לנו את הפתיחות הגמורה אל הטוב, לבטא את כל מהותנו בו, אלא גם היינו בטוחים מעתה שלא ניכשל עוד. אמנם "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קהלת ז), אבל נשארים בגדר צדיק. מה שמחים היינו לגלות שהדרך אותה חיפשנו כדי לצאת מהמקום בו אנו נמצאים, העצה אותה חיפשנו נמצאת במעשינו היומיומיים.

* * *

הדרך שלנו למדוד דברים בדרך כלל היא על פי הרוב. "בדרך כלל". כי בדרך כלל אנחנו מודדים דברים מוחשיים, שבהם הרוב הוא זה שמכריע, מאחר והוא מהווה את התפיסה העיקרית בדבר עליו אנחנו דנים. במלים אחרות, רוב מהווה קביעה לדבר שרוב שייך לגביו. הרוב מספק עבורנו את הקביעה הכללית, ולפיה יקבע גם היחס שלנו. הטעות הגדולה ביותר בחיינו היא, שאנחנו פועלים באותה צורת שיפוט גם ברוחניות.

"מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך", אמרו רבינו בחיי והבעל-שם-טוב. ברוחניות אין קביעה של רוב, מאחר והאור הוא תמיד זה שקובע. זאת האמת ואי אפשר להתכחש אליה. אם נשאל איפה הניסיון? האם אנחנו רוצים לראות את אותו אור.

האור הוא זה שמגלה את המציאות האמיתית. חושך לא יכול להיות מתנגד אליו, כי כל המהות של חושך היא חוסר ברירות והגדרה. ערב בא מלשון ערבוב – כאשר החושך שורר המציאות מעורבבת, והקווים והגבולות אינם ברורים, והכל מתערבב. ברוחניות אין שום צד ליצר הרע, כי אם בעצם ההסתרה. האמת היא אחת, וגם כלפינו – בטוב חלקנו. "נשמה שנתת בי טהורה היא". כפי שראינו בעבר – מספיקה נקודה טובה אחת בשביל לגלות את זה.

בהמשך לדברים אלה מוסיף רבי נתן – למה באמת מהמעשים הבודדים שאדם עושה החושך לא נדחה? רק בגלל שהוא לא מתכוון להאיר את עצמו. כמו שהוא רגיל לשפוט כל דבר בחייו, גם ברוחניות הוא שופט את הדברים בסיכום הכללי של המעשים. אם התורה הייתה דורשת מעשים, ניחא, אבל חז"ל מלמדים אותנו כי "רחמנא ליבא בעי" (סנהדרין קו ע"ב), הקב"ה רוצה את הלב. לב לא חייב להיות מושפע מהמעשים שהוא עושה בצורה גמורה. בודאי שהמעשים משפיעים, אך לא תמיד הם ישפיעו בצורה שמשנה את ההגדרות והמטרות. מי שיודע את זה, יכול להסתכל בשעה שהוא עושה מעשה טוב, לשכוח את כל מה שהיה לפני ומה שהוא מצפה לעצמו, ורק לחשוב שהוא מקיים את התורה, שהיא האור. ברגע שנדע, אומר רבי נתן, שכל מה שהיצר הרע שולט בנו במידה זו או אחרת, הרי זה רק בגלל שאנחנו מתרשלים בידיעת הנשמה הטהורה שהיא-היא הזהות האמיתית שלנו, ברגע שנדע זאת, שהיא המהות האמיתית שלנו, כבר תאבד האחיזה העיקרית שלו. גם אם יכשיל אותנו, הכישלון לא ירחיק אותנו לעולם ואף לא במידה קטנה.

מי שמחפש את האור, לא צריך לחפש אותו במקום אחר. גם במצב הפרטי של כל אחד ואחד הוא נמצא, כי טוב ה' לכל – וממילא הטוב שנמצא בין כולם הוא שווה. אצל אחד הוא מרובה ואצל השני הוא מועט, אבל טוב נשאר טוב. רק נדע זאת באמת, וליצר לא תהיה שום אחיזה בנו. מספיק לעשות את מה שאנחנו עושים, לשכוח מהסיכום הכללי של מעשינו, ולזכור שה' רוצה את הלב, וממילא למעשים אין השפעה כל עוד הלב לא מתבטא בהם, הן במצוות הן בעבירות.

כך גם עמלק בא על עם ישראל. בפרשת כי תצא כתוב שהוא פגע רק "בנחשלים אחריך", באלו שהתרשלו לדעת מי הם. רשלנות היא, כפשוטה. לא נדרש מאיתנו, כי אם להסתכל מעט, להתעורר, להכיר במציאות של עצמנו.

"אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר, "עורו ישנים משנתכם, ונרדמים הקיצו מתרדמתכם, וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם, אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן, ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל. הביטו לנפשותיכם, והטיבו דרכיכם ומעלליכם, ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה" (רמב"ם הלכות תשובה, ג,ד).

אולי שכחנו את הנפש והאמת בהבלי הזמן, אבל תמיד נוכל לשוב ולהביט לנפשנו, בכל מעשה טוב שנעשה. לראות איך הטוב מתגלה כאן. ברגע שזה יקרה, גם שאר דברי הרמב"ם יתקיימו – נזכה לעזוב את הדרך הרעה, ולעלות אל הטוב, לנצח.

חזקו ואמצו.

רבינו ז"ל אמר שאת אנשיו הוא מעביר מיד בלילה הראשון של ר"ה.

נשאלת השאלה וכי משוא פנים יש בדבר? היתכן שכל העולם בצער של חרדת הדין ואילו למיוחסים דואגים במיוחד?

ולא עוד אלא שמצאנו בלקוטי מוהר"ן (ח"ב תורה ע"ח) שהצדיק, כשנופל לפשיטות, אז מחיה הוא את כל הפשוטים בעולם ואפילו גוים, מפני שנפתח על ידו האוצר של מתנת חנם, "וכל אחד כפי קירובו יותר אל הקדושה ואל הצדיק, כן הוא מקבל ממנו חיות גבוה יותר". שוב אותו רעיון; כשנפתח האוצר כולם מקבלים, אבל המקורבים לצדיק מקבלים יותר! ושוב נשאלת השאלה וכי משוא פנים בדבר?

ובכלל, כל העולם מפחדים מיום המיתה ודיניו השונים, ואילו הצדיק מרגיע את אנשיו: מה לכם לדאוג מאחר שאני הולך לפניכם!

הדבר אומר דרשני.

אך למען האמת אין כאן קושיא כלל, וכל הקושי הוא רק מצד המשיג. התרגלנו להיות אצל האור הגדול עד שמרוב ההתרגלות הפסקנו מלהתפעל מזהרו, ולכן חשוב מזמן לזמן להתעמק שוב ולעשות חשבון הנפש של "מאין באת ולאן אתה הולך", ואז יתחדש לנו, לפי השגתינו, גודל האושר שיש לנו:

מאין באת? מבחינת "פראסטק", איש הפשוט.

לב יודע מרת נפשו וכל אחד יודע בעצמו את חסרונותיו, אם זה גאוה, או לימוד בלי יראת שמים, קנאה, תאווה, שאיפה לעולם הזה, וכל הרעות החולות המציקות לבני אדם ומסירות אותו מהדרך הנכונה, עד שלפעמים נראה האדם מבחוץ כירא ושלם, ובתוך תוכו הוא ריק מתוכן, או נמצא במצב של תרדמה רוחנית.

ומה באמת רוצה ה' מאתנו? רק דבר אחד קטן: תנה בני לבך לי (משלי כג,כו) ואמרו חז"לרחמנא ליבא בעי [=הבורא חפץ בלב]

לא פחות ולא יותר.

וזה בדיוק מה שאין לנו!

ומה עשה הצדיק? הוריד את עצמו ממדרגתו הרמה, מהשגותיו הנוראות והפיל את עצמו לרפש וטיט של מעשינו, למען כבוד שמו יתברך; העיר אותנו מהתרדמה של שטות והדריכנו לבקש על נפשינו עד שכסתה הבושה פנינו; ולא עזבנו עד שלא הכניס בנו כיסופים לעבודת ה' ולימדנו להוציא הכיסופים בפינו ולברוא נפשות עד שהדיבורים משפיעים למרחוק.

לדרי מטה [=הרחוקים מהבורא יתברך] הוא מורה שה' קרוב ועליהם רק לפתוח פיהם ויאירו דבריהם, ואילו לדרי מעלה [=הצדיקים, הקרובים לה' יתברך], הוא מורה שרחוק מהם ה', משום שאין חפץ לה' בכשרון וחכמות אלא בתמימות ופשיטות – עד ששובר את לבם ומכניס בהם דיבורים פשוטים של יראה וכיסופים לבורא עולם,

ולאן אתה הולך?

לארץ ישראל.

ממצב של חסרון, העלה אותנו הצדיק על דרך המלך, וכבר אמר רבינו: "מי שרוצה להיות איש יהודי היינו שילך מדרגא לדרגא, אי אפשר כי אם על ידי ארץ ישראל", נמצא שארץ ישראל מסמלת ההליכה מדרגא לדרגא.

ובשביל זה ביטל את עצמו הצדיק מהשגותיו ועבודתו כדי להעלות אותנו משפלותינו עד שיתלהב לבנו לעבודת ה'.

* * *

ואפשר למצוא רמז לזה, במעשה של הבת מלך (סיפו"מ, מעשה א), שתעה השני למלך במדבריות למצוא הבת מלך ולמצוא את ההר של זהב ומבצר של מרגליות – שבודאי מרמז לסוד מסוים, האם ראה אדם מעולם הר של זהב? וכי שייך במציאות לבנות בנין ממרגליות.

אבל יש לפרש ענין זהב שהוא בחינת גבורות דהיינו דבורי התורה, ואילו מרגליות שהם פנינים מלשון פנימיות (כמו שדרשו חז"ל לפני ולפנים) שהם הכיסופים המהווים הנקודות בהן מצרפים את אותיות התורה (ראה ליקו"ה לא,ו  ולח,ג). ועל ידי זה שמוציא האדם את כיסופיו ומתפלל לה', הוא בורא נפש כמו שכתוב "נפשי יצאה בדברו" ותיקון הדבור הוא התורה שהאדם לומד בצר, מתוך עניות ודחקות בחינת גבורות.

ולפי פירוש זה הצדיק בונה את ההר של זהב ומבצר של מרגליות בזה שמבטל מהשגותיו ומבלה את זמנו במדבר בין הפשוטים עד שמדריך אותם בדבורי תורה ותפלה וכיסופים שעל ידי זה נבנה הנ"ל. וכל זה בחינת ארץ ישראל ובנין בית המקדש כנ"ל כמו שאמרו ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, בתוך כל אחד ואחד, שהמשכן נבנה מנדבת לבם של ישראל, וכאשר אבדו את הרגשת הלב ונפלו לשגרה ולמצוות אנשים מלומדה, עוד טרם שנשרף הבית על ידי נבוזראדן [=חורבן בית ראשון] כבר לא היה לו קיום רוחני כמו שאמרו בסנהדרין (צו:) יצאה בת קול ואמרה עמא קטילא קטלת, היכלא קליא קלית, קמחא טחינא טחינת [=עם הרוג הרגת, היכל שרוף שרפת, קמח טחון טחנת]. והיינו, שהבית היה בבחינת חרב עוד לפני שנשרף, ולעתיד לבוא שירד מן השמים בית המקדש בנוי, לא משום שלא יבנה על ידינו, אלא אדרבא, משום שיהיה בנוי כבר על ידינו מרוב תפילות וגעגועים עד שלא יהיה צורך לבנותו בפועל, וכמו שפירש רבינו בליקו"מ תורה ב': כד חם, גביה יתהפיך: שכאשר יכמרו רחמיו על ידי רוב תפילות של כל הדורות שבונים את קומת השכינה ומקימים בזה את המשכן, אז יתהפך מדת הדין למדת הרחמים, ותבוא הגאולה,

נתבאר בזה שהצדיק שואף להפוך מצב של "דרך ארץ", רוצה לומר מנהגו של עולם בלי תורה ותפילה, לזה של געגועים לה', אותו הוא מכנה "דרך לארץ ישראל", רוצה לומר עליה מדרגא לדרגא, וזה נעשה על ידי שמעמיק את ההבנה בענין אמונה דלית אתר פנוי מיניה [=אין מקום שאין הבורא נמצא בו] ואפילו במקומות השוממים נמצא שם תורה עמוקה ונסתרת, ודוקא מתורה נסתרת זו מתקיים כל העולם בבחינת מתנת חנם.

דברנו עד כה מענין הפשיטות וקטנות המוחין שנובעים ממגרעות האדם ומצבו הירוד, אבל קטנות המוחין, שהוא בחינת דינים, אינם רק תוצאה של מצבו של היחיד אלא הם מושפעים אף מזמני השנה. ימי הספירה, למשל, הם ימים של דינים, גם יש חודשים שיש בהם דינים, אולם עולים על כולם שני הימים של ראש השנה שהם ימי הדין ממש, בימים אלה מתעוררים דינים, לא רק מצד מעשינו של כל ימות השנה; אלא אף חובות ישנים הקיימים מעצם בריאת העולם, שהיה, כידוע, אפשרי רק על ידי שצמצם הבורא את אורו כדי שיהיה מקום לבחירה, כאילו אין שם בחלל הפנוי שום אלוקות חלילה, ומחמת צמצום זה נוצר דינים ומשם הכפירות והמבוכות שאין בהם שום הגיון כמבואר בלקו"מ (ס' סד), וכן עצם הטבע [=בגימטריא אלקים] שהוא בחינות חכמות חיצוניות המטעים את הבריות אף על פי שיש שם שכל למתעמק למצוא דעת שם, כמבואר שם.

וכן ישנם עוד דינים מדינים שונים. יש שמתעורר ההנהגה של מדת הדין שעלתה במחשבה לברוא בו את העולם עד שהקב"ה החליט לשתף עמו מדת הרחמים, ובר"ה מתעוררת גם המחשבה הזאת ומוכרחים להמתיקה, אחרת לא היה מועיל שום תשובה, דאינו אלא מצד מדת הרחמים כמבואר בלקו"ה.

והצדיקים הגדולים שהם הם הערבים על ברית העולם (כפי שמבאר רבי נתן בליקוטי הלכות)מוכרחים לחגור מתניהם ולהדוף את הקטרוגים על הכלל ועל הפרט, ובעוד הצבור עומד נרעש ונפחד מתנהל מעליהם קרב איתנים, וגורלם, לדין או לחסד, נמצא על כף המאזנים.

ראש השנה הוא בבחינת דורמיטא [=שינה] כמבואר, שהוא הסתלקות המוחין וכל העולם נמצא במצב של "פרוסטק" [=פשטות, מגושמות] והקטרוג גואה, הצדיקים מתאמצים לעורר רחמים כמוזכר בגמרא מתפילתו של הקב"ה: "יה"ר שיתגברו רחמי על מדותי ואכנס עם בני לפנים משורת הדין", ולקבל מהאוצר של מתנת חינם שבו טמונה אף התשובה, שהרי בלי חסדו של הבורא, היה הדין נותן ש"נפש החוטאת תמות".

במצב כזה, גדלה זכותינו שזכינו אנו להתלכד אצל הצדיק ההולך בראש, כעין עמוד האש שהאיר את חשכת ליל המדבר, וסמוכים אנו על כוחו של זקן דקדושה לבלי ליפול אל זרועות היאוש, אולם מי שמוכן לומר כאן "דיינו" – אינו אלא טועה. רבינו אינו מסתפק בכך שהוא נותן מרגוע ונוחם כדי שלא ניבהל באישון לילה, בחשכת החיים, אלא דורש מאתנולהפוך את הלילה לאור יום, את הקטנות דמוחין – לדרך לארץ ישראל.

ואיך נעשה את זה? בזה שנבוא אליו לראש השנה, לא כמי שמבקש מקלט, אלא כמי שמשתתפים בפועל בבניית קומת השכינה. אם נבוא איש איש עם רצונותיו להתעלות ברוחניות; עם כיסופיו להתקרב יותר עם בקשות לסייעתא דשמיא; עם הרצון העז להפוך את לב האבן ללב בשר, כי אז נהפוך כולנו לחלק מעמוד האש ותעלה להבתו עד לב השמים עד שתעשה כל הגולה למדורת אש של כיסופים.

או אז תהיינה עיני ה' בנו מראשית השנה ועד אחרית שנה, וימשוך השגחתו עלינו בבחינת ארץ ישראל, שכאשר הקב"ה רואה כל כך הרבה מישראל שרוצים לעבדו ומתקרבים אליו על ידי הצדיק האמת, ובמיוחד בקיבוץ הגדול של ראש השנה, בזה מתקיים "ישראל אשר בך אתפאר" ונעשה תפילין בחינת מוחין ונעשה השגחה שעל ידה נעשה קדושת ארץ ישראל בח' אוירא דארץ ישרראל מחכים (ליקו"מ ח"ב תורה מ).

וכתב מהרנ"ת (הלכות ברהמ"ז ד, ט) כי כפי ההתפארות והשמחה שאנו מתפארים בו יתברך, כמו כן הוא יתברך שש ומתפאר בנו כמו שכתוב "את ה' האמרת… וה' האמירך… לתהלה ולשם ולתפארת"

ואף על פי שאין המוחין מתגלים עד יום הכיפורים ושמחת תורה, בכל זאת בשורשה מתחילה ההארה מראש השנה; והן הן דברינו, שרבינו הופך את מצב הפשיטות של ראש השנה לדרך לארץ ישראל, וממילא מתורצות התמיהות שבפתיחת המאמר שמכיון שאנו זוכים להתקשר לעבודות הנוראות של הצדיק בראש השנה, ועל ידינו נמשך ההתפארות והמוחין, נהפכים אנו למהות הצדיק, לבחינת בנים למקום, ומתבטלים כל הדינים ומקבלים מהאוצר של מתנת חנם, ואין בזה שום חשש של נהמא דכיסופא [=לחם של בושה], שהרי "אשרי לבנים שאוכלים משולחן אביהם".

מי שיש לו אמונת צדיקים, וזוכה להתקרב לצדיק אמיתי ולקיים עצותיו איש איש באשר הוא שם, ועל ידו נעשים תיקונים נפלאים עבור כל העולם כמו שאמר רבינו: אין אתם צריכים כי אם לתת אבנים וסיד ואני בונה מהם בנינים נפלאים ונוראים (חיי"מ רצג) וכי פלא הוא שמתקיים בו מאמר הגמרא בראש השנה "וכולם נסקרים בסקירה אחת", וזוכה להמתקת הדינים בכוחו של הצדיק?!

עורך הדין יושב רכון על גבי ערימות מסמכים מזה שעות ארוכות, מעיין ונובר, מנסה למצוא פתרון לסבך העגום אליו נקלע האדון הנכבד היושב מולו.

"זה לא כל כך פשוט. הערמומי הזה הצליח לערער את בעלותך, זייף חתימות ותעודות, החתים עדים ויפויי כוח. מבחינה חוקית, כל נכסיך בסכנה" – אומר לו עורך הדין בסבר פנים חמורות.

הנשימה קשתה עליו; איך נחתה עליו לפתע צרה שכזו?! בסך הכל ביקש לתת מחווה קטנה לפקיד שעשה עד כה את מלאכתו נאמנה. מכיוון שלא שהה באותם ימים בביתו, הזמין את הפקיד לבוא לנפוש במעונו המפואר והמרווח, אך לא חלם על אפשרות כזאת, שאותו פקיד מהימן יבגוד בו צורה מחפירה כל כך.

מסתבר שהלה היה נוכל ממדרגה ראשונה; באותם ימים ספורים בהם שהה בביתו, הספיק לזייף במומחיות רבה את כל המסמכים הקשורים לבעלות האדון על נכסיו – – –

"קניתי ממך את הנכס; אין לך יותר דריסת רגל במקום הזה", אמר לו הפקיד בהתנכרות גלויה.

אילו רק ידע בעל הבית איזה נחש הכניס לביתו – היה נזהר ממנו כהוגן. אך עתה כבר מאוחר מדי.

* * *

מאבק סמוי נטוש בין הנשמה שבאדם, לבין הגוף הבהמי שעוטף אותו. מי ימלוך? הנשמה האלוקית שנאצלה מרום המעלה, טוענת בצדק לבעלותה; חלק אלו–ה ממעל היא ולה יאתה המלוכה. היא מצפה שהגוף יעמוד בפניה כמשרת נאמן ויספק לה את כל האפשרויות להצליח בחייה הרוחניים.

"כמו שהעבד מחויב לעבוד את רבו ולעשות רצונו – כמו כן הגוף מחויב לעבוד את הנשמה ולבטל עצמו לגבי הנשמה, ולעשות רק רצון הנשמה" (ליקוטי הלכות ברכת השחר ג-יח).

לעומתה הגוף הבהמי של האדם, הוא עז פנים וחצוף; הוא תובע למלא ומיד את כל המאוויים הפרועים שלו. הוא משעבד אפילו את השכל לאותם יצרים אפלים, כובש באכזריות את כל אותם מחוזות עדינים ומכריז על בעלות מוחלטת – – –

'הנפש הבהמית' לעולם לא היתה יכולה לכבוש את 'הנפש האלוקית' – לוּ היה האדם בוחר לנצל את מעמדו לטובת הנפש האלוקית.

אך היצר במזימותיו ותככיו, מערים על האדם; הוא מטעהו לחשוב שאם וכאשר יפנק מעט את הגוף – הלה ישיב לו כגמולו הטוב ויניחהו לעבוד את ה' כאשר עם לבבו…

והאדם שוכח עם מי יש לו עסק… ברגע שהגוף קיבל דריסת רגל – הוא מיד מתחיל לצעוק על בעלות מוחלטת.

"מפנק מנוער עבדו", אומר שלמה המלך (משלי כט, כא), "ואחריתו יהיה מנון" – אם פינקת את יצר הרע והתפתית לענג אותו כרצונו – הוא יהפוך לך בסוף לשליט.

כפוי טובה הוא היצר; שום תענוג לא משביע אותו; להיפך, ככל שמשביעים את רצונו, הוא הופך לרעב יותר, תובעני יותר, עד שלבסוף מנשל אותך מכל רכושך הרוחני.

* * *

אבן מקיר זועקת בימים אלה – לדאבון לב – לבוא ולפנק את הגוף. הצעקה לא יוצאת מאלו שיודעים להעריך את הנשמה שבנו; זוהי צעקת הנפש הבהמית שמסכנת את כל קיומנו.

במעטה של החלפת כוח ונופש, משכרים את חושינו לבלי לשמור על מעמד הבעלות. מניחים ל'עבד' לתפוס את הגה השלטון. נדמה אולי לרגע שהמחווה הזאת לגוף תגרום ליחסי גומלין, וגם הוא יניח אחר-כך לעבוד את ה' ביתר שאת – אך כמה עלינו להיזהר שהיצר לא יתפוס את הגה השלטון!

אין כאן קריאה להסתגפות; לפעמים אכן יש צורך לנוח. אולם, מכאן ועד לנתינת גושפנקא למאוויי הגוף בלי תכלית מסויימת – הדרך רחוקה מאד.

רבינו הקדוש הזהיר: "אל תתנו לעולם להטעות אתכם, כי העולם מטעה מאד!" הטעויות הללו יכולות לעלות ביוקר; לפתע מאבדים את החשק לתורה ולתפילה; מבלי משים הופכים לאדישים לחיים הנצחיים; לא מבינים שהפינוק של אתמול גרם לרפיון הזה.

"גוף ונפש", אומר רבינו הקדוש (לקו"מ ח"א לז), "הם בחינת אדם ובהמה, חכמה וסכלות, חיים ומיתה, שכחה וזכרון. וצריך כל אדם להכניע החומר, בחינות מיתה וסכלות של הגוף".

אין זה משחק גרידא; התגברות הגוף פירושה הגברת הטיפשות; היא מבהמת את האדם, וכמוה כמוות רוחני; היא משכיחה מן האדם את ייעודו וגורמת לו נזקים שקשה לתקנם.

הבה נשמור על עירנות יתירה. כל תענוג גופני שאינו מיועד לשרת את הנשמה – בל ייראה ובל יימצא. ככל שנייקר וננצור את אוצר חיינו הרוחני, כן גם ייטב לנו בעולם הזה, מלבד הטובה הנצחית לעולם הבא.

"מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" (שמות ו, ט).

"אין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו" (עבודה זרה ג ע"א) וכל אדם בכל מצב שהוא יכול לעשות נחת רוח לקדוש ברוך הוא לפי אפשרויותיו וכוחותיו.

אך יש מצב שנדרשת מהאדם מסירות נפש, זאת כאשר שהאמונה לקויה, שאז יש צורך לאמץ את כל הכוחות, עד קצה גבול היכולת, כפי שאמרו חז"ל שבעת גזירת שמד צריך להיהרג "אפילו על שינוי שרוך הנעל" שהגויים רוצים לכפות על ישראל (סנהדרין עד ע"א), כי רק מסירות נפש יכולה לתקן מצב של כפירה.

עניין זה נרמז בפסוק שלנו, מקוצר רוח ומעבודה קשה. קוצר רוח מלמד על ליקוי באמונה (עיין ליקוטי מוהר"ן ח"א קנה), ועל דבר כזה צריכים "עבודה קשה" עד כדי מסירות נפש.

(ליקוטי מוהר"ן ח"ב פו)

"וְהוֹצֵאתִי אֶת צִבְאֹתַי" (שמות ז, ד) – "מלאכי השרת" (מכילתא ט).

הקדוש ברוך הוא מנהל את עולמו על ידי מלאכים, כמו שכתוב "ומלאך פניו הושיעם" (ישעיה סג); "המלאך הגואל אותי מכל רע" ועוד. כן אמרו חז"ל: "אין לך כל עשב מלמטה שאין לו מלאך מלמעלה שמכה אותו ואומר לו גדל" (בראשית רבא י).

אבל כשגוברים העוונות ח"ו, אזי הקב"ה מסתיר את השגחתו ונחלש כוחם של המלאכים הממונים על קיום ההשגחה ואת מקומם תופסים כוחות טבע כביכול.

לפיכך כשיצאו בני ישראל ממצרים נאמר עליהם "והוצאתי את צבאותי" – שגם המלאכים 'נגאלו' מן הגלות, שכן גלות מצרים התבטאה בעיקר בהסתרת ההשגחה, כמבואר בכתבי האר"י (פע"ח חג המצות א), אבל כשנגאלו ישראל ממצרים הם חזו עין בעין בניסים ובמופתים, גילוי ההשגחה, שהוא גאולתם של מלאכי השרת.

(ליקוטי מוהר"ן ח"ב ה)

"וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם… וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי" (שמות ו, ו-ח).

התפילה היא ביטוי לאמונה; אדם שמאמין שהכול בידי ה' מבקש ממנו את כל צרכיו, כמו שכתוב (שמות יז): "ויהי ידיו אמונה" ותירגם אונקלוס "פרישן בצלו" [= פרושות בתפילה].

לשלימות האמונה ניתן לזכות בארץ ישראל, כמו שכתבו חז"ל: "כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוק" (כתובות קי ע"ב). כמו כן לשלימות התפילה זוכים בארץ ישראל, כמו שכתוב: "והתפללו אליך דרך ארצם" (מלכים ח, מח). וכך גם נפסק בשולחן ערוך (או"ח צד,א) שיש להתפלל לכיוון ארץ ישראל.

לכן אמרו חז"ל שעיקר הגשמים באים בזכות ארץ ישראל וכל שאר העולם מקבל גם רק בגללה (תענית י ע"א), שכן הגשמים יורדים בזכות האמונה (שם ח ע"א) ובארץ ישראל – האמונה שלימה.

אבל "את זה לעומת זה עשה האלוקים" ולכל דבר שבקדושה יש בטומאה כוח נגדי. ארץ מצרים היא ההיפך מארץ ישראל, ששם עיקר הכפירה, ולכן כשהקדוש ברוך הוא הבטיח לאברהם אבינו את ארץ ישראל ואברהם שאל "במה אידע כי אירשנה" (בראשית טו) ופגם באמונה, נענש שזרעו ירדו דווקא למצרים ארץ הכפירה.

מסיבה זו גם אין יורדים גשמים במצרים, כי כאמור גשמים יורדים בזכות האמונה, ולכן גם אמר משה רבינו לפרעה: "כצאתי את העיר אפרוש את כפי" (שמות ט), כי אי אפשר להתפלל בתוך מצרים שאן בה אמונה.

אבל שכשיצאו בני ישראל ממצרים וטהרו מזוהמת הכפירה, זכו לארץ ישראל שהיא ארץ האמונה, כמו שנאמר: "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים – והבאתי אתכם אל הארץ".

(ליקוטי מוהר"ן ח"א ט, ה)

מוות וחיים ביד הלשון

"עיקר הדיבור הם ה'גבורות', כמו שכתוב 'מי מלל גבורות ה" … כמו שכתוב: 'וגבורתך ידברו'… וכשפוגמין בדיבור אז נעשה… מקטרג הגדול שממנו באים כל הקטרוגים והנסיונות… וכל המלשינות והרעות שדוברין על האדם… שהוא חוקר תמיד לעורר דין ולהלשין ולקטרג…
"וכשמעלה את הדיבור לשרשו, היינו לגבורות, ומתחיל לדבר בינו לבין קונו בשלהבת הגבורות ומעורר את עצמו לעבודת השי"ת – אז נכנס אור שורש הגבורות".
(ליקוטי מוהר"ן ח"א לח)

"יהי רצון מלפניך… שבזכות ספירת העומר שספרתי היום יתוקן מה שפגמתי בספירה". בבקשה זו אנחנו מסיימים את הסדר היומי של ספירת העומר.

מהמאמר שבכותרת נוכל לשאוב עומק והבנה בתפילה זו:

שבע הספירות הן שבע תכונות יסודיות שהקב"ה ברא בהם את העולם, שבע המידות: חסד, גבורה, תפארת וכולי.

כמו כן יש גם צירופי מידות, כך שבצד החסד, שהוא נתינה בלי גבול, והגבורה שדורשת דין ללא רחמים, אנחנו מוצאים גם את "הגבורה שבחסד" שהיא ההגבלה לשם הטבה, כמו מניעות ממתק מיותר מילד שמטרתה לחסוך לו כאבי שיניים בעתיד.

כמו כן גם את ה"חסד שבגבורה" שהוא הטבה שמטרתה הגבלה. למשל, נתינת אוכל לבעל חיים כפיתיון במלכודת.

המידות הללו, כמו כל דבר בבריאה, אינן טובות ולא רעות. "מפי עליון לא תצא הרעות והטוב" (איכה ג). הכל תלוי כיצד משתמשים בהן – לטובה או להיפך.

לפיכך, כהכנה לקבלת התורה, עלינו לזכך את כל מידותינו-תכונותינו כדי לתקן את אשר השתמשנו בהן לרעה – ולהפוך אותן לכלי עזר בעבודת ה'.

* * *

רבינו מלמד אותנו כיצד אחת המידות הבסיסיות, מידת הגבורה – יכולה מצד אחד להיות הרסנית ביותר; ומהצד האחר – להיות נחוצה וחיונית.

את העובדה שמידת הגבורה במובן הנמוך שלה, איומה ונוראה היא – לא צריך ללמד אותנו. כל הכעס, המריבות, המחלוקות, הרציחות והמלחמות, הינם שימושים לא נכונים במידה זו. אלא שגם במובן הנעלה יותר, שבו הגבורה משמשת כמידת הדין ועשיית צדק, טמון כוח הרס רב.

שהרי לימדונו חז"ל שבתחילה עלה במחשבת הקב"ה כביכול לברוא את העולם במידת הדין, וכשראה שאין העולם מתקיים בכך, עמד ושיתף עם מידת הדין את מידת הרחמים (ב"ר ס"פ יב).

אפילו מידת הדין שבבית דין של מעלה יכולה לגרום חורבן לעולם, שהרי נאמר: "מי יצדק לפניך בדין?!" (מוסף לימים נוראים).

כך נבין את חומרתו של איסור לשון הרע, שכן כוח הדיבור מושרש מבחינה רוחנית במידת הגבורה, ככתוב: "מי ימלל גבורות ה'" (תהלים קו), וככתוב: "וגבורתך ידברו" (תהלים קמד).

לכן משווה הנביא את הדיבור לאש "הלא כה דברי כאש" (ירמיה כג), שהמוצא פגמים בחברו ומדבר עליו רע, מעורר את כוח הדין שלמעלה, שמביא חורבן והרס לעולם.

לעומת זה, כשמשתמשים כראוי במידת הגבורה, ובפרט דרך הדיבור ששורשו כאמור במידה הזו, יש בכך תועלת עצומה. דהיינו כאשר אדם דן ושופט את עצמו על כל דרכיו ומעשיו, אם הם כרצון ה' או חלילה לא כל כך – אזי יכול הוא לשוב ולהתלהב לעבודת ה', כי גם ההתלהבות בעבודת ה' מגיעה מאש הגבורה.

במקרה זה שהאדם משתמש בכוח הדין והגבורה – לטובה, הוא גם מבטל את התוצאות השליליות של הגבורה, כפי שאמרו חז"ל (ברכות ה ע"ב) ש"אם רואה אדם שייסורים באים עליו, יפשפש במעשיו.

כשמשתמש אדם בגבורה כראוי, להוכיח את עצמו ולשוב בתשובה, הריהו מבטל את הייסורים שהם תוצאה של מידת הדין.

ימי בין הזמנים הולכים ומתקרבים. יש מאיתנו שכבר קופצים שריר לקראת התקופה בה השגרה תתפזר כאבק נידף ברוח וה"זמנים" הפנויים ידרשו מענה – להיכן לכוון את הלב? מה משמעות ה"זמן" הפנוי הזה וכיצד לנצל אותו?

בבואנו להעמיק בסוגיית ה"חופש" המרפה מן השגרה המבורכת, הבה ונתבונן בקשר שבין המילה "חופש" למילה "חיפוש".

רבינו מדגיש בתורה הראשונה הפותחת את ספרו ליקוטי מוהר"ן, כי על כל אחד ואחד מאיתנו להתבונן בשכל הטמון והנסתר שבכל דבר שאנו פוגשים בחיינו, כי אותו "שכל" המאיר דרך כל מה שקורה לנו, שומר בחובו עבורנו מסר מרגש להתקרבות מחודשת ונוספת אל בורא העולם. כי כל דבר ודבר שעובר עלינו אינו אלא קריאה ומסר לעידון הנפש וחיבורה למקורה. לו רק נשכיל לעצור ולהתבונן בשכל הזה המאיר לנו דרך מאורעות חיינו, נזכה שתאיר לנו הדרך בבחינת "ואורח צדיקים כאור נוגה". חיינו יקבלו יתר נופך של משמעות ונפשנו תתמלא בחיות.

ומכאן הקשר בין המילה "חופש" (בין הזמנים..) למילה "חיפוש" (השכל שבכל דבר..), כי כל מהותו משמעותו ותכליתו של החופש אינה אלא כדי לפתוח עבורנו אפשרות לעצור לרגע את דהרת מרוץ חיינו ולהתבונן – מה היה לנו עד עתה? ולאן אנו בוחרים לפנות מעתה והלאה?

החופש לחפש את אשר למדנו מה"זמן" שעבר – להסיק מסקנות, לעבד נתונים – ומכאן לזכות למצוא את ה"משהו חדש" שמסתתר עבורנו ב"זמן הבא" עלינו לטובה..

מעבר למשמעות המשחררת של החופש, טמונה בו עבורנו הזדמנות לעריכת סדר מחודש בנפש בה יונחו במקומם כל הרגשות, הריגושים, ההצלחות והכישלונות של השנה שעברה, ותונח אבן פינה של קבלות לעתיד, כיסופים ומטרות אשר יניעו את מנועי נפשנו לקראת ה"זמן הבא".

רבינו אומר בתורה ס"ב בליקוטי מוהר"ן שכל הצלחתנו תלויה בכוח ההתלהבות שהצלחנו להשקיע בנקודת ההתחלה. על כן, מציע רבינו, עלינו להתחיל שוב ושוב בכל פעם מחדש עם התלהבות מחודשת, ובזה החופש הינו הזדמנות פז לקחת נשימה עמוקה פנימה בה נשאף אל תוכנו את כל ההבנות שרכשנו בשנה שעתה נפרדת מאיתנו, ננשוף החוצה כל הטעויות והמתחים שתפסו אחיזה בנו ונצא לקראת התחלה חדשה ומרעננת.

אז בין "על האש" אחד לשני, בין גלי הים וגלגלי הגומי הבה ונקדיש "זמן" להתבונן פנימה ולחפש לשמוע מה רוצים מאיתנו מן השמיים לקראת ה"זמן החדש". ננצל את החופש כדי "לעצור רגע" במטרה להכין את נפשנו לקראת פריצה מחודשת, פריצה שרוויה במסקנות, הבנות, החלטות ומפת דרך חדשה מלאה בחופש רוחני. החופש להיות עוד קצת יותר החלק א-לוק ממעל שאנחנו באמת ועוד קצת יותר מרווים נחת לבורא העולמים…

לקראת החורף, נעסוק הפעם בענין "סדר הלילה", מתחילתו בצאת הכוכבים עד סיומו בעלות השחר. ובתחילה נקדים הקדמה כללית על ענין "לילות הזהב" אשר לפנינו.

לילות הזהב

ובכן:
חודש חשון הגיע, ויחד עמו באו לילות החורף הארוכים, אותם היה מכנה הרה"ק רבי פנחס מקאריץ זיע"א: "די גאלדענע נעכט" = לילות הזהב!

אם כל לילה ולילה, הוא מכרה של זהב, הרי שלילות החורף הארוכים על אחת כמה וכמה. החמה שוקעת כבר לפני השעה 5 בערב ובתחילת שעה 11 בלילה כבר מגיע "רבי חצות", כשמחצות עד עלות השחר ישנן כשש שעות דשנות…

"לא נברא הלילה אלא ללימוד"

גם אלו שמחמת כל מיני סיבות אינם קמים לעת עתה בחצות, זוכים גם הם ללמוד כמה וכמה שעות בלילה [הרבה יותר מאשר בימות החמה] ובזה מקיימים מה שאמרו חכמינו ז"ל: "לא איברי ליליא אלא לגירסא" (עירובין סה ע"א).

"אין אדם למד רוב חכמתו – אלא בלילה"

וכמו שכתב הרמב"ם: "אף על פי שמצוה ללמוד ביום ובלילה, אין אדם למד רוב חכמתו אלא בלילה. לפיכך מי שרצה לזכות בכתר התורה, יזהר בכל לילותיו ולא יאבד אפילו אחד מהן בשינה ואכילה ושתיה ושיחה וכיוצא בהן, אלא בתלמוד תורה ודברי חכמה. אמרו חכמים אין רינה של תורה אלא בלילה שנאמר קומי רוני בלילה, וכל העוסק בתורה בלילה חוט של חסד נמשך עליו ביום שנאמר יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי תפילה לא-ל חיי, וכל בית שאין נשמעים בו דברי תורה בלילה אש אוכלתו שנאמר כל חשך טמון לצפוניו תאכלהו אש לא נופח" (רמב"ם הלכות תלמוד תורה פרק ג הלכה יג). וכן נפסק בשולחן ערוך (יו"ד, סימן רמו סעיף כג).

* * *

גשמים – ולימוד תורה

מוהרנ"ת מגלה בליקוטי הלכות קשר נפלא בין ירידת הגשמים שבחורף לבין לימוד התורה בלילה, ומבאר שמחמת שב'לילות הזהב' של החורף לומדים יותר בלילה, לכן יורדים אז גשמים!

ובכן, הט אזנך ושמע סוד הדבר, ותעמוד משתומם עד כמה גדולה מעלת לימוד התורה בלילה:

בליקוטי מוהר"ן תורה קנ"ט מגלה לנו רבינו מה נעשה מלימוד התורה שאנו לומדים, וכותב:

"בחינות" בלימודו של כל אדם

"ידוע שיש חילוק בין לימוד התורות, שלא כל אדם ואדם לומד בבחינה אחת. ומי שזוכה ללמוד להשכינה, שלימודו עולה להשכינה, אזי השכינה מקבלת הלימוד התורה ומעלה להשם יתברך, ונמשך מזה שפע, היינו שפע רוחניות ושפע גשמיות.

"אך לא כל אדם זוכה לזה שיהיה לימודו עולה להשכינה, כי לזה צריך שיהיה אדם יקר ושיהיה לימודו רק להשכינה, היינו לאוקמא שכינתא מעפרא, ולא כל אדם זוכה ללמוד זה, ואף אם לומד ביראת שמים, וגם אם אומר שלימודו לאוקמא שכינתא מעפרא, עם כל זה מי יודע אם ראוי לכך שיהיה לימודו להשכינה.

"וכשאין לימודו עולה להשכינה, אזי כשהתורה יוצאת, ואי אפשר לה לעלות אל מקום מכונה, וטבעה הוא להגביה את עצמה ולעלות, ובתוך כך נעשה לילה, ואזי יוצאין כל גרדיני נימוסין וכו' המבוארים בזוהר הקדוש, והם מכים עליה ונופלת למטה ומתפזרת למטה לכל העולם, וכל בני עולם שואבים מהאוויר וכולם שואבים מזאת התורה שנתפזרה למטה באויר, בהקיץ או בשינה.

ולפי מהות האדם שמגיע לו מהתורה הזאת כן נעשה ממנה, כי אדם כשר וירא שמים אפילו מקטני הערך, או אדם גדול וצדיק, כשמקבלין מהתורות אלו שנתפזרו, אזי נעשה אצלו מזה ט"ל תורה ומגיע להם מזה התעוררות חדש וחשק להתורה … אך כשמגיע לבני אדם שאינם כשרים, אזי נעשה היפך מזה, שנעשה אצלו מאלו התורות ל"ט מלאכות, שמגיע לו אדרבא חשק נמרץ והתעוררות חדש ליגיעות וטרחות ועבודת העולם הזה, שהוא ההיפך ממש מט"ל תורה, היינו ל"ט מלאכות שהוא בחינת בזעת אפך תאכל לחם."

עד כאן מדברי רבינו בליקוטי מוהר"ן. ומדבריו למדים שכשהתורה עולה לשכינה הקדושה נעשה ממנה שפע, שזהו סוד ה"גשם ומטר", וכשאינה עולה לשכינה נעשה ממנה "טל".

וכאן בא מוהרנ"ת ומגלה דבר נפלא:

מעלת לימוד התורה בלילה

כשהאדם לומד תורה בלילה, גם אם אינו בעל מדרגה, הרי הוא זוכה שלימודו יעלה לשכינה! "כי הלימוד שלומדין בלילה הוא קרוב יותר לעלות אל השכינה, הן מצד האדם הן מצד השכינה כביכול, כי האדם יכול לבטל עצמו ולדבק עצמו בו יתברך יותר בלילה מביום, מחמת שאז נחים העולם מרדיפת העולם הזה, כמו שאמר רבינו (סימן נ"ב). וגם השכינה היא סמוכה להאדם הלומד בלילה ומקשבת לקולו, כמו שכתוב קומי רוני בלילה לראש אשמורות שפכי כמים לבך נוכח פני ה', 'נוכח פני ה' ' דייקא, כי השכינה קרובה אליו והוא נוכח פני ה' ממש, כי בלילה השכינה היא בעולמות התחתונים, ואז כביכול 'ולא מצאה היונה מנוח' וכו', ועיקר מנוחתה אצל האדם הלומד אז בבחינת 'גם ציפור מצאה בית', כמו שכתוב בתיקונים" (ליקוטי הלכות, תפילה א).

אי לכך, בחורף – אשר אז לומדים יותר בלילה, לילות הזהב – עולה יותר ויותר לימוד התורה אל השכינה, וממילא יש גשם… שכן, הלימוד שעולה אל השכינה הופך לגשם ומטר של שפע רוחני וגשמי!

מהלימוד ב'לילות הזהב' נעשה בחינת גשמים

"ועל כן בחורף, שעיקר לימוד התורה בלילה, כי אז נאמר 'לא איברי ליליא אלא לגירסא', והלילה הוא בחינת אמונה, כמו שכתוב ואמונתך בלילות. ועל כן הלימוד שלומדין אז היא עולה להשכינה, שהיא בחינת אמונה. כי הלימוד שלומדין בלילה הוא קרוב יותר לעלות אל השכינה, הן מצד האדם הן מצד השכינה כביכול … ועל כן בחורף שהלימוד בלילה והיא עולה להשכינה, שהיא בחינת אמונה, על כן נעשה מזה בחינת גשמים, ועל כן אומרים אז בתפילה 'מוריד הגשם'.

ה' יזכנו לנצל כראוי את לילות הזהב, ולא לאבד אחת מהם בשינה ואכילה ושתיה ושיחה, ולהיות מעבדי ה' העומדים בבית ה' בלילות, אמן.

בעבודת ה' אנחנו נתקלים תדיר בקושי מחשבתי, גלוי או חבוי. זאת שאלה שיכולה להפוך חלילה לקושיה חזקה, אם לא מתכוונים לחפש אחרי האמת. שאלה שיסודה הוא: מדוע הניח אותנו ה' בעולם של שקר, ונתן לנו לחפש אחרי האמת כשהיא לא מבוררת לגמרי? כיצד ה' רוצה שנתקרב אליו? מה ה' רוצה שנעשה במצב הנוכחי בחיינו, ביחס לשאלות רבות על כיצד ואיך להתנהג?

בעזרת ה', היום נתקדם לפתיחה של הספר השתפכות הנפש. אחרי שבהקדמה למדנו על כך שדרך התפילה האישית היתה דרך שדרכו בה אבותינו מאז ומעולם, ואת את הדגש ששם רבי נחמן מברסלב על דרך זו, נראה את הפתיחה, שהיא ציטוט מדברי רבי נתן בהשמטה לספרו "ליקוטי הלכות", היכולה להביא לנו כמה ידיעות נחוצות בנושא זה. רבי נתן מביא שם טענה של מקצת 'המהפכים את האמת' כלשונו, שדרך כמו התבודדות יכולה להיות דרך של יחידי סגולה בלבד, אבל היא בהחלט לא נחלתו של הכלל. לא ראוי לאנשים פשוטים להתעסק בדבר נעלה שכזה. כשרבי נתן מפריך את הטענה הזאת הוא לא רק דוחה אותה, אלא הוא מוכיח שכיוון החשיבה לפי התורה הוא הפוך לגמרי- שדווקא ממי שנמצא במדרגה יותר נמוכה נדרש להתבודד יותר. נראה את ההוכחה שלו, שהיא גמרא במסכת עבודה זרה (דף ה ע"א):

"תנו רבנן: "מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה" – אמר להם משה לישראל: כפויי טובה בני כפויי טובה, בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לישראל "מי יתן והיה לבבם זה להם", היה להם לומר תן לנו אתה וכו'. אף משה רבנו לא רמזה להן לישראל אלא לאחר ארבעים שנה, שנאמר "ואולך אתכם במדבר ארבעים שנה" וכתיב "ולא נתן ה' לכם לב לדעת" וגו'. אמר רבה: שמע מינה לא קאי אנש אדעתה דרבה עד ארבעין שנין" [אין אדם עומד על דעת רבו אלא אחר ארבעים שנה].

אחרי מעמד הר סיני כשהקב"ה מתגלה לעם ישראל, העם מבקש שמשה יודיע להם את דבר ה' ולא ישמעו אותו ישירות מה' וימותו. באותה שעה אומר הקב"ה: "מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים" – מי יתן והרצון שלהם היום לקיים את דבר ה' יתמיד גם בעתיד. משה רבינו בא בטענה לעם ישראל, מדוע לא ביקשו מה' בעצמו שיתן להם לב לירא ממנו – "היה להם לומר תן לנו אתה". אמנם הגמרא מציינת שמשה רבינו טען זאת כנגד עם ישראל ארבעים שנה לאחר מעמד הר סיני, בגלל ש"לא קאי אנש אדעתיה דרבה עד ארבעין שנין"- אדם לא עומד על דעת רבו להבין את עומק כוונתו אלא אחר ארבעים שנה.

בעלי התוספות שם מקשים תמיהה מתבקשת: אם משה רבינו הבין שרצון ה' היה שיבקשו ממנו בעצמו, רק לאחר ארבעים שנה, מה הוא טוען כנגד עם ישראל שלא ביקשו באותו זמן? הרי גם הם לא היו אמורים להבין שה' מתכוון שהם יבקשו ממנו, כמו שהוא לא הבין אז אלא רק לאחר ארבעים שנה. מתרצים בתוספות, שמשה רבינו עצמו לא היה זקוק כל כך להתפלל לה' שיהיה לו לב ליראה אותו, מכיוון שבמעמד הר סיני כבר היה במעלות גבוהות ועליונות. הוא לא היה נזקק לכך, ולכן הוא הבין את מה שה' באמת רצה מהעם רק לאחר ארבעים שנה. אבל עם ישראל, שהיה נזקק לתפילה כזאת כדי שלא יחטאו כל ימיהם, היה צריך להבין את עומק רצון ה' ממנו כבר מההתחלה.

למה עם ישראל באמת לא ביקש? לכאורה היינו תולים את הסיבה בחוסר יראת שמים, ברצון לא חזק מספיק של עם ישראל, שגרם להם לא להשתדל בתפילה. אבל אי אפשר לומר כן, הלא מדובר כאן מיד לאחר מעמד הר סיני, כשעם ישראל מביע את רצונו לעשות את רצון ה' לפני משה. וגם בלשון הגמרא מוזכרת טענה אחרת עליהם: "כפויי טובה בני כפויי טובה", הטענה היא לא על יראת שמים חסרה, אלא פשוט כפיות טובה. מדוע זאת הטענה העיקרית כלפיהם?

* * *

בעבודת ה' אנחנו נתקלים תדיר בקושי מחשבתי, שגם אם הוא לא מופיע בצורה נגלית, הוא מסתתר בצורה חבויה. זאת שאלה שיכולה להפוך חלילה לקושיה חזקה, אם לא מתכוונים לחפש אחרי האמת. השאלה תמיד נשאלת בצורה קצת שונה, אבל יסוד השאלה הוא: מה ה' רוצה מאיתנו? מדוע הוא הניח אותנו בעולם של שקר, ונתן לנו לחפש אחרי האמת כשהיא לא מבוררת לגמרי? התכלית ברורה לנו, אבל הדרכים נעלמות. כיצד ה' רוצה שנתקרב אליו? מה ה' רוצה שנעשה במצב הנוכחי בחיינו, ביחס לשאלות רבות על כיצד ואיך להתנהג? איך אפשר שלא לטעות בעולם מבולבל שכזה? למה הוא לא מודיע את רצונו אלינו בפרטנות יותר?

ביחס לשאלות כאלו, בראש ובראשונה אנחנו מאמינים ש"אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו" (עבודה זרה דף ג ע"א), ומפרש רש"י שם: "בטרוניא – בעלילה". אם הושמנו בעולם שהוא בעצם מבוך שהכישלון בו מובטח, אז משמעות הדברים שהקב"ה עשה עלילה, חלילה, כדי להכשיל אותנו. ואם הקב"ה לא בא בעלילה עם בריותיו, עלינו לנסות להבין מה ה' רוצה מאיתנו דרך ההסתרה הזאת, אבל בנוסף לכך גם להאמין שרצון ה' בוודאי מושג. אם הוא רוצה מאיתנו משהו, לא יכולה להיות תקלה ויהיה קצר בתקשורת באמצע. רצון ה' חייב להיות מושג אלינו, מכיוון שהקב"ה רוצה מאיתנו דברים.

אבל מהי באמת התשובה? איך אפשר להשלים את הפער, הנדמה כרחוק אלפי קילומטרים, בינינו ובין קיום רצון ה'? עם ישראל בכלליותו היה במצב דומה לזה. אחרי מעמד כמו הר סיני כשעם ישראל קולט את המשמעות המלאה של יראת אלקים שלמה, הוא בהחלט צריך לחשוש כיצד הוא ישאר במצב כזה כל החיים. כיצד אפשר להעביר את האור הגדול לחושך שבו יהיו בעתיד? איך אפשר לא ליפול בעולם מסוכן, "העולם הזה שדומה ללילה" (בבא מציעא פג ע"ב)? בנקודה הזאת משה רבינו בא לטענה לעם ישראל: הייתם צריכים לחשוב צעד קדימה. הרי לא יתכן שהקב"ה ישאיר אתכם לבד עם הסכנות של העולם הזה. מסקנה פשוטה שצריכה להתחייב מכך: שצריך לבקש מה' על כך. אם שום דרך לא נראית בטוחה לגמרי והאפשרות להיכשל קיימת בה, אז בוודאי שאין דרך אחרת שיכולה להבטיח את עבודת ה', חוץ מהתפילה. לא היה נדרש מעם ישראל לחדש תובנות עמוקות בעבודת ה', הם פשוט היו צריכים לעשות חשבון פשוט. בוודאי שהקב"ה רוצה משהו, והוא לא סתם מניח אותנו להסתדר. בוודאי שגם הוא רוצה לעזור לנו. ממילא מתחייב, מהבנה פשוטה כל כך, שאנחנו רק צריכים לבקש: "תן לנו אתה".

אבל עם ישראל לא מבקש דבר. משה רבינו רואה בכך כפיות טובה. מבארים בעלי התוספות: "לכך קראם כפויי טובה, שלא רצו לומר 'תן' לפי שלא היו רוצים להחזיק לו טובה". למה היה כל כך פשוט לעם ישראל שהם צריכים לעבוד את ה' בלי עזרה וסיוע? לא בגלל עיקרון של בחירה חופשית וכדומה (שגם הוא מתקיים בתפילה, וכפי שרבי נתן מבאר בכמה מקומות), אלא בגלל שהם רצו לעשות את הכל לבד. זהו החוצץ הגדול ביותר העומד בין האדם ובין השגת רצון ה', כפי שרמזו מגדולי החסידות: "אנכי עומד בין ה' וביניכם", האנוכיות היא המחיצה שעומדת בין האדם לאלוקיו. במקום לנסות לבקש את הטוב בעצמו, אנחנו מלאים מחשבות אנוכיות על הדרך שאנחנו מציירים לעצמנו בדרך אליו. כבר פיתחנו כל מיני תיאוריות איך נתקרב אל ה', ומהי עבודת ה' אמיתית. לא פלא שבא יאוש ותסכול גדול אחרי כן, כי רבות המחשבות שבלב איש לא יוכלו לעמוד על עצת ה' באמת. הקב"ה מתכנן עבורנו דרך אחרת, שלא תמיד נשכיל להבין אותה. לכן, אם מורידים את כפיות הטובה, מתחייבת מסקנה פשוטה: אין לנו דרך אחרת לעבור את העולם הזה, ה"גשר צר מאוד-מאוד" כלשונו של רבי נחמן, אלא בעזרת ה' בעצמו. ה' יעזור לנו לעבור את התהום הפעורה בדמיוננו, בינינו ובינו. כל שעלינו לבקש ממנו הוא: תן.

שיא הירידה. החושך אופף כל עבר. הקדוש ברוך הוא, כביכול, אינו מורגש כל עיקר ח"ו ואין רואים שום התגלות של קדושה. הכל נראה כי חמרי ואפור וזוהר התורה כה עמום ח"ו. התפילה כה חסרת חיות, העולם סוחף ודוחף למחשבות, דיבורים ומעשים כה מנוגדים לתכלית עבורה נברא האדם – – –

ההסתרה בעיצומה – – –

במקרים קשים – ובעוונותינו הרבים: מצויים – כאלה, התקין הקדוש ברוך הוא, כביכול, אפשרות יחודית ליציאה מן הסבך, עזרה יוצאת מן הכלל בהתאם לחומרת המצב.

במקרים כאלה, ממציא עצמו הבורא ברוב רחמנותו ממש מאחורי הערפל הכבד הסוכך אז על כל הקדוש והיקר, ובפניה וצעקה אליו, הריהו מתגלה באור גדול מאוד כפי שאינו מתגלה אפילו במדרגות עליונות בהרבה. כי ככל שההסתרה, מעטה האופל, גדול, כן גדולה ונשגבה הקדושה הנחבאת בו כדי להוות משקל נגד לטומאה, להסתרה.

כך, כשנמצאים במצב ירידה רוחנית קשה ביותר, מצויים גם, באופן פרדוקסאלי משהו, סמוך לכח קדוש ונפלא ביותר, ואם רק מאמינים בכך ופונים לה', ביחוד בדרך של קריאה וצעקה, מתגלה לצועק האור הגדול, הקדוש, הנשגב, שנראה היה כה נסתר…

כי כן, אמנם רע ומר לו למי ששרוי בהסתרה עצומה שכזאת, אבל מה יפה ונאה התרופה שהקדים ה' למכתו; מה מיוחדת היא ההזדמנות הניתנת לאותו אדם מסכן – לנו! – בשיא ירידתו! רק אז הוא יכול, יותר מרבים רבים אחרים, לחוש בזוהר וזיו השכינה הקדושה ולעלות בתכלית העליה.

"…ועל כן" אומר רבינו הקדוש בליקוטי מוהר"ן (ח"ב, תורה יב) כשאדם נופל חס ושלום לבחינת מקומות אלו, דהיינו לבחינת מקומות המטונפים, ונופל לספקות והרהורים ובלבולים גדולים, ואזי מתחיל להסתכל על עצמו ורואה בעצמו שרחוק מכבודו יתברך, מאחר שנפל למקומות כלו רחמנא לצלן – וזה זה עיקר תיקונו ועלייתו, בבחינת 'ירידה תכלית העליה' המובא בספרים … כי זה עיקר התשובה: כשאדם מבקש ומחפש אחר כבודו יתברך, ורואה בעצמו שרחוק מכבודו יתברך, ומתגעגע ושואל ומצטער 'איה מקום כבודו', וזהו בעצמו תשובתו ותיקונו".

כמה עיוורי-דעת הם אותם הסבורים כי תורה חסידית הינה אסופה של פשט'לך וסיפורי צדיקים… אלה האנשים, לא פתחו ספר חסידי מימיהם, ואם פתחו, לא הבינו דבר, ואם אמרו שהבינו, הרי הם כאותו יהודי שהתלונן בפנינו, לאחר שעיין בספה"ק ליקוטי מוהר"ן – "מה לנו להוסיף עוד דרשות על הפסוקים? שמא לא די באלה שדרשו חז"ל?"…

אם תמצי לומר, גם בקרב המכונים חסידים, ישנם לא מעטים הסבורים, כי תורה חסידית עוסקת בכמעין דרוש, ואין בין ה"דרושים" לבין פשט הפסוק אלא קשר מילולי בלבד.

אף בקרב אלה ששם רבינו זי"ע נקרא עליהם, יש כאלה שכל הבנתם בתורת רבינו זי"ע, הוא, ש…על ידי כך זוכין לידי כך, ועל ידי זה זוכין לזה… ותו לא מידי. אחרים משתעשעים בגמטריאות, בראשי תיבות ובסופי תיבות מתוך ליקוטי מוהר"ן, כסבורים שאת זו רוצה רבינו לחדש בפסוק זה ואחר.

אצל רבים יותר, רק קטעי ההתחזקות המפוזרים בתורות רבינו ז"ל וב"הלכות" של מוהרנ"ת, זוכים אצלם לתשומת לב; בעיני רוחם מצטייר כל חידושו העצום של רבינו זי"ע, אך ורק בעניני התחזקות שהרעיף עלינו.

אמת, עם ההתחזקות של רבינו זי"ע, ניתן לעבור את הגשר הצר של העולם כולו בשלום, ולהגיע לעולם הבא, שלם. אבל, אבל! החרשים שמעו, העיוורים הביטו לראות, כי כל תורה ותורה מהספר הקדוש ליקוטי מוהר"ן, וכל הלכה והלכה מהספר הקדוש ליקוטי הלכות, בא להאיר לנו אור חדש על רעיון גדול בעבודת ה' הצרופה, שראשיתו בדברי הזוהר הקדוש ובכתבי האריז"ל, עובר דרך אור תורת הבעל שם טוב הקדוש, ומבריח מן הקצה אל הקצה, מתחילת התורה, או ההלכה, עד סופה.

מגיע פסח – באילו מושגים עליונים נזקקו הצדיקים לסבר את אזנינו! כמה טרחו רבינו ומוהרנ"ת זי"ע לתת לנו להבין, מעט, מרחוק, את המתחולל בעולמות ובנפש האיש הישראלי, בחג קדוש ונשגב זה. תילי תילים של הלכות השמיע מוהרנ"ת על פסח. כל אחת מהן משליכה אור אחר, פותח את עינינו לזוית ראיה אחרת, של המצה, של ליל הסדר, של ספירת העומר – – –

בני ישראל קדושים נזהרים בתכלית הזהירות ממשהו חמץ; צאו ושאלו ליהודים: מה חרדתם כל החרדה הזאת? – כי התורה אמרה: "כל מחמצת לא תאכלו" – תהא התשובה. אכן, כך נאה וכך יאה לאיש הישראלי, לקיים כל מה שאמרה תורה בתמימות ופשיטות, אף מבלי להבין בטעמי המצוות ולא כלום; "כי לא מחשבותי מחשבותיכם"; אדם ילוד אשה אינו יכול להבין מה מדעת עליון.

גם מארי קבלה, היודעים בסתרי תורה, לא יתיימרו להיות מבינים הבנה כלשהי בחוקי התורה, אפילו באותן מצוות "שמעיות", שמובנים על פי השכל.

אך בכל זאת, היודעים מעט בתורת הנסתר, רואים באור אחר את המצוות, את ענין המצה, למשל. מכל שכן מי שטעם מעט מצוף תורת רבינו ותלמידיו הקדושים – מה מתוקים לפיו, מתקבלים על לבו, מתנוצצים במוחו, התיקונים הנפלאים הנעשים באכילת מצה.

חמץ – האכילה המעורבת טוב לרע, מאכל שבא כתוצאה מקללת ה' לאדם: "בזיעת אפך תאכל לחם"; מאכל שמושרש באותו אילן שגרם מיתה לעולם – "מחמצת" – חמץ מת.

לא כן המצה, שורשה בעץ החיים, "בלא עירבוביא כלל" – כלשון התיקוני-זהר (ס"ו צ"ז) – האוכלה מוסיף חיים רוחניים לנשמתו, ודעתו אינה מתערבת ברע, משפעת לו מוחין דקדושה ומכינתו לאמונה הקדושה, כפי שהיא מכונה בזוה"ק לא אחת: "מיכלא דמהימנותא".

הזוהר הקדוש משייך תמיד את החמץ לצד הרע, ואת המצה לצד הטוב. לדוגמה: "חמץ ומצה – דא יצר הרע ודא יצר טוב" (בראשית מ' ע"ב), ועוד לשונות כהנה, המגלות, כי המצה מצד הקדושה היא, ואילו החמץ – מצד הסיטרא אחרא. הגדילו דברי הזה"ק (שם רכ"ו ע"ב), המכנים את החמץ "טעוון אחרנין" – עבודה זרה! ורעדה גדולה אוחזת בנו: האמנם אנו לעוטים ח"ו כל השנה בסטרא אחרא, בעבודה זרה רח"ל?

– לא כי אלא כך הוא הענין: כל עבודת האדם בעולם הזה, היא מה שנקרא "בירורים" – לברר הטוב מן הרע; כל מצווה שאנו עושים, הינם בשל כך דייקא בענינים חומריים – תפילין מעור בהמה, ציצית מצמר כבשים וכו' – כדי לברר את חלקי הרע שבחומר. לחם אנו צריכים בדווקא לאכול, עם ברכה קודם לכן, כדי לברר מן המאכלים את ניצוצות הטומאה ששקעו בו בלחם.

אדם הראשון בחטאו, הטיל ערבוביה של טוב ורע בכל, וביחוד במאכל. קיללת האדמה בעבורו, עם הקוצים והדרדרים שתצמיח, אינם אלא ביטוי חיצוני של מה שהתחולל בפנימיות האדמה עם חטא עץ הדעת. החטא עצמו כבר גרם זאת, שהאדמה וכל המאכלים הבאים ממנה, לא יהיו עוד מה שהיו קודם; אין היא עוד אותה אדמה טהורה, כפי שהיתה בגן עדן, שאד יעלה ממנה, ישקה אותה, וכל מאכלו של האדם מזומן לו מאליו, בלי כל יגיעה. מעתה, על האדם לעבוד על פת לחמו, לא רק עבודה גשמית, כמו זריעה, עידור, ניכוש, דישה, טחינה, ניפוי ואפיה – הוא נזקק לעבודה הרבה יותר מהותית: לברר מכל מאכל, בירור אחר בירור, את הטוב מן הרע, עד שיבוא אל פיו ויתתקן.

מתמצת זאת מוהרנ"ת בליקוטי הלכות, הל' בציעת הפת ב', ב': "על ידי חטא אדם הראשון נתקללה האדמה – בחינת 'בעצבון תאכלנה', וכן 'בזעת אפך תאכל לחם' – ועל ידי זה נפגמו ונתערבו כל המאכלים, עד שכולם צריכים ברור, ובפרט הלחם, שהוא עיקר חיות האדם, שם צריכין בירורים הרבה".

אדם הנזון ממאכל מבורר, מזין את מוחו בדעת עליון וברוח נכונה, ומה שונה הוא האיש המברך "המוציא לחם מן הארץ" בכוונה, מן האיש הזורק מפיו ברכה בלי שימת לב לפירוש המילות. מאכלו של זה האחרון מעורב הוא ברע, וכל כחו הנמשך מן האכילה ההיא מעורב בניצוצות רעים המפריעים לו מלהשיג את דברי התורה, לשמור ולעשות ולקיים. ומי יודע, כמה תאוות ומידות רעות היינו חוסכים, ואיזו השגה גדולה בתורה היתה לנו, אילו כיווננו כראוי בכל ברכה, ואוכלים ושותים מאכלים ומשקים מנוקים מכל סיג.

"כי אכילת ישראל צריכה להיות תמיד בבחינת אכילת מצה – כמו שאמרו רז"ל: 'לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן', ומן הוא בחינת מצה, כמו שאמרו רז"ל: 'עוגה שהוציאו ישראל ממצרים, טעמו בה טעם מן'. כי כשזוכין לאכול המאכל בקדושה ובטהרה, וזוכין לברר המאכל על ידי הברכה, אזי המאכל הוא בבחינת מצה, שהוא קדושת המוח. כי הדעת הוא כפי האכילה, כמובן בחוש" – כותב מוהרנ"ת בליקוטי הלכות.

שהדעת הוא כפי האכילה, אנו יודעים מדברי חז"ל, על אכילת שקצים ורמשים: 'ונטמתם בם' – 'ונטמטם בם'. אבל כך גם "מובן בחוש"; כל הרואה כיום יהודים עם השקפות כה מוזרות, יכול לתאר לו מאילו מאכלים "כשרים" נוצרת דעת מעוותת שכזאת…

אבל שוב, מה לנו ללכת רחוק. אנו בעצמנו, כמה לא יפות פנינו בהלכות ברכות, ובתאוות אכילה! גם לטובים שבנו, כמה מכשולות יש בענינים אלה, ומי יאמר זיכיתי לבי, שאכילתו מבוררת כל השנה.

לכך בדיוק בא חג הפסח, עם מצוות אכילת המצה – לתקן את כולנו, כל אחד מאתנו לפי מדריגתו, מאכילותינו הבלתי קדושות בכל ימות השנה, ולהעמידנו בדרגה מבוררת, בטהרת המחשבה ובצלילות הדעת.

זאת ועוד, המצה איננה רק תיקון על לשעבר, אלא גם הכנה להבא, "כי אכילת מצה, מתקן מעיו של אדם, שאפילו כשאוכל אחר כך חמץ, גם כן יכול לברר המאכל, שלא יעלו המותרות אל המוח" (ליקוטי הלכות חו"מ, הל' פקדון ה' י"ב).

לפיכך כה חשוב להזהר ממשהו חמץ, כי כל שינוי קטן במוח, בהשגה הצרופה, שינוי גדול הוא באדם כולו. שכן הדעת היא המקום שבה חל בעיקר העירבוב של הטוב והרע "עץ הדעת טוב ורע" – ולכן בה עצמה, בדעת, חייב התיקון לבוא, ולכך בא המאכל המבורר מכל, המצה, שהיא "אסוותא" (רפואה) ממש למוחין הפגומים.

בכלל, המלחמה העיקרית בין הטוב לרע הניטשת באדם, היא על טהרת המחשבה; כאן המאבק העיקרי. הרבה משקיע היצר כוחות, לעוות את המחשבה, אם על ידי ראיות אסורות, אם על ידי קריאות אסורות, או בכל דבר המשפיע על המוח להיטמא ח"ו, הרהורי תאוות רעות, או דיעות כוזבות רח"ל.

ולכן, ראש וראשון לעבודת ה' הוא שמירת המחשבה, כי כל המעשים נמשכים אחריה. כל הרהור רע, כל חכמה חיצונית "מחמיצה" את המוח. ועל כן, אומר רבינו, "צריך לפנות המוחין מחכמות חיצוניות וממחשבות זרות, מחמץ, שלא יחמיץ את חכמתו בחכמות חיצוניות ובתאוות" (לקוטי מוהר"ן ח"א ה' ד').

על ידי זהירות מחכמות חיצוניות ומחשבות של תאוות – מוסיף רבינו – שוברים אנו את הרגל השמאלית של האות חית שבמילה חמץ, ועושים ממנה אות הא. על ידי כך, הופכת המילה "חמץ" לאותיות "מצה'".

אמת, עבודה זו של זהירות מחימוץ המוח, מוטלת עלינו בכל עת ובכל זמן, אבל פסח, הלא הוא עת של הכנה לקבלת התורה – יוצאים מטומאת מצרים ומתחילים לספור ספירת העומר, כדי לטהר ולקדש עצמנו מקליפותינו ומטומאותינו – הרי עתה היא התקופה העיקרית בשנה, שבה עלינו לעבוד על קדושת המחשבה. בכך אנו קובעים את גורלנו למשך כל השנה כולה, כאן ההתחלה, כאן היסוד לכל חודשי הקיץ וחודשי החורף הבאים אחריהם. עתה, עתה עלינו להשקיע את מירב מאמצינו בשמירת המחשבה מכל חימוץ.

…"ועל כן בפסח, שהוא תחילת התשובה, אזי עיקר התיקון הוא מצה… לתקן הדעת, לבלי להחמיץ המוח ח"ו" – כותב מוהרנ"ת.

איך עושים זאת? שמא אין היצר יודע טוב מאתנו כי העיקר הוא המוח, זה המבצר שעליו יש לקלוע את כל החיצים והבליסטראות? – יודע גם יודע הוא. אבל לרשותנו עומד נשק יעיל יותר. אנן בישרא והוא אש, אבל אנן עדיפנא מניה; לנו כח גדול בהרבה מן היצר, אם רק נחפוץ.

בידינו עצה נפלאה ועצומה של התבודדות. פשוט, להתפלל על כך שנינצל ממחשבות רעות. יש לנו את לימוד תורה, המפנה את המוח מכל מחשבה רעה, כי אין מחשבות רעות שורות אלא על לב פנוי מן החכמה, כנודע.

זאת ועוד, לנו עצות חשובות מאד, כיצד להתגבר על מחשבות רעות. בראש וראשונה את העצה של יציאת מצרים – "בחיפזון" – לא להשהות מחשבה רעה במוח, כדי חימוץ, וכך תהיה פגימתה אפסית.

"כי בתחילת התשובה, שצריך לצאת מן הסטרא אחרא, עיקר התיקון, לבלי להחמיץ המוח ח"ו במחשבות רעות, בהרהורים ותאוות רעות, שמתגברין עליו אז, על ידי שלא נטהר עדיין, ותיקונו, שישבר החמץ, דהיינו חימוץ המוח, ולברוח משם". בריחה זו היא היסח הדעת למחשבות אחרות, מבלי להסתכל אפילו אחורנית: מה חשבתי, למה הרהרתי. לנוס למחשבות אחרות, טובות ונאות יותר.

לכל זמן ועת. עת לפעול מתוך היגיון ועת לפעול למעלה מן ההיגיון.

פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן השיב את הקטרוג ומידת הדין מעל בני ישראל, באופן בלתי הגיוני, בלתי מקובל ובלתי מתוכנן, "בקנאו את קנאתי".

שלום אמיתי המסוגל לחבר בין שמים לארץ, בין גוף לנשמה ובין עולם הזה לעולם הבא, בא רק מתוך מסירות נפש. משום ששום דרך אחרת, הגיונית ומקובלת ככל שתהייה, לא תוכל להביא אותנו לשם – אל המקום המאחד את ההפכים המוחלטים ביותר. את הברית הבסיסית ביותר בעולמו של יהודי, ברית מילה, כורתים מתוך מסירות נפש. והברית הזו ממשיכה ומלווה את חיינו גם הלאה, לכל מקום שנלך.

בליבו של כל יהודי כפי שמלמד רבינו, שוכנת ומאירה נקודה של מסירות נפש. עד לאותה נקודה כמוסה עלולה הדעת להתבלבל, לשגות ולמעוד, אך בשעה שהניסיון נוגע באותה נקודה, בהירות חדשה מתפרצת, אנחנו מוכנים למסור נפש.

מסירות נפש וקנאת השם נוגעים לעולמינו האישי בכל יום. יהודי ניצב לא פעם מול שגגות ומעידות. הוא מוצא את עצמו נכשל במעשים שאינם הגונים ובהתנהגות לא ישרה. במצב שכזה הדבר החמור ביותר היא התעלמות. התעלמת – הסכמת, אל תבוא אחר כך בטענות. אך מה לעשות כשאי אפשר, ואין בינתיים את הכח ואת השכל להשתנות ולתקן? מול מציאות שכזו ניתן לפעול רק למעלה מן ההיגיון, לצעוק, למחות, להביע אי הסכמה בקול גדול.

חלקים גדולים מגורלינו הנצחי נוכל להציל רק באמצעות מחאה. תצעק לבורא עולם, 'אינני מסכים, אינני מוותר, הנשמה שלי שייכת למציאות הרבה יותר מתוקנת. אנא הושיעה נא'. צעקת – נושעת.

שמעת?

דורנו לוקה בחסר חמור של רגש לקדושה, היינו נקיות מהתאווה הכללית. ובהעדר קדושה, איננו ידועים אפילו יודעים מהי קדושה.

כאשר האדם זוכה לקדושה, הוא זוכה להרגיש תענוג רוחני בעבודת ה', אולם מחמת שאנו מלאים עוונות, הננו רחוקים מזה, כמו חולה שאינו מרגיש שום הנאה אפילו מהתענוגים הגדולים ביותר, כך אנו החולים הגדולים ברוחניות, איננו יכולים להרגיש תענוגים רוחניים.

בספרים הקדושים מבואר שחסר חמור זה נובע בעיקר מכך שאין לנו קרבן תמיד. קרבן התמיד היה המקשר בין ישראל לאבינו בשמים, ומכפר על כל העוונות; ומאז שנחרב בית מקדשנו, חסר לנו הקשר הקדוש הזה, ואנו נושאים משא כבד של עוונות, כבד מנשוא, כמו שאמר רבינו (בליקוטי מוהר"ן ח"ב, ז): "כי עיקר הרחמנות הוא, כשישראל עם קדוש נופלים ח"ו בעוונות רח"ל, כי זהו הרחמנות הגדול מכל מיני רחמנות. כי כשישראל נופלים בעוונות, חס ושלום, זהו משאוי כבד מאד, שאי אפשר לישא כלל המשאוי הכבד הזה, בבחינת 'כמשא כבד יכבדו ממני' ".

אולם אמרו חז"ל, "ונשלמה פרים שפתינו" – שהתפילה היא במקום קרבן התמיד. וכן אמר רביז"ל (בתורה ח, ח"ב) שהתפילה מכפרת, כי היא במקום קרבן.

לכן צריכים להתחזק מאד בשלושת התפילות היומיות, וכמה שנשקיע יותר בתפילה, נחזק יותר את הקשר עם השי"ת, ונגביר את הקירבה אליו יתברך. כמה שנתאמץ יותר בתפילות הקבועות, נזכה להתכפר ולהיטהר יותר, כי הקשר החזק ביותר הוא התפילות היומיות.

לא לחינם מתאמץ היצר למנוע אותנו מן התפילות, וכמו שאמרו חז"ל: "'כרום זולות לבני אדם' – אלו דברים העומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלים בהם" ומפרש רש"י: "כגון תפילה".

הוא אשר אמרנו, לפעמים יניח יצר הרע לאדם ללמוד כל היום, רק שלא להתפלל, כי זהו אחד מהיסודות הגדולים, וצריכים חיזוק גדול בזה.

יש הפרעות רבות בעת התפילה עקב המחשבות הזרות שבאות להפריע למתפלל. על כך כתוב בקיצור ליקו"מ לג, יג: "וצריך להתגבר מאד מאד על אלו הערבובים והמחשבות זרות שבאין אז, כי כל השטותים והמחשבות שחושב האדם לפעמים, וכל הערבוב הדעת שיש לאדם בכל היום באיזה עת שיהיה – הכל כאשר לכל בא דייקא בעת התפלה, ומשמיע את עצמו אז דייקא, ומבלבל את מחשבת האדם מאד בשעת התפלה דייקא, ובאים ועולים על לבו אז דייקא. על כן צריכין אז התגברות גדול מאד על המחשבות והבלבולים האלו".

יש הרבה מדרגות בתפילה: בכוונה, בדביקות, בהתעוררות. בין אנ"ש היו ידועים כאלו שהיו מתפללים בכל הכוחות, וכן היו כאלו שהתפללו בלחש, כמו החסיד רבי שמשון ברסקי שכפי שהעידו הרואים, גם תפילתו היתה בבחינת "כל עצמותיי תאמרנה"; כל כולו היה בוער כאש להבה לה' ולא הרגיש כלל בנעשה סביבו.

אבל הדבר הראשון שצריכים להדגיש, הוא אמירת מילות התפילה כראוי. כמה שאנו רחוקים מהתפילה – שעל כל פנים נתפלל כהלכה, כמונה מעות, במתינות, נשתדל לשים לב כמה שאפשר אל מה שאנו אומרים. אכן קשה לרכז את המוח ואת הלב, אבל לפחות לומר מילה במילה כראוי, ועי"ז נזכה לחטוף עוד קצת תפילה בכוונה ועוד קצת, עד שנזכה לתפילה המכפרת ומטהרת את האדם, ועל ידי זה נזכה נזכה להרגיש נועם ה'.

מעלת ההשתטחות על קברי צדיקים

העליה וההשתטחות על קברי צדיקים, להתפלל ולעורר רחמי שמים בזכותם ולבקש מנשמותיהם לעמוד ולהמליץ זכות עבור החיים, נהוגות היו מימי קדם, עוד מימי אבותינו הקדושים. המעשה המפורסם ביותר, אותו מזכירים כל הספרים בענין קברי צדיקים, הוא סיפורו של כלב בן יפונה.

כששלח משה רבינו מרגלים לארץ כתוב בענין זה "ויעלו בנגב ויבא עד חברון" (במדבר, יג,כב) ושואלת הגמרא "ויבואו מבעי ליה" (כלומר אם התחילו הפסוק בלשון רבים "ויעלו" היה צריך להמשיך גם כלשון זו ולכתוב "ויבואו" ומדוע כתב, אם כן, "ויבא" בלשון יחיד? ומתרצת הגמרא) "אמר רבא: מלמד שפירש כלב מעצת מרגלים, והלך ונשתטח על קברי אבות, אמר להם: אבותי, בקשו עלי רחמים שאנצל מעצת מרגלים" וכן מצינו שרב מני השתטח על קבר אביו (מסכת תענית דף כ"ג) ורבי יהושע השתטח על קברי בית שמאי (חגיגה כ"ב).

וכן מובא (בשער רוח הקודש דף כ"ח) "טוב ללכת על קברי צדיקים ולהתפלל שם ואמנם הצדיקים אשר קברותיהם נעלמים מבני אדם ואינם ידועות להם אלא לפרטים, הנה התפלות שאדם מתפלל עליהם הם יותר מתקבלות לפני הקב"ה ויותר נשמעות".

ועוד מובא (בזוהר הק' פרשת שמות דף ט"ז ע"ב) שאלמלא תפלת המתים לא היו החיים מתקיימים בעולם אפילו חצי יום.

ביאר מנהג זה המהרי"ל (והובא ב"משנה ברורה" הלכות ראש השנה תקפ"א סימן י"ז ב"באר-היטב") "בית הקברות הוא מקום מנוחת הצדיקים. ומתוך כך הוא מקום קדוש וטהור, והתפילה מקובלת ביותר". וכן כתב "מגן האלף": זכות גדול הוא להשתטח על קברי הצדיקים וטוב ומועיל מאוד הדבר הזה, שעל ידי זה יכולים לזכות לתשובה שלימה ולהינצל מכל הצרות בגשמיות וברוחניות"!

הגדיל לעשות הגאון מוילנא שאמר: "עיקר השראת השכינה בדורותינו אלה – בקברי צדיקים"! (מובא ב"לשם" חלק ב' בשם הגר"א) ועוד כתב בעניין זה רבי נחמן מברסלב: "על-ידי השתטחות על קברי צדיקים, הקדוש ברוך הוא עושה לו טובות אף על פי שאינו ראוי לכך" (ספר המידות ערך "צדיק" סעיף קע"ג). דבר זה, מבאר רבי נתן, מבואר מן הפסוק בתהילים (ט"ז ב' ג') "טובתי בל עליך לקדושים אשר בארץ המה" ופירושו, כותב רש"י: "טובתי בל עליך – טובות שאתה עושה לי, לא עליך הם לגמלני, כי לא בצדקתי אתה מיטיב לי (שעל פי מעשי אינני ראוי, אלא זכותי היא בכח) "לקדושים אשר בארץ המה" – בשביל הקדושים אשר המה קבורתם בארץ. הנה כי כן, על-ידי השתטחות על קברי הצדיקים, והתפילות והבקשות בכוחם ובזכותם, הקדוש ברוך הוא עושה לו טובות אף על פי שאינו ראוי לכך".

כל האמור לאו דווקא בארץ ישראל, כי אם גם בחוץ לארץ, כמובא ב"שדי חמד" (מערכת ארץ ישראל אות א') ובשערי תשובה סימן תקס"ח – "מותר לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ להשתטח על קברי צדיקים, מצד שהיא מצווה רבה".

♦ ♦ ♦

השתטחות על קברי צדיקים

לשם הבנת פנימיות עניין ההשתטחות, נביא כמה מקורות מדברי רבי נתן, תלמיד רבינו נחמן מברסלב ב"ליקוטי הלכות": "גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם, והם מתקנים נישמות ישראל במיתתן יותר מבחייהם. ומכניעין הסיטרא אחרא והקליפות הנאחזין בנשמות הנפולות בעוונותיהם, כי הצדיקים מכניעין, מבטלין אותם במיתתם יותר מבחייהם, בבחינת "ויהיו המתים אשר המית במותו רבים מאשר המית בחייו", שהצדיק האמת, מנהיג הדור האמיתי, ממית שונאי הקדושה והקליפות והסטרא אחרא במות יותר מבחייו" (הלכות נזיקין ג' סעיף ח').

"וזה בחינת מעלת קברי הצדיקים האמיתיים כי שם על קברו שורה השארת נפשו הקדושה כמבואר בכתבי הארי ז"ל, ועל ידי זה יכולין הכל להיתקן שיש שפגמו כל כך, בפרט עתה בדורות הללו, שאי אפשר להם להיתקן, כי על ידי כח הצדיקים שוכני עפר, שעל ידי שבאים על קבריהם הקדושים, על ידי זה יכול גם הוא להיתקן" (הלכות הכשר כלים ב' סעיף ז').

"וכשבאים על קיברם ומשתטחין עליו, אזי נכללין בנפש הצדיק הנכלל באור אין סוף בחיות עולם הבא, בחיות כולו טוב, ועל ידי זה נתבטל כל הרע ונתכפרין כל העוונות"! (ברכות הראיה ג' סעיף ט').

"ושם, במקום גניזת הצדיק, זוכה כל אחד שירחמו עליו מלמעלה וידונו אותו לכף זכות" (שלוחין ב' י"ג).

"ועל כן הוא דבר גדול מאוד מאוד להרבות לילך על קברי צדיקים אמיתיים" (כתובת קעקע ג' ב').

"ועל כן מסוגל שם מאוד במקום קבר הצדיק האמת לעורר ליבו, להזכיר את עצמו היטב היטב מה הוא עושה בעולם הזה, ולהזכיר את הטוב הכבוש אצלו בגלות גדול, שיזכור את מעלתו, היכן הוא בעולם, כי הוא מזרע ישראל שבשבילם נבראו כל העולמות כולם. ועכשיו הוא נפל למקום שנפל"… (יורה דעה בשר שנתעלם מן העין ג' ז').

"וזה בחינת מה שנוסעין והולכין על קברי צדיקים, והעיקר בשביל תיקון הברית קודש כידוע, שעיקר מה שהולכין על קברי צדיקים הוא בשביל תיקון הברית, וכמו ששמעתי מפי רבינו ז"ל, שהוא תיקון גדול לפגם הברית" (חושן משפט הלכות חובל בחברו ג' י').

"ואיתא (מובא בזוהר הקדוש אחרי מות דף עא ע"ב) "דצדיקא שכיחי יתיר בעלמא בתר הסתלקותיה בהאי עלמא יותר מבחיוהי" (הצדיקים מצויים בעולם הזה אחר הסתלקותם יותר מאשר היו בחייהם), וזה בחינת השתטחות על קברי צדיקים אמיתייים, שהוא לצאת מהרע שלו ולשוב להשם יתברך. כי יש בני אדם שנפלו כל כך בעוונותיהם עד שנאחז בהם הרע כל כך, עד שאי אפשר להם בשום אופן לשוב להשם יתברך, רק על ידי שבאין על קברי הצדיקים האמיתיים, ואז ניכללין בנשמת הצדיק שמת, שהוא עוסק תמיד לברר בירורים. והוא בכוחו הגדול, שגדול במיתתו יותר מבחייו, הוא יכול לברר אפילו הנשמות שנפלו מאוד מאוד" (חושן משפט נזיקין ג' ח').

"שפתותיו דובבות בקבר" – מעלת הלימוד בקברים

בספרים רבים אנו מוצאים דגש מיחד על לימוד התורה ליד מצבות הצדיקים וכן מצאנו סיפורים אודות גדולים ורבים שהיו הולכים ומשתטחים על הקברות ועוסקים שם שעות ארוכות בתורה. הטעם למנהג זה, מלבד עצם קדושת המקום שמשפיעה בוודאי גם על הלימוד, היא לעשות נחת רוח לצדיק הטמון שם ולעורר זכותו, וכמובא בגמרא (בבא קמא פ"ח) "וכבוד גדול עשו לו במותו" [ומבארת הגמרא שפירוש הדברים הוא] שהושיבו ישיבה על קברו".

מובן הדבר, שללמוד בציון הצדיק את דברי תורתו שלו היא מעלה גדולה במיוחד, וכמובא בגמרא (יבמות צ"ג) שהאומר דבר בשם צדיק שכבר נפטר הדבר גורם לו שמחה ו"שפתותיו דובבות בקבר". וכן כתב רבי נחמן (ליקוטי מוהר"ן י"ב) "כשלומד את תורת התנא, אזי התנא נושק אותו והוא נושק התנא וגורם תענוג גדול להתנא כמו שכתוב: "שפתותיו דובבות בקבר". כלומר שיש נחת רוח להצדיק שמזכירים את דבריו בעולם הזה, ואז ממילא מתעורר כביכול גם להמליץ זכות ביתר שאת עבור המשתטח על קברו.

וכן כתב ה"בן איש חי" – "טוב ונכון ללמוד על מצבות הצדיקים תורה, הנותנת חיים לעושיה, ובפרט דברי תורה השייכים לאותו צדיק". וכתב מרן ה"בית יוסף" בשולחן ערוך (יורה דעה שד"מ) "מותר לומר פסוקים ודרשה לכבוד המת בתוך ד' אמות או בבית הקברות", ולכן נוהגים לומר קודם שלומדים לימוד זה ימשך נחת רוח לכל הצדיקים הקבורים פה.

המנהג ללמוד מתורת הצדיק על קברו הוא קדום, ומצאנו לו סמך בהרבה מקורות בחז"ל "אם היה עובר בין הקברות והיה יודע שצדיק קבור שם – צריך להזכירו במעשיו" (פסיקתא רבתי זכור)וכתב הרד"ל בהגהותיו: "מכאן מקור המנהג לקרות על קברי הצדיקים פסוקים ומאמרים מענינו של אותו צדיק". ובספר חסידים (סימן רכ"ב) כתב: "וכל האומר דבר שמועה מפיהם, הם מתפללים עליו שם וממליצים טובה עליו".

וכן כתב רבי נתן בליקוטי הלכות: "ובארץ ישראל נוהגין שעל גבי כל קבר של תנא או נביא אומרים פסוקים או מאמרים של אותו הנביא או התנא, כי שם מסוגל מאוד ללמוד תורתם הקדושה". וכן נהגו בכל קהילות ישראל לפני שמזכירים תפילתם האישית לומר בקבר הצדיק כמה פרקי תהילים.

עיתות רצון

יש ימים מיוחדים, המסוגלים יותר משאר ימים לבקר ולהשתטח בקברי צדיקים, כמובא ב"שער הגלגולים" לר' חיים ויטאל (הקדמה ל"ח): "גם ציוה אותי (האר"י ז"ל) שאם אלך להתשטח על קברי הצדיקים, יהיה בערב ראש חודש או בט"ו יום לחודש, כי אז יש יותר הכנה מכל שאר הימים".

בכתבי המקובלים הוזכרו, נוסף לערב ראש חודש וט"ו לחודש, גם ערב שבת קודש, ערב יום הכיפורים וכן ערב ראש חודש ניסן, אלול וכסלו כימים מיוחדים משאר ימי ערב ראש חודש.

מקור נוסף לכך מצאנו בדברי התפארת ישראל על המשניות (עדיות ב' ע') וכך הוא כותב: משום כך בעת המולד (ערב ראש חודש) וביום היארצייט, ניאות לילך על קברי אבות, כי אז יש להנשמה השפעה גדולה להפיץ אורה".

עוד עת רצון מפורסמת וידועה היא להשתטח על קבר הצדיק ביום השנה לפטירתו, הוא יום ה"יארצייט".

שורש למנהג זה מצאנו בדברי רש"י (יבמות קכ"ב) וכך כתוב: "ובתשובת הגאונים מצאתי: "הנך רגלי דאמוראי" (יום חג של האמוראים דהיינו) יום שמת בו אדם גדול קובעים אותו לכבודו ומידי שנה בשנה כשמגיע אותו יום מתקבצים תלמידי חכמים מכל סביביו ובאים על קברו עם שאר העם להושיב ישיבה שם")

וכתבו המקובלים בשם האר"י, כי בכל שנה באותו יום שנפטר הצדיק מעלין אותו למדרגה יותר עליונה והיא נקראת "הסתלקות". וכן מובא בדברי ר' נתן בליקוטי הלכות: "וכבר מבואר בספרים מגודל הפלגת היחוד שנשעה בשעת הסתלקות הצדיק שנקרא הילולא רבא, בחינת חתונה" (נזיקין ג' ח').

וכשהיה רבי נתן בארץ ישראל כתב לבנו: "ברוך ה', יום ו', ערב שבת קודש אתמול לפנות ערב תהילה לא-ל באתי מהילולא קדישא (של הרשב"י בל"ג בעומר) בני שיחיו, מה אוכל לשער לכם גודל יקרת הדבר הזה. אברך בכל ליבי אשר עזרני עד כה…"

מצרים היתה ביצה טובענית של קושיות – כך מגלה רבינו בתורה ס״ד. זו היתה בעצם גלות מצרים, מעמסה של קושיות, תמיהות ומבוכות, שעמדו כחומה חוצצת בפני כל זיק התנוצצות של דעת ואמונה. מצרים השרתה על נפשות ישראל מעטה עבה של טומאה, הגלות ליפפה את המוחות בקורים דביקים של קושיות ומבוכות. אילו רק מחשבה אחת של אמונה, היתה מצליחה לחדור את מעטה הקושיות ולהאיר במוח, חומותיה האדירות של מצרים היו קורסות ומתפוגגות.

משה רבנו ידע זאת. לכן בשעה שביקש ממנו השי״ת ללכת ולבשר את בשורת הגאולה, הוא שאל 'והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי' – איך אוכל לבשר את בשורת הגאולה, לעשות נפלאות ולגלות אמונה, שעה שהמוחות והלבבות אטומים בקושיות? כל אחד מהם סוחב על כתפיו משא עצום של זיכרונות כואבים, הם מלאי קושיות על העולם, על הבורא יתברך ועל עצמם; אינם מסוגלים להבין איך זה שצאצאי האבות הקדושים אברהם, יצחק ויעקב ירדו לשפל שכזה. איך אפשר לבשר להם על גאולה? הם לא יקבלו את זה, הם לא יאמינו.

משה רבנו הלך בכל זאת. השי״ת נתן בידיו אותות ומופתים והורה לו איך לעורר את הלבבות מתרדמת הכפירה. עם ישראל האמין. העינים העיוורות החלו להיפקח, בשורת הגאולה החלה לחדור תחת מעטה הגלות. ואז, דווקא כשהאמונה החלה מפעמת בהם, נחתה עליהם המכה הקשה ביותר. משה ואהרן שנכנסו אל פרעה בשליחות הבורא, לא רק שלא הועילו, אלא עוד ליבו עוד יותר את כעסו של פרעה, ונתנו לו עילה טובה להתעללות מתוחכמת יותר בעבדיו העבריים. את זה הם באמת כבר לא היו מסוגלים להבין, עד כדי כך שגם משה בעצמו כביכול זעק לפני השי״ת את הקושיא הזו 'למה הרעותה'. ואז, כשחומת הקושיות והתמיהות איימה לסגור לנצח על נפשות ישראל הדוויות, גילה השי״ת למשה את הסוד – 'אני השם'. הקושיות כולן, אמר לו הבורא, מתעוררות מתוך הנהגת הדין שבשם אלוקים, זה מה שגורם שלא מבינים אותי כאן בעולם, נראה כאילו גמרתי אומר להשמיד את עמי ח״ו. אבל באמת 'אני הוי״ה' – גם מה שנתפס בעיניך כדין ומשפט קשה, זהו חסד ורחמים עצומים, כי רק אני יודע איך החסד והדין מאוחדים יחד, ואף אחד איננו משיג אותי ואינו יכול להשיג אותי. עם ישראל חייב לעבור את הגלות הקשה, רק כשיעמדו בניסיונות הקשים שתזמן להם הגלות, יסבלו את הקושיות וישברו את התמיהות, רק אז יוכלו לקבל את אור הגאולה.

כעת נבין, שבכדי להוציא את עם ישראל מגלות הקושיות, היה הכרח לעשות אותות ומופתים רבים כל כך, ולהכות את מצרים בעשרת מכות. רק כך ניתץ השי״ת את חומת הקושיות שחסמה את הדרך אל הגאולה. כל מכה שיברה עוד חומות של כפירה בלב.

לשבר את חומת הקושיות ולצאת לחרות

כשהדעת מאירה זה דבר נפלא. אז מבין האדם איך באמת השי״ת עומד עליו ומשגיח בעין הרחמים על כל צעד ושעל שלו, ואיך הכל ניסים ונפלאות. ההכרה הזו מרוממת את הנפש מכל צער ועצלות ופותחת את הדרך לתשובה. אבל בינתיים, כל עוד תפוסים אנו בקושיות ושאלות, בלתי אפשרי שהדעת הזו תחצה את סף מוחנו. אנחנו מתוחכמים מדי, איננו מסוגלים להתפנות לרגע, לעמוד ולהתפעל מנפלאות השם, לחמם את הלב עם הרגשה של השגחה פרטית. לא, איננו מסוגלים להתנתק עדיין מהתמיהות והמבוכות. איך נוכל סתם כך לקום בבוקר בהיר לשכוח מכל מה שהטריד אותנו, סתם כך לקבל את הגאולה כמות שהיא? בחינת 'מצרים' עודה סוגרת עלינו מכל צד, איננו מסוגלים להיגמל מהתפיסה הגלותית של כפירות, טבע וקושיות. וכך מתגלגלות להן מיטב שנותינו בין חומות מצרים, ששעריה נעולים בקושיות, ואנו שומרים עליהם בקנאות.

יש אפשרות אחרת. הקב״ה גילה אותה למשה. הוא אמר לו שהדרך לגאולה היא לשבר את חומות הקושיות. כי הגלות היא – שלא מבינים, ולכן אי אפשר לצאת מהגלות מתוך הבנה, כי בלתי אפשרי להבין. השאלות הן האזיקים, רק כשנשבר אותם נוכל להתחיל להבין מהי גאולה. רק זאת עלינו לדעת, או בעצם להאמין, שהגלות, הקושיות וכל מה שנראה כל כך בלתי הגיוני, הכל טוב מוחלט, והכל סדר של תיקון, ויש מי שתכנן הכל לטובתנו, והוא עומד ומצפה לראות אותנו שוברים ומחריבים את חומות הקושיות, מאחוריהם מצפה לנו גאולת עולם, הארת הדעת ובהירות האמונה. הגלות היא הטיפול. הוא כואב, הוא לא כל כך מובן, הוא גם לא תמיד מוכר, אבל הוא מרפא.

אבל האדם סבור שלא הקושיות מפריעות לו, מה פתאום. הוא פשוט לא מבין איך זה שהתפלל והשתדל כל כך הרבה, למרות זאת זה לא הצליח. גם עוד כמה דברים לא מסתדרים לו, אבל קושיות? מה פתאום! רבינו מגלה, שכל הדברים הללו שלא כל כך מסתדרים בראש, הם אלו שמפריעים לקבל את אור הגאולה. הצדיקים מאירים דעת נפלא, מבשרים גאולה, אבל אתה שקוע בשאלות, מבקש רק להבין. זרוק את הקושיות, עלה על רכבת ההצלה.

יושב לו יהודי בליל הסדר, קורא את ההגדה, ומנסה לקיים את הציווי 'חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים', והנה מתעוררת לו קושיא נוראה, הוא איננו מבין, מה יש להתפעל כל כך מסדר ההגדה מהאותות והמופתים, מהיציאה ממצרים. רגע, הוא שואל, מי זה הכניס אותנו לשם? וכי לא השי״ת? ועוד: אז מה אם היתה פעם בעבר גאולה, הלא כעת אנו שוב בגלות חדשה!

הוא נבהל, זה ממש כפירה, אבל מה עושים? הוא באמת לא מבין!

כן, הקושיות הם חלק מליל הסדר, ממש כפי שהגלות היא חלק מהגאולה. הגלות באה בכדי לתקן משהו, הדרך אל התיקון מוכרחת לעבור דרך צריבת הקושיות, ורק כשמתאמצים לא להקשות ולא לשאול, רק להאמין, רק כך חוצים את סף הגלות, רק כך פועלת הגלות את פעולתה הטובה, וניתן לבוא לגאולה שלימה.

גלות מצרים העתיקה היתה באמת קשה מנשוא, אז עדיין לא ידענו איך זה מתנהל. עם ישראל היה שקוע בגלות עד צוואר, לא היה אף אחד שיבשר להם שכל זה מוביל לתיקון ולגאולה. אך כעת, לאחר שזכינו כבר לראות בגאולת מצרים ובעוד הרבה גאולות פרטיות; כעת, גם אם מוצאים אנו את עצמנו בגלות חדשה וארוכה, הרי אנו יודעים: כך הוא סדר התיקון.

הגלות מוכרחת, היא תהליך ריפוי, לאחריה תופיע הגאולה. לנו קל יותר להחזיק מעמד, לא להיסחף לקושיות, רק להאמין ולקוות.

הלב פועם בחזקה, חיל ורעדה אוחזים בכל האברים, וכֵּלִים אין, להכיל בהם את גודל ההתרגשות העצומה.

יהודים רבים מצטופפים בחדר ההמתנה מחכים בצפיה דרוכה כי יקראו בשמם להכנס אל הקודש פנימה אל חדרו של רבינו.

רבינו הקדוש בחיים חיותו, יושב על כסא קדשו ומחשבתו דבוקה ברעיונות קדושים וטהורים ובהשגות גדולות ונוראות, בעיני רוחו הקדושות הוא צופה מסוף העולם ועד סופו, ומבטו חודר כליות ולב.

יצייר נא כל אחד לעצמו את המחזה הנורא הזה וידמה במחשבתו שהוא עצמו עומד שם ותיכף הולך הוא להכנס אל רבינו.

איך היה מרגיש לנוכח המחשבה כי בעוד רגעים מספר יניח רבינו הקדוש והנורא את עיניו הקדושות עליו ויביט בו, הרי כל תמונת חייו מיום שנאצלו ונבראו ונעשו נפשו גופו רוחו ונשמתו, וכל מה שעבר עליו מיום הוולדו בגלגול זה ובשאר הגלגולים הכל יהיה גלוי לפני הצדיק מחוור כשמלה פרושה.

והצדיק אשר עוצם קדושתו הנוראה ודעתו הטהורה אינה סובלת אפילו ריח של חטא קל שבקלים, והנה עתה יתגלה לפניו הכל כאשר לכל, כל מעשיו והתנהגותו ותעלוליו וחטאיו, האם אפשר לשער את הבושה הנוראה והאימה הגדולה אשר תפול על האדם העומד שם.

ואם כי הצדיק ברוב ענוותנותו השפיל עצמו עד עפר לסבול הכל ברוב אהבתו לנקודת יהדותו הטהורה של כל אחד ואחד, וכל מגמתו ותשוקתו לטהר ולזכך את הנשמה ולהשיבה לבוראה בשבעה משיבי טעם, לרפא אותה מתחלואיה ולהכניס בה כל מיני ריחות טובים שבעולם.

עם כל זה הרי הוא מואס בחטאים בתכלית המיאוס והוא רואה ויודע את המהות האמיתית של כל פגם וחטא עד כמה זה משוקץ ומתועב בתכלית.

ואנו אנשים קטנים, דלים וריקים אשר ניתנה לנו הזכות להכנס ולעמוד במחיצתו, כיצד היינו חשים מול מבטו הרחום הרואה את כל מה שעבר עלינו ומצטער נוראות על המראה העלוב של הנשמה המלוכלכת כל כך.

האם היינו יכולים בכלל להניע את הרגליים להכנס אל חדר קדשו, הלא אלו יכולים להשתתק מרוב פחד ובושה בשעה שכזאת; וכיצד היינו צועדים אז, באיזה הכנעה באיזה אימה ויראה ובושה נוראה שאי אפשר לתאר ולשער, האם היה עולה אז על דל שפתותינו צל של חיוך או שחוק, האם היה לבנו נתון להסתכל אז על סביבתינו למצוא מאן דהו לשוחח ולפטפט עמו על דא ועל הא.

הלא רק רחמי הצדיק ואהבתו הגדולה אפילו לפחות שבפחותים, רק חמלתו ורצונו לרפא את הגרוע שבגרועים הם יתנו לנו כח לעמוד שם בהכנעה ולא לברוח מרוב בושה ופחד ולהמתין לתיקון של הצדיק החפץ לעסוק בריפוי נשמתינו…

* * *

והנה הלא מאמינים אנו שגם היום שוכנת רוחו הקדושה של הצדיק על ציונו, ממש כאילו הוא שם, וכפי שרבינו בעצמו אמר לבתו "כי מיתת הצדיק הוא רק כמו מי שיוצא מחדר לחדר אחר… אם אתה תבא אצל הדלת ותצעק אבי אבי וכו' לא אשמע דבריך?!"

והלא כל אחד שניגש לציון הרי הוא נכנס אל הקודש פנימה, רבינו נמצא שם, רבינו רואה ושומע הכל כפי שהעיד בעצמו, ומה נשתנה ההנהגה וההרגשה היום מבחיים חיותו?

ובאמת בימי אנ"ש קודם המלחמה כאשר היה הקלויז בבנינו והציון על מכונו היתה ההנהגה כך ממש, הם רעדו ופחדו בכל פעם כאשר באו אל הציון בדיוק כפי שהיו ניגשים אל רבינו אילו היה יושב לפניהם בעודו בגופו הטהור בחיים חיותו.

הנה מוצאים אנו עדות לכך בכתבי החסיד רבי שמואל הורביץ זצ"ל, רבי שמואל שמסר נפשו לנסוע לאומן בימי הקומוניסטים כאשר שערי מסך הברזל הכבדים היו סגורים אין יוצא ואין בא, זכה לראות את אומן בתפארתה ולהתבונן מקרוב על צורת התנהגות אנשי שלומינו באומן בימים ההם.

וכך הוא מתאר זאת בספרו (ימי שמואל ח"ב עמוד רס"ו) "ובפרט בפרט ההתעוררות והביטול במציאות על ציון רבינו הקדוש והפחד והבושה, מי שלא הרגיש אין יכולים להטעימו איני יודע אם ה… היה לו פחד כזה" כמו"כ הוא כותב עוד (עמוד ר"פ) "וכן כל אנשים שראיתי באים על הציון הקדוש, ראיתים פניהם מאדימות מחמת הכבדות והפחד, ואי אפשר לבאר זה למי שלא הרגיש".

כן ניתן לראות עוד יותר ויותר מתיאוריו על מה שהתחולל באומן ובציון הקדוש בימים ההם, כיצד אפילו בעלי בתים פשוטים ניגשו אל הציון באימה וביראה ברתת ובזיע.

זהו הצביון הנכון אשר היה צריך להיות גם עתה במקום קדוש זה, הבה נתבונן גם אנו במהות המקום, ונצעד בעקבות פשוטי אנ"ש שהאמינו בקדושת המקום ועמדו שם בהכנעה הראויה

הפרקים הקודמים: [הקדמה] | [היכן המטמון] | [חלום אמיתי] | [קשר אמיתי א]

קושיות עצומות

אחי היקר והחביב!

אני מתאר לעצמי שבשלב הזה מציפים אותך המון שאלות.

– קודם כל, מי אני שאדבר כל כך הרבה עם הקדוש ברוך הוא. זה אולי מתאים לחפץ חיים, לרבנו האר" ולגדולי הראשונים שהיו מתבודדים בהרים, אבל אני בסך הכל בחור צעיר או אברך ממוצע, מה לי ולדברים הגדולים הללו? וכי זה מתאים לדור שלנו בכלל?

ושנית כל, וכי יש להשם יתברך זמן מיותר לשמוע את הקשקושים שלי, ובכלל, קודם כל שאזכה להתפלל את השלש תפילות כראוי, אחר כך תדבר איתי על תוספות…

אתה יודע מה, אפילו אם תוכח לי שזה כן מתאים לדור שלנו, אני מאוד עסוק, לא שייך לי למצוא אפילו רבע שעה פנויה. אני במסגרת של ישיבה או כולל או עבודה קרוב לעשרים וארבע שעות ביממה. את המנינים לשלש תפילות אני בקושי מספיק לתפוס. נו, אז תהיה קצת מציאותי…

ובכלל, אני אדם מאוד ריאלי, אל תדבר איתי על תחושות גבוהות, ריכוז מחשבה, התבודדויות, מושגים של ברסלבים, מדיטציות. אני בן אדם מעשי, תגיד לי מה לעשות וזהו. מה אני צריך לחפש על מה לדבר שעה כל יום עם השם יתברך, אני עובד תכליס, אני מוכן להקריא לו במשך שלש וחצי דקות את כל מה שחסר לי (באמת?) וזהו זה. מה אני עושה שם עוד חמישים ושש וחצי דקות, בפגישה המשעממת הזאת?

זה כל הטענות?

– לא! נזכרתי עוד משהו. מה עם ביטול תורה? וכי זה נשמע לך נורמאלי להשקיע שישים דקות ביממה על הבעת רגשות, גילוי שאיפות, על בקשות ותחינות, חשבון הנפש, התבודדות, לעשות תשובה? בשביל תשובה יש לנו את "עשרת ימי תשובה". אבל מה הענין למרוח את זה על כל השנה? יש לי סדרים אישיים וזה יגרום לי למעט בסדרים הללו. אתה מוכן לקחת את האחריות על ביטול תורה? וכי כך אהיה גדול בישראל? הלא אני ממש שורף פה כל יום שישים דקות…

בסדר. זה כל הטענות?

– בינתיים כן!

אז בוא נעבוד מסודר, אחד על אחד. תגיד לי בבקשה, אתה יודע מה זה תאוה? האם אתה יכול בבקשה להסביר לי בשכל מה זה תאוה? מה עושה לאנשים ה'פיצה' עם ה'קוקה קולה' הקרה בארבעת הסנטימטרים של החיך ובית הבליעה? מה נותן למיליונר ששומע בחשבון הבנק שלו עוד כמה אפסים של זיכוי מאיזו עיסקה? אין הרבה הסבר, אבל ככה זה עובד, אדם נולד עם תאוות, איש איש ותאוותיו, וזהו זה. זה עושה לו טוב.

אתה יודע שיש גם להשם יתברך תאוות? אילולי שחכמינו ז"ל אמרו את זה בפירוש לא הייתי מעיז להתבטאות כך, אבל כך אומרים לנו חז"ל שהקדוש ברוך הוא מתאוה לתפילתן של ישראל (ע"פ שמו"ר כא, ה) אל תחפש הסברים מה זה נותן לו כמו שאין לך הסבר שכלי מה נותנת לאנשים הפיצה בגרון. ככה זה עובד. יש להשם יתברך כביכול תענוג ומילוי תאוה מכל דיבור שיהודי מדבר איתו, נקודה!

תתאר לך, אחי היקר, אם היית פונה לאיזה עשיר גדול או רופא מסוים לבקש ממנו לטפל באיזה מקרה. והוא היה עונה לך מה שעונה, כגון: נו, "אחשוב על כך" או "נהיה בקשר" או "אני אטפל בזה בהקדם". וכי היית מסוגל לפנות אליו באותו היום אחר הצהריים לבקשה נוספת וכל שכן לחזור ולבקש ממנו את אותה הבקשה? בודאי שלא! ואילו אנחנו פונים להקדוש ברוך הוא על פי תקנת חז"ל שלש פעמים ביום ומבקשים חכמה, בריאות, פרנסה, משיח, בית מקדש. איפה הנימוס והתרבות המינימליים?

אין כאן נימוס ואין כאן תרבות, יש כאן תאוה. הקדוש ברוך הוא מתאוה לתפילתן של ישראל. ב'תאוות' יש מושג של התחדשות, יש טעם מיוחד בכל מפגש ולכן עבורם יש תמיד זמן. השם יתברך מתענג כביכול מכל דיבור ודיבור של כל אחד מאיתנו כמו אב שנהנה לשמוע את בנו יחידו, גם אם הוא מגמגם, גם אם הוא פולט חצאי מילים, גם כשהוא מבולבל, גם כשהוא עייף, גם כשהוא לא מדבר בשפה מקצועית כל כך. אבא זה אבא ובן זה בן.

הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים, אומר הנביא (ירמיה לא). באיזה גיל מדובר כאן? אומר המדרש: "אי זה ילד של שעשועים בן שתים בן שלש שנים. ר' אבא בשם ר' לוי אומר בן ארבע בן חמש שנים"! תגיד לי בבקשה. מה כבר יכול ילד בן ארבע לדבר (ואל תשכח שיש גם דעות שמדובר פה על ילד בן שנתיים שבאמת מדבר חצאי מילים) זה באמת מעניין את הקדוש ברוך הוא? זהו זה. ילד שעשועים. מי שגידל ילדים, יכול קצת להבין…

כביש עוקף

זאת אומרת, שעצם הפגישה עם אבינו שבשמים מידי יום עוד יותר חשובה מתוכן נושאי הפגישה. נשאר לנו רק לחשוב בעצם מה כבר יש לדבר עם הבורא יתברך שעה שלימה. ומדוע באמת לא נסתפק בתפילת שמונה עשרה הנפלאה שתיקנו לנו אנשי כנסת הגדולה ברוח קדשם?

את התשובה לכך נקבל באמצעות המחשה שבודאי יזכור אותה כל מי שהתגורר כאן בארץ ישראל לפני כעשור שנים. היתה תקופה קשה שהישמעאלים המתגוררים כאן בארץ הקודש נדבה רוחם אותם להניח חומר נפץ מתחת לבגדיהם ולגשת ככה למקומות מרכזיים כגון קניונים גדולים, רחובות ראשיים וכדומה ולפוצץ את עצמם ואת כל הסובבים אותם, ובכך סברו שיזכו לגן עדן כפי אשר שמעו מפורשות מפי נביאי הבעל.

זו היתה תקופה קשה ומפחידה, אנשים חשבו כמה פעמים אם לצאת לקניות. ובכלל, חל שינוי ניכר במספר המסתובבים ברחובות הראשיים. הציבור קלט שיש עדיפות לחפש כל מיני דרכים עוקפות, שבילים יצירתיים דרך כל מיני סמטאות שונות בכדי להגיע למחוז חפצם. היו כאלה שהעדיפו לשלם למונית ספיישל בכדי לחצות את העיר דרך כל מיני רחובות שקטים, והעיקר שלא לבוא לידי סכנה חס ושלום.

המחשה זו תואמת ממש לגבי החשיבות לקביעת זמן יזום לפגישה אישית עם השם יתברך. בספרים הקדושים כתוב, שכשהתפילות שלנו עולות לעולמות העליונים יש להם דרכים מקובלות. בדרכים הללו יש המון מקטרגים, ולא תמיד מצליחה התפילה להגיע למחוז חפצה לחיים טובים ולשלום. המקטרגים מפריעים לנו בתפילה לא רק בעולמות העליונים אלא כבר תיכף ומיד כשהאדם פותח את פיו באים המקטרגים ומזכירים לו את כל העיסוקים והסידורים שלו. (וכמו שרמזו בעלי הרמז על הפסוק: אלה ברכב ואלה בסוסים, יש כאלה שנוסעים לכל מיני מקומות על ידי רכב וסוסים אבל: ואנחנו – בשם הי אלהינו נזכיר, ברגע שמזכירין את שם הי בתפילת שמונה עשרה אנחנו תיכף ומיד טסים ומבקרים במחשבתנו במכולת, בבנק, בעסקים ובמה לא).

כל האנדרלמוסיה הזאת חוגגת בכבישים הראשיים, בדרך המלך. אולם כאשר האדם יוזם פגישה אישית עם השם יתברך, הוא זה שמנהל את הפגישה. הוא אמור לשבור את הראש ולחשוב על מה לדבר, במצב כזה לא שייך לחלום ולא שייך לדבר בלי כוונה, אתה מחפש כאן מסלולים ודרכים יצירתיות, שם אין ישמעאלים מתאבדים, וכך המילים נאמרות עם יותר הרגש, עם יותר אמת, עם כל הלב והכוונה (ע"פ ליקו"מ ח"ב צז).

את ההבדל הזה מציין רבי יונתן אייבשיץ זצ"ל בדרשותיו, בהדגישו שבאמת יש בלשון התפילה של אנשי כנסת הגדולה סודות ופירושים עליונים ונשגבים אשר אנשים כמונו לעולם לא נוכל להשיג בלשון האישית שלנו. אולם מאידך יש מעלה מיוחדת כשאנחנו קובעים ומייחדים זמן לשוחח עם השם בלשון האישית שלנו על כל מה שחסר לנו בפרטי פרטיות, שבדיבורים הללו הלב מביע באמת את מה שהוא רוצה ללא הפרעות קשב וריכוז. והוא מסיים שעל תפילה כזאת נאמר: ממעמקים קראתיך הי, כי היא באה באמת מעומק הלב (יעויין ביערות דבש ח"א דרוש א).

מי אני?

יתרון נוסף שיש בפגישה האישית הזאת זו ההזדמנות לגלות את האני האמיתי שלך. ונבאר את הדברים.

ברוב היממה הינך נמצא בחברת בני האדם, כשהאדם נמצא עם חברה הוא בעל כורחו נסחף אחר הלך מחשבותיהם, נימוסיהם, השקפותיהם. נוצרת מציאות שהאדם לא שואל את עצמו אפילו לרגע אחד מה אני רוצה? מה באמת טוב לי? לאן אני שואף? לא למה הגוף הזה שואף, את זה אני יודע טוב מאוד. הוא שואף למליונים, לטיולים, לתאוות, אבל הגוף שלי הוא רק המלבוש של האני האמיתי שלי. יש רגל שלי, יש ראש שלי, אבל האני האמיתי שלי, הנשמה שלי, מה היא רוצה? מה השאיפות שלה? תן לנשמה שלך את ההזדמנות לדבר. הגוף צועק ותובע כל היממה את כל מה שהוא רוצה, תן גם לנשמה שלך שעה של נאום, תן לה להתרכז בעצמה, ברצונותיה הטהורים. גם לה יש מה לומר…

את האמת, אני מוכרח לגלות לך, קורא יקר וחביב! שזה לא יקרה כל כך מהר, הנשמה שהתרגלה כבר שנים לחיות בתענית דיבור, היא כבר כמעט שכחה את המילים איך היא מביעה את עצמה. הלא מעולם היא לא עמדה על במת הנואמים, מזמן לא נתנו לה את רשות הדיבור. כל מי שמתחיל "ללכת על זה" ולהקדיש שעה של פגישה יומית עם השם יתברך, יודע לספר שלאחר שמונה או עשר דקות אין לו כבר על מה לדבר, אל תבהל. זה כמו לראיין בשידור חי אסיר שלא דיבר עשרים שנה עם בני אדם. אבל זה ענין של זמן, אם תהיה עקשן – תצליח! עם הזמן גם תחדור לעצמך ותגלה לתדהמתך את האני האמיתי שלך.

שוחחתי פעם עם חבר אודות חשיבות התפילה לבקש מהבורא יתברך עזרה להתגבר על היצר הרע המושך אותנו לכל מנעמי ותענוגי העולם הזה בהיתר ובאיסור, באונס וברצון, בשוגג ובמזיד. אז הוא אמר לי שיש לו בעיה. איך אבקש מהשם יתברך להינצל מהתאוות החומריות, הלא אני רוצה את התאוות הללו. מה דורשים ממני, להתפלל להיפך ממה שאני רוצה?

אמרתי לו, תהיה פתוח עם הקדוש ברוך הוא עד הסוף וככה תגיד לו: אבי שבשמים, אני ממש מתוסכל. מצד אחד אני מרגיש משיכה עזה לכל התאוות החומריות, אני מרגיש שזה מה שאני רוצה וזה מה שעושה לי טוב. ומצד שני אתה מגלה לנו בתורתך הקדושה שזה טוב מדומה ולא אמיתי. אדרבה, זה מסוכן מאוד לנשמה, אז מה עושים, רבונו של עולם, תעזור לי לאהוב את מה שבאמת טוב, תוציא לי את התחושה הנוראה הזאת, תן לי לגלות מה האני שלי האמיתי רוצה, מה טוב לנשמה שלי ולא רק מה טוב לגוף שלי, תן לי רצון אמיתי לרצות את מה שאתה רוצה ולמאוס בכל מה שאתה מואס…

כיום, לאחר שנים של התמדה בהנהגה הזאת, הוא אומר שדבר אחד הוא כבר בודאי יודע, הוא יודע שהוא רוצה לעשות טוב לנשמה. כלומר, התברר לו מי הוא האני האמיתי. מה אני רוצה. לא אומר לכם שאין לו היום יצר הרע. יש לו, אבל יש אני ויש את היצר הרע שלי. ולא כמו שזה היה בהתחלה, שיש אני והיצר הרע, ויש איזה יצר הטוב אחד שאומר מה שאומר, שיהיה בריא.

קורא יקר! תפילות ודיבורים כאלה לא שייך להכניס בשמונה עשרה, חייבים למצוא זמן לתת לנפש לספר את תחושותיה. הדיבורים הללו עושים לך סדר במוח. מה אתה רוצה, מי נגד מי, בפגישה הזאת מפרקים כל מיני תסכולים, כל מיני חששות, המון מתחים מתפוררים לגורמים. יש לנו אוזן קשבת, "כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כהי אלהינו בכל קראנו אליו"(דברים ד) הרבה הרבה יותר מפסיכולוג ששומע אותך שעה שלימה, מהנהן בראשו ובסוף מסכם את מה שאמרת, ואתה עוד משלם לו על הפגישה. כאן אתה משוחח בשיחת חינם, עם מי שבאמת מכיר אותך ויכול לעזור לך, ועוד הוא מבטיח לך שכר על הפגישה…

נותנים לך מתנות, לא תקח?!

מי היוזם

יש עוד היבט בפגישה הבאה מיוזמתו של האדם. נתאר לעצמנו שמגיע עשיר נכבד באקראי לביתנו, כיבדנו אותו בכיבוד קל, והוא מטוב ליבו הוציא שלש שטרות של ימאה דולרי ונתן לך. בנוסף לכך, הוציא מספר שטרות של חמישים דולר וקרא לכל הילדים שלך ונתן להם בחיוך "שיקנו להם משהו טוב". ונניח שהילדים שלך אכן מנומסים ומחונכים אבל גם ביישנים. ומתוך בושתם לקחו את השטר והכניסוהו לכיסם. הסתובבו והלכו למטבח לשאול את האמא "מה אפשר לקנות בחמישים דולר"..

ברגעים אלו, אתה שם לב שהם לא אמרו לעשיר "תודה רבה", אתה מיד מתעשת וקורא לילדים: חיימקה, שמעון, מאיר, בואו ותאמרו לאורח יפה "תודה רבה". נו, הילדים באמת ממושמעים, הם עומדים בתור אחד אחד, לוחצים את ידו של האורח ואומרים לו בבושה "תודה רבה".

קורא יקר! האם ניתן להשוות את זה למצב בו אחד מהילדים היה ניגש מיוזמתו ואומר לאורח: אני רוצה להודות לך, כל כך שמחת אותי, כבר מזמן רציתי לקנות משניות מצויירות, ועתה אוכל לעשות זאת למעשה…

נכון, חז"ל תקנו לנו שלש תפילות, יש זמן לשחרית, יש זמן למנחה ויש זמן לערבית. יש סימנים שלמים בשולחן ערוך כיצד מבצעים את זה כמו שצריך. יש לנו נוסחאות שחוברו על ידי אנשי כנסת הגדולה ברוח קדשם, עם סודות עליונים, עם צירופי שמות קדושים. את כל זה התבקשנו להתפלל יום יום לבורא עולם.

בסדר, אנחנו מחונכים ונעשה את כל מה שביקשו מאיתנו, יש על זה גם שכר. אבל יש משהו מיוחד אם אתה יוזם את הפגישה. אם אתה מדבר עם הבורא עולם את מה שיש בלב שלך, זה כבר סוג של אמת, שאין בשום נוסח.

"יעשה את כל עניניו באמת… כמו שנאמר: קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת (תהלים קמה). ואיזה נקרא קריאת אמת? זה המפנה את לבו מכל ענין שבעולם, ומתקרב אל הי לבד, ושכלו הולך ומתחזק להדבק באור העליון… וזה הענין ישיג האדם כשהוא מתבודד בחדרו". ע"כ לשונו הזהב של בעל ה"ראשית חכמה" (שער הקדושה פי"ב סד).

כל מילה נוספת – מיותרת!

וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַה' (ויקרא ב, א)

לא נאמר נפש בכל קרבנות נדבה, אלא במנחה. מי דרכו להתנדב מנחה – עני. אמר הקב"ה, מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו (רש"י)

"יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום, שנאמר: 'רק רע כל היום' " (קידושין ל ע"ב). ברם, הצדיקים מתגברים עליו ו'שוחטים' אותו, כמו שאמרו חז"ל: "כל הזובח את יצרו… כאילו כיבדו להקב"ה בשני עולמים" (סנהדרין מג ע"ב).

אך גם מי שנכשל פעם פעמיים ויותר, ולעיתים גם עכשיו אינו מצליח לעמוד בניסיונות – אל לו להתייאש, שכן אם ירבה בתחנונים ובתפילה להשי"ת – יוכל לבסוף לשוב בתשובה שלימה ולתקן את הכל.

יתירה מזאת, עצם ההשתוקקות שלו לעשות את רצון ה' ועצם צערו על חטאיו – יקרים מאד בעיני השי"ת היודע את לבבו ורואה כי למרות כל העובר עליו, הוא עדיין מתחזק לעשות את שיבכולתו – לכסוף ולהשתדל לעשות רצונו יתברך.

זאת נוכל ללמוד מקרבן מנחה, קרבנו של העני שאין בה שחיטה ככל שאר הקרבנות, הלא הוא הה'עני בדעת' – כקביעתם של חז"ל (נדרים מא ע"א): "אין עני אלא בדעת" – שאיננו מצליח לזבוח את יצרו ולהכניעו, אבל אינו מתייאש והוא לפחות נכסף ומשתוקק לעשות כן, בבחינת "נפש כי תקריב" – שהוא מקריב את נפשו שהיא רצונו לה' – כלשון הכתוב: "אם יש את נפשכם" (בראשית כג, ח) שהכוונה, אם רצונכם.

על כל קרבן כזה אמרו חז"ל: "אמר הקב"ה מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו" כי אכן, אי אפשר להמשיך להשתוקק אל הקדושה למרות כשלונות חוזרים ונשנים אלא על ידי מסירות נפש!

(עפ"י לקו"ה או"ח, ברכת הריח ה, ח)

לפעמים, חוסר ידיעה על הכוחות שניתנו לך, עלול להפוך להחמצה נוראה. כך אירע במבול.

לאחר המבול, יצא נח מהתיבה, ראה את העולם החרב והחל מקונן עליו ובוכה. והקדוש ברוך הוא השיב לו ואמר: "רעיא שטייא כען אמרית דא ולא מקודם" [=רועה שוטה, כעת אתה אומר כך ולא קודם, לפני המבול]. כלומר, היה לך להשקיע את הדמעות הללו בתפילה לפני האסון. כעת אתה בוכה?

נח הצדיק התמים, מדוע זה התרשל מלהתפלל על דורו האומלל?

הזהר הקדוש כותב על כך דברים מבהילים. נח לא האמין שניתן יהיה להציל את המצב. אפילו את עצמו לא האמין שיצליח לחלץ באמצעות תפילה. הוא הבין את עומק הקלקול, את היקף הרוע. אך לא ירד לגמרי לעומק כוחה של תשובה, לא ידע עד כמה מחכה השי"ת ומשתוקק לכל תפילה.

אילו ידע – – –

וכך כותב רבי נתן: "נח היה צדיק תמים, אבל לא השיג שאפשר לצאת ולהוריד עצמו להסתכל על רעים כאלו, לעסוק עמהם למצוא בהם איזה זכות ולהתפלל עליהם, ולעוררם באיזה נקודה טובה. ועל כן סבר הלוואי שיציל את עצמו וכו' כי לא השיג רחמיו יתברך עד היכן הם מגיעים. ועל כן הוכרח לכנוס אל התיבה ולהתחבא עצמו שם להינצל…"

להכיר בכוחה של תפילה, מול כל מצב ועבור כל אדם. זה פיקוח נפש. כל אחד מאתנו יכול לחולל נפלאות באמצעות תפילה. אסור להחמיץ את ההזדמנות הזו.

עצות קדושות מול עצות 'פרעה'

ישנן עצות רבות, איך להיחלץ מהרע ולזכות לטוב נצחי. אך הבעיה היא, שגם לצד השני ישנם 'יועצים' רבים…

אפשר לקרוא עלונים רבים ולרכוש מידע רוחני רב; התחזקות, התעוררות, רעיונות ועצות. אך גם בצד של הבלי העולם הזה לא שוקטים על השמרים; מחדשות בכל פעם מחלות רוחניות חדשות, הרפתקאות, שמלוות בייסורים ואכזבות חדשות…

"כי הרבה הרבה עובר על כל אחד ואחד בכל יום ויום, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: 'בכל יום ויום יצרו של אדם מתחדש עליו'. כי היצר הרע – שהוא באמת זקן וישן לגמרי, כי נקרא 'זקן וכסיל' – רוצה בכל פעם להתחדש, ומעורר את האדם לשטויותיו והבליו כאילו הם חדשים עכשיו, ועצות התורה הנפלאים הוא רוצה ליישן חס ושלום, כאילו הם ישנים חס ושלום" (ליקוטי הלכות, מתנה ה, ד).

גם אם אתה מחכים, ומכיר עצות טובות לעבודת השם, ישנו אחד ושמו 'פרעה', שדואג לבלבל את העצה ולייבא נסיונות חדשים שלא הכרת…

כי "פרעה זה בחינת ביטול וקלקול העצה הקדושה, בבחינת 'ותפרעו כל עצתי', שעל ידי זה היה כל גלות מצרים שכולל כל הגלויות. כי פרעה עומד אצל העורף ורוצה לעכב המוחין שלא ירדו למטה שיתהוו מהם עצות טובות להכיר הבורא יתברך על ידם, שזהו עיקר סוד גלות מצרים" (ליקוטי הלכות, תענית ד, ח).

* * *

והעצה כנגדו היא אחת: "מעייני הישועה"!

ישנו צדיק אשר תורתו היא 'נחל נובע'. עצתו איננה ישועה חד-פעמית, אלא מעיינות של ישועות שמנביעים הארות ועצות לכל מצב בו אתה נקלע.

"כידוע, שכל הדברים שגילה רבנו זכרונו לברכה, הם הקדמות חדשות לגמרי. אם אמנם כולם בנויים ומיוסדים על כל מצות התורה המקובלות בידינו מכבר, עם כל זאת הם הקדמות חדשות לגמרי. וכולם הם עצות ודרכים נפלאים להתקרב על ידם להשם יתברך, כל אחד ואחד ממקום שהוא… ויש בכל דבר ודבר שגילה הוא זכרונו לברכה תילי תילין של הלכות, מעיינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר, כי כל דבריו הם כמעיין הנובע" (הקדמת ליקוטי הלכות).

וכששואבים בששון ממעייני הישועה – אין מה לפחד, גם מהאויב המתוחכם ביותר. כי ככל שהוא ימשיך להתחכם ולהתחדש, ימשיך גם המעיין לנבוע ולחדש עצות וישועות.

* * *

כנגד 'פרעה' המתוחכם, שדואג להפריע ולבלבל כל עצה שהיא – אין עצה רק אותו אחד, שעליו העיד יהודה: "כי כמוך כפרעה".

"וזהו 'כי כמוך כפרעה', היינו, כפי מה שפרעה, שהוא קלקול העצה, מתגבר בנכליו וערמימויותיו, כמו כן אתה יודע ליתן עצות בכל פעם להינצל מערמימויותיו ולשוב ולהתחזק להשאר על עומדו, להתחזק עצמו בהתורה הקדושה שהוא עיקר העצה השלימה. וזהו 'כי כמוך כפרעה', כי שני הפכין מורין על הדמיון ממש, כמו שפירש רש"י. היינו, כי זה עיקר נפלאות מעשה הצדיק כי נורא הוא, כי יודע ומחזק כל אדם כפי מה שהוא, בכל מדרגה שהוא, בכל יום ויום, בעצות עמוקות אמיתיות שהם מכוונים ממש כפי קלקול העצה שרוצה הבעל דבר להתגבר עליו בתחבולותיו" (ליקוטי הלכות, תענית ד, ח).

ולכן, כשהאדם ניצב מול אותו אויב אכזרי – מעיין הבלבולים והאכזבות – אין לו עצה כי אם להאמין באותו נחל הנובע עצות וישועות. "על כן, העיקר הוא תיקון אמונת חכמים אמיתיים, שעצתם בחינת 'מים עמוקים עצה בלב איש', שאי אפשר לקלקל אותם בשום אופן בעולם. כי הם עומדים כנגד כל מיני קלקול העצה של הסטרא אחרא, בבחינת 'כי כמוך כפרעה'. כי מאד עמקו מחשבותיהם, כי עצתם הוא עצת ה' אשר לעולם תעמוד, כי אתה מרום לעולם ה'" (שם).

ומה נאה לסיים במכתבו של מוהרנ"ת, שכתב ביום שישי, ערב שבת קודש פרשת ויגש שנת תקפ"ה:

"ודע בני, שעל כל דברי רבנו זכרונו לברכה נאמר 'ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה', כי הם מעייני הישועה ממש, כמו מעיין שאינו נפסק לעולם, כן דבריו חיים וקיימים ונחמדים ונאמנים לעד ולעולמי עולמים, ועצותיו וישועותיו אינם כלים לעולם, ותמיד תוכל לחזק עצמך בדבריו הנוראים איך שהוא, כי הוא 'נגילה ונשמחה' אשר בהם עולם ניוושע, כי בו ישמח לבנו מכל המקומות שאנחנו שם, נגילה ונשמחה בו ובישועתו תמיד.

"דברי אביך המוכרח לקצר ולסיים מפני כבוד שם קדשו, כי לא יספיקו אלפי אלפים וריבי רבבות יריעות לבאר ולגמור מה שיש לדבר בזה,
נתן מברסלב".

נפשו עגומה עליו, הוא זוכר היטב את התקופה בה האירו לו כל דיבורי ההתחזקות, הוא חש אז 'אהבה בתענוגים' בכל מה שחטף בעבודת ה'; לבו היה שש ושמח על הקשר הנפלא שהשי"ת קשור עמנו בתורתו ובמצוותיו, והיה שואב כח ואומץ מעומק רחמיו יתברך על כל אחד בכל עת, כאשר שאיפות קדושות והשתוקקות נעלה היו מקיפים אותו בכל עת. וכעת, נותר מכל זה רק זכרון רחוק. בשנים האחרונות עוטפת רוח רעה את לבו, רצונות ומאוויים שפלים ובזויים מתעוררים בו בכל עת, לא חשק ולא רצון דקדושה כי אם מין טמטום הלב שמתעורר רק להבלי עולם חולף.

מה גרם את הירידה האיומה הזאת?! מה היא הדרך לשוב ולעורר את האהבה עד שתחפץ?!

נמצאים אנו בעולם שכולו 'העלמה', רבבות מחשבות חולפים במוחנו ולבנו בכל יום, מאות ואלפי דיבורים פעולות ומעשים מקיפים אותנו דבר יום ביומו, ולפי השגתנו הפעוטה נדמה על כל מחשבה דיבור ומעשה שכאן זה התחיל וכאן זה נגמר. אבל רבינו הקדוש מזהיר אותנו מאד לזכור היטב, שכל מחשבה ודיבור ומעשה בלא יוצא מן הכלל, הינם 'רמזים' שמלך מלכי המלכים בכבודו ובעצמו שולח אלינו בכל פעם שנשוב ונתקרב לעבודתו יתברך!

"וכל יום יש בו מחשבה דיבור ומעשה, והקדוש ברוך הוא מצמצם אלקותו מאין סוף עד אין תכלית, עד נקודת המרכז של עולם הגשמי שעומד עליו, ומזמין לו לכל אדם מחשבה דיבור ומעשה, לפי היום ולפי האדם ולפי המקום, ומלביש לו בזאת המחשבה דיבור ומעשה שמזמין לו רמזים כדי לקרבו לעבודתו" (ליקו"מ נד).

רבינו הקדוש מכנה את הזכרון הזה 'זכרון דעלמא דאתי'. השם יתברך רוצה שנזכור את התכלית הנצחית, שנפעול כאן את ריווח חיינו לעד ולעולמי עולמים, שנשית את כל חפצנו ותשוקתנו אל ההצלחה הנצחית בלבד ולא נטעה עצמנו בדברי כזב שאין בהם כי אם כיליון ואבדון. רק לשם כך הוא שולח לנו את כל הרמזים הללו שמלובשים בכל מחשבה דיבור ומעשה. אם היה לנו מח ולב זך, היינו מבינים בפרטיות את משמעות כל רמז המלובש בכל אלו, אבל עתה עלינו להאמין לפחות באמונה פשוטה שכל הבריאה צועקת וקוראת בכל רגע ובכל תנועה ומחשבה צעקת קירוב; שכל הנעשה עמנו מכריז ומרמז לנו בכל רגע ורגע "שובו והתקרבו אלי".

אם אכן נזכה לקבל דברים אלו כפשוטם, איזה תענוג רוחני ואיזו הרגשת קירוב ואהבה נזכה לחוש בכל הרף עין… לא ייפול בנו ספק קל על יקרת עבודתנו וחשיבות ערך מעלתנו אצל השי"ת. הלא הבורא בעצמו פונה וקורא אלינו מאות אלפי פעמים ביום, ורומז לנו שהוא רוצה שנהיה בקרבתו, היש אהבה גדולה מזו?! היש חיות מופלאה ויקרה יותר מזו?! ומי פתי יחליף קירבה נשגבה שכזו עם נעימות מזויפת, חולפת והולכת, של תאוות הגוף הכלות ונפסדות והמלאות טעם-מוות בזה ובבא.

אמנם, יש כח שמשכיח את הזכרון הזה, כח שממית את הלב והופך בעיני האדם את כל הנעשה בבריאה – במחשבה, דיבור ומעשה – למשהו מת שאין בו שום רמז ושום קירוב, כי אם תאוה חיצונה שמוסיפה לטמטם ביתר שאת ולשקוע רק בדברים מתים וחיצוניים שכאלו.

הכח הזה נקרא "כח המדמה", דמיונות שווא ותעתועים שמתעים בכל רגע, והופכים את הבריאה למנותקת ומתה וחסרת תכלית.

מה גורם לאדם שישקע בכח אכזרי זה?

רביה"ק מלמדנו בדברים כדרבונות: "על ידי לשון הרע מתגבר הכח המדמה, כי על ידי לשון הרע מסתלק ממנו הדעת ונופל מאהבת השם יתברך, ונופל לאהבת הבהמיות שהם כל התאוות, שכולם באים מכח המדמה שהיא כח הבהמיות שמתגבר ביותר על ידי לשון הרע" (שם).

כאשר מדברים לשון הרע מתחברים לכסילות, "ומוציא דיבה הוא כסיל" (משלי י, יח). בכך נופלים מאהבת השם יתברך, במקום להבין ולהכיר בבריאה את גודל האהבה וההתקרבות שכל פעולה ומחשבה ודיבור מכריזים, נמשכים אל החלק החיצוני ביותר של הדברים שאינם מקרבים את האדם כלל לנצחיותו.

משל למה הדבר דומה: הורה אוהב נותן מתנה יקרה לילדו האהוב ורוצה על ידי זה לקרבו אליו, והילד עומד ומתפעל מיופי המתנה ונהנה ממנה, ושוכח בכלל שמישהו הכניס כאן את לבו ואהבתו במתנה זו. זהו הטמטום ש'לשון הרע' גורם בעולם: נהנים מחיצוניות הבריאה ולא מכירים את כוונת השולח.

שכן, מי שדן בר ישראל לפי איזה פגם וגנות חיצוני שבו, הרי שהוא מכחיש בכך את כל הקשר העמוק והאהבה העצומה הקיימת כאן בעולם בין השי"ת לכל אחד מישראל בכל מחשבה דיבור ומעשה שלו, הוא מתחבר לטיפשות וכסילות כאילו כל הנעשה בבריאה אינו אלא חיצוניות בלבד ללא משמעות אהבה וקירוב פנימי כלל.

"ועל ידי זה" – ממשיך רבינו הקדוש – "נפגם הזכרון ונופל לשכחה שהיא מיתת הלב, שמת לבו בקרבו ואינו משים על לבו לזכור בכל יום בעלמא דאתי ששם עיקר החיות לנצח, והוא בחייו חשוב כמת מאחר שאינו משים על לבו לזכור תכליתו הנצחי בכל יום" (ליקוטי עצות, עפ"י סי' נד הנ"ל).

בפרשת שלח, פרשת המרגלים, אנו לומדים על חומרתו של לשון הרע. מעשה המרגלים – שגרמו בכייה לדורות וכל החורבנות והגלויות נובעים הימנה – נכלל באיסור לשון הרע, והיא מלמדת אותנו ביתר שאת על חומר דיבורי לשון הרע על בני ישראל, וכפי שחכמינו ז"ל דורשים: "בוא וראה כמה גדול כח של לשון הרע, מנלן ממרגלים, ומה המוציא שם רע על עצים ואבנים כך, המוציא שם רע על חבירו על אחת כמה וכמה" (ערכין טו ע"א).

הבה נזכור את שורש כח הזכרון הנצחי, "מות וחיים ביד הלשון". מי שרוצה לחיות חיים נצחיים ולא להיות כמת בחייו, בהכרח שינצור פיו ולשונו מלדבר רעה על שום בר ישראל, כי בנפשנו הדבר. ומידה טובה מרובה: אם נשמור פינו נזכה לאהבת ה', ולזכור תמיד בתכליתנו, ולהחיות עצמנו ברמזי ההתקרבות בכל עת ובכל שעה.

"הנה הולכים וממשמשים לבא ימי הפורים האלה, ויהיו ישראל מרקדים וימחאו כף, ועל ידי זה ימתיקו הדינים" – כך אמר רבינו ז"ל בחורף שנת תקס"ג לפני פורים. הייתה זו שעת גזירות גיוס ושמד, ורביז"ל בטוח היה בכוחה של שמחת ישראל שתבטל הגזירות.

באותה שעה יושב היה מוהרנ"ת לפניו וכותב את התורה "ואלה המשפטים" בליקוטי מוהר"ן (חלק א' תורה י') אותה אמר רבינו ז"ל לפני כן, כשבפתיחה כתוב: "כשיש ח"ו דינים על ישראל – על ידי ריקודים והמחאת כף אל כף נעשה המתקת דינים". "דינים על ישראל" פירושו, חרון אף ה' על ישראל רח"ל, הבאים לידי ביטוי בצרות וגזרות שונות ח"ו הפוקדים את עמנו. "המתקת הדינים" פירושו, ביטול החרון-אף או שיכוכו, על ידי תפילות וכדומה, המרככים או מבטלים לגמרי את הגזירות והדינים בהם נדונו ישראל.

רבינו ז"ל מגלה לנו אפוא, שעל ידי שמחתנו, ריקודינו ומחיאות כפינו, ממתיקים אנו את הדינים מעלינו, ומשככים חרון-אף ה' כביכול. אלא שישנם זמנים בהם יש, לא רק הזדמנות טובה לרקוד ולשמוח, אלא גם מסוגלים ביותר לשמחה ולגרימת שמחה למעלה כביכול, ימים כאלה הם ימי הפורים, ימי שמחה ומשתה וששון ליהודים, ולדעת רבינו ז"ל הרי ריקודים ושמחה כל ימות השנה בכלל וריקודים ושמחה בפורים בפרט, ממתיקים את הדינים.

מאז ומתמיד רצים היו אל צדיקים "שימתיקו דינים", שהצרות והיסורים השונים, ל"ע, יומתקו ויתהפכו לטובה, ואילו כאן טוען רבינו ז"ל שביד כל אחד מאתנו הוא, והוא מקדיש על כך תורה שלימה בלקוטי מוהר"ן (שם), בגלותו לנו סוד גדול: שמרדכי שרשו בידים, ואסתר ברגליים, ועל ידי הריקודים המנשאים את הרגליים ומפיחים רוח שמחה בידיים למחוא כפיים, מתבטל קליפת המן, שהוא סמל הגאווה והעבודה זרה.

הרי שפורים הוא המועד המתאים ביותר לרקוד ולמחוא כפיים, ועל ידי כן לבטל ולהשבית את הדינים, הצרות הכלליות והפרטיות את הגאווה ואת העבודה זרה הכללית

והפרטית. שכן, בכל אדם ישנן נטיות לגאווה, ניצוצות של המן הרשע, שהיה חפץ שישתחוו לו כלאליל. ברם, על ידי השמחה, וביחוד שמחה זו של פורים, שאז "נתגלה אור גדול מאד מה שאין נתגלה בשום זמן אחר, והאור הזה הוא בחינת הארת מרדכי" (תשובת השנה פורים ע"ה). על ידי זה נכנע הרע, היינו "המן-עמלק, שהם בחינת הצינור הרע שכולל כל הצנורות רעים של כל הסטרין אחרנין שכולם יונקים משם" (שם ס"ט).

ושמחה זו של פורים אינה מצווה קטנה כלל ועיקר, בעשרות מקומות מבאר מוהרנ"ת את ההשלכות הנפלאות שיש לשמחת פורים על השמח בו ועל כלל ישראל כולו.

בהתייחסו אל העצבות, שהיא אם כל חטאת, כותב מוהרנ"ת שכל עיקרה של העצבות נובעת מאפיקורסות, בה הצטיין עמלק, שמזרעו יצא המן הרשע, שכן "מי שיש לו אמונה שלימה בהשי"ת, בודאי ראוי לו לשמוח תמיד בהשי"ת, וזה הדבר אי אפשר לבאר בכתב, כי הוא [אצל] כל אחד כפי מה שמשער בליבו… ומי שמאמין בהשי"ת ובתורתו הקדושה בתמימות ובפשיטות, כמו שכל ישראל מאמינים, בוודאי אין שמחה בעולם כמו שמחת עשיית המצוות; שאנו זוכים לעשות נחת רוח ליוצרנו ובוראנו יתברך, ואנו קונים לנו חיי עולם, לעולמי עד ולנצח נצחים על ידי חוטי הציצית שקונים אותם בעד גדול אחד [-מטבע בן זמנם בעל ערך נמוך], ואנו נכללים על ידי זה באור האין סוף – היש שמחה גדולה מזו?" (ליקו"ה, אורח חיים, נפי"א ד,ד).

מאידך, הכופר, שאינו מאמין בכל אלה, מלא עצבות ומרה שחורה, ואינו רואה שום מקור לסיפוק ולשמחה בעולם הזה המלא יגונות "כי מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש, ואם יצבור כעפר כסף וזהב, סוף כל סוף מה יתרון לו בכל זה, כי לא במותו יקח הכל. והכל יודעין שסוף אדם למות ומינו כצל עובר, ומי שיש לו רק איזה רשימה [=סימן, זכר] בעלמא של שכל אמיתי. אפילו נכרי, יכול להבין שאין שום שמחה בזה העולם כלל".

אין כאן המקום לעמוד על הכלל החשוב העובר כחוט השני בכל ספרי רבנו ותלמידיו: שהשמחה בתורת ה' ובמצוותיו, היא היא השמחה האמיתית, ומבלעדיה אין כל מקור לשמחה, בעניני העולם הזה, המלאים עצבות המכונה "זוהמת הנחש" בפי רבינו הקדוש.

בכל אופן, כדאי לדעת: "כי עיקר הכנעת הסטרא אחרא, שהוא זוהמת הנחש, הוא בפורים, כי אז מכניעין קליפת המן-עמלק, שהוא עיקר זוהמת הנחש, שנמשך על ידי

חטא עץ הדעת, שמשם אחיזת המן הרשע ימ"ש, כמו שאמרו חז"ל (חולין קל"ט): המן מן התורה מנין, שנאמר (בראשית ג') המן העץ וכו'. נמצא, שהמן הרשע ימ"ש הוא בחינת פגם עץ הדעת טוב ורע, שעל ידי זה נמשך זוהמת הנחש, ועיקר זוהמת המן, זוהמת הנחש, הוא בחינת עצבות ומרה שחורה, שמתגברים בכל עת על ישראל, ואינם מניחים אותם לשמוח, כי עיקר הסטרא אחרא הוא עצבות".

הרי ששמחת פורים הינה מכה אנושה והכנעה לסטרא אחרא, לעצבות, לגאווה, לכפירה, לדינים, ליסורי הגוף והנשמה. ובקיצור, ל"המן" שבלב כולנו.

פורים הוא איפוא היום, בו משתדלים ביותר לשמוח בכל עוז, משום שבשטח זה, בשטח העצבות והשמחה, מתנהלת המלחמה בפורים, מאז ועד היום הזה. וככל שמצליחים אז, ביום קדוש זה, להכניע את העצבות כן מנצחים במלחמה זו, מלחמת עמלק מדור דור.

על העולם חופף מכסה. למראית העין מסתובבים בעולם מצליחנים ונכשלים, ברי מזל ושלומיאלים. התמונה הזו משכנעת אותנו לנסות שוב ושוב את מזלנו אצל גורמים אנושיים כאלו ואחרים. לסלול מסילות אל ליבו של פלוני, לכעוס על אלמוני ושוב לרקד ולמצוא חן בעיני פלמוני.

"ההוא" שׂחות הבריות בהתפעלות "יש לו קשרים עם זה-וזה… הוא יכול להשיג באמצעותו כל דבר שרק ירצה". כביכול היה העולם מסור לידיו של איש קשר. זו אשליה שכל תכליתה להסתיר את פניה המאירות של ההשגחה. כל זמן שנדמה לו לאדם שמזל וסיבות מנתבות את דרכיו אל ההצלחות, ומזימות והתנכלויות זורעות על דרכו מכשולים ומניעות – בהכרח קשה לו להתפלל, ולשוב בתשובה.

* * *

בעיניים יהודיות התמונה שונה לגמרי. יהודי מאמין יודע נאמנה שכל המתחולל סביבו ועימו, נגזר באופן ישיר ממשפט עליון שכל כולו צדק, חסד ורחמים. ההצלחות, כמו גם הכישלונות, מתגלגלים ובאים כשכר ועונש. כאשר כל מאורע, לטוב ולמוטב, נועד או לרפא את תחלואי החטאים, או להרעיף ברכה על המעשים הטובים. אין מציאות ללא סיבה, הכל במידה מדויקת, בחשבון עמוק וארוך המתמשך בעקביות לאורך דורי דורות וגלגולי גלגולים של אלפי שנים. זו תמונה מפעימה של חשבונות שמים מדוקדקים שאת רוב חלקיה אין דעתו האנושית של האדם מסוגלת להכיל. גורלו של עם ישראל בגלות, גורלו של יהודי בגלותו הפרטית – סתום מן העין. ועם זאת קיימא לן, אין אדם נוקף אצבעו לריק. הכל במשקל, במשפט ובדין.

אולם, הטבע פועל היטב להרדים את החושים. במשך השנה אנחנו נעשים לעיתים רדומים, מאבדים את הדעת ושוכחים את האמת. המציאות עלולה להיראות כמו התרחשות בה נוטלים חלק גורמים שונים, יש מאחוריה אשמים ויש בה מקבלי החלטות ובעלי קשרים. ההפסד המיידי הוא – אובדן היכולת לפעול ישועה. אם איננו יודעים בידי מי מצויה הסמכות האמיתית, איך נצליח להשפיע על גורלנו, להמתיק דינים, לבטל גזירות?!

גורלך בידיו

לשם כך מתדפק על דלתינו חודש אלול. בפרשת 'שופטים' מצווה התורה "שופטים ושוטרים תתן לך". הצבת השוטרים וכינון מערכת משפט הם תנאי יסודי לקיום האמונה. "מלך במשפט יעמיד ארץ", המשפט הוא הבסיס למלכות וממשלה, ואם רצוננו להקים בעולם את מלכות השם – הצעד הראשון הוא לשוב אל ההרגשה במערכת המשפט: יש שופט בעולם. ההבנה הזו היא אבן יסוד בעולמו של יהודי. אם יש לך הרגשה ממשית שגורלך ועתידך כמו גם קיומך בהווה, נתון בידיו של מלך רם ונישא, הינך חי חיי אמונה.

מכאן קצרה ונגישה הדרך אל עבודת התפילה והתשובה. הבה נצייר לעצמינו דוגמה: אדם נקלע לבעיה סבוכה. הוא ניסה דרכים שונות – ומאומה, התסבוכת רק התעצמה. ביום מן הימים נודע לו שפלוני אלמוני מחזיק ברשותו את כל הסמכויות הנוגעות לעניינו, וכך אמרו לו: "אם תצליח לשכנע אותו, ברגע אחד הכל יסודר באופן המושלם". עוד אמרו: "דע לך שבעל לב זהב הוא, רחום וחנון. מעט דמעות והוא נמס כחמאה…". כעת, לוּ יצויר שיתמזל מזלו של מיודענו ויוקצה לו פרק זמן למפגש פנים בפנים עם בעל הסמכויות המדובר. איך הוא ידבר שם, בפגישה? יהיו באמתחתו מילים, מליצות, טענות? מן הסתם, באותם רגעים, הדרשן המעולה ביותר לא ישתווה לו.

זוהי כל תורת התפילה על רגל אחת. כדי לדבר עם השי"ת בשפה ברורה ונעימה; כדי להצליח לחלץ מהפה דיבורים, ריצויים פיוסים ואמתלאות, נדרש אדם בראש ובראשונה לקבל קורטוב של דעת. תבין, העולם אינו יד המקרה ובשום אופן איננו מסור לבעלי סמכות ורוקמי קשרים. העולם, כמו גם גורלך עד לפרטי פרטים, נתון אך ורק בידיו של שופט כל הארץ. גילוי מרעיש! כן, אחראי אחד בלבד חולש על כל הסמכויות. בידיו ורק בידיו מסורים כל התיקים. אצלו ורק אצלו ניתן לפעול כל דבר.

לעורר רחמים

ועוד תגלית: בעל הסמכויות הבלתי מוגבלות הללו, המלך הנורא שמשפטו נוקב עד תהום ואין מעשה קטן כגדול נמלט מעיניו המשגיחות – רחום וחנון הוא, רב חסד ומרבה להיטיב, וכל תשוקתו וכל תענוגו הוא להעניק חנינה. כלומר, השופט הגדול הזה שהיית מוכן לתת את כל אשר לך כדי לפגוש בו ולדבר ולו חמשה רגעים על ליבו, להסביר את עצמיך, לשכנע מדוע כדאי וחיוני לעזור לך ולהזמין לך ישועה בעניינך, הוא בעצמו מעוניין ומשתוקק לשמוע אותך. רק תדבר, רק תשכנע והוא יודה לך על שהנחת לו לעזור לך, לחלץ את נפשך, לחבק אותך בסליחתו ולפשוט עד אליך את ידו בתשובה.

זהו שער התשובה של אלול. בחודש הזה מתגלים בעולם י"ג מדות של רחמים, ואנחנו עושים את דרכינו אל היכל המלך כאשר דחילו ואימת דין מלווה אותנו מחד, ורחימו של חנינה וחסד תומכים בנו מאידך. ניגשים לפני השם מתוך ידיעה שהכל בידיו ולפניו נגלו כל תעלומות, ומתחננים ללא שמץ של עצלות וייאוש, אלא כפי שהיינו עושים מול מי שבידיו הכל וליבו מוכן להעניק לנו הכל. ובמקום ובשעה הזו בה כל השערים פתוחים, יודע יהודי מה לבקש. לא רק פרנסה, בריאות, והצלחה חומרית, רק בעיקר התקרבות, התעלות, מדרגה חדשה של בהירות, יראה אהבה, וזכות להמליך בראש השנה באמת ולגמרי מחדש את המלך. על העולם ועל עצמינו.