ראשי > מאמרים בתורת ברסלב > התבודדות > מדריך להתבודדות (ד)

מדריך להתבודדות (ד)

כ״ג בסיון תשע״ט

סדרת מאמרים בנושא תפילה והתבודדות בין האדם לבין קונו, שתעסוק בנושאים: התבודדות במקורות, התחדשותה על ידי רבינו זיע"א, גודל מעלתה, עצות ודרכים לקיומה. מאמר רביעי. (מדריך להתבודדות)

גודל מעלתה ותפארתה

לחצו כאן למאמרים הקודמים: [מעין הקדמה] | [ההתבודדות במקורות] | [התחדשות ההתבודדות ע"י רבינו הק']

"צריך לזה זכיה גדולה", אומר רבינו, "שיזכה ליישב עצמו שעה אחת ביום, ושיהיה לו חרטה על מה שצריכין להתחרט. כי לאו כל אדם זוכה ליישב הדעת איזה שעה ביום, כי היום הולך וחולף ועובר אצלו ואין לו פנאי ליישב עצמו אפילו פעם אחת כל ימי חייו" (שיחות הר"ן מז).

ישוב הדעת היא זכיה גדולה, ושעה אחת של התבודדות מדי יום מקנה אותה. העוסק בהתבודדות כראוי אין כמוהו בישוב הדעת, בראייה מפוכחת של העולם ושל עצמו, בראייתו את התכלית האמיתית וביכלתו לחשוב ולהתנהג בלי להתבלבל מפגעי הזמן, מהסובב אותו ומכל פניה שהיא. בשל תוצאותיה ובשל הפוטנציאל הרוחני העצום שבה, ישוב הדעת, אם כן, היא התוצאה היותר מפוארת של העצה הגדולה והנוראה התבודדות.

שכן, מטבעה של השיחה בין האדם לבין קונו כפי שלימד רבינו, לעצור בעד שטף החיים, להעמיד את גלגלי השגרה וההרגל ולשאול שאלות נוקבות שאין מהן התחמקות. כאשר מתבודד אדם מדי יום ומפרש שיחתו לפני השי"ת על כל מעשה וענין, הרי בעל כרחו הוא עומד תחת בקורת עצמית תמידית, כל הדברים עליהם הוא מתפלל, כל המידות הרעות מהן הוא מבקש להפטר עומדות תדיר לנגד עיניו ועוצרות אותו מלהמשיך ולהיסחף עוד באשליות החיים, אין הוא מסוגל עוד להונות עצמו, וסיכויו גדולים הרבה יותר שכל שגיאה שבני אדם שוגים בה תתגלה לו במערומיה. זהו אפייה של התבודדות. לגלות ולגלות עוד ועוד נקודות תורפה בהם אנו לוקים ואיננו חשים, וכך הולכת היא ההתבודדות ומצלילה את הדעת, פורקת קמעא קמעא את הטירוף ומעמידה את חיינו על בסיס של ראיה נבונה, ראיית האמת, התכלית לה נבראנו, לעבוד את קוננו באמת ובלב שלם.

יכול לו אדם לעסוק יום ולילה בתורה ובמצוות בלי התבודדות; יכול הוא לעבוד את ה' בהתלהבות, אבל הוא "פליט" – מבוהל ומבולבל, כפי שאמר רבינו בלשונו הקדושה: "בוודאי נמצאים [אנשים] כשרים אף על פי שאין להם התבודדות, אבל אני קורא אותם 'פליטיס', מבוהלים ומבולבלים, ופתאום כשיבוא משיח ויקרא אותם יהיו מעורבבים ומבולבלים; אבל אנחנו נהיה דומים כמו האדם אחר השינה, שדעתו נוחה ומיושבת היטב, כן תהיה דעתנו נוחה ומיושבת עלינו בלי מהומה ובלבול" (שיחות הר"ן רכח) – – –

ישוב הדעת חיוני לעבודת השי"ת יותר מכל. לדברי רבינו הק' בליקוטי מוהר"ן (ח"ב תורה י) הרי "מה שהעולם רחוקים מהשם יתברך ואינם מתקרבים אליו הוא רק מחמת שאין להם יישוב הדעת ואינם מיישבין עצמן. והעיקר, להשתדל ליישב עצמו היטב: מה התכלית מכל התאוות ומכל ענייני העולם הזה, הן תאוות הנכנסות לגוף, הן תאוות שחוץ לגוף כגון כבוד, ואז בוודאי ישוב אל ה'".

שעת ההתבודדות היא שעת משפט לאדם בינו לבין עצמו, בו "הוא המאשים והוא הנאשם" – כפי שהתבטא אחד מותיקי אנ"ש, הרה"ח ר' אליהו חיים רוזין ז"ל – בשעה הזו אינך רק עורך חשבון נפש סתם, אלא אתה תובע מעצמך תביעות של ממש, תביעה בפה, בדיבור שיש לו השפעה אדירה על הגוף כפי שביארנו במאמר הקודם, ואותם דברים שמדבר המתבודד לקונו, לעצמו, ללבו, לרמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, אינם מרפים ממנו, הם משפיעים השפעה מכרעת על כל התייחסותו אל העולם הזה ואל העולם הבא ואינם מותירים לו מקום רב למחשבות של טירוף בעת נסיון ובכל עת התמודדות בין הגוף לנשמה, אל הכל כבר מתייחס המתבודד בישוב הדעת, מקבל כל בעיה מתוך צלילות דעת ומתוך שיקול דעת רב יותר.

אבל יתר על כן, לאותו משפט שאדם עורך לעצמו ישנה השפעה עצומה במרומים, כמו שאמרו חז"ל "אם נעשה הדין למטה אין הדין נעשה למעלה" (מ"ר שופטים פ"ה ה) היינו שכשאדם "מתבודד בינו לבין קונו ומחשב דרכיו ומפשפש במעשיו ושופט ודן את עצמו על כל דבר ודבר שעושה אם כך ראוי לו לעשות ולבלות ימיו ח"ו במעשים כאלה… על ידי זה מבטל הדין שלמעלה שלא יבא עליו" (ליקו"ע המשולש), כך מתבאר מליקוטי מוהר"ן (ח"א תורה ט"ו), שם מוסבר שכל היראות והפחדים הבאים על האדם אינם אלא שליחי הדין, לעשות משפט באיש כדי לעוררו לתשובה, אך אם מתעורר אדם בעצמו ושופט עצמו על כל מעשיו, שוב אין צורך לשפטו מלמעלה, להפחידו ולעוררו.

"יסוד שורש הקדושה והטהרה והתשובה" היא ההתבודדות, כפי שכתוב בשיחות הר"ן (שיחה ער"ה), על ידה יכול אדם להרקיע מעלה מעלה ולהגיע למדריגות גבוהות ביותר. וכשאדם מדבר בינו לבין קונו – כתוב בליקוטי מוהר"ן (ח"א תורה קנ"ו) – מושפעים דבריו במין השפעה מיוחדת מן השמים בבחינת רוח הקודש, ו"אזי זוכה לדבר בכל פעם דיבורים חדשים" שלא שיערם מלכתחילה. וכאילו מעיין של דברי תחנונים וריצויים נובע מפי המתבודד שלא מכוחו, כי אם מכח עליון נורא – רוח הקודש ממש "כל אחד לפי בחינתו"; וכמו שמדיבורי התפילה של דוד המלך עליו השלום נוצר ספר תהלים הקדוש שכולו רוח הקודש, כך כל אחד ואחד המשיח לבו לפני ה', מדבר דברים שיש בהם מעט או הרבה רוח הקודש; ככל שלבו טהור יותר וככל שדיבוריו בהתלהבות יותר כך שופעים דברי תפילתו ברוח קדושה.

התבודדותו של כל יחיד מישראל, יהיה מי שיהיה, אינה דבר של מה בכך, שכן "כשאדם מתבודד ומפרש שיחתו וצערו לפני השם יתברך ומתוודה ומתחרט על גודל הפגמים שעשה, אזי גם השכינה כנגדו מפרשת לפניו שיחתה וצערה ומנחמת אותו, כי כל פגם ופגם שפגם בנשמתו, פגם אצלה גם כן כביכול… והיא מנחמת אותו שתבקש תחבולות לתקן כל הפגמים" (ליקו"מ א, תורה רנ"א).

יוצא, אם כן, כי ההתבודדות היא רוח הקודש בצל השכינה הקדושה. דרך תפלה זו שלימדה רבינו יש בה מין קרבת אלקים שאין בכל צורה אחרת של עבודת השם, ההרגל לדבר אל ה' כדבר איש אל רעהו בשפה הרגילה על הלשון וכו' וכו', עושה את האדם כבן בית אצל אביו שבשמים, וחייו הופכים חיי השגחה אמונה ובטחון, חיים עם רבון כל העולמים בכל צעד ושעל, אף כל מכשול ועוון ח"ו נעשה "מרופד" מלפניו ומלאחריו בדמעות ובתחינות. בקיצור, האדםהמתבודד הוא אחר, אחר לגמרי מכל האדם אשר על פני האדמה, הוא אינו זז בלי תפילה ואיננו עושה אף מעשה סתם בלי שיעתיר עליו מקודם, וכל שכן בעבודת ה' – במה עיקרית וחיונית היא לו ההתבודדות, כמעט הכל כאשר לכל סובב הוולך סביב ההתבודדות היומיומית, בה באות לידי ביטוי כל רגשותיו הנעלים, בה הוא משיח לפני אביו את בעיותיו הרבות בעבודת הבורא ונפתחים הסבכים, ממנה הוא שואב את הכוחות להמשיך הלאה.

הלא כה אמר רבינו זיע"א: "הלא כשהשם יתברך עוזר בהתבודדות אזי ההתבודדות הוא כאשר ידבר איש אל רעהו!" (ליקו"מ ח"ב צט) – – –

כמה נחת ועונג נגרמים לקדוש ברוך הוא ממי שנוהג כך, כמה טוב ויפה לפניו זה האיש הרגיל להתחטאות לפניו כבן "בתנועות של חן ורחמים שקורין פיעשטשין… הלא השי"ת קראנו בנים!" (שיחות הר"ן ז). כאב המתמוגג מעונג מבנו המתרפק עליו, כך כביכול מתעורר הקב"ה כאשר אנו טוענים לפניו ושוטחים לפניו דברי חן ותחנונים, ריצויים ופיוסים. ואם תאמר עזות וחוצפה היא מצד הפוגם והחוטא שהוא עוד ניגש אל ה' ותובע שיקרבו אליו ומבקש לנצחו יתברך בטענות ואמתלאות שונות, הרי כבר אמרו חכמינו ז"ל על הפסוק למנצח מזמור לדוד(תהלים ד) – "זמרו למי שנוצחין אותו ושמח" (פסחים קיט), ולדברי רבינו זיע"א אדרבא – "צריכין לנצח אותו יתברך כביכול, כי אף על פי שנדמה להאדם שהש"י אינו רוצה לקרבו מחמת שקילקל הרבה וגם עכשיו אינו מתנהג כראוי כרצונו יתברך, אף על פי כן צריך האדם לחזק עצמו ביותר ולהשתטח עצמו לפניו ולפרוש כפיו אליו יתברך שירחם עליו ויקרבהו לעבודתו – כי אף על פי כן אני רוצה להיות [יהודי], נמצא שרוצה לנצח את הש"י כביכול והש"י יש לו שמחה מזה שמנצחין אותו כביכול" (שיחות הר"ן סט).

אם תרצו, זהו היתרון הבולט ביותר שבשיחות שאדם עורך בעצמו על פני תפילות סדורות ומוכנות מקדמת דנא: שהוא יכול להתבטאות יותר לגבי בקשות ועניינים ספציפיים, בצורה הנוגעת וקרובה להרגשת ליבו, לטעון ואף לנצח בתפלתו. בהתבודדות אדם חפשי לספר על הכל לבוראו, להתאונן כלבבו וכנפשו על כל אשר יחפוץ ולהוציא ממעמקי ליבו את המילים הנכונות ביותר לגבי מצבו. אולם, לדברי רבינו בליקוטי מוהר"ן (תורה צז) יש להתבודדות יתרון עליון נורא בהרבה: משום "שעל תפילות ותחינות ובקשות הסדורות מכבר, כבר יודעין מהם כל המחבלים והמקטרגים והם אורבים על הדרכים של אלו התפילות מחמת שיודעים מהם מכבר, כמו למשל על הדרך הכבושה הידוע ומפורסם לכל, שם אורבים רוצחים וגזלנים תמיד מחמת שיודעים מדרך זה כבר; אבל כשהולכין בנתיב ודרך חדש שאינו נודע עדיין, שם אינם יודעים לארוב שם כלל, כמו כן לענין הנ"ל, כי השיחה שמדבר האדם עצמו בינו לבין קונו הוא דרך חדש ותפילה חדשה שהאדם אומרה מלבו מחדש, על כן אין המקטרגים מצויים כל כך לארוב (ואף על פי כן הזהיר מאד גם על אמירת שאר תחינות ובקשות כמבואר בדברינו כמה פעמים)". לא כאן המקום לבאר את ענין המקטרגים האורבים – לדברי האר"י הקדוש – לכל מעשה טוב ובפרט לתפלות ישראל כדי לינוק מהן חיות, כל קיומה של הסטרא אחרא היא מן הקדושה ולכן מצפים צבאותיה לבלוע תפילות וכדומה; בכל אופן דבר גדול גילה כאן רבינו, שלתפילות בלתי מוכרות לה לסט"א עדיפות ברורה משום שאין היא יודעת את "נתיב" עלייתן השמימה, הקליפות אינן יודעות לחטוף את דברי ההתבודדות המחודשים ומשונים משעה לשעה ומאדם לאדם מכלל התפילות הסדורות בכתובים, כך שהתבודדותושיחה בינו לבין קונו חומקת מידיהם ועולה מעלה מעלה בבטחה.

מוהרנ"ת, בליקוטי הלכות, מאריך לא מעט בגודל מעלתה ותפארתה של התבודדות. בדבריו הקדושים בולטת מאד ההתנסות האישית שהיתה לו בהתבודדות. מדבריו מתקבלת השגה מוחשית ביותר בצדדיה הרבים, היפים כל כך, של התבודדות. בדרושים מעניינים המושכים ומלהיבים כל לב מביע מוהרנ"ת במילים עזות את גודל נוראות המנהג הקדוש הזה, כפי שהוא בעצמו חש אותו בנפשו הטהורה, וכפי ששמע והבין מתורותיו ושיחותיו הקדושים של רבו -רבינו הקדוש זצ"ל. בכמה וכמה אופנים מבאר מוהרנ"ת חזור ובאר, כי האמצעי החזק ביותר להנצל ממה שצריך להנצל – וביחוד מאונאה עצמית וטעויות יסודיות בלתי מורגשות – הוא להרבות בתפילות ותחנונים הרבה, לבקש ולחלות פני שוכן מרומים למצוא את האמת הנעדרת.

אחד הדרושים המפורסמים ביותר בספרו הגדול, היא ההלכה השלישית בהלכות אונאה שבלקוטי הלכות חלק חושן משפט העוסקת במושג ההלכתי "אין אונאה לקרקעות", בה הוא מבאר את כוונתו בדיוק: "כי היצר הרע והסטרא אחרא הוא בחינת 'אונאה' שמאנה ומטעה את הבריות, כי אין אונאה גדולה בעולם במו האונאה של היצה"ר שמאנה ומטעה את האדם להחליף עולם עומד ונצחי בעולם עובר חס ושלום, ומאנסו ומטעהו בכמה מיני רמאות וערמומיות ובלבולים, בכמה מיני אונאות וטעויות בלי שיעור וערך, כדי למנעו מדרך החיים, מחיים נצחיים, מחיים טובים, מחיים ארוכים, מחיים אמתיים, ורוצה להורידו ולהפילו לשאול תחתיות ח"ו ולעוקרו ח"ו משני העולמות, מהעולם הזה ומהעולם הבא, חנם על לא דבר, כי ידוע שאין שום נחת מכל תענוגי עוה"ז בעולם כלל – למי שיש לו מח בקדקדו ובקי קצת בטוב העולם הזה ותאוותיו ותענוגיו, כי כלם מעורבים בכעס ומכאובות ויגונות, ואחריתו מרה כלענה חדה כחרב פיפיות גם בעוה"ז, מלבד אשר בעולם הבא בוודאי כל עסקי עוה"ז מרה מכל מיני מרירות ומכל מיני צרות ויסורין שבעולם, וכמו שכתובבזוהר הקדוש 'זכאה מאן דלא אתהני מדיליה כלום' [=אשרי מי שלא נהנה משלו כלום],נמצא שהבע"ד מאנה ומטעה את האדם מאד מאד, וכמו שאמר רבינו ז"ל 'העולם מטעה אותנו מאד, כי אין שום אדם שיהיה לו קץ וסוף טוב מן העולם הזה' (שיחות הר"ן נא)… נמצא שהיצר הרע והסטרא אחרא נקרא 'אונאה'; וזה בחינת 'אין אונאה לקרקעות', כי קרקעות הם בחינת תפילה שהיא בחינת אמונה שנקרא 'ארץ' כמו שכתוב 'שכן ארץ ורעה אמונה' כמובא בדברי רבינו ז"ל כמה פעמים, כי עיקר העמידה והסמיכה בעולם היא בחינת תפילה שעליה עומד הכל בבחינת 'אין עמידה אלא תפילה' ובבחינת 'והארץ לעולם עומדת' וכמו שאמרו רבותינו ז"ל: 'עד שבא חבקוק והעמידן על אחת – וצדיק באמונתו יחיה'; אמונה זה בחינת תפילה, כמו שכתוב 'ויהי ידיו אמונה' ותרגומו 'פרישן בצלו' כמו שכתב רבינו ז"ל במ"א סי ז' … היינו שהאדם חזק ואמיץ בדעתו שתמיד יתפלל להשם יתברך שיקרבנו לעבודתו באמת, יהיה איך שיהיה בבחינת 'ואני תמיד אייחל' וכנ"ל, אזי בודאי לא יוכל היצה"ר להונותו ולהטעותו עוד בשום אופן, בבחינת "אין אונאה לקרקעות'!".

להלן מסביר מוהרנ"ת את הענין, בהטעימו שצעקה לה' אפשרית ומתאימה תמיד בכל עת ובכל מצב. אפילו בשאול תחתיות יכול אדם לאחוז ולא להרפות על כל פנים מבקשה מהשי"ת שיעלהו ויוציאו משם, "כי יהיה איך שיהיה, כל זמן שמחזק ומאמץ את לבו להתפלל עדיין להשי"ת שישיבהו אליו, ופורש כפיו להש"י ממקום שהוא – אף על פי שעוברים עליו כמה ימים ושנים הרבה בקלקולו, כל אחד לפי ענינו שנתפס בו, אפילו אם נתפס במה שנתפס – עדיין יש לו סמיכה ותקוה ומעמד על ידי תפילה ותחנונים ובקשות, אפילו בהיון מצולה ואין מעמד"!

יתירה מזו, אפילו מי שזוכה ועסקו בתורה, גם הוא "אינו בטוח מאונאות וטעויות של הבעל דבר, כי [כמו שאמרו חז"ל:] 'לא זכה נעשית לו סם המוות' ומי יודע כמה רשתות הבע"ד פורש עליו; אבל כשזוכה לתפילה כנ"ל הוא בטוח מכל אונאות וטעויות לעולם, כי על הכל יתפלל להשם יתברך תמיד איך שיהיה כנ"ל".

המסקנה היא, אפוא, פשוטה: כמעט ולא יתכן שאדם העוסק בהתבודדות כראוי ירמה עצמו וילך שולל בהערכת עצמו, מכיון שעל הכל בכל מכל כל הוא מתפלל, מבקש ומתחנן, שיגלה לו השי"ת את האמת, וחז"ל הרי קבעו נחרצות "שכל המרבה בתפילה נענה" (ירושלמי ברכות ד,א), זוהי מציאות.

הנה כי כן בתפילה – להתפלל או לחדול מתפילה – טמונה הבחירה החפשית של האדם, כאן כאן עיקר המלחמה "אף על פי שבאמת הוא דבר קל מאד לשוח בכל פעם את כל אשר עם לבבו לפני השי"ת ולבקש מלפניו על נפשו, אף על פי כן, הבעל דבר מבלבל ומעקם דעת האדם כל כך עד שעל פי רוב ענין זה של תפילה והתבודדות קשה על האדם לקיים יותר מכל העבודות קשות". מוהרנ"ת בהלכות פקדון (הלכה ה,ג) מסביר כי ישנם "בלבולים" הבאים מן החלל הפנוי, שם אין שום שכל וחכמה ורק על ידי אמונה לבד, היינו תפילה, ניתן להנצל מהם, לא בשום בחירה ושיקול שכלי, רק תוך השלכה עצמית על רחמי השי"ת בתפילה ותחנונים.

יסוד חשוב מעניני חזקת נכסי דלא ניידי בחלק חושן משפט שבשלחן ערוך, משמש בלקוטי הלכות כהארה נפלאה בענין התבודדות, יסוד המגלה את עיקר מעלתה של ההתבודדות, כפי שבן אדם הכי פשוט יכול להבין, והלא הוא דין "מחאה", שבעל שדה או בית משתמש בה כשהוא נעשק על ידי מאן דהוא המתנחל ברכושו. לפי דין זה יכול ביתו או שדהו של איש להיות תפוס בידי אחרים משך שנים רבות ואילו הוא אינו מאבד את זכות הבעלות על הנכס אם רק מיחה על תפיסת רכושו בידי עושקו. די בה במחאה זו כדי ליטול כל טענת זכות בעלות מן המשתמש שלא כדין בנכסיו, ובבוא היום יוכל להוציאם מידיו ולהחזירם לעצמו. כמו כן – כותב מוהרנ"ת – על האדם להתחזק בתפילה וצעקה, להרים קול מחאה נגד היצר שעשק מעמו מה שעשק, כדי שעל כל פנים לא יהיה כמודה לו שהוא בעל נכסיו הרוחניים; על האדם אפוא לזעוק בקולי קולות, כדי שלפחות לא יהיה נראה שהוא מסכים לכל אותן גזילות שהיצר גוזל מעמו, את זמנו, את ראשו, את כוחו וכו'. יתפלל נא ויתאונן לפחות בפני השי"ת על העושק הגדול הזה וימחה נמרצות על כך, "כי אפילו אם רואה שאינו פועל ח"ו בתפילתו, אדרבא הרע מתגבר עליו ביותר – אף על פי כן ידע ויאמין שפועל הרבה בתפילתו וצעקתו, כי על כל פנים תפילתו וצעקתו [הם] בחינת מחאה הנ"ל … וכשהרע מתגבר על האדם בתאוות רעות ומדות רעות זה בחינת שרוצה לגרשו חס ושלום מהסתפח בנחלת ה' … וכל מה שחותר לשוב לקדושתו אין מניחין אותו מעוצם ההתנגדות שמתגרין בו והוא אינו מתגבר כראוי נגדם, על כן כשמתגבר אף על פי כן בתפילה וצעקה להשם יתברך, אז לא יוכלו לגרשו ולכבוש חלקו …    ח"ו בשום אופן, כי תפילתו וצעקתו היא בחינת מחאה, שעל ידי זה אין יכולין להחזיק בנחלתו בשום אופן, כי אין חזקה מועלת כשיש מחאה נגדו וכנ"ל" (ליקוה"ל, הלכות חזקת מטלטלין ה,יג).

אכן, אין כמו שעה קבועה של התבודדות להיות לעמדת מחאה מתמידה ובלתי פוסקת על כל כשלון קטן או גדול, דבר יום ביומו; ההתבודדות מהווה ערובה איתנה לערעור שיטתי תחת טענת חזקתה של הסט"א בנחלתנו ומשקל נגד לכל עוון וחטאת, לדברי מוהרנ"ת (שם), ההתבודדות הינה גם "מזכיר" טוב ביותר ל"זכרון עלמא דאתי" אותו דורש רבינו (ליקו"מ ח"א נד), לא לשכוח אף פעם את העיקר, כי העולם הזה עובר וכל פנינו לעולם הבא, שם התכלית ועיקר החיים, וכשאדם עוסק בהתבודדות הוא מזכיר זאת לעצמו היטב בכל פעם מחדש עד שהדבר נחרט בלבו באמת.

הדיבורים הקדושים שאדם מביע בפיו בפרשו שיחו לפני קונו – מבאר מוהרנ"ת על פי דברי רביז"ל בכמה מקומות – חוזרים ומצרפים מחדש אותיות שנתפרקו מצירופם הטהור על ידי העוונות ונפלו לעמקי תהום (ליקו"ל, הלכות קרי"ש, ה,יד), שכן עיקר חיותו של כל דבר בעולם נעוץ באותיות הקדושות הטמונים בו וכאשר עוברים עבירה בדבר כלשהוא בעולם, מפילים את האותיות שבו לסטרא אחרא, רחמנא ליצלן, לעומת זאת כשמתפללים, חוזרים ומשתמשים באותיות האלף בית הקדושים למטרות רוחניות, תפילה וכיסופין, לזכות לתורה ומעשים טובים, שבות ומצטרפות האותיות לטוב, על ידי כן מתתקנים הפגמים, פגמי העוונות שבאותיות הקדושות, תורתנו הקדושה.

בשעת התבודדות יכול אדם להביע רצונות וכיסופים מופלגים אל רבון כל העולמים, אל תורתו וצדיקיו האמתיים. לרצון זה ערך בל ישוער, באשר הוא נותן כח למעלה להפוך את חרון האף ל"הארת הרצון" (הארת הרצון פירושה, בקיצור: הארת פני ה' אלינו, הארה הבאה לאחר רצון והשתוקקות עזה מצידנו להשי"ת. עיין ליקו"מ ח"ב ז,י). לפיכך – כותב מוהרנ"ת – "באמת הזהיר אדמו"ר ז"ל מאד מאד שיזהר האדם להתגבר עצמו מאד שיהיה לו תמיד רצונות וכיסופים חזקים להשי"ת, כי העיקר הוא הרצון וכו' … וכל זה הוא ענין השיחה בינו לבין קונו שהזהיר אדמו"ר ז"ל אותנו בלי שיעור" (ליקוה"ל, ברכות השחר ה,כב).

שכן, הכיסופים שאדם מביע בפירוש בפיו, יש להם כח עצום ומכריע להשפיע על התנהגותו כולה. רבינו הקדוש בלקוטי מוהר"ן (ח"א, לא,ו) אומר, שהכיסופים הם הם הגורמים לאותיות הקדושות להזדווג זה לזה ולהוציא לפועל פעולות מעשיות; כלומר, לפי כיסופיו של אדם למעשה טוב או רע כלשהו, כן הוא עושה אחר כך את מעשיו; ואם במעשים טובים שחפצים לעשות עסקינן – "דע שלא די לאדם בהשתוקקות בלב בלבד, כי צריך האדם להוציא בשפתיו כיסופיו, כי על ידי השתוקקות בלב נעשה נפש ונקודות בכח וכשמוציא את תשוקתו בפיו, אזי נעשה הנפש בפועל". כלומר הפעולה יוצאת מכח אל הפועל. כלל גדול אומר רבינו: "שכל הדברים צריכין לבא בבחינת מחשבה דיבור ומעשה" כל מעשה וענין בעולם חייב לעבור שלבים של מחשבה ודיבור בטרם יהפך למעשה" שעל כן אי אפשר להוציא לפועל שום מעשה טוב, למשל, אם לא התפללו על כך לפני כן.

ומעלת הכיסופין דקדושה הרי היא פרק נפלא בפני עצמו! גודל יקר תפארת ההשתוקקות להשי"ת גרידא מי יתאר וישער, הרי זהו עיקר תענוג העולם הבא – כפי שכותב מוהרנ"ת בשיחות הר"ן (שיחה רנט) – בבחינת ארבע מאות עולמות של כיסופין שיורשים הצדיקים בעולם הבא – כפי שמרמז הזהר הקדוש (ח"א קכג) בפסוק ארבע מאות שקל "כסף" (בראשית כג,טז). בהפליגו פעם במעלתה הנוראה של ההשתוקקות דקדושה הצביע רבינו על המבואר בשלחן ערוך (מגן אברהם, או"ח סב,ב), שמי שאינו יכול לקרוא קריאת שמע מחמת נקיון, "יהרהר בלבו" כלומר יצטער על כך ויקבל שכר "נמצא שההשתוקקות והגעגועים שמצטערים לעשות המצוה, אף על פי שאינם יכולים לגומרה, הם גם כן יקרים מאד ומקבלים עליהם שכר" (שיחות הר"ן רס) – – –

מנהג קדוש וטהור כהתבודדות אוצר אפוא בתוכו מעלות מופלאות ומופלגות ביותר. גם אם היו רק אלה הכתובים כאן כל מעלותיה של התבודדות די היה, אך מי יתאר את כל מה שלא נכתב כאן על גודל מעלתה ותפארתה ומי יתנה תוקף גבורות כחה כפי המשתמע מכל אותם דברים שדיברו וכתבו רבינו ז"ל ותלמידיו ותלמידי תלמידיו; אילו כל הימים דיו וכל אגמים קולמוסים וכו' וכו' לא נוכל לפרט, להלל ולקלס את נוראות נפלאות עצה קדושה זו שחידש והנהיג רבינו – התבודדות!

[למאמר הבא: עצות ודרכים לקיום התבודדות]

גולשים התעניינו גם במאמרים הבאים:

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support