החסיד ר' משה'לה פרידמן זצ"ל

כבר בגיל י"ב החל משה'לה פרידמן לדרוש  את ה', בלבו בערה אש אהבת ה' ומצוותיו. אמנם הוא בא ממשפחת "פרושים" יראים וצדיקים אבל לא מצא את שאהבה נפשו.

סיפר ר' משה:

"בשנים ההן, זכיתי להכיר צדיקים, גאונים ויראי ה' גדולים, כמו הגה"צ רבי דוד בהר"ן והגרי"מ חרל"פ. דלתו של הגאון רבי דוד בהר"ן פתוחה היתה לפני תמיד, והוא קרבני קרבה יתירה. אך אני,  הרגשתי שאיני מצליח להיות כמותם, איני חש רוויה בעבודת ה'. עד שבאחד הימים התבוננתי בעבודתו של השכן מ'שערי חסד', מחשובי חסידי ברסלב, רבי יום טוב זלוטניק, ומצאתי בו את שאהבה נפשי, בקרבתו, הרגשתי, אוכל להיות יהודי כשר. מאז לא זזה ידי מתוך ידו".

מאז ובמשך שבע שנים רצופות לא זזה ידו של משה'לה  מתוך ידו של רבי יום טוב, הסנה הבוער באש אהבה לבורא, עמו התפלל, עמו למד, עמו יצא בלילות מחוץ לישוב – ל"הניעור בלילה" – לידו עמד גם ביומו האחרון ובשעותיו האחרונות.

בחור צעיר היה ר' משה כאשר החליט ר' יום טוב לבנות במו ידיו את בית הכנסת ברסלב בשכונת שערי חסד. הוא איתר שטח,  וקבוצת הבחורים, ביניהם ר' משה,  בנו אותו בלילות, בהיחבא מעין שלטון המנדט.

מספרים שעל כל שורת לבנים חדשה שהוקמה, יצאו הבחורים בריקוד ברחובה של עיר, לעיניהם המשתאות של פרושי שערי חסד ומשפחותיהם. בין הרוקדים היה כמובן רבי יום טוב.

יצוין, כי לאחר הסתלקותו של מורו רבי יום טוב, במשך יותר מיובל שנים, היה ר' משה הרוח-החיה, הבעל קורא, הגבאי וממארגני שלוש סעודות וכדומה, בבית הכנסת ברסלב שבשערי חסד.

מאותה שעה שקשר את עתידו הרוחני בתורתה של ברסלב, למד ר' משה היטב את אשר לומדים בבית מדרשה של ברסלב, היינו ללעוג מן העולם וקנייניו החמריים, שום מאורע ממאורעות העולם לא נגע ולא פגע בו, כולל גם מחלות ופגעים כאלו שרק יחידים "זכו" להם. וכך עבר את העולם כאשר הוא מורם בטפח מעל גבי הקרקע, כנוגע ואינו נוגע.

בערב פסח של השנה שעברה, חלה ר' משה את החולי ממנו נסתלק. כאשר הגיע בנו לבקרו ושאל אותו: "מה יהיה עם פסח?" השיב: "למד 'ליקוטי הלכות' ויהיה לך פסח"… ובינו לבין עצמו לחש: "אבל מה יהיה עם שבועות?"…

אכן, נסתלק בערב ר"ח סיון תשס"ח, כאשר מילותיו האחרונות שכתב בכתב ידו, כשהדיבור כבר ניטל מפיו, היו: "תן לי ספל מים וקערה לנטילה".

כעבור זמן קצר השיב את נשמתו המזוככת ליוצרו, בשיבה טובה.