ימי מר-חשון בפתח. מה מר בחשון? אחד הטעמים לכך הוא, שבחשון אין שום חג. לעומת תשרי המלא בימים טובים, עומד צמוד לו חשון, בלי שום יום טוב, בלי איזו הארה מיוחדת. אחרי הימים הגדולים מגיעים ימים פשוטים, בלי משהו שאפשר לייחד אותם בו. הידיעה הזאת יכולה לתת קצת מרירות. החול הוא תפל, בטח אחרי שטועמים מהקודש.

אבל למה זה כך? למה חייב להיות הפרש גדול בין חודש אחד למשנהו, בלי שום הדרגה ביניהם? האם אפשר להמתיק את המרירות של חשון?

רבות דובר על הנפילה של 'אחרי החגים', באופנים שונים. יש שמצטערים על זמנים יפים וחגיגיים שנגמרו, ויש שמצטערים בעיקר על שפע-קודש שאיננו מצויים בתוכו עוד (אם כי ודאי שהוא נמצא בתוכנו). אבל יש עוד נושא: מלבד הנפילה וכל היחס לנושא (איך מתמודדים איתה, או, האם היא בכלל צריכה להיות?), יש שאלה עקרונית איך תופסים את הימים הבאים עלינו לטובה. בעצם, לא רק הימים הבאים אלא את כל השנה הבאה אותה רק התחלנו. איך אנחנו תופסים יום רגיל, פשוט, כזה שאין עליו שום תאורה וקישוט. אפור כזה, שלא גורם לנו להתחיל לתהות האם יש אוצר שטמון בתוכו.

הזוהר אומר: "אין יום שאין בו טוב, אלא שיש לו גדר מבחוץ". כל יום הוא יום-טוב: יום-טוב של סתר. היום טוב מוקף על ידי גדר. מהי אותה גדר? מסביר רבי נתן, שהגדר היא המחשבה שהיום הזה הוא לא יום, שהוא סתם. "שנדמה לו כאילו היום הזה אינו כלום, כאילו אינו מימי חייו, כאילו היום אי אפשר להתקרב להשם יתברך כלל" (פקדון ד). הזלזול הזה בימי החיים הוא המחסום של הטוב, המחשבה כאילו ישנם ימים גדולים וישנם ימים קטנים. מי שנמצא בימי החולין ומחכה לאור הגדול יכול למצוא את עצמו מתאכזב לגמרי מימיו, עד שהם הופכים לפרק זמן שמוכרחים לעבור אותו, מבלי לחשוב לרגע שאלו הם ימיו חייו; כאילו החיים הם משהו שצריך לעבור אותו ולא פשוט לחיות אותו. ויתרה מזאת, עלולים לעבור לידו אורות גדולים המכוסים בלבושים של יום יום, אותם הוא יפספס כאשר הוא ימשיך לחכות לאור הגדול.

כאמור, לפי רבי נתן, הגדר שמסביב לכל יום הוא המחשבה שהיום הזה הוא לא מימי חיינו. הגדר הוא לא הקשיים שצפים בו או הסכנה ליפול בשפלות החול, אלא טעות אחת בסיסית בקשר לתפיסת המהות של היום. מהו היצר הרע הגדול שמסתתר בחשיבה הזו? ולמה הכיסוי של ימי החול הוא דווקא כזה?

תהליך התשובה של תשרי מתחיל בהבנה שעדיין אין לנו קיום, כפי שאומר רבי נחמן: "כשבא לטהר את עצמו ולעשות תשובה, אז בבחינת אהיה, היינו שיהיה לו הוויה בעולם, היינו אנא זמין למיהוי" (תורה ו). כלומר, החוזר בתשובה הוא בבחינת "אהיה" – הוא מבטא את העובדה שכרגע אין לו הוויה בעולם, אבל הוא מצפה להגיע לידי הוויה על ידי התשובה. קודם התשובה ישנם ייסורים גדולים של תשובה שנעוצים בהבנה שעדיין לא התחלנו שום דבר, ובעצם אנחנו לא קיימים. "עד שלא נוצרתי איני כדאי, ועכשיו שנוצרתי כאילו לא נוצרתי".

הרצון לחזור בתשובה ולהתחיל להיות, אמור למצוא את ביטויו המלא דווקא בימי חשוון. אם אנחנו חפצים בלהיות, להיות ממוקדים בעצם ההוויה האלוקית ולעשות בדיוק את מה שאנחנו צריכים לעשות, אז הרי לרשותנו ימים של עצם ההוויה. ימים "פשוטים" אבל עמוקים באמת שבהם, בלי תוספות, שמכילים בתוכם אור גדול ומופלא. אור שלא מנסים לחוש אותו בגדלות אלא בקול דממה דקה, שנמצא בדברים הקטנים ביותר. כאן אנחנו מועמדים מול שאלת השאלות: האם אנחנו חפצים בחיים? האם אנחנו בוחרים בחיים? האם נמשיך להיות בגלות אותה מלביש עלינו היצר ושם אותנו במקום שאנחנו לא קיימים בו, או שנתחיל להבין שהיום הזה הוא היום ולא אתמול וגם לא מחר, והוא הדבר הכי חשוב שיש לנו בחיים? כל עוד אנחנו לא נאמנים ליום עצמו שאנחנו נתונים בו ושקועים במה שהיה, או מתאכזבים ממה שיש בגלל הציפיה למה שיהיה, אנחנו עדיין לא באמת רוצים להיות. להיות, פירושו להיות מוכן בכל רגע; לדעת שאין שום רגע קטן; לומר 'הנני' לכל מקום שיביא אותנו ה' יתברך; לרצות את ה' בעצם הוויתינו, וזאת הלא נמצאת ברגע זה ממש.