רבי דוד צבי בן מוהרנ"ת

היה השלישי מבין חמשת בניו של מוהרנ"ת, ונקרא על שם סבו רבי דוד צבי אוירבך אב"ד שאריגרוד, קרמיניץ ועוד.

דמה לאביו יותר מכל אחיו; בעל מוח רחב ומעמיק. אמרו עליו כי ירש את למדנותו של אביו הגדול.

חייו היו רצופי תלאות ומכאובים. בהיותו ילד, נפל ושבר את רגליו, ומאז סבל מכך. למרות למדנותו, בהגיעו לפרקו, היה למוהרנ"ת קשה עד מאד למצוא עבורו את זיווגו ההגון לו, עקב מגבלותיו השונות, וכן, בשל ההתנגדות הגדולה שהיתה אז בשיאה.

היה זה בשבת חנוכה תקצ"ה, בעיצומה של הסעודה השלישית, כשאך החל מוהרנ"ת לומר דברי תורה בפני אנשי שלומנו, קראו המתנגדים לשוטרים שהקיפו את ביתו המלא בחסידים, והללו לקחו למעצר כמה מאנשיו, והחרימו הרבה מספריו. מוהרנ"ת עצמו נאלץ לברוח לאומן, ולאחר מכן לטשערין. משם כתב לבנו רבי דוד-צבי (בתרגום ללשוה"ק): "אל תדאג! ה' עמנו, אם ירצה ה' הכל יבוא על מקומו בשלום, הרבה יהודים כבר סבלו צרות כאלה וניצלו מהם, סוף כל סוף ינחלו השונאים מפלה גדולה, ועלינו ירחם ה' יתברך בזכותו הגדולה [של רבינו] ז"ל, עוד יהיה לנו מקום היכן לשבת, ובברסלב דווקא".

זמן קצר לאחר מכן, שידכו מוהרנ"ת לבתו החורגת מרת חנה, בת אשתו בזיווג שני, מרת דישל. אותה שנה, תקצ"ה, היתה הקשה ביותר שידעו חסידי ברסלב. בשל המחלוקת והרדיפות, התקשה מוהרנ"ת מאוד להשיג את הכספים הנדרשים עבור הוצאות החתונה, אפילו כדי קניית 'זופיצע' (מעיל) חדש עבור החתן, לא היה לו. יומיים לפני החתונה, הריץ מכתב בהול לבנו רבי יצחק, שיזרז את החסידים בטולטשין שישלחו את תרומתם עבור נישואי בנו.

ביום החופה, עדיין לא היה לו כל הדרוש עבור החתן. אך אף על פי כן, חיזק מוהרנ"ת את עצמו ואת הנלווים אליו; וכה כתב: "אני מוקף חבילי טרדות ובלבולים הרבה, ויום כזה בוודאי לא עבר עלי מעולם, שאהיה מוכרח לעשות נישואין לבני שיחיה באופן כזה וברעש כזה, בעניות ובדחקות כזה, במחלוקת כזה, בספקות כאלו. מלבד מה שיש בלבי מה שאי אפשר לבאר. אך גם ריבוי ההרחבות הנפלאות שבכל זה – אי אפשר לבאר, ומידה טובה מרובה, ועל כולם – מה שזכינו לשמוע על כל פרט ופרט מכל הנ"ל. ואף על פי כן אשרינו, אשרינו!"

החתונה התקיימה ביום שישי, ערב-שבת-קודש פרשת בלק שנת תקצ"ה. עבור מוהרנ"ת ואנשיו הנאנחים והנדכאים, היתה זו קרן אור בתוך ים של סבל בל יתואר. במיוחד רבתה השמחה במוצאי שבת, כשהריקודים נמשכו עד לשעות הקטנות של הלילה.

בעל ייסורים, עני וידוע חולי היה רבי דוד צבי. אביו מוהרנ"ת החזיקו על חשבונו, ובמכתביו הוא מרבה לבקש כי יתפללו לרפואתו. בחורף תר"ד, נפטר לעולמו בנו הקטן של רבי דוד צבי, ומוהרנ"ת, בתוקף צערו הגדול על פטירת נכדו, מנחמו וכותב לו: "ובכל צרתך – לי צר, כי היה בני, כי בני-בנים הם כבנים. ומה אומר לך בני חביבי לנחם אותך? גלוי לכל, כי אין אתה הראשון, חס ושלום. כי מידה היא המהלכת על כל הארץ, וכמו שאמר דוד המלך עליו השלום: 'ועתה למה אבכה אני הולך אליו' וכו' (שמואל-ב) ובפרט כי גם זה שנעדר בעוונותינו הרבים הוא לך לבן בעלמא דאתי, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (סוטה מח:) שמוציא את האדם, היינו אביהם מעונש גיהינום…"