זמרו לה' חסידיו

שביל צר מתפתל בין שדות וכרמים במעלה הדרך בואכה אומן, באשמורת השלישית של הלילה שררה עלטה מסביב ונפש חיה לא נראתה במשעול הסלול בין עיירות וכפרים, אך הנה נשמע קול שקשוק גלגלים שהפר את דממת הלילה.

היתה זו עגלה סגורה שעשתה את דרכה על דרך העפר הכבושה ופניה מועדות לאומן.

ר' משה שהיה רגיל לשמוע מפי רבו תפלה בקול רינה, התרגש והתחיל לבכות.

בתוך הכרכרה ישבו שני יהודים בעלי צורה, היו אלו הצדיק רבי נתן זצ"ל ועמו החסיד ר' משה ברסלבר שלווהו ושמשו בדרך, מגמת פניהם בערב חודש זה היה להשתטח על ציון רבינו הקדוש באומן וכדרכם שכרו עגלה סגורה, בה יוכלו ללמוד ולהתפלל בלי שיושפעו מטלטולי הדרך. העגלון פלס את דרכו בחשכה העבותה והנה אט אט הפציע עמוד השחר ואור חוור עלה בחלל הרקיע, רבי נתן התעטף בטלית ותפילין והתחיל להתפלל שחרית, מתמיד ידוע היה צדיק זה בתפילתו הנעימה והנלבבת הנאמרת בשמחה ובנגינה, קול זמרתו המופלאה מושך היה תמיד אנשים אשר חפצו להאזין לה ואפילו מתנגדיו היו באים ומתיצבים מאחורי חלוני בית הכנסת כדי לשמוע את התפילה העריבה, אולם הפעם נשתנה משום מה מנהגו והתפלל בקול נמוך ובלב שבור, דומה היה שדבר מה מציק לו ונשמתו עורגת למלוי משאלה החבויה בלבו.

ר' משה שהיה רגיל לשמוע מפי רבו תפלה בקול רינה, נרעש והתפלא מאוד ומרוב מרירות ששמע בתפילת הצדיק התרגש והתחיל לבכות.

והנה, כשהגיע רבי נתן לפסוק "זמרו לה' חסידיו" הפסיק לפתע את התפילה ושקע בדבקות למשך דקות אחדות ואז התחיל לזמר את הניגון הידוע של "אשת חיל" בדבקות ובהתלהבות עצומה ופניו בוערו בשלהבת אש קודש. ר' משה התמלאה חיל ורעדה ושיניו נקשו זו לזו מרוב פחד. אחרי שעה קלה חזר רבי נתן והמשיך את תפילתו כאשר הפעם מחא כפים בשמחה והנעים בקולו כהרגלו.

והנה, כשהגיע רבי נתן לפסוק "זמרו לה' חסידיו" הפסיק לפתע את התפילה ושקע בדבקות למשך דקות אחדות

בינתיים הגיעה העגלה אל אחד הכפרים, היתה זו שעת בוקר שבה בני הכפר יוצאים איש איש לעבודתו, זה יוצא לרעות את צאנו וזה לעבד את חלקת אדמתו, כששמעו התושבים הכפריים את קול הזמרה הערב הבוקע מן העגלה, התקרבו אליה כדי להיטיב לשמוע, אולם רבי נתן לא הבחין בהם כלל בהיותו שקוע בדבקותו והמשיך בתפילתו. וכך העגלה המשיכה את דרכה בעוד הכפריים רצים אחריה כדי להתענג מן המנגינה ובעקבותיהם אצים רצים עדרי הצאן. ר' משה היה מספר עוד שנים רבות אחר כך על מחזה מרהיב זה אשר היה עד לו.

כשהגיעו אל כפר נוסף החליט העגלון לעצור ליד האכסניה כדי לנוח ולהאכיל את הסוסים, רבי נתן התקרב אל תפילת שמונה עשרה. ר' משה החזיק בידו והורידו מן העגלה, כדי שיתפלל את תפילת העמידה ליד קיר הפונדק.

כשסיים הצדיק את תפילתו וחלץ את התפילין, פנה אל ר' משה והסביר לו את פשר דכדוכו בתחילה וכיצד התעודד אחר כך: "בתחילת התפילה", אמר "שמתי לבי וחשבתי לאן אני נוסע, הלא נוסע אני לציון של רבינו הקדוש, נזכרתי שכאשר הייתי נוסע אליו בעודו בחיים, היה שואל אותי תמיד אלו חדשות יש בפי, ועתה אני נוסע ואין בפי שום חדשות, כי במה התקדמתי בעבודת ה' ומשום כך נשבר לבי מאד.

אך הנה נזכרתי שפעם אמר לי הרבי: 'כשאין במה להתחזק, מתחזקים בניגון, ואז עלה בזכרוני הניגון הראשון ששמעתי מפיו כשהתקרבתי אליו וזהו הניגון של "אשת חיל" ובזה החייתי את עצמי, עוד נתתי אל לבי כי הנה עומד אני בתפילה בפסוק "זמרו לה' חסידיו", והנה אני הנני מחסידיו ונוסע אני אליו, ועל ידי זה התחזקתי להתפלל מתוך התעוררות מחודשת ובשמחה".

מתוך הספר "רבי נחמן מברסלב"

"אזמרה…"

כשמתחיל האדם להסתכל על עצמו ורואה שרחוק מטוב והוא מלא עוונות, אזי יכול ליפול עי״ז ולא יוכל להתפלל כלל, על כן הוא מחויב לחפש ולבקש ולמצוא בעצמו איזה טוב, כי איך אפשר שלא עשה מימיו איזה מצווה או דבר טוב. ואף כשמתחיל להסתכל באותו טוב שעשה, הוא רואה שהטוב בעצמו הוא מלא פצעים ואין בו מתום, כי הטוב מעורב בפניות ובפסולת הרבה, אעפ״כ אי אפשר שלא יהיה בהמעט טוב, איזה נקודה טובה. וכן צריך לחפש ולבקש עד שימצא בעצמו עוד איזה דבר טוב, ואף שגם זה הטוב מעורב גם כן בפסולת הרבה, עם כל זה על כל פנים יש בו איזה נקודה טובה, וכן יחפש ויבקש עוד, עד שימצא בעצמו עוד איזה נקודות טובות, ועי״ז שמוצא בעצמו איזה זכות וטוב, עי״ז יוצא באמת מכף חובה לכף זכות, ויוכל לשוב בתשובה עי״ז, ועי״ז יוכל להחיות את עצמו ולשמח את עצמו איך שהוא, ואז יוכל להתפלל ולזמר ולהודות להשם. (ליקו״מ סימן רפ״ב)
משיבת נפש

״עצת אזמרה״

בסימן זה באנו לאחד מיסודות ההתחזקות שעליה הרבה כל כך מוהרנ״ת לדבר, וכמה נפשות זכו להתחיל חיים חדשים לאור עצה נפלאה זו המכונה"אזמרה" על שם הכתוב "אזמרה לאלוקי בעודי" – לזמר ולנגן להשי״ת עם ה"עוד מעט טוב שיש בי עדיין". והנה הרבה תמהים על עצה זו, לשם מה עלינו לחפש ולבקש נקודה טובה שיש במעשה שעשה, והלא ישנם בדברי רביז״ל דרכי חיזוק אחרים בלי להסתכל במה שעשה, אדרבא להתעלות מעל מעשיו, כמו: להסתכל בהתפארות שיש להשי״ת בגלל עצם היותו יהודי, או עצת ההתחדשות לשכוח מהעבר, או להתבטל אל התכלית וכדומה, ולמה לנו החיטוט במעשינו. ועוד שישנו חשש שמא על ידי שיראה רק הטוב יבוא להכשיר את האסור.

אך באמת, בעצה נוראה זו יורד רביז״ל לתוך החושך שתופס את האדם, לגלות עצה איך לבררו ולמצוא 'שם' נקודת אור.

כי המציאות היא, שיש כח של דמיון חזק שנופל על האדם, המחדיר בלב הרגשה פנימית של ריחוק ואי שייכות להשי״ת, בגלל מעשיו ומידותיו הרעים. ואדם מתרגל כל כך לחיות בהרגשה זו, עד שאפילו כשאינו מרגיש מכך עצבות וחלישות הדעת, אך למעשה הנפש מונחת בשינה ותרדמה, וראיה לכך, שאינו מוצא טעם בשום מצווה או עבודה, ואינו יכול לנגן ולזמר להשי״ת בתפילתו.

״השראת השכינה״

וצריך לדעת שכל הרגשה כזו של ריחוק, היא חמורה ביותר, כיון שבזה כביכול מסלק השראת שכינתו ית'. שהרי כל עיקר 'השראת השכינה', תלוי בדעת האדם, אם מאיר על עצמו את הקירוב שיש לו להשי״ת. וכאשר אדם מסתכל על עצמו כרחוק, בגלל מעשיו והרגליו שאינם טובים, הרי שבזה כביכול נפרד מהשכינה.

ולכן צריך דייקא לירד למקום הריחוק, ולהשרות 'שם' את השכינה הקדושה, על ידי שימצא איך גם על פי הבחירה שלו, בתוך מעשיו, זכה להשרות שכינתו הק', שהרי בוודאי יש לו איזה נקודה טובה שזכה לקיים אי פעם. וכאשר נזכר מזה, ומחייה עצמו באמונה, שמצווה זו יקרה מאוד בעיני השי״ת, הרי שבזה משרה את השכינה, ובמחשבה זו מקיים את הסעיף הראשון של השו״ע "שויתי ה' לנגדי תמיד".

"לדון אחרים לכף זכות״

אך למעשה מניין לוקח האדם כח בשעת התגברות החלישות הדעת להתחזק במעט טוב שלו. לזה מקדים רביז״ל לומר, שצריך גם לדון 'אחרים' לכף זכות. ולדוגמא כאשר נכנס לבית הכנסת, יסתכל על כל המתפללים, וישתדל למצוא בהם איזה זכות, באופן שיחשוב הנה השי״ת שורה על יהודי זה שזוכה להניח תפילין, ועל פלוני המעוטר בזקן ופאות, וכן הלאה, עד שיוכל להתעורר ולחשוב: "הנה גם אני לא שונה מהם, ובוודאי גם בי יש איזה טוב שעל ידו השי״ת שורה עלי". וכך מסופר על ר' מאיר מטעפליק, שפעם שאלו מוהרנ״ת על איש אחד מטעפליק, והשיב לו כלאחר יד, כאומר שאין עם מי לדבר. ענה ואמר לו: "אם תסתכל בעין כזו, אזי תחייב את כל העולם, כי תנסה ותביט בכל יושבי עירך, ותתחיל מהיושב בקצה העיר, ובוודאי תחייבו, וכך תלך מבית לבית, עד שתבוא לביתך, שאתה האיש הכשר מכל העיר"? השיב לו ר' מאיר: "גם אני איני איש כשר"! ענה לו מוהרנ״ת: "גם אתה אינך איש כשר? מי אם כן איש כשר? אבל כשתביט היטב על כולם ותמצא בהם איזה טוב, תוכל למצוא גם בעצמך איזה טוב.

"לבור הטוב מהרע"

ובוודאי שאין הכוונה להכשיר את כל מעשי ההפקרות, ולדון לכף זכות. אדרבא, חייב אדם שיהיה לו כח של בירור לדעת מה טוב ומה רע, ומאיזו התנהגות צריך להתרחק. ולזה צריך ילדון. אלא שידון 'לכף זכות', היינו שבתוך כך יזהר להשרות השכינה, כלומר לברר הטוב מהרע, להשרות השכינה על ידי שידע שבכל יהודי יש נקודה טובה ומצווה שעשה בבחירתו, שעל ידי זה השכינה שורה עליו, ומסתמא גם הוא בכללם.

וכשיחשוב כך תמיד, יתעורר משנתו – מהרגשת הריחוק והאי שייכות לעבודת השי״ת, ויוכל לפתוח פיו לזמר ולהודות להשי״ת.

סוויצ' בלב…

"לימוד התורה יהיה – ללון לעומקה של הלכה. היינו, ללמוד פוסקים. כי בהתורה אחיזת הטוב והרע… וכל זמן שאינו מברר ההלכה, הוא מעורב טוב ורע, ועל כן אינו יכול להפריש ולבטל הרע מהטוב… עד אשר הוא מעיין ומברר הפסק הלכה, ומברר האסור והמותר… אזי מפריש הטוב מהרע".
(ליקוטי מוהר"ן ח"א ח, ו)

אם אינך נוהג לערוך חשבון-נפש מדי פעם, המאמר הזה לא יעניין אותך, אבל אם אתה נוהג לערוך חשבון כזה, בוודאי גם בלבך מקננת השאלה הכואבת: איך מִשְתַּנִים? 'ברוך השם' – אתה אומר לעצמך – 'אני זוכה להתגבר מדי פעם על תאווה זו ועל מידה רעה אחרת, אבל אני עדיין רחוק משינוי מהותי בנפש שלי, במידותיה, ברצונותיה ובנטיותיה. האומנם' – אתה שואל את עצמך – 'אין אפשרות לזכך את הנפש, כך שכל רצונותי ומידותי יהיו משועבדים לרצון הבורא יתברך, הרי לכך נוצרתי?'

במאמר שלנו נלמד עצה מעשית – לימוד הלכה. ככל שנתמיד וככל שנוסיף בלימוד ההלכה ובליבונה, כך תזדכך נפשנו מהמידות הרעות והתאוות.

פשוט ללמוד הלכה, כל אחד כפי כוחו ואפשרויותיו, אם בלימוד ההלכה למקורותיה בש"ס ובראשונים, אם בלימוד 'משנה ברורה' או לפחות בשינון עיקרי ההלכות מתוך 'קיצור שולחן ערוך'.

* * *

חז"ל אומרים (בראשית רבה, א) שהעולם נברא על ידי התורה; היא גם זו שמְחַיָה ומקיימת כל פרט שבבריאה – כיצד אפוא יש רע בעולם, מעשים רעים, תכונות רעות, הרי הכול מקבל חִיות רק מהתורה הקדושה והטהורה?

תשובה מפתיעה לכך נמצא כשנעיין במאמר חז"ל הבא: "בשעה שעלה משה למרום אל הקב"ה, אמר לו הקב"ה על כל דבר ודבר מ"ט פנים (= 49 אפשרויות של) טמא, ומ"ט פנים טהור. אמר לו משה: 'וכיצד היא ההלכה?' אמר לו הקב"ה: 'כפי מה שיכריעו חכמי הדור' ".

כלומר, התורה הקדושה בעצמה ניתנה במצב של חוסר הכרעה; אפשר להסיק על פי התורה שמעשה מסוים אסור, אך על פי אותה תורה אפשר גם להבין שהוא מותר – עד להכרעת החכמים.

היות וחוכמתו יתברך גזרה שתהיה מציאות של רע בעולם, כדי שתהיה לבני האדם אפשרות לבחור בין טוב לרע; והיות שאותה חוכמה גזרה שהתורה תהיה התשתית לבריאה כולה, גם לרע שבה – הכרחי היה שגם התורה עצמה תינתן במצב של חוסר הכרעה, כך שבסיכומו של דבר יהיה איזשהו קיום גם לרע.

* * *

כל זה כאמור קודם בירור ההלכה, אך כשמבררים מהו באמת רצון ה' על פי התורה, ויודעים שהאסור – באמת אסור, והמותר – באמת מותר, כבר אין אפשרות לרע להתקיים, והוא נמוג ומתפוגג.

כל הלכה שלומדים, מבררת עוד פרט ועוד פרט בתורה, ומגרשת מהעולם עוד קצת ועוד קצת רע. לימוד ההלכה מזכך את העולם כולו, אך בראש ובראשונה – את הלומד עצמו.

ככל שמבינים יותר את ההלכה המבוררת, כך מגרשים מהלב את הרע, את המידות הרעות ואת התאוות.

* * *

כמובן, לימוד ההלכה כולל גם את קיומה, על כל פרטיה ודקדוקיה, כי מי שמעשיו סותרים את אשר הוא לומד, לא הפנים את הלימוד כלל וכלל.

כעת נבין ביתר עומק את אשר אמרו חז"ל: "כל השונה הלכות בכל יום – מובטח לו שהוא בן עולם הבא" (מגילה כח ע"ב), שכן ההלכות מזככות את הלומד, עד שבאמת יהיה ראוי להיקרא 'בן-עולם-הבא'!

"עמד השני למלכות"

"עָמַד הַשֵּׁנִי לַמַּלְכוּתמֵחֲמַת שֶׁרָאָה שֶׁהַמֶּלֶךְ מִצְטַעֵר מְאד"

ביתו היחידה של המלך אבדה, המלך מצטער מאוד ומחפש אותה אנה ואנה. מכל האנשים בעולם ישנו רק אדם אחד – "עמד השני למלכות" – שאיכפת לו מצער המלך, הוא מרגיש ורואה עד כמה כואב למלך על אובדן ביתו, והוא עוזב את כל עיסוקיו, ומציע למלך לצאת למסע חיפושים שאפילו את תחילתו אין הוא מכיר.

את דמותו של השני למלכות ניתן לפרש בכמה רבדים. בהנהגה הרוחנית, בכלליות העולם, ובנפשו של כל אחד מאיתנו…

בהנהגה הרוחנית, המשנה למלכות כשמו כן הוא – שני למידת המלכות, היסוד הוא שני למידת המלכות . היסוד משפיע את כל השפע למלכות, הוא דואג תמיד להשלים את חסרונה. האמונה הקדושה 'לית לה מגרמה כלום' [=אין לה משלה כלום], כל קיומה בזכות מה שנותן לה היסוד, הוא מקים ובונה אותה, ונותן לה קיום.

הצדיק – משנה למלך

בעם ישראל יש הרבה אנשים כשרים, בעלי תורה ובעלי תפלה, בעלי מדות ובעלי צדקה, כולם אהובים וכולם חשובים מאוד. אבל למי איכפת באמת מהמלך? מי סובל מנדודי שינה בגלל אובדן בת המלך? מיהו זה שחייו אינם חיים בגלל גלות השכינה, ומיהו זה שמסוגל באמת למצוא את בת המלך, לגלות בעולם כבוד מלכות שמיים, ולהביא בלב כל אחד את אור האמת והאמונה?

יש צדיקים שלמים שזכו להיות מרכבה למדת היסוד, הם מכונים 'משנה למלך', צערו של המלך נוגע לליבם, הם חשים אותו יותר מאשר את צער עצמם. צדיקים אלו דואגים באמת לכלל ישראל, הם רואים בכל אחד מישראל בן יחיד, הריחוק שלנו מהשי"ת כואב להם הרבה יותר ממה שאנו מסוגלים לתאר. משום כך הם מוסרים את נפשם עבורינו, משליכים מנגד כל רצון עצמי, מוותרים על מדרגותיהם הרמות, על משפחה, בנים, פרנסה וכבוד, את כל אשר להם הם מוכנים להפקיר עבור נפש יהודית אחת, עבור הסיכוי למצוא את בת המלך האבודה, להשיבה אל חיק אביה.

כל אחד הוא משנה למלך

השני למלכות – המשנה למלך הוא גם כל אחד מאיתנו. 'ועמך כולם צדיקים' – בכל אדם מישראל יש נקודת צדיק. גם בתוך החורבן ישנה נקודה בה מאיר אור של גאולה ותיקון, הנקודה הזו – כך מגלה לנו רבינו (ליקו"מ תורה ל"ד) מצויה בליבו של כל אחד, צריך רק לחפש ולמצוא אותה. באותה נקודה כל אחד הוא בגדר 'צדיק מושל', הוא יכול למשול על עצמו לסור מרע ולהיות טוב.

גם אחרי שְבַּת המלך אבדה, הנשמה איננה מאירה והאמונה בחשכות, עוד מאירה בלב נקודה של אמונה, נקודה של אמת. עלינו מוטל להתקשר בכל עת אל אור הנקודה הזו, להגדיל אותה ולבנות אותה. בתורה ל"ד מלמד אותנו רבינו כי הדרך למציאת הנקודה הזו סלולה על שלושה נקודות. נקודת הרב – ללמוד בספרי הצדיק ולבקש בתורתם את אור האמת ואת העצה לכל מצב. נקודת החבר – ללבן את דברי הרב בדיבוק חברים, כך יאיר כל אחד בחבירו את הנקודה שהוא קיבל מהרב, החיפוש המשותף ממשיך את אור הרב ללב התלמידים. נקודת עצמו- כל אדם עם עצמו צריך להמשיך ולחתור אחר נקודת האמת, ולדבר בפיו דיבורים המעוררים את הלב, כך יוכל בכל שעה לזהות את הנקודה ששייכת אליו כעת ולהתקשר אליה.

'וּבִקֵּשׁ, שֶׁיִּתְּנוּ לוֹ מְשָׁרֵת וְסוּס וּמָעוֹת עַל הוֹצָאוֹת, וְהָלַךְ לְבַקְּשָׁהּ'

השני למלכות מבקש שיתנו לו את הוצאות הדרך. מהאופן בו מבקש השני למלכות את צרכיו נוכל ללמוד מהי דרכה של תפילה, איך פועלים ישועות וממשיכים שפע. השני למלכות מתנדב לחפש את בת המלך האבודה, אולם ישנם צריכים חיוניים בלעדיהם לא ניתן לצאת אל הדרך. השני למלכות מביע נכונות מלאה לבקש ולמצוא בכל מחיר את בת המלך, אולם ישנם דברים שהם מעבר ליכולתו, המלך קבע דרכי התנהגות, חוקי טבע, אדם מוכרח לאכול ולנוח, הדרך דורשת הוצאות כספיות, גם יש צורך במשרת, לא ניתן לדלג על הנהגת העולם, וזה בדיוק כל מהותו של החיפוש – להכניס את המלך אל תוך חיינו הפרטיים.

כאשר מבקש האדם בריאות, שלום בית ופרנסה באופן של 'הוצאות הדרך', אין לו צורך בדברים הללו בעצמם, הוא פשוט מוכרח אותם בכדי להצליח בחיפושיו אחר בת המלך, תפלה שכזו בודאי לא תשוב ריקם.

וראית את אחורי ופני לא יראו…

תקציר: אי אפשר להבין את הנהגת השם יתברך, כפי שכתוב: וראית את אחורי ופני לא יראו. אפשר רק להתפלל ולקוות לישועה, שתבוא בדרך שיבחר הבורא – ולהודות לו כשהיא תבוא.

 

בראש החבורה הקדושה של אנ"ש בפולין עמד החסיד הגדול רבי יצחק ברייטר הי"ד, אשר תלמידיו דבקו בו ושתו בצמא ממעיינו הפורה. מעטים מהם, אשר ניצלו משואת פולין, הפיצו מתורתו לאחר המלחמה. אחד מהם היה הרה"ח ר' זאב ליברמנש זצ"ל מבני ברק.

הראני נא את כבודך

רבי זאב אמר לי אמרה נאה בשמו של רבי יצחק הי"ד, על בקשת משה רבינו: "הראני נא את כבודך" (שמות לג יח) והמענה מפי השי"ת: "וראית את אחורי ופני לא יראו" (שם פסוק כג). וכך ביאר רבי יצחק ברייטער:

משה רבינו ביקש מהקב"ה 'הראני נא את כבודך' – הראה נא לי את היופי שבהנהגתך את עולמך, והשיבו: 'וראית את אחורי' – היינו, אחר ככלות הכל, בסופו של דבר, תראה את הדר כבוד נפלאות ההשגחה, אבל 'ופני לא יראו' – בשעת מעשה, לפני הסוף, אי אפשר לראות את הפלאות של השי"ת [ומצאתי כן גם בספר תורת משה מהחתם סופר על הפסוק שם].

עיני כל אליך יסברו…

ועוד היה מפרש החסיד רבי יצחק ברייטער בדרך צחות את הפסוק: "עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו" (תהלים קמה טו), "אל תקרי 'ישברו' אלא "יסברו" [כי ש ו-ס מתחלפות]. וזו כוונת הכתוב: 'עיני כל אליך ישברו' – כולם אומרים לך 'סברות' כיצד לזון ולכלכל אותם, אבל 'ואתה נותן להם את אכלם בעתו' מבלי להתחשב בסברותיהם…

וכפי שאנו רואים בחוש, לא פעם ולא פעמיים, כשאדם נקלע למצוקה מבלי לראות את המוצא מן המערבולת הסובבת אותו מכל עבר, הרי הוא מנסה להמציא 'סברות' רבות כיצד יכול השי"ת להוציאו ממצבו המסובך, ולבסוף מגיעה ישועת ה' ממקום בלתי צפוי בעליל, אשר לא עלתה כלל על דעתו של אדם…

מעשה בבעל שם טוב הקדוש

לשם המחשת רעיון נפלא זה נביא סיפור שמקורו בספר 'שבחי הבעל שם טוב', אשר רבינו הקדוש רבי נחמן מברסלב זיע"א הפליג בשבחו, ואישר כי רובם ככולם מהסיפורים המובאים שם אמיתיים ונכתבו אל נכון (עי' ליקו"ה פסח ז אות ג, כוכבי אור אנשי מוהר"ן לב), וכן ידוע שהספר 'שבחי הבעש"ט' אומת ואומץ ע"י צדיקים רבים מדורות הראשונים של החסידות, כמו הרה"ק בעל התניא זי"ע ועוד רועי עדות ישורון.

וזה דבר הסיפור, כפי שמופיע בשבחי הבעש"ט:

יתומה גדלה בביתו של הבעל שם טוב, וכשהגיעה לפרקה שידכה הבעש"ט עם בן גילה, יתום שנתגדל בבית תלמידו הרה"ק רבי זאב וואלף קיצעס זי"ע [שיום ההילולא שלו חל בי"ב מרחשון] ופסק הבעש"ט לתת סך מאתיים זהובים לנדוניה.

בהגיע מועד החופה, בטרם ניגשו המחותנים לחופה ניגש הרה"ק רבי וואלף לרבו לבקש את הסך שהתחייב, אך בידי הבעש"ט הק' לא היה מאומה. ר' וואלף שהכיר בכח רבו לפעול ישועות, הודיע שלא ילכו עם החתן לכסות פני הכלה עד שיתן את הסכום שנתחייב, שכן, ללא סכום זה לא יוכל להחזיק אצלו את החתן ללמוד עמו, שהרי 'אם אין קמח אין תורה'.

לפתע נכנס למקום אחד מבאי היכל הבעש"ט, רבי לייב קרעמינער, ופנה אל הבעש"ט ואמר לו שנשלח אליו ע"י הממונה של מושל העיר מעזיבוז, להודיעו שהוא חייב לו אלף זהובים עבור פדיון שבויים, ואם לא יסלק את חובו תיכף ומיד, יאסרהו המושל בשלשלאות של ברזל.

כששמע הבעש"ט את הדברים, קרא למשרתו וציווהו לאסור את מרכבתו, לאחר מכן אמר לרבי לייב שיסע מיד לבית האדון לסלק את החוב, והזהירו להזדרז לחזור תיכף ומיד כדי שיוכל להיות בחופה.

בידי ר' לייב לא היתה פרוטה לפורטה, אך מתוך שהכיר את משלחו המלומד בניסים עשה כמצוותו ופנה ללכת לבית המושל.

בדרכו תמה החסיד איך בכל זאת יסלק את החוב, ואז נצנצה במחשבתו 'סברא', וכך חשב: "אולי ימצא חן בעיני האדון, אחד הסוסים הרתומים למרכבתי, וייקחהו על חשבון החוב…" תוך כדי הרהור מצא את עצמו בפתח ארמונו של המושל, והודיע לשומרי הסף כי הגיע בשליחותו של הבעש"ט.

הפריץ, שהבין כי בוודאי בא לסלק את החוב, קיבלו במאור פנים והכניסו לטרקלינו. אך מתוך שלא היה לר' לייב אפילו חלק קטן מהחוב פנה אל המושל כבדרך אגב ואמר לו: "אדוני הנכבד, מכיר אני אותך כאדם ישר והגון עד מאוד, ברור לי שאין רצונך לגעת בפרוטה שאינה שלך, אולי כדאי שתבדוק שוב בפנקסיך אם זהו הסכום המדויק שחייב לך אדוני ומורי?!"

המושל שהתרגש מדבריו המחמיאים, פנה על אתר לבדוק ולחשב את חובות השבוים שנפדו ע"י הבעש"ט. כנראה שאכן היה לפריץ זה עילה הגונה לבדוק בפנקסיו, כי פעמים תכופות היה מקבל סכומי עתק מהבעש"ט עבור פדיון שבויים, וכך הצטברו אצלו רישומים שונים מן הכספים אשר קיבל מידי הבעש"ט.

בעוד ר' לייב יושב ומצפה בחשש, רואה הוא לפתע את המושל מסתובב לכיוון האח ומשליך את שטר החוב אל תוך האש. עודו משתאה והנה פונה אליו המושל בהארת פנים ומפטיר: "תודה לך, אני מודה לך על שהצלת אותי מלפגום בישרותי. בדקתי את החשבון וגיליתי שלא די שאין הבעש"ט חייב לי, אלא אדרבא כבר קיבלתי ממנו סך מאתיים זהובים יותר מכדי החובות", ועל המקום הוציא המושל מאתיים זהובים ומסרם לר' לייב.

נסער מאוד יצא ר' לייב מבית המושל, ופנה לשוב על עקבותיו ולחזור לחתונה. אך כשמצא יהודי בדרך לא יכול היה להתאפק מלעצור ולספר על גדולת רבו, ועל הפלא אשר זה עתה נתגלה לנגד עיניו.

באותה שעה ממש ישב הבעש"ט בחדרו ונקש על השולחן באומרו: "אני ממהר לצאת אל החופה, וזה מצא לו זמן להאריך בסיפורים…"

מיד כשנכנס ר' לייב, אמר לו הבעש"ט למסור את המעות לר' וואלף קיצעס, ופנו לערוך את החופה בקול ששון ושמחה.

* * *

הישועה היא כמו צמח

אמונה זו עלינו להחדיר עמוק בליבנו: השי"ת "מצמיח ישועות בורא רפואות נורא תהילות". מדוע דימו אנשי כנסת הגדולה את הישועות ל"צמח" הצומח מן האדמה? כי לאחר שהאדם זורע את הגרעין באדמה אין רואים מאומה, כי אם אדמה שוממה ויבשה, וזקוקים ל"אמונת – זה סדר זרעים" (שבת לא). שלאחר זמן יצמח עץ עושה פרי, נחמד למראה וטוב למאכל.

אל תצמצם את דעתו לדעתך…

כך גם כשמעיק לאדם ואינו רואה שום אפיק של ישועה, עליו להיזהר שבעתיים שלא לצמצם את דעת הבורא יתברך שמו לדעתו. כי בעת שהאדם בצרה, גם מוחו בצמצום… ואז עלול הוא לתמוה, ולהגיע ח"ו למחשבות של כפירה מאין תבוא ישועתו. ולכן עליו לזכור (שאיננו אלא בבחינת וראית את אחורי) ולהתחזק ולהאמין שלא כמחשבותינו מחשבותיו, ואין מעצור לה' להושיע ברב או במעט, ובעת שיעלה רצון לפני השי"ת "תצמח" ישועתו "כאפיקים בנגב", ופתאום יפתח לו אפיק מים חיים מן האדמה השוממה והיבשה, והיתה ארץ ציה למוצאי מים ותצמיח פרי תבואה…

רק לצעוק: הושיעה נא!

על כן, בתפילתנו אל השי"ת אין אנו צריכים לתת לו שום עצות וסברות, כי אם לזעוק אליו: הושיעה! כי רק הוא בעל הישועות והוא בורא כל העצות, וכל-יכול, הכל ממש, למעלה למעלה מכל הסברות והשכלים, ולא יבצר ממנו מזימה להושיע כהרף עין [וכאמור: וראית את אחורי – לא נוכל להבין את הנהגתו ואיך ומאין תבוא הישועה].

וכמובן: לזכור להודות!

עוד יש להיזהר, שבהגיע הישועה ירבה בהודאות להשם יתברך על העבר, כי זה ממתיק הרבה דינים מהאדם. כי זה ש"אין בעל הנס מכיר בניסו", הוא מפני שהקדוש ברוך הוא שולח את ישועתו באופן שנראית לו לאדם כטבעית וכמובנת מאליה, עד שיש לו 'סברות' כיצד צמחה ישועתו, ונדמה לאדם שיש לו חלק בישועתו, וחושב זאת לדרך הטבע. אבל כשהאדם נותן הודאה על כל ההשפעות הטובות שניתנו לו מלעילא, על ידי זה מאיר את האמונה על כל פרט ופרט שניתן לו, ואינו נופל לשום גאוה וגאון, אלא יודע וזוכר כי רק הקב"ה הוא הנותן לו כח לעשות חיל, וברוך מצמיח קרן ישועה.

כוחו של 'משהו'

"ודאי שאני מאמין שהכל מן השמים וגם זו לטובה, אבל בכל זאת, איך זה שבני אדם מתייסרים כל כך? מגיפה נוראה שכזו, עולם הפוך שכזה, ערב פסח שכזה. נכון, אסור להרהר אחר מידותיו ית', ולא שאני מהרהר, אבל סתם כך, אני רוצה להבין קצת…."

זוהי דוגמא קלה מתכסיסיו של רב הטבחים העמלקי שרוצה לאבדנו חלילה משתי עולמות, הוא מטעה אותנו 'רק' לשאול 'מעט' ולהתחיל להרהר 'קצת', ובכך הוא מסכן חלילה את כל קיומנו.

חמץ – אסור אפילו ב'משהו'

השי"ת שבראנו ברוב טובו ורחמיו, מכיר ויודע היטב את מציאותנו, והוא שקבע בתורתו הקדושה שכאשר האדם בא לשוב אליו הוא חייב בכל חומר הדין לבער ולהשליך ולשרוף כל נקודת מחשבה עצמית שנוגדת את האמונה. זוהי מצות ביעור חמץ ואכילת מצה – מיכלא דמהימנותא. האמונה עניינה תמימות והשלכת השכל, ובחג הפסח ראש למועדות ויסוד הנחלת האמונה נצטווינו להשבית ולהוציא מבתי המח והשכל והלב כל פירור ומשהו של חימוץ מחשבות עצמיות, כי בכוחו של פירור קטן ו'משהו' כזה לקלקל את הכל. וכפי שכותב מוהרנ"ת במכתבו לבנו (עלים לתרופה, מכתב שנג) על החובה 'להיות נזהר ממשהו חמץ', ומוסיף על כך: "ובחסדי ה' יש במחשבתי הרבה בענין המשהו הזה, כי עמוק עמוק הוא מאד מאד, והכל יכולין להבין איך הכל תלוי במשהו!".

כל בנין האמונה של האדם תלוי במשהו, "ועל כן, כי אנו צריכים לברוח מהם לגמרי, כי יוכלו לקלקל לגמרי חס ושלום" (ליקוטי הלכות, כיבוד אב ואם ב). כל הרהור קל שהאדם מניח לכתחילה במוחו ומשהה אותו מרצונו וחושב זאת מדעתו, מערער את כל היסוד כולו ויכול להביאו לעברי פי פחת חלילה, וכל העבירות והקלקולים מתחילים מ'משהו' דק מן הדק, שפותחים פתח לכל מעללי היצר המדיחו מן הטוב חלילה. חמץ בפסח אסור אפילו במשהו, כי אפילו משהו מאלו המוחין של בחינת חמץ פוגמים עכשיו מאד מאד

מקורי עכביש – לעבותות עגלה…

חז"ל הקדושים (סוכה נב.) מגלים לנו: "יצר הרע בתחילה דומה לחוט של בוכיא [חוט של עכביש] ולבסוף דומה כעבותות העגלה", ההתחלה היא בחוט דקיק וחסר משמעות, והוא מתעבה והולך כעבותות העגלה שכופתים את האדם כשבוי שאין בכוחו לעמוד כנגד. ומוהרנ"ת מבאר שהחוט הדק והמשהו הזה הינו במחשבת האדם: "צריך כל אדם לידע שהוא תלוי בכל עת בחוט השערה, שיכול האדם לקלקל הרבה מאד על ידי חוט השערה חס ושלום, כי זה יודע כל אדם בנפשו שעיקר קלקולו ופגמיו וחטאיו ח"ו כולם התחילו מחוט השערה, על ידי שלא נזהר בתחילה לשמור מחשבתו היטב, ונמשך אחר המסית מעט מעט רחמנא ליצלן" (ליקו"ה, נזיקין ד).

ספקות, קושיות ובלבולים, מתחילים מ'משהו', הוא רק רוצה להבין קצת, לא שהוא מפקפק חלילה, האמונה עדיין איתנה לכאורה, אבל אם מתירים להכניס בקיע קטן בחומה זו, היא מתעצמת ופורצת את החומה יותר ויותר חלילה עד שהיא יכולה להיחרב לגמרי. "ועל כן אסור חמץ במשהו בבל יראה ובל ימצא, כי אין בין חמץ למצה אלא משהו, כי חימוץ המח תלוי במשהו, כי כשרוצים לברוח מן הספקות והקושיות צריכים ליזהר ממשהו בעלמא, כי תיכף כשמתחילין להחמיץ המח באיזה ספק כל שהוא, תיכף נתבלבל המח מספק לספק עד שנתבלבל דעתו בספקות וקושיות גדולות" (שם, פסח ד).

דבר זה נכון לגבי כל חלקי האמונה, ובמיוחד לגבי יסוד האמונה שהשי"ת אוהב אותנו ושומע תפילתנו בכל עת ושומר עלינו לעד באהבה בלי גבול.

מקור הצרות – 'היש ה' בקרבינו'

חובתנו לדעת, ששמירת האמונה מותנית בכך שנשים מחסום-אש נגד לבנו ומוחנו שלא להניח שום הרהור קל שמא אין השי"ת שומע תפילתנו חלילה, זוהי קליפת עמלק המסיתה לחשוב "היש ה' בקרבנו אם אין" והיא המביאה את כל הצרות רח"ל (ראה בהרחבה בליקוטי הלכות נחלות ד) והחפץ בחיים עומד בגבורה גם בעת הסתרה וחושך מעובה, ומתעצם באמונת אהבתו ית' אותנו, ומאמין שהשם יתברך משגיח עלינו בפרטיות לטובה ושהוא שומע תפילת כל פה, ללא עוררין כלל, מבלי לחפש לתרץ שום קושיא היכן הם כל התפילות שהתפללנו ומדוע עדיין הישועה מתעכבת.

רבינו הקדוש סיפר על כך שבקטנותו הרבה לבקש ולהפציר הרבה מאד על ישועות רוחניות, אך בפועל לא ראה את ישועתו. "וכמה פעמים היה שהיה נופל בדעתו מחמת זה, שראה שהוא מתפלל ומעתיר ומפציר כל כך שיתקרב לעבודת השם יתברך ואין מסתכלים עליו כלל, ומחמת זה נפל לפעמים בדעתו ולא היה מדבר עוד כל כך בינו לבין קונו איזה ימים. אחר כך נזכר בעצמו והתבייש בעצמו על שהרהר אחר מידותיו יתברך, כי באמת בוודאי השם יתברך חנון ורחום ה' ובוודאי הוא רוצה לקרבו" (שבחי הר"ן, יג).

מחשבה כה 'תמימה ופשוטה' של חלישות הדעת שלא רוצים בתפילתו, גרמה אחר כך לרבינו הקדוש בנערותו להתבייש… הוא התחרט על שהרהר אחר מידותיו ית'; איך העזתי נגד ה'רחום וחנון' שבוודאי רוצה לקרבני.

וכך עלינו לגשת לכל ענין התפילה ולכל הקשר הנצחי שבינינו לבין אבינו שבשמים: לזכור שההשגחה הנפלאה שגילה לנו במצרים, חיה וקיימת לעד! כי בוודאי בכל דור הוא עזרתנו וישועתנו סלה והוא "שומר עמו ישראל לעד". ואת האמונה הזאת שהוא "גאל ישראל" וש"הוא ה' אלוקינו ואין זולתו ואנחנו ישראל עמו הפודנו מיד מלכים, מלכנו הגואלנו מכף כל העריצים" – חייבים אנו לקבוע בכל עוז בליבנו בלי שום צד פקפוק והרהור כלל, אפילו לא במשהו דמשהו.

טהרת המחשבה על ידי קדושת הפסח

את הכח לטהרת אמונה זו אנו מקבלים על ידי קדושת פסח. ביעור החמץ הגשמי מעורר את הכח הרוחני להינצל מספקות וקושיות. וכך גם אכילת המצה האפויה באש, שמנעה חימוץ המחשבות; אשר נועדה להשריש אמונה תמה בלב ללא שום חשש משהו של הרהור קל נגד הנהגתו ית'. כך גם סיפור יציאת מצרים – סיפור האמונה הבהירה שה' אתנו עמנו ואצלנו ושומע קול שוועתנו בכל עת, וההגדה בקול רם. וכך גם קדושת הארבע-כוסות של יין, שמתקנים את הדעת ואת הברית (ליקוטי מוהר"ן, כ) שהם שלמות האמונה, לזכור שה' קשור אלינו בכל מצב בברית עולם ולא להניח לשום בלבולים וספקות להניד את בירור הדברים הללו. כך גם הרחיצות ואכילת כרפס שמוהרנ"ת מבאר שכוחם יפה לעורר בטחון שלם שלא להרהר אחר  מידותיו ית', אלא לבטוח בו בכל עת ['רחיץ' בארמית פירושו 'בטחון'], וכלשון קדשו: "שאפילו כשהאדם בעניות ובדחקות גדול ופרנסתו מצומצמת מאד ואין לו כי אם מעט ירק, אל יהרהר אחר מידותיו, רק יאמר: הלא גם זה המעט ירק הוא חסד נפלא מה' יתברך! על כן אני בוטח בו כי האלקים הרועה אותי במעט ירק הזה הוא יכול לפרנסני בכבוד ועושר גדול כרצונו" (ליקוטי הלכות, נט"י לסעודה, ו).

והעיקר, שנשתוקק לקבל את האמונה הזאת ואת השלכת השכל העצמי, ולהיטהר אפילו מהרהור של 'משהו', להיות נאמנים לה' ולהנהגתו הרחומה בכל מצב. "כי באמת כל אדם ראוי לשפוט את עצמו ולהבין כי ה' הצדיק על כל הבא עליו, ועדיין ה' יתברך מיטיב עמו מאד לפי מעשיו, אף בגודל דוחקו ועניותו אפילו אם יש לו דקדוקי עניות חלילה, אף על פי כן ראוי לו להבין שלפי מעשיו עדיין ה' יתברך מיטיב עמו ומקל משפטו עליו בחסד וברחמים גדולים, כי צדיק ה' וישר משפטיו" (שם, גביית מלוה ג).

לא לחינם שלח הקב"ה את ידו ומידת גבורתו בדמות יצור כה זעיר ונעלם, והוא מהפך את העולם לתוהו, ללמדנו ולהורות לנו שגם 'משהו' של רע – מחשבה דקה ונעלמה נגד בהירות האמונה – יכולה להרוס בלי גבול.

כל התגברות הופכת עולמות!

ומידה טובה מרובה: כל התעצמות נגד ה'משהו' הזה, וכל חטיפת נקודת אמונה, יכולה להפוך עולמות לטובה! וכפי שמוהרנ"ת מרחיב: "מי שהוא איש כשר קצת יש לו בוודאי יסורים גדולים מזה, ומתגבר בכל עת נגד המחשבות וההרהורים, וכל תנועה שמנתק עצמו מהם כחוט השערה הוא יקר בעיניו יתברך מאד מאד, כי הוא ידע יצרנו ויודע איך הוא מתגבר על כל אחד ואחד, על כן יקר בעיניו יתברך כל תנועה ותנועה, אפילו היא כשערה ממש, מה שהאדם מושך את עצמו מהסטרא אחרא אל הקדושה, וכמובא כמה וכמה יקר חוט השערה ואפילו פחות מזה [!] שאלפים עולמות אינם כדאי נגד זה" (ליקוטי הלכות, נזיקין ד).

בפסח זה נכריז ונפרסם ש"ואנחנו עמך וצאן מרעיתך נודה לך לעולם", בין במידת הדין ובין במידת הרחמים נודה ונהלל בשירות ותשבחות, "מתחיל בגנות ומסיים בשבח", גם המרור והגנות יהיו חלק מסיפור שבחיו יתברך מתוך אמונה בהירה שכל מה דעביד רחמנא לטב עביד ובוודאי הכל יתהפך לטובה, נקפיד לבער כל 'משהו' של מחשבה נגד האמונה חלילה, ונחטוף בשמחה כל חוט השערה של מחשבת אמונה והתחזקות, כי הם חיינו ואורך ימינו ותוקף ישועתנו לעד.

"ואם מתמהמה איזה דבר ישועה, צריכין לחכות לו. כי לַכֹּל עת, והכרח להמתין על כל דבר, כי בזה העולם צריכין לסבול הרבה הרבה, והעיקר להמתין ולידום לישועתו תמיד ולבלי להרהר אחר מידותיו יתברך כלל, וסוף כל סוף יושיע ה' בכל הדברים. כי צריכין לקיים דברי רבותינו זכרונם לברכה כפשוטו, שהזהירו אותנו לומר תמיד: כל מה דעביד רחמנא לטב עביד!" (עלים לתרופה, מכתב כב).

 

מדוע אומרים תהלים בימי שובבי"ם?

האר"י הקדוש מגלה, כי הקריאה בתורה בפרשת השבוע או בימים טובים, מעוררת גם עתה את העניינים שעליהם קוראים, שכן התורה היא נצחית ואיננה סיפור דברים בעלמא אלא היא נוגעת אלינו כאן ועכשיו.

על פי הדברים האלה כותב מוהרנ"ת, שעל כל אחד ואחד עוברים כל המעברים שעברו על כלל ישראל בתחילת היותם לעם, כגון גלות מצרים ומלחמת המלכים בכיבוש ארץ ישראל וכן הלאה. כלומר, במלחמת היצר הפרטית חבויות גלות מצרים והמלחמות שעשו בני ישראל, ועל כל אחד לעבור אותן ולהזדכך בהן עד שיזכה לשלימות.

עוד מבואר בכתבי האר"י הקדוש, כי גלות מצרים היתה כדי לתקן את אשר פגם האדם הראשון. שכן אחרי שחטא בעץ הדעת, פרש מחוה למשך מאה ושלושים שנה, ובשנים האלה עברו עליו מעברים נוראים בפגם הברית; וכמה שרצה לעשות תשובה, הכשיל אותו היצר יותר ויותר.

לפיכך היו בני ישראל צריכים לרדת למצרים ולעבור שם ניסיונות, מידה כנגד מידה, כדי שיהיו ראויים לקבלת התורה ולהיות לעם הנבחר. ולכן, פרשיות אלו שקוראים בהם על הירידה לגלות מצרים והיציאה ממנה, מסוגלים מאד לעסוק בתיקון פגם חטא זה.

אך כדי לזכות לתשובה, יש להרבות באמירת תהלים, כמו שכותב רבינו בליקוטי מוהר"ן (ח"ב, עג), שתהלים מסוגל לתשובה. זאת משום שבדרך לתשובה יש שלוש מניעות: א. האדם אינו מרגיש כלל את כאב עוונותיו; ב. אפילו אם הוא מרגיש את הכאב, אין הוא יודע מה הוא צריך לעשות כדי להגיע לשער התשובה הראוי לו לפי שורש נשמתו; ג. לפעמים מגיע האדם אל השער שלו, אך הוא סגור.

שהרי ישנם חמישים שערי תשובה; ארבעים ותשע מהם שייכים לכל אחד, והם כנגד מספר האותיות שיש בשמות השבטים כפי שהם כתובים בפרשת שמות (א, א); ואילו השער החמישים שייך לה' בעצמו, כאשר הוא אומר: "שובו אלי ואשובה אליכם", כלומר שהוא יקרב אותנו אליו אחרי שאנו נעשה כל שבכוחנו לעשות.

בכן מגלה לנו רבינו, כי ע"י אמירת תהלים זוכים לשבר את כל המניעות הנ"ל, כי התהילים כולל את כל המאורעות שעוברים עלינו, שהרי דוד המלך היה שורש נשמות ישראל, והוא צפה ברוח הקודש עד סוף כל הדורות, והתכוון בתפילותיו כל אשר יעבור על כל אחד ואחד מישראל. ולכן, אין יהודי בכל מדרגה שהיא, שאינו מוצא את עצמו בספר תהילים.

כך שכאשר אומרים תהלים, זוכים לסלק את שלושת המניעות לתשובה: מקבלים התעוררות לשוב; זוכים לדעת מה צריך לעשות כדי לשוב; וזוכים למצוא את השער התשובה שלנו – פתוח.

כל זה מרומז בפרשת שמות – הראשונה בשובבי"ם – במילים: "ואלה שמות בני ישראל הבאים" – סופי תיבות תהלים; ואילו סופי התיבות של המילים הכתובות אחרי כן: "מצרימה את יעקב איש וביתו" – מרכיבות את המילה: תשובה.

לפיכך בימי השובבי"ם יש להרבות באמירת תהלים, אם מעט ואם הרבה – כמה שאפשר, ועל ידי זה זוכים לתשובה שלימה.

כמים הנשפכים

וכן בימי שמואל הנביא כשגברו הפלשתים על ישראל, ויאמר שמואל קבצו את כל ישראל המצפתה ואתפלל בעדכם אל ה', ויקבצו המצפתה וישאבו מים וישפכו לפני ה'. ופרשו המפרשים (רש"י) ששפכו ליבם כמים. ויזעק שמואל אל ה' בעד ישראל ויענהו ה'.

הדברים של היום קשורים לדברים שלמדנו בפעם הקודמת, ומהווים תוספת לאמור שם. בפעם הקודמת דיברנו על משמעות הפעולה של 'השתפכות הנפש', וכיצד עושים זאת בפועל. ראינו שבתרגום כתוב כי ענינה אמירת פחיתות הנפש. לא רק לומר שהמצב קשה, אלא שאני קשה.לי חסר בעצם הקיום, ובתפילתי אני מבטא שאני תפל ונזקק למלח לא בתור תוספת רצויה, אלא בתור דבר בסיסי לעצם מהותי. זהו מעשה התפילה השלם עליו אמרו חז"ל שאי אפשר שלא ייענה. הדברים של היום יעסקו גם-כן אודות השתפכות הנפש, אך מתחדש בהם דבר נוסף.

לכאורה, יש לתמוה על דברי הכתוב. רש"י פירש את שפיכת המים כך: "לפי משמעו אינו אלא סימן הכנעה – 'הרי אנו לפניך כמים הללו הנשפכין'". כל מטרתם של ישראל במים הייתה להראות הכנעה. אם-כך, לשם מה מתאר לנו הכתוב "וישאבו מים"?

[הערה חשובה- לא להתבלבל אם בקריאה ראשונה הדברים לא מובנים. בקריאה שניה הדברים יובנו, אם מסכמים כל פיסקה בקצרה, כדי שהדברים יתחברו.]

* * *

"אני מאמין באמונה שלמה, שהבורא יתברך שמו הוא יחיד ואין יחידות כמוהו בשום פנים" (י"ג עיקרים לרמב"ם). אחד מיסודות האמונה הוא שיחידות הבורא יתברך שמו היא יחידות שאין כמוה בשום מציאות שהיא. מה פירוש הדברים? הלא אחד הוא אחד, וכיצד האחד יכול להיות אחד כזה שלא דומה כלל לכל ה'אחד'ים האחרים? "אתה הראת לדעת, כי ה' הוא האלוקים, אין עוד מלבדו" (דברים ד). התורה מצווה עלינו להגיע להכרה ברמת ידיעה לכך שה' הוא האלוקים, ושאין עוד מלבדו. ידיעה היא לשון חיבור, ואם-כן הפסוק מצווה לחיות את אותה ידיעה של "אין עוד מלבדו". כאן צריך להבין: אפשר לשמוע שצריך לדעת עוד ידיעה בשכל, אך כיצד אפשר להתחבר ביום-יום הכרה כזאת שלא מתגלית במציאות? כיצד ניתן להתחבר לדבר שלכאורה לא מתגלה אלינו, ולא נמצא לכאורה בשום מציאות שאנחנו מכירים? הלא סוג ידיעה כזאת תישאר מופשטת. חז"ל מסבירים שהקדוש-ברוך-הוא מתגלה גם בדברים שאנחנו מכירים באיכות שאנחנו לא מכירים. למשל: כתוב שהקדוש-ברוך-הוא עושה משפט יתום ואלמנה. יכול אדם לחשוב: גם אני יכול לעשות כן, ואם-כן במעשה זה לא מתגלה משהו מיוחד שהבורא עשה זאת. התורה אומרת לא כך (דברים י): "כי ה' אלוקיכם הוא אלוקי האלוקים ואדוני האדונים … עושה משפט יתום ואלמנה". חז"ל מסבירים (מגילה לא ע"א) שהגילוי של "אלוקי האלוקים" נמצא גם בדבר שנראה לנו כפשוט וזעיר – משפט יתום ואלמנה. אם נפשט את הדברים: בכל דבר שה' עושה אפשר להשיג את הגילוי הכי גדול. כל פרט במציאות אומר את אותו דבר: "ה' אלוקיכם הוא אלוקי האלוקים ואדוני האדונים".

זאת היא ההכרה של היחידות שאין כמותה: בכל פרט במציאות מכירים כי נעשה כאן דבר שרק הקדוש-ברוך-הוא יכול לעשותו. כשהוא עושה משפט יתום ואלמנה, אני מכיר שזה סוג משפט יתום ואלמנה שאני כלל לא מכיר אותו. זה משפט שרק נעשה על ידי ה'. אם נסכם את הדברים למען נוכל להמשיך עם מסקנתם להמשך: כשהקדוש-ברוך-הוא מתגלה, גם אם זה בדבר הקטן ביותר, גם בו ניתן לתפוס שהדבר נעשה באופן שאין לנו שום תפיסה לגביו, ושרק ה' יכל לעשותו. ההבנה הפשוטה של אחד היא, שהקדוש-ברוך-הוא הוא זה שמנהל את הדברים, ובוודאי שאין שני ח"ו, אך אין לנו סיבה לומר שזה מוכרח להיות כך מתוך המציאות שאנחנו מכירים. מבחינתנו, כמו שהוא נותן לנו לחם, גם מושל העיר נותן לנו לחם. התורה מפקיעה תפיסה זו, ומלמדת אותנו שבכל מה שהוא עושה, מתגלה שזה יכול להיות רק הוא– יחידות שאין כמותה. כך אפשר להתחבר לאותו ידיעה שאין עוד מלבדו, כשזוכים לתפוס במציאות את עומק גילויו של ה' עם כל גדלותו ורוממותו.

* * *

"רצה ה' אלוקינו בעמך ישראל ובתפילתם" (תפילת שמונה עשרה, נוסח אשכנז). חשוב להדגיש – באמירת "רצה" אנו מבקשים שרצון ה' יתגלה. בוודאי שרצון ה' לא ניתן לשינוי חס-ושלום, והסיבה היחידה לחוסר התגלותו היא חיסרון המציאות שלא ראויה לגילוי רצונו, או שצריכה לעשות מעשה כדי שרצונו יתגלה בה בשלמות. על זאת אנו מתפללים "רצה" – אנו מבקשים שהרצון יתגלה. והיכן מתגלה אותו רצון? "בעמך ישראל ובתפילתם" – בעם ישראל, על ידי תפילתם. כלומר – רצון ה' מתגלה בתפילתם של ישראל. כתוב בספרים שגילוי זה הוא גילוי הרצון להתגלות כמיטיב. על ידי התפילה הקדוש-ברוך-הוא מתגלה לבריותיו כמיטיב. חשוב להרחיב בעניין זה מעט, מאחר וניתן לטעות בו.

אין לנו שום תפיסה על רצון ה', ועצם המושג של הרצון אצלו יתברך לא יכול להיתפס בשכל אנושי. כשהתורה מגלה את רצון ה', היא מגלה את אותו רצון שמתגלה אלינו. אם רצון ה' שלא להתגלות אלינו, ומטרת בריאת העולם היא בכלל לצורך אחר, אין לנו שום רשות לשאול מה רצון ה', ולמה רצון ה' כך או אחרת. הסיבה היחידה לכך שהתורה מגלה לנו את רצון ה' הוא בגלל שרצון ה' מכוון אלינו, מאחר והעולם הזה נברא כדי שהוא יתגלה אלינו בעולם השפל הזה. לכן, גם כשאנחנו אומרים שרצון ה' להיטיב לברואיו, עומק הכוונה בזה היא שרצון ה' להתגלות לברואיו כמקור הטוב. שלא רק יהיה טוב בעולם, אלא יתגלה טובו בעולם. המשמעות הפשוטה ביותר לכך היא – כולם יכירו שאותו הטוב בא מאת ה'. נמצא שהאמונה הבסיסית ביותר לקשר של ה' עם בריותיו היא היסוד של מהות העולם, והסיבה לקיומו – כי רק על ידי האמונה מתגלית תכלית העולם. זאת פשטות משמעות הפסוק במשלי (כח, כ): "איש אמונות רב ברכות" – ניתן למצוא את שפע הטוב אצל המאמין.

אם נחבר את הדברים נבין, שגם הגילוי של ההטבה מוכרח להיות כזה ש"אין עוד מלבדו". כלומר: כשאני משיג שה' נתן לי את הלחם הזה, אני גם משיג שהלחם הזה יכול היה להגיע רק ממנו. לא רק ש'במקרה' הוא הכתובת שנתנה לי אותו, אלא אני תופס שרק הוא יכול היה לתת לי דבר כזה. כדי להבין את הדברים יותר, נראה את היישום של הדבר בתפילה.  בעל ספר החינוך (מצווה תל) שואל: אם רצון ה' להיטיב, מדוע אנו זקוקים להתפלל? וכך הוא עונה: "שחפצו שיעשו פעולה שיזכו בה לפניו, וימשיכו עליהם מטובו". שני דיוקים חשובים מוזכרים בדבריו: הפעולה של התפילה מביאה את האדם לזיכוך, ולהכרה יותר גדולה באמונת ההשגחה כמו שכותב הרמב"ן. מה הוא יותר משיג עתה, הלא רק ביטא במלים שחסר לו כיכר לחם? כותב החינוך: "וימשיך עליהם מטובו". לאחר זיכוך זה האדם יכול לקבל את "טובו" של ה'. זה כבר לא יהיה עוד טוב – זה יהיה טובו, של ה'. כלומר, הוא יתפוס בעצם הטוב שהוא יקבל, שרק ה' יכול לעשות אותו. להכרה כזאת ניתן להגיע רק על ידי תפילה, שהיא ההכרה בקדוש-ברוך-הוא כמקיים היחיד של המציאות, ולא רק ככתובת לבעיות.

נסכם את כל מה שראינו עד עכשיו. רצון ה' להתגלות לבריותיו באופן שהם ישיגו שמה שהם מקבלים בא ממנו יתברך, וזה יכול לבוא רק ממנו ("אין עוד מלבדו"). מכיוון שטוב ה' מתגלה בהכרה המסוימת הזאת, ברגע שהאדם יגיע לאותה הכרה, כל הטוב יגיע אליו, וכמו שכתוב: "איש אמונות רב ברכות". זהו מעשה התפילה שלנו, ולתכלית אותה השגה אנחנו רוצים להגיע בתפילה. ברגע שנשענים על ה' ומכירים בו כעצם קיומנו ("הא-ל ישועתנו סלה") ולא רק ככתובת לבעיות, אז משיגים שכל טוב מגיע רק ממנו יתברך.

* * *

לפי ההבנה הזאת, על האדם להשיג בדעת שבאמת אין לו שום קיום. אם הוא לא יתפוס את זה באמת, אז הוא גם לא יתפוס את הייחודיות של הבורא בגילוי ההטבה, ואז חסר לו במעשה התפילה. הגמרא אומרת (חולין דף ה ע"ב): "אדם ובהמה תושיע ה'" – אלו בני אדם שערומים בדעת, ומשימים עצמם כבהמה". כלומר – ה' מושיע את מי שיש לו דעת, ושם את עצמו כבהמה – כשפלי רוח (לפי רש"י שם). תוספות (בכורות דף מד ע"ב) מסבירים את מאמר זה לעניין תפילה: ה' עונה לאלו שמתוך דעת (הכרה שכלית) שמים עצמם כבהמה, ומבטאים את ה'בהמיות', את שפלות הרוח, בתפילה. כלומר, לא רק מספיק להרגיש שפלי רוח. צריך להכיר את זה כהכרה במציאות, ואז ממילא תופסים את גילויו של ה' בטוב שיגיע לאחרי כן, ועל כן להם בוודאי תיענה תפילתם.

לפי זאת יש מקום להבין את דברי הכתוב בשמואל. העם רוצה להיוושע. ומהי הפעולה הכי פשוטה שעל ידיה ניתן להיוושע? לבטא את חוסר הקיום שלנו, את 'עולבן נפשי'. אבל ההשתפכות לבדה לא מספיקה, כפי שראינו. לא מספיק לחשוב שהמצב נראה אבוד, אלא צריך להשיג בעומק הדעת כמה שבאמת המצב אבוד. לשם כך לא מספיק לחשוב ש"אין לי כלום", אלא צריך לתפוס שאין כל צד במציאות שיהיה לי משהו. לא רק להכיר שכרגע אני מאוד חסר, אלא להכיר שחיסרון זה הוא מהותי, מאחר ורק ה' יכול להושיע אותי. לשם כך צריך לחשוב על צד קיום שיוכל להיות לי, ולבטל גם אותו. לשאוב את המים, ולשפוך אותם. לא להראות כלי ריק. לתפוס בעומק הדעת שמצבנו כבהמה, ומעומק אותה הכרה לבקש לשאוב מים אחרים, ממעיינות הישועה של הקדוש-ברוך-הוא שאינם פוסקים לעולם.

שלשת הנקודות

בתורה ל"ד בליקוטי מוהר"ן רבינו מבאר את ענין שלושת הנקודות הנחוצות לעבודת השם: נקודת הצדיק (ללמוד ספרי הצדיק ולהתקשר בתורתו), נקודת החבר (לדבר באופן קבוע עם חבר בהתעוררות ויראת שמים), ונקודת עצמו (לדבר בהתבודדות בינו לבין קונו).

רבי לוי יצחק בנדר זצ"ל כתב שאת התורה הזאת היו נותנים ללמוד דבר ראשון לכל מי שהתקרב לחסידות ברסלב, ועוד כתב: "והתורה הזאת היא מפתח לפתוח כל שערי הקדושה".

רבינו כותב שם:

"כתיב (תהלים ס"ט) חרפה שברה לבי, היינו החרפות ובזיונות שוברין לבו של אדם. והתיקון הוא, על ידי שמקשר את לבו להנקודה השייך ללבו בעת הזאת, ועי"ז נתבטל החרפה השורה על לבו.

וכו'

וכל אחד ואחד מישראל, יש בו בחינת צדיק מושל שהוא בחינת מלא פום, כמ"ש (ישעיה ס') ועמך (ישראל) כולם צדיקים. וזהו פירוש (תהלים קי"ד) ישראל ממשלותיו, היינו מי מושל בי צדיק.

כי יש בכל אחד מישראל, דבר יקר שהוא בחינת נקודה, מה שאין בחבירו. וכו'. ובחינה הזאת שיש בו יותר מחבירו, הוא משפיע ומאיר ומעורר לב חבירו, וחבירו צריך לקבל התעוררות ובחינה הזאת ממנו, כמו שכתוב: ומקבלין דין מן דין [ומקבלים זה מזה].

וכו'

וגם צריך כל אדם לדבר עם חבירו ביראת שמים, כדי לקבל התעוררות בלבו מהנקודה שיש בחבירו יותר ממנו, וכו'.

כי בזה הבחינה שיש בחבירו יותר ממנו, זאת הבחינה הוא בחינת נקודה. ושם בהנקודה הזאת, שורה האהבה וכו' והנקודה הזאת, הוא בחינת צדיק לגבי חבירו. והנקודה הזאת, מאיר ללב חבירו

וכו'

[וכשמדבר עם חבירו ביראת שמים, מקבל הנקודה שבלב חבירו בלי לבוש. ולפעמים מקבל הנקודה מחבירו ע"י דברים אחרים שמספר עמו, כי יש לפעמים שיכוליל לקבל אור והתעוררות לעבודת הש"י, מהנקודה של חבירו, ע"י שיחת חולין שמדברין עמו. ואז מקבלין אור הנקודה ע"י התלבשות. כי לפעמים צריכה הנקודה להתלבש, והיא מתלבשת בדיבורים אלו, והוא מקבל ממנה]."

עד כאן דברי רבינו בליקוטי מוהר"ן.

ועוד כתב רבינו בליקוטי מוהר"ן קפ"ד:

"כי כשמדברין עם חברו ביראת שמים. אף שאין חברו מקבל ממנו, אף על פי כן הוא מקבל התעוררות מחברו, כי על ידי ההכאה שיצאו הדבורים מפיו לחברו, על ידי זה חוזר האור אליו, (וזהו בחינת אור חוזר ממש המובא בכתבים עין שם).

כמו מי שמכה בכתל שחוזר הדבר אליו, כמו כן כשמדבר לחברו אף על פי שאין חברו מקבל ממנו, אף על פי כן הוא בעצמו יכול להתעורר מהם, על ידי ההכאה שיצאו הדבורים לגבי חברו והכו בו וחזרו אליו.

ועל כן אם היה מדבר אלו הדבורים בינו לבין עצמו יכול להיות שלא היה מתעורר מהם כלל, ועל ידי שדברם לחברו, נתעורר מהם אף שחברו לא נתעורר, כי חזרו אליו על ידי בחינת ההכאה כנ"ל. (וזה בחינת אור חוזר שהוא על ידי בחינת הכאה כמבאר בכתבים והבן)". ["בכתבים" הכוונה בכתבי הקבלה של האר"י הקדוש].

ועוד כתב בליקוטי מוהר"ן תנינא ז אות ד :

"כי צריכין לישב את העולם, שיהיה מיושב העולם מבני אדם דיקא, דהיינו מבני דעה, שיודעין את השם יתברך. וזהו גם כן מצות: "ומלאו את הארץ", שצריכין למלאות את הארץ בבני אדם.

היינו שכל אדם מצווה שידבר עם חברו ביראת שמים כדי להכניס דעת בחברו, שזה עקר ישוב העולם, שיהיה העולם מיושב מבני אדם, היינו מבני דעה, שיודעין את השם יתברך כנ"ל]".

רבינו כותב עוד בספר המידות (אות יראה) שמהדיבורים האלה שאחד מדבר עם חברו ביראת שמים נעשה מזה ספר (בשמיים).

באופן מעשי, נהגו בין חסידי ברסלב לקבוע מעין "חברותא" קבועה עם חבר טוב להפגש – עדיף מידי יום – ולדבר באהבה להתעורר יחדיו לכל הענינים הצריכים לכל אחד בהתקרבות לשם יתברך. והזהירו תמיד לא לספר אחד לשני את העבירות והכשלונות שכל אחד עובר (שעל זה יש לדבר רק בשיחה בינו לבין קונו), אלא רק דיבורים טובים של עידוד והתחזקות הדדית.

וגם מי שקשה לו למצוא חבר כזה, צריך להשתדל לדבר עם חברים דיבורי אמונה והתחזקות, וכמו שרבינו כתב גם בדיבורי חולין לפעמים מתלבשת הנקודה הזו.

ולפי תורה ל"ד, אין מדובר בהמלצה, או עצה טובה, אלא בחיוב ממש שבלעדי השיחה הזו עם חברים אי אפשר לתקן את שבירת הלב ולהאיר בליבו את אור השם יתברך.

תפילה במקום נדר

תקציר: חז"ל נלחמו בתופעת הנדרים והנזירות, שכן "טוב שלא תידור משתידור ולא תשלם", אולם, רבי נתן מגלה לנו תחליף טוב למי שחפץ להתקרב לבורא עולם: תפילה במקום נדר.

 

"על ידי שאין מאמין בתלמידי חכמים הנקראים חיים… הוא נופל בחולאת אשר לא יאמין בחייו. היינו שאין שום אדם מאמין שיחיה מחולי זה… ותיקונו, שיקים אמונה הנפולה, ויאמין אמונת חכמים.
"ולהקים אמונה הנפולה הוא, על ידי… נדר, שידור איזהו נדר (ויקיים מיד), ועל ידי הנדר ישוב לאמונת חכמים".
(ליקוטי מוהר"ן ח"א נז)

שתי מסכתות יוצאות דופן יש בתלמוד בבלי, לא היה מקובל ללומדן בפומבי, לכן גם הסגנון שלהן שונה מאד מסגנון שאר הש"ס, כאילו ביקשו להטיל עליהן איפול, לא בגלל שהנושא שלהן היא 'הלכתא למשיחא'; אדרבה, רוב הדינים של נדרים ונזירות נוהגים בכל זמן, בכל יהודי ובכל מקום. עניין זה, כך נראה, הוא חלק ממגמתם של חכמינו, שדרך אגב הצליחה, להוציא את הנדר ונזירות מהלכסיקון שלנו.

נדרים הם דוגמא לדבר שעקרונית הוא חיובי ואפילו חיוני, אבל לאור הנזקים שנגרמו עקב שימוש בלתי נכון בהם – שללו אותם לגמרי, ככתוב: "טוב אשר לא תידור משתדור ולא תשלם" (קהלת ה).

* * *

הנדר בא לפתור בעיה שנוצרת בפני כל מי שחפץ להתקדש ולהטהר, כיצד לשמר את הרצונות הטובים לאורך זמן; איך יזכה שכל ההתנהלות שלו תהיה בהתאם למסקנות הנפלאות שהגיע אליהן בעקבות חשבון נפש מעמיק או התעלות רוחנית. שהרי טבעם של הרצונות – להחלש, של ההתלהבות – להתקרר, ושל הבהירות – להטשטש.

כאן מגיע הנדר. הוא דואג שכל המסקנות לא ישארו על הנייר; הוא פשוט מכריח את הנודר לעמוד בהן ללא פשרות. כך שהנדר יכול לשמש כמכשיר נפלא להתקדמות עקבית בעבודת השם, כדברי חכמינו: "נדרים סייג לפרישות" (אבות ג).

* * *

ברם אליה וקוץ בה, מכשיר רב עוצמה זה עלול להיהפך לרועץ בעת שימוש בלתי נכון. כאשר אדם מקבל על עצמו החלטות שאיננו מסוגל לעמוד בהן – הוא עלול לעבור עליהן ולהכשל גם באיסור החמור של אי עמידה בהתחייבויותיו, וכלשון הפסוק שכבר הזכרנו: טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם.

וגרוע מכך, אנחנו מוצאים במקורות שהמון העם היו נוהגים לנדור גם שלא למטרות טובות, אלא סתם מתוך כעס, מחאה או אפילו מתוך שנאה ואיבה, תוך כדי סילוף מטרתו האמיתית של הכלי הזה.

כך נבין מדוע חז"ל שנלחמו בתופעות הללו, גזרו אומר להתרחק בדרך כלל מנדרים ומנזירות, ושבעת קבלה טובה יש להוסיף "בלי נדר".

האם בכך נסתם הגולל על פרשת נדרים לגבינו?

* * *

רבי נתן בליקוטי הלכות מצא עבורינו תחליף לנדרים, שמצד אחד כוחו יפה לסייע לאדם לשמר את ההתעוררות שלו ולהתמיד בהחלטות; ומצד אחר אין בו הסכנה של "פן אכשל ונלכדתי בעוון נדרים" (מתוך נוסח 'התרת נדרים').

התחליף הוא – תפילה ותחנונים. תפילה במקום נדר.

אתה נבוך ותוהה אם החלטותיך יעמדו במבחן הזמן? יש עצה! שפוך את לבך לפני השי"ת. הוא מחכה לך. הוא קשוב אליך, ומקבל את בקשותיך.

אם הבקשות החומריות לא תמיד מתמלאות, הרי בקשות על רוחניות, אנחנו מובטחים שהן תתמלאנה. וכה כתב רבי יהודה החסיד: "אם שואל אדם דבר שהוא שבח לבוראו, כגון על לימוד תורה או דבר אחר מחפצי שמים, ושופך את נפשו עליו – הקב"ה שומע תפלתו, אף על פי שאין בידו מעשים טובים" (ספר חסידים קלא).

וכך, תפילה במקום נדר: התפילה מסייעת אפוא לעמוד בקבלות. אך בניגוד לנדר, היא איננה מחריפה את עונשו של העובר עליה; אדרבה, כעת ידונו אותו בשמיים לכף זכות, שהרי הוא כל כך רצה והשתדל; הוא אפילו ביקש והתחנן!

פרשת ראה

"רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב".

ה' רוצה תמיד להשפיע אך טוב וחסד, אלא שהאדם בעוונותיו יוצר מחיצה שלא יוכל לקבל את השפע.

לכן, הצדיקים שאין להם מחיצות, זוכים לכבוד, כמו שכתוב (משלי ג') "כבוד חכמים ינחלו", כי אור ה' והשפע שהוא משפיע עם האור שלו, זה הכבוד שלו, שבשבילו ברא את הכל, כמו שאמרו חז"ל "כל מה שברא הקב"ה לא ברא אלא לכבודו" (אבות ו' י"ב).

יתירה מזו, הצדיקים הללו שדבקים בהשי"ת, בלי שום חייץ, הם המנהיגים האמתיים של העולם וכל האור והשפע של ה' נמצא אצלם, ולכן בידם להפיץ את השפע הזה בעולם, וזאת אפילו בדיבור קל או בתנועה קלה שלהם.

אפילו כשהצדיק רק מראה פנים שוחקות, אזי נשפע שפע של טוב בעולם, וכן להיפך ח"ו. זה שאמר הפסוק (לצדיקים): "ראה נתתי לפניכם" – לַפָּנִים שלכם – "את החיים ואת הטוב".

(על פי 'ליקוטי מוהר"ן' ח"א קע"ב)

"בָּנִים אַתֶּם לד' אֱלֹקֵיכֶם" (דברים יד, א)

"בין כך ובין כך (- בין אם מתנהגים יהודים כראוי ובין אם לאו) קרויים בנים" (קידושין לו ע"א)

חשוב מאוד לשפוך שיח לפני ה', ולספר לו את כל אשר מעיק על הלב, בלשון פשוטה ובתחנונים, ממש כמו בן שמְתַנֶה את צערו לפני אב אהוב:

'אבא שלי, אני באמת רוצה להיות יהודי כשר, אבל אתה יודע מה מפריע לי כל כך, ואתה הרי יכול לעזור לי. אוי, כמה שאתה יכול! אנא, עזור לי אבא'… וכן הלאה.

כי הרי הקב"ה בעצמו קרא לנו 'בנים', כמו שכתוב: "בנים אתם לה' אלוקיכם" ועל כך אומרים חכמינו, שאפילו כשבני ישראל אינם מתנהגים כראוי – הם עדיין נקראים בנים.

בכן, אבינו כל כך אוהב אותנו. רוצה שנשוב אליו. בואו ננצל זאת!

(עפ"י שיחות הר"ן ז)

"שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַה' אֱלֹקיךָ. חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ".

התורה מדגישה שחג הפסח חל בחודש האביב שבו התבואה מבשילה, וחג הסוכות – בזמן שנגמרה מלאכתה של התבואה ואוספים אותה הביתה.

הדבר אומר דרשני, הרי עיקר מהותם של הרגלים הוא התקרבות ישראל לה' – שיצאו ממצרים וקיבלו את התורה ואת ענני הכבוד – התקרבות זו כידוע מתחדשת בכל שנה, ברוחניות שבה יוצאים שוב מהגלות ומקבלים שוב את התורה. אבל מה לכל זה ולגודלה של התבואה? מה בכך שבמקרה התבואה מבשילה בפסח ואוספים אותה בסוכות?

הביאור הוא לפי דברי האר"י הקדוש, שכשחטא אדם הראשון גרם לכך שחלקי קדושה התפזרו בכל הדברים שבעולם, בפרט בצומח, ובכל שנה ושנה כשהתבואה גדלה ומשמשת למאכל יהודים שמקיימים בה את המצוות הראויות, בא חלק קדושה זו לגאולתו ולתיקונו.

לפי זה מובן הקשר בין המועדים לגידול התבואה, שבחג הפסח שבו חוגגים עם ישראל בכל שנה את התחלת גאולתנו – גם התבואה מתחילה להתבשל והקדושה שבה מתחילה לבוא לתיקונה; ובסוכות שבו אנחנו חוגגים את שלמות גאולתנו ובו אנחנו שמחים בהשגחת ה' עלינו שסיפק כל צרכנו במדבר – גם התבואה מגיעה לשלמותה ואוספים אותה הביתה ומקיימים בה את המצוות הראויות לה.

(על פי 'ליקוטי הלכות' ברכת הפירות ה' י')

תמורה הולמת

אם בחוקותי תלכו

"אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ונתתי גשמכם בעתם ואכלתם לחמכם לשובע… ונתתי משכני בתוככם… ואתם תהיו לי לעם" ופירש רש"י: "אטייל עמכם בגן עדן".

מי בימינו לא מחפש ברכות, הבטחות וישועות?

כולנו זקוקים לישועה, ואף אחד אינו מסרב לקבל ברכה. בפרשת השבוע יש עבורינו בשורה, ברכה, ולא זו בלבד, אלא גם הבטחה מפורשת. והמברך – המבטיח – אינו אלא בורא עולם בכבודו ובעצמו.

כדי להיות זכאים לאותה ברכה מיוחדת במינה, יש להשתדל לקיים את מה שמחוייב כל יהודי לעשות – "אם בחוקותי תלכו ומצוותי תשמרו".

בתמורה לכך, מבטיח לנו בורא עולם את הברכות כולן. מטל השמים ומשמני הארץ, כל טוב. מפרשים רבים מקשים על כך: איזו מין ברכה זו? גשמיות ועוד גשמיות ועוד חומריות. גשמים בעיתם, יבול, מזון, אכילה ושביעה, מה זאת?

רבי נתן פותח צוהר נפלא להבנת הדברים. הברכות אכן מיוחדות במינן, אין למעלה מהן. ברכת השפע החומרי אינה אלא ברכה להשגת הארת הרצון, המסוגלת להופיע במיוחד בשעת אכילה. רבינו (ליקו"ת סי' ז') מלמד, שיהודי השומר את מצוות התורה ואוכל בקדושה, יכול לזכות דווקא בשעת האכילה להארה עצומה, הארת הרצון, והארה הזו מתלבשת ומופיעה מתוך השפע החומרי דווקא.

כעת ניתן גם להבין את רצף הברכות: מיד אחרי השפע החומרי, השמן והעסיס, מגיעים היעודים הרוחניים "והתהלכתי בתוככם, והייתי לכם לאלוקים", בשביעה וברוויה יש, מעבר למשמעות החומרית, בעיקר משמעות רוחנית: הארת הרצון. הברכות מלמדות אותנו שכל תכלית העולם הזה היא לרומם אותו קודש להשם, וכל שפע וטוב ששופע ויורד כאן בעולם, אמור לחבר אותנו עוד יותר עם טובו הגדול, ועם דבקותו הנצחית יתברך.

למה לא שומעים?

למה לא שומעים את הניגון הנפלא?

"שמעתי בשם הבעל שם טוב שאמר: 'אוי ואבוי, כי העולם מלא מאורות וסודות נפלאים ונוראים – והיד הקטנה עומדת בפני העיניים, ומעכבת מלראות אורות גדולים' "
(ליקוטי מוהר"ן, קלג)

אוי ואבוי – זעק הבעל שם טוב –העולם מלא באור, ורק היד הקטנה היא זו שעומדת בפני העיניים, ומעכבת מלראות את האור הגדול – – –

אנו נוטים לחשוב שהאורות הגדולים של הצדיקים נעלמו ונגנזו; 'לפני מאות שנים, במז'יבוז' או בעיירה ברסלב' – אנו חושבים לפעמים – 'היה האור מאיר במלוא עוזו. אך היום נגנז האור בארכיוני ההיסטוריה, ולא ניתן לגלותו'…

אך טעות בידינו; האור קיים, "ואורח צדיקים כאור נוגה הולך ואור עד נכון היום". וכאשר הבטיח רבינו הקדוש מפורשות: "האש שלי תוקד עד ביאת המשיח".

הן אמת שרבינו הקדוש "לא גילה אפילו כטיפה מן הים, כי היה סתום ונעלם מאד בתכלית ההעלם, ועדיין אורו הגדול סתום ונעלם מאד מן העולם, עד שיבוא משיח צדקנו במהרה בימינו, אז ידעו גדולתו ותפארתו" (חיי מוהר"ן, רמג). אך אותה 'טיפה מן הים' שגילה, דייה כדי להאיר לכל העולם מאז עד היום.

מדוע אם כן קשה לנו לפעמים לראות אפילו את אותה טיפה? התשובה היא:

"הצדיקים מאירים תמיד, רק שהארץ, היינו העולם הזה, מפסיק מלראות אור הגדול שלהם. ואף שאורם גדול מאד, והעולם הזה כולו בכלל, הוא קטן ופחות מאד נגד אורם הגדול – עם כל זה, הוא מפסיק ומונע מלראות אורם. כמשל המטבע (ראה להלן). וכל זה מחמת שהעולם עומד בפני עיניו וחוצץ בפניו, עד שאינו יכול לראות אור התורה והצדיקים הגדול ממנו אלפים פעמים".

"ואמר בפירוש על עצמו, שאילו לא היה דור כזה – כאשר יודע כל אחד בעצמו פחיתות הדור הזה – לולא זאת, היה הוא זכרונו לברכה חידוש גדול בעולם. אך בעוונותינו הרבים, מחמת שלא היה הדור כדאי, נתעלם האור מאד ולא נתגלה ממנו אפילו כטיפה מן הים" (חיי מוהר"ן, קמ).

* * *

מהי אם כן העצה? האם יש פתרון? העצה היא קלה ופשוטה:

"בהעברה בעלמא יכול להעביר העולם מנגד עיניו, ואז יזכה לראות אור הגדול של התורה והצדיקים שמאירין בכל העולמות כולם באור גדול מאד!" ההסבר לכך הוא: "כי באמת אורם גדול אלפים ורבבות פעמים מכל העולם הזה והבליו, רק שהעולם הזה עומד לפני עיניו, ואינו מניח אותו כלל להטות עיניו להסתכל למעלה על אור התורה והצדיקים, כמשל המטבע הקטנה, העומדת בפני העיניים ומפסקת מלראות הר גדול וכו'. אבל בקל יוכל לסלק המטבע מנגד עיניו, ותכף יראה ההר הגדול ממנו".

"בהעברה בעלמא" וממש "בקל" ניתן להסיר את המחיצה החוצצת בפני האור הגדול. אין צורך לשרוף את העולם, צריכים רק להסיר אותו מנגד העיניים. אפשר לישון וגם לאכול, אך יש להיזהר שהמיטה והשולחן לא יעמדו לנו נגד העיניים.

וכך היו מפרשים אנ"ש את המסופר בספר "סיפורי מעשיות" על בן המלך שסידר את הכסא של המלך: "…וכן המיטה, הבין שצריכין לנתקה קצת מן המקום שעומדת; וכן השולחן, צריכין גם כן לנתקו קצת, לשנות מקומו קצת… וכן כל הדברים, לסדר כולם בסדר הראוי. ואז התחילו כולם לנגן ניגון נפלא מאד" ("מעשה מבן המלך והשפחה שנתחלפו").

בן המלך הבין, וגם נתן לנו להבין, שאם ברצוננו לשמוע את הניגון הנפלא, עלינו לנתק מעט את המיטה והשולחן ממקומם. לא לבערם חלילה, שהרי צריכים לשמור את השינה, ואסור גם להסתגף בתעניות. אך להזיזם ממקומם, שלא יתפסו את תשומת-לבנו.

וכשאכן נזיז מעט את המיטה והשולחן, יש סיכוי שנשמע צלילים מהניגון הנפלא המתנגן על מיתרי הליקוטי מוהר"ן…

"מרבים בשמחה" – איך עושים את זה?

משל למה הדבר דומה? למלך אדיר, טוב לב ומושלם בכל מידה נכונה, ולו בן יחיד ומיוחד. ביקש המלך לחנך את בנו לקראת ייעודו הגדול וחשב לעצמו: כאן בתוככי הארמון, לא חסר הילד דבר, סיעת משרתים עומדת הכן, חרדה לכל מוצא פיו. במקום שכזה לעולם לא יוכל לגדול ולהיות לאיש. יש להכשיר אותו, לחשל את רוחו, לשם כך מוכרחים להפגיש אותו עם קשיי החיים.

אמר ועשה. בבוקר בהיר אחד, הועמס בן המלך על מרכבה הדורה שעשתה את דרכה למרחקים. הוא הושלך במרכזה של עיר זרה, בכיסו מעט מזומנים ועל גבו תרמיל מסעות. מסע החישול נמשך מספר חודשים. המציאות הכריחה אותו לבצע את הדברים אותם לא חלם מימיו לעשות במו ידיו. הוא למד על בשרו איך שורדים בכל זמן ובכל מקום. רק מחשבה אחת הדאיבה את ליבו. 'מה חטאי ומה פשעי כי הושלכתי הנה לבדי'. בן המלך לא היה מסוגל להבין איך הסכים אביו הרחום להפקיר כך את גורלו. האמת נחשפה ביום אחד, בעיצומה של התמודדות מסוכנת במיוחד. הסכנה שהתרגשה על בן המלך לא הותירה ברירה אחרת, ואנשי המלך – אלו שהופקדו מלכתחילה לשמור ולהשגיח מאחורי הקלעים, על הבן המתחשל, זינקו ממחבואם ברגע האמת.

* * *

שלהי החורף. הנפשות אף הן מצוננות משהו, עטופות בדאגות היומיום, עסוקות בשאלות המחר, והאדם רק מאחל לעצמו לעבור את הימים הבאים בשלום.

ופתאום בעיצומו של מרדף הקיום, מכריזים בבית הכנסת ואומרים 'המולד יהיה ביום…'. חודש אדר מפציע ועולה מבעד לעננים האפרוריים, ולפניו יוצא הכרוז "משנכנס אדר מרבים בשמחה". שמחה, אומר אדם לעצמו, מאן דכר שמיה? למי יש מקום פנוי במוחו להחדיר פנימה קרן שמחה, ובכלל, שמחה אמורה מן הסתם לפרוץ מאליה מתוך לב רחב ורוגש, שמח ומלא סיפוק, מה פשרו של ציווי כה תמוה, שאומרים לו לאדם סתם כך ביום סגריר: 'הייה בשמחה, כאן ועכשיו'. מה זאת?

כל הסיבות לשמחה

פורים בפתח וצרור בשורות בצקלונו. אך קודם לכן, על מנת לסלול דרך של ממש אל אותה שמחה שיש להרבות בה, שומה עלינו להתפטר מטעות אחת, איומה ועקשנית, הטעות אותה מציג עמלק.

מדוע קשה לאדם לרומם את רוחו לשמחה? משום שנדמה לו, באופן המוחלט ביותר, שאין בסביבה שום סיבה שמצדיקה להיות בשמחה. אדם נוהג לשפוט את מצבו על פי מה שנראה לעיניים, והעיניים הלא רואות רק מסך אטום של הסתרה. על המסך הזה מצויירת תמונת מצב די עגומה: עניינים תקועים, חסרון כיס, הפסדים וביזיונות. בשעה שאומרים לו לאדם לשמוח, הוא מחפש מיד סיבה לכך, ובסביבה שמציג הדמיון אין כזו סיבה.

אך דווקא משום כך מצווים אותנו חז"ל להרבות כעת בשמחה. ביסודו של הציווי טמון רעיון נפלא. אומרים לו לאדם: 'תבין איש יקר, אתה מעביר את חייך בטעות אחת ארוכה ועצובה. אתה מעוניין להתחדש ולחיות, אך אינך מוכן לקבל את הצעד הראשון והחיוני ביותר. להסכים לארח בליבך את השמחה'. השמחה קשורה בליבו של כל יהודי. שמחה הנובעת מתוך התקשרות הנשמה בחי החיים, השי"ת. אולם היהודי הזה, פעמים שהוא עסוק עד למעלה מראשו בדאגות ומחשבות, ואת הדבר הקרוב והחיוני ביותר לליבו, הוא זונח ברישול: את נקודת השמחה.

בראש חודש אדר, מכוונים אותנו אל ההכרה האמיתית שיש לנו את הסיבות כולן להיות בשמחה.

התמונה האמיתית

הגילוי של ימי הפורים מפעים, והוא עולה ובוקע דווקא מתוך הסתירה העצומה. רק כעת יצאנו ממצרים באותות ומופתים, ולפתע פתאום צצה ועולה שוב פרשיית גלות, גזירות ורדיפות, רודנים וממלכות. מחזירים אותנו אל מאחורי מחיצת ההסתרה. אבוי.

מי שעיניים לו, רואה כאן תמונה שונה בתכלית. דווקא סיפורה של גלות מצרים, אמור לעזור לנו להסיר את הלוט מעל גלות בבל וגזירות המן הרשע. כעת אנו יכולים להשקיף על מאורעות המגילה, לשמוע את גזירותיו של אותו רשע, ולהבין. הכל כאן בעצם רק מחזה תעתועים. כפי שהופיע בורא עולם, ברגע הנכון, מאחורי פרגוד מצרים, ביד חזקה ובזרוע נטויה, כך ממש הוא מצוי גם כעת מאחורי המסך, מסתתר בין הצללים, ומשגיח בעינא פקיחא על בניו האהובים. אם כך הדבר, הרי זו השעה המתאימה ביותר לשמחה עצומה.

יהודי שזכה לתפוס את הרעיון העצום הזה, שרוי כבר כעת בעולם של גאולה.

יהודי אמור יום אחד להבין שאל המקום בו הוא שרוי כעת, על קשייו ותלאותיו, שלחו אותו בכוונה תחילה. לא על מנת שיכשל, רק כדי להתחנך ולהתחשל; יהודי אמור גם להבין באותה הזדמנות יקרה, שעל אף ונדמה לו כאילו שכחו ממנו, הותירו אותו בגפו לחסדי המאורעות, לאמיתו של דבר, ברגעים אלו ממש צופה ומשגיח עליו אביו הגדול. יהודי הזוכה לחיות במחיצת הבנה שכזו, שום מצב ומציאות אינם יכולים למנוע ממנו שמחה ואושר. יהודי שכזה, מסוגל להבין ולקיים את הציווי "משנכנס אדר מרבין בשמחה".

הגילוי הנפלא הזה מצטייר היטב גם מתוך הפרשה. אנחנו מצויים כעת אחרי גאולת מצרים, בקיעת הים, ומתן תורה. אפילו אחרי המעידה האיומה והמבישה שאירעה מיד אחרי קבלת תורה, במעשה העגל. על פניו נראה כאילו החטא האיום, במיוחד לאחר גילויי החיבה העצומים ששפעו עלינו עד עתה, אמור לסתום את הגולל לחלוטין. ולא היא! מיד לאחר מכן, מפציעות וזורחות פרשיות תרומה ותצווה. עם ישראל מצווה להקים משכן על כל פרטיו ודקדוקיו. בורא עולם מבקש לשכון בתוכם, לקבוע את דירתו בין בניו האהובים, ואין גילוי חיבה עצום מזה. לומר לך, שאת תמונת המצב האמיתית לעולם לא נוכל לשער.

בין רשב"י לרבינו

"גְּאֻלָּה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁהָיְתָה בְּפֶסַח בְּחִפָּזוֹן בְּלִי שְׁלֵמוּת הָאִתְעָרוּתָא דִּלְתַתָּא [=הארה מלמטה, מצד האדם עצמו], נִתְקַלְקְלָה קִלְקוּל אַחַר קִלְקוּל עַד שֶׁנִּתְהַוָּה זֶה לְעֻמַּת זֶה הַחֻרְבָּן שֶׁחָל תָּמִיד בְּזֶה הַיּוֹם [=תשעה באב, לעולם יחול ביום בשבוע בו חל יום ראשון של פסח], כַּמּוּבָא בְּשֻׁלְחָן עָרוּךְ הַסִּימָן אַ"ת בַּ"שׁ וְכוּ'.

"וְעַכְשָׁו כָּל תִּקְוָתֵנוּ עַל הַגְּאֻלָּה הָאַחֲרוֹנָה שֶׁמִּזֶּה בְּעַצְמוֹ יִהְיֶה גַּם תִּקּוּן הַגְּאֻלָּה הָרִאשׁוֹנָה, אַךְ עַכְשָׁו יִהְיֶה כָּל הַהַתְחָלָה מִפּוּרִים שֶׁהוּא בְּחִינַת מְחִיַּת עֲמָלֵק כַּמּוּבָן בִּדְבָרָיו זַ"ל (לקוטי תנינא סימן ע"ד), וְהָעִקָּר בְּכוֹחַ הָאִתְעָרוּתָא דִּלְתַתָּא שֶׁל רָאשֵׁי יְחִידֵי הַדּוֹרוֹת שֶׁהוּא [מלבד משה רבינו, האר"י והבעש"ט] אַדְמוֹ"ר זַ"ל וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחָאי זַ"ל, וּבִפְרָט עַל יְדֵי עֹצֶם הַתִּקּוּנִים שֶׁנִּתְקְנוּ בְּיוֹם הִסְתַּלְּקוּתָם (כַּמּוּבָן מִדְּבָרָיו הַקְּדוֹשִׁים) שֶׁשְּׁנֵי הַיָּמִים שֶׁל הִסְתַּלְּקוּתָם מְכֻוָּנִים לִהְיוֹת חָל בְּיוֹם שֶׁחָל בּוֹ פּוּרִים (כַּמּוּבָא בִּכְתַב יָד שֶׁל הָרַב מִטְּשֶׁערִין זַ"ל הַמּוּבָא לְהַלָּן) וּבִשְׁנֵיהֶם הַגְדָּלַת הַהִלּוּלָא (יוֹם לַ"ג בָּעוֹמֶר הִלּוּלָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחָאי זַ"ל) וּזְמַן שִׂמְחָתֵנוּ [יום הסתלקות רבינו זיע"א, יום שלישי של חול המועד סוכות שנקרא 'זמן שמחתנו' – כמו בפורים שהוא יום שמחה, ככתוב במגילת אסתר 'ולעשות אותו יום משתה ושמחה'] כִּי בְּכוֹחָם הַקָּדוֹשׁ וְהַנִּשְׂגָּב נֵצֵא מִבֵּין שֵׁ'ן' הָאֲרָיוֹת דְּסִטְרָא אָחֳרָא שֶׁהוּא זֶה לְעֻמַּת זֶה, וְנִזְכֶּה לִבְחִינַת שֵׁ'ן' הַמּוּבָא בִּדְבָרָיו הַקְּדוֹשִׁים לִקּוּטֵי תִּנְיָנָא סִימָן פ"ה, שֶׁהוּא רָאשֵׁי תֵּבוֹת שַׁ'בַּת נַ'חֲמוּ (נֶחָמַת הַגְּאֻלָּה) הַמְכֻוָּן גַּם לְרָאשֵׁי תֵּיבוֹת שֶׁל שְׁמוֹתֵיהֶם הַקְּדוֹשִׁים שִׁ'מְעוֹן נַ'חְמָן זְכוּתָם יָגֵן עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל אָמֵן.

"וְכָעֵת הִנְנִי לְהַעְתִּיק דָּבָר נִפְלָא מִכְּתַב הַיָּד הָרַב וְכוּ' מוֹרֵנוּ רַבִּי נַחְמָן זַ"ל אַב בֵּית דִּין קוֹדֶשׁ דִּקְּהִלַּת קוֹדֶשׁ טְשֶׁעהְרִין [תלמיד מוהרנ"ת. העורך] הַשַּׁיָּךְ לָעִנְיָן הַנַּ"ל, וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: עִנְיַן סְפִירַת הָעוֹמֶר [הוא] בִּבְחִינַת עִגּוּלִים, שֶׁכָּל סְפִירָה וּסְפִירָה מְשֻׁלֶּבֶת בַּחֲבֶרְתָּהּ וּמְסַבֶּבֶת אוֹתָהּ, וְחוֹזְרִין חֲלִילָה. וְהִנֵּה יָדוּעַ עִנְיַן הָעִגּוּלִים, שֶׁכָּל הָעִגּוּלִים מְסַבְּבִין וּמְעַגְּלִין סְבִיב נְקֻדַּת הַמֶּרְכָּז, וְהַמֶּרְכָּז שֶׁבִּסְפִירַת הָעוֹמֶר הוּא הַסְּפִירָה 'נֶצַח שֶׁבְּנֶצַח' שֶׁהִיא מְאִירָה בְּיוֹם כ"ה לַסְּפִירָה [שהוא 'מרכז' הספירה: לפניו יש 24 ימים, ואחריו 24 ימים. העורך].

"וְהִנֵּה בְּלַ"ג בָּעוֹמֶר, יוֹם הִסְתַּלְּקוּת רַשְׁבִּ"י זַ"ל, מְאִירָה הַסְּפִירָה 'הוֹד שֶׁבְּהוֹד' וְהָבֵן. כִּי בְּיוֹם שֶׁחָל לַ"ג בָּעוֹמֶר, הִסְתַּלְּקוּת רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחָאי זַ"ל, יָחוּל לְעוֹלָם יוֹם שֵׁנִי דְּחוֹל הַמּוֹעֵד סֻכּוֹת, יוֹם הִסְתַּלְּקוּת רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ רַבִּי נַחְמָן זללה"ה, אֲשֶׁר מִדָּתוֹ נֶצַח כַּיָּדוּעַ מִדְבָרָיו הַקְּדוֹשִׁים, וּשְׁמוֹ בְּגִימַטְרִיָּא נֶצַח [הערך הגימטרי של שני המילים: 'נחמן' ו'נצח' זהה: 148. העורך] וְכֵן פּוּרִים שֶׁעָבַר הוּא גַּם כֵּן בְּיוֹם שֶׁחָל לַ"ג בָּעוֹמֶר כַּאֲשֶׁר נָתְנוּ הַקַּדְמוֹנִים הַסִּימָן פֶּלֶ"ג (שלחן ערוך ארח חיים סימן תכח). וּמְבוֹאָר בִּכְתָבִים (פרי עץ חיים שער י"ט) דִּימֵי חֲנֻכָּה [הם] נֶגֶד הוֹד וִימֵי פּוּרִים [הם] נֶגֶד נֶצַח, וּכְמוֹ כֵן לַ"ג בָּעוֹמֶר הוּא תָּמִיד בְּיוֹם חַ"י אִיָּר, וְיוֹם ב דְּחוֹל הַמּוֹעֵד סֻכּוֹת [יום הילולת רבינו ז"ל, כאמור. העורך] גַּם כֵּן בְּיוֹם חַ"י תִּשְׁרֵי.

"וּכְשֶׁחָל יוֹם כ"ה בַּסְּפִירָה בְּיוֹם שַׁבָּת אָז הִיא נְקֻדַּת הַמֶּרְכָּז לִימֵי הַסְּפִירָה גַּם לַשַּׁבָּתוֹת: לְפָנָיו שָׁלשׁ שַׁבָּתוֹת, וּלְאַחֲרָיו שָׁלשׁ שַׁבָּתוֹת. כִּי כָּל הַסְּפִירוֹת, וּבְתוֹכָם גַּם הַסְּפִירָה הוֹד שֶׁבְּהוֹד שֶׁמְּאִירָה בְּיוֹם הִסְתַּלְּקוּת רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחָאי זַ"ל, מְסַבְּבִין וּמְעַגְּלִין סְבִיב נְקֻדַּת הַמֶּרְכָּז שֶׁל יְמֵי הַסְּפִירָה שֶׁהִיא נֶצַח שֶׁבְּנֶצַח אֲשֶׁר הִיא מִדָּתוֹ שֶׁל רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ זללה"ה וּמִכָּל הַנַּ"ל תָּבִין מַה שֶּׁסִּיֵּם רַבֵּנוּ זַ"ל בִּתְחִלַּת הַסֵּפֶר וְעַכְשָׁו וְכוּ' וְגַם בְּלִקּוּטֵי תִּנְיָנָא סִימָן ע"ד גַּם כֵּן סִיֵּם וְעַכְשָׁו וְכוּ' וְדַי לְחַכִּימָא."

(כוכבי אור, חלק חכמה ובינה בסופו)

כתינוק שנולד

בוודאי שמעת כבר הרבה פעמים משפטים מהסוג של "העבר אין" – "תשכח מהכל" – "תתחדש מעכשיו" – "תתחיל כמו תינוק שנולד היום".

נדמה לי שכבר אפילו קשה לך לשמוע את זה, המשפטים האלה נשמעים לך כמו פתגמים יפים אך לא מציאותיים, שהרי איך שייך לשכוח מהעבר? כיצד מוחקים מלוח השנה ימים שהיו במציאות, ועשינו בהם מה שלא היה צריך לעשות, או שלא עשינו מה שהיה צריך לעשות? הימים עברו וחלפו, ומעשינו נשארו עמהם. איך אפשר למחוק דבר שהיה, או לחילופין הופכים אותם לימים של זכויות?

אתה בוודאי שואל את עצמך: האם יש אמת במשפטים אלו? האין אלו גוזמאות? אתה מוכן להסכים ששייך להתעלם קצת מהעבר ופשוט להסיח דעת ולחשוב קדימה, אבל האם שייך לתקן את העבר, ולהיות ממש כתינוק שנולד, נקי וחלק?

אכן כן. חכמינו ז"ל אמרו "גר שנתגייר, כקטן שנולד דמי". הרי לנו שישנו מושג כזה, אינו-יהודי שמתגייר, לא רק שפותח דף חדש ומחליף מהלך של חיים, אלא הוא נחשב כאילו נולד היום ממש.

כך ממש רוצים הצדיקים שנרגיש בכל פעם שנכשלנו, חס ושלום, או בכל פעם בה לא עשינו את המוטל עלינו. שלא נרגיש כבידות מהעבר בכל פעם שאנו רוצים לעשות איזה מצוה, אלא פשוט נתחדש לגמרי באמת. וכל זמן שלא נאמין בזה, לא יהיו לנו כוחות להתחזק ולהתחיל שוב לעסוק בתפילה ובלימוד התורה; וכאשר נעמוד מול נסיון לא נוכל להתמודד ולהתגבר, אם תמיד נסחוב מאחורינו את כל 'קופת השרצים'. כי בהכרח שנשכח מהכל. ואין הכוונה רק להסיח דעת, אלא להאמין בעצמנו שאם נתחדש ונשכח מהעבר אזי באמת הכל נמחק, ואנו נעשים כמו גר, המכונה "תינוק שנולד", כפשוטו.

כל הנפילות והכבדות וזכרונות מהעבר הם רק תוצאה מכך שאנו חיים בעולם שיש בו זמן ומקום, ולכן שייך לומר 'אתמול', 'מחר', 'רחוק', 'קרוב'. אבל עלינו לדעת שבשורש הבריאה, שם למעלה, לא שייך המושג הזה של מקום וזמן, שם הכל מתאחד יחדיו – המוקדם והמאוחר, הרחוק והקרוב. ואם אמנם רק הצדיקים מבינים זאת, ואנו אין בכוחינו להבין את עומק משמעות הענין של "למעלה מהזמן", אך בכל זאת דבר אחד יכולים אנו כן להבין, שאין זה כל כך פשוט שאכן יש "עבר".

זהו לימוד נפלא שהצדיקים מלמדים אותנו, לימוד שהוא "פלא" ממש, איך מצד אחד להזדרז לקיים את התורה שכל עיקר מצוותיה הוא בתוך המושגים הנקראים "מקום" ו"זמן", וממילא גם מזרזים אותנו לעסוק תמיד בתשובה וחשבון הנפש לבדוק את העבר. אך מצד שני, תיכף לאחר מכן, להתעלות למעלה מהזמן והמקום, אשר שם אין עבר ועתיד, ורק להתקרב ולהדבק בהשי"ת, ועל ידי זה להיות כתינוק שנולד ממש.

ולכן אחי היקר, בכל פעם שהנך רוצה להתחדש להוציא לפועל דבר שבקדושה, תבדוק עצמך האם כבר קבלת מהצדיקים את האמונה בלימוד הזה, כי רק באופן שכזה תוכל תמיד לעבוד את ה' בשמחה והתחדשות, ותזכה להמשיך על עצמך חיות חדשה בכל דיבור של תפילה ובכל אות של לימוד התורה ובכל שבת ומועד.

כשמגיעים לתחתית…

כשמגיעים לתחתית העקב…

את הקריאה "אין שום ייאוש בעולם כלל" ודאי שמעתם. איך יתכן אחרת?! אך האם שמעתם גם מתוך איזה מצב פרצה הקריאה? מה קדם לזעקה זו?

ובכן, מעשה שהיה כך היה:

היה זה בשנת תק"ע, בשבת נחמו, חודשים ספורים בטרם הסתלקותו של רבינו הקדוש. רבינו ירד אז למצב של "פראסטיק" [איש פשוט לגמרי], עד אשר נשבע בשבת קודש ש"אינו יודע כלום" (חיי מוהר"ן, רטו) – – –

ומתוך מצב כזה, של אי ידיעה, של הסתלקות כל ה'מוחין' ה'ידיעות' וה'השגות', מצב של 'פראסטיק' ממש, מצב שבו אפשר להישבע בנקיטת חפץ כדוגמת יום השבת 'שאין אני יודע עתה כלום, כלום ממש'… משם דווקא זעק בקול עמוק גדול, קול חזק ולא יסף: "גיוואלד! זייט אייך נישט מייאש!!! קיין יאוש איז גארניט פאר האנדין!!!"

ממקום זה בחר רבינו הקדוש לזעוק את זעקתו, הזעקה הנצחית, המהדהדת עד עצם היום הזה: גיוואלד, אין יאוש בעולם כלל! משם, מתחתית הבור, מהחלל הפנוי, בחר להשמיע את קריאתו: אל תתייאשו!

ללמדנו, שהייאוש אינו קיים כלל, גם במקומות שכאלה.

* * *

עומדים אנחנו עתה בעקבי הרגליים; העקבים של השנה, העקבים של הגלות, ואף העקבים של הירידות, במקום שעליו נאמר: "ותרד פלאים אין מנחם לה".

אם עד היום היו לנו ירידות ומעידות, שהיו בגדר הנורמה, הרי שכיום ירדנו פלאים. ירידות חסרות פשר. מעדנו לתוך מקומות 'חלולים' שקשה למצוא בהם קורטוב של הגיון או נחמה. הגענו לעקבים…

אבל! משם, מהעקבים הללו, אפשר כבר רק לעלות….

שם – אם מצוידים בכלים הנכונים – אפשר לגלות את האור הנסתר והגבוה ביותר!

* * *

תורות רבות נאמרו בליקוטי מוהר"ן על קוטב זה, כשהצד השווה שבכולן הוא: במעמקים החשוכים, שם מסתתר האור הנעלם ביותר! ואם מנצלים את אותם המחשכים, אפשר להתחבר לאורות נשגבים! 

דווקא כאשר מתקרבים, בכלל ובפרט ובפרטי פרטיות, למצב של עקב שבעקב, חושך שבחושך, הסתרה שבהסתרה, העלמה שבהעלמה – דווקא משם יש אפשרות להתעלות ולגלות 'אורייתא דעתיקא סתימאה', ה'תורה הגנוזה', ה'תורה הצפונה', (עפ"י ליקו"מ ח"א, לג), ומשם דווקא מתחילים להתגלות אורות 'תורת הנסתר', 'תורת הנשמע', תורת ה" בעצמו (עפ"י ליקו"מ ח"א, כב), משם דווקא מבצבצת ויוצאת הקריאה: 'איה מקום כבודו', 'מאמר סתום', 'כתר עליון' (עפ"י ליקו"מ ח"א,ה נו וח"ב יב).

* * *

נשאלת רק השאלה:

מהו אם כן התנאי? מה הם הכלים אשר על ידם ניתן לגלות במחשכים את האור הגדול? מה גורם לאותו אדם הנמצא במעמקי הדמיון והבלבול לגלות את הקשר העמוק עם השם יתברך הממתין לו דוקא שם?

הביטול!

הרגשה פנימית, אמיתית ועמוקה, שהכול רק 'מתנת חינם', רק 'נדבת חסד' ממש, בלי שום זכות מצידנו כלל, אלא רק בגלל חסדו ורחמנותו של האין סוף יתברך ויתעלה (עפ"י ליקו"מ ח"ב, עח).

אם ישכיל האדם, יְנַצֵל את מעידתו, כדי לראות את שפלותו ואפסיותו, ולגלות את רחמי ה'. אז תגרום לו נפילתו להקים את נקודת השפלות שבקרבו לתחיה – והרי לנו תחיית המתים ממש! (עפ"י ליקו"מ ח"ב, עב).

* * *

אמור מעתה: דורנו דור עקבתא דמשיחא, תפקידו להחיות את נקודת השפלות ולגלות את גדלות ה', דוקא מתוך העקביים! מתוך הקשיים והמרמורים.

וכי לא כך אנו קוראים השבוע בתורה:

'והיה עקב' – 'תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם'… דוקא בעקב, בסוף, כשכבר כלו כל הכוחות, דוקא ברגעי משבר, כאשר הגעת, חלילה, למצב בו יכול הינך להוכיח, לעצמך, ולכל הסובבים אותך, איך שבאמת כבר אין תקווה ואין נחמה, – משם דייקא תגלה את עצמותו של בעל החסד ובעל הרחמים…

דוקא מתוך הרגשת האפסיות הזאת, תצמח קרן בן דוד, להביא לך את ה"ושמר הוי"ה אלוקיך לך את הברית ואת החסד"… ותצליח להחזיר עטרה ליושנה בהתגלות מלכותו יתברך, בכלל ובפרט, ברוחני וגם בגשמי.

* * *

הבה, אם כן, נהפוך את מחשבות הייאוש, למחשבות של "אין עוד מלבדך". נתרגם את המרמור למילים קדושות: 'רבונו של עולם, אני לבדי אינו יכול מאומה, אתה חיי, אתה משוש לבי. בלעדך, כל כך עצוב לי'…

הבה נהפוך את מחשבות החדלון וחוסר אונים, השכיחים לרוב אצל השוהים בעקביים – למחשבות של הכרה בהשגחה פרטית, ולהכרת תודה על מה שבכל זאת זכינו לחטוף [כי הרי עכשיו רואים כמה זה לא מובן מאליו…]

ואז ימלא שחוק פינו, בראותנו עד כמה גרמו לנו העקביים קרבת אלקים…

הפגישה: הנשק האמיתי, וגם: האם שומעים אותי?

הנשק האמיתי – "הכל בידי שמים"

"הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים"

"עיקר הכלי זיין של איש הישראלי הוא התפילה. וכל המלחמות שצריך האדם לכבוש, הן מלחמות היצר הרע והן שאר מלחמות… הכל הוא על ידי התפילה… ועל כן, מי שרוצה לזכות לקדושת ישראל באמת, צריך להרבות בתפילות ובקשות ושיחות בינו לבין קונו, כי זה עיקר הכלי זיין לנצח המלחמה" (קיצור ליקוטי מוהר״ן ח״א ב).

יעקב אבינו, כשהוא אומר ליוסף שהוא כבש את עיר שכם הוא מתבטא ואומר (בראשית מט) ״אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי״ חז״ל מבארים לנו שהחרב והקשת האלה אינם כפשוטם אלא כוונתו היתה על תפילותיו ובקשותיו (ע"פ התרגום והגמ' ב"ב קכג.). נמצינו למדים שיש לנו נשק מודרני, נשק חדיש, נשק אשר בכוחו למגר את כל אוייבנו בגשמיות וברוחניות. נפלה עלינו אם כן, חובת היום להצטייד בנשק ולהשתמש בו בכל כוחינו.

נראה אמנם מיותר, אבל מחובתי לציין במאמר זה, שהדבר פשוט, שבמקביל להשקעה על זמן לתפילות, יש לנצל את שאר הזמן הפנוי לעסק התורה הקדושה בהתמדה, אשר היא עיקר התרופה מול כוחות הרע. (ולא הארכתי מענין לימוד התורה מפני שאין זה הנושא המרכזי של החוברת), אבל חייב להיות שילוב מאוזן בין השתיים כמאמר חז״ל (נדה עא ע׳׳א) הא בלא הא לא סגי. וכהתבטאותו של החזון איש זצ׳׳ל "הלימוד והתפילה קשורים זה בזה. עמל הלימוד עוזר לאור התפילה והתפילה עוזרת את הלימוד, מפני שהכל בידי שמים, גם הצלחת הלימוד ועליה ביראה" (קובץ אגרות ח״א, ב).

אגב, מסופר על הרבי מאוסטרובצא זצ"ל שמסר שיעור בישיבתו. ופעם אחת התעוררו באיזה קושיא עצומה בסוגיא. וכמה שניסו ליישב לא עלה בידם. בשלב מסויים נוצרה בחדר דממה. כולם החלו להעמיק את מחשבתם, כולל הרבי בעצמו. לאחר חמש דקות בדיוק הפר הרבי את הדממה במספר מילים אשר יישבו את כל ההדורים.

כשראה הרבי את פניהם המשתוממות של השומעים אשר התפעלו מאוד מהתירוץ. איך אפשר תוך חמש דקות למצוא כזה תירוץ. ענה הרבי ואמר, זה לא היה תוך חמש דקות. ארבע דקות התחננתי לבורא עולם שיאיר לי את העינים, מהו התירוץ. דקה אחת חשבתי… (מובא בהתחזקות בתפלה לה' עמי קטו).

והנה, יש כאלה הסבורים שבענייני רוחניות אין מרבים כל כך בתפילות, וסמכו את דעתם על מאמר חז"ל (ברכות לג ע״ב) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. ומשמע שבענייני יראת שמים על האדם להתמודד בכוחות עצמו. אולם בודאי הבנה זו בטעות יסודה. שהרי חז"ל הקדושים בעצמם קבעו לנו תפילות על רוחניות ויראת שמים, כמו שאנחנו מבקשים יום יום "ותן בליבנו בינה להבין ולהשכיל… ויחד לבבנו ליראה ולאהבה את שמך" ובעוד מקומות.

אלא כוונת חז"ל הם שבעניני גשמיות, הקב"ה כבר בוחר לנו מראש את גורלינו. האם נהיה עשירים או עניים, האם תהיה לנו וילה או בית פשוט, מכונית סובארו או מרצדס, אדם גבוה או נמוך. אבל בעניני יראת שמים משאירים את זה פתוח. תבקש – תקבל. לא תבקש – תתמודד לבד. כי ״פשוט הדבר שיש ביד הקב״ ה להטות לב בני האדם לטובה״ (מהרש״א במסכת ע״ז דף ה ע״א על הגמרא ״היה להם לומר תן אתה״, עיין שם) הבחירה שלנו היא אם לשתף אותו בעזרה.

הרבי מקוצק, היה מבאר את זה כך, הכל בידי שמים, בעניני גשמיות, כשמבקשים מהשי״ת כל מיני דברים אין הכרח שתתמלא הבקשה, כי לפעמים זה לא לטובתו שיתעשר וכדומה. חוץ מיראת שמים, שבזה בודאי תתקבל בקשתו. (מובא בספר שאיפות עמוד רסה).

האם שומעים אותי?

נחתום בבעיה העלולה להתעורר אצל אנשים מסויימים (ולפעמים זה גם קורה לנו) האומרים: תשמע, הכל טוב ויפה. זה דבר נפלא לייחד זמן ביום לפגישה אישית עם בורא העולם, אבל בכל זאת, הלא אני יודע את מיעוט ערכי. כמה אני רחוק מהשם יתברך, וכי הקב״ה, מלך מלכי המלכים, שומע ומקשיב לי? אני מאמין שיש כאלה צדיקים שהם באמת מתקשרים עמו כראוי. אבל אני, וכי אני מעניין אותו בכלל? כיצד אדע שהוא מקשיב ושומע אותי? הלא איני מופיע בין גדולי ישראל המתפרסמים בעלוני הצדקה…

התשובה לתחושות אלו היא פשוטה מאוד. נכון שיש מעלה לתפילתם של צדיקים, על תפילתם יש פחות קטרוגים. אבל חס ושלום להעלות על הדעת שהתפילות של האנשים הפשוטים הולכת לאיבוד. עלינו לדעת שאין שום תפילה נאבדת. במשך ההיסטוריה של עם ישראל ראינו כיצד עלו תפילות של אנשים פשוטים ביותר והצילו ברגע האחרון את כלל ישראל. ואפילו תפילות של רשעים, עובדי עבודה זרה, כשהם פנו לבקשת עזרה מהבורא יתברך, וזה היה באמת, הם נענו כנגד כל הסיכויים.

בשפה פשוטה יותר. אתה בודאי מכיר את התופעה כאשר מתקשרים למישהו. ולפתע נדמה לך שהוא לא שומע. ואז אתה צועק לתוך השפופרת: הלו, הלו, אתה שומע? והוא אכן צועק לך: כן, כן, דבר, דבר! אבל יש במכשיר שלך בעיה מסויימת שאתה הוא זה שלא שומע. ואז אתה פונה אליו שוב ושואל: אתה שומע אותי? והוא עונה: כן, כן, אני אתך.. אבל אתה שומע רק רשרושים. ואז, בשלב מסויים אתה מנתק את השיחה.

אם תפגוש אותו למחרת ברחובה של עיר. הוא זה שישאל אותך מדוע ניתקת את השיחה? הלא שמעתי אותך מצויין…

ואז, אתה תבין שהרשרושים היו אצלך.

עוד יגיע היום, שהקדוש ברוך הוא יאמר לנו. מדוע הפסקת לדבר איתי? הלא שמעתי אותך טוב טוב! התענגתי מכל דיבור שלך, ניסיתי גם לענות לך, אולם לא הצלחת לזהות את קולי…

כך מתבטא אליהו הנביא זכור לטוב (תנד״א זוטא פ״ו) אמר הקב״ה, כשאני רואה בני אדם, אע״פ שאין בהם תהילה ושבח של תורה ומעשים טובים, לא במעשה ידיהן ולא במעשה אבותיהן, אלא רק בשביל שהם עומדין ומודין ומברכין ומשבחין ומרבים תחנונים לפני, אני נזקק להם וכופל להם מזונותיהם.

ממה נפשך, אם אתה מתפלל שלש תפילות ביום, זאת אומרת, שיש לך אמונה שהקב״ה שומע ומאזין לך. אז גם כשתדבר עמו בזמן אחר הוא ישמע אותך. ואם אתה חושש שאין לך אפשרות לשוחח עמו בזמנים אחרים. אם כן, מדוע פשוט לך שהוא שומע אותך כל יום בשמונה עשרה?

אם רק תנסה לקיים את ההנהגה הזאת, תקבל במשך הזמן תחושות ברורות ששומעים אותך, מקשיבים לך, מתייחסים אליך, אתה תגלה התפתחויות כל כך מפעימות עד שתתחרט שלא עשית את זה עד היום. וגם אם עדיין לא תרגיש, הלא אמונה יש לך. ואתה מאמין שהקב"ה מלא כל הארץ כבודו, ויודע מחשבות בני האדם, אז יש לו איזה בעיה לשמוע ממך כל דיבור?

הדברים כל כך פשוטים, וחבל שצריכים להעלות אותם על הכתב. אבל כשהיצר הרע רוצה לבלבל ולטשטש, צריכים להתבטאות בפירוש, שיהיה הכל ברור.

ומי שעדיין לא כל כך מרגיש ששומעים אותו. הייתי מציע לו לומר בפה מלא לפני השי"ת: אני מאמין באמונה שלימה שאתה שומע אותי עכשיו ממש. וכל מילה שלי חשובה ויקרה בעיניך. בשלב מסויים זה יכנס טוב טוב ללב.

סיכום עד כאן

זהו זה. המסר המרכזי של סדרת המאמרים הזאת הועבר עד לשורות אלו. אם הדברים שנאמרו כאן נראים לך אמיתיים, מחייבים וחשובים, אתה מוזמן להמשיך הלאה לפרק הבא לדון וללמוד את המקצוע, מה עושים בתכל'ס שישים דקות כל יום מול הבורא. אבל אם העסק הזה נראה לך בזבוז זמן אחד גדול או ריחוף אחד גדול או לא שייך לדור שלנו, אז תסגור בבקשה את המאמר, כי אין לי מה להוסיף לך. תוכל לשמור אותו במועדפים, ולנסות לפתוח אותו שוב כשתחפוץ לדון בזה שנית. הפרק הבא כבר לא מיועד לך.

על כסאו לא ישב זר – ד

לא באנו לחדש דבר, אלא להזכיר את הידוע והמפורסם, שעבר בקבלה איש מפי איש מאז רבינו הקדוש דרך תלמידו הנאמן רבי נתן זי"ע, דרך שאר התלמידים בלי יוצא מן הכלל.

עד שלפני שנים מועטות ירדה הסתרה לעולם והחושך יכסה ארץ, עד שהדברים הברורים והפשוטים נשכחו, וגם רבים המתקרבים החדשים שאינם יודעים את הדברים שתמיד היו ברורים לכל מי ששם רבינו הקדוש נקרא עליו.

בבירור ענין "צדיק האמת" המובא בספרי רבינו, והדרך להתקרב אליו, ולהבין בצורה ברורה מי הוא צדיק האמת, ואיך עברה ועוברת השארת דעתו הקדושה בעולם מדור לדור עד ביאת גואל צדק במהרה בימינו.

[לחצו כאן לסדרת מאמרי "על כסאו לא ישב זר"]

על כסאו לא ישב זר – פרק ד: 'התלמידים יעשו תלמידים'

בתחילת מסכת אבות מובא דברי התנא "והעמידו תלמידים הרבה" לכאורה יש לשאול, מדוע נקט התנא בלשון "העמידו"? ולא "תלמדו" וכיו"ב? אלא לענייננו אפשר לדייק מלשון זאת שתלמיד אמיתי מוסר לתלמידו הקדמות, כדי שיוכל הוא לעמוד על רגליו, להיות בבחינת החי נושא את עצמו.

והם התלמידים האמיתיים של הצדיק שמוסרים הקדמות אמיתיות לאלה שעוסקים לקרבם ומודיעים להם מכוחם, שגם הם ביכולתם לזכות לכל אוצרות הטוב שנמצא אצל הצדיק, ולהתעדן באורו הגדול, כי באמת כל אחד יכול לזכות בכוחו של רבינו הקדוש לבוא אל תכלית תיקונו הטוב שבשבילו בא לעולם.

אמר רבינו הקדוש: "אני יכול לעשות איש כשר, שקורין "גיטער יוד", כמוני ממש:" (חיי מוהר"ן ר"ל וראה בשבחי הר"ן סעיף כ"ו). על כן, ראשית לכל, המקורב לרבינו צריך שתהיה לו אמונה בעצמו, שהוא יכול לזכות בכוח רבינו לכל המעלות והקדושות שבעולם. והסימן של התלמידים האמיתיים שהם מחזקים את האדם שיאמין בעצמו ובכוחו, שהוא יכול לזכות לקבל מרבינו את כל האוצרות הנפלאים ששייכים לנשמתו.

לאפוקי מאותם אנשים גדולים (עיין במעשה מאבידת בת מלך מהאדם הגדול עם האילן הגדול, המרמז על בעלי מדרגה בתורה ועבודה) שעוקרים מן האדם את האמונה בעצמו ואומרים לו השכם והערב שכל הידיעות שלו הם כלום וכל ההרגשות שלו מוטעים וכו' ובלעדיהם אינו יכול להגיע לשום דבר, ורק בכוחם יבוא למה שצריך וכו' וראה מה שכתב רבינו בתורה י"ח (אות ג') "ולפעמים חושב אדם בעצמו שיש לו רחמנות על העולם ורוצה בהנהגתו, ובאמת זהו הרודף אחר הכבוד, ותולה רדיפתו ברחמנות".

ומצוי לפעמים, שאדם נעשה עייף מגודל ההרפתקאות והנסיונות והעליות והירידות שעוברים עליו בעבודת ה', ושוכח שכבר הקדים רבינו ואמר שעל כל אחד מוכרח לעבור אלפים ורבבות עליות וירידות בלי שיעור, ושעל כל הצדיקים עבר כדברים האלה ממש, ומגודל הירידות שלו נדמה לו שכנראה דברי רבינו אינם יכולים לפעול אצלו לטובה ח"ו, על כן הוא מחפש איזה איש כשר ועובד ה' להשען עליו ולקבל ממנו, אבל לא באופן של 'החי נושא את עצמו' כנזכר לעיל דהיינו כדי לקבל חיזוק בדעת רבינו ולהתחדש בעבודת ה' ביתר שאת, אלא כדי להתלות בו ולקבל חיות ממנו. וזה פגם אמונת חכמים ממש, כמו שכותב מוהרנ"ת, שכשדיבר עמו רבינו מעניין אמונת חכמים, היה הדבר לפלא בעיניו, כי נדמה לו שיש לו אמונת חכמים, ואמר לו רבינו: "אבל אין לך מספיק אמונה בעצמך".

וכוונת הדבר, שדרכו של הבעל-דבר שמתלבש עצמו באיצטלא של ענוה, ומכניס באדם מחשבות של קטנות אמונה בעצמו, שאינו שווה כלום, ושאינו מקורב באמת לרבינו כי עדיין אין לו אמונה ברבינו בשלמות, וביותר אורב עליו בשעת ירידה ונפילה, וכל כוונתו לרחקו מהצדיק. ומוהרנ"ת זועק על זה בהלכות פקדון ה' אות ז':

"וביותר צריך להתחזק ולהתגבר להאמין בעצמו, להאמין שגם מעט עבודתו ועסקו בתורה יקר מאוד אצל השי"ת, בפרט מה שזכה להתקרב לצדיקים וכשרים אמיתיים ולהאמין בהם, שזה יקר מאוד מאוד אצל השי"ת. כי אפילו אם יאמין בהשי"ת ובצדיקים ובחבריו הכשרים שכולם צדיקים, אבל אינו מאמין בעצמו, דהיינו שאינו מאמין שאמונתו שמאמין בחכמים אמיתיים וכו' יקר מאוד מאוד, גם זה פגם אמונת חכמים, ובאופן אחד פגם הזה גרוע מהכל, כאשר מצוי נגע המספחת הזאת בכמה בני אדם…

"כי מי שרוצה לחוס על חייו, צריך לבקש מהשי"ת עד שיתחזק באמונת חכמים כל כך, עד שיאמין גם בעצמו, דהיינו שיאמין בגודל כוח צדקתם של הצדיקים אמיתיים עד שבוודאי יתקנו גם אותו ויעלו אותו מעלה מעלה, אם יאחז עצמו להיות דבוק בהם כל ימי חייו. כי אמונתו בעצמה שמאמין בהצדיקים ומתקרב אליהם יקר מאוד מאוד". עד כאן לשון קדשו.

רואים כאן שגם נקודה אחת של אמונה ברבינו היא יקרה מאוד מאוד, ובוודאי אם האדם יאמין בכוח של המעט הזה, יעלה לאמונה גדולה יותר, כמבואר מתוך המאמר 'אזמרה'. והעיקר, שלא יחשוב האדם שאם עדיין אין לו אמונה שלמה ברבינו, אינו יכול לזכות להגיע לתיקונו, כי כוחו של רבינו הוא עד שיעור וכמו שאמר קודם הסתלקותו: "מה יש לכם לדאוג כשאני הולך לפניכם, ומה אלו הנשמות שלא הכירו אותי כלל הם מצפים על תיקונים שלי, מכל-שכן אתם. אלו האנשים שמתו מקדם עמהם יש איזה יגיעה וכו' אבל אתם, מה יש לכם לדאוג, מאחר שאני הולך לפניכם אין לכם להתירא כלל" (ימי מוהרנ"ת).

ועל כן היה דרך אנשי שלומנו בכל הדורות, שאחרי שהיו מקרבים נפש לרבינו, היו מניחים אותו להמשיך לבד למצוא דרכו בהתקרבות לצדיק, בבחינת "העמידו תלמידים" כנ"ל, ולא היו מניחים לו להיות כרוך אחריהם ימים ושנים הרבה. כי ידעו שכל אחד צריך לקבל דרכו המיוחדת לו מהצדיק לפי שורש נשמתו, כמובא בתורה ד'. וכן כדי שלא יכחיש אחד את חברו, כמובא בהתורה של בעל השדה (ליקו"מ ס"ה), עיין שם. כי אדרבא, דווקא אילן גדול צריך ליזהר שלא יכחיש את האילן הקטן הרך בשנים, אלא להניח לו לגדול כראוי ולקבל חיותו מבעל השדה בעצמו.

נפה – המשובח מכולם

גם התלמיד שמקבל מן התלמיד היותר גדול ומובהק ממנו צריך להיות חכם המבין מדעתו מה ראוי לו כרגע לקבל לפי כליו, מה מתאים לדרגה שלו ומה לא, כמובא בדברי רבותינו ז"ל במסכת אבות פרק ה' משנה ט"ו: "ארבע מידות ביושבים לפני חכמים: ספוג, ומשפך, משמרת, ונפה. ספוג – שהוא סופג את הכל, (בין מים עכורים בין צלולים, כך יש מי שליבו רחב ומקבל כל מה ששומע, ואין בו כוח לברור האמת מן השקר). משפך – שמכניס בזו ומוציא בזו, (כך יש מי שמקבל כל מה שלומד וכבולעו כך פולטו). משמרת – שמוציאה את היין וקולטת את השמרים, (מוציא כל מה ששומע בבית המדרש, וקולט דבר של בטלה). ונפה – שמוציאה את הקמח וקולטת את הסולת, (וכן היו עושין למנחות. כך יש מי שיש בו כוח לברר וללבן שמועותיו, וקולט האמת מן השקר והבטל). עד כאן דברי המשנה בתוספת פירוש הרע"ב, ושם מבואר שהמידה האחרונה היא המשובחת מכולם.

והנה, לכאורה יש להתפלא: הלא חז"ל הקדושים מדברים מתלמידים היושבים לפני החכמים האמיתיים, ומדוע המידה המשובחת ביותר היא נפה, לכאורה הספוג הוא המעולה ממנה, שסופג הכל כמות שהוא, באמונה ובביטול גמור? אלא, שלעניננו, יש כאן לימוד גדול מאד, יסוד חשוב ביותר לכל החפץ לחוס על נפשו באמת, וזכה להתקרב אל אנשי אמת. כי לא די שמקורבים לתלמיד אמיתי איש אמת, אלא המקבל עצמו צריך להיות גם הוא אמיתי, דהיינו שיחפש את האמת וישפוך ליבו הרבה לפני ה' יתברך שיזכה למצוא את האמת לאמיתו השייכת אליו, שרק אז יגיע אל נקודת האמת לאמיתו. כי אם לא כן, יוכל לעוות הרבה את דברי הגדול שקיבל ממנו ולהיות בבחינת משמרת, שקולט את הפסולת ואת הדברים הטפלים בלבד.

כי מי שבקי במדרשי חז"ל ומעשיות הש"ס וכן בדברי ימי הדורות, יודע שיש מעשיות לאין ספור על תלמידים שלא היו הגונים וקלקלו הרבה לדורות, אעפ"י ששימשו חכמי אמת. וכל זאת מפני שלא השכילו לבקש את האמת לאמיתה, את הסולת הברה והנקיה, והפכו העיקר לטפל והטפל לעיקר, והטעו ובלבלו את העולם (וגם הרבו מחלוקת על לא דבר).

ובזה יובן, מדוע בהלכות שלוחין ה' ששם מדבר מוהרנ"ת איך שצריך לחפש ולבקש את הרוח הקודש של הצדיק, כותב קודם ש"צריכין לחפשו ולבקשו יותר ויותר, לסלסל ולחפש בתורתו הקדושה ולילך בדרכיו ואורחותיו הקדושים, ולבקש ולהתחנן הרבה לפני ה' יתברך עד שיוריד דמעות הרבה, עד שישפוך לבו כמים לפני ה', עד שיזכה למצוא ולהשיג פנימיות כוונת תורתו הקדושה, שזהו בחינת הצדיק בעצמו, כי עיקר הצדיק הוא תורתו הקדושה ששם גנוז רוח הקודש שלו". ורק לאחר זאת כתב: "וצריכין להאמין שבודאי נמצא אחד או רבים שהם תלמידיו האמיתיים שקיבלו תורתו ודרכיו ועצותיו ורמזיו הקדושים".

וגם בהמשך דבריו רואים זאת: "אעפ"כ יהיו נמצאים כמה וכמה יחידי סגולה שיתחזקו בכל הנ"ל, לשוטט ולחפש ולבקש את דבר ה' שהוא דברי חידושי התורה של הצדיקים האמיתיים, ויבקשו עד שימצאו התלמידים האמיתיים".

כי רק מי שמחפש באמת את האור של רבינו בספריו הקדושים, ובתפילה וצעקה והתבודדות הרבה הרבה, עד שיוריד דמעות כמים מתוך געגועיו לאורו הקדוש, הוא זוכה לבסוף גם להתחבר עם תלמידיו האמיתיים אשר זכו לדבוק באמת ברוח קדשו. וגם על ידי רוב תפילתו ובכייתו יש לו את הדעת האמיתית מה ראוי לו לקבל מהתלמידים לפי צרכו ושעתו ומקומו, ומה לא שייך אליו.

כי גם זאת צריך לידע, שאין זה אומר שאם התלמיד זכה בכוח רבינו לדרגות נפלאות בקדושה ובהרגשת דעתו הקדושה, הוא כבר מבורר בתכלית הבירור מריש כל דרגין ועד סוף כל דרגין. "כי עצם האמת שהוא בחינת אבן טוב, אין מי שישיגו כי אם הצדיקים האמיתיים הגדולים במעלה מאד, אבל שאר העולם אפילו הכשרים והצדיקים קצת, כל האמת שלהם הוא בבחינת חלון שאעפ"י שהוא אמת, אבל אין האמת ברור בתכלית הברירות" (הלכות נזקי שכנים ה', ב').

ומאידך גיסא; אין זה אומר שאם התלמיד עדיין לא זכה ל'כמוני ממש', לכל הטובות שיש אצל רבינו בתכלית המעלה והשלמות, ולתכלית ההזדככות, אזי אי אפשר לקבל ממנו התחזקות אמתית בעבודת ה', כי בשביל זה נתן לנו רבינו את ה'שיחת חברים', לקבל דין מן דין את הנקודה הטובה.

רק הרבי יכול

הכלל, שתהא דרגת התלמיד אשר תהא, אינו יכול לעסוק בתיקון נשמות ישראל, דבר ששייך אך ורק לרבינו בעצמו. ומי לנו גדול ממוהרנ"ת, אשר בוודאי זכה ל'כמוני ממש' בשלמות שאין שלמות למעלה ממנה, וזכה שלא יהיה לו שום דעת משל עצמו, אלא כל דבריו נמשכים מרבינו הקדוש בעצמו, כי הוא הלבנה הקדושה שאין לה מעצמה כלום, ואור השמש מאיר בה להחיות אותנו בלילה הארוך הזה, והוא בכל כתביו מדבר אך ורק מכוחו של רבינו, ומעולם לא שמענו שתלמידי מוהרנ"ת עשו לפניו וידוי דברים או כיוצא בזה, כי ידעו נכוחה בבירור גמור ומוחלט שרבינו חי וקיים והוא לבדו עוסק בתיקון כל הנשמות.

כן ידוע שבשנה האחרונה לחייו הקדושים של מוהרנ"ת לא רצה לומר תורה באומן בר"ה, והסביר טעמו של דבר: שלא יאמרו שבאים לאומן לר"ה כדי לשמוע דברי תורה ממנו, אלא שיידעו שבאים אל רבינו כציוויו הקדוש.

תמצית הדבר, שצריך לידע שהגם שצריך וראוי לקבל את דעת הצדיק מתלמידים אמיתיים, אבל מטרת כל זה, כדי ללמוד מהם איך להיות גם כן תלמיד של רבינו, ולא שחלילה יבוא לידי מחשבה שהתלמיד בפני עצמו יש בו ממש ופועל איזה תיקונים, או מעלה את התפילות או שאר דברים אשר הס מלהזכיר, כי דבר זה אין לו שום שורש בספרי רבינו, אדרבא, בכל מקום שנזכר מעלת התלמידים, מדבר מעוצם ביטולם לצדיק וחיפושם אחר רוח קדשו על ידי עסקם כראוי בתורתו, כמובא בהלכות שלוחין ה' סעיף י"א וזה לשונו:

"ואם כן לפי דרכנו עתה יתפרש המקרא כך: כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחיתון, היינו בכל עת שיהיה נקרא אחרי מותי, דהיינו שלא תעסקו כראוי בתורתי ולא תחפשו ותבקשו אותי היטב כראוי, אז יהיה נקרא 'אחרי מותי' שהוא בחינת המיתה שהוא מסטרא דידכו (=מצידכם), ואז – השחת תשחיתו וכו'. אבל כל ימי יהושע והזקנים שעסקו היטב בתורת משה וסלסלו וחיפשו בה קדושת רוח הקודש של משה, בוודאי לא השחיתו כי עבדו את ה' כל ימיהם. ואז בוודאי נחשב שמשה חי כי באמת לא מת משה וכו' כנ"ל.

"וכן נוהג מדור לדור לעולם, שבכל עת שנמצאים צדיקים שעוסקים כראוי בתורת משה, באותו העת נחשב כאילו לא מת משה גם מסטרא דידן".

ועניין התלמידים הוא כמשל אחד שהיה חולה מאד עד שנואשו כל הרופאים מרפואתו, וכמעט אבדה תוחלתו ותקוותו, עד שלבסוף ברחמי ה' הגיע אל רופא גדול ונפלא מאד, שריפא אותו מחוליו הגדול. לאחר זמן, כששמע על עוד אחד שחולה במחלה זו, מיהר לספר לו על הרופא הגדול והנפלא שריפא אותו ואמר לו: "חוס על עצמך וסע אליו מהר, הוא בוודאי ירפא אותך ויציל את חייך!".

כן הדבר גם כאן, שהתלמידים שמלמדים לאחרים את תורתו של הצדיק באמת, יודעים ומרגישים היטב שאינם אלא כצינור בעלמא, ואינם נוטלים שום גדולה לעצמם. אדרבא, הם יודעים שאין זכות ומתנת חינם גדול בעולם כמו לדבר מרבינו ולקרב נפשות לאורו, כי רבינו הקדוש כבר הבטיח בפירוש שהאש הקדושה שלו תוקד עד ביאת המשיח, ואם כן, כמה צריכים לשמוח שמשמיים חמלו עליהם וזיכו אותם לקחת איזה חלק בעניינו הקדוש. וכמו שאמר רבי אברהם בר"ן: "עניין רבינו דומה לעגלה הנוסעת מאליה, אשרי מי שנכנס לתוכה ונוסע עמה, ואל לו לחשוב שבלעדיו לא היתה העגלה נוסעת".

ואני רופא אותה!

וזה שאמר רבינו הקדוש: "הבעל שם טוב זכרונו לברכה וכמה צדיקים עשו ותקנו בעולם מה שתקנו, ואחר כך שנפטרו ונסתלקו נפסק הדבר, הינו ההארה שהאירו בתלמידיהם והחזירום להשם יתברך, לא נמשך מדור לדור רק נפסק, על-כן צריכין לעשות דבר שיהיה לו קיום לעד. וכן דיבר עוד פעם אחת שצריכין להשאיר תלמידים שאלו התלמידים יעשו תלמידים אחרים, וכן התלמידי תלמידים יאירו להלן יותר ויותר, וכן לדורי דורות" (חיי מוהר"ן שע"ג).

'תלמידים' דייקא. היינו שלא ימשיכו את אורו של רבינו בצורת רביים אלא בצורה של תלמידים שעושים תלמידים. דהיינו שמקרבים אנשים לרבי האמת, שהוא רבינו הקדוש, ומאירים ומלמדים לכל מי שומע את דבריהם, ש'צדיק האמת' עם כל מעלותיו ותיקוניו הוא רבינו הקדוש בעצמו. ומקטינים עצמם, ולא לוקחים לעצמם גדולה ושררה אשר לא קיבלו מהשמיים, ומדגישים ש"על כסאו לא ישב זר ולא ינחלו אחרים את כבודו" (אשר חז"ל כיוונו ברוח קדשם בברכת הפטרה על רבינו ז"ל כמובא בכוכבי אור) וגם אם אותם תלמידים לאורך הדורות, הם בעצמם תלמידי חכמים ועובדי השם מופלגים, ובעלי השגה, וזכו למעלות קדושות ונשגבות ונוראות, הם יודעים בעצמם שכל זה רק טיפה מן הים מכוחו וגדולתו של רבינו שכולנו יונקים מאורו.

את האמת הנשגבה הזו הם מעבירים בצורה שאינה משתמעת לשני פנים לשומעי לקחם. דהיינו: שרבינו הקדוש רבי נחמן מברסלב זכר צדיק וקדוש לברכה הוא הרבי, וכל התיקונים הנפלאים והחכמה בינה ודעת שגילה עדיין מאירים ויאירו עד ביאת גואל צדק, כמו שאמר בפירוש: האש שלי תוקד על ביאת המשיח האש "שלי" דייקא. ואותם תלמידים צדיקים ועובדי השם כוללים עצמם כתלמידים המקבלים מאורו, ומודיעים לכל שומעי לקחם שעל כסאו של הצדיק האמת לא ישב זר, דהיינו שעם כל גדולתם ועבודתם אין בכוחו של אף אחד לרפא נגעי הנפש, ולהביא את האדם אל גמר תיקונו בשלימות, אלא רבינו הקדוש לבדו קיבל מהשם יתברך את התפקיד לעסוק בתיקונה ורפואתה של הבת מלכה שהיא השכינה הקדושה, וכן כל אחד מישראל שהוא אבר מהשכינה. וכמו שסיים במעשה הנורא שגילה, ואמר: "ואני רופא אותה" והצביע על עצמו. כי רק לו ז"ל הכוח והיכולת לרפא את נשמות ישראל ולקרב הגאולה (ועיין במעשה מז' בעטלרס ביום השישי).

ואותם תלמידים אמיתיים בכל הדורות יודעים ומבינים שגם הם נצרכים לתיקוניו ורפואותיו, וכמו שנראה בפירוש אצל מוהרנ"ת שהעביר זאת לתלמידיו, כמו שכותב במכתבו (על"ת רנ"ה) :

"ועתה הט אזנך ושמע אמרי מחדש, ותדע שהיה זה סמוך צדיק גדול קדוש ונורא מאד מאד, אשר מסר נפשו בכל עת בשביל טובות העיקריות לרחם עליהם להחזירם למוטב בעצות נפלאות ונוראות וכו'. שזה עיקר הרחמנות על ישראל עם קדוש, והוא בנפלאותיו והשגתו העצומה הודיע לנו שאיש הישראלי יחיה ויחזק עצמו בכל יום על ידי כל נקודה ונקודה טובה שיחפש וימצא בעצמו עדין. וביאר זאת בפסוק ועוד מעט ואין רשע וכו', ובפסוק אזמרה לאלקי בעודי וכו'. ואחר כך אמר שהוא נוסע בשביל עסק זה ללעמבערג, וגלה נוראות בענין המשכן שהצדיקי אמת בונים בכל דור, עד שהאיר עינים המביטים על האמת בהמשנה החזן רואה וכו'.

מי שמע כזאת וכו' ואני בעניי זה כמה שעות בשכבי על משכבי קדם שקמתי חשבתי רק בזה וכו' ויותר מזה יש בלבי שאי אפשר לבאר. ויותר מזה גם אנכי איני יודע, רק אני מאמין ומבין מרחוק מאד, שהוא דרך נפלא ונעים ונורא ואדיר ומתקן וכו'

ועל כולם ועל כולם כל חיותינו ותקותנו ושמחתנו הוא בכוחו של זקן שבזקנים הקדושים, תהילה לאל יש ויש לנו על מי לסמוך, זכרו זאת והתאוששו והתחזקו את כל אשר עשה עמנו, אלמלא לא גילה אלא התורה הזאת 'אזמרה' דיינו. מכל שכן וכל שכן שגילה תורות נוראות ומעשיות נפלאות ושיחות קדושות כאלה וכאלה ובודאי יגמור מה שהתחיל להקיצנו משנתנו על ידי כל פעלותיו הקדושות והנוראות. כי עדין עומד ומתפלל עלינו עם כל הצדיקים שוכני עפר, אשר לולא זאת לא היו לנו שום קיום כלל, וכמו שכתוב בזהר הקדוש אלמלא תפלות הצדיקים שמתו על החיים לא אתקים עלמא כרגע…

"…אשרי אזנים שכך שומעות, אשרי עינים שרואים זאת בספריו הקדושים. ואם אתחיל עתה לדבר בזה יכלה הזמן, כי מאד עמקו מחשבותיו, והעיקר מה שכתוב שם שכל מה שהחולה גדול ביותר צריך רבי גדול ביותר,  שיוכל להכניס בו גם כן השגת אלקות. ותהילה לאל בחסדו אין אנו חולקים על הרבי האמת הזה, ואנו חותרים להתקרב אליו והוא מקרבנו ברחמיו בכל עת בדרכים נוראים ונפלאים, מה נאמר מה נדבר מה נשיב לה' על כל תגמולוהי, עלינו לשבח ולומר הלל שלם והלל הגדול בפרט בפסח על כל החסדים אמיתיים ונצחיים שעשה עמנו בעל הרחמים רב חסד ואמת. כן יוסיף ויוסיף להגדיל חסדיו עמנו יותר, עד נזכה בחיינו לקים דבריו זכרונו לברכה בשלמות באמת, נגילה ונשמחה בישועתו".

וצריך לדעת שאם מוהרנ"ת אשר רבינו קרא לו "יהושע שלי", והעיד עליו בפירוש שהוא יודע ממנו יותר מכולם, אם הוא כלל עצמו כתלמיד הצריך לרבו, מי יוכל לבוא אחריו ולומר דברים חדשים?

רבי אברהם ב"ר נחמן חזן ע"ה כותב שלפני הסתלקות מוהרנ"ת שאלוהו מי ימלא מקומו, והשיב: 'זה שהיה נושא את דליי המים'. כשכוונתו על ר' נחמן טולטשינער ז"ל שהיה משמש אותו ועושה גם את כל המלאכות הבזויות והפשוטות, ומובא בכוכבי אור בזה הלשון: "וכן היה, הוא היה דר באומן סמוך להקלויז בתור גבאי וחזן גם משגיח על הנר תמיד על ציון רבינו הק' ומרוב ענוותנותו הי' מרגיל בפי כל לקראו רק בשם שמש דקלויז. וכן חתם את עצמו "נחמן שמש דקלויז" והוא היה כל העוסק בהעתקת והדפסת ספרי מוהרנ"ת" (שיחות וסיפורים).

בוא וראה איך מגדיר ר' אברהם בנו מה זה ממשיך וממלא מקום מוהרנ"ת: שמש דקלויז, גבאי, חזן, מסדר את הנר תמיד, ועוסק בהדפסת הספרים.

ואף שר' נחמן אמר פעם עצה צריכים לשאול אותי כי בוודאי יש גדולי אנ"ש המובהקים שצריכים לשמוע מהם ולהתייעץ עמהם אבל לא בתור 'צדיק', רק שהם בקיאים וקיבלו הרבה ולמדו ויודעים הרבה. וכבר רבינו הבטיח שאש שלו תוקד עד ביאת משיח.

ואכן ידוע ומפורסם אצל כל חסידי ברסלב בכל הדורות עד כמה ברחו מכל כבוד, שררה ומנהיגות, והעבירו את האור האמיתי, דהיינו שההתקרבות לרבינו ולדרכו הקדושה היא על ידי לימוד ספריו הקדושים, והתקשרות עם נשמת הצדיק המאירה בתוך ספריו ועצותיו, והשתטחות על ציונו הקדוש, ובאהבת החברים המקושרים אליו והולכים בדרכיו, לקבל דין מן דין ממה שקיבלו כל אחד מרבינו ז"ל.

ועיקר השלימות זוכים על ידי הג' נקודות המבוארים בתורה ל"ד. א': נקודת עצמו, היינו ריבוי ההתבודדות וצעקה ובכיה בינו לבין קונו. ב': התקשרות לצדיק, דהיינו רבינו הקדוש רבי נחמן מברסלב זיע"א, על ידי לימוד ספריו הקדושים כנ"ל, השתטחות על ציונו, ואהבת נפש אליו בבחינת ונפשו קשורה בנפשו, ומים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה וכו' ואם יתן איש כל הון ביתו באהבה וכו' ונפלאתה אהבתך לי וכו', שזה עיקר ההתקשרות כמבואר בתורה קל"ה. ג': לקבל כל אחד מנקודתו של חברו, היינו מהחברים התלמידים המקושרים להצדיק, שכל השתדלותם וכוספם ותשוקתם לבטל עצמם אליו, ולהתקשר עימו באהבת נפש, שבוודאי מאירה נקודתם הטובה מאחד לחברו (כמבואר בליקוטי הלכות).

מה יכולים אנשי הדור הזה לחדש בתורת הצדיק

בהקדמת הזוהר הקדוש מזהיר מאד שלא לחדש חידושים שלא קיבלנו מרבותינו, כי הם בוראים רקיעין דשווא, וגורמים כמה וכמה חורבנות בעולם.

ואומר רשב"י בזה"ל: "במטותא מינייכו דלא תפקון בפומייכו מילא דאוריתא דלא ידעתון ולא שמעתון מאילנא רברבא כדקא יאות, בגין דלא תהוון גרמין להאי חטאה לקטלא אוכלוסין דבני נשא למגני" (בבקשה מכם שלא תוציאו מפיכם דברי תורה שלא ידעתם ולא שמעתם מהאילן הגדול כראוי, כדי שלא תהיו גורמים לחטא ההוא להרוג רבבות אנשים לחינם) עכ"ל.

וצריכים אנו להיצמד לדרך הישנה שהיא תמיד חדשה, ללכת לפי הקדמות רבינו הקדוש ומבלי להוסיף שום חידוש שאינו מיוסד על ההקדמות האלו, ומכל שכן לא לגרוע ממה שקיבלנו בכתב, ובעל פה איש מפי איש, ובוודאי ובוודאי לא לשנות את העיקר והיסוד שהכל תלוי בו, היינו לזכור ולדעת מיהו הצדיק האמת שעוסק בתיקון נשמות ישראל וקירוב הגאולה, שהוא רבינו הקדוש נחל נובע מקור חכמה, רבינו נחמן מברסלב זיע"א. וזה "על כיסאו לא ישב זר ולא ינחלו אחרים את כבודו" ומי יארוב את ליבו לשבת על כסאו של בחיר צדיקיא ראש כל הצדיקים של כל הדורות שאשו הקדושה לא נכבית לעד.

וכל מי שרוצה לרחם על עם ישראל ולהטיב עימהם טובה נצחית, צריך להודיעם ש"יש נחל נובע מקור חכמה" שהוא נובע ונובע ונובע בלא הרף, מקור חכמה בינה ודעת דקדושה ורפואות ועצות ותיקונים לכל אחד ואחד מישראל באשר הוא.

והוא, הנחל נובע, חי וקיים ומאיר בכל רגע מחדש בהתחדשות נפלאה באמונה, בשמחה, בדביקות ומתיקות, והוא מלא מכל טוב שבכל העולמות, וכל מיני מעלות דקדושה כלולים בו. והוא אוהב אותנו, ומרחם עלינו, ומתפלל עלינו, ולא יעזוב אותנו לעולם עד שיגמור לתקן את כל העולם כרצונו כמו שאמר: גמרתי ואגמור, והוא יטהרינו מכל הכתמים ויחזיר העולם למוטב, ואנחנו צריכים לסמוך על כוחו הגדול.

כדאיתא בחיי מוהר"ן שכ"ב: "איך האב מיך שוין מיינע אוגן אויס גיקוקט אוף איטליכן באזונדער" (כבר הסתכלתי בעיני על כל אחד בנפרד) ואמר אז: 'כבר גמרתי ואגמור'.

כך אף אחד לא יוכל לקטרג

היכן מתחיל יהודי את יומו? בבית הכנסת, כמובן. מה גורם לו לצאת משם? סידורים, מן הסתם. התפילה היא הכותרת ליום יהודי, זהו כתר. מתחיל בשחרית, ממשיך במנחה, מסיים בערבית. התפילה היא אומנותו של יהודי. לכאורה כאן שתול גן העדן, מה אם כן מכריח אותנו לפסוע שלוש פסיעות לאחור ולהיפרד?

התשובה היא – העולם הזה.

הלוואי היה מסתיים העניין בכך. טרדות הזמן לא רק מאלצות אותנו לסיים את התפילה, הן אף דוחפות עצמן אל עיצומה של התפילה, חודרות אל המחשבות, ומפרידות בין צירופי כוונת הלב. הלוואי שיכולנו לאחוז בפתיל הכוונה ולו רק בברכה אחת משמונה עשרה ברכות, שתהיה ברה ונקייה, הלוואי.

זו המציאות. העולם הזה מפריע, הטרדות מונעות והסידורים שאנו נאלצים לעשות מציפים אותנו במחשבות והיסח הדעת. אך רגע, הלא ההפרעות הללו מופיעות בעיצומה של… התפילה, והתפילה היא הלא שיחה עם בעל היכולות והכוחות כולם. מדוע אם כן שלא תדבר על כך עמו בעצמו?

* * *

רעיון שכזה עלול לחולל טלטלה של ממש. ציירו לעצמכם אדם שיחשוב לעצמו כך: "אם קשה לי להתפלל, ואם כה מפריעות לי המטלות הממתינות לי לאחר התפילה, ואם המחשבה כל הזמן מוסחת לעניינים שונים ומשונים ולחששות ואכזבות וכדומה, אולי כדאי שפשוט אפעל ישועה בדיוק בעניין הזה? אולי פשוט מצפים ממני להוביל שינוי משמעותי בחיי, להיות לאיש אחר – שמח, זריז וחיוני יותר; ואיך? באמצעות תפילה. אתפלל על זה, אתחנן, ואבקש ממנו יתברך שיביא אותי לשם?!"

אוצר מזולזל

כבר הקדימו חז"ל ואמרו על התפילה שהיא מאותם דברים העומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלים בהם. התפיסה האנושית מתקשה לקבל את הרעיון העליון הזה של עמידה ממשית, פשוטה, ישירה, וניהול שיחה פנים בפנים עם בורא עולם. שוכחים את זה, זונחים, מזלזלים. מעבר לכך, מתקשה האנושות לקבל את עצם הרעיון שמישהו בעל לב רחב לאין גבול מעוניין באמת לרחם עליך, מסוגל לרחם, ושופע רחמים.

למען האמת, התפילה היא היכולת המיוחדת לאדם, רק בשמה ובזכותה הוא נבדל בכינוי 'מדבר' – דהיינו 'מסוגל לדבר עם השם'. ובכל זאת התפילה כל-כך רחוקה וחמקמקה. ובכן, האם יש זמן כלשהו להשגת קשר טוב יותר עם התפילה, באמת?

כן. היום בו תתגלה לאין כל רחמנותו של המלך. הרחמים מטבעם הם מכוסים; הנהגת העולם מעמידה פנים חתומות של דין. מפני כך אנשים נרתעים כל-כך מרעיון הרחמים, מתקשים להאמין שניתן לעורר רחמנות, ומוותרים על החמלה עוד קודם שניסו להשיג אותה. אך בשעה שתתגלה רחמנותו העצומה של המלך לעין כל, איך שהיא שופעת כאשד אדירים, ויורדת עד מקומו של כל אחד ואחד, אז תהיה ההזדמנות להתחבר לעבודת התפילה.

פרשת השבוע פותחת במצוות ביכורים. הבאת ביכורי השדה אל בית המקדש היא זמן של שלימות. בעל שדה נוטל את פירות הביכורים שלו, היפים והעסיסיים, מקשט אותם ומגיש אל הכהן; הוא פותח את פיו בווידוי, תפילה ושירה: "הגדתי היום להשם…" כאומר: היום, זמן של פריחה ולבלוב הם עת כניסה בעבודת התפילה והודיה. גם בחיינו יש יום של שלימות והבאת ביכורים: יום ראש השנה.

יום הדין מחדש חידוש עצום. הוא מגלה לנו על האפשרות הממשית לפנות אל השם, להתפלל ולפעול ישועה בכל תחום. היום הזה, הוא עת גילוי מדת ה"מלכות", ביום הנורא הזה נעשה השם למלך על כל הארץ, ובאותו זמן מהדהדת בבריאה גם הקריאה "מי כהשם אלוקינו בכל קוראינו אליו".

ברח אליו

אמרנו שהתפילה חומקת בעקבות מחשבות וטרדות? ובכן, בא המשפט הגדול והנורא ומטלטל אותנו. ראשית הוא מציב בפנינו עובדה ברורה: אין ברירה! ניסית דרכים עוקפות, קיצרת בתפילתך כדי לפנות לעזרתו של גורם אנושי, דילגת על התבודדות כדי לעשות השתדלות. כעת הינך ניצב מול משפט. וככל שמתקרב היום, מתחוורת התמונה – אין מוצא.

ואז, בדיוק אז, נפתח השער. נאמר לנו: "קחו עמכם דברים ושובו אל השם". ובמדרש: "איני מבקש מכם אלא דברים". כי את כל האימה והפחד לא הטילו עלינו, אלא כדי לפנות את דעתנו העמוסה מכל טרדות ההשתדלות. 'פנה אלי' מבקש בורא עולם, 'דבר עימי'.

ראש השנה פותח את שערי התפילה. זוהי כתובת אחת לכל הבעיות שבעולם. ולכן, את כל ההשתדלויות שהיינו עושים מול כל גורם אחר, והאופן בו היינו פונים לבעל יכולת בשר ודם, כך בדיוק תפנה לשופט כל הארץ.

באלול מצפים מאיתנו לשפר את מעשינו, אמת. אנו נדרשים לתקן מעשים, ומשתדלים להעמיס על הכתפיים קבלות טובות, נפלא! אך מי זה יערוב לנו שאכן נעמוד בקבלות הללו ונתמיד בהן? גם כאן העצה לכל העצות היא תפילה. התעוררות טובה שבאה בפיך לכדי תפילה, חתומה בגושפנקא של ביטוח. התפללת – הובטחת. יתרה מזו, התפילה היא הוכחה בלתי ניתנת להפרכה וקטרוג על הנכונות שלנו לשוב בתשובה. אם הבענו את הרצון לתשובה על-ידי התפילה, גילינו את הרצון הכמוס בנו – ואין קטרוג בעולם שיוכל לטעון אחרת.

הימים הללו הם הזמן להכין את הנפש לקראת יום תרועה ולהביאה לפתחה של שנה חדשה, שתהא שנת רינה ותפילה. שנה של התבודדות דבר יום ביומו. זה הזמן להתכונן לכך בעמידה יומיומית. על משמרתנו נעמודה שוב ושוב, בתפילה, התבודדות, ריצויים ופיוסים לפני המלך.

קטניות בפסח

שאלה: לקראת חג הפסח רצינו לברר טעם חילוקי המנהגים שבין בני ספרד לבני אשכנז באכילת מיני קטניות בפסח, וכן האם לבני אשכנז מותר להאכיל את בניהם הקטנים מיני קטניות.

תשובה: יש ללמוד מהכרעת המשנה ברורה, שאסור לבני אשכנז להאכיל ילדים קטנים מיני קטניות, אך לתינוקות שמאכלם הוא דייסת אורז וכדומה, מותר להאכילם קטניות כדרכם, כדין חולה שאין בו סכנה שהתירו לו לאכול קטניות אם צריך לכך ובדרך שיתבאר.

בשולחן ערוך (הלכות פסח סימן תנג סעיף א) מבואר, שאורז ומיני קטניות אינם באים לידי חימוץ, ומותר לעשות מהם תבשיל בפסח, וכתב על זה הרמ"א שיש אוסרים, והמנהג באשכנז להחמיר ואין לשנות, ומכל מקום אינם אוסרים בדיעבד אם נפלו לתוך התבשיל (כשיש רוב היתר, ומ"מ אותם עצמם צריך להוציא ולזרוק), ואף מותרים בהנאה כגון להדליק בהם את הנר. עוד מבואר במשנה ברורה (סק"ז) שבשעת הדחק וכן חולה אפילו שאין בו סכנה מותר להם לאכול קטניות, אלא שיקדים שאר קטניות לאורז ודוחן וכוסמת שהם דומים יותר לחמשת מיני דגן, ויחליט אותם לפני הבישול ברותחים (פעולה זו מונעת בחמשת מיני דגן שלא יבואו לידי חימוץ), שכל מה שאפשר לתקן מתקנים בהם.

וכבר ידוע ומפורסם, שהאשכנזים הולכים כהכרעת הרמ"א ומחמירים שלא לאכול קטניות בפסח, והספרדים הולכים כהכרעת הבית יוסף ואוכלים קטניות בפסח, ומכל מקום אף בין הספרדים יש חילוקי מנהגות שיש שבדלים מחלק ממיני הקטניות, ויש שאוכלים כל מיני הקטניות, וכל אחד יעשה כפי מנהג קהילתו והמנהג שקיבל על עצמו לנהוג.

אמנם רצינו קצת לבאר בטעם גזירת הקטניות להאשכנזים, ושיטת בני ספרד שלא חששו לזה. ומתוך כך לדון האם לבני אשכנז יש להקפיד גם על ילדים קטנים שלא להאכילם קטניות.

* * *

קטניות בפסח מצד הדין

במסכת פסחים דף ל"ה ע"א שנינו במשנה: אלו דברים שאדם יוצא (במצה העשיוה מקמח שלהם) ידי חובתו בפסח (בלילה הראשון של פסח), בחיטים, בשעורים, בכוסמין, ובשיפון, ובשבולת שועל. ובגמרא דייקו שדוקא בחמשה מינים הללו יוצאים בהם ידי חובת אכילת מצה, אבל אורז ודוחן אינם ממין דגן, ואין יוצאים בהם ידי חובת אכילת מצה.

וביארו הטעם (לריש לקיש וכן תנא דבי רבי ישמעאל ורבי אליעזר בן יעקב) שהוא נלמד מנאמר "לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל מצות" (דברים ט"ז), שדורשים ממשמעות הכתוב, דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהן ידי חובתו באכילת מצה, שהם חמשת מיני דגן האמורים במשנה, יצאו אורז ודוחן שאין הם באים לעולם לידי חימוץ, שאם משהים אותם אינם באים לידי חימוץ אלא לידי סירחון.

הרי שמצד הדין אין איסור באכילת אורז, שאין לחוש שמא יבואו לידי חימוץ כלל.

מנהג האשכנזים באכילת קטניות בפסח

מנהג האשכנזים שלא לאכול אורז ודוחן וכל מיני הקטניות בפסח, והובא מנהג זה בהגהות מיימוניות (פרק ה' מהלכות חמץ ומצה הלכה א') בשם הסמ"ק שהקטניות כגון פולים ועדשים יש נוהגים איסור לאכלם בפסח, וכן דעת ה"ר שמואל מאוירא, ומוסיף שם, שאף שה"ר יחיאל ושאר גדולים היו נוהגים בהם היתר, קשה מאד להתיר הדבר כיון אחרים נהגו בהם איסור.

וכן הוא הכרעת הרמ"א (סימן תנ"ג סעיף א') שכן הוא המנהג באשכנז להחמיר, ואין לשנות.

ורבה האריכות בספרי האחרונים והשו"ת בזה והמסתעף, ואין כוונתינו כאן להביא כי אם עיקרי טעמי הדברים של מנהג האשכנזים והספרדים.

טעם הגזירה

בטעם שהאשכנזים נהגו איסור באכילת קטניות, נתבאר בראשונים שלשה טעמים בזה.

א. משום שכשעושים תבשיל של דייסא מאורז ודוחן או של מיני קטניות אחרים, הרי הם דומים במראיהם ובצורתם לתבשיל של דייסא העשוי מחמשת מיני דגן, ולכך חששו שמא יתחלף לו בין הקטניות לבין חמשת מיני דגן, ויבוא לידי חמץ חס ושלום.

ולטעם זה מיני קטניות שאין הדרך לעשות מהם דייסא, כגון בוטנים וחמניות, אינם בכלל גזירת הקטניות.

ב. שיש מקומות שעושים לחם מקטניות, וחששו שמא יתחלף לו בין לחם מקטניות לבין לחם מחמשת מיני דגן שהם חמץ גמור, ויכשל חס ושלום באכילת חמץ בפסח.

ולטעם זה מיני קטניות שאין עושים מהם לחם, כגון שעועית חומוס וכדו' וכן מיני הפיצוחים, אינם בכלל גזירת הקטניות.

ג. שמכיון שמיני הקטניות, לאחר הקצירה והדישה היה הדרך לעשות מהם גורן (ערימה של כל המין קצרו ודשו), ומקום שהיו עושים שם את הגורן (בית הגרנות) רגיל להתערב שם גם מעט גרעינים מחמשת מיני דגן, שגם מהם עושים גורן בבית הגרנות, ולכך גזרו על כל המינים שהרגילות לעשות מהם גורן שאסורים באכילה בפסח.

ולטעם זה כולל איסור הקטניות את כל אשר בשם "קטניות" יקרא, שכל מין שהיו רגילים בתקופת הראשונים לעשות מהם גורן, הרי הם כלולים בכלל איסור הקטניות.

[שלושת הטעמים מבוארים בהגהות מיימוניות שם, ובהגהת רבינו פרץ שעל הסמ"ק סימן רכ"ב אות י"ב].

הטעם המובא ברבינו מנוח

בביאור הלכה (סימן תנג סע"א ד"ה ויש) הביא טעם אחר בשם רבינו מנוח, שגלוי וידוע לפני הקדמונים, שיש מין אחד של חטה, שבשנה שאינה של ברכה הרי היא משתנה ומוציאה כמין ממיני הקטניות, ומשום חשש למין זה חששו לאסור את כל מיני הקטניות, פן יהא חלילה פעם אחת שמין חטה תצא כמין קטנית ויכשלו בחמץ בפסח.

הסוברים שהוא איסור מדרבנן

בריטב"א בפסחים (לה ע"ב ד"ה גמרא) הביא, שיש שפירשו, שאף שאורז ודוחן אינם באים לידי חימוץ להתחייב עליהם כרת, מכל מקום לידי חמץ נוקשה הוא בא, ויש בזה איסור חמץ מדרבנן, ומוסיף הריטב"א, שמצינו מנהג פשוט בכל ספרד שאוכלין בפסח אורז מבושל, וסומכין על דברי הגאונים שאמרו שאין אורז מחמיץ כלל. ומכל מקום צריך להיזהר מאד שהרי נמצא עם האורז ממין הכוסמין תמיד, ואם נשאר שם גרגר אחד נמצא שנאסר הכל בבישולו במשהו, ולכן צריך לבדוק אותו פעם אחר פעם בעיון גדול, והרבה מן החסידים נמנעו מלאכול מהם בפסח מבושלים מפני ערבובם.

דעת חכמי ספרד שאין לחוש לזה

הטור (או"ח סימן תנ"ג) כתב: יש אוסרים לאכול אורז וכל מיני קטניות בתבשיל, לפי שמיני חיטים מעורבים בהם, "וחומרא יתירה היא ולא נהגו כן".

ובבית יוסף הביא מדברי רבינו ירוחם שכתב: אותם שנהגו שלא לאכול אורז ומיני קטניות מבושל בפסח, מנהג שטות הוא.

והיעב"ץ בספר מור וקציעה (תנ"ג ס"א) כתב: מעיד אני על אבא מארי הגאון (החכם צבי) ז"ל, שכמה צער נצטער אותו צדיק על מנהג האשכנזים להימנע מאכילת אורז וקטניות בפסח, והיה אומר אי איישר חילי אבטליניה למנהג גרוע הלז, שהיא חומרא דאתי לידי קולא, שיצא ממנו חורבא ומכשול להיכשל באיסור חמץ גמור, כי מתוך שאין אורז ומיני קטניות מצויים להם לאכול ולשבוע, צריכים לאפות מצה הרבה מאד, ואין נזהרים בעיסה כדת וכהלכה, ועוד שנמנעים משמחת יום טוב מסיבת חומרא כזו שאין לה טעם ולא ריח, ואשרי שיאחז צדיק דרכו וניפץ חומרות אלו אל הסלע.

***

האכלת מאכל איסור לקטן

מן התורה אין הקטנים חייבים במצוות, ומכל מקום מצווה האב לחנכם במצוות כנאמר; חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶנָּה (משלי פרק כב פסוק ו). אמנם כל זה לענין מעשה המצוות, אבל להאכילו איסור בידים, למדו בגמרא ביבמות (קיד ע"א) שאסור להאכיל את הקטן דבר איסור בידים. איסור זה הוא אפילו לקטן בן יומו, (פשטות לשון הבית יוסף או"ח סי' שמ"ג מורה, שרק שרצים דם וטומאת כהנים אסור מן התורה, ושאר איסורים אינם אלא מדרבנן, אך בנודע ביהודה תנינא או"ח סי א' מפרש בדעת הבית יוסף שהוא אסור מן התורה), איסור זה נקרא בלשון הפוסקים לא תאכילום.

ונחלקו הראשונים, אם רק באיסורים של תורה נאסרנו להאכילם לקטנים בידים, או גם באיסורי אכילה האסורים מדרבנן נאסרנו להאכילם לקטנים בידים. דעת הרשב"א (בתשובה ח"א סי' צב)שמותר להאכיל איסור דרבנן לתינוק שלא הגיע לגיל חינוך, וכן דעת הר"ן (שבת קכא ע"א). אך דעת הרמב"ם (הל' מאכלות אסורות פרק יז הלכה כז) שאפילו איסור דרבנן אסור להאכיל בידים את התינוקות, וכדבריו פסק השולחן ערוך (או"ח סי' שמג).

האכלת קטניות בפסח לקטנים

ועתה לנידון דידן, אם מותר לאשכנזים להאכיל לילדים קטנים שלהם קטניות, הנה לדעה שהובאה בריטב"א שהקטניות לאשכנזים איסורם מטעם חמץ נוקשה, שהם סוברים שהקטניות איסורם מדרבנן, הרי שמעיקר הדין אסור לאשכנזים להאכילם גם לתינוקות בני יומם, אם לא מטעם שהם כחולה שאין בו סכנה, שנתבארו דיניו בתחילת דברינו בשם המשנה ברורה.

אך לשאר הטעמים שאיסור בני אשכנז לאכול קטניות אינו מעיקר הדין אלא משום מנהג שנהגו בו, יש לברר האם מנהג חמור כל כך שאסור להאכילו בידים לקטנים שהם בכלל המנהג, או שבזה יודה הרמב"ם להרשב"א שאין בזה איסור.

בשר ויין בתשעת הימים

וניתן ללמוד הכרעת דין זה, ממה שנחלקו גדולי הפוסקים אם מותר להאכיל בשר ויין לתינוקות בתשעת ימי האבלות של תחילת חודש אב, שאף איסור בשר ויין בימים אלו אינו מעיקר הדין אלא מנהג שנהגו כן ישראל זכר לחורבן בית מקדשינו. שדעת המגן אברהם (תקנא ס"ק לא) והחיי אדם (כלל קלג סי' טז), שמותר להאכיל לתינוק עד שעה שהגיע לחינוך שיודע להתאבל על חורבן בית המקדש, ולדבריו אף באיסור הקטניות יהא מותר להאכיל לקטנים כל עוד שלא הגיעו לגיל חינוך שיודעים ענין חמץ ומצה. אמנם דעת האליה רבה (שם ס"ק כד) והדגול מרבבה (שם) והדרך החיים סוברים שאסור להאכיל את התינוקות בידים בשר ויין (אם לא מדין חולה), וכן הכרעת המשנה ברורה (ס"ק ע), הרי שלדבריהם חמור חובת קיום מנהג כל כך שאסור אפילו להאכיל את התינוקות, וכדין איסור דרבנן שלהלכה אנו סוברים שאסור להאכילם לתינוקות. ולפי זה אף איסור קטניות לאשכנזים חמור כל כך שאסור להאכילם אפילו לתינוקות (אם לא מדין חולה וכנתבאר).

מנהג זה איסורו ככל איסורים שמדרבנן

ויש לבאר טעם דבריהם, שכבר נתבאר במאמרינו שבגליון חודש שבט, שחובת קיום מנהג לבני הנוהגים כן, הוא דין שמדרבנן והיסמכוהו למקרא של "אל תטוש". ומכיון שחובת קיום מנהג הוא חובה שמדרבנן, על כן יש עליו כל חומר איסורי דרבנן, שלהלכה אנו סוברים שאסור להאכיל בידים אף לתינוקות איסור שמדרבנן. (ואפילו בדעת המגן אברהם והחיי אדם, יתכן שאינם חולקים על כל מנהג שמותר להאכילו בידים לתינוקות, אלא סוברים שבשר ויין בתשעת הימים מתחילת התקנה קבעו שמותר להאכיל לתינוקות, וכן משמעות לשונו שם "דמעיקרא לא נהגו איסור להחמיר על התינוקות" הרי שרק מטעם זה היתיר, וכמו שהוכיח כן ממה שנותנים את כוס ההבדלה לתינוק).

ויש להוסיף בזה, שבשערי תשובה (תנג ס"ק א) הביא מדברי המהרי"ל; שהאוכלים קטניות בפסח עוברים בלאו ד"לא תסור", כלומר שבאלו המקומות שאסרו את הקטניות יש לזה חומר כהוראת סנהדרין שנצטווינו על זה במקרא; עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל: (דברים פרק יז פסוק יא). והיינו שחובת קיום מנהג זה הוא ככל איסורי דרבנן, שגם חובת קיום מצוות שמדרבנן נלמד ממקרא זה.

להאמין בנסיון

אם היינו יודעים מה אנחנו צריכים לעשות עכשיו בחיים, אנחנו חושבים לעצמנו, בטח היינו יותר טובים. ברור שהרבה יותר קל לעשות את מה שצריך לעשות אם יודעים מה צריך לעשות. וכשאנחנו באי ידיעה, מה הציפייה מאיתנו במצב כזה?

ואם גם היינו יודעים באיזה מקום אנחנו עומדים בחיים, בטח שהיינו יותר טובים. קשה לדעת אם אנחנו בעלייה או בירידה, כי הרבה פעמים זה נראה סתם אפור וההבדל בין העלייה לירידה לא נראה משמעותי מדי. אנחנו מתקדמים משהו בכל מה שאנחנו משקיעים עכשיו? זה הולך למקום מסוים שנוכל להגדיר אותו, או שעלינו להישאר כך, מחוסרי הגדרה על עצמנו ועל החיים?

עשרה ניסיונות מתנסה אברהם אבינו, שכולם בבחינת "נס להתנוסס" – דגל לדורות הבאים. לפעמים יש מחשבה שאם גם אותנו היו מנסים בצורה כזאת היינו חשים הרבה יותר מוטיבציה ורצון בשונה מהניסיונות האפרוריים שלנו. אברהם אבינו עובר ניסיון אחר ניסיון, מן הסתם מרגיש לעצמו את ההתעלות של דרגה אחת אחרי השנייה, מרגיש תנועה והתקדמות לעבר יעד. ניקח לדוגמה את הניסיון המפורסם ביותר: העקידה. ניסיון העקידה הוא היישום של "בכל נפשך" כפשוטו. אבל עם כל הקושי, כששומעים אותו יוצא מפורשות מפי ה', יש וודאות שנותנת אפילו שלווה קטנה יחד עם הקושי – אני יודע שאני עושה את רצון ה', וזה המעשה הנכון ביותר שאני יכול לעשות בחיי. אבל לנוכח ההקלה הזאת, התקשו הרבה צדיקים בניסיון העקידה – מהו באמת הניסיון אם ה' אומר לאברהם ישירות את מה שעליו לעשות. ומכלל דבריהם אנחנו מגלים דרך שונה לגמרי בניסיונותיו של אברהם אבינו, איתה נוכל להרגיש חיבור בניסיונות שלנו.

כבר בניסיון הראשון מצטווה אברהם "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך", בלי פירוט לאן ומדוע. מבאר רש"י מדוע לא נאמר לאן עליו ללכת: "ולא גילה לו הארץ מיד כדי לחבבה בעיניו וליתן לו שכר על דיבור ודיבור". ההתהלכות של אברהם צריכה להיות דווקא במקום הספק. בניסיון העקידה גם כן נאמר "על אחד ההרים אשר אומר אליך", בלי פירוט נוסף. אברהם מגלה את המקום רק ביום השלישי להליכתו. איך מתחילים לצעוד לקראת מקום לא ידוע? מסביר רבי נתן (נשיאת כפים הלכה ו, ח): "כל זה הוא בחינת מה שכתוב בסוף התורה הנ"ל (ליקוטי מוהר"ן ב, יב) שגם על גדולי הצדיקים עובר בחינה זאת, שקודם כל תורה מוכרח לעבור דרך אלו הבלבולים וספיקות, שהם בחינת לבי סחרחר וכו' וכו' כמו שכתוב שם. וזהו בחינת הנ"ל מה שהשם יתברך לא גילה לאברהם את הארץ מיד, כדי שיצטרך לחפש ולבקש אחר רצונו היטב. וזה עיקר הניסיון שלו וכן של כל הצדיקים".

רבי נחמן מלמד, שלפני כל התגלות צריכים לבוא ספקות ובלבולים שמאפילים על האפשרות להשיג. במצב החשוך שהם יוצרים נדמה שאין אפשרות להשיג משהו, ואף נדמה שאין משהו אותו צריך להשיג – פרט לחושך וערפל. החיפוש והבקשה הפנימית במצב כזה באים רק מצד האדם שיודע שההתגלות צריכה לבוא, ודווקא על ידי החתירה בחושך הוא זוכה אליה. בדומה לכך מבאר רבי נתן את פעולתם של הניסיונות – הם צריכים להיות לא ברורים, לא קשורים, מן משהו לא מוגדר שמקשה ומגביל. הם נדמים כך משום שאין להם דרך אחרת למנוע את האדם מלהתקדם הלאה. מהמקום הזה הם יכולים רק להכריח אותו לבקש ממקום פנימי יותר אחר רצון ה', וגם להתייגע בחיפוש זה בגלל כל הספקות והבלבולים. זהו ניסיון לכל דבר, וזהו הניסיון האמיתי: לא הבחירה בין החושך ובין האור שברורה מאליה, אלא הבחירה בין האפשרות להישאר בחושך ובין האפשרות להאמין שאפשר לחדור דרכו אל האור. בדרך כלל לא תהיה הבנה איך זה יהיה אפשרי להתגבר על החושך, איך מציאותו של אור תיתכן במקום כזה ואיך יימצא נתיב אליו. אבל החתירה אחר האמת נובעת ממקור פנימי שיודע בלי שום ספק שהטוב ישנו וניתן להגיע אליו, והאמונה הזאת היא זאת שתבקע את החושך. גם אברהם בניסיונותיו לא יודע לאן עליו ללכת, אבל הוא מחפש ומבקש מתוכו, ובסוף ה' מגלה לו. הוא זה שמלמד אותנו שלא צריך לחפש את ההתבהרות, אלא רק לדעת שהיא קיימת. לא בהכרח מוטל על האדם לדעת איך היא תתגלה; זה לא מוגדר ולא מובן – וזהו הניסיון.

מכאן מגיע רבי נחמן לחידוש עמוק על הניסיונות: "וכמו ששמעתי מפיו הקדוש [של רבי נחמן], שבשעת הניסיון של כל האדם, אין האדם בדעתו בשלמות בעניין הניסיון, כי אם היה דעתו שלם בזה, לא היה לו ניסיון כלל" (רבי נתן שם). ברגע שאדם יודע שמנסים אותו, זה כבר לא ניסיון, כי התשובה תהיה ברורה. הניסיון הוא במקום של אי ידיעה, ולכן גם הדעת מסתלקת במידה מסוימת מהאדם בשעת הניסיון. הכלי העיקרי שנשאר בידו עכשיו הוא הבקשה הפנימית אחר רצון ה', והאמונה שזהו הניסיון עכשיו. לא להתפתות למחשבה שהמצב לא ברור ושאולי כדאי לחכות לזמן של התבהרות, אלא לחפש את הטוב במקום של ספק, חושך ענן וערפל.

כשאין לנו בהירות על עצמנו, על הניסיונות שעוברים עלינו, ולא נראה לנו שאנחנו פועלים משהו אלא סתם תקועים בדרך – בכל אלו נדע שזהו בעצמו הניסיון שלנו: האם להתפתות למצג הערפל הזה, או לדעת ולהאמין שה' מרים ומגביה אותנו, שכן נס מלשון "שאו נס ציונה"- דבר גבוה ורם. האם אני מאמין שה' מרים אותי גם כשלי זה נראה כמו ההפך הגמור, בזמן שהכל נראה כמו נסיגה אחת גדולה. זה לא תמיד מובן והרבה פעמים גם נראה ההפך, אבל אין בזה כל ספק: ה' רוצה להרים אותנו, וכל ניסיון שעובר עלינו נשלח אך ורק למטרה הזאת. עלינו להאמין שיש לנו ניסיונות ושהם באמת מרוממים אותנו, והם לא סתם התמודדויות שהמציאות כופה עלינו. מכוח האמונה נצא לחפש, ובסוף גם נמצא.

פרשת תולדות

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב מִכְרָה כַיּוֹם אֶת בְּכֹרָתְךָ לִי… וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה (בראשית כה, לא-לד)

"כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו, לא בראו אלא לכבודו" (אבות א,יא).

בכדי שנעבוד אותו יתברך ונכיר אותו, עלינו להתבונן בכל דבר ולמצוא בו את המטרה שלשמו נברא הדבר הזה – איך ניתן לעבוד את השם יתברך על ידו ולהתקרב אליו, כמו שכתוב: "בכל דרכיך דעהו" ועל כך אמרו חז"ל שזוהי "פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויין בה" (ברכות סג ע"א), וכפי שנפסק בשולחן ערוך (או"ח, רלב) שכוונתו של אדם בכל מעשיו צריכה להיות אך לשם שמים.

זה היה עניינו של יעקב אבינו, שהשתדל לקנות את הבכורה, שכן הבכורה היא 'ראשית' [- הבן הראשון] והמטרה הראשונית של כל דבר, אשר למענה נברא.

אבל עשיו לעומתו, ביזה את הבכורה, ובמקום להתבונן בכל דבר מה מטרתו – הלך אחר תאוותיו, כי "לא יחפוץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו" (משלי יח).

(עפ"י ליקוטי מוהר"ן ח"א א)

וַיָּבֵא לוֹ יַיִן וַיֵּשְׁת (שם כז, כה)

כל הייסורים שעוברים על האדם, הם לטובתו, כמו שכתוב: "את אשר יאהב ה' יוכיח" (משלי ג), אבל אם הוא מרגיש וחושב שהם לרעתו – הוא מגביר על עצמו את כוחות הדין יותר ויותר.

לכן צריך אדם להתאמץ להשריש בקרבו את הידיעה שהכל לטובה, ולהיות בכלל אלה שעליהם אמרו חז"ל: "עושים מאהבה ושמחים ביסורים", או אז הוא ממתיק את הדין – ואדרבה, הוא הופך אותו לרחמים, כמו שכתוב בספרים הקדושים ש"אין הדין נמתק אלא בשורשו" (עץ חיים, שער יג, יא), לאמור, כשיודעים את שורשו וסיבתו של הדין שכולו לטובה וחסד, הוא הופך לרחמים.

יעקב אבינו ראה שמידת הדין שורה עליו והא סובל יסורים רבים (יעקב בגימטריה ב' פעמים שם 'אלוקים' [עם האותיות – 182] שמורה על מידת הדין). לכן, כדי להמתיק את הדין, כך שיוכל לקבל את הברכות מיצחק, הביא לו יין, שהוא שורש הדינים, כמו שאמרו חז"ל על הפסוק "אל תרא יין כי יתאדם" (משלי כג, לא) "שאחריתו דם" (סנהדרין ע ע"א), אבל כששותים אותו במידה, הוא דווקא מביא שמחה.

כך, על ידי השמחה הזו, המתיק יעקב מעליו את הדינים וזכה לברכה.

(עפ"י ליקוטי מוהר"ן ח"א מא)

לעבור את הגשר הצר

"דע, שהאדם צריך לעבור על גשר צר מאד מאד" (ליקוטי מוהר"ן ח"ב, מח). החיים שלנו עוברים על פני גשר צר מאד, כשמשני צדי הגשר, פעור תהום עמוק. משמאל, פעורה תהום התאוות והבלי העולם הזה, המאיימת לבלענו חיים. ומימין פעורה תהום החומרות היתירות והעצבות. כשבין שניהם עובר הגשר הצר של החיים הטובים והאמתיים.

"ועל כן האדם בסכנה גדולה בכל עת, בבחינת מה שאמר דוד (שמואל א, א) 'כְּפֶשַׂע ביני ובין המוות', 'ואני כמעט נָטָיוּ רגלי', לולא ה' עזרתה לי כמעט שכנה דומה נפשי" (ליקוטי הלכות, ברכת השחר ה, ג). שכן, בסטייה אחת קלה, לימין או לשמאל, עלול האדם להחליק מהגשר, ולמצוא את עצמו במצב של מוות רוחני; במוות של תאוות והנאות מדומות היונקות ממנו את חיותו הרוחנית, או לחילופין, במוות של מחשבות קדורניות המשביתות את שמחת חייו.

* * *

מהו אכן הסוד? כיצד ניתן לעבור את הגשר הצר בשלום?

יעקב אבינו מלמד אותנו זאת, בפרשת השבוע:

כשעמד יעקב להיפגש עם עשיו, כתוב: "ויקם בלילה הוא וייקח את שתי נשיו ואת שתי שפחותיו ואת אחד עשר ילדיו, ויעבור את מעבר יַבֹּק. וייקחם ויעבירם את הנחל, וַיַּעֲבֵר את אשר לו". כיצד העבירם את הנחל? אומר רש"י: "עשה עצמו כגשר, נוטל מכאן ומניח כאן".

ובכך לימד אותנו לדורות, את סוד הגשר, לאמר: אני הוא הגשר! אני הוא זה שעושה את עצמי כגשר, ומי שיידבק במידתי, מידת האמת, יוכל גם הוא לעבור על הגשר הצר בשלום ובבטחה.

שכן, מידתו של יעקב היא מידת האמת, ככתוב "תתן אמת ליעקב". וכשהאדם דבוק במידת האמת, הרי הגשר סלול לפניו. "כי האמת הוא הגשר דקדושה. בבחינת מה שנאמר ביעקב, שהוא בחינת אמת, שעשה עצמו כגשר, זה רמז שהאמת הוא הגשר. כי יעקב עשה עצמו כגשר, להציל את כל אשר לו מפחד הלילה ומפחדו של עשיו שהלך לקראתו, שכל זה הוא בחינת כלליות הפחדים והייסורים והמניעות שיש לאדם מכל השונאים והמעכבים שמתלבש בהם היצר הרע, שהוא בבחינת עשיו כידוע. ועל כן יעקב סימן לבניו, שאי אפשר לעבור על כל הפחדים האלה, כי אם על ידי אמת, שהוא בחינת יעקב שעשה עצמו כגשר, שבכח הזה יכולין לעבור בזה העולם כל ימי חייו על הגשר הצר שצריכין לעבור עליו, בלי פחד" (עצות ישרות, אמת ואמונה א. ע"פ ליקוטי הלכות, תפילין ה, מא).

האמת מכוונת את האדם לנקודת האמצע, ולא נותנת לו לפזול בפחד לימין או לשמאל. היא מלמדת אותו כיצד להשתוקק בכל עת אל השלימות ולא להתרשל, ומאידך לא להישבר משום דבר בעולם.

* * *

ניתן לכך דוגמה:

משני צידיה של 'התמדת התורה', פעור תהום. משמאל, תהום הבטלה והשעמום, ומימין, תהום ההחמרה היתירה והרדיפה העצמית. ומה שנותן את הכח לעבור על הגשר הצר ללא סטייה ימינה או שמאלה, היא מידת האמת.

כשאין אמת, כשהלימוד נעשה מתוך אינטרסים גשמיים ושקריים, נופלים או לימין; לעצבות ומרה שחורה, או לשמאל; להתרשלות ובטלה. אך כשנזכרים מהאמת ונדבקים בה, צועדים על גשר ההתמדה בבטחה. כשזוכרים שהעולם הזה חולף ועובר כהרף עין, ולא יישאר לנו רק מה שזכינו לחטוף תורה ותפילה ועבודת ה' – אפשר להזדרז לחטוף בכל פעם עוד משנה ועוד דף גמרא, מחד. ומאידך, לזכור ש"גם מעט זה טוב" (כפי שאמר רבינו לרבי נתן על אודות התמדת התורה).

כך גם בכל שאר תחומי החיים; ככל שנזכרים מהאמת האמיתית – מארעיותו של העולם הזה ומאהבתו של ה' אלינו – אפשר להישמר מהבלי העולם הזה ולחתור ולהשתוקק לרום המעלות, ומאידך, לא ליפול לחלישות הדעת ועצבות, גם אם אירע מה שאירע.

אם תשאלו: מה יעשה מי שכבר מעד ונפל מהגשר לעמקי התהום? גם לכך מתייחס מוהרנ"ת וכותב:

"ואם שיש שאומרים בדעתם, שכבר נפלו מן הגשר לתוך רפש וטיט ומקומות מטונפים. אדרבא ואדרבא, זה האיש בוודאי אין צריך לפחד עוד! כי הלא גם עתה אני יודע שצריכין לקוות ולצפות לה', ולקרוא אליו גם מנפילות כאלו, וכבר הודיענו רבנו זכרונו לברכה שגם צעקה משאול תחתיות אינה נאבדת לעולם, ולא נתייאש מן הצעקה לעולם, כי גדול ה' ואין יודעין כלל. וכל אלו הדיבורים האמתיים שכתבתי, הם הם בעצמן הגשר האמתי שיכולין לעבור עליו אפילו בתהום תחתיות, רק שלא ייפול בדעתו ולא יתפחד כלל, ויבטח ויישען בכוחו של רבינו הקדוש, זקן דקדושה, שגילה כל זה ויותר מזה" (עלים לתרופה, מכתב מיום ג' וישב תר"ג).

ליקוטי הלכות לפרשת ראה

ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה (יא,כו)

הברכה והקללה נעשה אצל האדם, כפי הכלי שיש לו כמו שכתוב: ראה אנכי נותן לפניכם ברכה וקללה, "לפניכם" דייקא כי מלפני הקדוש-ברוך-הוא יוצא אור פשוט, היינו אותיות פשוטים, ולפי האדם כן נעשה הצירוף: אם הוא אדם טוב, נעשה צירוף של ברכה ואם לאו, להפך וזה: "לפניכם ברכה וקללה" דייקא, כי לפני ה' עדיין אין ציור לצירוף הזה, אם הוא ברכה אם לאו.

(ליקוטי מוהר"ן א,לו)

ולא תאכל הנפש עם הבשר (יב,כג)

וזה בחינת איסור איבר מן החי, כי אין שחיטה אלא מן הצואר, כי השחיטה היא להכניע כח הבהמיות ולהעלות הנפש מחַי למְדַבֵּר. ועל כן צריך לשחוט מן הצוואר דייקא, דהיינו הקנה והושט והורידין שהם סמוכים לכלי הדבור. ועל כן תיקון השחיטה על ידם דוקא, כי דרך שם יוצאים הנפשות בבחינת נפשי יצאה בדברו. ועל כן לשם מתכנסים כל הדמים בשעת השחיטה, כי שם מקומם לצאת דרך שם, כי הדם הוא הנפש ויציאת ועלית הנפשות הוא דרך שם. ועל כן, מחמת ששם עיקר הנפש ועל כן שם תלוי החִיות ומחמת זה נאחזים שם ביותר הקליפות, כי קנה וושט וורידין הם בחינת שלשת שרי פרעה (ליקוטי תורה פרשת וישב) שהם עומדים שם לינוק מהדיבור והנפש שיוצא דרך שם תמיד, בבחינת נפשי יצאה וכו' וכנ"ל, ובפרט בבהמה שהנפשות שיש שם הם בחינת נפשות העשוקים שירדו ונפלו ממדרגתם, ממדבר לחי וניטל מהם הדיבור, כי הבהמה אין לה כח הדבור. על כן בבהמה, השלשת שרי פרעה, שהם השלש קלפות הנ"ל, הם שם בתוקף והתגברות יותר. כי בחינת הדיבור, בחינת הנפשות כבוש אצלם, כי שם מתגבר רוח הבהמיות שהוא בחינת הקליפות הנ"ל וכובשים את הנפש שהוא בחינת הדבור אליהם עד שיורד הנפש ממדרגתו לגמרי, ממדבר לחי כנ"ל. ועל כן צריך לשחוט מן הצואר הנ"ל, לשחוט הקנה וושט וורידין, להכניע שלשת שרי פרעה. ואזי לשם מתכנסים ויוצאים כל הדמים, שהם הנפשות, ויוצאים ועולים מחי למדבר על ידי הברכה והסכין של שחיטה שהוא בחינת דיבור הקדוש של שלימות לשון הקדש כנ"ל. ועל כן כל זמן שלא שחט הבהמה מן הצואר אפילו אם יחתך איבר ממנה בסכין, אין כח הבהמיות נכנע ואין הנפש יוצאה דרך שם, כי יציאת הנפש הוא רק דרך השלושה הנ"ל בבחינת נפשי יצאה וכו'. ושם הוא הכנעת הקליפות, כי שם אחיזתם במקום עיקר החיות של הנפש כנ"ל. ועל כן כשיאכל חס ושלום איבר מן החי, הוא אוכל הנפש עם הבשר, כי עדיין נשאר בו נפשו וחיותו, כי כל איבר מושך לעצמו חיות, ואין החיות והנפשות יוצאים מן האיברים כי אם דרך בית השחיטה כנ"ל, כי דרך שם מתאוית הנפש לצאת, כי שם נתתקנת ועולה מחי למדבר כנ"ל, אבל כשחותך איבר ממנה במקום אחר, אזי, אדרבא, האיבר מושך לעצמו חיות, והחיות שהוא הנפש נשאר בו ואינה יוצאה ממנה. ועל כן אסרה התורה, כמו שכתוב, ולא תאכל הנפש עם הבשר, כי אין הבשר מוכשר ומותר באכילה רק אחר יציאת הנפש ממנה, אבל הנפש בעצמה אסור לכלותה ולאכלה. נמצא, כשיאכל חס ושלום, איבר מן החי, הוא רוצח ממש, כי הורג את הנפש.

(ליקוטי הלכות, יורה דעה, אבר מן החי א,א)

בנים אתם לה' אלקיכם לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת (יד,א)

סמך אצל מצוה זאת דייקא לקרותם בשם בנים. כי הא בהא תליא [=זה תלוי בזה] והוא טעמו של מצוה זאת. כי השם יתברך אומר לישראל בנים אתם וכו' ועל כן אסור להתגודד ולעשות קרחה על מת. כי צריכין להאמין שבאמת המיתה טובה גדולה מאד, כדי לזכות על ידה דייקא להגיע לבחינת בן. שעיקר גזירת המיתה הוא כדי לבטל ולבלות בעפר זוהמת בחינת העבד, כדי שנזכה לעתיד לקום בתחיה בגוף זך ואז נזכה להיות בחינת בן, כמו בן המחפש בגנזי אביו, כי אז נזכה להכירו יתברך בבחינת שם העצם, ועל כן מקושר היטב מקרא הנ"ל בקשר נפלא, כי דייקא מחמת שישראל נקראים באמת בנים בחינת בנים אתם לה' אלקיכם על כן לא תתגודדו וכו' כי המיתה טובה גדולה כדי לזכות להגיע על ידי זה לבחינת בן בשלימות.

(שם, אורח חיים, ברכת השחר ג,מה)

ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת

בשעת האבילות, חס ושלום, הוא הסתלקות המוחין. והשערות הם מותרי מוחין. ובשעת הסתלקות המוחין מכליהם, נמשכין המוחין ביותר לתוך השערות, ועל כן אם חס ושלום יגלח אז שערותיו יוכל להשחית מוחו חס ושלום. ועל כן צריך להמתין עד שיסתלק ויעבור ימי אבלו, ואז יחזרו המוחין ויזדככו וישובו המוחין למקומם בשלום ולא ישארו בהשערות כי אם מותרי מוחין ואז יגלחם כי אז צריך לגלחם כדי שלא יתרבו המותרות במוח.

(שם, יורה דעה, קרחה וכתובת קעקע ג,ז)

עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה (יד,כב)

השדה התחתון מרמז לשדה העליון הקדוש שגדלים בה כל הנשמות הקדושות. כי הכל אחד, כי גם כל גידולי השדה התחתון הם גם כן רק נשמות קדושות, כי כל העשבים והצמחים והתבואות והפרות, כולם הם גלגולי נשמות כידוע. וכמו שרואין בשדה התחתון שכל תיקוני השדה נעשים בכל שנה ושנה, כי בכל שנה ושנה גדלים פירות חדשים, וחורשים וזורעים וקוצרים וכו', כמו כן גם תיקון הנשמות הקדושות הגדלים בהשדה העליון הוא גם כן בכל שנה, כי עיקר תיקונם הוא שיזכו להיכלל בשלימות בבחינת התכלית, ששם כולו אחד, כולו טוב, שזה בחינת שנים עשר חדשי השנה כנגד שנים עשר מזלות, שהם כנגד שנים עשר שבטי-יה, שהם בחינת כלל הנשמות הקדושות, ושנים עשר שבטים הם כנגד בחינת שנים עשר גבולי אלכסון, בחינת שנים עשר צרופי הוי"ה. ועיקר תיקון העולם הוא כשכל השנים עשר גבולים נכללים באחד, היינו בשרשם, שהוא בחינת הוי"ה פשוטה, שהוא כולו טוב, כולו אחד, ואין שם שום אחיזת הדין כלל. וזה בחינת שנים עשר מזלות המתגלגלים ברקיע, וכולם מתגלגלים על נקודת המרכז שאין בו שום ציור, ששורשו מבחינת כולו אחד כולו טוב, וכל גלגולם וסיבובם בכל שנה ושנה כל ימי עולם, הכל כדי שיכללו בבחינת כולו אחד כולו טוב, שזהו התכלית של כל העולם ומלואו. ועל כן בכל שנה ושנה נעשה תיקון השדה כנ"ל, כי בכל שנים עשר חדשי השנה, שהם בחינת תקופת השנה, חוזרין ועולין ונכללין כל השנים עשר גבולי אלכסון, שהם בחינת שנים-עשר מזלות, שנים- עשר חדשים, ונכללים בשרשם בנקדה הפנימית, שהוא בחינת כולו אחד כולו טוב, שזהו עיקר בחינת תיקון השדה כנ"ל. וזה בחינת עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה. כי התבואה היוצא בכל שנה ושנה – בכל שנה דייקא כנ"ל – צריכין לתקנה שתהיה נכללת בבחינת כולו אחד שהוא תיקון השדה כנ"ל, ועל כן צריכין ליתן תרומות ומעשרות ומתנות עניים מהתבואה. כי על ידי שנותנין מהתבואה לכהנים וללווים ולעניים כמו שצוותה התורה, על ידי זה מרימין כל התבואה, ונכללת בשורשה בכולו אחד. כי החלק שנותנין לכהנים ולעניים הם חלק השם יתברך, כאילו נותנין לו יתברך. כי כהנים משולחן גבוה קא זכו [=כהנים – מ'שולחן' ה' זכו] כמו שכתוב אני חלקך ונחלתך בתוך בני ישראל. וכן כל מה שנותנין לעניים נותנין להשם יתברך כביכול, כמו שכתוב מלוה ה' חונן דל וכו'. נמצא שבזה שמקיימין מצוות המתנות מן התבואה בזה מרימין ומעלין כל התבואה להשם יתברך, שהוא כולו אחד כולו טוב, על ידי שנותנין לו חלקו שצוה ליתן חלקו לכהן ולעני. וזהו בחינת מעשר מן המעשר, שהוא בסוד מאה ברכות בכל יום כמובא, שהוא בחינת התפילה שכלולה מכל המאה ברכות שהוא בחינת ויזרע יצחק בארץ ההוא וימצא בשנה ההוא מאה שערים ויברכהו ה' כידוע. שכל זה הוא כדי לחזור ולכלול באחד על ידי שנכללין עשר מעשר עד מאה, עד שנכללין באחד שהוא סוד מעשר מן המעשר, דהיינו אחד ממאה שנותנין לכהן. ועל כן כל אלו התיקונים של תרומות ומעשרות ומתנות עניים שהם תיקוני השדה הקדוש, נעשין בכל שנה ושנה כמו שכתוב עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה. כי עיקר תיקון השדה דהיינו שתהיה נכללת באחד, זה צריכין לעשות בכל שנה ושנה שכלולה מי"ב חדשים שבהם חוזרים הגלגלים בחינת י"ב גבולי אלכסון וחוזרין ושבין ונכללין ועולין בשרשם שהוא כולו אחד כולו טוב כנ"ל, שעל ידי זה נתבטלין כל המצרים והדינים הנאחזין מבחינת הגבולים והצמצומים.

(אוצר היראה, אור וחושך מח, וליקוטי הלכות, חשן משפט, מצרנות ג,ב-ז)

נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו (טו,י)

מה שהזהירה תורה ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלקיך בכל מעשיך ובכל משלח ידיך, כי עיקר הצדקה הוא הרצון טוב, להפוך הרוגז והאכזריות לרצון (כמבואר בליקוטי מוהר"ן ב תורה ד עיין שם). ועל כן צריך ליתן צדקה ברצון טוב בלי שום רוע הלב, כדי לבטל הרוגז ולהמשיך הרצון, שזהו עיקר הצדקה שעל ידי זה זוכין לבטל כל הל"ט מלאכות של חול שיש בהם אחיזת זוהמת הנחש, בחינת ל"ט קללות. וזהו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה', 'יברכך ה" דייקא, היפך הקללות של חטא אדם הראשון, שהוא בעצבון תאכלנה בחינת ל"ט מלאכות, כי על ידי צדקה ברצון טוב זוכין להמשיך הארת הרצון על עולם העשיה ונכלל עשיה ברצון, ועל ידי זה נתבטל כל העשיות וכל הל"ט מלאכות, כי נתקיים העולם בחסדו לבד שהוא בחינת ברכה וחסד. וזהו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלקיך בכל מעשיך ובכל משלח ידך, כי נמשך ברכה וחסד על כל העשיות על ידי הארת הרצון, עד שזוכין לבטל כל העשיות לגמרי, כי נכלל עשיה ברצון. והכל על ידי הצדקה שמהפך רוגז בחינת עשיה לרצון.

(חושן משפט, ערב, ג,יא)

ולא ירע לבבך בתתך לו

עיקר התגלות הרצון על ידי צדקה, כשמשבר אכזריות לבו ומהפכו לנדיבות ורצון, שעל ידי זה נתהפך הרוגז לרצון, וזוכה להמשיך הארת הרצון בזה העולם העשיה, שבו עיקר אחיזת הרוגז והדין. וזה בעצמו בחינת הצדקה, כי מבחינת העשיה והרוגז משם עיקר העניות, ועל כן על פי רוב העני הוא בכעס ורוגז תמיד. וזה הנדבן שביטל בחינת הרוגז והאכזריות שבלב, ומהפכו לרחמנות ורצון ונדיבות לב, משפיע מנדבת לבו להעני, על ידי זה הוא ממשיך הארת הרצון לבחינת עשיה ומהפך העשיה והרוגז לרצון. וגם בחוש נראה זאת, כי זה העני שהיה מתחילה בצער ורוגז והיה כמו מתרעם על מידותיו חס ושלום, ועכשו על ידי הצדקה נתרצה ונתפייס ונתבטל הרוגז שנאחז בו בתחילה ונמשך עליו בחינת הארת הרצון. נמצא שעל ידי הצדקה הוא מהפך הרוגז בחינת עשיה לרצון, שזה עיקר ירידת האדם לעולם הזה, וזה עיקר כלליות כל המצוות שבתורה כמבואר בפנים. ועל כן שקולה מצות צדקה כנגד כל התורה כולה כמאמר רבותינו ז"ל, וזה שהזהירה תורה ולא ירע לבבך בתתך לו וכו', כי עיקר הצדקה הוא הרצון הטוב להפך הרוגז והאכזריות לרצון.

(אוצר היראה, צדקה וגמילות חסדים עא; על פי: ליקוה"ל, חושן משפט, ערב ג,ח-י)

ולא ירע לבבך בתתך לו

עיקר הצדקה היא על ידי משפט, וזה בחינת מה שהזהירה תורה ולא ירע לבבך בתתך לו, כי רע הלב זה בחינת פגם המשפט התלוי בלב, כי עיקר תיקון הצדקה הוא על ידי משפט שהוא ההיפך מרע הלב, כי העשיר צריך לשפוט את עצמו ולהבין כי בודאי השם יתברך עושה עמו חסד גדול שאינו ראוי אליו כלל, ונותן לו שפע ממון ועשירות, מה שכמה אנשים צדיקים וטובים ממנו אלפים פעמים, חייהם תלויים מנגד ואין להם שום פרנסה וסובלים דוחק גדול רחמנא לצלן, על כן בודאי אין הדין נותן שאהיה כפוי טובה נגד השם יתברך, ובודאי חובה עלי לתת להשם יתברך חלקו אשר הזהירנו ליתן לעניים. כי באמת הכל שלו יתברך, רק שהשם יתברך חמל ולא הכביד על האדם לצוות עליו לתת ארבעה חלקים להעני וחלק חומש לו, כי בודאי כך היה המידה כי האדם העובד עבודת פרך אצל חברו ומכניס רווח גדול לחברו, אף על פי כן אינו נותן לו שכר עבודתו אפילו חלק מחמש רק איזה שכר קצוב, מכל שכן האדם אצל השם יתברך שהכל מהשם יתברך ואנחנו שלו וכל אשר לנו שלו, ואנחנו צריכים לחסדו ולטובתו וישועתו בכל עת ורגע ובלעדו אין לנו מלך גואל ומושיע פודה ומציל ומפרנס וכו', בודאי ראוי לנו להחזיר הפקדון לבעליו ולחלק לצדקה כל מה שמרויח, רק ליקח לעצמו פרנסתו בצמצום. מכל שכן שהשם יתברך מקל עלינו מאד ומצוה עלינו שיתנו על כל פנים מעשר או חומש, וגם הוא מבטיחנו לתן לנו ברכה בכפלים בזכות הצדקה, וגם בעולם הבא לא יקפח שכרנו, בודאי ראוי ליתן חלק השם יתברך לעניים בשמחה רבה, אם יחשב דרכיו וישפוט עצמו באמת, ואז יזכה להכניע רע הלב על ידי המשפט ויקיים ולא ירע לבבך בתתך לו ואז הצדקה בשלמות, כי אז מאיר בצדקה בחינת משפט, שעל ידי זה יוכל להציל את העני מן העניות לגמרי על ידי בחינת המשפט שמאיר בו, על ידי הצדקה שנותן לו.

(אוצר היראה, צדקה וגמילות חסדים סג; על פי: חושן משפט, גבית מלוה ג,ד)

כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלקיך בכל מעשיך ובכל משלח ידיך (שם)

כל זמן שאין האדם נופל עדיין לתאות ממון, ואינו נטרד עדיין כל כך בטרדת הפרנסה וחמדת הממון ותאוות הנגידות והעשירות, אף על פי שהוא משוקע בתאותו, עדיין אפשר לדבר עמו ביראת שמים ולהמשיכו ולקרבו אל השם יתברך ולהוציאו מתאוותיו הרעות. אבל כיון שנופל ונשקע בתאות ממון, אזי קשה מאד אפילו לדבר עמו מהתכלית באמת כראוי, כי מוטרד מאד כל ימיו, ומחשבתו מבלבלת מאד כל ימיו מריבוי דאגתו והצטרכויותיו המרובים שהרבה עליו בעצמו, בפרט כמו ששכיח עכשיו בעונותינו הרבים, שכל אחד רוצה דייקא להרבות צרכיו ולהתנהג בדרך הנגידים; אפילו עניים ואביונים וקטנים במעלה מסתכלין בכל עת להתנהג בגדולות, במלבושים נאים ודירות ובכלים נאים, בפרט מי שיש לו עשירות קצת, שהוא עכשיו עני ביותר, כי תכף שיש לו איזה סך ממון ועשירות קצת, הוא מרבה כבוד ביתו, עד שיש לו דחקות פרנסה יותר מבזמן הקודם לפי דעתו. וכשתובעין אותו לצדקה הוא משיב מיד: אי אתה יודע שעכשיו בצוק העתים, ולא כימים הראשונים עכשיו, כי המשא ומתן נלקה ונתמעט, ואין מרויחין כי אם פרנסה בדוחק! כי צרכיו מרבים מאד, והוא שוכח חסדי השם, שזה סמוך זמן לא כביר אשר הרויח כל זה הסך, כי רוב העשירים היו בהתחלתם עניים ומשרתים ונאמנים, והשם יתברך הקימם מעפר ומאשפות ונתן להם עשירות, לכל אחד כפי מה שנתן לו השם יתברך, ועינו לא תשבע מכל זה ודאגותיו מרובות מאד מגודל ריבוי צרכיו שהרבה על עצמו, כאלו הוא נולד עם כל זה וכאלו חייו תלויים בזה, ונדמה לו שאי אפשר לקמץ בשום דבר, רק בדבר אחד הוא מקמץ דהיינו בצדקה, שכשתובעין אותו לצדקה הוא משיב: צרכי מרבים מאד והפרנסה דחוקה עכשו! ולא ישים אל לבו, לא דעת ולא תבונה לאמר: אדרבא, מאחר שצרכי מרבים כל כך, בודאי אני צריך להרבות הצדקה! כי זאת יודעים ומאמינים הכל שהכל מהשם יתברך, ואי אפשר לשום אדם להרויח אפלו פרוטה כל שהוא, רק בישועת השם וחסדיו הנפלאים. והשם יתברך הזהירנו על זה כמה פעמים, לחוס על דל ואביון ולתת לו בעין יפה, והבטיחנו על זה: כי בגלל הדבר הזה יברכך וכו' (עין פנים, שמרבה לדבר בגאות העשירים, שאין להם רחמנות על העניים וכו', אדרבא חורקים שניהם עליהם וכו', וכאלו כל העשירות והגדלה מגיע רק להם וכו'). ובאמת כל הטרדות והבלבולים של כל העולם, הן העשירים או בינונים, הן שאר האנשים הרודפים אחר הממון והפרנסה ביגיעות גדולות וטרדות ויסורים ודאגות הרבה, כל זה נמשך רק ממניעת הצדקה, מחמת שאין נותנין צדקה ברווח ובפזור גדול, שעל ידי זה מתגבר עליהם תאות ממון והקללה של בזיעת אפיך תאכל לחם, בעצבון תאכלנה, שהיא טרדת רדיפת הממון, עד שאין להם חיים כלל, כי הממון מכלה ימי חייהם ממש ועוקר אותם משני עולמות, כי אי אפשר לשבר בשלמות תאות ממון ולהנצל מכל טרדת הממון והפרנסה, כי אם על ידי צדקה, כמבואר בפנים.

(אוצר היראה, ממון ופרנסה רנד; על פי: אבן העזר, קדושין ג,ד)

וברכך ה' אלקיך בכל אשר תעשה (טו,יח)

עיקר עצבות ודאגות הפרנסה הוא מחמת שאין לו בטחון בהשם יתברך, ועיקר פגם וחסרון הבטחון נמשך רק מבחינת הזמן והמקום. כי באמת השם יתברך משפיע שיפעו הטוב תמיד בלי הפסק רגע, רק כשהשפע באה בזה העולם הגשמי שהוא במקום וזמן, אזי מוכרח השפע להתלבש במקום וזמן. ועל כן אין השפע של פרנסה ועשירות נמשכת כי אם במקום וזמן ידוע, כמו שנראה בחוש, שיש זמן שהאדם מרויח ויש להפך; וכן במקום, שבמקום זה מרויחין ובמקום אחר להפך. ומחמת זה עיקר דאגת הפרנסה מחמת שלפעמים נתעכב שפע פרנסתו, על כן עולה דאגת פרנסתו על לבו ודואג מה יאכל למחר, ומחמת זה הוא רודף אחר פרנסתו ביגיעות גדולות, וסוף כל סוף אינו משיג פרנסתו כי אם כשיבוא עתו וזמנו. ואם היה לו שכל אמיתי והיה מאמין בהשם יתברך שהכל ממנו יתברך, רק שצריכין להמתין וליחל להשם עד שיבוא זמנו ועתו, אז לא היה רץ ומתיגע אחר פרנסתו כל כך, כי השם יתברך יתן לו פרנסתו בעתו בסבה קלה, כי אף על פי שההכרח שיעשה האדם איזה עובדא קלה בשביל פרנסה, כמאמר רבותינו ז"ל על פסוק וברכתיך בכל אשר תעשה, כי אי אפשר להמשיך השפע בזה העולם כי אם על ידי כלים, ועל כן מוכרחים לעשות איזה עסק ומשא ומתן, כי על ידי זה עושין כלים וצנורות לקבל השפע; אבל באמת אין העסק עיקר כלל, רק עיקר הפרנסה מהשם יתברך ובהשגחתו לבד, כי אין אדם יודע במה משתכר. ועל כן אסור להאדם לדחוק את השעה, לרדוף אחר הפרנסה ביגיעות גדולות, כאילו, חס ושלום, הפרנסה תלוי בזה לבד, כי אדרבא על ידי זה נתמעט פרנסתו, כי כל הדוחק את השעה השעה דוחקתו, כי אין צריך לו לעשות משא ומתן ועסק, רק לצאת ידי מצות עשית משא ומתן באמונה כדי לעשות איזה כלי וצינור לקבל ההשפעה כנ"ל, וכל מה שיעשה יוצא בזה. וזהו וברכתיך בכל אשר תעשה, היינו בכל מה שתעשה, יהיה מה שיהיה, אפילו דבר קל וקטן, יברכך ה'. כאשר נראה בחוש ברוב בני אדם, שכמה פעמים שהם רצים ורודפים מאד אחר הפרנסה כמה זמנים ביגיעות גדולות, ואין עולה בידם שום רווח ומאומה לא ישאו בעמלם, ואחר כך השם יתברך מרחם עליהם ומזמין להם פרנסה, ולפעמים אפילו עשירות גדול בסבה קלה מאד, שהיא כמעט בלי שום דרך הטבע, וכל העולם מלא ממעשיות כאלו, שהם שכיחים מאד בעולם כמעט בכל אחד ואחד שעוסק במשא ומתן. ואם היה לו שכל והיה סומך עצמו בתחילה על השם יתברך ולא היה דואג כלל, אזי לא היה צריך כלל יגיעות כאלו שהיה לו בחינם, וכשהיה מגיע הזמן, היה מזמין לו השם יתברך פרנסתו בסבה קלה כנ"ל, ולא די שאינו מרויח כלל על ידי דאגתו ועצבונו ויגיעות רבות וטרחות עצומות שלו, אדרבא הוא מפסיד שפע פרנסתו על ידי זה. כי באמת עיקר שפע הפרנסה נמשכת מבחינת למעלה מהזמן והמקום, רק שבזה העולם מוכרח הפרנסה להתלבש בזמן ובמקום, אשר מחמת זה צריכים לעשות איזה עסק ומשא ומתן בשביל פרנסה, כדי לעשות כלי שיוכל השפע להתלבש בזה העולם כנ"ל. ועל כן כשהוא מאמין שהכל מלמעלה, על ידי זה נתקשר הזמן והמקום לבחינת למעלה מהזמן והמקום, ואזי יש לו פרנסה בשפע, כי הוא מקושר לשורש ההשפעות על ידי אמונתו ובטחונו בהשם. אבל כשהוא רץ אחר פרנסתו ביגיעות גדולות, אזי הוא נמשך ונתקשר ביותר לבחינת מקום וזמן ומפריד בין הזמן והמקום לבין בחינת למעלה מהזמן והמקום, ועל ידי זה נתרחק משורש ההשפעות, ועל כן קשה לו למצוא פרנסתו, ואפילו כשמגיע לו מעט פרנסה, בהכרח שתהיה ביגיעה גדולה ועצומה מאד. וזה כל הדוחק את השעה השעה דוחקתו, כי כל מה שנמשך אחר הזמן ביותר ודוחק את השעה, הוא נתקשר ונתאחז ביותר בבחינת זמן ומקום ונתרחק ביותר משורש ההשפעה, שהוא בבחינת למעלה מהזמן והמקום, ועל כן השעה דוחקתו, 'השעה' דיקא, מחמת שנתקשר ביותר לבחינת שעה וזמן, ועל כן יש לו דחק יותר, כי נתרחק פרנסתו לזמן רחוק ולמקום רחוק ביותר, עד שלפעמים צריך לנוד על ידי זה למקומות רחוקים ביותר ובהמשך הזמן הרבה בשביל פרנסתו. אבל הנדחה מפני השעה ומאמין שהכל מהשם יתברך, ובוטח בהשם יתברך שוודאי יתן לו פרנסתו בזמנו בסיבה קלה, אזי הוא מקושר ביותר לבחינת למעלה מהזמן והמקום, ואז השעה נדחית מפניו, כי זוכה על ידי זה למעט ולבטל בחינת הזמן והמקום, ושולח לו השם יתברך פרנסתו במעוט זמן ובקרוב מקום. ואם היה זוכה האדם לבטחון חזק מאד, אזי לא היה צריך לעשות שום סיבה בשביל פרנסה, והיה נעשה הכלי והצנור של פרנסה על ידי הבטחון בעצמו, כי על ידי בטחון נעשה כלי לקבל השפע היורד מלמעלה, כמבואר במקום אחר.

(אוצר היראה, בטחון ד; על פי: יורה דעה, ריבית ג)

למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך (טז,ג)

האדם צריך לזכור היטב היטב כל ימי חייו בכל יום ויום את יום צאתו ממצרים, דהיינו מה שיצא ממצרים בחיפזון קודם הקץ רק בחסדו, שמחמת זה עובר עליו מה שעובר, כי בכל דור ודור חייב כל אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים (פסחים קטז:). על כן צריכין לזכור בכל יום גודל חסדו יתברך שהוציאו ממקום שהוציאו שזהו בחינת יציאת מצרים. ואף על פי שעתה עובר עליו מה שעובר בודאי החסד והטובה שעשה עמו ה' יתברך בודאי אינו לריק חס ושלום, רק שצריך עתה לעבור בענינים האלה ולהתנסות בהם, אבל סוף כל סוף יגמור ה' יתברך את שלו מה שהתחיל ברחמיו להוציאנו ממצרים מתוקף הסטרא אחרא כדי לקרבנו לעבודתו יתברך, כי דבר אלקינו יקום לעולם.

(ליקוטי הלכות, אורח חיים, ברכרת הפירות ה,י)

שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה' אלקיך (טז,טז)

עיקר הקדושה להאמין שהכל ברצונו יתברך ולכסוף ולהשתוקק אליו יתברך תמיד ברצון חזק, כמו שכתב רבינו ז"ל בתורה ד (ליקוטי מוהר"ן ב, עיין שם) על השלוש רגלים שנקראים מחמת זה מקרא קודש וכו'. ועיקר קדושת בית המקדש היא מבחינת קדשי קדשים ששם עיקר הקדושה. כי קדשי קדשים בחינת רעווא דרעווין – רצון שברצונות, כי הרצון נקרא קודש, ועל כן בחינת רצון שברצונות הוא בחינת קדשי קדשים. ועל כן בשלשה רגלים היינו צריכין לעלות לרגל לראות פני ה' בבית המקדש, כי שלש רגלים הם מקראי קודש שאז התגלות הרצון כמובא בהתורה הנ"ל. ועל כן צריכין לעלות אז לבית המקדש ששם עיקר התגלות הרצון שנמשך מבחינת רצון שברצונות בחינת קודש הקדשים. וזהו שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה'. פני ה' דייקא, זהו בחינת הארת הרצון שנקרא פנים כמו שכתוב שם בהתורה הנ"ל. וזהו (שמות כג) ולא יראו פני ריקם. כי אי אפשר לקבל אור הפנים, שהוא בחינת רצון כי אם על ידי צדקה, כמובא בהתורה הנ"ל. ועל כן הצריכו אז ביום טוב להביא קרבנות נדרים ונדבות, שהם בחינת צדקה נדבת לב בחינת רצון, כדי להמשיך הארת הרצון, שהוא בחינת הארת פנים שזוכין ברגלים בבית המקדש שעולין שם ברגל. וזהו מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב, בת נדיב דייקא, בחינת נדבת לב, בחינת הארת הרצון שזוכין כשעולין ברגל שלש פעמים בשנה, שעל זה נאמר מקרא זה: מה יפו פעמיך כמו שפירש רש"י שם. ועל כן הזהירה תורה ביותר לתת צדקה ברגלים, כמו שכתוב ושמחת לפני ה' אלקיך אתה ובנך ובתך והגר והיתום והאלמנה וכו', ודרשו רבותינו ז"ל: אם אתה משמח את שלי אני משמח את שלך. כי עיקר שמחת יום טוב הוא כפי התגלות הרצון שזוכין, כמו שכתוב שם בהתורה הנ"ל, בחינת ישמח צדיק כי חזה נקם פעמיו ירחץ וכו' עיין שם. ועיקר התגלות הרצון הוא על ידי צדקה כנ"ל. ועל כן ביום טוב, שאז צריכין לגלות הרצון, על כן צריכין אז להרבות בצדקה כנ"ל. ועל ידי זה עיקר שמחת יום טוב, כי עיקר השמחה על ידי התגלות הרצון. וזהו אם אתה משמח את שלי, דהיינו שאתה נותן צדקה, אז אני משמח את שלך. כי עיקר השמחה על ידי הארת הרצון שזוכים על ידי צדקה.

(ליקוטי הלכות, חושן משפט, ערב, ג,יח)

חלק מהחומר נאסף בסיוע חומש דברים עם ליקוטי הלכות של הוצאת "קרן רבי ישראל בער אודסר"

הקול מעורר הכוונה

הנושא הבא שעומד בסדר לימודינו הינו מרכזי ועמוק, ומהווה יסוד גדול ביותר בכל מה שקשור לתפילה והתבודדות. מחמת אריכות הדברים שנצרכת בנושא זה, חילקתי את הדברים לשלושה מאמרים. שני המאמרים הראשונים קרובים זה לזה, ומתחברים במאמר השלישי.

"אמר רבי יהושע-בן-לוי: כל העונה 'אמן יהא שמיה רבא מברך' בכל כחו, קורעין לו גזר דינו" (שבת דף קיט ע"ב). רש"י מסביר ש'בכל כוחו', פירושו: 'בכל כוונתו'. התוספות שם מעירים עליו ממדרש שמשמע ממנו שהכוונה היא בקול רם ממש, ולא רק בכוונה גדולה. הריטב"א מבאר בדרך שמחברת את פירוש רש"י ותוספות, בשם רבינו יונה: אם עונים בקול רם ממילא מגיעים לכוונה גדולה. באמת "בכל כוחו" פירושו בכל הכוונה, אבל הדרך להגיע לכך היא בקול רם.

כעת נעבור בקצרה על שלוש נקודות, שיתחברו בסופן, כך שאין צורך להתבלבל. לעניות דעתי נראה לבאר בזה, שהנה ה'בית-חדש' כותב בסימן צא' שיסוד הכוונה בתפילה הוא דבקות. בלי דבקות אי אפשר להתחיל לכוון בתפילה. אמנם, לאיזה סוג דבקות אנחנו רוצים להגיע בתפילה? כותב בעל 'ערכי יהושע': הדבקות היא מצד "ממעמקים קראתיך ה'". הדבקות שלנו בקדוש-ברוך-הוא נובעת מכך שיש לנו חיסרון מהותי בקיום שלנו, ומחמתו אנחנו נשענים עליו – וזאת הדבקות הגדולה ביותר. אנחנו לא קרובים אל ה' רק מתוך רצון טוב ומדרגה גבוהה ברוחניות, אלא אנחנו קרובים בעומק הקיום שלנו, ולעולם קירבה זו לא יכולה להיעלם, לא כל זמן שאנחנו קיימים (בעבר הרחבנו על כך במאמר "תפילה לא-ל – חיי!"). נסכם את שני יסודות חשובים אלו: הכוונה בתפילה באה כשדבקים בה', ודבקות זו נובעת מהקשר העמוק שיש לנו בעצמיות חיותנו עם הבורא שמקיים אותנו.

קרה לכם פעם שעמדתם עם עוד מישהו בחדר, וראיתם שהכלי שעומד לידו עומד ליפול ממש הרגע, וצעקתם "לא!" "זה נופל!" וכדומה? מן הסתם. מדוע אנחנו צועקים או לפחות קוראים בקול גדול, כשזה שאנו קוראים אליו נמצא קרוב אלינו? האמת היא, שאנחנו לא קוראים כדי שהוא ישמע אותנו. הקריאה נובעת רק מתוך ההיסטריה שבנו. אנחנו חושבים לעצמנו (בתת-מודע כמובן) שזה לא סתם 'לא', אלא 'לא' אחד גדול. התחושה העמוקה הזאת גורמת לנו לקרוא בקול.

יש תפילה ויש תפילה. אפשר להתפלל כשהצורך עומד מול עינינו. התפילה השלמה היא התפילה כשהחיסרון שלנו עומד מול עינינו. הפניה לא נובעת רק מתוך הצורך שלנו בא' ב' ג'. היא מתחילה בזה, אבל הפניה בסופו של דבר נובעת מתוכינו, מתוך הישענות גמורה על ה'. מה קורה כשאנחנו לא חשים את החיסרון, ואנחנו לא נשענים על ה' כמו שצריך? ובמלים אחרות – מאחר והדבקות היא מצד החיסרון, והכוונה נובעת מהדבקות, איך אפשר לעורר כוונה כשלא מרגישים חיסרון? מלמד אותנו רבינו יונה עצה: פשוט תקרא בקול רם. כשקוראים בקול רם מבטאים שמה שחסר לנו הוא לא סתם 'צורך' אלא מהות אמיתית שחסרה בנו. אם תשאלו: מה הקול ישנה את התחושות שלנו? התשובה היא: "לא מחכמה תתפסוני על זה, כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות" (ספר החינוך, מצווה טז). ובכך הקול מעורר הכוונה. לפי דברינו נוכל להבין את מה שאומר רבי נחמן (שיחות הר"ן רצג), שכמו שהקול מעורר הכוונה, כן להפך, שהכוונה מעוררת את הקול. לפי הנוסח של בעל החינוך נוכל להגדיר את דבריו מחדש כך: כמו שהפעולות משפיעות על הלב, כך הלב משפיע ויוצר פעולות.

נמצאנו למדים, שהנקודה בה נוגע הקול הוא החיסרון הפנימי. קריאה בלי קול היא הבנה שהמציאות חסרה. מציאות זו היא לא הדבקות שנדרשת מאיתנו בשעת התפילה. קריאה עם קול היא הבנה שאני חסר. זאת היא ההגדרה העמוקה של התפילה, ששורשה הוא מלשון תיפלות. מאכל שחסר לו פלפל נקרא מאכל בעל חיסרון אחד, אבל מאכל בלי מלח הופך לתפל – מאכל שכולו חיסרון אחד גדול. בתפילה כל אחד ואחד אמור להרגיש את זה ומתוך כך לפנות אל ה' – לא להרגיש שחסר משהו בפרנסה, לא להרגיש שחסר משהו בחיים, אלא אני הוא זה שחסר. להתפלל – להיות תפל. לאור דברים אלו נוכל להבין מדוע תפילה נקראת קריאה (קרוב ה' לכל קוראיו [תהלים קמה], קולי אל ה' אקרא [שם ג], קראתי אליך ה' [שם קמב] ועוד רבים). אם אני רוצה שמישהו יעביר לי חפץ מסוים, אינני קורא אליו אלא מבקש ממנו. אמנם אם אני רוצה אותו במציאותי, אזי אקרא אליו. אם דוד המלך אומר "קראתי אליך ה'", הרי שיש כאן משהו שהיה צריך להיאמר, למרות שלכאורה פשוט שזה מה שהוא עושה – עומד בתפילה. אמנם יש כאן דבר גדול אותו צריך לחדש: אני לא מבקש. אני קורא. אני מבין שאני צריך אותך במציאותי. אני לא צריך את הצרכים שיתמלאו, אלא "קראתי אליך ה'".

יסוד זה שלמדנו היום הוא הדבר הראשון שצריכים לדעת אותו כשמתפללים. זאת עבודה בפני עצמה להגיע לקריאה, אבל כשמגיעים אליה – "קרוב ה' לכל קוראיו". כל תפילה שלא נענית, הרי זה בגלל שלא קראנו. ביקשנו יפה מאד הרבה פעמים, אמת. רק לא קראנו. מי שיכניס את הדברים היטב-היטב לליבו יראה נפלאות בחייו, וישועת ה' תלווה אותו תמיד.

[למה גדר התפילה הוא כך – בפעם הבאה אם ירצה ה' ובלי נדר.]

 

מאשפות ירים אביון (2)

כהמשך למאמרינו הקודם בנוגע לזהירות שעל ההורים להזהר שגם ילד 'קשה' יקבל את ההתייחסות הנכונה ואת תשומת הלב החיובית, ברצוני להביא לזה סמך מדברי חז"ל, שהרי "הפוך בה והפוך בה שכולא בה", בתורה הקדושה ובדברי חז"ל הקדושים אפשר למצוא רמזים לכל הדברים שבעולם.

"אי אפשר להתייחס לכל אחד!"

הגמרא (בבא מציעא דף צ"ג ע"ב) מספרת על רועה בשם בר אדא שהעביר בהמות, אותן רעה תמורת תשלום, על גבי גשר כשלפתע דחפה אחת הבהמות את חברתה, והפילה אותה לנהר שם היא טבעה. כשנתבע הרועה לדין על חוסר השמירה, השיב לבית הדין כי הוא פטור מתשלום, שכן היה זה מקרה אונס: "מאי הוה לי למיעבד" [=מה יכול הייתי לעשות?]. דיין בית הדין, האמורא רב פפא, השיבו: איבעי לך לעבורי חדא חדא, [=היה עליך להעביר על גבי הגשר כל בהמה בנפרד). אמר לו הרועה: וכי סבור אתה שאני מסוגל לכך, להעבירן אחת אחת?

השיבו רב פפא: כבר צווחו קמאי דקמך ולא איכא דאשגח בהו [=כבר צעקו על כך קודמים לך וטענו טענה זו, אך אין להתחשב בה].

"אפשר להתייחס לכל אחד!"

מבואר כאן בגמרא שמדורי דורות טענו הרועים, במקרה שלנו, המחנכים: אנו שומרים על הכלל, אין באפשרותינו להתייחס לכל יחיד בפני עצמו. אולם טענתם לא התקבלה אצל חכמינו.

לענייננו, אנו ההורים והמורים, קיבלנו שליחות מיוחדת לחנך את צאצאינו ותלמידינו בדרך התורה. עלינו לשנן לעצמינו שכל ילד וילד עולם בפני עצמו הוא ומוטל עלינו להתייחס אליו בהתאם. מי כמונו יודעים שאין שום ילד שהוא בדיוק כאחיו או כחברו, ובדיוק כך כל אחד צריך גם לקבל את הטיפול הפרטי שלו, וכאן לימדונו חז"ל כמה מוטלת עלינו, הרועים החובה להזהר ולהשמר שלא יפגע אחד בחבירו.

וכאמור, העצה לזה היא, לתת לכל אחד את הכבוד והיחס המגיע לו [ואם נדמה שלא מגיע לו, להמציא סיבות ומקרים, להתפס לדברים קטנים לכאורה, ועליהם לשבח ולכבד], וודאי שלא לדון אותו ביחס לאחרים, שאז הסכנה של 'נפילה לנהר' גדולה ביותר חס ושלום, ובוודאי צריך להיזהר שלא ידחוף אחד את חבירו.

להזהר מטעויות בתום לב…

לא פעם אנו רואים שני אחים, שהקטן מוכשר יותר מהמבוגר, ובלי לשים לב, ובלי חשיבה מוקדמת, יכולים בטעות לשבח יותר את הקטן, ואז באופן טבעי מרגיש הגדול את עצמו מושפל, וודאי חמור הרבה יותר אם אחד משפיל את חבירו ישירות, אז וודאי הסכנה גדולה עד מאוד. וזה מוטל עלינו ההורים והמורים – הרועים – להשגיח, לעודד, לעזור, לתת יד ותמיכה. התשובה "איני מסוגל", או "איך אני יכול לשים לב אליו בין כולם" אינה מתקבלת בבית הדין בו ידונו אותנו על אבדנם ח"ו של נפשות יקרות, אם לא עשינו מספיק על מנת שלא יפלו.

אנו מוצאים בחז"ל דוגמא נוספת של טיפול בילד 'קשה', שבעקבות טיפול נכון וחכם גדל להיות לאדם גדול. כך מספרת הגמרא (בבא מציעא דף פ"ה), על ר' שמעון בר איסי שהצליח להציל תלמיד בן גדולים שהגיע רח"ל לדיוטא אחרונה, ועל ידי דברי פיוס וכבוד הצליח לרומם אותו עד שנהיה ברבות הימים לתנא קדוש. ולמחנך כזה קוראת הגמרא "ולוקח נפשות חכם".

והם הם הדברים שכתבנו: בחכמה אפשר לקנות את נפש הילד ולהעמידו במקום הנכון בס"ד.

סיבת הצמצום

רבינו הק' כותב בתורה ס"ב (בליקוטי מוהר"ן חלק א, הנקראת "בא אל פרעה"): "כי השם יתברך מחמת רחמנותו ברא את העולם, כי רצה לגלות רחמנותו, ואם לא היה בריאת העולם, על מי היה מראה את רחמנותו? ועל כן ברא את כל הבריאה, מתחילת האצילות עד סוף נקודת המרכז של העולם הגשמי, כדי להראות רחמנותו." ומבואר שם שכדי לברוא את העולם היה צריך לצמצם את האור אין סוף, כדי שיהיה מקום פנוי שבו אפשר לברוא העולם, ומאותו צמצום נעשה חלל הפנוי שבתוכו נברא העולם, את הצמצום הזה לא ניתן להבין, אלא לעתיד לבוא, מכיוון שגם בתוך הצמצום יש אלקות.

מוהרנ"ת מביא בליקוטי הלכות (אורח חיים, הלכות תפילת מנחה ד') שיש הרבה בחינות של חלל הפנוי, ואחת מהם היא בחינת "ירידה שקודם העליה", והירידה היא תכלית העליה, כי כשאדם עולה מדרגא לדרגא, הוא נעשה בריאה חדשה, כי נתחדש ממש בבחינת 'תתחדש כנשר נעורייכי', ונעשה בריה חדשה, בבחינת אני היום ילידתיך, ועל כן קודם שזוכה לעלות מדרגא לדרגא, צריך שיהא ירידה והיא תכלית העליה, כי הירידה היא בחינת הצמצום שצריך שיהיה קודם הבריאה וכנ"ל, וזה בחינת צדיקים תחילתן ייסורין וסופם שלוה, כי הייסורין באים מהצמצום שקודם הבריאה, וזה הוא בחינת כל המניעות והעיכובים שיש להאדם קודם שזוכה לעשות איזה מצוה או דבר שבקדושה, כי בכל דבר שבקדושה בוראים עולמות כידוע, ועל כן צריך שיהיה צמצום קודם.

ר' צדוק בספרו "צדקת הצדיק" מדבר מאותו ענין וכותב כך: דווקא "אחז הרשע" שהפסוק אומר עליו "ולא עשה הישר בעיני ה'", ואחד הדברים שעשה הוא שמנע תינוקות של בית רבן מלימוד התורה, דווקא הוא היה הכלי להוליד את חזקיהו שהיה מרביץ תורה ברבים ביותר כידוע, ומזה אנו רואים שהצמצום קודם העליה, הוא דבר הכרחי כדי להגיע לעליה, אך למעשה האדם כשהוא בשעת הירידה קשה לו לראות זאת, ובכל זאת עליו להתחזק באמונה שזהו רצון הקדוש ברוך הוא ורק על ידי כך יגיע לעליה.

חזקיהו המלך ידע שעתיד לצאת ממנו מנשה, ולכן לא רצה לשאת אשה, אך הנביא הוכיחו באמרו אליו, שאין הוא צריך לחקור מה ייצא ממנו, אלא עליו להאמין שגם מהרע ייצא טוב, וכשם שהצמצום של האור אין סוף היה כדי לברוא את העולם, שהקדוש ברוך הוא רצה לגלות רחמנותו, כך גם הצמצום בעבודת ה' הוא גם כן טוב, כי בסופו של דבר ייצא ממנו דבר טוב, ואל לו להיגרר אחר בלבוליו ומניעיו שבאים אליו בשעת עבודתו את ה', כי כך דרכו של עולם הוא.

אולם בשעת נפילתו של האדם מעבודתו בקודש, יש לו הסתלקות הדעת, ומאין תבוא לו אותה דעת להתחזק בזה שהוא עומד בירידה שהיא לצורך העליה, וכותב מוהרנ"ת שאף על פי כן נשאר באדם בעת כזו "כח הרשימו", ואף שאינו מבין הדבר בשכלו מכל מקום מבין הוא מרחוק שראוי לו להאמין, ועל ידי שמאמין, יוצא מהחלל הפנוי דהיינו הנפילה, ונתעלה ביותר בעבודת ה'.

יהי רצון שנזכה לראות בכל פעם בעת הירידה, שזהו תכלית העליה, ונתחזק מאוד לקיים עצותיו הק' של רבינו זיע"א עד שנזכה לגאולה השלימה בכלל ובפרט אמן כן יהי רצון.

ליטוש יהלומים

ימי השובבי"ם הממשמשים ובאים הינם ימים מיוחדים לתקון הטוב שנבלע בשבי הטומאה והחזרתו אל הקדושה.

רבנו הקדוש גילה לנו את "התיקון הכללי" אשר מסוגל לתקן פגם זה בכל השנה כולה – אם כן מה המיוחד בתיקון ימי השובבי"ם מעבר לתיקון של כל השנה כולה?

הבריאה עוברת זיכוך אחר זיכוך כדי להביאה לתכליתה שהיא הדביקות בבורא יתברך כמובא בליקוטי מוהר"ן (קמא י"ח) "ודע שהתכלית של הבריאה הוא שעשוע עולם הבא".

שלבי הזיכוך של הבריאה תלויים כמובן בזיכוך של עם ישראל, כי כאשר עם ישראל יזכו לזיכוך השלם תבוא כל הבריאה כולה לתיקונה ותכליתה.

על כן אנו עוברים במשך כל הדורות זיכוך בלתי פוסק ובלתי נדלה ומלטשים אותנו כיהלומים ליטוש אחר ליטוש כדי שנזכה לבסוף להיות "יהלומים בכתרו של הקדוש ברוך הוא" ובזה גם אנחנו נזכה לכתר כמו שנאמר "צדיקים יושבים עטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה".

אבל כדי שנגיע למצב הזה שהאבן טובה תאיר מעצמה, צריכים להוריד ממנה אין ספור סיגים כי היא עדיין מכוסה ברפש וטיט.

וכדברי האר"י הקדוש (שעה"כ – פסח) ז"ל: צריך שתדע כי עניין הנשמות הם כעניין הזהב הנוצר בבטן האדמה, וכשמוציאים אותו, הוא מלא טינוף וסיגים, דבר אשר לא ישוער, ולא תואר זהב לו, ולא הדר, עד יתחכם הצורף להגות סיגים מכסף – פעם אחר פעם  – זיכוך אחר זיכוך – לא ראי זה כראי זה.

ובכל זיכוך, מזדכך לאט לאט, עד אשר כל הסיגים נפרדים מן הזהב, ואחר כך ניכר היותו זהב עכ"ל.

ומבואר שם עוד כי נשמות ישראל נפלו בחטאו של אדם הראשון אל הרע וצריכים בירור אחר בירור לתקנם, ולכן ירדו עם ישראל למצרים אל הגלות, אל כור ההיתוך, להזדכך בקושי שעבוד מצריים כדי לצאת משם – זהב בלי סיגים – ולזכות למתן תורה ולארץ ישראל.

וזו סיבת הגלות הארוכה והקשה שלנו עד היום, כדי שנזדכך זיכוך אחר זיכוך.

אבל כיצד שורדים ועוברים את הגלות הארוכה הזו שבה יש הסתלקות הדעת והחשיכה?

הקדוש ברוך הוא ריחם עלינו ושלח לנו בדורות אלו את רבנו הקדוש להוציא אותנו מן המצרים של הדור הזה כפי ששלח לבני ישראל את משה רבנו עליו השלום שיוציאם ממצרים.

עבודתו העיקרית של הצדיק היא לגאול ולהוציא את הטוב שלנו הבלוע בטומאה. ועל כן גילה רבנו הקדוש את ה"תיקון הכללי", אשר עניינו לשחרר אותנו מן הכבלים הכובלים אותנו, ולהוציא מאתנו את העשרה מיני חיצים המשוחים בעשרה מיני סמים רעילים, שירה בנו המלך האכזר. כי בכוחו של הצדיק להחזיר את הטוב למקומו ולהוציא יקר מזולל, ולכן ציווה אותנו לומר עשרה מזמורי תהילים שיש בהם עשרה מיני נגינה ובכוחם להחזיר את הטוב לקדמותו ולשורשו.

בימים אלו של ימי השובבי"ם מקבל ה"תיקון הכללי" משמעות ואור מיוחדים וזאת משום שבימי השובבי"ם קוראים את פרשיות הגלות והשעבוד שבהם עם ישראל נפלו בשעבוד המלך האכזר הוא פרעה, הוא יצר הרע, היורה בנו את העשרה מיני חיצים הנ"ל. ומובא בספרים הקדושים שפרשיות השבוע משפיעות על המתרחש באותו השבוע, ולכן בימים אלו בהם אנו חוזרים לגלות מצרים – יניקת הקליפות – גלות הדעת – זהו זמן מיוחד שאפשר וצריך לזכך בו את נפשותינו היקרות כדי להוציאם מתוך הטיט והרפש היא הגלות בה אנו נמצאים.

ולכן דווקא בימים אלו מאיר ה"תיקון הכללי" באור יקרות מיוחד, על כל גווניו המיוחדים, בין באמירתו ובין בשאר ההתקדשויות הנדרשות מאיתנו. כי באופן הזה הצדיק האמת ממשיך לנו את החיות והתיקון לנפשותינו, ומרפא אותנו בכוח העשרה מיני נגינה, במיוחד בימים אלו המסוגלים לרפואת הנפש כפי שנאמר "שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם (ירמיה פרק ג,כב)". וכפי שאמר רבנו הקדוש "ואני רופא אותה", בהתקדשות, בתיקון הכללי, ובעשרה מיני נגינה באורם ותיקונם המיוחד המאיר בימי השובבי"ם.

להקשיב לדיבור

לעניין התבודדות ושיחה בינו לבין קונו ואמירת תהלים ותחנות ובקשות- טוב מאוד כשזוכין לאומרן בלב שלם באמת, עד שיזכה לבכות לפני השם יתברך כבן הבוכה לפני אביו.
אבל אמר, שכשהאדם אומר תהלים ותחינות ובקשות וחושב בלבו ומצפה שיבכה, זאת המחשבה אינה טובה והיא מבלבלת גם כן את דעתו, כי מחמת זה אינו יכול לומר הבקשות בלב שלם בשלמות. כי צריכין בשעת אמירת תחינות ובקשות להרחיק מעצמו כל מיני מחשבות חוץ שבעולם, רק לכוון דעתו אל הדיבורים שהוא מדבר לפני השי"ת כאשר ידבר איש אל רעהו, ואז ממילא בקל יתעורר לבו עד שיבוא לבכייה גדולה באמת. אבל כשחושב ומצפה על זה שיבכה אזי זה וזה אינו עולה בידו, כי האמירה בעצמה נתבלבלה על ידי זה כנ"ל. כי זה שחושב ומצפה שיבכה הוא גם כן בחינת מחשבה זרה שמבלבלת הכוונה, שאינו יכול לשמוע היטב מה שהוא מדבר על ידי זה. כי העיקר לדבר הדיבור באמת לפני השי"ת בלי שום מחשבות אחרות כלל כנ"ל, ואם יזכה לבכייה באמת מה טוב, ואם לאו לאו, ולא יבלבל אמירתו בשביל זה כנ"ל
(ליקוטי מוהר"ן ב סימן צה)

הרבה פעמים קורה והרצון לכוון בתפילה, תהילים או כל תפילה אישית אחרת, מוליד את התוצאה ההפוכה של חוסר כוונה. בגלל תפיסת העומק במילים שאנו עומדים להוציא מהפה, על כל משמעותן הפנימית, מתעורר הרצון ליישם את אותה תפיסה ולהביע את התפילה מתוך הרגש הראוי לתוכן התפילה והבקשה. אבל את הרגש אי אפשר תמיד להזמין לפי בקשתנו, ואז מתקיים מאבק השואף להלביש את המילים על אותו רגש רצוי שבפועל לא מגיע, ובתוצאה הסופית נשארים קירחים מכאן ומכאן. היום נעמוד מעט על הדרכה יקרה שמסר רבי נחמן בעניין זה, המופיעה בסדר לימודנו בספר "השתפכות הנפש", שיכולה ללמד אותנו על גישה כללית לתפילה ולכוונה בתפילה.

בהבנה ראשונית, אם היינו מסכמים את הקטע המובא בתחילת המאמר, היינו מסיקים שהרצון לעורר את הבכי הוא לא תועלתי ורק גורם לבלבולים, ולכן אין לנסות להכריח את הרגש אלא פשוט לומר את הדיבורים בכנות אמיתית, "ואם יזכה לבכייה באמת מה טוב, ואם לאו לאו". אבל טמון מעבר לכך בדברים. ראשית, רבי נחמן אומר שהרצון לעורר את הבכי הוא גם כן "בחינת מחשבה זרה". כמו שמתעוררות בתפילה מחשבות זרות על אירועים שהתרחשו, דברים שצריך לעשות, כך גם יש מחשבה זרה של "לכוון בתפילה". איך אפשר לכנות את המחשבה הזאת מחשבה זרה? הרי היא מעניינה של התפילה. כל שניתן לומר עליה, לכאורה, הוא שהיא לא יעילה. בנוסף, אי אפשר לומר שרבי נחמן אמר שעל האדם לא להתייחס לסוגיית הרגש בתפילה, שהרי בהדרכה אותה מסר נאמר מפורשות "רק לכוון דעתו אל הדיבורים… ואז ממילא בקל יתעורר לבו עד שיבוא לבכייה גדולה באמת". הרי שבנתינת עצה זו של ההתעלמות מהרצון לבכות טמונה העצה איך להגיע לבכי, ואם כן יש להבין איפה טמונה נקודת החילוק המהותית בין שני הדרכים להתעוררות הרגש בתפילה.

כפתח לשאלות אלו נשוב להתבונן: מדוע יש בכוחו של הדיבור לעורר לבכי לא מתוכנן? למה האמירה לבדה מספיקה? לשם כך נתבונן על עניינו של הדיבור.

רבי נחמן כותב (ליקוטי מוהר"ן יא), כי הדיבור הוא ממוצע בין האדם ובין השמיים. הדיבור הוא כוח רוחני שמחבר בין שמים וארץ, שהרי על ידו האדם דבק בה'. הדיבור גם מחבר בין החלק השמימי שבתוך האדם לבין החלק הארצי שבו; בין הנשמה והגוף, כפי שנאמר בפסוק "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיים", ותרגם אונקלוס "לרוח ממללא". לאחר שהנשמה ניתנת בתוך הגוף האדם הופך למדבר, כי הדיבור הוא זה שמבטא את החיבור ביניהם. הגוף מוציא את ההברות, אבל מצד עצמן אין להן כל משמעות חוץ מהתפיסה הרוחנית שמועברת דרכן. נמצא, שכל עניינו של הדיבור הוא ביטוי של המחשבה.

מכיוון שלדיבור יש כוח כזה של חיבור בין המחשבה והמעשה, כמו גם בין השמים והארץ, נמצאנו למדים שהדיבור עצמו מחולל את החיבור ביניהם. הדיבור הוא לא רק גילוי של המחשבות שבלב, אלא הוא עצמו יוצר חיבור בין המחשבות ובין גוף האדם. הפיכת המחשבות ושאיפות הלב למילים הופך אותם מדבר שקיים מחוץ לאדם לדבר המחובר בקשר פנימי עם האדם. הדיבור מוריד את המחשבה לעולם המעשה, ובהורדה זו הוא יוצר חיבור בין עולם המעשה לבין אותן מחשבות.

בשונה מהמחשבה שהדיבור הוא דבר של מה בכך, והוא בסך הכול הרהור בקול של המחשבות, התורה וחז"ל במקומות רבים מייחסים חשיבות עצומה לכוח הדיבור, בגלל שהוא אכן יוצר. הוא זה שמעצב את העולם שבו אנו נמצאים, והוא יכול ממש להגדיר את עצמנו מחדש על פי המילים שנבחר להוריד אל עולמנו, עולם המעשה. ולדוגמה נזכיר את דברי רבי נחמן במקום אחר (ליקוטי מוהר"ן עח): "וְזֶהוּ: "כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בוֹ זָכוֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד", הַיְנוּ שֶׁאֲפִלּוּ אִם הָאָדָם מֻנָּח, חַס וְשָׁלוֹם, בַּמָּקוֹם שֶׁהוּא, אֲפִלּוּ בְּשֵׁפֶל הַמַּדְרֵגָה מְאד, אֲפִלּוּ בַּמְּקוֹמוֹת הַמְטֻנָּפִים, אַף-עַל-פִּי-כֵן עַל-יְדֵי הַדִּבּוּר יָכוֹל לְהַזְכִּיר אֶת עַצְמוֹ בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. דְּהַיְנוּ, שֶׁאֲפִלּוּ אִם הוּא בַּמָּקוֹם שֶׁהוּא, אִם יִתְחַזֵּק גַּם שָׁם לְדַבֵּר עַל-כָּל-פָּנִים דִּבּוּרִים קְדוֹשִׁים שֶׁל תּוֹרָה וּתְפִלָּה וְהִתְבּוֹדְדוּת, יָכוֹל לְהַזְכִּיר אֶת עַצְמוֹ בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, אֲפִלּוּ שָׁם בַּמְּקוֹמוֹת הַנְּמוּכִים, שֶׁהֵם בְּחִינוֹת מְקוֹמוֹת הַמְטֻנָּפִים, אֲפִלּוּ אִם נָפַל לְמָקוֹם שֶׁנָּפַל, כִּי הַדִּבּוּר אֵינוֹ מַנִּיחַ אוֹתוֹ לִשְׁכּוחַ אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ". דיבורי התורה והתפילה הם לא רק קרש קפיצה במטרה להגיע למקום גבוה יותר, אלא הם עצמם מחברים את האדם עם דיבוריו ומקרבים אותו לה'. התפילה משפל המדרגה חשובה ולו בשל כך שעצם התפילה פועלת את הדבקות בה', והדיבורים עוד יוכלו להרים אותו מהמקום שהוא נמצא.

עכשיו אנו חוזרים לכוונת התפילה בה פתחנו. מכיוון שהדיבור עצמו יוצר את החיבור בין האדם ובין המילים שנאמרות, הרי שהרצון להתעורר לבכי עוד לפני אמירת המילים פשוט מקדים את זמנו. לפני אמירת המילים האדם יכול לפעמים למצוא את עצמו לא מחובר למה שהוא עומד לומר, ואז נותרות בפניו שתי ברירות: לנסות לכפות את החיבור בינו ובין המילים, דבר שלא תמיד יצליח, או פשוט להתייאש מראש ולומר שאין קשר בינו ובין מה שהוא עומד לומר. לפי רבי נחמן, במצב כזה צריך פשוט לומר. לומר עם כוונת אמת ובכנות אמיתית, אבל לא לנסות למצוא את הרגש והחיבור בשלב הראשון. מדוע? כי האמירה בעצמה תיצור את הקשר, ואז היא תוכל אף להביא לידי בכי שמראש היה לא מתוכנן בכלל. המחשבה על "להתעורר לכוונה" היא מחשבה זרה לתפילה, כי כל עניינה של התפילה הוא האמירה של המילים ובכך ליצור את החיבור בינן ובין האדם. כל ניסיון אחר לחבר בינן ובין האדם לא דרך דיבור הוא פשוט לא קשור לתפילה, ויהיה זה כמו אדם שיהרהר עמוקות בדברי תורה באמצע התפילה. החיבור שבא מתוך חשיבה על התורה גם מביא לדבקות, אבל בשעת התפילה הוא מחשבה זרה. גם המחשבה על לעורר בכי היא אמצעי יקר וטוב, אבל היא לא קשורה לתפילה.

כמובן שאין בכוונת הדברים לומר שאין לחשוב שום מחשבה בתפילה מעבר למילים בעצמן. ישנן מחשבות רבות שיכולות לרומם את האדם ולהביא אותו לכוונה גדולה יותר. אך המטרה במחשבות אלו אינה להחליף את הדיבור, אלא להתרכז כמה שיותר במילים. ברגע שהרצון לכוון מונע את האפשרות לכוון במילים כפי שהן, אז יש להניח לאותה מחשבה ולומר את המילים בצורה אמיתית.

"כי זה שחושב ומצפה שיבכה הוא גם כן בחינת מחשבה זרה שמבלבלת הכוונה, שאינו יכול לשמוע היטב מה שהוא מדבר על ידי זה". מה הכוונה "אינו יכול לשמוע מה שהוא מדבר"? הרי הכוונה במילים היא זאת שנמנעת. וגם, איזו הקשבה נצרכת למילים שהאדם אומר בעצמו? אבל בגלל שבדיבור בעצמו מונח החיבור בין המילים והאדם, על האדם להקשיב למילים אותם הוא כרגע אמר. ההקשבה אליהן הוא החיפוש של החיבור שנוצר זה עתה. תוך כדי האמירה עצמה האדם מגלה את החיבור, ואז כל מה שעליו לעשות הוא לשמוע את מה שהוא בעצמו אמר, ומשם להגיע אל המקום אליו מובילות המילים שזה עתה אמר.

לקדש את החול

איך מקדשים את החולין?

ששת ימים הוא עמל לפרנסתו. הוא יוצא בבוקר לאחר תפילת שחרית, וטורח כל היום כדי להרוויח ביושר את פת לחמו. בשעות העבודה הוא כל כך טרוד ועסוק – אין לו זמן לנשום.

לקראת ערב הוא חוזר לביתו, טועם משהו – ומיד מחיש פעמיו לבית המדרש, לקבוע עתים לתורה. הוא מנסה לחטוף דף גמרא, לא בכל יום הוא מצליח להתרכז, העייפות מנסה פעמים רבות להכריעו והוא נאבק באשמורות עיניו בשארית כוחותיו.

ליל שבת. מרוץ החיים עוצר לפתע. באה שבת – באה מנוחה. יש לו כמה שעות שבהן הוא מזין את נפשו במזון רוחני. הוא מנסה לחטוף ככל היותר. אך על אף הכל, טעם מריר עולה בפיו; הוא חש תסכול על החיים שמתבזבזים לו בין האצבעות.

נכון, הוא קובע עתים לתורה וגם בשבת הוא משקיע קצת יותר בלימוד ובתפילה, אבל מה אלו נחשבים מול כל הימים שנשחקים בעמל כפיים? זה הרי 'בטל ברוב' – פי עשר ויותר!

"איך אמור כל החולין המגושם הזה להתחבר לעולם הנצחי שאליו אנו מתכוננים?!" – הוא שואל את עצמו בכאב – "הרי רובו של היום והשבוע חולף תוך התבוססות בדברים גשמיים גרידא" – – –

* * *

בין המצוות המנויות בפרשתנו אנו מוצאים את מצוות הפרשת חלה, אחת מן המתנות שניתנו לכהן; יש להעניק לו את החלק הראשון מכל עיסה. חז"ל הקדושים (ב"ר א, ד) מלמדים אותנו שמצווה זו היא אחת משלוש מצוות שבזכותן נברא העולם! הוגיעו עצמכם, כל הבריאה הייתה כדאית בזכות מצווה זו. כך נרמז בתחילת התורה: "בראשית ברא אלוקים", ואין ראשית אלא חלה, שנאמר (במדבר טו): "ראשית עריסותיכם". מה טיבה של מצווה זו שזכותה גדול כל כך? בדיני הפרשת חלה אנו מוצאים דבר פלא: אדם שנדבה אותו רוחו להעניק לכהן את כל העיסה – לא עשה כלום, הקדושה אינה נתפסת כלל באותה עיסה. זאת מפני שחלה צריכה להיות 'ראשית' – 'ששייריה ניכרים'; בלא שיריים אין גם ראשית.

מצווה זו גונזת בתוכה את סוד הבריאה, אומר רבי נתן, לא פחות ולא יותר. ואיך? העולם (מלשון) 'מעלים' את מציאות הבורא; בעין חיצונית נראה שהטבע שולט כאן – ועלינו הוטל לגלות את המציאות האמיתית.

עיקר תענוגו של הקב"ה, כביכול, הוא שנרים את כל הבריאה, את כל המקומות הנמוכים – אל על, ונגלה בהם את מציאות ה'.

את זאת עושים קודם כל על ידי הכרה שהקודש הוא העיקר, ואילו החול טפל אליו. ואז, לא זו בלבד שהקודש נשאר בקדושתו, אלא גם כל חלקי החול באים אל תיקונם. שכן כאשר החולין משמש סיבה להבלטת מעלת הקודש, מתרומם גם החולין ובא אל תכליתו הנרצה, כיון שהוא הופך לחלק מן הגילוי השלם.

לפיכך, כאשר אנו מפרישים חלה – חלק של קודש – ומשאירים שיריים של חול, הובלטה העליונות של הקדושה על החולין שמשמש כמנוף לגילוי האלוקי: מה יקר וחשוב בעולם.

אך כאשר עשינו את כל העיסה קודש, אין כאן ראש ואין כאן שיריים, ולא הגענו למטרה כלל.

מצווה זו היא אם כן, תכלית הבריאה בדגם מוקטן.

* * *

כל עסקי החול נוטלים אפוא חלק נכבד בגילוי האלוקי. אין זה נכון להפריד בין חלקי החולין וימות השבוע, לבין חלקי הקודש והשבת, אלו כמו אלו נועדו לגלות דרכם את מציאות ה׳.

אבל הכל תלוי בהתייחסות שלנו: אם נשכיל לכבד את חלקי הקודש ולשים אותם בראש סדר העדיפויות; כאשר נכיר בכך שהחלקים הקדושים בחיינו הם הם העיקר, וכל השאר הוא רק טפל – לא זו בלבד שביררנו לעצמנו חלקי קודש, אלא כל עסקי החול שלנו הפכו לחלק מן התכלית הקדושה שלנו עלי אדמות.

ההבלטה של הקודש יכולה לבוא בהרבה צורות. אך תחילה וראש – בהבנה הפנימית: לא לשכוח את התכלית; לייקר מכל יקר את אותן קביעות עתים לקודש; לשמוח בהן ולהכיר שהן הן המרכיבים החשובים ביותר של חיינו, לעד ולנצח נצחים.

או אז נופתע לגלות, איך גם כל חלקי החול הפכו להיות נצחיים ומלאי אור!

(עפ"י ליקוטי הלכות, חלה ד, ז-ח)

פרשת חיי שרה

"וְיִתֶּן לִי אֶת מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה" (בראשית כג, ט)

הצדיקים אינם מסתפקים במעלתם הגבוהה, אלא משתדלים בכל יום ויום להוסיף קדושה על קדושה, כמו שאמרו חז"ל: "'כי כל ביתה לבוש שָׁנִים' – אל תקרי שָׁנִים אלא שְׁנַיִם – 'פתוח תפתח'; 'הענק תעניק'; 'נתן תתן'".

לאמור, שגם אחרי שקיימת את המצווה, אל תסתפק בכך, אלא תוסיף לעלות יותר ויותר.

זו הסיבה שהאבות הקדושים נקברו במערת "המכפלה", כי הם השתדלו תמיד להכפיל את מאמציהם בעבודת ה' שוב ושוב, כמו שכתוב "כי כפלים לתושיה" (איוב יא).

לכן גם מכונה העיר חברון 'קרית ארבע' – כדי לרמוז שגם לאחר שהכפילו את עבודתם, הכפילו אותה שוב, כמו שארבע הוא כפל כפליים.

('ליקוטי הלכות' תפילין ה, לט)

"וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וה' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל" (בראשית כד א)

ימי חיינו הינם "כֵּלים" שעלינו למלאות בתורה ובמצוות. אבל כל יום נראה בתחילתו כל כך קטן ומצומצם, כאילו אי אפשר להכניס בו שום תורה ושום מצווה – אם בגלל טרדות ולחצים, אם בגלל עייפות וחוסר חשק.

אבל אל נא תיבהל, התחל ועסוק בעבודת ה' כפי כוחך ותראה אט-אט שכל הקשיים וההפרעות אינם כה נוראים כפי שחשבת, ותוכל למלא את הימים בהרבה הרבה קדושה ודעת אלוקים.

כשאנחנו מבקשים אריכות ימים, אנחנו מבקשים בדיוק את זה, שנגדיל ונאריך את הימים שלנו ונמלא אותם בהרבה טוב נצחי.

טוב נצחי ושכר בצידו: מי שעושה כן, זוכה לעשירות פשוטה כמשמעה, כי הקב"ה חפץ תמיד להשפיע לעולם טובה וברכה, אלא שצריך להכין כלים כדי לקבל את השפע הזה. לכן מי שהגדיל והאריך את הימים שלו ומילא אותם בהרבה רוחניות, יזכה לכלים שבהם יקבל גם שפע גשמי, כמו שנאמר ב'ליקוטי מוהר"ן' ח"א יד: "כשנתקן ברוחניות – נתתקן בגשמיות גם כן"!

לכן אברהם אבינו שהיה "זקן ובא בימים" – שמילא את ימיו בהרבה רוחניות, זכה גם כן לשפע גשמי: "וה' ברך את אברהם בכל".

('ליקוטי מוהר"ן' ח"א ס, ב)

"וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה" (בראשית כד, סג)

"לשון תפילה" (רש"י)

על ידי התפילה יורד שפע ברכה לעולם, כפי שהיה בעת בריאת העולם, שלא יצאו הצמחים מהאדמה עד שהאדם התפלל שירדו גשמים.

לכן כשאדם מתפלל בשדה, כל הצמחים 'נכללים' בתפילתו, שהרי גם הצמחים אומרים שירה, וכשבא אדם ומתפלל ביניהם – והרי תפילה זו היא מקור השפע של העולם – אזי כל הצמחים משתתפים בתפילתו.

הוא אשר אמר הכתוב: "ו'יצא י'צחק ל'שוח ב'שדה" – ראשי תיבות 'יבול' – שהלך להתפלל בשדה וכל הצמחייה השתתפה בתפילתו.

('ליקוטי מוהר"ן' ח"ב יא)

פרשת במדבר

בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת (במדבר א, ב )

בזמן הגלות, כשם שאומות העולם שולטים על ישראל בגוף, כך יש להם שליטה על הרוחניות של עם ישראל, אם בכפיה – שגוזרים גזירות כדי למנוע אותם מקיום מצוות, אם בעקיפין – שמציקים להם ומקשים עליהם לעבוד את ה', או סתם על ידי השפעה רוחנית שלילית, ככתוב: "ויתערבו בגוים וילמדו ממעשיהם" (תהלים קו).

או אז החלק הטוב שבנפש היהודית, מצטער ומתגעגע לשוב למעלתו הקודמת ולעשות את רצון ה'. אך במשך הזמן החלק הטוב שוכח את הכל ומתרגל למצב, כמו שכתוב: "כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה, נעשית לו כהיתר" (יומא פו ע"ב).

תפקידם של הצדיקים הוא 'לקרוא לסדר' לטוב הטבוע בנפש הישראלית, ולהודיע לו את מעלתו הגדולה, וכי הוא חלק מעם ישראל אשר בשבילם נברא כל העולם כולו – ואז כשהטוב הזה נזכר במעלתו, הוא מתחיל להצטער על מצבו: איך ירד מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, כאשר בשבילו נברא כל העולם – וכעת הוא עוסק בהבלים ושטויות שלא נשאר מהם מאומה לנצח, כך שהוא מתגעגע לחזור ולשוב לה', עד שלבסוף הוא מנצח את כל המונעים והמפריעים, וחוזר אל ה'.

הוא שנאמר במניין בני ישראל: "במספר שמות", לאמור, שהצדיקים מודיעים לכל אחד מבני ישראל, קטן כגדול, שגם הוא חלק מהמניין של צבא ה' שמקדש את שמו בעולם, וגם אם מעשיו אינם עולים יפה, ואיננו מצליח לקיים את רצון ה' בפועל, מכל מקום, כל עוד רצונו הפנימי הוא לעבוד את ה' – עדיין שם ישראל נקרא עליו, ובכך גם הוא נחשב לחלק מכלל ישראל שבגללם נברא העולם, שזוהי המעלה הגדולה מהכל.

(עפ"י ליקוטי הלכות, סימני בהמה ד, יד)

הכנה לפסח

אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים… מפני שהפריז על מדותיו של הקב"ה, שנא' במה אדע כי אירשנה (נדרים לב.)

ארץ ישראל, מבאר רבינו, (לקו"מ ז) הינה מקור האמונה, שהלא כל התפילות בעולם עולות דרך שם והתפילה הלא כולה אמונה, משנה היא את הטבע ומחוללת נסים, "כי התפלה למעלה מטבע, כי הטבע מחייב כן, והתפלה משנה הטבע, וזה דבר נס, ולזה צריך אמונה, שיאמין שיש מְחַדֵש ובידו לחדש דבר כרצונו". כך, שאויר הארץ הקדושה הקולט את כל תפלות ישראל בכל מקום שהם ספוג אמונה, ואם פוגמים באמונה הקדושה פוגמים בארץ ישראל. אם כן, ה"פגם" שפגם כביכול אברהם בשאלתו, איננו סתם חסרון אמונה בהבטחה שיצאה מפי הגבורה, אלא הטלת חסרון בקדושת הארץ ובאפשרותה לקלוט את ישראל על אדמתה.

ולכן הוצרכו ישראל להיענש בהרחקה מהאמונה הקדושה, בגלות מצרים ששם מקור הכפירה, העדר מקום התפילה – כמו שכתוב "בצאתי את העיר אפרוש את כפי", ורק לאחר מכן לבוא לארץ הקדושה, תוך מסע של נסים גלויים, פרסום האמונה והשרשתה. לאחר מסע נשגב ונורא זה, שוב חזרו לאמונתנו הקדושה, תיקנו את הפגם של "במה אדע" ונכנסו לארץ, מקור האמונה.

אף אנו הנמצאים היום בגלות מרוחקים מן האמונה, ורק ככל שנרוממה ונפיצנה בעולם נקרב את גאולתנו: ברגע שתכלה האפיקורסות מן העולם יבוא משיח צדקנו, ככתוב בשיר השירים "תבואי תשורי מראש אמנה" ודרשו חכמנו: "ויאמינו בה' – לפיכך זכו לירש את הארץ… ואין הגלויות עתידות להגאל אלא בשכר אמונה, שנאמר אתי מלבנון כלה, אתי מלבנון תבואי תשורי מראש אמנה" (תנחומא, בשלח פ"י).

הדרך לאמונה

וכאן אנו מגיעים לאחת הדרכים הנפלאות ביותר שבדרכי רבינו, הדרך לאמונה. בכתבו על היציאה מהגלות על ידי אמונה קובע רביה"ק: "אי אפשר לבוא לאמונה אלא על ידי אמת כמובא בזוהר (בלק קצח:)… אמונה אתקריאת כד אתחברת בה אמת", על ידי הסתכלות חדה, בלי שום פניות צדדיות, תוך חתירה בלתי מתפשרת לאמת הצרופה ותוך רצון עז לעמוד על האמת משיגים את האמונה הקדושה. לא בהבנה שכלית רגילה, אלא בהכנעה לאמת והחלטה נחושה להשיגה מגיעים לאמונה בה' ובעבדיו הצדיקים האמיתיים. שכן,"עיקר האמונה הוא במה שאין השכל מבין" (ליקוה"ל שם, הלכה ז אות ג, עיין שם באריכות).

זוהי דרכו של רבינו לאמונה, אך גם דרך זו אינה קלה כמובן, קשה לרכוש מידת אמת צרופה כל כך, כזו הדרושה לאמונה, בשעה ש"עצת הנחש" שולטת בעולם, "עצות רשעים", דעות כוזבות, שבגללם כמעט ואי אפשר לו לאדם להשתחרר מכל סיג שקר; הנחש שהטיל זוהמא בבני אנוש, גם היום כמו זורע טיפי ארס ממוחו-דעתו לדעת בני האדם ומעביר האמת מהם והלאה.

אשר על כן, כותב רבינו, יש לעשות את ההיפך: לקבל עצות מצדיקים עליהם נאמר "כולו זרע אמת", עצות הצדיק, "טיפי השכל" שלו, חוקקים אמת במקבלם; כל ההולך בדרך עצתו מבחין בין אמת לשקר ומגיע לאמונה טהורה.

היציאה מהגלות

בארץ מצרים שקע עם ישראל בדיוטה תחתונה מאד כידוע. עבורם, בלתי אפשרי היה להתחיל ולהכנס אל הקדושה מדרגה אחר מדרגה כפי שכל מתחיל בעבודת ה' נזקק לעלות — "ממוחין דקטנות ראשון למוחין דקטנות שני וממוחין דגדלות ראשון לגדלות שני" עד שהוא מגיע למדריגותיו הגבוהות. אם היו ישראל הולכים כך – בהיותם במצרים – אל האמונה הקדושה, מדריגה אחר מדריגה, הרי שעוד טרם הגיעם אל הגדלות, בהיותם עוד במוחין דקטנות, כבר לא היה בכוחם לעמוד בפני ה"קליפות" האחוזים בהם כל כך מחמת טומאת מצרים. "על כן עשה השם יתברך עמהם נס נפלא ונורא, שהאיר אור גדול ונורא מאד פתאום, בפעם אחת, שלא בהדרגה ושלא כסדר", וכך זכו לצאת מן הטמא אל הטהור ולהגאל, מבאר רבי נתן בקיצור על פי דברי האריז"ל.

ברצות ה' לגאול אותם, והגאולה הרי תלויה באמונה, הפליא ה' את חסדיו והאיר להם את אור האמת, שעל ידו זכו לאמונה, וכמו שפירש רש"י ע"פ המכילתא על הפסוק "וגם צידה לא עשו להם" – "לדרך. מגיד שבחן של ישראל שלא אמרו היאך נצא למדבר בלא צדה אלא האמינו והלכו" (שעל זה נאמר, כפי שממשיך רש"י, בירמיה "זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולותייך – לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה"). על ידי שזכו לאמונה נגאלו ממצרים.

זו החכמה הגדולה, זו ההשגה הגבוהה, שהשיגו אז בני ישראל, תחושת אמת נשגבה, ראיית אמת, הסתכלות אמת, והיא שהביא אותם לאמונה הקדושה. ועד היום – זה מה שזוכים לו בלילה הראשון של פסח. לשם כך אוכלים מצה, שכמבואר בכתבי האריז"ל המצה היא בבחינת "מוחין דגדלות דאבא" שהם החכמה העליונה, "מוחין גדולים ונוראים מאד", עצם אור האמת בלי כל הקדמה אלא השפעה ישרה מן השמים.

השי"ת יזכנו בזכות ימי הפסח הבעל"ט לאור האמת אותו מאירים בנו הצדיקים איך לזכות לאמונה ברורה בהשי"ת.

משנכנס אדר – מרבים בהתחזקות

משנכנס אדר מרבים בשמחה, הנה הנה הגיע הזמן להתחדש ולהמשיך על עצמנו התחזקות הנפש אמיתית שתביא לנו חיות ושמחה. אבל, מה נוכל לעשות שמצד שני עומד עמלק ומתאמץ לא להניח לנו, כי ברגע שאנו רק חושבים מחשבה שאולי כבר הגיע הזמן להתחזק באמת, מיד עולה לה מחשבה שניה של חולשה ורפיסות של "אני לא יכול"? אז מהיכן באמת לוקחים כח של דחף פנימי להתחזק ולהתחדש? והרי חז"ל אומרים "אין מחזקים אלא למחוזקים", כי צריך רצון לרצות להתחזק, ואת זה עמלק לוקח מאיתנו…

דווקא חודש אדר, בו מתגלה קדושתם של מרדכי ואסתר, הוא הזמן לגלות שיש לנו כן כח להתחיל. כי באמת יש לנו בשורשינו את היסוד של ההתחזקות, קבלנו זאת בירושה מאבותינו הצדיקים, אברהם יצחק יעקב משה וכו'.

הם אלו אשר התייגעו קשות לבוא להתחזקות אמיתית בעבודת ה', מבלי לדעת מהיכן להתחיל. אבל אחרי שהם זכו להארת הרצון בתכלית המעלה, הם השאירו רושם גדול בעולם, ונטעו בנו, בכל אחד מישראל, את הרצון הפנימי להיות יהודי כשר מלא בחיות של יראת ה'.

ובזה עסק משה רבינו ע"ה לדבר עמנו במשנה תורה, לא רק לעורר על הצורך ברצון ויראת ה', אלא בעיקר לחזק את נקודת הרצון שקבלנו כבר בזכותו, שממנה נוכל להתחיל, וזוהי גם התעוררות התשובה שמתעוררת בפורים, בכח מרדכי ואסתר שמשפיעים עלינו כח של רצון והשתוקקות אחרי ה', גם אחרי שאכלנו "מסעודתו של אותו רשע" – אחשורוש, ועלינו רק לחזק האמונה וההתקשרות לצדיקים, כי על ידם יכולים אנו באמת להתחיל מחדש.

גם אם במשך השנים אנו מאבדים את הרצון ואת יראת ה' חלילה, בכל זאת כאשר אנו מתקרבים לצדיקים, מושפע עלינו כח של רצון ועקשנות לזכות ליראת ה' ולאור קדושת השבת ולשאר דרגות של דביקות בה', כי קדושתם עומדת לנו לנצח.

וזהו עיקר הנסיון, שנדמה לנו בדרך כלל שאין לנו כח להתחזק, ולכן בימים אלו כהכנה לפורים דווקא זו חובתינו, להתחזק מאוד להדבק בצדיקים, ומשם נשאב התחזקות פנימית וכח של רצון לרצות להתחזק.

ואת זה אנחנו צריכים לזכור תמיד, לומר איש לרעהו ואיש לעצמו: אחי, חזק ואמץ במלחמתך, ואל תניח לעמלק להראות לך שאין לך כח, לך לצדיקים ותגלה שם כמה רב כוחך – אין מחזקין אלא למחוזקין.

עת לשחוק

אמר רבי יוחנן: כיפה [ביתן] של חשבונות היתה חוץ לירושלים, וכל מי שמבקש לחשב הולך לשם. למה? שלא יחשב בירושלים ויצר [יצטער], לפי שנקראת "משוש כל הארץ" (שמות רבה, פ' נב, ה).

שני כוחות קיימים באדם, שבמבט ראשון ההבדל ביניהם לא נראה גדול כל כך, אבל כשמתבוננים לעומק אותם כוחות, רואים שההבדל תהומי. האחד נותן חיים, והשני מביא איתו את המוות. והם: לב נשבר ועצבות. שניהם מופיעים בהרגשת החיסרון, אבל האחד מביע את הגעגוע אל הטוב שרק גדל עם הרגשת החיסרון, והשני מביע תחושה של תסכול והחמצה. וזהו הלא ההבדל בין חיים למוות – בין הרצון להתקדם ולפעול, ובין העצירה והחידלון מתוך יגון ותוגה.

באחת מתפילותיו אומר רבי נתן: "אב הרחמים, אתה יודע כי חדווה תקועה בלבי מסטרא חדא, ועציבו מסטרא חדא". חיים של עבודת ה' מלווים ברגשות של שמחה גדולה מצד אחד, וגם צער גדול על הכאב מצד שני. בוודאי ששני הצדדים חייבים לבוא לידי ביטוי בעבודה שלנו, ואסור לנו לוותר על אחד מהם, לא על השמחה ולא על חשבון הנפש. אי אפשר רק לשמוח כל היום כאילו דבר לא חסר, וכמובן שאי אפשר לשקוע ביגון גם כן.

בנקודה זאת באה המסקנה שלכאורה מתבקשת מאליה: צריך לסייג גם את השמחה וגם את שברון הלב. לא לשמוח בלי גבול, ומצד שני גם לא להיות מדוכדך כל היום. והאמת היא, שצורת מחשבה זו מקשה עלינו ביותר לקבל בפשטות את הציווי לשמוח תמיד. איך אפשר באמת רק לשמוח? האם אין כאן התעלמות מהמצב האמיתי? ויותר מכך, האם השמחה המרובה לא תשלה אותנו כאילו כבר הגענו ליעדנו, ועכשיו אפשר רק לשמוח?

אבל כשנשים לב, נראה כי בצורה חשיבה כזו לא הכוח של לב נשבר מתבטא, אלא הכוח – כוח שבירה – של העצבות. מה הרי עניינה של העצבות? חסימה ועצירה של הכוח שלנו לפעול ולהתבטא. כשאנחנו מסייגים את מידת השמחה, אנחנו למעשה פשוט ממיתים חלק בנו שיכול היה לפעול ולחיות. כשפועלים מתוך שמחה, החלק הפנימי שבנו משתחרר מהכבלים ומקבל אפשרות לצאת החוצה, להתבטא ולהתממש בטוב. זה לא דבר קטן בכלל. כמה פעמים אנחנו פשוט רוצים לשים את כל עצמיותנו במעשה הזה שאנחנו עכשיו עושים, אבל מרגישים מין מחסום שמשאיר את המעשה מחוץ ללב, חוץ מאיזו השפעה קטנה או הרגשה קלה שהרגשנו? כמה יכולנו להרוויח יותר, להתקדם יותר, אם היה לנו את המפתח לשחרר את אותם כוחות פנימיים ולבטא אותם עכשיו? המפתח הזה, אומר רבי נחמן, הוא השמחה. "כי בשמחה תצאו – שעל ידי שמחה נעשין בן חורין, ויוצאין מן הגלות" (ליקוטי תנינא, סימן י). להגיע לשחרור שמאפשר את מימוש כל הכוחות, אפשר רק בכוח השמחה.

רצינו להיות 'מציאותיים' כלפי המצב שלנו ולהגביל את השמחה. בפועל, לא רק שלא הוספנו לעצמנו כלום, אלא גם מנענו מעצמנו התקדמות נוספת. את זה בטוח לא רצינו. אז מה כן? להתעלם?

את אותן שאלות נוכל לשאול על ירושלים. ירושלים נקראה "משוש כל הארץ" – רק שמחה נמצאת בה. אפילו הרגשה צער אמיתית אסורה בה. גם כאן ניתן לשאול: האם בירושלים אנחנו מצווים לברוח מהמציאות? בוודאי שלא. גם הצער נכון וגם השמחה נכונה- אבל כששניהם ביחד, שניהם לא נכונים. השמחה מצד עצמה מבטאת שלמות והתבטאות מלאה, והצער מבטא חיסרון אותו צריך להשלים. כשאנחנו שמחים בדבר, זה באמת אומר שאנחנו נמצאים בתוכו לגמרי. בהגבלה של שמחה כזו, רק שקר נעשה. נכון, בוודאי שיש לאן להתקדם. אבל במה שיש לנו, יש שם שלמות בפני עצמה. בירושלים דווקא צד זה היה צריך להיות מודגש – השלמות שיש בה. נכון שיש לי צרות, אבל במה שירושלים נותנת לי, אני מרגיש שלם. שם אין חיסרון. נכון שבשורה התחתונה אני לא מושלם, אבל כשאני בירושלים אני מסתכל רק על מה שירושלים נותנת לי, ומשאיר את כל הצרות לכיפה שמחוץ לירושלים.

וכך גם בעבודה שלנו. כעת אני עושה מעשה טוב. נכון שיש לי חסרונות, ואפילו במעשה זה לא הגעתי לשלמות שניתן להגיע בעשיית מעשה זה, עם יותר כוונה, עם יותר אמונה. אבל במה שהמעשה הזה נותן לי עכשיו אני מרגיש שלמות. איך אפשר לשמוח בקצת שלמות אם השלמות הסופית היא היעד שלנו? לשם כך עלינו להתלמד במידת השמח בחלקו, ולהעריך את הטוב בכל דבר. אבל בסופו של דבר, במה שאני עושה עכשיו, אני משאיר את כל הצער שלא שייך לכאן. כרגע אני מרגיש שלם. את כל החשבונות האחרים אשאיר לאותה 'כיפה' שאייחד לי בזמן קבוע ביום, בחשבון הנפש- עדיף ביחד עם שיחה עם ה'. בדרך זו לא נצמצם את מלוא הקשר והחיבור שכן יש לנו, ומצד שני לא נמעיט במה שחסר.

פעם העיד רבי נחמן על עצמו: גם אילו הייתי עובר על העבירה החמורה ביותר בתורה, הייתי נשאר בשמחה, ורק אחר כך הייתי עושה תשובה. "עת לבכות ועת לשחוק" – עלינו לחלק בצורה בריאה ואמיתית את ההסתכלות שלנו, להתמקד בחיסרון ורק בו כשצריך, ולשמוח בלי גבול כל שאר הזמן, בלי לשים לב לשום חיסרון שהוא.

מתנת חינם

"ומאוצר מתנת חינם חנני"

אם אזכה לקבל את הבזיונות שאולי מזומנות לי, ואת המניעות בעבודת ה' הנשלחות לי בדרכי בדמימה ושתיקה, כלומר: מתוך הכנעה והכרה שלא מגיע לי כלום, ואתאזר בסבלנות וגמישות מול כל שינוי הנכפה על תכניותי, כי אז יש תקוה שאבוא באמצעות הצדיק – על מקומי ותיקוני, המיועדת לי באופן אישי לגמרי.

היקום כולו דרוך ועומד….

עליונים ותחתונים זוחלים ורועדים…

היום הגדול קרב ובא!

יום בו תלוי כל העולם כולו!

אך טבעי הוא שהלב מוצף בגעגועים ורגשות…

אותו לב שחי וינק כל השנה מיובליו המתוקים של הנחל הגדול, אותו לב אשר כל יום יגורו אתו מלחמות, והוא ריפא את תחלואיו, חבש את פצעיו בעלי הרפואה שעל גדותיו, בצילם אף מצא מחסה ומסתור, נוחם ומנוח בכל משברי השנה היוצאת.

עכשיו הלב הזה עומד להגיע למקור עצמו, קודם כדי להכיר טובה, אח"כ לטבול שם כולו,לצאת טהור מכל הכתמים ולהוולד מחדש לגמרי…

אכן לב החסיד בוער עד אין סוף!!!

אך אליה וקוץ בה!

אליה: הכיסופים והגעגועים לרועינו ומורינו, קדושתינו, תקותינו, תכליתנו, נחמתינו ושמחתינו וכו'

הקוץ שבה: הציפיות והתכניות…

כן! אותן תכניות טובות, שברוב הפעמים מתנפצות אל תוך התורים הארוכים והמורטים ואל שאר התקלות והשיבושים שבדרך.

או אל מול הדחיפות שבציון, בדיוק כשהמח צר וקטן מלהכיל את גודל הזמן והמקום, הלב אטום, הפה חתום והרגליים לא מחזיקות אותך, אולם מקום לשבת קשה למצוא…

ואל מחול השדים הזדונים האלו, צפים ומצטרפים שאר המרירויות, שהצטברו וחיכו רק לרגע זה, הלינה הרחוקה והדפוקה, האוכל הלא מסודר, הכסף הרב שהלך… והדברים ידועים ומוכרים.

לאמיתו של דבר, ציפיות (שאינן מתאימות) הן מתכון כמעט בטוח לאכזבה, עצבות וכעס גם כל השנה. (חשוב לזכור: שבודאי כל אחד חייב לתכנן לעצמו סדר בעבודת ה' וזהו דבר חיובי אלא שעליו לדעת מראש שאם זה לא ילך לו כרצונו שלא ישבר חלילה)

אולם בימים קדושים אלו, הם פגם של ממש במהותם של הימים!

מהותו של יהודי בימים אלו – כותב מוהרנ"ת – אמור להיות כולו הכנעה ורכות, "כדלים וכרשים דפקנו דלתיך" לבקש רק מתנה מהאוצר מתנת חינם, מבלי להתעקש – 'אם יתן יתן ואם לאו לאו' (ע"פ לק"ה בכמה מקומות).

אנו עדיין בעיצומה של תקופת "כשישמע בזיונו ידום וישתוק" (מאמר ו' סוד כוונת אלול).

וכל כך למה?

"דשמיטן גדפייהו משמנייהו, היינו בשביל זה שומעים חרפתם ואינם משיבים, כי זה עושים בשביל תשובה על עוונותם" (שם).

זכות היא לקבל בימים אלו השפלה ובזיון.

וההשפלה כשהיא באה, יש והיא מתלבשת על ידו של בשר ודם, הסוגרת נגד רצוני חלון באוטובוס בואכה אומנה.

יש והיא יורדת אל תוך רגלו של בן אנוש, הדורכת לי בציון בדיוק על ציפורן חודרנית.

ויש והיא ניתכת משמים הישר אל תוך המח והלב ואז היא הורסת את התפילה, הלימוד וכל שאר הסדרים, לא מאירים לי פנים מלמעלה, בזים לי.

הצד השוה שבהם: מטרתם להעמיד אותי במקום… להודות שוב על האמת: חטאתי, עויתי, ולא מגיע לי כלום, כל מה שקבלתי עד הנה, היה מתנת חינם בלבד!

מצד של "שלא כסדר" הינו תגובה ישירה על ציפיות עקשניות לדברים שהם מעבר למה שמגיע לי (ומה בכלל מגיע לי…?) אדם רק מתחיל לתכנן בחשיבות את צעדיו הבאים, כאילו הוא מולך ושולט על מצבו ובידיו זכויות למכביר – מיד תגיע התזכורת:

"כשהולך לו שלא כסדר ידע שיש לו גדלות – אנא אמלוך, יעשה תשובה וישפיל א"ע, ונעשה כסדר" (פ"ב תנינא).

בכלל יש לזכור גם, כי אדם לעולם לא ידע מעצמו מה טוב לו באמת, מה תיקונו בגלגול זה ומהי הדרך הנכונה ע"פ שורש נשמתו.

"קודם שהתודה לפני הת"ח, עדיין אינו יודע באיזה דרך הוא מהלך, וע"י שמתודה ווידוי דברים, הת"ח מדריך אותו בדרך ישר לפי שורש נשמתו" (תורה ד').

יתכן אולי שאדם יתעקש על דרך וסדר מסוים בעבודת ה' ויצליח, אך בבואו למעלה, יתברר שלא התחיל כלל לטפל בנר"ן שלו, הוא התעסק בעניינים שלא כ"כ שייכים אליו.

מי אומר למשל שהתיקון שלי השנה הוא דווקא לעמוד שעתיים בבכיה אין סופית בציון?
אולי תיקוני הפעם הוא, לגלות נקודת חבר חדשה בפגישה עם פנים חדשות ליד חדר הקפה…?

אולי ההתעוררות שהשפיעו עבורי השנה מחכה לי בעת אמירת התשליך, ובהתעקשות שלי להתעורר דווקא ב'תקיעות' אני מפסיד אותה….

אז אם אני רוצה תשובה אמיתית, דרך השייכת ומיוחדת רק לי, תיקון הנר"ן שלי עצמי,

עלי לא רק, לא לפתח ציפיות קשוחות בכיוון מסוים, אלא להפך: לצפות ולחכות בכל לב ל… בזיונות ומניעות!

או אז, אם אזכה לקבל אותן בדמימה ושתיקה, כלומר: מתוך הכנעה והכרה שלא מגיע לי כלום, ואתאזר בסבלנות וגמישות מול כל שינוי הנכפה על תכניותי, כי אז יש תקוה שאבוא באמצעות הצדיק – על מקומי ותיקוני, המיועדת לי באופן אישי לגמרי. אמן.

לגלות את האחדות

מי שרוצה לזכות לתשובה, יהיה רגיל באמירת תהלים, כי אמירת תהלים מסוגל לתשובה
(ליקוטי מוהר"ן ב, עג)

כי עיקר כלל ושורש ויסוד של כל העצות להתקרב להשם יתברך הוא רק אמירת תהילים ושארי תחנות ובקשות והתבודדות, לפרש שיחתו בינו לבין קונו ולבקש מלפניו שיקרבהו לעבודתו יתברך, ורק על ידי זה זוכין לנצח המלחמה, אם יהיה חזק ואמיץ מאד תמיד להעתיר ולהתפלל ולהתחנן לפני השם יתברך תמיד איך שיהיה, אזי בודאי ינצח המלחמה אשרי לו(
שם קא)

לא עוד עצה עומדת לפנינו, אחת מתוך רבות וטובות, אלא “עיקר וכלל ושורש ויסוד של כל העצות להתקרב להשם יתברך" – כאלו הן התפילה וההתבודדות. לא רק שהתפילה היא הכוח שמניע את כל הדרכים, אלא שהיא עצמה נשמת הדרך של ההתקרבות, הנקודה הפנימית של העצות.

בדברים אלו נפתח הספר “השתפכות הנפש” העוסק בעצת ההתבודדות, התפילה האישית שבין אדם לקונו. כבר בתחילתו מופיעים הדברים שלפנינו, שאמנם הדרך לתשובה כוללת בודאי מעשים, אך היא מחייבת גם תפילה – תהילים, תחינות ובקשות פרטיות. במאמר זה ננסה להתמקד יותר במשמעותה של התפילה בעבודת האדם, ומדוע ההתבודדות תופסת מקום כל כך מרכזי בעבודת ה'.

בפעם הקודמת ראינו שהצורך לתפילה רוחנית נובע מהקשיים שעומדים בפני ההתעוררות הראויה שהאדם צריך לעשות. ישנם חלקים במציאות בהם הקב"ה פועל, אך ישנם חלקים שנמסרו לבני האדם שיעבדו עליהם בעצמם בבחינת “והארץ נתן לבני אדם”, ובנקודה זו באים הקשיים הטבעיים הנובעים מההסתר הזה בו נתון האדם, המחשבה שהוא ניצב לבדו במערכה וצריך להתקדם בכוחות עצמו לבד. אך מכיוון שגם המעשים אותם האדם עושה הם אחרי הכל מציאות שמתאפשרת רק בחסדו של ה', כי בלעדיו דבר לא היה יוצא לפועל, יכול האדם להתפלל גם על אותם חלקים ששייכים לכאורה לתחום של "והארץ נתן לבני אדם", מתוך הבנה שבאמת אין מציאות שמנותקת מה', וגם בחייו הרוחניים של האדם הקב"ה נמצא בכל רגע ועוזר. כל מה שהוא מבקש מאיתנו זה את הרצון וההתעוררות, ושנבקש ממנו את העזרה.

אמנם, גם אחרי ההבנה שאפשר להתפלל על ענייני עבודת ה', עדיין יש מקום להבין מדוע התפילה היא כל כך הכרחית עד שהיא הופכת ל"עיקר כלל ושורש ויסוד כל העצות", ומדוע מתבקש עיסוק מתמיד בתפילה ובהתבודדות כדרך חיים.

* * *

העולם מתחלק לכאורה לשני חלקים: הקב"ה והאדם. הקב"ה ברא את האדם ושם אותו בעולם וגם משגיח עליו בהשגחה פרטית, אך כל זה לא שולל עדיין את העובדה שהאדם עומד לעצמו בעולם. הוא הרי יכול להחליט לעשות את מה שברצונו, שהרי הקב"ה העניק לו כוח בחירה, וישנם דברים המוטלים רק עליו ותלויים בו. אף הקב"ה אומר לאדם הראשון "תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך" (קהלת רבה ז,יט). גם כשהאדם נאמן לקב"ה ולא מתבלבל מכך שהוא יכול לחיות את חייו לבדו, הוא עדיין יכול להישאר בתפיסה שהוא קיים לעצמו, מציאות עצמאית שמחליטה לעשות את הדבר הנכון.

אך באמת, כאשר האדם שם לב יותר לדברים שקורים איתו, הוא מגלה אמת אחרת על עצמו. כאשר אנו רואים את כל הפעמים בהן היינו אמורים לחדול מצד עצמנו, ורק חסד ה' שנעשה איתנו הוא זה שקיים אותנו, שכל מה שנעשה איתנו הוא מעשה ה' שבלעדיו דבר לא היה יוצא לפועל, כל ההבנה משתנה. אין אנחנו והוא, אלא "לו אנחנו" (תהילים ק). מילים אלו מופיעות בתהילים במזמור ההודאה: “דעו כי ה' הוא האלקים, הוא עשנו ולו אנחנו". "ה' הוא האלקים” – המשגיח עלינו בהשגחה פרטית ומדויקת (ע"פ הגר"א ועוד), “הוא עשנו ולו אנחנו" – לא רק שהוא ברא אותנו, אלא שאנחנו לגמרי שלו. כאשר הקב"ה ברא אותנו הוא לא יצר אותנו כדבר שנפרד ממנו שיכול להתקרב אליו, אלא תמיד האחדות הזאת היתה קיימת. הכתיב בפסוק הוא "ולא אנחנו", אולם הקריאה היא "ולו אנחנו". מבאר המהר"ל (דרשה לשבת הגדול) כי בהבנה ש"לו אנחנו" טמונה גם ההבנה ש"לא אנחנו" – אנחנו לא מציאות לכשעצמנו. יש רק את הקב"ה, והמציאות שלנו מתאחדת איתו.

בלימוד העמוק של ההודאה מגיעה בסוף ההבנה שגם ההודאה שאנחנו מודים לה', גם היא מתאפשרת בחסדו, שנתן לנו להכיר בכך. על זאת אנחנו אומרים ב"מודים דרבנן": “מודים אנחנו לך… על שאנחנו מודים לך" – “על שנתת בלבנו להיות דבוקים בך ומודים לך" (רש"י סוטה מ:). אין שום מציאות נפרדת מהקב”ה. דבר לא היה מתאפשר בלעדיו, אף לא ההודאה בעצמה.

משמעות לימוד זה משליכה מחדש על המושג "והארץ נתן לבני אדם", וכעין מה שאמר הרבי מקוצק: “השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם" – הקב"ה נתן את הארץ לבני האדם כדי שיעשו ממנה שמים. הארץ נתנה לאדם, אך המחשבה שבכך היא נפרדה מהשמים היא טעות. על האדם לאחד ביניהם מחדש, לגלות מתוך המציאות שמציגה תמונה של דואליות, של שני עולמות שמתקיימים אחד לצד השני, שיש באמת רק אחדות אחת. הבריאה אכן נבראה במצב בו ישנה בחירה חופשית, שלכאורה אומרת שהאדם עומד לבדו בעולם ויש ביכולתו לחיות בנפרד מבוראו. אך הבחירה באמת היא בדיוק הבחירה לבטל את הדמיון הזה, המחשבה שכאילו יש פירוד בינינו ובין הבורא, ולהכיר באמת האמיתית האומרת שאנחנו לגמרי של ה'. וכך כותב רבי נתן (הלכות קריאת שמע ה, יג): "כי הכל אחד בתכלית האחדות, רק שהשם יתברך מסתיר עצמו מאיתנו כדי שנתעורר מעצמנו אליו, כדי שיהיה אתערותא דלתתא, שעיקר הבריאה היתה רק בשביל זה, כדי שיהיה אתערותא דלתתא”. ההסתרה נבראה עבור שתיווצר מציאות עבורנו בה נוכל להתעורר מעצמנו ולגלות שהכל אחד בתכלית האחדות, אך הכל תמיד חוזר אל ה'.

הסוגיה הזאת היא למעשה הקוטב שסביבו מסתובבים כל המלחמות והניסיונות של האדם. בכל ניסיון העומד בפני האדם מתעוררת מחדש השאלה האם אני מציאות עצמאית שיכולה לעשות מה שברצונה, או שבאמת אין שום מציאות נפרדת מה', ומכוח זה אני חייב להיות נאמן אליו. זהו הקושי העיקרי שקיים אצל האדם כאשר הוא מנסה להתעורר ולעשות את מה שמוטל עליו, כפי שממשיך שם רבי נתן: "אבל מעוצם גשמיות העולם קשה לנו מאוד להתעורר מעצמנו כראוי, כי בכל יום יצרו של אדם מתגבר עליו”. היצר הרע הוא זה שתמיד מציג את העובדה שקיים גם צד שני למציאות, וזהו בדיוק מה שחוסם את האדם מלעשות את הדבר הנכון. אם יש צד שני, פירושו של דבר שאין לי מחויבות מוחלטת לצד אחד, וזה מספיק כדי לקבע אצלי את התפיסה שאני קיים לכשעצמי ועומד בין שני הצדדים שהמציאות מציגה בפניי.

אמירת תהילים, שלמעשה כוללת את התפילה האישית של אדם (כמופיע בדברי רבי נתן בתחילת הדברים), באה בדיוק לתקן את ההפרדה הזאת שמנסה היצר ליצור. כותב רבי נתן, שבספר תהילים מתגלה האחדות הגמורה, שמתבטאת גם בכך שעצם ההודאה שלנו היא חסד ה'. “בעשרה לשונות נאמר ספר תהילים וגדול מכולם הללוי-ה, שכולל שם ושבח בבת אחת" (פסחים קיז.). בלשון "הללוי-ה" מופיע גם השבח שלנו – “הללו", וגם שם ה' – “י-ה". החשיבות הגדולה של לשון זו היא בגלל שהיא מבטאת בדיוק את הרעיון שגם השבח שלנו הוא גילוי אלוקי, גם הוא מעשה ה'. “כי כל מה שמהללים שמו יתברך צריכין להלל שמו יתברך, צריכין להללו על זה בעצמו שאנו זוכין להלל שמו, כי באמת הכל מאתו יתברך" (שם). ההשגה הזאת היא הדבקות הגמורה שלנו בה', “שעל ידי זה עיקר התחברות ישראל לאביהם שבשמים… שזה עיקר שלמות האמונה, לחבר וליחד חלקי הנפש רוח נשמה שלו שהם חלק אלו-ה ממעל, לחברם וליחדם עמו יתברך בבחינת "הוא עשנו ולו אנחנו"”. מתוך השגה זו אנחנו מכירים שאנחנו אחד עם ה', כביכול, ולכן איננו יכולים להיפרד ממנו ולסטות מרצונו. כאן מוסר התעתוע הגדול ביותר של העולם שכאילו יש את העולם שלנו, ויש את הבורא שגם נכנס לתמונה, שאז נוצרים הרבה קשיים ותהיות מתמשכות כיצד העולמות יתחברו והאם באמת אצליח לתקן את עצמי. לא שני עולמות יש כאן אלא עולם אחד, ועבודתנו היא רק להסיר את הדמיון הזה. "ועל כן עיקר התיקון על ידי אמירת תהלים בכוונה… שעל ידי זה נזכה להתקרב אליו יתברך ולהתחבר ולהכלל בו יתברך תמיד מכל המקומות שבעולם, עד שנזכה לגאולה שלמה על ידי משיח צדקנו".

* * *

לא רק במזמורי תהילים יגלה האדם את האחדות הזאת, אלא גם בתפילתו האישית. מה באמת חלקו של האדם במעשה התפילה? "לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון" (משלי טז א) – "להודיעך שהכל מיד ה', לא מן האדם" (מדרש משלי). האדם רק יכול להכין את ליבו, אך ה' נותן לו את המילים. "שהאדם צריך להעריך לבו… ואז השם יתברך שולח לו דבורים לתוך פיו, בבחינת ומה' מענה לשון, וכמו שכתוב ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך, שהשם יתברך בעצמו כביכול פותח לו את שפתיו לדבר ולהשיח את אשר בלבבו, כי הכל מאתו יתברך, רק האדם צריך להכין את עצמו ברצונות וכסופים קדושים" (רבי נתן, הלכות שלוח הקן הלכה ה). "וזה בחינת "תכין לבם תקשיב אזנך”, שה' יתברך בעצמו מכין לבנו להתפלל אליו ואחר כך הוא מקשיב אזניו לשמוע דבורינו כאילו הם יוצאים מאיתנו בעצמנו, רק שאנו מחויבים על כל פנים להתעורר לזה בעצמו, להשתוקק ולהתפלל לה' יתברך על זה שיכין לבבנו אליו" (קריאת שמע ה, יא). וכדברים אלו כותב גם הב"ח (טור או"ח צח): " ביד הקב"ה הוא להכין לבבם שיכוונו בתפילה, ואלמלא הקב"ה עוזרו לא היה יכול לכוון את לבו". בתפילה האדם מגלה כיצד ממקום שהיה חסום מלדבר ומלהביע את עצמו יצאו בסוף כל המילים שרצה לומר (ה' שפתי תפתח), ואפילו באותם הפעמים שלא היו לו כלל דיבורים ה' שם אותם בפיו (מה' מענה לשון), עד כדי כך שגם כאשר הלב עצמו לא היה מוכן לתפילה ה' הכווין אותו לכוונה הנכונה (תכין ליבם). עם הידיעה הזאת מגיע האדם לתשובה השלמה, כפי שנאמר "קחו עמכם דברים ושובו אל ה'” (הושע יד). מדייק רבי נתן, שכל מה שאנחנו עושים זה רק לקיחה של דיבורים שכבר קיימים. הכל כבר מוכן, "הכל מאיתו יתברך”, רק שעלינו להכיר בעצם העובדה הזאת. ברגע שאנחנו יודעים שאין אנחנו והוא אלא "לו אנחנו", מוסר הקושי העיקרי בתשובה, שהיא המחשבה שאני צריך לזחול ולהיאבק בחושך שבתוך העולם שלי. אני לא צריך לעשות את זה בכלל, אלא פשוט להאיר את העולם שלי מחדש ולדעת שהוא מאוחד עם ה'. זהו תוכן פעולת התפילה – לא רק בקשת עזרה שתיכנס לתוך העולם שלי, אלא התבטלות לה' שממילא תסיר איתה את כל המפרידים בינינו וכל מה שיכול להיות חסר, כי כשנמצאים אצל המלך לא חסר דבר.

"כלל הדברים", מסכם רבי נתן, "שעיקר ההתרחקות מהתשובה הוא מחמת שצריכין שאנו נתעורר לשוב אליו, וההתעוררות כראוי קשה מאוד, ובפרט למי שכבר נתרחק ועשה מה שעשה… וכולם רוצים שהשם יתברך יעורר אותם ויחזירם למוטב”. הקושי העיקרי בתשובה הוא הצורך בהתעוררות שלנו. הקושי להתעורר מתוך העולם שלנו עם כל החטאים שנמצאים בו והערכים השקריים שמופיעים בו, נובע ממחשבה שעלינו לעשות את הכל לבד."אבל כשיודעים ומאמינים בהאמת, שהשם יתברך בוחר בזה בעצמו שיהיה רצוננו וחפצנו תמיד להתקרב אליו כמו שכתוב קחו עמכם דברים ושובו אל ה'… מי שידע כל זאת, באמת בודאי בקל ישוב לה' יתברך מכל מקום שהוא, אפילו אם יעבור עליו מה, כי תמיד יוכל ליקח דבורים מאתו יתברך אם ירצה, עד אשר סוף כל סוף ישוב אליו וירחמהו”  (שם, יח). אומר רבי נתן, כי מדרך כזו לעולם לא יוכל האדם להתייאש, כי היא תמיד מגלה לאדם כיצד באמת אין כל אפשרות להתנתק מה'. תמיד אפשר לחזור ולהידבק בה' ולגלות את האחדות האמיתית.

התקווה הגדולה לשינוי ולתשובה באים מהידיעה שכל מה שמוטל עלינו הוא להסיר את הדמיון כאילו אנחנו נפרדים מה'. התפילה פועלת בעצמה את האחדות עם ה', כי כל מהותה היא רק התבטלות ומוכנות לקבל מה' את הדיבורים. מתגלה שוב איך "הכל מאיתו יתברך" ושהמציאות מאוחדת איתו, כולל את המציאות שלי בעצמי. דרך זאת היא “עיקר וכלל ושורש ויסוד של כל העצות להתקרב להשם יתברך", כי כולן שואפות להגיע בסוף אל אותו מקום אליו מכוונת התפילה מהרגע הראשון – הידיעה שאנחנו של ה' ושאין שום דבר שמפריד בינינו באמת, עד המטרה הסופית בה אחדות זו תתבטא בפועל ונמלא את רצונו מאיתנו באמת.

ממקום חדש

עוד שמעתי בשמו שאמר לענין מעלת השיחה בינו לבין קונו, כי על תפילות ותחינות ובקשות הסדורות מכבר, כבר יודעים מהם כל המחבלים והמקטרגים והם אורבים על הדרכים של אלו התפילות, מחמת שיודעים מהם מכבר. כמו למשל על הדרך הכבושה הידוע ומפורסם לכל, שם אורבים רוצחים וגזלנים תמיד מחמת שיודעים מדרך זה כבר, אבל כשהולכים בנתיב ודרך חדש שלא נודע עדיין, שם אין יודעים לארוב שם כלל. כמו כן לענין הנ"ל, כי השיחה שמדבר האדם מעצמו בינו לבין קונו היא דרך חדש ותפילה חדשה, שהאדם אומרה מלבו מחדש, על כן אין המקטרגים מצויים כל כך לארוב. ואף על פי כן הזהיר מאד גם על אמירת שאר תחינות ובקשות, כמבואר בדברינו כמה פעמים.
(ליקוטי מוהר"ן ב, צז)

היחס בין התפילות המסורות לנו מחז"ל ובין התפילות האישיות המתחדשות מלב האדם הוא נושא שטעון בירור. ישנה גישה המעמתת אחת מול השנייה, הנוטה לקיצוניות של כל אחד מהצדדים. לפי גישה זו, אם התפילות שקיבלו מחז"ל הן התפילות שעלינו להתפלל, אז כל תפילה אישית נתפסת בעין רעה אחרי שיש לנו את מילותיהם של קדושי עליון. וכמו כן להפך: אם התפילה האישית היא זאת שיכולה להביע בצורה היותר טובה את פנימיות הלב, אז פתאום קיים זלזול למילים קבועות החוזרות על עצמן שלוש פעמים ביום.

אכן, בקטע שלפנינו מודגש השילוב בין השניים. אחרי ההדגשה בערך של תפילה אישית, חדשה ומקורית, באה ההזהרה על 'שאר תחינות ובקשות'. אגב הדברים של היום אולי נראה התייחסות מסוימת לנושא, ועל ההפריה ההדדית שבין השניים.

גם הפעם מיותר לציין, כי הדברים הבאים אינם מעבר ל"שיחת חברים", שאינם מתיימרים להגדיר ולחתוך עניינים, כי אם לפתוח אותם אל הלב ולעורר את החשיבה עליהם.

רבי נחמן שם דגש גדול בהתחדשות שקיימת בתפילות האישיות. ההתחדשות היא זאת שמסוגלת להעניק דרכים חדשות שבהן לא קיימים קטרוגים וכוחות העוצרים אותנו בדרך. נשים את ליבנו מעט לעניין ההתחדשות. ישנן שתי תגובות שכיחות המופיעות אצלנו ביחס לחידושים: פחד ושמחה. יש ואנחנו מרגישים ביטחון במציאות החיים המוכרת לנו מהעבר, וכשמופיע מצב חדש אנחנו מאבדים מהביטחון הזה. ישנן בלב חששות: האם הוא יביא דברים טובים איתו? איך מסתגלים לדברים חדשים אחרי שהורגלנו אחרת? מצב זה של אי ידיעה ילווה את החידוש עד שהוא ייכנס יותר למציאות חיינו וישתלב בתוכה, ונדע עליו קצת יותר.

ויש ואנחנו מרגישים שמחה. כשמציאות אפורה ומוכרת מדי התחילה לשים אותנו במיצרים וגבולות, הופיע החידוש. החידוש מביא איתו שמחה, התרחבות כלפי דברים חדשים ושונים, גילוי אפיקים חדשים בהם אנו חשים צמיחה וגדילה. ישנה ברכה שתיקנו חז"ל לומר על חידושים, אפילו פשוטים ביותר: "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". השמחה בוודאי מופיעה בלב כשיש חידושים, וצריך לברך על כך. גם כאן, ככל שהחידוש יהיה מוכר יותר וישתלב בחיינו הוא יאבד מחיוניותו ועתים אף יהפוך לחלק מהשגרה.

הצד השווה שבשתי תחושות אלו מגדיר נקודה בסיסית בעניינו של החידוש: גילוי במקום של אי ידיעה. אי הידיעה הזה יכול להביא חשש וגם שמחה. כשהחידוש מופיע בראשונה הוא עדיין לא נכנס לתוך ידיעת האדם, והוא עדיין אינו מחובר אליו לגמרי. החידוש נחווה כדבר חיצוני לחיים, עדיין לא כחלק מתוכם. כל עוד שהוא נקרא חידוש, פירוש הדבר הוא שאנו חשים בו את היציאה מהסדר הרגיל ולא רואים אותו כחלק מחיינו.

קיימת סכנה כאשר מורידים חידושים לעולם. חידושים רבים הם יפים בשעתם הראשונה, אבל כאשר מנסים להוריד אותם לקרקע נתקלים בבעיות רבות. אידיאלים רבים סחפו ברעיונם רבבות, אבל כאשר החלו ליישם אותם בתוך מקום וזמן הם הלכו לאיבוד. לדוגמה: כאשר תנועה הופכת לארגון שצריך להתעסק גם עם כספים, משרות, קשרים אנושיים, היא יכולה לאבד את דרכה לגמרי. כאשר קורים מקרים כאלו אנו מזדעזעים מהשחיתות במסווה האידיאולוגיה. אבל הרבה פעמים היו אלה אידיאלים אמיתיים, אלא שהם יכלו להתקיים רק במקום של החידוש, מחוץ לידיעה, בלי חיבור מלא למציאות. ברגע שהם עברו למציאות הם התגשמו במובן של גשמיות וארציות, ונכנסו לתוך מציאות מעוותת שעיוותה גם את הרעיונות שיכלו לטהר אותה. לא תמיד הקרקע כשירה לקבלת כל חידוש, והפזיזות כאן רק יכולה להוריד את החידושים הגבוהים ולהשפיל אותם עד עפר.

כל דרך שנכנסת לתוך חיי האדם נכנסת לסיכון. ישנם בעיות וקשיים שאינם מופיעים בשלב הרעיון. שם באמת הכל מסודר. הם מופיעים בשלב המעשה. ניסיונות נולדים רק מתוך מציאות של זמן ומקום ואנשים. ולפעמים אלו לא ניסיונות, אלא פשוט מגלים שישנן מגבלות במציאות שלא מאפשרות לעשות את כל מה שנרצה. התופעה הזו מוכרת לנו היטב, עד כדי כך שכאשר אנחנו שומעים רעיון חדש ויפה כל כך, אנחנו מחכים למצוא את נקודת התורפה שלו, כי הרי לא ייתכן שהרעיון כל כך יפה ומושלם. אנו נוהגים כך לפעמים בצדק, אך בדרך כלל שלא בצדק, כי בכך אנחנו רק מנסים להראות לעצמנו שגם החידוש הזה הוא כוזב, מבלי לדעת שכל דרך דורשת מאמץ ויגיעה וגם נפילות בדרך, אבל החידושים היפים ביותר הם אלו שבסוף יצליחו לרדת עד הסוף. כמה קשה למצוא חידוש אמיתי. אבל כשמוצאים אותו, כמה שמחה יש בו, כמה תקווה גדולה הוא מוליד בנו.

חידוש כזה נמצא בהתבודדות. ההתבודדות היא דרך חדשה לגמרי. היא מוכרחת להיות חדשה, כי היא נובעת מתוך הלב, שבוודאי אינו נשאר אותו הדבר בדיוק מיום אתמול. מכוח החידוש שלה היא יכולה לגלות דרכים חדשות להתקרבות אל ה'. היא הרי לא נובעת מתוך המציאות המוגבלת מלאה הקשיים והניסיונות אותה אנו מכירים. היא מפלסת דרך לעצמה, פורצת את הגבולות ודוחפת אותנו קדימה. מבחינתה אין מגבלות כי היא מחברת אותנו אל ה', שמבחינתו אין כל גבול ואין כל מחסום. תפילות אישיות באות ממקומות אחרים לגמרי. הסיבות שלהן הן המציאות הסבוכה שלנו, אבל הנביעה שלהן היא ממקום עליון ואינסופי.

רבי נחמן דימה את המקטרגים על התפילה לשודדים. המקטרגים הולכים לדרכים המוכרות, כמו השודדים והפושעים. אין להם שום מידע על דרך אחרת, לכן הם הולכים לדרכים שהתקבלו בעולם והפכו למסלולים קבועים. מהקבלה זו אנו למדים כי האפשרות היחידה של המקטרגים לעצור את תפילתנו היא כאשר היא הופכת לחלק מתוך המציאות, על קשייה ומגבלותיה. אם הדרך ידועה לנו, אז היא חייבת להיות כבר מזוהה עם כל היחסים שלנו איתה; מה נוח לנו ומה קשה לנו איתה, מה המקומות בהם היא לא מצליחה להשפיע. "אבל כשהולכים בנתיב ודרך חדש שלא נודע עדיין, שם אין יודעים לארוב שם כלל". דרך חדשה, שלא נובעת מתוך המציאות, יכולה להתעלם ממגבלות שיהיו קיימים בתוך המציאות. האם יש פה התעלמות מהמציאות? לא ולא. יש פה כוח של התחדשות. ההתחדשות לא צריכה דרכים סלולות, היא סוללת את הדרכים לעצמה, מפלסת את כל המכשולים ועוברת את הכל.

מקום כזה של חידוש תמיד צריך להיות קיים, כדי לא ליפול בכבלי המציאות. ההתחדשות התמידית מולידה עוד ועוד חידושים שמעלים את המציאות למקום חדש לגמרי. המטרה איננה לחפש פתרונות בתוך המציאות במקומות שעדיין לא חיפשנו, אלא להביא אותם ממקום חדש. כמובן, שההתחדשות צריכה לרומם את המציאות אליה, ואין להתפתות להישאר במקום החידוש בלבד. לכן צריך לחבר את התפילות האישיות עם התפילות המסודרות לנו, הן תפילות של אנשי כנסת הגדולה, הן מזמורי דוד המלך, והן התפילות שהתגבשו במהלך כל הדורות. אם היינו מתפללים את התפילות הללו לבדן, היינו מתפללים אותם מתוך מציאות מוגבלת. ביחד עם התפילות האישיות אנו יכולים להתפלל את אותן התפילות ממקום חדש שהכל פתוח והכל אפשרי בו, ואין כל מעצור. ממקום כזה אנחנו חוזרים למציאות ומתקנים אותה לאט לאט, עד שהיא תתרומם כולה ותהיה למציאות חדשה.

עבודת השמחה בפורים

נהוג לחשוב בשכלנו האנושי הפשוט כי שמחה היא רגש המתפשט על ליבנו כאשר קורה לנו "משהו טוב" שראוי לשמוח בו, ושהשמחה נוהגת לחמוק לה מאיתנו כאשר קורה לנו "משהו רע" שראוי לו להעציב אותנו. פורים מגלה לנו שיש שמחה אחרת – "שמחה של מצווה". שמחה שבכוחה להכרית את עמלק שעליו נאמר "ראשית גויים עמלק" – ראש לכל דבר שבטומאה.

נתיב לא ידענו

רבי נתן מספר לנו כי העבודה הרוחנית של פורים היא העבודה הקשה ביותר מכל החגים. בעוד שביום טוב וביום הכיפורים אנחנו טמונים בבית כנסת לאורך כל היום אפופים בתפילה ועוקבים אחר נתיבי הקודש המאירים אלינו מהסידור, בפורים הסדר מתערבב ועלינו מוטל למצוא את האור המופלא המתגלה ביום מיוחד זה, לא בתוך נתיבי הקודש המוכרים לנו, אלא מתוך שתיית יין ושכרות ודרך עיסוק עם מאכלים מקרבי לבבות בדרך לעוד "רֵעַ"… בעוד שגם מוטל עלינו לרוץ החוצה לקריאת המגילה פעמיים באותו יום ולהתרכז מבלי לפספס ולו מילה אחת והעיקר לזכות לשמוח בסעודה של מצווה שעליה לוטש עיניו עמלק שמשתדל בכל כוחו להזריק לנו זריקת מוות של חלישות דעת ועצבות – הכל "על גלגלים" …

מסתתר כאן סוד גדול בעבודת השם המצפה שנגלה אותו, בבחינת "מגילת אסתר" – מגלה לנו את ההסתר.

הסוד המסתתר

מגילת אסתר שוטחת בפנינו בפתיחתה את סיפורו של המלך האחשוורוש, שמלך מהודו ועד כוש, אשר גמלה בליבו החלטה לעשות משתה שבעת ימים לכל שריו ועבדיו ולכל אנשי שושן "למגדול ועד קטן". גולת הכותרת של המשתה המפתיע הינה לא פחות מאשר שהאחשוורוש מעז להשתמש בכלי בית המקדש אשר נכבשו תחת ידיו מימי נבוכדנצר, ומבזה אותם בשימוש לתאוותיו, תחת אשר היו הכלים המקודשים משמשים בקודש בימי תפארה.

איך מעז האחשוורוש להתגרות במלכו של עולם ולחלל את הקודש בצורה כה מבזה ומדוע דווקא במשתה זה הוא מחליט להוציאם לראווה ולחלל את קדושתם?

ראוי לדעת כי אמנם "מלחמת החושך באור" מתחוללת בגלוי בין המן הרשע ומרדכי הצדיק לאורך כל המגילה, אך אותו אחשוורוש אינו תמים כלל ועיקר במלחמה זו, ובאמת הסמויה גם הוא כל כולו מצפה ומייחל למפלת ישראל כהמן הרשע בדיוק.

אחשוורוש ידע את הנבואה על גלות בבל המבטיחה לישראל שיחזרו לגבולם ויזכו שוב לבניין בית המקדש לאחר שבעים שנה, ולכן סופר המלך את הימים בדבקות ובצפייה דרוכה לדעת מה יעשה בעם הקודש והאם אכן הנבואה תתקיים בהם והם שוב ישובו לגבולם מקץ שבעים שנה. אך כטעות הערב רב במעשה העגל, אשר בטעותם חשבו כי בושש משה לבוא עם הלוחות הפלאיות מהר סיני והחטיאו את העם, כך גם האחשוורוש טועה בספירה, ובטעותו – כאשר הוא סובר שעברו שבעים שנה ולא נראית הגאולה באופק הרחוק – הוא מבין בשכלו המרושע כי הנבואה שוב לעולם לא תתקיים וישראל עתה נתונים בידיו לכליה. אז מתגברת הקליפה, בחושבה שעם הקודש נבלע בטומאתה, והגזרה לא מתאחרת לבוא – להשמיד להרוג ולאבד.

על שום כך עורך אחשוורוש משתה, ומוציא את כלי הקודש כדי לשמוח בניצחונו על הקדושה, ורוקם את תחילת הכשלתו את ישראל עד אשר יעשה בהם את זממו.

עמלק, שהוא בחינת מצח הנחש, אורב לעם הקודש עוד מששת ימי בראשית בהצעת ביאוש: "לא מות תמותון … כי ביום אכלכם ממנו… והייתם כא-לוקים…"  ומאז בכל "חריץ" שנפער בקשר בין ישראל והבורא, שמעיד על חולשתם בקדושה, מיד הוא מופיע. ולכן אז מתגבר המן עמלק על אשר נדמה לו שעם הקודש נשכח על ידי מלכו של עולם.

נקודות טובות במשכן המלך

מדוע דווקא כלי המקדש?

מסביר רבי נתן ואומר (הלכות השכמת הבוקר) כי המשכן, שהוא שורשו של בית המקדש, נבנה מכל הטוב שנתברר מכל אחד מישראל. התורה מתארת שכל אחד מבני ישראל מביא תרומה עבור המשכן על פי בקשתו של הבורא – אחד מביא זהב השני כסף השלישי נחושת וכן הלאה כל אחד מביא את הטוב הנמצא בו ומקדיש אותו עבור הקב"ה ומשכן קודשו. רבי נתן אומר שהתרומה שהביא כל אחד היא בחינת "הנקודה הטובה" הא-לוקית הקיימת בו וכאשר כל הנקודות הטובות הללו חוברו יחדיו הפכו להיות משכן לשכינה.

מכאן שעצם בניית המשכן, שהוא החיבור שלנו אל הטוב שבנו – בין אם זה 'טוב' הטבוע בנו כמתנה מאת הבורא או 'טוב' שעמלנו עליו במעשים טובים ובכיסופים לקודש – מחבר אותנו אל הקודש. ולא רק זאת אלא שעצם העיסוק שלנו בטוב שבנו – במטרה לקיים את רצון הבורא ולתת תרומה מעצמנו לקודש, מאלץ אותנו להכיר בו יותר ויותר ובכוח החיבור הזה אל הטוב שבנו אנו מתחזקים לעמוד מול כל המניעות וההסתות של המקטרגים אשר אומרים לנפשנו "שחי ונעבורה" (ישעיהו).

על כן, הקב"ה מצווה את משה לבנות את המשכן מיד לאחר חטא העגל – כוונתו היא שעל ידי זה שנעסוק בטוב שבנו, נתחזק לא ליפול שוב לעולם בהסתות היצר המתעתע – על כן מלחמתו של עמלק היא על המשכן ועל כן האחשוורוש מוציא את כליו בשמחתו המוקדמת מידי על נצחונו.

חיבור אל הטוב = חיבור אל השמחה = ניצחון על עמלק

החיבור אל הטוב שבנו מעורר בנו שמחה שלא תלויה בשום דבר חיצוני ומשתנה – ושמחה זו היא עיקר הכוח שלנו להתגבר על עמלק. נקודת הטוב הפנימית ביותר הקיימת בנו, היא עצם היותנו חלק א-לוק ממעל, וכפי שטובו של השם הינו נצחי קיים ויציב לעולם, כך הטוב שלו הטמון בנו בדמות הנקודות הטובות שבנו, הוא נצחי, קיים ויציב לעולם, ולכן משמח את הלב בשמחה שלא תלויה בדבר חיצוני, אף אם יעבור עלינו מה.

לכן כאשר האחשוורוש סובר שישראל לא יזכו שוב לראות בבניין בית המקדש, שמשמעו שלא יוכלו יותר לעולם להתחבר לנקודות הטובות ולשמוח בהם, מתגברת קליפת המן עמלק, אשר כל עניינו הוא שהוא מצפה להפיל אותנו לעצבות, כפי שאומרת התורה (דברים כה) "ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עייף ויגע ולא ירא אלוקים". מי שלא רואה בעצמו טוב, לא רואה את נקודת הברוא שבו (מלשון "ירא א-לוקים" – רואה א-לוקים); ומכאן הופך להיות עייף ויגע וטרף לשיניו של עמלק. מאחר וכשאדם נופל לעצבות, קצרה דרכו ליפול לתאוות – דהיינו ללועו של המן עמלק. כי מדרך הטבע אדם עצוב מחפש נחמה, והנחמה הזמינה והקלה ביותר היא תאוות…

אך ניתן לשאול – וכי הקב"ה אינו מנחם ומשיב נפש? והרי כתוב "תורת השם תמימה משיבת נפש", ומדוע שייפול העצוב לתאוות עבור נחמה ולא ירוץ לאורו של הקב"ה? התשובה היא שכדי להגיע לגילוי אור הבורא המנחם, צריך להתייגע כדי להכין כלי אשר יכיל את אורו, אך כדי להתחבר אל האור וההנאה המתגלה בתאוות כל שצריך לעשות הוא רק להרפות ולתת לתאוות למשוך אותנו – אך לא יאחר היום והן יתגלו כבור שחור ללא תחתית, שהופך אותנו לעבדים לחושך. ולכך מייחל עמלק, המצפה להפילנו לעצבות.

אמונת חכמים משמחת

ועוד מרחיב רבי נתן (בהלכות ייבום וחליצה) ואומר שהמן רצה להפיל את ישראל בפגם אמונת חכמים, ששורשה בחסרון 'אמונה בעצמו'. תחילת פגם אמונת חכמים קורה בחטא אדם הראשון במפגשו המצער עם "מצח הנחש" וממשיך בסיפורו של שאול המלך.

חז"ל שואלים "המן מן התורה מניין? [=היכן מוזכר המן בתורה?] המן העץ אשר ציוויתיך לבלתי אכול ממנו אכלת?" שורשו של המן בנחש הקדמוני שהחטיא את אדם ראשון בחטא עץ הדעת. ועוד שואלים חז"ל: מה היה הפגם של אדם ראשון אשר הביאו ליפול בתעתועי הנחש ובשקריו? ותשובתם – פגם באמונת חכמים! על אשר לא האמין בחכם שבתוכו, דהיינו לא האמין בטוב שבו. ומאחר ולא האמין בעצמו נכנסה בו חלישות הדעת ועצבות, שהיא רוח שטות, ולכן יכל הנחש להחטיאו כי "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות" (עין יעקב על מסכת סוטה).

וכן כאשר שמואל הנביא מצווה את שאול המלך להכות את עמלק ולהחרים את כל אשר לו. וכאשר שאול לא מקיים את דבריו וחומל על אגג מלך עמלק ועל הצאן, אומר לו שמואל הנביא דבר מפליא "הלא אם קטון אתה בעיניך, ראש שבטי ישראל אתה" שמואל מגלה לו לשאול, שבעצם העובדה שהוא לא האמין בעצמו ונפל לחלישות הדעת, הוא לא הצליח לכוון לדעת הקב"ה ולא קיים את התפקיד אשר ניתן לו להרוג את מלך עמלק ולהביא גאולה לעולם. שאול המלך חטא ומלכותו נקרעה ממנו. שורש טעותו היה, על אשר נפל באחיזת עמלק אשר החדיר בו חסרון אמונה בעצמו על שהוא חשוב בעיני השם ותפקיד חשוב לו בגאולת ישראל.

עבודת הצדיק לגלות בנו טוב

על כך אומר רבי נתן (הלכות עירובין) שזוהי עבודתו של הצדיק בחינת מרדכי היהודי –  למצוא בנו טוב וזכות אף כאשר הטוב הזה נסתר תחת ערימות של קליפות, ועל ידי זה להוציא אותנו מאחיזת עמלק. כי בכוח הצדיק למצוא בנו טוב אף כאשר הזכות שמוצא בנו הצדיק היא בחינת חלק אחד טוב בתוך אלף חלקים מטונפים, ואף שהחלק הקטנטון הטוב הזה רוב רובו מלא פסולת ופניות בעצמו ורק חלק אחד מאלף בתוך החלק מאלף הוא כולו טוב, כמאמר הכתוב "אחד מיני אלף" – גם אז מאדיר הצדיק את המעט טוב הזה, ועל ידי זה הוא מוציא אותנו מכף חובה ומכניס אותנו לכף זכות. ואז אנו יכולים להתקרב להקב"ה וכל מה שהתרחקנו מתהפך לזכויות ואנו זוכים לאור נפלא.

הכוח הזה של הצדיק מתגלה כאשר הקב"ה קורא למשה מתוך המשכן בסיום בניינו – "ויקרא הקב"ה אל משה וידבר אליו מאוהל מועד" – אומר רבי נתן שבכך מרמז הקב"ה למשה שילך בדרך זו וילמד מן המשכן ותמיד ימצא בכל אחד מאיתנו נקודה טובה, ולו הקטנה והנסתרת ביותר, ועל ידי נקודה טובה זו יוכל להפוך את הכל לטובה ולהכרית את כל הקליפות המתעתעות.

אור המשכן בחורבנו

התורה אומרת בפרשת פקודי "אלה פקודי המשכן משכן העדות" מדוע חוזרת התורה פעמיים על המילה "משכן"? אומרים חז"ל "משכן בבניינו משכן בחורבנו" ומסביר רבי נתן (הלכות ברכות השחר) שכל כוחו של המשכן הינו דווקא להאיר לנו בחורבנו יותר מאשר בבניינו.

פרט אחד לא ידע אחשוורוש, אשר הקדים לשמוח בטרם עת, והוא שהמשכן מגן על ישראל בחורבנו בדיוק ואף יותר ממה שהוא מגן עלינו בבניינו. לאחר החורבן כאשר יהיה הסתר האור וקושי לעם ישראל אז נוכל להתחבר לאור הנקודות הטובות של המשכן ולהתחזק דווקא בתוך האפילה, ומתוך כך להפוך את כל הדינים לרחמים גדולים. וזה עיקר הנצחון של ישראל – התגברות האור דווקא מתוך החושך כאמור "יתרון האור מן החושך"

וזהו עניינה של מגילת אסתר שמשמה נרמזת המשמעות של גילוי ההסתרה.

חז"ל שואלים "אסתר מן התורה מנין? (היכן מוזכר שמה של אסתר המלכה בתורה?) שנאמר ביום ההוא אסתר אסתיר את פני" (מצב של הסתר כפול. שמשמעותו שהחושך כל כך מתגבר שאפילו כבר לא זוכים להרגיש בחסרון האור)עבודת פורים היא להתחבר לאמונה שהקב"ה נמצא איתנו ואוהב אותנו, דווקא ממקום של הסתרה גדולה, כאשר האור נסתר לגמרי מאיתנו ונראה שאין תקווה ומשם דווקא לצעוק לה' – וזה דווקא מה שיהפוך את הפור מרעה לטובה.

זהו כוחו של יום פורים – גילוי האור דווקא מתוך החושך, אי הסדר וההסתרה הגדולה.

איה מקום כבודו

רבי נתן מוסיף ואומר (הלכות גביית חוב מיתומים): בפורים מתגלה כוח הצעקה היוצאת מעומק הלב דווקא ממקום של חושך עלטה – בבחינת "איה מקום כבודו".

רבי נחמן מסביר (ליקוטי מוהר"ן תנינא סימן יב) שלעיתים אנחנו מוצאים את עצמנו שהתרחקנו מאוד מן הטוב שבנו בפרט ובבריאה בכלל, ואז אנו מסתכלים על עצמנו ומוצאים שנפלנו למקומות מטונפים ועכורים מבחינה רוחנית, כספקות במציאות הבורא הטוב ומיטיב, ולבלבולים באיזו דרך לבחור ולחוסר אמון בעצמנו שאפשר לנו לאחוז בקדושה. אנו מרגישים שהחיים סוגרים עלינו בעלטה רוחנית גדולה עד שאנו רואים עד כמה שהתרחקנו מהקדושה במעשינו ובמחשבותינו הנמוכות.

אך דווקא אם משם נתחזק לא להתייאש ונתגבר לצעוק לקב"ה  – "היכן אתה?! אנא עזור לי! כלו עלי כל הקיצים!" דווקא משם, אומר רבי נחמן, יתגלה עלינו אור יקרות ממקום גבוה ונשגב מאוד ויהפוך את העלטה הגדולה לאורה עצומה. מהמקום הנמוך ביותר מגלה לנו "חג ההסתרות" ניתן להגיע למקום הרוחני הגבוה ביותר, "עד דלא ידע", עין לא ראתה א-לוקים זולתך.

וזה בחינת "איה מקום כבודו?" כי "זה לעומת זה עשה הא-לוקים" (קהלת). הקב"ה ברא את עולמו בבחינת הפכים ולכן המקום הנמוך והמטונף ביותר מחובר ומקבל הארה מהמקום הגבוה והנשגב ביותר. והמקום הנסתר ביותר באשר חשיכה עוטפתו מקבל מהמקום הנסתר ביותר בשל היותו נשגב וטהור. ולשם עלינו לכוון בפורים –  להניח לצעקה להשם היוצאת מתוך שיא ההסתרה, הבלבול וחוסר הסדר להוביל אותנו למקום גילוי חדש של מציאות ונוכחות הבורא בחיינו.

א-לי  א-לי  למה עזבתני?

רבי נתן אומר (הלכות תפילין הלכה ו) שאותה בחינה של האדם הנופל למקומות מטונפים ואוחזת בו הטומאה, מתגלה כאשר אסתר המלכה, שהיא השכינה, "נופלת ממדרגתה" בעצם היותה נאלצת להיות מנותקת ממרדכי, ו"נבלעת" בביתו של המלך אחשוורוש. השכינה בלועה בבית הבליעה של הטומאה ונראה שהכל אבוד.

ואז מתגלה כוחו של מרדכי, שהוא בחינת צדיק האמת, לגלות את האור דווקא מתוך החושך, באומרו "רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר". מרדכי מגלה את אמונו המלא בטובו ובאהבתו של הבורא לעמו הנבחר אף כאשר נראה שהכל אבוד, מעצם חיבורו אל הטוב שבישראל מקבל כוח להתחבר לטובו של הקב"ה ולאמונה שמההסתרה תתגלה אורה גדולה, עד שאסתר מתחזקת בכוח הטוב הזה ומוכנה לעמוד מול אחשוורוש. היא מצווה לצום שלושת ימים ובסופם של שלושת הימים הללו הולכת לבית אחשוורוש מבלי שנקראה וניצבת מול הטומאה, והמדרש אומר שכאשר ראה האחשוורוש את אסתר באה אליו מבלי להיקרא הוא מתמלא בחימה אדירה וגומל בדעתו להורגה.

בסיפור זה מתגלה בחינת האדם אשר נפל לעמקי אחיזת הקליפה, ובכוח הצדיק המעודד אותו להתחבר אל הטוב שבו, מתגבר לעמוד מול הקליפה אשר נטמע בתוכה במטרה להכריתה – אך אז הקליפה מתגברת ורוצה "להורגו" בבחינת מה שאחשוורוש גומל בדעתו להרוג את אסתר המלכה. ההצלה מגיעה כאשר היא צועקת מעמקי ההסתרה ואחיזת הקליפה בבחינת "איה מקום כבודו?" –  "א-לי  א-לי  למה עזבתני?" ואז מתהפך הפור ומתחילה הישועה. המלך מושיט לה את שרביטו ומהלך חדש ומפליא מלא בסיעתא דשמייא מוביל עד לישועה שלמה.

מובא בספר "קב הישר" שביום תענית אסתר כדאי לקרוא פרק כ"ב בתהילים, בו מוזכר הפסוק "א-לי  א-לי למה עזבתני?" ולכוון שבזכות מרדכי ואסתר יתהפך ה"פור" של חיינו לטובה ונזכה לראות אור דווקא מתוך החושך שבחיינו.

עד דלא ידע

נשאלת השאלה – כיצד אנשים כערכנו יכולים להתחבר לישועה הזו ולממשה בחיינו? על כך עונים חז"ל – "חייב אינש לבסומי בפורייא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". כדי לגלות את הטוב הסמוי בתוכנו בבחינת "אחד מיני אלף" ואת טובו הנסתר והנשגב של בורא כל העולמים, עלינו "לזרוק את הראש לחלוטין" בבחינת "תכלית הידיעה שלא נדע", להאמין באמונה פשוטה וחסרת הבנה שהקב"ה אוהב אותנו כפי שאנחנו ולמרות כל מה שאנחנו ושהוא במהותו טוב ומיטיב ורוצה להיטיב עם נבראיו, ולכן גם עם כל אחד מאיתנו באשר היותנו "בני בכורי ישראל". וכל זאת בכוח מרדכי אשר מאיר בנו ש"רווח והצלה יעמוד ליהודים", אם לא יגיע הרווח וההצלה ממקום שאנחנו רואים ומבינים אז הוא יעמוד לנו מ"מקום אחר"..

החכם והתם

עניין החשיבות של "זריקת השכל" בעבודת הבורא מתגלה במעשייה של רבי נחמן במעשה "מחכם ותם". רבינו מספר שם על התם שהיה לו "שכל פשוט ונמוך" לעומת החכם שהיה "בר הבנה". בסופו של הסיפור מתגלה ששכלו "בר ההבנה" של החכם מוביל אותו לשאול תחתיות, בעוד ששכלו הפשוט והנמוך של התם מוביל אותו להפוך להיות שר חשוב ומצליח – תוך שהוא נשאר בתמימותו. מה מסתתר מאחורי המהלך הלא הגיוני הזה שבו דווקא השכל הנמוך עולה על השכל המבין?

זה גילוי סוד ה"איה" – מי שמוכן לא לדעת כלום ובכל זאת לא ליפול לייאוש וגם כאשר הכל נראה עלוב ולא מוצלח (בסיפור מזכיר רבינו שהתם היה לא מוכשר בעליל ונעליו אשר עשה היו משובשות ולכן גם המחיר שגבה עליהן היה בהתאם לעומת חבריו המוצלחים ממנו) – להאמין בכל זאת שהכל לטובה (!) הוא זה שזוכה שדווקא מתוך החושך והעליבות יתגלה אור גדול.

לעומתו החכם שלא השכיל "לא לדעת" בבחינת "עד דלא ידע" ותמיד חיפש את השליטה וההבנה בחייו – כאשר איבד שליטה והבנה נפל מדעתו לחלוטין עד שבסופו של דבר הגיע לכפירה ולהיותו בלוע תחת שליטת הקליפות המתעתעות.

מרדכי – בחינת "מור דרור"

כתוב במסכת חולין שמרדכי הוא בבחינת "מר דרור" – "דרור" לשון חירות. בפורים מתגלה החירות האמיתית שלנו כעם ישראל. חירות מאחיזת עמלק, המתבטאת ביכולתנו להתחבר אל הטוב הטמון בהנהגת הבורא ובטוב הטמון בנו ובשל כך בכל עת לעמוד על עומדנו. לכן על התורה נאמר – אל תקראו חרות על הלוחות אלא חירות על הלוחות (מסכת ערובין); חירות שלא תלויה בשום גורם חיצוני בשל היותה תמיד מחוברת לנקודה הטובה. מי מאיתנו שמחובר לנקודה טובה זו  הוא זה שזוכה לשמחה אמיתית שהיא הכוח היחיד להכרית את קליפת המן עמלק.

פורים כהכנה לפסח

ולכן אומר רבי נחמן שפורים הוא הכנה לפסח, כי רק מי שיש לו חיבור לשמחה אמיתית ולא כזו שתלויה בדבר, הוא זה שיכול לעמוד בבירורים המתבקשים מאיתנו כדי לצאת ממצרים.

כי בעוד שבפורים אנו מצווים ב"עד דלא ידע", בפסח אנו מצווים לבער את החמץ בכל מושבותינו. לחפש ולמצוא היכן שבת לו החמץ, הוא היצר הרע, מושב בתוך נפשנו ולבער אותו משם. זוהי עבודת בירורים נוקבת שדורשת הרבה אמונה בטוב שבנו על מנת שנוכל להתמודד עם כל "חמץ במשהו" שקיים בנו מבלי שניפול לייאוש ולעצבות.

יהי רצון שנזכה להתחבר אל נקודת האור הטמונה בכל מצב ונזכה לשמחה אמיתית שלא תלויה בדבר ועל ידי זה יתהפך עלינו הפור לטובה ונזכה לחירות שאין אחריה עבדות.

פרשת בא

וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ (שמות יג, יט)

משימה גדולה ניתנה לנו – להכין את עצמנו לעולם הנצחי. עלינו לזכור תמיד את המטרה הזו ולשאוף להשיגה בכל מעשינו, כמו שכתוב בתחילת ספר 'מסילת ישרים': "שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו ולְמַה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו".

לשם כך צריך אדם לשמור את עיניו, שלא להסתכל ולהתבונן בענייני העולם הזה יותר מכפי הצורך, ובוודאי שלא בדברים אסורים, כי לבו של האדם מושפע מאד ממראה עיניו, כמו שאמרו חז"ל "שוריינא דעינא בליבא תליא" [= מאור העינים תלוי בלב] (ע"ז כח ע"ב), כך שכל הסתכלות בהבלי העולם, מוחקת מהלב את המטרה האמיתית שלשמה נבראנו.

זה שנאמר "ולזיכרון בין עיניך". לאמור, שכדי לזכות לזיכרון הזה של המטרה שלשמה באנו לעולם, עלינו לשמור על קדושתן של העיניים.

(עפ"י ליקוטי מוהר"ן ח"א נד)

הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים (שם יב, ב)

"נתקשה משה על מולד הלבנה… והראה לו הקב"ה… ואמר לו, כזה ראה וקדש" (רש"י)

בטרם כל עליה בעבודת ה' מוכרחה להיות ירידה מסוימת. שכן בכל עת שאדם מקדש עצמו מחדש הרי הוא כאילו נברא מחדש, כמו שכתוב (תהילים ב, ז): "אני היום ילדתיך" שלפי דברי הזוהר הקדוש זה נאמר על היכנסו של אדם לעול מצוות (שמות קא ע"א).

לכן מקדימה לעלייה הזו ירידה, כפי שלבריאה קדם התוהו והבוהו, וכפי שבכל יום מקדים הלילה את היום, כמו שנאמר "ויהי ערב ויהי בוקר".

בזמן יריד שורה בלבול ו'קטנות המוחין', ורק באמצעות האמונה שהיא מעל לשכל אפשר לעבור את הירידה ולעלות לשלב הבא.

זה גם עניינה של מצוות קידוש החודש, שלפני כל מולד חדש – שמסמל את עליית עם ישראל והתחזקותו – כפי שנאמר בקידוש לבנה "שהם עתידים להתחדש כמותה" – נעלמת הלבנה לגמרי מן העין.

עלינו 'לקדש' אפוא את החודש, כדי שגם אנחנו נזכה לעבור את כל הירידות והמשברים, כפי שהלבנה חוזרת ומתמלאת אחרי שנתמעטה.

זה ענינו של מאמר חז"ל שמשה רבינו נתקשה במולד הלבנה, שכן מצווה זו מרמזת על ההתגברות בעת ירידה, שהיא לפעמים קשה עד מאד וזקוקים לסיוע משמים, כפי שהראה הקב"ה למשה: כזה ראה וקדש.

(עפ"י ליקוטי הלכות, מנחה ד, ד)

ליקוטי מוהר"ן המבואר: תורה י"ז (בחלק ב)

מאמר להיזהר מאד להיות שמח בשבת

מספה"ק ליקוטי מוהר"ן

[לחצו כאן והורידו – מאמר י"ז "צריך להזהר מאוד להיות שמח וטוב לב בשבת" – בקובץ PDF ערוך ומעוצב]

זמן אמירת התורה

נאמרה בליל שבת קדש סוף שנת תקסח בחזרתו מלבוב (היא לעמבערג) כנראה בין ט' באב לר"ה.

 

פתיחה

רבינו בתורה זו מבאר גודל קדושת השבת, והאריכות בזה שולח לעיין בראשית חכמה ועפ"י המבואר שם היכן אחיזת נשמות ישראל בשבת שעולות לעולם האצילות לאבא ואמא העליונים, ששם רק שמחה ואין שם שום מסטין ומקטרג רק שמחה עצומה, לפ"ז מבאר שע"י שמחה גדולה בשבת ורוחב לב ושום דאגה, אפשר גם לנו בגופינו להצטרף לאותה שמחה עליונה (כי הכלל תמיד שכפי הכנת האדם להתדמות לעניין רוחני, כך שורה ומתלבש בו אותו העניין רוחני הדומה לו, בין לטוב ובין ח"ו לרע)

ועל כן טוב שיש השגחה וטבע כי א"א להשגיח על מי שאינו ראוי כי אדרבה גורם חרון גדול שחוטא לעיני המלך ועל כן מניחים אותו בהנהגת הטבע דהיינו שעכ"פ יקבל חיותו מבחי' העורף ככל הגויים. ובטבע גם יש השגחה נעלמת,

והאדם בעצמו כפי שמכין עצמו לשבת ומצליח להתגבר בה על העצבות וטרדת החול, ונכנס בשמחת השבת כן מוציא עצמו מהנהגת הטבע להנהגת ההשגחה.

תורה זו אחרונה משמונה התורות שאמר בחזרתו מלעמברג ויש לה קשר קצת עם תורה י' שהיא הראשונה, כי שם דיבר מישוב הדעת ע"י שיוצא ממרה שחורה לשמחה שהיא עולם החירות, וכעין זה כאן מבאר שע"י השמחה של שבת זוכה לחירות ויכול להעלות את היראה לשרשה בדעת, ותיהיה יראתו שלימה.

ואע"פ שסוף דבר כאן היא היראה, והשמחה לכאורה רק היכי תמצי לזכות לחירות הדעת שעי"ז היראה שלימה, אבל באמת צריך להתגבר בשמחה יותר, כי היראה יכולה להפיל מהשמחה, והעיקר בשבת היא השמחה. כמבואר לקמן בשיחות הר"ן.

שיחות השייכים לתורה זו

סִימָנִים: י', י"א, י"ב, י"ג, י"ד, ט"ו, ט"ז, י"ז, נֶאֶמְרוּ בְּסוֹף שְׁנַת תקס"ח בַּחֲזִירָתוֹ מִלֶּבוּב: (- חיי-מוהר"ן, סימן נ"ט).

 

שיחות הר"ן (הוצאת אבן שתיה) סימן קנה – שַׁיָּךְ לְסִימָן י"ז בְּ"לִקּוּטֵי תִּנְיָנָא" הַמַּתְחִיל: צָרִיךְ לִזָּהֵר מְאֹד לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה בְּשַׁבָּת וְכוּ', כָּל זֶה אָמַר בְּלֵיל שַׁבָּת קֹדֶשׁ/[א]\ וּבִתְחִלָּה שָׁאַל אוֹתִי: הַאַתָּה שָׂמֵחַ בְּשַׁבָּת? הֵשַׁבְתִּי: אֲנִי לִפְעָמִים נִתְעוֹרֵר עָלַי אֵיזֶה יִרְאָה בְּשַׁבָּת (שֶׁקּוֹרִין פְרוּם/[ב]\). וְאָמַרְתִּי לוֹ בְּזוֹ הַלָּשׁוֹן: אִיךְ בִּין אַמָאל פְרוּם/[ג]\. וְהֵשִׁיב: לא כָּךְ הוּא, הָעִקָּר הוּא שִׂמְחָה. וְאָז הוֹכִיחַ אוֹתִי הַרְבֵּה לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה דַּיְקָא בְּשַׁבָּת. וְאָז אָמַר כָּל הָעִנְיָן הַנִּדְפָּס בְּ"לִקּוּטֵי תִּנְיָנָא"/[ד]\ מֵעִנְיַן מַעֲלַת הַשִּׂמְחָה בְּשַׁבָּת. וְנִכְלַל שָׁם שֶׁגַּם הַיִּרְאָה עִקַּר עֲלִיָּתָהּ עַל יְדֵי הַשִּׂמְחָה שֶׁל שַׁבָּת דַּיְקָא, הַיְנוּ שֶׁעִקַּר הוּא רַק הַשִּׂמְחָה בְּשַׁבָּת. וְאָז דַּיְקָא עוֹלָה הַיִּרְאָה שֶׁהוּא בְּחִינַת מַה שֶּׁקּוֹרִין פְרוּם. וְהֶאֱרִיךְ הַרְבֵּה בַּשִּׂיחָה הַקְּדוֹשָׁה הַזֹּאת וְהוֹכִיחַ אוֹתָנוּ וְאוֹתִי בְּיוֹתֵר לְהִתְגַּבֵּר לִהְיוֹת שָׂמֵחַ וְטוֹב לֵב בְּשַׁבָּת וּלְהַרְבּוֹת בְּתַעֲנוּגֵי שַׁבָּת וְכוּ' כַּנִּדְפַּס שָׁם. וְאָמַר: הֲלא כָּל הוֹצָאוֹתָיו שֶׁל אָדָם קְצוּבִין חוּץ מֵהוֹצָאוֹת שַׁבָּתוֹת וְיוֹם טוֹב וְכוּ'/[ה]\ וְאָמַר: הֲלא גַּם בַּעַל הַבַּיִת פָּשׁוּט הוּא שָׂמֵחַ בְּשַׁבָּת בְּהַדָּגִים וְהַזּ'וּפִּיצֶא/[ו]\ שֶׁלּוֹ.

וְאַחַר כָּךְ אָמַר לִי: עַתָּה יְהֵא לְךָ מִמַּה לִּהְיוֹת בְּמָרָה שְׁחוֹרָה. כַּוָּנָתוֹ, כִּי מֵאַחַר שֶׁהוֹכִיחַ אוֹתִי הַרְבֵּה לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה בְּשַׁבָּת יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁאֶהְיֶה חַס וְשָׁלוֹם, בְּמָרָה שְׁחוֹרָה בְּיוֹתֵר מִזֶּה בְּעַצְמוֹ, מֵחֲמַת שֶׁצְּרִיכִין לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה בְּשַׁבָּת וְאֵינִי זוֹכֶה לָזֶה. (וּבֶאֱמֶת כִּוֵּן מְאֹד לְמַחֲשַׁבְתִּי בָּזֶה כִּי תֵּכֶף בְּעֵת אֲמִירָתוֹ כָּל הַנִּזְכָּר לְעֵיל הִתְחִיל לַעֲלוֹת עַל מַחֲשַׁבְתִּי דְּאָגוֹת אֵיךְ זוֹכִין לְשִׂמְחָה בְּשַׁבָּת). וּבָזֶה שֶׁאָמַר דִּבּוּרָיו הַקְּדוֹשִׁים הָאֵלּוּ "עַתָּה יִהְיֶה לְךָ" וְכוּ'. בָּזֶה נִחֵם וְחִזֵּק אוֹתִי הַרְבֵּה שֶׁעַל כָּל פָּנִים לא יִהְיֶה לִי מָרָה שְׁחוֹרָה מִזֶּה בְּעַצְמוֹ שֶׁאֲנִי מְחֻיָּב לִשְׂמֹחַ בְּשַׁבָּת וְכַנַּ"ל:

גַּם בְּעֵת שֶׁהָיָה מַרְבֶּה לְהוֹכִיחַ אוֹתִי עַל זֶה לִהְיוֹת שָׂמֵחַ בְּשַׁבָּת אָז עָנִיתִי וְאָמַרְתִּי אֲנִי חָפֵץ וְרוֹצֶה מְאֹד לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה בְּשַׁבָּת (וְכַוָּנָתִי הָיָה אִם אֵינִי זוֹכֶה לְשִׂמְחָה בְּשַׁבָּת עַל כָּל פָּנִים אֲנִי רוֹצֶה מְאֹד לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה. וּכְבָר שָׁמַעְתִּי הַרְבֵּה מִמֶּנּוּ מִגֹּדֶל מַעֲלַת הָרָצוֹן וְהַכִּסּוּפִין וְכוּ'/[ז]\ עָנָה וְאָמַר לְהָעוֹלָם/[ח]\: הַשְׁמַעְתֶּם מַה שֶּׁהוּא אוֹמֵר? הֵיטֵב אֲשֶׁר דִּבֵּר!. גַּם הוֹכִיחַ אוֹתָנוּ אָז לְזַמֵּר זְמִירוֹת בְּשַׁבָּת הַרְבֵּה/[ט]\ , וְלִבְלִי לְהִסְתַּכֵּל עַל שׁוּם מוֹנֵעַ מֵאֵיזֶה בְּנֵי אָדָם הַיּוֹשְׁבִים עַל הַשֻּׁלְחָן שֶׁנִּדְמֶה לוֹ שֶׁאֵין רְצוֹנָם בָּזֶה, רַק לְהִתְחַזֵּק לְזַמֵּר זְמִירוֹת בְּשִׂמְחָה, וּלְהַנְהִיג הַשֻּׁלְחָן כָּל יוֹם הַשַּׁבָּת בְּשִׂמְחָה גְּדוֹלָה, כִּי עִקָּר הוּא הַשִּׂמְחָה בְּשַׁבָּת:

ליקוטי הלכות

להיות שמח בשבת –

או"ח שבת ז אות מה – וְעִקַּר קְדֻשַּׁת שַׁבָּת הוּא שִֹמְחָה, שֶׁצְּרִיכִין לִזָּהֵר מְאֹד לִהְיוֹת שָֹמֵחַ וְטוֹב לֵב בְּשַׁבָּת כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (בְּסִימָן יז) וְכַמְּבֹאָר בְּדִבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה הַרְבֵּה, וְזֶה עִקַּר תִּקּוּן דַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה שֶׁנִּתְתַּקְּנִים עַל יְדֵי קְדֻשַּׁת שַׁבָּת. כִּי עִקַּר הַתְּשׁוּבָה לָשׁוּב נַפְשׁוֹ לְשָׁרְשָׁהּ בִּבְחִינַת זַרְקָא דְּאִזְדְּרִיקַת לַאֲתַר דְּאִתְנַטְלִית מִתַּמָּן (כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּסִימָן לה לִקּוּטֵי חֵלֶק א), וְשֹׁרֶשׁ נַפְשׁוֹת יִשְֹרָאֵל הוּא בְּחִינַת שִֹמְחָה, כִּי שָׁרְשָׁם בַּמַּחְשָׁבָה דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. כִּי יִשְֹרָאֵל עָלוּ בַּמַּחֲשָׁבָה תְּחִלָּה שֶׁשָּׁם מְקוֹר הַשִֹּמְחָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, עֹז וְחֶדְוָה בִּמְקוֹמוֹ, כִּי אֵין עַצְבוּת לִפְנֵי הַמָּקוֹם, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, וְכָל עִקַּר פְּגַם כָּל הָעֲבֵרוֹת הוּא בְּחִינַת עַצְבוּת, … וּכְשֶׁעוֹבֵר עֲבֵרָה חַס וְשָׁלוֹם, נִמְשַׁךְ עָלָיו עַצְבוּת בְּחִינַת אֶדְאַג מֵחַטָּאתִי בְּחִינַת יָגוֹן וַאֲנָחָה שֶׁהֵם בְּחִינַת ס"ם וְנוּקְבֵיהּ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּכַּוָּנוֹת, וּמֵחֲמַת הִתְגַּבְּרוּת הָעַצְבוּת יוֹתֵר גּוֹרֶרֶת עֲבֵרָה יוֹתֵר כַּנַּ"ל. וְעַל כֵּן עֲבֵרָה גּוֹרֶרֶת עֲבֵרָה, וְלֹא הָיָה שׁוּם תַּקָּנָה לָשׁוּב.   עַל כֵּן עִקַּר הַתְּשׁוּבָה עַל יְדֵי גְּדוֹלֵי הַצַּדִּיקִים שֶׁיְּכוֹלִין לְעוֹרֵר הַנְּקוּדוֹת טוֹבוֹת שֶׁבְּיִשְֹרָאֵל אֲפִלּוּ בְּהַגְּרוּעִים הַמְלֵאִים עֲבֵרוֹת גַּם בָּהֶם מְחַפְּשִֹים הַצַּדִּיקִים הַגְּדוֹלִים וּמוֹצְאִים בָּהֶם נְקוּדוֹת טוֹבוֹת, כִּי אֲפִלּוּ פּוֹשְׁעֵי יִשְֹרָאֵל מְלֵאִים מִצְווֹת כְּרִמּוֹן (וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּהַתּוֹרָה וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע סִימָן רפב וְכוּ') וּבְשַׁאֲרֵי מְקוֹמוֹת רַבִּים, עַד שֶׁמַּכְנִיסִים בָּהֶם שֶׁגַּם הֵם יִשְֹמְחוּ נַפְשׁוֹתֵיהֶם. וְעַל יְדֵי זֶה הֵם מוֹצִיאִים אוֹתָם מֵעֲבֵרוֹת וּמִפְּגָמִים וּמַחֲזִירִים אוֹתָם בִּתְשׁוּבָה, וְזֶה בְּחִינַת קְדֻשַּׁת שַׁבָּת שֶׁמּוֹדִיעִים לָהֶם כַּנַּ"ל, כִּי שַׁבָּת בְּחִינַת שִֹמְחָה וְחֶדְוָה. כִּי בְּשַׁבָּת מִתְבַּטְּלִים כָּל הַדִּינִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, וְכָל שֻׁלְטָנֵי רוּגְזִין וּמָארֵי דְּדִינָא כֻּלְּהוֹן עַרְקִין וְאִתְעַבְּרוּ מִנָּהּ, וַה' יִתְבָּרַךְ מִסְתַּכֵּל אָז רַק עַל הַטּוֹב שֶׁבְּיִשְֹרָאֵל. עַל כֵּן כָּל מִי שֶׁמַּמְשִׁיךְ עַל עַצְמוֹ קְדֻשַּׁת שִֹמְחַת שַׁבָּת שֶׁנִּמְשַׁךְ גַּם עָלָיו בְּכֹחַ הַצַּדִּיקֵי אֱמֶת עַל יְדֵי זֶה יָכוֹל לִזְכּוֹת לֵילֵךְ בְּדַרְכֵי הַתְּשׁוּבָה הַנַּ"ל, שֶׁהֵם בְּחִינַת בְּקִיאוּת הַנַּ"ל בְּחִינַת בָּקִי בְּעַיֵּל בָּקִי בְּנָפִיק וְכוּ'……. וְעַל כֵּן בֶּאֱמֶת עִקַּר דַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה אִי אֶפְשָׁר לְקַבֵּל כִּי אִם עַל יְדֵי גְּדוֹלֵי הַצַּדִּיקִים הַנַּ"ל שֶׁהֵם מוֹרִים לָנוּ דַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה בְּחִינַת בְּקִיאוּת בַּהֲלָכָה, וְהָעִקָּר עַל יְדֵי קְדֻשַּׁת שַׁבָּת שֶׁהוּא מְקוֹר הַשִֹּמְחָה, שֶׁאָז הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מִסְתַּכֵּל רַק עַל הַטּוֹב וְכוּ' כַּנַּ"ל:

או"ח ע"ת ה' אות מ'-

או"ח ע"ת ו' ג'-

שלימות היראה היא דעת

יו"ד בכור בהמה טהורה ד' כ'- (כ) כִּי יֵשׁ שֶׁמֵּחֲמַת יִרְאַת הָעֹנֶשׁ נוֹפֵל לְעַצְבוּת חַס וְשָׁלוֹם וְלִפְעָמִים לִכְפִירוֹת חַס וְשָׁלוֹם כַּמָּצוּי בַּאֲנָשִׁים רַבִּים כְּשֶׁיּוֹשְׁבִין עַל סִפְרֵי מוּסָר שֶׁמְּדַבְּרִין מֵעֹצֶם הָעֳנָשִׁים הֵם בָּאִין לְעַצְבוּת חַס וְשָׁלוֹם וְכוּ' וְנוֹפְלִים יוֹתֵר חַס וְשָׁלוֹם וְכוּ'. וְזֶה הָיָה כַּוָּנַת הָמָן לְהַפִּיל אֶת יִשְרָאֵל חַס וְשָׁלוֹם, אֲבָל מָרְדְּכַי הוּא בְּחִינַת שֵכֶל עֶלְיוֹן וְנוֹרָא כָּל כָּךְ שֶׁיָּכוֹל לְהַכְנִיס יִרְאַת הָעֹנֶשׁ עַד שֶׁיָּבֹאוּ לִידֵי שִמְחָה עֲצוּמָה עַל יְדֵי גֹּדֶל הָעֵצוֹת שֶׁנּוֹתֵן לְכָל אֶחָד בְּעֹמֶק נְפִילָתוֹ שֶׁיּוּכַל לִמְצֹא אֶת ה' יִתְבָּרַךְ עַד שֶׁיִּהְיֶה בְּשִמְחָה וְזֶה עִקַּר תַּקָּנָתוֹ. וְעַל כֵּן בְּסוֹף הַתּוֹכָחָה שֶׁהִיא יִרְאַת הָעֹנֶשׁ כְּתִיב, תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' בְּשִמְחָה וְכוּ'. וְהָבֵן הֵיטֵב כִּי זֶה הָעִקָּר שֶׁלֹּא יִפֹּל עַל יְדֵי יִרְאַת הָעֹנֶשׁ רַק מִפַּחַד הָעֹנֶשׁ יִתְחַזֵּק לְקַיֵּם דִּבְרֵי הַצַּדִּיקִים אֲמִתִּיִּים שֶׁמַּזְהִירִין אֶת הַגָּרוּעַ שֶׁבַּגְּרוּעִים לִהְיוֹת בְּשִמְחָה בְּהַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁמּוֹצֵא בְּעַצְמוֹ עֲדַיִן כַּמְבֹאָר עַל פָּסוּק אֲזַמְּרָה וְכוּ' וְכוּ' (בְּסִימָן רפב). וְזֶה בְּחִינַת תֹּקֶף הַשִּמְחָה שֶׁל פּוּרִים שֶׁנִּמְשָׁךְ מִשֵּכֶל עֶלְיוֹן וְנוֹרָא שֶׁמִּתְגַּלֶּה בְּפוּרִים שֶׁמִּשָּׁם בָּאָה יִרְאָה נִפְלָאָה שֶׁעַל יְדֵי זֶה בָּא שִמְחָה גְּדוֹלָה, כִּי בְּכָל הַיָּמִים קְדוֹשִׁים נִמְשָׁךְ יִרְאָה גְּדוֹלָה כְּפִי קְדֻשַּׁת הַיּוֹם, כִּי שַׁבָּת שֶׁקָּדוֹשׁ מִכָּל הַיָּמִים אָז מְאִירָה הַיִּרְאָה מְאֹד בִּבְחִינַת יָרֵא שַׁבָּת, הַיְנוּ שֶׁאָז הַיִּרְאָה עִם דַּעַת, כִּי בִּימֵי הַחֹל לִפְעָמִים הַיִּרְאָה עִם כְּסִילוּת בִּבְחִינַת הֲלֹא יִרְאָתְךָ כִּסְלָתֶךָ, כַּמְבֹאָר בְּלִקּוּטֵי תִּנְיָנָא סִימָן יז.

חו"מ הרשאה ג' יא-

אכילת שבת

או"ח ברכת הריח ג' ד' – וְזֶה בְּחִינַת מַה שֶּׁמְּבָרְכִין עַל הָרֵיחַ בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת, כִּי שַׁבָּת הִיא מֵעֵין עוֹלָם הַבָּא. וְאָז מִתְעַנְּגִין עַל ה' וּמִתְדַּבְּקִין בַּה' בְּתַכְלִית הַדְּבֵקוּת וְהַבִּטּוּל אֵלָיו יִתְבָּרַךְ מִי שֶׁזּוֹכֶה לִקְדֻשַּׁת שַׁבָּת כָּרָאוּי, כִּי שַׁבָּת הִיא מֵעֵין עוֹלָם הַבָּא כֻּלּוֹ טוֹב וְכוּ' כַּנַּ"ל. וְעַל כֵּן מִצְוָה גְּדוֹלָה לֶאֱכֹל בְּשַׁבָּת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, אִכְלוּהוּ הַיּוֹם כִּי שַׁבָּת הַיּוֹם לַה'. כִּי אֲכִילַת שַׁבַּת קֹדֶשׁ הִיא כֻּלָּהּ אֱלֹקוּת, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בְּמָקוֹם אַחֵר, כִּי שַׁבָּת שֶׁהִוא מֵעֵין עוֹלָם הַבָּא אָז זוֹכִין עַל יְדֵי הָאֲכִילָה לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ה', בְּחִינַת וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹקִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ וְכוּ' כַּנַּ"ל. וְעַל כֵּן כְּשֶׁיּוֹצֵא הַשַּׁבָּת וְנִסְתַּלְּקָה הַנְּשָׁמָה הַיְתֵרָה שֶׁל שַׁבָּת. זֶה בְּחִינַת שֶׁשָּׁבִין מִן הַבִּטּוּל מִבְּחִינַת עוֹלָם הַבָּא וַאֲזַי לֹא נִשְׁאָר רַק הָרְשִׁימוּ. אֲזַי מְחַיִּין עַצְמָן עַל יְדֵי הָרֵיחַ טוֹב שֶׁהוּא בְּחִינַת רְשִׁימָה וּזְרִיחָה מִבְּחִינַת הַבִּטּוּל כְּמָאן דְּאָרַח רֵיחָא וְכוּ' כַּנַּ"ל. כִּי אַחַר שֶׁשָּׁבִין מִבְּחִינַת הַבִּטּוּל מְחַיִּין עַצְמָן רַק עַל יְדֵי הֶאָרַת הָרְשִׁימוּ כַּמְבֹאָר בַּמַּאֲמָר הַנַּ"ל וְזֶהוּ בְּחִינַת רֵיחַ כַּנַּ"ל. וְעַל כֵּן מְבָרְכִין עַל הָרֵיחַ בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת כַּנַּ"ל:

דרך השם ית' –

או"ח ע"ת ו' יא-יד – מבאר שם את השאלה ששאל רבי זירא את רבי יהודה מדוע עין התרנגול נסגרת מלמטה למעלה, ומבאר שזה בחי' הצדיקים שדרכם להסתכל רק על הטוב שזה בחי' מה שישראל הם למעלה ועי"ז מלמדים עליהם זכות ומעלים אותם כמבואר בתורה רפב אזמרה.

הקדמה

אולי אפשר לחלק את התורה לג' חלקים שתחילה מדבר על מעלת השבת כפי המבואר בראשית חכמה עד היכן אפשר להיות קשור ע"י השמחה של שבת ביראה ודעת. כי נשמות ישראל עולות לאבא ואמא ומאיר בהם אריך והן באצילות ששם אין מסטין ומקטרג אלא רק שמחה גדולה מאד.

בחלק השני מבאר כיצד מצטרפים לשמחה הזו ע"י שמסיר מעצמו את העצבות וטרדת החול וכל דאגה ומתחזק בשמחה גדולה עד שנעשה בן חורין ויכול לישב דעתו ולהעלות את היראה לשרשה בדעת להיות ירא רק מהשם ית' בלבד.

בחלק השלישי מבאר מה נעשה עם מי שלא זוכה להצטרף לשמחה הזו, ולזה מבאר שני האופנים שהקב"ה משפיע חיות לעולם דרך של השגחה ודרך של טבע. שהשגחה היא השפעה עם מאור פנים וכפי הזמן וההצטרכות של האדם, אבל טבע הוא חק הגלגלים ומזלות שעל ידם הקב"ה מנהיג עולמו בהסתרה ואזי השפע מגיע לפי חק וסדר הגלגלים. (עיין תורה עו החילוק בין מי שיש לו ביטחון למי שאין לו, שזה עושה גבול וזמן נכון לצרכיו וזה צרכיו אפשר שיגיעו אחר שנה ושנתיים עי"ש)

אבל באמת גם בהנהגת הטבע מסתתרת השגחה, שעל כן אמרו חז"ל אין מתה בלא עוון ולא ייסורים בלא חטא, וזה גם למי שהוא במדרגה נמוכה שהרי לא חילקו בזה חז"ל. ונ"ל שבזה רמז לנו רבינו כיצד אנו שייכים לכל זה, דהיינו שרוצה לומר שדייקא ע"י שהטבע והשגחה מעורבים, לכן ההשגחה שבתוך הטבע יכולה להיות גדולה יותר ויותר, הכל תלוי באדם עצמו, עד כמה מכין עצמו להיות ראוי להשגחה, כך הוא גורם שתתגבר הנהגת ההשגחה על הנהגת הטבע כלפיו, עד שיכול לצאת לגמרי מטבע להשגחה בלבד. וזה תלוי בעיקר בעבודה של שבת עד כמה מצליח להצטרף לשמחה העליונה של שבת. ולזכות לדעת ויראה, ממילא אח"כ גם ימי החול שלו פחות מגושמים.

אע"פ שעיקר הדגש כאן היא השמחה בשבת אעפ"כ במהלך התורה השמחה היא רק היכי תמצי לזכות ליראה כי ע"י שמחה בשמחת השבת יש חירות הלב ויכול לישב דעתו ולהעלות את היראה לשרשה בדעת. נמצא העיקר הוא הדעת. אעפ"כ כיון שהכל תלוי בשמחה עיקר הדגש וההזהרה בתורה זו הוא להיות בשמחה בשבת.

ובעניין היראה נראה להקדים מה שכתוב "ועתה מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה", דהיינו ששלימות העבודה היא לזכות ליראת שמים, שהיא הרגשת מציאותו העצומה ית' כל רגע. וכבר שאלו בגמ' מאי "כי אם" דמשמע שזה דבר קטן, והרי זה דבר גדול מאד שמעטים זוכים, ואומרת הגמ' כן לגבי משה שאמר זאת לישראל, זה דבר קטן.

ועדין קשה, האם משה לא יודע כמה זה קשה למי שלא זכה למדרגתו העצומה שהיא השגת ה' באספקלריא המאירה, שעל כן יראה היא אצלו דבר קטן.

ושמעתי מתרצים מה שאמרה הגמ' "אין לגבי משה היא מלתא זוטרתי", הפירוש כן מי שנמצא לגבי משה דהיינו קרוב לצדיק אמת, גם אצלו זה דבר קטן.

ובאמת כך מבואר בלק"ה שבת ז' אות מה, על תורה זו, שכיון שהיגון ואנחה הם ס"מ ונוקביה ועצבות ומרה שחורה הן סטרא אחרא, שאוחזת באדם בגלל עוונותיו, על כן רק הצדיקים יכולים להעלות את האדם מאחיזה זו ע"י לימוד זכות כמבואר בתורה רפב, ולהביאו לשמחה שעל ידה יזכה ליראה כנ"ל.

וכאן מבאר רבינו שבשבת יכול כל אדם לזכות ליראה שלימה, כי בשבת אין טרדת הימי חול ועסק הגשמיות ועל כן יכול להיות בשמחה גדולה שהיא עולם החירות ועי"ז לישב דעתו כמבואר לעיל בתורה י' תנינא, ועי"ז להעלות את היראה לשרשה בדעת (כמבואר בתורה טו) ולזכות לשלימות היראה, נמצא שבשבת גם כל אדם יכול שהיראה תיהיה אצלו מלתא זוטרתי, כמו מי שנמצא אצל משה.

ובאמת גם הצדיק נקרא שבת כדאיתא בזוהר שאמרו על רשב"י אנת הוא שבת דכולא יומא.

עוד איתא בשבת פח./[י]\ כשאמרו ישראל נעשה ונשמע ירדו מלאכים והניחו עטרות הוד של שמחה/[יא]\ בראשיהם וכשחטאו בעגל באו ונטלום מהם, וכתיב "ויקח משה את האהל" דרשו שם חז"ל שכל האורות שניטלו מכלל ישראל קבל משה רבנו, ולפיכך קרן עור פניו (תוס' שם). ומובא/[יב]\ שבכל שבת מחזיר משה רבנו את עטרות השמחה האלו לישראל, נמצא שבכל שבת אפשר לשמוח בהקב"ה בשלימות וחירות הדעת כמו לפני החטא.

ועדיין מי שיאמר אדרבה בגלל רוב היראה שיש בשבת, איך אשמח כשאני ירא שמא אחטא או עכ"פ לא אשמח כראוי, וכמובא בשיחות הר"ן סימן קנה הנ"ל, על מוהרנ"ת ובלק"ה (בכור בהמה טהורה ד' כ'). על זה אומר רבנו שבשבת אין לדאוג כלל, כי מצד השבת עצמה אין מקטרג ומסטין כלל וכל שרוצה להצטרף לשמחת השבת הוא כבר נכלל קצת וכפי שנכלל כן זוכה לאורות הנפלאים של שבת ולהשגחה בעין טובה של עינא חד דרחמי שלא מסתכלים על הרע של האדם אלא על הטוב שעושה, ומצד מה שלא מצליח אזי אעפ"כ הוא לא נמסר לבעלי הדין אלא להנהגת הטבע. ועל כן אין לשום אדם מישראל לדאוג בשבת כלל רק להיות בשמחה גדולה.

בעניין השגחת עינא חד דרחמי צ"ע אם עינא חד דרחמי הכוונה שלא רואים רע כלל כי ההסתכלות מצד שרש א"כ לא שייך כלל כעס ואילו כאן מדבר מהשגחה רק על מי שראוי וא"כ זה לא רק חד עינא. מאידך כיון שחד עינא נקרא השגחה והסתכלות יש חילוק בין ראוי ללא ראוי, ובפרט שהרי מבואר בתורה קה הקושי לזכות להשגחה כזו, אמנם ממה שמבואר בסוגיית מה תצעק אלי שהיא השגחה גם על מי שלא ראוי כגון שעובד ע"ז כמשאחז"ל שם אלו ואלו עע"ז, נראה שהמניעות על ההשגחה הזו הן בעצמן שוות במעלתן על פגם הע"ז וכגון שם שזכו ע"י מסירות נפש ובזה ביטלו את הקטרוג על ע"ז. ואולי הכי נמי כאן אמנם מי שלא ראוי ממש עד שיכול לגרום כעס לא יזכה לזה ומונח על הטבע, אבל מי שמשתדל אזי ע"י שמתגבר בשמחה על אף כל המניעות שיש על זה, בתוספת סגולת יום השבת בעצמו, זה מבטל את הקטרוג שיש עליו שאינו צדיק גמור הראוי להנהגה כזו.

ונ"ל כי שכר השמחה בשבת הוא עצום, ובעיקר ששמח בחלקו ומעלה על לבו שלא חסר לו כלום, כמבואר בזוהר חדש/[יג]\ חומר המתפלל על גשמיות בשבת. ולבד ממה שהיגון ואנחה הם ס"מ ונוקביה והעצבות סט"א נמצא שבשמחה הורג אותם, עוד גם מבואר שבשבת שולט מזל שבתאי ע"כ הגויים עצבים בשבת, עיין יערות דבש ח"ב דרוש ב'/[יד]\, ועיין רבינו בחיי שופטים יח י' שכל מה שנצטווינו בשבת הוא הפך מזל שבתאי השולט בשבת. נמצא שאע"פ שמבואר בכל הספרים המעלה העצומה של ישראל בשבת שהיא ממש מעין עוה"ב בחי' בשמחה תצאו, זה מצד ההשגחה אבל מצד הטבע ממש להפך ושבת הוא זמן עצבות, ועל כן הזוכה להתגבר ולהתחבר אל השמחה שמעל הטבע זוכה לכל האורות הנפלאים של שבת. כנ"ל שמסירות נפש שאדם יוצא מטבעו בהתגברות גדול מבטל את מדת הדין אפילו על מזיד כ"ש על שוגג. כמו ישראל שנכנסו לים ביטל את הקטרוג על פסל מיכה שהיה עמהם. וזו העצה שנתן הקב"ה למשה רבנו אז. דבר אל בני ישראל ויסעו לתוך הים כי רק זה יבטל את הדין על ע"ז.

ואפילו מי שלא זוכה אלא מונח על הנהגת הטבע, אזי יכול להגיע לו טובה מצד הזמן, אבל בוודאי צריך להילחם בכל כוחו בעצבות שהיא הטבע בשבת, ולעשות כל מה שיכול כדי לצאת מהעצבות וזה שאומר רבנו שירבה במאכלי שבת כפי כוחו, העיקר לצאת מהעצבות אע"פ שלא זוכה לשמחה כראוי. וכנ"ל כמה שעולה יותר בשמחה יותר נכלל בשמחת הנשמה היכן שנמצאת, וכך יותר יוצא מטבע להשגחה.

ועל כן צריך להכין עצמו היטב לפני שבת ובכניסת שבת, כי שבת מעין עוה"ב, וכמו שבעוה"ב אמר מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת ומי שלא טרח לא יזכה לכל התענוגים הכי נמי בשבת, מי שטרח רק על תענוגי הגוף, אזי רק הגוף יקבל חלקו, אבל כיון שהאדם לא הרגיל עצמו בתענוגים רוחניים, לא ירגיש את כל התענוגים הנפלאים שהוא נמצא בתוכם בשבת, וכמו שרבנו אמר בתורה קצא אפשר ששנים ישבו באותו מקום בג"ע/[טו]\ אחד ירגיש כל תענוגי עולם וחבירו לא ירגיש כלום, כי הכל תלוי בהכנת הלב, בששת ימי המעשה.

וזה מגלה לנו כאן רבנו שהכל מתחיל מההשתדלות לשמוח מאד בשבת, וצריך להבין לבד שצריך להכין עצמו לזה כבר כל השבוע, אבל העיקר בשבת עצמה להסיר כל דאגת וטרדת הבלי ימי החול, ולהתבונן כיצד להתענג על ה' דייקא, ולהעזר בתענוגי הגוף רק כדי שלא יפריע לתענוגי הנפש על ה'.

ועיין בשיחות הנ"ל שעל כל פנים צריך לכסוף לזה וזו גם כבר מעלה גדולה.

*

תורה יז [[טז]]

צריך ליזהר מאוד[יז] להיות שמח וטוב לב בשבת [[יח]]/[יט]\ בשבת מחזיר משה רבנו לישראל את העטרות של נעשה ונשמע שהן שמחת עולם, ועפ"י הסוד נשמות ישראל עולות לעולם השמחה והחירות בעולם האצילות בחי' מעין עוה"ב שהוא בחי' בשמחה תצאו, נמצא שבשבת יש את כל התנאים ברוחניות להיות בשמחה גדולה, ומי שלא מנצל זאת הוא שוטה המאבד מ"ה שנותנים לו, כי מעלות וקדושות שבת גדולה ויקרה מאוד[כ] כמובא בספרים ובפרט בר"ח בראשית חכמה (לרבי אליהו וידאש מתלמידי הרמ"ק) בשער הקדושה בתחילתו פרקים ב' ג' עי"ש [[כא]] ומה שמביא על מעלת השבת מהזוהר/[כב]\. וראוי ונכון ללמוד בראשית חכמה בשער הנ"ל ולשום לבו היטב על כל הדברים הנאמרים שם בענין קדושת ומעלות שבת קודש. כי יש שם כמה דברים פרטיים יקרים מקדושת ומעלות שבת כי כל ענין ומעלה הנאמר שם על שבת הוא דבר בפ"ע והבן שם היטב[כג] כדי שיתלהב לבו/[כד]\ לקבל שבת בשמחה גדולה ועצומה כראוי.

 

ועי"ז היראה בשלימות דהיינו עם דעת עיין לעיל תורה טו (בחלק ראשון) ששרש היראה הוא בדעת/[כה]\. ורוצה לומר שהשמחה הנ"ל של שבת הכוונה שתיהיה מתוך יראה, ואע"פ שיראה ושמחה נראה כתרתי דסתרי, כי איך ישמח כשהוא בפחד ויראה/[כו]\, אעפ"כ שלימות השמחה, היא דייקא לכור ולשמוח שהוא וכל ענייניו תחת השגחת הקב"ה ועי"ז להסיר כל דאגה מלבו. אבל בימי החול קשה מאד לקיים זאת כי בחול אפשר שיהיה היראה עם כסילות יראה נפולה שירא מדבר אחר, ואפילו כשירא מעבירה יראת העונש יש בזה מדרגות יש ירא מהקב"ה ויש ירא מהש"ע, בבחי' מצוות אנשים מלומדה, ולא מתוך שמצייר לפניו את הקב"ה וכ"ש לא הרגשת מציאותו ית' הנמצאת אצלו, ויראה כזו היא כסילות בבחי' הלא יראתך כסלתך (איוב ד)/[כז]\ ועיקר הכסילות הוא מחמת השיעבוד שיש בחול שטרוד בפרנסתו והשלמת חסרונותיו, ושולט בו העצבות מצד הזמן ומצד טרדת העולם בפרנסתם/[כח]\, וע"כ לא מצליח לישב דעתו וכנ"ל בתורה י' תנינא.

כי ע"י השיעבוד אין הדעת שלם, וכ"ש במואב [[כט]]/[ל]\ שאנן מואב מנעוריו וכו' ובגולה לא הלך ע"כ עמד טעמו בו וכו' וכשארז"ל (מגילה יב ע"ב) שחכמי ישראל אמרו לאחשורש שכיון שגלו מארצם אין להם דעה ועצה מיושבת, לכן שישאל עצה מחכמי מואב שלא גלו ולא חל עליהם שיעבוד גלויות ולכן דעתם ועצתם מיושבת כי ע"י שיעבוד וגלות, הדעת מבולבל.

אבל בשבת ע"י השמחה הוא חירות בחי' בינה/[לא]\ בחי' יובל, וכשיש חירות ואין שיעבוד וגלות אזי הדעת שלם/[לב]\ כנ"ל. ועיקר החירות, ע"י התענוג והשמחה של שבת בחי' (ישעיה נח)/[לג]\ אז תתענג על ה' הנאמר בשבת על ה' דייקא כי בשבת אנו עולים לאבא ואמא/[לד]\ שהם בחי' כתר דהקב"ה (זוהר אמור צד: הנ"ל). ועי"ז נעשה חירות בבחי' מה שהבטיח הנביא על הגאולה העתידה (שם נה)/[לה]\ כי בשמחה תצאו ורבנו מבאר שהשמחה בעצמה היא כבר גאולה שע"י שמחה יוצאין לחירות. וכשיש חירות הדעת בשלימות כנ"ל. ואזי כנ"ל ע"י חירות השכל זוכים לישוב הדעת ועי"ז מעלים את היראה לשרשה בדעת ואזי היראה כראוי יראה מה' ולא יראה נפולה מאיזה דבר אחר וזה זוכים ע"י השמחה של שבת בבחי' המבואר בתיקוני הזוהר שבראשי"ת אותיות ירא שבת (ת"ז תי' ט [[לו]])/[לז]\ רמז ליראה שזוכים בשבת כי אז היראה בלי כסילות שיש בימי החול, שעל כן בימי החול היראה אינה שלימה אלא נפולה. כי עיקר הכסילות מחמת השיעבוד וימי החול הם ימי שיעבוד כי רובא דעלמא טרודים למלא חסרונותיהם הגשמיים כנ"ל. ובזה ששמחים בשבת וזוכים לדעת עי"ז מעלין היראות הנפולות, דהיינו מה שיראים לפעמים משר וכדומה [[לח]]/[לט]\. כי ע"י הדעת מרימין אותן, ועיקר הדעת הוא בשבת ע"י השמחה שעי"ז יש חירות ואזי הדעת בשלימות כנ"ל:

והכלל שצריך לנהוג שמחה גדולה בשבת קודש [[מ]] ולבלי להראות שום עצבות ודאגה כלל/[מא]\ והעיקר להיות שמח בחלקו לגמור בלבו שלא חסר לא כלום רק להתענג על ה' על ה' דייקא כי בשבת אפשר לעלות לאמא עילאה שהיא מעל הקב"ה ואזי אנו בעולם החירות, חירות מכל המיצרים וכל הצרות רק רוחב לב ושמחה ולהרבות בתענוגי שבת בכל מיני תענוג הן אכילה ושתיה הן מלבושים/[מב]\ לתת לגוף העכור חלקו כפי מה שיכול ולהשתדל מאד שיהיה התענוג על ה' ולא רק על הנאת גרון כי עיקר כוונת האכילה לתת לגוף חלקו כדי שלא יפריע לו/[מג]\ להתענג בשכלו על ה' כמבואר בבעש"ט עה"ת/[מד]\. כי אכילת שבת היא כולה רוחניות כולו קודש/[מה]\ ואין ממנה חלק לחיצונים, כי אין לחיצונים שליטה כלל בשבת כנ"ל בזוהר ועולה למקום אחר לגמרי מן אכילת חול כמבואר במקום אחר/[מו]\ {לעיל סי' נז[מז]/[מח]\, ובסי' רעז/[מט]\, וע' זוהר ויקהל ריח/[נ]\ ובמק"מ שם [[נא]]/[נב]\} ועיין תורה קכה/[נג]\ ובהערה שם בסוף העתיק דברי האריז"ל שהביא המקדש מלך, גם עיין לק"ה בציעת הפת/[נד]\ :

 

מכאן מתחיל כביכול עניין חדש וצ"ע הקשר בינו לעניין הקודם.

רבנו אומר כאן שדרכו של הקב"ה להביט רק על הטוב שישראל עושים וצ"ע איזו השגחה היא זו שאינה לפי המעשים. וגם קשה הרי אחז"ל (ב"ק נ.) כל האומר הקב"ה וותרן יוותרו חייו. ובפרט שרבנו מביא את הפסוק שאמר בלעם "לא הביט און ביעקב", ושמעתי מבארים שרצה בזה להכשיל את ישראל, לבטל מהם יראת העונש.

וגם ידוע שהנהגת הקב"ה היא מדה כנגד מדה.

עוד צ"ע אדרבה כמה שהאדם יותר ראוי להשגחה אזי להפך אמרו חז"ל עה"פ (תהלים נ' ג') "סביביו נשערה מאד" שמדקדק עם צדיקים ביותר עד חוט השערה.

אבל באמת בהנהגת ההשגחה, יש שתי מדרגות, (עיין זוהר נשא קלז:/[נה]\ אית רחמים ואית רחמים) כי יש מדרגת השגחה של זעיר אנפין הוא הנקרא הקב"ה ומדתו משפט ואמת ורחמים ותפארת ורחמנות שלו היא במשפט ועל פי הדין ומודד מדה כנגד מדה. ויש השגחה שתיהיה לעתיד לבוא ע"י אריך אנפין סבא דסבין והיא רחמים גדולים בעינא חד דרחמי עין שרואה רק טוב בלא דין כלל. אבל א"כ בהנהגה כזו יהיה העולם ח"ו הפקר, ע"כ לא זוכים להשגחה כזו אלא לעתיד לבא ובעוה"ז רק צדיקים גדולים מאד. ולשעה קלה יכול לזכות בה גם אדם פשוט ע"י מסירות נפש גדולה לכבודו ית'.

ועיין בזה בתורה קה בחלק א' שצדיק גדול מאד שמכיר גדולת הבורא במדרגה עצומה יכול עורר רחמים גדולים על ישראל, אבל בעוונותינו אין בדור הזה צדיק כזה/[נו]\ ע"כ צריך לבקש מהקב"ה דהיינו זעיר אנפין שיתפלל לאריך אנפין ששם הרחמים גדולים שירחם על ישראל ברחמיו הגדולים וגם לזה צריך צדיק גדול מאד שזכה ע"י התורה לתשובה שלימה ועי"ז לדעת שלם, אבל מי שלא זכה לדעת שלם א"א לרחם עליו רחמים גדולים, וכ"ש לבקש הנהגה כזו על כלל ישראל, כי מי שאין בו דעת, אסור לרחם עליו.

ובשעת הדין אפילו משה רבנו לא יכול כמו שביארו עה"פ "מה תצעק אלי" שאמר הקב"ה למשה כשהיו ישראל על שפת ים סוף ומצרים רודפים אחריהם, שכיוון שמדת הדין קטרגה מאד לכן אפילו תפילת משה לא התקבלה כי אזני זעיר אנפין שאליו עולות התפילות היו סתומות (בבחי' (איכה ג' מד) סכותה בענן לך מעבור תפלה) לכן א"ל "דבר אל בני ישראל ויסעו" דהיינו ששום תפלה לא תועיל אלא מסירות נפש שיסעו בני ישראל לתוך הים במסירות נפש. כך פירש האור החיים (אבל עיין זוהר בשלח מח. משמע ויסעו הכוונה שיסעו מלהתפלל לת"ת אלא יתפללו לעתיק דהיינו לאריך אנפין).

וא"כ צ"ע מתי הקב"ה יש הנהגה כזו שהקב"ה לא מסתכל על הרע, דהיינו שההשגחה היא של רחמים גדולים על ישראל?

ונראה שכוונת רבנו כאן ליום השבת דייקא, כמבואר בלק"ה/[נז]\, ובזוהר/[נח]\ ובראשית חכמה הנ"ל שמבאר שבשבת אע"פ שנדמה שאנו בעוה"ז אבל באמת ברוחניות מצד הנשמות של ישראל אנו עולים לעולם האצילות, מקום שליטת עץ החיים/[נט]\ ושורה רוח קדושה נפלאה מאריך אנפין בעולם השומרת על ישראל מכל מקטרג ומסטין/[ס]\,

ונראה לומר שעי"ז מאיר בנו רחמים גדולים מעתיקא קדישא, שם היא עינא חד דרחמי, ברצוא ושוב/[סא]\. וצ"ע/[סב]\.

ועיין תורה קיט/[סג]\ שבשבת נמשך דעת לכל אחד. וא"כ גם לפי הנ"ל בתורה קה אפשר בשבת שירחם ברחמים גדולים, בעינא חד דרחמי/[סד]\. עוד גם לפי הנ"ל שלעתיד לבוא תיהיה השגחה בעינא חד דרחמי ואמרו חז"ל ששבת מעין עוה"ב א"כ גם בשבת יש מעין השגחה כזו.

אבל רק להראוי המצטרף לשמחה העליונה של הנשמות, וכמבואר לקמן שמי שלא ראוי אזי כדי שלא יגרום כעס/[סה]\ מניחין אותו על הנהגת הטבע.

וראוי הוא מסתמא מי ששומר שבת וגם שמח בשבת. ועל כן דייקא בשבת שקשה לשמוח מצד הטבע כנ"ל ששבת בשליטת מזל שבתאי שממנו העצבות ע"כ מי שמצליח להתגבר על טבעו ולשמוח אפשר שיזכה לרחמים גדולים.

ועיקר העצבות היא מצד הגוף על כן מצווה לתת לו חלקו במעדנים ומאכלים ולהשתדל לשמוח בה' ולהתענג על ה' כנ"ל.

דרך השם יתברך (בשבת)/[סו]\ להביט על הטובות שעושין ואף שנמצא בהם ג"כ מה שאינו טוב, אינו מסתכל ע"ז [[סז]], כ"ש (במדבר כג)/[סח]\ לא הביט און ביעקב ([סט])/[ע]\ כי הוא ית' טוב ומיטיב כולו רק טוב, ואת הרע רואים רק המקטרגים בעלי הדין וכשגובר הדין הוא ית' רק מסיר השגחתו, ובשבת אנו עולים אליו ית' והם נשארים למטה. מכ"ש שהאדם אסור לו להביט על חבירו לרעה למצוא בו דווקא מה שאינו טוב ולחפש למצוא פגמים בעבודת חבירו/[עא]\. רק אדרבא מחויב להביט רק על הטוב/[עב]\ ולכל היותר ילך בדרכיו ית' ויסיר השגחתו ולא יסתכל על חבירו, אם לא מצליח להביט על חבירו לטובה. בלקוטי עצות – ערך שלום אות יא. הוסיף – ולחפש למצא בו זכות וטוב תמיד, ועל ידי זה יהיה לו שלום עם הכל (ח"ב. יז):‏

 

רבנו ממשיך ומבאר שלזה טובה גדולה שיש טבע והשגחה, וצ"ע אם הקב"ה מביט רק על הטובות מדוע צריך טבע ומבאר שכשהאדם מתנהג שלא כראוי אזי כדי שלא יכעס עליו הקב"ה מניח אותו על השגחה.

ואעפ"כ גם בטבע יש השגחה נעלמת שא"א להבין אותה.

וצריך להבין מה היא השגחה ומה היא טבע.

והביאור הוא שהן שתי אופנים כיצד משפיע הקב"ה חיות ושפע לעולם, שהשגחה היא שמשגיח ומשפיע לכל אחד לפי מעשיו, וטבע היא השפעה בלא השגחה, דהיינו שפונה לו עורף וזורק לו לאחוריו שלא פי מעשיו, וכך משפיע הקב"ה חיות לבעלי חיים ולכל אומות העולם שלא מקימים מצוות, אבל לישראל המקימים מצוות משגיח ומשפיע לפי מעשיהם.

זה מצד ההשפעה בדרך של השגחה, אבל השגחה עצמה בוודאי שהיא שמירה גדולה, כאב המשגיח על בנו שלא יארע לו רע, ושומר עליו מכל מזיק, ורק כשמתנהג רע אזי מסיר השגחתו, דהיינו שעושה עצמו שלא רואה, וכמו מביט מהצד. וממילא גם השמירה בהסתר.

ולכן טוב שיש גם טבע כי אם היתה רק הנהגה של השגחה, אזי כשהיה פונה ממנו, לא היה נמשך לו שום שפע, אבל ע"י שיש גם הנהגת טבע, אזי כשפונה ממנו, אזי עכ"פ מגיע לו שפע כמו לשאר אומות ובהמות שמקבלים בבחי' מאחרי כתפיה. וכפי חק הטבע שמנהיג הקב"ה את העולם ע"י גלגלי הרקיע ומזלות.

ועיין לעיל נתבאר שבשבת מאיר השגחה של רחמים גדולים בחי' עין חדא דרחמי אלא שצריך זכות גדולה לזכות בזה בגלוי, וזוכים לזה בזכות השבת שאין בה שום מסטין ומקטרג ומזיק ובזכות שמירת שבת בשמחה ויראה.

רוצה לומר שרק מי שבשבת הוא בשמחה גדולה הוא הזוכה לכל האורות הנפלאים של שבת, אבל בלא שמחה אזי אע"פ שברוחניות הוא נמצא בזמן שיש בו את כל ההכנות והסגולות להיות בשמחה ולזכות לאורות עצומים, אין לו כלים להרגיש אותם והוא שוטה המאבד מה שנותנין לו.

כי בשבת ישראל נמצאים בבחי' עולם הבא ועולים לבחי' ניצוץ עוה"ב/[עג]\ בחי' אשת חיל עטרת בעלה וע"י שמחה אפשר להתענג על ה', על דייקא כי אנו ממש בבחי' מעל ה'/[עד]\, בבחי' לא זז מחבבה עד שקראן אמי/[עה]\, אבל מי שמחמת ההרגל העננין המכסין על עינא ממשיך לאחוז בהרגלי עוה"ז וטרדותיו מפסיד כל זה, ודומה למי שנמצא בעוה"ב בג"ע ולא מרגיש כלום כמבואר בתורה קצא/[עו]\ שאפשר ששנים ישבו באותו מקום בג"ע האחד ירגיש כל התענוגים שבעולם והשני לא ירגיש כלום.

ולזה כיון שכנ"ל דרך ה' להביט רק על הטובות שעושים ולא על הרע, נמצא שמי שעושה רע לא מביט בו אלא פונה לו עורף כדי שלא יהיה כחוטא לעיני המלך, לכן זו טובה גדולה שיש טבע והשגחה [[עז]] טבע היא הנהגת הקב"ה בהשגחה נעלמת עפ"י חק הגלגלים/[עח]\ וסדר מהלך הככבים, ואזי השפע הנשפע הוא בחי' שפע בהמה כמו שמקבלים כל הבריות וכל הגויים כמי שזורקים לו מזונו בלא פנים. אבל השגחה היא שהקב"ה בוחן את האדם בכל רגע ומשפיע לו בדיוק כפי מעשיו, ושומר עליו מכל מזיק מאחר שראוי להשגחה/[עט]\, ובין רב ובין מעט הוא בהארת פנים/[פ]\, ושתי ההנהגות האלה הן לטובת ישראל כי כשהאדם עושה טוב, אזי מנהיג אותו בהשגחה [[פא]] ומנהיג אותו לפי מעשיו הטובים. וכשהוא אינו טוב ואם היה מנהיג אותו בהשגחה לפי מעשיו לא היה יכול להגיע לו שום טובה [[פב]]. אזי מניח אותו על הטבע [[פג]] ויכול להיות שיהיה לו טובות ע"פ חק הטבע [[פד]]/[פה]\. ואם לא היה רק השגחה היה אפשר שתתבטל ההשגחה לגמרי כי כשהיה רואה ית' שאין האדם מתנהג כראוי היה כועס שהרי בהשגחה אזי החוטא כחוטא לעיני המלך והיה מסיר ההשגחה לגמרי ואזי היה נענש קשה ע"י בעלי הדין. אבל עכשיו מניחו ע"פ הטבע וניצל מעונש וגם אפשר שיגיע לו טובות שעפ"י הטבע הנקבע ע"י הנהגת הגלגלים שבהם מנהיג הקב"ה את העולם בטבע, וכשהוא חוזר למוטב משגיח עליו כנ"ל:

 

ובאמת אין אנו יכולין להבין מהו טבע והשגחה, כי באמת גם הטבע היא השגחתו ית' רוצה לומר שגם הטבע מונהג בהשגחה נעלמת, וכן מוכח ממה שאמרו חז"ל שבת נה: אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עוון, ולא חילקו בין מי שראוי למי שאינו ראוי. גם מבואר בספרים שרואים בחוש מי שעוסק בשידוכים שגם אצל אנשים פשוטים המונחים בהנהגת הטבע נעשה השידוך בהשגחה נפלאה. וכן רואים גם היום השגחה נפלאה בשמירה על עם ישראל בארצו וניסים בדרך הטבע ושלא בדרך הטבע לעם ישראל גם במצבו החשוך של עכשיו, כגון מה שהאוייב בעצמו מספר כיצד יד השגחה מסיטה את הטילים שלהם מהמטרה. וכן שמענו המוני ספורי השגחה בכל אסון שהיו בו יהודים כגון נפילת התאומים ועוד הרבה כיו"ב, הרי שבהנהגת הטבע מעורב הרבה השגחה :

וזה א"א לאדם להבין ב' דברים כאחד, דהיינו הטבע שבאמת היא השגחתו ית' כי הטבע לבדו הוא רק חק קבוע של סיבה ומסובב גשמי, דהיינו אע"פ שגבוה מעל גבוה שרש הכל הוא הקב"ה אבל בנגלה עפ"י הטבע היא דייקא הסתרת ההשגחה ע"י שנדמה לחק קבוע. ואילו ההשגחה היא לפי מעשי בני האדם, ואיך יתכן שאדם בבחירתו בטוב ישנה את מהלך חק הטבע הקבוע :

עד כאן ביאור התורה כפי כוחנו.

כאמור בהודעה שבראש החברותא, כל דברינו הם בדרך אפשר בלבד, כי מי הוא זה שיכול לומר שמבין באמת את דברי רבנו? וכל דברינו לקרב קצת לשכל, כי מה שאמר רבינו בחיי מוהר"ן שס שא"א לומר נמוך יותר, נ"ל הכוונה באופן שישאר הקדמות, כדבריו בשיחות הר"ן אות ר' שהתורות שאמר הן רק הקדמות, אבל בדרך פרטי אפשר לבאר בכמה אופנים כל אחד לפי הבנתו וע' פנים תורה.

והוא רחום יכפר עוון אם טעיתי

ומי שמוצא טעות גם בהבנה אשמח אם יעיר ויאיר

*

הוספות השייכים לתורה זו

לעיל בסוף תורה יב תנינא ביאר שהתורות האלה שאמר בחזרתו מלעמברג רמוז בהן המעשה מרבי זירא שראה את רבי יהודה דבדיחא דעתיה והבין שיכול לשאול ממנו כל חללי דעלמא ושאל אותו כמה שאלות סתומות וקיבל תשובות יותר סתומות ורבינו מבאר קצת ומוהרנ"ת בלק"ה ערובי תחומין ו' ביאר עוד קצת ובאות יא עד יד ביאר עפ"י התורה שלנו שאלה ותירוץ משם

עיין לק"ה ערובי תחומין הלכה ו אות יא) עַתָּה נָבוֹא לְבָאֵר בִּישׁוּעָתוֹ הַנּוֹרָאָה עוֹד שְׁאֵלָה אַחַת מֵהָאַגָּדָה הַנַּ"ל וְהִוא, מַאי טַעֲמָא הַאי תִּימְרָא דְּתַרְנְגוֹלָא מִידְלָא לְעֵלָּא דְּדַיְרֵי אַדַּפָּא וְאִי עָיֵל קוּטְרָא מִתְעַוְרָא פרַשִׁ"י תִּימְרָא דְּתַרְנְגוֹלָא מִידְלָא לְעֵלָּא, רִיס שֶׁל עַיִן הַתַּחְתּוֹן כְּשֶׁעוֹצֵם עֵינָיו עוֹלֶה לְמַעְלָה מִן הָעֶלְיוֹן וְכוּ', מִשּׁוּם דְּדַיֵּר אַדַּפֵּהּ שֶׁעוֹלֶה בַּלֵּילוֹת עַל הַקְּרָשִׁים וְהַקּוֹרוֹת וְכוּ'.

זֶה יִתְבָּאֵר עַל פִּי הַתּוֹרָה "אֲזַמְּרָה" הַנַּ"ל וְעַל פִּי מַה שֶּׁמְּבֹאָר בְּלִקּוּטֵי תִּנְיָנָא בְּסִימָן י"ז הַמַּתְחִיל, צָרִיךְ לִזָּהֵר מְאֹד לִהְיוֹת שָמֵחַ וְטוֹב לֵב בְּשַׁבָּת וְכוּ'. וּבַסּוֹף אִיתָא שָׁם, דֶּרֶךְ ה' יִתְבָּרַךְ לְהַבִּיט עַל הַטּוֹבוֹת שֶׁעוֹשִין וְאַף שֶׁנִּמְצָא בָּהֶם גַּם כֵּן מַה שֶּׁאֵינוֹ טוֹב אֵינוֹ מִסְתַּכֵּל עַל זֶה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, "לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְכוּ'". מִכָּל שֶׁכֵּן שֶׁהָאָדָם מְחֻיָּב לְהַבִּיט רַק עַל הַטּוֹב וְלָזֶה טוֹבָה שֶׁיֵּשׁ טֶבַע וְהַשְׁגָּחָה. וְכוּ' עַיֵּן שָׁם. וּכְבָר גִּלָּה הוּא זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בְּעַצְמוֹ שֶׁעִנְיָן זֶה יֵשׁ לוֹ שַׁיָּכוּת לִשְׁאֵלָה זֹאת שֶׁל מַאי טַעֲמָא תִּימְרָא דְּתַרְנְגוֹלָא מִידְלָא לְעֵלָּא, כַּנִּדְפַּס כְּבָר אֵצֶל סִימָן י"ב הַנַּ"ל, אַךְ לֹא זָכִינוּ שֶׁיְּבָאֵר לָנוּ בְּפֵרוּשׁ. וְחַסְדֵי ה' לֹא תָמְנוּ וּבַעֲנִיּוּתֵנוּ עֲזָרָנוּ ה' יִתְבָּרַךְ בְּרַחֲמָיו הָעֲצוּמִים לְבָאֵר קְצָת הַשְּׁאֵלָה עַל פִּי הַקְדָּמוֹתָיו הַקְּדוֹשִׁים וְהַנּוֹרָאִים מְאֹד, כִּי עִנְיַן הַדֶּרֶךְ וְהָעֵצָה הַקְּדוֹשָׁה הַנַּ"ל שֶׁל אֲזַמְּרָה לֵאלֹקַי בְּעוֹדִי, זֶהוּ בְּחִינַת הִתְעוֹרְרוּת הַשֵּׁנָה, כִּי כְּשֶׁאָדָם מֻנָּח בְּדַעְתּוֹ בְּקַטְנוּת וְשִׁפְלוּת עַד שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְפַּלֵּל וְלָשׁוּב לַה' יִתְבָּרַךְ עַל יְדֵי זֶה, זֶהוּ בְּחִינַת שֵׁנָה וְצָרִיךְ לְהִתְעוֹרֵר מִשְּׁנָתוֹ עַל יְדֵי הָעֵצָה הַנַּ"ל שֶׁל אֲזַמְּרָה וְכוּ' כַּנַּ"ל, דְּהַיְנוּ שֶׁיְּבַקֵּשׁ וִיחַפֵּש עַד שֶׁיִּמְצָא בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה נְקֻדּוֹת טוֹבוֹת בִּבְחִינַת וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע וְכוּ' וְעַל יְדֵי זֶה יְחַיֶּה אֶת עַצְמוֹ וְיִתְעוֹרֵר מִשְּׁנָתוֹ וּנְפִילָתוֹ. בִּבְחִינַת אֲנִי שָׁכַבְתִּי וָאִישָׁנָה הֱקִיצוֹתִי כִּי ה' יִסְמְכֵנִי וְכוּ', בְּחִינַת הֱקִיצוֹתִי וְעוֹדִי עִמְּךָ. וְזֶה בְּחִינַת עוּרָה כְּבוֹדִי עוּרָה הַנֶּבֶל וְכִנּוֹר אָעִירָה שָׁחַר, כִּי הַנְּקֻדָּה טוֹבָה שֶׁבְּכָל אֶחָד הוּא בִּבְחִינַת שַׁחַר, בְּחִינַת שְׁחוֹרָה אֲנִי וְנָאוָה וְכוּ', כְּמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִׁ"י שָׁם. וְזֶה בְּחִינַת שְׁחוֹרָה אֲנִי בְּמַעֲשַי,וְנָאוָה אֲנִי בַּהֲקָמַת הַמִּשְׁכָּן, כִּי הַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁמְּחַפְּשִין וּמוֹצְאִין זֶה בְּחִינַת הֲקָמַת הַמִּשְׁכָּן שֶׁנִּבְנָה מִכָּל הַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁבְּיִשְרָאֵל, כַּמּוּבָא מִזֶּה לְעֵיל. וְעַיֵּן כָּל זֶה בִּדְבָרֵינוּ בְּהִלְכוֹת הַשְׁכָּמַת הַבֹּקֶר, שָׁם מְבֹאָר הָעִנְיָן הֵיטֵב אֵיךְ כָּל זֶה הוּא בְּחִינַת הִתְעוֹרְרוּת הַשֵּׁנָה, בְּחִינַת קִימַת חֲצוֹת וְכוּ' וְכַנַּ"ל. וְזֶהוּ 'מַאי טַעֲמָא תִּימְרָא דְּתַרְנְגוֹלָא מִידְלָא לְעֵלָּא', תַּרְנְגוֹל, זֶה בְּחִינַת הִתְעוֹרְרוּת הַשֵּׁנָה, כִּי תַּרְנְגוֹל מְמֻנֶּה עַל זֶה לְעוֹרֵר בְּנֵי אָדָם מֵהַשֵּׁנָה בַּחֲצוֹת לַיְלָה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב, מִי נָתַן לַשֶּכְוִי בִינָה וְכוּ'. וְעַל כֵּן כָּל הַשִּׁירָה שֶׁל הַתַּרְנְגוֹל הוּא בְּעִנְיַן הִתְעוֹרְרוּת הַשֵּׁנָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּפֶרֶק שִׁירָה פֶּרֶק ד' תַּרְנְגוֹל אוֹמֵר, בְּשָׁעָה שֶׁבָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵצֶל הַצַּדִּיקִים בְּגַן עֵדֶן זוֹלְפִין כָּל אִילָנֵי גַּן עֵדֶן בְּשָמִים וּמְרַנְּנִין וּמְשַׁבְּחִים וְאָז גַּם הוּא מִתְעוֹרֵר וּמְשַׁבֵּחַ בְּקוֹל רִאשׁוֹן אוֹמֵר, "שְאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְכוּ'". בְּקוֹל שֵׁנִי אוֹמֵר, "שְאוּ ב' וְכוּ'". בְּקוֹל שְׁלִישִׁי, "עִמְדוּ צַדִּיקִים וְעִסְקוּ בַּתּוֹרָה כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה שְכַרְכֶם כָּפוּל לָעוֹלָם הַבָּא". בְּקוֹל רְבִיעִי אוֹמֵר, "לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה'". בְּקוֹל חֲמִשִּׁי אוֹמֵר, "עַד מָתַי עָצֵל תִּשְׁכַּב מָתַי תָּקוּם מִשְּׁנָתְךָ". בְּקוֹל שִׁשִּׁי אוֹמֵר, "אַל תֶּאֱהַב שֵׁנָה פֶּן תִּוָּרֵשׁ פְּקַח עֵינֶיךָ שְבַע לֶחֶם". בְּקוֹל שְׁבִיעִי אוֹמֵר, "עֵת לַעֲשוֹת לַה' הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ". וְכָל אֵלּוּ הַשִּׁירוֹת שֶׁאוֹמֵר בְּכָל הַשִּׁבְעָה קוֹלוֹת הֵם בְּחִינַת הִתְעוֹרְרוּת הַשֵּׁנָה שֶׁעוֹסֵק לְעוֹרֵר מֵהַשֵּׁנָה מֵחֲצוֹת לַיְלָה עַד אוֹר הַיּוֹם שֶׁמִּי שֶׁאֵינוֹ מִתְעוֹרֵר בַּחֲצוֹת מַמָּשׁ עַל כָּל פָּנִים יִתְעוֹרֵר מֵהַשֵּׁנָה שָׁעָה אַחַר חֲצוֹת וְאִם גַּם אָז לֹא יִתְעוֹרֵר, עַל כָּל פָּנִים יִתְעוֹרֵר עוֹד שָׁעָה אַחַר כָּךְ וְכֵן קוֹרֵא קוֹל אַחַר קוֹל עַד אוֹר הַיּוֹם, שֶׁהֵם שִׁבְעָה קוֹלוֹת וְכֻלָּם הֵם בְּחִינַת הִתְעוֹרְרוּת הַשֵּׁנָה:

יב) וְזֶה בְּחִינַת בְּשָׁעָה שֶׁבָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵצֶל הַצַּדִּיקִים בְּגַן עֵדֶן מְזַלְּפִין כָּל אִילָנֵי גַּן עֵדֶן בְּשָמִים. זֶהוּ בְּחִינַת מַה שֶּׁבַּחֲצוֹת לַיְלָה נִתְעוֹרְרִים חֲסָדִים גְּדוֹלִים עַל יִשְרָאֵל עַל יְדֵי שֶׁמְּחַפְּשִין וּמוֹצְאִין בְּכָל אֶחָד נְקֻדּוֹת טוֹבוֹת, שֶׁזֶּה בְּחִינַת עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵּימָן הָפִיחִי גַנִּי יִזְּלוּ בְשָמָיו. שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְצַוֶּה לְאַרְבַּע רוּחוֹת הָעוֹלָם שֶׁיָּפִיחוּ וִינַשְּׁבוּ בְּגַן עֵדֶן הַנָּטוּעַ מִמִּצְוַת וּמַעֲשִים טוֹבִים שֶׁל יִשְרָאֵל, כִּי כָּל אֶחָד כְּפִי מַעֲשָיו הַטּוֹבִים וְתוֹרָתוֹ וּמִצְוֹתָיו, כְּמוֹ כֵן הוּא נוֹטֵעַ עֲשָבִים וְאִילָנוֹת קְדוֹשִׁים בְּגַן עֵדֶן וְאַחַר כָּךְ הוּא מִתְעַנֵּג בְּחֶלְקוֹ בְּגַן עֵדֶן בְּעֵת קִבּוּל שְכָרוֹ, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ הַנֶּאֱמַר עַל הָאָדָם, שֶׁדָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, 'לְעָבְדָהּ' בְּפִקּוּדִין דַּעֲשֵה. 'וּלְשָׁמְרָהּ' בְּפִקּוּדִין דְּלֹא תַּעֲשֶה, הַיְנוּ כַּנַּ"ל, שֶׁכְּמוֹ שֶׁהָאָדָם עוֹבֵד אֶת ה' יִתְבָּרַךְ בְּמִצְוֹת עֲשֵה וְשׁוֹמֵר אֶת עַצְמוֹ מִלּא תַּעֲשֶה, כְּמוֹ כֵן הוּא עוֹבֵד וְשׁוֹמֵר אֶת הַגַּן עֵדֶן וְכַנַּ"ל. וְעַל כֵּן מְצַוֶּה ה' יִתְבָּרַךְ לָרוּחוֹת צָפוֹן וְדָרוֹם שֶׁיִּתְעוֹרְרוּ וִינַשְּׁבוּ בְּהַגַּן עֵדֶן, שֶׁיִּזְלוּ בְּשָמָיו, הַיְנוּ שֶׁיְּעוֹרְרוּ כֹּחַ וּזְכוּת שֶׁל כָּל הַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁל הַמִּצְוֹת שֶׁל כָּל אֶחָד מִיִּשְרָאֵל שֶׁיִּתְּנוּ רֵיחֵיהֶם הַטּוֹבוֹת כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעַ עַל נַפְשׁוֹת יִשְרָאֵל מֵרֵיחַ טוֹב הַזֶּה שֶׁל נְקֻדּוֹתֵיהֶם הַטּוֹבוֹת כְּדֵי שֶׁיִּתְעוֹרְרוּ מִשְּׁנָתָם עַל יְדֵי זֶה וְכַנַּ"ל וְאָז כֻּלָּם מְרַנְּנִים, "וְהִנָּשְאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד מִי זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד וְכוּ'". וְכָל זֶה מְדַבֵּר מֵהִתְעוֹרְרוּת הַשֵּׁנָה, כְּמוֹ שֶׁאוֹמְרִים פְּסוּקִים אֵלּוּ בְּתִקּוּן חֲצוֹת דְּהַיְנוּ שֶׁמְּבַקְּשִׁים שֶׁיִּהְיוּ נִפְתָּחִין הַפְּתָחִים וְהַשְּׁעָרִים שֶׁל הַבֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁהֵם בְּחִינַת שַׁעֲרֵי קְדֻשָּׁה שֶׁיּוּכְלוּ יִשְרָאֵל לִכְנֹס בָּהֶם לְגַדֵּל כְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת וְיָבֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד. וְזֶהוּ בְּחִינַת מִי זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד וְכוּ'. וְהַמִּקְרָא הַזֶּה תָּמוּהַּ מְאֹד, מַה זֶּה שְׁאֵלַת מִי זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד וְכוּ'. עַד שֶׁהֻצְרַךְ לְהָשִׁיב ה' עִזּוּז וְגִבּוֹר וְכוּ', וְכִי אֵין אָנוּ יוֹדְעִין שֶׁמֶּלֶךְ הַכָּבוֹד הוּא ה' יִתְבָּרַךְ?! אַךְ הָעִנְיָן הוּא עַל פִּי הַנַּ"ל, כִּי עִקַּר הִתְגַּלּוּת כְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ הוּא עַל יְדֵי יִשְרָאֵל וּכְפִי מַעֲשֵיהֶם הַטּוֹבִים שֶׁל יִשְרָאֵל כֵּן נִתְגַּלֶּה כְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ וּכְשֶׁאֵין יִשְרָאֵל עוֹבְדִים אוֹתוֹ חַס וְשָׁלוֹם, אֲזַי חַס וְשָׁלוֹם, נִתְעַלֵּם כְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ מֵהָעוֹלָם וְעַל כֵּן תֵּכֶף שֶׁמַּתְחִיל לִצְעֹק וּלְהִתְפַּלֵּל שְאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְכוּ' וְיָבֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד וְכוּ', דְּהַיְנוּ שֶׁיִּתְגַּלֶּה כְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ עַל יְדֵי מַעֲשֵיהֶם הַטּוֹבִים שֶׁל יִשְרָאֵל, אֲזַי תֵּכֶף נִתְעוֹרֵר שְׁאֵלַת הַמְקַטְרֵגִים וְאוֹמְרִים, "מִי זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד", הַיְנוּ שֶׁחַס וְשָׁלוֹם, אֵין רָאוּי לִקְרוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ בְּשֵׁם מֶלֶךְ הַכָּבוֹד מֵאַחַר שֶׁיִּשְרָאֵל אֵין מַעֲשֵיהֶם עוֹלִים יָפֶה וְאֵין מְגַדְּלִים כְּבוֹדוֹ כָּרָאוּי וְכַנַּ"ל. וַאֲזַי מְשִׁיבִים לָהֶם מִיָּד, "ה' עִזּוּז וְגִבּוֹר ה' גִּבּוֹר מִלְחָמָה". הַיְנוּ שֶׁה' יִתְבָּרַךְ עִזּוּז וְגִבּוֹר וְכוּ' וְיִגְמֹר אֶת שֶׁלּוֹ בְּוַדַּאי וְכָל עֻזּוֹ וּגְבוּרָתוֹ וּמִלְחַמְתּוֹ הִוא לְהַכְנִיעַ וּלְבַטֵּל הַקִּטְרוּגִים שֶׁעַל יִשְרָאֵל. וְהוּא גִּבּוֹר מִלְחָמָה לְנַצְּחָם תָּמִיד עַל יְדֵי גֹּדֶל הַכֹּחַ שֶׁל גְּדוֹלֵי הַצַּדִּיקִים שֶׁיָּגְעוּ וְטָרְחוּ בַּעֲבוֹדָתָם כָּל כָּךְ בִּמְסִירַת נֶפֶשׁ כָּזֶה עַד שֶׁיְּכוֹלִים לִמְצֹא הַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת בְּכָל אֶחָד מִיִּשְרָאֵל אֲפִלּוּ כְּשֶׁהֵם בַּדְּיוֹטָא הַתַּחְתּוֹנָה מְאֹד חַס וְשָׁלוֹם, וְעַל כֵּן שַׁיָּךְ לִקְרוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ תָּמִיד בְּשֵׁם מֶלֶךְ הַכָּבוֹד, כִּי הוּא עִזּוּז וְגִבּוֹר וְכוּ' לְנַצֵּחַ הַקִּטְרוּגִים וּלְגַלּוֹת הַטּוֹב שֶׁבְּיִשְרָאֵל שֶׁעַל יְדֵי זֶה נִתְגַּלֶּה כְּבוֹדוֹ וְכַנַּ"ל. וְזֶהוּ גַּם כֵּן בְּחִינַת קוֹל הַשֵּׁנִי שֶׁמְּדַבֵּר גַּם כֵּן מִזֶּה, כִּי צְרִיכִין לְעוֹרֵר הַטּוֹב שֶׁבְּיִשְרָאֵל, שֶׁהוּא בְּחִינַת כְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ, צְרִיכִים לְעוֹרְרוֹ פַּעַם אַחַר פַּעַם כְּדֵי לְעוֹרְרָם בְּכָל פַּעַם מֵהַשֵּׁנָה שֶׁמִּתְגַּבֶּרֶת מְאֹד עַל כָּל אֶחָד כַּיָּדוּעַ. וְעִקַּר הַהִתְעוֹרְרוּת מֵהַשֵּׁנָה בְּגַשְׁמִיּוּת שֶׁלֹּא יִישַׁן הַרְבֵּה יוֹתֵר מִדַּאי וּבְרוּחָנִיּוּת שֶׁלֹּא יִפֹּל בְּדַעְתּוֹ וְלֹא יִתְיָאֵשׁ עַצְמוֹ לְעוֹלָם. הָעִקָּר הוּא עַל יְדֵי הַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁמּוֹצְאִין בְּכָל פַּעַם כַּנַּ"ל. וְזֶהוּ שֶׁמְּסַיֵּם, "ה' צְבָאוֹת הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד סֶלָה". דְּהַיְנוּ שֶׁהוּא יִתְבָּרַךְ הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד נֶצַח סֶלָה וָעֶד, כִּי לְעוֹלָם יָדוֹ עַל הָעֶלְיוֹנָה וְיִגְמֹר אֶת שֶׁלּוֹ תָּמִיד, כִּי כְּבָר הָיוּ צַדִּיקִים גְּדוֹלִים כָּאֵלּוּ שֶׁיּוּכְלוּ לִמְצֹא הַטּוֹב שֶׁבְּכָל אֶחָד מִיִּשְרָאֵל וּלְלַמֵּד זְכוּת עֲלֵיהֶם תָּמִיד, שֶׁעַל יְדֵי זֶה נִתְגַּלֶּה כְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ. וְעַל כֵּן 'ה' צְבָאוֹת הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד סֶלָה' וְכַנַּ"ל:

יג) וְכָל זֶה הִתְפַּלֵּל דָּוִד כְּדֵי שֶׁיַּנִּיחוּ הַשְּׁעָרִים אֶת הָאָרוֹן לִכְנֹס בִּימֵי שְׁלֹמֹה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה וּכְמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִּׁ"י שָׁם. כִּי בְּשָׁעָה שֶׁבִּקֵּשׁ שְׁלֹמֹה לְהַכְנִיס הָאָרוֹן וְכוּ' אָמַר עֶשְרִים וְאַרְבַּע רְנָנוֹת וְלֹא נַעֲנָה, עַד שֶׁאָמַר, "זָכְרָה לְחַסְדֵי דָּוִד עַבְדֶּךָ וְכוּ'". כִּי עִקַּר הַשְׁרָאַת הַשְּׁכִינָה בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ הָיָה עַל יְדֵי כְּנִיסַת הָאָרוֹן לִמְקוֹמוֹ, כַּמְבֹאָר שָׁם בַּפָּרָשָׁה שֶׁכְּשֶׁנִּכְנַס הָאָרוֹן כִּסָּה הֶעָנָן וְכוּ'. וְעַל כֵּן דָּבְקוּ הַשְּׁעָרִים בְּעֵת שֶׁרָצוּ לְהַכְנִיס הָאָרוֹן לִמְקוֹמוֹ, כִּי אָמְרוּ שֶׁאֵין יִשְרָאֵל רְאוּיִים לְהַכְנִיס הָאָרוֹן לִמְקוֹמוֹ שֶׁתִּשְׁרֶה עֲלֵיהֶם הַשְּׁכִינָה, כִּי רָאוּ שֶׁעֲתִידִין לַחֲטֹא עַד שֶׁיִּהְיֶה נֶחֱרַב הַבֵּית הַמִּקְדָּשׁ. וְכָל מַה שֶּׁאָמַר שְׁלֹמֹה תְּפִלּוֹת וּרְנָנוֹת לֹא נַעֲנָה עַד שֶׁהִזְכִּיר אֶת דָּוִד, שֶׁאָמַר, 'זָכְרָה לְחַסְדֵי דָּוִד עַבְדֶּךָ', הַיְנוּ כַּנַּ"ל, כִּי עֲבוֹדַת הַצַּדִּיקִים הַגְּדוֹלִים לִלְמֹד זְכוּת עַל יִשְרָאֵל תָּמִיד שֶׁהוּא הַדֶּרֶךְ שֶׁל אֲזַמְּרָה הַנַּ"ל, כָּל זֶה בְּחִינַת עֲבוֹדַת דָּוִד הַמֶּלֶךְ, שֶׁהוּא בְּחִינַת מָשִׁיחַ, שֶׁהוּא יִגְמֹר הַתִּקּוּן וְיָשִׁיב כָּל יִשְרָאֵל לַה' יִתְבָּרַךְ עַל יְדֵי זֶה. כִּי דָּוִד הוּא נְעִים זְמִירוֹת יִשְרָאֵל וְכָל הַזְּמִירוֹת וְהַשִּׁירוֹת נַעֲשִים עַל יְדֵי בֵּרוּר הַטּוֹב, כְּמוֹ שֶׁמְּבֹאָר שָׁם בְּהַתּוֹרָה הַנַּ"ל, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת אֲזַמְּרָה לֵאלֹקַי בְּעוֹדִי, 'אֲזַמְּרָה' דַּיְקָא, עַיֵּן שָׁם. וְעַל כֵּן כְּשֶׁהִזְכִּיר אֶת דָּוִד, שֶׁהוּא בְּחִינַת מָשִׁיחַ שֶׁסּוֹף כָּל סוֹף יִגְמֹר הַתִּקּוּן עַל יְדֵי שֶׁיִּמְצָא נְקֻדּוֹת טוֹבוֹת בְּיִשְרָאֵל אֲפִלּוּ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים בְּסוֹף הַגָּלוּת עַד שֶׁיַּחֲזֹר וְיִבְנֶה בֵּית מִקְדָּשֵׁנוּ וְיָשִׁיב הָאָרוֹן עַל מְקוֹמוֹ, עַל כֵּן אָז נִפְתְּחוּ הַשְּׁעָרִים וְהִנִּיחוּ הָאָרוֹן לִכְנֹס עַל יְדֵי תְּפִלּוֹת דָּוִד שֶׁהִקְדִּים לְהִתְפַּלֵּל עַל זֶה, "שְאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְכוּ'", כִּי כְּבָר הִקְדִּים דָּוִד, בְּחִינַת מָשִׁיחַ, לְגַלּוֹת שֶׁה' עִזּוּז וְגִבּוֹר וְכוּ' וְהוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד סֶלָה, שֶׁהוּא גָּמַר וְיִגְמֹר, כִּי כְּבוֹדוֹ יִתְגַּדֵּל לְעוֹלָם עַל יְדֵי כֹּחַ הַצַּדִּיקִים שֶׁיְּכוֹלִים לְעוֹרֵר הַטּוֹב שֶׁבְּיִשְרָאֵל תָּמִיד וּלְגַדֵּל כְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ עַל יְדֵי זֶה וְכַנַּ"ל. וְזֶהוּ בְּקוֹל שְׁלִישִׁי אוֹמֵר, "עִמְדוּ צַדִּיקִים וְכוּ'", שֶׁמְּעוֹרֵר גַּם הַצַּדִּיקִים לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה אַף עַל פִּי שֶׁהֵם הָיוּ קָמִים מֵעַצְמָם, אַךְ אַף עַל פִּי כֵן לִפְעָמִים מִתְגַּבֵּר עֲלֵיהֶם גַּם כֵּן בְּחִינַת שֵׁנָה מֵחֲמַת עֲוֹנוֹת יִשְרָאֵל חַס וְשָׁלוֹם, כְּשֶׁאֵין יוֹדְעִים לְלַמֵּד עֲלֵיהֶם זְכוּת, שֶׁאָז הֵם בִּבְחִינַת שֵׁנָה, בִּבְחִינַת הִסְתַּלְּקוּת הַמֹּחִין כַּיָּדוּעַ וְעַל כֵּן מְעוֹרֵר אוֹתָם גַּם כֵּן שֶׁיַּעַמְדוּ וְיַעַסְקוּ בַּתּוֹרָה עַד שֶׁבְּגֹדֶל כֹּחַ הַתּוֹרָה יֵדְעוּ אֵיךְ לְלַמֵּד זְכוּת עַל יִשְרָאֵל תָּמִיד. וְזֶהוּ כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה שְכַרְכֶם כָּפוּל לָעוֹלָם הַבָּא, 'כָּפוּל' דַּיְקָא, כִּי יִזְכּוּ לְשָכָר כָּפוּל מֵאַחַר שֶׁעַל יְדֵי תּוֹרָתָם, שֶׁהִוא בְּחִינַת תּוֹרַת חֶסֶד, זָכוּ לְעוֹרֵר יִשְרָאֵל מֵהַשֵּׁנָה וּלְהַחֲזִירָם לְמוּטָב, עַל כֵּן בְּוַדַּאי שְכָרָם כָּפוּל, כִּי יְקַבְּלוּ חֶלְקָם וְחֵלֶק שֶׁיֵּשׁ לָהֶם בְּכָל אֶחָד מִיִּשְרָאֵל שֶׁחָזְרוּ לַה' יִתְבָּרַךְ עַל יָדָם. וְזֶה בְּקוֹל רְבִיעִי אוֹמֵר, "לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה'", זֶהוּ גַּם כֵּן בְּחִינָה הַנַּ"ל, כִּי הַמִּקְרָא נֶאֱמַר עַל כָּל יִשְרָאֵל בִּכְלָל וּבִפְרָט כְּשֶׁהֵם בַּגָּלוּת בִּבְחִינַת שֵׁנָה, שֶׁאַף עַל פִּי כֵן צְרִיכִין לְקַוּוֹת לִישׁוּעַת ה' תָּמִיד וְכַמּוּבָא בַּמִּדְרָשִׁים שֶׁיַּעֲקֹב אָבִינוּ רָאָה שֶׁעַל יְדֵי שִׁמְשׁוֹן לֹא תִּהְיֶה הַגְּאֻלָּה שְׁלֵמָה, אָמַר, "לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה'", שֶׁאַף עַל פִּי כֵן אֲנִי מְקַוֶּה לִישׁוּעָתְךָ שֶׁיִּהְיוּ צְרִיכִים כָּאֵלּוּ שֶׁיְּעוֹרְרוּ הַטּוֹב שֶׁבְּיִשְרָאֵל תָּמִיד וְיָשִׁיבוּ אוֹתָם לַה' יִתְבָּרַךְ, וְעַל כֵּן אוֹמְרִים פָּסוּק זֶה קֹדֶם הַשֵּׁנָה בִּקְרִיאַת שְׁמַע שֶׁעַל הַמִּטָּה. כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפֹּל לְשֵׁנָה גְּמוּרָה חַס וְשָׁלוֹם, רַק יִזְכֶּה לְהִתְעוֹרֵר מִשְּׁנָתוֹ עַל יְדֵי יְשׁוּעַת ה' שֶׁאָנוּ מְקַוִּים אֵלָיו תָּמִיד אֲפִלּוּ אֵיךְ שֶׁהוּא וְכַנַּ"ל. וְזֶהוּ קוֹל ה' וְכוּ' שֶׁמְּדַבֵּר בְּפֵרוּשׁ מֵהִתְעוֹרְרוּת הַשֵּׁנָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, "עַד מָתַי עָצֵל תִּשְׁכַּב מָתַי תָּקוּם בִּשְׁנָתְךָ אַל תֶּאֱהַב שֵׁנָה וְכוּ' פְּקַח עֵינֶיךָ שְבַע לְחַם". 'פְּקַח עֵינֶיךָ', שֶׁעֲדַיִן יֵשׁ בְּךָ נְקֻדּוֹת טוֹבוֹת הַרְבֵּה וְעַל יְדֵי זֶה תִּתְעוֹרֵר מִשְּׁנָתְךָ וְתִשְבַּע לַחְמָהּ שֶׁל תּוֹרָה וְכַנַּ"ל. וְזֶהוּ בְּקוֹל שְׁבִיעִי אוֹמֵר, "עֵת לַעֲשוֹת לַה' הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ". הַיְנוּ כְּמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִׁ"י שָׁם, שֶׁזֶּה נֶאֱמַר עַל בַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה, שֶׁבִּקֵּשׁ דָּוִד מֵה' יִתְבָּרַךְ שֶׁיּוֹרֵהוּ מַה יַּעֲשוּ אוֹתָם שֶׁהֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ, הַיְנוּ כַּנַּ"ל, שֶׁדָּוִד, בְּחִינַת מָשִׁיחַ מוֹסֵר נַפְשׁוֹ בִּשְׁבִיל כָּל אֶחָד מִיִּשְרָאֵל הָרָחוֹק מֵה' יִתְבָּרַךְ שֶׁיִּמְצָא בּוֹ טוֹב כְּדֵי לְעוֹרְרוֹ מִשְּׁנָתוֹ וּלְהַחֲזִירוֹ לַה' יִתְבָּרַךְ וְכַנַּ"ל. נִמְצָא, שֶׁתַּרְנְגוֹל הוּא בְּחִינַת הִתְעוֹרְרוּת הַשֵּׁנָה עַל יְדֵי הַדֶּרֶךְ שֶׁל אֲזַמְּרָה הַנַּ"ל:

יד) וְזֶהוּ מַאי טַעֲמָא תַּמְרָא דְּתַרְנְגוֹלָא מִידְלֵי לְעֵלָּא, דְּהַיְנוּ שֶׁרִיס שֶׁל עֵינוֹ מְכַסֶּה עֵינוֹ מִמַּטָּה לְמַעְלָה כְּדֵי שֶׁיַּבִּיט לְמַעְלָה וְלֹא יַבִּיט לְמַטָּה, הַיְנוּ שֶׁהַצַּדִּיקִים הַהוֹלְכִים בְּדֶרֶךְ זֶה לְהַבִּיט עַל הַטּוֹב שֶׁבְּיִשְרָאֵל, לְעוֹרְרָם מֵהַשֵּׁנָה. עֵינֵיהֶם מַבִּיטִים תָּמִיד לְמַעְלָה, הַיְנוּ עַל הַטּוֹב שֶׁבְּיִשְרָאֵל שֶׁהוּא עוֹלֶה לְמַעְלָה לְמַעְלָה וְאֵינָם רוֹצִים כְּלָל לְהַבִּיט לְמַטָּה, דְּהַיְנוּ עַל הָרַע שֶׁלָּהֶם, כִּי הַטּוֹב בְּחִינַת מַעְלָה, וְהָרַע בְּחִינַת מַטָּה, בִּבְחִינַת מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעוֹלָה הִיא לְמַעְלָה וְרוּחַ הַבְּהֵמָה הַיּוֹרֶדֶת הִיא לְמַטָּה וְכוּ'. וְזֶהוּ מַאי טַעֲמָא תַּמְרָא דְּתַרְנְגוֹלָא מִידְלֵי לְעֵלָּא שֶׁעֵינֵיהֶם שֶׁל הַצַּדִּיקִים הַמְעוֹרְרִים מֵהַשֵּׁנָה הֵם מַבִּיטִים תָּמִיד לְמַעְלָה עַל הַטּוֹב, בְּחִינַת מידלי לְעֵלָּא. וּלְמַטָּה, דְּהַיְנוּ עַל הָרַע אֵינָם רוֹצִים לְהַבִּיט כְּלָל כְּאִלּוּ הָיוּ עֵינֵיהֶם מְכֻסּוֹת מִלְּמַטָּה בְּרִיסֵי עֵינֵיהֶם וְכַנַּ"ל, מִשּׁוּם דְּדַיְרֵי אַדַּפֵּהּ, פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י, קְרָשִׁים וְקוֹרוֹת. זֶהוּ בְּחִינַת הֲקָמַת הַמִּשְׁכָּן, בְּחִינַת קוֹרוֹת בָּתֵּינוּ אֲרָזִים רָהִיטֵינוּ בְּרוֹתִים, שֶׁנֶּאֱמַר עַל הַמִּשְׁכָּן שֶׁנִּבְנָה וְהוּקַם מִכָּל הַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁל יִשְרָאֵל, שֶׁעַל יְדֵי זֶה עִקַּר הִתְעוֹרְרוּת הַשֵּׁנָה, בִּבְחִינַת שְׁחוֹרָה אֲנִי בְּמַעֲשַי, וְנָאוָה אֲנִי בַּהֲקָמַת הַמִּשְׁכָּן וְכַנַּ"ל. הַיְנוּ מֵחֲמַת שֶׁאֵלּוּ הַצַּדִּיקִים דַּיְרֵי אַדַּפֵּהּ, שֶׁכָּל עִסְקָם וְדִירָתָם הֵם בְּעִנְיַן בִּנְיַן הַמִּשְׁכָּן, שֶׁהוּא דפי, בְּחִינַת קְרָשִׁים וְקוֹרוֹת שֶׁל הַמִּשְׁכָּן כַּנַּ"ל, כִּי הֵם עוֹסְקִים תָּמִיד לִבְנוֹת הַמִּשְׁכָּן, שֶׁהוּא בְּחִינַת הַדֶּרֶךְ הַקֹּדֶשׁ שֶׁל אֲזַמְּרָה הַנַּ"ל, כְּמוֹ שֶׁמְּבֹאָר שָׁם, שֶׁאֵלּוּ הַצַּדִּיקִים שֶׁעוֹסְקִים לִמְצֹא הַטּוֹב תָּמִיד בְּיִשְרָאֵל, הֵם בּוֹנִים הַמִּשְׁכָּן וְכוּ', עַיֵּן שָׁם. וְעַל כֵּן אֵין מַבִּיטִים עַל הָרַע כְּלָל כִּי אִם עַל הַטּוֹב, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת מִידְלֵי לְעֵלָּא כַּנַּ"ל. וְזֶה, וְאִי עָיֵל קוּטְרָא מִתְעַוְרָא. 'קוּטְרָא' הוּא עָשָׁן בְּחִינַת פְּגַם הַחֲטָאִים, שֶׁהֵם בְּחִינַת עָלָה עָשָׁן בְּאַפּוֹ, הַיְנוּ שֶׁאִם הָיוּ מַנִּיחִים לַעֲלוֹת הֶעָשָׁן שֶׁל הָעֲוֹנוֹת, חַס וְשָׁלוֹם, מִתְעַוְרָא הָיְתָה מִסְתַּלֶּקֶת הַהַשְׁגָּחָה חַס וְשָׁלוֹם וְכַנַּ"ל וְכַמְבֹאָר בְּסִימָן י"ז הַנַּ"ל, עַיֵּן שָׁם). עַל כֵּן הֵם מִתְיַגְּעִים בְּכָל כֹּחָם לֵילֵךְ בְּדֶרֶךְ ה' יִתְבָּרַךְ לְהַבִּיט רַק עַל הַטּוֹב וְלֹא לְהַבִּיט עַל הָרַע כְּלָל כְּדֵי לְהַכְנִיס אֶת יִשְרָאֵל בְּכַף זְכוּת תָּמִיד עַד שֶׁיַּחַזְרוּ כֻּלָּם לַה' יִתְבָּרַךְ, שֶׁעַל יְדֵי זֶה תָּבוֹא הַגְּאֻלָּה בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ וְיִבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ עַל מְכוֹנוֹ, אָמֵן:

*

זוהר על קדושת השבת שהובא בראשית חכמה

זהר הקדוש מתוק מדבש כרך ח עמוד שא

ויקהל רה. –  וּבְגִין דָּא חַכִּימִין דְּיָדְעִין רָזִין ובשביל זה החכמים היודעים את סוד מעלת יחוד ליל שבת, בַּעְיָין לְסַדְּרָא שִׁמּוּשָׁא דִּלְהוֹן בְּהַאי לֵילְיָא צריכים לסדר השמוש שלהם בלילה הזה, אפילו שבכל לילה יש גם כן יחוד למעלה, עכ"ז אינו דומה ליחוד של שבת, מַאי טַעֲמָא מהו הטעם ומהו מעלת יחוד ליל שבת, ואמר בְּגִין דְּכָל יוֹמֵי דְּשַבְּתָא אִית לוֹן רוּחָא אַחֲרָא דְּשָׁרָא עַל עָלְמָא לפי שבכל ימי השבוע יש לאלו החכמים רוח אחר השורה על העולם, מעץ הדעת טוב ורע, טוב מצד מלאך מט"ט ורע מצד הס"מ, וּבְהַאי לֵילְיָא אִית לוֹן רוּחָא אַחֲרָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה דְּנָחֲתָא לִבְנֵי קַדִּישִׁין רוחא דנשיב מעתיקא דְּכָל עַתִּיקִין וזה הרוח נושב ונמשך מזקן הזקנים שהוא א"א כנ"ל, וְנָחֲתָא לְגוֹ נְקוּדָּה תַּתָּאָה ויורד לתוך נקודה התחתונה שהיא המלכות לְמֵיהַב בָּהּ נַיְיחָא לְכלָּא לתת בה מנוחת השבת לכל ישראל, וְדָא אִתְפְּלִיג לְכָל סִטְרִין לְעֵילָּא וְתַתָּא ורוח הזה נחלק לכל הצדדים למעלה להמלכות ולמטה לבני ישראל, כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר שהמלכות אומרת שזה הרוח נחלק בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כנזכר לעיל.

וְכַד אִינּוּן חַכִּימִין יָתְבִין בְּהַהוּא רוּחָא קַדִּישָׁא וכשאלו החכמים יושבים ונמצאים ברוח הקדוש ההוא, רוּחָא עִלָּאָה שהוא רוח העליון הנמשך מא"א השורה עליהם בשבת,  בָּעָאן לְשַׁמְּשָׁא עַרְסַיְיהוּ אז צריכים לשמש מטתם, דְּהַאי רוּחָא אַמְשִׁיךְ אַבָּתְרֵיהּ לְתַתָּא כָּל אִינּוּן נִשְׁמָתִין קַדִּישִׁין כי זה הרוח השורה עליהם ממשיך אחריו למטה כל אותם נשמות הקדושות מעולם האצילות, וְיָרְתִין קַדִּישֵׁי עֶלְיוֹנִין בְּהַאי רוּחָא, נִשְׁמָתִין קַדִּישִׁין לִבְנֵיהוֹן כִּדְקָא יָאוּת ויורשים הקדושים העליונים בכח רוח הזה, נשמות קדושות שמורישים אותם לבניהם כראוי בלתי תערובת יצר הרע, ודע כי האדם כשמשמש עם אשתו מוליד ממש בדמותו כצלמו, וצריך לעשות תשובה שלימה קודם היחוד, כי אם לא עשה תשובה ויש עבירה בידו, מטביע בנולד טבע עבירה ההיא, אם כן בשבת כשיש לו תוספת נשמה מדה טובה מרובה, לכן בכחה ימשיך אל הנולד נשמה מעולם האצילות. (רמ"ק ומפרשים) 

וממשיך רבי יצחק דבריו ואמר עוד כי כֵּיוָן דְּהַאי רוּחָא שָׁרָא עַל עָלְמָא כיון שזה הרוח של קדושת השבת שורה על העולם, כָּל רוּחִין בִּישִׁין וְכָל מְקַטְרְגִין בִּישִׁין אִסְתַּלָקוּ מֵעָלְמָא כל רוחות הרעות וכל המקטרגים הרעים מסתלקים מן העולם, וְלָא בָּעֵינַן לְצַלָּאָה עַל נְטוּרָא ואין אנו צריכים להתפלל על שמירה בברכת השכיבנו, בְּגִין דְּיִשְׂרָאֵל אִינּוּן נְטִירִין בְּהַהוּא רוּחָא לפי שישראל הם שמורים מכל בחי' דין ופחד בכח זה הרוח, וְסֻכַּת שָׁלוֹם שהיא השכינה פְּרִיסַת גַּדְפָהָא עֲלַיְיהוּ פורסת כנפיה עליהם, וְאִינּוּן נְטִירִין מִכּלָּא והם שמורים מכל פגע רע, לכן אין לומר קודם תפלת ערבית של ליל שבת והוא רחום, שהוא שמירה מהמזיקים, וכן אין לומר ושמור צאתנו ובואנו שבברכת השכיבנו, שהוא שמירה מדין העליון כשעולות נפשותינו בעת השינה לפקדון למלכות (ועי' בעטרת צבי, בהוספות דף ס"א, ועי' או"ח סי' רס"ז), כי אם מתפלל על שמירה שהשכינה תשמרהו, הוא פוגם בזה בכבוד השכינה השורה עמו ושומרת אותו בשבת.

 

זהר הקדוש / מתוק מדבש / כרך ח עמוד שה

ויקהל דף רה סוף עמוד אואמר עוד רבי יצחק כי יוֹמָא דְּשַבְּתָא חֶדְוָה אִיהוּ לְכלָּא ביום השבת יש שמחה בכל העולמות, וְכלָּא אִתְנְטָר לְעֵילָּא וְתַתָּא והכל נשמר למעלה ולמטה, כי ביום השבת אין שום דין מתעורר כלל למעלה, ואין החיצונים יכולים לשלוט למטה, (בד"ז הגי' וְכלָּא אִתְעֲטָר שפירושו שהכל מתעטר למעלה ולמטה), וּנְהוֹרָא תַּתָּאָה נַהֲרָא לְסַלְקָא לְעֵילָּא ואור התחתון שהוא המלכות מתעוררת ומאירה לעלות למעלה, בִּשְׁפִירוּ דְּעִטְרִין שַׁבְעִין חוּלָקִין יַתִּיר בעטרות יפות שהם שבעים חלקים יותר מבחול, וְסָבָא דְּכָל סָבִין אִתְעַר וזקן הזקנים שהוא א"א מתעורר להשפיע לה אלו העטרות.

כתב האריז"ל בשעה"כ דף עג ע"א, כי סוד אלו השבעים עטרות הם הארות המוחין ולבושיהם שהמלכות מקבלת ביום השבת, שהם ד' הויו"ת של עסמ"ב, וג' אהי"ה דיודי"ן ואלפי"ן וההי"ן שעם הכללות הם ע' אותיות, והם גי' תרפ"ז, ותוסיף עליהם שם י"ה וביחד הם כמספר שב"ת, וענין שם י"ה הוא, כי סוד שבת הוא ענין עליית זו"ן במקום או"א ואז גם הם בבחי' שם י"ה כמו או"א. וכתב שם עוד בע"ב וז"ל, כי המלכות הנקראת א"ל אדנ"י עתה נתוספה גם בה תוספת קדושה ונעשית אדנ"י במלוי שגי' תרע"א, ונקראת עתה א"ל אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד, והם גי' שב"ת, לרמוז שעתה היא קדושה העיקרית של יום שבת ממש. 

כְּדֵין כַּד סָלִיק נְהוֹרָא אז כשעולה אור הבקר, עַמָּא קַדִּישָׁא מְקַדְּמֵי לְבֵי כְּנִישְׁתָּא בִּלְבוּשׁ יְקָר בְּחֶדְוָה עם הקדוש מקדימים לבית הכנסת בלבושי כבוד בשמחה מכח התפשטות אור הבינה שבה מקור השמחה, מִתְעַטְּרָן בְּעִטְרָא קַדִּישָׁא דִּלְעֵילָּא מתעטרים בעטרה קדושה שלמעלה, בְּהַהוּא רוּחָא דְּקָיְימָא עֲלַיְיהוּ לְתַתָּא באותו הרוח שהוא כללות תוספת הנר"ן העומד עליהם למטה, שהוא מבחינת קדושת היום הבא מז"א, מְשַׁבְּחָן בְּשִׁירִין וְתוּשְׁבְּחָן משבחים בשירות ותשבחות, וְסָלְקִין תּוּשְׁבְּחָן לְעֵילָּא ועולים התשבחות למעלה לעולם האצילות מיד כשיוצאים מפי המשבח, ואינו כמו בחול שהתפלה צריכה לעבור דרך אויר העולם ואח"כ דרך ההיכלות, אבל ביום השבת הכל הוא בסוד האצילות, וְעִלָּאִין וְתַתָּאִין כֻּלְּהוּ בְּחֶדְוָה ועליונים ותחתונים כולם הם בשמחה, וּמִתְעַטְּרָן כֻּלְּהוּ כַּחֲדָא וכולם מתעטרים כאחד.  פָּתְחֵי עִלָּאֵי וְאָמְרֵי זַכָּאִין אַתּוּן עַמָּא קַדִּישָׁא בְּאַרְעָא ואז פותחים העליונים ואומרים אשרי לכם עם הקדוש בעולם הזה, דְּמָארֵיכוֹן אִתְעַטָּר עֲלַיְיכוּ שקוניכם מתעטר עליכם על ידי התפשטות האצילות למטה בלי אמצעות ההיכלות והחיילים, וְכָל חֵילִין קַדִּישִׁין מִתְעַטְּרִין בְּגִינֵיכוֹן וכל הצבאות הקדושים של מעלה מתעטרים בשבילכם ומקבלים הארת קדושת השבת בזכותכם, כי התפשטות אצילות למטה דרך ההיכלות הוא בשביל ישראל התחתונים.

הַאי יוֹמָא, יוֹמָא דְּנִשְׁמָתִין אִיהוּ היום הזה של שבת הוא יום של הנשמות שבו נהנים הנשמות ממקורם מהבינה, וְלָאו יוֹמָא דְּגוּפָא ואינו יום של הגוף, כי אין שפע עב נשפע בעולם, בְּגִין דְּשֻׁלְטָנוּ דִּצְרוֹרָא דְּנִשְׁמָתִין אִיהוּ לפי שהוא שליטת צרור הנשמות שהוא הבינה השולטת בשבת, לכן הנשמות נהנים מהשפע הנמשך משורשם, וְקָיְימָן עִלָּאִין וְתַתָּאִין ועומדים העליונים שהם המלאכים, והתחתונים שהם הממונים על העולם, כֻּלְּהוּ בְּזִוּוּגָא (דף רה ע"ב) חֲדָא כולם ביחוד אחד בסוד האצילות בְּעִטְרָא דְּרוּחָא יְתֵירָא עִלָּאָה קַדִּישָׁא בעטרה של רוח יתירה עליון וקדוש, כלומר מכח תוספת הנר"ן של יום השבת. (רמ"ק ומק"מ ומפרשים) 

זהר הקדוש מתוק מדבש כרך ו עמוד רס

זוהר יתרו פט. – תָּאנָא בְּהַאי יוֹמָא כָּל נִשְׁמָתֵיהוֹן דְּצַדִּיקַיָּיא למדנו שביום השבת כל נשמות הצדיקים שהם נחים בג"ע העליון שבעולם הבריאה ששם מדור הנשמות, כולן מִתְעַדְּנִין בְּתַפְנוּקֵי עַתִּיקָא קַדִּישָׁא סְתִימָא דְּכָל סְתִימִין מתעדנות שם בתענוגים של עתיקא קדישא שהוא פרצוף הסתום מכל הסתומים (כי הוא סתום ומלובש תוך או"א שהם סתומים ומלובשים תוך זו"ן) המאיר אליהן באור של עונג השבת, וְרוּחָא חֲדָא מֵעִנּוּגָא דְּהַהוּא עַתִּיקָא קַדִּישָׁא ורוח אחד שנמשך מעונג של עתיקא קדישא לגן עדן העליון שהוא הנשמה יתירה, מִתְפַּשְׁטָא בְּכֻלְּהוּ עָלְמִין מתפשט בכל העולמות בי"ע, וְסָלְקָא וְנָחֲתָא וּמִתְפַּשְּׁטָא לְכֻלְּהוּ בְּנֵי קַדִּישִׁין ועולה ויורד בסוד רצוא ושוב ומתפשט לכל בני ישראל הקדושים, לְכֻלְּהוּ נְטוּרֵי אוֹרַיְיתָא לכל שומרי התורה, וְנַיְיחִין בְּנַיְיחָא שְׁלִים ונחים עי"ז במנוחה שלימה, וּמִתְנְשֵׁי מִכֻּלְּהוּ כָּל רוּגְזִין ונשכחים מכל אחד מהם כל מיני כעס, כָּל דִּינִין כל מיני התגברות הדינים של עצב חולי ומיתה, וְכָל פּוּלְחָנִין קָשִׁין וכל עבודות קשות ויגיעות מלאכה של ימות החול, הָדָא הוּא דִּכְתִיב בְּיוֹם הָנִיחַ ה' לָךְ פי' ביום השבת יתן לך הקב"ה מנוחה ע"י הנשמה יתירה, מֵעָצְבְּךָ מהדינים, וּמֵרָגְזֶךָ מן הכעס, וּמִן הָעֲבוֹדָה הַקָּשָׁה כפשוטו, בְּגִינֵי כָךְ שָׁקִיל שַׁבְּתָא לָקֳבֵל אוֹרַיְיתָא משום זה שקולה שבת כנגד כל התורה, כי כמו שהתורה מוספת רוח קדוש לגר המקבל אותה, כך השבת מוספת רוח קדוש להנכנס תחת כנפיה, וְכָל דְּנָטִיר שַׁבְּתָא כְּאִילּוּ נָטִיר אוֹרַיְיתָא כּוּלָּהּ וכל השומר שבת כאילו שומר את כל התורה כולה, וּכְתִיב אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יַעֲשֶׂה זאת וּבֶן אָדָם יַחֲזִיק בָּהּ שׁוֹמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ וְשוֹמֵר יָדוֹ מֵעֲשׂוֹת כָּל רָע, אִשְׁתְּמַע מכאן נשמע דְּמַאן דְּנָטִיר שַׁבָּת כְּמַאן דְּנָטִיר אוֹרַיְיתָא כּוּלָּהּ כי מי ששומר את השבת נחשב לו כמי ששומר את כל התורה, שהרי הכתוב מדמה שומר שבת מחללו לשומר ידו מעשות כל רע, שהוא אדם ששומר עצמו מלעבור על כל עבירות שבתורה, הרי ששקולים זה כזה. (רמ"ק ורא"ג ומק"מ לפי האריז"ל) 

*

בעניין טבע והשגחה הנ"ל.

שהן סוד עגולים ויושר

עיין פתחי שערים (לרבי יצחק חבר) נתיב אורות דנקודים פתח ה' – ההבדל בין אורות אח"פ לאור היוצא מהעינים:

>אורות אח"פ (עקודים) הם הנהגה שלמעלה מגדר הזמן. לכן במדרגה זו שייכת רק הנהגת הנצחיות שהיא הנהגת היושר, משום שבעולם הנצחיות כל אחד מקבל שכרו בדין וביושר לפי מעשיו. האור היוצא מן העינים הוא שורש לנקודים בזמן קלקולם, ולאצילות לאחר התיקון. לכן במדרגה זו יש ב' בחינות. א', בחינת השגחה הכללית דעיגולים שהיא אינה לפי המעשה, וסובלת אפילו את מצב הקלקולים שהיה בנקודים והיא בסוד שם ב"ן, וב', בחינת ההשגחה הפרטית דיושר שהיא באה לתקן את הקלקול ע"י התורה והעבודה, והיא בעולם האצילות בסוד שם מ"ה החדש. משום שהנהגת היושר תלויה בעבודת האדם בתורה ובמצוות, לכן הנהגה זו היא מיוחדת לישראל. משום שתכלית הבריאה היתה על מנת לשלם שכר טוב ליראיו בדין וביושר, לכן הנהגה זו היא העיקרית. הנהגת הטבע הכללית דעיגולים שהיא על פי החסד ולפנים משוה"ד, היא טפילה להנהגת היושר<:

הפרש יש בין אורות אח"פ שהאירו בא"ק, ובין אור שיצא מן העינים שהם הנקודים. שאורות אח"פ הם כלים בסוד יושר לבד, מה שא"כ אורות דנקודים שהם מן הטבור ולמטה דא"ק, הם בסוד עיגולים ויושר. ובתחלה קודם התיקון, לא יצאו רק בבחינת עיגולים לבד. ואחר התיקון, נתגלה גם בחינת יושר שבהם. והכוונה בזה, שכבר נתבאר שענין עיגולים ויושר הוא שורש דרגא דאד"ם ובהמ"ה והם בסוד מ"ה וב"ן:

והיינו, שהשקפת א"ס ית"ש על הנבראים הוא על שני דרכים. הא', בהשקפה כלליות שאינו לפי העבודה והבחירה, רק בשביל קיומם שנבראו בתחלת הבריאה מצד חסדו ית"ש למען שמו, והוא נקרא מדרגת בהמה. והיינו, סוד שם ב"ן שהוא השגחתו ית' על כל הנבראים של דצ"ח (דומם צומח חי) ואו"ה (ואומות העולם) שאין בהם תורה ועבודה, ובהם הוא הנהגתו ית' בכללות, אין הפרש בין גדול לקטן, ואין בהם בחינת מעלה ומטה עליה וירידה. והוא סוד הנהגת הטבע ע"פ המזלות שהם גלגלים בעיגולים וסובבים העולם בשוה, אין הפרש כלל בין פרט לפרט:

והבחינה השניה הוא הנהגתו ית' בדרך פרט, בציור אדם ממש. והוא המיוחד רק לישראל ע"פ סדר התורה והמצות תרי"ג אשר הם ממש בציור אדם, ובו שייך הפרש חלקים ועליה וירידה חסרון ומיעוט וריבוי ועליה הכל לפי רוב המעשה. וזה נקרא בחינת יושר של המאורות, בסוד אל אמונה ואין עול, צדיק וישר הוא. ומטעם זה נקראו ישראל ישורון.

והוא הנהגה העליונה המלובש בפנימיות הנהגת הגלגלים ומזלות, שהנהגת הטבע היא טפלה אליה ומשתנית ע"פ ישראל ע"פ הנהגת היושר גם באו"ה ובדצ"ח, שזה סוד בחינת יושר שהוא עומד בפנימיות העיגולים:

והנה, כל זה הוא בכלל למעלה מושרש בא"ק הזה, שאורות אח"פ שהם ההכנות אל מאורות וסדרי הפעולות של האצילות שהם רק בסוד קיבול שכר למעלה ממדרגת הזמן ורק בבחינת נצחיות, וזה אינו תלוי רק בעבודה כמו שיהיה לע"ל אחר התחיה, שלא ישארו רק נשמות ישראל ונפשות שלהם שנזדככו בסטרא דקדושה, לכן הם רק בבחינת יושר לבד, ואין שייך שם בחינת עיגולים כלל.

מה שא"כ באצילות שהוא המסודר לפי סדר הנהגת הזמן של שית אלפי שנין, שבזה יש ב' מדרגות. א', בחינת השגחה כלליות שאינו לפי המעשה, והיינו, אפילו לפי הקלקולים הנמצאים בהם, זה בחינת עיגולים שלהם, שהוא בסוד ב"ן. והיינו, קודם התיקון לפי ענין השבירה שהיה בשביל התכלית שיוצא מהם, והיינו התיקון אשר נעשה, שהקלקול היה ע"מ לתקן, כמו שית' בס"ד בנתיבים הבאים.

והוא ג"כ סוד ההשפעה שהגיע לדורות הראשונים שעד אברהם, בכדי להוציא מהם האבות וישראל, כמ"ש עשרה דורות מאדם כו', עשרה דורות מנח כו', וז"ס יציאתם בתחלה מן העינים בבחינת עיגולים לבד.

ואח"כ הוא הסדר השני, שהוא העיקר בכוונה, והיינו, התיקון שהיה אחר הקלקול. והוא סוד ההנהגה שנתחדש בעת שבא אברהם לעולם, וכן האבות ומשה רע"ה ודור המדבר והנהגת ישראל וצדיקים שבכל דור, שהכל בדקדוק עצום בכל פרט ופרט לפי המעשה, שגם הטבע משועבד לו ונשתנה ע"י: והוא סוד עולם התיקון, הכל לפי ציור אדם בתרי"ג מצות שבו. והוא הארת הרצון שנתגלה מן המצח, והוא היושר שנתחבר עם העיגולים. והוא סוד חיבור מ"ה וב"ן.

ולכן אורות דאח"פ שהם רק בבחינת קיבול שכר ונצחיות, אין שייכות בהם בחינת עיגול כלל, ואינם נמשכים רק ביושר בבחינת הפנים של א"ק בסוד ישא ה' פניו אליך, ע"י התדבקות רצונו ית' אל ברואיו, מה שא"כ בבחינת אחוריים שלו שאין הנבראים פונים למלאות רצון קונם, אין שייך בזה קיבול שכר כלל. ולכן אין להם בחינת נצחיות כלל. עיין בביאורי רבינו הגדול הגר"א ז"ל לספד"צ, סוף פ"ה, ותבין מ"ש.

מה שא"כ אורות הנמשכים מהעינים שהוא לפי בחינת הכלים, אף שעומדים להוציא הקלקולים, הוא בהנהגת הזמן של שית אלפי שנין לפי בחינת השגחה כלליות בטבע גם באחוריים שייך המשכת השפע הזה. ולכן כתב הרב זללה"ה שאור העינים מסבב ב' צדדי א"ק, גם מאחוריו והוא בחינת עיגולים ממש. והבן:

ועוד טעם שני, כי אורות אח"פ יוצאים דרך צינורות פתוחים ממש, לכן הם ישרים. מה שא"כ אורות דנקודים שהם מצומצמים ואינם יוצאים דרך פתח פתוח, רק דרך נקבי העור דרך גומות ושערות שבו, לכן הם בבחינת נקודים ועיגולים. והוא מ"ש שאורות אח"פ הם בהשפעה גדולה ובהארה מרובה בגילוי רצון הפנימי של א"ס ית' הגנוז בא"ק הזה, שאינו לפי ערך הצמצום של הנהגת הזמן, רק במדרגה יותר גדולה בבחינת נצחיות שזהו קיבול השכר. לכן אינו אלא לבעלי העבודה, למי שהוא במדרגת אדם ממש, והשלים רצונו ית' בתכלית בריאתו:

מה שא"כ הארת הנקודים שהיא הנהגת הזמן העתה, שהוא בא בצמצום גדול ובהסתר פנים ממש ע"י מסכים ומחיצות רבות של כלים ומדות וגבולים לפי ענין הנהגה שאינו לפי העבודה, רק מצד חסדו ית', וגם מצד התכלית שכיון בהם ית' בכדי להיות שמירה לישראל ורצועת מרדות, או בשביל קיום ישראל, וכמה דרכים לפניו, לכן הם בעיגולים ואין השגחה זאת משקיף עליהם לדקדק לפי רוב המעשה כמ"ש. והוא גם כן מ"ש הרב (האר"י), שאור היוצא להאיר לנקודים הוצרך לצאת בדוחק גדול, ומכה בהאורות ההם עד שנעשו עיגולים מסביב. כי התגלות הרצון הפנימי במדרגת הנקודים, אינו ע"פ המעשה, שהרי השפע נשפע בהם אף שהקלקול גובר בעולם, והסט"א מתגבר ומרבים לחטוא, ואעפ"כ, שפע החיים נשפע להם, שלא ברצון הגלוי כביכול, אלא צריך להעביר הקטרוג ולעשות לפנים משוה"ד. ולכן אינו בבחינת יושר, רק בדרך שפע כלליות לקיום העולם לבד. והבן:

*

בעניין טבע והשגחה מה שהטבע היא הנהגת חק קבוע שמנהיג הקב"ה את העולם ע"י גלגלי השמים והמזלות

ספר הברית – חלק א מאמר א מוסדות שמים – פרק ד – נמצא הז' רקיעין הם עשר ספירות דעשייה. אמנם צריך שתדע שהם י' ספירות מקיפי יושר דעשיה, לא י"ס דיושר עצמו דעשייה כדאיתא בעץ חיים (שער ציור עולמות בפרק ב'), וענין מקיפין ויושר אין כאן מקום ביאורן ויבוקש הדבר וימצא כתוב על ספר עץ חיים בדרוש עגולים ויושר (בשער היכלות ענף ג' מהדורא קמא),

מה שאומר שהרקיעין הם מקיפי היושר, אולי רומז למה שנתבאר שטבע הוא מבחי' עגולים דהיינו מקיפים שמאירים בשווה לכל ולא בהשגחה שהיא לפי המעשה, ומה שאומר שהם מקיפי היושר ולא סתם מקיפים אולי רומז להשגחה שהיא מבחי' היושר והיא נעלמת בטבע.

ספר הברית ח"א מאמר ב' חוג השמים – פרק א:

דע שהששי הנקרא רקיע אשר הוא סוד יסוד דשמים דעשיה כאשר זכרנו בפרק הקודם, בו קבועים כל הגלגלים והכוכבים ועשרה גלגלים הידועים הם בחינת עשר ספירות דיסוד זה, ואלו הם,

העליון נקרא גלגל השכל שהוא הרקיע עצמו הוא בחינת כתר דיסוד זה.

הב' נקרא גלגל המקיף שהוא היומי על שהוא מקיף בכל יום ממזרח למערב הפך תנועת כל הכוכבים כי תנועת כל הכוכבים במסלותם היא ממערב למזרח והוא מגלגל את כלם עמו ממזרח למערב הפך תנועתם לכן נראים שמש וירח וכל הכוכבים כאלו הם הולכים ממזרח למערב,

והדמיון בזה זבוב ההולך ונוסע על האופן לצד זה והאופן מתהפך ומתגלגל לאחוריו וירוץ הגלגל ומוליך ומביא הזבוב עמו. ואין בגלגל המקיף היומי הזה לא כוכב ולא צורה מן כוכבים כלל, והוא בחינת חכמה דיסוד זה.

הג' נקרא גלגל המזלות הוא בחינת בינה שבו קבועים כל הכוכבים הקיימין מאירין ושאינן מאירין המתחלקים לי"ב צורות הנקראים י"ב מזלות הידועים ששמן על שם צורתן, טלה שור תאומים סרטן אריה בתולה מאזנים עקרב קשת גדי דלי דגים, וגלגל המזלות הזה נקרא בלשונם (עקליפטוק צאדיאקוס) ובל"א (טהיר קרייז) והוא הולך אל דרום וסובב אל צפון על סביבותיו של קו משוה היום הנקרא (עקוואטאר) ההולך ממזרח למערב, וששה משמותם טלה שור תאומים סרטן אריה בתולה, הם ששה מזלות הצפוניים. ואת שמות הששה הנותרים מאזנים עקרב קשת גדי דלי דגים הם מזלות דרומיים, ולנוכח טלה שור תאומים תתראה השמש רביע ראשון מהשנה הנקרא אביב, ולנוכח סרטן אריה בתולה תתראה רביע השני מהשנה הנקרא קיץ, ולנוכח מאזנים עקרב קשת תתראה רביע שלישי מהשנה הנקרא בציר, ולנוכח גדי דלי דגים תתראה רביע אחרון מהשנה הנקרא חורף:

עוד בו ל"ו צורות משני צדי חגורת המזלות מפה ומפה, סך הכל המה מ"ח צורות המבוארים בספרים ואין כאן מקומן להזכירם. ותחת גלגל מזלות אשר בו הכוכבים הקיימים הנקראים (פיקס שטערין) יש ז' גלגלים אשר בכל גלגל כוכב אחד, ונקראים שבעה כוכבי לכת על שהם הולכים סביבותם הנקראים (וואנדיל שטערין) ושמם שצ"ם חנכ"ל, ר"ל שבתאי צדק מאדים חמה נוגה כוכב לבנה, וככה סדורן ג"כ מלמעלה למטה והם בחינת חג"ת נהי"ם דיסוד זה ר"ל חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד מלכות, וכל אחד יש לו מלאך שהוא נפשו, ואלה שמותם, שבתאי מלאכו שהוא נפשו נקרא קפציאל, צדק מלאכו שהוא נפשו צדקיאל, מאדים סמאל, חמה רפאל, נוגה ענאל, כוכב מיכאל, לבנה גבריאל, כדאיתא בעץ חיים הנדפס (שער קצור אבי"ע פרק ח') ובעץ חיים כתב יד הוא בשער קליפת נוגה (פרק ח') זהו דעת המקובלים ומסכים לדעת הפילוסופים האומרים שהמלאכים מניעים את הגלגלים, ועל כל כוכב מז' כוכבי לכת שולטים ב' מזלות מהכוכבים הקיימין מלבד חמה ולבנה שעל כל אחד מהם שולט אחד מן המזלות, על חמה שולט אריה, ועל לבנה סרטן, ועל מאדים טלה ועקרב, ועל נוגה שור ומאזנים, ועל כוכב תאומים ובתולה, ועל שבתאי גדי ודלי, ועל צדק דגים וקשת. וכל הגלגלים והכוכבים והמזלות וכוכבי לכת הכל ברקיע הששי הנקרא רקיע שהוא הששי מלמעלה למטה כמה שכתוב ויתן אותם אלהים ברקיע השמים (בראשית א') כמו שאמרו חז"ל (פ' אין דורשין) שחקים שבו שוחקים מן לצדיקים רקיע שבו חמה ולבנה כוכבים ומזלות. ואלה עשרה גלגלים אשר המה עשר ספירות דיסוד זה המה מכוונים נגד י"ס אשר בכללות הז' רקיעים הנזכר בסוף מאמר הקודם באופן זה, נגד ערבות הכולל ג' ראשונות הוא גלגל השכל והיומי והמזלות, ונגד מכון מעון זבול, שבתאי צדק מאדים, ונגד שחקים הכולל שנים חמה ונוגה, ונגד רקיע כוכב, ונגד וילון לבנה:

ועוד יש הרבה כוכבי לכת למעלה מכוכב (אוראנוס) וגבוה מעל גבוה מה שעדיין לא השיג אותם חוש הראות ולא שזפתם עין איש ע"י שום כלי מחזה, ואפשר כי בדור אחר שיבא אחרי הדור הזה יתגלה להם עוד כוכבי לכת ממין הזה וישיגו אותם עם שיהיו לאחרונים כלי הבטה וכלי מחזה הנקראים (פערן גלעזער) יותר טובים מאלה אשר בידינו, והיה באחרית הימים ידעו הרבה כוכבי לכת, וחכמי ישראל הקדמונים כלם ידעו מהם והשיגו אותם לא בעין בשר ולא ע"י כלי אבל ע"י ההופעה ורוח הקודש או מסורה מאבות העולם, אך לא זכרו ולא פקדו אותם בעבור שאין הכוכבי לכת אשר למעלה משבתאי פועלים בארץ הנשמה הלזו כי אם מעט מזעיר ולעתים רחוקות ובדברים פרטיים, אבל הז' כוכבי לכת התחתונים מכלם שהם משבתאי ולמטה להיותם קרובים לארץ פועלים בארץ אשר אנחנו יושבים עליה הרבה ונודע וניכר פעולתם תמיד, כמו השמש והירח פועלים בכל הצמחים והנצנים כמה שכתוב וממגד תבואות שמש וממגד גרש ירחים (דברים ל"ג), וכן שאר החמשה נודע לכל שפועלים בכל הארץ ובכל צאצאיה הם הז' מיני מתכות שהם הדומם וכן בצומח חי מדבר, לכן לא זכרו אותם חכמי ישראל הקדמונים כי אין שייכות לנו בהם, וע"כ לא זכרו גם הגלגלים שלהם, אמנם גלגל המזלות שבו קבועים כל הכוכבים הקיימים המאירים לארץ ולדרים עליה בלילות הנקראים בלשונם (פיקס שטערן) בא בחשבון בעבור פעולה ההיא כנאמר ואת הכוכבים ויתן אותם אלהים ברקיע השמים להאיר על הארץ (בראשית א'), וגלגל היומי הוא הגורם כל הפעולות, וגלגל השכל הוא הנותן כח בכלם לפעול פעולתם, לכן באו גם הם בחשבון ומנו אותם ויהי מספרם לגלגלותם עשרה לא יותר, ומספר כוכבי לכת שבעה לא יותר:

 


הערות לליקוטי מוהר"ן המבואר, חלק ב, תורה י"ז:

[א] שיחה זו נאמרה בין תשעה באב לראש השנה תקסח כשחזר מלבוב (חיי מוהר"ן נט)

[ב] ירא שמים

[ג] אני לפעמים ירא – יראה במובן של חרדה יתרה מהעונש שאינה מאפשרת לשמוח

[ד] תורה יז תנינא כנ"ל.

[ה] ביצה טז. "כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכפורים חוץ מהוצאות שבתות וימים טובים וכו' שאם פחת פוחתין לו ואם הוסיף מוסיפין לו. ופרש"י שם "כך מזונותיו של אדם" – "כל מה שעתיד להשתכר בשנה, שיהא נזון משם קצוב לו, כך וכך ישתכר בשנה זו… חוץ מהוצאת שבתות, אותה לא פסקו לו מה ישתכר לצרכה ומהיכן תבוא, אלא לפי מה שרגיל ממציאים לו וכו'"

[ו] זופיצא- מרק, גם ז'ופיצא מעיל (של שבת).

[ז] כוונתו למה שכתוב לעיל בשיחה יב' "אלו הרוצים להיות אנשים כשרים וכו' ואזי יש להם בלבולים, ..דע שזה בעצמו שהם מתיגעים ולהוטים לעשות איזה עבודה ולקדש עצמו באיזה קדושה אף על פי שאינם יכולים לגמור כראוי זה בעצמו שהם מתיגעים ולהוטים אחר זה הוא בחינת קרבנות וכו'. עוד עיין לעיל סימנים יד נא ולקמן סימן רס. ובליקטי מוהר"ן תורה לא.

[ח] לציבור שהיו לפניו

[ט] חיי מוהר"ן סימן תקכ- "כל ימיו היה מזמר זמירות הרבה בכל שבת ושבת ובמוצאי שבת ומי שלא שמע אותו כשהיה מזמר בשבת "אזמר בשבחין" בליל שבת וכו' לא שמע טוב מעולם וכו'"

[י] שבת דף פח. דרש רבי סימאי בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ששים ריבוא של מלאכי השרת לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע וכיון שחטאו ישראל ירדו מאה ועשרים ריבוא מלאכי חבלה ופירקום שנאמר ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב אמר רבי חמא ברבי חנינא בחורב טענו בחורב פרקו בחורב טענו כדאמרן בחורב פרקו דכתיב ויתנצלו בני ישראל וגו' אמר רבי יוחנן וכולן זכה משה ונטלן דסמיך ליה ומשה יקח את האהל אמר ריש לקיש עתיד הקדוש ברוך הוא להחזירן לנו שנאמר ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם שמחה שמעולם על ראשם.

[יא] עיין תורה כב אות ט' – נַעֲשֶֹה וְנִשְׁמָע, שֶׁהוּא בְּחִינַת הַשִֹּמְחָה; כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שַׁבָּת פ"ח): בְּשָׁעָה שֶׁאָמְרוּ יִשְֹרָאֵל נַעֲשֶֹה וְנִשְׁמָע, יָרְדוּ שִׁשִּׁים רִבּוֹא מַלְאָכִים וְנָתְנוּ שְׁנֵי עֲטָרוֹת בְּרֹאשׁ כָּל אֶחָד וְכוּ', וּכְשֶׁחָטְאוּ נִלְקְחוּ וְכוּ', וְעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲזִירָם לָהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְשִֹמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם". נִמְצָא שֶׁנַּעֲשֶֹה וְנִשְׁמָע הֵם בְּחִינַת שִֹמְחָה, בְּחִינַת "וְשִֹמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם" כַּנַּ"ל:

[יב] עיין אור החיים דברים לג ג' – שלשון תפלת שחרית של שבת ישמח משה במתנת חלקו הכוונה שבשת יש לו חלקו בלבד כיון שהחזיר לישראל את העטרות של נעשה ונשמע שהם שמחת עולם על ראשם הנ"ל שניטלו מהם.

עיין בעש"ט יתרו אות לז – סוד הנשמה יתירה, כמו שכתוב בסידור האר"י ז"ל על ישמח משה במתנת חלקו, שנותנין לו במתנה בכל שבת אלף חלקי האור, בסוד תוספות נשמה יתירה, ועל ידי זה, כי עבד נאמן קראת לו, להחזיר לישראל אותן הכתרים, והם עדיים שהתנצלו בחטא עגל, וזהו כליל תפארת אשר בראשו נתת לו ע"ש.

[יג] עיין זוהר חדש תיקונים דף קכז (במתוק מדבש) וממשיך ואמר וּבֵהּ כי במט"ט שהוא בחינת עבד נאמר שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ הנה מלאכתו היא להשפיע שפע מזון להתחתונים, כי בששת ימי החול כל ההשפעות נשפעים על ידו, ועבודתו היא להעלות תפלות ישראל בימות החול, כי וְלֵית עֲבוֹדָה אֶלָּא צְלוֹתָא ואין עבודה אלא תפלה (כמו שדרשו חז"ל בריש מס' תענית, על הכתוב (דברים יא יג) ולעבדו בכל לבבכם, איזהו עבודה שבלב, הוי אומר זו תפלה), דְּבֵהּ כי בבחינת מט"ט שהוא עבד, צָרִיךְ בַּר נָשׁ לְמֶהֱוֵי צריך האדם בימות החול, בשלש ברכות הראשונות של התפלה להיות כְּעֶבֶד הַמְסַדֵּר שְׁבָחָיו לִפְנֵי רַבּוֹ, ובי"ב ברכות האמצעיות צריך להיות וּכְעֶבֶד הַשּׁוֹאֵל פְּרָס מֵרַבּוֹ, ובשלש ברכות האחרונות צריך להיות וּכְעֶבֶד הַמְקַבֵּל פְּרָס מֵרַבּוֹ וְהוֹלֵךְ לוֹ. אֲבָל בְּשַׁבַּת מַלְכְּתָא דְּשָׁלְטָא בֵּיהּ אִילָנָא דְּחַיֵּי אבל בשבת המלכה ששולט בה העץ החיים שבאצילות, וְלֹא עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע שבבי"ע השולט בימי החול, אוֹקְמוּהּ ביארו חז"ל דְּאֵין מִשְׁתַּמְּשִׁין בָּאִילָן שׁוּם שִׁמּוּשׁ פי' שלא ישאל אדם בשבת צרכי גופו, שאם ישאל יגרום להלביש את האצילות בבי"ע, כי באצילות אין שום חסרון כלל, וכן על זה נאמר וְכָל הַמִּשְׁתַּמֵּשׁ בְּתָגָא חֲלָף לפי שמלביש את האצילות בבי"ע, ונחשב לו כאילו קצץ בנטיעות, ור"ל כאילו הפריד את הספירות מיחוד העליון, ולכן חולף ועובר מן העולם ח"ו.

[יד] יערות דבש לרבי יונתן איבשיץ ח"ב- דרוש ב – אמנם בשבת ידוע – זולת עם ישראל דהם נשגבים למעלה מהמזל – כל העכו"ם הם יושבים תחת מזל שבתאי, שמורה על ביטול וחורבן ושממה ועצבות כנודע, ולכך רוב עכו"ם על פני אדמה מתעצבים ומקוננים ביום השבת, כי המזל מוליד עצבון בטבע והירוס בכל ענינים, ולכך נוסח התפלה, ולא נתתו לגויי הארצות, כי להם השבת לעצבון גדול, ולכך ביום השביעי לא היה למלך אחשורוש טוב לבב, כי מזל משמים הסיב ללבו לעצבון, כטיב משטרי שבתאי, ולכך הוצרך להטיב לבבו ביין כי היה מלא עצבות:   וזהו שאמרו [אסתר רבה ג' יא] עכו"ם אין להם טובה, דכתיב כטוב לב ולא טוב ממש, והיינו ביום השבת, כי אז לא יועילו תחבולות אדם לבטל משטרי מזל רק במקצת כנודע, אבל לא יצא לגמרי פעולת המזל, ולכך אי אפשר לעמים להיות להם בשבת טוב לב לגמרי רק כטוב לבב וא"ש:

[טו]  צ"ע הרי מדובר בעוה"ב שהוא מעל הזמן והמקום וא"כ המקום הוא לפי ההשגה א"כ איך יתכן שישבו שנים באותו מקום אם הם לא באותה השגה. אבל באמת זה נמצא בכל יום שבת שאנו נמצאים במעין עוה"ב ובקושי מרגישים הבדל מיום חול, אע"פ שאנו נמצאים במקום שכל תענוגי עולם נמצאים בו ורק כיון שלא הורגלנו לעונג רוחני אנו כסומא בארובה לא רואים ולא מתענגים באמת כפי שאפשר.

[טז] תורה זו אחת משמונה התורות שאמר רבינו בסוף שנת תקסח בחזרתו מלבוב (לעמבערג) ועיין שיחות הר"ן סימן קנה. ועיין לק"ה ר"ה הלכה ו אות ז – שמתורה י' עד תורה יז היו תורה אחת אצל רבינו ולא זכינו לקבל ממנה רק פסקי פסקי ועי"ש בהמשך ההלכה הנ"ל מוהרנ"ת מבאר את הקשר שבין אלו התורות.

[יז] בתרלד ומתרלו- מאד

[יח] עין שבת פח. ותורה כב אות ט' שהכתרים שקבלו ישראל כשאמרו נעשה ונשמע הם בחי' שמחה ועיין אור החיים דברים לג ג' (ד"ה ודקדק לומר) בשם האריז"ל שבכל שבת חוזרים העטרות לראש ישראל.

[יט] עיין בתי מדרשות חלק א – סדר רבה דבראשית אות טו – בשביעי ישב הקב"ה על כסא שמחה והעביר לפניו שר של מים בשמחה גדולה שר של נהרות בשמחה גדולה (שר של לבנה בשמחה גדולה) שר של הרים בשמחה גדולה שר של גבעות בשמחה גדולה שר של תהומות בשמחה גדולה שר של מדברות בשמחה גדולה שר של חמה בשמחה גדולה שר של לבנה בשמחה גדולה שר של כימה בשמחה גדולה שר של כסיל בשמחה גדולה שר של דשאים בשמחה גדולה שר של גן עדן בשמחה גדולה שר של גיהנם בשמחה גדולה שר של אילנות בשמחה גדולה שר של רמשים בשמחה גדולה שר של חיות בשמחה גדולה שר של בהמות בשמחה גדולה שר של דגים בשמחה גדולה שר של חגבים בשמחה גדולה שר של עופות בשמחה גדולה שר של מלאכים בשמחה גדולה שר של רקיע ורקיע בשמחה גדולה שר של גדוד וגדוד בשמחה גדולה שר של חיות הקדש בשמחה גדולה שר של כרובי הכבוד בשמחה גדולה שר של אופנים ושאר כל שר ושר נכבד ונורא ונערץ והיו כולם עומדים בשמחה גדולה במעין של שמחה ומשמחים ומרקדים ומרננים ומקלסים לפניו בכל מיני קלוס וכל מיני זמר שבח והלל והיו מלאכי השרת פותחים את פיהם ואומרים יהי כבוד ה' לעולם וכולם עונים אחריהם ישמח ה' במעשיו והיה רקיע ערבות מלא שמחה וקול הדר ועוז ותוקף וגבורה וגאוה ותפארת וגדולה תהלה ורנה שירה וצהלה נצח ויושר כבוד והודאות באותה שעה שנאמר הוד והדר לפניו עוז וחדוה ותפארת במקדשו הוד והדר נגד שבת עוז ותפארת נגד וינפש באותה שעה הביא הקב"ה שרה של שבת והושיבה על כסא הכבוד והביא לפניה שירה כל שר ושר של כל רקיע ורקיע ושל כל תהום ותהום והיו מרקדין ומשמחין לפניה ואומרים שבת הוא לה' ושאר כל השרים הגדולים אומרים לה' הוא שבת ואף אדם הראשון העלה אותו הקב"ה לשמי מרומים לשמים העליונים לשוש ולשמוח בשמחתה של שבת:

שם אות טז עשה הקב"ה חנוכה של שמים וארץ והכל שמחים בה ואף אדם הראשון שש ושמח בשמחתה של שבת באותה שעה כשראה אדה"ר שבחה של שבת יקר ורבותה של שבת שמחתה וגדולתה של שבת שהכל היו שמחים בה והיא היתה תחלה וראש כל השמחות מיד פתחו פיהם ואמר מזמור שיר ליום השבת אמר הקב"ה לשבת אתה אומר מזמור ולי מזמור שאני אלוה השבת עד שעמדה השבת על רגליה ונפלה על פניה ואמרה טוב להודות לה' וכל סדרי בראשית השיבו ולזמר לשמך עליון:

ועיין עוד ירושלמי מגילה א' ד', זוהר פקודי רנה. ושם אמור צד ותיקון כד דף סט ותיקון מח דף פה.

[כ] מתרלו – מאד

[כא] בספר ראשית חכמה שער הקדושה פרק ב' וג'

[כב] עיין זוהר אמור צד:- אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, חֶדְוָותָא וּנְטִירוּתָא דְּיוֹמָא דְּשַׁבְּתָא עַל כּלָּא הוּא השמחה והשמירה של יום השבת, היא על הכל אפילו על הרשעים שבגיהנם כדלקמן, וּבְגִין דְּהַאי יוֹמָא אִתְעֲטָר בְּאַבָּא וְאִימָּא ולפי שזה היום שהוא סוד ז"א מתעטר באבא ואימא, כי זו"ן עולים ומלבישים את עצמות או"א בכל שיעור קומתם, ועל ידי זה וְאִתּוֹסַף קְדוּשָׁה עַל קְדוּשָּׁתֵיהּ נתוסף קדושה על קדושתו, על ידי קבלת המוחין מהם, מַה דְּלָא אִשְׁתְּכַח הָכִי בִּשְׁאָר יוֹמֵי מה שלא נמצא כן בשאר ימים טובים, דְּהָא הוּא קדֶשׁ וְאִתְעַטָּר בַּקּדֶשׁ כי ז"א נעשה בעצמו קדש, על ידי שמתעטר בקדש, דהיינו במוחין מאו"א בהיותו במקומם, וְאוֹסִיף קְדוּשָׁה עַל קְדוּשָּׁתֵיהּ ומוסיף קדושה על קדושתו, בְּגִין כָּךְ הַאי יוֹמָא חֶדְוָותָא דְּעִלָּאֵי וְתַתָּאֵי בשביל זה יום הזה הוא שמחת העליונים והתחתונים, כּלָּא חֲדָאן בֵּיהּ כולם שמחים בו אפילו רשעי הגיהנם, מָלֵי בִּרְכָאן בְּכֻלְּהוּ עָלְמִין כי הוא מלא ברכות בכל העולמות משפע הנמשך אליו מאו"א, כֻּלְּהוֹן מִנֵּיהּ אִתְזָנוּ כל ששת ימי החול נזונים מברכת השבת, בְּהַאי יוֹמָא נַיְיחָא דְּעִלָּאֵי וְתַתָּאֵי ביום הזה יש מנוחה לעליונים ותחתונים, בְּהַאי יוֹמָא נַיְיחָא דְּחַיָּיבַיָּא דְּגֵיהִנָּם ביום הזה יש מנוחה אפילו לרשעי הגיהנם.

לְמַלְכָּא דַּעֲבַד הִלּוּלָא לִבְרֵיהּ יְחִידָאִי משל למלך (דהיינו או"א עלאין שהם כללות אבא הנקרא מלך), שעשה שמחת נשואין לבנו יחידו (שהוא סוד ז"א המתיחד עם המלכות בשבת), אַעֲטָר לֵיהּ בְּעִטְרָא עִלָּאָה והעטיר אותו בעטרה עליונה (דהיינו במוחין דאו"א), מָנֵי לֵיהּ מַלְכָּא עַל כּלָּא והפקיד אותו המלך על הכל (כי כל הנהגות העולמות הוא על ידי זו"ן, מכח השפע שמקבלים מאבא בשבת), בְּהַאי יוֹמָא חֶדְוָותָא לְכלָּא לכן ביום הזה יש שמחה לכל בני המדינה, הנה חַד סַנְטִירָא דְּאִתְפְּקַד עַל דִּינָא דִּבְנֵי נָשָׁא שוטר אחד הממונה על דיני בני אדם, (הוא הס"מ המקטרג הגדול, שעל ידו נפעלים כל מיני עונשים בימות החול), הֲווֹ בִּידֵיהּ גּוּבְרִין דְּבַעְיָין קָטוּלָא היו תחת ידו אנשים המחויבים הריגה, גּוּבְרִין דְּבַעְיָין לְאַלְקָאָה ואנשים המחויבים מלקות, הנה בְּגִין יְקָרָא דְּהַאי יוֹמָא דְּחֶדְוָותָא דְּמַלְכָּא בשביל כבוד יום (השבת) הזה של שמחת המלך, שָׁבִיק דִּינוֹי עזב את הדינים שלו, (כי אין לו רשות לקטרג), וְנָטַר לְחֶדְוָותָא דְּמַלְכָּא ושמר את שמחת המלך, שלא יצער לשום אדם.

כָּךְ הוא הנמשל, הַהוּא יוֹמָא הִלּוּלָא דְּמַלְכָּא בְּמַטְרוֹנִיתָא ביום השבת, הוא שמחת המלך עם המלכה, דהיינו שיש יחוד זו"ן הגדולים, חֶדְוָותָא דְּאַבָּא וְאִימָּא עֲלֵיהּ והשמחה של אבא ואימא עליו, כי זו"ן עולים ומלבישים על עצמות או"א, ומשם נמשך שפע לכל העולמות, לכן חֶדְוָותָא דְּעִלָּאִין וְתַתָּאִין יש שמחה ומנוחה לעליונים ותחתונים, כי בְּחֶדְוָותָא דְּמַלְכָּא כֻּלְּהוּ חַדָּאן בשמחת המלך הכל צריכים לשמוח, וְלָא יִצְטַעֲרוּן בֵּיהּ ולא יצטערו בו משום צער והזק והפסד, עַל דָּא כְתִיב על זה נאמר וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת ענֶג מלת וקראת הוא לשון חיבה (כפרש"י בריש פ' ויקרא), ולשון קבלה (כמו וקרא זה אל זה, שמתרגמינן ומקבלין דין מן דין), והיינו שזו"ן שהם בחי' שבת מקבלים שפע מוחין מאו"א, ושואל מַאי ענֶג מהו עונג, ומשיב (ה"ג הרמ"ק) אֶלָּא ענֶג לָא אִשְׁתְּכַח אֶלָּא לְעֵילָּא אלא עונג לא נמצא אלא למעלה, בַּאֲתַר דְּקדֶשׁ עִלָּאָה שָׁארֵי במקום ששורה קדש העליון, דהיינו באו"א הנקראים קדש, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר כמו שנאמר אָז תִּתְעַנַּג עַל יהו"ה דהיינו דְּהַאי ענֶג עַל יהו"ה הוּא כי זה הענג הוא באו"א שהם על ולמעלה מז"א הנקרא יהו"ה, וְהַאי יוֹמָא דְּהוּא הִלּוּלָא דְּמַלְכָּא אִתְעֲטָר בְּהַהוּא עִטְרָא דְּענֶג וזה היום השבת שהוא יום שמחת המלך, הוא מתעטר בו בעטרה של עונג ההוא, כלומר במוחין דאו"א, הָדָא הוּא דִכְתִיב זהו שכתוב וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת ענֶג דהיינו מחמת קריאה של חיבה מתענג ז"א במוחין דאו"א, מַה דְּלָא אִשְׁתְּכַח הָכִי בִּשְׁאָר יוֹמִין מה שלא נמצא כן בשאר המועדים, הגם שאף אז מקבלים מוחין גם מאבא, אבל הוא רק על ידי הזמנה ותפלות התחתונים. (רמ"ק ומק"מ ומפרשים) 

עיין זוהר חדש תיקונים דף קכז (במתוק מדבש) מבאר שביום חול שולט עץ הדעת טוב ורע אבל ביום השבת שולט עץ החיים וישראל עולים לאצילות לכן אסור לבקש בקשות כי שם אין מחסור כלל ומי שמבקש בקשה מלביש את האצילות בבי"ע עולם הפירוד עי"ש.

עוד שם ויקהל רה. –רוחא נשיב מעתיקא קדישא וכו'. עוד שם – יומא דשבתא חדוה איהו….מועתק בסוף התורה עי"ש.

גם עיין שם זוהר יתרו פט.

[כג] בתרלד- הטיב

[כד] שיתלהב לבו וכנ"ל שאמר לשום לבו

[כה] הביאור נ"ל כי דעת הוא חיבור, ושרש וסיבת היראה הנכונה נובעת מהחיבור עם הקב"ה שירא ממציאותו העצומה והנפלאה של הקב"ה, שמרגיש שנמצאת בסמוך, ולא רק מהש"ע המחייב יראה, וכ"ש לא יראה נפולה שירא מאיזה דבר אחר ולא מהקב"ה, וכדלקמן שירא משר או חיה רעה.

[כו] עיין לק"ה בכור בהמה טהורה הלכה ד' אות (כ) כִּי יֵשׁ שֶׁמֵּחֲמַת יִרְאַת הָעֹנֶשׁ נוֹפֵל לְעַצְבוּת חַס וְשָׁלוֹם וְלִפְעָמִים לִכְפִירוֹת חַס וְשָׁלוֹם כַּמָּצוּי בַּאֲנָשִׁים רַבִּים כְּשֶׁיּוֹשְׁבִין עַל סִפְרֵי מוּסָר שֶׁמְּדַבְּרִין מֵעֹצֶם הָעֳנָשִׁים הֵם בָּאִין לְעַצְבוּת חַס וְשָׁלוֹם וְכוּ' וְנוֹפְלִים יוֹתֵר חַס וְשָׁלוֹם וְכוּ'. וְזֶה הָיָה כַּוָּנַת הָמָן לְהַפִּיל אֶת יִשְרָאֵל חַס וְשָׁלוֹם, אֲבָל מָרְדְּכַי הוּא בְּחִינַת שֵכֶל עֶלְיוֹן וְנוֹרָא כָּל כָּךְ שֶׁיָּכוֹל לְהַכְנִיס יִרְאַת הָעֹנֶשׁ עַד שֶׁיָּבֹאוּ לִידֵי שִמְחָה עֲצוּמָה עַל יְדֵי גֹּדֶל הָעֵצוֹת שֶׁנּוֹתֵן לְכָל אֶחָד בְּעֹמֶק נְפִילָתוֹ שֶׁיּוּכַל לִמְצֹא אֶת ה' יִתְבָּרַךְ עַד שֶׁיִּהְיֶה בְּשִמְחָה וְזֶה עִקַּר תַּקָּנָתוֹ. וְעַל כֵּן בְּסוֹף הַתּוֹכָחָה שֶׁהִיא יִרְאַת הָעֹנֶשׁ כְּתִיב, תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' בְּשִמְחָה וְכוּ'. וְהָבֵן הֵיטֵב כִּי זֶה הָעִקָּר שֶׁלֹּא יִפֹּל עַל יְדֵי יִרְאַת הָעֹנֶשׁ רַק מִפַּחַד הָעֹנֶשׁ יִתְחַזֵּק לְקַיֵּם דִּבְרֵי הַצַּדִּיקִים אֲמִתִּיִּים שֶׁמַּזְהִירִין אֶת הַגָּרוּעַ שֶׁבַּגְּרוּעִים לִהְיוֹת בְּשִמְחָה בְּהַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁמּוֹצֵא בְּעַצְמוֹ עֲדַיִן כַּמְבֹאָר עַל פָּסוּק אֲזַמְּרָה וְכוּ' וְכוּ' (בְּסִימָן רפב). וְזֶה בְּחִינַת תֹּקֶף הַשִּמְחָה שֶׁל פּוּרִים שֶׁנִּמְשָׁךְ מִשֵּכֶל עֶלְיוֹן וְנוֹרָא שֶׁמִּתְגַּלֶּה בְּפוּרִים שֶׁמִּשָּׁם בָּאָה יִרְאָה נִפְלָאָה שֶׁעַל יְדֵי זֶה בָּא שִמְחָה גְּדוֹלָה, כִּי בְּכָל הַיָּמִים קְדוֹשִׁים נִמְשָׁךְ יִרְאָה גְּדוֹלָה כְּפִי קְדֻשַּׁת הַיּוֹם, כִּי שַׁבָּת שֶׁקָּדוֹשׁ מִכָּל הַיָּמִים אָז מְאִירָה הַיִּרְאָה מְאֹד בִּבְחִינַת יָרֵא שַׁבָּת, הַיְנוּ שֶׁאָז הַיִּרְאָה עִם דַּעַת, כִּי בִּימֵי הַחֹל לִפְעָמִים הַיִּרְאָה עִם כְּסִילוּת בִּבְחִינַת הֲלֹא יִרְאָתְךָ כִּסְלָתֶךָ, כַּמְבֹאָר בְּלִקּוּטֵי תִּנְיָנָא סִימָן יז.

[כז] איוב ד (ו) הֲלֹא יִרְאָתְךָ כִּסְלָתֶךָ תִּקְוָתְךָ וְתֹם דְּרָכֶיךָ:

[כח] כמבואר בתורה נב שצריך לצאת מהעיר להתבודדות כי טרדת העולם מפריע אע"פ שבעצמו לא טרוד.

תורה נב – ….עִקַּר הַהִתְבּוֹדְדוּת הוּא בַּלַּיְלָה, בְּעֵת שֶׁהָעוֹלָם פָּנוּי מִטִּרְדַּת הָעוֹלָם הַזֶּה כִּי בַּיּוֹם, עַל יְדֵי שֶׁרוֹדְפִין הָעוֹלָם אַחַר הָעוֹלָם הַזֶּה הוּא מְבַטֵּל וּמְבַלְבֵּל אֶת הָאָדָם מִלְּהִתְדַּבֵּק וּלְהִכָּלֵל בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וַאֲפִלּוּ אִם הוּא בְּעַצְמוֹ אֵינוֹ טָרוּד אַף עַל פִּי כֵן מֵאַחַר שֶׁהָעוֹלָם טְרוּדִים אָז, וְרוֹדְפִים אָז אַחַר הַבְלֵי הָעוֹלָם הַזֶּה עַל יְדֵי זֶה קָשֶׁה אָז לָבוֹא לִידֵי בִּטּוּל וְגַם צְרִיכִין שֶׁיִּהְיֶה הַהִתְבּוֹדְדוּת בְּמָקוֹם מְיֻחָד דְּהַיְנוּ חוּץ מֵהָעִיר בְּדֶרֶךְ יְחִידִי, בְּמָקוֹם שֶׁאֵין הוֹלְכִים שָׁם בְּנֵי אָדָם כִּי בְּמָקוֹם שֶׁהוֹלְכִים שָׁם בְּנֵי אָדָם בַּיּוֹם, הָרוֹדְפִים אַחַר הָעוֹלָם הַזֶּה אַף עַל פִּי שֶׁכָּעֵת אֵינָם הוֹלְכִים שָׁם הוּא מְבַלְבֵּל גַּם כֵּן הַהִתְבּוֹדְדוּת,

[כט] * ירמיה מח

[ל] ירמיה מח (יא) שַׁאֲנַן מוֹאָב מִנְּעוּרָיו וְשֹׁקֵט הוּא אֶל שְׁמָרָיו וְלֹא הוּרַק מִכְּלִי אֶל כֶּלִי וּבַגּוֹלָה לֹא הָלָךְ עַל כֵּן עָמַד טַעְמוֹ בֹּו וְרֵיחֹו לֹא נָמָר:

[לא] עיין בית עולמים (לרבי יצחק חבר) (דף קלד ע"ב – ד"ה דא) ואמר דאלין ימי קדם כולהו מתתקנן בתיקוני דדיקנא כו' כמ"ש שי"ג תיקונים הנ"ל נק' ימי קדם והענין כמ"ש שי"ב תיקונים ראשונים הם נגד ו' היכלות הראשונים עד היכל הרצון הם ו' ובהיכל הרצון עצמו ו' הרי י"ב והוא סוד ו"ו כפולה והם ו' ימי השבוע י"ב שלכן הפה תיקון י"ב כוללם ותיקון י"ג הוא יום שביעי שבת כולל כל ו' יומין והן שבתא דיומא ודליליא הם י"ב דכלילין בתיקון י"ג וידוע כי שבת הוא בבינה יובלא ששם תייבין כולהו לאתרייהו.

[לב] בשבת הדעת שלם- עיין תורה קיט שבשבת נמשך דעת לכל אחד. וצ"ע שכאן משמע דווקא ע"י שמחה, ואולי גם שם לזה כוונה.

[לג] ישעיה פרק נח (יד) אָז תִּתְעַנַּג עַל יְדֹוָד וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמֳותֵי \{בָּמֳתֵי\} אָרֶץ וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ כִּי פִּי יְדֹוָד דִּבֶּר:

מצודות דוד (יד) אז תתענג על ה' – כשתעשה כן אז ישפיע לך טובה הרבה ותתענג על ה' ור"ל לא תתענג לעדון הגוף כ"א להעמיד הגוף במצב הראוי להשכיל בתורת ה'. והרכבתיך – ר"ל תהיה ברום המעלה והממשלה. והאכלתיך – ר"ל לך תהיה הארץ אשר הנחלתי ליעקב אביך ואמר יעקב לפי שלו ולבניו נתנה הנחלה ולא לישמעאל בן אברהם ולא לעשו בן יצחק וכן נאמר ויעמידיה ליעקב לחוק וכו' לאמר לך אתן את ארץ כנען (תהלים קה). כי פי ה' דבר – וכיון שהוא דבר יקיים:

[לד] מבואר בזוהר שבשבת עולים לאבא ואמא ואיתא בכהאריז"ל שלצורך הניסור מפיל תרדמה על זעיר ואזי זו"ן מפחד החיצונים עולים ליחוד לאמא דמסככה על בניה, ושם יחוד שנקרא בחי' אחור, ולצורך הניסור אמא מלווה כלים לנוק' וזה בעצמו הניסור מה שנוק' אינה צריכה לזעיר. וצ"ע האם גם בשבת מה שאין שליטה לחיצונים הכוונה לניסור כי אנו עולים למקום שלא הורגלנו בו, שלכאורה היה צריך לעורר דין גדול כמבואר בתורה כה, אלא ע"י שאמא מסככא אזי אנו שמורים מכל מזיק. ונראה פשוט שאינו כך כי שבת אינה תרדמה אלא אדרבה מוחין גבוהים ודעת גדול כמבואר בתורה קיט שעולים לאצילות לבחי' עוה"ב. בבחי' אשת חיל עטרת בעלה. כמבואר בזוהר.

[לה] ישעיה פרק נה (יב) כִּי בְשִׂמְחָה תֵצֵאוּ וּבְשָׁלוֹם תּוּבָלוּן הֶהָרִים וְהַגְּבָעוֹת יִפְצְחוּ לִפְנֵיכֶם רִנָּה וְכָל עֲצֵי הַשָּׂדֶה יִמְחֲאוּ כָף:

פרש"י (יב) כי בשמחה תצאו – מן הגלות. ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רנה – שיתנו לכם פריים וצמחם ויהנו (ירוננו) יושביה':

מצודות דוד (יב) כי בשמחה תצאו – וזהו ההבטחה אשר תצאו מן הגולה בשמחה ותובלון לארצכם בשלום. יפצחו וכו' – היא ענין מליצה כי כשהאדם בשמחה דומה לו שכל העולם שמח עמו. ימחאו כף – יכו בכפיהם לשמוח וגם זה ענין מליצה:

[לו] דף כד: גם עיין דף ה: יב. סט. עז:

[לז] תיקוני זהר / תקונא תשיעאה (דף כד ע"ב) בְּרֵאשִׁי"ת אותיות יָרֵ"א שַׁבָּ"ת שתתירא מן השבת, דְּאִיהִי שְׁכִינְתָּא היא השכינה הנקראת שבת, דַּעֲלָהּ אִתְּמַר שעליה נאמר מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת ומפרש דְּעָאלוּ אוֹיְבִים בֶּחָלָל דִּילָהּ דְּאִיהוּ קדֶשׁ קָדָשִׁים שנכנסו האויבים בחלל שלה שהוא קדש הקדשים, ור"ל אחר שנסתלקה השכינה מקדש הקדשים ונשאר חלל וריק מהשכינה, אז יכלו האויבים שהם ס"מ ובת זוגיה ליכנס שם, וְאִתְּמַר בְּהוֹן ונאמר בזו"ן דקליפה, אֶת מִקְדַּשׁ יהו"ה טִמֵּא על שנכנסו טמאים למקדש, ועוד כתיב חִלֵּל מַמְלָכָה שחללו את המלכות, וְשָׂרֶיהָ הם חיילות ומלאכי המלכות שיצאו עמה בגלות, ואז וְשִׁפְחָה עָאלַת בַּאֲתַר דִּגְבִירָה השפחה שהיא הנוקבא דס"מ נכנסה במקום גבירתה, ור"ל שנכנסה במקדש במקומה של השכינה, ומפרש שהנוקבא דס"מ דְּאִיהִי נִדָּה שִׁפְחָה גּוֹיָה זוֹנָה שטומאתה מרובה ככל אלו הטמאות יחד, וכולן מקבלות טומאתם ממנה, וְסָאִיבַת אַתְרָהָא וטמאה את מקומה של השכינה שהיא בית המקדש, דְּתַמָּן הֲוָה נְיָיחָא דִשְׁכִינְתָּא ששם היתה מנוחת השכינה, ור"ל ששם שרתה השכינה כשבית המקדש היה קיים, וְקָלָא הֲוָה נָחִית וְאָמַר יְרֵא שַׁבָּת וקול כרוז ירד מן השמים ואמר ירא שבת, ור"ל היה לך לירא מהשכינה הנקראת שבת, וְאִיהִי לָא עָבְדַת כָּךְ והשפחה לא עשתה כך כי לא יראה מהשכינה, אֶלָּא חִלֵּל מַמְלָכָה וְשָׂרֶיהָ אלא שחללה את השכינה וחיילותיה, וּבָרְחַת שְׁכִינְתָּא מִתַּמָּן ואז ברחה השכינה משם, כי בעונות ישראל ניתנה רשות להשפחה ליכנס שם, והשכינה לא יכלה לשבת יחד עם הקליפה.

[לח] עיין תורה טו ותורה קפה בלק"מ קמא

[לט] עיין תורה טו אות ב'- כִּי כְּשֶׁאֵין אָדָם דָּן וְשׁוֹפֵט אֶת עַצְמוֹ, אֲזַי דָּנִין וְשׁוֹפְטִין אוֹתוֹ לְמַעְלָה, כִּי 'אִם אֵין דִּין לְמַטָּה יֵשׁ דִּין לְמַעְלָה' (דְּבָרִים רַבָּה ה); וּכְשֶׁשּׁוֹפְטִין אֶת הָאָדָם בְּמִשְׁפָּט דִּלְעֵלָּא, אֲזַי הַדִּין נִתְלַבֵּשׁ בְּכָל הַדְּבָרִים, וְכָל הַדְּבָרִים נַעֲשִֹים שְׁלוּחִים לַמָּקוֹם לַעֲשֹוֹת בְּזֶה הָאִישׁ מִשְׁפָּט כָּתוּב, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (נְדָרִים מא): '"לְמִשְׁפָּטֶיךָ עָמְדוּ", אֲזַי "הַכֹּל עֲבָדֶיךָ" לַעֲשֹוֹת דִּין בְּזֶה הָאָדָם'. אֲבָל כְּשֶׁשּׁוֹפֵט אֶת עַצְמוֹ, וּכְשֶׁיֵּשׁ דִּין לְמַטָּה אֵין דִּין לְמַעְלָה, וְאֵין הַיִּרְאָה מִתְלַבֵּשׁ בְּשׁוּם דָּבָר לְעוֹרֵר אֶת הָאָדָם, כִּי הוּא בְּעַצְמוֹ נִתְעוֹרֵר. וְזֶהוּ (תְּהִלִּים נ): "וְשָֹם דֶּרֶךְ" מִי שֶׁשָֹּם אָרְחוֹתָיו (כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה סוֹטָה ה:), הַיְנוּ שֶׁשּׁוֹפֵט אָרְחוֹתָיו, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שְׁמוֹת כ"א): "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִֹים" (א), עַל יְדֵי זֶה "אַרְאֶנּוּ בְּיֵשַׁע אֱלֹקִים" זֶה בְּחִינַת יִרְאָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (קֹהֶלֶת י"ב): "אֶת הָאֱלֹקִים יְרָא"; הַיְנוּ בְּחִינַת יִרְאָה עוֹלָה מֵהַקְּלִפָּה וּמֵהָאֻמּוֹת עַל יְדֵי מִשְׁפָּט, כִּי מִתְּחִלָּה הָיְתָה נִתְלַבֵּשׁ בַּקְּלִפָּה. וְזֶהוּ שֶׁהָאָדָם מְפַחֵד אֶת עַצְמוֹ מֵאֵיזֶה דָבָר, מִשַֹּר אוֹ מִגַּנָּבִים וּשְׁאָר פְּחָדִים זֶה הוּא שֶׁהַיִּרְאָה נִתְלַבֵּשׁ בְּזֶה הַדָּבָר, כִּי אִם לֹא הָיָה נִתְלַבֵּשׁ הַיִּרְאָה בְּזֶה הַדָּבָר, לֹא הָיָה כֹּחַ בְּזֶה הַדָּבָר לְהַפְחִיד אֶת הָאָדָם:

[מ] עיין יערות דבש ח"ב דרוש ב' שבשבת שולט מזל שבתאי ע"כ הגויים עצבים בשבת, ועיין רבינו בחיי שופטים יח י' שכל מה שנצטווינו בשבת הוא הפך מזל שבתאי השולט בשבת עי"ש ועיין זוהר רע"מ עקב דף רעב:

[מא] עיין שיח שרפי קודש ח"א תקנט‏ – רַבִּי חַייקְל זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה הָיָה מְנַגֵּן בְּשַׁבַּת קֹדֶשׁ וּבְתוֹךְ הַנִּגּוּן הִזְדַּמֵּן לוֹ לוֹמַר תֵּבַת אוֹי, וְאָמַר לוֹ רַבֵּנוּ זְצוּקַ"ל: "בְּשַׁבָּת אֵין אוֹמְרִים 'אוֹי' ". (אֲבָנֶי"הָ בַּרְזֶל, שם סעיף סו)

[מב] שתיה ומלבושים – עיין לעיל בשיחות הר"ן קנה הלא גם בע"ב פשוט שמח בדגים והזופיצע שלו. זופיצע דייקא תרתי משמע מרק ומעיל, שתיה ומלבושים. ומסתמא הכוונה שנשים שמחתן במלבושים ואנשים באכילה כמבואר בפסחים קט. לעניין שמחת הרגל.

[מג] עיין לעיל תורה י' תנינא שלישוב הדעת צריך לצאת ממרה שחורה ושם נתבאר שזה ע"י מילתא דשטותא אבל בשבת נראה שהעצה היא שטוב יותר לצאת ממרה שחורה ועצבות ע"י אכילת מעדני שבת וע"י מלבושי שבת, אבל מילתא דשטותא נראה שבקל מפיל לדברוי חול וכתיב דבר דבר ודרשו שלא יהיה דבורך בשבת כדבורך בחול, ואיתא בירושלמי בקושי התירו לומר שלום בשבת כי כל כך צריך לשמור את הדבור בשבת. ק"ו דברים בטלים שצריך להזהר.  עיין בעש"ט עה"ת פ' יתרו אות לח. – בשולחן ערוך אורח חיים (סימן ש"ז) כתב רמ"א שבני אדם שסיפור שמועות ודברי חידושים הוא עונג להם מותר לספרם בשבת כמו בחול, והוא תמוה שהוא נגד הש"ס שאמרו (שבת קי"ג ב) שלא יהא דיבורך של שבת כדיבורך של חול וכו', כל שכן לדבר דברים בטלים בשבת וכו', שמעתי ממורי ז"ל משל למלך שצוה שיתנו לכל אחד מבוקשתו, וביקש אחד שיתנו זבל לצרעתו וכו', ודברי פי חכם חן: (צפנת פענח דף ל"ו ע"ג)

[מד] עיין בעש"ט עה"ת בראשית אות פו במקור מים חיים שם אות סט) – עוד הביא משל זה בתוי"י פ' תבא דר"ג ע"ג וכתב וזה לשונו, שמעתי ממורי משל לבן מלך שנשתלח למרחקים לכפר אחד בין פחותי ערך, ובהאריך הזמן שמה הגיעו כתב מאביו המלך, ורצה לשמוח בו מאוד, אך חשש מבני הכפר שילעיגו עליו באמרם מה' זה יום מיומיים ושמחה מה זו עושה, מה עשה בן המלך, קרא לבני הכפר וקנה להם יי"ש ושאר מיני יין המשכרים, עד ששמחו בעסק היין, והוא מצא עת הכושר לשמוח מאוד בשמחת אביו ודפח"ח. והנמשל מובן כי הנשמה בושה לשמוח בשבת בתענוגים של אביה המלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא בהנשמה יתירה שהוא לו אגרת שלומים מאביו, מחמת הגוף שהוא כבן כפר, לכך צוותה התורה לענג את הגוף בשבת ויום טוב, ואז כשהגוף שמח בשמחת הגוף אז יש פנאי לנשמה לשמוח בשמחת דבקות המלך הקדוש ברוך הוא, עכ"ל, ועיין לקמן בפרשת תרומה בסוף הגה ג' ע"ש. ובתוי"י פ' נשא דק"ל ע"ד, כתב וז"ל, שמעתי משל זה ממורי לבן מלך שהיה בין אנשי הכפרים ובא לו אגרת שלום מאביו ורצה לשמוח והיה בוש וירא מאנשי הכפר, וציוה לתת להם יי"ש, ושמחו הם בשמחתם והוא שמח בשמחת אביו, כך החומר והצורה של אנשי סגולה וכו' ודפח"ח, עכ"ל, וכן הוא שם בפ' משפטים ד"ע ע"א וע"ב, בהר דקי"ט ע"ד, שופטים דקצ"ב ע"ג. ובפ' שלח דקמ"ז סוף ע"ב וז"ל, שמעתי ממורי בענין שבת שיש מצוה באכילה ושתיה על פי משל לבן מלך שהיה בשביה והגיע כתב יד אביו המלך ורצה לשמוח, ולכך הרבה להמוניים מיני משקה, שישמחו הם, ואז יוכל הוא לשמוח בשמחתו, והנמשל מבואר כי הנשמה אי אפשר לשמוח ברוחניי עד שישמח החומר הגשמיי וכו' ודפח"ח, עכ"ל, ועוד עיין לקמן פ' תשא אות ד' ואות ה' ע"ש:

קצת צ"ע נראה אולי שרבנו קצת חולק על הבעש"ט עיין בעש"ט יתרו אות לז – והנה השבת לא ניתן לתענוג אכילה ושתיה לבד, אלא לעסוק מז) בתורה ותפלה, כפירוש רמ"א על פסוק (ישעיה נ"ת) וקראת לשבת עונג, שלא אמר וקראת לאכילה ושתייה עונג, וכו'…

[מה] עיין לק"ה ערובי תחומין הלכה ה' אות מ' – הָעִקָּר הוּא לִשְֹמֹחַ בְּשַׁבָּת כַּאֲשֶׁר הִזְהִירָנוּ רַבֵּנוּ זַ"ל מְאֹד מְאֹד לִשְֹמֹחַ מְאֹד בְּכָל שַׁבָּת, כִּי עִקַּר מִצְוַת שַׁבָּת הוּא לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלִשְֹמֹחַ מְאֹד בְּשַׁבָּת וּלְהִתְעַנֵּג בְּכָל הַתַּעֲנוּגִים בְּשִֹמְחָה וּבְטוּב לֵבָב, כַּמְּבֹאָר בְּלִקּוּטֵי תּוֹרָה (בְּסִימָן יז) וּבִמְקוֹמוֹת אֲחֵרִים, עַיֵּן שָׁם. כִּי אֲכִילַת שַׁבָּת יְקָרָה מְאֹד, כִּי מִגֹּדֶל קְדֻשַּׁת שַׁבָּת שֶׁהוּא הִתְגַּלּוּת אֱלֹקוּת בְּצִמְצוּמִים נִפְלָאִים רוּחָנִיִּים הַנִּמְשָׁכִין מִלְמַעְלָה, עַל כֵּן הָאֲכִילָה שֶׁל שַׁבַּת קֹדֶשׁ בִּקְדֻשָּׁה גְּדוֹלָה בִּבְחִינַת וְהִשְֹבִּיעַ בְּצַחֲצָחוֹת נַפְשֶׁךָ וְכוּ', (עיין תורה כד ותורה ה' תנינא אות ג') כִּי בַּחֹל אֵין זוֹכִין לַאֲכִילָה קְדוֹשָׁה כָּזֹאת כִּי אִם צַדִּיקִים גְּדוֹלִים נוֹרָאִים מְאֹד, אֲבָל בְּשַׁבָּת אֲכִילַת כָּל יִשְֹרָאֵל הוּא בִּבְחִינָה זֹאת, בִּבְחִינַת צַדִיק אוֹכֵל וְכוּ', בְּחִינַת וְהִשְֹבִּיעַ בְּצַחֲצָחוֹת נַפְשֶׁךָ בְּחִינַת אָז תִּתְעַנֵּג עַל ה', עַל ה' דַּיְקָא, שֶׁהֵם הַצַּחֲצָחוֹת שֶׁהֵם לְמַעְלָה מֵהַסְּפִירוֹת הַכְּלוּלִים בְּשֵׁם ה' כַּיָּדוּעַ. (עיין שעה"כ עמידה ה' דרוש ב')

[מו] עיין חיי מוהר"ן – אות לב (לב) בָּעִנְיָן הַנִּדְפָּס בִּסְפָרָיו הַקְּדוֹשִׁים בְּסִימָן נ"ז וּבְסִימָן רע"ז לְעִנְיַן מַעֲלַת אֲכִילַת שַׁבָּת שֶׁהִיא כֻּלָּהּ קֹדֶשׁ וְעוֹלֶה לְמָקוֹם אַחֵר לְגַמְרֵי, דִּבֵּר עִמָּנוּ מִזֶּה הַרְבֵּה וְהִזְהִיר אוֹתָנוּ לֶאֱכֹל בְּשַׁבָּת וְלִשְֹמֹחַ וְכוּ' כְּמוֹ שֶׁהִזְהִירָה תּוֹרָה (שְׁמוֹת ט"ז), "אִכְלוּהוּ הַיּוֹם כִּי שַׁבָּת הַיּוֹם," אִכְלוּ בָּנִים אַז מֶען זָאגְט שׁוֹין עֶסְט קִינְדֶער. [כְּשֶׁכְּבָר אוֹמְרִים אִכְלוּ בָּנִים] אַחַר כָּךְ אָמַר גַּם אֶת זֶה אֵין יְכוֹלִין לְקַיֵּם:

[מז] בכל המהדורות כתוב כאן בטעות סי' נו

[מח] תורה נז אות [ה] וְעֹנֶג שַׁבָּת הַזֶּה, זֶה בְּחִינַת אֲכִילָה בִּקְדֻשָּׁה. כִּי אֲכִילַת יְמֵי הַחֹל, נֶהֱנֶה מִמֶּנָּה גַּם כֵּן הַסִּטְרָא אָחֳרָא. אֲבָל מֵאֲכִילַת שַׁבָּת, אֵין חֵלֶק לַסִּטְרָא אָחֳרָא כְּלָל וּכְלָל. וְזֶה שֶׁצִּוָּה אוֹתָנוּ עַל אֲכִילַת שַׁבָּת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שְׁמוֹת ט"ז): "אִכְלוּהוּ הַיּוֹם כִּי שַׁבָּת הַיּוֹם לַה'". כִּי אֲכִילַת שַׁבָּת, נַעֲשֶֹה קְדֻשָּׁה וֶאֱלֹקוּת גָּמוּר, בְּלֹא תַּעֲרֹבֶת סִיגִים כְּלָל. וְיָכוֹל לִפְעֹל בַּאֲכִילַת שַׁבָּת, מַה שֶּׁפּוֹעֵל בְּתַעֲנִית, הַיְנוּ לְהַפִּיל אוֹיְבָיו לְפָנָיו, בִּזְכוּת עֹנֶג שַׁבָּת, כְּמוֹ שֶׁפּוֹעֵל בְּצוֹם. וְעַל שֵׁם זֶה נִקְרָא שַׁבָּת, כִּי בִּסְגֻלָּתוֹ "לְהַשְׁבִּית אוֹיֵב וּמִתְנַקֵּם" (תְּהִלִּים ח):

[מט] תורה רעז – וְדַע שֶׁעִקַּר כְּבוֹד שַׁבָּת הִיא הָאֲכִילָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שְׁמוֹת ט"ז):  "אִכְלוּהוּ הַיּוֹם", כִּי אֲכִילַת שַׁבָּת יְקָרָה מְאֹד, כִּי הוּא כֻּלּוֹ אֱלֹהוּת כֻּלּוֹ קֹדֶשׁ, וְכַמְבֹאָר (לְעֵיל בְּסִימָן נ"ז). וְעַל כֵּן מִצְוָה גְּדוֹלָה לְהַרְבּוֹת בִּסְעֻדַּת שַׁבָּת, וְהוּא תִּקּוּן לְחִלּוּל שַׁבָּת, כִּי מֵחִלּוּל שַׁבָּת אִי אֶפְשָׁר לִזָּהֵר. כִּי בְּקַל אֶפְשָׁר לְהִכָּשֵׁל בְּחִלּוּל שַׁבָּת, חַס וְשָׁלוֹם:

[נ] זוהר ויקהל דף ריח. – ושואל (ה"ג הד"א) אִינּוּן סִימָנָא מַאי טַעְמָא זה הסימן שאמרנו שהשכינה נהנית מהברכות של ברכת המזון מה טעמו וענינו, ואמר בְּגִין דִּמְזוֹנָא אִיהוּ קָשֶׁה קַמֵּי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לפי שהשפעת המזון קשה לפני הקב"ה שהוא השכינה, לפי שאין מקור המזונות בידיה אלא למעלה ממנה במזלא עלאה, ואם לא משפיעים לה, אין לה מה ליתן. (כמחז"ל (פסחים קיח ע"א) קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף, ועי' סודו בפ' ויגש דף רז ע"ב, ובפירושנו שם), וְכֵיוָן דְּבַר נָשׁ אָכִיל וְשָׁתֵי וְקָא מְבָרֵךְ וכיון שהאדם אוכל ושותה ומברך ברכת המזון, הַהִיא בִּרְכָתָא סָלְקָא ברכה ההיא עולה עד מקום השכינה, וְאִתְהֲנֵי מֵאִינּוּן מִלִּין דְּשָׂבְעָא דְּסָלְקִין והיא נהנית מאלו הדברים הנאמרים על השובע העולים אליה בסוד מ"ן, ועי"ז נשפע לה שפע מזון שהוא המ"ד היורד מלמעלה אליה לצורך התחתונים, וְאִשְׁתְּכַח דְּאִתְהֲנֵי מִמְּזוֹנָא מִתַּתָּא וּמִלְּעֵילָּא ונמצא שנהנית מהמזון שמברכים עליו למטה, ומשפע היורד אליה מלמעלה, וְדָא אִיהוּ רָזָא דְּבֵין חַבְרַיָּיא וזהו סוד שבין החברים.

ואמר כי רָזָא בַּחוֹל לָא אִתְהֲנֵי הַהוּא אֲתַר הסוד בימות החול הוא שאין השכינה נהנית אֶלָּא מֵאִינּוּן מִלִּין דְּסָלְקִין מִגּוֹ שָׂבְעָא אלא מתוך אותם דברי הברכות העולים מתוך השובע, דהיינו מברכת המזון, וְכֻלְּהוּ מִלִּין מִתְעַטְּרָן וכל הדבורים של ברכת המזון מתעטרים ונעשים מוחין להשכינה, וְרָוָון וְשָׂבְעִין בְּחֵידוּ והם משביעות אותה בשמחה, וְהַהוּא אֲתַר אִתְהֲנֵי מִנַּיְיהוּ והשכינה נהנית מהם. אבל בְּשַׁבָּת אִיהוּ רָזָא אָחֳרָא בשבת הוא סוד אחר לגמרי, כי בִּמְזוֹנָא מַמָּשׁ וּבְהַהוּא חֶדְוָה דִּמְזוֹנָא דְּמִצְוָה דְּשַׁבָּת במזון הגשמי ממש, ובשמחה ההיא של המזון של מצות סעודות שבת נהנית השכינה, וּבְכלָּא אִשְׁתְּכַח כְּלִילָא מֵעֵילָּא וְתַתָּא ובכל דבר נמצאת השכינה כלולה מלמעלה ומלמטה, כלומר בשבת היא נהנית ממזון הגשמי ומברכת המזון, וְרָזָא דָּא וסוד זה מה שכתוב כִּי מִמְּךָ הַכּל וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ, וַדַּאי לַהֲנָאוּתֵיהּ דָּא (ה"ג) ודאי זה נאמר להנאת השכינה, וּבְהַהוּא חֶדְוָה דִּמְזוֹנָא דְּמִצְוָה דְּשַׁבָּת ובאותה השמחה שבמזון של מצות סעודות שבת, כי על ידי זה נהנית השכינה מלמעלה ומלמטה, כְּמָה דְּאוֹקְמוּהּ כמו שפירשו החברים, ופי' הפסוק הוא, כי "ממך הכל" פי' כי כל שפע המזון בא לנו על ידי השכינה, "ומידך" היינו ממה שקבלנו מידך, "נתנו לך" פי' אנו מחזירים לך במה שאנו מהנים ומשמחים את השכינה על ידי סעודת שבת.

כתב האריז"ל, כי בחול כל מה שאוכל האדם יותר מן הצורך לקיום גופו הולך אל החיצונים, אבל בשבת כל מה שהוא אוכל הוא רוחני, ואף על פי שאוכל יותר מן הצורך הכל נבלע באברים. (מק"מ עיי"ש)

[נא] מה שהעתיק מספר הכוונות, (נמצא בדף רכד:) ועיין גם לעיל תורה קכה ורעו ובחיי מוהר"ן סימן לב ולקוטי תפילות ח"א תפלה קז על תורה רעז (אות תתרמב)

[נב] המקדש מלך על ויקהל ריח נמצא בדפוסים הישנים בדף רכה: עי"ש שכתב – וזה לשון הרב בסה"כ דע כי כל מה שאדם אוכל בחול הרוב הולך לחיצונים ואין רוחניות כי אם מה שהוא הכרחי למען הנפש כדי שלא תתפרד והמותר מוסיף כח לחיצונים וליצר הרע. וכל מה שאוכל בשבת הוא רוחני אף על פי שאוכל יותר מן הצורך הכל נבלע באברים, וכו'.

וכן הביאו המתוק מדבש כנ"ל בביאור הזוהר ויקהל דף ריח. ועיין לעיל סוף תורה קכה הערת הטשרינער רב שם וז"ל- עיין בספר נגיד ומצוה להאריז"ל וכן במשנת חסידים [על התפילות מסכת ליל שבת פ"ד אות ז] שכתב להדיא שאעפ"י שיאכל בשבת יותר מהצורך אינו הולך לחיצונים כמו בחול אלא כאלו נבלע באברים [כך כתב בתרלו אבל בפל"ח כתוב כולו נבלע באברים וכן תוקן כאן בהגה זו מתרצו- כולו נבלע באברים. וכן הלשון במשנת חסידים מהדורא תקכד]

[נג] תורה קכה – וַיֹּאמֶר משֶׁה אִכְלוּהוּ הַיּוֹם כִּי שַׁבָּת הַיּוֹם לַה' וְכוּ', וְלָמְדוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שַׁבָּת קיז:): 'מִכָּאן, שֶׁחַיָּב לֶאֱכֹל שָׁלשׁ סְעֻדּוֹת בְּשַׁבָּת, כִּי תְּלָתָא "הַיּוֹם" כְּתִיבִי'. נִמְצָא שֶׁעַל כָּל סְעֻדָּה מִשָּׁלשׁ סְעֻדּוֹת כְּתִיב הַיּוֹם, לְרַמֵּז שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל בַּסְּעֻדָּה שֶׁל שַׁבָּת רַק בִּשְׁבִיל הַיּוֹם. כִּי לִפְעָמִים אוֹכְלִים בִּשְׁבִיל שֶׁרָעֵב מֵאֶתְמוֹל, וְלִפְעָמִים בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יְהֵא רָעֵב לְמָחָר, אַךְ בְּכָל סְעֻדָּה מִשָּׁלשׁ סְעֻדּוֹת שֶׁל שַׁבָּת, לֹא יֹאכַל כִּי אִם בִּשְׁבִיל הַיּוֹם, הַיְנוּ סְעֻדָּה זוֹ לֹא בִּשְׁבִיל קֹדֶם וְלֹא בִּשְׁבִיל אַחַר כָּךְ:

[זֶה הָעִנְיָן לֹא שָׁמַעְתִּי מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ בְּעַצְמוֹ, רַק מִפִּי אַחֵר שֶׁאָמַר מִשְּׁמוֹ, וּכְתַבְתִּיו כְּמוֹ שֶׁשָּׁמַעְתִּי. אַחַר כָּךְ נִזְדַּמֵּן שֶׁדִּבַּרְתִּי עִמּוֹ, זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, מֵעִנְיָן זֶה, וּפִקְפֵּקּ בְּעַצְמוֹ עַל זֶה וְאָמַר: הֲלֹא אֲכִילַת שַׁבָּת יְקָרָה מְאֹד מְאֹד, וְכַמְבֹאָר בְּכָל דִּבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, שֶׁבְּשַׁבָּת צְרִיכִין דַּוְקָא לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וּלְהַרְבּוֹת בְּמַעֲדַנִּים. וְהֵבַנְתִּי שֶׁאֵין כַּוָּנָתוֹ בְּמַאֲמָר זֶה הַנַּ"ל, לְמַעֵט בַּאֲכִילַת שַׁבָּת, חַס וְשָׁלוֹם. וְתֹכֶן כַּוָּנָתוֹ בְּמַאֲמָר זֶה לֹא בֵּאֵר לִי כְּלָל, כִּי לֹא זָכִיתִי לְדַבֵּר עִמּוֹ עוֹד מִמַּאֲמָר זֶה. רַק אַחַר כָּךְ שָׁמַעְנוּ מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ, זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, כַּמָּה וְכַמָּה תּוֹרוֹת עַל עִנְיַן מַעֲלַת קְדֻשַּׁת אֲכִילַת שַׁבָּת שֶׁיְּקָרָה מְאֹד, וְאָמַר בְּפֵרוּשׁ שֶׁצְּרִיכִין בְּשַׁבָּת לְהַרְבּוֹת בְּמַאֲכָל וּבְמִשְׁתֶּה כִּפְשׁוּטוֹ, כִּי אֲכִילַת שַׁבָּת הִיא כֻּלָּהּ אֱלֹקוּת כֻּלָּהּ קֹדֶשׁ וְכוּ'

[נד] לק"ה בציעת הפת הלכה ה אות ט) וְזֶה בְּחִינַת שַׁבָּת שֶׁהִוא מֵעֵין עוֹלָם הַבָּא שֶׁאָז מִצְוָה גְּדוֹלָה לֶאֱכֹל וְזֶה עִקַּר כְּבוֹד שַׁבָּת, כִּי בְּשַׁבָּת יִתְפָּרְדוּ כָּל פּוֹעֲלֵי אָוֶן. וְאֵין לְהַסִּטְרָא אָחֳרָא, שֶׁהֵם בְּחִינַת בְּגָדִים צוֹאִים, אֵין לָהֶם שׁוּם אֲחִיזָה וִינִיקָה בְּהַמַּאֲכָל שֶׁל שַׁבָּת. כִּי אֲכִילַת שַׁבָּת כֻּלּוֹ קֹדֶשׁ כְּמוֹ שֶׁמְּבֹאָר בְּמָקוֹם אַחֵר (בְּסִימָן נז לִקּוּטֵי חֵלֶק א). וְזֶה בְּחִינַת רְחִיצַת חַמִּין וּטְבִילָה בְּעֶרֶב שַׁבָּת. וְאַחַר כָּךְ לוֹבְשִׁין בִּגְדֵי שַׁבַּת קֹדֶשׁ, כִּי רוֹחֲצִין עַצְמָן מִבְּחִינַת הַבְּגָדִים הַצּוֹאִים בִּבְחִינַת אִם רָחַץ ה' אֶת צוֹאַת בְּנוֹת צִיּוֹן כַּמּוּבָא. וְאַחַר כָּךְ לוֹבְשִׁין בִּגְדֵי שַׁבָּת שֶׁהֵם בְּגָדִים נְקִיִּים בְּחִינַת בְּגָדִים לְבָנִים. כִּי שַׁבָּת מֵעֵין עוֹלָם הַבָּא שֶׁאָז תַּכְלִית שְׁלֵמוּת הַבֵּרוּר בִּבְחִינַת אֲכִילָה דִּקְדֻשָּׁה, בִּבְחִינַת יֹאכְלוּ עֲנָוִים וְיִשְבָּעוּ וְכוּ'. שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת הַסְּעֻדָּה שֶׁל לֶעָתִיד וְכוּ' כַּנַּ"ל. וְזֶה בְּחִינַת לֶחֶם מִשְׁנֶה שֶׁל שַׁבָּת, כִּי כָּל הַבֵּרוּרִים שֶׁמְּבָרְרִין בְּחֹל עַל יְדֵי כָּל הַמְלָאכוֹת שֶׁרֻבָּן בְּעִנְיַן הַלֶּחֶם שֶׁהֵם הַזּוֹרֵעַ וְהַחוֹרֵשׁ וְהַקּוֹצֵר וְכוּ', כֻּלָּם בְּטֵלִים בְּשַׁבָּת, כִּי בְּשַׁבָּת אֵין בֵּרוּר רַק שֶׁכָּל הַבֵּרוּרִים שֶׁל שֵׁשֶׁת יְמֵי הַחֹל עוֹלִים לִמְנוּחָתָם וְנִשְׁלָמִים בְּשַׁבָּת בְּתַכְלִית הַשְּׁלֵמוּת שֶׁהִוא הַיִּרְאָה בִּבְחִינַת בְּרֵאשִׁית יָרֵא שַׁבָּת. וְגַם כָּל הַכֹּחַ לְבָרֵר בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי הַחֹל הַכֹּל עַל יְדֵי קְדֻשַּׁת שַׁבָּת שֶׁמַּמְשִׁיכִין לְשֵׁשֶׁת יְמֵי הַחֹל, כִּי מִנֵּהּ מִתְבָּרְכָאָן כָּל שִׁתָּא יוֹמִין וְעַל כֵּן מְסַדְּרִין בְּשַׁבָּת לֶחֶם מִשְׁנֶה שֶׁהֵם שְׁנֵי לְחָמִים שְׁלֵמִים, כִּי בְּחֹל אַף עַל פִּי שֶׁמְּהַדְּרִין אַחַר הַשָּׁלֵם אֲבָל אֵינוֹ חִיּוּב כָּל כָּךְ. וְלִפְעָמִים מְבָרְכִין עַל הַפְּרוּסָה, כִּי בְּחֹל יֵשׁ אֲחִיזַת הַחִיצוֹנִים שֶׁהֵם הַבְּגָדִים צוֹאִים שֶׁעַל יְדֵי זֶה אֵין שְׁלֵמוּת, כִּי קֹדֶם הַבֵּרוּר הַכֹּל בִּבְחִינַת פַּלְגָּא, דְּהַיְנוּ חֶסְרוֹן הַשְּׁלֵמוּת כַּנַּ"ל.

[נה] זוהר ח"ג דף קלז: (עם ביאור המתוק מדבש) תָּנָא בִּצְנִיעוּתָא דְּסִפְרָא למדנו בספרא דצניעותא, מַהוּ מה פירושו של הכתוב עֵינֶיךָ תִרְאֶנָה יְרוּשָׁלָיִם נָוֶה שַׁאֲנָן כי קשה וְכִי יְרוּשָׁלָיִם שהיא סוד המלכות, נָוֶה שַׁאֲנָן הוּא ואין בה אחיזת הדינים, וְהָא כְתִיב והרי כתוב צֶדֶק יָלִין בָּהּ, וּבַאֲתַר דְּאִשְׁתְּכַח צֶדֶק ובמקום שנמצא צדק שהיא בחינת דין, לָאו שָׁקִיט וְלָאו שַׁאֲנָן הוּא אין שם שקט ולא שאנן, ומשיב אֶלָּא מה שכתוב עֵינֶיךָ תִרְאֶנָה יְרוּשָׁלָיִם נָוֶה שַׁאֲנָן, נָוֶה שַׁאֲנָן לְעַתִּיק יוֹמִין אִתְּמַר זה נאמר לעתיק יומין שהוא א"א שאין בו שום בחינת דין ח"ו, וכאילו הנביא אמר לא"א הנקרא נוה שאנן, בבקשה ממך עיניך תראינה את ירושלים, ותשגיח בעין חמלתך על המלכות שלא יתאחזו בה הדינים, דְּהַהוּא עֵינָא שָׁקִיט וְשַׁאֲנָן כי זו העין היא שקטה ושאננה, עֵינָא דְּרַחֲמֵי והיא עין המעוררת רחמים, עֵינָא דְּלָא נָטִיל מֵאַשְׁגָּחוּתָא דָּא לְאַשְׁגָּחוּתָא אַחֲרָא עין שאינה נוסעת ומשתנית מהשגחת רחמים להשגחת דין, כעיני ז"א שמשתנות מחמת מעשה התחתונים, וּבְגִין כַּךְ כְּתִיב ולכך כתוב עֵינֶךָ תִרְאֶינָה חָסֵר יוֹ"ד, וְלָא עֵינֶיךָ מלאה ביו"ד, להורות שקאי על עין א"א ששתי עיניו נחשבות לאחת, לפי ששתיהם הם רחמים, וּמַה דְּאָמַר יְרוּשָׁלָיִם, וְלָא צִיּוֹן ולא אמר עינך תראינה ציון, כמו שכתוב בתחלת הפסוק "חזה ציון", הָכִי אִצְטְרִיךְ כך צריך לכתוב ירושלם, לְאַכְפְּיָיא (דף קלז ע"ב) לְדִינָא דְּאִשְׁתְּכַח בָּה כדי לכפות ולהכניע את הדין הנמצא בה, בזמן שנקראת ירושלים, והיינו בהיותה בבחינת נקודה תחת היסוד, וּלְרַחֲמָא עָלָהּ וגם לרחם עליה להגדילה ולבנותה בבחינת פרצוף.

(נתבאר לפי הנ"א) וְתָאנָא ולמדנו, דִּכְתִיב צֶדֶק יָלִין בָּהּ דהיינו דְּבָהּ אִשְׁתְּכָחוּ גִּזְרֵי דִינִין שבה במלכות נמצאות גזרות הדינים, כלומר יש בה דינים קשים הנקראים צדק בהיותה בסוד נקודה תחת היסוד, יַתִּיר מִכָּל שְׁאַר אַתְרֵי יותר מכל שאר מקומותיה ומדרגותיה, הגם שעד שתעלה למדרגה השביעית שלה להיות כתרה שוה ככתר ז"א, יש בה דינים בכל המדרגות, אבל לא כל כך כמו בהיותה בסוד נקודה שאז היא נקראת ירושלים, אבל בכל שאר מדרגותיה היא נקראת גם בשם ציון.

וְתָאנָא ולמדנו, כי כְּתִיב ארץ אשר ה' אלהי"ך דורש אותה תמיד עֵינֵי יהו"ה אלהי"ך בָּהּ פירוש עיני ז"א הנקרא הוי"ה משגיחות ומאירות בנוקבא דיליה שהיא בחינת ארץ ישראל, מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה ממדרגתה הראשונה והעליונה שיש לה בגלות (שהיא בהיותה עומדת פב"פ בקומה שלימה עם ז"א רק כתרו גדול מכתרה), וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה עד מדרגתה האחרונה, והתחתונה (שהיא בהיותה בסוד נקודה תחת היסוד שלו, כמבואר כל זה בשל"ו פ"א ופ"ב), וזה שאמר הַשְׁתָּא עֵינֵי יהו"ה אלהי"ך בָּהּ היינו עתה בזמן הגלות ז"א מאיר בה, וכתוב עיני בלשון רבים וּכְדֵין כי אז פְּקִיחוּתָא דְּעַיְינִין בָּהּ לְטַב וּלְבִישׁ פקיחת העינים בה לטובה ולרעה, כלומר שבא להורות שז"א משגיח בה ברחמים ובדין, בְּגִין דְּאִית בְּהוּ יְמִינָא וּשְׂמָאלָא דִינָא וְרַחֲמֵי לפי שיש בעיני ז"א ימין ושמאל שהם דין ורחמים, אבל וּלְזִמְנָא דְּאָתֵי יִשְׁתְּכַח בָּהּ עֵינָא חַד דְּרַחֲמֵי אבל לעתיד לבוא בביאת המשיח תאיר בנוקבא עין אחת של רחמים, עֵינָא דְּעַתִּיקָא דְּעַתִּיקִין היינו עין של א"א, הָדָא הוּא דִכְתִיב זהו שכתוב וּבְרַחֲמִים גְּדוֹלִים אֲקַבְּצֵךְ היינו ברחמים של א"א, ושואל כֵּיוָן דְּאָמַר רַחֲמִים, מַהוּ גְּדוֹלִים מה בא לרבות, ומשיב אֶלָּא אִית רַחֲמֵי וְאִית רַחֲמֵי יש רחמים ויש רחמים, והיינו רַחֲמֵי דְּעַתִּיק דְּעַתִּיקִין יש רחמים של א"א, אִינּוּן אִקְרוּן רַחֲמִים גְּדוֹלִים הם נקראים רחמים גדולים, רַחֲמֵי דִּזְעֵיר אַנְפִּין אִקְרוּן רַחֲמִים סְתָם ויש רחמים של ז"א שהם נקראים רחמים סתם, וּבְגִין כָּךְ ולכך אמר הכתוב וּבְרַחֲמִים גְּדוֹלִים אֲקַבְּצֵךְ דהיינו דְּעַתִּיק יוֹמִין ברחמים של א"א.

[נו] צ"ע עיין תורה כב אות י' שיש צדיק שזוכה לתפילת ה' ממש וקיימ"ל שכל השגה שרבינו דיבר ממנה גם אחז בה וא"כ למה אמר שאין וא"כ מי שזכה לתפילת ה' הרי כמו שזעיר יכול להתפלל לעתיקא גם מי שזכה לתפילת ה' יכול להתפלל לעתיקא.

[נז] לק"ה שבת ז' מהכִּי שַׁבָּת בְּחִינַת שִֹמְחָה וְחֶדְוָה. כִּי בְּשַׁבָּת מִתְבַּטְּלִים כָּל הַדִּינִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, וְכָל שֻׁלְטָנֵי רוּגְזִין וּמָארֵי דְּדִינָא כֻּלְּהוֹן עַרְקִין וְאִתְעַבְּרוּ מִנָּהּ, וַה' יִתְבָּרַךְ מִסְתַּכֵּל אָז רַק עַל הַטּוֹב שֶׁבְּיִשְֹרָאֵל. עַל כֵּן כָּל מִי שֶׁמַּמְשִׁיךְ עַל עַצְמוֹ קְדֻשַּׁת שִֹמְחַת שַׁבָּת שֶׁנִּמְשַׁךְ גַּם עָלָיו בְּכֹחַ הַצַּדִּיקֵי אֱמֶת עַל יְדֵי זֶה יָכוֹל לִזְכּוֹת לֵילֵךְ בְּדַרְכֵי הַתְּשׁוּבָה הַנַּ"ל, שֶׁהֵם בְּחִינַת בְּקִיאוּת הַנַּ"ל בְּחִינַת בָּקִי בְּעַיֵּל בָּקִי בְּנָפִיק וְכוּ', בְּחִינַת אִם אֶסַּק שָׁמַיִם שָׁם אָתָּה וְאַצִּיעָה שְׁאוֹל הִנֶּךָּ, כִּי אַף עַל פִּי שֶׁהַבַּעַל תְּשׁוּבָה צָרִיךְ לִצְעֹק וְלִבְכּוֹת הַרְבֵּה לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וּלְשַׁבֵּר לִבּוֹ מְאֹד, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹקִים לֹא תִבְזֶה, אֲבָל אַף עַל פִּי כֵן צָרִיךְ לִהְיוֹת בָּקִי בַּהֲלָכָה שֶׁלֹּא יִתְרַחֵק חַס וְשָׁלוֹם מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יוֹתֵר עַל יְדֵי זֶה, כִּי בְּכָל דַּרְכֵי הַקְּדֻשָּׁה יֵשׁ בָּהֶם בְּחִינַת צַדִּיקִים יֵלְכוּ בָּם וְהַהֵפֶךְ בְּחִינַת פּוֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָּם, בְּחִינַת זָכָה נַעֲשָֹה לוֹ סַם חַיִּים לֹא זָכָה וְכוּ', כִּי בְּוַדַּאי צָרִיךְ הַבַּעַל תְּשׁוּבָה לִסְבֹּל בִּזְיוֹנוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים בְּכַמָּה בְּחִינוֹת וְכַמְּבֹאָר בְּהַתּוֹרָה הַנַּ"ל, שֶׁעִקַּר הַתְּשׁוּבָה הוּא כְּשֶׁיִּשְׁמַע בִּזְיוֹנוֹ יִדֹּם וְיִשְׁתֹּק וִיקַיֵּם דֹּם לַה' וְכוּ', וּבִכְלַל זֶה הוּא גַּם כֵּן מַה שֶּׁצָּרִיךְ לִסְבֹּל בִּזְיוֹנוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים מֵעַצְמוֹ בִּבְחִינַת חֶרְפָּה שָׁבְרָה לִבִּי וְכוּ', כִּי צָרִיךְ לְהִתְבַּיֵּשׁ בְּעַצְמוֹ מֵעֲווֹנוֹתָיו וּפְגָמָיו עַד שֶׁיִּהְיֶה נִשְׁפַּךְ דָּמָיו בְּקִרְבּוֹ וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, כָּל הָעוֹבֵר עֲבֵרָה וּמִתְבַּיֵּשׁ בָּהּ מוֹחֲלִין לוֹ עַל כָּל עֲווֹנוֹתָיו, אֲבָל אַף עַל פִּי כֵן צְרִיכִין לִהְיוֹת בָּקִי בַּהֲלָכָה זֹאת מְאֹד שֶׁלֹּא יָבֹא עַל יְדֵי זֶה לְעַצְבוּת וּמָרָה שְׁחוֹרָה דְּסִטְרָא אַחֲרָא, וּכְמוֹ שֶׁהִזְהִיר אַדְמוֹ"ר זַ"ל עַל זֶה, וְאָמַר שֶׁלֵּב נִשְׁבָּר הוּא עִנְיַן אַחֵר מֵעַצְבוּת. וּצְרִיכִין לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יִתְאַחֵז הָעַצְבוּת מֵהַלֵּב נִשְׁבָּר, עַל כֵּן הִזְהִיר לְהִתְגַּבֵּר שֶׁיִּהְיֶה כָּל הַיּוֹם בְּשִֹמְחָה בְּכָל דַּרְכֵי עֵצוֹתָיו הַקְּדוֹשׁוֹת, רַק בְּשָׁעָה מְיֻחֶדֶת יִהְיֶה לוֹ לֵב נִשְׁבָּר לְפָרֵשׁ שִֹיחָתוֹ לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ כְּבֶן לִפְנֵי אָבִיו וְכוּ', וְכָל זֶה כָּלוּל בִּבְחִינַת בָּקִי בַּהֲלָכָה הַנַּ"ל, וְעַל כֵּן בֶּאֱמֶת עִקַּר דַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה אִי אֶפְשָׁר לְקַבֵּל כִּי אִם עַל יְדֵי גְּדוֹלֵי הַצַּדִּיקִים הַנַּ"ל שֶׁהֵם מוֹרִים לָנוּ דַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה בְּחִינַת בְּקִיאוּת בַּהֲלָכָה, וְהָעִקָּר עַל יְדֵי קְדֻשַּׁת שַׁבָּת שֶׁהוּא מְקוֹר הַשִֹּמְחָה, שֶׁאָז הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מִסְתַּכֵּל רַק עַל הַטּוֹב וְכוּ' כַּנַּ"ל:

ועיין לק"ה ערובי תחומין הלכה ו אות ג'כִּי עִקַּר זֶה הַדֶּרֶךְ הַקֹּדֶשׁ שֶׁל אֲזַמְּרָה וְכוּ' הַנַּ"ל מֵאִיר בִּשְׁלֵמוּת בְּשַׁבַּת קֹדֶשׁ, כִּי אָז מִתְבַּטֵּל שְׁלִיטַת הַסִּטְרָא אָחֳרָא וְהַחִיצוֹנִים וְנִתְבַּטֵּל כָּל הָעַצְבוּת וְהַמָּרָה שְׁחוֹרָה, שֶׁהֵם בְּחִינַת תֻּקְפָּא דְּדִינָא, בִּבְחִינַת וְכָל שֻׁלְטָנֵי רֻגְזִין וּמָארֵי דְּדִינָא כֻּלְּהוּ עַרְקִין וְאִתְעַבְּרוּ מִנֵּהּ וְכוּ' וְכָל חירו אִשְׁתַּכַּח. כִּי אָז בְּשַׁבָּת נִתְעוֹרְרִין חֲסָדִים גְּדוֹלִים וְרַחֲמִים רַבִּים בְּלִי שִׁעוּר וְאָז נִתְגַּלִּין דַּרְכֵי ה' וַחֲסָדָיו הָאֲמִתִּיִּים וּמְאִירִין בְּכָל הָעוֹלָמוֹת אֲשֶׁר דַּרְכּוֹ יִתְבָּרַךְ הוּא לִבְלִי לְהִסְתַּכֵּל עַל הָרַע שֶׁל הָאָדָם רַק לְהַבִּיט וּלְהִסְתַּכֵּל עַל הַטּוֹב שֶׁבּוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, "אָוֶן אִם רָאִיתִי בְּלִבִּי לֹא יִשְׁמַע ה' אָכֵן שָׁמַע אֱלֹקִים וְכוּ'". וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב, לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה וְכוּ'. וּכְמוֹ שֶׁמְּבֹאָר בְּסִימָן יז בְּלִקּוּטֵי תִּנְיָנָא "דֶּרֶךְ ה' יִתְבָּרַךְ" וְכוּ') שֶׁמְּדַבֵּר שָׁם מִקְּדֻשַּׁת שַׁבָּת עַיֵּן שָׁם. וְעַל כֵּן אָז בְּשַׁבָּת מַתְחִילִין כָּל הַמִּצְוֹת שֶׁל יִשְרָאֵל לֵילֵךְ וּלְהִתְפָּאֵר לִפְנֵי ה' יִתְבָּרַךְ, כִּי נִתְבַּטֵּל מֵהֶם אֲחִיזַת הַקְּלִפּוֹת, שֶׁהֵם הָעַצְבוּת הַנֶּאֱחָזִין בְּרַגְלֵי הַמִּצְוָה וְאָז נִתְגַּלֶּה יִקְרַת קְדֻשַּׁת הַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁל הַמִּצְוֹת עַד שֶׁהוֹלְכִין וּמִתְפָּאֲרִין לִפְנֵי ה' יִתְבָּרַךְ וְעוֹשִין דֶּרֶךְ כְּבוּשָׁה לַכֹּל שֶׁיּוּכַל כָּל אָדָם לְהִתְקָרֵב לַה' יִתְבָּרַךְ וְעַל כֵּן אָז בְּשַׁבָּת מֵאִיר בִּשְׁלֵמוּת דֶּרֶךְ הַנַּ"ל שֶׁל אֲזַמְּרָה לֵאלֹקַי בְּעוֹדִי הַנַּ"ל מֵחֲמַת שֶׁאָז אֵין יְכוֹלִין הַסִּטְרָא אָחֳרָא וְהַקְּלִפּוֹת לְכַסּוֹת וּלְהַעֲלִים אֶת הַטּוֹב עַל יְדֵי רִבּוּי הָרַע וּלְהַפִּיל עַצְבוּת חַס וְשָׁלוֹם, כִּי אָז מֵאִיר רַק הַטּוֹב, שֶׁהֵם הַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁבַּמִּצְוֹת וְעַל יְדֵי זֶה הָרַע וְהָעַצְבוּת נוֹפֵל לְגַמְרֵי וְאָז אִתְּעַר זְמִירוֹת שִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת לַה' יִתְבָּרַךְ בִּבְחִינַת מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת, בְּחִינַת וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי מְשַׁבֵּחַ וְאוֹמֵר וְכו'. וכו' …

[נח] זוהר ח"ג דף רעג. ואין שטן ואין מזיק שליט ביומא דשבתא, ואפילו גיהנם לא שליט ולא אוקיד בשבת, ובגין דא (שם לה ג) לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת, ודא אש נוכראה, אלא אש דקרבנא אש דקדושה, ולית לארכאה בבציעא דלהון, דהא אתמר לעילא:

[נט] עיין זוהר חדש תיקונים דף קכז (במתוק מדבש) – אֲבָל בְּשַׁבַּת מַלְכְּתָא דְּשָׁלְטָא בֵּיהּ אִילָנָא דְּחַיֵּי אבל בשבת המלכה ששולט בה העץ החיים שבאצילות, וְלֹא עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע שבבי"ע השולט בימי החול.

[ס] עיין זוהר ויקהל דף רה. – וּבְהַאי לֵילְיָא אִית לוֹן רוּחָא אַחֲרָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה דְּנָחֲתָא לִבְנֵי קַדִּישִׁין רוחא דנשיב מעתיקא דְּכָל עַתִּיקִין וזה הרוח נושב ונמשך מזקן הזקנים שהוא א"א כנ"ל, וְנָחֲתָא לְגוֹ נְקוּדָּה תַּתָּאָה ויורד לתוך נקודה התחתונה שהיא המלכות לְמֵיהַב בָּהּ נַיְיחָא לְכלָּא לתת בה מנוחת השבת לכל ישראל, וְדָא אִתְפְּלִיג לְכָל סִטְרִין לְעֵילָּא וְתַתָּא ורוח הזה נחלק לכל הצדדים למעלה להמלכות ולמטה לבני ישראל, כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר שהמלכות אומרת שזה הרוח נחלק בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כנזכר לעיל.  …… כיון שזה הרוח של קדושת השבת שורה על העולם, כָּל רוּחִין בִּישִׁין וְכָל מְקַטְרְגִין בִּישִׁין אִסְתַּלָקוּ מֵעָלְמָא כל רוחות הרעות וכל המקטרגים הרעים מסתלקים מן העולם, וְלָא בָּעֵינַן לְצַלָּאָה עַל נְטוּרָא ואין אנו צריכים להתפלל על שמירה בברכת השכיבנו, בְּגִין דְּיִשְׂרָאֵל אִינּוּן נְטִירִין בְּהַהוּא רוּחָא לפי שישראל הם שמורים מכל בחי' דין ופחד בכח זה הרוח, וְסֻכַּת שָׁלוֹם שהיא השכינה פְּרִיסַת גַּדְפָהָא עֲלַיְיהוּ פורסת כנפיה עליהם, וְאִינּוּן נְטִירִין מִכּלָּא והם שמורים מכל פגע רע, לכן אין לומר קודם תפלת ערבית של ליל שבת והוא רחום, שהוא שמירה מהמזיקים, וכן אין לומר ושמור צאתנו ובואנו שבברכת השכיבנו, שהוא שמירה מדין העליון כשעולות נפשותינו בעת השינה לפקדון למלכות (ועי' בעטרת צבי, בהוספות דף ס"א, ועי' או"ח סי' רס"ז), כי אם מתפלל על שמירה שהשכינה תשמרהו, הוא פוגם בזה בכבוד השכינה השורה עמו ושומרת אותו בשבת.

עוד שם סוף עמוד אואמר עוד רבי יצחק כי יוֹמָא דְּשַבְּתָא חֶדְוָה אִיהוּ לְכלָּא ביום השבת יש שמחה בכל העולמות, וְכלָּא אִתְנְטָר לְעֵילָּא וְתַתָּא והכל נשמר למעלה ולמטה, כי ביום השבת אין שום דין מתעורר כלל למעלה, ואין החיצונים יכולים לשלוט למטה, (בד"ז הגי' וְכלָּא אִתְעֲטָר שפירושו שהכל מתעטר למעלה ולמטה), וּנְהוֹרָא תַּתָּאָה נַהֲרָא לְסַלְקָא לְעֵילָּא ואור התחתון שהוא המלכות מתעוררת ומאירה לעלות למעלה, בִּשְׁפִירוּ דְּעִטְרִין שַׁבְעִין חוּלָקִין יַתִּיר בעטרות יפות שהם שבעים חלקים יותר מבחול, וְסָבָא דְּכָל סָבִין אִתְעַר וזקן הזקנים שהוא א"א מתעורר להשפיע לה אלו העטרות.

כתב האריז"ל בשעה"כ דף עג ע"א, כי סוד אלו השבעים עטרות הם הארות המוחין ולבושיהם שהמלכות מקבלת ביום השבת, שהם ד' הויו"ת של עסמ"ב, וג' אהי"ה דיודי"ן ואלפי"ן וההי"ן שעם הכללות הם ע' אותיות, והם גי' תרפ"ז, ותוסיף עליהם שם י"ה וביחד הם כמספר שב"ת, וענין שם י"ה הוא, כי סוד שבת הוא ענין עליית זו"ן במקום או"א ואז גם הם בבחי' שם י"ה כמו או"א. וכתב שם עוד בע"ב וז"ל, כי המלכות הנקראת א"ל אדנ"י עתה נתוספה גם בה תוספת קדושה ונעשית אדנ"י במלוי שגי' תרע"א, ונקראת עתה א"ל אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד, והם גי' שב"ת, לרמוז שעתה היא קדושה העיקרית של יום שבת ממש.

[סא] עיין זוהר יתרו פט. – תָּאנָא בְּהַאי יוֹמָא כָּל נִשְׁמָתֵיהוֹן דְּצַדִּיקַיָּיא למדנו שביום השבת כל נשמות הצדיקים שהם נחים בג"ע העליון שבעולם הבריאה ששם מדור הנשמות, כולן מִתְעַדְּנִין בְּתַפְנוּקֵי עַתִּיקָא קַדִּישָׁא סְתִימָא דְּכָל סְתִימִין מתעדנות שם בתענוגים של עתיקא קדישא שהוא פרצוף הסתום מכל הסתומים (כי הוא סתום ומלובש תוך או"א שהם סתומים ומלובשים תוך זו"ן) המאיר אליהן באור של עונג השבת, וְרוּחָא חֲדָא מֵעִנּוּגָא דְּהַהוּא עַתִּיקָא קַדִּישָׁא ורוח אחד שנמשך מעונג של עתיקא קדישא לגן עדן העליון שהוא הנשמה יתירה, מִתְפַּשְׁטָא בְּכֻלְּהוּ עָלְמִין מתפשט בכל העולמות בי"ע, וְסָלְקָא וְנָחֲתָא וּמִתְפַּשְּׁטָא לְכֻלְּהוּ בְּנֵי קַדִּישִׁין ועולה ויורד בסוד רצוא ושוב ומתפשט לכל בני ישראל הקדושים, לְכֻלְּהוּ נְטוּרֵי אוֹרַיְיתָא לכל שומרי התורה, וְנַיְיחִין בְּנַיְיחָא שְׁלִים ונחים עי"ז במנוחה שלימה, וּמִתְנְשֵׁי מִכֻּלְּהוּ כָּל רוּגְזִין ונשכחים מכל אחד מהם כל מיני כעס, כָּל דִּינִין כל מיני התגברות הדינים של עצב חולי ומיתה.

[סב] עיין דעת ותבונה לרבי יוסף חיים שמבאר דברי האריז"ל בכוונות שבת ומבואר שעכ"פ במנחה של שבת מאיר אריך מז"א ונמשך רחמים גדולים עי"ש – וז"ל שם בפרק א' (דף כ. טור ב')- גם צריך עוד להודיעך בענין הכונה של יכירו בניך וידעו כי מאתך היא מנוחתם, שכתב מוה"ר זלה"ה בספר הכונות במנחת שבת. וז"ל, והנה ישראל בצאתם ממצרים אמרו היש ה' בקרבנו אם אין, וביארו באדרא נשא כי רצו לידע ולהכיר את השפעתם מהיכן היתה נמשכת להם אם מז"א הנקרא הוי"ה או מן א"א הנקרא אין, ואמר כי עתה בודאי יכירו בניך שהם ישראל וידעו כי מאתך היא מנוחתם. ומלת מאתך היא מאת ך' והוא הכתר משם נמשך להם מנוחתם עתה בשעה זו. עכ"ל ז"ל. ע"ש. הנה גם בזה אין הכונה שיש באיזה עת השפעה והמשכת שפע שלא על ידי ז"א, כי זה לא יתכן כלל, כי באמת הנהגת העולם היא על ידי ז"א בכל עת וזמן ואפילו במנחת שבת, אך הכונה כי עתה במנחת שבת עולה ז"א במקום גבוה והוא במקום א"א, שלכן עתה נקרא הז"א אחד כמו א"א, בסוד אתה אחד ושמך אחד, ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ, וכנז' בספר הכונות, על כן נמצא אמת נשפעים עתה מן א"א, אך הנה הוא גם כן על ידי ז"א, כי הם מקבלים הארה ממנו דהיינו מז"א שעלה עד שם וכל הדינין אתכפיין, ומתגלה הרצון ונעשה כמו א"א וממנו הם מקבלים, כי כל ההנהגה והמשכת השפע הוא בידו כידוע והבן היטב:‏

[סג] עיין תורה קיט – הַנִּכְנָס לְבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה בְּשַׁבָּת אוֹמֵר: יְכוֹלָה הִיא שֶׁתְּרַחֵם (שַׁבָּת יב). כִּי כְּשֶׁאָדָם צָרִיךְ לְרַחֲמִים, הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שׁוֹלֵחַ לוֹ רַחֲמָנוּת, שֶׁהוּא יְרַחֵם עַל אַחֵר, וְעַל יְדֵי זֶה מְרַחֲמִין עָלָיו. כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שַׁבָּת קנא:): 'כָּל הַמְרַחֵם עַל הַבְּרִיּוֹת מְרַחֲמִין עָלָיו', וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב (דְּבָרִים י"ג): "וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחֲמֶיךָ. וּמִדַּת הָרַחֲמָנוּת תָּלוּי בְּדַעַת, מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ דֵּעָה יֵשׁ לוֹ רַחֲמָנוּת. כִּי כַּעַס שֶׁהִיא הֶפֶךְ הָרַחֲמָנוּת, הוּא מֵחֲמַת כְּסִילוּת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (קֹהֶלֶת ז): "כַּעַס בְּחֵיק כְּסִילִים יָנוּחַ". וְעַל כֵּן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בְּרָכוֹת לג): 'כָּל מִי שֶׁאֵין בּוֹ דֵּעָה אָסוּר לְרַחֵם עָלָיו', כִּי אִם אֵין בּוֹ דֵּעָה אֵין בּוֹ רַחֲמָנוּת, כִּי כַּעַס בְּחֵיק כְּסִילִים יָנוּחַ. עַל כֵּן אָסוּר לְרַחֵם עָלָיו, כִּי 'כָּל הַמְרַחֵם מְרַחֲמִין עָלָיו' כַּנַּ"ל, אֲבָל אִם אֵין בּוֹ רַחֲמָנוּת אָסוּר לְרַחֵם עָלָיו. נִמְצָא זֶה הַחוֹלֶה שֶׁצָּרִיךְ לְרַחֲמִים, צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה לוֹ רַחֲמִים עַל אֲחֵרִים, וְזֶה תָּלוּי בְּדַעַת כַּנַּ"ל. וְשַׁבָּת הִיא בְּחִינוֹת דַּעַת, כִּי כָּל יְמוֹת הַחֹל כְּתִיב (בְּמִדְבַּר י"א): "שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ" בִּשְׁטוּתָא, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר (בְּשַׁלַּח דַּף ס"ג), אֲבָל בְּשַׁבָּת נִמְשָׁךְ הַדַּעַת לְכָל אֶחָד. וְזֶה שֶׁאוֹמְרִין הַמְבַקְּרִים לְהַחוֹלֶה, יְכוֹלָה הִיא שֶׁתְּרַחֵם, הַיְנוּ שֶׁהַשַּׁבָּת שֶׁהוּא בְּחִינוֹת דַּעַת, יְכוֹלָה שֶׁתְּרַחֵם, לְשׁוֹן נוֹכֵחַ, הַיְנוּ שֶׁתְּרַחֵם אַתָּה, שֶׁיִּהְיֶה לְךָ רַחֲמִים עַל אֲחֵרִים, עַל יְדֵי הַדַּעַת שֶׁיֵּשׁ לְךָ מִבְּחִינוֹת שַׁבָּת. וְכֵיוָן שֶׁיִּהְיֶה לְךָ רַחֲמִים בְּוַדַּאי יְרַחֲמוּ עָלֶיךָ מִן הַשָּׁמַיִם, כִּי כָּל הַמְרַחֵם וְכוּ' כַּנַּ"ל:

[סד] צ"ע אם עינא חד דרחמי הכוונה שלא רואים רע כלל כי ההסתכלות מצד שרש א"כ לא שייך כלל כעס ואילו כאן מדבר מהשגחה רק על מי שראוי וא"כ זה לא רק חד עינא. מאידך כיון שחד עינא נקרא השגחה והסתכלות יש חילוק בין ראוי ללא ראוי, ובפרט שהרי מבואר בתורה קה הקושי לזכות להשגחה כזו, אמנם ממה שמבואר בסוגיית מה תצעק אלי שהיא השגחה גם על מי שלא ראוי כגון שעובד ע"ז כמשאחז"ל שם אלו ואלו עע"ז, נראה שהמניעות על ההשגחה הזו הן בעצמן שוות במעלתן על פגם הע"ז וכגון שם שזכו ע"י מסירות נפש ובזה ביטלו את הקטרוג על ע"ז. ואולי הכי נמי כאן אמנם מי שלא ראוי ממש עד שיכול גרום כעס לא יזכה לזה אבל מי שמשתדל אזי ע"י שמתגבר בשמחה על אף כל המניעות שיש על זה, בתוספת סגולת יום השבת בעצמו, זה מבטל את הקטרוג שיש עליו שאינו צדיק גמור הראוי להנהגה כזו.

[סה] אע"פ שבהנהגת הרחמים גדולים לא שייך כעס, נ"ל כיון שבשבת מאיר אריך רק ברצוא ושוב כמבואר בזוהר יתרו פט. הנ"ל לכן שייך גם כעס עכ"פ ברצוא ושוב. ומסתמא רק על מי שממש לא ראוי. וצ"ע.

[סו] אבל בחול היא הנהגת הרחמים סתם שמודד מדה כנגד מדה, שגם זה רחמים כאב המחנך את בנו וכדי שנקבל שכר בלא בושה. וגם בזה יש השגחה וטבע שמי שפונה מהקב"ה גם הקב"ה פונה ממנו וכמבואר בתורה קח וכן מבואר בתורה עו החילוק בין מי שבטחונו רק בה' למי שבטחונו גם בדברים אחרים.

[סז] עיין לק"ה שבת ז' אות מ"ה שבשבת מתבטלים כל הדינים ואזי מסתכל הקב"ה רק על הטוב עי"ש. ועיין שיחות הר"ן אות קנה ואולי כיוון בזה לחזק את מוהרנ"ת שנפל לעצבות על זה שאינו שמח עי"ש.

[סח] במדבר כג (כא) לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל יְדֹוָד אֱלֹהָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ:

[סט] עיין ילקוט [שמעוני פרשת בלק רמז תשסח] ובתנא דבי אליהו [*רבה] פ"א

[ע] ילקוט שמעוני בלק תשסח – לא הביט און ביעקב – אמר בלעם: אינו מסתכל בעבירות שבידם אלא במצות שלהם. אמר ליה: לכה נא ארה לי פרדס שאין לו שומר הגנב יכול להזיקו, או אם ישן לו השומר הגנב נכנס, ואלו ישראל: הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל והיאך אני יכול להזיקן?! ה' אלהיו עמו – א"ל בלק: אם אין אתה יכול ליגע בהן מפני משה משמשן, ראה זה שעומד אחריו מה יהיה? א"ל: אף הוא קשה כמותו. ותרועת מלך בו – תוקע ומריע ומפיל החומה. אל מוציאו ממצרים – אמרת לי: הנה עם יצא ממצרים, אינו כן הוא בעצמו הוציאן. כתועפות ראם לו – כך הוא מדתו, חטאו קימעא מורידן כעוף, שנאמר: אפרים כעוף יתעופף. זכו למעלן, מעלן ומרוממן כעוף, שנאמר: מי אלה כעב תעופינה.

תנא דבי אליהו רבה פ"א – ברוך המקום ברוך הוא שמכיר בראש מה שיהיה בסוף ומגיד מראשית אחרית מקדם אשר נעשה ויודע מה שנעשה ומה שעתיד לעשות וצופה לטובה ואינו צופה לרעה עשיר ושמח בחלקו ובחכמתו ובתבונתו ברא עולמו והכינו ואח"כ ברא בו אדם והשליכו לפניו והיה מדקדק עד סוף כל הדורות וצפה שתולדותיו מקציפות. אמר אם אני משמר לו חובות הראשונים אין העולם עומד. עלי להעביר ראשונות וכך עשה. ומנין תדע לך שהוא כך כשהיו ישראל במדבר סרחו במעשיהם עמד להעביר את כל אשר עשו שנאמר ויעבור ה' על פניו ויקרא (שמות לד) אל תקרי ויעבור אלא ויעביר מלמד שהעביר כל רעתם מנגד פניו. תדע לך שהוא כך מרדכי בשעה שדברה עמו אסתר שלא כהוגן קצף עליה ואלו הן הדברים שדברה שלא כהוגן שאמרה ואני לא נקראתי לבא אל המלך וגו' השיב לה כי אם החרש תחרישי וגו' וכשחזרה ודברה עמו כהוגן הודה לדבריה ואלו הן הדברים שדברה לו כהוגן לך כנוס את כל היהודים העביר כל דבריה שנאמר ויעבור מרדכי (אסתר ה) ואומר מי אל כמוך נושא עון ועובר על פשע (מיכה ז):

גלמי ראו עיניך וגו' (תהילים קלט) מה תלמוד לומר עתיד הקב"ה לישב בבית המדרש הגדול שלו וצדיקים יושבים לפניו ואומר להם בני דור פלוני כך עשה תורה וכך עשיתי עמו צדקה ואדם פלוני כך עשה תורה וכך עשיתי עמו צדקה אבל איני זוכר עונותיו ואינן עולין על לבי שנאמר אל תזכרו ראשונות וגו' (ישעיה מג) ואומר ולא תזכרנה הראשונות וגו' (שם סה). ימים יוצרו ולא אחד בהם (תהילים קלט) זה יום השבת לישראל כיצד אדם עושה מלאכה כל ששה ונח בשביעי נתרצה עם בניו ועם בני ביתו שוב אדם עושה מלאכה בפני אויביו כל ששה ימים ונח בשביעי שוכח כל צער שהיה לו כך הוא מדתו של אדם יום טובה משכח יום רעה. יום רעה משכח יום טובה. אמר להם הקב"ה לישראל לא כתבתי לכם בתורתי לא ימוש ספר התורה הזה מפיך (יהושע א) אע"פ שאתם עושים מלאכה כל ששה ימים שבת יעשה כולו תורה. מכאן אמרו ישכים אדם וישנה בשבת וילך לבית הכנסת ולבית המדרש. ויקרא בתורה וישנה בנביאים ואח"כ ילך לביתו ויאכל וישתה לקיים מה שנאמר לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך (קהלת ט) לפי שאין לו מנוחה להקב"ה אלא עם עושי תורה בלבד לפי שנאמר ואת כל אלה ידי עשתה וגו' ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי (ישעיה סו). מכאן אמרו שיקרא אדם שיהא תפוס בידו כדי שלא תשיגנו בושה וכלימה בשעה שאומרים לו עמוד וערוך מקרא שקרית וערוך משנה ששנית וכך הוא מפורש בקבלה על ידי דוד מלך ישראל ה' בוקר תשמע קולי וגו' (תהילים ה):

[עא] אין הכוונה שאסור לראות רע כלל אלא דייקא להביט לרעה אסור, אלא אם רואה רע ילמד זכות ויוכיח את החבירו ורק אם יכול באופן שיהיו דבריו נשמעים. ואם לא אזי יקיים והלכת בדרכיו ויעשה עצמו כלא רואה.

[עב] צ"ע כי בלק"ה מבואר שרק בשבת דרך ה' שלא להביט על הרע, וא"כ מה הלימוד מזה לאדם שתמיד אסור להסתכל על חברו לרעה. אבל באמת גם בחול את אשר יאהב ה' יוכיח וכל ההסתכלות של הקב"ה היא תמיד מתוך אהבה ורצון להטיב כי ישראל וקב"ה אחד, וכך גם אנו צריכים להסתכל על כל אחד מישראל כי כל ישראל גוף אחד וקומה אחת והפוגע בחבירו כפוגע בעצמו וכמבואר בירושלמי נדרים על מצוות לא תקום ולא תטור שלא יעלה על הדעת שידו האחת של אדם שפגעה בידו השניה, תחזיר לה.

[עג] עיין פתחי שערים (לרבי יצחק חבר) נתיב עולם התיקון פתח יח (עמ' עד במהדו' ישנה) והוא סדר הזמן שמסור להם כמ"ש, אשר תקראו אותם במועדם, והוא מ"ש, מקדש ישראל והזמנים, ואמרו שבת קדישא וקיימא, אבל מועדים קדושתם תלוי ביד בית דין. והוא סוד עמוק מאד, כי שבת הוא מסוד שבת בראשית שקדושתו תלוי ביד המאציל ב"ה, שהוא סוד התיקון שהוכן בתחלה להיות כל ו' ימי המעשה שהם מסוד ו"ק של התוהו שבהם כל מע"ב יהיו שובתים ונוחים ביום השבת שהוא ענין עליית שם ב"ן לשם ס"ג, שאף שעיקר הארת שם ס"ג הוא באלף השביעי יום שכולו שבת שאז יהיה גמר התיקון ולא יהיה עוד רע כלל, מ"מ בפרטות נעשה ענין זה בכל שבוע ושבוע מו' אלפים שנים, שכל הו' ימים פועלים המלכים של ו"ק עניינם בסוד הקלקול והתיקון, וע"י ישרים שבדור מתקנים הפרטים של הו"ק הנוגע לאותו השבוע להיות נתקן ומוכן לשלמות עוה"ב, והוא סוד השבת שאז עולה הנוקבא מגלותא והיא יציאתה מאתלטיא להיות עטרת בראש בעלה:

וכמו שבעוה"ב באלף השביעי אז יתבטל הבחירה והעבודה והוא זמן קיבול שכר ואינו תלוי בתחתונים, כמו כן שבת של כל ימי השבוע תיקונו הוכן בתחלה בימי בראשית שמאיר בו בחינת ניצוץ מהארת אלף השביעי, והוא סוד מ"ש ששבת הוא מעין עוה"ב והוא זמן העונג, וקראת לשבת ענג. ולכן הוא תלוי בהקב"ה. ולא כמו המועדות שתלוי בב"ד. עי"ש

[עד] עיין תורה מח ותתפלל חנה על ה', על ה' דייקא, עיין זוהר אחרי מות עט: הפירוש שזכתה בתפלתה לעורר רחמים גדולים שהם באריך אנפין שהוא כתר דזעיר שבבינה שהיא מעל ה' שהוא זעיר אנפין.

[עה] עיין לעיל תורה טז ביאור המדרש ושער הכוונות לפסוק בשיר השירים "בעטרה שעיטרה לו אמו", שהכוונה שכנסת ישראל עלתה למדרגה של אשת חיל עטרת בעלה לבחי' בינה אמא עילאה בבחי' מעל הקב"ה, כמו שיהיה לעתיד לבוא ששם ב"ן יעלה לשם ס"ג.

[עו] עיין תורה קצא – דַּע שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיֵּשֵׁב אֶחָד אֵצֶל חֲבֵרוֹ בְּמָקוֹם אֶחָד בְּגַן עֵדֶן, וְלָזֶה יִהְיוּ כָּל הַתַּעֲנוּגִים וְהַשַּׁעֲשׁוּעִים וְכָל הַשַּׁ"י עוֹלָמוֹת, וַחֲבֵרוֹ לֹא יַרְגִּישׁ כְּלוּם וְלֹא יִהְיֶה לוֹ שׁוּם תַּעֲנוּג,….

….. נִמְצָא שֶׁעִקַּר גְּדֻלּוֹת הַמֶּלֶךְ וְתַעֲנוּגוֹ וּמֶמְשַׁלְתּוֹ הוּא רַק בַּלֵּב, שֶׁיּוֹדֵעַ בְּלִבּוֹ שֶׁהוּא מֶלֶךְ עַל כָּל הַמְּדִינוֹת הָאֵלֶּה וּמוֹשֵׁל בְּכֻלָּם כִּרְצוֹן לִבּוֹ וְחֶפְצוֹ, וּמֵעַתָּה תָּבִין מֵעַצְמְךָ, שֶׁלָּזֶה אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה לוֹ כָּל הַשַּׁ"י עוֹלָמוֹת בְּלִבּוֹ כִּי הַלֵּב יָכוֹל לִתְפֹּס בִּמְקוֹמוֹ עַד אֵין חֵקֶר וְאֵין מִסְפָּר כַּנַּ"ל, וְיִהְיֶה לוֹ כָּל הַתַּעֲנוּגִים וְהַשַּׁעֲשׁוּעִים, וַחֲבֵרוֹ אַף עַל פִּי שֶׁיּוֹשֵׁב אֶצְלוֹ לֹא יַרְגִּישׁ כְּלוּם כִּי לִבּוֹ חָסֵר מִכָּל זֶה, מִכָּל הַטּוֹבוֹת וְהַשַּׁעֲשׁוּעִים שֶׁיֵּשׁ לַחֲבֵרוֹ הַצַּדִּיק בְּתוֹךְ לִבּוֹ, אַשְׁרֵי לוֹ, כִּי עִקַּר הַרְגָּשַׁת תַּעֲנוּג וְשַׁעֲשוּעַ עוֹלָם הַבָּא וְכָל הַשַּׁ"י עוֹלָמוֹת הַכֹּל הוּא בַּלֵּב כַּנַּ"ל:

[עז] עיין לק"ה מילה ה' כד. ועיין זוהר פקודי רכה: מה היא השגחה

[עח] עיין ספר הברית ח"א מאמר ב' פ"א. ועיין לעיל תורה לא בלשון מוהרנ"ת ד"ה ושלימות כל הדברים – כי כל השפע והברכות באים על ידי הגלגלים, כי על ידם מנהיג הקדוש ברוך הוא העולם כידוע. ועיין לק"ה ברכת הראיה ושאר ברכות פרטיות ד' יא. ועיין רמב"ן דברים יח ט'. ועיין גמ' שבת קכט: שוטנשטין שם. ועיין מתיבתא ילקוט ביאורים נדה טז: (עמ' רלח) בשם אמת ליעקב (תענית כה. ד"ה רבי אליעזר) שתחילה הקב"ה קובע מה יהיה ואח"כ המלאך הממונה על ההריון עושה שלפי זה יוולד במזל המורה לזה.  נמצא שהמזל רק מעלים בטבע והחוקיות את קביעת הקב"ה. ועיין שבת קט. מי שנולד במזל צדק וכו' ועי"ש שיש שנולד במזל להיות גנב.

[עט] עיין זוהר פקודי רכה:  –ומתרץ אֶלָּא רָזָא הָכָא אלא יש בדבר זה סוד, והיינו תָּא חֲזֵי כָּל אִינּוּן בְּרִיָין דְּעָלְמָא בא וראה כל הבריות שבעולם, שהם הבהמות והחיות טהורות וטמאות, וכן כל האנשים שבעולם, כֻּלְּהוּ אִשְׁתְּמוֹדְעָאן לְעֵילָּא בֵּין לְסִטְרָא דָּא וּבֵין לְסִטְרָא דָּא כולם הם נודעים למעלה בין לצד הקדושה ובין לצד הטומאה, אִינּוּן דִּלְסִטְרָא דִּקְדוּשָּׁה אִשְׁתְּמוֹדְעָאן לְעֵילָּא לְגַבֵּיהּ אלו שלצד הקדושה ניכרים למעלה אליו יתברך, וְאַשְׁגָּחוּתָא דִּילֵיהּ תָּדִיר עֲלַיְיהוּ וההשגחה שלו תמיד עליהם לשומרם מאחיזת החיצונים, וְאִינּוּן דִּלְסִטְרָא מְסָאֲבָא אִשְׁתְּמוֹדְעָאן לְגַבֵּיהּ ואלו שלצד הטומאה ניכרים אל צד הטומאה, וְאַשְׁגָּחוּתָא דִּילֵיהּ תָּדִיר עֲלַיְיהוּ וההשגחה שלו תמיד עליהם, וּבַאֲתַר דְּשָׁלְטָא הַהִיא אַשְׁגָּחוּתָא דְּסִטְרָא דִּקְדוּשָּׁה ובמקום ששולטת אותה ההשגחה מצד הקדושה, ור"ל אלו שהם בצד הקדושה, והקב"ה שומרם מאחיזת החיצונים כנ"ל, לָא אַשְׁגַּח עֲלֵיהּ סִטְרָא אַחֲרָא אין הסטרא אחרא משגיח עליו, וְלָא יִקְרַב לְגַבֵּיהּ לְעָלְמִין ולא יקרב אליו לעולם, וְלָא יָכִיל לְדַחְיָיא לֵיהּ מֵאַתְרֵיהּ בְּכלָּא בְּכָל מַה דְּאִיהוּ עָבֵיד ואינו יכול לדחותו ממקומו בשום דבר בכל מה שהוא עושה, לפי שיש לו שמירה עליונה, וְעַל דָּא ועל זה כתוב עֵינֵי יהו"ה אֶל צַדִּיקִים וְגוֹ' לשמרם בקדושתם, בְּגִין דָּא סִטְרָא אַחֲרָא לָא יָכִיל לְשַׁלְּטָאָה עֲלֵיהּ בשביל זה אין הסטרא אחרא יכול לשלוט עליו, אבל הרשעים מבחירתם ורצונם הרע נדחים מהקדושה, ואמר רבי אלעזר וְהַשְׁתָּא סִיַּיעְתָּא דִּשְׁמַיָּא הָכָא ועתה יש כאן סייעתא דשמיא, שאנחנו כולנו נמצאים כאן, וְכָל אַשְׁגָּחוּתָא טָבָא דִּלְעֵילָּא הָכָא וכל ההשגחה הטובה של מעלה היא כאן, וְכָל סִטְרָא אַחֲרָא וְכָל מִלָּה בִּישָׁא לָא יָכִיל לְשַׁלְּטָאָה עֲלַיְיכוּ וכל הסטרא אחרא וכל דבר רע אינו יכול לשלוט עליכם, הרי מש"כ עיני ה' אל צדיקים, הכונה שהקב"ה משגיח עליהם שהסטרא אחרא לא ישלוט בהם.

אָמַר רַבִּי אַבָּא לרבי אלעזר, הָא אוֹלִיפְנָא הרי למדנו, דִּבְכָל אֲתַר דְּסִטְרָא דִּקְדוּשָּׁה שַׁרְיָא עֲלוֹי שבכל מקום שצד הקדושה שורה עליו, אַף עַל גַּב דְּקָיְימָא בְּחוּשְׁבָּנָא אף על פי שעומד בחשבון, בִּרְכָתָא לָא אִתְמְנַּע מִתַּמָּן אין הברכה נמנעת משם, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר לרבי אבא וַדַּאי הָכִי הוּא ודאי כך הוא כדבריך

[פ] עיין תרגום זוהר חקת קפג: – אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, כָּאן אֲנִי רוֹצֶה לְגַלּוֹת דָּבָר. בֹּא וּרְאֵה, כָּל מִי שֶׁיּוֹדֵעַ לְסַדֵּר מַעֲשֵׂה כָּרָאוּי, וּלְסַדֵּר דִּבּוּרִים כָּרָאוּי, הֲרֵי וַדַּאי שֶׁמְּעוֹרְרִים אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַמְּשִׁיךְ דְּבָרִים עֶלְיוֹנִים יְשָׁרִים. וְאִם לֹא, אֵינוֹ מִתְרַצֶה אֲלֵיהֶם. וְאִם כֵּן, הֲרֵי כָּל הָעוֹלָם יוֹדְעִים לְסַדֵּר מַעֲשֵׂה וּלְסַדֵּר דִּבּוּרִים, מַהוּ הַחֲשִׁיבוּת שֶׁלָּהֶם, שֶׁל הַצַדִּיקִים, הַיּוֹדְעִים שֹׁרֶשׁ הַדִּבּוּר וְהַמַּעֲשֶׂה, וְיוֹדְעִים לְכַוֵּן הַלֵּב וְהָרָצוֹן יוֹתֵר מֵאֵלּוּ הָאֲחֵרִים שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים כָּל כָּךְ. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא אֵלּוּ שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים שֹׁרֶשׁ הַמַּעֲשֶׂה כָּל כָּךְ, אֶלָּא רַק סִדּוּר בִּלְבָד וְלֹא יוֹתֵר, מוֹשְׁכִים עֲלֵיהֶם מְשִׁיכָה שֶׁלְּאַחַר כְּתֵפָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁאֵין תְּפִלָּתָם פּוֹרַחַת בָּאֲוִיר, הַנִּקְרָא הַשְׁגָּחָה. כְּלוֹמָר, שֶׁזּוֹ הִיא הַשְׁגָּחָה שֶׁל פָּנִים, וְהֵם אֵינָם רְאוּיִם אֶלָּא לִבְחִינָת מֵאֲחוֹרֵי כְּתֵפַיִם. וְאֵלּוּ הַיּוֹדְעִים וּמְכַוְּנִים הַלֵּב וְהָרָצוֹן, מוֹצִיאִים בְּרָכוֹת מִמָּקוֹם הַמַּחֲשָׁבָה, שֶׁהִיא חָכְמָה, וְיוֹצְאִים בְּכָל הַגְּזָעִים וְהַשָּׁרָשִׁים שֶׁל הַמַּדְרֵגוֹת בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה כָּרָאוּי, עַד שֶׁמִּתְבָּרְכִים הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים וְהַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ הָעֶלְיוֹן מִתְבָּרֵךְ עַל יְדֵיהֶם. אַשְׁרֵי חֶלְקָם, כִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קָרוֹב אֲלֵיהֶם וּמְזוּמָן כְּנֶגְדָם, וּבְשָׁעָה שֶׁקּוֹרְאִים אֵלָיו הוּא מוּכָן אֲלֵיהֶם, וּבְשָׁעָה שֶׁהֵם בְּצָרָה, הוּא אֶצְלָם, הוּא מְכַבְּדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא. זֶ"שׁ כִּי בִי חָשַׁק וַאֲפַלְּטֵהוּ אֲשַׂגְּבֵהוּ כִּי יָדַע שְׁמִי.

[פא] עיין רמב"ן ויקרא כו יא מה לרופא בבית עושי רצון השם.

[פב] עיין נוסח הכת"י של תורה יג שבסוף הספר ד"ה ע"י שהיה רוב העולם טוב עי"ז היה טוב לצדיקים, משמע רק לצדיקים.

[פג] עיין רמב"ם פרוש המשניות פסחים פ"ד כשם שרעב מחייב לאכול כן החולי מחייב רפואת רופא (עיין מכתב מאליהו ח"ג עמ' 172) ועיין ט"ז יו"ד סימן שלו סעיף א' שמתרץ הא דרפואה רשות ומצוה.

[פד] עיין פתחי שערים נתיב אורות דנקודים סוף פתח טו ובפתח ה'  עיי"ש נ"ל כוונתו קצת שונה ממה שכתבנו שעורף הוא הנהגת טבע, ואילו הפתחי שערים אומר שעורף הוא סילוק גמור של השגחה, ואילו בהשגחה עצמה יש שתי בחי' השגחה ממש והשגחה כללית, ונ"ל כוונתו כמו שיש הסתכלות עם כוונה ויש לפעמים שמסתכל על איזה דבר אבל במחשבתו הוא במקום אחר, ואזי היא רק השגחה כללית כמו על אומות העולם שמשפיע אבל בלא מאור פנים, ולפי רבנו נ"ל גם כשפונה עורף משגיח בדרך נעלמת בהשגחה כללית. (ואולי כל החילוק הוא רק בדרך ההסבר ולא בעצם העניין וצ"ע.)

[פה] עיין פתחי שערים (לרבי יצחק חבר) נתיב אורות דנקודים – סוף פתח טו – ולפי שעיקר האור הנמשך לנקודים הוא מעינים דא"ק, שהעינים הולכים תמיד לפנים, והוא ההשגחה ברצון. והיינו, שהנקודים לפי מצבם שמוציאים כל הקלקולים. וכן הנבראים התחתונים כשהם מקולקלים ע"י הסט"א המתגבר בהם. מ"מ, נמשך להם קיום וחיים ברצונו ית' להשפיע להם אע"פ שאין כדאים לכך ע"פ עומק מדה"ד, אלא הוא למען חסדו ורצונו ית', וזה נקרא הארת פנים:

וכן הוא סוד הנהגת או"ה עובדי כוכבים ומזלות אע"פ שמקלקלים מעשיהם. ואם היה ההארה עיקרית נמשכת להם ע"י הסתרת פנים העליונים אלא מבחינת אחוריים, לא היו מתקיימים כלל. לכן עיקר ההארה שלהם הוא בהשגחה כלליות לקיום העולם בהנהגת הטבע, הנמשך קצת מאור פניו. רק שאינו ברצון ושמחה, סוד הארת המצח שהוא בסוד כשהעולם בתיקון אלא מבחינת עינים, השגחה לקיום לבד. ולכן עיקר עמידתם בצד פנים דא"ק, רק שבמקרה נמשך להם הארה גם מאחוריים, שהרי גם בעת שהנבראים בקלקול, וכן הנהגת הטבע, יש בהם חילוק זמן פעם לחסד פעם לשבט כפי עומק מחשבתו ית' בשביל התיקון המעותד ע"י, שהוא סוד שינוי הנהגת או"ה עובדי כוכבים ומזלות ע"פ המזל, לצורך הנהגת ישראל כמ"ש, החרבתי ערים נשמו פינותם, אמרתי אך תיראו אותי תקחו מוסר וגו'. וכן כמה דרכים עמוקים בענינים אלו. והבן מאוד מאוד:

יש דברים נסתרים – פרשת פרה

כל אדם רוצה להיות חכם

אותו דחף פנימי שטבע הבורא ית"ש בלב כל אחד מאיתנו, לרצות לדעת ולרצות להבין ולהוסיף דעת בכל יום ובכל רגע, אפי' בסתם מילי דעלמא, הדחף הזה שרשו בגבהי מרומים והוא המניע העיקרי אצל האדם לשאוף ולרדוף לדעת את התורה ואת ה'. כל אדם רוצה להיות חכם, וכפי שאמר שלמה המלך ע"ה כיתרון האור מן החושך כן יתרון הדעת מן הסכלות, וכפי שמביא רבינו בתורה א' קמא "כי החכמה הוא השמש שמאיר לאדם בכל דרכיו וכי אם יחסר לו דבר חיוני זה הינו כסומא באפילה". אולם, מאידך, אנו רואים שדווקא אותה דעת – ע"י חקירות שונות ומשונות – גרמה לרבים וטובים ליפול, כי רצו להבין ולדעת, ומה יתרון יש בזה? ע"מ להבין זאת עלינו להקדם ולהגדיר מהי חכמה? האם כל דבר שמוסיף דעת נקרא חכמה? לא! חכמה נקראת רק דבר המביא לאדם תועלת ולא נזק ומקרב אותו לתכלית ולמקום אליו הוא צריך להגיע.

בין ידיעה מוקדמת למאוחרת…

אם ניקח לדוגמא אדם שקנה חפץ מסוים ולאחמ"כ נודע לו כי את אותו חפץ יכול היה להשיג במחיר נמוך הרבה יותר, הרי שכל שמחתו על החפץ החדש תמוג ותיעלם ובמקומה הוא יחוש צער ועגמת נפש, האם למידע זה יקרא חכמה? בוודאי שלא, שהרי ידיעה זו לא רק שלא קרבה אותו לתכלית שיהנה מן החפץ וישמח בו, אלא גרמה לו צער ויגון והוציאה לו את כל השמחה מהדבר.

מהות הדעת: לקרב לבורא

כך הוא גם הדבר בתורת ה'. אם הדעת, כביכול, שנוספה לאדם גרמה לו להתרחק מה', כי אז הדעת אינה דעת והחכמה אינה חכמה אמיתית. שכן חכמה אמיתית פירושה חכמה כזו שעל ידה אדם זוכה לעבוד את ה' ביתר שאת וביתר עוז, בהשגה חדשה וגבוהה יותר מקודם, מאחר שעל ידי הוספת הדעת גדלה דעתו והשגתו בה'.

גם בתורת ה' ובמצוותיו, שם מוטלת עלינו החובה להוסיף דעת וחכמה; גם בתורת ה' שהיא היא החכמה האמיתי, עלינו לדעת כי יש גבול להבנתנו והשגתינו. הנסיון להבין ולהשיג יותר מדאי, יכול להפיל את האדם ל"דעות סרוחות" ממש.

פרשת פרה: לימוד מגבלות האדם

וזהו הלימוד העולה מפרשת פרה, כפי שמבאר מוהרנ"ת זיע"א: כי פרשת פרה אדומה מגלה לנו שאי אפשר להשיג ולהבין שום טעם במצות הבורא יתברך שמו, ואסור להרהר בזה כלל כמו שכתוב (במדבר י"ט) זאת חוקת התורה וכמו שפירש רש"י שם לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל מה מצוה הזאת ומה טעם יש בהם לכך כתוב חוקה לומר חוקה חקקתי גזירה גזרתי אין לך רשות להרהר אחריה. וזאת המצוה של פרה אדומה לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא, לגלות ולהורות על כל מצות התורה שאסור להרהר אחר טעמים כלל. ועל כן גם שאר המצות נקראים חוקים כמו שכתוב והחוקים והתורות ופירש רש"י גם שם כגון אכילת חזיר ולבישת שעטנז וכו' שאומות העולם מונין את ישראל כי אין בהם שום טעם וכו'. כי באמת טעמי המצות נעלמים ונסתרים ואי אפשר להשיגם בעת אנושי כללרק צריכין לקיימם באמונה בלבד להאמין בה' ובמשה עבדו כמו שכל ישראל מאמנים בפשיטות בלי דרכי החכמות והשטות שלהם שרוצים לחקור ולהבין איך דיבר השם יתברך עם משה. שאסור להעלות על הכתב מכל שכן על הפה דבריהם ודעותיהם הזרות והסרוחות והמטונפות המלאים קיא צואה יותר מבית הכסא. ואין סרחון וריח רע גרוע מהם בעולם. (נפילת אפיים ד' י"ט).

התעמולה השקרית

התעמולה הכוזבת של המפסיד במלחמה

המלחמה הכבדה שהתנהלה בין שתי המדינות כמעט הוכרעה, הגנרל הכובש וצבאו המאומן היטב פגעו בכל מערכות האויב והרסו את כל התשתיות החיוניות, עוד מעט והניצחון המיוחל בידם.

אך הצבא הכובש עצמו לא ידע על כך מאומה… חיצים ובליסטראות נורו מעל החומה הבצורה, שבעצם הסתירה את ההרס והחורבן שנגרמו מהם. בפנים החומה הגיע העם לסף גבול הסיבולת, כבר היה מוכן להיכנע. עייפים ומותשים המתינו בני המדינה לבואו של הכובש, אך מבחוץ לא ניכר דבר, המבצרים המתנשאים בעוז כיסו על מורך הלב שאחז בכול.

ברגע האחרון עלה רעיון מבריק בקרב מפקדי הצבא המותש, הם החלו להפיץ ידיעות על כך שעד היום לא הצליח האוייב שמבחוץ להרוס אפילו אבן קטנה מנדבך של בנין. מעל החומה נתלו כרזות חגיגיות המבשרות על ה"ניצחון המוחץ" הממשמש ובא, ולצד זה הופעל המון חוגג שהריע תרועות ניצחון סמוך לחומה.

חיילי הצבא הכובש שומעים ורואים – וליבם צונח, כל עמלם עד היום היה לריק, שוב לא ראו טעם בהמשך מלחמת סרק זו. ידיהם רפו, רוח הגבורה שאחזה בהם עד כה הלכה ונמוגה. כפסע היה בינם ובין עזיבת שדה המערכה.

* * *

מלחמה כבדה מתנהלת בין היצר וחֵילוֹתיו לבין האדם, באכזריות איומה משלח הוא את חיציו המורעלים אל לבותיהם, מפתה אותם לכל רע ומסובב אותם במוקשי מוות.

מולו מתייצבים בעוז הצדיקים, שרי צבאות ה', ולוחמים מלחמת קודש.

יחד איתם עומדים רבבות אלפי ישראל שמוסיפים כוח במלחמה זו. נשק מיוחד ומופלא נתון בידם – התפילה! נשק שהורס ומכלה את מערכות האויב הנצחי. "רוממות א-ל בגרונם וחרב פיפיות בידם" (תהילים קמט). לדעת רבינו הקדוש, עיקר ה"כלי-זין" של האיש הישראלי הוא התפילה, וכל המלחמות שהוא צריך לנצח בחייו, בפרט מלחמות יצר הרע, הכול נעשה דרך התפילה.

היצר וחילותיו מפחדים, מיום ליום כובש בהם צד הקדושה חלקים נרחבים, בכוח התפילה הורסים ומחריבים את שורות האויב, עוד מעט קט והרע יובס.

ברגע האחרון היצר מתחיל להשתמש בערמומיות, הוא גונב את לב הלוחמים, בחסות הטישטוש השורר בעולם שבגללו לא ניתן לראות מאומה מכל הניצחונות שהושגו במלחמה עד כה, עומד היצר ומכריז על ניצחון מדומה. אף אחד הרי לא יכול להכחישו. על האבדות העצומות שהוא ספג מכסה וילון עבה, מבחוץ נדמה שמבצריו עומדים עדיין על תילם בגאון ובעוז.

עומד הוא רמאי מתוחכם זה ומרפה את ידי אנשי המלחמה, הוא מכריז בקול אל תוך ליבו של כל אחד מאתנו: "לשווא הינך מתאמץ בתפילה, לשווא הינך מייחל יום יום לשבור את הרע המשתולל בקרבך, עד כה לא פעלת כלום, עזוב את המערכה שבין כך לא מועילה כלום"…

האדם הקטן שומע – וליבו צונח, קשה לו להאמין שתפילתו אכן כבשה וניצחה כל כך הרבה, לוּ ידע שכל זה אינו אלא תכסיס ערמומי של היצר!

ומנגד מגלים לנו הצדיקים את האמת הברורה: "כל מי שנכנס בעבודת ה' קצת, וכבר עסק מעט או הרבה בהתבודדות ותפלות ותחנות ובקשות שיזכה שה' יתברך ישים פניו אליו ויקרבהו לעבודתו ויגאלהו מתאוותיו ומידותיו הרעים – והוא רואה שעדיין לא נענה, כי הוא עדיין רחוק ממנו יתברך מאד, ועל ידי זה יכול לטעות חס ושלום שכל תפילותיו ושיחותיו היו לריק חס ושלום – אבל באמת אינו כן, כי אין שום דיבור נאבד כלל, רק כל תפלה ושיחה עושה רושם גדול, והצדיקים אמתיים מלקטים כל אלו התפלות והשיחות, ובונים מהם בנינים נפלאים"!!! (לקוטי הלכות, נחלות ד, י – עפ"י לקוטי מוהר"ן ח"א ב).

* * *

מלחמתו של יעקב אבינו בלבן הארמי, הינה מלחמה שנמשכת על ידי יצר הרע עם כל אחד מאתנו, בכל יום ובכל עת (לקוטי הלכות, ביצים ה, יג), זוהי מלחמה של האמת נגד הרמאות הגדולה. רק בדבקותנו לדברי הצדיקים אנשי האמת נוכל להחזיק במלחמה ולנצח באמת.

לא להיות 'חכם'

החכמה לא להיות 'חכם'

יצר הרע, אוי הצר הצורר הזה היושב בין מפתחי הלב, מסית ומפתה, מחליש וממוטט, מרחיק ומפיל. כולנו כאובים ודוויים מן התוצאות ההרסניות שלו.

אך דומה שמעטים עומדים על תחילת דרכו בלב האדם. אנחנו רק מרגישים אותו כאשר החבלים העבים שלו כבר כופתים אותנו. אולם, אין אנו שמים לב בשעה שהוא מתחיל לטוות סביבנו את אותם קורי עכביש שמוסיפים מדי פעם להתעבות עד כדי עבותות עבים שאינם ניתקים.

ההתחלה שלו כל כך עדינה ובלתי מורגשת, אין לה אפילו ריח של עבירה או של תאווה גשמית. רק צדיקים אמיתיים יידעו להצביע על הנקודה הדקה הזאת כמקור וסיבת הרֶשַע.

וכך מגלה לנו רבינו הקדוש: יצר הטוב נקרא "מסכן וחכם" (קהלת ד), שכן אדם שיצר הטוב שולט בו מחזיק את עצמו לעני ודל שאין לו חכמה עצמית, כי אם מה שהוא לומד ומקבל מן התורה; הוא חש את עצמו מסכן ועני, לעומת החכמה העליונה, ולכן הוא תמיד צמא ומשתוקק ללמוד ולקבל חכמה.

לעומת זאת, יצר הרע מכונה "מלך זקן וכסיל" (שם), שכן מי שיצר הרע שולט בו מואס בחכמה ובשכל. זוהי הרי מהותו של כסיל, כדברי שלמה המלך (משלי יח): "לא יחפץ כסיל בתבונה"; הוא חש את עצמו חכם מחוכם, הוא כבר לא צריך ללמוד מאף אחד, הוא סומך במאת האחוזים על מה שהוא חש ומרגיש…

* * *

אלפי מאורעות קטנים וגדולים, חשובים פחות וחשובים יותר, קורים סביבנו בכל יום. כל אחד מהמאורעות טומן בחוּבו כוח כפול: המאורע יכול לקרב אותנו יותר לאמונה בה', לפתוח לנו שער שנכיר יותר את טובתו של בורא העולם ונראה את השגחתו ואת רצונו – ומאורע זה עצמו יכול לגרום לנו טיפשות, עצבות, השתקעות בהבלי העולם ולשאר מרעין בישין.

המאורעות עצמם לא יכולים להטות אותנו לשום צד, לולא בחירתנו איך להביט עליהם. צורת ההסתכלות של האדם תלויה בנקודה דקה ונעלמת זו: האם הוא פתוח ללמוד ולקבל מפי הצדיקים מה ואיך מסתכלים על כל דבר, או שהוא מואס בלימוד הזה? האם הוא חש עצמו קטן וטיפש מול התורה, או שהוא גם מחשיב את עצמו למבין ופרשן שמטיב לעמוד על מהותם של דברים?

דבר רגיל הוא לשמוע מפי בני אדם ביטויים כגון אלו: 'אני מרגיש אומלל'; 'אני חש מובס'; 'הללו יודעים לעשות חיים, אני מקנא בהם'… התחושות וההרגשות האלה מובילות וקובעות, הן סותמות את הדרך להסתכלות האמיתית על כל המאורעות – ומשם ואילך הדרך פתוחה לכל מה שיצר הרע רוצה לפעול.

אבל הכל מתחיל מן התולעת הזעירה הזאת שמקורה בגאווה מטופשת, האומרת לאדם, שהוא כבר לא צריך ללמוד ושהוא יכול לסמוך על עצמו. שם, בחוט הדקיק הזה, מתחילה להירקם תוכניתו המרה של השטן.

* * *

יעקב ועֵשָֹו מגלמים את מלחמת הטוב והרע. כבר במעי אמם התרוצצו הבנים ובקשו לנצח זה את זה במלחמה הנצחית הזאת שבין מלכות הקדושה לזו של הטומאה.

אך כלפי חוץ לא נראה דבר. הם נולדו כתאומים וגדלו יחד. "כל זמן שהיו קטנים, לא היו ניכרים במעשיהם, ואין אדם מדקדק בהם מה טיבם" (רש"י בראשית כה-כז) – עד שנפרדה דרכם.

אך התורה מלמדת אותנו איך זה התחיל: תכונתו העיקרית של יעקב היתה "איש תם יושב אהלים"; הוא אהב ללמוד ולהחכים, הוא חש את עצמו קטן ודל מול חכמת הבורא, ורצה תמיד לשמוע מה בפי התורה. לעומתו עשו, היה "איש יודע ציד" -"חריף לרמות" (רש"י שם); הוא סמך על חריפותו הטבעית. בגאוותו הרגיש שהוא זה שיכול לפרש ולהחכים את הכל, ולכן ביזה את ה'בכורה' כשהכוונה בעיקר ל"ראשית חכמה".

* * *

זוהי הוראה לדורות.

מי שרוצה להתקרב לקדושה, חייב לעקור מתוכו את שיגעון הגדלות הזה שאומר לו כי הוא מבין ויודע מה שהוא רואה. הוא חייב להבין שהוא כמו עיוור המגשש בחושך, ולחקוק בלבו כלי קיבול לחכמה. לשמוע ולציית.

זה שורש כוחו של יצר הטוב המביא לכל טוב.

(עפ"י ליקוטי מוהר"ן ח"א, א)

מבקשי השם: מה פירוש "תמימות ופשיטות"?

בענין תמימות ופשיטות

מהו ענין תמימות ופשיטות וביטול השכל שדיבר עליו מוהר"ן, הרי האדם צריך להשתמש בשכלו בעבודת ה', בלימוד התורה, להתבונן בגדולת ה' וכדו'?

"תמימות ופשיטות"

תמימות ופשיטות היינו, שכיון שהאדם אינו יכול להשיג ולהבין דברים רוחניים בשכלו הגשמי, לכן לאחר שהאדם הכיר שהתורה והמצוות הם אמת, עליו לקבל על עצמו לקיים את כל התורה בתמימות ופשיטות, גם את מה שאינו מבין, כי אינו יכול בשכלו הקטן להבין הכל.

גם בענין האמונה בה' יתברך יש הרבה קושיות וחקירות שהאדם אינו יכול להבינם, ולכן אסור לאדם להתבונן בהם, אלא לאחר שהבין בשכלו שהקב"ה ותורתו אמת, עפ"י המסורת שקיבלנו מאבותינו מאז מעמד הר סיני דור אחר דור, ועפ"י ההתבוננות בתורה עצמה שהיא רחבה מיני ארץ ועמוקה מיני ים, עליו להאמין באמונה פשוטה, ולא להכנס לחקירות ושאלות (כגון ידיעה ובחירה, סוד הצמצום, וכדו')[1], וכמו שכתב בשיחות הר"ן (ריז) על הפסוק "וידעת היום והשבות אל לבבך": "עיקר הידיעה ממנו יתברך כבר הודיעו לנו אבותינו הקדושים שיגעו וטרחו כל ימיהם ופשטו את עצמם מגשמיות לגמרי, כי שברו כל התאוות והמדות בתכלית, ובפרט הרע הכולל שהוא תאות המשגל, ועל ידי זה היה דעתם בשלמות וזכו להכיר את בוראם בתכלית השלמות והניחו לנו ירושה טובה כזאת. ואנחנו מחויבים לקבל הירושה הטובה הזאת בשמחה גדולה, כמו שכתוב "אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו ומה יפה ירושתנו" (מתפלת שחרית) וכו' רק הפסוקים מזהירים אותנו ליקח הידיעה הקדושה הזאת במחנו ולהמשיכה ולקשרה בלבנו היטב תמיד בכל עת למען תהיה יראתו על פנינו לבלתי נחטא וכו'".

ולכן מוהר"ן דיבר הרבה נגד ספרי החקירות באמונה וכדו', כגון מורה נבוכים וכדו', כי אלו דברים עמוקים שהאדם אינו יכול להבינם והם עלולים להפילו לשאול תחתיות ולהכניס בו ספיקות ובלבולים, ועל כך אמר מוהר"ן (ליקוטי תנינא נ"ב): "אדרבא, כך ראוי להיות דייקא, שיהיו קושיות על ה' יתברך, וכך נאה ויפה לו יתברך לפי גדולתו ורוממותו. כי מעוצם גדולתו ורוממותו, שהוא מרומם מאוד מדעתנו, על כן בודאי אי אפשר שנבין ונשיג בשכלנו הנהגתו יתברך. ועל כן בהכרח שיהיו עליו יתברך קושיות, כי כך נאה ויפה להבורא יתברך, שיהיה מרומם ונישא מדעתנו, שעל ידי זה קשה הקושיות כנ"ל ואם היה הנהגתו כפי חיוב דעתנו, אם כן היה, חס ושלום, דעתו כדעתנו".

הכוונה אינה שלא צריך להשתמש בשכל…

אך ודאי מוהר"ן דיבר פעמים רבות שבלימוד התורה על האדם להעמיק ולעיין בשכלו להבין היטב, וכן להשתמש בשכלו לראות מה רבו מעשי ה' ואיזה חכמה מופלאה טמונה בכל דבר שבבריאה ודאי הוא ענין חשוב מאוד.

ספרי חקירה

באותה תקופה התרבו באוקראינה המשכילים שהתעסקו בספרי חקירה כגון מורה נבוכים וכדו', וכל תלמידיהם יצאו לתרבות רעה ועברו כל העבירות רח"ל, ולכן יצא מוהר"ן בתוקף רב נגד ספרי החקירות, וכבר יצאו הרבה מאוד גדולי ישראל נגד ספרי החקירות, כגון בשו"ת הרשב"א (סי' רי"ט ור"כ), ורבי יעקב עמדין (במטפחת ספרים), וכן בביאור הגר"א (יו"ד קע"ט י"ג) כתב על הרמב"ם שנמשך אחר הפילוסופיא במה שכתב שהכשפים והשדים הכל שקר והפילוסופיא הטעתו וכבר הכו אותו על קדקדו עיי"ש, וכן בשו"ת הריב"ש (סי' מ"ה) האריך באיסור לימוד ספרי החקירות, ושהרמב"ם טעה בכמה דברים במורה נבוכים[2]. וז"ל בחיי מוהר"ן (סי' ת"ז): "מספרי החקירות וכו' סיפר הרבה מאוד כמה פעמים ואסר עלינו מאוד מאוד לבלי לעיין בהם ולהביט בהם כלל חס ושלום. והפליג מאוד בגודל האיסור, כי הם מבלבלים דעת האדם מאוד בדיעות זרות שאינם מסכימים כלל לדעת תורתנו הקדושה. גם אינם מאמינים בשדים אשר בכל דברי רבותינו ז"ל מבואר ההיפך. בפרט כפי מה שזכינו לספרי הזוהר הקדוש וספרי האר"י ז"ל והבעל שם טוב ז"ל, וכיוצא, שהם כולם מיוסדים על פי רוח הקודש, ומעוררים את האדם מאוד לעבודתו יתברך באמת.

על כן כל מי שרוצה לחוס על עצמו הוא צריך להתרחק מאוד בתכלית הריחוק מספרי המחקרים שחיברו קצת הקדמונים, כגון ספרי המפרשים על המקרא הנדפסים אצל המקראות גדולות ההולכים בדרכי החקירות וכיוצא בהם אין צריכים לפרטם.

וגם על ספר העקדה אמר גם כן שלא ללמוד אותו. ואמר כי ספר העקדה הוא ספר כשר. רק מחמת שמביא דברי המחקרים והקושיות שלהם. וכן שער היחוד בספר חובות הלבבות וספר העיקרים ומלת ההגיון להרמב"ם ומורה נבוכים, וכן שאר ספרי המחברים הכל כאשר לכל הם איסור גדול מאוד מאוד ללמוד אותם, כי הם פוגמים ומבלבלים מאוד את האמונה הקדושה. אשרי מי שאינו יודע מהם כלל והולך בתמימות, כי לא באלה חלק יעקב וכו'.

ואמר, שלפי דבריהם המועטים אין הקדוש ברוך הוא יכול לשנות בריה קלה אפילו זבוב וכו', כל כך נבוכו ונתעו בשיטות חכמתם. ואמר מה שכתוב שם בספריהם "וכי אפשר שיהיה נעשה מהמשולש מרובע?", אמר רבינו ז"ל: אני מאמין שה' יתברך יכול לעשות מהמשולש מרובע, כי דרכי ה' נעלמות.

וכבר מבואר מזה כמה פעמים, אך צריכין לכפול ולשנות אזהרה זו כמה פעמים לגודל עוצם איסור המכשלה הזאת הנוגע באמונתנו הקדושה. ורבינו ז"ל היה כופל באזהרה זו כמה וכמה פעמים בלי שיעור. ובכל פעם שהיה מדבר מאלו הספרים היה מפליג מאוד בגודל האיסור ללמוד אלו הספרים של חקירות. והזהיר מאוד להתרחק מהם בתכלית הריחוק לבלי להביט בהם כלל. בפרט אלו החיבורים שחיברו המחקרים שבימינו, אין צריך לומר שצריך לברוח מהם למלט נפשו מני שחת לבל יאבד עולמו לגמרי חס ושלום.

אשרי מי שזוכה לעבוד את ה' עם תמימות ופשיטות

ומרגלא בפומיה דרבינו ז"ל לומר כי טוב להודות לה' על אשר שלח לנו את נאמן ביתו הוא משה רבנו עליו השלום, שהוציא אותנו מכל המבוכות, ונתן לנו את התורה וציוה עלינו להאמין בה' בלי שום חקירות כלל, ולקיים את כל דברי התורה והמצוות כפשוטן. אשרי מי שזוכה לילך בתמימות וכו'.

(גם מה שמובא בהרמב"ם בספר היד קצת חקירות כגון בהלכות יסודי התורה ובהלכות דעות, ובתחילת הלכות עבודה זרה, צריך גם כן לברוח מהם ולבלי להסתכל שם כלל. ובכל מקום שהוא מדבר מחקירות צריך לברוח משם מאוד).

והיה מתלוצץ מאוד מאוד ממה שכתב שם מענין האומרים על ענין קבלת התורה שחס ושלום משה רבינו עליו השלום עשה תחבולות בחכמתו וכו', ואסור לחזור דברים כאלו אפילו בדרך ליצנות רחמנא לצלן. רחמנא לשזבן מדעות זרות משובשות כאלו. אוי למי שנכנס בו מחשבה אחת מאלו המחשבות ואין צריכים לסתור שטותים כאלו.

וכבר מבואר בכמה ספרי קדמונים הרבה שצווחו על ספרי החקירות הנ"ל כמפורסם. ואף על פי שנמצא הרבה שחיפו עליו, כבר ידוע שלא עשו כי אם למען כבוד התורה מחמת שחיבר ספרים נפלאים על כל ההלכות כגון ספר היד. וגם רבינו ז"ל אמר שבספרי היד במקום שמדבר מהלכות, היטיב לעשות, אבל בספר מורה נבוכים ימחל לו ה' מה שעוות בזה עיוותים שאין כמותם הנוגעים בעיקרי תורתנו הקדושה כמפורסם. ואיך אפשר להכחיש החוש כי כל מי שמעיין שם רואה בחוש הראות שדבריו הם כנגד התורה, וכנגד דברי רבותינו ז"ל. וגם בספר היד במקום שמדבר מחקירות קלקל הרבה כמבואר בספרים שצועקים מרה על שאמר שבארבעה פרקים הראשונים שלו מבאר כל מעשה מרכבה ומעשה בראשית. אוי לעינים שכך רואות, אוי ללב שנכנס בו שום סברא רעה כזאת שהיא כנגד כל ספרי אמת שקבלנו מהתנא אלוקי רבי שמעון בן יוחאי והאר"י ז"ל וכו'.

ואתה המעיין אם אתה מתפחד ומתיירא ליגע בכבודו גם אני אודך, אבל חלילה שתביט במקומות כאלה שמדבר מחקירות שלא תאבד עולמך, כאשר נאבדו כמה וכמה מהכתות הרעות המצויים עכשיו, שסומכים דבריהם הרעים על דברים כאלה, ומעמידים לפניהם למגן ולמחסה את הספרים הנ"ל. ושים לבך והבן מפני מי ראוי לך להתיירא יותר, אם מספר מורה נבוכים הבנוי על פי סברות אריסטו היוון ימח שמו ונמח זכרו, אם להבדיל מספר הזוהר הקדוש והאר"י ז"ל שחיברו הרשב"י וחבריא זכרונם לברכה ברוח הקודש ועל פי אליהו ז"ל, וכל דבריהם רובם מקובלים איש מפי איש עד משה רבנו עליו השלום. ומה שחידשו בהם היה ברוח הקודש במדרגה גבוה מאוד, ומחזקין ומקיימים מאוד את אמונתנו הקדושה שהתחילה מאברהם אבינו עליו השלום וכו', ומזרזים מאוד לקיים תורת משה בכל פרטיה ודקדוקיה, ולהבדיל הספרים הנ"ל הם בהיפך מכל זה כידוע ומפורסם. אשרי מי שאינו מטעה את עצמו בהם, ובוחר באמת לאמיתו.

והתלוצץ מאוד מטעמי המצוות שבספר מורה נבוכים, ואמר איך יעלה על הדעת לומר טעמי הבל כאלו על קרבנות וקטורת, הלא כמה תיקונים נוראים עצומים נעשים בכל העולמות למעלה למעלה עד אין סוף על ידי אמירת הקטורת לבד. [היינו שאם חס ושלום כדבריהם המוטעים, מה היה מועיל אמירת הקטורת והקרבנות]. ואיך יבוא אחד לומר שטות כזה על טעם הקטורת שמגיעים עד מקום שמגיעים, שאפילו האמירה לבד פועל מה שפועל למעלה למעלה, כמבואר בזוהר הקדוש ובכתבי האר"י ז"ל. אך באמת טעם הקטורת והקרבנות אי אפשר להשיג כלל, רק אנו מאמינים לדברי משה רבינו ע"ה. ובודאי יש בזה טעמים נוראים שאי אפשר להשיג בשום שכל אנושי כלל. ומעוצם גדולתם, גם אמירת פרשיות הקרבנות והקטורת מסוגל מאוד, ונעשה מזה תיקונים נוראים בכל העולמות. וכן טעמי כל המצוות הקדושים גבוהים ונשגבים מאוד ונעלמים מעין כל חי, כמו שכתוב (איוב כ"ח): "ונעלמה מעיני כל חי" וכו', וכמו שכתוב (תהלים קי"ט): "פלאות עדותיך"".

והיעב"ץ כתב בספר 'אור החיים': "בעוונותינו הרבים בגזירות השמד, הנשים וקלי הדעת אשר אמונת קל עולם תקועה בלבם ירושה מאבותינו, עמדו באמונתם והקדישו ברבים את קדוש ישראל, והערו למות נפשם וחייהם, והחכמים בעיניהם אשר הכריחו בשכלם האנושי אמיתיית האמונה בחקירות פילוסופיות, המירו את כבודם ביום זעם".

תמימות ופשיטות בקיום המצוות

כמו כן צריך להתנהג בפשיטות ותמימות בקיום המצוות, וכמובא בחיי מוהר"ן (סי' נ"א): "התורה "איה מקום כבודו" בלקוטי תנינא סימן י"ב המתחלת כשאדם הולך אחר שכלו וחכמתו יוכל ליפול בטעותים ומכשולים רבים. זאת התורה נאמרה לענין שיחה שהיה מדבר עמי מענין טעותים ומבוכות הרבה וקלקולים גדולים שבאים על ידי שהולכים אחר שכלו וחכמתו. והזכיר אז את בעל המחבר עשרה מאמרות וכו' שטעה ועוות מאוד על ידי חכמתו שאמר שהזקן גבוה כל כך עד שחוץ לארץ אינה יכולה לסבול אור קדושת הזקן. (והגם כי כונתו גם כן להתיר בחוץ לארץ על ידי סם או במספרים כעין תער אבל מכל מקום בזה חיזק את ידי עוברי עבירה המגלחים זקנם במדינות אשכנז). ואחר כך התחיל לומר את התורה הנ"ל עד שגמר אותה.

ואז היה זה אצלי לדבר פלא כי אז לא שמעתי עדיין מעולם שהמחבר הנ"ל אמר טעות כזה, ה' יסלח לו. אך אחר כך דברתי עם אנשים הבקיאים בספרים ובסיפורים כאלה ואמרו לי שהוא דבר מפורסם שאמר כך בעל המחבר הנ"ל. גם שמעתי שבספר שאלות ותשובות באר עסק מביא שטות סברא רעה וכוזבת הנ"ל, וכבר מחו לו במאה עוכלי כל צדיקי וחכמי אמת. ובזה יכולים לראות איך דעת האדם כוזבת ואיך שאסור לסמוך על שכלו כנגד תורת משה שבכתב ובעל פה אפילו כחוט השערה. מכל שכן בדבר כזה שמפורש בתורה איסור גילוח הזקן. ורבותינו זכרונם לברכה אמרו (מכות כ): שעוברין על חמשה לאוין, וכבר הלכה פסוקה שכל דבר שהוא חובת הגוף אין חילוק בין ארץ ישראל לחוץ לארץ כלל.

ויוכל למצוא אחד שעל ידי חכמתו ודעתו יאמר סברא שאינה אמיתית, שיתגלגל על ידי זה שיבואו להתיר חס ושלום איסור כזה חמשה לאוין בתורה, ולחזק על ידי זה עוברי עבירה. אשר ראוי לכל מחבר ספר לצעוק על זה בכל מיני קולות, וצעקת שבר יעורר על פרצה הזאת שנעשה בישראל זה קרוב במדינות אשכנז לעבור בכל יום חמישה לאוין. כי גם במדינות אשכנז אין המנהג הרע הזה מימות עולם חס ושלום, רק הרבה יותר מאלף שנים אחר חורבן בית שני התחילה הרעה הגדולה הזאת לצמוח בהם", עיי"ש עוד.

הרי שיש לנהוג בקיום המצוות ב תמימות ופשיטות, כפי שנהגו אבותינו בכל הדורות, ולא לחדש דברים מעצמינו, ורק לחמשת הצדיקים המופלגים יחידי הדורות היה כח לחדש הנהגות חדשות, וגם הם אינם הנהגות חדשות ממש אלא מיוסדים על אדני הזוהר וכתבי האריז"ל, כמבואר למעיין קצת בעומק הדברים, אבל מלבד זאת עלינו לנהוג בקיום המצוות בפשיטות ותמימות כדרך אבותינו בכל הדורות.

גם בענין האמונה בצדיקים יש צורך בפשיטות ותמימות, וכמו שאמר מוהר"ן (שם): "מה שקשה קושיות על הצדיקים, זהו מוכרח להיות. כי הצדיקים מתדמים ליוצרם, כמובא, וכמו שקשה קושיות על ה' יתברך, כמו כן בהכרח שיהיה קשה קושיות על הצדיק, כי הוא מתדמה אליו יתברך", ולכן לאחר שהאדם התבונן בספרי הצדיק, וראה שהם מלאים כולם עצות נפלאות ודברי התעוררות נפלאים, סתרי תורה והשגות גבוהות, והוא יודע בבירור שהוא צדיק גדול ונשגב, גם אם ישנם דברים מסויימים שאינו מבין, הרי זהו משום שדעתו של הצדיק גבוהה מאוד מאוד מדעתו של אדם זה, ועליו לבטל את שכלו ולהאמין שכל מעשי ודברי הצדיקים הם קודש קדשים.

 


[1] בחיי מוהר"ן (סי' כ"ד) מובא: "אחר שאמר הענין המבואר בסוף התורה הנ"ל המדבר מדרכי ה' שאי אפשר להבינם שהם בחינת אלו ואלו דברי אלקים חיים, שאף על פי שזה הצדיק הלכה כמותו וזה אין הלכה כמותו, אף על פי כן אלו ואלו דברי אלוקים חיים. וזה הדבר אי אפשר להבין כלל כי הם בחינת רעמים וכו'.

אחר כך בלילה דיבר מזה קצת בשיחתו הקדושה עם העולם ואמר שאף על פי שנמצא בספרי מקובלים תירוץ על קושיא הזאת וכיוצא בזה כי הם רוצים לתרץ מה שזה מיקל וזה מחמיר שזה מחסד וזה מגבורה וכו', על כן באמת אלו ואלו דברי אלוקים חיים, עיין בדבריהם, ואמר רבינו ז"ל אף על פי כן באמת אלו התרוצים אינם כלום למבין קצת. ואמר בזו הלשון "מיר לאז עמיצער זאגין אתרוץ" יחגור אחד מתניו לומר תירוץ על קושיא זאת בפני. כי באמת אינו תרוץ כלל כי זה אומר שהדבר כשר ומותר לאכול, וזה אומר להיפך שאסור לאכלו ואיך אפשר להבין בשכל שדברי שניהם אמת מאחר שכל אחד אומר הדין בהיפך מחברו וכו'.

וכונתו היתה שהתירוצים על קושיות כאלו אין בהם ממש. לא מבעיא התירוצים שבספרי המחקרים שבודאי אין בהם כלום, וכמבואר בדברינו במקום אחר (לקמן תז, תיא) שבשביל זה אסר רבינו ז"ל לעיין אפילו בספרים של המחקרים הכשרים מחמת שמביאין קושיות חזקות גדולות על דרכי ה' ומאריכין בקושייתם, ואחר כך רוצין לתרצה והתירוץ חלוש מאוד ובנקל לסתרו. ועל כן מי שמעיין בהם ורוצה לתרץ הקושיות על ידי שכל יוכל לבוא לאפיקורסות גדול, כי מבין אחר כך שהתירוץ אינו כלום ונשאר בקושיא, על כן אסור לעיין בהם כלל רק לסמוך על אמונה לבד. וכשבא חס ושלום בדעתו איזה קושיא בענינים אלו צריך לידע שאי אפשר לתרצה כי אי אפשר לנו לדעת ולהשיג בשכלנו האנושי דרכי ה' וכו', רק לסמוך על אמונה לבד, להאמין שבודאי באמת הכל נכון וישר, רק שבשכלנו אי אפשר להבין דרכי השם, וכמבואר זה בדברי רבינו ז"ל הרבה. אלא אפילו קצת התירוצים המובאים בספרי המקובלים אמיתיים, שהיו צדיקים קדושים בעלי השגה ורוח הקודש, אף על פי כן אי אפשר לתרץ הקושיא על ידי תירוצים, כנראה בחוש שהתשובה נשאר מעל, וצריכין רק לסמוך על אמונה. וכן על שאר קושיות כיוצא באלו כגון הידיעה והבחירה שמובא גם כן שרוצים לתרצה, ומי שיש לו עינים יראה שאין יכולין להבין התירוץ כלל בשכלנו. על כן אין לנו לכנוס בזה כלל לתרץ קושיות כאלו. וכן הקושיא המובאה בעץ החיים בתחילתו שרוצה בעל ה"שערי גן עדן" לתרצה, ומי שיש לו שכל כל שהוא יראה שהתירוץ הוא ולא כלום, כי סוף כל סוף מסיים שם שלמעלה משם אסור להרהר. אם כן טוב אשר יפה לתרץ הקושיא בתחילה עם זה התירוץ, שאסור לנו להרהר כלל מה לפנים ומה לאחור, ולמה לנו לכנוס בחקירות של עולם התוהו כאלו, ולבסוף לא יתרצו כלום, ומי יודע אם ישוב בשלום.

טוב להשאר תיכף באמונה לבד כי חקירות כאלו כמו הידיעה והבחירה וכיוצא בהן, ובפרט הקושיות שבתחלת עץ החיים אי אפשר לתרצם בשכל אנושי כלל ואסור לכנוס בהם כלל, רק צריכין לידע שאי אפשר לתרצם בשכל אנושי בשום אופן, רק לסמוך על אמונה לבד, כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכיו מדרכינו ומחשבותיו ממחשבותינו.

ועיין נפלאות בדברי רבינו ז"ל בסימן כ"א על מאמר רבותינו ז"ל (ברכות יז.) לעתיד לבוא צדיקים יושבים וכו' שביאר שם איך אלו המבוכות הנ"ל נמשכין משכל המקיף שאי אפשר להשיגו עכשיו בשום אופן. וכן בהתורה "בא אל פרעה" בסימן ס"ד, שמבואר שם שיש קושיות שנמשכין מסוד חלל הפנוי שאי אפשר למצוא בהם שכל ליישבן בשום אופן. וכן בהתורה ויהי מקץ כי מרחמם ינהגם בליקוטי תנינא סימן ז' שמבואר שם שיש קושיות שהם למעלה מהזמן שאי אפשר לתרצם, כי אם ירצה לתרץ אותם יקשה אחר כך עוד קושיא שיהיה חזקה יותר מבתחילה עד שיכול לכנוס בקושיות ותירוצים שלמעלה מהזמן שאין הזמן מספיק לבאר הקושיות והתירוצים שיש שם וכו' עיין שם היטב. וכן בכמה מקומות בספרים שלו הקדושים.

וכן מה שכתוב שם בליקוטי תנינא סימן נ"ב דבר נאה ומתקבל שאמר רבינו ז"ל שמה שקשה קושיא על ה' יתברך זה מוכרח להיות כך, כי על ה' יתברך בהכרח שיהיה קשה קושיות שאי אפשר להבינם. כי אם לאו, רק יתנהג כפי חיוב דעתנו בלי קושיות עליו, אם כן יהיה דעתו כדעתנו חס ושלום. על כן בהכרח שיהיה עליו יתברך קושיות גדולות שאי אפשר לנו להבינם בשום אופן כי דעתו בהנהגותיו מרומם ונתעלה ונשגב מאוד מדעתנו וכו' עיין שם, וכן בכמה מקומות.

הכלל שבכל מקום שמדבר רבינו ז"ל מחקירות וקושיות כאלו אינו רוצה לתרצם בשום מקום, רק כל דבריו הם שהוא זכרונו לברכה בחכמתו הנפלאה מגלה תורה נפלאה בדרך נפלא ונורא מאוד, ומראה לעינים ומבאר לדעת להראות מהיכן אלו הקושיות נמשכין, שמחמת זה אי אפשר לתרצם וליישבם בשום אופן. וכוונתו להראות לדורות שאסור לכנוס בחקירות אלו, כי אי אפשר ליישבם בשום אופן ועל כן כל באיה לא ישובון ולא ישיגו אורחות חיים.

ראה דרכיו וחכם ותבין נפלאות ה', איך מי שרוצה להסתכל על האמת יבין מדעתו שאי אפשר ליישב קושיות כאלו בשום שכל, ואפילו בדרכי המקובלים האמיתיים, רק לסמוך על האמונה, אשרי הזוכה לזה".

[2] עיין בחובות הלבבות עם לב טוב, בהקדמה לשער היחוד, שהאריך בענין זה.

סוף סוף באומן…

השומרים הבריטיים שעמדו על משמרתם בנמל חיפה, אי שם בשלהי השלטון המנדטורי בארץ הקודש, לא העלו על דעתם כי ספינת המטען העוגנת מולם מהווה מטרה כלשהי למסתננים פוטנציאליים. בסך הכל עמוסה היא במאות טונות של תפוזים ופירות הדר מתוצרת הארץ, מוכנים למשלוח לרוסיה הסובייטית הרחוקה, לא מסתבר שהמטען הזה משמש גורמים עויינים…

מי בכל זאת עקבו אחר הספינה וניסו לנצל כל פירצה אפשרית בכדי להסתנן לתוכה? היו אלו שני אברכים צעירים מירושלים, הלא הם מיודענו רבי אברהם יעקב גולדרייך וחברו המושבע רבי שמואל שפירא, שהידיעה על הספינה העתידה להפליג לרוסיה הביאה אותם עד לכאן.

כל הסער הזה – אך ורק בכדי להגיע לפסגת שאיפתם ומשאת נפשם: להשתטח על הציון הקדוש באומן, הנמצא אי שם בברית המועצות הסגורה והמסוגרת – – –

כל הלילה התחבאו השנים על שפת הים, ממתינים לשעת כושר להסתנן אל סיפון האניה. אולם השומרים בנמל 'שכחו' להרדם על משמרתם, והשניים נאלצו לשוב ירושלימה במפח נפש ולחפש דרכים אחרות כדי להגיע לאומן.

בעוד רבי שמואל שפירא, יליד הארץ, כמעט ולא נקרתה לפניו הזדמנות לנסות לצאת לאומן, הרי שעבור רבי אברהם יעקב גולדרייך היה נסיון זה אחד מני רבים, לאחר שבשנות בחרותו ניסה לא פעם לחצות את הגבול מפולין מולדתו לרוסיה. אולם גם שם עמדו חיילי הגבול בדרכו, וכל עוד נפשו בו נמלט מהם חזרה לפולין.

כארבעים שנה חלפו מאז נסיונות הנפל של ר' אברהם יעקב בפולין, בכל אותן שנים לא הפסיק לכסוף, להתגעגע ולהתפלל, וכאמור אף ניסה כל דרך להגיע לאומן. והנה נפתח סדק צר, כחודו של מחט. אבל למרבה הצער, השער הזה נפתח רק עבור אזרחי ארה"ב בלבד, בעוד שלתושבי ארץ ישראל לא נשארה כל אפשרות להצטרף אליהם.

אך רבי אברהם יעקב וחבריו לא אמרו נואש; הם נסעו לאמריקה בנסיון לקבל אזרחות שתאפשר להם לקבל אשרת כניסה לרוסיה. אבל לאכזבתם, לאחר חודשים ארוכים של שהיה בנכר, חזרה כמעט כל החבורה לארץ, למעט רבי אברהם יעקב עצמו שסירב לקבל עליו את הדין ולא הפסיק מלנסות שוב ושוב.

ביום בהיר אחד נודע לו על אברך חסידי העומד לצאת לבריה"מ לצורך שליחות ציבורית. רבי אברהם יעקב יצר איתו קשר, והוא הסכים לצרפו לנסיעה. השניים הגישו בקשה לקבלת אשרת כניסה לרוסיה, כשבכוונה אין הם מזכירים את העיר אומן. האישור הנכסף התקבל, ובחודש חשון תשל"א עלו השנים בלבבות פועמים על המטוס הממריא למוסקבה.

השלטון הקומוניסטי קיבל את פניהם בדרכו האופיינית, כשהם מצמידים לשניים מדריכי תיירות מטעם ה'אינטוריסט' חברת המעקב הידועה לשמצה, שהפרידו בין השניים ושיכנו כל אחד מהם במלון אחר, מה שהפך את המשימה להתחמק מעיניהם הבולשות ולצאת לאומן – לבלתי אפשרית.

באחד הימים צעדו השניים לבית הכנסת הגדול של מוסקבה, שם ניגש יהודי בעל זקן קצרצר לרבי אברהם יעקב ושאלו ברמיזה: "האם אתם משתייכים ל'נחל נובע'?…" התשובה היתה כמובן חיובית. היהודי זיהה את עצמו כחסיד ברסלב בשם רבי ישראל קרוסונסקי (שמאוחר יותר עלה ארצה) והוא זה שהשתדל לקשר בינו לבין ה'גורמים המתאימים'…

היה זה ביום שני בבוקר. רבי אברהם יעקב נכנס לתחנת המוניות המרכזית כפי שסיכם עם איש הקשר. אולם, למרבה ההפתעה האיש לא המתין לו שם. מוניות באות ויוצאות, ולאיש אין זכר. השעות נקפו, ופחד נורא תקף אותו, שמא לאחר כל היגיעה להגיע עד לכאן, הדרך לאומן תחסם בפניו.

ואז עלו זכרונות מלפני ארבעים שנה והציפו את כל ישותו; כמו בחלום ראה את עצמו משתטח על האדמה בגבול פולין-רוסיה, כשמסביבו נשמעות יריות מחרידות, חייו היו נתונות אז בסכנה ממשית – אילו היו שוטרי הגבול מבחינים בו.

מחשבה מעודדת חלפה כעת במוחו: כאן הרי לא נשקפת סכנת חיים, 'אם אתפס חלילה, בסך הכל אשב במאסר, ואולי אקבל קנס כלשהו'. הוא החליט החלטה נועזת, הוא אינו מתחשב לא עם הק.ג.ב. ולא עם האינטוריסט – – – וממחשבה למעשה, הוא ניגש הישר למונית הראשונה הנוסעת לאומן, שילם סכום מופקע ויצא לדרך – – –

אין מילים היכולות לתאר את הרגע שבו הגיעו לסיומן ארבעים שנות געגועים ונסיונות בלתי פוסקים. זכה רבי אברהם יעקב למה שגדולים וטובים לא זכו בדורו. פחות מחמש שנים לפני הסתלקותו הצליח סוף סוף להגשים את החלום ולהשתטח על הציון הקדוש!

עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ?

מדוע נחרב בית המקדש?! על איזה עוון גלו בני ישראל בגלות קשה שכזו!? מה גרם לכך שאבדנו מארץ ישראל?!

זו לא רק שאלה על העבר. רבינו הקדוש הרי לימד אותנו שעיקר האבלות מכוונת על ההווה, לשוב מעתה בתשובה ולא לעכב עוד את בנין בית המקדש (ליקוטי מוהר"ן תניינא, סז). זו גם כל מהותה של התענית, להתבונן מהעבר על ההווה, ולא לחזור על אותם טעויות ומעשים שגרמו את החורבן, וכדברי הרמב"ם: "יש ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן, כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה, ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב" (רמב"ם, תעניות ה, א).

ובכן, מה גרם בשעתו את החורבן? – מי שרק לומד מעט בספרי הנביאים רואה לפניו רשימה ארוכה של עוונות ופשעים איומים: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, לצד שנאת חינם, שקר ושווא ועוד. לאחר אזהרות חוזרות ונשנות של כל הנביאים לשוב אל ה' ובהתראה ברורה כי אם לא ישובו – ייחרב הבית והעם יגלה מעל אדמתו, סירבו לשמוע עד שנתמלאה סאתם ונענשו. לכאורה הכל מובן ופשוט. אבל למעשה, הנביא ירמיהו בא ושואל שאלה זו בתוך הפטרת 'תשעה באב' ומתקשה למצוא את הסיבה: "מִי הָאִישׁ הֶחָכָם וְיָבֵן אֶת זֹאת וַאֲשֶׁר דִּבֶּר פִּי ה' אֵלָיו וְיַגִּדָהּ עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ נִצְּתָה כַמִּדְבָּר מִבְּלִי עֹבֵר?!". הוא מחפש את החכמים ואת הנביאים שיואילו לבאר את פשרה של התעלומה הגדולה, על מה אבדה הארץ, וכפי שחז"ל מבארים (נדרים פא). "דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו, עד שפירשו הקדוש ברוך הוא בעצמו", אף אחד לא היה יכול להעלות על דעתו מדוע אכן נחרבה הארץ, מלבד הקב"ה בעצמו.

והדבר מפליא: הלא ירמיהו בעצמו מתנבא בעשרות נבואות על החורבן ומפרט בדיוק את העוונות שיגרמו לכך, ולא זו בלבד אלא שבנבואה זו עצמה הוא מקדים בדברים נוקבים על עוצם הפשעים שהיו שם "מדוע הכעיסוני בפסליהם בהבלי נכר", "כי כולם מנאפים עצרת בוגדים, וידרכו את לשונם קשתם שקר ולא לאמונה גברו בארץ" ועוד ועוד – האם אין בכל אלו סיבה מספקת לאבדן הארץ?!

והפליאה הגדולה ביותר היא תשובת הקב"ה: "ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם ולא שמעו בקולי ולא הילכו בה", וחז"ל מפרשים שם, שהכוונה לכך שלא בירכו ברכת התורה תחילה. דומה שאין פליאה נשגבה מזו: מדובר בבני אדם שעוברים שלוש עבירות חמורות ושאר תועבות, ו'סוף סוף' מצאו את פשעם, שלא בירכו ברכת התורה?! אתמהה!

רבי נתן (ליקוטי הלכות, ברכת השחר ה, ז) מגלה לנו את הסוד:

נכון, הם נפלו, הסתאבו, השחיתו והתעיבו. אבל מדוע לא התעוררו לחזור בתשובה? מדוע אכן לא שמעו בקול מוכיחיהם? מדוע יצאו מרעה לרעה והגיעו למקום שהגיעו? זוהי שאלת הנביא.

ועל כך הוא משיב בשם ה': חסרה להם נקודת השמחה בעצם היותם בני ישראל, חסרה להם תורת ההתחזקות שלאחר נפילה! לאחר שקלקלו כל כך במעשיהם, לא היו מסוגלים להבין שגם עתה יש בהם נקודת קדושת ישראל, ושעדיין רב המרחק ביניהם לבין אומות העולם. הם לא יכלו להשיג שעדיין אהבת ה' בוערת אליהם להשיבם ולרחמם, ומשום כך הם אפילו לא ניסו לשוב והיו בטוחים שאין חפץ לה' בפושעים וחוטאים שכאלה. מכאן הייתה הדרך פתוחה להמשך נפילתם מבלי לשוב בתשובה.

זוהי הכוונה 'שלא בירכו בתורה תחילה' – הם לא היו מוכנים לברך גם בעת ירידתם האיומה את ה'אשר בחר בנו מכל העמים'!

"כי עיקר הקלקול שלהם היה שנפלו בדעתם כל כך עד שלא ידעו להבחין בין קדושת ישראל לזוהמת הגויים, עד שלא ברכו בתורה תחילה שהוא 'אשר בחר בנו מכל העמים', כי לא האמינו בזה מחמת שידעו בעצמם עוצם קלקולם, על כן אמרו נהיה כגוים" (שם).

מה גרם להם לטעות כל כך?! התרחקותם מצדיקי האמת, הנביאים שבדורם. שכן, בן אנוש אינו יכול להשיג דרכי ה' ועוצם רחמנותו. לפי משפט בשר ודם הרי שהחוטא אבדה תקוותו, ורק הצדיקים שיודעים דרכי הבורא הם אלו שמגלים לנו את יקרת חביבותו גם לרחוק ביותר, ואת עוצם האהבה שיש לקב"ה אליו להשיבו ולהחזירו בתשובה מעומק ירידתו ונפילתו האיומה.

כך, ששורש כל הגלות ועומק צרת החורבן הוא פגם אמונת חכמים. לו חָכְמוּ אז בני ישראל לבטל עצמם לצדיקים ולהאמין בתקוותם, כי אז היו חוזרים בתשובה ומתחילים מחדש וכל החורבן היה נמנע. "וכל זה מחמת שהיו מרחקים עצמן מאד מצדיקי אמת ולא ביטלו דעתן אליהם, שהם [הצדיקים] יודעים למצוא הנקודה טובה בכל אחד מישראל אפילו אם נפל כמו שנפל רחמנא ליצלן, ועל ידי זה הכל יכולין לעלות, והעיקר על ידי שמכניסים בכל אחד מישראל שיברך ויודה על חלקו שהוא מזרע ישראל ולא עשני גוי. ובני ישראל פגמו בזה על ידי שלא בירכו בתורה תחילה, ועל כן על ידי זה דייקא אבדה הארץ" (שם).

גם עתה כאשר אנו באים לשוב בתשובה בתשעה באב ולהתחיל מחדש, כאשר אנו באים לאונן ולקונן על חורבן בית מוחנו ששועלי תאוות ומידות רעות מהלכים בו והורסים אותו – עלינו לבכות ולצעוק בעיקר על כך, שלפחות מעתה נקשיב ונאמין לדברי הצדיקים, אשר פאר ויופי דבריהם כל כך נעלם מאתנו. נתאבל ונבכה ונשתוקק להאזין מעתה לדבריהם שמעוררים אותנו לייקר את נקודת יהדותנו, נשאג על העלמת יקרת מעלת דבריהם מאתנו, ושמעכשיו נאמין להם שה' אתנו עמנו ואצלנו ועל ידי זה נזכה לשוב בתשובה שלימה.

"כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו"

סיפור התקרבות: רבי שמואל שפירא

לקראת יום היארצייט של הרה"ח ר' שמואל שפירא שחל ביום שביעי של פסח, נביא הפעם את סיפור התקרבותו לאורו של רביה"ק.

שרשי משפחת שפירא בה אנו עוסקים נטועים באדמת ליטא והיא מתייחסת לאותו גאון וצדיק ר' לייב מהעיר קובנא, המכונה "ר' לייבאלע קאוונער". נכדו, ר' חיים יעקב שפירא, שנתגדל בבית זקנו שכן אביו נפטר בצעירותו, ששימש אף הוא ברבות העיר קובנא, עלה יחד עם כל בני משפחתו לחונן את עפר ארץ הקודש, ותיכף בבואו הכירו בגדולתו ומינהו לראב"ד בבית דינו של הגאון ר' שמואל סלנט.

את כל משפחתו, בהם גם נכדיו, העלה ר' חיים יעקב אתו לארץ הקודש, כאמור, מלבד בנו ר' דוד, אשר מחמת סיבות שונות נשאר בחו"ל.

בנו של ר' דוד, ר' שלמה יצחק, היה איש מורם מעם, מרבה בתעניות ובסיגופים לרוב, וכיהן כשמש בביה"ד וכספרא דדיינא. אך לצער כל המשפחה נפטר בצעירותו, בחיי אביו, בשנת תרצ"ג, כאשר הוא רק בן ארבעים ושש בפטירתו, בהותירו אחריו אלמנה שבורה ויתומים רכים.

* * *

בן היה לר' שלמה יצחק ושמואל שמו, והיה שמואל זה לשם דבר אצל כל מכריו ואוהביו, דוגמא להתמדת ויגיעת התורה ובעל מדות תרומיות שהקרינו על כל סובביו.

בישיבת "עץ חיים" הירושלמית בה למד, תלו בו רבותיו תקוות רבות. ראש הישיבה הנודע הגאון ר' איסר זלמן מלצר, היה תמיד מפליג בגדולתו, כי גם אילו היה שמואל בישיבות הגדולות בליטא גם אז היה נחשב בין המצויינים. כן היה רגיל לקום לכבודו כאשר עבר על ידו, כך גם בליל שבת קודש, כשהיו מתפללים בביהכ"נ שבבתי ברוידא'ס, שכונת מגורם, היה רגיל ר' איסר זלמן להמתין עד שר' שמואל יגמור את תפילת הלחש ולברכו בברכת "שבת שלום".

* * *

פטירת אביו היתה עבורו מכה קשה ובהיותו בחור מבוגר, כבן תשע עשרה וחצי, הרגיש בנפשו כי האחריות על עתידו מוטלת על כתפיו, ובאשר נפשו כמהה אל ה' בכל מאודו, חיפש איה הדרך בה ימצא אורו יתברך.

והנה אנה ה' לידו, ובעברו יום אחד על יד ה'גניזה', צדה עינו ספר קטן מבצבץ מבין הערימות, בתשוקה בלתי מוסברת שלח ידו לקח את הספר והחל לקרוא בו.

"השתפכות הנפש" היה שמו של ספר זה, והוא גרם אצל ר' שמואל לטלטלה עזה, כאשר גילה עולם חדש וסוף סוף מצא כיצד יוכל להרוות את נפשו הצמאה המשתוקקת עד כלות…

בחום אימץ את הספר לחוק לימודיו, והגה בו שוב ושוב, עד שהחליט שהוא חייב למצוא את אלה ששייכים למחבר ספר נפלא זה.

לא זמן רב ארך לו החיפוש, באשר למד בישיבת "עץ חיים" הירושלמית כאמור, בה כבר יצא שמע אחד מהבחורים המצויינים ושמו ישראל נחמן אנשין, כי הוא כמו אביו ר' שמואל מאיר, נמנים על חסידי ברסלב, ובמהרה מצא עמו שיח משותף להתעלות בסולם העולה בית קל ע"פ דרכו ועצותיו של רביה"ק ותלמידיו.

* * *

כך שעוד בתוך שנת האבל על פטירת אביו, החליט ר' שמואל בנפשו כי מקומו הוא תחת צל האילן הגדול רבינו נחמן מברסלב זיע"א, ומאז החל ללמוד בתשוקה גדולה ובאש להבה את כל ספרי רביה"ק ותלמידיו, והם נכנסו בלבו הטהור כחצים יוקדים שהלהיבו את נשמתו הבוערת בהתבטלות גמורה להשי"ת וצדיקיו.

בתחילה ניסה להסתיר את היותו 'ברסלב'ר חסיד', בעיקר משום שבירושלים דאז, לא הסתכלו בעין יפה על החסידים הללו שאין להם רבי חי, מה גם שלא רצה לצער את אמו האלמנה שהיתה ממשפחה ירושלמית שורשית בלי שום קשר לחסידות.

בחודש אלול של אותה שנה, שנת תרצ"ג, עשה הבחור שמואל את דרכו, לראשונה בחייו, אל עבר אתרא קדישא מירון, להשתטח על ציון קדשו של התנ"א הרשב"י, באשר למד וגילה סודו הנורא כמבואר בין בתרי תורת רביה"ק, שם בילה את רוב החודש בתורה ותפילה, קימת חצות והתבודדות בשדות ויערות של הרי מירון, שם גם נודעו לו יותר ויותר פרטי ההנהגות של חסידי ברסלב.

לקראת ימי ראש השנה היה עליו לחזור לביתו, אך לבו ורצונותיו טלטלו את נפשו העדינה, באשר ידע גודל החיוב להיות ביום הכסא – ימי ר"ה בקיבוץ של אנ"ש, שהתקיים באותן שנים בעיר העתיקה בירושלים, אך בני משפחתו עדיין אינם יודעים כלום מכל התקרבותו ושייכותו לאותם בני עליה, חסידי ברסלב.

לאחר התלבטויות קשות החליט ר' שמואל כי לא יודיע כלום לאמו ולמשפחתו לפני ראש השנה, רק הכין פתק ובו כתב שלא יחכו עליו לקידוש ולא ידאגו עליו, כי הוא יאחר לסעודה. פתק זה החביא מתחת למפה ליד החלות, בחשבו כי בוודאי יעשו קידוש וימצאו את הפתק.

למעשה, חיכו בני המשפחה שר' שמואל יחזור מביהכ"נ וכאשר התאחר הזמן החלה אווירה של פחד לשרור בבית, להיכן נעלם שמואל יקירם?!

מודאגים יצאו לחפש בכל בתי הכנסיות שבסביבה וכשלא מצאוהו הלכו לביתו של ר' פייבל אפטייקר, סבו של ר' יונה לבל, שהיה מטפל בצרכי המשפחה לאחר פטירת ר' שלמה יצחק, והחלו לשפוך את צערם כי ר' שמואל עוד לא חזר מביהכ"נ ומי ידוע מה עלה בגורלו…

כשמוע ר' פייבל את צעקתם, נזכר איך שראה את ר' שמואל מסתובב יחד עם נכדו ר' יונה, ותיכף מיהר להרגיע את בני המשפחה כי כנראה הוא נתפס יחד אתו לחסידי ברסלב ומחמת כן מאחר הוא את בואו. עלו לשלום אל בתיכם, הורה להם באבהיות, וסעדו את סעודת היו"ט, כי איני יודע מתי יחזור, אם בכלל…

ואכן כאשר נגשו לברך את ברכת המוציא על החלות מצאו את הפתק והבינו כי ר' פייבל צדק, וכי שמואל יקירם נתפס לחסידי ברסלב…

* * *

פרסום דבר התקרבותו עורר סערה רבה בקרב תושבי השכונה ומחוצה לה, ובמיוחד בקרב בני משפחתו.

גם רבו ר' איסר זלמן מלצר, כאשר הבחין כי שמואל המצויין הפסיק להשתתף בסדרי הלימוד בישיבה, ולשאלתו להיכן נעלם סיפרו לו כי התקרב לברסלב'ר חסידים. הצטער מאד לשמוע את הדבר, בהתבטאו כי הפסידו את גדול הדור הבא… ומיהר לשלוח שלוחים להניאו מדרכו החדשה. אך ר' שמואל כמובן לא שת לבו אליהם, רק אחז בפלך השתיקה הנצחית שלו, והמשיך בדרכו החדשה.

בראות זאת ר' איסר זלמן נענה מתוך צערו כי רב ואמר, כי מי שקירב אותו לברסלב לא ינקה מהגיהנם… כאשר שמע זאת ר' שמואל עצמו, נענה בחיוך ואמר: "בודאי שלא יצא שכן כלל לא ייכנס לשם…"

כך גם רמי"ם אחרים בעץ חיים היו באים לעיר העתיקה לנסות לדבר על לבו, אולם כדרכו הנצחית שמע את כל דבריהם אך לא ענה להם דבר.

כאשר ראו שר' שמואל אינו שת לבו לדבריהם, העלו בדעתם עצה נועזת: באשר ידעו כי בחור ירא"ש הינו ובודאי לא ירצה לצער את אמו האלמנה, אשר על כן הלכו אליה ושכנעו אותה כי כל כוונתם רק להציל את בנה, ועצתם היא שעל אף אהבתה אותו, צריכה לעשות מסירות נפש שלא יימשך אחר הכת… לכן תגזור עליו בגזירת כיבוד אם, כי אם לא יעזוב את ברסלב לא יוכל שוב להיכנס הביתה.

כמובן, היתה זו אחת מהמניעות הקשות ביותר בשבילו, שכן מצד אחד עז חפצו להתעלות בעבודת ה' אך מצד שני היאך יוכל לצער כל כך את אמו האלמנה.

ובאשר ידע כי שום כח המכריח לא יוכל לנתק אותו ממקור חיותו, וגם ידע ולמד על גודל כח התפילה, החל מאותו יום להרבות ולהפציר מאביו שבשמים שתומתק מניעה זו.

ואכן בסייעתא דשמיא עצומה, ניחמה אמו על החלטתה ושוב הרשתה לו לחזור לביתו לכבדה כמקדם.

* * *

עוד מסופר על גודל אהבתה של אמו אל בנה ר' שמואל.

היה זה בשנת תרצ"ז. ערביי ירושלים  המשולהבים ערכו פוגרום נורא בתוככי העיר העתיקה.

ובאשר ביהמ"ד של חסידי ברסלב, בו ישב ר' שמואל במשך כל היום ועמל בתורה ועבודת ה', עמד ברח' חברון, החליטה אמו של ר' שמואל לבקש ממנו שיחזור לביתו, בעקבות הסכנה הגדולה השוררת ברחובות קריה.

חצר בית הכנסת היתה סגורה בשער של ברזל, כנראה בעקבות המצב, וכאשר הגיעה אמו, היא ניסתה לדפוק בכל כחה כדי שיבוא מאן דהו ויפתח לה את השער. אך ר' שמואל שהיה באותה שעה עסוק בתפילתו בקולות ובהתלהבות כדרכו לא שמע זאת, ורק משצעקה בקול גדול את שמו כמה וכמה פעמים הצליחה לעורר אותו מעבודתו, ותיכף מיהר לפתוח לה את השער, ולא זז משם עד שביקש ממנה סליחה ומחילה, על כך שהיתה צריכה להטריח את עצמה עד לכאן וגם שלא שמע לפתוח לה תיכף…

* * *

לעומת בני המשפחה שלא ראו את התקרבותו בעין יפה, ואף ניסו להניא את לבב אמו נגדו, נעמד לצדו דודו ר' אריה לוין שראה בנפשו הכמהה, וידע כי רק לטובה כוונתו ובכך הוא מוצא נוחם לנשמתו, ובכל עת היה מגשר בינו לבין שאר בני המשפחה ולהרגיע את הרוחות.

כן מסופר, כי בעת שהכניס ר' שמואל את בנו בכורו לבריתו של אברהם אבינו, רצו בני המשפחה שיקרא את שם בנו על שם אביו, והוא בגודל תבערת לבבו כמובן שרצה לקרוא על שמו של רבינו הקדוש, לבסוף החליט לשלב את שני השמות יחד.

אך בני המשפחה לא נרגעה רוחם בכך, וכמה נשים החליטו לרדת לאמו של ר' שמואל, שהיתה נמצאת באותה שעה מתחת לביהכ"נ "מארמערישע" שם התקיימה הברית, בבית המחותנת מרת קרישבסקי ע"ה, וצעקו עליה כי רק היא אשמה בשתיקתה בכך שר' שמואל עושה דברים מבוהלים כאלו, ורק בידה הכח לשנות אותו…

ר' אריה לוין שהבחין בסערה שנוצרה, מיהר לרדת אחריהן אחר שהן עזבו את הבית, ניגש אל האלמנה המבוהלת ואמר לה, שלא תשמע מכל מה שהן מספרות, כי הוא מכירו ויודע כי כוונתו טהורה ומכוונת בלתי לה' לבדו, ובכך הרגיע אותה…

והיה ר' שמואל תמיד מפליג בשבח דודו ר' אריה שהיה לו למשיב נפש בשנותיו הקשות, וחש כל ימיו הכרת הטוב לכל מה שעשה.

וכשהיה ר' אריה מגיע לבית חתנו הרב אלישיב, ביקש ר' שמואל מבנו שיודיעו כאשר הוא יורד את המדרגות בחזרה לביתו. וכאשר הודיע לו על כך מיהר לרדת בעקבותיו והלך אתו ללוותו כברת דרך ארוכה.

כך גם בעת הלווייתו של ר' אריה, הלך ר' שמואל רגלי את כל הדרך משכונת כנסת.

* * *

גם דודו ר' צבי פסח פראנק, מרבני ירושלים, היה נזהר שלא לצערו בדרכו החדשה.

* * *

עם השנים הכיר ר' שמואל את שאר חסידי ברסלב, ביניהם ר' יו"ט זלוטניק משערי חסד ועוד.

כן היה הולך יחד עם ידידו ר' ישראל נחמן אנשין לשיעוריו  של ר' שמואל הורביץ.

עד שעלה ארי מבבל, החסיד ר' הירש ליב ליפל, ור' שמואל בכיסופיו העזים נמשך אחר עבודת ה' המופלאה שלו יחד עם שאר העובדים שהתגודדו סביבו.

* * *

כך עלה ונתעלה בדרכי הקדושה, עד כי בא קץ ביום שביעי של פסח שנת תשמ"ט, בו עלה השמימה במעלות קדושים וטהורים כזוהר הרקיע מזהירים.

תהא דרכו היוקדת לאור לנו בכל תהלוכות חיינו, ותהא נשמתו צרורה בצרור החיים

עקשנות בתפילה

בפרשת ויצא אנו קוראים על לידת שנים עשר השבטים שבטי ישורון בני יעקב אבינו.

הבן השמיני נקרא "נפתלי", כי רחל אמרה "נפתולי אלקים נפתלתי עם אחותי גם יכולתי", ופירש רש"י: "לשון עקש ופתלתול, נתעקשתי והפצרתי פצירות ונפתולים הרבה למקום להיות שוה לאחותי; גם יכולתי – שהסכים על ידי".

על דברי רש"י הללו כותב מוהרנ"ת (ליקוטי הלכות תפילין, ה, מג): "והבן הדברים היטב אם תרצה לחיות חיי עולם, כי אי אפשר לבאר הכל בכתב. ותפרש לך בלשון לועזית פירוש המלות של 'נפתולי אלקים נפתלתי' על פי פירוש רש"י הנ"ל. לשון עקש ופתלתול וכו', ואז תבין עד היכן עד היכן צריכין להתחזק בהתבודדות ושיחות בינו לבין קונו, אף על פי שתהיה בדרך עקש ופתלתול כמה פעמים בלי טעם וריח".

שכן כמבואר בזוהר הקדוש, ישנם שלשה סוגי תפילות: תפילה למשה, תפילה לדוד ותפילה לעני. תפילת העני חשובה יותר מכולם, וכאשר העני נעמד להתפלל ולשפוך נפשו לה', הקב"ה מתעטף לשמוע את תפילתו, וזהו 'ולפני ה' ישפוך שיחו' שתפילת העני מגיע ישירות לה' בעצמו בלי שום מונעים ומעכבים, וכל חיל השמים שואלים אלו לאלו במה הקב"ה עסוק ומשתדל עכשיו, ועונים להם כי ה' מתייחס עכשיו באהבה אל תפילת העני.

וממשיך רבי נתן, כי מדברי הזוהר האלו יש ללמוד לעצמנו חיזוק עצום להתחזק בעבודת התפילה וההתבודדות, קל וחומר מתפילת העני שהוא מתפלל מעומק לבו על צרכיו הגשמיים החסרים ומעיקים לו, לא כל שכן כאשר אדם מתחיל לרחם על עצמו והוא מרגיש את הדוחק שלו במעשים הטובים ובוכה להקב"ה וכביכול יש לו טענות על זה שה' לא מקרב אותו אליו, עד שהוא מתעורר בבכיה בגלל זה, כמה וכמה חשובה תפילה זו, והיא יקרה יותר מכל התפילות שבעולם.

שכן העניות האמיתית היא העניות בתורה ובמעשים טובים, כמו שאמרו חז"ל "אין עני אלא מן הדעת", היינו הדעת האמיתית והנצחית שיזכה האדם להפנים כי כל העולם הזה הבל והעיקר לחטוף עוד ועוד תורה ותפילה ועבודת ה'.

והעיקר הוא העקשנות כמו שלומדים מרחל לפי דברי רש"י הנ"ל, שאסור להתייאש גם אם נראה שכמה שמתפלל ומבקש – אינו נענה, שכן בעולם הזה ובגוף הגשמי אי אפשר לדעת אם כבר פעל בתפילתו, ובאמת יש לדעת כי אפילו אם לא פעל רק חוט השערה כל ימי חייו גם זה יקר מכל חיי העולם הזה.

"כְּבָר קָדְמוּ שִׁקְלֵיהֶם לִשְׁקָלֶיךָ"

ימי הפורים קרבים ובאים, קדושת מרדכי ואסתר קרבה ובאה, פורים חדש בא לעולם, קדושות נוראות ותיקונים עצומים שעוד לא היו עדיין בעולם.. והימים האלו נזכרים ונעשים בכל שנה ושנה, בהתגלות חדשה ונפלאה שלא כדוגמתה, ביתר שאר ויתר עוז…

שבת שקלים – זה ה'קול קורא' הראשון, ההתנוצצות הראשונה של ימי הפורים הנשמעים ועולים מקול הקריאה המתעוררת מפרשת השקלים, וכאשר ב'אחד באדר משמיעין על השקלים', הרי שבאורם ועוזם של שקלי הקודש הללו אנו נכנסים אל הקדושה, "משנכנס אדר מרבין בשמחה", בשמחת עולם על ראשינו ותחילת קדושתינו.

והנה כבר התגלה בעולם סודם של ימי הפורים, פורים ממש, כפי שהם בעצם מהותם, מה שהחל והואיל לגלות אור האורות, רבינו הקדוש רבי נחמן מברסלב, ופתח פיו בחכמה עילאה דעילאה: "כִּי מִתְּחִלָּה הָיוּ כָּל הַהַתְחָלוֹת מִפֶּסַח, שֶׁהוּא יְצִיאַת מִצְרַיִם. וְעַכְשָׁו וְכוּ'. וּפָסַק בְּאֶמְצַע וְלֹא סִיֵּם דְּבָרָיו"

ואולם החרה והחזיק בכנפיו תלמידו נאמן ביתו, מורינו רבי נתן, והשלים את דבריו וסודו: "וּמִתּוֹךְ דְּבָרָיו הֵבַנְתִּי שֶׁעַכְשָׁו הַהַתְחָלָה מִפּוּרִים, שֶׁהוּא מְחִיַּת עֲמָלֵק, שֶׁהוּא עִקַּר הַגְּאֻלָּה שֶׁל מָשִׁיחַ, כִּי "רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק" וּ"מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר" עַד דּוֹרוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל"… (הלכות ברכת הריח וברכת ההודאה הלכה ד , כה).

ומעתה, אם כל ההתחלות הם מקדושת הפורים, הרי שקדושת שבת שקלים היא התחלת ההתחלות, משבת קודש זו מתחיל לבקוע ולזרוח באור יקרות אורם הזך של ימי הפורים הקדושים והנוראים הבאים עלינו לגאולה ולישועה.

* * *

כי סוד ה'מחצית', מחצית השקל, והתיקונים הנשגבים שנעשים על ידיהם הוא סוד נעלם מסתרי הבריאה, דבר שאבות העולם מצוקי ארץ ואפילו משה רעיא מהימנא נתקשה בו, עד ש"הראהו מטבע של אש ואמר לו – כזה יתנו".

ואת הסוד הזה הולך ומגלה אור פני יהושע, אור הלבנה הנחצית ונסתרת כל הזמן מחדש, אשר לו נגלו נסתרות, מזיו והוד מקיפי האור שבעתיים אור פני משה רבו הנשפעים עליו בכל עת ועת, ואשר כל קדושת הפורים נמשכת על ידו, בסוד הנרמז "עיירות המוקפות חומה מימות יהושע בן נון", ובהלכתא רבתא דיליה, בהלכות תפילת המנחה הלכה ז' גילה סוד ה'חצי' וה'מחצית'.

שם חושף הוא בזרוע ידו ועוזו ומאיר לארץ ולדריה עליה עד היכן עולה ומגעת קרבנות המחצית, כי בעוד כל הקרבנות באות שלימות, קרבן מנחה עשירית האיפה, היא מנחת העני הבאה חצויה וקריבה בשפלות והכנעה בחלישות ובלב נשבר ונדכא, ומחמת זה היא עולה עד למעלה למעלה והיא הרצויה והעליונה ביותר המעלה את כל הקרבנות.

"וְזֶה מְרֻמָּז בְּמַה שֶּׁאָמְרוּ בַּמִּדְרָשׁ 'וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁכָּל הַקָּרְבָּנוֹת אֵינָם בָּאִים חֶצְיָם וְזֶהוּ בָּאָה חֶצְיָהּ' וְכוּ', הַיְנוּ שֶׁאֲפִלּוּ גַּם מְעַט הַתְּפִלָּה הָעֲנִיָּה וְהַדַּלָּה בְּחִינַת מִנְחַת עָנִי עֲשִׂירִית הָאֵיפָה שֶׁבָּאָה בְּדַלֵּי דַּלּוּת וְכוּ', גַּם מְעַט הַתְּפִלָּה הַדַּלָּה הַזֹּאת אֵינָהּ בָּאָה בִּשְׁלֵמוּת כִּי אִם בִּבְחִינַת חֶצְיָהּ וְכוּ', כִּי מְעֹרֶבֶת בְּמַחֲשָׁבוֹת מְקֻלְקָלוֹת הַרְבֵּה וְכוּ' שֶׁבְּוַדַּאי אֵינָהּ רְאוּיָה לַעֲלוֹת, אַף־עַל־פִּי־כֵן זֶהוּ הַמַּעֲלָה שֶׁל בְּחִינַת תְּפִלָּה לְעָנִי שֶׁהִיא בָּאָה חֶצְיָהּ, כִּי אֵיךְ שֶׁהִיא הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מְרַחֵם וּמְקַבְּלָהּ, מֵאַחַר שֶׁמַּרְגִּישׁ עֲנִיּוּתוֹ וּמִתְגַּבֵּר לְהִתְפַּלֵּל וְלָשׂוּחַ אֵיךְ שֶׁיָּכוֹל מִתּוֹךְ מְרִירוּת דִּמְרִירוּת עֲנִיּוּתוֹ וְדַלּוּתוֹ וְכוּ'.

* * *

כי על כן, כדי שיכנסו לפני ולפנים האורות הנשגבים של ימי הפורים, כדי שיופיעו עלינו מרדכי ואסתר במלוא הדרת קדושת שמחת שמחתם, כדי לזכות להתבשם מריח בשמיו נועם נעימותו של רוח אפינו משיח ה', מוכרחים להקדים את נתינת השקלים, לשקול ולחצות את עצמינו ואת עצמיותינו עד דכדוכה של נפש, לבטל את מציאותינו לנוכח זולתינו עד כלות ולהיכלל ולהתחבר אל כלל הנפשות ברשפי אהבה ורעות ללא שיור.

וככל שמתפוררת הישות והמציאות לפרורי פירורים, והאדם מכיר בעניותו ואפסיותו באמת ושש ושמח ומייקר כל פירור ופירור של רצון דקדושה, כך יותר ויותר הולכת ומתגלית ונשפעת אור והארת קדושת פורים בעולם.

וכל זאת ועוד, מאותם חצאי השקלים שנשקלים על ידי כלל נשמות ישראל וניתנים אל ידיו של משה, מהלב החצוי הנשבר לרסיסים אבל יחד עם זה הוא כוסף ובוער כאש להשם יתברך, מנתינת הלב הזה "מהמטבעות של אש" בונה משיח ה' את מקדש ה', משכן השכינה, ובהם הוא מצרפם ומאחדם בשורשם העליון בבורא יתברך באחדות גמורה בקשר אמיץ ונצחי שלא יפרד לעולם.

ומקדושתם העליונה של מחצית השקלים הללו משם אנחנו שואבים את מקור הכוח העוז והגבורה את אש הקודש להתחיל ללחום את מלחמת ה' למחות את זכר עמלק, להכניע את קליפת המן האגגי. אשר כל שורש אחיזתו ויניקתו היא מהפירוד והפיזור, "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד". כשהנפשות פונות כל אחד לדרכו ואינם מסבירות פנים זה לזה, כשכל אחד ואחד בונה במה לעצמו הולך ומתגדל רחמנא לישזבן המפריד והנרגן הגדול, ומחשבותיו ממלאות את החלל.

ואז מנסה גם הוא לשקול את שקליו על ידי עושי המלאכה, להשליט ולנשא את תאוותיו ותועבותיו בעולם עד כדי להשמיד ולאבד מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד.

אבל איש בער לא ידע, כי צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה, וכבר קדמו שקליהם של האיש רב החסד עליון למלכי ארץ המתנשא לראש בעטרת זהב גדולה, אשר יחד עם תלמידו הגדול נאמנו אסתר הנלקח לבית אחשוורוש, לוחמים להכרית והכניע את ראשית גויים עמלק, להוציא את הניצוצות שבעלו מפיו, להפוך הכל לטובה את הירידות לעליות והעוונות לזכויות, וליהודים היתה אורה ושמחה ששון ויקר.

* * *

"וּבִשְׁבִיל זֶה אָנוּ מַתְחִילִין עַכְשָׁו מִקְּרִיאַת פָּרָשַׁת שְׁקָלִים, כִּי עַכְשָׁו הַהַתְחָלָה שֶׁל הַגְּאֻלָּה וְתִקּוּן כָּל הָעוֹלָמוֹת הוּא מִפּוּרִים. כְּמוֹ שֶׁמּוּבָן מֵרִמְזֵי דִּבּוּרָיו הַקְּדוֹשִׁים שֶׁל רַבֵּנוּ זַ"ל.

"נִמְצָא, שֶׁעַכְשָׁו הַהַתְחָלָה שֶׁל הַקְּדֻשָּׁה שֶׁאָנוּ צְרִיכִין לְהַמְשִׁיךְ עָלֵינוּ הוּא מִפּוּרִים. וְהַתְחָלַת הַנֵּס וְהַשִּׂמְחָה שֶׁל פּוּרִים אָנוּ מַתְחִילִין מִפָּרָשַׁת שְׁקָלִים, כִּי בְּאֶחָד בַּאֲדָר מַשְׁמִיעִין עַל הַשְּׁקָלִים (שְׁקָלִים ב. מְגִלָּה יג:), כִּי עִקַּר הַנֵּס שֶׁל פּוּרִים הָיָה עַל־יְדֵי הַשְּׁקָלִים שֶׁנּוֹתְנִין יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל (מְגִלָּה שָׁם) עַל פָּסוּק (אֶסְתֵּר ג, ט): וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר כֶּסֶף אֶשְׁקוֹל, שֶׁהָמָן יִמַּח שְׁמוֹ רָצָה לְבַטֵּל הַכֹּחַ שֶׁל הַשְּׁקָלִים חַס וְשָׁלוֹם. וְאָמַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: רָשָׁע, כְּבָר קָדְמוּ שִׁקְלֵיהֶם לִשְׁקָלֶיךָ וְכוּ'. (הלכות ברכת הריח וברכת ההודאה הלכה ד , כה).

א-ל-ו-ל…

– אני כל כך רוצה לעשות תשובה באלול, ומרוב לחץ איני יודע מה לעשות?

בתו של רביז"ל 'אדל', התבטאה פעם ואמרה "באלול בוערים ובוערים ולא עושים כלום", מסתובבים באלול רוצים להתחדש, אבל לא יודעים איך להוריד את הרצון למעשה.

מובא בזוהר הקדוש שיעקב ועשו חלקו ביניהם את שנים עשר חדשי השנה. יעקב לקח את החודשים תשרי, חשוון, כסלו, ניסן, אייר וסיון, ועשיו לקח את החודשים טבת, שבט, אדר, תמוז, אב ואלול. לאחר מכן החכים יעקב ולקח מחלקו של עשו ב' חדשים, חודש אדר שנהפך מיגון לשמחה, וחודש אלול שנהפך לחודש הרחמים, שעל זה זעק עשו 'ויעקבני זה פעמיים' כי יעקב לקח ממנו שני חדשים.

והנה בכל שנה ושנה מתחדשת עלינו המלחמה בין יעקב לעשיו בעניין חודש אלול, כי עשו רוצה לקחת חודש זה לעצמו, שלא נדע מהנעימות שיש בעבודת התשובה, והוא מצייר לנו חודש זה כחודש מעיק שמצפים כבר לסיומו – הבה ונתחכם גם אנו בני יעקב, לקחת מעשו את חודש אלול ונבין שחודש זה הוא חודש ההשפעות של רחמים.

אלא שהעיקר תלוי בזה שנלמד ונעסוק בספרי רבינו בעניין חודש אלול [אשר קיצורם מובא בספר אוצר היראה], כי בלימוד ספרי הצדיקים מקבלים ציור אחר לגמרי על חודש אלול ועל המושג של תשובה.

– מהו באמת עיקר עבודת חודש אלול?

עיקר מהותו של חודש אלול הוא להתכונן ליום המלוכה בו אנו נכתיר את השם יתברך להיות המלך. כי אם אמנם השם יתברך הוא מושל בכל, אבל עדיין הוא לא מלך, כי אין מלך בלא עם, עד שאנו נסכים לקבל על עצמנו את ההבנה שהוא המושל, והכל ממנו, וממילא לו יאה לקבל את כל הכבוד שבעולם, ומעתה אנו מצייתים רק לקולו, כי אנו מעוניינים שיתגלה כבודו בעולם.

וזה בדיוק מה שעושים באלול, במשך חודש ימים מתכוננים להבין בצורה נכונה ואמיתית, מה פירוש "הכתרה", מה משמעות המילים "אין מלך בלא עם", איזה כוונה נכניס בליל ראש השנה כשנזעק "מי זה מלך הכבוד…".

זה מלחיץ? אולי משום שאיננו מבינים מה פירוש מלך, ומה פירוש שאנו זוכים להמליך אותו. לכן אנו נלחצים, פשוט לא הבנו נכון את מהותו של החודש, והוא התעוות אצלינו.

– מה זה באמת "מלך הכבוד"?

פעם עמדת ליד אישיות גדולה וחשובה, כמו צדיק עצום, פוסק הדור וכדומה? מצד אחד הרגשתָּ תחושה מלאה ביראת כבוד, ומצד שני, תחושה של התקשרות מלאה באהבה וחיבה ורצון להיות כמה שיותר קרוב.

אפילו יותר מכך – הרגשתָּ תחושה של 'כבוד עצמי', שאתה זוכה לעמוד הכי קרוב אליו.

ותאר לך גם, שהוא בעצמו פתאום פונה אליך, מבין כל המקורבים הסובבים אותו, ואומר לך: "יעקב, יש לך איזו בעיה? אתה יכול לשאול כל מה שאתה רוצה!" או שהוא פונה אליך בפניה אישית ומבקש ממך שתגיש לו כוס תה, איך היית מרגיש? היית מתמלא בתחושת שמחה וחשיבות, ובתחושות משותפות של יראה מחד ושמחה גדולה מאידך – היית ניגש למלא את בקשתו.

אלו הם התחושות שאנו אמורים לעורר אצל עצמנו בחודש אלול. לעורר במח ובלב מחשבות של הערכה כלפי ה', להכיר בכבודו, לשים לב שאנו עומדים לידו כל הזמן [זה אמנם יראה ופחד, אבל הם מלאים בהתקשרות ואהבה], ובעיקר לשים לב שהוא בעצמו פונה אלינו ופושט לנו יד עם המון רחמים, ומבקש שנעמוד יותר קרובים אליו ונקיים עוד מצוה, והוא גם מתחנן אלינו שנדבר איתו, כי הוא מצפה ורוצה להקשיב לכל תפילה שלנו.

וכי יש תענוג יותר גדול מזה, שאנו עומדים ליד "מלך הכבוד" ומקבלים ממנו כבוד ותשומת לב?!

וכעת, דע לך, שכל רגע שאתה חושב כזה מחשבה כזו – מהכבוד שלו, או מהכבוד שלך להיות משמשו בקודש, בזה בעצמך הנך מכתיר אותו ועושה אותו למלך.

וזהו עיקר עבודת חודש אלול. אתה לומד, מתפלל, אומר תיקוני זוהר, עושה מצוות, תחשוב רגע למי אתה עושה כל זה, ותמשיך.

ואם אתה שבור ונפול בדעתך, תיזכר שהמלך מביט עליך בעיניים מלאות חמלה. ובמחשבה זו, עשית תשובה, ואתה חוזר להיות הבן האהוב שלו…

אם תחשוב על זה, במשך חודש אלול, ובימי ראש השנה, תזכה בוודאי לכתיבה וחתימה טובה.

שלום בית

היסוד לשלום ביתו של האדם הוא רק ההבנה שכל העבודה היא לא אצל השני, אלא רק אצלי ומול השם יתברך. רק אז נוכל להתקדם. נכון שזה מאד נוח להאשים את בן הזוג השני, זה נותן תחושה של מלאות, הרגשה של רגיעה, אבל זו היא רגיעה מדומה. "החזרתי לו מנה אחת אפים, לא נשארתי חייבת. הראיתי לו שאני לא שפחה פה בבית", "חינכתי אותו". משפטים מוכרים, לא?

כן, זהו טבעו של האדם. אבל צריך לדעת שאם האדם אינו עובד על מידותיו הוא יורד. כותב הרב יעקב מאיר שכטר בספרו "ונכתב בספר" שהיום לא כל כך מודעים לכך שעבודה זו של זיכוך המידות, היא עבודה רצויה לפני המקום, זה לא עניין של מה בכך. עניין זה של כפיית היצר בתחום המידות הרי הוא בגדר עבודת ה' ממש. הוא מביא שם דוגמא נפלאה. כידוע, בחודשי הקיץ עוסק עם ישראל בפרקי אבות, שהיא מסכת מלאה בעבודה על מידות האדם. שואל הרב מברטנורא: מדוע פתחה המסכת במילים "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע"? הרי היה ראוי לקבוע את הדברים האלה בתחילת מסכת ברכות, שהיא תחילת התורה שבעל פה. שם היה יותר מתאים לכאורה להודיע שזו התורה שמסרה משה ליהושע. למרות זאת קבע רבי את המילים הללו דווקא במסכת אבות. הסיבה לכך היא שרבי רצה לקשור את המלים האלה דווקא בעבודה על תיקון המידות, כדי ללמדנו שעבודה זו של תיקון המידות גם היא מן התורה.

העבודה היקרה הזו של טיהור וזיכוך המידות שקולה כנגד לימוד התורה, שהרי המידות הן ככלים, אשר על ידן האדם יכול להכיל את אור התורה. הן הכלים אשר בזכותם יוכל לבצר את שכלו, לבצר את דעותיו, לבצר את אמונתו, וללכת בדרכי השם באמת בלי טעות ושגיאה.

אנחנו הלא רואים שבכל יום ויום האדם מתחבט עם כל מיני בעיות שקשורות במידותיו, מידותיהם של בניו ובנותיו, מידותיה של אשתו, מידותיהם של שכיניו וחבריו. האדם מוקף בעבודת המידות ועל כן כמה חשוב שייתן אל ליבו את החשיבות של העבודה זו וישקיע מחשבה וזמן וכוח ותפילה בעבודה הזאת.

סיפר הרב הצדיק רבי לוי יצחק בנדר על יהודי חשוב שהכיר ושמו רבי אייזיק. "אני זוכר כשבאתי לעיר מגוריו ונכנסתי לבקר בביתו של רבי אייזיק", מספר רבי לוי יצחק, "והנה ראיתי שמסתובבת שם זקנה אחת, עם שתי מקלות ביד. כששאלתי: מי זאת? על כך ענו לי: כן, כן, זאת אשתו של רבי אייזיק". "זו אשתו של רבי אייזיק?" תמהתי, "הרי רבי אייזיק הוא יפה תואר ויפה מראה, גבוה משכמו ומעלה". היא הייתה רגילה לתת לו על הראש. והנה כשהיא נפטרה, בערך שלושה חודשים לפניו הייתי שם אצלו", מספר רבי לוי יצחק והוא היה שוכב שם חולה. וכשהיא נפטרה הוא ירד מהמיטה וליווה אותה שלוש פסיעות והספיד אותה. וכך אמר: "הבעל שם טוב אמר שאין אדם מבין את חברו כי אם הבעל את אשתו והאשה את בעלה. הוא ורק הוא יודע מי היא, ורק היא יודעת מי הוא. אומר אני לכם, היא הייתה אשה יראת שמים". אמר רבי לוי יצחק: "אז ראיתי באמת את הגדולה של היהודי הזה. בן זוגך מכה בך בשוט לשונו, ואתה עומד מולו מחייך ואומר תודה לה' ועומד ומבקש סליחה מהשני ומדבר הכנעה. זו מדרגה גדולה.

אבל מאיפה מקבלים עיניים טובות כאלו לראות באשתי רק את הטוב? מאיפה מקבלים כוח לראות שבעצם כל מה שהיא עושה, היא רק שליחה של הקדוש ברוך הוא לתקן אותי. צריך פשוט לזכור שיש לי כאן הזדמנות פז לתקן את מידותי. אני צריך רק להפנות את פני כלפי ה', זה מה שהקדוש ברוך הוא דורש ממני כרגע. הוא הוא הקורא לי כאן, הוא הרוצה את טובתי. עדיף שאתקרב אליו עכשיו. מי יודע מה יהיה בניסיון הבא? לפעמים ברמזור יש אור מהבהב צהוב. זה אמנם לא נורא כל כך אם חוצים את הצומת באור כזה, אבל אחר כך, אם נתרגל, בסוף נחצה גם באור אדום ואז אנחנו בסכנה. לא עדיף לעצור את עצמי לפני שה' יעצור אותי? לא עדיף לעצור כבר בצהוב? אני רוצה לפתח אצלי עין טובה, אבל בדרך של קירבה לה', בדרך של התקרבות, לא בדרך של יסורים חס ושלום.

מצאנו בדברי חז"ל על מצוות פריקה וטעינה. התורה אומרת "כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו – עזוב תעזוב עימו", כלומר יש מצוה לסייע בידי בעל החמור ולפרוק את המשא בכדי למנוע צער בעלי חיים מהחמור הזה, וכן יש מצווה של טעינה לסייע בידי בעל החמור להטעין את המשא. ואמרו חז"ל: "מה יקרה אם נזדמנו לאדם שתי המצוות – פריקה וטעינה, והוא אינו יודע איזה מהם לקיים, הרי שמצוות פריקה קודמת משום שיש בה צער בעלי חיים, כי בעל הטעינה יכול להמתין מעט לא יקרה שום דבר, אבל החמור לא יכול להמתין ומצטער תחת כובד המשא. עכשיו ניקח דוגמא אחרת, אם האדם הזה פגש בבת אחת את אוהבו ואת שונאו. האוהב זקוק לפרוק את המשא והשונא צריך לטעון את המשא. מי קודם? אתם יודעים מהי התשובה? מצוות טעינה שבשונא קודמת. ומסבירים חז"ל שהסיבה היא, כי אצל השונא הוא צריך לכפות את יצרו לעשות מעשה של אחווה ורעות וזה עדיף מלפרוק את החמור השני. מה מנסה הגמרא להוכיח מכאן? שצער בעלי חיים הוא רק מדרבנן ולא מן התורה וחיובו לא חמור כל כך שיעמוד מול המצווה לכוף את יצרו, כי אחרת אם המצוה של צער בעלי חיים היא מן התורה. אם כן למה לי להתחשב בכך שהשני הוא שונאו ויש בו כפיית היצר? אבל הגמרא חוזרת בה ואומרת אמנם צער בעלי חיים הוא מן התורה, אך עם כל זאת עדיף לכפות את היצר מול השונא שלך יותר מאשר לקיים מצווה מן התורה. והדברים מבהילים! יותר חשוב לקדוש ברוך הוא שאתה תתנקה מן המידות הרעות של שנאה ואיבה מאשר שתקיים מצוות אחרות.

הנה אתה חוזר הביתה מן העבודה או מן הלימודים ואשתך (או בעלך) מקדמת את פניך בשמחה: "למה לא קנית לי מה שביקשתי? מה עשית כל היום?". איזו תחושה מתעוררת בליבך? אולי חלישות הדעת, אולי כעס. "מה היא מדברת, האשה הזאת, היא לא מבינה, שאני חזרתי מיום עבודה קשה. כמה התאמצתי בשבילה וזה מה שיש לה להגיד לי?"

ואז אתה פשוט מתרתח, כועס, שונא, נחלש בדעתך, נעשה ברוגז, ופותח בקול גדול וצרור של ברכות יוצא מפיך הקדוש והטהור. ואחר כך ננעלים שערי הלב עד הניסיון הבא. והעיקר הוא – שלא נשארת חייב. וזה עוד במקרה הטוב. למה במקרה הטוב? כי גם היא יכולה להצטרף למועדון הצעקנים, ואז שוב נרקמת עוד אריגה בפרוכת השלום והשלווה.

איך עוצרים את התהליך הזה שבעצם הרי אף אחד לא מעוניין בו ואף אחד לא מרגיש בסוף שום מתיקות ושום עונג ממנו?

יש הרבה עצות והנהגות יפות איך לעצור את הר הגעש הזה שלא יתפוצץ.

נתאר מקרה מוכר: האשה מכינה לבעלה ארוחת ערב טעימה. טורחת ומבשלת במשך כמה שעות. טועמת את המאכל מדי פעם וסוף סוף הארוחה מוכנה. והנה הבעל חוזר הביתה, מתיישב מיד לשולחן והארוחה מוגשת לו. והנה חוש הטעם הטוב של הבעל פועל והוא מגיב: "הארוחה ממש טעימה". והאשה עונה לו: "לא נכון, אתה סתם רעב". אתה פשוט מופתע, איזו מן תגובה זאת? תגובה משונה ומרגיזה. מה היא רוצה ממך? אתה יודע איזו כוונה מסתתרת מאחורי המשפט הזה? הרצון לדעת כמה בן הזוג אוהב אותה ומעריך אותה. ואם כן מהי התגובה הנכונה כאן? "לא, אשתי היקרה, אכן הארוחה טעימה, יישר כחך על המאמץ הרב". זה קשה להגיד את זה. זה נתקע לך בגרון. יותר קל לך להגיד: "תעזבי אותי בשקט. מה את רוצה? את לא רואה שאני עייף?"

למי יש כוח לעצות על עבודת המידות כשחוזרים הביתה עייפים ורעבים? יש הרבה עצות והרבה משפטים יפים שאפשר להגיד אבל אם בן אדם לא מכוון על זה שעבודת המידות זה כל הזמן, ושעבודת המידות זה קודש קודשים, אז מאיפה הוא יקח בכלל כוח לבחור איזה משפט יפה להגיד כשהוא רוצה רק להתעצבן?

כדאי לכל אחד לאמץ את הרעיון הזה: כל מחשבה שעולה בלבנו על בן זוגנו, הן אם זה קשור למעשיו או לאופיו ומידותיו, כל המחשבות הללו לא באו סתם. הקדוש ברוך הוא שלח אותן אלינו במיוחד. בשביל מה? בשביל שנעבוד על עצמנו. ואז אנחנו צריכים לשאת תפילה: "ריבונו של עולם, אני הרי יהודי ואני רוצה לתקן את מה שטעון תיקון. אין מי שיעזור לי חוץ ממך". ואז אפשר אפילו לומר תודה. כמו רבי אייזיק, כמו כל הצדיקים. תודה לך בעלי ותודה לך אשתי, על שהיית שליח לעורר אותי לתקן את עצמי.

שיעורים קבועים

על חשיבותם של "שיעורים קבועים" בתורה, דבר יום ביומו, עמדו רבים מהספרים הקדושים. עוד בדברי חז"ל בגמרא אנו מוצאים "בשעה שמכניסים אדם לדין אומרים לו… קבעת עתים לתורה?" (שבת ל"א). שאלה קשה היא זו, ואמנם נפסק בשלחן ערוך להלכה, שעל כל אחד חובה "לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה" (יו"ד רמ"ו). מה גם, שאף "מי שאינו יודע ללמוד – כותב הרמ"א באו"ח קנ"ה – ילך לבית המדרש… וילמוד מעט במה שיודע ויחשוב בעניניו ויכנס בלבו יראת שמים".

מכאן, שלא רק דבר חשוב הוא זה, כפי שעלולים היינו לחשוב, אלא הלכה פסוקה בשלחן ערוך. ואמנם, גם רביה"ק התבטא כך ואמר שהיה רוצה מאד, שיהיה "חיוב אצל כל אחד ואחד ללמוד כך וכך בכל יום – ולא יעבור" (שיהר"ן י"ט).

במדרש, ויקרא רבה, מציגים חז"ל את ההבדל שבין טיפש לפיקח באמרם: "מי שטיפש אומר: 'מי יכול ללמוד את התורה, נזיקין שלשים פרקים, כלים שלשים פרקים' מי שפיקח אומר: 'הריני שונה שני הלכות היום, שני הלכות למחר, עד שאני שונה את כל התורה כולה'" (י"ט ב').

נמצינו למדים ששיעורים קבועים הם המאפשרים – לדעת חז"ל – להיות בקי ב"כל התורה כולה" בבחינת "קובץ על יד ירבה" (משלי י"ג) ואם בהלכות תלמוד תורה שם משמע ששיעורים קבועים מהווים עצה שבדיעבד, ומיועדים בעיקר למי שאינו יכול לעסוק כל היום בתורה, הרי שלדברי רביה"ק מוכח שחובה היא, על "כל אחד ואחד, ללמוד כך וכך בכל יום".

ואמנם, כן נהגו אנ"ש, מאז עד היום הזה. למגדול שבהם ועד לקטן שבהם, לעסוק בשיעורים קבועים, דבר יום ביומו. גם עצם הוראת רבינו ז"ל, לערוך שעה התבודדות בכל יום, מהווה שיעור קבוע. (התבטא אחד מחשובי אנ"ש שאם יש לו לאדם שעה התבודדות בכל יום, כבר כל סדר יומו סובב הולך סביב לזה. והדבר גורר עוד ועוד שיעורים קבועים, ואמת היא).

עוד נבאר בע"ה להלן, ע"פ פשוטם של דברים, מה רבה התועלת שבשיעור קבוע, אך לא לפני שנזכיר את דבריו המאלפים של רבי אברהם ב"ר נחמן, שאמר פעם ששיעור קבוע עולה בחשיבותו, אלפים פעמים, על פני שיעור שאינו קבוע – – – ואם הזכרנו לעיל את שיחתו של רביז"ל, בדבר החיוב לעסוק בשיעורים קבועים, מה נפלא הוא המשך השיחה המפליג גם הוא בחשיבות הדבר ועד היכן מגיעה מעלתם של שיעורים יומיים: ענה ואמר: "שאפילו אותן האנשים הרחוקים מן הקדושה מאד, שנלכדו במצודה רעה עד שרגילין בעבירות ח"ו… הכח של התורה גדול כל כך – עד שיכולה להוציא אותם מן העבירות שרגילים בהם ח"ו. ואם יעשו להם חק קבוע וחיוב חזק, ללמוד בכל יום ויום כך וכך, יהיה איך שיהיה, בודאי יזכו לצאת ממצודתם הרעה, על ידי התורה. כי כח התורה גדול מאד".

הדברים מדברים בעד עצמם: הרי זה מוצא קל ונפלא, לצאת מסבך ההרגלים המגונים שלעתים דומה שאין כל שליטה עליהם וכי הפכו לטבע גמור. אמנם, אין לו לאדם כח לשנותם, אלא על ידי "חק קבוע וחיוב חזק ללמוד בכל יום כך וכך" ואז כח התורה הוא זה שיכניע את היצר וישנה את ההרגלים האיתנים וכמאמרם ז"ל "בראתי יצר הרע – בראתי תורה תבלין".

והדברים הוכיחו את עצמם. רבים רבים שהתקרבו לדעת רביה"ק, שבו מעוון, על ידי שקבעו לעצמם "חק קבוע" לכך וכך בגמרא וכך וכך בפוסקים, כך וכך בספרי יראים וכך וכך באמירת תהלים וכו' וכו' בכל יום ויום, הדבר הציל אותם ושינה את דרך חייהם, מן הקצה אל הקצה, מה שלא היה בשום כח שבעולם לעשות, יעידו על כך מאות סיפורים מאנ"ש שתכלה היריעה לבארם.

אולם, מעלה נפלאה זו של קביעת שיעורים יומיים, קשורה קשר הדוק עם תנאי נוסף, עליו דיבר רבינו פעמים רבות. והיא: הפשיטות והתמימות שעל האדם ליישם בכל דרכיו. למידה גדולה של תמימות ופשיטות צריכים כדי לעסוק בשיעורים קבועים. שכן דרכו של אדם היא להתהלך אך בגדולות ואין הוא רוצה לשמוע על שיעורים "בעל-בתיים" כביכול. בני אדם נוטים או ללמוד הרבה או כלום לא. קשה להם להצטמצם לשיעורים "יבשים" כביכול. כי על כן יש לנכנסים בעבודת ה' התחכמויות תפלות, כפי שהעיד רביה"ק, באמרו: "גם מחכמות שיש בעבודת ה' עצמו צריך להרחיק מאד, כי כל אלו החכמות של העולם שיש להנכנסים ומתחילים קצת בעבודת ה'. אינם חכמות כלל והם רק דמיונות ושטותים ובלבולים גדולים" (ליקו"מ ב מד).

האדם מטבעו רוצה לעשות דוקא דברים שעושים רושם לפי דעתו ושיש בהם תועלת מיידית. ומשום כך, אם לא עלתה בידו התמדה מרובה בתורה, הריהו נמנע ממנה לחלוטין. וכדרך שסיפר מוהרנ"ת אחר התקרבותו לרביה"ק, שלפני שהתקרב לרבינו אמנם למד הרבה, אך אם לא הצליח למצוא פנאי רב, שוב לא למד כלל. אולם כשבא לרביה"ק שאמר לו "א ביסל איז אויך גוט" (מעט הוא גם טוב), בהסבירו לו זאת בשבעה משיבי טעם, הבין אל נכון עד היכן מגיעה מעלת לימוד אפילו של שעה קלה. ואמנם, רק הודות לכך הפך מוהרנ"ת לאחד המתמידים העצומים ביותר שבדורו,  בשמרו את הזמן עד לכדי דקות ושניות. ופעם התבטא ואמר "גרויסע פינעף מינוט" (חמש דקות גדולים) בהתכוונו לאחד שהתבטא בביטול על חמש דקות שיש עוד להמתין לדבר מה.

כך שאם היה אדם יודע להחשיב שיעורים קטנים, היה עולה במעלות התורה עד אין קץ. אם רק יציית לדברי רביה"ק בתמימות ובפשיטות ויקבע לעצמו שיעורים קבועים דבר יום ביומו. רבינו ז"ל "היה אוהב מאד את העבודות הפשוטות" (חיי"מ עבו"ה ע"ז) והרבה לדבר כמה חשובות הן למעלה עבודות אלו, שדוקא משום כך, מתנכל היצר לבל יקבלו בני אדם הוראה קדושה זו.

אחד מנכליו הגדולים של היצר היא ההפסקה החד-פעמית של השיעורים. כלומר שעל ידי שהוא מבטל את הלומד בקביעות שיעור יומי יום אחד משיעורו, שוב אין השיעור הקבוע נמשך. בדרך זו הפיל רבים לרשתו והרבה מקובעי השיעורים היומיים, הפסיקו בלימוד השיעור בגלל ביטול חד פעמי.

ומהי התרופה לכך? אחד מחשובי אנ"ש מציע עצה נאה משלו ואף מביא הסבר לדבריו מדברי רבינו הק' בסיפוריו הנפלאים שבחיי מוהר"ן. שם מובא סיפור עמוק שהנסתר בו מרובה על הגלוי "הלבנה באה בקובלנא לפני החמה, באשר שהחמה משמשת עיקרה ביום ובימות החמה, והיא צריכה לשמש בחורף ובלילות הארוכים ובקור, והיתה החמה מפייסה שתעשה לה מלבוש. וקראו לכל החייטים… גדולים וחשובים לעשות לה מלבוש ורצו גם החייטים הקטנים לילך ואמרו 'מאחר שאין קוראים אותנו אין לנו לילך' ובאו החייטים הנ"ל והשיבו שאי אפשר ליקח לה מלבוש. כי היא לפעמים קטנה ולפעמים גדולה, על כן אי אפשר לכוון מדתה. ובאו החייטים הקטנים ואמרו שהם יכוונו מדתה ויעשו המלבוש. השיבו להם 'אם החייטים הגדולים אין יכולים, איך תוכלו אתם?'" (שם ל"ח).

סתם ולא פירש רבינו הקדוש והנורא מה כוונתו בסיפור זה, אך ניתנה לנו הרשות לעיין בדבריו ולמצוא עצות לנפשנו. אותו קושי שעמד לפני החייטים בעשיית המלבוש ללבנה – אמר – ניצב גם בפני מי שרוצה לקבוע לעצמו שיעורים יומיים. הלה אינו יודע לשית עצות בנפשו, איזה שיעור "יתפור" לעצמו. אם יקבע לו שיעור גדול – מה יעשה ב'קטנותו', כשהימים מצומצמים, כמו בערבי שבתות או כשהוא בעצמו בבחינת "קטנות המוחין"; ואם יקבע לעצמו שיעורים קטנים – שמא יגרע מן הימים שהיה יכול ללמוד בהם הרבה יותר?!

כי על כן, טרם יחליט על שיעור קבוע, ישקול היטב איזה גודל וסוג של שיעורים יכולים להתקיים אצלו תדיר ומתאימים לכל סוגי הימים והמצבים. אמנם – כפי שציינו לעיל – נוטה האדם לגדולות ומיד כשיתלהב לרעיון השיעורים הקבועים, ירצה "לתפור" לעצמו שיעורים גדולים ממדתו. אך, לא כן, אם יחשב היטב את מצבו, מקומו ומעמדו הרוחני – או אז ידע, לאיזו מדה של מסירות קבועה הוא מסוגל, ויקבע לעצמו שיעור, כדוגמת המלבוש של החייטים הקטנים שאינם מדייקים היטב בתפירתם ומלבושיהם תואמים גם לגדול וגם לקטן… כן גם השיעור שיקבע לו, חייב להתאים גם לימים של "גדלות" וגם לימים של "קטנות" וכך יהיה בטוח שהשיעור יתקיים בידו.

אולם, מוהרנ"ת, שאחז במדריגות של שלימות בדברי רבינו ז"ל, פתר לעצמו באופן אחר בעיה זו של שינוי בימים. וכמובן, אם כי יתכן שהעצה הנ"ל אמיתית היא, עלינו להתחקות על דרכי רבי נתן בעצמו ולשאוף להגיע למעשיו. מוהרנ"ת שהיה חזק מאד בשיעורים כסדרם, דבר יום ביומו, מחצות הלילה ועד לשכבו על מטתו למחרת, לאחר תפילת ערבית, התווה לעצמו, שלשה עשר (!) סוגי שיעורים, המותאמים לפי כל סוג יום. ליום רגיל – סך שיעורים גדול, לערבי שבתות – כמות קטנה יותר, לשבת בעצמה – צורה אחרת של שיעורים, ליום נסיעה – שיעור שונה בתכלית וכו' וכו'.

אך ידועים הם הדברים המובאים בספרים הקדושים, שהמניעה הגדולה ביותר היא "מניעת המח" היינו, מה שמחשבתו של אדם מונעת בעדו, מלהוציא את רצונותיו הטובים אל הפועל. כך הוא בנידון התמימות והפשיטות, שמרוב השגתו של אדם בחשיבות רעיון השיעורים הקבועים ותועלתם, יחליט למשל שאין זה נאה לו ללמוד בכל יום רק שני הלכות או רק דף זוהר אחד וכיוצא בזה. במחשבתו, רוצה הוא לראות את עצמו עם סדר יום מושלם, עמוס שיעורים למכביר כמו זה של מוהרנ"ת ואפילו יותר מזה… הדבר נובע מהעדר הכרת עצמו, מקומו, מדריגתו ומידת יכלתו, וביחוד, מהעדר השגה בחשיבותו ורום ערכו של שיעור קטן בתורה.

על העדר השגה זו, דרש מוהרנ"ת בליקוטי הלכות או"ח, דרוש נאה למאד. דבריו נסובים על מאמר חז"ל: "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע וכו' אם נצחו – מוטב ואם לאו – יעסוק בתורה וכו' ואם לאו – יקרא ק"ש; אם נצחו – מוטב ואם לאו – יזכיר לו יום המיתה" לכאורה קשה "אם כן, יזכיר לו תיכף יום המיתה? ועוד הלא אנו רואים רוב בני האדם שזוכרים יום המיתה בפיהם ואף על פי כן עושים מה שעושים ר"ל?" (בציה"פ כ"ב).

על כך משיב מוהרנ"ת במתק חידושיו, שאמנם לא זכרון יום המיתה בעצמו מכניע את היצר, אלא כוחה של התורה, וכפי שאמר רבינו ז"ל בשיחה שהזכרנו לעיל, שכח לימוד התורה וקביעת שיעורים יומיים בה "גדול כל כך עד שיכולה להוציא אותם מן העבירות שרגילין בהם" אלא, שהואיל והאדם אינו יודע להחשיב את השיעורים היומיים ויתכן שמרוב זלזולו בהם לא ירצה לקיימם או שיפול ברוחו ויפסיק לקיימם – על כך מייעצים לו חז"ל "יזכור לו יום המיתה – היינו שיזכור יום המיתה שסוף כל סוף יהיה מוכרח למות ואז בסוף הכל בוודאי טוב יותר, כל מה שחטף בזה העולם, איזה דיבור תורה ותפילה וקראית שמע, אף אם הוא כמו שהוא".

יוצא מכאן, שעל האדם להתייחס בצורה נכונה יותר לשיעורים קבועים. עליו לדעת שעל ידם "יזכה לצאת ממצודתו הרעה" כמאמר רבינו ז"ל. או אז ידע אל נכון איך להעריך "איזה דיבור תורה ותפילה וק"ש אף אם הוא כמו שהוא" והדבר יתקיים אצלו לעד.

ואף לדעתנו הפשוטה יש לו לשיעור קבוע עדיפות גדולה, בכך שהוא צובר בעקביות חלקי תורה נרחבים בזה אחר זה. כבר דובר רבות על חשיבות הבקיאות, לצד העיון בתורה. אין לנו כאן אלא לציין, שאין כמו שיעור קבוע – ולו הקטן ביותר – לעשות את המקיימו לבקי עצום, בכל מקצועות התורה. סעיף אחרי סעיף, דף אחרי דף ופרק אחר פרק מצטרפים, ברבות הימים, לחשבון גדול ועצום, המקנה ידיעה נרחבת בתורה.

לא נמנע מלהזכיר כאן את משל הצבי והארנב הידוע, הממחיש דווקא היטב את מעלת השיעור הקטן והקבוע על פני השיעור הגדול שאינו קבוע: מעשה בצבי אחד שהתחרה עם הצב כבד הרגליים מי מהם יגיע למרחק רב יותר תוך שנה… מובן, שהצב, בידעו את קצב הליכתו האיטי ומאידך את זריזותו של הצבי, עשה את חשבונו והחליט לזחול במידת יכולתו כמה שעות מדי יום ביומו. ואילו הצבי ישב בטוח על מקומו, בחשבו בלעג 'וכי מה יש לי למהר, אם מתחרה אני בצב זחלן? זמן רב יש לי עד סוף השנה, או אז ארוץ ברגלי הקלות את כל אותה דרך שעשה הצב, במשך יום אחד…

עברו חדשים רבים והצב שוקד על מסעו היומי. השנה קרבה לקיצה והצב השיג מרחק רב למדי. ואילו הצבי, בראותו כי בעוד יום יומיים תסתיים השנה, קם ממקומו והחל לרוץ בכל כחו. אך עד מהרה נוכח לדעת שאיחר את המועד וכי הצב השיגו בשקדנותו…

כן הדבר במי שלומד בעקביות, סעיף אחרי סעיף ודף אחרי דף. שאם כי שיעורים קטנים הם אלה ובוודאי יתגאה עליו הלומד הרבה אך בלי קביעות, הרי שברוב הפעמים הוא המספיק יותר ואף יודע יותר מחברו שפעם לומד הרבה ופעם לא כלום.

ואם נגענו בנושא השיעורים היומיים, עלינו לציין, שדרך רבינו הקדוש היא, לעבור על כל מקצועות התורה ולא להסתפק בלימוד ספרים מסוימים בלבד, אלא "ראוי לאדם שיעבור וילך בזה העולם בכל הספרים הקדושים וללמוד כולם כדי שיהיה בכל מקום. כמו שנמצא השרים שהולכים ועוברים במדינות ומוציאים הוצאות רבות על זה, כדי שיוכל אחר כן להתפאר ולומר שהיה במדינות, כמו שדרך השרים להתפאר ולומר: הייתי בווארשא וכיוצא בזה. כמו כן, ראוי שיהיה האדם בעוה"ז בכל מקומות הקדושים של התורה, כדי שיוכל להתפאר בעוה"ב שהיה בכל מקום, דהיינו, בכל הספרים הקדושים כנ"ל ולעתיד בעוה"ב מזכירין אותו כל מה שלמד בעולם הזה".

אין אלו דברי מליצה ח"ו. כן צריך לנהוג וכן רצה רבינו ה"ק שננהג "ופעם אחת חישב רבינו ז"ל מה שהאדם צריך ללמוד בכל יום, עד שאין היום מספיק, דהיינו, לגמור בכל שנה ש"ס עם הרי"ף והרא"ש וארבע שולחן ערוך הגדולים וכל המדרשים כולם וכל ספרי הזוהר ותיקונים וזוהר חדש וכל ספרי קבלה מהאר"י ז"ל, גם צריכין ללמוד איזה שיעור בקצת עיון ועוד חשב הרבה דברים, גם צריכין לומר תהלים בכל יום ותחנות ובקשות הרבה הרבה" (שיהר"ן).

כך שעל כל אלה, צריכים להשתרע השיעורים הקבועים שלנו. אך יצויין, שמיד אחרי זה מדגיש רבינו הקדוש "לבל נהיה נבהל מזה שהזהיר ללמוד כל כך בכל יום" עיין שם טעמו. ואם נזכור את הכלל שאין לקפוץ בבת אחת לשיא המדריגות, נטיב להבין שגם בנידון דידן, אם כי יש ללמוד את כל הספרים הקדושים, אין מגיעים למדרגה גדולה זו מבלי שעולים לפני כן על המדרגות התחתונות שעליהם באו רוב דברינו הנ"ל.

כדאי היה לציין גם, להשלמת הענין, שעל לימוד הפוסקים הזהיר רביז"ל ביותר מכל הלימודים. וכמובא בשיחה כ"ט שבשיחות הר"ן ש"הוא תיקון גדול מאד מאד. כי על ידי חטאים נתערב טוב ורע ועל ידי לימוד פוסק שמברר הכשר הפסול המותר והאסור הטהור והטמא, על ידי זה, נתברר ונתפרש הטוב מן הרע" – – – "ואמר שכל איש ישראלי, מחוייב ללמוד בכל יום ויום פוסקים ולא יעבור, ואף אם אנוס ואין לו פנאי, ילמוד על כל פנים איזה סעיף שולחן ערוך, באיזה מקום שהוא, אפילו שלא במקומו שהוא עומד עתה בשלחן ערוך. כי צריך ללמוד איזה דין בשו"ע בכל יום ויום כל ימי חייו. וכשאינו אנוס ילמד כסדר כל הארבע חלקי שו"ע, מדי יום ביומו. וכשיגמור ויסיים הארבע חלקי ש"ע יחזור ויתחיל ללומדם כסדר וכן ינהג כל ימי חייו".

וגם זה מדרכיו בקודש של רבינו הקדוש שכמובא להלן בשיחה ע"ו "לא היה מצווה לחזור תיכף על לימודו, רק רצונו תמיד היה, ללמוד הספר או הפוסק שלומד כסדר מראשו לסופו בזריזות ואחר-כך יתחיל פעם שני ויגמור אותו כולו וכן פעם אחר פעם".

מי יתן ונקיים את דבריו הקדושים פשוטם כמשמעם. אך גם כאן, אם אין מצייתים לרבינו הקדוש, ללמוד את כל הספרים ולסיימם מראשם לסופם ולהתחילם מחדש, אין זה פוטר מלקבוע שיעורים שעדיין אוחזים בהם ויכולים לקיימם במעט ישוב הדעת.

תקופת המבחן

ההתלהבות חלפה – תקופת המבחן החלה

המעבר הזה מקודש לחול, מקדושת חג הפסח לימי השיגרה – קשה מנשוא. הנה רק עתה היסבנו כבני חורין, מוקפים במצוות, אפופים בניחוח ההגדה, בהתרוממות-מה מחיי החולין – ושוב עלינו לנחות לתוך מערבולת חיי היומיום, עם אותן דאגות מוכרות ומכבידות, עם אותן התנסויות חוזרות ונשנות…

בלב מתגנבת לה מחשבת-תוגה: מה הועלנו? באותן שעות נעלות של ליל הסדר כבר ניסינו לחשוב שאולי הפעם אכן תגיע גאולת נפשנו; והנה הכול כל-כך דומה לעבר…

אולם, לאמיתו של דבר, עתה ורק עתה היא שעת המבחן, בה אנו יכולים לזכות להתעלות אמיתית. כול ההתרוממות שקדמה לימי חולין אלו נועדה אך ורק להעניק לנו נקודת זינוק, כדי שלא נרפה מן ההתקדמות שלנו בעבודת ה' בתקופת ההתנסות שלאחריה.

* * *

ימי הפסח והימים שאחריהם מהווים דוגמה מובהקת לכל הבא להתעורר מחדש בעבודת ה'.

האדם מתעורר, הוא מחליט לשנות את דרכו לטובה. בתבערת לב הוא מתייצב ומכריז: 'ברצוני לקבל עלי עול תורה'; 'אני רוצה להתחיל מעתה לשוב בתשובה'; 'מעכשיו אני מוכן לעבוד את בוראי ביתר שאת'! הוא מצפה לסיוע שמימי; הוא רוצה לפחות שאותה התלהבות בה התחיל תמשיך ללוותו בהמשך הדרך – אך מן השמים לא ממהרים להעניק את אותו סיוע מיוחל, כי האדם צריך לעבור כעת מבחן קבלה – האם הוא אכן מוכן, באמת ובתמים, לקבל עליו עול מלכות שמים?

בתחילה מקבל כל אחד במתנה דחיפה מסויימת לעבודת ה', זוהי ההתרוממות המלווה כל מתחיל שדורך על מפתן התשובה, שכן 'הבא ליטהר מסייעין אותו'. לשם כך מוענקת לו חינם הארה ראשונית שתרומם אותו מעט ותיתן לו הרגשה שהוא אהוב ורצוי אצל בוראו, כמו ההארה שיורדת מן השמיים בחג הפסח, שמספרת לנו על אהבת ה' לעמו, גם כשהיו בשפל המדרגה.

הארה זו באה מלמעלה אף ללא שהאדם זכאי לכך, כדי שישאב מכך כוח ועוז לעמוד במבחן. אך מהר מאוד היא נעלמת – והוא נאלץ להתמודד עם אותן תחושות ישנות ומוכרות; עם אותם מאוויי גוף בלתי רצויים; עם אותן מידות מקולקלות שעדיין קבועות בו; עם אותו יובש רוחני שאפף אותו תמיד; עם אותה 'קרירות' שלופתת אותו בכל עת.

זוהי כאמור תקופת מבחן, אך את האדם מטרידה בתקופה זו שאלה מנוגדת בתכלית: האם הוא ימשיך לחיות באותה התרוממות שחש בתחילה, אם לאו? וברגע שהוא נוכח שאין לו את אותה התרוממות – הוא זונח לגמרי את רצונו לשוב בתשובה שלימה.

אך הוא טועה טעות מרה. המבחן הוא הפוך: האם הוא יהיה מוכן להתחזק בכל מצב שהוא ולא ירפה מן הרצון לשוב בתשובה גם כשהמציאות תטפח קשות על פניו? האם הוא יהא מוכן להמשיך להתפלל ולצעוק אל ה' גם כשהוא ימשיך להיות שרוי במדרגה שפלה? האם הוא יקבל עול מלכות שמים בכל מצב שהוא, או רק כשהוא חש בהארה גלויה?

זהו המבחן, ורק מי שמוכן לכך יזכה בסופו של דבר להתעלות הרוחנית המיוחלת.

* * *

מדוע צריך אדם לעבור מבחן כזה?

סודו של מבחן זה נעוץ בכך, שכדי לתקן את העבר זקוק האדם לעשות 'תשובת המשקל' על עוונותיו.

כל עוון מאפיל על האמונה שה' יתברך משגיח על כול אחד וכי הוא נמצא בכל מקום – אמונה שלא מותירה מקום לחטוא.

כיוון שכך, מוטל על החוזר בתשובה לעשות את ההיפך הגמור – עליו לגלות דווקא באפילה שגם שם נמצא ה' יתברך ומלוא כל הארץ כבודו.

כאשר האדם מתחזק ומאמין שאין מציאות שבה לא ניתן להתקרב לבורא, ושגם במדרגתו הנמוכה יש אפשרות לכבד אותו יתברך, ומתוך כך הוא משתוקק לשוב בתשובה – הריהו מתקן בכך את העבר, ומגלה שכבוד ה' ממלא את הכול ואף את המקום החשוך ביותר.

* * *

המבחן של ימי ספירת העומר נועד לבחון: האם גם כאשר האדם שרוי במצב של 'עומר שעורים' – המשמש כמאכל בהמה – הוא יכול להרים אותו ב'תנופה' לבוראו, כלומר לרצות למרות המצב הקשה שלו לשוב בתשובה? האם הוא יוכל להמתין להארה חדשה גם כשהארה הראשונית חלפה ולהבין שאין לו מקום אחר להיות בו אלא על יד ה' יתברך?

ההמתנה הזאת בעצמה מטהרת ומכשירה את האדם לקבל את התורה מחדש וביתר שאת.

(עפ"י ליקוטי הלכות, פסח ט-י)

השאלה שאסור לשאול

חינוך הוא תחום רחב היקף ועתיר מהמורות. מורים, מלמדים ובעלי ניסיון יודעים היטב את טעמה המר של ההתמודדות עם נער עיקש וסרבן. כמה קשה לרכך את ליבו של חובב קונדסים, להעמיס עליו עולה של מרות, להנחיל וליצוק ברוחו הסוערת אורחות דרך ארץ ולאלפו בינה ונימוסין. ובכל זאת, כמה שקשה מלאכת המחנך מול נער שובב, יש מקרים קשים ומרים מזה, הנער המתחכם למשל.

במקום הזה נעצרים כל טכסיסי החינוך, העקשן שאיננו מוכן להרפות מקושיית "מי אמר" לעולם לא יוכל לזוז ולו פסיעה מהמשבצת שקיבע לעצמו. עם כל הרצון הטוב, אין דרך לקדם ולסייע לנער עיקש ופתלתול, כזה המתעקש לטעון "אינני יכול, לא מסוגל, לא בשבילי". ההיגיון והדעת, התבונה והרצון הטוב, כל אלו אינם יכולים לו לטיעון אחד רופס "אינני יכול".

לא רק נערים שוגים בעורפם הקשה. גם אנשים, גם זקנים. בעצם, בליבו של כל אדם מקנן טיעון שכזה בגרסאות שונות. עמוק בליבו רובץ בכל איש ספק עייף וקנטרני, וכל אימת שתקווה חדשה מתדפקת על שעריו, עונה כנגדה הספק בקולו הצונן "מי אמר שתצליח? ומה יהיה מחר?". ויש גם הוכחות "כבר היו דברים מעולם".

ספק, היסוס – בית כלא

הספקות וההיסוסים הם הגורם העיקרי לחוסר התקדמות. העקשנות הספקנית לופתת את הנפש כמו בית כלא אימתני. איננה מניחה לעשות ולו פסיעה אחת לפנים. בבית הכלא הזה בילה כלל ישראל ארבעים שנה. ארבעה עשורים של עיכוב במדבר, 42 מסעות, הליכה אינסופית והמון שנות חיים שיכולות היו להתקיים בקדושת ארץ ישראל. והמעצר הארוך הזה החל בעקבות חטא המרגלים.

בפרשת השבוע מספרת התורה על המרגלים שהוציאו דיבת הארץ רעה. על חומרת עוון לשון הרע שמענו כבר בפרשת מרים. שם הסתכם העונש בבידוד של שבעה ימים מחוץ למחנה. חטא הלשון חמור וגם גדולים וטובים כמו מרים הנביאה לא יצאו ממנו נקיים. ובכל זאת, עונש המרגלים הינו יחיד ומיוחד בתנ"ך כולו. מעולם לא נענשו הכלל והפרט באופן חמור שכזה. מגפה, מיתה משונה, ארבעים שנות מסע במדבר, ומיתה שנגזרה על כל אותו הדור. חטא המרגלים והעונש שבא בעקבותיו אומרים דרשני.

המרגלים והמלאכים

הוצאת הדיבה של המרגלים, מגלה רבי נתן, החלה מוקדם יותר, עוד קודם בריאת העולם. כאשר ביקש השי"ת לברוא את האדם, התעוררו המלאכים בקטרוג נורא, הם טענו "מה אנוש כי תזכרנו", וכי מדוע לך לברוא אדם קרוץ חומר, הלא הוא עתיד לחטוא לפניך; ברור שבמציאות בה יחיה האדם הוא ישגה ויחטא, ומדוע זה כדאי לברוא אותו. קטרוג המלאכים נבע מתוך שלא הכירו במעלת האמונה הפשוטה, כזו הנובעת מתוך הארץ, ממציאות החומר ומאילוצי הטבע. ורק משם, מתוך המקום הנמוך והשפל, עולים השעשועים הגדולים ביותר. את הסוד הזה ידע רק מי שאמר והיה העולם, למלאכים היתה בריאת האדם נדמית כמשהו הכי פחות כדאי.

הקטרוג הזה, מגלה רבי נתן, הוא שורש כל היצרים הרעים. הקטרוג הזה נכנס גם בליבם של המרגלים והסיט אותם להטיל דופי בטוב הארץ. המרגלים ראו עצמם כחגבים, ספקות והיסוסים שיבשו את אמונתם, ואת ארס הספק והקנטור הם החדירו בלב העם.

על החטאים כולם מוכן השי"ת לסלוח ולמחול, לא כן על חטא הריגול. ספק והיסוס הם אבי אבות הנפילה, שורש וראש לכל טומאה וירידה.

אל תהיה מרגל

לא לחינם מספרת התורה הקדושה על המרגלים ועונשם הנורא. חטא המרגלים מצוי היטב בכל דור. בכל רגע עלול כל אדם להפוך ל'מרגל', לחפור ביסודות האמונה ולהמיט שואה על יהדותו וקדושתו. ההצצה אל העתיד כמו גם חיטוט מיותר בנבכי העבר, מתוך ספק ותהיה, זהו חטא המרגלים בגירסתו היומיומית.

כשקיבלנו תורה, לוחות הברית של עשה ולא תעשה, קשר של תפילין וברית של שבת, מצוות ציצית וגדרי קדושה העניקו לנו את היכולת לעמוד בהיכל המלך, ללכת מדרגה לדרגה ולכבוש את הארץ, לזכות לאמונה ולרכוש שלטון על החומר. הדבר היחיד שמסוגל לשלול מאיתנו את הנכס היקר הזה הוא ספק. השאלה "מי אמר" יש בכוחה למוטט כל היגיון חכם. הטיעון המסכן "אינני יכול" משמש אזיקים לנפש, וכל עוד האסור בעצמו איננו מוכן לוותר על בית כלאו, אף אחד אחר לא יוכל לבצע זאת עבורו.

כשהנפש כובלת את עצמה בהיסוסים ושאלות, הראיות כולן יימצאו לה למכביר. תמיד יש משהו בעבר שיעניק גושפנקא להחלטה שהצעד הבא איננו עבורי. העתיד תמיד לוט בערפל, מאיים בספקות, ומלא חששות. אם לפני כל צעד קדימה נשאל מחדש "מי אמר שזה בשבילי" לעולם לא נצא ולו פסיעה מעבר לקטנות.

בין ספק לבירור

סבורים היינו לומר שחלישות הדעת וספק אולי אינם מיטיבים עם הנפש, משבשים את הרצון ואינם רצוים, אך מעבר לכך, באה התורה ואומרת ברורות: חלישות הדעת – אין חמור ממנה; הספק – חטא המרגלים. על דבר אחד אין בשום אופן מחילה, על עוון ה'ריגול'.

מעולם לא ביקשו מאיתנו לעשות צעדים פזיזים, להלך בלי לבדוק קדימה. ההבדל נעוץ בשאלה. האם זו שאלה של ריגול, או כזו שנועדה לבירור. כשמעניקים ליהודי שבת, כשנותנים לו את הזכות להיכנס להיכל המלך עטור בתפילין ומועטף בטלית, אין מקום לספקות, הטלת ספק בהצלחה וביכולת לעמוד בשמירת התורה וההליכה מדרגה לדרגה, היא הכח היחיד שמסוגל לפלוט את הנפש אל החוץ.

ראוי ונכון לבדוק ולברר איך לקיים את הדברים. אסור בהחלט להסתפק ביכולת לעמוד ולצעוד קדימה בקיום הדברים, אבל הספק איננו בירור, אלא אבן נגף. בירור חייב להיות מעשי, מתוך בהירות ורצון להצליח ומתוך אמונה שהתורה שייכת לי לגמרי. רק אז ניתן לשאול ולברר איך בדיוק עושים את זה.

צידה לדרך

צידה לדרך לנסיעה לאומן

לפני שנוסעים לאומן, צריך להכין צידה לדרך – איך נוסעים, למה נוסעים, למי נוסעים, מה עושים שם, למה עלינו לצפות וכדומה. בכך ינסה לעסוק המאמר שלפניכם.

 

נסיעתו של חסיד לאומן, אינה נסיעה סתמית לקברי צדיקים, שמטרתה לפעול ישועות ולזכות לברכות. נסיעתו ספוגה בכיסופים ובגעגועים לקראת פגישתו עם רבו הקדוש – רבי נחמן מברסלב!

שהייתו באומן טעונה ומלאה ברצון ובתקווה אינסופית – אולי יזכה לפרש את שיחתו ולשפוך את לבו לפני הבורא יתברך אצל המנהיג הרחמן, ולקבל שפע חדש של עצה ותבונה, כוח וגבורה.

אי לכך, קל להבין, שהאכזבות והקשיים הם מנת חלקם של רבים. כאן טורדים טרדות הדרך את המוח ואת הלב – והכיסופים נשכחים ונעזבים; כאן הפה סתום והלב אטום; כאן נהיה פתאום יבש ומשעמם, ולא יודעים מה לעשות. הרי סוף-סוף מדובר בבשר ודם.

ואכן לשם כך אספנו עבורכם מספר רעיונות – סוג של צידה לדרך, שידיעתם תחסוך לכם בעזרת ה' צער ועוגמת נפש, ותעזור לכם לנצל את המירב מהנסיעה והשהות ליד הציון הקדוש.

חשבנו לקרוא למאמר הזה 'צרות של עשירים', כי אכן, הצרות האלה, צרות של עשירים הם. מי שלא טעם את 'היין ההונגרי' לא יבין את טיבן של 'בעיות' אלו. אך מי שכבר כן טעם, ימצא נחת ב"מזוודה" של צידה לדרך שהכנו לו כאן, בעזרת השם יתברך.

 

טרדת הדרך:

מי מאתנו אוהב את הדרך? אולי כשהיינו ילדים קטנים, נהנינו לראות את הנחיתה ואת ההמראה. אך כיום, כולנו מוותרים על התענוג הזה, לעבור בשדה התעופה המרובה מרעין בישין מכל הסוגים, ולהיטלטל כ-12 שעות מהבית עד לאכסניה באומן.

הנסיעה לא רק שהיא מתישה, אלא גם מעייפת מ'להחזיק ראש' להיכן נוסעים – ולקראת סופה היא כבר מוצצת את לשד הכיסופים והגעגועים שהיו לנו בתחילת הנסיעה… מוכר או לא?

בכן, הא לכם נקודות ספורות, שידיעתן תעזור לכם:

א.     הדרך לרבינו, היא לא רק אמצעי להגיע אליו, אלא גם ערך בפני עצמו. הנסיעה עצמה לצדיק, מתקנת תיקונים נפלאים, ומועילה לנשמת האדם.

לדוגמא: מכל פסיעה ופסיעה נברא מלאך טוב, שיעמוד לצידנו בבוא הזמן. (גם על כל פסיעה שאנו נשרכים בתור הארוך לכיוון הדלפק בקייב…)

ב.     לא רק שהדרך לרבינו היא תיקון בפני עצמו, אלא גם הבלבולים וטרדות המוח שבדרך, יש להם מטרה ותועלת; כשנוסעים לצדיק האמת, ולמענו מוכנים גם לעבור את הדרך על כל בלבוליה – מעלים את כל הבלבולים הללו, ועושים מהם כלים לקבל את אורו של הצדיק (ליתר הבנה בפנימיות העניין, ראה נא ב'ליקוטי הלכות', ברכת הריח ד', יד וטז).

ג.      אם לקראת סוף הדרך אתה מרגיש מותש ומרוקן מכיסופים ומגעגועים – אין זו סיבה להצטער; תופעה זו צפויה, וכבר נכתבה ב'ליקוטי מוהר"ן' (עב) לפני כ-200 שנה. תופתע גם לשמוע את הסיבה: ככל שמתקרבים לצדיק – היצר הרע הקודם מת, ומקבלים יצר הרע גדול יותר.

קבל זאת בהבנה, והשתדל לעשות את שלך: להתגבר בכיסופים חדשים!

 

צידה לדרך: ניצול הזמן באומן:

כל חסיד שוהה באומן כ-7 ימים בממוצע. על פי חשבון שערכנו, ישנן 168 שעות ב-7 יממות. סך הכל: 10.080 דקות. כל דקה ליד הציון הקדוש היא מכרה של זהב נצחי! האוצר פתוח – וכל הרוצה יבוא וייטול.

כמובן, שמהצד השני עומד ודואג היצר לעשוק את הזמן, בשוטטויות, בנשנושים, בשיחות סרק ו…בקריאת המגזין הזה. הלא על כך מקדימים החסידים לנסיעה תפילות רבות: "בידך עיתותי, הצילני מיד אויבי ומרודפי" – 'עזור לי לשמור ולנצל את הזמן היקר'.

הרי לכם כמה תחבולות איך להישמר מהעושק הנוראי:

א.     ראשית כל, אין כמו 'סדר יום', בכדי להציל את הזמן; בלי סדר, הזמן חומק מתחת לאצבעות. השתדל ליישב את דעתך, ולרשום על פתק: מתי אתה קם, מתי אתה אוכל, ומה אתה עושה בשאר הזמן.

אך שים לב! סדר היום בא רק לעזור לך, ולא לשבור אותך כשאתה לא מצליח לעמוד בו. סדר היום אינו ה'בוס' שלך שאמור לנזוף בך כשאתה לא ממלא את הוראותיו, אלא הוא המשרת שלך, שאמור לעזור לך לנצל את הזמן היקר שעומד לרשותך.

ב.     לתועלתך ולהנאתך, שמור על שיעוריך הקבועים בתורה הקדושה: בגמרא, בשולחן ערוך, וכיוצא בהם. מלבד החובה לשמור על השיעורים הקבועים, יש לכך גם תועלת עצומה: לחדש את המוח, ולרענן את החיות דקדושה.

כשאתה פורש לפינה, ומתעמק בדף גמרא, רש"י, תוספות, או בסעיף שולחן ערוך – אתה נותן לנשמתך מנוחה. לפי דברי רבינו, שעת הלימוד היא עבורך שעה, שמחדשת לך את המוחין – וכך תוכל לחזור לעבודת הבורא ביתר שאת וביתר עוז.

שיחה לפני השם:

גולת הכותרת של הנסיעה, היא הזמן בו אנו עומדים לפני רבינו, ומשיחים את לבנו לפני השם. הלא על כך כבר התבטא מוהרנ"ת: "כי כל מגמתי וכל תשוקתי ותקוותי הוא רק להיות על הציון הקדוש הרבה פעמים, אולי אזכה לפרש את שיחתי, לשפוך לבי כמים נוכח פני השם"! (עלים לתרופה, שפ).

הציון של רבינו, הוא לא רק מקום שבאים ומזכירים שמות לרפואה ולהצלחה; הציון של רבינו, הוא המקום שבו עומד התלמיד לפני רבו, ומספר את הכל… כמה הוא רוצה להתקרב להשם יתברך, הרצונות, ההצלחות, האכזבות, הקשיים, והספיקות. ובעצם, מה לא?

אך מי כמו חסיד ותיק יודע, שהדבר מצריך עקשנות רבה. לא תמיד זה הולך חלק. יש מי שדואג להקשיח את לבנו, ולסתום את פינו – ואז למשוך אותנו לפינת העוגות והקפה…

ואכן, בלי עקשנות זה לא הולך. אם הגענו כבר עד לשער השמים, תהיה זאת טיפשות גדולה לוותר בגלל אטימות הלב וחוסר דיבורים. רבינו המשיל זאת פעם, לגיבור שכבש מדינה שלימה, אך בהגיעו לפתח חדרו של המלך – נמנע מלהיכנס מחמת קורי עכביש שחסמו את המעבר…

ביחס לריווח שאותו אנו מרוויחים עם דיבורי התפילה והשיחה, הרי שאטימות הלב וחסרון דיבורים, אינם יותר מ'קורי עכביש' שחוסמים את המעבר לישועה המובטחת!

והרי לכם כמה גרגירים, אשר ידיעתם תעזור להתעקש וללעוג ל'קורי העכביש' שחוסמים את המעבר לישועה:

א.     עיקר הקושי בשפיכת הלב, נובע מהטעות שרק דיבורים הנאמרים מתוך רגש והתלהבות, יש להם כוח לפעול; צריך לזכור ולשנן שוב ושוב, שגם דיבורים יבשים ופשוטים יש להם כוח עצום לפעול, לשנות ולתקן.

אם היינו רואים את השינויים שהדיבורים 'הפשוטים והיבשים' מחוללים – היה לנו הרבה יותר קל, לעמוד זמן רב ולהפציר בתפילה. אם היינו משוכנעים שאפשר לזכות בשנה מתוקה מלאה קדושה ושמחה, גם באמצעות דיבורים יבשים הנאמרים מתוך עקשנות דקדושה – לא היינו מתלוננים על הלב האטום… וכמובן, שגם ההתלהבות לא הייתה מאחרת לבוא.

ב.     באשר לקושי שיש לנו לפעמים לספר בציון רבינו את אשר עובר עלינו – חשוב לזכור שרבינו יודע את כל מה שעובר עלינו, יותר מאתנו. רק בתור אתערותא דלתתא אנו אמורים לספר לפניו את לבנו; וכמו שאמר רבינו: "אני לא יכול לעזור, אלא רק למי שבא לפני ומספר את חסרונו". ולכן, לא צריך להתבלבל מכך שהדעת מבולבלת ואי-אפשר לספר את הכל ולשטוח את הבעיות כדבעי על כל פרטיהם ודקדוקיהם, כי סוף-סוף אין סיפורנו ושיחתנו כי אם השתדלות, ו'אבנים וסיד' וכלים כדי לקבל את תיקונו של הצדיק. ולכן איך שמספרים – זה טוב; העיקר לשים את האצבע על החיסרון, ולספר עליו איך שאפשר.

גם כאן חוזר על עצמו הכלל החשוב: גם דיבורים פשוטים ויבשים, גם סיפורים מבולבלים ומגומגמים – יש להם כח עצום!

ג.      חשוב גם לזכור שאדם הוא לא מלאך, וגם בבית קשה מאוד לעסוק כמה שעות רצופות בהתבודדות ושפיכת לב. לכך יש לנו ברוך ה' ספר תהילים או 'ליקוטי תפילות', שאפשר לבלות בהם בנעימים, לטייל ממזמור למזמור, ולשפוך את הלב במילותיו של נעים זמירות ישראל או של מוהרנ"ת.

זיכרו! רבינו אמר, שיהיו לו שעשועים גדולים ו'חילוץ עצמות' מאמירת מזמור תהילים בכוונה על ציונו.

 

ה'קיבוץ' המגוון:

רציתי לגעת כאן בנקודה רגישה, אך חשובה ביותר לרבים מאיתנו:

משנה לשנה גדל בלי עין הרע מספר האנשים העולים ומתקבצים אל רבינו הקדוש – ואיתם גדל מספר ה'טיפוסים' שזכאים גם הם להגיע לכאן ולזכות בתיקון. ביניהם גם רבים שהאווירה הברסלבית המקורית איננה ידועה להם; בעיניהם – לדוגמא – ערב ראש השנה ומוצאי ראש השנה, דינם שווה לעניין ריקודים ומחולות. בו בזמן, שבאומן של פעם היה ערב ראש השנה זמן שכל כולו תשובה ולב נשבר, וידוי דברים ובכיות (כמובן מתוך שמחה פנימית, אך מאופקת) וריקודים לא מצאו את מקומם אלא רק במוצאי החג.

זאת רק דוגמא אחת מתוך רבות. לאלה שעדיין זוכרים את הטעם הטוב של ה'קיבוץ' החמים והביתי של פעם – הדבר כואב.

אכן הכאב הוא כאב, ומי שיכול לתרום לשינוי המצב – אשריו. אך גם לאלו הכואבים מצאנו נחמה, בדברי מוהרנ"ת, בהם הוא מסביר שגם יעקב אבינו היה סבור כמותם, ובתחילה אמר לבניו: " 'האספו' ואגידה לכם – שסבר שעל ידי האסיפה לבד של בניו הקדושים שכולם צדיקים – על ידי זה יוכל לגלות ולקרב קץ הגאולה. אבל השכינה נסתלקה הימנו, ואז הבין שאי אפשר להביא הגאולה על ידי בחינת 'אסיפה' לבד, דהיינו שיאסוף הצדיקים לבד, כי השם יתברך חושב לבל ידח ממנו נדח, וכל עיכוב הגאולה ואריכת הגלות הוא מחמת ריבוי רחמנותו על כל הרחוקים והנידחים מאד, שצריכין להתמהמה ולחכות עד שישמעו הרחוקים ויבואו ויתווספו על הקיבוץ הקדוש של ישראל.

"וזהו שאמר אח"כ לשון 'קיבוץ': 'הקבצו ושמעו', שאמר: עתה אני מבין שעיקר הגאולה תלויה על ידי בחינת 'הקבצו', דהיינו על ידי שיקבצו הרחוקים מאד הנקראים 'נדחים', בחינת מקבץ נדחי ישראל, בחינת 'והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים וכו' והנדחים וכו' – על ידי זה דייקא יתגדל ויתרבה הקיבוץ הקדוש בתוספות שכנים הרבה, שהיו מתחילה רחוקים – שעל ידי זה יתרבו הבתים עד אין קץ; שעל ידי זה יכמרו רחמיו יתברך ויחיש לגאלנו"!

ניחמתנו, ר' נתן!

 

חוזרים הביתה (גם אז צריך לצידה לדרך…):

אני מתאר לעצמי, שאם הצלחת באומן לקבל התעוררות הלב, ולשפוך שיחך לפני ה' יתברך כמו שרצית – אתה בוודאי מצפה ומקווה שחייך עומדים להשתנות; מידותיך יתעדנו, שעת הקימה שלך תתחלף אוטומטית מ-8 בבוקר, ל-3 בלילה, התפרצויות הכעס לא יחזרו על עצמן… וכן הלאה. בקיצור, "תחת הנעצוץ יעלה ברוש ותחת הסרפד יעלה הדס". וכשזה לא קורה – אתה מתאכזב…

אז מה האמת? מה אמור להשתנות כשאנחנו חוזרים מאומן? התעוררנו לתשובה, בכינו גם מעומק הלב; העתרנו ביקשנו והפצרנו. נו, מה הלאה? מה אמור לקרות עכשיו? באיזה צורה הישועה אמורה להגיע?

ובלשון חסידות: באנו לרבי לחפש את אבידותינו הרוחניות: את המוח הטהור, את רגשות הלב הקדושים, את המידות הטובות – שאיבדנו בעוונותינו, וביקשנו לקבל אותם בחזרה. ועתה, באיזה אופן רבינו מחזיר לנו אותם? האם בדרוך רגלינו על מפתן ביתנו אמורים להציף אותנו כל הרגשות הקדושים שאיבדנו, היראה והאהבה, הששון והשמחה?

ובכן, רבי נתן מלמד אותנו שתי ידיעות נחוצות בקשר לקבלת האבידות בחזרה:

א.     את האבידות אין מקבלים בבת-אחת, אלא בהדרגה. גם אם פעלת את הישועה, תקבל אותה במינון שמתאים לך. וזאת, כדי שלא תינזק מ'ריבוי אור'; שלא תגרום לך ההתקרבות לאבד את יציבותך הרוחנית, או לגאווה ולישות. וכך, אם תמשיך את דרכך בסבלנות, תתקדם לאט ובטוח…

ב.     את האבידות מחזיר הצדיק באמצעות תורותיו! כשרבינו רוצה להעניק לך עצה, אור, כוח, לעבודת ה', הוא עושה זאת דרך תורתו. הוא פותח את עיניך ולבך בתורה מתורותיו, בשיחה משיחותיו, בסיפור מסיפוריו – ושם אתה מקבל את אשר איבדת.

לאור שתי ידיעות אלו, נסיק ש:

א.     בחזרתנו מרבינו, אנו חוזרים מלאי אמונה שתפילותינו ליד הציון ושיחותנו לפני רבינו, הגיעו לכתובתן והתקבלו, ואנו חוזרים להיכנס בעבודת ה' מחדש, בהתחדשות נפלאה. גם אם אחרי החזרה מרבינו לא קרה שום שינוי דרסטי, זה לא אומר שלא נושענו, ותפילותינו לא התקבלו; זה רק אומר, שהישועה התחילה, בהדרגה ובמידה – לטובתנו האישית.

ב.     אם ברצוננו למצוא באמת את אבידותינו, נתחדש בעסק תורתו של רבינו, כדי לתת את האפשרות לרבי להחזיר לנו את אבידותינו. אנו קובעים לנו זמן ללמוד את תורתו בשימת לב ובישוב הדעת. קוראים סעיף אחר סעיף ב'ליקוטי עצות', 'אוצר היראה', או כל ספר אחר שקרוב ללבנו ולהבנתנו. משתדלים ליישם את העצות, וללכת בדרך אשר סלל לנו רבינו – וכך מקבלים בחזרה את האבידות.

ג.      היינו אצל רבינו, עכשיו קיבלנו ממנו צידה לדרך! מיותר לציין, שבדרך חזור אנו נשמרים בכל עוז שלא לחזור ולאבד את אשר קיבלנו! שומרים על העיניים כעל בבת העין…

 

אנו מקווים שה'צידה לדרך' הזו תעזור לכם גם בנסיעה לציון רבינו הקדוש רבי נחמן מברסלב באומן, גם בשהיה שם וגם אחרי חזרתכם משם.

נסיעה טובה!

תקוות התלושים…

תקוותם של 'הפירות התלושים'

"יש דברים אבודים, ויש בזה דברים נפלאים, סודות נסתרים ונוראים מאד, רזין עילאין… ודע, שיש מלאך, ותחתיו כמה ממונים, וכלם אוחזים בידם שופרות, והם עומדים וחופרים תמיד ומחפשים תמיד אחר אבידות".
(ליקוטי מוהר"ן תנינא, פח)

במשך כל הדורות איבדו בני אדם 'אבידות' קדושות, על ידי תאוותיהם הרעות. "כי יש כמה דברים אבודים, היינו מה שאובדים אבידות הרבה על ידי התאוות, בבחינת 'תאות רשעים תאבד'". וזה היה תפקידם של הצדיקים האמיתיים, לחזור ולמצוא את האבידות הרבות, ולהחזיר לבני ישראל את חלקי הקדושה אשר איבדו בתאוותיהם; להחזיר להם את רגשי הלב, את השגות המוח ואת קדושת איבריהם אשר איבדו.

אך באחרית הימים, כאשר מבול התאוות התגבר כל כך, התרבו הפגמים אשר על פי דברי הזוהר "אין עליהם תשובה", מאחר שהם פוגמים עד מקום המחשבה העליונה, ספירת החכמה. אבידות כאלה, אין מי שישיב ויחזיר, רק אותו צדיק מופלא אשר אמר: "בענין מה שכתוב בזוהר הקדוש שעל פגם הברית, בפרט מאן דאושיד זרעא בריקניא חס ושלום וכו' אין מועיל תשובה. אמר רבנו ז"ל שאין הדבר כן, רק על הכל מועיל תשובה. ואמר, שבזה המאמר זוהר אין שום אדם מבין הפשט רק הוא לבד!" (שיחות הר"ן, עא).

עומק הדברים הוא: כל התאוות והפגמים גורמים לאדם לאבד חלקי קדושה – רגשי קודש, השגות קדושות, וכן הלאה. אך ישנם פגמים הגורמים לאדם 'לאבד את עצמו' לגמרי, לאבד את הרצון, את התקוה, את הקשר אל השי"ת לגמרי.

זהו בעצם פירושם של דברי הזוהר על אותו פגם, שפוגם עד לספירת החכמה: פגם זה פוגם ומנתק את הקשר שיש לו לאדם במחשבתו עם הבורא יתברך, כאותו פרי הנתלש מהאילן קודם זמנו, וחיותו נפסקה! לא שנאבד לו לאותו פרי חלק מסוים, אלא כל חיותו נפסקה ונאבדה…

ולפיכך "צריך ליזהר מאד, שלא לאכול פרי שלא נתבשלה כל צרכה … כי יש דברים אבודים, ויש בזה דברים נפלאים, סודות נסתרים ונוראים מאד, רזין עילאין" (ליקו"מ שם).

זוהי בעצם האבידה הנוראית, השכיחה בדורנו: אבידת החיות! מאבדים את התקוה, את הרצון, ומונחים תלושים תחת אילן הקדושה, עד לריקבון גמור…

אך גם אז מופיע צדיק האמת – אשר התעלה מעל ספירת החכמה, לספירת הכתר, מקום אשר שם שום פגם לא מגיע – וקורא בקול גדול, אל כל ה"פירות התלושים", ומודיע להם נאמנה: "אם הפירות שלא נתבשלו כל צרכן על האילן, הם מונחים איזה זמן, עד שנעשין מבושלין מאליהן בתלוש, זה מועיל, ומותר לאכלן"! (שם)

אם תמשיכו – גם בהיותכם 'תלושים' וחסרי חיות – לאחוז בהשם יתברך ולהשתוקק אליו, יש לכם תקוה; אם תמשיכו לחפש ולבקש אחר אבידותיכם, ולא תתייאשו מלמצוא אותם, יגיע היום המיוחל ותחזרו לחיות מחדש.

"וכבר דיברנו בזה הרבה, אך אף על פי כן עדיין צריכין למודעי, ואי אפשר להודיע ולבאר הכל. כי לכל אחד נדמה שעליו אין אנו מכוונים בדברינו, כי הוא יש לו מניעות כאלה ונתפס בתאוותו ובמצודתו כל כך עד שלאיש כמותו אי אפשר לשוב באמת לה' יתברך, כי כבר נלכד ימים ושנים במה שנלכד עד אשר לא יאמין שוב מני חושך. כך נדמה לכל אחד! ורבנו ז"ל היה קורא תגר על זה מאד ואמר בזה הלשון: 'גיוואלד! זייט אייך ניט מייאש!', ומשך מאד תיבת 'גיוואלד'. כי באמת הכל יכולים לזכות להתקרב לה' יתברך באמת… שעל כל פנים יחפשו ויבקשו ויצטערו ויתגעגעו לשוב אליו יתברך – וסוף כל סוף יתקרב לה' יתברך ואז יראה שאין שום תנועה נאבדת" (ליקוטי הלכות, גביית חוב מיתומים ג, יז).

דיבורי אמת – באמת

וְדַע, שֶׁהַכֹּל לְפִי גֹּדֶל הָאֱמֶת. כִּי עִקַּר הָאוֹר הוּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוּא עֶצֶם הָאֱמֶת, וְעִקַּר הִשְׁתּוֹקְקוּת שֶׁל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אֵינוֹ אֶלָּא אֶל הָאֱמֶת … שֶׁתִּרְאֶה שֶׁיֵּצְאוּ הַדִּבּוּרִים מִפִּיךָ בֶּאֱמֶת, וְאָז יִשְׁתּוֹקֵק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִלְמַעְלָה לִשְׁכֹּן אֶצְלְךָ; וּכְשֶׁיִּשְׁכֹּן אֶצְלְךָ, הוּא יָאִיר לְךָ.
(ליקוטי מוהר"ן, ח"א ט)

לדבר אמת

חובת האדם בתפילתו היא להתפלל ולדבר דיבורים של אמת, וגם לאמרם באמת.

בתורה קי"ב מבוארת תמצית העצה לעובדא ולמעשה וז״ל: וְהָעִקָּר, שֶׁבִּתְפִלָּתוֹ וּתְחִנָּתוֹ וּבַקָּשָׁתוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לְדַבֵּר שׁוּם דִּבּוּר בִּתְפִלָּה וְתַחֲנוּנִים מִגּדֶל הַחֹשֶׁך וְהַבִּלְבּוּל הַמְסַבֵּב אוֹתוֹ מְאד מְאד מִכָּל צַד אַף עַל פִּי כֵן, עַל כָּל פָּנִים יִרְאֶה לְדַבֵּר הַדִּבּוּר בֶּאֱמֶת בְּאֵיזֶה מַדְרֵגָה נְמוּכָה שֶׁהוּא כְּגוֹן לְמָשָׁל, שֶׁיּאמַר: "ה' הוֹשִׁיעָה" בֶּאֱמֶת אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְדַבֵּר בְּהִתְלַהֲבוּת וְהִתְעוֹרְרוּת כָּרָאוּי אַף עַל פִּי כֵן יאמַר הַדִּבּוּר בֶּאֱמֶת, כְּפִי מַה שֶּׁהוּא וְעַל יְדֵי הַדִּבּוּר הָאֱמֶת יִזְכֶּה לִרְאוֹת הַפְּתָחִים שֶׁבְּתוֹך הַחֹשֶׁך וְעַל יְדֵי זֶה יִזְכֶּה לָצֵאת מֵחֹשֶׁך לְאוֹר, וּלְהִתְפַּלֵּל כָּרָאוּי.

אחד השורשים המוזכרים בתורה זו בעבודת התפילה הוא, "שיהא באמת" – ולגופם של דברים במהות 'האמת' המבוארת כאן יש להאריך, והדברים מבוארים ארוכות ונרחבות בליקוטי הלכות, אולם נעמוד כאן על נקודה מסויימת, אשר גם היא נכללת ב'אמת' המוזכרת כאן.

אם נדייק בניסוח, גם בתורה ט' וגם בתורה קי"ב, נראה שיש כאן שני חלקים כדי להגיע ליעד הנכסף: שהדיבור יאיר לו בתוך החושך עד שיתקיים בו "ה' אורי": א: שהדיבור [מצד עצמו] יהא דיבור אמת; ב: שהדיבור-אמת יאמר [מצד המדבר] באמת, בלי קשר לדרגה הרוחנית בה הוא נמצא.

ביאור הדברים

ונבאר הדברים: יש להדגיש כי הבנת הדברים תוכל לפתוח צוהר בעצת ההתבודדות (שכן, בביאור הליקוטים על תורה זו, מבאר שחלק עיקרי מאד מהתפילה שמבואר כאן עוסק בתפילת ההתבודדות – שפכי כמים ליבך) שנוכל להתחבר חיבור פנימי ואמיתי לדיבורים שנדבר, ולא נצטרך להעיף מבט על השעון כל כמה דקות [שמשום מה בשעת ההתבודדות השעון עוצר מלכת וזוחל לו לאיטו באופן קיצוני…].

כי הנה, ישנם דיבורים שהם דיבורי אמת ב'עצם', היינו דיבורים המביאים אל האמת של הבריאה, אל התכלית האמיתית אשר לכך נוצרנו, וכל תפילה ושיחה ודיבור שעוסקים בענין התכלית הרי הוא דיבור ׳אמת׳, שכן מכל מה שאנחנו מכירים כאן בעלמא דשקרא, זה ורק זה מה שישאר, וכל השאר כדונג יימס, והיה כלא היה.

הַכְּלָל שֶׁעִקָּר הוּא הָאֱמֶת … לַחֲשֹׁב עַל תַּכְלִיתוֹ הַנִּצְחִי בֶּאֱמֶת וְלֹא יַטְעֶה אֶת עַצְמוֹ רַק בְּכָל דָּבָר יִסְתַּכֵּל עַל הָאֱמֶת הֵן בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה שֶׁיִּשְׁתַּדֵּל לְדַבֵּר הַדִּבּוּר בֶּאֱמֶת וְכֵן בְּכָל עֲסָקָיו שֶׁיִּסְתַּכֵּל בְּעֵין הָאֱמֶת אֵיזֶהוּ דֶּרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיָּבֹר לוֹ אִם לַעֲסֹק בְּהוֹלְלוּת וְלֵיצָנוּת וְכוּ' אִם לַעֲסֹק בִּתְמִימוּת בְּתוֹרָה וּתְפִלָּה וּמַעֲשִֹים טוֹבִים וְכוּ' (ליקוטי הלכות, הלכות גניבה ה,ד)

אמת – בשקר…

מאידך, ישנם דיבורים שהם דיבורי שקר בעצם, והיינו דיבורים שאינם מביאים אל התכלית אלא מביאים אל ההיפך, דיבורים המביאים לשקוע ולטבוע יותר בבוץ של העולם הזה ותאוותיו והבליו, וגם אם זה בצורה של תפילה ושיחה כביכול, למשל, אדם השופך את ליבו כמים שיזכה בלוטו בכמה מליונים ויהיו לו מעדני עולם הזה בהרחבה יתירה וכדו׳ [כל אחד כיד התאווה התקיפה עליו..], באופן שהוא יתר על המידה ואינם נצרכים לעבודת ה׳ [אשר בזה גופא הרי חייבים את ׳האמת׳ לא להטעות עצמינו שהמותרות הם הכרחיות ואכמ״ל], הרי שהדיבורים הם בעצם דיבורי שקר.

והנה, גם אם יטען הטוען "מה לעשות, הבה ולא נטאטא את החולשות שלנו מתחת לשולחן, הבה ונהיה אמיתיים עם עצמינו, ומה לעשות שזה מה שאני חפץ באמת, וזה כל מאווי וחפצי, ואם כן הרי שזה ׳האמת אצלי׳ ואם אדבר ואומר שכל תאוותי הוא רק להיכלל באורו האין סוף ב״ה בזמן שזה לא בדיוק ממש כך… , הריני כדובר שקרים ח״ו, ואם כן הבה ונדבר ׳אמת׳!"

טענה יפה לכאורה, אולם התשובה יפה עוד יותר!

אכן פשוט וברור לכל מי שהריח, אפילו ממרחק של ת״ק פרסה, את רוח ברסלב – הרי פשוט וברור לו שעל ׳אמת׳ כזו לא יתכן לומר בשום פנים ואופן ש"עִקַּר הִשְׁתּוֹקְקוּת שֶׁל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אֵינוֹ אֶלָּא אֶל הָאֱמֶת" (ליקו"מ ט). כי תאוות העולם הזה הם השקר הכי גדול, וכמו שאמרו חז״ל (בראשית רבה, תולדות פרשה ס״ג) אודות שמו של האיש שנטל חלקו בעולם הזה באופן שהוא נפרד לגמרי מעלמא דאתי, "ויקראו שמו עשו, הא שוא שבראתי בעולמי".

אז מה זה דיבור של אמת?

אם כן, מה כן נקרא 'דיבור אמת'?

אלא, "וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו", עלינו גם לדבר דיבורי אמת, דיבורים המביאים ומחברים אל התכלית האמיתית, וגם לדברם באמת.

ונצייר את הדברים: יושב לו אברך בעיצומם של ימי בין המצרים – בתשעת הימים. הוא נמצא כעת בקטנות המוחין… ומה שמפריע לו עכשיו הוא המוגבלות של אכילת בשר ומניעת הרחיצה, ולאו דוקא אבילות על החורבן וכו'.

אכן, מה לעשות, זו בושה וכלימה, אבל הרי זה כאותו חסיד קאצק, שטרם אכילתו אמר בסילודין,  "הריני אוכל לשם הנאת גופי"… מארחו, ששמע את דבריו, הזדעק מיד והעמיד אותו על טעותו, 'נו! שלא לשם הנאת גופי!' נענה החסיד ואמר: אכן, טעות, אבל אמת…

ובכן, אילו יפתח מיודעינו את פיו ויפרש שיחתו: "רבונו של עולם! אוי! אוי לי צער השכינה!" בעת שצערו עכשיו באמת הוא על התוצאות של החורבן, כי אי אפשר להתקלח, ואסור לאכול בשר… והרי הוא כדובר שקרים, שכן אמנם הוא מדבר דבורי אמת, אבל הוא לא מדבר אותם באמת.

והעצה היעוצה:

ובכן, העצה היעוצה היא שימשוך את עצמו אל האמת, מהמדריגה הנמוכה, מהקטנות שהוא נמצא בה, משם ימשוך את עצמו אל האמת.

הוא יכול, למשל, לפרש שיחתו על זו הדרך: "רבונו של עולם! הבט נא וראה במה אני עסוק עכשיו, הרי אני טרוד בהבלי הבלים, בזמן שאם היה לי אפילו מעט לב יהודי אמיתי, לא הייתי מסוגל להסיח דעתי מחורבן בית חיינו ומקור קדושת יהדותינו!" וכו' וכו'.

ובכך יכול הוא לערוך את התיקון חצות הפרטי שלו, על החורבן הפרטי שלו, בטוב טעם ודעת, בפרשו שיחתו על פי המקום והדרגה בהם הוא נמצא עכשיו בפועל – והיכן היה צריך להמצא.

כי אז הוא גם מדבר דיבורי אמת – וגם מדבר אותם באמת.

 

(פורסם בעלון 'אנן בחביבותא', היו"ל ע"י איחוד האברכים דחסידי ברסלב, מורשת הנחל, ומתפרסם כאן בשינוי עריכה קלים)

הלכות למנייני המרפסות…

נכתב ע"י הגאון רבי משה ברי"ק ברנדסדורפר שליט"א, ופורסם בעלון "קרני אור"

 

בתקופה זו שהתפשט נגיף 'הקורונה' רח"ל, ונאסר מצד הרשויות להתפלל בבית הכנסת מחמת חשש הדבקה, יש שנתנו עצה בנפשם לארגן קבוצות תפילה ביחד דרך מרפסות הבית, שכל אחד יוצא למרפסת שלו ומתפללים ביחד עם חזרת הש"ץ וקריאת התורה ועונים קדיש קדושה וברכו.

בס"ד נביא שיטות הפוסקים בזה:

האם ניתן לצרף למנין אנשים בבתים שונים

א) נחלקו הראשונים אם אפשר לצרף למנין עשרה שנמצאים בב' בתים ורואים אלו את אלו. שיטת הגאונים המובא בבית יוסף בסי' נ"ה (סי"ד) שאינם מצטרפים (וכ"מ בביאר הגר"א סי"ט שם וכ"פ בערוה"ש ס"כ). ושיטת הרשב"א (שו"ת ח"א סי' צו) שאם רואים אלו את אלו נחשב כאילו כולם בבית אחד ומצטרפים, ולמד כן מדין זימון בברכת המזון, וכדבריו פסקו הפרי חדש (סקי"ג) והפרי מגדים (א"א סקי"ב ויד וע"ע בשע"ת סקט"ו הרבה אחרונים שדעתם כן). למעשה פסק המשנ"ב (עיי"ש סקנ"ב נד נו וביה"ל ד"ה ולחוץ) שמצטרפים אבל כשאין שעת הדחק יותר טוב להחמיר.

צריך עשרה מתפללים בפועל

ב) יש להקפיד שיהיו עשרה מתפללים דוקא, ואי אפשר לצרף ששה מתפללים עם עוד ד' שעומדים במרפסות ואינם מתפללים, וכן צריכים שכל העשרה יתחילו ביחד שמונה עשרה, דעיקר הצירוף נעשה על ידי הקביעות שקובעים עצמם להתפלל ביחד (עיי"ש במשנ"ב סק"ו שועה"ר ס"ב וכה"ח שם סק"ו).

לא צריכים לראות אחד את השני בפועל

ג) אין צריכים בפועל לראות אלו את אלו, ודי במה שיכולים לראות אחד את השני בהטיית הראש, וכן אין צריך לעמוד אחד מול השני ודי במה שאחד רואה את השני אף שהלה מפנה את הגב. אבל צריך שיראהו בהסתכלות רגילה ולא דרך סדק או נקבים (שעה"ב פ"ה הע' נה). ואם רואהו דרך זכוכית החלון נחלקו הפוסקים (עי' שד"ח אסי"ד ח"ז,ו וכה"ח סי' קצה סק"א).

אבל צריך שתהיה אפשרות לראות

ד) צריך שיהיה אפשרות לראות כל העשרה ביחד, ולא די במה שאחד רואה את השני והלה את השלישי, אבל אין צריך שכולם יראו את כולם, רק שהחזן המוציא את כולם ידי חובה יוכל לראות עשרה אנשים שהוא מצרפם (כ"נ מסי' קצה ס"ב ורעק"א בשם הרשב"ש סי' לז וביה"ל ד"ה שתי, ועי' מנח"י ח"ח סי' ח – ושמעתי חוששים דאין החזן מצרף רק בעומד במפתן בית שביניהם ולא ברה"ר או מרפסת שלו).

ואם החזן רואה י' אנשים, אז כל מי ששומע החזן או הציבור יכול להצטרף למנין זה אפילו אם הוא רחוק מאוד ואינו רואה החזן (שם ס"כ ומשנ"ב סקנ"ח וסי' קצה ס"ג ומנח"י ח"ב סי' מד).

האם דרך הרבים מפסיקה ביניהם?

ה) בהלכות זימון (שם) מבואר שאם דרך הרבים או שביל היחיד קבוע מפסיק בין הרואים, אינם מצטרפים. וכתב הפמ"ג (א"א סקי"ב) דהוא הדין לענין תפילה, והטעם דכל זמן שכל אחד רואה את מקומו של השני הרי הוא נגרר אחר מקומו ואם יש הפסק ביניהם אי אפשר להיגרר אחר מקומו (עסי' קעח), ואם כן אי אפשר לצרף מב' בניינים. וכן פסק המנחת יצחק (ח"ב סי' מד).

אבל יש טעם לחלק ביניהם, דרק לענין צירוף בברכת הנהנין מצינו דשינוי מקום הוי הפסק, ולכן אי אפשר לעשות קביעות אחת ממקומות שונים, אבל לענין תפילה אין שינוי מקום הפסק ואפשר לצרף גם ממקומות שונים, ובפרט במרפסות שהם גבוהים מי' טפחים מאויר רשות הרבים אפשר דאין הרחוב חשוב הפסק (ואפי' בברכת המצות לא הוי הפסק לדעת החיי אדם, עי' משנ"ב סי' ח סקל"ד). אמנם, כיון שעיקר הדין חידוש הוא, הבו דלא לוסיף עלה, על כן אם אפשר טוב שהחזן יעמוד באמצע הרחוב ויצרף לכולם.

אכן החיד"א במחזיק ברכה (שם אות יא) הביא שהיה נדון כזה בעיר לאזאריט"ו ששלט מגפה רח"ל ולא היו רשאים להתקרב וליגע זה בזה, וכתב: "שמעתי מרב אחד אהובינו נר"ו שנסתפק אם ד' יכולים להיות לפני פתח הבית להצטרף לששה העומדים בבית אחר. ובתחלה נטה לומר שאינם מצטרפים, כי לא אפשר בשום פנים להיות יחד ולא קרב זה אל זה, וגם יש מעבר רבים באמצע. אבל למעשה כיון שיש כמה פוסקים המקילים אפשר לסמוך עליהם, כדי שלא יתבטלו מ' יום מלהתפלל בציבור ולא ישמעו קדיש וקדושה". ע"כ.

דבר טינוף ואשפה

ו) נחלקו הפוסקים אם יש הפסק דבר טינוף מצואה או אשפה עם ריח רע או גוי ביניהם, אם יכולים להצטרף (שו"ע סי' נה ס"כ). ולכן יש להיזהר שלא יהא אשפה עם ריח רע בשטחים שבין מרפסת למרפסת, וכן אם החזן עומד ברחוב למטה לא יהיה בין המרפסת למקומו של החזן ברחוב שום דבר טינוף. ובמשנה ברורה (סקס"ב) ציין להלבושי שרד שכתב דבשעת הדחק המקיל לא הפסיד, וכמובן דהיינו באופן שאינו רואה הדבר טינוף בעיניו.

ומה יעשה מי שאינו יכול להתפלל בציבור

ז) מי שאינו יכול להתפלל בציבור, טוב להתפלל עכ"פ עם שלשה אנשים (עי' רמ"א סי' תכב ס"ב). וכן כתב החיי אדם (כלל סח דין יא): "כל מצוה שיכול לעשות בחבורה, יעשה בחבורה ולא ביחיד, משום ברוב עם הדרת מלך, ובמנחות ס"ב ע"א משמע דשלשה הוי רב עם". ע"כ. וכן מובא בספר דברי יחזקאל החדש (הלכות והליכות עמ' נ) בשם הרה"ק משינאווע ז"ל שתפילת שנים ושלשה אפילו בלי מנין רצוי ומקובלת יותר, וזה בכלל הן קל כביר לא ימאס תפילת רבים.

ובעבור תהיה יראתו

צרות, אסונות, טרגדיות משונות ומזוויעות, פחדים ומלחמות, דם ואש ותמרות עשן, ה' ישמרנו מעתה. איך עוצרים בעד המשחית?! איך יכולים להמעיט את החימה השפוכה?!

איננו נביאים ולא בני נביאים, משפסקה נבואה צריך כל אחד לפשפש בחדרי לבו ולשוב על הכל. אבל מן הראוי לתת את הדעת ליסוד עצום שהינו מעיקרי המתנות שקיבלנו במעמד הר סיני בימים ההם ובזמן הזה – במתן תורה המתחדש מדי שנה בחג השבועות – ואשר בהעדרו גוברת מדת הדין חלילה, ובקיומו זוכים להמתקת הדינים.

אחד הדברים היותר מאוסים והמצירים ומעיקים לאדם ביותר בעת צרה היא ההרגשה שהקרקע נשמטת תחת רגליו, הוא לא בטוח בכלום, וכפי שכתוב בתורה בסוף תוכחת 'כי תבוא' (דברים כח-סה) שאחת הקללות היותר חמורות היא: "והיו חייך תלואים לך מנגד ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך". האדם בטבעו רוצה לחוש יציב ומוצק שכל ענייניו נתונים בשליטתו, וכאשר הוא רואה את מקרי ופגעי הזמן שמסירים ממנו את תעתוע הדמיון כאילו הוא נטוע ומבוסס במקומו הרי זה גורם לו לחרדות ופחדים המציקים לו עד מאד.

אולם לאמתו של דבר, הרי עיקר בואנו לעולם הזה הוא כדי להכיר היטב היטב שאין לנו שום הויה ושום קיום בעולם מבלעדיו יתברך, שליחותנו לעולם הזה היא לגלות מלכותו יתברך והכונה בכך שהוא היחיד שמחיה ומהווה אותנו בכל רגע ורגע ואנו תלויים בו בכל תנועה ותנועה.

התורה הקדושה מלמדת אותנו שכל תכלית ומטרת המעמד הקדוש בהר סיני וכל הגילוי נורא ההוד של עוצם היראה החיל והרעדה שהיו שם, היא: "ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו", ורש"י הקדוש מפרש: "על ידי שראיתם אותו יראוי ומאויים תדעו כי אין זולתו ותיראו מפניו", וחז"ל (נדרים כ.) מוסיפים לבאר זאת: "בעבור תהיה יראתו על פניכם – זו בושה, שכל המתבייש לא במהרה הוא חוטא". כלומר: המכוון במעמד הר סיני היה להשריש בנו את מידת הבושה היראה וההכנעה מפני ה', לדעת שאין אפשרות חיים זולתו ולהרגיש את התלות המוחלטת שלנו ברצונו. ומי שאכן מבין זאת, אינו מעיז פנים להתעלם ולבעוט במי שחייו תלויים בו ולא במהרה הוא חוטא, כי כדי לחטוא ח"ו צריך לעורר מידת עזות וגאוה שמטעה את האדם כאילו יש לו יציבות ומעמד ויכולת קיום עצמית.

כנגד זה בדיוק בא מעמד הר סיני: לזעזע וליירא, להחריד ולהפחיד. לשבור את הטומאה הזאת כאילו יש לאדם יכולת קיום לבד, ולהחדיר בנו היטב את האמת הפשוטה כי ה' הוא האלוקים אין עוד מלבדו; אין עוד שום אפשרות של קיום בעולם מבלעדיו. האש הגדולה, קול השופר המחריד, וכל שאר גילויי היראה, באו רק לתכלית זה.

ודוקא זה היה הגילוי של ה"זקן מלא רחמים" באותו מעמד (ראה רש"י שמות כ-ב'). השי"ת רצה להנחילנו חיים טובים, חיים מוצלחים ללא צרות ויגונות, ועל כן גילה לנו את הידיעה המתוקה הזאת שאנו תלויים בו בכל רגע,  כי רק כך נזכה לתכלית הטוב. ולעומת זאת, כל מהותו של יצר הרע – הנחש הקדמוני – הוא להכניס רעל כפרני זה ולעורר גאוה והתעלמות מתלותנו בקדוש ברוך הוא, וכפי שרבי נתן מלמדנו: "כל החטאים נמשכים על ידי שמחלק המלכות לעצמו, דהיינו על ידי גדלות, שמשם אחיזת היצר הרע והקליפות, שמהם כל החטאים, כי על ידי גאוה באים כל החטאים ח"ו" (אוצר היראה, גאוה וענוה א').

ומגאוה זו נובעים כל הצרות והיסורים, כפי שהוא ממשיך וכותב: "עיקר חטא הראשון מאדם וחוה היה על ידי בחינת גדלות, בחינת 'אֲ נָ א אמלוך', שהכניס בהם הנחש הקדמוני קנאה ותאוה למלוך ולהתגאות בבחינת 'והייתם כאלקים', ועל-ידי זה נעשה הכל שלא כסדר, שזה בחינת כל הדינים והגזרות שנגזרו על העולם עבור חטא זה, וגם על ידי זה נגזר גזרת מיתה, ועל כן עיקר התשובה על כל החטאים הוא שפלות, שעי"ז מוחל לו השם יתברך ויתבטלו ממנו כל הדינים" (שם, אות ב').

אין עוד דבר שמעורר את מידת הדין כאותה גאוה מאוסה בה רוצה יציר-נוצר לחוש יציב וקיים מכח עצמו, ואין כח גדול יותר שממתיק דינים מאשר השפלות. וכך מגלה רבינו הקדוש: "הגאוה, שהיא העבודה זרה (כמו שדרשו חז"ל סוטה ד:), וכשנתבטל הגאוה על ידי זה נמתקין הדינים, כי 'כל זמן שיש עבודה זרה בעולם, חרון אף בעולם' (ספרי, ראה), וכשנתעבר העבודה זרה, נתעבר החרון אף ונמשכין חסדים" (ליקוטי מוהר"ן ח"א י'–ה).

מי שבכל זאת רוצה להטעות את עצמו ולשכוח שהוא תלוי בה', אזי באים היסורים והצרות חלילה ומזכירים לו את זה בדרך הקשה, אבל מי שרוצה להימנע מכל אלה מזכיר לעצמו בעצמו את מעמד הר סיני וזוכר את אפסיותו בעצמו, ואזי אין צורך להכיר לו זאת.

זה עתה זכינו מחדש לקדושת מעמד הר סיני, שם זכינו באופן סגולי שהשפלות ניטעה בנו בעומק נפשנו, וכמו שגילה רבינו הקדוש: "דע, שיש בכל אחד ואחד מישראל בחינת השפלות של משה בכל איבר ואיבר, וזה זכו ישראל במעמד הר סיני, שאז המשיך משה השפלות שלו בכל אחד ואחד מישראל" (ליקוטי מוהר"ן תניינא, עב). אלא שהשפלות שוכבת אצלנו כמת, ובאפשרותנו לעורר זאת ע"י שנשוב ונתבונן בכך שאנו אפסיים ולא קיימים בלא השגחתו יתברך.

ככל שנשכיל לרצות להכיר בכך בבחירתנו שאנו תלויים בכל רגע בקדוש ברוך הוא, ונעורר בעצמנו יראה שלא לעבור על דבריו, כך יומתקו מאתנו הדינים והגבורות הקשות. ואם במידת פורענות גורמת הגאוה לחרון אף ח"ו, הרי שבמידה טובה – הכפולה יותר בחמש מאות פעמים – התלות בקדוש ברוך הוא מביאה הארת פנים וכל ישועות והטובות.

מה באמת רוצים מאיתנו?

אנו מתקרבים לימי הפורים הקדושים, ימים בהם קבלנו את התורה מחדש באהבה. כל אחד מאיתנו, רוצה בוודאי להיכנס ללימוד ולקיום התורה בהתחדשות, והרי היא המטעימה אותנו טעם של חיים אמיתיים; כל המתיקות שבעולם נמצאת שם, בתוך התורה הקדושה. וכי ישנו אדם שאינו חפץ בשבירת היצר וביציאה מההרגלים הרעים של דמיונות, פחדים ודאגות?

כולם רוצים ומשתוקקים לכך, אלא שהדבר נראה להם כקשה ובלתי אפשרי בכלל. שהרי, כמה וכמה פעמים התחלנו כבר, עמדנו אפילו בכמה ניסיונות – ולא עברו מספר ימים (או רגעים…) וכבר קרה משהו. הבלבולים התחדשו במלא העוצמה, בעיות צצו מכל הצדדים (חלקן אפילו אמיתיות), וכך קבלנו הרגשה שכמעט ואין מציאות להיכנס באמת לים הקדושה בלי ליפול שוב ושוב, כי תמיד אנו רואים שעומדים לנגדנו מחסומים הגדולים מאיתנו בהרבה.

אבל, דווקא בגלל שכעת מתקרב יום הפורים, וניתנת בידנו ההזדמנות להכניע את עמלק, עלינו לשים לב במה הרשע הזה מטעה אותנו, כי הלוא רצונו האמיתי הוא שלא נתחיל בכלל בעבודת ה', אלא שכאשר הוא רואה שרצונינו האמיתי הוא באמת לקחת חלק בקדושה, הוא מתלבש בנסיון להטעות אותנו שלא נדע כלל מה ה' רוצה מאיתנו באמת, וזוהי הסיבה שאנחנו כל כך נבהלים מכל בלבול ומכל קושי שמתחדש עלינו אחרי שניסינו להתחזק, כי אז צץ לו עמלק ומחליש אותנו עם כל מיני מחשבות ושאלות, כמו: תראה מה קורה לך, רק אתמול התחזקת וכבר נפלת, נשארת אותו הדבר…

ובכל פעם שעולים בנו מחשבות שכאלו, אנו בטוחים בוודאות מוחלטת שאלו באים מצד הקדושה, עד שבמשך הזמן אנחנו עלולים 'להתקרר' מהיהדות, ומתחילה לחדור בנו תחושה פנימית ש"זה לא בשבילי…"

 

אולם, הפתרון למצבים אלה הוא שנפנים ונחדיר בעצמינו את הידיעה, שה' רוצה מאיתנו משהו אחר ממה שאנחנו חושבים, כי אם לנו נדמה שמבקשים מאיתנו לעלות על דרך הקדושה בלי לפול, הרי שהזוהר הקדוש וכתבי האר"י מדברים על כך שכל שליחותנו בעולם הוא דווקא לרדת, ואז לתקן ולהעלות ניצוצות הקדושים וחלקי הקדושה שנפלו.

ומשמעות הענין הוא שהיות ובבריאת העולם נפלו חלקי כבוד שמיים, וגם אנו הוספנו במשך השנים להפיל ולהעלים עוד ועוד ניצוצות קדושים, לכן רצון ה' מאיתנו הוא שנעסוק בהעלאתם ותיקונם.

אולי דיבורים אלו נשמעים לנו גבוהים, ואיננו מבינים מה הקשר שלהם אלינו, אולם עלינו לדעת, שלמרות שהבנת והשגת עניינים אלו של 'ניצוצות' שייכים לצדיקים, הרי שבכל זאת ההתעסקות 'למעשה' בתיקון הניצוצות שייכים דייקא אליך ואלי ולכל נשמה יהודית.

שכך מבואר בספרים הקדושים, שלא צריך לחפש תיקונים בכל מיני מקומות, כי התיקון נמצא דווקא במה שעובר על האדם בהווה. האופן בו אנו יכולים לתקן הוא בדיוק האופן בו עובר עלינו דברים שכלל לא היינו מוכנים אליהם, עניינים שאין לנו שום יישוב הדעת איך לקבל אותם ומה צריך לעשות במצבים כאלו. וכאשר אנו עומדים בנסיונות אלו, בזה אנו מתקנים חלקי הקדושה.

ומה בכל זאת צריך לעשות במצבים כאלו? התשובה פשוטה מאוד, דבר ראשון לא להבהל מהם, אלא להבין שהם באו על מנת שיקבלו את תיקונם, וזהו רצון ה' שכך יהיה נעשה עמנו, וכאשר נבין זאת, אזי נקבל כוחות מחודשים להתחדש, בלא להביט אחורה, נעורר את הרצונות הפנימיים שיש לנו בלב ונתחיל כמה וכמה התחלות, עד שנצליח לכבוש, וגם אם זה יקח הרבה זמן, וידרוש מאיתנו הרבה כוחות נפש של התחלות, נבין שבעצם כל התחלה ונסיון של התגברות הוא תיקון לעוד ניצוץ קדוש.

הבה ונתחזק לשים לב היטב מה ה' רוצה מאיתנו באמת, לא רק מה שנדמה לנו במבט חיצוני.

הדרך המוסתרת

מה אומר לנו מצב בו איננו רואים אפילו קצה חוט של הבנה כיצד יוצאים ממנו? ההסתכלות הראשונית והשטחית אומרת: ייאוש. זאת ההגדרה המדויקת למצב אבוד, מצב מנותק, שהתקווה אבדה ממנו. ההסתכלות הפשוטה הזאת נובעת מיסוד שמקדים לה, אמנם. אם אתה רוצה לקשר בין המצב ההווה ובין התכלית אליה אתה רוצה להגיע, הקשר המעשי – היינו הדרך – חייב להיות מושג בין השניים. אם אינך רואה דרך שמחברת בין השניים, אז כנראה שהיא אבודה באמת, ואיתה המצב גם הוא הולך לאבדון. לא מתייאשים מקשיים, כי בהם הדרך עדיין נראית וברורה. מתייאשים מחושך, כשדבר לא נראה באופק.

* * *

יעקב אבינו ביקש לגלות את הקץ לבניו, אומרים לנו חז"ל בפרשת ויחי, אותה קראנו בשבת האחרונה. גילוי הקץ לא מקרב את ביאתו ולא משנה את הדרך אליו; אך מוסבר בכמה ספרים כי מטרתו של יעקב אבינו בגילויו הייתה להקל על עם ישראל. גם כאשר הוא יהיה בגלות, הקץ יהיה גלוי בפניו, והוא ידע לאן הדרך מובילה תמיד – אם לא בפרטים, אז בחשבון הכללי. אבל חז"ל אומרים שנסתלקה ממנו רוח הקודש, וכמו כן גם כאן מוסבר שהיה זה רצון ה' שתסתלק ממנו השכינה, בגלל שהגלות צריכה להתרחש באופן שהקץ אינו גלוי. על הגלות האחרונה, גלות אדום, בה אנו נמצאים היום עד ביאת המשיח במהרה, אומרים חז"ל שהיא רמוזה במילים "על פני תהום" המופיעות בבריאת העולם, ומבארים "שאין לה חקר כמו התהום". עומק ההסתרה והחושך שבגלות הזאת לא ניתנים למדידה. אם בגלויות אחרות היה ניתן לראות כיוון מסוים, לאן הדברים הולכים וכיצד הם מגיעים לתיקונם, הרי שלא כן בגלות הזאת. אין לה חקר כמו תהום – תהום פעורה של אי הבנה. להבין איך גאולה תגיע מתוך גלות כזאת, לא נוכל בתוך הגלות. "פתאום יבוא אל היכלו, האדון אשר אתם מבקשים" (חגי ג). חז"ל מפרשים את הפסוק על המשיח. זה מוגדר כמצב פתאומי – שתמיד ייתפס בשלב הראשון כדבר שבא בלי קשר לכל מה שהיה לפני כן. אבל אחרי כן תבוא ההבנה, שהכול היה נצרך וחשוב – "אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה, אז יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה" (תהלים קכו). השמחה העצומה תהיה מהראיה החדשה איך שלאורך כל הגלות, "הגדיל ה' לעשות עמנו".

נקודת ההנחה שלנו, אם כן, מופרכת מיסודה. מה שלא רואים כמוביל למטרה מסוימת, לא מעיד על הניתוק בין המצב הנוכחי והתכלית. הדרך לא נראית, אבל זה בעצמו מה שהקב"ה רוצה. המהלך של הגלות מתוכנן באופן כזה בו לא יהיה לו חקר, ולא נוכל להצביע תמיד על המיקום המדויק שלנו במפה. לא נוכל לדעת אם אנחנו הולכים קדימה או אחורה, כפי שרבי נתן כותב בשם רבי נחמן (יורה דעה, שבועות ב יז), שהאדם לעולם לא יוכל לדעת את מדרגתו בעולם הזה. "וזה מעיקרי הניסיונות שלו, מה שאינו יודע היכן הוא עומד ואוחז" כלשונו. נדמה לנו ששער אחרי שער נסגרים בעדנו מלהתקדם הלאה. כל המצב הזה הוא החזיון של הגלות. והאמת היא, שההתגברות בתוך החושך, למרות מה שנראה כלא מוביל לשום מקום, זה בדיוק מה שהקב"ה רוצה, וזאת המטרה האמיתית של כל הגלות. "וזה מעיקרי הניסיונות שלו, מה שאינו יודע היכן הוא עומד ואוחז". המצב אבוד, לא מתקדם? הוא נראה ככה רק בגלל שהקב"ה רצה ליצור שייראה ככזה, ובו תיבחן ההתקדמות שלך הלאה גם כשהקץ לא גלוי, והדרך לא ברורה. נאמר באיוב "הנותן דרך בים ובמים עזים נתיבה". בקבלה ביארו על כך נושאים עמוקים ושלמים, אך כותב רבי נתן: "והכוונה הפשוטה שיוצא מזה לכל בני אדם הפשוטים הוא לידע, שאפילו בתוך מצולות ים השוטפים מאד על האדם כהמון גלי הים ממש, בבחינת ותשליכני מצולה בלבב ימים, אף-על-פי-כן גם שם יש דרך ונתיב תמיד לשוב אליו יתברך… אם יאמין בזה באמת ובפשיטות" (משיבת נפש, אות צה). גם הים שנראה כמקום שמצד עצמו הוא ללא דרך, בלי מסלולים והדרכות, גם בו הקב"ה נותן דרך. איך מוצאים אותה? "אם יאמין בזה, באמת ובפשיטות". ההתחזקות להמשיך הלאה נגד מה שנראה לעיניים, זאת האמונה שמובילה את הדרך שנמצאת בכל מקום. היא מוסתרת מעיקרה, אך גלויה לכל מי שירצה לראות אותה. זאת ההסתרה של הקץ, לחשוב שאין דרך. אך "המאמין לא יחוש" כלשון רבי נתן, ולא יהיה תלוי במה שיוכל לראות או לא. יש דרך ונתיב, תמיד.

* * *

"שמעתי מאדמו"ר [רבי מנחם מנדל מקוצק] שאמר, משל, שעשה ה' יתברך סולם שירדו הנשמות מעולם העליון לזה העולם והסולם נלקח וקורין לנשמות שיראו שיעלו למעלה. יש אנשים שלא התחילו כלל לעשות איזו פעולה שייעלו למעלה, שהם סוברים, איך אפשר לעלות לשמים בלי סולם? ויש איזה אנשים שהתחילו לקפוץ למעלה ונפלו, וחזרו וקפצו כמה פעמים ונפלו, ועזבו מלקפוץ עוד. ויש איזה אנשים פקחים אומרים: כיון שסולם אין, על כורחינו אין שום עצה רק לקפוץ למעלה, ואף על פי שיודעים אנו שניפול, מוכרחים אנו לעשות את שלנו – לקפוץ למעלה, עד שה' יתברך ריחם עליהם והעלה אותם למעלה. והנמשל מובן"  (סדר היום הקצר).

עמל התורה – פרשת בחוקותי

בפרשתנו – פרשת בחוקותי – אנו לומדים בהרחבה על הברכות הנפלאות התלויות בעמל התורה ולעומת זה על הקללות הנוראות התלויות במי שאינו עמל בתורה, וכמו שפירש רש״י בתחילת הפרשה ״אם בחוקותי תלכו – שתהיו עמלים בתורה״, מלבד זאת גם כל קיומנו הרוחני תלוי בעמל התורה, וכפי שרש״י מביא בהמשך על פסוק ט״ו את נוראות דברי חז״ל, על המזלזל בעמל התורה שהוא מיועד ח״ו לענשים חמורים ביותר.

יש לנו, אם כן, לברר היטב מהו עמל זה שבו תלוי הכל.

רבינו ז״ל (בלקו״מ ח״א סי׳ א׳) מגלה על הפסוק 'אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה׳', שההשקפה וההסתכלות האמיתית על פי שכל התורה היא נצחון היצר הטוב ובנין מלכות דקדושה, והסתכלות זו תלויה במדת התמימות, ולזה זוכים על ידי שהולכים בתורת ה׳. כי ע״י שאדם לומד תורה בכח הוא נותן כח למלכות דקדושה, שהיא האמונה והתמימות, לקבל מן השכל. והרה״ק רבי נחמן מטשערין מביא שם, שמעתי מאבי ז״ל שהוא על דרך שפירש רש״י אם בחוקותי תלכו שתהיו עמלים בתורה וכו׳ שהוא ההילוך והטורח בהתורה״, ע״כ.

והנה מיסודי מידת התמימות – כפי שמבואר הרבה בספרי רבינו ז״ל – הוא שהאדם צריך לעמול עם עצמו שהתורה שהוא לומד לא תהא נפרדת מהשקפתו וצורת הסתכלותו למעשה בכל שטחי החיים. החכמות שבאדם גורמים לו להפריד בין המדרש והמעשה, הוא משאיר את התורה כדיבורים נעלים, אבל לא כהליכות חיים הקובעים כל דבר, ולעומת זה מדת התמימות, היא השלכת השכל הטבעי באופן שרק התורה קובעת אצל האדם ההולך בה – מהי המציאות.

וממוצא קשרי הדברים אנו למדים, שעיקר העמל האמור כאן ובפרשתנו הוא מיניה וביה, כלומר, העמל בתורה הוא, איך לקנות ע״י הלימוד את ההסתכלות בתמימות, ולא להשאיר את הלימוד כדבר מנותק. הלימוד בא להוסיף כח במדת התמימות, ובודאי יש בכך כח סגולי נפלא גם כן, אך עיקר העמל הוא בעצם התמימות שבלימוד, איך הופכים את הלימוד למעשה, איך לא ישאר הלימוד מן השפה ולחוץ ואיך יקבע הלימוד את כל דרכי המחשבה וההסתכלות שבאדם.

נקח לדוגמא את המבואר כאן, שדרך ההסתכלות על כל דבר היא הגורמת לבנין מלכות דקדושה ולהיפך: האדם יכול לגמור את לימודו ואפילו לפלפל בזה, ואף על פי כן אפשר שלא יקשר זאת כלל לעולם המעשה, הוא לא יחפש להעמיק במה שלמד, מהי הכונה למעשה בפשטות ומהי חומרת הדבר בפשטות, וכמו״כ הוא לא יעמול לקשר זאת אל עצמו, הוא לא יעורר בקרבו אחריות שעולמות כאלה תלויים במחשבתו והסתכלותו, הוא לא יחפש כלל איך הוא נוהג ומהי צורת הסתכלותו. וכך גם בכל לימוד, האדם יכול לשמוע וללמוד המון לימודים נשגבים, אך מבלי עמל גדול – של צמצום המחשבה וחיפוש הדרך והעצה וההשקפה האמיתית למעשה מול כל מה שהורגל עד עתה – הוא לא יכניע את הרע שבו. וכנגד זה מלמדנו רביז״ל שעיקר הכח נגד יצה״ר הוא רק עמל התורה, שמביא הליכה ודרך חיים, לימוד שיחזק ויתן כח ויוסיף במדת התמימות, ורק כך ניתן לבנות את המלכות דקדושה.

הוא אשר רש״י מפרש בתחילת פרשתנו: ״הוו עמלים בתורה על מנת לשמור ולקיים״, זהו עמל מסוג אחר, עמל של תמימות, עמל תמידי וחיפוש תמידי בעמקי הלימוד ובעמקי הנפש, לברר ולהעמיק מהי המשמעות הפשוטה והמציאות הפשוטה שבעולם, לאור מה שלמדנו, לברר ולהעמיק האם אכן הדברים סתרו אצלנו את כל בנין התוהו שהיה בלבנו עד עתה, והאם אכן קבלנו הדברים כפשוטם ממש או שהם עדיין רק בגדר מדרש.

עמל זה בודאי יאיר בלבנו בכח הצדיק את האמת ואת האמונה ויתן בידינו את הכח ללכת בדרכי התמימות ללמוד על מנת לשמור ולקיים, ומכח זה לזכות לכל הטוב בזה ובבא.

רפואה למחלת השכחה

הוא הכיר את עצמו בדיוק כפי שהכירו אותו בני המקום הנידח בו בילה בשנים האחרונות. יומו מתחיל קודם השחר, מתמשך בעמל רצוף עד אחרי שקיעה, ידיו הסתגלו לעבודה המפרכת, רוחו השפופה ליחס המשפיל ולדיבור המצווה. עבד עולם הוא, ללא מכר וגואל. גם אילו ניקרו בו שאלות הזהות, לא נמצא מי שישיב תשובות.

הוא נקלע הנה בטעות, לאחר תאונה איומה שפגעה בזכרונו. תושבי המקום מצאו בהלך הנודד חסר הבית כוח עבודה מעולה, קנו אותו בפרוסות לחם עבשות וקיתון מים. עבור מזרון דקיק ללינה ומנת אוכל זעומה, עשה האיש כל אשר הוטל עליו. גורלו יכול היה להיחתם לנצח, כמו חייו הסתומים, אי שם בשדות בהן בילה, אילולא הניגון ששמע באקראי…

את מסך השכחה האיום הבקיע ניגון. פזמון שהשמיע מאן-דהו העלה בו בפעם הראשונה מזה שנים, זיכרון אחד, חי ורוגש מביתו האמיתי, ואז, בבת אחת נפרץ הסכר. אשדות של זכרונות גאו בו, צפו והעלו שוב לנגד עיניו את זהותו האמיתית. הוא חזר לעצמו – וגם הביתה.

* * *

סיפורו של כלל ישראל מתחיל בדיוק כך. ההתחלה בפסגת קדושת האבות הקדושים. נשמות ישראל כולן יוצאות מהבתים הטובים ביותר: אברהם, יצחק ויעקב. אין ייחוס נעלה מזה. שנים עשר שבטי י-ה הנבחרים מכל בני תבל. בורא עולם בכבודו ובעצמו מוסר בידיהם את השליחות המשמעותית ביותר בעולם, שליחותן של נשמות ישראל. והנה, בבת אחת, מפסגת ההר הם משתלשלים אל המקום הנמוך בעולם, מצרים, 'ערוות הארץ'.

בשום אופן בלתי אפשרי לצייר את הטלטלה האוחזת בנשמה זכה כל כך, המוצאת עצמה במקום כה מנוגד לזכותה המופלגת. גלות מצרים שיעבדה את הגוף יחד עם הנפש. לא היה זה רק עמל חומרי, בעיקר היה שם עמל וצער לנשמה. הגלות האיומה ההיא מסתיימת בגאולת פלאים, מתן תורה וירושת ארץ הקודש, אך יש לעמוד על סודה עצמה.

גלות – אובדן זהות

גלות מצרים, כך מבואר בספרים הקדושים, משעבדת את הנפש גם היום, והגלות הזו כל עיקרה אובדן דעת. אימתי שבוי אדם בגלות – בשעה שהסתלקה ממנו הדעת. העולם עלול להיות המשא האיום והמעיק ביותר, וכך באמת חי אותו מי שהשכל אינו מאיר את מעשיו. חיים נעדרי 'אור השכל' אינם אלא רצף מריר של אירועים, מטלות, מעשים וטלטולים; לא כל שכן עבודת הבורא. המצוות שניתנו לנו על מנת לרומם אותנו מקרקע עולם, להגביה את רוחינו ולקשר אותנו בא-ל חי, עלולות להפוך לשיעבוד של ממש, כל עוד הנפש שבויה בגלות השכחה ופיזור הדעת.

באופן שכזה מבלה את חייו מי שאינו מחובר לדעתו. הפרנסה מהווה נטל איום. כל הפרעה קלה הופכת למשבר נורא. מרירות מנקרת מבית, ומבחוץ אימה. יש סוג נוסף של גלות, גלותו של 'המסודר'. האדם שהעולם הזה מאיר לו פנים, פרנסתו מצויה, שמש ההצלחה זורחת על קודקודו והכל מתנהל למישרין. רק לעיתים ממש, כששום אדם אינו רואה, אינו שומע, קול שקט טורד אותו מבפנים, מזכיר לו על התכלית האמיתית עבורה נברא.

אילו ידענו…

גלות מצרים הקדומה, כמו גם גלות הנפש בהווה, אינה לחינם. הגלות היא תיקון, האריז"ל מכנה את מצרים כור היתוך לנשמות ישראל. ייסורי הגלות זיככו את נשמות ישראל מסיגים ופסולת, עשו אותן ראויות להיות עם נבחר להשם. אילו ידעו כל אותן נשמות טובות משהו מכל אותם תיקונים מופלאים המתחוללים בקרבם בין גיגיות הטיט ומצבורי התבן, שאגות הקלגסים וטומאת הכישופים המצריים, אין ספק, גלות כבר לא היתה שם. אבל בני ישראל המשועבדים לא ידעו זאת, והשיעבוד צרב בנשמתם היטב.

באותה מידה, אילו ידענו אנו אלו תיקונים נוראים ועצומים מתרחשים בעולמות כולם ובנשמותינו אנו, בכל צביטה קטנה של צער, מרירות של פרנסה, בושה, עוגמת נפש וכל שאר המאורעות מפניהן אנו כה חוששים, אין ספק, חיינו היו גאולה שלימה. אך בינתיים אין זה כך. כל אדם וסאת יסוריו הקטנים והגדולים; כל אדם וגלות נפשו. ואין כל דרך להבקיע את מסך ההסתרה ולגלות לאיש הקטן את סוד גלותו. על כך קונן כבר משה – "והם לא יאמינו לי", אנשי הגלות אינם מסוגלים להאמין בכל האמת הנפלאה הזו. משום כך עודם עבדים.

ניגון מעורר זכרונות

אל ייאוש. אם הגלות היא שכחה ואובדן דעת, הרי שיש למחלה הזו רפואה. בחללו של עולם מתנגן ניגון, מנגינה מופלאה המסוגלת להשיב אל תאי הזיכרון האבודים את הזכרון החם והטוב מבית אבא. את המנגינה הזו מפיקים הצדיקים, שורקים ומצפצפים, הומים והוגים נעימה של תקווה: "פקוד יפקוד". לא לעולם תימשך הגלות. לכל דקירה של צער יש משמעות, כל צביטת כאב פועלת תיקונים, שום אנחת צער לא תאבד. מי שהוריד אתכם הנה, הבטיח גם להעלות אתכם למעלה ולמעלה.

לא לחינם סובבת התורה כולה סביב 'זכר ליציאת מצרים'. המצוות, אמונת היחוד בקריאת שמע, שלשת הרגלים, ועוד תחנות רבות ביומו של יהודי, עוברות כולן דרך זכרון גאולת מצרים. זיכרון. למצרך הזה אנו זקוקים נואשות. והזיכרון הזה מכה היטב בכל נפש המאזינה לניגונם של הצדיקים. הם שמבשרים לנו על התקווה, מזכירים לנו כי "לא לנצח יריב ולא לעולם יטור", שגם גלות מצרים הסתיימה במתן תורה ועלייה עצומה.

את דרכינו הביתה, אל בית האמונה והשלווה האמיתית. ינחה הניגון המופלא המתנגן ועולה מדיבורי האמת האמונה והתקווה של הצדיקים. רק לפקוח אוזניים ולהאזין לקולות.

פרשת ראה

בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלקֵֹיכֶם (דברים יד, א)

שתי מדרגות בעבודת השם – בן ועבד, כמו שכתוב בגמרא: "בזמן שאתם עושין רצונו של מקום – אתם קרויין בנים; ובזמן שאי אתם עושין רצונו של מקום – אתם קרויין עבדים" (בבא בתרא י ע"א)

בן אמיתי עושה רצונו של אביו ומשתדל בכל כוחו לשמח את אביו, גם במה שאינו מחוייב לעשות. להבדיל מעבד שמבצע רק את חובתו ואין לו עניין להשביע את רצון אדוניו.

גם הקב"ה מתייחס לעבודתם של השניים בהתאם. הבן זוכה לחפש בגנזי המלך (ראה זוהר פרשת בהר, קיא ע"ב) כלומר, לחוש טוב טעם ודעת בעבודתו, בעוד שהעבד מחוייב לעשות את עבודתו בלי לצפות להסברים או להנאה.

אך ישנה דרגה גבוהה אף יותר מדרגתו של בן, זהו הבן המיוחד שמרוב אהבתו ומסירותו לאביו הוא אינו בוחל בעבודות בזויות שאפילו עבד לא היה עושה. גם שכרו של הבן הזה, שאהבתו לאביו מקלקלת את השורה, הוא בהתאם; הוא זוכה להשיג את הרזים הצפונים ביותר שאינם ראויים להימסר לבן רגיל, כי גם כאן האהבה מקלקלת את השורה.

כך יתפרש הפסוק (מלאכי ג, יז): "וחמלתי עליהם כאשר יחמול איש על בנו העובד אותו", היינו הבן שמוותר על כבודו ומוכן לעבוד את אביו יותר מעבד, כי אז "ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע", היינו שיזכה להשיג את סתרי התורה.

(עפ"י ליקוטי מוהר"ן ח"ב, ה)

תפילה בכח

עינינו ראו ולא זר את 'ר' הירש לייב' בבעירתו בתפילה, שואג בתפילתו עד כלות הכוחות, את ר' שמואל שפירא המתחנן שעות על גבי שעות 'ואהבתך אל תסיר ממנו', את העובדים שבאנשי שלומנו עוד בקטמון, ואחר כך בבית מדרשנו שבמאה שערים ובכל תפוצות אנשי שלומנו – בוערים בתפילה, כוספים להשי"ת בכל לב, כל דיבור של תפילה כמו נזרק מאליו בזיקוקין די-נור.

ממעתיקי השמועה שמענו על בעירתו של 'ר' שמואל אייזיק', תלמיד רבינו, שבגדיו היו מתפוררים מעליו אחר כל תפילת ראש השנה, על תפילותיו של 'ר' געצ'י' באומן, עד שזלג דם מאפו, על מתיקות עתירתו של ר' שמשון ברסקי, על נועם כיסופיו של ר' אהרן קיבליטשע'ר, עד שדרי הסביבה היו נצמדים לחלונותיו.

ואנו עומדים ותמהים: להבה זו מהיכן יצאה? איך מגיעים להתלהבות שכזו, איך זוכים שתהא שלהבת הלב עולה מאליה בשעת התפילה?!

וביותר קמה וגם ניצבה הפליאה, איך יזכה לב כמו שלנו לתפילה בכח? הגם לנו חלק ונחלה באותה תפילה, הרי לבנו סתום וחתום בחותם של תאוות, מכוסה בהבלי העולם הזה, איך נוכל אנחנו לזכות לכזו תפילה בכח?!

 

כולנו מכירים את שיחות רבינו על גדולת התפילה, ובפרט תפילה בכח, שהיא השער לדביקות בהשי"ת (לקו"מ ח"ב פ"ד), היא כביכול 'וימינו תחבקני' (שם ח"א מ"ח), ועוד רבות, כמובא בספרי רביה"ק ותלמידיו, איך אם כן זוכים לתפילה שכזו?

היכן היא מתיקות זו והיכן נבקשנה? נחפשנה בספרי הצדיקים ונבקשנה בהתבודדות, או שמא היא אינה בהשגתנו כלל?

התשובה לכך היא, כי כוחות אלו נמצאים בלבנו אנו, הם אינם רק בליבו של ר' געצ'י או של ר' הירש לייב, הם טמונים בעמקי נפשו של שמערי'ל בן געצי'ל בן בנו של אברהם אבינו עליו השלום, ובנפשו של כל אחד אחר מכלל ישראל, כולם יש בנפשם את מתיקותה של התפילה.

כוחות אלו מונחים בלבו של כל יהודי באשר הוא, אלא שהם אינם יוצאים ממנה, הם טמונים במעמקי נפשו ונשארים שם.

ייתכן כי הם לא יצאו לעולם, אך האמת שגם הוצאתם היא פשוטה: "השמע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך" (ברכות יג.), אחוז את הסידור, והתחל להוציא מפיך את המילים בפשיטות כמו כל יהודי פשוט – אך הקשב אליהם!! הט לבך ל'הודו לה", שים לב ל'הודיעו בעמים עלילותיו', לא דווקא בכוונות נסתרות התפללו העובדים שבאנשי שלומנו, גם לא בכוחות עלומים בערו בתפילתם, הם חיברו את מחשבתם למלות התפילה, הם התרכזו במילותיה, שמו לב לכל מילה וממנה שאבו חיות לכל התפילה כולה.

וכלשון קדשו של רביה"ק "כשאדם מתפלל בכוונה, דהיינו שמקשר המחשבה אל הדבור, ומטה אזנו, ושומע מה שהוא מדבר, אזי הכחות נמשכין ממילא לתוך דבורי התפלה, כי כל הכחות מצפין ומסתכלין תמיד על זה שיומשכו ויוכנסו בתוך דבורים קדושים, על כן כשמתפלל בכוונה נמשכין ונכנסין כל הכוחות שלו ממילא לתוך התפלה" (שיחות הר"ן ס"ו).

אך אם כן מתחזקות הפליאות: הלא אין לך ערב לאדם מהתקשרות והתדבקות עם בוראו, ובפרט בעת התפילה, אשר היא עיקר ההתחברות והדבקות להשי"ת, והשער שדרך שם נכנסין אליו, ומשם אשתמודעין ליה, אז למה תפילתנו נראית עלינו כעול, ואנו איננו זוכים להרגיש בנועם זה? ומדוע זה התפילה נדמית עלינו כמשא, והכוונה היחידה בה היא מתי נזכה ותסתיים… ואף אם אנו מנסים לכוון כפי כוחנו, פעמים שהתעוררות זו אינה מגיעה, יכול הוא האדם לומר את מלות התפילה, לשים לב לכל תיבה שבה, אך לבו נשאר אטום וחתום וההתעוררות המיוחלת בוששת מלבוא.

אך האמת שאין לנו להתבלבל מ'יובש' זה, שהרי התפילה אינה דבר של מה בכך, אלא היא גבוהה מאד, "כי בודאי כל אחד ואחד כפי מה שיודע בנפשו פחיתותו, ראוי לו לדעת שהוא רחוק מאד מאד מתפלה… ומהיכן יזכה לעבודה גבוה כזו?"

"על כן עליו לעשות את שלו, להתחיל דיבורי התפילה בפשיטות גמור, 'אדון עולם אשר מלך' וכו'. ויטה אזנו מה שהוא אומר… ויתפלל כך כסדר בפשיטות גמור אפילו בלי התעוררות וחיות והתלהבות, וילך כך בתפילתו כמה וכמה מילות או כמה דפין, עד שבתוך כך יעזרו ה' ברחמיו להתעוררות" (שיחות הר"ן ע"ה).

תפילה בכח

עצה נוספת לכוונת התפילה כתבו חז"ל (שבת קיט:): "כל העונה אמן יהא שמיה רבא מברך בכל כחו – קורעין לו גזר דינו… אפילו יש בו שמץ של עבודה זרה – מוחלין לו… פותחין לו שערי גן עדן", ופירש רש"י, ש'בכל כוחו' היינו 'בכל כוונתו' – לומר את מלות התפילה בכוונה, אך התוס' כתבו שם 'בקול רם', וביאר הריטב"א "כי בזו מעורר כוונתו וכל איבריו לברך שמו של הקב"ה".

פשוט 'תפילה בכח'! להתפלל בקול רם ובהתלהבות, וכלשון קדשו של מוהרנ"ת (ליקוטי תפילות מ"ח) "ואזכה להכניס כל הכוחות שיש בנו, בעצמות וגידים ובשר, וכל שאר הכוחות שבגופי ונפשי כולם אזכה ברחמיך להכניסם בתוך דיבורי התפילה, שאזכה להוציא כל דיבור ודיבור של התפילה הקדושה בכח גדול באמת לאמתו, עד שאזכה להרגיש הדיבור בכל עצמותי ואברי", אכי"ר.

(נכתב ע"פ שיחה לפי הבנת הכותב)

ריקודם של "החסידים המתים"

הטקסט הבא תורגם מיידיש מתוך ספרו של דניאל צ'רני, "א ליטוואק אין פוילן" – "ליטאי בפולין", שהקדיש בספרו פרק לחסידי ברסלב, ובו, תחת הכותרת "ריקוד השבת של החסידים המתים", הוא מתאר תפילת ערבית של ליל שבת – והריקוד שאחריה – בשטיבל הברסלבי ברחוב נובוליפיה בוורשה.

ריקוד השבת של "החסידים המתים"

רבי נחמן מברסלב, נכדו של הבעל שם טוב, נפטר ללא ממלא מקום, ללא ממשיך. נותרו חסידיו יתומים, ושם קורא להם: "החסידים המתים".

גם יצחק לייבוש פרץ, אבי התרבות היהודית המודרנית ומייסדם של בתי הספר הראשונים בפולין, לא הותיר אחריו ממלא מקום, ממשיך – וגם חסידיו של פרץ נותרו יתומים, אבל לא "מתים".

הם – חסידי פרץ – אימצו מיד את סיסמתם של חסידי ברסלב

"יהודים, אל תתייאשו!"

[צ'רני ממשיך לתאר את השקפתו על פרץ ועל "רוח פרץ" ומה שראה בביקוריו בפולין אצל "חסידי פרץ", וממשיך:]

כל אותם חסידי פרץ מסורים, אכן הזכירו לי את "החסידים המתים" של רבי נחמן מברסלב.

ובשום אופן לא הצלחתי להבין מאין וממי נוטלים אותם חסידים נטולי אדמו"ר כל כך התפעלות וכל כך התלהבות בעבודת השם שלהם.

השטיבל (בית הכנסת) של חסידי ברסלב בורשה, ברחוב נובוליפיה. התמונה צולמה עוד טרם שימש כבית הכנסת לאנ"ש

הנה, עשיתי פעם יחד עם חסידי ברסלב "קבלת שבת", ראיתי לפני עדה של יהודים מהרבעים העניים ביותר בוורשה, רבים מהם לא היו להם בגדי שבת כל עיקר. מטלאי קפוטותיהם עלה ריח נפט מהוה ושאריות הערינג[1]. בד כובעיהם כה הבריק מיושן עד כי דומה היה כי הם עשוים משי; אבל עיניהם, העינים הגדולות, הזורחות, של "החסידים המתים" כה קרנו עד כי שמחתם דמתה עלי כשמחתם של ילדי החדר בערב פסח, עת סיימו את "זמן החורף".

אפשר היה לחשוב שכל אותם יהודים של סדנאות יזע וחנויות סידקית, שמעו לפתע כי המשיח הגיע, השליכו הכל מכל ואצו לבית הכנסת שלהם, לקבל את פני משיח!

אלא שבאמת, הם רצו לבית הכנסת כדי לקבל את פניה של שבת המלכה.

וכי קל בעיניכם?! הכלה-שבת באה לבתי המרתף ודירות עליית הגג של נובוליפיה, נאלעווקי, סמאטשע וכן הלאה וכן הלאה!

כבר ב"לכו נרננה" "החסידים המתים" לקפץ ולרקד במקומותיהם, מנופפים ומנענעים בידיהם הגרומות, כביכול קוראים למישהו אליהם. אחר כך, בשמונה עשרה של תפילת ערבית, עמדו כולם כאילו הודבקו למקומותיהם; אבל הידיים, ידיהם המיובלות, לא חדלו מלנופף ולהתנועע באויר, למחוא כפיהם, כביכול הם מהללים ומשבחים את בורא עולם שבששה ימים קצרים ברא כזה עולם נאה ומופלא.

ואני מעולם לא ראיתי שעדת יהודים שלמה תהלל כך את רבונו-של-עולם על כל מעשי-בראשית שלו, אותם סיים לברוא בדיוק בערב שבת.

החסידים המתים לא התעניינו בעוניי ודלות מראם החיצוני כמו חסידים אחרים, משום שה"חסידים המתים" אינם צריכים עוד לבושים. החסידים המתים זקוקים רק לעליית נשמה, להתרוממות!

אז הברסלב'ר, מיד אחרי 'עלינו', לקחו עצמם לרקוד. זקנים גם נערים פרצו לפתע בריקוד, כאילו היה זה 'שמחת תורה'. הניחו יד על כתף ו"מעגל" מרובע קצוות החל לזחול את דרכו בין הספסלים והסטנדרים, עוקר בדרכו ממקומם את כל העומדים מן הצד, הזרים, הסקרנים ומצרפם לריקוד.

נסחפתי לפתע גם אני והשתלבתי בריקודם של החסידים הנלהבים, והיה נראה לי כאילו אני נמצא באיזו סצנה של "הבימה", וכאילו שילבו אותי בריקוד-הקבצנים מהמחזה "הדיבוק".

ורקדו העוורים והחגרים, החיטרים ובעלי המום. ורקדו גם הספסלים והסטנדרים. והנה, הנה, דומה היה לי כאילו ספרי התורה ידלגו אף הם מארון הקודש ויצטרפו לריקוד על "עצי החיים" המגולפים שלהם!

ספרי התורה, אבל, לא דילגו מהארון, שהרי במפורש נכתב בהם "כי בו שבת מכל מלאכתו", ורצו גם ספרי התורה לנוח, לקיים צוו הבורא.

חסידי ברסלב, לעומתם, לא סברו שריקודם הוא מלאכה כלשהי, שבשבת אסור לעשותה, הם חישבו את ריקוד השבת שלהם כמין המשך של קבלת שבת, כמן המשך לתפילת ערבית של שבת, השייכים כולם לעבודת הבורא, ומי יודע כמה זמן עוד היה נמשך ריקודינו אילולי אחד החסידים המצטעק לו לפתע

"יהודים! אל תתייאשו!"

והריקוד הסתיים.

כפי הנראה, צעקה זו, שהפכה לסיסמתם של חסידי ברסלב, היתה הסימן המוסכם ש"קבלת שבת" הסתיימה, והנה, אפשר כבר ללכת הביתה.

אבל חסידי ברסלב בזיעת וחום ריקודם, לא מיהרו לביתם, לקדש על שתי החלות השבתיות ולהתענג על הדג הממולא והצימעס שה"אשת חיל" הכינה.

כנראה, בביתם של אותם חסידי ברסלב לא חיכו להם כל מיני מטעמים ששבת דורשת, ולא היתה התלהבות גדולה בליבם לשוב לביתם המט, החשוך למחצה, שם כבר יושבת ה"אשת חיל" סמוך לנרות החלב שכבר הספיקו לכבות, עם מעט זנבות הערינג במקום דג ממולא, ועם מעט כבד קצוץ במקום עוף ומרק עוף מזהיב.

ואיני יכול עד עצם היום הזה להשכיל, מאין לקחו אותם קבצנים שבקבצנים כל כך התפעלות וכל כך התלהבות לעבוד את בורא עולם …

ליטאי, ליטאי יבש כמוני, לא יוכל, כפי הנראה, לעולם, להתרומם למדרגות גבוהות שכאלה אליהן מתרומם החסיד הפולני כשהוא עובד את השם".

המבנה בצד שמאל שימש שנים לאחר מכן כבית הכנסת ברסלב בוורשה. התמונה הזו צולמה בעת הכיבוש הגרמני של וורשה בשנת תרע"ה

כשיצאנו מבית הכנסת, הרגשתי שאיזה חוליגאן, פולני, תלש לפתע אצל אחד מהברסלב'ר את כובעו והשליכו אל תעלת השופכין. היהודי מיהר אחר כובעו – למרות שלראשו כבר היתה גם כיפה. הוא הרים את כובעו, ניערו היטב מהבוץ, וברוגע ונינוחות חבשו חזרה, כאילו מאום לא אירע זה עתה.

חשתי אחריו ושאלתיו: מדוע לא עיכבת את החוליגאן? הלא הרחוב מלא, בלי עין הרע, ביהודים בשעה כזו, ודבר כזה אסור לו שיעבור בשתיקה!

והוא הביט בי בעיניו הגדולות, הצחות, והשיב לי כך:

וכי הוא אדם? וכי יש בו צלם אלקים? הרי זו בריאה פראית! וכי אם הרוח היתה עוקרת ממני את כובעי – וכי אתבע את הרוח לבית הדין?

ובמענה הפשוט הזה, של היהודי הפשוט, העממי, הזה, היתה מונחת כל פילוסופית החיים העמוקה של יהודֵי הגלות הפולנית.

כל העולם הסובב, הלא יהודי, הרי אינו יותר מאשר רוח סערה, סופה, כח טבע פראי, שעוקר כובעים מראשיהם של יהודים, תולש זקנים ופיאות, מדקר בסכינים גופיהם של יהודים. אולם אין על מי להתרעם, משום שהרי זה "לית דין ולית דיין". יהודים הם בגלות, ועליהם לסבול!

ולאחר שהוא שב להשוואות בין "נושאי 'התרבות-היהודית' " בפולין, שהתעקשו כן "לתבוע את הרוח לבית הדין", הוא פורש את כאבו, כאבו של יהודי המתאר את השואה האיומה ואת אבדנם של ששת המליונים, בהם סלתה, שמנה וכל עיקרה של יהדות פולין המעטירה, ומתאר את דבקותם בחיים היהודיים עד הסוף המר; את "ריקוד המוות" הגרנדיוזי שלהם בגטו וורשה, הוא מסיים:

וכאשר אני כותב את השוות האלה, אני רואה אותם, כולם כולם, לפני עיני, וזה מצער אותי עמוקות, מדוע לא זכיתי אף אני להשתלב בריקוד המוות המחריד שלהם, כפי שהשתלבתי ב"ריקוד-לפני-הכלה" של "החסידים המתים" ברחוב נובוליפיה הוורשאי.

"קדושים! אל תתייאשו!", כי ל"ניצולים" רע יותר מאשר לכם.

 


[1] הערינג – דג מלוח, היה בזמנו מאכל עניים, שלא השיגה ידם כדי קניית דגים טריים

אל תכסו את הניסים… – פרשת בשלח

כל חיינו שזורים ברבבות ניסים גדולים וקטנים, גלויים ונסתרים, אלא שאנחנו פשוט עוברים עליהם מבלי משים. כל תפילה שנענית היא נס, כל חסד שאנו זוכים לו, או חלילה אי נעימות שמעוררת אותנו לתשובה – הכל ניסים.

כל כך הרבה מקרים ופרטים בחיינו קשורים זה לזה ומשפיעים זה על זה. כמו פאזל ענק שבורא העולם מרכיב בחכמתו האינסופית. עבודתנו היא לפקוח את העינים, להתבונן בכל מאורע ובכל פרט, אצלנו ואצל הסובבים אותנו.

אם נתבונן בגישה נכונה נמצא את הניסים ובשפע גדול! כך שכל יום וכל רגע ישמש לנו כנקודת מגע מרגשת עם ההשגחה העליונה, דבר שיעצים ויגדיל את אמונתנו.

לעומת זאת, היצר מנסה להסתיר את הניסים, כאילו הם חס ושלום דרך הטבע; כאילו רק במקרה אירע דבר פלוני, וכאילו מאורע אלמוני הינו רק צירוף מקרים. עלינו להלחם במחשבות שוא הללו מלחמת חורמה, כי הן מצננות את ההתרגשויות העילאיות ומקררות את האמונה שבה תלויה הגאולה, כמו שכתוב "תבואו תשורי מראש אמנה" (שיר השירים, ד).

וכך יתפרש הפסוק "תהומות יכסיומו ירדו במצולות כמו אבן": הניסים מכונים 'תהומות' מלשון "וָתֵהוֹם כָּל הָעִיר" (רות א, יט). תפקידם של הניסים לרגש ולהוציא אותנו מן השיגרה של דרך הטבע. אך מי שמכסה את התהומות הללו, כלומר אינו מתפעל מהם, אלא טוען שהכל מקרה והכל טבע, הריהו מחליש את האמונה ומעכב את הגאולה, בבחינת "ירדו במצולות כמו אבן". מצולה היא גלות מצרים (כמ"ש ברכות ט ע"ב) שכוללת את כל הגלויות שניגאל מהם בזכות האמונה.

(עפ"י ליקו"מ ח"א ז, ט)

איך מרפאים אמונה חולה?

אף אחד לא הצליח להבין את הירידה התלולה. האיש ששימש אך לא מזמן בתפקיד כה בכיר, החל דבק לפתע באופן איום ובלתי מובן בטיפה המרה, הידרדר מדחי אל דחי ואף נטש את תפקידיו לטובת שכרותו האיומה. ידידים ובני משפחה שניסו לעזור, התייאשו מהר מאוד והרימו ידיים בחוסר ברירה. עד שהמקרה החמור הגיע לידיעת המלך, הוא הרגיע את בני המשפחה והבטיח 'אני אוכל לעזור לו' ופטרם לשלום.

מה שלא ידעו בני המשפחה, ידע המלך. לפני מספר שנים, היה האיש מעורב בפרשייה משפטית סבוכה הקשורה בכספים ונוכלויות. קבוצה של נוכלים ידועים עשקה בעלי הון באופן מתוחכם ביותר. התהליך שנדרש להוכחת המרמה היה סבוך ומורכב. בשלב מסויים נדמה היה כאילו נוטה בית המשפט לטובתם של הנוכלים ואף זיכה אותם לחלוטין במספר סעיפים. האיש, ששימש אז בתפקידו הבכיר, לא יכול היה לשאת את העוול, הוא חש עצמו עשוק וגזול ולא יכל לשאת זאת. הוא איבד את אמונו במערכת המשפט ובבני אדם בכלל, ובצר לו, הטביע את תיסכולו בכוס.

המלך ידע את אשר לפניו. הוא הורה לנוגעים בדבר לפתוח בפני האיש את התיק במלואו, להציג בפניו את המהלך המשפטי המורכב. הפסקים השונים שניתנו במהלך המשפט נועדו אך ורק על מנת לחשוף את הנוכלים ולהוכיח את מזימתם. התהליך המשפטי המקומם והתמוה, התגלה כעת כהגיוני, צודק, ובעיקר מוביל לקראת גילוי האמת והצדק.

* * *

כמה קשה להיחלץ מהרגלים פסולים. כמה קשה עוד יותר לצאת ממידות מגונות. אחד המעברים היותר קשים הוא זה שבין טומאה לטהרה. רוח טומאה הדבוקה על קירות הנפש – קשה וכמעט בלתי ניתנת להסרה. על כך נאמר "מי יתן טהור מטמא". אכן, אין מי שמסוגל לדלות נפש מעמקי טומאתה ולהכניסה בהיכלות טוהר, אלא אחד ויחיד, בורא עולם.

ימים גדולים ומסוגלים בפתח, ימי גאולה וחירות. כל אדם מעוניין לאסוף את עצמו, להתגבר ולהכנס בשערי קדושה, טהרה והתחדשות. אך הצעד הזה, משום מה קשה וסבוך. לפעמים אף נדמה כבלתי אפשרי. חרף הרצון הטוב והלוהט, קשה היא הדרך אל החירות. קשה, משום שהנפש חולנית.

המחלה ממנה אנו סובלים היא מחלת חסרון אמונה. האמונה היא יסוד הנפש, נפש בריאה היא כזו שאמונה טהורה ותמימה ממלאת אותה, ומזינה את כוחותיה באשדות חיות ושמחה. אך האמונה הטהורה הזו, עלולה חלילה להיפגע ולחלות, ומי שפוגע בה הן הקושיות. בלב פנימה, מציקות לכל אדם מדי פעם שאלות קנטרניות. מדוע לא הצלחת כאן, ואיך יתכן שעדיין לא נושעת שם, וכן הלאה. שאלות שקטות אך פוגעות בדיוק בלב ליבה של המטרה – חלישות הדעת, ומעבר לכך, הרהור אחרי ההנהגה העליונה. אדם עשוי להתעסק משך ימים ושנים בקושיות וטענות על הנהגת השם, והוא עצמו לא יעלה על דעתו שמשהו באמונתו אינו בסדר. השאלות הללו צובתות את הלב מבפנים, מציקות ובעיקר מחלישות, והנפגע העיקרי היא האמונה. וממילא גם התפילה.

פסח טהור ונקי מקושיות

פסח הוא שער לגאולת הנפש, אך אל השער הזה אין טעם לבוא עם לב עקום ועמוס בקושיות וטענות. קושיות הן טומאה. וכל עוד רוח של טומאה אופפת את הנפש, מה תועלת יוכלו להשפיע עלינו ימי הפסח הקדושים? פסח מספר על נפלאות וניסים, השגחה והשפעה, אך על מנת להכיל את כל המראה הנורא הזה, יש להכין בנפש פנימה כלים רחבים וגדולים של אמונה. קושיות וטענות הן סתירה מוחלטת לאמונה, ואת הרפואה לכך יכול להגיש רק השי"ת בעצמו. והוא עושה זאת בחג הפורים.

לא לחינם נרמזה התיבה פורי"ם בראשי התיבות של הפסוק "שבעת ימים תאכל מצות…. ולא יראו פני ריקם. הדרך לפסח עוברת בהכרח דרך פורים, שאילולא סגולתו ומעלתו המיוחדת, לא היתה בידינו היום כל דרך להגיע כראוי אל ליל הסדר של פסח.

פורים הקדוש נושא בחובו כוח פלאי המסוגל לתקן גם לב עקום ואמונה חלושה וחולה, משום שכך בדיוק אירע שם, בשושן הבירה. המגילה בראשיתה, מעוררת קושיות לא פשוטות. המן הרשע מטפס כלפי מעלה, מעפיל במעלות המלכות וכובש כל חלקה טובה. ברגע השיא מעניק לו המלך אף את טבעתו לחתום בה כל גזירה רעה. לעומתו, דווקא מרדכי הצדיק, מתהלך עטוי שק, דחוי ונרדף על צווארו. מצב שכזה מעורר תמיהות ושאלות לא פשוטות. היתכן, צדיק ורע לו, רשע וטוב לו?!

ניסים שיוצרים אמונה

הנס אליו מובילה מגילת הפורים נפלא, בעיקר משום שהוא פותר בדרכו את הקושיות ואף עושה מהן עצמן יסודות איתנים לאמונה. סיפור המגילה חושף לעין כל את נפלאות השגחת השם, ומראה עין בעין איך בתוך כל מה שנדמה כעוולות וגזירות איומות, מנהלת השגחת השם את המהלכים כולם לקראת ישועה מושלמת ועצומה, ואיך דווקא מתוך ההשפלות והרדיפות, השק, האפר וההסתרה, הולכת ונבנית קומתו הזקופה של מרדכי היהודי, היוצא בבוא העת בלבוש מלכות תכלת וחור, ברוב כבוד והדר.

ואז, בשעה שהלב היהודי מבחין לפתע בתמונת המציאות המלאה והשלימה, מזדקרת לנגד עיניו האמת במלא הדרה, ושוב אין כאן לא קושיות ולא עיוותים, לא הסתרות ולא בלבולים. רק אמונה איתנה, מאירה ומחחמת לב. עם אמונה שכזו, ניתן כבר לפסוע צעדים ראשונים לקראת שולחן הסדר.

איזוהי עבודה שבלב

מאחר ובפעמים האחרונות עסקנו מעט בחשיבות התפלה על כל הצרכים בכלל, ועל ההשתדלות שמתבטאת דווקא בתפלה, חשוב להביא קטע יסודי שלא נטעה בענין זה מליקוטי הלכות (חיבר אותו ר' נתן מנֶמִירוֹב זצ"ל, תלמיד ר' נחמן מברסלב זצ"ל):

"היינו כי יש שני בחינות תפילות, יש תפילה שהוא למטה מהתורה והיא טפילה להתורה, ויש תפלה שהיא בחינה אחת עם התורה ממש, וגם היא גבוה מהתורה.

כי יש תפלה שמתפללין על צרכיו, דהינו פרנסה ובנים וחיים ורפואה וכו'. וזאת התפלה נקראת חיי שעה. והיא למטה מהתורה וטפלה להתורה. כי בודאי מי שמתפלל על צרכי גופו ואינו מתכון כלל בשביל התורה, רק הוא מתפלל שיתן לו ה' יתברך בני, חיי ומזוני וכו' להנאתו וצורך גופו, זאת התפלה בודאי אינה חשובה לפני ה' יתברך. והיא בחינת תפלות רעות שכתב רבנו ז"ל שיש לכל אדם תפלות רעות, והיא בחינת "גנבא אמחתרתא – רחמנא קריא" [=הגנב בשעת הפשע מבקש רחמים מהשי"ת]. כי זה ידוע ונראה בחוש שכל ימי חיינו הבל וימינו כצל עובר ומה יתרון לאדם בכל עמלו. ואם יצבור כעפר כסף וכו' לא במותו יקח הכל ואין מלוין לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות וכו'. ועל כן מי שאינו מסתכל על התכלית האחרון האמתי, למה לו חיים. ומה הנחת רוח לה' יתברך מתפלתו שמתפלל שיתן לו ה' יתברך פרנסה וממון וכו' למלאות תאוות בטנו. וה' יתברך יודע ומבין שכל מה שמבקש אינו טובה לפניו כלל כי מאחר שאנו מסתכל על התכלית בודאי הפרנסה והעשירות שלו הוא בחינת עושר שמור לבעליו לרעתו רחמנא ליצלן. נמצא, שהתפלה שהיא לצורך הגוף לבד בלי כוונת קיום התורה היא בודאי אינה טובה כלל. ועל תפלות אלו קורא תיגר בזוהר הקדוש: צוחין ככלבין הב הב, הבל לן חיי, הב לן מזונא וכו'. ואין לה' יתברך נחת מתפלה כזאת שהיא לצרכי הגוף, כי אם שכשזה המתפלל מתכון בתפלתו בשביל קיום התורה, דהינו שמתפלל על בני חיי ומזונא וכל כוונתו כדי שיזכה לעשות רצונו יתברך ולקים תורתו ומצותיו באמת. ואם כוונתו באמת בשביל זה בודאי יש לה' יתברך נחת רוח מתפלה כזאת, אבל אף על פי כן תפלה כזאת היא בודאי למטה מהתורה וטפלה להתורה כי מאחר שהתפלה בשביל צרכי הגוף, נמצא שהתפלה הזאת בפני עצמה אינה כלום כנ"ל, כי למה לו הגוף וצרכיו והיום בכאן ומחר בקבר וכו' כנ"ל, ואין להתפלה הזאת שום חיות וקיום כי אם על ידי התורה דהינו מה שמתכון בתפלתו על צרכי הגוף בשביל קיום התורה. נמצא, שתפלה כזאת בודאי טפלה להתורה, כי העקר הוא התורה, רק הוא מתפלל על צרכי הגוף כדי שיוכל לקים את התורה, ועל כן בודאי תפלה כזאת היא טפלה להתורה ולמטה מהתורה.

ועל תפלה כזאת הקפידו רבותינו ז"ל שלא להאריך בה ביותר כמו שאמרו רבותינו ז"ל, "מניחין חיי עולם ועוסקים בחיי שעה?". כי העקר הוא חיי עולם, שהוא התורה אבל התפלה כזאת בשביל צרכי הגוף היא חיי שעה, רק שצריכין אותה בשביל חיי עולם בשביל התורה. ועל כן בודאי אין להניח העקר שהוא חיי עולם ולהאריך בהטפל, שהוא חיי שעה.

…אבל עיקר התפלה השלמה היא כשאדם מתפלל רק על צרכי נשמתו בעצמו, דהינו שכל תפלותיו לזכות ליראת ה' ועבודתו יתברך כמו שאמר דוד המלך עליו השלום: אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש, שבתי בבית ה' כל ימי חיי […] ותפלה כזאת אינה טפלה לתורה, אדרבא, תפלה כזאת היא עקר קיום התורה, מאחר שמבקש רק לקים את התורה שזה עקר שלמות התורה. כי לא המדרש הוא העקר לא המעשה."

(ליקוטי הלכות, ראש חודש, הלכה ה', אות ג').

ראינו כאן שתפלה שאינה נובעת מתוך שימת התכלית כדבר קובע בחיינו, היא פגומה במידה מסוימת. שלא נטעה: חס וחלילה שנימנע מלהתפלל בגלל זה. התפלה היא ההשתדלות העיקרית, כמו שלמדנו בפעם הקודמת, ובודאי שקשר של תפלה כזה, גם אם הוא לא יהיה מושלם, הוא לפחות מלא בטחון ואמונה בקב"ה. אם אדם ישאר בעולם החומר בלי שום קשר מהותי בכל הדברים שהוא עוסק עם בורא עולם, הוא יכול להיפרד לשלום מהתורה והמצוות שלו. זה בדיוק העונש של הנחש – מזונותיו נמצאים בכל מקום, ובכך הוא לא זוכה לקשר ישיר עם הקב"ה, לא כמו שאר הבריאה שמתוך תפיסת החסרון פונה לקב"ה, אף על פי שהם חומריים ושפלים ביותר.

על כל פנים, כתוב כאן שמי שמתפלל שלא מתוך שימת התכלית של התורה מול פניו, אז יש פגם מסוים בתפלה שלו. לכאורה זה לא מובן: הרי תפלה, מלבד בקשת הצרכים, עיקר המטרה שלה היא התעלות האדם והשגת הדבקות בקב"ה. אם כן – לא משנה על מה ומדוע האדם יתפלל, עדיין תהיה כאן עבודה רוחנית. אז נכון שאדם זה לא מושלם מצד זה שתכלית חייו איננה קיום התורה, אבל למה יש כאן חסרון בעבודה הרוחנית של התפלה. שכן בקטע כתוב שמלבד שזה מקשה יותר על התקבלות התפילה, תפילה כזאת היא גם חסרון בעבודת ה'. לכאורה החסרון הוא פשוט איבוד נקודת התכלית בחיים.

הרמב"ם כותב בהלכות תפלה (א,א): מצות עשה להתפלל בכל יום שנאמר ועבדתם את ה' אלוקיכם, מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפלה, שנאמר "ולעבדו בכל לבבכם"; אמרו חכמים: אי זו היא עבודה שבלב? זו תפלה.

המושג "עבודת ה'" בא מהפסוק "כי לי בני ישראל עבדים" ומעוד פסוקים בהם כתוב שבני ישראל משועבדים לחלוטין לקב"ה. למרות שבני ישראל גם נקראו בנים למקום, "בנים אתם לה' אלוקיכם". העבדות מבטאת את השעבוד המוחלט לתורה ולקב"ה, כמו עבד שאין לו רשות לעשות כל מה שעולה ברוחו, אלא הוא תלוי ברצון קונו בלבד. הבחינה של הבנים היא הביטוי למהות הפנימית העצמית ששייכת לכל אחד ואחד, ושהם מגלים בעולם את האב, כביכול. ר' נתן כותב שכל דבר שקשה לעשותו נקרא עבודה, אבל דבר שהוא חלק מהמהות של האדם אינו בגדר עבודה. למשל: אכילה עבור אנשים פשוטים היא חלק ממהותם, אבל לצדיקים היא עבודה קשה מאד מאחר וצדיק אוכל לשובע נפשו (משלי יג), אבל לא עבור עצמו כלל. כל מה שנכלל במושג עבודת ה' הוא בעצם כל דבר שנמצא מעבר למהותינו. עבודת ה' היא בעצם משנה את המהות שלנו, וככל שההשתעבדות גדלה, כך גם האדם מאבד יותר מגשמיותו ונעשה יותר רוחני. כל דבר שהוא תוספת של שעבוד וביטול העצמיות שלנו, הוא בעצם קבלת עול מלכות שמים – קבלת עול העבדות, שמשועבדת כולה אל המלכות שמרוממת מעל הכל. דבר זה שייך לכל המצוות.

אבל כתוב ולעבדו בכל לבבכם. כתוב כאן שיש עבודה מסוימת שהיא לא רק קשורה למהות ולהגדרת האדם כמו כל עבודת ה', אלא דווקא ללב. ולכן חז"ל שואלים: אי זו היא עבודה שבלב? – איזו עבודה נמצאת בלב, כלומר – איפה אנחנו יכולים למצוא השתעבדות שקשורה למערכת הרגש, ולא למערכת היסודית יותר של מהות האדם? העבדות בעקרון באה לשנות את האדם, אבל איזו השתעבדות אפשר למצוא בתחום הלב? על זה באה התשובה: זו תפלה. התקווה מקורה בלב, כמו שכתוב (תהלים קיט): קראתי בכל לב, וכן (תהלים לט): חזקו ויאמץ לבבכם כל המייחלים לה' – הלב הוא זה שצריך להתחזק. חז"ל גם אומרים שתקווה ארוכה מדי, שהיא הארכה גדולה מדי בתפלה על נושא מסוים, עלולה לגרום לשברון לב, כמו שכתוב (משלי יג): תוחלת ממושכה מחלה לב – שוב, התקווה קשורה ללב. תקווה היא מלשון יקוו המים (בראשית א), שהוא לשון התאספות והתכנסות. התקווה שמה את כל הרצונות שלנו במקום אחד – בקב"ה. אמנם חז"ל אומרים שתקווה ארוכה מדי, מביאה לידי שברון לב. אין בכוח בריה אנושית להאריך באותה תקווה מסוימת למשך הרבה זמן, כי בזמן התקווה בעצם כל המהות הפועלת של האדם עוצרת. האדם מעצם טבעו נקרא "מהלך", מאחר והוא פועל ותמיד זז – או עולה, או יורד; ואם מאריכים בתקווה, שהיא בעצם קישור הרצון שלנו לדבר מסוים אל הקב"ה, אז נשברים אחרי זמן רב מדי, כי הרי אנחנו רוצים את אותו הדבר במציאות. ולכן מעצם הטבע של התפלה, כל תוספת בה מביאה לידי רפיון, ולכן תפלה היא מן הדברים שצריכים חיזוק באופן תמידי (ברכות לב ע"ב).

כאן נשים לב לחידוש הגדול של התורה בנושא זה – הזכרנו את דברי ר' נתן שעבודת ה' היא כל דבר שהיא מעבר למהות האדם. אם כן, המושג של עבודת ה' משתנה מאדם לאדם, ואי אפשר להצביע על מצווה מסוימת ולומר עליה שהיא עבודה. לאחד היא כן, ולשני לא. אבל לעומת זאת אנחנו מוצאים בתורה מצווה שכתוב עליה שהיא עבודה, וזה נאמר גם על גדול הצדיקים – התפלה (ולעבדו בכל לבבכם). ענין העבדות בתפלה הוא נקודת הביטול במהות האדם, שלעולם הוא לא יהפוך לחלק מהמהות שלנו, כי היא מנוגדת במידה מסוימת למהות של האדם, עד כדי כך שהאריכות בה מביאה לידי שברון לב, שבמלים אחרות זה אומר – תפלה ארוכה מדי סותרת את המהות הטבעית של האדם, ויכולה אפילו ליצור נזקים. אמנם התורה בכל זאת צוותה על עבדות זו במידה האפשרית לנו, כדי שנקשר כל רצון וכל תקווה אל מקור כל הברכות וההשפעות. אם אדם מבקש דברים ולא מתוך התכלית של קיום התורה, יש כאן חסרון בעצם הקשר. הרצונות הטובים אמורים להתעלות על ידי תלייתן הגמורה בקב"ה, וזאת העבודה שבתפלה. כאשר יש בקשות לדברים אחרים שאינם רצויים על פי רצון ה', אז האדם אינו מתעלה באותה המידה, כי ההשתעבדות באותו דבר שאנחנו רוצים. באותו הדבר – שים את משענך בקב"ה. ואם הדבר הוא לא ממש תואם את רצון ה', אז יש כאן חסרון בעצם השימה של הבטחון בקב"ה, ובהשלכת יהבנו עליו.

הכלל המקיף

מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד (ליקוטי מוהר"ן, חלק ב' סימן כד)

הרבה  פרטים ישנם בתורה, כל אחד חשוב לכשעצמו. אמנם, התורה בעצמה אומרת במספר מקומות שהדרישה העיקרית מאיתנו היא רק לדברים בודדים: "מה ה' אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלוקיך, ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו" (דברים י), "דעלך סני לחברך לא תעביד [-מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך] – זו היא כל התורה כולה" (שבת לא ע"א), וכך עוד. הדרישה לאותם הדברים בפרטיות לא באה להעמיד אותם כנגד הפרטים האחרים ובכך להעניק להם חשיבות, אלא היא באה לכלול את כל הפרטים בכללים אלו. כלל – שכולל אחרים בתוכו. הוא יכול להיות בודד, ולהכיל בתוכו דברים רבים. השאלה הגדולה היא, איך באמת ניתן לסכם פרטים רבים לכלל אחד, אם כל פרט ופרט הנו ייחודי בפני עצמו? ואם באמת ניתן לסכם את הדברים, מה לנו צורך בפרטים? אמנם, הכלל אינו בא לקצר את הפרטים או לסכם. הכלל מציג את ההצטרפות הכללית של כולם, את התוצר הסופי של כולם, אך בוודאי שלהגיע לאותה תכלית סופית היה צורך בצירוף כל אותם הפרטים. במלים אחרות: הכלל מתאר לנו את התכלית של הפרטים, והפרטים הם הדרך להגיע אל התכלית.

דוד המלך, בסוף מזמור קל"ט בתהלים, מבקש מה' שיבחן אותו. לא שיעמידו בניסיון, אלא שיתבונן בפנימיותו, ויראה האם אכן דוד שלם בכל לבבו עם ה'. הוא מנסח זאת כך: "חקרני א-ל ודע לבבי, בחנני, ודע שרעפי". דוד המלך ממשיך לבאר כיצד ה' יבחן אותו: "וראה אם דרך עוֹצֶב בי, ונחני בדרך עולם". ראה אם קיימת בי בחינה מסוימת של עצבות, אומר דוד המלך. בזה הוא מסכם את כל הטהרה והקדושה. הוא לא מבקש שיסתכל על הדבקות שלו, או על הדקדוק שלו במצוות, אלא רק על דבר אחד – על השמחה שלו. אם עד היום חשבנו ששמחה היא כלי עזר חשוב, או מדרגה חשובה בעבודת ה', דוד המלך מלמד אותנו שהיא הביטוי הכי עמוק לקשר עם ה'. דבקות, דקדוק במצוות, יראה, כולם מחויבים לעבודת ה', אבל הם יכולים לשכון באדם בצורה חיצונית. אם נרצה לבחון מתי האדם שלם בכל לבבו עם ה', קיימת אפשרות אחת לכך: לבדוק האם הוא שמח.

כי באמת, השמחה אפשרית רק למי שבפנימיות לבבו קשור לה'. כל ענינה של השמחה היא צמיחה, כפי שלמדנו כמה פעמים. אדם שמח כאשר דברים פנימיים באים לידי ביטוי, ובדרך כלל הוא שמח מהחיוּת שלו שבאה לידי ביטוי. מזה נובעת השמחה בדברים הגשמיים כמו בשר ויין, שכן הם קשורים לנפש האדם בבחינה מסוימת. מי שלא שמח מוכיח בכך שמה שהוא עושה לא הפך לחיוּת שלו.

"מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד". א: יש מצוה; ב: זאת מצווה גדולה. מהי המשמעות של מצווה 'גדולה'? ולשם מה מודיע לנו רבי נחמן שזאת מצווה גדולה?

אנחנו מוצאים שחז"ל קוראים לילד בן שלוש עשרה 'גדול', למרות שגודלו הפיזי הוא הממוצע שבין איש ותינוק. הגדלות המיוחסת לו באה לומר שמציאותו אינה מצומצמת לעצמו, וקיימת בו מודעות מסוימת המסוגלת לקלוט דברים נוספים מחוץ למציאותו העצמית. גודל של דבר הוא ההגדרה לדברים שהוא מקיף וכולל בתוכו. "מצווה גדולה להיות בשמחה" – אין זו מצווה מקומית, הקשורה לכוח מסוים בנפש, או שמביאה את האדם להתקדם בתחום מסוים, אלא היא מקיפה את כל מהותו של האדם. היא הביטוי של כל היהדות, או בלשון רבי נתן: "עיקר הקדושה היא השמחה". כדאי שנתרגל רק לשמוע את המשפט הזה. ומצווה זו היא "להיות בשמחה תמיד". לא שייך לתאר אדם עם קדושה בליבו שנייה אחת שלא בשמחה.

להיות בשמחה – אנחנו צריכים להיות בשמחה, ולא רק לשמוח. פירוש הדבר הוא, שאנחנו צריכים להיות פתוחים לכל דבר שקשור לעשיית רצון ה'. הנקודה היא לא לשמוח, אלא להיות שמח. השמחה היא מצב נפשי של פתיחות אל הדבר בו אני עוסק, ולכן הציווי על השמחה הוא על המצב (להיות בשמחה), ולא על הפעולה (לשמוח).

תמיד – השמחה שוכנת בו בקביעות שאינה מתפרדת, והיא לא דבר חולף או חיצוני. אני חי – משמע אני שמח.

אסיים בדברים ששמעתי מהרב שלום ארוש שליט"א באומן בראש השנה: הוא עמד ודיבר עם מישהו קצת ליד ה'הכנסת אורחים', ובינתיים עמדו והתקבצו אנשים מסביב. כשכולו מחייך ומלא אורה על פניו אמר לאותו יהודי: "ההצלחות שלנו בעבודת ה' אינן תלויות בנו כלל. אנחנו רק יכולים לעשות את הדברים שה' נותן לנו כוח עבורם. עיקר הבחירה שלנו היא בנושא אחד – להיות בשמחה או בעצבות. כשאדם שמח הוא כבר נמצא ב'סטרא דקדושה', בצד של הקדושה".

שנזכה לכך באמת.

להסתכל לשמים

וכן בדניאל, כאשר גזר דרויש המלך אשר כל איש שיתפלל מן כל אלהים ואנשים עד חודש ימים יושלך לגוב האריות, כתיב שם: ודניאל על לביתה וכוין פתיחן לה בעליתה נגד ירושלים, וזמנין תלתא ביומא הוא מצלא ומודא קדם אלהה [תרגום ה'מצודות': [ודניאל] נכנס לביתו במקום מוצנע ועל העליה היה לו חלונות פתוחות מול ירושלים, לששה פעמים ביום היה הוא כורע על ברכיו ומתפלל ומודה לפני אלוקיו].

כזכור, במסגרת זו של הספר מטרת המלקט להוכיח שדרך התפילה כצורת חיים שבה כל דבר נחווה בצורה של תפילה, בבחינת "ואני תפילה", הינה דרך שהלכו בה אבותינו מאז ומעולם. ההוכחה שלפנינו היא מדניאל. דניאל הועמד בין המושלים העיקריים של מלכות פרס, ומצא חן בעיני המלך עד שרצה להעמידו מושל לבדו על כל המלכות. המושלים האחרים התקנאו בו ורצו לערער את הכבוד שרכש לו המלך, אך לא מצאו בו שום דבר דופי שיוכל לעשות זאת. בשל כך החליטו על תוכנית שלבטח תצליח: בוודאי שדניאל, עם כל יושרו ונאמנותו למלך, לא יבטל את אמונתו כשתעמוד בסתירה לרצון המלך. נציע למלך אפוא, שיגזור גזירה מסוימת, שבעיני המלך תיראה כגזירה לחיזוק המלכות, כאשר פנימיות כוונתם היתה לתפוס את דניאל עובר על אותה גזירה. ומהי אותה גזירה? ששלושים יום לא יתפלל אף אדם לאלוהיו, לא משנה מהי אמונתו. הכתוב מתאר את התנהגותו של דניאל באותו זמן ללא שינוי כלשהו. דניאל ממשיך להתפלל בעלית הגג שבביתו. המושלים תופסים אותו מתפלל, וסוף הסיפור ידוע – דניאל מושלך לגוב האריות, וניצול.

לכאורה, מסירת נפש על מצוות מצאנו כאן, אבל כיצד ניתן לראות בכך את ייחודיותה של התפילה?

נשים לב לכמה פרטים שמציין הכתוב- "וכוין פתיחן לה בעליתה נגד ירושלים"– חלונות היו לו בעליה, המכוונים כנגד ירושלים. הגמרא במסכת ברכות (דף לא ע"א) לומדת מכך שיש להתפלל בבית שיש בו חלונות. רש"י (שם) מבאר שהחלונות נצרכים עבור האדם – שיביט בהם לשמים, ויכניע את לבו ויתעורר לכוונה. ברור לכל שדניאל לא המציא הנהגה זו מעצמו, וכדברי הגמרא(דף לג ע"א). בוודאי שיש כאן תיאור של הנהגה שהיתה מקובלת אצל כולם. מדוע ראה הכתוב לפרט הנהגה זו דווקא אצל דניאל?

* * *

"בעשרה לשונות נקראה התפילה: שועה, צעקה, נאקה, רנה, צהלה, קריאה, ניפול, פלול, פגיעה, תחינה" (מדרש תנחומא, ואתחנן). אין כוונת המדרש לספר לנו על מילים נרדפות, אלא על משמעויות וצורות שונות של תפילה. האחת מהן היא למשל רנה, התרוממות האדם על ידי התבוננות במעשי ה', מול צעקה, שהיא ביטוי של מצב שאינו יכול להימשך. אחת מהלשונות היא "ניפּוּל", שמשמעותו נפילה והתרפסות. כלומר, ההכרה בשפלות של האדם היא חלק מרכזי מהתפילה, עד שלפעמים כל התפילה נקראת על שמה. מה מיוחד בתפילה, בה הענווה נצרכת באופן מהותי עד כדי כך שהיא תאבד את שמה, משאר המצוות בהן הענווה לא מהווה את עצם המעשה?

ראינו בעבר כי תפילה באה מלשון תיפלות, המבטאת את הנזקק לדבר אחר בצורה כה חיונית עד שהוא נעשה טפל לאותו דבר. למשל, מאכל תפל מוגדר כחסר מעיקרו, וממילא הוא נעשה טפל למלח, מאחר והוא יעניק לו את טבעו המלא. בדומה לכך עומד האדם בתפילה – לא בבקשה מאוד דחופה ונצרכת, אלא באמירה שאני לא יכול בלעדיך. אין לי צורה אחרת להתקיים בלעדיך, ה', אני תפל וחסר כל ללא ישועתך. דוגמא לדבר: לפי שיטת הרמב"ן אין חיוב מן התורה להתפלל שלא בשעת צרה, והתפילות שאנו מתפללים שלוש פעמים ביום הן תקנת אנשי כנסת הגדולה. לעומת זאת, אנו מוצאים בתנ"ך תפילות רבות לפני אותו זמן, וכפי שראינו בעצמנו כאן בעבר: האבות, אליעזר עבד אברהם, השבטים, עם ישראל במצרים, בכיבוש הארץ, בזמן השופטים, ועוד ועוד. לא כל התפילות נבעו מתוך צרה בדווקא, אלא מתוך הסתכלות פשוטה על המציאות – מה אנחנו בלעדי ישועת ה'? יש לנו דרך אחרת לקבל את מה שאנחנו צריכים? תפילה איננה חיוב יותר מאשר שהיא מסקנה פשוטה שנובעת מתוך המציאות. "עיקר ההשתדלות היא על ידי תפילה", לימד רבי נחמן. התפילה היא צורה של השגת דברים בתוך המציאות, ולא כצורה עקיפה. בהכרח שהתפילה תופיע בחיינו.

בזאת אפשר לבאר את דברי רש"י, שבהסתכלות על השמים ניתן להתעורר לכוונה בתפילה. "סגולה ל(ביטול ה)גאווה, שתסתכל על השמים" (ספר המידות לרבי נחמן מברסלב, גאווה אות יח). כשאנחנו מסתכלים על השמים, שהם בעצמן רק מהות של "שָם" – דבר שאינו ניתן להשגה, אנחנו נזכרים במוגבלות שלנו, ומבטלים את הגאווה האומרת שבכוחי לעשות הכל. משום כך הענווה נצרכת לתפילה כל כך – אם אנחנו רוצים להגיע להכרה שבאמת אין לנו שום צורת קיום בלי ישועת ה', אנחנו צריכים לצאת מדמיונות הגאווה, ולהסתכל במבט פשוט על המציאות, להכיר בחוסר אונים שלנו. משם אנחנו יכולים להתעורר לכוונה – להתעורר לעובדה שתפילה היא לא דבר חיצוני עבורנו, אלא דבר פשוט ומחויב.

ומעתה נחזור לדניאל. אם הכתוב היה מתאר את דניאל מתפלל כהרגלו, יכולנו לחשוב שמדובר כאן במעשה גבורה מיוחד של מסירות נפש עבור מצוות. אבל לא כן מתואר – כתוב שדניאל המשיך להתפלל מתוך הסתכלות על השמים. דניאל מתפלל לא רק בגלל החיוב, אלא מתוך הבנה פשוטה שיוצאת לו מהסתכלות על השמים. אסור להתפלל? בסדר, אבל אתה מכיר צורה אחרת להתקיים? יש לי ברירה אחרת?

לפעמים אנחנו מוצאים קושי להתפלל. אם התפילה שלנו יוצאת מנקודת הנחה של "כי כתוב" או "כי זאת מעלה גבוהה", אז ייתכנו קשיים. אבל אם התפילה שלנו יוצאת גם מתוך ההבנה הפשוטה שפשוט אין לנו שום אפשרות אחרת להתקיים, אזי היינו מתייחסים אליה כצרכים הבסיסיים ביותר שלנו.

פעם שאל רבי נחמן אדם אחד: "הסתכלת היום על השמים?". שאלה זו מכוונת לכולנו – האם אנחנו מכירים במוגבלות של עצמנו? האם אנחנו מוכנים לעזוב את גאוותנו המדומה? אם כן, נוכל להתפלל בצורה הטבעית ביותר, כחלק מצורת חיים – בין אם זה נעשה בזמן שאנחנו מחכים בתור, ובין אם זה נעשה בתפילות המחויבות. לא רק מצווה יש כאן, אלא "תפילה לאל – חיי" (תהלים מב).

היינו כחולמים

החיים הם כמו שינה, אומר רבי נתן בליקוטי הלכות. החיים הם כמו שינה, וכמה וכמה אזורי דמיון יש ביניהם.

החיים, כמו השינה, אינם תכלית, מטרה בפני עצמה, כי אם אמצעי בלבד. השינה – לצבור כח; החיים לצבור רצון, מעש ועבודה את בוראינו.

אבל בחיים, כמו בשינה, מהרגע ששקענו בהם, שוב איננו זוכרים כי הם אמצעי בלבד; מרגע ששקענו במנעמי החיים, מרגע ששקענו בנעימות החלום, שוב איננו זוכרים את זמניותם, את היותם חולפים, את היותם אמצעי בלבד.

כי בחיים, כמו בשינה, נדמה לנו כאילו ישנה איזו ממשות, איזו מציאות תמידית מדומה: הזמן. היום חלף אולי, אנחנו חושבים, אבל מחר יש עוד יום, הבה ננוחה. ובשינה, לעתים חלום בן דקה דומה עלינו כנצח ועוד. והנה התעוררנו – ואין, רק דקה חלפה, הלאה הדמיון, הננו במציאות; והנה חלפו חיינו. תמה הזמניות, הסתיימה.

מהחיים, כמו מהשינה, אנו עלולים להתעורר ולגלות שתחת חלום וורוד, המצב שחור משחור. ולא פעלנו, ולא עשינו, ולא צברנו מעש.

והחיים, כמו השינה, חולפים ועוברים כרגע, הנה החלו, וכרגע חלפו ותמו, והננו כאן, הננו שם – והננו מובלים כבר למנוחת עולמים…

ואם יזכור האדם, אומר רבי נתן, את העובדה הבסיסית הזו, כי אז יקל עליו להתמודד עם היצר הרע, הבא לפתותו בהבל ותעתוע. אם יזכור האדם שהבלי העולם – ועצם מושג הזמן – הינם הבל הבלים, והם כלים וחולפים ואינם אלא חלום רגעי מדומה, שנדמה לנו כממשות רק משום פחיתות דרגתינו, כי אז "בוודאי ישים כל ליבו לבטל הבלי הזמן".

כי בחיים, שלא כמו בחלום, כשזה נגמר כבר מאוחר מדי.

* * *

ולא רק התעוררות ומוסר יש כאן, כי אם גם התחזקות נפלאה.

אם אכן נתעורר, אם אכן חפצים אנו בטוב, אין לנו לחשוש, או להשבר, מהעבר כי אין. כי כמו חלום בלהות, שנעלם כאשר מתעורר האדם משנתו ואיננו, כמוהו יעלמו גם חסרונותינו ואינם, ולנו נותר – ועלינו מוטל – להלחם ולגרש את העצבות שאחרי החלום. וכך נוכל גם להתעלות לחלוטין מעל הבלי הזמן, בלי ליפול ולהשבר מנפילות עבר.

כי בחיים, אולי כמו בחלום, תמיד יש תקוה, ותמיד אפשר להתחיל מהתחלה, מחדש, כאילו העבר אין, וכל העתיד עדיין עומד לפנינו, מצפה ומייחל שנצעד בו, מחדש, בקומה זקופה ובראש מורם – אל-על, אל הדרך הסלולה העולה בעבודת ה'.

ואם אלה יהיו חיינו, כי אז ימלא שחוק פינו ולשונינו רינה על כי הגדיל ה' לעשות עמנו את החסד הגדול הזה, ונתן לנו את ההתחלה, את ההתחדשות, בכל עת ובכל רגע, לו רק נרצה.

חזקו ונתחזקה, עם ה'.

(מבוסס בחלקו על פי ליקוטי הלכות הלכות מילה ה"ד)

נצח שבנצח

אנו נמצאים בשבוע הרביעי של ספירת העומר, השבוע שבו מתקנים את ספירת ה“נצח“. כשיום השבת הבעל“ט הוא ”נצח שבנצח“.

הברסלב‘רס מרגישים ’מחותנים‘ עם ’נצח‘… כמעט כל ארגון בברסלב קורא לעצמו בשם ’נצח‘ או ’נחל‘…

והלא ’נצח‘ גימטריא ’נחמן‘. וכי צריך יותר מזה?!…

ואין כאן רק גימטריא בעלמא, יש כאן קשר עמוק בין ’נצח‘ ל‘נחמן‘, שהרי כך אמר רבינו הקדוש ”ניצחתי ואנצח!" (עיין חיי מוהר“ן, רכט)

וכך משורר עליו המשורר בשיר ידידות:

"לַמְנַצֵּחַ אֲשֶׁר לָנֶצַח יְנַצַּח. בְּמִזְמוֹר שִׁיר בִּנְגִינוֹת אֲנַצַּח: לַמְנַצֵּחַ לְמִדָּתוֹ נֶצַח. כַּאֲשֶׁר פִּיו פָּצַח. הַאֲנִי לֹא נִצַּחְתִּי, נִצַּחְתִּי וַאֲנַצַּח" (שיר ידידות, נדפס בחיי מוהר"ן תחילת חלק שני).

לא לחינם, ”נצח שבנצח“ הוא היום האמצעי שבספירת העומר. כי אכן סביב אותו ”נצח שבנצח“ מסתובב הכל…

והרי לפניכם [תמצית] דבריו של הרה“ק מטשעהרין, אשר העתיקם רבי אברהם ב“ר נחמן בספרו ’כוכבי אור‘:

עִנְיַן סְפִירַת הָעמֶר בִּבְחִינַת עִגּוּלִים, שֶׁכָּל סְפִירָה וּסְפִירָה מְשֻׁלֶּבֶת בַּחֲבֶרְתָּהּ וּמְסַבֶּבֶת אוֹתָהּ, וְחוֹזְרִין חֲלִילָה וְהִנֵּה יָדוּעַ עִנְיַן הָעִגּוּלִים, שֶׁכָּל הָעִגּוּלִים מְסַבְּבִין וּמְעַגְּלִין סְבִיב נְקֻדַּת הַמֶּרְכָּז, וְהַמֶּרְכָּז שֶׁבִּסְפִירַת הָעמֶר הוּא הַסְּפִירָה נֶצַח שֶׁבְּנֶצַח שֶׁהִיא מְאִירָה בְּיוֹם כ"ה לַסְּפִירָה … כִּי כָּל הַסְּפִירוֹת, וּבְתוֹכָם גַּם הַסְּפִירָה הוֹד שֶׁבְּהוֹד שֶׁמְּאִירָה בְּיוֹם הִסְתַּלְּקוּת רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחָאי זַ"ל, מְסַבְּבִין וּמְעַגְּלִין סְבִיב נְקֻדַּת הַמֶּרְכָּז שֶׁל יְמֵי הַסְּפִירָה שֶׁהִיא נֶצַח שֶׁבְּנֶצַח אֲשֶׁר הִיא מִדָּתוֹ שֶׁל רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ זללה"ה (כוכבי אור, חכמה ובינה, בסופו)

הכל מסתובב סביב ה“נצח שבנצח“, סביב רבינו הקדוש.

 

ובכן, מה זה בכלל ’נצח‘?

התשובה הפשוטה היא: נצח זה נצח ~ נצחיות; דבר שלא נגמר לעולם.

אך ’נצח‘ יש לו עוד פירוש: נצחון. [השורש של ’נצחון‘ הוא ’נצח‘]. ואכן, שני מושגים אלו – נצחיות ונצחון – קשורים זה בזה!

נצחון ונצחיות הולכים ביחד, מה שהוא נצחי הוא נצחון, ונצחון שאינו נצחי אינו נצחון.

וכך כותב מוהרנ"ת:

עקר הנצחון הוא נצחון נצחי, דהינו מי שזוכה לנצח את עצמו לנצח תאוותיו ומדותיו הרעים ולנצח את כל הרוצים למנעו מנקדת האמת ולהרחיקו על ידי זה מאביו שבשמים חס ושלום. כי מאחר שכונתו לשמים באמת, הוא מנצח תמיד איך שיהיה. כי מי שכונתו באמת לאמתו בשביל סטרא דקדשה, איך שמתנהג עמו הוא מנצח תמיד. כי כל פעלה ותנועה קטנה וגדולה שעושה בשביל הנצחון הזה, היא נשארת קימת לנצח לעולמי עד ולנצח נצחים. כי אין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה אפלו שכר שיחה נאה. וכמו שאמר ישעיה ואני אמרתי לריק יגעתי וכו' אכן משפטי את ה' ופעלתי את אלקי … כי רק ה' יתברך וכל החפצים לעשות רצונו באמת, הם זוכים לבחינת נצח, הינו בחינת נצחון האמתי בחינת נצח ישראל לא ישקר. אבל שאר הנצחונות הם כלם שקר (ליקוטי הלכות, ברכת הראיה וברכות פרטיות ה, ב)

בקיצור:

אם אתה מחובר לנצחיות – אתה תמיד מנצח!

גם אם אתה לא חברה‘מן גדול, ולא הגעת להישגים מרשימים – ניצחת!

 

נסביר מעט את הדברים:

בעולם הזה כדי לנצח ולהגיע להישג מסוים, אתה חייב להגיע לתוצאה מוגמרת.

במלחמה גשמית, הניצחון אינו אלא בסוף המלחמה, ולא באמצעה וכ“ש שלא בתחילתה. גם כשחייל מצליח להרוג עשרות מהאויבים, עדיין אין הדבר נחשב לנצחון אלא אם כן יביא הרג זה לנצח סופית את האויב.

ולא רק במלחמה, אלא בכל תחום בעולם הזה הוא כך. לדוגמא: קבלן שקיבל על עצמו לבנות פרויקט, לא ייקרא ’מנצח‘, אלא אם כן יגמור את הפרויקט בשלימותו. כל זמן שלא סיים את הבניה, עדיין לא ניצח.

המלט שהוא שופך לתוך היסודות, והשלד שהוא בונה, אינו אלא דרך לשלימות / לניצחון, אך לא הניצחון עצמו. אי אפשר לעשות ’חנוכת שפיכת המלט‘… רק כשיעמוד הבית על תילו, יגיע הדבר לשלימותו ונצחונו, ויוכלו לחגוג את ’חנוכת הבית‘.

וכן בכל שאר התחומים – הנצחון של הדבר אינו אלא בסופו. ואם אכן נתקע האדם באמצעו, לא ייקרא ’מנצח‘.

 

עתה נתקדם עוד צעד:

לא רק בגשמיות הוא כך, אלא גם בעבודת ה‘, אם לא מחוברים ל“נצח“, ה“נצחון“ אינו מיידי…

לדוגמא:

שניי