שביל צר מתפתל בין שדות וכרמים במעלה הדרך בואכה אומן, באשמורת השלישית של הלילה שררה עלטה מסביב ונפש חיה לא נראתה במשעול הסלול בין עיירות וכפרים, אך הנה נשמע קול שקשוק גלגלים שהפר את דממת הלילה.
היתה זו עגלה סגורה שעשתה את דרכה על דרך העפר הכבושה ופניה מועדות לאומן.
ר' משה שהיה רגיל לשמוע מפי רבו תפלה בקול רינה, התרגש והתחיל לבכות.
בתוך הכרכרה ישבו שני יהודים בעלי צורה, היו אלו הצדיק רבי נתן זצ"ל ועמו החסיד ר' משה ברסלבר שלווהו ושמשו בדרך, מגמת פניהם בערב חודש זה היה להשתטח על ציון רבינו הקדוש באומן וכדרכם שכרו עגלה סגורה, בה יוכלו ללמוד ולהתפלל בלי שיושפעו מטלטולי הדרך. העגלון פלס את דרכו בחשכה העבותה והנה אט אט הפציע עמוד השחר ואור חוור עלה בחלל הרקיע, רבי נתן התעטף בטלית ותפילין והתחיל להתפלל שחרית, מתמיד ידוע היה צדיק זה בתפילתו הנעימה והנלבבת הנאמרת בשמחה ובנגינה, קול זמרתו המופלאה מושך היה תמיד אנשים אשר חפצו להאזין לה ואפילו מתנגדיו היו באים ומתיצבים מאחורי חלוני בית הכנסת כדי לשמוע את התפילה העריבה, אולם הפעם נשתנה משום מה מנהגו והתפלל בקול נמוך ובלב שבור, דומה היה שדבר מה מציק לו ונשמתו עורגת למלוי משאלה החבויה בלבו.
ר' משה שהיה רגיל לשמוע מפי רבו תפלה בקול רינה, נרעש והתפלא מאוד ומרוב מרירות ששמע בתפילת הצדיק התרגש והתחיל לבכות.
והנה, כשהגיע רבי נתן לפסוק "זמרו לה' חסידיו" הפסיק לפתע את התפילה ושקע בדבקות למשך דקות אחדות ואז התחיל לזמר את הניגון הידוע של "אשת חיל" בדבקות ובהתלהבות עצומה ופניו בוערו בשלהבת אש קודש. ר' משה התמלאה חיל ורעדה ושיניו נקשו זו לזו מרוב פחד. אחרי שעה קלה חזר רבי נתן והמשיך את תפילתו כאשר הפעם מחא כפים בשמחה והנעים בקולו כהרגלו.
והנה, כשהגיע רבי נתן לפסוק "זמרו לה' חסידיו" הפסיק לפתע את התפילה ושקע בדבקות למשך דקות אחדות
בינתיים הגיעה העגלה אל אחד הכפרים, היתה זו שעת בוקר שבה בני הכפר יוצאים איש איש לעבודתו, זה יוצא לרעות את צאנו וזה לעבד את חלקת אדמתו, כששמעו התושבים הכפריים את קול הזמרה הערב הבוקע מן העגלה, התקרבו אליה כדי להיטיב לשמוע, אולם רבי נתן לא הבחין בהם כלל בהיותו שקוע בדבקותו והמשיך בתפילתו. וכך העגלה המשיכה את דרכה בעוד הכפריים רצים אחריה כדי להתענג מן המנגינה ובעקבותיהם אצים רצים עדרי הצאן. ר' משה היה מספר עוד שנים רבות אחר כך על מחזה מרהיב זה אשר היה עד לו.
כשהגיעו אל כפר נוסף החליט העגלון לעצור ליד האכסניה כדי לנוח ולהאכיל את הסוסים, רבי נתן התקרב אל תפילת שמונה עשרה. ר' משה החזיק בידו והורידו מן העגלה, כדי שיתפלל את תפילת העמידה ליד קיר הפונדק.
כשסיים הצדיק את תפילתו וחלץ את התפילין, פנה אל ר' משה והסביר לו את פשר דכדוכו בתחילה וכיצד התעודד אחר כך: "בתחילת התפילה", אמר "שמתי לבי וחשבתי לאן אני נוסע, הלא נוסע אני לציון של רבינו הקדוש, נזכרתי שכאשר הייתי נוסע אליו בעודו בחיים, היה שואל אותי תמיד אלו חדשות יש בפי, ועתה אני נוסע ואין בפי שום חדשות, כי במה התקדמתי בעבודת ה' ומשום כך נשבר לבי מאד.
אך הנה נזכרתי שפעם אמר לי הרבי: 'כשאין במה להתחזק, מתחזקים בניגון, ואז עלה בזכרוני הניגון הראשון ששמעתי מפיו כשהתקרבתי אליו וזהו הניגון של "אשת חיל" ובזה החייתי את עצמי, עוד נתתי אל לבי כי הנה עומד אני בתפילה בפסוק "זמרו לה' חסידיו", והנה אני הנני מחסידיו ונוסע אני אליו, ועל ידי זה התחזקתי להתפלל מתוך התעוררות מחודשת ובשמחה".
כשמתחיל האדם להסתכל על עצמו ורואה שרחוק מטוב והוא מלא עוונות, אזי יכול ליפול עי״ז ולא יוכל להתפלל כלל, על כן הוא מחויב לחפש ולבקש ולמצוא בעצמו איזה טוב, כי איך אפשר שלא עשה מימיו איזה מצווה או דבר טוב. ואף כשמתחיל להסתכל באותו טוב שעשה, הוא רואה שהטוב בעצמו הוא מלא פצעים ואין בו מתום, כי הטוב מעורב בפניות ובפסולת הרבה, אעפ״כ אי אפשר שלא יהיה בהמעט טוב, איזה נקודה טובה. וכן צריך לחפש ולבקש עד שימצא בעצמו עוד איזה דבר טוב, ואף שגם זה הטוב מעורב גם כן בפסולת הרבה, עם כל זה על כל פנים יש בו איזה נקודה טובה, וכן יחפש ויבקש עוד, עד שימצא בעצמו עוד איזה נקודות טובות, ועי״ז שמוצא בעצמו איזה זכות וטוב, עי״ז יוצא באמת מכף חובה לכף זכות, ויוכל לשוב בתשובה עי״ז, ועי״ז יוכל להחיות את עצמו ולשמח את עצמו איך שהוא, ואז יוכל להתפלל ולזמר ולהודות להשם. (ליקו״מ סימן רפ״ב)
משיבת נפש
״עצת אזמרה״
בסימן זה באנו לאחד מיסודות ההתחזקות שעליה הרבה כל כך מוהרנ״ת לדבר, וכמה נפשות זכו להתחיל חיים חדשים לאור עצה נפלאה זו המכונה"אזמרה" על שם הכתוב "אזמרה לאלוקי בעודי" – לזמר ולנגן להשי״ת עם ה"עוד מעט טוב שיש בי עדיין". והנה הרבה תמהים על עצה זו, לשם מה עלינו לחפש ולבקש נקודה טובה שיש במעשה שעשה, והלא ישנם בדברי רביז״ל דרכי חיזוק אחרים בלי להסתכל במה שעשה, אדרבא להתעלות מעל מעשיו, כמו: להסתכל בהתפארות שיש להשי״ת בגלל עצם היותו יהודי, או עצת ההתחדשות לשכוח מהעבר, או להתבטל אל התכלית וכדומה, ולמה לנו החיטוט במעשינו. ועוד שישנו חשש שמא על ידי שיראה רק הטוב יבוא להכשיר את האסור.
אך באמת, בעצה נוראה זו יורד רביז״ל לתוך החושך שתופס את האדם, לגלות עצה איך לבררו ולמצוא 'שם' נקודת אור.
כי המציאות היא, שיש כח של דמיון חזק שנופל על האדם, המחדיר בלב הרגשה פנימית של ריחוק ואי שייכות להשי״ת, בגלל מעשיו ומידותיו הרעים. ואדם מתרגל כל כך לחיות בהרגשה זו, עד שאפילו כשאינו מרגיש מכך עצבות וחלישות הדעת, אך למעשה הנפש מונחת בשינה ותרדמה, וראיה לכך, שאינו מוצא טעם בשום מצווה או עבודה, ואינו יכול לנגן ולזמר להשי״ת בתפילתו.
״השראת השכינה״
וצריך לדעת שכל הרגשה כזו של ריחוק, היא חמורה ביותר, כיון שבזה כביכול מסלק השראת שכינתו ית'. שהרי כל עיקר 'השראת השכינה', תלוי בדעת האדם, אם מאיר על עצמו את הקירוב שיש לו להשי״ת. וכאשר אדם מסתכל על עצמו כרחוק, בגלל מעשיו והרגליו שאינם טובים, הרי שבזה כביכול נפרד מהשכינה.
ולכן צריך דייקא לירד למקום הריחוק, ולהשרות 'שם' את השכינה הקדושה, על ידי שימצא איך גם על פי הבחירה שלו, בתוך מעשיו, זכה להשרות שכינתו הק', שהרי בוודאי יש לו איזה נקודה טובה שזכה לקיים אי פעם. וכאשר נזכר מזה, ומחייה עצמו באמונה, שמצווה זו יקרה מאוד בעיני השי״ת, הרי שבזה משרה את השכינה, ובמחשבה זו מקיים את הסעיף הראשון של השו״ע "שויתי ה' לנגדי תמיד".
"לדון אחרים לכף זכות״
אך למעשה מניין לוקח האדם כח בשעת התגברות החלישות הדעת להתחזק במעט טוב שלו. לזה מקדים רביז״ל לומר, שצריך גם לדון 'אחרים' לכף זכות. ולדוגמא כאשר נכנס לבית הכנסת, יסתכל על כל המתפללים, וישתדל למצוא בהם איזה זכות, באופן שיחשוב הנה השי״ת שורה על יהודי זה שזוכה להניח תפילין, ועל פלוני המעוטר בזקן ופאות, וכן הלאה, עד שיוכל להתעורר ולחשוב: "הנה גם אני לא שונה מהם, ובוודאי גם בי יש איזה טוב שעל ידו השי״ת שורה עלי". וכך מסופר על ר' מאיר מטעפליק, שפעם שאלו מוהרנ״ת על איש אחד מטעפליק, והשיב לו כלאחר יד, כאומר שאין עם מי לדבר. ענה ואמר לו: "אם תסתכל בעין כזו, אזי תחייב את כל העולם, כי תנסה ותביט בכל יושבי עירך, ותתחיל מהיושב בקצה העיר, ובוודאי תחייבו, וכך תלך מבית לבית, עד שתבוא לביתך, שאתה האיש הכשר מכל העיר"? השיב לו ר' מאיר: "גם אני איני איש כשר"! ענה לו מוהרנ״ת: "גם אתה אינך איש כשר? מי אם כן איש כשר? אבל כשתביט היטב על כולם ותמצא בהם איזה טוב, תוכל למצוא גם בעצמך איזה טוב.
"לבור הטוב מהרע"
ובוודאי שאין הכוונה להכשיר את כל מעשי ההפקרות, ולדון לכף זכות. אדרבא, חייב אדם שיהיה לו כח של בירור לדעת מה טוב ומה רע, ומאיזו התנהגות צריך להתרחק. ולזה צריך ילדון. אלא שידון 'לכף זכות', היינו שבתוך כך יזהר להשרות השכינה, כלומר לברר הטוב מהרע, להשרות השכינה על ידי שידע שבכל יהודי יש נקודה טובה ומצווה שעשה בבחירתו, שעל ידי זה השכינה שורה עליו, ומסתמא גם הוא בכללם.
וכשיחשוב כך תמיד, יתעורר משנתו – מהרגשת הריחוק והאי שייכות לעבודת השי״ת, ויוכל לפתוח פיו לזמר ולהודות להשי״ת.
"לימוד התורה יהיה – ללון לעומקה של הלכה. היינו, ללמוד פוסקים. כי בהתורה אחיזת הטוב והרע… וכל זמן שאינו מברר ההלכה, הוא מעורב טוב ורע, ועל כן אינו יכול להפריש ולבטל הרע מהטוב… עד אשר הוא מעיין ומברר הפסק הלכה, ומברר האסור והמותר… אזי מפריש הטוב מהרע".
(ליקוטי מוהר"ן ח"א ח, ו)
אם אינך נוהג לערוך חשבון-נפש מדי פעם, המאמר הזה לא יעניין אותך, אבל אם אתה נוהג לערוך חשבון כזה, בוודאי גם בלבך מקננת השאלה הכואבת: איך מִשְתַּנִים? 'ברוך השם' – אתה אומר לעצמך – 'אני זוכה להתגבר מדי פעם על תאווה זו ועל מידה רעה אחרת, אבל אני עדיין רחוק משינוי מהותי בנפש שלי, במידותיה, ברצונותיה ובנטיותיה. האומנם' – אתה שואל את עצמך – 'אין אפשרות לזכך את הנפש, כך שכל רצונותי ומידותי יהיו משועבדים לרצון הבורא יתברך, הרי לכך נוצרתי?'
במאמר שלנו נלמד עצה מעשית – לימוד הלכה. ככל שנתמיד וככל שנוסיף בלימוד ההלכה ובליבונה, כך תזדכך נפשנו מהמידות הרעות והתאוות.
פשוט ללמוד הלכה, כל אחד כפי כוחו ואפשרויותיו, אם בלימוד ההלכה למקורותיה בש"ס ובראשונים, אם בלימוד 'משנה ברורה' או לפחות בשינון עיקרי ההלכות מתוך 'קיצור שולחן ערוך'.
* * *
חז"ל אומרים (בראשית רבה, א) שהעולם נברא על ידי התורה; היא גם זו שמְחַיָה ומקיימת כל פרט שבבריאה – כיצד אפוא יש רע בעולם, מעשים רעים, תכונות רעות, הרי הכול מקבל חִיות רק מהתורה הקדושה והטהורה?
תשובה מפתיעה לכך נמצא כשנעיין במאמר חז"ל הבא: "בשעה שעלה משה למרום אל הקב"ה, אמר לו הקב"ה על כל דבר ודבר מ"ט פנים (= 49 אפשרויות של) טמא, ומ"ט פנים טהור. אמר לו משה: 'וכיצד היא ההלכה?' אמר לו הקב"ה: 'כפי מה שיכריעו חכמי הדור' ".
כלומר, התורה הקדושה בעצמה ניתנה במצב של חוסר הכרעה; אפשר להסיק על פי התורה שמעשה מסוים אסור, אך על פי אותה תורה אפשר גם להבין שהוא מותר – עד להכרעת החכמים.
היות וחוכמתו יתברך גזרה שתהיה מציאות של רע בעולם, כדי שתהיה לבני האדם אפשרות לבחור בין טוב לרע; והיות שאותה חוכמה גזרה שהתורה תהיה התשתית לבריאה כולה, גם לרע שבה – הכרחי היה שגם התורה עצמה תינתן במצב של חוסר הכרעה, כך שבסיכומו של דבר יהיה איזשהו קיום גם לרע.
* * *
כל זה כאמור קודם בירור ההלכה, אך כשמבררים מהו באמת רצון ה' על פי התורה, ויודעים שהאסור – באמת אסור, והמותר – באמת מותר, כבר אין אפשרות לרע להתקיים, והוא נמוג ומתפוגג.
כל הלכה שלומדים, מבררת עוד פרט ועוד פרט בתורה, ומגרשת מהעולם עוד קצת ועוד קצת רע. לימוד ההלכה מזכך את העולם כולו, אך בראש ובראשונה – את הלומד עצמו.
ככל שמבינים יותר את ההלכה המבוררת, כך מגרשים מהלב את הרע, את המידות הרעות ואת התאוות.
* * *
כמובן, לימוד ההלכה כולל גם את קיומה, על כל פרטיה ודקדוקיה, כי מי שמעשיו סותרים את אשר הוא לומד, לא הפנים את הלימוד כלל וכלל.
כעת נבין ביתר עומק את אשר אמרו חז"ל: "כל השונה הלכות בכל יום – מובטח לו שהוא בן עולם הבא" (מגילה כח ע"ב), שכן ההלכות מזככות את הלומד, עד שבאמת יהיה ראוי להיקרא 'בן-עולם-הבא'!
ביתו היחידה של המלך אבדה, המלך מצטער מאוד ומחפש אותה אנה ואנה. מכל האנשים בעולם ישנו רק אדם אחד – "עמד השני למלכות" – שאיכפת לו מצער המלך, הוא מרגיש ורואה עד כמה כואב למלך על אובדן ביתו, והוא עוזב את כל עיסוקיו, ומציע למלך לצאת למסע חיפושים שאפילו את תחילתו אין הוא מכיר.
את דמותו של השני למלכות ניתן לפרש בכמה רבדים. בהנהגה הרוחנית, בכלליות העולם, ובנפשו של כל אחד מאיתנו…
בהנהגה הרוחנית, המשנה למלכות כשמו כן הוא – שני למידת המלכות, היסוד הוא שני למידת המלכות . היסוד משפיע את כל השפע למלכות, הוא דואג תמיד להשלים את חסרונה. האמונה הקדושה 'לית לה מגרמה כלום' [=אין לה משלה כלום], כל קיומה בזכות מה שנותן לה היסוד, הוא מקים ובונה אותה, ונותן לה קיום.
הצדיק – משנה למלך
בעם ישראל יש הרבה אנשים כשרים, בעלי תורה ובעלי תפלה, בעלי מדות ובעלי צדקה, כולם אהובים וכולם חשובים מאוד. אבל למי איכפת באמת מהמלך? מי סובל מנדודי שינה בגלל אובדן בת המלך? מיהו זה שחייו אינם חיים בגלל גלות השכינה, ומיהו זה שמסוגל באמת למצוא את בת המלך, לגלות בעולם כבוד מלכות שמיים, ולהביא בלב כל אחד את אור האמת והאמונה?
יש צדיקים שלמים שזכו להיות מרכבה למדת היסוד, הם מכונים 'משנה למלך', צערו של המלך נוגע לליבם, הם חשים אותו יותר מאשר את צער עצמם. צדיקים אלו דואגים באמת לכלל ישראל, הם רואים בכל אחד מישראל בן יחיד, הריחוק שלנו מהשי"ת כואב להם הרבה יותר ממה שאנו מסוגלים לתאר. משום כך הם מוסרים את נפשם עבורינו, משליכים מנגד כל רצון עצמי, מוותרים על מדרגותיהם הרמות, על משפחה, בנים, פרנסה וכבוד, את כל אשר להם הם מוכנים להפקיר עבור נפש יהודית אחת, עבור הסיכוי למצוא את בת המלך האבודה, להשיבה אל חיק אביה.
כל אחד הוא משנה למלך
השני למלכות – המשנה למלך הוא גם כל אחד מאיתנו. 'ועמך כולם צדיקים' – בכל אדם מישראל יש נקודת צדיק. גם בתוך החורבן ישנה נקודה בה מאיר אור של גאולה ותיקון, הנקודה הזו – כך מגלה לנו רבינו (ליקו"מ תורה ל"ד) מצויה בליבו של כל אחד, צריך רק לחפש ולמצוא אותה. באותה נקודה כל אחד הוא בגדר 'צדיק מושל', הוא יכול למשול על עצמו לסור מרע ולהיות טוב.
גם אחרי שְבַּת המלך אבדה, הנשמה איננה מאירה והאמונה בחשכות, עוד מאירה בלב נקודה של אמונה, נקודה של אמת. עלינו מוטל להתקשר בכל עת אל אור הנקודה הזו, להגדיל אותה ולבנות אותה. בתורה ל"ד מלמד אותנו רבינו כי הדרך למציאת הנקודה הזו סלולה על שלושה נקודות. נקודת הרב – ללמוד בספרי הצדיק ולבקש בתורתם את אור האמת ואת העצה לכל מצב. נקודת החבר – ללבן את דברי הרב בדיבוק חברים, כך יאיר כל אחד בחבירו את הנקודה שהוא קיבל מהרב, החיפוש המשותף ממשיך את אור הרב ללב התלמידים. נקודת עצמו- כל אדם עם עצמו צריך להמשיך ולחתור אחר נקודת האמת, ולדבר בפיו דיבורים המעוררים את הלב, כך יוכל בכל שעה לזהות את הנקודה ששייכת אליו כעת ולהתקשר אליה.
השני למלכות מבקש שיתנו לו את הוצאות הדרך. מהאופן בו מבקש השני למלכות את צרכיו נוכל ללמוד מהי דרכה של תפילה, איך פועלים ישועות וממשיכים שפע. השני למלכות מתנדב לחפש את בת המלך האבודה, אולם ישנם צריכים חיוניים בלעדיהם לא ניתן לצאת אל הדרך. השני למלכות מביע נכונות מלאה לבקש ולמצוא בכל מחיר את בת המלך, אולם ישנם דברים שהם מעבר ליכולתו, המלך קבע דרכי התנהגות, חוקי טבע, אדם מוכרח לאכול ולנוח, הדרך דורשת הוצאות כספיות, גם יש צורך במשרת, לא ניתן לדלג על הנהגת העולם, וזה בדיוק כל מהותו של החיפוש – להכניס את המלך אל תוך חיינו הפרטיים.
כאשר מבקש האדם בריאות, שלום בית ופרנסה באופן של 'הוצאות הדרך', אין לו צורך בדברים הללו בעצמם, הוא פשוט מוכרח אותם בכדי להצליח בחיפושיו אחר בת המלך, תפלה שכזו בודאי לא תשוב ריקם.
תקציר: אי אפשר להבין את הנהגת השם יתברך, כפי שכתוב: וראית את אחורי ופני לא יראו. אפשר רק להתפלל ולקוות לישועה, שתבוא בדרך שיבחר הבורא – ולהודות לו כשהיא תבוא.
בראש החבורה הקדושה של אנ"ש בפולין עמד החסיד הגדול רבי יצחק ברייטר הי"ד, אשר תלמידיו דבקו בו ושתו בצמא ממעיינו הפורה. מעטים מהם, אשר ניצלו משואת פולין, הפיצו מתורתו לאחר המלחמה. אחד מהם היה הרה"ח ר' זאב ליברמנש זצ"ל מבני ברק.
הראני נא את כבודך
רבי זאב אמר לי אמרה נאה בשמו של רבי יצחק הי"ד, על בקשת משה רבינו: "הראני נא את כבודך" (שמות לג יח) והמענה מפי השי"ת: "וראית את אחורי ופני לא יראו" (שם פסוק כג). וכך ביאר רבי יצחק ברייטער:
משה רבינו ביקש מהקב"ה 'הראני נא את כבודך' – הראה נא לי את היופי שבהנהגתך את עולמך, והשיבו: 'וראית את אחורי' – היינו, אחר ככלות הכל, בסופו של דבר, תראה את הדר כבוד נפלאות ההשגחה, אבל 'ופני לא יראו' – בשעת מעשה, לפני הסוף, אי אפשר לראות את הפלאות של השי"ת [ומצאתי כן גם בספר תורת משה מהחתם סופר על הפסוק שם].
עיני כל אליך יסברו…
ועוד היה מפרש החסיד רבי יצחק ברייטער בדרך צחות את הפסוק: "עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו" (תהלים קמה טו), "אל תקרי 'ישברו' אלא "יסברו" [כי ש ו-ס מתחלפות]. וזו כוונת הכתוב: 'עיני כל אליך ישברו' – כולם אומרים לך 'סברות' כיצד לזון ולכלכל אותם, אבל 'ואתה נותן להם את אכלם בעתו' מבלי להתחשב בסברותיהם…
וכפי שאנו רואים בחוש, לא פעם ולא פעמיים, כשאדם נקלע למצוקה מבלי לראות את המוצא מן המערבולת הסובבת אותו מכל עבר, הרי הוא מנסה להמציא 'סברות' רבות כיצד יכול השי"ת להוציאו ממצבו המסובך, ולבסוף מגיעה ישועת ה' ממקום בלתי צפוי בעליל, אשר לא עלתה כלל על דעתו של אדם…
מעשה בבעל שם טוב הקדוש
לשם המחשת רעיון נפלא זה נביא סיפור שמקורו בספר 'שבחי הבעל שם טוב', אשר רבינו הקדוש רבי נחמן מברסלב זיע"א הפליג בשבחו, ואישר כי רובם ככולם מהסיפורים המובאים שם אמיתיים ונכתבו אל נכון (עי' ליקו"ה פסח ז אות ג, כוכבי אור אנשי מוהר"ן לב), וכן ידוע שהספר 'שבחי הבעש"ט' אומת ואומץ ע"י צדיקים רבים מדורות הראשונים של החסידות, כמו הרה"ק בעל התניא זי"ע ועוד רועי עדות ישורון.
וזה דבר הסיפור, כפי שמופיע בשבחי הבעש"ט:
יתומה גדלה בביתו של הבעל שם טוב, וכשהגיעה לפרקה שידכה הבעש"ט עם בן גילה, יתום שנתגדל בבית תלמידו הרה"ק רבי זאב וואלף קיצעס זי"ע [שיום ההילולא שלו חל בי"ב מרחשון] ופסק הבעש"ט לתת סך מאתיים זהובים לנדוניה.
בהגיע מועד החופה, בטרם ניגשו המחותנים לחופה ניגש הרה"ק רבי וואלף לרבו לבקש את הסך שהתחייב, אך בידי הבעש"ט הק' לא היה מאומה. ר' וואלף שהכיר בכח רבו לפעול ישועות, הודיע שלא ילכו עם החתן לכסות פני הכלה עד שיתן את הסכום שנתחייב, שכן, ללא סכום זה לא יוכל להחזיק אצלו את החתן ללמוד עמו, שהרי 'אם אין קמח אין תורה'.
לפתע נכנס למקום אחד מבאי היכל הבעש"ט, רבי לייב קרעמינער, ופנה אל הבעש"ט ואמר לו שנשלח אליו ע"י הממונה של מושל העיר מעזיבוז, להודיעו שהוא חייב לו אלף זהובים עבור פדיון שבויים, ואם לא יסלק את חובו תיכף ומיד, יאסרהו המושל בשלשלאות של ברזל.
כששמע הבעש"ט את הדברים, קרא למשרתו וציווהו לאסור את מרכבתו, לאחר מכן אמר לרבי לייב שיסע מיד לבית האדון לסלק את החוב, והזהירו להזדרז לחזור תיכף ומיד כדי שיוכל להיות בחופה.
בידי ר' לייב לא היתה פרוטה לפורטה, אך מתוך שהכיר את משלחו המלומד בניסים עשה כמצוותו ופנה ללכת לבית המושל.
בדרכו תמה החסיד איך בכל זאת יסלק את החוב, ואז נצנצה במחשבתו 'סברא', וכך חשב: "אולי ימצא חן בעיני האדון, אחד הסוסים הרתומים למרכבתי, וייקחהו על חשבון החוב…" תוך כדי הרהור מצא את עצמו בפתח ארמונו של המושל, והודיע לשומרי הסף כי הגיע בשליחותו של הבעש"ט.
הפריץ, שהבין כי בוודאי בא לסלק את החוב, קיבלו במאור פנים והכניסו לטרקלינו. אך מתוך שלא היה לר' לייב אפילו חלק קטן מהחוב פנה אל המושל כבדרך אגב ואמר לו: "אדוני הנכבד, מכיר אני אותך כאדם ישר והגון עד מאוד, ברור לי שאין רצונך לגעת בפרוטה שאינה שלך, אולי כדאי שתבדוק שוב בפנקסיך אם זהו הסכום המדויק שחייב לך אדוני ומורי?!"
המושל שהתרגש מדבריו המחמיאים, פנה על אתר לבדוק ולחשב את חובות השבוים שנפדו ע"י הבעש"ט. כנראה שאכן היה לפריץ זה עילה הגונה לבדוק בפנקסיו, כי פעמים תכופות היה מקבל סכומי עתק מהבעש"ט עבור פדיון שבויים, וכך הצטברו אצלו רישומים שונים מן הכספים אשר קיבל מידי הבעש"ט.
בעוד ר' לייב יושב ומצפה בחשש, רואה הוא לפתע את המושל מסתובב לכיוון האח ומשליך את שטר החוב אל תוך האש. עודו משתאה והנה פונה אליו המושל בהארת פנים ומפטיר: "תודה לך, אני מודה לך על שהצלת אותי מלפגום בישרותי. בדקתי את החשבון וגיליתי שלא די שאין הבעש"ט חייב לי, אלא אדרבא כבר קיבלתי ממנו סך מאתיים זהובים יותר מכדי החובות", ועל המקום הוציא המושל מאתיים זהובים ומסרם לר' לייב.
נסער מאוד יצא ר' לייב מבית המושל, ופנה לשוב על עקבותיו ולחזור לחתונה. אך כשמצא יהודי בדרך לא יכול היה להתאפק מלעצור ולספר על גדולת רבו, ועל הפלא אשר זה עתה נתגלה לנגד עיניו.
באותה שעה ממש ישב הבעש"ט בחדרו ונקש על השולחן באומרו: "אני ממהר לצאת אל החופה, וזה מצא לו זמן להאריך בסיפורים…"
מיד כשנכנס ר' לייב, אמר לו הבעש"ט למסור את המעות לר' וואלף קיצעס, ופנו לערוך את החופה בקול ששון ושמחה.
* * *
הישועה היא כמו צמח
אמונה זו עלינו להחדיר עמוק בליבנו: השי"ת "מצמיח ישועות בורא רפואות נורא תהילות". מדוע דימו אנשי כנסת הגדולה את הישועות ל"צמח" הצומח מן האדמה? כי לאחר שהאדם זורע את הגרעין באדמה אין רואים מאומה, כי אם אדמה שוממה ויבשה, וזקוקים ל"אמונת – זה סדר זרעים" (שבת לא). שלאחר זמן יצמח עץ עושה פרי, נחמד למראה וטוב למאכל.
אל תצמצם את דעתו לדעתך…
כך גם כשמעיק לאדם ואינו רואה שום אפיק של ישועה, עליו להיזהר שבעתיים שלא לצמצם את דעת הבורא יתברך שמו לדעתו. כי בעת שהאדם בצרה, גם מוחו בצמצום… ואז עלול הוא לתמוה, ולהגיע ח"ו למחשבות של כפירה מאין תבוא ישועתו. ולכן עליו לזכור (שאיננו אלא בבחינת וראית את אחורי) ולהתחזק ולהאמין שלא כמחשבותינו מחשבותיו, ואין מעצור לה' להושיע ברב או במעט, ובעת שיעלה רצון לפני השי"ת "תצמח" ישועתו "כאפיקים בנגב", ופתאום יפתח לו אפיק מים חיים מן האדמה השוממה והיבשה, והיתה ארץ ציה למוצאי מים ותצמיח פרי תבואה…
רק לצעוק: הושיעה נא!
על כן, בתפילתנו אל השי"ת אין אנו צריכים לתת לו שום עצות וסברות, כי אם לזעוק אליו: הושיעה! כי רק הוא בעל הישועות והוא בורא כל העצות, וכל-יכול, הכל ממש, למעלה למעלה מכל הסברות והשכלים, ולא יבצר ממנו מזימה להושיע כהרף עין [וכאמור: וראית את אחורי – לא נוכל להבין את הנהגתו ואיך ומאין תבוא הישועה].
וכמובן: לזכור להודות!
עוד יש להיזהר, שבהגיע הישועה ירבה בהודאות להשם יתברך על העבר, כי זה ממתיק הרבה דינים מהאדם. כי זה ש"אין בעל הנס מכיר בניסו", הוא מפני שהקדוש ברוך הוא שולח את ישועתו באופן שנראית לו לאדם כטבעית וכמובנת מאליה, עד שיש לו 'סברות' כיצד צמחה ישועתו, ונדמה לאדם שיש לו חלק בישועתו, וחושב זאת לדרך הטבע. אבל כשהאדם נותן הודאה על כל ההשפעות הטובות שניתנו לו מלעילא, על ידי זה מאיר את האמונה על כל פרט ופרט שניתן לו, ואינו נופל לשום גאוה וגאון, אלא יודע וזוכר כי רק הקב"ה הוא הנותן לו כח לעשות חיל, וברוך מצמיח קרן ישועה.
"ודאי שאני מאמין שהכל מן השמים וגם זו לטובה, אבל בכל זאת, איך זה שבני אדם מתייסרים כל כך? מגיפה נוראה שכזו, עולם הפוך שכזה, ערב פסח שכזה. נכון, אסור להרהר אחר מידותיו ית', ולא שאני מהרהר, אבל סתם כך, אני רוצה להבין קצת…."
זוהי דוגמא קלה מתכסיסיו של רב הטבחים העמלקי שרוצה לאבדנו חלילה משתי עולמות, הוא מטעה אותנו 'רק' לשאול 'מעט' ולהתחיל להרהר 'קצת', ובכך הוא מסכן חלילה את כל קיומנו.
חמץ – אסור אפילו ב'משהו'
השי"ת שבראנו ברוב טובו ורחמיו, מכיר ויודע היטב את מציאותנו, והוא שקבע בתורתו הקדושה שכאשר האדם בא לשוב אליו הוא חייב בכל חומר הדין לבער ולהשליך ולשרוף כל נקודת מחשבה עצמית שנוגדת את האמונה. זוהי מצות ביעור חמץ ואכילת מצה – מיכלא דמהימנותא. האמונה עניינה תמימות והשלכת השכל, ובחג הפסח ראש למועדות ויסוד הנחלת האמונה נצטווינו להשבית ולהוציא מבתי המח והשכל והלב כל פירור ומשהו של חימוץ מחשבות עצמיות, כי בכוחו של פירור קטן ו'משהו' כזה לקלקל את הכל. וכפי שכותב מוהרנ"ת במכתבו לבנו (עלים לתרופה, מכתב שנג) על החובה 'להיות נזהר ממשהו חמץ', ומוסיף על כך: "ובחסדי ה' יש במחשבתי הרבה בענין המשהו הזה, כי עמוק עמוק הוא מאד מאד, והכל יכולין להבין איך הכל תלוי במשהו!".
כל בנין האמונה של האדם תלוי במשהו, "ועל כן, כי אנו צריכים לברוח מהם לגמרי, כי יוכלו לקלקל לגמרי חס ושלום" (ליקוטי הלכות, כיבוד אב ואם ב). כל הרהור קל שהאדם מניח לכתחילה במוחו ומשהה אותו מרצונו וחושב זאת מדעתו, מערער את כל היסוד כולו ויכול להביאו לעברי פי פחת חלילה, וכל העבירות והקלקולים מתחילים מ'משהו' דק מן הדק, שפותחים פתח לכל מעללי היצר המדיחו מן הטוב חלילה. חמץ בפסח אסור אפילו במשהו, כי אפילו משהו מאלו המוחין של בחינת חמץ פוגמים עכשיו מאד מאד
מקורי עכביש – לעבותות עגלה…
חז"ל הקדושים (סוכה נב.) מגלים לנו: "יצר הרע בתחילה דומה לחוט של בוכיא [חוט של עכביש] ולבסוף דומה כעבותות העגלה", ההתחלה היא בחוט דקיק וחסר משמעות, והוא מתעבה והולך כעבותות העגלה שכופתים את האדם כשבוי שאין בכוחו לעמוד כנגד. ומוהרנ"ת מבאר שהחוט הדק והמשהו הזה הינו במחשבת האדם: "צריך כל אדם לידע שהוא תלוי בכל עת בחוט השערה, שיכול האדם לקלקל הרבה מאד על ידי חוט השערה חס ושלום, כי זה יודע כל אדם בנפשו שעיקר קלקולו ופגמיו וחטאיו ח"ו כולם התחילו מחוט השערה, על ידי שלא נזהר בתחילה לשמור מחשבתו היטב, ונמשך אחר המסית מעט מעט רחמנא ליצלן" (ליקו"ה, נזיקין ד).
ספקות, קושיות ובלבולים, מתחילים מ'משהו', הוא רק רוצה להבין קצת, לא שהוא מפקפק חלילה, האמונה עדיין איתנה לכאורה, אבל אם מתירים להכניס בקיע קטן בחומה זו, היא מתעצמת ופורצת את החומה יותר ויותר חלילה עד שהיא יכולה להיחרב לגמרי. "ועל כן אסור חמץ במשהו בבל יראה ובל ימצא, כי אין בין חמץ למצה אלא משהו, כי חימוץ המח תלוי במשהו, כי כשרוצים לברוח מן הספקות והקושיות צריכים ליזהר ממשהו בעלמא, כי תיכף כשמתחילין להחמיץ המח באיזה ספק כל שהוא, תיכף נתבלבל המח מספק לספק עד שנתבלבל דעתו בספקות וקושיות גדולות" (שם, פסח ד).
דבר זה נכון לגבי כל חלקי האמונה, ובמיוחד לגבי יסוד האמונה שהשי"ת אוהב אותנו ושומע תפילתנו בכל עת ושומר עלינו לעד באהבה בלי גבול.
מקור הצרות – 'היש ה' בקרבינו'
חובתנו לדעת, ששמירת האמונה מותנית בכך שנשים מחסום-אש נגד לבנו ומוחנו שלא להניח שום הרהור קל שמא אין השי"ת שומע תפילתנו חלילה, זוהי קליפת עמלק המסיתה לחשוב "היש ה' בקרבנו אם אין" והיא המביאה את כל הצרות רח"ל (ראה בהרחבה בליקוטי הלכות נחלות ד) והחפץ בחיים עומד בגבורה גם בעת הסתרה וחושך מעובה, ומתעצם באמונת אהבתו ית' אותנו, ומאמין שהשם יתברך משגיח עלינו בפרטיות לטובה ושהוא שומע תפילת כל פה, ללא עוררין כלל, מבלי לחפש לתרץ שום קושיא היכן הם כל התפילות שהתפללנו ומדוע עדיין הישועה מתעכבת.
רבינו הקדוש סיפר על כך שבקטנותו הרבה לבקש ולהפציר הרבה מאד על ישועות רוחניות, אך בפועל לא ראה את ישועתו. "וכמה פעמים היה שהיה נופל בדעתו מחמת זה, שראה שהוא מתפלל ומעתיר ומפציר כל כך שיתקרב לעבודת השם יתברך ואין מסתכלים עליו כלל, ומחמת זה נפל לפעמים בדעתו ולא היה מדבר עוד כל כך בינו לבין קונו איזה ימים. אחר כך נזכר בעצמו והתבייש בעצמו על שהרהר אחר מידותיו יתברך, כי באמת בוודאי השם יתברך חנון ורחום ה' ובוודאי הוא רוצה לקרבו" (שבחי הר"ן, יג).
מחשבה כה 'תמימה ופשוטה' של חלישות הדעת שלא רוצים בתפילתו, גרמה אחר כך לרבינו הקדוש בנערותו להתבייש… הוא התחרט על שהרהר אחר מידותיו ית'; איך העזתי נגד ה'רחום וחנון' שבוודאי רוצה לקרבני.
וכך עלינו לגשת לכל ענין התפילה ולכל הקשר הנצחי שבינינו לבין אבינו שבשמים: לזכור שההשגחה הנפלאה שגילה לנו במצרים, חיה וקיימת לעד! כי בוודאי בכל דור הוא עזרתנו וישועתנו סלה והוא "שומר עמו ישראל לעד". ואת האמונה הזאת שהוא "גאל ישראל" וש"הוא ה' אלוקינו ואין זולתו ואנחנו ישראל עמו הפודנו מיד מלכים, מלכנו הגואלנו מכף כל העריצים" – חייבים אנו לקבוע בכל עוז בליבנו בלי שום צד פקפוק והרהור כלל, אפילו לא במשהו דמשהו.
טהרת המחשבה על ידי קדושת הפסח
את הכח לטהרת אמונה זו אנו מקבלים על ידי קדושת פסח. ביעור החמץ הגשמי מעורר את הכח הרוחני להינצל מספקות וקושיות. וכך גם אכילת המצה האפויה באש, שמנעה חימוץ המחשבות; אשר נועדה להשריש אמונה תמה בלב ללא שום חשש משהו של הרהור קל נגד הנהגתו ית'. כך גם סיפור יציאת מצרים – סיפור האמונה הבהירה שה' אתנו עמנו ואצלנו ושומע קול שוועתנו בכל עת, וההגדה בקול רם. וכך גם קדושת הארבע-כוסות של יין, שמתקנים את הדעת ואת הברית (ליקוטי מוהר"ן, כ) שהם שלמות האמונה, לזכור שה' קשור אלינו בכל מצב בברית עולם ולא להניח לשום בלבולים וספקות להניד את בירור הדברים הללו. כך גם הרחיצות ואכילת כרפס שמוהרנ"ת מבאר שכוחם יפה לעורר בטחון שלם שלא להרהר אחר מידותיו ית', אלא לבטוח בו בכל עת ['רחיץ' בארמית פירושו 'בטחון'], וכלשון קדשו: "שאפילו כשהאדם בעניות ובדחקות גדול ופרנסתו מצומצמת מאד ואין לו כי אם מעט ירק, אל יהרהר אחר מידותיו, רק יאמר: הלא גם זה המעט ירק הוא חסד נפלא מה' יתברך! על כן אני בוטח בו כי האלקים הרועה אותי במעט ירק הזה הוא יכול לפרנסני בכבוד ועושר גדול כרצונו" (ליקוטי הלכות, נט"י לסעודה, ו).
והעיקר, שנשתוקק לקבל את האמונה הזאת ואת השלכת השכל העצמי, ולהיטהר אפילו מהרהור של 'משהו', להיות נאמנים לה' ולהנהגתו הרחומה בכל מצב. "כי באמת כל אדם ראוי לשפוט את עצמו ולהבין כי ה' הצדיק על כל הבא עליו, ועדיין ה' יתברך מיטיב עמו מאד לפי מעשיו, אף בגודל דוחקו ועניותו אפילו אם יש לו דקדוקי עניות חלילה, אף על פי כן ראוי לו להבין שלפי מעשיו עדיין ה' יתברך מיטיב עמו ומקל משפטו עליו בחסד וברחמים גדולים, כי צדיק ה' וישר משפטיו" (שם, גביית מלוה ג).
לא לחינם שלח הקב"ה את ידו ומידת גבורתו בדמות יצור כה זעיר ונעלם, והוא מהפך את העולם לתוהו, ללמדנו ולהורות לנו שגם 'משהו' של רע – מחשבה דקה ונעלמה נגד בהירות האמונה – יכולה להרוס בלי גבול.
כל התגברות הופכת עולמות!
ומידה טובה מרובה: כל התעצמות נגד ה'משהו' הזה, וכל חטיפת נקודת אמונה, יכולה להפוך עולמות לטובה! וכפי שמוהרנ"ת מרחיב: "מי שהוא איש כשר קצת יש לו בוודאי יסורים גדולים מזה, ומתגבר בכל עת נגד המחשבות וההרהורים, וכל תנועה שמנתק עצמו מהם כחוט השערה הוא יקר בעיניו יתברך מאד מאד, כי הוא ידע יצרנו ויודע איך הוא מתגבר על כל אחד ואחד, על כן יקר בעיניו יתברך כל תנועה ותנועה, אפילו היא כשערה ממש, מה שהאדם מושך את עצמו מהסטרא אחרא אל הקדושה, וכמובא כמה וכמה יקר חוט השערה ואפילו פחות מזה [!] שאלפים עולמות אינם כדאי נגד זה" (ליקוטי הלכות, נזיקין ד).
בפסח זה נכריז ונפרסם ש"ואנחנו עמך וצאן מרעיתך נודה לך לעולם", בין במידת הדין ובין במידת הרחמים נודה ונהלל בשירות ותשבחות, "מתחיל בגנות ומסיים בשבח", גם המרור והגנות יהיו חלק מסיפור שבחיו יתברך מתוך אמונה בהירה שכל מה דעביד רחמנא לטב עביד ובוודאי הכל יתהפך לטובה, נקפיד לבער כל 'משהו' של מחשבה נגד האמונה חלילה, ונחטוף בשמחה כל חוט השערה של מחשבת אמונה והתחזקות, כי הם חיינו ואורך ימינו ותוקף ישועתנו לעד.
"ואם מתמהמה איזה דבר ישועה, צריכין לחכות לו. כי לַכֹּל עת, והכרח להמתין על כל דבר, כי בזה העולם צריכין לסבול הרבה הרבה, והעיקר להמתין ולידום לישועתו תמיד ולבלי להרהר אחר מידותיו יתברך כלל, וסוף כל סוף יושיע ה' בכל הדברים. כי צריכין לקיים דברי רבותינו זכרונם לברכה כפשוטו, שהזהירו אותנו לומר תמיד: כל מה דעביד רחמנא לטב עביד!" (עלים לתרופה, מכתב כב).
האר"י הקדוש מגלה, כי הקריאה בתורה בפרשת השבוע או בימים טובים, מעוררת גם עתה את העניינים שעליהם קוראים, שכן התורה היא נצחית ואיננה סיפור דברים בעלמא אלא היא נוגעת אלינו כאן ועכשיו.
על פי הדברים האלה כותב מוהרנ"ת, שעל כל אחד ואחד עוברים כל המעברים שעברו על כלל ישראל בתחילת היותם לעם, כגון גלות מצרים ומלחמת המלכים בכיבוש ארץ ישראל וכן הלאה. כלומר, במלחמת היצר הפרטית חבויות גלות מצרים והמלחמות שעשו בני ישראל, ועל כל אחד לעבור אותן ולהזדכך בהן עד שיזכה לשלימות.
עוד מבואר בכתבי האר"י הקדוש, כי גלות מצרים היתה כדי לתקן את אשר פגם האדם הראשון. שכן אחרי שחטא בעץ הדעת, פרש מחוה למשך מאה ושלושים שנה, ובשנים האלה עברו עליו מעברים נוראים בפגם הברית; וכמה שרצה לעשות תשובה, הכשיל אותו היצר יותר ויותר.
לפיכך היו בני ישראל צריכים לרדת למצרים ולעבור שם ניסיונות, מידה כנגד מידה, כדי שיהיו ראויים לקבלת התורה ולהיות לעם הנבחר. ולכן, פרשיות אלו שקוראים בהם על הירידה לגלות מצרים והיציאה ממנה, מסוגלים מאד לעסוק בתיקון פגם חטא זה.
אך כדי לזכות לתשובה, יש להרבות באמירת תהלים, כמו שכותב רבינו בליקוטי מוהר"ן (ח"ב, עג), שתהלים מסוגל לתשובה. זאת משום שבדרך לתשובה יש שלוש מניעות: א. האדם אינו מרגיש כלל את כאב עוונותיו; ב. אפילו אם הוא מרגיש את הכאב, אין הוא יודע מה הוא צריך לעשות כדי להגיע לשער התשובה הראוי לו לפי שורש נשמתו; ג. לפעמים מגיע האדם אל השער שלו, אך הוא סגור.
שהרי ישנם חמישים שערי תשובה; ארבעים ותשע מהם שייכים לכל אחד, והם כנגד מספר האותיות שיש בשמות השבטים כפי שהם כתובים בפרשת שמות (א, א); ואילו השער החמישים שייך לה' בעצמו, כאשר הוא אומר: "שובו אלי ואשובה אליכם", כלומר שהוא יקרב אותנו אליו אחרי שאנו נעשה כל שבכוחנו לעשות.
בכן מגלה לנו רבינו, כי ע"י אמירת תהלים זוכים לשבר את כל המניעות הנ"ל, כי התהילים כולל את כל המאורעות שעוברים עלינו, שהרי דוד המלך היה שורש נשמות ישראל, והוא צפה ברוח הקודש עד סוף כל הדורות, והתכוון בתפילותיו כל אשר יעבור על כל אחד ואחד מישראל. ולכן, אין יהודי בכל מדרגה שהיא, שאינו מוצא את עצמו בספר תהילים.
כך שכאשר אומרים תהלים, זוכים לסלק את שלושת המניעות לתשובה: מקבלים התעוררות לשוב; זוכים לדעת מה צריך לעשות כדי לשוב; וזוכים למצוא את השער התשובה שלנו – פתוח.
כל זה מרומז בפרשת שמות – הראשונה בשובבי"ם – במילים: "ואלה שמות בני ישראל הבאים" – סופי תיבות תהלים; ואילו סופי התיבות של המילים הכתובות אחרי כן: "מצרימה את יעקב איש וביתו" – מרכיבות את המילה: תשובה.
לפיכך בימי השובבי"ם יש להרבות באמירת תהלים, אם מעט ואם הרבה – כמה שאפשר, ועל ידי זה זוכים לתשובה שלימה.
וכן בימי שמואל הנביא כשגברו הפלשתים על ישראל, ויאמר שמואל קבצו את כל ישראל המצפתה ואתפלל בעדכם אל ה', ויקבצו המצפתה וישאבו מים וישפכו לפני ה'. ופרשו המפרשים (רש"י) ששפכו ליבם כמים. ויזעק שמואל אל ה' בעד ישראל ויענהו ה'.
הדברים של היום קשורים לדברים שלמדנו בפעם הקודמת, ומהווים תוספת לאמור שם. בפעם הקודמת דיברנו על משמעות הפעולה של 'השתפכות הנפש', וכיצד עושים זאת בפועל. ראינו שבתרגום כתוב כי ענינה אמירת פחיתות הנפש. לא רק לומר שהמצב קשה, אלא שאני קשה.לי חסר בעצם הקיום, ובתפילתי אני מבטא שאני תפל ונזקק למלח לא בתור תוספת רצויה, אלא בתור דבר בסיסי לעצם מהותי. זהו מעשה התפילה השלם עליו אמרו חז"ל שאי אפשר שלא ייענה. הדברים של היום יעסקו גם-כן אודות השתפכות הנפש, אך מתחדש בהם דבר נוסף.
לכאורה, יש לתמוה על דברי הכתוב. רש"י פירש את שפיכת המים כך: "לפי משמעו אינו אלא סימן הכנעה – 'הרי אנו לפניך כמים הללו הנשפכין'". כל מטרתם של ישראל במים הייתה להראות הכנעה. אם-כך, לשם מה מתאר לנו הכתוב "וישאבו מים"?
[הערה חשובה- לא להתבלבל אם בקריאה ראשונה הדברים לא מובנים. בקריאה שניה הדברים יובנו, אם מסכמים כל פיסקה בקצרה, כדי שהדברים יתחברו.]
* * *
"אני מאמין באמונה שלמה, שהבורא יתברך שמו הוא יחיד ואין יחידות כמוהו בשום פנים" (י"ג עיקרים לרמב"ם). אחד מיסודות האמונה הוא שיחידות הבורא יתברך שמו היא יחידות שאין כמוה בשום מציאות שהיא. מה פירוש הדברים? הלא אחד הוא אחד, וכיצד האחד יכול להיות אחד כזה שלא דומה כלל לכל ה'אחד'ים האחרים? "אתה הראת לדעת, כי ה' הוא האלוקים, אין עוד מלבדו" (דברים ד). התורה מצווה עלינו להגיע להכרה ברמת ידיעה לכך שה' הוא האלוקים, ושאין עוד מלבדו. ידיעה היא לשון חיבור, ואם-כן הפסוק מצווה לחיות את אותה ידיעה של "אין עוד מלבדו". כאן צריך להבין: אפשר לשמוע שצריך לדעת עוד ידיעה בשכל, אך כיצד אפשר להתחבר ביום-יום הכרה כזאת שלא מתגלית במציאות? כיצד ניתן להתחבר לדבר שלכאורה לא מתגלה אלינו, ולא נמצא לכאורה בשום מציאות שאנחנו מכירים? הלא סוג ידיעה כזאת תישאר מופשטת. חז"ל מסבירים שהקדוש-ברוך-הוא מתגלה גם בדברים שאנחנו מכירים באיכות שאנחנו לא מכירים. למשל: כתוב שהקדוש-ברוך-הוא עושה משפט יתום ואלמנה. יכול אדם לחשוב: גם אני יכול לעשות כן, ואם-כן במעשה זה לא מתגלה משהו מיוחד שהבורא עשה זאת. התורה אומרת לא כך (דברים י): "כי ה' אלוקיכם הוא אלוקי האלוקים ואדוני האדונים … עושה משפט יתום ואלמנה". חז"ל מסבירים (מגילה לא ע"א) שהגילוי של "אלוקי האלוקים" נמצא גם בדבר שנראה לנו כפשוט וזעיר – משפט יתום ואלמנה. אם נפשט את הדברים: בכל דבר שה' עושה אפשר להשיג את הגילוי הכי גדול. כל פרט במציאות אומר את אותו דבר: "ה' אלוקיכם הוא אלוקי האלוקים ואדוני האדונים".
זאת היא ההכרה של היחידות שאין כמותה: בכל פרט במציאות מכירים כי נעשה כאן דבר שרק הקדוש-ברוך-הוא יכול לעשותו. כשהוא עושה משפט יתום ואלמנה, אני מכיר שזה סוג משפט יתום ואלמנה שאני כלל לא מכיר אותו. זה משפט שרק נעשה על ידי ה'. אם נסכם את הדברים למען נוכל להמשיך עם מסקנתם להמשך: כשהקדוש-ברוך-הוא מתגלה, גם אם זה בדבר הקטן ביותר, גם בו ניתן לתפוס שהדבר נעשה באופן שאין לנו שום תפיסה לגביו, ושרק ה' יכל לעשותו. ההבנה הפשוטה של אחד היא, שהקדוש-ברוך-הוא הוא זה שמנהל את הדברים, ובוודאי שאין שני ח"ו, אך אין לנו סיבה לומר שזה מוכרח להיות כך מתוך המציאות שאנחנו מכירים. מבחינתנו, כמו שהוא נותן לנו לחם, גם מושל העיר נותן לנו לחם. התורה מפקיעה תפיסה זו, ומלמדת אותנו שבכל מה שהוא עושה, מתגלה שזה יכול להיות רק הוא– יחידות שאין כמותה. כך אפשר להתחבר לאותו ידיעה שאין עוד מלבדו, כשזוכים לתפוס במציאות את עומק גילויו של ה' עם כל גדלותו ורוממותו.
* * *
"רצה ה' אלוקינו בעמך ישראל ובתפילתם" (תפילת שמונה עשרה, נוסח אשכנז). חשוב להדגיש – באמירת "רצה" אנו מבקשים שרצון ה' יתגלה. בוודאי שרצון ה' לא ניתן לשינוי חס-ושלום, והסיבה היחידה לחוסר התגלותו היא חיסרון המציאות שלא ראויה לגילוי רצונו, או שצריכה לעשות מעשה כדי שרצונו יתגלה בה בשלמות. על זאת אנו מתפללים "רצה" – אנו מבקשים שהרצון יתגלה. והיכן מתגלה אותו רצון? "בעמך ישראל ובתפילתם" – בעם ישראל, על ידי תפילתם. כלומר – רצון ה' מתגלה בתפילתם של ישראל. כתוב בספרים שגילוי זה הוא גילוי הרצון להתגלות כמיטיב. על ידי התפילה הקדוש-ברוך-הוא מתגלה לבריותיו כמיטיב. חשוב להרחיב בעניין זה מעט, מאחר וניתן לטעות בו.
אין לנו שום תפיסה על רצון ה', ועצם המושג של הרצון אצלו יתברך לא יכול להיתפס בשכל אנושי. כשהתורה מגלה את רצון ה', היא מגלה את אותו רצון שמתגלה אלינו. אם רצון ה' שלא להתגלות אלינו, ומטרת בריאת העולם היא בכלל לצורך אחר, אין לנו שום רשות לשאול מה רצון ה', ולמה רצון ה' כך או אחרת. הסיבה היחידה לכך שהתורה מגלה לנו את רצון ה' הוא בגלל שרצון ה' מכוון אלינו, מאחר והעולם הזה נברא כדי שהוא יתגלה אלינו בעולם השפל הזה. לכן, גם כשאנחנו אומרים שרצון ה' להיטיב לברואיו, עומק הכוונה בזה היא שרצון ה' להתגלות לברואיו כמקור הטוב. שלא רק יהיה טוב בעולם, אלא יתגלה טובו בעולם. המשמעות הפשוטה ביותר לכך היא – כולם יכירו שאותו הטוב בא מאת ה'. נמצא שהאמונה הבסיסית ביותר לקשר של ה' עם בריותיו היא היסוד של מהות העולם, והסיבה לקיומו – כי רק על ידי האמונה מתגלית תכלית העולם. זאת פשטות משמעות הפסוק במשלי (כח, כ): "איש אמונות רב ברכות" – ניתן למצוא את שפע הטוב אצל המאמין.
אם נחבר את הדברים נבין, שגם הגילוי של ההטבה מוכרח להיות כזה ש"אין עוד מלבדו". כלומר: כשאני משיג שה' נתן לי את הלחם הזה, אני גם משיג שהלחם הזה יכול היה להגיע רק ממנו. לא רק ש'במקרה' הוא הכתובת שנתנה לי אותו, אלא אני תופס שרק הוא יכול היה לתת לי דבר כזה. כדי להבין את הדברים יותר, נראה את היישום של הדבר בתפילה. בעל ספר החינוך (מצווה תל) שואל: אם רצון ה' להיטיב, מדוע אנו זקוקים להתפלל? וכך הוא עונה: "שחפצו שיעשו פעולה שיזכו בה לפניו, וימשיכו עליהם מטובו". שני דיוקים חשובים מוזכרים בדבריו: הפעולה של התפילה מביאה את האדם לזיכוך, ולהכרה יותר גדולה באמונת ההשגחה כמו שכותב הרמב"ן. מה הוא יותר משיג עתה, הלא רק ביטא במלים שחסר לו כיכר לחם? כותב החינוך: "וימשיך עליהם מטובו". לאחר זיכוך זה האדם יכול לקבל את "טובו" של ה'. זה כבר לא יהיה עוד טוב – זה יהיה טובו, של ה'. כלומר, הוא יתפוס בעצם הטוב שהוא יקבל, שרק ה' יכול לעשות אותו. להכרה כזאת ניתן להגיע רק על ידי תפילה, שהיא ההכרה בקדוש-ברוך-הוא כמקיים היחיד של המציאות, ולא רק ככתובת לבעיות.
נסכם את כל מה שראינו עד עכשיו. רצון ה' להתגלות לבריותיו באופן שהם ישיגו שמה שהם מקבלים בא ממנו יתברך, וזה יכול לבוא רק ממנו ("אין עוד מלבדו"). מכיוון שטוב ה' מתגלה בהכרה המסוימת הזאת, ברגע שהאדם יגיע לאותה הכרה, כל הטוב יגיע אליו, וכמו שכתוב: "איש אמונות רב ברכות". זהו מעשה התפילה שלנו, ולתכלית אותה השגה אנחנו רוצים להגיע בתפילה. ברגע שנשענים על ה' ומכירים בו כעצם קיומנו ("הא-ל ישועתנו סלה") ולא רק ככתובת לבעיות, אז משיגים שכל טוב מגיע רק ממנו יתברך.
* * *
לפי ההבנה הזאת, על האדם להשיג בדעת שבאמת אין לו שום קיום. אם הוא לא יתפוס את זה באמת, אז הוא גם לא יתפוס את הייחודיות של הבורא בגילוי ההטבה, ואז חסר לו במעשה התפילה. הגמרא אומרת (חולין דף ה ע"ב): "אדם ובהמה תושיע ה'" – אלו בני אדם שערומים בדעת, ומשימים עצמם כבהמה". כלומר – ה' מושיע את מי שיש לו דעת, ושם את עצמו כבהמה – כשפלי רוח (לפי רש"י שם). תוספות (בכורות דף מד ע"ב) מסבירים את מאמר זה לעניין תפילה: ה' עונה לאלו שמתוך דעת (הכרה שכלית) שמים עצמם כבהמה, ומבטאים את ה'בהמיות', את שפלות הרוח, בתפילה. כלומר, לא רק מספיק להרגיש שפלי רוח. צריך להכיר את זה כהכרה במציאות, ואז ממילא תופסים את גילויו של ה' בטוב שיגיע לאחרי כן, ועל כן להם בוודאי תיענה תפילתם.
לפי זאת יש מקום להבין את דברי הכתוב בשמואל. העם רוצה להיוושע. ומהי הפעולה הכי פשוטה שעל ידיה ניתן להיוושע? לבטא את חוסר הקיום שלנו, את 'עולבן נפשי'. אבל ההשתפכות לבדה לא מספיקה, כפי שראינו. לא מספיק לחשוב שהמצב נראה אבוד, אלא צריך להשיג בעומק הדעת כמה שבאמת המצב אבוד. לשם כך לא מספיק לחשוב ש"אין לי כלום", אלא צריך לתפוס שאין כל צד במציאות שיהיה לי משהו. לא רק להכיר שכרגע אני מאוד חסר, אלא להכיר שחיסרון זה הוא מהותי, מאחר ורק ה' יכול להושיע אותי. לשם כך צריך לחשוב על צד קיום שיוכל להיות לי, ולבטל גם אותו. לשאוב את המים, ולשפוך אותם. לא להראות כלי ריק. לתפוס בעומק הדעת שמצבנו כבהמה, ומעומק אותה הכרה לבקש לשאוב מים אחרים, ממעיינות הישועה של הקדוש-ברוך-הוא שאינם פוסקים לעולם.
בתורה ל"ד בליקוטי מוהר"ן רבינו מבאר את ענין שלושת הנקודות הנחוצות לעבודת השם: נקודת הצדיק (ללמוד ספרי הצדיק ולהתקשר בתורתו), נקודת החבר (לדבר באופן קבוע עם חבר בהתעוררות ויראת שמים), ונקודת עצמו (לדבר בהתבודדות בינו לבין קונו).
רבי לוי יצחק בנדר זצ"ל כתב שאת התורה הזאת היו נותנים ללמוד דבר ראשון לכל מי שהתקרב לחסידות ברסלב, ועוד כתב: "והתורה הזאת היא מפתח לפתוח כל שערי הקדושה".
רבינו כותב שם:
"כתיב (תהלים ס"ט) חרפה שברה לבי, היינו החרפות ובזיונות שוברין לבו של אדם. והתיקון הוא, על ידי שמקשר את לבו להנקודה השייך ללבו בעת הזאת, ועי"ז נתבטל החרפה השורה על לבו.
וכו'
וכל אחד ואחד מישראל, יש בו בחינת צדיק מושל שהוא בחינת מלא פום, כמ"ש (ישעיה ס') ועמך (ישראל) כולם צדיקים. וזהו פירוש (תהלים קי"ד) ישראל ממשלותיו, היינו מי מושל בי צדיק.
כי יש בכל אחד מישראל, דבר יקר שהוא בחינת נקודה, מה שאין בחבירו. וכו'. ובחינה הזאת שיש בו יותר מחבירו, הוא משפיע ומאיר ומעורר לב חבירו, וחבירו צריך לקבל התעוררות ובחינה הזאת ממנו, כמו שכתוב: ומקבלין דין מן דין [ומקבלים זה מזה].
וכו'
וגם צריך כל אדם לדבר עם חבירו ביראת שמים, כדי לקבל התעוררות בלבו מהנקודה שיש בחבירו יותר ממנו, וכו'.
כי בזה הבחינה שיש בחבירו יותר ממנו, זאת הבחינה הוא בחינת נקודה. ושם בהנקודה הזאת, שורה האהבה וכו' והנקודה הזאת, הוא בחינת צדיק לגבי חבירו. והנקודה הזאת, מאיר ללב חבירו
וכו'
[וכשמדבר עם חבירו ביראת שמים, מקבל הנקודה שבלב חבירו בלי לבוש. ולפעמים מקבל הנקודה מחבירו ע"י דברים אחרים שמספר עמו, כי יש לפעמים שיכוליל לקבל אור והתעוררות לעבודת הש"י, מהנקודה של חבירו, ע"י שיחת חולין שמדברין עמו. ואז מקבלין אור הנקודה ע"י התלבשות. כי לפעמים צריכה הנקודה להתלבש, והיא מתלבשת בדיבורים אלו, והוא מקבל ממנה]."
עד כאן דברי רבינו בליקוטי מוהר"ן.
ועוד כתב רבינו בליקוטי מוהר"ן קפ"ד:
"כי כשמדברין עם חברו ביראת שמים. אף שאין חברו מקבל ממנו, אף על פי כן הוא מקבל התעוררות מחברו, כי על ידי ההכאה שיצאו הדבורים מפיו לחברו, על ידי זה חוזר האור אליו, (וזהו בחינת אור חוזר ממש המובא בכתבים עין שם).
כמו מי שמכה בכתל שחוזר הדבר אליו, כמו כן כשמדבר לחברו אף על פי שאין חברו מקבל ממנו, אף על פי כן הוא בעצמו יכול להתעורר מהם, על ידי ההכאה שיצאו הדבורים לגבי חברו והכו בו וחזרו אליו.
ועל כן אם היה מדבר אלו הדבורים בינו לבין עצמו יכול להיות שלא היה מתעורר מהם כלל, ועל ידי שדברם לחברו, נתעורר מהם אף שחברו לא נתעורר, כי חזרו אליו על ידי בחינת ההכאה כנ"ל. (וזה בחינת אור חוזר שהוא על ידי בחינת הכאה כמבאר בכתבים והבן)". ["בכתבים" הכוונה בכתבי הקבלה של האר"י הקדוש].
ועוד כתב בליקוטי מוהר"ן תנינא ז אות ד :
"כי צריכין לישב את העולם, שיהיה מיושב העולם מבני אדם דיקא, דהיינו מבני דעה, שיודעין את השם יתברך. וזהו גם כן מצות: "ומלאו את הארץ", שצריכין למלאות את הארץ בבני אדם.
היינו שכל אדם מצווה שידבר עם חברו ביראת שמים כדי להכניס דעת בחברו, שזה עקר ישוב העולם, שיהיה העולם מיושב מבני אדם, היינו מבני דעה, שיודעין את השם יתברך כנ"ל]".
רבינו כותב עוד בספר המידות (אות יראה) שמהדיבורים האלה שאחד מדבר עם חברו ביראת שמים נעשה מזה ספר (בשמיים).
באופן מעשי, נהגו בין חסידי ברסלב לקבוע מעין "חברותא" קבועה עם חבר טוב להפגש – עדיף מידי יום – ולדבר באהבה להתעורר יחדיו לכל הענינים הצריכים לכל אחד בהתקרבות לשם יתברך. והזהירו תמיד לא לספר אחד לשני את העבירות והכשלונות שכל אחד עובר (שעל זה יש לדבר רק בשיחה בינו לבין קונו), אלא רק דיבורים טובים של עידוד והתחזקות הדדית.
וגם מי שקשה לו למצוא חבר כזה, צריך להשתדל לדבר עם חברים דיבורי אמונה והתחזקות, וכמו שרבינו כתב גם בדיבורי חולין לפעמים מתלבשת הנקודה הזו.
ולפי תורה ל"ד, אין מדובר בהמלצה, או עצה טובה, אלא בחיוב ממש שבלעדי השיחה הזו עם חברים אי אפשר לתקן את שבירת הלב ולהאיר בליבו את אור השם יתברך.
תקציר: חז"ל נלחמו בתופעת הנדרים והנזירות, שכן "טוב שלא תידור משתידור ולא תשלם", אולם, רבי נתן מגלה לנו תחליף טוב למי שחפץ להתקרב לבורא עולם: תפילה במקום נדר.
"על ידי שאין מאמין בתלמידי חכמים הנקראים חיים… הוא נופל בחולאת אשר לא יאמין בחייו. היינו שאין שום אדם מאמין שיחיה מחולי זה… ותיקונו, שיקים אמונה הנפולה, ויאמין אמונת חכמים. "ולהקים אמונה הנפולה הוא, על ידי… נדר, שידור איזהו נדר (ויקיים מיד), ועל ידי הנדר ישוב לאמונת חכמים".
(ליקוטי מוהר"ן ח"א נז)
שתי מסכתות יוצאות דופן יש בתלמוד בבלי, לא היה מקובל ללומדן בפומבי, לכן גם הסגנון שלהן שונה מאד מסגנון שאר הש"ס, כאילו ביקשו להטיל עליהן איפול, לא בגלל שהנושא שלהן היא 'הלכתא למשיחא'; אדרבה, רוב הדינים של נדרים ונזירות נוהגים בכל זמן, בכל יהודי ובכל מקום. עניין זה, כך נראה, הוא חלק ממגמתם של חכמינו, שדרך אגב הצליחה, להוציא את הנדר ונזירות מהלכסיקון שלנו.
נדרים הם דוגמא לדבר שעקרונית הוא חיובי ואפילו חיוני, אבל לאור הנזקים שנגרמו עקב שימוש בלתי נכון בהם – שללו אותם לגמרי, ככתוב: "טוב אשר לא תידור משתדור ולא תשלם" (קהלת ה).
* * *
הנדר בא לפתור בעיה שנוצרת בפני כל מי שחפץ להתקדש ולהטהר, כיצד לשמר את הרצונות הטובים לאורך זמן; איך יזכה שכל ההתנהלות שלו תהיה בהתאם למסקנות הנפלאות שהגיע אליהן בעקבות חשבון נפש מעמיק או התעלות רוחנית. שהרי טבעם של הרצונות – להחלש, של ההתלהבות – להתקרר, ושל הבהירות – להטשטש.
כאן מגיע הנדר. הוא דואג שכל המסקנות לא ישארו על הנייר; הוא פשוט מכריח את הנודר לעמוד בהן ללא פשרות. כך שהנדר יכול לשמש כמכשיר נפלא להתקדמות עקבית בעבודת השם, כדברי חכמינו: "נדרים סייג לפרישות" (אבות ג).
* * *
ברם אליה וקוץ בה, מכשיר רב עוצמה זה עלול להיהפך לרועץ בעת שימוש בלתי נכון. כאשר אדם מקבל על עצמו החלטות שאיננו מסוגל לעמוד בהן – הוא עלול לעבור עליהן ולהכשל גם באיסור החמור של אי עמידה בהתחייבויותיו, וכלשון הפסוק שכבר הזכרנו: טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם.
וגרוע מכך, אנחנו מוצאים במקורות שהמון העם היו נוהגים לנדור גם שלא למטרות טובות, אלא סתם מתוך כעס, מחאה או אפילו מתוך שנאה ואיבה, תוך כדי סילוף מטרתו האמיתית של הכלי הזה.
כך נבין מדוע חז"ל שנלחמו בתופעות הללו, גזרו אומר להתרחק בדרך כלל מנדרים ומנזירות, ושבעת קבלה טובה יש להוסיף "בלי נדר".
האם בכך נסתם הגולל על פרשת נדרים לגבינו?
* * *
רבי נתן בליקוטי הלכות מצא עבורינו תחליף לנדרים, שמצד אחד כוחו יפה לסייע לאדם לשמר את ההתעוררות שלו ולהתמיד בהחלטות; ומצד אחר אין בו הסכנה של "פן אכשל ונלכדתי בעוון נדרים" (מתוך נוסח 'התרת נדרים').
אתה נבוך ותוהה אם החלטותיך יעמדו במבחן הזמן? יש עצה! שפוך את לבך לפני השי"ת. הוא מחכה לך. הוא קשוב אליך, ומקבל את בקשותיך.
אם הבקשות החומריות לא תמיד מתמלאות, הרי בקשות על רוחניות, אנחנו מובטחים שהן תתמלאנה. וכה כתב רבי יהודה החסיד: "אם שואל אדם דבר שהוא שבח לבוראו, כגון על לימוד תורה או דבר אחר מחפצי שמים, ושופך את נפשו עליו – הקב"ה שומע תפלתו, אף על פי שאין בידו מעשים טובים" (ספר חסידים קלא).
וכך, תפילה במקום נדר: התפילה מסייעת אפוא לעמוד בקבלות. אך בניגוד לנדר, היא איננה מחריפה את עונשו של העובר עליה; אדרבה, כעת ידונו אותו בשמיים לכף זכות, שהרי הוא כל כך רצה והשתדל; הוא אפילו ביקש והתחנן!
ה' רוצה תמיד להשפיע אך טוב וחסד, אלא שהאדם בעוונותיו יוצר מחיצה שלא יוכל לקבל את השפע.
לכן, הצדיקים שאין להם מחיצות, זוכים לכבוד, כמו שכתוב (משלי ג') "כבוד חכמים ינחלו", כי אור ה' והשפע שהוא משפיע עם האור שלו, זה הכבוד שלו, שבשבילו ברא את הכל, כמו שאמרו חז"ל "כל מה שברא הקב"ה לא ברא אלא לכבודו" (אבות ו' י"ב).
יתירה מזו, הצדיקים הללו שדבקים בהשי"ת, בלי שום חייץ, הם המנהיגים האמתיים של העולם וכל האור והשפע של ה' נמצא אצלם, ולכן בידם להפיץ את השפע הזה בעולם, וזאת אפילו בדיבור קל או בתנועה קלה שלהם.
אפילו כשהצדיק רק מראה פנים שוחקות, אזי נשפע שפע של טוב בעולם, וכן להיפך ח"ו. זה שאמר הפסוק (לצדיקים): "ראה נתתי לפניכם" – לַפָּנִים שלכם – "את החיים ואת הטוב".
(על פי 'ליקוטי מוהר"ן' ח"א קע"ב)
"בָּנִים אַתֶּם לד' אֱלֹקֵיכֶם" (דברים יד, א)
"בין כך ובין כך (- בין אם מתנהגים יהודים כראוי ובין אם לאו) קרויים בנים" (קידושין לו ע"א)
חשוב מאוד לשפוך שיח לפני ה', ולספר לו את כל אשר מעיק על הלב, בלשון פשוטה ובתחנונים, ממש כמו בן שמְתַנֶה את צערו לפני אב אהוב:
'אבא שלי, אני באמת רוצה להיות יהודי כשר, אבל אתה יודע מה מפריע לי כל כך, ואתה הרי יכול לעזור לי. אוי, כמה שאתה יכול! אנא, עזור לי אבא'… וכן הלאה.
כי הרי הקב"ה בעצמו קרא לנו 'בנים', כמו שכתוב: "בנים אתם לה' אלוקיכם" ועל כך אומרים חכמינו, שאפילו כשבני ישראל אינם מתנהגים כראוי – הם עדיין נקראים בנים.
בכן, אבינו כל כך אוהב אותנו. רוצה שנשוב אליו. בואו ננצל זאת!
התורה מדגישה שחג הפסח חל בחודש האביב שבו התבואה מבשילה, וחג הסוכות – בזמן שנגמרה מלאכתה של התבואה ואוספים אותה הביתה.
הדבר אומר דרשני, הרי עיקר מהותם של הרגלים הוא התקרבות ישראל לה' – שיצאו ממצרים וקיבלו את התורה ואת ענני הכבוד – התקרבות זו כידוע מתחדשת בכל שנה, ברוחניות שבה יוצאים שוב מהגלות ומקבלים שוב את התורה. אבל מה לכל זה ולגודלה של התבואה? מה בכך שבמקרה התבואה מבשילה בפסח ואוספים אותה בסוכות?
הביאור הוא לפי דברי האר"י הקדוש, שכשחטא אדם הראשון גרם לכך שחלקי קדושה התפזרו בכל הדברים שבעולם, בפרט בצומח, ובכל שנה ושנה כשהתבואה גדלה ומשמשת למאכל יהודים שמקיימים בה את המצוות הראויות, בא חלק קדושה זו לגאולתו ולתיקונו.
לפי זה מובן הקשר בין המועדים לגידול התבואה, שבחג הפסח שבו חוגגים עם ישראל בכל שנה את התחלת גאולתנו – גם התבואה מתחילה להתבשל והקדושה שבה מתחילה לבוא לתיקונה; ובסוכות שבו אנחנו חוגגים את שלמות גאולתנו ובו אנחנו שמחים בהשגחת ה' עלינו שסיפק כל צרכנו במדבר – גם התבואה מגיעה לשלמותה ואוספים אותה הביתה ומקיימים בה את המצוות הראויות לה.
כולנו זקוקים לישועה, ואף אחד אינו מסרב לקבל ברכה. בפרשת השבוע יש עבורינו בשורה, ברכה, ולא זו בלבד, אלא גם הבטחה מפורשת. והמברך – המבטיח – אינו אלא בורא עולם בכבודו ובעצמו.
כדי להיות זכאים לאותה ברכה מיוחדת במינה, יש להשתדל לקיים את מה שמחוייב כל יהודי לעשות – "אם בחוקותי תלכו ומצוותי תשמרו".
בתמורה לכך, מבטיח לנו בורא עולם את הברכות כולן. מטל השמים ומשמני הארץ, כל טוב. מפרשים רבים מקשים על כך: איזו מין ברכה זו? גשמיות ועוד גשמיות ועוד חומריות. גשמים בעיתם, יבול, מזון, אכילה ושביעה, מה זאת?
רבי נתן פותח צוהר נפלא להבנת הדברים. הברכות אכן מיוחדות במינן, אין למעלה מהן. ברכת השפע החומרי אינה אלא ברכה להשגת הארת הרצון, המסוגלת להופיע במיוחד בשעת אכילה. רבינו (ליקו"ת סי' ז') מלמד, שיהודי השומר את מצוות התורה ואוכל בקדושה, יכול לזכות דווקא בשעת האכילה להארה עצומה, הארת הרצון, והארה הזו מתלבשת ומופיעה מתוך השפע החומרי דווקא.
כעת ניתן גם להבין את רצף הברכות: מיד אחרי השפע החומרי, השמן והעסיס, מגיעים היעודים הרוחניים "והתהלכתי בתוככם, והייתי לכם לאלוקים", בשביעה וברוויה יש, מעבר למשמעות החומרית, בעיקר משמעות רוחנית: הארת הרצון. הברכות מלמדות אותנו שכל תכלית העולם הזה היא לרומם אותו קודש להשם, וכל שפע וטוב ששופע ויורד כאן בעולם, אמור לחבר אותנו עוד יותר עם טובו הגדול, ועם דבקותו הנצחית יתברך.
"שמעתי בשם הבעל שם טוב שאמר: 'אוי ואבוי, כי העולם מלא מאורות וסודות נפלאים ונוראים – והיד הקטנה עומדת בפני העיניים, ומעכבת מלראות אורות גדולים' "
(ליקוטי מוהר"ן, קלג)
אוי ואבוי – זעק הבעל שם טוב –העולם מלא באור, ורק היד הקטנה היא זו שעומדת בפני העיניים, ומעכבת מלראות את האור הגדול – – –
אנו נוטים לחשוב שהאורות הגדולים של הצדיקים נעלמו ונגנזו; 'לפני מאות שנים, במז'יבוז' או בעיירה ברסלב' – אנו חושבים לפעמים – 'היה האור מאיר במלוא עוזו. אך היום נגנז האור בארכיוני ההיסטוריה, ולא ניתן לגלותו'…
אך טעות בידינו; האור קיים, "ואורח צדיקים כאור נוגה הולך ואור עד נכון היום". וכאשר הבטיח רבינו הקדוש מפורשות: "האש שלי תוקד עד ביאת המשיח".
הן אמת שרבינו הקדוש "לא גילה אפילו כטיפה מן הים, כי היה סתום ונעלם מאד בתכלית ההעלם, ועדיין אורו הגדול סתום ונעלם מאד מן העולם, עד שיבוא משיח צדקנו במהרה בימינו, אז ידעו גדולתו ותפארתו" (חיי מוהר"ן, רמג). אך אותה 'טיפה מן הים' שגילה, דייה כדי להאיר לכל העולם מאז עד היום.
מדוע אם כן קשה לנו לפעמים לראות אפילו את אותה טיפה? התשובה היא:
"הצדיקים מאירים תמיד, רק שהארץ, היינו העולם הזה, מפסיק מלראות אור הגדול שלהם. ואף שאורם גדול מאד, והעולם הזה כולו בכלל, הוא קטן ופחות מאד נגד אורם הגדול – עם כל זה, הוא מפסיק ומונע מלראות אורם. כמשל המטבע (ראה להלן). וכל זה מחמת שהעולם עומד בפני עיניו וחוצץ בפניו, עד שאינו יכול לראות אור התורה והצדיקים הגדול ממנו אלפים פעמים".
"ואמר בפירוש על עצמו, שאילו לא היה דור כזה – כאשר יודע כל אחד בעצמו פחיתות הדור הזה – לולא זאת, היה הוא זכרונו לברכה חידוש גדול בעולם. אך בעוונותינו הרבים, מחמת שלא היה הדור כדאי, נתעלם האור מאד ולא נתגלה ממנו אפילו כטיפה מן הים" (חיי מוהר"ן, קמ).
* * *
מהי אם כן העצה? האם יש פתרון? העצה היא קלה ופשוטה:
"בהעברה בעלמא יכול להעביר העולם מנגד עיניו, ואז יזכה לראות אור הגדול של התורה והצדיקים שמאירין בכל העולמות כולם באור גדול מאד!" ההסבר לכך הוא: "כי באמת אורם גדול אלפים ורבבות פעמים מכל העולם הזה והבליו, רק שהעולם הזה עומד לפני עיניו, ואינו מניח אותו כלל להטות עיניו להסתכל למעלה על אור התורה והצדיקים, כמשל המטבע הקטנה, העומדת בפני העיניים ומפסקת מלראות הר גדול וכו'. אבל בקל יוכל לסלק המטבע מנגד עיניו, ותכף יראה ההר הגדול ממנו".
"בהעברה בעלמא" וממש "בקל" ניתן להסיר את המחיצה החוצצת בפני האור הגדול. אין צורך לשרוף את העולם, צריכים רק להסיר אותו מנגד העיניים. אפשר לישון וגם לאכול, אך יש להיזהר שהמיטה והשולחן לא יעמדו לנו נגד העיניים.
וכך היו מפרשים אנ"ש את המסופר בספר "סיפורי מעשיות" על בן המלך שסידר את הכסא של המלך: "…וכן המיטה, הבין שצריכין לנתקה קצת מן המקום שעומדת; וכן השולחן, צריכין גם כן לנתקו קצת, לשנות מקומו קצת… וכן כל הדברים, לסדר כולם בסדר הראוי. ואז התחילו כולם לנגן ניגון נפלא מאד" ("מעשה מבן המלך והשפחה שנתחלפו").
בן המלך הבין, וגם נתן לנו להבין, שאם ברצוננו לשמוע את הניגון הנפלא, עלינו לנתק מעט את המיטה והשולחן ממקומם. לא לבערם חלילה, שהרי צריכים לשמור את השינה, ואסור גם להסתגף בתעניות. אך להזיזם ממקומם, שלא יתפסו את תשומת-לבנו.
וכשאכן נזיז מעט את המיטה והשולחן, יש סיכוי שנשמע צלילים מהניגון הנפלא המתנגן על מיתרי הליקוטי מוהר"ן…
משל למה הדבר דומה? למלך אדיר, טוב לב ומושלם בכל מידה נכונה, ולו בן יחיד ומיוחד. ביקש המלך לחנך את בנו לקראת ייעודו הגדול וחשב לעצמו: כאן בתוככי הארמון, לא חסר הילד דבר, סיעת משרתים עומדת הכן, חרדה לכל מוצא פיו. במקום שכזה לעולם לא יוכל לגדול ולהיות לאיש. יש להכשיר אותו, לחשל את רוחו, לשם כך מוכרחים להפגיש אותו עם קשיי החיים.
אמר ועשה. בבוקר בהיר אחד, הועמס בן המלך על מרכבה הדורה שעשתה את דרכה למרחקים. הוא הושלך במרכזה של עיר זרה, בכיסו מעט מזומנים ועל גבו תרמיל מסעות. מסע החישול נמשך מספר חודשים. המציאות הכריחה אותו לבצע את הדברים אותם לא חלם מימיו לעשות במו ידיו. הוא למד על בשרו איך שורדים בכל זמן ובכל מקום. רק מחשבה אחת הדאיבה את ליבו. 'מה חטאי ומה פשעי כי הושלכתי הנה לבדי'. בן המלך לא היה מסוגל להבין איך הסכים אביו הרחום להפקיר כך את גורלו. האמת נחשפה ביום אחד, בעיצומה של התמודדות מסוכנת במיוחד. הסכנה שהתרגשה על בן המלך לא הותירה ברירה אחרת, ואנשי המלך – אלו שהופקדו מלכתחילה לשמור ולהשגיח מאחורי הקלעים, על הבן המתחשל, זינקו ממחבואם ברגע האמת.
* * *
שלהי החורף. הנפשות אף הן מצוננות משהו, עטופות בדאגות היומיום, עסוקות בשאלות המחר, והאדם רק מאחל לעצמו לעבור את הימים הבאים בשלום.
ופתאום בעיצומו של מרדף הקיום, מכריזים בבית הכנסת ואומרים 'המולד יהיה ביום…'. חודש אדר מפציע ועולה מבעד לעננים האפרוריים, ולפניו יוצא הכרוז "משנכנס אדר מרבים בשמחה". שמחה, אומר אדם לעצמו, מאן דכר שמיה? למי יש מקום פנוי במוחו להחדיר פנימה קרן שמחה, ובכלל, שמחה אמורה מן הסתם לפרוץ מאליה מתוך לב רחב ורוגש, שמח ומלא סיפוק, מה פשרו של ציווי כה תמוה, שאומרים לו לאדם סתם כך ביום סגריר: 'הייה בשמחה, כאן ועכשיו'. מה זאת?
כל הסיבות לשמחה
פורים בפתח וצרור בשורות בצקלונו. אך קודם לכן, על מנת לסלול דרך של ממש אל אותה שמחה שיש להרבות בה, שומה עלינו להתפטר מטעות אחת, איומה ועקשנית, הטעות אותה מציג עמלק.
מדוע קשה לאדם לרומם את רוחו לשמחה? משום שנדמה לו, באופן המוחלט ביותר, שאין בסביבה שום סיבה שמצדיקה להיות בשמחה. אדם נוהג לשפוט את מצבו על פי מה שנראה לעיניים, והעיניים הלא רואות רק מסך אטום של הסתרה. על המסך הזה מצויירת תמונת מצב די עגומה: עניינים תקועים, חסרון כיס, הפסדים וביזיונות. בשעה שאומרים לו לאדם לשמוח, הוא מחפש מיד סיבה לכך, ובסביבה שמציג הדמיון אין כזו סיבה.
אך דווקא משום כך מצווים אותנו חז"ל להרבות כעת בשמחה. ביסודו של הציווי טמון רעיון נפלא. אומרים לו לאדם: 'תבין איש יקר, אתה מעביר את חייך בטעות אחת ארוכה ועצובה. אתה מעוניין להתחדש ולחיות, אך אינך מוכן לקבל את הצעד הראשון והחיוני ביותר. להסכים לארח בליבך את השמחה'. השמחה קשורה בליבו של כל יהודי. שמחה הנובעת מתוך התקשרות הנשמה בחי החיים, השי"ת. אולם היהודי הזה, פעמים שהוא עסוק עד למעלה מראשו בדאגות ומחשבות, ואת הדבר הקרוב והחיוני ביותר לליבו, הוא זונח ברישול: את נקודת השמחה.
בראש חודש אדר, מכוונים אותנו אל ההכרה האמיתית שיש לנו את הסיבות כולן להיות בשמחה.
התמונה האמיתית
הגילוי של ימי הפורים מפעים, והוא עולה ובוקע דווקא מתוך הסתירה העצומה. רק כעת יצאנו ממצרים באותות ומופתים, ולפתע פתאום צצה ועולה שוב פרשיית גלות, גזירות ורדיפות, רודנים וממלכות. מחזירים אותנו אל מאחורי מחיצת ההסתרה. אבוי.
מי שעיניים לו, רואה כאן תמונה שונה בתכלית. דווקא סיפורה של גלות מצרים, אמור לעזור לנו להסיר את הלוט מעל גלות בבל וגזירות המן הרשע. כעת אנו יכולים להשקיף על מאורעות המגילה, לשמוע את גזירותיו של אותו רשע, ולהבין. הכל כאן בעצם רק מחזה תעתועים. כפי שהופיע בורא עולם, ברגע הנכון, מאחורי פרגוד מצרים, ביד חזקה ובזרוע נטויה, כך ממש הוא מצוי גם כעת מאחורי המסך, מסתתר בין הצללים, ומשגיח בעינא פקיחא על בניו האהובים. אם כך הדבר, הרי זו השעה המתאימה ביותר לשמחה עצומה.
יהודי שזכה לתפוס את הרעיון העצום הזה, שרוי כבר כעת בעולם של גאולה.
יהודי אמור יום אחד להבין שאל המקום בו הוא שרוי כעת, על קשייו ותלאותיו, שלחו אותו בכוונה תחילה. לא על מנת שיכשל, רק כדי להתחנך ולהתחשל; יהודי אמור גם להבין באותה הזדמנות יקרה, שעל אף ונדמה לו כאילו שכחו ממנו, הותירו אותו בגפו לחסדי המאורעות, לאמיתו של דבר, ברגעים אלו ממש צופה ומשגיח עליו אביו הגדול. יהודי הזוכה לחיות במחיצת הבנה שכזו, שום מצב ומציאות אינם יכולים למנוע ממנו שמחה ואושר. יהודי שכזה, מסוגל להבין ולקיים את הציווי "משנכנס אדר מרבין בשמחה".
הגילוי הנפלא הזה מצטייר היטב גם מתוך הפרשה. אנחנו מצויים כעת אחרי גאולת מצרים, בקיעת הים, ומתן תורה. אפילו אחרי המעידה האיומה והמבישה שאירעה מיד אחרי קבלת תורה, במעשה העגל. על פניו נראה כאילו החטא האיום, במיוחד לאחר גילויי החיבה העצומים ששפעו עלינו עד עתה, אמור לסתום את הגולל לחלוטין. ולא היא! מיד לאחר מכן, מפציעות וזורחות פרשיות תרומה ותצווה. עם ישראל מצווה להקים משכן על כל פרטיו ודקדוקיו. בורא עולם מבקש לשכון בתוכם, לקבוע את דירתו בין בניו האהובים, ואין גילוי חיבה עצום מזה. לומר לך, שאת תמונת המצב האמיתית לעולם לא נוכל לשער.
"גְּאֻלָּה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁהָיְתָה בְּפֶסַח בְּחִפָּזוֹן בְּלִי שְׁלֵמוּת הָאִתְעָרוּתָא דִּלְתַתָּא [=הארה מלמטה, מצד האדם עצמו], נִתְקַלְקְלָה קִלְקוּל אַחַר קִלְקוּל עַד שֶׁנִּתְהַוָּה זֶה לְעֻמַּת זֶה הַחֻרְבָּן שֶׁחָל תָּמִיד בְּזֶה הַיּוֹם [=תשעה באב, לעולם יחול ביום בשבוע בו חל יום ראשון של פסח], כַּמּוּבָא בְּשֻׁלְחָן עָרוּךְ הַסִּימָן אַ"ת בַּ"שׁ וְכוּ'.
בוודאי שמעת כבר הרבה פעמים משפטים מהסוג של "העבר אין" – "תשכח מהכל" – "תתחדש מעכשיו" – "תתחיל כמו תינוק שנולד היום".
נדמה לי שכבר אפילו קשה לך לשמוע את זה, המשפטים האלה נשמעים לך כמו פתגמים יפים אך לא מציאותיים, שהרי איך שייך לשכוח מהעבר? כיצד מוחקים מלוח השנה ימים שהיו במציאות, ועשינו בהם מה שלא היה צריך לעשות, או שלא עשינו מה שהיה צריך לעשות? הימים עברו וחלפו, ומעשינו נשארו עמהם. איך אפשר למחוק דבר שהיה, או לחילופין הופכים אותם לימים של זכויות?
אתה בוודאי שואל את עצמך: האם יש אמת במשפטים אלו? האין אלו גוזמאות? אתה מוכן להסכים ששייך להתעלם קצת מהעבר ופשוט להסיח דעת ולחשוב קדימה, אבל האם שייך לתקן את העבר, ולהיות ממש כתינוק שנולד, נקי וחלק?
אכן כן. חכמינו ז"ל אמרו "גר שנתגייר, כקטן שנולד דמי". הרי לנו שישנו מושג כזה, אינו-יהודי שמתגייר, לא רק שפותח דף חדש ומחליף מהלך של חיים, אלא הוא נחשב כאילו נולד היום ממש.
כך ממש רוצים הצדיקים שנרגיש בכל פעם שנכשלנו, חס ושלום, או בכל פעם בה לא עשינו את המוטל עלינו. שלא נרגיש כבידות מהעבר בכל פעם שאנו רוצים לעשות איזה מצוה, אלא פשוט נתחדש לגמרי באמת. וכל זמן שלא נאמין בזה, לא יהיו לנו כוחות להתחזק ולהתחיל שוב לעסוק בתפילה ובלימוד התורה; וכאשר נעמוד מול נסיון לא נוכל להתמודד ולהתגבר, אם תמיד נסחוב מאחורינו את כל 'קופת השרצים'. כי בהכרח שנשכח מהכל. ואין הכוונה רק להסיח דעת, אלא להאמין בעצמנו שאם נתחדש ונשכח מהעבר אזי באמת הכל נמחק, ואנו נעשים כמו גר, המכונה "תינוק שנולד", כפשוטו.
כל הנפילות והכבדות וזכרונות מהעבר הם רק תוצאה מכך שאנו חיים בעולם שיש בו זמן ומקום, ולכן שייך לומר 'אתמול', 'מחר', 'רחוק', 'קרוב'. אבל עלינו לדעת שבשורש הבריאה, שם למעלה, לא שייך המושג הזה של מקום וזמן, שם הכל מתאחד יחדיו – המוקדם והמאוחר, הרחוק והקרוב. ואם אמנם רק הצדיקים מבינים זאת, ואנו אין בכוחינו להבין את עומק משמעות הענין של "למעלה מהזמן", אך בכל זאת דבר אחד יכולים אנו כן להבין, שאין זה כל כך פשוט שאכן יש "עבר".
זהו לימוד נפלא שהצדיקים מלמדים אותנו, לימוד שהוא "פלא" ממש, איך מצד אחד להזדרז לקיים את התורה שכל עיקר מצוותיה הוא בתוך המושגים הנקראים "מקום" ו"זמן", וממילא גם מזרזים אותנו לעסוק תמיד בתשובה וחשבון הנפש לבדוק את העבר. אך מצד שני, תיכף לאחר מכן, להתעלות למעלה מהזמן והמקום, אשר שם אין עבר ועתיד, ורק להתקרב ולהדבק בהשי"ת, ועל ידי זה להיות כתינוק שנולד ממש.
ולכן אחי היקר, בכל פעם שהנך רוצה להתחדש להוציא לפועל דבר שבקדושה, תבדוק עצמך האם כבר קבלת מהצדיקים את האמונה בלימוד הזה, כי רק באופן שכזה תוכל תמיד לעבוד את ה' בשמחה והתחדשות, ותזכה להמשיך על עצמך חיות חדשה בכל דיבור של תפילה ובכל אות של לימוד התורה ובכל שבת ומועד.
את הקריאה "אין שום ייאוש בעולם כלל" ודאי שמעתם. איך יתכן אחרת?! אך האם שמעתם גם מתוך איזה מצב פרצה הקריאה? מה קדם לזעקה זו?
ובכן, מעשה שהיה כך היה:
היה זה בשנת תק"ע, בשבת נחמו, חודשים ספורים בטרם הסתלקותו של רבינו הקדוש. רבינו ירד אז למצב של "פראסטיק" [איש פשוט לגמרי], עד אשר נשבע בשבת קודש ש"אינו יודע כלום" (חיי מוהר"ן, רטו) – – –
ומתוך מצב כזה, של אי ידיעה, של הסתלקות כל ה'מוחין' ה'ידיעות' וה'השגות', מצב של 'פראסטיק' ממש, מצב שבו אפשר להישבע בנקיטת חפץ כדוגמת יום השבת 'שאין אני יודע עתה כלום, כלום ממש'… משם דווקא זעק בקול עמוק גדול, קול חזק ולא יסף: "גיוואלד! זייט אייך נישט מייאש!!! קיין יאוש איז גארניט פאר האנדין!!!"
ממקום זה בחר רבינו הקדוש לזעוק את זעקתו, הזעקה הנצחית, המהדהדת עד עצם היום הזה: גיוואלד, אין יאוש בעולם כלל! משם, מתחתית הבור, מהחלל הפנוי, בחר להשמיע את קריאתו: אל תתייאשו!
ללמדנו, שהייאוש אינו קיים כלל, גם במקומות שכאלה.
* * *
עומדים אנחנו עתה בעקבי הרגליים; העקבים של השנה, העקבים של הגלות, ואף העקבים של הירידות, במקום שעליו נאמר: "ותרד פלאים אין מנחם לה".
אם עד היום היו לנו ירידות ומעידות, שהיו בגדר הנורמה, הרי שכיום ירדנו פלאים. ירידות חסרות פשר. מעדנו לתוך מקומות 'חלולים' שקשה למצוא בהם קורטוב של הגיון או נחמה. הגענו לעקבים…
אבל! משם, מהעקבים הללו, אפשר כבר רק לעלות….
שם – אם מצוידים בכלים הנכונים – אפשר לגלות את האור הנסתר והגבוה ביותר!
* * *
תורות רבות נאמרו בליקוטי מוהר"ן על קוטב זה, כשהצד השווה שבכולן הוא: במעמקים החשוכים, שם מסתתר האור הנעלם ביותר! ואם מנצלים את אותם המחשכים, אפשר להתחבר לאורות נשגבים!
דווקא כאשר מתקרבים, בכלל ובפרט ובפרטי פרטיות, למצב של עקב שבעקב, חושך שבחושך, הסתרה שבהסתרה, העלמה שבהעלמה – דווקא משם יש אפשרות להתעלות ולגלות 'אורייתא דעתיקא סתימאה', ה'תורה הגנוזה', ה'תורה הצפונה', (עפ"י ליקו"מ ח"א, לג), ומשם דווקא מתחילים להתגלות אורות 'תורת הנסתר', 'תורת הנשמע', תורת ה" בעצמו (עפ"י ליקו"מ ח"א, כב), משם דווקא מבצבצת ויוצאת הקריאה: 'איה מקום כבודו', 'מאמר סתום', 'כתר עליון' (עפ"י ליקו"מ ח"א,ה נו וח"ב יב).
* * *
נשאלת רק השאלה:
מהו אם כן התנאי? מה הם הכלים אשר על ידם ניתן לגלות במחשכים את האור הגדול? מה גורם לאותו אדם הנמצא במעמקי הדמיון והבלבול לגלות את הקשר העמוק עם השם יתברך הממתין לו דוקא שם?
הביטול!
הרגשה פנימית, אמיתית ועמוקה, שהכול רק 'מתנת חינם', רק 'נדבת חסד' ממש, בלי שום זכות מצידנו כלל, אלא רק בגלל חסדו ורחמנותו של האין סוף יתברך ויתעלה (עפ"י ליקו"מ ח"ב, עח).
אם ישכיל האדם, יְנַצֵל את מעידתו, כדי לראות את שפלותו ואפסיותו, ולגלות את רחמי ה'. אז תגרום לו נפילתו להקים את נקודת השפלות שבקרבו לתחיה – והרי לנו תחיית המתים ממש! (עפ"י ליקו"מ ח"ב, עב).
* * *
אמור מעתה: דורנו דור עקבתא דמשיחא, תפקידו להחיות את נקודת השפלות ולגלות את גדלות ה', דוקא מתוך העקביים! מתוך הקשיים והמרמורים.
וכי לא כך אנו קוראים השבוע בתורה:
'והיה עקב' – 'תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם'… דוקא בעקב, בסוף, כשכבר כלו כל הכוחות, דוקא ברגעי משבר, כאשר הגעת, חלילה, למצב בו יכול הינך להוכיח, לעצמך, ולכל הסובבים אותך, איך שבאמת כבר אין תקווה ואין נחמה, – משם דייקא תגלה את עצמותו של בעל החסד ובעל הרחמים…
דוקא מתוך הרגשת האפסיות הזאת, תצמח קרן בן דוד, להביא לך את ה"ושמר הוי"ה אלוקיך לך את הברית ואת החסד"… ותצליח להחזיר עטרה ליושנה בהתגלות מלכותו יתברך, בכלל ובפרט, ברוחני וגם בגשמי.
* * *
הבה, אם כן, נהפוך את מחשבות הייאוש, למחשבות של "אין עוד מלבדך". נתרגם את המרמור למילים קדושות: 'רבונו של עולם, אני לבדי אינו יכול מאומה, אתה חיי, אתה משוש לבי. בלעדך, כל כך עצוב לי'…
הבה נהפוך את מחשבות החדלון וחוסר אונים, השכיחים לרוב אצל השוהים בעקביים – למחשבות של הכרה בהשגחה פרטית, ולהכרת תודה על מה שבכל זאת זכינו לחטוף [כי הרי עכשיו רואים כמה זה לא מובן מאליו…]
ואז ימלא שחוק פינו, בראותנו עד כמה גרמו לנו העקביים קרבת אלקים…
"עיקר הכלי זיין של איש הישראלי הוא התפילה. וכל המלחמות שצריך האדם לכבוש, הן מלחמות היצר הרע והן שאר מלחמות… הכל הוא על ידי התפילה… ועל כן, מי שרוצה לזכות לקדושת ישראל באמת, צריך להרבות בתפילות ובקשות ושיחות בינו לבין קונו, כי זה עיקר הכלי זיין לנצח המלחמה" (קיצור ליקוטי מוהר״ן ח״א ב).
יעקב אבינו, כשהוא אומר ליוסף שהוא כבש את עיר שכם הוא מתבטא ואומר (בראשית מט) ״אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי״ חז״ל מבארים לנו שהחרב והקשת האלה אינם כפשוטם אלא כוונתו היתה על תפילותיו ובקשותיו (ע"פ התרגום והגמ' ב"ב קכג.). נמצינו למדים שיש לנו נשק מודרני, נשק חדיש, נשק אשר בכוחו למגר את כל אוייבנו בגשמיות וברוחניות. נפלה עלינו אם כן, חובת היום להצטייד בנשק ולהשתמש בו בכל כוחינו.
נראה אמנם מיותר, אבל מחובתי לציין במאמר זה, שהדבר פשוט, שבמקביל להשקעה על זמן לתפילות, יש לנצל את שאר הזמן הפנוי לעסק התורה הקדושה בהתמדה, אשר היא עיקר התרופה מול כוחות הרע. (ולא הארכתי מענין לימוד התורה מפני שאין זה הנושא המרכזי של החוברת), אבל חייב להיות שילוב מאוזן בין השתיים כמאמר חז״ל (נדה עא ע׳׳א) הא בלא הא לא סגי. וכהתבטאותו של החזון איש זצ׳׳ל "הלימוד והתפילה קשורים זה בזה. עמל הלימוד עוזר לאור התפילה והתפילה עוזרת את הלימוד, מפני שהכל בידי שמים, גם הצלחת הלימוד ועליה ביראה" (קובץ אגרות ח״א, ב).
אגב, מסופר על הרבי מאוסטרובצא זצ"ל שמסר שיעור בישיבתו. ופעם אחת התעוררו באיזה קושיא עצומה בסוגיא. וכמה שניסו ליישב לא עלה בידם. בשלב מסויים נוצרה בחדר דממה. כולם החלו להעמיק את מחשבתם, כולל הרבי בעצמו. לאחר חמש דקות בדיוק הפר הרבי את הדממה במספר מילים אשר יישבו את כל ההדורים.
כשראה הרבי את פניהם המשתוממות של השומעים אשר התפעלו מאוד מהתירוץ. איך אפשר תוך חמש דקות למצוא כזה תירוץ. ענה הרבי ואמר, זה לא היה תוך חמש דקות. ארבע דקות התחננתי לבורא עולם שיאיר לי את העינים, מהו התירוץ. דקה אחת חשבתי… (מובא בהתחזקות בתפלה לה' עמי קטו).
והנה, יש כאלה הסבורים שבענייני רוחניות אין מרבים כל כך בתפילות, וסמכו את דעתם על מאמר חז"ל (ברכות לג ע״ב) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. ומשמע שבענייני יראת שמים על האדם להתמודד בכוחות עצמו. אולם בודאי הבנה זו בטעות יסודה. שהרי חז"ל הקדושים בעצמם קבעו לנו תפילות על רוחניות ויראת שמים, כמו שאנחנו מבקשים יום יום "ותן בליבנו בינה להבין ולהשכיל… ויחד לבבנו ליראה ולאהבה את שמך" ובעוד מקומות.
אלא כוונת חז"ל הם שבעניני גשמיות, הקב"ה כבר בוחר לנו מראש את גורלינו. האם נהיה עשירים או עניים, האם תהיה לנו וילה או בית פשוט, מכונית סובארו או מרצדס, אדם גבוה או נמוך. אבל בעניני יראת שמים משאירים את זה פתוח. תבקש – תקבל. לא תבקש – תתמודד לבד. כי ״פשוט הדבר שיש ביד הקב״ ה להטות לב בני האדם לטובה״ (מהרש״א במסכת ע״ז דף ה ע״א על הגמרא ״היה להם לומר תן אתה״, עיין שם) הבחירה שלנו היא אם לשתף אותו בעזרה.
הרבי מקוצק, היה מבאר את זה כך, הכל בידי שמים, בעניני גשמיות, כשמבקשים מהשי״ת כל מיני דברים אין הכרח שתתמלא הבקשה, כי לפעמים זה לא לטובתו שיתעשר וכדומה. חוץ מיראת שמים, שבזה בודאי תתקבל בקשתו. (מובא בספר שאיפות עמוד רסה).
האם שומעים אותי?
נחתום בבעיה העלולה להתעורר אצל אנשים מסויימים (ולפעמים זה גם קורה לנו) האומרים: תשמע, הכל טוב ויפה. זה דבר נפלא לייחד זמן ביום לפגישה אישית עם בורא העולם, אבל בכל זאת, הלא אני יודע את מיעוט ערכי. כמה אני רחוק מהשם יתברך, וכי הקב״ה, מלך מלכי המלכים, שומע ומקשיב לי? אני מאמין שיש כאלה צדיקים שהם באמת מתקשרים עמו כראוי. אבל אני, וכי אני מעניין אותו בכלל? כיצד אדע שהוא מקשיב ושומע אותי? הלא איני מופיע בין גדולי ישראל המתפרסמים בעלוני הצדקה…
התשובה לתחושות אלו היא פשוטה מאוד. נכון שיש מעלה לתפילתם של צדיקים, על תפילתם יש פחות קטרוגים. אבל חס ושלום להעלות על הדעת שהתפילות של האנשים הפשוטים הולכת לאיבוד. עלינו לדעת שאין שום תפילה נאבדת. במשך ההיסטוריה של עם ישראל ראינו כיצד עלו תפילות של אנשים פשוטים ביותר והצילו ברגע האחרון את כלל ישראל. ואפילו תפילות של רשעים, עובדי עבודה זרה, כשהם פנו לבקשת עזרה מהבורא יתברך, וזה היה באמת, הם נענו כנגד כל הסיכויים.
בשפה פשוטה יותר. אתה בודאי מכיר את התופעה כאשר מתקשרים למישהו. ולפתע נדמה לך שהוא לא שומע. ואז אתה צועק לתוך השפופרת: הלו, הלו, אתה שומע? והוא אכן צועק לך: כן, כן, דבר, דבר! אבל יש במכשיר שלך בעיה מסויימת שאתה הוא זה שלא שומע. ואז אתה פונה אליו שוב ושואל: אתה שומע אותי? והוא עונה: כן, כן, אני אתך.. אבל אתה שומע רק רשרושים. ואז, בשלב מסויים אתה מנתק את השיחה.
אם תפגוש אותו למחרת ברחובה של עיר. הוא זה שישאל אותך מדוע ניתקת את השיחה? הלא שמעתי אותך מצויין…
ואז, אתה תבין שהרשרושים היו אצלך.
עוד יגיע היום, שהקדוש ברוך הוא יאמר לנו. מדוע הפסקת לדבר איתי? הלא שמעתי אותך טוב טוב! התענגתי מכל דיבור שלך, ניסיתי גם לענות לך, אולם לא הצלחת לזהות את קולי…
כך מתבטא אליהו הנביא זכור לטוב (תנד״א זוטא פ״ו) אמר הקב״ה, כשאני רואה בני אדם, אע״פ שאין בהם תהילה ושבח של תורה ומעשים טובים, לא במעשה ידיהן ולא במעשה אבותיהן, אלא רק בשביל שהם עומדין ומודין ומברכין ומשבחין ומרבים תחנונים לפני, אני נזקק להם וכופל להם מזונותיהם.
ממה נפשך, אם אתה מתפלל שלש תפילות ביום, זאת אומרת, שיש לך אמונה שהקב״ה שומע ומאזין לך. אז גם כשתדבר עמו בזמן אחר הוא ישמע אותך. ואם אתה חושש שאין לך אפשרות לשוחח עמו בזמנים אחרים. אם כן, מדוע פשוט לך שהוא שומע אותך כל יום בשמונה עשרה?
אם רק תנסה לקיים את ההנהגה הזאת, תקבל במשך הזמן תחושות ברורות ששומעים אותך, מקשיבים לך, מתייחסים אליך, אתה תגלה התפתחויות כל כך מפעימות עד שתתחרט שלא עשית את זה עד היום. וגם אם עדיין לא תרגיש, הלא אמונה יש לך. ואתה מאמין שהקב"ה מלא כל הארץ כבודו, ויודע מחשבות בני האדם, אז יש לו איזה בעיה לשמוע ממך כל דיבור?
הדברים כל כך פשוטים, וחבל שצריכים להעלות אותם על הכתב. אבל כשהיצר הרע רוצה לבלבל ולטשטש, צריכים להתבטאות בפירוש, שיהיה הכל ברור.
ומי שעדיין לא כל כך מרגיש ששומעים אותו. הייתי מציע לו לומר בפה מלא לפני השי"ת: אני מאמין באמונה שלימה שאתה שומע אותי עכשיו ממש. וכל מילה שלי חשובה ויקרה בעיניך. בשלב מסויים זה יכנס טוב טוב ללב.
סיכום עד כאן
זהו זה. המסר המרכזי של סדרת המאמרים הזאת הועבר עד לשורות אלו. אם הדברים שנאמרו כאן נראים לך אמיתיים, מחייבים וחשובים, אתה מוזמן להמשיך הלאה לפרק הבא לדון וללמוד את המקצוע, מה עושים בתכל'ס שישים דקות כל יום מול הבורא. אבל אם העסק הזה נראה לך בזבוז זמן אחד גדול או ריחוף אחד גדול או לא שייך לדור שלנו, אז תסגור בבקשה את המאמר, כי אין לי מה להוסיף לך. תוכל לשמור אותו במועדפים, ולנסות לפתוח אותו שוב כשתחפוץ לדון בזה שנית. הפרק הבא כבר לא מיועד לך.
לא באנו לחדש דבר, אלא להזכיר את הידוע והמפורסם, שעבר בקבלה איש מפי איש מאז רבינו הקדוש דרך תלמידו הנאמן רבי נתן זי"ע, דרך שאר התלמידים בלי יוצא מן הכלל.
עד שלפני שנים מועטות ירדה הסתרה לעולם והחושך יכסה ארץ, עד שהדברים הברורים והפשוטים נשכחו, וגם רבים המתקרבים החדשים שאינם יודעים את הדברים שתמיד היו ברורים לכל מי ששם רבינו הקדוש נקרא עליו.
בבירור ענין "צדיק האמת" המובא בספרי רבינו, והדרך להתקרב אליו, ולהבין בצורה ברורה מי הוא צדיק האמת, ואיך עברה ועוברת השארת דעתו הקדושה בעולם מדור לדור עד ביאת גואל צדק במהרה בימינו.
על כסאו לא ישב זר – פרק ד: 'התלמידים יעשו תלמידים'
בתחילת מסכת אבות מובא דברי התנא "והעמידו תלמידים הרבה" לכאורה יש לשאול, מדוע נקט התנא בלשון "העמידו"? ולא "תלמדו" וכיו"ב? אלא לענייננו אפשר לדייק מלשון זאת שתלמיד אמיתי מוסר לתלמידו הקדמות, כדי שיוכל הוא לעמוד על רגליו, להיות בבחינת החי נושא את עצמו.
והם התלמידים האמיתיים של הצדיק שמוסרים הקדמות אמיתיות לאלה שעוסקים לקרבם ומודיעים להם מכוחם, שגם הם ביכולתם לזכות לכל אוצרות הטוב שנמצא אצל הצדיק, ולהתעדן באורו הגדול, כי באמת כל אחד יכול לזכות בכוחו של רבינו הקדוש לבוא אל תכלית תיקונו הטוב שבשבילו בא לעולם.
אמר רבינו הקדוש: "אני יכול לעשות איש כשר, שקורין "גיטער יוד", כמוני ממש:" (חיי מוהר"ן ר"ל וראה בשבחי הר"ן סעיף כ"ו). על כן, ראשית לכל, המקורב לרבינו צריך שתהיה לו אמונה בעצמו, שהוא יכול לזכות בכוח רבינו לכל המעלות והקדושות שבעולם. והסימן של התלמידים האמיתיים שהם מחזקים את האדם שיאמין בעצמו ובכוחו, שהוא יכול לזכות לקבל מרבינו את כל האוצרות הנפלאים ששייכים לנשמתו.
לאפוקי מאותם אנשים גדולים (עיין במעשה מאבידת בת מלך מהאדם הגדול עם האילן הגדול, המרמז על בעלי מדרגה בתורה ועבודה) שעוקרים מן האדם את האמונה בעצמו ואומרים לו השכם והערב שכל הידיעות שלו הם כלום וכל ההרגשות שלו מוטעים וכו' ובלעדיהם אינו יכול להגיע לשום דבר, ורק בכוחם יבוא למה שצריך וכו' וראה מה שכתב רבינו בתורה י"ח (אות ג') "ולפעמים חושב אדם בעצמו שיש לו רחמנות על העולם ורוצה בהנהגתו, ובאמת זהו הרודף אחר הכבוד, ותולה רדיפתו ברחמנות".
ומצוי לפעמים, שאדם נעשה עייף מגודל ההרפתקאות והנסיונות והעליות והירידות שעוברים עליו בעבודת ה', ושוכח שכבר הקדים רבינו ואמר שעל כל אחד מוכרח לעבור אלפים ורבבות עליות וירידות בלי שיעור, ושעל כל הצדיקים עבר כדברים האלה ממש, ומגודל הירידות שלו נדמה לו שכנראה דברי רבינו אינם יכולים לפעול אצלו לטובה ח"ו, על כן הוא מחפש איזה איש כשר ועובד ה' להשען עליו ולקבל ממנו, אבל לא באופן של 'החי נושא את עצמו' כנזכר לעיל דהיינו כדי לקבל חיזוק בדעת רבינו ולהתחדש בעבודת ה' ביתר שאת, אלא כדי להתלות בו ולקבל חיות ממנו. וזה פגם אמונת חכמים ממש, כמו שכותב מוהרנ"ת, שכשדיבר עמו רבינו מעניין אמונת חכמים, היה הדבר לפלא בעיניו, כי נדמה לו שיש לו אמונת חכמים, ואמר לו רבינו: "אבל אין לך מספיק אמונה בעצמך".
וכוונת הדבר, שדרכו של הבעל-דבר שמתלבש עצמו באיצטלא של ענוה, ומכניס באדם מחשבות של קטנות אמונה בעצמו, שאינו שווה כלום, ושאינו מקורב באמת לרבינו כי עדיין אין לו אמונה ברבינו בשלמות, וביותר אורב עליו בשעת ירידה ונפילה, וכל כוונתו לרחקו מהצדיק. ומוהרנ"ת זועק על זה בהלכות פקדון ה' אות ז':
"וביותר צריך להתחזק ולהתגבר להאמין בעצמו, להאמין שגם מעט עבודתו ועסקו בתורה יקר מאוד אצל השי"ת, בפרט מה שזכה להתקרב לצדיקים וכשרים אמיתיים ולהאמין בהם, שזה יקר מאוד מאוד אצל השי"ת. כי אפילו אם יאמין בהשי"ת ובצדיקים ובחבריו הכשרים שכולם צדיקים, אבל אינו מאמין בעצמו, דהיינו שאינו מאמין שאמונתו שמאמין בחכמים אמיתיים וכו' יקר מאוד מאוד, גם זה פגם אמונת חכמים, ובאופן אחד פגם הזה גרוע מהכל, כאשר מצוי נגע המספחת הזאת בכמה בני אדם…
"כי מי שרוצה לחוס על חייו, צריך לבקש מהשי"ת עד שיתחזק באמונת חכמים כל כך, עד שיאמין גם בעצמו, דהיינו שיאמין בגודל כוח צדקתם של הצדיקים אמיתיים עד שבוודאי יתקנו גם אותו ויעלו אותו מעלה מעלה, אם יאחז עצמו להיות דבוק בהם כל ימי חייו. כי אמונתו בעצמה שמאמין בהצדיקים ומתקרב אליהם יקר מאוד מאוד". עד כאן לשון קדשו.
רואים כאן שגם נקודה אחת של אמונה ברבינו היא יקרה מאוד מאוד, ובוודאי אם האדם יאמין בכוח של המעט הזה, יעלה לאמונה גדולה יותר, כמבואר מתוך המאמר 'אזמרה'. והעיקר, שלא יחשוב האדם שאם עדיין אין לו אמונה שלמה ברבינו, אינו יכול לזכות להגיע לתיקונו, כי כוחו של רבינו הוא עד שיעור וכמו שאמר קודם הסתלקותו: "מה יש לכם לדאוג כשאני הולך לפניכם, ומה אלו הנשמות שלא הכירו אותי כלל הם מצפים על תיקונים שלי, מכל-שכן אתם. אלו האנשים שמתו מקדם עמהם יש איזה יגיעה וכו' אבל אתם, מה יש לכם לדאוג, מאחר שאני הולך לפניכם אין לכם להתירא כלל" (ימי מוהרנ"ת).
ועל כן היה דרך אנשי שלומנו בכל הדורות, שאחרי שהיו מקרבים נפש לרבינו, היו מניחים אותו להמשיך לבד למצוא דרכו בהתקרבות לצדיק, בבחינת "העמידו תלמידים" כנ"ל, ולא היו מניחים לו להיות כרוך אחריהם ימים ושנים הרבה. כי ידעו שכל אחד צריך לקבל דרכו המיוחדת לו מהצדיק לפי שורש נשמתו, כמובא בתורה ד'. וכן כדי שלא יכחיש אחד את חברו, כמובא בהתורה של בעל השדה (ליקו"מ ס"ה), עיין שם. כי אדרבא, דווקא אילן גדול צריך ליזהר שלא יכחיש את האילן הקטן הרך בשנים, אלא להניח לו לגדול כראוי ולקבל חיותו מבעל השדה בעצמו.
נפה – המשובח מכולם
גם התלמיד שמקבל מן התלמיד היותר גדול ומובהק ממנו צריך להיות חכם המבין מדעתו מה ראוי לו כרגע לקבל לפי כליו, מה מתאים לדרגה שלו ומה לא, כמובא בדברי רבותינו ז"ל במסכת אבות פרק ה' משנה ט"ו: "ארבע מידות ביושבים לפני חכמים: ספוג, ומשפך, משמרת, ונפה. ספוג – שהוא סופג את הכל, (בין מים עכורים בין צלולים, כך יש מי שליבו רחב ומקבל כל מה ששומע, ואין בו כוח לברור האמת מן השקר). משפך – שמכניס בזו ומוציא בזו, (כך יש מי שמקבל כל מה שלומד וכבולעו כך פולטו). משמרת – שמוציאה את היין וקולטת את השמרים, (מוציא כל מה ששומע בבית המדרש, וקולט דבר של בטלה). ונפה – שמוציאה את הקמח וקולטת את הסולת, (וכן היו עושין למנחות. כך יש מי שיש בו כוח לברר וללבן שמועותיו, וקולט האמת מן השקר והבטל). עד כאן דברי המשנה בתוספת פירוש הרע"ב, ושם מבואר שהמידה האחרונה היא המשובחת מכולם.
והנה, לכאורה יש להתפלא: הלא חז"ל הקדושים מדברים מתלמידים היושבים לפני החכמים האמיתיים, ומדוע המידה המשובחת ביותר היא נפה, לכאורה הספוג הוא המעולה ממנה, שסופג הכל כמות שהוא, באמונה ובביטול גמור? אלא, שלעניננו, יש כאן לימוד גדול מאד, יסוד חשוב ביותר לכל החפץ לחוס על נפשו באמת, וזכה להתקרב אל אנשי אמת. כי לא די שמקורבים לתלמיד אמיתי איש אמת, אלא המקבל עצמו צריך להיות גם הוא אמיתי, דהיינו שיחפש את האמת וישפוך ליבו הרבה לפני ה' יתברך שיזכה למצוא את האמת לאמיתו השייכת אליו, שרק אז יגיע אל נקודת האמת לאמיתו. כי אם לא כן, יוכל לעוות הרבה את דברי הגדול שקיבל ממנו ולהיות בבחינת משמרת, שקולט את הפסולת ואת הדברים הטפלים בלבד.
כי מי שבקי במדרשי חז"ל ומעשיות הש"ס וכן בדברי ימי הדורות, יודע שיש מעשיות לאין ספור על תלמידים שלא היו הגונים וקלקלו הרבה לדורות, אעפ"י ששימשו חכמי אמת. וכל זאת מפני שלא השכילו לבקש את האמת לאמיתה, את הסולת הברה והנקיה, והפכו העיקר לטפל והטפל לעיקר, והטעו ובלבלו את העולם (וגם הרבו מחלוקת על לא דבר).
ובזה יובן, מדוע בהלכות שלוחין ה' ששם מדבר מוהרנ"ת איך שצריך לחפש ולבקש את הרוח הקודש של הצדיק, כותב קודם ש"צריכין לחפשו ולבקשו יותר ויותר, לסלסל ולחפש בתורתו הקדושה ולילך בדרכיו ואורחותיו הקדושים, ולבקש ולהתחנן הרבה לפני ה' יתברך עד שיוריד דמעות הרבה, עד שישפוך לבו כמים לפני ה', עד שיזכה למצוא ולהשיג פנימיות כוונת תורתו הקדושה, שזהו בחינת הצדיק בעצמו, כי עיקר הצדיק הוא תורתו הקדושה ששם גנוז רוח הקודש שלו". ורק לאחר זאת כתב: "וצריכין להאמין שבודאי נמצא אחד או רבים שהם תלמידיו האמיתיים שקיבלו תורתו ודרכיו ועצותיו ורמזיו הקדושים".
וגם בהמשך דבריו רואים זאת: "אעפ"כ יהיו נמצאים כמה וכמה יחידי סגולה שיתחזקו בכל הנ"ל, לשוטט ולחפש ולבקש את דבר ה' שהוא דברי חידושי התורה של הצדיקים האמיתיים, ויבקשו עד שימצאו התלמידים האמיתיים".
כי רק מי שמחפש באמת את האור של רבינו בספריו הקדושים, ובתפילה וצעקה והתבודדות הרבה הרבה, עד שיוריד דמעות כמים מתוך געגועיו לאורו הקדוש, הוא זוכה לבסוף גם להתחבר עם תלמידיו האמיתיים אשר זכו לדבוק באמת ברוח קדשו. וגם על ידי רוב תפילתו ובכייתו יש לו את הדעת האמיתית מה ראוי לו לקבל מהתלמידים לפי צרכו ושעתו ומקומו, ומה לא שייך אליו.
כי גם זאת צריך לידע, שאין זה אומר שאם התלמיד זכה בכוח רבינו לדרגות נפלאות בקדושה ובהרגשת דעתו הקדושה, הוא כבר מבורר בתכלית הבירור מריש כל דרגין ועד סוף כל דרגין. "כי עצם האמת שהוא בחינת אבן טוב, אין מי שישיגו כי אם הצדיקים האמיתיים הגדולים במעלה מאד, אבל שאר העולם אפילו הכשרים והצדיקים קצת, כל האמת שלהם הוא בבחינת חלון שאעפ"י שהוא אמת, אבל אין האמת ברור בתכלית הברירות" (הלכות נזקי שכנים ה', ב').
ומאידך גיסא; אין זה אומר שאם התלמיד עדיין לא זכה ל'כמוני ממש', לכל הטובות שיש אצל רבינו בתכלית המעלה והשלמות, ולתכלית ההזדככות, אזי אי אפשר לקבל ממנו התחזקות אמתית בעבודת ה', כי בשביל זה נתן לנו רבינו את ה'שיחת חברים', לקבל דין מן דין את הנקודה הטובה.
רק הרבי יכול
הכלל, שתהא דרגת התלמיד אשר תהא, אינו יכול לעסוק בתיקון נשמות ישראל, דבר ששייך אך ורק לרבינו בעצמו. ומי לנו גדול ממוהרנ"ת, אשר בוודאי זכה ל'כמוני ממש' בשלמות שאין שלמות למעלה ממנה, וזכה שלא יהיה לו שום דעת משל עצמו, אלא כל דבריו נמשכים מרבינו הקדוש בעצמו, כי הוא הלבנה הקדושה שאין לה מעצמה כלום, ואור השמש מאיר בה להחיות אותנו בלילה הארוך הזה, והוא בכל כתביו מדבר אך ורק מכוחו של רבינו, ומעולם לא שמענו שתלמידי מוהרנ"ת עשו לפניו וידוי דברים או כיוצא בזה, כי ידעו נכוחה בבירור גמור ומוחלט שרבינו חי וקיים והוא לבדו עוסק בתיקון כל הנשמות.
כן ידוע שבשנה האחרונה לחייו הקדושים של מוהרנ"ת לא רצה לומר תורה באומן בר"ה, והסביר טעמו של דבר: שלא יאמרו שבאים לאומן לר"ה כדי לשמוע דברי תורה ממנו, אלא שיידעו שבאים אל רבינו כציוויו הקדוש.
תמצית הדבר, שצריך לידע שהגם שצריך וראוי לקבל את דעת הצדיק מתלמידים אמיתיים, אבל מטרת כל זה, כדי ללמוד מהם איך להיות גם כן תלמיד של רבינו, ולא שחלילה יבוא לידי מחשבה שהתלמיד בפני עצמו יש בו ממש ופועל איזה תיקונים, או מעלה את התפילות או שאר דברים אשר הס מלהזכיר, כי דבר זה אין לו שום שורש בספרי רבינו, אדרבא, בכל מקום שנזכר מעלת התלמידים, מדבר מעוצם ביטולם לצדיק וחיפושם אחר רוח קדשו על ידי עסקם כראוי בתורתו, כמובא בהלכות שלוחין ה' סעיף י"א וזה לשונו:
"ואם כן לפי דרכנו עתה יתפרש המקרא כך: כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחיתון, היינו בכל עת שיהיה נקרא אחרי מותי, דהיינו שלא תעסקו כראוי בתורתי ולא תחפשו ותבקשו אותי היטב כראוי, אז יהיה נקרא 'אחרי מותי' שהוא בחינת המיתה שהוא מסטרא דידכו (=מצידכם), ואז – השחת תשחיתו וכו'. אבל כל ימי יהושע והזקנים שעסקו היטב בתורת משה וסלסלו וחיפשו בה קדושת רוח הקודש של משה, בוודאי לא השחיתו כי עבדו את ה' כל ימיהם. ואז בוודאי נחשב שמשה חי כי באמת לא מת משה וכו' כנ"ל.
"וכן נוהג מדור לדור לעולם, שבכל עת שנמצאים צדיקים שעוסקים כראוי בתורת משה, באותו העת נחשב כאילו לא מת משה גם מסטרא דידן".
ועניין התלמידים הוא כמשל אחד שהיה חולה מאד עד שנואשו כל הרופאים מרפואתו, וכמעט אבדה תוחלתו ותקוותו, עד שלבסוף ברחמי ה' הגיע אל רופא גדול ונפלא מאד, שריפא אותו מחוליו הגדול. לאחר זמן, כששמע על עוד אחד שחולה במחלה זו, מיהר לספר לו על הרופא הגדול והנפלא שריפא אותו ואמר לו: "חוס על עצמך וסע אליו מהר, הוא בוודאי ירפא אותך ויציל את חייך!".
כן הדבר גם כאן, שהתלמידים שמלמדים לאחרים את תורתו של הצדיק באמת, יודעים ומרגישים היטב שאינם אלא כצינור בעלמא, ואינם נוטלים שום גדולה לעצמם. אדרבא, הם יודעים שאין זכות ומתנת חינם גדול בעולם כמו לדבר מרבינו ולקרב נפשות לאורו, כי רבינו הקדוש כבר הבטיח בפירוש שהאש הקדושה שלו תוקד עד ביאת המשיח, ואם כן, כמה צריכים לשמוח שמשמיים חמלו עליהם וזיכו אותם לקחת איזה חלק בעניינו הקדוש. וכמו שאמר רבי אברהם בר"ן: "עניין רבינו דומה לעגלה הנוסעת מאליה, אשרי מי שנכנס לתוכה ונוסע עמה, ואל לו לחשוב שבלעדיו לא היתה העגלה נוסעת".
ואני רופא אותה!
וזה שאמר רבינו הקדוש: "הבעל שם טוב זכרונו לברכה וכמה צדיקים עשו ותקנו בעולם מה שתקנו, ואחר כך שנפטרו ונסתלקו נפסק הדבר, הינו ההארה שהאירו בתלמידיהם והחזירום להשם יתברך, לא נמשך מדור לדור רק נפסק, על-כן צריכין לעשות דבר שיהיה לו קיום לעד. וכן דיבר עוד פעם אחת שצריכין להשאיר תלמידים שאלו התלמידים יעשו תלמידים אחרים, וכן התלמידי תלמידים יאירו להלן יותר ויותר, וכן לדורי דורות" (חיי מוהר"ן שע"ג).
'תלמידים' דייקא. היינו שלא ימשיכו את אורו של רבינו בצורת רביים אלא בצורה של תלמידים שעושים תלמידים. דהיינו שמקרבים אנשים לרבי האמת, שהוא רבינו הקדוש, ומאירים ומלמדים לכל מי שומע את דבריהם, ש'צדיק האמת' עם כל מעלותיו ותיקוניו הוא רבינו הקדוש בעצמו. ומקטינים עצמם, ולא לוקחים לעצמם גדולה ושררה אשר לא קיבלו מהשמיים, ומדגישים ש"על כסאו לא ישב זר ולא ינחלו אחרים את כבודו" (אשר חז"ל כיוונו ברוח קדשם בברכת הפטרה על רבינו ז"ל כמובא בכוכבי אור) וגם אם אותם תלמידים לאורך הדורות, הם בעצמם תלמידי חכמים ועובדי השם מופלגים, ובעלי השגה, וזכו למעלות קדושות ונשגבות ונוראות, הם יודעים בעצמם שכל זה רק טיפה מן הים מכוחו וגדולתו של רבינו שכולנו יונקים מאורו.
את האמת הנשגבה הזו הם מעבירים בצורה שאינה משתמעת לשני פנים לשומעי לקחם. דהיינו: שרבינו הקדוש רבי נחמן מברסלב זכר צדיק וקדוש לברכה הוא הרבי, וכל התיקונים הנפלאים והחכמה בינה ודעת שגילה עדיין מאירים ויאירו עד ביאת גואל צדק, כמו שאמר בפירוש: האש שלי תוקד על ביאת המשיח האש "שלי" דייקא. ואותם תלמידים צדיקים ועובדי השם כוללים עצמם כתלמידים המקבלים מאורו, ומודיעים לכל שומעי לקחם שעל כסאו של הצדיק האמת לא ישב זר, דהיינו שעם כל גדולתם ועבודתם אין בכוחו של אף אחד לרפא נגעי הנפש, ולהביא את האדם אל גמר תיקונו בשלימות, אלא רבינו הקדוש לבדו קיבל מהשם יתברך את התפקיד לעסוק בתיקונה ורפואתה של הבת מלכה שהיא השכינה הקדושה, וכן כל אחד מישראל שהוא אבר מהשכינה. וכמו שסיים במעשה הנורא שגילה, ואמר: "ואני רופא אותה" והצביע על עצמו. כי רק לו ז"ל הכוח והיכולת לרפא את נשמות ישראל ולקרב הגאולה (ועיין במעשה מז' בעטלרס ביום השישי).
ואותם תלמידים אמיתיים בכל הדורות יודעים ומבינים שגם הם נצרכים לתיקוניו ורפואותיו, וכמו שנראה בפירוש אצל מוהרנ"ת שהעביר זאת לתלמידיו, כמו שכותב במכתבו (על"ת רנ"ה) :
"ועתה הט אזנך ושמע אמרי מחדש, ותדע שהיה זה סמוך צדיק גדול קדוש ונורא מאד מאד, אשר מסר נפשו בכל עת בשביל טובות העיקריות לרחם עליהם להחזירם למוטב בעצות נפלאות ונוראות וכו'. שזה עיקר הרחמנות על ישראל עם קדוש, והוא בנפלאותיו והשגתו העצומה הודיע לנו שאיש הישראלי יחיה ויחזק עצמו בכל יום על ידי כל נקודה ונקודה טובה שיחפש וימצא בעצמו עדין. וביאר זאת בפסוק ועוד מעט ואין רשע וכו', ובפסוק אזמרה לאלקי בעודי וכו'. ואחר כך אמר שהוא נוסע בשביל עסק זה ללעמבערג, וגלה נוראות בענין המשכן שהצדיקי אמת בונים בכל דור, עד שהאיר עינים המביטים על האמת בהמשנה החזן רואה וכו'.
מי שמע כזאת וכו' ואני בעניי זה כמה שעות בשכבי על משכבי קדם שקמתי חשבתי רק בזה וכו' ויותר מזה יש בלבי שאי אפשר לבאר. ויותר מזה גם אנכי איני יודע, רק אני מאמין ומבין מרחוק מאד, שהוא דרך נפלא ונעים ונורא ואדיר ומתקן וכו'
ועל כולם ועל כולם כל חיותינו ותקותנו ושמחתנו הוא בכוחו של זקן שבזקנים הקדושים, תהילה לאל יש ויש לנו על מי לסמוך, זכרו זאת והתאוששו והתחזקו את כל אשר עשה עמנו, אלמלא לא גילה אלא התורה הזאת 'אזמרה' דיינו. מכל שכן וכל שכן שגילה תורות נוראות ומעשיות נפלאות ושיחות קדושות כאלה וכאלה ובודאי יגמור מה שהתחיל להקיצנו משנתנו על ידי כל פעלותיו הקדושות והנוראות. כי עדין עומד ומתפלל עלינו עם כל הצדיקים שוכני עפר, אשר לולא זאת לא היו לנו שום קיום כלל, וכמו שכתוב בזהר הקדוש אלמלא תפלות הצדיקים שמתו על החיים לא אתקים עלמא כרגע…
"…אשרי אזנים שכך שומעות, אשרי עינים שרואים זאת בספריו הקדושים. ואם אתחיל עתה לדבר בזה יכלה הזמן, כי מאד עמקו מחשבותיו, והעיקר מה שכתוב שם שכל מה שהחולה גדול ביותר צריך רבי גדול ביותר, שיוכל להכניס בו גם כן השגת אלקות. ותהילה לאל בחסדו אין אנו חולקים על הרבי האמת הזה, ואנו חותרים להתקרב אליו והוא מקרבנו ברחמיו בכל עת בדרכים נוראים ונפלאים, מה נאמר מה נדבר מה נשיב לה' על כל תגמולוהי, עלינו לשבח ולומר הלל שלם והלל הגדול בפרט בפסח על כל החסדים אמיתיים ונצחיים שעשה עמנו בעל הרחמים רב חסד ואמת. כן יוסיף ויוסיף להגדיל חסדיו עמנו יותר, עד נזכה בחיינו לקים דבריו זכרונו לברכה בשלמות באמת, נגילה ונשמחה בישועתו".
וצריך לדעת שאם מוהרנ"ת אשר רבינו קרא לו "יהושע שלי", והעיד עליו בפירוש שהוא יודע ממנו יותר מכולם, אם הוא כלל עצמו כתלמיד הצריך לרבו, מי יוכל לבוא אחריו ולומר דברים חדשים?
רבי אברהם ב"ר נחמן חזן ע"ה כותב שלפני הסתלקות מוהרנ"ת שאלוהו מי ימלא מקומו, והשיב: 'זה שהיה נושא את דליי המים'. כשכוונתו על ר' נחמן טולטשינער ז"ל שהיה משמש אותו ועושה גם את כל המלאכות הבזויות והפשוטות, ומובא בכוכבי אור בזה הלשון: "וכן היה, הוא היה דר באומן סמוך להקלויז בתור גבאי וחזן גם משגיח על הנר תמיד על ציון רבינו הק' ומרוב ענוותנותו הי' מרגיל בפי כל לקראו רק בשם שמש דקלויז. וכן חתם את עצמו "נחמן שמש דקלויז" והוא היה כל העוסק בהעתקת והדפסת ספרי מוהרנ"ת" (שיחות וסיפורים).
בוא וראה איך מגדיר ר' אברהם בנו מה זה ממשיך וממלא מקום מוהרנ"ת: שמש דקלויז, גבאי, חזן, מסדר את הנר תמיד, ועוסק בהדפסת הספרים.
ואף שר' נחמן אמר פעם עצה צריכים לשאול אותי כי בוודאי יש גדולי אנ"ש המובהקים שצריכים לשמוע מהם ולהתייעץ עמהם אבל לא בתור 'צדיק', רק שהם בקיאים וקיבלו הרבה ולמדו ויודעים הרבה. וכבר רבינו הבטיח שאש שלו תוקד עד ביאת משיח.
ואכן ידוע ומפורסם אצל כל חסידי ברסלב בכל הדורות עד כמה ברחו מכל כבוד, שררה ומנהיגות, והעבירו את האור האמיתי, דהיינו שההתקרבות לרבינו ולדרכו הקדושה היא על ידי לימוד ספריו הקדושים, והתקשרות עם נשמת הצדיק המאירה בתוך ספריו ועצותיו, והשתטחות על ציונו הקדוש, ובאהבת החברים המקושרים אליו והולכים בדרכיו, לקבל דין מן דין ממה שקיבלו כל אחד מרבינו ז"ל.
ועיקר השלימות זוכים על ידי הג' נקודות המבוארים בתורה ל"ד. א': נקודת עצמו, היינו ריבוי ההתבודדות וצעקה ובכיה בינו לבין קונו. ב': התקשרות לצדיק, דהיינו רבינו הקדוש רבי נחמן מברסלב זיע"א, על ידי לימוד ספריו הקדושים כנ"ל, השתטחות על ציונו, ואהבת נפש אליו בבחינת ונפשו קשורה בנפשו, ומים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה וכו' ואם יתן איש כל הון ביתו באהבה וכו' ונפלאתה אהבתך לי וכו', שזה עיקר ההתקשרות כמבואר בתורה קל"ה. ג': לקבל כל אחד מנקודתו של חברו, היינו מהחברים התלמידים המקושרים להצדיק, שכל השתדלותם וכוספם ותשוקתם לבטל עצמם אליו, ולהתקשר עימו באהבת נפש, שבוודאי מאירה נקודתם הטובה מאחד לחברו (כמבואר בליקוטי הלכות).
מה יכולים אנשי הדור הזה לחדש בתורת הצדיק
בהקדמת הזוהר הקדוש מזהיר מאד שלא לחדש חידושים שלא קיבלנו מרבותינו, כי הם בוראים רקיעין דשווא, וגורמים כמה וכמה חורבנות בעולם.
ואומר רשב"י בזה"ל: "במטותא מינייכו דלא תפקון בפומייכו מילא דאוריתא דלא ידעתון ולא שמעתון מאילנא רברבא כדקא יאות, בגין דלא תהוון גרמין להאי חטאה לקטלא אוכלוסין דבני נשא למגני" (בבקשה מכם שלא תוציאו מפיכם דברי תורה שלא ידעתם ולא שמעתם מהאילן הגדול כראוי, כדי שלא תהיו גורמים לחטא ההוא להרוג רבבות אנשים לחינם) עכ"ל.
וצריכים אנו להיצמד לדרך הישנה שהיא תמיד חדשה, ללכת לפי הקדמות רבינו הקדוש ומבלי להוסיף שום חידוש שאינו מיוסד על ההקדמות האלו, ומכל שכן לא לגרוע ממה שקיבלנו בכתב, ובעל פה איש מפי איש, ובוודאי ובוודאי לא לשנות את העיקר והיסוד שהכל תלוי בו, היינו לזכור ולדעת מיהו הצדיק האמת שעוסק בתיקון נשמות ישראל וקירוב הגאולה, שהוא רבינו הקדוש נחל נובע מקור חכמה, רבינו נחמן מברסלב זיע"א. וזה "על כיסאו לא ישב זר ולא ינחלו אחרים את כבודו" ומי יארוב את ליבו לשבת על כסאו של בחיר צדיקיא ראש כל הצדיקים של כל הדורות שאשו הקדושה לא נכבית לעד.
וכל מי שרוצה לרחם על עם ישראל ולהטיב עימהם טובה נצחית, צריך להודיעם ש"יש נחל נובע מקור חכמה" שהוא נובע ונובע ונובע בלא הרף, מקור חכמה בינה ודעת דקדושה ורפואות ועצות ותיקונים לכל אחד ואחד מישראל באשר הוא.
והוא, הנחל נובע, חי וקיים ומאיר בכל רגע מחדש בהתחדשות נפלאה באמונה, בשמחה, בדביקות ומתיקות, והוא מלא מכל טוב שבכל העולמות, וכל מיני מעלות דקדושה כלולים בו. והוא אוהב אותנו, ומרחם עלינו, ומתפלל עלינו, ולא יעזוב אותנו לעולם עד שיגמור לתקן את כל העולם כרצונו כמו שאמר: גמרתי ואגמור, והוא יטהרינו מכל הכתמים ויחזיר העולם למוטב, ואנחנו צריכים לסמוך על כוחו הגדול.
כדאיתא בחיי מוהר"ן שכ"ב: "איך האב מיך שוין מיינע אוגן אויס גיקוקט אוף איטליכן באזונדער" (כבר הסתכלתי בעיני על כל אחד בנפרד) ואמר אז: 'כבר גמרתי ואגמור'.
היכן מתחיל יהודי את יומו? בבית הכנסת, כמובן. מה גורם לו לצאת משם? סידורים, מן הסתם. התפילה היא הכותרת ליום יהודי, זהו כתר. מתחיל בשחרית, ממשיך במנחה, מסיים בערבית. התפילה היא אומנותו של יהודי. לכאורה כאן שתול גן העדן, מה אם כן מכריח אותנו לפסוע שלוש פסיעות לאחור ולהיפרד?
התשובה היא – העולם הזה.
הלוואי היה מסתיים העניין בכך. טרדות הזמן לא רק מאלצות אותנו לסיים את התפילה, הן אף דוחפות עצמן אל עיצומה של התפילה, חודרות אל המחשבות, ומפרידות בין צירופי כוונת הלב. הלוואי שיכולנו לאחוז בפתיל הכוונה ולו רק בברכה אחת משמונה עשרה ברכות, שתהיה ברה ונקייה, הלוואי.
זו המציאות. העולם הזה מפריע, הטרדות מונעות והסידורים שאנו נאלצים לעשות מציפים אותנו במחשבות והיסח הדעת. אך רגע, הלא ההפרעות הללו מופיעות בעיצומה של… התפילה, והתפילה היא הלא שיחה עם בעל היכולות והכוחות כולם. מדוע אם כן שלא תדבר על כך עמו בעצמו?
* * *
רעיון שכזה עלול לחולל טלטלה של ממש. ציירו לעצמכם אדם שיחשוב לעצמו כך: "אם קשה לי להתפלל, ואם כה מפריעות לי המטלות הממתינות לי לאחר התפילה, ואם המחשבה כל הזמן מוסחת לעניינים שונים ומשונים ולחששות ואכזבות וכדומה, אולי כדאי שפשוט אפעל ישועה בדיוק בעניין הזה? אולי פשוט מצפים ממני להוביל שינוי משמעותי בחיי, להיות לאיש אחר – שמח, זריז וחיוני יותר; ואיך? באמצעות תפילה. אתפלל על זה, אתחנן, ואבקש ממנו יתברך שיביא אותי לשם?!"
אוצר מזולזל
כבר הקדימו חז"ל ואמרו על התפילה שהיא מאותם דברים העומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלים בהם. התפיסה האנושית מתקשה לקבל את הרעיון העליון הזה של עמידה ממשית, פשוטה, ישירה, וניהול שיחה פנים בפנים עם בורא עולם. שוכחים את זה, זונחים, מזלזלים. מעבר לכך, מתקשה האנושות לקבל את עצם הרעיון שמישהו בעל לב רחב לאין גבול מעוניין באמת לרחם עליך, מסוגל לרחם, ושופע רחמים.
למען האמת, התפילה היא היכולת המיוחדת לאדם, רק בשמה ובזכותה הוא נבדל בכינוי 'מדבר' – דהיינו 'מסוגל לדבר עם השם'. ובכל זאת התפילה כל-כך רחוקה וחמקמקה. ובכן, האם יש זמן כלשהו להשגת קשר טוב יותר עם התפילה, באמת?
כן. היום בו תתגלה לאין כל רחמנותו של המלך. הרחמים מטבעם הם מכוסים; הנהגת העולם מעמידה פנים חתומות של דין. מפני כך אנשים נרתעים כל-כך מרעיון הרחמים, מתקשים להאמין שניתן לעורר רחמנות, ומוותרים על החמלה עוד קודם שניסו להשיג אותה. אך בשעה שתתגלה רחמנותו העצומה של המלך לעין כל, איך שהיא שופעת כאשד אדירים, ויורדת עד מקומו של כל אחד ואחד, אז תהיה ההזדמנות להתחבר לעבודת התפילה.
פרשת השבוע פותחת במצוות ביכורים. הבאת ביכורי השדה אל בית המקדש היא זמן של שלימות. בעל שדה נוטל את פירות הביכורים שלו, היפים והעסיסיים, מקשט אותם ומגיש אל הכהן; הוא פותח את פיו בווידוי, תפילה ושירה: "הגדתי היום להשם…" כאומר: היום, זמן של פריחה ולבלוב הם עת כניסה בעבודת התפילה והודיה. גם בחיינו יש יום של שלימות והבאת ביכורים: יום ראש השנה.
יום הדין מחדש חידוש עצום. הוא מגלה לנו על האפשרות הממשית לפנות אל השם, להתפלל ולפעול ישועה בכל תחום. היום הזה, הוא עת גילוי מדת ה"מלכות", ביום הנורא הזה נעשה השם למלך על כל הארץ, ובאותו זמן מהדהדת בבריאה גם הקריאה "מי כהשם אלוקינו בכל קוראינו אליו".
ברח אליו
אמרנו שהתפילה חומקת בעקבות מחשבות וטרדות? ובכן, בא המשפט הגדול והנורא ומטלטל אותנו. ראשית הוא מציב בפנינו עובדה ברורה: אין ברירה! ניסית דרכים עוקפות, קיצרת בתפילתך כדי לפנות לעזרתו של גורם אנושי, דילגת על התבודדות כדי לעשות השתדלות. כעת הינך ניצב מול משפט. וככל שמתקרב היום, מתחוורת התמונה – אין מוצא.
ואז, בדיוק אז, נפתח השער. נאמר לנו: "קחו עמכם דברים ושובו אל השם". ובמדרש: "איני מבקש מכם אלא דברים". כי את כל האימה והפחד לא הטילו עלינו, אלא כדי לפנות את דעתנו העמוסה מכל טרדות ההשתדלות. 'פנה אלי' מבקש בורא עולם, 'דבר עימי'.
ראש השנה פותח את שערי התפילה. זוהי כתובת אחת לכל הבעיות שבעולם. ולכן, את כל ההשתדלויות שהיינו עושים מול כל גורם אחר, והאופן בו היינו פונים לבעל יכולת בשר ודם, כך בדיוק תפנה לשופט כל הארץ.
באלול מצפים מאיתנו לשפר את מעשינו, אמת. אנו נדרשים לתקן מעשים, ומשתדלים להעמיס על הכתפיים קבלות טובות, נפלא! אך מי זה יערוב לנו שאכן נעמוד בקבלות הללו ונתמיד בהן? גם כאן העצה לכל העצות היא תפילה. התעוררות טובה שבאה בפיך לכדי תפילה, חתומה בגושפנקא של ביטוח. התפללת – הובטחת. יתרה מזו, התפילה היא הוכחה בלתי ניתנת להפרכה וקטרוג על הנכונות שלנו לשוב בתשובה. אם הבענו את הרצון לתשובה על-ידי התפילה, גילינו את הרצון הכמוס בנו – ואין קטרוג בעולם שיוכל לטעון אחרת.
הימים הללו הם הזמן להכין את הנפש לקראת יום תרועה ולהביאה לפתחה של שנה חדשה, שתהא שנת רינה ותפילה. שנה של התבודדות דבר יום ביומו. זה הזמן להתכונן לכך בעמידה יומיומית. על משמרתנו נעמודה שוב ושוב, בתפילה, התבודדות, ריצויים ופיוסים לפני המלך.
שאלה: לקראת חג הפסח רצינו לברר טעם חילוקי המנהגים שבין בני ספרד לבני אשכנז באכילת מיני קטניות בפסח, וכן האם לבני אשכנז מותר להאכיל את בניהם הקטנים מיני קטניות.
תשובה: יש ללמוד מהכרעת המשנה ברורה, שאסור לבני אשכנז להאכיל ילדים קטנים מיני קטניות, אך לתינוקות שמאכלם הוא דייסת אורז וכדומה, מותר להאכילם קטניות כדרכם, כדין חולה שאין בו סכנה שהתירו לו לאכול קטניות אם צריך לכך ובדרך שיתבאר.
בשולחן ערוך (הלכות פסח סימן תנג סעיף א) מבואר, שאורז ומיני קטניות אינם באים לידי חימוץ, ומותר לעשות מהם תבשיל בפסח, וכתב על זה הרמ"א שיש אוסרים, והמנהג באשכנז להחמיר ואין לשנות, ומכל מקום אינם אוסרים בדיעבד אם נפלו לתוך התבשיל (כשיש רוב היתר, ומ"מ אותם עצמם צריך להוציא ולזרוק), ואף מותרים בהנאה כגון להדליק בהם את הנר. עוד מבואר במשנה ברורה (סק"ז) שבשעת הדחק וכן חולה אפילו שאין בו סכנה מותר להם לאכול קטניות, אלא שיקדים שאר קטניות לאורז ודוחן וכוסמת שהם דומים יותר לחמשת מיני דגן, ויחליט אותם לפני הבישול ברותחים (פעולה זו מונעת בחמשת מיני דגן שלא יבואו לידי חימוץ), שכל מה שאפשר לתקן מתקנים בהם.
וכבר ידוע ומפורסם, שהאשכנזים הולכים כהכרעת הרמ"א ומחמירים שלא לאכול קטניות בפסח, והספרדים הולכים כהכרעת הבית יוסף ואוכלים קטניות בפסח, ומכל מקום אף בין הספרדים יש חילוקי מנהגות שיש שבדלים מחלק ממיני הקטניות, ויש שאוכלים כל מיני הקטניות, וכל אחד יעשה כפי מנהג קהילתו והמנהג שקיבל על עצמו לנהוג.
אמנם רצינו קצת לבאר בטעם גזירת הקטניות להאשכנזים, ושיטת בני ספרד שלא חששו לזה. ומתוך כך לדון האם לבני אשכנז יש להקפיד גם על ילדים קטנים שלא להאכילם קטניות.
* * *
קטניות בפסח מצד הדין
במסכת פסחים דף ל"ה ע"א שנינו במשנה: אלו דברים שאדם יוצא (במצה העשיוה מקמח שלהם) ידי חובתו בפסח (בלילה הראשון של פסח), בחיטים, בשעורים, בכוסמין, ובשיפון, ובשבולת שועל. ובגמרא דייקו שדוקא בחמשה מינים הללו יוצאים בהם ידי חובת אכילת מצה, אבל אורז ודוחן אינם ממין דגן, ואין יוצאים בהם ידי חובת אכילת מצה.
וביארו הטעם (לריש לקיש וכן תנא דבי רבי ישמעאל ורבי אליעזר בן יעקב) שהוא נלמד מנאמר "לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל מצות" (דברים ט"ז), שדורשים ממשמעות הכתוב, דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהן ידי חובתו באכילת מצה, שהם חמשת מיני דגן האמורים במשנה, יצאו אורז ודוחן שאין הם באים לעולם לידי חימוץ, שאם משהים אותם אינם באים לידי חימוץ אלא לידי סירחון.
הרי שמצד הדין אין איסור באכילת אורז, שאין לחוש שמא יבואו לידי חימוץ כלל.
מנהג האשכנזים באכילת קטניות בפסח
מנהג האשכנזים שלא לאכול אורז ודוחן וכל מיני הקטניות בפסח, והובא מנהג זה בהגהות מיימוניות (פרק ה' מהלכות חמץ ומצה הלכה א') בשם הסמ"ק שהקטניות כגון פולים ועדשים יש נוהגים איסור לאכלם בפסח, וכן דעת ה"ר שמואל מאוירא, ומוסיף שם, שאף שה"ר יחיאל ושאר גדולים היו נוהגים בהם היתר, קשה מאד להתיר הדבר כיון אחרים נהגו בהם איסור.
וכן הוא הכרעת הרמ"א (סימן תנ"ג סעיף א') שכן הוא המנהג באשכנז להחמיר, ואין לשנות.
ורבה האריכות בספרי האחרונים והשו"ת בזה והמסתעף, ואין כוונתינו כאן להביא כי אם עיקרי טעמי הדברים של מנהג האשכנזים והספרדים.
טעם הגזירה
בטעם שהאשכנזים נהגו איסור באכילת קטניות, נתבאר בראשונים שלשה טעמים בזה.
א. משום שכשעושים תבשיל של דייסא מאורז ודוחן או של מיני קטניות אחרים, הרי הם דומים במראיהם ובצורתם לתבשיל של דייסא העשוי מחמשת מיני דגן, ולכך חששו שמא יתחלף לו בין הקטניות לבין חמשת מיני דגן, ויבוא לידי חמץ חס ושלום.
ולטעם זה מיני קטניות שאין הדרך לעשות מהם דייסא, כגון בוטנים וחמניות, אינם בכלל גזירת הקטניות.
ב. שיש מקומות שעושים לחם מקטניות, וחששו שמא יתחלף לו בין לחם מקטניות לבין לחם מחמשת מיני דגן שהם חמץ גמור, ויכשל חס ושלום באכילת חמץ בפסח.
ולטעם זה מיני קטניות שאין עושים מהם לחם, כגון שעועית חומוס וכדו' וכן מיני הפיצוחים, אינם בכלל גזירת הקטניות.
ג. שמכיון שמיני הקטניות, לאחר הקצירה והדישה היה הדרך לעשות מהם גורן (ערימה של כל המין קצרו ודשו), ומקום שהיו עושים שם את הגורן (בית הגרנות) רגיל להתערב שם גם מעט גרעינים מחמשת מיני דגן, שגם מהם עושים גורן בבית הגרנות, ולכך גזרו על כל המינים שהרגילות לעשות מהם גורן שאסורים באכילה בפסח.
ולטעם זה כולל איסור הקטניות את כל אשר בשם "קטניות" יקרא, שכל מין שהיו רגילים בתקופת הראשונים לעשות מהם גורן, הרי הם כלולים בכלל איסור הקטניות.
[שלושת הטעמים מבוארים בהגהות מיימוניות שם, ובהגהת רבינו פרץ שעל הסמ"ק סימן רכ"ב אות י"ב].
הטעם המובא ברבינו מנוח
בביאור הלכה (סימן תנג סע"א ד"ה ויש) הביא טעם אחר בשם רבינו מנוח, שגלוי וידוע לפני הקדמונים, שיש מין אחד של חטה, שבשנה שאינה של ברכה הרי היא משתנה ומוציאה כמין ממיני הקטניות, ומשום חשש למין זה חששו לאסור את כל מיני הקטניות, פן יהא חלילה פעם אחת שמין חטה תצא כמין קטנית ויכשלו בחמץ בפסח.
הסוברים שהוא איסור מדרבנן
בריטב"א בפסחים (לה ע"ב ד"ה גמרא) הביא, שיש שפירשו, שאף שאורז ודוחן אינם באים לידי חימוץ להתחייב עליהם כרת, מכל מקום לידי חמץ נוקשה הוא בא, ויש בזה איסור חמץ מדרבנן, ומוסיף הריטב"א, שמצינו מנהג פשוט בכל ספרד שאוכלין בפסח אורז מבושל, וסומכין על דברי הגאונים שאמרו שאין אורז מחמיץ כלל. ומכל מקום צריך להיזהר מאד שהרי נמצא עם האורז ממין הכוסמין תמיד, ואם נשאר שם גרגר אחד נמצא שנאסר הכל בבישולו במשהו, ולכן צריך לבדוק אותו פעם אחר פעם בעיון גדול, והרבה מן החסידים נמנעו מלאכול מהם בפסח מבושלים מפני ערבובם.
דעת חכמי ספרד שאין לחוש לזה
הטור (או"ח סימן תנ"ג) כתב: יש אוסרים לאכול אורז וכל מיני קטניות בתבשיל, לפי שמיני חיטים מעורבים בהם, "וחומרא יתירה היא ולא נהגו כן".
ובבית יוסף הביא מדברי רבינו ירוחם שכתב: אותם שנהגו שלא לאכול אורז ומיני קטניות מבושל בפסח, מנהג שטות הוא.
והיעב"ץ בספר מור וקציעה (תנ"ג ס"א) כתב: מעיד אני על אבא מארי הגאון (החכם צבי) ז"ל, שכמה צער נצטער אותו צדיק על מנהג האשכנזים להימנע מאכילת אורז וקטניות בפסח, והיה אומר אי איישר חילי אבטליניה למנהג גרוע הלז, שהיא חומרא דאתי לידי קולא, שיצא ממנו חורבא ומכשול להיכשל באיסור חמץ גמור, כי מתוך שאין אורז ומיני קטניות מצויים להם לאכול ולשבוע, צריכים לאפות מצה הרבה מאד, ואין נזהרים בעיסה כדת וכהלכה, ועוד שנמנעים משמחת יום טוב מסיבת חומרא כזו שאין לה טעם ולא ריח, ואשרי שיאחז צדיק דרכו וניפץ חומרות אלו אל הסלע.
***
האכלת מאכל איסור לקטן
מן התורה אין הקטנים חייבים במצוות, ומכל מקום מצווה האב לחנכם במצוות כנאמר; חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶנָּה (משלי פרק כב פסוק ו). אמנם כל זה לענין מעשה המצוות, אבל להאכילו איסור בידים, למדו בגמרא ביבמות (קיד ע"א) שאסור להאכיל את הקטן דבר איסור בידים. איסור זה הוא אפילו לקטן בן יומו, (פשטות לשון הבית יוסף או"ח סי' שמ"ג מורה, שרק שרצים דם וטומאת כהנים אסור מן התורה, ושאר איסורים אינם אלא מדרבנן, אך בנודע ביהודה תנינא או"ח סי א' מפרש בדעת הבית יוסף שהוא אסור מן התורה), איסור זה נקרא בלשון הפוסקים לא תאכילום.
ונחלקו הראשונים, אם רק באיסורים של תורה נאסרנו להאכילם לקטנים בידים, או גם באיסורי אכילה האסורים מדרבנן נאסרנו להאכילם לקטנים בידים. דעת הרשב"א (בתשובה ח"א סי' צב)שמותר להאכיל איסור דרבנן לתינוק שלא הגיע לגיל חינוך, וכן דעת הר"ן (שבת קכא ע"א). אך דעת הרמב"ם (הל' מאכלות אסורות פרק יז הלכה כז) שאפילו איסור דרבנן אסור להאכיל בידים את התינוקות, וכדבריו פסק השולחן ערוך (או"ח סי' שמג).
האכלת קטניות בפסח לקטנים
ועתה לנידון דידן, אם מותר לאשכנזים להאכיל לילדים קטנים שלהם קטניות, הנה לדעה שהובאה בריטב"א שהקטניות לאשכנזים איסורם מטעם חמץ נוקשה, שהם סוברים שהקטניות איסורם מדרבנן, הרי שמעיקר הדין אסור לאשכנזים להאכילם גם לתינוקות בני יומם, אם לא מטעם שהם כחולה שאין בו סכנה, שנתבארו דיניו בתחילת דברינו בשם המשנה ברורה.
אך לשאר הטעמים שאיסור בני אשכנז לאכול קטניות אינו מעיקר הדין אלא משום מנהג שנהגו בו, יש לברר האם מנהג חמור כל כך שאסור להאכילו בידים לקטנים שהם בכלל המנהג, או שבזה יודה הרמב"ם להרשב"א שאין בזה איסור.
בשר ויין בתשעת הימים
וניתן ללמוד הכרעת דין זה, ממה שנחלקו גדולי הפוסקים אם מותר להאכיל בשר ויין לתינוקות בתשעת ימי האבלות של תחילת חודש אב, שאף איסור בשר ויין בימים אלו אינו מעיקר הדין אלא מנהג שנהגו כן ישראל זכר לחורבן בית מקדשינו. שדעת המגן אברהם (תקנא ס"ק לא) והחיי אדם (כלל קלג סי' טז), שמותר להאכיל לתינוק עד שעה שהגיע לחינוך שיודע להתאבל על חורבן בית המקדש, ולדבריו אף באיסור הקטניות יהא מותר להאכיל לקטנים כל עוד שלא הגיעו לגיל חינוך שיודעים ענין חמץ ומצה. אמנם דעת האליה רבה (שם ס"ק כד) והדגול מרבבה (שם) והדרך החיים סוברים שאסור להאכיל את התינוקות בידים בשר ויין (אם לא מדין חולה), וכן הכרעת המשנה ברורה (ס"ק ע), הרי שלדבריהם חמור חובת קיום מנהג כל כך שאסור אפילו להאכיל את התינוקות, וכדין איסור דרבנן שלהלכה אנו סוברים שאסור להאכילם לתינוקות. ולפי זה אף איסור קטניות לאשכנזים חמור כל כך שאסור להאכילם אפילו לתינוקות (אם לא מדין חולה וכנתבאר).
מנהג זה איסורו ככל איסורים שמדרבנן
ויש לבאר טעם דבריהם, שכבר נתבאר במאמרינו שבגליון חודש שבט, שחובת קיום מנהג לבני הנוהגים כן, הוא דין שמדרבנן והיסמכוהו למקרא של "אל תטוש". ומכיון שחובת קיום מנהג הוא חובה שמדרבנן, על כן יש עליו כל חומר איסורי דרבנן, שלהלכה אנו סוברים שאסור להאכיל בידים אף לתינוקות איסור שמדרבנן. (ואפילו בדעת המגן אברהם והחיי אדם, יתכן שאינם חולקים על כל מנהג שמותר להאכילו בידים לתינוקות, אלא סוברים שבשר ויין בתשעת הימים מתחילת התקנה קבעו שמותר להאכיל לתינוקות, וכן משמעות לשונו שם "דמעיקרא לא נהגו איסור להחמיר על התינוקות" הרי שרק מטעם זה היתיר, וכמו שהוכיח כן ממה שנותנים את כוס ההבדלה לתינוק).
ויש להוסיף בזה, שבשערי תשובה (תנג ס"ק א) הביא מדברי המהרי"ל; שהאוכלים קטניות בפסח עוברים בלאו ד"לא תסור", כלומר שבאלו המקומות שאסרו את הקטניות יש לזה חומר כהוראת סנהדרין שנצטווינו על זה במקרא; עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל: (דברים פרק יז פסוק יא). והיינו שחובת קיום מנהג זה הוא ככל איסורי דרבנן, שגם חובת קיום מצוות שמדרבנן נלמד ממקרא זה.
אם היינו יודעים מה אנחנו צריכים לעשות עכשיו בחיים, אנחנו חושבים לעצמנו, בטח היינו יותר טובים. ברור שהרבה יותר קל לעשות את מה שצריך לעשות אם יודעים מה צריך לעשות. וכשאנחנו באי ידיעה, מה הציפייה מאיתנו במצב כזה?
ואם גם היינו יודעים באיזה מקום אנחנו עומדים בחיים, בטח שהיינו יותר טובים. קשה לדעת אם אנחנו בעלייה או בירידה, כי הרבה פעמים זה נראה סתם אפור וההבדל בין העלייה לירידה לא נראה משמעותי מדי. אנחנו מתקדמים משהו בכל מה שאנחנו משקיעים עכשיו? זה הולך למקום מסוים שנוכל להגדיר אותו, או שעלינו להישאר כך, מחוסרי הגדרה על עצמנו ועל החיים?
עשרה ניסיונות מתנסה אברהם אבינו, שכולם בבחינת "נס להתנוסס" – דגל לדורות הבאים. לפעמים יש מחשבה שאם גם אותנו היו מנסים בצורה כזאת היינו חשים הרבה יותר מוטיבציה ורצון בשונה מהניסיונות האפרוריים שלנו. אברהם אבינו עובר ניסיון אחר ניסיון, מן הסתם מרגיש לעצמו את ההתעלות של דרגה אחת אחרי השנייה, מרגיש תנועה והתקדמות לעבר יעד. ניקח לדוגמה את הניסיון המפורסם ביותר: העקידה. ניסיון העקידה הוא היישום של "בכל נפשך" כפשוטו. אבל עם כל הקושי, כששומעים אותו יוצא מפורשות מפי ה', יש וודאות שנותנת אפילו שלווה קטנה יחד עם הקושי – אני יודע שאני עושה את רצון ה', וזה המעשה הנכון ביותר שאני יכול לעשות בחיי. אבל לנוכח ההקלה הזאת, התקשו הרבה צדיקים בניסיון העקידה – מהו באמת הניסיון אם ה' אומר לאברהם ישירות את מה שעליו לעשות. ומכלל דבריהם אנחנו מגלים דרך שונה לגמרי בניסיונותיו של אברהם אבינו, איתה נוכל להרגיש חיבור בניסיונות שלנו.
כבר בניסיון הראשון מצטווה אברהם "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך", בלי פירוט לאן ומדוע. מבאר רש"י מדוע לא נאמר לאן עליו ללכת: "ולא גילה לו הארץ מיד כדי לחבבה בעיניו וליתן לו שכר על דיבור ודיבור". ההתהלכות של אברהם צריכה להיות דווקא במקום הספק. בניסיון העקידה גם כן נאמר "על אחד ההרים אשר אומר אליך", בלי פירוט נוסף. אברהם מגלה את המקום רק ביום השלישי להליכתו. איך מתחילים לצעוד לקראת מקום לא ידוע? מסביר רבי נתן (נשיאת כפים הלכה ו, ח): "כל זה הוא בחינת מה שכתוב בסוף התורה הנ"ל (ליקוטי מוהר"ן ב, יב) שגם על גדולי הצדיקים עובר בחינה זאת, שקודם כל תורה מוכרח לעבור דרך אלו הבלבולים וספיקות, שהם בחינת לבי סחרחר וכו' וכו' כמו שכתוב שם. וזהו בחינת הנ"ל מה שהשם יתברך לא גילה לאברהם את הארץ מיד, כדי שיצטרך לחפש ולבקש אחר רצונו היטב. וזה עיקר הניסיון שלו וכן של כל הצדיקים".
רבי נחמן מלמד, שלפני כל התגלות צריכים לבוא ספקות ובלבולים שמאפילים על האפשרות להשיג. במצב החשוך שהם יוצרים נדמה שאין אפשרות להשיג משהו, ואף נדמה שאין משהו אותו צריך להשיג – פרט לחושך וערפל. החיפוש והבקשה הפנימית במצב כזה באים רק מצד האדם שיודע שההתגלות צריכה לבוא, ודווקא על ידי החתירה בחושך הוא זוכה אליה. בדומה לכך מבאר רבי נתן את פעולתם של הניסיונות – הם צריכים להיות לא ברורים, לא קשורים, מן משהו לא מוגדר שמקשה ומגביל. הם נדמים כך משום שאין להם דרך אחרת למנוע את האדם מלהתקדם הלאה. מהמקום הזה הם יכולים רק להכריח אותו לבקש ממקום פנימי יותר אחר רצון ה', וגם להתייגע בחיפוש זה בגלל כל הספקות והבלבולים. זהו ניסיון לכל דבר, וזהו הניסיון האמיתי: לא הבחירה בין החושך ובין האור שברורה מאליה, אלא הבחירה בין האפשרות להישאר בחושך ובין האפשרות להאמין שאפשר לחדור דרכו אל האור. בדרך כלל לא תהיה הבנה איך זה יהיה אפשרי להתגבר על החושך, איך מציאותו של אור תיתכן במקום כזה ואיך יימצא נתיב אליו. אבל החתירה אחר האמת נובעת ממקור פנימי שיודע בלי שום ספק שהטוב ישנו וניתן להגיע אליו, והאמונה הזאת היא זאת שתבקע את החושך. גם אברהם בניסיונותיו לא יודע לאן עליו ללכת, אבל הוא מחפש ומבקש מתוכו, ובסוף ה' מגלה לו. הוא זה שמלמד אותנו שלא צריך לחפש את ההתבהרות, אלא רק לדעת שהיא קיימת. לא בהכרח מוטל על האדם לדעת איך היא תתגלה; זה לא מוגדר ולא מובן – וזהו הניסיון.
מכאן מגיע רבי נחמן לחידוש עמוק על הניסיונות: "וכמו ששמעתי מפיו הקדוש [של רבי נחמן], שבשעת הניסיון של כל האדם, אין האדם בדעתו בשלמות בעניין הניסיון, כי אם היה דעתו שלם בזה, לא היה לו ניסיון כלל" (רבי נתן שם). ברגע שאדם יודע שמנסים אותו, זה כבר לא ניסיון, כי התשובה תהיה ברורה. הניסיון הוא במקום של אי ידיעה, ולכן גם הדעת מסתלקת במידה מסוימת מהאדם בשעת הניסיון. הכלי העיקרי שנשאר בידו עכשיו הוא הבקשה הפנימית אחר רצון ה', והאמונה שזהו הניסיון עכשיו. לא להתפתות למחשבה שהמצב לא ברור ושאולי כדאי לחכות לזמן של התבהרות, אלא לחפש את הטוב במקום של ספק, חושך ענן וערפל.
כשאין לנו בהירות על עצמנו, על הניסיונות שעוברים עלינו, ולא נראה לנו שאנחנו פועלים משהו אלא סתם תקועים בדרך – בכל אלו נדע שזהו בעצמו הניסיון שלנו: האם להתפתות למצג הערפל הזה, או לדעת ולהאמין שה' מרים ומגביה אותנו, שכן נס מלשון "שאו נס ציונה"- דבר גבוה ורם. האם אני מאמין שה' מרים אותי גם כשלי זה נראה כמו ההפך הגמור, בזמן שהכל נראה כמו נסיגה אחת גדולה. זה לא תמיד מובן והרבה פעמים גם נראה ההפך, אבל אין בזה כל ספק: ה' רוצה להרים אותנו, וכל ניסיון שעובר עלינו נשלח אך ורק למטרה הזאת. עלינו להאמין שיש לנו ניסיונות ושהם באמת מרוממים אותנו, והם לא סתם התמודדויות שהמציאות כופה עלינו. מכוח האמונה נצא לחפש, ובסוף גם נמצא.
"כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו, לא בראו אלא לכבודו" (אבות א,יא).
בכדי שנעבוד אותו יתברך ונכיר אותו, עלינו להתבונן בכל דבר ולמצוא בו את המטרה שלשמו נברא הדבר הזה – איך ניתן לעבוד את השם יתברך על ידו ולהתקרב אליו, כמו שכתוב: "בכל דרכיך דעהו" ועל כך אמרו חז"ל שזוהי "פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויין בה" (ברכות סג ע"א), וכפי שנפסק בשולחן ערוך (או"ח, רלב) שכוונתו של אדם בכל מעשיו צריכה להיות אך לשם שמים.
זה היה עניינו של יעקב אבינו, שהשתדל לקנות את הבכורה, שכן הבכורה היא 'ראשית' [- הבן הראשון] והמטרה הראשונית של כל דבר, אשר למענה נברא.
אבל עשיו לעומתו, ביזה את הבכורה, ובמקום להתבונן בכל דבר מה מטרתו – הלך אחר תאוותיו, כי "לא יחפוץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו" (משלי יח).
(עפ"י ליקוטי מוהר"ן ח"א א)
וַיָּבֵא לוֹ יַיִן וַיֵּשְׁת (שם כז, כה)
כל הייסורים שעוברים על האדם, הם לטובתו, כמו שכתוב: "את אשר יאהב ה' יוכיח" (משלי ג), אבל אם הוא מרגיש וחושב שהם לרעתו – הוא מגביר על עצמו את כוחות הדין יותר ויותר.
לכן צריך אדם להתאמץ להשריש בקרבו את הידיעה שהכל לטובה, ולהיות בכלל אלה שעליהם אמרו חז"ל: "עושים מאהבה ושמחים ביסורים", או אז הוא ממתיק את הדין – ואדרבה, הוא הופך אותו לרחמים, כמו שכתוב בספרים הקדושים ש"אין הדין נמתק אלא בשורשו" (עץ חיים, שער יג, יא), לאמור, כשיודעים את שורשו וסיבתו של הדין שכולו לטובה וחסד, הוא הופך לרחמים.
יעקב אבינו ראה שמידת הדין שורה עליו והא סובל יסורים רבים (יעקב בגימטריה ב' פעמים שם 'אלוקים' [עם האותיות – 182] שמורה על מידת הדין). לכן, כדי להמתיק את הדין, כך שיוכל לקבל את הברכות מיצחק, הביא לו יין, שהוא שורש הדינים, כמו שאמרו חז"ל על הפסוק "אל תרא יין כי יתאדם" (משלי כג, לא) "שאחריתו דם" (סנהדרין ע ע"א), אבל כששותים אותו במידה, הוא דווקא מביא שמחה.
כך, על ידי השמחה הזו, המתיק יעקב מעליו את הדינים וזכה לברכה.
"דע, שהאדם צריך לעבור על גשר צר מאד מאד" (ליקוטי מוהר"ן ח"ב, מח). החיים שלנו עוברים על פני גשר צר מאד, כשמשני צדי הגשר, פעור תהום עמוק. משמאל, פעורה תהום התאוות והבלי העולם הזה, המאיימת לבלענו חיים. ומימין פעורה תהום החומרות היתירות והעצבות. כשבין שניהם עובר הגשר הצר של החיים הטובים והאמתיים.
"ועל כן האדם בסכנה גדולה בכל עת, בבחינת מה שאמר דוד (שמואל א, א) 'כְּפֶשַׂע ביני ובין המוות', 'ואני כמעט נָטָיוּ רגלי', לולא ה' עזרתה לי כמעט שכנה דומה נפשי" (ליקוטי הלכות, ברכת השחר ה, ג). שכן, בסטייה אחת קלה, לימין או לשמאל, עלול האדם להחליק מהגשר, ולמצוא את עצמו במצב של מוות רוחני; במוות של תאוות והנאות מדומות היונקות ממנו את חיותו הרוחנית, או לחילופין, במוות של מחשבות קדורניות המשביתות את שמחת חייו.
* * *
מהו אכן הסוד? כיצד ניתן לעבור את הגשר הצר בשלום?
יעקב אבינו מלמד אותנו זאת, בפרשת השבוע:
כשעמד יעקב להיפגש עם עשיו, כתוב: "ויקם בלילה הוא וייקח את שתי נשיו ואת שתי שפחותיו ואת אחד עשר ילדיו, ויעבור את מעבר יַבֹּק. וייקחם ויעבירם את הנחל, וַיַּעֲבֵר את אשר לו". כיצד העבירם את הנחל? אומר רש"י: "עשה עצמו כגשר, נוטל מכאן ומניח כאן".
ובכך לימד אותנו לדורות, את סוד הגשר, לאמר: אני הוא הגשר! אני הוא זה שעושה את עצמי כגשר, ומי שיידבק במידתי, מידת האמת, יוכל גם הוא לעבור על הגשר הצר בשלום ובבטחה.
שכן, מידתו של יעקב היא מידת האמת, ככתוב "תתן אמת ליעקב". וכשהאדם דבוק במידת האמת, הרי הגשר סלול לפניו. "כי האמת הוא הגשר דקדושה. בבחינת מה שנאמר ביעקב, שהוא בחינת אמת, שעשה עצמו כגשר, זה רמז שהאמת הוא הגשר. כי יעקב עשה עצמו כגשר, להציל את כל אשר לו מפחד הלילה ומפחדו של עשיו שהלך לקראתו, שכל זה הוא בחינת כלליות הפחדים והייסורים והמניעות שיש לאדם מכל השונאים והמעכבים שמתלבש בהם היצר הרע, שהוא בבחינת עשיו כידוע. ועל כן יעקב סימן לבניו, שאי אפשר לעבור על כל הפחדים האלה, כי אם על ידי אמת, שהוא בחינת יעקב שעשה עצמו כגשר, שבכח הזה יכולין לעבור בזה העולם כל ימי חייו על הגשר הצר שצריכין לעבור עליו, בלי פחד" (עצות ישרות, אמת ואמונה א. ע"פ ליקוטי הלכות, תפילין ה, מא).
האמת מכוונת את האדם לנקודת האמצע, ולא נותנת לו לפזול בפחד לימין או לשמאל. היא מלמדת אותו כיצד להשתוקק בכל עת אל השלימות ולא להתרשל, ומאידך לא להישבר משום דבר בעולם.
* * *
ניתן לכך דוגמה:
משני צידיה של 'התמדת התורה', פעור תהום. משמאל, תהום הבטלה והשעמום, ומימין, תהום ההחמרה היתירה והרדיפה העצמית. ומה שנותן את הכח לעבור על הגשר הצר ללא סטייה ימינה או שמאלה, היא מידת האמת.
כשאין אמת, כשהלימוד נעשה מתוך אינטרסים גשמיים ושקריים, נופלים או לימין; לעצבות ומרה שחורה, או לשמאל; להתרשלות ובטלה. אך כשנזכרים מהאמת ונדבקים בה, צועדים על גשר ההתמדה בבטחה. כשזוכרים שהעולם הזה חולף ועובר כהרף עין, ולא יישאר לנו רק מה שזכינו לחטוף תורה ותפילה ועבודת ה' – אפשר להזדרז לחטוף בכל פעם עוד משנה ועוד דף גמרא, מחד. ומאידך, לזכור ש"גם מעט זה טוב" (כפי שאמר רבינו לרבי נתן על אודות התמדת התורה).
כך גם בכל שאר תחומי החיים; ככל שנזכרים מהאמת האמיתית – מארעיותו של העולם הזה ומאהבתו של ה' אלינו – אפשר להישמר מהבלי העולם הזה ולחתור ולהשתוקק לרום המעלות, ומאידך, לא ליפול לחלישות הדעת ועצבות, גם אם אירע מה שאירע.
אם תשאלו: מה יעשה מי שכבר מעד ונפל מהגשר לעמקי התהום? גם לכך מתייחס מוהרנ"ת וכותב:
"ואם שיש שאומרים בדעתם, שכבר נפלו מן הגשר לתוך רפש וטיט ומקומות מטונפים. אדרבא ואדרבא, זה האיש בוודאי אין צריך לפחד עוד! כי הלא גם עתה אני יודע שצריכין לקוות ולצפות לה', ולקרוא אליו גם מנפילות כאלו, וכבר הודיענו רבנו זכרונו לברכה שגם צעקה משאול תחתיות אינה נאבדת לעולם, ולא נתייאש מן הצעקה לעולם, כי גדול ה' ואין יודעין כלל. וכל אלו הדיבורים האמתיים שכתבתי, הם הם בעצמן הגשר האמתי שיכולין לעבור עליו אפילו בתהום תחתיות, רק שלא ייפול בדעתו ולא יתפחד כלל, ויבטח ויישען בכוחו של רבינו הקדוש, זקן דקדושה, שגילה כל זה ויותר מזה" (עלים לתרופה, מכתב מיום ג' וישב תר"ג).
הברכה והקללה נעשה אצל האדם, כפי הכלי שיש לו כמו שכתוב: ראה אנכי נותן לפניכם ברכה וקללה, "לפניכם" דייקא כי מלפני הקדוש-ברוך-הוא יוצא אור פשוט, היינו אותיות פשוטים, ולפי האדם כן נעשה הצירוף: אם הוא אדם טוב, נעשה צירוף של ברכה ואם לאו, להפך וזה: "לפניכם ברכה וקללה" דייקא, כי לפני ה' עדיין אין ציור לצירוף הזה, אם הוא ברכה אם לאו.
(ליקוטי מוהר"ן א,לו)
ולא תאכל הנפש עם הבשר (יב,כג)
וזה בחינת איסור איבר מן החי, כי אין שחיטה אלא מן הצואר, כי השחיטה היא להכניע כח הבהמיות ולהעלות הנפש מחַי למְדַבֵּר. ועל כן צריך לשחוט מן הצוואר דייקא, דהיינו הקנה והושט והורידין שהם סמוכים לכלי הדבור. ועל כן תיקון השחיטה על ידם דוקא, כי דרך שם יוצאים הנפשות בבחינת נפשי יצאה בדברו. ועל כן לשם מתכנסים כל הדמים בשעת השחיטה, כי שם מקומם לצאת דרך שם, כי הדם הוא הנפש ויציאת ועלית הנפשות הוא דרך שם. ועל כן, מחמת ששם עיקר הנפש ועל כן שם תלוי החִיות ומחמת זה נאחזים שם ביותר הקליפות, כי קנה וושט וורידין הם בחינת שלשת שרי פרעה (ליקוטי תורה פרשת וישב) שהם עומדים שם לינוק מהדיבור והנפש שיוצא דרך שם תמיד, בבחינת נפשי יצאה וכו' וכנ"ל, ובפרט בבהמה שהנפשות שיש שם הם בחינת נפשות העשוקים שירדו ונפלו ממדרגתם, ממדבר לחי וניטל מהם הדיבור, כי הבהמה אין לה כח הדבור. על כן בבהמה, השלשת שרי פרעה, שהם השלש קלפות הנ"ל, הם שם בתוקף והתגברות יותר. כי בחינת הדיבור, בחינת הנפשות כבוש אצלם, כי שם מתגבר רוח הבהמיות שהוא בחינת הקליפות הנ"ל וכובשים את הנפש שהוא בחינת הדבור אליהם עד שיורד הנפש ממדרגתו לגמרי, ממדבר לחי כנ"ל. ועל כן צריך לשחוט מן הצואר הנ"ל, לשחוט הקנה וושט וורידין, להכניע שלשת שרי פרעה. ואזי לשם מתכנסים ויוצאים כל הדמים, שהם הנפשות, ויוצאים ועולים מחי למדבר על ידי הברכה והסכין של שחיטה שהוא בחינת דיבור הקדוש של שלימות לשון הקדש כנ"ל. ועל כן כל זמן שלא שחט הבהמה מן הצואר אפילו אם יחתך איבר ממנה בסכין, אין כח הבהמיות נכנע ואין הנפש יוצאה דרך שם, כי יציאת הנפש הוא רק דרך השלושה הנ"ל בבחינת נפשי יצאה וכו'. ושם הוא הכנעת הקליפות, כי שם אחיזתם במקום עיקר החיות של הנפש כנ"ל. ועל כן כשיאכל חס ושלום איבר מן החי, הוא אוכל הנפש עם הבשר, כי עדיין נשאר בו נפשו וחיותו, כי כל איבר מושך לעצמו חיות, ואין החיות והנפשות יוצאים מן האיברים כי אם דרך בית השחיטה כנ"ל, כי דרך שם מתאוית הנפש לצאת, כי שם נתתקנת ועולה מחי למדבר כנ"ל, אבל כשחותך איבר ממנה במקום אחר, אזי, אדרבא, האיבר מושך לעצמו חיות, והחיות שהוא הנפש נשאר בו ואינה יוצאה ממנה. ועל כן אסרה התורה, כמו שכתוב, ולא תאכל הנפש עם הבשר, כי אין הבשר מוכשר ומותר באכילה רק אחר יציאת הנפש ממנה, אבל הנפש בעצמה אסור לכלותה ולאכלה. נמצא, כשיאכל חס ושלום, איבר מן החי, הוא רוצח ממש, כי הורג את הנפש.
(ליקוטי הלכות, יורה דעה, אבר מן החי א,א)
בנים אתם לה' אלקיכם לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת (יד,א)
סמך אצל מצוה זאת דייקא לקרותם בשם בנים. כי הא בהא תליא [=זה תלוי בזה] והוא טעמו של מצוה זאת. כי השם יתברך אומר לישראל בנים אתם וכו' ועל כן אסור להתגודד ולעשות קרחה על מת. כי צריכין להאמין שבאמת המיתה טובה גדולה מאד, כדי לזכות על ידה דייקא להגיע לבחינת בן. שעיקר גזירת המיתה הוא כדי לבטל ולבלות בעפר זוהמת בחינת העבד, כדי שנזכה לעתיד לקום בתחיה בגוף זך ואז נזכה להיות בחינת בן, כמו בן המחפש בגנזי אביו, כי אז נזכה להכירו יתברך בבחינת שם העצם, ועל כן מקושר היטב מקרא הנ"ל בקשר נפלא, כי דייקא מחמת שישראל נקראים באמת בנים בחינת בנים אתם לה' אלקיכם על כן לא תתגודדו וכו' כי המיתה טובה גדולה כדי לזכות להגיע על ידי זה לבחינת בן בשלימות.
(שם, אורח חיים, ברכת השחר ג,מה)
ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת
בשעת האבילות, חס ושלום, הוא הסתלקות המוחין. והשערות הם מותרי מוחין. ובשעת הסתלקות המוחין מכליהם, נמשכין המוחין ביותר לתוך השערות, ועל כן אם חס ושלום יגלח אז שערותיו יוכל להשחית מוחו חס ושלום. ועל כן צריך להמתין עד שיסתלק ויעבור ימי אבלו, ואז יחזרו המוחין ויזדככו וישובו המוחין למקומם בשלום ולא ישארו בהשערות כי אם מותרי מוחין ואז יגלחם כי אז צריך לגלחם כדי שלא יתרבו המותרות במוח.
(שם, יורה דעה, קרחה וכתובת קעקע ג,ז)
עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה (יד,כב)
השדה התחתון מרמז לשדה העליון הקדוש שגדלים בה כל הנשמות הקדושות. כי הכל אחד, כי גם כל גידולי השדה התחתון הם גם כן רק נשמות קדושות, כי כל העשבים והצמחים והתבואות והפרות, כולם הם גלגולי נשמות כידוע. וכמו שרואין בשדה התחתון שכל תיקוני השדה נעשים בכל שנה ושנה, כי בכל שנה ושנה גדלים פירות חדשים, וחורשים וזורעים וקוצרים וכו', כמו כן גם תיקון הנשמות הקדושות הגדלים בהשדה העליון הוא גם כן בכל שנה, כי עיקר תיקונם הוא שיזכו להיכלל בשלימות בבחינת התכלית, ששם כולו אחד, כולו טוב, שזה בחינת שנים עשר חדשי השנה כנגד שנים עשר מזלות, שהם כנגד שנים עשר שבטי-יה, שהם בחינת כלל הנשמות הקדושות, ושנים עשר שבטים הם כנגד בחינת שנים עשר גבולי אלכסון, בחינת שנים עשר צרופי הוי"ה. ועיקר תיקון העולם הוא כשכל השנים עשר גבולים נכללים באחד, היינו בשרשם, שהוא בחינת הוי"ה פשוטה, שהוא כולו טוב, כולו אחד, ואין שם שום אחיזת הדין כלל. וזה בחינת שנים עשר מזלות המתגלגלים ברקיע, וכולם מתגלגלים על נקודת המרכז שאין בו שום ציור, ששורשו מבחינת כולו אחד כולו טוב, וכל גלגולם וסיבובם בכל שנה ושנה כל ימי עולם, הכל כדי שיכללו בבחינת כולו אחד כולו טוב, שזהו התכלית של כל העולם ומלואו. ועל כן בכל שנה ושנה נעשה תיקון השדה כנ"ל, כי בכל שנים עשר חדשי השנה, שהם בחינת תקופת השנה, חוזרין ועולין ונכללין כל השנים עשר גבולי אלכסון, שהם בחינת שנים-עשר מזלות, שנים- עשר חדשים, ונכללים בשרשם בנקדה הפנימית, שהוא בחינת כולו אחד כולו טוב, שזהו עיקר בחינת תיקון השדה כנ"ל. וזה בחינת עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה. כי התבואה היוצא בכל שנה ושנה – בכל שנה דייקא כנ"ל – צריכין לתקנה שתהיה נכללת בבחינת כולו אחד שהוא תיקון השדה כנ"ל, ועל כן צריכין ליתן תרומות ומעשרות ומתנות עניים מהתבואה. כי על ידי שנותנין מהתבואה לכהנים וללווים ולעניים כמו שצוותה התורה, על ידי זה מרימין כל התבואה, ונכללת בשורשה בכולו אחד. כי החלק שנותנין לכהנים ולעניים הם חלק השם יתברך, כאילו נותנין לו יתברך. כי כהנים משולחן גבוה קא זכו [=כהנים – מ'שולחן' ה' זכו] כמו שכתוב אני חלקך ונחלתך בתוך בני ישראל. וכן כל מה שנותנין לעניים נותנין להשם יתברך כביכול, כמו שכתוב מלוה ה' חונן דל וכו'. נמצא שבזה שמקיימין מצוות המתנות מן התבואה בזה מרימין ומעלין כל התבואה להשם יתברך, שהוא כולו אחד כולו טוב, על ידי שנותנין לו חלקו שצוה ליתן חלקו לכהן ולעני. וזהו בחינת מעשר מן המעשר, שהוא בסוד מאה ברכות בכל יום כמובא, שהוא בחינת התפילה שכלולה מכל המאה ברכות שהוא בחינת ויזרע יצחק בארץ ההוא וימצא בשנה ההוא מאה שערים ויברכהו ה' כידוע. שכל זה הוא כדי לחזור ולכלול באחד על ידי שנכללין עשר מעשר עד מאה, עד שנכללין באחד שהוא סוד מעשר מן המעשר, דהיינו אחד ממאה שנותנין לכהן. ועל כן כל אלו התיקונים של תרומות ומעשרות ומתנות עניים שהם תיקוני השדה הקדוש, נעשין בכל שנה ושנה כמו שכתוב עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה. כי עיקר תיקון השדה דהיינו שתהיה נכללת באחד, זה צריכין לעשות בכל שנה ושנה שכלולה מי"ב חדשים שבהם חוזרים הגלגלים בחינת י"ב גבולי אלכסון וחוזרין ושבין ונכללין ועולין בשרשם שהוא כולו אחד כולו טוב כנ"ל, שעל ידי זה נתבטלין כל המצרים והדינים הנאחזין מבחינת הגבולים והצמצומים.
מה שהזהירה תורה ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלקיך בכל מעשיך ובכל משלח ידיך, כי עיקר הצדקה הוא הרצון טוב, להפוך הרוגז והאכזריות לרצון (כמבואר בליקוטי מוהר"ן ב תורה ד עיין שם). ועל כן צריך ליתן צדקה ברצון טוב בלי שום רוע הלב, כדי לבטל הרוגז ולהמשיך הרצון, שזהו עיקר הצדקה שעל ידי זה זוכין לבטל כל הל"ט מלאכות של חול שיש בהם אחיזת זוהמת הנחש, בחינת ל"ט קללות. וזהו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה', 'יברכך ה" דייקא, היפך הקללות של חטא אדם הראשון, שהוא בעצבון תאכלנה בחינת ל"ט מלאכות, כי על ידי צדקה ברצון טוב זוכין להמשיך הארת הרצון על עולם העשיה ונכלל עשיה ברצון, ועל ידי זה נתבטל כל העשיות וכל הל"ט מלאכות, כי נתקיים העולם בחסדו לבד שהוא בחינת ברכה וחסד. וזהו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלקיך בכל מעשיך ובכל משלח ידך, כי נמשך ברכה וחסד על כל העשיות על ידי הארת הרצון, עד שזוכין לבטל כל העשיות לגמרי, כי נכלל עשיה ברצון. והכל על ידי הצדקה שמהפך רוגז בחינת עשיה לרצון.
(חושן משפט, ערב, ג,יא)
ולא ירע לבבך בתתך לו
עיקר התגלות הרצון על ידי צדקה, כשמשבר אכזריות לבו ומהפכו לנדיבות ורצון, שעל ידי זה נתהפך הרוגז לרצון, וזוכה להמשיך הארת הרצון בזה העולם העשיה, שבו עיקר אחיזת הרוגז והדין. וזה בעצמו בחינת הצדקה, כי מבחינת העשיה והרוגז משם עיקר העניות, ועל כן על פי רוב העני הוא בכעס ורוגז תמיד. וזה הנדבן שביטל בחינת הרוגז והאכזריות שבלב, ומהפכו לרחמנות ורצון ונדיבות לב, משפיע מנדבת לבו להעני, על ידי זה הוא ממשיך הארת הרצון לבחינת עשיה ומהפך העשיה והרוגז לרצון. וגם בחוש נראה זאת, כי זה העני שהיה מתחילה בצער ורוגז והיה כמו מתרעם על מידותיו חס ושלום, ועכשו על ידי הצדקה נתרצה ונתפייס ונתבטל הרוגז שנאחז בו בתחילה ונמשך עליו בחינת הארת הרצון. נמצא שעל ידי הצדקה הוא מהפך הרוגז בחינת עשיה לרצון, שזה עיקר ירידת האדם לעולם הזה, וזה עיקר כלליות כל המצוות שבתורה כמבואר בפנים. ועל כן שקולה מצות צדקה כנגד כל התורה כולה כמאמר רבותינו ז"ל, וזה שהזהירה תורה ולא ירע לבבך בתתך לו וכו', כי עיקר הצדקה הוא הרצון הטוב להפך הרוגז והאכזריות לרצון.
(אוצר היראה, צדקה וגמילות חסדים עא; על פי: ליקוה"ל, חושן משפט, ערב ג,ח-י)
ולא ירע לבבך בתתך לו
עיקר הצדקה היא על ידי משפט, וזה בחינת מה שהזהירה תורה ולא ירע לבבך בתתך לו, כי רע הלב זה בחינת פגם המשפט התלוי בלב, כי עיקר תיקון הצדקה הוא על ידי משפט שהוא ההיפך מרע הלב, כי העשיר צריך לשפוט את עצמו ולהבין כי בודאי השם יתברך עושה עמו חסד גדול שאינו ראוי אליו כלל, ונותן לו שפע ממון ועשירות, מה שכמה אנשים צדיקים וטובים ממנו אלפים פעמים, חייהם תלויים מנגד ואין להם שום פרנסה וסובלים דוחק גדול רחמנא לצלן, על כן בודאי אין הדין נותן שאהיה כפוי טובה נגד השם יתברך, ובודאי חובה עלי לתת להשם יתברך חלקו אשר הזהירנו ליתן לעניים. כי באמת הכל שלו יתברך, רק שהשם יתברך חמל ולא הכביד על האדם לצוות עליו לתת ארבעה חלקים להעני וחלק חומש לו, כי בודאי כך היה המידה כי האדם העובד עבודת פרך אצל חברו ומכניס רווח גדול לחברו, אף על פי כן אינו נותן לו שכר עבודתו אפילו חלק מחמש רק איזה שכר קצוב, מכל שכן האדם אצל השם יתברך שהכל מהשם יתברך ואנחנו שלו וכל אשר לנו שלו, ואנחנו צריכים לחסדו ולטובתו וישועתו בכל עת ורגע ובלעדו אין לנו מלך גואל ומושיע פודה ומציל ומפרנס וכו', בודאי ראוי לנו להחזיר הפקדון לבעליו ולחלק לצדקה כל מה שמרויח, רק ליקח לעצמו פרנסתו בצמצום. מכל שכן שהשם יתברך מקל עלינו מאד ומצוה עלינו שיתנו על כל פנים מעשר או חומש, וגם הוא מבטיחנו לתן לנו ברכה בכפלים בזכות הצדקה, וגם בעולם הבא לא יקפח שכרנו, בודאי ראוי ליתן חלק השם יתברך לעניים בשמחה רבה, אם יחשב דרכיו וישפוט עצמו באמת, ואז יזכה להכניע רע הלב על ידי המשפט ויקיים ולא ירע לבבך בתתך לו ואז הצדקה בשלמות, כי אז מאיר בצדקה בחינת משפט, שעל ידי זה יוכל להציל את העני מן העניות לגמרי על ידי בחינת המשפט שמאיר בו, על ידי הצדקה שנותן לו.
כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלקיך בכל מעשיך ובכל משלח ידיך (שם)
כל זמן שאין האדם נופל עדיין לתאות ממון, ואינו נטרד עדיין כל כך בטרדת הפרנסה וחמדת הממון ותאוות הנגידות והעשירות, אף על פי שהוא משוקע בתאותו, עדיין אפשר לדבר עמו ביראת שמים ולהמשיכו ולקרבו אל השם יתברך ולהוציאו מתאוותיו הרעות. אבל כיון שנופל ונשקע בתאות ממון, אזי קשה מאד אפילו לדבר עמו מהתכלית באמת כראוי, כי מוטרד מאד כל ימיו, ומחשבתו מבלבלת מאד כל ימיו מריבוי דאגתו והצטרכויותיו המרובים שהרבה עליו בעצמו, בפרט כמו ששכיח עכשיו בעונותינו הרבים, שכל אחד רוצה דייקא להרבות צרכיו ולהתנהג בדרך הנגידים; אפילו עניים ואביונים וקטנים במעלה מסתכלין בכל עת להתנהג בגדולות, במלבושים נאים ודירות ובכלים נאים, בפרט מי שיש לו עשירות קצת, שהוא עכשיו עני ביותר, כי תכף שיש לו איזה סך ממון ועשירות קצת, הוא מרבה כבוד ביתו, עד שיש לו דחקות פרנסה יותר מבזמן הקודם לפי דעתו. וכשתובעין אותו לצדקה הוא משיב מיד: אי אתה יודע שעכשיו בצוק העתים, ולא כימים הראשונים עכשיו, כי המשא ומתן נלקה ונתמעט, ואין מרויחין כי אם פרנסה בדוחק! כי צרכיו מרבים מאד, והוא שוכח חסדי השם, שזה סמוך זמן לא כביר אשר הרויח כל זה הסך, כי רוב העשירים היו בהתחלתם עניים ומשרתים ונאמנים, והשם יתברך הקימם מעפר ומאשפות ונתן להם עשירות, לכל אחד כפי מה שנתן לו השם יתברך, ועינו לא תשבע מכל זה ודאגותיו מרובות מאד מגודל ריבוי צרכיו שהרבה על עצמו, כאלו הוא נולד עם כל זה וכאלו חייו תלויים בזה, ונדמה לו שאי אפשר לקמץ בשום דבר, רק בדבר אחד הוא מקמץ דהיינו בצדקה, שכשתובעין אותו לצדקה הוא משיב: צרכי מרבים מאד והפרנסה דחוקה עכשו! ולא ישים אל לבו, לא דעת ולא תבונה לאמר: אדרבא, מאחר שצרכי מרבים כל כך, בודאי אני צריך להרבות הצדקה! כי זאת יודעים ומאמינים הכל שהכל מהשם יתברך, ואי אפשר לשום אדם להרויח אפלו פרוטה כל שהוא, רק בישועת השם וחסדיו הנפלאים. והשם יתברך הזהירנו על זה כמה פעמים, לחוס על דל ואביון ולתת לו בעין יפה, והבטיחנו על זה: כי בגלל הדבר הזה יברכך וכו' (עין פנים, שמרבה לדבר בגאות העשירים, שאין להם רחמנות על העניים וכו', אדרבא חורקים שניהם עליהם וכו', וכאלו כל העשירות והגדלה מגיע רק להם וכו'). ובאמת כל הטרדות והבלבולים של כל העולם, הן העשירים או בינונים, הן שאר האנשים הרודפים אחר הממון והפרנסה ביגיעות גדולות וטרדות ויסורים ודאגות הרבה, כל זה נמשך רק ממניעת הצדקה, מחמת שאין נותנין צדקה ברווח ובפזור גדול, שעל ידי זה מתגבר עליהם תאות ממון והקללה של בזיעת אפיך תאכל לחם, בעצבון תאכלנה, שהיא טרדת רדיפת הממון, עד שאין להם חיים כלל, כי הממון מכלה ימי חייהם ממש ועוקר אותם משני עולמות, כי אי אפשר לשבר בשלמות תאות ממון ולהנצל מכל טרדת הממון והפרנסה, כי אם על ידי צדקה, כמבואר בפנים.
(אוצר היראה, ממון ופרנסה רנד; על פי: אבן העזר, קדושין ג,ד)
וברכך ה' אלקיך בכל אשר תעשה (טו,יח)
עיקר עצבות ודאגות הפרנסה הוא מחמת שאין לו בטחון בהשם יתברך, ועיקר פגם וחסרון הבטחון נמשך רק מבחינת הזמן והמקום. כי באמת השם יתברך משפיע שיפעו הטוב תמיד בלי הפסק רגע, רק כשהשפע באה בזה העולם הגשמי שהוא במקום וזמן, אזי מוכרח השפע להתלבש במקום וזמן. ועל כן אין השפע של פרנסה ועשירות נמשכת כי אם במקום וזמן ידוע, כמו שנראה בחוש, שיש זמן שהאדם מרויח ויש להפך; וכן במקום, שבמקום זה מרויחין ובמקום אחר להפך. ומחמת זה עיקר דאגת הפרנסה מחמת שלפעמים נתעכב שפע פרנסתו, על כן עולה דאגת פרנסתו על לבו ודואג מה יאכל למחר, ומחמת זה הוא רודף אחר פרנסתו ביגיעות גדולות, וסוף כל סוף אינו משיג פרנסתו כי אם כשיבוא עתו וזמנו. ואם היה לו שכל אמיתי והיה מאמין בהשם יתברך שהכל ממנו יתברך, רק שצריכין להמתין וליחל להשם עד שיבוא זמנו ועתו, אז לא היה רץ ומתיגע אחר פרנסתו כל כך, כי השם יתברך יתן לו פרנסתו בעתו בסבה קלה, כי אף על פי שההכרח שיעשה האדם איזה עובדא קלה בשביל פרנסה, כמאמר רבותינו ז"ל על פסוק וברכתיך בכל אשר תעשה, כי אי אפשר להמשיך השפע בזה העולם כי אם על ידי כלים, ועל כן מוכרחים לעשות איזה עסק ומשא ומתן, כי על ידי זה עושין כלים וצנורות לקבל השפע; אבל באמת אין העסק עיקר כלל, רק עיקר הפרנסה מהשם יתברך ובהשגחתו לבד, כי אין אדם יודע במה משתכר. ועל כן אסור להאדם לדחוק את השעה, לרדוף אחר הפרנסה ביגיעות גדולות, כאילו, חס ושלום, הפרנסה תלוי בזה לבד, כי אדרבא על ידי זה נתמעט פרנסתו, כי כל הדוחק את השעה השעה דוחקתו, כי אין צריך לו לעשות משא ומתן ועסק, רק לצאת ידי מצות עשית משא ומתן באמונה כדי לעשות איזה כלי וצינור לקבל ההשפעה כנ"ל, וכל מה שיעשה יוצא בזה. וזהו וברכתיך בכל אשר תעשה, היינו בכל מה שתעשה, יהיה מה שיהיה, אפילו דבר קל וקטן, יברכך ה'. כאשר נראה בחוש ברוב בני אדם, שכמה פעמים שהם רצים ורודפים מאד אחר הפרנסה כמה זמנים ביגיעות גדולות, ואין עולה בידם שום רווח ומאומה לא ישאו בעמלם, ואחר כך השם יתברך מרחם עליהם ומזמין להם פרנסה, ולפעמים אפילו עשירות גדול בסבה קלה מאד, שהיא כמעט בלי שום דרך הטבע, וכל העולם מלא ממעשיות כאלו, שהם שכיחים מאד בעולם כמעט בכל אחד ואחד שעוסק במשא ומתן. ואם היה לו שכל והיה סומך עצמו בתחילה על השם יתברך ולא היה דואג כלל, אזי לא היה צריך כלל יגיעות כאלו שהיה לו בחינם, וכשהיה מגיע הזמן, היה מזמין לו השם יתברך פרנסתו בסבה קלה כנ"ל, ולא די שאינו מרויח כלל על ידי דאגתו ועצבונו ויגיעות רבות וטרחות עצומות שלו, אדרבא הוא מפסיד שפע פרנסתו על ידי זה. כי באמת עיקר שפע הפרנסה נמשכת מבחינת למעלה מהזמן והמקום, רק שבזה העולם מוכרח הפרנסה להתלבש בזמן ובמקום, אשר מחמת זה צריכים לעשות איזה עסק ומשא ומתן בשביל פרנסה, כדי לעשות כלי שיוכל השפע להתלבש בזה העולם כנ"ל. ועל כן כשהוא מאמין שהכל מלמעלה, על ידי זה נתקשר הזמן והמקום לבחינת למעלה מהזמן והמקום, ואזי יש לו פרנסה בשפע, כי הוא מקושר לשורש ההשפעות על ידי אמונתו ובטחונו בהשם. אבל כשהוא רץ אחר פרנסתו ביגיעות גדולות, אזי הוא נמשך ונתקשר ביותר לבחינת מקום וזמן ומפריד בין הזמן והמקום לבין בחינת למעלה מהזמן והמקום, ועל ידי זה נתרחק משורש ההשפעות, ועל כן קשה לו למצוא פרנסתו, ואפילו כשמגיע לו מעט פרנסה, בהכרח שתהיה ביגיעה גדולה ועצומה מאד. וזה כל הדוחק את השעה השעה דוחקתו, כי כל מה שנמשך אחר הזמן ביותר ודוחק את השעה, הוא נתקשר ונתאחז ביותר בבחינת זמן ומקום ונתרחק ביותר משורש ההשפעה, שהוא בבחינת למעלה מהזמן והמקום, ועל כן השעה דוחקתו, 'השעה' דיקא, מחמת שנתקשר ביותר לבחינת שעה וזמן, ועל כן יש לו דחק יותר, כי נתרחק פרנסתו לזמן רחוק ולמקום רחוק ביותר, עד שלפעמים צריך לנוד על ידי זה למקומות רחוקים ביותר ובהמשך הזמן הרבה בשביל פרנסתו. אבל הנדחה מפני השעה ומאמין שהכל מהשם יתברך, ובוטח בהשם יתברך שוודאי יתן לו פרנסתו בזמנו בסיבה קלה, אזי הוא מקושר ביותר לבחינת למעלה מהזמן והמקום, ואז השעה נדחית מפניו, כי זוכה על ידי זה למעט ולבטל בחינת הזמן והמקום, ושולח לו השם יתברך פרנסתו במעוט זמן ובקרוב מקום. ואם היה זוכה האדם לבטחון חזק מאד, אזי לא היה צריך לעשות שום סיבה בשביל פרנסה, והיה נעשה הכלי והצנור של פרנסה על ידי הבטחון בעצמו, כי על ידי בטחון נעשה כלי לקבל השפע היורד מלמעלה, כמבואר במקום אחר.
(אוצר היראה, בטחון ד; על פי: יורה דעה, ריבית ג)
למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך (טז,ג)
האדם צריך לזכור היטב היטב כל ימי חייו בכל יום ויום את יום צאתו ממצרים, דהיינו מה שיצא ממצרים בחיפזון קודם הקץ רק בחסדו, שמחמת זה עובר עליו מה שעובר, כי בכל דור ודור חייב כל אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים (פסחים קטז:). על כן צריכין לזכור בכל יום גודל חסדו יתברך שהוציאו ממקום שהוציאו שזהו בחינת יציאת מצרים. ואף על פי שעתה עובר עליו מה שעובר בודאי החסד והטובה שעשה עמו ה' יתברך בודאי אינו לריק חס ושלום, רק שצריך עתה לעבור בענינים האלה ולהתנסות בהם, אבל סוף כל סוף יגמור ה' יתברך את שלו מה שהתחיל ברחמיו להוציאנו ממצרים מתוקף הסטרא אחרא כדי לקרבנו לעבודתו יתברך, כי דבר אלקינו יקום לעולם.
(ליקוטי הלכות, אורח חיים, ברכרת הפירות ה,י)
שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה' אלקיך (טז,טז)
עיקר הקדושה להאמין שהכל ברצונו יתברך ולכסוף ולהשתוקק אליו יתברך תמיד ברצון חזק, כמו שכתב רבינו ז"ל בתורה ד (ליקוטי מוהר"ן ב, עיין שם) על השלוש רגלים שנקראים מחמת זה מקרא קודש וכו'. ועיקר קדושת בית המקדש היא מבחינת קדשי קדשים ששם עיקר הקדושה. כי קדשי קדשים בחינת רעווא דרעווין – רצון שברצונות, כי הרצון נקרא קודש, ועל כן בחינת רצון שברצונות הוא בחינת קדשי קדשים. ועל כן בשלשה רגלים היינו צריכין לעלות לרגל לראות פני ה' בבית המקדש, כי שלש רגלים הם מקראי קודש שאז התגלות הרצון כמובא בהתורה הנ"ל. ועל כן צריכין לעלות אז לבית המקדש ששם עיקר התגלות הרצון שנמשך מבחינת רצון שברצונות בחינת קודש הקדשים. וזהו שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה'. פני ה' דייקא, זהו בחינת הארת הרצון שנקרא פנים כמו שכתוב שם בהתורה הנ"ל. וזהו (שמות כג) ולא יראו פני ריקם. כי אי אפשר לקבל אור הפנים, שהוא בחינת רצון כי אם על ידי צדקה, כמובא בהתורה הנ"ל. ועל כן הצריכו אז ביום טוב להביא קרבנות נדרים ונדבות, שהם בחינת צדקה נדבת לב בחינת רצון, כדי להמשיך הארת הרצון, שהוא בחינת הארת פנים שזוכין ברגלים בבית המקדש שעולין שם ברגל. וזהו מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב, בת נדיב דייקא, בחינת נדבת לב, בחינת הארת הרצון שזוכין כשעולין ברגל שלש פעמים בשנה, שעל זה נאמר מקרא זה: מה יפו פעמיך כמו שפירש רש"י שם. ועל כן הזהירה תורה ביותר לתת צדקה ברגלים, כמו שכתוב ושמחת לפני ה' אלקיך אתה ובנך ובתך והגר והיתום והאלמנה וכו', ודרשו רבותינו ז"ל: אם אתה משמח את שלי אני משמח את שלך. כי עיקר שמחת יום טוב הוא כפי התגלות הרצון שזוכין, כמו שכתוב שם בהתורה הנ"ל, בחינת ישמח צדיק כי חזה נקם פעמיו ירחץ וכו' עיין שם. ועיקר התגלות הרצון הוא על ידי צדקה כנ"ל. ועל כן ביום טוב, שאז צריכין לגלות הרצון, על כן צריכין אז להרבות בצדקה כנ"ל. ועל ידי זה עיקר שמחת יום טוב, כי עיקר השמחה על ידי התגלות הרצון. וזהו אם אתה משמח את שלי, דהיינו שאתה נותן צדקה, אז אני משמח את שלך. כי עיקר השמחה על ידי הארת הרצון שזוכים על ידי צדקה.
(ליקוטי הלכות, חושן משפט, ערב, ג,יח)
חלק מהחומר נאסף בסיוע חומש דברים עם ליקוטי הלכות של הוצאת "קרן רבי ישראל בער אודסר"
הנושא הבא שעומד בסדר לימודינו הינו מרכזי ועמוק, ומהווה יסוד גדול ביותר בכל מה שקשור לתפילה והתבודדות. מחמת אריכות הדברים שנצרכת בנושא זה, חילקתי את הדברים לשלושה מאמרים. שני המאמרים הראשונים קרובים זה לזה, ומתחברים במאמר השלישי.
"אמר רבי יהושע-בן-לוי: כל העונה 'אמן יהא שמיה רבא מברך' בכל כחו, קורעין לו גזר דינו" (שבת דף קיט ע"ב). רש"י מסביר ש'בכל כוחו', פירושו: 'בכל כוונתו'. התוספות שם מעירים עליו ממדרש שמשמע ממנו שהכוונה היא בקול רם ממש, ולא רק בכוונה גדולה. הריטב"א מבאר בדרך שמחברת את פירוש רש"י ותוספות, בשם רבינו יונה: אם עונים בקול רם ממילא מגיעים לכוונה גדולה. באמת "בכל כוחו" פירושו בכל הכוונה, אבל הדרך להגיע לכך היא בקול רם.
כעת נעבור בקצרה על שלוש נקודות, שיתחברו בסופן, כך שאין צורך להתבלבל. לעניות דעתי נראה לבאר בזה, שהנה ה'בית-חדש' כותב בסימן צא' שיסוד הכוונה בתפילה הוא דבקות. בלי דבקות אי אפשר להתחיל לכוון בתפילה. אמנם, לאיזה סוג דבקות אנחנו רוצים להגיע בתפילה? כותב בעל 'ערכי יהושע': הדבקות היא מצד "ממעמקים קראתיך ה'". הדבקות שלנו בקדוש-ברוך-הוא נובעת מכך שיש לנו חיסרון מהותי בקיום שלנו, ומחמתו אנחנו נשענים עליו – וזאת הדבקות הגדולה ביותר. אנחנו לא קרובים אל ה' רק מתוך רצון טוב ומדרגה גבוהה ברוחניות, אלא אנחנו קרובים בעומק הקיום שלנו, ולעולם קירבה זו לא יכולה להיעלם, לא כל זמן שאנחנו קיימים (בעבר הרחבנו על כך במאמר "תפילה לא-ל – חיי!"). נסכם את שני יסודות חשובים אלו: הכוונה בתפילה באה כשדבקים בה', ודבקות זו נובעת מהקשר העמוק שיש לנו בעצמיות חיותנו עם הבורא שמקיים אותנו.
קרה לכם פעם שעמדתם עם עוד מישהו בחדר, וראיתם שהכלי שעומד לידו עומד ליפול ממש הרגע, וצעקתם "לא!" "זה נופל!" וכדומה? מן הסתם. מדוע אנחנו צועקים או לפחות קוראים בקול גדול, כשזה שאנו קוראים אליו נמצא קרוב אלינו? האמת היא, שאנחנו לא קוראים כדי שהוא ישמע אותנו. הקריאה נובעת רק מתוך ההיסטריה שבנו. אנחנו חושבים לעצמנו (בתת-מודע כמובן) שזה לא סתם 'לא', אלא 'לא' אחד גדול. התחושה העמוקה הזאת גורמת לנו לקרוא בקול.
יש תפילה ויש תפילה. אפשר להתפלל כשהצורך עומד מול עינינו. התפילה השלמה היא התפילה כשהחיסרון שלנו עומד מול עינינו. הפניה לא נובעת רק מתוך הצורך שלנו בא' ב' ג'. היא מתחילה בזה, אבל הפניה בסופו של דבר נובעת מתוכינו, מתוך הישענות גמורה על ה'. מה קורה כשאנחנו לא חשים את החיסרון, ואנחנו לא נשענים על ה' כמו שצריך? ובמלים אחרות – מאחר והדבקות היא מצד החיסרון, והכוונה נובעת מהדבקות, איך אפשר לעורר כוונה כשלא מרגישים חיסרון? מלמד אותנו רבינו יונה עצה: פשוט תקרא בקול רם. כשקוראים בקול רם מבטאים שמה שחסר לנו הוא לא סתם 'צורך' אלא מהות אמיתית שחסרה בנו. אם תשאלו: מה הקול ישנה את התחושות שלנו? התשובה היא: "לא מחכמה תתפסוני על זה, כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות" (ספר החינוך, מצווה טז). ובכך הקול מעורר הכוונה. לפי דברינו נוכל להבין את מה שאומר רבי נחמן (שיחות הר"ן רצג), שכמו שהקול מעורר הכוונה, כן להפך, שהכוונה מעוררת את הקול. לפי הנוסח של בעל החינוך נוכל להגדיר את דבריו מחדש כך: כמו שהפעולות משפיעות על הלב, כך הלב משפיע ויוצר פעולות.
נמצאנו למדים, שהנקודה בה נוגע הקול הוא החיסרון הפנימי. קריאה בלי קול היא הבנה שהמציאות חסרה. מציאות זו היא לא הדבקות שנדרשת מאיתנו בשעת התפילה. קריאה עם קול היא הבנה שאני חסר. זאת היא ההגדרה העמוקה של התפילה, ששורשה הוא מלשון תיפלות. מאכל שחסר לו פלפל נקרא מאכל בעל חיסרון אחד, אבל מאכל בלי מלח הופך לתפל – מאכל שכולו חיסרון אחד גדול. בתפילה כל אחד ואחד אמור להרגיש את זה ומתוך כך לפנות אל ה' – לא להרגיש שחסר משהו בפרנסה, לא להרגיש שחסר משהו בחיים, אלא אני הוא זה שחסר. להתפלל – להיות תפל. לאור דברים אלו נוכל להבין מדוע תפילה נקראת קריאה (קרוב ה' לכל קוראיו [תהלים קמה], קולי אל ה' אקרא [שם ג], קראתי אליך ה' [שם קמב] ועוד רבים). אם אני רוצה שמישהו יעביר לי חפץ מסוים, אינני קורא אליו אלא מבקש ממנו. אמנם אם אני רוצה אותו במציאותי, אזי אקרא אליו. אם דוד המלך אומר "קראתי אליך ה'", הרי שיש כאן משהו שהיה צריך להיאמר, למרות שלכאורה פשוט שזה מה שהוא עושה – עומד בתפילה. אמנם יש כאן דבר גדול אותו צריך לחדש: אני לא מבקש. אני קורא. אני מבין שאני צריך אותך במציאותי. אני לא צריך את הצרכים שיתמלאו, אלא "קראתי אליך ה'".
יסוד זה שלמדנו היום הוא הדבר הראשון שצריכים לדעת אותו כשמתפללים. זאת עבודה בפני עצמה להגיע לקריאה, אבל כשמגיעים אליה – "קרוב ה' לכל קוראיו". כל תפילה שלא נענית, הרי זה בגלל שלא קראנו. ביקשנו יפה מאד הרבה פעמים, אמת. רק לא קראנו. מי שיכניס את הדברים היטב-היטב לליבו יראה נפלאות בחייו, וישועת ה' תלווה אותו תמיד.
[למה גדר התפילה הוא כך – בפעם הבאה אם ירצה ה' ובלי נדר.]
כהמשך למאמרינו הקודם בנוגע לזהירות שעל ההורים להזהר שגם ילד 'קשה' יקבל את ההתייחסות הנכונה ואת תשומת הלב החיובית, ברצוני להביא לזה סמך מדברי חז"ל, שהרי "הפוך בה והפוך בה שכולא בה", בתורה הקדושה ובדברי חז"ל הקדושים אפשר למצוא רמזים לכל הדברים שבעולם.
"אי אפשר להתייחס לכל אחד!"
הגמרא (בבא מציעא דף צ"ג ע"ב) מספרת על רועה בשם בר אדא שהעביר בהמות, אותן רעה תמורת תשלום, על גבי גשר כשלפתע דחפה אחת הבהמות את חברתה, והפילה אותה לנהר שם היא טבעה. כשנתבע הרועה לדין על חוסר השמירה, השיב לבית הדין כי הוא פטור מתשלום, שכן היה זה מקרה אונס: "מאי הוה לי למיעבד" [=מה יכול הייתי לעשות?]. דיין בית הדין, האמורא רב פפא, השיבו: איבעי לך לעבורי חדא חדא, [=היה עליך להעביר על גבי הגשר כל בהמה בנפרד). אמר לו הרועה: וכי סבור אתה שאני מסוגל לכך, להעבירן אחת אחת?
השיבו רב פפא: כבר צווחו קמאי דקמך ולא איכא דאשגח בהו [=כבר צעקו על כך קודמים לך וטענו טענה זו, אך אין להתחשב בה].
"אפשר להתייחס לכל אחד!"
מבואר כאן בגמרא שמדורי דורות טענו הרועים, במקרה שלנו, המחנכים: אנו שומרים על הכלל, אין באפשרותינו להתייחס לכל יחיד בפני עצמו. אולם טענתם לא התקבלה אצל חכמינו.
לענייננו, אנו ההורים והמורים, קיבלנו שליחות מיוחדת לחנך את צאצאינו ותלמידינו בדרך התורה. עלינו לשנן לעצמינו שכל ילד וילד עולם בפני עצמו הוא ומוטל עלינו להתייחס אליו בהתאם. מי כמונו יודעים שאין שום ילד שהוא בדיוק כאחיו או כחברו, ובדיוק כך כל אחד צריך גם לקבל את הטיפול הפרטי שלו, וכאן לימדונו חז"ל כמה מוטלת עלינו, הרועים החובה להזהר ולהשמר שלא יפגע אחד בחבירו.
וכאמור, העצה לזה היא, לתת לכל אחד את הכבוד והיחס המגיע לו [ואם נדמה שלא מגיע לו, להמציא סיבות ומקרים, להתפס לדברים קטנים לכאורה, ועליהם לשבח ולכבד], וודאי שלא לדון אותו ביחס לאחרים, שאז הסכנה של 'נפילה לנהר' גדולה ביותר חס ושלום, ובוודאי צריך להיזהר שלא ידחוף אחד את חבירו.
להזהר מטעויות בתום לב…
לא פעם אנו רואים שני אחים, שהקטן מוכשר יותר מהמבוגר, ובלי לשים לב, ובלי חשיבה מוקדמת, יכולים בטעות לשבח יותר את הקטן, ואז באופן טבעי מרגיש הגדול את עצמו מושפל, וודאי חמור הרבה יותר אם אחד משפיל את חבירו ישירות, אז וודאי הסכנה גדולה עד מאוד. וזה מוטל עלינו ההורים והמורים – הרועים – להשגיח, לעודד, לעזור, לתת יד ותמיכה. התשובה "איני מסוגל", או "איך אני יכול לשים לב אליו בין כולם" אינה מתקבלת בבית הדין בו ידונו אותנו על אבדנם ח"ו של נפשות יקרות, אם לא עשינו מספיק על מנת שלא יפלו.
אנו מוצאים בחז"ל דוגמא נוספת של טיפול בילד 'קשה', שבעקבות טיפול נכון וחכם גדל להיות לאדם גדול. כך מספרת הגמרא (בבא מציעא דף פ"ה), על ר' שמעון בר איסי שהצליח להציל תלמיד בן גדולים שהגיע רח"ל לדיוטא אחרונה, ועל ידי דברי פיוס וכבוד הצליח לרומם אותו עד שנהיה ברבות הימים לתנא קדוש. ולמחנך כזה קוראת הגמרא "ולוקח נפשות חכם".
והם הם הדברים שכתבנו: בחכמה אפשר לקנות את נפש הילד ולהעמידו במקום הנכון בס"ד.
רבינו הק' כותב בתורה ס"ב (בליקוטי מוהר"ן חלק א, הנקראת "בא אל פרעה"): "כי השם יתברך מחמת רחמנותו ברא את העולם, כי רצה לגלות רחמנותו, ואם לא היה בריאת העולם, על מי היה מראה את רחמנותו? ועל כן ברא את כל הבריאה, מתחילת האצילות עד סוף נקודת המרכז של העולם הגשמי, כדי להראות רחמנותו." ומבואר שם שכדי לברוא את העולם היה צריך לצמצם את האור אין סוף, כדי שיהיה מקום פנוי שבו אפשר לברוא העולם, ומאותו צמצום נעשה חלל הפנוי שבתוכו נברא העולם, את הצמצום הזה לא ניתן להבין, אלא לעתיד לבוא, מכיוון שגם בתוך הצמצום יש אלקות.
מוהרנ"ת מביא בליקוטי הלכות (אורח חיים, הלכות תפילת מנחה ד') שיש הרבה בחינות של חלל הפנוי, ואחת מהם היא בחינת "ירידה שקודם העליה", והירידה היא תכלית העליה, כי כשאדם עולה מדרגא לדרגא, הוא נעשה בריאה חדשה, כי נתחדש ממש בבחינת 'תתחדש כנשר נעורייכי', ונעשה בריה חדשה, בבחינת אני היום ילידתיך, ועל כן קודם שזוכה לעלות מדרגא לדרגא, צריך שיהא ירידה והיא תכלית העליה, כי הירידה היא בחינת הצמצום שצריך שיהיה קודם הבריאה וכנ"ל, וזה בחינת צדיקים תחילתן ייסורין וסופם שלוה, כי הייסורין באים מהצמצום שקודם הבריאה, וזה הוא בחינת כל המניעות והעיכובים שיש להאדם קודם שזוכה לעשות איזה מצוה או דבר שבקדושה, כי בכל דבר שבקדושה בוראים עולמות כידוע, ועל כן צריך שיהיה צמצום קודם.
ר' צדוק בספרו "צדקת הצדיק" מדבר מאותו ענין וכותב כך: דווקא "אחז הרשע" שהפסוק אומר עליו "ולא עשה הישר בעיני ה'", ואחד הדברים שעשה הוא שמנע תינוקות של בית רבן מלימוד התורה, דווקא הוא היה הכלי להוליד את חזקיהו שהיה מרביץ תורה ברבים ביותר כידוע, ומזה אנו רואים שהצמצום קודם העליה, הוא דבר הכרחי כדי להגיע לעליה, אך למעשה האדם כשהוא בשעת הירידה קשה לו לראות זאת, ובכל זאת עליו להתחזק באמונה שזהו רצון הקדוש ברוך הוא ורק על ידי כך יגיע לעליה.
חזקיהו המלך ידע שעתיד לצאת ממנו מנשה, ולכן לא רצה לשאת אשה, אך הנביא הוכיחו באמרו אליו, שאין הוא צריך לחקור מה ייצא ממנו, אלא עליו להאמין שגם מהרע ייצא טוב, וכשם שהצמצום של האור אין סוף היה כדי לברוא את העולם, שהקדוש ברוך הוא רצה לגלות רחמנותו, כך גם הצמצום בעבודת ה' הוא גם כן טוב, כי בסופו של דבר ייצא ממנו דבר טוב, ואל לו להיגרר אחר בלבוליו ומניעיו שבאים אליו בשעת עבודתו את ה', כי כך דרכו של עולם הוא.
אולם בשעת נפילתו של האדם מעבודתו בקודש, יש לו הסתלקות הדעת, ומאין תבוא לו אותה דעת להתחזק בזה שהוא עומד בירידה שהיא לצורך העליה, וכותב מוהרנ"ת שאף על פי כן נשאר באדם בעת כזו "כח הרשימו", ואף שאינו מבין הדבר בשכלו מכל מקום מבין הוא מרחוק שראוי לו להאמין, ועל ידי שמאמין, יוצא מהחלל הפנוי דהיינו הנפילה, ונתעלה ביותר בעבודת ה'.
יהי רצון שנזכה לראות בכל פעם בעת הירידה, שזהו תכלית העליה, ונתחזק מאוד לקיים עצותיו הק' של רבינו זיע"א עד שנזכה לגאולה השלימה בכלל ובפרט אמן כן יהי רצון.
ימי השובבי"ם הממשמשים ובאים הינם ימים מיוחדים לתקון הטוב שנבלע בשבי הטומאה והחזרתו אל הקדושה.
רבנו הקדוש גילה לנו את "התיקון הכללי" אשר מסוגל לתקן פגם זה בכל השנה כולה – אם כן מה המיוחד בתיקון ימי השובבי"ם מעבר לתיקון של כל השנה כולה?
הבריאה עוברת זיכוך אחר זיכוך כדי להביאה לתכליתה שהיא הדביקות בבורא יתברך כמובא בליקוטי מוהר"ן (קמא י"ח) "ודע שהתכלית של הבריאה הוא שעשוע עולם הבא".
שלבי הזיכוך של הבריאה תלויים כמובן בזיכוך של עם ישראל, כי כאשר עם ישראל יזכו לזיכוך השלם תבוא כל הבריאה כולה לתיקונה ותכליתה.
על כן אנו עוברים במשך כל הדורות זיכוך בלתי פוסק ובלתי נדלה ומלטשים אותנו כיהלומים ליטוש אחר ליטוש כדי שנזכה לבסוף להיות "יהלומים בכתרו של הקדוש ברוך הוא" ובזה גם אנחנו נזכה לכתר כמו שנאמר "צדיקים יושבים עטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה".
אבל כדי שנגיע למצב הזה שהאבן טובה תאיר מעצמה, צריכים להוריד ממנה אין ספור סיגים כי היא עדיין מכוסה ברפש וטיט.
וכדברי האר"י הקדוש (שעה"כ – פסח) ז"ל: צריך שתדע כי עניין הנשמות הם כעניין הזהב הנוצר בבטן האדמה, וכשמוציאים אותו, הוא מלא טינוף וסיגים, דבר אשר לא ישוער, ולא תואר זהב לו, ולא הדר, עד יתחכם הצורף להגות סיגים מכסף – פעם אחר פעם – זיכוך אחר זיכוך – לא ראי זה כראי זה.
ובכל זיכוך, מזדכך לאט לאט, עד אשר כל הסיגים נפרדים מן הזהב, ואחר כך ניכר היותו זהב עכ"ל.
ומבואר שם עוד כי נשמות ישראל נפלו בחטאו של אדם הראשון אל הרע וצריכים בירור אחר בירור לתקנם, ולכן ירדו עם ישראל למצרים אל הגלות, אל כור ההיתוך, להזדכך בקושי שעבוד מצריים כדי לצאת משם – זהב בלי סיגים – ולזכות למתן תורה ולארץ ישראל.
וזו סיבת הגלות הארוכה והקשה שלנו עד היום, כדי שנזדכך זיכוך אחר זיכוך.
אבל כיצד שורדים ועוברים את הגלות הארוכה הזו שבה יש הסתלקות הדעת והחשיכה?
הקדוש ברוך הוא ריחם עלינו ושלח לנו בדורות אלו את רבנו הקדוש להוציא אותנו מן המצרים של הדור הזה כפי ששלח לבני ישראל את משה רבנו עליו השלום שיוציאם ממצרים.
עבודתו העיקרית של הצדיק היא לגאול ולהוציא את הטוב שלנו הבלוע בטומאה. ועל כן גילה רבנו הקדוש את ה"תיקון הכללי", אשר עניינו לשחרר אותנו מן הכבלים הכובלים אותנו, ולהוציא מאתנו את העשרה מיני חיצים המשוחים בעשרה מיני סמים רעילים, שירה בנו המלך האכזר. כי בכוחו של הצדיק להחזיר את הטוב למקומו ולהוציא יקר מזולל, ולכן ציווה אותנו לומר עשרה מזמורי תהילים שיש בהם עשרה מיני נגינה ובכוחם להחזיר את הטוב לקדמותו ולשורשו.
בימים אלו של ימי השובבי"ם מקבל ה"תיקון הכללי" משמעות ואור מיוחדים וזאת משום שבימי השובבי"ם קוראים את פרשיות הגלות והשעבוד שבהם עם ישראל נפלו בשעבוד המלך האכזר הוא פרעה, הוא יצר הרע, היורה בנו את העשרה מיני חיצים הנ"ל. ומובא בספרים הקדושים שפרשיות השבוע משפיעות על המתרחש באותו השבוע, ולכן בימים אלו בהם אנו חוזרים לגלות מצרים – יניקת הקליפות – גלות הדעת – זהו זמן מיוחד שאפשר וצריך לזכך בו את נפשותינו היקרות כדי להוציאם מתוך הטיט והרפש היא הגלות בה אנו נמצאים.
ולכן דווקא בימים אלו מאיר ה"תיקון הכללי" באור יקרות מיוחד, על כל גווניו המיוחדים, בין באמירתו ובין בשאר ההתקדשויות הנדרשות מאיתנו. כי באופן הזה הצדיק האמת ממשיך לנו את החיות והתיקון לנפשותינו, ומרפא אותנו בכוח העשרה מיני נגינה, במיוחד בימים אלו המסוגלים לרפואת הנפש כפי שנאמר "שובו בנים שובביםארפא משובותיכם (ירמיה פרק ג,כב)". וכפי שאמר רבנו הקדוש "ואני רופא אותה", בהתקדשות, בתיקון הכללי, ובעשרה מיני נגינה באורם ותיקונם המיוחד המאיר בימי השובבי"ם.
לעניין התבודדות ושיחה בינו לבין קונו ואמירת תהלים ותחנות ובקשות- טוב מאוד כשזוכין לאומרן בלב שלם באמת, עד שיזכה לבכות לפני השם יתברך כבן הבוכה לפני אביו. אבל אמר, שכשהאדם אומר תהלים ותחינות ובקשות וחושב בלבו ומצפה שיבכה, זאת המחשבה אינה טובה והיא מבלבלת גם כן את דעתו, כי מחמת זה אינו יכול לומר הבקשות בלב שלם בשלמות. כי צריכין בשעת אמירת תחינות ובקשות להרחיק מעצמו כל מיני מחשבות חוץ שבעולם, רק לכוון דעתו אל הדיבורים שהוא מדבר לפני השי"ת כאשר ידבר איש אל רעהו, ואז ממילא בקל יתעורר לבו עד שיבוא לבכייה גדולה באמת. אבל כשחושב ומצפה על זה שיבכה אזי זה וזה אינו עולה בידו, כי האמירה בעצמה נתבלבלה על ידי זה כנ"ל. כי זה שחושב ומצפה שיבכה הוא גם כן בחינת מחשבה זרה שמבלבלת הכוונה, שאינו יכול לשמוע היטב מה שהוא מדבר על ידי זה. כי העיקר לדבר הדיבור באמת לפני השי"ת בלי שום מחשבות אחרות כלל כנ"ל, ואם יזכה לבכייה באמת מה טוב, ואם לאו לאו, ולא יבלבל אמירתו בשביל זה כנ"ל (ליקוטי מוהר"ן ב סימן צה)
הרבה פעמים קורה והרצון לכוון בתפילה, תהילים או כל תפילה אישית אחרת, מוליד את התוצאה ההפוכה של חוסר כוונה. בגלל תפיסת העומק במילים שאנו עומדים להוציא מהפה, על כל משמעותן הפנימית, מתעורר הרצון ליישם את אותה תפיסה ולהביע את התפילה מתוך הרגש הראוי לתוכן התפילה והבקשה. אבל את הרגש אי אפשר תמיד להזמין לפי בקשתנו, ואז מתקיים מאבק השואף להלביש את המילים על אותו רגש רצוי שבפועל לא מגיע, ובתוצאה הסופית נשארים קירחים מכאן ומכאן. היום נעמוד מעט על הדרכה יקרה שמסר רבי נחמן בעניין זה, המופיעה בסדר לימודנו בספר "השתפכות הנפש", שיכולה ללמד אותנו על גישה כללית לתפילה ולכוונה בתפילה.
בהבנה ראשונית, אם היינו מסכמים את הקטע המובא בתחילת המאמר, היינו מסיקים שהרצון לעורר את הבכי הוא לא תועלתי ורק גורם לבלבולים, ולכן אין לנסות להכריח את הרגש אלא פשוט לומר את הדיבורים בכנות אמיתית, "ואם יזכה לבכייה באמת מה טוב, ואם לאו לאו". אבל טמון מעבר לכך בדברים. ראשית, רבי נחמן אומר שהרצון לעורר את הבכי הוא גם כן "בחינת מחשבה זרה". כמו שמתעוררות בתפילה מחשבות זרות על אירועים שהתרחשו, דברים שצריך לעשות, כך גם יש מחשבה זרה של "לכוון בתפילה". איך אפשר לכנות את המחשבה הזאת מחשבה זרה? הרי היא מעניינה של התפילה. כל שניתן לומר עליה, לכאורה, הוא שהיא לא יעילה. בנוסף, אי אפשר לומר שרבי נחמן אמר שעל האדם לא להתייחס לסוגיית הרגש בתפילה, שהרי בהדרכה אותה מסר נאמר מפורשות "רק לכוון דעתו אל הדיבורים… ואז ממילא בקל יתעורר לבו עד שיבוא לבכייה גדולה באמת". הרי שבנתינת עצה זו של ההתעלמות מהרצון לבכות טמונה העצה איך להגיע לבכי, ואם כן יש להבין איפה טמונה נקודת החילוק המהותית בין שני הדרכים להתעוררות הרגש בתפילה.
כפתח לשאלות אלו נשוב להתבונן: מדוע יש בכוחו של הדיבור לעורר לבכי לא מתוכנן? למה האמירה לבדה מספיקה? לשם כך נתבונן על עניינו של הדיבור.
רבי נחמן כותב (ליקוטי מוהר"ן יא), כי הדיבור הוא ממוצע בין האדם ובין השמיים. הדיבור הוא כוח רוחני שמחבר בין שמים וארץ, שהרי על ידו האדם דבק בה'. הדיבור גם מחבר בין החלק השמימי שבתוך האדם לבין החלק הארצי שבו; בין הנשמה והגוף, כפי שנאמר בפסוק "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיים", ותרגם אונקלוס "לרוח ממללא". לאחר שהנשמה ניתנת בתוך הגוף האדם הופך למדבר, כי הדיבור הוא זה שמבטא את החיבור ביניהם. הגוף מוציא את ההברות, אבל מצד עצמן אין להן כל משמעות חוץ מהתפיסה הרוחנית שמועברת דרכן. נמצא, שכל עניינו של הדיבור הוא ביטוי של המחשבה.
מכיוון שלדיבור יש כוח כזה של חיבור בין המחשבה והמעשה, כמו גם בין השמים והארץ, נמצאנו למדים שהדיבור עצמו מחולל את החיבור ביניהם. הדיבור הוא לא רק גילוי של המחשבות שבלב, אלא הוא עצמו יוצר חיבור בין המחשבות ובין גוף האדם. הפיכת המחשבות ושאיפות הלב למילים הופך אותם מדבר שקיים מחוץ לאדם לדבר המחובר בקשר פנימי עם האדם. הדיבור מוריד את המחשבה לעולם המעשה, ובהורדה זו הוא יוצר חיבור בין עולם המעשה לבין אותן מחשבות.
בשונה מהמחשבה שהדיבור הוא דבר של מה בכך, והוא בסך הכול הרהור בקול של המחשבות, התורה וחז"ל במקומות רבים מייחסים חשיבות עצומה לכוח הדיבור, בגלל שהוא אכן יוצר. הוא זה שמעצב את העולם שבו אנו נמצאים, והוא יכול ממש להגדיר את עצמנו מחדש על פי המילים שנבחר להוריד אל עולמנו, עולם המעשה. ולדוגמה נזכיר את דברי רבי נחמן במקום אחר (ליקוטי מוהר"ן עח): "וְזֶהוּ: "כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בוֹ זָכוֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד", הַיְנוּ שֶׁאֲפִלּוּ אִם הָאָדָם מֻנָּח, חַס וְשָׁלוֹם, בַּמָּקוֹם שֶׁהוּא, אֲפִלּוּ בְּשֵׁפֶל הַמַּדְרֵגָה מְאד, אֲפִלּוּ בַּמְּקוֹמוֹת הַמְטֻנָּפִים, אַף-עַל-פִּי-כֵן עַל-יְדֵי הַדִּבּוּר יָכוֹל לְהַזְכִּיר אֶת עַצְמוֹ בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. דְּהַיְנוּ, שֶׁאֲפִלּוּ אִם הוּא בַּמָּקוֹם שֶׁהוּא, אִם יִתְחַזֵּק גַּם שָׁם לְדַבֵּר עַל-כָּל-פָּנִים דִּבּוּרִים קְדוֹשִׁים שֶׁל תּוֹרָה וּתְפִלָּה וְהִתְבּוֹדְדוּת, יָכוֹל לְהַזְכִּיר אֶת עַצְמוֹ בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, אֲפִלּוּ שָׁם בַּמְּקוֹמוֹת הַנְּמוּכִים, שֶׁהֵם בְּחִינוֹת מְקוֹמוֹת הַמְטֻנָּפִים, אֲפִלּוּ אִם נָפַל לְמָקוֹם שֶׁנָּפַל, כִּי הַדִּבּוּר אֵינוֹ מַנִּיחַ אוֹתוֹ לִשְׁכּוחַ אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ". דיבורי התורה והתפילה הם לא רק קרש קפיצה במטרה להגיע למקום גבוה יותר, אלא הם עצמם מחברים את האדם עם דיבוריו ומקרבים אותו לה'. התפילה משפל המדרגה חשובה ולו בשל כך שעצם התפילה פועלת את הדבקות בה', והדיבורים עוד יוכלו להרים אותו מהמקום שהוא נמצא.
עכשיו אנו חוזרים לכוונת התפילה בה פתחנו. מכיוון שהדיבור עצמו יוצר את החיבור בין האדם ובין המילים שנאמרות, הרי שהרצון להתעורר לבכי עוד לפני אמירת המילים פשוט מקדים את זמנו. לפני אמירת המילים האדם יכול לפעמים למצוא את עצמו לא מחובר למה שהוא עומד לומר, ואז נותרות בפניו שתי ברירות: לנסות לכפות את החיבור בינו ובין המילים, דבר שלא תמיד יצליח, או פשוט להתייאש מראש ולומר שאין קשר בינו ובין מה שהוא עומד לומר. לפי רבי נחמן, במצב כזה צריך פשוט לומר. לומר עם כוונת אמת ובכנות אמיתית, אבל לא לנסות למצוא את הרגש והחיבור בשלב הראשון. מדוע? כי האמירה בעצמה תיצור את הקשר, ואז היא תוכל אף להביא לידי בכי שמראש היה לא מתוכנן בכלל. המחשבה על "להתעורר לכוונה" היא מחשבה זרה לתפילה, כי כל עניינה של התפילה הוא האמירה של המילים ובכך ליצור את החיבור בינן ובין האדם. כל ניסיון אחר לחבר בינן ובין האדם לא דרך דיבור הוא פשוט לא קשור לתפילה, ויהיה זה כמו אדם שיהרהר עמוקות בדברי תורה באמצע התפילה. החיבור שבא מתוך חשיבה על התורה גם מביא לדבקות, אבל בשעת התפילה הוא מחשבה זרה. גם המחשבה על לעורר בכי היא אמצעי יקר וטוב, אבל היא לא קשורה לתפילה.
כמובן שאין בכוונת הדברים לומר שאין לחשוב שום מחשבה בתפילה מעבר למילים בעצמן. ישנן מחשבות רבות שיכולות לרומם את האדם ולהביא אותו לכוונה גדולה יותר. אך המטרה במחשבות אלו אינה להחליף את הדיבור, אלא להתרכז כמה שיותר במילים. ברגע שהרצון לכוון מונע את האפשרות לכוון במילים כפי שהן, אז יש להניח לאותה מחשבה ולומר את המילים בצורה אמיתית.
"כי זה שחושב ומצפה שיבכה הוא גם כן בחינת מחשבה זרה שמבלבלת הכוונה, שאינו יכול לשמוע היטב מה שהוא מדבר על ידי זה". מה הכוונה "אינו יכול לשמוע מה שהוא מדבר"? הרי הכוונה במילים היא זאת שנמנעת. וגם, איזו הקשבה נצרכת למילים שהאדם אומר בעצמו? אבל בגלל שבדיבור בעצמו מונח החיבור בין המילים והאדם, על האדם להקשיב למילים אותם הוא כרגע אמר. ההקשבה אליהן הוא החיפוש של החיבור שנוצר זה עתה. תוך כדי האמירה עצמה האדם מגלה את החיבור, ואז כל מה שעליו לעשות הוא לשמוע את מה שהוא בעצמו אמר, ומשם להגיע אל המקום אליו מובילות המילים שזה עתה אמר.
ששת ימים הוא עמל לפרנסתו. הוא יוצא בבוקר לאחר תפילת שחרית, וטורח כל היום כדי להרוויח ביושר את פת לחמו. בשעות העבודה הוא כל כך טרוד ועסוק – אין לו זמן לנשום.
לקראת ערב הוא חוזר לביתו, טועם משהו – ומיד מחיש פעמיו לבית המדרש, לקבוע עתים לתורה. הוא מנסה לחטוף דף גמרא, לא בכל יום הוא מצליח להתרכז, העייפות מנסה פעמים רבות להכריעו והוא נאבק באשמורות עיניו בשארית כוחותיו.
ליל שבת. מרוץ החיים עוצר לפתע. באה שבת – באה מנוחה. יש לו כמה שעות שבהן הוא מזין את נפשו במזון רוחני. הוא מנסה לחטוף ככל היותר. אך על אף הכל, טעם מריר עולה בפיו; הוא חש תסכול על החיים שמתבזבזים לו בין האצבעות.
נכון, הוא קובע עתים לתורה וגם בשבת הוא משקיע קצת יותר בלימוד ובתפילה, אבל מה אלו נחשבים מול כל הימים שנשחקים בעמל כפיים? זה הרי 'בטל ברוב' – פי עשר ויותר!
"איך אמור כל החולין המגושם הזה להתחבר לעולם הנצחי שאליו אנו מתכוננים?!" – הוא שואל את עצמו בכאב – "הרי רובו של היום והשבוע חולף תוך התבוססות בדברים גשמיים גרידא" – – –
* * *
בין המצוות המנויות בפרשתנו אנו מוצאים את מצוות הפרשת חלה, אחת מן המתנות שניתנו לכהן; יש להעניק לו את החלק הראשון מכל עיסה. חז"ל הקדושים (ב"ר א, ד) מלמדים אותנו שמצווה זו היא אחת משלוש מצוות שבזכותן נברא העולם! הוגיעו עצמכם, כל הבריאה הייתה כדאית בזכות מצווה זו. כך נרמז בתחילת התורה: "בראשית ברא אלוקים", ואין ראשית אלא חלה, שנאמר (במדבר טו): "ראשית עריסותיכם". מה טיבה של מצווה זו שזכותה גדול כל כך? בדיני הפרשת חלה אנו מוצאים דבר פלא: אדם שנדבה אותו רוחו להעניק לכהן את כל העיסה – לא עשה כלום, הקדושה אינה נתפסת כלל באותה עיסה. זאת מפני שחלה צריכה להיות 'ראשית' – 'ששייריה ניכרים'; בלא שיריים אין גם ראשית.
מצווה זו גונזת בתוכה את סוד הבריאה, אומר רבי נתן, לא פחות ולא יותר. ואיך? העולם (מלשון) 'מעלים' את מציאות הבורא; בעין חיצונית נראה שהטבע שולט כאן – ועלינו הוטל לגלות את המציאות האמיתית.
עיקר תענוגו של הקב"ה, כביכול, הוא שנרים את כל הבריאה, את כל המקומות הנמוכים – אל על, ונגלה בהם את מציאות ה'.
את זאת עושים קודם כל על ידי הכרה שהקודש הוא העיקר, ואילו החול טפל אליו. ואז, לא זו בלבד שהקודש נשאר בקדושתו, אלא גם כל חלקי החול באים אל תיקונם. שכן כאשר החולין משמש סיבה להבלטת מעלת הקודש, מתרומם גם החולין ובא אל תכליתו הנרצה, כיון שהוא הופך לחלק מן הגילוי השלם.
לפיכך, כאשר אנו מפרישים חלה – חלק של קודש – ומשאירים שיריים של חול, הובלטה העליונות של הקדושה על החולין שמשמש כמנוף לגילוי האלוקי: מה יקר וחשוב בעולם.
אך כאשר עשינו את כל העיסה קודש, אין כאן ראש ואין כאן שיריים, ולא הגענו למטרה כלל.
מצווה זו היא אם כן, תכלית הבריאה בדגם מוקטן.
* * *
כל עסקי החול נוטלים אפוא חלק נכבד בגילוי האלוקי. אין זה נכון להפריד בין חלקי החולין וימות השבוע, לבין חלקי הקודש והשבת, אלו כמו אלו נועדו לגלות דרכם את מציאות ה׳.
אבל הכל תלוי בהתייחסות שלנו: אם נשכיל לכבד את חלקי הקודש ולשים אותם בראש סדר העדיפויות; כאשר נכיר בכך שהחלקים הקדושים בחיינו הם הם העיקר, וכל השאר הוא רק טפל – לא זו בלבד שביררנו לעצמנו חלקי קודש, אלא כל עסקי החול שלנו הפכו לחלק מן התכלית הקדושה שלנו עלי אדמות.
ההבלטה של הקודש יכולה לבוא בהרבה צורות. אך תחילה וראש – בהבנה הפנימית: לא לשכוח את התכלית; לייקר מכל יקר את אותן קביעות עתים לקודש; לשמוח בהן ולהכיר שהן הן המרכיבים החשובים ביותר של חיינו, לעד ולנצח נצחים.
או אז נופתע לגלות, איך גם כל חלקי החול הפכו להיות נצחיים ומלאי אור!
הצדיקים אינם מסתפקים במעלתם הגבוהה, אלא משתדלים בכל יום ויום להוסיף קדושה על קדושה, כמו שאמרו חז"ל: "'כי כל ביתה לבוש שָׁנִים' – אל תקרי שָׁנִים אלא שְׁנַיִם – 'פתוח תפתח'; 'הענק תעניק'; 'נתן תתן'".
לאמור, שגם אחרי שקיימת את המצווה, אל תסתפק בכך, אלא תוסיף לעלות יותר ויותר.
זו הסיבה שהאבות הקדושים נקברו במערת "המכפלה", כי הם השתדלו תמיד להכפיל את מאמציהם בעבודת ה' שוב ושוב, כמו שכתוב "כי כפלים לתושיה" (איוב יא).
לכן גם מכונה העיר חברון 'קרית ארבע' – כדי לרמוז שגם לאחר שהכפילו את עבודתם, הכפילו אותה שוב, כמו שארבע הוא כפל כפליים.
ימי חיינו הינם "כֵּלים" שעלינו למלאות בתורה ובמצוות. אבל כל יום נראה בתחילתו כל כך קטן ומצומצם, כאילו אי אפשר להכניס בו שום תורה ושום מצווה – אם בגלל טרדות ולחצים, אם בגלל עייפות וחוסר חשק.
אבל אל נא תיבהל, התחל ועסוק בעבודת ה' כפי כוחך ותראה אט-אט שכל הקשיים וההפרעות אינם כה נוראים כפי שחשבת, ותוכל למלא את הימים בהרבה הרבה קדושה ודעת אלוקים.
כשאנחנו מבקשים אריכות ימים, אנחנו מבקשים בדיוק את זה, שנגדיל ונאריך את הימים שלנו ונמלא אותם בהרבה טוב נצחי.
טוב נצחי ושכר בצידו: מי שעושה כן, זוכה לעשירות פשוטה כמשמעה, כי הקב"ה חפץ תמיד להשפיע לעולם טובה וברכה, אלא שצריך להכין כלים כדי לקבל את השפע הזה. לכן מי שהגדיל והאריך את הימים שלו ומילא אותם בהרבה רוחניות, יזכה לכלים שבהם יקבל גם שפע גשמי, כמו שנאמר ב'ליקוטי מוהר"ן' ח"א יד: "כשנתקן ברוחניות – נתתקן בגשמיות גם כן"!
לכן אברהם אבינו שהיה "זקן ובא בימים" – שמילא את ימיו בהרבה רוחניות, זכה גם כן לשפע גשמי: "וה' ברך את אברהם בכל".
על ידי התפילה יורד שפע ברכה לעולם, כפי שהיה בעת בריאת העולם, שלא יצאו הצמחים מהאדמה עד שהאדם התפלל שירדו גשמים.
לכן כשאדם מתפלל בשדה, כל הצמחים 'נכללים' בתפילתו, שהרי גם הצמחים אומרים שירה, וכשבא אדם ומתפלל ביניהם – והרי תפילה זו היא מקור השפע של העולם – אזי כל הצמחים משתתפים בתפילתו.
הוא אשר אמר הכתוב: "ו'יצא י'צחק ל'שוח ב'שדה" – ראשי תיבות 'יבול' – שהלך להתפלל בשדה וכל הצמחייה השתתפה בתפילתו.
בזמן הגלות, כשם שאומות העולם שולטים על ישראל בגוף, כך יש להם שליטה על הרוחניות של עם ישראל, אם בכפיה – שגוזרים גזירות כדי למנוע אותם מקיום מצוות, אם בעקיפין – שמציקים להם ומקשים עליהם לעבוד את ה', או סתם על ידי השפעה רוחנית שלילית, ככתוב: "ויתערבו בגוים וילמדו ממעשיהם" (תהלים קו).
או אז החלק הטוב שבנפש היהודית, מצטער ומתגעגע לשוב למעלתו הקודמת ולעשות את רצון ה'. אך במשך הזמן החלק הטוב שוכח את הכל ומתרגל למצב, כמו שכתוב: "כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה, נעשית לו כהיתר" (יומא פו ע"ב).
תפקידם של הצדיקים הוא 'לקרוא לסדר' לטוב הטבוע בנפש הישראלית, ולהודיע לו את מעלתו הגדולה, וכי הוא חלק מעם ישראל אשר בשבילם נברא כל העולם כולו – ואז כשהטוב הזה נזכר במעלתו, הוא מתחיל להצטער על מצבו: איך ירד מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, כאשר בשבילו נברא כל העולם – וכעת הוא עוסק בהבלים ושטויות שלא נשאר מהם מאומה לנצח, כך שהוא מתגעגע לחזור ולשוב לה', עד שלבסוף הוא מנצח את כל המונעים והמפריעים, וחוזר אל ה'.
הוא שנאמר במניין בני ישראל: "במספר שמות", לאמור, שהצדיקים מודיעים לכל אחד מבני ישראל, קטן כגדול, שגם הוא חלק מהמניין של צבא ה' שמקדש את שמו בעולם, וגם אם מעשיו אינם עולים יפה, ואיננו מצליח לקיים את רצון ה' בפועל, מכל מקום, כל עוד רצונו הפנימי הוא לעבוד את ה' – עדיין שם ישראל נקרא עליו, ובכך גם הוא נחשב לחלק מכלל ישראל שבגללם נברא העולם, שזוהי המעלה הגדולה מהכל.
אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים… מפני שהפריז על מדותיו של הקב"ה, שנא' במה אדע כי אירשנה (נדרים לב.)
ארץ ישראל, מבאר רבינו, (לקו"מ ז) הינה מקור האמונה, שהלא כל התפילות בעולם עולות דרך שםוהתפילה הלא כולה אמונה, משנה היא את הטבע ומחוללת נסים, "כי התפלה למעלה מטבע, כי הטבע מחייב כן, והתפלה משנה הטבע, וזה דבר נס, ולזה צריך אמונה, שיאמין שיש מְחַדֵש ובידו לחדש דבר כרצונו". כך, שאויר הארץ הקדושה הקולט את כל תפלות ישראל בכל מקום שהם ספוג אמונה, ואם פוגמים באמונה הקדושה פוגמים בארץ ישראל. אם כן, ה"פגם" שפגם כביכול אברהם בשאלתו, איננו סתם חסרון אמונה בהבטחה שיצאה מפי הגבורה, אלא הטלת חסרון בקדושת הארץ ובאפשרותה לקלוט את ישראל על אדמתה.
ולכן הוצרכו ישראל להיענש בהרחקה מהאמונה הקדושה, בגלות מצרים ששם מקור הכפירה, העדר מקום התפילה – כמו שכתוב "בצאתי את העיר אפרוש את כפי", ורק לאחר מכן לבוא לארץ הקדושה, תוך מסע של נסים גלויים, פרסום האמונה והשרשתה. לאחר מסע נשגב ונורא זה, שוב חזרו לאמונתנו הקדושה, תיקנו את הפגם של "במה אדע" ונכנסו לארץ, מקור האמונה.
אף אנו הנמצאים היום בגלות מרוחקים מן האמונה, ורק ככל שנרוממה ונפיצנה בעולם נקרב את גאולתנו: ברגע שתכלה האפיקורסות מן העולם יבוא משיח צדקנו, ככתוב בשיר השירים "תבואי תשורי מראש אמנה" ודרשו חכמנו: "ויאמינו בה' – לפיכך זכו לירש את הארץ… ואין הגלויות עתידות להגאל אלא בשכר אמונה, שנאמר אתי מלבנון כלה, אתי מלבנון תבואי תשורי מראש אמנה" (תנחומא, בשלח פ"י).
הדרך לאמונה
וכאן אנו מגיעים לאחת הדרכים הנפלאות ביותר שבדרכי רבינו, הדרך לאמונה. בכתבו על היציאה מהגלות על ידי אמונה קובע רביה"ק: "אי אפשר לבוא לאמונה אלא על ידי אמת כמובא בזוהר (בלק קצח:)… אמונה אתקריאת כד אתחברת בה אמת", על ידי הסתכלות חדה, בלי שום פניות צדדיות, תוך חתירה בלתי מתפשרת לאמת הצרופה ותוך רצון עז לעמוד על האמת משיגים את האמונה הקדושה. לא בהבנה שכלית רגילה, אלא בהכנעה לאמת והחלטה נחושה להשיגה מגיעים לאמונה בה' ובעבדיו הצדיקים האמיתיים. שכן,"עיקר האמונה הוא במה שאין השכל מבין" (ליקוה"ל שם, הלכה ז אות ג, עיין שם באריכות).
זוהי דרכו של רבינו לאמונה, אך גם דרך זו אינה קלה כמובן, קשה לרכוש מידת אמת צרופה כל כך, כזו הדרושה לאמונה, בשעה ש"עצת הנחש" שולטת בעולם, "עצות רשעים", דעות כוזבות, שבגללם כמעט ואי אפשר לו לאדם להשתחרר מכל סיג שקר; הנחש שהטיל זוהמא בבני אנוש, גם היום כמו זורע טיפי ארס ממוחו-דעתו לדעת בני האדם ומעביר האמת מהם והלאה.
אשר על כן, כותב רבינו, יש לעשות את ההיפך: לקבל עצות מצדיקים עליהם נאמר "כולו זרע אמת", עצות הצדיק, "טיפי השכל" שלו, חוקקים אמת במקבלם; כל ההולך בדרך עצתו מבחין בין אמת לשקר ומגיע לאמונה טהורה.
היציאה מהגלות
בארץ מצרים שקע עם ישראל בדיוטה תחתונה מאד כידוע. עבורם, בלתי אפשרי היה להתחיל ולהכנס אל הקדושה מדרגה אחר מדרגה כפי שכל מתחיל בעבודת ה' נזקק לעלות — "ממוחין דקטנות ראשון למוחין דקטנות שני וממוחין דגדלות ראשון לגדלות שני" עד שהוא מגיע למדריגותיו הגבוהות. אם היו ישראל הולכים כך – בהיותם במצרים – אל האמונה הקדושה, מדריגה אחר מדריגה, הרי שעוד טרם הגיעם אל הגדלות, בהיותם עוד במוחין דקטנות, כבר לא היה בכוחם לעמוד בפני ה"קליפות" האחוזים בהם כל כך מחמת טומאת מצרים. "על כן עשה השם יתברך עמהם נס נפלא ונורא, שהאיר אור גדול ונורא מאד פתאום, בפעם אחת, שלא בהדרגה ושלא כסדר", וכך זכו לצאת מן הטמא אל הטהור ולהגאל, מבאר רבי נתן בקיצור על פי דברי האריז"ל.
ברצות ה' לגאול אותם, והגאולה הרי תלויה באמונה, הפליא ה' את חסדיו והאיר להם את אור האמת, שעל ידו זכו לאמונה, וכמו שפירש רש"י ע"פ המכילתא על הפסוק "וגם צידה לא עשו להם" – "לדרך. מגיד שבחן של ישראל שלא אמרו היאך נצא למדבר בלא צדה אלא האמינו והלכו" (שעל זה נאמר, כפי שממשיך רש"י, בירמיה "זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולותייך – לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה"). על ידי שזכו לאמונה נגאלו ממצרים.
זו החכמה הגדולה, זו ההשגה הגבוהה, שהשיגו אז בני ישראל, תחושת אמת נשגבה, ראיית אמת, הסתכלות אמת, והיא שהביא אותם לאמונה הקדושה. ועד היום – זה מה שזוכים לו בלילה הראשון של פסח. לשם כך אוכלים מצה, שכמבואר בכתבי האריז"ל המצה היא בבחינת "מוחין דגדלות דאבא" שהם החכמה העליונה, "מוחין גדולים ונוראים מאד", עצם אור האמת בלי כל הקדמה אלא השפעה ישרה מן השמים.
השי"ת יזכנו בזכות ימי הפסח הבעל"ט לאור האמת אותו מאירים בנו הצדיקים איך לזכות לאמונה ברורה בהשי"ת.
משנכנס אדר מרבים בשמחה, הנה הנה הגיע הזמן להתחדש ולהמשיך על עצמנו התחזקות הנפש אמיתית שתביא לנו חיות ושמחה. אבל, מה נוכל לעשות שמצד שני עומד עמלק ומתאמץ לא להניח לנו, כי ברגע שאנו רק חושבים מחשבה שאולי כבר הגיע הזמן להתחזק באמת, מיד עולה לה מחשבה שניה של חולשה ורפיסות של "אני לא יכול"? אז מהיכן באמת לוקחים כח של דחף פנימי להתחזק ולהתחדש? והרי חז"ל אומרים "אין מחזקים אלא למחוזקים", כי צריך רצון לרצות להתחזק, ואת זה עמלק לוקח מאיתנו…
דווקא חודש אדר, בו מתגלה קדושתם של מרדכי ואסתר, הוא הזמן לגלות שיש לנו כן כח להתחיל. כי באמת יש לנו בשורשינו את היסוד של ההתחזקות, קבלנו זאת בירושה מאבותינו הצדיקים, אברהם יצחק יעקב משה וכו'.
הם אלו אשר התייגעו קשות לבוא להתחזקות אמיתית בעבודת ה', מבלי לדעת מהיכן להתחיל. אבל אחרי שהם זכו להארת הרצון בתכלית המעלה, הם השאירו רושם גדול בעולם, ונטעו בנו, בכל אחד מישראל, את הרצון הפנימי להיות יהודי כשר מלא בחיות של יראת ה'.
ובזה עסק משה רבינו ע"ה לדבר עמנו במשנה תורה, לא רק לעורר על הצורך ברצון ויראת ה', אלא בעיקר לחזק את נקודת הרצון שקבלנו כבר בזכותו, שממנה נוכל להתחיל, וזוהי גם התעוררות התשובה שמתעוררת בפורים, בכח מרדכי ואסתר שמשפיעים עלינו כח של רצון והשתוקקות אחרי ה', גם אחרי שאכלנו "מסעודתו של אותו רשע" – אחשורוש, ועלינו רק לחזק האמונה וההתקשרות לצדיקים, כי על ידם יכולים אנו באמת להתחיל מחדש.
גם אם במשך השנים אנו מאבדים את הרצון ואת יראת ה' חלילה, בכל זאת כאשר אנו מתקרבים לצדיקים, מושפע עלינו כח של רצון ועקשנות לזכות ליראת ה' ולאור קדושת השבת ולשאר דרגות של דביקות בה', כי קדושתם עומדת לנו לנצח.
וזהו עיקר הנסיון, שנדמה לנו בדרך כלל שאין לנו כח להתחזק, ולכן בימים אלו כהכנה לפורים דווקא זו חובתינו, להתחזק מאוד להדבק בצדיקים, ומשם נשאב התחזקות פנימית וכח של רצון לרצות להתחזק.
ואת זה אנחנו צריכים לזכור תמיד, לומר איש לרעהו ואיש לעצמו: אחי, חזק ואמץ במלחמתך, ואל תניח לעמלק להראות לך שאין לך כח, לך לצדיקים ותגלה שם כמה רב כוחך – אין מחזקין אלא למחוזקין.
אמר רבי יוחנן: כיפה [ביתן] של חשבונות היתה חוץ לירושלים, וכל מי שמבקש לחשב הולך לשם. למה? שלא יחשב בירושלים ויצר [יצטער], לפי שנקראת "משוש כל הארץ" (שמות רבה, פ' נב, ה).
שני כוחות קיימים באדם, שבמבט ראשון ההבדל ביניהם לא נראה גדול כל כך, אבל כשמתבוננים לעומק אותם כוחות, רואים שההבדל תהומי. האחד נותן חיים, והשני מביא איתו את המוות. והם: לב נשבר ועצבות. שניהם מופיעים בהרגשת החיסרון, אבל האחד מביע את הגעגוע אל הטוב שרק גדל עם הרגשת החיסרון, והשני מביע תחושה של תסכול והחמצה. וזהו הלא ההבדל בין חיים למוות – בין הרצון להתקדם ולפעול, ובין העצירה והחידלון מתוך יגון ותוגה.
באחת מתפילותיו אומר רבי נתן: "אב הרחמים, אתה יודע כי חדווה תקועה בלבי מסטרא חדא, ועציבו מסטרא חדא". חיים של עבודת ה' מלווים ברגשות של שמחה גדולה מצד אחד, וגם צער גדול על הכאב מצד שני. בוודאי ששני הצדדים חייבים לבוא לידי ביטוי בעבודה שלנו, ואסור לנו לוותר על אחד מהם, לא על השמחה ולא על חשבון הנפש. אי אפשר רק לשמוח כל היום כאילו דבר לא חסר, וכמובן שאי אפשר לשקוע ביגון גם כן.
בנקודה זאת באה המסקנה שלכאורה מתבקשת מאליה: צריך לסייג גם את השמחה וגם את שברון הלב. לא לשמוח בלי גבול, ומצד שני גם לא להיות מדוכדך כל היום. והאמת היא, שצורת מחשבה זו מקשה עלינו ביותר לקבל בפשטות את הציווי לשמוח תמיד. איך אפשר באמת רק לשמוח? האם אין כאן התעלמות מהמצב האמיתי? ויותר מכך, האם השמחה המרובה לא תשלה אותנו כאילו כבר הגענו ליעדנו, ועכשיו אפשר רק לשמוח?
אבל כשנשים לב, נראה כי בצורה חשיבה כזו לא הכוח של לב נשבר מתבטא, אלא הכוח – כוח שבירה – של העצבות. מה הרי עניינה של העצבות? חסימה ועצירה של הכוח שלנו לפעול ולהתבטא. כשאנחנו מסייגים את מידת השמחה, אנחנו למעשה פשוט ממיתים חלק בנו שיכול היה לפעול ולחיות. כשפועלים מתוך שמחה, החלק הפנימי שבנו משתחרר מהכבלים ומקבל אפשרות לצאת החוצה, להתבטא ולהתממש בטוב. זה לא דבר קטן בכלל. כמה פעמים אנחנו פשוט רוצים לשים את כל עצמיותנו במעשה הזה שאנחנו עכשיו עושים, אבל מרגישים מין מחסום שמשאיר את המעשה מחוץ ללב, חוץ מאיזו השפעה קטנה או הרגשה קלה שהרגשנו? כמה יכולנו להרוויח יותר, להתקדם יותר, אם היה לנו את המפתח לשחרר את אותם כוחות פנימיים ולבטא אותם עכשיו? המפתח הזה, אומר רבי נחמן, הוא השמחה. "כי בשמחה תצאו – שעל ידי שמחה נעשין בן חורין, ויוצאין מן הגלות" (ליקוטי תנינא, סימן י). להגיע לשחרור שמאפשר את מימוש כל הכוחות, אפשר רק בכוח השמחה.
רצינו להיות 'מציאותיים' כלפי המצב שלנו ולהגביל את השמחה. בפועל, לא רק שלא הוספנו לעצמנו כלום, אלא גם מנענו מעצמנו התקדמות נוספת. את זה בטוח לא רצינו. אז מה כן? להתעלם?
את אותן שאלות נוכל לשאול על ירושלים. ירושלים נקראה "משוש כל הארץ" – רק שמחה נמצאת בה. אפילו הרגשה צער אמיתית אסורה בה. גם כאן ניתן לשאול: האם בירושלים אנחנו מצווים לברוח מהמציאות? בוודאי שלא. גם הצער נכון וגם השמחה נכונה- אבל כששניהם ביחד, שניהם לא נכונים. השמחה מצד עצמה מבטאת שלמות והתבטאות מלאה, והצער מבטא חיסרון אותו צריך להשלים. כשאנחנו שמחים בדבר, זה באמת אומר שאנחנו נמצאים בתוכו לגמרי. בהגבלה של שמחה כזו, רק שקר נעשה. נכון, בוודאי שיש לאן להתקדם. אבל במה שיש לנו, יש שם שלמות בפני עצמה. בירושלים דווקא צד זה היה צריך להיות מודגש – השלמות שיש בה. נכון שיש לי צרות, אבל במה שירושלים נותנת לי, אני מרגיש שלם. שם אין חיסרון. נכון שבשורה התחתונה אני לא מושלם, אבל כשאני בירושלים אני מסתכל רק על מה שירושלים נותנת לי, ומשאיר את כל הצרות לכיפה שמחוץ לירושלים.
וכך גם בעבודה שלנו. כעת אני עושה מעשה טוב. נכון שיש לי חסרונות, ואפילו במעשה זה לא הגעתי לשלמות שניתן להגיע בעשיית מעשה זה, עם יותר כוונה, עם יותר אמונה. אבל במה שהמעשה הזה נותן לי עכשיו אני מרגיש שלמות. איך אפשר לשמוח בקצת שלמות אם השלמות הסופית היא היעד שלנו? לשם כך עלינו להתלמד במידת השמח בחלקו, ולהעריך את הטוב בכל דבר. אבל בסופו של דבר, במה שאני עושה עכשיו, אני משאיר את כל הצער שלא שייך לכאן. כרגע אני מרגיש שלם. את כל החשבונות האחרים אשאיר לאותה 'כיפה' שאייחד לי בזמן קבוע ביום, בחשבון הנפש- עדיף ביחד עם שיחה עם ה'. בדרך זו לא נצמצם את מלוא הקשר והחיבור שכן יש לנו, ומצד שני לא נמעיט במה שחסר.
פעם העיד רבי נחמן על עצמו: גם אילו הייתי עובר על העבירה החמורה ביותר בתורה, הייתי נשאר בשמחה, ורק אחר כך הייתי עושה תשובה. "עת לבכות ועת לשחוק" – עלינו לחלק בצורה בריאה ואמיתית את ההסתכלות שלנו, להתמקד בחיסרון ורק בו כשצריך, ולשמוח בלי גבול כל שאר הזמן, בלי לשים לב לשום חיסרון שהוא.
אם אזכה לקבל את הבזיונות שאולי מזומנות לי, ואת המניעות בעבודת ה' הנשלחות לי בדרכי בדמימה ושתיקה, כלומר: מתוך הכנעה והכרה שלא מגיע לי כלום, ואתאזר בסבלנות וגמישות מול כל שינוי הנכפה על תכניותי, כי אז יש תקוה שאבוא באמצעות הצדיק – על מקומי ותיקוני, המיועדת לי באופן אישי לגמרי.
היקום כולו דרוך ועומד….
עליונים ותחתונים זוחלים ורועדים…
היום הגדול קרב ובא!
יום בו תלוי כל העולם כולו!
אך טבעי הוא שהלב מוצף בגעגועים ורגשות…
אותו לב שחי וינק כל השנה מיובליו המתוקים של הנחל הגדול, אותו לב אשר כל יום יגורו אתו מלחמות, והוא ריפא את תחלואיו, חבש את פצעיו בעלי הרפואה שעל גדותיו, בצילם אף מצא מחסה ומסתור, נוחם ומנוח בכל משברי השנה היוצאת.
עכשיו הלב הזה עומד להגיע למקור עצמו, קודם כדי להכיר טובה, אח"כ לטבול שם כולו,לצאת טהור מכל הכתמים ולהוולד מחדש לגמרי…
כן! אותן תכניות טובות, שברוב הפעמים מתנפצות אל תוך התורים הארוכים והמורטים ואל שאר התקלות והשיבושים שבדרך.
או אל מול הדחיפות שבציון, בדיוק כשהמח צר וקטן מלהכיל את גודל הזמן והמקום, הלב אטום, הפה חתום והרגליים לא מחזיקות אותך, אולם מקום לשבת קשה למצוא…
ואל מחול השדים הזדונים האלו, צפים ומצטרפים שאר המרירויות, שהצטברו וחיכו רק לרגע זה, הלינה הרחוקה והדפוקה, האוכל הלא מסודר, הכסף הרב שהלך… והדברים ידועים ומוכרים.
לאמיתו של דבר, ציפיות (שאינן מתאימות) הן מתכון כמעט בטוח לאכזבה, עצבות וכעס גם כל השנה. (חשוב לזכור: שבודאי כל אחד חייב לתכנן לעצמו סדר בעבודת ה' וזהו דבר חיובי אלא שעליו לדעת מראש שאם זה לא ילך לו כרצונו שלא ישבר חלילה)
אולם בימים קדושים אלו, הם פגם של ממש במהותם של הימים!
מהותו של יהודי בימים אלו – כותב מוהרנ"ת – אמור להיות כולו הכנעה ורכות, "כדלים וכרשים דפקנו דלתיך" לבקש רק מתנה מהאוצר מתנת חינם, מבלי להתעקש – 'אם יתן יתן ואם לאו לאו' (ע"פ לק"ה בכמה מקומות).
אנו עדיין בעיצומה של תקופת "כשישמע בזיונו ידום וישתוק" (מאמר ו' סוד כוונת אלול).
וכל כך למה?
"דשמיטן גדפייהו משמנייהו, היינו בשביל זה שומעים חרפתם ואינם משיבים, כי זה עושים בשביל תשובה על עוונותם" (שם).
זכות היא לקבל בימים אלו השפלה ובזיון.
וההשפלה כשהיא באה, יש והיא מתלבשת על ידו של בשר ודם, הסוגרת נגד רצוני חלון באוטובוס בואכה אומנה.
יש והיא יורדת אל תוך רגלו של בן אנוש, הדורכת לי בציון בדיוק על ציפורן חודרנית.
ויש והיא ניתכת משמים הישר אל תוך המח והלב ואז היא הורסת את התפילה, הלימוד וכל שאר הסדרים, לא מאירים לי פנים מלמעלה, בזים לי.
הצד השוה שבהם: מטרתם להעמיד אותי במקום… להודות שוב על האמת: חטאתי, עויתי, ולא מגיע לי כלום, כל מה שקבלתי עד הנה, היה מתנת חינם בלבד!
מצד של "שלא כסדר" הינו תגובה ישירה על ציפיות עקשניות לדברים שהם מעבר למה שמגיע לי (ומה בכלל מגיע לי…?) אדם רק מתחיל לתכנן בחשיבות את צעדיו הבאים, כאילו הוא מולך ושולט על מצבו ובידיו זכויות למכביר – מיד תגיע התזכורת:
"כשהולך לו שלא כסדר ידע שיש לו גדלות – אנא אמלוך, יעשה תשובה וישפיל א"ע, ונעשה כסדר" (פ"ב תנינא).
בכלל יש לזכור גם, כי אדם לעולם לא ידע מעצמו מה טוב לו באמת, מה תיקונו בגלגול זה ומהי הדרך הנכונה ע"פ שורש נשמתו.
"קודם שהתודה לפני הת"ח, עדיין אינו יודע באיזה דרך הוא מהלך, וע"י שמתודה ווידוי דברים, הת"ח מדריך אותו בדרך ישר לפי שורש נשמתו" (תורה ד').
יתכן אולי שאדם יתעקש על דרך וסדר מסוים בעבודת ה' ויצליח, אך בבואו למעלה, יתברר שלא התחיל כלל לטפל בנר"ן שלו, הוא התעסק בעניינים שלא כ"כ שייכים אליו.
מי אומר למשל שהתיקון שלי השנה הוא דווקא לעמוד שעתיים בבכיה אין סופית בציון?
אולי תיקוני הפעם הוא, לגלות נקודת חבר חדשה בפגישה עם פנים חדשות ליד חדר הקפה…?
אולי ההתעוררות שהשפיעו עבורי השנה מחכה לי בעת אמירת התשליך, ובהתעקשות שלי להתעורר דווקא ב'תקיעות' אני מפסיד אותה….
אז אם אני רוצה תשובה אמיתית, דרך השייכת ומיוחדת רק לי, תיקון הנר"ן שלי עצמי,
עלי לא רק, לא לפתח ציפיות קשוחות בכיוון מסוים, אלא להפך: לצפות ולחכות בכל לב ל… בזיונות ומניעות!
או אז, אם אזכה לקבל אותן בדמימה ושתיקה, כלומר: מתוך הכנעה והכרה שלא מגיע לי כלום, ואתאזר בסבלנות וגמישות מול כל שינוי הנכפה על תכניותי, כי אז יש תקוה שאבוא באמצעות הצדיק – על מקומי ותיקוני, המיועדת לי באופן אישי לגמרי. אמן.
מי שרוצה לזכות לתשובה, יהיה רגיל באמירת תהלים, כי אמירת תהלים מסוגל לתשובה (ליקוטי מוהר"ן ב, עג)
כי עיקר כלל ושורש ויסוד של כל העצות להתקרב להשם יתברך הוא רק אמירת תהילים ושארי תחנות ובקשות והתבודדות, לפרש שיחתו בינו לבין קונו ולבקש מלפניו שיקרבהו לעבודתו יתברך, ורק על ידי זה זוכין לנצח המלחמה, אם יהיה חזק ואמיץ מאד תמיד להעתיר ולהתפלל ולהתחנן לפני השם יתברך תמיד איך שיהיה, אזי בודאי ינצח המלחמה אשרי לו( שם קא)
לא עוד עצה עומדת לפנינו, אחת מתוך רבות וטובות, אלא “עיקר וכלל ושורש ויסוד של כל העצות להתקרב להשם יתברך" – כאלו הן התפילה וההתבודדות. לא רק שהתפילה היא הכוח שמניע את כל הדרכים, אלא שהיא עצמה נשמת הדרך של ההתקרבות, הנקודה הפנימית של העצות.
בדברים אלו נפתח הספר “השתפכות הנפש” העוסק בעצת ההתבודדות, התפילה האישית שבין אדם לקונו. כבר בתחילתו מופיעים הדברים שלפנינו, שאמנם הדרך לתשובה כוללת בודאי מעשים, אך היא מחייבת גם תפילה – תהילים, תחינות ובקשות פרטיות. במאמר זה ננסה להתמקד יותר במשמעותה של התפילה בעבודת האדם, ומדוע ההתבודדות תופסת מקום כל כך מרכזי בעבודת ה'.
בפעם הקודמת ראינו שהצורך לתפילה רוחנית נובע מהקשיים שעומדים בפני ההתעוררות הראויה שהאדם צריך לעשות. ישנם חלקים במציאות בהם הקב"ה פועל, אך ישנם חלקים שנמסרו לבני האדם שיעבדו עליהם בעצמם בבחינת “והארץ נתן לבני אדם”, ובנקודה זו באים הקשיים הטבעיים הנובעים מההסתר הזה בו נתון האדם, המחשבה שהוא ניצב לבדו במערכה וצריך להתקדם בכוחות עצמו לבד. אך מכיוון שגם המעשים אותם האדם עושה הם אחרי הכל מציאות שמתאפשרת רק בחסדו של ה', כי בלעדיו דבר לא היה יוצא לפועל, יכול האדם להתפלל גם על אותם חלקים ששייכים לכאורה לתחום של "והארץ נתן לבני אדם", מתוך הבנה שבאמת אין מציאות שמנותקת מה', וגם בחייו הרוחניים של האדם הקב"ה נמצא בכל רגע ועוזר. כל מה שהוא מבקש מאיתנו זה את הרצון וההתעוררות, ושנבקש ממנו את העזרה.
אמנם, גם אחרי ההבנה שאפשר להתפלל על ענייני עבודת ה', עדיין יש מקום להבין מדוע התפילה היא כל כך הכרחית עד שהיא הופכת ל"עיקר כלל ושורש ויסוד כל העצות", ומדוע מתבקש עיסוק מתמיד בתפילה ובהתבודדות כדרך חיים.
* * *
העולם מתחלק לכאורה לשני חלקים: הקב"ה והאדם. הקב"ה ברא את האדם ושם אותו בעולם וגם משגיח עליו בהשגחה פרטית, אך כל זה לא שולל עדיין את העובדה שהאדם עומד לעצמו בעולם. הוא הרי יכול להחליט לעשות את מה שברצונו, שהרי הקב"ה העניק לו כוח בחירה, וישנם דברים המוטלים רק עליו ותלויים בו. אף הקב"ה אומר לאדם הראשון "תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך" (קהלת רבה ז,יט). גם כשהאדם נאמן לקב"ה ולא מתבלבל מכך שהוא יכול לחיות את חייו לבדו, הוא עדיין יכול להישאר בתפיסה שהוא קיים לעצמו, מציאות עצמאית שמחליטה לעשות את הדבר הנכון.
אך באמת, כאשר האדם שם לב יותר לדברים שקורים איתו, הוא מגלה אמת אחרת על עצמו. כאשר אנו רואים את כל הפעמים בהן היינו אמורים לחדול מצד עצמנו, ורק חסד ה' שנעשה איתנו הוא זה שקיים אותנו, שכל מה שנעשה איתנו הוא מעשה ה' שבלעדיו דבר לא היה יוצא לפועל, כל ההבנה משתנה. אין אנחנו והוא, אלא "לו אנחנו" (תהילים ק). מילים אלו מופיעות בתהילים במזמור ההודאה: “דעו כי ה' הוא האלקים, הוא עשנו ולו אנחנו". "ה' הוא האלקים” – המשגיח עלינו בהשגחה פרטית ומדויקת (ע"פ הגר"א ועוד), “הוא עשנו ולו אנחנו" – לא רק שהוא ברא אותנו, אלא שאנחנו לגמרי שלו. כאשר הקב"ה ברא אותנו הוא לא יצר אותנו כדבר שנפרד ממנו שיכול להתקרב אליו, אלא תמיד האחדות הזאת היתה קיימת. הכתיב בפסוק הוא "ולא אנחנו", אולם הקריאה היא "ולו אנחנו". מבאר המהר"ל (דרשה לשבת הגדול) כי בהבנה ש"לו אנחנו" טמונה גם ההבנה ש"לא אנחנו" – אנחנו לא מציאות לכשעצמנו. יש רק את הקב"ה, והמציאות שלנו מתאחדת איתו.
בלימוד העמוק של ההודאה מגיעה בסוף ההבנה שגם ההודאה שאנחנו מודים לה', גם היא מתאפשרת בחסדו, שנתן לנו להכיר בכך. על זאת אנחנו אומרים ב"מודים דרבנן": “מודים אנחנו לך… על שאנחנו מודים לך" – “על שנתת בלבנו להיות דבוקים בך ומודים לך" (רש"י סוטה מ:). אין שום מציאות נפרדת מהקב”ה. דבר לא היה מתאפשר בלעדיו, אף לא ההודאה בעצמה.
משמעות לימוד זה משליכה מחדש על המושג "והארץ נתן לבני אדם", וכעין מה שאמר הרבי מקוצק: “השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם" – הקב"ה נתן את הארץ לבני האדם כדי שיעשו ממנה שמים. הארץ נתנה לאדם, אך המחשבה שבכך היא נפרדה מהשמים היא טעות. על האדם לאחד ביניהם מחדש, לגלות מתוך המציאות שמציגה תמונה של דואליות, של שני עולמות שמתקיימים אחד לצד השני, שיש באמת רק אחדות אחת. הבריאה אכן נבראה במצב בו ישנה בחירה חופשית, שלכאורה אומרת שהאדם עומד לבדו בעולם ויש ביכולתו לחיות בנפרד מבוראו. אך הבחירה באמת היא בדיוק הבחירה לבטל את הדמיון הזה, המחשבה שכאילו יש פירוד בינינו ובין הבורא, ולהכיר באמת האמיתית האומרת שאנחנו לגמרי של ה'. וכך כותב רבי נתן (הלכות קריאת שמע ה, יג): "כי הכל אחד בתכלית האחדות, רק שהשם יתברך מסתיר עצמו מאיתנו כדי שנתעורר מעצמנו אליו, כדי שיהיה אתערותא דלתתא, שעיקר הבריאה היתה רק בשביל זה, כדי שיהיה אתערותא דלתתא”. ההסתרה נבראה עבור שתיווצר מציאות עבורנו בה נוכל להתעורר מעצמנו ולגלות שהכל אחד בתכלית האחדות, אך הכל תמיד חוזר אל ה'.
הסוגיה הזאת היא למעשה הקוטב שסביבו מסתובבים כל המלחמות והניסיונות של האדם. בכל ניסיון העומד בפני האדם מתעוררת מחדש השאלה האם אני מציאות עצמאית שיכולה לעשות מה שברצונה, או שבאמת אין שום מציאות נפרדת מה', ומכוח זה אני חייב להיות נאמן אליו. זהו הקושי העיקרי שקיים אצל האדם כאשר הוא מנסה להתעורר ולעשות את מה שמוטל עליו, כפי שממשיך שם רבי נתן: "אבל מעוצם גשמיות העולם קשה לנו מאוד להתעורר מעצמנו כראוי, כי בכל יום יצרו של אדם מתגבר עליו”. היצר הרע הוא זה שתמיד מציג את העובדה שקיים גם צד שני למציאות, וזהו בדיוק מה שחוסם את האדם מלעשות את הדבר הנכון. אם יש צד שני, פירושו של דבר שאין לי מחויבות מוחלטת לצד אחד, וזה מספיק כדי לקבע אצלי את התפיסה שאני קיים לכשעצמי ועומד בין שני הצדדים שהמציאות מציגה בפניי.
אמירת תהילים, שלמעשה כוללת את התפילה האישית של אדם (כמופיע בדברי רבי נתן בתחילת הדברים), באה בדיוק לתקן את ההפרדה הזאת שמנסה היצר ליצור. כותב רבי נתן, שבספר תהילים מתגלה האחדות הגמורה, שמתבטאת גם בכך שעצם ההודאה שלנו היא חסד ה'. “בעשרה לשונות נאמר ספר תהילים וגדול מכולם הללוי-ה, שכולל שם ושבח בבת אחת" (פסחים קיז.). בלשון "הללוי-ה" מופיע גם השבח שלנו – “הללו", וגם שם ה' – “י-ה". החשיבות הגדולה של לשון זו היא בגלל שהיא מבטאת בדיוק את הרעיון שגם השבח שלנו הוא גילוי אלוקי, גם הוא מעשה ה'. “כי כל מה שמהללים שמו יתברך צריכין להלל שמו יתברך, צריכין להללו על זה בעצמו שאנו זוכין להלל שמו, כי באמת הכל מאתו יתברך" (שם). ההשגה הזאת היא הדבקות הגמורה שלנו בה', “שעל ידי זה עיקר התחברות ישראל לאביהם שבשמים… שזה עיקר שלמות האמונה, לחבר וליחד חלקי הנפש רוח נשמה שלו שהם חלק אלו-ה ממעל, לחברם וליחדם עמו יתברך בבחינת "הוא עשנו ולו אנחנו"”. מתוך השגה זו אנחנו מכירים שאנחנו אחד עם ה', כביכול, ולכן איננו יכולים להיפרד ממנו ולסטות מרצונו. כאן מוסר התעתוע הגדול ביותר של העולם שכאילו יש את העולם שלנו, ויש את הבורא שגם נכנס לתמונה, שאז נוצרים הרבה קשיים ותהיות מתמשכות כיצד העולמות יתחברו והאם באמת אצליח לתקן את עצמי. לא שני עולמות יש כאן אלא עולם אחד, ועבודתנו היא רק להסיר את הדמיון הזה. "ועל כן עיקר התיקון על ידי אמירת תהלים בכוונה… שעל ידי זה נזכה להתקרב אליו יתברך ולהתחבר ולהכלל בו יתברך תמיד מכל המקומות שבעולם, עד שנזכה לגאולה שלמה על ידי משיח צדקנו".
* * *
לא רק במזמורי תהילים יגלה האדם את האחדות הזאת, אלא גם בתפילתו האישית. מה באמת חלקו של האדם במעשה התפילה? "לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון" (משלי טז א) – "להודיעך שהכל מיד ה', לא מן האדם" (מדרש משלי). האדם רק יכול להכין את ליבו, אך ה' נותן לו את המילים. "שהאדם צריך להעריך לבו… ואז השם יתברך שולח לו דבורים לתוך פיו, בבחינת ומה' מענה לשון, וכמו שכתוב ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך, שהשם יתברך בעצמו כביכול פותח לו את שפתיו לדבר ולהשיח את אשר בלבבו, כי הכל מאתו יתברך, רק האדם צריך להכין את עצמו ברצונות וכסופים קדושים" (רבי נתן, הלכות שלוח הקן הלכה ה). "וזה בחינת "תכין לבם תקשיב אזנך”, שה' יתברך בעצמו מכין לבנו להתפלל אליו ואחר כך הוא מקשיב אזניו לשמוע דבורינו כאילו הם יוצאים מאיתנו בעצמנו, רק שאנו מחויבים על כל פנים להתעורר לזה בעצמו, להשתוקק ולהתפלל לה' יתברך על זה שיכין לבבנו אליו" (קריאת שמע ה, יא). וכדברים אלו כותב גם הב"ח (טור או"ח צח): " ביד הקב"ה הוא להכין לבבם שיכוונו בתפילה, ואלמלא הקב"ה עוזרו לא היה יכול לכוון את לבו". בתפילה האדם מגלה כיצד ממקום שהיה חסום מלדבר ומלהביע את עצמו יצאו בסוף כל המילים שרצה לומר (ה' שפתי תפתח), ואפילו באותם הפעמים שלא היו לו כלל דיבורים ה' שם אותם בפיו (מה' מענה לשון), עד כדי כך שגם כאשר הלב עצמו לא היה מוכן לתפילה ה' הכווין אותו לכוונה הנכונה (תכין ליבם). עם הידיעה הזאת מגיע האדם לתשובה השלמה, כפי שנאמר "קחו עמכם דברים ושובו אל ה'” (הושע יד). מדייק רבי נתן, שכל מה שאנחנו עושים זה רק לקיחה של דיבורים שכבר קיימים. הכל כבר מוכן, "הכל מאיתו יתברך”, רק שעלינו להכיר בעצם העובדה הזאת. ברגע שאנחנו יודעים שאין אנחנו והוא אלא "לו אנחנו", מוסר הקושי העיקרי בתשובה, שהיא המחשבה שאני צריך לזחול ולהיאבק בחושך שבתוך העולם שלי. אני לא צריך לעשות את זה בכלל, אלא פשוט להאיר את העולם שלי מחדש ולדעת שהוא מאוחד עם ה'. זהו תוכן פעולת התפילה – לא רק בקשת עזרה שתיכנס לתוך העולם שלי, אלא התבטלות לה' שממילא תסיר איתה את כל המפרידים בינינו וכל מה שיכול להיות חסר, כי כשנמצאים אצל המלך לא חסר דבר.
"כלל הדברים", מסכם רבי נתן, "שעיקר ההתרחקות מהתשובה הוא מחמת שצריכין שאנו נתעורר לשוב אליו, וההתעוררות כראוי קשה מאוד, ובפרט למי שכבר נתרחק ועשה מה שעשה… וכולם רוצים שהשם יתברך יעורר אותם ויחזירם למוטב”. הקושי העיקרי בתשובה הוא הצורך בהתעוררות שלנו. הקושי להתעורר מתוך העולם שלנו עם כל החטאים שנמצאים בו והערכים השקריים שמופיעים בו, נובע ממחשבה שעלינו לעשות את הכל לבד."אבל כשיודעים ומאמינים בהאמת, שהשם יתברך בוחר בזה בעצמו שיהיה רצוננו וחפצנו תמיד להתקרב אליו כמו שכתוב קחו עמכם דברים ושובו אל ה'… מי שידע כל זאת, באמת בודאי בקל ישוב לה' יתברך מכל מקום שהוא, אפילו אם יעבור עליו מה, כי תמיד יוכל ליקח דבורים מאתו יתברך אם ירצה, עד אשר סוף כל סוף ישוב אליו וירחמהו” (שם, יח). אומר רבי נתן, כי מדרך כזו לעולם לא יוכל האדם להתייאש, כי היא תמיד מגלה לאדם כיצד באמת אין כל אפשרות להתנתק מה'. תמיד אפשר לחזור ולהידבק בה' ולגלות את האחדות האמיתית.
התקווה הגדולה לשינוי ולתשובה באים מהידיעה שכל מה שמוטל עלינו הוא להסיר את הדמיון כאילו אנחנו נפרדים מה'. התפילה פועלת בעצמה את האחדות עם ה', כי כל מהותה היא רק התבטלות ומוכנות לקבל מה' את הדיבורים. מתגלה שוב איך "הכל מאיתו יתברך" ושהמציאות מאוחדת איתו, כולל את המציאות שלי בעצמי. דרך זאת היא “עיקר וכלל ושורש ויסוד של כל העצות להתקרב להשם יתברך", כי כולן שואפות להגיע בסוף אל אותו מקום אליו מכוונת התפילה מהרגע הראשון – הידיעה שאנחנו של ה' ושאין שום דבר שמפריד בינינו באמת, עד המטרה הסופית בה אחדות זו תתבטא בפועל ונמלא את רצונו מאיתנו באמת.
עוד שמעתי בשמו שאמר לענין מעלת השיחה בינו לבין קונו, כי על תפילות ותחינות ובקשות הסדורות מכבר, כבר יודעים מהם כל המחבלים והמקטרגים והם אורבים על הדרכים של אלו התפילות, מחמת שיודעים מהם מכבר. כמו למשל על הדרך הכבושה הידוע ומפורסם לכל, שם אורבים רוצחים וגזלנים תמיד מחמת שיודעים מדרך זה כבר, אבל כשהולכים בנתיב ודרך חדש שלא נודע עדיין, שם אין יודעים לארוב שם כלל. כמו כן לענין הנ"ל, כי השיחה שמדבר האדם מעצמו בינו לבין קונו היא דרך חדש ותפילה חדשה, שהאדם אומרה מלבו מחדש, על כן אין המקטרגים מצויים כל כך לארוב. ואף על פי כן הזהיר מאד גם על אמירת שאר תחינות ובקשות, כמבואר בדברינו כמה פעמים. (ליקוטי מוהר"ן ב, צז)
היחס בין התפילות המסורות לנו מחז"ל ובין התפילות האישיות המתחדשות מלב האדם הוא נושא שטעון בירור. ישנה גישה המעמתת אחת מול השנייה, הנוטה לקיצוניות של כל אחד מהצדדים. לפי גישה זו, אם התפילות שקיבלו מחז"ל הן התפילות שעלינו להתפלל, אז כל תפילה אישית נתפסת בעין רעה אחרי שיש לנו את מילותיהם של קדושי עליון. וכמו כן להפך: אם התפילה האישית היא זאת שיכולה להביע בצורה היותר טובה את פנימיות הלב, אז פתאום קיים זלזול למילים קבועות החוזרות על עצמן שלוש פעמים ביום.
אכן, בקטע שלפנינו מודגש השילוב בין השניים. אחרי ההדגשה בערך של תפילה אישית, חדשה ומקורית, באה ההזהרה על 'שאר תחינות ובקשות'. אגב הדברים של היום אולי נראה התייחסות מסוימת לנושא, ועל ההפריה ההדדית שבין השניים.
גם הפעם מיותר לציין, כי הדברים הבאים אינם מעבר ל"שיחת חברים", שאינם מתיימרים להגדיר ולחתוך עניינים, כי אם לפתוח אותם אל הלב ולעורר את החשיבה עליהם.
רבי נחמן שם דגש גדול בהתחדשות שקיימת בתפילות האישיות. ההתחדשות היא זאת שמסוגלת להעניק דרכים חדשות שבהן לא קיימים קטרוגים וכוחות העוצרים אותנו בדרך. נשים את ליבנו מעט לעניין ההתחדשות. ישנן שתי תגובות שכיחות המופיעות אצלנו ביחס לחידושים: פחד ושמחה. יש ואנחנו מרגישים ביטחון במציאות החיים המוכרת לנו מהעבר, וכשמופיע מצב חדש אנחנו מאבדים מהביטחון הזה. ישנן בלב חששות: האם הוא יביא דברים טובים איתו? איך מסתגלים לדברים חדשים אחרי שהורגלנו אחרת? מצב זה של אי ידיעה ילווה את החידוש עד שהוא ייכנס יותר למציאות חיינו וישתלב בתוכה, ונדע עליו קצת יותר.
ויש ואנחנו מרגישים שמחה. כשמציאות אפורה ומוכרת מדי התחילה לשים אותנו במיצרים וגבולות, הופיע החידוש. החידוש מביא איתו שמחה, התרחבות כלפי דברים חדשים ושונים, גילוי אפיקים חדשים בהם אנו חשים צמיחה וגדילה. ישנה ברכה שתיקנו חז"ל לומר על חידושים, אפילו פשוטים ביותר: "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". השמחה בוודאי מופיעה בלב כשיש חידושים, וצריך לברך על כך. גם כאן, ככל שהחידוש יהיה מוכר יותר וישתלב בחיינו הוא יאבד מחיוניותו ועתים אף יהפוך לחלק מהשגרה.
הצד השווה שבשתי תחושות אלו מגדיר נקודה בסיסית בעניינו של החידוש: גילוי במקום של אי ידיעה. אי הידיעה הזה יכול להביא חשש וגם שמחה. כשהחידוש מופיע בראשונה הוא עדיין לא נכנס לתוך ידיעת האדם, והוא עדיין אינו מחובר אליו לגמרי. החידוש נחווה כדבר חיצוני לחיים, עדיין לא כחלק מתוכם. כל עוד שהוא נקרא חידוש, פירוש הדבר הוא שאנו חשים בו את היציאה מהסדר הרגיל ולא רואים אותו כחלק מחיינו.
קיימת סכנה כאשר מורידים חידושים לעולם. חידושים רבים הם יפים בשעתם הראשונה, אבל כאשר מנסים להוריד אותם לקרקע נתקלים בבעיות רבות. אידיאלים רבים סחפו ברעיונם רבבות, אבל כאשר החלו ליישם אותם בתוך מקום וזמן הם הלכו לאיבוד. לדוגמה: כאשר תנועה הופכת לארגון שצריך להתעסק גם עם כספים, משרות, קשרים אנושיים, היא יכולה לאבד את דרכה לגמרי. כאשר קורים מקרים כאלו אנו מזדעזעים מהשחיתות במסווה האידיאולוגיה. אבל הרבה פעמים היו אלה אידיאלים אמיתיים, אלא שהם יכלו להתקיים רק במקום של החידוש, מחוץ לידיעה, בלי חיבור מלא למציאות. ברגע שהם עברו למציאות הם התגשמו במובן של גשמיות וארציות, ונכנסו לתוך מציאות מעוותת שעיוותה גם את הרעיונות שיכלו לטהר אותה. לא תמיד הקרקע כשירה לקבלת כל חידוש, והפזיזות כאן רק יכולה להוריד את החידושים הגבוהים ולהשפיל אותם עד עפר.
כל דרך שנכנסת לתוך חיי האדם נכנסת לסיכון. ישנם בעיות וקשיים שאינם מופיעים בשלב הרעיון. שם באמת הכל מסודר. הם מופיעים בשלב המעשה. ניסיונות נולדים רק מתוך מציאות של זמן ומקום ואנשים. ולפעמים אלו לא ניסיונות, אלא פשוט מגלים שישנן מגבלות במציאות שלא מאפשרות לעשות את כל מה שנרצה. התופעה הזו מוכרת לנו היטב, עד כדי כך שכאשר אנחנו שומעים רעיון חדש ויפה כל כך, אנחנו מחכים למצוא את נקודת התורפה שלו, כי הרי לא ייתכן שהרעיון כל כך יפה ומושלם. אנו נוהגים כך לפעמים בצדק, אך בדרך כלל שלא בצדק, כי בכך אנחנו רק מנסים להראות לעצמנו שגם החידוש הזה הוא כוזב, מבלי לדעת שכל דרך דורשת מאמץ ויגיעה וגם נפילות בדרך, אבל החידושים היפים ביותר הם אלו שבסוף יצליחו לרדת עד הסוף. כמה קשה למצוא חידוש אמיתי. אבל כשמוצאים אותו, כמה שמחה יש בו, כמה תקווה גדולה הוא מוליד בנו.
חידוש כזה נמצא בהתבודדות. ההתבודדות היא דרך חדשה לגמרי. היא מוכרחת להיות חדשה, כי היא נובעת מתוך הלב, שבוודאי אינו נשאר אותו הדבר בדיוק מיום אתמול. מכוח החידוש שלה היא יכולה לגלות דרכים חדשות להתקרבות אל ה'. היא הרי לא נובעת מתוך המציאות המוגבלת מלאה הקשיים והניסיונות אותה אנו מכירים. היא מפלסת דרך לעצמה, פורצת את הגבולות ודוחפת אותנו קדימה. מבחינתה אין מגבלות כי היא מחברת אותנו אל ה', שמבחינתו אין כל גבול ואין כל מחסום. תפילות אישיות באות ממקומות אחרים לגמרי. הסיבות שלהן הן המציאות הסבוכה שלנו, אבל הנביעה שלהן היא ממקום עליון ואינסופי.
רבי נחמן דימה את המקטרגים על התפילה לשודדים. המקטרגים הולכים לדרכים המוכרות, כמו השודדים והפושעים. אין להם שום מידע על דרך אחרת, לכן הם הולכים לדרכים שהתקבלו בעולם והפכו למסלולים קבועים. מהקבלה זו אנו למדים כי האפשרות היחידה של המקטרגים לעצור את תפילתנו היא כאשר היא הופכת לחלק מתוך המציאות, על קשייה ומגבלותיה. אם הדרך ידועה לנו, אז היא חייבת להיות כבר מזוהה עם כל היחסים שלנו איתה; מה נוח לנו ומה קשה לנו איתה, מה המקומות בהם היא לא מצליחה להשפיע. "אבל כשהולכים בנתיב ודרך חדש שלא נודע עדיין, שם אין יודעים לארוב שם כלל". דרך חדשה, שלא נובעת מתוך המציאות, יכולה להתעלם ממגבלות שיהיו קיימים בתוך המציאות. האם יש פה התעלמות מהמציאות? לא ולא. יש פה כוח של התחדשות. ההתחדשות לא צריכה דרכים סלולות, היא סוללת את הדרכים לעצמה, מפלסת את כל המכשולים ועוברת את הכל.
מקום כזה של חידוש תמיד צריך להיות קיים, כדי לא ליפול בכבלי המציאות. ההתחדשות התמידית מולידה עוד ועוד חידושים שמעלים את המציאות למקום חדש לגמרי. המטרה איננה לחפש פתרונות בתוך המציאות במקומות שעדיין לא חיפשנו, אלא להביא אותם ממקום חדש. כמובן, שההתחדשות צריכה לרומם את המציאות אליה, ואין להתפתות להישאר במקום החידוש בלבד. לכן צריך לחבר את התפילות האישיות עם התפילות המסודרות לנו, הן תפילות של אנשי כנסת הגדולה, הן מזמורי דוד המלך, והן התפילות שהתגבשו במהלך כל הדורות. אם היינו מתפללים את התפילות הללו לבדן, היינו מתפללים אותם מתוך מציאות מוגבלת. ביחד עם התפילות האישיות אנו יכולים להתפלל את אותן התפילות ממקום חדש שהכל פתוח והכל אפשרי בו, ואין כל מעצור. ממקום כזה אנחנו חוזרים למציאות ומתקנים אותה לאט לאט, עד שהיא תתרומם כולה ותהיה למציאות חדשה.
נהוג לחשוב בשכלנו האנושי הפשוט כי שמחה היא רגש המתפשט על ליבנו כאשר קורה לנו "משהו טוב" שראוי לשמוח בו, ושהשמחה נוהגת לחמוק לה מאיתנו כאשר קורה לנו "משהו רע" שראוי לו להעציב אותנו. פורים מגלה לנו שיש שמחה אחרת – "שמחה של מצווה". שמחה שבכוחה להכרית את עמלק שעליו נאמר "ראשית גויים עמלק" – ראש לכל דבר שבטומאה.
נתיב לא ידענו
רבי נתן מספר לנו כי העבודה הרוחנית של פורים היא העבודה הקשה ביותר מכל החגים. בעוד שביום טוב וביום הכיפורים אנחנו טמונים בבית כנסת לאורך כל היום אפופים בתפילה ועוקבים אחר נתיבי הקודש המאירים אלינו מהסידור, בפורים הסדר מתערבב ועלינו מוטל למצוא את האור המופלא המתגלה ביום מיוחד זה, לא בתוך נתיבי הקודש המוכרים לנו, אלא מתוך שתיית יין ושכרות ודרך עיסוק עם מאכלים מקרבי לבבות בדרך לעוד "רֵעַ"… בעוד שגם מוטל עלינו לרוץ החוצה לקריאת המגילה פעמיים באותו יום ולהתרכז מבלי לפספס ולו מילה אחת והעיקר לזכות לשמוח בסעודה של מצווה שעליה לוטש עיניו עמלק שמשתדל בכל כוחו להזריק לנו זריקת מוות של חלישות דעת ועצבות – הכל "על גלגלים" …
מסתתר כאן סוד גדול בעבודת השם המצפה שנגלה אותו, בבחינת "מגילת אסתר" – מגלה לנו את ההסתר.
הסוד המסתתר
מגילת אסתר שוטחת בפנינו בפתיחתה את סיפורו של המלך האחשוורוש, שמלך מהודו ועד כוש, אשר גמלה בליבו החלטה לעשות משתה שבעת ימים לכל שריו ועבדיו ולכל אנשי שושן "למגדול ועד קטן". גולת הכותרת של המשתה המפתיע הינה לא פחות מאשר שהאחשוורוש מעז להשתמש בכלי בית המקדש אשר נכבשו תחת ידיו מימי נבוכדנצר, ומבזה אותם בשימוש לתאוותיו, תחת אשר היו הכלים המקודשים משמשים בקודש בימי תפארה.
איך מעז האחשוורוש להתגרות במלכו של עולם ולחלל את הקודש בצורה כה מבזה ומדוע דווקא במשתה זה הוא מחליט להוציאם לראווה ולחלל את קדושתם?
ראוי לדעת כי אמנם "מלחמת החושך באור" מתחוללת בגלוי בין המן הרשע ומרדכי הצדיק לאורך כל המגילה, אך אותו אחשוורוש אינו תמים כלל ועיקר במלחמה זו, ובאמת הסמויה גם הוא כל כולו מצפה ומייחל למפלת ישראל כהמן הרשע בדיוק.
אחשוורוש ידע את הנבואה על גלות בבל המבטיחה לישראל שיחזרו לגבולם ויזכו שוב לבניין בית המקדש לאחר שבעים שנה, ולכן סופר המלך את הימים בדבקות ובצפייה דרוכה לדעת מה יעשה בעם הקודש והאם אכן הנבואה תתקיים בהם והם שוב ישובו לגבולם מקץ שבעים שנה. אך כטעות הערב רב במעשה העגל, אשר בטעותם חשבו כי בושש משה לבוא עם הלוחות הפלאיות מהר סיני והחטיאו את העם, כך גם האחשוורוש טועה בספירה, ובטעותו – כאשר הוא סובר שעברו שבעים שנה ולא נראית הגאולה באופק הרחוק – הוא מבין בשכלו המרושע כי הנבואה שוב לעולם לא תתקיים וישראל עתה נתונים בידיו לכליה. אז מתגברת הקליפה, בחושבה שעם הקודש נבלע בטומאתה, והגזרה לא מתאחרת לבוא – להשמיד להרוג ולאבד.
על שום כך עורך אחשוורוש משתה, ומוציא את כלי הקודש כדי לשמוח בניצחונו על הקדושה, ורוקם את תחילת הכשלתו את ישראל עד אשר יעשה בהם את זממו.
עמלק, שהוא בחינת מצח הנחש, אורב לעם הקודש עוד מששת ימי בראשית בהצעת ביאוש: "לא מות תמותון … כי ביום אכלכם ממנו… והייתם כא-לוקים…" ומאז בכל "חריץ" שנפער בקשר בין ישראל והבורא, שמעיד על חולשתם בקדושה, מיד הוא מופיע. ולכן אז מתגבר המן עמלק על אשר נדמה לו שעם הקודש נשכח על ידי מלכו של עולם.
נקודות טובות במשכן המלך
מדוע דווקא כלי המקדש?
מסביר רבי נתן ואומר (הלכות השכמת הבוקר) כי המשכן, שהוא שורשו של בית המקדש, נבנה מכל הטוב שנתברר מכל אחד מישראל. התורה מתארת שכל אחד מבני ישראל מביא תרומה עבור המשכן על פי בקשתו של הבורא – אחד מביא זהב השני כסף השלישי נחושת וכן הלאה כל אחד מביא את הטוב הנמצא בו ומקדיש אותו עבור הקב"ה ומשכן קודשו. רבי נתן אומר שהתרומה שהביא כל אחד היא בחינת "הנקודה הטובה" הא-לוקית הקיימת בו וכאשר כל הנקודות הטובות הללו חוברו יחדיו הפכו להיות משכן לשכינה.
מכאן שעצם בניית המשכן, שהוא החיבור שלנו אל הטוב שבנו – בין אם זה 'טוב' הטבוע בנו כמתנה מאת הבורא או 'טוב' שעמלנו עליו במעשים טובים ובכיסופים לקודש – מחבר אותנו אל הקודש. ולא רק זאת אלא שעצם העיסוק שלנו בטוב שבנו – במטרה לקיים את רצון הבורא ולתת תרומה מעצמנו לקודש, מאלץ אותנו להכיר בו יותר ויותר ובכוח החיבור הזה אל הטוב שבנו אנו מתחזקים לעמוד מול כל המניעות וההסתות של המקטרגים אשר אומרים לנפשנו "שחי ונעבורה" (ישעיהו).
על כן, הקב"ה מצווה את משה לבנות את המשכן מיד לאחר חטא העגל – כוונתו היא שעל ידי זה שנעסוק בטוב שבנו, נתחזק לא ליפול שוב לעולם בהסתות היצר המתעתע – על כן מלחמתו של עמלק היא על המשכן ועל כן האחשוורוש מוציא את כליו בשמחתו המוקדמת מידי על נצחונו.
חיבור אל הטוב = חיבור אל השמחה = ניצחון על עמלק
החיבור אל הטוב שבנו מעורר בנו שמחה שלא תלויה בשום דבר חיצוני ומשתנה – ושמחה זו היא עיקר הכוח שלנו להתגבר על עמלק. נקודת הטוב הפנימית ביותר הקיימת בנו, היא עצם היותנו חלק א-לוק ממעל, וכפי שטובו של השם הינו נצחי קיים ויציב לעולם, כך הטוב שלו הטמון בנו בדמות הנקודות הטובות שבנו, הוא נצחי, קיים ויציב לעולם, ולכן משמח את הלב בשמחה שלא תלויה בדבר חיצוני, אף אם יעבור עלינו מה.
לכן כאשר האחשוורוש סובר שישראל לא יזכו שוב לראות בבניין בית המקדש, שמשמעו שלא יוכלו יותר לעולם להתחבר לנקודות הטובות ולשמוח בהם, מתגברת קליפת המן עמלק, אשר כל עניינו הוא שהוא מצפה להפיל אותנו לעצבות, כפי שאומרת התורה (דברים כה) "ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתהעייף ויגע ולא ירא אלוקים". מי שלא רואה בעצמו טוב, לא רואה את נקודת הברוא שבו (מלשון "ירא א-לוקים" – רואה א-לוקים); ומכאן הופך להיות עייף ויגע וטרף לשיניו של עמלק. מאחר וכשאדם נופל לעצבות, קצרה דרכו ליפול לתאוות – דהיינו ללועו של המן עמלק. כי מדרך הטבע אדם עצוב מחפש נחמה, והנחמה הזמינה והקלה ביותר היא תאוות…
אך ניתן לשאול – וכי הקב"ה אינו מנחם ומשיב נפש? והרי כתוב "תורת השם תמימה משיבת נפש", ומדוע שייפול העצוב לתאוות עבור נחמה ולא ירוץ לאורו של הקב"ה? התשובה היא שכדי להגיע לגילוי אור הבורא המנחם, צריך להתייגע כדי להכין כלי אשר יכיל את אורו, אך כדי להתחבר אל האור וההנאה המתגלה בתאוות כל שצריך לעשות הוא רק להרפות ולתת לתאוות למשוך אותנו – אך לא יאחר היום והן יתגלו כבור שחור ללא תחתית, שהופך אותנו לעבדים לחושך. ולכך מייחל עמלק, המצפה להפילנו לעצבות.
אמונת חכמים משמחת
ועוד מרחיב רבי נתן (בהלכות ייבום וחליצה) ואומר שהמן רצה להפיל את ישראל בפגם אמונת חכמים, ששורשה בחסרון 'אמונה בעצמו'. תחילת פגם אמונת חכמים קורה בחטא אדם הראשון במפגשו המצער עם "מצח הנחש" וממשיך בסיפורו של שאול המלך.
חז"ל שואלים "המן מן התורה מניין? [=היכן מוזכר המן בתורה?] המן העץ אשר ציוויתיך לבלתי אכול ממנו אכלת?" שורשו של המן בנחש הקדמוני שהחטיא את אדם ראשון בחטא עץ הדעת. ועוד שואלים חז"ל: מה היה הפגם של אדם ראשון אשר הביאו ליפול בתעתועי הנחש ובשקריו? ותשובתם – פגם באמונת חכמים! על אשר לא האמין בחכם שבתוכו, דהיינו לא האמין בטוב שבו. ומאחר ולא האמין בעצמו נכנסה בו חלישות הדעת ועצבות, שהיא רוח שטות, ולכן יכל הנחש להחטיאו כי "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות" (עין יעקב על מסכת סוטה).
וכן כאשר שמואל הנביא מצווה את שאול המלך להכות את עמלק ולהחרים את כל אשר לו. וכאשר שאול לא מקיים את דבריו וחומל על אגג מלך עמלק ועל הצאן, אומר לו שמואל הנביא דבר מפליא "הלא אם קטון אתה בעיניך, ראש שבטי ישראל אתה" שמואל מגלה לו לשאול, שבעצם העובדה שהוא לא האמין בעצמו ונפל לחלישות הדעת, הוא לא הצליח לכוון לדעת הקב"ה ולא קיים את התפקיד אשר ניתן לו להרוג את מלך עמלק ולהביא גאולה לעולם. שאול המלך חטא ומלכותו נקרעה ממנו. שורש טעותו היה, על אשר נפל באחיזת עמלק אשר החדיר בו חסרון אמונה בעצמו על שהוא חשוב בעיני השם ותפקיד חשוב לו בגאולת ישראל.
עבודת הצדיק לגלות בנו טוב
על כך אומר רבי נתן (הלכות עירובין) שזוהי עבודתו של הצדיק בחינת מרדכי היהודי – למצוא בנו טוב וזכות אף כאשר הטוב הזה נסתר תחת ערימות של קליפות, ועל ידי זה להוציא אותנו מאחיזת עמלק. כי בכוח הצדיק למצוא בנו טוב אף כאשר הזכות שמוצא בנו הצדיק היא בחינת חלק אחד טוב בתוך אלף חלקים מטונפים, ואף שהחלק הקטנטון הטוב הזה רוב רובו מלא פסולת ופניות בעצמו ורק חלק אחד מאלף בתוך החלק מאלף הוא כולו טוב, כמאמר הכתוב "אחד מיני אלף" – גם אז מאדיר הצדיק את המעט טוב הזה, ועל ידי זה הוא מוציא אותנו מכף חובה ומכניס אותנו לכף זכות. ואז אנו יכולים להתקרב להקב"ה וכל מה שהתרחקנו מתהפך לזכויות ואנו זוכים לאור נפלא.
הכוח הזה של הצדיק מתגלה כאשר הקב"ה קורא למשה מתוך המשכן בסיום בניינו – "ויקרא הקב"ה אל משה וידבר אליו מאוהל מועד" – אומר רבי נתן שבכך מרמז הקב"ה למשה שילך בדרך זו וילמד מן המשכן ותמיד ימצא בכל אחד מאיתנו נקודה טובה, ולו הקטנה והנסתרת ביותר, ועל ידי נקודה טובה זו יוכל להפוך את הכל לטובה ולהכרית את כל הקליפות המתעתעות.
אור המשכן בחורבנו
התורה אומרת בפרשת פקודי "אלה פקודי המשכן משכן העדות" מדוע חוזרת התורה פעמיים על המילה "משכן"? אומרים חז"ל "משכן בבניינו משכן בחורבנו" ומסביר רבי נתן (הלכות ברכות השחר) שכל כוחו של המשכן הינו דווקא להאיר לנו בחורבנו יותר מאשר בבניינו.
פרט אחד לא ידע אחשוורוש, אשר הקדים לשמוח בטרם עת, והוא שהמשכן מגן על ישראל בחורבנו בדיוק ואף יותר ממה שהוא מגן עלינו בבניינו. לאחר החורבן כאשר יהיה הסתר האור וקושי לעם ישראל אז נוכל להתחבר לאור הנקודות הטובות של המשכן ולהתחזק דווקא בתוך האפילה, ומתוך כך להפוך את כל הדינים לרחמים גדולים. וזה עיקר הנצחון של ישראל – התגברות האור דווקא מתוך החושך כאמור "יתרון האור מן החושך"
וזהו עניינה של מגילת אסתר שמשמה נרמזת המשמעות של גילוי ההסתרה.
חז"ל שואלים "אסתר מן התורה מנין? (היכן מוזכר שמה של אסתר המלכה בתורה?) שנאמר ביום ההוא אסתר אסתיר את פני" (מצב של הסתר כפול. שמשמעותו שהחושך כל כך מתגבר שאפילו כבר לא זוכים להרגיש בחסרון האור). עבודת פורים היא להתחבר לאמונה שהקב"ה נמצא איתנו ואוהב אותנו, דווקא ממקום של הסתרה גדולה, כאשר האור נסתר לגמרי מאיתנו ונראה שאין תקווה ומשם דווקא לצעוק לה' – וזה דווקא מה שיהפוך את הפור מרעה לטובה.
זהו כוחו של יום פורים – גילוי האור דווקא מתוך החושך, אי הסדר וההסתרה הגדולה.
איה מקום כבודו
רבי נתן מוסיף ואומר (הלכות גביית חוב מיתומים): בפורים מתגלה כוח הצעקה היוצאת מעומק הלב דווקא ממקום של חושך עלטה – בבחינת "איה מקום כבודו".
רבי נחמן מסביר (ליקוטי מוהר"ן תנינא סימן יב) שלעיתים אנחנו מוצאים את עצמנו שהתרחקנו מאוד מן הטוב שבנו בפרט ובבריאה בכלל, ואז אנו מסתכלים על עצמנו ומוצאים שנפלנו למקומות מטונפים ועכורים מבחינה רוחנית, כספקות במציאות הבורא הטוב ומיטיב, ולבלבולים באיזו דרך לבחור ולחוסר אמון בעצמנו שאפשר לנו לאחוז בקדושה. אנו מרגישים שהחיים סוגרים עלינו בעלטה רוחנית גדולה עד שאנו רואים עד כמה שהתרחקנו מהקדושה במעשינו ובמחשבותינו הנמוכות.
אך דווקא אם משם נתחזק לא להתייאש ונתגבר לצעוק לקב"ה – "היכן אתה?! אנא עזור לי! כלו עלי כל הקיצים!" דווקא משם, אומר רבי נחמן, יתגלה עלינו אור יקרות ממקום גבוה ונשגב מאוד ויהפוך את העלטה הגדולה לאורה עצומה. מהמקום הנמוך ביותר מגלה לנו "חג ההסתרות" ניתן להגיע למקום הרוחני הגבוה ביותר, "עד דלא ידע", עין לא ראתה א-לוקים זולתך.
וזה בחינת "איה מקום כבודו?" כי "זה לעומת זה עשה הא-לוקים" (קהלת). הקב"ה ברא את עולמו בבחינת הפכים ולכן המקום הנמוך והמטונף ביותר מחובר ומקבל הארה מהמקום הגבוה והנשגב ביותר. והמקום הנסתר ביותר באשר חשיכה עוטפתו מקבל מהמקום הנסתר ביותר בשל היותו נשגב וטהור. ולשם עלינו לכוון בפורים – להניח לצעקה להשם היוצאת מתוך שיא ההסתרה, הבלבול וחוסר הסדר להוביל אותנו למקום גילוי חדש של מציאות ונוכחות הבורא בחיינו.
א-לי א-לי למה עזבתני?
רבי נתן אומר (הלכות תפילין הלכה ו) שאותה בחינה של האדם הנופל למקומות מטונפים ואוחזת בו הטומאה, מתגלה כאשר אסתר המלכה, שהיא השכינה, "נופלת ממדרגתה" בעצם היותה נאלצת להיות מנותקת ממרדכי, ו"נבלעת" בביתו של המלך אחשוורוש. השכינה בלועה בבית הבליעה של הטומאה ונראה שהכל אבוד.
ואז מתגלה כוחו של מרדכי, שהוא בחינת צדיק האמת, לגלות את האור דווקא מתוך החושך, באומרו "רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר". מרדכי מגלה את אמונו המלא בטובו ובאהבתו של הבורא לעמו הנבחר אף כאשר נראה שהכל אבוד, מעצם חיבורו אל הטוב שבישראל מקבל כוח להתחבר לטובו של הקב"ה ולאמונה שמההסתרה תתגלה אורה גדולה, עד שאסתר מתחזקת בכוח הטוב הזה ומוכנה לעמוד מול אחשוורוש. היא מצווה לצום שלושת ימים ובסופם של שלושת הימים הללו הולכת לבית אחשוורוש מבלי שנקראה וניצבת מול הטומאה, והמדרש אומר שכאשר ראה האחשוורוש את אסתר באה אליו מבלי להיקרא הוא מתמלא בחימה אדירה וגומל בדעתו להורגה.
בסיפור זה מתגלה בחינת האדם אשר נפל לעמקי אחיזת הקליפה, ובכוח הצדיק המעודד אותו להתחבר אל הטוב שבו, מתגבר לעמוד מול הקליפה אשר נטמע בתוכה במטרה להכריתה – אך אז הקליפה מתגברת ורוצה "להורגו" בבחינת מה שאחשוורוש גומל בדעתו להרוג את אסתר המלכה. ההצלה מגיעה כאשר היא צועקת מעמקי ההסתרה ואחיזת הקליפה בבחינת "איה מקום כבודו?" – "א-לי א-לי למה עזבתני?" ואז מתהפך הפור ומתחילה הישועה. המלך מושיט לה את שרביטו ומהלך חדש ומפליא מלא בסיעתא דשמייא מוביל עד לישועה שלמה.
מובא בספר "קב הישר" שביום תענית אסתר כדאי לקרוא פרק כ"ב בתהילים, בו מוזכר הפסוק "א-לי א-לי למה עזבתני?" ולכוון שבזכות מרדכי ואסתר יתהפך ה"פור" של חיינו לטובה ונזכה לראות אור דווקא מתוך החושך שבחיינו.
עד דלא ידע
נשאלת השאלה – כיצד אנשים כערכנו יכולים להתחבר לישועה הזו ולממשה בחיינו? על כך עונים חז"ל – "חייב אינש לבסומי בפורייא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". כדי לגלות את הטוב הסמוי בתוכנו בבחינת "אחד מיני אלף" ואת טובו הנסתר והנשגב של בורא כל העולמים, עלינו "לזרוק את הראש לחלוטין" בבחינת "תכלית הידיעה שלא נדע", להאמין באמונה פשוטה וחסרת הבנה שהקב"ה אוהב אותנו כפי שאנחנו ולמרות כל מה שאנחנו ושהוא במהותו טוב ומיטיב ורוצה להיטיב עם נבראיו, ולכן גם עם כל אחד מאיתנו באשר היותנו "בני בכורי ישראל". וכל זאת בכוח מרדכי אשר מאיר בנו ש"רווח והצלה יעמוד ליהודים", אם לא יגיע הרווח וההצלה ממקום שאנחנו רואים ומבינים אז הוא יעמוד לנו מ"מקום אחר"..
החכם והתם
עניין החשיבות של "זריקת השכל" בעבודת הבורא מתגלה במעשייה של רבי נחמן במעשה "מחכם ותם". רבינו מספר שם על התם שהיה לו "שכל פשוט ונמוך" לעומת החכם שהיה "בר הבנה". בסופו של הסיפור מתגלה ששכלו "בר ההבנה" של החכם מוביל אותו לשאול תחתיות, בעוד ששכלו הפשוט והנמוך של התם מוביל אותו להפוך להיות שר חשוב ומצליח – תוך שהוא נשאר בתמימותו. מה מסתתר מאחורי המהלך הלא הגיוני הזה שבו דווקא השכל הנמוך עולה על השכל המבין?
זה גילוי סוד ה"איה" – מי שמוכן לא לדעת כלום ובכל זאת לא ליפול לייאוש וגם כאשר הכל נראה עלוב ולא מוצלח (בסיפור מזכיר רבינו שהתם היה לא מוכשר בעליל ונעליו אשר עשה היו משובשות ולכן גם המחיר שגבה עליהן היה בהתאם לעומת חבריו המוצלחים ממנו) – להאמין בכל זאת שהכל לטובה (!) הוא זה שזוכה שדווקא מתוך החושך והעליבות יתגלה אור גדול.
לעומתו החכם שלא השכיל "לא לדעת" בבחינת "עד דלא ידע" ותמיד חיפש את השליטה וההבנה בחייו – כאשר איבד שליטה והבנה נפל מדעתו לחלוטין עד שבסופו של דבר הגיע לכפירה ולהיותו בלוע תחת שליטת הקליפות המתעתעות.
מרדכי – בחינת "מור דרור"
כתוב במסכת חולין שמרדכי הוא בבחינת "מר דרור" – "דרור" לשון חירות. בפורים מתגלה החירות האמיתית שלנו כעם ישראל. חירות מאחיזת עמלק, המתבטאת ביכולתנו להתחבר אל הטוב הטמון בהנהגת הבורא ובטוב הטמון בנו ובשל כך בכל עת לעמוד על עומדנו. לכן על התורה נאמר – אל תקראו חרות על הלוחות אלא חירות על הלוחות (מסכת ערובין); חירות שלא תלויה בשום גורם חיצוני בשל היותה תמיד מחוברת לנקודה הטובה. מי מאיתנו שמחובר לנקודה טובה זו הוא זה שזוכה לשמחה אמיתית שהיא הכוח היחיד להכרית את קליפת המן עמלק.
פורים כהכנה לפסח
ולכן אומר רבי נחמן שפורים הוא הכנה לפסח, כי רק מי שיש לו חיבור לשמחה אמיתית ולא כזו שתלויה בדבר, הוא זה שיכול לעמוד בבירורים המתבקשים מאיתנו כדי לצאת ממצרים.
כי בעוד שבפורים אנו מצווים ב"עד דלא ידע", בפסח אנו מצווים לבער את החמץ בכל מושבותינו. לחפש ולמצוא היכן שבת לו החמץ, הוא היצר הרע, מושב בתוך נפשנו ולבער אותו משם. זוהי עבודת בירורים נוקבת שדורשת הרבה אמונה בטוב שבנו על מנת שנוכל להתמודד עם כל "חמץ במשהו" שקיים בנו מבלי שניפול לייאוש ולעצבות.
יהי רצון שנזכה להתחבר אל נקודת האור הטמונה בכל מצב ונזכה לשמחה אמיתית שלא תלויה בדבר ועל ידי זה יתהפך עלינו הפור לטובה ונזכה לחירות שאין אחריה עבדות.
משימה גדולה ניתנה לנו – להכין את עצמנו לעולם הנצחי. עלינו לזכור תמיד את המטרה הזו ולשאוף להשיגה בכל מעשינו, כמו שכתוב בתחילת ספר 'מסילת ישרים': "שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו ולְמַה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו".
לשם כך צריך אדם לשמור את עיניו, שלא להסתכל ולהתבונן בענייני העולם הזה יותר מכפי הצורך, ובוודאי שלא בדברים אסורים, כי לבו של האדם מושפע מאד ממראה עיניו, כמו שאמרו חז"ל "שוריינא דעינא בליבא תליא" [= מאור העינים תלוי בלב] (ע"ז כח ע"ב), כך שכל הסתכלות בהבלי העולם, מוחקת מהלב את המטרה האמיתית שלשמה נבראנו.
זה שנאמר "ולזיכרון בין עיניך". לאמור, שכדי לזכות לזיכרון הזה של המטרה שלשמה באנו לעולם, עלינו לשמור על קדושתן של העיניים.
(עפ"י ליקוטי מוהר"ן ח"א נד)
הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים (שם יב, ב)
"נתקשה משה על מולד הלבנה… והראה לו הקב"ה… ואמר לו, כזה ראה וקדש" (רש"י)
בטרם כל עליה בעבודת ה' מוכרחה להיות ירידה מסוימת. שכן בכל עת שאדם מקדש עצמו מחדש הרי הוא כאילו נברא מחדש, כמו שכתוב (תהילים ב, ז): "אני היום ילדתיך" שלפי דברי הזוהר הקדוש זה נאמר על היכנסו של אדם לעול מצוות (שמות קא ע"א).
לכן מקדימה לעלייה הזו ירידה, כפי שלבריאה קדם התוהו והבוהו, וכפי שבכל יום מקדים הלילה את היום, כמו שנאמר "ויהי ערב ויהי בוקר".
בזמן יריד שורה בלבול ו'קטנות המוחין', ורק באמצעות האמונה שהיא מעל לשכל אפשר לעבור את הירידה ולעלות לשלב הבא.
זה גם עניינה של מצוות קידוש החודש, שלפני כל מולד חדש – שמסמל את עליית עם ישראל והתחזקותו – כפי שנאמר בקידוש לבנה "שהם עתידים להתחדש כמותה" – נעלמת הלבנה לגמרי מן העין.
עלינו 'לקדש' אפוא את החודש, כדי שגם אנחנו נזכה לעבור את כל הירידות והמשברים, כפי שהלבנה חוזרת ומתמלאת אחרי שנתמעטה.
זה ענינו של מאמר חז"ל שמשה רבינו נתקשה במולד הלבנה, שכן מצווה זו מרמזת על ההתגברות בעת ירידה, שהיא לפעמים קשה עד מאד וזקוקים לסיוע משמים, כפי שהראה הקב"ה למשה: כזה ראה וקדש.
נאמרה בליל שבת קדש סוף שנת תקסח בחזרתו מלבוב (היא לעמבערג) כנראה בין ט' באב לר"ה.
פתיחה
רבינו בתורה זו מבאר גודל קדושת השבת, והאריכות בזה שולח לעיין בראשית חכמה ועפ"י המבואר שם היכן אחיזת נשמות ישראל בשבת שעולות לעולם האצילות לאבא ואמא העליונים, ששם רק שמחה ואין שם שום מסטין ומקטרג רק שמחה עצומה, לפ"ז מבאר שע"י שמחה גדולה בשבת ורוחב לב ושום דאגה, אפשר גם לנו בגופינו להצטרף לאותה שמחה עליונה (כי הכלל תמיד שכפי הכנת האדם להתדמות לעניין רוחני, כך שורה ומתלבש בו אותו העניין רוחני הדומה לו, בין לטוב ובין ח"ו לרע)
ועל כן טוב שיש השגחה וטבע כי א"א להשגיח על מי שאינו ראוי כי אדרבה גורם חרון גדול שחוטא לעיני המלך ועל כן מניחים אותו בהנהגת הטבע דהיינו שעכ"פ יקבל חיותו מבחי' העורף ככל הגויים. ובטבע גם יש השגחה נעלמת,
והאדם בעצמו כפי שמכין עצמו לשבת ומצליח להתגבר בה על העצבות וטרדת החול, ונכנס בשמחת השבת כן מוציא עצמו מהנהגת הטבע להנהגת ההשגחה.
תורה זו אחרונה משמונה התורות שאמר בחזרתו מלעמברג ויש לה קשר קצת עם תורה י' שהיא הראשונה, כי שם דיבר מישוב הדעת ע"י שיוצא ממרה שחורה לשמחה שהיא עולם החירות, וכעין זה כאן מבאר שע"י השמחה של שבת זוכה לחירות ויכול להעלות את היראה לשרשה בדעת, ותיהיה יראתו שלימה.
ואע"פ שסוף דבר כאן היא היראה, והשמחה לכאורה רק היכי תמצי לזכות לחירות הדעת שעי"ז היראה שלימה, אבל באמת צריך להתגבר בשמחה יותר, כי היראה יכולה להפיל מהשמחה, והעיקר בשבת היא השמחה. כמבואר לקמן בשיחות הר"ן.
או"ח ע"ת ו' יא-יד – מבאר שם את השאלה ששאל רבי זירא את רבי יהודה מדוע עין התרנגול נסגרת מלמטה למעלה, ומבאר שזה בחי' הצדיקים שדרכם להסתכל רק על הטוב שזה בחי' מה שישראל הם למעלה ועי"ז מלמדים עליהם זכות ומעלים אותם כמבואר בתורה רפב אזמרה.
הקדמה
אולי אפשר לחלק את התורה לג' חלקים שתחילה מדבר על מעלת השבת כפי המבואר בראשית חכמה עד היכן אפשר להיות קשור ע"י השמחה של שבת ביראה ודעת. כי נשמות ישראל עולות לאבא ואמא ומאיר בהם אריך והן באצילות ששם אין מסטין ומקטרג אלא רק שמחה גדולה מאד.
בחלק השני מבאר כיצד מצטרפים לשמחה הזו ע"י שמסיר מעצמו את העצבות וטרדת החול וכל דאגה ומתחזק בשמחה גדולה עד שנעשה בן חורין ויכול לישב דעתו ולהעלות את היראה לשרשה בדעת להיות ירא רק מהשם ית' בלבד.
בחלק השלישי מבאר מה נעשה עם מי שלא זוכה להצטרף לשמחה הזו, ולזה מבאר שני האופנים שהקב"ה משפיע חיות לעולם דרך של השגחה ודרך של טבע. שהשגחה היא השפעה עם מאור פנים וכפי הזמן וההצטרכות של האדם, אבל טבע הוא חק הגלגלים ומזלות שעל ידם הקב"ה מנהיג עולמו בהסתרה ואזי השפע מגיע לפי חק וסדר הגלגלים. (עיין תורה עו החילוק בין מי שיש לו ביטחון למי שאין לו, שזה עושה גבול וזמן נכון לצרכיו וזה צרכיו אפשר שיגיעו אחר שנה ושנתיים עי"ש)
אבל באמת גם בהנהגת הטבע מסתתרת השגחה, שעל כן אמרו חז"ל אין מתה בלא עוון ולא ייסורים בלא חטא, וזה גם למי שהוא במדרגה נמוכה שהרי לא חילקו בזה חז"ל. ונ"ל שבזה רמז לנו רבינו כיצד אנו שייכים לכל זה, דהיינו שרוצה לומר שדייקא ע"י שהטבע והשגחה מעורבים, לכן ההשגחה שבתוך הטבע יכולה להיות גדולה יותר ויותר, הכל תלוי באדם עצמו, עד כמה מכין עצמו להיות ראוי להשגחה, כך הוא גורם שתתגבר הנהגת ההשגחה על הנהגת הטבע כלפיו, עד שיכול לצאת לגמרי מטבע להשגחה בלבד. וזה תלוי בעיקר בעבודה של שבת עד כמה מצליח להצטרף לשמחה העליונה של שבת. ולזכות לדעת ויראה, ממילא אח"כ גם ימי החול שלו פחות מגושמים.
אע"פ שעיקר הדגש כאן היא השמחה בשבת אעפ"כ במהלך התורה השמחה היא רק היכי תמצי לזכות ליראה כי ע"י שמחה בשמחת השבת יש חירות הלב ויכול לישב דעתו ולהעלות את היראה לשרשה בדעת. נמצא העיקר הוא הדעת. אעפ"כ כיון שהכל תלוי בשמחה עיקר הדגש וההזהרה בתורה זו הוא להיות בשמחה בשבת.
ובעניין היראה נראה להקדים מה שכתוב "ועתה מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה", דהיינו ששלימות העבודה היא לזכות ליראת שמים, שהיא הרגשת מציאותו העצומה ית' כל רגע. וכבר שאלו בגמ' מאי "כי אם" דמשמע שזה דבר קטן, והרי זה דבר גדול מאד שמעטים זוכים, ואומרת הגמ' כן לגבי משה שאמר זאת לישראל, זה דבר קטן.
ועדין קשה, האם משה לא יודע כמה זה קשה למי שלא זכה למדרגתו העצומה שהיא השגת ה' באספקלריא המאירה, שעל כן יראה היא אצלו דבר קטן.
ושמעתי מתרצים מה שאמרה הגמ' "אין לגבי משה היא מלתא זוטרתי", הפירוש כן מי שנמצא לגבי משה דהיינו קרוב לצדיק אמת, גם אצלו זה דבר קטן.
ובאמת כך מבואר בלק"ה שבת ז' אות מה, על תורה זו, שכיון שהיגון ואנחה הם ס"מ ונוקביה ועצבות ומרה שחורה הן סטרא אחרא, שאוחזת באדם בגלל עוונותיו, על כן רק הצדיקים יכולים להעלות את האדם מאחיזה זו ע"י לימוד זכות כמבואר בתורה רפב, ולהביאו לשמחה שעל ידה יזכה ליראה כנ"ל.
וכאן מבאר רבינו שבשבת יכול כל אדם לזכות ליראה שלימה, כי בשבת אין טרדת הימי חול ועסק הגשמיות ועל כן יכול להיות בשמחה גדולה שהיא עולם החירות ועי"ז לישב דעתו כמבואר לעיל בתורה י' תנינא, ועי"ז להעלות את היראה לשרשה בדעת (כמבואר בתורה טו) ולזכות לשלימות היראה, נמצא שבשבת גם כל אדם יכול שהיראה תיהיה אצלו מלתא זוטרתי, כמו מי שנמצא אצל משה.
ובאמת גם הצדיק נקרא שבת כדאיתא בזוהר שאמרו על רשב"י אנת הוא שבת דכולא יומא.
עוד איתא בשבת פח./[י]\ כשאמרו ישראל נעשה ונשמע ירדו מלאכים והניחו עטרות הוד של שמחה/[יא]\ בראשיהם וכשחטאו בעגל באו ונטלום מהם, וכתיב "ויקח משה את האהל" דרשו שם חז"ל שכל האורות שניטלו מכלל ישראל קבל משה רבנו, ולפיכך קרן עור פניו (תוס' שם). ומובא/[יב]\ שבכל שבת מחזיר משה רבנו את עטרות השמחה האלו לישראל, נמצא שבכל שבת אפשר לשמוח בהקב"ה בשלימות וחירות הדעת כמו לפני החטא.
ועדיין מי שיאמר אדרבה בגלל רוב היראה שיש בשבת, איך אשמח כשאני ירא שמא אחטא או עכ"פ לא אשמח כראוי, וכמובא בשיחות הר"ן סימן קנה הנ"ל, על מוהרנ"ת ובלק"ה (בכור בהמה טהורה ד' כ'). על זה אומר רבנו שבשבת אין לדאוג כלל, כי מצד השבת עצמה אין מקטרג ומסטין כלל וכל שרוצה להצטרף לשמחת השבת הוא כבר נכלל קצת וכפי שנכלל כן זוכה לאורות הנפלאים של שבת ולהשגחה בעין טובה של עינא חד דרחמי שלא מסתכלים על הרע של האדם אלא על הטוב שעושה, ומצד מה שלא מצליח אזי אעפ"כ הוא לא נמסר לבעלי הדין אלא להנהגת הטבע. ועל כן אין לשום אדם מישראל לדאוג בשבת כלל רק להיות בשמחה גדולה.
בעניין השגחת עינא חד דרחמי צ"ע אם עינא חד דרחמי הכוונה שלא רואים רע כלל כי ההסתכלות מצד שרש א"כ לא שייך כלל כעס ואילו כאן מדבר מהשגחה רק על מי שראוי וא"כ זה לא רק חד עינא. מאידך כיון שחד עינא נקרא השגחה והסתכלות יש חילוק בין ראוי ללא ראוי, ובפרט שהרי מבואר בתורה קה הקושי לזכות להשגחה כזו, אמנם ממה שמבואר בסוגיית מה תצעק אלי שהיא השגחה גם על מי שלא ראוי כגון שעובד ע"ז כמשאחז"ל שם אלו ואלו עע"ז, נראה שהמניעות על ההשגחה הזו הן בעצמן שוות במעלתן על פגם הע"ז וכגון שם שזכו ע"י מסירות נפש ובזה ביטלו את הקטרוג על ע"ז. ואולי הכי נמי כאן אמנם מי שלא ראוי ממש עד שיכול לגרום כעס לא יזכה לזה ומונח על הטבע, אבל מי שמשתדל אזי ע"י שמתגבר בשמחה על אף כל המניעות שיש על זה, בתוספת סגולת יום השבת בעצמו, זה מבטל את הקטרוג שיש עליו שאינו צדיק גמור הראוי להנהגה כזו.
ונ"ל כי שכר השמחה בשבת הוא עצום, ובעיקר ששמח בחלקו ומעלה על לבו שלא חסר לו כלום, כמבואר בזוהר חדש/[יג]\ חומר המתפלל על גשמיות בשבת. ולבד ממה שהיגון ואנחה הם ס"מ ונוקביה והעצבות סט"א נמצא שבשמחה הורג אותם, עוד גם מבואר שבשבת שולט מזל שבתאי ע"כ הגויים עצבים בשבת, עיין יערות דבש ח"ב דרוש ב'/[יד]\, ועיין רבינו בחיי שופטים יח י' שכל מה שנצטווינו בשבת הוא הפך מזל שבתאי השולט בשבת. נמצא שאע"פ שמבואר בכל הספרים המעלה העצומה של ישראל בשבת שהיא ממש מעין עוה"ב בחי' בשמחה תצאו, זה מצד ההשגחה אבל מצד הטבע ממש להפך ושבת הוא זמן עצבות, ועל כן הזוכה להתגבר ולהתחבר אל השמחה שמעל הטבע זוכה לכל האורות הנפלאים של שבת. כנ"ל שמסירות נפש שאדם יוצא מטבעו בהתגברות גדול מבטל את מדת הדין אפילו על מזיד כ"ש על שוגג. כמו ישראל שנכנסו לים ביטל את הקטרוג על פסל מיכה שהיה עמהם. וזו העצה שנתן הקב"ה למשה רבנו אז. דבר אל בני ישראל ויסעו לתוך הים כי רק זה יבטל את הדין על ע"ז.
ואפילו מי שלא זוכה אלא מונח על הנהגת הטבע, אזי יכול להגיע לו טובה מצד הזמן, אבל בוודאי צריך להילחם בכל כוחו בעצבות שהיא הטבע בשבת, ולעשות כל מה שיכול כדי לצאת מהעצבות וזה שאומר רבנו שירבה במאכלי שבת כפי כוחו, העיקר לצאת מהעצבות אע"פ שלא זוכה לשמחה כראוי. וכנ"ל כמה שעולה יותר בשמחה יותר נכלל בשמחת הנשמה היכן שנמצאת, וכך יותר יוצא מטבע להשגחה.
ועל כן צריך להכין עצמו היטב לפני שבת ובכניסת שבת, כי שבת מעין עוה"ב, וכמו שבעוה"ב אמר מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת ומי שלא טרח לא יזכה לכל התענוגים הכי נמי בשבת, מי שטרח רק על תענוגי הגוף, אזי רק הגוף יקבל חלקו, אבל כיון שהאדם לא הרגיל עצמו בתענוגים רוחניים, לא ירגיש את כל התענוגים הנפלאים שהוא נמצא בתוכם בשבת, וכמו שרבנו אמר בתורה קצא אפשר ששנים ישבו באותו מקום בג"ע/[טו]\ אחד ירגיש כל תענוגי עולם וחבירו לא ירגיש כלום, כי הכל תלוי בהכנת הלב, בששת ימי המעשה.
וזה מגלה לנו כאן רבנו שהכל מתחיל מההשתדלות לשמוח מאד בשבת, וצריך להבין לבד שצריך להכין עצמו לזה כבר כל השבוע, אבל העיקר בשבת עצמה להסיר כל דאגת וטרדת הבלי ימי החול, ולהתבונן כיצד להתענג על ה' דייקא, ולהעזר בתענוגי הגוף רק כדי שלא יפריע לתענוגי הנפש על ה'.
ועיין בשיחות הנ"ל שעל כל פנים צריך לכסוף לזה וזו גם כבר מעלה גדולה.
צריךליזהר מאוד[יז] להיות שמח וטוב לב בשבת [[יח]]/[יט]\ בשבת מחזיר משה רבנו לישראל את העטרות של נעשה ונשמע שהן שמחת עולם, ועפ"י הסוד נשמות ישראל עולות לעולם השמחה והחירות בעולם האצילות בחי' מעין עוה"ב שהוא בחי' בשמחה תצאו, נמצא שבשבת יש את כל התנאים ברוחניות להיות בשמחה גדולה, ומי שלא מנצל זאת הוא שוטה המאבד מ"ה שנותנים לו, כי מעלות וקדושות שבת גדולה ויקרה מאוד[כ]כמובא בספרים ובפרט בר"ח בראשית חכמה (לרבי אליהו וידאש מתלמידי הרמ"ק) בשער הקדושה בתחילתו פרקים ב' ג' עי"ש [[כא]] ומה שמביא על מעלת השבת מהזוהר/[כב]\. וראוי ונכון ללמוד בראשית חכמה בשער הנ"ל ולשום לבו היטב על כל הדברים הנאמרים שם בענין קדושת ומעלות שבת קודש. כי יש שם כמה דברים פרטיים יקרים מקדושת ומעלות שבת כי כל ענין ומעלה הנאמר שם על שבת הוא דבר בפ"ע והבן שם היטב[כג]כדי שיתלהב לבו/[כד]\ לקבל שבת בשמחה גדולה ועצומה כראוי.
ועי"ז היראה בשלימות דהיינו עם דעת עיין לעיל תורה טו (בחלק ראשון) ששרש היראה הוא בדעת/[כה]\. ורוצה לומר שהשמחה הנ"ל של שבת הכוונה שתיהיה מתוך יראה, ואע"פ שיראה ושמחה נראה כתרתי דסתרי, כי איך ישמח כשהוא בפחד ויראה/[כו]\, אעפ"כ שלימות השמחה, היא דייקא לכור ולשמוח שהוא וכל ענייניו תחת השגחת הקב"ה ועי"ז להסיר כל דאגה מלבו. אבל בימי החול קשה מאד לקיים זאת כי בחול אפשר שיהיה היראה עם כסילות יראה נפולה שירא מדבר אחר, ואפילו כשירא מעבירה יראת העונש יש בזה מדרגות יש ירא מהקב"ה ויש ירא מהש"ע, בבחי' מצוות אנשים מלומדה, ולא מתוך שמצייר לפניו את הקב"ה וכ"ש לא הרגשת מציאותו ית' הנמצאת אצלו, ויראה כזו היא כסילות בבחי'הלא יראתך כסלתך (איוב ד)/[כז]\ ועיקר הכסילות הוא מחמת השיעבוד שיש בחול שטרוד בפרנסתו והשלמת חסרונותיו, ושולט בו העצבות מצד הזמן ומצד טרדת העולם בפרנסתם/[כח]\, וע"כ לא מצליח לישב דעתו וכנ"ל בתורה י' תנינא.
כי ע"י השיעבוד אין הדעת שלם, וכ"ש במואב [[כט]]/[ל]\ שאנן מואב מנעוריו וכו' ובגולה לא הלךע"כ עמד טעמו בו וכו'וכשארז"ל (מגילה יב ע"ב) שחכמי ישראל אמרו לאחשורש שכיון שגלו מארצם אין להם דעה ועצה מיושבת, לכן שישאל עצה מחכמי מואב שלא גלו ולא חל עליהם שיעבוד גלויות ולכן דעתם ועצתם מיושבת כי ע"י שיעבוד וגלות, הדעת מבולבל.
אבל בשבת ע"י השמחה הוא חירות בחי' בינה/[לא]\ בחי' יובל, וכשיש חירות ואין שיעבוד וגלות אזי הדעת שלם/[לב]\ כנ"ל. ועיקר החירות, ע"י התענוג והשמחה של שבת בחי' (ישעיה נח)/[לג]\ אז תתענג על ה'הנאמר בשבת על ה' דייקא כי בשבת אנו עולים לאבא ואמא/[לד]\ שהם בחי' כתר דהקב"ה (זוהר אמור צד: הנ"ל). ועי"ז נעשה חירות בבחי' מה שהבטיח הנביא על הגאולה העתידה (שם נה)/[לה]\ כי בשמחה תצאו ורבנו מבאר שהשמחה בעצמה היא כבר גאולה שע"י שמחה יוצאין לחירות. וכשיש חירות הדעת בשלימות כנ"ל. ואזי כנ"ל ע"י חירות השכל זוכים לישוב הדעת ועי"ז מעלים את היראה לשרשה בדעת ואזי היראה כראוי יראה מה' ולא יראה נפולה מאיזה דבר אחר וזה זוכים ע"י השמחה של שבת בבחי' המבואר בתיקוני הזוהר שבראשי"ת אותיות ירא שבת (ת"ז תי' ט [[לו]])/[לז]\ רמז ליראה שזוכים בשבת כי אז היראה בלי כסילות שיש בימי החול, שעל כן בימי החול היראה אינה שלימה אלא נפולה. כי עיקר הכסילות מחמת השיעבוד וימי החול הם ימי שיעבוד כי רובא דעלמא טרודים למלא חסרונותיהם הגשמיים כנ"ל. ובזה ששמחים בשבת וזוכים לדעת עי"ז מעלין היראות הנפולות, דהיינו מה שיראים לפעמים משר וכדומה [[לח]]/[לט]\. כי ע"י הדעת מרימין אותן, ועיקר הדעת הוא בשבת ע"י השמחה שעי"ז יש חירות ואזי הדעת בשלימות כנ"ל:
והכלל שצריך לנהוג שמחה גדולה בשבת קודש [[מ]] ולבלי להראות שום עצבות ודאגה כלל/[מא]\ והעיקר להיות שמח בחלקו לגמור בלבו שלא חסר לא כלום רק להתענג על ה' על ה' דייקא כי בשבת אפשר לעלות לאמא עילאה שהיא מעל הקב"ה ואזי אנו בעולם החירות, חירות מכל המיצרים וכל הצרות רק רוחב לב ושמחה ולהרבות בתענוגי שבת בכל מיני תענוג הן אכילה ושתיה הן מלבושים/[מב]\ לתת לגוף העכור חלקו כפי מה שיכול ולהשתדל מאד שיהיה התענוג על ה' ולא רק על הנאת גרון כי עיקר כוונת האכילה לתת לגוף חלקו כדי שלא יפריע לו/[מג]\ להתענג בשכלו על ה' כמבואר בבעש"ט עה"ת/[מד]\. כי אכילת שבת היא כולה רוחניות כולו קודש/[מה]\ ואין ממנה חלק לחיצונים, כי אין לחיצונים שליטה כלל בשבת כנ"ל בזוהר ועולה למקום אחר לגמרי מן אכילת חול כמבואר במקום אחר/[מו]\ {לעיל סי' נז[מז]/[מח]\, ובסי' רעז/[מט]\, וע' זוהר ויקהל ריח/[נ]\ ובמק"מ שם [[נא]]/[נב]\} ועיין תורה קכה/[נג]\ ובהערה שם בסוף העתיק דברי האריז"ל שהביא המקדש מלך, גם עיין לק"ה בציעת הפת/[נד]\ :
מכאן מתחיל כביכול עניין חדש וצ"ע הקשר בינו לעניין הקודם.
רבנו אומר כאן שדרכו של הקב"ה להביט רק על הטוב שישראל עושים וצ"ע איזו השגחה היא זו שאינה לפי המעשים. וגם קשה הרי אחז"ל (ב"ק נ.) כל האומר הקב"ה וותרן יוותרו חייו. ובפרט שרבנו מביא את הפסוק שאמר בלעם "לא הביט און ביעקב", ושמעתי מבארים שרצה בזה להכשיל את ישראל, לבטל מהם יראת העונש.
וגם ידוע שהנהגת הקב"ה היא מדה כנגד מדה.
עוד צ"ע אדרבה כמה שהאדם יותר ראוי להשגחה אזי להפך אמרו חז"ל עה"פ (תהלים נ' ג') "סביביו נשערה מאד" שמדקדק עם צדיקים ביותר עד חוט השערה.
אבל באמת בהנהגת ההשגחה, יש שתי מדרגות, (עיין זוהר נשא קלז:/[נה]\ אית רחמים ואית רחמים) כי יש מדרגת השגחה של זעיר אנפין הוא הנקרא הקב"ה ומדתו משפט ואמת ורחמים ותפארת ורחמנות שלו היא במשפט ועל פי הדין ומודד מדה כנגד מדה. ויש השגחה שתיהיה לעתיד לבוא ע"י אריך אנפין סבא דסבין והיא רחמים גדולים בעינא חד דרחמי עין שרואה רק טוב בלא דין כלל. אבל א"כ בהנהגה כזו יהיה העולם ח"ו הפקר, ע"כ לא זוכים להשגחה כזו אלא לעתיד לבא ובעוה"ז רק צדיקים גדולים מאד. ולשעה קלה יכול לזכות בה גם אדם פשוט ע"י מסירות נפש גדולה לכבודו ית'.
ועיין בזה בתורה קה בחלק א' שצדיק גדול מאד שמכיר גדולת הבורא במדרגה עצומה יכול עורר רחמים גדולים על ישראל, אבל בעוונותינו אין בדור הזה צדיק כזה/[נו]\ ע"כ צריך לבקש מהקב"ה דהיינו זעיר אנפין שיתפלל לאריך אנפין ששם הרחמים גדולים שירחם על ישראל ברחמיו הגדולים וגם לזה צריך צדיק גדול מאד שזכה ע"י התורה לתשובה שלימה ועי"ז לדעת שלם, אבל מי שלא זכה לדעת שלם א"א לרחם עליו רחמים גדולים, וכ"ש לבקש הנהגה כזו על כלל ישראל, כי מי שאין בו דעת, אסור לרחם עליו.
ובשעת הדין אפילו משה רבנו לא יכול כמו שביארו עה"פ "מה תצעק אלי" שאמר הקב"ה למשה כשהיו ישראל על שפת ים סוף ומצרים רודפים אחריהם, שכיוון שמדת הדין קטרגה מאד לכן אפילו תפילת משה לא התקבלה כי אזני זעיר אנפין שאליו עולות התפילות היו סתומות (בבחי' (איכה ג' מד) סכותה בענן לך מעבור תפלה) לכן א"ל "דבר אל בני ישראל ויסעו" דהיינו ששום תפלה לא תועיל אלא מסירות נפש שיסעו בני ישראל לתוך הים במסירות נפש. כך פירש האור החיים (אבל עיין זוהר בשלח מח. משמע ויסעו הכוונה שיסעו מלהתפלל לת"ת אלא יתפללו לעתיק דהיינו לאריך אנפין).
וא"כ צ"ע מתי הקב"ה יש הנהגה כזו שהקב"ה לא מסתכל על הרע, דהיינו שההשגחה היא של רחמים גדולים על ישראל?
ונראה שכוונת רבנו כאן ליום השבת דייקא, כמבואר בלק"ה/[נז]\, ובזוהר/[נח]\ ובראשית חכמה הנ"ל שמבאר שבשבת אע"פ שנדמה שאנו בעוה"ז אבל באמת ברוחניות מצד הנשמות של ישראל אנו עולים לעולם האצילות, מקום שליטת עץ החיים/[נט]\ ושורה רוח קדושה נפלאה מאריך אנפין בעולם השומרת על ישראל מכל מקטרג ומסטין/[ס]\,
ונראה לומר שעי"ז מאיר בנו רחמים גדולים מעתיקא קדישא, שם היא עינא חד דרחמי, ברצוא ושוב/[סא]\. וצ"ע/[סב]\.
ועיין תורה קיט/[סג]\ שבשבת נמשך דעת לכל אחד. וא"כ גם לפי הנ"ל בתורה קה אפשר בשבת שירחם ברחמים גדולים, בעינא חד דרחמי/[סד]\. עוד גם לפי הנ"ל שלעתיד לבוא תיהיה השגחה בעינא חד דרחמי ואמרו חז"ל ששבת מעין עוה"ב א"כ גם בשבת יש מעין השגחה כזו.
אבל רק להראוי המצטרף לשמחה העליונה של הנשמות, וכמבואר לקמן שמי שלא ראוי אזי כדי שלא יגרום כעס/[סה]\ מניחין אותו על הנהגת הטבע.
וראוי הוא מסתמא מי ששומר שבת וגם שמח בשבת. ועל כן דייקא בשבת שקשה לשמוח מצד הטבע כנ"ל ששבת בשליטת מזל שבתאי שממנו העצבות ע"כ מי שמצליח להתגבר על טבעו ולשמוח אפשר שיזכה לרחמים גדולים.
ועיקר העצבות היא מצד הגוף על כן מצווה לתת לו חלקו במעדנים ומאכלים ולהשתדל לשמוח בה' ולהתענג על ה' כנ"ל.
דרך השם יתברך (בשבת)/[סו]\ להביט על הטובות שעושין ואף שנמצא בהם ג"כ מה שאינו טוב, אינו מסתכל ע"ז [[סז]], כ"ש (במדבר כג)/[סח]\ לא הביט און ביעקב ([סט])/[ע]\ כי הוא ית' טוב ומיטיב כולו רק טוב, ואת הרע רואים רק המקטרגים בעלי הדין וכשגובר הדין הוא ית' רק מסיר השגחתו, ובשבת אנו עולים אליו ית' והם נשארים למטה. מכ"ש שהאדם אסור לו להביט על חבירו לרעה למצוא בו דווקא מה שאינו טוב ולחפש למצוא פגמים בעבודת חבירו/[עא]\. רק אדרבא מחויב להביט רק על הטוב/[עב]\ ולכל היותר ילך בדרכיו ית' ויסיר השגחתו ולא יסתכל על חבירו, אם לא מצליח להביט על חבירו לטובה. בלקוטי עצות – ערך שלום אות יא. הוסיף – ולחפש למצא בו זכות וטוב תמיד, ועל ידי זה יהיה לו שלום עם הכל (ח"ב. יז):
רבנו ממשיך ומבאר שלזה טובה גדולה שיש טבע והשגחה, וצ"ע אם הקב"ה מביט רק על הטובות מדוע צריך טבע ומבאר שכשהאדם מתנהג שלא כראוי אזי כדי שלא יכעס עליו הקב"ה מניח אותו על השגחה.
ואעפ"כ גם בטבע יש השגחה נעלמת שא"א להבין אותה.
וצריך להבין מה היא השגחה ומה היא טבע.
והביאור הוא שהן שתי אופנים כיצד משפיע הקב"ה חיות ושפע לעולם, שהשגחה היא שמשגיח ומשפיע לכל אחד לפי מעשיו, וטבע היא השפעה בלא השגחה, דהיינו שפונה לו עורף וזורק לו לאחוריו שלא פי מעשיו, וכך משפיע הקב"ה חיות לבעלי חיים ולכל אומות העולם שלא מקימים מצוות, אבל לישראל המקימים מצוות משגיח ומשפיע לפי מעשיהם.
זה מצד ההשפעה בדרך של השגחה, אבל השגחה עצמה בוודאי שהיא שמירה גדולה, כאב המשגיח על בנו שלא יארע לו רע, ושומר עליו מכל מזיק, ורק כשמתנהג רע אזי מסיר השגחתו, דהיינו שעושה עצמו שלא רואה, וכמו מביט מהצד. וממילא גם השמירה בהסתר.
ולכן טוב שיש גם טבע כי אם היתה רק הנהגה של השגחה, אזי כשהיה פונה ממנו, לא היה נמשך לו שום שפע, אבל ע"י שיש גם הנהגת טבע, אזי כשפונה ממנו, אזי עכ"פ מגיע לו שפע כמו לשאר אומות ובהמות שמקבלים בבחי' מאחרי כתפיה. וכפי חק הטבע שמנהיג הקב"ה את העולם ע"י גלגלי הרקיע ומזלות.
ועיין לעיל נתבאר שבשבת מאיר השגחה של רחמים גדולים בחי' עין חדא דרחמי אלא שצריך זכות גדולה לזכות בזה בגלוי, וזוכים לזה בזכות השבת שאין בה שום מסטין ומקטרג ומזיק ובזכות שמירת שבת בשמחה ויראה.
רוצה לומר שרק מי שבשבת הוא בשמחה גדולה הוא הזוכה לכל האורות הנפלאים של שבת, אבל בלא שמחה אזי אע"פ שברוחניות הוא נמצא בזמן שיש בו את כל ההכנות והסגולות להיות בשמחה ולזכות לאורות עצומים, אין לו כלים להרגיש אותם והוא שוטה המאבד מה שנותנין לו.
כי בשבת ישראל נמצאים בבחי' עולם הבא ועולים לבחי' ניצוץ עוה"ב/[עג]\ בחי' אשת חיל עטרת בעלה וע"י שמחה אפשר להתענג על ה', על דייקא כי אנו ממש בבחי' מעל ה'/[עד]\, בבחי' לא זז מחבבה עד שקראן אמי/[עה]\, אבל מי שמחמת ההרגל העננין המכסין על עינא ממשיך לאחוז בהרגלי עוה"ז וטרדותיו מפסיד כל זה, ודומה למי שנמצא בעוה"ב בג"ע ולא מרגיש כלום כמבואר בתורה קצא/[עו]\ שאפשר ששנים ישבו באותו מקום בג"ע האחד ירגיש כל התענוגים שבעולם והשני לא ירגיש כלום.
ולזה כיון שכנ"ל דרך ה' להביט רק על הטובות שעושים ולא על הרע, נמצא שמי שעושה רע לא מביט בו אלא פונה לו עורף כדי שלא יהיה כחוטא לעיני המלך, לכן זו טובה גדולה שיש טבע והשגחה [[עז]] טבע היא הנהגת הקב"ה בהשגחה נעלמת עפ"י חק הגלגלים/[עח]\ וסדר מהלך הככבים, ואזי השפע הנשפע הוא בחי' שפע בהמה כמו שמקבלים כל הבריות וכל הגויים כמי שזורקים לו מזונו בלא פנים. אבל השגחה היא שהקב"ה בוחן את האדם בכל רגע ומשפיע לו בדיוק כפי מעשיו, ושומר עליו מכל מזיק מאחר שראוי להשגחה/[עט]\, ובין רב ובין מעט הוא בהארת פנים/[פ]\, ושתי ההנהגות האלה הן לטובת ישראל כי כשהאדם עושה טוב, אזי מנהיג אותו בהשגחה [[פא]] ומנהיג אותו לפי מעשיו הטובים. וכשהוא אינו טוב ואם היה מנהיג אותו בהשגחה לפי מעשיו לא היה יכול להגיע לו שום טובה [[פב]]. אזי מניח אותו על הטבע [[פג]] ויכול להיות שיהיה לו טובות ע"פ חק הטבע [[פד]]/[פה]\. ואם לא היה רק השגחה היה אפשר שתתבטל ההשגחה לגמרי כי כשהיה רואה ית' שאין האדם מתנהג כראוי היהכועס שהרי בהשגחה אזי החוטא כחוטא לעיני המלך והיה מסיר ההשגחה לגמרי ואזי היה נענש קשה ע"י בעלי הדין. אבל עכשיו מניחו ע"פ הטבע וניצל מעונש וגם אפשר שיגיע לו טובות שעפ"י הטבע הנקבע ע"י הנהגת הגלגלים שבהם מנהיג הקב"ה את העולם בטבע, וכשהוא חוזר למוטב משגיח עליו כנ"ל:
ובאמת אין אנו יכולין להבין מהו טבע והשגחה, כי באמת גם הטבע היא השגחתו ית' רוצה לומר שגם הטבע מונהג בהשגחה נעלמת, וכן מוכח ממה שאמרו חז"ל שבת נה: אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עוון, ולא חילקו בין מי שראוי למי שאינו ראוי. גם מבואר בספרים שרואים בחוש מי שעוסק בשידוכים שגם אצל אנשים פשוטים המונחים בהנהגת הטבע נעשה השידוך בהשגחה נפלאה. וכן רואים גם היום השגחה נפלאה בשמירה על עם ישראל בארצו וניסים בדרך הטבע ושלא בדרך הטבע לעם ישראל גם במצבו החשוך של עכשיו, כגון מה שהאוייב בעצמו מספר כיצד יד השגחה מסיטה את הטילים שלהם מהמטרה. וכן שמענו המוני ספורי השגחה בכל אסון שהיו בו יהודים כגון נפילת התאומים ועוד הרבה כיו"ב, הרי שבהנהגת הטבע מעורב הרבה השגחה :
וזה א"א לאדם להבין ב' דברים כאחד, דהיינו הטבע שבאמת היא השגחתו ית' כי הטבע לבדו הוא רק חק קבוע של סיבה ומסובב גשמי, דהיינו אע"פ שגבוה מעל גבוה שרש הכל הוא הקב"ה אבל בנגלה עפ"י הטבע היא דייקא הסתרת ההשגחה ע"י שנדמה לחק קבוע. ואילו ההשגחה היא לפי מעשי בני האדם, ואיך יתכן שאדם בבחירתו בטוב ישנה את מהלך חק הטבע הקבוע :
עד כאן ביאור התורה כפי כוחנו.
כאמור בהודעה שבראש החברותא, כל דברינו הם בדרך אפשר בלבד, כי מי הוא זה שיכול לומר שמבין באמת את דברי רבנו? וכל דברינו לקרב קצת לשכל, כי מה שאמר רבינו בחיי מוהר"ן שס שא"א לומר נמוך יותר, נ"ל הכוונה באופן שישאר הקדמות, כדבריו בשיחות הר"ן אות ר' שהתורות שאמר הן רק הקדמות, אבל בדרך פרטי אפשר לבאר בכמה אופנים כל אחד לפי הבנתו וע' פנים תורה.
והוא רחום יכפר עוון אם טעיתי
ומי שמוצא טעות גם בהבנה אשמח אם יעיר ויאיר
*
הוספות השייכים לתורה זו
לעיל בסוף תורה יב תנינא ביאר שהתורות האלה שאמר בחזרתו מלעמברג רמוז בהן המעשה מרבי זירא שראה את רבי יהודה דבדיחא דעתיה והבין שיכול לשאול ממנו כל חללי דעלמא ושאל אותו כמה שאלות סתומות וקיבל תשובות יותר סתומות ורבינו מבאר קצת ומוהרנ"ת בלק"ה ערובי תחומין ו' ביאר עוד קצת ובאות יא עד יד ביאר עפ"י התורה שלנו שאלה ותירוץ משם
ויקהל רה. –וּבְגִין דָּא חַכִּימִין דְּיָדְעִין רָזִין ובשביל זה החכמים היודעים את סוד מעלת יחוד ליל שבת, בַּעְיָין לְסַדְּרָא שִׁמּוּשָׁא דִּלְהוֹן בְּהַאי לֵילְיָא צריכים לסדר השמוש שלהם בלילה הזה, אפילו שבכל לילה יש גם כן יחוד למעלה, עכ"ז אינו דומה ליחוד של שבת, מַאי טַעֲמָא מהו הטעם ומהו מעלת יחוד ליל שבת, ואמר בְּגִין דְּכָל יוֹמֵי דְּשַבְּתָא אִית לוֹן רוּחָא אַחֲרָא דְּשָׁרָא עַל עָלְמָא לפי שבכל ימי השבוע יש לאלו החכמים רוח אחר השורה על העולם, מעץ הדעת טוב ורע, טוב מצד מלאך מט"ט ורע מצד הס"מ, וּבְהַאי לֵילְיָא אִית לוֹן רוּחָא אַחֲרָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה דְּנָחֲתָא לִבְנֵי קַדִּישִׁין רוחא דנשיב מעתיקא דְּכָל עַתִּיקִין וזה הרוח נושב ונמשך מזקן הזקנים שהוא א"א כנ"ל, וְנָחֲתָא לְגוֹ נְקוּדָּה תַּתָּאָה ויורד לתוך נקודה התחתונה שהיא המלכות לְמֵיהַב בָּהּ נַיְיחָא לְכלָּא לתת בה מנוחת השבת לכל ישראל, וְדָא אִתְפְּלִיג לְכָל סִטְרִין לְעֵילָּא וְתַתָּא ורוח הזה נחלק לכל הצדדים למעלה להמלכות ולמטה לבני ישראל, כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר שהמלכות אומרת שזה הרוח נחלק בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כנזכר לעיל.
וְכַד אִינּוּן חַכִּימִין יָתְבִין בְּהַהוּא רוּחָא קַדִּישָׁא וכשאלו החכמים יושבים ונמצאים ברוח הקדוש ההוא, רוּחָא עִלָּאָה שהוא רוח העליון הנמשך מא"א השורה עליהם בשבת, בָּעָאן לְשַׁמְּשָׁא עַרְסַיְיהוּ אז צריכים לשמש מטתם, דְּהַאי רוּחָא אַמְשִׁיךְ אַבָּתְרֵיהּ לְתַתָּא כָּל אִינּוּן נִשְׁמָתִין קַדִּישִׁין כי זה הרוח השורה עליהם ממשיך אחריו למטה כל אותם נשמות הקדושות מעולם האצילות, וְיָרְתִין קַדִּישֵׁי עֶלְיוֹנִין בְּהַאי רוּחָא, נִשְׁמָתִין קַדִּישִׁין לִבְנֵיהוֹן כִּדְקָא יָאוּת ויורשים הקדושים העליונים בכח רוח הזה, נשמות קדושות שמורישים אותם לבניהם כראוי בלתי תערובת יצר הרע, ודע כי האדם כשמשמש עם אשתו מוליד ממש בדמותו כצלמו, וצריך לעשות תשובה שלימה קודם היחוד, כי אם לא עשה תשובה ויש עבירה בידו, מטביע בנולד טבע עבירה ההיא, אם כן בשבת כשיש לו תוספת נשמה מדה טובה מרובה, לכן בכחה ימשיך אל הנולד נשמה מעולם האצילות. (רמ"ק ומפרשים)
וממשיך רבי יצחק דבריו ואמר עוד כי כֵּיוָן דְּהַאי רוּחָא שָׁרָא עַל עָלְמָא כיון שזה הרוח של קדושת השבת שורה על העולם, כָּל רוּחִין בִּישִׁין וְכָל מְקַטְרְגִין בִּישִׁין אִסְתַּלָקוּ מֵעָלְמָא כל רוחות הרעות וכל המקטרגים הרעים מסתלקים מן העולם, וְלָא בָּעֵינַן לְצַלָּאָה עַל נְטוּרָא ואין אנו צריכים להתפלל על שמירה בברכת השכיבנו, בְּגִין דְּיִשְׂרָאֵל אִינּוּן נְטִירִין בְּהַהוּא רוּחָא לפי שישראל הם שמורים מכל בחי' דין ופחד בכח זה הרוח, וְסֻכַּת שָׁלוֹם שהיא השכינה פְּרִיסַת גַּדְפָהָא עֲלַיְיהוּ פורסת כנפיה עליהם, וְאִינּוּן נְטִירִין מִכּלָּא והם שמורים מכל פגע רע, לכן אין לומר קודם תפלת ערבית של ליל שבת והוא רחום, שהוא שמירה מהמזיקים, וכן אין לומר ושמור צאתנו ובואנו שבברכת השכיבנו, שהוא שמירה מדין העליון כשעולות נפשותינו בעת השינה לפקדון למלכות (ועי' בעטרת צבי, בהוספות דף ס"א, ועי' או"ח סי' רס"ז), כי אם מתפלל על שמירה שהשכינה תשמרהו, הוא פוגם בזה בכבוד השכינה השורה עמו ושומרת אותו בשבת.
זהר הקדוש / מתוק מדבש / כרך ח עמוד שה
ויקהל דף רה סוף עמוד א –ואמר עוד רבי יצחק כי יוֹמָא דְּשַבְּתָא חֶדְוָה אִיהוּ לְכלָּא ביום השבת יש שמחה בכל העולמות, וְכלָּא אִתְנְטָר לְעֵילָּא וְתַתָּא והכל נשמר למעלה ולמטה, כי ביום השבת אין שום דין מתעורר כלל למעלה, ואין החיצונים יכולים לשלוט למטה, (בד"ז הגי' וְכלָּא אִתְעֲטָר שפירושו שהכל מתעטר למעלה ולמטה), וּנְהוֹרָא תַּתָּאָה נַהֲרָא לְסַלְקָא לְעֵילָּא ואור התחתון שהוא המלכות מתעוררת ומאירה לעלות למעלה, בִּשְׁפִירוּ דְּעִטְרִין שַׁבְעִין חוּלָקִין יַתִּיר בעטרות יפות שהם שבעים חלקים יותר מבחול, וְסָבָא דְּכָל סָבִין אִתְעַר וזקן הזקנים שהוא א"א מתעורר להשפיע לה אלו העטרות.
כתב האריז"ל בשעה"כ דף עג ע"א, כי סוד אלו השבעים עטרות הם הארות המוחין ולבושיהם שהמלכות מקבלת ביום השבת, שהם ד' הויו"ת של עסמ"ב, וג' אהי"ה דיודי"ן ואלפי"ן וההי"ן שעם הכללות הם ע' אותיות, והם גי' תרפ"ז, ותוסיף עליהם שם י"ה וביחד הם כמספר שב"ת, וענין שם י"ה הוא, כי סוד שבת הוא ענין עליית זו"ן במקום או"א ואז גם הם בבחי' שם י"ה כמו או"א. וכתב שם עוד בע"ב וז"ל, כי המלכות הנקראת א"ל אדנ"י עתה נתוספה גם בה תוספת קדושה ונעשית אדנ"י במלוי שגי' תרע"א, ונקראת עתה א"ל אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד, והם גי' שב"ת, לרמוז שעתה היא קדושה העיקרית של יום שבת ממש.
כְּדֵין כַּד סָלִיק נְהוֹרָא אז כשעולה אור הבקר, עַמָּא קַדִּישָׁא מְקַדְּמֵי לְבֵי כְּנִישְׁתָּא בִּלְבוּשׁ יְקָר בְּחֶדְוָה עם הקדוש מקדימים לבית הכנסת בלבושי כבוד בשמחה מכח התפשטות אור הבינה שבה מקור השמחה, מִתְעַטְּרָן בְּעִטְרָא קַדִּישָׁא דִּלְעֵילָּא מתעטרים בעטרה קדושה שלמעלה, בְּהַהוּא רוּחָא דְּקָיְימָא עֲלַיְיהוּ לְתַתָּא באותו הרוח שהוא כללות תוספת הנר"ן העומד עליהם למטה, שהוא מבחינת קדושת היום הבא מז"א, מְשַׁבְּחָן בְּשִׁירִין וְתוּשְׁבְּחָן משבחים בשירות ותשבחות, וְסָלְקִין תּוּשְׁבְּחָן לְעֵילָּא ועולים התשבחות למעלה לעולם האצילות מיד כשיוצאים מפי המשבח, ואינו כמו בחול שהתפלה צריכה לעבור דרך אויר העולם ואח"כ דרך ההיכלות, אבל ביום השבת הכל הוא בסוד האצילות, וְעִלָּאִין וְתַתָּאִין כֻּלְּהוּ בְּחֶדְוָה ועליונים ותחתונים כולם הם בשמחה, וּמִתְעַטְּרָן כֻּלְּהוּ כַּחֲדָא וכולם מתעטרים כאחד. פָּתְחֵי עִלָּאֵי וְאָמְרֵי זַכָּאִין אַתּוּן עַמָּא קַדִּישָׁא בְּאַרְעָא ואז פותחים העליונים ואומרים אשרי לכם עם הקדוש בעולם הזה, דְּמָארֵיכוֹן אִתְעַטָּר עֲלַיְיכוּ שקוניכם מתעטר עליכם על ידי התפשטות האצילות למטה בלי אמצעות ההיכלות והחיילים, וְכָל חֵילִין קַדִּישִׁין מִתְעַטְּרִין בְּגִינֵיכוֹן וכל הצבאות הקדושים של מעלה מתעטרים בשבילכם ומקבלים הארת קדושת השבת בזכותכם, כי התפשטות אצילות למטה דרך ההיכלות הוא בשביל ישראל התחתונים.
הַאי יוֹמָא, יוֹמָא דְּנִשְׁמָתִין אִיהוּ היום הזה של שבת הוא יום של הנשמות שבו נהנים הנשמות ממקורם מהבינה, וְלָאו יוֹמָא דְּגוּפָא ואינו יום של הגוף, כי אין שפע עב נשפע בעולם, בְּגִין דְּשֻׁלְטָנוּ דִּצְרוֹרָא דְּנִשְׁמָתִין אִיהוּ לפי שהוא שליטת צרור הנשמות שהוא הבינה השולטת בשבת, לכן הנשמות נהנים מהשפע הנמשך משורשם, וְקָיְימָן עִלָּאִין וְתַתָּאִין ועומדים העליונים שהם המלאכים, והתחתונים שהם הממונים על העולם, כֻּלְּהוּ בְּזִוּוּגָא (דף רה ע"ב) חֲדָא כולם ביחוד אחד בסוד האצילות בְּעִטְרָא דְּרוּחָא יְתֵירָא עִלָּאָה קַדִּישָׁא בעטרה של רוח יתירה עליון וקדוש, כלומר מכח תוספת הנר"ן של יום השבת. (רמ"ק ומק"מ ומפרשים)
זהר הקדוש מתוק מדבש כרך ו עמוד רס
זוהר יתרו פט. –תָּאנָא בְּהַאי יוֹמָא כָּל נִשְׁמָתֵיהוֹן דְּצַדִּיקַיָּיא למדנו שביום השבת כל נשמות הצדיקים שהם נחים בג"ע העליון שבעולם הבריאה ששם מדור הנשמות, כולן מִתְעַדְּנִין בְּתַפְנוּקֵי עַתִּיקָא קַדִּישָׁא סְתִימָא דְּכָל סְתִימִין מתעדנות שם בתענוגים של עתיקא קדישא שהוא פרצוף הסתום מכל הסתומים (כי הוא סתום ומלובש תוך או"א שהם סתומים ומלובשים תוך זו"ן) המאיר אליהן באור של עונג השבת, וְרוּחָא חֲדָא מֵעִנּוּגָא דְּהַהוּא עַתִּיקָא קַדִּישָׁא ורוח אחד שנמשך מעונג של עתיקא קדישא לגן עדן העליון שהוא הנשמה יתירה, מִתְפַּשְׁטָא בְּכֻלְּהוּ עָלְמִין מתפשט בכל העולמות בי"ע, וְסָלְקָא וְנָחֲתָא וּמִתְפַּשְּׁטָא לְכֻלְּהוּ בְּנֵי קַדִּישִׁין ועולה ויורד בסוד רצוא ושוב ומתפשט לכל בני ישראל הקדושים, לְכֻלְּהוּ נְטוּרֵי אוֹרַיְיתָא לכל שומרי התורה, וְנַיְיחִין בְּנַיְיחָא שְׁלִים ונחים עי"ז במנוחה שלימה, וּמִתְנְשֵׁי מִכֻּלְּהוּ כָּל רוּגְזִין ונשכחים מכל אחד מהם כל מיני כעס, כָּל דִּינִין כל מיני התגברות הדינים של עצב חולי ומיתה, וְכָל פּוּלְחָנִין קָשִׁין וכל עבודות קשות ויגיעות מלאכה של ימות החול, הָדָא הוּא דִּכְתִיב בְּיוֹם הָנִיחַ ה' לָךְ פי' ביום השבת יתן לך הקב"ה מנוחה ע"י הנשמה יתירה, מֵעָצְבְּךָ מהדינים, וּמֵרָגְזֶךָ מן הכעס, וּמִן הָעֲבוֹדָה הַקָּשָׁה כפשוטו, בְּגִינֵי כָךְ שָׁקִיל שַׁבְּתָא לָקֳבֵל אוֹרַיְיתָא משום זה שקולה שבת כנגד כל התורה, כי כמו שהתורה מוספת רוח קדוש לגר המקבל אותה, כך השבת מוספת רוח קדוש להנכנס תחת כנפיה, וְכָל דְּנָטִיר שַׁבְּתָא כְּאִילּוּ נָטִיר אוֹרַיְיתָא כּוּלָּהּ וכל השומר שבת כאילו שומר את כל התורה כולה, וּכְתִיב אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יַעֲשֶׂה זאת וּבֶן אָדָם יַחֲזִיק בָּהּ שׁוֹמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ וְשוֹמֵר יָדוֹ מֵעֲשׂוֹת כָּל רָע, אִשְׁתְּמַע מכאן נשמע דְּמַאן דְּנָטִיר שַׁבָּת כְּמַאן דְּנָטִיר אוֹרַיְיתָא כּוּלָּהּ כי מי ששומר את השבת נחשב לו כמי ששומר את כל התורה, שהרי הכתוב מדמה שומר שבת מחללו לשומר ידו מעשות כל רע, שהוא אדם ששומר עצמו מלעבור על כל עבירות שבתורה, הרי ששקולים זה כזה. (רמ"ק ורא"ג ומק"מ לפי האריז"ל)
*
בעניין טבע והשגחה הנ"ל.
שהן סוד עגולים ויושר
עיין פתחי שערים (לרבי יצחק חבר) נתיב אורות דנקודים פתח ה' – ההבדל בין אורות אח"פ לאור היוצא מהעינים:
>אורות אח"פ (עקודים) הם הנהגה שלמעלה מגדר הזמן. לכן במדרגה זו שייכת רק הנהגת הנצחיות שהיא הנהגת היושר, משום שבעולם הנצחיות כל אחד מקבל שכרו בדין וביושר לפי מעשיו. האור היוצא מן העינים הוא שורש לנקודים בזמן קלקולם, ולאצילות לאחר התיקון. לכן במדרגה זו יש ב' בחינות. א', בחינת השגחה הכללית דעיגולים שהיא אינה לפי המעשה, וסובלת אפילו את מצב הקלקולים שהיה בנקודים והיא בסוד שם ב"ן, וב', בחינת ההשגחה הפרטית דיושר שהיא באה לתקן את הקלקול ע"י התורה והעבודה, והיא בעולם האצילות בסוד שם מ"ה החדש. משום שהנהגת היושר תלויה בעבודת האדם בתורה ובמצוות, לכן הנהגה זו היא מיוחדת לישראל. משום שתכלית הבריאה היתה על מנת לשלם שכר טוב ליראיו בדין וביושר, לכן הנהגה זו היא העיקרית. הנהגת הטבע הכללית דעיגולים שהיא על פי החסד ולפנים משוה"ד, היא טפילה להנהגת היושר<:
הפרש יש בין אורות אח"פ שהאירו בא"ק, ובין אור שיצא מן העינים שהם הנקודים. שאורות אח"פ הם כלים בסוד יושר לבד, מה שא"כ אורות דנקודים שהם מן הטבור ולמטה דא"ק, הם בסוד עיגולים ויושר. ובתחלה קודם התיקון, לא יצאו רק בבחינת עיגולים לבד. ואחר התיקון, נתגלה גם בחינת יושר שבהם. והכוונה בזה, שכבר נתבאר שענין עיגולים ויושר הוא שורש דרגא דאד"ם ובהמ"ה והם בסוד מ"ה וב"ן:
והיינו, שהשקפת א"ס ית"ש על הנבראים הוא על שני דרכים. הא', בהשקפה כלליות שאינו לפי העבודה והבחירה, רק בשביל קיומם שנבראו בתחלת הבריאה מצד חסדו ית"ש למען שמו, והוא נקרא מדרגת בהמה. והיינו, סוד שם ב"ן שהוא השגחתו ית' על כל הנבראים של דצ"ח (דומם צומח חי) ואו"ה (ואומות העולם) שאין בהם תורה ועבודה, ובהם הוא הנהגתו ית' בכללות, אין הפרש בין גדול לקטן, ואין בהם בחינת מעלה ומטה עליה וירידה. והוא סוד הנהגת הטבע ע"פ המזלות שהם גלגלים בעיגולים וסובבים העולם בשוה, אין הפרש כלל בין פרט לפרט:
והבחינה השניה הוא הנהגתו ית' בדרך פרט, בציור אדם ממש.והוא המיוחד רק לישראל ע"פ סדר התורה והמצות תרי"ג אשר הם ממש בציור אדם, ובו שייך הפרש חלקים ועליה וירידה חסרון ומיעוט וריבוי ועליה הכל לפי רוב המעשה. וזה נקרא בחינת יושר של המאורות, בסוד אל אמונה ואין עול, צדיק וישר הוא. ומטעם זה נקראו ישראל ישורון.
והוא הנהגה העליונה המלובש בפנימיות הנהגת הגלגלים ומזלות, שהנהגת הטבע היא טפלה אליה ומשתנית ע"פ ישראל ע"פ הנהגת היושר גם באו"ה ובדצ"ח, שזה סוד בחינת יושר שהוא עומד בפנימיות העיגולים:
והנה, כל זה הוא בכלל למעלה מושרש בא"ק הזה, שאורות אח"פ שהם ההכנות אל מאורות וסדרי הפעולות של האצילות שהם רק בסוד קיבול שכר למעלה ממדרגת הזמן ורק בבחינת נצחיות, וזה אינו תלוי רק בעבודה כמו שיהיה לע"ל אחר התחיה, שלא ישארו רק נשמות ישראל ונפשות שלהם שנזדככו בסטרא דקדושה, לכן הם רק בבחינת יושר לבד, ואין שייך שם בחינת עיגולים כלל.
מה שא"כ באצילות שהוא המסודר לפי סדר הנהגת הזמן של שית אלפי שנין, שבזה יש ב' מדרגות. א', בחינת השגחה כלליות שאינו לפי המעשה, והיינו, אפילו לפי הקלקולים הנמצאים בהם, זה בחינת עיגולים שלהם, שהוא בסוד ב"ן. והיינו, קודם התיקון לפי ענין השבירה שהיה בשביל התכלית שיוצא מהם, והיינו התיקון אשר נעשה, שהקלקול היה ע"מ לתקן, כמו שית' בס"ד בנתיבים הבאים.
והוא ג"כ סוד ההשפעה שהגיע לדורות הראשונים שעד אברהם, בכדי להוציא מהם האבות וישראל, כמ"ש עשרה דורות מאדם כו', עשרה דורות מנח כו', וז"ס יציאתם בתחלה מן העינים בבחינת עיגולים לבד.
ואח"כ הוא הסדר השני, שהוא העיקר בכוונה, והיינו, התיקון שהיה אחר הקלקול. והוא סוד ההנהגה שנתחדש בעת שבא אברהם לעולם, וכן האבות ומשה רע"ה ודור המדבר והנהגת ישראל וצדיקים שבכל דור, שהכל בדקדוק עצום בכל פרט ופרט לפי המעשה, שגם הטבע משועבד לו ונשתנה ע"י: והוא סוד עולם התיקון, הכל לפי ציור אדם בתרי"ג מצות שבו. והוא הארת הרצון שנתגלה מן המצח, והוא היושר שנתחבר עם העיגולים. והוא סוד חיבור מ"ה וב"ן.
ולכן אורות דאח"פ שהם רק בבחינת קיבול שכר ונצחיות, אין שייכות בהם בחינת עיגול כלל, ואינם נמשכים רק ביושר בבחינת הפנים של א"ק בסוד ישא ה' פניו אליך, ע"י התדבקות רצונו ית' אל ברואיו, מה שא"כ בבחינת אחוריים שלו שאין הנבראים פונים למלאות רצון קונם, אין שייך בזה קיבול שכר כלל. ולכן אין להם בחינת נצחיות כלל. עיין בביאורי רבינו הגדול הגר"א ז"ל לספד"צ, סוף פ"ה, ותבין מ"ש.
מה שא"כ אורות הנמשכים מהעינים שהוא לפי בחינת הכלים, אף שעומדים להוציא הקלקולים, הוא בהנהגת הזמן של שית אלפי שנין לפי בחינת השגחה כלליות בטבע גם באחוריים שייך המשכת השפע הזה. ולכן כתב הרב זללה"ה שאור העינים מסבב ב' צדדי א"ק, גם מאחוריו והוא בחינת עיגולים ממש. והבן:
ועוד טעם שני, כי אורות אח"פ יוצאים דרך צינורות פתוחים ממש, לכן הם ישרים. מה שא"כ אורות דנקודים שהם מצומצמים ואינם יוצאים דרך פתח פתוח, רק דרך נקבי העור דרך גומות ושערות שבו, לכן הם בבחינת נקודים ועיגולים. והוא מ"ש שאורות אח"פ הם בהשפעה גדולה ובהארה מרובה בגילוי רצון הפנימי של א"ס ית' הגנוז בא"ק הזה, שאינו לפי ערך הצמצום של הנהגת הזמן, רק במדרגה יותר גדולה בבחינת נצחיות שזהו קיבול השכר. לכן אינו אלא לבעלי העבודה, למי שהוא במדרגת אדם ממש, והשלים רצונו ית' בתכלית בריאתו:
מה שא"כ הארת הנקודים שהיא הנהגת הזמן העתה, שהוא בא בצמצום גדול ובהסתר פנים ממש ע"י מסכים ומחיצות רבות של כלים ומדות וגבולים לפי ענין הנהגה שאינו לפי העבודה, רק מצד חסדו ית', וגם מצד התכלית שכיון בהם ית' בכדי להיות שמירה לישראל ורצועת מרדות, או בשביל קיום ישראל, וכמה דרכים לפניו, לכן הם בעיגולים ואין השגחה זאת משקיף עליהם לדקדק לפי רוב המעשה כמ"ש. והוא גם כן מ"ש הרב (האר"י), שאור היוצא להאיר לנקודים הוצרך לצאת בדוחק גדול, ומכה בהאורות ההם עד שנעשו עיגולים מסביב. כי התגלות הרצון הפנימי במדרגת הנקודים, אינו ע"פ המעשה, שהרי השפע נשפע בהם אף שהקלקול גובר בעולם, והסט"א מתגבר ומרבים לחטוא, ואעפ"כ, שפע החיים נשפע להם, שלא ברצון הגלוי כביכול, אלא צריך להעביר הקטרוג ולעשות לפנים משוה"ד. ולכן אינו בבחינת יושר, רק בדרך שפע כלליות לקיום העולם לבד. והבן:
*
בעניין טבע והשגחה מה שהטבע היא הנהגת חק קבוע שמנהיג הקב"ה את העולם ע"י גלגלי השמים והמזלות
ספר הברית – חלק א מאמר א מוסדות שמים – פרק ד – נמצא הז' רקיעין הם עשר ספירות דעשייה. אמנם צריך שתדע שהם י' ספירות מקיפי יושר דעשיה, לא י"ס דיושר עצמו דעשייה כדאיתא בעץ חיים (שער ציור עולמות בפרק ב'), וענין מקיפין ויושר אין כאן מקום ביאורן ויבוקש הדבר וימצא כתוב על ספר עץ חיים בדרוש עגולים ויושר (בשער היכלות ענף ג' מהדורא קמא),
מה שאומר שהרקיעין הם מקיפי היושר, אולי רומז למה שנתבאר שטבע הוא מבחי' עגולים דהיינו מקיפים שמאירים בשווה לכל ולא בהשגחה שהיא לפי המעשה, ומה שאומר שהם מקיפי היושר ולא סתם מקיפים אולי רומז להשגחה שהיא מבחי' היושר והיא נעלמת בטבע.
ספר הברית ח"א מאמר ב' חוג השמים – פרק א:
דע שהששי הנקרא רקיע אשר הוא סוד יסוד דשמים דעשיה כאשר זכרנו בפרק הקודם, בו קבועים כל הגלגלים והכוכבים ועשרה גלגלים הידועים הם בחינת עשר ספירות דיסוד זה, ואלו הם,
העליון נקרא גלגל השכל שהוא הרקיע עצמו הוא בחינת כתר דיסוד זה.
הב' נקרא גלגל המקיף שהוא היומי על שהוא מקיף בכל יום ממזרח למערב הפך תנועת כל הכוכבים כי תנועת כל הכוכבים במסלותם היא ממערב למזרח והוא מגלגל את כלם עמו ממזרח למערב הפך תנועתם לכן נראים שמש וירח וכל הכוכבים כאלו הם הולכים ממזרח למערב,
והדמיון בזה זבוב ההולך ונוסע על האופן לצד זה והאופן מתהפך ומתגלגל לאחוריו וירוץ הגלגל ומוליך ומביא הזבוב עמו. ואין בגלגל המקיף היומי הזה לא כוכב ולא צורה מן כוכבים כלל, והוא בחינת חכמה דיסוד זה.
הג' נקרא גלגל המזלות הוא בחינת בינה שבו קבועים כל הכוכבים הקיימין מאירין ושאינן מאירין המתחלקים לי"ב צורות הנקראים י"ב מזלות הידועים ששמן על שם צורתן, טלה שור תאומים סרטן אריה בתולה מאזנים עקרב קשת גדי דלי דגים, וגלגל המזלות הזה נקרא בלשונם (עקליפטוק צאדיאקוס) ובל"א (טהיר קרייז) והוא הולך אל דרום וסובב אל צפון על סביבותיו של קו משוה היום הנקרא (עקוואטאר) ההולך ממזרח למערב, וששה משמותם טלה שור תאומים סרטן אריה בתולה, הם ששה מזלות הצפוניים. ואת שמות הששה הנותרים מאזנים עקרב קשת גדי דלי דגים הם מזלות דרומיים, ולנוכח טלה שור תאומים תתראה השמש רביע ראשון מהשנה הנקרא אביב, ולנוכח סרטן אריה בתולה תתראה רביע השני מהשנה הנקרא קיץ, ולנוכח מאזנים עקרב קשת תתראה רביע שלישי מהשנה הנקרא בציר, ולנוכח גדי דלי דגים תתראה רביע אחרון מהשנה הנקרא חורף:
עוד בו ל"ו צורות משני צדי חגורת המזלות מפה ומפה, סך הכל המה מ"ח צורות המבוארים בספרים ואין כאן מקומן להזכירם. ותחת גלגל מזלות אשר בו הכוכבים הקיימים הנקראים (פיקס שטערין) יש ז' גלגלים אשר בכל גלגל כוכב אחד, ונקראים שבעה כוכבי לכת על שהם הולכים סביבותם הנקראים (וואנדיל שטערין) ושמם שצ"ם חנכ"ל, ר"ל שבתאי צדק מאדים חמה נוגה כוכב לבנה, וככה סדורן ג"כ מלמעלה למטה והם בחינת חג"ת נהי"ם דיסוד זה ר"ל חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד מלכות, וכל אחד יש לו מלאך שהוא נפשו, ואלה שמותם, שבתאי מלאכו שהוא נפשו נקרא קפציאל, צדק מלאכו שהוא נפשו צדקיאל, מאדים סמאל, חמה רפאל, נוגה ענאל, כוכב מיכאל, לבנה גבריאל, כדאיתא בעץ חיים הנדפס (שער קצור אבי"ע פרק ח') ובעץ חיים כתב יד הוא בשער קליפת נוגה (פרק ח') זהו דעת המקובלים ומסכים לדעת הפילוסופים האומרים שהמלאכים מניעים את הגלגלים, ועל כל כוכב מז' כוכבי לכת שולטים ב' מזלות מהכוכבים הקיימין מלבד חמה ולבנה שעל כל אחד מהם שולט אחד מן המזלות, על חמה שולט אריה, ועל לבנה סרטן, ועל מאדים טלה ועקרב, ועל נוגה שור ומאזנים, ועל כוכב תאומים ובתולה, ועל שבתאי גדי ודלי, ועל צדק דגים וקשת. וכל הגלגלים והכוכבים והמזלות וכוכבי לכת הכל ברקיע הששי הנקרא רקיע שהוא הששי מלמעלה למטה כמה שכתוב ויתן אותם אלהים ברקיע השמים (בראשית א') כמו שאמרו חז"ל (פ' אין דורשין) שחקים שבו שוחקים מן לצדיקים רקיע שבו חמה ולבנה כוכבים ומזלות. ואלה עשרה גלגלים אשר המה עשר ספירות דיסוד זה המה מכוונים נגד י"ס אשר בכללות הז' רקיעים הנזכר בסוף מאמר הקודם באופן זה, נגד ערבות הכולל ג' ראשונות הוא גלגל השכל והיומי והמזלות, ונגד מכון מעון זבול, שבתאי צדק מאדים, ונגד שחקים הכולל שנים חמה ונוגה, ונגד רקיע כוכב, ונגד וילון לבנה:
ועוד יש הרבה כוכבי לכת למעלה מכוכב (אוראנוס) וגבוה מעל גבוה מה שעדיין לא השיג אותם חוש הראות ולא שזפתם עין איש ע"י שום כלי מחזה, ואפשר כי בדור אחר שיבא אחרי הדור הזה יתגלה להם עוד כוכבי לכת ממין הזה וישיגו אותם עם שיהיו לאחרונים כלי הבטה וכלי מחזה הנקראים (פערן גלעזער) יותר טובים מאלה אשר בידינו, והיה באחרית הימים ידעו הרבה כוכבי לכת, וחכמי ישראל הקדמונים כלם ידעו מהם והשיגו אותם לא בעין בשר ולא ע"י כלי אבל ע"י ההופעה ורוח הקודש או מסורה מאבות העולם, אך לא זכרו ולא פקדו אותם בעבור שאין הכוכבי לכת אשר למעלה משבתאי פועלים בארץ הנשמה הלזו כי אם מעט מזעיר ולעתים רחוקות ובדברים פרטיים, אבל הז' כוכבי לכת התחתונים מכלם שהם משבתאי ולמטה להיותם קרובים לארץ פועלים בארץ אשר אנחנו יושבים עליה הרבה ונודע וניכר פעולתם תמיד, כמו השמש והירח פועלים בכל הצמחים והנצנים כמה שכתוב וממגד תבואות שמש וממגד גרש ירחים (דברים ל"ג), וכן שאר החמשה נודע לכל שפועלים בכל הארץ ובכל צאצאיה הם הז' מיני מתכות שהם הדומם וכן בצומח חי מדבר, לכן לא זכרו אותם חכמי ישראל הקדמונים כי אין שייכות לנו בהם, וע"כ לא זכרו גם הגלגלים שלהם, אמנם גלגל המזלות שבו קבועים כל הכוכבים הקיימים המאירים לארץ ולדרים עליה בלילות הנקראים בלשונם (פיקס שטערן) בא בחשבון בעבור פעולה ההיא כנאמר ואת הכוכבים ויתן אותם אלהים ברקיע השמים להאיר על הארץ (בראשית א'), וגלגל היומי הוא הגורם כל הפעולות, וגלגל השכל הוא הנותן כח בכלם לפעול פעולתם, לכן באו גם הם בחשבון ומנו אותם ויהי מספרם לגלגלותם עשרה לא יותר, ומספר כוכבי לכת שבעה לא יותר:
הערות לליקוטי מוהר"ן המבואר, חלק ב, תורה י"ז:
[א] שיחה זו נאמרה בין תשעה באב לראש השנה תקסח כשחזר מלבוב (חיי מוהר"ן נט)
[ה] ביצה טז. "כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכפורים חוץ מהוצאות שבתות וימים טובים וכו' שאם פחת פוחתין לו ואם הוסיף מוסיפין לו. ופרש"י שם "כך מזונותיו של אדם" – "כל מה שעתיד להשתכר בשנה, שיהא נזון משם קצוב לו, כך וכך ישתכר בשנה זו… חוץ מהוצאת שבתות, אותה לא פסקו לו מה ישתכר לצרכה ומהיכן תבוא, אלא לפי מה שרגיל ממציאים לו וכו'"
[ז] כוונתו למה שכתוב לעיל בשיחה יב' "אלו הרוצים להיות אנשים כשרים וכו' ואזי יש להם בלבולים, ..דע שזה בעצמו שהם מתיגעים ולהוטים לעשות איזה עבודה ולקדש עצמו באיזה קדושה אף על פי שאינם יכולים לגמור כראוי זה בעצמו שהם מתיגעים ולהוטים אחר זה הוא בחינת קרבנות וכו'. עוד עיין לעיל סימנים יד נא ולקמן סימן רס. ובליקטי מוהר"ן תורה לא.
[ט] חיי מוהר"ן סימן תקכ- "כל ימיו היה מזמר זמירות הרבה בכל שבת ושבת ובמוצאי שבת ומי שלא שמע אותו כשהיה מזמר בשבת "אזמר בשבחין" בליל שבת וכו' לא שמע טוב מעולם וכו'"
[י]שבת דף פח. דרש רבי סימאי בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ששים ריבוא של מלאכי השרת לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע וכיון שחטאו ישראל ירדו מאה ועשרים ריבוא מלאכי חבלה ופירקום שנאמר ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב אמר רבי חמא ברבי חנינא בחורב טענו בחורב פרקו בחורב טענו כדאמרן בחורב פרקו דכתיב ויתנצלו בני ישראל וגו' אמר רבי יוחנן וכולן זכה משה ונטלן דסמיך ליה ומשה יקח את האהל אמר ריש לקיש עתיד הקדוש ברוך הוא להחזירן לנו שנאמר ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם שמחה שמעולם על ראשם.
[יב] עיין אור החיים דברים לג ג' – שלשון תפלת שחרית של שבת ישמח משה במתנת חלקו הכוונה שבשת יש לו חלקו בלבד כיון שהחזיר לישראל את העטרות של נעשה ונשמע שהם שמחת עולם על ראשם הנ"ל שניטלו מהם.
עיין בעש"ט יתרו אות לז – סוד הנשמה יתירה, כמו שכתוב בסידור האר"י ז"ל על ישמח משה במתנת חלקו, שנותנין לו במתנה בכל שבת אלף חלקי האור, בסוד תוספות נשמה יתירה, ועל ידי זה, כי עבד נאמן קראת לו, להחזיר לישראל אותן הכתרים, והם עדיים שהתנצלו בחטא עגל, וזהו כליל תפארת אשר בראשו נתת לו ע"ש.
[יג]עיין זוהר חדש תיקונים דף קכז (במתוק מדבש) וממשיך ואמר וּבֵהּ כי במט"ט שהוא בחינת עבד נאמר שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ הנה מלאכתו היא להשפיע שפע מזון להתחתונים, כי בששת ימי החול כל ההשפעות נשפעים על ידו, ועבודתו היא להעלות תפלות ישראל בימות החול, כי וְלֵית עֲבוֹדָה אֶלָּא צְלוֹתָא ואין עבודה אלא תפלה (כמו שדרשו חז"ל בריש מס' תענית, על הכתוב (דברים יא יג) ולעבדו בכל לבבכם, איזהו עבודה שבלב, הוי אומר זו תפלה), דְּבֵהּ כי בבחינת מט"ט שהוא עבד, צָרִיךְ בַּר נָשׁ לְמֶהֱוֵי צריך האדם בימות החול, בשלש ברכות הראשונות של התפלה להיות כְּעֶבֶד הַמְסַדֵּר שְׁבָחָיו לִפְנֵי רַבּוֹ, ובי"ב ברכות האמצעיות צריך להיות וּכְעֶבֶד הַשּׁוֹאֵל פְּרָס מֵרַבּוֹ, ובשלש ברכות האחרונות צריך להיות וּכְעֶבֶד הַמְקַבֵּל פְּרָס מֵרַבּוֹ וְהוֹלֵךְ לוֹ. אֲבָל בְּשַׁבַּת מַלְכְּתָא דְּשָׁלְטָא בֵּיהּ אִילָנָא דְּחַיֵּי אבל בשבת המלכה ששולט בה העץ החיים שבאצילות, וְלֹא עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע שבבי"ע השולט בימי החול, אוֹקְמוּהּ ביארו חז"ל דְּאֵין מִשְׁתַּמְּשִׁין בָּאִילָן שׁוּם שִׁמּוּשׁ פי' שלא ישאל אדם בשבת צרכי גופו, שאם ישאל יגרום להלביש את האצילות בבי"ע, כי באצילות אין שום חסרון כלל, וכן על זה נאמר וְכָל הַמִּשְׁתַּמֵּשׁ בְּתָגָא חֲלָף לפי שמלביש את האצילות בבי"ע, ונחשב לו כאילו קצץ בנטיעות, ור"ל כאילו הפריד את הספירות מיחוד העליון, ולכן חולף ועובר מן העולם ח"ו.
[יד] יערות דבש לרבי יונתן איבשיץ ח"ב- דרוש ב – אמנם בשבת ידוע – זולת עם ישראל דהם נשגבים למעלה מהמזל – כל העכו"ם הם יושבים תחת מזל שבתאי, שמורה על ביטול וחורבן ושממה ועצבות כנודע, ולכך רוב עכו"ם על פני אדמה מתעצבים ומקוננים ביום השבת, כי המזל מוליד עצבון בטבע והירוס בכל ענינים, ולכך נוסח התפלה, ולא נתתו לגויי הארצות, כי להם השבת לעצבון גדול, ולכך ביום השביעי לא היה למלך אחשורוש טוב לבב, כי מזל משמים הסיב ללבו לעצבון, כטיב משטרי שבתאי, ולכך הוצרך להטיב לבבו ביין כי היה מלא עצבות: וזהו שאמרו [אסתר רבה ג' יא] עכו"ם אין להם טובה, דכתיב כטוב לב ולא טוב ממש, והיינו ביום השבת, כי אז לא יועילו תחבולות אדם לבטל משטרי מזל רק במקצת כנודע, אבל לא יצא לגמרי פעולת המזל, ולכך אי אפשר לעמים להיות להם בשבת טוב לב לגמרי רק כטוב לבב וא"ש:
[טו] צ"ע הרי מדובר בעוה"ב שהוא מעל הזמן והמקום וא"כ המקום הוא לפי ההשגה א"כ איך יתכן שישבו שנים באותו מקום אם הם לא באותה השגה. אבל באמת זה נמצא בכל יום שבת שאנו נמצאים במעין עוה"ב ובקושי מרגישים הבדל מיום חול, אע"פ שאנו נמצאים במקום שכל תענוגי עולם נמצאים בו ורק כיון שלא הורגלנו לעונג רוחני אנו כסומא בארובה לא רואים ולא מתענגים באמת כפי שאפשר.
[טז] תורה זו אחת משמונה התורות שאמר רבינו בסוף שנת תקסח בחזרתו מלבוב (לעמבערג) ועיין שיחות הר"ן סימן קנה. ועיין לק"ה ר"ה הלכה ו אות ז – שמתורה י' עד תורה יז היו תורה אחת אצל רבינו ולא זכינו לקבל ממנה רק פסקי פסקי ועי"ש בהמשך ההלכה הנ"ל מוהרנ"ת מבאר את הקשר שבין אלו התורות.
[יח] עין שבת פח. ותורה כב אות ט' שהכתרים שקבלו ישראל כשאמרו נעשה ונשמע הם בחי' שמחה ועיין אור החיים דברים לג ג' (ד"ה ודקדק לומר) בשם האריז"ל שבכל שבת חוזרים העטרות לראש ישראל.
[יט] עיין בתי מדרשות חלק א – סדר רבה דבראשית אות טו – בשביעי ישב הקב"ה על כסא שמחה והעביר לפניו שר של מים בשמחה גדולה שר של נהרות בשמחה גדולה (שר של לבנה בשמחה גדולה) שר של הרים בשמחה גדולה שר של גבעות בשמחה גדולה שר של תהומות בשמחה גדולה שר של מדברות בשמחה גדולה שר של חמה בשמחה גדולה שר של לבנה בשמחה גדולה שר של כימה בשמחה גדולה שר של כסיל בשמחה גדולה שר של דשאים בשמחה גדולה שר של גן עדן בשמחה גדולה שר של גיהנם בשמחה גדולה שר של אילנות בשמחה גדולה שר של רמשים בשמחה גדולה שר של חיות בשמחה גדולה שר של בהמות בשמחה גדולה שר של דגים בשמחה גדולה שר של חגבים בשמחה גדולה שר של עופות בשמחה גדולה שר של מלאכים בשמחה גדולה שר של רקיע ורקיע בשמחה גדולה שר של גדוד וגדוד בשמחה גדולה שר של חיות הקדש בשמחה גדולה שר של כרובי הכבוד בשמחה גדולה שר של אופנים ושאר כל שר ושר נכבד ונורא ונערץ והיו כולם עומדים בשמחה גדולה במעין של שמחה ומשמחים ומרקדים ומרננים ומקלסים לפניו בכל מיני קלוס וכל מיני זמר שבח והלל והיו מלאכי השרת פותחים את פיהם ואומרים יהי כבוד ה' לעולם וכולם עונים אחריהם ישמח ה' במעשיו והיה רקיע ערבות מלא שמחה וקול הדר ועוז ותוקף וגבורה וגאוה ותפארת וגדולה תהלה ורנה שירה וצהלה נצח ויושר כבוד והודאות באותה שעה שנאמר הוד והדר לפניו עוז וחדוה ותפארת במקדשו הוד והדר נגד שבת עוז ותפארת נגד וינפש באותה שעה הביא הקב"ה שרה של שבת והושיבה על כסא הכבוד והביא לפניה שירה כל שר ושר של כל רקיע ורקיע ושל כל תהום ותהום והיו מרקדין ומשמחין לפניה ואומרים שבת הוא לה' ושאר כל השרים הגדולים אומרים לה' הוא שבת ואף אדם הראשון העלה אותו הקב"ה לשמי מרומים לשמים העליונים לשוש ולשמוח בשמחתה של שבת:
שם אות טז עשה הקב"ה חנוכה של שמים וארץ והכל שמחים בה ואף אדם הראשון שש ושמח בשמחתה של שבת באותה שעה כשראה אדה"ר שבחה של שבת יקר ורבותה של שבת שמחתה וגדולתה של שבת שהכל היו שמחים בה והיא היתה תחלה וראש כל השמחות מיד פתחו פיהם ואמר מזמור שיר ליום השבת אמר הקב"ה לשבת אתה אומר מזמור ולי מזמור שאני אלוה השבת עד שעמדה השבת על רגליה ונפלה על פניה ואמרה טוב להודות לה' וכל סדרי בראשית השיבו ולזמר לשמך עליון:
ועיין עוד ירושלמי מגילה א' ד', זוהר פקודי רנה. ושם אמור צד ותיקון כד דף סט ותיקון מח דף פה.
[כב]עיין זוהר אמור צד:- אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, חֶדְוָותָא וּנְטִירוּתָא דְּיוֹמָא דְּשַׁבְּתָא עַל כּלָּא הוּא השמחה והשמירה של יום השבת, היא על הכל אפילו על הרשעים שבגיהנם כדלקמן, וּבְגִין דְּהַאי יוֹמָא אִתְעֲטָר בְּאַבָּא וְאִימָּא ולפי שזה היום שהוא סוד ז"א מתעטר באבא ואימא, כי זו"ן עולים ומלבישים את עצמות או"א בכל שיעור קומתם, ועל ידי זה וְאִתּוֹסַף קְדוּשָׁה עַל קְדוּשָּׁתֵיהּ נתוסף קדושה על קדושתו, על ידי קבלת המוחין מהם, מַה דְּלָא אִשְׁתְּכַח הָכִי בִּשְׁאָר יוֹמֵי מה שלא נמצא כן בשאר ימים טובים, דְּהָא הוּא קדֶשׁ וְאִתְעַטָּר בַּקּדֶשׁ כי ז"א נעשה בעצמו קדש, על ידי שמתעטר בקדש, דהיינו במוחין מאו"א בהיותו במקומם, וְאוֹסִיף קְדוּשָׁה עַל קְדוּשָּׁתֵיהּ ומוסיף קדושה על קדושתו, בְּגִין כָּךְ הַאי יוֹמָא חֶדְוָותָא דְּעִלָּאֵי וְתַתָּאֵי בשביל זה יום הזה הוא שמחת העליונים והתחתונים, כּלָּא חֲדָאן בֵּיהּ כולם שמחים בו אפילו רשעי הגיהנם, מָלֵי בִּרְכָאן בְּכֻלְּהוּ עָלְמִין כי הוא מלא ברכות בכל העולמות משפע הנמשך אליו מאו"א, כֻּלְּהוֹן מִנֵּיהּ אִתְזָנוּ כל ששת ימי החול נזונים מברכת השבת, בְּהַאי יוֹמָא נַיְיחָא דְּעִלָּאֵי וְתַתָּאֵי ביום הזה יש מנוחה לעליונים ותחתונים, בְּהַאי יוֹמָא נַיְיחָא דְּחַיָּיבַיָּא דְּגֵיהִנָּם ביום הזה יש מנוחה אפילו לרשעי הגיהנם.
לְמַלְכָּא דַּעֲבַד הִלּוּלָא לִבְרֵיהּ יְחִידָאִי משל למלך (דהיינו או"א עלאין שהם כללות אבא הנקרא מלך), שעשה שמחת נשואין לבנו יחידו (שהוא סוד ז"א המתיחד עם המלכות בשבת), אַעֲטָר לֵיהּ בְּעִטְרָא עִלָּאָה והעטיר אותו בעטרה עליונה (דהיינו במוחין דאו"א), מָנֵי לֵיהּ מַלְכָּא עַל כּלָּא והפקיד אותו המלך על הכל (כי כל הנהגות העולמות הוא על ידי זו"ן, מכח השפע שמקבלים מאבא בשבת), בְּהַאי יוֹמָא חֶדְוָותָא לְכלָּא לכן ביום הזה יש שמחה לכל בני המדינה, הנה חַד סַנְטִירָא דְּאִתְפְּקַד עַל דִּינָא דִּבְנֵי נָשָׁא שוטר אחד הממונה על דיני בני אדם, (הוא הס"מ המקטרג הגדול, שעל ידו נפעלים כל מיני עונשים בימות החול), הֲווֹ בִּידֵיהּ גּוּבְרִין דְּבַעְיָין קָטוּלָא היו תחת ידו אנשים המחויבים הריגה, גּוּבְרִין דְּבַעְיָין לְאַלְקָאָה ואנשים המחויבים מלקות, הנה בְּגִין יְקָרָא דְּהַאי יוֹמָא דְּחֶדְוָותָא דְּמַלְכָּא בשביל כבוד יום (השבת) הזה של שמחת המלך, שָׁבִיק דִּינוֹי עזב את הדינים שלו, (כי אין לו רשות לקטרג), וְנָטַר לְחֶדְוָותָא דְּמַלְכָּא ושמר את שמחת המלך, שלא יצער לשום אדם.
כָּךְ הוא הנמשל, הַהוּא יוֹמָא הִלּוּלָא דְּמַלְכָּא בְּמַטְרוֹנִיתָא ביום השבת, הוא שמחת המלך עם המלכה, דהיינו שיש יחוד זו"ן הגדולים, חֶדְוָותָא דְּאַבָּא וְאִימָּא עֲלֵיהּ והשמחה של אבא ואימא עליו, כי זו"ן עולים ומלבישים על עצמות או"א, ומשם נמשך שפע לכל העולמות, לכן חֶדְוָותָא דְּעִלָּאִין וְתַתָּאִין יש שמחה ומנוחה לעליונים ותחתונים, כי בְּחֶדְוָותָא דְּמַלְכָּא כֻּלְּהוּ חַדָּאן בשמחת המלך הכל צריכים לשמוח, וְלָא יִצְטַעֲרוּן בֵּיהּ ולא יצטערו בו משום צער והזק והפסד, עַל דָּא כְתִיב על זה נאמר וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת ענֶג מלת וקראת הוא לשון חיבה (כפרש"י בריש פ' ויקרא), ולשון קבלה (כמו וקרא זה אל זה, שמתרגמינן ומקבלין דין מן דין), והיינו שזו"ן שהם בחי' שבת מקבלים שפע מוחין מאו"א, ושואל מַאי ענֶג מהו עונג, ומשיב (ה"ג הרמ"ק) אֶלָּא ענֶג לָא אִשְׁתְּכַח אֶלָּא לְעֵילָּא אלא עונג לא נמצא אלא למעלה, בַּאֲתַר דְּקדֶשׁ עִלָּאָה שָׁארֵי במקום ששורה קדש העליון, דהיינו באו"א הנקראים קדש, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר כמו שנאמר אָז תִּתְעַנַּג עַל יהו"ה דהיינו דְּהַאי ענֶג עַל יהו"ה הוּא כי זה הענג הוא באו"א שהם על ולמעלה מז"א הנקרא יהו"ה, וְהַאי יוֹמָא דְּהוּא הִלּוּלָא דְּמַלְכָּא אִתְעֲטָר בְּהַהוּא עִטְרָא דְּענֶג וזה היום השבת שהוא יום שמחת המלך, הוא מתעטר בו בעטרה של עונג ההוא, כלומר במוחין דאו"א, הָדָא הוּא דִכְתִיב זהו שכתוב וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת ענֶג דהיינו מחמת קריאה של חיבה מתענג ז"א במוחין דאו"א, מַה דְּלָא אִשְׁתְּכַח הָכִי בִּשְׁאָר יוֹמִין מה שלא נמצא כן בשאר המועדים, הגם שאף אז מקבלים מוחין גם מאבא, אבל הוא רק על ידי הזמנה ותפלות התחתונים. (רמ"ק ומק"מ ומפרשים)
עיין זוהר חדש תיקונים דף קכז (במתוק מדבש) מבאר שביום חול שולט עץ הדעת טוב ורע אבל ביום השבת שולט עץ החיים וישראל עולים לאצילות לכן אסור לבקש בקשות כי שם אין מחסור כלל ומי שמבקש בקשה מלביש את האצילות בבי"ע עולם הפירוד עי"ש.
עוד שם ויקהל רה. –רוחא נשיב מעתיקא קדישא וכו'. עוד שם – יומא דשבתא חדוה איהו….מועתק בסוף התורה עי"ש.
[כה] הביאור נ"ל כי דעת הוא חיבור, ושרש וסיבת היראה הנכונה נובעת מהחיבור עם הקב"ה שירא ממציאותו העצומה והנפלאה של הקב"ה, שמרגיש שנמצאת בסמוך, ולא רק מהש"ע המחייב יראה, וכ"ש לא יראה נפולה שירא מאיזה דבר אחר ולא מהקב"ה, וכדלקמן שירא משר או חיה רעה.
[לא] עיין בית עולמים (לרבי יצחק חבר) (דף קלד ע"ב – ד"ה דא) ואמר דאלין ימי קדם כולהו מתתקנן בתיקוני דדיקנא כו' כמ"ש שי"ג תיקונים הנ"ל נק' ימי קדם והענין כמ"ש שי"ב תיקונים ראשונים הם נגד ו' היכלות הראשונים עד היכל הרצון הם ו' ובהיכל הרצון עצמו ו' הרי י"ב והוא סוד ו"ו כפולה והם ו' ימי השבוע י"ב שלכן הפה תיקון י"ב כוללם ותיקון י"ג הוא יום שביעי שבת כולל כל ו' יומין והן שבתא דיומא ודליליא הם י"ב דכלילין בתיקון י"ג וידוע כי שבת הוא בבינה יובלא ששם תייבין כולהו לאתרייהו.
[לב] בשבת הדעת שלם- עיין תורה קיט שבשבת נמשך דעת לכל אחד. וצ"ע שכאן משמע דווקא ע"י שמחה, ואולי גם שם לזה כוונה.
מצודות דוד (יד) אז תתענג על ה' – כשתעשה כן אז ישפיע לך טובה הרבה ותתענג על ה' ור"ל לא תתענג לעדון הגוף כ"א להעמיד הגוף במצב הראוי להשכיל בתורת ה'. והרכבתיך – ר"ל תהיה ברום המעלה והממשלה. והאכלתיך – ר"ל לך תהיה הארץ אשר הנחלתי ליעקב אביך ואמר יעקב לפי שלו ולבניו נתנה הנחלה ולא לישמעאל בן אברהם ולא לעשו בן יצחק וכן נאמר ויעמידיה ליעקב לחוק וכו' לאמר לך אתן את ארץ כנען (תהלים קה). כי פי ה' דבר – וכיון שהוא דבר יקיים:
[לד] מבואר בזוהר שבשבת עולים לאבא ואמא ואיתא בכהאריז"ל שלצורך הניסור מפיל תרדמה על זעיר ואזי זו"ן מפחד החיצונים עולים ליחוד לאמא דמסככה על בניה, ושם יחוד שנקרא בחי' אחור, ולצורך הניסור אמא מלווה כלים לנוק' וזה בעצמו הניסור מה שנוק' אינה צריכה לזעיר. וצ"ע האם גם בשבת מה שאין שליטה לחיצונים הכוונה לניסור כי אנו עולים למקום שלא הורגלנו בו, שלכאורה היה צריך לעורר דין גדול כמבואר בתורה כה, אלא ע"י שאמא מסככא אזי אנו שמורים מכל מזיק. ונראה פשוט שאינו כך כי שבת אינה תרדמה אלא אדרבה מוחין גבוהים ודעת גדול כמבואר בתורה קיט שעולים לאצילות לבחי' עוה"ב. בבחי' אשת חיל עטרת בעלה. כמבואר בזוהר.
פרש"י (יב) כי בשמחה תצאו – מן הגלות. ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רנה – שיתנו לכם פריים וצמחם ויהנו (ירוננו) יושביה':
מצודות דוד (יב) כי בשמחה תצאו – וזהו ההבטחה אשר תצאו מן הגולה בשמחה ותובלון לארצכם בשלום. יפצחו וכו' – היא ענין מליצה כי כשהאדם בשמחה דומה לו שכל העולם שמח עמו. ימחאו כף – יכו בכפיהם לשמוח וגם זה ענין מליצה:
[לז]תיקוני זהר / תקונא תשיעאה (דף כד ע"ב) בְּרֵאשִׁי"ת אותיות יָרֵ"א שַׁבָּ"ת שתתירא מן השבת, דְּאִיהִי שְׁכִינְתָּא היא השכינה הנקראת שבת, דַּעֲלָהּ אִתְּמַר שעליה נאמר מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת ומפרש דְּעָאלוּ אוֹיְבִים בֶּחָלָל דִּילָהּ דְּאִיהוּ קדֶשׁ קָדָשִׁים שנכנסו האויבים בחלל שלה שהוא קדש הקדשים, ור"ל אחר שנסתלקה השכינה מקדש הקדשים ונשאר חלל וריק מהשכינה, אז יכלו האויבים שהם ס"מ ובת זוגיה ליכנס שם, וְאִתְּמַר בְּהוֹן ונאמר בזו"ן דקליפה, אֶת מִקְדַּשׁ יהו"ה טִמֵּא על שנכנסו טמאים למקדש, ועוד כתיב חִלֵּל מַמְלָכָה שחללו את המלכות, וְשָׂרֶיהָ הם חיילות ומלאכי המלכות שיצאו עמה בגלות, ואז וְשִׁפְחָה עָאלַת בַּאֲתַר דִּגְבִירָה השפחה שהיא הנוקבא דס"מ נכנסה במקום גבירתה, ור"ל שנכנסה במקדש במקומה של השכינה, ומפרש שהנוקבא דס"מ דְּאִיהִי נִדָּה שִׁפְחָה גּוֹיָה זוֹנָה שטומאתה מרובה ככל אלו הטמאות יחד, וכולן מקבלות טומאתם ממנה, וְסָאִיבַת אַתְרָהָא וטמאה את מקומה של השכינה שהיא בית המקדש, דְּתַמָּן הֲוָה נְיָיחָא דִשְׁכִינְתָּא ששם היתה מנוחת השכינה, ור"ל ששם שרתה השכינה כשבית המקדש היה קיים, וְקָלָא הֲוָה נָחִית וְאָמַר יְרֵא שַׁבָּת וקול כרוז ירד מן השמים ואמר ירא שבת, ור"ל היה לך לירא מהשכינה הנקראת שבת, וְאִיהִי לָא עָבְדַת כָּךְ והשפחה לא עשתה כך כי לא יראה מהשכינה, אֶלָּא חִלֵּל מַמְלָכָה וְשָׂרֶיהָ אלא שחללה את השכינה וחיילותיה, וּבָרְחַת שְׁכִינְתָּא מִתַּמָּן ואז ברחה השכינה משם, כי בעונות ישראל ניתנה רשות להשפחה ליכנס שם, והשכינה לא יכלה לשבת יחד עם הקליפה.
[מב] שתיה ומלבושים – עיין לעיל בשיחות הר"ן קנה הלא גם בע"ב פשוט שמח בדגים והזופיצע שלו. זופיצע דייקא תרתי משמע מרק ומעיל, שתיה ומלבושים. ומסתמא הכוונה שנשים שמחתן במלבושים ואנשים באכילה כמבואר בפסחים קט. לעניין שמחת הרגל.
[מג] עיין לעיל תורה י' תנינא שלישוב הדעת צריך לצאת ממרה שחורה ושם נתבאר שזה ע"י מילתא דשטותא אבל בשבת נראה שהעצה היא שטוב יותר לצאת ממרה שחורה ועצבות ע"י אכילת מעדני שבת וע"י מלבושי שבת, אבל מילתא דשטותא נראה שבקל מפיל לדברוי חול וכתיב דבר דבר ודרשו שלא יהיה דבורך בשבת כדבורך בחול, ואיתא בירושלמי בקושי התירו לומר שלום בשבת כי כל כך צריך לשמור את הדבור בשבת. ק"ו דברים בטלים שצריך להזהר. עיין בעש"ט עה"ת פ' יתרו אות לח. – בשולחן ערוך אורח חיים (סימן ש"ז) כתב רמ"א שבני אדם שסיפור שמועות ודברי חידושים הוא עונג להם מותר לספרם בשבת כמו בחול, והוא תמוה שהוא נגד הש"ס שאמרו (שבת קי"ג ב) שלא יהא דיבורך של שבת כדיבורך של חול וכו', כל שכן לדבר דברים בטלים בשבת וכו', שמעתי ממורי ז"ל משל למלך שצוה שיתנו לכל אחד מבוקשתו, וביקש אחד שיתנו זבל לצרעתו וכו', ודברי פי חכם חן: (צפנת פענח דף ל"ו ע"ג)
[מד] עיין בעש"ט עה"ת בראשית אות פו במקור מים חיים שם אות סט) – עוד הביא משל זה בתוי"י פ' תבא דר"ג ע"ג וכתב וזה לשונו, שמעתי ממורי משל לבן מלך שנשתלח למרחקים לכפר אחד בין פחותי ערך, ובהאריך הזמן שמה הגיעו כתב מאביו המלך, ורצה לשמוח בו מאוד, אך חשש מבני הכפר שילעיגו עליו באמרם מה' זה יום מיומיים ושמחה מה זו עושה, מה עשה בן המלך, קרא לבני הכפר וקנה להם יי"ש ושאר מיני יין המשכרים, עד ששמחו בעסק היין, והוא מצא עת הכושר לשמוח מאוד בשמחת אביו ודפח"ח. והנמשל מובן כי הנשמה בושה לשמוח בשבת בתענוגים של אביה המלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא בהנשמה יתירה שהוא לו אגרת שלומים מאביו, מחמת הגוף שהוא כבן כפר, לכך צוותה התורה לענג את הגוף בשבת ויום טוב, ואז כשהגוף שמח בשמחת הגוף אז יש פנאי לנשמה לשמוח בשמחת דבקות המלך הקדוש ברוך הוא, עכ"ל, ועיין לקמן בפרשת תרומה בסוף הגה ג' ע"ש. ובתוי"י פ' נשא דק"ל ע"ד, כתב וז"ל, שמעתי משל זה ממורי לבן מלך שהיה בין אנשי הכפרים ובא לו אגרת שלום מאביו ורצה לשמוח והיה בוש וירא מאנשי הכפר, וציוה לתת להם יי"ש, ושמחו הם בשמחתם והוא שמח בשמחת אביו, כך החומר והצורה של אנשי סגולה וכו' ודפח"ח, עכ"ל, וכן הוא שם בפ' משפטים ד"ע ע"א וע"ב, בהר דקי"ט ע"ד, שופטים דקצ"ב ע"ג. ובפ' שלח דקמ"ז סוף ע"ב וז"ל, שמעתי ממורי בענין שבת שיש מצוה באכילה ושתיה על פי משל לבן מלך שהיה בשביה והגיע כתב יד אביו המלך ורצה לשמוח, ולכך הרבה להמוניים מיני משקה, שישמחו הם, ואז יוכל הוא לשמוח בשמחתו, והנמשל מבואר כי הנשמה אי אפשר לשמוח ברוחניי עד שישמח החומר הגשמיי וכו' ודפח"ח, עכ"ל, ועוד עיין לקמן פ' תשא אות ד' ואות ה' ע"ש:
קצת צ"ע נראה אולי שרבנו קצת חולק על הבעש"ט עיין בעש"ט יתרו אות לז – והנה השבת לא ניתן לתענוג אכילה ושתיה לבד, אלא לעסוק מז) בתורה ותפלה, כפירוש רמ"א על פסוק (ישעיה נ"ת) וקראת לשבת עונג, שלא אמר וקראת לאכילה ושתייה עונג, וכו'…
[נ]זוהר ויקהל דף ריח. – ושואל (ה"ג הד"א) אִינּוּן סִימָנָא מַאי טַעְמָא זה הסימן שאמרנו שהשכינה נהנית מהברכות של ברכת המזון מה טעמו וענינו, ואמר בְּגִין דִּמְזוֹנָא אִיהוּ קָשֶׁה קַמֵּי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לפי שהשפעת המזון קשה לפני הקב"ה שהוא השכינה, לפי שאין מקור המזונות בידיה אלא למעלה ממנה במזלא עלאה, ואם לא משפיעים לה, אין לה מה ליתן. (כמחז"ל (פסחים קיח ע"א) קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף, ועי' סודו בפ' ויגש דף רז ע"ב, ובפירושנו שם), וְכֵיוָן דְּבַר נָשׁ אָכִיל וְשָׁתֵי וְקָא מְבָרֵךְ וכיון שהאדם אוכל ושותה ומברך ברכת המזון, הַהִיא בִּרְכָתָא סָלְקָא ברכה ההיא עולה עד מקום השכינה, וְאִתְהֲנֵי מֵאִינּוּן מִלִּין דְּשָׂבְעָא דְּסָלְקִין והיא נהנית מאלו הדברים הנאמרים על השובע העולים אליה בסוד מ"ן, ועי"ז נשפע לה שפע מזון שהוא המ"ד היורד מלמעלה אליה לצורך התחתונים, וְאִשְׁתְּכַח דְּאִתְהֲנֵי מִמְּזוֹנָא מִתַּתָּא וּמִלְּעֵילָּא ונמצא שנהנית מהמזון שמברכים עליו למטה, ומשפע היורד אליה מלמעלה, וְדָא אִיהוּ רָזָא דְּבֵין חַבְרַיָּיא וזהו סוד שבין החברים.
ואמר כי רָזָא בַּחוֹל לָא אִתְהֲנֵי הַהוּא אֲתַר הסוד בימות החול הוא שאין השכינה נהנית אֶלָּא מֵאִינּוּן מִלִּין דְּסָלְקִין מִגּוֹ שָׂבְעָא אלא מתוך אותם דברי הברכות העולים מתוך השובע, דהיינו מברכת המזון, וְכֻלְּהוּ מִלִּין מִתְעַטְּרָן וכל הדבורים של ברכת המזון מתעטרים ונעשים מוחין להשכינה, וְרָוָון וְשָׂבְעִין בְּחֵידוּ והם משביעות אותה בשמחה, וְהַהוּא אֲתַר אִתְהֲנֵי מִנַּיְיהוּ והשכינה נהנית מהם. אבל בְּשַׁבָּת אִיהוּ רָזָא אָחֳרָא בשבת הוא סוד אחר לגמרי, כי בִּמְזוֹנָא מַמָּשׁ וּבְהַהוּא חֶדְוָה דִּמְזוֹנָא דְּמִצְוָה דְּשַׁבָּת במזון הגשמי ממש, ובשמחה ההיא של המזון של מצות סעודות שבת נהנית השכינה, וּבְכלָּא אִשְׁתְּכַח כְּלִילָא מֵעֵילָּא וְתַתָּא ובכל דבר נמצאת השכינה כלולה מלמעלה ומלמטה, כלומר בשבת היא נהנית ממזון הגשמי ומברכת המזון, וְרָזָא דָּא וסוד זה מה שכתוב כִּי מִמְּךָ הַכּל וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ, וַדַּאי לַהֲנָאוּתֵיהּ דָּא (ה"ג) ודאי זה נאמר להנאת השכינה, וּבְהַהוּא חֶדְוָה דִּמְזוֹנָא דְּמִצְוָה דְּשַׁבָּת ובאותה השמחה שבמזון של מצות סעודות שבת, כי על ידי זה נהנית השכינה מלמעלה ומלמטה, כְּמָה דְּאוֹקְמוּהּ כמו שפירשו החברים, ופי' הפסוק הוא, כי "ממך הכל" פי' כי כל שפע המזון בא לנו על ידי השכינה, "ומידך" היינו ממה שקבלנו מידך, "נתנו לך" פי' אנו מחזירים לך במה שאנו מהנים ומשמחים את השכינה על ידי סעודת שבת.
כתב האריז"ל, כי בחול כל מה שאוכל האדם יותר מן הצורך לקיום גופו הולך אל החיצונים, אבל בשבת כל מה שהוא אוכל הוא רוחני, ואף על פי שאוכל יותר מן הצורך הכל נבלע באברים. (מק"מ עיי"ש)
[נא] מה שהעתיק מספר הכוונות, (נמצא בדף רכד:) ועיין גם לעיל תורה קכה ורעו ובחיי מוהר"ן סימן לב ולקוטי תפילות ח"א תפלה קז על תורה רעז (אות תתרמב)
[נב] המקדש מלך על ויקהל ריח נמצא בדפוסים הישנים בדף רכה: עי"ש שכתב – וזה לשון הרב בסה"כ דע כי כל מה שאדם אוכל בחול הרוב הולך לחיצונים ואין רוחניות כי אם מה שהוא הכרחי למען הנפש כדי שלא תתפרד והמותר מוסיף כח לחיצונים וליצר הרע. וכל מה שאוכל בשבת הוא רוחני אף על פי שאוכל יותר מן הצורך הכל נבלע באברים, וכו'.
וכן הביאו המתוק מדבש כנ"ל בביאור הזוהר ויקהל דף ריח. ועיין לעיל סוף תורה קכה הערת הטשרינער רב שם וז"ל- עיין בספר נגיד ומצוה להאריז"ל וכן במשנת חסידים [על התפילות מסכת ליל שבת פ"ד אות ז] שכתב להדיא שאעפ"י שיאכל בשבת יותר מהצורך אינו הולך לחיצונים כמו בחול אלא כאלו נבלע באברים [כך כתב בתרלו אבל בפל"ח כתוב כולו נבלע באברים וכן תוקן כאן בהגה זו מתרצו- כולו נבלע באברים. וכן הלשון במשנת חסידים מהדורא תקכד]
[נה]זוהר ח"ג דף קלז: (עם ביאור המתוק מדבש) תָּנָא בִּצְנִיעוּתָא דְּסִפְרָא למדנו בספרא דצניעותא, מַהוּ מה פירושו של הכתוב עֵינֶיךָ תִרְאֶנָה יְרוּשָׁלָיִם נָוֶה שַׁאֲנָן כי קשה וְכִי יְרוּשָׁלָיִם שהיא סוד המלכות, נָוֶה שַׁאֲנָן הוּא ואין בה אחיזת הדינים, וְהָא כְתִיב והרי כתוב צֶדֶק יָלִין בָּהּ, וּבַאֲתַר דְּאִשְׁתְּכַח צֶדֶק ובמקום שנמצא צדק שהיא בחינת דין, לָאו שָׁקִיט וְלָאו שַׁאֲנָןהוּא אין שם שקט ולא שאנן, ומשיב אֶלָּא מה שכתוב עֵינֶיךָ תִרְאֶנָה יְרוּשָׁלָיִם נָוֶה שַׁאֲנָן, נָוֶה שַׁאֲנָן לְעַתִּיק יוֹמִין אִתְּמַר זה נאמר לעתיק יומין שהוא א"א שאין בו שום בחינת דין ח"ו, וכאילו הנביא אמר לא"א הנקרא נוה שאנן, בבקשה ממך עיניך תראינה את ירושלים, ותשגיח בעין חמלתך על המלכות שלא יתאחזו בה הדינים, דְּהַהוּא עֵינָא שָׁקִיט וְשַׁאֲנָן כי זו העין היא שקטה ושאננה, עֵינָא דְּרַחֲמֵי והיא עין המעוררת רחמים, עֵינָא דְּלָא נָטִיל מֵאַשְׁגָּחוּתָא דָּא לְאַשְׁגָּחוּתָא אַחֲרָא עין שאינה נוסעת ומשתנית מהשגחת רחמים להשגחת דין, כעיני ז"א שמשתנות מחמת מעשה התחתונים, וּבְגִין כַּךְ כְּתִיב ולכך כתוב עֵינֶךָ תִרְאֶינָה חָסֵר יוֹ"ד, וְלָא עֵינֶיךָ מלאה ביו"ד, להורות שקאי על עין א"א ששתי עיניו נחשבות לאחת, לפי ששתיהם הם רחמים, וּמַה דְּאָמַר יְרוּשָׁלָיִם, וְלָא צִיּוֹן ולא אמר עינך תראינה ציון, כמו שכתוב בתחלת הפסוק "חזה ציון", הָכִי אִצְטְרִיךְ כך צריך לכתוב ירושלם, לְאַכְפְּיָיא (דף קלז ע"ב) לְדִינָא דְּאִשְׁתְּכַח בָּה כדי לכפות ולהכניע את הדין הנמצא בה, בזמן שנקראת ירושלים, והיינו בהיותה בבחינת נקודה תחת היסוד, וּלְרַחֲמָא עָלָהּ וגם לרחם עליה להגדילה ולבנותה בבחינת פרצוף.
(נתבאר לפי הנ"א) וְתָאנָא ולמדנו, דִּכְתִיב צֶדֶק יָלִין בָּהּ דהיינו דְּבָהּ אִשְׁתְּכָחוּ גִּזְרֵי דִינִין שבה במלכות נמצאות גזרות הדינים, כלומר יש בה דינים קשים הנקראים צדק בהיותה בסוד נקודה תחת היסוד, יַתִּיר מִכָּל שְׁאַר אַתְרֵי יותר מכל שאר מקומותיה ומדרגותיה, הגם שעד שתעלה למדרגה השביעית שלה להיות כתרה שוה ככתר ז"א, יש בה דינים בכל המדרגות, אבל לא כל כך כמו בהיותה בסוד נקודה שאז היא נקראת ירושלים, אבל בכל שאר מדרגותיה היא נקראת גם בשם ציון.
וְתָאנָא ולמדנו, כי כְּתִיב ארץ אשר ה' אלהי"ך דורש אותה תמיד עֵינֵי יהו"ה אלהי"ך בָּהּ פירוש עיני ז"א הנקרא הוי"ה משגיחות ומאירות בנוקבא דיליה שהיא בחינת ארץ ישראל, מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה ממדרגתה הראשונה והעליונה שיש לה בגלות (שהיא בהיותה עומדת פב"פ בקומה שלימה עם ז"א רק כתרו גדול מכתרה), וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה עד מדרגתה האחרונה, והתחתונה (שהיא בהיותה בסוד נקודה תחת היסוד שלו, כמבואר כל זה בשל"ו פ"א ופ"ב), וזה שאמר הַשְׁתָּא עֵינֵי יהו"ה אלהי"ך בָּהּ היינו עתה בזמן הגלות ז"א מאיר בה, וכתוב עיני בלשון רבים וּכְדֵין כי אז פְּקִיחוּתָא דְּעַיְינִין בָּהּ לְטַב וּלְבִישׁ פקיחת העינים בה לטובה ולרעה, כלומר שבא להורות שז"א משגיח בה ברחמים ובדין, בְּגִין דְּאִית בְּהוּ יְמִינָא וּשְׂמָאלָא דִינָא וְרַחֲמֵי לפי שיש בעיני ז"א ימין ושמאל שהם דין ורחמים, אבל וּלְזִמְנָא דְּאָתֵי יִשְׁתְּכַח בָּהּ עֵינָא חַד דְּרַחֲמֵי אבל לעתיד לבוא בביאת המשיח תאיר בנוקבא עין אחת של רחמים, עֵינָא דְּעַתִּיקָא דְּעַתִּיקִין היינו עין של א"א, הָדָא הוּא דִכְתִיב זהו שכתוב וּבְרַחֲמִים גְּדוֹלִים אֲקַבְּצֵךְ היינו ברחמים של א"א, ושואל כֵּיוָן דְּאָמַר רַחֲמִים, מַהוּ גְּדוֹלִים מה בא לרבות, ומשיב אֶלָּא אִית רַחֲמֵי וְאִית רַחֲמֵי יש רחמים ויש רחמים, והיינו רַחֲמֵי דְּעַתִּיק דְּעַתִּיקִין יש רחמים של א"א, אִינּוּן אִקְרוּן רַחֲמִים גְּדוֹלִים הם נקראים רחמים גדולים, רַחֲמֵי דִּזְעֵיר אַנְפִּין אִקְרוּן רַחֲמִים סְתָם ויש רחמים של ז"א שהם נקראים רחמים סתם, וּבְגִין כָּךְ ולכך אמר הכתוב וּבְרַחֲמִים גְּדוֹלִים אֲקַבְּצֵךְ דהיינו דְּעַתִּיק יוֹמִין ברחמים של א"א.
[נו] צ"ע עיין תורה כב אות י' שיש צדיק שזוכה לתפילת ה' ממש וקיימ"ל שכל השגה שרבינו דיבר ממנה גם אחז בה וא"כ למה אמר שאין וא"כ מי שזכה לתפילת ה' הרי כמו שזעיר יכול להתפלל לעתיקא גם מי שזכה לתפילת ה' יכול להתפלל לעתיקא.
[נח]זוהר ח"ג דף רעג.ואין שטן ואין מזיק שליט ביומא דשבתא, ואפילו גיהנם לא שליט ולא אוקיד בשבת, ובגין דא (שם לה ג) לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת, ודא אש נוכראה, אלא אש דקרבנא אש דקדושה, ולית לארכאה בבציעא דלהון, דהא אתמר לעילא:
[נט]עיין זוהר חדש תיקונים דף קכז (במתוק מדבש) – אֲבָל בְּשַׁבַּת מַלְכְּתָא דְּשָׁלְטָא בֵּיהּ אִילָנָא דְּחַיֵּי אבל בשבת המלכה ששולט בה העץ החיים שבאצילות, וְלֹא עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע שבבי"ע השולט בימי החול.
[ס]עיין זוהר ויקהל דף רה. –וּבְהַאי לֵילְיָא אִית לוֹן רוּחָא אַחֲרָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה דְּנָחֲתָא לִבְנֵי קַדִּישִׁין רוחא דנשיב מעתיקא דְּכָל עַתִּיקִין וזה הרוח נושב ונמשך מזקן הזקנים שהוא א"א כנ"ל, וְנָחֲתָא לְגוֹ נְקוּדָּה תַּתָּאָה ויורד לתוך נקודה התחתונה שהיא המלכות לְמֵיהַב בָּהּ נַיְיחָא לְכלָּא לתת בה מנוחת השבת לכל ישראל, וְדָא אִתְפְּלִיג לְכָל סִטְרִין לְעֵילָּא וְתַתָּא ורוח הזה נחלק לכל הצדדים למעלה להמלכות ולמטה לבני ישראל, כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר שהמלכות אומרת שזה הרוח נחלק בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כנזכר לעיל. …… כיון שזה הרוח של קדושת השבת שורה על העולם, כָּל רוּחִין בִּישִׁין וְכָל מְקַטְרְגִין בִּישִׁין אִסְתַּלָקוּ מֵעָלְמָא כל רוחות הרעות וכל המקטרגים הרעים מסתלקים מן העולם, וְלָא בָּעֵינַן לְצַלָּאָה עַל נְטוּרָא ואין אנו צריכים להתפלל על שמירה בברכת השכיבנו, בְּגִין דְּיִשְׂרָאֵל אִינּוּן נְטִירִין בְּהַהוּא רוּחָא לפי שישראל הם שמורים מכל בחי' דין ופחד בכח זה הרוח, וְסֻכַּת שָׁלוֹם שהיא השכינה פְּרִיסַת גַּדְפָהָא עֲלַיְיהוּ פורסת כנפיה עליהם, וְאִינּוּן נְטִירִין מִכּלָּא והם שמורים מכל פגע רע, לכן אין לומר קודם תפלת ערבית של ליל שבת והוא רחום, שהוא שמירה מהמזיקים, וכן אין לומר ושמור צאתנו ובואנו שבברכת השכיבנו, שהוא שמירה מדין העליון כשעולות נפשותינו בעת השינה לפקדון למלכות (ועי' בעטרת צבי, בהוספות דף ס"א, ועי' או"ח סי' רס"ז), כי אם מתפלל על שמירה שהשכינה תשמרהו, הוא פוגם בזה בכבוד השכינה השורה עמו ושומרת אותו בשבת.
עוד שם סוף עמוד א –ואמר עוד רבי יצחק כי יוֹמָא דְּשַבְּתָא חֶדְוָה אִיהוּ לְכלָּא ביום השבת יש שמחה בכל העולמות, וְכלָּא אִתְנְטָר לְעֵילָּא וְתַתָּא והכל נשמר למעלה ולמטה, כי ביום השבת אין שום דין מתעורר כלל למעלה, ואין החיצונים יכולים לשלוט למטה, (בד"ז הגי' וְכלָּא אִתְעֲטָר שפירושו שהכל מתעטר למעלה ולמטה), וּנְהוֹרָא תַּתָּאָה נַהֲרָא לְסַלְקָא לְעֵילָּא ואור התחתון שהוא המלכות מתעוררת ומאירה לעלות למעלה, בִּשְׁפִירוּ דְּעִטְרִין שַׁבְעִין חוּלָקִין יַתִּיר בעטרות יפות שהם שבעים חלקים יותר מבחול, וְסָבָא דְּכָל סָבִין אִתְעַר וזקן הזקנים שהוא א"א מתעורר להשפיע לה אלו העטרות.
כתב האריז"ל בשעה"כ דף עג ע"א, כי סוד אלו השבעים עטרות הם הארות המוחין ולבושיהם שהמלכות מקבלת ביום השבת, שהם ד' הויו"ת של עסמ"ב, וג' אהי"ה דיודי"ן ואלפי"ן וההי"ן שעם הכללות הם ע' אותיות, והם גי' תרפ"ז, ותוסיף עליהם שם י"ה וביחד הם כמספר שב"ת, וענין שם י"ה הוא, כי סוד שבת הוא ענין עליית זו"ן במקום או"א ואז גם הם בבחי' שם י"ה כמו או"א. וכתב שם עוד בע"ב וז"ל, כי המלכות הנקראת א"ל אדנ"י עתה נתוספה גם בה תוספת קדושה ונעשית אדנ"י במלוי שגי' תרע"א, ונקראת עתה א"ל אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד, והם גי' שב"ת, לרמוז שעתה היא קדושה העיקרית של יום שבת ממש.
[סא] עיין זוהר יתרו פט. –תָּאנָא בְּהַאי יוֹמָא כָּל נִשְׁמָתֵיהוֹן דְּצַדִּיקַיָּיא למדנו שביום השבת כל נשמות הצדיקים שהם נחים בג"ע העליון שבעולם הבריאה ששם מדור הנשמות, כולן מִתְעַדְּנִין בְּתַפְנוּקֵי עַתִּיקָא קַדִּישָׁא סְתִימָא דְּכָל סְתִימִין מתעדנות שם בתענוגים של עתיקא קדישא שהוא פרצוף הסתום מכל הסתומים (כי הוא סתום ומלובש תוך או"א שהם סתומים ומלובשים תוך זו"ן) המאיר אליהן באור של עונג השבת, וְרוּחָא חֲדָא מֵעִנּוּגָא דְּהַהוּא עַתִּיקָא קַדִּישָׁא ורוח אחד שנמשך מעונג של עתיקא קדישא לגן עדן העליון שהוא הנשמה יתירה, מִתְפַּשְׁטָא בְּכֻלְּהוּ עָלְמִין מתפשט בכל העולמות בי"ע, וְסָלְקָא וְנָחֲתָא וּמִתְפַּשְּׁטָא לְכֻלְּהוּ בְּנֵי קַדִּישִׁין ועולה ויורד בסוד רצוא ושוב ומתפשט לכל בני ישראל הקדושים, לְכֻלְּהוּ נְטוּרֵי אוֹרַיְיתָא לכל שומרי התורה, וְנַיְיחִין בְּנַיְיחָא שְׁלִים ונחים עי"ז במנוחה שלימה, וּמִתְנְשֵׁי מִכֻּלְּהוּ כָּל רוּגְזִין ונשכחים מכל אחד מהם כל מיני כעס, כָּל דִּינִין כל מיני התגברות הדינים של עצב חולי ומיתה.
[סב] עיין דעת ותבונה לרבי יוסף חיים שמבאר דברי האריז"ל בכוונות שבת ומבואר שעכ"פ במנחה של שבת מאיר אריך מז"א ונמשך רחמים גדולים עי"ש – וז"ל שם בפרק א' (דף כ. טור ב')- גם צריך עוד להודיעך בענין הכונה של יכירו בניך וידעו כי מאתך היא מנוחתם, שכתב מוה"ר זלה"ה בספר הכונות במנחת שבת. וז"ל, והנה ישראל בצאתם ממצרים אמרו היש ה' בקרבנו אם אין, וביארו באדרא נשא כי רצו לידע ולהכיר את השפעתם מהיכן היתה נמשכת להם אם מז"א הנקרא הוי"ה או מן א"א הנקרא אין, ואמר כי עתה בודאי יכירו בניך שהם ישראל וידעו כי מאתך היא מנוחתם. ומלת מאתך היא מאת ך' והוא הכתר משם נמשך להם מנוחתם עתה בשעה זו. עכ"ל ז"ל. ע"ש. הנה גם בזה אין הכונה שיש באיזה עת השפעה והמשכת שפע שלא על ידי ז"א, כי זה לא יתכן כלל, כי באמת הנהגת העולם היא על ידי ז"א בכל עת וזמן ואפילו במנחת שבת, אך הכונה כי עתה במנחת שבת עולה ז"א במקום גבוה והוא במקום א"א, שלכן עתה נקרא הז"א אחד כמו א"א, בסוד אתה אחד ושמך אחד, ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ, וכנז' בספר הכונות, על כן נמצא אמת נשפעים עתה מן א"א, אך הנה הוא גם כן על ידי ז"א, כי הם מקבלים הארה ממנו דהיינו מז"א שעלה עד שם וכל הדינין אתכפיין, ומתגלה הרצון ונעשה כמו א"א וממנו הם מקבלים, כי כל ההנהגה והמשכת השפע הוא בידו כידוע והבן היטב:
[סד] צ"ע אם עינא חד דרחמי הכוונה שלא רואים רע כלל כי ההסתכלות מצד שרש א"כ לא שייך כלל כעס ואילו כאן מדבר מהשגחה רק על מי שראוי וא"כ זה לא רק חד עינא. מאידך כיון שחד עינא נקרא השגחה והסתכלות יש חילוק בין ראוי ללא ראוי, ובפרט שהרי מבואר בתורה קה הקושי לזכות להשגחה כזו, אמנם ממה שמבואר בסוגיית מה תצעק אלי שהיא השגחה גם על מי שלא ראוי כגון שעובד ע"ז כמשאחז"ל שם אלו ואלו עע"ז, נראה שהמניעות על ההשגחה הזו הן בעצמן שוות במעלתן על פגם הע"ז וכגון שם שזכו ע"י מסירות נפש ובזה ביטלו את הקטרוג על ע"ז. ואולי הכי נמי כאן אמנם מי שלא ראוי ממש עד שיכול גרום כעס לא יזכה לזה אבל מי שמשתדל אזי ע"י שמתגבר בשמחה על אף כל המניעות שיש על זה, בתוספת סגולת יום השבת בעצמו, זה מבטל את הקטרוג שיש עליו שאינו צדיק גמור הראוי להנהגה כזו.
[סה] אע"פ שבהנהגת הרחמים גדולים לא שייך כעס, נ"ל כיון שבשבת מאיר אריך רק ברצוא ושוב כמבואר בזוהר יתרו פט. הנ"ל לכן שייך גם כעס עכ"פ ברצוא ושוב. ומסתמא רק על מי שממש לא ראוי. וצ"ע.
[סו] אבל בחול היא הנהגת הרחמים סתם שמודד מדה כנגד מדה, שגם זה רחמים כאב המחנך את בנו וכדי שנקבל שכר בלא בושה. וגם בזה יש השגחה וטבע שמי שפונה מהקב"ה גם הקב"ה פונה ממנו וכמבואר בתורה קח וכן מבואר בתורה עו החילוק בין מי שבטחונו רק בה' למי שבטחונו גם בדברים אחרים.
[סז] עיין לק"ה שבת ז' אות מ"ה שבשבת מתבטלים כל הדינים ואזי מסתכל הקב"ה רק על הטוב עי"ש. ועיין שיחות הר"ן אות קנה ואולי כיוון בזה לחזק את מוהרנ"ת שנפל לעצבות על זה שאינו שמח עי"ש.
[סט]עיין ילקוט [שמעוני פרשת בלק רמז תשסח] ובתנא דבי אליהו [*רבה] פ"א
[ע]ילקוט שמעוני בלק תשסח – לא הביט און ביעקב – אמר בלעם: אינו מסתכל בעבירות שבידם אלא במצות שלהם. אמר ליה: לכה נא ארה לי פרדס שאין לו שומר הגנב יכול להזיקו, או אם ישן לו השומר הגנב נכנס, ואלו ישראל: הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל והיאך אני יכול להזיקן?! ה' אלהיו עמו – א"ל בלק: אם אין אתה יכול ליגע בהן מפני משה משמשן, ראה זה שעומד אחריו מה יהיה? א"ל: אף הוא קשה כמותו. ותרועת מלך בו – תוקע ומריע ומפיל החומה. אל מוציאו ממצרים – אמרת לי: הנה עם יצא ממצרים, אינו כן הוא בעצמו הוציאן. כתועפות ראם לו – כך הוא מדתו, חטאו קימעא מורידן כעוף, שנאמר: אפרים כעוף יתעופף. זכו למעלן, מעלן ומרוממן כעוף, שנאמר: מי אלה כעב תעופינה.
תנא דבי אליהו רבהפ"א – ברוך המקום ברוך הוא שמכיר בראש מה שיהיה בסוף ומגיד מראשית אחרית מקדם אשר נעשה ויודע מה שנעשה ומה שעתיד לעשות וצופה לטובה ואינו צופה לרעה עשיר ושמח בחלקו ובחכמתו ובתבונתו ברא עולמו והכינו ואח"כ ברא בו אדם והשליכו לפניו והיה מדקדק עד סוף כל הדורות וצפה שתולדותיו מקציפות. אמר אם אני משמר לו חובות הראשונים אין העולם עומד. עלי להעביר ראשונות וכך עשה. ומנין תדע לך שהוא כך כשהיו ישראל במדבר סרחו במעשיהם עמד להעביר את כל אשר עשו שנאמר ויעבור ה' על פניו ויקרא (שמות לד) אל תקרי ויעבור אלא ויעביר מלמד שהעביר כל רעתם מנגד פניו. תדע לך שהוא כך מרדכי בשעה שדברה עמו אסתר שלא כהוגן קצף עליה ואלו הן הדברים שדברה שלא כהוגן שאמרה ואני לא נקראתי לבא אל המלך וגו' השיב לה כי אם החרש תחרישי וגו' וכשחזרה ודברה עמו כהוגן הודה לדבריה ואלו הן הדברים שדברה לו כהוגן לך כנוס את כל היהודים העביר כל דבריה שנאמר ויעבור מרדכי (אסתר ה) ואומר מי אל כמוך נושא עון ועובר על פשע (מיכה ז):
גלמי ראו עיניך וגו' (תהילים קלט) מה תלמוד לומר עתיד הקב"ה לישב בבית המדרש הגדול שלו וצדיקים יושבים לפניו ואומר להם בני דור פלוני כך עשה תורה וכך עשיתי עמו צדקה ואדם פלוני כך עשה תורה וכך עשיתי עמו צדקה אבל איני זוכר עונותיו ואינן עולין על לבי שנאמר אל תזכרו ראשונות וגו' (ישעיה מג) ואומר ולא תזכרנה הראשונות וגו' (שם סה). ימים יוצרו ולא אחד בהם (תהילים קלט) זה יום השבת לישראל כיצד אדם עושה מלאכה כל ששה ונח בשביעי נתרצה עם בניו ועם בני ביתו שוב אדם עושה מלאכה בפני אויביו כל ששה ימים ונח בשביעי שוכח כל צער שהיה לו כך הוא מדתו של אדם יום טובה משכח יום רעה. יום רעה משכח יום טובה. אמר להם הקב"ה לישראל לא כתבתי לכם בתורתי לא ימוש ספר התורה הזה מפיך (יהושע א) אע"פ שאתם עושים מלאכה כל ששה ימים שבת יעשה כולו תורה. מכאן אמרו ישכים אדם וישנה בשבת וילך לבית הכנסת ולבית המדרש. ויקרא בתורה וישנה בנביאים ואח"כ ילך לביתו ויאכל וישתה לקיים מה שנאמר לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך (קהלת ט) לפי שאין לו מנוחה להקב"ה אלא עם עושי תורה בלבד לפי שנאמר ואת כל אלה ידי עשתה וגו' ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי (ישעיה סו). מכאן אמרו שיקרא אדם שיהא תפוס בידו כדי שלא תשיגנו בושה וכלימה בשעה שאומרים לו עמוד וערוך מקרא שקרית וערוך משנה ששנית וכך הוא מפורש בקבלה על ידי דוד מלך ישראל ה' בוקר תשמע קולי וגו' (תהילים ה):
[עא] אין הכוונה שאסור לראות רע כלל אלא דייקא להביט לרעה אסור, אלא אם רואה רע ילמד זכות ויוכיח את החבירו ורק אם יכול באופן שיהיו דבריו נשמעים. ואם לא אזי יקיים והלכת בדרכיו ויעשה עצמו כלא רואה.
[עב] צ"ע כי בלק"ה מבואר שרק בשבת דרך ה' שלא להביט על הרע, וא"כ מה הלימוד מזה לאדם שתמיד אסור להסתכל על חברו לרעה. אבל באמת גם בחול את אשר יאהב ה' יוכיח וכל ההסתכלות של הקב"ה היא תמיד מתוך אהבה ורצון להטיב כי ישראל וקב"ה אחד, וכך גם אנו צריכים להסתכל על כל אחד מישראל כי כל ישראל גוף אחד וקומה אחת והפוגע בחבירו כפוגע בעצמו וכמבואר בירושלמי נדרים על מצוות לא תקום ולא תטור שלא יעלה על הדעת שידו האחת של אדם שפגעה בידו השניה, תחזיר לה.
[עג] עיין פתחי שערים (לרבי יצחק חבר) נתיב עולם התיקון פתח יח (עמ' עד במהדו' ישנה) והוא סדר הזמן שמסור להם כמ"ש, אשר תקראו אותם במועדם, והוא מ"ש, מקדש ישראל והזמנים, ואמרו שבת קדישא וקיימא, אבל מועדים קדושתם תלוי ביד בית דין. והוא סוד עמוק מאד, כי שבת הוא מסוד שבת בראשית שקדושתו תלוי ביד המאציל ב"ה, שהוא סוד התיקון שהוכן בתחלה להיות כל ו' ימי המעשה שהם מסוד ו"ק של התוהו שבהם כל מע"ב יהיו שובתים ונוחים ביום השבת שהוא ענין עליית שם ב"ן לשם ס"ג, שאף שעיקר הארת שם ס"ג הוא באלף השביעי יום שכולו שבת שאז יהיה גמר התיקון ולא יהיה עוד רע כלל, מ"מ בפרטות נעשה ענין זה בכל שבוע ושבוע מו' אלפים שנים, שכל הו' ימים פועלים המלכים של ו"ק עניינם בסוד הקלקול והתיקון, וע"י ישרים שבדור מתקנים הפרטים של הו"ק הנוגע לאותו השבוע להיות נתקן ומוכן לשלמות עוה"ב, והוא סוד השבת שאז עולה הנוקבא מגלותא והיא יציאתה מאתלטיא להיות עטרת בראש בעלה:
וכמו שבעוה"ב באלף השביעי אז יתבטל הבחירה והעבודה והוא זמן קיבול שכר ואינו תלוי בתחתונים, כמו כן שבת של כל ימי השבוע תיקונו הוכן בתחלה בימי בראשית שמאיר בו בחינת ניצוץ מהארת אלף השביעי, והוא סוד מ"ש ששבת הוא מעין עוה"ב והוא זמן העונג, וקראת לשבת ענג. ולכן הוא תלוי בהקב"ה. ולא כמו המועדות שתלוי בב"ד. עי"ש
[עד] עיין תורה מח ותתפלל חנה על ה', על ה' דייקא, עיין זוהר אחרי מות עט: הפירוש שזכתה בתפלתה לעורר רחמים גדולים שהם באריך אנפין שהוא כתר דזעיר שבבינה שהיא מעל ה' שהוא זעיר אנפין.
[עה] עיין לעיל תורה טז ביאור המדרש ושער הכוונות לפסוק בשיר השירים "בעטרה שעיטרה לו אמו", שהכוונה שכנסת ישראל עלתה למדרגה של אשת חיל עטרת בעלה לבחי' בינה אמא עילאה בבחי' מעל הקב"ה, כמו שיהיה לעתיד לבוא ששם ב"ן יעלה לשם ס"ג.
[עז] עיין לק"ה מילה ה' כד. ועיין זוהר פקודי רכה: מה היא השגחה
[עח] עיין ספר הברית ח"א מאמר ב' פ"א. ועיין לעיל תורה לא בלשון מוהרנ"ת ד"ה ושלימות כל הדברים – כי כל השפע והברכות באים על ידי הגלגלים, כי על ידם מנהיג הקדוש ברוך הוא העולם כידוע. ועיין לק"ה ברכת הראיה ושאר ברכות פרטיות ד' יא. ועיין רמב"ן דברים יח ט'. ועיין גמ' שבת קכט: שוטנשטין שם. ועיין מתיבתאילקוט ביאורים נדה טז: (עמ' רלח) בשם אמת ליעקב (תענית כה. ד"ה רבי אליעזר) שתחילה הקב"ה קובע מה יהיה ואח"כ המלאך הממונה על ההריון עושה שלפי זה יוולד במזל המורה לזה. נמצא שהמזל רק מעלים בטבע והחוקיות את קביעת הקב"ה. ועיין שבת קט. מי שנולד במזל צדק וכו' ועי"ש שיש שנולד במזל להיות גנב.
[עט]עיין זוהר פקודי רכה: –ומתרץ אֶלָּא רָזָא הָכָא אלא יש בדבר זה סוד, והיינו תָּא חֲזֵי כָּל אִינּוּן בְּרִיָין דְּעָלְמָא בא וראה כל הבריות שבעולם, שהם הבהמות והחיות טהורות וטמאות, וכן כל האנשים שבעולם, כֻּלְּהוּ אִשְׁתְּמוֹדְעָאן לְעֵילָּא בֵּין לְסִטְרָא דָּא וּבֵין לְסִטְרָא דָּא כולם הם נודעים למעלה בין לצד הקדושה ובין לצד הטומאה, אִינּוּן דִּלְסִטְרָא דִּקְדוּשָּׁה אִשְׁתְּמוֹדְעָאן לְעֵילָּא לְגַבֵּיהּ אלו שלצד הקדושה ניכרים למעלה אליו יתברך, וְאַשְׁגָּחוּתָא דִּילֵיהּ תָּדִיר עֲלַיְיהוּ וההשגחה שלו תמיד עליהם לשומרם מאחיזת החיצונים, וְאִינּוּן דִּלְסִטְרָא מְסָאֲבָא אִשְׁתְּמוֹדְעָאן לְגַבֵּיהּ ואלו שלצד הטומאה ניכרים אל צד הטומאה, וְאַשְׁגָּחוּתָא דִּילֵיהּ תָּדִיר עֲלַיְיהוּ וההשגחה שלו תמיד עליהם, וּבַאֲתַר דְּשָׁלְטָא הַהִיא אַשְׁגָּחוּתָא דְּסִטְרָא דִּקְדוּשָּׁה ובמקום ששולטת אותה ההשגחה מצד הקדושה, ור"ל אלו שהם בצד הקדושה, והקב"ה שומרם מאחיזת החיצונים כנ"ל, לָא אַשְׁגַּח עֲלֵיהּ סִטְרָא אַחֲרָא אין הסטרא אחרא משגיח עליו, וְלָא יִקְרַב לְגַבֵּיהּ לְעָלְמִין ולא יקרב אליו לעולם, וְלָא יָכִיל לְדַחְיָיא לֵיהּ מֵאַתְרֵיהּ בְּכלָּא בְּכָל מַה דְּאִיהוּ עָבֵיד ואינו יכול לדחותו ממקומו בשום דבר בכל מה שהוא עושה, לפי שיש לו שמירה עליונה, וְעַל דָּא ועל זה כתוב עֵינֵי יהו"ה אֶל צַדִּיקִים וְגוֹ' לשמרם בקדושתם, בְּגִין דָּא סִטְרָא אַחֲרָא לָא יָכִיל לְשַׁלְּטָאָה עֲלֵיהּ בשביל זה אין הסטרא אחרא יכול לשלוט עליו, אבל הרשעים מבחירתם ורצונם הרע נדחים מהקדושה, ואמר רבי אלעזר וְהַשְׁתָּא סִיַּיעְתָּא דִּשְׁמַיָּא הָכָא ועתה יש כאן סייעתא דשמיא, שאנחנו כולנו נמצאים כאן, וְכָל אַשְׁגָּחוּתָא טָבָא דִּלְעֵילָּא הָכָא וכל ההשגחה הטובה של מעלה היא כאן, וְכָל סִטְרָא אַחֲרָא וְכָל מִלָּה בִּישָׁא לָא יָכִיל לְשַׁלְּטָאָה עֲלַיְיכוּ וכל הסטרא אחרא וכל דבר רע אינו יכול לשלוט עליכם, הרי מש"כ עיני ה' אל צדיקים, הכונה שהקב"ה משגיח עליהם שהסטרא אחרא לא ישלוט בהם.
אָמַר רַבִּי אַבָּא לרבי אלעזר, הָא אוֹלִיפְנָא הרי למדנו, דִּבְכָל אֲתַר דְּסִטְרָא דִּקְדוּשָּׁה שַׁרְיָא עֲלוֹי שבכל מקום שצד הקדושה שורה עליו, אַף עַל גַּב דְּקָיְימָא בְּחוּשְׁבָּנָא אף על פי שעומד בחשבון, בִּרְכָתָא לָא אִתְמְנַּע מִתַּמָּן אין הברכה נמנעת משם, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר לרבי אבא וַדַּאי הָכִי הוּא ודאי כך הוא כדבריך.
[פא] עיין רמב"ן ויקרא כו יא מה לרופא בבית עושי רצון השם.
[פב] עיין נוסח הכת"י של תורה יג שבסוף הספר ד"ה ע"י שהיה רוב העולם טוב עי"ז היה טוב לצדיקים, משמע רק לצדיקים.
[פג] עיין רמב"ם פרוש המשניות פסחים פ"ד כשם שרעב מחייב לאכול כן החולי מחייב רפואת רופא (עיין מכתב מאליהו ח"ג עמ' 172) ועיין ט"ז יו"ד סימן שלו סעיף א' שמתרץ הא דרפואה רשות ומצוה.
[פד] עיין פתחי שערים נתיב אורות דנקודים סוף פתח טו ובפתח ה' עיי"ש נ"ל כוונתו קצת שונה ממה שכתבנו שעורף הוא הנהגת טבע, ואילו הפתחי שערים אומר שעורף הוא סילוק גמור של השגחה, ואילו בהשגחה עצמה יש שתי בחי' השגחה ממש והשגחה כללית, ונ"ל כוונתו כמו שיש הסתכלות עם כוונה ויש לפעמים שמסתכל על איזה דבר אבל במחשבתו הוא במקום אחר, ואזי היא רק השגחה כללית כמו על אומות העולם שמשפיע אבל בלא מאור פנים, ולפי רבנו נ"ל גם כשפונה עורף משגיח בדרך נעלמת בהשגחה כללית. (ואולי כל החילוק הוא רק בדרך ההסבר ולא בעצם העניין וצ"ע.)
[פה]עיין פתחי שערים (לרבי יצחק חבר) נתיב אורות דנקודים – סוף פתח טו – ולפי שעיקר האור הנמשך לנקודים הוא מעינים דא"ק, שהעינים הולכים תמיד לפנים, והוא ההשגחה ברצון. והיינו, שהנקודים לפי מצבם שמוציאים כל הקלקולים. וכן הנבראים התחתונים כשהם מקולקלים ע"י הסט"א המתגבר בהם. מ"מ, נמשך להם קיום וחיים ברצונו ית' להשפיע להם אע"פ שאין כדאים לכך ע"פ עומק מדה"ד, אלא הוא למען חסדו ורצונו ית', וזה נקרא הארת פנים:
וכן הוא סוד הנהגת או"ה עובדי כוכבים ומזלות אע"פ שמקלקלים מעשיהם. ואם היה ההארה עיקרית נמשכת להם ע"י הסתרת פנים העליונים אלא מבחינת אחוריים, לא היו מתקיימים כלל. לכן עיקר ההארה שלהם הוא בהשגחה כלליות לקיום העולם בהנהגת הטבע, הנמשך קצת מאור פניו. רק שאינו ברצון ושמחה, סוד הארת המצח שהוא בסוד כשהעולם בתיקון אלא מבחינת עינים, השגחה לקיום לבד. ולכן עיקר עמידתם בצד פנים דא"ק, רק שבמקרה נמשך להם הארה גם מאחוריים, שהרי גם בעת שהנבראים בקלקול, וכן הנהגת הטבע, יש בהם חילוק זמן פעם לחסד פעם לשבט כפי עומק מחשבתו ית' בשביל התיקון המעותד ע"י, שהוא סוד שינוי הנהגת או"ה עובדי כוכבים ומזלות ע"פ המזל, לצורך הנהגת ישראל כמ"ש, החרבתי ערים נשמו פינותם, אמרתי אך תיראו אותי תקחו מוסר וגו'. וכן כמה דרכים עמוקים בענינים אלו. והבן מאוד מאוד:
אותו דחף פנימי שטבע הבורא ית"ש בלב כל אחד מאיתנו, לרצות לדעת ולרצות להבין ולהוסיף דעת בכל יום ובכל רגע, אפי' בסתם מילי דעלמא, הדחף הזה שרשו בגבהי מרומים והוא המניע העיקרי אצל האדם לשאוף ולרדוף לדעת את התורה ואת ה'. כל אדם רוצה להיות חכם, וכפי שאמר שלמה המלך ע"ה כיתרון האור מן החושך כן יתרון הדעת מן הסכלות, וכפי שמביא רבינו בתורה א' קמא "כי החכמה הוא השמש שמאיר לאדם בכל דרכיו וכי אם יחסר לו דבר חיוני זה הינו כסומא באפילה". אולם, מאידך, אנו רואים שדווקא אותה דעת – ע"י חקירות שונות ומשונות – גרמה לרבים וטובים ליפול, כי רצו להבין ולדעת, ומה יתרון יש בזה? ע"מ להבין זאת עלינו להקדם ולהגדיר מהי חכמה? האם כל דבר שמוסיף דעת נקרא חכמה? לא! חכמה נקראת רק דבר המביא לאדם תועלת ולא נזק ומקרב אותו לתכלית ולמקום אליו הוא צריך להגיע.
בין ידיעה מוקדמת למאוחרת…
אם ניקח לדוגמא אדם שקנה חפץ מסוים ולאחמ"כ נודע לו כי את אותו חפץ יכול היה להשיג במחיר נמוך הרבה יותר, הרי שכל שמחתו על החפץ החדש תמוג ותיעלם ובמקומה הוא יחוש צער ועגמת נפש, האם למידע זה יקרא חכמה? בוודאי שלא, שהרי ידיעה זו לא רק שלא קרבה אותו לתכלית שיהנה מן החפץ וישמח בו, אלא גרמה לו צער ויגון והוציאה לו את כל השמחה מהדבר.
מהות הדעת: לקרב לבורא
כך הוא גם הדבר בתורת ה'. אם הדעת, כביכול, שנוספה לאדם גרמה לו להתרחק מה', כי אז הדעת אינה דעת והחכמה אינה חכמה אמיתית. שכן חכמה אמיתית פירושה חכמה כזו שעל ידה אדם זוכה לעבוד את ה' ביתר שאת וביתר עוז, בהשגה חדשה וגבוהה יותר מקודם, מאחר שעל ידי הוספת הדעת גדלה דעתו והשגתו בה'.
גם בתורת ה' ובמצוותיו, שם מוטלת עלינו החובה להוסיף דעת וחכמה; גם בתורת ה' שהיא היא החכמה האמיתי, עלינו לדעת כי יש גבול להבנתנו והשגתינו. הנסיון להבין ולהשיג יותר מדאי, יכול להפיל את האדם ל"דעות סרוחות" ממש.
פרשת פרה: לימוד מגבלות האדם
וזהו הלימוד העולה מפרשת פרה, כפי שמבאר מוהרנ"ת זיע"א: כי פרשת פרה אדומה מגלה לנו שאי אפשר להשיג ולהבין שום טעם במצות הבורא יתברך שמו, ואסור להרהר בזה כלל כמו שכתוב (במדבר י"ט) זאת חוקת התורה וכמו שפירש רש"י שם לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל מה מצוה הזאת ומה טעם יש בהם לכך כתוב חוקה לומר חוקה חקקתי גזירה גזרתי אין לך רשות להרהר אחריה. וזאת המצוה של פרה אדומה לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא, לגלות ולהורות על כל מצות התורה שאסור להרהר אחר טעמים כלל. ועל כן גם שאר המצות נקראים חוקים כמו שכתוב והחוקים והתורות ופירש רש"י גם שם כגון אכילת חזיר ולבישת שעטנז וכו' שאומות העולם מונין את ישראל כי אין בהם שום טעם וכו'. כי באמת טעמי המצות נעלמים ונסתרים ואי אפשר להשיגם בעת אנושי כלל. רק צריכין לקיימם באמונה בלבד להאמין בה' ובמשה עבדו כמו שכל ישראל מאמנים בפשיטות בלי דרכי החכמות והשטות שלהם שרוצים לחקור ולהבין איך דיבר השם יתברך עם משה. שאסור להעלות על הכתב מכל שכן על הפה דבריהם ודעותיהם הזרות והסרוחות והמטונפות המלאים קיא צואה יותר מבית הכסא. ואין סרחון וריח רע גרוע מהם בעולם. (נפילת אפיים ד' י"ט).
המלחמה הכבדה שהתנהלה בין שתי המדינות כמעט הוכרעה, הגנרל הכובש וצבאו המאומן היטב פגעו בכל מערכות האויב והרסו את כל התשתיות החיוניות, עוד מעט והניצחון המיוחל בידם.
אך הצבא הכובש עצמו לא ידע על כך מאומה… חיצים ובליסטראות נורו מעל החומה הבצורה, שבעצם הסתירה את ההרס והחורבן שנגרמו מהם. בפנים החומה הגיע העם לסף גבול הסיבולת, כבר היה מוכן להיכנע. עייפים ומותשים המתינו בני המדינה לבואו של הכובש, אך מבחוץ לא ניכר דבר, המבצרים המתנשאים בעוז כיסו על מורך הלב שאחז בכול.
ברגע האחרון עלה רעיון מבריק בקרב מפקדי הצבא המותש, הם החלו להפיץ ידיעות על כך שעד היום לא הצליח האוייב שמבחוץ להרוס אפילו אבן קטנה מנדבך של בנין. מעל החומה נתלו כרזות חגיגיות המבשרות על ה"ניצחון המוחץ" הממשמש ובא, ולצד זה הופעל המון חוגג שהריע תרועות ניצחון סמוך לחומה.
חיילי הצבא הכובש שומעים ורואים – וליבם צונח, כל עמלם עד היום היה לריק, שוב לא ראו טעם בהמשך מלחמת סרק זו. ידיהם רפו, רוח הגבורה שאחזה בהם עד כה הלכה ונמוגה. כפסע היה בינם ובין עזיבת שדה המערכה.
* * *
מלחמה כבדה מתנהלת בין היצר וחֵילוֹתיו לבין האדם, באכזריות איומה משלח הוא את חיציו המורעלים אל לבותיהם, מפתה אותם לכל רע ומסובב אותם במוקשי מוות.
מולו מתייצבים בעוז הצדיקים, שרי צבאות ה', ולוחמים מלחמת קודש.
יחד איתם עומדים רבבות אלפי ישראל שמוסיפים כוח במלחמה זו. נשק מיוחד ומופלא נתון בידם – התפילה! נשק שהורס ומכלה את מערכות האויב הנצחי. "רוממות א-ל בגרונם וחרב פיפיות בידם" (תהילים קמט). לדעת רבינו הקדוש, עיקר ה"כלי-זין" של האיש הישראלי הוא התפילה, וכל המלחמות שהוא צריך לנצח בחייו, בפרט מלחמות יצר הרע, הכול נעשה דרך התפילה.
היצר וחילותיו מפחדים, מיום ליום כובש בהם צד הקדושה חלקים נרחבים, בכוח התפילה הורסים ומחריבים את שורות האויב, עוד מעט קט והרע יובס.
ברגע האחרון היצר מתחיל להשתמש בערמומיות, הוא גונב את לב הלוחמים, בחסות הטישטוש השורר בעולם שבגללו לא ניתן לראות מאומה מכל הניצחונות שהושגו במלחמה עד כה, עומד היצר ומכריז על ניצחון מדומה. אף אחד הרי לא יכול להכחישו. על האבדות העצומות שהוא ספג מכסה וילון עבה, מבחוץ נדמה שמבצריו עומדים עדיין על תילם בגאון ובעוז.
עומד הוא רמאי מתוחכם זה ומרפה את ידי אנשי המלחמה, הוא מכריז בקול אל תוך ליבו של כל אחד מאתנו: "לשווא הינך מתאמץ בתפילה, לשווא הינך מייחל יום יום לשבור את הרע המשתולל בקרבך, עד כה לא פעלת כלום, עזוב את המערכה שבין כך לא מועילה כלום"…
האדם הקטן שומע – וליבו צונח, קשה לו להאמין שתפילתו אכן כבשה וניצחה כל כך הרבה, לוּ ידע שכל זה אינו אלא תכסיס ערמומי של היצר!
ומנגד מגלים לנו הצדיקים את האמת הברורה: "כל מי שנכנס בעבודת ה' קצת, וכבר עסק מעט או הרבה בהתבודדות ותפלות ותחנות ובקשות שיזכה שה' יתברך ישים פניו אליו ויקרבהו לעבודתו ויגאלהו מתאוותיו ומידותיו הרעים – והוא רואה שעדיין לא נענה, כי הוא עדיין רחוק ממנו יתברך מאד, ועל ידי זה יכול לטעות חס ושלום שכל תפילותיו ושיחותיו היו לריק חס ושלום – אבל באמת אינו כן, כי אין שום דיבור נאבד כלל, רק כל תפלה ושיחה עושה רושם גדול, והצדיקים אמתיים מלקטים כל אלו התפלות והשיחות, ובונים מהם בנינים נפלאים"!!! (לקוטי הלכות, נחלות ד, י – עפ"י לקוטי מוהר"ן ח"א ב).
* * *
מלחמתו של יעקב אבינו בלבן הארמי, הינה מלחמה שנמשכת על ידי יצר הרע עם כל אחד מאתנו, בכל יום ובכל עת (לקוטי הלכות, ביצים ה, יג), זוהי מלחמה של האמת נגד הרמאות הגדולה. רק בדבקותנו לדברי הצדיקים אנשי האמת נוכל להחזיק במלחמה ולנצח באמת.
יצר הרע, אוי הצר הצורר הזה היושב בין מפתחי הלב, מסית ומפתה, מחליש וממוטט, מרחיק ומפיל. כולנו כאובים ודוויים מן התוצאות ההרסניות שלו.
אך דומה שמעטים עומדים על תחילת דרכו בלב האדם. אנחנו רק מרגישים אותו כאשר החבלים העבים שלו כבר כופתים אותנו. אולם, אין אנו שמים לב בשעה שהוא מתחיל לטוות סביבנו את אותם קורי עכביש שמוסיפים מדי פעם להתעבות עד כדי עבותות עבים שאינם ניתקים.
ההתחלה שלו כל כך עדינה ובלתי מורגשת, אין לה אפילו ריח של עבירה או של תאווה גשמית. רק צדיקים אמיתיים יידעו להצביע על הנקודה הדקה הזאת כמקור וסיבת הרֶשַע.
וכך מגלה לנו רבינו הקדוש: יצר הטוב נקרא "מסכן וחכם" (קהלת ד), שכן אדם שיצר הטוב שולט בו מחזיק את עצמו לעני ודל שאין לו חכמה עצמית, כי אם מה שהוא לומד ומקבל מן התורה; הוא חש את עצמו מסכן ועני, לעומת החכמה העליונה, ולכן הוא תמיד צמא ומשתוקק ללמוד ולקבל חכמה.
לעומת זאת, יצר הרע מכונה "מלך זקן וכסיל" (שם), שכן מי שיצר הרע שולט בו מואס בחכמה ובשכל. זוהי הרי מהותו של כסיל, כדברי שלמה המלך (משלי יח): "לא יחפץ כסיל בתבונה"; הוא חש את עצמו חכם מחוכם, הוא כבר לא צריך ללמוד מאף אחד, הוא סומך במאת האחוזים על מה שהוא חש ומרגיש…
* * *
אלפי מאורעות קטנים וגדולים, חשובים פחות וחשובים יותר, קורים סביבנו בכל יום. כל אחד מהמאורעות טומן בחוּבו כוח כפול: המאורע יכול לקרב אותנו יותר לאמונה בה', לפתוח לנו שער שנכיר יותר את טובתו של בורא העולם ונראה את השגחתו ואת רצונו – ומאורע זה עצמו יכול לגרום לנו טיפשות, עצבות, השתקעות בהבלי העולם ולשאר מרעין בישין.
המאורעות עצמם לא יכולים להטות אותנו לשום צד, לולא בחירתנו איך להביט עליהם. צורת ההסתכלות של האדם תלויה בנקודה דקה ונעלמת זו: האם הוא פתוח ללמוד ולקבל מפי הצדיקים מה ואיך מסתכלים על כל דבר, או שהוא מואס בלימוד הזה? האם הוא חש עצמו קטן וטיפש מול התורה, או שהוא גם מחשיב את עצמו למבין ופרשן שמטיב לעמוד על מהותם של דברים?
דבר רגיל הוא לשמוע מפי בני אדם ביטויים כגון אלו: 'אני מרגיש אומלל'; 'אני חש מובס'; 'הללו יודעים לעשות חיים, אני מקנא בהם'… התחושות וההרגשות האלה מובילות וקובעות, הן סותמות את הדרך להסתכלות האמיתית על כל המאורעות – ומשם ואילך הדרך פתוחה לכל מה שיצר הרע רוצה לפעול.
אבל הכל מתחיל מן התולעת הזעירה הזאת שמקורה בגאווה מטופשת, האומרת לאדם, שהוא כבר לא צריך ללמוד ושהוא יכול לסמוך על עצמו. שם, בחוט הדקיק הזה, מתחילה להירקם תוכניתו המרה של השטן.
* * *
יעקב ועֵשָֹו מגלמים את מלחמת הטוב והרע. כבר במעי אמם התרוצצו הבנים ובקשו לנצח זה את זה במלחמה הנצחית הזאת שבין מלכות הקדושה לזו של הטומאה.
אך כלפי חוץ לא נראה דבר. הם נולדו כתאומים וגדלו יחד. "כל זמן שהיו קטנים, לא היו ניכרים במעשיהם, ואין אדם מדקדק בהם מה טיבם" (רש"י בראשית כה-כז) – עד שנפרדה דרכם.
אך התורה מלמדת אותנו איך זה התחיל: תכונתו העיקרית של יעקב היתה "איש תם יושב אהלים"; הוא אהב ללמוד ולהחכים, הוא חש את עצמו קטן ודל מול חכמת הבורא, ורצה תמיד לשמוע מה בפי התורה. לעומתו עשו, היה "איש יודע ציד" -"חריף לרמות" (רש"י שם); הוא סמך על חריפותו הטבעית. בגאוותו הרגיש שהוא זה שיכול לפרש ולהחכים את הכל, ולכן ביזה את ה'בכורה' כשהכוונה בעיקר ל"ראשית חכמה".
* * *
זוהי הוראה לדורות.
מי שרוצה להתקרב לקדושה, חייב לעקור מתוכו את שיגעון הגדלות הזה שאומר לו כי הוא מבין ויודע מה שהוא רואה. הוא חייב להבין שהוא כמו עיוור המגשש בחושך, ולחקוק בלבו כלי קיבול לחכמה. לשמוע ולציית.
מהו ענין תמימות ופשיטות וביטול השכל שדיבר עליו מוהר"ן, הרי האדם צריך להשתמש בשכלו בעבודת ה', בלימוד התורה, להתבונן בגדולת ה' וכדו'?
"תמימות ופשיטות"
תמימות ופשיטות היינו, שכיון שהאדם אינו יכול להשיג ולהבין דברים רוחניים בשכלו הגשמי, לכן לאחר שהאדם הכיר שהתורה והמצוות הם אמת, עליו לקבל על עצמו לקיים את כל התורה בתמימות ופשיטות, גם את מה שאינו מבין, כי אינו יכול בשכלו הקטן להבין הכל.
גם בענין האמונה בה' יתברך יש הרבה קושיות וחקירות שהאדם אינו יכול להבינם, ולכן אסור לאדם להתבונן בהם, אלא לאחר שהבין בשכלו שהקב"ה ותורתו אמת, עפ"י המסורת שקיבלנו מאבותינו מאז מעמד הר סיני דור אחר דור, ועפ"י ההתבוננות בתורה עצמה שהיא רחבה מיני ארץ ועמוקה מיני ים, עליו להאמין באמונה פשוטה, ולא להכנס לחקירות ושאלות (כגון ידיעה ובחירה, סוד הצמצום, וכדו')[1], וכמו שכתב בשיחות הר"ן (ריז) על הפסוק "וידעת היום והשבות אל לבבך": "עיקר הידיעה ממנו יתברך כבר הודיעו לנו אבותינו הקדושים שיגעו וטרחו כל ימיהם ופשטו את עצמם מגשמיות לגמרי, כי שברו כל התאוות והמדות בתכלית, ובפרט הרע הכולל שהוא תאות המשגל, ועל ידי זה היה דעתם בשלמות וזכו להכיר את בוראם בתכלית השלמות והניחו לנו ירושה טובה כזאת. ואנחנו מחויבים לקבל הירושה הטובה הזאת בשמחה גדולה, כמו שכתוב "אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו ומה יפה ירושתנו" (מתפלת שחרית) וכו' רק הפסוקים מזהירים אותנו ליקח הידיעה הקדושה הזאת במחנו ולהמשיכה ולקשרה בלבנו היטב תמיד בכל עת למען תהיה יראתו על פנינו לבלתי נחטא וכו'".
ולכן מוהר"ן דיבר הרבה נגד ספרי החקירות באמונה וכדו', כגון מורה נבוכים וכדו', כי אלו דברים עמוקים שהאדם אינו יכול להבינם והם עלולים להפילו לשאול תחתיות ולהכניס בו ספיקות ובלבולים, ועל כך אמר מוהר"ן (ליקוטי תנינא נ"ב): "אדרבא, כך ראוי להיות דייקא, שיהיו קושיות על ה' יתברך, וכך נאה ויפה לו יתברך לפי גדולתו ורוממותו. כי מעוצם גדולתו ורוממותו, שהוא מרומם מאוד מדעתנו, על כן בודאי אי אפשר שנבין ונשיג בשכלנו הנהגתו יתברך. ועל כן בהכרח שיהיו עליו יתברך קושיות, כי כך נאה ויפה להבורא יתברך, שיהיה מרומם ונישא מדעתנו, שעל ידי זה קשה הקושיות כנ"ל ואם היה הנהגתו כפי חיוב דעתנו, אם כן היה, חס ושלום, דעתו כדעתנו".
הכוונה אינה שלא צריך להשתמש בשכל…
אך ודאי מוהר"ן דיבר פעמים רבות שבלימוד התורה על האדם להעמיק ולעיין בשכלו להבין היטב, וכן להשתמש בשכלו לראות מה רבו מעשי ה' ואיזה חכמה מופלאה טמונה בכל דבר שבבריאה ודאי הוא ענין חשוב מאוד.
ספרי חקירה
באותה תקופה התרבו באוקראינה המשכילים שהתעסקו בספרי חקירה כגון מורה נבוכים וכדו', וכל תלמידיהם יצאו לתרבות רעה ועברו כל העבירות רח"ל, ולכן יצא מוהר"ן בתוקף רב נגד ספרי החקירות, וכבר יצאו הרבה מאוד גדולי ישראל נגד ספרי החקירות, כגון בשו"ת הרשב"א (סי' רי"ט ור"כ), ורבי יעקב עמדין (במטפחת ספרים), וכן בביאור הגר"א (יו"ד קע"ט י"ג) כתב על הרמב"ם שנמשך אחר הפילוסופיא במה שכתב שהכשפים והשדים הכל שקר והפילוסופיא הטעתו וכבר הכו אותו על קדקדו עיי"ש, וכן בשו"ת הריב"ש (סי' מ"ה) האריך באיסור לימוד ספרי החקירות, ושהרמב"ם טעה בכמה דברים במורה נבוכים[2]. וז"ל בחיי מוהר"ן (סי' ת"ז): "מספרי החקירות וכו' סיפר הרבה מאוד כמה פעמים ואסר עלינו מאוד מאוד לבלי לעיין בהם ולהביט בהם כלל חס ושלום. והפליג מאוד בגודל האיסור, כי הם מבלבלים דעת האדם מאוד בדיעות זרות שאינם מסכימים כלל לדעת תורתנו הקדושה. גם אינם מאמינים בשדים אשר בכל דברי רבותינו ז"ל מבואר ההיפך. בפרט כפי מה שזכינו לספרי הזוהר הקדוש וספרי האר"י ז"ל והבעל שם טוב ז"ל, וכיוצא, שהם כולם מיוסדים על פי רוח הקודש, ומעוררים את האדם מאוד לעבודתו יתברך באמת.
על כן כל מי שרוצה לחוס על עצמו הוא צריך להתרחק מאוד בתכלית הריחוק מספרי המחקרים שחיברו קצת הקדמונים, כגון ספרי המפרשים על המקרא הנדפסים אצל המקראות גדולות ההולכים בדרכי החקירות וכיוצא בהם אין צריכים לפרטם.
וגם על ספר העקדה אמר גם כן שלא ללמוד אותו. ואמר כי ספר העקדה הוא ספר כשר. רק מחמת שמביא דברי המחקרים והקושיות שלהם. וכן שער היחוד בספר חובות הלבבות וספר העיקרים ומלת ההגיון להרמב"ם ומורה נבוכים, וכן שאר ספרי המחברים הכל כאשר לכל הם איסור גדול מאוד מאוד ללמוד אותם, כי הם פוגמים ומבלבלים מאוד את האמונה הקדושה. אשרי מי שאינו יודע מהם כלל והולך בתמימות, כי לא באלה חלק יעקב וכו'.
ואמר, שלפי דבריהם המועטים אין הקדוש ברוך הוא יכול לשנות בריה קלה אפילו זבוב וכו', כל כך נבוכו ונתעו בשיטות חכמתם. ואמר מה שכתוב שם בספריהם "וכי אפשר שיהיה נעשה מהמשולש מרובע?", אמר רבינו ז"ל: אני מאמין שה' יתברך יכול לעשות מהמשולש מרובע, כי דרכי ה' נעלמות.
וכבר מבואר מזה כמה פעמים, אך צריכין לכפול ולשנות אזהרה זו כמה פעמים לגודל עוצם איסור המכשלה הזאת הנוגע באמונתנו הקדושה. ורבינו ז"ל היה כופל באזהרה זו כמה וכמה פעמים בלי שיעור. ובכל פעם שהיה מדבר מאלו הספרים היה מפליג מאוד בגודל האיסור ללמוד אלו הספרים של חקירות. והזהיר מאוד להתרחק מהם בתכלית הריחוק לבלי להביט בהם כלל. בפרט אלו החיבורים שחיברו המחקרים שבימינו, אין צריך לומר שצריך לברוח מהם למלט נפשו מני שחת לבל יאבד עולמו לגמרי חס ושלום.
אשרי מי שזוכה לעבוד את ה' עם תמימות ופשיטות
ומרגלא בפומיה דרבינו ז"ל לומר כי טוב להודות לה' על אשר שלח לנו את נאמן ביתו הוא משה רבנו עליו השלום, שהוציא אותנו מכל המבוכות, ונתן לנו את התורה וציוה עלינו להאמין בה' בלי שום חקירות כלל, ולקיים את כל דברי התורה והמצוות כפשוטן. אשרי מי שזוכה לילך בתמימות וכו'.
(גם מה שמובא בהרמב"ם בספר היד קצת חקירות כגון בהלכות יסודי התורה ובהלכות דעות, ובתחילת הלכות עבודה זרה, צריך גם כן לברוח מהם ולבלי להסתכל שם כלל. ובכל מקום שהוא מדבר מחקירות צריך לברוח משם מאוד).
והיה מתלוצץ מאוד מאוד ממה שכתב שם מענין האומרים על ענין קבלת התורה שחס ושלום משה רבינו עליו השלום עשה תחבולות בחכמתו וכו', ואסור לחזור דברים כאלו אפילו בדרך ליצנות רחמנא לצלן. רחמנא לשזבן מדעות זרות משובשות כאלו. אוי למי שנכנס בו מחשבה אחת מאלו המחשבות ואין צריכים לסתור שטותים כאלו.
וכבר מבואר בכמה ספרי קדמונים הרבה שצווחו על ספרי החקירות הנ"ל כמפורסם. ואף על פי שנמצא הרבה שחיפו עליו, כבר ידוע שלא עשו כי אם למען כבוד התורה מחמת שחיבר ספרים נפלאים על כל ההלכות כגון ספר היד. וגם רבינו ז"ל אמר שבספרי היד במקום שמדבר מהלכות, היטיב לעשות, אבל בספר מורה נבוכים ימחל לו ה' מה שעוות בזה עיוותים שאין כמותם הנוגעים בעיקרי תורתנו הקדושה כמפורסם. ואיך אפשר להכחיש החוש כי כל מי שמעיין שם רואה בחוש הראות שדבריו הם כנגד התורה, וכנגד דברי רבותינו ז"ל. וגם בספר היד במקום שמדבר מחקירות קלקל הרבה כמבואר בספרים שצועקים מרה על שאמר שבארבעה פרקים הראשונים שלו מבאר כל מעשה מרכבה ומעשה בראשית. אוי לעינים שכך רואות, אוי ללב שנכנס בו שום סברא רעה כזאת שהיא כנגד כל ספרי אמת שקבלנו מהתנא אלוקי רבי שמעון בן יוחאי והאר"י ז"ל וכו'.
ואתה המעיין אם אתה מתפחד ומתיירא ליגע בכבודו גם אני אודך, אבל חלילה שתביט במקומות כאלה שמדבר מחקירות שלא תאבד עולמך, כאשר נאבדו כמה וכמה מהכתות הרעות המצויים עכשיו, שסומכים דבריהם הרעים על דברים כאלה, ומעמידים לפניהם למגן ולמחסה את הספרים הנ"ל. ושים לבך והבן מפני מי ראוי לך להתיירא יותר, אם מספר מורה נבוכים הבנוי על פי סברות אריסטו היוון ימח שמו ונמח זכרו, אם להבדיל מספר הזוהר הקדוש והאר"י ז"ל שחיברו הרשב"י וחבריא זכרונם לברכה ברוח הקודש ועל פי אליהו ז"ל, וכל דבריהם רובם מקובלים איש מפי איש עד משה רבנו עליו השלום. ומה שחידשו בהם היה ברוח הקודש במדרגה גבוה מאוד, ומחזקין ומקיימים מאוד את אמונתנו הקדושה שהתחילה מאברהם אבינו עליו השלום וכו', ומזרזים מאוד לקיים תורת משה בכל פרטיה ודקדוקיה, ולהבדיל הספרים הנ"ל הם בהיפך מכל זה כידוע ומפורסם. אשרי מי שאינו מטעה את עצמו בהם, ובוחר באמת לאמיתו.
והתלוצץ מאוד מטעמי המצוות שבספר מורה נבוכים, ואמר איך יעלה על הדעת לומר טעמי הבל כאלו על קרבנות וקטורת, הלא כמה תיקונים נוראים עצומים נעשים בכל העולמות למעלה למעלה עד אין סוף על ידי אמירת הקטורת לבד. [היינו שאם חס ושלום כדבריהם המוטעים, מה היה מועיל אמירת הקטורת והקרבנות]. ואיך יבוא אחד לומר שטות כזה על טעם הקטורת שמגיעים עד מקום שמגיעים, שאפילו האמירה לבד פועל מה שפועל למעלה למעלה, כמבואר בזוהר הקדוש ובכתבי האר"י ז"ל. אך באמת טעם הקטורת והקרבנות אי אפשר להשיג כלל, רק אנו מאמינים לדברי משה רבינו ע"ה. ובודאי יש בזה טעמים נוראים שאי אפשר להשיג בשום שכל אנושי כלל. ומעוצם גדולתם, גם אמירת פרשיות הקרבנות והקטורת מסוגל מאוד, ונעשה מזה תיקונים נוראים בכל העולמות. וכן טעמי כל המצוות הקדושים גבוהים ונשגבים מאוד ונעלמים מעין כל חי, כמו שכתוב (איוב כ"ח): "ונעלמה מעיני כל חי" וכו', וכמו שכתוב (תהלים קי"ט): "פלאות עדותיך"".
והיעב"ץ כתב בספר 'אור החיים': "בעוונותינו הרבים בגזירות השמד, הנשים וקלי הדעת אשר אמונת קל עולם תקועה בלבם ירושה מאבותינו, עמדו באמונתם והקדישו ברבים את קדוש ישראל, והערו למות נפשם וחייהם, והחכמים בעיניהם אשר הכריחו בשכלם האנושי אמיתיית האמונה בחקירות פילוסופיות, המירו את כבודם ביום זעם".
תמימות ופשיטות בקיום המצוות
כמו כן צריך להתנהג בפשיטות ותמימות בקיום המצוות, וכמובא בחיי מוהר"ן (סי' נ"א): "התורה "איה מקום כבודו" בלקוטי תנינא סימן י"ב המתחלת כשאדם הולך אחר שכלו וחכמתו יוכל ליפול בטעותים ומכשולים רבים. זאת התורה נאמרה לענין שיחה שהיה מדבר עמי מענין טעותים ומבוכות הרבה וקלקולים גדולים שבאים על ידי שהולכים אחר שכלו וחכמתו. והזכיר אז את בעל המחבר עשרה מאמרות וכו' שטעה ועוות מאוד על ידי חכמתו שאמר שהזקן גבוה כל כך עד שחוץ לארץ אינה יכולה לסבול אור קדושת הזקן. (והגם כי כונתו גם כן להתיר בחוץ לארץ על ידי סם או במספרים כעין תער אבל מכל מקום בזה חיזק את ידי עוברי עבירה המגלחים זקנם במדינות אשכנז). ואחר כך התחיל לומר את התורה הנ"ל עד שגמר אותה.
ואז היה זה אצלי לדבר פלא כי אז לא שמעתי עדיין מעולם שהמחבר הנ"ל אמר טעות כזה, ה' יסלח לו. אך אחר כך דברתי עם אנשים הבקיאים בספרים ובסיפורים כאלה ואמרו לי שהוא דבר מפורסם שאמר כך בעל המחבר הנ"ל. גם שמעתי שבספר שאלות ותשובות באר עסק מביא שטות סברא רעה וכוזבת הנ"ל, וכבר מחו לו במאה עוכלי כל צדיקי וחכמי אמת. ובזה יכולים לראות איך דעת האדם כוזבת ואיך שאסור לסמוך על שכלו כנגד תורת משה שבכתב ובעל פה אפילו כחוט השערה. מכל שכן בדבר כזה שמפורש בתורה איסור גילוח הזקן. ורבותינו זכרונם לברכה אמרו (מכות כ): שעוברין על חמשה לאוין, וכבר הלכה פסוקה שכל דבר שהוא חובת הגוף אין חילוק בין ארץ ישראל לחוץ לארץ כלל.
ויוכל למצוא אחד שעל ידי חכמתו ודעתו יאמר סברא שאינה אמיתית, שיתגלגל על ידי זה שיבואו להתיר חס ושלום איסור כזה חמשה לאוין בתורה, ולחזק על ידי זה עוברי עבירה. אשר ראוי לכל מחבר ספר לצעוק על זה בכל מיני קולות, וצעקת שבר יעורר על פרצה הזאת שנעשה בישראל זה קרוב במדינות אשכנז לעבור בכל יום חמישה לאוין. כי גם במדינות אשכנז אין המנהג הרע הזה מימות עולם חס ושלום, רק הרבה יותר מאלף שנים אחר חורבן בית שני התחילה הרעה הגדולה הזאת לצמוח בהם", עיי"ש עוד.
הרי שיש לנהוג בקיום המצוות ב תמימות ופשיטות, כפי שנהגו אבותינו בכל הדורות, ולא לחדש דברים מעצמינו, ורק לחמשת הצדיקים המופלגים יחידי הדורות היה כח לחדש הנהגות חדשות, וגם הם אינם הנהגות חדשות ממש אלא מיוסדים על אדני הזוהר וכתבי האריז"ל, כמבואר למעיין קצת בעומק הדברים, אבל מלבד זאת עלינו לנהוג בקיום המצוות בפשיטות ותמימות כדרך אבותינו בכל הדורות.
גם בענין האמונה בצדיקים יש צורך בפשיטות ותמימות, וכמו שאמר מוהר"ן (שם): "מה שקשה קושיות על הצדיקים, זהו מוכרח להיות. כי הצדיקים מתדמים ליוצרם, כמובא, וכמו שקשה קושיות על ה' יתברך, כמו כן בהכרח שיהיה קשה קושיות על הצדיק, כי הוא מתדמה אליו יתברך", ולכן לאחר שהאדם התבונן בספרי הצדיק, וראה שהם מלאים כולם עצות נפלאות ודברי התעוררות נפלאים, סתרי תורה והשגות גבוהות, והוא יודע בבירור שהוא צדיק גדול ונשגב, גם אם ישנם דברים מסויימים שאינו מבין, הרי זהו משום שדעתו של הצדיק גבוהה מאוד מאוד מדעתו של אדם זה, ועליו לבטל את שכלו ולהאמין שכל מעשי ודברי הצדיקים הם קודש קדשים.
[1] בחיי מוהר"ן (סי' כ"ד) מובא: "אחר שאמר הענין המבואר בסוף התורה הנ"ל המדבר מדרכי ה' שאי אפשר להבינם שהם בחינת אלו ואלו דברי אלקים חיים, שאף על פי שזה הצדיק הלכה כמותו וזה אין הלכה כמותו, אף על פי כן אלו ואלו דברי אלוקים חיים. וזה הדבר אי אפשר להבין כלל כי הם בחינת רעמים וכו'.
אחר כך בלילה דיבר מזה קצת בשיחתו הקדושה עם העולם ואמר שאף על פי שנמצא בספרי מקובלים תירוץ על קושיא הזאת וכיוצא בזה כי הם רוצים לתרץ מה שזה מיקל וזה מחמיר שזה מחסד וזה מגבורה וכו', על כן באמת אלו ואלו דברי אלוקים חיים, עיין בדבריהם, ואמר רבינו ז"ל אף על פי כן באמת אלו התרוצים אינם כלום למבין קצת. ואמר בזו הלשון "מיר לאז עמיצער זאגין אתרוץ" יחגור אחד מתניו לומר תירוץ על קושיא זאת בפני. כי באמת אינו תרוץ כלל כי זה אומר שהדבר כשר ומותר לאכול, וזה אומר להיפך שאסור לאכלו ואיך אפשר להבין בשכל שדברי שניהם אמת מאחר שכל אחד אומר הדין בהיפך מחברו וכו'.
וכונתו היתה שהתירוצים על קושיות כאלו אין בהם ממש. לא מבעיא התירוצים שבספרי המחקרים שבודאי אין בהם כלום, וכמבואר בדברינו במקום אחר (לקמן תז, תיא) שבשביל זה אסר רבינו ז"ל לעיין אפילו בספרים של המחקרים הכשרים מחמת שמביאין קושיות חזקות גדולות על דרכי ה' ומאריכין בקושייתם, ואחר כך רוצין לתרצה והתירוץ חלוש מאוד ובנקל לסתרו. ועל כן מי שמעיין בהם ורוצה לתרץ הקושיות על ידי שכל יוכל לבוא לאפיקורסות גדול, כי מבין אחר כך שהתירוץ אינו כלום ונשאר בקושיא, על כן אסור לעיין בהם כלל רק לסמוך על אמונה לבד. וכשבא חס ושלום בדעתו איזה קושיא בענינים אלו צריך לידע שאי אפשר לתרצה כי אי אפשר לנו לדעת ולהשיג בשכלנו האנושי דרכי ה' וכו', רק לסמוך על אמונה לבד, להאמין שבודאי באמת הכל נכון וישר, רק שבשכלנו אי אפשר להבין דרכי השם, וכמבואר זה בדברי רבינו ז"ל הרבה. אלא אפילו קצת התירוצים המובאים בספרי המקובלים אמיתיים, שהיו צדיקים קדושים בעלי השגה ורוח הקודש, אף על פי כן אי אפשר לתרץ הקושיא על ידי תירוצים, כנראה בחוש שהתשובה נשאר מעל, וצריכין רק לסמוך על אמונה. וכן על שאר קושיות כיוצא באלו כגון הידיעה והבחירה שמובא גם כן שרוצים לתרצה, ומי שיש לו עינים יראה שאין יכולין להבין התירוץ כלל בשכלנו. על כן אין לנו לכנוס בזה כלל לתרץ קושיות כאלו. וכן הקושיא המובאה בעץ החיים בתחילתו שרוצה בעל ה"שערי גן עדן" לתרצה, ומי שיש לו שכל כל שהוא יראה שהתירוץ הוא ולא כלום, כי סוף כל סוף מסיים שם שלמעלה משם אסור להרהר. אם כן טוב אשר יפה לתרץ הקושיא בתחילה עם זה התירוץ, שאסור לנו להרהר כלל מה לפנים ומה לאחור, ולמה לנו לכנוס בחקירות של עולם התוהו כאלו, ולבסוף לא יתרצו כלום, ומי יודע אם ישוב בשלום.
טוב להשאר תיכף באמונה לבד כי חקירות כאלו כמו הידיעה והבחירה וכיוצא בהן, ובפרט הקושיות שבתחלת עץ החיים אי אפשר לתרצם בשכל אנושי כלל ואסור לכנוס בהם כלל, רק צריכין לידע שאי אפשר לתרצם בשכל אנושי בשום אופן, רק לסמוך על אמונה לבד, כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכיו מדרכינו ומחשבותיו ממחשבותינו.
ועיין נפלאות בדברי רבינו ז"ל בסימן כ"א על מאמר רבותינו ז"ל (ברכות יז.) לעתיד לבוא צדיקים יושבים וכו' שביאר שם איך אלו המבוכות הנ"ל נמשכין משכל המקיף שאי אפשר להשיגו עכשיו בשום אופן. וכן בהתורה "בא אל פרעה" בסימן ס"ד, שמבואר שם שיש קושיות שנמשכין מסוד חלל הפנוי שאי אפשר למצוא בהם שכל ליישבן בשום אופן. וכן בהתורה ויהי מקץ כי מרחמם ינהגם בליקוטי תנינא סימן ז' שמבואר שם שיש קושיות שהם למעלה מהזמן שאי אפשר לתרצם, כי אם ירצה לתרץ אותם יקשה אחר כך עוד קושיא שיהיה חזקה יותר מבתחילה עד שיכול לכנוס בקושיות ותירוצים שלמעלה מהזמן שאין הזמן מספיק לבאר הקושיות והתירוצים שיש שם וכו' עיין שם היטב. וכן בכמה מקומות בספרים שלו הקדושים.
וכן מה שכתוב שם בליקוטי תנינא סימן נ"ב דבר נאה ומתקבל שאמר רבינו ז"ל שמה שקשה קושיא על ה' יתברך זה מוכרח להיות כך, כי על ה' יתברך בהכרח שיהיה קשה קושיות שאי אפשר להבינם. כי אם לאו, רק יתנהג כפי חיוב דעתנו בלי קושיות עליו, אם כן יהיה דעתו כדעתנו חס ושלום. על כן בהכרח שיהיה עליו יתברך קושיות גדולות שאי אפשר לנו להבינם בשום אופן כי דעתו בהנהגותיו מרומם ונתעלה ונשגב מאוד מדעתנו וכו' עיין שם, וכן בכמה מקומות.
הכלל שבכל מקום שמדבר רבינו ז"ל מחקירות וקושיות כאלו אינו רוצה לתרצם בשום מקום, רק כל דבריו הם שהוא זכרונו לברכה בחכמתו הנפלאה מגלה תורה נפלאה בדרך נפלא ונורא מאוד, ומראה לעינים ומבאר לדעת להראות מהיכן אלו הקושיות נמשכין, שמחמת זה אי אפשר לתרצם וליישבם בשום אופן. וכוונתו להראות לדורות שאסור לכנוס בחקירות אלו, כי אי אפשר ליישבם בשום אופן ועל כן כל באיה לא ישובון ולא ישיגו אורחות חיים.
ראה דרכיו וחכם ותבין נפלאות ה', איך מי שרוצה להסתכל על האמת יבין מדעתו שאי אפשר ליישב קושיות כאלו בשום שכל, ואפילו בדרכי המקובלים האמיתיים, רק לסמוך על האמונה, אשרי הזוכה לזה".
[2] עיין בחובות הלבבות עם לב טוב, בהקדמה לשער היחוד, שהאריך בענין זה.
השומרים הבריטיים שעמדו על משמרתם בנמל חיפה, אי שם בשלהי השלטון המנדטורי בארץ הקודש, לא העלו על דעתם כי ספינת המטען העוגנת מולם מהווה מטרה כלשהי למסתננים פוטנציאליים. בסך הכל עמוסה היא במאות טונות של תפוזים ופירות הדר מתוצרת הארץ, מוכנים למשלוח לרוסיה הסובייטית הרחוקה, לא מסתבר שהמטען הזה משמש גורמים עויינים…
מי בכל זאת עקבו אחר הספינה וניסו לנצל כל פירצה אפשרית בכדי להסתנן לתוכה? היו אלו שני אברכים צעירים מירושלים, הלא הם מיודענו רבי אברהם יעקב גולדרייך וחברו המושבע רבי שמואל שפירא, שהידיעה על הספינה העתידה להפליג לרוסיה הביאה אותם עד לכאן.
כל הסער הזה – אך ורק בכדי להגיע לפסגת שאיפתם ומשאת נפשם: להשתטח על הציון הקדוש באומן, הנמצא אי שם בברית המועצות הסגורה והמסוגרת – – –
כל הלילה התחבאו השנים על שפת הים, ממתינים לשעת כושר להסתנן אל סיפון האניה. אולם השומרים בנמל 'שכחו' להרדם על משמרתם, והשניים נאלצו לשוב ירושלימה במפח נפש ולחפש דרכים אחרות כדי להגיע לאומן.
בעוד רבי שמואל שפירא, יליד הארץ, כמעט ולא נקרתה לפניו הזדמנות לנסות לצאת לאומן, הרי שעבור רבי אברהם יעקב גולדרייך היה נסיון זה אחד מני רבים, לאחר שבשנות בחרותו ניסה לא פעם לחצות את הגבול מפולין מולדתו לרוסיה. אולם גם שם עמדו חיילי הגבול בדרכו, וכל עוד נפשו בו נמלט מהם חזרה לפולין.
כארבעים שנה חלפו מאז נסיונות הנפל של ר' אברהם יעקב בפולין, בכל אותן שנים לא הפסיק לכסוף, להתגעגע ולהתפלל, וכאמור אף ניסה כל דרך להגיע לאומן. והנה נפתח סדק צר, כחודו של מחט. אבל למרבה הצער, השער הזה נפתח רק עבור אזרחי ארה"ב בלבד, בעוד שלתושבי ארץ ישראל לא נשארה כל אפשרות להצטרף אליהם.
אך רבי אברהם יעקב וחבריו לא אמרו נואש; הם נסעו לאמריקה בנסיון לקבל אזרחות שתאפשר להם לקבל אשרת כניסה לרוסיה. אבל לאכזבתם, לאחר חודשים ארוכים של שהיה בנכר, חזרה כמעט כל החבורה לארץ, למעט רבי אברהם יעקב עצמו שסירב לקבל עליו את הדין ולא הפסיק מלנסות שוב ושוב.
ביום בהיר אחד נודע לו על אברך חסידי העומד לצאת לבריה"מ לצורך שליחות ציבורית. רבי אברהם יעקב יצר איתו קשר, והוא הסכים לצרפו לנסיעה. השניים הגישו בקשה לקבלת אשרת כניסה לרוסיה, כשבכוונה אין הם מזכירים את העיר אומן. האישור הנכסף התקבל, ובחודש חשון תשל"א עלו השנים בלבבות פועמים על המטוס הממריא למוסקבה.
השלטון הקומוניסטי קיבל את פניהם בדרכו האופיינית, כשהם מצמידים לשניים מדריכי תיירות מטעם ה'אינטוריסט' חברת המעקב הידועה לשמצה, שהפרידו בין השניים ושיכנו כל אחד מהם במלון אחר, מה שהפך את המשימה להתחמק מעיניהם הבולשות ולצאת לאומן – לבלתי אפשרית.
באחד הימים צעדו השניים לבית הכנסת הגדול של מוסקבה, שם ניגש יהודי בעל זקן קצרצר לרבי אברהם יעקב ושאלו ברמיזה: "האם אתם משתייכים ל'נחל נובע'?…" התשובה היתה כמובן חיובית. היהודי זיהה את עצמו כחסיד ברסלב בשם רבי ישראל קרוסונסקי (שמאוחר יותר עלה ארצה) והוא זה שהשתדל לקשר בינו לבין ה'גורמים המתאימים'…
היה זה ביום שני בבוקר. רבי אברהם יעקב נכנס לתחנת המוניות המרכזית כפי שסיכם עם איש הקשר. אולם, למרבה ההפתעה האיש לא המתין לו שם. מוניות באות ויוצאות, ולאיש אין זכר. השעות נקפו, ופחד נורא תקף אותו, שמא לאחר כל היגיעה להגיע עד לכאן, הדרך לאומן תחסם בפניו.
ואז עלו זכרונות מלפני ארבעים שנה והציפו את כל ישותו; כמו בחלום ראה את עצמו משתטח על האדמה בגבול פולין-רוסיה, כשמסביבו נשמעות יריות מחרידות, חייו היו נתונות אז בסכנה ממשית – אילו היו שוטרי הגבול מבחינים בו.
מחשבה מעודדת חלפה כעת במוחו: כאן הרי לא נשקפת סכנת חיים, 'אם אתפס חלילה, בסך הכל אשב במאסר, ואולי אקבל קנס כלשהו'. הוא החליט החלטה נועזת, הוא אינו מתחשב לא עם הק.ג.ב. ולא עם האינטוריסט – – – וממחשבה למעשה, הוא ניגש הישר למונית הראשונה הנוסעת לאומן, שילם סכום מופקע ויצא לדרך – – –
אין מילים היכולות לתאר את הרגע שבו הגיעו לסיומן ארבעים שנות געגועים ונסיונות בלתי פוסקים. זכה רבי אברהם יעקב למה שגדולים וטובים לא זכו בדורו. פחות מחמש שנים לפני הסתלקותו הצליח סוף סוף להגשים את החלום ולהשתטח על הציון הקדוש!
מדוע נחרב בית המקדש?! על איזה עוון גלו בני ישראל בגלות קשה שכזו!? מה גרם לכך שאבדנו מארץ ישראל?!
זו לא רק שאלה על העבר. רבינו הקדוש הרי לימד אותנו שעיקר האבלות מכוונת על ההווה, לשוב מעתה בתשובה ולא לעכב עוד את בנין בית המקדש (ליקוטי מוהר"ן תניינא, סז). זו גם כל מהותה של התענית, להתבונן מהעבר על ההווה, ולא לחזור על אותם טעויות ומעשים שגרמו את החורבן, וכדברי הרמב"ם: "יש ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן, כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה, ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב" (רמב"ם, תעניות ה, א).
ובכן, מה גרם בשעתו את החורבן? – מי שרק לומד מעט בספרי הנביאים רואה לפניו רשימה ארוכה של עוונות ופשעים איומים: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, לצד שנאת חינם, שקר ושווא ועוד. לאחר אזהרות חוזרות ונשנות של כל הנביאים לשוב אל ה' ובהתראה ברורה כי אם לא ישובו – ייחרב הבית והעם יגלה מעל אדמתו, סירבו לשמוע עד שנתמלאה סאתם ונענשו. לכאורה הכל מובן ופשוט. אבל למעשה, הנביא ירמיהו בא ושואל שאלה זו בתוך הפטרת 'תשעה באב' ומתקשה למצוא את הסיבה: "מִי הָאִישׁ הֶחָכָם וְיָבֵן אֶת זֹאת וַאֲשֶׁר דִּבֶּר פִּי ה' אֵלָיו וְיַגִּדָהּ עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ נִצְּתָה כַמִּדְבָּר מִבְּלִי עֹבֵר?!". הוא מחפש את החכמים ואת הנביאים שיואילו לבאר את פשרה של התעלומה הגדולה, על מה אבדה הארץ, וכפי שחז"ל מבארים (נדרים פא). "דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו, עד שפירשו הקדוש ברוך הוא בעצמו", אף אחד לא היה יכול להעלות על דעתו מדוע אכן נחרבה הארץ, מלבד הקב"ה בעצמו.
והדבר מפליא: הלא ירמיהו בעצמו מתנבא בעשרות נבואות על החורבן ומפרט בדיוק את העוונות שיגרמו לכך, ולא זו בלבד אלא שבנבואה זו עצמה הוא מקדים בדברים נוקבים על עוצם הפשעים שהיו שם "מדוע הכעיסוני בפסליהם בהבלי נכר", "כי כולם מנאפים עצרת בוגדים, וידרכו את לשונם קשתם שקר ולא לאמונה גברו בארץ" ועוד ועוד – האם אין בכל אלו סיבה מספקת לאבדן הארץ?!
והפליאה הגדולה ביותר היא תשובת הקב"ה: "ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם ולא שמעו בקולי ולא הילכו בה", וחז"ל מפרשים שם, שהכוונה לכך שלא בירכו ברכת התורה תחילה. דומה שאין פליאה נשגבה מזו: מדובר בבני אדם שעוברים שלוש עבירות חמורות ושאר תועבות, ו'סוף סוף' מצאו את פשעם, שלא בירכו ברכת התורה?! אתמהה!
רבי נתן (ליקוטי הלכות, ברכת השחר ה, ז) מגלה לנו את הסוד:
נכון, הם נפלו, הסתאבו, השחיתו והתעיבו. אבל מדוע לא התעוררו לחזור בתשובה? מדוע אכן לא שמעו בקול מוכיחיהם? מדוע יצאו מרעה לרעה והגיעו למקום שהגיעו? זוהי שאלת הנביא.
ועל כך הוא משיב בשם ה': חסרה להם נקודת השמחה בעצם היותם בני ישראל, חסרה להם תורת ההתחזקות שלאחר נפילה! לאחר שקלקלו כל כך במעשיהם, לא היו מסוגלים להבין שגם עתה יש בהם נקודת קדושת ישראל, ושעדיין רב המרחק ביניהם לבין אומות העולם. הם לא יכלו להשיג שעדיין אהבת ה' בוערת אליהם להשיבם ולרחמם, ומשום כך הם אפילו לא ניסו לשוב והיו בטוחים שאין חפץ לה' בפושעים וחוטאים שכאלה. מכאן הייתה הדרך פתוחה להמשך נפילתם מבלי לשוב בתשובה.
זוהי הכוונה 'שלא בירכו בתורה תחילה' – הם לא היו מוכנים לברך גם בעת ירידתם האיומה את ה'אשר בחר בנו מכל העמים'!
"כי עיקר הקלקול שלהם היה שנפלו בדעתם כל כך עד שלא ידעו להבחין בין קדושת ישראל לזוהמת הגויים, עד שלא ברכו בתורה תחילה שהוא 'אשר בחר בנו מכל העמים', כי לא האמינו בזה מחמת שידעו בעצמם עוצם קלקולם, על כן אמרו נהיה כגוים" (שם).
מה גרם להם לטעות כל כך?! התרחקותם מצדיקי האמת, הנביאים שבדורם. שכן, בן אנוש אינו יכול להשיג דרכי ה' ועוצם רחמנותו. לפי משפט בשר ודם הרי שהחוטא אבדה תקוותו, ורק הצדיקים שיודעים דרכי הבורא הם אלו שמגלים לנו את יקרת חביבותו גם לרחוק ביותר, ואת עוצם האהבה שיש לקב"ה אליו להשיבו ולהחזירו בתשובה מעומק ירידתו ונפילתו האיומה.
כך, ששורש כל הגלות ועומק צרת החורבן הוא פגם אמונת חכמים. לו חָכְמוּ אז בני ישראל לבטל עצמם לצדיקים ולהאמין בתקוותם, כי אז היו חוזרים בתשובה ומתחילים מחדש וכל החורבן היה נמנע. "וכל זה מחמת שהיו מרחקים עצמן מאד מצדיקי אמת ולא ביטלו דעתן אליהם, שהם [הצדיקים] יודעים למצוא הנקודה טובה בכל אחד מישראל אפילו אם נפל כמו שנפל רחמנא ליצלן, ועל ידי זה הכל יכולין לעלות, והעיקר על ידי שמכניסים בכל אחד מישראל שיברך ויודה על חלקו שהוא מזרע ישראל ולא עשני גוי. ובני ישראל פגמו בזה על ידי שלא בירכו בתורה תחילה, ועל כן על ידי זה דייקא אבדה הארץ" (שם).
גם עתה כאשר אנו באים לשוב בתשובה בתשעה באב ולהתחיל מחדש, כאשר אנו באים לאונן ולקונן על חורבן בית מוחנו ששועלי תאוות ומידות רעות מהלכים בו והורסים אותו – עלינו לבכות ולצעוק בעיקר על כך, שלפחות מעתה נקשיב ונאמין לדברי הצדיקים, אשר פאר ויופי דבריהם כל כך נעלם מאתנו. נתאבל ונבכה ונשתוקק להאזין מעתה לדבריהם שמעוררים אותנו לייקר את נקודת יהדותנו, נשאג על העלמת יקרת מעלת דבריהם מאתנו, ושמעכשיו נאמין להם שה' אתנו עמנו ואצלנו ועל ידי זה נזכה לשוב בתשובה שלימה.
לקראת יום היארצייט של הרה"ח ר' שמואל שפירא שחל ביום שביעי של פסח, נביא הפעם את סיפור התקרבותו לאורו של רביה"ק.
שרשי משפחת שפירא בה אנו עוסקים נטועים באדמת ליטא והיא מתייחסת לאותו גאון וצדיק ר' לייב מהעיר קובנא, המכונה "ר' לייבאלע קאוונער". נכדו, ר' חיים יעקב שפירא, שנתגדל בבית זקנו שכן אביו נפטר בצעירותו, ששימש אף הוא ברבות העיר קובנא, עלה יחד עם כל בני משפחתו לחונן את עפר ארץ הקודש, ותיכף בבואו הכירו בגדולתו ומינהו לראב"ד בבית דינו של הגאון ר' שמואל סלנט.
את כל משפחתו, בהם גם נכדיו, העלה ר' חיים יעקב אתו לארץ הקודש, כאמור, מלבד בנו ר' דוד, אשר מחמת סיבות שונות נשאר בחו"ל.
בנו של ר' דוד, ר' שלמה יצחק, היה איש מורם מעם, מרבה בתעניות ובסיגופים לרוב, וכיהן כשמש בביה"ד וכספרא דדיינא. אך לצער כל המשפחה נפטר בצעירותו, בחיי אביו, בשנת תרצ"ג, כאשר הוא רק בן ארבעים ושש בפטירתו, בהותירו אחריו אלמנה שבורה ויתומים רכים.
* * *
בן היה לר' שלמה יצחק ושמואל שמו, והיה שמואל זה לשם דבר אצל כל מכריו ואוהביו, דוגמא להתמדת ויגיעת התורה ובעל מדות תרומיות שהקרינו על כל סובביו.
בישיבת "עץ חיים" הירושלמית בה למד, תלו בו רבותיו תקוות רבות. ראש הישיבה הנודע הגאון ר' איסר זלמן מלצר, היה תמיד מפליג בגדולתו, כי גם אילו היה שמואל בישיבות הגדולות בליטא גם אז היה נחשב בין המצויינים. כן היה רגיל לקום לכבודו כאשר עבר על ידו, כך גם בליל שבת קודש, כשהיו מתפללים בביהכ"נ שבבתי ברוידא'ס, שכונת מגורם, היה רגיל ר' איסר זלמן להמתין עד שר' שמואל יגמור את תפילת הלחש ולברכו בברכת "שבת שלום".
* * *
פטירת אביו היתה עבורו מכה קשה ובהיותו בחור מבוגר, כבן תשע עשרה וחצי, הרגיש בנפשו כי האחריות על עתידו מוטלת על כתפיו, ובאשר נפשו כמהה אל ה' בכל מאודו, חיפש איה הדרך בה ימצא אורו יתברך.
והנה אנה ה' לידו, ובעברו יום אחד על יד ה'גניזה', צדה עינו ספר קטן מבצבץ מבין הערימות, בתשוקה בלתי מוסברת שלח ידו לקח את הספר והחל לקרוא בו.
"השתפכות הנפש" היה שמו של ספר זה, והוא גרם אצל ר' שמואל לטלטלה עזה, כאשר גילה עולם חדש וסוף סוף מצא כיצד יוכל להרוות את נפשו הצמאה המשתוקקת עד כלות…
בחום אימץ את הספר לחוק לימודיו, והגה בו שוב ושוב, עד שהחליט שהוא חייב למצוא את אלה ששייכים למחבר ספר נפלא זה.
לא זמן רב ארך לו החיפוש, באשר למד בישיבת "עץ חיים" הירושלמית כאמור, בה כבר יצא שמע אחד מהבחורים המצויינים ושמו ישראל נחמן אנשין, כי הוא כמו אביו ר' שמואל מאיר, נמנים על חסידי ברסלב, ובמהרה מצא עמו שיח משותף להתעלות בסולם העולה בית קל ע"פ דרכו ועצותיו של רביה"ק ותלמידיו.
* * *
כך שעוד בתוך שנת האבל על פטירת אביו, החליט ר' שמואל בנפשו כי מקומו הוא תחת צל האילן הגדול רבינו נחמן מברסלב זיע"א, ומאז החל ללמוד בתשוקה גדולה ובאש להבה את כל ספרי רביה"ק ותלמידיו, והם נכנסו בלבו הטהור כחצים יוקדים שהלהיבו את נשמתו הבוערת בהתבטלות גמורה להשי"ת וצדיקיו.
בתחילה ניסה להסתיר את היותו 'ברסלב'ר חסיד', בעיקר משום שבירושלים דאז, לא הסתכלו בעין יפה על החסידים הללו שאין להם רבי חי, מה גם שלא רצה לצער את אמו האלמנה שהיתה ממשפחה ירושלמית שורשית בלי שום קשר לחסידות.
בחודש אלול של אותה שנה, שנת תרצ"ג, עשה הבחור שמואל את דרכו, לראשונה בחייו, אל עבר אתרא קדישא מירון, להשתטח על ציון קדשו של התנ"א הרשב"י, באשר למד וגילה סודו הנורא כמבואר בין בתרי תורת רביה"ק, שם בילה את רוב החודש בתורה ותפילה, קימת חצות והתבודדות בשדות ויערות של הרי מירון, שם גם נודעו לו יותר ויותר פרטי ההנהגות של חסידי ברסלב.
לקראת ימי ראש השנה היה עליו לחזור לביתו, אך לבו ורצונותיו טלטלו את נפשו העדינה, באשר ידע גודל החיוב להיות ביום הכסא – ימי ר"ה בקיבוץ של אנ"ש, שהתקיים באותן שנים בעיר העתיקה בירושלים, אך בני משפחתו עדיין אינם יודעים כלום מכל התקרבותו ושייכותו לאותם בני עליה, חסידי ברסלב.
לאחר התלבטויות קשות החליט ר' שמואל כי לא יודיע כלום לאמו ולמשפחתו לפני ראש השנה, רק הכין פתק ובו כתב שלא יחכו עליו לקידוש ולא ידאגו עליו, כי הוא יאחר לסעודה. פתק זה החביא מתחת למפה ליד החלות, בחשבו כי בוודאי יעשו קידוש וימצאו את הפתק.
למעשה, חיכו בני המשפחה שר' שמואל יחזור מביהכ"נ וכאשר התאחר הזמן החלה אווירה של פחד לשרור בבית, להיכן נעלם שמואל יקירם?!
מודאגים יצאו לחפש בכל בתי הכנסיות שבסביבה וכשלא מצאוהו הלכו לביתו של ר' פייבל אפטייקר, סבו של ר' יונה לבל, שהיה מטפל בצרכי המשפחה לאחר פטירת ר' שלמה יצחק, והחלו לשפוך את צערם כי ר' שמואל עוד לא חזר מביהכ"נ ומי ידוע מה עלה בגורלו…
כשמוע ר' פייבל את צעקתם, נזכר איך שראה את ר' שמואל מסתובב יחד עם נכדו ר' יונה, ותיכף מיהר להרגיע את בני המשפחה כי כנראה הוא נתפס יחד אתו לחסידי ברסלב ומחמת כן מאחר הוא את בואו. עלו לשלום אל בתיכם, הורה להם באבהיות, וסעדו את סעודת היו"ט, כי איני יודע מתי יחזור, אם בכלל…
ואכן כאשר נגשו לברך את ברכת המוציא על החלות מצאו את הפתק והבינו כי ר' פייבל צדק, וכי שמואל יקירם נתפס לחסידי ברסלב…
* * *
פרסום דבר התקרבותו עורר סערה רבה בקרב תושבי השכונה ומחוצה לה, ובמיוחד בקרב בני משפחתו.
גם רבו ר' איסר זלמן מלצר, כאשר הבחין כי שמואל המצויין הפסיק להשתתף בסדרי הלימוד בישיבה, ולשאלתו להיכן נעלם סיפרו לו כי התקרב לברסלב'ר חסידים. הצטער מאד לשמוע את הדבר, בהתבטאו כי הפסידו את גדול הדור הבא… ומיהר לשלוח שלוחים להניאו מדרכו החדשה. אך ר' שמואל כמובן לא שת לבו אליהם, רק אחז בפלך השתיקה הנצחית שלו, והמשיך בדרכו החדשה.
בראות זאת ר' איסר זלמן נענה מתוך צערו כי רב ואמר, כי מי שקירב אותו לברסלב לא ינקה מהגיהנם… כאשר שמע זאת ר' שמואל עצמו, נענה בחיוך ואמר: "בודאי שלא יצא שכן כלל לא ייכנס לשם…"
כך גם רמי"ם אחרים בעץ חיים היו באים לעיר העתיקה לנסות לדבר על לבו, אולם כדרכו הנצחית שמע את כל דבריהם אך לא ענה להם דבר.
כאשר ראו שר' שמואל אינו שת לבו לדבריהם, העלו בדעתם עצה נועזת: באשר ידעו כי בחור ירא"ש הינו ובודאי לא ירצה לצער את אמו האלמנה, אשר על כן הלכו אליה ושכנעו אותה כי כל כוונתם רק להציל את בנה, ועצתם היא שעל אף אהבתה אותו, צריכה לעשות מסירות נפש שלא יימשך אחר הכת… לכן תגזור עליו בגזירת כיבוד אם, כי אם לא יעזוב את ברסלב לא יוכל שוב להיכנס הביתה.
כמובן, היתה זו אחת מהמניעות הקשות ביותר בשבילו, שכן מצד אחד עז חפצו להתעלות בעבודת ה' אך מצד שני היאך יוכל לצער כל כך את אמו האלמנה.
ובאשר ידע כי שום כח המכריח לא יוכל לנתק אותו ממקור חיותו, וגם ידע ולמד על גודל כח התפילה, החל מאותו יום להרבות ולהפציר מאביו שבשמים שתומתק מניעה זו.
ואכן בסייעתא דשמיא עצומה, ניחמה אמו על החלטתה ושוב הרשתה לו לחזור לביתו לכבדה כמקדם.
* * *
עוד מסופר על גודל אהבתה של אמו אל בנה ר' שמואל.
היה זה בשנת תרצ"ז. ערביי ירושלים המשולהבים ערכו פוגרום נורא בתוככי העיר העתיקה.
ובאשר ביהמ"ד של חסידי ברסלב, בו ישב ר' שמואל במשך כל היום ועמל בתורה ועבודת ה', עמד ברח' חברון, החליטה אמו של ר' שמואל לבקש ממנו שיחזור לביתו, בעקבות הסכנה הגדולה השוררת ברחובות קריה.
חצר בית הכנסת היתה סגורה בשער של ברזל, כנראה בעקבות המצב, וכאשר הגיעה אמו, היא ניסתה לדפוק בכל כחה כדי שיבוא מאן דהו ויפתח לה את השער. אך ר' שמואל שהיה באותה שעה עסוק בתפילתו בקולות ובהתלהבות כדרכו לא שמע זאת, ורק משצעקה בקול גדול את שמו כמה וכמה פעמים הצליחה לעורר אותו מעבודתו, ותיכף מיהר לפתוח לה את השער, ולא זז משם עד שביקש ממנה סליחה ומחילה, על כך שהיתה צריכה להטריח את עצמה עד לכאן וגם שלא שמע לפתוח לה תיכף…
* * *
לעומת בני המשפחה שלא ראו את התקרבותו בעין יפה, ואף ניסו להניא את לבב אמו נגדו, נעמד לצדו דודו ר' אריה לוין שראה בנפשו הכמהה, וידע כי רק לטובה כוונתו ובכך הוא מוצא נוחם לנשמתו, ובכל עת היה מגשר בינו לבין שאר בני המשפחה ולהרגיע את הרוחות.
כן מסופר, כי בעת שהכניס ר' שמואל את בנו בכורו לבריתו של אברהם אבינו, רצו בני המשפחה שיקרא את שם בנו על שם אביו, והוא בגודל תבערת לבבו כמובן שרצה לקרוא על שמו של רבינו הקדוש, לבסוף החליט לשלב את שני השמות יחד.
אך בני המשפחה לא נרגעה רוחם בכך, וכמה נשים החליטו לרדת לאמו של ר' שמואל, שהיתה נמצאת באותה שעה מתחת לביהכ"נ "מארמערישע" שם התקיימה הברית, בבית המחותנת מרת קרישבסקי ע"ה, וצעקו עליה כי רק היא אשמה בשתיקתה בכך שר' שמואל עושה דברים מבוהלים כאלו, ורק בידה הכח לשנות אותו…
ר' אריה לוין שהבחין בסערה שנוצרה, מיהר לרדת אחריהן אחר שהן עזבו את הבית, ניגש אל האלמנה המבוהלת ואמר לה, שלא תשמע מכל מה שהן מספרות, כי הוא מכירו ויודע כי כוונתו טהורה ומכוונת בלתי לה' לבדו, ובכך הרגיע אותה…
והיה ר' שמואל תמיד מפליג בשבח דודו ר' אריה שהיה לו למשיב נפש בשנותיו הקשות, וחש כל ימיו הכרת הטוב לכל מה שעשה.
וכשהיה ר' אריה מגיע לבית חתנו הרב אלישיב, ביקש ר' שמואל מבנו שיודיעו כאשר הוא יורד את המדרגות בחזרה לביתו. וכאשר הודיע לו על כך מיהר לרדת בעקבותיו והלך אתו ללוותו כברת דרך ארוכה.
כך גם בעת הלווייתו של ר' אריה, הלך ר' שמואל רגלי את כל הדרך משכונת כנסת.
* * *
גם דודו ר' צבי פסח פראנק, מרבני ירושלים, היה נזהר שלא לצערו בדרכו החדשה.
* * *
עם השנים הכיר ר' שמואל את שאר חסידי ברסלב, ביניהם ר' יו"ט זלוטניק משערי חסד ועוד.
כן היה הולך יחד עם ידידו ר' ישראל נחמן אנשין לשיעוריו של ר' שמואל הורביץ.
עד שעלה ארי מבבל, החסיד ר' הירש ליב ליפל, ור' שמואל בכיסופיו העזים נמשך אחר עבודת ה' המופלאה שלו יחד עם שאר העובדים שהתגודדו סביבו.
* * *
כך עלה ונתעלה בדרכי הקדושה, עד כי בא קץ ביום שביעי של פסח שנת תשמ"ט, בו עלה השמימה במעלות קדושים וטהורים כזוהר הרקיע מזהירים.
תהא דרכו היוקדת לאור לנו בכל תהלוכות חיינו, ותהא נשמתו צרורה בצרור החיים
בפרשת ויצא אנו קוראים על לידת שנים עשר השבטים שבטי ישורון בני יעקב אבינו.
הבן השמיני נקרא "נפתלי", כי רחל אמרה "נפתולי אלקים נפתלתי עם אחותי גם יכולתי", ופירש רש"י: "לשון עקש ופתלתול, נתעקשתי והפצרתי פצירות ונפתולים הרבה למקום להיות שוה לאחותי; גם יכולתי – שהסכים על ידי".
על דברי רש"י הללו כותב מוהרנ"ת (ליקוטי הלכות תפילין, ה, מג): "והבן הדברים היטב אם תרצה לחיות חיי עולם, כי אי אפשר לבאר הכל בכתב. ותפרש לך בלשון לועזית פירוש המלות של 'נפתולי אלקים נפתלתי' על פי פירוש רש"י הנ"ל. לשון עקש ופתלתול וכו', ואז תבין עד היכן עד היכן צריכין להתחזק בהתבודדות ושיחות בינו לבין קונו, אף על פי שתהיה בדרך עקש ופתלתול כמה פעמים בלי טעם וריח".
שכן כמבואר בזוהר הקדוש, ישנם שלשה סוגי תפילות: תפילה למשה, תפילה לדוד ותפילה לעני. תפילת העני חשובה יותר מכולם, וכאשר העני נעמד להתפלל ולשפוך נפשו לה', הקב"ה מתעטף לשמוע את תפילתו, וזהו 'ולפני ה' ישפוך שיחו' שתפילת העני מגיע ישירות לה' בעצמו בלי שום מונעים ומעכבים, וכל חיל השמים שואלים אלו לאלו במה הקב"ה עסוק ומשתדל עכשיו, ועונים להם כי ה' מתייחס עכשיו באהבה אל תפילת העני.
וממשיך רבי נתן, כי מדברי הזוהר האלו יש ללמוד לעצמנו חיזוק עצום להתחזק בעבודת התפילה וההתבודדות, קל וחומר מתפילת העני שהוא מתפלל מעומק לבו על צרכיו הגשמיים החסרים ומעיקים לו, לא כל שכן כאשר אדם מתחיל לרחם על עצמו והוא מרגיש את הדוחק שלו במעשים הטובים ובוכה להקב"ה וכביכול יש לו טענות על זה שה' לא מקרב אותו אליו, עד שהוא מתעורר בבכיה בגלל זה, כמה וכמה חשובה תפילה זו, והיא יקרה יותר מכל התפילות שבעולם.
שכן העניות האמיתית היא העניות בתורה ובמעשים טובים, כמו שאמרו חז"ל "אין עני אלא מן הדעת", היינו הדעת האמיתית והנצחית שיזכה האדם להפנים כי כל העולם הזה הבל והעיקר לחטוף עוד ועוד תורה ותפילה ועבודת ה'.
והעיקר הוא העקשנות כמו שלומדים מרחל לפי דברי רש"י הנ"ל, שאסור להתייאש גם אם נראה שכמה שמתפלל ומבקש – אינו נענה, שכן בעולם הזה ובגוף הגשמי אי אפשר לדעת אם כבר פעל בתפילתו, ובאמת יש לדעת כי אפילו אם לא פעל רק חוט השערה כל ימי חייו גם זה יקר מכל חיי העולם הזה.
ימי הפורים קרבים ובאים, קדושת מרדכי ואסתר קרבה ובאה, פורים חדש בא לעולם, קדושות נוראות ותיקונים עצומים שעוד לא היו עדיין בעולם.. והימים האלו נזכרים ונעשים בכל שנה ושנה, בהתגלות חדשה ונפלאה שלא כדוגמתה, ביתר שאר ויתר עוז…
שבת שקלים – זה ה'קול קורא' הראשון, ההתנוצצות הראשונה של ימי הפורים הנשמעים ועולים מקול הקריאה המתעוררת מפרשת השקלים, וכאשר ב'אחד באדר משמיעין על השקלים', הרי שבאורם ועוזם של שקלי הקודש הללו אנו נכנסים אל הקדושה, "משנכנס אדר מרבין בשמחה", בשמחת עולם על ראשינו ותחילת קדושתינו.
והנה כבר התגלה בעולם סודם של ימי הפורים, פורים ממש, כפי שהם בעצם מהותם, מה שהחל והואיל לגלות אור האורות, רבינו הקדוש רבי נחמן מברסלב, ופתח פיו בחכמה עילאה דעילאה: "כִּי מִתְּחִלָּה הָיוּ כָּל הַהַתְחָלוֹת מִפֶּסַח, שֶׁהוּא יְצִיאַת מִצְרַיִם. וְעַכְשָׁו וְכוּ'. וּפָסַק בְּאֶמְצַע וְלֹא סִיֵּם דְּבָרָיו"…
ומעתה, אם כל ההתחלות הם מקדושת הפורים, הרי שקדושת שבת שקלים היא התחלת ההתחלות, משבת קודש זו מתחיל לבקוע ולזרוח באור יקרות אורם הזך של ימי הפורים הקדושים והנוראים הבאים עלינו לגאולה ולישועה.
* * *
כי סוד ה'מחצית', מחצית השקל, והתיקונים הנשגבים שנעשים על ידיהם הוא סוד נעלם מסתרי הבריאה, דבר שאבות העולם מצוקי ארץ ואפילו משה רעיא מהימנא נתקשה בו, עד ש"הראהו מטבע של אש ואמר לו – כזה יתנו".
ואת הסוד הזה הולך ומגלה אור פני יהושע, אור הלבנה הנחצית ונסתרת כל הזמן מחדש, אשר לו נגלו נסתרות, מזיו והוד מקיפי האור שבעתיים אור פני משה רבו הנשפעים עליו בכל עת ועת, ואשר כל קדושת הפורים נמשכת על ידו, בסוד הנרמז "עיירות המוקפות חומה מימות יהושע בן נון", ובהלכתא רבתא דיליה, בהלכות תפילת המנחה הלכה ז' גילה סוד ה'חצי' וה'מחצית'.
שם חושף הוא בזרוע ידו ועוזו ומאיר לארץ ולדריה עליה עד היכן עולה ומגעת קרבנות המחצית, כי בעוד כל הקרבנות באות שלימות, קרבן מנחה עשירית האיפה, היא מנחת העני הבאה חצויה וקריבה בשפלות והכנעה בחלישות ובלב נשבר ונדכא, ומחמת זה היא עולה עד למעלה למעלה והיא הרצויה והעליונה ביותר המעלה את כל הקרבנות.
כי על כן, כדי שיכנסו לפני ולפנים האורות הנשגבים של ימי הפורים, כדי שיופיעו עלינו מרדכי ואסתר במלוא הדרת קדושת שמחת שמחתם, כדי לזכות להתבשם מריח בשמיו נועם נעימותו של רוח אפינו משיח ה', מוכרחים להקדים את נתינת השקלים, לשקול ולחצות את עצמינו ואת עצמיותינו עד דכדוכה של נפש, לבטל את מציאותינו לנוכח זולתינו עד כלות ולהיכלל ולהתחבר אל כלל הנפשות ברשפי אהבה ורעות ללא שיור.
וככל שמתפוררת הישות והמציאות לפרורי פירורים, והאדם מכיר בעניותו ואפסיותו באמת ושש ושמח ומייקר כל פירור ופירור של רצון דקדושה, כך יותר ויותר הולכת ומתגלית ונשפעת אור והארת קדושת פורים בעולם.
וכל זאת ועוד, מאותם חצאי השקלים שנשקלים על ידי כלל נשמות ישראל וניתנים אל ידיו של משה, מהלב החצוי הנשבר לרסיסים אבל יחד עם זה הוא כוסף ובוער כאש להשם יתברך, מנתינת הלב הזה "מהמטבעות של אש" בונה משיח ה' את מקדש ה', משכן השכינה, ובהם הוא מצרפם ומאחדם בשורשם העליון בבורא יתברך באחדות גמורה בקשר אמיץ ונצחי שלא יפרד לעולם.
ומקדושתם העליונה של מחצית השקלים הללו משם אנחנו שואבים את מקור הכוח העוז והגבורה את אש הקודש להתחיל ללחום את מלחמת ה' למחות את זכר עמלק, להכניע את קליפת המן האגגי. אשר כל שורש אחיזתו ויניקתו היא מהפירוד והפיזור, "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד". כשהנפשות פונות כל אחד לדרכו ואינם מסבירות פנים זה לזה, כשכל אחד ואחד בונה במה לעצמו הולך ומתגדל רחמנא לישזבן המפריד והנרגן הגדול, ומחשבותיו ממלאות את החלל.
ואז מנסה גם הוא לשקול את שקליו על ידי עושי המלאכה, להשליט ולנשא את תאוותיו ותועבותיו בעולם עד כדי להשמיד ולאבד מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד.
אבל איש בער לא ידע, כי צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה, וכבר קדמו שקליהם של האיש רב החסד עליון למלכי ארץ המתנשא לראש בעטרת זהב גדולה, אשר יחד עם תלמידו הגדול נאמנו אסתר הנלקח לבית אחשוורוש, לוחמים להכרית והכניע את ראשית גויים עמלק, להוציא את הניצוצות שבעלו מפיו, להפוך הכל לטובה את הירידות לעליות והעוונות לזכויות, וליהודים היתה אורה ושמחה ששון ויקר.
– אני כל כך רוצה לעשות תשובה באלול, ומרוב לחץ איני יודע מה לעשות?
בתו של רביז"ל 'אדל', התבטאה פעם ואמרה "באלול בוערים ובוערים ולא עושים כלום", מסתובבים באלול רוצים להתחדש, אבל לא יודעים איך להוריד את הרצון למעשה.
מובא בזוהר הקדוש שיעקב ועשו חלקו ביניהם את שנים עשר חדשי השנה. יעקב לקח את החודשים תשרי, חשוון, כסלו, ניסן, אייר וסיון, ועשיו לקח את החודשים טבת, שבט, אדר, תמוז, אב ואלול. לאחר מכן החכים יעקב ולקח מחלקו של עשו ב' חדשים, חודש אדר שנהפך מיגון לשמחה, וחודש אלול שנהפך לחודש הרחמים, שעל זה זעק עשו 'ויעקבני זה פעמיים' כי יעקב לקח ממנו שני חדשים.
והנה בכל שנה ושנה מתחדשת עלינו המלחמה בין יעקב לעשיו בעניין חודש אלול, כי עשו רוצה לקחת חודש זה לעצמו, שלא נדע מהנעימות שיש בעבודת התשובה, והוא מצייר לנו חודש זה כחודש מעיק שמצפים כבר לסיומו – הבה ונתחכם גם אנו בני יעקב, לקחת מעשו את חודש אלול ונבין שחודש זה הוא חודש ההשפעות של רחמים.
אלא שהעיקר תלוי בזה שנלמד ונעסוק בספרי רבינו בעניין חודש אלול [אשר קיצורם מובא בספר אוצר היראה], כי בלימוד ספרי הצדיקים מקבלים ציור אחר לגמרי על חודש אלול ועל המושג של תשובה.
– מהו באמת עיקר עבודת חודש אלול?
עיקר מהותו של חודש אלול הוא להתכונן ליום המלוכה בו אנו נכתיר את השם יתברך להיות המלך. כי אם אמנם השם יתברך הוא מושל בכל, אבל עדיין הוא לא מלך, כי אין מלך בלא עם, עד שאנו נסכים לקבל על עצמנו את ההבנה שהוא המושל, והכל ממנו, וממילא לו יאה לקבל את כל הכבוד שבעולם, ומעתה אנו מצייתים רק לקולו, כי אנו מעוניינים שיתגלה כבודו בעולם.
וזה בדיוק מה שעושים באלול, במשך חודש ימים מתכוננים להבין בצורה נכונה ואמיתית, מה פירוש "הכתרה", מה משמעות המילים "אין מלך בלא עם", איזה כוונה נכניס בליל ראש השנה כשנזעק "מי זה מלך הכבוד…".
זה מלחיץ? אולי משום שאיננו מבינים מה פירוש מלך, ומה פירוש שאנו זוכים להמליך אותו. לכן אנו נלחצים, פשוט לא הבנו נכון את מהותו של החודש, והוא התעוות אצלינו.
– מה זה באמת "מלך הכבוד"?
פעם עמדת ליד אישיות גדולה וחשובה, כמו צדיק עצום, פוסק הדור וכדומה? מצד אחד הרגשתָּ תחושה מלאה ביראת כבוד, ומצד שני, תחושה של התקשרות מלאה באהבה וחיבה ורצון להיות כמה שיותר קרוב.
אפילו יותר מכך – הרגשתָּ תחושה של 'כבוד עצמי', שאתה זוכה לעמוד הכי קרוב אליו.
ותאר לך גם, שהוא בעצמו פתאום פונה אליך, מבין כל המקורבים הסובבים אותו, ואומר לך: "יעקב, יש לך איזו בעיה? אתה יכול לשאול כל מה שאתה רוצה!" או שהוא פונה אליך בפניה אישית ומבקש ממך שתגיש לו כוס תה, איך היית מרגיש? היית מתמלא בתחושת שמחה וחשיבות, ובתחושות משותפות של יראה מחד ושמחה גדולה מאידך – היית ניגש למלא את בקשתו.
אלו הם התחושות שאנו אמורים לעורר אצל עצמנו בחודש אלול. לעורר במח ובלב מחשבות של הערכה כלפי ה', להכיר בכבודו, לשים לב שאנו עומדים לידו כל הזמן [זה אמנם יראה ופחד, אבל הם מלאים בהתקשרות ואהבה], ובעיקר לשים לב שהוא בעצמו פונה אלינו ופושט לנו יד עם המון רחמים, ומבקש שנעמוד יותר קרובים אליו ונקיים עוד מצוה, והוא גם מתחנן אלינו שנדבר איתו, כי הוא מצפה ורוצה להקשיב לכל תפילה שלנו.
וכי יש תענוג יותר גדול מזה, שאנו עומדים ליד "מלך הכבוד" ומקבלים ממנו כבוד ותשומת לב?!
וכעת, דע לך, שכל רגע שאתה חושב כזה מחשבה כזו – מהכבוד שלו, או מהכבוד שלך להיות משמשו בקודש, בזה בעצמך הנך מכתיר אותו ועושה אותו למלך.
וזהו עיקר עבודת חודש אלול. אתה לומד, מתפלל, אומר תיקוני זוהר, עושה מצוות, תחשוב רגע למי אתה עושה כל זה, ותמשיך.
ואם אתה שבור ונפול בדעתך, תיזכר שהמלך מביט עליך בעיניים מלאות חמלה. ובמחשבה זו, עשית תשובה, ואתה חוזר להיות הבן האהוב שלו…
אם תחשוב על זה, במשך חודש אלול, ובימי ראש השנה, תזכה בוודאי לכתיבה וחתימה טובה.
היסוד לשלום ביתו של האדם הוא רק ההבנה שכל העבודה היא לא אצל השני, אלא רק אצלי ומול השם יתברך. רק אז נוכל להתקדם. נכון שזה מאד נוח להאשים את בן הזוג השני, זה נותן תחושה של מלאות, הרגשה של רגיעה, אבל זו היא רגיעה מדומה. "החזרתי לו מנה אחת אפים, לא נשארתי חייבת. הראיתי לו שאני לא שפחה פה בבית", "חינכתי אותו". משפטים מוכרים, לא?
כן, זהו טבעו של האדם. אבל צריך לדעת שאם האדם אינו עובד על מידותיו הוא יורד. כותב הרב יעקב מאיר שכטר בספרו "ונכתב בספר" שהיום לא כל כך מודעים לכך שעבודה זו של זיכוך המידות, היא עבודה רצויה לפני המקום, זה לא עניין של מה בכך. עניין זה של כפיית היצר בתחום המידות הרי הוא בגדר עבודת ה' ממש. הוא מביא שם דוגמא נפלאה. כידוע, בחודשי הקיץ עוסק עם ישראל בפרקי אבות, שהיא מסכת מלאה בעבודה על מידות האדם. שואל הרב מברטנורא: מדוע פתחה המסכת במילים "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע"? הרי היה ראוי לקבוע את הדברים האלה בתחילת מסכת ברכות, שהיא תחילת התורה שבעל פה. שם היה יותר מתאים לכאורה להודיע שזו התורה שמסרה משה ליהושע. למרות זאת קבע רבי את המילים הללו דווקא במסכת אבות. הסיבה לכך היא שרבי רצה לקשור את המלים האלה דווקא בעבודה על תיקון המידות, כדי ללמדנו שעבודה זו של תיקון המידות גם היא מן התורה.
העבודה היקרה הזו של טיהור וזיכוך המידות שקולה כנגד לימוד התורה, שהרי המידות הן ככלים, אשר על ידן האדם יכול להכיל את אור התורה. הן הכלים אשר בזכותם יוכל לבצר את שכלו, לבצר את דעותיו, לבצר את אמונתו, וללכת בדרכי השם באמת בלי טעות ושגיאה.
אנחנו הלא רואים שבכל יום ויום האדם מתחבט עם כל מיני בעיות שקשורות במידותיו, מידותיהם של בניו ובנותיו, מידותיה של אשתו, מידותיהם של שכיניו וחבריו. האדם מוקף בעבודת המידות ועל כן כמה חשוב שייתן אל ליבו את החשיבות של העבודה זו וישקיע מחשבה וזמן וכוח ותפילה בעבודה הזאת.
סיפר הרב הצדיק רבי לוי יצחק בנדר על יהודי חשוב שהכיר ושמו רבי אייזיק. "אני זוכר כשבאתי לעיר מגוריו ונכנסתי לבקר בביתו של רבי אייזיק", מספר רבי לוי יצחק, "והנה ראיתי שמסתובבת שם זקנה אחת, עם שתי מקלות ביד. כששאלתי: מי זאת? על כך ענו לי: כן, כן, זאת אשתו של רבי אייזיק". "זו אשתו של רבי אייזיק?" תמהתי, "הרי רבי אייזיק הוא יפה תואר ויפה מראה, גבוה משכמו ומעלה". היא הייתה רגילה לתת לו על הראש. והנה כשהיא נפטרה, בערך שלושה חודשים לפניו הייתי שם אצלו", מספר רבי לוי יצחק והוא היה שוכב שם חולה. וכשהיא נפטרה הוא ירד מהמיטה וליווה אותה שלוש פסיעות והספיד אותה. וכך אמר: "הבעל שם טוב אמר שאין אדם מבין את חברו כי אם הבעל את אשתו והאשה את בעלה. הוא ורק הוא יודע מי היא, ורק היא יודעת מי הוא. אומר אני לכם, היא הייתה אשה יראת שמים". אמר רבי לוי יצחק: "אז ראיתי באמת את הגדולה של היהודי הזה. בן זוגך מכה בך בשוט לשונו, ואתה עומד מולו מחייך ואומר תודה לה' ועומד ומבקש סליחה מהשני ומדבר הכנעה. זו מדרגה גדולה.
אבל מאיפה מקבלים עיניים טובות כאלו לראות באשתי רק את הטוב? מאיפה מקבלים כוח לראות שבעצם כל מה שהיא עושה, היא רק שליחה של הקדוש ברוך הוא לתקן אותי. צריך פשוט לזכור שיש לי כאן הזדמנות פז לתקן את מידותי. אני צריך רק להפנות את פני כלפי ה', זה מה שהקדוש ברוך הוא דורש ממני כרגע. הוא הוא הקורא לי כאן, הוא הרוצה את טובתי. עדיף שאתקרב אליו עכשיו. מי יודע מה יהיה בניסיון הבא? לפעמים ברמזור יש אור מהבהב צהוב. זה אמנם לא נורא כל כך אם חוצים את הצומת באור כזה, אבל אחר כך, אם נתרגל, בסוף נחצה גם באור אדום ואז אנחנו בסכנה. לא עדיף לעצור את עצמי לפני שה' יעצור אותי? לא עדיף לעצור כבר בצהוב? אני רוצה לפתח אצלי עין טובה, אבל בדרך של קירבה לה', בדרך של התקרבות, לא בדרך של יסורים חס ושלום.
מצאנו בדברי חז"ל על מצוות פריקה וטעינה. התורה אומרת "כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו – עזוב תעזוב עימו", כלומר יש מצוה לסייע בידי בעל החמור ולפרוק את המשא בכדי למנוע צער בעלי חיים מהחמור הזה, וכן יש מצווה של טעינה לסייע בידי בעל החמור להטעין את המשא. ואמרו חז"ל: "מה יקרה אם נזדמנו לאדם שתי המצוות – פריקה וטעינה, והוא אינו יודע איזה מהם לקיים, הרי שמצוות פריקה קודמת משום שיש בה צער בעלי חיים, כי בעל הטעינה יכול להמתין מעט לא יקרה שום דבר, אבל החמור לא יכול להמתין ומצטער תחת כובד המשא. עכשיו ניקח דוגמא אחרת, אם האדם הזה פגש בבת אחת את אוהבו ואת שונאו. האוהב זקוק לפרוק את המשא והשונא צריך לטעון את המשא. מי קודם? אתם יודעים מהי התשובה? מצוות טעינה שבשונא קודמת. ומסבירים חז"ל שהסיבה היא, כי אצל השונא הוא צריך לכפות את יצרו לעשות מעשה של אחווה ורעות וזה עדיף מלפרוק את החמור השני. מה מנסה הגמרא להוכיח מכאן? שצער בעלי חיים הוא רק מדרבנן ולא מן התורה וחיובו לא חמור כל כך שיעמוד מול המצווה לכוף את יצרו, כי אחרת אם המצוה של צער בעלי חיים היא מן התורה. אם כן למה לי להתחשב בכך שהשני הוא שונאו ויש בו כפיית היצר? אבל הגמרא חוזרת בה ואומרת אמנם צער בעלי חיים הוא מן התורה, אך עם כל זאת עדיף לכפות את היצר מול השונא שלך יותר מאשר לקיים מצווה מן התורה. והדברים מבהילים! יותר חשוב לקדוש ברוך הוא שאתה תתנקה מן המידות הרעות של שנאה ואיבה מאשר שתקיים מצוות אחרות.
הנה אתה חוזר הביתה מן העבודה או מן הלימודים ואשתך (או בעלך) מקדמת את פניך בשמחה: "למה לא קנית לי מה שביקשתי? מה עשית כל היום?". איזו תחושה מתעוררת בליבך? אולי חלישות הדעת, אולי כעס. "מה היא מדברת, האשה הזאת, היא לא מבינה, שאני חזרתי מיום עבודה קשה. כמה התאמצתי בשבילה וזה מה שיש לה להגיד לי?"
ואז אתה פשוט מתרתח, כועס, שונא, נחלש בדעתך, נעשה ברוגז, ופותח בקול גדול וצרור של ברכות יוצא מפיך הקדוש והטהור. ואחר כך ננעלים שערי הלב עד הניסיון הבא. והעיקר הוא – שלא נשארת חייב. וזה עוד במקרה הטוב. למה במקרה הטוב? כי גם היא יכולה להצטרף למועדון הצעקנים, ואז שוב נרקמת עוד אריגה בפרוכת השלום והשלווה.
איך עוצרים את התהליך הזה שבעצם הרי אף אחד לא מעוניין בו ואף אחד לא מרגיש בסוף שום מתיקות ושום עונג ממנו?
יש הרבה עצות והנהגות יפות איך לעצור את הר הגעש הזה שלא יתפוצץ.
נתאר מקרה מוכר: האשה מכינה לבעלה ארוחת ערב טעימה. טורחת ומבשלת במשך כמה שעות. טועמת את המאכל מדי פעם וסוף סוף הארוחה מוכנה. והנה הבעל חוזר הביתה, מתיישב מיד לשולחן והארוחה מוגשת לו. והנה חוש הטעם הטוב של הבעל פועל והוא מגיב: "הארוחה ממש טעימה". והאשה עונה לו: "לא נכון, אתה סתם רעב". אתה פשוט מופתע, איזו מן תגובה זאת? תגובה משונה ומרגיזה. מה היא רוצה ממך? אתה יודע איזו כוונה מסתתרת מאחורי המשפט הזה? הרצון לדעת כמה בן הזוג אוהב אותה ומעריך אותה. ואם כן מהי התגובה הנכונה כאן? "לא, אשתי היקרה, אכן הארוחה טעימה, יישר כחך על המאמץ הרב". זה קשה להגיד את זה. זה נתקע לך בגרון. יותר קל לך להגיד: "תעזבי אותי בשקט. מה את רוצה? את לא רואה שאני עייף?"
למי יש כוח לעצות על עבודת המידות כשחוזרים הביתה עייפים ורעבים? יש הרבה עצות והרבה משפטים יפים שאפשר להגיד אבל אם בן אדם לא מכוון על זה שעבודת המידות זה כל הזמן, ושעבודת המידות זה קודש קודשים, אז מאיפה הוא יקח בכלל כוח לבחור איזה משפט יפה להגיד כשהוא רוצה רק להתעצבן?
כדאי לכל אחד לאמץ את הרעיון הזה: כל מחשבה שעולה בלבנו על בן זוגנו, הן אם זה קשור למעשיו או לאופיו ומידותיו, כל המחשבות הללו לא באו סתם. הקדוש ברוך הוא שלח אותן אלינו במיוחד. בשביל מה? בשביל שנעבוד על עצמנו. ואז אנחנו צריכים לשאת תפילה: "ריבונו של עולם, אני הרי יהודי ואני רוצה לתקן את מה שטעון תיקון. אין מי שיעזור לי חוץ ממך". ואז אפשר אפילו לומר תודה. כמו רבי אייזיק, כמו כל הצדיקים. תודה לך בעלי ותודה לך אשתי, על שהיית שליח לעורר אותי לתקן את עצמי.
על חשיבותם של "שיעורים קבועים" בתורה, דבר יום ביומו, עמדו רבים מהספרים הקדושים. עוד בדברי חז"ל בגמרא אנו מוצאים "בשעה שמכניסים אדם לדין אומרים לו… קבעת עתים לתורה?" (שבת ל"א). שאלה קשה היא זו, ואמנם נפסק בשלחן ערוך להלכה, שעל כל אחד חובה "לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה" (יו"ד רמ"ו). מה גם, שאף "מי שאינו יודע ללמוד – כותב הרמ"א באו"ח קנ"ה – ילך לבית המדרש… וילמוד מעט במה שיודע ויחשוב בעניניו ויכנס בלבו יראת שמים".
מכאן, שלא רק דבר חשוב הוא זה, כפי שעלולים היינו לחשוב, אלא הלכה פסוקה בשלחן ערוך. ואמנם, גם רביה"ק התבטא כך ואמר שהיה רוצה מאד, שיהיה "חיוב אצל כל אחד ואחד ללמוד כך וכך בכל יום – ולא יעבור" (שיהר"ן י"ט).
במדרש, ויקרא רבה, מציגים חז"ל את ההבדל שבין טיפש לפיקח באמרם: "מי שטיפש אומר: 'מי יכול ללמוד את התורה, נזיקין שלשים פרקים, כלים שלשים פרקים' מי שפיקח אומר: 'הריני שונה שני הלכות היום, שני הלכות למחר, עד שאני שונה את כל התורה כולה'" (י"ט ב').
נמצינו למדים ששיעורים קבועים הם המאפשרים – לדעת חז"ל – להיות בקי ב"כל התורה כולה" בבחינת "קובץ על יד ירבה" (משלי י"ג) ואם בהלכות תלמוד תורה שם משמע ששיעורים קבועים מהווים עצה שבדיעבד, ומיועדים בעיקר למי שאינו יכול לעסוק כל היום בתורה, הרי שלדברי רביה"ק מוכח שחובה היא, על "כל אחד ואחד, ללמוד כך וכך בכל יום".
ואמנם, כן נהגו אנ"ש, מאז עד היום הזה. למגדול שבהם ועד לקטן שבהם, לעסוק בשיעורים קבועים, דבר יום ביומו. גם עצם הוראת רבינו ז"ל, לערוך שעה התבודדות בכל יום, מהווה שיעור קבוע. (התבטא אחד מחשובי אנ"ש שאם יש לו לאדם שעה התבודדות בכל יום, כבר כל סדר יומו סובב הולך סביב לזה. והדבר גורר עוד ועוד שיעורים קבועים, ואמת היא).
עוד נבאר בע"ה להלן, ע"פ פשוטם של דברים, מה רבה התועלת שבשיעור קבוע, אך לא לפני שנזכיר את דבריו המאלפים של רבי אברהם ב"ר נחמן, שאמר פעם ששיעור קבוע עולה בחשיבותו, אלפים פעמים, על פני שיעור שאינו קבוע – – – ואם הזכרנו לעיל את שיחתו של רביז"ל, בדבר החיוב לעסוק בשיעורים קבועים, מה נפלא הוא המשך השיחה המפליג גם הוא בחשיבות הדבר ועד היכן מגיעה מעלתם של שיעורים יומיים: ענה ואמר: "שאפילו אותן האנשים הרחוקים מן הקדושה מאד, שנלכדו במצודה רעה עד שרגילין בעבירות ח"ו… הכח של התורה גדול כל כך – עד שיכולה להוציא אותם מן העבירות שרגילים בהם ח"ו. ואם יעשו להם חק קבוע וחיוב חזק, ללמוד בכל יום ויום כך וכך, יהיה איך שיהיה, בודאי יזכו לצאת ממצודתם הרעה, על ידי התורה. כי כח התורה גדול מאד".
הדברים מדברים בעד עצמם: הרי זה מוצא קל ונפלא, לצאת מסבך ההרגלים המגונים שלעתים דומה שאין כל שליטה עליהם וכי הפכו לטבע גמור. אמנם, אין לו לאדם כח לשנותם, אלא על ידי "חק קבוע וחיוב חזק ללמוד בכל יום כך וכך" ואז כח התורה הוא זה שיכניע את היצר וישנה את ההרגלים האיתנים וכמאמרם ז"ל "בראתי יצר הרע – בראתי תורה תבלין".
והדברים הוכיחו את עצמם. רבים רבים שהתקרבו לדעת רביה"ק, שבו מעוון, על ידי שקבעו לעצמם "חק קבוע" לכך וכך בגמרא וכך וכך בפוסקים, כך וכך בספרי יראים וכך וכך באמירת תהלים וכו' וכו' בכל יום ויום, הדבר הציל אותם ושינה את דרך חייהם, מן הקצה אל הקצה, מה שלא היה בשום כח שבעולם לעשות, יעידו על כך מאות סיפורים מאנ"ש שתכלה היריעה לבארם.
אולם, מעלה נפלאה זו של קביעת שיעורים יומיים, קשורה קשר הדוק עם תנאי נוסף, עליו דיבר רבינו פעמים רבות. והיא: הפשיטות והתמימות שעל האדם ליישם בכל דרכיו. למידה גדולה של תמימות ופשיטות צריכים כדי לעסוק בשיעורים קבועים. שכן דרכו של אדם היא להתהלך אך בגדולות ואין הוא רוצה לשמוע על שיעורים "בעל-בתיים" כביכול. בני אדם נוטים או ללמוד הרבה או כלום לא. קשה להם להצטמצם לשיעורים "יבשים" כביכול. כי על כן יש לנכנסים בעבודת ה' התחכמויות תפלות, כפי שהעיד רביה"ק, באמרו: "גם מחכמות שיש בעבודת ה' עצמו צריך להרחיק מאד, כי כל אלו החכמות של העולם שיש להנכנסים ומתחילים קצת בעבודת ה'. אינם חכמות כלל והם רק דמיונות ושטותים ובלבולים גדולים" (ליקו"מ ב מד).
האדם מטבעו רוצה לעשות דוקא דברים שעושים רושם לפי דעתו ושיש בהם תועלת מיידית. ומשום כך, אם לא עלתה בידו התמדה מרובה בתורה, הריהו נמנע ממנה לחלוטין. וכדרך שסיפר מוהרנ"ת אחר התקרבותו לרביה"ק, שלפני שהתקרב לרבינו אמנם למד הרבה, אך אם לא הצליח למצוא פנאי רב, שוב לא למד כלל. אולם כשבא לרביה"ק שאמר לו "א ביסל איז אויך גוט" (מעט הוא גם טוב), בהסבירו לו זאת בשבעה משיבי טעם, הבין אל נכון עד היכן מגיעה מעלת לימוד אפילו של שעה קלה. ואמנם, רק הודות לכך הפך מוהרנ"ת לאחד המתמידים העצומים ביותר שבדורו, בשמרו את הזמן עד לכדי דקות ושניות. ופעם התבטא ואמר "גרויסע פינעף מינוט" (חמש דקות גדולים) בהתכוונו לאחד שהתבטא בביטול על חמש דקות שיש עוד להמתין לדבר מה.
כך שאם היה אדם יודע להחשיב שיעורים קטנים, היה עולה במעלות התורה עד אין קץ. אם רק יציית לדברי רביה"ק בתמימות ובפשיטות ויקבע לעצמו שיעורים קבועים דבר יום ביומו. רבינו ז"ל "היה אוהב מאד את העבודות הפשוטות" (חיי"מ עבו"ה ע"ז) והרבה לדבר כמה חשובות הן למעלה עבודות אלו, שדוקא משום כך, מתנכל היצר לבל יקבלו בני אדם הוראה קדושה זו.
אחד מנכליו הגדולים של היצר היא ההפסקה החד-פעמית של השיעורים. כלומר שעל ידי שהוא מבטל את הלומד בקביעות שיעור יומי יום אחד משיעורו, שוב אין השיעור הקבוע נמשך. בדרך זו הפיל רבים לרשתו והרבה מקובעי השיעורים היומיים, הפסיקו בלימוד השיעור בגלל ביטול חד פעמי.
ומהי התרופה לכך? אחד מחשובי אנ"ש מציע עצה נאה משלו ואף מביא הסבר לדבריו מדברי רבינו הק' בסיפוריו הנפלאים שבחיי מוהר"ן. שם מובא סיפור עמוק שהנסתר בו מרובה על הגלוי "הלבנה באה בקובלנא לפני החמה, באשר שהחמה משמשת עיקרה ביום ובימות החמה, והיא צריכה לשמש בחורף ובלילות הארוכים ובקור, והיתה החמה מפייסה שתעשה לה מלבוש. וקראו לכל החייטים… גדולים וחשובים לעשות לה מלבוש ורצו גם החייטים הקטנים לילך ואמרו 'מאחר שאין קוראים אותנו אין לנו לילך' ובאו החייטים הנ"ל והשיבו שאי אפשר ליקח לה מלבוש. כי היא לפעמים קטנה ולפעמים גדולה, על כן אי אפשר לכוון מדתה. ובאו החייטים הקטנים ואמרו שהם יכוונו מדתה ויעשו המלבוש. השיבו להם 'אם החייטים הגדולים אין יכולים, איך תוכלו אתם?'" (שם ל"ח).
סתם ולא פירש רבינו הקדוש והנורא מה כוונתו בסיפור זה, אך ניתנה לנו הרשות לעיין בדבריו ולמצוא עצות לנפשנו. אותו קושי שעמד לפני החייטים בעשיית המלבוש ללבנה – אמר – ניצב גם בפני מי שרוצה לקבוע לעצמו שיעורים יומיים. הלה אינו יודע לשית עצות בנפשו, איזה שיעור "יתפור" לעצמו. אם יקבע לו שיעור גדול – מה יעשה ב'קטנותו', כשהימים מצומצמים, כמו בערבי שבתות או כשהוא בעצמו בבחינת "קטנות המוחין"; ואם יקבע לעצמו שיעורים קטנים – שמא יגרע מן הימים שהיה יכול ללמוד בהם הרבה יותר?!
כי על כן, טרם יחליט על שיעור קבוע, ישקול היטב איזה גודל וסוג של שיעורים יכולים להתקיים אצלו תדיר ומתאימים לכל סוגי הימים והמצבים. אמנם – כפי שציינו לעיל – נוטה האדם לגדולות ומיד כשיתלהב לרעיון השיעורים הקבועים, ירצה "לתפור" לעצמו שיעורים גדולים ממדתו. אך, לא כן, אם יחשב היטב את מצבו, מקומו ומעמדו הרוחני – או אז ידע, לאיזו מדה של מסירות קבועה הוא מסוגל, ויקבע לעצמו שיעור, כדוגמת המלבוש של החייטים הקטנים שאינם מדייקים היטב בתפירתם ומלבושיהם תואמים גם לגדול וגם לקטן… כן גם השיעור שיקבע לו, חייב להתאים גם לימים של "גדלות" וגם לימים של "קטנות" וכך יהיה בטוח שהשיעור יתקיים בידו.
אולם, מוהרנ"ת, שאחז במדריגות של שלימות בדברי רבינו ז"ל, פתר לעצמו באופן אחר בעיה זו של שינוי בימים. וכמובן, אם כי יתכן שהעצה הנ"ל אמיתית היא, עלינו להתחקות על דרכי רבי נתן בעצמו ולשאוף להגיע למעשיו. מוהרנ"ת שהיה חזק מאד בשיעורים כסדרם, דבר יום ביומו, מחצות הלילה ועד לשכבו על מטתו למחרת, לאחר תפילת ערבית, התווה לעצמו, שלשה עשר (!) סוגי שיעורים, המותאמים לפי כל סוג יום. ליום רגיל – סך שיעורים גדול, לערבי שבתות – כמות קטנה יותר, לשבת בעצמה – צורה אחרת של שיעורים, ליום נסיעה – שיעור שונה בתכלית וכו' וכו'.
אך ידועים הם הדברים המובאים בספרים הקדושים, שהמניעה הגדולה ביותר היא "מניעת המח" היינו, מה שמחשבתו של אדם מונעת בעדו, מלהוציא את רצונותיו הטובים אל הפועל. כך הוא בנידון התמימות והפשיטות, שמרוב השגתו של אדם בחשיבות רעיון השיעורים הקבועים ותועלתם, יחליט למשל שאין זה נאה לו ללמוד בכל יום רק שני הלכות או רק דף זוהר אחד וכיוצא בזה. במחשבתו, רוצה הוא לראות את עצמו עם סדר יום מושלם, עמוס שיעורים למכביר כמו זה של מוהרנ"ת ואפילו יותר מזה… הדבר נובע מהעדר הכרת עצמו, מקומו, מדריגתו ומידת יכלתו, וביחוד, מהעדר השגה בחשיבותו ורום ערכו של שיעור קטן בתורה.
על העדר השגה זו, דרש מוהרנ"ת בליקוטי הלכות או"ח, דרוש נאה למאד. דבריו נסובים על מאמר חז"ל: "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע וכו' אם נצחו – מוטב ואם לאו – יעסוק בתורה וכו' ואם לאו – יקרא ק"ש; אם נצחו – מוטב ואם לאו – יזכיר לו יום המיתה" לכאורה קשה "אם כן, יזכיר לו תיכף יום המיתה? ועוד הלא אנו רואים רוב בני האדם שזוכרים יום המיתה בפיהם ואף על פי כן עושים מה שעושים ר"ל?" (בציה"פ כ"ב).
על כך משיב מוהרנ"ת במתק חידושיו, שאמנם לא זכרון יום המיתה בעצמו מכניע את היצר, אלא כוחה של התורה, וכפי שאמר רבינו ז"ל בשיחה שהזכרנו לעיל, שכח לימוד התורה וקביעת שיעורים יומיים בה "גדול כל כך עד שיכולה להוציא אותם מן העבירות שרגילין בהם" אלא, שהואיל והאדם אינו יודע להחשיב את השיעורים היומיים ויתכן שמרוב זלזולו בהם לא ירצה לקיימם או שיפול ברוחו ויפסיק לקיימם – על כך מייעצים לו חז"ל "יזכור לו יום המיתה – היינו שיזכור יום המיתה שסוף כל סוף יהיה מוכרח למות ואז בסוף הכל בוודאי טוב יותר, כל מה שחטף בזה העולם, איזה דיבור תורה ותפילה וקראית שמע, אף אם הוא כמו שהוא".
יוצא מכאן, שעל האדם להתייחס בצורה נכונה יותר לשיעורים קבועים. עליו לדעת שעל ידם "יזכה לצאת ממצודתו הרעה" כמאמר רבינו ז"ל. או אז ידע אל נכון איך להעריך "איזה דיבור תורה ותפילה וק"ש אף אם הוא כמו שהוא" והדבר יתקיים אצלו לעד.
ואף לדעתנו הפשוטה יש לו לשיעור קבוע עדיפות גדולה, בכך שהוא צובר בעקביות חלקי תורה נרחבים בזה אחר זה. כבר דובר רבות על חשיבות הבקיאות, לצד העיון בתורה. אין לנו כאן אלא לציין, שאין כמו שיעור קבוע – ולו הקטן ביותר – לעשות את המקיימו לבקי עצום, בכל מקצועות התורה. סעיף אחרי סעיף, דף אחרי דף ופרק אחר פרק מצטרפים, ברבות הימים, לחשבון גדול ועצום, המקנה ידיעה נרחבת בתורה.
לא נמנע מלהזכיר כאן את משל הצבי והארנב הידוע, הממחיש דווקא היטב את מעלת השיעור הקטן והקבוע על פני השיעור הגדול שאינו קבוע: מעשה בצבי אחד שהתחרה עם הצב כבד הרגליים מי מהם יגיע למרחק רב יותר תוך שנה… מובן, שהצב, בידעו את קצב הליכתו האיטי ומאידך את זריזותו של הצבי, עשה את חשבונו והחליט לזחול במידת יכולתו כמה שעות מדי יום ביומו. ואילו הצבי ישב בטוח על מקומו, בחשבו בלעג 'וכי מה יש לי למהר, אם מתחרה אני בצב זחלן? זמן רב יש לי עד סוף השנה, או אז ארוץ ברגלי הקלות את כל אותה דרך שעשה הצב, במשך יום אחד…
עברו חדשים רבים והצב שוקד על מסעו היומי. השנה קרבה לקיצה והצב השיג מרחק רב למדי. ואילו הצבי, בראותו כי בעוד יום יומיים תסתיים השנה, קם ממקומו והחל לרוץ בכל כחו. אך עד מהרה נוכח לדעת שאיחר את המועד וכי הצב השיגו בשקדנותו…
כן הדבר במי שלומד בעקביות, סעיף אחרי סעיף ודף אחרי דף. שאם כי שיעורים קטנים הם אלה ובוודאי יתגאה עליו הלומד הרבה אך בלי קביעות, הרי שברוב הפעמים הוא המספיק יותר ואף יודע יותר מחברו שפעם לומד הרבה ופעם לא כלום.
ואם נגענו בנושא השיעורים היומיים, עלינו לציין, שדרך רבינו הקדוש היא, לעבור על כל מקצועות התורה ולא להסתפק בלימוד ספרים מסוימים בלבד, אלא "ראוי לאדם שיעבור וילך בזה העולם בכל הספרים הקדושים וללמוד כולם כדי שיהיה בכל מקום. כמו שנמצא השרים שהולכים ועוברים במדינות ומוציאים הוצאות רבות על זה, כדי שיוכל אחר כן להתפאר ולומר שהיה במדינות, כמו שדרך השרים להתפאר ולומר: הייתי בווארשא וכיוצא בזה. כמו כן, ראוי שיהיה האדם בעוה"ז בכל מקומות הקדושים של התורה, כדי שיוכל להתפאר בעוה"ב שהיה בכל מקום, דהיינו, בכל הספרים הקדושים כנ"ל ולעתיד בעוה"ב מזכירין אותו כל מה שלמד בעולם הזה".
אין אלו דברי מליצה ח"ו. כן צריך לנהוג וכן רצה רבינו ה"ק שננהג "ופעם אחת חישב רבינו ז"ל מה שהאדם צריך ללמוד בכל יום, עד שאין היום מספיק, דהיינו, לגמור בכל שנה ש"ס עם הרי"ף והרא"ש וארבע שולחן ערוך הגדולים וכל המדרשים כולם וכל ספרי הזוהר ותיקונים וזוהר חדש וכל ספרי קבלה מהאר"י ז"ל, גם צריכין ללמוד איזה שיעור בקצת עיון ועוד חשב הרבה דברים, גם צריכין לומר תהלים בכל יום ותחנות ובקשות הרבה הרבה" (שיהר"ן).
כך שעל כל אלה, צריכים להשתרע השיעורים הקבועים שלנו. אך יצויין, שמיד אחרי זה מדגיש רבינו הקדוש "לבל נהיה נבהל מזה שהזהיר ללמוד כל כך בכל יום" עיין שם טעמו. ואם נזכור את הכלל שאין לקפוץ בבת אחת לשיא המדריגות, נטיב להבין שגם בנידון דידן, אם כי יש ללמוד את כל הספרים הקדושים, אין מגיעים למדרגה גדולה זו מבלי שעולים לפני כן על המדרגות התחתונות שעליהם באו רוב דברינו הנ"ל.
כדאי היה לציין גם, להשלמת הענין, שעל לימוד הפוסקים הזהיר רביז"ל ביותר מכל הלימודים. וכמובא בשיחה כ"ט שבשיחות הר"ן ש"הוא תיקון גדול מאד מאד. כי על ידי חטאים נתערב טוב ורע ועל ידי לימוד פוסק שמברר הכשר הפסול המותר והאסור הטהור והטמא, על ידי זה, נתברר ונתפרש הטוב מן הרע" – – – "ואמר שכל איש ישראלי, מחוייב ללמוד בכל יום ויום פוסקים ולא יעבור, ואף אם אנוס ואין לו פנאי, ילמוד על כל פנים איזה סעיף שולחן ערוך, באיזה מקום שהוא, אפילו שלא במקומו שהוא עומד עתה בשלחן ערוך. כי צריך ללמוד איזה דין בשו"ע בכל יום ויום כל ימי חייו. וכשאינו אנוס ילמד כסדר כל הארבע חלקי שו"ע, מדי יום ביומו. וכשיגמור ויסיים הארבע חלקי ש"ע יחזור ויתחיל ללומדם כסדר וכן ינהג כל ימי חייו".
וגם זה מדרכיו בקודש של רבינו הקדוש שכמובא להלן בשיחה ע"ו "לא היה מצווה לחזור תיכף על לימודו, רק רצונו תמיד היה, ללמוד הספר או הפוסק שלומד כסדר מראשו לסופו בזריזות ואחר-כך יתחיל פעם שני ויגמור אותו כולו וכן פעם אחר פעם".
מי יתן ונקיים את דבריו הקדושים פשוטם כמשמעם. אך גם כאן, אם אין מצייתים לרבינו הקדוש, ללמוד את כל הספרים ולסיימם מראשם לסופם ולהתחילם מחדש, אין זה פוטר מלקבוע שיעורים שעדיין אוחזים בהם ויכולים לקיימם במעט ישוב הדעת.
המעבר הזה מקודש לחול, מקדושת חג הפסח לימי השיגרה – קשה מנשוא. הנה רק עתה היסבנו כבני חורין, מוקפים במצוות, אפופים בניחוח ההגדה, בהתרוממות-מה מחיי החולין – ושוב עלינו לנחות לתוך מערבולת חיי היומיום, עם אותן דאגות מוכרות ומכבידות, עם אותן התנסויות חוזרות ונשנות…
בלב מתגנבת לה מחשבת-תוגה: מה הועלנו? באותן שעות נעלות של ליל הסדר כבר ניסינו לחשוב שאולי הפעם אכן תגיע גאולת נפשנו; והנה הכול כל-כך דומה לעבר…
אולם, לאמיתו של דבר, עתה ורק עתה היא שעת המבחן, בה אנו יכולים לזכות להתעלות אמיתית. כול ההתרוממות שקדמה לימי חולין אלו נועדה אך ורק להעניק לנו נקודת זינוק, כדי שלא נרפה מן ההתקדמות שלנו בעבודת ה' בתקופת ההתנסות שלאחריה.
* * *
ימי הפסח והימים שאחריהם מהווים דוגמה מובהקת לכל הבא להתעורר מחדש בעבודת ה'.
האדם מתעורר, הוא מחליט לשנות את דרכו לטובה. בתבערת לב הוא מתייצב ומכריז: 'ברצוני לקבל עלי עול תורה'; 'אני רוצה להתחיל מעתה לשוב בתשובה'; 'מעכשיו אני מוכן לעבוד את בוראי ביתר שאת'! הוא מצפה לסיוע שמימי; הוא רוצה לפחות שאותה התלהבות בה התחיל תמשיך ללוותו בהמשך הדרך – אך מן השמים לא ממהרים להעניק את אותו סיוע מיוחל, כי האדם צריך לעבור כעת מבחן קבלה – האם הוא אכן מוכן, באמת ובתמים, לקבל עליו עול מלכות שמים?
בתחילה מקבל כל אחד במתנה דחיפה מסויימת לעבודת ה', זוהי ההתרוממות המלווה כל מתחיל שדורך על מפתן התשובה, שכן 'הבא ליטהר מסייעין אותו'. לשם כך מוענקת לו חינם הארה ראשונית שתרומם אותו מעט ותיתן לו הרגשה שהוא אהוב ורצוי אצל בוראו, כמו ההארה שיורדת מן השמיים בחג הפסח, שמספרת לנו על אהבת ה' לעמו, גם כשהיו בשפל המדרגה.
הארה זו באה מלמעלה אף ללא שהאדם זכאי לכך, כדי שישאב מכך כוח ועוז לעמוד במבחן. אך מהר מאוד היא נעלמת – והוא נאלץ להתמודד עם אותן תחושות ישנות ומוכרות; עם אותם מאוויי גוף בלתי רצויים; עם אותן מידות מקולקלות שעדיין קבועות בו; עם אותו יובש רוחני שאפף אותו תמיד; עם אותה 'קרירות' שלופתת אותו בכל עת.
זוהי כאמור תקופת מבחן, אך את האדם מטרידה בתקופה זו שאלה מנוגדת בתכלית: האם הוא ימשיך לחיות באותה התרוממות שחש בתחילה, אם לאו? וברגע שהוא נוכח שאין לו את אותה התרוממות – הוא זונח לגמרי את רצונו לשוב בתשובה שלימה.
אך הוא טועה טעות מרה. המבחן הוא הפוך: האם הוא יהיה מוכן להתחזק בכל מצב שהוא ולא ירפה מן הרצון לשוב בתשובה גם כשהמציאות תטפח קשות על פניו? האם הוא יהא מוכן להמשיך להתפלל ולצעוק אל ה' גם כשהוא ימשיך להיות שרוי במדרגה שפלה? האם הוא יקבל עול מלכות שמים בכל מצב שהוא, או רק כשהוא חש בהארה גלויה?
זהו המבחן, ורק מי שמוכן לכך יזכה בסופו של דבר להתעלות הרוחנית המיוחלת.
* * *
מדוע צריך אדם לעבור מבחן כזה?
סודו של מבחן זה נעוץ בכך, שכדי לתקן את העבר זקוק האדם לעשות 'תשובת המשקל' על עוונותיו.
כל עוון מאפיל על האמונה שה' יתברך משגיח על כול אחד וכי הוא נמצא בכל מקום – אמונה שלא מותירה מקום לחטוא.
כיוון שכך, מוטל על החוזר בתשובה לעשות את ההיפך הגמור – עליו לגלות דווקא באפילה שגם שם נמצא ה' יתברך ומלוא כל הארץ כבודו.
כאשר האדם מתחזק ומאמין שאין מציאות שבה לא ניתן להתקרב לבורא, ושגם במדרגתו הנמוכה יש אפשרות לכבד אותו יתברך, ומתוך כך הוא משתוקק לשוב בתשובה – הריהו מתקן בכך את העבר, ומגלה שכבוד ה' ממלא את הכול ואף את המקום החשוך ביותר.
* * *
המבחן של ימי ספירת העומר נועד לבחון: האם גם כאשר האדם שרוי במצב של 'עומר שעורים' – המשמש כמאכל בהמה – הוא יכול להרים אותו ב'תנופה' לבוראו, כלומר לרצות למרות המצב הקשה שלו לשוב בתשובה? האם הוא יוכל להמתין להארה חדשה גם כשהארה הראשונית חלפה ולהבין שאין לו מקום אחר להיות בו אלא על יד ה' יתברך?
ההמתנה הזאת בעצמה מטהרת ומכשירה את האדם לקבל את התורה מחדש וביתר שאת.
חינוך הוא תחום רחב היקף ועתיר מהמורות. מורים, מלמדים ובעלי ניסיון יודעים היטב את טעמה המר של ההתמודדות עם נער עיקש וסרבן. כמה קשה לרכך את ליבו של חובב קונדסים, להעמיס עליו עולה של מרות, להנחיל וליצוק ברוחו הסוערת אורחות דרך ארץ ולאלפו בינה ונימוסין. ובכל זאת, כמה שקשה מלאכת המחנך מול נער שובב, יש מקרים קשים ומרים מזה, הנער המתחכם למשל.
במקום הזה נעצרים כל טכסיסי החינוך, העקשן שאיננו מוכן להרפות מקושיית "מי אמר" לעולם לא יוכל לזוז ולו פסיעה מהמשבצת שקיבע לעצמו. עם כל הרצון הטוב, אין דרך לקדם ולסייע לנער עיקש ופתלתול, כזה המתעקש לטעון "אינני יכול, לא מסוגל, לא בשבילי". ההיגיון והדעת, התבונה והרצון הטוב, כל אלו אינם יכולים לו לטיעון אחד רופס "אינני יכול".
לא רק נערים שוגים בעורפם הקשה. גם אנשים, גם זקנים. בעצם, בליבו של כל אדם מקנן טיעון שכזה בגרסאות שונות. עמוק בליבו רובץ בכל איש ספק עייף וקנטרני, וכל אימת שתקווה חדשה מתדפקת על שעריו, עונה כנגדה הספק בקולו הצונן "מי אמר שתצליח? ומה יהיה מחר?". ויש גם הוכחות "כבר היו דברים מעולם".
ספק, היסוס – בית כלא
הספקות וההיסוסים הם הגורם העיקרי לחוסר התקדמות. העקשנות הספקנית לופתת את הנפש כמו בית כלא אימתני. איננה מניחה לעשות ולו פסיעה אחת לפנים. בבית הכלא הזה בילה כלל ישראל ארבעים שנה. ארבעה עשורים של עיכוב במדבר, 42 מסעות, הליכה אינסופית והמון שנות חיים שיכולות היו להתקיים בקדושת ארץ ישראל. והמעצר הארוך הזה החל בעקבות חטא המרגלים.
בפרשת השבוע מספרת התורה על המרגלים שהוציאו דיבת הארץ רעה. על חומרת עוון לשון הרע שמענו כבר בפרשת מרים. שם הסתכם העונש בבידוד של שבעה ימים מחוץ למחנה. חטא הלשון חמור וגם גדולים וטובים כמו מרים הנביאה לא יצאו ממנו נקיים. ובכל זאת, עונש המרגלים הינו יחיד ומיוחד בתנ"ך כולו. מעולם לא נענשו הכלל והפרט באופן חמור שכזה. מגפה, מיתה משונה, ארבעים שנות מסע במדבר, ומיתה שנגזרה על כל אותו הדור. חטא המרגלים והעונש שבא בעקבותיו אומרים דרשני.
המרגלים והמלאכים
הוצאת הדיבה של המרגלים, מגלה רבי נתן, החלה מוקדם יותר, עוד קודם בריאת העולם. כאשר ביקש השי"ת לברוא את האדם, התעוררו המלאכים בקטרוג נורא, הם טענו "מה אנוש כי תזכרנו", וכי מדוע לך לברוא אדם קרוץ חומר, הלא הוא עתיד לחטוא לפניך; ברור שבמציאות בה יחיה האדם הוא ישגה ויחטא, ומדוע זה כדאי לברוא אותו. קטרוג המלאכים נבע מתוך שלא הכירו במעלת האמונה הפשוטה, כזו הנובעת מתוך הארץ, ממציאות החומר ומאילוצי הטבע. ורק משם, מתוך המקום הנמוך והשפל, עולים השעשועים הגדולים ביותר. את הסוד הזה ידע רק מי שאמר והיה העולם, למלאכים היתה בריאת האדם נדמית כמשהו הכי פחות כדאי.
הקטרוג הזה, מגלה רבי נתן, הוא שורש כל היצרים הרעים. הקטרוג הזה נכנס גם בליבם של המרגלים והסיט אותם להטיל דופי בטוב הארץ. המרגלים ראו עצמם כחגבים, ספקות והיסוסים שיבשו את אמונתם, ואת ארס הספק והקנטור הם החדירו בלב העם.
על החטאים כולם מוכן השי"ת לסלוח ולמחול, לא כן על חטא הריגול. ספק והיסוס הם אבי אבות הנפילה, שורש וראש לכל טומאה וירידה.
אל תהיה מרגל
לא לחינם מספרת התורה הקדושה על המרגלים ועונשם הנורא. חטא המרגלים מצוי היטב בכל דור. בכל רגע עלול כל אדם להפוך ל'מרגל', לחפור ביסודות האמונה ולהמיט שואה על יהדותו וקדושתו. ההצצה אל העתיד כמו גם חיטוט מיותר בנבכי העבר, מתוך ספק ותהיה, זהו חטא המרגלים בגירסתו היומיומית.
כשקיבלנו תורה, לוחות הברית של עשה ולא תעשה, קשר של תפילין וברית של שבת, מצוות ציצית וגדרי קדושה העניקו לנו את היכולת לעמוד בהיכל המלך, ללכת מדרגה לדרגה ולכבוש את הארץ, לזכות לאמונה ולרכוש שלטון על החומר. הדבר היחיד שמסוגל לשלול מאיתנו את הנכס היקר הזה הוא ספק. השאלה "מי אמר" יש בכוחה למוטט כל היגיון חכם. הטיעון המסכן "אינני יכול" משמש אזיקים לנפש, וכל עוד האסור בעצמו איננו מוכן לוותר על בית כלאו, אף אחד אחר לא יוכל לבצע זאת עבורו.
כשהנפש כובלת את עצמה בהיסוסים ושאלות, הראיות כולן יימצאו לה למכביר. תמיד יש משהו בעבר שיעניק גושפנקא להחלטה שהצעד הבא איננו עבורי. העתיד תמיד לוט בערפל, מאיים בספקות, ומלא חששות. אם לפני כל צעד קדימה נשאל מחדש "מי אמר שזה בשבילי" לעולם לא נצא ולו פסיעה מעבר לקטנות.
בין ספק לבירור
סבורים היינו לומר שחלישות הדעת וספק אולי אינם מיטיבים עם הנפש, משבשים את הרצון ואינם רצוים, אך מעבר לכך, באה התורה ואומרת ברורות: חלישות הדעת – אין חמור ממנה; הספק – חטא המרגלים. על דבר אחד אין בשום אופן מחילה, על עוון ה'ריגול'.
מעולם לא ביקשו מאיתנו לעשות צעדים פזיזים, להלך בלי לבדוק קדימה. ההבדל נעוץ בשאלה. האם זו שאלה של ריגול, או כזו שנועדה לבירור. כשמעניקים ליהודי שבת, כשנותנים לו את הזכות להיכנס להיכל המלך עטור בתפילין ומועטף בטלית, אין מקום לספקות, הטלת ספק בהצלחה וביכולת לעמוד בשמירת התורה וההליכה מדרגה לדרגה, היא הכח היחיד שמסוגל לפלוט את הנפש אל החוץ.
ראוי ונכון לבדוק ולברר איך לקיים את הדברים. אסור בהחלט להסתפק ביכולת לעמוד ולצעוד קדימה בקיום הדברים, אבל הספק איננו בירור, אלא אבן נגף. בירור חייב להיות מעשי, מתוך בהירות ורצון להצליח ומתוך אמונה שהתורה שייכת לי לגמרי. רק אז ניתן לשאול ולברר איך בדיוק עושים את זה.
לפני שנוסעים לאומן, צריך להכין צידה לדרך – איך נוסעים, למה נוסעים, למי נוסעים, מה עושים שם, למה עלינו לצפות וכדומה. בכך ינסה לעסוק המאמר שלפניכם.
נסיעתו של חסיד לאומן, אינה נסיעה סתמית לקברי צדיקים, שמטרתה לפעול ישועות ולזכות לברכות. נסיעתו ספוגה בכיסופים ובגעגועים לקראת פגישתו עם רבו הקדוש – רבי נחמן מברסלב!
שהייתו באומן טעונה ומלאה ברצון ובתקווה אינסופית – אולי יזכה לפרש את שיחתו ולשפוך את לבו לפני הבורא יתברך אצל המנהיג הרחמן, ולקבל שפע חדש של עצה ותבונה, כוח וגבורה.
אי לכך, קל להבין, שהאכזבות והקשיים הם מנת חלקם של רבים. כאן טורדים טרדות הדרך את המוח ואת הלב – והכיסופים נשכחים ונעזבים; כאן הפה סתום והלב אטום; כאן נהיה פתאום יבש ומשעמם, ולא יודעים מה לעשות. הרי סוף-סוף מדובר בבשר ודם.
ואכן לשם כך אספנו עבורכם מספר רעיונות – סוג של צידה לדרך, שידיעתם תחסוך לכם בעזרת ה' צער ועוגמת נפש, ותעזור לכם לנצל את המירב מהנסיעה והשהות ליד הציון הקדוש.
חשבנו לקרוא למאמר הזה 'צרות של עשירים', כי אכן, הצרות האלה, צרות של עשירים הם. מי שלא טעם את 'היין ההונגרי' לא יבין את טיבן של 'בעיות' אלו. אך מי שכבר כן טעם, ימצא נחת ב"מזוודה" של צידה לדרך שהכנו לו כאן, בעזרת השם יתברך.
טרדת הדרך:
מי מאתנו אוהב את הדרך? אולי כשהיינו ילדים קטנים, נהנינו לראות את הנחיתה ואת ההמראה. אך כיום, כולנו מוותרים על התענוג הזה, לעבור בשדה התעופה המרובה מרעין בישין מכל הסוגים, ולהיטלטל כ-12 שעות מהבית עד לאכסניה באומן.
הנסיעה לא רק שהיא מתישה, אלא גם מעייפת מ'להחזיק ראש' להיכן נוסעים – ולקראת סופה היא כבר מוצצת את לשד הכיסופים והגעגועים שהיו לנו בתחילת הנסיעה… מוכר או לא?
בכן, הא לכם נקודות ספורות, שידיעתן תעזור לכם:
א. הדרך לרבינו, היא לא רק אמצעי להגיע אליו, אלא גם ערך בפני עצמו. הנסיעה עצמה לצדיק, מתקנת תיקונים נפלאים, ומועילה לנשמת האדם.
לדוגמא: מכל פסיעה ופסיעה נברא מלאך טוב, שיעמוד לצידנו בבוא הזמן. (גם על כל פסיעה שאנו נשרכים בתור הארוך לכיוון הדלפק בקייב…)
ב. לא רק שהדרך לרבינו היא תיקון בפני עצמו, אלא גם הבלבולים וטרדות המוח שבדרך, יש להם מטרה ותועלת; כשנוסעים לצדיק האמת, ולמענו מוכנים גם לעבור את הדרך על כל בלבוליה – מעלים את כל הבלבולים הללו, ועושים מהם כלים לקבל את אורו של הצדיק (ליתר הבנה בפנימיות העניין, ראה נא ב'ליקוטי הלכות', ברכת הריח ד', יד וטז).
ג. אם לקראת סוף הדרך אתה מרגיש מותש ומרוקן מכיסופים ומגעגועים – אין זו סיבה להצטער; תופעה זו צפויה, וכבר נכתבה ב'ליקוטי מוהר"ן' (עב) לפני כ-200 שנה. תופתע גם לשמוע את הסיבה: ככל שמתקרבים לצדיק – היצר הרע הקודם מת, ומקבלים יצר הרע גדול יותר.
קבל זאת בהבנה, והשתדל לעשות את שלך: להתגבר בכיסופים חדשים!
צידה לדרך: ניצול הזמן באומן:
כל חסיד שוהה באומן כ-7 ימים בממוצע. על פי חשבון שערכנו, ישנן 168 שעות ב-7 יממות. סך הכל: 10.080 דקות. כל דקה ליד הציון הקדוש היא מכרה של זהב נצחי! האוצר פתוח – וכל הרוצה יבוא וייטול.
כמובן, שמהצד השני עומד ודואג היצר לעשוק את הזמן, בשוטטויות, בנשנושים, בשיחות סרק ו…בקריאת המגזין הזה. הלא על כך מקדימים החסידים לנסיעה תפילות רבות: "בידך עיתותי, הצילני מיד אויבי ומרודפי" – 'עזור לי לשמור ולנצל את הזמן היקר'.
הרי לכם כמה תחבולות איך להישמר מהעושק הנוראי:
א. ראשית כל, אין כמו 'סדר יום', בכדי להציל את הזמן; בלי סדר, הזמן חומק מתחת לאצבעות. השתדל ליישב את דעתך, ולרשום על פתק: מתי אתה קם, מתי אתה אוכל, ומה אתה עושה בשאר הזמן.
אך שים לב! סדר היום בא רק לעזור לך, ולא לשבור אותך כשאתה לא מצליח לעמוד בו. סדר היום אינו ה'בוס' שלך שאמור לנזוף בך כשאתה לא ממלא את הוראותיו, אלא הוא המשרת שלך, שאמור לעזור לך לנצל את הזמן היקר שעומד לרשותך.
ב. לתועלתך ולהנאתך, שמור על שיעוריך הקבועים בתורה הקדושה: בגמרא, בשולחן ערוך, וכיוצא בהם. מלבד החובה לשמור על השיעורים הקבועים, יש לכך גם תועלת עצומה: לחדש את המוח, ולרענן את החיות דקדושה.
כשאתה פורש לפינה, ומתעמק בדף גמרא, רש"י, תוספות, או בסעיף שולחן ערוך – אתה נותן לנשמתך מנוחה. לפי דברי רבינו, שעת הלימוד היא עבורך שעה, שמחדשת לך את המוחין – וכך תוכל לחזור לעבודת הבורא ביתר שאת וביתר עוז.
שיחה לפני השם:
גולת הכותרת של הנסיעה, היא הזמן בו אנו עומדים לפני רבינו, ומשיחים את לבנו לפני השם. הלא על כך כבר התבטא מוהרנ"ת: "כי כל מגמתי וכל תשוקתי ותקוותי הוא רק להיות על הציון הקדוש הרבה פעמים, אולי אזכה לפרש את שיחתי, לשפוך לבי כמים נוכח פני השם"! (עלים לתרופה, שפ).
הציון של רבינו, הוא לא רק מקום שבאים ומזכירים שמות לרפואה ולהצלחה; הציון של רבינו, הוא המקום שבו עומד התלמיד לפני רבו, ומספר את הכל… כמה הוא רוצה להתקרב להשם יתברך, הרצונות, ההצלחות, האכזבות, הקשיים, והספיקות. ובעצם, מה לא?
אך מי כמו חסיד ותיק יודע, שהדבר מצריך עקשנות רבה. לא תמיד זה הולך חלק. יש מי שדואג להקשיח את לבנו, ולסתום את פינו – ואז למשוך אותנו לפינת העוגות והקפה…
ואכן, בלי עקשנות זה לא הולך. אם הגענו כבר עד לשער השמים, תהיה זאת טיפשות גדולה לוותר בגלל אטימות הלב וחוסר דיבורים. רבינו המשיל זאת פעם, לגיבור שכבש מדינה שלימה, אך בהגיעו לפתח חדרו של המלך – נמנע מלהיכנס מחמת קורי עכביש שחסמו את המעבר…
ביחס לריווח שאותו אנו מרוויחים עם דיבורי התפילה והשיחה, הרי שאטימות הלב וחסרון דיבורים, אינם יותר מ'קורי עכביש' שחוסמים את המעבר לישועה המובטחת!
והרי לכם כמה גרגירים, אשר ידיעתם תעזור להתעקש וללעוג ל'קורי העכביש' שחוסמים את המעבר לישועה:
א. עיקר הקושי בשפיכת הלב, נובע מהטעות שרק דיבורים הנאמרים מתוך רגש והתלהבות, יש להם כוח לפעול; צריך לזכור ולשנן שוב ושוב, שגם דיבורים יבשים ופשוטים יש להם כוח עצום לפעול, לשנות ולתקן.
אם היינו רואים את השינויים שהדיבורים 'הפשוטים והיבשים' מחוללים – היה לנו הרבה יותר קל, לעמוד זמן רב ולהפציר בתפילה. אם היינו משוכנעים שאפשר לזכות בשנה מתוקה מלאה קדושה ושמחה, גם באמצעות דיבורים יבשים הנאמרים מתוך עקשנות דקדושה – לא היינו מתלוננים על הלב האטום… וכמובן, שגם ההתלהבות לא הייתה מאחרת לבוא.
ב. באשר לקושי שיש לנו לפעמים לספר בציון רבינו את אשר עובר עלינו – חשוב לזכור שרבינו יודע את כל מה שעובר עלינו, יותר מאתנו. רק בתור אתערותא דלתתא אנו אמורים לספר לפניו את לבנו; וכמו שאמר רבינו: "אני לא יכול לעזור, אלא רק למי שבא לפני ומספר את חסרונו". ולכן, לא צריך להתבלבל מכך שהדעת מבולבלת ואי-אפשר לספר את הכל ולשטוח את הבעיות כדבעי על כל פרטיהם ודקדוקיהם, כי סוף-סוף אין סיפורנו ושיחתנו כי אם השתדלות, ו'אבנים וסיד' וכלים כדי לקבל את תיקונו של הצדיק. ולכן איך שמספרים – זה טוב; העיקר לשים את האצבע על החיסרון, ולספר עליו איך שאפשר.
גם כאן חוזר על עצמו הכלל החשוב: גם דיבורים פשוטים ויבשים, גם סיפורים מבולבלים ומגומגמים – יש להם כח עצום!
ג. חשוב גם לזכור שאדם הוא לא מלאך, וגם בבית קשה מאוד לעסוק כמה שעות רצופות בהתבודדות ושפיכת לב. לכך יש לנו ברוך ה' ספר תהילים או 'ליקוטי תפילות', שאפשר לבלות בהם בנעימים, לטייל ממזמור למזמור, ולשפוך את הלב במילותיו של נעים זמירות ישראל או של מוהרנ"ת.
זיכרו! רבינו אמר, שיהיו לו שעשועים גדולים ו'חילוץ עצמות' מאמירת מזמור תהילים בכוונה על ציונו.
ה'קיבוץ' המגוון:
רציתי לגעת כאן בנקודה רגישה, אך חשובה ביותר לרבים מאיתנו:
משנה לשנה גדל בלי עין הרע מספר האנשים העולים ומתקבצים אל רבינו הקדוש – ואיתם גדל מספר ה'טיפוסים' שזכאים גם הם להגיע לכאן ולזכות בתיקון. ביניהם גם רבים שהאווירה הברסלבית המקורית איננה ידועה להם; בעיניהם – לדוגמא – ערב ראש השנה ומוצאי ראש השנה, דינם שווה לעניין ריקודים ומחולות. בו בזמן, שבאומן של פעם היה ערב ראש השנה זמן שכל כולו תשובה ולב נשבר, וידוי דברים ובכיות (כמובן מתוך שמחה פנימית, אך מאופקת) וריקודים לא מצאו את מקומם אלא רק במוצאי החג.
זאת רק דוגמא אחת מתוך רבות. לאלה שעדיין זוכרים את הטעם הטוב של ה'קיבוץ' החמים והביתי של פעם – הדבר כואב.
אכן הכאב הוא כאב, ומי שיכול לתרום לשינוי המצב – אשריו. אך גם לאלו הכואבים מצאנו נחמה, בדברי מוהרנ"ת, בהם הוא מסביר שגם יעקב אבינו היה סבור כמותם, ובתחילה אמר לבניו: " 'האספו' ואגידה לכם – שסבר שעל ידי האסיפה לבד של בניו הקדושים שכולם צדיקים – על ידי זה יוכל לגלות ולקרב קץ הגאולה. אבל השכינה נסתלקה הימנו, ואז הבין שאי אפשר להביא הגאולה על ידי בחינת 'אסיפה' לבד, דהיינו שיאסוף הצדיקים לבד, כי השם יתברך חושב לבל ידח ממנו נדח, וכל עיכוב הגאולה ואריכת הגלות הוא מחמת ריבוי רחמנותו על כל הרחוקים והנידחים מאד, שצריכין להתמהמה ולחכות עד שישמעו הרחוקים ויבואו ויתווספו על הקיבוץ הקדוש של ישראל.
"וזהו שאמר אח"כ לשון 'קיבוץ': 'הקבצו ושמעו', שאמר: עתה אני מבין שעיקר הגאולה תלויה על ידי בחינת 'הקבצו', דהיינו על ידי שיקבצו הרחוקים מאד הנקראים 'נדחים', בחינת מקבץ נדחי ישראל, בחינת 'והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים וכו' והנדחים וכו' – על ידי זה דייקא יתגדל ויתרבה הקיבוץ הקדוש בתוספות שכנים הרבה, שהיו מתחילה רחוקים – שעל ידי זה יתרבו הבתים עד אין קץ; שעל ידי זה יכמרו רחמיו יתברך ויחיש לגאלנו"!
ניחמתנו, ר' נתן!
חוזרים הביתה (גם אז צריך לצידה לדרך…):
אני מתאר לעצמי, שאם הצלחת באומן לקבל התעוררות הלב, ולשפוך שיחך לפני ה' יתברך כמו שרצית – אתה בוודאי מצפה ומקווה שחייך עומדים להשתנות; מידותיך יתעדנו, שעת הקימה שלך תתחלף אוטומטית מ-8 בבוקר, ל-3 בלילה, התפרצויות הכעס לא יחזרו על עצמן… וכן הלאה. בקיצור, "תחת הנעצוץ יעלה ברוש ותחת הסרפד יעלה הדס". וכשזה לא קורה – אתה מתאכזב…
אז מה האמת? מה אמור להשתנות כשאנחנו חוזרים מאומן? התעוררנו לתשובה, בכינו גם מעומק הלב; העתרנו ביקשנו והפצרנו. נו, מה הלאה? מה אמור לקרות עכשיו? באיזה צורה הישועה אמורה להגיע?
ובלשון חסידות: באנו לרבי לחפש את אבידותינו הרוחניות: את המוח הטהור, את רגשות הלב הקדושים, את המידות הטובות – שאיבדנו בעוונותינו, וביקשנו לקבל אותם בחזרה. ועתה, באיזה אופן רבינו מחזיר לנו אותם? האם בדרוך רגלינו על מפתן ביתנו אמורים להציף אותנו כל הרגשות הקדושים שאיבדנו, היראה והאהבה, הששון והשמחה?
ובכן, רבי נתן מלמד אותנו שתי ידיעות נחוצות בקשר לקבלת האבידות בחזרה:
א. את האבידות אין מקבלים בבת-אחת, אלא בהדרגה. גם אם פעלת את הישועה, תקבל אותה במינון שמתאים לך. וזאת, כדי שלא תינזק מ'ריבוי אור'; שלא תגרום לך ההתקרבות לאבד את יציבותך הרוחנית, או לגאווה ולישות. וכך, אם תמשיך את דרכך בסבלנות, תתקדם לאט ובטוח…
ב. את האבידות מחזיר הצדיק באמצעות תורותיו! כשרבינו רוצה להעניק לך עצה, אור, כוח, לעבודת ה', הוא עושה זאת דרך תורתו. הוא פותח את עיניך ולבך בתורה מתורותיו, בשיחה משיחותיו, בסיפור מסיפוריו – ושם אתה מקבל את אשר איבדת.
לאור שתי ידיעות אלו, נסיק ש:
א. בחזרתנו מרבינו, אנו חוזרים מלאי אמונה שתפילותינו ליד הציון ושיחותנו לפני רבינו, הגיעו לכתובתן והתקבלו, ואנו חוזרים להיכנס בעבודת ה' מחדש, בהתחדשות נפלאה. גם אם אחרי החזרה מרבינו לא קרה שום שינוי דרסטי, זה לא אומר שלא נושענו, ותפילותינו לא התקבלו; זה רק אומר, שהישועה התחילה, בהדרגה ובמידה – לטובתנו האישית.
ב. אם ברצוננו למצוא באמת את אבידותינו, נתחדש בעסק תורתו של רבינו, כדי לתת את האפשרות לרבי להחזיר לנו את אבידותינו. אנו קובעים לנו זמן ללמוד את תורתו בשימת לב ובישוב הדעת. קוראים סעיף אחר סעיף ב'ליקוטי עצות', 'אוצר היראה', או כל ספר אחר שקרוב ללבנו ולהבנתנו. משתדלים ליישם את העצות, וללכת בדרך אשר סלל לנו רבינו – וכך מקבלים בחזרה את האבידות.
ג. היינו אצל רבינו, עכשיו קיבלנו ממנו צידה לדרך! מיותר לציין, שבדרך חזור אנו נשמרים בכל עוז שלא לחזור ולאבד את אשר קיבלנו! שומרים על העיניים כעל בבת העין…
אנו מקווים שה'צידה לדרך' הזו תעזור לכם גם בנסיעה לציון רבינו הקדוש רבי נחמן מברסלב באומן, גם בשהיה שם וגם אחרי חזרתכם משם.
"יש דברים אבודים, ויש בזה דברים נפלאים, סודות נסתרים ונוראים מאד, רזין עילאין… ודע, שיש מלאך, ותחתיו כמה ממונים, וכלם אוחזים בידם שופרות, והם עומדים וחופרים תמיד ומחפשים תמיד אחר אבידות".
(ליקוטי מוהר"ן תנינא, פח)
במשך כל הדורות איבדו בני אדם 'אבידות' קדושות, על ידי תאוותיהם הרעות. "כי יש כמה דברים אבודים, היינו מה שאובדים אבידות הרבה על ידי התאוות, בבחינת 'תאות רשעים תאבד'". וזה היה תפקידם של הצדיקים האמיתיים, לחזור ולמצוא את האבידות הרבות, ולהחזיר לבני ישראל את חלקי הקדושה אשר איבדו בתאוותיהם; להחזיר להם את רגשי הלב, את השגות המוח ואת קדושת איבריהם אשר איבדו.
אך באחרית הימים, כאשר מבול התאוות התגבר כל כך, התרבו הפגמים אשר על פי דברי הזוהר "אין עליהם תשובה", מאחר שהם פוגמים עד מקום המחשבה העליונה, ספירת החכמה. אבידות כאלה, אין מי שישיב ויחזיר, רק אותו צדיק מופלא אשר אמר: "בענין מה שכתוב בזוהר הקדוש שעל פגם הברית, בפרט מאן דאושיד זרעא בריקניא חס ושלום וכו' אין מועיל תשובה. אמר רבנו ז"ל שאין הדבר כן, רק על הכל מועיל תשובה. ואמר, שבזה המאמר זוהר אין שום אדם מבין הפשט רק הוא לבד!" (שיחות הר"ן, עא).
עומק הדברים הוא: כל התאוות והפגמים גורמים לאדם לאבד חלקי קדושה – רגשי קודש, השגות קדושות, וכן הלאה. אך ישנם פגמים הגורמים לאדם 'לאבד את עצמו' לגמרי, לאבד את הרצון, את התקוה, את הקשר אל השי"ת לגמרי.
זהו בעצם פירושם של דברי הזוהר על אותו פגם, שפוגם עד לספירת החכמה: פגם זה פוגם ומנתק את הקשר שיש לו לאדם במחשבתו עם הבורא יתברך, כאותו פרי הנתלש מהאילן קודם זמנו, וחיותו נפסקה! לא שנאבד לו לאותו פרי חלק מסוים, אלא כל חיותו נפסקה ונאבדה…
ולפיכך "צריך ליזהר מאד, שלא לאכול פרי שלא נתבשלה כל צרכה … כי יש דברים אבודים, ויש בזה דברים נפלאים, סודות נסתרים ונוראים מאד, רזין עילאין" (ליקו"מ שם).
זוהי בעצם האבידה הנוראית, השכיחה בדורנו: אבידת החיות! מאבדים את התקוה, את הרצון, ומונחים תלושים תחת אילן הקדושה, עד לריקבון גמור…
אך גם אז מופיע צדיק האמת – אשר התעלה מעל ספירת החכמה, לספירת הכתר, מקום אשר שם שום פגם לא מגיע – וקורא בקול גדול, אל כל ה"פירות התלושים", ומודיע להם נאמנה: "אם הפירות שלא נתבשלו כל צרכן על האילן, הם מונחים איזה זמן, עד שנעשין מבושלין מאליהן בתלוש, זה מועיל, ומותר לאכלן"! (שם)
אם תמשיכו – גם בהיותכם 'תלושים' וחסרי חיות – לאחוז בהשם יתברך ולהשתוקק אליו, יש לכם תקוה; אם תמשיכו לחפש ולבקש אחר אבידותיכם, ולא תתייאשו מלמצוא אותם, יגיע היום המיוחל ותחזרו לחיות מחדש.
"וכבר דיברנו בזה הרבה, אך אף על פי כן עדיין צריכין למודעי, ואי אפשר להודיע ולבאר הכל. כי לכל אחד נדמה שעליו אין אנו מכוונים בדברינו, כי הוא יש לו מניעות כאלה ונתפס בתאוותו ובמצודתו כל כך עד שלאיש כמותו אי אפשר לשוב באמת לה' יתברך, כי כבר נלכד ימים ושנים במה שנלכד עד אשר לא יאמין שוב מני חושך. כך נדמה לכל אחד! ורבנו ז"ל היה קורא תגר על זה מאד ואמר בזה הלשון: 'גיוואלד! זייט אייך ניט מייאש!', ומשך מאד תיבת 'גיוואלד'. כי באמת הכל יכולים לזכות להתקרב לה' יתברך באמת… שעל כל פנים יחפשו ויבקשו ויצטערו ויתגעגעו לשוב אליו יתברך – וסוף כל סוף יתקרב לה' יתברך ואז יראה שאין שום תנועה נאבדת" (ליקוטי הלכות, גביית חוב מיתומים ג, יז).
אחד השורשים המוזכרים בתורה זו בעבודת התפילה הוא, "שיהא באמת" – ולגופם של דברים במהות 'האמת' המבוארת כאן יש להאריך, והדברים מבוארים ארוכות ונרחבות בליקוטי הלכות, אולם נעמוד כאן על נקודה מסויימת, אשר גם היא נכללת ב'אמת' המוזכרת כאן.
אם נדייק בניסוח, גם בתורה ט' וגם בתורה קי"ב, נראה שיש כאן שני חלקים כדי להגיע ליעד הנכסף: שהדיבור יאיר לו בתוך החושך עד שיתקיים בו "ה' אורי": א: שהדיבור [מצד עצמו] יהא דיבור אמת; ב: שהדיבור-אמת יאמר [מצד המדבר] באמת, בלי קשר לדרגה הרוחנית בה הוא נמצא.
ביאור הדברים
ונבאר הדברים: יש להדגיש כי הבנת הדברים תוכל לפתוח צוהר בעצת ההתבודדות (שכן, בביאור הליקוטים על תורה זו, מבאר שחלק עיקרי מאד מהתפילה שמבואר כאן עוסק בתפילת ההתבודדות – שפכי כמים ליבך) שנוכל להתחבר חיבור פנימי ואמיתי לדיבורים שנדבר, ולא נצטרך להעיף מבט על השעון כל כמה דקות [שמשום מה בשעת ההתבודדות השעון עוצר מלכת וזוחל לו לאיטו באופן קיצוני…].
כי הנה, ישנם דיבורים שהם דיבורי אמת ב'עצם', היינו דיבורים המביאים אל האמת של הבריאה, אל התכלית האמיתית אשר לכך נוצרנו, וכל תפילה ושיחה ודיבור שעוסקים בענין התכלית הרי הוא דיבור ׳אמת׳, שכן מכל מה שאנחנו מכירים כאן בעלמא דשקרא, זה ורק זה מה שישאר, וכל השאר כדונג יימס, והיה כלא היה.
מאידך, ישנם דיבורים שהם דיבורי שקר בעצם, והיינו דיבורים שאינם מביאים אל התכלית אלא מביאים אל ההיפך, דיבורים המביאים לשקוע ולטבוע יותר בבוץ של העולם הזה ותאוותיו והבליו, וגם אם זה בצורה של תפילה ושיחה כביכול, למשל, אדם השופך את ליבו כמים שיזכה בלוטו בכמה מליונים ויהיו לו מעדני עולם הזה בהרחבה יתירה וכדו׳ [כל אחד כיד התאווה התקיפה עליו..], באופן שהוא יתר על המידה ואינם נצרכים לעבודת ה׳ [אשר בזה גופא הרי חייבים את ׳האמת׳ לא להטעות עצמינו שהמותרות הם הכרחיות ואכמ״ל], הרי שהדיבורים הם בעצם דיבורי שקר.
והנה, גם אם יטען הטוען "מה לעשות, הבה ולא נטאטא את החולשות שלנו מתחת לשולחן, הבה ונהיה אמיתיים עם עצמינו, ומה לעשות שזה מה שאני חפץ באמת, וזה כל מאווי וחפצי, ואם כן הרי שזה ׳האמת אצלי׳ ואם אדבר ואומר שכל תאוותי הוא רק להיכלל באורו האין סוף ב״ה בזמן שזה לא בדיוק ממש כך… , הריני כדובר שקרים ח״ו, ואם כן הבה ונדבר ׳אמת׳!"
טענה יפה לכאורה, אולם התשובה יפה עוד יותר!
אכן פשוט וברור לכל מי שהריח, אפילו ממרחק של ת״ק פרסה, את רוח ברסלב – הרי פשוט וברור לו שעל ׳אמת׳ כזו לא יתכן לומר בשום פנים ואופן ש"עִקַּר הִשְׁתּוֹקְקוּת שֶׁל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אֵינוֹ אֶלָּא אֶל הָאֱמֶת" (ליקו"מ ט). כי תאוות העולם הזה הם השקר הכי גדול, וכמו שאמרו חז״ל (בראשית רבה, תולדות פרשה ס״ג) אודות שמו של האיש שנטל חלקו בעולם הזה באופן שהוא נפרד לגמרי מעלמא דאתי, "ויקראו שמו עשו, הא שוא שבראתי בעולמי".
אז מה זה דיבור של אמת?
אם כן, מה כן נקרא 'דיבור אמת'?
אלא, "וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו", עלינו גם לדבר דיבורי אמת, דיבורים המביאים ומחברים אל התכלית האמיתית, וגם לדברם באמת.
ונצייר את הדברים: יושב לו אברך בעיצומם של ימי בין המצרים – בתשעת הימים. הוא נמצא כעת בקטנות המוחין… ומה שמפריע לו עכשיו הוא המוגבלות של אכילת בשר ומניעת הרחיצה, ולאו דוקא אבילות על החורבן וכו'.
אכן, מה לעשות, זו בושה וכלימה, אבל הרי זה כאותו חסיד קאצק, שטרם אכילתו אמר בסילודין, "הריני אוכל לשם הנאת גופי"… מארחו, ששמע את דבריו, הזדעק מיד והעמיד אותו על טעותו, 'נו! שלא לשם הנאת גופי!' נענה החסיד ואמר: אכן, טעות, אבל אמת…
ובכן, אילו יפתח מיודעינו את פיו ויפרש שיחתו: "רבונו של עולם! אוי! אוי לי צער השכינה!" בעת שצערו עכשיו באמת הוא על התוצאות של החורבן, כי אי אפשר להתקלח, ואסור לאכול בשר… והרי הוא כדובר שקרים, שכן אמנם הוא מדבר דבורי אמת, אבל הוא לא מדבר אותם באמת.
והעצה היעוצה:
ובכן, העצה היעוצה היא שימשוך את עצמו אל האמת, מהמדריגה הנמוכה, מהקטנות שהוא נמצא בה, משם ימשוך את עצמו אל האמת.
הוא יכול, למשל, לפרש שיחתו על זו הדרך: "רבונו של עולם! הבט נא וראה במה אני עסוק עכשיו, הרי אני טרוד בהבלי הבלים, בזמן שאם היה לי אפילו מעט לב יהודי אמיתי, לא הייתי מסוגל להסיח דעתי מחורבן בית חיינו ומקור קדושת יהדותינו!" וכו' וכו'.
ובכך יכול הוא לערוך את התיקון חצות הפרטי שלו, על החורבן הפרטי שלו, בטוב טעם ודעת, בפרשו שיחתו על פי המקום והדרגה בהם הוא נמצא עכשיו בפועל – והיכן היה צריך להמצא.
כי אז הוא גם מדבר דיבורי אמת – וגם מדבר אותם באמת.
(פורסם בעלון 'אנן בחביבותא', היו"ל ע"י איחוד האברכים דחסידי ברסלב, מורשת הנחל, ומתפרסם כאן בשינוי עריכה קלים)
נכתב ע"י הגאון רבי משה ברי"ק ברנדסדורפר שליט"א, ופורסם בעלון "קרני אור"
בתקופה זו שהתפשט נגיף 'הקורונה' רח"ל, ונאסר מצד הרשויות להתפלל בבית הכנסת מחמת חשש הדבקה, יש שנתנו עצה בנפשם לארגן קבוצות תפילה ביחד דרך מרפסות הבית, שכל אחד יוצא למרפסת שלו ומתפללים ביחד עם חזרת הש"ץ וקריאת התורה ועונים קדיש קדושה וברכו.
בס"ד נביא שיטות הפוסקים בזה:
האם ניתן לצרף למנין אנשים בבתים שונים
א) נחלקו הראשונים אם אפשר לצרף למנין עשרה שנמצאים בב' בתים ורואים אלו את אלו. שיטת הגאונים המובא בבית יוסף בסי' נ"ה (סי"ד) שאינם מצטרפים (וכ"מ בביאר הגר"א סי"ט שם וכ"פ בערוה"ש ס"כ). ושיטת הרשב"א (שו"ת ח"א סי' צו) שאם רואים אלו את אלו נחשב כאילו כולם בבית אחד ומצטרפים, ולמד כן מדין זימון בברכת המזון, וכדבריו פסקו הפרי חדש (סקי"ג) והפרי מגדים (א"א סקי"ב ויד וע"ע בשע"ת סקט"ו הרבה אחרונים שדעתם כן). למעשה פסק המשנ"ב (עיי"ש סקנ"ב נד נו וביה"ל ד"ה ולחוץ) שמצטרפים אבל כשאין שעת הדחק יותר טוב להחמיר.
צריך עשרה מתפללים בפועל
ב) יש להקפיד שיהיו עשרה מתפללים דוקא, ואי אפשר לצרף ששה מתפללים עם עוד ד' שעומדים במרפסות ואינם מתפללים, וכן צריכים שכל העשרה יתחילו ביחד שמונה עשרה, דעיקר הצירוף נעשה על ידי הקביעות שקובעים עצמם להתפלל ביחד (עיי"ש במשנ"ב סק"ו שועה"ר ס"ב וכה"ח שם סק"ו).
לא צריכים לראות אחד את השני בפועל
ג) אין צריכים בפועל לראות אלו את אלו, ודי במה שיכולים לראות אחד את השני בהטיית הראש, וכן אין צריך לעמוד אחד מול השני ודי במה שאחד רואה את השני אף שהלה מפנה את הגב. אבל צריך שיראהו בהסתכלות רגילה ולא דרך סדק או נקבים (שעה"ב פ"ה הע' נה). ואם רואהו דרך זכוכית החלון נחלקו הפוסקים (עי' שד"ח אסי"ד ח"ז,ו וכה"ח סי' קצה סק"א).
אבל צריך שתהיה אפשרות לראות
ד) צריך שיהיה אפשרות לראות כל העשרה ביחד, ולא די במה שאחד רואה את השני והלה את השלישי, אבל אין צריך שכולם יראו את כולם, רק שהחזן המוציא את כולם ידי חובה יוכל לראות עשרה אנשים שהוא מצרפם (כ"נ מסי' קצה ס"ב ורעק"א בשם הרשב"ש סי' לז וביה"ל ד"ה שתי, ועי' מנח"י ח"ח סי' ח – ושמעתי חוששים דאין החזן מצרף רק בעומד במפתן בית שביניהם ולא ברה"ר או מרפסת שלו).
ואם החזן רואה י' אנשים, אז כל מי ששומע החזן או הציבור יכול להצטרף למנין זה אפילו אם הוא רחוק מאוד ואינו רואה החזן (שם ס"כ ומשנ"ב סקנ"ח וסי' קצה ס"ג ומנח"י ח"ב סי' מד).
האם דרך הרבים מפסיקה ביניהם?
ה) בהלכות זימון (שם) מבואר שאם דרך הרבים או שביל היחיד קבוע מפסיק בין הרואים, אינם מצטרפים. וכתב הפמ"ג (א"א סקי"ב) דהוא הדין לענין תפילה, והטעם דכל זמן שכל אחד רואה את מקומו של השני הרי הוא נגרר אחר מקומו ואם יש הפסק ביניהם אי אפשר להיגרר אחר מקומו (עסי' קעח), ואם כן אי אפשר לצרף מב' בניינים. וכן פסק המנחת יצחק (ח"ב סי' מד).
אבל יש טעם לחלק ביניהם, דרק לענין צירוף בברכת הנהנין מצינו דשינוי מקום הוי הפסק, ולכן אי אפשר לעשות קביעות אחת ממקומות שונים, אבל לענין תפילה אין שינוי מקום הפסק ואפשר לצרף גם ממקומות שונים, ובפרט במרפסות שהם גבוהים מי' טפחים מאויר רשות הרבים אפשר דאין הרחוב חשוב הפסק (ואפי' בברכת המצות לא הוי הפסק לדעת החיי אדם, עי' משנ"ב סי' ח סקל"ד). אמנם, כיון שעיקר הדין חידוש הוא, הבו דלא לוסיף עלה, על כן אם אפשר טוב שהחזן יעמוד באמצע הרחוב ויצרף לכולם.
אכן החיד"א במחזיק ברכה (שם אות יא) הביא שהיה נדון כזה בעיר לאזאריט"ו ששלט מגפה רח"ל ולא היו רשאים להתקרב וליגע זה בזה, וכתב: "שמעתי מרב אחד אהובינו נר"ו שנסתפק אם ד' יכולים להיות לפני פתח הבית להצטרף לששה העומדים בבית אחר. ובתחלה נטה לומר שאינם מצטרפים, כי לא אפשר בשום פנים להיות יחד ולא קרב זה אל זה, וגם יש מעבר רבים באמצע. אבל למעשה כיון שיש כמה פוסקים המקילים אפשר לסמוך עליהם, כדי שלא יתבטלו מ' יום מלהתפלל בציבור ולא ישמעו קדיש וקדושה". ע"כ.
דבר טינוף ואשפה
ו) נחלקו הפוסקים אם יש הפסק דבר טינוף מצואה או אשפה עם ריח רע או גוי ביניהם, אם יכולים להצטרף (שו"ע סי' נה ס"כ). ולכן יש להיזהר שלא יהא אשפה עם ריח רע בשטחים שבין מרפסת למרפסת, וכן אם החזן עומד ברחוב למטה לא יהיה בין המרפסת למקומו של החזן ברחוב שום דבר טינוף. ובמשנה ברורה (סקס"ב) ציין להלבושי שרד שכתב דבשעת הדחק המקיל לא הפסיד, וכמובן דהיינו באופן שאינו רואה הדבר טינוף בעיניו.
ומה יעשה מי שאינו יכול להתפלל בציבור
ז) מי שאינו יכול להתפלל בציבור, טוב להתפלל עכ"פ עם שלשה אנשים (עי' רמ"א סי' תכב ס"ב). וכן כתב החיי אדם (כלל סח דין יא): "כל מצוה שיכול לעשות בחבורה, יעשה בחבורה ולא ביחיד, משום ברוב עם הדרת מלך, ובמנחות ס"ב ע"א משמע דשלשה הוי רב עם". ע"כ. וכן מובא בספר דברי יחזקאל החדש (הלכות והליכות עמ' נ) בשם הרה"ק משינאווע ז"ל שתפילת שנים ושלשה אפילו בלי מנין רצוי ומקובלת יותר, וזה בכלל הן קל כביר לא ימאס תפילת רבים.
צרות, אסונות, טרגדיות משונות ומזוויעות, פחדים ומלחמות, דם ואש ותמרות עשן, ה' ישמרנו מעתה. איך עוצרים בעד המשחית?! איך יכולים להמעיט את החימה השפוכה?!
איננו נביאים ולא בני נביאים, משפסקה נבואה צריך כל אחד לפשפש בחדרי לבו ולשוב על הכל. אבל מן הראוי לתת את הדעת ליסוד עצום שהינו מעיקרי המתנות שקיבלנו במעמד הר סיני בימים ההם ובזמן הזה – במתן תורה המתחדש מדי שנה בחג השבועות – ואשר בהעדרו גוברת מדת הדין חלילה, ובקיומו זוכים להמתקת הדינים.
אחד הדברים היותר מאוסים והמצירים ומעיקים לאדם ביותר בעת צרה היא ההרגשה שהקרקע נשמטת תחת רגליו, הוא לא בטוח בכלום, וכפי שכתוב בתורה בסוף תוכחת 'כי תבוא' (דברים כח-סה) שאחת הקללות היותר חמורות היא: "והיו חייך תלואים לך מנגד ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך". האדם בטבעו רוצה לחוש יציב ומוצק שכל ענייניו נתונים בשליטתו, וכאשר הוא רואה את מקרי ופגעי הזמן שמסירים ממנו את תעתוע הדמיון כאילו הוא נטוע ומבוסס במקומו הרי זה גורם לו לחרדות ופחדים המציקים לו עד מאד.
אולם לאמתו של דבר, הרי עיקר בואנו לעולם הזה הוא כדי להכיר היטב היטב שאין לנו שום הויה ושום קיום בעולם מבלעדיו יתברך, שליחותנו לעולם הזה היא לגלות מלכותו יתברך והכונה בכך שהוא היחיד שמחיה ומהווה אותנו בכל רגע ורגע ואנו תלויים בו בכל תנועה ותנועה.
התורה הקדושה מלמדת אותנו שכל תכלית ומטרת המעמד הקדוש בהר סיני וכל הגילוי נורא ההוד של עוצם היראה החיל והרעדה שהיו שם, היא: "ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו", ורש"י הקדוש מפרש: "על ידי שראיתם אותו יראוי ומאויים תדעו כי אין זולתו ותיראו מפניו", וחז"ל (נדרים כ.) מוסיפים לבאר זאת: "בעבור תהיה יראתו על פניכם – זו בושה, שכל המתבייש לא במהרה הוא חוטא". כלומר: המכוון במעמד הר סיני היה להשריש בנו את מידת הבושה היראה וההכנעה מפני ה', לדעת שאין אפשרות חיים זולתו ולהרגיש את התלות המוחלטת שלנו ברצונו. ומי שאכן מבין זאת, אינו מעיז פנים להתעלם ולבעוט במי שחייו תלויים בו ולא במהרה הוא חוטא, כי כדי לחטוא ח"ו צריך לעורר מידת עזות וגאוה שמטעה את האדם כאילו יש לו יציבות ומעמד ויכולת קיום עצמית.
כנגד זה בדיוק בא מעמד הר סיני: לזעזע וליירא, להחריד ולהפחיד. לשבור את הטומאה הזאת כאילו יש לאדם יכולת קיום לבד, ולהחדיר בנו היטב את האמת הפשוטה כי ה' הוא האלוקים אין עוד מלבדו; אין עוד שום אפשרות של קיום בעולם מבלעדיו. האש הגדולה, קול השופר המחריד, וכל שאר גילויי היראה, באו רק לתכלית זה.
ודוקא זה היה הגילוי של ה"זקן מלא רחמים" באותו מעמד (ראה רש"י שמות כ-ב'). השי"ת רצה להנחילנו חיים טובים, חיים מוצלחים ללא צרות ויגונות, ועל כן גילה לנו את הידיעה המתוקה הזאת שאנו תלויים בו בכל רגע, כי רק כך נזכה לתכלית הטוב. ולעומת זאת, כל מהותו של יצר הרע – הנחש הקדמוני – הוא להכניס רעל כפרני זה ולעורר גאוה והתעלמות מתלותנו בקדוש ברוך הוא, וכפי שרבי נתן מלמדנו: "כל החטאים נמשכים על ידי שמחלק המלכות לעצמו, דהיינו על ידי גדלות, שמשם אחיזת היצר הרע והקליפות, שמהם כל החטאים, כי על ידי גאוה באים כל החטאים ח"ו" (אוצר היראה, גאוה וענוה א').
ומגאוה זו נובעים כל הצרות והיסורים, כפי שהוא ממשיך וכותב: "עיקר חטא הראשון מאדם וחוה היה על ידי בחינת גדלות, בחינת 'אֲ נָ א אמלוך', שהכניס בהם הנחש הקדמוני קנאה ותאוה למלוך ולהתגאות בבחינת 'והייתם כאלקים', ועל-ידי זה נעשה הכל שלא כסדר, שזה בחינת כל הדינים והגזרות שנגזרו על העולם עבור חטא זה, וגם על ידי זה נגזר גזרת מיתה, ועל כן עיקר התשובה על כל החטאים הוא שפלות, שעי"ז מוחל לו השם יתברך ויתבטלו ממנו כל הדינים" (שם, אות ב').
אין עוד דבר שמעורר את מידת הדין כאותה גאוה מאוסה בה רוצה יציר-נוצר לחוש יציב וקיים מכח עצמו, ואין כח גדול יותר שממתיק דינים מאשר השפלות. וכך מגלה רבינו הקדוש: "הגאוה, שהיא העבודה זרה (כמו שדרשו חז"ל סוטה ד:), וכשנתבטל הגאוה על ידי זה נמתקין הדינים, כי 'כל זמן שיש עבודה זרה בעולם, חרון אף בעולם' (ספרי, ראה), וכשנתעבר העבודה זרה, נתעבר החרון אף ונמשכין חסדים" (ליקוטי מוהר"ן ח"א י'–ה).
מי שבכל זאת רוצה להטעות את עצמו ולשכוח שהוא תלוי בה', אזי באים היסורים והצרות חלילה ומזכירים לו את זה בדרך הקשה, אבל מי שרוצה להימנע מכל אלה מזכיר לעצמו בעצמו את מעמד הר סיני וזוכר את אפסיותו בעצמו, ואזי אין צורך להכיר לו זאת.
זה עתה זכינו מחדש לקדושת מעמד הר סיני, שם זכינו באופן סגולי שהשפלות ניטעה בנו בעומק נפשנו, וכמו שגילה רבינו הקדוש: "דע, שיש בכל אחד ואחד מישראל בחינת השפלות של משה בכל איבר ואיבר, וזה זכו ישראל במעמד הר סיני, שאז המשיך משה השפלות שלו בכל אחד ואחד מישראל" (ליקוטי מוהר"ן תניינא, עב). אלא שהשפלות שוכבת אצלנו כמת, ובאפשרותנו לעורר זאת ע"י שנשוב ונתבונן בכך שאנו אפסיים ולא קיימים בלא השגחתו יתברך.
ככל שנשכיל לרצות להכיר בכך בבחירתנו שאנו תלויים בכל רגע בקדוש ברוך הוא, ונעורר בעצמנו יראה שלא לעבור על דבריו, כך יומתקו מאתנו הדינים והגבורות הקשות. ואם במידת פורענות גורמת הגאוה לחרון אף ח"ו, הרי שבמידה טובה – הכפולה יותר בחמש מאות פעמים – התלות בקדוש ברוך הוא מביאה הארת פנים וכל ישועות והטובות.
אנו מתקרבים לימי הפורים הקדושים, ימים בהם קבלנו את התורה מחדש באהבה. כל אחד מאיתנו, רוצה בוודאי להיכנס ללימוד ולקיום התורה בהתחדשות, והרי היא המטעימה אותנו טעם של חיים אמיתיים; כל המתיקות שבעולם נמצאת שם, בתוך התורה הקדושה. וכי ישנו אדם שאינו חפץ בשבירת היצר וביציאה מההרגלים הרעים של דמיונות, פחדים ודאגות?
כולם רוצים ומשתוקקים לכך, אלא שהדבר נראה להם כקשה ובלתי אפשרי בכלל. שהרי, כמה וכמה פעמים התחלנו כבר, עמדנו אפילו בכמה ניסיונות – ולא עברו מספר ימים (או רגעים…) וכבר קרה משהו. הבלבולים התחדשו במלא העוצמה, בעיות צצו מכל הצדדים (חלקן אפילו אמיתיות), וכך קבלנו הרגשה שכמעט ואין מציאות להיכנס באמת לים הקדושה בלי ליפול שוב ושוב, כי תמיד אנו רואים שעומדים לנגדנו מחסומים הגדולים מאיתנו בהרבה.
אבל, דווקא בגלל שכעת מתקרב יום הפורים, וניתנת בידנו ההזדמנות להכניע את עמלק, עלינו לשים לב במה הרשע הזה מטעה אותנו, כי הלוא רצונו האמיתי הוא שלא נתחיל בכלל בעבודת ה', אלא שכאשר הוא רואה שרצונינו האמיתי הוא באמת לקחת חלק בקדושה, הוא מתלבש בנסיון להטעות אותנו שלא נדע כלל מה ה' רוצה מאיתנו באמת, וזוהי הסיבה שאנחנו כל כך נבהלים מכל בלבול ומכל קושי שמתחדש עלינו אחרי שניסינו להתחזק, כי אז צץ לו עמלק ומחליש אותנו עם כל מיני מחשבות ושאלות, כמו: תראה מה קורה לך, רק אתמול התחזקת וכבר נפלת, נשארת אותו הדבר…
ובכל פעם שעולים בנו מחשבות שכאלו, אנו בטוחים בוודאות מוחלטת שאלו באים מצד הקדושה, עד שבמשך הזמן אנחנו עלולים 'להתקרר' מהיהדות, ומתחילה לחדור בנו תחושה פנימית ש"זה לא בשבילי…"
אולם, הפתרון למצבים אלה הוא שנפנים ונחדיר בעצמינו את הידיעה, שה' רוצה מאיתנו משהו אחר ממה שאנחנו חושבים, כי אם לנו נדמה שמבקשים מאיתנו לעלות על דרך הקדושה בלי לפול, הרי שהזוהר הקדוש וכתבי האר"י מדברים על כך שכל שליחותנו בעולם הוא דווקא לרדת, ואז לתקן ולהעלות ניצוצות הקדושים וחלקי הקדושה שנפלו.
ומשמעות הענין הוא שהיות ובבריאת העולם נפלו חלקי כבוד שמיים, וגם אנו הוספנו במשך השנים להפיל ולהעלים עוד ועוד ניצוצות קדושים, לכן רצון ה' מאיתנו הוא שנעסוק בהעלאתם ותיקונם.
אולי דיבורים אלו נשמעים לנו גבוהים, ואיננו מבינים מה הקשר שלהם אלינו, אולם עלינו לדעת, שלמרות שהבנת והשגת עניינים אלו של 'ניצוצות' שייכים לצדיקים, הרי שבכל זאת ההתעסקות 'למעשה' בתיקון הניצוצות שייכים דייקא אליך ואלי ולכל נשמה יהודית.
שכך מבואר בספרים הקדושים, שלא צריך לחפש תיקונים בכל מיני מקומות, כי התיקון נמצא דווקא במה שעובר על האדם בהווה. האופן בו אנו יכולים לתקן הוא בדיוק האופן בו עובר עלינו דברים שכלל לא היינו מוכנים אליהם, עניינים שאין לנו שום יישוב הדעת איך לקבל אותם ומה צריך לעשות במצבים כאלו. וכאשר אנו עומדים בנסיונות אלו, בזה אנו מתקנים חלקי הקדושה.
ומה בכל זאת צריך לעשות במצבים כאלו? התשובה פשוטה מאוד, דבר ראשון לא להבהל מהם, אלא להבין שהם באו על מנת שיקבלו את תיקונם, וזהו רצון ה' שכך יהיה נעשה עמנו, וכאשר נבין זאת, אזי נקבל כוחות מחודשים להתחדש, בלא להביט אחורה, נעורר את הרצונות הפנימיים שיש לנו בלב ונתחיל כמה וכמה התחלות, עד שנצליח לכבוש, וגם אם זה יקח הרבה זמן, וידרוש מאיתנו הרבה כוחות נפש של התחלות, נבין שבעצם כל התחלה ונסיון של התגברות הוא תיקון לעוד ניצוץ קדוש.
הבה ונתחזק לשים לב היטב מה ה' רוצה מאיתנו באמת, לא רק מה שנדמה לנו במבט חיצוני.
מה אומר לנו מצב בו איננו רואים אפילו קצה חוט של הבנה כיצד יוצאים ממנו? ההסתכלות הראשונית והשטחית אומרת: ייאוש. זאת ההגדרה המדויקת למצב אבוד, מצב מנותק, שהתקווה אבדה ממנו. ההסתכלות הפשוטה הזאת נובעת מיסוד שמקדים לה, אמנם. אם אתה רוצה לקשר בין המצב ההווה ובין התכלית אליה אתה רוצה להגיע, הקשר המעשי – היינו הדרך – חייב להיות מושג בין השניים. אם אינך רואה דרך שמחברת בין השניים, אז כנראה שהיא אבודה באמת, ואיתה המצב גם הוא הולך לאבדון. לא מתייאשים מקשיים, כי בהם הדרך עדיין נראית וברורה. מתייאשים מחושך, כשדבר לא נראה באופק.
* * *
יעקב אבינו ביקש לגלות את הקץ לבניו, אומרים לנו חז"ל בפרשת ויחי, אותה קראנו בשבת האחרונה. גילוי הקץ לא מקרב את ביאתו ולא משנה את הדרך אליו; אך מוסבר בכמה ספרים כי מטרתו של יעקב אבינו בגילויו הייתה להקל על עם ישראל. גם כאשר הוא יהיה בגלות, הקץ יהיה גלוי בפניו, והוא ידע לאן הדרך מובילה תמיד – אם לא בפרטים, אז בחשבון הכללי. אבל חז"ל אומרים שנסתלקה ממנו רוח הקודש, וכמו כן גם כאן מוסבר שהיה זה רצון ה' שתסתלק ממנו השכינה, בגלל שהגלות צריכה להתרחש באופן שהקץ אינו גלוי. על הגלות האחרונה, גלות אדום, בה אנו נמצאים היום עד ביאת המשיח במהרה, אומרים חז"ל שהיא רמוזה במילים "על פני תהום" המופיעות בבריאת העולם, ומבארים "שאין לה חקר כמו התהום". עומק ההסתרה והחושך שבגלות הזאת לא ניתנים למדידה. אם בגלויות אחרות היה ניתן לראות כיוון מסוים, לאן הדברים הולכים וכיצד הם מגיעים לתיקונם, הרי שלא כן בגלות הזאת. אין לה חקר כמו תהום – תהום פעורה של אי הבנה. להבין איך גאולה תגיע מתוך גלות כזאת, לא נוכל בתוך הגלות. "פתאום יבוא אל היכלו, האדון אשר אתם מבקשים" (חגי ג). חז"ל מפרשים את הפסוק על המשיח. זה מוגדר כמצב פתאומי – שתמיד ייתפס בשלב הראשון כדבר שבא בלי קשר לכל מה שהיה לפני כן. אבל אחרי כן תבוא ההבנה, שהכול היה נצרך וחשוב – "אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה, אז יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה" (תהלים קכו). השמחה העצומה תהיה מהראיה החדשה איך שלאורך כל הגלות, "הגדיל ה' לעשות עמנו".
נקודת ההנחה שלנו, אם כן, מופרכת מיסודה. מה שלא רואים כמוביל למטרה מסוימת, לא מעיד על הניתוק בין המצב הנוכחי והתכלית. הדרך לא נראית, אבל זה בעצמו מה שהקב"ה רוצה. המהלך של הגלות מתוכנן באופן כזה בו לא יהיה לו חקר, ולא נוכל להצביע תמיד על המיקום המדויק שלנו במפה. לא נוכל לדעת אם אנחנו הולכים קדימה או אחורה, כפי שרבי נתן כותב בשם רבי נחמן (יורה דעה, שבועות ב יז), שהאדם לעולם לא יוכל לדעת את מדרגתו בעולם הזה. "וזה מעיקרי הניסיונות שלו, מה שאינו יודע היכן הוא עומד ואוחז" כלשונו. נדמה לנו ששער אחרי שער נסגרים בעדנו מלהתקדם הלאה. כל המצב הזה הוא החזיון של הגלות. והאמת היא, שההתגברות בתוך החושך, למרות מה שנראה כלא מוביל לשום מקום, זה בדיוק מה שהקב"ה רוצה, וזאת המטרה האמיתית של כל הגלות. "וזה מעיקרי הניסיונות שלו, מה שאינו יודע היכן הוא עומד ואוחז". המצב אבוד, לא מתקדם? הוא נראה ככה רק בגלל שהקב"ה רצה ליצור שייראה ככזה, ובו תיבחן ההתקדמות שלך הלאה גם כשהקץ לא גלוי, והדרך לא ברורה. נאמר באיוב "הנותן דרך בים ובמים עזים נתיבה". בקבלה ביארו על כך נושאים עמוקים ושלמים, אך כותב רבי נתן: "והכוונה הפשוטה שיוצא מזה לכל בני אדם הפשוטים הוא לידע, שאפילו בתוך מצולות ים השוטפים מאד על האדם כהמון גלי הים ממש, בבחינת ותשליכני מצולה בלבב ימים, אף-על-פי-כן גם שם יש דרך ונתיב תמיד לשוב אליו יתברך… אם יאמין בזה באמת ובפשיטות" (משיבת נפש, אות צה). גם הים שנראה כמקום שמצד עצמו הוא ללא דרך, בלי מסלולים והדרכות, גם בו הקב"ה נותן דרך. איך מוצאים אותה? "אם יאמין בזה, באמת ובפשיטות". ההתחזקות להמשיך הלאה נגד מה שנראה לעיניים, זאת האמונה שמובילה את הדרך שנמצאת בכל מקום. היא מוסתרת מעיקרה, אך גלויה לכל מי שירצה לראות אותה. זאת ההסתרה של הקץ, לחשוב שאין דרך. אך "המאמין לא יחוש" כלשון רבי נתן, ולא יהיה תלוי במה שיוכל לראות או לא. יש דרך ונתיב, תמיד.
* * *
"שמעתי מאדמו"ר [רבי מנחם מנדל מקוצק] שאמר, משל, שעשה ה' יתברך סולם שירדו הנשמות מעולם העליון לזה העולם והסולם נלקח וקורין לנשמות שיראו שיעלו למעלה. יש אנשים שלא התחילו כלל לעשות איזו פעולה שייעלו למעלה, שהם סוברים, איך אפשר לעלות לשמים בלי סולם? ויש איזה אנשים שהתחילו לקפוץ למעלה ונפלו, וחזרו וקפצו כמה פעמים ונפלו, ועזבו מלקפוץ עוד. ויש איזה אנשים פקחים אומרים: כיון שסולם אין, על כורחינו אין שום עצה רק לקפוץ למעלה, ואף על פי שיודעים אנו שניפול, מוכרחים אנו לעשות את שלנו – לקפוץ למעלה, עד שה' יתברך ריחם עליהם והעלה אותם למעלה. והנמשל מובן" (סדר היום הקצר).
בפרשתנו – פרשת בחוקותי – אנו לומדים בהרחבה על הברכות הנפלאות התלויות בעמל התורה ולעומת זה על הקללות הנוראות התלויות במי שאינו עמל בתורה, וכמו שפירש רש״י בתחילת הפרשה ״אם בחוקותי תלכו – שתהיו עמלים בתורה״, מלבד זאת גם כל קיומנו הרוחני תלוי בעמל התורה, וכפי שרש״י מביא בהמשך על פסוק ט״ו את נוראות דברי חז״ל, על המזלזל בעמל התורה שהוא מיועד ח״ו לענשים חמורים ביותר.
יש לנו, אם כן, לברר היטב מהו עמל זה שבו תלוי הכל.
רבינו ז״ל (בלקו״מ ח״א סי׳ א׳) מגלה על הפסוק 'אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה׳', שההשקפה וההסתכלות האמיתית על פי שכל התורה היא נצחון היצר הטוב ובנין מלכות דקדושה, והסתכלות זו תלויה במדת התמימות, ולזה זוכים על ידי שהולכים בתורת ה׳. כי ע״י שאדם לומד תורה בכח הוא נותן כח למלכות דקדושה, שהיא האמונה והתמימות, לקבל מן השכל. והרה״ק רבי נחמן מטשערין מביא שם, שמעתי מאבי ז״ל שהוא על דרך שפירש רש״י אם בחוקותי תלכו שתהיו עמלים בתורה וכו׳ שהוא ההילוך והטורח בהתורה״, ע״כ.
והנה מיסודי מידת התמימות – כפי שמבואר הרבה בספרי רבינו ז״ל – הוא שהאדם צריך לעמול עם עצמו שהתורה שהוא לומד לא תהא נפרדת מהשקפתו וצורת הסתכלותו למעשה בכל שטחי החיים. החכמות שבאדם גורמים לו להפריד בין המדרש והמעשה, הוא משאיר את התורה כדיבורים נעלים, אבל לא כהליכות חיים הקובעים כל דבר, ולעומת זה מדת התמימות, היא השלכת השכל הטבעי באופן שרק התורה קובעת אצל האדם ההולך בה – מהי המציאות.
וממוצא קשרי הדברים אנו למדים, שעיקר העמל האמור כאן ובפרשתנו הוא מיניה וביה, כלומר, העמל בתורה הוא, איך לקנות ע״י הלימוד את ההסתכלות בתמימות, ולא להשאיר את הלימוד כדבר מנותק. הלימוד בא להוסיף כח במדת התמימות, ובודאי יש בכך כח סגולי נפלא גם כן, אך עיקר העמל הוא בעצם התמימות שבלימוד, איך הופכים את הלימוד למעשה, איך לא ישאר הלימוד מן השפה ולחוץ ואיך יקבע הלימוד את כל דרכי המחשבה וההסתכלות שבאדם.
נקח לדוגמא את המבואר כאן, שדרך ההסתכלות על כל דבר היא הגורמת לבנין מלכות דקדושה ולהיפך: האדם יכול לגמור את לימודו ואפילו לפלפל בזה, ואף על פי כן אפשר שלא יקשר זאת כלל לעולם המעשה, הוא לא יחפש להעמיק במה שלמד, מהי הכונה למעשה בפשטות ומהי חומרת הדבר בפשטות, וכמו״כ הוא לא יעמול לקשר זאת אל עצמו, הוא לא יעורר בקרבו אחריות שעולמות כאלה תלויים במחשבתו והסתכלותו, הוא לא יחפש כלל איך הוא נוהג ומהי צורת הסתכלותו. וכך גם בכל לימוד, האדם יכול לשמוע וללמוד המון לימודים נשגבים, אך מבלי עמל גדול – של צמצום המחשבה וחיפוש הדרך והעצה וההשקפה האמיתית למעשה מול כל מה שהורגל עד עתה – הוא לא יכניע את הרע שבו. וכנגד זה מלמדנו רביז״ל שעיקר הכח נגד יצה״ר הוא רק עמל התורה, שמביא הליכה ודרך חיים, לימוד שיחזק ויתן כח ויוסיף במדת התמימות, ורק כך ניתן לבנות את המלכות דקדושה.
הוא אשר רש״י מפרש בתחילת פרשתנו: ״הוו עמלים בתורה על מנת לשמור ולקיים״, זהו עמל מסוג אחר, עמל של תמימות, עמל תמידי וחיפוש תמידי בעמקי הלימוד ובעמקי הנפש, לברר ולהעמיק מהי המשמעות הפשוטה והמציאות הפשוטה שבעולם, לאור מה שלמדנו, לברר ולהעמיק האם אכן הדברים סתרו אצלנו את כל בנין התוהו שהיה בלבנו עד עתה, והאם אכן קבלנו הדברים כפשוטם ממש או שהם עדיין רק בגדר מדרש.
עמל זה בודאי יאיר בלבנו בכח הצדיק את האמת ואת האמונה ויתן בידינו את הכח ללכת בדרכי התמימות ללמוד על מנת לשמור ולקיים, ומכח זה לזכות לכל הטוב בזה ובבא.
הוא הכיר את עצמו בדיוק כפי שהכירו אותו בני המקום הנידח בו בילה בשנים האחרונות. יומו מתחיל קודם השחר, מתמשך בעמל רצוף עד אחרי שקיעה, ידיו הסתגלו לעבודה המפרכת, רוחו השפופה ליחס המשפיל ולדיבור המצווה. עבד עולם הוא, ללא מכר וגואל. גם אילו ניקרו בו שאלות הזהות, לא נמצא מי שישיב תשובות.
הוא נקלע הנה בטעות, לאחר תאונה איומה שפגעה בזכרונו. תושבי המקום מצאו בהלך הנודד חסר הבית כוח עבודה מעולה, קנו אותו בפרוסות לחם עבשות וקיתון מים. עבור מזרון דקיק ללינה ומנת אוכל זעומה, עשה האיש כל אשר הוטל עליו. גורלו יכול היה להיחתם לנצח, כמו חייו הסתומים, אי שם בשדות בהן בילה, אילולא הניגון ששמע באקראי…
את מסך השכחה האיום הבקיע ניגון. פזמון שהשמיע מאן-דהו העלה בו בפעם הראשונה מזה שנים, זיכרון אחד, חי ורוגש מביתו האמיתי, ואז, בבת אחת נפרץ הסכר. אשדות של זכרונות גאו בו, צפו והעלו שוב לנגד עיניו את זהותו האמיתית. הוא חזר לעצמו – וגם הביתה.
* * *
סיפורו של כלל ישראל מתחיל בדיוק כך. ההתחלה בפסגת קדושת האבות הקדושים. נשמות ישראל כולן יוצאות מהבתים הטובים ביותר: אברהם, יצחק ויעקב. אין ייחוס נעלה מזה. שנים עשר שבטי י-ה הנבחרים מכל בני תבל. בורא עולם בכבודו ובעצמו מוסר בידיהם את השליחות המשמעותית ביותר בעולם, שליחותן של נשמות ישראל. והנה, בבת אחת, מפסגת ההר הם משתלשלים אל המקום הנמוך בעולם, מצרים, 'ערוות הארץ'.
בשום אופן בלתי אפשרי לצייר את הטלטלה האוחזת בנשמה זכה כל כך, המוצאת עצמה במקום כה מנוגד לזכותה המופלגת. גלות מצרים שיעבדה את הגוף יחד עם הנפש. לא היה זה רק עמל חומרי, בעיקר היה שם עמל וצער לנשמה. הגלות האיומה ההיא מסתיימת בגאולת פלאים, מתן תורה וירושת ארץ הקודש, אך יש לעמוד על סודה עצמה.
גלות – אובדן זהות
גלות מצרים, כך מבואר בספרים הקדושים, משעבדת את הנפש גם היום, והגלות הזו כל עיקרה אובדן דעת. אימתי שבוי אדם בגלות – בשעה שהסתלקה ממנו הדעת. העולם עלול להיות המשא האיום והמעיק ביותר, וכך באמת חי אותו מי שהשכל אינו מאיר את מעשיו. חיים נעדרי 'אור השכל' אינם אלא רצף מריר של אירועים, מטלות, מעשים וטלטולים; לא כל שכן עבודת הבורא. המצוות שניתנו לנו על מנת לרומם אותנו מקרקע עולם, להגביה את רוחינו ולקשר אותנו בא-ל חי, עלולות להפוך לשיעבוד של ממש, כל עוד הנפש שבויה בגלות השכחה ופיזור הדעת.
באופן שכזה מבלה את חייו מי שאינו מחובר לדעתו. הפרנסה מהווה נטל איום. כל הפרעה קלה הופכת למשבר נורא. מרירות מנקרת מבית, ומבחוץ אימה. יש סוג נוסף של גלות, גלותו של 'המסודר'. האדם שהעולם הזה מאיר לו פנים, פרנסתו מצויה, שמש ההצלחה זורחת על קודקודו והכל מתנהל למישרין. רק לעיתים ממש, כששום אדם אינו רואה, אינו שומע, קול שקט טורד אותו מבפנים, מזכיר לו על התכלית האמיתית עבורה נברא.
אילו ידענו…
גלות מצרים הקדומה, כמו גם גלות הנפש בהווה, אינה לחינם. הגלות היא תיקון, האריז"ל מכנה את מצרים כור היתוך לנשמות ישראל. ייסורי הגלות זיככו את נשמות ישראל מסיגים ופסולת, עשו אותן ראויות להיות עם נבחר להשם. אילו ידעו כל אותן נשמות טובות משהו מכל אותם תיקונים מופלאים המתחוללים בקרבם בין גיגיות הטיט ומצבורי התבן, שאגות הקלגסים וטומאת הכישופים המצריים, אין ספק, גלות כבר לא היתה שם. אבל בני ישראל המשועבדים לא ידעו זאת, והשיעבוד צרב בנשמתם היטב.
באותה מידה, אילו ידענו אנו אלו תיקונים נוראים ועצומים מתרחשים בעולמות כולם ובנשמותינו אנו, בכל צביטה קטנה של צער, מרירות של פרנסה, בושה, עוגמת נפש וכל שאר המאורעות מפניהן אנו כה חוששים, אין ספק, חיינו היו גאולה שלימה. אך בינתיים אין זה כך. כל אדם וסאת יסוריו הקטנים והגדולים; כל אדם וגלות נפשו. ואין כל דרך להבקיע את מסך ההסתרה ולגלות לאיש הקטן את סוד גלותו. על כך קונן כבר משה – "והם לא יאמינו לי", אנשי הגלות אינם מסוגלים להאמין בכל האמת הנפלאה הזו. משום כך עודם עבדים.
ניגון מעורר זכרונות
אל ייאוש. אם הגלות היא שכחה ואובדן דעת, הרי שיש למחלה הזו רפואה. בחללו של עולם מתנגן ניגון, מנגינה מופלאה המסוגלת להשיב אל תאי הזיכרון האבודים את הזכרון החם והטוב מבית אבא. את המנגינה הזו מפיקים הצדיקים, שורקים ומצפצפים, הומים והוגים נעימה של תקווה: "פקוד יפקוד". לא לעולם תימשך הגלות. לכל דקירה של צער יש משמעות, כל צביטת כאב פועלת תיקונים, שום אנחת צער לא תאבד. מי שהוריד אתכם הנה, הבטיח גם להעלות אתכם למעלה ולמעלה.
לא לחינם סובבת התורה כולה סביב 'זכר ליציאת מצרים'. המצוות, אמונת היחוד בקריאת שמע, שלשת הרגלים, ועוד תחנות רבות ביומו של יהודי, עוברות כולן דרך זכרון גאולת מצרים. זיכרון. למצרך הזה אנו זקוקים נואשות. והזיכרון הזה מכה היטב בכל נפש המאזינה לניגונם של הצדיקים. הם שמבשרים לנו על התקווה, מזכירים לנו כי "לא לנצח יריב ולא לעולם יטור", שגם גלות מצרים הסתיימה במתן תורה ועלייה עצומה.
את דרכינו הביתה, אל בית האמונה והשלווה האמיתית. ינחה הניגון המופלא המתנגן ועולה מדיבורי האמת האמונה והתקווה של הצדיקים. רק לפקוח אוזניים ולהאזין לקולות.
שתי מדרגות בעבודת השם – בן ועבד, כמו שכתוב בגמרא: "בזמן שאתם עושין רצונו של מקום – אתם קרויין בנים; ובזמן שאי אתם עושין רצונו של מקום – אתם קרויין עבדים" (בבא בתרא י ע"א)
בן אמיתי עושה רצונו של אביו ומשתדל בכל כוחו לשמח את אביו, גם במה שאינו מחוייב לעשות. להבדיל מעבד שמבצע רק את חובתו ואין לו עניין להשביע את רצון אדוניו.
גם הקב"ה מתייחס לעבודתם של השניים בהתאם. הבן זוכה לחפש בגנזי המלך (ראה זוהר פרשת בהר, קיא ע"ב) כלומר, לחוש טוב טעם ודעת בעבודתו, בעוד שהעבד מחוייב לעשות את עבודתו בלי לצפות להסברים או להנאה.
אך ישנה דרגה גבוהה אף יותר מדרגתו של בן, זהו הבן המיוחד שמרוב אהבתו ומסירותו לאביו הוא אינו בוחל בעבודות בזויות שאפילו עבד לא היה עושה. גם שכרו של הבן הזה, שאהבתו לאביו מקלקלת את השורה, הוא בהתאם; הוא זוכה להשיג את הרזים הצפונים ביותר שאינם ראויים להימסר לבן רגיל, כי גם כאן האהבה מקלקלת את השורה.
כך יתפרש הפסוק (מלאכי ג, יז): "וחמלתי עליהם כאשר יחמול איש על בנו העובד אותו", היינו הבן שמוותר על כבודו ומוכן לעבוד את אביו יותר מעבד, כי אז "ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע", היינו שיזכה להשיג את סתרי התורה.
עינינו ראו ולא זר את 'ר' הירש לייב' בבעירתו בתפילה, שואג בתפילתו עד כלות הכוחות, את ר' שמואל שפירא המתחנן שעות על גבי שעות 'ואהבתך אל תסיר ממנו', את העובדים שבאנשי שלומנו עוד בקטמון, ואחר כך בבית מדרשנו שבמאה שערים ובכל תפוצות אנשי שלומנו – בוערים בתפילה, כוספים להשי"ת בכל לב, כל דיבור של תפילה כמו נזרק מאליו בזיקוקין די-נור.
ממעתיקי השמועה שמענו על בעירתו של 'ר' שמואל אייזיק', תלמיד רבינו, שבגדיו היו מתפוררים מעליו אחר כל תפילת ראש השנה, על תפילותיו של 'ר' געצ'י' באומן, עד שזלג דם מאפו, על מתיקות עתירתו של ר' שמשון ברסקי, על נועם כיסופיו של ר' אהרן קיבליטשע'ר, עד שדרי הסביבה היו נצמדים לחלונותיו.
ואנו עומדים ותמהים: להבה זו מהיכן יצאה? איך מגיעים להתלהבות שכזו, איך זוכים שתהא שלהבת הלב עולה מאליה בשעת התפילה?!
וביותר קמה וגם ניצבה הפליאה, איך יזכה לב כמו שלנו לתפילה בכח? הגם לנו חלק ונחלה באותה תפילה, הרי לבנו סתום וחתום בחותם של תאוות, מכוסה בהבלי העולם הזה, איך נוכל אנחנו לזכות לכזו תפילה בכח?!
כולנו מכירים את שיחות רבינו על גדולת התפילה, ובפרט תפילה בכח, שהיא השער לדביקות בהשי"ת (לקו"מ ח"ב פ"ד), היא כביכול 'וימינו תחבקני' (שם ח"א מ"ח), ועוד רבות, כמובא בספרי רביה"ק ותלמידיו, איך אם כן זוכים לתפילה שכזו?
היכן היא מתיקות זו והיכן נבקשנה? נחפשנה בספרי הצדיקים ונבקשנה בהתבודדות, או שמא היא אינה בהשגתנו כלל?
התשובה לכך היא, כי כוחות אלו נמצאים בלבנו אנו, הם אינם רק בליבו של ר' געצ'י או של ר' הירש לייב, הם טמונים בעמקי נפשו של שמערי'ל בן געצי'ל בן בנו של אברהם אבינו עליו השלום, ובנפשו של כל אחד אחר מכלל ישראל, כולם יש בנפשם את מתיקותה של התפילה.
כוחות אלו מונחים בלבו של כל יהודי באשר הוא, אלא שהם אינם יוצאים ממנה, הם טמונים במעמקי נפשו ונשארים שם.
ייתכן כי הם לא יצאו לעולם, אך האמת שגם הוצאתם היא פשוטה: "השמע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך" (ברכות יג.), אחוז את הסידור, והתחל להוציא מפיך את המילים בפשיטות כמו כל יהודי פשוט – אך הקשב אליהם!! הט לבך ל'הודו לה", שים לב ל'הודיעו בעמים עלילותיו', לא דווקא בכוונות נסתרות התפללו העובדים שבאנשי שלומנו, גם לא בכוחות עלומים בערו בתפילתם, הם חיברו את מחשבתם למלות התפילה, הם התרכזו במילותיה, שמו לב לכל מילה וממנה שאבו חיות לכל התפילה כולה.
וכלשון קדשו של רביה"ק "כשאדם מתפלל בכוונה, דהיינו שמקשר המחשבה אל הדבור, ומטה אזנו, ושומע מה שהוא מדבר, אזי הכחות נמשכין ממילא לתוך דבורי התפלה, כי כל הכחות מצפין ומסתכלין תמיד על זה שיומשכו ויוכנסו בתוך דבורים קדושים, על כן כשמתפלל בכוונה נמשכין ונכנסין כל הכוחות שלו ממילא לתוך התפלה" (שיחות הר"ן ס"ו).
אך אם כן מתחזקות הפליאות: הלא אין לך ערב לאדם מהתקשרות והתדבקות עם בוראו, ובפרט בעת התפילה, אשר היא עיקר ההתחברות והדבקות להשי"ת, והשער שדרך שם נכנסין אליו, ומשם אשתמודעין ליה, אז למה תפילתנו נראית עלינו כעול, ואנו איננו זוכים להרגיש בנועם זה? ומדוע זה התפילה נדמית עלינו כמשא, והכוונה היחידה בה היא מתי נזכה ותסתיים… ואף אם אנו מנסים לכוון כפי כוחנו, פעמים שהתעוררות זו אינה מגיעה, יכול הוא האדם לומר את מלות התפילה, לשים לב לכל תיבה שבה, אך לבו נשאר אטום וחתום וההתעוררות המיוחלת בוששת מלבוא.
אך האמת שאין לנו להתבלבל מ'יובש' זה, שהרי התפילה אינה דבר של מה בכך, אלא היא גבוהה מאד, "כי בודאי כל אחד ואחד כפי מה שיודע בנפשו פחיתותו, ראוי לו לדעת שהוא רחוק מאד מאד מתפלה… ומהיכן יזכה לעבודה גבוה כזו?"
"על כן עליו לעשות את שלו, להתחיל דיבורי התפילה בפשיטות גמור, 'אדון עולם אשר מלך' וכו'. ויטה אזנו מה שהוא אומר… ויתפלל כך כסדר בפשיטות גמור אפילו בלי התעוררות וחיות והתלהבות, וילך כך בתפילתו כמה וכמה מילות או כמה דפין, עד שבתוך כך יעזרו ה' ברחמיו להתעוררות" (שיחות הר"ן ע"ה).
תפילה בכח
עצה נוספת לכוונת התפילה כתבו חז"ל (שבת קיט:): "כל העונה אמן יהא שמיה רבא מברך בכל כחו – קורעין לו גזר דינו… אפילו יש בו שמץ של עבודה זרה – מוחלין לו… פותחין לו שערי גן עדן", ופירש רש"י, ש'בכל כוחו' היינו 'בכל כוונתו' – לומר את מלות התפילה בכוונה, אך התוס' כתבו שם 'בקול רם', וביאר הריטב"א "כי בזו מעורר כוונתו וכל איבריו לברך שמו של הקב"ה".
פשוט 'תפילה בכח'! להתפלל בקול רם ובהתלהבות, וכלשון קדשו של מוהרנ"ת (ליקוטי תפילות מ"ח) "ואזכה להכניס כל הכוחות שיש בנו, בעצמות וגידים ובשר, וכל שאר הכוחות שבגופי ונפשי כולם אזכה ברחמיך להכניסם בתוך דיבורי התפילה, שאזכה להוציא כל דיבור ודיבור של התפילה הקדושה בכח גדול באמת לאמתו, עד שאזכה להרגיש הדיבור בכל עצמותי ואברי", אכי"ר.
הטקסט הבא תורגם מיידיש מתוך ספרו של דניאל צ'רני, "א ליטוואק אין פוילן" – "ליטאי בפולין", שהקדיש בספרו פרק לחסידי ברסלב, ובו, תחת הכותרת "ריקוד השבת של החסידים המתים", הוא מתאר תפילת ערבית של ליל שבת – והריקוד שאחריה – בשטיבל הברסלבי ברחוב נובוליפיה בוורשה.
ריקוד השבת של "החסידים המתים"
רבי נחמן מברסלב, נכדו של הבעל שם טוב, נפטר ללא ממלא מקום, ללא ממשיך. נותרו חסידיו יתומים, ושם קורא להם: "החסידים המתים".
גם יצחק לייבוש פרץ, אבי התרבות היהודית המודרנית ומייסדם של בתי הספר הראשונים בפולין, לא הותיר אחריו ממלא מקום, ממשיך – וגם חסידיו של פרץ נותרו יתומים, אבל לא "מתים".
הם – חסידי פרץ – אימצו מיד את סיסמתם של חסידי ברסלב
"יהודים, אל תתייאשו!"
[צ'רני ממשיך לתאר את השקפתו על פרץ ועל "רוח פרץ" ומה שראה בביקוריו בפולין אצל "חסידי פרץ", וממשיך:]
כל אותם חסידי פרץ מסורים, אכן הזכירו לי את "החסידים המתים" של רבי נחמן מברסלב.
…
ובשום אופן לא הצלחתי להבין מאין וממי נוטלים אותם חסידים נטולי אדמו"ר כל כך התפעלות וכל כך התלהבות בעבודת השם שלהם.
השטיבל (בית הכנסת) של חסידי ברסלב בורשה, ברחוב נובוליפיה. התמונה צולמה עוד טרם שימש כבית הכנסת לאנ"ש
הנה, עשיתי פעם יחד עם חסידי ברסלב "קבלת שבת", ראיתי לפני עדה של יהודים מהרבעים העניים ביותר בוורשה, רבים מהם לא היו להם בגדי שבת כל עיקר. מטלאי קפוטותיהם עלה ריח נפט מהוה ושאריות הערינג[1]. בד כובעיהם כה הבריק מיושן עד כי דומה היה כי הם עשוים משי; אבל עיניהם, העינים הגדולות, הזורחות, של "החסידים המתים" כה קרנו עד כי שמחתם דמתה עלי כשמחתם של ילדי החדר בערב פסח, עת סיימו את "זמן החורף".
אפשר היה לחשוב שכל אותם יהודים של סדנאות יזע וחנויות סידקית, שמעו לפתע כי המשיח הגיע, השליכו הכל מכל ואצו לבית הכנסת שלהם, לקבל את פני משיח!
אלא שבאמת, הם רצו לבית הכנסת כדי לקבל את פניה של שבת המלכה.
וכי קל בעיניכם?! הכלה-שבת באה לבתי המרתף ודירות עליית הגג של נובוליפיה, נאלעווקי, סמאטשע וכן הלאה וכן הלאה!
כבר ב"לכו נרננה" "החסידים המתים" לקפץ ולרקד במקומותיהם, מנופפים ומנענעים בידיהם הגרומות, כביכול קוראים למישהו אליהם. אחר כך, בשמונה עשרה של תפילת ערבית, עמדו כולם כאילו הודבקו למקומותיהם; אבל הידיים, ידיהם המיובלות, לא חדלו מלנופף ולהתנועע באויר, למחוא כפיהם, כביכול הם מהללים ומשבחים את בורא עולם שבששה ימים קצרים ברא כזה עולם נאה ומופלא.
ואני מעולם לא ראיתי שעדת יהודים שלמה תהלל כך את רבונו-של-עולם על כל מעשי-בראשית שלו, אותם סיים לברוא בדיוק בערב שבת.
…
החסידים המתים לא התעניינו בעוניי ודלות מראם החיצוני כמו חסידים אחרים, משום שה"חסידים המתים" אינם צריכים עוד לבושים. החסידים המתים זקוקים רק לעליית נשמה, להתרוממות!
אז הברסלב'ר, מיד אחרי 'עלינו', לקחו עצמם לרקוד. זקנים גם נערים פרצו לפתע בריקוד, כאילו היה זה 'שמחת תורה'. הניחו יד על כתף ו"מעגל" מרובע קצוות החל לזחול את דרכו בין הספסלים והסטנדרים, עוקר בדרכו ממקומם את כל העומדים מן הצד, הזרים, הסקרנים ומצרפם לריקוד.
נסחפתי לפתע גם אני והשתלבתי בריקודם של החסידים הנלהבים, והיה נראה לי כאילו אני נמצא באיזו סצנה של "הבימה", וכאילו שילבו אותי בריקוד-הקבצנים מהמחזה "הדיבוק".
ורקדו העוורים והחגרים, החיטרים ובעלי המום. ורקדו גם הספסלים והסטנדרים. והנה, הנה, דומה היה לי כאילו ספרי התורה ידלגו אף הם מארון הקודש ויצטרפו לריקוד על "עצי החיים" המגולפים שלהם!
ספרי התורה, אבל, לא דילגו מהארון, שהרי במפורש נכתב בהם "כי בו שבת מכל מלאכתו", ורצו גם ספרי התורה לנוח, לקיים צוו הבורא.
חסידי ברסלב, לעומתם, לא סברו שריקודם הוא מלאכה כלשהי, שבשבת אסור לעשותה, הם חישבו את ריקוד השבת שלהם כמין המשך של קבלת שבת, כמן המשך לתפילת ערבית של שבת, השייכים כולם לעבודת הבורא, ומי יודע כמה זמן עוד היה נמשך ריקודינו אילולי אחד החסידים המצטעק לו לפתע
"יהודים! אל תתייאשו!"
והריקוד הסתיים.
כפי הנראה, צעקה זו, שהפכה לסיסמתם של חסידי ברסלב, היתה הסימן המוסכם ש"קבלת שבת" הסתיימה, והנה, אפשר כבר ללכת הביתה.
אבל חסידי ברסלב בזיעת וחום ריקודם, לא מיהרו לביתם, לקדש על שתי החלות השבתיות ולהתענג על הדג הממולא והצימעס שה"אשת חיל" הכינה.
כנראה, בביתם של אותם חסידי ברסלב לא חיכו להם כל מיני מטעמים ששבת דורשת, ולא היתה התלהבות גדולה בליבם לשוב לביתם המט, החשוך למחצה, שם כבר יושבת ה"אשת חיל" סמוך לנרות החלב שכבר הספיקו לכבות, עם מעט זנבות הערינג במקום דג ממולא, ועם מעט כבד קצוץ במקום עוף ומרק עוף מזהיב.
ואיני יכול עד עצם היום הזה להשכיל, מאין לקחו אותם קבצנים שבקבצנים כל כך התפעלות וכל כך התלהבות לעבוד את בורא עולם …
ליטאי, ליטאי יבש כמוני, לא יוכל, כפי הנראה, לעולם, להתרומם למדרגות גבוהות שכאלה אליהן מתרומם החסיד הפולני כשהוא עובד את השם".
המבנה בצד שמאל שימש שנים לאחר מכן כבית הכנסת ברסלב בוורשה. התמונה הזו צולמה בעת הכיבוש הגרמני של וורשה בשנת תרע"ה
כשיצאנו מבית הכנסת, הרגשתי שאיזה חוליגאן, פולני, תלש לפתע אצל אחד מהברסלב'ר את כובעו והשליכו אל תעלת השופכין. היהודי מיהר אחר כובעו – למרות שלראשו כבר היתה גם כיפה. הוא הרים את כובעו, ניערו היטב מהבוץ, וברוגע ונינוחות חבשו חזרה, כאילו מאום לא אירע זה עתה.
חשתי אחריו ושאלתיו: מדוע לא עיכבת את החוליגאן? הלא הרחוב מלא, בלי עין הרע, ביהודים בשעה כזו, ודבר כזה אסור לו שיעבור בשתיקה!
והוא הביט בי בעיניו הגדולות, הצחות, והשיב לי כך:
וכי הוא אדם? וכי יש בו צלם אלקים? הרי זו בריאה פראית! וכי אם הרוח היתה עוקרת ממני את כובעי – וכי אתבע את הרוח לבית הדין?
ובמענה הפשוט הזה, של היהודי הפשוט, העממי, הזה, היתה מונחת כל פילוסופית החיים העמוקה של יהודֵי הגלות הפולנית.
כל העולם הסובב, הלא יהודי, הרי אינו יותר מאשר רוח סערה, סופה, כח טבע פראי, שעוקר כובעים מראשיהם של יהודים, תולש זקנים ופיאות, מדקר בסכינים גופיהם של יהודים. אולם אין על מי להתרעם, משום שהרי זה "לית דין ולית דיין". יהודים הם בגלות, ועליהם לסבול!
ולאחר שהוא שב להשוואות בין "נושאי 'התרבות-היהודית' " בפולין, שהתעקשו כן "לתבוע את הרוח לבית הדין", הוא פורש את כאבו, כאבו של יהודי המתאר את השואה האיומה ואת אבדנם של ששת המליונים, בהם סלתה, שמנה וכל עיקרה של יהדות פולין המעטירה, ומתאר את דבקותם בחיים היהודיים עד הסוף המר; את "ריקוד המוות" הגרנדיוזי שלהם בגטו וורשה, הוא מסיים:
וכאשר אני כותב את השוות האלה, אני רואה אותם, כולם כולם, לפני עיני, וזה מצער אותי עמוקות, מדוע לא זכיתי אף אני להשתלב בריקוד המוות המחריד שלהם, כפי שהשתלבתי ב"ריקוד-לפני-הכלה" של "החסידים המתים" ברחוב נובוליפיה הוורשאי.
"קדושים! אל תתייאשו!", כי ל"ניצולים" רע יותר מאשר לכם.
[1] הערינג – דג מלוח, היה בזמנו מאכל עניים, שלא השיגה ידם כדי קניית דגים טריים
כל חיינו שזורים ברבבות ניסים גדולים וקטנים, גלויים ונסתרים, אלא שאנחנו פשוט עוברים עליהם מבלי משים. כל תפילה שנענית היא נס, כל חסד שאנו זוכים לו, או חלילה אי נעימות שמעוררת אותנו לתשובה – הכל ניסים.
כל כך הרבה מקרים ופרטים בחיינו קשורים זה לזה ומשפיעים זה על זה. כמו פאזל ענק שבורא העולם מרכיב בחכמתו האינסופית. עבודתנו היא לפקוח את העינים, להתבונן בכל מאורע ובכל פרט, אצלנו ואצל הסובבים אותנו.
אם נתבונן בגישה נכונה נמצא את הניסים ובשפע גדול! כך שכל יום וכל רגע ישמש לנו כנקודת מגע מרגשת עם ההשגחה העליונה, דבר שיעצים ויגדיל את אמונתנו.
לעומת זאת, היצר מנסה להסתיר את הניסים, כאילו הם חס ושלום דרך הטבע; כאילו רק במקרה אירע דבר פלוני, וכאילו מאורע אלמוני הינו רק צירוף מקרים. עלינו להלחם במחשבות שוא הללו מלחמת חורמה, כי הן מצננות את ההתרגשויות העילאיות ומקררות את האמונה שבה תלויה הגאולה, כמו שכתוב "תבואו תשורי מראש אמנה" (שיר השירים, ד).
וכך יתפרש הפסוק "תהומות יכסיומו ירדו במצולות כמו אבן": הניסים מכונים 'תהומות' מלשון "וָתֵהוֹם כָּל הָעִיר" (רות א, יט). תפקידם של הניסים לרגש ולהוציא אותנו מן השיגרה של דרך הטבע. אך מי שמכסה את התהומות הללו, כלומר אינו מתפעל מהם, אלא טוען שהכל מקרה והכל טבע, הריהו מחליש את האמונה ומעכב את הגאולה, בבחינת "ירדו במצולות כמו אבן". מצולה היא גלות מצרים (כמ"ש ברכות ט ע"ב) שכוללת את כל הגלויות שניגאל מהם בזכות האמונה.
אף אחד לא הצליח להבין את הירידה התלולה. האיש ששימש אך לא מזמן בתפקיד כה בכיר, החל דבק לפתע באופן איום ובלתי מובן בטיפה המרה, הידרדר מדחי אל דחי ואף נטש את תפקידיו לטובת שכרותו האיומה. ידידים ובני משפחה שניסו לעזור, התייאשו מהר מאוד והרימו ידיים בחוסר ברירה. עד שהמקרה החמור הגיע לידיעת המלך, הוא הרגיע את בני המשפחה והבטיח 'אני אוכל לעזור לו' ופטרם לשלום.
מה שלא ידעו בני המשפחה, ידע המלך. לפני מספר שנים, היה האיש מעורב בפרשייה משפטית סבוכה הקשורה בכספים ונוכלויות. קבוצה של נוכלים ידועים עשקה בעלי הון באופן מתוחכם ביותר. התהליך שנדרש להוכחת המרמה היה סבוך ומורכב. בשלב מסויים נדמה היה כאילו נוטה בית המשפט לטובתם של הנוכלים ואף זיכה אותם לחלוטין במספר סעיפים. האיש, ששימש אז בתפקידו הבכיר, לא יכול היה לשאת את העוול, הוא חש עצמו עשוק וגזול ולא יכל לשאת זאת. הוא איבד את אמונו במערכת המשפט ובבני אדם בכלל, ובצר לו, הטביע את תיסכולו בכוס.
המלך ידע את אשר לפניו. הוא הורה לנוגעים בדבר לפתוח בפני האיש את התיק במלואו, להציג בפניו את המהלך המשפטי המורכב. הפסקים השונים שניתנו במהלך המשפט נועדו אך ורק על מנת לחשוף את הנוכלים ולהוכיח את מזימתם. התהליך המשפטי המקומם והתמוה, התגלה כעת כהגיוני, צודק, ובעיקר מוביל לקראת גילוי האמת והצדק.
* * *
כמה קשה להיחלץ מהרגלים פסולים. כמה קשה עוד יותר לצאת ממידות מגונות. אחד המעברים היותר קשים הוא זה שבין טומאה לטהרה. רוח טומאה הדבוקה על קירות הנפש – קשה וכמעט בלתי ניתנת להסרה. על כך נאמר "מי יתן טהור מטמא". אכן, אין מי שמסוגל לדלות נפש מעמקי טומאתה ולהכניסה בהיכלות טוהר, אלא אחד ויחיד, בורא עולם.
ימים גדולים ומסוגלים בפתח, ימי גאולה וחירות. כל אדם מעוניין לאסוף את עצמו, להתגבר ולהכנס בשערי קדושה, טהרה והתחדשות. אך הצעד הזה, משום מה קשה וסבוך. לפעמים אף נדמה כבלתי אפשרי. חרף הרצון הטוב והלוהט, קשה היא הדרך אל החירות. קשה, משום שהנפש חולנית.
המחלה ממנה אנו סובלים היא מחלת חסרון אמונה. האמונה היא יסוד הנפש, נפש בריאה היא כזו שאמונה טהורה ותמימה ממלאת אותה, ומזינה את כוחותיה באשדות חיות ושמחה. אך האמונה הטהורה הזו, עלולה חלילה להיפגע ולחלות, ומי שפוגע בה הן הקושיות. בלב פנימה, מציקות לכל אדם מדי פעם שאלות קנטרניות. מדוע לא הצלחת כאן, ואיך יתכן שעדיין לא נושעת שם, וכן הלאה. שאלות שקטות אך פוגעות בדיוק בלב ליבה של המטרה – חלישות הדעת, ומעבר לכך, הרהור אחרי ההנהגה העליונה. אדם עשוי להתעסק משך ימים ושנים בקושיות וטענות על הנהגת השם, והוא עצמו לא יעלה על דעתו שמשהו באמונתו אינו בסדר. השאלות הללו צובתות את הלב מבפנים, מציקות ובעיקר מחלישות, והנפגע העיקרי היא האמונה. וממילא גם התפילה.
פסח טהור ונקי מקושיות
פסח הוא שער לגאולת הנפש, אך אל השער הזה אין טעם לבוא עם לב עקום ועמוס בקושיות וטענות. קושיות הן טומאה. וכל עוד רוח של טומאה אופפת את הנפש, מה תועלת יוכלו להשפיע עלינו ימי הפסח הקדושים? פסח מספר על נפלאות וניסים, השגחה והשפעה, אך על מנת להכיל את כל המראה הנורא הזה, יש להכין בנפש פנימה כלים רחבים וגדולים של אמונה. קושיות וטענות הן סתירה מוחלטת לאמונה, ואת הרפואה לכך יכול להגיש רק השי"ת בעצמו. והוא עושה זאת בחג הפורים.
לא לחינם נרמזה התיבה פורי"ם בראשי התיבות של הפסוק "שבעת ימים תאכל מצות…. ולא יראו פני ריקם. הדרך לפסח עוברת בהכרח דרך פורים, שאילולא סגולתו ומעלתו המיוחדת, לא היתה בידינו היום כל דרך להגיע כראוי אל ליל הסדר של פסח.
פורים הקדוש נושא בחובו כוח פלאי המסוגל לתקן גם לב עקום ואמונה חלושה וחולה, משום שכך בדיוק אירע שם, בשושן הבירה. המגילה בראשיתה, מעוררת קושיות לא פשוטות. המן הרשע מטפס כלפי מעלה, מעפיל במעלות המלכות וכובש כל חלקה טובה. ברגע השיא מעניק לו המלך אף את טבעתו לחתום בה כל גזירה רעה. לעומתו, דווקא מרדכי הצדיק, מתהלך עטוי שק, דחוי ונרדף על צווארו. מצב שכזה מעורר תמיהות ושאלות לא פשוטות. היתכן, צדיק ורע לו, רשע וטוב לו?!
ניסים שיוצרים אמונה
הנס אליו מובילה מגילת הפורים נפלא, בעיקר משום שהוא פותר בדרכו את הקושיות ואף עושה מהן עצמן יסודות איתנים לאמונה. סיפור המגילה חושף לעין כל את נפלאות השגחת השם, ומראה עין בעין איך בתוך כל מה שנדמה כעוולות וגזירות איומות, מנהלת השגחת השם את המהלכים כולם לקראת ישועה מושלמת ועצומה, ואיך דווקא מתוך ההשפלות והרדיפות, השק, האפר וההסתרה, הולכת ונבנית קומתו הזקופה של מרדכי היהודי, היוצא בבוא העת בלבוש מלכות תכלת וחור, ברוב כבוד והדר.
ואז, בשעה שהלב היהודי מבחין לפתע בתמונת המציאות המלאה והשלימה, מזדקרת לנגד עיניו האמת במלא הדרה, ושוב אין כאן לא קושיות ולא עיוותים, לא הסתרות ולא בלבולים. רק אמונה איתנה, מאירה ומחחמת לב. עם אמונה שכזו, ניתן כבר לפסוע צעדים ראשונים לקראת שולחן הסדר.
מאחר ובפעמים האחרונות עסקנו מעט בחשיבות התפלה על כל הצרכים בכלל, ועל ההשתדלות שמתבטאת דווקא בתפלה, חשוב להביא קטע יסודי שלא נטעה בענין זה מליקוטי הלכות (חיבר אותו ר' נתן מנֶמִירוֹב זצ"ל, תלמיד ר' נחמן מברסלב זצ"ל):
"היינו כי יש שני בחינות תפילות, יש תפילה שהוא למטה מהתורה והיא טפילה להתורה, ויש תפלה שהיא בחינה אחת עם התורה ממש, וגם היא גבוה מהתורה.
כי יש תפלה שמתפללין על צרכיו, דהינו פרנסה ובנים וחיים ורפואה וכו'. וזאת התפלה נקראת חיי שעה. והיא למטה מהתורה וטפלה להתורה. כי בודאי מי שמתפלל על צרכי גופו ואינו מתכון כלל בשביל התורה, רק הוא מתפלל שיתן לו ה' יתברך בני, חיי ומזוני וכו' להנאתו וצורך גופו, זאת התפלה בודאי אינה חשובה לפני ה' יתברך. והיא בחינת תפלות רעות שכתב רבנו ז"ל שיש לכל אדם תפלות רעות, והיא בחינת "גנבא אמחתרתא – רחמנא קריא" [=הגנב בשעת הפשע מבקש רחמים מהשי"ת]. כי זה ידוע ונראה בחוש שכל ימי חיינו הבל וימינו כצל עובר ומה יתרון לאדם בכל עמלו. ואם יצבור כעפר כסף וכו' לא במותו יקח הכל ואין מלוין לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות וכו'. ועל כן מי שאינו מסתכל על התכלית האחרון האמתי, למה לו חיים. ומה הנחת רוח לה' יתברך מתפלתו שמתפלל שיתן לו ה' יתברך פרנסה וממון וכו' למלאות תאוות בטנו. וה' יתברך יודע ומבין שכל מה שמבקש אינו טובה לפניו כלל כי מאחר שאנו מסתכל על התכלית בודאי הפרנסה והעשירות שלו הוא בחינת עושר שמור לבעליו לרעתו רחמנא ליצלן. נמצא, שהתפלה שהיא לצורך הגוף לבד בלי כוונת קיום התורה היא בודאי אינה טובה כלל. ועל תפלות אלו קורא תיגר בזוהר הקדוש: צוחין ככלבין הב הב, הבל לן חיי, הב לן מזונא וכו'. ואין לה' יתברך נחת מתפלה כזאת שהיא לצרכי הגוף, כי אם שכשזה המתפלל מתכון בתפלתו בשביל קיום התורה, דהינו שמתפלל על בני חיי ומזונא וכל כוונתו כדי שיזכה לעשות רצונו יתברך ולקים תורתו ומצותיו באמת. ואם כוונתו באמת בשביל זה בודאי יש לה' יתברך נחת רוח מתפלה כזאת, אבל אף על פי כן תפלה כזאת היא בודאי למטה מהתורה וטפלה להתורה כי מאחר שהתפלה בשביל צרכי הגוף, נמצא שהתפלה הזאת בפני עצמה אינה כלום כנ"ל, כי למה לו הגוף וצרכיו והיום בכאן ומחר בקבר וכו' כנ"ל, ואין להתפלה הזאת שום חיות וקיום כי אם על ידי התורה דהינו מה שמתכון בתפלתו על צרכי הגוף בשביל קיום התורה. נמצא, שתפלה כזאת בודאי טפלה להתורה, כי העקר הוא התורה, רק הוא מתפלל על צרכי הגוף כדי שיוכל לקים את התורה, ועל כן בודאי תפלה כזאת היא טפלה להתורה ולמטה מהתורה.
ועל תפלה כזאת הקפידו רבותינו ז"ל שלא להאריך בה ביותר כמו שאמרו רבותינו ז"ל, "מניחין חיי עולם ועוסקים בחיי שעה?". כי העקר הוא חיי עולם, שהוא התורה אבל התפלה כזאת בשביל צרכי הגוף היא חיי שעה, רק שצריכין אותה בשביל חיי עולם בשביל התורה. ועל כן בודאי אין להניח העקר שהוא חיי עולם ולהאריך בהטפל, שהוא חיי שעה.
…אבל עיקר התפלה השלמה היא כשאדם מתפלל רק על צרכי נשמתו בעצמו, דהינו שכל תפלותיו לזכות ליראת ה' ועבודתו יתברך כמו שאמר דוד המלך עליו השלום: אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש, שבתי בבית ה' כל ימי חיי […] ותפלה כזאת אינה טפלה לתורה, אדרבא, תפלה כזאת היא עקר קיום התורה, מאחר שמבקש רק לקים את התורה שזה עקר שלמות התורה. כי לא המדרש הוא העקר לא המעשה."
(ליקוטי הלכות, ראש חודש, הלכה ה', אות ג').
ראינו כאן שתפלה שאינה נובעת מתוך שימת התכלית כדבר קובע בחיינו, היא פגומה במידה מסוימת. שלא נטעה: חס וחלילה שנימנע מלהתפלל בגלל זה. התפלה היא ההשתדלות העיקרית, כמו שלמדנו בפעם הקודמת, ובודאי שקשר של תפלה כזה, גם אם הוא לא יהיה מושלם, הוא לפחות מלא בטחון ואמונה בקב"ה. אם אדם ישאר בעולם החומר בלי שום קשר מהותי בכל הדברים שהוא עוסק עם בורא עולם, הוא יכול להיפרד לשלום מהתורה והמצוות שלו. זה בדיוק העונש של הנחש – מזונותיו נמצאים בכל מקום, ובכך הוא לא זוכה לקשר ישיר עם הקב"ה, לא כמו שאר הבריאה שמתוך תפיסת החסרון פונה לקב"ה, אף על פי שהם חומריים ושפלים ביותר.
על כל פנים, כתוב כאן שמי שמתפלל שלא מתוך שימת התכלית של התורה מול פניו, אז יש פגם מסוים בתפלה שלו. לכאורה זה לא מובן: הרי תפלה, מלבד בקשת הצרכים, עיקר המטרה שלה היא התעלות האדם והשגת הדבקות בקב"ה. אם כן – לא משנה על מה ומדוע האדם יתפלל, עדיין תהיה כאן עבודה רוחנית. אז נכון שאדם זה לא מושלם מצד זה שתכלית חייו איננה קיום התורה, אבל למה יש כאן חסרון בעבודה הרוחנית של התפלה. שכן בקטע כתוב שמלבד שזה מקשה יותר על התקבלות התפילה, תפילה כזאת היא גם חסרון בעבודת ה'. לכאורה החסרון הוא פשוט איבוד נקודת התכלית בחיים.
הרמב"ם כותב בהלכות תפלה (א,א): מצות עשה להתפלל בכל יום שנאמר ועבדתם את ה' אלוקיכם, מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפלה, שנאמר "ולעבדו בכל לבבכם"; אמרו חכמים: אי זו היא עבודה שבלב? זו תפלה.
המושג "עבודת ה'" בא מהפסוק "כי לי בני ישראל עבדים" ומעוד פסוקים בהם כתוב שבני ישראל משועבדים לחלוטין לקב"ה. למרות שבני ישראל גם נקראו בנים למקום, "בנים אתם לה' אלוקיכם". העבדות מבטאת את השעבוד המוחלט לתורה ולקב"ה, כמו עבד שאין לו רשות לעשות כל מה שעולה ברוחו, אלא הוא תלוי ברצון קונו בלבד. הבחינה של הבנים היא הביטוי למהות הפנימית העצמית ששייכת לכל אחד ואחד, ושהם מגלים בעולם את האב, כביכול. ר' נתן כותב שכל דבר שקשה לעשותו נקרא עבודה, אבל דבר שהוא חלק מהמהות של האדם אינו בגדר עבודה. למשל: אכילה עבור אנשים פשוטים היא חלק ממהותם, אבל לצדיקים היא עבודה קשה מאד מאחר וצדיק אוכל לשובע נפשו (משלי יג), אבל לא עבור עצמו כלל. כל מה שנכלל במושג עבודת ה' הוא בעצם כל דבר שנמצא מעבר למהותינו. עבודת ה' היא בעצם משנה את המהות שלנו, וככל שההשתעבדות גדלה, כך גם האדם מאבד יותר מגשמיותו ונעשה יותר רוחני. כל דבר שהוא תוספת של שעבוד וביטול העצמיות שלנו, הוא בעצם קבלת עול מלכות שמים – קבלת עול העבדות, שמשועבדת כולה אל המלכות שמרוממת מעל הכל. דבר זה שייך לכל המצוות.
אבל כתוב ולעבדו בכל לבבכם. כתוב כאן שיש עבודה מסוימת שהיא לא רק קשורה למהות ולהגדרת האדם כמו כל עבודת ה', אלא דווקא ללב. ולכן חז"ל שואלים: אי זו היא עבודה שבלב? – איזו עבודה נמצאת בלב, כלומר – איפה אנחנו יכולים למצוא השתעבדות שקשורה למערכת הרגש, ולא למערכת היסודית יותר של מהות האדם? העבדות בעקרון באה לשנות את האדם, אבל איזו השתעבדות אפשר למצוא בתחום הלב? על זה באה התשובה: זו תפלה. התקווה מקורה בלב, כמו שכתוב (תהלים קיט): קראתי בכל לב, וכן (תהלים לט): חזקו ויאמץ לבבכם כל המייחלים לה' – הלב הוא זה שצריך להתחזק. חז"ל גם אומרים שתקווה ארוכה מדי, שהיא הארכה גדולה מדי בתפלה על נושא מסוים, עלולה לגרום לשברון לב, כמו שכתוב (משלי יג): תוחלת ממושכה מחלה לב – שוב, התקווה קשורה ללב. תקווה היא מלשון יקוו המים (בראשית א), שהוא לשון התאספות והתכנסות. התקווה שמה את כל הרצונות שלנו במקום אחד – בקב"ה. אמנם חז"ל אומרים שתקווה ארוכה מדי, מביאה לידי שברון לב. אין בכוח בריה אנושית להאריך באותה תקווה מסוימת למשך הרבה זמן, כי בזמן התקווה בעצם כל המהות הפועלת של האדם עוצרת. האדם מעצם טבעו נקרא "מהלך", מאחר והוא פועל ותמיד זז – או עולה, או יורד; ואם מאריכים בתקווה, שהיא בעצם קישור הרצון שלנו לדבר מסוים אל הקב"ה, אז נשברים אחרי זמן רב מדי, כי הרי אנחנו רוצים את אותו הדבר במציאות. ולכן מעצם הטבע של התפלה, כל תוספת בה מביאה לידי רפיון, ולכן תפלה היא מן הדברים שצריכים חיזוק באופן תמידי (ברכות לב ע"ב).
כאן נשים לב לחידוש הגדול של התורה בנושא זה – הזכרנו את דברי ר' נתן שעבודת ה' היא כל דבר שהיא מעבר למהות האדם. אם כן, המושג של עבודת ה' משתנה מאדם לאדם, ואי אפשר להצביע על מצווה מסוימת ולומר עליה שהיא עבודה. לאחד היא כן, ולשני לא. אבל לעומת זאת אנחנו מוצאים בתורה מצווה שכתוב עליה שהיא עבודה, וזה נאמר גם על גדול הצדיקים – התפלה (ולעבדו בכל לבבכם). ענין העבדות בתפלה הוא נקודת הביטול במהות האדם, שלעולם הוא לא יהפוך לחלק מהמהות שלנו, כי היא מנוגדת במידה מסוימת למהות של האדם, עד כדי כך שהאריכות בה מביאה לידי שברון לב, שבמלים אחרות זה אומר – תפלה ארוכה מדי סותרת את המהות הטבעית של האדם, ויכולה אפילו ליצור נזקים. אמנם התורה בכל זאת צוותה על עבדות זו במידה האפשרית לנו, כדי שנקשר כל רצון וכל תקווה אל מקור כל הברכות וההשפעות. אם אדם מבקש דברים ולא מתוך התכלית של קיום התורה, יש כאן חסרון בעצם הקשר. הרצונות הטובים אמורים להתעלות על ידי תלייתן הגמורה בקב"ה, וזאת העבודה שבתפלה. כאשר יש בקשות לדברים אחרים שאינם רצויים על פי רצון ה', אז האדם אינו מתעלה באותה המידה, כי ההשתעבדות באותו דבר שאנחנו רוצים. באותו הדבר – שים את משענך בקב"ה. ואם הדבר הוא לא ממש תואם את רצון ה', אז יש כאן חסרון בעצם השימה של הבטחון בקב"ה, ובהשלכת יהבנו עליו.
מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד (ליקוטי מוהר"ן, חלק ב' סימן כד)
הרבה פרטים ישנם בתורה, כל אחד חשוב לכשעצמו. אמנם, התורה בעצמה אומרת במספר מקומות שהדרישה העיקרית מאיתנו היא רק לדברים בודדים: "מה ה' אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלוקיך, ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו" (דברים י), "דעלך סני לחברך לא תעביד [-מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך] – זו היא כל התורה כולה" (שבת לא ע"א), וכך עוד. הדרישה לאותם הדברים בפרטיות לא באה להעמיד אותם כנגד הפרטים האחרים ובכך להעניק להם חשיבות, אלא היא באה לכלול את כל הפרטים בכללים אלו. כלל – שכולל אחרים בתוכו. הוא יכול להיות בודד, ולהכיל בתוכו דברים רבים. השאלה הגדולה היא, איך באמת ניתן לסכם פרטים רבים לכלל אחד, אם כל פרט ופרט הנו ייחודי בפני עצמו? ואם באמת ניתן לסכם את הדברים, מה לנו צורך בפרטים? אמנם, הכלל אינו בא לקצר את הפרטים או לסכם. הכלל מציג את ההצטרפות הכללית של כולם, את התוצר הסופי של כולם, אך בוודאי שלהגיע לאותה תכלית סופית היה צורך בצירוף כל אותם הפרטים. במלים אחרות: הכלל מתאר לנו את התכלית של הפרטים, והפרטים הם הדרך להגיע אל התכלית.
דוד המלך, בסוף מזמור קל"ט בתהלים, מבקש מה' שיבחן אותו. לא שיעמידו בניסיון, אלא שיתבונן בפנימיותו, ויראה האם אכן דוד שלם בכל לבבו עם ה'. הוא מנסח זאת כך: "חקרני א-ל ודע לבבי, בחנני, ודע שרעפי". דוד המלך ממשיך לבאר כיצד ה' יבחן אותו: "וראה אם דרך עוֹצֶב בי, ונחני בדרך עולם". ראה אם קיימת בי בחינה מסוימת של עצבות, אומר דוד המלך. בזה הוא מסכם את כל הטהרה והקדושה. הוא לא מבקש שיסתכל על הדבקות שלו, או על הדקדוק שלו במצוות, אלא רק על דבר אחד – על השמחה שלו. אם עד היום חשבנו ששמחה היא כלי עזר חשוב, או מדרגה חשובה בעבודת ה', דוד המלך מלמד אותנו שהיא הביטוי הכי עמוק לקשר עם ה'. דבקות, דקדוק במצוות, יראה, כולם מחויבים לעבודת ה', אבל הם יכולים לשכון באדם בצורה חיצונית. אם נרצה לבחון מתי האדם שלם בכל לבבו עם ה', קיימת אפשרות אחת לכך: לבדוק האם הוא שמח.
כי באמת, השמחה אפשרית רק למי שבפנימיות לבבו קשור לה'. כל ענינה של השמחה היא צמיחה, כפי שלמדנו כמה פעמים. אדם שמח כאשר דברים פנימיים באים לידי ביטוי, ובדרך כלל הוא שמח מהחיוּת שלו שבאה לידי ביטוי. מזה נובעת השמחה בדברים הגשמיים כמו בשר ויין, שכן הם קשורים לנפש האדם בבחינה מסוימת. מי שלא שמח מוכיח בכך שמה שהוא עושה לא הפך לחיוּת שלו.
"מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד". א: יש מצוה; ב: זאת מצווה גדולה. מהי המשמעות של מצווה 'גדולה'? ולשם מה מודיע לנו רבי נחמן שזאת מצווה גדולה?
אנחנו מוצאים שחז"ל קוראים לילד בן שלוש עשרה 'גדול', למרות שגודלו הפיזי הוא הממוצע שבין איש ותינוק. הגדלות המיוחסת לו באה לומר שמציאותו אינה מצומצמת לעצמו, וקיימת בו מודעות מסוימת המסוגלת לקלוט דברים נוספים מחוץ למציאותו העצמית. גודל של דבר הוא ההגדרה לדברים שהוא מקיף וכולל בתוכו. "מצווה גדולה להיות בשמחה" – אין זו מצווה מקומית, הקשורה לכוח מסוים בנפש, או שמביאה את האדם להתקדם בתחום מסוים, אלא היא מקיפה את כל מהותו של האדם. היא הביטוי של כל היהדות, או בלשון רבי נתן: "עיקר הקדושה היא השמחה". כדאי שנתרגל רק לשמוע את המשפט הזה. ומצווה זו היא "להיות בשמחה תמיד". לא שייך לתאר אדם עם קדושה בליבו שנייה אחת שלא בשמחה.
להיות בשמחה – אנחנו צריכים להיותבשמחה, ולא רק לשמוח. פירוש הדבר הוא, שאנחנו צריכים להיות פתוחים לכל דבר שקשור לעשיית רצון ה'. הנקודה היא לא לשמוח, אלא להיות שמח. השמחה היא מצב נפשי של פתיחות אל הדבר בו אני עוסק, ולכן הציווי על השמחה הוא על המצב (להיות בשמחה), ולא על הפעולה (לשמוח).
תמיד – השמחה שוכנת בו בקביעות שאינה מתפרדת, והיא לא דבר חולף או חיצוני. אני חי – משמע אני שמח.
אסיים בדברים ששמעתי מהרב שלום ארוש שליט"א באומן בראש השנה: הוא עמד ודיבר עם מישהו קצת ליד ה'הכנסת אורחים', ובינתיים עמדו והתקבצו אנשים מסביב. כשכולו מחייך ומלא אורה על פניו אמר לאותו יהודי: "ההצלחות שלנו בעבודת ה' אינן תלויות בנו כלל. אנחנו רק יכולים לעשות את הדברים שה' נותן לנו כוח עבורם. עיקר הבחירה שלנו היא בנושא אחד – להיות בשמחה או בעצבות. כשאדם שמח הוא כבר נמצא ב'סטרא דקדושה', בצד של הקדושה".
וכן בדניאל, כאשר גזר דרויש המלך אשר כל איש שיתפלל מן כל אלהים ואנשים עד חודש ימים יושלך לגוב האריות, כתיב שם: ודניאל על לביתה וכוין פתיחן לה בעליתה נגד ירושלים, וזמנין תלתא ביומא הוא מצלא ומודא קדם אלהה [תרגום ה'מצודות': [ודניאל] נכנס לביתו במקום מוצנע ועל העליה היה לו חלונות פתוחות מול ירושלים, לששה פעמים ביום היה הוא כורע על ברכיו ומתפלל ומודה לפני אלוקיו].
כזכור, במסגרת זו של הספר מטרת המלקט להוכיח שדרך התפילה כצורת חיים שבה כל דבר נחווה בצורה של תפילה, בבחינת "ואני תפילה", הינה דרך שהלכו בה אבותינו מאז ומעולם. ההוכחה שלפנינו היא מדניאל. דניאל הועמד בין המושלים העיקריים של מלכות פרס, ומצא חן בעיני המלך עד שרצה להעמידו מושל לבדו על כל המלכות. המושלים האחרים התקנאו בו ורצו לערער את הכבוד שרכש לו המלך, אך לא מצאו בו שום דבר דופי שיוכל לעשות זאת. בשל כך החליטו על תוכנית שלבטח תצליח: בוודאי שדניאל, עם כל יושרו ונאמנותו למלך, לא יבטל את אמונתו כשתעמוד בסתירה לרצון המלך. נציע למלך אפוא, שיגזור גזירה מסוימת, שבעיני המלך תיראה כגזירה לחיזוק המלכות, כאשר פנימיות כוונתם היתה לתפוס את דניאל עובר על אותה גזירה. ומהי אותה גזירה? ששלושים יום לא יתפלל אף אדם לאלוהיו, לא משנה מהי אמונתו. הכתוב מתאר את התנהגותו של דניאל באותו זמן ללא שינוי כלשהו. דניאל ממשיך להתפלל בעלית הגג שבביתו. המושלים תופסים אותו מתפלל, וסוף הסיפור ידוע – דניאל מושלך לגוב האריות, וניצול.
לכאורה, מסירת נפש על מצוות מצאנו כאן, אבל כיצד ניתן לראות בכך את ייחודיותה של התפילה?
נשים לב לכמה פרטים שמציין הכתוב- "וכוין פתיחן לה בעליתה נגד ירושלים"– חלונות היו לו בעליה, המכוונים כנגד ירושלים. הגמרא במסכת ברכות (דף לא ע"א) לומדת מכך שיש להתפלל בבית שיש בו חלונות. רש"י (שם) מבאר שהחלונות נצרכים עבור האדם – שיביט בהם לשמים, ויכניע את לבו ויתעורר לכוונה. ברור לכל שדניאל לא המציא הנהגה זו מעצמו, וכדברי הגמרא(דף לג ע"א). בוודאי שיש כאן תיאור של הנהגה שהיתה מקובלת אצל כולם. מדוע ראה הכתוב לפרט הנהגה זו דווקא אצל דניאל?
* * *
"בעשרה לשונות נקראה התפילה: שועה, צעקה, נאקה, רנה, צהלה, קריאה, ניפול, פלול, פגיעה, תחינה" (מדרש תנחומא, ואתחנן). אין כוונת המדרש לספר לנו על מילים נרדפות, אלא על משמעויות וצורות שונות של תפילה. האחת מהן היא למשל רנה, התרוממות האדם על ידי התבוננות במעשי ה', מול צעקה, שהיא ביטוי של מצב שאינו יכול להימשך. אחת מהלשונות היא "ניפּוּל", שמשמעותו נפילה והתרפסות. כלומר, ההכרה בשפלות של האדם היא חלק מרכזי מהתפילה, עד שלפעמים כל התפילה נקראת על שמה. מה מיוחד בתפילה, בה הענווה נצרכת באופן מהותי עד כדי כך שהיא תאבד את שמה, משאר המצוות בהן הענווה לא מהווה את עצם המעשה?
ראינו בעבר כי תפילה באה מלשון תיפלות, המבטאת את הנזקק לדבר אחר בצורה כה חיונית עד שהוא נעשה טפל לאותו דבר. למשל, מאכל תפל מוגדר כחסר מעיקרו, וממילא הוא נעשה טפל למלח, מאחר והוא יעניק לו את טבעו המלא. בדומה לכך עומד האדם בתפילה – לא בבקשה מאוד דחופה ונצרכת, אלא באמירה שאני לא יכול בלעדיך. אין לי צורה אחרת להתקיים בלעדיך, ה', אני תפל וחסר כל ללא ישועתך. דוגמא לדבר: לפי שיטת הרמב"ן אין חיוב מן התורה להתפלל שלא בשעת צרה, והתפילות שאנו מתפללים שלוש פעמים ביום הן תקנת אנשי כנסת הגדולה. לעומת זאת, אנו מוצאים בתנ"ך תפילות רבות לפני אותו זמן, וכפי שראינו בעצמנו כאן בעבר: האבות, אליעזר עבד אברהם, השבטים, עם ישראל במצרים, בכיבוש הארץ, בזמן השופטים, ועוד ועוד. לא כל התפילות נבעו מתוך צרה בדווקא, אלא מתוך הסתכלות פשוטה על המציאות – מה אנחנו בלעדי ישועת ה'? יש לנו דרך אחרת לקבל את מה שאנחנו צריכים? תפילה איננה חיוב יותר מאשר שהיא מסקנה פשוטה שנובעת מתוך המציאות. "עיקר ההשתדלות היא על ידי תפילה", לימד רבי נחמן. התפילה היא צורה של השגת דברים בתוך המציאות, ולא כצורה עקיפה. בהכרח שהתפילה תופיע בחיינו.
בזאת אפשר לבאר את דברי רש"י, שבהסתכלות על השמים ניתן להתעורר לכוונה בתפילה. "סגולה ל(ביטול ה)גאווה, שתסתכל על השמים" (ספר המידות לרבי נחמן מברסלב, גאווה אות יח). כשאנחנו מסתכלים על השמים, שהם בעצמן רק מהות של "שָם" – דבר שאינו ניתן להשגה, אנחנו נזכרים במוגבלות שלנו, ומבטלים את הגאווה האומרת שבכוחי לעשות הכל. משום כך הענווה נצרכת לתפילה כל כך – אם אנחנו רוצים להגיע להכרה שבאמת אין לנו שום צורת קיום בלי ישועת ה', אנחנו צריכים לצאת מדמיונות הגאווה, ולהסתכל במבט פשוט על המציאות, להכיר בחוסר אונים שלנו. משם אנחנו יכולים להתעורר לכוונה – להתעורר לעובדה שתפילה היא לא דבר חיצוני עבורנו, אלא דבר פשוט ומחויב.
ומעתה נחזור לדניאל. אם הכתוב היה מתאר את דניאל מתפלל כהרגלו, יכולנו לחשוב שמדובר כאן במעשה גבורה מיוחד של מסירות נפש עבור מצוות. אבל לא כן מתואר – כתוב שדניאל המשיך להתפלל מתוך הסתכלות על השמים. דניאל מתפלל לא רק בגלל החיוב, אלא מתוך הבנה פשוטה שיוצאת לו מהסתכלות על השמים. אסור להתפלל? בסדר, אבל אתה מכיר צורה אחרת להתקיים? יש לי ברירה אחרת?
לפעמים אנחנו מוצאים קושי להתפלל. אם התפילה שלנו יוצאת מנקודת הנחה של "כי כתוב" או "כי זאת מעלה גבוהה", אז ייתכנו קשיים. אבל אם התפילה שלנו יוצאת גם מתוך ההבנה הפשוטה שפשוט אין לנו שום אפשרות אחרת להתקיים, אזי היינו מתייחסים אליה כצרכים הבסיסיים ביותר שלנו.
פעם שאל רבי נחמן אדם אחד: "הסתכלת היום על השמים?". שאלה זו מכוונת לכולנו – האם אנחנו מכירים במוגבלות של עצמנו? האם אנחנו מוכנים לעזוב את גאוותנו המדומה? אם כן, נוכל להתפלל בצורה הטבעית ביותר, כחלק מצורת חיים – בין אם זה נעשה בזמן שאנחנו מחכים בתור, ובין אם זה נעשה בתפילות המחויבות. לא רק מצווה יש כאן, אלא "תפילה לאל – חיי" (תהלים מב).
החיים הם כמו שינה, אומר רבי נתן בליקוטי הלכות. החיים הם כמו שינה, וכמה וכמה אזורי דמיון יש ביניהם.
החיים, כמו השינה, אינם תכלית, מטרה בפני עצמה, כי אם אמצעי בלבד. השינה – לצבור כח; החיים לצבור רצון, מעש ועבודה את בוראינו.
אבל בחיים, כמו בשינה, מהרגע ששקענו בהם, שוב איננו זוכרים כי הם אמצעי בלבד; מרגע ששקענו במנעמי החיים, מרגע ששקענו בנעימות החלום, שוב איננו זוכרים את זמניותם, את היותם חולפים, את היותם אמצעי בלבד.
כי בחיים, כמו בשינה, נדמה לנו כאילו ישנה איזו ממשות, איזו מציאות תמידית מדומה: הזמן. היום חלף אולי, אנחנו חושבים, אבל מחר יש עוד יום, הבה ננוחה. ובשינה, לעתים חלום בן דקה דומה עלינו כנצח ועוד. והנה התעוררנו – ואין, רק דקה חלפה, הלאה הדמיון, הננו במציאות; והנה חלפו חיינו. תמה הזמניות, הסתיימה.
מהחיים, כמו מהשינה, אנו עלולים להתעורר ולגלות שתחת חלום וורוד, המצב שחור משחור. ולא פעלנו, ולא עשינו, ולא צברנו מעש.
והחיים, כמו השינה, חולפים ועוברים כרגע, הנה החלו, וכרגע חלפו ותמו, והננו כאן, הננו שם – והננו מובלים כבר למנוחת עולמים…
ואם יזכור האדם, אומר רבי נתן, את העובדה הבסיסית הזו, כי אז יקל עליו להתמודד עם היצר הרע, הבא לפתותו בהבל ותעתוע. אם יזכור האדם שהבלי העולם – ועצם מושג הזמן – הינם הבל הבלים, והם כלים וחולפים ואינם אלא חלום רגעי מדומה, שנדמה לנו כממשות רק משום פחיתות דרגתינו, כי אז "בוודאי ישים כל ליבו לבטל הבלי הזמן".
כי בחיים, שלא כמו בחלום, כשזה נגמר כבר מאוחר מדי.
* * *
ולא רק התעוררות ומוסר יש כאן, כי אם גם התחזקות נפלאה.
אם אכן נתעורר, אם אכן חפצים אנו בטוב, אין לנו לחשוש, או להשבר, מהעבר כי אין. כי כמו חלום בלהות, שנעלם כאשר מתעורר האדם משנתו ואיננו, כמוהו יעלמו גם חסרונותינו ואינם, ולנו נותר – ועלינו מוטל – להלחם ולגרש את העצבות שאחרי החלום. וכך נוכל גם להתעלות לחלוטין מעל הבלי הזמן, בלי ליפול ולהשבר מנפילות עבר.
כי בחיים, אולי כמו בחלום, תמיד יש תקוה, ותמיד אפשר להתחיל מהתחלה, מחדש, כאילו העבר אין, וכל העתיד עדיין עומד לפנינו, מצפה ומייחל שנצעד בו, מחדש, בקומה זקופה ובראש מורם – אל-על, אל הדרך הסלולה העולה בעבודת ה'.
ואם אלה יהיו חיינו, כי אז ימלא שחוק פינו ולשונינו רינה על כי הגדיל ה' לעשות עמנו את החסד הגדול הזה, ונתן לנו את ההתחלה, את ההתחדשות, בכל עת ובכל רגע, לו רק נרצה.
התשובה הפשוטה היא: נצח זה נצח ~ נצחיות; דבר שלא נגמר לעולם.
אך ’נצח‘ יש לו עוד פירוש: נצחון. [השורש של ’נצחון‘ הוא ’נצח‘]. ואכן, שני מושגים אלו – נצחיות ונצחון – קשורים זה בזה!
נצחון ונצחיות הולכים ביחד, מה שהוא נצחי הוא נצחון, ונצחון שאינו נצחי אינו נצחון.
וכך כותב מוהרנ"ת:
עקר הנצחון הוא נצחון נצחי, דהינו מי שזוכה לנצח את עצמו לנצח תאוותיו ומדותיו הרעים ולנצח את כל הרוצים למנעו מנקדת האמת ולהרחיקו על ידי זה מאביו שבשמים חס ושלום. כי מאחר שכונתו לשמים באמת, הוא מנצח תמיד איך שיהיה. כי מי שכונתו באמת לאמתו בשביל סטרא דקדשה, איך שמתנהג עמו הוא מנצח תמיד. כי כל פעלה ותנועה קטנה וגדולה שעושה בשביל הנצחון הזה, היא נשארת קימת לנצח לעולמי עד ולנצח נצחים. כי אין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה אפלו שכר שיחה נאה. וכמו שאמר ישעיה ואני אמרתי לריק יגעתי וכו' אכן משפטי את ה' ופעלתי את אלקי … כי רק ה' יתברך וכל החפצים לעשות רצונו באמת, הם זוכים לבחינת נצח, הינו בחינת נצחון האמתי בחינת נצח ישראל לא ישקר. אבל שאר הנצחונות הם כלם שקר (ליקוטי הלכות, ברכת הראיה וברכות פרטיות ה, ב)
בקיצור:
אם אתה מחובר לנצחיות – אתה תמיד מנצח!
גם אם אתה לא חברה‘מן גדול, ולא הגעת להישגים מרשימים –ניצחת!
נסביר מעט את הדברים:
בעולם הזה כדי לנצח ולהגיע להישג מסוים, אתה חייב להגיע לתוצאה מוגמרת.
במלחמה גשמית, הניצחון אינו אלא בסוף המלחמה, ולא באמצעה וכ“ש שלא בתחילתה. גם כשחייל מצליח להרוג עשרות מהאויבים, עדיין אין הדבר נחשב לנצחון אלא אם כן יביא הרג זה לנצח סופית את האויב.
ולא רק במלחמה, אלא בכל תחום בעולם הזה הוא כך. לדוגמא: קבלן שקיבל על עצמו לבנות פרויקט, לא ייקרא ’מנצח‘, אלא אם כן יגמור את הפרויקט בשלימותו. כל זמן שלא סיים את הבניה, עדיין לא ניצח.
המלט שהוא שופך לתוך היסודות, והשלד שהוא בונה, אינו אלא דרך לשלימות / לניצחון, אך לא הניצחון עצמו. אי אפשר לעשות ’חנוכת שפיכת המלט‘… רק כשיעמוד הבית על תילו, יגיע הדבר לשלימותו ונצחונו, ויוכלו לחגוג את ’חנוכת הבית‘.
וכן בכל שאר התחומים – הנצחון של הדבר אינו אלא בסופו. ואם אכן נתקע האדם באמצעו, לא ייקרא ’מנצח‘.
עתה נתקדם עוד צעד:
לא רק בגשמיות הוא כך, אלא גם בעבודת ה‘, אם לא מחוברים ל“נצח“, ה“נצחון“ אינו מיידי…
לדוגמא:
שניים שיושבים ולומדים בהתמדה מסכת מסוימת בש“ס. האחד יושב ולומד כדי להשיג תעודה או מעמד, והשני יושב ולומד כדי להתקרב על ידי הלימוד להשם יתברך.
הראשון, לא ינצח ולא יגיע להישג אלא כשאכן ישיג את התעודה או את המעמד החברתי… הלימוד עצמו אינו נחשב עבורו ל“נצחון“.
רק כשהוא יזכה להיות ”חתן תורה הבינלאומי“ / ”מרן ראש הישיבה“ או לפחות ר“מ בישיבה מפורסמת, אז הוא יחגוג את הנצחון…
אך השני, שמחובר ל“נצח“, מנצח כל רגע. גם אם הוא לא יגיע לשום מקום בחיים, כל שורה בגמרא היא נצחון נצחי!
וכן גם בעבודת המידות והתאוות:
שנים שיושבים ועושים ’דיאטה‘. האחד עושה כן, כדי להרזות. והשני עושה כן כדי לבטל את תאוותו לאכילה. הראשון לא ינצח, אלא כשאכן יצליח לעמוד במשימה לאורך ימים ויגיע למשקל הרצוי. אך השני, בכל פעם שהוא מונע את עצמו מללכת אחר תאוותו, הרי הוא מנצח נצחון נצחי!
יותר מכך:
שנים שעובדים על 'תאות אכילה', האחד עובד עליה כדי לזכות להיות 'עובד השם', והשני כדי לעשות נחת רוח להשם – זה שמחובר ביניהם יותר ל"נצח", מנצח מיידית יותר… ודוק היטב.
וכך כותב על כך מוהרנ"ת:
ועל-כן צריכין לדעת שיקר מאד מאד בעיני ה' יתברך כל נצחון כל שהוא של האדם שהוא לשם שמים באמת. כי כל עבדא בעלמא ותנועה קלה שהאדם מתגבר בשביל להגיע ברצונו יתברך, כגון שנתחזק להתפלל בכונה ובכח או לשבר איזה מדה ולהתרחק את עצמו מאיזה תאוה וכיוצא בזה, מכל שכן וכל שכן כשמתגבר לנצח המונעים ומתגבר לקרב את עצמו לרבי אמת שבזה תלוי כל חיותו לנצח, כל תנועה ותנועה שעושה בזה היא יקר מאד מאד בעיני ה' יתברך. כי תכף כשעושה איזה עבדא ותנועה בעלמא בשביל רצונו יתברך, תכף הוא מנצח הרבה נצחון האמתי ונצחי, כי רק זה עקר הנצחון אמתי, כי זה הנצחון ישאר קים לנצח, כי לית רעותא טבא דאתאבד … ועל כן כשרוצין לנסע לרב האמת אף על פי שאחר כך מתגבר יצר הרע חדש גדול יותר וכו' כמו שמבאר במקום אחר , אף על פי כן כבר נצח הרבה תכף כשהתחיל לנסע, כי כל תנועה של נצחון דקדשה ישאר לנצח כנ"ל. כי אתה מרום לעולם ה'. (שם, ט)
ולעובדא למעשה, שימו לב אנשי ה"נצח":
רבינו הקדוש מוליך אותנו בדרך שכולה 'נצח' וכל כולה 'נצחון'. מי שהולך בדרכו של רבינו הקדוש מנצח כל רגע!
כדי לנצח בעבודת ה', לא צריכים דווקא להרים פרויקטים מורכבים, או לכבוש פסגות. צריכים רק להיות מחוברים ל"נצח"; לחשוב על התכלית הנצחית, ולהיות מחובר לאותו צדיק ששמו 'נצח'.
ואז, אתה תמיד מנצח. כי כל מה שאתה מצליח לעשות זה נצחון נצחי!
שמחת חמשה עשר באב שהיתה לישראל בדורות הקדומים, שמחה של סליחה ומחילה היתה להם וטהרה מעוונות, כיום הכיפורים.
ביום הכיפורים נתרצה הקב"ה לישראל מעוון העגל וניתנו להם לוחות שניים לאחר שהראשונים נשברו, ואותו היום נקבע להם ליום סליחה ומחילה לדורות. גם חמשה עשר באב, יום של מחילה היה להם לדור המדבר מעוון המרגלים, שאז פסקו מתי מדבר מלמות, ועד אז היו מתים מדי ט' באב חמישה-עשר אלף מיוצאי מצרים.
ולפי שימים אלה היו מסוגלים להיטהר בהם מעוון, לכך לא חששו הדורות הראשונים וקבעו בשני הימים האלה מחולות לבנות, שיצאו מחוץ לעיר והיו מחוללות בכרמים ולא חששו שמא יפרצו בהם גדר הצניעות. שכן כל עצמם של ימים אלה מנוקים מעוונות היו – יהיו נכשלים בהם בחטא? לפיכך היה גם חג זה של בנות ישראל שבחמשה עשר באב, נקרא חַג ה', ככתוב בסוף ספר שופטים. כלומר, חג שכל מעשי היום ומחולותיו – לשם שמים בלבד ואין בהם שמץ של חטא.
גדרי קדושה וצניעות
מימים ימימה היה עיקר תוקף קדושת ישראל בגדרי צניעות, שהיו גדורים בהם יותר מכל העמים. לכך שמחת הנישואין בישראל גדולה מאצל עמים אחרים. שנישואי קדושה הנעשים בישראל כתורה וכמצוה, אות הם לישראל שכל חייהם קדושים. לכן אמרו חכמים שחתן ביום חופתו מוחלין לו על כל עוונותיו, כדי שיתחיל את חייו בקדושה ולא תהא קופה של עוונות תלויה לו מאחוריו. (ויש מי שאומר גם טעם אחר למחילת עוונות של חתן – משום שלום בית. שמא יארע בביתם דבר של צער, שלא יתלו אחד בשני בעוונות שלפני נישואיהם, ויבואו לידי קפידא בלב מזה על זה).
לכך בימים קדמוניים, לא היו ימים טובים לישראל כימים אשר מחל להם הקב"ה על עוונותיהם, יום הכיפורים ויום חמשה עשר באב. וכיון שבימים אלה היו מטוהרים מעוונות, קבעו את הימים האלה ויחדו אותם לשמחת נישואין, או למה שיביאם אחר כך לשמחה זו.
וכך אמרו חכמים: 'לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן (כדי שיהיו כולן נראות שוות) שאולים'. 'בת מלך שואלת מבת כהן גדול, בת כהן גדול – מבת סגן, בת סגן – מבת משוח מלחמה, בת משוח מלחמה – מבת כהן הדיוט, וכל ישראל שואלים זה מזה, [כדי] שלא לביֵּש מי שאין לו'.
'כל הכלים (הבגדים) טעונים טבילה' (מפני הטומאה, לפי שרבתה הטהרה בישראל, וביותר בימים טובים אלה של סליחה וטהרה, ולא היתה בת ישראל סומכת אלא על הטהרות ששמרה בעצמה, ולכך הטבילו את כל הבגדים השאולים).
'ובנות ירושלים (יש גורסים: בנות ישראל) יוצאות וחולות בכרמים (שמחוץ לעיר) ומי שאין לו אשה – נפנה לשם'.
'ומה היו אומרות? בחור, שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך. אל תתן עינך בנוי – תן עינך במשפחה – שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי, אִשָּׁה יִרְאַת ה' הִיא תִתְהַלָּל (משלי לא). ואומר: תְּנוּ לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ וִיהַלְלוּהָ בַשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ (שם). וכן הוא אומר (לגבי הבעל שהאשה בוררת לעצמה מבין הבחורים. שיר השירים ג): צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ. בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ – זה מתן תורה; וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ – זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו (וכשם שכל בית ישראל בנוי על התורה ועבודה – כך יהא הבית שלנו בנוי על תורה ועבודה).
'יפיפיות שבהן מה היו אומרות? – תנו עיניכם ליופי לפי שאין האשה אלא ליופי' (שמרחיבה דעתו של אדם בתורה ועבודה).
'מיוחסות שבהן מה היו אומרות? – תנו עיניכם למשפחה, לפי שאין האשה אלא לבנים'.
'מכוערות שבהן מה היו אומרות? – קחו מקחכם לשם שמים, ובלבד שתעטרונו בזהובים' (שבנות ישראל יפות הן אלא שהעניות מנוולתן).
צא ולמד כמה גדולים היו שני ימים טובים אלה בגדר הטהרה והקדושה, שבכל שאר ימים טובים, במקרים של התאספות ציבורית, היו שלוחי בית דין יוצאים למקומות האסיפה ומתקנים שם 'תיקון גדול', להפריד בין אנשים לנשים כדי שלא יבואו לקלות ראש; ובימים טובים אלה לא היו צריכים לכך, שכל ישראל גדורים היו מאליהם בגדרי טהרה, צניעות וקדושה מפני קדושת הימים.
לפיכך הלשון במשנה: 'לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים – שבהן בנות ישראל יוצאות' וכו' ולא היה שם שום חשש כלל, ואילו בשאר ימים טובים, חששו שמא תיפרץ גדר הצניעות ולא היו בנות ישראל יוצאות, אלא כָּל כְּבוּדָה בַת מֶלֶךְ – פְּנִימָה.
ובעוונותינו שחרב בית המקדש ובטלה שמחה של מצוה ונפרצה חומת הטהרה והצניעות, בטלה גם שמחה גדולה וטהורה זו עד שיבָּנה בית המקדש במהרה בימינו.
התורה הקדושה היא זו שנותנת חיים ואורה לעולם אבל כמו כל הדברים גם השפע שהתורה משפיעה תלוי בבחירתו של האדם, אם לומד לשמה אזי התורה נותנת לו חיים אך אם לומד לשמה להתייהר ולקנטר אזי נעשית לו התורה סם המוות ואדרבא מוסיפה בו ערמומיות רעה כמבואר בגמרא (סוטה) כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם.
ענין זה מרומז בפסוק "ויגד יעקב לרחל" – התורה מכונה בשם רחל, שהיא כמו (כבשה) רחל שגוזזים ופוסקים ממנה הלכות, שהצדיק שאמר את התורה הזו אמר אותה באופן "כי אחי אביה הוא וכי בן רבקה" שיש בה משמעות לטובה "בן רבקה הצדקת" אך גם משמעות של אחי אביה "לבן הרמאי" וכמו שפירש רש"י אחיו אני ברמאות ואדרבא ותרץ ותגד לאביה שהמשמעות הטובה צריכה יגיעה ועמל כדי לזכות לה כמו כל דבר טוב אך המשמעות ההפוכה ותגד לאביה – ללבן הרמאי באה לאדם בנקל ובמהירות כמו אדם שרץ במהירות.
לכן כשאדם יושב ללמוד צריך להתפלל שיזכה ללמוד לשמה ושהלימוד יקרב אותו להשי"ת ואזי התורה תהיה לו באמת סם חיים.
('ליקוטי מוהר"ן' ח"א יב)
"וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת" (בראשית כט, יז)
שהיתה בוכה ומתפללת שלא תיפול בחלקו של עשיו (רש"י)
צא ולמד כמה גדול כוחה של תפילה, שהרי לאה אימנו הייתה אמורה להינשא לעשיו כפי שמבואר בחז"ל לרבקה שני בנים וללבן אחיה שתי בנות, והגדולה – לאה לגדול – עשיו, והקטנה לקטן.
גם יעקב אבינו היה סבור כך לכן רצה אך ורק את רחל. מה עשתה לאה? בכתה והתפללה לה'. כשנתבונן נראה שתפילתה הפכה את הקערה על פיה שלא זו בלבד שניצלה מעשיו אלא אדרבה היא העמידה ששה שבטים כמו כל נשי יעקב האחרות גם יחד ויתירה מזו משה, אהרון, דוד המלך ואף מלך המשיח כולם יצאו ממנה. מזו שהיתה אמורה ליפול בחלקו של עשיו…. מה גדול כוחה של תפילה!
('ליקוטי הלכות' הלכות ר"ח)
"הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי" (בראשית כט, לד)
הניגון – יש לו כוח משיכה אדיר, ניגון דקדושה שמזמר ומנגן וכוונתו לשם שמים, יכול למשוך אפילו אנשים רחוקים מאוד ולקרב אותם אל השי"ת וכן להיפך ניגון שאינו בקדושה יכול ח"ו למשוך את האדם לתאוות עולם הזה והבליו, לכן אמרה לאה הפעם ילווה אישי אלי כי כשנולד לוי בא לעולם כוח הניגון שהרי הלווים היו משוררים במקדש וכמבואר בזוהר שעיקר הניגון מסטרא דלוי (שמות יט.) כך שעל ידי כוח המשיכה של הניגון ילווה – יתחבר "אישי אלי"
החיים רצופים ניסיונות, מהם קשים ומהם קלים. לפעמים הניסיון גלוי ולפעמים הניסיון נסתר ולא מורגש כלל, אך אלו כאלו נועדו לרומם ולהעלות את האדם. 'נסיון' מלשון העלאה על נס.
זאת מכיוון שצמיחה רוחנית מותנית בעמידה בניסיונות. זוהי בעצם מטרת הבריאה כולה, להציב מצבים שונים בהם יתנסה האדם ולזכותו בשכר המובטח באם יתגבר ויעמוד בניסיון.
כאמור, לפעמים הניסיונות כל כך נסתרים עד שקשה להבחין כלל שיש כאן ניסיון כלשהו, וכפי שרבינו קדוש אמר פעם לרבי נתן: "כל מה שאתה רואה בעולם, כל מה שנמצא בעולם – הכל בשביל הבחירה והניסיון".
כל מה שאתה רואה! כל מה שנמצא בעולם! אתה יושב בבית ומסתכל סביבך, לפניך חפצים מחפצים שונים; אתה מביט מהחלון ורואה לפניך הרים וגאיות, צמחים ואילנות; אתה שומע על מעשים גדולים וקטנים שאירעו בעולם – אין כאן לכאורה צד טוב לעומת צד רע, במה אם כן אנחנו מתנסים פה?! במה עלינו לבחור כאן?! אך כך קובע רבינו הקדוש: הכל, ללא יוצא מן הכלל מהווה ניסיון, אשר העמידה בו תצמיח, תגדיל ותקרב את האדם לתכלית הרצויה, ואילו הכישלון ירחיק אותו ממנה.
כמובן, בניסיונות הבלתי מוחשיים קל יותר להיכשל מאשר בניסיונות הגלויים, ומבחינה זו קשה הניסיון הנסתר מן הגלוי, אך מאידך הניסיון הגלוי קשה פי כמה, וזאת מחמת הפירוש המוטעה שאותו נותן היצר למהות הניסיון.
* * *
נתאר לעצמנו, אדם קיבל על עצמו לשמור את עצמו ממחשבות אסורות; הוא עושה לעצמו סייגים שונים – ואכן עומד בכך בגבורה במשך זמן מסויים. הוא כבר בטוח שהתחיל להשתחרר מעט מהמחשבות הרעות – ולפתע חוזר הרע וניעור, שוב עומד הניסיון ופוער מלתעות אימתניות ומבקש לבולעו.
מלבד עצם הסכנה שבניסיון מתווספת בלב תחושה מרה: 'ראה בעצמך איזה שפל ונבזה אתה'; הוא מביט על עצמו כעל משוקץ ונתעב – והתחושה הזאת מסכנת את כל קיומו; הוא חש כאילו בשמים מתעבים את תפילותיו הרבות שבהם ביקש על טהרת הלב והמוח. הוא עדיין שקוע בכל הסיאוב והחלאה. הוא מגיע אל סף ייאוש, מתוך הרגשה שהוא נועד לבוסס כל ימיו בסחי והמאוס הזה.
אבל הוא טועה טעות מרה. ניסיונות במחשבה, דיבור ומעשה אינם סימן לנפש מתועבת; ניסיון פירושו קריאת חיבה; ניסיון הינו הזדמנות-פז לתיקון ולהתעלוּת. לא כל אחד זוכה להזדמנות שכזו, רק מי שאהוב וחביב למעלה מקבל את המענק הזה.
לפני כל התעלות נוספת מעניקים לנו קרש הקפיצה למדרגה הבאה, וזאת על ידי התנסות נוספת מול המדמנה שכה רצינו להפטר ממנה.
* * *
הטעות הקריטית הזאת בהבנת מהות הניסיונות תוקפת גם אנשים יראים ושלמים. "בזה טועים החסידים הכשרים הרבה" – אומר רבינו הקדוש – "כשרואים שפתאום מתגברים עליו תאוות ובלבולים ומניעות – ונדמה לו שנפל ממדרגתו, מחמת שבזמן הקודם לא היו אלו התאוות והבלבולים מתגברים עליו כל-כך והיו נחים קצת. אבל באמת אין זה נפילה כלל, רק שזה מחמת שצריך לעלות, ומחמת זה מתגברים עליו מחדש בהתגברות גדול יותר כל התאוות והבלבולים והמניעות והעקמימות שבלב" (השתפכות הנפש ו).
כאשר הניסיונות שבים ותוקפים, צריך פשוט לזכור שזה לא מראה על נשמה פחותה ופגומה. להיפך, זוהי הארת פנים והכנה לצמיחה מחודשת. פרשנות מוטעה של הניסיון כפחיתות דרגה, הינה תכסיס מובהק של יצר הרע, ועלינו להיצמד לאמת הפשוטה שתתן לנו כח להתגבר עליו.
* * *
בפרשת השבוע הקודם אנו לומדים על הציווי שנצטוו בני ישראל לשוב ולחנות לפני פי החִירוֹת.
רק עתה הם יצאו ממצרים – ושוב הם נלכדים לכאורה בפח… פרעה עומד וצוחק: "נבוכים הם בארץ סגר עליהם המדבר". כח הטומאה שב ומתגבר ביתר שאת לרדוף אחרי בני ישראל.
ואכן עם ישראל עומד נפחד: אולי כל אותה גאולה רוחנית וגשמית שזכו לה, עומדת לרדת לטמיון.
אך לאמיתו של דבר היתה גנוזה בכך טובה נפלאה. שכן חזרה בתשובה מותנית בכך שהאדם יעשה 'תשובת המשקל'. כלומר, שיתנסה פעם נוספת במה שנכשל – ויתגבר על כך. תשובה כזאת מתקנת את העבר באופן נפלא.
אהבת ה' לישראל שהתגלתה בעת יציאת מצרים, זיכתה אותו בניסיון הנוסף הזה שיתקן את כל עברם בשלימות.
מאז עד הלום, כל יציאה מהמֵצרים של הטומאה אל עולם הטהרה מזכה את האדם בניסיונות כאלה ואחרים.
אם רק יבין לאשורן את מהותם האמיתי של מצבים אלו, ישכיל לנצל את הזדמנויות הפז הללו לתיקון העבר, ההווה והעתיד.
נבאר תחילה בקצרה את דרך החסידות שגילה הבעש"ט זצוק"ל על פי השגותיו הגדולות, ולאחר מכן נבאר את דרכו של רבינו הקדוש רבי נחמן מברסלב זצוק"ל, הבנויה על יסודות החסידות, אך רבי נחמן בהשגותיו הנשגבות העמיק ושכלל והרחיב את יסודות החסידות באופן שיתאימו לכל אחד מישראל בדורות אלו מקטן ועד גדול, וכן הוסיף וחידש עצות והנהגות נוספות.
בערך בשנת ת"ק התחילה להתגלות דרכו של הבעל שם טוב בעולם, הקב"ה שלח את נשמת הבעש"ט לעולם בדורות אלו, כדי לתת לנו עצות והנהגות כיצד להתגבר על היצר הרע המתגבר כל כך בדורות של עקבתא דמשיחא, שהם הדורות הנמוכים ביותר, שאז היצר הרע מתגבר הרבה יותר מדורות קודמים, וכידוע שיש ענין ירידת הדורות, וככל שהדורות יורדים יותר כך נעשה הלב אטום וקר יותר ויותר, ואף שמקפידים מאוד על דקדוקי ההלכה, אבל הלב נעשה קר ומרוחק מה' יתברך, וקיום המצוות ולימוד התורה הוא באופן של חיצוניות ומצוות אנשים מלומדה, ונשכח הענין שעיקר עבודת ה' הוא להגיע ליראת ה' ואהבתו ולהדבק בו, וכנאמר בפסוק (דברים י): "ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שואל מעמך, כי אם ליראה את ה' אלוקיך, ללכת בכל דרכיו, ולאהבה אותו", וכן נאמר (דברים ל): "לאהבה את ה' אלוקיך, לשמוע בקולו ולדבקה בו", וכן נאמר: "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך", וממילא נעשה לימוד התורה לעיקר בפני עצמו, ונשכח הענין שכל תכלית לימוד התורה הוא להדבק על ידי זה בהקב"ה, ועל ידי זה האדם בא ללמוד שלא לשמה אלא לשם כבוד ומעמד, ועל ידי זה לא די שאינו מתקרב לה' יתברך אלא על ידי הלימוד נכנסת בו יותר גאוה ומתרחק יותר מה' יתברך, וכמו שכתב רבי חיים ויטאל כבר כמה דורות לפני דור הבעש"ט בהקדמתו לשער ההקדמות: "ואפילו כל אינון דמשתדלי באורייתא כל חסד דעבדי לגרמייהו וכו' (תיקו"ז תיקון ל' דף עד.), עם היות שפשטו מבואר ובפרט בזמנינו זה בעוונותינו הרבים אשר התורה נעשית קרדום לחתוך בה אצל קצת בעלי תורה אשר עסקם בתורה על מנת לקבל פרס והספקות יתירות, וגם להיותם מכלל ראשי ישיבות ודייני סנהדראות להיות שמם וריחם נודף בכל הארץ, ודומים במעשיהם לאנשי דור הפלגה הבונים מגדל וראשו בשמים, ועיקר סיבת מעשיהם היא מה שכתב אחר כך הכתוב "ונעשה לנו שם" וכו', והנה על הכת הזאת אמרו בגמרא כל העוסק בתורה שלא לשמה נוח לו שנהפכה שלייתו על פניו ולא יצא לאויר העולם", עכ"ל. וכן על ידי שנעשה העיקר החיצוניות, נשתכח הענין שעיקר הלימוד הוא לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא[1] ולדעת את כל התורה כולה[2], כמו שלמדו בדורות שלפנינו, וממילא כשביררו כל סוגיא עם כל שיטותיה עד להלכה נתחדשו חידושים, ובפרט כשידעו את כל הש"ס ממילא היו מקשים מסוגיא לחברתה ומתרצים[3], ובדורותינו נעשה עיקר הלימוד להיות למדן ולחדש הברקות וחילוקים ולחבר ספרים, כדי להראות לכולם חריפותו ולמדנותו. וכן על ידי זה שנעשה לימוד התורה תכלית הכל, ממילא כשהוא למדן ותלמיד חכם הוא מרגיש שהגיע לרום המעלה, ומתהלך בהרגשת כבוד וחשיבות, ואינו שת ליבו עד כמה הוא משוקע בכל התאוות וכמה הוא רחוק מקדושה ותפילה ואהבת ה' ודביקות בה' באמת, וגם אינו משקיע זמן וכח לזכות לזה, כי משקיע את כל זמנו וכוחו רק בלימוד התורה[4]. וכן מתפשטת הרגשת זלזול במי שאינו למדן ותלמיד חכם, כאילו הוא בדרגה נמוכה ואינו יכול להתדבק בה' יתברך באמת. וכן על ידי זה שנעשה העיקר החיצוניות ממילא קיום המצוות וכן התפילה נעשים בקרירות בלא יראה ואהבה, ותורה ומצוות בלא יראה ואהבה אינם עולים למעלה (תיקוני זוהר דף כ"ה ע"ב). וכן ענין הקדושה והטהרה נחלשו מאוד, ובפרט בדורנו אנו, כאשר ידוע לכל גודל הנסיונות הנוראים שבדורנו, וכל אחד יודע מרת נפשו, עד כמה היצר הרע מתגבר בענינים אלו, שהם יסוד התורה והעבירות החמורות ביותר.
כמו כן בדורות נמוכים אלו שהנשמות נמוכות מאוד, הרי כשמוכיחים את האדם בתוכחות נוראות על כל חטא ופגם שעשה, ומראים לו אלו עונשים חמורים יקבל על כל עוון קל בגיהנום, וכן כשהאדם בעצמו מתבונן כל הזמן בחטאיו ופשעיו ומייסר את עצמו על כל פגם קטן שעשה, הרי לא די שאין זה גורם לו להתקרב יותר לה' יתברך, אלא עוד נופל לעצבות ואינו יכול כלל לעבוד את ה' יתברך, והרבה נפלו לגמרי מעבודת ה' יתברך רק משום שראו כמה פגמו וחטאו בכל יום, עד שהתייאשו לגמרי מעבודת ה' יתברך.
לכן בחמלת ה' על עמו שלח לנו בדורות נמוכים אלו את אור שבעת הימים הבעש"ט זצוק"ל, שנשמתו היתה נשמה גבוהה מאוד מאוד, שגם אם היה בזמן הנביאים היה חידוש[5], והיה רבי על אלפים ורבבות עולמות[6], וקיבל תורה מאחיה השילוני שהיה מיוצאי מצרים והיה רבו של אליהו הנביא[7], שגילה הנהגות והדרכות המתאימות לדורות אלו, שעל ידם יוכל כל אחד להתקרב לה' יתברך באמת, ולזכות לאהבה ויראה ודביקות בה' באמת.
והנה כתב רבי חיים ויטאל בהקדמה לשער ההקדמות: "כתב בזוהר (נשא בר"מ דף קכ"ד ע"ב) וז"ל 'ובגין דעתידים ישראל למיטעם מאילנא דחיי דאיהו האי ספר הזוהר יפקון ביה מן גלותא וכו", כי בהיותינו עסוקים בחכמה הזאת על ידה תתקרב הגאולה, כי הכל תלוי בעסק החכמה הזאת, ומניעתנו מלהתעסק בה היא גורמת איחור ועיכוב בנין בית מקדשנו ותפארתנו וכו', כי אין הנאה להקב"ה מכל מה שברא בעולמו רק בהיות בניו למטה עוסקים ברזי התורה להכיר גדולתו ויופיו ומעלתו וכו', ולא עוד אלא שלא נברא האדם אלא כדי שילמוד חכמת הקבלה, אלא שצריך שיהיה גופו נקי בתחילה ע"י המצות המעשיות שכל תכליתן לדבר זה", עיי"ש שהאריך בזה.
ועוד כתב: "גם בזוהר פ' וירא דף קי"ח ע"א וז"ל 'וכד יהא קריב ליומי משיחא אפילו הני רביי דעלמא זמינין לאשכחא רזין טמירין דחכמתא וכו", (וכשיהיה קרוב לימות המשיח אפילו אותם תינוקות שבעולם יזכו לדעת את הסודות הנעלמים של החכמה), הרי מבואר כי עד עתה היו דברי חכמת הזוהר נעלמת ובדרא בתראה תתגלה ותתפרסם חכמה הזאת ויבינו וישכילו ברזי התורה שלא השיגו הקודמים אלינו".
והנה פנימיות התורה שהיא החלק הגבוה ביותר בתורה (כמובא בכתבי האר"י), טמונים בה עצות נפלאות ונוראות לעבודת ה', וכן עצם לימודה מכניס באדם יראה ואהבה עצומים (וכמו שכתב הרמ"ק (אור נערב ח"ב פ"ב) שלא יוכל האדם להשלים את עצמו ביראה ואהבה בלא חכמת הנסתר, שעל ידה מתבונן בגדולת ה' ורוממותו), ולכן היא נותנת לאדם כח עצום להתגבר על היצר הרע. ועל פי זה נבין מה שכתב הבעש"ט במכתב לגיסו רבי גרשון מקיטוב[8], שעשה עליית נשמה והגיע להיכל משיח, ושאל את משיח: "אימתי קאתי מר", והשיב לו: "כשיתפרסם לימודך ויתגלה בעולם ויפוצו מעיינותיך חוצה", והיינו כי תורת הבעש"ט היא כולה מיוסדת על דברי הזוהר והאריז"ל, וכל ענינה להמשיך את הסודות הנוראים הללו באופן של עבודת ה' למעשה, לגלות הנהגות והדרכות שעל ידם גם בדורות נמוכים אלו ניתן לזכות לאהבת ה' ויראתו, ולהדבק בה' יתברך באמת, ולעורר בלב האדם התלהבות עצומה לעבוד את ה' יתברך מתוך חיות ושמחה, כאשר יראה כל המתבונן בספרי החסידות בעין האמת, ונמצא שהתפשטות תורת הבעש"ט בעולם היא גם התפשטות תורת הזוהר והאריז"ל באופן של הנהגה למעשה, ועל ידי זה תבוא הגאולה[9].
וכל תלמידי הבעש"ט ותלמידי תלמידיו וכו' היו בקיאים בבקיאות עצומה בזוהר ובכל כתבי האר"י ז"ל, ועל פי זה היו כל חידושי תורתם, לגלות דרכים והנהגות בעבודת ה' על פי הזוהר וכתבי האריז"ל, ולהלהיב הלבבות לאהבת ויראת ה', כאשר יראה כל מעיין בספריהם, אכן לענין לימוד תורת הנסתר, יש שהורו שעל כל אחד להתעמק בספרי קבלה, אבל רוב תלמידי המגיד ממעזריטש הורו שרק מי שכבר התייגע הרבה בעבודת ה' יתברך וכבר זיכך עצמו מעט מתאוות העולם הזה וקידש עצמו בקדושה וטהרה צריך להתעמק בספרי קבלה[10].
והנה ספרי תלמידי הבעש"ט מצד אחד הם מלאים הנהגות נוראות והדרכות מופלאות השייכות לצדיקי עליון קדושים וטהורים, ונאמרו לתלמידי הבעש"ט ותלמידי המגיד ממעזריטש, שהיו קדושי עליון וזכו למדריגות נשגבות בדביקות בה' יתברך ובקדושה וטהרה וביראה ואהבה נוראה לה' יתברך[11], אך מצד שני הם מלאים גם כן הנהגות והדרכות השייכות לכל אחד, גם למי שמתחיל בעבודת ה' יתברך, והם מראים לכל אחד דרך כיצד לזכות באמת לזכך את חומריותו וגשמיותו וכל תאוותיו ולהדבק בה' יתברך באמת, ומלהיבים את לב האדם לעבוד את ה' יתברך בחיות ובהתלהבות ובשמחה.
ומעיקרי יסודי תורת הבעש"ט, שאין עיקר תכלית עבודת ה' להיות למדן ותלמיד חכם, או לקיים את המצוות עם דקדוקים וחומרות רבות, אלא עיקר שאיפת האדם צריכה להיות לזכות לאמונה ויראה ואהבה ודביקות בה' יתברך[12], וכדי לזכות לזה צריך לקיים המצוות כהלכתם בהתלהבות ובחיות ובשמחה עצומה ובתענוג נפלא[13], וללמוד תורה לשמה כדי לעשות נחת רוח לה' יתברך ולהתדבק בו[14], וכן צריך להתפלל ביגיעה ובקול ובהתלהבות הלב ובחיות ובשמחה ובהתבוננות בגדולת ה'[15], (כידוע מתלמידי הבעש"ט והמגיד ממעזריטש שהיו מתפללים שעות ארוכות בקול ובהתלהבות וביגיעה עצומה ובמסירות נפש, עד שהגיעו להתפשטות הגשמיות ממש)[16], שעל ידי זה האדם זוכה לאמונה ויראה ואהבה. וכן בכל היום לא יחשוב על עוונותיו אלא יהיה בשמחה שזוכה לעבוד את ה' יתברך ושזכה להיות בן לה' יתברך והקב"ה אוהבו אהבה עצומה, ויתרחק מעצבות מאוד מאוד, מלבד זמנים מיוחדים שצריך לעשות תשובה בלב נשבר, כגון תיקון חצות וכדו'[17], כי בדורות חלושים אלו, עיקר ההתקרבות לה' יתברך הוא על ידי האהבה והשמחה.
וצריך להתרחק מאוד מתאוות העולם הזה וממידות רעות, כי ככל שיתרחק יותר מאהבת העולם הזה כך יזכה יותר לאהבת ה' יתברך, וככל שיזכך את גופו יותר כך תדבק נשמתו יותר בה' יתברך[18]. וכן צריך להתרחק מאוד מאוד מגאוה וכבוד ולהתבונן בשפלותו מול גדלות ה' יתברך, כי הגאוה מרחיקה מאוד את האדם מה' יתברך, כי עושה עצמו יש, וחושב שיש לו כח לבד, ושוכח שכל חיותו וכוחותיו מה' יתברך. ובפרט צריך להשמר מאוד בקדושת הברית, שעל ידי שפוגם בזה משפיע שפע לחיצונים וממשיך על עצמו טומאה נוראה, ואין דבר המרחיק את האדם מהקב"ה כפגם זה, וכמבואר בזוה"ק שמי ששומר הברית הוא נקרא צדיק, ולכן צריך לשמור עיניו ומחשבתו מאוד מאוד[19]. וכן ענין הטבילה במקוה שמועיל מאוד לזכך את האדם ולטהרו[20], ובכל מה שעושה כגון משא ומתן ואכילה וכדו' יעשהו לשם שמים, לברר ניצוצות הקדושה שיש בכל דבר ולהעלותם לשורשם, ויכוין שעושהו לעשות נחת רוח להקב"ה, לשם יחוד הקב"ה ושכינתו, ואז בכל מה שעושה יהיה דבוק בה' יתברך[21]. וכן צריך לדעת ולהתבונן שהקב"ה מחיה את הכל בכל רגע, וכל דבר יש בו חיות אלוקות וניצוץ קדוש שמחיה אותו, והקב"ה ממלא את כל העולמות וגם את העולם הזה, כי מלוא כל הארץ כבודו ואין עוד מלבדו. וכן צריך האדם לדעת שהקב"ה נמצא עימו תמיד ואוהבו מאוד, ומכל מקום שהאדם נפל לשם יכול למצוא את ה' יתברך ולהדבק בו, וגם הירידות שיש לאדם הם לתועלת, ואם יתחזק יכול לעלות על ידם למדריגה גבוהה יותר. וכן שיבחה החסידות את ענין הנגינה בשבתות וימים טובים, שמקרבת את האדם מאוד לה' יתברך, הן ניגוני שמחה והן ניגוני התעוררות וכיסופים וגעגועים. ועוד הרבה ענינים המבוארים בספרי חסידות באריכות.
וגם אם האדם מרגיש עצמו עדיין רחוק מאוד מכל זה, על כל פנים צריך שישאף להגיע לזה ויעשה מה שביכולתו[22], וכן על ידי הלימוד בספרי החסידות המעוררים את לב האדם בהתלהבות עצומה לאהבת ויראת ה', יתלהב ליבו יותר ויותר ויזכה להתקרב יותר ויותר לה' יתברך. כמו כן מעיקרי תורת הבעש"ט הוא ענין ההתקשרות לצדיקים, שיתבאר בהרחבה לקמן בפרק 'התקשרות לצדיקים'.
ובספר יושר דברי אמת (לתלמיד המגיד ממעזריטש, אות ד') כתב: "להדבק בה' יתברך התנאים הם רבים, אבל הקטן שבכולם להיות מופשט מתאוות הזמן במאכל ומשתה ושינה וזיווג, ולשבור כוחות הגופניות, עד שאפילו בעת המוכרח לדברים הנ"ל, מחמת גודל התלהבות לבו לתורה ולעבודת השי"ת למען שמו באהבה, לא יחשב אליו התענוג עולם הזה של אותו הדבר, כמו אם אדם שמח במשא ומתן שהרויח, אינו מרגיש כלל בתענוג קטן של אכילה".
ועוד שם: "מי שרוצה להתדבק לה' יתברך באמת בלתי לה' לבדו, הוא מבין שאי אפשר להתדבק בו אם לא שידחה ממנו גבהות לבו, ויכיר חסרונו ופחיתותו תמיד, וכל מה שיבין שפלותו ויתמיד בה במחשבה ובמעשה, יותר ירגיש דביקות נפשו בה' יתברך".
ועוד שם: "באמת רבים מבני עמינו המדומים בעיניהם ובעיני העולם חכמים גדולים בתורה בנגלה ובנסתר, ומדומים ביראה, ובכל הדברים, וסוברים שבאו לקצת תורה ויראה, אבל באמת עדיין לא זכו אפילו לידיעה קטנה מתורת אלוקינו, שהיא (זוהר מצורע נ"ג ע"ב) נקרא תורה על שם שמורה הנעלם שהוא ה' יתברך. כי הם לומדים רק חיצוניות התורה, דהיינו שאין במחשבתם להדבק בה' יתברך ולהיות מרכבה לו, ולירא ממנו, ולאהבה אותו על ידי התורה, כמו שאמר האריז"ל (שער המצות ואתחנן, שער רוח הקודש). כי הם אינם יודעים כלל מה זה הדביקות בה' יתברך, ומה זה האהבה והיראה, כי הם סוברים שזה בעצמו הלימוד שלומדים הוא הדביקות והיא האהבה והיראה, והאיך אפשר זה, והלא ידוע ומפורסם שיש בעוונותינו הרבים כמה לומדים שהם בעלי ניאוף רח"ל, ובעלי עבירות ידועים, ואף מאומות יש שלומדים התורה שלנו, האיך יתכן שזה יהיה הדביקות בה', כי אי אפשר למי שהוא דבוק בה' יתברך באהבה ויראה שיבוא לידי חטא קל, קל וחומר לחמור, קל וחומר שיהיה דבוק באיזה תאוה ח"ו, כי הלא ה' יתברך קדוש ומובדל מכל החומריות, אלא ודאי אינו צריך לפנים שענין אהבת ה' יתברך ויראתו הוא ענין אחר, שהוא בלב האדם, שיהיה ליבו מפחד וירא מה' יתברך תמיד, ויהיה בוער אהבתו בלבו תמיד, כמו שכתב הרמב"ם (בפרק י' מהלכות תשובה הלכה ג') וכו', וזה אין האדם קונה ומחובר בה כי אם על ידי התורה לשמה, ועיקר מקודם כל, התפילה בדביקות ובהתלהבות הלב, ובכפיות כל כוחותיו למחשבות זכות וטהורות לה' יתברך תמיד, ובפרישות כל התענוגים, ואין צריך לומר פרישות עבירות קלות וחמורות, וכל דקדוקים. ובאמת אינם לומדים רק מצות אנשים מלומדה למען יחכמו, ועל זה אמר הכתוב (ישעיה ה כא) הוי חכמים בעיניהם וגו', וזה קורא הזוהר (תיקונים תיקון ו' כ"ב ע"א) חסד דעבדין לגרמייהו כידוע, ועיקר התורה לשמה היא לבוא להתדבק במי שנעלם בה כנ"ל להיות מרכבה אליו"[23].
ועוד שם: "מי שרוצה לדבק עצמו בה' יתברך צריך להיות לו חכמה בינה דעת, וחכמה ר"ל קבלה מאבותיו ורבותיו שיש אלוקים בעולם, והוא מחשבת גולם בלבד, ואחר כך צריך להבין דבר מתוך דבר, ולחשוב תמיד בהבנתו איך שה' יתברך משגיח על כולם, ומחיה את כולם, והוא ממלא כל העולמות, וזהו מחשב ומבין, מכל מה שרואה בעולם מבין בהבנתו ומחשב שמוכרח להיות כאן כוחו יתברך שמו, וזהו מבין דבר, ר"ל דבר ה' יתברך, מתוך דבר העולם, ואחר כך כשנגמר ציור זה תמיד בדעתו, ואין דעתו פנוי מציור זה, כי בהבנה עדיין הדבר פעמים במחשבתו ומבין ומהרהר בה הרבה, ולפעמים אינו במחשבתו רק דברים אחרים ח"ו, אבל כשהכריח מחשבתו והבנתו על זה, ונגמר מאד דעתו על זה בודאי, נקרא זה דעת, שהוא מקושר תמיד בזה, והולך תמיד בזה, וכל מה שרואה רואה תמיד ה' יתברך.
והפרש גדול בין מי שחושב בה' יתברך לפעמים, ובין מי שחושב בו תמיד, הוא כרחוק מזרח ממערב, ואי אפשר לפרש ההפרש, כי דבר זה תלוי באבנתא דליבא. וזה נקרא חכמת הנסתר, ששמעתי מפה קדוש מו"ה מנחם מענדל [מפרעמישלאן] ז"ל שנסתר נקרא דבר שאין אדם יכול להבינו לחבירו, כמו הטעם של המאכל אי אפשר לספר לאדם שלא טעם טעם זה מעולם ואי אפשר לפרש לו בדיבור איך ומה, ונקרא זה דבר סתר, כך ענין אהבת הבורא ויראתו יתברך שמו אי אפשר לפרש לחבירו איך היא האהבה בלב, וזה נקרא נסתר. אבל מה שהם קוראים נסתר חכמת הקבלה, האיך הוא נסתר, הלא כל מי שרוצה ללמוד הספר לפניו, ואם אינו מבין הוא עם הארץ, ולפני איש כזה גמרא ותוספות גם כן נקרא נסתר, אלא ענין הנסתרות שבכל הזוהר וכתבי האריז"ל הכל בנוים על פי דביקות הבורא, למי שזוכה להדבק ולהיות צופה במרכבה עליונה וכו'. אבל ענין ההפרש בין מי שחושב בבורא יתברך שמו לאינו חושב בו תמיד, דומה במקצת על דרך משל מי שרואה אדם אחד נכרי מעיר אחרת פתאום, ואחר כך עבר מלפניו, ואם כן אחר כך כשיעבור עוד פעם אחת לפניו לא יכירנו, כי אף על פי שמקודם ראהו אף על פי כן לא יכירנו, כי היה הצורה לפניו רק רגע אחד, ולא נחקקה ברעיוניו כלל, ולא נתקעה בזכרונו כלל, ולא יוכל לדבק בו כעת פעם שנית, כי אין לו היכרות וחברה עמו כלל. ככה יהיה מי שאינו חושב בבורא יתברך כלל, רק לפעמים כשירצה, אז לא יהיה לו היכרות כלל אליו, לא אהבה ולא דביקה כלל, מה שאין כן מי שחושב תמיד בבורא יתברך, או על כל פנים בכל עת שיוכל מרבה לחשוב בו, דומה למי שרואה את אדם אחד כמה פעמים וזמנים הרבה, ונחקקה צורתו בלבו היטב, ואף בהתרחקו מנגדו ישאר הדיוקן בלבו הנקרא רשימו בכתבי האריז"ל".
כמו כן גילה הבעש"ט חשיבות נשמת כל יהודי, שגם פשוטי עם שאין ביכולתם ללמוד הרבה מחמת קטנות מוחם או חוסר זמנם, יכולים להתקרב לה' יתברך על ידי התפילה ביגיעה והתמימות והאמונה הפשוטה, ואמירת תהילים ותפילות, וכן על ידי שלומדים תורה לפי דרגתם ואפשרותם[24], ורחמנא ליבא בעי, והקב"ה אוהב את כל אחד מישראל אהבה עצומה שאין לה שיעור, והעיקר תלוי ברצון ובתשוקה של האדם להתדבק באמת בה' יתברך, וכל אחד יכול לזכות להגיע לדרגות הגבוהות ביותר[25].
לבעש"ט היו עשרות תלמידים צדיקים מופלגים, שחלקם היו עובדי ה' גדולים גם קודם שהתקרבו אליו, וחלקם היו אף רבנים חשובים בקהילות קודם שהתקרבו אליו, אך לאחר שראו את עוצם גדולת השגותיו ותורותיו התבטלו אליו בביטול גמור, ועלו ונתעלו יותר ויותר במעלות החסידות והצדקות, ועל רבים מהם נתחברו ספרים שלמים המתארים את גודל עבודתם ותורתם ודבקותם בה' יתברך.
הבעש"ט זכה לדרגות נוראות ועצומות, ולגאונות עצומה בנגלה ובנסתר, והיה צופה מסוף העולם ועד סופו[26], וכן עשה מופתים נוראים, ומקצתם מובאים בספר 'שבחי הבעש"ט' שנכתב על ידי תלמיד של תלמידי הבעש"ט, ששמע מתלמידי הבעש"ט סיפורים אלו, כן מובא שם שהעידו תלמידי הבעש"ט שכל הכלים שהיו מלאים מים בבית שהתפלל בו הבעש"ט היו המים נעים ונדים בזמן תפילתו, מעוצם השראת השכינה שהיתה עליו. ובספר היכל הברכה (פרשת ואתחנן) כתב: "העידו על מרן הקדוש רבינו חיות נפשינו אור זורח האר"י הבעש"ט כשהיה לומד תורה עם התלמידים הקדושים היה אש מלהטת סביבותיהם, ומתקבצין מלאכי השרת, והיו שומעין הקולות והברקים ואמירת אנכי ה' אלוקיך מפי ה' יתברך, וזה ידוע ומפורסם הרבה".
תנועת החסידות הלכה והתפשטה במהירות והקיפה רבבות, בעת פטירת הבעש"ט, בשבועות התק"ך, כבר השאיר אחריו כמאה אלף חסידים, וחבורה גדולה של גדולי תורה ממשיכי דרכו, שהתפזרו למקומות מגוריהם והפיצו את דרך החסידות, בראשם עמד תלמידו הנאמן ויורשו של הבעש"ט, רבי דב בער המגיד ממעזריטש. שני במעלה לו היה תלמידו החביב של הבעש"ט, רבי יעקב יוסף הכהן מפולנאה בעל 'תולדות יעקב יוסף'.
הצדיקים הנשגבים תלמידיו של המגיד ממעזריטש הפיצו את תורת החסידות בכל המדינות, ברוסיה היו רבי לוי יצחק מברדיטשוב, רבי נחום מטשרנוביל, רבי פנחס מקוריץ ועוד, בגליציה רבי אלימלך מליזענסק ורבי מיכל מזלאטשוב ועוד, בליטא הפיצו את החסידות רבי אהרן מקרלין ורבי מנדלי מויטבסק, עדות חסידיות הוקמו בפינסק, קרלין, סטולין, לעכוויץ וסביבתם. ברוסיה הלבנה הפיץ את החסידות רבי שניאור זלמן מלאדי, בעל התניא. תלמידי רבי אלימלך מליזענסק הביאו את החסידות גם לפולין וכבשוה כיבוש מלא. וכן החלה החסידות להתפשט ברומניה ובהונגריה.
בערך בשנת תר"ס כבר השתלטה תנועת החסידות על חלקן הגדול של קהילות מזרח אירופה, כמעט כל הקהילות באוקראינה, חלק גדול ברוסיה הלבנה, ברומניה, בהונגריה, ומיעוט – אף בליטא[27].
ענין ההתנגדות לחסידות, טעמה וענינה, יתבאר לקמן בפרק "התקשרות לצדיקים".
ובתפארת שלמה (פרשת יתרו) כתב: "הורה לנו הבעש"ט זי"ע והפליא עצה והגדיל תושיה מכל הדורות שלפניו לרומם כבוד הבורא, להרבות תלמידים להורות להם דרכי הקדושה וטהרה, ותורה לשמה, והכנת התפילה, כאשר עינינו רואות מכל צדיקי הדור תלמידי תלמידיו אשר מפיהם אנו חיים, וכל הדבוקים בהם יצליחו ויעשו פרי".
[1] כמו שאמרו באבות (פ"ד): "הלומד על מנת לעשות, מספיקין בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות". וכן בקידושין (מ' ע"ב) אמרו: "תלמוד גדול שמביא לידי מעשה".
[2] עיין בשער הגלגולים להאריז"ל (הקדמה ט"ז) ושו"ע הרב הל' תלמוד תורה פ"א, שכל אדם צריך לחזור לעולם הזה בגלגולים רבים כל זמן שלא למד את כל התורה כולה, בפשט רמז דרש סוד, ורק אז יוכל לעלות לגן עדן.
[3] עיין בשו"ע הרב הל' תלמוד תורה פ"ב, שרק לאחר שלמד האדם את כל הש"ס והראשונים והפוסקים וחזר על לימודו פעמים רבות מאוד עד שנחקק היטב בזכרונו כל התורה שבכתב ושבעל פה כולה, ואינו צריך עוד ללמוד לא תורה שבכתב ולא תורה שבעל פה, אז יפנה כל ימיו לעיון התלמוד לסבור סברות בהלכות ולפלפל בהם בקושיות ופירוקים לירד לעומק הסברות וטעמי ההלכות להבין דבר מתוך דבר וכו' ולחדש חידושי הלכות רבות, וזהו שאמרו(שבת ס"ג) ליגמר איניש והדר ליסבר. וכעי"ז כתב באבן שלמה להגר"א (פ"ח), ועיי"ש עוד בשו"ע הרב שמי שאינו יכול ללמוד הרבה מאוד, צריך שיהיה כל לימודו בלימוד המביא לידי מעשה, שהם ההלכות הצריכות לכל אדם לידע אותם.
[4] וכן אחד העיקרים לזכות לדבקות ואהבת ה' הוא ההתרחקות מאהבות ותענוגי העולם הזה, וכיון שנעשית החיצוניות לעיקר ולא הדבקות בה', ממילא התפשטה הרדיפה אחר תענוגי העולם הזה בהיתר, באכילה ובעניני קדושה וכדו', וכן שינוי המלבושים למלבושי הגויים, וכן גילוח הזקן והפאות וכו', וכן בעניני צניעות הנשים וכדו'.
[5] בעל התניא בשם המגיד ממעזריטש (מובא בספרי חב"ד), ור' לייב שרה'ס (שיח שרפי קודש תולדות שבח הצדיקים ח"ד). ובכתבי הרי"ם ז"ל מקאזניץ כתב בשם הצדיקים מקארלין שנשמה כנשמת הבעש"ט באה לעולם פעם באלף שנים.
[8] מובא בסוף ספר בן פורת יוסף ובבעש"ט על התורה פ' נח.
[9] והנה התגלות תורת הבעש"ט היתה בשנת ת"ק לאלף השישי, ואצל הקב"ה אלף שנה הם כיום אחד, והאלף השישי הוא בחינת היום השישי, ושנת ת"ק היא תחילת חצות יום השישי, שאז מתחיל לזרוח אור השבת, דהיינו אור האלף השביעי שהוא יום שכולו שבת, ולכן אז התחילה להתגלות תורת הבעש"ט שנמשכת מאור הגאולה העתידה, אורו של משיח, ולכן על ידי התגלות תורתו בעולם תבוא הגאולה.
[10] ובחיי מוהר"ן (תקכ"ו) מובא: "איש אחד עמד לפניו שהיה עוסק ללמוד בספרי קבלה, ובאמת לא היה ראוי ללמוד קבלה. והוכיח אותו שלא ילמד קבלה, ואמר לו קבלה בגימטריא נואף. ושוב שמעתי מאחד, שהיה מדבר עם איש אחד, והיה אותו האיש קובל לפניו שאין לו לב, היינו שאין לו התעוררות הלב לתפילה ועבודה. השיב לו רבינו ז"ל שזהו בשביל שלומד קבלה, כי "נואף אשה חסר לב" (משלי ו) וקבלה בגימטריא נואף. וכל זה למי שאין ראוי לזה, אבל לכמה אנשים הזהיר בעצמו שילמדו קבלה, וצריכין להתפלל לה' שיוליכו בדרך האמת אם ללמוד קבלה ואם לחדול".
[11] נביא כאן כמה דוגמאות קטנות, מובא על הרה"ק ר' לוי יצחק מברדיטשוב זצוק"ל, שכשנסע בכרכרה ראו שרועד מפחד מהקב"ה כאילו באים עכשיו שודדים וגזלנים לגזלו, וכן מובא עליו שכשהיה מברך בחופה היו צריכים למזוג את היין י"ג פעמים כי נשפך כל פעם מחמת התלהבותו הגדולה, ובחיי מוהר"ן (תקנ"ג) מובא עליו, שלא רצה ללכת למקוה בבוקר של חג השבועות עד שיראו לו את המרכבה שראה יחזקאל. וכן מובא שם על המגיד ממעזריטש שסיפרו עליו שבכל הסתכלות שהיה מסתכל היה רואה את כל השבעה רועים, ואמר על כך מוהר"ן מברסלב שעל המגיד יש להאמין הכל.
[12] וכפי כמה שהאדם מזכך את גופו ונשמתו דבוקה יותר בה' יתברך בעולם הזה, כך הוא זוכה להתדבק בו יותר בעולם הבא, וזהו עצמו השכר בעולם הבא, הדביקות בה' יתברך, שהוא מקור כל הטוב והתענוגים, וכמו שכתב במסילת ישרים שהתכלית היא להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו. ובמהר"ל (נתיבות עולם, נתיב אהבה) כתב: "כל המצוות הם שיהיה לאדם הדביקות בו יתברך", וכ"כ בסוף ספר הזכרון להריטב"א, ובאבן עזרא (שמות לא, יח).
[13] שזה נעשה בפרט כשהאדם יודע מה נעשה על ידי כל מצוה ומצוה בעולמות העליונים, כמבואר בכוונות האריז"ל ובספרי החסידות. ועיין בזוהר (יתרו פ"ב ע"ב, ע"פ מתוק מדבש): 'תרי"ג מיני עצות שהם התרי"ג מצוות נתנה התורה לאדם, כדי שיהיה שלם עם קונו, כי על ידי המצוות הם יכולים להשלים נשמתם עד שיזכו להדבק בו יתברך". ובמסילת ישרים (פ"א) כתב: "השלימות האמיתי הוא רק הדביקות בו יתברך, אמנם לכשיזכה האדם לטובה הזאת צריך שישתדל לידבק בו יתברך בכח מעשים שתולדתם זה הענין, והם הם המצוות". ובשער הכוונות להאריז"ל (דרושי ברכת השחר) כתב: "כמעט שעיקר המעלה והשלימות והשגת רוח הקודש תלויה בדבר זה שעובד את ה' יתברך בשמחה, בין בעת תפילתו ובין כשעושה איזה מצוה משאר המצות, וכמו שאמרו בגמרא מההוא דהוה קבדח טובא כו' ואמר תפילין קא מנחנא. ואל תבוז לענין זה כי שכרו גדול מאוד", ובספר חרדים מובא שעיקר מה שזכה האריז"ל למדרגותיו העצומות היה על ידי קיום המצוות בשמחה גדולה.
[14] ובמאור ושמש (פ' נצבים) כתב: "עינינו הרואות אשר כל צדיקי הדורות וקדושים אשר המה בארץ נתעסקו כל ימיהם בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה ומסרו נפשם בכל שעה על התורה והעבודה, ומכל תנועות אבריהם וצעדי רגליהם היה ניכר גודל פחדם ויראתם מפני השם יתברך ומהדר גאונו, ויצא שמם למרחוק לגודל סיגופיהם ובקשתם את ה' בכל לב".
[15] ובמאור ושמש (פ' ואתחנן) כתב: "הנה האדם מחויב לזכך את עצמו בהזדככות גדול, אבל עיקר הזדככות הוא על ידי תפילה בכוונה, והוא העיקר עבדות בדורות הללו שיהיה התפילה ביראה ואהבה רבה, ועל ידי זה יוכל לבא לידי מעלות גדולות ורמות ולידי מדריגות גדולות, כמו שאמר הרב החסיד בוצינא קדישא מו"ה משה זצוק"ל מפשעווארסק שזה רמז דוד המלך ע"ה "פנה אל תפילת הערער ולא בזה את תפילתם תכתב זאת לדור אחרון"". ובפרשת ויחי כתב: "בפרט בדורינו העיקר הזדככות לבוא לידע אלוקותו ועבדות השי"ת העיקר הוא התפילה, מעת שבא הבעש"ט הקדוש זצוק"ל הציץ וזרח אור התנוצצות קדושת התפילה בעולם אל כל מי שרוצה לגשת לעבודת ה' יתברך, אבל צריך לזה לבוא לתפילה זכה שימוש חכמים הרבה ליגיעה יומם ולילה בתורה ובמעשים טובים, עד שעל ידי זה יכולים לבוא באמת לידע להתפלל ביראה ואהבה רבה". וכן מובא שהבעש"ט זכה למדרגותיו הנוראות על ידי התפילה בכוונה ובדביקות.
[16] עיין שו"ע סי' צ"ח: "כך היו עושים חסידים ואנשי מעשה שהיו מתבודדים ומכוונין בתפילתם עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמות ולהתגברות כח השכלי עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה".
[17] צוואת הריב"ש, תניא פ' כ"ו. ולכן ביטל הבעש"ט את התעניות והסיגופים, כי בדורנו הם מביאים את האדם לעצבות. ובשערי קדושה לר' חיים ויטאל(ח"ב שער ד') כתב: "העצבות גורמת מניעת העבודה וקיום המצות וביטול עסק התורה וכונת התפילה ומבטל מחשבה טובה לעבוד את ה', והיא שער התחלת גירוי הסתת היצר הרע וכו', גם גורמת סילוק רוח הקודש מעליו, וההיפך בהיותו עובד ה' יתברך בשמחה, כמו שכתוב (תהלים ק' ב') עבדו את ה' בשמחה, כי השמחה מוסיפה חשק רב ואהבה להתדבק בו יתברך, וכתיב (דברים כ"ח מ"ז) תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב וגו'. כי העבודה אם היא בעצבון דומה לעבד העובד לרבו בפנים עצבות וזועפות. וכתיב (משלי י' כ"ב) ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה. כי העצבון הוא נמשך מזוהמת סמא"ל ונחש שהטילו באדם וחוה, כמו שכתוב באדם (בראשית ג' י"ז) בעצבון תאכלנה, וכתיב (שם ט"ז) בעצב תלדי בנים, ועל ידי כך הקדוש ברוך הוא ושכינתו מסתלקים מעליו".
[18] ובצוואת הריב"ש (הנהגות מהבעש"ט) כתב: "ויאהוב את אשתו כמו שאוהב את התפילין בלבד, שאוהב אותם רק בשביל שהם מצות ה', ולא יהרהר אחריה, כי היא רק כמשל אחד נוסע ליום השוק ואי אפשר ליסע רק עם הסוס, וכי בשביל זה יאהב את הסוס, יש שטות גדול מזה, כך בעוה"ז צריך לאדם אשה בשביל עבודת הבורא לזכות לעוה"ב, ואם יניח עסקיו ויהרהר אחריה יש שטות גדול מזה, וימאס אותה [בדעתו]. כי אם רואה אשה נאה יחשוב הלא הלובן הוא מזרע האב והאודם הוא מזרע האם, דם עכור שהם סרוחים ומאוסים, ואם יניח אצל המאכל ימאס המאכל, רק הנאות שזרע האב נמשך מאבא עילאה, עולם האהבה, וזרע האם נמשך מאימא עילאה, עולם היראה, וזה היופי שלה, מוטב לדבק באהבה ויראת הבורא ב"ה".
[19] כמבואר באריכות בספרי קבלה וחסידות. ובזוהר מובא דברים נוראים שעל פגם זה אין מועיל תשובה ואינו רואה פני השכינה, (ואף שביאר בראשית חכמה שמועיל תשובה אלא שתשובתו קשה מאוד, אך נלמד עכ"פ כמה החמיר הזוהר בזה מה שלא מצינו בשום עבירה), ובשו"ע מובא שזהו העוון החמור מכל העוונות, ובצוואת הריב"ש (הנהגות מהבעש"ט)כתב: "וצפונך תמלא בטנם, שיש למנוע מלהסתכל בדברים הגשמיים הטובים, ומכל שכן מלהסתכל בנשים יפות שהוא מסתכל בעבור חמדתו, ונמצא בזה הראיה עובד את עצמו, וזהו כעובד עבודה זרה, ומזה ההרהור בא לו ח"ו עבירה בלילה, ונותן כח בקליפה ונתעברו ממנו, זהו "וצפונך" מה שאתה צופה בעבורך, דהיינו על אשה ביפיה שאינך מסתכל אלא בעבורך, ובזה הראיה נותן כח בקליפות, ועוד אם יעשה זו קודם שיוליד בן יהיה זה הבן שורשו בכח הקליפות וכו'", עיי"ש באריכות.
[20] וביושר דברי אמת (אות מ"ב) כתב שמה שזכה הבעש"ט לכל המדריגות שלו היה ע"י שהתמיד בטהרת המקוה תמיד, ובכתבי האר"י מובא שטבילת המקוה מועילה מאוד להשגה, (ובצוואת הריב"ש כתב שמה שזכה הבעש"ט לכל המדריגות שלו היה ע"י התפילה בכוונה ובדביקות).
[21] ובצוואת הריב"ש (הנהגות מהבעש"ט) כתב: "כל האדם צריך לעבוד השי"ת בכל כוחו, שהכל הוא צורך גבוה, מפני שהשי"ת רוצה שיעבדו אותו בכל האופנים, והכוונה כי לפעמים אדם הולך ומדבר עם בני אדם, ואז אינו יכול ללמוד וצריך להיות דבוק בהשי"ת במחשבתו ולייחד יחודים, וכן כשאדם הולך בדרך ואינו יכול להתפלל וללמוד כדרכו וצריך לעבוד אותו באופנים אחרים ואל יצער עצמו בזה כי השי"ת רוצה שיעבדוהו בכל האופנים, פעמים באופן זה ופעמים באופן זה, לכך הזדמן לפניו לילך לדרך או לדבר עם בני אדם בכדי לעבוד אותו באופן השני".
[22] וביושר דברי אמת כתב: "הקליפה מפתה לאדם בשתי המדות גבהות ושפלות, למשל כשרוצים להוכיחו שאינו הולך בדרך האמת לעבוד השי"ת בתורה ותפילה בדחילו ורחימו באמת בלי פניה וכדומה, ושאר דברי יראה, ישיב האדם הפתי שנפתה ביצרו ויאמר, מי אנכי לגשת בדרכים אלו, ואני את חטאי אני מכיר, ומי אני לילך בגדולות ובנפלאות בדרכי החסידים, אני נוהג את עצמי כאבותי ודי לי בזה, ושאר שפלות שאומר, הכל להתרשל מן העבודה, וזה פיתוי מן צד שפלות, ולו והלואי היה זה באמת והיה שפל בדעתו לפני עצמו ולפני כל, אבל באמת כשיתקוטט עמו אדם אחד ויבזהו, יגבה לבו וידמה לו שעובד השי"ת בלימודו ובמצותיו יותר מכל החסידים שבעולם, ויעיז פניו ויחרפהו ויגדפהו, ואף בלבו יש לו גדלות גדול תמיד, שידמה לו שיוצא בעבודתו, ובאמת כל זה פיתוי היצר הרע והנחש, לשרשו ולעקרו מארץ החיים, ולהורידו לבאר שחת בשתי הקצוות", עיי"ש באריכות.
[23] ובדרך ה' להרמח"ל (ח"ד פ"ב) כתב: "הנה כל כוחה של התורה אינו אלא במה שקשר ותלה יתברך שמו את השפעתו היקרה בה, עד שעל ידי הדיבור בה וההשכלה תמשך ההשפעה הגדולה ההיא וכו', וכיון שכן ודאי שיש לו לאדם לירוא ולרעוד בעסקו בענין כזה, שנמצא הוא ניגש לפני אלוקיו ומתעסק בהמשכת האור הגדול ממנו אליו. והנה צריך שיבוש משפלותו האנושי, וירעש מרוממותו יתברך. והנה יגל מאוד מחלקו הטוב שזכה לזה, אך ברעדה כמ"ש. ונכלל בזה, שלא ישב בקלות ראש, וידע לפני מי עומד ומתעסק. ואם הוא עושה כן, אז יהיה תלמודו מה שראוי לו להיות באמת, ותמשך על ידו ההשפעה שזכרנו, ויתעצם בו היקר האלוקי, וימשך תיקון והארה לכל הבריאה. אבל אם תנאי זה יחסר ממנו, לא תמשך ההארה על ידו, ולא יהיו דבריו אלא כשאר כל הדיבורים האנושיים, הגיונו כקורא איגרת, ומחשבותיו כחושב בדברי העולם. ואדרבא, לאשמה תחשב לו, שקרב אל הקדש בלי מורא, ומיקל ראשו לפני בוראו, עודו מדבר לפניו ומתעסק בקדושתו יתברך".
והב"ח (או"ח סי' מ"ז) כתב לבאר על מה היה החורבן: "נראה דכוונתו יתברך מעולם היתה שנהיה עוסקים בתורה כדי שתתעצם נשמתנו בעצמות ורוחניות וקדושת מקור מוצא התורה וכו', כדי שתתדבק נשמתנו וגופינו במצוות שבתורה, ואם היו עוסקים בתורה על הכוונה הזאת היו המה מרכבה והיכל לשכינתו יתברך, שהיתה השכינה ממש בקרבם וכו', אבל עתה שעברו חוק זה שלא עסקו בתורה כי אם לצורך הדברים הגשמיים להנאתם לידע הדינים לצורך משא ומתן, גם להתגאות להראות חכמתם ולא נתכוונו להתעצם ולהתדבק בקדושת ורוחניות התורה ולהמשיך השכינה למטה בארץ, כדי שתעלה נשמתם למדרגה גדולה אחרי מיתתם, הנה בזה עשו פירוד שנסתלקה השכינה מן הארץ ועלתה לה למעלה והארץ נשארה בגשמיותה בלי קדושה וכו'".
ועיין עוד לקמן בפרק 'לימוד התורה ביגיעה', שנתבאר באריכות ענין תורה לשמה, גדרה וענינה.
[24] עיין בשו"ע הרב הל' תלמוד תורה פ"ג, שמי שדעתו יפה ומצליח בתלמודו ויוכל להיות תלמיד חכם ללמוד כל התורה שבעל פה והפוסקים, הוא צריך לחיות חיי צער ולעשות תורתו קבע ומלאכתו עראי כדי חייו בלבד, אבל מי שאפילו אם יעשה תורתו קבע אינו יכול ללמוד טעמי ההלכות ומקורן מהגמ' עד להלכה אלא רק הלכות פסוקות לבדם, מחמת קוצר דעתו, אינו צריך לחיות חיי צער ולעשות מלאכתו עראי, אלא יוצא בקביעות עיתים לתורה בלימוד ההלכות הצריכות לכל אדם, ושאר כל היום יעסוק במשא ומתן להחזיק ידי תלמידי חכמים, ונחשב כאילו למד בעצמו, (אך ממידת חסידות אם נדבה ליבו אותו שגם הוא יעשה תורתו קבע).
[25] במסילת ישרים (סוף הספר) כתב: "וכבר יכול להיות חסיד גמור איש אשר לא יפסוק מפיו הלימוד, כמו מי שמפני צרכו הוא בעל מלאכה פחותה, וכתיב(שם ט"ז): "כל פועל ה' למענהו", ואומר (שם): "בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך"", עכ"ל.
ובמאור עינים (מס' שבת) כתב: "עסק משא ומתן הוא גם כן עבודה ותורה, כי כמה דינים יש על זה, ואמר הרב הבעל שם טוב עה"ש נשמתו בגנזי מרומים, כי אם האדם הלומד את התורה לשם הבורא ברוך הוא, למשל אם לומד המשנה (בב"מ ד"ק ע"א) המחליף פרה בחמור, הוא חשוב מאוד לפני הבורא ברוך הוא, כל שכן אם עושה הדבר ומחליף פרה בחמור, ומנהיג עצמו בזה על פי התורה, וודאי יותר חשוב עבודה מעולה, כי בכל דבר שיש בעולם הכל לא בראו אלא לכבודו, וכל דבר קטן וגדול אינו מתנהג כי אם על פי התורה, ומכל דבר יכול לעבוד את ה', ולהכיר נפלאות הבורא ברוך הוא, ושכל העליון ישיג מתוכו, וגם כן בפשוט, אם מתנהג על פי התורה, דהיינו איפה צדק ומדה צדק ומאזני צדק, הוא גם כן מקיים מצוה, ואמרו ז"ל (קדושין דל"ט ע"ב) ישב ולא עבר עבירה וכו', ואם כן כשמתנהג כן, אזי הוא עוסק בתורה תמיד, אפילו בשעה שעוסק בסחורה".
ובשל"ה (מס' שבועות) כתב: "התלמוד גדול, כלומר שיש לו דין קדימה, שיותר טוב שילמד ממה שירדוף אחר המצות מי שעדיין אינו בקי בדינים, וילמוד הדינים לפי שמביא לידי מעשה שידע מה לעשות. ואם לא ילמוד אזי יהיו נעלמים ממנו כמה דינים ויעשה כמה איסורים, ויהיו נעלמים ממנו כמה מצוות מעשיות ולא ידע לקיימם, והתכלית האמיתי הוא המעשה. אבל מי שלמד כבר ויודע כל המעשים והדינים, אזי טוב יותר לרדוף ולחפש אחר איזה מצוה מהלימוד, כי מעשה המצות הם התכלית, ולא המדרש הוא עיקר רק המעשה. על כן להשתדל אחר מעשים טובים שישנם לעשותם עדיף יותר מלהתעסק בלימוד. והני מילי בלימוד של עצמו, אבל ללמד אחרים, אז הלימוד יותר עדיף, כי הוא כלול מתלמוד וממעשה, שזה בעצמו מעשה טוב מה שמלמד אחרים. ומי שאינו יודע דינים את המעשה אשר יעשה, אז התלמוד גדול. רצוני לומר התלמוד מוקדם, שיותר טוב שילמוד כדי שידע הדינים את אשר יעשה. כלל העולה, שלימות המעלות הוא המעשה". וכעי"ז האריך בראשית חכמה בהקדמתו עיי"ש. ובתוס' בקידושין דף מ' ע"ב כתבו: "ויש מפרשים דאדם שלא למד עדיין ובא לימלך אם ילמוד תחילה או יעסוק במעשה אומרים לו למוד תחלה לפי שאין עם הארץ חסיד אבל אדם שלמד כבר המעשה טוב יותר מלימוד".
אנו נמצאים בימי השובבים. כל אחד ואחד מאיתנו נכסף ומשתוקק לתקן את פגמי נפשו, אך היצר עושה מלאכתו נאמנה ומטעה את האדם כי דבר זה נמסר לצנועים ומקובלים או לחילופין לבעלי השגה או בעלי תשובה וכדומה, או מטעה אנשים לנקוט בדברים הפחות חשובים כתעניות ואי אכילת דבר מהחי, אבל אינו נותן לגשת אל הקודש פנימה.
ידוע מרבינו האר"י ז"ל שימים אלו מסוגלים לתקן פגם הברית, וכאן המקום לברר את ענין הברית מהו.
הברית הוא אות בין הקב"ה לעמו ישראל אשר בו הבדילנו מכל העמים להיות לו לעם, וכל כמה שמתקדשים במידה זו, יותר מקושרים ומחוברים אליו. ולכן כל פגם בענין זה, האדם מאבד את עיניו ליבו ומוחו כי מתנתק הוא משורשו.
רבינו הקדוש מגלה לנו בכמה מקומות ששמחה היא תיקון הברית והיא הדרך להנצל מפגם הברית; ולהיפך, עצבות היא שורש הטומאה הזאת וגורמת לכל הפגמים. ואכן שם הקליפה הזאת היא מלשון יללה, (וצריכין ליזהר מאוד מלהוציא שמה בפה, וידוע שראבר"ן ציוה לאחד לטבול ולומר תיקון הכללי אחרי שהגה את שמה) והיא היא המרחיקה את האדם מאהבת השי"ת והקשר אליו, ממיין מתיקין, מאנפין נהירין – ומשליכתו לאהבות הנפולין, מיין מרירין, אנפין חשוכין רח"ל. כלל הוא: שמחה מביאה אהבה וחיבור, ועצבות מביאה שנאה וניתוק.
כידוע, דורינו הוא כדור המבול ממש אשר לא היה לעולמים, ורבינו הקדוש אשר צפה וראה עד סוף כל הדורות הכין תרופה למכת דור התהפוכות הזה, ומלמדנו (בליקוטי מוהר"ן ב' ועוד) כי עיקר הנסיון של האדם בעולם הוא בענין זה, וכי תפקידו של האדם הוא "בשדך לבהמתך" דהיינו לשדד הבהמיות שבו, כל אחד במדרגתו הוא.
אבל כאן אורב היצר לאדם בתחבולותיו, ע"י ריבוי אור הגורם לריבוי חושך, ושוברו ומפילו לגמרי ח"ו. על כן לימדנו רבינו את ענין השמחה שבכוחה לשבר מדה זו, וכשהאדם שמח ואינו נופל לעצבות ויאוש, הוא הרי עושה את מה שיכול לעשות, ובאיזה מצב שיהיה, אם רק פותח פיו ומוציא כיסופיו ורצונותיו להשי"ת, וכמובן אם מתגבר בענין זה אפילו כלשהו, הרי הוא 'כורת ברית' עם השי"ת.
סיפר הרה"ח ר' משה בורשטיין זצ"ל, שכאשר התקרב לדרך רבינו הקדוש בפולין, נזדמן בשטיבל של אנ"ש בוורשה, ושמע אחד מאנ"ש מתבטא: "הקב"ה אוהב 'א פריילאכן בעל עבירה'" [= בעל-עבירה שמח]… וכשהביע תמיהתו על מימרא זו, נענה הלה: "אה! ביסט נאך א גרינער"… [=הינך עדיין 'ירוק' וחסר ידע]. והפטיר ר' משה שלא עבר זמן רב עד שהבין דבר זה לאשורו, כי כאשר אדם נכשל ח"ו במה שנכשל, ואינו מאבד עשתונותיו ומתייאש חלילה, אלא מתחזק לעבוד בשמחה ולחטוף 'טוב' כפי מה שיוכל, ובורח מן העצבות כמטחווי אש, אין לך דרך מועילה מזו לחזרה בתשובה שלימה.
[כמובן, אין צורך לומר שאין הכוונה לשמוח בעבירה חלילה, אלא שלא ליפול לעצבות אם נכשלנו ח"ו, אלא להתחזק ולשמוח – ולעשות תשובה. כי העצבות גרועה מן הכל.]
'אתה משוחרר' – מכריז באוזנינו חג הפסח, זמן חרותנו – 'אתה יכול להיות קרוב אל הקדוש ברוך הוא 24 שעות ביממה, ואין מי שימנע אותך מזאת. אתה לא בבית סוהר, ואתה לא מוקף בגדרות תיל. אתה רק מוקף באחיזת עיניים'.
למצרים של פעם – מספרים חז"ל – לא היה גבול פיזי של גדרות ומגדלי שמירה. 'בית העבדים' הגדול בעולם, היה פתוח לרווחה… היה שם גבול מסוג אחר: גבול של כישוף!
וכאז כן עתה: גם מצרים של היום, אין לה שום גבול מציאותי. כל האנשים שנמצאים בתוך המיצרים והגבולות של העולם הזה, טרדותיו והבליו – אין לפניהם שום גבול מציאותי, רק כישוף…
"כי הבחירה חופשית אצל כל אדם; וכל אדם, אפילו הגרוע שבגרועים, יש בכוחו לזכות למדרגה הגדולה שבגדולות, וכמו שאמרו חכמינו ז"ל (תנא דבי אליהו רבה פרק כ"ה) שצריך כל אדם לומר 'מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי' " (כוכבי אור, אנשי מוהר"ן, אות ל).
כשהיה נדמה לאחד מאנשיו של רבינו שהבחירה שלו איננה חופשית לחלוטין, ופנה אליו בשאלה "כיצד הוא הבחירה?" השיב לו בפשטות: "שהבחירה היא ביד האדם בפשיטות; אם רוצה – עושה, ואם אינו רוצה – אינו עושה" (ליקוטי מוהר"ן ח"ב, קי).
"ורשמתי זאת" – מוסיף מוהרנ"ת – "כי הוא נצרך מאד. כי כמה בני אדם נבוכים בזה מאד, מחמת שהם מורגלים במעשיהם ובדרכיהם מנעוריהם מאד, על כן נדמה להם שאין להם בחירה, חס ושלום, ואינם יכולים לשנות מעשיהם. אבל באמת אינו כן, כי בוודאי יש לכל אדם בחירה תמיד על כל דבר, וכמו שהוא רוצה עושה. והבן הדברים מאד" (שם).
אפילו כשמדובר בלב בוער כליבו של אברהם אבינו, גם כאן טען מוהרנ"ת שהבחירה חופשית בידינו אם לזכות בה או לא. וכך היה מעשה: "דיבר פעם אחת מתבערת הלב של אברהם אבינו עליו השלום, שהוא היה הראשון שזכה לעבוד את בוראו יומם ולילה במסירות נפש, ולפרסם שמו יתברך ויתעלה בעולם. ובתוך שיחתו הקדושה ענה אחד לפניו בלשון צער וגניחה: 'היאך לוקחין לב כזה?' גער בו מוהרנ"ת ז"ל ואמר אליו: 'גם אתה יש לך לב כזה, אלא שאין אתה מלבב אותו' " (כוכבי אור, אנשי מוהר"ן, אות ל).
* * *
ישאל השואל:
היכן היא אותה 'בחירה חופשית'? וכיצד ניתן ללבב את הלב בתוך כל המיצרים המעיקים של העולם הזה ולבחור בטוב?
הפסח עצמו עונה על כך, ברמז ברור: "פה סח"! יש לך פה, וכשתפתח אותו ותשוחח עם בורא עולם, תצא ממצרים. "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" – ואם גם אתה מעוניין לצאת משם – "הרחב פיך ואמלאהו", פתח את הפה ודבר אתי.
הדיבור מלווה אותנו בכל מקום, כי "הדיבור הולך עם האדם אפילו למקומות המטונפים, כמו האם ההולכת עם הוולד לכל מקום שהוא הולך, ועל כן נקרא הדיבור 'אם הבנים'. וזהו 'כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד', היינו, שאפילו אם האדם מונח, חס ושלום, במקום שהוא, אפילו בשפל המדרגה מאד, אפילו במקומות המטונפים – אף על פי כן, על ידי הדיבור, יכול להזכיר את עצמו בה' יתברך. דהיינו, שאפילו אם הוא במקום שהוא, אם יתחזק גם שם לדבר על כל פנים דיבורים קדושים של תורה ותפילה והתבודדות – יכול להזכיר את עצמו בה' יתברך, אפילו שם… והיא עצה נפלאה ונוראה למי שחפץ באמת, לבל יאבד עולמו לגמרי חס ושלום" (ליקוטי מוהר"ן, עח).
אין מיצר – רוחני או גשמי – בעולם, שיוכל למנוע ממך להרים עיניים לה' ולדבר אליו. ואת הכח הזה מקבלים בפסח: הפה יוצא מהגלות, והוא מתחיל לשוחח; להתחנן, לספר, לבטא געגועים. וכשהפה הופך להיות "פה" ש"סח", חגגת את יציאת מצרים האישית…
* * *
בפסח מעניק לנו הצדיק הגואל – ששמו "נחמן" בגימטריה "פסח" – את מתנת הדיבור; הוא מלמד אותנו איך להשתוקק תמיד ולבטא את ההשתוקקות בפה. ב"פסח" אנו מקבלים ממנו במתנה את "אם הבנים" – אשר גם היא אותה גימטריה…
וכך הוא מחזיר לנו את כח הבחירה החופשית. "כי הבחירה חופשית, ועיקר ההתקרבות הוא על ידי דרך זה שהמשיך רבנו זכרונו לברכה בעולם, שהוא: לכסוף הרבה כיסופין טובים ורצונות חזקים להשם יתברך בכל יום, ולהתגבר לפרטם בפה, לפרש שיחתו לפניו יתברך – כאשר הזהיר על זה פעמים אין מספר לכל אדם שבעולם. כי הוא דבר השווה לכל נפש. אשרי שיאחז בזה!" (עלים לתרופה, מכתב רנ).
"פה סח"! יש לך פה, וכשתפתח אותו ותשוחח עם בורא עולם, תצא ממצרים. "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" – ואם גם אתה מעוניין לצאת משם – "הרחב פיך ואמלאהו", פתח את הפה ודבר אתי
הפעם נקרא את הפרק האחרון שכתב ר' בירך רובינזון על רבו החסיד הדגול רבי אברהם יצחק וייסזאנד, שנרצח על קידוש ה' בשנות השואה האיומה, הי"ד.
בדרכו מתאר ר' בירך דמויות-הוד נוספות מקרב חסידי ברסלב בפולין: רבי יצחק ברייטר, רבי שמחה בָּרנשטיין, ועוד. ועמם משרטט בצבעים עזים את דמותה של הישיבה הברסלבית "הלכתא כנחמני" שהוקמה בעידודו של הגה"ק מאוסטרובצה.
תיאוריו הנלבבים מוצפים געגועים לאותם ימי קדם ואישים מופלאים, הלוואי נזכה אף אנחנו לצעוד בדרכי ישרים.
פורסם לראשונה ב"שיבולים", ע"י מכון שיבולים, ומתפרסם כאן ברשותם האדיבה.
"מפני מה לא אמרת לי שאתה נוסע לאומן?"
גם זאת כדאי להזכיר אודות רבי ומורי מוה"ר אברהם יצחק הנ"ל, אשר פעם אחת עוד קודם המלחמה הראשונה, קודם ראש השנה היה רוצה לנסוע לאומן להשתטח על הציון הקדוש, וגם להתפלל התפילות עם אנשי שלומינו ביחד, בהקלויז שנקרא על שם רבינו הקדוש, שמזה הראש השנה שמתאספים יחד – מושכים יניקה וחִיות והתעוררות על כל השנה, כי אצל אנשי שלומינו היה השתוקקות גדול כל השנה על זאת, וכל מגמתם היה לזכות להשיג הראש השנה ולנסוע אומנה על ראש השנה.
קרה פעם אחת עם ר' אברהם יצחק הנ"ל שעשה (= סיכם) עם עוד אחד מאנשי שלומינו ר' דוד קליינמן ("מַצֵבָה-קְרִיצֶער" הנזכר לעיל) ליסע יחד. ועשה עמו שיסע למסילת הברזל מקודם לקחת הכרטיסים, והוא ילך לעת עתה לדודו הגאון הצדיק הרבי מאוסטרובצה – להגיד לו פריסת שלום. אבל כפי הידוע שכשר' אברהם יצחק היה בא להגאון הנ"ל, היה מדבר עמו בתורה ומפלפל עמו, ועוד שהיה רוצה לפתור כמה איבעיות שהיה לו קודם ראש השנה – מה שהרבה חסידים ורבנים מהסביבה מקרוב ומרחוק יבואו אליו ויפלפלו גם כן באותם ענינים, ולקח זמן הרבה, ור' אברהם יצחק הנ"ל היה מתיירא שלא יאחר המסילת הברזל, ואמר שצריך לצאת לחוץ לצורכו, ולא הלך בחזרה רק רץ בפחד להמסילת הברזל, ונסע לאומן.
ואחר יום טוב כשבא לביתו, והלך אצלו ליקח "שלום עליכם", היה הרבי הגאון בכעס קצת, יש אומרים שנתן לו מחאת כף על הלחי מחמת אהבה, ואמר לו: מפני מה לא אמרת לי שאתה נוסע לאומן, אפשר הייתי נותן לך פתקא על ציונו הקדוש.
אבל ר' אברהם יצחק הנ"ל עוד לא ידע היכן הדעת של דודו הגאון נוטה בנוגע לברסלב, לכן היה מתיירא להגיד לו, אפשר (= אולי) יצוה לו שלא יסע – יהיה מוכרח לציית לו, וזה היה בלי אפשרות לא לנסוע.
* * *
ישיבת הלכתא כנחמני
אחר זמן הרבה איזה שנים, בשנת תר"פ נתייסד ישיבת ברסלב באוסטרובצה, הנקראת בשם "ישיבת הלכתא כנחמני". והמייסדים היו: ר' משה רויזנברג – למדן גדול שאומרים עליו שהיה בקי בכל ה"קצות" (= ספר קצות החושן) בעל פה, ור' אברהם יצחק וייסזאנד, ור' יצחק ברייטער, ור' אהרן לייב ציגלמאן, ור' משה אהרן ציטרינבוים מראדומסק, כולם היו מאנשי שלומינו של ברסלב. והרבי הגאון מאוסטרובצה נתן הסכמה על ידי ר' אברהם יצחק הנ"ל, וציוה להדפיס על הפנקסים לגבות כסף – שמו של הרבי, וכך הוה שעל הפנקסים היה נדפס "ישיבת הלכתא כנחמני תחת השגחת אדמו"ר מאוסטרובצה" וזה היה קידוש השם.
ובהישיבה היה עד שישים תלמידים, הרוב מהם באו מעיר לאדז' מחסידי ברסלב. והיה לומד בהישיבה גם בנו של הרב ר' פינחס זצוק"ל, שהיה נקרא ר' פינחס'ל עילוי מפשעדבורז, שהיה תלמיד ה"אבני נזר" זצוק"ל, והתקרב לחסידי ברסלב בלב ונפש. ומקודם היה גר בעיר זשידוז (?), ואחר כך כמדומה לי שקבע דירתו בפשעדבורז.
בישיבה למד גם כן שמחה בוֹרינשטיין מלאדז' אשר אחר כך נתגדל ונעשה מהראשי מנהיגי ברסלב, אשר עסק בכל מקצועות ברסלב: בצדקה כלליות עבור אנשי שלומינו, וגם עזר הרבה לר' אהרן לייב ציגלמאן בהדפסה, וגם לנסוע לובלינה על ראש השנה בכל שנה – והיה נצרך לטפל בזה לשכור כמה מכונות (= אוטובוסים) לנסוע דרך רחוק מלאדז' ללובלין, הכל היה מונח על כתפיו של ר' שמחה. וגם אשר בכל שנה, היו נוסעים כמעט בכל שנה על הילולא של הצדיק האלקי מוה"ר אלימלך מליז'נסק על הילולא בכ"א אדר באו לליז'נסק כמה מאות חסידי ברסלב להתפלל ולעשות השתטחות על ציונו הקדוש, כמנהג חסידי ברסלב שהתנהגו כן באומן על הציון של רבינו הקדוש נחל נובע מקור חכמה.
"כל אחד היה משתוקק ומצפה כל היום על הלילה שיבוא"
ור' אברהם יצחק הנ"ל היה נותן שיעור בגמרא ותוספות ושאר פירושים בכל יום אחר הצהרים בהישיבה, הגם שלא היה ברצון של אבות התלמידים שלמדו אצלו בביתו, אבל לא הסתכל עליהם. לא היה מתיירא שמא יוציאו ממנו התלמידים, כי רבי כזה בהסברה כזאת לא היה בנמצא. והנהלת הישיבה היו מבטיחים לו בעד פרנסה ברווח. ואצלו היה עומד הישיבה במקום הראשון.
והמשגיח הכללי היה ר' יצחק ברייטער זצ"ל ה' ינקום דמו. באותו העת שהיה המשגיח באוסטרובצה היה זכות לשמוע ממנו דיבורים חדשים, דיבורים חמים, איך היה לומד בליקוטי מוהר"ן ובליקוטי הלכות ובשאר ספרים וגם שיחות.
אני זוכר פעם אחת בהפרשיות של החורף, היינו בראשית שמות, בעת שהתחיל ללמוד ביום ראשון בלילה אחר מעריב, באו ביחד אנשי שלומינו ולמד איזה שעות, וכה למד הסדרה כל השבוע, ולא גמר הפרשה. הכח המושך היה כל כך גדול, שכל אחד היה משתוקק ומצפה כל היום על הלילה שיבוא ביחד עם ר' יצחק לשמוע ממנו דברי אלקים חיים, דיבורים הנובעים מהנחל נובע, דיבר עמי הרבה, וגם אני בעצמי, הגם שהייתי עוד צעיר באותו זמן, אחר הנחת תפילין (= נער בן 13) והלכתי עמו להיער על התבודדות. ופעם אחת רציתי לשמוע ממנו מה מדבר, לפי שבאמת אז לא ידעתי הרבה – אפילו מה זאת התבודדות, באיזה לשון צריכים לדבר ומה צריכים לדבר, ולא שמעתי כלום, רק שמעתי אותם הדברים: רבונו של עולם! רבונו של עולם! ואמר לי: לך הלאה קצת.
"ר' יושע מלמד"
וכך היה המנהג של מורי ורבי ר' אברהם יצחק וייסזאנד, אשר כל עבודתו היה בהצנע, בפרט עם התלמידים הצעירים היה מתנהג בהצנע יותר, לא דיבר בשום פעם מהתבודדות, רק עם הגדולים הבחורים והאברכים היה מדבר, אבל לא עמנו התלמידים. רק היה מתנהג שבזמן שעשינו סיום על פרק אחד בגמרא ותוספות, הלכנו כל התלמידים להיער, לפי שהיה בינינו חבר שלי, אוהב יקר שלי, בשמו מרדכי קריינדל, היה לו היתר הוראה ממורה-צדק של אוסטרובצה הצדיק ר' יושע מלמד, שהיה זקן מופלג ולא הסתכל על משקפיים, היה מתפלל מנחה בשבת קודש בבית המדרש הישן, והיה קורא בתורה בלי אור הדלוק רק קצת מה שהאיר על ידי החלון.
ר' יושע היה למדן גדול – ש"ס בעל פה ושאר ספרים. אחרי המלחמה הראשונה ( – מלחמת העולם הראשונה) היו הספרים של בית המדרש הישן שהיו ספרים ישנים עתיקים ונקרעו שם מהחיילים, והיה גבאי הספרים הישנים, ואני הייתי גבאי לקנות ספרים חדשים, ועל הספרים הישנים שנקרעו לא היה שום שער, ור' יושע הנ"ל היה יודע כל ספר וספר איזה שֵׁם שיש לו, ועשה לו השער, היינו השם שנצרך לו. ומאותו ר' יושע הנ"ל השיג חבר שלי מרדכי הנ"ל היתר הוראה.
והחבר שלי הנ"ל היה חלש, היה נצרך לרחמים, והיה נצרך לאוויר, בכן ביקש אביו ממורי ר' אברהם יצחק שילך בכל פעם ליער לשאוף אויר, ונתן לנו חלות ומיני מתיקה לעשות סעודה בהיער, וכן עשינו. ואחר הסעודה היה אומר ר' אברהם יצחק שהולך לנוח קצת שהוא עייף, אבל אחר כך, אחר איזה שעה, בעת שבא בחזרה ראינו שהיו עיניו אדומות מבכיות. זה היה לו התבודדות ולא היה מפרסם כלום.
מידותיו וענוותנותו של רבי אברהם יצחק וייסזאנד
לשער את המהות והמידות של מורי הנ"ל אין לי כתפיים לזה, חוץ ממה שהיה רבי שלי, רק באמת היה איש צנוע מאד, המידות טובות שהיו לו אין לכתוב, היה לו מסירות נפש עבור האיש שהיה לו איזה צרה, איזה גמילות חסד – היה עושה כל הפעולות כדי לעזור את האיש להוציא אותו מהצרה, מהדאגות, קודם כל היה נופח בו שמחה ובטחון שלא יפול בדעתו. הוא היה תמיד עבור האברכים כמו רבי אצל חסידים.
הרבה פעמים היה קורה שלאברך היה עגמת נפש ובלבול בביתו בנוגע שלום בית או בפרנסה, היה ר' אברהם יצחק מתווך ועושה שלום.
ועניוות שלו אין לשער, היה אוחז עצמו לעניו ( – החזיק במידת הענווה), אפילו קטן בפני הקטן ממנו. הרבה פעמים כשבא מהמקווה בערב שבת קודש בא בלי כתונת או בלי גרביים ואמר שנאבדו, אבל באמת כשראה אחד שאין לו כתונת או שהיה קרוע או שלא היה לו גרביים, אז נתן להאיש הגרביים, והרבה פעמים היה לו עגמת נפש בביתו בשביל זה.
הכנסת אורחים של רבי אברהם יצחק
וגם בנוגע הכנסת אורחים – הוא רצה להביא האורחים על ארוחת הבוקר או על אכילת ערב ולא היה אצלו ברווח שיוכל ליתן להם כל צרכם, היה לו עגמת נפש הרבה מזה, ובפרט כשבאים חסידי ברסלב מאנשי שלומינו, ועוד אותם שהיו חברים שלו מכבר ורצו לדבר עמו ליהנות מדברי תורה שלו, ובאמת אפילו שלא רצו לאכול אצלו שידעו שאצלו דחוק בפרנסה, אבל ר' אברהם יצחק היה רוצה דווקא לאכול עמהם על שולחן אחד, כי השולחן של תלמידי חכמים הוא כמזבח ואוכלים קרבנות.
אני זוכר עוד כמה מעשיות בנוגע לזה, כל אימת שבא לעירנו מאנשי שלומינו מעיירות אחרות, ובפרט בעת שהיה הישיבה הקדושה של ברסלב – ולמדו בניהם של חסידי ברסלב, ואבותיהם היו באים לפעמים לאוסטרובצה, עשה פעולה והזמין סעודה יפה כדי לכבדם ולדבר עמם גודל הנחיצות הישיבה ללמוד ביחד תלמידי ברסלב, וגם לדבר דיבורי רבינו הקדוש.
דרשותיו של רבי אברהם יצחק וייסזאנד
באוסטרובצה היה מנהג שבכל שבת ושבת היה אחד שהיה יכול לדרוש על הפרשה, היה דורש בבית המדרש אחד שהיה נקרא "בית המדרש החדש". וכאשר היה מודעות על הפתחים של בתי מדרשים שבעיר – שאותם היו מדביקים על הכתלים ביום חמישי ובערב שבת – שהרב ר' אברהם יצחק וייסזאנד ידרוש למחר, באו עולם גדול, שהיה מלא אנשים שלא היה מקום לעמוד. לפי שדרש בשבעה מיני טעם, כל דיבור היה כפנינים.
אני זוכר עוד שרציתי לילך לתוך הבית המדרש ולא יכולתי. אנשים היו עומדים בחוץ, מחמת שלא היו יכולים לכנוס. והמנהלים שהיו ראשי החברה שהיו מסדרים מי שידרוש, היו רוצים שר' אברהם יצחק הנ"ל ידרוש כמעט בכל שני או שלש שבתות, אבל לא היה רוצה, שהיה בוודאי טרדה רבה.
* * *
חידושים ממנו שעשה הכנה להדפיס ספרים – ראיתי אצלו פנקסים גדולים, כל פנקס היה גדול כמו הגמרא של הש"ס דפוס ווילנא – קטן קצת. אני זוכר עוד שפתחתי פעם אחת פנקס אחד והסתכלתי בו, ראיתי כתב יפה, אבל לא הבנתי מה היה כתוב שם, וגם אפשר אני לא זוכר. יכול להיות שהיה לו על הרבה מסכתות של הישיבה. זאת אני זוכר שהיה לו ספרים בכתיבה (= כתבי יד) שר' בן ציון אפטר ז"ל נתן לו מאביו חידושים מהרב הצדיק ר' פינחס קָארִיצֶער זצוק"ל, וגם חידושים שלו.
המאמר על בית הכנסת ברסלב 'אמת ליעקב' בשכונת מאה שערים הינו חלק מסדרת מאמרי "בתי הכנסת של חסידי ברסלב", שפורסמה לראשונה בגליון"מימי הנחל", ע"י מכון "אלופי הנחל", ומתפרסם כאן ברשותם האדיבה
מקום שקט למקורבים החדשים
בשנת תשכ"א התחיל גל גדול של מקורבים שביקשו להתחמם באור הצדיק, ביניהם ר' אברהם מרדכי פלברבוים, ר' ישראל הירש, ר' חיים מן ועוד. חלקם התקרבו בישיבות בבני ברק וחלקם בירושלים. בין המקורבים היו כאלו שעברו רדיפות מאת ידידיהם, מכריהם ובני משפחתם שלא ראו בעין יפה את התקרבות לברסלב, ומחמת כן יראו להתפלל בבית מדרשנו במא"ש, אך נפשם שטעמה כי טוב סחרה לא אוותה להתנתק ח"ו, עד שב"ה נמצא הפתרון בדמות בית הכנסת קטן שנפתח הרחק מעין רואים – אך לא הרחק מהשול – שם יכלו להתאסף ולעסוק בספרי רבינו בהסתר.
מי שהקים את בית הכנסת הוא ר' ישראל נחמן אנשין, שחיפש מקום שקט ללמוד וגם למסור שיעורים. בית המדרש שכן במעלה רחוב אמת ליעקב הסמוך לבתי ורנר בצד שמאל. היה זה חדר קטן עם תקרה מעץ ובשל כך כונה בחיבה "די חורבה".
בימות החול שימש המקום אכסניה ללומדים שחיפשו מקום של יישוב הדעת. לפעמים היו מתאספים קבוצה של מקורבים והיו מביאים את ר' נתן ליברמנש לדבר לפניהם, כמו כן היה ר' אברהם מרדכי פלברבוים מדבר שם עם בחורים ביראת שמים ועבודת ה', להאיר בהם אורו של רבינו הק'.
הרה"ח ר' אלעזר מרדכי קניג זצ"ל, עוד בימי בחרותו כאשר למד בישיבת מיר, היה מגיע לשם מדי יום בבין הסדרים ולומד סיפורי מעשיות במתיקות; אביו הרה"ח ר' גדליה קניג היה מוסר שם שיעורים בעלים לתרופה, כאשר דרכו היה בתחילת כל שיעור לומר בהתרגשות: "הנה הגיע מכתב חדש ממוהרנ"ת…"
לר' נחום יצחק פראנק היתה חבורה שבועית עם ר' ישראל נחמן אנשין. באחד מהפעמים נכנס ר' נחום יצחק בהתרגשות ואמר כי התגלה לו ספר חדש ממוהרנ"ת, בהתכוונו על ספר ליקוטי תפילת שקבע לו אז סדר לשפוך בו את נפשו מדי יום.
*
ביום שב"ק היתה נערכת בבית הכנסת סעודה שלישית, בה השתתפו ר' גדליה קניג (שהיה גר בבתי ויטנברג שבסמוך), ר' יעקב מלמד ואחיו ר' דוד רומינשע'ר, ר' נחמן שותק (בתקופת חייו האחרונה, כשכבר היה חולה והתגורר בבית חמיו ר' משה אהרן הורביץ בבתי ורשה הסמוכה), ר' אלעזר מנדל קוסטנטינר, ר' שמחה שמעון אנשין ואחיו, ר' משה נפתלי חיים המבורגר מבתי הורנשטיין, ר' יוסף רונין, ר' ישעיה חנון ובנו ר' בנימין, ר' נתן ברסקי, ר' נתן שטרנהרץ, ר' יעקב זאב ברזסקי ועוד… כל אחד היה מביא שיירי חלה ומצות לסעודה, ובדרך כלל היה ר' ישראל נחמן אנשין לומד ברבים תורה בלקו"מ. אחד מהשכנים מתאר בגעגועים איך שראה את ר' יענקל מלמד עם ר' נחמן שותק ור' אלעזר מנדל נכנסים לביהמ"ד, ועד היום מודה לה' על שזכה לראות בילדותו את פניהם הקדושות…
מדי פעם היו מקיימים שם גם סעודת ר"ח ובפורים התאספו שם הבחורים לקיים מצוות היום, כאשר הרה"ח ר' יעקב מאיר שכטר היה בא ומדבר לפניהם. היו שנים שגם התפללו שם ביום הכיפורים.
בשנת תשל"ב נסגרו שערי ביהמ"ד, לצורך בניית בית מוסדות "בנות ירושלים". אך על אף שהמקום נסגר, הרי שהזכרונות המיוחדים של באי ביהכ"נ: הדיבורים, האחדות וההתעוררות, נשארו חרותים על ליבם לעד.
חבורת 'הניעור בלילה'
כאשר מזכירים פינת יקרת זו, אי אפשר שלא לספר על ענף נוסף מפעילותו של הרה"ח ר' ישראל נחמן אנשין באותם ימים.
מדי שבוע במוצאי שבת התקיימה סעודת מלווה מלכה בבית ר' ישראל נחמן אשר ברחוב בהר"ן, בה השתתפו בין השאר אחיו ר' שמעון, הרה"ח ר' גדליה קניג, והבחורים עמרם הורביץ, אברהם עקשטיין, חיים מן, כתריאל קלצקי ואביגדור גרינוולד ז"ל ויבלחט"א חיים זילברמן, אברהם שלמה רונין, משה יצחק רובין, יוסף קדיש שפירא ועוד. בהמשך הסעודה שרו זמירות למוצאי שבת בנעימות ואחרי ברהמ"ז חילק ר' ישראל נחמן מעיל חורפי ('ראק'), שהיה יקר המציאות באותם ימים, ומקל הליכה, כדי לצאת לשדה לקיים את עצת הניעור בלילה.
וכה היתה דרכם, על פי תיאורם של כמה מהמשתתפים:
"לקחנו את קו מס' 18, נסענו לקרית משה ליד בית הכרם (המקום הנקרא היום 'יער ירושלים'). היתה שם תחנת חשמל קטנה. טיפסנו את כל הבקעה עד למטה, על אף החושך הסמיך ששרר במקום היינו מתגברים על הפחד בהיותינו קבוצה ביחד. שם למטה היינו מתפזרים להתבודד. (לפעמים היינו הולכים לימין משה.) היתה זו נעימות בלתי נשכחת. לאחר מכן יצאנו בריקוד על נועם גורלינו. לפני החזרה הביתה התיישב ר' גדליה בתוככי היער והיה מספר סיפורי מעשיות, והיינו חוזרים בין השעה 2 ל-3 לפנות בוקר, ומדי פעם היו נוסעים גם בליל שישי".
אנקדוטה מעניינת מספר אחד המשתתפים: "היה זה בשנים המתוחות של היהדות החרדית, בעקבות פרשיית 'יאסאלע שוכמאכער', נסענו אז לשדה בשכונת 'ימין משה', ועקב המצב הורה ר' גדליה לא להיכנס עמוק מדי ליער. באמצע ההתבודדות היו כמה שצעקו מעומק לבם כנהוג, והמשטרה לא איחרה לבוא – ועצרה את כל הקבוצה, ונטפלה אליהם בחשד כי הילד אברהם נתן אנשין, בנו של ר' ישראל נחמן, הוא הוא "יאסאלע" הכל כך מבוקש… שעות ארוכות ישבו בתחנת המשטרה עד שהצליחו להוכיח לשוטרים הנבערים כי הוא דומה לאביו ר' ישראל נחמן ואין זה הילד שהם מחפשים….
שובבי"ם ת"ת – שמונה שבועות המיועדים לתשובה ולתיקון הקדושה. לבו כבד עליו, לא זו בלבד שלא שב בכל השבועות הללו, אלא שגם בהם בעצמם הוסיף חטא על פשע רח"ל. הוא עומד כמעט בגמר זמן קדוש זה בידיים רפות ובנפש שמוטה, מה ניתן עוד לעשות?! עיניו רואות שבפועל כל כך קשה לו להתגבר, על מה אם כן הוא יכול לצפות?! כנראה נסגרו בעדו דלתי תשובה חלילה…
* * *
בפרשתנו אנו לומדים על התרמת בני ישראל לצורך הקמת המשכן. פרשת השבוע אינה 'מקרה' חלילה וסדר סתמי, אלא היא קריאה של חי-החיים אלינו, בה הוא מרמז לנו עצות ודרכים להצלתנו ולהצלחתנו בכל מה שיארע לנו בשבוע זה. וכלשון קדשו של רבי נתן: "הסידרא שבכל שבוע [פרשת השבוע] מנהגת כל השבוע, כי כל ימות השבוע מקבלין חיות מהנקודה שמאירה בהם על ידי קריאת אותו הסידרא, כי כפי הנקודה שצריכין לקבל באותו השבוע כן היא הסדרא שהולכת באותו השבוע" (ליקוטי הלכות, נשיאת כפים ה, כז).
"ועל כן – ממשיך שם רבי נתן – צריכים להטות אזנו ולבו היטב לשמוע קריאת התורה ושלא להסיח דעתו ח"ו, מכל שכן וכל שכן שלא לשיח אז, כי גדול עוונו מנשוא רחמנא ליצלן רחמנא לישזבן, כי על ידי ששומעין קריאת התורה ממשיכים על עצמו הארת הנקודה מהתורה שבזה תלויים כל תיקוני העוונות והתאוות" (שם).
הבה אם כן נטה אוזנינו ולבנו לקריאה העצומה שהשי"ת רומז לנו בפרשה נשגבה זו:
אחת הנפילות האיומות ביותר שבני ישראל נפלו ממדרגתם מאז, היא כידוע חטא העגל. לאחר ארבעים יום מהגילוי העצום והנשגב ביותר, בו נפתחו שערי כל הרקיעים לראות שה' אחד ושמו אחד, נכשלו בשלוש עבירות חמורות שב'יהרג ואל יעבור' (עיין רש"י שמות לב, ו). מי ישער את עוצם הצרה הצרורה הזאת, ואת עומק הנפילה שאין דוגמתה בה נפלו באותה שעה. אך משה רבינו נעמד ופעל בכל כוחו להמשיך סליחה לישראל, ואכן ביום הכפורים נתבשר שנסלח להם אותו עוון, ובאותה שעה גם נצטווה על מעשה המשכן, אשר היא תכפר על בני ישראל.
וכך מלמדים אותנו חז"ל (תנחומא פ"ח): "אתה מוצא שביום הכיפורים נתכפר להם, ובו ביום אמר להם הקב"ה 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם', כדי שידעו כל האומות שנתכפר להם מעשה העגל. אמר הקב"ה: יבוא זהב שבמשכן ויכפר על זהב שנעשה בו העגל".
וכל הרואה משתומם: איך ביכולת נדבה פעוטה זו שלא ניתנה בה שיעור, לכפר על עבירות איומות ונפילות נוראות שכאלו?! אבל התורה הקדושה מגלה לנו את הסוד, התרומה הייתה "מאת כל איש איש אשר ידבנו לבו", ורש"י מפרש: "לשון נדבה, והוא לשון רצון טוב", כלומר: לא השווי או החפץ שניתן למשכן הם שגרמו את הכפרה, אלא הרצון הטוב שנתעורר בלב לחשוק שהקב"ה ישוב וישרה בינינו.
כי על כן עצום ונורא הוא כח הרצון הטוב שהאדם חושק ונכסף לשוב ולהתקרב אל השי"ת, ששום דלתות נחושת ובריחי ברזל אינם יכולים לעמוד נגדם. וכדבריו הבוערים של רבי נתן: "הכלל הוא שאין שום יאוש בעולם כלל, ואפילו אם האדם הוא כמו שהוא, כל זמן שעדיין הוא זוכר את השם יתברך ורצונו חזק לשוב אליו יתברך, אף על פי שזה כמה אשר הוא כוסף לשוב אליו יתברך ועדיין לא זכה לתשובה, אדרבא פגם בכל פעם ביותר, אף על פי כן יחזק את עצמו בהרצון יותר ויותר, וירגיל עצמו לכסוף ולהשתוקק להשם יתברך תמיד בכל עת. ועל ידי זה בוודאי סוף כל סוף יזכה לתשובה שלימה בלי ספק. ואפילו המונחים בשאול תחתיות חס ושלום, אף על פי כן על ידי רצון הכל יכולים לעלות מתכלית דיוטא התחתונה עד רום המעלות" (אוצר היראה, רצון וכיסופין. ע"פ ליקוטי הלכות, ערב ג, ה).
גם אם הנך רואה שח"ו לא זכית לתשובה, 'ואדרבה פגם בכל פעם ביותר', אולם אם תתחזק ברצונות וכיסופים על אף הכל, אזי אתה מובטח שבוודאי תזכה לתשובה שלמה בלי ספק!
פרשתנו קוראת וזועקת אלינו בקריאה נרגשת הנוקבת ויורדת עד התהום: 'גם אחר עומק נפילתך הגרועה ביותר של שלוש עבירות חמורות רחמנא ליצלן, אם תתחזק ברצון גם עתה, הרי בסופו של דבר הזדונות יתהפכו לזכויות, ומהירידה תתהפך עלייה שאין כמותה! כשם שישראל זכו אז לקרבת אלוקים מופלגת זו שהשי"ת ישוב וישכון ביניהם ממש מה שלא זכו קודם לכן'.
* * *
ואם תרצה לומר, זה עצמו הניסיון העצום שעל ידו מתכפר הכל – אם מתעצמים על אף החלישות הדעת העצומה, ומאמינים שאין גבול וסוף לרחמנותו ואהבתו, ושגם אם מרדו בו כל כך עדיין יכולים לעורר בכח הרצון את עומק האהבה והחסד שלא נפגמו כלל – בגלל זה עצמו נתכפר הכל, והכל נתהפך לטובה.
אסור להתפעל ממה שרואים שגם רבבות רצונות לא הועילו עדיין, אלא להתחזק ולהתעצם בתוספת רצונות שלבסוף בוודאי יועילו, וכהמשך דברי רבי נתן שם: "ואי אפשר לבאר כלל עוצם מעלת הרצון והכיסופין דקדושה, וצריך כל אדם להרגיל עצמו בזה מאד לכסוף ולהשתוקק תמיד להשם יתברך ברצון חזק ותקיף, וזה יכול בוודאי כל אדם לקיים אפילו הפחות שבפחותים, כי יהיה איך שיהיה, אף על פי כן אני רוצה ומשתוקק ברצון חזק לשוב להשם יתברך. ובאמת, בוודאי רצון כל אחד מישראל חזק מאד לשוב אליו יתברך, רק מחמת שאין יודעין מעלת הרצון שהרצון בעצמו טוב מאד, והם רואים שכמה פעמים נכספו ברצון חזק להשם יתברך, ואף על פי כן עדיין לא זכו לעבודת השם יתברך, וגם קצת פגמו יותר, על כן הם מתייאשים בעצמם ושוכחים לכסוף יותר עד שנתעלם הרצון אצלם. ובאמת זה הפגם קשה יותר מן הכל, כי איך שהוא על כל פנים לא ירפה ולא יטוש ולא יעזוב את הרצון, אדרבא ירגיל את עצמו לכסוף ולהשתוקק בכל פעם ברצון חזק יותר ויותר להשם יתברך, וזה הרצון בעצמו טוב מאד, ויכול לזכות על ידי זה לתשובה שלימה באמת, ולעלות לכל המעלות דקדושה".
מכאן שאסתר היא בבחינת הסתרת פנים דהיינו החומות הגבוהות והמבהילות שהשם מעמיד בינינו לבינו על אשר עזבנו אותו וזאת על מנת שנשוב ונחפש אותו בכל פעם מחדש. באשר בכל פעם שמתרחק ליבנו מהקב"ה וסוטה לתאוות העולם הזה בין אם הן תאוות הגשמיות (כסף, אכילה ושתייה, שינה, תענוגים וכד') בין אם הן רוחניות (כבוד, אורות, הארות, נוחות, נצחנות ושלטון וכד') או אז יורד מסך דק בתעתועיו אך אימתני בחיתתו ומפריד בינינו לבין פני מלך חיים.
ותשאלו – "נו, ו..? מי מרגיש את המסך הזה?". אלא שבכל פעם שגואים געגועי המלך באהבתו אותנו כאהבת אב לבנו, ועל כן קורא לנו להתקרב אליו – ב"עת דודים" זו מתעורר אף ליבנו אנו להתקרב אליו… ואז היינו אנו מצפים "כמו בסרטים" לקרבה מרגשת ואהבה עם הבורא, אך לדאבוננו בדיוק אז ודווקא בשל הקרבה הגואה, צפים ועולים המסכים הללו ומטשטשים את נתיב הקשר והדבקות. בשל ה"הסתרים" הללו בכל פעם שרוצה הנשמה להתקרב אל שורשה, מקור האור, היא מוצאת עצמה נתקלת ב"שומרי סף מפתן המלך", אלו המסכים שיצרו כל ההתרחקויות הקטנות והגדולות שלנו מן האמת.
כל "התסריט" הזה קורה במטרה אחת ויחידה – על מנת שדווקא, ועל אף הכול, נעמוד מול ההסתרות הללו באומץ, נפרום את אשר רקמנו ונסלול דרך חדשה אל "ליבו" של הבורא.
ועד אז, בינתיים המסכים הללו, העומדים להסיתנו מלהתקרב אל ארמון המלך, משדרים לנו תעתועי פחדים, עצבות ובלבולים, מפתים אותנו לעסוק בתפל ולאבד את העיקר, מפתים אותנו לברוח אל המוכר ולוותר על המסע אל הלא נודע המוביל לארמון מלכותי רחוק וחסר ממשות.
כל אלו גורמים לנו לברוח אף יותר ולהזמין אף יותר מסכים על פני אלו הקיימים ושביל חיינו הולך ומתערפל בעוד אנו הולכים והופכים להיות נתונים יותר ויותר תחת גלגל שלא מוסיף חן לחיינו כלל ועיקר…
אז איך יוצאים מכל זה? איך מפרים את קשרי התעתוע החוצצים בינינו לבין אבינו?
אומר הבעל שם טוב הקדוש בספר מדרש ריב"ש טוב – "משל למלך שעשה מחיצות רבות באחיזת עיניים זו לפנים מזו וגם חילות רבים מבהילים בכדי שיראו [=יפחדו] מגשת אליו ולא כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול. והמלך הוא נורא ומלכותו בכל משלה, ואור פני המלך מאיר בכל העולמות, וכבודו מלא את הארץ, רק הכתלים והסובבים הם המסתירים את פני המלך, והם כולם באחיזת עיניים. וכרוזים יוצאים 'כל מי שיבוא אל המלך ייתן לו המלך עושר וכבוד ויהיה שר אצלו עומד בהיכלו' ומי הוא שאינו רוצה בזה? רק כשבא אל החומה הראשונה ורואה כמה אורכה וגבהה ושאר דברים המבהילים לבבות בני אדם, נסוג לבבו לאחור. ויש מהם שהולך כמה חומות זו לפנים מזו ושם יש שרים נכבדים ממונים מאת המלך ומפזרים לו ממון רב למונעו לבוא לפנים הלאה אל תוך החומות, ולפעמים בראותו שיש לו ממון רב נסוג אחור, אף על פי שראה כבר שהלך וחצה כמה חומות ונהרות ואין שום פגע רע ואין מים ואין חומה (באשר הספיק לו מה שכבר השיג ופספס לראות פני מלך חיים)… אבל לא כך הוא בן המלך, אשר מעיו המו אל אביו וגם רחמי אב על בן גברו לקרב אותו לאור פניו. ובוודאי בשל היותו בן המלך כוח האב בבנו בחכמה וכשבא לחומות ולנהרות ולחיילות ולדובים כל אלו המבהילים ומסתירים את פני המלך, תמה עצמו בן המלך מאוד ואומר למלך – 'איך זה שאתה, מלך רחמן שכמותך, המרחם כרחם אב על בנים, תסתיר עצמך בהסתרות כאלו? אנה אני בא? מה יהא עלי?" וצועק במר ליבו "קלי קלי למה עזבתני?' ובכוח לבבו הבוער והנשבר לבוא אל אביו מוסר את נפשו ודוחק עצמו בכוח לדלג על החומות והנהרות ומפזר כל הונו [לשחד] לחיילות הסובבים שמה עד אשר שוועתו עלתה באזני אביו המלך והסיר את אחיזת העיניים הללו וירא הבן כי אין שם לא חומה ולא שום מסך מבדיל! רק ארץ מישור וגנות ופרדסים והיכלי עונג ומשרתי המלך עומדים בלבוש יקר וכל מיני זמרים עומדים והמלך יושב על כסא מלכותו והארץ האירה מכבודו. וירא כל זאת הבן מלך ויפול על פניו.. ויאמר למלך 'מה זה אשר הסתרת פניך ממני עד כי הייתי נבהל? וכמעט אשר אבדתי בעוניי!' ויאמר המלך 'קום בני חביבי' ויושט לו שרביט הזהב אשר בידו ויחזקהו וילבישהו הודו ואורו ולבושו וכתרו נתן בראשו. 'כל זאת עשיתי למען נסותך ולדעת את אשר בלבבך.. ועד כמה יראתך ואהבתך אלי. ועתה בני אהובי עבור בכל העולם והינה מהודי נתתי עליך.."
כמה מתוקים דבריו אלו של הבעל שם טוב… והנמשל ברור: מי מאיתנו, בני המלך, שיודעים בסתר ליבנו שכל אלו הפחדים הבלבולים והדמיונות המסתירים את פני המלך מאיתנו אינם הסתרה ממשית כלל, כי אם תעתוע אחד גדול ומכוח המדמה בלבד מקורם – בכוחנו לצעוק בלב נשבר אל המלך מכוח אמונתנו שהמלך שומע אותנו וחפץ בקרבתנו.
ועל כן, אומר הבעל שם טוב, הבא ונתחזק להתבונן ולהתוודות על כל אלו המעשים אשר הרחיקו את ליבנו מלב המלך ועל ידי זה נזכה שישברו כל החומות והמסכים הללו ונזכה שאור פני מלך חיים יאיר עלינו ויחיה את נשמתנו.
כל המהלך הזה טמון ב"מגילת אסתר" אשר היא בבחינת "גילוי ההסתר"
כי אמנם שורשה של אסתר בתורה הינו בסוד ההסתרה והמסכים המבדילים בינינו לבין אבינו שבשמיים, אך יחד עם זאת אומר רבינו (בתורה י' בליקוטי מוהר"ן) שבחינתם של אסתר ומרדכי היא – אמונה.
ודווקא בגלל ששורשה בתורה הוא הסתרה, דווקא בשל כך יש בכוחה של אסתר לבטל את כוח ההסתרה ולהמתיקה על ידי אמונה שלמה וחסרת מיצרים בכך ש"המלך רוצה שנבוא אליו"…
וזה, אומר הבעל שם טוב, הוא בבחינת מה שכתוב בתהילים "אשרי העם יודעי תרועה באור פניך יהלכון" – תרועה מלשון שבירה. אשרי העם שיודעים לשבור את כל המסכים המבדילים בינם לבין הבורא, על ידי שמבינים שכל המסכים המבדילים הם מאת השם ואינם אלא אחיזת עיניים; "באור פניך יהלכון", שהם אלו שזוכים לראות אור פני מלך חיים וזוכים למוחין בהירים.
ומוסיף ומבאר הבעש"ט הקדוש שאז, לא רק שנזכה להכיר בחוש ממש את אור המלך, אלא אף כל המסכים שהבדילו בינינו לבין מלכנו יזרקו על אויבנו ככתוב במגילה "ופני המן חפו" … וליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר!
זהו כוחו של פורים הקדוש! בכוחו להזכיר לנו שאף כוח לא יוכל לומר לנו "עצרו! עמדו! השתתקו! התקעו!" כל עוד אנו מחוברים מבעד לכל המסכים המבדילים אל אור פני מלך חיים הקורא לנו "המשיכו הלאה! התקרבו אלי! הכירו ביכולותיכם! הכירו באורכם! הכירו באהבתי אתכם!"
שמחות רבות ושונות בעולם, אפילו באותו ענין עצמו שונים השמחים ושונה שמחתם, וכדברי רבי נחמן (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' תורה ל"ג) "כי אצל סתם בני אדם אין השמחה על כל הטובות ביחד, כי יש חלוקים רבים בענין השמחה. למשל, כשבאין על חתונה יש מי ששמח מן האכילה שאוכל, דגים ובשר וכיוצא, ויש אחד, ששמח מן הכלי זמר, ויש ששמח מדברים אחרים כיוצא בהם, ויש ששמח מן החתונה עצמה, כגון המחותנים, שאינם משגיחים על אכילה ושתיה, רק שמחים מן החתונה עצמה, וכיוצא שאר חלוקים, אבל אין אדם שיהיה שמח מכל השמחות יחד. ואפילו מי ששמח מכל הדברים הנ"ל, אף על פי כן אין השמחה מכל הדברים ביחד, רק מכל אחד בפני עצמו בזה אחר זה".
שמחות העולם הזה, שמחת אכילה ושתיה, כבוד וכיוצא בזה, שמחות קטנות הן, חולפות וחסרות עומק. אבל יש גם שמחה אחרת.
"אבל שלמות וגדלות השמחה הוא, מי שזוכה לשמוח מכל הטובות ביחד, וזה אי אפשר כי אם כשמסתכל למעלה על כל הטובה, דהיינו על השורש, שמשם נמשכין כל הטובות, ושם בהשורש הכל אחד, ואזי שמחתו מכל הטובות ביחד, ואז השמחה גדולה מאד, ומאירה באור גדול מאד".
שורש השמחות, למעלה מכל השמחות, הוא שמחה בה' – וכמאמר דוד המלך עליו השלום בתהילים "אנכי אשמח בה'". (תהילים ק"ד ל"ד)
כמה טוב שיש ה', טוב ומיטיב, חנון ורחום, אב אוהב ודואג לכל אחד מבניו בכל רגע ורגע, ופסגת שמחתנו היא, שה' הזה, שברא את עולמו ברחמים, נתן לנו, ברואים שפלים ודלים, את הזכות העצומה לעסוק בתורתו, ללמוד את חכמתו, ועל ידי זה "לגעת" בו כביכול, להתקשר אליו ו"לטעום" את אורו.
כששמחים בו, ובתורתו, אזי נכללות כל השמחות יחד, דהיינו שמכח התורה ומכח מצוותיה הנוגעות בכל פרט ופרט בחיים, נכנס "טעם" ואור של משמעות בכל פרט בחיים.
אם אין לדברים תוכן פנימי, אלוקי, שמחתנו בהם שמחת הבל היא, שמחת תעתועי הגוף. אבל אם יש להם תוכן, וזהו התוכן המופלא שנותנת התורה לכל דבר, אזי אפשר לשמוח בכל.
אפשר לשמוח בכל, כי בכל דבר יש אלוקות. כי על ידי כל דבר וכל מצב וכל ענין שבעולם אפשר להתקרב לאין סוף ברוך הוא, כי בכל דבר יש מצוה שאפשר לקיימה, עברה שאפשר לפרוש ממנה, למוד שניתן ללמוד…
שמחת תורה, אם כן, היא היא "שורש כל השמחות" ומכוחה אפשר לשמוח בכל, בכל החיים, ובכל המעשים משום שהתורה האירה בהם ונתנה להם פשר ותוכן.
"ובשמחת תורה ושמיני עצרת, אז השם יתברך שמח עימנו, בחינת "ישמח ה' במעשיו" שאומרין אז בשעת הקפות, ואז נכללין כל השמחות יחד שתופשין התורה ושמחין עימה, כי אנו שמחין עימו והוא שמח עימנו יחד… כי אנו אוחזין התורה בשעת השמחה, להורות שכל שמחתנו הוא רק התורה בעצמה, כי כל שמחתנו הוא מצוות התורה בעצמן, שאנו זוכין לעשות, ובזה לבד אנו שמחין, שזהו עיקר שלמות השמחה" (ליקוטי הלכות חושן משפט הלכות חזקת קרקעות ג' סעיף י').
מחול הצדיקים
ושמחתנו, איננה רק שמחה על מה שזכינו, על מה שהיה, כי אם גם ובעיקר כלי למה שנזכה, למה שיהיה, "כי עיקר המשכת התורה – הוא על ידי השמחה, שהוא כלי לקבלת התורה" כותב רבי נתן (ליקוטי הלכות אורח-חיים הלכות תפילת ערבית ד' סעיף ל"א) "ועל כן אז מסיימין התורה (דהיינו את קריאת פרשיותיה במשך כל שבתות השנה בבית הכנסת) ומתחילין מיד (מחדש וקוראים פרשת "בראשית") לקשר ולחבר סופה בראשה … כי כולו אחד".
"וזה בחינת ההקפות שעושין עם הספר תורה, זה בחינת מקיפים ועגולים, בחינת שמחת המחול שעתיד הקודש ברוך הוא לעשות לצדיקים לעתיד לבוא, כי המחול הוא מה שמרקדין בעגול. וזה בחינת כולו אחד, שהסוף מחובר בראש, שזהו בחינת העגול, כי בהעגול אין ניכר בו ראש וסוף, וזה עיקר השמחה, שנתגלה אור האחדות, שעל ידי זה נכלל ונתחבר הסוף בראש, שזהו בחינת עגול, בחינת מחול".
כותבת הגמרא (מסכת תענית דף ל"א) "אמר עולא ביראה, אמר רבי אלעזר: עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים בגן-עדן, והוא יושב ביניהם, וכל אחד ואחד מראה באצבעו שנאמר (ישעיהו כ"ה) "ואמר ביום ההוא הנה אלוקינו זה קיוינו לו ויושיעינו, זה ה' קיוינו לו – נגילה ונשמחה בישועתו".
וביאר רבינו בחיי (מובא שם בפרוש ה"עץ יוסף") "שהמחול הוא עגול ואין לו ראש וסוף, ולכך המשיל תענוג הנפשות שאין לו סוף למחול שאין לו סוף".
מחול אין סופי, שמחה ללא קץ וללא תכלית. האם אנו יכולים לשער בדמיוננו ולו באופן קלוש במה מדובר? בודאי שלא, אבל משהו מעין זה יש גם לנו בעולם הזה – "שמחת תורה", שמחה בתורה האין-סופית שנתן לנו בחסדו ה' האין-סופי, וכנראה בחוש ששמחת תורה פורצת וסוחפת כל גבול, יש הקפות ראשונות, יש הקפות שניות. שעות על שעות רוקדים ושמחים בתורה.
שמחים, כאמור "על כל הטובה", שמחים שבתוך עמק הבכא של העולם החולף "הושטה" אלינו יד, כביכול, מן האין-סוף, למשוך גם אותנו לשם. לקדש, לרומם ולנשא, באמצעות מצוותיה, את כל החיים וכל פרטי הפרטים שבהם, שכך, יהפכו גם הם כביכול "אין סופיים" בהיותם משרתים את תכלית הבריאה ונעשים "כלי" לעבודתו, "מכשיר" ביד בניו אהוביו לעשות רצונו ולהתקרב אליו, גם ואפילו מכאן.
ובכל פעם שמסיימים אותה, מתחילים שוב "מבראשית", וכל "בראשית", כל התחלה בתורה, בקדושה, טעם וריח אחר להם, נקי וגבוה יותר, בכל פעם ופעם מחדש, עד אין סוף…
ימים ספורים חלפו מאז יצא עם ישראל ממצרים, עת פרעה, מלך מצרים, אויבם ורודפם, יצא לרדפם עם צבאו. לפתע, כאשר חשבו כי כבר באה גאולתם, נושאים בני ישראל עיניהם ורואים ש"הנה מצרים נוסע אחריהם"! פחד אחז בעם, "ויצעקו בני ישראל אל ה'".
ועם ישראל פורש פחדו לפני משה רבינו, "המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר?" ומשה משיב "אל תיראו. התייצבו וראו את ישועת ה'!"
מכאן, עוברת התורה לתשובת ה' למשה. "ויאמר ה' אל משה – מה תצעק אלי?" ומפרשים חז"ל, כי מתשובת הבורא אנו למדים שהיה משה עומד ומתפלל אל ה'.
וה' משיב לו: "מה תצעק אלי? דבר אל בני ישראל ויסעו".
ותשובה זו תמוהה, כביכול. וכי למי יצעק משה אם לא לה', מוציאם ממצרים? וכי אל מי יעביר את שוועת בני ישראל, לא לאביהם שבשמים, אביהם הרחמן?
מפרש רש"י: "מה תצעק אלי – עלי הדבר תלוי ולא עליך".
ואילו הזוהר הקדוש מוסיף ואומר "מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל ויסעו – ב'עתיקא' תליא מלתא".
* * *
בתורה ק"ה בליקוטי מוהר"ן, מבא רבינו הקדוש את הזוהר (נשא קלז:), שאומר "יש רחמים ויש רחמים. יש רחמים פשוטים של 'זעיר אנפין', ויש רחמים גדולים של 'עתיקא סתימאה'".
את ההבדל בין רחמים פשוטים לרחמים גדולים מסביר רבינו במשל: ישנם, אומר רבינו, שני רחמנים. האחד יכול לפעול ברחמנותו ישועה, אולם הישועה מוגבלת. לא תמיד היא יכולה לפעול (אם, למשל, זה שזקוק לישועה הכעיס את הרחמן, או פגע בו, או בכלל, הישועה שהוא יכול לספק היא מוגבלת). השני, הינו רחמן גדול. הוא יכול לעזור בכל תנאי, בכל עת ובכל מצב, אפילו אם מבקש הישועה חטא ופשע נגדו. אין שום דבר שיכול למנוע את ישועת הרחמן, וישועתו הינה שלמה לחלוטין.
אולם, ממשיך רבינו ומבאר, את אותה ישועה גדולה אין האדם יכול לפעול בעצמו, אפלו באמצעות תפילה. רק הבורא עצמו יכול לעורר את ה"רחמים הגדולים", וזה פירוש מאמר חז"ל (ברכות דף ז,א): "מנין שהקדוש ברוך הוא מתפלל, שנאמר ושמחתים בבית תפילתי, תפילתם לא נאמר אלא תפילתי, מכאן – שהקדוש ברוך מתפלל. ומה מתפלל? יהי רצון מלפני שיכבשו רחמי את כעסי, ויגולו רחמי על מדותי, ואתנהג עם בני במדת רחמים, ואכנס להם לפנים משורת הדין." פירוש: הרחמים הפשוטים ('זעיר אנפין') של הקב"ה מעוררים את הרחמים הגדולים ('עתיקא סתימאה') ופועלים ישועה, וזו, כביכול, נקראת "תפילת ה'".
כך מבאר רבינו את הפסוק "עזי וזמרת י-ה ויהי לי לישועה" (נצטט את החלק השייך לעניינינו) שעל ידי זמרת י-ה, תפילת ה' כביכול, לעורר הרחמים הגדולים, על ידי זה "ויהי לי לישועה" – אזי הישועה שלמה.
וכך ביארו אנ"ש באומן את תחילת דברינו:
באותה שעה, אומרים חז"ל, כאשר עמדו ישראל על גבול הים מחד, ומעבר מזה נלחצו על ידי המצרים, התעורר עליהם קטרוג גדול.
כל כך גדול היה הקטרוג, עד כי על פי הטבע לא היתה להם דרך להוושע, כי אם על ידי אותם רחמים גדולים, רחמים דעתיקא סתימאה, שמתעוררים על ידי 'תפילת' הקדוש ברוך עצמו.
כך, אם כן, יתבאר הפסוק:
"מה תצעק אלי?" אומר הבורא למשה רבינו, הלא "בעתיקא תליא מילתא", ב'עתיק' הדבר תלוי, באותם רחמים גדולים אותם רק אני יכול לעורר, ואם כן "עלי הדבר תלוי ולא עליך" (כמו שפירש רש"י), כי אני צריך להתפלל על זה.
"בכל הברואים שבעולם יש שינויים רבים לאין מספר בין כל אדם לחברו – והכל מחמת רצון הבורא יתברך, שרצה שזה יהיה כך וזה כך. "והצדיק מחפש מפני מה היה רצון ה' יתברך כך… כי כלל הבריאה היה בשביל כלל ההתפארות שקיבל [ה'] מישראל, וכן פרטי הבריאה הוא בשביל פרטי ההתפארות של ישראל. כי יש בכל אחד מישראל התפארות בפרטיות, ואפילו בפחות שבישראל, והצדיק מבקש ומוצא ההתפארות שיש בישראל, ויודע הרצונות של ה' יתברך שהיה לו בכל הבריאה. ועל ידי זה מתגלה יראה".
(ליקוטי מוהר"ן ח"א יז)
מדי שנה בימי הספירה, אנו מוצאים את עצמינו שוב ושוב מול דרישה לשפר את היחסים שבין אדם לחברו. זכרם של התלמידים "שלא נהגו כבוד זה בזה" מונצח לדורות במנהגי אבלות שהשתרשו בכל קהילות ישראל.
אבל כאן צצה לה תמיהה: בוודאי, כבוד הדדי הוא דבר חשוב מאוד, אך למה אנו נדרשים לכך בדיוק בימי הספירה שבהם אנו עסוקים לכאורה בדברים שבין אדם למקום, בהכנה לקבלת התורה?
ישנן תשובות מוכרות לשאלה זו, אך מהמאמר שלנו ב'ליקוטי מוהר"ן' נוכל לקבל הסבר חדש ורענן שילמד אותנו כיצד לנהוג כבוד בחברינו וכיצד דווקא הנהגה זו מהווה הכנה לקבלת התורה.
* * *
כל העולם נברא בשביל עם ישראל, כך פותח רש"י את פירושו לתורה. כמו כן, "כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו – לא בראו אלא לכבודו" (אבות ו, יב). הרי שעם ישראל המקיים את רצון ה', מגדיל את כבודו יתברך.
יתירה מזו, כשם שכלל הבריאה נבראה בשביל בני ישראל ובשביל הכבוד שהם מעניקים לשמו יתברך, כך כל פרט בבריאה נברא בשביל כבוד מיוחד שיגיע לקב"ה מיהודי זה או אחר; אם במישרין, כגון שיהודי פלוני יקיים מצווה באמצעות פרט אלמוני בבריאה, ואם בעקיפין, שפרט פלמוני בבריאה ייצור את התנאים הנאותים לכבוד שיהודי מסויים יגרום לה' יתברך.
ולא עוד, אלא אפילו פרטי הפרטים שבבריאה, כגון התכונות של כל נברא על כל חלקיו ואבריו – גם הם מתאימים לפרטי הפרטים של כבוד ה' יתברך. כלומר, בכדי שמצווה זו או אחרת תתבצע כמו שצריך – נבראו פרטי הבריאה המתאימים, בתכונות הדרושות לכך בדיוק.
אכן, אלו דברים גבוהים ונשגבים, אבל זוהי עבודתם של צדיקי הדורות – לחפש אחר כל שביב של כבוד שעם ישראל גורם לקב"ה, ועל ידי זה הם מבינים את מטרתו של כל פרט בבריאה ושל כל אירוע שבה.
החוקרים טורחים ועמלים להבין את פשר השינויים והמאורעות שבבריאה; הם יכולים להבין לכל היותר 'כיצד' מותאם מבנה גופו של הזבוב לאורך חייו, או מַהם התנאים הנדרשים לירידת שלג. אבל את ה'למה' הם אינם יכולים להבין – למה יש בכלל זבובים בעולם? למה יורד היום שלג?…
את התשובות לשאלות כגון אלו יכולים לתת רק הצדיקים שמוצאים את חלקי הנחת-רוח שנגרמים לקב"ה על ידי כל יהודי בכל עת ובכל שעה, והם מבינים כיצד נחת-רוח זו קשורה גם לזבוב וגם לשלג של היום.
שוב, להבדיל מחיפושיהם של החוקרים – החיפוש של הצדיקים אחר הטעמים והסיבות שבבריאה, אינו לשם סקרנות גרידא; על ידי החיפוש שלהם וההבנה שלהם כיצד כל פרט שבבריאה מתאים למטרתו ומכוון להפליא לנחת הרוח שיש לה' יתברך ממנו – הם מקבלים יראה עצומה ממלך מלכי המלכים.
משל למי שרואה מלך בשר ודם שיש לו צבא אדיר הנאמן לפקודתו ונשמע לדברו – שלבו מתמלא ביראת כבוד עצומה.
* * *
מאותה סיבה אנו מצווים לנהוג כבוד זה בזה, לחפש בחברינו את הטוב ואת המעלות, לדעת ולהאמין שיש לקב"ה נחת-רוח מיוחדת מהם, ושכל הבריאה ותכונותיה מכוּוָנים ומותאמים לנחת הזאת. כך גם אנו נקבל יראת כבוד מה' יתברך שברא את כל אלה.
כבוד זה מהווה הכנה מצויינת לקבלת התורה, שכן התורה ניתנה באימה וביראה, וכך עלינו ללמוד אותה, כמו שאמרו חז"ל (בברכות נב ע"א).
אין כמו היראה שאנו מקבלים מהתבוננות בפרטי הבריאה המתאימים לנחת שיש לקב"ה בעולמו, כדי להוות הכנה ראויה לזמן מתן תורתנו!
הציווי הראשון שהקב"ה מצווה את היהודי הראשון, אבי האומה היהודית, מובא בפרשת לך לך, ובו פונה הקב"ה לאברהם אבינו ואומר – "לך לך מארצך ממולדתך ומבית אביך".
בציווי זה טמונה עבור נשמותינו מתנה נצחית. כל מפת הדרכים לחיים של קדושה ומשמעות רוחנית טמונה בציווי זה. כל המסע הרגשי והרוחני שלנו מתקפל בביאור הטמון בתוך המילים הללו המיועדות לאזניו ולנשמתו של אברהם אבינו כמו גם לכל נשמות ישראל שעתידות לצאת מזרעו. מאותו הרגע בו צווה אברהם אבינו מיפי הגבורה "לך לך" אותו ציווי עדיין מצלצל עמוק בתוך נשמותינו.
אם נעקוב אחר כל מילה ומילה, נמצא בה – כבתוך פנינה – עצות נפלאות כיצד להתקרב אל בורא עולם ואל נשמותינו ובכך לממש את 'הכוח היהודי' הטמון בכל אחד מאיתנו – כוחו של אברהם אבינו.
"לך"
המילה הראשונה בציווי של הבורא לאברהם אבינו הינה – "לך". ומשמעותה – צא מהמקום שלך. תשתנה. לך. אל תישאר אחוז באותו מקום לאורך זמן ללא התקדמות והתחדשות. ציווי זה זורע זרע פנימי בנפשות עם ישראל אשר טומן בחובו את מהותנו היהודית. הציווי "לך" עוד מהדהד בתוכנו וגורם לכוח היהודי שבנו לרצות לנוע ללא הרף קדימה.
על כן, אומרים חז"ל, עם ישראל נקראים "הולכים" בעוד המלאכים נקראים "עומדים". מהות ההולך היא שהוא משתנה ומתקדם כל הזמן, בעוד ה"עומד" נשאר על עומדו ללא יכולת לנוע קדימה. ביהודי הנקרא "הולך" טמון רצון מניע וכוח פנימי עז להשתנות. על שום כך במהותנו כיהודים מדרגתנו גבוהה משל מלאך, מאחר שבעוד שהמלאכים עומדים ולא משתנים אנו נעים קדימה וחותרים ללא הרף להשתפר, לגדול, לממש את כוחנו מהכוח אל הפועל ובוא יבוא היום בו נגיע למדרגה בה נצליח לממש את הכוח הטמון בנו, ואז תתגלה מדרגתנו האמיתית הנעלה ממדרגת המלאכים עד כדי שיצטרכו המלאכים לשאול אותנו – "מה פעל אל"? כי נהיה קרובים יותר למכמני סתרי הבורא מאשר המלאכים.
על כן נקרא אברהם אבינו "אברהם העברי", על שום שהיה עובר ממדרגה למדרגה ללא הפוגה וללא מנוחה – מהות זו, הנקראת "אברהם העברי", הינה מהותנו היהודית; מהות המאיצה בנו ללא הרף להתקדם קדימה, להתקרב יותר ויותר אל מקור האור.
רבי נחמן מעיד על עצמו כי מרגע אחד לשני כבר היה אדם אחר לחלוטין. לקראת סוף ימיו מעולם לא עמד שני רגעים רצופים על אותה מדרגה. מנשימה לנשימה כבר היה אדם אחד גבוה ונשגב יותר.
הבעש"ט הקדוש שואל בדרך מליצה "מדוע נקראים הצדיקים "מי"? (שם קדוש בחכמת הקבלה) – מפני שאנשים ישאלו "מי היה כאן לפני רגע ונעלם?"
אם ננסה לבלום את האנרגיה החיונית היהודית הזו הטבועה בנו – התוצאה תהיה שתיווצר בתוך נפשנו מלחמה פנימית (מצד אחד רצון עז לפרוץ, להתקדם ולהתממש ומצד שני רצון לעצור לקבע ולעמוד על עומדנו). מלחמה זו תוביל אותנו בסופו של דבר לעצבות ודיכאון. זאת מכיוון שלא נאפשר לאנרגיה של החיות הפנימית שבנו לפרוץ ולבוא לידי ביטוי.
"לך"
עתה כשהבנו את הכוח הטמון בנו הקורא לנו ללכת ולהתקדם – נשאלת השאלה "לאן ללכת"? והתשובה המדוורת מהקב"ה לנשמותינו היא – "לְךָ". אומר "ביאור האמרים" במדרש תנחומא "לְךָ" הווה אומר – לעצמך. לך אל עצמך. אל מהותך. אל מה שאתה באמת.
רבי נתן מפרש בהלכות גזלה על הציווי "לך" – לך לנקודה האלוקית הקיימת בך. לחלק א-לוק ממעל שאתה עמוק בפנימיותך.
בכל אחד מאיתנו ישנה נקודה פנימית טהורה וקדושה, נקודת אמת, אור גדול ונשגב, ונקודה זו היא "אבן השתייה" של מהותנו – מקום תחילת התהוותנו בעולם. בנקודה זו יש לנו ידיעה עמוקה ומדויקת מה הקב"ה רוצה מאתנו ומהו התפקיד המיועד עבורנו בעולם, מאותה נקודה אנחנו יודעים לזהות את ההבדל הדק מן הדק בין אמת צרופה לשקר סמוי. ומהו אותו אור מיוחד שהקב"ה מתאווה להאיר דרכנו לעולם.
בנקודה זו אנחנו מחוברים למעיין החיים הנובע בתוכנו המחובר לחי החיים. זהו מקום בתוכנו שהוא טהור וקדוש ושלעולם לא יטמא – כמו פח השמן בבית המקדש. למרות שהיוונים כבשו את ארץ ישראל, העמידו פסל בהיכל, ואף טימאו את כל השמנים בבית המקדש (המייצגים את כוח המחשבה הבהיר), למרות כל זאת – בפח שמן אחד קטן לא הייתה להם כל אחיזה ונגיעה. אותו פח שמן נשאר טהור וחתום בטבעת הכוהן הגדול (נקודת היהודי הקדוש המפעם בתוכנו).
אותו פח שמן טהור שנותר בתוך ה"סחרור" של אחיזת החושך והשקר – הוא בחינת נקודת האמת והטהרה הפנימית הקיימת בנו אשר אליה הקב"ה מצווה את אברהם אבינו ללכת. כאמור ציווי זה מיועד, מבעד לכל שבילי ההיסטוריה, עבור אברהם העברי הטמון בתוך כל אחד מאיתנו.
אולי תשאלו – איך נדע אם אנחנו בקשר עם "פח השמן הטהור" שבתוכנו? הסימן יהיה תחושת חיות משמחת. המגע עם המקום הפנימי הזה יעורר בנו חיות, שמחה ואמונה. ולכן אם איבדנו את החשק לקום בבוקר, את הברק בעיניים, את שמחת החיים הטבעית הקיימת בנו – ייתכן מאוד כי טעינו בדרך ואנחנו כבר לא בקשר עם הנקודה הפנימית הטהורה שבתוכנו.
פירוש נוסף עבור הכינוי "אברהם העברי" הוא – שכל העולם עומד בעבר אחד של הנהר בעוד אברהם עומד וניצב בעברו השני. כולם הולכים לכיוון אחד ואברהם העברי הולך לכיוון הנגדי. נשאלת השאלה – מהיכן דולה אברהם אבינו את כוחות הנפש לעמוד כנגד כל העולם כולו? בעוד כל העולם סוגד לעבודת אלילים בבולמוס אדיר ובאלימות כלפי המתנגדים לה, הוא בלי שום נצנוץ של ספק אומר "לא" לכל העולם כולו ובוחר בדרך ההפוכה ואף מסתכן בחייו. מהיכן הכוח? אברהם אבינו היה מחובר למקור הכוח הבלתי נדלה – לנקודת האמת הפנימית המפעמת בו ומחברת אותו לבורא עולם בקשר בל יינתק.
"ארצך"
יתכן כי עתה תשאלו – וכיצד מגיעים לנקודה הזו? כיצד הופכים להיות לאדם המחובר למקור החיים? קודם כל הבה ונתעודד, אם אנחנו כבר שואלים כיצד להתחבר למקור האמת ומחפשים את הנקודה הפנימית – עצם השאלה כבר מעידה על כך שה"עולם הזה" לא הצליח להרדים אותנו.
והתשובה היא בחז"ל שמלמדים אותנו שכאשר אדם רוצה להתקדם לדרך הישר אזי העצה היעוצה עבורו היא – "סור מרע ועשה טוב".
עצה זו מובילה אותנו להעמיק בהמשך הציווי של הקב"ה לאברהם אבינו – "מארצך, ממולדתך ומבית אביך". שלושת הנקודות הללו הן שורש האחיזה של הקליפה וחושך על נפשנו.
חוק הטבוע בבריאה הוא שעל מנת שנוכל לזכות להתחבר אל האור ולאכול את ה"פרי" המיוחל יהיה עלינו לברר קודם את הקליפה החופה על הפרי ולהסיר אותה מעליו. מרמז ריבון העולמים לאברהם אבינו – כדי שתוכל להתחבר אל האור הפנימי הטבוע בך עליך ללכת מכל המקומות בהם נעוצות הטלפיים של עולמות החושך בנפש.
"ארצך" – זוהי הארציות שלנו. הארציות שלנו היא הגוף שלנו. הקב"ה ברא את גופינו מעפר ועשאו "נקבים נקבים, חלולים חלולים" (כפי שאנו מזכירים בברכת "אשר יצר"). נקב חלול משמעותו חסרון. וחסרון בעצם מהותו כחסר רוצה ללא הפסק להתמלא. על כן הגוף שלנו משדר לנו ללא הרף רצונות וצרכים שהוא רוצה שנמלא עבורו. בין אם אלו צרכים גשמיים או בין אם אלו צרכים רוחניים. אמנם הגוף זקוק למילוי צרכיו ועלינו לשמרו ולמלאת את חסרונו כדי להמשיך לו חיות וקיום. אך כאשר הצרכים האמיתיים של הגוף הופכים להיות תובעניים ומוגזמים הם כבר משנים את הגדרתם מ"צרכים" ל"תאוות".
למשל צורך אמיתי של הגוף הוא הצורך לאכול לכדי קיומו. אך ברגע בו נפרץ הגבול של "צורך אמיתי" ואנחנו מתחילים לאכול על מנת לאכול וליהנות את החך כעבד הממלא אחר רצון אדונו התאוותן – אנחנו הופכים להיות לעבדים של חסרון הגוף. כך גם בענייני ממון – כל עוד משמעות הכסף עבורנו הוא אמצעי לקיום מצוות וכוח רוחני המאפשר לנו לממש את תפקידנו בעולם (כסף מלשון כיסופים) – אנחנו בשליטה. אך ברגע שכשהכסף הופך להיות למטרה בפני עצמה – אנחנו שוב נתונים תחת בולמוס של מילוי תאווה ושוב הופכים לעבדים המשמשים את הגוף ואת צרכיו המדומים. כך גם בנוגע לענייני כבוד (שזו תאווה רוחנית שאף היא משודרת לנו על ידי כוח הגוף) – אדם שהוא בריא בנפשו ראוי לו שידרוש כבוד בסיסי מהבריות וכן גבולות של סדר נכון מהסביבה. אך כשאדם אחוז בתאווה ורודף אחר הכבוד והשררה על הציבור הוא שוב הופך להיות כעבד הנצרך לבריות שימלאו את תאוותו ויכבדו אותו. וכפי שאומרים חז"ל – "הנצרך לבריות חייו אינם חיים". החיים שלו אינם חייו הפרטיים שלו אלא נתונים לשלטון ואחיזת הקליפה והחושך – הוא כבוש תחת שלטון אחר.
ההגדרה המבהירה את ההבדל בין צורך אמיתי לתאווה הינה שצורך אמיתי הינו צורך המבוטא במידה מתונה, מדודה וניתנת לשליטה לעומת תאווה שהיא ביטוי של התגברות הצורך עד כדי שלטון בנפש שלנו. והתוצאה היא שהתאווה מסיטה אותנו מהנקודה הפנימית והקדושה הטמונה בתוכנו ומטשטשת את הקשר לנו איתה. מכאן מובן הציווי שמצווה הבורא את אברהם אבינו – "לך לך מארצך" – כי אם תהיה הארציות שבך שולטת בך לא תוכל ללכת אל מי שאתה באמת. תנאי למימוש האור שבך הוא להתרחק מהעבדות לתאוות הגוף.
"ממולדתך"
"מולדתך"- אומר רבי נתן זהו הכוח המולד בתוכך – הטבע שלך. יש הרבה כוחות טובים שטמונים בנו מצד ההולדה. מידות טרומיות שהומשכו אלינו על ידי הורינו אך ישנם גם כוחות לא מתוקנים שנמשכו אל תוכנו מצד ההולדה שאשר עדיין לא תוקנו על ידי הורינו ואבותינו ונאחזים בנו כדי שנתקן אותם. רבי נתן מביא את הפסוק מתהלים "הן בעוון חוללתי ובחטא יחמתני אימי"; בפסוק זה מתאר דוד המלך את הטבע הלא מתוקן הנמשך בכל אחד מאיתנו מצד ההולדה. אמנם לא פשוט לשנות את טבענו אך עלינו ללמוד להכיר את הכוחות הטבועים בנו מצד הטבע וההולדה ולדעת לרסן אותם כאשר הם מושכים אותנו להרס וחורבן.
למשל מי שיודע בנפשו שטבועה בו מידת הכעס והאכזריות או הניכור והקנאה ידע "להמתין" לטבעו ובטרם שהוא ימשוך אותו למעשים של הרס וחורבן ישכיל אותו אדם למשול ברוחו ולהטות את התנהגותו על פי צו השכל הישר לכיוון של בניה ואחווה.
"בית אביך"
כל אחד מביא מבית אביו את בחינת ה"גרסא דינקותא" שאותה הוא ינק בצעירותו. אלו אותם ציוויים רוחניים וגשמיים שחלקם נאמרו באופן גלוי בבית אביו וחלקם באופן סמוי. מכל אחד מאיתנו נדרש בימי בחרותנו לברר את כל ה"ציוויים" הללו ולבחון אותם מחדש אלו מהם אלו ציוויים אמיתיים המקרבים אותנו לרצון הבורא ואל מהותנו הפנימית ואלו מהם הם שקריים לנו ולאמת שלנו של הבורא ועלינו לעמול ולשחרר את אחיזתם בנו.
למשל אמירות כמו "אנחנו פוחדים מהחיים וראויים ליחס מקטין" או אמירה הפוכה כגון "אנחנו חייבים תמיד לנצח ולהראות את עליונותנו" בין אם הן נאמרות בגלוי ובין אם הן משודרות באופן סמוי אם הן "נאמרות" באופן קבוע הן יכולות לשבש את התקשורת הבהירה שלנו עם החלק א-לוק ממעל שבנו.
אומר הקב"ה לנו – לאברהם אבינו הפנימי שבנו – אם תלך שולל אחר אמירות ואמונות כוזביות לא תוכלו להכיר את הדרך המובילה אל האור הפנימי שבתוכך.
"אל הארץ אשר אראך"
השחרור מהאחיזה של שלושת הבחינות הללו "ארצך מולדתך ובית אביך" של הקליפה בנו מבטיח לנו התקרבות אל האמת המפעמת בנו. אל אותה נקודת אור שבתוכנו. והחיבור אל אותו אור פנימי הוא זה שיוביל אותנו אל "ארץ ישראל" הגשמית והרוחנית – הארץ המובטחת.
משמעותה הרוחנית של "ארץ ישראל" היא מקום המפגש האינטימי ביותר של הנשמה היהודית שלנו עם בורא כל העולמים. המפגש הזה קורה במקום האמונה הטהורה שהיא בחינת ארץ ישראל.
על ארץ ישראל נאמר "עיני השם א-לוקיך בה מתחילת השנה ועד אחריתה". הקב"ה לא מסיר את עיניו ממנה ומכל מי שמחובר במהותו הפנימית אליה על ידי האמונה הקדושה.
לכל דבר חומרי בעולם יש שורש רוחני, גם לאור השמש שמתחדש בכל בוקר יש שורש רוחני, והוא, אור האמת והאמונה שה' מאיר בכל בוקר מחדש, כמו שכתוב "חדשים לבקרים רבה אמונתך" (איכה ג' כ"ג), וכל מי שרק רוצה, יכול מדי בוקר לגלות אור חדש באמונה הקדושה.
לכן קבעו חז"ל לקרוא קריאת שמע אחרי ברכת המאורות, כדי להורות לנו, שקריאת שמע, שהיא הכרזת האמונה הקדושה שאנו מכריזים בכל בוקר מחדש, היא השורש של אור השמש שזורח ומאיר לעולם כולו.
האמת והאמונה המתחדשות בכל בוקר, בכוחן להעביר מהעולם את הרשעים המפיצים את השקר ואת הכפירה בעולם, כמו שכתוב "לבקרים אצמית כל רשעי ארץ" (תהילים ק"א).
זוהי אפוא כוונת משה רבינו באומרו לקורח: "בוקר וידע ה' את אשר לו" – שבבוקר, כאשר אור האמת יאיר מחדש, יתברר במי חפץ ה'.
הצדיקים הגדולים זכו לשבר את היצר הרע החומרי עד שלא נותר בו כוח להסיתם לתאוות רעות ולחטאים.
זה שאמר משה רבינו: "ומטה האלוקים בידי". המטה רומז לכוח הבחירה, שביד האדם להטותו כמטה לכל אשר יחפוץ, אם לטוב ואם לרע. למשה היה המטה הזה "בידי" בשליטתו ולא היה ליצר כוח להסיתו לרע.
אבל גם אלה הצדיקים, שהגיעו לדרגה כה גבוהה עד ששברו את היצר הרע החומרי, חייבים להוסיף ולעלות מעלה מעלה, כי תמיד עליהם להתמודד עם יצר הרע רוחני יותר ויותר, כדי להגיע לדרגות גבוהות יותר ויותר.
זאת היתה טעותו של קורח, שאמר: "כי כל העדה כולם קדושים… ומדוע תתנשאו על קהל ה'". הוא סבר, שמאחר שכל ישראל קיבלו את התורה ושיברו את היצר הגשמי, שוב אינם צריכים להתמודד עמו עוד. לכן חשב קורח, שאין שום הבדל בין דרגת כל ישראל לדרגת משה ואהרן, ולא ידע שמשה ואהרן לא הסתפקו בשבירת היצר הפשוט, אלא הוסיפו לעמול בעבודת ה' עד שהשיגו דרגות גבוהות מאד, הרבה יותר מכל עם ישראל.
את זה בדיוק הוכיח סימן המטה של אהרן שפרח, לאמור, שאהרן הכהן השקול כמשה רבנו (כמו שאמרו חז"ל), אף על פי שכבר שיבר את היצר בשלמות, והמטה שלו היה קדוש כמו המטה של משה רבינו – לא הסתפק בזה, אלא הוסיף לעלות עוד ועוד; ה"מטה" שלו, כוח הבחירה שלו, הוסיף לפרוח, להתמודד עם היצר יותר ויותר מכל "מטות" הנשיאים.
כיצד יתכנו צדיקים נוראים כאלו בזמן של ירידת הדורות?
שאלה: הגמ' בערובין נג. ובשבת קיב: מבארת שישנה ירידת הדורות גדולה מדור לדור, ואם ראשונים כמלאכים אנו כאנשים, ואם ראשונים כאנשים אנו כחמורים וכו', וכן מבואר בכל הספרים, וכיצד יתכן שישנם צדיקים גדולים ונוראים כאלו שהשיגו השגות נוראות ועצומות כל כך, בדורות נמוכים אלו?
"אל תתמה אם תמצא בדורות הללו צדיקים גדולים"
כתב האריז"ל בספר הגלגולים (פ' ל"ב): "ולכן אל תתמה אם תמצא בדורות הללו צדיקים גדולים, כי אפשר שהם נשמות עצומות מדורות הראשונים. ובזה תבין מה שאמרו רז"ל: 'אין דור שאין בו כאברהם ויצחק ויעקב, ומשה רבינו ע"ה ושמואל הנביא'. ומה שאמרו בגמ': 'וכי אכשר דרא, ובירה תוכיח שחזרה לראשונים, ולא חזרה לאחרונים', היינו בכללות הדור, אבל באנשים רשומים אפשר דאכשר דרא. וכל שכן עתה בדרא בתראה שצריך לגלות בו חכמת האמת, כדי שיבא משיח, כמו שכתב בתיקונים דבזכות הזוהר יתגלה מלכא משיחא.
גדולת צדיקי הדורות
עוד ראיה לזה שמצינו בהרבה מקומות שאמרו: 'יצא בת קול ואמר, פלוני ראוי לרוח הקודש, כמשה וכיהושע, אלא שאין דורו ראוי לכך', והיינו כי בכללות הדור לא אכשר דרא, אך באנשים פרטיים אפשר דאכשר דרא. ובהדיא אמרו על רבי פנחס בן יאיר שגדול מן משה רבינו ע"ה (חולין ז.), וכן רשב"י ז"ל בזמן התנאים נשתבח בעצמו שמשה לא ידע כי קרן עור פניו, והוא היה יודע, כנזכר באידרת נשא. וכן ר"ע בן יוסף שהיה בן גרים, וכשנסתכל משה במזלו של רבי עקיבא היה מפחד ומזדעזע ממנו, כדאיתא באותיות דר"ע. ודברים אלו נכוחים למבין ולכל מי שירצה להודות על האמת", עכ"ל.
כפי שהשתבחו בעצמם
וכבר הובא לעיל דברי הרשב"י שהיה אחרון התנאים, ואמר על עצמו שהשיג מה שלא השיג שום צדיק מזמן קבלת התורה, והאריז"ל שאמר שהשיג מה שלא השיגו התנאים, וכבר הבאנו לעיל מה שכתב הר"ח ויטאל על נשמות הרשב"י והאריז"ל שהם גלגול נשמת משה רבינו ע"ה, ושדברים אלו הם כבשונו של עולם ואין רשות לפרשם, ומרמז שם שלכן היו הרשב"י והאריז"ל גדולים הרבה יותר מבני דורם, אף שבני דורם היו גם כן צדיקים גדולים ועצומים.
מאמר זה הוא חלק מסדרת מאמרי מבקשי השם, העוסקת בתורת רבי נחמן מברסלב ותלמידיו, ובכל השאלות שסביב חסידות ברסלב. על מנת להתחיל – התחילו מהמאמר האשון בסדרה והמשיכו הלאה.
הכל כבר מושלם, מחר עם שחר הם אמורים לצאת לדרך אל היריד הענקי בו יוכלו להרוויח ריווח עצום. הדרך שלפניהם ארוכה מאד, עליהם לחצות ימים ויבשות חבלי ארץ ומדינות, לשם כך הכינו לעצמם את כל מה שרק יכול להיות להם לעזר בשהותם בניכר. הם לא חסכו הוצאות ומאמצים והשקיעו עמל ויזע להגיע אל השלמות להצלחת הנסיעה, לשם כך אף שכרו מורה דרך מומחה ושילמו על כך במיטב כספם.
השחר האיר, הכל עומד ומצפה להופעתם, אבל אז מתברר שפניהם כלל לא מיועדות לנסיעה, הם מתהלכים בעצלות ומעבירים זמנם לריק, מביטים בחוסר ענין בעגלות העמוסות כמי שאין כל זה שייך להם. מורה הדרך עומד נדהם, "מדוע אין יוצאים לדרך?!" הוא שואל בפליאה, "לא כלום! – עונים הם ביבשות – מדי שנה לפני היריד זה הולך כך. אנחנו מכינים את כל הדרוש אבל בסוף אנחנו נשארים בבית. לאחרונה החלטנו שאנו אפילו לא מנסים לצאת, כיון שבין כך אנו נשארים לבסוף, אבל את ההכנות אנו עושים כי כך הורגלנו מאז".
זה נשמע חסר הגיון: ראשית, מה פירוש מכינים ונשארים? אפילו אם היו מנסים כמה פעמים להגיע ולא מצליחים היו צריכים לנסות מחדש, בפרט כשרכשו כלים חדשים ואפשרויות חדשות להגיע, ומדוע שאפילו לא ינסו? שנית, אם אכן הם יודעים מראש שלא ינסו, מה טעם הם משקיעים בהכנות באופן נמרץ כל כך?
* * *
'ירח האיתנים', שהוא איתן במצוות, כל אחד מכין את ה"ראש" לכל השנה, כל מצוות הימים הנשגבים שעברו עלינו לטובה נועדו לשמש כ"ראש" חדש ונפלא לכל השנה הבאה עלינו לטובה, בחגים וזמנים קדושים אלו רכשנו כוחות עליונים חדשים ומיוחדים; ראש השנה, עשרת ימי תשובה ויום הכיפורים, סוכות ושמחת תורה, קדושות על קדושות, הכל מיועד להתחלה חדשה במסחר הנפלא של חיי היום יום במשך השנה כולה. דקדקנו במועדים אלו שהכל יהא כדת וכדין, שילמנו על כך במיטב. אך כשמגיע הרגע המיוחל והשנה מתחלת, ואנו אמורים לצאת לדרך בתנופת התחדשות, תוקפת הזקנה והעצלות את מפתחי הלב ומותירים מאחור את כל ההכנות מבלי להשתמש בהם.
'שבת בראשית' באה ללמד את כוחה של ההתחדשות, להתחיל באמת מחדש. הבריאה כולה אמנם מתחדשת בכל עת, "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית", בכל יום נעשים שינויים חדשים שעל ידם יוכל כל אחד מאתנו להצליח אע"פ שבעבר נכשל ונפל. אך יותר מכך היא ההתחדשות בתחילת השנה. זה עתה קיבלנו ראש חָדָש, כוחות חדשים, תקוות חדשות. כל כוחו של היצר לגזול מאתנו את האוצר היקר הזה הוא רק במין טמטום של זקנה שמקפיא את הרצון לנסות להתחדש באמת ובפועל, ועלינו להשיב מלחמה שערה; דווקא עכשיו להתחיל מ'בראשית'! החגים הקדושים היו ה"ראש" שאחריו צריך למשוך את ה"גוף" כולו. כל ההתחלות אכן קשות, אך כאן בדיוק נמצא המפתח להמשכת כל הכוחות הללו שקיבלנו בירח האיתנים לכל השנה כולה.
וכך מלמדנו רבי נתן: "צריך האדם לידע ולהאמין, שהשם יתברך עושה חדשות בכל עת, ואין יום דומה לחברו, מכל שכן שאין שנה דומה לחברתה ובכל יום, ובפרט בכל שנה ושנה מתחדש הכל לגמרי, ובודאי יגמור השם יתברך והצדיקים מה שהתחילו. ואם בתוך כך עובר עלינו מה שעובר בכלל ובפרט והסט"א והבע"ד מתפשט לאורך ולרוחב בכל פעם, אעפ"כ השם יתברך עוזר לנו בכל יום, ובפרט בכל שנה, שאנו מקבלים קדושת ראש השנה ויום כיפור עד שמחת תורה, ואז מסיימים התורה וחוזרים ומתחילים אותה, ונגמר בכל שנה תיקונים חדשים לכל אחד באופן שיוכל כל אחד להתחדש לטובה תמיד, ובלבד שיאמין בהאמת, שהשם יתברך מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, בפרט כל שנה ושנה, עד שסוף כל סוף יהיה נגמר התיקון בשלמות על ידי משיח צדקנו, שיבוא במהרה בימינו" (ליקוטי הלכות, ספר תורה ד, ח).
* * *
זהו סוד ה'בראשית' מיד אחר ירח האיתנים – להתחיל מבראשית, להתחדש לגמרי ולשכוח את כל העבר. וכדבריו הקדושים: "אפילו אם עבר האדם מה שעבר, אפילו אם עבר על כל התורה כולה אלפים פעמים רחמנא ליצלן, אף על פי כן אין שום יאוש בעולם כלל, וצריך להתחיל בכל פעם מחדש, כי ה' יתברך מקבל תענוג ושעשועים מהגרוע שבגרועים. אדרבא, זהו עיקר גדולתו יתברך כשהרחוקים מאד מאד ממנו מודים בו יתברך ומתחזקים באמונה ומודים ומשבחים אותו יתברך. על כן צריכים להתחדש בכל פעם. וזה שכתוב 'בראשית' ודרשו רבותינו זכרונם לברכה בשביל ביכורים שנקראים 'ראשית' ברא העולם, כי עיקר בריאת העולם היה בשביל בחינה זו, בחינת התחדשות, שהיא בחינת ביכורים, בחינת ראשית, בחינת 'בראשית ברא אלקים', שבשביל 'ראשית' ברא אלקים את השמים, שעיקר בריאת שמים וארץ היה בשביל 'ראשית', דהיינו שיתחיל האדם בכל פעם מראשית כאילו היום הוא ראשית התחלתו, כי זה עיקר תיקון העולמות, כי גם ה' יתברך מחדש אותם בכל יום מחדש" (ליקוטי הלכות, ביצים ה"ה).
וכך הוא כותב במכתב לבנו: "החייתני בדבריך במה שכתבת שרצונך להתחיל מעתה 'בראשית ברא', כך הוא המידה וכך יפה לך ולכולנו, ואינך יודע בעצמך מה שכתבת כי עמוק הוא, עמוק עמוק מי ימצאנו" (עלים לתרופה, מכתב שלח).
נתחיל מ'בראשית', לא ניתן לאותם רגשי ייאוש וזקנה לגזול מאתנו את הכוחות המחודשים שקיבלנו. נתחיל מחדש לעמול בקנייני אמונה, בתורה בתפילה ובעבודת המידות, נתחיל מחדש בקיום עצות הצדיק ובפרט בקימת חצות, התבודדות, התחזקות, והתחדשות. נתחדש בלימוד ספריו הקדושים, ובשיחת חברים באהבה. נאמין בכוחות החדשים הללו שקיבלנו, ואז אכן נראה אותם מלווים אותנו בס"ד על כל צעד ושעל בהצלחה מחודשת.
"…וזה הקול הוא בחינת קול המוכיח הראוי, בבחינת 'הרם כשופר קולך והגד לעמי פשעם'. כי המוכיח שרוצה להוכיח את ישראל ולהגיד להם פשעם וחטאתם, הוא צריך לזה הקול כדי שלא יבאיש ריחם על ידי שמזכיר עוונותיהם… וזהו 'כשֹׁפר' ראשי תיבות: פשוט, כפול, שלוש, רבוע, שהוא בחינת השיר שלעתיד, שהוא בחינת הקול המשקה את הגן, שעל ידי זה הקול דייקא הוא יכול להוכיח".
(ליקוטי מוהר"ן ח"ב, ח)
בעוד פחות מחודש נעמוד ונשמע את קול השופר, הקול שיזעק באלם: "עורו ישנים משנתכם", ויחריד את הלב בתשובה; "היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו"…
יש עוד מישהו שקולו דומה לשופר; על הנביא נאמר (ישעיה נח, א) "כשופר הרם קולך והגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם". שכן, הנביאים והצדיקים המרימים את קולם בתוכחה, להוכיח את העם על פשעם וחטאתם, דומה לקולו של שופר.
מה יש בו בקול השופר? במה הוא שונה מקולה של חצוצרה המרעידה גם היא את הלב לכאורה?
ובכן, קול השופר אינו קול פשוט כלל; הוא מעין הקול של השיר שיתעורר לעתיד לבוא, אשר עליו נאמר "שירו לה' שיר חדש כי נפלאות עשה", שיר שהוא 'פשוט כפול משולש ומרובע'.
קול השופר אינו מרעיד גרידא, אלא גם ובעיקר מעורר את הריח הטוב של נשמות ישראל; הוא מזכיר להם את הנפלאות שיהיו לעתיד לבוא, העת בה יהפכו העוונות לזכויות וכל נשמות ישראל יבואו לתיקונם השלם.
כמו כן, גם תוכחתו של הצדיק המרים כשופר קולו, אין תוכחתו תוכחה של מוסר גרידא, אלא תוכחה המעוררת את ריחה הטוב של הנשמה היהודית ומעורר בה רצון וכח להשתנות.
* * *
מי שעדיין לא זכה לשמוע הדים מהשיר החדש שיושר לעתיד, אין לו הכח להוכיח בצורה הנכונה והמועילה, ולא רק שאינו מועיל לשומעים את תוכחתו, אלא גם מחליש אותם. "כי כשהמוכיח אינו ראוי להוכיח, אזי לא די שאינו מועיל בתוכחתו, אף גם הוא מבאיש ריח של הנשמות השומעים תוכחתו. כי על ידי תוכחתו הוא מעורר הריח רע של המעשים רעים ומדות רעות של האנשים שהוא מוכיחם" (ליקוטי מוהר"ן, שם).
רק אותו צדיק שאמר: "אני אשיר שיר לעתיד, שזה יהיה ה'עולם הבא' של כל הצדיקים והחסידים" (חיי מוהר"ן, רסז) יכול לשאול בתמיהה לתלמידו: "השמעת ממני דברי מוסר?!" (שיחות הר"ן, קכד).
וכותב על כך מוהרנ"ת:
"ובתחילה היה אצלנו קצת תמיהה מה שאמר שאינו אומר מוסר, כי לפי דעתנו, כל דבריו הם דברי מוסר גדול מאד מאד, כאש בוערת ממש. אך באמת לא היה רגיל לומר דברי מוסר בפירוש כדרך המוכיחים. אבל אף על פי כן, כל דבריו וכל שיחותיו היה רק מעניין עבודת ה', וכל דבריו היה כגחלי אש ממש… גם עכשיו, כל מי שיעסוק בספרי רבנו הקדוש והנורא זכר צדיק וקדוש לברכה, ויעיין ויסתכל בהם באמת ובתמימות – ודאי יתלהב לבו מאד להשם יתברך, כי כל דבריו כגחלי אש" (שם).
כי אכן, רק מי שזכה לשמוע – וישורר גם בעתיד – את השיר החדש, הוא זה שיודע לייסר ולהוכיח בצורה שאין דומה לה. וכשהוא מרים את קולו כשופר, מעורר קולו געגועים וכיסופים, חרטה ובושה, תקווה והתחדשות.
על אותו צדיק נאמר "ויהי קול השופר חזק מאד, משה ידבר והאלקים יעננו בקול" – "שאפילו המונחים בסטרא דמותא חס ושלום, שהוא הסטרא אחרא, הוא מחזק ומחיה אותם ומעוררם ומקיצם לה' יתברך. כי הוא משליך קולו למרחקים, עד שמגיע קולו לכל אחד ואחד, אפילו אם הוא במקום שהוא. כי הקדוש ברוך הוא מסייעו על זאת, שיהיה קולו נשמע למרחוק, בבחינת 'משה ידבר והאלקים יעננו בקול' " (ליקוטי הלכות, נדרים ג, כה).
אשרי מי שישמע בראש השנה את קול השופר, בצילו של אותו צדיק.
זהו בחינת ויקהל משה וכו', הזהירם על מלאכת המשכן. ומקודם הזהירם על שמירת שבת להורות שמלאכת המשכן אינה דוחה שבת כמו שאמרו רבותינו ז"ל (רש"י שם). ולכאורה קשה, מהיכן עלה על הדעת שמלאכת המשכן דוחה שבת, הלא אין שום מצוה שאין זמנה קבוע דוחה שבת. אך הענין, כי מלאכת בנין המשכן וכליו זה בחינת בנין היכל הקודש [זאת אומרת: לקרב נפשות לבורא יתברך], כי על ידי בנין המשכן שרתה השכינה בישראל, והתקרבו ישראל לאביהם שבשמים ושבו בתשובה, שכל זה הוא בחינת בנין היכל הקודש המבואר בהתורה 'היכל הקודש' (ליקוטי מוהר"ן א, תורה נט) כי כמו שנבנה המשכן בגשמיות, שעיקרו היה בשביל ההיכל הקודש שהוא לפני הכפרות אשר שם הארון, כמו כן נבנה משכן והיכל הקודש ברוחניות, מנפשות ישראל שהתקרבו להשם יתברך על ידי משה שהחזירן בתשובה. נמצא שבנין המשכן הוא בחינת בנין היכל הקודש, שזה העסק יקר וחשוב מאד מאד אצל השם יתברך, יותר מכל העבודות שבעולם; כי זה עיקר גדולתו וכבודו של השם יתברך, כשהרחוקים ביותר מתקרבים אליו, כמו שמובא שם בהתורה הנ"ל, מאמר הזוהר הקדוש: (יתרו סט.) כד אתי יתרו כדין אתייקר ואתעלי שמא דקודשא בריך הוא עילא ותתא [=כאשר בא יתרו – והתגייר – אזי התכבד שמו של הקדוש ברוך למעלה ולמטה] וכמו שמובא בזוהר הקדוש עוד בכמה מקומות(תרומה קכח:) זכאה מאן דאחיד בידא דחייביא. וזה העסק של בנין היכל הקודש מנפשות ישראל המתקרבים על ידו להשם יתברך, שהוא בחינת בנין המשכן כנ"ל, זהו בחינת שמירת שבת, כמו שמובא בהתורה הנ"ל על מאמר הזוהר (בראשית ה:) את שבתותי תשמורו דא עיגולא ורבוע דִּלְגוֹ וכו' עיין שם היטב. ועל כן היה עולה על הדעת שמלאכת המשכן הוא דוחה שבת מאחר שמלאכת המשכן הוא בחינת בנין היכל הקודש, שזהו בעצמו בחינת שמירת שבת בחינתאת שבתותי תשמורו הנ"ל. על כן הזהירנו השם יתברך מקודם על שמירת שבת, ובכל מקום שהזהיר על מלאכת המשכן הזהיר מקודם על שבת, להורות שאין מלאכת המשכן דוחה שבת.
(ליקוטי הלכות, יורה דעה, הלכות תערובות ה,ה)
וביום השביעי (לה,ב)
עיקר הזביחה והשחיטה של היצר הרע וחילותיו, שעוסקים לטבוח ולשחוט בני האדם, העיקר הוא על ידי שעוסקים להכניס בהם מחשבות רעות, שעל ידי זה עיקר הזביחה והשחיטה שלהם. והעיקר לוכד היצר הרע את האדם במחשבות של תאוות ממון, כי בזה האדם טרוד מאוד במחשבתו כל ימי חייו, כי אין אדם מת וחצי תאוותו בידו, וכל מה שיש לו יותר חסר לו ביותר ואינו ממלא תאוותו לעולם. והנה מחמת שהמחשבות כרוכים וקשורים זה בזה מאד, על ידי זה הולכים מרעיון לרעיון וממחשבה למחשבה, עד שבאים על ידי זה למה שבאים חס ושלום. והעצה הכללית לזה הוא, שפתאום יעמוד האדם וינוח וישבית מחשבתו, ויהיה שב ואל תעשהבמחשבתו. וזה בחינת שבת, שבתוך כל הטרדות והבלבולים והרעיונות הרבים והמחשבות, יבטל את עצמו לגמרי וינוח וישבות בבחינת שבת, כי באמת המחשבה ביד האדם תמיד להטותה כרצונו, רק כשנתבלבל במחשבות ורעיונות הרבה, נדמה לו שקשה לו לשוב ולצאת מהם, אבל עיקר העצה, שפתאום יעמד וישבות ויבטל עצמו, כי זה כלל גדול בעניין המחשבות, שהעקר הוא שב ואל תעשה, כי אם ירצה לעמוד נגדם ולסתרם, יהיה נלכד יותר [כעין מה שאמר האור החיים ז"ל, ומובא בספר המידות: "אל תיכנס עם פיתוייך בטוען ונטען"], על כן העיקר להיות שב ואל תעשה לפחות מעכשיו, שבתוך תוקף בלבול המחשבות יעמוד וינוח – ולא יחשוב עוד. ולפעמים צריך לזה בטול דקדושה באמת, היינו שיבטל עצמו לגמרי וייזכר בהשם יתברך, ויבטל את עצמו לגבי אור האין סוף יתברך. וזהו בחינת שבת, שצריך האדם לזכור תמיד ולהמשיך על עצמו קדושת שבת גם בימי החול, הינו שבתוך כל הבלבולים יעמוד וינוח בבחינת שבת, ועל ידי זה ינצל מכל המחשבות רעות.
(אוצר היראה מחשבות והרהורים ז; על פי: ליקוה"ל הלכות שבת ו,ח)
יהיה לכם קודש שבת (לה,ב)
הצדיק האמת הוא בחינת שבת, כמו שאמרו החבריא לרבי שמעון בן יוחאי אנת [=אתה] הוא שבת וכו'. וכמו שאמרו רבותינו ז"ל לעניין קדושת שבת, שמי שמהלך במדבר ואינו יודע מתי שבת מונה ששה ימים ומקדש השביעי. ואמרו שם שגם בכל הששה ימים אסור לעשות מלאכה כי אם מה שהוא לצורך חייו בלבד, וביום השביעי עושה גם כן מלאכה רק מה שלצורך חייו. ומאי נפקא מינה במה שמקדש שביעי – היא רק לקדושי ואבדלתא [ההבדל בין ה"שביעי" שמקדש, לשאר הימים, הוא רק בקידוש והבדלה, אותם הוא עושה רק בכניסת ומוצאי השביעי, ולא בשאר ימים]. כמו כן גם לעניין ההתקרבות אל הצדיק עכשיו, אחר שנתבלבל העולם מאוד על ידי הקטגוריה שבין התלמידי חכמים, עד שאין אחד יודע האמת לאמיתו מי הוא הצדיק האמתי שיוכל לתקן אותו בשלמות, ומחמת זה יש שחולקים לגמרי על כל הצדיקים שהיו מימות הבעל שם טוב זצ"ל, ואומרים שמאמינים לכל דבריהם של החולקים זה על זה, ועל כן אינם מאמינים בכולם. אבל באמת לא כך הוא המידה. כי אדרבא אנו צריכים להאמין בכולם. כי רק מכת העוסקים בחכמות חיצוניות ומעמידים יסודות על דברי האפיקורסים המפורסמים, אריסטו וחבריו יימח שמם, ופונים עורף מהגמרא הקדושה ומדברי רבותינו ז"ל, מהם צריכים להתרחק בתכלית הריחוק. אבל כל אלו הצדיקים והכשרים המתנהגים על פי דברי רבותינו ז"ל בגמרא ומדרש וזוהר הקדוש וכתבי האר"י ז"ל והבעל שם טוב ותלמידיהם זצ"ל, בוודאי אסור לחלוק על שום אחד מהם, רק להאמין בכולם. וזה ממש עניין הנ"ל שאמרו רבותינו ז"ל שמי שאינו יודע מתי שבת, הינו מי הוא הצדיק האמת שהוא בחינת שבת, אזי צריך לקדש כל הימים בקדושת שבת, דהיינו שצריך להאמין בכולם ויחזיק את כולם בבחינת קדושת שבת, ואסור לעשות מלאכה כי אם כדי חייו: היינו, כי צריך לפרוש את עצמו מטרדות עולם הזה, ולא יעשה מלאכה ועסק כי אם זמן מעט כדי חייו בצמצום, ושאר כל היום יעסוק בתורה ותפלה וכו', ולבקש הרבה מהשם יתברך שיזכה למצוא את הצדיק האמת מבחר הצדיקים, שעל ידו עיקר תיקון נפשו. ועל כן אמרו רבותינו ז"ל אף על פי שמקדש את כולם לעניין אסור מלאכה רק כדי חייו, אף על פי כן מונה שישה ומקדש שביעי. כי אף על פי שהוא צריך להאמין בכל הצדיקים, אף על פי כן יבחר לו אחד מהם שיהיה קדוש אצלו בבחינת שבת לגמרי להתקרב אליו ביותר, עד שיזכה למצוא באמת את הצדיק השלם בתכלית השלמות שעל ידו עקר תיקונו כנ"ל.
(אוצר היראה, צדיק ע"ו; על פי: ליקוה"ל, שבת ד,יג)
אשר נתן ה' חכמה ותבונה בהמה (לו,א)
אמר: שהוא חכמה ומלאכה גדולה להיות כמו בהמה וזה בחינת (שמות לו,א): כל אשר נתן ה' חכמה בהמה, היינו שהוא חכמה לעשות עצמו כבהמה. וכמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה(חולין ה:): על פסוק (תהלים לו): אדם ובהמה תושיע ה' – אלו בני אדם שערומים בדעת ומשימין עצמן כבהמה וכמו שאמר אסף (תהלים עג): ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך, ועיין במקום אחר מזה (ליקוטי מוהר"ן ב, תורה יט, ותורה מד).
(שיחות הר"ן טו)
אשר נתן ה' חכמה ותבונה בהמה (לו,א)
הבעל דבר והסטרא אחרא מהפכים כל דבר מהיפך אל היפך, כמו שכתוב: המהפכים אָרְחוֹת יֹשֶׁר וכו'. כי באמת צריכים להשתמש בכל דבר במקומו ובשעתו בקדושה ובטהרה כראוי, היינו, כי באמת צריך האדם להיזהר מאד שלא יעשה מעשה בהמה, חס ושלום, ובשביל זה השם יתברך חונן לאדם דעת, כדי שיתרחק על ידי זה ממעשה בהמה, כי הדעת, שהוא גדר האדם, הוא בהיפך ממש מכל התאוות, שהם בחינת כסילות ושטות ושיגעון ומעשה בהמה ממש. וכשזוכה על ידי הדעת לגרש התאוות הבהמיות, אזי נתרחק ונתרומם שכלו, וכפי הכנעת התאוות הבהמיות, כן נתרומם שכלו, כי כשזה נופל זה קם. ואזי כשמגיע אל השכל, אז צריך הוא לידע האמת, שעדיין הוא רחוק מחכמה, בבחינת אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, כי עיקר החכמה, שישכיל שרחוק ממנו החכמה, ואז צריך דווקא לעשות עצמו כבהמה וכאילו אין בו שום דעת כלל, כמו דוד המלך, עליו השלום, שוודאי היה חכם אמיתי, ואף על פי כן אמר: ואני בער ולא אדע, בהמות הייתי עמך, וכמבואר במקום אחר (שיחות הר"ן טו) על פסוק: אשר נתן אלהים חכמה בהמה, שהוא חכמה גדולה לעשות עצמו כבהמה, כי על ידי זה עיקר קבלת הדעת והמוחין האמיתיים, שאי אפשר לקבלם ולהמשיכם בשלמות כי אם על ידי צמצום המוח בקדושה, שזה בחינת שמשים עצמו כבהמה, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל: אין התורה מתקיימת אלא במי שמשים עצמו כאינו יודע, ואז על ידי זה דייקא זוכה לקבל את השכל והמח בהדרגה ובמידה. וגם כשמקבל איזה שכל ודעת, צריך לידע בכל פעם שעדיין אינו יודע כלל, ועל ידי זה זוכה לקבל מח ודעת חדשים בכל פעם. וזה בחינת מלכות דקדושה, שהוא בחינת מדה וצמצום הדעת, שזה בחינת בהמה בקדושה, שמצמצם דעתו כאלו אינו יודע כלל, ועל ידי זה דייקא עיקר קבלת המוחין והדעת, שהוא גדר האדם. וזה בחינת: אדם ובהמה תושיע ה', וכמו שדרשו רבותינו ז"ל, שערומים בדעת כאדם ומשימין עצמן כבהמה, הינו שמתרחקים לגמרי מכל מעשה בהמיות, ואז שיכלם ודעתם בשלמות, ואף על פי כן משימין עצמן כבהמה, כי יודעים שעדיין הם רחוקים מתכלית שלמות הדעת. וזה בעצמו עיקר שלמות הדעת, כי על ידי בחינת זה הצמצום זוכים לקבל בכל פעם מוחין חדשים כנ"ל. אבל הסטרא אחרא והקליפות מסיתים את האדם מהיפך אל היפך, חס ושלום, כמו שנמצאים כמה בני אדם שמשוקעים בכל התאוות, כאשר הם יודעים בעצמם, ועושים מעשה בהמה ממש, ואף על פי כן הם חכמים בעיניהם ונגד פניהם נבונים; בפרט הרשעים הגדולים המפורסמים, העוסקים בספרי חיצונים, אשר בריבוי זוהמת תאוותיהם הם גרועים מבהמות, כמפורסם, ואף על פי כן הם חכמים בעיניהם, אדרבא, רוצים להטיל מום בקדשים, וקוראים את הכשרים והיראים אמתיים בשם כסילים ופתאים, ועליהם נאמר: הוי חכמים בעיניהם ונגד פניהם נבונים, וכתיב: הנה בדבר ה' מאסו וחכמת מה להם. וכמו כן הסטרא אחרא מהפכת אורחות יושר כנ"ל, עד שנשתלשל ונמשך פגם הטעות הזה גם בין הכשרים קצת, שיש שעדיין לא יצאו לגמרי כלל ממעשה בהמה, ואף על פי כן הם חכמים בעיניהם ואומרים דעות זרות וחכמות שקר בדרכי עבודת השם, שזה בחינת החכמות הרבים של שטות המצויים עכשיו בעונותינו הרבים, שהיצר הרע מתלבש עצמו במצוות ומעקם לב הרבה מישראל ומבטל אותם מתורה ותפלה על ידי החכמות וההמצאות החדשות, ובאמת כולם המה מהבל יחד. וכל זה מחמת הנזכר לעיל, שמהפכים האמת ועושים מעשה בהמה, ואף על פי כן רוצים לידע חכמות והמצאות, שכל זה הוא בחינת פגם המלכות והצמצום דקדושה הנ"ל, ועל ידי זה אין יכולים לקבל המוח והדעת האמיתי בהדרגה ובמידה, ואזי יוצא הדעת חוץ מהגבול, עד שתועים ונבוכים על ידי זה בחכמות של שטות והבל; כי רק על ידי שמתרחקים באמת מכל מעשה בהמה, ואף על פי כן עושים עצמן כבהמה ומצמצמים דעתם בקדושה כנ"ל, על ידי זה זוכים לקבל המוחין בהדרגה ובמידה, שזה עיקר תיקון השכל כנ"ל.
"קחו עמכם דברים ושובו אל ה' ". אמר להם: דברים אני מבקש; בכו והתפללו לפני, ואני מקבל. אבותיכם לא בתפילה פדיתי אותם? שנאמר "ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו". בימי יהושע, לא בתפלה עשיתי להם נסים? הוי, אין אני מבקש לא זבח ולא קרבנות, אלא דברים, שנאמר קחו עמכם דברים ושובו אל ה' (מדרש רבה, פרשת תצוה).
מצינו שמדובר רבות על מהות התשובה, ענייניה ודרכיה, וכפי שכותב רבינו יונה: "והנביאים והכתובים דברו תמיד על דבר התשובה, עד כי באו עיקרי התשובה כולם מפורשים בדבריהם" (שערי תשובה א, א). אבל החלק המעשי שעלינו לעשות אותו כדי לחזור בתשובה, בו מדובר פחות. לכאורה, הדברים פשוטים: לעזוב את החטא, להתחרט, להתוודות ולקבל לעתיד. אבל ברמה המעשית מסתבר שזה לא כל כך פשוט, ונמצאנו צריכים הדרכה לתשובה: מהי הדרך שתוביל אותנו לחזרה בתשובה שלמה. הנביא הושע מדבר על עניין זה בנבואה אותה אנו קוראים כהפטרת שבת תשובה.
"שובה ישראל עד ה' אלקיך כי כשלת בעוונך. קחו עמכם דברים ושובו אל ה', אמרו אליו כל תשא עוון וקח טוב ונשלמה פרים שפתינו. אשור לא יושיענו, על סוס לא נרכב ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו אשר בך ירוחם יתום" (הושע יד, ב-ד). "שובה ישראל" – אבל מה עלינו לעשות? "קחו עמכם דברים ושובו אל ה'". מה אמור להיות תוכן דברים אלו שאותם נאמר? "אמרו אליו: כל תשא עוון וקח טוב ונשלמה פרים שפתינו, אשור לא יושענו ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו, אשר בך ירוחם יתום". כך מבאר רש"י שם, שגם הפסוק הבא ("אשור לא יושיענו") הוא חלק ממה שעליהם לומר.
כאן נגמרים דברי הנביא על מה שמוטל על ישראל. קחו עמכם דברים ושובו אל ה', לא יותר. האם בכך מסתכמת כל עבודת התשובה? מה עם התבוננות וחשבון נפש, ריבוי במעשים טובים, ודרכים נוספות המוכרות לנו?
אז איך באמת חוזרים בתשובה? כותב רבי יצחק ברייטר זצ"ל הי"ד, מגדולי חסידי ברסלב בתקופת בין המלחמות (קונטרס חלוקי הנחל): "יסוד החמישי לידע, כי בכל עליה ועליה כל חרטה לתשובה אשר נתעוררת בקרב האדם, אם חושב אז האדם שבוודאי אהיה איש כשרמעתה, בודאי אעשה כך וכך, ידע שמחשבה כזאת מעורבת היא מכפירת כחי ועוצם ידי, וגוררתעמה אחר כך עצבות והתרחקות, כי חושב הוא כי בידו הוא, והמלכות שלו הוא, וכי ראוי הוא עבור מחשבה טובה אחת אשר באה אליו באתערותא דלעילא, להתקרב, וכי כל התרחקותועד הנה מידו היתה זאת, ולא דעת ולא תבונה לו כי מן השמים עכבוהו עבור שלא זכה עדייןלהדבר שבקדושה עבור שלא התפלל כראוי, ואף מעתה אם לא ימצא חן בעיני השם, גם עתה לא יעמוד בניסיון, ואין לו שום עצה כי אם לקבל עליו לעשות טוב ולבקש מהשם יתברך שלאירחיקוהו על כל פנים מתפילה ותחנונים, וכי על כל מה שיעבור עליו יזכור מיד בהעצה של תפילה אשר יסודותיה בהררי קודש, לגלות כי הכל ביד השם יתברך ובידו לגדל ולחזק לכל. וכמו שכתוב וחנותי את אשר אחון, היינו מי שיבקש זאת מידי את אשר אחוננהו". דברי ר' יצחק ברייטר נוקבים וחותכים: עצם המחשבה שאני לא חוזר בתשובה בגלל שלא החלטתי על כך, וברגע שאני אחליט זה יקרה, מעורבת בכפירה של 'כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה'. למרות ש"הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" (ברכות לד ע"ב), לא רק שאפשר להתפלל על תשובה ויראת שמים, אלא שאי אפשר בלי התפילה. המהרש"א שם כותב שמכמה פסוקים רואים בבירור שביד הקב"ה להטות את לב האדם אליו. רבי נתן מבאר שזוהי בעצם הבחירה. הכל בידי שמים, חוץ מהבחירה שלנו. ובמה עלינו לבחור? להתפלל! הכל בידי שמים, ועלינו למסור את הכל בחזרה לשמים. אמנם לא בדיוק למסור, כי אם לגלות את האמת לאמיתה, "כי הכל ביד השם יתברך ובידו לגדול ולחזק לכל".
וכך הדברים מפורשים בדברי המדרש המצוטטים בתחילת הדברים: "אמר להם: דברים אני מבקש; בכו והתפללו לפני, ואני מקבל". מה הקב"ה רוצה מאתנו? את התפילה. בידינו לחזק את הרצון שלנו, להתפלל. אבל להתגבר על הניסיונות שבפועל – לזה אנחנו צריכים את עזרת ה', ורק כאשר הוא ירצה נצליח.
אם נתבונן בדברי הנביא הושע, נראה שתוכן התפילה צריך להיות מכוון לעניין זה. "אמרו אליו, כל תשא עוון וקח טוב ונשלמה פרים שפתינו". מפרש רש"י: "כל תשא עוון – כל עוונתינו סלח. וקח טוב – ולמדנו דרך טוב". דרך התשובה אינה גלויה לעינינו. אנחנו יודעים לאן אנחנו צריכים להגיע, אבל הדרך נעלמה מעינינו. "בים דרכך ושבילך במים רבים, ועקבותיך לא נודעו" (תהלים עז, כ). הדרך אל הקב"ה נמצאת בים, במים רבים – מקום שאינו בר עמידה עבורנו בדרך פשוטה. ישנה דרך מיוחדת שרק בה נוכל לעבור את הים, אבל לא רואים אותה, "ועקבותיך לא נודעו". נשארת עצה אחת: "הורני ה' דרכך, ונחני באורח מישור" (תהלים כז, יא). רק הקב"ה יכול להורות לנו דרך ולהוליך אותנו בה. נשים לב מי מבקש את זה: דוד המלך. התפילה על תשובה היא לא רק צורך שלנו בגלל שאנחנו לא כל כך מצליחים, היא עובדה נתונה שאי אפשר בלעדיה. הדרך היא בים. כמה שננסה למצוא אותה ולעבור אותה בכוחות עצמנו, פשוט לא נצליח. כך דוד המלך בעצמו מתפלל במקומות רבים: "הישר לפני דרכך" (תהלים ה), "הורני ה' דרך חוקיך" (שם קיט), "למדני לעשות רצונך" (שם קמג) ועוד רבים. על זה מלמד אותנו הנביא, שאנחנו צריכים לבקש על דרך התשובה: "למדנו דרך טוב".
אבל גם כשנדע את דרך התשובה, מי יערב לנו שנמשיך ללכת בה? כיצד לא ניכשל בה ונשוב לאחור חלילה? ממשיך הנביא ומלמד אותנו מה עוד צריך לומר: "אשור לא יושיענו, על סוס לא נרכב ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו אשר בך ירוחם יתום". מוזכרות בפסוק זה ממלכות אשור ומצרים ("על סוס לא נרכב – זו היא עזרת מצרים", רש"י), שהיו המעצמות החזקות באותו זמן. עלינו להכיר בכך שהישועה שלנו לא תגיע מהם. "ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו" – מבאר רש"י "ולא נאמר עוד למעשה ידינו שהם אלהינו". דברי אמונה וביטחון, אך מה הקשר בין זה ותשובה? אכן, יתכן שבעינינו הקשר קצת תמוה, אבל זה מראה על שורש הבעיה שלנו בחזרה בתשובה. אנחנו לא מבינים עד כמה התשובה מוכרחת את עזרת ה'. אם נמשיך לחשוב שהמסגרות שיצרנו לעצמנו, ההגדרות בהם הגדרנו את עצמנו, הסביבה, שכל אלו הם כלים וודאים שאנחנו מחזיקים בידיים שלנו בחזרה בתשובה, אז נמשיך להישאר עם 'מעשה ידינו' – ניכשל שוב ושוב ולא נבין איפה הטעות. אין טעות באמת – ככה זה אמור להיות כשהולכים לבד.
"אשר בך ירוחם יתום" – "לבדך תהיה תקוותנו, המרחם יתומים". כמו יתום, שאין לו שום מקור כוח שעליו יוכל להישען, כך גם אנחנו. יש לנו כלים, למדנו, אבל אין לנו את הוודאות בהם. אבל כמו יתום, שבגלל שאין לו על מי להישען, סומך רק על ה', וזוכה ל"אבי יתומים" (תהלים סח), גם כולנו אומרים: "כי אבי ואמי עזבוני, וה' יאספני". וכשאנחנו פונים רק אליו, ומבינים שהתשובה שלנו תלויה רק בו, אז יקרא הוא אבינו.
'בר'ל הסמרטוטן' הוא דמות מסמורטטת המעטרת תדיר את צידי הדרכים. נסחב מעיר לעיר עם צרור סמרטוטיו, וריח ביאושים מלווה את צעדיו. מעולם לא פקדה תקווה של ממש את עולמו הנוודי. מבקש עבודה נצחי הוא מיום עומדו על דעתו.
בוקר אחד עודו מדשדש בקבקביו על שפת האגם, מגיעות לאוזניו זעקות. ראשו של טובע נראה מבצבץ בין הגלים. לא השית בער'ל דעתו לסכנה. קפץ למים וחילץ את הטובע. הניצול הנרגש מודה בעינים לחות למצילו ומתעניין לשמו ולמקום מגוריו. בער'ל מושך כתפיים בחוסר עניין ונוקב בעיר בה שוכנת בקתתו.
המשלחת המלכותית שהתדפקה על דלתו של בער'ל בהפתעה, השאירה בידיו מעטפה מהודרת. המכתב שנשא את סמל המלכות העביר במילים נרגשות את תודתו של השר הנכבד על הצלת בנו היחיד. ההמחאה המצורפת והסכום העצום שהכילה לא ריגשו את הקבצן יתר על המידה. העובדה שאת ההמחאה ניתן לפדות רק בבנק המלכותי בעיר הבירה, גרמה לבער'ל לתחוב את ההמחאה לכיס נשכח בצרור סמרטוטיו.
אילולא שפוקד בער'ל את בית המדרש מדי יום. היה הסכום האגדי שבכיסו נשכח לחלוטין. חבריו שגילו את האוצר הבלתי מנוצל, סחבו אותו יחד עימם אל הבנק שבעיר הבירה. הסכום האדיר שהכילה ההמחאה, חולל מהפך בעולמו של הקבצן. גם חבריו הנאמנים יצאו נשכרים.
***
להשתנות, תשוקתם השקטה של אינספור בני אנוש. אדם מדשדש בביצת ההרגל, חוזר על אותם צעדים שמובילים לאותו מקום. נפשו משתוקקת להשתנות, לעלות על דרך המלך. וכאן אורב לו היאוש שקוע בכורסאת הקיבעון. חברים טובים מדברים על ליבו, משדלים ומציעים רעיונות. לפתוח ספר, להתנסות בעצה טובה. להתחיל התחלה חדשה, ולהאמין לצדיקים שמבטיחים שזה פועל. והיאוש העקשני טוען בעייפות 'עיזבו, ניסיתי הכל'.
העקשנות היא עונש. היאוש העייף הוא תוצאה איומה, ושניהם יחד מקבעים את הנפש בשיעבוד נעדר תקווה. האם ישנה דרך לקרוא לאסירי היאוש דרור? אם לדייק יותר. פורים הקרוב מבשר על תקווה של ממש, או שכדאי להסתפק בתקווה הצנועה שהחג יעבור לכל הפחות ללא עוגמות נפש?
לזכור את פגעי הייאוש
שבת 'זכור' נושאת עבורנו בשורה. "זכור את אשר עשה לך עמלק". בספרי רבינו מתגלה משמעות אותו זכרון. עמלק ביקש להפוך אותנו ליצורים מסופקים באופן תמידי, משוכנעים באמת ובתמים שאיננו מסוגלים לעשות מאומה. ואת המעט שאולי נצליח עדיף לדחות למחר. על העמלק הזה נצטוינו "תמחה". למחות את זכרו, דעותיו וייאושו העקשני.
וכעת נשאלת שאלת השאלות, היכן ואיך בדיוק מוחים את זכרו של העמלקי הארור. התשובה נעוצה בפורים. פורים הוא שער להכרה אמיתית במלכות השם, וכאן מצוי פתח החירות מיאוש.
אדישות היא מחלת דורינו. תוצאה ישירה מנשיכת הנחש העמלקי. אובדן החושים וחספוס היכולת לבוא לידי התפעלות, הם שמסתרים מאיתנו את מהותנו האמיתית כעם השם המתנשא למעלה מראש כל חוקי הטבע ופגעי הזמנים. מאורעות נוראות וניפוץ איתני הטבע מסוגלים להביא את הנפש לידי התרגשות. כך אירע ביציאת מצרים, כשנישאנו על כנפי נשרים וחזינו בקריסת אם הממלכות. כשמכירים בגדולת השם ומלכותו אשר בכל משלה, מסתלקת הקטנות והדאגות הגדולות מאבדות את טעמן האיום. אם יש מצווה להאמין, מדוע לדאוג.
פורים הוא הדרך לגאולה של פסח. הרמז הזה, מגלה רביז"ל (עי' ליקו"ת סי' ע"ד) טמון בפסוק "ממצרים ולא יראו פני ריקם" ר"ת פורי"ם. פורים מכיל כח אדיר של שינוי. שנוכל לצעוד ולקבל קדושת פסח לא בריקנות, רק עם התחלה חדשה.
לקרוא נכון את המפה
התקופה האחרונה איננה מניחה לעולם להיוותר אדיש. מאורעות שונות ומשונות פוקדות כל מקום וזירה. איתני טבע מחוללים מהומה. התרחישים ההזויים כולם עולים על בימת המציאות, והאדישות האנושית הצוננת נותרת פעורת פה מול חידלון האין – אונים. שליטים קורסים, מדינות נסחפות בטירוף מהפכני. ערים נמחקות מהמפה, הארץ רועדת והאוקיינוס רוגש בשצף קצף.
בשולי האירועים מוגיעים אנשים טובים את מוחם. מהרהרים, אפשר אולי יש כאן רמז דק לגאולה קרובה או קץ הימין… אחרי הרעש הגדול עדיין מתקשה הדעת האנושית לרדת אל תכליתם של דברים, להבין סוף כל סוף שאת הרעש וההמולה יצר אדון כל הארץ, למען ספר שמו בכל הארץ. שיכירו בני אדם ויבינו למי הכח והגבורה. מי שם חול גבול לים וגליו האדירים. מטרה אחת לסער הגדול, להביא אותנו לאמונה, השגחה, יראה ודבקות.
לכל זמן ועת, גם ליקיצה עיתוי. פורים הוא זמן של פקיחת עיניים. המגילה היא המחאה ויש לפדות אותה. מגילת אסתר היא סיפור. רוח הקודש מספרת לאן עלולה להוביל אותנו עקשנות של יאוש. נס המגילה התחולל רק בזכות ששמענו בסוף למרדכי היהודי. קצת לפני כן טעננו בפחד "לא נקראתי לבוא אל המלך זה שלושים יום". על מה אתה מדבר בכלל, מי מסוגל לגשת אל הקודש, איך שייך לפעול ישועה במצב רוחני ירוד שכזה. היו לנו גם טענות אל הצדיק, מדוע זה איננו משתחווה להמן. שייכנע כבר וזהו. אילולא הזריח עלינו אורו של הצדיק מרדכי, אוזלת היד והיאוש היו מובילות את כלל ישראל לאבדון מוחלט. נס המגילה התרחש מתוך התקשרות לצדיק. התפלה של הבעל כח המסוגל לעורר את מדות הרחמים העליונות. ההתקשרות שלנו סביבו, היא שהיפכה את פני המפה ברגע האחרון.
כוחו המופלא של פורים מופיע בכל שנה מחדש. זוהי המחאה חתומה בחותם המלך ויש לפדות אותה. אורו של פורים אמור לחולל בנו מהפך אמיתי. לגרום לנו להתנער מהיאוש העקשני. לפקוח עינים להשגחה וניסים. להכיר שגם בגלות והסתרה לו יתברך הממשלה, ובעינא פקיחא שומר על עמו ישראל באהבה. וכשרואים השגחה וניסים מתעוררת בלב חיות ושמחה לעבודת הבורא.
מי שמסוגל לגרום לנו להתעורר ולפדות את ההמחאה הגדולה המונחת ביד, הם חברים טובים. כשזוכים החברים ונפגשים בבית המדרש ומשוחחים. הם מזכירים זה לזה 'הבט וראה את האוצר המונח בידך'. מעוררים באחווה שיש דרך לפעול ישועה על ידי תפלה, ועוסקים יחד בהמשכת מקיפים מדעתו של הצדיק. החברים המקשיבים מסוגלים לעודד האחד את חבירו להתמיד ולנסות ולא להתייאש. להאזין לבשורת המגילה ולהיחלץ מהסתר פנים באור עינא פקיחא של רחמים עליונים. מצוות היום נועדו לעורר אחווה ורעות. מתנות לאביונים ומשלוח מנות מרבים אויר זך ונח בעולם וכשיש אחווה, ההמחאה לא נשכחת בכיס. אורם של מרדכי ואסתר מאירים בלב החברים.
בנוסף לכל ההתקדמות הרוחנית העצומה שיש למי שמקיים את הפגישה הזאת יום יום. יש עוד רווח מיידי שנעשה כבר בעצם הפגישה. ובכדי להבין אותי טוב, נצטרך להקדים ולחשוף כאן סוד גדול, שיודעים אותו רק מנהלי גמחי״ם להלוואות כספים.
סיפר לי פעם בעל גמ״ח אחד שיש לו בגמ״ח שלשה סוגי לווים: יש לווים שהם ממש מאה אחוז. לוקחים ומחזירים בזמן, אין בעיות ואין סיפורים ואין עיכובים; ויש סוג שני, שיש להם תקופות לא קלות אבל הם נמצאים בקשר מתמיד עם בעל הגמ״ח. הם מעדכנים אותו בקביעות לפני כל תאריך פרעון, האם להפקיד את הצ'ק בזמן או שיש עיכוב של יומיים, וגם אם חס ושלום הם ממש תקועים והחשבון בנק שלהם כבר מוגבל, הם טרודים לגייס כספים מכל מיני מקורות שונים בכדי לנסות לעמוד בהחזרים שהוסכמו ביניהם. במקרים כאלה – אומר בעל הגמ״ח – אין שום צורך מצידי ללחוץ על הלווה כי אני יודע שהוא עושה את כל מה שביכולתו, גם אם הוא לא מצליח בפועל לעמוד יפה בתשלומים כמו שסוכם מראש.
"אולי פעם אזכה בלוטו…"
אולם יש סוג שלישי של לווים, והם ממש לא בסדר. הם לא בקשר עם בעל הגמ״ח. חוזרים להם צ'קים והפלאפון שלהם שובת יומם ולילה. אתה מחפש אותם בנרות, ואין קול ואין עונה ואין קשב. ואם קרה נס גלוי ופגשת אותו בשטיבלאך הוא עונה לך בתנועות כאלה, נו, נו, כאדם השרוי בתענית דיבור. וכשאתה מגלה שהוא החליף מספר פלאפון, וסוף סוף יש לך את המספר החדש, והתקשרת אליו ממספר חסום (כי ממספר רגיל, הרי הוא לא יענה) הוא יענה לך בכזאת אדישות: תשמע, השם יעזור, יהיה טוב, אולי פעם אזכה במפעל הפיס או ב'יגדיל תורה' ואחזיר את כל החובות שלי…
האנשים האלה, מסיים בעל הגמ״ח את דבריו, מוציאים אותי מהכלים. עמהם אני נוהג בכל חומרת מידת הדין, אני מזעיק את הערבים, ופוסל אותם לצמיתות מקבלת הלוואות נוספות. ואז הוא אמר לי משפט סיום קולע: כלל גדול נקוט בידך, אם הלוה שלך לחוץ – תהיה רגוע. ואם הוא רגוע – תהיה לחוץ!
מה זה קשור אלינו?
ומה קשור כל זה לנושא שלנו?! פשוט מאד!
יש הקבלה מדוייקת בין יחסי לווה-מלווה ליחסים שבינינו לקדוש ברוך הוא. הקב״ה מלווה לנו מעת בואינו לעולם. אויר לנשימה, לב, מאכלים, חברים, הורים, אשה, ילדים, ומה לא. והוא מבקש מאתנו להחזיר לו באמצעים הללו תורה ומצוות ומעשים טובים. לפעמים אנחנו עושים את זה ולפעמים עושים להיפך.
זה שיש לנו יצר הרע גם הוא יודע. אבל זה שאנחנו אדישים ואפילו לא מרימים אליו טלפון, זה כבר משהו לא תקין. הלא יש לנו הסכמים עם הקב״ה, הכל כתוב שחור על גבי לבן בשולחן ערוך סעיף אחר סעיף. אם משהו לא דופק כמו שסוכם, עלינו להתקשר, להתנצל, לספר, להבטיח על העתיד, אבל למה לנתק את הפלאפון…
אם תשפוט את עצמך – לא ישפטו אותך!
למעשה. חז״ל רמזו זאת במאמרם (דברים רבה שופטים ה) אם נעשה הדין למטה אין הדין נעשה למעלה. ואם לא נעשה הדין למטה הדין נעשה למעלה. זאת אומרת, כמה שהאדם עומד מול הקב״ה ושופט את עצמו, הוא עושה דין למטה, וכשרואים בשמים שהאדם הזה לחוץ וטרוד – אין צורך לאותת לו ביסורים. אולם כשאין דין למטה והאדם מתהלך לו כאן כמו איזה תייר בנופש קסום, אז יש דין למעלה. איך אמרנו: כשהלוה אדיש – המלוה לחוץ. (יעויין אבות ג, טז).
הפגישה: "הנושא כבר בטיפול…"
הזוהר הקדוש, חושף בפנינו מעט מהנעשה ונשמע בעולמות העליונים. כדאי לשמוע. הוא אומר, שיש מלאכים מיוחדים שהתפקיד שלהם זה לעקוב אחר מעשיהם ודיבוריהם של בני האדם. הממונים הללו מצויידים במיטב המצלמות הדיגיטליות, המאפשרות הקלטה מלאה של כל מחשבה דיבור ומעשה. וכשהם מצליחים לקבל נתונים על משהו שנעשה כאן בעולם שלא כרצון השי״ת, הם מיד עושים ״מסיבת עיתונאים״ ביניהם, ופשוט מאוד, תופרים על האדם הזה תיק. עם הוכחות וראיות שהאדם הזה מורד במלכות שמים, והם נותנים שם גם כן חוות דעת מקצועית, באיזה עונש ראוי להעניש את האדם ומשפחתו, בממון, בבריאות או בשתיהן, לא עלינו.
אולם, אומר הזוה״ק, אם האדם הזה הספיק להקדים אותם ולספר להשי״ת את מעשיו הרעים. הוא מתוודה, מתנצל ומבקש על העתיד. הקב״ה לא רוצה אפילו לשמוע מהם מה קרה. התיק העבה שהם הכינו נזרק אחר כבוד ישירות לפח האשפה. דייני הבית דין של מעלה אומרים לכל המקטרגים: הנושא כבר בטיפול… (ע״פ זוה״ק פרשת בא דף מ ע״ב).
נו, משתלם להשקיע על זה זמן?
אם לא תשקיע על זה זמן, זה יעלה לך ביוקר. וחבל מאוד…
מאמר זה הינו חלק מסדרת מאמרי "הפגישה" שעוסקים במעלת וחשיבות ההתבודדות. קראו אותם – כאן
תפילה לזכות לבוא ולהשתטח על הציון הקדוש של רבינו נחמן בן פיגא זיע"א, באומן
חוברה על ידי הרה"ח רבי יצחק ברייטער זצ"ל, מגדולי חסידי ברסלב בפולין, הי"ד, בתקופה שבה, בגלל השלטון הקומוניסטי, לא ניתן היה להגיע לציון (כמסופר, בין היתר, כאן).
כעת, בעקבות מגיפת הקורונה שסגרה את הגבולות בין המדינות, הפכה התפילה הזו שוב לרלוונטית, ועלינו להתפלל ולבקש שנזכה, שוב, לעלות לציון רבינו הק' ולשפוך שם שיחנו לפני ה' יתברך
המאמר על בית הכנסת ברסלב פאר הנחל, בשכונת מאה שערים הינו חלק מסדרת מאמרי "בתי הכנסת של חסידי ברסלב", שפורסמה לראשונה בעלון "מימי הנחל", ע"י מכון "אלופי הנחל", ומתפרסם כאן ברשותם האדיבה
הבה נפנה מעט משכונת מאה שערים וסביבותיה, ונצפין אל עבר שכונת תל ארזה המובלעת בין שכונת עזרת תורה לגוש שמונים.
שכונה קטנה שכמעט ואין יודעים אותה בשמה, בית הכנסת עוד יותר קטן ואנשים בה מועטים, אבל זכתה להיות אכסניה נכבדה רבות בשנים לפעילות עניפה בקרב אנ"ש בני עיה"ק ואף מחוצה לה, גם זכינו כי בחודשים האחרונים היתה עדנה לבית מקדש מעט זה, אך בל נקדים את המאוחר.שמה באחת הסמטאות ששמה נאה לה: דובב מישרים, הרחק מעין רואים ומשאון העיר, שוכן לה בית המדרש קטן של אנ"ש בכמות אך אחד מהגדולים באיכות "פאר הנחל" – כשמו כן הוא; פאר והדר לאנשי הנחל נובע.
כחמישים שנות תורה תפילה ועבודת ה' ספוגים בין קירות ביהמ"ד, אף זכתה להיות אכסניה של תורה לחבורות הבחורים וכינוסים. לאחרונה זכתה לעדנה כאשר נתייס שם מנין לתפילת שחרית מדי יום, וגם חידשו את ההתאספות בסעודה שלישית מלבד התפילת במשך כל יום השב"ק.
לרגל ההתחדשות יצאנו להתחקות על שורשי בית המדרש זו שזכורה אצל המבוגרים לטובה ולברכה.
ייסוד ביהכ"נ
היה זה לפני חמישים שנה, בשנת תשל"א. ברסלב לא הייתה אז מה שהיא היום ומנתה משפחות מועטות, לעומת שאר הקהילות בעיר.
ובכל זאת, היו כמה אברכים שראו את הנולד, הגדיים שנעשו תיישים; הילדים שנהיו לבחורים והמה לאברכים ויש לדאוג להם שישאבו ממימי הנחל הנובע להספיג את אורו אל קרבם.
לשם כך נתעוררו שלושה אברכים ה"ה ר' יענקל פראנק ור' מרדכי טורץ ע"ה ויבלחט"א ר' יוסף שמעון ברזסקי ממונטריאל, לייסד ביהכ"נ בשכונתם, בהיות שדרו מרוחק מבית מדרשנו במא"ש.
מי שהחזיק בידם היה הרה"ח ר' אלחנן ספקטור זצ"ל, שאף הוא התגורר בקרבת מקום – בשכונת עזרת תורה, כאשר דאגתו היתה על כארבעים המשפחות המתגוררות בשכונה (תל ארזה) שעלולים להישאר מחוץ לברסלב חלילה, וייסוד ביהמ"ד תהיה להם לקרש הצלה. לשם כך אף בא בדברים עם הרה"ח רלוי"צ בנדר זצ"ל שיסכים עמהם לתועלת אלו שאין בכחם לשרך את רגליהם בקביעות עד בית מדרשנו במא"ש.
רלוי"צ אכן נטה לדעתו, כאשר הוא מדגיש לקיים את שני היסודות של מנין חסידי ברסלב: הראשון שיתפללו בזמן ק"ש הראשון כשיטת המג"א, והשני שבראש השנה לא יעשו מניין נפרד אלא יתפללו כולם יחד במניין הראשי בבית מדרשנו. למעשה בהוראת ר' אלחנן הרי שבשנה הראשונה לא ארגנו מניין גם ביום הכיפורים כדי לא לפגוע במניין הגדול במא"ש.
בתחילה נתייסד בית הכנסת בדירת מגורים בקומה רביעית, מעל דירת מגוריו של ר' מרדכי טורץ זצ"ל. ראשיתו של ביהכנ"ס היה בדלות ממש, אפילו לא היו שולחנות וספסלים – אבל שרתה רוח כזאת של התחדשות ואהבת חברים, עד שכאשר בעל הדירה הפסיק את חוזה השכירות בעקבות שמכר אותה לאחר, היה אצל המתפללים כמו תשעה באב… אז ניגשו להקמת בית הכנסת החדש היכן שעומד עד היום.
האש שלי תוקד…
מי שדאג בעיקר לצרכי ביהמ"ד בימים ההם היה הרה"ח ר' יוסף שמעון הכהן בארזעסקי שליט"א, שהיה עוסק בזה במסירות נפלאה, בישרותו נשא חן בעיני הקהל שהחזיר לו אהבה וחיבה. בהיות והרה"ח רי"מ שכטר שליט"א היה נמנה על ועד ביהכ"נ היה ר' יוסף שמעון עולה אליו בכל עת לתכנן את כל הליכותיו בצדק וביושר.
כן שימש כגבאי ביהכ"נ הרה"ח ר' מרכי טורץ זצ"ל, שהיה מסור עד למאד לכל עניני בית הכנסת, והיה הרוח החיה באופנים, כאשר הוא משמש גם כחזן ובעל קורא ואף היה מוסר שיעורים ברבים. כך מספרים הרה"ח ר' אהרן דוד ברזעסקי שיחי' והרה"ח ר' משה בריינעס שיחי', ממתפללי ביהכנ"ס, על מסירות של ר' מרדכי טורץ:
"כדרכו של ר' מרדכי, שהיתה בו נחישות לכל דבר שבקדושה, לא נרתע משום מכשול. גם כשהיו זמנים קשים לא אמר נואש והמשיך כל הימים במסירות נפש לדבוק בחיזוק בית הכנסת. אפילו בשכבו במיטת חליו שנפטר ממנה לפני שנים ספורות, מטושטש אחר ניתוח, זכר להורות לבניו וחתניו שיתפללו את תפילות היו"ט המתקרב בבית הכנסת "פאר הנחל" כדי לחזק את המנין בהיעדרו".
"אחת מהתקנות היא שלא להתעסק בביהמ"ד כי אם לתורה ולתפילה"
לפנינו תיאור על הנעשה בביהמ"ד מיד אחרי פתיחתו מתוך מכתב שכתב הגרי"מ שכטר לידידו ר' הרשל ואסילסקי בו מספר לו כל ההשתלשלות: בהיות כי ב"ה ברוב הלל והודיה נפתח בית מדרש לתורה ותפילה בשיכון שאצל קלויזענבורג, היינו שאצל ישיבת טשעבין בירושלים, ששכרו שני חדרים בקומה ד' בבנין חרדים (שכר הדירה וכו' עולין לד' מאות לירות לחודש(. בבית המדרש מתפללין משלושה עד ארבעה מנינים קהל חשוב של אברכי אנ"ש ת"ח יראים ושלמים בצוותא בלימוד ובתפילה ובלימוד סיפורי מעשיות אחר תפילת שחרית של שבת. וגם בסעודה שלישית נמצאים אברכים שאומרים תורה בליקוטי מוהר"ן…
חיזקתי את המנהל של בית המדרש הנ"ל הרה"ח יוסף כהן בארזעסקי שליט"א שיקח אברך תלמיד חכם שילמוד בכל לילה שיעור לפני אברכים ובעלי בתים, בשולחן ערוך ובגמרא, כי דבר זה מקרב מאד את השכנים והסמוכים ויוצא מזה קידוש השי"ת, ושם רביה"ק, והסכים על ידי. ולקח אברך חשוב מאד מאנ"ש, שמו רבי מרדכי טורץ שליט"א, והוא לומד כבר בכל לילה ש"ע וגמרא בסברא נעימה.
וגם תלו בכותל הביהמ"ד תקנות, ואחת מהתקנות היא שלא להתעסק בביהמ"ד כי אם לתורה ולתפילה ולא להכניס כאן שום ענין של חילוקי דעות, לא חיצוני ולא פנימי.
אחד מזקני אנ"ש שמתפלל שם הוא הגאון הצ' רבי אלחנן ספעקטאר שליט"א ויושב ומקשיב את התורות מהאברכים.
מהר ושדה לבית כנסת
בית כנסת זו היתה ביהכ"נ החסידי הראשון שנוסד בשכונה.
בתחילה נוסדה ברח' עזרת תורה בדירת מגורים שמעל בית ר' חיים קירשנבוים. הדירה היתה ממוקמת בעליית הבנין והיו צריכים לעלות אליה באמצעות שישים מדרגות. אך המתפללים המסורים, למרות שהיו ביניהם כאלו שלא נימנו על הגיל הצעיר עלו את כל הקומות במסירות נפש כדי להתפלל במנין יחד עם אנ"ש.
לאחר מכן, כשבעל הדירה החליט למכור את הדירה כאמור, היה זה אחד מהחבורה ר' חיים נחמן מרגליות שהמציא את המקום הנוכחי בו קיים בית המדרש עד היום.
ר' חיים נחמן שימש כמנהל עבודה אצל ר' אברהם טרגר שהיה אחד מהקבלנים שבנו את השכונה. כך ידע על מיקומה של קומת קרקע פנויה ברחוב דובב מישרים והציע זאת לגבאי ביהכ"נ. הללו שמחו על כך כמוצא שלל רב ומיהרו לרכוש את המקום ולהעביר לשם את פעילויות ביהכ"נ לרווחת המתפללים.
אך ר' חיים נחמן לא הסתפק בכך, רק עמל במו ידיו להכשיר את המקום לשמש לבית מקדש מעט, ריצף את כל הבית והחצר, תיקן את השיש וגם בנה המחיצות מאלומיניום לעזרת הנשים שמפארים את ביהמ"ד עד היום.
כן המשיך לדאוג תמיד לאחזקת המקום, אם זה הכנת סלטים לסעודה שלישית [ולציין כי בנו ר' יחזקאל שרגא שיחי' ממשיך בזה עד היום] או הכנת סעודת הילולת רבינו הק', אם זה כיבוס המפות לכבוד שב"ק ועוד למען לא יחסר המזג. כן היה האחראי לנר התמיד בביהכ"נ ואף המציא פטנט מיוחד שלא יכבה הנר מהרוחות ולא ישחיר את כותלי ביהמ"ד, ממנו הועתק לבתי כנסת רבים.
בין זקני תושבי השכונה מקובל, כי המקום בו עומדת ביהכ"נ כיום היתה מקום התבודדותו של החסיד ר' יעקב גדליה תפילינסקי באותן שנים בהם היה עדיין מקום זה חלק מה'פעלד' בו היו יוצאים אנשי שלומינו מחוץ ליישוב לקיים את עצת הניעור בלילה.
פנים בית הכנסת פאר הנחל
השיעורים והחבורות במשך השנים
כאמור, קבע הרה"ח ר' אלחנן ספקטור את מקומו בביהכ"נ לתורה ולתפילה. זאת ועוד, על אף שבדרך כלל לא היה מדבר ברבים, אך בבית כנסת זו היה מורגש עליו כי בהיות והציבור רובם צעירים שחסרה להם עדיין שימוש חכמים היה מרבה 'לזרוק' אמרות נאות ושיחות או להוסיף חידושים והארות תוך כדי לימודו ושיחותיו עם המתפללים והלומדים.
בתחילה נהגו מחמת חשיבותו וזקנותו להמתין עליו בחזרת הש"ץ, אך ר' אלחנן שסלד מן הפרסום היצר לו הדבר מאוד ותלה מודעה על הקיר בו כתב כמה זמן צריך לקחת עד יוצר וכמה עד שמו"ע וכמה זמן תפילת השמו"ע, כאשר על כל דבר הוא מוצא רמז וגימטריא מיוחדת ושם כתב לא לחכות עליו בחזרת הש"ץ ואף עמד על כך בתקיפות עד שעלתה בידו.
תקופה מסויימת, היה מופיע מידי ליל שישי הרה"ח ר' נתן ליברמנש שליט"א למסור שיעור בספרי רבינו הק' בהתעוררות נפלא לפני עשרות בחורים ואברכים.
שיעורים אלו היוו מוקד ההתחזקות להיאחז באילן החיים של רביה"ק ותלמידיו.
כן היתה תקופה ארוכה שהיו מתאספים כעשרים בחורי חמד בכל מוצאי ש"ק לסעודת מלוה מלכה, עם זמירות וריקודים, והרה"ח ר' יעקב מאיר שכטר נושא מדברותיו. כמו נערכה שם סעודת ראש חודש בהשתתפות כמה עשרות אברכים.
מספר אחד השכנים: פעם אחת בשעה מאוחרת בלילה אני מבחין באור הבוקע מחלונות ביהכ"נ, עליתי והצצתי בפנים והנה אני רואה איך שהגאון ר' פנחס פרנקל יושב עם הרה"ח ר' נתן ליברמנש ומשוחחים בעבודת ה'. "המחזה הזו לא ימוש מזכרוני" הוא מסיים.
מוסרי השיעורים והמתפללים
הרה"ח ר' מרדכי טורץ זצ"ל היה מוסר לפעמים שיעורים בדף היומי 'במתיקות מיוחדת' כעדות המשתתפים וכן בשבת קודש בסעודה שלישית ועוד. כן אנו מוצאים את ר' משה נחום הורביץ בין אלו שהיו נושאים דברים בשבת בבוקר בספה"ק סיפורי מעשיות ובסעודה שלישית ועוד.
בין חשובי המתפללים נמנו: ר' בנציון קנייבסקי ז"ל, ר' אברהם מרגלית, ר' ברוך ואחיו ר' ישראל דוד קרמר, ר' יעקב דב טרם שנסע להתגורר בחו"ל [וכאן בין כותלי ביהכ"נ חיבר את פירושו הנודע "ישועות יעקב" על המדרש רבה]. ר' יעקב מלמד קבע את מקום תפילתו בביהכנ"נ לתקופה מסויימת, כמו כן ר' פנחס פרנקל היה מהמתפללים הקבועים בעת שהיה עדיין מתגורר באיזור וגם לאחר מכן כאשר לכהן לכהן כרב שכונת אונסדורף ועבר לגור ברחוב סורוצקין היה מגיע במסירות כדי להתפלל עם אנ"ש. ר' קלמן רוזין, ר' יעקב לייב שטרן, ר' יצחק גולדברג – יאדלר. כמו כן היה נמנה על המתפללים הקבועים הרה"ג ר' יהושע לייב חשין זצ"ל (סביו של מיודענו ר' שמואל מאיר הי"ו) על אף שלא נמנה בין חסידי ברסלב אך הטעים את קביעותו בזאת "שהוא רוצה להתפלל במניין שהמתפללים טובלים במקוה". גם ר' נחמן פנחס יאבלום ז"ל היה מגיע תקופה ארוכה להתפלל בביהכ"נ.
בין אנ"ש יש כאלו שהתגוררו בשכנות לביהכ"נ ובאו להתפלל שם באופן קבוע עד שזכו בעצמם להתקרב לאורו של הנחל נובע.
שיעור דף היומי בן 7 מחזורים שיעור דף היומי הראשון בשכונה נוסדה בבית כנסת זו. בתחילה שימש הרה"ג ר' יעקב מאיר זוננפלד כמגי"ש ומאז שעבר לשמש כרב ברכסים ממלא את מקומו גיסו הרה"ג ר' שבתי פיין. במסגרת שיעור זה כבר זכו המשתתפים ללמוד את כל הש"ס במשך ששה מחזורים ועתה אוחזים במחזור השביעי.
זכרון לאחד מבני החבורה
אי אפשר מבלי להעלות את זכרונו של הגבאי הבלתי נשכח הרה"ח ר' יהושע העשיל קלפהולץ ז"ל.
ר' יהושע נולד לאביו ר' חיים יעקב מאנשי ירושלים של מעלה, ובימי בחרותו זכה להתקרב לאור רביה"ק הננמ"ח זיע"א.
לאחר נישואיו, עבר להתגורר בתל ארזה, והיות וזה היה בתקופה בה נוסד ביהכ"נ, שיעבד את עצמו תיכף להיות שמש בביהכ"נ. במו ידיו היה מטאטא ושוטף את הריצפה, פורש את המפות לכבוד שבת קודש ועושה כל מלאכת הקודש.
הרה"ח ר' אלחנן ספקטור אמר לו פעם כי "על דבר אחד הוא מקנא בו, על זה שמעולם אינו מצליח להקדימו בביהמ"ד", כי תמיד היה ר' יהושע העשיל נמצא עומד על משמרתו עוסק בעבודת הקודש, וכך היה תמיד הראשון לפני המתפללים ובמרבית הפעמים גם האחרון…
ר' יהושע העשיל גם שימש כבעל תפילה בשבת סליחות ויום כיפור, ובקולו הערב היה מתחנן לפני בוראו וסוחף אחריו את כל הציבור הק' בהשתפכות הנפש. כן היה מותיקי המשתתפים בשיעור דף היומי בביהכ"נ.
ר' יהושע נפטר בט' תמוז תשס"ה והלויתו יצאה מביתו השני – ביהכ"נ פאר הנחל, שם הספידו מרורות ידידו הרה"ח ר' מרדכי טורץ. יהא זכרו ברוך.
תקנות בית המדרש
להלן תקנות ביהמ"ד מתוך שלט שהיה תלוי בשנים עברו על כותל ביהמ"ד (נזכר כמה פעמים בחיבה יתירה ב"אוסף מכתבים" להרה"ח ר' יעקב מאיר שכטר שליט"א, כאשר הוא מתכתב עם החסיד ר' הערשל וואסילסקי אודות ביהכ"נ)
לכל אנ"ש היקרים הנקראים ע'ש רבינו ז"ל ה' עליהם יחיו.
מטרת קימת ביהכ"נ הזאת הוא לאחד את כל אנ"ש הגרים מריחוק מקום מבית מדרשנו הקדוש במאה שערים.
"להתחזק ולהתחדש בדרכי רביז"ל ובעצותיו הקדושים"
אנו תפילה להשי"ת שתשרה שכינה במעשי ידינו והבית הזה יהיה מקום תורה ותפילה, מקום אהבת חברים ואחדות אשר כל קיומינו תלוי רק בזה שכל אחד יראה ויבקש רק הנקודה טובה בחבירו כמו שלימדנו רבינו ז"ל.
בכדי שנוכל להמשיך בניהול וקיומו של הביהכנ"ס, אנו מבקשים מאד מכל באי ביהכנ"ס שישתדלו למען טובותינו ולמען השלום למלאות אחרי התקנות דלהלן:
– הבית הזה מוקדש לתורה ולתפילה ואין רשות לשום צד להביא כאן עניין פוליטי וחילוקי דעות משום עניין שהוא, והמשכיל יבין…
– לא להפריע בשעת קיום שיעור כללי אפילו בלימוד ותפילה, ומי שרוצה ללמוד או לעסוק בתפילה בעת השיעור עליו להכנס בחדר השני.
– אין לרדת להתפלל לפני התיבה כי אם ברשות הגבאים
– כל מנהגי ביהכנ"ס הזאת יהיו כמנהגי בתי הכנסת של אנ"ש היקרים.
– משום לא פלוג… אין להביא ילדות לביהכנ"ס בכל גיל שהוא
ארגון "מבועי הנחל"
סקירת פעילות ביהכ"נ לא תהיה שלימה מבלי להביא ולו סקירה מתומצת, על פעילות אגודת "מבועי הנחל", שהיתה עמוד התווך של חסידי ברסלב באותן הימים, ומעוז שבתה היתה ביהכ"נ פאר הנחל ומייסדיה.
אך טרם כל, עלינו להעלות על נס את הרוח החיה שהלכה לפני המחנה, ה"ה הרה"ח ר' מרדכי טורץ גבאי בית המדרש, שיזם והקים את אגודת מבועי הנחל ועמד בראשה במסירות נפש עצומה.
הוא הגבר הוקם על, שנטל על שכמו לסבול עולם של חסידי ברסלב, והיה לרוח החיה באופנים לכל דבר כינוס והתאספות, במיוחד לצעירי הצאן בחורי החמד והאברכים יחד עם המבוגרים, למען ידע כל אשר בשם 'ברסלב' יכונה, מה הם דרכיו ועצותיו של רביה"ק ותלמידיו ומה זכותו להיקרא 'ברסלב'ר חסיד'.
כך בפעילות ארגון מבועי הנחל כפי שנסקור להלן על קצה המזלג, כך בייסוד תלמוד תורה "תורה תמימה" וכך בכל שאר פעולות הקודש כולן שווין לטובה, שהיה עושה ומעשה בכל כחו, אונו ומרצו ובודאי יזכרוהו חסידי ברסלב לטובה ויהו כל הפעולות הנפלאות טובה לנשמתו ובגן עדן תהא מנוחתו עד יקיצו וירננו שוכני עפר במהרה.
***
אגודת מבועי הנחל פעלה בכל התחומים הנצרכים הן אצל האברכים הן אצל הבחורים וצעירי הצאן, כאשר גולת הכותרת היתה הו"ל של הירחון "מבועי הנחל", שיצא לאור בין השנים תשל"ח-תשמ"ה (??).
הבה נפתח את הירחונים ונקבל הצצה חטופה לשלל הפעילות כפי שתועדה בירחונים התקופתיים, וכל שאר מעשי תקפם הלא הם חרוטים שם לדורות עולם.
ההתייסדות
בשנת תשל"ו התעורר הצורך ללכד את בחורי החמד דרי עיה"ק ירושלים, לשם כך ייסדו כמה אברכים בעלי שאר רוח את הארגון "מבועי הנחל". לצורך קיום הפעילות מצאו את ביהכ"נ "פאר הנחל" כפינת יקרת מתאימה לכל פעולותיהם הברוכות, בהיותה הרחק משאון העיר והמולת בית המדרש הגדול.
ביום הילולת רביז"ל התקיים כינוס היסוד בהשתתפות כ-180 בחורי חמד, כאשר הרה"ח ר' לוי יצחק בנדר הגיע לפאר את המעמד בהשתתפותו. במהלך הכינוס נשאו דברים הבחורים ר' משה גדליה אנשין ז"ל ולהבחל"ח ר' אברהם שמעון בורשטיין שליט"א.
בכך נפתח "ארגון הצעירים" לבחורי החמד עם פעילות שבועית וחודשית, כגון סעודת מלווה מלכה שבועית בהשתתפות חשובי אנ"ש ביניהם הרה"ח ר' יעקב מאיר שכטר, שהיה נושא מדברותיו ולאחר מכן יוצא יחד עם הבחורים לקיים עצת הניעור בלילה בשדה הסמוכה.
באחד מהסעודות הללו הנהיגו לראשונה לוח לימוד יומי בספרי רבינו הק' שהיה יוצא אחת לשלושה חדשים, בתחילה היה שם רק סדר אמירת דף ליקו"ת ביום ובהמשך הוסיפו סעיף שו"ע ואחד מספרי רבינו ליקו"מ או עלה לתרופה ועוד… הרבה בחורים העידו שרק בזכות לוח לימוד זה הם זכו להתחיל להגות בספרי רבינו ז"ל ועברו באמצעותו על כמה וכמה מספרי רבינו.
בימי חוה"מ התקיים כנס לבחורים בביהכ"נ פאר הנחל בו שמעו גם דיבורים מזקני וחשובי אנ"ש.
אברכים
עם הזמן החלו לקיים גם פעילות לאברכים, במסגרתה היו מתאספים מדי חודש לסעודת ראש חודש, לפעמים בביהכ"נ, לפעמים בהיכל ביהכ"נ שבת"ת תורה תמימה דאז או בשאר מקומות, כאשר חשובי ומשפיעי אנ"ש היו באים להשמיע מדברותיהם, ביניהם ר' נחמן בורשטיין ור' מרדכי טורץ ז"ל ולהבחל"ח הרה"ח ר' יעקב מאיר שכטר ור' משה קרמר ועוד.
מדי ראש חודש היו מעוררים להתחזק בעניין אחר. לדוגמא, בסעודת ר"ח ניסן תש"מ אנו מוצאים כי האברכים קיבלו על עצמם להתחזק בשמירת הדיבור בביהכ"נ, כאשר האברכים מגדילים לעשות, וחותמים בחתימת ידם על קבלה שלא לדבר בביהכ"נ מתחילה ועד סוף. כן אנו מוצאים בר"ח אדר תשל"ט כי התקבלה ההחלטה להתחיל ללמד יחד את התורה הזמנית ביחידות ובחברותות, וכן להתבודד על פי התורה ולומר התפילה שעל התורה ואף חילקו בכל פעם קונטרסים עם התורה והתפילה.
כן היו מארגנים מדי שנה סעודה בליל הילולת רביה"ק בסוכת ביהכ"נ, בהשתתפות חשובי אנ"ש, וכך, בין השאר, אנו מוצאים כי בשנת תש"מ פיאר בהשתתפותו החסיד ר' צבי יוסף ואסילסקי מארה"ב – שהיה מלוה מקרוב את כל פעילות הארגון בממון ובטירחא.
כמו כן היו האברכים מתאחדים מדי פעם לתפילה בכח ועוד שלל פעילויות בעבודת ה' והתקרבות לרביה"ק.
צעירי הצאן
לאחר מכן ייסדו 'חברה' לצעירי הצאן, כאשר הר"ר משה גדליה אנשין משמש כמשגיח, על אף היותו בחור, ואתו עמו להבחל"ח הר"ר אלעזר אנשין.
מדי פעם הביאו אברכים מאנ"ש לדבר לפני הילדים, כגון הרה"ח ר' יצחק גרשון ברזסקי ועוד.
תקופה מסויימת התקיימה אסיפה שבועית בשם "אז נדברו", בה ישבו הילדים עם המשגיח למעין 'שיחת חברים', להלעיט את לבם הטהור בדיבורים מתורת רבינו ז"ל ותלמידיו עוד משחר טל ילדותם.
ירחון מבועי הנחל
מאוחר יותר החלו להוציא את הירחונים הנודעים "מבועי הנחל", בהם נקבצו מאמרים מובחרים, לליבון תורות רביה"ק ותלמידיו, מעוטרים בשיחות ופנינים, אמרות וחרוזים וכן מאמרים נכבדים מזקני וחשובי אנ"ש, כמו גם עדכונים על הנעשה בפזורות אנ"ש.
בירחון זה הועלו לראשונה על מכבש הדפוס חידושים מאנ"ש לפי סדר התורה הזמנית ועוד. במשך כשבע שנים התקבל הירחון מדי חודש בהערצה אצל אנ"ש בכל מקומות מושבותם, ועד היום מהווה הירחון הזה במה נכבדת להרבה עניינים העומדים ברומו של עולם ועוסקים בליבון משנת ברסלב המסורה לנו מדור דור.
כן היה פעיל למשך תקופה "כולל מבועי הנחל" בשעות של לפנות בוקר.
בנותן טעם להביא כאן מתוך משא שנשא הרה"ח ר' משה גדליה אנשין ז"ל בכינוס חול המועד פסח שע"י מבועי הנחל:
המיוחד שבועידה זו – אמר – שקדמו לכך דיונים רבים משך החדשים האחרונים, דיונים לשיפור כל צורת הארגון בכללותו; היתה זו יזמת הבוגרים שבצעירים שבאו והתענינו אצל האברכים, שבעבר היוו את הרוח החיה בארגון, היאך ובמה ניתן להביא את הארגון לידי התרעננות ויעול יתר בכל מערכותיו – מערכת השיעורים בספרי רבינו זיע״א המתקיימים על ידי חשובי אנשי שלומינו; הגדלת מספר המשתתפים בהם; הידוק האחדות והקשר בין הצעירים ובעיקר, העלאת הרמה והשייכות לעבודת השי״ת באמת, כפי שרצה רבינו הקדוש.
למאז התקיים הכנס הראשון לצעירי חסידי ברסלב לפני יותר מעשר שנים ועד היום – הכריז ר״מ אנשין – עדים אנו לשיפור אחר שיפור בשורות הארגון. אך מה היה תמיד סוד ההצלחה – שאל – התארגנותם של הבחורים מעצמם ומרצונם. בחורים בני שבע עשרה שמונה עשרה ארגנו שיעורים והלכו מצעיר לצעיר להשפיע עליו שיבוא וישתתף. אכן הצעירים עצמם הם המשפיעים הסובים ביותר על החברים, לא אברכים העומדים בראש הארגון יעשו בהצלחה כפי שעושים זאת בני הארגון עצמם. גם היום באה ב״ה כל היזמה מצד צעירים צמאים לדבר ה', אך משימתם קשה היום פי כמה וכמה מכיון שהקהל גדל בלע״ה. אך לפני כמה עשרות שנים – סיפר – היו חסידי ברסלב מיעוס זעום כאן בארץ ישראל ואילו כיום ב״ה יש לנו בירושלים בלבד יותר ממאה צעירים חסידי ברסלב.
״מטרתו הראשית של הכנס היום היא – אחדות; לגרום לאיחוד חזק בין הבחורים, כי יודעים אנו מהנסיון, ששני צעירים יכולים להשתתף שנים בשיעור אחד ולינוק חיות נפלאה ממנו, ומאידך לא להכיר בכלל אחד את משנהו. עלינו אפוא לדאוג מהיום והלאה שיתעניינו איש ברעהו וישתדלו להתאחד. ומה איכפת לי הדבר, ישאל השואל, אם אין מכירים זה את זה, בכן רבותי! עובדא היא שאם אין אחדות, אם אין אחד מכיר את השני, מגיע זמן – אם לא עכשיו הרי אחרי הנישואין – שמאבדים את כל הקשר לברסלב, אין מכירים שם איש ואם גרים קצת רחוק, למה לבוא לבית המדרש דחסידי ברסלב?! … ואז, כאשר יש לזה בן, אין זה יודע כבר ולא כלום על החסידים וכך נידחות נשמות, אך ורק בגלל חוסר ההיכרות בין הצעירים. לא כן כאשר נגביר בינינו את האחדות, כבר לא ינתק אף פעם הקשר; ואפילו ממרחק יבוא האברך אל בית המדרש כדי לראות את ידידיו, לבו ימשוך יותר לחברת החסידים מכיון שיש לו ביניהם מכרים, ואגב כך כבר יאזין יקשיב לשיעור בליקוטי מוהר״ן וכו".
***
לאחרונה זכה בית הכנסת לעדנה, כאשר כמה פעילים מסורים חידשו את שלשת התפילות היומיות במקום, כן חידשו את הסעודה שלישית מדי שבוע, יחד עם פעילויות תקופתיות כגון סעודת ר"ח וכו', כאשר המקום משמש כאבן שואבת לבחורים הלומדים בישיבות באיזור לחבורות ועוד, זאת מלבד התפילות בשבתות ומועדים, ועוד מתכננים לבנות שם חדרי התבודדות ועוד. כה לחי.
יש תורה של תלמיד חכם אמיתי, ויש תורה של תלמיד חכם 'שד יהודאי'. וההבדל ביניהם הוא שהתורה של ה'שד יהודי' היא בבחינת 'אוירא דעלמא', שהם דברים הפורחים באויר, ואילו התורה של תלמיד חכם אמיתי היא בבחינת 'אחיד שמיא וארעא' שאינה פורחת באויר, אלא מחוברת היטב למעלה ולמטה.
ולכן ה'שדים יהודאים', אפילו שגם הם מדברים בדרך משל ומליצה וטעמים נפלאים, ובני אדם נהנים לשמוע את דברי תורתם, אך למעשה הם מייגעים האנשים שבאים לשמוע אותם, כיון שאין בשמיעתם שום תועלת, מאחר שאינם מגלים עצות למעשה איך לעבוד את השי"ת. אבל התורה של התלמיד חכם האמיתי, נוגעת עד לארץ ממש, עד למידתו של השומע בכל מקום ודרגה שהוא, אפילו בדרגה נמוכה מאד, ולכן הם תועלת לשומעים.
וזה היה הויכוח בין 'סבי דבי אתונא' [-חכמי יון] לבין רבי יהושע בן חנניה. כי הם היו חכמים מופלגים, שכל העולם התפעל מחכמתם, עד שקיסר רומי לא האמין שרבי יהושע בן חנניא [שהיה חכימא דיהודאי] יהיה גדול מהם, כמובא בגמ' (מסכת בכורות ח:).
"שכל חכמתו הוא רק חכמות היהדות, שהיא חכמה תכליתית, כי אין לו שום חכמה של הבל, הן חכמות חיצוניות של פילוסופיא ממש, הן חכמות העולם, רק כל חכמתו היא חכמה יהודיית איך להשיג את התכלית הנצחי שעוסקין בזה ישראל, שעל כן נאמר עליהם רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה". (לקוטי הלכות הלכות שבת הלכה ו).
ואותם זקנים חכמי יון, בוודאי היה להם כל מיני פילוסופיות ותורות על תפקיד האדם במוסר ומידות טובות, אך למעשה נשאר הכל 'מלמעלה', במילים ומליצות בלבד, באופן שאינו משנה כלל את האדם מרע לטוב, כידוע שהם עצמם היו אנשים מושחתים.
וכמו שהגדירו הקדמונים (רבי יהודה הלוי) את חכמתם: 'ואל תשיאך חכמה יוונית אשר פרח לה ופרי אין' – חכמה יוונית אמנם מושכת עין ושובה לב ביופיה כפרח, אבל אי אפשר לשבוע ממנו. כך היה להם דרשות וספרים יפים ומושכים, אבל כל זה 'מרחף באוויר', ולא יורד למעשה שישנה את האדם לטובה.
* * *
וכל זה מרומז במעשה מחכם ותם (סיפורי מעשיות מעשה ט), שה'חכם' ידע כל כך הרבה, ולמד כל החכמות, להיות צורף בזהב ויהלומים, ואומנות הרפואה, ובכל זאת לא השתמש בזה כלל, רק נדד והסתובב ממקום למקום וממדינה למדינה 'באווירא דעלמא'. ולעומתו ה'תם' ידע רק מעט, והיה רצען פשוט, אבל השתמש בידיעה שלו, וטרח ויגע במסירות במלאכתו, עד שזכה והגיע לשיא הדרגות.
ובצורה כזאת צריך שיהיה הלימוד 'בין שמיא לארעא', כמו שאנו מתפללים כל יום (בברכת אהבת עולם) "ותן בליבנו בינה להבין ולהשכיל, לשמוע ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים" – שהלימוד יביא אותנו לקיים את המצוות לעובדא ולמעשה, כי לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה.
וזה נקרא "אחיד שמיא וארעא", כי ה'ידיעה' הוא דבר גבוה כמו 'שמים', וה'עשיה' הוא למטה בגשמיות הארץ, וצריך לחבר את שניהם כאחד, שכל ידיעה שהאדם משיג – צריך להורידה למעשה בעשיה דקדושה ולהתפלל ולשפוך את הלב על זה שנזכה לקיימה ולא שיישאר כידיעה בעלמא.
וזה מה שגילה רבינו הק' על החשיבות 'לעשות מהתורות תפילות', לעשות מ'דעת' – 'עשיה', וכפי שאכן עשה מוהרנ"ת, שלקח הספר הק' "ליקוטי מוהר"ן" שמלמד את האדם דעת הכי גבוהה שיש, והורידה למעשה בספרו "ליקוטי תפילות" לבקש ולהתחנן בפשיטות שנזכה לקיימה למעשה, וכן בספרו "ליקוטי הלכות" רואים בחוש איך כל מושג והשגה עליונה של רבינו יורד למעשה עד למטה בתכלית העשיה בכל מצב ועניין.
"כי דברי רבינו זכרונו לברכה הם כלליות גדול מאד מאד, וכל תורה ותורה כלולה מכל התורה כולה ומכלליות ישראל ומכלליות כל הדברים שבעולם. וכל אדם כמות שהוא, בין אם הוא בתכלית מדרגה העליונה, בין אם הוא בתכלית דיוטא התחתונה, הכל כאשר לכל, מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין, כולם יכולים למצוא עצמם, עם כל בחינותיהם, בתוך כל תורה ותורה של רבנו הקדוש והנורא זכרונו לברכה" (הקדמת מוהרנ"ת – ליקוטי תפילות).
בפרשת השבוע, אנחנו מתחילים לקרוא על ירידת עם ישראל למצרים ועל השעבוד הקשה ששעבדו המצרים את העם, "ויצעקו בני ישראל אל ה' מקוצר רוח ומעבודה קשה, ויאנחו מן העבודה", עד אשר התגלה השם יתברך למשה בסנה, ושלחו לבשר את בשורת הגאולה לעם ישראל.
בכמה מקומות, כמו גם בספרי רבינו, מבואר שגלות מצרים כוללת בתוכה את כל הגלויות שעוברות על עם ישראל בכלליות – ועל כל יהודי ויהודי בפרטיות – בכל דור ודור. כל אחד מאיתנו, שנפשו גלתה מבית תענוגותיה הרוחניים, מבית ה', והיא משועבדת לגלות התאוות והבלי העולם הזה ולפיתויי היצר, הרי הוא בגלות מצרים. נפשו במיצר, במצור ומצוק. במקום שתהיה בת חורין למלאות משאלותיה ולהתענג על זיו ה' ותורתו, הרי היא מושלכת בטיט-היוון של הבלי העולם הזה המשעבדים אותה וממררים את חייה.
אכן, עיקר הגלות היא גלות הדעת. ברגע שאדם מאבד את הדעת הקדושה, האמיתית והנכונה, הרי הוא מוטל בגלות. הוא מאבד את שפיות דעתו הקדושה ומחליף טוב ברע, חיי עולם בחיי שעה, הנאות נצחיות ואמיתיות בהנאות חולפות ומדומות, ונפשו נופלת בגלות, אל תוך כל השעבודים הגשמיים.
ומאידך – גאולת נפשו של האדם היא ה"דעת". כי כאשר אדם זוכה ומאירה בו הדעת הקדושה ובעיניו יראה ובלבבו יבין שכל הנאות העולם הזה הן שקר וכזב, ואין בהם אלא אחיזת עינים גדולה וכולם אינם אלא מרירות ויגון ואנחה, בזה הוא נגאל, ונפשו שבה מכל המקומות הנחותים והרעים שגלתה לשם, כי אז נפשו חוזרת לכסוף אל ה' יתברך, אל תורתו ואל מצוותיו ושבה אל שרשה: להתענג על זיו ה'.
בכך מסביר לנו מוהרנ"ת את טעם הגזירה שגזרו המצרים להשליך כל בן הנולד לאם מישראל ליאור להמיתו. כי הרי כל תכלית מצוות פריה ורביה, תכלית הבאת ילדים לעולם, מבאר מוהרנ"ת, היא אך ורק כדי להביא לעולם עוד ועוד יהודים המאמינים בה' יתברך, מקבלים עליהם את מלכותו ועובדים לשמו (וזו היא תכלית בריאת העולם בכלל: כדי שימליכו הברואים את הבורא). ובזה נלחמו המצרים בכל תוקף, בזאת לא רצו, שתמשך הדעת הקדושה מדור לדור. הם רצו למחוק ולהשכיח מאיתנו את הדעת הקדושה חס ושלום.
ומה עשו אבותינו במצב זה?
מה עושים כאשר ניטל מבן אדם כל המוח, כאשר אין לו עוד שום דעת דקדושה, שום השגה רוחנית וכולו משועבד לפיתויי הבלי העולם הזה, ומנפשו ניטלה, כביכול, החירות להתקרב לה'?
אומרת לנו התורה: ויצעקו בני ישראל אל ה'! זוהי העצה!
וברגע שפותחים את הפה וצועקים לה' יתברך: "רבונו של עולם! מר לי מאוד, כולי משועבד לשטויות והבלים, כל מוחי וכל ליבי עסוקים ברדיפה אחרי ריבוי הון, מעמד וכבוד בעולם החולף והאובד הזה; אין בי שום דעת אמיתית, איני חושב כלל על התכלית האמיתית" – אזי מתגלה לעם ישראל משה רבינו, ובפיו בשורת הגאולה מאת הבורא.
משה הוא ה"דעת" של עם ישראל. הוא פתח לראשונה את עיני העם להודיעו את תורת ה', חוקיו ומצוותיו. "אתה הראית לדעת כי ה' הוא האלקים, אין עוד מלבדו!". ומתי מתגלה לנו משה, ה"דעת" הקדושה? כשצועקים להשם יתברך מעומק הלב, מתוך השעבוד, מתוך קוצר הרוח והעבודה הקשה.
לכן, בימי שובבי"ם [ראשי תיבות: ש'מות, ו'ארא, ב'א, ב'שלח, י'תרו מ'שפטים. על שם ששת השבועות בהם נקראות הפרשיות האלה. על שבועות אלה גילה האר"י הקדוש כי הם מסוגלים מאוד לתיקון פגם הברית, ובימים אלו עוסק כל אחד ואחד בריבוי תחינות ובקשות לתקן את אשר עיוות] אנו עוסקים בצעקות ותחינות ובקשות להשם יתברך. בימים אלו, בהם אנו קוראים על גלות ויציאת מצרים, אנו מסתכלים בעצמינו ומגלים שבעצם גם אנו נמצאים בגלות מרה גדולה מאוד, אין דעת ואין מוח, אנחנו ממש "שובבים" חסרי שכל ודעת אמיתיים, ואז, גם אנו הולכים בעקבות אבותינו וצועקים להשם יתברך, מבקשים ממנו שיעורר ויאיר בנו ברחמיו את הדעת הקדושה, ויגאלינו מגלותינו הפרטית הארוכה.
המסקנה – האחת מבין רבות, כמובן – העולה מפרשתינו היא, כי אל לנו להבהל בראותינו את גודל ריחוקינו מהשם יתברך, ואת התגברותם החזקה של תאוות העולם הזה עלינו. אלא, נלך בדרכי אבותינו, נצעק אל ה' יתברך שיושיענו, נשפוך לפניו את מר ליבנו ונספר לו גודל ועוצם התגברות היצר הרע עלינו, ונבקש ממנו ברחמים ותחנונים שיגאל גם אותנו ויקרבנו אליו. אמן.
בין יציאת מצרים לשבועות ישנה תקופת המתנה, המחברת בין השנים: ספירת העומר. מתן תורה לא מתרחש בסמוך ליציאת מצרים, למרות שהוא כל מטרת היציאה ("בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה" [שמות יג]). מזה אנחנו לומדים שכדי לקבל תורה ישנם כלי קיבול שאנחנו צריכים לבנות, שבהם נוכל להכיל בתוכנו ולקבל את התורה באמת. כדי לראות את העבודה במה שעדיין נשאר לנו מתקופה זו, ולבוא בהכנה הנכונה לקבלת התורה, נתבונן מעט בכיוון אחד בתוך דברי רבי נתן (הלכות פסח, ט, יט- כג).
בתפילה שלאחר ספירת העומר המופיעה בכמה סידורים אנו אומרים את מטרתה של הספירה: "כדי שיטהרו נפשות עמך ישראל מזוהמתם". סופרים את הימים להנפת העומר, ובכך נטהרים. מבאר רבי נתן, שהעומר, שהוא הקרבן שהיו מקריבים בזמן המקדש (שנזכה לראות בבניינו במהרה בימינו), הוא קרבן ייחודי שבדרך כלל לא מקריבים: הוא עשוי משעורים, שהם מאכל בהמה ולא מאכל אדם. במילים אחרות, הבחינה שלנו אם אנחנו זכאים וטהורים כדי לקבל את התורה בתוכנו, נמדדת דווקא במקומות הנמוכים שלנו, בהם אנחנו באותו מקום המבטא את 'תכלית הגשמיות' כלשונו. או בשפה יותר מציאותית: איך אנחנו מתמודדים עם ירידות, ועובדים את ה' תוך כדי.
"כי זה ידוע שאי אפשר לקפוץ בפעם אחד אל הקדושה בשלמות, כי "הבא לטהר מסייעין אותו – אומרים לו המתן" (יומא לח:)" (רבי נתן, שם). בוודאי שכל אדם חייב לעבור את תקופת ההמתנה הזאת עד שיזכה לטהרה שלו. ממילא, זה מכריח אותנו להתייחס בצורה אמיתית לירידות ולא להתעלם מהנושא עד שהוא יעבור. עבודת ה' מתבררת מתוך הירידות, ובלי להתמודד איתן בצורה האמיתית, מאבדים את הבירור העיקרי שנעשה בהן. "עיקר הנסיון של האדם – שיתחזק את עצמו בכל הירידות שבעולם" (שם). ישנה ידיעה אחת פשוטה, שכשלא שמים לב אליה, הרבה כוחות מושקעים על מקומות לא נכונים ויש הרבה תסכול. והיא, שהעבודה שלנו בזמן העליה, היא לא אותה עבודה של זמן הירידה. בשתיהן צריך לחפש ולעבוד את ה', אבל בוודאי שיש הבדלים, ואי אפשר לקוות להפוך בין רגע את כל הירידה לעליה.
המצב שלנו בירידה מושווה למצב של בהמה, כאשר בשניהם הדעת האמיתית נעדרת. בירידה אי אפשר לחיות את הידיעות וההכרות שהיו לנו בעליה. ואז, נשאלת השאלה איך אנחנו מתנהלים. יש מי שנוהג כבהמה – בלי דעת, ומתייאש לחלוטין מכל הסיפור. אבל דווקא במצב כזה המאמין יודע לחפש את הגילוי הגדול שבכל העניין, שנמצא דווקא כאן. אין השגות, אין תובנות, אין 'אורות'. אבל יש ידיעה ברורה – שגם פה ה' נמצא, כי אין מקום פנוי ממנו. דווקא כאן הוא המקום לקנות את האמונה הפשוטה והבסיסית, שהיא לא בנויה על סמך השגות אותן אנחנו מרגישים וחיים. גם מבלי שהדבר מתחבר להבנה שלנו כרגע, ה' מתגלה אלי גם עתה והוא מחיה אותי. ממילא, אני ממשיך לעבוד את ה' בכל מה שאני יכול, גם אם דברים אלו נראים לנו פעוטים וקטנים, שלא האמנו בעבר שאנחנו יכולים למצוא את ה' בהם. בתפילה פשוטה שלנו, בברכה פשוטה שלנו, במעשה טוב שהוא. היום אנחנו מוצאים את ה' בהם, כי אנחנו לא שמים את האמונה על גבי ההשגות הגבוהות, אלא על קרקע המציאות הגשמית ומכירים שגם פה ה' נמצא. דווקא ממצב כזה של בהמה, אפשר להגיע ל"בהמות הייתי עמך" (תהלים עג).
אחרי ההשגה הזאת, מגיעים לפתח של התקווה האמיתית. "על כן אין שום יאוש בעולם", כותב רבי נתן. ממה אנחנו מתייאשים? מהמקומות הגבוהים בהם תלינו את האמונה, שבהם אמרנו שנמצא את ה'. וכשהמקומות הללו נראים רחוקים, אנחנו נכנסים למערכת שיקולים כמה הדבר נראה סביר, כמה כוחות זה דורש מאיתנו, וכמה אנחנו מצליחים בזה ומקבלים סיפוק. בירידה אנחנו מבינים שבוודאי זה נכון שהתכלית שלנו נמצאת שם וזה נראה מאוד רחוק, אבל אנחנו שוכחים, או לא שמים אל ליבנו, שגם כאן, איפה שאנחנו היום, אנחנו יכולים למצוא את ה'. "אם אסק שמים שם אתה" – אם אני אעלה למעלה, תמיד אדע ש"שם אתה" – אחפש אותך יותר גבוה, ולא כאן. אבל "ואציעה שאול – הנך" – אם אני נמצא בשאול, עכשיו הזמן להכיר גם בצד השני של המטבע, שה' הוא גם כאן. ומי שמוצא את ה' במקומו הוא, כבר יגיע לכל מקום שהוא בהתקרבות אל ה', רחוק ככל שיהיה, כי ה' הוא "מקומו של העולם".
הוראה נוספת על העבודה בזמן הירידה, לומד רבי נתן מלשון הפסוק: "וספרתם לכם" – לעצמכם. אדם יכול לראות אחרים שמצליחים בעבודת ה' הרבה יותר ממנו, ואפילו כאלה שהתחילו ממצבים הרבה יותר נמוכים, ולהכנס לחולשה וחוסר רצון. בזמן שהוא מקרטע מאחור, הם ממשיכים במהלך של עליה. גם כאן הטעות ממשיכה מאותו רצון שהיה בזמן העליה, לעלות ולהתקרב אל ה', כשבזמן הירידה הוא יכול להפוך מרצון טוב לכלי משחית נגדנו. אנחנו רוצים לעלות. מה קורה כשאחרים עולים ואנחנו לא? אם התגובה היא חלישות הדעת ויאוש, אז איננו מחפשים רק את הקירבה לה' שנמצאת בעלייה. "אם יפול בדעתו על ידי זה חס ושלום… זהו גדלות גדול [=גאווה גדולה], שאין נאה לו שיעבוד איזה עבודה לה' יתברך ועדיין הוא רחוק כל כך וחבריו כבר זכו למה שזכו" (שם). אנחנו יכולים לרצות את העליות בגלל הרגשת הגדלות שנמצאת בהם; גאווה, בעצם. אם לא 'נאה' לנו לעבוד את ה' במצב שלנו, אז הגיע הזמן לשמוח שהגענו למקום הנכון ביותר לתקן את כל מהלך עבודת ה' שלנו, וכשהגענו לפתח המתאים לנו ביותר: הירידה. שם נוכל לגלות את ה' באמת, בסילוק התחושות העצמיות שנלוות לכך בדרך כלל. ומכאן, אפשר לעלות באמת. וזאת המשמעות הנלמדת מספירת העומר שהיא "לכם" – שההתקרבות תהיה דווקא כשנספור את הימים לעצמנו, את ההתקדמות הפרטית שלנו, ואז נדע שאנחנו נמצאים בדרך הנכונה לקבלת התורה.
"דע כי כל מצוה ומצוה שעושין נעשה ממנה נר אחד. כשנסתלק האדם – אם היא נשמה גדולה שהיא יקרה מאוד בעיני השם יתברך – אזי נותן לה…שיחפש ויקח לו מה שירצה בגנזי המלך… וזהו תכלית כל תענוגי עולם הבא. "ולחיפוש צריכין נרות… והנרות נעשין מן המצוות… אבל יש צדיק שממית עצמו בחייו, וגם בעודו בחיים היא מחפש בגנזי אביו".
(ליקוטי מוהר"ן ח"א, רעה)
דלת הברזל הכבדה נפתחת אט-אט, ולנגד עיניו של בן המלך הרועד מהתרגשות מתגלה במלוא הדרו המקום שאליו הוא ציפה וקיווה להגיע כל ימי חייו – חדר האוצרות של אביו.
באולם ענק מסודרים ביד-אמן אלפי אוצרות ושכיות חמדה, אולם בן המלך אינו מסתנוור מיופים של האוצרות, אלא פוסע בצעדים בוטחים אל תוך האולם. הוא ממשיך לחפש, ולפתע מתגלה לו דלת סודית שמובילה לאולם נוסף ובו אוצרות יקרים שבעתיים.
כך הוא ממשיך לחפש ולמצוא אוצרות נפלאים, עד… שנחה עינו על חבילות הנרות שהכין לעצמו… כן… זהו… הנר האחרון עומד להיגמר… זה סוף החיפוש.
אתם מוזמנים להמשיך בתיאור הציורי הזה כיד הדמיון הטובה עליכם, אבל במחשבה שנייה אתם בוודאי תמהים: המשל יפה, אבל מה הנמשל? מה פירוש לחפש בגנזי המלך? ומדוע דווקא זהו השכר הגדול ביותר? מה המשמעות של הנרות הנעשים מן המצוות? ובכלל, מה בא כל זה ללמדנו?
* * *
"העולם הבא, אין בו לא אכילה ולא שתיה… אלא צדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה", כך תיארו לנו חז"ל (ברכות יז ע"א) את השכר שאנו מצפים לו. לאמור, שבעולם הבא נשיג ונדע ונבין ונכיר את דרכי ה' שעל ידן נדבקים בו, "שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להימצא", כלשונו של הרמח"ל ב'מסילת ישרים' פרק א'.
בית גנזיו של המלך מלא באוצרות של ידיעה והכרה בגדולתו וגבורתו של הקב"ה, כל שבריר ידיעה כזו הוא תענוג עילאי. אבל הצדיקים אינם מסתפקים בכך, וכשם שבחייהם השתדלו תמיד לעבוד את ה' בכל יום ביתר שאת וביתר עוז מהיום הקודם, כך אחרי הסתלקותם הם מחפשים ומבקשים תמיד אחר הכרה וידיעה מעמיקה יותר ובהירה יותר, כך שהם מצליחים למצוא אוצרות חכמה ודעת שעדיין לא התגלו מעולם, כי לבית האוצרות של הקב"ה באמת אין גבול.
* * *
לאוצרותיו של המלך, כאמור, אין גבול. אולם, לחיפוש באוצרות יש גבול – כל עוד ה"נרות" דולקים. המהר"ל כותב על הפסוק "נר מצוה ותורה אור" (משלי ו, כג), שהתורה היא אמנם אור גדול, אבל רק המצווה היא הנר – הכלי שבאמצעותו אוחזים באור הזה ומשתמשים בו.
להשיג את גדולת ה' זה אור כל כך נשגב ונעלה, עד שהנשמה איננה יכולה לאחוז בו רק באמצעות המצוות שעשתה במשך חייה בעולם הזה, כי הן הן ה'נרות' – הכלים שבאמצעותם ניתן להתחבר אל האור הגדול.
זה בעצם מה שמגביל את החיפוש והגילוי של העומק שלפנים מהעומק, כי אין הנשמה יכולה להשיג ולקבל אלא לפי מידת הכלים-הנרות שהכינה בעולם הזה.
* * *
הרי לנו לקח חשוב ממשל זה: כל מצווה היא נר, וכשם שלאורו של נר פשוט וזול אפשר לחפש ולמצוא אוצרות נדירים ויקרים, כך בכל מצווה ומצווה, אפילו כזו שנראית קלה וקטנה, ואף נעשתה בלי תשומת הלב וכוונה ראויה – אפשר לחפש לאורה בגנזי המלך ולמצוא אוצרות שאין לשער כלל.
לחטוף מצוות ועוד מצוות, כי "היום לעשותם" (עירובין כב, ע"א)…
זה נוגע לכל אחד מאיתנו, אמנם רבינו מתייחס לכאורה רק אל "נשמה גדולה שהיא יקרה מאד בעיני ה' יתברך", אבל רבי נתן כבר לימד אותנו באינספור מקומות, שכל דברי רבינו מתייחסים לכל אחד ואחד, מהגדול ביותר עד הקטן ביותר. כך נראה בעליל גם בתפילה שחיבר רבי נתן על המאמר הזה, שבה הוא מלמד גם אותנו לבקש ולהתחנן שנזכה לעשות מצוות רבות שלאורן נזכה לחפש בגנזי המלך.
"יש בני אדם שישנים את ימיהם. ואף שנדמה להעולם שהם עובדים את ה' ועוסקים בתורה ובתפילה – אף על פי כן, כל עבודתם, אין להשי"ת נחת מהם… "וצריך לעוררו משנתו, להראות לו פניו… כי השכל הוא הפנים, וצריכין להלביש לו את הפנים בסיפורי מעשיות… כמו שמרפאין את העיור… שלא יראה האור פתאום ויזיק לו".
(ליקוטי מוהר"ן ח"א ס)
'סיפורי מעשיות' של רבינו – מי לא מכיר? לא רק שומרי מצוות. לא רק יהודים. רובנו גם מודעים לכך שמתחת למעטה הסיפורים האלה מסתתרים סודות התורה שפשוט בלתי אפשרי לגלותם במפורש.
אבל כמה מאיתנו יודעים שהם מהווים ממש "שיקוי פלא" חיוני לכל החפץ להתעלות בעבודת השם?
* * *
"יש בני אדם שישנים את ימיהם. ואף שנדמה לעולם שהם עובדים את השם ועוסקים בתורה ובתפילה – אף על פי כן, כל עבודתם אין להשם יתברך נחת ממנה" – – –
בעת שינה, אדם ממשיך לחיות. כל מערכות גופו פועלות כרגיל; חסר לו רק שכל לעשות וליצור.
כך קורה גם במימד הרוחני: לפעמים נכנסים למצב של תרדמה בעבודת השם, כלומר ממשיכים 'לחיות' – מקפידים על קלה כחמורה, אבל הכל מתוך שיגרה והרגל, בלי דעת שתיזום התחדשות והתעלות, ובלי לב שירגיש שמחה וחיות, כיסופים והתרגשות.
כלפי חוץ הכל בסדר לכאורה, הכל דופק כמו שעון, אבל… "רחמנא ליבא בעי"; וכפי שמתאונן הנביא: "ניגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבם רחק ממני ותהי יראתם אותי מצוות אנשים מלומדה" (ישעיהו כט).
את השכל הרוחני החסר אפשר כמובן למלאות דרך תורה הקדושה, במיוחד בחלק הנסתר שבה, בפנימיות התורה, שהיא הנותנת חיות ועומק לחלק הנגלה שבה.
ברם, ללא הכנה מתאימה, רזי התורה עלולים להזיק יותר מלהועיל; אורם המבהיק של הסודות פשוט מסנוור את מי שאיננו ראוי להם. כיצד נוכל אפוא 'להעיר' את השרוי בתרדמה רוחנית?
לשם כך אנו זקוקים ל'סיפורי מעשיות' שבהם גלומים סודות נשגבים ביותר כשהם עטופים בסיפור 'תמים', כך שהם מחלחלים ללא הפרעה לתת-ההכרה, לפנים הנפש, שם הם מעוררים את הדעת מתרדמתה.
ובכן, אם חשים שהתיאור של התרדמה הרוחנית שתואר לעיל תואם במידת מה את המצב הרוחני שלנו – יש עצה: סיפורי מעשיות, באמצעותם ניתן לקבל 'עירוי' של סודות התורה, גם מבלי להבין שמץ מהם.
מובן שכדי שהסיפורים הללו יפעלו את פעולתם, יש לרצות ולהשתוקק לצאת ממצב התרדמה. כמו כן דרושה ידיעה ואמונה בסיסית, שאין אלה סיפורים פשוטים, אלא רק עטיפה לסתרי תורה הנחוצים לנו כדי להתעורר ולחיות.
כך מדגיש רבינו במאמר שממנו ציטטנו בכותרת: שצריך המספר מעשיות כאלה להשמר מתלמידים שאינם הגונים, ואף אם קורה שתלמידים כאלה שומעים – השי"ת עוזר לצדיק שדבריו הקדושים נשכחים מהאנשים האלה.
דרך זו איננה חדשה; בכל הסיפורים שבתורה טמונים רזים עילאיים, כמו כן חז"ל באגדות שלהם הכניסו את צפונות התורה.
כדאי גם לציין את שיחתו של רבינו בסיום המאמר שבכותרת: "מקובל לומר שסיפורי מעשיות מרדימים, אבל אני אומר שהם דווקא מעוררים".
אכן סיפורי מעשיות בעלמא, נטולי פנימיות – מרדימים, אבל סיפורי המעשיות שהצדיק מספר, טמונה בהם דעת נפלאה שבכוחה לעורר כל אחד משנתו הרוחנית.
לאחר חטא העגל אשר בעטיו נופל משה רבינו "לרגלי" בורא העולם, מוסר נפשו ומתחנן עם כל כוח אמונתו ברחמי השם על המשכו של עם ישראל – מתרצה המלך הרחמן ומקבל את ריצויו, באומרו לו "פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרת", ובכך מרמז לו כי התקבלו תחנוניו בעד עם ישראל ואפשר לנו להתחיל מחדש..
כמה וכמה עצות ורמזים נפלאים לעבודת השם נוכל לקבל ממאמר השם "פסל לך". בראש ובראשונה ניתן לנו ללמוד כי לעולם, אבל ממש ממש לעולם, לא כלים ולא מסתיימים רחמיו של הבורא, אפילו במצבים הכי בלתי ניתנים למחילה בשכל אנושי כמו חטא העגל, אף אז תמיד פתוחים שעריו עבורנו לקבל את תחנונינו לשוב חזרה אל דרך האמת ולהתחיל את חיינו מחדש. יהודי יכול בכל רגע לבחור מחדש בדרך הטובה, לשוב על מעשיו הרעים, להניח את העבר מאחוריו ולהתחיל מחדש…
אף רש"י הקדוש מבאר לנו את המילים "פסול לך" ובביאורו זה מלמד אותנו דרך עצומה בעבודת השם.
רש"י אומר – "הראהו מחצב סנפירינון (אבן טובה) מתוך אוהלו ואמר לו הפסולת יהיה שלך ומשם נתעשר משה".
נס נעשה לו למשה, כמאמר הרא"ש, ובורא עולם ברא לו מחצב של אבן סנפירינון יקרה לצד אוהלו וציווה עליו לחצוב לו ממנה שני לוחות כראשונים.
משה רבינו מיד ניגש לעבודה ו"פוסל" (מלשון פסולת) את המיותר מתוך האבן הגדולה עד שהוא מגיע לגודל הרצוי, כגודלם של שני הלוחות הראשונים, ואותה "פסולת מיותרת" נשארת בחלקו שלו ומעשירה אותו.
כך אף אנו, כל אחד מאיתנו, "חוצבים" בתוך נפשנו את אותה "פסולת" רגשית של רגשות שליליים ומידות מגונות אשר מפריעות לנו לשמוע את דבר השם הניבט אלינו מתוך התורה ואשר נמצא בתוכנו.
כל עבודת מידות, כל רגע של איפוק, של ריחוק מהשקר אשר פשה בנפשנו, כל מאמץ לקיים רצון השם למרות כל נהמות ושאגות היצר המשתולל בתוכנו – כל אלו נחשבים ל"חציבה" בתוך הנפש, שכן אנו מרחיקים את ה"פסולת" מתוכנו ובוררים לנו את דרך האמת עד אשר נגיע וניגע בידיעה הפנימית החרותה על לוחות ליבנו וקוראת לנו להתקרב לאמת.
החציבה של הפסולת הזו היא "שלנו", כמאמר הכתוב "הפסולת יהיה שלך", שכן כל מה שאנחנו חלק אלוק ממעל אינו אלא מתנה גמורה מאת הבורא ואין לנו שכר עליה כלל כי ממנו חוצבנו ולחלקו אנו שייכים.
אך אותה חתירה למצוא את מה שאנחנו באמת ואותו מאמץ להרחיק את הפסולת מתוכנו – הם הינם שלנו באמת ועליהם ניטול שכר רב לעולם הבא.
יהי רצון שנזכה לחצוב "פסולת" רבה מתוך נפשנו ולגלות את האור גדול הנמצא תחתה בתוכנו ושאותה "פסולת" תעיד בעדנו בשמיים כי לא וויתרנו ובאומץ רב חצבנו את דרכנו אל האמת
ישנם כאלה, שכשהם שומעים שיש צורך להקדיש זמן יום יום לפשפוש המעשים ולתשובה, הם מיד אומרים: תעזוב אותי, אני בן תורה. מי שלומד תורה לא צריך את כל הדברים האלה. חבל על כל רגע. ככה לא צומחים ״גדולים״, זה מתאים אולי לחסידים הראשונים (נו, הם לא היו בני תורה?). פעם היו עושים סיגופים, גלגולי שלג. אולם היום אין לנו שיור אלא התורה הזאת, והלא גמרא ערוכה לפנינו על הפסוק (ויקרא ז) ״זאת התורה לעולה למנחה לחטאת למילואים ולזבח השלמים״, כל העוסק בתורה אינו צריך לא עולה לא מנחה לא חטאת ולא אשם (מנחות קי ע״א).
תורה ותשובה
האנשים הללו, צריכים רק טיפ טיפה להתבונן ולגלות, שהגמרא בעצמה נותנת לנו את ההסתכלות הנכונה על עסק התורה. הלומד נחשב כמביא קרבן, אבל גם הלומד וגם המביא קרבן לא בטוח שעסקו בתשובה. התורה יש בה כח סגולי עצום לעורר את האדם לתשובה, והיא עצמה משמשת כתרופה נגד היצר הרע, ויש כח במאור שבה להחזיר את האדם למוטב. אולם בשום אופן אינה משמשת כתחליף לעשיית התשובה. לצערינו, לא חסרים אנשים בדורינו שיודעים תורה ורחוקים מקיום התורה.
גם בזמן בית המקדש, הבאת הקרבן לא שימשה בתור טקס יהודי בפני עצמו: מי שחילל שבת בשוגג עולה לירושלים, לוקח קרבן, מעביר כרטיס אשראי, הולך, מקריב אותו וחוזר הביתה. זה לא עבד כך. הבאת הקרבן היתה מתלווה לעשיית התשובה. שהרי על קרבן בלא תשובה נאמר ״זבח רשעים תועבה״ (משלי כא) אז ברור שעם הבאת הקרבן היתה חרטה, היה שם וידוי, היה שם קבלה לעתיד (מי יודע כמה דמעות נשפכו שם) והיה שם גם קרבן לכפר על החטא.
פסק זמן לחשבון נפש
היום יש לנו במקום הקרבנות את לימוד תורתינו הקדושה. אבל זה לא יתכן שבגלל היותך בן תורה, אתה פטור מלעסוק בתשובה. לא מבקשים מאיתנו סיגופים ולא תעניות. מבקשים מאיתנו פסק זמן יום יומי לחשבון נפש. כשזה משותף עם בורא עולם, זה כבר נועד לכולנו, כולנו ממש. וזה לא רק לשרידים אשר שם ה' קורא, זה מיועד לכל מי שיודע דעת ויראת השם; כל מי שרוצה דעת ויראת השם.
"ויום אחד בשבוע… יתבודד בינו לבין קונו"
וכך מצטט השל״ה הקדוש בשם החרדים (מובא בביאור הלכה על שו״ע או״ח סימן תקעא) מצאתי בספרי המקובל האלוקי חסידא קדישא הרב רבי יצחק לוריא אשכנזי ז״ל (האר״י הקדוש) בספר אחד כתיבת יד וזה לשונו: כל מה שתמצא בדברי הראשונים תוכחות על עוון, סיגופים ויסורים קשין… לא נזכרו אלא למי שאין עמלו בתורה. אבל מי שתורתו אומנתו ויודע דעת ויראת השם. זאת היא תקנתו: לא יחלש לא יתבטל מלימודו. אך יום אחד מן השבוע יתרחק מבני אדם, ויתבודד בינו לבין קונו, ותתקשר מחשבתו בו כאילו כבר עומד לפניו ביום הדין, וידבר לאל יתברך רכות כאשר ידבר העבד אל רבו והבן אל אביו, עכ״ל.
ואם מי שהוא עוד מסוגל להתפלפל אם יש כאן חשש ביטול תורה, נצטט כאן את המשך דברי ספר החרדים (בפרק סה): שהמקובל הר״י (האריז״ל) לימד אותם שההתבודדות מועילה לנפש שבעתיים מהלימוד.
"יהיה מדקדק ושוקל דרכיו דבר יום ביומו"
הרמח״ל בספרו מסילת ישרים (פרק ג) כשהוא קובע חד וחלק ״שהאדם יהיה מדקדק ושוקל דרכיו דבר יום ביומו כסוחרים הגדולים אשר יפלסו תמיד כל עסקיהם למען לא יתקלקלו, ויקבע עיתים ושעות לזה״, חשש גם כן מכל מיני חכמים בעיניהם, שזה נראה להם בזבוז זמן, ועל פי דעתם ניתן להתעלות יותר על ידי ניצול הזמן לדברים חשובים יותר. הוא טורח לציין על ההנהגה הזאת בזה הלשון: ״העצה הזאת, לא יוכלו לתת אותה, ולא לראות אותה, אלא אותם שכבר יצאו מתחת יד יצרם, ומשלו בו. כי מי שהוא עדיין חבוש במאסר יצרו – אין עיניו רואות האמת הזאת ואינו יכול להכירה, כי היצר מסמא את עיניו ממש…״
"מי רואה אותם יוצאים ואינו יוצא"…
ממה נפשך, אם אתה כבר זכית למשול לגמרי ביצר הרע ולהכניעו תחת ידך, ולא בא לידך שום מכשול. הרי מסתבר שלא עברת את מדרגתם של הרמח״ל והחפץ חיים והאריז״ל וכל הצדיקים שהקדישו לזה זמן דבר יום ביומו. ואתה בעצמך כבר מודע לחשיבות של הקדשת זמן לזה.
ואם אתה עדיין בגדר שיש לך עוד מלחמות עם כוחות הרע. הלא אין לנו בכלל עיני שכל לקבוע אם זה חשוב או מיותר לנו, כי אנחנו ממש כצאן לטבח יובל. עלינו לבטל את שכלינו מול השקפת חז״ל המחייבת אותנו לעשות את זה יום יום.
אגב, נשאל את אותם ״צדיקים״ שאין להם זמן לזה. האם באמת שאר היום שלהם מנוהל כראוי?
האם לשמוע קצת חדשות או לדבר ״נייעס״ יש להם זמן?
כמה דקות ביום הם משוחחים בטלפון?
כמה זמן הם מקדישים ברשתות מזון לקניות בהתאמה למבצעים…
ואידך זיל גמור!
נקודה למחשבה. ואולי גם למעשה.
מאמר זה הוא חלק מסדרת מאמרי "הפגישה", העוסקים במעלת וחובת ההתבודדות לכל יהודי. הרי לכם הסדרה כולה – קראו והחכימו!
מעובד מתוך שיחותיו של הרה"ח ר' יעקב מאיר שכטער שליט"א
אברכים רבים, יראי שמים, נבוכים כל ימי חייהם בענין של השתדלות ובטחון, ואינם יודעים מה זה בטחון ואיך לבטוח, ומהי מידת ההשתדלות, והאם אני בכלל ראוי לבטוח, ועוד כיוצא בזה.
והעצה היעוצה לזה היא: תמימות. כי אף על פי שהבטחון וההשתדלות סותרים לכאורה זה את זה, אבל באמת צריכים להאמין בשניהם בתמימות, וכן גם לשנן לעצמו פסוקי בטחון, וענייני בטחון, עד שירחם עליו השי"ת ויאיר לו הארה ויתיישב הכל על לבו, ויזכה לבטחון הראוי והנכון, וילך לבטח דרכו.
תחת אחד השיחים ששוחחתי עם הרב החסיד רבי לוי יצחק בנדר זצ"ל הזכרתי 'ווארט' נפלא בשם התולדות, ורבי לוי יצחק נהנה ממנו מאד.
וזה לשונו של התולדות על הכתוב (משלי כט ד) 'מֶלֶךְ בְּמִשְׁפָּט יַעֲמִיד אָרֶץ וְאִישׁ תְּרוּמוֹת יֶהֶרְסֶנָּה': "רצונו לומר, 'מלך' – מאן מלכי רבנן, בהנהגת עיר או מדינה, 'במשפט יעמיד ארץ' – אם ינהגם במשפט שהוא בדרך הטבע, יעמדו על עמדם אנשי המוניים הנקרא ארץ, שלא ימוטו ממדריגתן. מה שאין כן 'איש תרו"מות' – שרוצה להרים אותן למעלה ממדריגתן – 'יהרסנה' לגמרי, שזה סיבת הריסתן לגמרי". עכ"ל בפרשת משפטים.
וללמדנו בא על חובת ההשתדלות שעל ידה יוכל האדם להנהיג ימי חייו בהשקט ובטח, אך אם ינסה ללכת בדרך מרוממת וגבוהה מכדי יכולתו – אחריתו מי ישורנה, כי דרך זו עלולה להביא את הריסתו המוחצת.
ובעצם הענין של בחירת מקצוע לפרנס הבית, ברור שאדם צריך להיזהר טובא שלא לעבוד במקום שהנסיונות מצויין בו.
אבי זצ"ל סיפר לי שאחד בא לפני החפץ חיים זי"ע, ונפשו בשאלתו: היות ואשתו נוגשת בו שילך להתלמד להיות דאקטער, בעבור שהיה לה גיס שגם הוא היה דאקטער. ובעת שנכנס להחפץ חיים היה אוחז בפסוק 'אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי' מ'מזמור לדוד ה' רועי' (תהלים כ"ג) שאומרים בעת האכילה, ונפל בדעתו בעת האמירה פירוש על זה, והוא, שאם מגיע לו רדיפות שיהיו לכל הפחות בשביל 'טוב' ובשביל 'חסד', כי הבין כי אפילו אם יעשה רצון אשתו בזה וילמד דאקטעריי, גם אז יהיה לה על מה לנוגשו…
ויש לדעת, שרבינו הק' בספר המידות (ערך תפילה לג) מביא את דברי הגמרא (ברכות לב ע"ב): "ארבעה דברים צריכים חיזוק; תורה ומעשים טובים תפילה ודרך ארץ" (היינו מלאכה). וכהיום סובלים הרבה הרבה מאד מאי-סיפוק הנפש, ובכל דבר שעוסקים, מרגישין מיד את החסרונות שבו, ובה בעת מתבוננים בעסק אחר, ורואים שבשני אין החסרונות הללו, ושוכחים שבכל דבר יש מעלות וחסרונות. ובלי חיזוק אי אפשר לעמוד ולהתקיים בשום ענין. ולפעמים מריבוי שאיפה להיות מושלמים במלאכה שבה הם עוסקין, מרגישים יותר מדי את החסרונות ואי אפשר להמשיך להתקיים בה.
ועל זה צריכים להשתמש עם השיחה מרבינו: "וואס מ'טוט איז גוט, אבי קיין שלעכט'ס נישט" – "מה שעושים הוא טוב, העיקר לא לעשות רע".
וזה כלל גדול, שבכל דבר שעוסקים, הן תורה, הן מלאכה – אם עוסקים בה בטהרת המחשבה, יש בזה חן של אמת והשכינה שורה.
וכל התעסקות בדבר כשר, זה כהיום רפואה להמחשבות בכל הבחינות, ומכל-שכן למי שרוצה לטהר את מחשבתו.
והנה רבים מאנ"ש מתלבטים בשיחתו של רבינו שהיה מונע את שומעי לקחו מלהיות מלמדים ושוחטים (ראה חיי מוהר"ן תס"ה, תקצ"א, שיחות הר"ן רמ"א), ואולם החכם עיניו בראשו להכיר ולדעת המציאות, וזה פשוט שאם עומדים לפניו שתי אפשרויות: האחת, להיות שוחט במקום שצוות השוחטים כולם יראים ושלמים, ולחלופין הברירה השניה היא לעבוד בחנות שמזדמנים לשם אנשים מפוקפקים, או שמצויים שם שאר מכשולות, ובפרט בענין הכלים המטמאים רח"ל – הרי אין ספק שמקצוע השחיטה עדיף.
ובענין תפקיד של 'מלמד' לתשב"ר, צריך לדעת שבזמן רבינו הק' היו המלמדים עניים מדוכאים, כי גם הבעלי בתים היו אז עניים, וכמה בעלי בתים היו שוכרים בצוותא מלמד עבור בניהם, וגם היה ממעשה בעל דבר שעוד היו מקמצים מאד בשכר המלמד, וע"פ רוב היו המלמדים עוזבים את ביתם ונוסעים לתקופה ארוכה, והיו ישנים כמה חדשים מחוץ לביתם, וגם התלמידים היו אצל המלמד כל היום ממש ועד שעות הלילה המאוחרות, והיה צריך להשגיח עליהם כל השעות הארוכות, כך שלמלמדים לא היה לא גשמיות ולא רוחניות, ובני ביתו של המלמד סבלו הרבה דוחק, כי גם מצב הפועלים והאומנים היה בדוחק רב, היו עובדים הרבה ומשתכרים מעט, על אחת כמה וכמה מצב המלמדים. ומובן איפוא שכהיום המלמדות היא כמעט כמקצוע אחר ממה שהיה בעבר, ולא כ'מלמדות' שבזמננו שלל רביה"ק.
ובאופן כללי, אם מוצאים איזה משרה בשכר מתאים שיכולים לפרנס אשה ובנים בלי דחק, או אם אינה השי"ת לידו איזה מסחר באופן מתאים בנוחיות הגשמי וגם הרוחני – מתבוננים ושוקלים את הדבר ומתפללים אל השי"ת, וברכתיך בכל אשר תעשה.
ויש מעשה שאדם אחד שאל לאיזה צדיק שהוא רוצה לעשות איזו פעולה שיהיה אצלו הבחינה של "וברכתיך בכל אשר תעשה", אבל הצדיק יברכו שיצליח. ואמר לו הצדיק שיקח "צעטל" של פרס [-כרטיס הגרלה]. ובאותה עיר היו שני מיני גורלות, אחד שיכולים לזכות בזכיה של סך חמישים אלף רובל, והשני גורל בזכיות קטנות מאד של עשר ועשרים רובל המיועד לילדים קטנים ועבור עניים מרודים. והלך וקנה את הגורל הקטן, ואכן זכה בסכום הקטן. ואמר לו הצדיק שהוא טיפש גדול, שעשה נגד רצון השי"ת, כי כמו שהשי"ת גזר שהאדם יעשה פעולה כדי להרויח, כן נתן לו שכל איך לעשות הפעולה, והאדם צריך להשתמש עם שכלו שחננו השי"ת לעשות הפעולה המוצלחת ע"פ השכל. וכיון שהיה עת רצון שירויח ממון, מדוע עשה ההיפך ממה שהשכל מחייב ונשאר עני…
וכשם שאם האדם רץ ויגע אחר עשירות שלא ברצון השי"ת, וגם כשהגיע לעשירות אינו זוכה להתנהג עמה כראוי, כן אם השי"ת מזמין להאדם עשירות בנקל, צריך הוא לדעת שכל כולה היא בהשגחה פרטית מהבורא ית"ש ומידו הכל, ועל ידי זה יכול לזכות להרבה מצוות ומעשים טובים באמצעות הממון.
עוצם מעלתם וזכותם של המתקבצים אצל הצדיק בימי ראש השנה הקדושים
רבינו ז"ל אמר שאת אנשיו הוא מעביר מיד בליל ראש השנה.
נשאלת השאלה וכי משוא פנים יש בדבר? היתכן שכל העולם בצער של חרדת הדין ואילו למיוחסים דואגים במיוחד?
ולא עוד, אלא שמצאנו בלקוטי מוהר"ן (ב, ע"ח) שהצדיק, כשנופל לפשיטות, אז מחיה הוא את כל הפשוטים בעולם ואפילו גוים, מפני שנפתח על ידו האוצר של מתנת חנם, "וכל אחד כפי קירובו יותר אל הקדושה ואל הצדיק, כן הוא מקבל ממנו חיות גבוה יותר". שוב אותו רעיון; כשנפתח האוצר כולם מקבלים, אבל המקורבים לצדיק מקבלים יותר! ושוב נשאלת השאלה וכי משוא פנים בדבר?
ובכלל, כל העולם מפחדים מיום המיתה ודיניו השונים, ואילו הצדיק מרגיע את אנשיו: מה לכם לדאוג מאחר שאני הולך לפניכם!
הדבר אומר דרשני.
אך למען האמת אין כאן קושיא כלל, וכל הקושי הוא רק מצד המשיג. התרגלנו להיות אצל האור הגדול עד שמרוב ההתרגלות הפסקנו מלהתפעל מזהרו, ולכן חשוב מזמן לזמן להתעמק שוב ולעשות חשבון הנפש של "מאין באת ולאן אתה הולך", ואז יתחדש לנו, לפי השגתינו, גודל האושר שיש לנו,
מאין באת? מבחינת "פראסטק", איש הפשוט.
לב יודע מרת נפשו וכל אחד יודע בעצמו את חסרונותיו, אם זה גאוה, או לימוד בלי יראת שמים, קנאה, תאווה, שאיפה לעולם הזה, וכל הרעות החולות המציקות לבני אדם ומסירות אותו מהדרך הנכונה, עד שלפעמים נראה האדם מבחוץ כירא ושלם, ובתוך תוכו הוא ריק מתוכן, או נמצא במצב של תרדמה רוחנית.
ומה באמת רוצה ה' מאתנו? רק דבר אחד קטן: תנה בני לבך לי (משלי כג,כו) ואמרו חז"ל רחמנא ליבא בעי [=הבורא חפץ בלב]
לא פחות ולא יותר.
וזה בדיוק מה שאין לנו!
ומה עשה הצדיק? הוריד את עצמו ממדרגתו הרמה, מהשגותיו הנוראות, והפיל את עצמו לרפש וטיט של מעשינו, למען כבוד שמו יתברך; העיר אותנו מהתרדמה של שטות והדריכנו לבקש על נפשינו עד שכסתה הבושה פנינו. ולא עזבנו עד שלא הכניס בנו כיסופים לעבודתו ולימדנו להוציא הכיסופים בפינו ולברוא נפשות עד שהדיבורים משפיעים למרחוק.
לדרי מטה [=הרחוקים מהבורא יתברך] הוא מורה שה' קרוב ועליהם רק לפתוח פיהם ויאירו דבריהם, ואילו לדרי מעלה [=הצדיקים, הקרובים לה' יתברך], הוא מורה שרחוק מהם ה', משום שאין חפץ לה' בכשרון וחכמות אלא בתמימות ופשיטות – עד ששובר את לבם ומכניס בהם דיבורים פשוטים של יראה וכיסופים לבורא עולם,
ולאן אתה הולך?
לארץ ישראל.
ממצב של חסרון, העלה אותנו הצדיק על דרך המלך, וכבר אמר רבינו: "מי שרוצה להיות איש יהודי היינו שילך מדרגא לדרגא, אי אפשר כי אם על ידי ארץ ישראל", נמצא שארץ ישראל מסמלת ההליכה מדרגא לדרגא.
ובשביל זה ביטל את עצמו הצדיק מהשגותיו ועבודתו כדי להעלות אותנו משפלותינו עד שיתלהב לבנו לעבודת ה'.
* * *
ואפשר למצוא רמז לזה, במעשה של הבת מלך (סיפו"מ, מעשה א), שתעה המשנה למלך במדבריות למצוא הבת מלך ולמצוא את ההר של זהב ומבצר של מרגליות – שבודאי מרמז לסוד מסוים, האם ראה אדם מעולם הר של זהב? וכי שייך במציאות לבנות בנין ממרגליות.
אבל יש לפרש ענין זהב שהוא בחינת גבורות דהיינו דבורי התורה, ואילו מרגליות שהם פנינים מלשון פנימיות (כמו שדרשו חז"ל לפני ולפנים) שהם הכיסופים המהווים הנקודות בהן מצרפים את אותיות התורה (ראה לקו"ה לא,ו ולח,ג). ועל ידי זה שמוציא האדם את כיסופיו ומתפלל לה', בורא נפש כמו שכתוב "נפשי יצאה בדברו" ותיקון הדבור הוא התורה שהאדם לומד בצר, מתוך עניות ודחקות בחינת גבורות.
ולפי פירוש זה הצדיק בונה את ההר של זהב ומבצר של מרגליות בזה שמבטל מהשגותיו ומבלה את זמנו במדבר בין הפשוטים עד שמדריך אותם בדבורי תורה ותפלה וכיסופים שעל ידי זה נבנה הנ"ל. וכל זה בחינת ארץ ישראל ובנין בית המקדש כנ"ל כמו שאמרו ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, בתוך כל אחד ואחד, שהמשכן נבנה מנדבת לבם של ישראל, וכאשר אבדו את הרגשת הלב ונפלו לשגרה ולמצוות אנשים מלומדה, עוד טרם שנשרף הבית על ידי נבוזראדן [=חורבן בית ראשון] כבר לא היה לו קיום רוחני כמו שאמרו בסנהדרין (צו:) יצאה בת קול ואמרה עמא קטילא קטלת, היכלא קליא קלית, קמחא טחינא טחינת [=עם של הרוגים הרגת, היכל שרוף שרפת, קמח טחון טחנת]. והיינו,שהבית היה חרב לפני שנשרף, ולעתיד לבוא שירד מן השמים בית המקדש בנוי, לא משום שלא יבנה על ידינו, אלא אדרבא, משום שיהיה כבר בנוי על ידינו מרוב תפילות וגעגועים עד שלא יהיה צורך לבנותו בפועל, וכמו שפירש רבינו בליקו"מ תורה ב': כד חם, גביה יתהפיך: שכאשר יכמרו רחמיו על ידי רוב תפילות של כל הדורות שבונים את קומת השכינה ומקימים בזה את המשכן, אז יתהפך מדת הדין למדת הרחמים, ותבוא הגאולה.
נתבאר בזה שהצדיק שואף להפוך מצב של "דרך ארץ", רוצה לומר מנהגו של עולם בלי תורה ותפילה, לזה של געגועים לה', אותו הוא מכנה "דרך לארץ ישראל", רוצה לומר עליה מדרגא לדרגא, וזה נעשה על ידי שמעמיק את ההבנה בענין אמונה דלית אתר פנוי מיניה [=אין מקום שאין הבורא נמצא בו] ואפילו במקומות השוממים נמצא שם תורה עמוקה ונסתרת, ודוקא מתורה נסתרת זו מתקיים כל העולם בבחינת מתנת חנם.
דברנו עד כה מענין הפשיטות וקטנות המוחין שנובעים ממגרעות האדם ומצבו הירוד, אבל קטנות המוחין, שהוא בחינת דינים, אינם רק תוצאה של מצבו של היחיד אלא מושפעים אף מזמני השנה. ימי הספירה, למשל, הם ימים של דינים, גם יש חודשים שיש בהם דינים, אולם עולים על כולם שני הימים של ראש השנה שהם ימי הדין ממש, בימים אלה מתעוררים דינים, לא רק מצד מעשינו של כל ימות השנה; אלא אף חובות ישנים הקיימים מעצם בריאת העולם, שהיה, כידוע, אפשרי רק על ידי שצמצם הבורא את אורו כדי שיהיה מקום לבחירה, כאילו אין שם בחלל הפנוי שום אלוקות חלילה, ומחמת צמצום זה נוצר דינים ומשם הכפירות והמבוכות שאין בהם שום הגיון כמבואר בלקו"מ (תורה סד), וכן עצם הטבע [=בגימטריא אלקים] שהוא בחינות חכמות חיצוניות המטעים את הבריות אף על פי שיש שם שכל למתעמק למצוא דעת שם, כמבואר שם.
וכן ישנם עוד דינים מדינים שונים. יש שמתעורר ההנהגה של מדת הדין שעלתה במחשבה לברוא בו את העולם עד שהקב"ה החליט לשתף עמו מדת הרחמים, ובר"ה מתעוררת גם המחשבה הזאת ומוכרחים להמתיקה, אחרת לא היה מועיל שום תשובה, דאינו אלא מצד מדת הרחמים כמבואר בלקו"ה.
והצדיקים הגדולים שהם הם הערבים על ברית העולם (כפי שמבאר רבי נתן בליקוטי הלכות) מוכרחים לחגור מתניהם ולהדוף את הקטרוגים על הכלל ועל הפרט, ובעוד הצבור עומד נרעש ונפחד מתנהל מעליהם קרב איתנים, וגורלם, לדין או לחסד, נמצא על כף המאזנים.
ראש השנה הוא בבחינת דורמיטא [=שינה] כמבואר, שהוא הסתלקות המוחין וכל העולם נמצא במצב של "פרוסטק" [=פשיטות] והקטרוג גואה, הצדיקים מתאמצים לעורר רחמים כמוזכר בגמרא מתפילתו של הקב"ה: "יה"ר שיתגברו רחמי על מדותי ואכנס עם בני לפנים משורת הדין", ולקבל מהאוצר של מתנת חינם שבו טמונה אף התשובה, שהרי בלי חסדו של הבורא, היה הדין נותן ש"נפש החוטאת תמות".
במצב כזה, גדלה זכותינו שזכינו אנו להתלכד אצל הצדיק ההולך בראש, כעין עמוד האש שהאיר את חשכת ליל המדבר, וסמוכים אנו על כוחו של זקן דקדושה לבלי ליפול אל זרועות היאוש, אולם מי שמוכן לומר כאן "דיינו" – אינו אלא טועה. רבינו אינו מסתפק במה שנותן מרגוע ונוחם כדי שלא ניבהל באישון לילה, אלא דורש מאתנו להפוך את הלילה לאור יום, את הקטנות דמוחין – לדרך לארץ ישראל.
ואיך נעשה את זה? בזה שנבוא אליו לראש השנה, לא כמי שמבקש מקלט, אלא כמי שמשתתפים בפועל בבניית קומת השכינה. אם נבוא איש איש עם רצונותיו להתעלות ברוחניות; עם כיסופיו להתקרב יותר עם בקשות לסייעתא דשמיא; עם הרצון העז להפוך את לב האבן ללב בשר, כי אז נהפוך כולנו לחלק מעמוד האש ותעלה להבתו עד לב השמים עד שתעשה כל הגולה למדורת אש של כיסופים.
או אז תהיה עיני ה' בנו מראשית השנה ועד אחרית שנה, וימשוך השגחתו עלינו בבחינת ארץ ישראל, שכאשר הקב"ה רואה כל כך הרבה מישראל שרוצים לעבדו ומתקרבים אליו על ידי הצדיק האמת, ובמיוחד בקיבוץ הגדול של ראש השנה, בזה מתקיים "ישראל אשר בך אתפאר" ונעשה תפילין בחינת מוחין ונעשה השגחה שעל ידה נעשה קדושת ארץ ישראל בח' אוירא דארץ ישרראל מחכים (ליקו"מ ח"ב תורה מ).
וכתב מהרנ"ת (הלכות ברהמ"ז ד, ט) כי כפי ההתפארות והשמחה שאנו מתפארים בו יתברך, כמו כן הוא יתברך שש ומתפאר בנו כמו שכתוב "את ה' האמרת… וה' האמירך… לתהלה ולשם ולתפארת"
ואף על פי שאין המוחין מתגלים עד יום הכיפורים ושמחת תורה, בכל זאת בשורשה מתחילה ההארה מראש השנה; והן הן דברינו, שרבינו הופך את מצב הפשיטות של ראש השנה לדרך לארץ ישראל, וממילא מתורצות התמיהות שבפתיחת המאמר שמכיון שאנו זוכים להתקשר לעבודות הנוראות של הצדיק בראש השנה, ועל ידינו נמשך ההתפארות והמוחין, נהפכים אנו למהות הצדיק, לבחינת בנים למקום, ומתבטלים כל הדינים ומקבלים מהאוצר של מתנת חנם, ואין בזה שום חשש של נהמא דכיסופא [=לחם של בושה], שהרי "אשרי לבנים שאוכלים משולחן אביהם".
מי שיש לו אמונת צדיקים, וזוכה להתקרב לצדיק אמיתי ולקיים עצותיו איש איש באשר הוא שם, ועל ידו נעשים תיקונים נפלאים עבור כל העולם כמו שאמר רבינו: אין אתם צריכים כי אם לתת אבנים וסיד ואני בונה מהם בנינים נפלאים ונוראים (חיי"מ רצג) וכי פלא הוא שמתקיים בו מאמר הגמרא בראש השנה "וכולם נסקרים בסקירה אחת", וזוכה להמתקת הדינים בכוחו של הצדיק?!
אחד מן הדברים שרבינו דיבר בשבחו עד מאד, היה עניין זכות הישיבה בארץ ישראל.
"ועיקר אמונה, בחינת תפילה, בחינת ניסים, אינו אלא בארץ ישראל, כמו שכתוב: "שכן ארץ ורעה אמונה", ושם עיקר עליית התפילות, כמו שכתוב: "וזה שער השמיים" (ליקוטי מוהר"ן תורה ז' סעיף א') "כי ארץ ישראל הוא כלליות הקדושה שבכל הקדושות" (ליקוטי מוהר"ן תורה רל"ד) "וצריך כל אדם לבקש מהשם יתברך, שיהיה לו כיסופין וגעגועים לארץ ישראל, וגם שיהיה געגועים לכל הצדיקים לארץ ישראל" (ליקוטי מוהר"ן תורה קנ"ה) ו"מי שרוצה להיות איש ישראלי, היינו שילך מדרגה לדרגה, אי אפשר אלא על ידי ארץ ישראל" (ליקוטי מוהר"ן כ') וכותב רבי נתן: "ואחר שאמר התורה הנ"ל שאלתי אותו ז"ל: מה כוונתכם בזה שאמרתם שהעיקר הוא ארץ ישראל? וגער בי וענה ואמר: כוונתי כפשוטו – ארץ ישראל הזאת עם אלו הבתים ואלו החצרות, היינו שכל כוונתו כפשוטו, שצריך כל איש ישראל לבוא לארץ ישראל הגשמית הזאת".
ואמר: "המקום שלי הוא רק ארץ ישראל, מה שאני נוסע אני נוסע רק לארץ ישראל, ולפי שעה אני רועה בברסלב וכיוצא" (חיי מוהר"ן)
כשאנו לומדים את דבריו חוצבי הלהבות של רבי נתן בשבח ארץ ישראל, אדמתה ופירותיה, מתגלים לפנינו עולמים עמוקים לאין קץ. מפאת אריכות הדברים נביא מהם רק מעט, ומהם ילמד הקורא על שאר העושר הטמון שם.
"כי אנחנו עם קדוש, בני ישראל, צריכין שיהיה כל מזונותינו משפע של ארץ ישראל, כי רק ארץ ישראל שייך לנו בני ישראל. אבל השפע ואכילה של חוץ לארץ אינו כדאי לנו, כי חוץ לארץ הוא אויר הטמא, והיא תחת ממשלת הסיטרא אחרא ואינו ראוי השפעתה לישראל. על כן אנו צריכין לתקן כל אכילתנו ושתיתנו שיהיה בבחינת שפע של ארץ ישראל, כאילו יוצא מארץ ישראל. וזה נעשה על ידי הברכה שאנו מברכין על כל דבר. וכשאנו מברכין ומודים אותו יתברך שבראם, בזה בעצמו נעשה ארץ ישראל בכל מקום, כי עיקר ארץ ישראל נעשה על ידי "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים"…
נמצא שעיקר ארץ ישראל נעשה על ידי שנתגלה שהשם יתברך ברא כל העולם כולו ובידו ליתנה למי שירצה. וכשאנו מברכים ומודים אותו יתברך על איזה פרי שבראה, אזי אנו מגלים קדושת ארץ ישראל גם באותו המקום שגדל הפרי, מאחר שאנו מגלין ומודים שהוא יתברך ברא הכל, שמזה נעשה עיקר קדושת ארץ ישראל" (ליקוטי הלכות ברכת הפירות ב')
בארץ ישראל, יותר מבכל מקום אחר בעולם, כידוע, מתגלה ממשלתו והשגחתו של יוצר בראשית, כמו שכותבת התורה: "ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה". אמנם גילוי מלכותו יתברך תלוי גם במעשנו אנו.
כאשר אנו מברכים ומודים לה' על מזוננו, מסיר רבי נתן, אנו מאפשרים למלכותו להתגלות עלינו ביתר שאת, אנו מזמינים את קדושת ארצו המבורכת לשרות בנו ולפעול במעשנו. אפילו שאנו נמצאים מחוץ לארץ הקדושה, הברכה, שמגלה את ממשלתו, מאפשרת לנו לקבל מן השפע הקדוש של ארץ ישראל, מחברת אותנו למקום האמיתי שלנו.
ממילא מובן מדוע ביום זה של ט"ו בשבט, שאנו עוסקים בשבח הארץ, נוהגים להרבות בברכות. כל ברכה. הרי, מוסיפה ומגלה את ממשלתו יותר ויותר, ועיקר ממשלתו, כאמור – בארצו ונחלתו.
אכילה וברכה כראוי אינם רק גילוי מלכותו. יש בהן, כידוע בכתבי הקבלה, אפשרות להשלים את נפשנו בחלקים אבודים שלה, שמתגלגלים אל תוך מה שאנו אוכלים ושותים. כל אחד מקבל בדיוק את מה ששייך אליו, ואם יקפיד על כשרות מאכליו ועל ברכה כראוי, יוכל לזכות לתוספת מרובה של חיות קדושה על ידי אכילתו. וכך מבאר רבי נתן עניין זה:
"היו לפניו מיני פירות הרבה מברך על החביב תחילה חוץ מברכת ז' מינים עיין בשולחן ערוך הדינים בזה [תורה רי"א] וכן ברכת העץ קודם לאדמה וכו' עיין שם.
כי כתב רבינו נרו יאיר [בתורה נ"ד] שהשם יתברך מזמין לכל אדם בכל יום ובכל שעה להעלות ניצוצות לפי חלקי נפש, רוח, נשמה שיש לו אז, עיין שם.
והנה בדברים הנאכלים שם מלובשים ביותר נפשות הקדושות וכל אחד מזמין לו השם יתברך לאכול מאכלים השייכים לחלקי נפש, רוח, נשמה שיש לו אז כדי להשלים נפשו.
וזהו שאנו מברכין "בורא נפשות רבות וחסרונם", "וחסרונם" דווקא, כי אלו הנפשות שאוכל עתה הם הניצוצות שחסרו מנפשו ונפלו לשם. וכעת על ידי אכילתו הוא משלים חסרון נפשו ממש.
ולפעמים אין לאדם שום חסרון בנפשו, רק שעל ידי אכילתו הוא מעלה נפשות משם, ועל ידי זה מאיר על נפשו ומחיה את נפשו בהארה יתירה.
וזה בחינת "על כל מה שבראת להחיות בהם נפש כל חי", ופירש הר"ב שם, דהיינו שאפילו בלתי אותן הדברים אפשר להתקיים והם רק להחיות ביותר, להוסיף חיות והארה בנפשו כנ"ל. ועל כן מברך על החביב תחילה, כי כל דבר מושך עצמו לשורשו למקום שחיותו תלוי שם. ועל כן מאחר שחביב ומתאווה לו אותו הדבר, בוודאי יש שם נפשות השייכים לו אז לחלקי נפש, רוח, נשמה שלו, ועל כן מברך עליו תחילה. כי עיקר שלמות הנפשות ועלייתן הוא על ידי הברכה. אבל ז' מינין שנשתבחה בהן ארץ ישראל, ששם שורש כל הנפשות דקדושה, כי ארץ ישראל הוא בחינת אמונה, שהיא שורש הנפשות, ועל כן משם יצא לחם. כי כל השפעות אכילה דקדושה יוצא משם, כמו שכותב רבינו במאמר "ואכלתם אכול ושבוע" (תורה מ"ז). כי כל המאכלים הם בחינת נפשות כנ"ל, ועל כן יש להם מעלה וקדימה לברכה. וזה שקבעו רבותינו ז"ל ברכה מיוחדת לפירות, דהיינו בורא פרי האדמה או בורא פרי העץ ולא כללו אותם בשאר דברים שברכתן שהכל, כי בפירות יש נפשות יקרות מאד, וכמו שהבנתי משיחת רבינו נרו יאיר" (ליקוטי הלכות ברכת הפירות א')
מדוע משתבחת ארץ ישראל דווקא במזונותיה? וכן מצאנו בכמה מקומות שהכתוב משבח ואומר: "ארץ זבת חלב ודבש"?
רבי נתן מסביר באריכות נפלאה כדרכו, שכל מזון שיש בעולם מרמז על כח רוחני שפועל בו. והלכות התורה התייחסות לכשרות כל מזון הן הן הכלים שניתנו לנו כדי לקבל מן העולם את הכוחות החיוביים ולהינצל מן הכוחות השליליים.
חלב ודבש, מבאר רבי נתן (ליקוטי הלכות, הלכות דברים היוצאים מן החי) הם שני דברים מיוחדים שהתורה התירה באכילה, אף על פי שהם יוצאים מתוך דבר האסור באכילה. חלב – מתהווה מן הדם האסור באכילה ואילו דבש יוצא מגוף הדבורה, שאף היא אסורה באכילה. המכנה המשותף בין חלב ודבש הוא שהם נעשים זמינים וקלים לאכילה ללא מעורבותו של האדם. אין צורך לצוד אותם, לשחוט או להכשיר לאכילה או לבשל. מי שדואג ליצירת מזונות מזינים אלו, שגם ילדים יכולים להיות ניזונים מהם, הוא רק אחד – ה' בעצמו. וזהו סוד הפסוק: "מי ייתן טהור מטמא – לא אחד"? כלומר מי הוא זה שיכול להפוך דבר טמא ואסור לאכילה לדבר טהור ומזין, כדרך שהופך הדם לחלב או הדבורה לדבש? לא אחד? כלומר – רק אחד, היחיד והמיוחד, אלוקינו.
לכן, מסביר רבי נתן, מסמלים שני מזונות אלה דווקא את כוחו ושליטתו של יוצר בראשית. הוא עושה הכל, הכל שלו והכל בידו. בפרט מצויינת כאן יכולתו להפוך טמא לטהור, רחוק לקרוב, חסר שלמות לאלוקי. כח זה, כח השליטה האלוקית, כח הפיכת טמא לטהור – מתגלה במיוחד בארץ ישראל, ועל כן משתבחת התורה אודות ארץ ישראל ואומרת: "ארץ זבת חלב ודבש", הווה אומר – ארץ שכדוגמת החלב והדבש נתונה לחלוטין לשליטת הבורא, ארץ מטהרת, מהפכת רע לטוב. כך גם מפרש רבינו את דברי הגנאי שהטילו המרגלים בארץ ישראל: "ארץ אוכלת יושביה" כדברי שבח (תורה קכ"ט) "כי היא ארץ אוכלת יושביה, שהיושב שם נאכל ונתהפך למהותה הקדוש".
ועוד מרחיב שם רבי נתן אודות המנהג לאכול מאכלי חלב דווקא בליל שבועות, ותפוח בדבש דווקא בראש השנה, על פי אותם עקרונות אמורים, ומוסיף ומבאר דרך הנהגת ה' בעולם, וסוד הידיעה והבחירה. מומלץ מאד לעיין שם (יורה דעה הלכות בהמה וחיה טהורה ד' סעיף ל"ו – נ"א).
על הפסוק "היום אם בקולו תשמעו" מובא בליקוטי מוהר"ן (א,רע"ב) שזה כלל גדול בעבודת ה' "שלא ישים לנגד עיניו כי אם אותו היום, הן בעסק פרנסה והצטרכותו צריך שלא יחשוב מיום לחברו כמובא בספרים, וכן בעבודתו יתברך לא ישים לנגד עיניו כי אם אותו היום ואותו השעה. כי כשרוצין ליכנס בעבודת ה', נדמה להאדם כאילו הוא משא כבד, ואי אפשר לו לישא משא כבד כזו. אבל כשיחשוב שאין לו רק אותו היום, לא יהיה לו משא כלל וגם שלא ידחה את עצמו מיום ליום, לאמור מחר אתחיל, מחר אתפלל בכוונה ובכח כראוי וכיוצא בזה בשאר העבודות. כי אין לאדם בעולמו כי אם אותו היום ואותו השעה שעומד בו, כי יום המחרת הוא עולם אחר לגמרי – היום אם בקולו תשמעו, היום דייקא, והבן".
עצה גדולה היא לא לאבד את הימים ואת השנים היקרים מכל הון העוברים כהרף עין. אמנם, הכל חפצים שיהיו ימיהם מלאים בתורה ותפילה; אין לך יהודי שלא היה רוצה שחייו יסתכמו כמלאים בתורה ומצוות ומעשים טובים, אולם אנו שוגים במחשבה שיש לנו עדיין זמן לכל זה, כאילו סיכום זה שייך לימים האחרונים בחיים, כאילו רק אז נוצר המאזן הזה לטוב או לרע ח"ו. ולא כן הדבר, כמובן. כל רגע בחיים קובע, אם מלא הוא או ריק מתורה ומצוות. ה"עכשיו" הוא מה שחשוב לנו, כל "עכשיו" מהווה זמן בפני עצמו וחלק חיים נפרד, שעליו יש לדון עד כמה הוא נוצל לתורה או לתפילה, למצוות או למעשים טובים. וכך, על ידי כל "עכשיו" טוב, על ידי כל רגע המנוצל לטובה, נוצרים ימים ושנים טובות מלאי תוכן. אך לנו, אין לנו אלא את ה"עכשיו", לא את העתיד ולא את העבר. וכשהשי"ת עוזר ומנצלים את העכשיו ומחיים אותו במעשים טובים, כי אז החיים כולם טובים הם.
הלא כה אמר החכם "העבר אין, העתיד עדיין, ההווה כהרף עין" – יותר מן ההווה – אין, וכשכל הווה מנוצל לטובה, הרי הימים מלאים הם. מובא בספרים על הפסוק "מה זה בידך" שאמר הקב"ה למשה, והשיב לו משה "ויאמר מטה" המטה הוא כח הבחירה שנמסר לאדם, הכח "להטות" עצמו כל צד שירצה. ורק זאת "בידך", לבחור באיזה "הווה" שתרצה, לטוב או ח"ו להיפך. יתר החשבונות, העבר והעתיד, הם אך ורק ביד הקב"ה. הזמן היחיד הנמסר בידינו הוא ההווה, ולגביו ניתנה לנו עיקר הבחירה.
אנו חושבים לפעמים: וכי מה, נבטל עוד רגע, עוד שעה… למעשה הרי זה היצר הרע, הבעל דבר, העומד על האדם כגנב העומד על גבי מי שיש לו שק של שטרות כסף קטנים, ובכל עת הוא מצליח להוציא ממנו שטר אחד, עד שלבסוף נמצאים בידו יותר שטרות ממה שנותרו בשק… כך אנו חושבים לפעמים: מה יש, ניתן לו ליצר הרע עוד רגע, עוד שעה, עוד יום… הדבר קל בעינינו, שהרי מדובר בזמן קצר יחסית, אך לסיכום, יש לו ליצר הרע את כל הימים או רובם ח"ו. עיקר גניבותיו של יצר הרע מתרכזים ב"עכשיו". את האדם הוא מעסיק במחשבות על העבר ועל העתיד, ואגב כך הוא חוטף וגונב ימים על ימים, להבל וריק ח"ו. הנה חופזים אנשים ברחובות ואצים לקראת העתיד, להתעשר ולהיות… ולהיות… ומה בינתיים? כל ה'עכשיו'ים גנובים. רבינו ז"ל פגש פעם באברך שהיה אץ לפרנסתו ועסוק עד מאד. משהעיר לו רבינו על כך, החל הלה מתאר את חשיבות עסקיו, נענה לו רבינו ז"ל: רואה אתה את השוק הזה על אנשיו ועסקיו ומסחריו – כל זה יחלוף בתוך כמה עשרות שנים ובמקומם יבואו אחרים לגמרי"… האדם מתהלך בהרגשה שיחיה לעולם ואילו חז"ל אומרים "בני אדם דומים לעשבי השדה, הללו נוצצים והללו נובלים" ואל נא יחשוב האדם שיבלע את כל העולם. מעט הרכוש שכן יש לו לאדם, רכוש נצחי ועומד לעד, הוא "העכשיו". וכשאדם הופך את העכשיו לנצחי, הריהו דבק בחי החיים הנצחי. אותם ימים קצרים של האדם, יכולים להיהפך לימים ארוכים ונצחיים על ידי ניצול כל רגע.
האר"י הקדוש כותב שכמו שהקב"ה הוא אין סופי, כן התורה שנתן לנו היא אין סופית. ולכאורה קשה, איך נתן השי"ת לבני אדם, שהם מוגבלים במעשיהם ובמחשבתם, תורה שהיא בלי גבולות ובלי סוף? אלא שלא כך הדבר. שהאדם מסוגל גם הוא להיהפך לאין סופי. סיפר לי רבי אברהם שטרנהרץ זצ"ל שאנ"ש היו משוחחים תמיד על רבי נתן הרבה יותר מאשר על רבינו ז"ל, מכיוון שבו, ברבי נתן, יש לנו השגה כלשהי, ואילו ברבינו ז"ל אין לנו השגה כלל. רק דרך התבוננותינו ברבי נתן יש לנו להשיג מרחוק את רבינו הק', כי רבינו ז"ל בעצמו היה אין סופי בהשגותיו ובמעשיו. וכן מצינו בכל הצדיקים שהיו למעלה מגדר אנושי. רואים אנו צדיקים שידיעותיהם המקיפות מבהילות כל השגה אנושית. יש למשל מהרמ"ק שלשה עשר אלף עמודים שכתב על תורת הנסתר (!) בכתב ידו הק'. החיד"א שראה אותם כותב שאינו יכול להשיג מתי כתב הרמ"ק את כל זה! הרי עסוק היה הרבה מאד גם בתורת הנגלה, עד שהיה יחיד בדורו שהסמיכו מרן הבית יוסף לדון דיני קנסות (כל זאת בהיותו כבן שמונה עשרה). גם הרמ"ע כותב שתמה הוא עד מאד איך זכה הרמ"ק לכל כך דברים, לעסוק הרבה בתעניות וסיגופים לערוך תיקון חצות, התבודדות בשדות, ועוד ישב בבית דינו ודן דיני תורה בכל המקצועות. עם כל זאת הרי היה המקובל הגדול ביותר בדורו, כשכל חייו הסתכמו רק בארבעים ושמונה שנים – איך הוא זכה לכל זה?! איך זכה ה"פרי מגדים" לכתוב כל כך? ורבי עקיבא איגר? הרי זה אין סוף! אכן, לאין סוף של יכולת והשגה זכו הללו, כי על כן נתן לנו הקב"ה תורה שהיא אין סוף. ואם יחפוץ האדם יזכה אליה.
מעתה נבין את דברי רבי אליעזר הגדול שאמר "אילו כל הימים דיו וכל אגמים קולמוסים" וכו', לא יספיקו לבאר את כל תורתו שידע והשיג. וכן מה שמובא על דוד המלך ע"ה שישב ברמה עם שמואל הנביא משך יום אחד ולמד ממנו מה שלא למד תלמיד ותיק במאה שנים. נמצא שהתורה היא אין סופית, וכשאדם עושה כמידת יכולתו, עושה עמו גם הקב"ה כמידת יכולתו, ומעלהו למדריגות של אין סוף. וכך אנו יכולים לשער, מה גדלו השגות רבינו ז"ל, שאמנם לא היו אנושיות כלל, כי כשהקב"ה משרה שכינתו על הצדיק, על ידי שהכשיר עצמו לכך וטיהר את רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, הרי גדולתו היא עד אין קץ ואין תכלית.
כלל גדול הוא: על האדם לעשות ככל שביכלתו, ואז יסייעוהו מן השמים וישיג מדרגות אין קץ. רבינו ז"ל מגלה ענין של "עכשיו", ובכך אנו יכולים לעשות הרבה. הוכחה לכך היא התנהגותו של מוהרנ"ת, שניצל כל רגע ויום, ואף ימי נסיעותיו נוצלו על ידו בהתמדה עד תום. עד שכאשר שמע מצדיק אחד שאמר שעל הכל יכול יהיה לתת דין וחשבון, חוץ מעל יום הנסיעה, אמר מוהרנ"ת שגם על יום הנסיעה יכול הוא ליתן דין וחשבון לפני הקב"ה. כי לפי הדרכותיו של רביז"ל ולפי דרך ה'עכשיו', הרי כל רגע פנוי יכול להיות מנוצל היטב היטב. ואמנם כותב הרב מטשעהרין ז"ל בהקדמתו הנפלאה למכתבי מוהרנ"ת על סדר יומו המופלא של ר' נתן "שכל מי ששמע קצת מסדר לימודו היה משער בלבו כי בלתי אפשר דבר זה, אם לא שתאמר שיומם ולילה אינו עוסק [כי אם] רק בסדר לימודו… גם היה עוסק הרבה בכל יום לפרש שיחתו לפני השי"ת… עד שכל מי ששמע סדר עבודת התפילה שלו. היה משער בלבו כי אי אפשר דבר זה, אם לא שמבלה כל ימיו ולילותיו על תפילה ותחנונים כנ"ל… וכל מי ששמע וידע קצת מענין סדר כתביו הנ"ל, היה משער בלבו, כי בלתי אפשר דבר זה, אם לא שמבלה בל ימיו על כתיבת עניינים הנ"ל…" וכך הוא מונה והולך סדרי יום עמוסים לעייפה שהיו לו למוהרנ"ת, שהם בבחינת למעלה מגדר אנושי, וכל כך, עד שאחר הסתלקותו לא היו יכולים אנ"ש להבין, כיצד הספיק כל כך. כי בכל שטח פעל ועשה פי כמה וכמה מהמושג בשכל אנושי רגיל. אכן, כשהקב"ה עוזר, והאדם עושה כמידת יכלתו, הוא יכול להשיג הרבה יותר מהיכולת האנושית הרגילה. רואים אנו היום את מכלול פעולותיהם של הצדיקים הקדמונים ואנו משתוממים! והרי זו לנו הוכחה ברורה, כשחור על גבי לבן, שכוחותיהם היו למעלה מגדר אנושי. ולא היה זה סתם נס. הם השיגו את כל זה בגלל שניצלו כל הווה, כל עכשיו, כל רגע, כל שעה, כל יום!
מאידך, יש בדברי רבינו הק' גם חלק נסתר, שכמו שיש בכל סיפורי התורה נגלה ונסתר, כן גם בדברי העצה וההדרכה הפשוטים לכאורה שאמר רבינו ז"ל, יש בהם כוונות נסתרות ונעלמות מדעתנו העניה. מובא בערבי נחל בשם האר"י ז"ל, שנשמתו של אדם מתחלקת לניצוצות שונים, כל ניצוץ מחיה אותו יום אחד, וככל שרבים ניצוצות נשמתו, כל כך ימים יחיה. נמצא שבכל יום ניתן לו לאדם ניצוץ חדש. וכל מעשה טוב שביום זה מתקן תיקונים בניצוץ זה. ולכן, בשבת או בעשי"ת, כדאי להחמיר יותר בהלכה כמו בפת פלטר וכיוצא בזה, כי ניצוצי הנשמה הפועלים אצל האדם בימים קדושים אלה מהווים ניצוצות וחלקי נשמה חיוניים ביותר שכל פגם בהם עלול להמיט אסון ח"ו על הנשמה כולה. כלומר כמו שיש באדם רמ"ח אברים ושס"ה גידים, כן יש בנשמתו רמ"ח ושס"ה, מהם איברים או גידים פחות חיוניים, כמו למשל הניצוצות שבימי חול רגילים, שבהם אין פת פלטר, למשל, מזיקה, ומהם אברים שהנשמה תלוייה בהם ממש, כלב ומוח שכאלה הם חלקי הנשמה, הניצוצות הפועלים בימים קדושים. לכן מובן, למה בכו כל כך הצדיקים בעת אמירת 'קריאת שמע שעל המטה', כי אז הולך לו הניצוץ של היום ובמקומו מובא אחר. וזהו גם פירוש הפסוק "ויהיו חיי שרה שבע ועשרים ומאה שנה" כמובא בכתבי האר"י ז"ל שמאה היא ספירת הכתר, ועשרים הוא חב"ד (חכמה בינה דעת), ושבע הוא ז' ספירות התחתונות – היינו קומה שלימה של שנים היה לה. וכן לאברהם שהכתוב מעיד עליו "בא בימים" שכל ניצוץ וכל חלק נשמה של כל יום ויום תוקנו אצלו כראוי.
מכל זה יוצא, כי מה שאמר רבינו ז"ל (לעיל) שכל יום הוא ענין אחר לגמרי, הוא אמנם ענין אחר בהחלט. כי בכל יום פועל ניצוץ וחלק נשמה אחר באדם, ואם מתקנים אותו אינו מתתקן הניצוץ שלמחרתו וכן הלאה. אלא שכל יום והתיקון הנפרד שלו. וכאמור, הבעל דבר חטף כאן יום ושם יום, ובעיני האדם קל הדבר עד שהוא גונב ח"ו כל ימיו. אולם, כשעושים כל מאמץ לנצל את ההווה, עוזר השי"ת להשיג עוד ועוד.
"כי אין לאדם בעולמו, כי אם אותו היום ואותו השעה שעומד בו, כי יום המחרת הוא עולם אחר לגמרי. היום אם בקולו תשמעו – היום דייקא והבן" (שם בליקו"מ). זכורני שוב את רבי אברהם שטרנהרץ זצ"ל, כל יום אחרי תפילת הותיקין היה הולך לטעום קמעא בביתו ומיד חוזר לביהמ"ד – למרות זקנתו – לשיעוריו הקבועים, כמה דפים גמרא, כמה סימנים שו"ע וכו' וכו', הוא היה נכנס לביהמ"ד במקלו ואומר: "א נייער טאג, א נייער טאג" (יום חדש, יום חדש). אמנם כל יום חדש הוא, ואל לנו להתבלבל מיום לחברו. כל יום, כל רגע, הוא דבר נפרד. ואם אנו ננצלם כראוי, הקב"ה ישרה שכינתו עלינו להכתב ולהיחתם בספר החיים, חיים נצחיים, חיים של הקב"ה כביכול, חיים טובים, אכי"ר.
"הדרך הישרה היא מידה בינונית שבכל דעה ודעה, מכל דעות שיש לאדם; והיא הדעה שהיא רחוקה משני הקצוות ריחוק שווה, ואינה קרובה לא לזו ולא לזו"
(רמב"ם, הלכות דעות א)
אם אפשר לדבר בהכללה, ניתן לומר שהיחס שלנו לשמחה מתחלק לשני שלבים בהתפתחות התודעה. בשלב הראשון מופיעה השמחה בחיים בצורה חדה ומלאה, כשאז מתעורר הרצון להמשיך ולהתמיד בשמחה כל הזמן. השלב השני הוא השלב בו מתחילים לגלות שחלקי התמונה אותה רצינו לאחות הולכים ומתרחקים זה מזה, ולפעמים ישנם גם שברים וקרעים שלא ניתנים לאיחוי. זהו הגילוי של העצב – ההתוודעות לכך שבחיים ישנם גם הרבה חסרונות, והדרך להשלמת החיים ומימוש השמחה מתרחקת עוד ועוד.
בפרשת שמיני אנו מוצאים את התופעה של ערבוב השמחה והעצב. לאחר שמלאכת בניין המשכן נגמרת, מגיע השלב הסופי שכולם ייחלו לו: התחלת העבודה והשראת השכינה בקרב המשכן ובני ישראל. בתוך השמחה העצומה וההתרוממות הרוחנית ניגשים שני בני אהרן ומקריבים אש זרה, ומתים בו במקום. השמחה לא הייתה מושלמת אפילו לא ליום אחד. "אין השמחה ממתנת לאדם; לא כל מי ששמח היום שמח למחר, ולא כל מי שמיצר היום מיצר למחר" (תנחומא שמיני, ב).
איך מיישבים בין הסתירה של השמחה עם העצב? יש מי שקולט בחוזקה את המשמעות של העצב הגדול עד שהוא מתייאש מלשמוח באמת, ושוכח שפעם הוא ידע שיש גם שמחה. כנראה זאת הייתה טעות, הוא אומר לעצמו, היה זה מבט נעורים תמים מדי. אבל אדם זה בהשפעת מאורעות שכח איך הוא הרגיש שהשמחה הייתה מהדברים הוודאיים שהוא חש בחייו. לא יכול להיות שהיא הייתה סתם דמיון ולא מעבר לכך.
רבים נוטים לנסות ליישב בין השמחה והעצב בדרך של פשרה. מכיוון שהחיים מורכבים משמחה ועצב, אז גם נשמח וגם נֵעצב. בדרך כזאת לכאורה מתייחסים לשני הפנים שמשתקפים בחיים, אבל בפועל זאת דרך לא אמיתית. העצב לא מקבל ביטוי מלא בגלל השמחה, וגם השמחה אף פעם לא מלאה כשהעצב תמיד בצידה ומזכיר לה שיש גבול לשמחה. את השמחה המרירה הזאת מתאר שלמה המלך (קהלת ב, ב): "לשחוק אמרתי מהולל ולשמחה מה זו עושה"; "לשחוק אמרתי מהולל – מעורבת בבכי ואנחה, ולשמחה מה זו טובה עושה, הרי סופה תוגה" (רש"י שם). מסתבר שהדרך של הפשרה היא לא רק עם פגמים וחסרונות, לאור דברי הפסוק היא חסרת תועלת לחלוטין: 'ולשמחה מה זו טובה עושה', כדברי רש"י. מכיוון שהשמחה נשארת תמיד בתוך הגבול המעציב, היא רק מעוררת ומזכירה לאדם את הגבוליות של החיים שגם השמחה צריכה לכפוף את עצמה כדי להיכנס אליהם. זאת לא שמחה, והיא לא יכולה לחולל משהו טוב באמת חוץ מתחושה רגעית נוחה ומרה בו זמנית.
לפי דברי הרמב"ם המוזכרים למעלה, הדרך הבינונית היא הדרך הישרה בה צריך האדם ללכת. בינוניות היא לא דרך של פשרנות, אלא כפי שהוא מאריך בכך בהקדמתו למשנה, הדרך האמצעית כוללת את שני הצדדים הקיצוניים. היא בינונית, מלשון בין ובין. בהתאם לדרך זו כותב שם הרמב"ם: "ולא יהא מהולל ושוחק, ולא עצב ואונן, אלא שמח כל ימיו בנחת, בסבר פנים יפות". למרבה ההפתעה, דרך האמצע היא דווקא השמחה. להיות עצוב זה להיות קיצוני, להיות שמח זה להיות מאוזן. כמעט הפוך לגמרי מצורת החשיבה שלנו.
מסתבר שיש שמחה ויש שמחה. יש שמחה הקרובה יותר לשחוק, והיא מבטאת את הרצון להיות שלם עכשיו. אבל יש שמחה שהיא שמחת התיקון, שיכולה לכלול בתוכה את כל העצב ועדיין לשמוח. השחוק מציג את הרצון להיות שלם, העצב מציג את החסרונות הרבים מהשלמות, והשמחה כדרך אמצעית כוללת את שני הדרכים – השחוק עוד יגיע, אבל דרך מילוי החסרונות ותיקונם. הידיעה שדרך העצב תגיע השמחה מובילה לשלב יותר גבוה בו לא מתעלמים מהעצב ודוחים אותו, אלא שמחים איתו ומכוחו ממש: "וזה עיקר שלמות השמחה, כשמתגברין על המרה שחורה והעצבות וחוטפין אותם לתוך השמחה בעל כרחם, דהיינושמהפכין אותם לשמחה" (ליקוטי עצות, שמחה). איך הופכים עצבות לשמחה? "כי דייקא על ידי מה שהבעל-דבר מכניס בלבו יגון ואנחה ומרה שחורה, על ידי זה דייקא יהיה שמח מאוד, כי יאמר בלבו אף על פי שאני רחוק כל כך מהשם יתברך, אף על פי כן אני מזרע ישראל, ולא עשני גוי, ואני זוכה בכל יום לקיים כמה מצוות ציצית ותפילין וכמה ברכות ודיבורים קדושים בתפילה ובתורה שאני זוכה לומר בכל יום ויום, ואדרבא זהו עיקר שמחתי שמרוחק כמוני יזכה גם כן להניח תפילין בכל יום שהם כתרי דמלכא… ורק זהו עיקר מצוות השמחהלהיות שמח כל כך עד שיהפוך היגון ואנחה לשמחה" (רבי נתן מברסלב, ליקוטי הלכות פו"ר ג).
"עיקר מצוות השמחה", "שלמות השמחה", היא רק כשכוללים רק את הצער. החסרונות שקיימים בצד השמחה מגבילים אותה כשזאת רוצה להתבטא כפי שהיא עכשיו. אבל כשהשמחה היא שמחה של תיקון, החסרונות רק מגבירים את השמחה שקיימת למרות החסרונות, ובכך היא מלמדת שאם קיים כל כך הרבה עצב לצד כל כך הרבה שמחה, כנראה שהעצב והשמחה באמת קשורים בקשר הדוק אחד לשני – העצב מביא לדרישת חיים גדולה יותר, והשמחה תממש אותם בפועל. כל רצון לשמחה אחרת רק יביא להתנפצות שחוזרת על עצמה שוב ושוב בין צמיחה לעצירה, בין שמחה לעצב. אי היכולת להכיל את שניהם בו זמנית תביא לייאוש, או לצמצום של שני הכוחות כשבסופו של דבר לא יצא מהם שום דבר אמיתי. שמחה של תיקון מחברת את שניהם, ויודעת שהעצב שקיים בעולם בא לומר לנו שעוד לא הגיעה העת לשחוק; כעת העת לשמוח ולהוציא מתוך הכאב חיים חדשים.
"מי שהוא רחמן מטבעו ונותן צדקה מחמת רחמנות שבטבעו – אין זה עבודה, כי יש גם כמה חיות שהם רחמנים בטבעם. רק עיקר העבודה – לשבר האכזריות ולהופכו לרחמנות… "התועלת של הצדקה גדול מאד… שעל ידי הצדקה שופע החסד… כל דבר מעבודת ה'… צריכין לפתוח שם פתח, וסגולת כח הצדקה להרחיב ולפתוח הפתח יותר ויותר".
(ליקוטי מוהר"ן ח"ב, ד)
"עבודת הצדקה"… שמעתם פעם על מושג כזה? לא, אין הכוונה לעבודתם הקשה של השדרי"ם למיניהם שמכתתים רגליהם בכל קצווי תבל עבור מוסדות תורה וחסד. מדובר כאן על עבודה מיוחדת שיש בעצם נתינת הצדקה.
תשאלו, איזו עבודה? אפשר לתת, נותנים, וזהו. היום לתת צדקה זה הדבר הקל ביותר, יש 5-6 אפשרויות להעברת תרומה, אפילו מגיעים אליך הביתה במיוחד – רק תתן. מה העבודה כאן?
נכון, לתת צדקה זו לא בהכרח "עבודה", אפילו גויים נותנים לפעמים צדקה, אפילו אצל בעלי חיים אנחנו מוצאים ביטוים של עזרה הדדית וסיוע לחלשים שביניהם. אכן, כשנותנים צדקה כשמרגישים רחמים ורצון לתת, זו אמנם מצווה, אבל איננה "עבודה".
ברם, הרבה פעמים לא כל כך מתחשק לתת; 'כבר נתתי מספיק לאחרונה, למה הם לא פונים אל העשירים? זו לא חכמה לבקש כל הזמן מאנשים כמוני. מה, אני חייב לדאוג לכל המסכנים בעולם? במיוחד שבדיוק לאחרונה העסקים כבר לא כמו שהיו. נראה, אולי פעם אחרת'…
במקרים כאלה, כשרגש הרחמנות הטבעי כבר לא פועל, זו אומנם עבודה גדולה – עבודת המידות, להתגבר על הטבע – ובכל זאת, למרות הכל… לתת.
לא מדובר בהכרח על סכומים גדולים, אבל לתת בגלל שהקב"ה ציווה, זוהי עבודת הצדקה!
* * *
שני כוחות בהנהגת הבורא בעולם: מידת הרחמים ומידת הדין. כל השפע והטוב והחסד מגיע ממידת הרחמים, וכל הקשיים, הצרות והאכזרית – ממידת הדין.
רגש הרחמנות שבלב והרצון לעזור למסכן – מגיע מהרחמים, והתחושה של ההתעלמות והאדישות מגיעה ממידת הדין. לכן, כשאני מתגבר כנגד האכזריות הזו, מרחם ועוזר – אני משליט את מידת הרחמים לא רק בלבי אלא בכל הבריאה כולה. שכן כל ההנהגה האלוקית בבריאה מושפעת ממעשי האדם, כדברי חז"ל: "כל המרחם על הבריות – מרחמים עליו מן השמים" (שבת קנא ע"ב).
עניין זה מרומז בפסוק "פתוח תפתח את ידך" – אם אתה מתגבר ופותח את ידך הקמוצה לתת לאביון גם כנגד הטבע – אתה פותח פתח של שפע ורחמים בעולם כולו, ובפרט כלפיך-אתה שעוררת את הרחמים הללו.
הפתח הזה שהצדקה פותחת, אינו רק פתח של רחמים בגשמיות, אלא גם ובעיקר פתח של רחמים ברוחניות.
אמת, כל מצווה ועבודת ה' שאנחנו עושים אמורה לפתוח פתח בינינו לבורא עולם – "פיתחו לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם" – אבל אם הוא יתברך יסתכל על המצוות שלנו במידת הדין, כי אז אוי ואבוי – האם הן נעשו בכוונה הראויה, בשמחה, בדחילו ורחימו, כראוי לעמוד ולשרת לפני מלך מלכי המלכים?!
אבל למצוות הצדקה סגולה מיוחדת, יותר מכל המצוות, היא פשוט סותמת את פיהם של המקטרגים; בצדקה יש כוח להגביר את מידת הרחמים – ואזי כל מצווה שאנו מתקבלת באהבה ובחיבה.
זו הסיבה שבשולחן ערוך מובא כי לפני התפילה יש לתת צדקה, ובספרים הקדושים אף מבואר שגם לפני כל מצווה יש לתת צדקה. שכאמור, הצדקה פותחת את כל הפתחים, לתפילות, למצוות, שיעלו למעלה בלי הפרעה.
מיום שקולל אדם הראשון בקללת 'בזיעת אפך תאכל לחם', הפכה טרדת הפרנסה – או כפי שהיא קרויה בספרים הק', "ל"ט מלאכות" – לקללה האופפת את כל סדר יומו של אדם. את צווי השי"ת להביא טרף לביתו יכול היה אדם לצאת ידי חובה, אולם כבר נהגו בני העולם להיות רצים כל ימיהם אחר פרנסתם ביגיעות וטרחות גדולות מאד, ואף מקיימים בגופם את מאמר הכתוב "משכימי קום אוכלי לחם העצבים", ולמרבית הפלא מהם שאף שמחים בזה, שהלא חזקה על עבודה שכזו שממלאת את כל סדר יומו של אדם, ומעמיסה עד להפליא על שעותיו האמורות להיות פנויות, וכך ניצול הוא מעול אשר נראה בעיניו כקשה יותר, "עול" "לימוד התורה". התורה הק' המשמשת כסם חיים לכל הוגיה, נדחקת לשעות הפנאי במודע או בתת מודע, בבחינת תינוק הבורח מבית המדרש, ואף מוכן להתעסק בכל דבר, העיקר לא ללמוד.
הסיבה לכך היא כי הוא אינו מכין רצון לכך, הוא אינו חושב על התכלית האחרונה, על יום הדין הגדול והנורא, ועל מה שיעשה ביום פקודה. בני האדם אינם מיישבים דעתם מה תכלית כל הבלי העולם הזה, ו'על מה אתינא להאי עלמא' [=למה באנו לעולם הזה]. והנה עיקר המטרה בעולם הזה היא לעשות נחת רוח לבורא יתברך על ידי עשיית רצונו בחפץ לב, ומאחר שברור שרצונו יתברך שנעסוק בתורתו הרבה, כמו שכתוב 'והגית בה יומם ולילה', ואמרו 'תלמוד תורה כנגד כולם' ואמרו 'לא עם הארץ חסיד', וידוע שהגר"א בפירוש המשניות (פאה א א) כותב שכל מילה של תורה, עליה נאמר "ות"ת כנגד כולם", ואין נחת גדול לפניו יתברך כאותה שעה שיהודי עוסק בלימוד רצונו יתברך, על כן, פשוט שכל אוהב ה', וכל עובד ה', וכל מאמין בה' ובתורתו הקדושה ישים מגמתו בעיסוק ולימוד התורה, ולא יתעסק – עד כמה שידו מגעת – בשום דבר נוסף.
ובדורות הקדמונים היו צדיקים שהיו כל כך דבקים בה' בעסקם בלימוד תורתו הק', עד שהיו פטורים מלהתפלל ולהתדבק בו ע"י התפילה, כי היו דבקים בו ע"י התורה וכנ"ל, והיתה תורתם אומנותם, והמקבל עול תורה מעבירים הימנו עול מלכות ועול דרך ארץ; ואפי' אלו שלא זכו לכך, הרי שהיתה מלאכתם ארעי ותורתם קבע והצליחו ועשו פרי. ומאז שהפכו היוצרות ועשו טפל עיקר ועיקר טפל, נתרבו עמי הארץ, ונתרבו המשובשים האומרים לרע טוב ולטוב רע, והלכו מדחי אל דחי. על כן שומה עלינו להתיישב בדעתינו היטב היטב מה התכלית מכל עסק שבו אנו עוסקים בעוה"ז, כי הזמן חולף ואין זמן כלל, ואם לא ילמד עכשיו אימתי ילמד? והרי עתיד האדם ליתן דין וחשבון אפילו על פרטי מעשה מרכבה שהי' יכול להשיג ולא השיג. ומה עם כל חלקי התורה? ומי שלא עושה סדר בחיים או מתייעץ איך לעשות סדר, מה יהיה באחריתו?!
ואמנם אמת שאחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון ליבו לשמים, ואם כן גם הממעיט בלימוד בתורה מקבל אותו שכר כהמרבה, אבל כך הוא רק כשיודע תעלומות מעיד עליו שאכן היה אנוס גמור ולא היה יכול ללמוד יותר ממה שלמד, על אף רצונו החזק, אבל כשלא למד מכיון שלא רצה באמת – ולפחות רצה לרצות באמת – מה יענה ביום הדין?!
ועל כן צריכים אנו לפחות מרגע זה להתעורר ולהתחזק ולעשות סדרים קבועים בלימוד התורה, אפילו סדרים מועטים, כמה שאנחנו יכולים, כגון כמה פסוקים של פרשת השבוע כל יום ולהשלים בסוף השבוע, וכן כמה פסוקים מנ"ך כל יום, ושתי משניות כל יום, ודף גמרא כל יום, וכמה סעיפים משנה ברורה כל יום, וכן ב' סעיפים של יורה דעה כל יום ובסיום יו"ד ימשיך בשאר ד' חלקי שו"ע, וכן עמוד יומי ליקוטי מוהר"ן, ודף יומי לקוטי תפילות וכו' וכו', ואם אתה עושה כן – כל אחד כפי יכולתו – אשריך וטוב לך, אשריך בעולם הזה וטוב לך בעולם הבא. ולכל הפחות, יש להתחיל עם אחד מהלימודים הנ"ל ולעשותו קבוע יום יום, ואחר כך, כשיזכה לכך, ימשיך וילך מחיל אל חיל ויוסיף עוד לימוד ועוד לימוד, וכל זה מלבד שיעור בעיון ההכרחי לשימור המוחין בתיקונם.
והנה אמרו חז"ל 'חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה', ואמנם גם לגבי מצות תלמוד תורה נאמר מאמר הנ"ל, אבל כבר אמר רבינו ז"ל שיהודי כשר לא צריך להתנחם עם האונס, ועם כך ש"כאילו עשאה", אלא צריך לבעור ולרצות לעשותה בפועל, ובשעת האונס צריך להצטער על כך, ולא לשמוח עם הפטור.
אין לנו אלא להתחזק ולהתעורר לעשות התחלה חדשה כאילו לא למדנו תורה מימינו, ולעשות הכל מצידנו להתעלות בתורה ולעשות המתבקש להצליח במשימתנו, כי הם חיינו ואורך ימינו ובהם נהגה יומם ולילה.
כמעט כל אחד חשב כבר פעם או פעמים על השאלות שישאלו אותו שם למעלה, אחרי שישכיבו אותו עם הרגלים אל הדלת, יבכו אותו בכי תמרורים, ויקברו אותו במעלה ההר. הוא יופיע לפני שולחנם של בי"ד של מעלה, ואז ישאלוהו שאלות נוקבות: קבעת? נשאת ונתת? עסקת? הבנת? צפית?
אנחנו אפילו לפעמים מנסים כבר להכין את התשובות. חתירה של עומק, קביעות עתים, התנהגות הלכתית נכונה בעניני ממון, קיום הבית היהודי כהלכתו, ציפייה לגאולה ואנחה עמוקה על אורך הגלות, התנהגות של פשיטות, זכות טהורה של תמימות.
המלכת את חברך?
שואלין לו לאדם לאחר מותו: המלכת את חבירך עליך? (ראשית חכמה שער היראה פי״ב בשם המדרש), שאלה עלומה זו מתוספת לרשימת השאלות, מכתיבה חשיבה מחודשת על מהות ה'חברות', על אופי של 'חבורה', על יסודו של 'חבר'.
קל להשפיע, להיטיב, לסייע, לעזור ולתמוך, להדריך ולכוון, לתת ולהגן. כי מטבע האדם הטוב לגמול עם הנגמלים, לשמח את הנדכאים, ולרפא את הנשברים. כדי להבין על מה מדובר תתבוננו פעם בחיוכיהם של מחלקי ה'קמחא דפסחא' בערב פסח. אין זה חיוך של זלזול או של גאוה; זו הנאה אמיתית של סיפוק. "הנה אני עוזר, מקים מעפר, גומל דלים וסומך נופלים".
במסגרת 'חבורה' של מבקשים, המסובים על קנקן תה ומגשי עוגות, הדיבורים נשפכים וזורמים, לב אל לב נושק, זרם של רוחניות חולף בין המשתתפים, ניגון סוחף ניגון, חיזוקים נערמים, אה… טעם גן עדן…
אז למה נשארתי אותו דבר? למה איני מרגיש את 'דיבוק החברים' מרומם את מעשי? למה אני עדיין כשושנה בין החוחים או כחוח בין השושנים?
ציטוט מוכר כל כך… רק שלפעמים אנחנו מקיימים את הכתוב בצורה מהודרת עם שינוי קל – 'ונותנין דין אל דין', ואיידי דטריד למיפלט לא בלע [-היות שהוא טרוד לפלוט, אינו בולע]…
'חברים מקשיבים' אינם פחותים במעלתם מ'חברים מדברים', כח ה׳חבורה׳, כח החיבור, נובע מכח ההכנעה: בוא נא אהובי ורעי, נתבשם יחד, נתברך יחד באור ד', נשתה יחד בכלי אחד ממימיו של רביז״ל. רצוני לשמוע את קולך, להשתלם באורך, להשלים את נפשי מנקודתך; אני רוצה לקבל, להתקדם, להעפיל למרומי ההשגה. אין קבלה משתלשלת אלא מן הגדול אל הקטן, איני אלא קטן שבקטנים שכולם גדולים ממני וממידתי, איני אלא זנב לאריות לקבל מהם גבורה ותפארת, כח וחיל לעבודה תמימה.
איך הגעת הלום?
דור של חורבן, הרס וכליון, הבית השני שוקע בלשונות של אש, על מה, על מיעוט 'חבורות' על מיעוט 'דיבוק חברים', רבבות אלפי ישראל סובבים אחד את השני מתוך בדידות איומה, ניצבים אגודות אגודות אך דומין אחד לרעהו כגלמודים נעזבים, אני במקומי ובכבודי וחבירי במקומו ובקלונו, שנאה פושטת במחנה, וירמיהו מקונן ומיילל: איכה ישבה? איך הגעת הלום? בדד! בדד ישבת בחצרייך ובארמונייך ובדד יושבת באפר בית מקדשייך!
בשורת הגאולה!
"המלכתי את חבירי!" – זוהי בשורת הגאולה. דיבוק אמיתי, חיבור נצחי, נמדד במידת ההמלכה ההדדית. האור יאיר בי כמידת התקטנותי מול פני ידידי היושב לצדי. גם כאשר אני משמיע את דברי, מחשבתי נתונה להשפיע מתוך אהבת אמת לקבל את אורי וישעי הנעלם, לחבר יחד את חלקי נפשינו באהבת עולם.
ורוח הקודש מרננת ומזמרת: קול נשאו יחדיו ירננו כי עין בעין יראו בשוב ד' ציון.
זמן אמירת התורה: תורה זו נאמרה בברסלב כנראה אחר פורים שנת תקע (י"ח אדר ב' קראו פרשת פרה)
ולפני כן בכ"ז אדר א' גילה בפירוש העשרה מזמורים של תקון הכללי
ובכ"ה אדר ב' סיפר את המעשה מז' בעטלערס.
(שיחות הר"ן קמט) ועיין שיש"ק ח"א קס שנאמרו סמוך לאמירת תורה זו.
פתיחה
תורה זו נאמרה בשנת תקע בחודש אדר זמן קצר לפני שעבר רבנו מברסלב לאומן, ומהלשון שפתח בה, אחר פורים קורין פרשת פרה, כנראה (עפ"י לוח שנה) שנאמר בי"ח אדר ב' שחל בשבת שקראו בה פרשת פרה, ובליל שבת שאח"כ שחל כה אדר (ימי מוהרנ"ת ח"א אות מב) שקראו בו פרשת החודש (לוח שנה) התחיל לספר את המעשה מז' בטלרס, ואמר מה אתם יודעים איך לשמח מתוך מרה שחורה? (חי"מ סימן סג) וְעָנָה וְאָמַר: אֲנִי אֲסַפֵּר לָכֶם אֵיךְ פַּעַם אַחַת הָיוּ שְׂמֵחִים וְהִתְחִיל לְסַפֵּר הַמַּעֲשֶׂה וְסִפֵּר כָּל הַתְחָלַת הַמַּעֲשֶׂה עַד סוֹף הַמַּעֲשֶׂה שֶׁל יוֹם רִאשׁוֹן שֶׁל הַבֶּעטְלֶיר שֶׁהָיָה עִוֵּר. ובכט אדר סיפר את היום השני (החרש) ובג' ניסן ליל שבת סיפר את יום ג' (כבד פה) ויום ד' (צוארו עקום) ובד' ניסן סיפר את היום החמישי (בעל חטוטרת) ו' ניסן סיפר את היום השישי (בלא ידים) ואת היום השביעי (בלא רגלים) לא סיפר (כמבואר בשיחות הר"ן סימן קמט) ובאותו הזמן גילה רבנו בפירוש את העשרה מזמורים של התיקון הכללי לרבי אהרן ורבי נפתלי והאריך בגודל מעלתם וזה היה בין כז אדר א' לכ"ה אדר ב' (שיחות הר"ן סימן קמא) ובמכתב של רבי נחמן מטולטשין כתב שהיה תיכף אחרי אמירת תורה עד תנינא ולפ"ז גילה אותם בין י"ח אדר ב' לכ"ה אדר ב' שבוע של פרשת שמיני, כשמוהרנ"ת היה בביתו בנעמירוב.
לשון רבנו בסוף התורה בתחילה היו כל ההתחלות מפסח ועכשיו ולא סיים ובלק"ה כתב מוהרנ"ת הבנתי שעכשיו כל ההתחלות מפורים. אבל בנתיב צדיק כתב ששמע ממוהרנ"ת ש"ועכשיו" כל ההתחלות מרבינו. ובמכתב מרבי נחמן מטולטשין לאנ"ש מספר שהבין מהתנועות ידים והרמיזות של מוהרנ"ת כיצד אמר רבינו את ה"ועכשיו" באידיש "און היינט" ובהמשכה קדושה אמר "און היינט" כמה רגעים ושתק שתיקה גדולה, שהתכווין לכלול בזה הרבה יותר מהפשט הפשוט של פורים והבין שגם כל הנאמר באותו זמן כלול ב"ועכשיו" וזה לשונו שם במכתב מה שהבין: אוּן הַיינְט צְרִיכִין לְגַלּוֹת הַמִּזְמוֹרִים בִּפְרָטִיּוּת וּלְהַבְטִיחַ הַבְטָחָה/[א]\ הַנַ"ל "אוּן הַיינְט" צְרִיכִין לְסַפֵּר הַמַּעֲשֶה הַנַּ"ל וּלְסַיֵּים אוּן אִיךְ הֵייל זִיא, אוּן הַיינְט צְרִיכִין לִנְסוֹעַ לְאוּמַאן וְלִנְטוֹעַ מָקוֹם קְדֻשָּׁתוֹ לְדוֹרוֹת עוֹלָם בְּאוּמַאן.
ובאמת/[ב]\ און היינט עם האותיות הוא גמט' נחמן עם הכולל – 149.
רבנו מתחיל אחר פורים קורין פרשת פרה שהיא להזהיר ולהזכיר שצריך להתטהר מטומאת מת לפני אכילת הפסח, שעל כן גזרו גם על שעת עשייתו, שכיון שהוא קדשים קלים אסור לאכלם בטומאה, ושמא ישכח לטבול. ומגלה רבנו שגם הפרה אדומה שעל ידה נטהרים, יש לה הכנה ע"י פורים, כי מפור נעשית פרה, כי בפורים ע"י תענית אסתר וכל מצוות היום, ממתיקים את הפ"ר דינים (בבחי' מחית עמלק ברוחניות) ומתגלה סוד הפו"ר הוא הגורל הקדוש (פור גמט' ב"פ מילוי קמג של שם אהי-ה שבבינה), ועי"ז נעשית פרה לטהר מטומאת מת (וברוחניות בעיקר מטומאת התאווה הידועה), אע"פ שהפרה אדומה היא דין מטהרת ע"י שכבר נמתק קצת ע"י הפור של פורים כמבואר בכוונות פורים.
נמצא כיון שהפרה נעשית מהפור של פורים (אריז"ל) הרי שפורים הוא הכנה לפסח/[ג]\. וקצת צ"ע שמגלה עתה דבר שהתחדש לפני יותר מאלפים שנה בסוף גלות שבעים שנה שלפני בנין בית שני. ועוד שבכוונות האריז"ל כבר מבואר העניין שמפור נעשית פרה, ואולי מחדש כאן קצת יותר ביאור בעניין שגם האור של מרדכי והדרור שבו הוא הכנה לחירות של פסח וכו' אולי ר"ל שמעתה צריך לכווין לזה ולפני כן היה ממילא. כמו הרבה טעמי מצות שלא נודעו לראשונים ונתגלו ע"י יחידי הדורות לאחרונים, כי לראשונים אם היה מתגלה היה ביטול הבחירה ולאחרונים זו רק התעוררות.
אבל מרוח הדברים ודיוק המילים נראה שרבנו רומז כאן לעניין רחב הרבה יותר וכמו שאמר (שיחות הר"ן ר') כל התורה שלי היא הקדמות. וכן נראה שבמה שסיים דבריו כאן כי בהתחלה היו כל ההתחלות מפסח ועכשיו. ולא סיים. נ"ל שעניין "כלההתחלות" דייקא, זה עיקר הנושא בתורה זו. וכדבריו כ"פ ועיין תורה רסא שאמר "וזה כלל גדול בעבודת ה' שצריכין ממש בכל יום להתחיל מחדש". ועיין שיש"ק ח"ד סימן ס' "ועכשיו" כל התחלות הן בכל רגע ורגע.
ונראה לי שרומז כאן שמתן תורה שבחג השבועות, הוא שכל שנה צריך לקבל את התורה מחדש ממש, ואע"פ שלא מזכיר את חג השבועות, אבל ידוע (ועיין לק"ה ר"ח ג' ג' סוד פסח הוא סוד התשובה) שפסח הוא הכנה לשבועות/[ד]\, דהיינו שאור מתן תורה חדשה יורד בכל שנה בשבועות, ומאיר תחילה בליל הסדר של פסח, ומסתלק חמישים יום כדי שנכין לו כלים במ"ט ימי הספירה, וביום החמישים הוא קבלת התורה החדשה לכל אחד לפי מדרגתו, וע"כ שבועות אין לו יום קבוע בשנה אלא חל ביום החמישים שאחרי פסח (כשהיו מקדשים את החודש עפ"י ראיה ורק בגלות שיש לוח קבוע מראש תיקנו לו יום קבוע).
ועיקר הפסח הוא אכילת קרבן פסח שהוא קדשים קלים שצריך לאכלם בטהרה לכן תיקנו חז"ל קריאת פרשת פרה אחר פורים להזכיר ולהזהיר להתטהר לפני פסח מטומאת מת, שהיא טהרה שנמשכת לפחות שבוע שלם, (עיין רמב"ם ספר טהרה הלכות פרה אדומה פרק יא) דהיינו שקובע לו יום שנשמר מטומאת מת, וצריך לנסוע למקום שיש בו מי חטאת/[ה]\ וכהן שיזה עליו, וביום השלישי ושביעי מזים על בשרו טפת מי חטאת של אפר פרה אדומה, וביום השביעי טובל ובהערב שמש נטהר ומותר באכילת הפסח, בתנאי שכבר טבל לפני הקרבת הפסח.
נמצא שרוב השנה אנו עסוקים בהכנה למתן תורה מהתשובה של אלול עד שבועות בסיון/[ו]\. ואחרי מתן תורה עשו את העגל בחי' "לפני שבר גאון ולפני כשלון גבה רוח" (משלי טז יח) שאחרי שזכינו להתחדשות המוחין בשבועות מגיע השבר של תמוז אב, ואז שוב מתחיל התשובה של אלול וחוזר חלילה.
ועיקר התשובה צריכה להיות, תיקון הברית והשמחה, שהם עיקר הטהרה לפסח ומתן תורה,
וכדמשמע גם ממה שדייקא אז בסמוך גילה בפירוש את התיקון הכללי וסיפר כיצד שמחים במעשה מז' בטלרס/[ז]\, והתחיל מהעיור שהיה זקן ויניק וחי חיים ארוכים, ועיין תורה ס' שזקן ואריכות ימים בחי' אחת ואריכות ימים אין הכוונה מצד הזמן דפשיטא אם זכה לזקנה, אלא לאיכות הימים שע"י שהוא עיור מהבלי עוה"ז אזי כל יום אצלו הוא מלא קדושה ויראת שמים ועי"ש שמרדכי הצדיק נקרא זקן בחי' עתיק יומין בחי' ספורי מעשיות משנים קדמוניות. נמצא שרמז לאור מרדכי המאיר בפורים שעל ידו זוכים להכנה רבה לפסח ומתן תורה, והתחיל מהאור של מרדכי והמשיך בכל הז' בטלרס.
ואולי יש להעיר ממה שמבואר שם שעיקר השמחה היא מה שהמלך מוסר המלוכה לבנו בחייו, רמז רבנו למוהרנ"ת, ובאמת היה אז כשבעה חדשים לפני הסתלקותו, אולי רמז קצת לזה ששמח שיש לו את מוהרנ"ת שממשיך אותו ויכול בחייו למסור לו את המלוכה. שהיא דעתו הקדושה. שרק על ידה אפשר באמת שכל השנה תיהיה הכנה לקבלת התורה וחוזר חלילה כל שנה כנ"ל.
ליקוטי הלכות השייכים לתורה זו
אין הלכה בליקוטי הלכות שבנויה רק על תורה זו אבל היא נזכרת בכמה מקומות. עניין כל ההתחלות מפורים נזכר בליקוטי הלכות או"ח ברכת הריח וברכת ההודאה הלכה ד' אות כה ואות כו; עניין מפור נעשה פרה נזכר בהלכות נטילת ידים לסעודה ובציעת הפת הלכה ו אות ו ובהלכות שחיטה הלכה ה' אות יח ובהלכות העושה שליח לגבות חובו הלכה ג' אות כה
ועיין ביאור "באבי-הנחל". שעושה כמו ג"ש, "ועכשיו" כל ההתחלות וכו', "ועכשיו" יש נחל נובע מקור חכמה, שבסוף מאמר לכו חזו. דהיינו שכל ההתחלות מהעשרה מזמורים על ציון רבנו בר"ה וזהו פר"ה ר"ת פורים ר"ה.
הקדמה
נס פורים היה שקם עלינו המן עמלק להשמיד להרוג ולאבד את כל עם ישראל בכל העולם כולו ביום אחד (כי אחשורוש משל בכיפה דהיינו על כל העולם כולו) עיין מחשבות חרוץ אות ו' שאע"פ שהבטיח הש"י שלא לכלות את ישראל אבל ליכא דידע לישנא בישא כהמן (שהוא תמצית דעמלק) וכל דבריו במגילה למלך היינו למלכו של עולם וכו' עי"ש גודל כוחו לקטרג, ונעשה נס ונהפוך הוא שישראל הרגו את כל העמלקים בעולם ואולי רק את הזכרים שקמו עליהם להבדיל משאול שבזמנו הרגו את כולם (לבד משפחה אחת שנתעברה מאגג) וע"כ מלכות שלמה הייתה שלימה.
שאול המלך היה משבט בנימין וכן מרדכי ואסתר, ומובא בר' צדוק שבני רחל הם בחי' צדיק ביחס לבני לאה שהם בחי' בעל תשובה. וזהו דאיתא ששאול היה כבן שנה לחטא במלכו. ובכל הדורות דווקא זרע בני רחל הם שנלחמו בזרע עמלק כגון יהושע שאול ומרדכי ואסתר, כי הם בחי' נצח, שמנצחים בכח צדקותם שהיא מתחילה ועד סוף, להבדיל מיהודה שהוא מבני לאה והוא בחי' הוד, דהיינו בחי' תשובה והודאה. ומידת ההודאה היא דייקא כשלא כ"כ מצליחים לנצח את היצה"ר, שאז צריכים להודות בטעות. ודייקא מי שצדיק תמיד קשה לו יותר להודות בטעות וכגון שאול שלא הודה כשלא קיים מצוות שמואל למחות את כל עמלק ולהמתין לו בהקרבת קרבן.
ועמלק הוא הרע בעולם בחי' הלעומת זה של ישראל, דכתיב יד על כס י-ה ודרשו שרומז שאין הכסא שלם ואין השם שלם עד שימחה זכר עמלק. ורמזו חז"ל בפסוק "רק רע כל היום" ס"ת עמל"ק. וכתוב "ראשית גויים עמלק" ר"ת רגע, דהיינו ששורשו גבוה מאד בבחי' הראשית של הבריאה אבל מבחי' הסיגים שבבראשית, אבל אצלו זה בחי' רגע דהיינו בחי' הפסק ודין, כי הוא העומד לנתק תמיד בין את הגוף מהראשית האמיתית, ולהעמיד את עצמו כראשית, לנתק בין שמים וארץ, ובין מוחין לעשיה דהיינו כופר בעיקר, ועיין תורה יט תנינא. וכפי מציאותו בעולם כן ניתן כח ליצה"ר בעולם ומחייתו היא מחית הרע בעולם בגשמיות וברוחניות.
לכן פורים שהוא בחי' מחית עמלק היא הכנה לזהירות מחמץ, כי חמץ הוא היצה"ר, בחי' שאור שבעיסה, שכך מכונה היצה"ר (כמבואר בברכות יז.) ובלק"ה מבאר שמחמיץ את המוח ומכניס בלב רוח גבוהה וגסות. /[ח]\
נס פורים היה בסוף גלות שבעים שנה דבבל דהיינו שהיה הכנה לגלות הארוכה שעדין אנו בה, כי אע"פ שהיה קודם בנין בית שני אבל כיוון שארבעים שנה אחרי בניינו התפשטה מלכות החושך של יוון בחי' "יוון המצולה" טיט המטביע, לכן מובא שמלכותם כבר נחשב תחילת הגלות הארוכה שלנו היום, דאז פסקה הנבואה, ופסקו עשרה הניסים מבית המקדש, ולא כל ישראל היו על אדמתם כי רבים נשארו בגולה. והאור הנפלא של מרדכי ואסתר שנתגלה בסוף גלות בבל, ונקבע לדורות ע"י מצוות היום של פורים, (כמבואר בכוונות פורים) היה הכנה לימי חושך אלו. כי האור של פורים דהיינו שגילו נס נסתר בדרך הטבע, היה לימוד לישראל לראות אור בחושך, ולמצא את הש"י בהסתרה, בערפל, בבחי' "ומשה נגש אל הערפל כי שם האלקים" דהיינו להבין הרמזים המבואר בתורה נד ולגלות ההסתרה שבתוך ההסתרה כמבואר בתורה נו ואור כזה נמשך מגבוה מהכתר, והוא בחי' ה"פור הוא הגורל" שהפיל המן והפור נהפך לפורנו (נוסח הפיוט שאחרי המגילה) ומפור נעשית פרה, דהיינו שמורידים אור גבוה כזה של בחי' גורל שנמשך משער החמישים, לעשיה דהיינו לה' אחרונה של השם, לבחי' מלכות, שעי"ז אפשר לנו להיות קשורים אליו ית' ולהמליכו גם בחושך והסתרה. בבחי' הירושלמי (תענית פ"א): 'אם יאמר לך אדם היכן אלקיך, תאמר לו בכרך גדול שברומי', שנאמר: "אלי קרא משעיר", כמבואר בתורה לג אות ב'. דהיינו שבתכלית הטומאה נמצא קדושה הגבוהה ביותר בחי' האהבה שבדעת שאוהב הקב"ה את ישראל. וכעין זה מבואר בתורה נו.
ולכן ירדו אז שתי הנשמות הנפלאות האלו מרדכי ואסתר שני מושיעים לישראל "מור והדס" (לשון סליחות לתענית אסתר) שהם שני מיני בסמים, בחי' ריח טוב/[ט]\, נשמות גבוהות שלא נגע בהם חטא אדה"ר כמבואר בבני יששכר שבחוש הריח לא פגם אדה"ר, וכן חודש אדר הוא זמן החוטם, שלא נפגם, כמבואר בלק"ה בה"ר ה' אות ב' שבחי' "מרחוק נראה לי ה'" שעל ידו יש כח להתגבר על המניעות בחושך דייקא הוא בחי' ריח בחי' כמאן דארח ריחא.
בפורים מתגלה אור גבוה מאד שאינו מתגלה בשום זמן אחר, (יותר משבת ויו"ט כמבואר בכוונות). כי נשמת מרדכי שירדה באותו דור הייתה גבוהה מאד, דייקא ע"י ההסתרה הגדולה שהייתה אז בסוף הגלות, בחי' "ישנו עם אחד" שאמר המן ופירושו שרמז לאחשוורוש אלוקיהם ישן ע"כ עכשיו הזמן להכחידם. בסוד הדורמיטא דז"א שעי"ז מתגלה אור יסוד דאבא ללא לבוש (כמבואר בכוונות פורים שזה אור שיכול להתגלות רק בזמן של הסתרה גדולה שקודם לגאולה בחי' תרדמה וניסור זו"ן כדי להביאם פנים בפנים) ומתגלה בו אורות גבוהים מאד שבכתר בחי' אהבה שבדעת בחי' אבן ישראל אב ובן כחדא. דהיינו שנשמה כזו יכולה להמשיך חסדים גדולים לדור מעתיק ששם היא עינא חד דרחמי עיין תורה קה שבעין כזו אין רע בישראל כלל כי שם בחי' ישראל עלה במחשבה תחילה, שם בחי' קב"ה וישראל חד, בחי' אהבת הקב"ה לישראל שלא תלוי בשום דבר.
הכוונה שאור גבוה כמו מרדכי, ההסתרה בעצמה היא שמגלה אותו כנ"ל, (כוונות פורים הנ"ל/[י]\). וזה בחינת רדו שמה. (כמבואר בלק"ה ר"ח ג' ב') רדו דייקא. שרמז להם שיהיו בגלות כמספר רדו כמו שאמרו רז"ל. דהיינו שכשיגיעו לבחי' רדו, דהיינו לתכלית הירידה, אזי דייקא יהיו נגאלין כנ"ל. וזה בחינת מה שאמר רבינו נ"י על פ' תעיתי כשה אובד וכו' (בתורה ר"ו) שכשאדם נבוך ותועה מאד מאד בדרכים המקולקלים ח"ו לפעמים הוא תועה כל כך עד שמקורב מאד אל הקדושה ועל ידי נסיון קל יכול לחזור אליו יתברך. אך מחמת שנתרחק מאד ממנו יתברך זמן רב על כן אינו שומע קול הכרוז, עיין שם. אבל כשיש חכם גדול כנ"ל שידוע ומשיג דעת הנ"ל ויוכל לכוין את השעה הוא יוכל לקרב אותם, אז דייקא כשמגיעין לתכלית הירידה כנ"ל כי אזי סמוכין מאד אליו יתברך רק שאינו שומע קול הכרוז, אבל על ידי דעת החכם הנ"ל הוא מגלה הסתרה כנ"ל ואזי שומע קול הכרוז בבחינת אוריתא מכרזת קמייהו כנ"ל.
ואולי אפ"ל דהיינו המבואר בכוונות סוד התרדמה והדורמיטא שהוא סוד הניסור, שאז הנוק' שהיא בחי' כנסת ישראל מקבלת מאו"א בעצמם ולא ע"י ז"א ורק כך אפשר שיתגלה יסוד אבא דהיינו בחי' צדיק כזה. (כמבואר שם שיסוד דז"א שהוא האור של מרדכי הצדיק מתלבש ונעלם ביסוד דז"א, אבל בזמן הניסור שהמלכות מקבלת מאמא, אזי הוא גלוי, כי אמא לא מסתירה אותו כמבואר שם)
והשי"ת ברחמיו רצה שאותה ההארה המתחדשת בהיות המוחין דאו"א תוך המלכות בזמן תרדמת ז"א לא תתבטל לעולם בכל שנה ושנה בימים ההם עצמם גם אחרי התעוררות ז"א בסוד וזכרם לא יסוף מזרעם לכן נתקנו מצוות היום של פורים כמבואר בשער הכוונות
– קריאת המגילה מגלה את אור מרדכי שמגלה השגחה ומהלך בתוך הסתרה של כמה שנים ואע"פ שהיו בהם רשעים נושאי נשים נכריות. דהיינו שמתגלה שהייתה אז השגחה בעינא חד דרחמי כנ"ל.
– ומתנות לאביונים דהיינו צדקה בונה ומתקן פרצוף הנוק' דהיינו שהצדיק הנ"ל יאיר בכנסת ישראל שימליכו כראוי את השי"ת עליהם
– והסעודה שאוכל ושותה אכל י-ה ושת י-ה עי"ז נשארים בנוק' גם המוחין שהיו בה ע"י או"א קודם התעוררות ז"א דהיינו בשעת ההסתרה כי י-ה הם חכמה ובינה דהיינו או"א.
– ומשלוח מנות לא נתבאר בכוונות אולי כי היא צורך סעודת היום הנ"ל וגן בחי' צדקה הנ"ל.
– ושתית יין נ"ל לבאר שהוא להראות החילוק הגדול בין ישראל לעמים שהגדול שבהם שהיה מושל בכיפה בשכרותו רצה להביא את אשתו לעיני כולם בכתר לבד ולבסוף הרג אותה ולהבדיל הקטן שבישראל מתוך שכרותו מתגעגע להש"י בצעקות ובכיות. וע"י שכרות דעד דלא ידע זוכה לבחי' אור מרישא דלא איתיידע, שהוא אור שער הנ' הגבוה של מרדכי, שם רצה לאחוז המן ע"י הפור, ולתלות בספק את מרדכי, ועי"ז גרם שיתעורר הפור דקדושה (כמבואר בכוונות שב"פ קמג שהוא מילוי דשם אהי-ה הוא פור) שמגלה את האהבה שבדעת לישראל שאינה תלויה בשום דבר ממילא כל אויביהם דינם כליה.
– שתיית יין – עיין תורה כו תנינא להזהר משכרות כמ"ש פן ישתה וישכח מחקק אבל שתיה כראוי אזי אדרבה היא טובה להרחיב דעתו שגדלים החסדים המלבישים את הדעת ואזי זוכה לבחי' דעת קונו כמבואר בערובין סה כל המתפתה ביינו זוכה לדעת קונו. וכן רואים בחוש שע"י שתיית יין כראוי נחלשות הפניות והנצרך לבריות וחן השקר וזוכה לאמת ויכול להיות בדביקות להש"י בלא הפרעה כי היין מעורר את הבינה עילאה כמבואר בתורה מא ובינה בחי' יובל בחי' חירות בחי' שחרור עבדים ושם כשהשתיה כראוי אזי הוא יין המשמח בחי' שמחה והתרחבות הלב ונחקק בו מקום לכל אחד ומשתחרר ממאסר הבלי עוה"ז בבחי' אשריך ארץ שמלכך בן חורין, ויכול לגלות את כל הכסופים דקדושה בלא מונע ולזכות לדביקות בו ית. על כן ראוי לפני כל שתיה לבקש רחמים שהרי לא נתבאר כמה היא שתיה כראוי ע"כ אני מבקש שגם כוס נוספת זו תיהיה בגדר הראוי שלא אשתכר ח"ו פן אשכח מחקק דהיינו את תורת משה רבינו המלובש בכל אבר ואבר רק אדרבה אזכה לתיקון הברית והקשר אליו ית' ביתר שאת ועוז ע"י הרחבת הדעת דהיינו כח ההתחברות שכל כולו יופנה אצלי רק להתחבר אליו ית' בכל אבר ואבר וכל מדה ומדה. וכו'. וכדברי רבנו עוד כוס משקה משכר בפורים הוא עוד תיקון הברית.
– עוד נ"ל לומר מה שנוהגים לאכול אזני המן וצ"ע מדוע דווקא את אזניו ונ"ל כיוון שהיה עבד למרדכי כידוע. וכן היה עשירי לאגג ועיין ביוצר לפרשת זכור "עולל הנותר עמד לשיכּים" דהיינו שכל העמלקים שיש בעולם הם עבדים כי הם בני שפחה, דהיינו מזרע שנותר באותה השפחה שהכניסו לאגג באותו לילה קודם ששספו שמואל כמבואר במדרש, ועבד עיקרו היא השמיעה (בחי' המליצה כולו אוזן) וכן דינו של המזיק עבד, שאם עושהו חרש משלם דמי כולו, כי שוב אין לו ערך כלל למכרו בשוק. ועוד שנוהגים למלא בפרג להראות יותר שהיו סתומות ולא היה שומע מצוות אדונו. ואולי פר"ג דייקא לרמז לפ"ר ג'בורות.
– לבאר מה שנוהגים להתחפש נ"ל עפ"י הריצ"ח שביאר לד11) שצריך לתפוס את הגוף כתחפושת דהיינו כלבוש ובזה תירץ מה שקודם החטא לא התבוששו כי לא זיהו את עצמם עם הגוף אלא עם הנשמה וע"י האור של פורים אפשר לזכות לזה ורבינו הרגיל אותנו לדבר לגוף כאל אדם זר לתפוס שאני זה הנשמה קשור תמיד אל הש"י וכל הריחוק ושכחה והתאוות זה מעזות הגוף המתלבש עלי אבל זה לא אני ובפורים צריך יותר לתפוש שזו רק תחפושת ע"י שמתגלה אהבה שבדעת שכל יהודי אפילו הקל שבקלים הוא ראוי לנס והצלה.
– עניין שתית היין והתחפושת – אולי אפ"ל עפ"י תורה מא ששתית יין מעורר הגבורות הקדושות בבינה עילאה וע"י ריקוד ממשיכם אל הרגלין ששם אחיזת הקליפות והדינים ומבואר שם שמי שהוא בעצמו בחי' רגלין לא יכול ע"י שתית יין, בעצמו להמתיק עצמו, אלא צריך להשקות יין את הגבוה ממנו, כדמצינו ביעקב שהשקה את אביו, ובזה טעו נדב ואביהו (שהם נו"ה בחי' רגלין) ששתו בעצמם במקום להשקות את משה רבינו, לכן הריקוד שלהם היה בבחי' התלהבות היצר, אש זרה, ועפ"ז אולי אפשר לומר שע"כ הביאה אסתר את מרדכי למשתה, כדי להשקותו יין המשמח, שעי"ז ימתיק הדין ממנה שהיא רגלין (עיין תורה פא תנינא) גם מצד שהיא אשה וגם מצד שהיא בחי' תורה שבנסתר הנקראת ירך כמבואר בתורה י' וע"י שהיא שרש נשמות ישראל נמתק הדין עי"ז מכל ישראל כי היא היתה בחי' רגליה יורדות מות של כל ישראל ע"י שנכנסה לצינור הרשע אחשורש ומרדכי שתה יין ורקד והעלה אותה ואת כל ישראל מאחיזת הקליפה ועי"ז נעשה הנס וכמבואר שם שעי"ז זוכה לבכורה והברכה כי עי"ז נתעורר בחי' בני בכורי ישראל שבבחי' זו ההשגחה על ישראל היא בבחי' רחמים גמורים ועי"ש שהדוגמא לזה היא יעקב שהביא יין ליצחק שהוא שרש הגבורות שבבינה כדי לזכות בבכורה והברכה ואעפ"כ מחמת תוקף הדין היה צריך גם להתחפש וללבוש בגדי עשו ואולי לכן מתחפשים בפורים כי לא מספיק שתיית יין לעורר שרש הגבורות שבבינה כדי להמתיק הדין הנאחז ברגלין אלא צריך גם להתחפש ולדמות לעשו כדי להסיר הקטרוג. (ואולי לפ"ז צריך להתחפש דייקא לעשו ולא כיראים שחוששים להתדמות לרשע)
– ולבאר מנהג אנ"ש שגילה מוהרנ"ת לצעוק ל' יום קודם פורים הצילני מקליפת המן עמלק ועי"ז יראה את מרדכי במגילה, עפ"י הנ"ל משער הכוונות שתיקנו קריאת המגילה כי על ידה מתגלה האור של מרדכי ואסתר, אלא שעלי יש קליפת המן עמלק שכל מהותה להסתיר ולבטל האור הזה, לכן צריך לצעוק הרבה ולהתחנן שתוסר ממני, ואזכה בקריאת המגילה לראות את מרדכי ואסתר המתגלים אז.
וכאמור דייקא ע"י מצוות היום של פורים זוכים לעשות הכנה והלוך לפסח דהיינו לקבלת התורה מחדש בליל הסדר באור בלי כלים ובשבועות עם כלים, אבל בלא ההכנה של פורים אזי מתן תורה היה בכופיא כמבואר בגמ' עה"פ קיימו וקבלו דהיינו קיימו בפורים מאהבה מה שכבר קבלו במתן תורה אבל בכופיא, כי כפה עליהם הר כגיגית ואמר אם תקבלוה מוטב ואם לא פה תהא קבורתכם, והקבלה מרצון של פורים היא ההכנה לטהרת הלב שזוכים ע"י הפרה שמטהרת כדי שיהיה הפסח נעשה ונאכל בטהרה. ועיקר הטהרה היא מפגם הברית/[יא]\, כמבואר בתורה רמב שהרהורי ניאוף הם אבי אבות הטומאה, (אפילו יותר ממעשה עבירה עצמו כמבואר בגמ' בשם ריש לקיש עה"פ טוב מראה עינים מהלך נפש שפגם הראיה גדול ממעשה עבירה ממש. וזה בחי' תבוא פרה ותקנח צואת בנה העגל, שהיו מצחקים סביבו וכפרש"י שם עה"פ (שמות לב ו) ויקומו לצחק היינו גילוי עריות. כי לקבלת התורה שמתחיל בפסח צריך תיקון הברית כמו שכתוב בפרשת יתרו (שמות יט טו) הֱיוּ נְכֹנִים לִשְׁלשֶׁת יָמִים אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה: ובתורה לו אומר רבינו שא"א להבין דבור של הצדיק בלי תיקון הברית, הכי נמי או כ"ש לקבל כראוי את תריג עצות של צדיקו של עולם, כל שנה במדרגה יותר גבוה בחג השבועות שמתחיל בפסח כנ"ל.
אחר פורים קורין פרשת פרה שהיא הכנה לפסח וצריך להבין מה הוא הפסח ואיזה הכנה צריך לפסח, וכיצד פרה מועילה להכנה, ומה המשמעות של זה היום שאין לנו פרה אלא הקריאה, האם הקריאה במקום הפרה ואם יש הכנה נוספת רוחנית נוסף לזה.
אע"פ שכל אחד יודע שפרה קורין אחר פורים, נקט רבינו אחר פורים קורין וכו' ולא אמר לפני פסח קוראים, לומר שכח טהרת הפרה נמשך מפורים. ואע"פ שפורים הוא אור חדש שהתגלה רק זמן מועט לפני הבית השני, מתבאר כאן שזה בעצמו החדוש של פורים שאינו רק זכר לנס, אלא כח טהרה שנתגלה דייקא ע"י החושך הגדול/[יג]\ שירד אז בגלות שבעים שנה (אולי מה שנתחדש אז שלא שמרו על יחוסם ונשאו נשים נוכריות/[יד]\ דבר שאפילו כעבדים בשיעבוד מצרים ערות הארץ לא עשו), והיה גם הכנה לחושך הגדול שהיה אח"כ שפסקה הנבואה מישראל (ואע"פ שמשפסקה הנבואה גם נתן הרשות לתנאים לבטל יצה"ר דע"ז ולהחליש יצה"ר דעריות כמבואר ביומא סט: דכחלינהו לעיני) והיה שיעבוד מלכויות ובפרט יון וכ"ש אחרי החורבן לחושך הגלות אחרונה, שגם בתקופה שעדין היה אפר פרה אדומה (שהיה עד תקופת האמוראים) אבל מגודל החושך וההסתרה שירדה לעולם כבר לא היה בכוחו של האפר פרה כנראה לטהר את ישראל ברוחניות כראוי אלא ע"י האור של פורים. ואע"פ שגם קרבן פסח לא היה בחורבן בית שני אעפ"כ צריך את טהרת הפורים שתחזק את טהרת הפרה כדי לקבל את האור של מתן תורה בליל פסח. כפי שיתבאר לקמן.
שפורים היא הכנה – מתבאר בשתים או ארבע דרכים אחת- שהפור נעשה פרה דהיינו בכל פורים חוזר הסוד של הפור הוא הגורל ומזה נמשך הכנה לפסח ובדרך שניה- מבאר שמרדכי הצדיק הוא בחי' מור דרור דהיינו שהוא אור של חירות שהיא הכנה להרגשת החירות של פסח. עוד דרך שלישית- אע"פ שאינו מפורש אבל רמוז בטומאת מת שמבואר בתורה רמב שהרהורי ניאוף אם אבי אבות הטומאה כטומאת מת ופורים הכנה לזה משמע שבפורים זוכים לתיקון הברית שהוא הכנה לטהרת הפרה, שמטהרת מניאוף שזו ההכנה לקבלת התורה שראשיתה בליל פסח, עוד סמך לזה יתבאר בסוף במה שדייקא אז גילה את העשרה מזמורים שהם תיקון גדול לפגה"ב ואנ"ש הבינו שועכשיו יש ננמ"ח שע"י שבאים על ציונו הקודש ואומרים התיקון הכללי זוכים לתקן פגה"ב שהיא הכנה גדולה לפורים ופסח. עוד דרך רביעית – שלא רמוז בתורה אבל נראה לומר שכיון שפסח היא התחלת קבלת התורה של מתן תורה ואיתא בגמ' שאז היה בכופיא ובנס פורים הדור קבלוה ברצון נמצא שפורים הכנה לקבלת התורה שמתחילה בליל פסח שתיהיה ברצון בשבועות. עוד דרך חמישית מובן מלק"ה שצריך לקחת את השמחה של פורים ומחיית עמלק וכו'
ההכנה לפסח – מתבאר כאן בארבעה דרכים א – שפור נעשה פרה, דהיינו שהוא הכנה לפרה שהיא הכנה לעשיית קרבן הפסח. ב – מבאר את הפסוק שפתותיו שושנים נוטפות מור עובר, שפורים הכנה לפסח הפירוש למצוות מגיד שהיא פה סח דהיינו להיות משיח ומרבה לספר בניסי יציאת מצרים. ג- מבאר שמרדכי בחי' מור דרור דהיינו שהאור של מרדכי שמתגלה בפורים הוא הכנה לחירות של פסח, שצריך כל אדם להרגיש כאילו הוא יצא בעצמו ממצרים. ד-ובסוף התורה מבאר שפורים הכנה לזהירות מחמץ.
* * *
אחרפורים קורין פרשת פרה/[טו]\ אדומה בפרשת חקת שם מבואר כיצד נטהרים מטומאת מת ע"י אפר פרה אדומה [[טז]], שהוא[יז]הכנה לפסח/[יח]\ כי ניסן הוא תחילת השנה ופסח הוא זמן תשובה מאהבה, דהיינו התחלה חדשה של קבלת התורה/[יט]\. כי בליל הסדר מאיר האור של קבלת התורה לכל אחד אור גדול מהכלים שיש לו, ולמחרת הפסח נעלם האור כמבואר כל זה בעניין התשובה בתורה ו', שתחילה מאיר השגה גדולה משם אהי-ה שבבינה עילאה עולם התשובה ואח"כ נעלם האור ומאיר שם אהי-ה באחור (א-אה-אהי-אקיק) גמט' דם ואזי באים על האדם נסיונות ובזיונות בחי' שפיכות דמים, אבל מכח הרושם שנשאר לו מאותו אור גדול של היום הראשון מתגבר לעמוד בנסיונות ועי"ז מכין כלים לאור הגדול הנ"ל, וכשמכין את הכלים זוכה בו כבתחילה בבחי' שם אי-ה שמאיר ביושר, וימי הכנת הכלים הם מט ימי ספירת העומר שעל כן הם ימי דין כידוע ובכל יום מכינים כלי למדה שבמדה אחת כגון ביום הראשון לחסד שבמלכות ובשני לגבורה שבמלכות עד שמתקנים כל המדות להיות כלים לקבלת התורה בשבועות שהוא יום מתן תורה שהוא האור שהאיר כבר בליל הסדר כנ"ל. וזה קרבן הפסח שהוא לשון פוסח ומדלג ומאיר אור למעלה מהמדרגה שלנו, ולכן באכילת הפסח בסוף הסעודה שעל ידו שמקבלים את האור הנפלא הזה שלמעלה מהמדרגה שלנו אור של מתן תורה כנ"ל צריך האדם להיות טהור מכל טומאה, כדי שיאיר לו ושלא יזיק לו האור הזה. כי פ' פרה קורין כדי שיהיו נזהרין ליטהר מטומאת מת דהיינו שחז"ל תיקנו קריאת פרשת פרה כשלשה שבועות לפני פסח כדי שיזכרו ישראל ליטהר לפני הקרבת קרבן פסח מטומאת מת כדי שיהיו טהורין לעשות הפסח [[כ]] דהיינו שיהיו טהורים בזמן אכילת הפסח שהוא קדשים הנאכלים בטהרה ועל כן מדרבנן גזרו על טהרה גם בהקרבת קרבן פסח/[כא]\, ואע"פ שגם על טמא שרץ אין שוחטים את הפסח, תיקנו להזהיר על טומאת מת כי הטהרה מטומאת מת נמשכת שבעה ימים, דהיינו הזאת מי אפר פרה אדומה ביום השלישי ושביעי ורק אח"כ טבילה והערב שמש כטמא שרץ, ועוד מי שגר רחוק ממקום שנמצא מי אפר פרה צריך גם לנסוע לאותו מקום שנמצא [[כב]].
ובתחילה הפרה אדומה שעל ידה נטהרים מטומאת מת הוא בחי' פו"ר [[כג]] דהיינו הגורל שנקרא פור (בפרסית)/[כד]\ ועפ"י הסוד כי יש פר (280) דינים וגבורות/[כה]\ והמן על ידם רצה להתגבר בכח הכישוף ולהטיל ספק בכח הגורל/[כו]\ ע"י שיטהו כרצונו/[כז]\, כי פורים/[כח]\ ע"ש הפ"ר[כט]/[ל]\ על שם הפ"ר דינים, ועל שם הפור הוא הגורל שהפיל המן/[לא]\ ועל שם הפו"ר דקדושה שנתעורר נגדו ונפל על ידו ונהפך הפור שלו לפורנו/[לב]\ [לג]([לד])/[לה]\ כי דייקא ע"י הגורל שרצה לפגום בו ולהטיל בו ספק, שם הוא מקום גבוה מאד/[לו]\ ששם אדרבה מתגלה האהבה שבדעת שאוהב הקב"ה את ישראל, אהבה שאינה תלויה בשום דבר, (וכמבואר בכוונות שנעץ ו' בפ"ר דינים כדי לפגום בפור הוא הגורל ודייקא עי"ז נתעורר הפו"ר דקדושה שהוא ב"פ קמג שהוא מילוי שם אהי-ה) אבל באמת לא נעשה ממילא אלא ע"י התפילות וצומות של מרדכי ואסתר וכל ישראל נתהפך הפור של המן לפורנו כמבואר בלק"ה הנ"ל. ועי"ז היתה נפילתו של המן הרשע, ומסתמא גם היום ע"י תענית אסתר ועוד ע"י מצוות היום של פורים וע"י בחי' עד דלא ידע חוזר ומתעורר אותו אור גבוה הנקרא גורל ומתגלה האהבה שבדעת שאוהב הקב"ה את ישראל, וע"י קריאת המגילה שמגלה את האור הנפלא ועצום של שתי הנשמות מרדכי ואסתר וע"י השמחה של פורים והשתיה שזה גם תיקון הברית/[לז]\ שהוא עיקר ההכנה שצריך לטהרת אכילת הפסח והמתקת כל הדינים, ואח"כ מפ"ר הנ"ל שנמתק בפורים נעשה/[לח]\ פר"ה [[לט]]/[מ]\, כי לבד מהפרה אדומה שהיא הכנה לפסח גם פורים הוא בוודאי הילוך ודרך הכנה דהכנה לפסח [[מא]] כנ"ל.
וזהו בחי' (שיר השירים ה) שפתותיו שושנים נוטפות מור עובר. דהיינו שע"י שושנים נוטפות מור עובר זוכים לשפתותיו, כי שפתותיו זה רמז על בחי' פסח/[מב]\, כי פסח נוטריקון פה סח[מג](כמובא [[מד]]) כי מצוות ליל הפסח לספר בניסים של יציאת מצרים וכל המרבה הרי זה משובח/[מה]\. שושנה היא אסתר/[מו]\ {כמובא בזוה"ק [[מז]]/[מח]\ ובכהאריז"ל [[מט]], ושושנה גימ' אסתר [[נ]]} כי שושנה בין החוחים הוא כינוי לכנסת ישראל כמבואר בריש הקדמת הזוהר וכנסת ישראל היא ספירת המלכות והמלכות נקראת בכל דור על שם צדקת הדור/[נא]\ שאז היתה אסתר. נוטפות מור עובר זה בחי' מרדכי, כי מרדכי בחי' מור כמ"ש/[נב]\ כבימי מור והדס בחי' מר דרור [[נג]]/[נד]\ שהוא אחד מסממני הקטורת, ובגמ' (חולין קלט ע"ב)/[נה]\ אמרו מרדכי היכן הוא רמוז בתורה ותירצו שרמוז בפסוק "מר דרור", ודרור הוא לשון חירות [[נו]], בחי' חירות של פסח [[נז]] כי מרדכי הצדיק היה נשמה גדולה מאד (יסוד דאבא כמבואר בכוונות) ובתורה ס' מבאר רבינו שהיא בחי' זקן בחי' עתיק יומין, שבכתר, בחי' בינה שהיא בחי' שנת היובל שנת החמשים שבה מאיר החירות ושחרור עבדים בחי' החירות של פסח. וזהו "שושנים נוטפות מור עובר" כי מרדכי הצדיק בחי' מור נוטף ומאיר את אורו הגדול בשושנה היא אסתר שהיתה נשמה גדולה מאד מבחי' עולם האצילות/[נח]\, שעל כן היתה בחי' אספקלריא המאירה, שהאיר בה אורו כל אורו הגדול בבחי' מור נוטף ועובר על גדותיו עד שנוטף לחוץ, ועל ידי שניהם התגלה ונקבע לדורות אור נפלא של חירות שמתחיל בפורים ונשלם בפסח.
וע"כ צירוף של פורים מרומז בפסח, בפסוק (שמות כג)/[נט]\ שבעת ימים תאכל מצות כאשר צויתיך למועד חדש האביב כי בו יצאת ממצרים ולא יראו פני ריקם./[ס]\ ממצרים ולא יראו פני ריקם ר"ת פורים. וזהו לא יראו פני ריקם/[סא]\ כי ע"י האור של פורים לא באים ריקם לפסח אלא עם בחי' אור החירות של מרדכי/[סב]\ כי פורים הוא דרך/[סג]\ לפסח, שיהיו יכולים להיות נזהרין מחמץ/[סד]\ כי החמץ הוא היצה"ר והאור מרדכי הצדיק שמאיר בפורים הוא בחי' אור החירות מיצה"ר בחי' "אשריך ארץ שמלכך בן חורין" ועל ידו נקל להזהר מחמץ הפסח/[סה]\. /[סו]\
עד כאן דיבר ממה שהתחדש בנס פורים לפני בניין הבית השני. ולכאורה ההמשך הוא סיכום של הנ"ל שועכשיו ההתחלות מפורים. אבל ממה שלא סיים זאת לעיל, אלא הוסיף זאת לאחר זמן, וגם כאן לא אמר זאת בפירוש, ומהאופן שמוהרנ"ת היה חוזר על דברי רבנו כמו שסיפר זאת תלמידו רבי נחמן מטשערין, שאמר און היינט באריכות גדולה ואחריה שתיקה גדולה, וכן מהעובדה שגמר אז לגלות את העשרה מזמורים של תיקון הכללי, שהוא עיקר תיקון הברית שגילה רבנו שזה עיקר ההכנה לפסח כנ"ל, וכן המעשה מז' בטלרס שהתחיל לספר איך שמחים וכבר אמר (שיש"ק ח"ג סימן ט) ששמחה היא עיקר תיקון הברית. נראה שכאן כוונתו בעיקר לרמוז למה שהתחדש ע"י רבנו בעצמו.
כי בתחילה היינו עד נס פורים בסוף גלות שבעים היו כל ההתחלות/[סח]\ מפסח כנ"ל שפסח הוא בחי' תשובה שתחילה מאיר אור גדול של המדרגה הבאה ומסתלק ומכח הרשימו אנו מתגברים להכין לו כלים, וע"כ כל המצות הם זכר/[סט]\ ליציאת מצרים [[ע]]/[עא]\ כי את כל המצוות קבלנו בסיני אחרי מט ימי הספירה שהם ימי התשובה כנ"ל שבהם הכננו כלים לאור מתן תורה שהאיר בליל הסדר של מצרים שלמחרתו יצאנו ממצרים. ועכשיו [[עב]]/[עג]\, (ולא סיים) [[עד]] ונראה מובן מכל הנ"ל שעכשיו ההתחלות מבחי' פורים, מחית עמלק, ע"י אור החירות של מרדכי הצדיק שזוכים בפורים ע"י המגילה שמגלה את אורו כמבואר בכוונות פורים וע"י שאר מצוות היום והשכרות דעד דלא ידע שמגלה את האור הנפלא של רישא דלא אתיידע שם הגורל שבו מתגלה האהבה שבדעת של הקב"ה לישראל ועי"ז מחילת עוונות וטהרת השכל מהרהורים רעים שהם אבי אבות הטומאה כמבואר בתורה רמב ועי"ז אפשר לזכות בנקל לתשובה של פסח. וכל זה התחדש בסוף גלות שבעים שלפני בניין בית שני כהכנה לחושך שיהיה בבית שני שפסקה הנבואה וגם לא כל ישראל חזרו לארץ ועשרה ניסים שהיו בראשון פסקו בשני, ורוב ימיו היו בשיעבוד מלכויות וכל שכן כשנחרב והתחילה הגלות הנוראה של היום, שכדי לזכות לתשובה של פסח צריך את ההכנה של פורים ומסתמא בעיקר את השמחה שזה עיקר המצווה בפורים/[עה]\ :
כל ההתחלות מפורים מבאר מוהרנ"ת בלק"ה/[עו]\ עפ"י תורה ח' תנינא שההתחלה בפרשת שקלים שקורין עוד לפני פורים להזכיר שצריך לשקול לצורך הקרבנות בא' אדר ובזה מבטלים את כח השקלים ששקל המן לאחשורש וכו'.
מבואר שם שמוהרנ"ת הבין מרבנו ש"ועכשיו" הכוונה לפורים ולכאורה הוא תימה גדול איך שייך לומר ועכשיו על מה שהתחיל מלפני יותר מאלפים שנה, ולכאורה היה צריך לומר מאז נס פורים ההתחלות מפורים.
לכן נראה מוכרח ש"ועכשיו" שאמר רבנו כוונתו ועכשיו ממש.
מאידך א"א להוציא מפשוטו כהבנת מוהרנ"ת. ובאמת הרי אע"פ שהתחיל לפני אלפים שנה אבל עדיין גם "עכשיו" כך שפורים הכנה לפסח. אבל אולי עוד רצה רבינו לומר שעל פי ההקדמות שלו אזי עכשיו גם פורים הוא כבר עניין אחר לגמרי ממילא הוא ההכנה יותר מעולה מפורים שלפני כן.
אבל מהאופן שרבנו אמר ועכשיו והרמיזות שרמז נראה מוכרח ש"ועכשיו" בא לרבות עוד הרבה יותר מזה דהיינו שיש ועכשיו שבאמת התחדש עכשיו דהיינו מזמן אמירת תורה זו.
ואמנם במכתב שכתב רבי נחמן מטולטשין/[עז]\ מתאר כיצד שמע ממוהרנ"ת שהיה מתאר כיצד רבנו כשאמר תורה זו משך תיבת "ועכשיו" ובאידיש "און היינט" באריכות ונועם נפלא, ואח"כ שתק כמה זמן, שהבינו שמתכווין בזה שיש עוד "ועכשיו" שחידש רבנו לדור החשוך שלנו והם העשרה מזמורים שגמר לגלותם אז כמבואר שם במכתב, שעל ידם מתקנים פגם הברית שהוא אבי אבות הטומאה כנ"ל בתורה רמב, ועכשיו יש ראש השנה שכל ההתחלות ממנו ועכשיו יש הציון הקדוש שהרבה לדבר מחשיבות לבוא אליו בראש השנה וכו' ולומר על ציונו הקדוש את העשרה מזמורים. עיין לעיל מה שכתבנו בפתיחה לתורה זו שנסינו לבאר קשר הדברים.
ועיין שיש"ק ח"א אות קסב בשם נתיב צדיק אות יא ששמע בפירוש מרבו מוהרנ"ת שאמר ועכשיו יש רבינו ז"ל שכל ההתחלות מאתו.
ואעפ"כ אולי אין הכוונה להוציא מפשוטו שההתחלות מפורים אלא לומר שהיום עם ירידת הדורות עוד יותר, לכן גם את ההתחלה מפורים א"א לקיים בלי רבנו כנ"ל.
וצ"ע כי לשון בתחילה היו כל ההתחלות מפסח משמע שעכשיו כל ההתחלות מפורים, וצ"ע מה רוצה לרבות בלשון כל? דמשמע שעד עכשיו ההתחלות היו בבחי' פסח דהיינו מהלך של תשובה כנ"ל ומעכשיו ההתחלות הן שעוד לפני התשובה צריך להתחיל מאיזה בחי' של פורים וצ"ע מה.
גם צ"ע כי מי שנמצא בקליפות צריך לרוץ אורח ולהזדרז מאד לעשות תשובה, כמבואר בתורה מט. וא"כ צ"ע האם גם עליו נאמר שמ"ועכשיו" קודם התשובה צריך להתחיל מבחי' של פורים?
ועיין תורה נט תנינא שיש בחי' עבודה של בין המצוות והיא שייכת רק לצדיק ולא לבעל תשובה כי בע"ת צריך להזדרז לשוב לכן צריך לדלג על עבודה זו. עי"ש. ולכאורה המצוות הם בחי' תשובה ובין המצוות הן איזה הקדמה לכל מצווה, ובתורה כב דברנו מזה וביארנו שהכוונה להכנת הלב בכסופים לקיום המצווה. אבל לפי התורה הזו אולי יש גם בחי' של שמחה או מחיית עמלק או כיו"ב שהוא עניין של פורים שהוא הכנה לתשובה וצ"ע.
*
ולפי כל הנ"ל נראה לבאר מה עניין קורח לפורים שדווקא אז תיקן רבינו את נשמתו כמבואר בחיי מוהר"ן/[עח]\ ובלק"ה/[עט]\.
ועיין לק"ה ערלה ה' יט (עפ"י תורה יד) – וזה בחי' מה שאמר אדמו"ר ז"ל שפורים מרומז בסוד הפסוק "ואם "מפאת "פניו "ימרט "ראשו וכו' שהוא ר"ת פורי"ם כי פסוק זה מדבר מבחי' נגעים ונגעים באים על גסות הרוח כשפרש"י בפ' מצורע ע"פ ועץ ארז ואיזוב ושני תולעת, שזהו בחינות פורים, כי כל בחי' פורים הוא להכניע קליפת המן עמלק שהוא בחי' גאות וגסות כנ"ל. וזהו בחי' ד' מראות נגעים כנגד ד' בחינות שפלות הנ"ל שהם מכניעין ומתקנין בחי' ד' מראות נגעים שבאים על גסות כנ"ל: ……. ……וזהו שאמר שם אדמו"ר ז"ל שפורים הוא תיקון חטא קרח שמרומז בפסוק ואם מפאת פניו הנ"ל. כי כל פגם קרח הי' מחלוקת שחלק על הצדיק האמת שהוא משה ע"י גסות רוחו וגאותו שארז"ל. וע"כ התיקון בפורים שאז מכניעין קליפת המן עמלק שהוא הגאות. ועי"ז נתבטל המחלוקת ונמשך שלום. בחי' ודובר שלום לכל זרעו שמסיימת המגילה בזה. כי זה עיקר התיקון וכנ"ל: עכ"ל.
ואולי אפ"ל על פי הנ"ל שכל ההתחלות מפורים וגם ההתחלה של פורים היא ע"י רבינו מובן שהחולק על רבינו תיקונו בקושי גדול וע"י רבנו, ולכן תיקונו של קורח שהיה ראש לחולקים על רבינו הוא דייקא בפורים דהיינו בשרשו היכן שפגם דהיינו בהתחלה של כל ההתחלות.
[ג] בהקדמה לתורה ב' תנינא בארנו (עפ"י הריצ"ח) סוד הנצח והוד שפועלים תמיד ביחד ונתבאר שהנצחון ע"י הנצח שמביא את המנוצח להודות, נמצא לפ"ז שפורים שהוא בנצח מחית עמלק (ע"י זרע בנימין בן רחל) הוא הכנה לחנוכה שהם ימי הודאה (השייך לזרע יהודה בן לאה) וכיון שחנוכה הוא גמר הנצחון של פורים א"כ לכאורה חנוכה הוא ההכנה לפסח.
ולפ"ז אולי צריך לומר שבאמת מאז נס פורים נשאר תמיד ההתחלות מפורים, אלא שאת הפורים צריך להמשיך מראש השנה של רבינו דהיינו התיקון הכללי על ציונו הקדוש ורבוי הבתים של הקבוץ הקדוש בר"ה. אבל כל זה כדי לחזק את ההתחלה של פורים, ולא שראש השנה נהפך להתחלה, אלא כמבואר בכוונות שמר"ה עד שמיני עצרת הוא מהלך אחד, ובחנוכה התחדש עוד בחי' המתנה לתשובה של אלול כידוע מספרים שרק בזאת חנוכה מוסרים הרצים את הפתקים להוצאה לפועל. ופורים הוא התחלה חדשה של קבלת התורה. וזהו שאחרי חנוכה שנגמר מהלך אחד, מיד מתחיל התחלה חדשה מפורים.
[ה] ברמב"ם ספר טהרה הלכות פרה אדומה פרק ג' הלכה ד' שלצורך ישראל היה מוצנע האפר בהר המשחה וצ"ע אם רק שם היה וכל מי שצריך להתטהר מטומאת מת היה צריך לבוא לירושלים שבוע לפני ערב פסח כדי שיהיה טהור בזמן הקרבת הפסח. או שמשם היו לוקחים לשאר מקומות ועכ"פ אחר החרבן בוודאי לקחו לערים אחרות.
[ז] סיפורי מעשיות – מעשה יג – אספר לכם איך היו שמחים: מעשה פעם אחת היה מלך, והיה לו בן יחיד. ורצה המלך למסר המלוכה לבנו בחייו. ועשה משתה גדול (שקורין באל). ובודאי בכל פעם שהמלך עושה באל הוא שמחה גדולה מאד, בפרט עתה, שמסר המלוכה לבנו בחייו, בודאי היה שמחה גדולה מאד. והיו שם כל השרי מלוכה, וכל הדוכסים והשרים, והיו שמחים מאד על המשתה. וגם המדינה היו נהנים מזה שמוסר המלוכה לבנו בחייו, כי הוא כבוד גדול למלך. והיה שם שמחה גדולה מאד. והיה שם כל מיני שמחה: קאפעלייש וקאמעדייש וכיוצא מזה, כל מיני שמחה, הכל היה שם על המשתה:
וכשנעשו שמחים מאד עמד המלך ואמר לבנו: היות שאני חוזה בכוכבים, ואני רואה שאתה עתיד לירד מן המלוכה, בכן תראה שלא יהיה לך עצבות כשתרד מן המלוכה. רק תהיה בשמחה. וכשתהיה בשמחה גם אני אהיה בשמחה. גם כשיהיה לך עצבות, אף על פי כן אני אהיה בשמחה על שאין אתה מלך. כי אינך ראוי למלוכה, מאחר שאינך יכול להחזיק עצמך בשמחה כשאתה יורד מן המלוכה. אבל כשתהיה בשמחה אזי אהיה בשמחה יתרה מאד:
[ח] סוד כוונת תלית המן את מרדכי מבואר נפלא בלק"ה עושה שליח לגבות חובו ג' אות יב
אלי אלי למה עזבתני שאמרה אסתר עיין תורה נ'
עוד עניינים ביאר הריצ"ח בסוף שיעור נ2 נ3 הכח העצום שנצרך לאסתר לא הגידה מולדתה ומדוע המן נקרא כלב וכן אחשורוש
ועיין תורה י' ענין אסתר ומרדכי
בתורה ס' סוד מרדכי שהוא בחי' זקן בחי עתיק יומין בחי' ספורי מעשיות משנים קדמוניות עי"ש.
[י] שם מבואר שגם נשמת משה רבנו היתה יסוד דאבא ומסתמא ע"כ גם היא נתגלית בזמן הסתרה והתגברות השיעבוד שלפני הגאולה דייקא, כמבואר בתורה שהחרטומים ראו שצריך להוולד הגואל לכן גזר פרעה כל הבן היאורה תשליכוהו. וצ"ע לפ"ז לכאורה כל יחידי הדורות שהם בחי' נשמת משה כמבואר במקום אחר התגלות בזמן של הסתרה של בחי' תרדמה לצורך הניסור של קודם הגאולה. ובאמת רשב"י בזמנו היו גזרות קשות והאריז"ל צ"ע וכן הבעש"ט ורבנו.
[יא] לק"ה מתנה ג' יב – וע"כ הפרה מטהרת מטומאת מת שהוא ראש לכל הטומאות, כי הוא אבי אבות הטומאה שזהו בחי' עמלק שהוא זוהמת הנחש שהביא מיתה לעולם, שהוא בחי' תאות ניאוף שהוא סטרא דמותא כ"ש ואחריתה דרכי מות וכ"ש מוצא אני מר ממות את האשה וכו'. אשר מי שנופל לטומאה זאת א"א לו להטהר כ"א ע"י הצדיק האמת שיודע להמשיך עליו חסד חנם מהאוצר מתנת חנם שהצדיק מקבל משם בעת שבטל מן התורה כנ"ל.
[יב] תורה זו נאמרה כנראה בברסלב אחר פורים שנת תקע כי אז גילה בפירוש העשרה מזמורים של תקון הכללי וסיפר את המעשה מז' בעטלערס. (על"ת הובא בשיש"ק ח"א קס) ובשיחות הר"ן קמט מבואר שסיפרם בכה אדר תקע. עוד עיין חיי מוהר"ן סימן צ'
[יג] כמבואר בכהאריז"ל בשער הכוונות פורים דרוש א' – ונודע כי המן הרשע. היה אוסטורלוגוס גדול כנודע בענין ויפל פור הוא הגורל מיום ליום כו' ובפרט במ"ש בספר הזהר כי הוא ועשרת בניו כוללים כל עשרה קליפין החיצונים וידע בחכמתו ענין מיעוט השגחתו ית' על ישראל בימים ההם להיותו בבחי' השינה ולכן חשב ועלה בלבו כי הזמן מוכן לאבד שונאיהם של ישראל, וז"ס ענין ויכוח המן עם אחשורוש אם יעלה בידם עצה זו והשיב לו המן ישנו עם כו' ודרשו רז"ל ישן הוא האלוה שלהם והבן זה.
ולהיות כי הדורמיטא ההיא היא לטובתן של ישראל כדי שתנסר הנקבה מאחורוי ויחזרו פב"פ ויגאלו ישראל ויבנה בית המקדש לכן התייעצו שניהם כי בזמן ההוא שהאלוה שלהם הוא ישן יקדימו הם לאבד ולהשמיד שונאיהם של ישראל כדי שלא ישארו אפילו מתי מעט שיהיו ראוים לגאולה ועי"כ לא יבנה בהמ"ק. ונודע' עצת המן מן שמשי ספרא בנו וכתביהם אל אחשורוש הנק' ארתחששתא בספר עזרא עד שביטלו בנין ב"ה בראותם כי הגיע זמנו להבנות ודי בזה.
והנה אף בזמן הדורמיטא אין הנקבה ישנה, כי אז מסתלקין המוחין מן ז"א ונכנסין בנקבה כדי להבנות ולתקן פרצופ' כדי שתוכל לחזור אפין באפין כנודע בענין דרוש השופר של ר"ה ובהכרח יש הארה והשגחה זו על ישראל מצידה וענין אותה הארה היתה ענין מרדכי הצדיק כמו שנבאר בע"ה.
דע כי הנה בזמן הדורמיטיא דז"א, לא בלבד יוצאין המוחין דז"א מצד נה"י דאימא, ונכנסין בנוק' רחל בהיותה אב"א, אלא (אף) גם המוחין דבנה"י דאבא בסוד ויבן ה' אלהים את הצלע דא אבא ואימא ונמצא כי כמו בהיות המוחין ההם תוך ז"א היו יוצאים מהם ב' הארות לחו' ומבחי' הארת המוחין דאבא יוצא יעקב מצד פנים דז"א ומבחי' הארת מוחין דאימא יוצאת רחל מצד אחוריו גם עתה יוצאות מרחל נוק' דז"א ב' הארות אלו ג"כ בלי ספק ולא עוד אלא שבהיות מוחין הנז' תוך הנקבה נתוספה בחי' הארה שלישית משא"כ בהיותם תוך ז"א והוא כי הנה בהיותם תוך ז"א היה היסוד דאימא נשלם בחזה דז"א והיסו' דאבא שהוא יותר ארוך כנודע היה נשלם בסיום היסוד דז"א ממש ולא היה יוצא מחו' ליסוד כלל, אבל עתה בהיותם המוחין תוך הנקבה אשר היסוד שלה נוקביי קצר מוכרח הוא שהיסוד דאבא יתפשט ויצא מחוץ ליסוד נוקבא ולחוץ ותתגלה הארתו בגילוי גמור לגמרי ונודע כי מה שהיה מתלבש ביסוד דז"א הוא בחי' העטרה של היסוד דאבא שהוא בחי' המלכות דאבא ואין ספק כי הארה זו הנגלית ממלכות גילוי וצריך לגלותה ולפרסמה.
[יד] ואיתא בזוהר שהוא הפגם הבית הגדול ביותר. והוא אבי אבות הטומאה כטומאת מת כמבואר בתורה רמב. ואם עד בית ראשון שעדין שמרו על יחוסם הועילה הפרה לטהר את ישראל לפסח אבל כפגמו כזה פגם הברית גדול כבר לא הועיל והיה צריך תוספת טהרה של פורים.
[טו] הלשון הזה שפרשת פרה קורין אחר פורים צ"ע דלכאורה יותר מסתבר לתלותה בפסח ולומר שקורין אותה לפני פסח שהרי היא כדי לזכור להטהר לפסח, ומצאתי כעין זה בחדושי הרשב"א על מסכת מגילה דף ל. – לעולם קורין פרה בשבת הסמוכה לפורים מאחריהם, פי' בשבת שהיא לאחר פורים של פרזים ושל כרכים דהיינו בשבת שלאחר חמשה עשר. ולפי רבנו מובן כי פורים הוא הדרך לפסח.
[יז] גם בדפו"ר ותרלד- שהוא, בתרלו נראה שהיא (לא ברור) ומתרצו שהיא
[יח] אע"פ שבפסח דורות לא היה אפר פרה, וגם לא פרשת פרה לעסוק בה כנראה עדיין לא נצרכו לזה כי עדיין היה להם דין בן נח עד מתן תורה. אעפ"כ קבלו בני ישראל את פרשת פרה כשהגיעו במסע החמישי למרה לפני מתן תורה. כמבואר בשמות טו כה עה"פ שם שם לו חק ומשפט ופרש"י -במרה נתן להם מקצת פרשיות של תורה שיתעסקו בהם שבת ופרה אדומה ודינין.
בסנהדרין נו: מבואר שקבלו עשר מצוות במרה ז' של בני נח ועוד שלש של ישראל, ולא נזכר פרה, אבל מהרמב"ן שהביא את פרש"י משמע שהיה להם גרסא אחרת בגמ'.
[כא] את ההקרבה עושה שליח אחד מבני החבורה המנויה על הפסח והוא חייב להיות טהור אבל שאר בני החבורה מהתורה רק באכילה כיון שהפסח הוא קדשים אסור בטומאה אבל רבנן גזרו על כל החבורה שתיהיה טהורה בזמן ההקרבה שמא ישכחו לטבול, ואם טבלו אע"פ שעדיין אסורים לאכול קדשים עד הערב שמש, כיון שהוא בא ממילא מותר לשחוט עליו ולא גזרו בו.
[כב] ועיין תורה רמב שניאוף אבי אבות הטומאה כטומאת מת
[כג] פו"ר אותיות פ"ר (דהיינו פ"ר גבורות) – עיין משנת חסידים מסכת אדר פ"ג אות ז' ח' ועי"ש גם פ"ד אות ב
[כד] עיין תורה שלימה על מגילת אסתר בשם לקח טוב שפור בלשון פרסי הוא גורל בלשון הקודש. ועיין תורה יט גלעד ויגר סהדותא.
[כה] דין וגבורה בדרך כלל הכוונה לעניין של הסתרת האמת, ומשם הכח של הסט"א שכל עניינה זה להגביר את הסתרת האמת להסתיר יותר סוד הפ"ר דינם מבואר בכהאריז"ל עיין ספר אוצרות חיים – שער רפ"ח ניצוצין – ואמנם ענין אלו הה' היתרים המבסמים והמתקנים (והממתקים) הש"ך ניצוצין הם ה' גבורות הנק' ה' אותיות מנצפ"ך הנז' אצלינו במקומות רבים. והנה מנצפ"ך בגי' הוא פ"ר, והחילוק שיש בין שכ"ה ניצוצין ובין ה' גבורות מנצפ"ך הוא זה כי אלו השכ"ה ניצוצין הם גבורותיה של הנקבה עצמה וגם נתונות בספירת המלכות שלה כמבואר אצלינו לעיל כי כל ג' בחי' הכלים של ספירה זו הם ג' שמות של אדנ"י, וכבר נתבאר לעיל כי שכ"ה הם ה' שמות אדנ"י, אמנם גבורות מנצפ"ך הם בחינת גבורות הזכר עצמו שאח"כ נותנם אליה והם מתקבצים בספירת היסוד שבה הנק' נקודת ציון כנודע. הרי נתבאר ענין שכ"ה הניצוצין או פ"ר הניצוצין (של מנצפ"ך) הנז' בכל מקום בזוהר שהם בחינת הניצוצין שהיו בז' המלכים כנ"ל שיש בהם ג' בחינות והם כלים וניצוצות ואורות, ונתקנו ע"י פ"ר הניצוצות של מנצפ"ך שגם הם בחינת ניצוצות וכולם הם (נ"א – וכלים והם) דינים וגבורות, אלא שאלו של מנצפ"ך הם ממותקות יותר מאד מן השכ"ה ניצוצות. וזכור הקדמה זו של שכ"ה ניצוצין או פ"ר של מנצפ"ך מה ענינם בכל מקום. ועיין לעיל על ענין ד' מיני אורות טעמים נקודות תגין וניצוצות שהם האותיות, ומשם תבין כי אולי אותם הניצוצות הם דמיון אלו הרפ"ח (ניצוצין) שבכאן שהיא בחי' הד'. או אפשר שהיא בחי' הב' שהם בחי' הנקודות שבנקודים היוצאים מן העין שהם דינים ואור חוזר ואור האחוריים המאירים בכלים אחר היותם נשברים שנתעלו (מהם) ונסתלקו האורות הנקראים אור ישר, וצ"ע:
[כו] המן הרשע רצה להראות שאין ממש בגורל של יום הכפורים ממילא אין ממש בכפרת השעירים של יום הכפור ונשארו ישראל עם כל עוונותיהם וצריך לאבדם, כמבואר בכהאריז"ל ולק"ה העושה שליח לגבות חובו ג' אות כו – וזה בחי' הגורל של הכה"ג ביוה"כ שנתן על שני השעירים שהיו שניהם שוים בקומתם ובמראיהם וכו' כשרז"ל וא"א לבררם לידע מי לה' ומי לעזאזל כי אם על ידי גורל שהוא למעלה מהשכלכי בהשכל אי אפשר להבין כלל מהיכן נתחלקין הטוב והרע שהם בחינת שני השעירים שבתחילה שניהם שוים לגמרי ואחר כך נתחלקין זה לה' לפני ולפנים וזה לחוץ לגמרי לעזאזל. אבל אנו מאמינים אע"פ שא"א להבין זאת בשכל. אנו מאמינים שהכל מאת ה' צבאות יצאה כי "בחיק יוטל הגורל ומה' כל משפטו" שהגורל יוצא מאת ה' מי לה' ומי לעזאזל כפי דרכיו הנפלאים ועי"ז דייקא נתברר בחי' עץ הדעת טו"ר שא"א להשיג מהיכן נמשך הטו"ר וכנ"ל. אבל המן רצה לפגום בזה כי הוא כפר ואמר שהגורל במקרה ח"ו והיה מכשף גדול. ואמר שיכול בכשפים ובשמות הטומאה להמשיך הגורל כמו שהוא רוצה כי אמר שהרוח חיים יכול כ"א להמשיך כרצונו לכל מה שהוא רוצה. שזה היה בחי' חטא העגל שהצליח מעשה שטן והיה בו רוח חיים כשפרש"י שם היינו כי זה היה עיקר הפגם שבגדול הכשפים של הער"ר היו יכולים להמשיך הרוח חיים לכל מה שרצו אפילו לדוממים וצומחים כי הרוח חיים של הסט"א גדול בשעתם מאד בבחי' רוח סערה…
[כז] כי המן היה הלעומת זה של מרדכי שבאורו הגדול משער החמישים עורר בחי' הגורל שהיא ההשגחה שבתוך ההסתרה כי גורל הפירוש כשאדם אינו יכול להכריע בעצמו אזי מוסר ההכרעה לשיקול עליון וכמ"ש בחיק יוטל גורל ומה' כל משפטו אבל באמת הגורל דייקא מגלה את בחי' ישראל עלו במחשבה תחילה בחי' אבן ישראל אב ובן כחדא אלא שהמן כפר בזה ורצה להעלים האמונה בזה ע"י הגורל שלו
לכן עשה גורל שאין עליו עוררין (לאפוקי מגורל דעכן) דהיינו מיום ליום ומחודש לחודש עיין יערות דבש גורל כפול להכרעת העליון בספק התחתון יב פתקים ושסה פתקים וע"י שנפל היום שסה וחודש יב הוכיח שאיבדו את ההשגחה שהרי מלמעלה כיוונו שיצא כך היום בחודש ובפרט באדר שהוא סוף ועקב שבזמן בחי' הריחוק מהראש והשגחה והראיה שהרי בו מת משה הוא הדעת. אבל גם בזה כפירתו התעתו ולא ידע שמיתת משה היא לידתו וצדיקים גדולים במיתתם מחייהם כי להיפך משה עלה לשער הנ' כמובא שעלה להר נבו היינו נ' בו ויקבור אותו בגי היינו ביג' מידות של רחמים. ועוד שבאותה שנה שעשה המן את הגורל היה אדר מעובר ובו לא שולט המזל והכישוף.
[כח]פורים על שם הפור– וצ"ע מדוע נקרא כל הנס ע"ש הפור דווקא ועיין בני יששכר ח' ביאורים בזה. ונ"ל להוסיף שאע"פ שלמפרע נתגלה שהייתה השגחה כבר מתחילת מלכות אחשורוש אבל משמע מחז"ל ומלק"ה ועוד שדייקא הפור הפך לפורינו שדייקא ע"י שרצה להפיל הגורל גרם לעורר את בחי' הגורל להיפך מכוונתו כי הוא רצה להוכיח שאפילו שם כבר אין אהבה אלא קנאה ונתברר להיפך ששם בשורש הרצון, (ואין טעם ברצון) האהבה היא לא תלויה בדבר. ונתעורר הגורל א' לה' וגורל א' לעזאזל. והוא בעצמו נעשה השעיר לעזאזל.
[כט] גם בדפו"ר- הפ"ר, ובכל המנוקדים – הפֻר, וצ"ע אולי הבינו כך מהציון לאסתר ט' שציין הרב מטשערין אבל א"כ למה לא תיקנו הפור כמ"ש בפסוק ועוד הרי ציין גם לכתבי האריז"ל ששם ידוע שפ"ר מרמז למספר פ"ר דינים ולזה רומז השם פורים. ועוד למה לשנות ממה שכתב מוהרנ"ת.
[לד]אסתר ט וע' בכוונות האריז"ל בסוד הפיל פור ובסוד פרה אדומה [עיין פרי עץ חיים פורים פ"ו. – והפיל פור, פי' – שנעץ ו'. הרמוז לו' בין אותיות פ"ר, גי' מנצפ"ך, כדי לסבבו בגבורתו. והוא לא ידע, כי ב' פעמים קמ"ג יש באמא מימינא ומשמאלא, עולין ג"כ פור, ע"כ קראו לימים אלה פורים, כי אותיות מ"י שבבינה נשתתפה לז"א, להפוך הקללה לברכה ע"י אסתר. עוד עיין מחברת הקודש (לרבי נתן שפירא) שער פורים (ד"ה מהאר"י זלה"ה שורש נשמת המ"ן)]
[לה]פרי עץ חיים – שער ר"ח חנוכה ופורים (נמצא בין שער ר"ח לשער השבת) – פרק ו – דע, כי שורש המן היה מן הקליפות, שכנגד ז"א דבריאה. ואות ה' מורה כח ה"ג דמנצפ"ך, ואותיות מ"ן מורה על ב' הראשונים היותר קשות: …..והוא חשב להשחית את מרדכי, שהיה מיסוד אבא ומתפשט בזעיר אנפין, ע"י ע"ץ גבוה, ולזה היה גבוה חמישים אמה, רמוז לה"ה דאמא, אשר יסוד אבא עובר דרך שם כלול בהם:
והפיל פור, פי' – שנעץ ו'. הרמוז לו' בין אותיות פ"ר, גי' מנצפ"ך, כדי לסבבו בגבורתו. והוא לא ידע, כי ב' פעמים קמ"ג יש באמא מימינא ומשמאלא, עולין ג"כ פור, ע"כ קראו לימים אלה פורים, כי אותיות מ"י שבבינה נשתתפה לז"א, להפוך הקללה לברכה ע"י אסתר, שהיא יסוד דאמא,
מחברת הקודש – שער פורים – …וחשב להשחית מרדכי יסוד אבא המתפשט בז"א ע"י עץ גבוה נ' אמה לרמז לה' גבוה דאימא שיסוד אבא עובר דרך שם והפיל פור פי' ו' רמז לז"א בין אותיות פ"ר כדי לסבבו בגבורה והוא לא ידע כי ב"פ קמ"ג דאי' מימין ושמאל עולים ג"כ פור ע"כ קראו לימים האלה פורים כי מי' דבינה ישתתפו עתה בפור להפך קללה לברכה ע"י אסתר יסוד אימא
[לו] ועיין קהלת יעקב – פור יש לכנותו אל מזל ונקה שכולל י"ג תקוני דיקנא דבחי' י"ג אהי-ה וי"ג כ' (נראה הכוונה יג הכולל) עולה גימט' פור (דהיינו יג פעמים אהי-ה ועוד יג הכולל סה"כ שוה פור) ופורים בהוד ענף הבינה ע"כ היה הנס ביין.
[לח] צ"ע אם מפ"ר נעשה פרה א"כ איך היתה נעשית פרה לפני נס פורים. וכנראה בירידת הדורות התגברו הפר דינים כל כך שכדי להמתיקם צריך עוד הכנה של פורים ומחית עמלק שממנו עיקר התגברות הדינים וע"י האור של מרדכי שמתגלה בפורים נחלש הדין של הפר דינים ונעשה פרה.
[לט] פר נעשה פרה – פע"ח שער עמידה פ"א. ושם שער השופר פ"א. שער הכוונות עמידה דרוש ה. ושם ר"ה דרוש ז'. קהלת יעקב ערך אדנ"י אות ב ושם ערך אפר פרה. ועי"ש ערך ארץ – מנצפ"ך גימטריא פ"ר ועם ה' אותיות גימטריא פרה. ושם ערך פרה. ובספר הלקוטים להאריז"ל פרשת חקת פרק יט. ושער המצות ריש פרשת חקת. ע"ח שער ט ספ"ז. ועיין לק"ה שחיטה הלכה ה אות יח מה שייכות פור לפרה.
[מ] עיין שער הכוונות – דרושי העמידה דרוש ה' ונראה כוונתו שבהתחבר ה' לפר דינים נמתק קצת ונעשה פרה אדומה שהיא דינים קצת ממותקים.
וזה לשונו -גם יש בחי' ב' של דינים כנ"ל וה"ס ה"ג של מנצפ"ך הנ"ל אשר בתחלה יורדים אל הגבו' ומשם יורדים אל נוק' דז"א והם בגי' פ"ר כמנין מנצפ"ך. וגם פ"ר ניצוצין אלו גם הם צריכין להמתק ע"י שרשם שהם ה' גבורו' עליונים למעלה ואז נעשין פרה כענין ש"ך ושכ"ה פ"ר ופר"ה ואז נמתקי' וכוונת מיתוקם הוא בתיבת אדני והוא כשתצייר ציור א' בציור יו"ר שהוא רי"ו ותחברנו עם ג' אותיות האחרות שהם דין יעלו פ"ר שהם פ"ר ניצוצין והרי נרמזו הפ"ר דינין. ואמנם אופן כונת מיתוק' הוא כך כי תכוין אל מה שנודע שהנוקב' בהיותה בפני עצמה נק' אדני. ובהיותה נכללת עם י"ס האצילות הנכללים בשם יהוה כנודע תהיה הנקבה נרמזת באות ה' אחרונה של ההויה הנז' ונמצא כי זהו מה שתכוין שתמשיך הארת ה' אחרונה הנז' אל שם אדני המורה בציורו הנ"ל אל פ"ר דינין הנז' ואז יהיה פר"ה והרי נתמתקו ב' בחי' הדינים הנז': עד כאן לשון הכוונות.
פר נעשה פרה – נראה הכוונה לפ"ר דיני המלכות שצריכים להתמתק בשרש הדינים שבבינה עלאה דמינה מתערין דינים והיא ה' ראשונה (וצ"ע שבכוונות הנ"ל אומר לכוין לה' אחרונה)
וזה בחי' מפר נעשה פרה -כי פר הוא העגל ותבוא פרה ותקנח צואת בנה היינו מיתוק דיני חטא העגל שהוא בחי' פר דינים ובאמת פרה אדומה היא אדום בחי' דין אבל ע"י ששורפים אותה זה בחי' מיתוק הדינים באש של מעלה בחי' בינה ואזי נעשה אפר פרה שמטהר מטומאת מת
מפר נעשה פרה -כי פ"ר הם דינים גמט' מנצפ"ך כנ"ל בחי' סוף (כי הן אותיות שבסוף תיבה) בחי' סוף הגלות שאז דייקא התגבר החושך בחי' דינים ודייקא עי"ז שזה בחי' דורמיטא עלו מוחין זעיר ומלכות קבלה מבינה ונתגלה יסוד דאבא בחי' צדיק הדור להמתיק הדינים ונעשה מהפר דינים דייקא פרה לטהר טמאים.
עיין לק"ה שחיטה הלכה ה אות יח – מוהרנ"ת מבאר הקשר בין פור לפרה ושע"י שנכשל המן בכוונתו לפגום בגורל דהיינו בפור עי"ז נעשה פורים ומפור נעשה פרה היינו שע"י שלא נפגם הגורל עי"ז נשאר לנו כפרת העונות של שני השעירים ביוה"כ שהם בחי' פרה אדומה.
וזה לשונו – וזה בחי' פרשת פרה שקורין אחר פורים וכתב אדמו"ר ז"ל (בסי' ע"ד בל"ת) שבתחלה הוא פור ואח"כ נעשה פרה. ולכאורה מה שייכות פור לפרה. אך ע"פ הנ"ל שע"י הפור רצה לפגום בהגורל של יוה"כ שעל ידו נכנס הכה"ג לבית ק"ק להמתיק כל הדינים שעי"ז עיקר התגלות ההעלמה. כי כל העלמות ע"י הדינים שמהם כל כח הס"א והיצה"ר המעלים האמת. והמן ע"י שהפיל פור הוא הגורל בכשפיו העצומים. רצה לפגום בגורל דקדושה של יוה"כ שנתן אהרן על שני השעירים גורל א' לה' וגורל א' לעזאזל. ע"כ כשזכו להכניעו ונעשה פורים ע"ש הפ"ר זוכין אח"כ לטהרת הפרה אדומה. כי פרה אדומה ושעיר המשתלח הם בבחי' אחת כי שניהם מעשיהם בחוץ (כמובן בספרים). ועל ידם דייקא עיקר טהרת וסליחת עונות. כי עיקר מעשה פרה הוא שצריכין לשוחטה נוכח פתח אוהל מועד שהוא ק"ק. ולהמשיך ההמתקה משם מק"ק. עד שבתוקף גודל כח הצדיק הממתיק הדינים יהיה נמשך השכל העליון שהוא ההמתקה עד לחוץ ממש. שיהיה נמשך משם עצות נפלאות עד שכל העומדים בחוץ ממש יהיה להם תקוה לבל יאבדו לגמרי ע"י התגברו' אבי אבות הטומאה ח"ו שהוא טומאת מת שהוא מעלים האמת מאד מאד בכמה מיני העלמות והסתרות בלי שיעור וערך. עכ"ל הלק"ה.
וצ"ע שלא ביאר ממש איך מהפור נעשה פרה אלא שלא נפגמה בחי' טהרת פרה דהיינו שני השעירים ואולי כוונתו שפרה מקבלת טהרתה מגורל יוה"כ ולכן העמדת הגורל העמיד גם את טהרת פרה בעצמה ועדיין צ"ע
צ"ע אולי גם פור בחי' פר דינים ומפ"ר דינים נעשה פרה היינו ע"י הפורים נמתקים הדינים כנ"ל וזה נרמז במה שנוסף ה' לפ"ר דינים, כי הדינים והסט"א הפגם שלהם הוא בבחי' הנוק' בבחי' ההמלכה שאינה כראוי כי הם גאות וגם אינם מכוונים למקום הנכון דהיינו עקומים היפך היושר. דהיינו שהם בחי' עגל וע"י תיקון המלכות בחי' ה' נוסף לפר ה' ונעשה פרה לקנח צואת בנה היינו תיקון המלכות בתכלית דהיינו כמו מצות פרה אדומה שעושה אע"פ שלא מבין.
[מא] עיין פל"ח בשם חסד לאברהם מעין ב' נהר נז – ל' יום לפני פסח מתחיל הקב"ה להוציא נפשות ישראל מהיכלות הטומאה. וכן בבני יששכר מאמר ד' אות ח-י'. ועיין ש"ע או"ח תכט א במ"ב בשם ח"י להתחיל בפורים עצמו ללמוד הלכות פסח. ועיין רמז בגמ' מגילה דף ו: ד"ה אף כאן אדר הסמוך לניסן.
[מב] כלל המהלך הוא פר, פור, פרה, פסח. ועיין תורה פג מתן בסתר יכפה אף שש פא בא"ב ושש כפול פ' תפ גמט' שמה של הקליפה לילי' ועי"ש והוא פלאי משמע מגלויי הכתר וידוע שיש אומה שלימה, (שיצאה פסולת מאברהם אבינו שמדתו חסד) שהיא חסד דקליפה, שאינה יכולה לבטא האות פא, קליפת ישמעאל תאות ניאוף בחי' טומאת מת כמבואר בתורה רמב וקוראים פרשת פרה להטהר ממנה וצ"ע
[מד] פרי עץ חיים חג המצות פ"ז (ד"ה מגיד) וסוף פ"ד וספירת העומר סוף פ"ג ובשער הכוונות דרושי הפסח פרקים ג' ד' ו' יא יב
[מה] לעיל אמר שפורים הכנה לפרה שהיא הכנה לעשית קרבן הפסח, וכאן מוסיף שפורים הכנה למצוות מגיד שהיא פה סח להיות מרבה בסיפור ניסי יציאת מצרים, ולקמן יאמר שמרדכי בחי' מור דרור משמע שהאור של מרדכי שמתגלה בפורים הוא הכנה לחירות של פסח שצריך כל אדם להרגיש כאילו הוא יצא בעצמו ממצרים. ועוד בסוף התורה מבאר שפורים הכנה לזהירות מחמץ.
[מו]אסתר – בכוונות מובא שהיא בחי' מלכות דאמא עלאה. ובזהר כי תצא רעו. ובמקדש מלך שם מבואר שנשמתה מאצילות ונשמה כזו לא יאונה לצדיק כל רע ואין לקליפות שום אחיזה בה לכן לא אפשר לאחשוורוש לגעת בה כלל ומבואר שם שמרדכי ידע שם מפורש והיה שולח שידה במקומה שהייתה קליפת נגה דנפש דאסתר ונתלבשה בגוף ורק בה נגע אחשורוש וממנה נולד דריוש ולכן היה חציו טוב חציו רע כי כן היא קליפת נגה שממנה בא (אמנם עיין בן יהוידע על סנהדרין דף עד שכתב שביום לא הייתה יכולה לעשות כן ולכן דריוש היה כן ממנה. ועוד קשה שהרי בזהר שלח קסט: מבואר שלבשה מלכות דהיינו לבוש מג"ע כשבאה אליו באותו יום א"כ מסתמא כן הייתה זו היא בעצמה וצ"ע עיין זוהר ח"ג דף רעו הנ"ל שלא שייך ותלבש מלכות אם היא נטמאה לגוי אפילו באונס) ועיין לק"ה פורים ד' ז' שאסתר הייתה בחי' אור הגנוז שנאמר עליו ימנע מרשעים אורם ולכן לא יכול היה אחשורוש לגעת בה וכמו שרה אמנו בבית פרעה ומסתמא כוונתו לזוהר ח"ג דף רעו הנ"ל ששם זה כתוב.
יתר ביאור בזה עיין קנאת ה' צבאות לרמח"ל ח"ב ד"ה מעשה אסתר היה באונס.
[מז] ותלבש אסתר מלכות עיין זוהר ח"ג דף רעו. ושושנה בחי' כנסת ישראל שם דף רלג ובח"א דף א. וכנס"י בחי' מלכות כידוע.
אונקלוס (כג) ואת סב לך בוסמין רישא מירא דכיא תרגום יונתן -ואנת סב לך בוסמין בשרוייא מור בחיר
אבן עזרא – הפרידו הכתוב מהבשמים כי כתוב אריתי מורי עם בשמי. ואולי זה בחי' "רצוי לרוב אחיו" כיוון שהיה גדול מהם
הרמב"ן מביא ראשונים שסוברים שהוא שמן המוס"ק הנוטף מחבורה בבטן הצבי דווקא כשהוא חפשי ולכן נקרא דרור אבל הוא חולק מכח המדרש הנ"ל וס"ל שהמור הוא סוג שרף עצים.
[נה] חולין קלט: (שאלו פפונאי את רב מתנה) משה מן התורה מנין? {בראשית ו-ג} בשגם הוא בשר. המן מן התורה מנין? {בראשית ג-יא} המן העץ (רמז שיתלוהו על עץ) אסתר מן התורה מנין? {דברים לא-יח} ואנכי הסתר אסתיר מרדכי מן התורה מנין? דכתיב {שמות ל-כג} מר דרור ומתרגמינן מירא דכיא:
פרש"י – מנין. לגדולת מרדכי: מר דרור. וקרי ליה ראש לבשמים לצדיקים ואנשי כנסת הגדולה:
ועיין ביאור החברותא שם- 8. המהרש"א ביאר שמצינו שמות נוספים לארבעה אנשים אלו, ואילו שמות אלו ניתנו להם על ידי מצרים או פרסיים והיה מקום לומר שאינם עיקר שמם ולכן מוכיחה הגמרא שנקראו בשמות אלו על שם ענינם, וכדלהלן. משה, שעל ידו התפרסם שאין המבול מטבע העולם, שהרי על ידו נטבעו המצרים בים וישראל הלכו ביבשה. המן, כי הוא גזע צפעוני מעשו, וכמו שדרשו שהנחש והמן פתחו ב"אף" ונתנו עיניהם במה שאינו שלהם. וראה בחידושי אגדות להגר"א [בכורות ח'] שהמן ובניו הם הס"א והנחש, ותלו אותם על העץ פירושו על סיבת עץ הדעת. וראה בכתב סופר [עה"ת, אסתר] שפירש שראה גזירת המן על אותו חטא של עץ הדעת שחטאו בסעודתו של אחשורוש כמו שחטא באכילת עץ הדעת. וראה עוד בחכמה ומוסר [רמד] ובזרעברך. אסתר, שבימיה הסתיר הקב"ה פניו מישראל כי הסתירו עצמם מדיבור "אנכי" שהוא עיקר אמונה, וראה בביאורי הגר"א [לב"ק צ"ב] שכתב שנאמר בה הסתר, כי כל הנס נעשה בהסתר, ולכן לא נזכר שם ה' במגילה בפירוש. וביאור דבריו בימי הפורים [מאמר י', י"ט]. וראה עוד בשפתי חיים [מועדים ב' רי"ט] שהתורה לא ראה רק לגלות מקור שמה של אסתר, אלא את שורש ההנהגה שנעשית על ידה. מרדכי, שנחשב ראש לגדולה כראש הבשמים, שעל ידו נעשית ההצלה, משום שהוא ואנשי כנסת הגדולה לא השתחוו לצלם ולא נהנו מסעודת אחשורוש. וראה בביאור הגר"א אסתר [פ"ב ה] שביאר באופן אחר.
[נו] דרור לשון חירות דכתיב וקראתם דרור ויקרא כה י' ועיין רמב"ן שמות ל כג מש"כ שם בשם הרד"ק
[נח] כנ"ל בזהר כי תצא רעו. ובמקדש מלך שם מבואר שנשמתה מאצילות ונשמה כזו לא יאונה לצדיק כל רע ואין לקליפות שום אחיזה בה לכן לא אפשר לאחשוורוש לגעת בה כלל.
פרש"י – ולא יראו פני ריקם – כשתבאו לראות פני ברגלים הביאו לי עולות (חגיגה ז):
[ס] צ"ע מדוע הביא את כל הפסוק ולא רק את סופו ששם הראשי תיבות פורים, ובפשטות כי בתחילתו מדובר בפסח שפורים הוא ההילוך אליו. ועדין היה יכול לצטט רק שבעת ימים תאכל מצות וכו' כי בו יצאת ממצרים ולא יראו פני ריקם. ואולי רוצה לומר כי חודש ניסן מועד חודש האביב כדי ללמד שצריך לעבר את השנים כמבואר בגמ' והובא בספורנו שם. וגם זה רומז לפור והגורל שהפיל המן כי מבואר בספרים שנפל הגורל על חודש אדר אלא שאז היה שנה מעוברת והגורל נפל על אדר ב' שבו אין מזל לישראל ולכן לא שלט הגורל שעשה על ישראל.
[סא] אולי אפשר לרמוז גם עפ"י הכוונות שהאור של מרדכי שהוא יסוד דאבא לא מתגלה אלא ע"י ההסתרה של זמן הניסור שאז המלכות מקבלת מאמא ולא מז"א ועל כן יסוד דאבא גלוי דהיינו נשמת מרדכי הצדיק נמצא שדייקא ע"י "לא יראו פני" דהיינו הסתרה של פורים היא הדרך והילוך לאור הגדול שמתגלה בפסח.
[סב] עוד אולי אפשר לומר כי לא יראו פני ריקם היינו החיוב להביא שלמי שמחה, אבל פנמיות השמחה ממשיכים מההארה של פורים שמתגלה האהבה שבדעת הקשר הפנימי בין ישראל לאביהם. ושכל עזות הגוף המביא את העצבות הוא לא האני האמיתי אלא בגד בוגד וצריך לקיים "ויעזוב בגדו אצלה וינס" עיין זהר כי תצא דף רעה: שזו אותה בחי' של מה שנתבאר גבי אסתר ששלחה שידה במקומה לאחשוורוש. ולזה מרמז התחפושת של פורים לרמז שחוץ מהאני האמיתי הכל רק תחפושת ומכאן ההתחזקות וההתגברות על הייאוש שעי"ז ההילוך לשמחת הרגל של פסח.
ומתפרש הפסוק מסופו לראשו, שע"י לא יראו פני ריקם שבעת ימים תאכל מצות. דהיינו שצריך לעלות לרגל עם השמחה של פורים ועי"ז שבעת ימים תאכל מצות
[סג] מה שנקט דרך דייקא אולי כי ידוע שדרך אינה תכלית אלא פרוזדור להגיע אל הטרקלין לכן בבחי' דרך שם כל הנסיונות כמבואר באבות והפתויים של היצה"ר כדי למנוע מלהגיע כראוי לטרקלין, וזה דייקא ההכנה שצריך לקבל מפורים כיצד להגיע לתשובה והגאולה של פסח כראוי, ולעמוד בנסיונות של פתויי הדרך לשם. ובלק"ה מבאר שהעיר זה ע"י השמחה שממשיכים מפורים שעי"ז מתרחב הלב ויש כח להתגבר על התאות. הפך העצבות שהוא מפיל לתאווה דייקא.
[סד] צ"ע דלכאורה נראה שלומד זאת מהפסוק הנ"ל שבעת ימים וכו' והרי לא נזכר בו חמץ. ואולי נרמז בכאשר ציויתיך עיין אור החיים שם.
[סה] פורים דרך לפסח – עוד עיין בבני יששכר מאמר ד' אות ח-י' ל' יום מפורים לפסח הם תשך שעות ג"פ עמלק כי בפורים מתחיל מחית עמלק וג"פ כנגד מחשבה דיבור ומעשה דהיינו חב"ד חג"ת נה"י ובדיקת חמץ היא גם מחית עמלק שהוא היצה"ר.
[סו] נמצא במה שפורים הכנה לפסח תחילה דיבר מטהרה ואח"כ מפה-סח היינו דיבור ואח"כ מחירות ואח"כ נזכר אכילת מצה ואח"כ זהירות מחמץ. ואולי הם בחי' מחשבה דיבור ומעשה, דהיינו טהרת המחשבה וחירות הלב מתאוות ודיבור קדוש וחמץ ומצה במעשה סור מרע ועשה טוב.
ואולי אפשר לבאר קצת שתחילה הוא פור, היינו הפר דינים לתוכם הכניס המן הרשע את בחי' ז"א שהוא ו', וע"י פורים בחי' "פורה דרכתי" נתפוררו הדינים, וגם נתקנה המלכות במקומה להיות אחרונה מפר לפרה, ואח"כ מבחי' "שושנים" נתתקן בחי' "שפתותיו" היינו ע"י שושנה היא אסתר היא אמא עלאה נתקן בחי' תשעה קבין דיבור שנטלו נשים ונעשה פה סח, ומבחי' מרדכי יסוד אבא המושך מלבנונית הכתר מיג תקוני דקנא (פע"ח) ומתגלה בקריאת המגילה, שמגלה מהלך של השגחה נפלאה בתוך ההסתר של כל שנות מלכות אחשורוש, ואזי מרדכי, מרי דכיא, מטהר הלב ומאיר החירות של פסח. וע"י מחית עמלק שבפורים נקל להזהר מחמץ בפסח וכפי מה שהוא רחוק מחמץ כן מאירה לו המצה.
[סח] עיין תורה ד' תנינא אות ב' שכל ההתחלות ע"י צדקה שפותח כל הפתחים, ואולי על כן לפני פסח עוסקים הרבה בקמחא דפסחא שהיא מצוות צדקה גדולה ועוסקים בזה הרבה יותר משאר השנה.
[סט] הלשון זכר ליציאת מצרים צ"ע ואלי הכוונה כי יציאת מצרים היה על מנת שנקבל את המצוות, שעל מנת כן הוציאנו ממצרים וכמ"ש חמישים פעם בתורה אני ה וכו' אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים כו' עיין סוף פרשת שלח סמוך לצווי על הציצית ועוד ומבואר בזוהר טעם שנזכר חמישים פעם לרמוז לשער החמישים לבינה שהיא בחי' שנת החמישים שנת יובל שעל ידו הוציאנו ממצרים.
[ע] קושית ספר עבודת הקודש (פל"ח מחלק סתרי תורה) מביאו השל"ה (מסכת פסחים פרק תורה אור אות קכב קלב), ומתמה על שתורתינו הקדושה יחסה כל מעשה המצות זכר ליציאת מצרים. הובא ספר אור המאיר – דרוש לפסח. ועיין רמב"ן שמות יג טז אברבנאל שמות כ' ב-ו. וחינוך מצוה כא. ורבינו כאן מתרץ מדוע? כי כל ההתחלות מפסח.
[עא] יש חילוק גדול בין יציאת מצרים לנס פורים כי במצרים ע"י (במדבר כ טז) ונצעק אל ה' וישמע קלנו וישלח מלאך ויצאנו ממצרים, והמלאך הוא משה רבנו כידוע, (ולפי הנ"ל בכוונות שנשמה שהיא יסוד דאבא לא מתגלית אלא בזמן הסתרה גדולה ומשה היה נשמה כזו כנראה גם הוא התגלה רק מכח ההסתרה, ואמנם חרטומי פרעה ראו אז שהגואל צריך להוולד, וגזרו כל הבן היאורה תשליכוהו. ואעפ"כ הגאולה עצמה היתה ע"י אני ולא מלאך, שהקב"ה בעצמו התגלה במצרים בליל הסדר לגאלם, (ובאמת גם מלאך ממש ירד כמ"ש שהדם על המשקוף היה כי בלא זה המלאך המשחית לא מבחין בין ישראל למצרי. ויש בזה ביאורים) נמצא שאע"פ שהיו בני נח ועדין לא נעשו בני חורין היו במדרגה גבוהה של גילוי שכינה. ואע"פ שהיה בהם פגם של עבודה זרה כדאיתא במדרש אלו ואלו עע"ז. אבל בגלות בבל (כמו ששמעתי מהריצ"ח) כיון שהקב"ה שונא זימה, לא ירד להצילם אלא בדרך הסתרה גדולה דייקא, כי נשאו נשים נכריות שזה הפגם גדול מאד כמבואר במ"א שלהדיא משפיע לחוץ וע"כ הקנאות פוגעת בו. (ועיין דברי סופרים אות לג עמ' 27 שגם זה שאחשורוש לקח את אסתר נמשך מהפגם שפגמו ישראל שלקחו נשים נכריות)
[עב] ובלק"ה ברה"ר ד' כה מבואר שעכשיו ההתחלות מפורים וכנ"ל כי פורים הילוך לפסח וצ"ע א"כ מאי ועכשיו הרי זה התחיל כבר בבית שני. ועיין לק"ה בשר בחלב ה' אות יט שכתב הקדים רפואה למכה כי עיקר שמחת הרגלים היתה בביהמ"ק ומשחרב לוקחים אותה מפורים מבחי' הארת מרדכי הצדיק עי"ש. ועיין באיבי הנחל פ"ר נעשה פר"ה דהיינו פסח ראש השנה וכו' עי"ש. ועיין שיש"ק ח"א אות קסא בשם נתיב צדיק אות יא ששמע מרבו מוהרנ"ת שאמר ועכשיו יש רבינו ז"ל שכל ההתחלות מאתו. ועיין בעלים לתרופה מכתבים מרבי נחמן מטולטשין ז"ל מכתב ה'. מובא בשיש"ק ח"א קס כיצד חזר מוהרנ"ת און הַינט.
[עג] צ"ע משמע שעכשיו הם לא זכר ליציאת מצרים, והרי גם היום המצוות הן זכר ליציאת מצרים. ואדרבה ממה שפורים הילוך לפסח עוד יותר משמע שהעיקר הוא יציאת מצרים ואילו פורים רק הכנה לזה.
ואולי כי במתן תורה היה שלא ברצון ואחרי נס פורים הדור קבלוה ברצון, כמבואר בגמ'.
[עה] עיין לק"ה נשיאת כפים הלכה ד אות ה – וזה בחינת גודל הפלגת השמחה מאד מאד שנוהגים כל ישראל בפורים. להרבות אז בשמחה גדולה מאד ועושים אז כל מיני צחוק ושחוק בשביל להרבות השמחה. כי עיקר מצות פורים הוא השמחה כנ"ל. ועל כן עושים כל מיני שחוק ומילי דשטותא. ועושים אז מעשה שכרות ושטות בשביל השמחה. כי איתא בדברי רבינו ז"ל בכמה מקומות כמה אזהרות גדולות שצריך האדם להרגיל את עצמו להיות בשמחה תמיד. ואיתא בדבריו הקדושים שאי אפשר להיות בשמחה כי אם על ידי מילי דשטותא דייקא, שעושין עצמן כשוטה ומשמחין את עצמן במילי דשטותא.
עוד עי"ש שמבאר מדוע א"א לשמוח היום אלא ע"י מילי דשטותא ומאריך בעניין חיוב השמחה. עי"ש לא העתקתי כי היא אריכות גדולה
זה הצדיק שעסק כל ימיו בתורה בקדשה כזאת, עד שזכה על ידי עסק התורה שלו לעורר ולהאיר שרשי נשמות ישראל, שעל ידי זה רבים השיב מעון והגדיל כבוד השם יתברך. זה הצדיק אפלו כשנסתלק עדין עוסק בזה להחזיר כל העולם למוטב, על ידי שימשיך על כל אחד הארה משרש נשמתו שבתורה, כי כל התורה שהוא כלל נשמות ישראל כלולה בנפש זה הצדיק. וידוע כי הארת נפש הצדיק נשארת על קברו הקדוש ומאירה בכל עולם העשיה, כמבואר בכתבי האר"י ז"ל. ועל כן כשבאים על קברו ומתעוררים שם לשוב להשם יתברך, אזי ממשיכין על עצמן הארה משרש נשמתו שבתורה. כי שם בנפש זה הצדיק כלולים כל נפשות ישראל ששרשם בהתורה, ועל ידי זה יכול לחזר למוטב. וזה סוד שני הארונות שהיו מהלכין במדבר ארונו של יוסף וארון העדות זה אצל זה, כי שניהם אחד וזה תלוי בזה. ועל כן חזקיהו המלך שעסק בזה בכל ימיו כי למד ולמד שזה בחינה הנ"ל, על כן נאמר בו וכבוד עשו לו במותו ודרשו רבותינו ז"ל שהושיבו ישיבה על קברו והניחו ספר תורה על מטתו. כי שרש התורה כלולה בנפשו על ידי שעסק בזה כל ימיו. וכל קיום ישיבות ובתי מדרשות לעסק בתורה הכל בנוי ומיסד על קברו, כי משם מאיר הארת שרשי נשמות שבתורה שעסק בזה כל ימיו.
אוצר היראה, צדיק לח; על פי: ליקוה"ל, אורח חיים, בציעת הפת ה,ל-לא
ויצעקו בני ישראל אל ה' (יד,י)
עיקר היסורין והצרות, רחמנא לצלן, הוא מחמת שהתגברו ההבלים רעים שנעשו מכיסופין רעים, שעל ידי זה נצטיירו אותיות התורה המנהיגים העולם ללא טוב, חס ושלום, ומזה באין כל הצרות, חס ושלום. ועל כן עיקר התקנה לזה הוא רק: ויצעקו אל ה', וכמאמר רבותינו ז"ל: יפה צעקה לאדם וכו', כי מאחר שהוא בצרה, חס ושלום, שהוא מורה שכבר התגברו ההבלים רעים על ההבלים טובים, חס ושלום, על כן אין די בתפילה בקול פשוט לבד, רק צריך לצעוק בקול גדול וחזק להשם יתברך, כדי להגביר ההבל דקדושה על ההבלים רעים, כדי שיחזור ויתנהג עמו לטובה ועל ידי זה יצא מהצרה, בחינת ויצעקו אל ה' בצר להם, ממצוקותיהם יצילם. ואז צריך להודות לה', בחינת "יודו לה' חסדו" דייקא, בחינת חסד ואהבה וכיסופין נפלאים להשם יתברך, שזה עיקר הדבקות להשם יתברך, ועל זה נוסדו כל השירות וההודאות. וזה: "יודו לה' חסדו ונפלאותיו" וכו', כי על ידי החסד הזה, שהוא בחינת רצונות וכיסופין טובים, על ידי זה נעשים כל הנפלאות שבעולם על ידי שמצטיירים האותיות לטוב על ידי זה.
אוצר היראה, יסורים וישועה ז; ע"פ: ליקוה"ל, אורח חיים, הודאה ה,א
ויצעקו בני ישראל אל ה' (יד,י)
כל הצעקות וזעקות שצריכים לצעוק בעת הצרה, רחמנא לצלן, הכל הוא לזכות שיאיר עליו הדעת למצוא ההרחבות גם בתוך הצרה, עד שיוכל לשמח נפשו כל כך, עד שיהפוך היגון ואנחה עצמו לשמחה, שעל ידי זה עקר הכנעת הסטרא-אחרא והיכלי התמורות, שהם בחינת עצבות ויגון ואנחה, וזוכים לברר הקדושה שהייתה בגלות ביניהם, שעל- ידי זה דייקא יוצאים מן הצרה והגלות.
אוצר היראה, יסורים וישועה ח; על פי: ליקוה"ל, אורח חיים, הודאה ו,יב-יג
ויאמינו בה' ובמשה עבדו (יד,לא)
עיקר כל הנסים והנפלאות והתגלות אלקות שהיה על ידי משה רבנו, עליו השלום, וכן כל ההשגות הגדולות והנפלאות שגלו לנו שאר הצדיקי אמת, הכל הוא רק כדי לחזק אותנו באמונה שלמה, שזה תכלית כל ההשגות והידיעות, בחינת: 'תכלית הידיעה אשר לא נדע' כנ"ל. וזה שכתוב אחר כל הנסים והנפלאות שעשה משה ביציאת מצרים, שהיה אז התגלות אלקות באור נפלא וגדול מאד כידוע, ואחר כך: וענן ה' הולך לפניהם יומם וכו', ועמוד אש לילה, ואחר כך היה קריעת ים סוף בנפלאות גדולות ובהתגלות אלקות גדול מאד, עד שראתה שפחה על הים וכו' כמאמר רבותינו ז"ל. אחר כל זה כתיב: וירא ישראל את היד הגדולה וכו', ויאמינו בה' ראה והבן והבט, כי אחר כל ההשגות והידיעות והמופתים, עדין צריכים לאמונה, כי כל הנ"ל לא היה אלא בשביל חיזוק האמונה, כל חד כפום מה דמשער בלִבֵּה, כי לעולם צריכין להתחזק באמונה ולהאמין בהשם יתברך ובהצדיקי אמת בפשיטות בלי שום חכמות, כי העקר הוא האמונה הפשוטה כנ"ל.
[ואמרו חז"ל:] 'שר' לא נאמר, אלא 'ישיר', מכאן שעתיד משה לשיר לעתיד לבא. כי אף-על-פי שאמרו אז שירה עדין לא זכו להמשיך כל העשרה מיני נגינה בשלמות, לגמור רפואת הבת מלך בשלמות, רק שהמשיכו קדשה והארה מעשרה מיני נגינה שמשם זכו לשירת הים, אבל עיקר השיר בשלמות יהיה רק לעתיד כשיבוא משיח שהוא משה בעצמו, כי מה שהיה הוא שיהיה (קהלת א, ט) כידוע, בחינת אז ישיר משה. 'אז' דייקא ישיר משה בשלמות כל העשרה מיני נגינה, שאז יגמור רפואתה של הבת מלך שהוא בחינת השכינה וכנסת ישראל, כי אז יתער שיר חדש בחינת מזמור שירו לה' שיר חדש כי נפלאות עשה, שהוא בחינת שיר של נפלאות, שיר פשוט, כפול, משולש ומרובע שיתער לעתיד. ועל – כן סיימו, "ה' ימלוך לעולם ועד", לשון עתיד; כי התגלות מלכותו, שזהו בחינת רפואת הבת מלך, שהיא מלכות דקדושה תהיה לעתיד שתתגלה מלכותו לעין כל בחינת והיה ה' למלך על כל הארץ. ואז יהיה השמחה והחדוה בשלמות בכל העולמות על-ידי שיתעוררו כל העשרה מיני נגינה שהם בחינת שמחה כנ"ל. וזה בחינת (תהלים צז, א) ה' מלך תגל הארץ, בחינת ישמחו השמים ותגל הארץ, ויאמרו בגויים ה' מלך. ואז יתקיים זמרו אלקים זמרו זמרו למלכנו זמרו כי מלך כל הארץ אלקים וכו', כי עיקר התגלות מלכותו יתברך בחינת רפואת הבת מלך הנ"ל הוא על-ידי זמרה ונגינה בחינת עשרה מיני נגינה הנ"ל, בחינת הודו לה' בכנור בנבל עשור זמרו לו שירו לו שיר חדש וכו'. וכן הרבה פסוקים שמבואר בהם התגלות מלכותו יתברך על-ידי שיר וניגון וזמרה, שכל זה הוא בחינת עשרה מיני נגינה, שהם רפואת הבת מלך, שהוא בחינת התגלות מלכות דקדושה, דהינו לידע כי לה' המלוכה:
הלכות תולעים הלכה ד
ויצעקו בני ישראל (יד,י)
כי ידוע ומפורסם שעיקר גלות מצרים היה על פגם הברית, שהוצרכו שבעים נפש של בית יעקב להתנסות ולהצטרף בגלות מצרים, שהיא בחינת גלות של שבעים אמות, כי גלות מצרים כולל כל הגלויות של כל השבעים אומות, (כמובא במדרש שכל הגלויות מכונים בשם מצרים וכו',) כמובא בדברי רבנו זכרונו לברכה. כי מצרים הם ערות הארץ שטופי זימה, הינו כי הם בחינת הגלות הכולל כל שבעים אמות, הינו בחינת התאוה הכללית הנ"ל, שהיא תאוות ניאוף שהמצרים היו משוקעים בה ביותר. נמצא, כששבעים נפשות של בית יעקב באו בגלות מצרים, זה בחינת גלות הנ"ל, דהיינו גלות של כל נפש מישראל שצריכה לבא בגלות של שבעים אמות, הינו בתאווה הכללית הנ"ל שהיא בחינת גלות מצרים שהיו שטופי זימה ובשביל זה גלות מצרים כולל כל הגלויות מחמת שהיו משוקעים ביותר בתאווה הכללית הנ"ל של שבעים אמות, שזהו עיקר הגלות כנ"ל, ועל-כן גלות מצרים ויציאת מצרים הן בכל אדם ובכל זמן, כי כל אחד מוכרח להתנסות בתאווה הכללית הנ"ל, שהיא בחינת גלות מצרים וכפי מה שזוכה לשבר התאווה הכללית ולצאת מן הגלות של התאווה הכללית של שבעים אמות, זה בחינת יציאת מצרים. וכשהנפש של ישראל באה בגלות הנ"ל היא רואמת [=צועקת] שבעים קלין [=קולות], כמו היולדת קודם הלדה. וזה בחינת ויצעקו בני ישראל אל ה' וישמע ה' את קולנו וכו', הנאמר בגלות מצרים שהיא בחינת גלות הנ"ל, היינו בחינת הקלין הנ"ל שצועקת הנפש כשהיא באה בגלות הנ"ל.
הלכות פסח הלכה ה
ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה (יד,כב)
וזה בחינת קריעת ים סוף, בחינת: ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה, הינו כשהמים הזידונים, שהם בחינת ההרהורים רעים וכו', שהם נקראים מצולות ים ממש, מתגברים חס ושלום, ואין מקום לברוח לא לפנים ולא לאחור ולא לשום צד – ממש כמו שהיה אז בשעת קריעת ים סוף, שהים היה סוער לפניהם, והמצרים מאחוריהם היו ומצדדיהם היו חיות רעות ונחשים ועקרבים – שאז נפש הישראלי בצרה ובמצוקה גדולה, אזי אין תקנה כי אם לצעוק אל השם יתברך, ואזי השם יתברך שולח לו התחזקות גדול בלבו ודעתו לבלי להסתכל לאחוריו כלל על המחשבות המבלבלות, שהם בחינת מצולות ים הנ"ל, רק יזדרז כגבור לרוץ אורח לעבור על כל המחשבות והבלבולים וכו' ולילך בדרך הקדושה, שהוא עוסק בה בתורה ותפלה וכו', וזה בחינת: דבר אל בני ישראל ויסעו, שילכו לדרכם ויקפצו לתוך הים, ולא יחשבו ולא יסתכלו לאחוריהם כלל. וכן עשו, שנכנסו בים עד חטמם, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, הינו שלא הסתכלו כלל על המים הזידונים השוטפים, רק הלכו לבטח דרכם ועסקו בעבודתם בתורה ותפילה בתוך התגברות שאון גלי הים, שהם המחשבות והבלבולים, ולא הסתכלו לאחוריהם כלל, רק עשו את שלהם ואז, כשראה השם יתברך חוזק לבבם, שאינם מניחים עבודתם בגלל שום בלבול שבעולם אף על פי שכבר נכנסו במים עד חטמם, אזי חמל עליהם השם יתברך ובקע הים מפניהם, ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה, כי כן הדבר: כשמתחזקים בהתחזקות גדול לילך לדרכו בתפלתו ועבודתו ולבלי להביט לאחריו כלל, אזי פתאום הם מתבטלים ממילא לגמרי ממש, כמו הים שנתבטל לפני ישראל ונתהפך ליבשה.
עצות ישרות, ע"פ הלכות שילוח הקן הלכה ד
עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה (טו,ב)
עיקר התשובה תלויה בתורה, הינו כשלומד תורה ומתיגע בה עד שזוכה להבין דבר מתוך דבר ולחדש בה לשם שמים זהו תשובה גמורה, ואז מחזיר ומקשר כל האותיות והצרופים שבחלקו מכלליות העולמות אל שרשן ואל מקומן ומשיב אותם כלם מכל המקומות שנדחו ונתפזרו לשם ונעשה בריה חדשה ואז הדעת מישב. וזוכה לעורר רחמים אצלו יתברך עד שזוכה שהשם יתברך בעצמו יתפלל עליו, דהינו שהשם יתברך יעורר ברחמיו הפשוטים את רחמיו המרבים והגדולים ואז יהיה לו ישועה גדולה בשלמות. (קיצור ליקוטי מוהר"ן, קה)
[וזהו עזי וזמרת יה, כי] אין עוז אלא תורה, שעל ידי זה זוכין לתשובה ולדעת, שעל-ידי-זה מעוררים רחמים אצלו יתברך, עד שהוא בעצמו כביכול מתפלל עלינו. וזהו וזמרת י-ה, זמרת י-ה דיקא, הינו תפלת ה'. אז, ויהי לי לישועה ודאי. כי על-ידי זמרת י-ה, שהוא תפלת ה', שמתפלל ברחמיו הפשוטים לעורר רחמיו הגדולים, אז בודאי יקבל ישועה שלמה כנ"ל. כי רחמיו הגדולים אינם נפסקים לעולם, וכשהשם יתברך ירחם עלינו באלו הרחמים, בודאי אין שום עוון ופגם שיהיה חוצץ בפני אלו הרחמים הגדולים, ובודאי יהיה לנו ישועה בשלמות.
'עזי' זה בחינת התורה, בחינת ה' עוז לעמו יתן. 'וזמרת יה' זה בחינת תפלה, הינו כשאזכה לחבר תורה ותפלה, דהיינו לעשות מהתורה תפלה אז בודאי "ויהי לי לישועה", כי בודאי יהיה לי ישועה שלמה, כי עיקר שלימות התפילה בתכלית הוא כשעושין מתורה תפילה, כמו שאמר אדמו"ר ז"ל (ליקו"מ ב,כה).
הלכות ראש חדש הלכה ה
ויבואו מרתה (טו,כג)
צריכין לידע ולהאמין שה' יתברך שולח המרירות ברחמנות ומשליך כל חטאתיו אחר גוו ואינו שולח לו מרירות כפי עוונותיו רק כפי יכלתו. וזה שתכף אחר קריעת ים סוף כתיב, ויבואו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה וכו' שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו. כי זה עיקר הנסיון לכל אדם המתחיל להתקרב, שצריכין לסבול המרירות שעובר עליו. וזהו, ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלקיך וכו' כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך. וכבר נתקשו רבותינו זכרונם לברכה בפסוק זה, אך על פי הנ"ל מבואר היטב, כי מבטיחם הבטחה גדולה הנ"ל, היינו אף על פי שלפי מעשיהם מקודם היה ראוי שיבוא עליהם כל המחלה אשר במצרים חס ושלום, כי הלא אי אפשר להתרפאות כי אם על ידי מרירות כנ"ל, אך הקדוש-ברוך- הוא מבטיחם שבחסדו יחוס עליהם ולא ישום עליהם כל המחלה אשר במצרים, כי אם כן לא היו יכולים לסבול והיו לאחר יאוש, רק שיהיה מקל עליהם בכל מה דאפשר ולא ישלח להם כי אם כפי יכלתם. וזהו כי אני ה' רופאך. היינו שאני ה', שאני רחמן גדול, עוסק ברפואתך, ועל כן בודאי לא אשלח עליך מרירות כפי מעשיך, שהוא בחינת כל המחלה אשר שמתי במצרים, רק ארפא אותך ברחמים במעט מרירות כפי יכלתך באפן שתסבול ותתרפא, וזהו כי אני ה' רופאך, ובודאי ארפא אותך כראוי.
ליקוטי הלכות, אורח חיים, בציעת הפת א,יח
כי אני ה' רופאך (טו,כו)
כי זה עיקר הנסיון לכל אדם המתחיל להתקרב: שצריכים לסבול המרירות שעובר עליו וכנ"ל. וזהו, ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלקיך וכו' כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך. וכבר נתקשו רבותינו זכרונם לברכה בפסוק זה, אך על-פי הנ"ל מבואר היטב כי מבטיחם הבטחה גדולה הנ"ל, הינו אף-על-פי שלפי מעשיהם מקדם היה ראוי שיבוא עליהם כל המחלה אשר במצרים חס ושלום, כי הלא אי אפשר להתרפאות כי אם על-ידי מרירות כנ"ל, אך הקדוש-ברוך-הוא מבטיחם שבחסדו יחוס עליהם ולא ישום עליהם כל המחלה אשר במצרים. כי אם כן לא היו יכלים לסבול והיו לאחר יאוש. רק שיהיה מקל עליהם בכל מה דאפשר ולא ישלח להם כי אם כפי יכלתם. וזהו 'כי אני ה' רופאך'. הינו שאני ה', שאני רחמן גדול, עוסק ברפואתך. ועל-כן בודאי לא אשלח עליך מרירות כפי מעשיך, שהוא בחינת כל המחלה אשר שמתי במצרים, רק ארפא אותך ברחמים במעט מרירות כפי יכולתך באפן שתסבול ותתרפא. וזהו כי אני ה' רופאך ובודאי ארפא אותך כראוי.
הלכות נטילת ידים לסעודה הלכה ו
ויהי ידיו אמונה עד בוא השמש (יז,יב)
דרשו רבותינו זכרונם לברכה, כי משה העמיד את החמה במלחמת עמלק. כי עמלק היה כופר גדול כמובא במקום אחר, ועל-כן הכניעו על-ידי שגילה תוקף האמונה עד שהעמיד החמה ונתגלה שגם בתוך הצמצום נמצא ה' יתברך, בבחינת ויהי ידיו אמונה עד בא השמש. עד בא השמש דייקא, שגילה תוקף [=חוזק, עוצם] האמונה גם בעת ביאת השמש שהוא שעת המנחה, שאז עיקר בחינת הצמצום שמשם נמשכת עיקר האפיקורסות של בחינת עמלק כנ"ל. ומשה רבנו גילה את תוקף האמונה גם שם ועל-כן העמיד את החמה בעת שהייתה ראויה לשקוע. כי גלה גם שם, בבחינת הצמצום, בחינת שקיעת החמה, [ש]גם שם אור ה' יתברך נמצא ועל-ידי זה הכניע את עמלק שהוא בחינת הכפירות והאפיקורסות של בחינת חלל הפנוי.
אמר המעתיק: עיין בליקוטי עצות, שכתוב שם העניין הזה בקצרה בזו הלשון: ויש שאינו יודע להגיע אל השער השייך לו, שדרך שם דווקא צריך לשוב להשם יתברך וכו', ועל ידי אמירת תהילים יזכה וכו' לעשות תשובה ולבוא להשער של תשובה השייך לנשמתו וכו', עיין שם. והנראה מדבריו הקדושים שם, כי הארבעים ותשעה שערים הנ"ל הם בחינת ארבעים ותשעה דרכים לתשובה, כי כל אדם לפי שורש נשמתו יש לו דרך מיוחד ועבודה מיוחדת שצריך לו לילך דייקא באותו הדרך, ועל ידי זה יזכה לשוב להשם יתברך… ולאו כל אדם זוכה למצוא דרכו המיוחד לו לפי שורש נשמתו לשוב בו להשם יתברך, ועל זה צעק דוד המלך עליו השלום "במה יזכה נער את אורחו (דייקא) לשמור כדבריך" (תהילים קיט,ט). וגילה לנו אדוננו מורנו ורבנו הקדוש זכר צדיק לברכה, שעל ידי אמירת תהילים ישפיע לו השם יתברך חכמה ובינה ודעת להשיג מעצמו דרכו המיוחד לו דייקא, לפי שורש נשמתו, מה לו לעשות בזה העולם, עד שיזכה על ידי זה לתשובה שלמה.
את הדברים הללו כותב רבי אלתר טפליקר, שהוא המעתיק והמלקט של הספר "השתפכות הנפש" מכתבי רבי נחמן ורבי נתן. דבריו מתייחסים לתורה שאמר רבי נחמן על הקשר שבין תהילים ותשובה ("מי שרוצה לזכות לתשובה יהיה רגיל באמירת תהילים"). כפי שרבי נתן מרחיב, במשמעות של תהילים בנושא זה נכללת התפילה האישית של כל אדם ואדם: ההתבודדות. בפעמייםהקודמות עסקנו מעט בנושא זה, וכאן באה תוספת מאוד חשובה לנושא שמאירה אותו באור חדש. נציין את תקציר הדברים:
"והנה הכל חפצים ליראה את שמך, ואף על פי כן לאו כל אדם זוכה לעשות תשובה, כי יש אחד שאין לו התעוררות כלל לתשובה, ואפילו מי שיש לו התעוררות לתשובה אינו זוכה להגיע אל האות והשער של תשובה השייך לו, ואפילו אם מגיע לשם יכול להיות שהשער של תשובה סגור, ומחמת כל זה אין האדם זוכה לתשובה. ועל ידי אמירת תהלים, אפילו מי שאין לו שום התעוררות לתשובה הוא מתעורר לעשות תשובה, וגם זוכה על ידי תהלים להגיע אל השער ואות השייך לו, ולפתוח השער. נמצא שזוכה על ידי תהלים לעשות תשובה" (ליקוטי מוהר"ן ח, עג). מספר קשיים עומדים בפני החזרה בתשובה: חוסר ההתעוררות, אי מציאת השער המתאים לתשובה (מתוך ארבעים ותשעה שערי תשובה, כפי שנכתב שם בתחילת הדברים), ולבסוף פתיחת השער. אמירת תהילים מסוגלת לפתור את כל הקשיים הללו.
מה מיוחד באמירת תהילים והתבודדות? השורש של הקשיים לתשובה נובעים מנקודת תפיסה שמפרידה בין הבורא והאדם ואומרת שהם שניים; השמים לה', והארץ לבני אדם. אם האדם מצד עצמו לא קרוב לה' ורק יש לו את הבחירה להתקרב אליו, אז נערמים כל הקשיים על ההתקרבות שמנסים להציג תמונה שהאדם זה האדם וה' זה ה' ואי אפשר לחבר ביניהם. יהיה זה מכוח עבירות שהאדם עשה, או בגלל ניסיונות גדולים הגורמים לו לחשוב שהדרך לתשובה גדולה עליו, בסופו של דבר התמונה שהיצר מנסה להציג היא שהוא והבורא זה שני דברים שלא בהכרח מתחברים. על ידי אמירת תהילים והתפילה האישית מתגלה אחדות גמורה עם הבורא, ומתגלה שבעצם אין מציאות נפרדת ממנו. כל מערכת החיים שנראית לנו מנותקת ממנו ושייכת לנו היא בעצם התעתוע הגדול ביותר שעבודת חיינו היא לבטל אותו, ולהראות שוב ושוב איך אנחנו קרובים אליו בקשר בל ינתק.
בתהילים ובתפילה מתגלה אחדות זו בשני אופנים, גם מצד התוכן שלהם בהם אנחנו מבטאים בכמה אופנים שגם המציאות הפרטית שלנו מתאחדת איתו (ועל כך הורחב בפעם הקודמת), וגם מצד עצם אפשרות ההיווצרות שלהם, כאשר ה' הוא זה ששם את מילות התפילה בפיו של האדם ומופיע אצל האדם בתפילתו האישית ("ה' שפתי תפתח", "ומה' מענה לשון").
* * *
בדברי רבי נתן ב"ליקוטי עצות", שמהווה סיכום מעשי לספר "ליקוטי מוהר"ן", מבואר שאחד הקשיים בתשובה היא מציאת הדרך האישית של האדם: "ויש שאינו יודע להגיע אל השער השייך לו, שדרך שם דייקא צריך לשוב לשם יתברך" (תשובה, לב). רבי אלתר טפליקר לומד מכך שארבעים ותשעה השערים שהוזכרו בדברי רבי נחמן הם דרכים שונות לכל אדם ואדם, שרק דרך אחת מהן הוא יכול להתקרב לה' באמת. אין מי שלא מחפש את הדרך שמיוחדת רק לו אל תכלית חייו, אבל חלק גדול מהחיים מסתובב רק סביב הניסיון למצוא את הדרך. מדברי רבי נחמן מסיק רבי אלתר, שהדרך למציאת הדרך האישית המיוחדת לנשמתו של האדם היא התפילה.
גם דוד המלך חיפש מאוד אחר דרכו האישית אל ה'. דווקא בנושא זה ניתן למצוא הרבה תפילות שהתפלל דוד על כך בתהילים, שלא כמו בהרבה נושאים אחרים: "הורני ה' דרכך אהלך באמתך" (תהילים פו, יא), "הורני ה' דרכך ונחני באורח מישור" (כז, יא), "הודיעני דרך זו אלך, כי אליך נשאתי נפשי" (קמג, ח), "למדני לעשות רצונך כי אתה אלקי, רוחך טובה תנחני בארץ מישור" (קמג, י), "הדריכני באמִתֶך ולמדני" (כה, ה), "שלח אורך ואמתך המה ינחוני" (מג, ג) ועוד ועוד. יש מקום גדול להתבונן בדבר זה, כי אמנם אין דבר שלא זקוקים בו לתפילה, אבל כאן מודגש שהדרך עצמה היא התפילה, והיא לא רק משמשת כעזר.
למה באמת כל כך קשה למצוא את הדרך האישית לאדם? לכאורה היא הייתה צריכה להיות הקרובה ביותר אליו מכל דרך אחרת, כי היא היחידה שתואמת את נשמתו ומכוח זה היה לו לזהות אותה. אין ספק שגלותו הפרטית של האדם גורמת לו לאבד את הכרת עצמו וממילא את דרכו, אבל טמון כאן יותר. מציאת הדרך האישית היא אחת מהמשימות הגדולות שבחיים בגלל שברגע שאדם מגלה את הדרך בה יוכל להתקרב לה', הוא בעצם מגלה את החיבור בינו ובין ה', שהרי זאת מטרתה של הדרך. הרי כל ההתמודדויות שלו סובבות סביב הנקודה הזאת. אם היצר הרע כל הזמן מטיל על האדם את השאלה הגדולה שמרחפת תמיד – האם באמת יש לו דרך להתקרב על ידה אל ה', האם הנפרדים יוכלו להתחבר – הרי שבמציאת הדרך קורסות רבות משאלותיו ומערעוריו, ומתגלה שוב האחדות בין ה' ובין האדם. "שאפילו בתוך מצולות ים השוטפים מאד על האדם כהמון גלי הים ממש, בבחינת ותשליכני מצולה בלבב ימים, אף על פי כן גם שם יש דרך ונתיב תמיד לשוב אליו יתברך" (משיבת נפש אות צה). יש דרך, יש נתיב, אין שום דבר שיכול להפריד באמת בינינו. כאן לא נגמרת המשימה, אבל חלק גדול ממנה הושלם.
דווקא דרך התפילה תתגלה הדרך של האדם. בתפילה עומד האדם לפני ה' ומבטא כיצד כל דבר שיש לו הוא רק מה' על ידי ההודיה, ואיך כל דבר שהוא צריך אליו יגיע רק מה' על ידי הבקשה. מעצם התפילה הזאת נגזרת שוב ההכרה איך האדם לא יכול להיפרד לרגע מה', ושמציאותו איננה רק נתמכת על ידי ה' אלא שהיא קיימת מכוחו בכל רגע ורגע; שלמותה נמצאת בהתאחדות איתו. התפילה יכולה להשיב את האדם אל ה' ולבטא את אותה אחדות גמורה, והיא משמשת כהתמסרות גמורה אל ה'. היא זאת שיכולה להאיר את מצבו של האדם בעולם החשוך הזה ולהראות איך יש נתיב גם במקום שלו. הוא מוכרח להימצא, כי העולם הזה לא מנותק מבוראו. בטרם נברא העולם עוד קדמה לו התשובה (תנחומא נשא). כשהמציאות הסבוכה נבראת, היא נבראת ביחד עם הדרכים והנתיבים שתמיד יוכלו להשיב אותה אל מקומה האמיתי.
לכן נדרש ריבוי תפילה כדי להגיע אל הארת הדרך, כי הדרך תתגלה על ידי אותה ההשגה שמוכרח להיות שתמצא דרך ושאין כל פירוד בין האדם ובין ה'. בגלל שאי אפשר להפריד ביני ובין בוראי בשום דרך כי כל מציאותי קיימת מכוחו, מוכרחת גם להימצא הדרך שתחבר בינינו. "ועל כן עיקר התיקון על ידי אמירת תהלים בכוונה… שעל ידי זה נזכה להתקרב אליו יתברךולהתחבר ולהכלל בו יתברך תמיד מכל המקומות שבעולם" (רבי נתן, ליקו"ה קריאת שמע ה).
כיצד ה' מדריך את האדם בדרך בה עליו ללכת? כותב רבי אלתר: "על ידי אמירת תהילים ישפיע לו השם יתברך חכמה ובינה ודעת להשיג מעצמו דרכו המיוחד לו דייקא, לפי שורש נשמתו, מה לו לעשות בזה העולם". גם להדרכה הזאת שה' מדריך את האדם יש קשר הדוק לתפילה, כפי שמופיע בדברי רבי נחמן (ליקוטי מוהר"ן קנו): "כי מה שמדברים בינו לבין קונו הוא בחינת רוח הקודש. ודוד המלך עליו השלום, שהיה מעלתו גדולה מאוד, יסד מזה ספר תהילים. וכן כל אחד לפי בחינתו הוא בחינת רוח הקודש, כמו שכתוב (תהלים כז) "לך אמר לבי", כמו שפרש רש"י: 'לך – בשבילך ובשליחותך – אמר לי לבי'. שכל הדברים שהלב אומר, הם דברי השם יתברך ממש, והוא בחינת רוח הקודש". כל תפילה היא תוצאה של "ה' שפתי תפתח", "מה' מענה לשון", וככזאת היא מביאה גם את האדם הפשוט ביותר לבחינה של רוח הקודש. דיבורי הלב הופכים ל"דברי השם יתברך ממש". זה אפשרי מכוחה של תפילה שהיא התבטלות אל ה' והיכללות בו, כאשר באותה התבטלות והיכללות ה' מקבל מקום להיכנס אל לב האדם, והלב הופך למשכן שיכולה להופיע בו רוח הקודש. כך ממילא מקבל האדם הדרכה על התפקיד המוטל עליו בעולם, והוא מוצא את הדרך שמגלה לו איך הוא איננו נפרד מה' לרגע.
"הבעיה פשוטה בתכלית. לעובדים החרוצים שלך חסר וויטמין חיוני ביותר" מנהל העבודה הביט בדובר בהשתהות "חסר ויטמין, מה…?"
– "בהחלט, חסר להם וויטמין, חסר להם חשק".
השיחה התנהלה במשרדו של מנהל העבודה. הוא זימן הנה את ידידו עתיר הוותק, על מנת לעלות יחד על שורש הבעיה. התפוקה, דווקא בתקופת מכירה כה חיונית, נעשית משום מה מדולדלת. הוא איננו עומד בלוח הזמנים. צוות העובדים הרחיב שעות פעילות, כוחותיו ממוצים עד תום, ובכל זאת, התוצאות כלל אינן משביעות רצון.
הידיד, איש תבונה עתיר ניסיון. סקר את פעילות המפעל, דיבר עם הצוות, ובסופו של יום קבע בהחלטיות "חסר כאן חשק". "העובדים – מעולים. שעות העבודה מעל ומעבר, אך הפעילות הולכת ומתנוונת. העובד הזוטר שקוע יום שלם בעבודה חדגונית. רואה רק את חלקו הקטן הבלתי מושלם. סדר יומו אפרורי, ואין שום סיבה שיחוש נחישות ודחיפות כלשהי. הצוות כולו חייב למצוא עניין בעיסוקו, להיות מעורה, לנשום את העבודה. אולי תציג בפניהם מדי פעם את המוצר המוגמר. תן להם לראות מוצרים חדשים שיוצאים מכאן כל יום.
* * *
החיים הם הדבר החי ביותר לכאורה. החי כידוע – נושא את עצמו, ובכל זאת אנשים רבים כל כך, חשים כאילו הם שנושאים אך בקושי את משא חייהם. מתהלך אדם בעולם, חי שנה ועוד אחת. גילו המתבגר מצטבר על שכמו והופך למשא כבד. מעשים שנעשו פעם בחשק וחיות, איבדו טעם וריח נעשו מעמסה שרק ההכרח אונס לשאתה.
כך חש מי שחייו בעיניו, אינם אלא משא זיכרונות וגיל מתבגר!
בעבודת הבורא אותו העניין. התורה והמצוות הם עול מלכות שמים. עול עלול להכביד ולעייף.כך חש מי שנושא את יהדותו על כתפיו כמשא מעיק של פעולות חוזרות ונשנות! גוף נעדר חיות נעשה כבד. וכך קורה למעשים שאיבדו את רוח החיים. לעומת זאת, כשזוכים ורוח חיים ממלאת את המעשים, דווקא העול הוא שנופח בגוף חיים. עול מלכות שמים הוא העול השופע חיים יותר מכל. "יראת השם תוסיף ימים" יראת שמים היא צינור החיים המסוגל לצקת לכל רגע ופעולה, חשק, חיות, להט וטעם.
האויב הזקן
על החיים הללו מאיים אויב אחד זקן ועייף – הזקנה. זיקנה שאיננה מצד הקדושה, מוצצת כל טיפת לחלוחיות וחיות מהחיים. מהסיבה הזו הזהיר רביה"ק מאוד מפני זקנה "אסור להיות זקן, הן צדיק זקן, הן חסיד זקן, זקן אינו טוב!" הזקנה, במשנת הצדיקים, היא אבי אבות כל כשלון ונפילה. השורש לכל המעידות, מגלה מוהרנ"ת (ליקו"ה תפילין ה'), היא זקנה דסט"א. האדם רואה עצמו זקן ורגיל במעשיו, בלתי ניתן לשינוי, מקובע ומלופף בהרגלים פסולים ומבוגר מכדי לחולל בעצמו שינוי. לפעמים דווקא המעשים הטובים הם שמקבעים את הנפש, הזיכרון עמוס במעשים כבירים שנעשו ברבות השנים, והאדם עצמו ממאן להתקדם, שקוע בפסגת הצלחותיו ומאבד את יכולת ההליכה. גם זו מכת זקנה.
בפרשת השבוע מספרת התורה על חיי זקנה מופלגים שנותרו טריים ורעננים, חיי שרה. בת מאה כבת עשרים ובת עשרים כבת שבע. מסכת חייה של שרה אימנו איננה פשוטה, עקרות של שנים ארוכות. טלטולים ומאורעות שונות ומשונות, ועם זאת מעידה התורה שכל שנותיה שווים לטובה. חיי שרה הם סמל, כך נראים חייהם של צדיקים. המציאות יכולה לעלות ולרדת לשוטט בין מצרים לאור כשדים, כנען, פרעה ואבימלך, אך החיים נותרים חדשים ומלאי חיות. אל החיים הפלאיים הללו מבקש רביז"ל להכניס אותנו. צדיקים מחיים את ימיהם בכל רגע מחדש. הם אף פעם אינם שבעים, תמיד משתוקקים לגלות עוד, מלאי תקווה וחשק ובראשיתיים כמו תינוק בן יומו. וכאן מתרחש הפלא הנורא בתבל. הזקנה והינקות מתאחדים. כל כמה שצועד הצדיק לפנים, כך שואב הוא חיים חדשים מבראשית, נעשה מחובר יותר לנקודת ההתחלה, וחייו כולם שווים לטובה.
להפוך את העצלות לאמונה
השער אל חיי ההתחדשות היא האמונה. על נשמת החיים רובץ יסוד העפר, העצלות והעצבות, השגרה והעייפות. זהו צידו האפל של יסוד העפר. כדי לרשת את ארץ החיים יש לסלק מעליה את גוש העפר העצל הזה ולגשת אל העפר דקדושה – אמונה. אברהם אבינו רכש את מערת המכפלה מעפרון החיתי, ולכל אחד מאיתנו יש גם כן מערה שכזו שכל כולה חיים טובים, שפע כפול של רוח חיים. על מנת לזכות בה, יש להרחיק ממנה את עפרון – דמיון השגרה העצלה. האמונה היא הצד הקדוש של יסוחעד העפר. אמונה היא תרופה לעפרוריות של חולין. ככל שמחיים יותר את האמונה בלב, כך יוצקים בנפש קרקע יציבה של אמונה, יסוד מוצק לחיי צמיחה והתעלות. אם הקרקע טובה ודשנה, שום פגע לא יכול להרע לפעולות הטובות שנזרעות בה.
סוד החיים הטובים הם 'שרה' – מלכות דקדושה. הדבר החי ביותר היא עבודת הבורא. אף פעם אין בה פעולה מיושנת או חוזרת על עצמה. כל יום בריאה בפני עצמה, כל רגע יצירה חדשה. ובכל נשימה היהודי מצווה ועומד לרומם ולכונן מלכות שמים בעולם. הדבר היחיד שיכול לפגוע בחיי הפלא של נשמה יהודית היא מחשבה אחת של זקנה. בעבודת הבורא אין מושג 'כבר ניסיתי' כיוון שכל רגע מגלם מציאות חדשה. אף פעם לא עשית מה שהינך אמור לעשות כעת, רק נדמה לך. בדמיון הזה מצווה עלינו רביז"ל ללחום בחירוף נפש. רק לא להיות זקן!
בכל יום מחדש היהודי על נפשו את נשמת האמונה. התפילין הקדושים ממשיכים על הנפש זיכרון מקדושה שאיננה כפופה לשינויי זמנים ותמורות. מהמקום בו השיבה והינקות מתקיימים יחדיו. קדושת התפילין מחייה את האמונה שבלב. האמונה מיישרת את החיים ומשווה אותם לטובה. כך הופכים את יסוד העפר לחתיכת אמונה.
כשאדם זוכה לדעת ולהרגיש באמת שהקב"ה קרוב אליו תמיד ומשגיח עליו בכל עת – אין לו שום צער בעולם ולא חסר לו כלום, כי הוא יודע בבירור שכל חסרונותיו הם לטובתו, ואדרבה – הוא מלא שמחה ותמיד טוב לו, ככתוב: "ואני קִרבת אלוקים לי טוב" (תהלים עג, כח).
כל הייסורים באים רק כשאין לאדם דעת להבין זאת – ואזי אפילו כשיש לו כל טוב, תמיד הוא בצער ובדאגה, וחסר לו עוד ועוד, כמו שאמרו: "יש לו מנה – רוצה מאתיים".
גם סבלם של בני ישראל במצרים היה גדול ביותר מאחר שהיו רחוקים מהדעת הזו. רק משה רבינו שזכה לשלימות הדעת היה יכול להכניס את הדעת הזאת בעם ישראל, כך שנגאלו ויצאו מצרותיהם הן ברוחניות הן בגשמיות.
לכן נאמר: "וידעתם כי אני ה' המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים" – לאמור, שאם תדעו כי אני ה' – תצאו מכל המֵצָרִים שלכם.
"אמרו ליה יוחנא וממרא [ראשי מכשפים של מצרים] למשה: 'תבן אתה מכניס לעפריים?!' אמר להו: 'למתא ירקא – ירקא שקול' " (מנחות פה)
עיקר מטרתו של יצר הרע היא, להכניס רפיון וייאוש בלבו של האדם, שלא ינסה ולא יתאמץ לעלות ולהיטהר, באומרו: 'אתה כל כך רחוק מעבודת ה' – אין לך שום סיכוי לעבודת ה' אמיתית'…
אבל הצדיקים מורים לנו שלא נשמע לו, אלא נשתדל לעשות את אשר בכוחנו, להרבות בדיבורים קדושים של תורה ותפלה, עד שנזכה אפילו להשיג את עומק התורה.
זה שאמרו המכשפים למשה: "תבן אתה מכניס לעפריים?!"– תבונת התורה אתה מכניס בעפר?! כלומר, בדרגה הרוחנית הפחותה שבה ישראל משולים לעפר (כמו שאמרו חז"ל במסכת מגילה דף טז ע"א).
אך משה רבינו השיב להם, שעל ידי "אמרי אינשי" – על ידי אמירות קדושות, תורה ותפילה, אפשר לזכות לתשובה שלימה, לתשובת המשקל. "ירקא שקול" רומז לתשובה (כמבואר בהקדמת תיקוני זוהר), שכן אדם בכל מצב נחות שלא יהיה יכול לפעול על ידי דיבורו גדולות ונצורות.
יש לנו אב גדול, אבינו מלכנו הכל יכול, היבצר ממנו ללמד אותנו את הכל… באותה מידה שזכינו ללמוד אל"ף בי"ת אע"פ ששנתיים לפני כן לא ידענו אפילו לדבר, כך ממש יכול אבינו הרחמן ללמד אותנו את כל תורתו אף אם ברגע זה אין אנו יודעים מהותה כלל… אם רק נרצה…
"אין סיכוי, תפסיק לשכנע אותי!".
"אבל אתה מודע בוודאי לסכנה האורבת לך בכל רגע, אז למה שלא תצא משם?" – ניסה הפסיכולוג להעביר את המידע דרך מכשיר הקשר המיוחד שהושחל לעומק האדמה.
"תבין" – התעקש כּורה הפחם – "לעלות 6,130 מטר מתחת לפני האדמה דרך פיר צר וחנוק נשמע לי ממש בלתי הגיוני".
"אני מבין, אני יודע שזה דורש מאמץ, צריך קצת להוריד במשקל, יש להתרגל לעמוד כמה שעות בלי תנוחה, אבל אחרי הכל תהיה למעלה, תחזור לארץ החיים! לא שווה להתאמץ?!".
"עזוב זה לא בשבילי, אני לא מצומצם כמוך שמסוגל לעבור בגשר צר שכזה… אצטרך לעבוד קשה בשביל לצאת מפה… ומי יודע אם בכלל אצליח…"
"אבל" – ניסה הפסיכולוג שוב את כוחו – "הרי כל רגע המכרה עלול להתמוטט עליך לנצח… אתה חייב לנסות!… אם תרצה באמת, בוודאי תצליח!".
"תראה אני לכוד כאן הרבה זמן, התרגלתי כבר לתנאי החיים מתחת לפני הקרקע, כל יום מתמוטט פה קיר אחר, כל שני וחמישי מת פה מישהו אחר, אבל אתה יודע, בסוף אתה מתרגל לזה, וזהו זה…".
* * *
אנחנו ממש לא דומים לכורה התמהוני הזה… כי אנחנו כן רצינו, וכן ניסינו… רצינו להיות מושלמים… לעלות ולהתעלות בכל מחיר… חשבנו לסיים ש"ס עד ה… ירושלמי עד… ואח"כ שו"ע, ספרי רבינו, כתבי האר"י, לקום חצות… להתפלל ותיקין… התבודדות… מי מדבר כבר על ההחלטות שלנו בשמירת עיניים, בשמירת הלשון… בתאוות אכילה… על השאיפה שלנו להרגיש טעם של שבת… יו"ט… תפילין… וכו' וכו' איש כפי מהללו…
אך לאט לאט נוכחנו כי המציאות היא לא כזאת, לא כל מה שרוצים משיגים, הררי מניעות ומכשולים עומדים להם בדרך; רצונות שונים ומשונים הנובעים מרפש הנפש הבהמית חוברים גם הם למחול המניעות ומתנגשים עם כל אותם רצונות טהורים…
ואז התחלנו לגנוז תכניות… לדכא רצונות… סידרנו את שאיפותינו לפי מה שנראה לנו יותר מתאים למציאות, כפי מה שמתאים יותר למצב הפרנסה, הבית, הילדים, התכונות, התאוות, ה.. וה.. וה… את כל מה שלא מתאים גנזנו… כן, אלפי תכניות נגנזו לַ… אולי לַגלגול הבא, או במקרה הטוב לצאצאינו… אולי יצליחו הם במה שנכשלנו… אולי…
כן! אולי… אולי אנחנו חושבים כך… אבל הרופא הגדול חושב אחרת, רופא הנפשות עומד מלמעלה, מרום מדרגותיו הנעלות בארץ החיים, והוא קורא ומזהיר; העולם הזה עלול להתמוטט בכל רגע, אל תשארו למטה, אל תתרגלו למצב, אל תתנו למציאות העולמהַזֶה'אית לבלבל אתכם, כל המסקנות שם בשקר יסודן… "אם תִּרְצוּ אני יכול לעשות מכם צדיקים כָּמוֹנִי בעצמי" (שיהר"ן קסג).
אִם תִּרְצוּ… אם לא תאבדו את השאיפות, אם תמשיכו לרצות, על אף הכל…
* * *
מוהרנ"ת מגלה לנו שזהו הסוד של ימי הספירה, עומדים, מחכים ומשתוקקים לקבלת התורה…
רוצים לקבל את התורה באחד לעומר, רוצים בב' לעומר, רוצים בג' לעומר, רוצים, רוצים ורוצים… ואע"פ שבאמת עדיין אי אפשר להשיג… כי כדי להשיג את התורה כולה יש להיות בשער החמישים… אבל בכל זאת ממשיכים לרצות… עוד יום ועוד יום ועוד יום… התשוקה רק הולכת ומתגברת…
אז אין צורך לגנוז שאיפות… הגם שצריך להיות מציאותי, "פן יהרסו" – לא לרוץ למעלה מהכוחות, ללכת פסיעה ועוד פסיעה, עוד נקודה טובה ועוד נקודה טובה… בתכלית הזהירות… אבל כל זה רק ב"למעשה" אך לא ברצונות והשאיפות… שם אין גבולות… שם עלינו להשאר צעירים… להיות מלאי שאיפות…
חג מתן תורה תשע"ב לא יהיה עוד אירוע לגוון את חיינו… הפעם נקבל את כל התורה כולה כפשוטו…
אחרי שנדיר שינה מעינינו (כפי כוחנו), אחרי שנראה את חיבתנו לתורת ה', נגיע לתפילת 'אבינו אב הרחמן, המרחם רחם עלינו ותן בלבנו בינה להבין ולהשכיל וכו' את "כָּל" דברי תלמוד תורתך'… – נעצור לרגע… נדגיש את האותיות כ' ל'… נתאזר בכל כוחנו ונזעק מעומק לבנו "את כָּל" – נגלה את רצוננו האמתי, שאנו רוצים להבין ולהשכיל את כָּל דברי התורה… חפצים אנו להיות דבוקים בהשי"ת בתכלית השלימות…
להבין את כָּל… לשמוע את כָּל… ללמוד את כָּל… ללמד את כָּל… לשמור ולעשות ולקיים את כָּל דברי תלמוד תורתך באהבה… כולל כל ההליכות והלכות… כל המידות טובות… כל העבודות הקדושות… כל אותם שאיפות טהורות החבויים בתוך לבך, לב יהודי טהור, שכל מהותו הוא 'לעשות רצונך אלוקי חָפָצְתִּי'…
יש לנו אב גדול, אבינו מלכנו הכל יכול, הייבצר ממנו ללמד אותנו את הכל… באותה מידה שזכינו ללמוד אל"ף בי"ת אע"פ ששנתיים לפני כן לא ידענו אפילו לדבר, כך ממש יכול אבינו הרחמן ללמד אותנו את כל תורתו אף אם ברגע זה אין אנו יודעים מהותה כלל…
עלינו רק לבקש ולהתחנן, לגלות את הרצונות והכיסופין בתפילות ובקשות, להאמין כי התורה היא חיינו ובה תלויה רפואת נפשותינו רוחותינו ונשמותינו…
"קודם הדרוש, צריך להתפלל בתחנונים, ויבקש מאת הקדוש ברוך הוא מתנת חינם ולא יתלה בזכות עצמו. אף על פי שעכשיו נתעורר מטה עוזו של עבודתו, אין זה המטה כדי להתגאות, אלא כדי להכניע הרע שבעדה… אבל לפני השם יתברך יעמוד כדל וכרש וידבר תחנונים, ולא יתלה בשום זכות… ובשביל זה אין לאדם לדחוק את עצמו על שום דבר, אלא יבקש בתחנונים; אם יתן לו השם יתברך יתן, ואם לאו לאו".
(ליקוטי מוהר"ן ח"א, כ)
כשצדיקים מתחילים לעבוד את ה', הם בהולים לברוח בכל כוחם מהתאוות ומהמידות הרעות, ולכן הם משתמשים ב'מטה עוז' כדי לשבר את הרע בבת אחת. כי כן היא הדרך בתחילת העבודה, שצריכים לברוח בבהילות וחפזון, כאשר יצאנו ממצרים.
כך כל אדם צריך "שיחוס על נפשו, ותיכף כשבא עליו התעוררות לתשובה, תיכף ומיד ימהר להימלט על נפשו ואל יסתכל לאחוריו כלל, בבחינת 'מהר המלט על נפשך ואל תביט אחריך'. מחמת שהוא משוקע בשטותים ובלבולים ותאוות כל כך, על כן תיכף כשמתחיל לחשוב איך ומה, ובאיזה אופן יברח מתאוותו ובאיזה דרך יזכה לתשובה וכו', בודאי יחזור וישוב לאיוולתו, חס ושלום, מחמת שהוא משוקע ומבולבל מאד מאד. על כן, בתחילת התעוררות התשובה צריך לברוח מיד שמתעורר, ואל יביט לאחוריו כלל, יהיה איך שיהיה, יחוס על נפשו ויברח בחיפזון ממה שהוא צריך לברוח" (ליקוטי הלכות, גילוח ג, יב).
רק אחרי שזוכים הצדיקים להזדכך להיטהר ולהתקדש, והם עולים במעלות הקדושה, הם מגיעים לנקודת ההמתנה והסבלנות! שכן הנקודה הפנימית של עבודת השם, איננה הבריחה בבהלה מן הרע, אלא התוחלת והתקווה, הכיסופים והגעגועים האינסופיים.
* * *
ברם, כאשר הצדיקים באים ללמד אותנו מתורתם ולהורות לנו את הדרך הישרה, משתנה הסדר: בתחילה הם מאירים לנו את הנקודה הפנימית של הכיסופים והגעגועים, התוחלת והתקווה, ורק אחר כך אנו מקבלים את הכח לעזוב בבהילות את הרע.
אבל כל עוד שלא האירו בנו הצדיקים את הארת ההמתנה, הארת הרצונות והכיסופים, אלא האירו ולימדו אותנו רק את תורת הבריחה הבהולה מהרע, אין בהם כח להביא את העולם לשלימות תיקונו.
"וכל ענין השגיאות של משה רבנו במה שקירב הערב רב ובהכאת הצור, הכל היה בזה. כי מחמת שכל ימיו היה משתוקק מאד רק למלאות רצון ה' יתברך, והשליך נפשו מנגד ומסר נפשו רק בשביל נפשות ישראל, והיה חפץ מאד לקרב כל העולם לה' יתברך… מחמת זה רצה לעשות הדבר בחיפזון גדול, וקיבל את הערב רב בשעת חיפזון בעת שיצאו ישראל ממצרים בחיפזון. ובאמת, לקרב רשעים כאלו, דהיינו בחינת ערב רב, צריכין מתינות גדול… כי אי אפשר לקרב רחוקים כאלו, כי אם כשיש לו בחינת אריכת אפים" (ליקוטי הלכות, דברים הנוהגים בסעודה ד, ז).
* * *
הסיבה לכך היא:
אותם השקועים בעומק גלות הנפש – כמונו – אין בכוחם להכיל את הארת הבהילות. וגם כשהם מקבלים רצון לברוח מן הרע, הם מאבדים את שיווי המשקל ונסוגים אחור.
רק כאשר מאירים בנו ומלמדים אותנו כיצד להמתין ולייחל, לכסוף ולהשתוקק ללא הרף – רק אז יש לנו הכח והיכולת לברוח מן הרע.
שהרי "אפילו הגרוע שבגרועים, יהיה מי שיהיה, צריך להתחזק ולהתאמץ לייחל ולקוות לשם יתברך ולבלי לרפות ולרשל את הרצון הטוב לעולם, ובודאי יזכה לפעול על ידי זה הרבה טובות אמיתיות ונצחיות" (משיבת נפש, סה).
ההרגשה המוטעית שאין בעיה בלהיות למדן מבלי להיות גם צדיק, היא הרגשה שנוצרה בבית מדרשו של 'קורח'. הוא זה שהפריד בין "צדיק" ו"למדן".
"כי קורח היה חכם ולמדן גדול; ועיקר הפגם שלו: שרצה להפריד בין למדן וצדיק, כאילו עיקר המעלה הוא בחינת למדן לבד" (ליקוטי הלכות, אומנין ד, לה). בעיניו, אם אתה למדן – אתה מסודר. גם אם לא בוערים בלבך כיסופים לה', ויראת שמים ממך והלאה – אין צורך לדאוג, הרי אתה 'למדן' מופלג…
זוהי גם הסיבה מדוע לא הבין קורח את הצורך של 'התקשרות לצדיק'. הוא טען על משה ואהרן: "כל העדה כולם קדושים" – "כולם שמעו דברים בסיני מפי הגבורה" (רש"י) – ומדוע תתנשאו על קהל ה'?! לשיטתו, כל עם ישראל מכירים את הש"ס ומפלפלים בסוגיותיו, גם מקובלים ובקיאים בתורת החסידות לא חסרים בעם ישראל, ומדוע על כולם לבוא ולשמוע דבר ה' מפי הצדיק?
אילו היו קורח ועדתו מבינים שמלבד למדנות ויֶדַע, יש עוד משהו – לא היו מדברים כך. "כי אם היו מאמינים בהאמת, שהעיקר הוא קיום התורה, לא היו אומרים 'ומדוע תתנשאו', כי היה ראוי להם להבין האמת שמשה ואהרן קדושתם גבוה מאד מאד – והם משוקעים עדיין בתאוות עולם הזה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על פסוק 'את מחתות החטאים' – 'הם חטאו על נפשותם'. אבל הם רצו להפריד בחינת למדן מצדיק, כאילו העיקר הוא למדן" (שם).
* * *
היהדות האמיתית מורכבת משני חלקים: צדקות ולמדנות, כשכל אחד מהם הכרחי. "כי אם אינו למדן, אמרו רבותינו זכרונם לברכה: 'ולא עם הארץ חסיד'; ולמדן בלבד, בוודאי אינו כלום, כי אפשר להיות למדן ורשע גמור. ו'לא זכה נעשה לו סם מות'. על כן צריך שיהיה למדן וחסיד" (ליקוטי מוהר"ן, לא).
כל הלימוד חייב לנבוע מתוך כיסופים לה' יתברך; "והכלל, שהעיקר הוא הרצון והכיסופין, שיהיה כוסף תמיד אליו יתברך – ובתוך כך מתפללים ולומדים ועושים מצוות" (שיחות הר"ן, נא).
ביטוי חריף לכך אנו מוצאים בסיפור שהיה עם רבינו הקדוש: כשהגיע אליו אחד מתלמידיו, שאל אותו רבינו: "במה הנך מחיה את עצמך?" ענה לו התלמיד "בדף גמרא". השיב רבינו לעומתו: "ואני מחיה את עצמי ב'ברוך אלקינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים' " (שיש"ק א, תקצז), כשהמסר הוא: שמחתו של היהודי מתחיל בראש ובראשונה בכך שאינו גוי והוא שייך לעם הנבחר, ורק בתור שכזה הוא זוכה לעסוק בתורה.
* * *
ההתבודדות והכיסופים, התפילות והגעגועים, אינם דבר נוסף ללימוד התורה, אלא הם הם נשמת התורה. אותיות התורה הם הגוף, ומה שמחיה ומפעיל אותם הם הכיסופים.
ובעומק יתר: אותיות התורה פועלות את פעולתן לפי ה'ניקוד' הרוחני שמניע אותן, כאשר ה'ניקוד' נעשה על ידי הרצונות והכיסופים לה' יתברך. זו הכוונה של הכתוב "נקודות הכסף" (ליקוטי מוהר"ן, לא), שהלימוד יבוא מתוך געגועים לה' יתברך. וכשהלימוד הוא נטול-כיסופים, הרי הוא כגוף בלא נשמה.
משום כך חייבים את ההתקשרות לצדיק. כי הוא זה שמחדיר בנו את הכיסופים שמנקדים את אותיות התורה בניקוד שמחיה את אותיות התורה.
רק כאשר הלמדן מחבר את עצמו לצדיק, ומקבל ממנו את הגעגועים ואת הכיסופים, מקבלת תורתו את השלימות. "ועל כן צריך כל למדן לפשפש במעשיו, ולהסתכל בעצמו אם הוא נקי מן החטא ואם הוא קדוש בשמירת הברית כראוי; ואם יודע בעצמו שעדיין לא הגיע לזה, מכל שכן אם הוא רחוק מתיקון זה כמו שהוא רחוק, כמו שמצוי עכשיו בעוונותינו הרבים – צריך לידע שעדיין אין לתורתו שלימות כי אם על ידי הצדיק הגדול הקדוש באמת בקדושת הברית בשלימות, שכשמקשרים עצמם אליו, אזי נכלל למדן וצדיק, ואז יכול להתתקן על ידו, שיזכה לכיסופין טובים ולצייר אותיות התורה לטוב על ידו" (ליקוטי הלכות, הודאה ה, ז).
ההתקשרות לצדיק, היא זו שגורמת שהמַטֶה – התורה הקדושה – ילבלב ויוציא פרח. ולכן, במחלוקת קורח ועדתו ציווה ה': "והיה האיש אשר אבחר בו, מטהו יפרח", ולכן רק מטה אהרן פרח, "להורות שמטה אהרן שהוא בחינת רב האמת שהוא מלאך ה' צבאות שכולל ומייחד למדן וצדיק, הוא לבדו הצליח ועשה פרי" (שם).
המטה של שאר הנשיאים, על אף היותו גדול ומרשים – נשאר עץ יבש ולא ליבלב, "כי אי אפשר להצליח בתורה ולעשות פירות באמת, כי אם כשמקשרין עצמו להצדיק האמת שהוא בחינת אהרן הכהן שהוא בחינת 'כי שפתי כהן ישמרו דעת' " (שם).
דוד מלך ישראל ע"ה אמר (תהלים יח, כט) "כי אתה תאיר נרי ה' אלוקי יגיה חשכי" – שהשי"ת יאיר את נרי, ויאיר את החושך השורה בעולם. בתורה של 'ימי חנוכה' (ליקוטי תניינא ב)' מבאר רבינו שבחנוכה יש שני עניינים: א. להודות ולהלל לשמו יתברך, ב. ובכך להכיר אותו יתברך. זוהי המציאות של ימי חנוכה, שיהיה לאדם ההכרה בהשי"ת, וזה נעשה ע"י נרות החנוכה, שבהם מאיר אור הגנוז ובהם מאירה ההכרה של השגת אלוקות, שבשעה שמדליקים את הנר ושמן ופתילה הגשמיים עם הכוונה של 'אשר קדשנו במצותיו', על ידי כן נמשך למטה, לביתו של כל יחיד ויחיד, ההארה של אור הגנוז, הארה של הבית המקדש ממש. וזהו ההכרה בהשגת אלוקות, ופרסומי ניסא – היינו ההארה של להודות ולהלל על גודל הניסים של הימים הללו.
והארות אלו צריכים להאיר בעצם האדם המדליק את הנרות, שהוא בעצמו יתהפך כביכול להיות לנר המאיר – 'כי אתה תאיר נרי', ובבחינת "בהלו נרו עלי ראשי', שיכיר האדם בבורא עולם, ושיכיר בחיוב להודות ולהלל. וזהו עיקר הכונה שצריך האדם לכוין בעת הדלקת הנרות, וכן במחצית השעה לאחר מכן שאז מאיר האור ממש, שבשעה זאת צריך להתפלל, להשתוקק, להתעלות ולפעול, להיות בעל הכרה ובעל הודאה.
מי שאינו בר הכרה אינו נחשב כ'אדם' חי
ואותה הכרה ביאורה, שיכיר בכך שכל הנעשה עמו הכל הוא מבורא העולם המשגיח עליו בהשגחה פרטית שלמה. כאשר האדם אוכל מאכל, צריך בעת האכילה להכיר שהשי"ת זן ומפרנסו, ולא סתם פרנסה באופן של "אני וחמורי נאכל באבוס אחד", אלא הרי הוא זן ומפרנס אותנו בחן ובחסד וברחמים ובכבוד, ובעבורנו מחיה השי"ת את הצמחים והפירות שאנו ניזונים מהם, והוא נתן לנו וערך לנו את שולחננו, ואם השי"ת לא היה נותן לאדם לחם לאכול, היה מת מרעב בפועל ממש. וכאשר שוכב לישון, הרי הוא מאמין באמונה שלימה שהשי"ת מפיל חבלי שינה על עיניו ותנומה על עפעפיו, ובלא כן היה מתפתל על משכבו מבלי יכולת לנום אפילו תנומה קלה, כי אין שום דבר הנעשה מאליו.
כשהאדם חי באופן זה, ומודה ומשבח להשי"ת על כל הטוב אשר גמלו, אזי הוא ראוי לתואר אדם בר 'הכרה'. וכשאינו חי באופן כזה, הרי הוא כאדם ששוכב ללא הכרה, ונחשב כמת ח"ו, וחייו אינם חיים.
לחיות משמעותו שהאדם מודה להשי"ת, ומרגיש שהשי"ת הוא זה המשפיע עליו פרנסתו ומזונו בחן בחסד וברחמים ונותן לו כל צרכיו, פוקח עיוורים ומלביש ערומים וזוקף כפופים.
כך נהיה האדם מקושר להשי"ת, וזוכה לקרבת אלקים, והעולם הנראה לפניו מאיר וזורח. גם אכילתו ושתייתו ושנתו הופכים לאלוקות, האכילה מקדשת אותו ומטהרת אותו, השינה מקדשתו ומטהרתו, וכל עניני הגשמיות מקדשים ומטהרים אותו להיות עבד ראוי לאלקיו, ואז הוא חי בהרגשה הנפלאה של 'כגמול עלי אמו', שהכל בא לו מאת השי"ת הנותן לו בשפע וביד רחבה. כי הוא שואב חיות הרבה יותר מהאכילה הגשמית והשתיה הגשמית עד לאין ערוך, כדאיתא מהאר"י הק' (שער רוה"ק ירושלים תער"ב, ד' י"א) שכאשר האדם מברך על מאכלו, לא די שאין האוכל מגשמו, אלא שהאכילה מזככתו עד שיוכל לזכות לרוח הקודש – על ידי שמשבח להשי"ת על מאכלו. ובאופן זה נקרא "אדם חי", וכמו שאמר חבקוק בנבואתו (חבקוק ב, ד) "וצדיק באמונתו יחיה".
אבל אם אינו חי באופן זה וחסרה לו דעת אמיתית זו, אינו נכנס בגדר חי כלל, לפי שהגשמיות שלו מנותקת מהשי"ת חי החיים, ואין הוא בגדר 'אדם חי' אלא כ'בעל חי', כי טבע הבעל חי שאפשר לעשות עמו הטובות הגדולות ביותר, אך מיד לאחר מכן יהרוג את מיטיבו, וכמו שאיתא בזוה"ק, מעשה באדם שהיה לו סם המסוגל להחיות מתים, והלך בדרכו ומצא פגר של אריה מת, והחיה את האריה, והלך הארי וטרף את האדם. זהו בעל חי. אבל האדם הוא בר דעת, וצריך להיות היפך מהקצה אל הקצה של טבע בעל חי – להודות ולהלל תמיד למיטיבו שהוא השי"ת, ואז הוא יוצא מגדר בעל חי ונקרא אדם חי.
יעקב אבינו 'איש תם' – מושלם בהכרה ובהודאה
ודרך חיים זו היא תכלית התמימות, כמו שהעידה התורה על יעקב אבינו "איש תם', שהיה שלם בתכלית השלמות, ואיתא (זוה"ק ח"ב ד' קי"א) שדרגת יעקב אבינו היה כאדם הראשון קודם החטא. יעקב אבינו הוא בחיר שבאבות, עשירותו ברוחניות ובגשמיות היו לאין ערוך ממש, כמו שאמרו חז"ל (ב"ר עג, יא) בגודל עשירותו, שהיה לו שישים ריבוא עדרי כלבים שהיו שומרים על רכושו, ומשום כן הוצרך עשיו לצאת מארץ ישראל, שלא נשאה אותם הארץ לשבת יחדיו. ובכל הרכוש הגדול הזה הפיח יעקב אבינו רוח אלוקים חיים, אפילו בפכים קטנים (ובספה"ק מובא שבזה גנוז סוד חנוכה).
והנה קודם הסתלקותו, אשר אין לנו השגה בשגב צדקתו, ובשעה זו של הליכתו של האי צדיק בחיר שבאבות מהאי עלמא לעלמא דקשוט, מה היתה כל אמירתו: "האלוקים הרועה אותי מעודי עד היום הזה" (בראשית מח, טו), שהקב"ה היה רועה אותו כרועה הצאן – שמאז שינק משדי אמו ועד עכשיו היה אצלו כגמול עלי אמו. דרגה כזאת של תמימות והכרה בהשגחת הבורא!
ומפני כך זכה שיהיה דמות דיוקנו חקוק בכסא הכבוד, שזהו מראה דמות האדם על הכסא, כי הוא זכה לשלימות האדם, שלמות האדם החי עלי אדמות – וכמו שאמר בפעם אחרת "ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש" (שם כח, כ) זה מה שדרש יעקב אבינו, ובסוף ימיו אכן הודה כי השי"ת נתן לו את כל צרכיו, הפשוטים כגדולים.
וכן איתא במדרש תנחומא (פ' וזאת הברכה פרק ז) שמפני כך רשעים בחייהם נקראים מתים, כי הרשע קם בבוקר והשמש זורחת, העולם מאיר ואינו מברך ברכת יוצר המאורות, וכמו כן בערב, החמה שוקעת ואינו מברך ברוך אשר בדברו מעריב ערבים וכו', מחמת כן הרי הוא נקרא מת, ועליהם נאמר רשעים בחייהם קרוים מתים.
זהו כל עבודת ימי חנוכה, להתחיל לחיות, להתחיל לחיות מתוך אמונה ומתוך הכרה ברורה בבורא עולם עד כמה השי"ת מנהיג את הבריאה כולה ואותו באופן פרטי, ובלא השי"ת אין לנו מאומה. וכשהאדם חי באופן זה הרי הוא רואה עולם חי ומאיר, שאין העולם כמכשיר אוטומטי העובד מעצמו, אלא רואים איך שהעולם חי ומתהוה ומתחדש תמיד ע"י הקב"ה.
ע"י ההכרה בבוראו מגביה את הבריאה כולה
כשזוכה האדם להכרה זו ומרבה לשבח ולהודות להשי"ת, על ידי זה ממשיך אוצר של ישועות, הרבה יותר מאשר בכח התפילה והבקשה, ואכן עי"ז גם תפילתו ובקשתו היא באופן אחר לגמרי.
וכך אומר רבינו (בסי' רלב), שכאשר האדם אומר בפסוקי דזמרה, "הללו את ה' מן השמים, הללוהו במרומים, הללוהו כל מלאכיו הללוהו כל צבאיו, הללוהו שמש וירח הללוהו כל כוכבי אור, הללוהו שמי השמים והמים אשר מעל השמים" – בזה הוא מכריז על בריאת הקב"ה, ומורה לבריאה כולה, לשמים, לשמש והירח וכל צבאם – הללו את ה', הללו את הבורא עולם… והגם שכל הבריאה אומרת מעצמה שירה, אבל על ידי דיבורי האדם, שיש להם ערך גדול ועצום, אזי כשהוא מכריז שירו לה', שבחו והודו לשמו, על ידי כן מתעורר גם הוא עצמו לשבח ולהודות להשי"ת בהתחדשות גדולה ונפלאה, והוא עולה ומתעלה מדריגה אחד מדריגה, ומכח זה גם הבריאה כולה זוכה להתעלות.
זה השער לה'
ענין זה הוא יסוד היהדות ותחילה וראש לה. 'חנוכה' הוא מלשון 'חינוך'; ימי חנוכה הם ימי תודה והודאה – כי העבודה של תודות והודאות להשי"ת היא ההתחלה ליהדות, זהו השער לה', וזוהי התחלת התמימות והאמונה הפשוטה, כי כאשר האדם חי באופן זה מתעלה מוחו, ועל ידי כן תורתו היא תורה אחרת, הבנתו בלימוד התורה הוא באופן אחר לגמרי, וכמו שאומר רבינו שתודה והודאה הוא בחינת הלכה, לפי שעל ידי כן זוכים למח אחר, ולדעת תורה אחר, ועל ידי כן מתעלים יותר ויותר ללא גבול. אבל הכל מתחיל עם האמונה הפשוטה, היינו הלל והודאה לה', ורק לאחר מכן אפשר לזכות לעלות יותר ויותר, מדרגא לדרגא.
ובספר המידות (ערך מריבה ח"ב ז) אומר רבינו: "על ידי ברכת המזון נתוודע הקב"ה בעולם". ובמראי-מקומות להגאון מטשעהרין מציין לזה שאנו רואים אצל אברהם אבינו, שהיה הראשון שהכיר את בוראו, והיה הראשון שפרסם אלוקותו בעולם, הוא הבין שההתגלות מתחילה על ידי ברכת המזון, על ידי ההודאה להשי"ת, ומשום כן נטע אשל ונתן לאכול ולשתות לעוברי אורח, והיה אומר לכל הבאים אליו: "הודו ושבחו להשי"ת הזן ומפרנס את כל הבריאה". וכלשון המדרש 'והכרת אותי בבריותי'. ומזה התרבו הגרים ותלמידיו של אברהם אבינו שפרסמו את הבורא ית' ואת תורתו וחכמתו של אברהם אבינו.
ואנו צריכים להיות כנר החנוכה, וכן אנו צריכים להדליק את נרנו, כי אתה תאיר נרי, ה' אלוקי יגיה חשכי. ולהפיל תחינתנו: "ריבונו של עולם האר לי את חשכי. אם איני רואה איך שאתה מנהיג את עולמי, ואיני מודה לך כראוי על כל פרט, הרי חיי אינו חיים, כי אני חלילה מנותק מחי החיים". כי כשהאדם חי עם הגשמיות בלבד ללא רוחניות וללא הכרה והודאה למי שאמר והיה העולם, הרי הוא מתנתק מהשי"ת, ואילו על ידי ההודאה מקשר את הגשמיות עם הרוחניות, וממילא נהפך הגשמיות לענין אחר לגמרי.
ולכן בשעה שהצדיקים אוכלים יש השראת השכינה, וכמו שאמר יצחק אבינו (בראשית כז, ז) "ואוכלה ואברככה לפני ה',' לפי שבעת אכילת הצדיק יש השראת השכינה, שהצדיק גם בעת אכילה גשמית הוא ניזון מזיו השכינה ממש. וזה ביאור לדברי רבינו (ליקו"מ קמא סי' סב) "על ידי אכילתן של ישראל נעשה יחוד קוב"ה ושכינתיה אפין באפין', כי אז זוכים להארת פנים, לפי שיש שפע הבא מהעורף, מאחורי הכתפיים, כלומר שהשפע אמנם בא, אבל אין רואים מי נותן ומהיכן משפיעו, אבל על ידי אכילה באופן של הודאה, מקבלים את השפע באופן ישר וזוכים להארת פנים ממש.
ע"י ריבוי השירה בעוה"ז נזכה לשירה דלעתיד
יש לנו להתבונן: הבריאה כולה משוררת בשירים נפלאים להשי"ת, והתכלית הוא שגם אנו נשורר להשי"ת כדקא יאות, ואם כך היא השירה בעולם הזה, כשיהיה תיקון הבריאה איזה שיר נפלא יהיה?!
ואכן בליקוטי מוהר"ן מוזכר כמה פעמים על השיר שישוררו לעתיד, שיהיה שיר פשוט כפול ומשולש ומרובע (ליקוטי מוהר"ן מט, ותנינא ח) וזהו גילוי האלוקות של השירה, היו"ד הוא שיר פשוט, י' ק' הוא כפול, י' ק' ו' הוא משולש וי' ק' ו' ק' הוא מרובע, ויחד הן עשר אותיות, כנגד עשרה מיני נגינה, והגימטריא הוא ע"ב כנגד ע"ב הנימין, ויהיה אז שירה נעלה – השגה ושירה כאחד, כמאמר רבינו שההודאה הוא שעשועי עולם הבא, שהיא כל התכלית של הבריאה.
וצריך לדעת כי ההודאה והשירה הם אמנם דברים נעלים ונשגבים, אבל ההתחלה היא בדברים פשוטים וגשמיים. כגון כשהולכים לישון צריכים לדעת שחסד גדול הוא שאפשר לישון, ולהרבות בשבח והודאה להשי"ת על זה. הכרתי אברך בסמוך לשכונתי שלא היה יכול לישון, והיה מסובב בצערו, והלך מאחד לשני לשאול מה שייך לעשות שיוכל לישון, כי על אף כל הרפואות שלקח לא היה ישן בלילה רק כשלשת רבעי השעה, והפך את העולם ולא מצא תרופה לחליו הקשה של אי יכולת לישון. אין לנו השגה מהו גודל החסד במה שאפשר לישון, וכמה צריך לבקש ולהודות ב'המפיל חבלי שינה על עיני'.
חיים של ברכות
אגב, זכורני מעשה הקשורה לשינה מהחסיד המופלא רבי אפרימ'ל ע"ה: פעם הגיע אורח לביתו, ור' אפרימ'ל שהיה בעצמו מטפל להציע המיטות לאורחיו נכנס למחסן להביא מאטראץ (מזרון) עבור האורח. נכנס אך מיד יצא, כך נשנה הדבר כמה פעמים; הוא נכנס למחסן ומיד יצא, ולא הביא כלום, כמה וכמה פעמים. הרבנית התפלאה מדוע אינו מביא את המאטראץ רק יוצא ונכנס בכדי. הסיבה היתה כי בעבר היה מחזיק כל אחד
תרנגול בביתו, וכאשר נכנס למחסן הבחין שהתרנגול ישן על המזרון, ולא היה מסוגל להעירו, עד שהשי"ת עזרו שירד התרנגול מעצמו, רק אז נטל את המזרון עבור האורח.
ואכן אצל רבי אפרים – אשר זה עתה עברו שישים שנה מהסתלקותו – ראו בחוש איך שהוא אוכל ושותה כדי לברך… וראו אצלו גודל השמחה מהברכה, וכאשר היה בא אורח, היו לו שני מיני יין, והיה שותה מעט יין, ולאחר מכן מביא את המין השני כדי שיוכל לברך 'הטוב והמטיב', כי כל חיותו היתה מלברך ברכות.
עבודת ימי חנוכה – חיים, היפך המיתה שהיא חכמה יוונית
ובאמת רק על ידי שיודעים מהשי"ת נקרא חיים, ובלא זה הוא מיתה ח"ו, וזה בחי' חכמה דקדושה נגד חכמה יונית, חיים נגד מות. כמו שמבאר רבינו (ליקו"מ סי' לז) שעיקר הבריאה הוא בגין דישתמודעין ליה, שידעו מהשי"ת, וכמו שנאמר (ישעי' מג) "לכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו', 'לכבודי' זהו אצילות, ומזה נשפע 'בראתיו' זה בריאה, 'יצרתיו' עולם היצירה, ו'עשיתיו' זהו עולם העשיה. ויש חכמה וסכלות, חכמה זוהי חכמת התורה, וסכלות זהו חכמה יונית, קליפת יון. וזהו גם האור והחושך, האמונה הוא האור, והכפירה הוא חושך ממש, וחושך הוא מיתה כמו שנאמר (איכה ג) "במחשכים הושיבני כמתי עולם', והחכמה הוא החיים כמו שנאמר (קהלת ז) "והחכמה תחיה בעליה', ועל הסכלות נאמר (איוב ד) "ימותו ולא בחכמה". ודורש שם רבינו דרשות נפלאות, כרוך אחד בשני, שמכל אלו עולה היסוד הזה שהאמונה הוא חיים ולהיפך הוא מיתה. וזהו עבודת ימי חנוכה, היפך החכמה יוונית, ובתורה של ימי חנוכה ביאר רבינו שכל ענין החנוכה הוא ימי הודאה להשי"ת שזה עיקר החיים כנ"ל.
כוח השירה שהכניעה את הסט"א
אנו רואים אצל יעקב אבינו, בלילה שנלחם עם המלאך, שהיה לו לילה קשה עד מאד. הס"מ בעצמו בא להילחם עמו, ולא על ידי שלוחים, והמלחמה היתה עם כל שלושת הדברים הנוראים; עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים, ואם הס"מ היה חלילה מנצחו היה מצבו עלול להיות גרוע מעשיו רח"ל.
ובאיזה זמן אתתקף חילא דיעקב שהצליח לנצח את המלחמה הנוראה הזאת? – מבואר בזוה"ק שלפנות בוקר 'ברן יחד כוכבי בוקר' ויריעו כל בני האלוקים, שהבריאה התחילה לומר שירה, על ידי כן אתתקף חילא דיעקב ואתחלש חילא דס"מ, ועל ידי כן ניצח את הס"מ. ואיתא בזוה"ק (ח"ב ל): שלפנות בוקר אומרים שירה כל הכוכבים וכל המזלות וכל הרקיעים, ומתחוללת שירה עצומה בכל העולמות, ושירה זו הוסיפה כח ליעקב אבינו, ועל ידי כן אתתקף חילא דיעקב, וניצח את הס"מ בכח השירה.
ואיתא שהריפוי של יעקב בא על ידי מידת הוד, שהוא הבחינה המאירה בחנוכה, וזהו ענין "ויזרח לו השמש', ענין האור שריפאוהו, כי עבודת חנוכה הוא גם עבודת השירה והודאה, וכמו שרואים בחז"ל (סנהדרין צ"ה ע"א) שדוד המלך ע"ה יצא בזקנותו לשדה הקרב ולחם בו אחד מבני ערפה וכמעט ניצחו, ואז נשבעו שרי הצבא ששוב לא יצא דוד למלחמה, "שלא תכבה נר ישראל". ולמה נקרא שמו נר ישראל, לפי שהוא היה בעל ההודאה ובעל ההכרה, נעים זמירות ישראל – שאמר השירה עבור כל הכלל ישראל וכל הבריאה, וחיבר את התהלים שהוא תהילות ותשבחות להשי"ת, וזהו נר ישראל. וזהו עבודת כל איש ישראל בימי חנוכה, להיות בבחינת נר ישראל ע"י שירותיו והודאותיו.
השתוקקות של הודאה בימי חנוכה, בעת העלאת נר החנוכה
ובהשתוקקות כזו צריך לגשת להדלקת הנרות ולבקש מהשי"ת: "ריבונו של עולם, האר את נרי, האר את מוחי שלא ישלוט בו קליפת יון והסטרא אחרא". ואכן כנגד זה אומרים בעת ההדלקה פרק 'יושב בסתר', יפול מצדך אלף וגו', על שחל ופתן תדרוך תרמוש כפיר ותנין וגו', הכל מרמז כנגד הקליפות של הסטרא אחרא מקליפת יון, הגורמים בלבולי אמונה רח"ל. ומבקשים: "ריבונו של עולם, הצילני מהם שלא יתקרבו אלי, תן לי חיים, תן לי אמונה וההודאה, שאוכל להתחיל באמירת השירה. כל הבריאה אומרת שירה, היכן השירה שלי!? אימתי יתעורר כח השירות ותשבחות שלי להשי"ת?!"
וכאשר השי"ת עוזר לאדם שעבודתו בשירה וזמרה מתוך שמחה, על ידי כן כל תורתו מתוך שירה וזמרה, וקיום המצוות מתוך שירה וזמרה, והמידות טובות נהפכות לשירה וזמרה. הכל נהפך לשיר! וכל עבודתו להשי"ת בתורה ותפילה וכפיית היצר ועניני גשמיות באמת ואמונה, היא שירה אחת ארוכה, ועל ידי כן כל חייו הם באופן אחר לגמרי, ועל זה נאמר "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו" (ישעי' מג, כא).
יעזור לנו השי"ת הבוחר בשירי זמרה, ויעניק לנו שפע ברכה והצלחה ברוחניות וגשמיות, שנוכל לומר שירה וזמרה על חסדיו הגדולים עמנו, ושיתוסף השפע, ושנזכה במהרה לשיר את השיר דלעתיד בכל הבחינות, ואור חדש עלינו יאיר במהרה בימינו, אמן.
תומלל משיעוריו של הרב יעקב מאיר שכטר שליט"א, על אחריות המתמללים בלבד.
החושך הרוחני הסמיך האופף אותנו ולא נותן לנו לחוש אור ושמחה, מורכב משלשה גורמים, שלש תאוות, הלא הן: תאוות ממון, תאוות אכילה והתאווה הכללית.
יראת השמיים של האדם, מקומה בלב; וכשהלב מתאווה לכסף, לאוכל טעים, ולשאר הבלי העולם – נעלמת היראה, ויחד אתה נעלם האור הרוחני המתוק. רק כשמבטלים את אותן תאוות, ומשתחררים מהשעבוד אליהן, אפשר לחוש בלב יראה אמיתית, שמחייה את האדם ומשמחת אותו.
דבר זה רמז לנו רבי אליעזר בגמרא, באומרו: "שלש משמרות הוי הלילה, ועל כל משמר ומשמר יושב הקדוש ברוך הוא ושואג כארי, שנאמר ה' ממרום ישאג וממעון קדשו יתן קולו שאוג ישאג על נווהו" (ברכות ג ע"א). בדבריו רמז על הלילה הרוחני של כל אחד מאתנו, וגילה לנו ממה הוא מורכב: משלש משמרות, שלש תאוות שמחשיכות את האור הרוחני. ועל כל תאווה מאותן שלש, יושב הקדוש ברוך הוא ושואג כארי – – –
לא לחינם שואג הקדוש ברוך הוא כארי, שכן האריה מסמל את היראה, ככתוב: "אריה שאג מי לא יירא". ועל כך שואג הקדוש ברוך הוא; על היראה הטהורה שהוחשכה ונחרבה בסיבת אותן שלש תאוות.
מלבד זאת, אף הוסיף רבי אליעזר ונתן לנו סימן מדויק לשלשת המשמרות: "משמרה ראשונה, חמור נוער. שניה, כלבים צועקים. שלישית, תינוק יונק משדי אמו ואשה מספרת עם בעלה" (שם). בכך רמז לנו על שלשת התאוות הנזכרות, כדלהלן:
החמור הנוער – מסמל את תאוות הממון, שכן על הפסוק "יששכר חמור גרם" מתרגם אונקלוס "עתיר בנכסין" [= עשיר בנכסים]. הכלב הצועק – מסמל את תאוות האכילה, שכן על הכלבים נאמר "והכלבים… לא ידעו שבעה" (ישעיה נו, יא), הם אף פעם לא שבעים. ו"תינוק יונק משדי אמו" – מסמל את התאווה הכללית, שכן מידת תאוותו של האדם היא כפי טהרת החלב שינק בינקותו.
וככל שנבטל את שלשת התאוות הללו, כך ייגמר הלילה, והאור יפציע!
* * *
כיצד ניתן לבטל תאוות חזקות כאלה? מה העצה?
העצה שרבינו הקדוש נותן לנו להינצל מאותן שלש תאוות, היא: שלש רגלים; שלשת החגים – פסח, שבועות, סוכות – מעניקות למי שמקבל אותם בשמחה, דעת טהורה שעוזרת לו להינצל מאותן תאוות שכל שליטתם נובעת מחסרון דעת. כל רגל משפיע דעת מיוחדת שמצילה מתאווה אחרת: פסח – מתאוות ממון. שבועות – מהתאווה הכללית. וסוכות – מתאוות אכילה.
אך אין צורך לחכות עד החגים כדי להינצל מהתאוות; אפשר לעשות זאת כבר הלילה! שכן, כשקמים בחצות הלילה; מתאבלים על חורבן בית המקדש, מתבודדים בתפילה, ועוסקים בתורה – מקבלים דעת טהורה שמצילה משיגעון התאוות.
"כי חצות הוא בחינת נקודה האמצעית של הלילה, תוקף חשכת לילה; וכשמשברין את הלילה, וקמים בחצות, על ידי זה משברים ומבטלים כל בחינת הג' משמרות, שהם בחינת ג' התאוות" (ליקוטי הלכות, ציצית ג, ב).
אמור מעתה, לצאת מהתאוות, זה לא סיפור מסובך כמו שזה נשמע; צריך רק לכוון את השעון מעורר לשעת חצות הלילה, לשבר את השינה ולקום, ליטול ידיים, לברך ברכת התורה, להתיישב על יד המזוזה ולומר 'תיקון חצות' מתוך כוונת הלב. כשלאחר מכן, עוסקים בהתבודדות ולימוד התורה, כל אחד כפי יכולתו.
גם מי שאינו יכול לקום ולהישאר ער עד הבוקר, יכול לקום לזמן מה, לעסוק בתורה ובתפילה, ולהתאבל על ירושלים החריבה, הלא היא: היראה השלימה [ירושלים = יראה שלם] שנחרבה ונעלמה מליבנו, ועל התאוות שמשעבדות אותנו. "וכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה [- לשון הווה] בשמחתה" (תענית ל ע"ב) וכבר עתה נשפעת עליו קדושתה של ירושלים, והיראה והשמחה הנפלאה שהאירה שם בבית מקדשנו.
* * *
את הסוד הזה אנו מוצאים בפרשת השבוע:
"כה אמר ה', כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים" – הכריז משה רבינו במצרים, וקריאה זו ממשיכה להדהד עד עצם היום הזה: בחצות הלילה, זה הזמן המתאים ביותר לצאת ממֵצָרֵי התאוות, ולהשתחרר מכבלי התאוות הרעות!
"כי עיקר יציאת מצרים, הוא על ידי בחינת 'חצות', בבחינת 'כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים'. דהיינו, על ידי שמשברין הג' משמרות, ג' מדות רעות, שהם בחינת חשכת לילה, שהם עיקר גלות מצרים, שהוא גלות של הסטרא אחרא שמתגבר על האדם בג' מידות הנ"ל, שהם כלל כל התאוות – ועל ידי בחינת חצות, שמשברין את הלילה, על ידי זה יוצאין מגלות מצרים, מגלות התאוות" (שם, ג).
ובכן, גם הלילה יהיה חצות לילה, ומי שיהיה חכם ינצל זאת בתורה ובתפילה, וישתחרר מגלות נפשו.
כשמקיימים את הפסוק: "שויתי ה' לנגדי תמיד" (תהלים טז), כשמכירים ומפנימים שהקב"ה בכבודו ובעצמו קרוב אלינו ומשגיח עלינו – זוכים ליראת שמים, להנצל מכל חטא, כפי שאכן מסיים הפסוק: "כי מימיני בל אמוט".
אבל כשמחדדים את ההכרה הזו ומעמיקים בה, אפשר לזכות להרגשה כל-כך ברורה במציאות ה' ובהשגחתו עד שמתביישים ממנו על כל החטאים, דבר שהוא כמובן מעלה עליונה בתשובה, כמו שאמרו חז"ל: "כל העושה עבירה ומתבייש בה, מוחלין לו על כל עוונותיו" (בכורות יב ע"ב).
כך למשל בני ישראל בשעת מתן תורה זכו לדרגה הגבוהה הזאת, עד שנאמר עליהם: "למען תהיה יראתו על פניכם" – "זו בושה" (נדרים כ).
הצדיקים שזוכים לבושה שניכרת על פניהם – מי שמסתכל עליהם גם הוא זוכה לטעום משהו מן היראה הזו.
לכן נאמר: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" ופירשו חז"ל: "אלו תפילין שבראש". שכן מצוות תפילין עוזרת להדבק בה' ולהשתעבד אליו, כפי שאנו אומרים בתפילה שלפני הנחת התפילין, עד שזוכים לבושה שניכרת על הפנים, כך שאפילו הגוים שרואים את הפנים הקדושות האלה זוכים גם הם למשהו מן היראה הזו – "ויראו ממך".
על פי מה שכתב רבינו ז"ל (ליקו"מ ב,עח) שבעת שהצדיק מתנהג בדרכי הפשיטות כמו איש פשוט ואינו עוסק בתורה, אזי הוא מחיה עצמו בבחינת קיום העולם קודם מתן תורה וכו', שאז היתה התורה נעלמה בעשרה מאמרות שבהם נברא העולם וכו', והצדיק מחיה כל הפשוטים שכולם מקבלים ממנו וכו' עיין שם, וזה שהתחילה התורה פרשת נדרים וידבר משה אל ראשי המטות, מה שלא נאמר כן בשאר מצוות התורה, אך בכאן אצל נדרים נאמר ראשי המטות – ראשי המטות דייקא, כי עיקר מצוה זו של נדרים ושבועות הוא תלוי בראשי המטות שהם גדולי הדור.
(ליקוטי הלכות יורה דעה, נדרים ב)
איש כי ידור נדר (ל,ג)
פרשת מטות מדבר מענין נדרים, שעל ידי מצוה זאת של נדרים רואים ומבינים גודל עוצם כח הדיבור, שתיכף כשמבטא בשפתיו צריך לקיים ככל היוצא מפיו. כי באמת ענין נדרים הוא פליאה נשגבה בבחינת איש כי יפליא לנדור נדר נזיר וכו', כי הם בחינת פליאות חכמה (כמובא בהתורה "שאלו את רבי יוסי בן קסמא" בסימן נז), כי בזה רואין גדולת האדם הבעל בחירה שיש לו כח בפיו לעשות לעצמו מצוות חדשות שלא נצטוה בהם, כגון כשאוסר עליו דבר המותר בפיו, אזי תיכף נאסר עליו הדבר המותר באיסור תורה (וכמבואר בדברינו מזה בהלכות נדרים) והוא פלאי. הלא באמת זה הדבר אין בו שום איסור בשרשו ואף על פי כן תיכף כשאומר בפיו שייאסר עליו הדבר, אפילו בלא הזכרת השם, נאסר עליו תיכף באיסור חמור מן התורה. אך בזה רואין גודל כח האדם הבעל בחירה. והעיקר הכח הוא בפיו ולבו, שכשלבו חושק לקדש את עצמו באיזה קדושה ופרישות וכיוצא ומוציא חשקו ורצונו בפיו אזי נעשה מזה תורה, כי אז נאסר עליו הדבר באיסור תורה. כי באמת נפש ישראל בשרשו הוא חלק אלוק ממעל והוא בעצמו בחינת התורה, כי קודשא בריך הוא ואורייתא וישראל כולא חד כמו שכתוב בזוהר הקדוש (אחרי עג.). ועל כן יש לו כח בפיו לנדור נדר ולעשות לעצמו מצות כנפשו. והעיקר נדרים הוא כדי לקדש את עצמו ולפרוש את עצמו מתאוות בבחינת (אבות פרק ג) נדרים סייג לפרישות, שאלו הנדרים הם מצוה לנדור בהם. וכן אמרו (נדרים ח) שרי ליה לאינש למינדר לזרוזי נפשיה. ועיקר הנדר כשמוציאו בפיו. ובזה רואין גודל כח הדיבור ומבטא שפתים של האדם, שעל ידי הדיבור הוא יכול להתגבר ביותר לפרוש את עצמו אפילו מן ההיתר, כמו שאמרו נדרים סייג לפרישות, וכמו שרואין בחוש מכל מי שרוצה להרגיל את עצמו באיזה קדושה ופרישות שנמצאים הרבה שעושים נדר או שבועה על זה, כגון להתענות איזה יום או שלא לאכול דבר מן החי איזה זמן או ליתן צדקה יותר מכחו וכיוצא בזה. ולכאורה הדבר תמוה: ממה נפשך, אם יש בכחו להתגבר על יצרו, יוכל להתגבר בלי נדר ושבועה; ואם מתיירא שיתגבר יצרו עליו, מה יועיל הנדר? אך בזה רואין גודל כח הנדר בשרשו והעיקר כשמוציאו בפיו שאז על ידי הנדר עולה לבחינת פליאות חכמה ששם שורש הבחירה, ומשם מקבל כח על ידי שמוציא הנדר בפיו שיוכל להתגבר על מה שצריך להתגבר. ובודאי גם אחר כך כשעשה נדר עדיין יש כח להבחירה להטותו חס ושלום חס ושלום, כי הבחירה יש לה כח גדול מאד. ועל כן הזהירה התורה מאד שישמור לקיים את נדרו וככל היוצא מפיו יעשה. אבל העיקר הוא שעל ידי הנדר יש לו כח הרבה יותר להתגבר על יצרו. וכמו שמצינו בבועז שאמר (רות ג) חי ה' שכבי עד הבקר, ודרשו רבותינו ז"ל (רות רבה פרק ה) ליצרו נשבע. נמצא שבלא שבועה היה סברא שהיצר הרע יתגבר עליו, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (נדרים ח') בזה, ועל ידי השבועה עמד בנסיון וכבש את יצרו. וכן מצינו בכמה כשרים וצדיקים, וכמו ששמעתי מפיו [של רבינו] הקדוש שאמר (שבחי הר"ן טו) שהיה רגיל בנדרים מאד בשביל קדושה ופרישות.
(ליקוטי הלכות, אורח חיים, ברכת השחר ה,צ)
אלו החוקים אשר ציווה ה' את משה בין איש לאשתו (ל,יז)
אמונת חכמים נמשך על ידי נדר וכולי (כמבואר בליקו"מ א,נז), וזה בחינת מה שהבעל מפר נדרי אשתו, כי כל חיות האשה ובנינה הוא על ידי בעלה כמובא, בבחינת אין האשה מתברכת אלא מפרי בטנו של איש וכו', ועיקר בנינה על ידי נדר, כי משם חיותה, כי אמונת חכמים, תורה שבעל פה, בחינת מלכות, בחינת אשה יראת ה', בנינה וחיותה ממקום הנדר כידוע, וכל שורש חיותה, שהוא בחינת נדר, הכל נמשך על ידו כי הוא כלול משתי הבחינות: מתורה שבכתב ותורה שבעל פה, כי גם תורה שבעל פה שרשה בתורה שבכתב. נמצא ששורש חיותה שהוא בחינת נדר, נמשך גם כן על ידו כי אין מקבלת חיות כי אם על ידו, ועל כן הבעל תיכף כשנושא אשה הוא זוכה בהפרת נדריה, כי הנדרים שמשם שורשה וחיותה הכל נמשך על ידו, ועל כן בידו להקימם או להפר אותם, וזה שסיימה התורה בסוף פרשת נדרים אלה הדברים אשר צוה ה' בין איש לאשתו וכו', כי הנדרים הם הדברים שבין איש לאשתו, כי משם נמשך אליה החיות על ידי בעלה. וזה מה שאמרו רבותינו ז"ל (שבת לב:) בעוון נדרים אשתו של אדם מתה חס ושלום וכו', כי עיקר קיום אמונת חכמים, בחינת אשה יראת ה', הוא על ידי נדר וכנ"ל. ועל כן יעקב כשהלך לישא אשה נדר נדר כי פסוק וידר יעקב נדר נאמר כשהלך לבית לבן לישא אשה.
(שם, אבן העזר, יבום ג,ג)
ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב (לא,ח)
הברכות מסורות לכהנים, כי הם בחינת שומרי הברית, כמו שכתוב (דברים לג) יורו משפטיך ליעקב וכו' ובריתך ינצורו. ובני לוי לא טעו בעגל, שהיה בחינת פגם הברית, כמו שאמרו רבותינו ז"ל לא עבדו ישראל עבודה זרה אלא כדי להתיר להם עריות בפרהסיא. כי כל התאוות, ובפרט תאוות ניאוף שהוא הרע הכולל של כל התאוות, הם באים משבירת כלי החסד כידוע, שמזה נתהווה התאוות שבאות מאהבות הנפולות. והכהן הוא בחינת איש חסד, שהוא בחינת שלימות האהבות העליונות, כמו שכתב רבינו ז"ל כל זה על פסוק חרפה שברה לבי(ליקו"מ א,לד) עיין שם. ומחמת שהם בבחינת תיקון הברית על ידי זה הם יכולים להמשיך הברכות, כי כליהם שלם, היפך בלעם הרשע שרצה להמשיך קללה על ידי קלקול הכלי, מחמת שהיה משוקע מאד בתאוה זו. כמו שאמר רבינו על פסוק בקרוב עלי מרעים (ליקו"מ א,לו). ועל כן נהרג בלעם על ידי פינחס דוקא, כי פינחס היה בחינת תיקון הברית, ועל ידי זה זכה לכהונה, על ידי שקנא קנאת ה' צבאות על פגם הברית, על כן על ידו דייקא נהרג בלעם שהיה הפכו ממש.
(שם, אורח חיים, נשיאת כפים א,א)
ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב
אמרו רבותינו ז"ל אצל בלעם הוא תפס אומנותם, כי אין כח לישראל אלא בפה וכו'. על כן תפסו אומנותו והרגו אותו בחרב. כי ישראל אין להם כח אלא בפה דהיינו תפלה שהוא בחינת רחמים ותחנונים, ועכו"ם עיקר כחם על ידי חרב שהוא בחינת דין, ובלעם היה לו יניקה מן הדעת כמובא, והיה רוצה לינק מן הרחמים בחינת תפלה ועל ידי זה היה רוצה להתגבר על ישראל בתאות ניאוף חס ושלום, כמו שכתוב הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם וכו'. כי עיקר התגברות תאוה זו הוא על ידי שהם יונקים מן הרחמנות חס ושלום (כמובא בליקו"מ ב,ח עיין שם). ועל כן באו ישראל עליו על ידי בחינת דין, כי הכנעת בלעם, דהיינו תאות ניאוף חס ושלום, היה על ידי פנחס שהתפלל תפילה בבחינת דין. ועל כן גם בגשמיות הרג פנחס את בלעם בחרב, כמו שכתוב ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב ואמרו רבותינו ז"ל שפנחס הרגו, כי פנחס הכניע אותו תחילה על ידי התפילה בבחינת דין שהתפלל, בחינת ויעמוד פנחס ויפלל שעל ידי זה הוציא כל הקדושה מהסטרא אחרא, שזהו בחינת הכנעתה ואזי נכנע בלעם בשרשו, ואחר כך הכניעו אותו לגמרי גם למטה והרגוהו בחרב ממש שהוא בחינת דין, כי עיקר הכנעתו על ידי זה. כי עיקר התגברותו עלינו חס ושלום הוא כשהם יונקים מן הרחמים שהוא סטרא דילן, על ידי זה אנו צריכים לבוא עליהם על ידי בחינת דין, שהוא סטרא דידהו, היינו על ידי תפלה בבחינת דין שהוא בחינת חרב פיפיות, שעל ידי זה מוציאין כל הקדושות מהם ומכניעים אותם. וזה בחינתרוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם לעשות נקמה בגוים וכו', כי על ידי תפלה בבחינת דין של הבעל כח, שהוא בחינת חרב פיפיות, על ידי זה מכניעין אותם ועושין בהם נקמה, כי מוציאין כל הקדושה מהם.
(שם, יורה דעה, עבודת אלילים א,ג)
הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם (לא,טז)
עיקר התגברות היצר הרע בכל אדם הוא בפגם הברית, ואחר כל היגיעות העצומות ורבוי מסירת הנפש שהצדיקים האמיתיים מוסרים נפשם ממש בכל דור ודור בשביל תקון נפשות ישראל, ועדיין השטן והיצר הרע מרקד בינן ומתגרה בישראל והעיקר בענין זה, כמו שמצינו בימי משה רבנו בעצמו, עליו השלום, שאחר כל היגיעות שהיה לו בשביל תיקון נפשות ישראל, ובסוף ימיו בא בלעם הרשע ימ"ש והכשילם בפגם הברית. ולפעמים מוכרח הצדיק להסתלק ולמות בשביל זה, כי לפי עוצם התפשטות הסטרא אחרא אי אפשר לו לגמור התיקון בשלמות בחיים רק לאחר הסתלקותו. ומזה הפגם באים כל המניעות והבלבולים והמלחמות והמחלוקת, המונעים את האדם מלהתקרב אל הקדושה, ומעכבים אותו מלהוציא החיות דקדושה שלו בשלמות מכח אל הפועל, כי כל המניעות מלהתקרב אל הקדושה באים מטמאת קרי, רחמנא לצלן, כי "קרי" לשון מניעה, כמו שפרש רש"י בפרשת בחוקתי על פסוק אם תלכו עמי קרי.
(אוצר היראה,ברית כג; על פי: ליקוה"ל, יורה דעה, הכשר כלים ד,טו-יז)
הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם
דע כי הדבורים של הרשע שהוא בר דעת, מולידים ניאוף בהשומע כי הזיווגים נמשכים מהדעת, כמו שכתוב (בראשית ד): והאדם ידע את חוה אשתו, וכתיב (במדבר לא): כל אשה יודעת איש. אך יש שני מיני זיווגים, היינו זיווג דקדושה, הוא התקשרות לצדיקים ואל התורה ואל השם יתברך, זה נמשך מדעת דקדושה; וזיווגים של עברה נמשכים מדעת דקליפה. והדיבור הוא התגלות הדעת, כי אין יודעים מה שבדעת, אלא על ידי הדבור, כמו שכתוב (תהלים יט): ולילה ללילה יחוה דעת, 'יחוה' מלשון דבור, שהדבור מדבר מה שבדעת. וכשרשע מדבר ומוציא מפיו הבלים, מוליד אוירים ארסיים של ניאוף. והשומע ממנו הדיבורים, ונושם נשימות, מכניס בגופו אלו האוירים. ולפיכך בבלעם שהוא בחינות דעת דקליפה, כמו שדרשו חכמינו זכרונם לברכה (ספרי פרשת וזאת הברכה, ובזהר שמות כ"א:, בלק קצ"ג:) על פסוק: לא קם כמשה וכו', בישראל לא קם, אבל באומות קם, ומנו בלעם. כי משה הוא דעת, ולזה נקרא דורו דור דעה (ויקרא רבה פ"ט). ולכך כשנטלו מואב עצה ממדין, אמרו להם: אין כחו אלא בפה, כי הפה הוא התגלות הדעת. אמר מואב, אף אנו נבוא עליהם באדם שכחו בפה (כמובא בפרש"י בפ' בלק) כי הוא גם כן דעת דקלפה, כמו שכתוב (קהלת ז): את זה לעמת זה עשה אלקים. וזה שכתוב (במדבר כד): ויודע דעת עליון, ודרשו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות ז): שידע מתי הקדוש ברוך הוא כועס, כי כשהדעת אינו בישוב, אזי יש כעס, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (פסחים סו:): כל הכועס חכמתו מסתלקת ממנו. ולפיכך כשכעס משה רבנו, עליו השלום, על אנשי הצבא כשבאו ממדין, נסתלק ממנו הדעת, והוצרך אלעזר לומר הלכות טבילות כלים. וכשהדעת שלם, אזי אין כעס, כמו שכתוב (ישעיה יא): לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה. ובלעם היה מסתכל בדעת דקליפה, שהוא מותרות של דעת עליון; וכשמשתנה, ידע שהקדוש ברוך הוא בכעס, נמצא שבלעם הוא דעת דקלפה. ועל ידי דבוריו הוליד אוירים ארסיים של ניאוף. לזה כשבאו ממלחמת מדין, נאמר (פסוקים יד-טז): ויקצוף משה על פקודי החיל וכו' ויאמר החייתם כל נקבה וכו' הן הנה היו בדבר בלעם. 'בדבר' דייקא, כי על ידי דבריו, שהוא התגלות הדעת שלו, הוליד ניאוף במדין, ולפיכך כשבאו ממלחמות מדין, כתיב: ויקרבו אל משה (ראשי)הפקודים וכו', ויאמרו ונקרב את קרבן ה' וכו', לכפר על נפשותינו לפני ה'. ודרשו רבותינו, זכרונם לברכה (שבת סד): שכך אמרו, אף-על-פי שמידי עברה יצאנו, מידי הרהור לא יצאנו'.
(ליקוטי מוהר"ן א,מג)
כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש (לא,כג)
מה שמדברים בינו לבין קונו, הוא בחינת רוח הקודש. ודוד המלך, עליו השלום, שהיה מעלתו גדולה מאד, יסד מזה ספר תהלים. וכן כל אחד לפי בחינתו הוא בחינת רוח הקודש, כמו שכתוב (תהלים כז): לך אמר לבי, כמו שפרש רש"י: לך – בשבילך ובשליחותך, אמר לי לבי. שכל הדברים שהלב אומר, הם דברי השם יתברך ממש, והוא בחינת רוח הקודש וצריך לחדש תמיד, לבקש בכל פעם בתחנונים ודברי ריצויים חדשים. ולזכות לזה, צריך טהרת הלב, וטהרת הלב הוא, על ידי שמתלהב ובוער לבו להשם יתברך, על ידי זה נטהר הלב. כי נגד שנתלהב ונבער לעברה או לתאוה רעה, חס ושלום, שמזה נטמא לבו, נגד זה צריך שיתלהב ויבער לבו להשם יתברך, ועל ידי זה יטהר לבו, כמו שכתוב כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש. וכשיש לו טהרת הלב, אזי זוכה לדבר בכל פעם דבורים חדשים, שהוא בחינת רוח הקודש. וזהו לב טהור ברא לי אלקים, אזי – ורוח נכון חדש בקרבי, שיזכה לחדש דיבורים חדשים, שהם בחינת רוח הקודש כנ"ל.
(ליקוטי מוהר"ן א,קנו)
תרבות אנשים חטאים (לב,יד)
איתא במדרש: בשביל שאמר משה לבני גד 'תרבות אנשים חטאים', נענש שבן בנו עבד לפסל מיכה (הובא ב"ספר חסידים" סימן קל"ז וב"ראשית-חכמה" שער ענוה פרק ח') והדבר קשה, מה ענין זה של תרבות אנשים חטאים, לעונש שלו שיעבוד בן בנו עבודה זרה? והתרוץ, כי אמרו חכמינו ז"ל (כתבות קי:): כל הדר בחוץ לארץ כאלו אין לו אלוה; ואמרו חכמינו, זכרונם לברכה (שבת צז):החושד בכשרים לוקה בגופו; ומשה היה חושד אותם שבני ראובן ובני גד אינם רוצים בארץ ישראל שום חלק, נמצא שאין להם אלוה, בשביל זה נענש בבן בנו שלא היה לו אלוה. כי הם כשרים היו בדבר, כי רצו ליטול חלק בארץ גם כן, כמובא.
האם אפשר להשתמש עם 'כספי מעשר' למימון הנסיעה לרבינו הק׳ באומן?
א. כללי ההלכה השייכים לזה:
1. מעיקר הדין כספי מעשר מיועדים רק לעניים בלבד. וי״א שהוא הדין לתלמידי חכמים. אבל לשאר צרכי מצוה – דעת רוב הפוסקים שאי אפשר להשתמש בהם. אמנם למעשה כבר נהגו להשתמש בהם גם לשאר צרכי מצוה, ויש להם על מה לסמוך בזה. אמנם המפריש 'חומש' מרווחיו, לכל הדעות יכול להשתמש עם חצי מהחומש לצרכי מצוה.
2. ברם, השימוש עם כספי מעשר ל'צרכי מצוה' מוגבל לכמה תנאים: (א) שלא תהיה המצוה 'דבר שבחובה'. והיינו אם חובה עליו לקיים מצוה זו – אין לממן את המצוה מכספי מעשר, כיון 'שאין אדם פורע חובו מן המעשר'. וההגדרה של 'דבר
שבחובה', אינו צריכה להיות כחובת אכילת מצה והנחת תפילין וכדומה, אלא כל דבר 'שקבל עליו כחובה', גם הוא בכלל האמור שאי אפשר לקחת לזה ממעשר. וכמו כן כל דבר שבלאו הכי היה עושה מצוה זו, משמעות הפוסקים הוא שגם באופן כזה
נחשב כדבר שבחובה. (ב) אף אם אין המצוה חובה עליו, אלא שהתחייב כבר לזה ־ אי אפשר להשתמש לזה ממעשר. (ג) אמנם כשאין המצוה חובה עליו ולא התחייב לזה ־ יכול להשתמש עם כספי מעשר, רק בתנאי שלפני שהתחייב לתת או לקנות
המצוה, החליט שיקח לזה מכספי מעשר. אבל לאחר כך אינו יכול לקחת ממעשר. (ד) בנוסף לזה, צריך שיהיו כספי המעשר עדיין בלתי מופרשים לצורך עניים, אבל כאשר הם מופרשים לעניים, לא תועיל מחשבתו לקחת מהם לצורך המצוה.
ב. ולענייננו:
הנסיעה לרבינו לר״ה, בודאי מצוה גדולה היא, ואפשר לממן אותה מכספי מעשר, ומאידך אם נאמר שהיא 'דבר שבחובה', הרי כאמור אז אי אפשר להוציא מכספי מעשר בשבילה. וכיון שכן, ההכרעה נתונה לכל אחד להחליט אם הנסיעה לר״ה נחשבת אצלו כדבר שבחובה או לא! אך כל זה בתנאי שתהיה החלטתו בלי הערמה כלל, והיינו שמצד אחד יטען שצריך למסור את נפשו לנסוע לר״ה לאומן וכו', ומצד שני ברצונו להשתמש עם כספי המעשר, יאמר שאין זה חובה כל כך, והרי היא כדבר מצוה גרידא. זאת ועוד, שי״א [שו״ת נטע שורק יו״ד סימן צד] שההולך לרבו על מנת לקבל ממנו יראת שמים, נחשב לעולם כדבר שבחובה. מה גם כאמור לעיל, שכל דבר שבלאו הכי היה עושהו, נחשב דבר שבחובה.
ג. ולמעשה:
1. לפי האמור, וכן לפי המקובל אצל אנ״ש – הרי זה דבר שבחובה, וקשה להתיר בדרך כלל לממן הנסיעה מכספי מעשר.
2. למי שנחשב אצלו כ'מצוה בעלמא' ואינו דבר שבחובה, עדיין חייב להזהר בתנאים האמורים לעיל: (א) לפני קניית הכרטיס יתנה שיקח את הכסף לזה ממעשר. (ב) לא יהיה הכסף מכספי מעשר מופרשים לעניים, אלא מאלו שעדיין לא הפרישם. (ג) י״א [שו״ת להורות נתן ח״א סימן מד-מה] שמותר להוציא לזה רק כנסיעה הזולה ביותר. ולענ״ד שאם הייקור נובע מחמת שמרויח שנשאר כמה ימים בביתו, שאז אם הסיבה לזה הוא ביטול תורה וכדומה, תו הוי גם זה כהוצאה לדבר מצוה. מה שאין כן כשעושה זאת בגלל נוחיות גרידא, אין היתר להפסיד חשבון המעשר בעבורו. (ד) מה שמוציא עבור השינה והאוכל, גם לזה יכול לקחת ממעשר. אמנם יכול לקחת ממעשר רק את הירנר שעולה לו על מה שהיה אוכל בביתו, כי הרי מה שהיה עולה לו בביתו בלאו הכי היה מוציא מכספו.
ד. מימון הנסיעה לילדיו:
אין זה בסמכותי להכריע אם הוא דבר שבחובה או לאו. אמנם אף אם נאמר שהוא דבר שבחובה, גם בזה צריך שתהיה מטרת הבאתם לאומן כולו לה', ולא לשם הקלת עול הבית. ומאידך אם נאמר שאין זה חובה, הרי אם מטרתו כדי שיהיו תחת השגחתו, אם כן י״ל ששוב הרי היא דבר שבחובה לחנכם.
בשלב זה, בדרך אל גאולת נפשנו, הגיע הרגע ומשה רבינו יוצא בשליחותו של הקב"ה ועומד מול פרעה, אשר הוא, כאמור, כלל כל המניעות והגלויות, ובאמתחתו קריאה שלא משתמעת לשני פנים: שלח את עמי! בנפש גומלת ההחלטה: אני רוצה לצאת לחופשי! הנפש משתכנעת ומתעוררת לבחור באור, בשינוי, באמונה ש'גם אני יכולה להיות חופשיה ממלתעות החושך ולצאת לחופשי'. מיד עם התנערותה מעוד שכבת אבק של ייאוש היא ניצבת מול פרעה ואז… אז מתחילה מלחמת הקודש – המלחמה על חיינו מול כלל כל המניעות.
עד עתה, השלבים שהזכרנו קרו באופן סמוי בתוך הנפש שלנו. דיון סמוי אך משמעותי ביותר התחולל בנו – בין הייאוש שתפס מקום בנפשנו ובין בורא עולם או נשמתנו המייחלת לביטוי. עתה משניתקנו את אחיזתו של הייאוש ברובדי הנפש הסמויים – השלב הבא הוא יציאתנו אל הקרב מול פרעה, ואנו קוראים תיגר על כל ההרגלים, התאוות, הרצונות המעוותים וכדומה שאוחזים בנו; תגר על כלל כל סוגי המניעות מפנים ומחוץ.
רבי נתן מגלה לנו בהלכות חלה, תרומות ומעשרות, שעיקר התגברות הקליפה (שהיא כלל התאוות והבלבולים והפחדים והדמיונות) קוראת דווקא כאשר אנחנו רוצים להכריתה; מיד כשרואה פרעה שעוד רגע קל ואין לו אחיזה יותר בעם ישראל הוא מתגבר ביותר וקורא לעומתנו "תכבד העבודה". רבי נחמן ממשיל את הדבר לקדרה שעומדת על האש ומתבשלת. כל הלכלוך שהיה סמוי מן העין עד עתה עכשיו צף ועולה וניכר על פני המים, ונראה שעתה אנחנו פותחים במלחמה חזיתית עם המניעות, שעד עתה היו סמויות מעיננו בשל תרדמתנו המיואשת.
הכל נראה מפחיד וקשה. אם לפני שיצאנו לקריאת התגר אל מול הקליפה עוד ניתן לנו תבן ללבון את הלבנים, עתה עלינו לקושש אחריו בעצמנו. פרעה עושה הכל כדי ששוב נתייאש ונחזור על עקבותינו ונברח אל תוך זרועות הייאוש ה"מנחמות". התשובה היחידה במקום הזה היא – לא לוותר!
סלע על אם דרכנו
המניעות הן בחינת סלע עיקש וכבד, שיושב על אם הדרך ולא מאפשר לנו להתקדם אל החירות הרוחנית המיוחלת. כמה שאנחנו מנסים לעקוף אותו או למוסס אותו, הוא עומד מולנו תקיף ועיקש.
התורה מספרת לנו בחומש במדבר (פרק כ'): עם ישראל כבר עשה כברת דרך במדבר ביציאתו ממצרים; מרים הנביאה נפטרה ועימה הלכה הבאר אשר השקתה את כלל עדת ישראל. מים אין והעדה צמאה. את מצוקתם כי רבה מביאים בני ישראל אל משה ואהרון בתלונה קשה: "למה הוצאתם אותנו ממצרים? הבטחתם לנו חירות רוחנית, שמחה וברכה ועתה אנחנו הולכים למות בצמא". זוהי דרכו של המסע הרוחני – אנחנו יוצאים לדרך כדי למצוא ברכה ושמחה וישועה, אך במקום זה אנחנו מוצאים צמא עז ומצוקה. בעצם אנחנו עומדים עתה מול המניעות בדרך אל הברכה.
מיד צועקים משה ואהרון אל השם לעזרה והתשובה לא מאחרת לבוא: "קח את המטה והקהל את העדה … ודיברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו … והשקת את העדה ואת בעירם" הדבר הבא שקורה הוא שמשה מקהיל את עדת ישראל ואומר להם "המן הסלע הזה נוציא לכם מים?" ומיד לאחר מכן מכה את הסלע פעמיים והעדה שותה. על המקרה הזה נענש משה בכך שלא נכנס לארץ ישראל.
מה משמעותו של הסיפור הזה עבורנו, אשר ממנו נוכל ללמוד על חיינו האישיים במסע האישי שלנו ל"ארץ ישראל"?
חז"ל אומרים לנו בגמרא שאין מים אלא תורה. העם נמצא במניעה גדולה. צמא עצום. לא רואים את האור. לא מבינים את המסר הפנימי שבתוך המניעה – את רצון הבורא מהם שנסתר בתוך המניעה; והקב"ה פונה אל משה שהוא בחינת הצדיק הפנימי שבנו, הנשמה שבקרבנו, ואומר לו – דבר אל הסלע – הפוך את המניעה לתפילה, לתחנונים, לדיבורי אמת שיאירו את המקום בו אתה נמצא ומשם, מתוך הדיבורים הללו, תאיר לך התורה (ההארה) החבויה בתוך הסלע (המניעה). לימוד גדול היה כאן עבור ישראל. ההזדמנות לראות שיש בכל מניעה מתנה גדולה שחבויה בה. רבי נחמן כותב בליקוטי מוהר"ן בתורה קט"ו שהקב"ה מסתתר בתוך המניעה עצמה. ולכן ההתמודדות מול "פרעה" אינה סתמית, אלא עצם ההתמודדות איתו תוכל להאיר בנו יכולות שהיו חבויים בתוכנו שיעזרו לנו למצוא את נוכחות הבורא שבתוך המניעה.
משה רבינו מכה בסלע במקום לדבר איתו ועל כן הוא נענש שלא להיכנס לארץ ישראל. מה הקשר בין הסלע לארץ ישראל? אלא שארץ ישראל היא המקום בו מתגלה שכל מה שקורה אינו קורה אלא בהשגחה פרטית לטובה. כי ארץ ישראל כמאמר רבותינו היא הארץ אשר עיני הקב"ה מביטות בה מתחילת השנה ועד אחריתה. שם מתגלית עוצמת הדיבור הישיר של הבורא אל עם ישראל במלוא פנימיותו. ועל כן מאחר ומשה (הצדיק שבנו) לא מצליח להעלות את הייאוש של העם (הנפש שלנו) אל האמונה בטוב שמסתתר תחת כל המניעה הוא נענש בנתק מהחיבור אל "מקום של אמונה" בטוב הטמון בכל דבר.
למה הדבר דומה? לאדם שרגיל בכל בוקר לרוץ למכולת כדי לקנות את ליטר החלב היומי שלו. בוקר אחד הוא רץ למכולת כהרגלו כולו אומר שמחה וקל רגליים אלא שהפעם מאכזב אותו בעל המכולת ואין לו את ליטר החלב עבורו. אותו אדם עומד מאוכזב והלום בפני בעל המכולת המאכזב. הוא מרגיש איך הכעס עולה במעלה ליבו. הוא כועס על בעל המכולת, כועס על עצמו, מאוכזב, מבוהל, צמא ומתגעגע..
עתה עומדות בפניו שתי ברירות – או להישאר תקוע כך שנים רבות אל מול בעל המכולת המאכזב ולשקוע ביגון ובייאוש או שהוא יכול להתעשת לאזור כוח וללכת לחפש חלב במכולת אחרת. עצם היכולת לפנות למכולת אחרת דולה מתוכו תקוה, אמונה, תמיכה עצמית, התגברות ושאר כוחות נפלאים שטמונים בו.
כך גם אנחנו עומדים מול המניעות שהם ביטוי של פרעה בחיינו – ושם אנחנו יכולים להיתקע שנים בתוך הייאוש הבוצני, או לאזור כוח ולחפש את ה"תורה" הטמונה כאן עבורנו וללכת לחפש אור ושפע ב"מכולת" אחרת. ב"מכולת" של הקב"ה, או ב"מכולת" של הצדיקים או של התורה. עצם הנכונות לראות משהו אחר מעבר למניעות כבר יניב בנו את הכוחות שהם יהיו שכרנו, שמתוך המניעה עצמה. דווקא מול המניעה נמצא את ההתחדשות הנדרשת כדי לבררה, את הגדילה והצמיחה החדשה.
שלב חמישי – קריעת ים סוף
אם הגענו עד הלום סימן שאנחנו כבר קרובים מאוד אל הישועה. הסכמנו להאמין שיש משהו אחר מעבר למצרים הפנימית שלנו וצעקנו לעזרה. ואז עמדנו מול הקולות המייאשים שבנפשנו ואף אזרנו עוז ועמדנו מול כל המניעות בגבורה ואזרנו אומץ למצוא כוח מתוך המניעה עצמה. למדנו יותר על עצמנו ועל הכוח הטמון בנו ובחרנו להאמין בו ו"ללכת" איתו. עכשיו המניעה בעצמה קוראת לנו לצאת מתוכה. פרעה רץ למשה ומאיץ בו לצאת ממצרים. אך לא קלה היא היציאה ממדרגה למדרגה. פרעה, שאך לפני רגע קרא לנו לצאת ממלתעותיו עכשיו עומד מאחרינו וים סוף מלפנינו. ים סוף מייצג את תחושת הסופיות שלנו – עד כאן אנחנו מכירים את עצמנו אך את ה"אני" החדש העומד לבקוע מתוכנו כבר איננו מכירים, ובאיזה כוחות נצליח להיות משהו שאנחנו לא מכירים?
הגיע השלב בו אנחנו נאלצים להרשות לעצמנו לקרוע את הסופיות שלנו ולהסכים להיות "מישהו אחר". מישהו חדש". להיות מישהו שלא הכרנו לפני כן ועוד בלי לפחד מ"מה יגידו?" ו"מה אהיה?" ו"הרי כבר לא אכיר את עצמי" ו"אולי לא יאהבו את ה'אני' החדש שלי?" וכן הלאה, פחדים שמשדר לנו "פרעה" על "שפת ים הסופיות" של המדרגה הקודמת של חיינו.
את הפתרון היחיד במקום הזה מלמד אותנו נחשון בן עמינדב – נחשון פשוט קופץ אל תוך ים סוף ומתחיל ללכת בתוכו עד שמגיעים המים אל נחיריו ומאיימים להטביעו והוא צועק "הגיעו מים עד נפש" (תהילים) ורק אז קורה הנס הגדול לנוכח האומץ שהוא מפגין, והנכונות לשלם כל מחיר שיידרש ממנו ולו בלבד לחצות את המדרגה הזו ולפרוץ אל המדרגה הבאה.
על כך צועק רבי נתן בתפילותיו (תפילה עב) "ריבונו של עולם עשה למען שמך, ועזרני מעתה שאזכה להתחכם בחכמה אמתית ולחוס על נפשי באמת להציל את עצמי מבאר שחת … ולקשר עצמי בקשר אמיץ וחזק אליך באמת .. ואדבק ואקשר עצמי בקשר אמיץ וחזק לחבל הקדושה, לעולמי עד ולנצח נצחים" נחשון הוא סמל האומץ האומר – בכל מחיר ויהי הנעלם המפחיד ביותר אני רוצה את הקדושה!!
זהו המבחן האחרון שעומדת בו נפשנו לפני השינוי הגדול והישועה העולמית מן המדרגה הקודמת הכובלת אותה: מבחן קריעת כל ה"סופיות" והפחדים וההתנצלויות מול העולם במטרה אחת – קרבה את הקדושה ואל נשמתנו באמת. רק אז, בזכות מסירות הנפש על הקדושה, קורה המהפך הגדול ונקרע הים של הסופיות ואנחנו הולכים בתוך הים בחרבה בניסי ניסים שמעידים באופן חד משמעי קבל עם ועדה שאין עוד מלבד הבורא יתברך שמו, ושהכל מתנהג רק על פי רצונו. ניסים רבים קרו לנו על הים, שהעידו כאלפי עדים שהקב"ה הוא מלך העולם ואין טבע בעולם כלל – יבשה האדמה לרגלנו, צמחו ברגע אחד עצי פרי להנעים את מסענו, מעיינות מים מתוקים פיכו לכבודנו וכן הלאה ניסים. והנפלא שבכולם היה שאך דרך האחרון שבעם על שפת הים מיד נפלו המים על חילות מצרים, טלטלו אותם לכאן ולכאן ולא נחו עד אשר הציגו אותם לרגלי העם המותש וההמום כגוויות מתות. אותם מֵיצרים שאך לפני רגע איבנו אותנו מפחד עתה נראו לעיננו כחסרי כוח וחיות. אותו ניסיון שנראה כבלתי עביר לעולם עתה איבד את כל כוחו ויצאנו לחופשי.
רבי נחמן אומר (בתורה כג בליקוטי מוהר"ן) – מעלה יתרה היא להתאמץ ולרדוף אחר המרה השחורה הבאה מן המניעות והמֵיצרים ולהכניס אותה אל תוך ממלכת האור והתקווה והישועה עד שהיא בעצמה תתהפך לשמחה.
רבי נחמן מציע לנו – לא רק שלא נברח מהניסיון והייסורים המייאשים והכובלים את נפשנו אלא דווקא נרדוף אחריהם באומץ, עד אשר נמצא את ה"תורה" וההארה הטמונה בהם ונהפוך אותם עצמם לשמחה גדולה.
היש שמחה גדולה מלפרום את כבלי המֵיצרים החונקים ולהפוך אותם לאור של ישועה?
ענה ואמר: "אצל העולם אמונה הוא דבר קטן
ואצלי אמונה הוא דבר גדול מאד.
ועיקר האמונה הוא בלי שום חכמות
וחקירות כלל רק בפשיטות גמור" (שיחות הר"ן ל"ג)
מיסודות האמונה הקדושה, בדברי רבינו ז"ל, הוא: "ליזהר מאד להרחיק החקירות מלבו ולהשליכם מלבו לגמרי, לבלי להיות ח"ו שום חקרן כלל. רק להאמין בה' ובצדיקים אמיתיים באמונה לבד, בלי שום חקירות כלל" (שיחות הר"ן ל"ב).
גדולה היא אזהרה זו, לא רק בדברי רבי נחמן, שהקדיש לכך שיחות רבות כפי שנביא מהם להלן, אלא גם בדברי הראשונים כהרא"ש והרשב"א והאחרונים כהשל"ה, האלשי"ך וכו', בכולם ישנם אזהרות עצומות להתרחק מחקירות ולהאמין בהשי"ת באמונה פשוטה זו שקיבלנו מאבותינו.
"מרגלא בפומיה דרבינו ז"ל לומר, כי טוב להודות לה' על אשר שלח לנו את נאמן ביתו הוא משה רבינו ע"ה, שהוציא אותנו מכל המבוכות ונתן לנו את התורה וצווה עלינו להאמין בה' בלי שום חקירות כלל ולקיים כל דברי התורה והמצוות כפשוטן. אשרי מי שזוכה לילך בתמימות וכו'!" (חיי"מ).
דברי התורה הפשוטים – "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ" – הם המה התשובות לכל השאלות והחקירות, בדרכי התורה יודע האדם בדיוק מה עליו לעשות, ולא רק מה לעשות, אלא במה להאמין ובמה לא, ולא עוד, אלא גם כיצד להאמין – "בלי שום חקירות כלל" כפי שציווה עלינו משה רבינו ע"ה כמו בפסוק "תמים תהיה עם ה' אלקיך" ועוד.
יתר על כן, האמונה בהשם יתברך ובתורה הקדושה טבועה בלבו ובנשמתו של כל יהודי "כי לולא השרשת נקודת האמונה בלב נפשות ישראל" – כותב ראבר"ן בכוכבי אור, "לא היו עומדים רובם ככולם בניסיונות רדיפתם מהאומות ובניסיונות יציאת נפשם ממש שנתנסו מאז היו לגוי". הלא כאלה הם דבריו של רבינו בליקוטי מוהר"ן רע"ד: "שיש רשעים שעובדים ויגעים כל ימיהם כדי לעקור עצמן מהשי"ת ומתורתו לגמרי. כי הנקודה הקדושה של קדושת ישראל שיש עדיין בתוכם, אף על פי שהם רשעים גמורים, היא מבלבלת אותם ומביאה בהם הרהורי תשובה ויראה מאימת הדין הגדול" ועד כדי כך טבועה נקודת היהדות בנפשם עד "שיש מהם, כשמגיעין ובאים למה שהתאוו, דהיינו לכפירה גמורה חס ושלום, בלי שום ספק אל האמת, אזי תיכף ומיד מתים מן העולם" ועל כך מוסיף רבי אברהם כי "בעקירת האמונה מהאדם נעקר מאתו גם הנשמה". כל כך טבועה היא האמונה בנפש האיש הישראלי.
נמצא, שלא רק משום שצריך האדם ללכת כדרכי התמימות והפשיטות עליו להאמין בהשי"ת באמונה פשוטה, אלא גם משום שהוא צריך להיות אמיתי עם טבעו, ולא להתכחש ח"ו לאמונה הטבועה בנפשו, בליבו ובנשמתו, מצד היותו מזרע אברהם יצחק ויעקב, "שמחמת זה, אין שום אופן כלל, שלא יהיה נמצא בהם איזה נקודה מהאמונה האמיתית. ובזאת הנקודה יש ביכולתם לבוא להשלמת האמונה" כך כותב ראבר"ן בכוכבי אור, פרק שיחות וסיפורים, בהוסיפו, שלפי זה "אין מקום כלל לשאלת הנבוכים ותמיהתם מהיכן יזכו לאמונה אפילו אם ירצו", מכיוון שזה טבעו של יהודי – להאמין באמונה פשוטה בהשי"ת, בתורתו ובצדיקיו הקדושים.
אי לכך – כותב רבי נחמן בליקו"מ ס"ד – שעל כן נקראים בני ישראל עבריים, שעל ידי אמונתם הפשוטה, ביכולתם לעבור על כל הקושיות והחקירות. ובכך גם מובנים דבריו הקדושים בשיחות הר"ן (שם), באמרו שכבר היו לנו "צדיקים רבים גדולים ונוראים בכל דור ודור, וראוי לנו לסמוך עליהם, בלי שום חקירות, ולילך בעקבותם, להאמין בהש"י בפשיטות ולקיים תורתו ומצוותיו כאשר מסרו לנו אבותנו הקדושים".
כל זה נכלל באמונה הפשוטה שאינה בדרך חקירה כלל, אלא ירושה מאבותינו. מה גם שיש לנו להתלות באילנות גדולים וצדיקים רבים ונוראים, עד שאין לנו כלל לחקור יותר בענין האמונה בבורא.
כאן המקום לציין את שלשת האפיקורסים באומן, שכידוע היו בעלי שם עולמי בכפירתם רח"ל, "האחד שמו 'חייקל' ושני חתניו, אחד שמו 'הירש בער' והוא היה האפיקורס היותר גדול שבימיו, 'מצח הנחש' ממש. והשני שם משפחתו היה 'לאנדא', הוא היה רופא באומן, והיה גם כן אפיקורס גדול. אבל לא כהירש בער וכו'. והם היו חשובים וקרובים למלכות, והיה להם חרב של זהב, מתנה מהמלך כי היו חכמים גדולים, ונודעו לשם בכל ארץ רוסיה וגם בשאר ארצות, ממש בכל העולם". כן מובא בספר "כוכבי אור" בראשית פרק "סיפורים נפלאים מרביז"ל". ומה עלתה להם לאחר מכן, הרי ישתומם כל קורא שכולם כמעט וחזרו למוטב "והסוף היה שבר"ה האחרון באומן, בשנת תקע"א, התפללו יחד בקיבוץ רביז"ל". וכשנסתלק רבינו ז"ל ומוהרנ"ת בכה והתאונן מאד כידוע, ענו ואמרו אליו: "לכם חסר הרבי? לנו חסר הרבי! אם היה הרבי חי הרי היינו הופכים לבעלי תשובה גמורים!"
הרי שגם מבלי להבין באמצעות חקירה, יש בהיכרות עם הצדיק ובראיית פניו כח להפוך אפיקורס הכי גדול בעולם למאמין שלם. וכמו שהתבטא הירש בער הנ"ל, שכבר נשבע עם חבריו לא להזכיר את שם ה' ואילו בהכנסו לרבינו "מושכים אותי בשולי בגדי – הירש בר! יש אלקים בארץ!". וכאשר מת בבריטניה, "כתבו בניו להר' נחמן טולטשינר באריכות מפטירתו וכי נפטר בתשובה ולא פסק מפיו: "אוי דער דבי, דער רבי וכו' " (אוי הרבי, הרבי, וכו'). כל זאת לא רק בגלל השיחות הנאות בענייני אמונה, שדיבר עמו רבי נחמן, אלא בעיקר משום שראה את עוצם גדולת רבינו ושיעור קומתו המהווה מעין דוגמה של מעלה, כביכול. ואלו הם אמנם הצדיקים עליהם יש לנו לסמוך, בנוסף על מה שיש לנו לסמוך על אבותינו. וכמו שכתב הרמב"ן (דברים ד,ט) על אודות מעמד הר סיני, הקולות והברקים וכו' "כי כשנעתיק גם כן הדבר לבנינו, ידעו שהיה הדבר אמת, בלי ספק, כאילו ראוהו כל הדורות. כי לא נעיד שקר לבנינו ולא ננחיל אותם דברי הבל" אך בעיקרה היא האמונה הטבועה בלב.
אולם, רבי נחמן לימד אותנו שישנן סיבות המאפילות ח"ו על טבע זה הטבוע בנפש הישראלי "כי יש עבירות שהם מכניסים כפירות באדם" (כוכ"א), מאידך ישנה סיבה שהיא מצד ההולדה, כלומר שחסרון באמונה יכול לנבוע אצל אנשים שונים גם "מחמת שלא נולדו בקדושה". מבוכות בענייני אמונה, העולות על לב מי שלא נולד בקדושה, נובעות ממזגם הרע עמו נולדו. ולכן יש בהם הטיה לחקירות. וכן "מה שאנו רואים, שיש בני אדם שאין דעתן נמשכת אחר ספרים קדושים ונוראים מאד, כגון ספרי הזוהר וספרי האר"י זצ"ל וכיוצא, אף על פי שיש בהם חידושים נוראים מאד מאד המאירים עיניים ומתוקים מדבש, והם נמשכים דייקא אחר עניינים אחרים, כגון חקירות, ידע, כי זהו מחמת מזגם, כי מזגם בטבעם הוא מזג רע מן התולדה, שנולדו במזג רע, שאינם יכולים לסבול את הדבר הקדוש באמת" – ומאידך, להיפך: "גם זאת צריך לדעת שיש נשמות כשרות שנולדו בכשרות, וגם לא קלקלו מעשיהם, שאין באים עליהם כלל מחשבות כאלו. ואפילו כשמדברים בפניהם מעניינים אלו לא איכפת להם כלל, ואינו מבלבל דעתם כלל. וזה דומה כמו שמדברים … בפני סריס שבוודאי אינו מבלבל דעתו כלל, כן אלו האנשים כשרים הנ"ל, אינם שומעים כלל ואינו נכנס באזניהם כלל עניני חקירות ובלבולים הנ"ל" (שיחות הר"ן שם).
סיבה נוספת יש לכך שאדם נוטה ח"ו לחקירות וכפירות "כי כל אדם נולד עם רשעות, כי טבע כל אדם נמשך אחר רשעות. היינו, אחר תאוות דעות של עוה"ז ר"ל. רק מחמת יראת העונש, הוא שובר תאוותו ונכנס בדרכי ה'. אבל, כשלומד באותן הספרים של חקירות ח"ו, אזי מוצא לעצמו ספיקות וכפירות שהם סיוע לרשעות שלו שיש בו בטבעו" יתכן שאדם מסוג זה אינו מרגיש בכך, אך זוהי הסיבה לחקירותיו – למצוא לעצמו סיוע לרשעתו, אף כי אינו יודע מזה וכדברי מוהרנ"ת בליקוטי הלכות (הלכות שומר שכר סעיף ט' ט"ז), שם הוא מסביר בטוב טעם את רעיון 'גניבה ואבידה' בשרשו באמרו: "יש כפירות ואפיקורסות שבא על ידי בחינת גניבה והטעיות. כי פנימיות כוונתם רק להנאתם, בכדי שיוכלו למלאות תאוותם הרעות, רק הבעל דבר גונב ומאבד את דעתם בכמה הטעיות ועקמומיות, עד שנלכדים במצודת האפיקורסות", פירוש הדבר שישנם אנשים, ובדרך כלל כמעט כל ה'מְחַקְרִים' הם מסוג זה, שהכפירה בה' או בתורתו מהווה אצלם רק נקודת אחיזה לעשות ככל העולה על רוחם. הם בעצמם אינם יודעים זאת, אלא שהבע"ד, היצר הרע, מטעה אותם בדיעות כוזבות, כדי לספק להם תאוותם בהשקט ובטח רח"ל.
הרי, שאם כי כל איש ישראל נולד עם נקודת אמונה המושרשת בטבעו, בכל זאת יש שעל ידי החטאים ממשיך האדם על עצמו כפירות, או שמצד הורתו שלא היתה בקדושה יבוא לאפיקורסות או שייטה לחקירות, ובאמת בוודאי יש לו בחירה ויש לו כח לשבר את מזגו הרע, אבל מאחר שנולד במזג רע כזה הוא צריך להלחם מלחמה קשה הרבה יותר לשבר את מזגו וטבעו הרע, וישנה, כפי שכתבנו קודם, סיבה שלישית של "סיוע לרשעות שלו" כנ"ל.
נמצא שלדעת רבי נחמן אין סיבות אחרות לנטייה ל'חקירה' אלא אלו, ואין כל הבדל אם האדם הוא בעל כשרונות אם לאו, כי מזגו הרע או פשעיו הקודמים, הם הקובעים את נטייתו הרעה הזאת, להתעסק בחקירות ופילוסופיה, וגם החכם הגדול ביותר, אם לא יהיו לו סיבות אלו, לא יעלו על לבו חקירות בעניני אמונה. מאידן ישנם כסילים ופתיים הלוקים בנטיות רעות הללו, כפי שאמר רבינו ז"ל שאף על פי שנדמה לנו שההמון עם רחוקים מחקירות ואינם מחקרים כלל, אף על פי כן, באמת, כולם הם מעורבים בחקירות, כי כל אחד ואחד יש לו חקירות, ואפילו קטנים באים על מחשבתם חקירות ובלבולים". וכאמור ישנם חכמים מחוכמים שהם אנשים כשרים מצד מעשיהם ומצד טבעם, ואצלם, חקירות ובלבולים בענייני אמונה אין נשמעים לאזניהם כלל.
ואם כי משמע לכאורה מסיפורי מעשיות, במעשה החכם והתם, שהחכמה היא הגורמת לכל הרעות "אין הכוונה" – כותב ראבר"ן – "בדבר החיסרון שנמצא במידת החכמה שהיא בעצמה רעה ח"ו, כי אדרבא, כל חסרון מדת החכמה היא מרוב הטוב שנמצא בה. כי מחמת זה בעצמו, שהחכמה והמוח הוא מאור זריחת הבורא האין סוף בעצמו יתברך, אין ביכולת האדם המוגבל לבוא בה, אם לא בצמצום האמונה והיראה" ולכן "כל שחכמתו מרובה ממעשיו… הרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו" כמו שכתוב בפרקי אבות וכמשל "התועלת המגיע ממימי הים לשוט ולבוא בהם ממדינה למדינה במסחרם זה עם זה, שגם זה לא יהיה רק בכלי הספינה שהיא כעין הצמצום המוכרח למימי הדעת כנ"ל (כוכבי אור, שיחות וסיפורים).
הרי, ש"נשמה שנתת בי טהורה היא", ולא החכמה מאפילה עליה, אלא הפשעים או הטבעים הרעים, הם הם הסולדים ח"ו מ"הדבר הקדוש באמת" וביחוד מן האמונה הפשוטה, והנה העיקר שבכל המעשים המרחקים מהאדם את המבוכות ומביאים בלבבו את האמונה, הוא מה שנרמז בסמיכות הכתוב אחרי לבבכם – ודרשו חז"ל: זו מינות; ואחרי עיניכם – זה ניאוף. כי הקדושה והטהרה מזאת התאוה נקראת בשם תיקון הכללי, ויש בזה רבבות רבבות מדריגות" (שם).
דברים דומים נמצאים הרבה בספרי רביז"ל ובליקוטי הלכות, ותמציתם היא: שככל שאדם קדוש יותר, כן נשלמים יותר כלי שכלו וליבו לקבלת האמונה הקדושה, ואילו אם ח"ו שוקע האדם ב"פגם הברית" הריהו מקלקל את אמונתו ובא לכפירות ח"ו.
אך גם כל עבירה אחרת יכולה לגרום לקלקול האמונה, וכפי שכותב רבי נחמן בספר המידות(ערך אמונה כ"ב): "הפשע של אדם מכניס כפירה לאדם". וכפי שמסביר ר"א זצ"ל הרי שכפי הטבעיות הרוחניות אשר הטביע והלביש (השי"ת) באמצעות חלקי הבריאה, עלינו להתיירא "מכל חטא ועוון ופשע הגורמים הזיקות ומונעים גדולים להנפש מהאמונה והדביקות במקור החיים הנצחיים". כלומר שכל פשע מטבעו הרוחני גורם בדרך רוחנית ובלתי נראית לעין נזק מסויים לאמונה הקדושה.
מאידך, יש בכל מצווה ומצווה מין סגולה נפלאה להגביר ולחזק את האמונה הקדושה ולטעת אותה בלב עושה המצווה, "כי כל מצוותיך – אמונה" ובבחינת "נעשה ונשמע", שעל ידי המצוות והמעשים הטובים שעושה האדם, 'נשמעת' לו האמונה בהשי"ת ומתבססת בלבו. והדבר חוזר חלילה, שככל שהוא מאמין יותר, כן הוא מרבה במעשיו הטובים, ושוב חוזר הדבר חלילה, וכן הלאה.
מעתה נבין היטב, מדוע הזהיר רבינו הקדוש כל כך להתרחק מספרי חקירות ופילוסופיה, באסרו עלינו "מאד מאד לבלי לעיין בהם ולהביט בהם כלל ח"ו. והפליג מאד בגודל האיסור, כי הם מבלבלים דעת האדם מאד, בדעות זרות שאינם מסכימים כלל לדעת תורתנו הקדושה". ציטוט זה מדבריו הקדושים, אינו אלא חלק קטן ביותר מרוב דברי האזהרה וההרחקה, הגינוי והדחיה שנרשמו מפי רבי נחמן אודות האיסור החמור לעסוק בחקירות. אולם גם על מה שנרשם כותב מוהרנ"ת: "וכבר כתבנו מהם הרבה… אבל עדיין לא נכתב חלק אלף מהם". בספר שיחות הר"ן עוברים דפים רבים בנושא זה, ובספר חיי מוהר"ן ישנו פרק מיוחד "להתרחק מחקירות", וספר ליקוטי הלכות הלא הוא מלא וגדוש במאמרים חריפים על מחקרים ופילוסופים, ביחוד על אלה שהתפרצו בימי מוהרנ"ת, להוציא חיבורים זרים לדעת תורה ולחנך נערים בדרך זו. ביחוד הגדיל לעשות מחבר ספר "קנאת ה' צבאות", שיש אומרים שחיברו מוהרנ"ת, בו הוא מבאר היטב את גודל איסור העיון בספרי חקירה, אפילו באלו שנתחברו על ידי גדולי ישראל זיע"א.
פתחון פה, פתיחת הלב – משאלות גדולות הן. כולנו רוצים בהם, ומרגישים היטב בחסרונם. כשרבי נחמן מדבר על ההתבודדות הוא מרבה לדבר גם על ההכנה להתבודדות שהיא לא פחות חשובה – הדרכים להגיע לפתיחת הפה והלב בשעת ההתבודדות. לפנינו עצה, או למעשה מתווה חיים, המקרב אותנו אל המקום בו נוכל 'להשיח את אשר עם לבבו לפני ה' יתברך'.
אנחנו מכירים את התופעה בה אנחנו יכולים להיות מוטרדים ושקועים בבעיה מסוימת, אבל ברגע מסוים שמישהו מנסה לדבר איתנו על כך, פתאום הכל נשכח. כאילו אדם אחר הוא זה שחווה את הבעיות, ועכשיו אין לנו שום זיקה ותקשורת עם אותו אדם שכאב. האבסורד הגדול ביותר, וגם המצער, הוא כשאדם חש את מצוקתו באופן תמידי ודווקא ברגעים שבהם הוא עומד בתפילה הכל נעלם ממנו. לכאורה הכאב קרוב מאוד לליבו וממילא הוא אמור להיות מסוגל לבטא אותו. הרי, לא מדובר כאן בשיחה עם אדם זר. הוא רוצה להתפלל, לומר את הכל לפני ה', אבל דווקא עכשיו הכל נחסם.
מדוע כך קורים הדברים? והאם יש דרך לשנות אותם?
רבי נחמן מדגיש בכמה מקומות איך שההתבודדות צריכה להיות מפורטת ממש, בדיבור מלא ועשיר. "טוֹב מְאד כְּשֶׁמְּשִׂיחִין אֶת לִבּוֹ לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ כְּמוֹ לִפְנֵי חֲבֵר טוֹב" (השתפכות הנפש, הקדמה). "וּתְפִלָּה וְשִׂיחָה זוֹ יִהְיֶה בְּלָשׁוֹן שֶׁמְּדַבְּרִים בּוֹ, דְּהַיְנוּ בִּמְדִינָתֵנוּ בִּלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז, כִּי בִּלְשׁוֹן הַקּדֶשׁ קָשֶׁה לוֹ לְפָרֵשׁ כָּל שִׂיחָתוֹ וְגַם אֵין הַלֵּב נִמְשָׁךְ אַחֲרֵי הַדִּבּוּרִים" (שם, אות ב). הפירוט הוא באמת עקרוני, כי מדובר כאן דיבור מסוג שונה. לא מדובר כאן על דיבור שמודיע (שהרי ה' כבר יודע), וגם לא על דיבור שמבקש, אלא על דיבור שמשתף ומאחד. "להשיח את לבבו לפני השם יתברך". המטרה של הדיבורים בהתבודדות היא גם כדי להגיע אל המבוקש של אותם דיבורים, אבל המבוקש מגיע בעקבות המימוש העיקרי של ההתבודדות- שהוא עצם שימת הלב לפני ה'. רבי נחמן אומר שצריך ממש לומר את כל מה שיש על הלב, מבלי לשייר שום דבר: "להשיח את אשר על לבבו". המטרה היא לא 'לפרוק' את הכאב, אלא להעלות אותו, להפוך אותו למקום בו אנחנו מתחברים לה'. לכן כל כך חשוב כל דבר שנמצא על הלב, מקטן ועל גדול. רבי נחמן שאל פעם את רבי נתן אם הוא התפלל לה' על הכפתור שחסר לו. אם יש משהו בחיים שתופס אותנו, אפילו אם זה דבר בעל משמעות זניחה ושולית, הוא גם צריך להיות מחובר לה'.
ייעוד גדול כזה של התבודדות יוצר קושי. כי להגיד את הבעיות, את הקושי, זה לא סיפור מסובך מדי. אם אנחנו רוצים להגיש דו"ח או משוב לה' על מה שקורה אותנו, סביר להניח שנצליח להגדיר במילים במה מדובר. אבל אם רוצים לומר את הלב לה', חייבים שהלב יהיה פתוח אליו. עצם הלב הוא מקום הרבה יותר שקט ופנימי, שלא נכנסים אליו בכעס וברטינות. ובטח, שלא נכנסים אליו בעצבות.
יש ואנחנו שקועים בבעיה מסוימת ואנחנו נשאבים לתוכה, חושבים עליה רבות וכואבים אותה, ובלי לשים לב אנחנו מתרחקים מה'. השתקעות בבעיה פירושה השתקעות בעצמי. ככל שהלב יותר כואב, כך הוא יותר ויותר נסגר לתוך עצמו. מישהו יכול להקשיב לכאב שלנו, להזדהות איתו, אבל הכאב לכשעצמו לא נותן מקום לאחרים והוא מודע רק לעצמו.
דוד המלך אומר בתהילים (קמג, ט): "הַצִּילֵנִי מֵאֹיְבַי ה' אֵלֶיךָ כִסִּתִי". את מה הוא כיסה? מסביר רש"י: "תלאותי אני מכסה מכל אדם להגידם אליך". יש בנו מקום שרוצה לבטא את כל מה שעובר עלינו. דוד המלך אומר שיש דברים ששמורים רק לה'. יש מקומות בהם בני אדם לא יכולים להעניק משהו באמת, והדיבור על הצרה רק מנכיח את הכאב וסוגר אותנו בתוכו. כדי ליצור מצב שהלב תמיד פונה לה' ושם את עצמו לפניו, יש למעט לפעמים בהנכחת המציאות של הצרה והקושי.
וכמו שמבני אדם צריך להסתיר דברים, גם מעצמנו לפעמים צריך להסתיר. ישנן התמודדויות שאנחנו יודעים שאם נפתח אותן לא יצא מזה שום דבר, חוץ מהשתקעות בתוכן. ומה כל כך רע בהשתקעות בכאב? זה באמת פחות נורא אם נשמח קצת פחות. מה שכן נורא הוא, שנשתקע בצרה והלב ייסגר בפני ה'.
אם שואלים את שאלת השאלות, איך אפשר להיות כל היום בשמחה, מתוך הדברים האלה נאמר: אנחנו מסתירים דברים, בהחלט. אנחנו לא מבטאים החוצה ישירות כל כאב שעובר בנו. אנחנו שומרים על דברים מסוימים במקום פנימי, בלי טיוח, מתוך ידיעה שיש מקום אחד בו הם נפתרים באמת. עד כמה חדים הדברים בלשונו של רבי נחמן: "לְיַחֵד שָׁעָה בַּיּוֹם לְשַׁבֵּר אֶת לִבּוֹ לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ". לייחד שעה – כדי לשבור את הלב לפני ה'. כל היום אנחנו שומרים על הלב, שיהיה שלם, כדי שיוכל להיות מאוחד עם ה'. ומתוך השלמות הזאת, הוא יכול לרגעים גם להשתבר לגמרי, אבל הפעם להישאר גם אז מחובר לה', ורק בעומק עומקים גדול עוד יותר. אז, אפילו הכאב, האנוכי-לכאורה, הופך למקום מפגש עם ה'.
במסלולי ומשעולי החיים נפגשים לפעמים יחדיו האיש הכשר ושכנגדו, ויחדיו הם צועדים כברת דרך. יש ופעולותיהם שוות ומעשיהם דומים מאד, ולצופה שאינו מעמיק נראה כי עתה אין הבדל ביניהם, ומשום כך הוא מסיק לעצמו כי "מקרה אחד לצדיק ולרשע לטוב ולטהור ולטמא" (קהלת ט-ב), שניהם בני אדם מן הישוב וכמו שלירא ה' מותר לעשות אותם פעולות גם לי זה מותר, מבלי לחפש ולמצוא לאן מוביל דרך הצדיקים ולאן מוביל דרך רשעים חלילה. אולם כל דבר תלוי בצורה שבה הוא נעשה ובמטרה לשמה הוא נעשה.
להתקרב, להתרחק…
לדוגמא: יושבים שניים יחד, קערת תופינים לפניהם, ושניהם אוכלים מאותה קערה, אותה כמות אותו מאכל ובאותו זמן ממש. לכאורה שניהם שווים, אך לאמיתו של דבר, המפגש האקראי אינו מאחד ביניהם כלל. האחד מתקרב לבוראו בכל לעיסה ולעיסה, הוא הולך וקרב, הולך וגבוה. והשני לעומתו, הולך ונופל, יורד ומתרחק ככל שמוסיף לאכול. שכן, הראשון כוונתו לשמים להרבות כח לעבודת ה', והשני כוונתו למילוי הכרס. זה מתקדש והולך, וזה מיטמטם והולך.
להתדבק בה', להתרחק מה'…
שני חברים עומדים ומשוחחים על דא ועל הא, "דברים בטלים" ממש, על השמים הכחולים ועל ציפורי הדרור המנתרים סביבם, על סיפורי מלכים ומלחמותיהם ועל שאר דברי הבאי – האחד שעושה זאת לפקח דעתו כדי שיוכל ללמוד אחר כך ביתר שאת, מקבל באותו רגע ממש עול מלכות שמים ומתדבק בקונו, הוא מקיים 'מצוה גדולה', שכרו הרבה מאד בעסקו בקיומה של תורה (עיי' חיי"מ תקל"ג). והשני נחשב לבוזה דבר ה' אשר ענשו כבד מנשוא (עיי' סנהדרין צט. כל שאפשר לו לעסוק בבתורה ואינו עוסק כו'). הם אכן נפגשו בדרך בעולם העשיה, אך כוונתם ומחשבתם מפרידה ביניהם כבין שמים וארץ ויותר.
להתעלות, ליפול…
שניים באים למוכר בגדים וקונים יחדיו בגד מהודר, האחד התעלה עתה בקנייני עולם הבא ומצא כלי שיועיל לו לעבודת ה' (ראה סיפו"מ י"ב – "ואם היה מבין באחד מאנשיו, שלפי מוחו הוא צריך לעבודת ה', שיהא הולך מלובש במלבושי זהב היה מספיק לו"), והשני מסר עצמו ברגע זה ביד יצרו (עיי' שיהר"ן אות ק').
להתחזק, להחלש…
שני אנשים מתחזקים בשפלות מדרגתם, שניהם אומרים 'אשרינו שזכינו וחטפנו הרבה נקודות טובות' – האחד נטהר ע"י התחזקותו, הוא מוסיף בענוה ובהכרה שה' זיכה אותו במתנת חינם, ומתוך כך מתחזק לבקש על תשובתו השלימה. והשני נטמא ע"י התחזקות מדומה זו, הוא מוסיף ביישותו וגאוותו שהנה הוא כבר במדרגת הטוב וביישות מספקת ואין הוא זקוק עוד לחסדי ה', (עיי' לקוטי הלכות השכמת הבוקר א-יב), ועוד כהנה בלי סוף.
"זה מעשה שלו, זה מעשה שלי…"
ללמדך, שאסור ללמוד ממעשה חיצוני ולומר: "גם פלוני שהוא ירא שמים עושה כך, ומשום כך זה גם מותר ורצוי לי". אלא עליך לחקור: מהי כוונתו, לאן הוא חותר בכך, ומה הם שורש כל פעולותיו.
"זה פירש לבתי מדרשות וזה פירש לעבודה זרה"
יעקב ועשיו תאומים היו; "כל זמן שהיו קטנים לא היו ניכרים במעשיהם, ואין אדם מדקדק בהם מה טיבם. כיון שנעשו בני שלש עשרה שנה, זה פירש לבתי מדרשות וזה פירש לע"ז" (רש"י בפרשתנו בראשית כה-כז). כשהיו קטנים לא הבחינו בשום שינוי ביניהם, אדם מן השורה לא דקדק להבחין שההבדל עמוק עצום ונורא כל כך. רק בתוצאה הגמורה הבחינו בהבדל התהומי, זה פירש לתורה וזה לעבודה זרה.
בין יעקב לעשיו…
היכן באמת התחיל פירוד דרכם?! מגלה לנו רבינו הקדוש (ליקוטי מוהר"ן, א. ליקוטי הלכות, פקדון ד): יעקב הסתכל בשכל של כל דבר, הוא התחבר לפנימיות של כל דבר וחשב על אחרית הדבר לעולם הבא, וע"כ כל העשיה שלו לא היתה בחיצוניות אלא קשורה לפנימיות, וכולה 'מלכות דקדושה' וקבלת עול מלכות שמים, הוא התקדש והתקרב לבוראו על ידי כל דבר גשמי. לעומתו, עשיו לא היה קשור לשכל וראיית הנולד, אלא לתאות ההווה, ועל כן הוא הפך את כל העשיה הגשמית למשהו נפרד ו'מת' שאין לו חיבור לנצחיות, וזהי שורשה של מלכות הרשעה ושורש הטומאה ויצר הרע.
בין המחובר לתכלית – למנותק
נקודת ההבדל היא: האם כשבאים לעשות דבר, מחוברים ל'מחשבה תחילה' מה התכלית ממעשה, זה וכל הזמן מחוברים לתכלית זו. או שנמשכים לחיצוניות, שמובילה אותך לעשות כפי תאוות הלב כי "ככה בא לי לעשות". על אף ששניהם עושים לעת עתה את אותה פעולה ואותו מעשה ממש, אבל המחובר לתכלית מתקדש והולך, והמנותק סופו לאבדון.
"דרך ישר לפני איש, ואחריתה דרכי מוות"
לימוד נורא זה צריך להפעיל אצלנו פעמוני אזהרה עצומים על כל דבר-היתר שאנו מתרצים לעצמנו שגם הכשרים עושים זאת לפעמים. כל עשיה והנאה גשמית שאינה מחוברת לתכלית יכולה להיות תחילת "דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מות" ח"ו. כאשר עדיין העשיה בתחילת דרכה "לא היו ניכרים במעשיהם", אבל הסוף מוביל לעברי פי פחת.
לא הדמיון קובע, אלא כוונת הלב!
ומאידך, מידה טובה מרובה; לפעמים ההשגחה מזמינה את האדם למקומות נידחים שלא חלם להגיע אליהם, המציאות מחייבת אותו להימצא במחיצת אנשים פורקי עול, בתוך צחנת עולם הזה, כיעקב אבינו שאחרי ארבע עשרה שנות קדושה עילאית בישיבת 'שם ועבר' הוצרך לשהות עשרים שנה בבית לבן הארמי "מצח הנחש שורש חכמת הטבע" (ליקוטי הלכות, ברכת השחר א, ד). לפעמים, מחמת סיבות בריאות הגוף וכדומה, מוכרח האדם לאכול יותר או לתת לעצמו נייחא מסויימת, ולפעמים מכריחים את האדם מן השמים לעסוק ב'מילתא דשטותא' או שאר דברים שישמחוהו מעצבותו הקשה. והנה הוא מוצא את עצמו די דומה לאנשי שוק החיצון, והוא מאבד את חיותו לעבוד את ה' במקום הזה, דמיונו החיצוני לרע שסביבו מפיל את רוחו לחשוב שהוא כמוהם.
"בכל דרכיך דעהו!"
אבל עליך לזכור: לא הדמיון במעשה קובע, אלא כוונת הלב! "בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחותיך". אם כוונתך לשמים ואתה מחובר לתכלית, תהפוך הירידה הזאת לתכלית העליה, ודוקא ההתעסקות הזאת תרוממך סלה. זאת עשה אפוא וחייה: אחוז בכל כוחך בנקודת השכל והתכלית, חפש בכל כוחך במה תוכל לעבוד את ה' במקום זה, ואל תסתכל על הדמיון העכשווי בינך לבין הרחוקים מטוב, אלא על סוף הדרך כש'יגדלו הנערים'.
המאמר על בית הכנסת ברסלב בשכונת סנהדריה המורחבת הינו חלק מסדרת מאמרי "בתי הכנסת של חסידי ברסלב", שפורסמה לראשונה בעלון "מימי הנחל", ע"י מכון "אלופי הנחל", ומתפרסם כאן ברשותם האדיבה
אחד מבתי המדרש הותיקים של אנ"ש הפעיל עד היום ולמרות זאת אינו מוכר כל כך, הינו בית הכנסת של אנ"ש בשכונת סנהדריה המורחבת בירושלים.
בית הכנסת אכן קטן ושוכן במקלט ברח' מעגלי הרי"ם, אך הפעולות היוצאות ממנו במשך השנים אינן קטנות מאלו היוצאות מביהכ"נ מרכזי בשכונה אחרת. לשם הדוגמה נציין סיפור קצר שהגיע לידינו: פעם פגש ראש ישיבה חשוב מתושבי השכונה את אחד מבניו של ר' אברהם צבי מרגליות ודיבר בהשתאות על גדולתו של אביו. לשאלת ר' אברהם צבי מאיפה הוא מכיר את אביו, סיפר לו ראש הישיבה, כי היה גר בסנהדריה המורחבת ואירע שבשבת אחד היה צריך להתפלל מוקדם, היכן מוצאים תפילה בשעה מוקדמת? ודאי אצל חסידי ברסלב. כך הגיע לביה"כ במקלט והנה הוא מבחין שבספסל לפניו יושב יהודי מבוגר, הלא הוא אביך, ועונה אמן יהא שמיה רבה בקול רם ואח"כ ממשיך ללחוש בדביקות "אוי ריבונו של עולם ווען ועט מען שוין זוכה זיין צו דעם – מתי נזכה לזה" המראה הזה עוררה אותי במאד, ומאז אני מרגיש חובת הכרת הטוב לאביך על ההתעוררות הזו.
ובכן, בואו ונצא לתור אחר קורות בית הכנסת מיום היווסדו, עד כמה שאפשר להקיפם בטור קצר זה.
התייסדות
שכונת סנהדריה המורחבת נוסדה בשנת תש"ל, ובתוך כמה שנים איכלסו אותה מטובי בני ירושלים, ביניהם גם כמה מחסידי ברסלב, שחלקם גרים שם עד היום (וחלק מהם כבר עזבו כיום את השכונה אך בלבם נותר 'רשימו' מאותם ימים).
בשנת תשל"ו התאחדו אנ"ש תושבי השכונה לכונן בית הכנסת על שם הצדיק, שישמש למקום של תורה, תפילה ועבודת ה' לתושבי השכונה. לשם כך השתכנו במקלט של בנין מס' 128 שלא היה בשימוש והשכנים הסכימו בחפץ לב שישמש לצרכי בית הכנסת, מה גם שבבנין זה מתגוררים שניים מהמתפללים הקבועים המסורים בכל נפשם עבור בית הכנסת, ה"ה ר' משה זאב שור ור' שלום בלומשטוק הי"ו.
ראשית החלו להתפלל שם בשבתות, ולאחר מכן החלו גם לארגן גם סעודה שלישית, כאשר החברים המתפללים, כל אחד בתורו, לומדים לפני הציבור בספה"ק ליקו"מ כנהוג. לפעמים היה מגיע הרה"ח ר' אריה לייב שפירא להשתתף יחד עמהם ולדבר ברבים. תקופה מסויימת היה ר' משה זאב שור לומד סיפורי מעשיות בצפרא דשבתא, זאת בהוראת הרה"ח ר' אליהו חיים רוזין.
עם הזמן נתבסס המקום והחלו לארגן מנין גם בימות החול. תקופה מסויימת התקיימה שם תפילת שחרית כותיקין והרה"ח ר' נחמן בורשטיין ז"ל היה מגיע לפעמים להתפלל שם.
כעבור תקופת זמן, בהגיע ר' שמעלקא בורשטיין הי"ו להתגורר בשכונה, נכנס בכל מרצו לנצח על מלאכת בית ה', ושיפץ את המקום לפאר ולרומם אותו כראוי, כך גם הובא ריהוט מכובד שנתרם ע"י ר' יעקב ירוסלבסקי ז"ל.
בבית הכנסת שררה אווירת התלכדות ואחדות נפלאה, תוך הקפדה על כל מנהגי אנ"ש בדרך המסורה. הם היו מתוועדים להתחזק ולהתעורר בעבודת ה', כמו"כ היה לביהכ"נ פתח יציאה לשדה הסמוך ומדי פעם היו יוצאים יחדיו לשדה לקיים את עצת ההתבודדות.
כך התקיים גם שנים רבות מדי יום שיעור בדף היומי, שנמסר במתיקות ובהירות נפלאה ע"י הרה"ח ר' בנימין זאב קנפלמכר במהלכה סיימו את הש"ס כמה מחזורים.
פנים בית הכנסת בסנהדריה המורחבת
עובדא נפלאה על מדת האמת של רלוי"צ בנדר
באחד השנים התעורר הגבאי ר' שמעלקא בורשטיין להשיג ספר תורה לבית הכנסת. הוא פנה להרה"ח ר' לוי יצחק בנדר לקבל ממנו ספר תורה פסול, שכן באשר הוא עסק לפרנסתו כסופר סת"ם יש באפשרותו לתקנו. ר' לוי יצחק נענה לו בחפץ לב ומסר לו אחד מספרי תורה הפסולים שבביהמ"ד במא"ש.
שלשה חודשים עמל ר' שמעלקא כדי להגיה ולתקן את ספר התורה בהידור רב, כאשר סיים, חישב ומצא כי במשך זמן זה נגרם לו הפסד של 5000 ₪ שהיה יכול להרוויח מכתיבת סת"ם. עלה בלבו רעיון, והלך לבקש מר' לוי יצחק בנדר כי היות ויש תקציב מיוחד עבור ספרי תורה לביהכ"נ, הוא מבקש שיכתוב לו 'קבלה' כי מכר לו את הס"ת וכך יוכל לקבל את ה-5000 ₪ שהפסיד עבור התיקונים.
אך ר' לוי יצחק נענה לעומתו: שמואל, אף פעם לא עשיתי כזה דבר שנראה כדבר לא ישר, תעלה אל ר' שלמה זלמן אויערבך, תשאל אותו על כך ותבוא להגיד לי בדיוק תוכן תשובתו. ר' שמואל שמעלקא לא התמהמה ותיכף הלך לגרש"ז לשאול את פיו. רש"ז אמר לו: "היות ורבכם אמר שהשקר אינו בכתב (ספר המדות), וזה הרי דבר שנהוג כיום לעשותו, אין בזה בעיה".
כאשר ר' שמעלקא חזר אל רלוי"צ, אמר לו רלי"צ שהוא רוצה לשמע את התשובה מפי ר' שלמה זלמן בעצמו. אולם למחרת כאשר הגיע ר' שמעלקא לקחת את רלוי"צ אל הגרש"ז, נענה שוב ר' לוי יצחק ואמר: שמע שמואל, אף פעם לא עשיתי כזה דבר, למרות שברוסיה התעשרו מכאלו דברים. אני מבקש ממך, אל תגרום לי לעשות את זה…
לבסוף התנדב הרה"ח ר' ישעיה גרינוואלד זצ"ל לתרום את הוצאות התיקון וגם הוסיף הקדיש מעיל לספר תורה, ולכבוד כך עשו הכנסת ספר תורה צנועה ביום ג' שבט תשמ"ב, כאשר גם כמה אנ"ש ממא"ש הגיעו להשתתף בשמחה וריקודים לכבודה של תורה.
מועדי השנה בביהכ"נ
מתפללי ביהכ"נ הותיקים מתגעגעים למתיקות אותם הימים. אם זה בפורים, שהיה בו שם גישמאק מיוחד, כאשר אחרי קריאת המגילה נערכה סעודת פורים כיד המלךע"י ר' שלום בלומשטוק, שהיה עורך את השולחן לכל אורך בית הכנסת וכל המתפללים ישבו באהבת חברים שעה ארוכה לשמוח בקדושת היום.
בימים הנוראים, בראש השנה ויום הכיפורים, היו מתפללים יחד עם כלליות אנ"ש בביהמ"ד הגדול במא"ש. עד שהתארגנו המתפללים המבוגרים בלית ברירה לקיים מנין בבית הכנסת.
בין השנים תש"נ עד תש"ס, מאז שביהכ"נ של אנ"ש בקטמון נסגר ועד שסיימו לבנות את ביהכ"נ אור אברהם ברח' גבעת משה, התקיים ביום הכיפורים מנין לתושבי השכונה בביהכ"נ שבבניין ישיבת כנסת יהודה, כאשר הרה"ח ר' משה בורשטיין זצ"ל היה אף הוא בא להשתתף עמהם, ובנו הרה"ח ר' נחמן ישראל בורשטיין זצ"ל ניגש לפני העמוד.
סעודת הילולת רבינו בחוה"מ סוכות היתה נערכת בליל ההילולא בסוכת ר' שמעלקא בורשטיין, והיו מביאים ממשפיעי אנ"ש לבוא ולשאת מדברותם, ביניהם הרה"ח ר' אפרים נחמן אנשין והרה"ח ר' בנימין קנפלמכר.
בשמחת תורה היו מוצאים את השולחנות והספסלים מביהמ"ד כדי לעשות מקום לריקודי ההקפות, ולמרות אויר המקלט הדחוס היו רוקדים ושמחים לכבוד התורה בהתלהבות שאין לתאר.
משכן החבורות
בראשית שנות ייסוד ביהכ"נ בשנת תשל"ו, היו מתאספים כמה בחורים בחפשם אחר ביהכ"נ שקט, להתוועד בחבורה שבועית, לקיים שיחת חברים יחד ולשמוע דיבורים מפי אחד החברים, כל אחד בתורו. ביניהם נמנו הר"ר משה גדליה אנשין זצ"ל ויבלחט"א ר' אליעזר בורשטין ואחיו ר' אברהם שמעון, ר' יחזקאל מאנדליאל, ר' שמחה פרלשטיין ור' ישראל קניג (לרפו"ש).
מאוחר יותר, כאשר שכנה בשכונה ישיבת "אבן יהושע – באר שלמה" (אטיק), התאספו בחורי אנ"ש שלמדו שם מדי שבוע לחבורה בביהכ"נ, במהלכה סיימו כמה פעמים את הספר עלים לתרופה, וכך מעיד אחד האברכים שהיה מבני החבורה, כי רק בזכות החבורה הוא זוכר היום את העלים לתרופה!
גם כיום מתאספים שם מדי שבוע חבורת בחורים הלומדים בישיבת טשכנוב, וכן חבורה מבחורי קהילת נחל נובע מקור חכמה בצפת הלומדים בישיבות בירושלים.
כולל "אור ההלכה"
בשנת תשנ"ו התעורר הרה"ח ר' שלום בלומשטוק, מי שנושא את דגל ההשקפה הצרופה בביהמ"ד במשך כל השנים, לעודד את הלימוד הקבוע בספה"ק ליקוטי הלכות, כאשר ראה כי אברכים מן השורה אין להם פנאי לזה, כל אחד וסיבתו, ייסד בהמלצת ועידוד זקני אנ"ש, לראשונה בברסלב, כולל ייחודי ללימוד ליקוטי הלכות, כל אחד היכן שלבו חפץ למשך כשעה כשלאחר מכן יצאו בריקוד נלהב. מחמת קשיים כלכליים הכולל לא החזיק מעמד זמן רב, אך משם העתיקו את תבנית הכולל לשאר מקומות.
דמויות הוד
במהלך השנים זכה בית כנסת הקטן במידותיו לארח בין כתליו רבים מחשובי וזקני אנ"ש, שחלקם כבר הלכו לבית עולמם, להלן נציב להם זכרון, עד כמה שידינו מגעת.
ר' שמחה גולשבסקי ז"ל. היה מהמתפללים הקבועים, כאשר התגורר תקופה ארוכה בשכונה, בין השנים תשמ"ג – תשנ"ד. היתה לו קביעות ללמוד ברבים בספה"ק 'סיפורי מעשיות' בצפרא דשבתא, וכן בספה"ק ליקו"מ בסעודה שלישית. ר' שמחה היה מטעים במתיקות מיוחדת את דברי רבינו בדיבורים ערבים כך שכולם זכו להבין את דברי רבינו ז"ל על בוריים.
ר' יעקב ירוסלבסקי ז"ל. היה עומד על כך שיהיה 'קידוש' מדי שבוע לאחר תפילת מוסף בשב"ק, וכשלא היה מי שיתרום את הקידוש (דבר שהיה קורה הרבה…) היה תורם זאת מהונו. לשאלת מכריו "מדוע הוא תורם הוא הרי בעצמו ממילא אינו טועם אז כלום?" היה עונה "כדי שאנשים ישבו בשיעור סיפורי מעשיות שווה הכל"…
ר' יעקב התנהג כל ימיו בתמימות ופשיטות, נפטר בב' אב תשמ"ט.
ר' אליעזר ווייספיש הי"ד. היה ממתפללי בית המדרש הקבועים כאשר התגורר תקופה בשכונה.
ר' אביגדור גרינולד ז"ל. היה מהמתפללים הקבועים ואף נמנה בין המייסדים.
ר' עמרם יוסף הורביץ (ב"ר נחמן נתן אהרן) ז"ל. בשנים בהן התגורר בשכונה, עד שנת תשמ"ו, היה מרבה לקבוע מקום לתפילתו בביהמ"ד. בלבו החם והבוער לכל עניני רבינו ז"ל היה הרוח החיה בכל ענייני ביהמ"ד. כמו כן היה תורם את השמן להדלקת נר התמיד.
סיפור מעניין קשור בתרומה זו. תקופה מסוימת לא היה מי שיתרום את השמן לנר תמיד, וכאשר ראה זאת ר' עמרם יוסף הציע שימכרו את הזכות לתרום את השמן לנר תמיד. תחילה הגיבו המתפללים על זה בזלזול: "וכי מי יקנה?!" הרי גם ככה אף אחד לא רוצה לתרום… אך המציאות הוכיחה כי החלו להתחרות על קניית הזכות להדלקה, ועל פי רוב היה ר' עמרם יוסף המרבה במחיר וזכה בזכות ההדלקה.
ר' נחום מילר ז"ל. נכדו של ר' יחיאל גרינואלד שזכה להתקרב לאורו של רביה"ק. היה עובד את ה' בתמימות ופשיטות, כשהיו שואלים אותו "מה נשמע?" היה עונה: "דער רבי האט געהייסן פריילאך זיין – הרבי אמר להיות בשמחה". כן היה פניו מאירות ביראת שמים טהורה, שהפליאה את כל רואיו.
ר' נחום אף זכה, בהיותו נגר במקצועו, לבנות את הריהוט בביהמ"ד לתפארת.
ר' אלתר הורביץ ז"ל. היה גר בשכונת פאג"י הסמוכה והיה מגיע לפעמים לסעודה שלישית ואף נשא דברים בתורת רביה"ק.
ר' יצחק קורסונסקי ז"ל. היה קרוב משפחתו של ר' משה ירוסלבסקי, היה מגיע לפרקים להשתתף בתפילות וכדומה בביהמ"ד.
כן אנו מוצאים מזקני אנ"ש, אשר על אף שלא התגוררו בשכונה אך כאשר היו מגיעים לבקר בשכונה היו מתפללים בביהכ"נ, ביניהם הרה"ח ר' יעקב מלמד כשהיה מגיע לשבות אצל נכדיו בשכונה. מתפללי ביהכ"נ היו שומרים לו אהבה, ובימי זקנותו כשכבר לא היה בכוחותיו לבוא לביהכ"נ ובמיוחד בשנים המאוחרות שהיה מתגורר במושב זקנים העירוני בשכונה, עלו אליו מתפללי בית המדרש מדי שבת להתברך בברכת שבת שלום.
ר' משה בורשטיין, כאשר היה מגיע לפעמים לשבות אצל בנו והיה משתתף שמה בתפילות.
ר' אברהם צבי מרגליות מאנ"ש בשערי חסד, כאשר היה מגיע הרבה לשבות אצל בניו.
ר' יצחק מנדל רוטנברג זצ"ל, בעת ביקורו בא"י בשנת תש"מ והתאכסן בבית ר' משה זאב שור קבע מקום לתפילתו בביהמ"ד. שבת אחת כאשר קרא בתורה, טעה ותיקנו אותו כנהוג. לאחר התפילה למד ברבים סיפורי מעשיות בעל פה, אך כאשר רצו לתקן אותו נענה: "בתורה תוכלו לתקן אותי אך לא בספר של רבינו!"…
ר' יצחק גרשון ברזסקי, בעת שהגיע לבקר את בנו הדר בשכונה התפלל בביהמ"ד והיה מנעים לפני ה' בקולו הערב בתפילות ובקריאת התורה.
*
גם כאלו שלא היו נמנים על אנ"ש אהבו להתפלל בבית המדרש זה, למרות שיש בתי מדרשות רבים אחרים בשכונה מפוארים ומרווחים יותר. כגון היה ר' אהרן פורמן, יהודי ת"ח ליטאי שהתפלל הרבה בבית הכנסת מחמת שאהב את התפילה הנעימה והמתונה.
לעלוב פינת ברסלב….
בין אלו שפיארו את בית הכנסת כמה שנים, היה האדמו"ר ר' שמעון נתן נטע מלעלוב, טרם עלותו על כס האדמו"רות.
היה זה בערש"ק אחד בעת שגבאי ביהכ"נ המסור עסק להכין את ביהכ"נ לשבת, נכנס הרה"צ ר' יששכר דב בידרמאן שליט"א (כיום האדמו"ר מלעלוב – פיוטרקוב) מלווה באיש בעל פנים אצילות שזקנו ההדור יורד על פי מידותיו.
ר' יששכר דב ניגש לגבאי ואמר לו ":זה אחי, ר' שמעון נתן נטע, שהגיע עתה לגור בשכונה לאחר שהיה גר כמה שנים בארה"ב, והוא רוצה להתפלל איתכם, תראו לכבד אותו, הוא אדם חשוב".
הגבאי השיב: "אצלנו בברסלב אין כיבודים חוץ מעליית שישי. מדוע שלא ילך לביהכ"נ החסידי המרכזי "מאור חיים" של הרב ארנסטר?!". ענה לו ר' בערל: "אכן, לכן הוא רוצה לבוא דוקא לכאן, כדי שלא יכבדו אותו, אבל אני אומר לך שתראו לכבד אותו כפי האפשר". ואכן, מאז איווה לו ר' שמעון את בית הכנסת למשכן קבוע, עד עלותו לכהן באדמורו"ת תחת אביו.
אחד מחשובי המתפללים שמע פעם כמה מחסידי לעלוב מדברים אודות עניין זה, ולשאלת אחד מהם מדוע בחר להתפלל דוקא שם, ענהו איש שיחו, כי כאשר הציע את שאלתו לפני האדמו"ר השיב לו: "כי כאן כיבדו אותי כאיש פשוט, אף שנתנו לי בכל שבוע עליית שישי לא הרגשתי שמכבדים אותו כ"כ על היותי בנו של האדמו"ר מלעלוב…"
ר' שמעון לא שינה את מקום קביעתו גם בירח האיתנים. ביו"כ ניגשו אליו הגבאים וביקשו שיואיל לעבור לפני העמוד. ר' שמעון סירב בכל תוקף אך הגבאים לא הרפו והיו מבקשים ממנו בכל שנה מחדש, עד שבאחד מהשנים נעתר להם והתפלל לפני העמוד תפילת נעילה במתיקות ונעימות…
גם בחג שמחת תורה היה משתתף בתפילה ובהקפות והיה רוקד בכל הכוחות, כאשר מדי פעם היה צריך לצאת מהמקלט החנוק כדי לשאוף אויר…
פעם שאל הרה"ח ר' מרדכי אלעזר רובינשטיין את אחד ממקורביו ממתפללי בית הכנסת: "מי מדבר אצלכם בשבת?" אמר לו "כל פעם מישהו אחר" נענה אליו ר' מרדכי לוזער: "תודיע להם שצריך ליזהר איך שמדברים. כי יושב אצלכם אברך בשם שמעון בידרמן, שיודע ליקו"מ על הלשון!"… לשמע הדבר הפלאי הזה, שאל את ר' מרדכי לוזער: מהיכן אתה יודע? "מאיפה אני יודע, אתה שואל" ענהו בנועם שיחו, "הלא הוא היה מהחבורה שלנו עם ר' שמואל שפירא אצל ר' הירש לייב ליפל…"
מספר אחד המתפללים, כי לאחר פטירת אביו ור' שמעון הוכתר למלאות את מקומו, פגש בו פעם באתרא קדישא מירון וכאשר ניגש אליו לברכו בשלום נענה אליו ר' שמעון ואמר לו בלחש: "תראה איזה מפורסם עשו ממני…"
פעם, בעת שישב הרה"ח ר' שמחה גולשבסקי ולמד עם בנו, נתקשה בדברי תוס' שלא הצליח להזכר מקומו, כך ישב כרבע שעה כשהקושיא ממש טורדת את מנוחתו. בשולחן מעליו ישב ר' שמעון מלעלוב ואמר תהילים, ובראותו את ר' שמחה מצטער כל כך, ניגש אליו עם גמרא פתוחה ואומר לו: "האם התכוונת לתוס' הזה? בדיוק ראיתי את זה היום".
כעין זה היה פעם בעת שדיבר אחד מאנ"ש בסעודה שלישית והזכיר איזה פסוק מהנ"ך, ורצונו היתה לצטט את הלשון המדויק אך לא זכר את מקומו, שוב היה זה ר' שמעון שנחלץ לעזרתו, למרות שהיה מרבה להיות נחבא אל הכלים ומסתיר ברוב ענוותנותו את רוחב ידיעותיו בכל חלקי התוה"ק, הראה לו איה מקורו, כבדרך אגב כמי שלמד את זה רק עתה…
כן היה משתתף בעת שלמדו ברבים בספר ליקוטי מוהר"ן וסיפורי מעשיות ולפעמים אף היה מאיר הערות יקרות.
המצב כיום
לאחרונה התחדש שוב בית הכנסת במניין בליל שבת בהתלהבות ונעימות, כנאה לבית הכנסת הנקרא על שם הצדיק. ומכאן תצא הקריאה לאברכי אנ"ש אשר מתגוררים בשכונה, לבוא ולהתפלל יחד עם אנ"ש בביהכ"נ שבמקלט, ולטעום טעם מתיקות התפילה.
תודות למתפללי בית הכנסת מפתיחתו ועד היום כל אחד בשמו הטוב יבורך על עזרתם האדיבה בעריכת המאמר.
כדי ללמוד תורה, לא חייבים להיות 'מתמיד'; גם מי שרחוק עדיין מלהיות מתמיד, יכול לפתוח משניות ולגמוע בשקיקה כמה פרקים. כמו כן: כדי לשמור את העיניים, לא חייבים להיות 'קדוש אלוקי'; גם מי שרחוק עדיין מלהיות קדוש, ושקוע עמוק בהבלי העולם הזה, יכול גם הוא להוריד את העיניים ברחוב, ולזכות במצוות "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם". וכן הלאה בכל שאר תחומי היהדות. שכן, היהדות לא מוגבלת למצליחנים בלבד. אלא כל יהודי ויהודי יש לו גישה חופשית לכל האוצרות הרוחניות, וכל הרוצה יבוא וייטול.
אחד מטכסיסי היצר הרע, הוא: לתת לנו את ההרגשה שאנחנו לא שייכים לעבודת ה'. כך שגם כשיש לנו את האפשרות לחטוף דף גמרא או סימן שולחן ערוך; להוריד את העיניים ברחוב; להתפלל כמה מילים בכוונה ובמתיקות – אנו מוותרים על כך מרצון, מתוך מחשבה מוטעית: "הרי אני ממילא לא איזה צדיק גדול"…
אך רבינו הקדוש, מלמד אותנו ההיפך: גם אם אתה בכלל לא 'צדיק', מותר לך ללכת בדרכי הצדיקים. גם אם אתה ממש לא קדוש, מותר לך להתקדש. וגם אם אתה בטלן גדול, מותר לך להתענג על מתיקות התורה.
גם אם השתכנעת שאתה 'תרנגול הודו', מותר לך להתנהג כבן-מלך. וכמשל הנפלא שסיפר רבינו הקדוש:
"פעם אחת, נפל בן המלך לשיגעון שהוא עוף הנקרא 'הינדיק', וצריך לשבת ערום תחת השולחן ולגרור חתיכות לחם ועצמות כמו הינדיק. וכל הרופאים נואשו מלעזור לו ולרפאותו מזה, והמלך היה בצער גדול מזה.
עד שבא חכם אחד ואמר: אני מקבל על עצמי לרפאותו! והפשיט גם כן את עצמו ערום, וישב תחת השולחן אצל בן המלך, וגם כן גרר פירורים ועצמות. ושאלו בן המלך: מי אתה ומה אתה עושה פה? והשיב לו: ומה אתה עושה פה? אמר לו: אני הינדיק. אמר לו: אני גם כן הינדיק! וישבו שניהם יחד כך איזה זמן עד שנעשו רגילים זה עם זה.
ואז רמז החכם, והשליכו להם כתונת, ואמר החכם ההינדיק להבן מלך: אתה חושב שהינדיק אינו יכול לילך עם כתונת? יכולים להיות לבוש כתונת ואף על פי כן יהא הינדיק! ולבשו שניהם הכתונת. ואחר איזה זמן רמז והשליכו להם מכנסיים, ואמר לו גם כן: אתה חושב שעם מכנסיים לא יכולים להיות הינדיק?! עד שלבשו המכנסיים. וכן עם שאר הבגדים.
ואחר כך רמז והשליכו להם מאכלי אדם מהשולחן, ואמר לו: אתה חושב שאם אוכלים מאכלים טובים כבר לא נקראים הינדיק? אפשר לאכול ולהמשיך להיות הינדיק! ואכלו. ואחר כך אמר לו: אתה חושב שהינדיק מוכרח להיות דווקא תחת השולחן? יכולים להיות הינדיק ולהיות אצל השולחן! וכן התנהג עמו עד שריפא אותו לגמרי" (כוכבי אור, סיפורים נפלאים).
"והנמשל" – מסיים רבי אברהם ב"ר נחמן – "מובן למבינים". ונפרש מעט:
"כל ישראל בני מלכים הם" (משנה מסכת שבת פרק יד משנה ד). אך רבים מאתנו השתכנעו שהם "תרנגולי הודו"; בעלי חיים נטולי חשיבות, המתגוללים ברפש העולם הזה. ישנם אפילו כאלה שנוסעים בפועל להודו…
והתוצאה לא מאחרת לבוא: אנו מתפשטים ערומים, ויושבים תחת השולחן ומגררים עצמות… אנו מפסיקים להתלבש במלבושי כבוד של מצוות ומעשים טובים, ומוותרים על המאכלים הטעימים; לחמה של תורה.
אך הצדיק האמת, החכם הגדול, מתיישב אתנו תחת השולחן, ואומר לנו: וכי אם נפלת להיכן שנפלת, אסור לך כבר להתלבש במצוות ובמעשים טובים? וכי אם נדמה לך שאתה הינדיק אסור לך ליהנות מדף גמרא? וכי אם אינך צדיק גדול אסור לך לשפוך את לבך באמירת תהילים ובשיחה של התבודדות?
"ענה ואמר: אשרי מי שזוכה לאכול כמה פרקים משניות, ולשתות אחר כך איזה קפיטלאך תהילים, ולהתלבש באיזה מצוות" (שיחות הר"ן, כג). גם אם אתה מה שאתה: תאכל, תשתה, ותתלבש…
* * *
בריחתו של יעקב אבינו מלבן הארמי, הייתה גם היא בדרך שכזאת. הוא לא מרד בו בגלוי ועזב את ביתו, אלא גנב את ליבו. "ויגנוב יעקב את לב לבן הארמי, על בלי הגיד לו כי בורח הוא". שכן, יעקב ידע שאם יקלוט לבן שהוא מתכונן לברוח, הוא לא ייתן לו לעשות זאת לעולם.
ובכך לימד גם אותנו, צאצאיו, את הדרך להימלט מהיצר הרע: לא לספר לו על הבריחה! לא לספר לו בקול רעש גדול: אני מפסיק להיות הינדיק, אני נכנס לעבודת השם! שכן, אז הוא יפתה אותך שאתה בכלל לא יכול להיות עובד השם, ואתה תישאר הינדיק לעולם…
מה שהכי בטוח; לא לספר לו מאומה. להתחיל כבר עכשיו לחטוף תורה ותפילה ומעשים טובים, גם אם אתה עדיין נחשב בעיניך כתרנגול הודו…
"וגם סיפר מורנו הרב הצדיק רבי נתן, זכר צדיק לברכה, כי בעת שדיבר עמו אדוננו מורנו ורבנו, זכר צדיק וקדוש לברכה, ממערכת אליהו שהיה שם בעת היותו בארץ ישראל, אמר לו אדוננו מורנו ורבנו, זכר צדיק וקדוש לברכה, שאז, בעת עמידתו שם, נצטייר בעיניו מעמד אליהו שם להתפלל ולהתבודד שם. ובזה הלשון אמר לו: "ציירתי לעצמי איך שכאן עמד אליהו, והשיח את לבו לפני ה' יתברך". וסיפר מורנו הרב רבי נתן, זכר צדיק לברכה, שאז נתעורר ונתחדש ונתחזק ביותר לעסוק תמיד לפרש שיחתו לפני השם יתברך על כל דבר שחסר בעבודת השם יתברך, כי הבין אז מדבריו הקדושים האלו, שגם אליהו לא זכה למדרגתו, שלא טעם טעם-מיתה וקבורה, רק על ידי תפלה והתבודדות, כי הלא כבר אמר, אשר כל הצדיקים לא באו למדרגתם, רק על ידי התבודדות בתפלה ובקשה לפניו יתברך."
בפעם הקודמת למדנו על סיפור אחר שסיפר רבי נתן, שממנו הוא לקח את החיזוק הגדול תמיד להתעסק בתפלה ובהתבודדות. צריך להבין מה התחדש לרבי נתן כאן יותר ממה שהתחדש לו באותו סיפור. הרי כתוב כאן שבעקבות מאורע זה הוא התעורר והתחדש "ביותר" לעסוק תמיד בתפלה. למרות שהדברים הקודמים בערו בליבו בתבערת אש, כאן הוא למד דבר אחר.
אם נשים לב לפני כן, רבי נחמן החליט דווקא לדבר איתו על מערת אליהו. בהנחה הפשוטה, אם ידעו את המערה של אליהו מן הסתם ידעו גם עוד מקומות שאליהו דר בהם או שעשה בהם דברים אחרים. אמנם, דווקא במערה מתגלה אותו ציור של אליהו בתפלה. נחשוב לעצמנו לרגע: אולי אנחנו לא מבינים למה רבי נחמן חשב על ציור זה, אבל מה הוא מספר את זה לרבי נתן? אם נדקדק יותר נראה, שאותו ציור של אליהו מתבודד לא היה קיים לכשעצמו. כלומר – אם היית חושב על אליהו, לא היית חושב עליו מתבודד. רק במערה עולה ציור זה.
המערה היא המקום הכי מסוגר שאדם יכול להיות בו. "משכיל לדוד בהיותו במערה תפלה" (תהלים קמב). פסוק זה הוא הפסוק הראשון בפרק שכולו צעקות וקריאות לקב"ה ("קולי אל ה' אזעק קולי אל ה' אתחנן", "צרתי לפניו אגיד", "הבט ימין וראה ואין לי מכיר", "אין דורש לנפשי"). אף-על-פי שזה היה מיקומו הפיזי של דוד בעת אמירת המזמור, מכל מקום כל ספר תהלים שייך לכל אדם בכל מדרגה שהיא. מצב שכזה הוא בעצם הקדמה לתפלה של אדם ששרוי בצרה חס ושלום. זו בעצם אמירה ש"כעת אני עזוב לחלוטין, ואין לי שום נקודת משען, נותרתי לבדי לגמרי במערכה הזאת." את העניין הזה היה גם לדוד, והוא יכול להיות לכל אדם, ח"ו. אחרי המצב הזה הצרה מצטיירת בצורה היותר גדולה – עכשיו אני באמת מרגיש שהסיפור נגמר. אז נבהיר לעצמנו את שתי הנקודות שבמזמור. יש לנו מזמור מלא צעקה וזעקה מתוך צרות שמאיימות לכלות, אך לפני שמבארים את כל זה צריך להקדים דבר אחד: שאתה במערה. המערה נותנת לנו בשלב הראשון את מצב היחידות והבדידות, ואחרי זה הצרות הן כפשוטן – מכניסות את האדם למיצר דחוק מאד.
כאשר נחשוב על אליהו מצד עצמו, במישור הכללי המחשבה של כולם תהיה על קדושתו, מעשי קידוש ה' ומופתים רבים שלו, עלותו בסערה השמימה. כל זה אם אנחנו מדברים על נקודת התכלית – כלומר, בשורה התחתונה, מה יצא מאליהו. אבל במערה מתגלה ציור מיוחד במינו. ולמה הדברים מצוירים? כי אולי בידיעה הם קיימים, אבל בידיעה אנחנו רק תופסים את התכלית והסוף של הדברים. אכן זה היה דבר ידוע שאליהו התפלל והתבודד רבות, אבל לעצם הידיעה הזו לא היתה יוצאת התעוררות מרובה. רק כשמציירים את הדבר אפשר להגיע לנקודת ההתחזקות וההתעוררות, שבעז"ה בהמשך נבאר אותה.
גם אליהו, שבדרך כלל אנחנו חושבים עליו מצד התכלית אליה הוא הגיע, קדושתו הגדולה ומופתיו הרבים, גם הוא היה במערה. ורבי נחמן שידע בדיוק מה עבר על אליהו אומר לרבי נתן – אליהו היה מתבודד ומתפלל במערה. אחרי כל המעשים הנוראים (מלשון יראה) והאדירים שהוא עשה – כשתבחן את עצמו, הוא לבדו בלי שום דבר אחר, תדע: הוא פנה אל השם יתברך. גם הוא עמד חסר אונים, חסר ישועה, לפני ה', ו"השיח את לבו". מהי שיחה? המלבי"ם מבאר שהיא בעצם לומר את עצמך. עם חבר משוחחים. לא חידשתם אחד לשני יותר מדי דברים, ולכן גם לא צריך להתרכז עבורה, וגם עם כאב ראש שסותם לכם את אפיקי המחשבה תוכלו תמיד לשוחח. לא צריך לחשוב עבור כך – פשוט צריך לומר את עצמך. אותו דבר בהתבודדות – פשוט אומרים את מה שבלב. לא צריך לחשוב יותר מדי עבור כך. "לב יודע מרת נפשו" (משלי יד). הדברים שכואבים למערכת הנפש שלי, שהיא מערכת החיות המוחשת ביותר, ה'אני' שלכם שאותו אתם חשים בצורה הכי עמוקה, הלב יודע אותם. מערכת הלב יודעת את הדברים המרים שקורים לנפש. היא נמצאת בחיבור איתם, ובמצב טבעי הלב גם מושפע מאותם הדברים. כשמשיחים את הלב לא אומרים דברים שמצריכים מחשבה – בלי קשר לזה שאין שום דמיון בין לשוחח עם דעת מיושבת ועם דעת מבולבלת. גם במערכת הדעת לא צריך לחשוב מעבר למה שאני.
גם אליהו הנביא עמד כך. שח את כל אשר עם לבבו, בצורה הפשוטה ביותר. מה שרבי נתן למד מכך היה- כך היא הדרך. אין שום אדם שהיה גבור מבחינה של כוח, שיכל לעבור כל מה שהיה רוצה. גם החזק ביותר לא שאף את כוחו מעצמו. הוא בא רק אחרי עמידה של ענווה, וידיעה שאני לכשעצמי – חסר ישועה. הדרך בעבודת ה' חייבת להתחיל בכך שאני חסר קיום. משם יבואו חסדי ה', כפי התחנונים והבקשות מעומק הלב, והם אלו שיקיימו אותך. אבל מצד שני – נתבונן על אליהו אחרי שהוא הלך בדרך זו. לאיזו מדרגה גבוהה עלה – לא טעם טעם מיתה. המיתה היא קשה בגלל זוהמת הנחש שנמצאת בכל אדם ואדם מאז חטא הראשון, ולכן היא גם מרה מאד. במיתה החלק הזה נפרד מהאדם. אליהו לא היה צריך גם את זה. הוא היה נקי לחלוטין. אליהו הנביא – תוקף של קדושה ונסים מעל הטבע. בהחלט אפשר לומר עליו שהוא היה איש גיבור – גיבור במהותו, גיבור במעשיו. אבל גם כל הקיום החזק של אישיותו בא רק אחרי התבודדות ותפילה.
מחוץ למערה לא יכולת לצייר תמונה כזאת. יכולת אולי לדמיין, אבל ציור תמיד נכנס לתוך מציאות קיימת. בחוץ היית רואה את אליהו אחרי כל מה שהשם יתברך מקיים אותו; לא יכולת לראות "אותו" בפני עצמו. רק במערה, שם תוכל לצייר לעצמך איך היה אליהו במצב עצמי ומבודד זה.
ומזה התעורר רבי נתן ביותר. כל הכוח והגבורה, כל התוקף של הקדושה, כולם יכולים להיות בך, לא משנה כמה חסר כוח תהיה, כמה חסר ישועה תהיה. הפוך- אם תכיר בכך, דווקא משם תבוא הישועה, כשתבין שכל מה שאתה קיים זה עד שהשם יתברך מקיים אותך. "קוי ה' יחליפו כוח", כמו שאמרנו בעבר. את הנקודה הזאת חשוב לנו לדעת ולהוציא בפועל. זה לא משנה בכלל. חסד ה' ימצא לכל מי שיבקש אותו, באמת. רק צריך לקרוא לה' ורק אליו- לרצות אותו ולתפוס שהוא הישועה שלך, הוא המחיה אותך, "לולי ה' שהיה לנו אזי חיים בלעונו" (תהלים קכד) – היו אוכלים אותך חי. שם תגלה, כי קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת. קוראיו- רק צריך לקרוא.
אלה פקודי המשכן – משכן, משכן בבניינו ומשכן בחורבנו, בבחינת (במדבר כ"ד) מה טובו אהלך יעקב משכנותיך ישראל ודרשו רבותינו ז"ל: אפילו כשהם חרבים מגנים על ישראל. ובשביל זה הקימו את המשכן בכל פעם ופרקוהו בעצמם ונסעו עמו ממקום למקום במדבר חושך ואפילה מקום נחש שרף ועקרב וכו'. ואחר כך חזרו והקימוהו וכו'. להורות לדורות שאפילו כשהמשכן יהיה נפרק וחרוב יגן עליהם. ואם יקשרו רצונם תמיד בקדושת המשכן ובית המקדש וכליו, והכול בכוח הצדיקי אמת העוסקים בבנין המשכן בכל דור ודור כמו שכתוב בהתורה אזמרה וכו' (ליקוטי מוהר"ן א, תורה רפ"ב) על ידי זה יוכלו לעבור בשלום בכל המדבריות בכל מיני חושך וצלמוות, אפילו כשעוברים חס ושלום במקום נחש ושרף ועקרב וצימאון וכו', שבכל המקומות האלו בהכרח שיעבור בהם הרוצה לגשת אל הקודש. בפרט מי שנכשל כבר במה שנכשל ורוצה לשוב, שבהכרח שיעבור באלו המקומות בבחינת מה שאמר רבינו ז"ל על מאמר רבותינו ז"ל בהיינו דעאל וכו' (עיין בהתורה רציצא, ליקוטי מוהר"ן א, תורה כ"ז). ומכולם יצילנו ה' על ידי תוקף הרצון דקדושה שיזכה על ידי התקשרות לצדיקי אמת.
(ליקוטי הלכות, אורח חיים, ברכות השחר ה,מה)
אלה פקודי המשכן (לח,כא)
על כן חמל עלינו השם יתברך והקדים לנו רפואה למכה, וצוה לישראל לבנות את המשכן שיש בו כל הקדושות של הבית המקדש. ובזה הפליא חסדו עמנו, שלימד למשה להמשיך תיקון נפלא כזה שיהיה כוח להמשיך קדושת הבית המקדש גם ב[עת] הלכם במדבר שמם מקום נחש ושרף ועקרב וכו' ובזה המשיך תיקון לדורות שאפילו כשיחרב הבית המקדש בעונותינו יהיה לנו כוח להמשיך קדושת הבית המקדש על ידי בתי כנסיות ובתי מדרשות שאנו בונים בימי החורבן שהם בחינת מקדש מעט. כמו שכתוב כי הפיצותים בגוים וכו' ואהי להם למקדש מעט וכו'. כי עיקר הכוח להמשיך קדושת הבית המקדש על הבתי כנסת ובתי מדרש שאנו בונים בחוץ לארץ בימי החורבן הוא על ידי קדושת המשכן שהמשיך משה תיקון כזה להמשיך כל קדושת הבית המקדש במדבר, על ידי זה יש לנו כוח גם עתה להמשיך קדושת הבית המקדש אחר החורבן על ידי הבתי כנסת ובתי מדרש. ועל כן תיכף בשעת הקמת המשכן רמז על החורבן. כמו שכתוב אלה פקודי המשכן – משכן, שדרשו רבותינו ז"ל משכן בבניינו, משכן בחורבנו. כי עיקר הקמת המשכן היה בשביל זה כדי שיהיה כח לישראל להמשיך קדושת המשכן שהוא קדושת הבית המקדש גם אחר החורבן.
(שם, הלכות חול המועד, ד,יב)
אדני הקודש (לח,כז)
התומכי תורה, שמחזיקים תלמידי חכמים בממונם (ועל ידי זה התלמידי חכמים עוסקים בתורה ומחדשים הלכות), על כן הם בבחינת אדני המשכן, שכל המשכן הוקם עליהם, ושם, במשכן, נולדו ונתגלו כל הלכות התורה כמו שאמרו רבותינו ז"ל. ומחמת שעל ידי אלו ההלכות זוכים להתגלות אחדות הפשוט יתברך מתוך פעולות משתנות, וזה תלוי באהבה ואחדות שבין ישראל, ועל כן נצטוו בתרומת אדנים לתת מחצית השקל דווקא, להורות שכל אחד מישראל אין לו שלמות, כי אם על ידי חברו, כי צריכים שיכללו כולם זה בזה באהבה ואחדות גדול, עד שעל ידי זה יתגלה אחדותו הפשוט יתברך גם כן, שזה בחינת ההתגלות אלוקות שהיה במשכן. וזה בחינת העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט, בחינת ורש לא שמע גערה, בחינת ולא נכר שוע לפני דל, כי אי אפשר להיכלל באחדות הפשוט, כי אם על ידי ענווה וביטול, שלא יתפאר אחד על חברו חס ושלום, רק אדרבא כל אחד יבטל עצמו לגבי חברו. ומזה ראוי שילמדו עצמם העשירים שלא יתגאו לעולם במתנת ידם, אפילו כשנותנים הרבה ומחזיקים התלמידי חכמים בכל פרנסתם והצטרכותם, אף על פי כן לא יתגאו בזה על העניים חס ושלום, כי העושר והכבוד מלפניו יתברך, והשם יתברך מוריש ומעשיר, אדרבא ראוי להם להתבייש מאד, ולהתבטל לפני העניים מגדל החסדים שעשה עימהם השם יתברך שהשפיע להם עשירות כזו, שזוכים להחזיק התלמידי חכמים, וגם עדיין יש להם עושר רב בביתם, והעניים והדלים שהם גם כן אנשים כשרים כמותם, ואולי יש בהם טובים מהם ואין בביתם לחם ושמלה, ואינם זוכים להחזיק התלמידי חכמים. אך לו יתברך נתכנו עלילות וכל דרכיו והנהגותיו יתברך בודאי ישרים ותמימים, אבל על כל פנים צריכים להזהר שלא יתגאו ויתפארו בצדקתם על העניים, רק יהיו עמהם באחדות אחד באהבה גדולה, ועל ידי זה נתגלה אחדותו הפשוט יתברך, שזה עיקר תיקון הצדקה הנ"ל.
(אוצר היראה, צדקה פג; על פי: שם, חושן משפט, פריקה וטעינה ד,לו-לז)
הוקם המשכן (מ,יז)
צריך האדם העושה משא ומתן ומלאכות להרים ידו להשם ולשעבד כל מחשבתו ועשייתו ודיבורו להשם יתברך, בחינת: גול על ה' דרכך וכו', ולהאמין באמונה שלמה שאין האדם עושה כלל, רק שאנו מחויבים לעשות איזה עסק במשא ומתן ומלאכה, מחמת שכן רצונו יתברך, כי יש סודות וכוונות גדולות בכל עניני משא ומתן ומלאכות, כי מבררים בירורים וניצוצות קדושות על ידי המשא ומתן ומלאכות, כידוע, ובשביל זה לבד צריכים לעשות מעט משא ומתן או איזה מלאכה, כי כן רצונו יתברך, וכמאמר רבותינו ז"ל: טוב תורה עם דרך-ארץ. אבל באמת אין האדם עושה כלל, ואין הפרנסה נמשכת על ידי העשייה הגשמית כלל, כי אם אדרבא, עיקר הפרנסה נמשכת על ידי בטול הל"ט [=39] מלאכות, דהיינו על ידי הארת הרצון, שהוא בחינת קדושת שבת, דמנה מתברכין כל שתא יומין [=שממנה מתברכים כל ששת ימי החול]. וכשיודעים זאת באמת ובאמונה שלמה, על ידי זה ממשיכים הקדושה של שבת לששת ימי החל, ועל ידי זה מקדשים ששת ימי המעשה בקדושת שבת, ועל ידי זה מבררים ומזככים כל הל"ט מלאכות מזוהמת הנחש, מבחינת ל"ט קללות, וזוכין על ידי זה שיהיה כל הל"ט מלאכות בבחינת מלאכת המשכן, ואז הל"ט מלאכות הם בבחינת ט"ל אורות, בחינת הארת הרצון, בחינת טללי רצון, כי זוכים לקבל הארת הרצון משבת לששת ימי המעשה. ואזי כשזוכים לעשות כל המשא ומתן והמלאכות בבחינה זו, אזי אף על פי שעושה משא ומתן ומלאכה, אינו נחשב בשם עשייה כלל, רק בחינת המלאכה נעשית מאליה, כמו שכתוב במשכן: הוקם המשכן,תיעשה המנורה, וכן אצל בית המקדש נאמר: והבית בהיבנותו, כי כל מלאכת המשכן ובית המקדש הייתה נעשית מאליה, רק שהם היו מכוונים ברצונם לעשות המלאכה, והמלאכה הייתה עולה בידם מאליה. וזה בחינת: ששת ימים תעשה מלאכה ויום השביעי שבת, 'תעשה' דייקא, כי על-ידי שבת זוכים שתהיה המלאכה נעשית מאליה, כי עיקר הקיום של ששת ימי המעשה ושל כל המלאכות הנעשים בהם, הכל הוא רק על ידי שביתה ומנוחה של שבת, שהוא בחינת הארת הרצון שמאיר בשבת. ובבחינה זו צריך האדם לעשות כל המלאכות ומשא ומתן שלו שבששת ימי המעשה, היינו לידע ולהאמין באמת שהוא אינו עושה כלל, רק הכל בכוח השם, שעל זה הזהירה התורה שלא לומר חס ושלום כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה וכו', כי הידיים הם כלי המעשה של כל הל"ט מלאכות, ואי אפשר להידיים להמשיך הפרנסה על ידי הל"ט מלאכות, כי אם על ידי שמקבלים ומתברכים מבחינת הידיים שיש בים החכמה, שמשם עיקר הפרנסה, בבחינת פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון, כי שם מאיר הארת הרצון, שהוא בחינת קדושת שבת. וכשזוכים לזה, אזי באמת גם בששת ימי החול אין צריכים לעשות שום עובדה ושום מלאכה כלל, כי בזמן שישראל עושים רצונו של מקום מלאכתם נעשית על ידי אחרים, כמאמר רבותינו ז"ל, כי אז המלאכה נעשית ברצונו לבד, שהוא רוצה בהמלאכה, ואזי תכף נעשית על ידי אחרים, כמו שכתוב: ועמדו זרים ורעו צאנכם וכו'
(אוצר היראה, ממון ופרנסה יז; על פי: שם, הלכות שבת ג,ד-ז)
ויקם משה את המשכן (מ,יח)
אחד שאל למוהרנ"ת: מי גדול, הקטן שמקורב לצדיק, או הגדול שאינו מקורב? אמר לו: הלא בימי משה רבינו, עליו השלום, שאם אחד היה עושה דבר גדול להמשכן ולא הביאו למשה רבינו עליו השלום, בוודאי לא היה לו שום חשיבות כלל. אבל מי שעשה דבר קטן והביאו אל משה, בודאי היה חשוב מאוד. ואמר אז תורה ב, (בליקוטי מוהר"ן א) שדייקא משה יוכל להעלות שייפא בשייפא.
חודש שבט הוא לכאורה חודש רגיל בשנה. החודש האחד עשר, המספר אחת-עשרה. לכאורה – ללא שום משמעות מיוחדת.
וראש השנה לאילנות שחל בחודש הזה, איזה סוד טמון בו? איזה קשר יש לחג זה ולחודש שבט? מה בכלל טעמו של היום טוב הזה ש'ט"ו בשבט' שמו?
הבה ונביט מה כותב על כך רבי נתן, בחיבורו הגדול ליקוטי הלכות, המהווה מעין "טעמי המצוות" יחיד במינו. שם, בהלכות ערלה הלכה ג', פותח לנו רבי נתן צוהר אל סודם של דברים.
סודות תורה עליונים גלומים באחד עשר סממני הקטרת, הצרי, הצפורן, החלבנה וכו'; סודו של השבט האחד עשר יוסף הצדיק שירד למצרים לפני כל ישראל; אחת עשרה הברכות שברך משה רבינו את ישראל; ואחד עשר הארורים שאמר בדברי תוכחתו – כל אלה יחדיו מהווים – לדברי מוהרנ"ת – פעולות ותיקונים רוחניים, העושים גדולות ונצורות לתיקון חטא עץ הדעת בו חטא אדם הראשון.
יתר על כן, דברי הכתובים הקודמים לדברי תוכחתו של משה: אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר … בעשתי עשר חדש [-בחודש האחד-עשר] דיבר משה אל בני ישראל … אחרי הכותו את סיחון ואת עוג מלך הבשן… הואיל משה באר את התורה הזאת" קשורים אף הם עם כל אותם ראשי פרקים שנמנו כאן, שביסודם אינם אלא בבואה מתורת רבינו הקדוש בליקוטי מוהר"ן ב,ח, על מהותה של מצוות התוכחה, ואף אותה תורה שבליקוטי מוהר"ן עמוקה מני ים, כשבהמשכה נפתחים אשנבים לעולמות עליונים, לעולמם של צדיקים נוראים, שהם "בעלי כח גדול" ויכולים להתווכח עם הקב"ה כביכול ולהוכיח את ישראל בלי לקלקלם יותר על ידי תוכחתם, אלא להטיב ריחם בבחינת "נרדי נתן ריחו".
על תורה נפלאה וארוכה זו השתית מוהרנ"ת את דבריו על ט"ו בשבט, על החודש העשתי עשר, אחת עשרה יריעות עזים וכו', כפי שנבאר בזה.
בתורה זו המכונה "תקעו תוכחה", מדובר נכבדות על הדרך בה ניתן להוכיח את ישראל, מבלי להחלישם יותר על ידי התוכחה. אלא שאין הדרך פשוטה כלל, כי "אף על פי שתוכחה הוא דבר גדול, ומוטל על כל אחד מישראל להוכיח את חברו כשרואה בו שאינו מתנהג כשורה, כמו שכתוב (ויקרא י"ט) הוכח תוכיח את עמיתך, אף על פי כן, לאו כל אדם ראוי להוכיח, כמו שאמר רבי עקיבא (ערכין טז ע"ב): תמה אני אם יש בדור הזה מי שיכול להוכיח'. ואם רבי עקיבא אמר זאת בדורו, כל שכן בדור הזה של עכשיו. כי כשהמוכיח אינו ראוי להוכיח, אזי לא די שאינו מועיל בתוכחתו, אף גם הוא מבאיש ריח של הנשמות השומעים תוכחתו כי על ידי תוכחתו, הוא מעורר הריח רע של המעשים רעים ומדות רעות של האנשים שהוא מוכיחם, כמו כשמונח איזה דבר שיש לו ריח שאינו טוב, כל זמן שאין מזיזין אותו הדבר, אין מרגישין הריח רע, אבל כשמתחילין להזיז אותו הדבר, אזי מעוררין הריח רע"…
למותר הוא, כמובן, להסביר את הדברים היסודיים הללו שכל אדם חייב לדעת אותם, הן לגבי עצמו, הן לגבי אחרים. שכן, "כל מי שרוצה להוכיח אפילו את עצמו, צריך לדקדק מאד שלא יפיל את עצמו חס ושלום יותר על ידי תוכחתו, שלא יחליש את דעתו ונשמתו על ידי שיזכור את מעשיו הרעים, עד שיוכל ליפול לגמרי ח"ו. על כן, צריך לדקדק להטות כלפי חסד, לחפש למצוא בעצמו על כל פנים איזה נקודות טובות. והתוכחה תהיה בדרך חסד, לחזק את עצמו בהשם יתברך שיש אצלו חסד כזה, שגם כל מעשיו הרעים יכולים להתהפך לזכויות, אפילו אם הרבה לפשוע מאד מאד, ימים ושנים הרבה" (לקו"ה ציצית ה') ולכן "אין מי שיוכל להוכיח לא את עצמו ומכל שכן אחרים, כי אם כשיקשר עצמו לצדיקי הדור האמתיים, שהם בחינת משה, שיבולים להוכיח בקול התוכחה של משה".
הדברים נכוחים אפוא למבין. ובהמשך דברי רבינו ז"ל ישנו הסבר שלם, איך זוכים הצדיקים האמיתיים לקול תוכחה כזה שאינו מבאיש ריח השומעים.
לקול תוכחה כגון זה זוכה הצדיק, רק לאחר שהתפלל "תפילה בבחינת דין". כלומר, תפילה של טענות וויכוחים עם הקב"ה כביכול, כדוגמת תפילתו של פנחס, שעליו אמרו חז"ל בסנהדרין מ"ד: "ויעמוד פינחס ויפלל ותיעצר המגפה, ואמר ר' אלעזר: 'ויתפלל' לא נאמר, אלא 'ויפלל' – מלמד שעשה פלילות [-דין, רש"י] עם קונו. בא וחבטו (את זמרי בן סלוא וכזבי בת צור) לפני המקום, אמר לפניו: "רבש"ע! על אלו יפלו עשרים וארבע אלף מישראל?!
תפילה שכזאת – לא כל צדיק יכול להתפלל אותה, אלא צדיק שהוא "בעל כח גדול", הוא אשר יכול לחגור מתניו ולהתפלל תפילת דין. שכן, בתפילת דין, נאחזים הקליפות כדי לינוק מהקדושה שכל חיותם ממנה.
אותה תפילה שהיא בבחינת דין, היא אשר מביאה לו לצדיק "קול תוכחה". על ידה הוא מסוגל להוכיח את ישראל מבלי להבאיש את ריחם ח"ו. אך, אם באנו להסביר איך גורמת תפילה זו לאותו קול נעים, יארכו הדברים, שכן, לתפילה זו שרשרת של פעולות רוחניות (תיקונים), הקשורות אחת בחברתה, עד שהיא גורמת לקול התוכחה הנ"ל, כשכל פעולה ופעולה כרוכה בתורה שלימה, שאין כאן המקום להאריך בהם.
על כן, הבה נא ונשמע רק על הפעולה הראשונה, התיקון הראשון, שעושה תפילה בבחינת דין.
ובכן, יסוד גדול ישנו בתורת הקבלה: "חיל בלע ויקיאנו", כשהסטרא אחרא, הקליפות, בולעות "חיל" – דבר קדוש במיוחד, הרי אותו דבר קדוש נעמד להם בבית הבליעה, בגרון, ומוכרחים הם להקיאו החוצה יחד עם כל הקדושות שבלעו עד הנה, "עם עַצְמוּת החיות שלהם ממש".
הסטרא אחרא מטבעה תרה אחרי הקדושה, לינוק מעמה. כי אחרת לא תוכל הטומאה לחיות, וכל קיומה תלוי בניצוצות הקדושה שבלעה. הנה כי כן, מתערבת היא בכל דבר שבקדושה או חוטפת תפילות העולות למרום וכדומה, עד שלפעמים היא בולעת משהו קדוש במיוחד אותו אין היא מסוגלת לסבול בקרבה והיא נאלצת להקיאו החוצה, יחד עם ניצוצות רבים אחרים שבלעה מכבר.
יסוד נוסף יש בקבלה, שתפקידם של אחד עשר סממני הקטרת הוא לרדת לשפל המדריגות, אל הסטרא אחרא והקליפות, ולאסוף מהם את ניצוצות הקדושה שנפלו אליהם, מאז חטא אדם הראשון באכילת עץ הדעת.
לקיטת הניצוצות הזו – משמע מדברי מוהרנ"ת – נעשית בצורה של פתיון לסטרא אחרא, על ידי התווספות הסממן האחד עשר – החלבנה, לעשרת הסממנים האחרים. שכן, ידוע הוא ש"אין דבר שבקדושה פחות מעשרה", ואילו מה שנוסף על עשרה הרי זה כבר בתחום יניקת הקליפות, כאחד-עשר אלופי עשיו וסוד אחד-עשר יריעות העזים, כידוע ליודעי חן. כי על כן, נוספת החלבנה לעשרת הסממנים האחרים, כדי להשוות לכלל סממני הקטורת אופי של "אחד עשר", עם תבלין של ריח רע כזה של החלבנה, כדי שתרצה הסטרא אחרא לבלוע את סממני הקטורת כולם, הללו יעמדו לה בבית הבליעה, ויוציאו ממנה הקאות רבות…
ומכאן יחודו של חודש שבט, האחד עשר במספר, שאף בו נעשה אותו תיקון המאפיין דברים אחרים שמספרם אחת-עשרה, היורדים אל הקליפות ומוציאים מהם ניצוצות: "ועל כן, ראש השנה לאילנות הוא בשבט, שהוא החודש האחד-עשר. כי אז יכולין לברר ולתקן חטא אדם הראשון… ועל כן, אז הוא ראש השנה לאילנות, כי חטאו היה במין אילן, על כן, אז בשבט, בחודש האחד-עשר, אז זמן התיקון.
וזהו בחינת מה שהתחיל משה בתוכחתו (דברים א): אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר עד קדש ברנע, היינו, כשרוצים להחריב מדור הקליפות, שאז צריכין לעבור ולילך דרך הר שעיר כדי להוציא החיות משם. על כן, צריכים לזה בחינת 'אחד עשר יום' דהיינו, בחינת אחד עשר סמני הקטרת, שהיא בחינת תפילה בבחינת דין, שהיא עומדת בבית הבליעה שלו. ואזי, הסטרא אחרא צריך להוציא ולהקיא כל הקדושה שבלע, עד שמוכרח לנענע ולהוציא כל הקדושה לבר [-החוצה]. וזה ברנע – לשון הקאות שמוציא כיחה וניעה לבר ולחוץ"
וזה בחינת יוסף הצדיק, שהוא היה השבט האחד עשר, לפי סדר תולדות השבטים … בבחינת 'אסף אלקים את חרפתי' הנאמר ביוסף, שעל ידו נאספין ונתבטלין כל החרפות, שהם הקליפות, כי יוסף היה בעל כח גדול, כי כבש את יצרו ועמד בנסיון… ועל כן, ירד יוסף למצרים קודם לישראל כי הסטרא אחרא סברה שתבלע את יוסף ח"ו… ואזי, אדרבא על ידי שירד למצרים הוציא מהם כל הקדושות שבלעו על ידי חטא אדם הראשון ובירר כל הניצוצות ממצרים. ועל כן, עיקר הגאולה היה על ידי יוסף הצדיק, כמו שכתוב: פקוד יפקוד אלקים אתכם והעליתם את עצמותי וכו'.
מעתה יובן גם מדוע היה זה פנחס "שעשה פלילות עם קונו", ומדוע דווקא משבט שמעון יצא זמרי בן סלוא אשר חטא עם המדיינית כזבי בת צור. ולמה באמת לא נתברך שמעון על ידי משה רבינו בברכו את השבטים באחת-עשרה ברכותיו. כי שמעון הוא "תוקפא דדינא" [-תוקף, עצמת, הדין] ולכן נאחזו בשבטו הקליפות של תאוות ניאוף יותר מבאחרים, ומזרעו יצא זמרי זה שחטא.
את כל זה ראה משה רבינו ע"ה ולא רצה לא לברכו ולא לקללו "להורות, שהכנעת תוקף הדין של שמעון, דהיינו תאוות ניאוף, הוא על ידי בחינת אחת-עשרה, דהיינו, אחד-עשר סמני הקטרת, שהוא בחינת תפילה בבחינת דין של הבעל כח שהוא פנחס" שהיה מיוצאי חלציו של יוסף הצדיק שאף הוא תיקון זה עשה בעולם, לעשות דין, על ידי הבאת דיבת אחיו אל אביהם וכו' – הכל מאותה סיבה, כדי להכנס בבליעת הסטרא אחרא ולהוציא את ניצוצות הקדושה שבלעה מכבר.
וזה בחינת (ראש השנה א) 'ארבעה ראשי שנים הן' כי בכל ראש השנה אז התפילה בבחינת דין… וכן בכל הארבעה ראשי שנים שהם ימי דין… שמשתמשין עם זאת התפילה בארבעה ראשי שנים, כדי לברר הדעת דקדושה מן הקליפות, כדי לתקן ולהשלים הדעת הקדושה, שהוא בחינת ראש בחינת ראשי שנים כנ"ל".
מכאן שבראש השנה לאילנות, בחמשה עשר בשבט, יוצאים כמה וכמה ניצוצות קדושות, נשמות קדושות, מעומק הקליפות. ואם כן, כמה מסוגל הוא חודש שבט לחזור למוטב, לצאת ממעמקי העוונות, ולשוב להשם יתברך בעזרת ובהתקשרות לצדיק האמת, ה"בעל כח גדול", המתפלל עבורנו תפילה בבחינת דין.
ישמשו נא ימי חדש שבט עבורנו מעין ראש השנה, ויהיו מנוצלים היטב על ידינו, הודות להזדמנות המיוחדת הניתנת בהם, להיות מוקא ומוצא מן הקליפות, יחד עם כל אותן ניצוצות קדושות, נשמות ישראל וכדומה, שהיא מקיאה החוצה.
כיצד יתגלה לנו כי טוב ה', גם במצב השפל שלנו? את התשובה אומר הפסוק: "טוב ה' לקוויו, לנפש תדרשנו". הנפש צריכה לדרוש, לבקש את מה שאינו גלוי לעין. אלו שיקוו ולא יטעו אחרי הראיה השטחית הראשונית שנראה שאין מה לעשות, ויאמינו ברצון ה' בהם, יזכו גם לראות את טוב ה' עליהם, כשידרשו אותו באמת.
בפעם הקודמת למדנו על כך שבעצם כל אדם אמור להבין מדעתו שהקב"ה רוצה שהאדם יתפלל אליו, ועל הדבר הזה משה רבינו מוכיח את עם ישראל על כך שהם לא חשבו על זה, בגלל שהם "כפויי טובה" – הם רצו להצליח בכוחות עצמם. ההתבודדות אם כן, היא חשיבה פשוטה שצריכה להתחייב אצל כל אחד.
לכאורה תמוה הדבר. רבי נתן מביא מייד לאחר מכן את טענת "מקצת המהפכים את האמת" על כך שאדם פחות ונמוך לא מיועד לעבודה רוחנית גדולה כמו תפילה אישית לפני הקב"ה, ורק גדולי המעלה יכולים לעסוק בה. לכאורה, אנחנו מבינים שהטעות שלהם היא טעות, אבל החשיבה לא מופקעת לחלוטין. עצם המחשבה נכונה בדברים מסוימים בהם מצינו ש"לא כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול", וישנן הנהגות התלויות בדרגת האדם העושה אותן. אז הגם שלטעון את הטענה הזאת בנושא הזה זאת טעות גמורה, אבל אפשר להבין על כל פנים את הטעות.
מדוע, אם כן, נתבע עם ישראל על כך שהיה צריך לחשוב על התפילה לקב"ה מעצמו, מבלי שילמדו אותו את כל מהלך החשיבה שעומד מאחורי עניין ההתבודדות. זה כל כך פשוט – אומר להם משה רבינו – וכל הטעות שלכם נובעת מכפיות טובה גרידא. למה זה כל כך פשוט?
למעשה, יכולים להיות קשיים נוספים מלבד הקושי המחשבתי הזה. מסופר על רבי נחמן בשבחי הר"ן (ב, א) שהיה מתבודד כבר בילדותו חלק גדול מהיום: "וכמה פעמים היה, שהיה נופל בדעתו מחמת זה שראה שהוא מתפלל ומעתיר ומפציר כל כך שיתקרב לעבודת השם יתברך, ואין מסתכלין עליו כלל. ומחמת זה נפל לפעמים בדעתו, ולא היה מדבר עוד כל כך בינו לבין קונו איזה ימים. אחר כך נזכר בעצמו והתביש בעצמו על שהרהר אחר מדותיו יתברך, כי באמת בודאי השם יתברך חנון ורחום וכו' ובודאי הוא רוצה לקרבו וכו', וחזר ונתחזק בדעתו והתחיל שוב להעתיר ולדבר לפני השם יתברך כנזכר לעיל, וכן היה כמה פעמים." טעות זו יכולה לקרות אצל כל אחד כאשר עובר זמן והוא לא נענה. אצל אחד זה יתבטא בהפסקה מתפילה בכלל, ואצל השני זה יתבטא בחוסר רצון להתפלל ויאוש שמעורב עם התפילות שלו.
אלו מקצת הבעיות שיכולות להחליש את האדם שרוצה להתבודד. יכולות להיות עוד הרבה בעיות שימנעו אותו מתפילה אמיתית שלא מעורבת ביאוש. אם כן, למה עניין ההתבודדות הוא דבר כל כך פשוט עד שישנה תביעה על שלא חושבים על כך לבד?
* * *
מאחורי כל הבעיות הללו מסתתר מכנה משותף אחד. כמו שר' אלטר טפליקר זצ"ל (מלקט הספר) מדייק מהגמרא, הבעיה האמיתית שלנו היא ש"סוף דעתו" של הקב"ה לא ברורה לנו. כלומר, בוודאי שאם נחשוב על כך ברצינות נדע מה הוא רוצה מאיתנו. אבל הוא לא מודיע בפירוש, וכך נותר המקום למי שרוצה לטעות, לבוא ולטעות.
הקב"ה לא אמר לנו שאנחנו צריכים להתפלל אליו. הוא רק אמר: "מי יתן והיה לבבם זה ליראה אותי כל הימים". הוא אומר שזה בוודאי דבר קשה להישאר במדרגה כה גבוהה כשחוזרים לחיים הרגילים אחר מעמד הר סיני, עם כל הנסיונות שאינם פוסקים לרגע, ורק מתגברים בכל יום מחדש: "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום" (קידושין לא ע"ב). המסקנה גם היא ברורה, כמו שהגמרא ממשיכה: "ואלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו". אין אפשרות בכוחות אנושיים לכסות את כל הבעיות שיכולות לצוץ. אכן, "מי יתן והיה לבבם זה ליראה". זה לא דבר פשוט בכלל. אבל הקב"ה לא מודיע לנו בפירוש מה לעשות בעקבות כך. השאלה היא שאלה, אבל התשובה לא נאמרת.
אנחנו מרגישים שצריכה לבוא כאן תשובה. שאלה כזאת לא יכולה להישאר לא פתורה. מי יתן? מלמדת הגמרא, שאת המסקנה הזאת אנחנו כבר צריכים לעשות. כל מי שלא רוצה להטעות את עצמו במצב שלכאורה נשאר על פני הדברים לא פתור, צריך לחשוב למה באמת הקב"ה מתכוון. כשהוא יחשוב, הוא יגיע לפיתרון הנכון. אבל כשהוא לא יחשוב, כאן יכולות לבוא כל הבעיות.
אם ברור לאדם שאם הקב"ה מבקש ממנו לקיים דבר מסוים- אז זה אומר שחייבת להימצא דרך לקיים אותו; אם ברור לאדם שהקב"ה רוצה לקרב אותו, ולא נותן לו רשימה של ציוויים ומשאיר אותו לבד; ואם הוא רואה שאין שום כיוון הגיוני איך הוא יכול לקיים את מה שה' רוצה ממנו, כשהמרחק בינו לרצון ה' הוא מרחק שמים וארץ, הוא יגיע למסקנה אחת ברורה: שהקב"ה רוצה לעזור לו גם בדרך. כל חוסר בהירות על אחת מהידיעות הללו, יביא לרפיון בתפילה. אם יש רפיון בכך, כבר יכולות כל השאלות לבוא: וכי אני ראוי להתפלל לפני ה'? או, מי אומר שהקב"ה רוצה את התפילה שלי, אחרי הרבה פעמים שהתפללתי באמת ולא השתנה מאומה? אבל לאמיתם של דברים, אין כאן שאלות. זה לא אומר שהכל הפך להיות מובן, אבל ברור שהדרך מוכרחת להיות בתפילה.
בגלל שסוף דעתו של הקב"ה לא נאמרה לנו בפירוש, עובד היצר הרע בכל כוחותיו לבלבל אותנו מלהגיע למסקנה. "כי הבעל דבר (היצר הרע) מחליש מאד דעתו של כל אחד ואחד כאילו עליו לא כוונו רבותינו זכרונם לברכה (על חובת ההתבודדות) לפי עכירת מעשיו וקשיות ערפו וכו'. אבל באמת אינו כן; השם יתברך רוצה שנבין בעצמנו סוף דעתו שרצונו וחפצו שנבקש אותו תמיד" (השתפכות הנפש, פתיחה).
על זאת נסובה ההתחזקות העיקרית של האדם. לא להתבלבל לרגע ממה שה' רוצה ממנו. למרות שזה לא כתוב במפורש והקב"ה לא אומר שצריך לעשות כך, הברירות על כך חייבת להיות מוחלטת. דרך ההתחזקות תהיה, כאשר נברר ונאמין לעצמנו שה' רוצה בנו ובהתקרבות שלנו אליו, מכל מדרגה שלא נהיה בה. כשזה יהיה ברור לנו, נגיע למסקנה המתבקשת שה' יתן לנו לב ליראה אותו – כי שאלות לא יכולות להישאר לא פתורות. אם נישאר בשאלה כיצד נוכל מעומק שפלותנו לעלות מחדש ולהתקרב לה', ונישאר ללא תשובה, פירוש הדבר יהיה שהשאלה צודקת. אין באמת תשובה. האמונה ש"טוב ה' לכל" (תהלים קמה) תתעורר ותצעק לנו שלא יכול להיות כך לעולם. התשובה מוכרחת לבוא מה' – והיא בוודאי תגיע. אכן, כיצד יתגלה לנו כי טוב ה', גם במצב השפל שלנו? את התשובה אומר הפסוק: "טוב ה' לקוויו, לנפש תדרשנו" (איוב ג, כה). הנפש צריכה לדרוש, לבקש את מה שאינו גלוי לעין. אלו שיקוו ולא יטעו אחרי הראיה השטחית הראשונית שנראה שאין מה לעשות, ויאמינו ברצון ה' בהם, יזכו גם לראות את טוב ה' עליהם, כשידרשו אותו באמת.
"ימים יוצרו ולו אחד בהם" כותב דוד המלך בספר תהילים (פרק קל"ט פסוק ט"ז) ומבאר רש"י "הראהו ימים העתידים להבראות ולחלקו בורר אחד – את יום השבת, דבר אחר: זה יום הכפורים לסליחה".
יום אחד בשנה שהוא "יום שלו", של הקדוש ברוך הוא לבדו. יום שמעל לזמן, שבו בניו מתעלים ומתנקים מכל קשר לעולם החומר והבליו. פורשים מאכילה ושתיה, ממלאכה, ומכל תענוג, ועוסקים היום רק בתפילה ותשובה. וכשם שאנו "עולים למעלה" ביום הזה, הקדוש ברוך הוא מצידו "יורד למטה", ונושא בכנפיו טהרה וסליחה, כפרה ומחילה לכל החפצים להטהר, שכן "עצומו של יום – מכפר" עצם היום – מכפר! כמו שלמדו חז"ל מן הפסוק: " כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם" זהו חלקו של ה'. והמשך הפסוק הוא חלקנו: "מכל חטאותיכם לפני ה' תטהרו" (ויקרא ט"ז ל').
"ימים יוצרו".
הקדוש ברוך הוא יצר ימים רבים, ולכל אדם נתן את מספר ימיו עלי אדמות, לתקן ולהשלים את נשמתו, ולשוב עם כל ימיו מלא בטוב וקדוש אל המקום ממנו בא.
כל יום, עם השפע שלו, והעזרה משמיים שלו, מתאים בדיוק למה שכל אדם צריך לעשות ביום הזה, בחלק הקטן הזה מתפקידו ויעודו הגדול בימי חלדו.
כותב רבי נחמן (ליקוטי מוהר"ן תורה קע"ט): "כי כל יום ויום נמשך עליו שפע מלמעלה, וכשעושה בזה היום מצוות ומעשים טובים, אזי מחיה (את) היום וממשיך לו חיות ושפע רב מלמעלה. (שיומו מאיר ומלא טוב ותוכן). אך אם, חס ושלום, אינו עושה בו מצוות, אזי אינו יורד עליו שפע מלמעלה כי אם בצמצום גדול מאד רק כדי חיונו בצמצום (שהרי יום זה נברא על מנת לעשות רצונו יתברך ועל מנת כן משפיע בו ה' את שפעו, ואם אין מעשים ש"יכילו" את השפע הזה, אין לו על מה לחול ולבוא, והיום נמצא ריק וחסר שפע). וכשהוא נוטל זה היום ועושה בו, חס ושלום, רע, אזי מוריד ומיניק ומוצץ השפע המעט שיש בזה היום, עד שמוצץ גם עצם החיות שיש להיום בעצמו, מלבד השפע הבא מלמעלה דבר יום ביומו, כי כל יום הוא בריאה, ויש לו חיות עצמו מלבד השפע, והוא מוצץ גם חיות העצמי של היום, עד שנשארו הימים הללו פגרים מתים, כמו משל התנוק היונק משדי אימו, כל זמן שיש לה חלב, יונק החלב, וכשנפסק החלב, מוצץ דמה וחיותה ממש".
יכול אדם להגיע בערוב ימיו אל עולם האמת, ומאחריו "נגררים" אלפי "פגרים", ימיו שעברו בחושך, ובמקום שיבוא "מלא ימים" הוא מגיע ריק וחסר, ו"הרוגיו", הימים ש"הרג" ובזבז במו ידיו, באים למשפט כעדיו! וכן מבואר במדרש "כל יום שעובר על אדם ללא תורה ומעשים טובים – אינו נמנה בין ימיו" (בראשית רבה נ"ט ט', זוהר א' רכ"א) ומצד הקדושה להיפך (וזה פרוש "ואברהם זקן בא בימים" (בראשית כ"ד), שבא עם כל ימיו הקדושים והטהורים לפני בית דין של מעלה (לקוטי מוהר"ן ס' סעיף ב')).
והתקון לזה, מגלה רבי נחמן באותה תורה – תענית!
"כי מעלת התענית – שמעורר ומחיה מתים, היינו הימים שעברו בחושך"! ומוסיף "ויש להבינו בגשמיות, כי כשמתענה, נמצא אין לו חיות וכח מזה היום, מאחר שאינו אוכל ושותה בו, ואף על פי כן עובד את ה'. נמצא, שעובד השם בכח שיש לו מאתמול, כי בלא זה מאין לו כח? נמצא, שעובד היום בכח של אתמול, על כן מביא חיות באותו היום של אתמול (שנותן, כביכול, הצדקה לקיומו של יום אתמול, כי מכוחו עובד את ה' היום) ואחר-כך, כשמתענה עוד, ואזי אין מספיק לו כח של אתמול, כי כבר נחלש הגוף, ואז צריך להשתמש בכח של ימים הקודמים למפרע עוד. נמצא שמביא בכל פעם חיות והארה לימים הראשונים שנפלו ומתו, עד שאפשר להתענות כל-כך, שיצטרך להשתמש בכח של הימים שינק משדי אימו, ואזי מחיה ומאיר כל הימים".
נמצא, כביכול, שעלינו לצום בלי גבול, כמספר ימינו שעברו בחושך, כדי לשוב ולהחיות את העבר.
אמנם, גם משום כך, אכן עסקו הצדיקים בדורות הקדמונים בתעניות הרבה לזכוך גופם ונפשם, ואף הורו כן לאחרים, בפרט כתקון לחוטאים על פגמי נפשם. אולם משבא הבעל-שם טוב לעולם הורה שאין צורך עוד בדרך של תעניות וסגופים ואף רבי נחמן הסתייג מדרך זו בתור שיטה לתיקון הנפש. מהי, אם כן, העצה היעוצה לנו, שכוחותינו דלים ואין בכוחנו ואפשרותנו להתענות כל-כך?
ומגלה רבי נחמן, הלא יש יום ש"כולל" את כל הימים. שכבר אמרנו "ימים יוצרו" ו"לו", לקדוש ברוך הוא יש יום "אחד בהם", שהיום "יום שלו", יום שכלול מכולם.
"ימים יוצרו" – כל יום הוא יצירה בפני עצמו" כותב רבי נחמן "ולו אחד בהם" – זה יום הכפורים כמו שפרש רש"י שם – "שהוא תענית שמחיה כל הימים! כי יום הכפורים הוא כלליות כל הימים" והיום, שאנו מוסרים כל רצונותינו ומוותרים על כל מאווינו הגשמיים – לשם ה', מאיר "יומו של ה'" על ידי תעניתנו, בכל ימינו כולם, וחוזרים כולם להיות חיים, קיימים ושמחים…
וכמו שכותב שם רבי נחמן, שעל ידי תקון התענית, שאדם מענה את עצמו ומחיה ימיו המתים, זוכה גם לשמחה, כמו שכתוב (תהילים צ') "שמחנו כימות עניתנו" "עניתנו – לשון תענית, היינו שתהיה השמחה כימות התענית, כי כפי ימי התענית, כן מחיה הימים הראשונים במצוות ומעשים טובים שלו, וכן נבנה השמחה"…
מה הן חדשות הבוקר? ובכן החדשות הן, שהשם יתברך אוהב אותנו מאד מאד. זה חדש ישן. אבל כל יום, למען האמת, אנחנו מתקרבים עוד פסיעה ועוד פסיעה אל האהבה הנפלאה הזאת. הרי אנחנו יודעים שכדי לשמור על הבריאות צריכים להתעמל כל יום, לא לאכול מזון שמן מידי, למרות שהוא טעים כל כך, ולפעמים אפילו להקריב נוחות והנאות מסוימות. איך קוראים לזה? משמעת עצמית. למשל כאשר מישהו מכעיס או מעליב אותנו, יש לנו חשק לגנות אותו עד הסוף, דבר שמקנה לנו הרגשת עליונות ופירוק כעסים. בדרך כלל יותר קל לנו לזכור כל מה שרצינו בחיים ולא קיבלנו מאשר להתמקד בכוחות הנפש שהקדוש ברוך הוא השפיע לנו. כל כך הרבה כוחות נפש, והיצר הקטן הזה השוכן בחלל השמאלי של הלב שם כאלה מגברים חזקים להשמיע את זה חזק בלב שלנו: "אבל אתה רצית ולא קיבלת הרבה דברים". וכך הוא משכיח מאיתנו את הטוב ומחזק בנו את החולי הזה – לראות רע. אבל אנחנו חייבים לחסל את כל ההרגלים המגונים הללו! חייבים להיפטר מהשומנים האלה שרובצים לנו הלב וחוסמים את הזרימה.
יהודי קם בבוקר ומתבונן בבריאה. השמש זורחת, הטל על האדמה, הפרחים מתחילים לפרוח. צריך לזרום עם הבריאה, לצמוח עם הבריאה, זאת היא החירות האמיתית. אדם שקם בבוקר צריך לסלק ממנו את כל המחשבות של יום האתמול, את כל הכישלונות. חייבים להתחזק בזה – לראות טוב! למרות שיש בנו כוחות חזקים שמתנגדים לרצונות האלה, אנחנו חייבים להתחזק, אנחנו חייבים לרצות מאד להיות בריאים כדי להתקרב לגילוי האלוקות בעצמנו ובבריאה.
כשאדם פוקח את עיניו, הוא רואה כאלה נסים ונפלאות שהקדוש ברוך הוא עושה איתו ממש בכל עת, ערב ובקר וצהרים. אבל חייבים לפקוח את העיניים. נכון שקשה לאדם לצאת מההרגלים שלו, מדפוסי המחשבה הקבועים שלו, אבל כל מי שקיבל על עצמו את התרופה הזאת – לראות טוב, גילה ששכרו גדול עד מאד. כל פעם שאדם מתגבר על עצמו ויוצא מתוך התרדמה שלו, מהעין הרעה שיש לו על עצמו ועל כל העולם, הוא מתעלה מעל הנטיות הטבעיות שלו. באותו רגע הוא מתקרב אל מעל הטבע, אל השם יתברך, הטוב והמיטיב, שעינו טובה עלינו תמיד.
הקדוש ברוך הוא נתן לעמו ישראל את תורתו הקדושה, את תרופת החיים הנפלאה שיש בה את כל הסגולות ואת כל הרפואות, כמו שאומר הכתוב: "רפאות תהי לשרך ושיקוי לעצמותיך", "פיקודי ה' ישרים משמחי לב". הקדוש ברוך הוא נתן לנו ספר תרופות, תרופות אמיתיות לכל הדורות ממש. גם היום, גם ברגע זה, התורה מדברת לכל נשמה ונשמה, לכל אחד ואחד. ומה התורה הקדושה מלמדת אותנו? להכיר טובה מהרגע שבו אנו פוקחים את עינינו בבוקר. המילים הראשונות שיהודי אומר כשהוא קם בבוקר זה תודה – "מודה אני לפניך". ועוד התורה מלמדת אותנו לסלוח ולמחול לכל אלה שפוגעים בנו, כך הרי אנו מסיימים כל יום לפני שאנחנו הולכים לישון, ואומרים: "הריני מוחל לכל מי שהכעיס והקניט אותי או שחטא כנגדי". מתחילים את היום עם לב נקי וגומרים עם לב נקי. בלי עין רעה. רק עם תודה, עם סליחה ומחילה.
התורה היא כולה עין טובה, על כל אחד ואחד מאיתנו ועל העולם כולו.
אומר האור החיים הקדוש: אילו היו בני אדם יודעים וטועמים את הנעימות של התורה הנפלאה שהקדוש ברוך הוא נתן לנו, היו פשוט הולכים אחריה כמשתגעים מרוב העונג הנפלא והעצום שיש בה". כשיהודי קם בבוקר ומברך: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, ברוך אתה ה' נותן התורה", טוב שיעצור לרגע, שישאל את עצמו: "שמת לב מה אמרת עכשיו? אתה נבחר. הקדוש ברוך הוא בחר בך מכל העמים. אתה נכבד מאד בעיני ה' בורא העולם, יוצר אור ובורא חושך. אותו אחד שברא את כל הבריאה הנפלאה והעצומה הזאת, הוא בעצמו מסתכל עליך באופן פרטי ובחר בך לתת לך את ביתו היקרה, את התורה הקדושה. האם אתה יודע איזה זכות נפלה בידך?"
"למה זה ידלקו אחריה", שואל ה"חזון איש", "בכל מדינה ומדינה ובכל דור ודור"? למה רודפים אחרי התורה? ספר דומם, מונח בארון, למה זה כל כך מפריע לכל אותם רבבות רבבות שונאים שנלחמו נגד התורה? "אין זה כי אם אות על מעוז תוכניתה וסגולת פעולתה על ליבות בני אדם, אשר ילבב את איש הלבב לראות את המראה הגדול הזה, לדעת ישראל ותורתו, והיא שעמדה להם בכל צרתם ועוניים, ותהי להם התורה לשלל לחיותם כיום הזה". אפילו הגויים, אפילו הכופרים שבכל דור, עצם העובדה שהם כל כך רודפים את התורה ואת לומדיה, זה בעצמו מוכיח כאלף עדים כי התורה היא דבר חי וקיים, שפועל בעולם, והיא היא מקור חיותם ותקוותם של כל נשמות ישראל. ועוד מאמר של ה"חזון איש", הצדיק הנפלא הזה: "ידיעת התורה- אין זה פשוטה של סוגיה בחיי אדם, כי הלא אמרו: "אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליה". התורה איננה דבר פשוט, מסביר ה"חזון איש", בשביל לזכות בה צריך למות. ומהי המיתה הזאת? זה התענוג הנפלא ביותר שיכול להיות, זוהי הנטייה מפשוטן של החיים לעומקם, לתוך תוכם של החיים. להמית את השטחיות ולהתחיל לחיות בצורה פנימית. זוהי התורה. להיכנס לעומק הדברים, להתבונן. לעצור לפני כל פעולה ולשאול את עצמי: "למה אני עושה את זה? מה אני רוצה?"
למה קשה לעשות את זה? כי זה דורש עבודת המידות. המידות הרעות של האדם עומדות מולו ומונעות ממנו להתקדם ולחיות מתוך התבוננות. ככל שהאדם מרבה בשבירת מידותיו הרעות הוא מרבה חיים וממית את היצר הרע. זהו העיקרון הבסיסי של קבלת התורה – בראש ובראשונה תיקון המידות. תיקון המידות הוא הכלי אשר בתוכו אנחנו יוצקים את האור הנפלא של התורה הקדושה. את התורה צריכים לקבל בנקיות, להכין מקום נקי לבת המלך המופלאה. צריך לקבל אותה בכבוד. כל עוד לא הכנו מקום ראוי לתורה הקדושה בתוך הלב, אז התורה עדיין בגלות, עדיין לא נמצאת בהיכל שלה.
כותב האור החיים הקדוש על הפסוק: "אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי"- "…אשר בזה הראה את האהבה והחיבה, שכל זה עשה בשבילנו, הרעיש את כל הבריאה, איבד אומה אחת בשבילנו, וכמה יתלהב האדם באהבת הבורא אשר הפליא חסדו אלינו כל כך, עד שאמר לנו: ראו חיבתי אליכם כרחם אב על בנים, כשאפילו מדרך כף רגלכם חסתי עליו ונשאתי אתכם על כנפי נשרים". כמה התפארות מתפאר השם יתברך עימנו בכל יום ויום, בכל תנועה, אפילו בתנועה קטנה של הפחות בישראל הקדוש ברוך הוא מתפאר בו. מכל שכן כשעושה איזו מצווה. מי יכול לתאר לעצמו את גודל ההתפארות שהקדוש ברוך הוא מתפאר בכל יהודי, "ישראל אשר בך אתפאר". כמו אבא שיש לו בן שעשועים והוא מתחיל לדבר, איזה תענוג יש לאביו לשמוע אותו, איזו שמחה. "תראו איזה בן יש לי, הוא יודע קצת לפטפט". כך הקדוש ברוך הוא מתפאר בנו.
מי יכול לתאר לעצמו את גודל האהבה שהקדוש ברוך הוא אוהב אותנו. זהו היסוד הראשון שיהודי צריך ללמוד, ועם זה צריך ללכת כל החיים. הנביא ירמיהו אומר בשם ה': "כה אמר ה': זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך". מה פירוש "כלולותיך"? מתון תורה הוא חתונה עם הקדוש ברוך הוא. כל אחד מאיתנו עמד שם ואמר "נעשה ונשמע", עד שמרוב תשוקה ודבקות אל ה' פרחה נשמתו. מי יכול לתאר את הדבקות הנפלאה שהייתה לעם ישראל בעמדם לפני הר סיני לקבל את החמדה הגנוזה. זהו מעמד כזה נפלא, "קול גדול ולא יסף", זהו קול גדול שלא יגמר לעולם, ועל כן אנחנו מברכים בכל יום "אשר בחר בנו מכל העמים, ברוך אתה ה' נותן התורה", נותן – בלשון הווה, כי אנחנו מקבלים את התורה בכל יום ממש, ואנחנו נבחרים בכל יום להיות בנים לבורא העולם.
'איך הוא מעיז?! איך הוא לא מתבייש?! באיזו זכות הוא מגיש רשימה ארוכה כזאת של בקשות מופלגות?!'
הוא היה תלמיד סורר, המורה שלו כבר שָׂבַע ממנו מרורות לרוב. כפוי טובה היה בצורה איומה; ככל שהיטיבו עמו, כן גברה חוצפתו לשלם רעה תחת טובה; השחית, הזיק, ציער, קילקל. בכל יום השכים עם סידרת תעלולים חדשים שהסבו נזקים איומים ועוגמת נפש שלא יתורו. הוא הלך מדחי אל דחי והתרחק ממורו ורבו ומן הדרך הטובה שהורה לו.
על אף הכל לא ניתק הרב את הקשר עימו, מפעם לפעם שלח לו תזכורות: 'לפחות תצטער קצת על המצב בו הינך נתון; לפחות תביע איזשהו רצון לעזוב את הדרך שבחרת לך' – היה אומר לו, אך הדברים נפלו על אוזניים ערלות.
לילה אחד חלף ליד בית רבו, לרגע התעורר בלבו הירהור תשובה; הוא התגעגע לימים הטובים בהם שהה במחיצת רבו ונהנה מזיו חכמתו. מליבו נעקרה אנחה כבושה: 'אוי, הלוואי והייתי זוכה להיטיב דרכי ולשוב להיות תלמיד הגון'.
הוא פונה ועולה בגרם המדרגות ונוקש בדלת: "מורי ורבי, עשיתי כרצונך, הבעתי רצון מסויים להשתנות. עתה בבקשה אני רוצה שבזכות הרצון הזה: א. תתקן את הנזקים שהזקתי עד היום; ב. תנקה אותי מכל אשמה; ג.שתתן לי סיוע נדיב לעתיד; ד. תחלק לכל הניזוקים מענקים ופיצויים – מכספך"…
תגידו, יש גבול לחוצפה?!
* * *
האם לא כך אנחנו נראים בתפילתנו אחרי ספירת העומר?! בסך בכל 'טרחנו' להביע במילים ספורות את רצוננו לקבל את התורה מחדש, זוהי הרי מהותה של ה'ספירה' בה אנו מתגעגעים וכמו סופרים את הימים עד להגעת היום המיוחל של קבלת התורה.
אך הרי קדמו לימי הספירה ימים רבים בהם הכעסנו וקילקלנו כל כך הרבה! מי יכול לשער את החורבן הנוראי שגרמנו למעלה! "כשמוציא עבירה מכח אל הפועל ח"ו, הרי הוא מאבד עצמו ומאבד עולם מלא, כי בכל עבירה ח"ו פוגמין בכלליות העולמות ובכלליות השמות הקדושים רחמנא לצלן"! (לקוטי עצות, תשובה כ).
ואף על פי כן אנחנו מתייצבים בעוז ומבקשים: "שבזכות ספירת העומר שספרתי היום, יתוקן מה שפגמתי… ואטהר ואתקדש בקדושה של מעלה"…
וזה עוד לא מספיק… "ועל ידי זה יושפע שפע רב בכל העולמות [!!!]… ולתקן את נפשותינו ורוחותינו ונשמותינו מכל סיג ופגם [!!!]" – לא פחות ולא יותר.
למה? באיזו זכות? – בגלל שהבענו רצון בן כמה מילים?!
* * *
כאן אנו לומדים על כוחו המופלא והבלתי נתפס של רצון קדוש, זהו אחד הגילויים המופלאים ביותר שגילה רבינו הקדוש: רצון של יהודי בוקע רקיעים, משנה סדרי בראשית – אפילו כשמצידו אין הוא יכול לפעול כראוי, אבל עצם העובדה שהוא בא ורוצה להיטהר – פותח צינורות שפע מלמעלה.
"בא ליטהר – מסיייעים אותו" (שבת קד ע"א), זהו המפתח הנפלא לתיקונם של כל הבאים לשוב אל ה' – ואפילו מן המקומות הרחוקים ביותר, "כי הרצון עולה על הכל, ומשבר ומבטל ומבער כל הקשיוּת והעקמימוּת שבלב והבלבולים" (לקוטי הלכות, פסח ט-ד).
בכח הרצון לשוב בתשובה, ניתן להתגבר על הכל, כיוון שהרצון נובע ממקום כה גבוה עד ששום פגם לא יכול לקלקל ולפגום בו (שם ערב ג-ו).
* * *
עומר השׂעורים הינו מאכל בהמה, זהו רמז למדרגה השפלה והנמוכה בה נמצא האדם בעת התרחקותו מן התורה, כאשר הוא נמשך לעשות מעשה בהמה ממש.
ואז העיקר הוא להשתוקק לכסוף ולהתגעגע לשוב!
זו הרי מצוות ה'ספירה' – להשתוקק ולהתגעגע מתי כבר נגיע ליום שבו ניטהר מאותו 'עומר שעורים' ונזכה לקבלת התורה.
זו איננה משאלת לב סתמית; ברצון הזה אצור כוח עצום ונפלא שמטהר את הנפש באופן בלתי מושג; "על ידי הכסופין דקדושה – שמשתוקקין וכוספין להשם יתברך כל ימי הספירה", אומר רבי נתן, "נטהרין בשלמות מטומאת מצרים [!!!] וזוכין אחר-כך לבחינת קבלת התורה בשבועות".
מה גרוע יותר, חטא בשוגג או במזיד? לכאורה אין כאן אפילו שאלה, המזיד עובר עבירה חמורה פי כמה, כי זהו מרד גלוי במלכו של עולם; בעוד שהשוגג רק נכשל מחוסר שימת לב ומהעדר מחשבה. אולם לאמתו של דבר, יש צד בשוגג שגרוע יותר מאשר המזיד.
חסד עשה הקדוש ברוך הוא עם האדם וברא מצפון בלבו, אלה הן הרגשות פנימיות דקות שאמורות לחוש תמיד כשמשהו אינו כשורה. המצפון הזה מייסר ומלקה את הלב כאשר הוא מתכחש לאמת או עושה דבר עבירה חלילה; הוא תובע וזועק חמס כאשר האדם פונה אל הצד הרע.
ככל שהאדם זך יותר, כן מצפונו נקי יותר והוא מטה את האדם לדרך הטוב. מצפונו ממלא את לבו ברגשי אשם וחרטה כאשר הימרה את פי בוראו, הוא מתמלא בושה על העבר ומבקש סליחה בלב מר. המצפון הוא אם כן מסייע חזק לשוב בתשובה שתלויה בחרטה על העבר שלא היה כראוי.
כאשר האדם עובר עבירה במזיד מפני שתאוותו גברה עליו והוא נגרר כבהמה אחר פיתוי יצרו, אזי נזעקים כל מצפוני הלב, הם מייסרים ומכים אותו בשוטי אש, תובעים ממנו על מה ולמה עשה את הרעה הזאת, ואזי רבים סיכוייו שאכן יחזור וישוב, ואם ישכיל – הוא גם יגדור גדרים שלא ייכשל עוד.
לעומת זאת, כאשר האדם נכשל בשוגג, הרי כל המצפונים הללו רדומים; הוא חוזר ועושה את המעשה מבלי לחוש מאומה, וככל שמתרגל לכך, כן פוחתת ערנותו.
אם אנחנו דנים מצד חומרת המעשה – ודאי שהמזיד חמור יותר, אך אם נחשוב מי עלול יותר שלא לשוב בתשובה, הרי השוגג מצוי בסכנה זו פי כמה; הוא יכול להישאר בשפל מדרגתו כל ימי חייו, מבלי להרהר אפילו פעם אחת בתשובה!
* * *
התורה הקדושה מספרת על שני אויבים מרים, עמם התמודד יעקב אבינו. לבן הארמי ועשו הרשע. אלו הם שני כוחות רע שבלב האדם. עשו האדמוני מגלם את 'רתיחת הדמים' בה מתנסה האדם בתאוות רעות שגורמות לו לעבור במזיד על התורה. לעומתו לבן, מסמל את אותן עבירות שבאות בהיסח הדעת ובשוגג.
כלפי חוץ נדמה שעשו הוא הרוע המאיים יותר; הוא בא בגלוי להרוג ולרצוח. לעומתו לבן, בא כדואג ורחמן; הוא מפרנס ואוהב את הילדים, אך כולנו יודעים שלבן הוא זה ש"ביקש לעקור את הכל". מול רוצח גלוי, קל יותר להלחם מאשר מול אויב סמוי.
טומאה זו שמקורה בלבן הארמי – אומר רבי נתן – גורמת לאדם 'להיות כבד', להתהלך בעצלות וברפיון-ידיים; היא מפילה תרדמה וחוסר רצון, גורמת לאדם להסיח דעת ולשכוח מי ומה הוא. בעורמה ובתחבולה זו היא גוזלת את מיטב אוצרותיו של האדם, פי כמה מאשר הטומאה הגלויה גוזלת ממנו.
נתאר לעצמנו, קם לו אדם בבוקר. לפתע ניצב לו השטן ומתחיל להסית אותו למשהו אסור חלילה. השטן יודע שהוא מהווה סכנה לאדם המחפש מפלט, אך התמנון המפלצתי הזה מנסה ללופתו בזרועותיו הארסיות. מנגד, האדם גם הוא מחפש דרכים להימלט, בורח כל עוד נשמתו באפו, זועק ומתפלל, ועושה כל אשר בידו שלא להיכשל.
לעומת זאת, הנה הוא קם בבוקר. הוא לא רואה שטן ולא נחש. יש לו סתם איזה מצב-רוח מדוכדך. הוא קצת ירוד. מין טמטום כזה שורה עליו. חושיו רדומים. הוא לא חש שהוא נתון במאבק מר ביותר, אבל בו בזמן גוזלים ממנו את אוצרותיו היקרים ביותר:
הנה הוא כבר הפסיד ברכות השחר, תפילת שחרית גם כן עברה חטופה וחסרת כונה, הוא מפסיד שעות של אמונה ושמחת המצוות, הוא מפסיד ומפסיד מבלי להרגיש כלום – והגרוע מכל, הוא אפילו לא חוזר על כך בתשובה, מצפונו שקט, אין לו הרגשה של עבירה.
* * *
יעקב אבינו קם ובורח מביתו של לבן!
הוא מלמד אותנו לדורות, לשים עין פקוחה על כל אותם אויבים סמויים שעובדים כאילו יחד אתנו ונראים כה אמינים; ללמוד לזהות אותם ולהיזהר ולברוח מהם.
פרשה זו מלמדת אותנו לפחד מאותם שגגות וטמטומי לב, לא פחות מאשר תבערת העבירות הגלויות – ואפילו אולי יותר; להתפלל ולבקש להינצל מהם, ולא לתת להיסח הדעת לעשוק אותנו.
ככל שנשים לב להישמר מאותם אויבים סמויים, כך נקבל את הסיוע העליון לשמירה מעולה.
הוא הצטנף בפינת חדר המדרגות. מן הקומה העליונה נשמעו זעקות אימים. זה הוא, אין ספק, זה קולו של השכן ההדור מהקומה שלמעלה…
לא מתאים לו למנהל הנכבד, שמדבר תמיד לפי כל כללי הנימוס, להישמע כך…
שומעים בבירור את שעטת פסיעותיו, לפתע הוא מתגלה בפתח ביתו כל 'הדרתו'; הוא רץ כאשר שערו פרוע, בגדיו מרושלים, רגלו הימנית תחובה במקצת בנעל בית שמאלית, ואילו השנייה יחפה לגמרי…
לבו של השכן מלמטה מפרפר: מה קרה לשכן המכובד, אולי השתבש אצלו משהו במוח?
פתאום מתבהרת התמונה – – – על זרועו מוטל שמוט ילד מדמם – –– נראה שהוא מחוסר הכרה – – –
***
הקפידה על כל כללי הלבוש וההידור נדחקים הצידה כאשר מדובר בשאלת חיים! זה מובן, זה פשוט, מי שנוהג אחרת הינו חסר-לב או חסר-דעה. מי שמוצא לעצמו זמן להתייפות או למצוא חן בזמן שכזה – נסתרה בינתו; הוא אינו מבין את חומרת המצב.
***
"בערב פורים", סיפר פעם רבי נתן, "צעקתי אל השם: 'הצילני מקליפת המן עמלק' – כאילו המן-עמלק עומד עלי עם גרזן" (אבניה ברזל נב-יג) – – –
זו לא היתה סתם תחושה, רבי נתן הבין את המצב לאשורו; הוא ידע שיש לו עסק עם ראש הצוררים ואויבו המר ביותר של האדם, וכפי שהוא עצמו כותב (בליקוטי הלכות, תפילין ז-ז):
"זוהי מלחמת עמלק שבכל דור. עמלק הוא זוהמת הנחש שכלול מכל הרעות, כלל כל הגלויות, והוא מעולם 'רצועה מרדות לישראל', כי בכל דור ודור הוא אורב על הכלל ועל הפרט, כל יום; כי הוא השטן – הוא המסית ויצר הרע – הוא מלאך המות".
וכך משתפך רבי נתן גם בתפילותיו הטהורות (ליקוטי תפילות ח"ב לז): "עתה כל חיותנו ותקוותנו לצאת מגלותנו בגוף ונפש, הוא רק על ידי תוקף הנס הזה של פורים"!
המלחמה האמורה, אם כן, אינה עניין של מה בכך; זוהי שאלת חיים ממש, לא רק החיים הרוחניים שלנו, אלא גם החיים החומריים שלנו, זאת מכיוון ש"אין מיתה בלא חטא; ואין יסורים בלא עוון" (שבת נה ע"א).
בימי הפורים עומדת שאלת פקוח נפש גורלית ומנסרת בחלל: מי ינצח במערכה הנוראה שבה תלויים חיינו וחיי בני ביתנו וחיי הכלל כולו!!!
חכמינו הקדושים ציידו אותנו בכלי נשק מובחרים ביותר, אלו הם מצוות היום: ריבוי השמחה, התפילות מעומק הלב, וכמובן קריאת המגילה, משלוח מנות ומתנות לאביונים וסעודת פורים.
אך מה רבה אטימות הלב אותה החדיר בנו עמלק בעצמו: הוא המציא תחבולה אכזרית שתפתה גדולים וקטנים – להתעסק שעות רבות בקישוטי משלוחי מנות ובתפאורת תחפושות. אנשים נשים וטף מוגיעים את מוחם איך להרשים ולמצוא חן…
זאת בשעה ששאלת חיים קריטית מרחפת עלינו.
רוח השטות הזו עוברת כל גבול. מי שמוח לו בקודקודו, היה צריך להשליך ביום קדוש זה כל עיסוק אחר ולהתרכז אך ורק בדרכי ההצלה מהאויב הנוראי עמלק, ובודאי בודאי שלא להתעסק עם התחנחנות חיצונית חולפת.
ימים אלו מסוגלים ביותר לתפילה. שערי רחמים פתוחים. "החודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה". החודש כולו מסוגל לניסים ולישועות. לא לחינם יצא מרדכי בימים ההם לרחובה של עיר וזעק זעקה גדולה ומרה, בכך ביקש ללמדנו לדורות, שזוהי העצה הטובה ביותר נגד עמלק: לצעוק אל השם בחוזקה.
חז"ל מספרים לנו גם, שתפילתם וזעקתם של הילדים בימים ההן, היא שקרעה את גזר הדין, "עד שעלתה שוועתם למרום ושמע הקב"ה קול בכייתם" (אסתר רבה ט-ד).
גם תפילתן של הנשים הכריעה את הכף לטובה; אסתר המלכה היא שעמדה ובכתה והתחננה בתפילותיה הזכות, ועוררה את כל ישראל לתפילה (ראה ליקוטי הלכות, נחלות ד-טז) – ובכך הביאה להצלה המופלאה.
הדברים מלמדים אותנו גם כיום על האחריות הכבדה המונחת על אנשים נשים וטף בימי הפורים. הבה נזכור את גודלה של שעה זו. בל נשכח את כוחנו האמיתי.
אם נשליך את ההשתעבדות לחן החיצוני, ונרצה לזכות בחיים אמיתיים – יכול נוכל בעזרת השם. עלינו רק לאחוז בכלי הקרב בלי להרפות. לרצות ולהתגעגע, לכסוף להתפלל, לשמוח ולרקוד. לא להסיח את הדעת ולא להיחלש, כי אז מובטחים אנו שכמו היהודים בימים ההם נראה גם אנו נפלאות.
שלום וברכה וכט"ס אל מע"כ אהובי ידידי הנעלה המשתוקק וכוסף לעבודת השי"ת האמת ר' … נ"י אשר זהו העיקר, וזהו כל ענין הספירה שמשתוקקין ומתגעגעין עוד יום אחד לקבלת התורה, "נאנטער א טאג ציא קבלת התורה", (=קרובים יותר ביום לקבלת התורה), כאומר: מתי! מתי! ונזכה לקדושת יום החמישים הקדוש זמן מתן תורתינו, שאז נזכה להיות אדם, כי עד אז אנחנו כמו בהמה.
וזהו עומר שעורים בחי' מאכל בהמה וזה בחי' אהי' בחי' תשובה "אהי'" אני רוצה להיות, "אנא זמין למהוי" אני מכין עצמי להיות אדם ע"י התורה הק' שמקבלין בשבועות שאז מקריבין חיטה (בגימט' כב – כ"ב אותיות התורה) מאכל אדם, והתורה היא בכל זמן ובכל אדם וכל שנה נעשים התיקונים בכלל (היינו אצל כלל ישראל) ובפרט (אצל כל אדם בפרט) שבימי הפסח הוא התעוררות מלמעלה על האדם לקרוא אותו לצאת מטומאותיו ולהתקרב להשי"ת בזה שמראין לו התנוצצות אלקות (כמו שמראין לתינוק דבר יקר ותיכף לוקחין ממנו כדי שישתוקק ויכסוף לזה).
ואח"כ לוקחין ההתנוצצות מלמעלה והוא צריך בעצמו לחפש ולטרוח בהשתוקקות שלו להתנוצצות הקדושה שזהו ענין הספירה שסופר הספירה בפיו שיזכור שהימים ספורים וכל יום הוא חשבון גדול שיש לו בזה העולם מה לעשות ולעבוד בו השי"ת העיקר בכיסופיו והשתוקקותיו להתקרב להשי"ת שזהו העיקר. אבל אין להספיק א"ע בזה לבד, וגם צריך שידבר השתוקקותיו וכיסופיו בפיו ממש שזהו ענין ההתבודדות לכסוף להשי"ת שזה העיקר, שזהו ענין ההתבודדות לכסוף להשי"ת ולדבר הכיסופין בפה מלא וזהו ענין הספירה בפה מלא שמצטער ומתגעגע ומשתוקק מאד להטהר ולהתקדש.
וכמו שאנו מבקשים בהרבש"ע שאומרים אחר ספירה לספור וכו' כדי לטהר מזוהמתם וכו' ובזכות ספירת העומר וכו' ואטהר ואתקדש וכו' לתקן נר"נ מכל סיג ופגם לטהרינו ולקדשינו בקדושתך העליונה שזהו קדושת התורה הק', שהעיקר הוא תורה שבנסתר שזכו לזה הצדיקים האמיתים בחי' משה, כמו משה כמו רשב"י ע"ה ורבינו הק' ושאר צדיקים האמיתים יחידי הדורות, ואנחנו צריכים להתקשר בהם באהבה והתקשרות וכסופין והשתוקקות לקדושתם הנורא והכל באהבה והתקשרות וכסופין והשתוקקותינו ודיבור בפה בהתבודדות ובקשה להשי"ת ובזה בעצמו נתקדש ונטהר ומקבל ע"ע מרחוק מקדושתם העליונה עליו, כל א' כפי מדרגתו וכפי כיסופיו והשתוקקותיו וכפי האתערותא דלתתא שלו וכפי התחזקותו מבלי ליפול בדעתו שרואה שעובר עליו ימים ושנים ומשתוקק ומתגעגע ועדין הוא רחוק כמו שהוא רחוק ורוב העולם שרחוקים מהשי"ת הוא רק מזה, מהנפילה בדעתו.
כי הכל חפצים ליראה את שמך, אבל אין להם כח ההמתנה להמתין ולחכות ימים ושנים עד שיזכה לזה, אבל מי שהולך בדרך זה להשתוקק ולכסוף כל ימיו בבחי' ספירה מתי אזכה לקדושתי הראוי לי ומתבייש בזה שהוא רחוק עדיין ואינו מניח מקומו ומצפה ומשתוקק, ובין כך עוזר השי"ת שחוטפין איזה קדושה והתנוצצות בחי' שבועות קבלת התורה כפי מדרגתו, ואח"כ כוסף ומשתוקק הלאה וכן עד יומו האחרון, סוף כל סוף יזכה לאחרית טוב לנצח אכי"ר.
וזה בחי' אם בחוקתי תלכו פירוש רש"י על מנת שתהיו עמלים בתורה היינו לילך עם התורה, וללמוד תורה, ובפרט תורת הצדיק האמת שהוא נסתר, התורה שלעתיד, ולילך עמה להשתוקק לקיימה ולבקש ע"ז בהתבודדות ותפילה, ולעשות כל העבודות עמה הן העבודות שבקדושה והן העבודות שבחול הן אכילה ושתיה וכו' הכל יהא רק עפ"י התורה הזאת (וזהו כל ענין התורה הראשונה שאנחנו מדפיסים עם הפירושים שזהו בחי' תורה בעיון) עי"ז ונתתי גשמיכם בעיתם וכו' וכו' היינו נזכה לכל הברכות והיעודים הן בעוה"ז והן בעוה"ב אכי"ר.
"שבועות, העיקר דאס אוף זיין דיא נאכט" (=העיקר להיות ערים בלילה) ולומר הליל שבועות שאומרים בשמחה כמו על חתונה כמובא בזוהר שאומרים אז, ולקבל היו"ט קודש נורא הזה בשמחה והשתוקקות וקבלה בלב לקיים התורה ולעמול בה כפי היכולת.
בימים אלו, חל יום פטירתו של גאון עוזנו ורוח אפינו, מורנו רבי נתן, תלמידו הנאמן של רבנו הקדוש. על כן נתון אל לבנו לספר שבחיו ותהילותיו בפינו, למען נזכה לדבקה בדרכו הקדושה ולהיכלל בלבו הגדול, שהוא הלב של העולם המתגעגע והמשתוקק אל המעיין בהשתוקקות אין סוף.
רבנו הקדוש הפליג בשבחו של רבי נתן ואמר: "צריכים אתם להחזיק לו טובה, שלולא הוא – לא היה נשאר ממני אפילו דף אחד" (א בלעטעל שמות). וכאן הבן שואל, הרי גם לפני התקרבות רבי נתן, היו מתלמידי רבנו שכתבו את תורותיו הקדושות, כגון רבי אברהם פטרבורגר, ועוד. וכן, הלא יש כמה וכמה תורות בכתב יד רבנו בעצמו, ואם כן, מדוע התבטא רבנו שלולא רבי נתן לא היה נשאר ממנו מאומה?!
ועוד יש לתמוה, תמיהה גדולה ועצומה: מדוע מזמן הבעל שם טוב הקדוש לא שמענו על אדם שהיה נרדף ונרמס עד עפר כמו רבי נתן? שהרי מה לא עוללו לו? העלילו עליו עלילות נוראות, הוציאו נגדו צו גירוש מהעיר ברסלב לכמה שנים, החרימו את כתביו והשליכהו לבית הכלא, כפושע נקלה. היו רוגמים את ביתו באבנים ואף אותו, בלכתו ברחוב. ובאחד ממכתביו הוא מספר: ״הלכתי למקווה וב״ה חזרתי בחיים ולא הרגוני…" (לא פעם היו מתנגדים משליכים בגדיו לתנור הבוער בבית המרחץ) ועוד הגדילו לעשות והתירו את דמו, והוציאו כרוזים שמותר להרוג אותו ואת הנלווים אליו, ומי שיעשה זאת יקיים מצווה גדולה (ידוע שלמעלה ממניין מחסידי ברסלב נהרגו בגלל דביקותם ברבנו באותם ימים, ומוהרנ״ת אמר על כך: האם לא כדאי להיהרג בשביל רבנו?)
וכל כך למה? מדוע? הרי אף אחד מתלמידיו הקדושים של רבנו לא נרדף אפילו חלק מרבבה ממנו, ומדוע הוא סבל כ"כ מהתנגדות? אלא שבאמת, לשתי השאלות ישנה תשובה אחת. כי אמנם היו לרבנו תלמידים קדושים ונוראים שהתעלו במדרגתם למעלה ממלאכי השרת. אבל לאחר הסתלקותו של רבנו, לא השיג אף אחד בדעתו שרבנו הוא המנהיג היחידי של עם ישראל עד ביאת משיח. לכן התנהגו כמנהיגים בפני עצמם כמקובל בכל החצרות החסידיות שאחרי פטירת הרבי ישנם ״ממשיכים״. ותלמידיהם של אותם גדולי תלמידי רבנו כבר לא נסעו לאומן לראש השנה.
אחד היה רבי נתן, שידע בידיעה ברורה וחזקה שרבנו הקדוש חי בתוכנו עד ביאת גואל ועד בכלל, אדרבה, לאחר הסתלקותו הוא מצוי אתנו יותר (וככוחו אז כן כוחו עתה ויותר ויותר) והוא משיג כל פעם השגות חדשות ונפלאות שאין להם קץ וסוף, שעל ידם יש תקווה לגרוע שבגרועים שאין גרוע אחריו.
יחיד היה רבי נתן. רק הוא השיג שכל דיבור של רבנו, כמו דבוריו על גודל מעלת הראש השנה שלו וכו' הן לדורי דורות ולנצח נצחים.
וכל ימיו היה מתיירא שלא יכשל חלילה בפרסום של שקר, כמסופר, שבחג השבועות הנקרא 'שבועות הגדול' הגיעו אליו שמונים מחסידי ברסלב, (שזה היה כל חסידות ברסלב) ורבי נתן דיבר דיבורים נלהבים ממעיינו של רבו, ומגדלותו וכוחו הנצחי, ואז היה נוכח שם רבי שמעון מקרימנטשוק משמש רבנו שבא מארץ ישראל, והוא התפעל עד עמקי נפשו מדבוריו הנשגבים, אמר ליושבים לצדו: ״אני הרי מבין בצדיקים, שהלא, עזבתי את כל צדיקי הדור והתקרבתי לרבנו בהיותו בן שלוש עשרה בלבד, ובכן, אומר אני לכם, שהיום רבי נתן הוא צדיק הדור…״ ויהי כשמוע רבי נתן את הדברים שנלחשו, הרים קולו בזעקה גדולה ועצומה: ״אני יודע שאני לא הרבי! אני יודע שאני לא הרבי!״…
ובזעקה הנוראה הזאת, מתמצית גדולתו של מוהרנ״ת, אשר כל כספו ותשוקתו כל ימיו היו אך ורק לדבר אחד, לגלות ולפרסם בעולם את תוקף גדולת רבו עתה, עתה ממש. כי באמת לאמיתו רבנו לא הסתלק מאתנו, אלא חי וקיים עמנו ואצלנו (וראה בליקוטי הלכות שלוחין ה' נפלאות מזה).
ועל זה התכוון רבנו שצריכים אנו להחזיק טובה לרבי נתן, כי בלעדיו אפילו אם היו ספרי רבנו בעולם והיו לומדים בהם, היה זה כלימוד שאר ספרי חסידות שאין בהם משום התקשרות לצדיק עצמו, אלא לימוד ספריו בלבד.
ועוד, כי בלי האמונה שרבנו חי וקיים ממש (לא בגופו, כי אם בנשמתו למעלה מהמקום והזמן, ובפרט במקום ציונו הקדוש) יש סכנה גדולה, כי אפשר לומר בספריו הקדושים פירושים עקומים ומשובשים, כגון לפרש חס ושלום ש'צדיק הדור' הוא מישהו אחר זולת רבנו, ושאר טעויות שמנסה הבע״ד להכניס בעולם (כי כאשר ראה שלא עלה בידו להילחם עם לבוש 'מתנגד', התחכם ביותר להסתיר ולהעלים את גדולתו של רבינו הק' להרחיק ממנו את בני האדם בדמות של ״חסיד ברסלב״, כי אין סוף לתככיו ונכליו).
והמתנה הגדולה והעצומה שנתן לנו רבי נתן לדורי דורות, היא את הידיעה שרבנו בעצמו נמצא עמנו, על כיסאו לא ישב זר ולא ינחלו עוד אחרים את כבודו, כמו שכותב באיגרותיו הקדושות שוב ושוב:
״אך כוחו של זקן דקדושה גדול מאוד, הוא התחיל וגמר, יתחיל ויגמור״ (עלים לתרופה של״ג)
״הוא רבנו, הוא מורנו בעולם הזה, בעולם הבא, לנצח…״ (שם ע״ג)
״איך שהוא, איך שהוא, יש ויש כוח לדברי אדוננו מורנו ורבנו הנחל נובע מקור חכמה זכר צדיק וקדוש לברכה, לעורר ולחיות ולשמח גם אותך, וגם גרועים אלפים ורבי רבבות פעמים ממך ר״ל, כי גדולת כוחו של זקן דקדושה סבא דסבין שאנו חוסים בו, שאין חקר…״ (שע״ט)
* * *
ואין לומר: הלא העיקר הוא קיום עצות הצדיק, למה נפקא מינה מי הוא צדיק דורנו?
כי בליקוטי הלכותיו הקדושות מבאר מוהרנ״ת שהתורה של הצדיק היא רק הכלי שעל ידה יכולים להתקשר אליו עצמו, והתורה שלו היא כמו הגוף, אבל העיקר הוא הנשמה דהיינו האמונה והסמיכה על נשמת הצדיק, כי ״כל מי שסמוך יותר על כוח הצדיק, שיש לו כוח אמיתי כפי סמיכתו באמת, כן הצדיק סומך אותו ביותר, כי בוודאי יש שינויים רבים בין בני אדם בעניין הסיוע דלעילא״ (שם)
* * *
על כן שוב אין להפליא מדוע נורו כל חיצי ההתנגדות והרדיפות דווקא לעברו של רבי נתן, כי ידע הבע״ד שכל עוד שרבי נתן חי וקיים ומשמיע דבריו, נחשב הדבר שרבנו חי וקיים, אדרבא, היה נוח לו לבעל דבר שרבי נתן יהיה אדמו״ר בפני עצמו ואז חלילה תפסק השראתו הקדושה של רבנו בעולם.
אבל רבי נתן בתוקף גבורתו ואמיתת לבו ומסירות נפשו עבור ישראל עם קדוש, לחם כל ימיו אך ורק כדי לגלות שכוחו של רבנו לא נפסק, והוא מאיר בעולם עד ביאת משיח צדקנו, ולא נטל לעצמו שום גדולה כלל, ועל זה חרק הבע״ד שיניו עליו…
* * *
על כן, כל מי שמבקש את ישועת נפשו באמת, לצאת מגלות התאוות והמידות הרעות ולהדבק בה' באמת לאמתו, יחוס על נפשו וילך בעקבותיו של רבי נתן, ייכלל בלבו הגדול, באהבת נפשו הנצחית לרבנו הקדוש, יסמוך על כוחו הגדול של רבנו שיכול לתקן אפילו את הנשמה הפגומה והמקולקלת ביותר ולקרבה אל ה'. ילמד בספריו הקדושים, ויספר לפניו את כל העובר עליו, כאשר בחיים חיותו ממש (כי התפשטות נשמת הצדיק היא בכל העולם ובפרט במקום ציונו הקדוש באומן) ואז בוודאי רבנו יאיר לו את הדרך, איך לצאת מכל המלכודות שנלכד בהם ולשוב אליו יתברך באמת, אמן.
זו תקופה ארוכה שעצב פנימי שורה עליו, אין לו שמחת חיים, הרצונות והשאיפות כמעט כבויים, בקושי סוחב הוא את משא חייו, אין לו טעם בקיום המצוות, התפילות יבשות, הלימודים כמעט בעל כרחו, העוונות שנכשל בהם כמו רודפים אחריו בכל רגע ומאשימים אותו על רשעותו וצביעותו, עצבות חשכות וטמטום הלב מקיפים אותו מכל צד.
הוא תמה בלבו: על מה עשה ה' ככה, לדחות אבן אחר הנופל, למה מפילים עליו מלמעלה עצבות שכזו שהורסת בקרבו כל חלקה טובה וכל רצון לשוב ולהתחדש!?
*
הגלות, בכלל ובפרט, נתפסת בעיני בני אדם כמציאות שכל כולה רוע, אב המגלה את בנו מעל שולחנו ומגרשו מביתו הרי שהסובבים יפרשו זאת כנטישה ושנאה מיאוס וגיעול, אבל בוראנו יתברך האב הרחמן מעיד בתורתו הקדושה: "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים" (ויקרא כו, מד) בכל משך הגלות הוא שוהה אתנו ומשגיח עלינו, ואדרבה, שם בגלות נפעלים דרכי רחמיו יתברך בפלאי פלאות וברחמים עצומים, פי כמה מאשר בזמני גילוי רגילים. שם נפעלת הנהגה שתביא לכך שהירידה תתגלה כתכלית העליה, וכפי שמבואר בהרחבה בדברי מוהרנ"ת (ראה בליקוטי הלכות ברכת הריח ד-מה, ועוד הרבה).
אחת הגלויות הקשות בה מתנסה האדם היא: העצבות! אין זו רק הרגשה טבעית הנובעת מן הריחוק, אלא היא מציאות של 'גלות', מפילים את האדם לחושך של עצבות. כאשר חטא אדם הראשון ונתגרש מגן עדן, נתקלל "בעצבון תאכלנה", זהו הגלות והגירוש בעצמו, כי על כן במקומו של הקב"ה ובקרבתו אין מציאות של עצבות, "עוז וחדוה במקומו", והעצבות היא עצם הריחוק. וכך מלמדנו מוהרנ"ת: "הכלל, שעיקר כל הגלויות, שעיקרם גלות הנפש כידוע, העיקר הוא העצבות שמתגבר בכל פעם על נפש הישראלי, ובפרט כל זמן שלא נזדכך עדיין שמתגרה בו הבעל דבר מאד, ועיקר התגרותו הוא בענין העצבות" (ליקוטי הלכות, הודאה ו, יד).
העצבות היא שורש כל החטאים, זוהי עיקר נשיכת הנחש הקדמוני בבואו להסית (ליקו"מ קפט), ומן העצבות נמשכים כל העבירות, ולכן – מוסיף שם מוהרנ"ת – כשבאים לשוב על החטאים שגרמו את הגלות, לא די בכך שרק ישובו וישמחו מעתה במצוות, אלא צריך לעשות 'תשובת המשקל', ולהפוך את העצבות עצמה לסיבת שמחה ביתר שאת. וכפי שרבינו הקדוש גילה (ליקו"מ ח"ב כ"ג), שלא די לשמוח בלבד, אלא שצריך לחטוף את היגון ולהכניסו בעל כרחו לתוך השמחה עד שהיגון ייהפך לגורם שמחה. במקומות אחדים מרחיב מוהרנ"ת בדוגמאות כיצד משתמשים ביגון כסיבה לשמחה, כך לדוגמא הוא כותב: "שיאמר בלבו: אף על פי שאני רחוק כל כך מהשם יתברך, אף על פי כן אני מזרע ישראל ולא עשני גוי ואני זוכה בכל יום לקיים כמה מצוות ציצית ותפילין וכמה ברכות ודיבורים קדושים בתפילה ובתורה שאני זוכה לומר בכל יום ויום, ואדרבא, זהו עיקר שמחתי, שמרוחק כמוני יזכה גם כן להניח תפילין בכל יום שהם כתרי דמלכא" (ליקוטי הלכות, פריה ורביה ג, א).
כאשר היגון הופך לסיבת שמחה, הרי תיקנו את החטא והפגם בשרשו, והשתמשו בכוחו של היצר הרע כדי להמליך ולגלות את השי"ת, והיא שגם גורמת למחילת העוון והפיכתו לזכות (ראה שם בהמשך דבריו).
*
בכך מבאר מוהרנ"ת (ליקוטי הלכות, הודאה ו, נא) את דברי הזוהר הקדוש על הנאמר בתחילת פרשתנו "ויחי יעקב בארץ מצרים", שאותם שבע עשרה שנה היו עיקר ימי חייו שחי בשמחה ונחת. והדבר מפליא: כשהיה יושב בארץ ישראל לא ישב בשלוה, ודווקא בארץ מצרים שהיא מקום טמא ואז התחיל גלות מצרים ישב בשלוה?
אלא שכל עבודת האבות בכלל, ושל יעקב אבינו בפרט, היו לגלות את האמונה הקדושה בעולם. רק זו היתה שמחתם וחיותם. כמובן שמצד עצמם הגיעו לתכלית השלמות והשמחה בה', אך הם התייגעו להנחיל את השמחה הזאת גם בלב כל אחד מתולדותיהם לדורות עולם, עד שגם מי שפגם קלקל והשחית חלילה יוכל לחזור ולשמוח בה' ולהאמין בנקודות הטובות שבו ולשוב להתקרב אליו יתברך על ידי שיהפוך את הריחוק לסיבת שמחה גדולה יותר, ובכך לצאת מגלותו הרוחנית והגשמית. וכיון שכדי לתקן זאת, בהכרח שייכנסו לגלות ועצבות חשוכה ושם יהפכו את היגון לשמחה, על כן שמח וחי יעקב דווקא בבואו לגלות מצרים. הוא הבין וידע שדווקא מהמקום השפל הזה יבוא התיקון, דווקא השמחה במקום זה תתקן את כל קלקולי הדורות, כשיתגברו משם לשמוח ולייקר את הטוב שאף על פי כן זכינו לחטוף, והוא הכין לנו את הדרך לכך ואת ההסתכלות הנכונה על מהות גלות העצבות ומה ייעשה בה.
מעתה מתחילים ימי השובבי"ם הקדושים, ימי התיקון לפגמי הקדושה שבאים מעצבות (ראה בהרחבה בליקוטי הלכות פו"ר ה"ג), וכהקדמה לכך אנו קוראים את פרשת 'ויחי,' ללמדנו, שלעצבות – שהיא הגלות הנמשכת בעקבות החטאים המרים והנוראים ה"י – יש שליחות נפלאה לתיקון. כאשר מתגברת על האדם עצבות בעקבות נפילה חלילה, עליו לזכור ולדעת, שכאן טמון מטמון נפלא שלא יסולא בפז: מושיטים לו משמים אפשרות תיקון עצומה כאשר ישתמש בעצבות בחשבון הפוך, שאדרבה, 'אם אכן כן, שהוא כל כך שפל ובזוי, הלא בוודאי ראוי לו לשמוח בלי גבול', ובכך יתקן בשרשו את החטא ויהפכנו לזכות.
נשים לב, נבין ונדע את מהות הרמזים הנשלחים אלינו מלמעלה, נגילה ונשמחה בו ביתר שאת, ונתקן הכל עדי נזכה לגאולה שלימה.
זה אך הסתיימו ימי ספירת העומר. הקולות, הזעקות, השוועות, שהדהדו מדי ערב בערבו, בבתי הכנסת של חסידי ברסלב, פסקו באחת.
– – – ואטהר ואתקדש בקדושה של מעלה – – – ולתקן את נפשותינו ורוחותנו ונשמותינו מכל סיג ופגם – – – אח, אילו לילות זהב היו אלה לקטן ולגדול, שזכה להיכלל במקהלה השמימית הלזו; ולוא רק להקשיב לה ברתת ובזיע!
למה? מדוע כה נזעקו הכל, לילה לילה, לאחר תפילת ערבית, ומה זה כי לפתע, עם פרוס חג השבועות, שקטו כל הזועקים? – משמע, משהו התרחש בנשמותיהם במשך ימי הספירה; משמע גם, שבחג השבועות השיגו איזו מטרה נפלאה.
מה התרחש? מה הושג? – אם אמרנו נספרה כמו, אילו התרחשויות רוחניות עצומות התרחשו מפסח עד שבועות, כפי שמתאר לנו מוהרנ"ת בכמה דפים בליקוטי הלכות, נזדקק לגליונות רבים.
שכן, בניגוד למה שניתן לחשוב, דברי מוהרנ"ת הינם בתמציתיות רבה מאד, מה גם שכדי להבינם כראוי, יש ללמוד קודם-כל, היטב היטב, את התורות שעליהן נסובות ההלכות, ולאחר מכן ללמוד בשים לב כל קטע וקטע, ורק אז לראות אורות, עולמות.
ארבעה מהלכים מפסח לשבועות
ארבע הלכות, בסך הכל, יש בלקוטי הלכות על ספירת העומר וחג השבועות. הראשונה סובבת על ציר תורה ו', "קרא את יהושע, זו התורה הנודעת לכל "מקורב" חדש לדרך רבינו, שמן השמים "לומדים עמו" את התורה הזו… כפי שנהגו אנ"ש לומר; התורה אשר עליה התבטא מוהרנ"ת: "אי אפשר לצייר בכתב את השיעור שבלב, את כל הנעימות והנפלאות-תמים-דעים, שהרגשתי אז בעת שזכיתי לשמוע את כל זה" (חיי מוהר"ן ב').
ההלכה השניה – על תורה ה', "בחצוצרות", התורה הראשונה שזכה מוהרנ"ת לשמוע מפי רבינו, בראש השנה תקס"ג, תיכף להתקרבותו.ההלכה השלישית מבוססת על תורה י"ג, "אשרי העם השגחה", אחת התורות שאמרם רבינו "בשם אומרו", בשם רבה בר בר חנה בעצמו (עפ"י חיי"מ ה') – – -ואילו ההלכה הרביעית באותה סידרה, בנויה על תורה שנאמרה בחג השבועות שנת תקס"ה. בהלכה זו האחרונה מזכיר מוהרנ"ת את רבינו בברכת החיים, כך שהדברים היו לבטח לנגד עיניו הקדושות של רבינו זי"ע.
אם תמצי לומר, אלו הם ארבעה מהלכים, להשיג מה מסוד קדושת הימים שמפסח עד שבועות ועד בכלל. נבאר בלשון פשוטה שתיים מן ההלכות הנפלאות הללו.
פסח
בהלכה הראשונה מגלה לנו מוהרנ"ת, כי הפה-סח, השער שנפתח לנו בפסח לדבר דיבורים קדושים לפני השי"ת, על ידי האיתערותא דלעילא ששפעה אז, כאילו נסגר ועבר לשלבים קשים של עבודה עצמית של כל אדם, שמטבע הדברים אינו יכול לפתוח את פיו, והוא זועק: תנו-פה! עומר ה"תנופה".
על האדם להתנסות במ"ט ימים אלה לבדו ב"התבודדות"; ליצור בעצמו שיחות בינו לבין קונו על מצבו הרוחני, על שאיפותיוהרוחניות, ועל אכזבותיו, להתאמן בשפיכת שיח, כמו גם בהודיה על כל החסד, שלא עשני גוי וכו' וכו'. מן השמים אין מעוררים את לבו לכך, הוא חייב לפתח בעצמו התעוררות, לבקש על כך, להתחנן שיפתח ה' פיו. שהרי כבר הראו לו את הדרך בפסח, כבר עוררו אותופעם מלמעלה, כבר לימדוהו את טיבה של תפילה חמה, של דיבורים קדושים.
"כמו שאומרין בשם הבעש"ט: כמו למשל האב, כשהתינוק מתחיל לילך, אזי מוליכו בידו, ואחר כך מניח אותו לילך בעצמו – כמו כן בפסח, מסייעין לו ומוליכין אותו על ידי התעוררות עליון, אך תיכף מניחין אותו לילך מעצמו, כדי שיתעורר מעצמו ויתקן מה שעיוות, שזה בחינת ספירה, בחינת אומרים לו המתן, כדי שיעשה תשובה ויסבול צער ובושה לתקן מה שפגם… ועיקר התיקון – על ידי הבושה, על ידי הדמימה והשתיקה".
כאן חשוב לתיקונו של האדם, הצער, הבושה ממצבו הרוחני הירוד, בכך הוא מכין לעצמו את עתידו; "אה-יה – אנא זמין למיהוי". באותו צער, שפיכות דמים, נוצר בעולמו הרוחני פנימה מצב של טרם היותו אדם, הכנה להיותו ראוי לתואר אדם.
"וזה בחינת עומר שעורים, שהוא קרבן ממאכל בהמה… כשמתבייש לפניו יתברך ועושה עצמו כבהמה שאינה מדברת, כי אין לו פה לדבר ולא מצח וכו', מחמת בושה. כמו שכתוב ברעיא מהימנא, שזה עיקר התשובה, כשאדם אומר: אין לי פה להשיב וכו'" – – –
הלא כן מבואר בתורה ו', שעליה מבוססת הלכה זו, כי "עיקר התשובה – כשישמע בזיונו ידום וישתוק", וכמתבאר כאן, הרי הבושה היא לא רק ממה שמבזים אותו אחרים, אלא מה שהוא בעצמו מתבזה בעיני עצמו, בהיווכחו עד היכן ירד בעוונותיו ופשעיו.
יותר מכך מבואר בתורה ו' – אל לו לאדם החוזר בתשובה להסתפק בכך; צריך הוא להחזיק בתמידות במצב של תשובה, ותדיר לעשותתשובה על תשובה. דהיינו, שלעולם לא יסתפק במה ששב על חטאו, אלא ישתדל להגיע להשגה רבה יותר, עד כי יבין שתשובתו הקודמת, היתה רק לפי השגתו הקודמת, ועלובה היא לעומת השגתו של עכשיו, וכי עליו לשוב אל השי"ת על הצורה הנחותה בה שב קודם לכן בתשובה.
על יסוד זה, מגלה לנו מוהרנ"ת, כי גם כאשר זוכה אדם סוף סוף לדבר דיבורים קדושים לפני אביו שבשמים, עם סיום ספירת העומר – הרי בשבועות, שוב עושים "תנופה" (בשתי הלחם), *שוב רוצים להתרומם עוד יותר.
– זאת משום שאז אין אנו מסתפקים כבר בדיבור הקדוש בלבד; אז כברכמהים אנו אל מה שלמעלה מן הדיבור – – –
ומה יש למעלה מדיבור קדוש? – מלמד אותנו מוהרנ"ת ענין גבוה, מעולמם של צדיקים – שלמעלה מן הדיבור יש שתיקה! בשבועות, לאחר שזוכים לשלימות הדיבור, "אזי תכלית השלימות, תכלית ההשגה הוא בבחינת שתיקה, שהיא למעלה מן הדיבור, שזה בחינת כתר, בחינת כתר לי זעיר, ששם נאמר במופלא ממך אל תדרוש וכו' והוא תכלית ההשגה, שהיא בחינת 'המתן ואל תסתכל לפנים ממחיצתך'".
קיימים מצבים אצל כל עובד ה' שהוא בבחינת "רצוא", בהתקדמות רבה, בריצה רוחנית של ממש, אך לפעמים יש חשש שהוא הורס לעלות למעלה ממדריגתו, כי אז עליו לחדול, להיעצר, לשתוק. זהו מצב נשגב מאד בעבודת ה' שבו יש צורך להתרסן במכוון. מצב של שבועות – שותקים, אין זועקים יותר.
זהו ההבדל בין פסח לשבועות. בפסח זוכים אמנם להשגות גבוהות, אך עדיין יכולות ההשגות לבוא לידי ביטוי בדיבורים, בפה-סח; בפסח זוכים להתעוררות עליונה, אך עדיין יש חשש מחימוץ המוח, מפגמים של הרהורים רעים, ולכן יש למהר, "בחיפזון",לברוח מהמצב הקודם, ממצרים. לא כן בשבועות, אז זוכים לאור כזה שאינו יכול כבר להצטייר בדיבורים, אלא במחשבה בלבד; בשבועות אין פחד מחימוץ, אדרבה – אז יש להשהות, את ההשגה העליונה לה זכו עם סיום ספירת העומר ולבססה. לא ללכת הלאה.
מוהרנ"ת מסביר זאת כך: "חג המצות נקרא פסח, פה סח, כי אזי בתחלת התשובה, עיקר התיקון לזכות לדיבור כנ"ל, ועל כן, שתי הלחם באין מחמץ דייקא, ובפסח אוכלין מצה דייקא, כי חמץ ומצה הם בחינת בהמה ואדם (כמובא בדברי רבינו ז"ל, במאמר 'שאלו את ר' יוסי בן קיסמא' סי' נ"ז), שחמץ בחינת אין לו פה, שעל זה מרמז החי"ת של חמץ, בחינת חית השדה, אבל מצה שהיא בה"א, היא בחינת ה"א מוצאות הפה…
"ועל כן, בפסח, שהוא תחילת התשובה, אזי עיקר התיקון הוא מצה, דהיינו לצאת מחמץ למצה, מבהמה לאדם, לתקן הדיבור… אבל אחר כך, כשנטהרין ונתקדשין לגמרי, על ידי תשובה כתיקונו, שזה בחינת ספירה, אזי זוכין לשבועות, לתכלית ההשגה, בחינת כתר, ואזי עיקר התיקון בבחינת 'רוץ לאחוריך', בבחינת המתן שזה בחינת כתר כנ"ל, ושם בחינת חמץ הוא בחינת עיקר התיקון, דהיינו להחמיץ המוח דייקא ולשהות ולעמוד, לבלי לרוץ, שלא לצאת לפנים ממחיצתו… כדישלא יתבטל במציאות".
* * *
השמחה בקבלת התורה
בהלכה השניה שבליקוטי הלכות, אנו מתוודעים אל היבט נפלא אחר של ספירת העומר וחג השבועות. כאן מתגלה לנו ענין השמחה הגדולה שבקבלת התורה.
שמחת התורה, שמחת המצוות, הינה מדריגה גבוהה מאד, מדריגה שבה אין האדם חפץ "בשום שכר עולם הבא, אלא הוא רוצה שיזמין לו הקב"ה מצוה אחרת בשכר זאת" – – –
כפי שמגלה רבינו, זו לא סתם שמחה, זוהי כניסה למקור השמחה, התדבקות בשמחת השי"ת כביכול המשוקעת במצוות. עד כדי כך, שהאדם השמח בשמחה כזו במצווה, יכול לחוש בה אם אין חס ושלום איזה "צער ודין בעולם, שנה, נפש" שאז "בוודאי נגרע משמחת הקב"ה".
העומד במדריגה גבוהה זו, מגלה רבינו, יכול לא רק לדעת אם נגזר דין, אלא גם את סוג הגזירה. משום שבמצוות מושרשת כל הבריאה, עולם, שנה, נפש. כלומר, כל מצווה ומצווה מקיימת ומחיה את כל המקומות בעולם, את כל הזמנים ואת כל בני האדם, וכאשר יש למשל גריעותא בשמחה של מצווה התלויה בראש, יודע הוא שנזגרה גזירה על ראשי עולם, שנה, נפש – – –
לקיים המצוות לא בשביל שכר – אלא בשביל לקיים המצוות!
הסיבה ששמחת הקב"ה משוקעת במצוות, היא משום ש"הקב"ה הוא אחדות פשוט עם המצוות, וכשמעשה הקב"ה כתיקונן וכסדרן, אזי הקב"ה משמח בהם ומתענג בהם, כמו שכתוב 'ישמח ה' במעשיו', כמו בעל מלאכה שעושה איזה כלי, והכלי הוא יפה, אזי הוא מתענג בה. והשמחה של הקב"ה היא מלובשת בהמצוות, כי הם אחדותו, ומי שעושה המצוה בשמחה מהמצוה בעצמה, נמצא כשנכנס בהשמחה שבמצוה, הוא נכנס בשמחת הקב"ה" – אומר רבינו.
על פי הקדמה נוראה זו של רבנו, בתורה "בחצוצרות", מבאר מוהרנ"ת את השמחה שבמעמד הר סיני, בו הרי קיבלו את המצוות, ובשיא שלימותן ומיטבן, ללא פגם כלשהו בשמחת ה' המלובשת בהן. יתירה מזו – "עיקר קבלת התורה היה, לזכות לזה השלימות, לעשות המצוות בשמחה גדולה כל כך, עד שלא ירצה בשום שכר עולם הבא, רק שירצה לזכות למצוה אחרת בשכר מצוה זאת, שזהו בבחינת אספקלריה המאירה. וישראל, במעמד הר סיני, שזכו לקבל התורה על ידי משה, זכו לזה השלימות, שזהו בחינת אספקלריא המאירה, כמו שכתוב 'פנים בפנים דבר ה' עמכם'".
ברמה הגבוהה ביותר, בנבואה, קיים הבדל בין נבואת משה רבינו לנבואתם של שאר הנביאים, שהוא ראה באספקלריה המאירה, והם – באספקלריא שאינה מאירה, אך גם ברמה הנמוכה יותר, בעבודת הבורא, קיים הבדל מעין זה -"יש אדם העושה המצווה בשכר עולם הבא, שאינו נהנה מהמצווה בעצמה – אילו לא היו נותנין לו עולם הבא בשכרה לא היה עושה אותה" ויש אשר המצווה בעצמה היא לו לתענוג הגדול ביותר.
"וזה בחינת השמחה של שבועות, כמובא ברב יוסף וכיוצא ('רב יוסף, ביומא דעצרתא אמר, עבדי לי עגלא תלתא. אמר, אי לא האי יומא דקא גרים, כמה יוסף איכא בשוקא' [פסחים סח:] – נ.א.), כי אז זוכין לשמחה אמיתית, שמחה של הקב"ה כביכול, היינו השמחה מהמצווה בעצמה".
מוהרנ"ת ברוב הרגשתו בתורת רבינו, השיג, כיצד כל מהלכי התיקונים הנאמרים באותה תורה נפלאה "בחצוצרות", נעשו בעת מתן תורה. – הקולות והברקים וקול השופר, הם הרעמים הבאים להפשיט את העקמומיות שבלב, שרבינו מציב כתנאי קודם לאותה מדריגה גדולה של שמחת המצוות.
שמחה – רק עם לב ישר
רבינו אומר: "אי אפשר ללב לשמוח, אלא עד שיסיר עקמומיות שבלבו, שיהא לו ישרות לב, ואז יזכה לשמחה, כמ"ש 'ולישרי לב שמחה'". כדי לזכות לישרות לב כזו, מגלה רבינו, יש לזעוק בכח גדול בתפילה. מוהרנ"ת, לעומת זה, מגלהאת השורש, את המעמד שבו הקב"ה בכבודו ובעצמו עשה לנו את התיקון הזה, כאשר פישט את העקמומיות שבלב ישראל, על ידי כך ש"בקולות וברקים עליהם נגלית ובקול שופר עליהם הופעת".
אנו אין לנו את הברקים והרעמים של מתן תורה, אבל יש לנו את האפשרות לזעוק. וכך אכן עשינו במשך כל ימי הספירה. בכך קיימנואת התנאי הנצרך להכשיר את הלב לשמחת קבלת התורה. אנו זעקנו גם כדי לקיים בעצמנו את התנאי הנוסף להשגת שמחת המצוות בשבועות – תיקון הברית – "לשמור מוחו שלא יחמיץ" – כפי שמתבאר באותה תורה בליקוטי מוהר"ן.
והלא לכך באו בעצם כל ימי הספירה – "לטהר נפשותינו ורוחותינו ונשמותינו" "ולטהרנו ולקדשנו בקדושתך העליונה", כאשר "עיקר כוונת הטהרה הוא לטהר עצמו מפגם הדעת, שהוא פגם הברית, שזהו טומאת מצרים, בחינת חמץ. ועל ידי זה שמטהרין הדעת בימי הספירה מטומאת מצרים, שהוא בחינת פגם הדעת, ואזי נעשה המוח נקי וזך מהרהורים וכו' – אזי נשמעין קול הרעמים של קבלת התורה וזוכין לשמחה הנ"ל כנ"ל".
על השמחה הנפלאה הזאת של המצוות רומזים חכמינו ז"ל במאמרם על השבת: "זכריהו מאחד בשבת" (מכילתא) – "היינו שמחת ותענוג עולם הבא, שהוא בחינת שבת, ירגיש בששת ימי המעשה, שהם בחינת מעשה המצוות שבהן נבראו עולם שנה נפש" – אומר רבינו.
כל הבריאה כולה מושרשת במצוות, אחרת לא היה *לה קיום. כל יום מששת ימי המעשה, שואב את כוחו מן המצוות הקדושות, וכשזוכרים את השבת ביום מימי החול, יוצקים אל תוכו שמחה של שבת, נוסכים שמחה מעין עולם הבא אל תוך המצוות שמהם יונקים ימי המעשה את כוח קיומם.
בכך שופך מוהרנ"ת אור יקרות על הענין שסופרים שבע שבתות. הוא מגלה דבר נפלא, שאנו סופרים שבוע שלם, כנגד כל יום בשבוע, כדי לרומם את אותו היום ולקדשו, שיהא ראוי להיכלל ביום הקדוש ביותר, יום החמישים, חג שבועות, שהוא מעין היובל לשבע השמיטות, יום שכולו שבת, עולם הבא.
"כי שבע שבתות הם כנגד שבעת ימי בראשית שבהם נברא העולם, ועיקר הבריאה על ידי המצוות כנ"ל. וצריך להרגיש בחינת שבת, שהוא עולם הבא, בכל יום ויום, דהיינו, בשעיית המצוות, שהם קיום שבעת ימי בראשית. ועל כן צריכין לספור שבע שבתות, כדי שכל יום ויום משבעת ימי בראשית יהיה נכלל בשבת. כי בשבעה שבועות יש ז' שבתות, ואזי נכלל כל יום בשבעת ימי בראשית – בשבת… אפילו יום השביעי, שהוא בעצמו שבת קודש, צריכין קודם מתן תורה גם כן לספור כנגדו שבוע אחד, כדי שיהיה נכלל ביום שכולו שבת".
ובכן, בשבועות, הגענו אל השיא, כל אחד לפי מדריגתו. עתה הוא זמן של שתיקה עליונה, יום של התבססות חדשה בעבודת ה', שמחה גדולה במצוות, מעין עולם הבא, שבת, שער החמשים, יובל.
כשצריך האדם לעלות מדרגא לדרגא צריך שיהיה לו ירידה קודם העליה, כי הירידה היא תכלית העליה.
פעם פגשתי חבר שלי אחרי התפילה, נאנח. משהו בהחלט הטריד אותו, שבגללו הוא עיין באותו ספר שקרא אז. הוא הסתכל עלי לרגע, ואז הוא שואל אותי: תמיד אומרים שכל ירידה היא לצורך עליה. זה באמת קרה לך פעם? שכל הירידה, ממש כולה, רק הובילה אותך למקום יותר גבוה?
הרגשתי את הכאב הגדול שבשאלה. לרגע שתקתי. אחרי זה עניתי לו, שכן, זה קרה לי פעם.
לפעמים יש לנו הרגשה שמשהו מתפקשש בירידות שלנו. משום מה, זה פשוט לא מתרחש בדיוק כמו שכתוב. רבי נתן כותב שאנשים חושבים שירידה לצורך עליה זה מושג שקיים רק אצל "גדולים במעלה העולים בכל פעם מדרגא לדרגא". הירידות שלהם הם סתם כישלון, תקלה במערכת. בו בזמן ש"תדע ותאמין, כי כל דברים אלו נאמרים גם על הקטן שבקטנים והגרוע שבגרועים, כי טוב השם לכל תמיד". לא קשה להבין מאיפה נובעת הטעות שלהם, מצד אחד – אבל אנחנו חייבים ללמוד את התשובה לטעות זו, מצד שני.
בשלב הראשון רבי נתן רומז לנו נקודת מוצא שחייבת להיות תקועה עמוק בתוכנו: "תדע ותאמין". תמיד הירידה מורגשת כמצב תקוע ומקולקל, מה שבעצם רק מקשה יותר את היציאה מהירידה. בין אם נבין את הטעות ובין אם לאו, בין אם הנפילה קטנה או גדולה, אנחנו מתחילים מאמונה – מידיעה שמתרחש איתנו דבר שלא בהכרח יהיה מושג בדעתנו איך הוא יקדם אותנו. אבל זאת חייבת להיות נקודת מוצא, שתשנה את כל ההסתכלות וההתמודדות. לא יכול להיות שהקב"ה, שהוא טוב לכל – כולל אותך, תמיד – כולל את התקופה הנוכחית בחייך, יתן לך ליפול במלכודת. הוא נתן בידיך את הבחירה אם להתקרב אליו או להתרחק ח"ו, אבל לא את הבחירה להוציא את עצמך מכל התמונה ולהרוס לעצמך את החיים. אין מצב תקוע בחיים. זאת נקודת המוצא, שתתחיל הרבה פעמים מאמונה לבד. זאת לא רק ידיעה חשובה, אלא המפתח הראשון לכל ההתמודדות.
אם נחיה במבט של אמונה גם בזמן הירידות, נגלה ידיעה מעודדת מאוד: אצל האדם תמיד קיימים שני מסלולי חיים. מסלול אחד הוא המסלול בו האדם דורך בבחירותיו והשתלשלות חייו עד מצבו להיום, ומסלול שני – שבו זמנית גם הוא מתרחש, באופן הפחות נגלה לעין – מסלול החיים אותו מייעד הקב"ה לאותו אדם. אי אפשר לעולם להתנתק מהמסלול שהקב"ה קובע לחייך. אתה חושב שאתה מתרחק ממנו ומתייאש, בו בזמן שבאמת כל פעולה במסלול שלך היא רק הבניה של המסלול שהקב"ה מייעד עבורך. ברגע שתשוב בתשובה הרי "זדונות נעשים לו כזכויות" (יומא דף פג ע"ב), ואם כן יתברר שכל צעד שנראה לך הפוך מהתכלית רק קירב אותך עוד יותר. אלו הם שני המסלולים המתרחשים בו זמנית בחיי האדם, כאשר המסלול האחד מקבל את ערכו מצד רצון האדם וכישלונותיו, והשני מקבל את ערכו מהקב"ה, ש"כל מאי דעביד רחמנא לטב עביד" – כל מה שעושה הקב"ה, לטוב הוא עושה.
קשה לנו לקבל רעיון כזה. אנחנו לא מסוגלים להבין איך מכל התקלות שלנו יצאו זכויות גדולות. מילא אם היינו בתהליכים של חיפוש, או שנאבקנו בכל הכוח, אז אולי נבין איך הכל יצטרף לזכויות. אבל סתם ככה? בנפילה הרדודה והנמוכה שלנו? מה היא כבר יכולה להיות, חוץ מכישלון עגום?
"תדע ותאמין", כותב רבי נתן. אנחנו לא מסוגלים להבין את הכל. לעולם לא נבין את תוכניותיו של הקב"ה. אך אם בגלל זה נעצום עיניים ונתעלם מהתוכן אותו הקב"ה רוצה ליצוק בחיינו בכל רגע נתון בחיינו, שיסביר את ההווה, את העבר ואת העתיד, ויהפוך את כולם ליחידה אחת של טוב – אז לשוטים נדמינו. עלינו להאמין שהאפשרות לתשובה נמצאת ממש בתוך מהלך חיינו הנוכחי, וגם עליו דברו החכמים והצדיקים והזהירו אותנו לא להתייאש. "תדע ותאמין, כי כל דברים אלו נאמרים גם על הקטן שבקטנים והגרוע שבגרועים, כי טוב השם לכל תמיד". גם מהירידה שלך תראה נפלאות. אם תראה אותן בעיניך או שהן יישארו נסתרות, את זה בורא העולם יודע. גם זה, כמו כל דבר, מדויק ומחושב אצלו עד הפרט האחרון. רבי נחמן אמר שיש אחד שעובד את השם כל ימיו, והקב"ה מראה לו מה הוא פעל רק לאחר מותו. לא תמיד נוכל לדעת איפה אנחנו עומדים, אבל האמונה תעמיד אותנו על רגלינו, שמכל ירידה בהכרח תבוא עליה, גם מהמקום שאנחנו עומדים בו כעת. במסלול של הקב"ה אין חידלון או סתם תקלה. הכל מתוכנן בדיוק, באופן שהכל יגיע לתכלית המושלמת המיוחדת דווקא לו.
"כי מעשה בראשית עיקרו על ידי בירור הטוב בבחינת "ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית" וזה בחינת "כי טוב" הנאמר בכל ששת ימי בראשית , כי קודם תיקון מעשה בראשית נאמר (בראשית א') "והארץ הייתה תוהו ובוהו וחושך", זה בחינת התגברות הרע שחופה על הטוב, והתיקון היה על ידי בחינת (שם) "ורוח אלוהים מרחפת" דא רוחו של משיח שהוא בחינת הטוב. כי כל הנקודות טובות שמוצאין בכל אחד מישראל זה בחינת התנוצצות משיח, כי עיקר הטוב הוא משיח בחינת משה בבחינת (רות ג') "והיה בבוקר אם יגאלך טוב יגאל". ועל ידי בחינת רוח אלוהים, רוח טובה, בחינת רוחו של משיח, על ידי זה עיקר קיום ובנין העולם. ועל ידי זה, על ידי הנקודות טובות שמוצאין מתוך תוהו ובוהו וחושך על ידי זה (בראשית א') "ויאמר אלוהים יהי אור ויהי אור" וכו'. ואזי (שם) "ויבדל אלוהים בין האור והחושך" וכו'. כי על ידי הנקודה טובה ניכנס באמת לכף זכות ואזי נתגלה האור ונבדל ונפרש החושך מן האור הרע מן הטוב" (ליקוטי הלכות השכמת הבוקר א' סעיף ח').
חטא עץ הדעת, בגלל חסרון באזמרה. שהלא הדרך בה פיתה האדם את חוה הייתה להסתכל על מעשי ה' כאילו יש בהם עוול, להביט על הציווי שלא לאכול מן העץ בעין רעה, ומכאן פתוחה הדרך לחטא.
גם קין חטא, והמשיך בהבאת חורבן וקלקול לעולם, משום שלא הייתה לו עין טובה על הבל אחיו וחמד את חלקו. כך מבאר רבינו את עניין קורבנו של קין, שהביא מן הפסולת – "שראה חוב לכל אחד" (ליקוטי מוהר"ן ל"ח).
תיקון חטאי הדורות נפל בחלקם של אבותינו במצרים, וממילא הייתה גאולתם על ידי שהשם יתברך מצא בהם זכות וקיים בהם את מאמר אזמרה.
"כי עיקר הגאולה של יציאת מצרים היה על ידי בחינת (יחזקאל ט"ז) "ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך", היינו שישראל היו מלוכלכים, כי היו בבחינת מ"ט שערי טומאה כידוע. והשם יתברך ריחם עליהם ומצא בהם נקודות טובות אפילו בתוקף טומאת מצרים שהתגברה עליהם כמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה (מדרש תהלים קי"ד) "בשביל ארבעה דברים לבד נגאלו", זה בחינת נקודות טובות שמצא בהם השם יתברך, ועל ידי זה נגאלו. וזהו "ואומר לך בדמיך חיי", בדמיך חיי, אפילו בתוקף הדמים והלכלוכים אף על פי כן "חיי", כי גם שם יכולין למצוא נקודות טובות כנ"ל, שעל ידי זה נגאלו" (ליקוטי הלכות השכמת הבוקר א' סעיף י"ב).
"ועיקר הגאולה היא על ידי זה, על ידי שנתעוררו רחמיו יתברך להסתכל רק על הטוב, בבחינת "ראה ראיתי את עני עמי", וכמו שדרשו רבותינו זיכרונם לברכה: "ראה ראיתי – שני ראיות. רואה אני שסופן לחטוא ואף על פי כן "ראיתי את עני עמי" (ליקוטי הלכות הלכות ערובי תחומין ו' סעיף י"ט).
וכן מבואר עוד עניין זה ב"מכתבי שמואל": "עם ישראל נזדככו ונצטרפו בגלות מצרים לתקן חטא דור המבול שחטאו בפגם הברית, שהם הם אלו הנשמות (כמובא בכתבי האריז"ל) וכן בדור הפלגה בבנין המגדל למרוד בהשם יתברך, ועל ידי זה נענשו בגלגול זה בהשלכת הילדים ליאור ובחומר ובלבנים כמובא כל זה בכתבי האריז"ל. ומפני שנזדככו ונצטרפו בסבלם ייסורים, ואף על פי שעבר עליהם מה שעבר ביהדות ונשאר מהם רק נקודות טובות לשונם שמם ולבושם ונאמר עליהם "בדמייך חיי". ואף על פי כן זכו אחר כך לניסים ומופתים גדולת והארת השכינה ומדרגות גדולות ביציאת מצרים ורקיעת ים סוף ומתן תורה ולהתקרבות לצדיק האמת ולהיבחר לעם ישראל" ("מכתבי שמואל" מכתב ס"ז) על מה מדובר? על נשמות פגומות בתכלית, שהחריבו עולם ומלאו בדור המבול, ומרדו בעזות מצח בבורא עולם במגדל בבל, ומשום כך הושלכו למרירות השעבוד במצרים, וגם שם הסתבכו בדעות פסולות ונשחתות, עד שאמרו עליהם חז"ל": "הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה ", שהושוו למצרים בכל, ושקעו ב49 שערי טומאה, כלומר בכל דעה והשקפה נמוכה וגסה, והטוב היחיד שנמצא בהם היה טוב חיצוני לגמרי: "שלא שינו שמם, לבושם ולשונם". לא שעשו משהו מיוחד, רק מה שכבר היה נהוג בידם – לא שינו.
את השקפותיהם, את אמונתם, את התוכן הפנימי – שינו, רק את החיצוניות לא שינו, נשארו לבושים כיהודים, קראו לבניהם בשמות יהודיים ודיברו בלשון הקודש.
נקודות טובות אלו, על אף מיעוט ערכן, היה בהן די כדי לזכות את אותן נשמות לגאולה אדירה, לשינוי עצום של כל חוקי הטבע, לניסים ונפלאות שלא נשמעו ולא נראו כמותם, והם הם שנבחרו להיות "חלק ה' עמו, ישראל חבל נחלתו", בניו אהוביו וקרוביו, שיקבלו נשמות אין סופיות, קדושות וטהורות, למעלה למעלה מכל העולמות.
כמה גדול כוחה של אזמרה, שעשה להם ה' באותה שעה, כמה יקרות ונכבדות היו אותן נקודות טובות, לכאורה חיצוניות ודלות.
ואם יוצאי מצרים כך, אנו, קל וחומר בו בנו של קל וחומר, שיש בנו טוב עצום ורב לאין שיעור, שבזכותו כדאיים אנחנו להיגאל ולזכות לכל הטובות והישועות שבכל העולמות.
שהרי כבר קיבלנו את התורה, וקיימו את מצוותיה, ונהרגנו ונהרגים עליה כבר 2000 שנה.
וכמה תפילות, וכמה רצונות טובים, שהרי לא רק את שמינו ולשוננו לא שיננו, אלא גם משתדלים בכל מאודנו לא לשנות את פנימיותינו, כל אחד לפי ערכו, ולהישאר יהודיים, לא מצרים ולא הדומים להם.
גם חורבן הבית, כפי שמבאר הרב מטשערין ("פרפראות לחכמה על תורה רפ"ב) נגרם משום שלא עסקו כראוי בתורת אזמרה: "וזה בחינת מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה על בת נקדימון בן גוריון שהייתה מלקטת שעורין מבין טלפי הסוסים וקראו עליה המקרא הזה "אם לא תדעי לך" וכו' "צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים" אל תיקרי גדיותיך אלא גוויותיך (ועיין כתובות דף ס"ו בעניין רבי יוחנן בן זכאי, ובאבות דרבי נתן פרק י"ז מבואר שהייתה מלקטת השעורים מגללי הבהמות וקראו עליה המקרא הזה), היינו כי הבינו אז שבזה מראין להם שעיקר הגלות והחורבן הוא על ידי שלא הלכו ישראל בדרך זה לחזק את עצמם עם הנקודות טובות שנמצאים אפילו בהפחותים שבישראל שהם בחינת עקבי הצאן, אף על פי שבוודאי מעורבין בפסולת הרבה, ולהחיות את עצמם על ידי זה, ולדון כל אחד את עצמו ואת חבירו לכף זכות, והיו זוכין לתשובה שלימה. ועל ידי שלא הלכו בדרך זה, על ידי זה נפלו בדעתם מאד עד שבאו למה שבאו עד שביטלו בה תינוקות של בית רבן כמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה (שבת קי"ט) עד שחרב הבית המקדש שהוא בחינת המשכן וגלו ישראל ובאו לשפל המדרגה כל כך, עד שבת גדולים כזאת, בת נקדימון, הוכרחה ללקט שעורים מבין טלפי הסוסים, להשיב את נפשה בזה, וזה היה מידה כנגד מידה".
אם כל החורבנות באו על ידי חסרון אזמרה, מובן ממילא, שכל עניין הגאולה תלוי דווקא בעבודה קדושה זו.
כותב רבי נתן: "כי כל הנקודות טובות שמוצאין בכל אחד מישראל זה בחינת התנוצצות משיח, כי עיקר הטוב הוא משיח בחינת משה בבחינת (רות ג') "והיה בבוקר אם יגאלך טוב יגאל". ועל ידי בחינת רוח אלוהים, רוח טובה, בחינת רוחו של משיח, על ידי זה עיקר קיום ובנין העולם" (ליקוטי הלכות השכמת הבוקר א' סעיף ח').
"כי עיקר הגאולה של משיח יהיה על ידי זה, על ידי שהוא ישיג בחינת ריבוי החסדים הנפלאים של בחינת עתיק, להסתכל רק על השערות טובות שמוצאין בישראל" (ליקוטי הלכות ראשית הגז ד' סעיף ח').
"יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים והרשיעו רשעים, והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים", היינו שבעיקבות משיחא בסוף הקץ שאז יתגבר חס ושלום הסטרא אחרא כידוע, ואז יהיה גודל הבירור והצירוף בחינת "יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים", ואזי יהיה עיקר התיקון על ידי "מצדיקי הרבים", היינו על ידי הצדיקים שידונו את הכל לכף זכות וימצאו נקודות טובות אפילו בהפחותים מאד מאד, שזהו עיקר עבודת הצדיקים, ועל ידי זה דייקא יבוא משיח במהרה בימינו. כי עיקר התיקון והגאולה בקץ האחרון יהיה על ידי בחינה זו, על ידי בחינת הנקודות טובות" (ליקוטי הלכות השכמת הבוקר א' סעיף י"ב).
"משיח, שסוף כל סוף יגמור התיקון, על ידי שימצא נקודות טובות בישראל, אפילו באחרית הימים בסוף הגלות, עד שיחזור ויבנה בית מקדשנו וישיב הארון אל מקומו" (ליקוטי הלכות ערובי תחומין ו' סעיף י"ג).
"כי עיקר בנין בית המקדש הוא על ידי שהשם יתברך מקבץ נידחי ישראל, על ידי שמוצא גם בהנידחים והאובדים נקודות טובות, ומקבץ אותם אל הקדושה" (ליקוטי הלכות השכמת הבוקר א' סעיף ט').
אף שגם לב נשבר הוא טוב מאוד, עם כל זה הוא רק באיזה שעה, וראוי לקבוע לו איזה שעה ביום לשבר לבו לפני השם יתברך, אבל כל היום כולו צריך להיות בשמחה
(ליקוטי מוהר"ן ח"ב כד)
אנשים כערככם יכולים לבוא מלב נשבר לעצבות ח"ו, על כן צריכין ליחד איזה שעה ביום שיהיה לו לב נשבר ולפרש שיחתו לפניו יתברך אבל שאר כל היום יהיה רק בשמחה
(השתפכות הנפש, סוף ההקדמה)
"עת לבכות ועת לשחוק" (קהלת ח). יש מקום גם לבכי וגם לשחוק. אמנם חכמה גדולה היא המינון הנכון ביניהם. יהיו בדברים אלו השלמה למאמר הקודם, למרות שאפשר לראות את מה שכתוב כאן לכשעצמו.
יש מין הרגשה כזאת שהעצבות היא הרגשה אמיתית וחזקה, כזאת שחודרת לבטן, ולעומתה השמחה היא הניסיון להתעלם מהאמת של הכאב ואיך שהוא להמשיך הלאה. ההפך הוא הנכון, אמנם, כפי שהורחב יותר, העצבות היא סוג של אשליה שמתוך העצמת הרגשת החוסר והכאב אפשר להיות חי יותר. דווקא השמחה היא האמיתית, בכך שהיא גישה שמתייחסת למציאות ופועלת בה, בשונה מהעצבות ששוקעת באשליה של עצמה. במקום אחר כותב רבי נחמן שלעצבות ולעצלות שורש אחד בנפש (ליקוטי מוהר"ן, קפט). העצבות רוצה להרגיש ולחיות בלי לעשות דבר.
אמנם, גם אחרי שמסכימים על ענין זה שמקובל על רוב בני האדם, שהעצבות היא דמיון והשמחה היא כוח הפעולה והעשייה, עדיין קיים קושי לקלוט את הרעיון הזה באמת. האם התחושה החזקה (והמרה) שהעצבות נותנת באמת לא קיימת? גם הפסוק מלמד שיש זמנים שבהם צריך לבכות ולהצטער. כאן צריך לבוא ולברר אם יש כוח אמיתי בכאב, ולהפריד בינו לבין העצבות שמשתקת אותנו.
אכן, ישנם כוחות חזקים הטמונים בצער ובכאב: "אף על פי שמבואר בספרים שהדאגה והעצבות על העונות הוא טוב, אך באמת זה היה טוב אם היה חוזר בתשובה על ידי זה, שמריבוי הפחד והדאגה על העוונות, ישליך כל עסקי עולם הזה לגמרי וישוב בתשובה שלמה להשי"ת, כאשר כבר באמת נמצאו בעלי תשובה כאלו" (אוצר היראה, שמחה, יח). רבי נתן אומר שבודאי טמונה נקודת אמת בצער: הרגשת החיות החסרה יכולה לנבוע מתוך הכרה על מה שהחיים המלאים צריכים להיות, וממילא יש בכוח הצער לעורר אותנו כדי שנדרוש להשלים ולמלא את החיים. הכאב אומר לנו שמשהו אחר צריך להיות, ואם באים בגישה נכונה קולטים את המסר הזה למעשה, שבאמת צריך להיות משהו אחר בחיים שלנו. אך ה"אם" הזה הוא הגורם המכריע, כפי שממשיך שם רבי נתן: "אבל על פי רוב בפרט בדורות אלו מתרחקים ביותר על ידי ריבוי העצבות, כי ההיכלי תמורות מחליפין האמת ומערבבין דעתו מאוד עד שנופל לבחינת יאוש" (שם). בדרך כלל, התוצאה של העצבות היא ההפך הגמור – יאוש.
"טבע האדם – למשוך עצמו למרה שחורה ועצבות מחמת פגעי ומקרי הזמן" (ליקוטי מוהר"ן ח"ב כד). אם עצב היה מתארח אצלנו לעתים רחוקות, היינו יכולים לתרגם אותו בצורה הנכונה והבריאה ולקבל את המסר לשינוי. אך פגעי ומקרי הזמן הרבים שעוברים מרגילים אותנו כל כך בצער עד שאנו רואים אותו כחלק ממציאות חיינו, חלילה. אין לנו אפשרות לקלוט את האמת הנסתרת שבעצב שקוראת להשלמה, בגלל שאיננו יכולים להבין איך אפשר לתקן כל כך הרבה, ואז ממילא אנו שומעים רק חיסרון תמידי מהדהד, שהמסקנה הטבעית שלו היא יאוש. במקום לקחת את העצב לכיוון של עשיה, אנו הופכים אותו לאשליה של חיות ושוקעים בו, ברגש השטחי שהוא מציג, חזק ומריר.
איך אפשר אם כן להשתמש בצורה נכונה בצער? כדי שאכן לא נשתמש ברגשות מערברבים, צריך לקבוע סדר: עת לבכות ועת לשחוק. בלי הגדרה מסודרת השמחה והצער משמשים בערבוביה, ולא מביאים לשום מקום. בזמן שאנו מצליחים לשמוח, פתאום אנחנו נזכרים בכל הכישלונות והסיבות לא לשמוח, וברגע שאנחנו מתעוררים לצער אמיתי, אנחנו מתנחמים בטוב שיש בנו, וכך לא מנצלים אף כוח באמת. כדי לקלוט את משמעותו הצער, יש לבודד אותו ולשמוע אותו בצורה הנכונה. וכפי שמלמד זאת רבי נחמן בעצת ההתבודדות: "וראוי לקבוע לו שעה לשבר לבו לפני השם יתברך, ויזהר מאוד להרגיל עצמו להתמיד בזה מדי יום". מעבר לקביעת סדרים, צריך לדעת את המינון הנכון, אותו גם כותב רבי נחמן: "אף שגם לב נשבר הוא טוב מאוד, עם כל זה הוא רק באיזה שעה, אבל כל היום כולו צריך להיות בשמחה". שעה של לב נשבר – עשרים ושלוש שעות של שמחה. מתוך ריבוי שמחה אפשר לגשת את הצער בצורה שמוסיפה חיים. הצער הוא לא עובדה מובנית אלא קריאה שלשינוי, אותה יישמנו במהלך היום על ידי השמחה המביאה את הצמיחה.
אכן, קיימת נקודה נוספת בתיקון הצער. קביעת סדרים וריבוי שמחה אמנם עוזרים, אך כדי לתקן את הצער בשורש, יש ליישם את אותו שעה של הלב הנשבר בשיחה לפני ה', "לשבר את לבו לפני השם יתברך". זאת היא עצת ההתבודדות, התפילה האישית לפני ה'. ריבוי הצער בחיים גורם להסתכל עליו כמציאות קיימת שאין טורח בלנסות לשנות אותה, ומשום כך אי אפשר לשמוע את קול הקריאה לשינוי של העצבות, שהרי אין ביכולתנו לשנות כל כך הרבה דברים. אבל כשמשיחים את אותו צער לפני ה', הוא הופך למעורר תקווה. אצל ה' הכל אפשרי, וההבדל בין הרבה למעט הוא חסר משמעות לגביו. אם מצמצמים את ביטוי הצער בינינו לבין עצמנו כדי להשיח אותו לפני ה', הוא יכול לעורר אותנו לדרוש יותר חיים ממקור החיים, שאצלו אין שום יאוש. "וגם אותה שעה אסור שיהיה לו עצבות, רק לב נשבר" (שיחות הר"ן, מג), "וזה סימן אם היה לו לב נשבר – כשבא אחר כך לשמחה" (שם, כ).
זה נשמע לו מוזר יותר ממוזר. איש החינוך המהולל עמד בפני האב וקבע נחרצות את האבחון הברור על בנו: "אין ספק בדבר, הבן שלך סובל מגאווה פנימית שלא מותירה לו אפשרות לשמוע ולקבל משהו מפי האחר"…
האב לא מבין מה שח האיש; הוא הרי הגיע אליו להתייעצות אודות 'מחלת' העצלות שתוקפת את בנו, כאשר כל דבר נעשה אצלו בעצלתיים ובחוסר חשק מופגן, כל עשייה מלווה במלחמות מתישות. אין לו לאב כוחות הנפש להמשיך כך עם הבן – והוא מבקש 'תרופה' דחופה לאותה עצלות, ובמקום להתייחס לעצלות ולדרכי מיגורה, נפנה הלה לטפל ב…גאווה.
* * *
'תמימות' – תרופת הפלא שאותה גילה רבינו הקדוש, ואשר כה רבות כבר דובר עליה, הינה אם כל התרופות הרוחניות. תמימות פירושה אמונה תמימה והתמסרות למה שחכמים אמיתיים גילו. תמימות זו אמורה להצמיח את כל הטוב הגנוז בנו. וכמובן שגם להיפך: התחכמות, כלומר ההרגשה שהחכמה העצמית טובה דיה כדי לסמוך עליה, היא שורש כל המחלות הרוחניות.
העצלות לדוגמא, נתפסת אצלנו כמחלה בפני עצמה. אך רבינו הקדוש מגלה ששורשה של העצלות – בהתחכמות ובחסרון אמונה. האדם עומד לפני התפילה, אין לו מרץ וחשק להתחיל להתייגע בתפילה; הוא נשרך בדרכו לבית הכנסת, תופס בידיים רפות את הסידור ומתחיל למלמל…
ממה הוא סובל? מה מונע בעדו מלהשקיע את כל כוחו בתפילה? נכון, הוא מתעצל, אך מה גורם לאותה עצלות? – בתוך תוכו מכרסמת תולעת קטנה של חוסר אמונה שבורא העולם עומד ברגע זה ממש ומקשיב לתפילתו.
"כי בודאי אם היה לו אמונה שלמה והיה מאמין שהשם יתברך עומד עליו ושומע כל דיבור ודיבור שיוצא מפיו ומאזין לקול תפילתו – בודאי היה מתפלל כראוי בהתלהבות וחשק גדול" (ליקוטי מוהר"ן ח"ב, קנה).
כך גם הבושה. רבים מתברכים בלבבם שהלוואי והיה להם האומץ לגשת ליראי השם וללמוד מפיהם את הדרך הנכונה הראויה להם, אך מה לעשות הם מטבעם ביישנים, אין להם את העוז לעשות זאת…
הם מבקשים תרופה ל'מחלת' הבושה, כאשר לאמתו של דבר יש להם משהו עמוק פי כמה: חסרה להם האמונה הברורה שהם חייבים להשלים את הלימוד החסר להם מפי האנשים המתאימים – ומשום כך הם מתירים לנטייתם להתבייש שתגזול מהם את אוצר חייהם הנצחיים.
הוי אומר, לא מפני שהם ביישנים הם לא ניגשים אל יראי השם ללמוד מפיהם, אלא מפני שאין להם אמונה שלימות בחשיבות הלימוד הזה, על כן הם מתקפלים בפני הבושה.
כך גם העצבות. היא נתפסת בעיני רבים כנטייה מולדת – מה לעשות שהוא אדם שנוטה לחזות שחורות ורואה את העולם כמקור של עצב ודכדוך…
הוא מחפש תרופה לעצבות… משהו שירומם את רוחו וישמח את לבו… אך הוא דילג על שורש הבעיה: הוא סובל מחוסר אמונה; הוא מפרש את המציאות על פי הבנתו הוא, ולא מוכן לקבל באמונה שלימה את הגדרת מצבו האמיתי מפי החכם האמיתי (שם ליקו"מ, קנה).
* * *
מהותן של אמונה ותמימות הוא, כאמור, קבלת דברים כמו שהם, כפי שנאמרו מפי החכמים האמיתיים. זוהי עבודה עמוקה ותמידית, להרגיל את הלב להשתעבד ולשלם את המחיר – לא מפני שאני מבין שאכן זה כך, אלא מפני שהחכם ממני יודע זאת טוב ממני.
ככל שמתרגלים לתת כבוד פנימי בלב למה שהצדיק אומר, ובד בבד להמעיט בערכו של מה שהלב שלנו מדמיין, כך גוברת שליטתה של האמונה על כוחות הנפש שלנו.
* * *
כל המחלוקות והפילוגים נעוצים באותה מחלוקת ידועה של קורח על משה ואהרן (ליקו"מ ח"א מו).
מחלוקת איננה רק בין שני יריבים; היא יכולה להיות באדם עצמו. כאשר אדם רוצה להתפלל או להתקדש, ומשהו פנימי לא נמשך אחר הרצון הזה ומונע בעדו מלעשות זאת – הרי זו מחלוקת. יש כאן מחלוקת בין הרצונות (ראה ליקו"מ ח"א קעט).
גם מחלוקת זו, שורשה במחלוקתו של קורח.
"עיקר הפגם של קרח", כותב רבי נתן, "אף שהיה גדול במעלה מאד – ונפל לשאול תחתיות – הכל היה על ידי שעמד וסמך על דעתו, והיה חכם בעיניו" (ליקו"ה נט"י לסעודה ז, ז).
ללמדך ששורשם של כל המחלות הרוחניות, ושורשם של כל המונעים אותנו מלהגיע למשהו טוב בעבודת השם ובתיקון המדות, נעוץ באותו סירוב לקבל את האמת מתוך אמונה תמימה, ובמתן דרור להבנה האישית לקבוע מה טוב ומה רע, מה שווה ומה לא.
סופו המר של קורח צריך לשמש לנו תמרור אזהרה על חובתנו להתחדש תמיד במידת התמימות המובילה הישר לאמונה שלימה, כזאת שמצמיחה בלב האדם את כל הטוב, היקר והנאצל.
נפלאת אמונה זו המתגלית בחסידות ברסלב, באמונת הצדיק החסידי, מראשית צמיחתה עד היום.
חסידות זו לבדה שמרה אמונים לרבה, ולא בחרה באחֵר לשבת על כסאו ולרשת את כתרו כתר תורה וכתר הנהגה. הכיסא הפנוי המגולף, העומד מוגדר בבית-המדרש הברסלבי בירושלים, ושהוצא בחשאי פרקים פרקים, מאומן שבאוקראינה, מאחורי מחיצת הברזל, כמו סמל הוא לקשר אמונה זה, שעל כסאו לא ישב זר.
רבה הראשון של חסידות ברסלב הוא גם רבה האחרון, האחרון אף בתהליך הכנתו והתכוננותו של ישראל לגאולה.
נפלאת אמונה זו, לא לבד מצד עצם מציאותה ותוכנה הרעיוני, אלא עוד יותר מצד עוצם מטען הרגש שהיא משיאה בלב החסיד הברסלבי. החסיד הברסלבי דבק לא רק בתורת רבו, אלא כביכול גם בדמות הגוף שלו, כפי שהוא מציירה לעצמו.
ספרי הרב רבינו נחמן, תורות ושיחות ועצות וסיפורים, לעולם הם לחסיד הברסלבי כתורה שבעל-פה, והם מאירים ולוהטים, כובשים וסוחפים את הנפש, כיציאתם מפיו הקדוש. כביכול חש הוא, החסיד, בהבל נשימתו של רבו בהם. אותה קרינת אור דמותו שהרגישו בה בחייו מקורביו בכל נפשם ומאודם, כפי שהם מעידים על עצמם בשיחות וסיפורים שהגיעונו מהם, כאילו צרורה ושמורה בדפי ספריו הנדפסים, והיא נשפעת מתוכם על כל נפש שנפתחת לקראתם.
מכאן האהבה הגדולה והעמוקה שאמונת החסיד הברסלבי ברבו רצופה בה, אהבה הנמתחת על פני דורות, ומוחקת גבולי זמן ומקום, ומקרבת את דמותו של הרבי לעיני רוחו של החסיד; אהבה המחלחלת את נשמתו של החסיד הברסלבי, ועושה אותה רגישה וספיגה לדברי רבו, עושה אותה כלי למאור שבתורתו.
מה מפרנס אמונה זו ואהבה זו עד היום הזה?
אין ספק שמורשת תורתו של הרב רבינו נחמן מברסלב מתייחדת ייחוד גמור בספרות החסידית כולה; מעטים בה בספרות זו ספרים כליקוטי מורינו הרב רבינו נחמן, שבו שֶׂגֶב הרעיון ותוֹאַם אחיזתו בכתוב מכתובי התורה, או במאמר ממאמרי חכמינו זכרונם לברכה, שקולים זה כנגד זה, במידה כזו, בחריפות כזו, חריפות השופעת וזורמת בלא מאמץ, כביכול, ממש נחל נובע, גורפת וכונסת סימוכיה מכל רחבי תורה שבכתב ושבעל פה, ספרות הנגלה וספרות הסוד; וסימוכים אלה, כאילו ששים ושמחים ואצים-רצים מאליהם, מקרוב ומרחוק, להצטרף למסכת המחשבה המתרקמת במוחו של הרב רבינו נחמן והמוצעת עתה, בכל חיותה המרטטת, בספר.
ואין צריך לומר מורשת הסיפור של הרב רבינו נחמן, שאין דוגמתה ומעין דוגמתה בכל ספרותינו: לססגוניות הצורה, להמראה הפיוטית, ולעמקות ההבחנה בהוויות אדם ועולם. ותחומי שתי הרשויות יונקים זה מזה: פיוטיות גדולה ומאירה מהלכת בעיוני ליקוטי מורינו הרב רבינו נחמן שם התואר מתיקות, השכיח כל-כך בהגדרת הטעם שטועם החסיד הברסלבי בתורת רבו, מביע זאת בלא יודעים וחריפות עיונית גדולה מציינת את הסמליות המופלגת שבסיפורי מורינו הרב רבינו נחמן.
אף-על-פי-כן קשה לראות במורשת הספרותית של הרב רבינו נחמן, המקור היחיד שמזין לאותה אמונה ואהבה שמציינת את החסידות הברסלבית מראשיתה ועד היום.
האמונה, כאהבה, מפרנסת את עצמה. היא הדלק, היא הפתילה, והיא הלהבה כולם כאחד ובאחד. אפשר עיקרה של חסידות ברסלב הוא באמונה גדולה זו שחידשה בתוך עצם התחום של אמונת צדיקים החסידית, אמונה הנוקבת ויורדת עד השיתין שבנפש, התופסת את האדם בכל הוויתו, ואינה מרפה ממנו לעולם.
אין היא מצוות שבת ויום-טוב בלבד, עניין של פומבי בלבד. היא כאחת מקיפה את האדם כולו ופולשת אותו כולו; כביכול מפקחת אותו ופוקחת אותו כל תא שבו, לתחושת האלוהי.
זו תכליתה וזו פעולתה של אמונת צדיקים החסידית בכללה.
בחסידות ברסלב נדלקה אמונה זו בעוצמה מלהטת כזו, בדברי הרב רבינו נחמן עצמו, בסערת דבקותו של תלמידו הגדול רבי נתן, באהבתם ובמסירות נפשם של שאר תלמידיו ותלמידי תלמידיו, עד שנראתה כפלא ולעתים פלא לא מובן אף בעיני צדיקים וחסידים.
אמונה גדולה זו, כיוון שנפתחה, דיה היתה לפרנס את עצמה לדורה ולדורות. נחל נובע מקור אמונה, מקור אהבה. מלכתחילה מובטח היה לה ש׳תלחש׳ ותלהט את הנפש עד ביאת המשיח.
"כשהאדם הוא מאמין בהצדיק בלי שום דעת,
אפשר לו ליפול מהאמונה, כי מאמונה לבד אפשר ליפול.
אבל אם יש לו גם דעת, שמבין גם בהדעת, אזי אי אפשר לו ליפול" (ליקוטי מוהר"ן, רנה)
שני סוגי אמונה
ישנם שני סוגי אמונה: אחת היא האמונה הבסיסית שיש לכל יהודי, המאמין בכך שה' ברא את העולם ושיש שכר ועונש. אמונה שדוחפת את האדם לקום מרבצו ולהתגבר על יצרו.
והשניה, היא אמונה שבאה אחרי השגת החכמה, ובכל זאת משליכים את כל ההשגות וחוזרים מחדש אל האמונה. אמונה שאין מטרתה רק לתת כח לאדם לעבוד את בוראו, אלא אמונה שמבטלת אותו להשם יתברך.
ונסביר:
אמונה פשוטה
תחילת עבודתם של הצדיקים היא מתוך אמונה פשוטה וקבלת עול מלכות שמים, שבירת התאוות ביגיעות עצומות, ועבודות פשוטות ושחורות. וככל שהם מזככים את עצמם, ביגיעות וטרחות עצומות, ומתגברים על יצרם ושוברים את תאוותם – כך הם עולים ומתעלים מדרגה לדרגה, מספירה לספירה, מהשגה להשגה.
וכאשר הגוף הופך להיות זך ונקי, כשלא נשאר בו שמץ של משיכה להבלי העולם הזה – זוכים הם להגיע להשגות עליונות, השגות הרחוקות ונעלות מהשכל האנושי, השגת החכמה העליונה. השגות אלו לא ניתן להשיג אלא אחר ביטול הגוף לגמרי.
אמנם, בשלב מסוים מגיעים הצדיקים אל המנוחה ואל הנחלה. הם השיגו מה שהשיגו, השגות גבוהות ונשגבות, ושם הם עובדים את ה' ברשפי אש שלהבת.
תעיתי כשה אובד בקש עבדך
אך ישנם צדיקים, 'יחידי הדורות', אשר יש בהם מנשמת 'משה משיח' שאינם מסתפקים בהשגות עליונות. גם משם הרי הם ממשיכים הלאה…
וככל שהם עולים במעלות החכמה העליונה ומשיגים מה שמשיגים, מה שאין הפה יכול לדבר והלב לחשוב – גם שם 'צדיקים אין להם מנוחה' ומשליכים את הכל ומתחילים לחפש ולבקש מחדש 'איך זוכים להיות יהודי'…
במדרגות נשגבות שכאלה בא הבעל שם טוב ואמר: "איך בין א נאר און גלייב" [אני טיפש ומאמין]… שם, בהשגות הבלתי נתפסות, נשכב גם רבינו הקדוש מוהר"ן זי"ע על הרצפה ובכה: 'תעיתי כשה אובד בקש עבדך' – – –
אחרי שהעפילו אל ראש הסולם המגיע השמימה, והשיגו מה שהשיגו, הם חוזרים אל השליבה הראשונה של סולם העליה המוצב ארצה: האמונה הפשוטה!
ואמונה שכזאת, היא תכלית שלימות הביטול להשם יתברך. לא רק ביטול של היצרים והגשמיות [בכח האמונה הפשוטה] אלא ביטול גמור [גם של ההשגות הנשגבות] בתכלית השלמות.
* * *
אמונה שכל כולה ביטול
עד כאן סיפרנו על צדיקים; ומה איתנו?
ובכן, צדיק האמת רוצה להנחיל גם לנו את האמונה 'שלו', את אותה האמונה הגבוהה, הבאה מהשלכת ההשגות והביטול הגמור לה' יתברך.
הוא לא רוצה לתת לנו רק 'אמונה' פשוטה ובסיסית, אמונה שתדחוף אותנו להתגבר על הקשיים ולעבוד את ה'. אלא להטעים לנו טעם האמונה העליונה, אמונה שכל כולה ביטול גמור להשם יתברך.
הוא רוצה להטעים אותנו מין אמונה שכזאת המבעירה באדם רצון להתבטל לגמרי להשם יתברך, ולנהום כחיות הנוהמות ביער לילות שלמים: 'איך זוכים להיות יהודי'… הוא רוצה שנחיה חיים טובים כמותו…
– לא רק אמונה שנותנת לנו כח לעשות מה שצריך, אלא אמונה שמבטלת אותנו להשם יתברך!
אותו צדיק רוצה להאיר את אור הגאולה, אשר אז תתבטל הבריאה אל בוראה; היא לא רק תעשה את רצונו, אלא תתבטל אליו ותיכלל בו. ולכן הוא גם חפץ להטעים לנו את האמונה הגבוהה והעליונה שלו, אמונה המביאה לידי ביטול להשם יתברך.
לאתר תפילת מנחה בבית הכנסת בשכונתו ראה לידו את הקונטרס הזה, בו לוקטו ביסודיות כל מאמרי חז״ל והספרים הקדושים בחומר עבירה פלונית ועוצם הפגם הנעשה על ידה בכל העולמות. לדאבון לב הוא חש עצמו קרוב אל הדברים, הן היצר הרע תופסו ומכשילו זה שנים רבות בדברים חמורים אלו. הוא קורא בקונטרס אחת ושתיים, מדפדף וחוזר וקורא, כאשר בכל פעם צונחת רוחו ביתר שאת. הוא לא ידע עד כמה עמוק הוא בשאול תחתיות, עד כמה אפסה תקוות תשובתו, עד כמה הוא מכונה בכל לשונות של גנאי על ידי חז״ל הקדושים ושאר ספרי צדיקים. בעיני רוחו הצטיירו המחזות הנוראים כשיבוא לעולם האמת ויקבלוהו בבוז ובחרפה לדראון עולם. לאט לאט הוא חש כיצד חיותו וכוחו נעלמים, וכאשר הציבור החל תפילת ערבית הוא נותר יושב כאבן דומם. ברור לו שלמעלה טורפים את תפילתו בפניו. נקודת נחמה אחת היתה לו בלבו, שלפחות הוא לא כל כך ׳קר׳ שלא אכפת לו מעבירותיו. הנה, הדברים נוגעים לו עד הנפש, הם מוצצים הימנו את לשד חיותו…
* * *
"היצר הרע הוא ראש לרמאים…"
את האמת יש לחפש, האמת נעדרת, היצר הרע מתנהג בערמה רבה ומלביש עצמו בלבוש של אמת, וכדי להינצל ממנו צריכים מורה דרך מנוסה ובקי מאד שיוכל לומר מה לקרב ומה לרחק, וכדבריו הבוערים של מוהרנ״ת: "הבעל דבר הוא ראש לכל הגנבים והרמאים שבעולם, כי הוא מתנהג עם רוב בני אדם בדרך גניבה בערמה ורמאות נפלא, וגונב דעתו בכל עת עד שרוצה לתפסו ברשתו רחמנא ליצלן. כי באמת על פי רוב אי אפשר להבעל דבר שיבוא להאדם להסיתו מיד לעבירה גמורה ח״ו, רק בתחילה מתלבש את עצמו במצוות וגונב דעת האדם ומורה לו היתר ומלביש לו העצה רעה שלו במצוות, ומחמת גניבתו וערמתו קשה מאד להינצל ממנו. ועל כן באמת אי אפשר להינצל ממנו כי אם על ידי צדיקי הדור האמיתיים, שהם יודעים כל דרכיו ומסתוריו וכל דרכי גניבתו, והם יודעים איך להתנהג עמו" (ליקוטי הלכות, גניבה ג,ב).
התעוררות, או כלי של היצר הרע?
כך גם במידת ההתעוררות והיראה, שמתעוררת מכח מדת הדין – הן התעוררות של תוכחת מוסר כלפי עצמו, הן התעוררות הבאה כשרואה שמתעוררים עליו עונשי שמים ח״ו, והן התעוררות כללית הבאה בעקבות צרות ישראל ה״י – בכל אלה וכיו״ב, חובה ללכת ולבקש היטב אצל הצדיק, האם אכן ההתעוררות מביאה לתכלית הטובה והישרה, או שמא הפכה לכלי ביד היצר הרע להרחיקו מעל בוראו ח״ו.
גם "תשובה" יכולה להיות כלי של היצר הרע…
וכך מלמדנו מוהרנ״ת: "באמת גם זה הוא תחבולות הבעל שמתלבשבמצוות, שמכניס בלבו התרשלות וחלישות על ידי המצוות והיראה שלו שמתלבש בהם, כאילו הוא רוצה בתקנתו ומוכיח אותו על שהוא רחוק כל כך, ובאמת כוונתו להרע למנעו ולהחלישו גם ממעט עבודתו שרוצה לעסוק בה" (ליקוטי הלכות, פקדון ד, י).
והרי לנו הדרכתו הברורה של רבינו הקדוש בנושא זה (ראה בהרחבה ליקוטי מוהר״ן, עד):
יש התעוררות של דין הבאה מצד הקדושה, ומכונה ׳דינא קדישא׳ [דין קדוש]. לעומת זאת יש התעוררות מידת הדין הבאה מצד הטומאה, והיא מכונה ׳דינא דמסאבא׳ [דין טמא]. ההבדל ביניהם הוא, מי גרם להתעוררות זו: הדין הטמא מתעורר מכח אכזריות ושנאה של היצר הרע לאדם, והוא מוליד ׳רע עין׳ באדם על עצמו ועל תקוותו. לעומת זאת, הדין הקדוש נובע מחסד ואהבה, ’את אשר יאהב ה׳ יוכיח וכמו אב את בנו ירצה’. כל מכה באה מתבערת אהבה של אבינו אב הרחמן שאינו מוכן לוותר עלינו.
"האם אתה מתחבר שוב לאהבה?"
ועל כן, מי שהתעורר מכח הדין שבא עליו, עליו לבדוק: האם הוא אכן חוזר ומתחבר על ידו אל האהבה הזאת?! האם ההכרה בחסד וברחמים של הבורא שעוררו את הדין הם שדוחפים אותו עתה לשוב אליו. האם הוא מבין שההתרחקות הזאת שבאה לו היא תחילת התקרבות. או להיפך, העלמת החסד היא ששולטת עתה בלבו, והדין וההתרחקות משמיעים בקרבו קולות של ניתוק ויאוש.
"אברהם הוליד את יצחק"
בפרשת תולדות אנו לומדים: "אלה תולדות יצחק בן אברהם, אברהם הוליד את יצחק". ומסביר על כך רבינו הקדוש:
אברהם מידתו ’חסד’, ויצחק מידתו ’גבורה ודין’. רק כאשר מידת החסד ’מולידה׳ ומצמחת את הדין, אזי היא חלק מהקדושה! אך כאשר החסד נעלם ורק הדין בעצמו שולט, מבלי שהאהבה היא שמעוררת זאת, הרי זה דין אכזרי שמפיל את האדם לעברי פי פחת.
"סימן לדבר: תפילה!"
ומהו הסימן הברור האם אכן התעורר האדם באופן הנכון או שמא ההתעוררות שלו הפכה כלי ביד היצר הרע חלילה? מגלה לנו הצדיק: "וסימן שיידע אדם אם הוא בבחינת דינא דמסאבא או בבחינת דינא קדישא, סימן לדבר: תפילה! כשאין בו ביטול תפילה, כמו שאמרו חז״ל (ברכותה) איזהו יסורין של אהבה, כל שאין בו ביטול תפילה" (שם).
תפילה – התחברות ודבקות!
התפילה היא התחברות ודבקות למיטיב (ראה ליקוטי הלכות, תפילין ה, מג). כשאבא אוהב נותן מכה או מאיים על בנו אהובו, אזי הילד שב ומתרפק על אביו ובורח ממנו אליו. גם בכייתו היא "כתינוק שקובל ובוכה לפני אביו על שנתרחק ממנו" (שיחות הר"ן, מב). לעומת זאת, אם הלב מתעקם והצרה או המוסר גורמים להעדר כח לתפילה, הרי זה סימן שהיצר גנב את הדין וטימאו חלילה. בשעה זו, בהכרח לשוב ל׳אברהם׳ שיוליד מחדש את ׳יצחק׳: לעורר היטב את החסד ואת האהבה עד שתחפץ ומשם לבוא להתעוררות הדין, באופן שהמנוס הפשוט יהא לתפילה, "ממך אליר אברח"…
רק דין קדוש, יש בכוחו להמתיק את עצמו ולהביא לתכלית הרצויה.
ראיון שערך ר' חיים כץ (מרכז גישה) עם הרה"ח ר' עובדיה שטראקס ז"ל, ביום א' פרשת יתרו בשנת תשס"ח.
ר' עובדיה שטראקס היה בנו של ר' נחמן שטראקס הידוע, מחסידי ברסלב שבאומן. בבחרותו, נשלח ע"י אנ"ש ללמוד בישיבת תומכי תמימים חב"ד המחתרתית בקייב, שם התקרב לחסידות חב"ד, ובגיל 18 הצליח לצאת מרוסיה לפולין ומשם לאנגליה, בה התגורר.
השיחה עם ר' עובדיה, שהכיר היטב את חסידי ברסלב באומן, נערכה ע"י ר' חיים כץ בשנת תשס"ח, שלש שנים לפני פטירתו של ר' עובדיה.
ראיון עם ר' עובדיה שטראקס | חיים כץ
בתחילת השיחה הגשתי לו העתק ממכתב מאוד מרגש אודות אביו ר' נחמן שטראקס. ובו מצוינים כמה דברים מאוד חשובים בתולדות חסידות ברסלב. בין היתר מסופר שם שר' נחמן [שטראקס] היה שנים רבות בסיביר ומצב בריאותו רופף, הוא עיוור בעין אחת וחסרות לו כמה אצבעות וכו', ועתה הגיע לארץ ישראל.
– "מעניין, אני רוצה לומר לך שהרבה אנשים בברסלב היו חייבים לאבא שלי כספים מכל מיני הזדמנויות, וכשהגיע לארץ הם שאלו אותו אם הוא רוצה את הכסף בחזרה, אך הוא ענה להם – לא – אני לא רוצה, כי יש לי בשביל היום יום. הוא גם ידע שהם אנשים עניים. ובכלל, הוא תמיד היה נותן כסף לברסלבר'ס וכשאימי היתה צריכה כסף היא היתה לוקחת לעצמה ושמה בצד כדי שאבי לא יחלק את הכל ולא ישאיר לה".
הראיתי לו תמונה של אביו.
הוסיף ר' עובדיה (שיחי'):
"כן, כן, בתמונה הזו הוא היה כבר 'א האלבע מענטש' (חצי בן אדם). הוא יכל לראות בקושי את מי שישב מולו בשולחן, אתה מבין את המצב של אבי ז"ל?! איך הרשעים החזירו אותו… אני אספר לך סיפור על אבי לפני סיביר ותבין קצת כמה כח היה לו.
יום אחד יצאתי עם אבי להתפלל מנחה בקלויז (היינו גרים לא רחוק מהקלויז ומביתינו ניתן היה לראות את הציון ואת הקלויז) והנה אנו רואים דבר משונה: היה לנו שכנים גויים, אנשים טובים שהיו בעלים של טחנת הקמח הגדולה באוקראינה, והנה כמה אנשים יושבים בצורה חשודה בחצר שלנו, (באומן היו גנבים רבים, ורובם היו יהודים, שהיו עושים הרבה בלגן, והיו להם שיטות מתוחכמות של בנית מנהרות תת קרקעיות וכדו'). וביניהם ראש הבנדיטים של אומן. בתחילה המשכנו לכיוון הקלויז, אך אבי התחרט והחליט לחזור אחורה, כי מה פתאום הם יושבים אצלנו בחצר. חזרנו בחזרה. והנה ראש הבנדיטים פונה לאבי ואומר 'הנה הברסלבר! מה אתה מתערב לנו בעסקים?', ואבי לא נבהל וענה 'אתם אומרים לי? אני בכלל לא מבין מה אתם עושים בחצר שלי?! מאיפה קבלתם את הרשות?!'
פה הבנדיט החליט להכות את אבי על חוצפתו, אך הלה בקושי הספיק להניף את ידו, וכבר היה על הרצפה כשעל ביטנו מונחת רגלו של אבי!
כל הרחוב הגיע לראות. הם פחדו שיקרה משהו יותר גרוע, כי לאבא שלי גם היה רישיון מהמשטרה להחזיק סכין, כיון שהיה סוחר שמסתובב עם כסף. על כל פנים המסר הובן, והלה הלך לדרכו עם חבר מרעיו פצוע וחבול. עכשיו ידעו כולם שעם נחמן לא מתחילים!
יותר מאוחר הגיעו כמה בנדיטים ובקשו מאבא שיעשה עמם שלום…. אך אבי לא רצה, אז הם ניסו לשכנעו שלפחות ישתו משהו ביחד, שגם לזה אבי לא הסכים, אך הוא נתן להם כמה מטבעות שיקנו לעצמם משהו לשתות…
"אתה מבין", סיים ר' עובדיה, "מה עשו ממנו הקומוניסטים…"
סיפור נוסף: כשאבי נחקר אצל הק.ג.ב., החוקר החל לאיים עליו, שיכה אותו וכדו'. אמר לו אבי ז"ל: אם תבא אלי עם נשק לא אוכל לעשות לך מאומה! אך אם תרצה להכות אותי עדיף שתלך קודם ותפרד מאשתך…".
רציתי קצת מידע על משפחת שטראקס?
ר' עובדיה: "איזה מידע?"
מאיפה הגיעו משפחת שטראקס, מברדיטשוב או מפולין?
ר"ע: "המשפחה שלנו הגיעה מפולין, ודוד של אבא שלי, שקראו לו ר' דוד שטראקס, היה גר בברדיטשוב, והוא היה חסיד ברסלב שהיה מגיע כמה פעמים בשנה לאומן, בנוסף הוא היה בעל קורא מאוד טוב, והיה מדקדק, כלומר שידע היטב את מקצוע הדקדוק, דבר שחסידי ברסלב לא כ"כ אחזו, גם היה מוסר שיעור בבית כנסת בברדיטשוב, שם התגוררו רבים מחסידי ברסלב. היו ברשותו כמה וכמה בתים בברדיטשוב שבזמן הקומוניסטים נרשמו על שם ילדיו, הוא היה גם בעל מסירות נפש ובזמנים הקשים כשלמדו 70-80 ילדים בחיידר המחתרתי של חב"ד בברדיטשוב, הוא מימן על חשבונו מדי יום אוכל שבושל בביתו תוך כדי סיכון עצמי רב.
בכלל, ברדיטשוב היה אחד המקומות שיכלו עוד ללמוד ולהתחבא בהם.
והוא היה הברסלב'ר הראשון במשפחה. באותו זמן היה כבר זקן בגיל קרוב ל-90. הוא נשאר שם עד שהגרמנים באו וכנראה נרצח שם" .
ומה עם ר' נחום שטראקס שכונה ר' נחום שוסטר?
ר"ע: ר' נחום היה האח הגדול במשפחה, ואבי היה הקטן שביניהם, ועד עתה איני יודע אם היו במשפחה שלהם 14 ילדים או 16. הוא ידע קצת ללמוד (הערה: ידוע שלא ידע ללמוד, ועבד את ה' בתמימות ופשיטות ובכל לבבו), והיה קם חצות והולך לעשות התבודדות, והיה מתפלל כמה שעות שחרית, וישר אחרי מעריב הלך לישון. טוב, אתה מבין לבד מה כבר יכול להיות עם הפרנסה שלו, כי הרי לא נשארו לו יותר מ-4 שעות לעבוד…
איפה הוא היה גר?
ר"ע: "ברחוב שלנו. בביתו אף התאכסן ר' אברהם בן של הטולטישנער (ראבר"נ). אך דבר אחד אני לא מצליח להבין למה הברסלב'ר קוראים לר' נחום בשם שוסטר (- סנדלר). וכי אין לו שם? ועוד מדפיסים זאת בספרים? זה לא הראשון שעושים לו את זה! גם ר' מנדל פוטרפאס היה סנדלר, אך אף אחד לא קרא לו ר' מנדל שוסטר….
ר' נחום היה אחראי על חימום המקוה והיה מסתובב לאסוף עצים [לחימום המקוה]. היו לו שלושה בנים ובת, וכשהילדים גדלו, והממשלה סגרה את החדרים, ולא היה מי שילמד אותם כמו שצריך, וממילא כבר מובן לבד מה היה עם הילדים, הם הלכו ולמדו את השפה כדבעי… וכיון שהיו די מוצלחים הם ניהלו כל מיני דברים מטעם המדינה. ומה קרה איתם אני לא יכול לומר לך, כי אני נשארתי באומן."
לר' נחום גם היתה בת שהיתה נשואה לר' משה יוסל…
ר"ע: "אכן כן, אך היא התגרשה ממנו, ודווקא פגשתי אותו כשיצאתי מרוסיה… נסעתי עימו. אך אני גם הכרתי את בעלה השני שהיה סוחר. היו להם הרבה ילדים, אולי עשרה, והם היו שומרי תורה ומצוות. אני עכשיו נזכר בשמות של ילדי ר' נחום, וועלוועל, יונה ונדמה לי שגם יענקל.
נחזור לר' נחום. הסדר שלו היה שהיה מסתובב בכפרים בסביבות אומן, והיה מוכר לכפריים דברים שניתן להשיג רק בעיר… ובאותה הזדמנות היה מנסה לקבל נעליים לתיקון בסנדלריה. סוחר הוא לא יכול היה להיות, כי היה הרי עובד ה', כל היום תורה ותפילה, וכשכבר כן היה עובד היה נרדם על מקומו…
בנו יונה, אולי קראו לו יואל, היה מנהל של בית ספר גדול בחרקוב ויום א' הגעתי אליו לשם איזה ענין, ולא אחזתי ממנו למרות שהיה לו לכאורה בבית מטבח כשר, אך אני לא רציתי לאכול שם, והוא הוכרח ללכת ולקנות בשבילי סיר חדש ונקי, כדי שאוכל לבשל שם תפודים… ועוד בן היה מנהל של צו"מ (מרכז קניות).
היה אצליכם אחד ברוך… (ר' ברוך געצ'ס) ועוד גיס… הם היו נכדי רבינו. אני זוכר שיום א' הם קנו שני עיזים בשביל חלב, בכדי שלפחות החלב לא יעלה להם… וביום הם היו שולחים את העיזים עם איזה רועה…
אבל מה, ה'עבודה' שלהם היתה מרקיעה שחקים. תפילות, התבודדות, עבודת השם, אבל כל זה לא עזר לילדיהם. הילדים היו רעבים ללחם ממש. גם בזמן שהיו גבירים גדולים באומן משום מה הם לא קבלו עזרה. ואם כבר אספו משהו זה לא היה כסף, זה היה חתיכות לחם…
נזכרתי עכשיו בסיפור מעניין שהיה עם ר' ברוך, ברוך רוזנבלום…. (זה שם משפחתו של ר' ברוך געצ'ס. ח"כ). היה לו בן שהגיע לגיל 18[1], הוא היה פריילאכער בחור אך משום מה לא הצליח לגדול לגובה ונשאר נמוך (אולי מחוסר תזונה ראויה). הגיע הזמן לחתנו, הוא מצא איזה שידוך מבני העניים באומן.
ונהיה מזה בלגן בעיר, איך יתכן שהוא מחתן ילד כזה מבלי לתת לו שום דבר… שום בית… שום פרנסה… זה כנראה לא היה חוקי, ופתאום עצרו את ר' ברוך והחזיקו אותו במעצר. ניסו להוציאו בערבות עד המשפט, ואכן אמרו שמוציאים אותו, והלכנו לראות יחד עם עוד כל מיני אנשים איך שמוציאים אותו.
היה שם איזה בחור מהבנים של הברסלברס שפתאום אמר בקול, 'אל תדאגו, הוא ישוחרר, כי נחמן הכניס לרופא משהו ביד' (אין דעם האנט אריין). הבחור הוכנס פנימה לחקירה ונשאל למה כוונתו, וסיפר שנחמן שיחד את הרופא… נו אני שואל אותך" פנה אלי ר' עובדיה "יש לו שכל לבחור הזה?!"
על כל פנים, אבי והרופא הכחישו נמרצות את הסיפור, ור' ברוך שוחרר, אך לאחר זמן קצר נעצר עם שאר הברסלברס[2] ונשלח ללא נודע…
לגבי העניים באומן, באומן היו שני אזורים יהודים מובהקים ששכנו על שני מורדות הגבעה, אחד מול השני. אחד היה הר שגרו בו בעלי עגלות וכדו', אנשים זולים, רובם ככולם רחוקים מן הדת, משחקים בקלפים ומחללי שבת. ובהר מול גרו המון בבתים של חדר אחד, יהודים עניים מרודים שהלכו עם בגדים קרועים, והילדים הלכו יחפים, ופרנסה לא היתה להם".
רציתי לדעת איפה קבור ר' נחום? שמעתי שהוא נקבר באחד הכפרים ליד אומן.
ר"ע: "אכן כן, הוא נקבר בכפר. זה היה כשהייתי די צעיר… נחום היה מסתובב בכפרים עם שקים על הגב כמו שספרנו קודם. הוא היה נודד מכפר לכפר, והיה ישן אצל גויים. יום א' הוא נהיה חולה, באיזה כפר, ונפטר. אני לא יודע איפה הוא נקבר אבל אני זוכר שהבנים שלו נסעו לכפר להתעסק עם הקבורה[3].
אני עכשיו נזכר שר' אליהו חיים (רוזין), שאני חייב לציין שהוא היה אדם חכם במיוחד, חכם אמיתי, הלך יום אחד עם סכום כסף די נכבד שהיה ברשותו למסחר בשוק השחור, ובדרך נעצר ע"י המשטרה… הם רצו לעשות עליו חיפוש והוא ידע שאם יתפסו אותו עם כסף רע ומר יהיה גורלו… אז הוא בקש מהם רשות ללכת לבית הכסא… ושם הוא השליך את צרור כספו, (ר' נחמן הרי אומר בסיפורי מעשיות שכסף זה כמו צואה)… וכך הוא ניצל – אך כסף לא היה לו, ובשביל זה הגיע לאבי. ר' אלי חיים לא יכל לקנות בתים כי זה לא היה חוקי".
מה הסיפור עם הגרים של ר' נחום? שמעתי שהיה מקרב כל מיני גויים או גרים (כמובא בשיש"ק חלק ד').
ר"ע: היה כפר של גרים (רלו"י סיפר על הגרים הללו, ויש גם בכתובים סיפור מרגש עליהם בזמן השואה. ח"כ) לא רחוק מאומן, ור' נחום היה קצת עושה עמם ביזנס… וגם עוסק לקרב אותם.
היה לגרים קשר עם ברסלב, עם אומן?
ר"ע: "כן, הם היו קשורים לברסלב ואף עשו עסקים באומן. הם התאכסנו הרבה אצלנו בבית."
"רציתי לספר על סבא שלי ר' יוסף שמעון, שהיה מהבית דין של אומן. הוא היה חסיד סקווער ונפטר מוקדם, צעיר יחסית, על ידי מעשה שהיה, שיום א' הלך למקווה מאוד קר ונחלה ונפטר, וכמובן בניו כעסו עליו על שעשה את זה.
הוא לא היה נכנס לברסלב אף פעם, ואיך לקח את אבא שלי לחתן? אבא הרי היה חסיד ברסלב! וחסידי סקווער תמיד היו אומרים שעדיף להיות קומוניסט ולא ברסלב'ר (מה שבדרך כלל קרה באמת לילדיהם) אך הענין הוא שאבי היה מהבחורים הרציניים באומן שידעו שהוא יישאר בידישקייט, יהיה אשר יהיה ועל כן סבי העדיף אותו".
בשלב זה הראתי לר' עובדיה תמונה של הקלויז, וספרתי לו שהיום הם רוצים על הקלויז הרבה כסף, וכאן מבחינתי היה השיא של המפגש:
ר"ע :"אי, הקלויז, כן, כן, הקלויז…"
אתה זוכר איך שהקלויז נסגר?
ר"ע: "בודאי הייתי שם! וזה לא נסגר בשלב אחד כי אם בשלב אחר שלב!
וכך היה המעשה: יום אחד, כמה ימים אחרי ראש השנה, הגיעו מהעיריה ואמרו שהולכים להפוך את הקלויז לספריה! אבי שהיה לו קשרים, הלך לברר את הענין, אך הם השיבו לו, שהם עושים זאת מכיון שרוב המתפללים רוצים ספריה יותר מאשר בית כנסת! אבא שלי אמר להם שהוא רוצה לדעת מי הוא אשר מלאו ליבו לומר כן! ואדרבה כיון שעכשיו מגיע חג הסוכות, ויש לנו יארצייט של הרבי שלנו נעשה אירוע חגיגי ובהזדמנות זו נשאל את האנשים האם הם מוותרים על הבית כנסת, הם הסכימו ואבי שהיה אומר ועושה הלך ובנה בשוק של אומן, סוכה ענקית, באמת ענקית יותר גדולה מהסוכה ב-770… והביאו כליזמר והמון עם צבא על הסוכה אנשים נשים וטף, והיה שם נורא שמח, וכמובן כולם ענו ואמרו כאחד שהם רוצים את הקלויז, וכך שרד הקלויז לעוד זמן.
לאחר תקופה נוספת הגיעו לסגור את הקלויז וכמובן המון עם בא לראות מה קורה, וגם אני הייתי שם, והנה היה שם איזה יהודי שנהפך לקומוניסט מוצהר, ורצה להראות את כוחו ומרצו, ועשו שם מגדל משולחנות א' על השני, כי תקרת הקלויז היה מאוד גבוהה. והיהודי הזה טיפס למעלה לעבר הנברשת הגדולה והיפה שהיתה מקובעת בתקרה, ורצה כנראה להורידה או להזיקה, והנה לפתע מישהו אמר איזה בדיחה והיהודי התמוטט ונפל ומת על המקום! ואז הללו עזבו את הקלויז.
ואז הגיע הפעם האחרונה. יום אחד הייתי בקלויז ולפתע הגיעו קבוצה שלימה של חברה מהק.ג.ב. מלווים בשוטרים על פרשים הם נכנסו בפנים, והחלו להוציא את כולם בכח. היתה שם איזשהו התנגדות ואנשים קבלו מכות, ואני בתור ילד ברחתי מהקלויז כל עוד רוחי בי וגם הקהל שהתאסף בחוץ גם כן נחבטו כהוגן, וכך זה נגמר לצערנו."
הייתי מאוד שמח אם אוכל לשמוע כעת מעט על אנשי שלומנו שבאומן.
ר"ע: "מי?"
ר' שמשון בארסקי
ר"ע: "ר' שמשון היה אדם נכבד באומן. הוא לא עבד, והיה מהנכבדים ביותר (ומסביבו קבוצה של אנשים שומעי ליקחו). הוא היה מאוד נקי ומסודר (בוודאי ביחס לאנשים בזמנים ההם), והיה נותן ברכות לאנשים"
הוא נפטר בצ"ה?
ר"ע: "כן, ולאחר פטירתו אבא שלי הטביל אותו במקוה".
ור' אברהם שטרנהארץ (כאן הראיתי לו תמונה של ר' אברהם ז"ל)?
ר"ע: "ר' אברהם, כבר ספרתי לך שהייתי במקהלה שעזרה לו בימים נוראים. הוא היה נכבד גם בעיני אנשי העיר ולא התחילו את התפילה בקלויז עד שהוא נכנס!"
הייתי רוצה לבא אליך אי"ה שוב פעם ולשוחח על ר' מתתיהו ועל עוד מאנ"ש כר' יענקל ז'יטומיר ו….
ר"ע: ר' יענקל ז'יטומיר?! הוא הרי היה הרבי שלי, איתו הלכתי, איתו הסתובבתי… לא פעם הייתי הולך איתו לכל מיני מקומות, כמו להדליק את הנר תמיד על הציון הק', אוי הם הרגו אותו… גם נעבאך לא היו לו ילדים… ור' מאטעס… איי, תמיד שאלתי את אבא שלי, למה לא דואגים ליהודי כר' מאטעס?! למה לא דאגו שיהיה לו ולילדיו מה לאכול, למה הוא היה צריך לאכול מחוץ לבית מחוסר כסף לתאורה פנימית? הוא אף פעם לא ביקש ולא התלונן! הוא היה ממש מלאך, וואס האט נישט א שלעכט'ס גיטאן פאר קינער! (- שלא עשה רע לאף אחד), אחרי זה הוא נלקח, וכנראה גם ילדיו הלכו אצל הנאצים! מי יודע?"
הערות (כל ההערות נכתבו ע"י המערכת)
[1] החתן היה הרבה מתחת לגיל 18. הסיפור עורר רעש ואף הגיע לכלי התקשורת היהודיים בעולם.
[2] יחד עם יתר הקדושים שנעצרו ורובם נרצחו. ר' נחמן שטראקס עצמו נעצר אף הוא, והוא היה מהבודדים שחזרו בחיים.
[3] ר' נחום עבר להתגורר בכפר סיניצא הסמוך לאומן, כפר שתושביו התגיירו, כמסופר בהמשך, ור' נחום עבר לשם על מנת לחזקם. הוא נפטר ונקבר בכפר, ותושבי הכפר, מאהבתם אותו, לא אפשרו להעבירו למקום אחר.
השמחה – מי לא מחפש אותה. כל אדם שאיננו חולה בנפשו, מטבעו יוצא לחפש אחר שמחתו. כולנו מאמינים שהיא קיימת, וברת השגה. אם נשים לב, אין כמעט מעשה בחיינו שאיננו קשור בישירות או בעקיפין אל האופן בו ניתן להרגיש את המימוש, את החיות. תמיד אנחנו רוצים להגיע אל אותה תחושה של סיפוק. מה שעומד בבסיס החיפוש של כולם הוא, שקיים 'אני' פנימי שלא רק רוצה להתקיים, אלא לבטא ולממש את עצמו. לרוב, הדרך לא ידועה. ספקות רבים קיימים- מי אני, מהו אותו מימוש, ואולי הגדול שבכולם – כיצד אוכל להבטיח לעצמי את אותו מימוש, שאוכל להרגיש תמיד שאני חופשי לבטא את עצמי, ודבר לעולם לא יוכל לעצור ולמנוע את שמחתי. ללא כל הפרעות, תסכולים, אכזבות, כישלונות.
נשמע דמיוני, להגיע למצב כזה. אבל סוף-סוף, אין אחד שלא מחפש את זה. כמה שהמצב הזה כל-כך קשה להשגה ולו לרגעים ספורים, ועל אחת כמה וכמה לכל החיים, אנחנו לא מפסיקים להאמין שהמצב הזה ניתן להשגה. מה גורם לעולם להשליך את השכל, ולהאמין בצורה כה עיוורת אחרי שמחה זו, כנגד כל הסיכויים? אין זאת אלא בשל הידיעה שנמצאת בלב כל אדם חי: אני חייב להתממש. החיצוניות, כמה שתהיה מהנה ומושכת, עדיין לא מספקת אותנו. קיימת בנו ישות יותר עמוקה, שלא נפתחת במעשים הרגילים שאנו עושים. הגיוני או לא הגיוני, בסופו של דבר נמצא את עצמנו באותו חיפוש. ההבנה הזאת חזקה וברורה אצלנו יותר מכל ידיעה שכלית- אני חייב להיות.
"אין שמחה כהתרת הספקות" (ר' דוד אלטושר, בעל ה'מצודות'). אין שום שמחה שדומה לאותה שמחה, לאותו אושר, של ההתבהרות. כשאנחנו זוכים להכיר את עצמנו, את מקומנו, ואת המציאות שמסביבנו, הגענו לשמחה אליה ייחלנו. "שמחה היא עולם החירות", אומר רבי נחמן(ליקוטי מוהר"ן תנינא, סימן י). השמחה היא המצב בו הכבלים משתחררים, המיצרים נעלמים, ואיננו משועבדים לדבר. פנויים מכל מטריד ומפריע, אנחנו יכולים להיות מודעים לעצמנו ולא למה שמסביב. עצם הידיעה על החירות שלנו- האפשרות להיות כל מה שרצינו, היא זו שמעניקה לנו את השמחה.
גבול וללא גבול
כשאנחנו באים להתבונן על עצמנו – עם ישראל – ביחס לעולם, בנושא הזה, אנו מגלים דבר כה נפלא שלא קיים אצל אף אחד חוץ מאיתנו. "אנכי ה' אלוקיך המעלך מארץ מצרים, הרחב פיך ואמלאהו" (תהלים פא). מצרים, כשמה, היא מקום של מיצרים, גבולות. "כי כל מקום הרחוק מהקדושה ביותר הוא בבחינת גשמיות ביותר, ויש שם בחינת מצרים וגבול ביותר" (ליקוטי הלכות, הלכות תפילין הלכה ו, ד). בעולם גשמי, חיות ללא גבולות היא חלום מתוק ולא מעבר לכך. אין כל אפשרות ליצור מערכת בלתי גבולית בתוך הגבולות. מי לא נתון לפגעי הזמן, מי לא נמנע מלהשיג את מבוקשו. הקב"ה הוציא אותנו ממצרים, ונתן לנו חיים שונים – חיים נצחיים. רק תורה מן השמים יכולה להתגלות בתוך הגבולות, ולהישאר בלתי גבולית. אומר הקב"ה לעם ישראל: "אנכי ה' אלוקיך המעלך מארץ מצרים" – אני הוא זה שהוציא אותך מהגבולות, ונתן לך חיים בלתי תלויים במציאות. חיים אותם תמיד תוכל לחוות, בכל רגע נתון בחייך. לעולם לא יבצר ממך מלהיות מי שאתה באמת. אבל מה קורה כשהדרך להגיע לאותה חיות נסתרת מאיתנו, על-ידי תעתועי היצר? מה ניתן לעשות כשספקות עולים על כך שנצליח באמת להגיע לאותה חיות? הרי מלחמת היצר מתפרשת על כל מהלך החיים. מי יערב לנו שנוכל להגיע לאותה שמחה, לאותה חיות מבוקשת?
"הרחב פיך ואמלאהו". יש לך כוח של תפילה, שמאפשרת לך את כל מה שתרצה. אולי לא תגיע אל מחוז חפצך אחרי תפילה אחת, ואף לא אחרי עשרות תפילות, אבל בסופו של דבר בניין התפילה יסתיים, ותקבל את מה שרצית. אתה יכול להיות בטוח בדבר אחד – בסוף תגיע. יש לך את הכוח שיכול להבטיח לך את כל מה שתרצה. האין זו חירות? האם יש מי שמשוחרר יותר מאיתנו, עם ישראל? הרי כולם נתקלים בשלב כל שהוא בגבולות. כוחות אנושיים מגיעים לקצה מסוים. וכך עומד כל העומד מצד אחד, מופקעים מכל שמחה אמיתית, ואנחנו מנגד – כוחנו בפינו. רק צריך לפתוח אותו. אין אף ספק שעומד בפני הביטחון ביכולת להגיע אל חיותנו הנצחית. רק שמחת ישראל יכולה להיות שמחה אמיתית, כשעומד מאחוריה מישהו שיעמיד אותנו בכל מצב קשה – ה' עמנו תמיד.
ט"ו בשבט נקרא בפי חז"ל "ראש השנה לאילנות", אך אף על פי שנקרא "ראש השנה" לעניין מעשר פירות האילן, אין בו לא איסור מלאכה ולא סעודת חג לא הזכרה מיוחדת בנוסח התפילה. למרות האמור, נוהגים בו מעט שמחה, אין אומרים תחנון בתפילה ואין עושים בו הספד למת, וכבר התפשט המנהג בכל קהילות ישראל להרבות בו באכילת פירות ארץ ישראל ולדבר בשבחה, שכן ביום זה מתחדש כח האדמה להוציא פריה. וכתב בספר 'בני יששכר', במעלת היום: "הנה מה טוב ומה נעים שיתפלל האדם ביום ההוא ראשית יסוד הצמיחה, שיזמין לו השם יתברך לעת המצטרך את הפרי עץ הדר. והנה תפילתו תעשה פירות".
אחד מן הדברים שרבינו דיבר בשבחו עד מאד, היה עניין זכות הישיבה בארץ ישראל. "ועיקר אמונה, בחינת תפילה, בחינת ניסים, אינו אלא בארץ ישראל, כמו שכתוב: "שכן ארץ ורעה אמונה", ושם עיקר עליית התפילות, כמו שכתוב: "וזה שער השמיים" (ליקוטי מוהר"ן תורה ז' סעיף א') "כי ארץ ישראל הוא כלליות הקדושה שבכל הקדושות" (ליקוטי מוהר"ן תורה רל"ד) "וצריך כל אדם לבקש מהשם יתברך, שיהיה לו כיסופין וגעגועים לארץ ישראל, וגם שיהיה געגועים לכל הצדיקים לארץ ישראל" (ליקוטי מוהר"ן תורה קנ"ה) ו"מי שרוצה להיות איש ישראלי, היינו שילך מדרגה לדרגה, אי אפשר אלא על ידי ארץ ישראל" (ליקוטי מוהר"ן כ') וכותב רבי נתן: "ואחר שאמר התורה הנ"ל שאלתי אותו ז"ל: מה כוונתכם בזה שאמרתם שהעיקר הוא ארץ ישראל? וגער בי וענה ואמר: כוונתי כפשוטו – ארץ ישראל הזאת עם אלו הבתים ואלו החצרות, היינו שכל כוונתו כפשוטו, שצריך כל איש ישראל לבוא לארץ ישראל הגשמית הזאת". ואמר: "המקום שלי הוא רק ארץ ישראל, מה שאני נוסע אני נוסע רק לארץ ישראל, ולפי שעה אני רועה בברסלב וכיוצא" (חיי מוהר"ן)
כשאנו לומדים את דבריו חוצבי הלהבות של רבי נתן בשבח ארץ ישראל, אדמתה ופירותיה, מתגלים לפנינו עולמים עמוקים לאין קץ. מפאת אריכות הדברים נביא מהם רק מעט, ומהם ילמד הקורא על שאר העושר הטמון שם. "כי אנחנו עם קדוש, בני ישראל, צריכין שיהיה כל מזונותינו משפע של ארץ ישראל, כי רק ארץ ישראל שייך לנו בני ישראל. אבל השפע ואכילה של חוץ לארץ אינו כדאי לנו, כי חוץ לארץ הוא אויר הטמא, והיא תחת ממשלת הסיטרא אחרא ואינו ראוי השפעתה לישראל. על כן אנו צריכין לתקן כל אכילתנו ושתיתנו שיהיה בבחינת שפע של ארץ ישראל, כאילו יוצא מארץ ישראל. וזה נעשה על ידי הברכה שאנו מברכין על כל דבר. וכשאנו מברכין ומודים אותו יתברך שבראם, בזה בעצמו נעשה ארץ ישראל בכל מקום, כי עיקר ארץ ישראל נעשה על ידי "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים". נמצא שעיקר ארץ ישראל נעשה על ידי שנתגלה שהשם יתברך ברא כל העולם כולו ובידו ליתנה למי שירצה. וכשאנו מברכים ומודים אותו יתברך על איזה פרי שבראה, אזי אנו מגלים קדושת ארץ ישראל גם באותו המקום שגדל הפרי, מאחר שאנו מגלין ומודים שהוא יתברך ברא הכל, שמזה נעשה עיקר קדושת ארץ ישראל" (ליקוטי הלכות ברכת הפירות ב'). בארץ ישראל, יותר מאשר בכל מקום אחר בעולם, כידוע, מתגלה ממשלתו והשגחתו של יוצר בראשית, כמו שכותבת התורה: "ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה". אמנם גילוי מלכותו יתברך תלוי גם במעשנו אנו. כאשר אנו מברכים ומודים לה' על מזוננו, מסיר רבי נתן, אנו מאפשרים למלכותו להתגלות עלינו ביתר שאת, אנו מזמינים את קדושת ארצו המבורכת לשרות בנו ולפעול במעשנו. אפילו שאנו נמצאים מחוץ לארץ הקדושה, הברכה, שמגלה את ממשלתו, מאפשרת לנו לקבל מן השפע הקדוש של ארץ ישראל, מחברת אותנו למקום האמיתי שלנו. ממילא מובן מדוע ביום זה של ט"ו בשבט, שאנו עוסקים בשבח הארץ, נוהגים להרבות בברכות. כל ברכה. הרי, מוסיפה ומגלה את ממשלתו יותר ויותר, ועיקר ממשלתו, כאמור – בארצו ונחלתו.
אכילה וברכה כראוי אינם רק גילוי מלכותו. יש בהן, כידוע בכתבי הקבלה, אפשרות להשלים את נפשנו בחלקים אבודים שלה, שמתגלגלים אל תוך מה שאנו אוכלים ושותים. כל אחד מקבל בדיוק את מה ששייך אליו, ואם יקפיד על כשרות מאכליו ועל ברכה כראוי, יוכל לזכות לתוספת מרובה של חיות קדושה על ידי אכילתו. וכך מבאר רבי נתן עניין זה: "היו לפניו מיני פירות הרבה מברך על החביב תחילה חוץ מברכת ז' מינים עיין בשולחן ערוך הדינים בזה [תורה רי"א] וכן ברכת העץ קודם לאדמה וכו' עיין שם. כי כתב רבינו נרו יאיר [בתורה נ"ד] שהשם יתברך מזמין לכל אדם בכל יום ובכל שעה להעלות ניצוצות לפי חלקי נפש, רוח, נשמה שיש לו אז, עיין שם. והנה בדברים הנאכלים שם מלובשים ביותר נפשות הקדושות וכל אחד מזמין לו השם יתברך לאכול מאכלים השייכים לחלקי נפש, רוח, נשמה שיש לו אז כדי להשלים נפשו. וזהו שאנו מברכין "בורא נפשות רבות וחסרונם", "וחסרונם" דווקא, כי אלו הנפשות שאוכל עתה הם הניצוצות שחסרו מנפשו ונפלו לשם. וכעת על ידי אכילתו הוא משלים חסרון נפשו ממש. ולפעמים אין לאדם שום חסרון בנפשו, רק שעל ידי אכילתו הוא מעלה נפשות משם, ועל ידי זה מאיר על נפשו ומחיה את נפשו בהארה יתירה. וזה בחינת "על כל מה שבראת להחיות בהם נפש כל חי", ופירש הר"ב שם, דהיינו שאפילו בלתי אותן הדברים אפשר להתקיים והם רק להחיות ביותר, להוסיף חיות והארה בנפשו כנ"ל. ועל כן מברך על החביב תחילה, כי כל דבר מושך עצמו לשורשו למקום שחיותו תלוי שם. ועל כן מאחר שחביב ומתאווה לו אותו הדבר, בוודאי יש שם נפשות השייכים לו אז לחלקי נפש, רוח, נשמה שלו, ועל כן מברך עליו תחילה. כי עיקר שלמות הנפשות ועלייתן הוא על ידי הברכה. אבל ז' מינין שנשתבחה בהן ארץ ישראל, ששם שורש כל הנפשות דקדושה, כי ארץ ישראל הוא בחינת אמונה, שהיא שורש הנפשות, ועל כן משם יצא לחם. כי כל השפעות אכילה דקדושה יוצא משם, כמו שכותב רבינו במאמר "ואכלתם אכול ושבוע" (תורה מ"ז). כי כל המאכלים הם בחינת נפשות כנ"ל, ועל כן יש להם מעלה וקדימה לברכה. וזה שקבעו רבותינו ז"ל ברכה מיוחדת לפירות, דהיינו בורא פרי האדמה או בורא פרי העץ ולא כללו אותם בשאר דברים שברכתן שהכל, כי בפירות יש נפשות יקרות מאד, וכמו שהבנתי משיחת רבינו נרו יאיר" (ליקוטי הלכות ברכת הפירות א')
מדוע משתבחת ארץ ישראל דווקא במזונותיה? וכן מצאנו בכמה מקומות שהכתוב משבח ואומר: "ארץ זבת חלב ודבש"? רבי נתן מסביר באריכות נפלאה כדרכו, שכל מזון שיש בעולם מרמז על כח רוחני שפועל בו. והלכות התורה המתייחסות לכשרות כל מזון הן הן הכלים שניתנו לנו כדי לקבל מן העולם את הכוחות החיוביים ולהינצל מן הכוחות השליליים. חלב ודבש, מבאר רבי נתן (ליקוטי הלכות, הלכות דברים היוצאים מן החי) הם שני דברים מיוחדים שהתורה התירה באכילה, אף על פי שהם יוצאים מתוך דבר האסור באכילה. חלב – מתהווה מן הדם האסור באכילה ואילו דבש יוצא מגוף הדבורה, שאף היא אסורה באכילה. המכנה המשותף בין חלב ודבש הוא שהם נעשים זמינים וקלים לאכילה ללא מעורבותו של האדם. אין צורך לצוד אותם, לשחוט או להכשיר לאכילה או לבשל. מי שדואג ליצירת מזונות מזינים אלו, שגם ילדים יכולים להיות ניזונים מהם, הוא רק אחד – ה' בעצמו. וזהו סוד הפסוק: "מי ייתן טהור מטמא – לא אחד"? כלומר מי הוא זה שיכול להפוך דבר טמא ואסור לאכילה לדבר טהור ומזין, כדרך שהופך הדם לחלב או הדבורה לדבש? לא אחד? כלומר – רק אחד, היחיד והמיוחד, אלוקינו. לכן, מסביר רבי נתן, מסמלים שני מזונות אלה דווקא את כוחו ושליטתו של יוצר בראשית. הוא עושה הכל, הכל שלו והכל בידו. בפרט מצויינת כאן יכולתו להפוך טמא לטהור, רחוק לקרוב, חסר שלמות לאלוקי. כח זה, כח השליטה האלוקית, כח הפיכת טמא לטהור – מתגלה במיוחד בארץ ישראל, ועל כן משתבחת התורה אודות ארץ ישראל ואומרת: "ארץ זבת חלב ודבש", הווה אומר – ארץ שכדוגמת החלב והדבש נתונה לחלוטין לשליטת הבורא, ארץ מטהרת, מהפכת רע לטוב. כך גם מפרש רבינו את דברי הגנאי שהטילו המרגלים בארץ ישראל: "ארץ אוכלת יושביה" כדברי שבח (תורה קכ"ט) "כי היא ארץ אוכלת יושביה, שהיושב שם נאכל ונתהפך למהותה הקדוש". ועוד מרחיב שם רבי נתן אודות המנהג לאכול מאכלי חלב דווקא בליל שבועות, ותפוח בדבש דווקא בראש השנה, על פי אותם עקרונות אמורים, ומוסיף ומבאר דרך הנהגת ה' בעולם, וסוד הידיעה והבחירה. מומלץ מאד לעיין שם (יורה דעה הלכות בהמה וחיה טהורה ד' סעיף ל"ו – נ"א).
(פורסם לראשונה באתר האינטרנט של הרב ארז דורון – אור פנימי)
כתב המדרש (תנחומא עקב): אין בית רבע שאין בו תשעה קבין של מזיקין. כיצד אדם מהלך [ומלאך] יצא לפניו ואומר: הסתלקו לצדדין בפני איקונין (צלם) של הקב"ה. וזה שאמר דוד (תהלים יז) 'שמרני כאישון בת עין', לולא המלאך שמפנה מקום עבורו, לא היה האדם יכול לזוז מסכנת המזיקים הסובבים אותו!
כתב רבינו (לקו"מ כא), כשאחד אורב לחבירו להרגו, אז צריך לשנות מלבושיו שלא יכירו אותו. וכן בענין השכל יש בחינות לבושים שזה השכל המקיף (שהוא גבוה מדי מהבנתו כעת), וצריך לעשות מהמקיף פנימי (לזכות להבין שכל זה) ולעשות לו מקיפים אחרים שהם בחינת מלבושים אחרים, ועל ידי זה ניצול מכל אורב ומסטין. ועיקר הזמן לזה הוא חודש אלול, כמרומז בראשי תיבות: 'לבושה ותשחק ליום אחרון', ר"ת 'אלול'.
נמצא שבגלל הלבושים האלה שהם המקיפים, מפנים לו מקום וניצול מן המזיקים.
* * *
מסביר מוהרנ"ת (הלכות אפוטרופוס ב') שעולם הבא הוא בחינת מקיף לגבי העולם הזה שהוא נחשב פנימי, משום שעניני עוה"ז מובנים לנו ואילו עניני עוה"ב דהיינו עניינים רוחניים, הם רחוקים מאתנו, וכל תכליתנו בעולם הזה הוא להמשיך לכאן את הדעת האלקי ולהשליטו על העולם הגשמי הזה. וכל מה שהאדם זוכה יותר לדעת, מזמינים לו שכל והבנה יותר גבוהה שגם את זה ישתדל להשיג. השכל האלקי הזה אשר אליו האדם דבוק, הוא המשמרו מכל רע ומכל פגע.
אך הענין עדיין אינו מוסבר כל הצורך, דמאיזו סיבה תהיה השמירה על האדם דוקא מהשכל שהוא עדיין לא השיג, ולא ממה שכבר הצליח להשיג? אבל הענין הוא שהאדם נידון באשר הוא שם, במצב שבו הוא נמצא כעת, ולכן לא יעזור לו הדעת שהוא כבר השיג שכבר שייך לעבר, מכיון שהוא עלול ליפול אחר כך לאיזה מחשבה רעה ח"ו ולסלק מעליו את המקיפים שמצד הקדושה, ואז לא תהיה לו שום שמירה למרות שכבר השיג דברים רוחניים קודם.
היוצא מדברינו, דאין לאדם להסיח דעתו מהתכלית, ואין לו לסמוך על מה שכבר פעל, דהלבושים הרוחניים שלו תלויים הם בנכונות שלו להמשיך הלאה. ולכן בחודש אלול שאז כולם עסוקים בתשובה ומתכוננים לימים נוראים, אז הוא הזמן שזוכים לדעת אלקי, וזוכים ללבושים רוחניים חדשים. בלבושים אלה יכול לבוא לפני המלך בימים הקדושים אשר יש בהם התגלות מלכותו, כמו שמוכח ממה שאומרים אז בתפילה 'המלך הקדוש'.
אולם על זה ידוו כל הדווים, שכאשר מגיע חודש אלול ואנחנו מבקשים לבושים חדשים, לבוא בהם לפני המלך, מי מבטיח לנו שראויים אנו לקבלם? מתעוררת השאלה מה קרה ללבושים הקודמים, האם נשמרו כהוגן או שמא נתלכלכו על ידי פגמים שונים ח"ו ונתבטלו לגמרי ונשארנו בלי לבוש – כלומר, עם הפסדים רוחניים שמנעו מאתנו הרבה טובה? ואם אכן זה מה שקרה, הרי מלבד זאת שהפסדנו הרי יש בכך בזיון של לבושי המלך. שהרי החכמה והדעת מה' המה, כמו שכתוב "כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה", ואם לא נהגנו כהוגן בלבושים הרוחניים האלה חמור הדבר מאד. והם הם דברי הזוה"ק (זוה"ח תצא עב.) שעל חודש אלול נאמר הפסוק'ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים' (דברים כא). היפת תואר, שהיא הנשמה, מטהרת את עצמה מזוהמת הנחש בחודש אלול שהם ימי רצון – בהם עלה משה רבינו למרום לכפר על חטא העגל. לכן חייבים אז לבכות על "אביה ואמה" – אלו המוחין שמשפיעים לנו מלמעלה – שפגמנו בהם, וגרשנו אותם בבזיון, ע"כ.
משל למה הדבר דומה, לאוהבו של המלך שהזמין את המלך והמלכה להתארח בספינתו המפוארת, ומחמת איזו רשלנות טבעה הספינה, והמלך והמלכה היו נאלצים להחפז לברוח בבהילות, והבושה היתה גדולה. בודאי שההפסד הכספי של טביעת הספינה כואב מאוד, אבל כל זה מתגמד אל מול הבזיון הגדול שנגרם למלך ולמלכה.
כשהאדם פוגם, הרי זה כאילו עשה חור בספינה (הגוף נמשל לספינה בספורי מעשיות) והמוחין בורחים ממנו ומתלבשים בו חלילה כוחות הטומאה. וא"כ איך יעיז אחר כך לבקש שיתלבש בו שוב רוח ה'? העצה לזה היא – 'ובכתה' – שהאדם יעסוק בתשובה ויתחרט על מעשיו ויצטער עליהם, הן על מה שמיעט בעבודת ה' והן על הפגם הגדול בכל העולמות שגרם ששפחה תירש גבירתה, שהגביר את כוחות הטומאה רח"ל. ועיקר התשובה היא החרטה, דעל ידי החרטה הוא מתקן את מה שפגם בכלליות העולמות ובכלליות השמות הקדושים (קיצור ליקו"מ סו, ד). וענין התשובה הוא להחזיר הדבר למקומו ושרשו שהוא חכמה, וכששומר המחשבה שהיא החכמה שבמוח, זהו עיקר תיקון התשובה (לקו"מ לה).
ואז כשהאדם מתחרט על מה שפגם, ואוחז בדרכי התשובה, הרי הוא בבחינת 'אנא זמין למהוי' [=אני מזומן להיות] (לקו"מ ו), שאז מתחיל להתהוות מחדש מצד הקדושה, ואז נותנים לו לבושים חדשים. אבל רק בתנאי שמתחרט על העבר, וגם מוכן לסבול בזיונות לכפר על מה שפגם; דבזה מראה הכנעה וחרטה כנה, ואז מוחלים לו, וסומכים עליו לתת לו בגדי מלכות חדשים.
* * *
כתב רבינו ז"ל שכאשר אדם זוכה להכניס את המקיפים ולהבין את הענין שהיה אצלו עד עכשיו בגדר סגולה (בלי הבנה), אז עליו לגלות את הסגולה לעם סגולה ולהיטיב מטובו לאחרים (לקו"מ כא, ט). וכבר כתב רבינו בספר המדות (תשובה נה): "אין ערך [דמיון] למצוה שעושה לעצמו לבד, אפילו שתהיה רבה, למצוה שתימשך ממנה זכות לרבים אפילו שתהיה קטנה".
ומאחר שהבאנו ממוהרנ"ת שכל תכליתנו בהאי עלמא הוא להמשיך בחינת עולם הבא, דעת אלקות, לעולם הזה, הרי במה שמגלה הסגולה לאחרים מרבה בזה את הדעת ומזכה גם אחרים, שזהו רצון ה'.
אולם דא עקא, שכדי שיוכל להשפיע לאחרים צריכים שירצו לקבל ממנו, ושיהיה שלום בין הבריות ויסבירו פנים זה לזה. אולם כשיש שנאה ופירוד בין הבריות, אז אין אחד יכול להשפיע לחבירו.
כה הם דברי התנא דבי אליהו שבעל ה'חפץ חיים' מרבה להביאו (כח, טו): "אמר להם הקב"ה לישראל, בניי אהוביי, כלום חסרתי דבר שאבקש מכם, ומה אני מבקש מכם, אלא שתהיו אוהבין זה את זה, ותהיו מכבדין זה את זה, ותהיו יראים זה מזה, ולא ימצא בכם עבירה וגזל ודבר מכוער, שלא תבואו לידי פסול לעולם. לכך נאמר 'הגיד לכם אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלקיך'".
'אהבת חסד' אמורה להשריש בנו אהבת הבריות וכבוד הבריות. על ידי זה שאוהבים זה את זה ומכבדים זה את זה, אז נוכל להידבר זה עם זה וללמוד אחד מחבירו.
כתב רבינו ז"ל (ליקו"מ ח"ב ז,ד), כששניים מדברים יחד ביראת שמים לפעמים אחד מקבל מחבירו ולפעמים להיפך, ואז שניהם נעשים תלמידים זה לזה, ועל ידי זה כל אחד זוכה להעמיד תלמידים. וצריכים להשתדל בזה, מפני שרצה הקב"ה שיתיישב העולם בבני אדם, ואם אין מכניסים דעת בבני אדם ואין יודעים ומרגישים אלקותו וממשלתו, אינם בכלל בני אדם, שהרי אין בהם דעת.
הנה בענין זה של השפעה לאחרים יש בזה עמקות שכדאי לבאר. כל הבריאה מראשה ועד סופה, הן ברוחניות הן בגשמיות, מורכבת מזה שמשפיע לאחר, ומזה שמקבל את ההשפעה. אולם ענין זה מתחלף כל הזמן, דאותו משפיע, בתפקיד אחר, נהפך למקבל השפעה. למשל, כשיהודי לומד תורה לשמה אז הוא משפיע על כל הבריאה, כמו שכתוב על זה: 'יעשה שלום לי', אולם כאשר הוא עומד בתפילה אז הוא מבקש לקבל השפעה מלמעלה. כמו"כ כשהרב מלמד לתלמידיו אז הוא משפיע להם, אבל גם מקבל השפעה, כמו שאמרו "מתלמידיי יותר מכולם"; ועל ידי זה הוא מקבל מקיפים יותר גבוהים, כמו שכתב רבינו ז"ל (ליקו"מ ח"ב ז,ו) דעל ידי שמלמד אחרים נכנסים בו המקיפים וזוכה להבינם. מבחינת התלמידים הם מקבלים מהרב, וכשלומדים הם בבחינת משפיעים כנ"ל, וגם על ידם מושפע הבנה יותר גדולה לרב. כמו כן בביתו של אדם, בבחינות מסוימות האיש הוא המשפיע והאשה ובני הבית מקבלים, ואילו מבחינה אחרת האשה היא המשפיעה ובעלה הוא מן המקבלים – וגם בני הבית במה שהם מקבלים הם משפיעים.
על מנת שיפעול יחס זה של משפיע ומקבל ההשפעה, מוכרח שהמנגנון יהיה משומן, ויהיו מרוצים זה לזה. אולם אם הרב מזלזל בתלמידיו וצועק עליהם באופן שמרחקם יותר מדאי, אז ההשפעה שלו אינה נקלטת. וכן אם יש זלזול לרב בעיני התלמידים, אינם רוצים לקבל את השפעתו שהולכת לאיבוד.
כמו כן, כשאדם מסלק את המקיפים הנשלחים אליו ממקור הקדושה על ידי מחשבות רעות או מעשים פגומים, הוא גורם שהס"א משתלטת עליו ומתלבשת בו רוח טומאה במקום רוח קדושה. כל זה קשור למה שנקרא פגם הברית ופגם המחשבה (היות ושניהם קשורים), משום שמסלק את השפע מהמקום שראוי להגיע אליו ומוסרו לצד הטומאה. ענין זה מכונה בזוה"ק 'גילוי עריות' (זוה"ח הנ"ל), משום שהשפע אינו מגיע למקומו אלא למקום זר. ועל זה מקונן רשב"י: 'ווי על דא, ווי על דא, תחת עבד כי ימלוך' – שעל ידי העוונות היצר טוב שבוי ביד היצר הרע שמולך עליו.
נמצא שכל תכלית האדם הוא לשאוף ללבושים קדושים של דעת ואמונה, וכל הזמן עליו לחפש איך להעמיק את הבנתו בהם עד שיזכה לעוד לבושים קדושים. וכאשר נהיה זהירים במצוות התורה ובפרט במצוות שבין אדם לחבירו, כמה עושר רוחני נוכל להשיג זה מזה. אם נבדוק את כל החטאים שמזכירים ביום הכיפורים ב'על חטא', נמצא שמלבד עצם האיסורים, הרי שעל ידם אנו גורמים לפירוד ומניעת השפעת הקדושה מאחד לחבירו. כגון על חטא שחטאנו לפניך בזלזול הורים ומורים, בחילול ה', בלצון, בצדיית ריע, בצרות עין, בקלות ראש וכו'.
עכשיו בחודש אלול שאנו מצווים להכין לבושים חדשים, עלינו לדאוג לכך להשפיע לאחרים ולא רק לעצמינו – אבל כמובן, שבתחילה מוכרחים לאויר הנח והזך שעל ידו תתקבל ההשפעה. וזה מה שכתב מוהרנ"ת (הלכות אפוטרופוס ב', בסופו) שראשי תיבות 'אלול' יוצאים מהפסוק 'איש לרעהו ומתנות לאביונים' הנאמר בפורים, דגם באלול אנו צריכים לדאוג לטובת חבירינו, וגם להם להכין לבושים לקראת יום הדין.
* * *
כתב רבינו ז"ל (לקו"מ לד,ז) שהכל צריכים לקבל מתחילה מהצדיק, ואחר כך יקבלו זה מזה. הנה המקיפים שזוכה להם הצדיק האמיתי בעצמו הם בחינת עולם הבא, בחינת למעלה מן הזמן(ליקו"מ ח"ב ז,ו). ומי שמקושר לצדיק האמת ולתלמידיו והוא איש חיל, יכול לזכות בשעת האכילה שיאיר לו רצון מופלג בלי שיעור עד שלא ידע כלל מה הוא רוצה, רק רצון פשוט בכלות הנפש אליו יתברך, כי כל אכילתו נמשכת מהמקיפים שהם בחינת תכלית הידיעה אשר לא נדע (קיצור ליקו"מ ח"ב ז,יא). זאת אומרת, שהמקושר לצדיק יכול לקבל מקיפין כאלה שהוא בעצמו לא היה יכול להגיע כלל אליהם לולא במה שקשור לצדיק.
בדומה לזה מצאנו בנביא (שמואל א כח,ג) בענין מיתת שמואל. הנה בחיי שמואל היה שפע גדול של נבואה והיו מתנבאים בני הנביאים ואף שאול המלך התנבא איתם, ואילו כשמת 'נתייבש המקור ופקע שפע הנבואה' ולא היה מי שיתנבא (אברבנאל ומלבי"ם שם). מזה רואים איך שתלמידיו של שמואל זכו לנבואה אך ורק בכוחו ולא מכוחם הם.
הרי לפנינו דכל מי שמקושר לצדיק מקבל לבושים עליונים מאד, אבל גם הוא משפיע כוח לצדיק שיוכל להשפיע, וגם כל אחד מן המקורבים משפיעים זה לזה ומקרבים אחרים שיתקרבו גם כן לאור הצדיק. אין ערוך לכוחו של כל יחיד לקבל ולהשפיע לבושים נפלאים עבור כלל ישראל אם הוא איש שלום המכבד את הבריות ומקרבן לתורה. מאידך גיסא ראינו שכל העבירות שבתורה פועלות לא רק חורבן רוחני, אלא שגורמים למנוע את התפשטות הקדושה בעולם. על אנשי הצדיק, שפקד עלינו להיות 'יפה עינים' ולראות רק את הטוב שבזולת, בודאי מוטלת שליחות קדושה – במיוחד בזמנים קשים הללו – לעשות כל מה שבכוחנו שעל ידינו יזרח אור ה' וכבודו עלינו ייראה.
"גודל יקר הערך של לשון הקודש – שבו נברא העולם… וזה בחינת 'חוה' בחינת 'ולילה ללילה יחווה דעת'… על ידי לשון הקודש רוממנו מכל הלשונות, היינו שהרע שיש להלשון של האומה אחיזה בו, נתבטל ונופל על ידי לשון הקודש ואין שליטה על ישראל".
(ליקוטי מוהר"ן ח"א יט)
"ולטהרנו ולקדשנו בקדושתך העליונה". בקשה זו נאמרת בהטעמה ובערגה בכל יום מימי ספירת העומר, והיא מבטאת את חובתנו להיטהר ולהתקדש לקראת חג מתן תורה, כדרך שאבותינו התקדשו והיטהרו מזוהמת מצרים.
גם כאן צצה כמו מאליה השאלה: איך זוכים לזה?
כמובן, כל עמידה בניסיון, בין במחשבה בין בדיבור בין במעשה, מקדשת ומרוממת אותנו, אבל האם אין איזה 'מירשם' שבכוחו לרפא אותנו מהתאוות ומהמידות הרעות?
מסתבר שיש דבר כזה, והוא גם לא כל כך מסובך, הוא רק דורש עקביות והתמדה – להרבות בדיבורים קדושים של תורה, תפילה או חסד, ולהישמר ככל האפשר מדיבורים רעים של לשון הרע, שקר וכדומה, כך שכשנקדש את לשוננו יתקדשו גם מידותינו.
* * *
אולי יהיה מי שישתומם: מה עושים עסק כה גדול מ'דיבורים' שפורחים וחולפים להם?
אך מסתבר, שהדיבור הוא כלי רב-עוצמה שמשפיע על כל תכונותיו ומעשיו של האדם, שהרי אמרו חז"ל "שנברא העולם בלשון הקודש", הרי שכל הבריאה ובודאי גם האדם עצמו תלויים בקדושת הלשון, בדיבורים קדושים.
לעומת זאת, החטא הקדמון נוצר על ידי הדיבור; הנחש שהסית בלשונו גרם לחטא של האדם הראשון שהוא הסיבה לכל החטאים שבכל הדורות.
* * *
כעת נבין גם את מטבע הברכה שאנו אומרים בקידוש החג: "ורוממנו מכל לשון".
ישנם שבעים כוחות בנפש האדם, שנעוצים בשבעים האומות. כל אומה מתייחדת במידה רעה מסוימת, כאשר אחד מכוחות הנפש החומרית שולט עליה ביותר.
זו גם הסיבה לשבעים לשונות הגויים, כשלכל אומה יש את שפתה המיוחדת לה, כי הדיבור משפיע כאמור על תכונות הנפש, לכן כל אומה המתייחדת בתכונה רעה מסוימת, יש לה גם לשון מיוחדת.
אולם עם ישראל זכה ללשון הקודש, שעל ידה התקדש והיטהר מהמידות הרעות התלויות בלשונות העמים.
זו הסיבה שהנחש פיתה את חווה בחטא עץ הדעת, שכן היצר משתדל ראשית-כל, לכבוש את כוח הדיבור שבו 'מחווה' האדם את דעתו, וכל עוד הדיבור קדוש וזך – אין לו אפשרות להחטיא את האדם.
כך נבין כמה מאמרי חז"ל שהפליגו במעלתו של הדיבור, כגון: "אדם לעמל יולד (איוב ה, ז) – איני יודע אם לעמל פה נברא, אם לעמל מלאכה נברא. כשהוא אומר 'כי אכף עליו פיהו' (משלי טז, כו) הוי אומר – לעמל פה נברא" (סנהדרין צט ע"ב).
הרי לפנינו דרך סלולה לעלות בסולם הקדושה והטהרה בימי הספירה: יותר דיבורים קדושים, ביתר תשומת לב והתבוננות.
לפעמים, באמצע החיים יורד פתאום מין ליל אפל ושחור. נדמה אז כאילו אזל לפתע המלאי, הכל פשוט נגמר, נעלם, נשאב לאי שם. מקורות הפרנסה מתייבשים, החובות תופחים, והבית כולו מגלה סימנים של סדקים. שום מוצא לא מציץ מעבר לאופק, רק רקיע אפל והמון פחדים.
אל המקום הזה נשאו אותו רגליו של אבינו יעקב. בפרשה הקודמת הוא עוד ישב על התורה והעבודה חוסה באוהל של תורה ותמימות. בית מלא יראת השם, אב קדוש, והשראה נוראת הוד של סב כמו אברהם אבינו ע"ה. בפרשה הזו מפגישה אותנו התורה הקדושה עם יעקב אבינו של טלטולי דרך, רדוף ועני. היעד הוא ביתו של לבן, גדול הרמאים, שאף אדם לא עמד בפניו. מכשף ותאב בצע. במקום הזה, בחרן – ערש חרון האף והדינים, אמור האיש התם והזך לבלות אי אלו שנים.
על אם הדרך, כשעוד כברת ארץ לפניו, כשאימת המוות מרחפת ממעל, וחולשת הדרך מאיימת על רגליו. מופיע אליפז, בניסי ניסים נמנע הרג, את נשמתו לא הצליח בנו של עשיו ליטול ממנו, את הממון הוא לקח. עני חשוב כמת, וכשההלך המרושש מצוי אי שם בין היכן-שהו לשומקום, המצב עגום פי כמה וכמה.
ואז, כשהיאוש אמור לכל הדעות להדק את חגורת החנק, יעקב אבינו מוצא את הדבר המשמעותי ביותר עבור כל מי שיהיו אי פעם צאצאיו – "ויפגע במקום".
לפגוע במקום
אל המקום בו עתיד לעמוד בית המקדש, פיסת האדמה המכוונת בדיוק מול שער השמיים, דרכו עתידות לעלות ולהתקבל ברצון רבבות תפילות בני ישראל, בכל שנות הגלות והגאולה, החורבן והבניין, הגיע בחיר האבות. ובאותן אמות ספורות של מעבר למקום, השיג האב הגדול וטעם בפעם הראשונה את עומק המרירות, הכבידות והעצבות בהן עתידים ילדיו שיבואו הנה באחרית הדורות להתבוסס.
את החושך הזה, המבוי הסתום אליו מובילות אותנו רגלינו המבולבלות כפעם בפעם, חווה כבר אז הסבא שלנו. השי"ת הביא אותו בדיוק אל המקום הזה, בכדי להכשיר עבורנו את הקרקע. "וילן שם כי בא השמש – ששקעה לו חמה פתאום שלא בעונתה", באותה שקיעה, גם ליעקב אבינו, השלם שבאבות עולם הסתלקו המוחין, כך ממש. באותן שעות הוא עמד לפני השי"ת בתוך החושך הכי גדול, ועשה את מה שכל אחד מאיתנו יכול היום לעשות בכדי לצאת משם, מחשכת הגלות.
כשאליפז נטל ממנו את כל רכושו התעקש יעקב אבינו ואמר 'לית אנא מוביד סברי מבוראי', שום דבר לא ייקח ממני את התקווה, בסופו של דבר יהיה טוב. גם כשחושך ואפילה חסמו את הדרך, והגלות עד תחתית שאולה כיסתה את האופק, התעקש יעקב אבינו והתפלל. ההתבודדות העקשנית הזו, של העני שמאומה אין לו, רק פה והמון שאגות, היא זו שפתחה עבורינו את הפתח, דרכו נוכל לפלס דרך אל מחוץ לגלות הנפש.
תפילה עקשנית
קורה לא פעם, שנדמה לנו שאם נתפלל עכשיו, זו תהיה הטרדה. כששום מילה של ממש לא זמינה על השפתיים, והדיבורים שמצליחים בקושי לעלות על קצה הלשון, נעדרי טעם ריח וחיוניות, מתעוררת בפנים התחושה שאולי אומרים שם למעלה 'שוב פעם הנודניק הזה…'
תפילה – אומר רבי נתן, מלשון נפתולי אלוקים נפתלתי. ורש"י מפרש לשון עקש ופתלתול, נתעקשתי והפצרתי פצירות ונפתולים הרבה למקום. במילים הללו מונח בעצם כל סוד התפלה. כך היא דרכה של תפילה – עקשנות. לחזור ולנסות שוב פעם ושוב. 'וצריך להיות עקשן גדול בזה'- אומר רבי נתן 'שאף על פי שנדמה לו שדבריו אינם מועילים כלל, כי זה ימים ושנים שעוסק בזה ועדיין לא פעל כלל, אעפ"כ צריך להיות עקשן גדול בזה, כמו העקשן שעושה הדבר בלי שום טעם, כן צריכין בעבודת השם'.
עוד יהיה טוב
חושך הוא מצב זמני, גם לארוכה שבגלויות יש תאריך תפוגה. סוף כל סוף יעלה השחר ויפציע, והכל יהיה טוב מאוד. בעומק החושך באפילת הגלות, אם מתעקשים ומדברים גם כשאין שום טעם ועניין, מתרחש לפתע הנס 'והנה השם נצב עליו'. במקום האפל ביותר בעולם, בתחתית העוני והחדלון, שם בדיוק קיבלנו את ההבטחה הברורה ביותר, זו שמלווה את קיומינו הבלתי אפשרי במעמקי הגלות "והנה אנוכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך, והשיבותיך אל האדמה הזאת, כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דיברתי לך".
ברגע אחד עלול האופל הסמיך ביותר להפוך לאור, אצל השי"ת הכל יכול להיות, צריך רק להתעקש ולדבר. העתיד יהיה נפלא – כך הובטח כבר לאבינו בבית א-ל. לכל יהודי יש חלק נצחי במקום של טוב מוחלט, השאלה היא איך נתמודד עד אז.
בעולמות העליונים יש המון מתיקות ושלוות נצח, לעתיד לבוא נשב בסוכת עורו של לוויתן, נהנה מזיו השכינה, ונשתה מיינה של תורה שעתידה להתגלות. שבת קודש היא יום שכולו שביתה ומנוחה, ובכל זאת יש משהו גדול מכל זה – ימי החול, ביצת הטיט הגלותית, חשכות המוחין, ותרדמה של עייפות, במקום הזה מתרחש משהו גדול יותר. משום שרק בזכות עבודתינו המיוזעת בקרקעית עולמות החומר, יש למעלה, בעולם האצילות, שבת.
את השבת והעתיד לבוא עושים אנשים קטנים מאוד, כאלו שמתמודדים עם מדות מעוקמות וכלים שבורים. וכשהם מתחתית הבריאה, עושים משהו לכבוד בורא עולם, למעלה אפשר כבר לעשות שבת.
ובינתיים אסור לנו בשום פנים ואופן להפסיק לרגע אחד לנדנד. 'ויפגע במקום' – בתוך החושך והערפל דבר אחד מבקשים מאיתנו, שלא יעבור ולו רגע אחד בלי פגע. בעולם שכזה, בו פגעים ותקלות מתרחשים בכל כמה דקות, מוכרחים גם לפגוע בכל רגע ב'מקום'. למצוא את השי"ת בכל מחיר, לדבר אליו תמיד, ולבקש גם בלי טעם וריח 'בבקשה תתגלה'.
הדיבור שנאמר שם, בלילה של בית א-ל, במקום המסויים ביותר. הוא שלוחש עד היום על כל אוזן שמוכנה להטות עצמה ולהאזין 'ושמרתיך בכל אשר תלך' – אל דאגה, תמשיך הלאה ותחפש 'כי לא אעזבך', אלך איתך עד הסוף הטוב באמת, עד שתבוא בדיוק למקום הטוב אליו אתה אמור להגיע.
שניים היו בעולם, יעקב ועשיו. ומאז ועד היום מתנדנד העולם הגדול, וכך גם העולם הקטן, הוא האדם – בין ממלכתו של עשיו למלכותו של יעקב. "ולאום מלאום יאמץ" – כשזה קם זה נופל, ולהיפך. הקדושה והסטרא אחרא מנהלים מאבק עיקש וארוך, בסופו נזכה לחירות הנפש אמיתית, לנחלה בלי מיצרים בגבולות הקדושה.
המאבק הזה שמתחולל כל יום בכל אחד מאיתנו, מעניק לכאורה עליונות לצידו של עשיו. "ויצא הראשון אדמוני…" עשיו מופיע כאן ראשון. אולם, יעקב שיוצא ומאיר בעולם רק לאחר מכן, מנצח וקונה לחלקו את הבכורה וגם את הברכה, בזכות "וידו אוחזת בעקב עשיו"; אם הוא הקדים לצאת, אעשה לכל הפחות את שניתן לעשות – לתפוס את עקבו.
התכסיס הזה משמש את כלל ישראל במלחמת הקיום הנצחית מול כוחות הבעל דבר במשך כל הדורות. אולם, דווקא בעקבתא דמשיחא, באחרית הזמנים, שעה שעשיו מתעצם לדרוך ולרמוס בעקבו את שארית ישראל, לנתץ ברגל גאה כל שלהבת יהודית הזורחת במעמקי חשכת הגלות. דווקא כעת זו השעה הראוי ביותר לתפוס את אומנות אבינו יעקב, ולהכניע את עקבו של עשיו בכוחנו העצום הגנוז בפינו.
"ידו" זה בחינת אמונה – תפילה. ובשעה שעקבו של עשיו רומסת על ראשינו, אין לנו אלא לפתוח פה ולהתפלל. להתחנן ולבקש, לייחל ולקוות שוב ושוב. במילים של תפילה, בדיבורים של התבודדות, בצעקות של געגוע, לאבינו שמעולם לא נטש אותנו. כך ננצח!
ברגעים הכואבים ביותר בשנה, אנו יושבים על הארץ, אבלים וחפוי׳ ראש, כשמנעלי בד לרגלינו – וקוראים את מגילת איכה, הפותחת בפסוק: "איכה ישבה בדד".
כך פותח ירמיהו הנביא את קינת הקינות על צער חורבן ירושלים – בבדידות, במצב של 'היות האדם לבדו', אותו מגדירה התורה, כ'לא טוב'.
ה'לא טוב' הזה, שכל כולו בדידות ופירוד, התרגש עלינו אי אז, לפני קרוב לאלפיים שנה, כאשר כשלנו בעוון הפירוד (יומא כג) – וממשיך להשליך ולהשפיע עלינו עד עצם היום הזה.
נכון. הכל סביב נראה מושלם. העולם מלא שפע גשמי. עיניים גשמיות תמהות ואינן מבינות: הלזאת תיקרא גלות? בדיוק כמו רגעי המפגש של המשנה למלכות עם בת המלך האבודה – המלך בעטרה, סביבו "כמה חילות, וכמה משוררים בכלים לפניו, והיה שם נאה ויפה מאד… רעש גדול ושמחה" – אבל בת המלך מגלה את אוזניו כי "כאן, המקום הזה, הוא לא טוב".
כי כאשר יש פירוד לבבות, ריחוק ובדידות – לזאת יקרא 'לא טוב'; לזאת יקרא 'חורבן הבית'; לזאת יקרא 'גלות השכינה'.
"רק להשתדל בבניינו"
אולם רבינו הק' על פי דרכו, אינו מניח ליאוש לחלחל אל הלב. אינו נותן לנו לשקוע במחשבות פסולות על מה שהיה ואיננו, ומכוון אותנו תמיד להביט קדימה, אל התקווה בעתיד, את תפקידי שעדיין מסורים בידינו.
אם מהות החורבן היא פירוד הלבבות, התיקון הנגדי הוא – להרבות באחדות הלבבות, באהבה פנימית וכנה.
"תשתפכנה אבני קודש בראש כל חוצות" – זועק הכתוב באיכה (ד, א), ומפרש רש״י כי 'אבני קודש' המה 'בנים המאירים כאבנים טובים'.
אבני קודש אלו, אינם אבנים דוממים גרידא, מסמלים ורומזים המה על נפשות ישראל קדושים שנפלו מבניין המקדש, ומשתפכים בראש כל חוצות. "והנפשות הם בחינת אבנים, בבחינת 'תשתפכנה אבני קודש בראש כל חוצות' וכוי, והבתים זה בחינת כי ביתי בית תפילה" (ליקו״מ ח' תנינא).
אותם אבני קודש אשר נפלו ומעדו שרויים בגלות: ב'שלא כסדר', בהרגשה שאינם ממלאים את תפקידם ויעודם – אולם לבם כמה להתחבר מחדש, להיכלל שוב בקירות הבית, להשתלב מחדש בבניין המקדש, להתאים עצמם לעוד אבנים נוספות, להשתבץ בהיכלו של כהן גדול, בהיכלו של צדיק – להתאגד יחד במקומם האמיתי והראוי, בבית מקדשינו, בית תפילתנו.
מהי ההשתדלות בבנין בית המקדש?
גם בתוככי הגלות הקשה הזו, בתוך קשיים ומיצרים, סלול לפנינו נתיב של אור המלמדנו כיצד לנער את נפשנו מן העפר, כיצד לבנות את בתינו החדש, שאך זה עתה הוקם, מתוך השראה של שמחה, תוספת קדושה, קירבת ה', שלום ואחוה…
והדרך הזו היא דרכה של התקבצות בני החבורה המתוועדים יחדיו כאיש אחד בלב אחד, מתוך התקשרות לצדיק, ובצוותא דולים בששון ממעייני הישועה המפכים והמרעננים של רבינו הק' ותלמידיו זי"ע. מתקנים בעצם האהבה והדביקות שבין החברים, את סיבת הגלות והחורבן. מגביהים ומרוממים את אבני הקודש, ובונים משכן לשכינה.
כולנו רוצים לשמוח!
מי מאתנו אינו משתוקק לחוש מעט אורות מאופל? מי איננו שואף לשמחת חיים, אשר הינה ערך כה נצרך בדורנו, דור שהעצבות והקרירות ויבושת הנפש תכסה פני ארץ?
גם לזאת סולל לנו רביה"ק דרכי רפואה: אל תישאר בבית, בבדידות הגלותית אפופת העצבות. צא אל ההתקבצות, פתח לבך אל ההתאחדות. זכור: החבורה היא מקור אדיר של אור, היא אבוקה מרובת נרות, שרב כוחה לגרש את החשיכה.
כה מדבר אלינו רבינו הק' (ליקוטי מוהר״ן ס״א): "…הנפשות הם בחינת אבנים" כמו שכתוב (איכה ד') "תשתפכנה אבני קודש"; וכולם באים ונכללים בתוך הצדיק הדור, שהוא בחינת אבן שתיה, ועל ידי זה נמתקים כל הצמצומים כנ"ל. ועל ידי זה שנכללים יחד כל הנפשות… על ידי זה נעשה שמחה, בבחינת אור צדיקים ישמח, כי הנפש הוא בחינת נר, בבחינת נר ה' נשמת אדם וכשנכללים יחדיו נעשה מהם אור, ועל ידי זה נעשה שמחה, בחינת אור צדיקים ישמח".
כאשר כולנו מתקבצים יחדיו, נוצר אור. "אור צדיקים ישמח". זו כוחה של חבורה, להאיר אור גדול של שמחה – היפך השפעת העצבות ושברון הלב של הגלות.
וכדרך שהיה הרב החסיד רבי לוי יצחק בנדר זצ"ל מרבה לעורר בשיחותיו על תועלת העצומה של אהבת החברים: החבורות, התכנסויות, התפילות בבית מדרשו של הצדיק.
להגביר את ה'מאורי אור'
הנה כי כן, דווקא בימים אפלים וקודרים אלו, ימי בין-המצרים, כאשר זיכרון הגלות מתעורר בכל לבבות ישראל, והכאב עולה על גדותיו – עלינו לאזור חיל ולנקוט בפעולות הפכיות, בפעולות של תיקון.
זאת נלמד מדברי תורתו על ימים אלו (ליקו״מ ס״ז), שיש להגביר בהם ביותר את ה"מאורי אור" נגד ה"מאורי אש".
כי אמנם שניהם מפיקים אור – ברם, מאורי האור מפיצים אור ושמחה, תקווה ואמונה, לעומת מאורי האש, המסמלים את תבערת הלב שאיננה טובה, אשר מכלים ושורפים כל חלקה טובה.
בעת החורבן התגברו מאורי האש ומכך נחרב בית מקדשינו. "ממרום שלח אש בעצמותי". אולם, זה לעומת זה עשה אלוקינו וכשמגבירים את מאורי האור נכנעים מאורי האש. זהו התיקון: כאשר כלל הנרות מתקבצים יחדיו, ומזריחים אור גדול, אור שרב כוחו להאיר אף בעיתות חשיכה, אור בוהק המכבה את מאורי האש.
התועלת שב'שבת אחים'
רעיון זה אינו רק בגדר מליצה ואמירה נאה. חיים יש בו.
זאת היא מציאות חיי היום יום שלנו. כמה כוחות נפש ניסכים כאשר נפגשים עם חברים לדרך ולדעה, כאשר שומעים דיבור, הברקה או רעיון, מקבלים חיוך או התעניינות מחבר. כמה תועלת יש ב'שבת אחים' ברוחניות ובגשמיות.
הרי חברים מעניקים לאדם חיים ממש, פשוטו כמשמעו. כסיפורו של חוני המעגל, שהתעורר לאחר שינה של שבעים שנה, ומשלא הכירוהו בבית המדרש, חלשה דעתיה: "אמר רבא, היינו דאמרי אינשי או חברותא או מיתותא" (תענית כג.).
"וזה בחינת מה שאמרו חז"ל או חברותא או מיתותא, כי עיקר החיות הוא ע"י אהבת החברים, שע"י זה מאירים זה בזה ומתנוצץ המוח שזה עיקר החיות בחינת תחיית המתים, כי עיקר החיות הוא אהבה ושלום…" (ליקו״ה ברכות הראיה א')
אותה התכנסות ו'שבת אחים יחדיו', אף שלעיתים נראית כדבר חיצוני – פנימיות גדולה טמונה בה. היא מעוררת את הנקודה הפנימית מלבבות החברים ובוקעת כמיהה לשמוע עוד שיחה ועוד טללי התחזקות, להתעלות ולו גם במעט, לחוש טעמו של צדיק.
עצם ההתוועדות יחדיו, הישיבה בצוותא, השירה והזמרה כבר משיגה את המטרה והרבה מעבר לכך: "גם פעם אחת היה רבי נפתלי ז"ל מנגן איזה מזמור בבית המדרש בלילה עם עוד אנשים מאשי שלומינו, ורבינו ז"ל שכב כבר על מיטתו, וקם רבינו ז"ל ממיטתו ונכנס אליהם לשמוע את נגינתם, ואחר כך אמר להם: תדעו, שהנגינה שלכם הייתה בוקעת רקיעים וכו'. תוכלו לשער עצמכם, אשר כבר שכבתי על מיטתי, והנגינה שלכם משכה אותי ממיטתי להיכנס אליכם…" (חיי מוהר״ן).
* * *
הבה נזכור: "גדולה לגימה שמקרבת" (סנהדרין קג:). כל פעולה של יחד מקרבת את האדם לקונו, לדעת הצדיק, לייעודו ושמחת לבו, ומקרבת את בנין גאולתנו ופדות נפשנו.
ולסיומא – קריאה גדולה מנסרת בחלל לבו של יהודי בימי האבל המרים הללו: אל נא תשב בדד, מכונס בתוך מרירותך. צא והתלכד עם חבריך. צא ותקן את סיבת החורבן. לקט וכנס את האבני קודש המאירים אל תוך בנין הקדושה. ובכך הנך נוטל חלק בבניין הבית, הכללי והפרטי גם יחד, ושותף הנך בבנין המקדש, ובנין הבית של כל יחיד ויחיד.
דבר מענין אומר לנו רבי נתן: בדיוק כפי שלעתים אדם נופל מעבודת השם שלו מנסיונות שהיצר הרע מעמיד לו, עד שהוא מרגיש שזה קשה מדי; כך בדיוק יכול אדם לעתים להפסיק או ליפול מכל עבודת השם בגלל שהיצר הרע משכנע אותו שזה קל מדי.
לא תמיד האדם עוצר או נופל לחלוטין מעבודתו בגלל זה. לעתים הוא ממשיך ועושה את המצווה או עבודת השם הזו, אבל חסר לו השמחה, ההתחדשות והאמונה שהיו צריכים להיות לו כאשר הוא בא לעשות את העבודה או המצווה האלה, ואנחנו מדברים על האמונה שהקב"ה משתעשע ממש בעבודת השם הזו – בכל עבודת השם!
הבה ננסה לפרט: כל יהודי מאמין בוודאי שהקב"ה משתעשע עם העבודת השם שלו, עם התפילה שלו ועם הלימוד שלו, אבל לעתים צצה לה מחשבה עיקשת במוחו של אדם לאמור: הכל טוב ויפה ומקובל אילו תפילתי היתה כתפילתם של תלמידי הבעל שם טוב, אותם צדיקים עליונים; אילו כל מילה הייתי אומר כמונה מעות, עם אותה דבקות ואותה התלהבות שרבי נתן התפלל בה; או אילו לימוד התורה שלי היה כלימוד התורה של ה'חתם סופר' או רבי עקיבא איגר, שמונהכ-עשרה שעות רצופות עם אותה התלהבות ואותה קדושה וטהרה ואותה תורה לשמה – אז , או אז, הייתי מבין שהקב"ה 'מתחייה' ומשתעשע עם העבודת השם שלי והלימוד שלי. אבל כל זמן שאין לי "את כל החבילה" הזו, כל זמן שאיני יכול להראות כזו דבקות ולהתפלל או ללמוד בכזו התלהבות, איזה נחת רוח יכולה כבר להיות לבורא עולם מזה? הרי אין לי למה לצפות שעם התפילה שלי – אני! הרחוק כל כך מהבורא; אני! שנמצא בכזו דרגה נמוכה! – אזכה איכשהו להגאל מצרותי, ברוחניות או בגשמיות…
לעתים קורה גם שאדם כבר מקיים איזו מצווה. הוא מניח תפילין, למשל, או אומר תהלים, למשל, ושואל את עצמו, באמת: האם זה חשוב אצל הבורא? נו, אילו הייתי מתענה ומסתגף, שובר את מידותי, נו, אני מבין שזה עושה נחת רוח לקב"ה. אבל כזה דבר פשוט כמו הנחת תפילין, או אמירת תהלים, או שמירת שבת, או "סתם" איזו תפילת שחרית פשוטה, זה הרי כלום! מדוע שאחשוב שדבר כזה פשוט גורם כזו שמחה לבורא עולם?!
ובקצרה: בכל הדוגמאות האלה, ובמקרים דומים, מרגיש אדם שכל עוד הוא לא יתאמץ ממש, "יקרע" את עצמו ממש מעבר לכוחותיו בעבודת השם, הרי שלעבודת השם שלו אין באמת חשיבות כזו אצל בורא עולם, ולא רק העבודת-השם שלו אינה כל כך חשובה, אלא גם הוא עצמו לא כל כך חשוב אצל הבורא.
והתחושה הזו יכולה לעתים להגיע גם רחוק כל כך, עד שהיא תגרום לאדם להפסיק מעבודת-השם שלו בכלל, שהרי: לא תמיד הוא יכול "לעשות הרבה" – להתאמץ ולעבוד את השם עם כל הכוח; ו"לעשות קצת", הוא הרי חושב, זה לא כל כך שווה. ממילא, הוא נותר קירח מכאן ומכאן.
ואם לדבר בפסים יותר מעשיים אצל חלק מאיתנו: לעתים, במצב של ירידה, אדם חושב לעשות איזו פעולה בעבודת השם: להגיד תהלים, סתם, לא כי יש לו איזה צרה חלילה; ללמוד איזו משנה או דף גמרא או כל פעולה אחרת בעבודת השם. אבל אז הוא מתבייש בעצמו: אני?! במצבי הרוחני הירוד ועוד יש לי העוז לעמוד ולבקש משהו מבורא עולם? ועוד יש לי החוצפה ללמוד איזה דף גמרא (ובכלל, איזה מן לימוד זה יהיה…) עדיף, אם כן, לא לעשות בכלל…
* * *
רבינו הקדוש, רבי נחמן מברסלב, מגלה לנו ששורש הבעיה הזו נעוץ בדבר אחד: חסרון באמונה! ולתמיהתם של סובביו, השיב רבינו במשפט "ואם יש לך אמונה, אין לך אמונה בעצמך!" (שיחות הר"ן ק"מ). אכן. חסר לנו הענין הזה, של "אמונה עצמית" – להאמין שהעבודה שלנו, כל עבודה, חשובה אצל השם!
אבל רק רגע, אני לא מבין מה קורה כאן: תמיד ידעתי שצריך להאמין בבורא עולם, ושצריך להאמין בצדיקים. אבל שאני צריך להאמין אני בעצמי? איזו מן אמונה חדשה היא זו? ובכלל, מה עם גאווה?!
רבי נתן מסביר בצורה נפלאה, שהאמונה שאדם צריך להאמין בעצמו, קשורה ודבוקה ומאוחדת ממש עם האמונה שאדם צריך להאמין בבורא עולם! מה פירוש? הפירוש הוא כזה: וודאי צריך אדם לדעת את שפלותו וכמה הוא רחוק מהקב"ה, אבל בדיוק באותה מידה, חייב אדם להאמין ולדעת, מצד שני, שכמה שגדול בורא עולם – כך גם גדולה רחמנותו האינסופית, ושהקב"ה ברחמנותו העצומה מוריד עצמו בפועל כדי להתענג ולהשתעשע מכל תנועה קטנה, ומכל פעולה קטנה, שאני עושה לכבודו, למרות שאני אדם כל כך רחוק ובדרגה רוחנית כל כך ירודה! ואם אדם אינו מאמין בכך, אם לאדם אין את האמונה העצמית הזו, כי אז פשוט – חסר לו אמונה ברחמנות של הקב"ה עצמו! מדהים!
אדם צריך לזכור תמיד: למרות שתמיד צריך לשאוף, ולרצות, ולכסוף ולהשתוקק למדרגה גבוהה כזו – לעשות בשביל הקב"ה הכל, בכל הכח ובכל המסירות ובכל הדבקות האפשרית, אפילו את ה'עבודות' הקשות ביותר, למרות זאת, לא תמיד העבודה נמדדת רק בדרגה כזו, ואם הוא יכול לעשות רק מעט, זה לא שווה כלום. ממש לא! לעתים עבודה קלה ופשוטה של אדם, חשובה ויקרה יותר אצל בורא עולם! תלוי באיזה אדם, ובאיזה מצב.
וגם, הרי גם אם אדם יתענה ויסתגף מאות ואלפי תעניות, זה לא יכול להיות בשום אופן תחליף לתיקון שאדם זוכה להשלים כאשר הוא מקיים את ציווי התורה מדי בוקר ומניח את רצועות התפילין על ידו!!!
* * *
בני ישראל היו כל כך לחוצים, מבוזים ומדוכאים תחת יד מצרים, עד שהם נפלו בטעות הזו, שלעשות נחת רוח לקב"ה, אפשר רק על ידי עבודת השם קשה – בחינת "עבודת פרך", וכאשר הקב"ה שלח את משה רבינו להודיע לבני ישראל את הבשורה המשמחת שהנה הנה הם נגאלים מעבדותם והנה הנה הם יוכלו לעבוד את השם בקלות ובחירות, מספרת לנו התורה, משהו מדהים: הם לא האמינו! ולא שמעו אל משה! לכאורה, איך דבר כזה יכול להיות? והתשובה לא מאחרת לבוא: מקוצר רוח – ורבינו הקדוש מסביר ש"קוצר רוח" הוא בחינת חוסר אמונה (ליקוטי מוהר"ן תניינא, תורה פ"ו – "וְהַקְּטַנֵּי-אֲמָנָה הֵם בִּבְחִינַת "מִקּצֶר- רוּחַ" – עיין שם), ולכן, ממשיכה התורה ומעבודה קשה, בני ישראל חשבו שהקב"ה רוצה וחפץ רק ב'עבודות הקשות', רק עבודת השם כזו ש'נקרעים' עליה ומתאמצים עליה מאוד, בכל הכח ממש, ורק לעבודת-השם כזו יש ערך.
אבל כאשר הקב"ה הכניע את הטומאה האכזרית הזו של פרעה, על ידי מכות מצרים, ואחרי שבני ישראל יצאו ממצרים ויצאו מעבדות לחירות, וקיבלו את התורה בהר סיני – אז נודע להם שיהודי יכול לשמח את בורא עולם בכל דבר, עם כל עבודה, אפילו הקטנה ביותר.
דבר אחד בטוח וברור: הקב"ה מתפאר ומשתעשע בכל יהודי, בכל 'בן יחיד' שלו, ובכל עבודה ותנועה רוחנית שלו, כך או כך!
יש תורות הנפולות, שהם בחינת אוירא דעלמא, רק מחמת שגם בהם יש טוב הגנוז בהם, היינו ניצוצות הקדושה מתורת אמת, וצריכין לברר הטוב שבהם ולהעלותו אל הקדושה, בבחינת רמון מצא תוכו אכל, קלפתו זרק. ומשם נמשכים כל הטלטולים של בני אדם, שמוכרחים לילך בדרך ולהיות נע ונד ומטולטל חוץ לביתו. כי כשאדם נע ונד בדרך, הוא כמו שהוא באוירא דעלמא, כי הוא חוץ לביתו הקבוע; וכשזוכה, אז הוא מברר על ידי זה את הטוב הגנוז בהתורות הנפולות הנ"ל, שהם בחינת אוירא דעלמא, ובונה מהם בנינים דקדושה. וזה סוד הליכת ישראל במדבר עם המשכן והארון והלוחות, ושם נצטוו כל מצות התורה. כי זה כלל שאין הדין נמתק אלא בשרשו, על כן דייקא על ידי שהיה המשכן עם הארון והלוחות בעצמם עם כל ישראל נעים ונדים במדבר, שהוא בחינת אוירא דעלמא, על ידי זה דייקא בררו והעלו בכל פעם את התורות הנפולות לשרשן, עד שנתתקנו ונעשו תורה אמיתית, שזהו בחינת כל מצות התורה הקדושה שנצטוו בכל פעם במדבר באוהל מועד, שזכו לזה בכל פעם על ידי שבררו והעלו בכל פעם תורות הנפולות לשרשן. ועל כן נכתבו כל מסעות שלהם בתורה, כמו שכתוב אלה מסעי בני ישראל,כי מכל המסעות שלהם נעשה תורה. ועל כן בכל המסעות שלהם הכניעו האויבים והשונאים שהם בחינת המתנגדים אל האמת, כי על ידי המסעות שנסעו במדבר בקדושה כזאת והמשכן והארון הלך לפניהם, על ידי זה הכניעו כל הקליפות היונקים מהתורות הנפולות שהם בחינת אוירא דעלמא, ובררו והעלו את הטוב הגנוז שם. וכמובא בזוהר הקדוש שעל ידי הליכתם במדבר דרכו על הקליפות, היינו כנ"ל, כי כשמבררים את הטוב מתוכם, אזי הקליפות נופלים ומתבטלים.
(אוצר היראה, טלטול ג; על פי: ליקוה"ל, אורח חיים, ברכת המזון א,ה-ו)
ביאור על ענין 'תורות נפולות' שהם כ'אויר העולם': הגמרה מספרת על רבי יהושע שהתווכח עם חכמי אתונה, אחד הדברים שאמרו לו חכמי אתונה כשניסו את חכמתו היה, שביקשו: "בנה לנו בית באויר העולם, אמר שם ותלה עצמו באויר, אמר להם: הביאו לי לבנים וטיט, אמרו לו: האם יש מי שיכול לעלות לשם? אמר להם: האם יש מישהו שיכול לבנות בית בין שמים לארץ?"
רבינו מבאר שם בתורה (ליקוטי מוהר"ן א תורה כח), שיש תלמידי חכמים שנקראים "שדים יהודים" משום שתורתם – מקורה מצד הטומאה, תורתם של אותם "שדים יהודים" נקראת 'תורה נפולה', משום שאינה ממקור טהור, ותורתם היא כאויר העולם, משום שאי אפשר להתקרב לבורא על ידה, וההתקרבות על ידה, משולה לבנית בית באויר העולם, דהיינו, אינה מציאותית.
ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה' (לג,ב)
כל הנסיעות והטלטולים של כל השנה יהיו כולם בקדושה גדולה, באופן שיהיו תיקון לפגם אמונת חכמים, עד שיהיו נכתבין ספרים קדושים על ידם, בבחינת ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה'; והעיקר שיהיה כוונתו בכל נסיעותיו וטלטוליו רק בשביל להתוועד עם בני אדם חדשים ולדבר עמם מהתכלית האמיתי, ולעסוק עימהם בדברי תורה באהבה ושלום גדול, באפן שיכירו כולם את האמת לאמיתו ולשוב אל השם באמת, בבחינת שאמרו רבותינו ז"ל: והם תֻּכּוּ לרגלך ישא מִדַּבְּרֹתֶיךָ – אלו תלמידי חכמים שמכתתין רגליהם מעיר לעיר ומדוך לדוך לעסוק בדברי תורה, כי רק בשביל זה מסבב השם יתברך את האדם שצריך לפעמים לכתת רגליו לילך וליסע, כמבואר בפנים.
(אוצר היראה, אלול ראש השנה, קפט; על פי: שם, חושן משפט, הלכות פקדון ה,יט)
ואלה שמות האנשים וכו' לנחול את הארץ (לד,יז-יח)
זבולון היה מספיק ליששכר הצדיק שהיה עוסק בתורה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, (בראשית רבה פע"ב,ה; פצ"ט,ט). שזהו עיקר תיקון תאוות ממון, כמבואר בדברי רבנו זכרונו לברכה, שעיקר תיקון תאוות ממון הוא צדקה. נמצא שזבולון הוא בחינת תיקון תאוות ממון. ועל כן זבולון הוא קבור על גבול ארץ ישראל בצידון, בחינת וְיַרְכָתוֹ על צידון שסופו על צידון שהוא גבול ארץ ישראל, זה רמז שעל ידי בחינת זבולון, דהיינו בחינת תיקון תאוות ממון זוכין להכנס לארץ ישראל, היינו על ידי שמבקשים ומחפשים את הצדיק, שעל ידי זה זוכין להנצל מהחיפוש והבקשה של הסטרא אחרא, שהוא החיפוש והבקשה אחר הממון על ידי זה זוכים לארץ ישראל, כי עיקר ארץ ישראל זוכים על ידי הצדיק, בבחינת (תהלים לז) צדיקים יירשו ארץ. ואי אפשר לאדם לזכות לארץ ישראל כי אם על ידי צדיקים אמתיים, שזהו בחינת הנשיאים שהעמיד משה להנחיל הארץ לישראל, כמו שכתוב: אלה האנשים וכו' לנחול את הארץ. כי אי אפשר לזכות לארץ ישראל כי אם על ידי צדיקים אמתיים שעל ידם זוכין לאמונת חידוש העולם, שזהו בחינת ארץ ישראל. ועל כן זבולון שזהו בחינת המתקרב להצדיק האמת ומשמש אותו בגוף ונפש וממון ועושה לו כל צרכיו כמו זבולון שטרח בפרקמטיא בשביל להספיק את יששכר שעסק בתורה, הוא זוכה לבוא לארץ ישראל. ועל כן זבולון עומד על גבול ארץ ישראל, כי דייקא על ידי בחינת זבולון שהוא המתקרב לצדיק האמת, על ידי זה זוכה להכנס ולבוא לארץ ישראל.
(אורח חיים, ברכת הריח ד,מג)
שש ערי המקלט וכו' הארבעים ושתיים עיר (לה,ו)
ארבעים ושמונה התיבות שיש בפרשת "שמע ישראל", שהוא יסוד האמונה, יש כנגדן ארבעים ושמונה ערי הכהנים והלויים: שש ערי מקלט, כנגד שש תיבות שבשמע ישראל; ועליהם ארבעים ושתים עיר כנגד ארבעים ושתים תיבות מן ואהבת עד סוף הפרשה כמובא. ואלו הארבעים ושמונה ערים קולטות ומצילות מסטרא דמותא, ועל כן צריך הרוצח בשגגה לנוס לשם, כי אמונה עיקר החיים, והכפירות סטרא דמותא; ועל כן ארבעים ושמונה ערי הלויים שהם בחינת שמע, ואהבת, שהם עיקר המשכת האמונה, על כן הם קולטות ומגנות מסטרא דמותא ומצילין את הרוצח ממיתה. ואלו הארבעים ושמונה ערים שישבו בהם הכהנים והלויים, דייקא בזה הראתה לנו התורה הקדושה שצריך לנסוע לצדיקים ולהנלווים אליהם, והעקר בשביל לזכות לאמונה שהיא עיקר החיים ולהנצל מסטרא דמותא שהם הכפירות. כי עיקר האמונה בשלמות מקבלין רק על ידי צדיקים אמתיים והנלוים אליהם, שהם בחינת הכהנים והלויים; כי כהן הוא בחינת הצדיק והרב האמת, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק: ושפתי כהן וגו' – אם הרב דומה למלאך וכו'; ולויים הם בחינת המתחברים ונלוים אליהם בבחינת ונלוו אליך וישרתוך. ומי שנכשל במה שנכשל ורוצה לחוס על חייו ולהציל נפשו ממיתה עולמית, צריך לנוס ולברוח ולבוא אל עריהם, ושם דייקא ינצל מכל רע, כמו הרוצח שנכשל במה שנכשל והגביר הסטרא דמותא, על כן אין לו הצלה רק לברוח אל ארבעים ושמונה ערי הכהנים והלויים, ושם ינצל מסטרא דמותא כנ"ל.
(אוצר היראה, אמונה מח; על פי: ליקוה"ל, אורח חיים, תחומין ה,כח)
2,448 שנה המתינו הברואים כולם, והנה הגיע היום. ה' אלוקי השמיים ואלוקי הארץ, אדון עולם ובורא הנשמות כולן – נותן תורה לעמו. שש מאות אלף נשמות ישראל, עם כל הנפשות התלויות בהם, עומדים לרגלי הר סיני. ובהיותם שם מצפים – ירד ה' על ההר באש וההר כולו הזדעזע, נרעש ונבהל. "וההר בוער באש עד לב השמיים, חושך, ענן וערפל" (דברים ד י"א).
מחמת גודל המעמד, מחמת הקולות והאורות, הזדעזעו בני ישראל והיו הולכים לאחוריהם: "וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר עשן, וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק" (שמות כ א).
וכי יש בשר ודם שיוכל לשאת את גודל המעמד?
אבל אחד, אחד בלבד, מצא עוז וכוח לא לסגת. משה איש האלוקים. "ויעמוד העם מרחוק ומשה ניגש אל הערפל אשר שם האלוקים" (שמות כ' י"ח) למרות האימה, הרעש, ההוד. אל תוך החושך הגדול – צעד משה ונכנס. כי "שם האלוקים".
ומלמד רבינו הקדוש רבי נחמן מברסלב, כי בפסוק זה יש לימוד גדול לכל אחת מנשמות ישראל, עד סוף כל הדורות: "כי מי שהוא הולך בגשמיות כל ימיו, ואחר כך נתלהב ורוצה לילך בדרכי השם יתברך, אזי מידת הדין מקטרג עליו, ואינו מניח אותו לילך בדרכי השם יתברך, ומזמין לו מניעה ומסתיר את עצמו כביכול בהמניעה הזאת. ומי שהוא בר דעת, הוא מסתכל בהמניעה ומוצא שם הבורא ברוך הוא, כמו דאיתא בירושלמי [=כמו שמובא בתלמוד הירושלמי] (מסכת תענית דף פ"א): "אם יאמר לך אדם היכן אלוקיך? תאמר לו: "בכרך גדול שבארם". ומי שאינו בר דעת, כשרואה המניעה חוזר תיכף לאחוריו. ומניעה הוא בחינת ענן וערפל, כי ענן וערפל היינו חושך. חושך הוא מניעה, כמו שכתוב (בראשית כ"ב) "ולא חשכת".
[וזה פירוש הפסוק] "ויעמוד העם מרחוק", כי כשרואין הערפל, היינו המניעה, עומדין מרחוק. "ומשה", שהוא בחינות דעת כל ישראל, "ניגש אל הערפל, אשר שם האלוקים", היינו אל המניעה, שבה בעצמה ניסתר ה' יתברך" (ליקוטי מוהר"ן תורה קט"ו)
בגלל הקטרוגים, העוונות, מפרידים עננים שחורים בינינו לבין אלוקינו, בין ליבנו לבין אורו. מניעות, קשיים, בלבולים וספקות מבהילים את נפשנו וגורמים לנו להישאר מבחוץ.
אבל הצדיק מלמד – למרות הערפל – להיכנס פנימה. מרות הקשיים להמשיך ולעשות את שלנו. ה' אינו מסתיר פנים באמת. אדרבא, דווקא שם הוא ממתין ומצפה לנו. המניעות אינן אלא ניסיון, דמיון.
אם נתגבר על הבהלה, אם נתמודד עם הקושי – נגלה בתוך הערפל את האלוקים בעצמו.
אין מצב, ירוד ושחור ככל שנראה לנו, שאי אפשר למצוא שם את אורו.
החדשות המסעירות לא הניחו לו לישון. הן גרמו לו לסערה איומה. הוא ימנע את השידוך הזה – החליט בלבו – ויהי מה!
מיד עם הפציע השחר פנה פוטיאל לביתו של גביר העיירה ר' מנדל והחל לדבר בשטף:
"שמעתי אמש מהשדכן שאתם מעוניינים להשתדך עם הבחור אלעזר, 'מנקה הארובות' בעיירה, לא פחות ולא יותר, איני מבין איך זה עלה על דעתכם שידוך מוזר שכזה שלא נשמע דוגמתו?! הייתכן שר' מנדל הגביר הנכבד והנעלה, בר אוריין ובר אבהן, ישתדך עם בחור ריק ונקלה?! אתם יודעים מה משמעות הדבר?! מה הינכם עושים?! הלא הוא בור ועם הארץ, גס רוח וחסר כל נימוס בסיסי! בתך היקרה תסבול אצלו מרורות, חוס נא עליה ועצור בעוד מועד!"
ר' מנדל שותק. הוא אינו משיב דבר, רק מחייך כצופן סוד. סוחר ממולח הוא ואינו מוכן שיטעוהו, לא בכדי בחר לו את אלעזר לחתן. טביעת עין נפלאה יש לו לר' מנדל, והוא הבחין בסגולות נפלאות הטמונות בבחור הזה והחליט שההשקעה כדאית. הוא ייקחנו לחתן, ישקיע בו ויעלהו על דרך המלך, ואז יבהיק נוגה אורו.
הוא לא היה מוכן לענות לפוטיאל על טענותיו. הוא ידע היטב שהקנאה, הבוערת בפוטיאל על שלא בנו הוא שזכה להיבחר לחתן לגביר העיירה, היא המדברת מגרונו, ועל כן הניח לו להרצות את דבריו ופטרו במשיכת כתף.
פוטיאל לא נח ולא שקט, הוא שלח שליחים משליחים שונים, ניסה כך וניסה אחרת, אך ר' מנדל עומד איתן כצור ואינו מוכן לזוז מהחלטתו.
משראה פוטיאל כך, הגה בלבו רעיון שטני. הוא פנה לאלעזר עצמו ולחש לו כממתיק סוד:
"שמעתי מאנשים מהימנים שעומדים להציע לך שידוך עם גביר העיירה. ובכן, דע לך שזו אינה הצעה מעשית, הם חומדים להם לצון ורוצים לשים אותך ללעג וקלס. הגע בעצמך, ר' מנדל לא מצא חתן מתאים יותר?! הרי זה ברור שאין זה אלא משחק על חשבונך! ובכן, אל תהיה תמים, אל תסחף להצגה הזאת שתפצע את נפשך, שמע לעצתו של ידיד אמיתי ועמוד מרחוק".
הדברים חלחלו עמוק בנפשו של אלעזר, והוא אף הודה לפוטיאל שהחכימו ולא נתן לו להיות תמים וטיפש ההולך שולל אחר כל הבאים להתלוצץ ממנו.
השדכן שהגיע אליו אח"כ זכה לקבלת פנים צוננת במיוחד, לא הועילו התחנונים וההבטחות, הוא כבר "חכם" דיו שלא להיסחף… ומה שלא הצליח פוטיאל עם ר' מנדל עצמו, הוא הצליח עם החתן שהחכים…
* * *
מידי שנה פונה אלינו מלכו של עולם, בהצעת שידוך נפלאה ביותר, שידוך שיביא לנו אושר שאין דוגמתו עלי תבל, ברוחניות ובגשמיות.
"ביום חתונתו – זה מתן תורה".
אבל יש קטיגור שמקנא ואינו סובל זאת. מדי שנה הוא עולה למעלה ומקטרג לפני המחותן יתברך:
"מלוכלכים הם בעוונות ולא יצלחו לכלום, מה אנוש כי תזכרנו?! עתידים הם למחטי קמך!"
אך הוא יתברך אינו מביט אל און, הוא רואה את הסגולה הטמונה בתוכנו ובוחר בנו על אף הכל.
הקטיגור, שאינו מצליח אצל המחותן, פונה אל החתן עצמו:
"אל תהיה תמים, אל תסחף, מה אתה חושב שפתאום אחרי שבועות תזכה להיות מחובר אל התורה?! פתאום תוכל להתקדש?! פתאום תוכל לעבוד על מידותיך?! וכי אינך מבין שאין זו הצעה אמיתית?! הרי אתה מכיר את עצמך, את הפכפכותך ונטיותיך ותאוותיך הרעות!"
אכן לעתים, מה שלא הצליח הקטגור עם המחותן הוא מצליח עם החתן ש"מחכים" ומפסיק להיות "תמים"…
כולנו מכירים את סופו המר של ה"חכם" ב'סיפורי מעשיות' (מעשה ט'), שבהגיע אליו מכתבו של המלך, הקוראו לבוא אליו, ענה: "הלא מלך כזה, שיש לו ממשלה וגדולה כזו – ואני שפל ונבזה כנגד מלך גדול ונורא כזה – איך יתיישב זאת בדעת, שמלך כזה ישלח לקרוא לשפל כמוני?!" וב"חכמתו" זו איבד את הכל.
הבה לא נחזור על אותה טעות.
בשבוע האחרון שלפני "החתונה הגדולה", עלינו לעבוד רק על "מדת המלכות" – על אמונה ותמימות. רק להסכים להיות חתן למלך, לרצות ולכסוף בתמימות, לגשת לכך בהתחדשות, מבלי לחשוב איך זה יתכן.
אז ורק אז נראה איך שגם ממ"ט שערי הטומאה יכולים להיטהר, ברגע אחד יכולה הזוהמא להפסק, כל החלאים יכולים להתרפא וכל המידות הרעות יכולות להתקן.
השלך את "חכמתך" ואמור הנני! את השאר – הוא יתברך כבר יגמור עבורך.
טעמתם פעם טעם של אכזבה מרה, כזאת שעוטפת את הלב מכל הצדדים, מעיקה ומציקה עד מעמקי הנפש? זה רק מעט מאשר חש אותו בחור צעיר; הוא מאוכזב קשות, קנאתו בוערת, מרירותו מרקיעה שחקים.
הוא מנסה בכל כוחו להצטיין בכל תחום: בלימודים, ביחסי חברה, וגם במילוי רצון הוריו; הוא נענה לכל קריאה שלהם, משתדל מאוד לבצע כל בקשה שלהם בשלימות, כשהוא מתבקש לסדר את הבית, הוא אינו משאיר דבר מאחוריו, כשמוטלת עליו שליחות, היא תתבצע ללא סייג. בקיצור, הישגיו מושלמים מבחינה מעשית.
ואף על פי כן הוא מאוכזב קשות. יש לו אח צעיר, עם שתי ידיים שמאליות, שאינו יכול לארגן אפילו עשירית ממה שהוא יכול – ולמרות זאת, ההורים מחבבים אותו פי כמה ממנו; הם לא מבטאים זאת בקול, אבל הוא רואה את זה לפי הבזקי העיניים; הם פשוט שמחים עם האח הצעיר, מעדיפים להטיל עליו מטלות על אף שיודעים בבירור שהוא, האח הגדול, היה מבצע אותן בצורה מושלמת פי כמה.
הקנאה אוכלת בקרבו: 'איך יתכן הדבר?' – הוא מהרהר בזעם עצור – 'למה הם לא מעריכים את כל מה שאני עושה ותורם לבית?! איך הם יכולים להעדיף את השלומיאל הזה עם שירותיו הכושלים, על פני עשייתי המוצלחת???'
ברגע של משבר, הוא שפך את לבו לפני אמו: "מה פשר ההתעלמות הזאת מהצלחתי הבולטת? שמא הינכם מחבבים דוקא את הבלתי מושלם?!…"
אמו האוהבת מנצלת את ההזדמנות שנקרתה לפניה: "שמע בני יקירי, מזמן רציתי לומר לך את אשר עם לבי. אין ספק, ביצועיך המושלמים ראויים לכל שבח, אך אליה וקוץ בה – אתה עושה את הכל בפנים חמוצות; אתה נענה מיד לכל קריאה, אבל יחד עם זאת הינך חושק שפתיים ומפגין מורת רוח על שניצלו אותך. אם היינו דנים מי מוכשר יותר, היית ודאי הזוכה בדיון, אך בשבילנו כהורים, העשייה כלל לא מספקת, אנחנו רוצים את השמחה בעת העשייה, רוצים קשר של אהבה בינינו; וכשאנו חשים שהעשייה היא בעיניך עבדות וניצול, אין לנו בכך כל טעם".
הוא לא מוכן להסכים, הוא סבור שהטענה הזאת קטנונית: 'למה לערב רגשות? – הוא חושב בטרוניה – 'יש כאן ביצוע מושלם ועליהם להעריך זאת!'
אך כל הורה יבין עד עמקי נפשו עד כמה צדקו דברי האם.
* * *
כולנו מקיימים מצוות. עוסקים בתורה. אשרי לנו. ואף על פי כן, נופתע לראות עד כמה השמחה היא היסוד של המצווה. מצווה – מלשון צוותא, כל מצווה מחברת את האדם לבוראו, אך ההתחברות הזאת תלויה במידת השמחה שיש לאדם בעת קיום המצווה.
כאשר אדם עושה מצווה מתוך הכרח בלבד, הרי הוא מנותק בלבו מהמצווה; וכך מלמדנו רבי נתן בהלכותיו (פריה ורביה ג' ח'): "כי נקודת כל המצוות ומעשים טובים הוא השמחה; וכמו שאנו מבקשים תמיד: 'ונשמח בדברי תורתך ובמצוותיך לעולם ועד', כי עיקר שלמות העבודה של תורה ומצוות הוא דיקא כשזוכין לעשותם בשמחה".
זוהי הנקודה הפנימית שבמצווה, זוהי הנקודה המחברת את העושה עם זה שציווה על העשייה. בלי זה, העשייה כולה לוקה בחסר גדול.
אין לתאר את אוצר הזכויות השמורות למי שמתאמץ לקיים את המצוות בשמחה. האר"י הקדוש העיד, שזכה לכל מדרגותיו רק בכח שמחת המצוות. בכך גם תלויות כל רפואות הנפש, רבינו הקדוש ('ליקוטי מוהר"ן' ח"א קס"ט) מפרש את הכתוב בפרשתנו: "והיה עקב תשמעון… ושמר ה' אלוקיך לך את הברית" – שאם יעשה אדם מצוות בשמחה, הקדוש ברוך הוא בעצמו ישמור אותו מפגם הברית!
דא עקא, שבני אדם מזלזלים בכך, הם עסוקים יותר עם המושלמוּת של העשייה ולא מבינים שהשמחה היא הנקודה העיקרית שמחייה את כל העשייה; הם רואים בכך דבר קטנוני, ואין לך מצווה שאדם דש בעקב כמו מצוות השמחה, שנקל וקטן בעיני האדם הדבר הזה עד שאינו נחשב למצווה כלל (על פי 'כוכבי אור' – ששון ושמחה).
אך עלינו לזכור את האמת הנסתרת מעיני כל: השמחה היא הנקודה העיקרית של כל מצווה, אסור לנו לזלזל בה. בכמה דקות של שימת לב, לפני ובאמצע קיום המצווה, הופכת המצווה שאנו בין כה וכה מקיימים, לאוצר שלא יסולא בפז.
בכל בוקר מברך איש יהודי 'אשר בחר בנו מכל העמים .. ונתן לנו את תורתו'. איש כשר מכוון בוודאי להודות להשם שבחר בנו ונתן לנו תורה. ובכל זאת, לפעמים מתוך דברים שמשיח לפי תומו, ניתן לחשוב, כאילו חלילה וחס, נכשל האיש בברכה לבטלה. קורה לא פעם בשיחת רעים, כשמזכירים לחבר סובל ומוטרד, שניתן למצוא עצה טובה בתורה. הוא מגיב בתנועת יד מבטלת. אין הוא מתכחש חלילה לכוחה של תורה. לדעתו, לימוד התורה כמו שלו. יחד עם קיומה החלקי והבלתי מושלם. בהחלט לא מספיק בכדי לגרום למאור שבה להאיר את חייו.
בזיכרונו של כל אדם מאוחסנת בדרך כלל, תקופה טובה במחיצת התורה. זמנים שכוחים של מתיקות וחיות. בעומק הלב היהודי סוערת נפש צמאה ומתגעגעת לצוף של תורה. הימים הטובים נשכחו כבר מזמן ברוח הטרדות שהביא הזמן. וכשאין פנאי לפתוח ספר, קשה מאוד להאמין שהתורה יכולה לחולל משהו משמעותי בחיים שכאלו.
* * *
מי שהאזין לקריאת התורה בשבתות האחרונות, היה שותף למאורעות גדולים. ירדנו למצרים בתוך שבעים נפש של בית יעקב. סבלנו גלות ושעבוד. צנחנו יחד עם נשמות ישראל לתחתית השפלות. שמענו את קריאת הרועה הגדול 'והוצאתי וגאלתי'. חצינו את הים באותות ומופתים, וכעת אנו עושים את דרכנו אל המאורע האדיר המחולל את השינוי המשמעותי ביותר בבריאה. מעמד הר סיני.
אם תתפוס אחד מתוך המון עמך ישראל, ותשאל אותו 'האם כבודו קיבל תורה'. סביר להניח שתעורר על עצמך תמיהה. וכי איזו שאלה היא זו. קבלה בידינו שרגלי נשמות ישראל עמדו כולם במעמד הנורא. בוודאי שקיבלתי תורה.
וכעת, הבה נבדוק את התשובה. גש נא לאותו אדם, ביום מעונן ובלתי מוצלח לדעתו. שאל אותו כעת, האם לדעתך הצלחת לקיים היום את התורה. ובכן, ימים רבים, אולי מרבית ימיו של אדם, משוכנע הוא בהן צדקו, ואף מוכן יהיה להשבע על כך, שלא זכה לקיים את התורה, בכל אופן לא היום. 'הלזה ייקרא לימוד. אילו זכיתי לקיים מצווה נדירה. לעשות עבודה נעלה. כמה פרוטות לצדקה וסדרי לימוד של שגרה, יספיקו אולי לבעל בית. אותי זה לא עושה מרוצה'. נו, כך סבור האיש.
ובכל זאת, כמה דברים הצטברו שם בשולי היום המבוזבז. תפילין הניח מיודענו מן הסתם. גם טלית קטן וגדול. לכאורה נמנע הריקן ממצוות גם מאיסור 'בל תקיף', ומעוד אי אלו לא תעשה. הוא זכה גם לומר כמה מילים של קדושה, קריאת שמע, ברכות. וכל זה איננו שווה. תורה היתה כאן גם היתה. לא היה מי שיקבל אותה. האדם אליו ירדה התורה המיוחדת לאותו יום בלתי מוצלח, לא מוכן לקבל אותה. היא איננה מקובלת עליו.
התורה יורדת לכאן בכל יום. צריך רק להושיט ידיים ולקבל אותה. הציצית שלובש כל יהודי עם שחר, הופכת אותו לעתיר נכסים. כל תרי"ג מצוות כלולים במצווה הפשוטה הזו. התואר 'קרקפתא דלא מנח תפילין' מזעזע גם לב אבן, אף יהודי לא ידלג המצווה הזו, ובכל זאת, לא לכולנו היא גורמת לרקוד. בתורה הזו אותה אנו מקבלים בכל יום, יש לכל יהודי חלק, אחד המרבה בלימוד בעומק העיון. ואחד הממעיט, בשיעור משניות על אם הדרך. ובלבד שהלב יהיה מכוון, שמח ונלהב בקבלת התורה, ומבקש תמיד מה אפשר יותר.
לברך על התורה
שאלה גדולה נשאלה, וחזרה ונשאלה בחללו של עולם. 'על מה אבדה ארץ', החורבן הנורא מדוע זה אירע. שאלו לחכמים ולא פירשוהו, לנביאים ולא פירשוהו. עד שבא הקב"ה ופירשו בעצמו "על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה". אמר רב יהודה שלא בירכו בתורה תחילה. ופירש רש"י "כשהיו עוסקין בתורה לא היו מברכין לפניה".
לומדי תורה היו, למדנים מופלגים ויודעי ספר. ובכל זאת לא מצאו בני אותו דור טעם להקדיש ברכה ללימוד התורה. בעיני הלומדים זה נראה חסר טעם לברך על התורה שכבר מונחת בכיסם כבקופסה. לדידם אין בלימוד הזה שום גדר חידוש, אל הדף הזה הם נולדו, על ברכיו חונכו, והם דשים בו בעקביהם כמעט בלי תחושה. אין לכאורה סיבה להתרגשות יתירה. מי יודע אולי זו חלילה ברכה לבטלה. והיו גם כאלו שנמנעו מלברך משום אמת יתרה שהיתה בהם. וכי איך נוכל לברך על התורה, בשעה שאת רובה איננו מצליחים לקיים. ויש שסברו שבעצם אין להם שום חלק של ממש בתורה. ללמוד אינם מצליחים, לקיים בוודאי שלא. ואם כך רק ללעג ולקלס תחשב ברכה שכזו. והטעמים ההגיוניים הללו כולם הביאו חורבן לעולם.
להסכים לקבלת תורה
התורה הקדושה, גם אחרי שבמעמד הר סיני קיבלנו אותה. עדיין שורה עליה מסך של הסתרה ושכחה. וממש כפי שמוטל על כל יהודי לחפש בחדרי התורה את ההלכה וההבנה. כך שומא עלינו לחפש שם גם את אוצרות החיות ושפע השמחה שיעניקו לנו את הכח לשמור ולקיים אותה. שאילולא כן, עלולים אנו למצוא את עצמינו מנסים לזכור מתי היתה הפעם האחרונה בה קיבלנו תורה.
התורה היא ירושה. דומה לארמון ענק. אינספור טרקלינים, פרוזדורים וחדרים. ניתן לבלות באגפיה החיצוניים לאורך שנים, וגם למצוא קצת מטעמים. מי שבכל זאת מנסה ונכנס, יימצא אוצרות נפלאים. כל מה שיכולנו להעלות על הדעת, ממתין שם לפעמים במרחק הושטת יד.
הארמון הנפלא עלול להישאר לנצח חתום. הדימיונות אותן טווינו סביב המושג 'תורה', ההחלטה שזה אמור להתנהל דווקא כך, הם המחיצות החותמות את שערי הארמון. רק הצדיקים באורם הצח והמצוחצח, מסוגלים לגרום לנו להכנס פנימה. הם שמאירים בפני המבקש באמת את הדרך אל החלק המיוחד שלו בירושה.
בני ישראל במסעם במדבר, לא יכלו בשום אופן לגשת להר סיני הישר ממחוזות השיעבוד של פרעה. הם היו מוכרחים קודם להיטהר. מ"ט ימי הספירה וההיטהרות, הסירו מעל הנפשות את זוהמת הדעות הקדומות. ורק אז, כשצנחו מחיצות הדמיון, יכולנו לקבל תורה. תורה שנוכל להגות בה ביום ובלילה. תורה שתהיה מקובלת עלינו בכל מצב.
"עוצם גדולת רחמיו וחסדיו יתברך הם עד אין סוף ואין תכלית ואי אפשר להשיג כלל עוצם אמיתת כוונתו יתברך אפילו בתוקף כעסו וחרון אפו ח"ו, כי גם אז רצונו יתברך שנבקש ונתפלל לפניו וחפץ להושיענו באמת ישועה שלמה. ועל כן גם אז צריכין להתחזק בתפלה ולהתחנן לפניו יתברך ולבטוח ברוב רחמיו וחסדיו אשר אי אפשר להשיג כלל. וכמו שמצינו במשה רבנו עליו השלום, לאחר חטא העגל ויאמר להשמידם ח"ו, אז הבין משה לבלי להסתכל על פשטיות דבריו יתברך שנדמה כאילו חפץ לכלותם חס ושלום. אבל באמת לאמיתו אינו כן רק הכל כדי לזרזם שיתחזק בתפילה להמתיק הדינים והקיטרוגים מעל ישראל. ועל כן התחזק משה אז בתפילה מאד עד שנתרצה השם יתברך למשה "וינחם ה' על הרעה" וכו', ואז לימדו סדר התפלה וגילה לו שלש עשרה מידות של רחמים, ושם גילה לו האמת לאמתו, שעצם אמיתתו יתברך הוא ריבוי רחמיו וחסדיו לנצח, שאינו נפסק לעולם, שזה בחינת "אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת" וכו', היינו שזה עיקר האמת של השם יתברך, שרחמיו וחסדיו אינם כלים לעולם יהיה איך שיהיה, ותמיד מועיל תפלה ותחנונים וצעקה ושוועה לשם יתברך, כי אחר כל הכעסים שמכעיסים אותו יתברך עדיין רחמי אמיתתו אינם כלים לעולם. ובכל דור ודור נמצאים צדיקים וכשרים שמתחזקים בתפלה תמיד, ועל ידי זה הם ממתיקים כל הדינים שבעולם ומבטלים כל הגזרות רעות מישראל ומכניסים הדעת האמתי בישראל, להתחזק בתפלה ותחנונים תמיד. כי זהו עיקר האמת לאמתו כמו שכתוב: "קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת", וכתיב: "ואני תפלתי לך וכו' ענני באמת ישעך" – באמת דיקא כי אני מאמין שבאמת לאמתו גם עתה אחר שעשיתי מה שעשיתי ועבר עלי מה שעבר, עדיין עדיין אתה חפץ להושיעני ועל כן אני מתחזק ומתפלל, ענני באמת ישעך, והבן היטב היטב כמה וכמה צריכין להתחזק בתפלה תמיד יהיה איך שיהיה". (ליקוטי הלכות רבית הלכה ה' אות ל"ג)
בשבועות אלו, בהם אנו קוראים את הפרשיות של האבות הקדושים יסודי האומה, ראוי לנו מאוד שנשים לב לנסיונות הקשים שעברו עליהם. שהרי מעשיות אלו הם הירושה שירשנו, לימודים נפלאים איך אפשר לעמוד איתן נגד כל הנסיונות, להיות תמיד קרובים לה' ונאמנים אליו.
ואל נא תחשוב בליבך: 'וכי איך אשווה את עצמי לאבותינו הק', הם ברום דרגתם היה בכוחם לעמוד בנסיון, אך מה יעשה שפל ערך כמוני?' כי דע לך שעיקר הנסיונות שעברו עליהם לא היו בעצם הקושי לקיים רצון ה', שהרי הם היו בטלים ומבוטלים לגמרי להשי"ת, אלא עיקר הנסיון היה מה שראו רמזים אמיתיים מן השמיים שאין חפצים בהם כלל, והיה יכול להיות נדמה להם כאילו נתקלקלו כל ההבטחות שהשי"ת הבטיח לאברהם אבינו ע"ה, ובכל זאת התגברו בבטחון והלכו אחר השי"ת.
וזהו עיקר קושי הנסיון שאנו יכולים ללמוד מהם. כי על כל אחד עוברים נסיונות שכאלו, זמנים חשוכים וימי חורף סגריריים, אשר בהם רואה 'ומרגיש' רמזים מן השמיים, כאילו אין מסתכלים עליו מלמעלה ואין חפצים בו. ובפרט אם הרבה לקלקל, אזי יש לו סברות רבות ומשונות שכבר איבד כל תקוותו ואין ממש ברצונות שלו, ולעולם כבר לא יוכל לזכות לעבוד את ה'.
ולכן התורה מספרת לנו מעשה אבות שיש בהם לימוד עמוק מאוד, והוא: שנבין שעיקר ישועת ישראל באה דווקא באופן של נסיון והסתרה. וההסתרה אינה רק עצם קושי הנסיון, אלא הנסיון הוא שמידת הדין מראה פניה כאילו היא השולטת ר"ל, והיא אשר שולחת לאדם רמזים, 'הרגשים' וסברות שיחוש תחושת ריחוק וחוסר שייכות לקדושה. וזוהי פנימיות עמקות הנסיון שמנסים את האדם, האם יאמין למידת הדין כאילו היא מציאות אמיתית, או שיתאמץ להבין שהוא רק נסיון, וששייך להמתיק את הדין על ידי תפילה, כי גדולת ורחמי השי"ת הוא עד אין סוף ואין תכלית.
כי באמת כל עיקר כוונת השי"ת כאשר מעורר הדין הוא רק בכדי שנתעורר אנו להמתיקו, על ידי תפילה ועל ידי שנחפש רמזים איך ה' בכל זאת קרוב אלינו.
והוא אשר התגלה במעשה של חטא העגל, שהשי"ת אמר למשה שהוא חפץ להשמידם, ואילו משה מצידו, לא רק שלא חלשה דעתו, אלא אף הבין והשיג את פנימיות הדברים, שבעצם מעמידים אותו בנסיון האם אכן יאמין למידת הדין, או שיתעורר דייקא מזה לבקש רחמים, וכיון שהתגבר והתאמץ להתפלל, אז גילה לו השי"ת בעצמו את סדר הי"ג מידות של רחמים.
אחי היקר, מה אומר לך, זהו נסיון 'דק' עד מאוד, משום שלפעמים קשה לתפוס שאכן הוא נסיון, שהרי מראים לאדם רמזים ברורים ממש כביכול, במה שעובר עליו, קשיים ונפילות עד לאין שיעור, עד שכבר קשה להעלות על הדעת שמדובר בנסיון, לעורר אותו להמתיק את הדין על ידי שיתאמץ דווקא עתה להתפלל.
לכן אחי, יש להזדרז מאוד להתקרב לצדיקים, ולעסוק בלימוד תורתם, לימודי התחזקות. כי הם הולכים מאוד עם הלימוד הזה, ועוסקים תמיד להמתיק כל דין, ולא זו בלבד אלא שהם מכניסים גם בנו את הלימוד הזה, לידע ולהודיע שקרוב ה' לכל קוראיו, ושה' באמת נמצא תמיד איתנו.
ראה נא לקחת הלימוד הזה מהאבות הקדושים, כי גם לך יש הכח להתאמץ בעת דין וקושי, להתפלל ולהמתיק זה הדין, להמשיך על עצמך חסדים חדשים שלא היו מעולם. רק חזק ואמץ, אל תאמין לפשטות הדין שאתה רואה, הבן והאמן שיש בזה עמקות פנימית יותר – לעורר אותך להתפלל.
ההחלטה שהתקבלה במועצת הדרג המדיני, קבעה כי יש להעניק לעיר הנחשלת מעמד חדש. ההחלטה כוללת שורת הטבות משמעותיות לתושבים העניים, מה שעתיד לפתוח בפניהם אפיקי מסחר וכלכלה חדשים, ולשפר את פני העיר עשרת מונים.
מאן דהו העלה בעיה רצינית: תושבי העיר הסתגלו זה מכבר לחיי עוני בחוסר זכויות, ההודעה החגיגית לא אומרת מאומה מבחינתם, הם עלולים להמשיך בשגרת חייהם המצומצמת, בלא לנצל במאומה את מעמדם החדש.
הפתרון שנמצא היה פשוט בתכלית. יש להשהות מעט את מועד כניסת המעמד החדש לתוקף, בפרק הזמן הזה תתפרסם הודעה רשמית ותופץ הבשורה בין התושבים. יום מיוחד ייקבע לשם כך בעוד מספר שבועות, ועד אז תתצטבר בשטח ציפייה דרוכה. הם ישמעו על ההטבות העתידיות, וייעשו מודעים יותר למצבם העכשווי הנחות, יבינו טוב יותר את מעמדם המוגבל, ויתעניינו באמת וברצינות במעמד החדש שיחול לגביהם במועד הנקוב. באופן שכזה יידעו בבוא העת להעריך וגם לממש את מעמדם המיוחד.
* * *
מי אינו אוהב מתנות? וכשמדובר במתנות בעלות משמעות, על אחת כמה וכמה. אולם הענקת המתנה אינה מסתכמת רק בנתינתה גופא. יש למתנה עוד חלק חשוב לא פחות ממנה עצמה, ואפשר אף יותר – הקניית המודעות למתנה והבנת ערכה.
אדם עשוי לקבל מתנה יקרה ובעלת ערך, המסוגלת לחולל בחייו נפלאות, ובכל זאת, גם אחרי שהמתנה שוכנת במעונו, יתכן מאוד שאף פעם לא תהיה לו כל תועלת ממנה. אם לא יספרו לו מה יש לו ביד, סביר להניח שכל תועלת לא תצמח מהנתינה הזו. על כך דרשו חז"ל "הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו".
ללמוד מה קיבלנו
לא תמיד ולא בכל מצב ניתן כה בקלות לאלף את מקבל המתנה בינה בדבר המתנה המונחת בחיקו, והדברים אמורים בעיקר בשעה שעוסקים במתנות רוח ואוצרות דעת שמעניק לנו בורא עולם. כך קורה בשעה שמבקשים להעניק לילד קט מתנות בעלות ערך אמיתי, אך הוא מצידו עודנו שרוי עמוק בקטנותו והרגליו הזאטוטיים. קשה ואף בלתי אפשרי לספר לו – לילד הקטן, על האוצר שהועבר לרשותו, ועוד יותר מכך קשה לגרום לו לעשות במתת הזה שימוש ראוי ומועיל, וכל זה רק משל חיוור למציאות היהודית שלנו.
כבנים למקום, כילדים לאבא הגדול בעולם, קיבלנו מבורא עולם את המתנה המשמעותית ביותר שיכול נברא לקבל. קיבלנו יהדות, על מצוותיה, תורתה, גדריה, סייגיה וכל מה שמרכיב את חובתו של אדם בעולמו של הבורא. אילו היינו מבינים את המציאות הזו, מן הסתם לא היינו נותרים כך אדישים ומפהקים, מסופקים ומהורהרים. היינו חשים בכל רמ"ח ושס"ה את מתיקותה של מחוייבות נשמתית לרצון השם, את נעימותה המענגת של הידיעה שאני בעצם הוויתי מעניין מאוד את המלך, ועלי ועל כתפיי הזעירות הושתו באמת לגמרי תקוות המלך וציפיות מלכות שמים. יש בהבנה הזו כדי להפיח חיים גם בגוש בשר מת!
אבל המח הילדותי שלנו מתקשה להבין, ובצדק. אחרי ככלות הכל, הוא בילה מיטב שנות דור בקטנות, בגלות, בשכחה ובמושגי יסוד של חומר. קשה עד בלתי אפשרי להפוך אותו בין ליל לגדול.
וזה פשרם של הימים שעברו, וזה סברו של שבועות.
שבועות, מלמד רביז"ל (לקו"מ סי' נ"ו) "הוא שכל גדול וגבוה מאוד שהוא חסד גדול ורחמים גדולים". ואת החסד העצום והנורא הזה, הגלום ויצוק ביום האחד והמופלא, יום חג מתן תורה, מבקש בורא עולם להעניק לכל אחד מבניו האהובים. מתנה שכזו השופעת ברחמים מאת 'זקן מלא רחמים', יש בה כדי לעשות מאיתנו בריה חדש ממש, אילו רק הבנו את משמעותה.
סופרים ונעשים יותר מוּדעים
משום כך לא נפלה לנו מתנת חיינו מיד. כצעד ראשון הוצאנו ממצרים, הופקענו ממצב עבדות ונחלנו לראשונה חירות אמיתית. טעמנו טעם עבדות נעלה לבורא עולם, ראינו בחוש את כוחה של תפלה, ואת מציאותה של ההשגחה.
לאחר מכן יצאנו אל הדרך, הצטווינו לשם כך לספור. יום ועוד יום, מידה ועוד מידה. ימי ספירת העומר הם ימים של הכנה לקראת קבלת דבר מה, וכדי לקבל, ויתרה מכך כדי שהקבלה הזו תחולל שינוי של ממש, יש להבחין קודם בחסר ובנצרך. וזה מה שעושה בנו הספירה. בימים הללו אנחנו מתחילים להבחין, מכירים לפתע מידות שמעולם לא ייחסנו להן מחשבה של ממש, מרגישים פתאום איך פה חסר משהו וגם שם, קצת עקום, ודורש תיקון. וההבחנות הללו, פותחות בנו חלונות חדשים של כליון עיניים וציפיה אמיתית. החסרונות שהולכים ומתבררים יוצרים בתוכינו פנימה הכנה אמיתית לקראת קבלת מתנה שמימית שעתידה למלאות את כל אותן חסרונות דורשי תיקון.
הספירה היא הכנה, והתכוננות, מעצם טבעה, איננה חייבת להעיד על שינויים טמירים. יתכן מאוד שימי ההכנה נראים סתמיים ונעדרי הוד מיוחד, אך בל נטעה כשיבוא היום החמישים. באותו היום המיוחל נקבל ללא כל ספק את הדבר אליו ייחלנו כל העת. וביום הזה, יתקבצו וגם יבואו כל אותם ימים, אפילו כל אותן שעות ורגעים של ציפיה והכנה, של הכרה בחסרונות ושל הבחנה במגרעות ושל ציפיה והתעודדות ושוב כיסוף וגעגוע של תקווה, וכל אלו יעלו ויבואו ויאירו יחד עם המתנה הגדולה, מתן תורה. והפעם, תרד עם התורה הזו גם ובעיקר נשמת המשמעות הפנימית. נזכה אז לא רק לאחוז ביד מתנת אלוקים, כי אם ובעיקר, לדעת ולהכיר באמת בערכה ובתוכנה.
ישנה מתיקות נפלאה בדיבורי התפילה! שם, בדיבורי התפילה, נפתח צוהר לתחושת המתיקות של ההתרפקות וההתחברות למקור המתיקות והתענוג, הקדוש ברוך הוא, הנאה אשר אין דומה לה.
וכפי ששואל רבי אברהם ב"ר נחמן: "היש אהבה כאהבת הממציא מאין ליש כל הנאהבים והאהבות של כל העולמות?! היש תאווה וחמדה כתאוות וחמדת הממציא מאין ליש כל הנתאווים והנחמדים הגשמיים והרוחניים שבעולם?! היש שמחה ומתיקות ונועם וטוב ותענוג כתענוג הדביקות וההתאחדות עד בלתי די וגבול?!" (כוכבי אור, ששון ושמחה, תפילה ה) – אין!
בכל מילה שבכל חלק מהתפילה טמונה מתיקות אחרת. "כי כל דיבור ודיבור הוא עולם מלא" (ליקוטי מוהר"ן, סה). בכל אחת מהן משמעות שונה, והשגה מתוקה אחרת בגדולת הבורא.
לטייל בין שורות סידור התפילה, כמוהו כטיול בגינה מרהיבת עין ומשובבת נפש "וכשאדם עומד להתפלל, ומדבר דיבורי התפילה, אזי הוא מלקט ציצים ופרחים ושושנים נאים. כאדם ההולך בשדה, ומלקט שושנים ופרחים נאים אחת לאחת, עד שעושה אגודה אחת. ואחר כך מלקט עוד אחת לאחת ועושה אגודה אחרת ומחברם יחד. וכן הולך ומלקט ומקבץ כמה וכמה אגודות יפים ונאים. כמו כן הוא הולך בתפילה מאות לאות, עד שמתחברים כמה אותיות, ונעשה מהם דיבור. וכן עושה בתיבות שלימות, ואחר כך נתחברין שתי התיבות. ואחר כך הולך ומלקט יותר, עד שגומר ברכה אחת. ואחר כך מלקט יותר ויותר, והולך מאבות לגבורות, ומגבורות לקדושות, וכן הולך להלן יותר. מי יפאר גודל פאר הליקוטים והקיבוצים שאדם מלקט ומקבץ בדיבורי התפילה!" (שם).
כשזוכים להרגיש את מתיקות דיבורי התפילה, נמסכת המתיקות בכל העצמות. "וכשהעצמות מרגישין מתיקות הדיבורים, זה בחינת 'כל עצמותי תאמרנה'" (ע"פ ליקוטי מוהר"ן, נ). והמתיקות הזאת, מזינה מחיה ומחדשת את כל כוחות הגוף והנשמה. "כי עיקר החיות מקבלין מהתפילה… כי כשמתפלל בכל כוחו ומכניס כוחו באותיות התפילה, אזי נתחדש כוחו שם" (ליקוטי מוהר"ן, ט).
* * *
השאלה היא רק: איך זוכים לזה? איך באמת מרגישים את מתיקות דיבורי התפילה? הן אמת שישנה מתיקות עצומה בדיבורי התפילה, אך מה נעשה אם בינתיים אנו מרגישים ברוב הפעמים רק את מתיקות הנאתה של הנפש הבהמית כשהיא רואה שסיימו סוף סוף את התפילה, או כשמדלגים על 'תחנון'?… "כי התפילה היא גבוהה מאד, ובני אדם מזלזלין בה. וכשעומדים להתפלל, חפצים לפטור התפילה מעליהם" (ליקוטי מוהר"ן ח"ב, א).
כיצד אם כן, נזכה גם אנחנו להרגיש את מתיקות דיבורי התפילה?
* * *
ובכן, הסוד הוא: שמירת הברית.
"כי כל הפוגם בברית, אין יכול להתפלל בבחינת 'כל עצמותי תאמרנה'… ואין יכול לטעום מתיקות בתפילה, אלא כשתיקן פגם הברית" (ליקוטי מוהר"ן, נ). רק כשהאדם שומר על קדושתו וטהרתו, הרי הוא מקבל במתנה את ה'חיישנים' הרוחניים לחוש ולהרגיש את העונג והמתיקות הטמונה בדיבורי התפילה.
זה לא אומר שעלינו להמתין עם התפילה עד שנהיה קדושים וטהורים בתכלית השלימות. "כי בוודאי הוא צריך לייגע עצמו להתפלל בכל כוחו אף על פי שהוא כמו שהוא, אף על פי שאינו יכול להרגיש מתיקות בדיבורי התפילה" (ליקוטי עצות, תפילה מט). זה רק אומר, שאם גם אתה רוצה לטעום את המתיקות הנפלאה של התפילה, ולא רק להמתין בכליון עיניים לסיומה המהיר, כדאי שתדע מה הסוד: שמירת הברית!
ככל שההליכה ברחוב היא בעיניים שמורות יותר, כך גם התפילה בבית הכנסת מתוקה יותר.
* * *
את הסוד הזה אנו לומדים בפרשת השבוע.
את העצמות של קרבן הפסח, אסור היה לשבור. את העצמות השליכו לכלבים, וכל מי שהכלב היה אוכל את עצמות קרבנו, סימן היה שאינו שמור דיו בקדושת הברית. וכאז כן היום, מי שאין מתיקות דיבורי התפילה נמסכת בעצמותיו, ותפילתו אינה בבחינת 'כל עצמותי תאמרנה'; מי שתפילתו אינה אלא זמן של בקשות, בדומה לנביחתו של הכלב שכל כולו רק צעקה 'הב הב' – סימן מובהק הוא שעליו להתחזק בשמירת הברית (ע"פ ליקוטי מוהר"ן, נ).
כשנתחזק להוסיף בשמירת הברית, נזכה לשמוע את תחנוניה של כל תיבה ותיבה מסידור התפילה, כיצד "הדיבור מבקש ומתחנן מהנפש, לבל תיפרד ממנו, ותיכף כשיוצא אות ראשונה, כגון אות בי"ת מתיבת 'ברוך', אזי מבקש ומתחנן מהנפש לבל תיפרד ממנו. כי איך תוכל להתפרד ממני, לגדל ההתקשרות והאהבה שיש בינינו, כי אתה רואה את יקר יופיי וזיווי והדרי ותפארתי, ואיך תוכל לנתק עצמך ממני ולהיפרד מאתי?!" (ליקוטי מוהר"ן, סה).
השאלה ידועה: איך יתכן שהעולם עגול ככדור, ובני האדם וכל אשר עליו אין נופלים ממנו? התשובה גם היא ידועה: יש לכדור הארץ כח משיכה שמושך את הכל אליו.
רבינו מתייחס לכך בליקוטי מוהר"ן (ח"א, ע) ואומר, שאי אפשר להתרחק מן הארץ אל רק על ידי 'כח המכריח' שיכריח את הדבר להתרחק מן הארץ, ואילו אחרי שנפסק הכח המכריח, יפול הדבר בחזרה אל הארץ. וככל שיהיה הכח המכריח חזק יותר, כך יתרחק יותר הדבר המושלך מן הארץ, עד שיפול בחזרה ארצה, וככל שיתקרב יותר מתגבר יותר כח המשיכה והדבר יפול מהר יותר ארצה.
בכך מבאר רבינו את הכוח שיש לצדיק למשוך אנשים רבים לעבודת ה': הצדיק הוא עפר, משום שהוא מחזיק עצמו עניו ושפל בבחינת "ואנכי עפר ואפר", ולכן הוא כמו עפר הארץ שמושך את הכל אליו.
אכן, מן הראוי היה שכל באי העולם יימשכו ויתקרבו אל הצדיק – אם כן, מדוע אנו רואים שיש בני אדם הרחוקים מהצדיק? מבאר רבינו: הסיבה היא שקיים "כח המכריח" כנגד כח המשיכה אל הצדיק. אלה הם המתנגדים לצדיק שמרחיקים אנשים ממנו.
אולם, כמו כל דבר שמושלך בכוח מן הארץ, כאשר נפסק הכח המכריח הדבר נופל בחזרה לארץ. כן אצל הצדיק; כשנפסק הכח של המתנגדים חוזרים ומתקרבים לצדיק.
ממשיך רבינו ומבאר, שגם למשכן היה 'כח המושך' כאשר היה מושך את השכינה הקדושה לשכון בתוכו. כמובא במדרש ש'משכן' הוא מלשון 'משכון' וערובה לישראל, שאפילו אם ח"ו יחטאו, עדיין תשרה השכינה בתוכם, ככתוב: "ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם", לאמור, שאפילו אם בני ישראל המצב שהקב"ה נגעל מהם כביכול – אף על פי כן ממשיך המשכן את השראת השכינה בתוכם.
זאת הסיבה שלא כל אחד היה יכול להקים את המשכן, אלא רק משה רבינו, שכן הצדיק יש לו גם כן את הכח המושך, ולכן רק משה שהיה עניו מכל האדם בבחינת 'עפר' יכול היה להקים את המשכן.
בכך מבואר הכתוב: "לא מרובכם חשק ה' בכם". כלל ישראל אינם כשאר העולם ש'מתרברבים', אלא מתהלכים בענווה ובשפלות – לכן חשק ה' בהם, כי על ידי זה יש לכם 'כח המושך' והם מושכים את השראת השכינה בתוכו.
למעשה, למדים אנו כאן על גדולת הצדיק, שיש לו כח משיכה עד כדי קירבו כל העולם לקדוש ברוך הוא. ואפילו אם אחד חטא ח"ו, והוא נמצא במצב של 'תגעל נפשי אתכם', עם זאת יש לצדיק כוח למשוך את ה' אליו כביכול.
לפיכך צריך להיזהר כל כך מגאווה, שכן זהו הכח המכריח שמשליך את האדם מה', כי אז הוא יתברך אומר: "אין אני והוא יכולין לדור במקום אחד". לעומת זה הצדיק מגלה לכל אחד ואחד כי ה' נמצא "אתך, עמך ואצלך", וככל שהאדם עניו יותר, הוא זוכה שה' נמשך אליו יותר כביכול.
(מעובד על פי שיעורו של הר"ר נחמיה חשין שליט"א. לשמיעת השיעור במערכת השמע של 'אוצרות ברסלב' חייגו 02-9950000)
הגן המתוכנן אמור היה להתפרס על שטח עצום, ולכלול צמחייה מרהיבה. גנן מיוחד הופקד על המלאכה, זרע, שתל והשקה, וכעבור תקופה צמחה הגינה. אך אבוי, התוצאה נוראה, הצמחים אכן נדירים ויקרים, העצים מרשימים, אך התכנון איום ונורא. במקומות מסוימים נראו ערוגות פאר ססגוניות, אך סביבן צרמו לעין קרחות מכוערות וחלקות אדמה נטולות חן.
הגנן אולי ידע לשתול, אך לא הצליח לראות את עבודתו מלמעלה, ולתכנן מראה מושלם של גן. איש מקצוע חדש הובא, ובתושייה מיוחדת הוא הצליח לשוות לגינה מראה חדש, המשלב בתוכו שלימות של פאר ויופי.
* * *
ישנם אנשים בעלי טעם ורגישות מיוחדת לסדר וארגון, ויש שאינם כל כך רגישים לכך. אך בעיני כולם, חוסר סדר וערבוביה, הם התגלמות הכיעור. אף אדם לא ישלם לבעל מלאכה שהוציא מתחת ידיו עבודה שחציה נאה וחציה כעורה. כל דבר מוכרח להיות על מקומו.
כך גם בענייני הנפש. אנשים רגישים מאוד לחוסר שלימות, אצל עצמם ואצל זולתם. די במידה אחת מגונה כשהיא בולטת, כדי להטיל פגם באישיות כולה. חיסרון קטן עלול להטריד את הדעת, ולהשרות על המצליח הגדול עננה של דכדוך. אדם חש הכרח לראות תמונה שלימה ומתקבלת על הדעת.
אך העולם הזה הרי מטבעו חסר שלימות, אין אדם מושלם ואין מציאות נקיה מחסרונות. מה אם כן הפתרון?
שלמות מסוג אחר
דבר שלם אחד קיים בעולם – עשיית רצון השי"ת. זוהי שלימות יהודית, ואין דומה לה בשום מקום אחר.
בשונה מכל סוג אחר של דרישה לשלמות, עם ישראל שואב את שלמותו מעצם היותו נכלל במלך רם ונישא. העובדה שאנו נועדנו להביא להשלמת רצון השם בעולם – זו השלימות שלנו. הצדיקים מציגים בפנינו את תמונת הפאר הנוראה של עם ישראל, ונותנים לנו להציץ ולראות, עד היכן נוגע כל מעשה פעוט כביכול שלנו, איזה חן שורה בכל פעולה שיהודי פועל; תפילה, תורה, או התחזקות באמונה, ואיך בכל מצב אפשר להיות נכלל בקרבת השם ועשיית רצונו יתברך.
בדרך כלל איננו זוכים לחיות עם השלימות הזו. טרדות הקיום ועניני העולם, מצליחים פעמים רבות למנוע אותנו מהעיסוק בגידול האילנות והטיפול הראוי בגן. וכך נוצרים לעיתים חללים וקרחות המסתירים את החן של האדם בעיני עצמו, וגורמים להתרשלותו מהעסק להשגת השלימות.
לכן, זקוק כל אחד מאתנו לגנן, שישיב ויחזק בו את תחושת השלימות והשראת הקדושה. גנן אומן מסוגל לדלג על פני ה'קרחות', החללים הריקים, המניעות, ולכלול את הכל בתמונה מושלמת, של זיכרון תמידי בפאר והחן האמתי השורה על הנפש, מכוח שליחותה הנצחית לתקן עולם במלכות ש-ד-י. עד שבכל מצב, יהיה איך שיהיה, לא יהיה רגע של אובדן חיות וחשק, לא יהיה רגע של ניתוק מהשלימות, תמיד נזדרז תיכף ומיד לעשות תשובה ולדלג לקראת התחלה חדשה. באופן שכזה, נזכה בכל מצב – בין בשעת הצלחה ובין בזמן כישלון – להיות נכללים בקדושה.
זוהי השלימות: במצבי ירידה, בשעה שאדם איננו טלית שכולה תכלת, הרי פתיל אחד פותר ומכשיר את הכל. נקודה אחת של יהדות, כשהיא מצטרפת אל השלמות הכללית, ומתעלה כלפי מעלה בכוחם של הצדיקים – הרי היא מכניסה אותך לפנים.
ובאותו האופן, גם במצבי עליה והצלחה, כשהנפש זוכה להרחבה ועליה, בר דעת אמתי אינו מתפתה לטעות כאילו השלימות היא נכס אישי שלו. תחושת השלימות שלו נובעת ממקום אחר לגמרי – מהשלימות הכללית שזורחת עליו מעצם היותו חלק מהשלמת רצון השם. שלימות שכזו אינה יוצרת קרחות וחללים, ואיננה נגועה בגאווה. זוהי שלימות של ענווה, התאחדות, פאר וחן.
בין חיבור לפירוד
בפרשת השבוע, מספרת התורה על מחלוקתו של קרח. היו לו לקרח שאלות; בית מלא ספרים, טלית שכולה תכלת, אלו הם דברים שלמים לכאורה. מה צורך להם במזוזה קטנה או חוט של ציצית? ולהיפך; מי שאינו בית מלא ספרים, ומי שאינו טלית שכולה תכלת. מה יועילו לו המצוות הקטנות של מזוזה וציצית?
השלמות אודותיה שח קרח, שלימות של גאווה היא, היוצרת קרחות בכרם ישראל. אין זו שלמות הנוגעת לכבוד השם ולהשלמת רצונו יתברך בעולם. זו שלמות שאדם מבקש להשיג לבדו, לעצמו, ובכך הוא גוזר קרחה וכליון על הכלל. עם ישראל בגירסת קרח, הוא עם של גדולים ושלמים, שאינם נדרשים לחפש שלימות מעבר למה שמובן להם. ומאותה סיבה, השאר שאינם כה מושלמים, נחשבים לגמרי מיותרים, אין דרך לרומם ולהפוך גם אותם לחלק מהתגלות כבוד השם.
אך משה אמת ותורתו אמת, ובתורה הקדושה שהביא לנו, מתגלית התמונה המלאה והאמתית, המרכיבה את השלמות היהודית והאמתית בכל דבר. הצדיקים מראים לנו, איך כל פעולה קטנה של יהודי פשוט, מסוגלת לחולל למעלה נוראות ונפלאות, ולגרום גם לאדם הקטן והבלתי שלם, להיות חלק מהשלימות, ומהשגת התכלית.
רבי נחמן מברסלב מאיר לנו את הדרך האמיתית, שנדע שהדבר החשוב ביותר הוא, לזכור שעם ישראל הוא כרם נאה ונפלא, וכל אחד מאתנו אמור להיות חלק מהפאר הזה – בכל מצב! בין בעליה ובין בירידה. בשום מצב איננו נפלטים חלילה מהשלימות הכללית, ותמיד מוטלת עלינו החובה לדלג ולקפוץ מעל החלישות או הגאווה, ולשוב אל עשיית רצון השם בפשטות, בשמחה, ובתחושת שלימות.
בקרח נאמר "ויקח קרח" – הוא משך והשליך נפשות החוצה. ואילו בצדיקים נאמר "ולוקח נפשות חכם" – הם לוקחים את הנפש פנימה. הם מקבצים את חלקי הטוב שבכל נפשות ישראל ובונים משכן. הצדיקים מקנים לנו הסתכלות נעלה ואמתית, המרוממת אל מעבר לגבולות העצמי והאני, ומדביקה את הרצון בשאיפה האחת לעשות רצון השם ולעלות לפניו נחת רוח.
מתוך שיעורו של הרה"ח ר' ישראל מאיר ברנר, שנמסר ביום ג' פרשת ראה תשע"ט, בענין עבודת השם של חודש אלול.
נראה את התורה של הרבי בתורה קע"ב בליקוטי מוהר"ן חלק א':
כל החסרונות שיש לאדם הן בנים או פרנסה או בריאות, הכל הוא מצד האדם עצמו, כי אור השם יתברך שופע עליו תמיד, אך האדם על-ידי מעשיו הרעים עושה צל לעצמו, שאין מגיע עליו אור השם יתברך, ולפי מעשיו כן נעשה הצל המונע אור השם יתברך, ומגיע לו החסרון לפי המעשה שעל ידה נעשה הצל, (הבעש״ט גם מסביר 'השם צילך על יד ימינך' – השם צילך זה כמו צל, ימין ה' רוממה, ימין ה' עושה חיל, השי"ת תמיד משפיע טוב, אך תלוי בזה שהאדם לא יעשה צל שיסתיר ממנו האור).
והנה הצל [נעשה] מדבר גשמי שעומד נגד דבר רוחני (היינו שהוא 'דק' ממנו) כמו גשם עץ ואבן נגד אור הלבנה והחמה עושה צל, וכן ליקוי חמה ולבנה על-ידי צל הארץ, וכן החמה בעצמה נגד מה שלמעלה ממנה, הוא גשמיות, ועושה צל נגדו, ועל-כן האדם כפי גשמיותו וכפי מעשיו, כן עושה צל בעצמו שמונע ממנו אור ושפע של השם יתברך, אבל אם האדם מבטל עצמו, ואינו כלל מזה העולם, אזי אינו עושה צל (זהו גנות הגאווה, שרק כשהאדם בבחי' 'אין' אז יבוא עזרו, בבחינת "מ'אין' יבוא עזרי", כי הוא לא מונע את השפע להגיע אליו. כמה שהאדם יותר מזוכך בקדושה וטהרה, במידות טובות, בשפלות וענווה, הוא זוכה יותר ויותר לקבל את כל הטוב והשפע מלמעלה) ומקבל אור השם יתברך.
ועיקר אור השם יתברך הוא הכבוד, כי כל מה שברא הקדוש-ברוך-הוא לא ברא אלא לכבודו, כמו שכתוב (ישעיה מ"ג): "לכבודי בראתיו" וכו' (שם ו), היינו אם הוא "מלא כל הארץ", שאינו כלל מזה העולם, אזי מקבל אור השם יתברך שהוא הכבוד: וזה (משלי ג): "כבוד חכמים ינחלו", כי "החכמה מאין תמצא" (איוב כח) (מה זה החכמה מאין תמצא? שהחכמה תגיע אליו ע"י שהוא 'אין', כך אומר הנועם אלימלך. כמו שחזרנו הרבה על הפסוק "מרחוק ה' נראה לי" וכן "ממרחק תביא לחמה", שכשהאדם מרגיש שהוא רחוק מה' אז הוא יכול להיות קרוב לה', היינו כשיש לו שפלות וענווה ויודע את מקומו, אז הוא יכול להגיע גבוה, כמו שהרבי אומר בתורה ז בליקו"מ ח"ב, שלדרי מעלה אומרים 'אי"ה' שאם אדם חושב שהוא כבר הגיע אומרים לו שהוא רחוק), ועל-כן החכמים שהם אין, זוכים לכבוד, על-ידי שאינם עושים צל להפסיק, כי אין להם שום גשמיות כנ״ל.
וכשהשם יתברך מראה פנים שוחקות חיים וטובה לעולם, ולהפך להפך חס ושלום וכן הצדיק כשמראה פנים שוחקות הוא טוב וכן להפך וזה: "ראה נתתי לפניכם היום את החיים ואת הטוב את המות" וכו'. היינו לפנים שלכם.
מלמעלה יורד תמיד שפע של טוב, אולם קבלתו תלויה באדם המקבל
עניין זה שלמדנו נלמד גם בתורה ל"ו בליקו"מ, שהרבי אומר שם שמאיתו יתברך לא תצא הרעות והטוב כי אם אור הפשוט. והרבי אומר שם שלפי הכלים והתנהגות האדם, נעשה הצירוף מהאור הפשוט אם לברכה ולקללה ח"ו. כי למעלה יורד אור פשוט ואין עדיין ציור האור כלל, ושם הכל רק שפע, והכל תלוי לפי הציור שמציירים את האור למטה, כשהוא מגיע.
ובלעם לקח הצירוף ורצה לצייר לקללה. ובספר 'הגן' מביא הקושיא משם האר"י הק' איך 'ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה', הרי למעלה אין שייך קללה, ואיך נותן הקללה? אך העניין הוא כמו שהרבי מבאר, שמלמעלה יורד אור פשוט אלא שהוא 'מצטייר' לפי הכלים שלנו, ואם נעשה ח"ו 'צל', נפסד האור והברכה.
וה'דעת זקנים' אומר על הפסוק "מה ה' שואל מעימך", שאם האדם מתרגל לבקש מהשי"ת, הוא מצייר אור לקבל תמיד שפע. וזה חיזוק עצום, שעל ידי תפילה ובקשה אפשר לזכות תמיד להמשיך ולצייר האור לברכה ולקבלת השפע ברוב טוב וחסד מיד אמן.
האם 'עבודת אלול' שייכת גם לאנשים טרודים כמונו?
אנו עומדים בימי חודש אלול. פעם אחת שלחני אדם גדול להמגיד מישרים רבי שלום שבדרון. היה זה בחודש אלול, והוא, רבי שלום, לא דיבר, ובכל העניין שבגללו נשלחתי אליו, ענה לי רק בכתב, כי לא דיבר מאומה מר"ח אלול עד יוה"כ. וכן ראינו בעינינו אצל ידידנו הירא ושלם רבי נחמן גלינסקי ז"ל, שלא דיבר כלל מר"ח אלול עד יוה"כ. ואף אם אנו לא עומדים בדרגות אלו, אנו צריכים לספר זאת ולדבר מזה, כדי שנדע לפחות שהיו כאלו יהודים, ובהמשך נרחיב איך ומה שייך אלינו. עוד זכינו לראות את רבי יחזקאל לוינשטיין ואת דרשותיו חוצבות להבות בחודש אלול על פחד ה'משפט'.
דיברתי היום עם רב אחד גדול בתורה, שפעם היו מדברים על אימת חודש אלול וכו' מה שייך בדור שלנו לדבר לכאורה מזה, על אימת הדין? ואם נתחיל לדבר מספר שערי תשובה המדבר שם נוראות מדין וגיהנם וכו', אנשים הלא מפחדים לפתוח ספה"ק ראשית חכמה, המדבר מפחד הדין ומעונשי החטאים וכו', ובדור חלש כזה, כמה פחד יש לכל אחד להתחיל בכלל, וכל לב מבקש ה' – היכן דרכי התשובה של חודש אלול בהם נוכל אף אנו לילך, ואיך נזכה לחודש אלול אמיתי וכו',
עבודת השם של חודש אלול לאור תורת החסידות
אך אנו יודעים מגדולת הבעש"ט הק', מה שגילה וחידש בעולם להסתכל על הטוב, ועל כל נקודה טובה וכל מצווה ומצווה, לעשות ולחטוף טוב והרע יפול ממילא. רבי לוי יצחק סיפר שהיה באומן אחד שסיים כל הליקוטי הלכות בחודש אלול (!), וכולם היו אומרים אמירות ותהלים ותפילות כל החודש אלול. היכן היה בכלל זמן לדבר או לעשות עניין אחר בחודש אלול? היה אווירה של התרוממות שלא ניתן לשער!
אבי מורי זצ"ל סיפר לי שלמד חברותא עם הרב ספרא שהיה מתגורר בכפר אתא, ומלפנים היה רב בק"ק פרנקפורט, ופעם כשנכנס לרבי ה'בית ישראל' מגור בחודש אלול, שאל אותו אם הוא זוכר אותו בכנסיה הגדולה של אגו"י, שנפגשו שם יחד, ובינתיים כבר עברו עשרות שנים ושנות מלחמה שנהרגו רובם וכו', וענה לו הבית ישראל באימה 'בחודש אלול אין לי זמן!', ונכנסו הדברים עמוק בקרבו.
ואבי מורי, שהיה החברותא של אותו רב, היה מספר זאת בשמו במורא, כל השנים בהגיע חודש אלול. אך אנן בדידן, מה נאמר ומה נדבר? הלוואי שנתחזק פעם אחת ביום, ברחוב, להזכר שחודש אלול היום ולהזהר יותר בשמירת עיניים! זה יהיה תיקון גדול מאד, שבחודש אלול נקבל על עצמינו קבלות טובות של יראת שמיים, כמו לא להתערב ולעסוק במחלוקת ושאר הנהגות קדושות פשוטות מאד, שאנו יכולים לקיים. לא הנהגות גבוהות שאיננו יכולים לעמוד שם, וזה יהא תיקונינו בכח הצדיקים לקראת ר"ה.
אפשר להמליץ טוב, שהוסיפו אמירת הפרק 'לדוד ה' אורי', שיהיה לנו הזכות להוסיף עוד פרק תהילים כל יום בחודש אלול, אם רק זה כבר דיינו…
אגב נציין ההבטחה הנוראה שיש בסידור ר' שבתי… וכן יש סודות רבים איך נרמזים חודש אלול ור"ה וסוכות וכו' בפרק זה (לדוד ה' אורי), אך על כל פנים נלמד לילך לקיים נוראות החודש אלול בקיום נקודות טובות השייך לנו, להוסיף ולחטוף עוד ועוד נקודות טובות וענייני תשובה על הדרך הקודש של לחטוף נקודות טובות, שזה כן שייך אלינו תמיד ואת זה אנו יכולים לקיים.
נותן לפניכם 'היום', מהו 'היום'?
מובא בזוהר הקדוש, שהפסוק 'ראה אנוכי נותן לפניכם היום', רומז על ראש השנה, וכשמגיע חודש אלול, זה הכל הכנה ל'היום' הגדול, שנזכה בו באמת לדרך הברכה.
בבעל הטורים מרמז על ה'היום' שהוא מעמד הר סיני, להזכר תמיד במעמד הר סיני 'למען תהיה יראת ה' על פניכם תמיד לבלתי תחטאו', וזהו 'ראה אנוכי נותן לפניכם היום', שיהא תמיד על ליבנו ונראה ונחשוב תמיד: 'ראה' – להתבונן היטב שיהיה על פנינו תמיד מעמד הר סיני, קבלת התורה וקיום המצוות, לידע תמיד שליחותינו כאן בעולם, שנסתכל ונדון עצמינו תמיד שכל מעשה ומעשה שאנחנו עושים כאן בעולם, שיהא מזה 'נותן לפניכם', שתביא על ידי קיום מעשיך לבחינת 'נותן לפניכם', מה שהרבי אומר בתורה שאנו למדים כאן: לצייר תמיד את האור ולהשפיע עם מעשינו תמיד רק טוב. כי כשהאדם עושה פעולה שלא כהוגן, הוא מכריע ח"ו את כל העולם לכף חובה או להיפך לכף זכות. והאדם צריך תמיד להשפיע במעשיו אך טוב וחסד ולצייר את האור לטוב, ולא לעשות ח"ו צל מלקבל את הברכות המושפעים משמים, וזהו המשך הפסוק על כל הברכות שיומשכו באם נראה לילך ולצייר את האור תמיד לטוב.
'היום אם בקולו תשמעו' – כלל גדול בעבודת ה'
מדי עסקינו בעניין 'היום', נראה את הכלל גדול בעבודת השם המובא בסימן רע"ב בליקו"מ:
היום אם בקולו תשמעו (תהלים צ"ה), זה כלל גדול בעבודת השם, שלא ישים לנגד עיניו כי אם אותו היום, הן בעסק פרנסה והצטרכותו, צריך שלא יחשוב מיום לחברו כמובא בספרים, וכן בעבודתו יתברך לא ישים לנגד עיניו כי אם אותו היום ואותו השעה, כי כשרוצין ליכנס בעבודת ה', נדמה להאדם כאלו הוא משא כבד, ואי אפשר לו לישא משא כבד כזו. אבל כשיחשוב שאין לו רק אותו היום, לא יהיה לו משא כלל, וגם שלא ידחה את עצמו מיום ליום, לאמור: מחר אתחיל, מחר אתפלל בכוונה ובכוח כראוי, וכיוצא בזה בשאר העבודות, כי אין לאדם בעולמו כי אם אותו היום ואותו השעה שעומד בו, כי יום המחרת הוא עולם אחר לגמרי. היום אם בקולו תשמעו, 'היום' דיקא, והבן.
אבן היסוד לעבודת השם של חודש אלול
למדנו עכשיו את אחד היסודות הגדולים של הרבי! והיסוד הזה הוא גם יסוד גדול כדי שנהיה חכמים אמיתיים לקראת הראש השנה, שנחשוב כל יום על ה'היום אם בקולו תשמעו', שיהיה חשוב בעינינו רק אותו היום ולא נחשוב על יום אחר.
על הפסוק "ועתה ישראל מה ה' אלוקך שואל מעימך" וכו', מפרשים הצדיקים 'ועתה' – הכוונה שיהיה חשוב בעיניו רק 'עתה', הרגע הזה והשעה הזו שעומד בו. 'השם' – שיקיים מיד באותו הרגע את היראת ה'. זה מה שהכתוב אומר: "ועתה ישראל מה ה' אלוקך שואל מעימך כ"א ליראה" – ש'עתה', עכשיו, באותה השעה, ראה לדבק עצמיך ביראת ה'. לא לדחות את היראת שמים למחר.
כי כל יום יורד שפע מיוחד מהשמים, כמו שרבי נתן אומר בהלכות תפילת המנחה, שכל יום יש יציאת מצרים חדשה, כל יום יש גאולה חדשה, על ידי כל ברכה וברכה, על ידי כל מצוה ומצוה האדם ממשיך על עצמו שפע חדש.
ר'אה א'נכי נ'ותן ל'פניכם ה'יום, גימטריה רפ"ח. כל יום יש רפ"ח ניצוצין שהאדם צריך לתקן באותו יום. וזהו "ראה אנוכי נותן לפניכם היום", שהמתנה הכי טובה שיש, היא שהאדם ידע על המתנה של ה'היום', שכל יום הוא יום בפני עצמו, עולם חדש, תיקונים חדשים ושפע חדש, שיכול לזכות באותו יום עצמו.
וכשאדם חי את זה, זוהי הברכה! בכל יום ויום יש לנו בחירה חדשה, וזהו הברכה וקללה. אם נזכה להכיר ביום הזה ובגדולתו, ולנצלו כראוי, או ח"ו, אם אין לו שכל ואינו מאמין בגודל נשמתו, וכמה תיקונים תלויים בו ובאותו היום דייקא, ואז הוא לא מנצל את יומו מגודל קטנות אמונתו – זהו ח"ו הקללה.
וזוהי המתנה הגדולה בחודש אלול שנתחיל לדעת 'היום'…
רבי נתן אומר על הפסוק "אני היום ילידתיך", שידוע מהזוהר הקדוש, שפסוק זה נאמר על יום הבר מצווה, שעד אז היה קטן ולא היה בר דעת ולא ניתן לו דיבור וכו', אך מאותו יום השי"ת אומר בני! אני היום ילידתיך, שאל ממני ואתנה! וכו' ואומר על זה רבי נתן: שכל יום שהאדם עושה תשובה ומתחדש, הוא נעשה כבריה חדשה ויש אצלו את אותה בחינה: 'בני! אני היום ילידתיך!'…
התבוננות על המתנה העצומה של חודש אלול
בהגיע ימי אלול, גדולי בעלי המוסר היו מדברים על המשפט הגדול בפחד גדול מאד, מאימת הדין וכו'. אך אנו כשלעצמינו, צריכים לדעת ולצייר לעצמינו במח, שהנה עוד חודש יש לנו משפט, שמצאו עלינו עוולות וגזילות. והולך להיות משפט, והעונש שצריך להיות על דברים כאלו הוא נורא ואיום. אך השי"ת, ברוב רחמנותו, נותן לנו מתנה – את חודש אלול, חודש שלם שאם נתנהג בו כדבעי, בדרך ההתחזקות שדיברנו, ובכח הצדיקים ועצותיהם הק', נזכה שיכופרו לנו כל העוונות ויימחקו כל העוולות, ונגיע ליום המשפט, שהוא ימי ראש השנה הקדושים, נקיים וזכים.
רבינו האר"י הק' מביא שבחודש אלול אפשר לתקן גם על הגילגולים הקודמים, יש כח גדול ונורא מאד וסודות עצומים בגדולת החודש הזה והרחמים העליונים וכו', ויש תיקונים נוראים. מקובלים היו צמים בחודש זה עם כוונות וצירופים עם הכוונות והמילואים וכו' וכו', וזה דברים נוראים, אך אין אנו שייכים לזה. רק העיקר לילך בדרכי רבינו הקי ללכת בנקודות טובות, לא להסתכל רק על הרע, לא להסתכל על החושך, רק ללכת בדרך ש"מעט האור דוחה הרבה מן החושך".
קבלות טובות בחודש אלול השייכים אליך..
גם אם אתה לא כל כך יכול להוסיף בלימוד דף גמרא נוסף בכל יום של אלול, תוסיף לפחות כמה פרקי תהילים, או שתיקח על עצמך ללמוד מסכת ראש השנה, או קבלה אחרת שאתה יכול לקבל על עצמך לחטוף עד ראש השנה. במופלא ממך אל תדרוש, אל תקבל על עצמך קבלות שאינך יכול לעמוד בהם, אבל גם אתה יכול לקיים את עבודת השם של חודש אלול! לפחות תקבל על עצמיך קבלה שכן תוכל לזכות לעמוד בה כראוי, ולהתכונן ברצונות קדושים של תשובה של חודש אלול.
'ראה' כמדבר ליחיד, 'לפניכם' כמדבר לרבים
'בשם כל ישראל' שאומרים לפני כל מצווה ותפילה, הכוונה שכל מצווה ומצווה שיעשה ישפיע טוב על כל כלל ישראל, לכן אומרים את זה לפני כל מצווה ותפילה, בפרשת ראה מוצאים עניין זה, איך שכל אחד משפיע על כל כלל ישראל ועל כל הבריאה כולה כמו שמובא ב'כלי יקר', וכעין זה מובא ב'עבודת ישראל' והחתם סופר ועוד, ש'ראה' זה לשון יחיד, כמדבר לאדם יחיד, ו'לפניכם', זה לשון רבים, כמדבר לרבים. ואומר ה'כלי יקר' שהפסוק בא לומר שכל אחד יראה לנפשו שיש עוונות וזכויות שקולים מחצה על מחצה, וכל מעשה שיעשה הוא מכריע את כל העולם כולו, וזה מה שאומר רבינו בתורה זו, קע"ב, שכל העולם תלוי בו איך ימשיך את האור לטוב ולברכה ושלא יעשה צל, כי האור הטוב והשפע יורד לכל העולם אך תלוי שלא יסתיר את כל הטוב הזה ח"ו.
לעורר השופר הגדול של משיח, ע"י קול השופר ה'קטן'
הזוהר הקדוש אומר על הפסוק "והיה ביום ההוא ייתקע בשופר גדול", שאם יש שופר גדול הרי יש גם קטן, יש שופר קטן שזה קול השופר שאנו תוקעין בו כבר מתחילת חודש אלול, שעל ידו אנו מעוררים זכות גדול למעלה של שופרו של משיח ושל עקידת יצחק, שמהאיל של יצחק נעשה השופר גדול, ומיצחק שהוא הדינים נעשה המתקה גדולה, שזהו בחי' 'ישחק' צחוק עשה לי אלוקים, שנעשה צחוק גדול כביכול למעלה מגודל ההמתקה שנעשה מהדינים.
'אנא זמין למהוי' – זהו השמחה שיש לנו תקווה
מן הראוי להוסיף מה שמביא רבי נתן בליקוטי הלכות, הלכות הודאה, על עניין "אנא זמין למהוי", שהוא הסוד של חודש אלול המובא בתורה הזאת: ומפרש רבי נתן שזה עניין השמחה שהנה יש לי תיקון, כי "אנא זמין למהוי" ובוודאי יש לי תיקון ותכלית טוב, וזהו תכלית השמחה, ויש בזה אריכות ואין הזמן מספיק, אך עכ"פ נלמד מזה איך לקחת את החודש אלול כראוי באמת באופן של עבודת ה׳ בשמחה, שהנה מתקרבים אנו להשי"ת, וזהו עיקר השמחה שיש לי תקווה ואני יכול עוד לחזור בתשובה.
והשי"ת יעזור שנזכה באמת כמו שהרבי מזכיר ש"עוז והדר ל'בושה ו'תשחק ל'יום א'חרון" זה ר"ת אלול וזה מרמז על חודש אלול. שנזכה שיהיו לנו לבושים אמיתיים לחודש אלול, שנזכה לחזור בתשובה לפניו יתברך באמת, תשובה אמיתית של חודש אלול, ונזכה לכתיבה וחתימה טובה בספרן של צדיקים אמיתיים, לחיות בתשובה אמיתית כל ימי חיינו ולגאולה שלימה בקרוב אמן.
(תומלל מתוך שיעור של הרה"ח ר' ישראל מאיר ברנר, ומתפרסם כאן בשינוי עריכה קלים, על אחריות העורכים בלבד)
בענין ריקודים או מחיאת כפיים בשבת למדנו בשולחן ערוך (סימן שלט ס"ג): "אין מטפחין להכות כף אל כף ולא מספקין להכות כף על ירך ולא מרקדין שמא יתקן כלי שיר," שהמתקן כלי שיר בשבת חייב משום מכה בפטיש. והוסיף הרמ"א: "והא דמספקין ומרקדין האידנא ולא מחינן בהו, משום דמוטב שיהיו שוגגין וכו'. וי"א דבזמן הזה הכל שרי, דאין אנו בקיאין בעשיית כלי שיר וליכא למגזר שמא יתקן כלי שיר דמילתא דלא שכיח הוא ואפשר שעל זה נהגו להקל בכל".
ולצורך בירור הסוגיא הלכה למעשה, נביא מקור הדברים:
מקור האיסור לערוך ריקודים בשבת
שנינו במשנה בביצה (לו): "ולא מטפחין ולא מספקין ולא מרקדין", מבואר בזה דחז"ל אסרו משום שבות שלא לערוך ריקודים ולא לעשות מחיאת כפיים בשבת. ובגמרא שם (ל). איתא: "אמר ליה רבא בר רב חנן לאביי, תנן אין מטפחין ואין מספקין ואין מרקדין, והאידנא דחזינן דעבדין הכי ולא אמרי להו ולא מידי, אמר ליה הנח להם לישראל מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין".
דברים אלו הובאו בשו"ע הנ"ל, ונפסק שיש איסור גמור לרקד ולטפח בשבת, רק שאין למחות במי שלא ישמע לנו, כדי שלא יעשה כן במזיד.
שיטת המקילים בזמן הזה
שיטת התוספות (שם ד"ה תנן) שלא אסרוהו חז"ל רק בימיהם שהיו בקיאים בעשיית כלי שיר, אבל בזמן הזה שאין כל אחד בקי בעשיית כלי שיר מותר. וזהו שיטת הי"א שהביא הרמ"א. אבל למעשה לא סמך הרמ"א על שיטה זו להקל, והביא שיטתם רק בשם 'יש אומרים', וכתב דרק 'אפשר' שעל זה נהגו להקל. לפי שרוב הראשונים אוסרים גם בזמן הזה, שאין לנו לחלק בין גזירה לגזירה וגם לאחר שכלה החשש נשאר גזירתם קיים, וכשם שלא הותר בזמן הזה לנגן בכלי שיר כך לא הותר הריקוד והטיפוח (עי' יש"ש ביצה פ"ה ס"ו).
הכרעת המשנ"ב ושולחן ערוך הרב להחמיר
למעשה כתב המשנה ברורה (סק"י) שאין כדאי להניח המנהג שלא במקום מצוה. ומצינו שהחמיר בזה אפילו בריקוד של מצוה, שכתב הטעם שאין מקדשין הלבנה בשבת, משום דנוהגים לרקוד אחרי קידוש לבנה, ואין לרקוד בשבת (סימן תכו שעה"צ סקי"ב). ואפילו בשמחת נישואין כתב שאין כדאי להתיר (סק"ח ושעה"צ סק"ז, ומקורו מירושלמי המובא בב"י). גם בשולחן ערוך הרב (ס"ב) כתב שאין שיטה זו רק לימוד זכות על המקילים.
מנהג רבותינו הקדושים לרקד בשבת
מנהג תלמידי הבעש"ט זי"ע מימי קדם, לרקד ולמחוא כפיים לכבוד שבת, וגם חסידי ברסלב המדקדקים בכל ס"ק בשו"ע הרבו לרקד ולטפח בשבת קודש. וכבר מצינו למוהרנ"ת ז"ל בליקוטי תפילות שהתחנן בכמה תפילות לזכות לעשות ריקודים בשבת, כלשונו בתפילה מ"א: "ואזכה לריקודין דקדושה בשמחה גדולה, ובפרט בשבתות וימים טובים", ובחלק ב' בתפילה מ:' "שאזכה לרקד מחמת שמחה ובפרט בשבתות ה' ובמועדי ה' מקראי קודש", ובעלים לתרופה (מכתב שצז) כתב: "ועם דרך זה יכולין לרקד כמעט בכל יום, מכל שכן בשבת וימים טובים, מלאכי צבאות ידודון ידודון". כך גם בימי מוהרנ"ת (ח"א ד) מובא על רבינו זי"ע שרקד הרבה בברסלב בשבת ראש חודש חשון שאז היה הפארשפיל של בתו. מתוך כך אנו יכולים ללמוד שראו בזה היתר גמור וחשיבות גדול, ולא ענין של בדיעבד ושעת הדחק. ולעינו לבאר טעם הדברים, למה אכן לא חששו למשנה שלימה ששנינו בביצה "ולא מטפחין ולא מספקין ולא מרקדין".
ההיתר לכבוד מצוה
ובכן: כתבו הפוסקים דמותר לרקד ביום שמחת תורה משום כבוד התורה (משנ"ב סק"ח). והוא מנהג עתיק שהיה נהוג כבר בזמן הגאונים, כפי שכתב בשו"ת מהרי"ק (שורש ט ענף ב) בשם רב האי גאון וז"ל: "יום זה רגילים אצלנו לרקד בו אפילו כמה זקנים בשעה שאומר קילוסים לתורה, אלא שזו משום שבות הוא ונהגו בו היתר משום כבוד התורה".
והיתר זה הוא רק לערוך ריקודים, אבל אסור לנגן בכלי שיר, ואפילו בבית המקדש במקום מצוה בשמחת בית השואבה שמשם שואבים רוח הקודש ומי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו, לא הקילו חז"ל לנגן בכלי שיר (סוכה נ). והטעם, דריקוד וטיפוח הוא גזירה קלה שהתירוהו במקום מצוה, אבל לנגן בכלי שיר הוא איסור יותר חמור.
נחלקו האחרונים אם ההיתר הוא בכל שמחה של מצוה או רק בשמחת תורה – דעת המהרש"ל (שם) להקל בכל מצוה, ודעת הבית יוסף להחמיר אפילו לצורך מצות שמחת חתן וכלה (עמשנ"ב סק"ח ושעה"צ סק"י) [ואף שהתירו לומר לעכו"ם שיבוא לנגן בכלי שיר בחופה משום מצות חתן וכלה (סי' שלח ס"ב ומשנ"ב סק"י) מ"מ לא הקילו לרקד ולטפח, דבשמחת חתן וכלה יש צורך מיוחד בנגינה בכלי שיר, שאין שמחת חתן וכלה אלא בכלי שיר והקילו ע"י גוי, אבל ריקודים שאינו מעיקר השמחה לא. ולהיפך, בשמחת תורה שאין כבוד התורה כל כך בכלי נגינה רק בריקודים, הקילו רק בריקודים.]
לצורך מצות שמחה בעבודת השם
באשל אברהם מבוטשאטש כתב (לגבי מחיאת כפיים בשבת), אודות הנהוג עכשיו לספק ולטפח בשבת קודש 'בתפילה' בין רבים וכן שלמים וגדולים בתורה הק' ומעשים טובים: "נראה שהוא מצד שכיון שמוסכם לספק ולטפח בשבת ויו"ט לשמחת נישואין וכן נהגו בלי חשש פתחון פה, אם כן כדי שלא יהא שולחנך מלא ושולחן רבך ריקם, הנהיגו כן לגבי עבודת ד' יתברך, ואין שום פתחון פה בזה על כל מי שכוונתו לשם שמים". ע"כ. מבואר מדבריו שהמנהג להתיר, בנוי על המקילים לרקד ולטפח בכל דבר מצוה גם בשמחת נישואין, ומשום זה מקילים גם לשמחה בעבודת השם בשעת התפילה, ושלא בשעת התפילה כל שמכוון לשם שמים.
כך כתב גם בשו"ת מנחת אלעזר (ח"א סי' כט) שסמכו על המתירים בכל שמחה של מצוה, וז"ל: "בענין הסיפוק בידים (-מחיאת כפיים) וריקוד ברגלים בשבת ויו"ט שנהגו רבותינו קדושים הגאונים אשר בזכותם אנו חיים והחסידים התלמידים הבאים אחריהם, כיון שבמהרי"ק הנזכר בשם רבינו האי מתיר לכבוד התורה בשמחת תורה אף שהוא משום שבות וכו,' וא"כ י"ל גם בכל שמחת יו"ט ריקודין וסיפוקין מותר.
ומה שלא נזכר בפוסקים היתר זה, י"ל כיון שאינו מצוה לכל אדם רק למי שבוער בקרבו רשפי אש שלהבת ה' שמחת יו"ט אשר הנחילנו, אבל לכל אדם הוא טרחא ואינו שמחה של מצוה אם אין חושק לה, כיון שאין נוהג לכל אדם לא קחשיב ליה." ומבואר מדבריו שעיקר ההיתר הוא אכן רק למי שבוער בקרבו רשפי אש בשמחת המצוה.
המרקד לכבוד שבת אימת שבת עליו
בתפארת ישראל (ביצה פ"ה מ"ב) כתב הטעם שהתירו לרקד בשמחת תורה, דכיון שמרקד לכבוד התורה אימת התורה יזכירהו שלא לעשות כלי שיר (כהא דאמרינן בפסחים יא. איהו גופיה מחזר עליו לשרפו מיכל אכיל מיניה). ובזה יש לומר דגם בריקוד שהוא לכבוד שבת ויו"ט לא שייך לגזור, כיון שכל הריקוד לכבוד שבת שנצטווינו בו על השביתה איך נחוש שישכח שהיום שבת ויתקן כלי שיר, הרי אימת שבת עליו.
ריקוד שלא כדרך אומנות
בפרי מגדים (א"א סקי"א) כתב דהטעם שנהגו להקל בשמחת תורה הוא, לפי שאין הריקודים כל כך כדרך המשוררים.
בערוך השולחן (ס"ט) גם כתב כטעם זה והוסיף על פי זה דסיפוק וריקוד שלנו לא נאסרה מעולם. דבזמן חז"ל היה סדר הריקודים מתוכנן בשילוב כלי שיר על פי סדר השיר, אבל בזמנינו הדרך לשורר בפה שירי שמחה ומטפחים כף אל כף שלא על פי סדרי השיר, וגם הריקוד בעת השמחה אינו כריקוד שלהם בסדר כריקודי נשים רק מרקדים בלא סדרים, ובזה לא גזרו שמא יתקן כלי שיר דאין בזה שום שייכות לכלי שיר, ולא על זה גזרו חכמים.
כדבריהם משמע מפירוש ברש"י בביצה (לו: ד"ה ואין מרקדין) שכתב: "ואין מרקדין ברגל – גזירה שמא יתקן כנגדן כלי שיר." ר"ל שמא יתקן הכלי זמר כדי שיתאים עם הריקוד המכוון כנגד השיר, לפי שהיה דרכם לרקד בתנועות הרגליים לפי קצב השיר, כמו שפירש שם רבנו חננאל 'ריקוד, עוקר רגלו אחת ומניח אחת,' שהוא סוג ריקוד מתוכנן בתנועות הגוף שבא לעורר שמחה, והכלי זמר הוא חלק בלתי נפרד מריקוד כזה [וזה נראה גם כעובדא דחול שגורם לשכחת שבת ויבוא לתקן כלי שיר.]
[ובענין זה, עיין בחיי מוהר"ן אות ש"מ, שם הזכיר רבינו ענין זה של הריקוד לפי תנועות השיר, וכתב בתוך דבריו: "מי שיכול לרקד שיהיה הריקוד מכוון ממש כפי תנועת הניגון. כי יש תנועות בכל איבר ואיבר ששייך לתנועות הניגון, שאצל זאת התנועה צריכין לנענע בראשו או לכפול עצמו, וכיוצא בשאר איברים וברגלים שצריכין לעשות תנועה בגופו וברגליו כפי תנועות הניגון מכוון ממש."]
אבל הריקוד שלנו שבא מהתלהבות הנשמה הבוער בקרבו מלהבת אש קודש, מבלי שום סדר וקצב מתוכנן בתנועות הגוף אינו ריקוד הנזכר בש"ס ופוסקים, ואין זה ראוי להיקרא בשם 'ריקוד,' וזה מעולם לא נאסר.
ריקודים משלהבת הלב מותר – ריקודי בילוי אסור
העולה מזה שהריקודים או מחיאת כפיים בשבת העולים מלהבת אש קודש מותרים בהיתר גמור, ואדרבה ראוי לנו להרבות בזה ולהתפלל על זה כפי שהורונו רבותינו הקדושים, ואין זה סותר דברי רבותינו הפוסקים בשולחן ערוך. אבל עיקר ההיתר הוא משום שהוא לצורך מצוה ולכבוד שבת והוא ריקוד העולה משלהבת הלב, ואילו קבוצת בחורים הרוצים לבלות ולזמר בניגונים שונים ואינם מכוונים לשם מצוה, ודאי שאין להם לרקוד ולהכות כף אל כף, אלא שכבר כתב הרמ"א דמוטב שיהיו שוגגים וכו'.
"בשבועות, שהוא קבלת התורה, העיקר [הוא] לקבל התורה מחדש באופן שנזכה לקיימה, כי עיקר 'קבלת התורה' הוא שנזכה לקיימה, כי לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה. ולהכניס קיום התורה בעולם, זה קשה וכבד מן הכל, כי יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום וכמו שאמרו חז"ל, וצריכים לזה עצות עמוקות מאד מאד בכל דור ודור ובכל יום ויום" (ליקוטי הלכות, קריאת התורה ו).
זה כואב עד דכדוכה של נפש, גורם לצער ויגון שאין לשערם. כולנו יודעים את התורה, יודעים שהנהגה ועשייה פלונית אסורה, אבל היצר מכשיל שוב ושוב; יודעים שצריך לקום ולעשות מצווה פלונית, אך העצלות מתגברת; מה עושים כדי שנוכל לקיים את התורה?!
אכן, בדיוק לשם כך ניתן לנו חג השבועות! שנזכה אז להמשיך עצות אמיתיות לקיום התורה, באופן שנוכל לקיים את כל התורה הקדושה שכבר ניתנה לנו ושהרבה ממצותיה גם ידועים לנו, אלא שהדם העכור והשאור שבעיסה שבנו מונעים מאתנו מלקיים זאת.
* * *
עכשיו, בימי הספירה הקדושים, אנו מכינים עצמנו לקראת היום הגדול הזה, ובשבוע זה אנו עוסקים בתיקון מידת ה'יסוד' כהכנה דרבה לקראת קבלת התורה. 'יסוד' ותורה קשורים זה בזה, עוד קודם שקיבלנו את התורה התנה הקב"ה עמנו: "ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים" (שמות יט). שמירת הברית היא התנאי לקבלת התורה. וכך מגלה לנו גם רבינו הקדוש על שאר דברי ההקדמה שהקדים לנו אז השי"ת: "אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי", וכה הם דבריו: "עיקר התקרבות ישראל לאביהם שבשמים הוא על ידי תיקון הברית. 'נשרא' זה תיקון הכללי, על ידי זה דייקא 'ואביא אתכם אלי' שנתקרבו אליו יתברך, כי עיקר ההתקרבות להשם יתברך הוא על ידי תיקון הברית" (ליקוטי מוהר"ן, כט).
המידות הרעות מעוורות את עיני האדם ומעוותות את מוחו מלקיים את אשר נצטווה, זהו שוחד עמוק המעקם את הלב למצוא תירוצים ואמתלאות לפרוק מעליו עול קיום התורה, ועל כן מי שרוצה לקיים עול קיום התורה צריך לעסוק בתיקון ובירור המידות ושעבודם למלכות ה'. עסקנו בזה בכל שבעת ימי הספירה, אבל שמירת הקדושה עולה על כולנה; זהו כח עצום הכולל בתוכו את כל הטוב לעומת כל הרע, וכפי שרבינו הקדוש מלמדנו: "פגם הקדושה הוא רע הכולל, שכל הרעות של כל השבעים אומות כלולים בו, כי כל אומה ולשון יש להם אחיזה ברע מיוחד, דהיינו איזה מידה רעה או תאוה רעה שהוא מיוחד לאותה אומה, והם משוקעים באותה התאוה ושם אחיזתם, אבל פגם הקדושה הוא רע הכולל, ששם נתקבץ ונתאסף כל רע ורע של כל אומה ואומה, שהם הרע של כל התאוות" (ליקוטי עצות, ברית י).
מאידך, מידה טובה מרובה: שמירת הקדושה היא שורש לבירור ותיקון כל המידות הטובות! זהו 'תיקון הכללי' שמטהר את האדם מכל אחיזת הרע, ורק כך הוא מסוגל לשמור ולקיים את התורה מבלי שהמידות הרעות ימנעוהו מכך, ועל כן עמלינו לתיקון מדת ה'יסוד' היא עיקר ויסוד כל כך חשוב בדרך לקבלת התורה.
אך עלינו לזכור היטב את המשך דברי רבינו שם, שהם קילורין לעיניים למי שחפץ להיטהר ולהתקדש ביסוד היסודות, וז"ל: "אבל השם יתברך הבדילנו מן הגויים ורוממנו מכל הלשונות, וצריכים אנחנו להיות פרושים מכל רעותיהם, דהיינו מכל התאוות שאינם שייכים לנו כלל, ובפרט מפגם הקדושה שהוא הרע הכולל של כל האומות, כי זה עיקר ההבדל וההפרש שיש בינינו לבין הגויים מה שאנו פורשים עצמנו מפגם הקדושה, כי זה עיקר קדושת ישראל, כי יש כח באדם להסיח דעתו מתאוה זאת ולשברה וזה עיקר קדושתנו" (ליקוטי מוהר"ן, כט).
רבינו הקדוש חוזר ומדגיש את האמת, שעלינו לקבוע בלבנו היטב: כל התאוות בכלל, ופגם הקדושה בפרט, אינם שייכים לנו כלל! על אף שרואים שנכשלים אין ספור פעמים, זה לא משנה את המציאות שעצם מציאותנו נקיה וטהורה! אסור לו לבר ישראל שיאמר בשום אופן שמציאותו פגומה חלילה, אלא עליו לדעת שיש ענן רע המקיף אותו ובפנימיותו הוא טהור וזך, אפילו לאחר אלפי פגמים בשוגג ובמזיד חס ושלום חס וחלילה לא תשתנה מציאות זו, וזה מה שמחייב שיחפש ויבקש וימתין וירצה וישתוקק שהטוב הזה יתגלה.
בנוסף לכך יש לזכור את המשך דבריו שם: "יש כח באדם להסיח דעתו מתאוה זאת ולשברה!". יש לנו את הכח להילחם ולהסיח דעת, הכישלונות והנפילות לא יזיזו זיז כלשהוא את המציאות הברורה הזאת, וגם את זאת יש לנו לחפש היטב; איך מסיחים את הדעת ואיך נלחמים. אבל קודם כל נדע בבירור שיש בנו את הכח לכך. ובימים אלו בהם אנו עוסקים בתיקון מידת היסוד נתעורר לחפש ולבקש את הכוחות הטמונים בנו, ונייחל ונצפה שיתגלו בנו באופן שנוכל להתקדש מעתה כראוי, כי זה היסוד לקבלת התורה.
* * *
מידת יסוד היא גם מדת 'צדיק': אי אפשר לזכות לשלמות הקדושה כי אם ע"י התקשרות לצדיק והליכה בדרכי עצותיו הקדושים. וכדברי מוהרנ"ת: "הצדיק בגודל קדושתו בקדושת הברית הוא ממשיך בחינת קדושת הברית על כל אחד מישראל, עד שכל המקושרים אליו הם בכלל קדושת הברית. כי בכל אחד מישראל יש כמה נקודות טובות של שמירת הברית, אבל אין כח במעט קדושתו להתגבר כנגד מה שצריך להתגבר, כי אם בכח הצדיק האמת שקדוש בקדושת הברית בתכלית הקדושה בשלימות שאין שלימות אחריו" (ליקוטי הלכות, הודאה ה, יב).
בשבוע זה נעסוק ביתר שאת בהתקרבות זו. נעסוק בעבודה להאמין לצדיק שאכן יש בנו את הכוחות להיטהר, ונשתדל להיכלל בדעתו הקדושה ולזכות על ידי זה ל'יסוד צדיק', שהיא כאמור היסוד לקבלת התורה.
רק לפני שבועות אחדים הסבא, אברהם אבינו, נטש את המקום הזה בדרכו לארץ ישראל, והנה בפרשת השבוע נכדו, יעקב אבינו, יוצא מבאר שבע והולך לחרן. חרן הוא מקומם של הדינים וחרון האף. מתגורר שם לבן הארמי. יעקב הוא הבן הנבחר של יצחק, עליו הובטח לאברהם אבינו "כי ביצחק יקרא לך זרע", ומדויק "ביצחק" ולא בכולו, ההבטחה מוסבת על זרעו של יעקב. מסע ארוך כל כך עשו אבותיו כדי להתנתק מכל מה שחרן מסמלת ולעלות אל הארץ הקדושה, והנה, אנה הולך הבן המובחר, הוא שב לחרן?!
אלא שסוד גדול מסתתר כאן.
* * *
עינינו רואות יום וגם לילה. היום מובן ומתקבל על הדעת. שמש בשמים ואור בעולם, כמה יפה ונאה. הלילה מובן פחות. הוא חשוך, קודרני וגם מפחיד לעיתים. האם הלילה מיותר? בוודאי שלא. "יוצר אור ובורא חושך", מי שיצר את האור אף ברא את החושך, גם לבריה זו תכלית של טובה. יום ולילה אינם רק עונות, זמנים, אלא גם מצבים. על כל אדם חולפים מצבים שונים. לעיתים הראות בהירה ושמש של הצלחה זורחת; לפעמים החושך יכסה ארץ וההסתרה מטשטשת כל פינה. אדם אומר אז לעצמו: "היתכן? עד שהתגברתי, ציפיתי לאור וזכיתי והתרוממתי, והנה שבתי הנה, אל החושך אותו קיוויתי בכל מאודי לא לפגוש עוד לעולם?!". זה כואב. זה קורה לכל אחד. מדוע?
לחפש אמונה
אם החזירו אותנו למקום כלשהו – מוכרח שיש שם משהו שלנו. הזמן מורכב מזמנים שונים, האמונה מלמדת שבכל זמן, מקום, או התרחשות יש בוודאי משמעות. תמיד יהיה לנו מה לחפש, בין אם נשהה בחושך ובין אם נהיה באור. יהודי חי כדי לחפש ולמצוא. אברהם אבינו נשלח לארץ ישראל כדי למצוא בה את האמונה. קודם לכן הוא חיפש אותה בכל דרך, ביום ובלילה, במחשבה, התבוננות והתבודדות, עד שהציץ עליו בעל הבירה והראה לו את הדרך. יעקב אבינו עושה אמנם את הדרך ההפוכה, הוא שב על הדרך בה הלך סבו, ושניהם לדבר אחד התכוונו. שניהם יצאו ממקומם כדי לחפש ולמצוא אמונה. למצוא את השם. כי כך בדיוק נראה חיפוש אמיתי: לפעמים מצעידים אותך לכיוון האור, מצווים עליך "בימי טובה – הייה בטוב"; לעיתים מכוונים אותך אל הלילה והאופל. חפש שם, אומרים לך, "בימי רעה – ראה". אין זה באמת משנה. אם כוונתך למצוא את השם, הרי שכשתמצאנו כבר לא תבחין בין יום לילה ובין חושך לאור. "כי אשב בחושך השם אור לי" (מיכה ז, ח) – כאשר השם איתי הרי שגם החושך לא יחשיך לי.
מה היה עיסוקם המרכזי של אבותינו? הם חיפשו. זה הדבר שהם עשו הכי הרבה, בעצם כל הזמן. האבות הקדושים חיפשו את השם, בכל המקומות ובכל המצבים. הם היו הראשונים שעשו זאת והם גם לימדו את בני העולם איך לעשות זאת. העולם שסביבם חיפש דברים אחרים – אלילי כסף וזהב, אמונות תפלות והבלים. החיפוש של האבות הביא לנו שלוש תפילות ביום. כל אחד מהם ייסד תפילה בעונה השייכת לשורש עבודתו הרוחנית. אברהם אבינו, איש החסד, איש האור, תיקן תפילת שחרית. "וישכם אברהם בבוקר" – אברהם מאיר את הבקרים; יצחק תיקן תפילת המנחה. זו תפילה של שעת הדמדומים, אז דינים מתגברים בעולם, יש צורך להמתיקם; יעקב אבינו תיקן תפילת ערבית. זו התמודדות מסוג שונה, זה לא קושי, זה חושך. לא רואים, לא מבינים, לא מרגישים.
לפגוע במקום
אי אפשר להתעלם מהחושך, הוא תופס נתח בלוח הזמנים. אפשר וחובה להבין שאם החושך נברא, יש בתוכו דבר מה ששייך לך. לא לחינם נשלחת לכאן. ה"חושך" אלו גלויות ישראל, זו גלות הפרט של כל יחיד וגלות הכלל של העם. אל המקום הזה הועיד יעקב אבינו את פניו. הוא יצא מבאר שבע, עזב מאחוריו אור של יום, והלך לחרן, אל תוקף החושך וההסתרה. על מפתן העיר האירה בו ההרגשה "עברתי על מקום שהתפללו בו אבותיי!" הוא משתוקק לשוב לשם, להתפלל, ומיד "ויפגע במקום" – קפצה לו הדרך.
בבית אל נופל עליו החושך. השמש שוקעת שלא בעונתה, אלו הן הגלויות שעתידות לעבור על כל צאצאיו של יעקב אבינו. ובתוך החושך ותוקף הגלות מלחין יעקב אבינו תפילה, תפילת ערבית. כן, גם תוך כדי גלות אפשר להתפלל. אדרבה, זה הזמן להתפלל. פעמיים מוזכר המיקום הסתום 'מקום'. לראשונה אצל אברהם אבינו "וירא את המקום מרחוק", ואצל יעקב אבינו "ויפגע במקום". אברהם תיקן תפילת שחרית, באור יום אפשר גם לראות למרחוק, לפיכך "וירא את המקום מרחוק"; בחשכת לילה אי אפשר לראות, בוודאי שלא מרחוק. כשאתה בחושך, השם יתברך צועד לקראתך, "ויפגע במקום", אם תתפלל – תפגע, תיגע, תהיה שם ממש. אם תתעקש לחפש גם בחושך, ההתגלות תפציע ממש קרוב אליך – "והנה השם ניצב עליו".
"וטוב שיאמר האדם בשעת התבודדות: היום אני מתחיל להתדבק בך! ויעשה בכל פעם התחלה, כי כל ההמשכות הולכים אחרי ההתחלות; וכמו שאומרים, שההתחלה היא כמו חצי דבר של כל המעשה" (ליקוטי עצות, התבודדות, אות יח).
ניסיון העבר משאיר בנו לעתים טעם מר. בין אם היו אלו הכשלונות שכאבו לנו, או סתם חוסר מימוש עצמי ותחושת עול ללא שום שייכות. רוצים להתחיל מחדש, והפצעים גם הם נפתחים מחדש, וכך שוקעים ביגון. איך יוצאים מזה?
בקטע שלפנינו מובא נתון שבעזרתו נוכל לעמוד יותר על מושג ההתחדשות. "כל ההמשכות הולכים אחרי ההתחלות; וכמו שאומרים, שההתחלה היא כמו חצי דבר של המעשה". במבט ראשון תמוה היכן נמצא הנימוק בכך לעובדה שיש להתחדש.
הגמרא במסכת יומא (דף כט ע"א) אומרת: "מיגמר בעתיקתא קשיא מחדתא"- לימוד דבר שנשתכח מחדש קשה יותר מלימוד דבר חדש שלעולם לא נלמד. הגמרא מביאה סימן לזכירת רעיון זה- "טינא בר טינא", ומבאר רש"י: "טיט שגובלים אותו מטיט חומר כותל ישן, קשה לגבלו יותר מטיט של עפר חדש". כל חומר שנלמד בעבר, גם אם שכחנו אותו לחלוטין, והדבר היחיד שאנו זוכרים כלפיו הוא שלמדנו אותו בעבר, הוא בבחינת טיט ישן, שקשה לבנות איתו עוד פעם דברים. השאלה שכל אחד שואל- איזה 'טיט ישן' בדיוק נמצא בדבר ששכחתי אותו כליל ולא נשאר שום זכר לו? התשובה- ה'טיט' הוא עצם העובדה שאנחנו יודעים שפעם הבינונו עניין זה. קשה לנו לקלוט את הדבר בגלל שאנחנו יודעים שקלטנו אותו. קשה לנו לבחון מחדש נושא שכבר שייכת בו תפיסה מסוימת בשכל שלנו. השכל שלנו רגיל לתפוס דברים פעם אחת, ובדרך -כלל הוא ידבק בתפיסה הראשונית שלו בדברים. בגלל זה הרושם הראשוני קובע לגבי הרבה דברים בחיינו, כי כל מה שקורה אחרי הפעם הראשונה תמיד נצטרף לתפיסה אותה קיבלנו בפעם הראשונה. על גביה נבנה הכל. השכל שלנו לא בנוי בצורה שכל פעם הוא בוחן את הכל מחדש, וזאת כדי לאפשר בנין בריא – אי אפשר להתקדם אם עוסקים כל הזמן בהתחלות חדשות. אמנם, חיסרון יש בכך, כשהרושם הראשוני מוטעה.
"כל ההמשכות הולכים אחרי ההתחלות". התפיסה הראשונית שלנו בכל דבר, ובמיוחד בעבודת ה', היא חשובה ביותר. על גביה נבנית כל ההמשכיות שלה. ההמשכיות בדרך כלל לא תוכל לפתוח לנו הבנות ותפיסות חדשות באותו דבר, כדברי הגמרא שהזכרנו. סתם כך, השכל דבק במה שהוא כבר תופס. כעת נבין מדוע זה נימוק להתחדשות התמידית- אם לא קיימנו בצורה מושלמת מצווה מסוימת, הרי שהיחס הראשוני שלנו כלפיה, וכלפי מה שהיא מחוללת בנו, יישאר לנצח. לא משנה כמה ננסה להתעלות- תמיד נחזור אל היסודות שכבר תקועים בשכל שלנו. קצת יותר, קצת יותר, אבל הרושם יישאר כשהיה. למי לא יצא להתפלל עוד פעם בגלל ששכח לומר 'יעלה ויבוא' או 'ותן ברכה' – מי לא מרגיש את הקושי הגדול בלכוון בתפילה השניה? 'מה, עוד פעם? הרי אמרתי את המלים הללו לפני דקות בודדות.'
איך באמת מתחדשים? רבי נתן כותב שהעצה לכך היא לזרוק את כל השכל שיש לנו באותו נושא. לשכוח מכל המסקנות שלנו, לשכוח מכל הטעם המר שנשאר לנו, ולהסתכל על מה שלפנינו כאילו מעולם לא הכרנו אותו. רק אם נתייחס אליו כדבר חדש, נוכל גם אנחנו להתחדש, ולבנות בסיס חדש, יפה יותר. גם אם ניכשל הפעם, נתחיל מחדש – אפילו כמה פעמים באותו יום, כפי שסיפר רבי נחמן על עצמו.
"…ואף אם יהיה כן כמה פעמים, דהינו שיהיה לו חס ושלום כמה וכמה נפילות מעבודתו יתברך, עם כל זה יתחיל בכל פעם מחדש אפילו כמה וכמה פעמים, ובלא זה אי אפשר להיות איש כשר באמת ולהתקרב להשם יתברך באמת." (שיחות הר"ן, שיחה מח).
"וטוב שיאמר האדם בשעת התבודדות: היום אני מתחיל להתדבק בך!"…
"ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת", כותבת הפרשה. ומבאר רבי נתן "כי על ידי שבת זוכין שתהיה המלאכה נעשית מאליה, כי עיקר קיום של כל ששת ימי המעשה הוא על ידי שבת, דהיינו על ידי השביתה והמנוחה של שבת – על ידי זה עיקר חיות ושפע וקיום של כל ששת ימי המעשה" (ליקוטי הלכות שבת הלכה ג')
בנוהג שבעולם אדם מדמה כי הצלחותיו בחיים הן תוצאה ישירה של השתדלותו ומאמציו. אבל התורה מציגה לפנינו מציאות שונה בתכלית. הצלחותינו, הן הגשמיות והן הרוחניות, אינן אלא תוצאה ישירה של ברכה משמיים, של התגלות רצון ה' והשגחתו הפרטית, ולא של שום דבר אחר.
והדוגמא שה' נותן לנו לחוש, ממש פעם בכל שבעה ימים – היא השבת.
השבת איננה הפסקת עבודתנו והשתדלותנו כדי לאגור כוח לשבוע עבודה נוסף. השבת היא מקור הברכה. כאשר אנו מפסיקים את מרוץ העשייה של ששת ימי החול ושובתים בשבת – אנחנו מתחברים למקור השפע והחיות, מאפשרים לבורא הכל להמשיך לנו אור כה רב, עד שמלאכתנו בימות החול נעשית מאליה. יתכן ותידרש מאיתנו השתדלות מועטה, אבל הברכה במעשינו תהיה כה רבה עד שבמעט השתדלות ייעשו הדברים כמו מעצמם.
הלא כך מספר רבינו בשבחה של השבת בתחילת "מעשה מאבידת בת מלך": "מעשה במלך אחד, שהיו לו שישה בנים ובת אחת. ואותה הבת הייתה חשובה בעיניו מאד, והיה מחבבה ביותר והיה משעשע עימה מאד". על אף שששת הבנים, הלא המה ששת ימים החול, הם "בנים" – חשובים וחזקים, הרי שה"בת האחת", היא שבת, למרות עדינותה וחולשתה, חשובה וחביבה מאד בעיני מלכו של עולם.
חיים אנו בעולם שמלכתו – הסופיות ומלכו – החידלון. הזמן דורס ושוחק, משכיח ודוחק רגלי כל אושר אל זקנה מביישת. עולם של העדר מנוחה, עולם ריצה ורדיפה. מדבר תעתועים אדיר מימדים, שבו נידון כל שביב אור לאבדון בשטף רוגז של חולין, של מטלות, טרדות, צרכים.
"מה היה העולם חסר? מנוחה. באה שבת – באה מנוחה".יום ולילה שלמים, אחר שישה מלכים רודפים, מתישים, הניח הבורא ידו על השבת ולחש: "די". הזמן – קופא, הטרדות והדאגות נעלמים מן האופק והלב. שביבי האור מתרבים והולכים, מתפשטים ומשווים צבע חדש לנוף החיים. בתוך ממלכת החידלון מופיעה המלכה האמיתית – ממלכת הנצח, וחיוכה המאיר מסיר מעל פנינו העייפות את האבק המבזה של החולין.
ובתוך ממלכת האור, הקדום, ההווה, העתידי, הנצחי, מתעוררים היצורים לכסוף לבוראם, שבים ונזכרים במקור חיותם, עולים ובוערים, חושקים ומתאווים – לחי העולמים. רגע אחר רגע, שעה אחר שעה, עד שבני ההיכל, הכוספים לחזות בזיו העולמים, מסלקים מן העולם כולו את הצללים.
אבל כדי שאותה דממה ברוכה, רוויה רזים שמעל לזמן, אכן תיגע בלבנו, נדרשים אנו לפנות לה מקום, לתת לה מרחב, להטות לה אוזן. לעצור את שטף המעשים. אפילו לא לגעת במה ששייך אל מדבר התעתועים. אפילו לא לדבר על שטף הרוגז של עולם החולין. לנתק מגע, ליום שלם, מדהרות מצעדי הזמן. להאזין – לחי העולמים. לקרוע את חוטי העשייה. להתדמות לאחד ויחיד שאינו זקוק למעשים – בורא כל עולמים.
כבר התקבצנו ובאנו אל מאחורי הסורגים הנעולים ואנחנו משוטטים שם הלוך ושוב, חסרי מנוחה, מחכים לשיחרור הגדול.
היטב אנו יודעים ומרגישים, שקרב ובא זמן פתיחת השערים. בפסח כולנו נצא לחרות, זקנים ונערים, נשים וטף.
ה' יעבור עלינו בלילה הגדול הזה, ויתיר כל אחד ואחד מכבליו. איש מכלאו נצא, איש מצינוקו הפרטי או מחצר מאסרו המוקפת גדרות, אל מרחבי החרות הגדולה, המוארת. ואם נטה אוזנינו נשמע בחצי הלילה את שיקשוק המנעולים הנפרצים, צלצול האזיקים המוסרים, ורעם אבני החומה הנבקעות ומתפוררות.
חשוך היה לנו בכלא העמוק של תוך ליבנו, עינינו לא ראו את החומות, וקרן אור לא באה פנימה.
על קצות האצבעות הלכו הסוהרים בינינו – מערפלים, מדכדכים, מעמעמים ומרדימים את שאיפותינו בשירי ארס נכאים.
ואנו חשבנו לנו, שאלה החיים.
בורות של בדידות פתאומית ולופתת, ימים ולילות של צללים ואורות, כשלונות ואשמה, רצונות ודממה, ביקורת מקטינה ומכווצת, נסיונות קטנים לחיות ולאהוב, חורים שחורים של יאוש.
***
חשבנו שאלה החיים והתרגלנו אליהם, שהרי כבר עברנו מזמן את השער החמישים של התקווה להגאל.
שלושה דורות שועבדו אבותינו במצרים. הם גרו בבתים של עבדים ושמעו את שריקת אדוניהם כל בוקר. הם קיבלו מכות בשוטים על עור שעל גב חשוף ומעונה. הם עבדו בפרך מעלות השחר ועד שקיעת השמש, עבודה ללא תכלית, מתסכלת, מייאשת. הם בנו והמצרים הרסו, לעיניהם, וכל כוחם כלה לריק.
מנין עמד לאימותינו במצריים הכוח להינשא? כיצד הצליחו להקים משפחות וללדת בנים, וראו אותם טובעים במים ולא חדלו? איך אפשר להבין את התקווה המטורפת שמנעה מהם את היאוש ואת ההשלמה ואת החידלון? איזו אמא תראה שמטביעים את בנה, ותחפוץ בבן נוסף שגם אותו יטביעו, ותלד בן נוסף שגם אותו ישחט פרעה?
כל אחד ואחד מבני אברהם, יצחק ויעקב ידע – שתבוא גאולה, ושהיא קרבה והולכת.
היום או מחר, או בשבוע שהבא, ייגלה אלוקי האבות, וישלח להם שליח מושיע, בכוחו ובשמו הגדול.
הם לא עברו את השער החמישים, אבותינו במצרים, והתקווה להיגאל בערה בהם. כל לילה האמינו שבבוקר יפציע להם שחר של חרות, ואם עוד לא זרח היום, יזרח בלי ספק בעוד יום או יומיים.
לכן יכלו לשאת את הכאב הנורא ואת הסבל, כי כל יום נשא בחובו תקווה חדשה, אמיתית ופועמת.
תקוה בעוצמה שאנחנו בכלל לא מכירים.
***
מצריים שלנו היום – אין לה שוטים ופירמידות, אלא תוויות של הצלחה וסמלים של אושר. נוגשיה אינם מצליפים ומענים, אלא מחייכים, קורצים, קוראים ומפתים.
מצרים שלנו לא מטביעה את גופם של ילדינו, אלא היא נאבקת בכל כוחה הרוחני להחניק את נשמתם. כולנו עובדים את העולם הזה עבודת פרך שאינה לפי טבענו ואינה לפי כוחותינו, וכל עמלנו לריק.
כל פסגה חדשה שהצלחנו לכבוש קורסת מתחת רגלינו, כל אופנה חדשה שהצלחנו לתפור, מתפוררת ומשתנה לאחרת, וכל ילדינו הקטנים – אותם רצונות פעוטים של קדושה ושל תום אמיתי שנולדים בזמנים של אמת – נרמסים ונדרסים ונשחטים.
גם מצריים של היום רוחצת בדמינו. והיא נוטלת את היאוש ואת העצב, רוקמת מהם תפאורה של צללים וחומות, וכולנו חושבים, שאלה החיים.
***
אבל בפסח הזה נצא לחרות.
כל אחד יגלגל בחיפזון את צרורו הפרטי, הטהור, שלא החמיץ:
הרגעים ששתק בהם ובלם את כעסו, או נצר את לשונו; החסדים הקטנים-קטנטנים שעשה באמת ובסתר ולשם שמיים; גילויי הבטחון והאמונה שהצליחו לבקוע את ערפל היומיום – כל אחד יהיו לו בצרורו מצות כשרות וקדושות, והן תהיינה רבות ממה שחשבנו תמיד.
ביחד נצא, זקנים ונערים והורים ומתבגרים, אי ההבנות תימוגנה, הלבבות יתאחדו מחדש.
ביחד נצא, עדות וסוגים, מנהגים וחוגים, והבדלנות והפלגנות תעלמנה כלא היו. הטינה תתפוגג והשנאה תטבע בים. כאיש אחד נצא, בלא תחרות ושפיטה וביקורת, בלא דעות קדומות, באהבה גדולה, בלב אחד.
כי אותה הבטחה מהדהדת מאז, ו"היא" שעמדה לאבותינו עומדת גם לנו ולילדנו…
וגם אם החרישה המולת הגלות את אוזנינו מלשמוע; ואת עינינו סימאו ערפל ועשן ופרסומות מלראות; גם אם לא שלושה דורות עברו מאז אבדה גדולתנו אלא שלושת אלפים שנה ויותר –
נאמנת עלינו הבטחתו שבוקר אחד, אולי הבוקר הזה, יפציע שחר ממזרח.
ואז תעצר ההמולה כולה לפתע, ושאון החרבות יפסק. אור בהיר יאיר את שדות הקרב ומפקד אהבה יערך על האדמה העשנה, המכותשת.
***
לא פעם אני חושבת לעצמי מי ומי יהיו שם, במפקד הסיום הגדול.
יהיו הקצינים הבכירים, אנשי המטות האלופים, המנהיגים יושבי האוהלים. הם, נאמנותם לא הוטלה מעולם בספק. מדיהם מגוהצים ועטורי דרגות ללא רבב. הם, נאמנים היו תמיד וכל חייהם הופרשו והוקדשו – עבורו.
יהיו גם החיילים הקרביים, פצועים ושותתים דם ומדיהם בלויים מאוד. כל גופם מצולק ואש של נאמנות בוערת בהם. את נפשם מסרו עבורו, עת חלבם ודמם כל ימיהם וזמנם הקריבו בחזיתות החסד, בשדות הקרב על הקירוב, בעשיה אמיתית – למענו.
אבל גם האזרחים הפשוטים יתקבצו בריצה, האנשים הקטנים מן השורה, שדבר המלחמה והנצחון נודע להם ברגע האחרון.
הם יבואו בבהלת חיפזון, לבושים בגדי יום יום וחול.
המצביא הגדול הגיע! תעבור השמועה ברחובות, וכולם יחטטו בכליהם במבוכה נואשת. מדים של ממש אין להם, גם לא צלקות עמוקות. מעולם לא לחמו תחת אש המקלעים. אבל הם נתיניו האוהבים, ואין להם מלך אחר!
בחטף יקחו פיסת בד או סרט, יכרכו על זרוע וסביב הצוואר, ויתיצבו נרגשים בשורות.
כולנו נבוא.
ונישא, למצער, שרוך או חגורה, כפתור או ממחטה, צרור מצות כשרות דקות, אות נאמנות ואהבה.
הפעם חצה הבן היקיר כל גבול. בית המלכות לא יכול להבליג על תעלולים נפשעים שכאלה. ברגע האחרון הצליח אוהבו הנאמן של המלך לרכך את הדין. במתק שפתיו ובדבריו שיצאו מהלב, הציג את חולשותיו של הבן הסורר. טען שמזגו הסוער והלחץ בסביבת הארמון הם שגורמים לו לעולל תעלולים. בעצה אחת, נוסחה עבור הבן היקיר, חוקה מתחשבת, סובלנית יותר, שאינה מחייבת שלימות. הבן, שזכה מחדש במעמדו ועתידו, ידע היטב שאת חייו חב הוא לשר המליץ. רק הוא שמצליח תמיד לעורר כלפיו חמלה ורחמים מאת המלך.
גורם כלשהו מאנשי הארמון, לא אהב את היחס המועדף לו זוכה השר המליץ. מה עשה – הלך אצל הבן הפוחז ולחש על אוזנו: 'חבל שתשלה עצמך בחינם. אביך המלך איש תקיף, אף אחד מאנשי החצר איננו יכול להשפיע על עמדותיו. נוסחת הפשרה שניתנה לך כביכול, לעולם לא תוכל להבטיח את מקומך ועתידך כיורש עצר. אביך איננו סובלני, הוא פשוט מיואש ממך. שמע לעצתי, לך ובנה עתידך בחוץ. הייה לאדם מן היישוב, ואל תשגה בחלומות מלכות'.
אילולא שנחשפה הקנוניה המתרקמת, יכול היה ירש העצר לקבור את חייו ועתידו במרידה אווילית. שוב עמדה לו תושייתו של השר המליץ.
* * *
העולם הזה הוא היכל מלך. מלאכים ושרפים, רועשים ובוערים ביראת הרוממות רק מעצם העובדה שמשרתים הם פני מלך רם ונישא. ואנחנו, האנשים הקטנים, שקועים בעיסוקנו הבוערים, ולא תמיד שמים לב להתנהגות שאיננה הולמת את אווירת בית המלכות. איננו מדויקים מספיק כיאה למשרתי השם. ובכל זאת, החיים ממשיכים. חרף כל הקטרוגים, הגזירות והסיבות שהיו עלולות להוביל לכיליון מעשי בראשית. האנושות ממשיכה לנשום חמצן של חסד השופע עליה מרחמיו של יוצר בראשית.
הרחמנות הזו שנותנת קיום לעולם גם כשאיננו ראויים, היא הסיבה והתכלית לבריאת העולם, כך מבואר בספרים הקדושים. ובכל זאת, העניין עודנו פלאי וסתום. העולם הלא איננו הפקר, ממלכה אלוקית מציבה תנאים וכללים. ומי שאיננו עומד בתנאי המלכות, מהיכן שואב את קיומו?
סוד הקיום
סוד הקיום שלנו טמון היטב בכל פרשיות התורה שקראנו בשבועות האחרונים. מאז יציאת מצרים הספיקו כלל ישראל למעוד במעשים ובפרשיות קשות וכואבות. חטא העגל, המתאוננים, עוון המרגלים. בכל המקרים הללו, כשכלל ישראל חטא בדיבור ובמעשה, היה זה האיש משה שעמד בפרץ, ריצה את השי"ת בכל דרך והנחיל לנו עוד אוצרות של חסד. כוחו הטמיר והנעלם של הצדיק, מציץ אלינו מבין החרכים של חטאי הדורות. הוא הנאמן בכל בית המלכות, מצליח תמיד לעורר רחמים גם במקום שהדין ביקש לכלות את הכל.
עניינו של הצדיק סתום ונעלם, ובכל זאת הזוהר הקדוש וספרי הצדיקים מלאים מזה. מדבריהם אנו למדים שהציר המרכזי עליו סמוך ועומד הקיום כולו, הוא הצדיק שהשיג את שלמות כל מדרגות הקדושה והנשמה. הוא שיש בכוחו לעורר רחמנות מראש כל דרגין עד תחתית דיוטא התחתונה. הצדיק הזה הוא גם מי שמסוגל להנחיל לנו תורה.
כשנכשלנו ולא עמדנו בדרישות המלכות, היה זה משה רבינו שפעל אצל השי"ת רחמים. הביטוי האדיר ביותר של הרחמנות האלוקית היא התורה שקיבלנו. משה רבינו מלמד את הקטן והחלוש שבישראל, שעל מנת לעמוד ולשרת את בורא העולם, להיות מבני היכל המלך ולהיחשב בן חביב, אין צורך לעשות את מה שאינך יכול. כבודו של המלך דורש את תכלית השלמות – אמת ויציב. אבל אין לשכוח שרחמיו האינסופיים מאפשרים לנו לרצות אותו גם במעשה פשוט. המצוות שקיבלנו, הציצית שרק חוט אחד ממנה תכלת. המזוזה הקטנה שעל פתח הבית, אפילו כשהוא איננו מלא בספרים. דיבורים של תורה ותפלה, יהדות פשוטה ותמימה. אלו הם המעשים שיזכו אותנו להיות מבני היכלא דמלכא.
אל תעשה קרחת
קרח איננו מסוגל להבין את זה. 'איך יתכן', טוען הוא בלהט 'שאת יראת הרוממות של היכל המלך תוכל לרצות במעשה כה פשוט'. הוא איננו מסוגל להבין את ההיגיון והסברה מאחורי דברי הצדיק. זה נראה לו "סתם התחזקות", דיבורים של חסרי אחריות.
עדת קרח איננה מבינה את עניינו של משה, ולא בכדי. יסודם של המצוות המעשיות מבוסס על מה שמעבר לשכל האנושי. אין דרך להבין איך מעשה פשוט ובלתי 'נשגב' כביכול, דווקא הוא יביא עונג למלך רם ונישא. קרח חלק על משה משום שלא הבין איך תתכן 'גדלות' נשגבה מזו שהשיג הוא. הוא לא יכול היה להבין מה הם כל אותן מדרגות שספר הזהר מלא מהם.
על פי תפיסתו של קרח, היהדות כולה הופכת למעין 'קרחת הכרם'. חלקים נרחבים בכלל ישראל כלל אינם ראויים לעמוד בהיכל השם. מהסיבה הזו, ממליץ קרח לכל מי שאיננו מסוגל לעמוד בדרישות, לנטוש. להתאקלם בחוץ, בשגרה הברוכה של ההולכים בתלם. לעזוב את דיבוריו הטמירים של הזהר, ואת הלהט הבלתי מובן של הצדיקים. להתנחל בחלקת קיום חיצונית ומתפשרת, כזו המתאימה לאנשים של חולין.
התורה שנתן לנו משה קושרת עליונים ותחתונים. מעניקה לכל נפש בכל מקום ודרגה את הזכות לקיים תורה. הצדיק מגלה שמעשה מצווה פשוט מתוך אמונת צדיקים, פועל גדולות ונצורות בעולמות עליונים. קורח, לעומת זאת, טוען להיפך. בעולמו אין צדיקים, "כל העדה כולם קדושים". כולם בסדר, אין להמון העם דרך להתחבר לדברים עליונים. משום כך עדיף לבסס את העדה על דברים מקובלים. הליכה בתלם, ושאיפה לאורחות חיים שיביאו תהילה וכבוד, סיפוק והצלחה מוחשית. אין לקטנים חלק במעלות קדושים.
נס נעשה לנו שקרח ועדתו יחד עם דעותיו הכוזבות שקעו באדמה. ולנו נותר לרפואה כוחו של הצדיק המזכה אותנו להיות מבני היכל המלך גם כשמזגנו סוער או עייף, שוכח או שובב.
הנה זה בא, חודש הרחמים והסליחות, 'אלול', השם שמעביר חרדת קודש בלב כל יהודי מאמין.
בעוד כשלושים יום צפויים אנו לעמוד לפני כס המשפט של מלך מלכי המלכים, משפט נוקב על רבבות אלפי דיבורים, תנועות, מחשבות והרגשות, רצונות ותשוקות, שעברו במוחנו; על מעשים שנעשו ושלא נעשו במשך שנה שלימה, המורכבת מיותר מחצי מיליון דקות.
מי ישער את עומק הדין ממנו רעדו גם גדולי עולם; מי יכול להעריך נכונה את המשמעות של עמידה בפני מבחן מדוקדק עד עמקי כליות ולב על כל הגה וכל הגיג, כאשר לא ניתן להסתיר או להעלים, ואין אפשרות לשחד או לסלף.
איך נעמוד בדין?
לב יודע מרת נפשו. כל אחד יודע איך (לא) יצאנו ידי חובתנו מול ציוויו של מלך רם ונישא, כמה (לא) השתמשנו בכלים המופלאים, אותם הפקיד בידינו מלך זה כדי לגלות את מלכותו וכמה מעלנו בפקדונות אלו להשתמש בהם נגד רצונו. ומי שמוח בקודקודו מתמלא מורא ופחד, איך נעמוד מול קטיגור שנושא בחיקו כל כך הרבה סיבות לאשמה?!
כח התשובה!
חז״ל גילו לנו את סוד ההצלה: כוחה של תשובה!
"גדולה תשובה שמקרעת גזר דינו של אדם" (ר״ה יז ע״ב). זה לא נתפס בשכל האנושי. איך יתכן שאחר כל כך הרבה הרס וחורבן אותם גרם האדם במעשיו, יכול הוא להשיב את הדבר לקדמותו?!
אבל הקב״ה ברא את הבריאה הפלאית הזו, ונשבע עליה.
לשם כך ניתן לנו חודש מיוחד זה, חודש של תשובה; חודש בו נשתמש בכח זה כדי למחוק ולהעביר את כל רבבות האשמות החמורות הרובצות על שכמנו; חודש בו נשוב ונקבל עלינו עול מלכותו יתברך מחדש.
גילוי מופלא: המלך מוכן למחוק הכל!
זהו גילוי רחמנות מופלא מאוצר מתנת חינם: המלך מוכן לסלוח על הכל, ואף רוצה לעזור לבנות את הכל מחדש.
הבשורה המרנינה, על המתנה שניתנה לנו, היתה אמורה לגרום להתעוררות בלב כל אחד לחזרה בתשובה, אך בפועל זה לא קורה.
כל אחד אומנם מתברך בלבבו שבוודאי היה רוצה וחפץ להיות ירא שמים, אבל משום מה החזרה בתשובה לא נעשית בפועל.
והרבה סיבות לכך: העוונות גורמים טמטום ותמהון לבב, הם מעקמים את המחשבה הישרה, האדם נשאר יָשֵן וחסר חיות ואפילו אינו מתעורר לקום ולקחת את מתנת החיים שמושיטים לו. הוא סבור שהוא כבר מכיר את עצמו ושום דבר כבר לא יועיל להניאו מהרגל מעשיו הרעים.
איך מתחילים?
לפעמים ההתעוררות לתשובה כן קיימת, אך אף על פי כן האדם לא קם לפעול. כל כך, מרוב תהייה ובלבול מהי הדרך הנכונה והנתיב הבטוח, שיובילו אותו לתשובה אמיתית וליציאה מהרגליו הרעים. הספקות והבלבולים סוגרים בעדו.
יש שגם ההדרכה הישרה אינה מועילה להם להיכנס ולהצליח, הם מתחילים ונופלים ושוב מתחילים ונופלים וידיהם רפות. כל אלו הם סיבות שמונעות את החזרה בתשובה בפועל.
הדרך הפלאית
רבינו הקדוש מלמד אותנו על תרופת פלא לכניסה בטוחה ומוצלחת בשערי תשובה:
אמירת תהילים!
כך, בפשטות. אינך מרגיש שום התעוררות לשוב? אינך חש בפחד כלשהוא מול המשפט הקרב, אבל אתה יודע שהמציאות הזאת של לב האבן אינה נכונה?
הקדש זמן ואמור תהילים!
בקש מאותו אב רחמן שיעורר את לבך. כאשר אומרים פרקי תהלים בכוונה ומבקשים את ההתעוררות הזאת, יש בכוחן של אותם דיבורים לעורר את הלב בתשובה.
"איני מבקש מכם אלא דברים!"
האדם מצפה לשינוי שיבוא מלמעלה, הוא חש שאין הוא מסוגל לעזוב את ההרגלים הרעים שלו ולעמוד בפני כל הנסיונות הבאים עליו. הוא מיואש מלהתחיל פעם נוספת, ומייחל למהפך שיקרה מאליו.
לפעמים החזרה בתשובה הינה אכן, כביכול, למעלה מכוחו של האדם. אבל מה שנדרש ממנו הוא, שיפנה לבקש עזרה. כך מגלים לנו חז״ל (שמות רבה, לח-ד) על דברי הנביא (הושע י״ד) "קחו עמכם דברים ושובו אל ה' " – איני מבקש מכם אלא דברים!".
תבקש: פתח לי את השער והכנס אותי!
אמנם בלי "אתערותא דלתתא" אי אפשר לעזור לאדם בשום פנים ואופן, אך כל מה שנדרש מן האדם הוא שיפנה ויבקש את זה בעצמו: שיעוררו וידריכו אותו מלמעלה.
זוהי גם העצה למי שתועה בדרכו ולא מוצא את הדרך הנכונה, וזוהי גם ההוראה למי שמתחיל ואינו מצליח להיכנס ולעמוד בשערי תשובה: להתמיד באמירת תהילים! מזמורים אלו נאמרו ע"י דוד המלך ברוח הקודש וכוונו למצבו הפרטי של כל אחד, ובכוחם לעורר, להדריך בדרך הנכונה וגם לפתוח שערים סתומים.
אפשר לזכות לתשובה ע"י הדיבור!
וכך מסכם רבי נתן את העצה הנפלא הזאת: "ובודאי היא עצה גדולה וקלה שהכל יכולין לקיימה, כי יכולין לזכות לתשובה ולחיי עולם הבא על ידי הדיבור לבד, וכל זמן שיעסוק באמירת תהלים בכוונה להשמיע אזנו ולבו למה שאומר, בודאי ישוב להשם יתברך". [על פי ליקוטי מוהר"ן תניינא, עג. וליקוטי הלכות, קריאת שמע ה']
למרות הכל: כעני בפתח
לשם כך צריכים אנו לעורר בקרבנו את נקודת התמימות שבנו, לעורר את ה'נער בוכה'; לגשת כילד קטן חסר כל, שמבקש מתנת חינם מאביו: לומר תהילים בפשיטות ותמימות, ולא לחפש דווקא את העבודות הגדולות שיתאימו לפי כבודנו המדומה. עלינו למעט בכבוד עצמנו המדומה ולגשת כ'קבצן' לחלות פני המלך, ולבקשו שאנו רוצים לקבל ממנו את ההתעוררות הראשונה וכן את כל ההמשך כדי שנוכל לשוב.
'שעריך הם דופקים כעניים ודלים', כמות שהם, עם כל הטמטום והטפשות – אבל עם הכל ולמרות הכל אנו רוצים להתחיל להתעורר מעתה [ראה ליקוטי הלכות, יו״כ ב].
"וה' יתברך יכבוש המלחמה – אמר רבינו ז"ל – רק עם האנשים הפשוטים אומרי התהלים בפשיטות ותמימות ולא עם ההולכים בחכמות" (אבניה ברזל).
כלפי חוץ היתה זו חצר טיפוסית, ככל שאר החצרות והבתים בעיר אומן, הסוסים רעו בשלווה אופיינית, בהתאם לציפיותיו של בעל הבית, בעל-עגלה יהודי, שגם הוא לא היה נראה שונה משאר יהודי רוסיה התמימים שהסובייטים השקיעו כוחות רבים לעקור מהם כל זיק של יהדות וקדושה.
אבל מתחת לפני הקרקע, בעומק של 50 מטר, רחשה פעילות יהודית "אנטי מהפכנית" מובהקת; היה זה מקוה טהרה מהודר שנחפר בתוך האורווה עד למקור מים, כשהכניסה אליו מוסווית בצורה אומנותית כפי שרק בעל הבית, משה צדוק'ס, ידע לבצע על הצד היותר טוב. הוא השתמש בידע שרכש בעברו המפוקפק, בכדי להציל את המשך החיים היהודיים הכשרים בעיר אומן.
המילים "עבר מפוקפק" מחווירות לעומת הפשעים שמשה צדוק'ס חולל בעברו, עת פרצה ההתקוממות האזרחית נגד הצאר הרוסי. כנופיות פשע צמחו אז כפטריות אחר הגשם, ביניהם היה מיודענו שהלך והתדרדר עד שלא היסס אפילו לקפד חיי אדם במו ידיו. פעולותיו גרמו בושות נוראות לכלל יהודי אומן ולמשפחתו בפרט, אולם לא היה מי שיעיז להסתכן ולנסות לדבר על לבו שישנה את דרכו.
מסכן היה אביו רבי צדוק, יהודי פשוט ותמים שהתפלל בקלויז של חסידי ברסלב באומן. מדי יום היה קם לפנות בוקר ואומר פרקי תהילים בהשתפכות, לפרנסתו שימש כבעל עגלה, אולם הבזיונות ריסקו את לבו לשברי שברים.
חלפה תקופה, ממשלה חדשה קמה, האנדרלמוסיה והכנופיות חלפו מן העולם, אבל יהודי אומן לא שכחו את מעלליו של משה, הם החרימו אותו ולא רצו כל קשר איתו, מה גם שהוא היה מבוקש בידי הקומוניסטים שביקשו לשופטו ולהוציאו להורג על פשעי המלחמה שביצע.
ביום מן הימים הגיעה שעתו האחרונה של האב רבי צדוק, והוא נפטר לבית עולמו. למרבה ההפתעה החליט הבן לומר קדיש לעילוי נשמתו… ושלא תהיה טעות: הוא לא התכוון להתפלל, ללמוד או להטיב את דרכיו אלא רק לומר קדיש בבית הכנסת ותו לא.
וכי באיזה בית כנסת יסכימו שמשה זה, רע המעללים, יופיע בו? בכל בית כנסת שבו ניסה להכנס, חסמו את דרכו, חוץ מאשר בקלויז של חסידי ברסלב. אנשי רבינו כבר קיבלו עליהם ועל זרעם שלא לדחות ולא לרחק שום אדם מישראל, אפילו את הגרוע שבגרועים. גם זכות אביו שהיה ממתפללי הקלויז עמדה לו, וכך חזר המחזה ונשנה מדי בוקר: משה נכנס לבית הכנסת, אפילו תפילין אינו מניח, אומר קדיש והולך לו…
מאידך, שאר יהודי העיר הפטירו בזלזול מופגן: "הנה! גם הרוצח משה צדוק'ס שוהה אצל חסידי ברסלב!…"
איש יהודי היה בקלויז ושמו רבי יעקב מזיטומיר. יום אחד ניגש אליו בבקשה: "משה. אם אתה כבר נכנס לכאן, הנח גם תפילין". ומשה הסכים. למרבה ההפתעה הוא לא הסתפק בכך; הוא התקדם שלב אחר שלב. בהדרכתם של החסידים החל להתפלל כיהודי, לקיים מצוות נוספות, עד שהפך לבעל תשובה גמור מעוטר בזקן ופאות – – – ברבות הימים היה זה חזון נפרץ לראותו בוכה בדמעות שליש על גבי ספר תהילים או ספר 'ליקוטי תפילות' – – –
* * *
עננים שחורים התקדרו על שמי יהדות רוסיה, השלטון הקומוניסטי החל בעבודתו השיטתית לחסל כל פעילות יהודית רוחנית בקרב עם ישראל. אחת הפקודות הראשונות היתה סגירת כל מקוואות הטהרה על מסגר ובריח.
רבי לוי יצחק בנדר, שהנהיג בשעתו את החיים היהודיים באומן החסידית, פנה למשה צדוק'ס וכך אמר לו: "משה. אתה יודע היטב מה פעלת בחייך. עליך נפלה חובת היום לדאוג לנו למקוה כשרה".
משה לא שאל שאלות, נכנס לאורוות הסוסים והחל לחפור לעומק, עד שהגיע למים חיים. תוך זמן קצר החלה המקוה לפעול לרווחתם של כל יהודי אומן – – –
המקוה נשארה קרה לגמרי, משום שכתוצאה מחימום המים עלולים לצאת עשן שיגלה את קיומה. לאחר הטבילה היו הטובלים נזקקים למסירות נפש כדי להתגבר על הקור העז ולעלות את כל המדרגות עד פני האדמה שהיו בגובה 50 מטר!!!
ההסוואה היתה כל כך חזקה, שגם לאחר שסוכני הק.ג.ב. באו לחפש את המקוה לאחר מלשינות שפילה, לא מצאו מאומה. הסוסים התהלכו בחופשיות מעל הפתח המוסווה ואיש לא היה יכול להעלות על דעתו את הנעשה בעומק האדמה…
כעת גם המתנגדים נוכחו בצדקת דרכם של חסידי ברסלב שקירבו את משה ובכך הצילו את עתידם הרוחני.
הרב ארז משה דורון עם מקבץ של שאלות ותשובות בענין מגיפת הקורונה המשתוללת בעולם בתקופה הזו. מומלץ לקרוא (וחשוב להדגיש: הוראות אלו לא באו להחליף את הוראות משרד הבריאות, אותן תוכלו לראות כאן)
1. אם אני מאמינה שהכל בידי שמים, צריך להבהל או להקפיד על הוראות?
היום ישבתי בבית של ההורים שלי והם ראו בחדשות את הנאום של ראש הממשלה על הקורונה, נאום מלחיץ ביותר. ראיתי את ההורים שלי מבוהלים ומפוחדים, אומרים שזה הולך להיות אסון, שזה סוף העולם חס ושלום, שהמון אנשים הולכים למות. וכששמעתי את זה נבהלתי ונתקפתי בפחד גדול.ואני רוצה לשאול: אם אני מאמינה שהכל בידי ה' ושהוא הכל ושהוא ישמור עלי ועל כולם בתוך כל המגפה הזאת, אז למה אני צריכה להיבהל ממה שכולם אומרים? אני באמת צריכה לשמור על סטריליות כמו שאומר משרד הבריאות? לשמור מרחק מאנשים?
תשובה:לא צריך להיבהל, אבל צריך להתעדכן בצורה עניינית איך נדרש מאיתנו להתנהג.
נכון, אנחנו מאמינים שהכל בידי שמיים. השם יתברך הוא לבדו מנהיג העולם, וכל מה שקרה וקורה ויקרה הכל אך ורק בשליטתו ובהשגחתו הבלעדית. ברצותו ממית וברצותו מחייה. אבל ביחד עם האמונה שהכל בידי שמיים, השם יתברך נתן לנו תורה ובה הוא מצווה אותנו לפעול גם בדרך טבעית ואנושית, ועל כן חובתנו הגמורה גם על פי ההלכה, כמו שהורו ופסקו גדולי ישראל, להישמע לכל ההוראות ולקיים את מה שנדרש מאיתנו בדיוק כמו שאנחנו מקיימים כל מצווה. לשמור על בריאותנו ובריאות הסובבים אותנו היא מצווה גמורה ורצון השם.
2. "אין זמן. לחזור בתשובה עכשיו!"
נתקלתי בשידור בו השתתפו שני רבנים שניסו לעורר את הציבור בעקבות התפשטות נגיף הקורונה ובישראל. הרבנים דיברו על הצורך הדחוף לחזור בתשובה ובעיקר בשמירת שבת ובהתרחקות מעריות. המסר היה שאין זמן ואין ברירה אלא לחזור בתשובה עכשיו בכדי להינצל.
תשובה: אף אחד לא יכול "לעשות תשובה שלמה" ולהשתנות לגמרי ברגע אחד. מה שכן אפשרי ומצופה מאיתנו זה התחזקות. כל אחד במקום שהוא נמצא, במדרגה שלו ובניסיונות שהוא מתמודד איתם, יכול לקבל החלטה להתחזק. להוסיף ב"סור מרע", כלומר בהימנעות מעבירות ומעשים רעים, ולהוסיף ב"עשה טוב", כלומר בתוספת של לימוד תורה, תפילה, מצוות ומעשים טובים. רבי נחמן מלמד, שכל החלטה כזאת, לצעוד קדימה, להתקרב יותר אל הקדושה, היא אהובה ורצויה בעיני בורא עולם, ממתיקה דינים ומשנה עולמות. כל אחד חשוב, כל צעד ניספר, כל רצון קדוש, כל פעולה משנה.
אפשר לקחת משהו קטן שאני יכול לעמוד בו והוא משמח ומחזק אותי. למשל: תוספת יומית של אמירת פרק תהילים או אפילו פסוק אחד. ריקוד יומי של דקות ספורות, וכן כל דבר שאדם עושה כדי לשמח ולעודד את עצמו, יציאה להליכה, קריאה, משהו שאני אוהב לעשות ויוסיף יציבות ורוגע גם לשגרת החיים העכשוית. דווקא מתוך הקושי, כל תנועה קטנה לכיוון הקדושה נחשבת יותר.
3. מה עם כל נבואות הזעם בעקבות הקורונה?
אני שומע הרבה נבואות זעם ו"הבטחות" מכל מיני רבנים ומקובלים, שזה (- מגיפת הקורונה) התחלת הגאולה והבלגן רק הולך להיות הרבה יותר גרוע. זה נכון? צריך להאמין לזה?
תשובה: לגבי השאלה מה עתיד לקרות באחרית הימים ואיך ומתי יקרה פוסק הרמב"ם במילים מאד ברורות: "וכל אלו הדברים וכיוצא בהן – לא ידע אדם היאך יהיו עד שיהיו, שדברים סתומים הם אצל הנביאים, גם החכמים אין להם קבלה (מסורת) בדברים אלו, אלא לפי הכרע הפסוקים (שמדברים על אחרית הימים וניתן לפרש אותם בכמה אופנים) ולפיכך יש להם מחלוקת בדברים אלו" (רמב"ם הלכות מלכים ומלחמות פרק י"ב סעיף ב').
הנביאים לא קיבלו מסר חד משמעי בנושא וגם לא חכמי ישראל, כך שלא ברור מניין יש למישהו את העזות להחליט ולומר יהיה כך או יהיה אחרת. יש הרבה אפשרויות איך יהיה ומה יהיה. ומי שבוחר רק את התסריטים הכי קשים ומעז לומר שיהיה רק יותר גרוע, בוודאי אינו משרת ומקדם את תהליך הגאולה אלא להיפך. יש גם תסריטים של ניסים ונפלאות, ישועות והצלות ומותר לנו להאמין ולקוות שכך יהיה ולא אחרת, כמו שאמרו פעמים רבות צדיקים בני דורנו כדוגמת הרב מרדכי אליהו זצ"ל הבבא סאלי זצ"ל והרבי מלובביץ זצ"ל, שחשוב שלא לנבא נבואות שחורות שמגשימות את עצמן, אלא לקוות לטוב ולגאולה בחסד וברחמים. עם ישראל כבר עבר אין סוף מדורי גיהינום באלפיים שנה האחרונות ויש די צרות ויסורים בכף המאזניים כדי לפייס ולבטל את מידת הדין.
ביחד עם זה צריך וראוי לפעול לביטול הצרות ("חיי מוהר"ן" סעיף ו'): "וּבְאוֹתָהּ הַשָּׁנָה עָסַק הַרְבֵּה מְאד בְּעִנְיַן הַפּוּנְקְטִין (הגזרות שהיו בזמנם) וְהִצְטַעֵר עֲלֵיהֶם הַרְבֵּה מְאד, וְאָמַר כִּי לא דָּבָר רֵק הוּא, וְהִקְפִּיד מְאד עַל הָאוֹמְרִים שֶׁבְּוַדַּאי לא יִתְקַיְּמוּ הַפּוּנְקְטִין, כִּי אֵיךְ אֶפְשָׁר שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יַעֲשֶׂה חַס וְשָׁלוֹם זאת לְיִשְׂרָאֵל. וְהוּא זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה אָמַר כַּמָּה פְּעָמִים שֶׁהוּא שְׁטוּת, כִּי הֲלא מָצִינוּ שֶׁכְּבָר הָיוּ כַּמָּה גְּזֵרוֹת קָשׁוֹת עַל יִשְׂרָאֵל רַחֲמָנָא לִצְלַן מֵעַתָּה".
וביחד עם זה, לא להימשך מידי אחר הצער ולזכור ולקוות לחסדי השם.
אני מבין שבמצב כזה צריך להתחזק באמונה ובביטחון בשם, וכך גם אומרים הצדיקים, אבל מה זה אומר בפועל להתחזק באמונה ובביטחון בשם? איך עושים את זה?
תשובה: רבינו מלמד שהתחזקות באמונה וביטחון תלויה בדיבורי אמונה שהאדם מדבר, כמו שכתב: "האמונה תלויה בפה של אדם, בבחינת "אודיע אמונתך בפי" (תהילים פרק פ"ט), היינו על ידי שמדברין האמונה בפה, זהו בעצמו אמונה, וגם על ידי זה באים לאמונה" ("ליקוטי מוהר"ן" חלק ב' תורה מ"ד)
וטוב לומר ולשנן את עיקרי האמונה היהודית בהשגחת השם והנהגתו.
"אני מאמין באמונה שלמה שהבורא יתברך שמו הוא בורא ומנהיג לכל הברואים והוא לבדו עשה, עושה ויעשה לכל המעשים".
"אני מאמין באמונה שלמה שהוא יחיד, ראשון ואחרון" כמו שרבינו לימד לומר ("שיחות הר"ן שיחה קמ"ב).
"אני מאמין באמונה שלמה שכל מה שעושה הבורא יתברך, לטובה הוא עושה", שכך נפסק להלכה לומר: "לעולם יהא אדם רגיל לומר: כל מה דעביד רחמנא, לטב עביד" ("שולחן ערוך" אורח חיים סימן ר"ל סעיף ה'):
וכן כתב הרב חיים מוולוזין ("נפש החיים" שער ג' פרק י"ב): "עניין גדול וסגולה נפלאה להסיר ולבטל מעליו כל דינים ורצונות אחרים, שלא יוכלו לשלוט בו, ולא יעשו שום רושם כלל, כשהאדם קובע בליבו לאמר: הלא ה' הוא האלוקים האמיתי, ואין עוד מלבדו יתברך שום כוח בעולם והכל מלא רק אחדותו הפשוט יתברך שמו".
גם תפילה, כל תפילה כגון אמירת הברכות השונות, תהילים, ליקוטי תפילות או התבודדות ושיחה פרטית מול השם, מחזקות את האמונה והביטחון כמו שרבינו מלמד. אפשר למשל לבחור ברכה אחת מתוך הברכות היומיות, ללמוד את פירש המילים שלה ולהשתדל לומר אותה כל יום בתשומת לב ובכוונה. באותו אופן אפשר לומר פרק תהילים מתוך תשומת לב וכוונה יתירה, או אחת מהברכות השגורות בפינו מתוך תפילת שמונה עשרה.
"ואמונה הוא בחינת תפילה, כמו שכתוב (שמות פרק י"ז): "ויהי ידיו אמונה" ותרגומו "פרישן בצלו" (ותרגם אונקלוס: פרושות בתפילה") וזה בחינת ניסים, למעלה מהטבע, כי התפילה למעלה מטבע, כי הטבע מחייב כן והתפילה משנה הטבע, וזה דבר נס. ולזה צריך אמונה, שיאמין שיש מחדש ובידו לחדש דבר כרצונו" ("ליקוטי מוהר"ן תורה ז' סעיף א').
אפשר למשל לבחור ברכה אחת מתוך הברכות היומיות, ללמוד את פירוש המילים שלה ולהשתדל לומר אותה כל יום בתשומת לב ובכוונה. באותו אופן אפשר לומר פרק תהילים מתוך תשומת לב וכוונה יתירה, או אחת מהברכות השגורות בפינו מתוך תפילת שמונה עשרה.
5. ומה עושים עם הפחד וההיסטריה ממגיפת הקורונה?
מה שקורה עם הקורונה מכניס להיסטריה או לשיתוק. יש לרבינו עצות נגד פחד?
תשובה: רבינו מלמד ("ליקוטי מוהר"ן" תורה ט"ו) שפחדים באים לעורר את האדם להתבוננות וחשבון נפש, ועל ידי שמספר לשם יתברך בהתבודדות מה עובר עליו ושופט את עצמו הוא מבטל את הפחד ואת הדינים ששורים עליו.
ביחד עם זאת, רבינו עצמו מצביע על הקושי אפילו לחשוב בבהירות או לפתוח את הפה כאשר תוקפים את האדם מרה שחורה, עצבות או פחד. ועצתו לכך – להתחזק בשמחה.
שמחה – תאפשר ישוב הדעת ובהירות מחשבתית, ואלו – יאפשרו התבוננות וסייעתא דשמייא בתפילה. בכל מקרה – מתחילים משמחה.
יש לנו תיעוד מדברי רבי נתן איך הוא התמודד עם הפחד בזמן מגיפה שהייתה בזמנם. גם רבי נתן פחד, אבל הוא הבין שאפשר להתמודד עם הפחד.
– הנחיות הזהירות הן יחסית פשוטות, לא מורכבות ולא דורשות היערכות מיוחדת או הוצאות מיוחדות.
– המשק עדיין פעיל. מזון וצרכים זמינים ברוך השם.
– יש אפשרות לתקשר, ללמוד, לעבוד ואפילו לבצע רכישות גם בלי לצאת מהבית.
– יש אפשרות להתאחד יחד כל המשפחה ולמנף את האירוע לקירוב וחיזוק התא המשפחתי.
– עם ישראל מקים ארגונים לסיוע ומתגלה בטובו ותפארתו.
– הבידוד שנדרש יכול להתקיים בבית ובסביבה הטבעית של האדם.
– יש מי שמטפל בחולים ולדאוג לצרכיהם וגם למי שנמצא בבידוד.
– ביטוח לאומי מאשר דמי אבטלה לעובדים בחופשה ללא תשלום
– בנקים מאפשרים להקפיא משכנתא.
– גופים שונים מציעים תמיכה כלכלית, ריגשית וסיוע בכל תחום למי שזקוק.
6. מה ה' יתברך רוצה מאיתנו?
אז מה השם יתברך רוצה מאיתנו? במה עלינו להתחזק?
תשובה: עצות רבינו הן נצחיות ומועילות לכל אדם ובכל מצב. רבינו מלמד אותנו להאמין בטוב שלנו, לשמוח בכל דבר קטן, להשתדל להוסיף קדושה כמה שאפשר. עוד פרק תהילים, עוד כמה מילים של תפילה אישית, עוד לימוד תורה, עוד מטבע לצדקה, עוד חיוך לבן זוג, לילד, לחבר, עוד עידוד ומילה טובה למי שסביבנו, עוד מחיאת כפיים וריקודים להמתקת הדינים.
מי שמחזיק מעמד ביהדות, הוא מחזיק את העולם.
ואין כמו שמחה להמתקת הדינים.
זוהי הוראה מפורשת של רבינו דווקא בזמן צער ומצוקה.
רבינו מלמד: "שעל ידי מרה שחורה אי אפשר להנהיג את המוח כרצונו, ועל כן קשה לו ליישב דעתו". העצבות והדאגה חוסמים את המוח ומשתקים אותו ובגלל זה קשה להתפלל וליישב את הדעת, לכן, לפני הכל, צריך לשחרר את המוח על ידי שמחה: "רק על ידי שמחה יוכל להנהיג המוח כרצונו ויוכל ליישב דעתו, כי שמחה הוא עולם החירות" ("ליקוטי מוהר"ן חלק ב' תורה י').
שמחה. אפילו באופן מלאכותי.
"צריך להכריח את עצמו לשמוח בכל מה שיוכל, ואם לפעמים דעתו מבולבלת ואינו יכול בשום אופן לשמח את עצמו – אז עצתו שיעשה את עצמו כאילו הוא שמח. ואף על פי שבתחילה עדיין אין השמחה באמת בלב, אף על פי כן ע"י שעושה את עצמו כאילו הוא שמח, עי"ז יזכה אחר-כך באמת לשמחה. ועצה זאת היא עצה גדולה מאד גם בכל הדברים שבקדושה, שבתחילה צריכים לעשות את עצמו כאילו הוא להוט אחר אותו הדבר שבקדושה, ואחר-כך זוכים לזה באמת" (שיחות הר"ן ע"ד)
הנה תיאור של רבי נתן, איך הוא מקיים בעצמו את עצת רבינו אפילו מתוך הפחד והצער:
בוודאי צריך להרבות בתפילות, באמירת תהילים, בבקשת רחמים, אבל גם זה, לא מתוך בהלה. הנה דבריו המנחמים של רבי נתן באיזה אופן מקבלים כוח להתפלל ולזעוק אל השם בלי לאבד את התקווה:
"ואיך שהוא, תפילה וצעקה מועיל לכל דבר, אך קשה לצעוק ולהתפלל כי אם על ידי דרך הנ"ל, שאינם מתבהלים כל כך, רק יודעים שכך מנהיג השם יתברך העולם, וכך הוא הניסיון של כל אדם שבעולם, שיעבור עליו מה שיעבור בכל יום, והכל לפי האדם והזמן. זה – מנסין בעניות גדול וזה – בעשירות מופלג, וזה – בפרנסה כזאת וזה – בפרנסה כזאת. וכל השינויים שנעשין באדם ובזמן, בכל יום ובכל אדם, אשר עצמו מספר, כי אדם זה בזה היום לפי מעשיו ולפי נשמתו צריך להתנסות בעניין זה דייקא וזה בעניין אחר לגמרי, אבל הצד השווה שבכולם, שכולם מלאים דאגות ויגונות ויסורים בלי שיעור, וכולם אין להם במה להחיות ולנחם עצמן כי אם במה שחוטפין בכל יום איזה דבר שבקדושה, תורה ותפילה וצדקה וגמילות חסדים וכו', שעל ידי זה יצליחו לנצח. וחוץ מזה הכל הבל, אפילו אם היה לו כל העשירות והעולם הזה של כל בני העולם, מכל שכן שאין מי שיהיה לו העולם הזה, כאשר ידוע לנו כבר. ובזה בטחנו, שסוף כל סוף יהיה אחריתנו לטובה גדולה, בעזרת השם יתברך, ואל יעזבנו ואל יטשנו בחסדו הגדול, יתברך שמו לנצח" ("עלים לתרופה" מכתב ק"ה).
ועוד מצאנו בדברי רבי נתן שהיה נתון במצב דומה ("עלים לתרופה" מכתב ל"ו):
(תרגום מאידיש) ילדים יקרים, זירקו את הצער מכם, האמינו שכל מה שעושה ה' יתברך הכל לטובה. התבוננו כי האדם צריך לחשוב רק על התכלית, אל תכעסו, אל תדאגו, ה' יתברך ינחם אתכם בכל טוב בתוך כל ישראל.
בנים אהובים, תוכלו להבין מעצמכם את הצער שקיבלתי ממכתבכם, מה ששמעתי את הבשורות מביתכם, אחת אחר חברתה, שה' יתברך כבר ירחם. וכי מה יכול מישהו היום לעזור, כי אם ה' יתברך לבדו ואין אנו יכולים כי אם לבקשו תמיד, אולי ירחם. מן הסתם שמעתם מה שנעשה כאן. הרבה אומרים שכאן, חס ושלום, היה גרוע יותר מאשר בטולטשין. הרבה אנשים נעדרו [כלומר: נפטרו], שה' יתברך כבר ירחם. מה אני יכול לייעץ לכם? שומעים כל יום שחס ושלום יטילו כאן הסגר. גם בביתי, בת אשתי חיה תחיה, איננה בריאה. ה' יתברך ישלח לה רפואה שלמה בקרוב. הצער והיסורים והפחדים שיש לכל אחד בזמנים אלו מבינים אתם בעצמכם. שום עצה אין יכולים לתת כיום כלל ואין אפשרות לעזור, רק לבקש את ה' יתברך ברחמים ותחנונים, אולי יחוס אולי ירחם.
בנים אהובים, למען ה', חיזקו ואל תניחו עצמכם ליפול. ביטחו בה' יתברך, הוא לא יעזוב אתכם חס ושלום, הוא כבר יעזור לכם וינחם אתכם בכל הנחמות וישועות גדולות. מה שהיה, ודאי הכל לטובה ומכאן והלאה הוא כבר ישמור אתכם וכאב את בן ירצה.
אהובי בני, מי יתן לי אבר כיונה אעופה אליך לראות עימך פנים אל פנים, אך מה לעשות כי גבה טורא בינן (גבה ההר ביננו) וליוצא ובא אין שלום [כלומר: בגלל ההסגר אין לנו אפשרות להפגש]. למען השם חזק ואמץ עתה ואל תהיה נמשך אחרי הצער כל כך, חס ושלום, כי ה' איתך, אל תירא ואל תחת. בטח בה' כי לא יעזוב אותך. אנו מחוייבים להפקיד רוחנו ונשמותינו בידו יתברך והטוב בעיניו יעשה עימנו.
עתה יודעים הכל כי אין עצה ותחבולה כי אם להשליך עצמו על השם יתברך".
עד כאן דברי רבי נתן במכתבו לילדיו. ומסופר שם שאחרי שבוע או יותר עברה המגיפה.
"חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלוקינו וה' הטוב בעיניו יעשה" (שמואל ב' פרק י' פסוק י"ב)
ארז משה דורון.
מאמרים נוספים, ספרים ושיעורים של הרב ארז דורון תוכלו למצוא באתר "אור פנימי"
אין טוב מאשר ישמח האדם במעשיו (קהלת כג, בב) אין רוח הקודש שורה אלא על לב שמח (ירושלמי סוכה ה,א) מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד (ליקו"מ ח"ב כד)
גדולה מעלתה של השמחה – כל שמחה, כל עוד היא לשם שמים וכל עוד אינה נגועה בקלות ראש וליצנות – שבלעדיה אין השכינה שורה על האדם, והוא אינו יכול לרכוש לו את תורת ה' ולהתעלות בעבודתו ית', ובלעדיה אין הנבואה שורה על האדם. מאמר ראשון בסדרה.
הכל נכספים ומשתוקקים אל השמחה. האנושות כולה רודפת אחריה בכל מאוד ונפש. כמה נאים ויפים הם רגעים של גיל וחדווה, שהרי נותן היה איש הון עתק ובלבד שיטיבו את לבו ויעשוהו שמח. סוד השמחה לוטה בערפל. אין יודעים איך להגיע אליה ולהשיגה. ולמרות שיש שלמדו איך 'לחטוף' שמחה ארעית, אבל שמחה תדירה, "שמחת עולם", מעטים שהשיגו. ומשנואשו בני האדם מלזכות לשמחה אמיתית, החלו מסתפקים בשמחה שטחית, שאחריתה מפח נפש – חזרה אל המציאות המרה.
שמא תאמרו אכן אפסה תקווה? – אהה אל נא תתייאשו! קורא רבינו; אם תגידו שבכל זאת יש מקום ליאוש – אין שום יאוש בעולם כלל!
אנו מרפרפים על פני הספר הקדוש לקוטי מוהר"ן, והנה דרכים לשמחה מופלגת העוברת "מראש ועד עקב" (ליקו"מ א,קעח); לשמחת לב אמיתית הנושאת את הרגלים לריקודים ומחיאת כף (שם י); שמחה עצומה הגורמת לבכי (שם קעה); שמחה רוחנית נפלאה, "בסוף של הסוף" – העולם הבא (ליקו"מ ב,לג); שמחה נפשית עמוקה הפותחת ל"עולם החרות" (שם י); שמחה המניסה כל שמץ יגון ואנחה שבעמקי הלב (שם כג).
והדברים מאירים ומשמחים כנתינתם מסיני, והלב כלה להבין איך באמת ניתן להגיע לכל אלה. הבה ונתחקה אחר דברי רבינו הרבים על השמחה והדרכים להגיע אליה, נקראם בשים לב, ונראה אם לא נהפוך בקרבנו את טבע האנוש "למשוך עצמו למרה שחורה ועצבות" (שם כד), לטבע חדש של שמחה תדירה ברוחניות וגשמיות.
* * *
את השמחה ניתן לחלק לשני סוגים: שמחה סתם ושמחה של מצוה. שמחה זו האחרונה חשובה, כמובן, בהרבה מן הראשונה שהזכרנו והיא מבוססת יותר במקורות, אלא שעבורנו, די בכך שרבינו אומר גם על שמחה גרידא שמצווה גדולה היא, וכל עיקר הביסוס שנחפש בזה לחובת השמחה שאינה של מצווה לא יבוא אלא להרחבת הענין ולחיזוקו.
אף בשמחה של מצווה עצמה נראים שני חלקים: חלק השמחה בכל מצווה מן התרי"ג מצוות, וחלק שמחת שבת ויום טוב; שמחת השבתות והמועדים מהווה מעלה גדולה בהרבה מכל שמחה של מצווה אחרת, כי על כן נקדיש בהמשך הדברים פרק מיוחד על שבת ויום טוב.
לאחר ביאור מעלות השמחה על כל צדדיה, תתבארנה הדרכים והעצות לשמחה כפי שהם מפורשים על ידי רבינו ותלמידיו זי"ע, שכן אם לא נדע איך להגיע לשמחה, לא יועילו כל אותם הדברים במהות השמחה לסוגיה, ולפיכך כמעט וטפלים כל הפרקים הקודמים לאותו פרק מרכזי שנקדיש בע"ה לדרכי השמחה בהמשך המאמר. אך גם את הפרק על פחיתות העצבות, שיבוא לאחריו בע"ה, יצטרך הקורא ללמוד, בכדי לדעת את ה"סור מרע" בצד ה"עשה טוב" ובכדי להכיר את חומרתה הנוראה.
הסיפוריס יבואו אפוא להמחיש את כל אותן רעיונות ודרכים על השמחה ולהכניסם בתוך תמונה חיה של קיום דבר רבינו הלכה למעשה.
ובכן, כמה דברים במעלת השמחה תמיד:
השמחה כשלעצמה
רבים הם מאמרי קדמונינו בשבח השמחה המתלווה לעבודת השי"ת, אבל חלק לא מבוטל ממאמריהם הקדושים, וביחוד אלה של רבינו ותלמידיו זיע"א, מוקדשים למצוות השמחה כדרך חיים בכלל, וכמובילה להצלחה בעבודת הי.
במדרש תנחומא (פנחס יז) מובא: "אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: השמחה נאה לכם"… כביכול הקדוש ברוך הוא רוצה בשמחתם של ישראל ורואה בכך מנהג נאה, כי על כן, מפרש המדרש, הרבה להם מועדים לשמחה, חגים וזמנים לששון, כדי שיוכלו להתפנות לאותו ענין נאה.
המהר"ל מפראג, שספריו נחשבים לשורשי דרך החסידות, רואה בשמחה שלימות עליונה, בכתבו: "כי השמחה מדה גדילה, כי כאשר אדם הוא בשמחה, הוא בשלמות, ועל ידי זה מקבל התורה שהיא שלימות האדם" (דרך חיים, אבות י) ואילו בעל הכל-בו (הלכות אישות) רואה בכך כבוד ה' יתברך "וזהו 'אשר ברא ששון ושמחה' – רצה לומר – לכבודו; שכבוד השם בשמחת הנפש, כדי שתהיה מוכנת לקבל מְדורו".
שמחה גרידא מהווה אפוא ההכנה היותר ראויה לתורה ולקבלת מדורו של ה'. דברים אלה מעוגנים היטב בדברי חז"ל הידועים: "אין שכינה שורה לא מתוך עצבות … אלא מתוך דבר שמחה של מצווה" (שבת ל.). הגמרא מסתמכת בכך על הפסוק הנאמר באלישע הנביא: ועתה קחו לי מנגן, והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה' (מלכים ב,ג) – שמתוך אותה שמחה החל מתנבא. לכאורה אין המדובר באלישע בשמחה של מצווה ואם כן למה זה כתבה הגמרא "מתוך דבר שמחה של מצווה"? בשל כך מדייק רש"י שלא שבאה כאן השמחה מתוך דבר מצווה כלשהי, אלא שהשמחה באה במטרה של מצווה וכך פירש: "שמחה של מצווה – מצווה היא להשרות עליו שכינה". שאף אם עיקרה של השמחה אינה של מצווה, הריהי גורמת מצווה בהשראת השכינה.
אכן, התלמוד הירושלמי אינו גורס "שמחה של מצווה", שכן כל שמחה שהיא (אם אינה של הוללות) משמשת הכנה לקבלת השכינה, אלא שם, בירושלמי, הגרסה היא: אין רוח הקודש שורה אלא על לב שמח, ואף כאן בתלמוד הבבלי ביקש המהרש"א לשנות את הגירסה, מבלי להזכיר אפילו את הירושלמי. ולדעת המהרש"א יש לגרוס: "אין השכינה שורה … אלא מתוך דבר שמחה" ותו לא. ללמד, שהשמחה כמידה טובה, הינה, יותר מכל מידה טובה אחרת, כלי לקבלת השכינה, רוח הקודש והתורה.
וכך גם בין ארבעים ושמונת הדברים שמנו חכמינו ז"ל, שבהם התורה נקנית, נמנית גם השמחה (אבות ו. יצוין שבנוסף לשמחה, מונים חז"ל בין מ"ח הדברים גם את "השמח בחלקו", ורש"י מפרש שהסיבה היא ש"אם דואג בענייניו אינו מכוון בה', בתורה. שוב ראיה לשמחה סתם שהיא הכנה לתורה). ואמנם, תנאים ואמוראים היו משמיעים לפני לימודם "מילתא דבדיחותא", כדי לבא לידי שמחה. "וזהו הענין מה שהיו נוהגים כל הצדיקים הגדולים המפורסמים שהיו בימינו, שעל פי רוב היו להם אנשים שהיו כמו בדחנים, והיו עושים לפניהם כל מיני צחוק ושטות כמפורסם – והכל בשביל שמחה, כי אין דבר מזיק לעבודת ה' כמו העצבות כמובא בכל הספרים הקדושים" – כותב רבי נתן בליקוטי הלכות (הלכות נפילת אפיים ד,ה).
שמחה גרידא מהווה אפוא שלימות והכנה הכי ראויה לשלימות רוחנית. וכן אמר רבינו בלקוטי מוהר"ן: "מה שהערלים רחוקים מה' יתברך ואינם מתקרבים אליו יתברך ,הוא רק מחמת שאין להם ישוב הדעת … ליישב עצמו היטב: 'מה התכלית מכל התאוות ומכל ענייני העולם הזה?'… אך דע, שעל ידי מרה שחורה אי אפשר להנהיג את המוח … ליישב דעתו. רק על ידי שמחה יוכל להנהיג המוח כרצונו ויוכל ליישב דעתו … שעל ידי שמחה נעשין בן חורין"(ליקו"מ ח"ב י). השמחה משחררת את האדם מכבלי שיעבוד נפשי מיותר ומזיק; נפשו יוצאת על ידה מגלות ושיעבוד תחת כוחות טומאה (כן כתוב בזוהר הקדוש (נח עא) שעצבות היא "סטרא אחרא" מקור הרע, היפך הטוב, השמחה), ומרוממתו לקבלת כל הטוב והיקר, הלא הוא תורתנו הקדושה.
עוד נבאר להלן בע"ה בפרק "פחיתות העצבות", איך נשתלשלה העצבות ובאה לעולם, כי אז ניטיב לרעת שהיא שורש הרע, אך בכדי לחזק עוד את הדעה שהשמחה כשלעצמה היא מצווה גדולה תמיד וכי בה חפץ ה', נסור נא אל דברי המכילתא הקצרים: "שמחה לישראל – כאילו שמחה לפניו" – כביכול ה' שש ושמח כשבניו שמחים, משל לאב השמח בשמחת בנו. הקב"ה שהוא מקור הטוב הינו מקור השמחה והחדווה – כמר שכתוב "עוז וחדווה במקומו" (דברי הימים א טז) וכשלבו של אדם טוב ושמח הריהו משרה אותר כביכול על עצמו.
רווחים עצומים ביותר זקף רבינו לחלקו של האיש השמח תמיד, בראש וראשונה בולט הגילוי העצום: "כי כשתזכה לשמחה, אזי ה' יתברך בעצמו ישמור לך את הברית, דהיינו שיהיה בעזרך לשמור את הברית קודש". רבינו מסתמך על הפסוק "נהיה עקב תשמעון … ושמר ה' לך את הברית" (דברים ז) – "והיה – לשון שמחה (מדרש רבה נשא יג); עקב – הם הרגלין, היינו לזכות לשמחה עד שהעקביים, שהם הרגלין, ישמעו השמחה … – ושמר ה' לך את הברית … כי עיקר פגם הברית הוא על ידי עצבות כידוע, כי פגם הברית בא על ידי הקליפה הידועה שנקראת לילית, על שם שמיללת תמיד, שזהו בחינת עצבות, ועל כן עיקר שמירת הברית על ידי שמחה" (ליקו"מ א,קסט).
זהו כמובן הרווח הגדול ביותר של השמח, שהוא נפטר מאותו מאמץ רב הסכנות, על ידי עזרה מיוחדת מן השמים. אך זהו רק יתרון אחד. השמחה התמידית טומנת בחובה עוד יתרונות חשובים מאד: התבודדות! "כשהאדם כל היום בשמחה, אזי בנקל לו לייחד לו שעה ביום לשבר את לבו ולהשיח את אשר עם לבבו לפני השי"ת, כמבואר אצלינו כמה פעמים" (שיחות הר"ן כ). זוהי גם מציאות מובנת, שכן להתבודדות צריכים לב פתוח ויזמה – אחרת אי אפשר לערוך אותה משך שעה בכל יום, והלא כן כתב רבינו בספר המידות: "מחמת שמחה נפתח הלב" (ספר המידות, שמחה ב).
עוד מעלה מיוחדת נודעת לאדם שמח, שהוא עושה חסד נפלא עם אנשים שבורים ובעלי יסורים, מחיה הוא אותם בפניו השמחות והמסבירות "כי יש בני אדם שיש להם יסורים גדולים ונוראים רחמנא ליצלן, ואי אפשר להם לספר מה שבלבם, והם היו רוצים לספר, אך אין להם בפני מי לספר ולהשיח עמו את כל אשר עם לבבם, והם הולכים מלאים יסורים ודאגות, וכשבא אדם עם פנים שוחקות, יכול להחיות אותם ממש" ועל כך מוסיף רבינו הערה חשובה: "…ולהחיות אדם אינו דבר ריק, כי הוא דבר גדול מאד". רבינו, שהשיג את מעלת האדם עד היכן היא מגעת, ידע על ההשפעה הרבה שיש לשמחת האדם, בעולמות העליונים, כי על כן, אין זה דבר קטן לשמח אדם שבור "וכמו שמובא בגמרא (תענית כב.) מהני תרי בדחי [= מאותם שני בדחנים] שזכו למה שזכו, על ידי שהיו משמחים בני אדם" (שיחות הר"ן מג).
באותו סיפור המובא בגמרא שם, אנו קוראים על רבי ברוקא מחוזאה, שאליהו הנביא היה מצוי אצלו, פעם בהיותו בשוק שאל את אליהו אם יש כאן בן עולם הבא, הראה לו על איש אחד, ניגש אליו רבי ברוקא והחל נכנס עמו בשאלות על מעשיו, בנתיים הגיעו אל השוק שניים אחרים, ואף עליהם הצביע אליהו הנביא כעל בני עולם הבא, שאל רבי ברוקא גם אותם למעשיהם, התברר לו שאנשים שמחים הם, וכל איש עצוב הנקלע להם, משמחים הם אותו. כמו כן, בשעת מריבה, טורחים הם לבדח את היריבים, ובכך הם משלימים ביניהם.
בספר היסוד לחסידות "תולדות יעקב יוסף" (פרשת תצווה) מתבאר שאותם שני בדחנים עסוקים היו להתחבר עם כל איש ואיש, כדי לקשר את כל עסקיהם בקדוש ברוך הוא. כלומר, מאחר שהמון העם אינו בקי בכל אותם כוונות שיש לכוון בכל עסק כדי לעשותם קשורים לה' יתברך. היו הם מתחברים עם כל אחד, ומשתדלים בכך לייחד את כל מעשי האנשים הפשוטים בהי יתברך. אלא שלאיש עצוב "לא היה יכול לייחד ייחודו להתחבר עמו, לכך היו מבדחי ליה בדברים, עד ששמח ונתחבר עמו לדבק אותו עמו בו יתברך וכו' והוא כלל גדול והבן ודפח"ח" – – –
רבינו ז"ל אמר פעם למוהרנ"ת על אנ"ש: "אם הייתם שמחים היה טובה גדולה להעולם" (חיי מוהר"ן פב) יש לשער שאחד מכוונותיו, שמאחר שבני אדם נמשכים אל השמח, הרי שבהיות אנשיו שמחים יוכלו להרחיב בהרבה ולהצליח בפעולותיהם לקירוב לבבות. אם כך ואם כך, מי יודע כמה היו מתקרבים לדרך הקודש, לו היו כל אנשי מוהר"ן עד היום מצייתים לאזהרות רבינו לשמוח תמיד, ומדקדקים לקיים את כל עצותיו ודרכיו בענין זה בשלימות!
מוהרנ"ת אמר פעם לאיש: "אם היית בשמחה תמיד לא היית רואה פני גיהנום" (כוכבי אור, אנשי מוהר"ן כח) לאמור, שהשמחה מהווה הגורם הגדול ביותר לקיום התורה כראוי ולהנצל מצפרני היצר הצורר, כי על כן כה הזהיר רבינו ז"ל "להיות בשמחה תמיד, והרבה מאד לדבר עמנו מזה, מענין שמחה, כמבואר בספרים הקדושים. אך יותר מזה הרבה לדבר עמנו בעל פה, והזהיר מאד, בכמה אזהרות, כמה וכמה פעמים, להיות אך שמח תמיד" – כפי שמספר מוהרנ"ת (שיחות הר"ן יט).
זהו אפוא כלי הנשק המובחר נגד יצר הרע – להיות תמיד טוב לב ושמח. ולפיכך, אין פלא שכל כך קשה לו לאדם השמחה – וכפי שהתבטא רבינו: "כי לזכות לשמחה זה קשה וכבד להאדם לזכות לזה יותר משאר כל העבודות" (שם כ) – שכן אם זהו האמצעי הטוב ביותר נגד היצר, הרי עיקר התגברותו תהיה נגד זה.
אין אנו צריכים לראיות רבות שהשמחה כשלעצמה מצווה היא, עובדה היא, שכשאדם טוב לב, נפשו רגועה, ואין הוא מחפש סיפוק של איסור, ממעשים רעים וכדומה, גם אין כל מעשה טוב כבד עליו, משום שאינו מלווה אצלו במתח מיותר, פחד וכל אי יציבות; כל מצווה כל מנהג טוב מתקבל על ידו בדעה צלולה ומתבצע בשלימות, מבלי סיבוכים מיותרים. אמנם כותב רבינו: ברבות השמחה נתחזק כח השכלי (ספר המידות, שמחה ג); על ידי שמחה, תפיסת המוח נתגדל(שם, שם כא); מי שהוא שמח, על ידי זה הוא מצליח (שם, שם ח"ב א) ועוד ועוד.
באחד ממאמריו העמוקים בלקוטי מוהר"ן, התעכב רבינו על ההשפעה שיש לניגון על הנבואה, כפי שמשמע מתוך הפסוק באלישע שציטטנו לעיל, אגב כך ביאר, שפעולה רוחנית עצומה כמו "בירור ניצוצות" נעשית על ידי ניגון ושמחה.
ונבאר דברינו: בעקבות חטאים נופלים ניצוצות קדושה אל הטומאה, וחלה ערבוביה של טוב ורע, כלומר, האיש הישראלי קדוש מאד, וכשהוא חוטא הריהו מוסר מכחותיו הקדושים לטומאה, ואז חלקים וניצוצות קדושה מתערבים ברע, עלינו אפוא לחזור ולברר ניצוצות אלה מתוך הרע [=הקליפות] ולהעלותם אל הקדושה. ואיך? – על ידי עשיית מצוות.
בכן בליקוטי מוהר"ן (ח"א נד) מבואר, שכל אותה פעולה קדושה של בירור ניצוצות מתהווה במיוחד על ידי שמחה, שכן כל מהותם של ניצוצות הקדושה הינה שמחה, ומהותן של הקליפות – עצבות. הראשונים – "רוח טובה", והאחרונים "רוח נכאה". וזו כל עבודתו של המנגן "שידע לקבץ וללקוט ולמצוא חלקי הרוח (הטובה) אחת לאחת, כדי לבנות הניגון, היינו השמחה, היינו לבנות הרוח טובה, רוח נבואה, שהיא היפך עצבות רוח, כי צריך לעלות ולירד בידו על הכלי שמנגן כדי לכוין לבנות השמחה בשלימות".
זו עבודתו של המנגן, וזוהי גם עבודת השמחה לכל איש ישראלי, להיות מברר מתוך עצמו את נקודות הטוב והריווח שבמיצרו הרוחני והגשמי; לקבצם אחת לאחת ולבנות לעצמו קומה של שמחה שלמה. מוהרנ"ת המתייחס בהלכות פורים אל מנהג ישראל השמחים אז ב"מילי דשטותא", מסביר אגב כך את דעת רבינו שהמליץ להשתמש במילי דשטותא כדי לבא לשמחה, וכותב: "שעיקר הגלות הוא, שהשמחה נפלה למטה בגלות, ומשם נמשך כל השמחה של העכו"ם והרשעים ההולכים בשרירות לבם … ומשם נמשך ניצוצי השמחה שנפל אצלם בגלות ומשם כל שמחתם לפי שעה … ועל כן מחמת שעכשיו השמחה בגלות היא מלובשת במילין דעלמא שהם מילין דשטותא, ועל כן, איש הישראלי, כשמשבוח את עצמו על ידי מילי דשטותא, אזי נעשה מזה תיקון גדול, בחינת עליית ניצוצי השכינה מגלותה, כי מעלה ניצוצי השמחה מן הגלות, מאחר שהוא בא לידי שמחה על ידי מילי דשטותא אלו".
על דרך זו המעוגנת היטב בדרך החסידות נעמוד בע"ה להלן, אך לענייננו אנו למדים מהדברים הללו, שדברים גדולים שנו חכמים בשמחתו של האיש הישראלי.
עם כל זאת, אין ספק שכל שמחה, אף זו שאינה של מצווה, צריכה להיות שלובת זרוע במטרה הקדושה – "עבודת השי"ת", מה גם שהאמצעים לבוא לשמחה צריכים אף הם להיעשות על טהרת הקודש, וכל כולה של עצת "מילי דשטותא" באה – כדברי מוהרנ"ת שהזכרנו – ל"מי שרוצה לבוא לשמחה, לשמוח בקדושת יהדותו, במה שזכה להיות מזרע ישראלי".
העוקב בעיון אחר דברי רבינו ומוהרנ"ת בכל מקום על השמחה, יווכח ששמחה סתם, אף היא שמחה של מצווה, שמחה ב"נקודות טובות" שעשו, ב"שלא עשני גוי" וכו', ואף החיד"א שהזכרנו, בדברו על מעלת השמחה, מוסיף: "השמח לשם שמים", ולמותר לציין שאין לשמחה אליה התכוון רבינו כל קשר לליצנות, המעורטלת מכל כוונה טהורה: קו דק מפריד בין שמחה אמיתית המביאה ליישוב הרעת, ובין הוללות וסכלות המטרפת את הרעת ומרגילה לעבירה – הדברים תלויים בלב.
מלך אחד היה לו בן חכם בעל כשרונות מזהירים וכיון שכך הועיד לו המלך גדולות ונצורות. ועל מנת להכשירו ליעודו נועץ המלך בשריו איך לגדלו ולחנכו, כדי שחכמתו תשתמר ושכלו יוסיף דעת.
יעצוהו השרים לשלוח את בנו למרחקים, למדינה אחת שבכרכי הים, שם מתקבצים חכמים מופלגים מכל קצוי תבל, אצלם ילמד ומפיהם ימצא חכמה.
לא ארכו הימים ובן המלך נשלח לאותה מדינה, לחיק הכמים ומלומדים. הוא התקבל על ידם באהבה רבה והם התחילו מלמדים אותו בהצלחה חכמה אחר חכמה, תוך שהוא מגלה הבנה טובה מאד ותפיסה מצויינת בכל שבע החכמות.
שבועות וחדשים רבים עברו ובן המלך מוסיף חכמה מרובה על חכמתו, ולאחר שחלפו עליו בלימודיו שנים מספר, מוכשר היה כבר ויודע בכל חכמות העולם ומדעיו. ומשכך ביום מן הימים ארז את חפציו ונסע הביתה. מששב לביתו שמח לקראתו אביו עד מאד והתכבד בו בפני כל באי חצר המלוכה. חכמת בנו אכן הרשימתו, אלא שהוא טרם ראה את חכמתו עומדת במבחן החיים, ועל כן לא הייתה עדיין שמחתו שלימה.
ויהי היום, ולמלך ניתנה הזדמנות נאותה לעמוד על טיב חכמת בנו המלומד. אבן אחת גדולה, כאבן ריחיים, היתה בחצרו, והוא הורה לבנו לקחתה ולהעלותה אל עליית הבית… ניסה הבן את כח ידיו, אולם הוא נלאה מלהרים את האבן הכבדה. נצטער הבן מאד על כי נבצר ממנו לקיים את מצוות אביו הנעלה.
המתין המלך לתבונת בנו החכם שבוא תבוא – אך לשוא, רק מפח נפש וצער נותרו לבן על כל שעה ושעה העוברת מבלי שיוכל להשביע את רצון אביו.
בראות המלך שחכמת בנו לא עמדה לו, פנה אליו ואמר לו: "היעלה על דעתך שאני מצוה עליך דבר כבד כזה לקחת את האבן כמו שהיא ולשאת ולהרים אותה? התוכל לעשות דבר זה על ידי חכמתך הגדולה?! אך אין כוונתי לזה כלל! רק כוונתי היתה שתקח, למשל, פטיש חזק ותכה ותפוצץ את האבן לחתיכות קטנות, וכך תוכל להעלות אותה אל העלייה".
* * *
…ונמשל
השם יתברך צווה עלינו לשאת לבבנו אל כפיים אל קל בשמים. אולם לבבנו לב אבן הוא, כאבן רחיים כבדה וגדולה מאד, ומי יוכל להרימו כמו שהוא אל על?! אכן, "רחמנא לבא בעי", השי"ת רוצה את לבנו, יראתנו, אהבתנו אליו, געגועינו וכיסופינו לשמו יתברך – אך מיהו זה ואיזהו שיוכל לשעבד לב קשה, מטונף בתאוות רעות, לדביקות השי"ת ותורתו?!
על כך באה התשובה: פטיש אחד יש הקרוי "דיבור", המפוצץ את סלע אטימות הלב לרסיסים. הרבה הרבה דיבורים של תורה ותפילה מסוגלים לחולל את הפלא הזה, להמיס לב האבן ולשעבדו אל אבינו שבשמים. "הלא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפוצץ סלע", גדול הוא כח הדיבור הקדוש המשפיע השפעה רבה על האדם המדברו, וביחוד דיבורי מוסר שמכוון האדם אל עצמו בשעת התבודדות – כמוהם כהכאה עזה בפטיש על הלב, וכמעשה תלמיד רביה"ק שדיבר והסביר לכל אבר ואבר שבגופו, בהדרכת רבנו, בכל יום ויום, הרבה דברי כיבושין "עד שזכה אח"כ שכל אבר ואבר שדיבר עמו בפרטיות נמשך אחר דבריו כל כך, עד שיצא ממנו החיות ממש" (חיי מוהר"ן, מעלת ההתבודדות ו). אין זאת כי אם השפעה רבה יש לדיבור, וכפי שהתבטא פעם רבינו ז"ל בדברו "מענין מעלת ההתבודדות העולה על הכל, ואמר: הלא יכולים ללחוש על קנה שריפה, שקורין ביקס, שלא תהיה מורה". בפעם אחרת אמר: "מחמת שהגוף שלכם עב מאד ועז וחזק וכו', על כן דארפט איהר איהם אסאך אן דולען [= צריכים אתם להטרידו הרבה] עם דיבורים מענין התכלית כנ"ל".
כך, ובעוד הרבה הרבה שיחות נאות ונפלאות, ביקש רבינו להחדיר באנשיו הבנה והרגשה בעוצם התועלת הרוחנית העצומה הנגרמת לאדם על ידי התבודדות ושיחה בינו לבין קונו, ובכלל על ידי דיבורים קדושים של תורה, תהלים, תחינות, בקשות, פיוסים, וידויים, ריצוים, ודברי אמת הנוגעים לתכליתו של אדם עלי אדמות.
נמצאים אנו בעיצומם של ימי הספירה הקדושים, מ"ט ימי הכנה ליום מתן תורתנו הקדושה, על ידם אנו נטהרים מטומאת מצרים שכלולה מכל התאוות הרעות ומדות הרעות שהם עיקר הגלות (כמובא בליקוטי מוהר"ן סימן ל"ו).
בכל ימי הספירה אנו ממשיכים עלינו קדושת קבלת התורה, כי עיקר קבלת התורה הוא על ידי האמונה הקדושה כמבואר בליקוטי הלכות (חלק אורח חיים הלכות פסח הלכה ז' ובחלק חושן משפט הלכות פקדון הלכה ד') שלכן סופרים לעומר שעורים שהוא מאכל בהמה, כי זה בחינת (תהילים ע"ג) "ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך" בחינת אמונה, שמסלק דעתו ומשים עצמו כבהמה שאין לה דעת וסומך רק על האמונה לבד. וכמו שכתב רבינו ז"ל (בליקוטי מוהר"ן סימן קכ"ג) שעם ישראל בעת קבלת התורה היו להם חכמות גדולות, כי העבודה זרה אז היה על פי חכמות וחקירות גדולות ואם עם ישראל לא היו מסלקים דעתם וחכמתם לא היו יכולים לקבל את התורה.
נמצא שבזכות ספירת העומר זכה עם ישראל להשליך את השכל ולסמוך על האמונה ועל ידי זה זכו לקבל את התורה. ועל פי זה מבאר רב נתן זצ"ל בליקוטי הלכות (חלק אורח חיים הלכות נפילת אפים הלכה ד') את הפסוק (שמות כ"ד) "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע" כי בעצם קשה, כידוע, כיצד ניתן לעשות לפני ששומעים את הציווי? אך לפי דברינו המובן של הפסוק הוא שבני ישראל אמרו שהם מוכנים לעשות את כל אשר ידבר ה' בלי שום חכמות וחקירות אלא יעשו דבריו בתמימות בלי להבין ורק אחר כך "נשמע" מלשון הבנה, שעל ידי הקיום יזכו גם להבין את דברי התורה הקדושה.
וכן בכל דור ודור, על ידי ספירת העומר אנו נטהרים מטומאת מֵצרי התאוות, וזוכים לדעת כזו של אמונה שעל ידה אנו מקבלים את התורה הקדושה מחדש, ומקיימים אותה אפילו בלי להבין, ועל ידי זה זוכים להבינה, כמובא בליקוטי הלכות בשם האר"י הקדוש שבכל שנה ושנה מתחדשת ויורדת לעולם אותה ההארה שהתגלתה בזמן מתן תורה בהר סיני, וכל אחד לפי בחינתו, לפי ספירת העומר שלו, לפי כלי האמונה שלו זוכה לקבל את התורה בחג השבועות.
במסכת שבת (דף פ"ח) דורשת הגמרא את הפסוק "ויתיצבו בתחתית ההר" – "מלמד שהקדוש ברוך הוא כפה על בני ישראל את הר סיני כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים את התורה מוטב, ואם לא, שם תהיה קבורתכם", עד כאן דברי הגמרא. והקשו על כך התוספות מדוע היה צריך לכך, הרי עם ישראל הקדים "נעשה לנשמע" ומשמע שקיבל את התורה ברצון.
ולפי דברינו ניתן לתרץ את קושית התוספות בדרך זו, העובדה שבני ישראל הקדימו נעשה לנשמע, היינו שזכו לאמונה והיו מוכנים לקבל את התורה בלי להבין, עובדה זו בעצמה היא ענין כפיית ההר, כי "הר" מרמז על עומק ההבנה, כפי שכותב רבינו ז"ל בליקוטי מוהר"ן (סימן ט"ו) וכן בגמרא ברכות דף ס"ד נאמר על רבה כי הוא עוקר הרים, דהיינו מפלפל בלימוד התורה. ולכן זה שבני ישראל זכו להשליך את השכל ולקבל את התורה באמונה בבחינת "נעשה" ורק אחר כך "נשמע" זה בחינת כפיית ההר.
וזה שכתב רבינו ז"ל (בליקוטי מוהר"ן סימן רנ"ה) שכשאדם מאמין מצדיק בלי שום דעת, אפשר לו ליפול מהאמונה, כי מהאמונה לבד אפשר ליפול אבל אם יש לו גם דעת, שמבין גם בדעת, אזי אי אפשר לו ליפול. ושמעתי מרבי לוי יצחק בנדר זצ"ל ש"דעת" הכוונה לימוד ספרי הצדיק (וכן הראני רבי משה קרמר שליט"א שכן כתב רבי שמשון ברסקי זצ"ל מאומן במכתביו) שעל ידי שרואים את עומק חכמתו ומבינים קצת גם בדעת על ידי זה לא נופלים מהאמונה בצדיק.
לפי זה ניתן להבין את דברי רבינו ז"ל (בחיי מוהר"ן סימן ש"כ) שאמר שכל מי שיציית לו ויקיים כל מה שהוא מצוה בודאי יהיה צדיק גדול, יהיה מי שיהיה, העיקר שישליך את שכלו שלו לגמרי, ויקיים את כל אשר יאמר כמאמרו. (ואז אמר את תורה קכ"ג המוזכרת לעיל). והוסיף רבינו ז"ל כי מי שיכול ללמוד ביותר מסוגל לזה ביותר. רואים כאן מדבריו שכל שהאדם למדן יותר, כן מסוגל הוא יותר להשליך את שכלו ולסמוך על האמונה. וזהו ההסבר לדברי רבינו ז"ל בסימן רנ"ה שהבאנו, שבלי דעת אפשר ליפול מהאמונה, כי הדעת מחזק את האמונה, שזוכה להבין בשכל שצריך להאמין בדברים יותר עמוקים ועליונים שעדיין אינו מבין.
דבר זה אנו רואים גם בחוש, שאדם המורגל בלימוד גמרא עם פירוש רש"י ותוספות, רגיל בעצם להשליך מדי פעם שכל קודם ולקבל שכל חדש וככל שהוא יותר למדן כן נקל לו יותר להשליך את השכל, כי כן בנויים הסוגיות והמפרשים, שבכל פעם מופרכים ההסברים הקודמים ומגיעים להבנה עמוקה יותר וגבוהה יותר. וככל שהאדם למדן יותר כן הוא מורגל בזה יותר, ולכן הוא יותר מסוגל להשליך בכל פעם את השכל בדבר שעדיין אינו מבין ולהאמין, ובמה שהוא מסוגל להבין הוא מצווה לחדד את השכל ולהבין הדבר על בוריו כמובא בליקוטי מוהר"ן (סימן ס"ב) ולכל זה זוכים, כאמור, על ידי מצוות ספירת העומר.
יתן ה' יתברך שנזכה להשליך את שכלנו ולהאמין בתורתינו הקדושה ונזכה בחג השבועות להשיג את שכל התורה ולקיימה, אמן.
התפללת? ביקשת? אתה רוצה שהתפילות תתקבלנה? עסוק בתורה, כי על ידי לימוד התורה מתקבלות כל התפילות והבקשות שלנו, שכן התורה הקדושה מעניקה חן ללומדיה, כמו שאמרו חז"ל (עירובין נד ע"ב), כך שהתפילות והבקשות של הלומד גם הן מוצאות חן בעיני הקב"ה – ומתקבלות.
יעקב אבינו עסק בתורה, כמו שכתוב (בראשית כה, כז) שהיה "איש תם יושב אוהלים" ואונקלוס מפרש: 'אוהלים' – 'בית אולפנא' [=בית מדרש]. לכן זכה לחן והתקבלו כל בקשותיו, ככתוב: "כי חנני אלוקים וכי יש לי כל"!
אנשים שעוסקים בבנייה מועדים להתמוטטות כלכלית, שכך אמרו חז"ל (יבמות סג ע"א): "כל העוסק בבנין מתמסכן [=מתרושש]".
הסיבה לכך היא, שכאשר אדם בונה בית הוא מחזק בכך את האחיזה שלו בעולם הזה ומרחיב את החומרנות שלו, דבר שעלול להביא אותו לידי רדיפה אחרי מותרות והבלים.
בכדי למנוע מצב זה, עליו להתחזק דווקא בעת בניית בית – בהתקרבות לאלוקים, ואז לא יזיק לו בנין הבית; אדרבה, יתקיים בו הפסוק: "בחכמה יבנה בית ובתבונה יתכונן" (משלי כד, ג).
מצוות סוכה מכונה בזוהר הקדוש (ויקרא רפג ע"א) "האֵם המסוככת על בניה". לפיכך, באמצעות מצווה זו זוכה הבונה בית להיות מוגן מנזקים.
הוא שכתוב "ויעקב נסע סוכותה – ויבן לו בית", שעל ידי מצוות סוכה זכה לבנות בית כראוי.
"אמר רב, מַטבע תיקן להם; ור' יוחנן אמר, מרחצאות תיקן להם" (שבת לג ע"ב).
כשמשאו ומתנו של אדם – באמונה, שנזהר מכל שקר והונאה, הוא זוכה גם לאמונה שלימה בה' ובביטחון חזק שייתן לו את פרנסתו בעִתה, בלי טרדות ודאגות, כמו שכתוב בזוהר הקדוש (בלק קצח ע"ב) שעל ידי אמת זוכים לאמונה, ועל איש זה נאמר: "ברכת ה' היא תעשיר, לא יוסיף עצב עמה" (משלי י, כב).
אולם, כשאין משאו ומתנו באמונה, נפגמה גם אמונתו בה' ונדמה לו שרק חריצותו והשתדלותו הן אלו שיביאו לו את הפרנסה, כך שכל ימיו הוא דואג וטורח להתפרנס, ועליו נאמר: "בעצבון תאכלנה" (בראשית ג יד).
זוהי כוונת חז"ל באומרם על יעקב שבבואו לשכם תיקן להם מטבע, שכן יעקב אבינו הצטיין במידת האמת, כמו שכתוב "תתן אמת ליעקב" (מיכה ז, כ), ועל ידי האמת ניתנה בידו היכולת 'לתקן' את ה'מטבע' – את המשא ומתן – שיתנהל באמת ובאמונה.
וכך זיכה אותם יעקב גם באמונה שלימה בה', והם ניצולו מן ההרגשה הפסולה של "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" (דברים ח, יז).
זוהי גם כוונת חז"ל באומרם: "מרחצאות תיקן להם" – שתיקן להם את האמונה בה', כפי שאמרו על הפסוק "ותרד בת פרעה לרחוץ" – שנתגיירה ונטהרה מהעבודה זרה. לאמור, שעל ידי תיקון המטבע, על ידי טוהר המסחר, רוחצים ונטהרים מפגם האמונה בה'.
פרקי חינוך בעולמו של להב האש עמוד העבודה והקדושה הרה"צ רבי שמואל שפירא זצ"ל לרגל יום היארצייט – שביעי של פסח תשמ"ט
מה הבדל יש, שׂח אחד ממכריו של רבי שמואל שפירא, בינו לשאר ה'עובדים' שהתהלכו אז בין סמטאותיה של ירושלים של מעלה, ובבית הכנסת חסידי ברסלב של מטה ?
ישנם 'עובדים' שבעבודתם לפרישות וניתוק מהבלי העולם, מעניקים גט כריתות גם לביתם הם, פרושים הם מכל שיח וקשר להכרחיות הבית והבנים. אך לעומתם רבי שמואל שפרש מהעולם ומאווייו, מאס בתענוגי עולם – רגליו היו נטועות באדמת המעשה. הוא התהלך לפני השם – בעודו בארצות החיים. נפשו הייתה מנותקת כליל מעולם השקר, אבל בכל הקשור כבעל לרעייתו הצדקנית, ואב למשפחה, הפך לחלק חי ונושם בחיי הבית והילדים, קשייהם ולבטיהם. סולם מוצב ארצה – וראשו מגיע השמימה.
מחד הייתה כל מהותו קבועה בבית מדרש, או לחילופין בשדות ויערות אשר סביב ירושלים, אך בד בבד הוא 'נשם' גם את ביתו, וחווה בלבו הענק כל קושי מקשייו, כל דבר הצריך תיקן – שם הוא.
היה זה עוד ביטוי לסגולת הנפש הנדירה שלו, להגר מחובה לחובה, מזכות לזכות – במכלול עבודתו בקודש לפי שעתו ומקומו של רצון השם, ללא חיכוך ואי נוחות רוחנית.
'פרישות', שח פעם רבי שמואל לאברך ומקורב חדש – שהיה ניכר בו מידה גדושה של ריבוי אור, "היינו לפרוש מהבלי העולם, לא מחובות העולם" !
'בעיני העולם', שחות ומספרות בנותיו: נתפס אבא כדמות פרושה מן העולם לחלוטין, והם צודקים, אך ישנם אלו המתעלמים שעם כל תבערתו ופרישותו, היה סמל ומופת בכל הקשור לחיבור השלם – בין אדם לחברו, ובין אב לילדיו.
על אף היעדרויותיו התכופות מביתו ונסיעותיו לקברי צדיקים, וכדומה, מעולם לא הניח את רעייתו לשאת את העול לבדה. תמיד נשא על שכמו את עול הבית וטרדותיו, ובעיקר את משא גידול הילדים. רבי שמואל עצמו סיפר פעם לידידו רבי שמואל פרוש, כי משגדלו הילדים, והיה צורך להתמקד יותר בחינוכם הרוחני, החל ממעט בנסיעותיו לקברי צדיקים, על מנת שיוכל לפקח יותר על חינוכם.
תהיה צדיק – אך לא על חשבון הזולת
היה זה כשזקן חסידי ברסלב, החסיד רבי לוי יצחק בנדר זצ"ל, היה משוחח עם פרחי בני העלייה אברכים צעירים – שביקשו לבנות את יסודות ביתם באווירת: "בלתי להשם לבדו", היה מקדיש חלק מהדרכתו לדמותו ה'אבהית והביתֵית' של אחד משרפי מעלה, ורבי שמואל שפירא שמו.
גם רבי שמואל, היה שח רבי לוי יצחק – אמר "לא" לעולם, לשלל הבליו ופיתוייו של העולם הזה, אבל לצד זה, ללא שום סתירה, לא הסיח מעולם את דעתו מכל צרכי הבית וכל אשר בו, מהשקעה ותשומת לב לב"ב, וחינוך צאצאיו.
כן היה מוסיף בשיחתו, בהקשותו מדברי חז"ל האומרים: שבעת ירידת נשמת האדם בזה העולם 'משביעים אותו תהיה צדיק, ואל תהי רשע'. ולכאורה, לשון מיותרת היא, שמכלל 'תהיה צדיק', אתה שומע – 'אל תהי רשע', ומדוע כפלו חז"ל את הלשון ?
רבי לוי יצחק מותיב וגם מפרק: הנה לנו התנהגותו של רבי שמואל שפירא, זוהי התנהגות של מי שהוא צדיק ואינו רשע… 'ישנם אי אלו המבקשים לזכות לבחינת צדיק, ובדרכם לעבודת הצדקות שלהם, הם הופכים לרשעים… שוכחים את בני ביתם, מזניחים את החינוך של צאצאיהם. לכך כיוונו חז"ל: בדרכך להיות צדיק – אל תהיה רשע…'
עבודת הקדש של ושיננתם
כך היה מפרש רבי שמואל:
"פרשת: 'וקשרתם לאות על ידכם', צמודה לפרשת: 'ולמדתם אותם את בניכם'… ללמדך, שכשם שתפילין אסורים בהיסח הדעת כמימרא, כך גם חינוך ולימוד הבנים אסורים בהיסח הדעת !
נאה דורש ונאה מקיים. מדי יום היה לומד עם ילדיו סדר בגמרא, ספרי הלכה, ובספרי רביה"ק מוהר"ן מברסלב. ילדיו מעידים, כי בעת לימודו עמם – היה שרוי בחרדת קודש ממש, ולא פעם האדימו פניו – ממאמץ רוחני פנימי. גם כשבגרו לא ויתר על שיעוריו הקבועים עם בניו, וכאשר נבצר היה מהבן להגיע לשיעור, היה רבי שמואל מתקשר אליהם טלפונית, וכך שומרים על השיעורים וסדרי לימודם בצוותא.
ומוסיפים בניו לספר באבחה אחת; שהלימוד האישי-האבהי הזה, שימש להם משענת שחיזקה אותם ברגעים הקשים, לבד מהדחף והחינוך הנוקב להתחבר לתורתנו הקדושה.
זכה רבי שמואל, וסיים עם כל בניו 'ספר ליקוטי מוהר"ן' מהחל עד כלה. כן הרבה ללמוד עם בניו שוב ושוב ספר "קיצור שולחן ערוך" עם פירוש "מסגרת השולחן", תוך הקפדה שיסיים עם כל אחד מעשרת בניו את כל הספר שוב ושוב. וגם לעת זקנותו וחולשתו היו לו שיעורים עם בניו בשלל ספרים הקדושים.
הלימוד עצמו היה בצורה יסודית ומעמיקה: עדיין חקוק בזיכרוני היטב סדר לימודי עם אבי ב'משנה ברורה' – מספר לנו בנו רבי יוסף קדיש שליט"א; הדרך שלמד עמי היה להבין היטב את עומק ההלכה, תוך דקדוק בכל סעיף קטן במשנה ברורה, ה'ביאורי הלכה', וגם לרבות את ציוני ה'מראה מקומות' מהגמ', ראשונים ואחרונים המצוטטים ב'שער הציון' – לימוד זה חדר היטב בלבי.
ב'שנים הטובות של אבי', מוסיף לספר: היה לי שיעור עם אבי במשניות. הרצינות בלימודו עדיין עומדת מול עיניי. בפרט דקדוקו בכל תיבה, בפירושי הרע"ב והתוספת יום טוב.
הזהירות ב'שמירת הזמנים' של סדרי התלמוד-תורה והישיבות, מבלי להחסיר 'יום בחצריך', הייתה אצלו ציר מרכזי ועיקרי בהצלחת החינוך. שום דבר, עבודה גדולה וחשובה, לא היווה תחליף לשמירת הלימודים והזמנים.
כמו כן לא הרשה לבניו ללכת ל'קברי צדיקים' כשהיה זה על חשבון התלמוד תורה, רק בימי שישי אחר הצהרים – התיר להם להצטרף עמו לקבר שמעון הצדיק.
גם בעבודת "חצות", מציינים בניו שלא היה נוהג להעירם רק אם ביקשו זאת הימנו, בתנאי שלא יהיה כאמור על חשבון הלימודים, אך מוסיפים ומספרים בנשימה אחת שב'עשרת ימי תשובה', כששהו במירון יחד עם אביהם, הקפיד שיקומו לפחות לילה אחד בחצות במשך ימים נוראים אלו.
כן, אם היו ערים מכל סיבה שהיא במשך השנה בזמן חצות, היה מדרבנם ומזרזם שינצלו יקרת זמן זה ויאמרו 'סדר תיקון חצות', או לפחות מזמור 'על נהרות בבל'.
גם מבנותיו שיחיו היה מבקש שילמדו כל יום קטע מספר 'קב הישר' ויאמרו מזמורי תהלים בכל יום. רק קטע אחד ב'קב הישר'… רק קפיטל תהלים אחד… היה מפציר בהם. ולדרבון היה עושה עמם לפעמים מבצע: עבור חמישה מזמורי תהלים קיבלו "פינעף שילינג" – "חמש אגורות".
ואני תפילה
שעות רבות היה ניצב רבי שמואל בתפילה, ושופך את דם-תמציתו על נפש צאצאיו. עיניו היו יורדות פלגי דמעות על שלמותם הרוחנית של ילדיו. נטפי דמעה מיוחדים הקדיש להצלתם מסכנת הדור, שהזיקה היה מצוי ביותר בימים ההם.
כשזוגתו הרבנית הייתה שופכת את ליבה, היה מעיר לה בענוותנות חן: "יהיה טוב", מטבע לשון שהיה מחזקה ומעודדה בכך. והעיקר, היה מדגיש שוב ושוב: 'העיקר זה תפילות' !
לכותב שורות זה סיפר בשנים שעברו, הרה"ג רבי מאיר שטערן שליט"א רבה דאתרא קדישא מירון, זוכר אני את רבי שמואל שפירא, עומד בלילות החורפיים ליד ציונו של התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי, בשאגות ובתפילות מעומק הלב עבור הצלחת חינוך בניו, תפילות שלא שבו ריקם.
כך גם מדי ערב יום הכיפורים, היו בניו עומדים לפניו, להתברך מפיו ב'ברכת הבנים' הנהוגה בערב היום הקדוש. גוו היה מרטיט אז בבכי כבוש על נפש כל אחד ואחד.
הרה"ח ר' שמואל שפירא בקברי צדיקים
משנת החינוך העקיף
"חנוך לנער על פי דרכו", פסוק זה שאמר שלמה המלך במשלי, הנחה את דרכו בכל תהליכי החינוך, כשבני משפחתו מספרים שכמעט לא העיר רבי שמואל לילדיו.
דוגמה מרהיבה נוספת לדרך החינוך העקיף: כשהבחין פעם בשניים מנכדיו שרבים זה עם זה, שם את עצמו כאינו מבחין במתרחש. לאחר פרק זמן, נכנס אחד מהם באקראי לחדרו של הסבא, קרא לו רבי שמואל, וביקש ממנו לפתוח 'קריאת שמע שעל המיטה', והצביע על תפילת "הריני מוחל וסולח", וביקש לקרוא זאת מילה במילה, ובקול, בכדי שגם הנער בעצמו ישמע ויפנים מה שהוא אומר כעת… שום מילת מוסר וגם לא גערה – אבל המסר היה ברור, כשהוא מוריש לנשמתו הרכה של הילד נכס צאן ברזל לכל ימיו, למחול ולסלוח.
כשהיה רואה אחד מבניו שאינו שומר על זמנו ומבטלו לריק, היה מעוררו בצורה עקיפה: 'מתפלא אני, איך אפשר שלא ללמוד' ?! 'הרי אביי מחכה לך' ! 'רבא מחכה לך' !
אך יש לציין, כאשר היה מדובר בביטוי שאינו נאה, וכדומה, היה רבי שמואל מרים קולו בזעזוע נורא: "ניבול פה?! ניבול פה?! לאן הגענו…"
מספרת בתו הרבנית פוקס, על חינוכו החווייתי של אבא: "כאשר היה אבא שולח אותי לקנות דגים לכבוד שבת קודש, היה מדריך אותי לבקש מהמוכר: 'אני רוצה דגים לכבוד שבת קודש'… אבא גם הקפיד מאוד שלא יעטפו את הדגים בעיתונים, כנהוג אז.
ועוד היבט קטן מספר לנו אחד מבניו: "זכור לי שנסעתי עמו פעם למירון, וכשעצרו בצדי דרכים לקנות שתייה, ביקש אחד מהנוסעים מילד שייכנס עבורו ל'קיוסק' – כי הרי האב רוצה לשמור על עיניו. כשהבחין בכך ר' שמואל התבטא בתקיפות וגם בפליאה: האם ה"ילד – אינו יהודי…"
ולסיום, כשאנו נמצאים בימי חג הפסח, חג שאנו מצווים על 'והגדת לבנך' מספר לנו בנו רבי יוסף קדיש שליט"א על האווירה המיוחדת בצל אביו הגדול:
בליל הסדר, היה אבינו משקיע כוחות נפש עצומים ואת כל חיוניותו באמירת ההגדה. אף שהיה מתנתק לכאורה כליל מסובביו, אך לא שכח לרגע את ילדיו, ואת ה"והגדת לבנך" המתעצם בלילה הזה. היה מאריך, מרחיב ומבאר לנו בלשוננו ושפתנו, בכלי הקיבול שלנו, בשפה ברורה ומאירה, בתיאורים מלאי חיות ומתיקות, את סיפורי יציאת מצרים. הילדים ישבו מוקסמים, והאזינו לסיפוריו המרתקים מלאים אמונה חיות ועבודת השם.
עשרות שנים לאחר מכן כשאני נזכר בכך, ההתרגשות והמתיקות עדיין אופפת אותי: אוי, היה זה ליל סדר… המתיקות והעריבות, שטעמם המתוק עדיין בפי… ההתלהבות והאש קודש יחד עם הנעימות והחיות, האחריות והמסירות של אב לבן, של "והגדת לבנך" בכל הלהט והאש להבה – שרק מי שראה וחווה מבין ויודע…!
"היה אוהב מאד את העבודות הפשוטות של סתם בני אדם האנשים הפשוטים הכשרים. והיה אוהב מאד מי שיכול לומר הרבה תחנות ובקשות בתוך הסידורים הגדולים כדרך ההמון עם הכשרים. והיה מזהיר ומוכיח אותנו כמה פעמים לזמר זמירות בשבת. והיה מקפיד וכועס מאד על מי שהוא חכם בעיניו ואינו מתאמץ לזמר זמירות שבשבת ובמוצאי שבת או שאר עבודות פשוטות, כי עקר היהדות הוא בפשיטות ובתמימות גמור בלי שום חכמות, כמבואר אצלנו כבר כמה פעמים, וגם הוא בעצמו כל ימיו, קודם שהגיעה לו החולאת הכבד [שחפת] שנסתלק על ידו, היה מזמר זמירות הרבה בכל שבת ושבת ובמוצאי שבת." (שם, סימן קד).
רבי נחמן "היה מקפיד וכועס מאד על מי שהוא חכם בעיניו". חשוב להדגיש: חכם בעיניו. איש לא פסל את החכמה דקדושה. חכמה דקדושה היא יקרה וחשובה, אבל אסור שהיא תוביל אותנו להיות "חכם בעיניו": להיות אדם שפועל רק מכוח ההשגה שלו בדברים. אסור גם להתחיל את עבודת ה' איתה, אלא "ראשית חכמה יראת ה'", להקדים את היראה והביטול לחכמה.
מהי באמת החכמה? החכמה היא תפיסת הדברים על אמיתתן. חז"ל מפרקים את המילה חכמה – כח מה. החכמה היא האופן בו אפשר להשיג את הכוח שטמון בכל דבר. למשל, החכמה שבתפילין היא למשל שהן מתקנות את עולם פלוני ומעלות אותו. לימוד ענין זה מוביל אותנו לידיעת הכוח שמונח בתפילין – מה טמון בהן, וממילא – מה ניתן להוציא מהן.
מצד שני, החכמה מובילה לזלזל בכל מיני דברים. למשל, זמירות שבת, כמו שכתוב בקטע, בגלל שהדברים נתפסים כלא חשובים. ה'חכמה' עלולה לעורר מחשבות של "בינינו, הרי זה הכל לפשוטי עם, אבל אני יכול ללמוד משהו בעיון גדול ובהבנה". על דברים כאלו ר' נחמן כעס. ולמה? כי אפשר לבוא לעבודת ה' משני כיוונים. אפשר להחליט לבחור בעבודת ה', או להתקדם בה, מתוך נקודת המבט שלי. לפי הראיה שלי כעת, אני אוחז שכך צריך לעשות, בגלל שהדברים צריכים להיות כך. אני לומד את חשיבות התפילין, אז אני מניח אותן. אני מחפש שהמצוות יכנסו למערכת שלי, אבל הכל מתחיל בי. האופן השני, שהוא האופן היחיד שצריך ללכת בו, הוא התמימות. פירוש המילה "תמימה" על פי חז"ל הוא מושלמת. כלומר, דבר זה מקיף את כל מהותה. על ידי התמימות אדם קובע שהוא אך ורק עם רצון ה', וכמו פרה אדומה שנאמר בה "פרה אדומה תמימה", כמה שערות מועטות פוסלות בה, כך התמימות צריכה להיות באופן מוחלט: אני פשוט בכל מהותי, נמצא עם הקב"ה. שלמות סותרת את התפיסה של 'ההשגה שלי', שכן מי שפועל מתוך ההשגה שלו תמיד יהיה רחוק משלמות, כמו ששלמה המלך אמר: "אמרתי אחכמה, והיא רחוקה ממני" (משלי ז). החכמה תמיד תהיה רחוקה מההשגה שלנו, וממילא במהלך עבודת ה' שבחייו לא תמיד אדם ימצא את ההבנה שלו. אדם כזה לא פועל מתוך כך שמהותו קשורה לתורה, אלא שכלו. מי שנמצא במצב של תמימות, לא משנה לו היאך הוא אוחז בדברים, כי הוא לא מתחיל מהשכל – הוא מתחיל מהלב, וזה יסוד רצון ה' מאיתנו – "רחמנא ליבא בעי" (סנהדרין דף קו ע"ב). הוא מתחיל מרצון ה', ולכן לא ישנה עבורו אם רצון ה' הוא תיקונים נעלים, או לשיר שירי שבת.
אמנם סוף-סוף, הרי אנחנו עוסקים בלימוד חכמה, וכיצד נוכל לשוב לקיים את הדברים שהכוח המניע אותנו אינו התפיסה שלנו, אלא התמימות? על זה חז"ל אומרים (סוטה דף כא ע"ב): "אין דברי תורה מתקיימים אלא במי ששם עצמו כמי שאינו, שנאמר (איוב כח): "והחכמה מאין תימצא". החכמה נמצאת במי שהוא בבחינת "אין", שפירושו, דבר לא מצומצם. איך מגיעים לאותה בחינה? על ידי "שם עצמו כמי שאינו" – ענווה. ההכרה בכך שאני לא הסיפור המרכזי בחיי, אלא יש דברים הרבה יותר גבוהים ממני. ברגע שאנחנו מכירים בגבולות האמיתיים של עצמנו, ממילא ההשגה שלנו יורדת מטה-מטה אל מול רצון ה', ודווקא אז תוכל החכמה להתקיים בנו בצורה שה' רוצה שהיא תשכון בליבנו. ככלי להוצאת הכוח אל המציאות, אך בשום פנים ואופן לא כמניע.
"צריכין לזעוק מן הלב לבד, בבחינת 'צעק לבם אל ה" (איכה ב), בלי קול, בבחינת 'ממעמקים קראתיך ה' ' מעומקא דלבא. "ועומק הלב זה בחינת 'עצות' כמו שכתוב: 'מים עמוקים עצה בלב איש'. ועל ידי זה נתגלין העצות שהם בחינת מים עמוקים, דהיינו שיודעין בעולם ליתן עצה לנפשם – כל אחד ואחד מה שצריך".
(ליקוטי מוהר"ן ח"ב, ה)
ייעוץ – תחום שהולך ונעשה נפוץ יותר ויותר; ייעוץ בחינוך, ברפואה, במחשבים, בהשקעות, במס, בשיפוצים, בתזונה, בעניינים משפטיים. במה לא.
אנחנו באים במגע יותר ויותר עם נושאים שאין לנו בהם מספיק יידע, וזקוקים לעזרת המומחים כדי לפתור בעיות שנוצרות מדי פעם.
מעתה הוגיעו עצמכם, אם אנחנו נזקקים לייעוץ בענייני העולם הזה שחולף כצל עובר, וכולם הם רק כלים ואמצעים לשרת את מטרתנו העיקרית בחיים – עד כמה אנחנו צריכים לחפש ולבקש עצות לעבודת ה' שהיא היא התכלית שבאמצעותה אנחנו קונים חיי נצח. אם מחפשים ייעוץ כיצד תוכנה מסויימת 'תעלה' ותפעל כראוי – בוודאי שאנחנו צריכים לדרוש ולבקש איך למלא את תפקידנו בעולם.
אמת, כבר יש לנו עצות למכביר; תרי"ג המצוות מכונות בזוהר "תרי"ג עטין דאורייתא" [= עצות התורה]. התורה ומצוותיה הן הן העצות האמיתית להשגת ייעודנו בחיים – ואף על פי כן אנחנו עדיין צריכים הרבה עצות איך לקיים את התורה כראוי, איך להפנים את המידות הטובות שבה ואיך לעצב את האישיות שלנו לפי דרישותיה; ומעבר לזה – איך להתמודד עם הניסיונות היומיומיים, איך להפוך כל יום חדש על כל הקשיים האתגרים וההצלחות, לעוד שלב של קירבת האלוקים ש"היא הטוב האמיתי, וכל זולת זה שיחשבוהו בני האדם לטוב, אינו אלא הבל ושווא נתעה" (מסילת ישרים פרק א).
גם את העצות בעבודת ה' אנחנו צריכים לקבל מהמומחים, מתלמידי החכמים והצדיקים שבכל דור, שיודעים לשאוב מעמקי התורה עצות והדרכות לכלל ולפרט, לפי השעה, האדם והמקום, כמו שכתוב בליקוטי מוהר"ן (ח"א, ז) שאי אפשר להגיע לחקר האמת אלא על ידי הצדיקים.
* * *
אל מי מגדולי הדור נפנה? מאילו צדיקים נקבל עצה? איך נפנה אליהם? איך ננסח את השאלות שלנו ואיך נבין את התשובות שלהם? בנוסף, גדולי הדור לא תמיד זמינים וישנן הכרעות דחופות הרובצות לפתחם; ובכלל, אם נתבונן, נראה שאנחנו בעצם זקוקים לעצה על כל צעד ושעל. יש לנו כל יום הזדמנויות חדשות לזכות באוצר רוחני או חלילה לאבדו. אי אפשר 'לנדנד' לצדיקים כל הזמן.
יתרה מזאת, לעצות בעבודת ה' דרושה חכמה עמוקה מאד שקשה מאד לבטא אותה במשפטים ובמילים. אנחנו זקוקים לעצות של הבנת הלב, עדינות הנפש, עצות שאי אפשר לקבל בשיחה של דקות ספורות.
אלא מה? העצה כבר נמצאת. בְתוֹכֵנוּ!
בכל אחד מאתנו, בעומק לבו, חבוי מעיין נובע של עצות אמיתיות, עמוקות ונצחיות, כמו שכתוב: "מים עמוקים עצה בלב איש" (משלי כ). בכל אחד מאתנו יש חלק א-לוה ממעל, ככתוב: "צור לבבי וחלקי" (תהלים עג,כו). אפס כי העצות הללו מכוסות בשכבה עבה של תאוות, מידות רעות וטרדות, שהיצר הרע מכסה בהן את הלב שלנו.
אבל הבחירה בידינו! אם רק נחפש ונרצה מאד בכל הלב למצוא את העצה האמיתית, ונצעק לה' יתברך מעומק לבנו: "הורנו ד' דרכך אהלך באמתך" בבחינת "צעק לבם אל ה'" (איכה ב,יח) – נגלה את עומק העצות הטמונות בליבנו. ככל שהתפילה שלנו תהיה אמיתית יותר וכֵנָה יותר, כך נגלה עצות עמוקות ובהירות יותר – יחד עם העצות של התורה הקדושה ושל הצדיקים שבכל דור – כיצד להגיע למשאת נפשנו: "לעשות רצונך בלבב שלם".
גבורה היא דבר מסוכן מצד אחד, ודבר מועיל מצד שני. כשמשתמשים בה כראוי, לעבודת ה', הגבורה נחוצה מאוד, ככתוב "הווי גיבור כארי"; "איזהו גיבור הכובש את יצרו". אך כשמשתמשים בה שלא כראוי, היא יכולה לגרום למריבות, כעס ועבירות אחרות.
היין מעורר את הגבורה, לכן אמרו חז"ל על השותה יין: "זכה – משמחו; לא זכה – משממו". מחד גיסא יכול היין לגרום להתלהבות של קדושה, ומאידך גיסא יכול היין לגרום להוללות ולעבירות. יש לדעת היטב את הגבול ואת הזמן הנכון, אימתי וכמה יין מותר לשתות.
זה היה חטאם של נדב ואביהוא, ששתו יין שלא בזמן המתאים, כך שההתלהבות שלהם היוותה אש זרה, שלא בקדושה ושלא באופן המתאים.
(על פי ליקוטי מוהר"ן ח"א מא)
"וְנִטְמֵתֶם בָּם" (ויקרא יא, מג)
"אל תקרי ונטמאתם, אלא ונטַמתם" (יומא לט ע"א)
עבירה מטמטמת את האדם, סותמת את לבו. כל מחשבה רעה משפיעה על הלב ומכניסה בו עקמומיות. ולהיפך – מי ששומר את עצמו ממחשבות רעות, יכול לזכות ללב ישר וטהור.
כשאדם מתפלל בקול ובכוונה, הקול משפיע על מוחו ומיישר את העקמומיות שבליבו, כמו שכתוב בזוהר (פר' פנחס רלה): "כד קלא נפיק ואיערא בעבי מטרא – אשתמע קלא לבריתא, ודא אנון רעמים" [= כשהקול יוצא ופוגע בענני המטר [– כינוי למוח] – נשמע הקול לבריות, והם הרעמים] שהם המיישרים את העקמומיות שבלב, כמו שאמרו חז"ל (ברכות נט ע"א): "לא נבראו רעמים אלא לפשוט עקמומית שבלב".
אולם כשראשו של אדם מלא במחשבות רעות, הריהו סתום ואטום, כמו שכתוב ונטמֵאתם בם – ונטַמתם בם, ואזי אין קול התפילה יכול להשפיע על מוחו, והלב נשאר עיקש ופתלתול.
זה עתה עומדות רגלינו על מפתן המספר האחרון והעליון בסולם הספירה העולה מיציאת מצרים ועד פסגת שבועות, ובפרשת השבוע מופיעה לעומתנו ספירה נוספת, "במספר שמות כל זכר לגולגלותם" – מניין בני ישראל.
מִסְפר, מלמד רבי נתן, הוא הדבר הרחוק ביותר משלימות, ומהסיבה הזו גם הדבר הרחוק ביותר מנשמה יהודית. המספר הוא אחד הדברים המעתעתים ביותר בעולם. אדם מבקש להגדיל את הונו כדי למלא את סיפוקו, ולהשביע את תיאבונו, התוצאה למרבה הפלא היא, בור חסרונות עמוק יותר. "יש לו מנה רוצה מאתיים", כך היא דרכו של עולם. בעולם הזה בלתי אפשרי למלאות את סיפוקי החומר משום שהתאווה מעצם מציאותה – חתיכת חסרון היא, וכשמנסים למלאות חסרון באמצעות חסרון, התוצאה היא חסרון גדול יותר.
ויש ספירה מסוג שונה.
בספירת העומר אנחנו מונים והולכים יום אחרי יום, מידה אחרי מידה. המספר מבטא חסרון כל עוד הוא מבקש להתמלא במספר מתקדם יותר, אך בשעה שהמספר צועד לקראת מה שלמעלה מן המספר – לקראת יום החמישים השרוי מחוץ לתחומי המקום והזמן, מספר שכזה רק הולך ומתמלא, רוח החיים הפנימית ממלאת אותו בסיפוק אמיתי של קדושה.
וכך גם בנוגע למספר בני ישראל. נשמות ישראל הינם למעלה מן המספר, ורק משום שהם מצויים כאן בגוף חומר ובעולם גשמי, חייבים למנות אותם. אבל המספר הזה, מספר מיוחד הוא. משום שלא רק שהוא איננו מקטין ומצמצם את ערך הנשמה, אדרבא, הספירה הזו אוספת וכונסת אל תוככי הקדושה את כל נשמות ישראל, מבטאת ומכריזה שלכל יהודי יש מקום בקדושה, ובחשיבות אמיתית של ישראל.
הנושא של יהודים מול גויים הוא לא פשוט להעברה, משום שעל פי רוב ההבדל בינינו לבינם לא ניתן להבחנה בעין או בכל צורה אחרת. אנחנו לא חכמים יותר מהם, לא יפים יותר מהם, לא רוחניים יותר מהם, ואף על פי כן נחנו יצורים שונים בתכלית, עד שבאמת על פי השקפת התורה ההגדרה "אדם" מתייחסת רק אלינו.
הקושי להסביר את ההבדל התהומי נעוץ בעיקרו בעובדה שאנחנו בגלות. אנחנו רחוקים מאד מהמקום האמיתי שלנו ברוחניות, ואנחנו כבר אלפיים שנה נתונים תחת השפעתם של הגויים, וזה גורם מה שכתוב בפסוק: "ויתערבו בגויים וילמדו מעשיהם". במידות רבות מאד, רבות מידי, אנחנו נראים כמו גויים, חושבים כמו גויים, מרגישים כמו גויים ולצערנו גם מאמינים בה' כמו גויים. ההשפעה היא כה עמוקה עד שאפילו רבים וטובים משומרי מצוות נלכדו ברשת הזו ואינם חשים אפילו בחומרת הבעיה. גם מי שחוזר בתשובה חוזר באמת לרוחניות, למשמעות, לתוכן (שאותו הוא מוצא, למרבית המזל ביהדות) אבל לא חוזרים ליהדות עצמה.
על פי השקפת התורה משימתם של הגויים היא לשמור על עולם מתוקן ולא להחריב אותו. זהו העניין המרכזי של שבע מצוות בני נח שהם מצווים בהן, שהן אמונה בה', שלילת עבודה זרה וקיום מצוות שבין אדם לחברו – לא לרצוח, לא לגנוב, לא לנאוף.
ברגע שגוי מקיים את זה, הוא הגיע למקסימום, ובאמת גם הגויים הכנים, האמיתיים, הטובים, הרוחניים, מחפשים בעצם את זה. זהו אותו עולם מתוקן, צודק, ישר, מלא יופי ואהבה שהם חולמים.
שלא במתכוון, מתוך בורות ומתוך עומק הגלות, נדמה לנו שזהו גם החלום שלנו. ובאמת במישור הזה יכולה להתנהל שיחה וחיפוש משותף בין יהודי לגוי. כי רוחניות כזו באמת שייכת אליו.
אבל האמת היא שכל זה הוא לא שייך בכלל למהותנו ותפקידנו כיהודים. אנחנו מתחילים במקום שהם נגמרים. העולם הכי יפה ומתוקן שהם יכולים לתאר לעצמם הוא רק המקום ממנו אנחנו משקיפים אל אופק אחר, אופק שהם בכלל לא יכולים לדמיין ולא לחלום עליו, ואין להם שום דרך להבין אותו או אפילו לרצות אותו.
ולכן יש לנו תרי"ג מצוות ולא שבע, ולכן צריך להיות ויהיה לנו מלך ומקדש וכוהנים ונביאים וסנהדרין ותורה שכל אלו עוסקים בתיקון העולם והכשרתו לעבור למימד אחר (ולא רק בשמירתו מפני חורבן) ולכן בכל מחשבה דיבור ומעשה של כל יהודי תלויה הבריאה כולה, כולל כל הגויים. ואילו מה שהגויים עושים אפילו רבבות ומיליונים מהם, משפיע על העולם הגשמי ותו לא.
ולכן אנו מצווים בציווים רבים ושונים להתרחק מן הגויים בכל דרך וצורה, והתורה מזהירה אותנו לא לשתות מיינם ולא להשתתף בסעודתם, ולא להתייחד איתם ולא לבוא איתם כמעט בשום מגע וקשר למעט ההכרחי ביותר, ולא להתלבש כמוהם ואפילו לא לדבר בשבחם ולא להתפעל מיופים. ("להסתכל בו ביותר ולהתבונן בדמותו – אסור. אסור לומר "כמה נאה גוי זה" משום (איסור התורה) "לא תחנם" (לא תיתן להם חן) מובא במשנה ברורה רכ"ו סעיף א' סעיף קטן ל"ג.
וזהו עומק הגלות, שגלינו והתרחקנו ממקומו האמיתי, שכחנו את מעלתנו האמיתית ואפילו בארצנו אנו חושבים ומרגישים וחיים כגויים (כולל שומרי מצוות רבים, לצערנו).
לצאת מגלות זו, להבין באמת ובעומק מה אנו, על זה צריך הרבה לבכות, אבל קודם כל – להאמין במה שהתורה אומרת ולא במה שאומרות לנו העיניים שלנו (שכבר רואות כגויים) והלב שלנו (שכבר חש כגויים).
מוזר, כי פעמים רבות דווקא הגויים, שמביטים בנו מן הצד, יודעים לספר לנו כי אנו יהודים. לפעמים בהתפעלות ומתוך כבוד עמוק למהותנו, הנעלמת גם מאיתנו, ולפעמים מתוך שנאה עמוקה ששורשה בקנאה בעם שאי אפשר להכחידו. בין כך ובין כך, גם הגויים יודעים כי אנו "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". הלוואי ולא נזדקק לאהבתם או לשנאתם כדי לגלות את ייחודנו.
דמו בנפשכם שני צמחים זהים. רק אחרי שנבשל אותם נוכל לגלות שלאחד סגולות מרפא נדירות שהשני חסר מהם. דמה בנפשך שתי אבנים פשוטות וחסרות הדר. רק כשנשבור אותן נוכל לגלות שהאחת מכילה בתוכה מחצבים נדירים ויקרים והאחרת איננה אלא גוש אבן ותו לא. גם אותנו צריך לבשל, צריך לשבור, כדי שתתגלה סגולתנו ומעלתנו. בן המלך, בסיפור "בן מלך מאבנים טובות", היה נראה כאחד האדם, עד שאצבעו נחתכה ונתגלה כי בתוכו הוא אכן עשוי מאבנים טובות כפי שהבטיח הצדיק למלך בטרם לידתו.
ואחרי הכל, אין לנו מצווה לזלזל בגויים או לשנוא אותם, גם לא להתגאות ולהשתרר עליהם. ההיפך הוא הנכון. חז"ל מורים לנו: "אל תהי בז לכל אדם, שאין לך אדם שאין לו מקום ואין לך דבר שאין לו שעה". לכל דבר בעולמו של הקדוש ברוך הוא יש משמעות וייעוד, ועל כן אסור לנו לבוז לום נברא, בוודאי לא לאדם, כמו שאומרים חז"ל: "חביב אדם שנברא בצלם".
גם לגויים יש רוחניות וגם הם נדרשים לאמונה בה', לעבודה רוחנית ולחיים מתוקנים בין אדם לחברו. וגם בהם, מי שמקיים כראוי את ייעודו זוכה לעולם הבא ולהישארות הנפש, ואלו הם הקרויים בפי חז"ל: "חסידי אומות העולם".
אם כך, חוזרת ומתעוררת השאלה: "אז למה יש מצוות של הרחקה מהם? לא לשתות את יינם ולא לאכול את מה שבישלו, לא להתפעל מהם יותר מידי ובוודאי שלא להתחתן איתם"?
כל זה לא בא על מנת לזלזל או להתנשא. אנחנו שונים, ומוטל עלינו שלא להתערבב איתם, לא להתקרב בסוגים של קרבה שתיצור קרבת דעות או חיקוי אורח חייהם, משום שעם כל זה שיש להם צלם אלוקים והם ראויים לכבוד ככל אדם, תפקידנו בעולם שונה לחלוטין.
תפקידנו אינו רק להיות טובים ומאמינים בה' אחד ולשמור על עולם מתוקן וצודק (מה יכול להיות יותר מזה? שואלים את עצמם כל מבקשי האמת).
לנו יש מצוות שנוגעות בשורש העולם, שעוסקות בתיקון הרוע המוטבע בעצם הבריאה. אנחנו צריכים לאסוף ניצוצות קדושים שאבדו ונדחו בחטאי הדורות. יש לנו משימות קרב מיוחדות, וכדי שנוכל לבצע אותן כראוי אנחנו צריכים לשמור על עצמנו ולא להתבלבל ולחשוב שתכליתם היא גם תכליתנו – להיות רוחניים וטובים ובזה זה נגמר. זה באמת נגמר בזה – עבורם, אבל לא עבורנו.
נכון שאצל רבים מבני עמנו היטשטשו הגבולות המדויקים של צו התורה, ונדמה להם שעם סגולה פירושו התנשאות גאוותנית על כל העמים, מתוך בוז ושנאה לכל גויי העולם.
אבל על מי שחושב כך אפשר ללמד זכות, אפשר להבין אותו.
אלפיים שנה רודפים אותנו, מטביעים, שורפים, שוחטים, מכים, אונסים את נשותינו ובנותינו, משפילים, מבזים, ולבסוף עומדים בשתיקה צדקנית כאשר חיות אדם מאופל מחוללות שואה רצחנית ואין פוצה פה ומצפצף. דם מיליוני יהודים עדיין לא נח באדמה השרופה, הזיכרונות אינם כה רחוקים ושנאת ישראל איננה, לצערנו, פרק שכוח בהיסטוריה רחוקה, אלא עולה ופורצת כתמיד, כל פעם במקום אחר בעולם.
משום כך – אפשר להבין את הזעם והמרירות כלפי אומות העולם, ואת הסיבה להכללת כולם בתור שונאי ישראל. למרות שהיו ועדיין ישנם, אי אלו קולות שפויים, אנושיים, שעדיין סוברים שאין מן הראוי להשמיד את כל מי שבשם ישראל יכונה.
פחות מובנים הם אלו ששכחו או הכחישו למי שייכות הידיים ששפכו את דמנו בנאמנות.
אלו שאהבת ואחוות העמים בפיהם ועיניהם טחו מראות כי גם בכל עמי אירופה הנאורים, ערש תרבות המערב, מי שהסגיר את היהודים לידי הנאצים, מי ששיתף פעולה, רצח וגם ירש את רכוש הנרצחים, היו שכניהם הגויים הטובים משכבר הימים של אותם יהודים תמימים, שאולי גם הם דברו על אחוות עמים וצדק עולמי…
יש הטוענים שאולי היהודים המציאו שיטה של עליונות על הגויים כדי לנחם את עצמם. אני באופן אישי לא הייתי ממציא בחיים שיטה של עליונות יהודית על הגויים. זה לא מדבר אלי ואני לא זקוק לזה בשום צורה. לא מוסיף לי שום דבר בהרגשה טובה או בטפיחה על שם עצמי. אני גם די עייף לפעמים מהצורך להגן על העמדה הזו (ואני כמובן מגן עליה כי אני מאמין בה, שלא יהיה מקום לטעות) ומשום כך גם קשה לטעון (כלפי לפחות) שאני זקוק לעמדה הזאת. ממש לא. אני גם מרגיש שבמידה מסוימת כל מיני ניסיונות שיכליים להסביר את העניין בכלל מחטיאים את המטרה.
הייתה תקופה שחכמי המין האנושי סברו שכדור הארץ הוא כמין צלחת שטוחה שעומדת על שלשה פילים (או משהו כזה) מן הסתם אם היה בא מישהו ואומר שהיהודים מאמינים שכדור הארץ הוא עגול (כתוב את זה בספר הזוהר, שנכתב מאות רבות של שנים לפני שהמדע עלה על זה) ייתכן שהיה מתקבל בבוז וציניות. איך מעיזים היהודים החשוכים לומר דברי הבל כה מופרכים מול מסקנותיהם של המלומדים הגדולים?
אולי גם אז נמצאו יהודים שניסו ליישב את הסתירה ולקרב את הרעיון אל השכל. אבל דווקא בניסיון הזה יש משהו נלעג. נלעג, משום שהיהודים מאמינים בכך שכדור הארץ הוא עגול לא משום מלומדותם או בגלל שאפשר להבין או להסביר את זה, אלא פשוט משום שכך נמסר להם איש מפי איש עד משה רבינו – שככה זה. זאת המציאות ובזה אנחנו מאמינים גם אם מלומדי כל האמות יוכיחו באותות ובמופתים את שיטת הצלחת והפילים, וגם אם יכנו אותנו בכל שמות הגנאי שברשותם.
טוב, היום כולנו "יודעים" שכדור הארץ הוא עגול, אז בפרט הזה אנחנו לא חולקים על אמונתם של היהודים. אבל יש עדיין דברים רבים שהיהודים מאמינים הם, שאי אפשר להסביר ולהבין על פי הכללים השיכליים הרווחים, והם מאמינים בזה בדיוק מאותה סיבה – כך סיפרו לנו אבותינו, שכך סיפרו להם אבותיהם, שכך כתוב בתורה, שנתן האלוקים למשה בסיני. ממש כך.
ושם, בין השאר, כתוב שיהודים וגויים זה לא אותו דבר. גם אם זה לא הגיוני, לא מסתדר, לא ניכר לעיין, זה מה שכתוב שם, ולכן זאת המציאות.
אימפריות יעלו וישקעו, דעות ותיזות למכביר שטפו וישטפו את העולם. כל אחד יאמר את ההיפך מקודמיו, ילעג ויבוז למי שלא סובר כמוהו וגם ישחט אותו ואת ילדיו בשם אמונתו, ואז יבואו אחרים ויבוזו לו, וישחטו אותו. אבל אנחנו, היהודים, נמשיך כל הזמן להאמין בדיוק באותו הדבר – יש תורה. ה' נתן אותה ורק היא מסבירה באמת מה היא המציאות ומה פשר הדברים.
(פורסם במקור באתר אור פנימי, אתרו של הרב ארז משה דורון)
חורבן הבית לא היה השואה הראשונה שניתכה על ראשנו בתשעה באב. שנים רבות לפני כן כבר נגלה יום זה כמזומן לפורענות וקללה.
משחזרו המרגלים מתור את הארץ מקץ ארבעים יום ומלאו את לב המצפים לשובם בדברי יאוש וכפירה בגנות הארץ – ערב תשעה באב היה. "ותשא כל העדה, ויתנו את קולם, ויבכו העם בלילה ההוא" (במדבר י"ד) וכותבת הגמרא (מסכת תענית כ"ט) "ויבכו העם בלילה ההוא – אמר רבי יוחנן: תשעה באב היה. אמר להם הקדוש ברוך הוא אתם בכיתם בכיה של חינם, ואני קובע לכם בכיה לדורות".
עם שלם, במשך לילה שלם, עומד מול השוקת השבורה של חלומותיו – ובוכה.
מה חשו הבוכים הללו? וממה נבע בכיים?
"וילונו על משה ועל אהרון כל בני ישראל, ויאמרו אליהם כל העדה: לו מתנו בארץ מצרים, או במדבר הזו לו מתנו! ולמה ה' מביא אותנו אל הארץ הזה לנפול בחרב, נשינו וטפנו יהיו לבז, הלא טוב לנו שוב מצרימה!" (במדבר י"ב).
"ארץ אוכלת יושביה" טענו המרגלים בשובם. ארץ מקוללת, משונה במראיתה ובאנשיה. מלאה בענקים ואנשי מלחמה שלעולם לא נוכל להם.
והשומעים – האמינו. האמינו, ובכו כל הלילה.
בכי של יאוש, בכי של כפירה בהבטחת ה' לארץ זבת חלב ודבש, להשגחה פרטית, לניסי ניסים. איש לא שעה לזעקת המחאה של יהושע וכלב בן יפונה "טובה הארץ מאד מאד"! איש לא הסכים עם תוכחתם "אם חפץ בנו ה' – והביא אותנו אל הארץ הזאת ונתנה לנו… אך בה' אל תמרודו"!!! (במדבר י"ב ח'-ט').
בעקבות בכיית כפירה זו, לא זכינו להכנס לארץ המובטחת. עשרות שנים שוטטו אבותינו במדבר הגדול. וכל העומדים עתה על סיפה, למעט יהושע וכלב שדברו בשבחה, ימותו במדבר ולא יראו עוד לעולם את פניה. ואם לא די בעונש המר הזה, בא הקדוש ברוך הוא ומוסיף עליו עוד "אתם בכיתם בכיה של חינם – ואני קובע לכם בכיה לדורות".
מעתה, יהיה תשעה באב יום מקולל, והגדולות שבשואות שנתכו על ראש בני-ישראל יחולו דווקא בו. בכיה לדורות… ועד היום אנו בוכים, בתשעה באב, על חטא המרגלים וגזרת הגלות, על חורבן הבית הראשון והשני, על חורבן העיר הגדולה ביתר ואבדן רבבות בניה, ועל גרוש ספרד שחתם בדם פרק חשוב בתולדות עמנו.
האם הקדוש ברוך הוא נקמן?
בודאי שלא. גם ענשיו המרים ביותר – מן הרחמים הם נובעים ולתכלית תקון החטא ומרוקו. ולא כנקמת זעם חלילה.
מהו, אם כן, פשר הדברים "ואני קובע לכם בכיה לדורות"?
אלא שפני הדברים כך הם – באותו בכי נורא שבכו אבותינו, על סף הכניסה לארץ, גרמו הבוכים קלקול עמוק.
עם שלם בוכה, ויאושו של הבכי הזה מחלחל עמוק עמוק בלבבות הבוכים, עד שהוא מגיע גם ללב בניהם, ובני בניהם, עד סוף כל הדורות…
את משבר האמונה הגדול הזה, את אבדן התקוה ורפיון הידיים שהשריש בכל הלבבות, חייבים לעקור. תקונו, ועקירתו, בחסדי ה' המרובים – "ואני קובע לכם בכיה לדורות"!
באותו היום ממש, בו הפך ליבנו נגוע ביאוש – אנו בוכים כבר אלפיים שנה, בכל שנה מחדש. אלא שהפעם בכיינו שונה לחלוטין. בכי מתקן, שבכל פעם עמוק יותר "ממתיק" ומרפא את ארסו של הבכי ההוא.
כיצד?
אומרים חז"ל: "גזרה על המת שישתכח מן הלב". כדי לאפשר לחיים להמשיך, כדי להקל על סבלם של האבלים, גזר ה' בחכמתו על הלבבות – לשכוח. וכך טבוע בנפש האדם, שגם מתיו היקרים ביותר – ילכו וישתכחו מן הלב ברבות הימים והשנים.
והנה, אלפים בשנים, אנו בוכים על "מתנו", על חורבן המקדש ותפארת ישראל, על שפלות מצבם של בני עמנו. היכן היא ה"גזרה על המת שישתכח מן הלב"? היתכן לבכות זמן רב ומופלג כל-כך על חורבן קדום ורחוק כל-כך? הלא מן הדין היה עלינו להתנחם, להתנער מזכרונות העבר, ולהתחיל בחיים חדשים. מנין הכח, עדיין, להתאבל ולבכות? אין זה כי אם "מתנו" – לא מת! עתיד הוא לשוב ולחיות. עתיד מקדשנו להבנות, ועתידה תפארתנו וקדושתנו – להתגלות.
אין זה מת שישתכח מן הלב, אין זה זכרון רחוק מדפי העבר, חי וקיים הוא בעצמותנו וליבנו, ועל כן לעולם נמאן להתנחם, ועד שיאיר מחדש אורם של ישראל ומקדשם – לא נחדל מאבלנו.
בכיינו, אם כן, אינו בכי של יאוש כל עיקר, כאדם שמתו מוטל לפניו. זהו בכי של תקוה גדולה, שעדיין אנו מאמינים ומקוים ומיחלים לתקומתנו ותקומת מקדשנו.
"ואני קובע לכם בכיה לדורות". בכל שנה ושנה, למרות שעבר זמן כה רב, אנו ממשיכים לבכות. בכי מתקן, בכי של תקוה עצומה, של אמונה שלמה "חפץ בנו ה' – והביא אותנו אל הארץ הזאת". ויבנה לנו מחדש מקדשנו "לכפר בו על כל עוונותינו"!
(פורסם לראשונה באתר האינטרנט של הרב ארז דורון – אור פנימי)
"כי זה כלל גדול, כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם, ופושעים יכשלו בם וכמו שאמרו רבותינו ז"ל זכה נעשה לו סם חיים, לא זכה וכו'. וכל הדברים שהשי"ת שולח על האדם, הן טוב הן להיפך כל כוונתו יתברך תמיד לטובה, רק שהאדם הוא במשקל ונסיון תמיד, ועל כן אפילו כשהשי"ת שולח יסורים על האדם ח"ו או שרואה יסורים ועונשים של אחרים, וכל כוונתו יתברך כדי שיתעורר לשוב אליו – אבל בזה העולם יש להאדם בחירה תמיד עד שלפעמים מתגבר עליו הבעל דבר במרה שחורה ועצבות – עד שנופל יותר על ידי זה וכנ"ל, ועל כן צריכין להתגבר תמיד בכל עת שבאה עליו איזה יראה שתהיה לטובה שיהיה נזהר מאוד שתיכף כשהמחשבות רוצים להחליש דעתו ולהגביר עליו העצבות ולהפילו ח"ו, על ידי זה שיתגבר כנגדם, ויחזק את עצמו בכל דרכי ההתחזקות המבוארים בדברינו כמה פעמים"
(ליקוטי הלכות או"ח הלכ' פסח ט').
מסתובב לו יציר כפיו של הקב"ה בעולם אפוף עצב ודאגה, שבור ורצוץ, הוא מרגיש את עצמו נדחק לשוליים; הפרנסה בדוחק, הבריאות בקושי, החובות למעלה ראש, ללא אח ורע – ההצלחה ממנו והלאה – והוא רואה את עצמו עומד בפני שער מתכת כבד שננעל טרם בואו…
קום נא אחי היקר, התנער ממחשבותיך הנוגות, אל תתן ליצר לכבול אותך בכבלי היאוש והמרה שחורה, עוד חיים טובים לפניך… דע שכל מה שנעשה בעולם בכלל, ועם כל אדם בפרט – בין הטובות ובין חלילה הרעות – הכל בא מהשגחה פרטית, כל יהודי עומד תחת השגחה מיוחדת, מפני שאם לא כן – לא היתה לו שום תקומה, בשל שונאיו הרבים הסובבים אותו, ולכן יהיו איזה יהיו המאורעות שיפגעו בך, ח"ו, אפילו הגרועים ביותר רח"ל, כולם הם רק לטובתך – הכל לטובתך! האמן!
מסופר על הגאון ר' משה פיינשטיין זי"ע: ממשלת רוסיה הכריזה פעם שבמשך יום אחד בלבד היא תנפיק ויזות לכל דורש ומבקש החפץ לצאת את רוסיה, נזדרז הגר"מ זצ"ל והשכים קום בכדי לקבל ויזה. בהגיעו למשרד, השתרך כבר תור ארוך מאד, למרות שהיו אלה ימי אמצע החורף, עמד על רגליו וחיכה לתורו, מחמש בבוקר עד אחת עשרה בלילה בקור הרוסי העז. והנה כאשר נשארו רק שני אנשים לפניו נסגר לפתע המשרד…
הווה אומר: אבדו סכוייו לעזוב את הארץ הרשעה… לאחר יומיים נודע שהממשלה שלחה את כל מי שחתם על בקשה לויזה – לסיביר! וכך ניצל הגאון ר' משה.
פעמים חושבים שהעולם חשך ושאפסה תקוה. אין עוד אפשרויות, אין עוד דרך הצלה. רואים כבר את הסוף. אבל ח"ו לבר ישראל לחשוב כך! רחמי ה' הרי אינם כלים לעולם, והוא ית' רוצה הלוא רק בטובתך – יותר ממה שאתה חפץ בזה.
נאמר "קל מלא רחמים", כאשר כוס מלאה מים על כל גדותיה, די בנגיעה קלה ביותר בכוס, וכבר נשפכים מים מתוכה החוצה – כך גם הקב"ה הוא כל כך מלא ברחמים עד שאין צורך ביותר מנגיעה קלה וכבר נובע ממנו ית' ים של רחמים כביכול.
הבט נא בדברי הספורנו המפרש את הפסוק בתהלים כ"ג: "גם כי אלך בגיא צלמות לא אירע רע כי אתה עמדי שבטך ומשענתך המה ינחמוני": אמר דוד המלך – יודע אני שאתה הוא המכה, וע"כ שבטך שהכיתני בו לשעבר, ומשענתך שאחרי כן היית לי למשען ועזרתני, עובדות אלו שיודע אני – ששום צרה אינה נמשכת לעולם, ולאחר המכה באה המשענת וההצלה, המה ינחמוני!
יש רק להתאזר בסבלנות – עד בוא הישועה – והעיקר הוא, אומר רבנו (משיבת נפש מ"ב) מבטן שאול שוועתי. יצעק ויצעק, ולא יתייאש מן הצעקה לעולם, רק יצעק ויתחנן לפני השי"ת תמיד, עד ישקיף וירא ד' מן השמים.
רבי אבא פתח: תפלה לעני כי יעטף וכו' (תהלים קב):שלש אלו הנקראות תפלה: תפלה למשה וכו', תפלה זו שאין כמוה באדם אחר, תפלה לדוד, תפלה זו שאין כמוה במלך אחר, תפלה לעני כו'. איזו החשובה מכולן? הוי אומר תפלת העני. תפלה זו קודמת לתפלת משה וקודמת לתפלת דוד וקודמת לכל שאר תפלות העולם. מה הטעם? משום שהעני הוא שבור לב, וכתיב קרוב ה' לנשברי לב וכו'. תיכף שהתפלל תפילתו פתח כל חלוני הרקיע וכל שאר התפלות העולות למעלה דוחה אותן אותו העני שבור הלב, ככתוב: תפלה לעני כי יעטוף וכו', הוא(העני) גורם איחור לכל תפלות העולם ואינן עולות עד שתפלתו שלו עולה וכו', והקב"ה אומר: תתאחרנה כל תפלות העולם ותפלה זו (של העני)תכנס לפני. איני מבקש כאן בית דין שידונו בינינו. לפני תהיינה תלונותיו, ואני והוא לבדנו (נהיה בדין),שנאמר: ולפני ה' ישפך שיחו, לפני ה' ודאי. כל צבאות מעלה שואלים אלו לאלו: הקב"ה במה מתעסק, במה משתדל. אומרים: מתיחד הוא בתאוה בכלים שלו. כולם אינם יודעים מה נעשה מהתפלה ההיא של העני ומכל תלונותיו האלו, שאין תאוה לעני אלא כששופך דמעותיו בתלונה לפני המלך הקדוש, ואין תאוה להקב"ה אלא כשמקבלן ונשפכות לפניו. וזאת היא התפלה שגורמת איחור לכל תפלות העולם. (זוהר בלק דף קצה עמוד א)
דברי הזוהר הללו הם האחרונים בלקט מדברי חז"ל, אותם הקדים המלקט לספר "השתפכות הנפש" (כאן הובא התרגום שבהוצאת קרן רבי ישראל אודסר). לאורך ההקדמה והפתיחה מובאים מקורות רבים מדוע תפילה צריכה להיות צורת חיים, ולא רק מעשים בודדים במהלך היום. מדוגמאות מהתורה, נביאים, ועד חז"ל, הראה המלקט כיצד חיו הקדמונים את התפילה באופן מיוחד, וכדברי הפסוק "תפלה לא-ל חיי" (תהלים מב). ישנה חיות מיוחדת אותה מגלים בשעת התפילה, המשפיעה לכל שאר הזמן ("גרעין הזמן ופריו", לשון ר' יהודה הלוי על התפילה). ומתוך ידיעה זו מגיעים לשלב הבא – דרך ההתבודדות, התפילה האישית לה', עליה מפורט בספר מנקודה זו והלאה, מדברי רבי נחמן מברסלב ותלמידו רבי נתן.
* * *
כמה טוב היה אם היה לנו את כל מה שאנחנו צריכים כבר עכשיו בהישג יד. ההרגשה היתה הרבה יותר משוחררת, יותר מלאת ביטחון. חיסרון בדבר מה גורם לנו להרגיש שגם אנחנו חסרים, וכך אנחנו מרגישים פחות חיים. "ועניות כמיתה" (נדרים דף ו ע"ב) – עניות, הכוללת גם עני המקבל סיוע באופן קבוע ומסודר, היא חיסרון של חיים שחשוב כמיתה. עצם המצב בו האדם עומד בלי ההשלמה גורם לו להרגיש פחות קיים. אמנם, כמה שמצב זה לכאורה אינו נרצה מצידנו, הוא מציאות שמקיפה את כל העולם למעט בודדים. כאשר יעקב אבינו יוצא לדרך ארוכה והוא מבקש מה' שיהיה איתו, שישמור עליו, ושיתן לו "לחם לאכול ובגד ללבוש", אנו מוצאים שהקב"ה מבטיח לו על שני הדברים הראשונים, אך לא על השלישי. ואומרים חז"ל(תנחומא ויצא ב) שהקב"ה השאיר דבר אחד שלא יהיה מובטח וידוע מראש ליעקב. "אמר הקב"ה: אם אני מבטיחו על הלחם, מהו מבקש ממני עוד?". תמיד האדם ישאר כמבקש, והוא לא יכול להישאר מלא לכשעצמו.
"לב שבור הוא לב שלם" (בשם ר' מנחם מנדל מקוצק). מה שלם בלב השבור, בלב שחסר כל כך הרבה? אכן, אם שלמות היתה לב שמכיל את האדם, הלב הוא ודאי שבור ולא יהיה שלם לגמרי לעולם. אבל כשלב שהכיל רק את האדם נשבר, הוא יכול להחליט ולהכיל בתוכו מהיום את ה'.
אדם ששלם במציאותו הפרטית לא יכול להיות מודע למה שמחוצה לו. בודאי לא להרגיש איך כל חייו הם לא דבר שקיים לעצמו, ושבעצם הוא קשור למישהו אחר. החסרונות אמנם מפריעים לאדם שחי את עצמו, אבל כשהוא מגלה את הכיוון אליו הם מובילים הוא יכול להרגיש שלם דווקא בהם. בדרך זו יכול אדם להרגיש חיות אמיתית בתפילה בה הוא מבטא את חסרונותיודווקא – כי בהם הוא מוצא את יד ה' שמחייה אותו. דרכם הוא יכול לדעת שמציאותו היא אכן חסרה, אך אין בכך כל תחושת מועקה, כי באותה הזדמנות הוא מגלה על מי שמשלים אותו.
תמיד משהו צריך להיות חסר: "אם אני מבטיחו על הלחם, מהו מבקש ממני עוד?". הבקשה תמיד צריכה להיות. דרכה אפשר להכיר כל פעם מחדש איך ה' מעניק את החיות לאדם, ולא לחזור ולהצטמצם בתוך המציאות שלו.
אף על שדברי הזוהר הקדוש המובאים למעלה מדברים בהנהגת ה' שאפילו צבאות מעלה אינם יודעים עד היכן הדברים מגיעים, כפי שכתוב שם, ננסה לפי דרכינו לראות בשטחיות את המבט הזה של התפילה בתפילתו של העני.
"תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו" (תהלים קב): חלק מהמפרשים מבארים שהעני הוא זה שמתעטף בצרותיו. אמנם הזוהר מבאר שתפילת העני היא זאת ש'עוטפת' את כל שאר התפילות שבעולם, והן לא עולות עד שהתפילה שלו עולה.
העני הוא זה שיכול להרגיש את נקודת המהות שעומדת בחסרונות, שכן הוא חי במציאות שכזו. כל אדם אחר, אף אם יהיו לו חסרונות גדולים, כל זמן שיש לו אמצעי חיים בסיסיים הוא יכול לחיות במהלך של חיסרון וחיפוש אחר השלמה. אבל העני יודע מה עליו באמת לחפש – "ואין תאווה לעני אלא כששופך דמעותיו לפני המלך הקדוש". התפילה שלו נקראת "ישפוך שיחו", אין לו מטרה במסירת תוכן הבקשות, אלא בעיקר בעצם האמירה שלהן לפני ה', ולכן הוא רק רוצה לשפוך את מה שבתוכו (מהר"ם אלשיך בפירושו לתהלים). העני יודע שמכל החסרונות הבקשה העיקרית שמתבקשת מאליה היא בקשת ה' – שה' יהיה מקור חייו וקיומו. התפילה שלו היא מיוחדת באופן כזה שהקב"ה אומר "לפני תהיינה תלונותיו, ואני והוא לבדנו", ואין בית דין שדן בה, כמבואר שם. העני לא מבקש כל מיני דברים שנצרכים לו שבהם דנים אם הוא זכאי לכך או לא. הנושא של התפילה שלו הוא ה', וזה הדבר שהוא באמת רוצה. תפילתו מגיעה אל ה', "ואני והוא לבדנו". "כל צבאות מעלה שואלים אלו לאלו: הקב"ה במה מתעסק, במה משתדל. אומרים: מתיחד הוא בתאוה בכלים שלו". העני הוא הכלים של הקב"ה, כביכול – כמו כלי שענינו להכיל, כך העני הוא הכלי של הקב"ה, והוא זה שיכול להכיל אותו בחייו ולהרגיש אותו כמהות חיים בסיסית. הוא לא פוגש אותו בצורה של הרגשה של הכרת הטוב גדולה מאוד, של מי שעוזר לו הרבה מאוד, אלא במקום שקודם הרבה לכל אלו – יסוד היסודות של החיים.
כל ההכרה הזאת אפשרית אצל מי שהוא עני. בהמשך הזוהר שם מובא שכשדוד המלך התבונן בענין זה, הוא הניח את בגדי מלכותו ועשה את עצמו כעני וביקש גם הוא "הטה ה' אזנך ענני – כי עני ואביון אני". וממשיך שם הזוהר שכך ראוי לכל אדם לעשות בתפילתו, ולעשות עצמו כעני, ובאופן זה תתקבל תפילתו. כל אדם יכול להגיע להכרה זו, גם אם העניות אצלו לא מופיעה בצורה מוחשת. למעשה הוא עני שמקבל תמיד סיוע קבוע מה'. כל זה לא יפקיע ממנו לעולם את מהותו האמיתית שהיא עני, מי שאין החיות שלו מעצמו ואצלו, אלא הוא תמיד סמוך על ה'.
* * *
הבעל שם טוב נתן משל על הפסוק "תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו": מלך אחד הודיע לכל אנשי מדינתו שהיום הוא יום שמח מאוד עבורו והוא החליט למלא לכל מי שיבוא אליו משאלה אחת. היה מי שבא וביקש להתמנות לשר וממונה, אחד ביקש סיוע כלכלי, האחר ביקש נקמה מאויביו. והיה אחד שביקש בקשה אחת: להיות לפני המלך בכל יום, ולדבר איתו. בודאי שעצם המצב הזה של עמידה לפני המלך יביא אותו ממילא למילוי כל צרכיו, כאשר הוא רוצה להיות דבק למלך.
וכך הסביר: "תפלה לעני כי יעטוף" – תפילת העני היא תפילה שעוטפת וכוללת את כל התפילות שבעולם. כיצד? כי "לפני ה' ישפוך שיחו" – רצונו הוא רק לשפוך את שיחו לפני ה' ולדבר איתו. כל שאר הדברים יגיעו ממילא.
משל זה יכול להיראות כהתחכמות מסוימת של אותו אדם כלפי ההכרזה של המלך, אבל סוף-סוף נשאלת השאלה מדוע בקשתו נחשבת לבקשה אחת? למעשה הוא ביקש שיוכל לבקש מאת המלך אינספור בקשות? אלא, שהמלך יודע שהבקשה היא באמת אחת – להיות ליד המלך ולדבר איתו. כל חסרונותיו הם אמצעים איך לדבר איתו, איך להרגיש דרכם יותר קרוב אל המלך. עניית התפילה היא עניין שקורה ממילא, כאשר מי שנמצא על שולחן המלך לא יחסר לו דבר.
זהו למעשה פתח לעניינה של ההתבודדות והתפילה האישית שבכל יום. כשמבינים צורת חיים כזו, מערכת השיקולים היא לא עד כמה זה נצרך או האם יש להקדיש לכך זמן בכל יום. עוד לפני צרכים ובקשות, אנו שבים לגלות כל פעם מחדש מה אנחנו, מה חיינו, ומה באמת עומד ביסוד כל הדברים אותם אנו חיים. לדעת ולהתוודע מחדש ליד מי אנחנו נמצאים, וליד מי אנחנו רוצים להתהלך בכל יום. "אתהלך לפני ה' בארצות החיים", מקור החיים בדבקות באלקים חיים.
"לעולם היא נקראת על שמך פרה שעשה משה" (רש"י) וכל הכוהנים שעשו את הפרה אדומה כל הדורות היטהרו באפר הפרה של משה שקיים לעולם (פרה פ"ג מ'"ב ובתי"ט מ"ג)
כשם שבגשמיות, ככל שמחלתו של החולה גדולה יותר, אזי זקוק הוא לרופא גדול ומומחה יותר, כן הדבר ברוחניות שככל שהאדם פגום ומרוחק יותר הוא צריך להשתדל להתקרב לצדיק הגדול והמופלג במעלה ביותר.
וזאת משום שכדי לקרב את הרחוקים, צריך להאיר להם את פנימיות התורה הקדושה, שהיא תרופה לכל הפגמים וההתרחקות כמו שכתוב "ולכל בשרו מרפא" אך כמובן, אי אפשר לגלות להם את ההשגות הגבוהות הללו כפי שהם, וצריכים להלביש ולעטוף אותם בלבוש ובמעטה כזה, שאפילו הרחוקים יוכלו לקבלו ולשם כך צריכים צדיק גדול ומופלג במעלה מאד, שלא זו בלבד שהשיג את פנימיות התורה, אלא אף יודע כיצד לצמצם ולהלביש אותה באופן שגם הרחוקים ביותר ישובו על ידה להשי"ת.
וזה עניינה של הפרה אדומה שמטהרת מהטומאה החמורה ביותר, מטומאת מת שהיא אבי אבות הטומאה. כי על ידי הפרה אדומה ממשיכים שכל עמוק וגבוה מאד, עד שאפילו שלמה המלך החכם מכל אדם לא הצליח להשיג את סודה של הפרה אדומה כמו שאמרו חז"ל (יומא יד.) והשכל הזה בכוחו לטהר אפילו את הטמאים בטומאת מת שאין להם שום אפשרות אחרת להיטהר. ולכן כל מעשה הפרה אדומה היה בכוחו של משה רבינו שהוא הצדיק הגדול הזה שיודע כיצד להאיר את הדעת הגבוהה מאד גם במרוחקים ביותר וכמו שאמרו חז"ל שלעולם הפרה אדומה נקראת על שמו של משה וכל הכהנים שעשו את הפרה אדומה הטהרו באפר הפרה של משה, כי הכל בכוחו של משה רבינו.
(על פי 'ליקוטי הלכות' בשר בחלב הלכה ה' אות כ"ה)
וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם
אסור לדחוק את השעה, לרצות שכל מבוקשו יינתן לו מיד, כמו שאמרו חז"ל כל הדוחק את השעה שעה דוחקתו.
וכן הדבר גם ברוחניות, אמנם צריך להזדרז מאד מאד בעבודת ה', ולדעת ש"אם לא עכשיו אימתי", אך צריך גם לדעת להמתין, לחכות הרבה, כי אי אפשר לזכות לעבדות ה' בשלמות בבת-אחת. ויש להתאזר בסבלנות, לבקש ולהתחנן לצפות ולחכות אפילו זמן רב, עד שהשי"ת ירחם עליו, ויזכה אותו להגיע למדרגה הרוחנית הראויה לו.
ואפילו כשמתפללים ומבקשים מהשי"ת בקשה גשמית או רוחנית, גם אז אסור לדחוק את השעה, ואין להתעקש שהקב"ה ימלא דווקא את בקשתו ומיד, אלא יבקש בתחנונים כעני העומד בפתח, אם יתן השי"ת יתן ואם לאו לאו.
וזו היתה הטעות, בכך שהכה משה רבינו את הסלע, כי משה רבינו היה צריך להמשיך מים לעם ישראל, ואין מים אלא תורה, שרצה להמשיך חידושי תורה, להחיות את הצימאון הרוחני של בני ישראל, אך הוא המשיך את המים האלו על ידי "הכאה בסלע" כלומר שדרש זאת מהשי"ת בתוקף כמו אדם שלוקח בחזקה במקום שיבקש ברחמים ובתחנונים, כמו שאכן נצטווה "ודברתם אל הסלע".
ומי שאכן ינהג כך שמחכה ומצפה ויבקש תמיד ברחמים ובתחנונים, בוודאי הקב"ה ירחם עליו ויושיע אותו בשלמות, וכמו שאמרו חז"ל "כל הנדחה מפני השעה השעה עומדת לו"
(על פי 'ליקוטי מוהר"ן' ח"א תורה כ' ו'ליקוטי הלכות' הלכות גזילה הלכה ה' אות ו')
החנות פתוחה, והחנוני מקיף והפנקס פתוח והיד כותבת וכל הרוצה ללוות יבוא וילווה, והגבאים מחזירים תדיר בכל יום, ונפרעין מן האדם מדעתו ושלא מדעתו וכו'. (אבות פ”ג משנה ט”ז).
חיי האדם נתונים לו בהלוואה מאת השי"ת, חיי האדם ומאכליו, דיבורו ואף מחשבותיו, כולם נתונים לו בהלוואה מאת השי"ת על מנת שיתקנם כראוי, העולם כולו ניתן בידיו על מנת להחזירו מתוקן יותר, הכח להניע אבריו אף הוא ניתן לו מאת השי"ת לאיזו תכלית, כח זה ניתן בידיו בהקפה כדי שיפעל בו איזה פעולה שיש בה להשיב את המלכות להשי"ת, על חוב זה נפרעים מן האדם, אין לך אדם שיוכל להשתמט מלהחזיר את ההלוואה להשי"ת.
ההשבה הראויה ביותר היא שמירת הברית, בשמירה זו הוא מקדש את כל איבריו כולם ומעלה אותם בחטיבה אחת אל אביו שבשמים, ממליך הוא את השי"ת על כל איברי גופו (עיי' לקו"מ כט).
ריח זה של ההתגברות עולה לריח נחוח לפני השי"ת המשתבח בו עד מאד, כמאמר הכתוב 'הדודאים נתנו ריח' ודרשו חז"ל (עירובין כא:) "אלו בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא".
אך כגודל השכר המובטח לשומר בריתו כך מנגד גברו הבלבולים בדבר, עומד הוא היצר בדרכו של אדם, מצפה לרגע קל של בלבול הדעת, שם מעמיד לפניו נסיון, אז ברגעים של חולשה, ברגע קל שבו הוא מצליח להסיח את דעתו מהשגחת השי"ת בעולם, הוא מפיל לפניו מראה שאינו ראוי, מעביר במוחו מחשבה שאינה כרצון השי"ת, מחשבה הגוררת אחריה הרהור נוסף, מחשבה המרחיקה אותו מהשי"ת, דומה הוא היצר לשונא העומד לפני חייל מיד עם הקיצו משנתו, ראשו מבולבל בערפילי החיים, והנה עומד המשחית לנגדו, שוכח הוא את תכסיסי המלחמה, בעוד אינו מספיק להניח ידו על כלי מלחמתו וכבר נפל ברשת שונאו.
כנגד בלבול זה נתן רבינו בידינו עצות רבות, העמוקות מני ים ורחבה מארץ מדה, אך בעיקר נתן רבינו בידנו את עצת ההתבודדות, עצה זו יפה כוחה להוציא את האדם ממשברי גלי ערבוב הדעת, יוצא הוא האדם אחר שעה של התבודדות כשראשו זך וצלול, יום הבא בעקבותיה של התבודדות הוא יום אחר לגמרי, מחשבה הבאה אחרי פרישת שיח לפני השי"ת יש ביד האדם כלי מלחמה להתגונן בפניה, דומה הוא האדם לחיל הניצב בשדה הקרב ויודע הלכות מלחמה, מוכן לקדם את פני הרעה, ויודע היאך ישתמש בכלי מלחמתו, הוא אינו עומד כהלום רעם בפני בלבול היצר, יודע כי השי"ת עמו בכל מצב ובכל רגע. על כל מחשבה שאינה כראוי הבאה לפניו, מיד מסיח דעתו ממנה, הוא אינו נכנס עם יצרו בטוען ונטען אלא ממלא את לבו ביראת השי"ת.
אמרו צדיק כי טוב
במתן תורה נתן לנו השי"ת את הידיעה בין טוב לרע, את ההכרה שבין שמירת הברית אשר עליה קרא בזוה"ק את הפסוק "אמרו צדיק כי טוב", ובין הפוגם בה המכונה בתורה בשם 'רע'.
כח זה אשר ניתן לנו במתן תורה הוא אשר עומד לפני כל איש ישראל הרואה בעיניו את תכלית הטוב הצפון לשומר בריתו אשר איתא בזוה"ק כי מכח קדושת הברית שזכה לה משה רבינו ע"ה נתמלא הבית כולו אורה, ומנגד תכלית המרירות כשאינו זוכה לשמור בריתו כיאות אשר עליו הכתוב אומר "רע בעיני ה'" היינו שהוא כמורד במלכו של עולם לנגד עיניו עד אשר אמרו עליו חז"ל (ברכות סא.) שאפילו יש בידו תורה ומעשים טובים כמשה רבינו לא ינקה מדינה של גיהנם, וכל הגיהנם לא נברא אלא בעבור חטא זה כדאיתא בדברי חז"ל (עירובין יט.).
מלא כל הארץ כבודו
אך כבר הזהירנו רבינו הק' כי גם איש אשר נפל למקומות מטונפים כאלו, וכבר השחית נפשו אם מעט ואם הרבה, אעפ"כ אם יבקש משם את השי"ת ימצאהו במקומות אלו דווקא, שהלא "מלא כל הארץ כבודו" ומלכותו בכל משלה, ואיך יתכן לומר שהוא אינו נמצא במקום זה אלא שאע"פ שהוא נמצא שם, אך כבודו שבאותו מקום הוא בהעלמה גדולה כל כך עד שמחמת החושך השורר שם, אי אפשר למצוא הפתח עד אשר נראה כי אין שם דרך לחזור ולהתקרב אליו ית', כדאיתא בדברי רביה"ק (לקו"מ סי' קיב, ובח"ב סי' י"ב).
אלא שכידוע על זה ישים הבעל דבר את עיקר כלי מלחמתו כי בדבר זה יכריע האדם את עצמו מכף זכות לכף חובה ויפיל אותו בדעתו עד כי 'דברי עונות גברו מני' – שהדיבורים אשר הבעל דבר מדבר על לבי על עוונותי הם הגוברים ממני ומחלישים דעתי מלהתקרב להשי"ת.
ולזה הנחילנו רביה"ק דבורים חמים כגחלי אש אשר הם כמים קרים על נפש העייפה מלשוב ולהתקרב לבוראה, ומלמדנו דרכים נפלאים ועצות אמיתיות איך לשוב אליו ית', כי 'ימין ה' פשוטה לקבל שבים' ואף כי עבר עליו מה שעבר עדיין השי"ת מצפה לו ומתפאר בכל תנועה קטנה שלו למען כבודו ית"ש, ובפרט בכל התגברות והרחקה במעשה זה עצמו אשר בו נפל שהוא עיקר דרך התשובה לעמוד בנסיון אשר בו נפל בתחילה, (והוא הנקרא בדברי הראשונים תשובת המשקל) עד אשר אם יאזור אומץ יוכל לעלות ולהתקרב אליו ית"ש כאחד הצדיקים הגמורים כמובא הרבה בכל הספה"ק ובפרט בספרי רביה"ק אשר אחיד בשמיא ובארעא והשפיל עצמו מגבהי רום מדרגותיו להעלות ארוכה לנשברי לב אשר כמונו, ולהשיב נפשנו בשבעה משיבי טעם להודיענו כי ה' עמנו בכל מקום ובכל זמן, ואדרבה במקום חושך ענן וערפל שם דווקא מתגלה כבוד השי"ת ביתר שאת וביתר עז לכל נפש אשר תדרשנו באמת.
יעזרנו השי"ת אשר יתקיים בנו הנאמר "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה שמחו צדיקים בה' והודו לזכר קדשו" ומאן צדיק מאן דנטר ברית, אכי"ר.
לדיבור יש כוח עצום. כשזוכה אדם לקדש את דיבורו בתורה ובתפילה, ולשמרו מדיבורים אסורים – הריהו מביא על עצמו שפע ברכה.
שכן על ידי קדושת הדיבור ממשיכים את הקדושה משבת לכל ימי השבוע, כי קדושת שבת מתבטאת בקדושת הדיבור, כמו שאמרו חז"ל (שבת קיג ע"א): "שלא יהא דיבורך של שבת כדיבורך של חול".
בדיבור גם מתבטאת הקדושה של האדם יותר מאשר בכל פעולותיו, שהרי הדיבור הוא עיקר מהותו של האדם, ככתוב: "ויהי האדם לנפש חיה" ותרגם אונקלוס: "לרוח ממללא" [- לנפש מדברת] (בראשית ב, ז).
לכן, כשממשיך אדם את הקדושה של שבת לכל ימי השבוע, נשפעות לו גם כן ברכות וישועות, שכן שבת היא "מקור הברכה" (מתוך "לכה דודי"), ככתוב: "ויברך אלוקים את יום השביעו ויקדש אותו" (בראשית ב ג).
זה שנאמר: "כה תברכו" ופירשו חז"ל: "בלשון הקודש". לאמור, שכאשר אדם מקדש את לשונו-דיבורו הוא מביא בכך על עצמו שפע ברכה.
(עפ"י ליקוטי מוהר"ן ח"ב, ב)
בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ (שם ז, ט)
"אין 'ישאו' אלא לשון שירה" (ערכין יא)
בניגונו של אדם ניכרת פנימיות הנפש שלו, כך שאפשר להרגיש אם זכה לקבל עליו עול תורה – שאז הניגונים שלו גורמים לשומעיהם כיסופים ושמחה של קדושה – או שחלילה הוא נמשך אל תאוות העולם הזה, שאז גם השומע אותו נדבק בכך.
ענין זה מרומז בפסוק "בכתף ישאו" – העוסק בלוויים נושאי הארון – שעל כך דרשו חז"ל כי הוא לשון שירה. שכן השירה והניגון תלויים בקבלת עול תורה – בנשיאת הארון שבו מונחים לוחות הברית.
אנו חוזרים שוב לרישומים המרתקים של החסיד היקר ר' בֵּירַך רובינזון על חסידי ברסלב בפולניה. בסיורינו נמשיך מרחוק ונתבונן בעיירה אוסטרובצה, בדמותם הקורנת של החסידים: רבי דוד קליינמן, רבי ישראל דוד רובינזון (אחיו של ר' בירך), רבי צדוק מנחם, רבי אריה גולדווסר, רבי משה אייזנמן, כולם אהובים, כולם ברורים, כולם גיבורים, כולם קדושים.
פורסם לראשונה ב"שיבולים", ע"י מכון שיבולים, ומתפרסם כאן ברשותם האדיבה.
ר' דוד קליינמאן היה שמו. בזמן שאני התחלתי להכיר אותו היו שנותיו אז בערך חמישים שנים. והיה מקורב לברסלב, כמעט שהיה החסיד-ברסלב הראשון באוסטרובצה עוד מקודם הרבי שלי ר' אברהם יצחק.
איך היה התקרבותו איני זוכר היום, כמו שכתבתי בערך של מורי ר' אברהם יצחק הנ"ל[1] – אפשר (= אולי) על ידי ר' ישראל קרדונער זצוק"ל, וגם על ידי ר' בנציון אפטר ז"ל.
ר' דוד היה נקרא ר' דוד'ל, והיה צדיק במעשיו, היה בפשטות ובתמימות. היה מקורב בכל לב ונפש. כל האסיפות הראשונות היו אצלו בבית. הסעודות היו גם כן אצלו. אשתו הצדקת הייתה מלאה שמחה שיכולה לאפות ולבשל עבור אנשי שלומנו מברסלב. כמעט כל הבית היה הפקר ומקודש עבור ברסלב. והשמחה היו יכולים למשש בידים, שאי אפשר לצייר רק מי שהיה שם.
אחי ר' ישראל דוד רובינזהן
ה' ינקום דמו
אחי ר' ישראל דוד היה קשיש ממני באיזה שנים, חמש או שש שנים. והיה מקורב לברסלב גם כן על ידי מורי ר' אברהם יצחק הנ"ל. אני מוכרח להעיד שהיה מקורב יותר ממני בלי שום הפסקה ובלי שום ספיקות. מיום שהתקרב לברסלב היה פוסק הכל מקדם; הגם שהיה עוד צעיר בתחילת התקרבות, אבל היה נוסע עם אבי מורי ז"ל לאדמו"ר זצוק"ל לסאכעדניוו[2], ומהתקרבות לברסלב לא נסע יותר, רק היה עוסק בספרי רבינו ז"ל וקיום העצות של התבודדות וחצות.
וגם המידות של צדקות וגמילות חסד היה כמעט אחד בין החברים. היה תמיד עוסק לגבות בעד אנשים נצרכים, והעיקר עבור הכנסת כלה בדרך כבוד. הרבה כסף היה נוטל מאבינו, היה כמעט מזכה אותו – אפילו שלא אמר לו (= עבור מה). כולם היו יודעים, מי שצריך איזה טובה הוא בא לאחי ישראל דוד, ה' ינקום דמו.
היה לבו מתלהב שרצה ליסע על ציונו הקדוש של רבינו הנחל נובע, לומר העשרה קפיטל תהלים. ופעם אחת נסע עם אנשי שלומנו בשנת תרע"ט, אבל אבי שלי נטלו מהדרך[3]. חבל על זה, אפשר (= אולי) היה זוכה עוד להיות.
וגם לבו היה יוקד להדפסה לדפוס ספרי רבינו ז"ל – להפיץ מעיינותיו חוצה, אשר פעם אחת הדפסנו ספר 'חיי מוהר"ן' על ידי ר' לייבל פראמפּאלער – בשנת תרפ"א[4]. ורוב הכסף גם כן היה של אבינו נ"ע, ולא רצינו לכתוב שמינו שלא יתוודע לאבינו[5].
ואני זכיתי אז שהייתי כמעט צעיר בשנים ונסעתי במסירות נפש ללובלין על שבת בימי החורף שהיה קר וצינה וגם כפור היה על הארץ והיה קשה לילך, וגם היה אז מלחמה בין הסובייטים ופולין, ואנשי חיל היה מלא בהמסילת-הברזל, ואני נסעתי אז במסירות נפש, ואז היה הפעם הראשון שנסעתי מביתי לעיר אחרת. וגם זה היה פעם ראשונה שנסעתי להקיבוץ של אנ"ש, והקיבוץ היה בלובלין, שבלובלין היה בית-החסידים דברסלב – הקיבוץ הראשון, וגם שם היה נמצא אנ"ש ממוצעים בשנים וגם איזה זקנים – שלא היה בשום קיבוץ בפולין, כי רוב הקיבוצים של ברסלב היה מן בני הנעורים ואברכים.
ואני רוצה להזכיר פה גם כאשר סידרתי עם ר' לייבל פראמפּאלער ביום ערב שבת קודש אצל שניידמעסער לדפוס ה'חיי מוהר"ן', היינו שמחים כל השבת קודש, וגם קידשנו הלבנה אז במוצאי שבת קודש, ואחר כך סידרתי לנסוע בחזרה, והלכתי למסילת-הברזל עם איזה מאנשי שלומנו שליוו אותי, וכאשר באנו על המגרש של מסילת-הברזל היה כל המגרש מלא מאנשי חיל פולנים, והם היו רשעים גמורים, נפל פחד עלי ועל כולם מאנ"ש איך אני יכול לנסוע עמם ביחד. ונתוודע שהם (= החיילים) יסעו מקודם במסילת ברזל מיוחדת, ואחר כך יהיה עבור העם גם כן מסילת ברזל מיוחדת. ונסכם אצלינו לנסוע אחרי שהם יסעו. אבל מה נעשה עד הזמן, כי להיות עמם ביחד היה מורא (= פחד), אך היה גם כן לא רחוק מהמסילת-הברזל אחד מאנשי שלומינו צדיק גדול ר' שמואל יצחק ז"ל[6], והלכנו אצלו כולם, ואי אפשר לשער השמחה שהיה בעת שראה אותנו. ואשתו התחילה להכין לבשל על 'מלוה מלכה', ואכלנו ביחד סעודת מלוה מלכה, ועשינו ריקודים עד שהם נוסעים, כי בכל פעם אחד רצה לראות אם הם עוד נמצאים. ואחר כך נסעתי בשלום לביתי. וגם אחר המלחמה זו מצאתי חלק אחד מ'חיי מוהר"ן' שהדפסתי.
חברי צדוק מנחם
וחברי אריה
שקוראין אותו לייבטשע גאלדוואסער
ה' ינקום דמם
השני חברים הנ"ל היו חביבים עלי כנפשי, האחד צדוק מנחם – היה אביו מלמד שהיה בפני עצמו בביתו כמו שהיה המנהג אז בפולין שהיו הרבה מלמדים שהיו לומדים עם בחורים בביתם ומושכים פרנסה מזה. שמו היה ר' שמעון מרדכי, ה' ינקום דמו, והיה נחשב בין המלמדים הטובים. היה לו הסברה טובה להסביר להבחור גמרא עם תוספות בהבנה טובה. אני זוכר עוד שהרבה פעמים הייתי בביתו בעת שהיה לומד עם התלמידים. ור' שמעון מרדכי הנ"ל היה מחסידי לובלין, שהיה הרבי הגאון ר' שלמה'לי איגער[7] שנפטר בתוך השואה.
ואביו של אריה גולדווסר היה סוחר, והיה גם כן מקורב להרבי הנ"ל, מחסידי לובלין, ה' ינקום דמו.
השני הבחורים הנ"ל היו חברים מדובקים אחד לחבירו כשני אחים, היו לומדים ביחד, היו מתפללים ביחד. זה מה שאני מספר היה בעת הבחרות, בהשנים מן תר"פ – תרפ"ו עד הנישואין, שכולנו נישאנו כמעט בזמן אחד.
בשנת תרפ"א-ב נתקרבו לברסלב גם שניהם ביחד, היו עובדים בעבודת ה', היו מקיימים התבודדות וגם 'הניעור בלילה'[8] הרבה פעמים. וגם הרבה פעמים הלכנו לשדה בלילה, לקיים 'הניעור בלילה' ביחד, וגם עוד איזה בחורים.
היה להם מניעות קצת מאבותיהם, אבל חזקו עצמם. וגם בעת שנסעו על ראש השנה ללובלין, ובלובלין היה גר הרבי שלהם הנ"ל, היו מוכרחין להתפלל תפילה אחת עמהם, ורצו במהירות להקיבוץ ברסלב.
אני זוכר מעשה אחד שכדאי להזכיר, החבר צדוק מנחם היה חולה פעם אחת על הטיפוס ל"ע, והיה לו חום הרבה הרבה יותר מרגיל, וכמעט הרופאים מאוסטרובצה היו מייאשים אותו. ואנו אנ"ש, וגם חברים שלנו, היינו אומרים תהלים הרבה ומבקשים הרבה, ועשינו אפילו ריקודין הרבה להמתיק הדינים מעליו, אבל לא הועיל. והסכמנו איזה חברים שהיינו כבר חתנים קודם החתונה, והיה לנו כל אחד מתנה שעון זהב, זה היה המנהג ליתן להחתן בעת אירוסין שעון זהב, לקחנו ארבע שעוני זהב ונתנו למשכן, ולווינו כסף, והבאנו רופא גדול מעיר ראדום שהיה שם רופא גדול, וזה היה בערב שבת קודש, וגם הרופא הנ"ל לא ידע מה לעשות, ולא נתן בטוחות – "אָפֶענוּנְג" (= תקווה) – לחיים, והיה אז בכיות גדולות בבית. והיה שם אחד שאמר שיש סגולה שהיה לו (= לרבי צדוק מנחם) דודו, אחיו של אביו, שגר גם כן באותו בית למעלה, והיה שמו ר' נתן, והיה גם כן מלמד העיר אוסטרובצה, וקוראין אותו: פְרִימֶער ר' נתן, ולדודו (= ר' נתן) היה לו בת יחידה אשר מעולם היו מדברים השכנים והמשפחה עוד כשהיו קטנים שהם הם הזוג חתן כלה.
והחתן היה גם כן בן יחיד אצל הוריו, אבל בעת שגדלו לא היו רוצים לשדכם. ואמרו עתה השכנים שזה סגולה לעשות השידוך (=בין צדוק מנחם ובת דודו), ותיכף ומיד נתרצו השני בתים, ר' שמעון ור' נתן, ונטלו כלים כלי חרס ושברו ואמרו: מזל טוב, מזל טוב.
ואז היה נס פלא כאשר הרופא הגדול הלך מביתו ואמר שאין לו מה לעשות, רק אמר שצריכים רק להתפלל להשי"ת, ואז תיכף נעשה התנאים ושברו הטֶעלֶער (= הצלחת), ונעשה מיד רפואה, שמיד החום הלך ממנו, מה שמקודם לא היה החום לעזוב קצת, רק היה חום קשה והרבה. ואחר התנאים ראינו השינוי לטובה. ועתה נתקיים מה שאמר הרב ר' חיים יושע שו"ב, אביו של ר' משה מנדל וויינברג[9], שיהיה לו רפואה, שיש פסוק בתהלים (ס"ה י"א) צִמְחָהּ תְּבָרֵךְ, צִמְחָהּ – נוטריקון: צדוק מנחם חיה הדסה, כי שם אמו היה חיה הדסה.
רבי משה אייזנמן
שקוראין אותו משה ברסלבר
"משה ברסלבר"[10], כך היו קוראין אותו בין אנשי שלומינו. מביתו היה המשפחה אייזנמן, אביו שלו היה שמו אברהמ'טשע אייזנמן, והיה מחסידי אלכסנדר. משה היה עוד צעיר בשנים, ערך שמונה עשר, ונתקרב על ידי וגם על ידי מורי ר' אברהם יצחק הנ"ל. היה נתקרב בכל התמימות, שאנשי שלומינו היו אומרים עליו שהוא בבחינת התלמיד שהיה למורינו ר' נתן זצוק"ל שהיה שמו ר' משה ברסלבר[11].
משה הנ"ל, מיום שהתקרב היה מתחיל להתפלל בקולות, תמיד היה מתפלל בהתלהבות בבית המדרש תחת התנור ולא התבייש כלום. והיה לו התבודדות בכל יום. הרבה פעמים היה אביו מבקש ממני שלא לדבר עמו מחסידות ברסלב, אבל הוא לא הסתכל כלום[12]. כמעט שאני לא ראיתי אז בפולין נשמה כזו בהתקרבות ובהתלהבות כזה, ואנו מוכרחים להודות שהכל הוא השגחת ה' יתברך.
הבחור משה הנ"ל היה נוסע עם איזה בחורים ואברכים מאוסטרובצה לארץ ישראל על ידי שביל השחור, אבל לדאבוני בא בחזרה, ואני הייתי אז באוסטרובצה, כי היה אחר הנישואין שלי שהייתי גר בעיר סאליף[13] סמוך לאוסטרובצה, ובאתי לקיים כיבוד אב ואם, וראיתיו כמעט שבכיתי שאז שמענו שקרוב למלחמה, ואז היה קודם המלחמה האחרונה, וגם הוא בעצמו היה לו עגמת נפש מזה שבא בחזרה. ואמר לי שהיה בבית התפילה בברסלב בירושלים ולא היה התקרבות – זה אחד הדברים שאני דואג תמיד שאין סדר אצל אנ"ש, טוב שלא לדבר מזה בפומבי, האהבה שרבינו זצוק"ל היה מצווה להיות ביחד – צריכים עוד לתקן הרבה. מי יודע אם היה בסדר – היה עוד ר' משה ברסלבר חי!
הערות לפרק ה' מזכרונות רבי בירך רובינזון:
[1] ראה בפרק הראשון לזכרונות רבי בירך רובינזון, בקטע המתחיל "כן היה איזה שנים שנהגו כן".
[2] רבי אלימלך יעקב יצחק רבינוביץ, מגזע ה'יהודי הקדוש' מפשיסחא. בשנת תרס"ו נתמנה לרב בסוכדניוב שבאזור לובלין ובה כיהן גם באדמו"רות. במלחמת העולם השניה עבר כאדמו"ר לקילץ. נסתלק בכ"ב באלול תרח"צ.
[4] היא המהדורה השלישית של חיי מוהר"ן. על דף השער של מהדורה זו מופיע: "הובא לביה"ד ע"י הותיק מוה"ר יהודה ליב ראזינפעלד וחסידי ברסלב […] בדפוס ר' מנחם מנדיל נ"י שניידמעססער, לובלין, שנת תרפ"א לפ"ק.
[6] אולי הוא 'ר' שמואל יצחק בן ליבע געלע פרידמאן' המוזכר ברשימת הפרענומעראנטין' (בין אנ"ש תושבי לובלין), בסוף ליקוטי מוהר"ן מהדורת ורשא תרפ"ד; ליקוטי תפילות וורשה תר"צ.
[7] רבי שלמה איגר מלובלין, נכד הרה"ק רבי לייבלי איגר (נכדו של הגאון רבי עקיבא איגר, התקרב לחסידות והיה לתלמידו של הרה"ק רבי מנחם מנדל מקאצק). רבי שלמה הוכתר לאדמו"ר בשנת תרע"ה, ונפטר בוורשה בב' תמוז ת"ש.
[13] העיירה 'נובה סלופיה' (Nowa Słupia) שבמחוז קיילצה. כמוזכר בפרק הרביעי מזכרונותיו. ברשימת ה'פרענומעראנטין' בסוף ליקוטי תפילות מהדורת ורשה תר"צ, מופיע שמו של ר' בירך כתושב 'סאליץ' [!].
מול הקופה בחנות של שלומק'ה משתרך תמיד תור ארוך-ארוך. לקוחותיו הוותיקים יודעים, שלומק'ה מחשב כל קניה בעפרונו ובניירותיו. קופה רושמת? הס מלהזכיר.
מדוע, ר' שלומק'ה, לא תקצר את מלאכתך באמצעות מכשיר מתקדם יותר?
"אוי, אינכם מבינים. עיפרון ונייר זה בטוח. מכשיר אלקטרוני? לך תדע מתי הוא ישתגע ויעשה טעות. לא סומך על אף אחד. שיהיה ברור!".
* * *
זהו נתון מאומת לחלוטין – אין בכל העולם אדם אחד שפוי שאינו מאמין. הבסיס לכל הקיום היא אמונה. אדם צועד ברחוב ואינו מגשש שמא בורות נסתרים אורבים לו תחת למדרכה; משתמש במעלית ואינו חושש שמא יינתקו הכבלים. מהיכן לו הביטחון? הוא מאמין. כך דרכו של עולם, מכיוון שנעשה השימוש במוצר ומכשיר כלשהו להרגל, מתבססת סביבו אמונה. הכל פועל, זורם, תקין. אנשים המפתחים חששות מוגזמות סביב עניינים שבכל יום, מופנים לעזרה מקצועית.
גם באמונתנו הקדושה ישנה בחינה שכזו.
אמונה היא יסוד קיומנו. חיי אמונה פשוטים ומתוקים מבוססים על הידיעה והאמונה במציאות השם, בהשגחתו, טובו, אהבתו ורחמיו. אין המאמין נדרש לחקור אחר אמונתו; אדרבה, חקירות יתרות מוציאות את האדם מהעולם. החוקר אינו יכול לטעום טעם בתפילה לימוד תורה או מצווה, כי תמיד טורפות את דעתו קושיות.
רואים זאת בחוש: המאמין חי חיים מוארים ושמחים, ואילו החוקר הולך סחור-סחור, אך אל החיים והביטחון לעולם לא יגיע.
אמונה בסיס הקיום
האמונה היא הבסיס לכל התחזקות והתגברות בקדושה. ולהיפך, כל קרירות ועצלות שורשם קלקול אמונה. האמונה היא אספקלריא מאירה, מציירת לנפש ומראה לה בחוש את חשיבותה של כל מצווה ועניין שבקדושה. כאשר יש לאדם תפיסה כלשהי בזכות העצומה לקיים רצון השם – שוב איננו נצרך לסיוע חיצוני, די לו בידיעת אהבת השם אליו, וכלל אין לו צורך בהצלחה מזן אחר. הוא יודע בבירור שרצוי הוא למעלה וכל פעולה קטנה מצידו גורמת שעשועים נפלאים. טוב לו.
את אמונתנו קיבלנו באופן הבהיר והברור ביותר – ביציאת מצרים ובמעמד הר סיני. האמונה היא טבע שלנו. כל יהודי יודע מה בין חיי אמונה בטוחים ומתוקים, לחיי עליבות וספקות נטולי אמונה. אין שם חיים. ואם כן מהיכן מצליחה לעיתים לחמוק אל הלב קרירות? קושיות עושות זאת.
ספק באמונה מחזיר אותנו בבת אחת אלפי שנים אחורה, למצרים, לזמנים אפלים של לפני ההיכרות האמיתית עם מציאות השם. היו זמנים כאלה. קשים. מרים. היינו אז בגלות, בקושי וחסרון הבנה. אדם שקושיות מערערות את אמונתו שב למצרים העתיקה ולקלגסיה. מה היתה גלות מצרים? איזה כוח לפת שם בעורפינו? הזוהר הקדוש מלמד שהיו אלו קושיות. 'בחומר ובלבנים' – בחומרא דשמעתא וקושי ליבון ההלכה.
הקושיות הללו אינן בהכרח שאלות פילוסופיות באמונה, אלו קשיים שיוצרים כבידות. גלות הנפש גורמת לאדם להימשך אחרי עביות העולם הזה, ולהיכרך בכבדותו. כנוגשי מצרים אז, כך גם היום – הקליפות נאחזות בנפש ומביאות עליה עצבות וכבידות. זוהי גלות מצרים בימינו, ובכל נפש יהודית טמון הכוח להיחלץ משם ולזכות לגאולה. עם ישראל דבוק בצדיקים, אחוז בכוחו של משה רבינו באור תורה, מהבאר הזו ישקו כל דורש חירות במים זכים של אמונה.
סוד החלל הפנוי
וזאת עלינו לדעת: המציאות הזו שאדם נקלע בחייו וברוחניותו לקרירות ולקושיות, מכוונת היא מלמעלה. כך ברא השי"ת את עולמו. יתרה מזו, כפי המובן מדברי רבי נחמן (עי' ליקו"מ ס"ד) ההסתרה והקושי להבין וליישב את האמונה על הלב, היא יסוד מציאות העולם. זהו החלל הפנוי בתוכו נבראת בכל רגע מחדש הבריאה.
ולכן, אתה ר' יהודי הנקלע מדי פעם ל'חללים פנויים', לשאלות ולכבידות, דע לך שהקושיות מוכרחות הן, שם ה'מקום' בו נבראת יהדותך. בתוך החלל הפנוי שאי אפשר להבינו, בתוך תוכו של הקושי והכבדות, שם נבראת אמונתך מחדש, שם גדלה וצומחת התקרבותך אל הקדושה.
מהיכן שואבים כוח להתמודד עם הקושי ולטפס החוצה אל חירות הנפש? הדרך היחידה, כפי שמלמד רבינו, היא דילוג! לדלג ולעבור על פני הקושיות, לא להתעסק עימן, רק לקפוץ אל האמונה המקיפה את כל המציאות תמיד. הכוח לדלג על קושיות וקשיים גנוז בזיכרון יציאת מצרים. ביציאת מצרים גילה השי"ת שהוא מחדש את הכל, ושם הוא הניח לנו את הכוח לעבור על פני תהומות של חקירות ובלבולים בהם נבוכים כל אומות העולם והמחקרים. אנחנו הקרויים 'עִבְרִיים' מסוגלים לעבור על פני תהום התמיהות ולהיאחז באמונה פשוטה ומתוקה.
יציאת מצרים היא עוגן של אמונה. בתקופה זו אנו קוראים בתורה על ניסי יציאת מצרים וזו השעה לשאוב מהקריאות הללו מלא חופניים ביטחון. לחוש תחת הרגליים קרקע מוצקה של וודאות באמונה. זהו אורו של רבינו המנגן בתוך החלל הפנוי, ובתוך הקושי והקושיות – ניגון של אמונה, ניגון שבכוחו לבטל כל תחושת ריחוק. המאזינים לניגון דיבוריהם של הצדיקים נגאלים ויוצאים מכל הקושיות ומוצאים עצמם מדלגים בקלילות אל קרקע האמונה הבטוחה.
ודאי שנוסעים! וכי מי אינו נוסע?! הרי לנגד עינינו עומדת הכרזתו של רבנו הקדוש: "כל הסרים למשמעתי, יהיו אצלי לר"ה, איש בל יעדר!" והכרזה זו עם כל הרמזים והדיבורים המפורשים, שיצאו מפיו של הצדיק, על האור שנעשה מהדרכים! על תיקונים, שאף הוא אינו יכול לתת כי-אם בראש-השנה!
על חיצי הסטרא-אחרא, שבידו להוציא מאיתנו, אם נבוא אצלו!
על תשובה, שהוא עושה בשבילנו, ומתקן הכל!
על הכח שבידו להעלות נפש משבעה מדורי גיהנום באמירה בעלמא!!!
כל אלו מאירים בעוצמה רבה כזרקורי אור עוצמתיים בתוך החושך הכפול האופף אותנו, בתוך טומאת הרחוב, שנלאינו מלעבור בה, בתוך גלי החיים, המטלטלים אותנו מעלה-מטה כספינה טרופה, וקוראים אלינו: "יהודים! אל יאוש!"
"יש עתיד! יש תקוה! יש להיכן לחתור!"
ונפשות ישראל קולטות היטב את המסר. לא פלא, שאלפים רבים נוטשים את ביתם ומשפחתם, ונענים לקריאתו של הצדיק: ומשנה לשנה מתרבים נחלי האדם, הנוסעים לאומן לראש-השנה, כשהם גודשים את שדות-התעופה בארץ ובחוץ-לארץ, ממלאים עשרות אוטובוסים, העושים דרכם בנתיבותיה השוממות של אוקראינה, ונשפכים הישר להר הקודש שבאומן, המלא על גדותיו בחסידים ואנשי-מעשה, תלמידי-חכמים לצד פשוטי עם, בעלי תשובה ותיקים, וכאלו שרק לאחרונה נאחזו בחכתו של הצדיק: וכמו מהר געש פורצות הגניחות והאנחות, הבכיות והיבבות, המתמזגות בקולות השירה והניגון, הריקודים והמחולות. אלו ואלו מהולים בלא מעט דמעות: יש דמעות של צער וחרטה, ויש-של התרגשות ותקוה, ויש גם דמעות סתם, המטהרות את הנפש ומסירות את האבק שהצטבר עליה. זולגות אלפי הדמעות על האבן הקדושה – הרי היא המגנט, שמשך לכאן את כולם – ונהפכות לנחל, המטהר את נפשות ישראל מטומאתן.
המתבונן במעמד המיוחד ורואה את אברכי המשי לצד זקני החסידים, חנוונים שסגרו את חנויותיהם, ובעלי-מלאכה שנטשו את מלאכתם, מאזין לאנחות ולשוועות, הבוקעות מעומק ליבם הטהור של אלפי המצטופפים כאן, שומע את השירה ורואה הריקודים הבאים אחרי לב נשבר ועיניים דומעות – מעלה תמיהה בליבו: מי ראה כזאת?! מי שמע כאלה?! וכי מה עוד חסר, כדי שהשי"ת ממקומו יפן אלינו ברחמים ויחון עם המייחדים שמו, וישמיענו ברחמיו: 'הן גאלתי אתכם'… להיות לכם לאלוקים?! – – –
לשם כך חובה עלינו להיזכר, מה היתה סיבת גלותנו, ומה ה' יתברך רוצה שנתקן כדי שניגאל.
וכי לא היו מכונסים בירושלים שלפני החורבן רבבות אלפי ישראל, שעבדו את השי"ת בכל ליבם?! והרי הגמ' בברכות (נח ע"א) מספרת על בן זומא שעמד על מעלה בהר-הבית וראה אוכלוסיה [של שישים ריבוא – רש"י] ובירך 'ברוך חכם הרזים'! ושוב מוצאים אנו בגמ' (פסחים ס"ד ע"ב): פעם אחת ביקש אגריפס המלך ליתן עיניו באוכלוסי ישראל… נטל כוליא מכל אחד, ונמצא שם שישים ריבוא זוגי כליות, כפלים כיוצאי מצרים, חוץ מטמא ושהיה בדרך רחוקה, ואין לך כל פסח ופסח שלא נמנו עליו יותר מעשרה בני-אדם! וכי לא טלטלו עצמם אבותינו בנסיעה ארוכה ומייגעת לעלות וליראות לפני האדון ה'?! או שמא לא הזילו זהב מכיסם לקנות בהם קרבנות ונסכים?!
אחים יקרים! היו נסיעות קשות ומייגעות, היו הוצאות כספיות גדולות, ואף היו דמעות וכיסופים, שמחה וריקודים – אך אבינו שבשמים הגלה אותנו, משום שנאת-חינם שהיתה בנו! וזה מה שה' יתברך רוצה שנתקן בנפשנו!
ולכן אף אחרי שנות הגלות הארוכות, ואחרי שכבר זכינו לאורו הגדול של רבנו הק', שהמשיח בדעתו ילחם, ומחלציו יצא, והוא יתקן את העולם – בל נשכח את עיקר סיבת גלותנו, ואת צוואתו הקדושה, שהשאיר לנו רבנו: "רק אתם תחזיקו עצמכם ביחד אז – תהיו אנשים כשרים… כי בעזרת השי"ת גמרתי ואגמור כרצוני בודאי בעזרת השם יתברך" (חיי-מוהר"ן רי"ח).
הבה נקיים את חלקנו – להחזיק עצמנו ביחד, ואין זמן יותר מתאים לכך כימים אלו של הקיבוץ הק', בו אנו פוגשים בכלל אנ"ש מכל מקומות פזוריהם ובכל הכיתות הנקראים על שם הצדיק!
והרבה דרכים יש להרבות אהבה: ראשית – בעת הנסיעה, בכל מיני מצבים של לחץ, לדאוג לשני, ואף – ובעיקר – אם אינו מאותה חבורה. וכן בשעת ההשתטחות – לראות שהשני אף הוא יזכה להגיע לציון: וכל בר דעת ימצא כמה וכמה אופנים של קירוב הדעת עם כל יחיד מאנ"ש, המשתתף בקיבוץ הק': ובזכות האהבה שבינינו נזכה לראות את הבטחתו של רבנו מתגשמת: "גמרתי ואגמור" כרצוני בביאת גואל צדק וקיבוץ גלויות בב"א.
רבים אומרים לנפשם, שתשובה אמיתית והתשובה הרצויה לה', היא תשובה בשלימות, אחרי זיכוך גופו מכל סיג ופסולת, ללא שום תאוה ורצון להבלי העולם הזה, ורק תשובה כזאת תקרא בשם תשובה, ואך היא תרצה לפני השי"ת, אולם אם עדיין לא כפה את יצרו הרע בשלימות, ועדיין נופל לפעמים ברשת התאוות והרע, אף אם התעורר בתשובה פעמים רבות, והתגבר פעמים רבות על יצרו הרע, לא תחשב זאת כתשובה אל השי"ת, כי איך ובמה ייחשב לתשובה אם עודנו נכשל בתאוות העולם הזה?
הבה ונלמד ממשנתו של רבינו זיע"א, אשר ראה ומדד פני הדברים בראייתו הקדושה באספקלריא אחרת מזו שלנו, כפי המבואר בתורה ע"ט, שיש שתי תשובות, אחת: יש בני אדם שעושין משא ומתן ועוסקים בעולם הזה, ובאמצע נופל לו הרהורי תשובה, ואח"כ חוזר למקומו הראשון, ואין לו מנוחה כי פעם טמא ופעם טהור, כשר ופסול וכו', וזהו בחינת ששת ימי החול, אבל תשובה שלימה היא בחינת שבת, שיש לו מנוחה, כי 'בא שבת בא מנוחה', שיש לו מנוחה מכל וכל ונדחה הרע לגמרי.
שתי תשובות
אצל כל אחד מאיתנו, ישנם דברים שבהם ביטל, כביכול, את בחירתו, ולעולם יבחר בהם בצד הטוב ולא יתאווה לבחור בצד הרע. לעומת זאת ישנם דברים שעדיין צד הרע בתוקפו ויכול להימשך אחריו, ויש בענין זה אלפים ורבבות מדריגות עד אין סוף, ולדוגמא, ישנו אחד שאצלו נתבטל כח הבחירה בשמירת שבת, שנשרש עמוק בקרבו קדושת שבת ולא עולה בדעתו כלל הרהור של תאווה להדליק נר בשבת ח"ו, ואילו אצל חבירו הגבוה ממנו במדריגה, נעלם כח הבחירה אף בדברים דקים ביותר, כגון שנקבע בדעתו לימוד כמה שעות בכל יום, חוק ולא יעבור, ולא יוותר על קביעות זו אף עבור כל הון דעלמא, ואילו אצל השלישי הגבוה ממנו, קביעתו בלימוד עומדת על כמה שעות יותר וכן הלאה עד אין סוף.
נמצא שהראשון עשה תשובה שלימה בשמירת השבת ובה נדחה הרע לגמרי, ובמצוה זו יש לו מנוחה כי לעולם לא יחזור מזאת ואינו תאב בכלל לחלל את השבת, ואילו בקביעת הלימוד בכל יום עודנו נכשל, שלפעמים מצליח ללמוד ופעמים נכשל, ובזה הוא פעם כשר ופעם פסול פעם מותר וכו', ואילו אצל השני יש לו נייחא אף בקביעות הלימוד כמה שעות בכל יום, ובזה יעמוד חזק, וכח בחירתו הם בדברים דקים יותר, ואידך זיל גמור.
היוצא לנו מדבריו שאל לו לאדם ליפול ברוחו בנסותו פעמים רבות לחזור בתשובה ולא הצליח, כי יש להסתכל מלמעלה למטה, ולבדוק בכמה דברים הצליח לעקור הרע לגמרי, שבהם יש לו מנוחה ובהם עשה תשובה בשלימות, וכל אחד שיילך לבדוק בודאי ימצא דברים שבהם עומד חזק בדעתו כל אחד לפי דרגתו, ודוק ותמצא נחת, וכך יוכל לעלות מדרגא לדרגא, ולקבוע בנפשו עוד ועוד אוצרות רוחניים שבהם יעמוד חזק לנצח, ובדרך זו יוכל האדם למדוד את דרגתו ברוחניות ע"י שרואה היכן עומד כח בחירתו.
מזמור שיר ליום השבת
והסמיך רבינו ז"ל דבריו על המובא במדרש בפרשת השבוע, וזו לשונו: כשפגע אדם הראשון לקין ושאל לו מה נעשה בדינך, והשיב לו שעשה תשובה ונתפשרתי עם השי"ת, אמר אם כך תקיף חילא דתשובה [=רב כוחה של התשובה], מיד פתח ואמר מזמור שיר ליום השבת.
אדם הראשון ידע כבר סודה של התשובה, אלא שלא ידע עד כמה גדול כוחה, וזה היה עיקר התפעלותו, שאף אם קין לא שב בשלימות אל ה', כלשון המדרש שאמר 'נתפשרתי' כאחד המתפשר בינו לחבירו למחצה, וגם בתחילה ניסה להתחמק בטענתו השומר אחי אנוכי, ואף על פי כן קיבל ה' תשובתו, כיון שעשה תשובה במקצת לפי דרגתו, ומיד פצח בשירה ליום השבת, אחרי שראה שאף תשובה במקצת נחשב לתשובה, כיון שבמקצת זה נדחה הרע לגמרי והיא תשובה בבחי' שבת. בשובה "ונחת" אושע.
בפעם הקודמת ראינו את גדר מעשה התפילה: מה אנחנו אמורים לעשות, ומהי תפילה אמיתית שנענית. ראינו כי רק תפילה שהיא לפחות בצורת קריאה יכולה להיענות (כל תפילה בצורה פחותה אחרת יכולה להיענות מצד רחמים, והישועה איננה תמיד מובטחת. "אין תפילה החוזרת ריקם" נאמר על תפילה, וכל תפילה שאינה בצורה של קריאה אינה באמת תפילה. להבנת הדברים ניתן להסתכל במאמר הקודם ("הקול מעורר הכוונה") ובמאמר "תפילה לא-ל – חיי!".)
* * *
"מחוק [מדרך] הטוב הוא להטיב, וזה הוא מה שרצה הוא יתברך שמו – לברוא נבראים כדי שיוכל להטיב להם, כי אם אין מקבל הטוב, אין הטבה" (דעת תבונות, אות יח). בחיים לא נוכל לשאול סיבות לבריאת העולם, כי בשכל אנושי אי אפשר להבין סיבה אצל הקב"ה. אמנם אנחנו יכולים להשיג במידה מסוימת מה התכלית של העולם – לאן הקב"ה רוצה להוביל את העולם, מה המטרה אליה אנחנו אמורים להגיע כדי למלא את רצונו בבריאת העולם. בודאי שהקב"ה לא מוכרח לעשות שום דבר, והוא יכול להיטיב גם בלי לברוא נבראים. איך? זה לא משנה לנו בכלל. ההפכים אצל הקב"ה הם אחד, ולכן רבי נחמן אמר: "אני מאמיןבאמונה שהשם יתברך יכול לעשות מהמשולש מרובע". כלומר, הקב"ה יכול לעשות משולש עם 360 מעלות, או מרובע עם 180 מעלות. דברים שנתפסים אצלנו כהפכים אפשריים אצל הקב"ה. כל מי שחושב אחרת רק מגביל את הקב"ה, ואם הוא גובר על כללי הפיסיקה והטבע בנסים גלויים שהתגלו, הוא יכול גם לגבור על כללי ההיגיון. אסור לומר שהקב"ה היה צריך אותנו בשביל מטרתו. הוא רצה נבראים מסיבה שלא נדע, אבל נדע דרך התורה מהי המטרה והתכלית של הבריאה: שהקב"ה יתגלה כמיטיב. הוא רצה שיהיה גילוי לנבראים. אם הוא היה רוצה סתם גילוי, הוא לא היה צריך נבראים, כמו שאמרנו. רק בגלל שהוא רצה גילוי לנבראים, הוא ברא נבראים. הוא רצה שיהיו אנשים שיהיו "מקבלי הטבה", ולכן "אם אין מקבל הטוב אין הטבה". לכן אנו מוצאים רבות בתהילים שדוד המלך מבקש לצאת מהצרה בכך שאם הקב"ה יוציא אותו מהצרה, הוא יודה לו על כך. לפעמים גם באות בקשות שכל נימוקם הוא "למען חסדך" ("והושיעני למען חסדך" (תהלים ו), "ופדנו למען חסדך" (תהלים מד)). החידוש הגדול ביותר בכך הוא שזה עצמו נימוק. מאחר וכוונת הקב"ה בבריאה היתה לגלות את טובו, ושהוא יתגלה כמקור כל הטוב, ממילא לבקשה של חסד במצב שכמעט נראה אבוד, יש שייכות לחלק מהתכלית של הקב"ה בעולם – גילויו כמיטיב. גילוי זה נמצא בעצם התפיסה שהקב"ה הוא מקור כל הטוב שמקיים אותנו. רצון ה' הוא שדבר זה יתגלה במציאות, ולכן גם אמונה שהקב"ה יכול להיטיב לא מספיקה לעניין זה. צריך שבאמת נתפוס מתוך עצמנו כמה שהקב"ה מיטיב, מקיים אחרים מטובו.
איפה נמצאת נקודת הגילוי הזה? חז"ל אומרים (ילקוט שמעוני, שמואל-א סי' פו): "שלא כמידת הקב"ה מדת בשר ודם, מדת בשר ודם – רואה אדם עומד יפה ועשיר הוא, מעמידו ומסייעו, וכשהוא רואה לאדם שהוא נופל, שוב הוא מפילו, אבל הקב"ה אינו כן, אם הוא רואה אדם שמתגאה, הוא מפילו, שנאמר: "כי יום לה' צבאות על כל גאה ורם", ואומר: "גאות אדם תשפילנו". ואם רואה אדם, שנפל עד שאול תחתית, הוא מעמידו, שנאמר: "מקים מעפר דל", וכן הוא אומר: "כי שחה לעפר נפשנו", מה כתיב [כתוב] אחריו? "קומה עזרתה לנו", ואומר: "אם אמרתי מטה רגלי, חסדך ה' יסעדני". חשוב להדגיש שאין כאן השוואה בין בשר ודם לקב"ה. לא צריך לחפש אחר ההבדלים אחרי שאין שום נקודת דמיון אחת – "אל מי תדמיוני ואשווה?" (ישעיהו מ). כאן אנחנו מדברים על ההנהגה של הקב"ה בעולם. פה נבחנת "מידה" שונה שיש בהנהגה של הקב"ה בעולם ביחס ל"מידה" של בשר ודם. על כל פנים, חז"ל אומרים לנו שכל מי שנמצא בשאול תחתית, הקב"ה מרים אותו. זה טבעו של גילוי ההטבה: גילוי זה יכול לחול באלה שמרגישים חיסרון. בעלי גאווה לא שייכים לגילוי זה, ולכן הם אלו שיושפלו. לכן "גאוות אדם תשפילנו" – הגאווה בעצמה משפילה את האדם. כמה שהוא יותר מושלם בעיניו, כך הוא רק הופך ליותר חסר משמעות בעולם הזה.
עומק גילוי זה נקרא ישועה. ההבדל בין ישועה ועזרה הוא, איך נתפסת קבלת הכוחות אחרי שכבר עומדים על הרגלים. בעזרה, הנעזר הוא הפועל העיקרי. נותנים לו עזרה כדי לתת את הדחיפה הסופית. בישועה, המושיע הוא הפועל העיקרי. למשל, הצלת אדם שנאבק על חייו במים נקראת ישועה, הואיל והנושע לא עשה דבר, ורק הפעולה של האחר הצילה אותו. בשני המקרים מזדקקים לאדם שני, אבל שורש ההבדל מתגלה אחרי שכבר עומדים על הרגליים. אם קיבלנו עזרה, אנחנו לא מרגישים שאנחנו עומדים רק בכוחו, הואיל ואנחנו אלה שפעלנו. אמנם אם קיבלנו ישועה, אנחנו מרגישים שכל קיום ה"יש" שלנו (יש-ישע) הוא מכוח האחר. זהו הגילוי שהקב"ה מגלה בסופו של דבר: לבסוף יתגלה ש"אין עוד מלבדו", כלומר, אין שום מציאות אחרת. הקב"ה נקרא "המקום", וכמו שאומרים חז"ל: "הוא מקומו של עולם, ואין העולם מקומו". כל הקיום נובע ממה שהקב"ה רוצה בקיומו, וממילא הוא קיים.
נסכם: נמצאנו למדים שהקדוש-ברוך-הוא רוצה להיטיב לברואיו באופן שברואיו יכירו את ההטבה שלו. הכרה זו לא תהיה רק בשכל, אלא תהיה בעצם המציאות: נכיר כי "חסדך ואמיתך תמיד יצרוני" (תהלים מ). זאת צורת ההטבה בדווקא.
על פי דרך זו נוכל לעמוד על גדרה של התפילה. חז"ל אומרים כי "הקב"ה מתאווה לתפילתם של ישראל" (ילק"ש תהלים תתעד). הבאנו כמה פעמים את הסברו של בעל 'ספר החינוך' למאמר זה (מצווה תל): "לומר, שחפצו שיעשו פעולה שיזכו בה לפניו וימשיכו עליהם מטובו, כי חפץ חסד הוא". בחלק הראשון מבאר החינוך כי הפירוש במאמר "הקב"ה מתאווה לתפילתם" הוא שה' רוצה שהבריות יעשו את עצמם ראויות לחסדו, כי הוא לא רצה להיטיב בסתם. בחלק השני הוא מסביר מדוע יש רצון לדבר זה, ותשובתו – "כי חפץ חסד הוא". הוא יתברך רוצה להיטיב, אז ממילא הוא רוצה שגם נעשה את עצמנו זכאים לחסדו. תפילה היא למעשה צורה לקבלת טוב ה'. כמו שכתבנו למעלה, ה' רוצה להיטיב באופן מסוים. בזה אולי נוכל לפרש את הלשון "הקדוש-ברוך-הוא מתאווה לתפילתם", שכן תאווה היא מלשון תחום וגבול (פירוש הרשב"ם על במדבר לד,ז). רצון ה' להיטיב כביכול נתחם בגבול מסוים; לא כל אחד יקבל את הטוב, אלא יש להקדים אליו את מעשה התפילה, שהיא צורה לקבל את הטוב.
המתפללים בנוסח אשכנז אומרים בברכת רצה שבשמונה-עשרה: "רצה ה' אלוקינו בעמך ישראל ובתפילתם". בזה אנחנו מבקשים שני דברים: שהקדוש-ברוך-הוא ירצה את עם ישראל, וירצה את תפילתם. הגר"א מדייק מכך שנאמר "בעמך ישראל" לפני ו"בתפלתם", שהסדר חייב להיות כך בדווקא. כדי שלקדוש-ברוך-הוא יהיה רצון כביכול בתפילתנו, חייב להיות לפני כן שהוא רוצה בנו. לפי דברי החינוך נבין את כוונת דבריו. הרצון הראשון חייב להיות בנבראים, שכן, רק בגלל שה' חפץ חסד אנחנו בכלל עומדים לבקש ממנו. אמנם הרצון הוא להיטיב באופן מסוים לנבראים, לכן אנחנו ממשיכים לבקש: "ובתפילתם". אנחנו מבקשים שרצונו יתגלה, אחרי שהקדמנו את מה שצריך להקדים, את אותה "פעולה שיזכו בה לפניו וימשיכו עליהם מטובו".
כעת תתבאר לנו קושיה שרבים שואלים על מושג התפילה. הרי ה' יודע מה חסר לי, ואם בכל זאת אינו מיטיב לי, סימן שזה באמת לא מגיע לי. למה שהתפילה תשנה דבר בנושא? אותה התשובה נכתבה בספרים שונים, כל אחד בניסוח שונה, ויסוד התשובה היא שהתפילה באה לשנות בנו. הקדוש-ברוך-הוא תמיד חפץ להיטיב, אבל הטבתו מתקבלת רק בכלים הראויים. התפילה היא הכלי לקבלת חסדיו.
* * *
נסכם את המאמר של היום ואת המאמר הקודם, ועם שניהם נבוא למאמר השלישי. היום למדנו כי התפילה היא הצורה לקבל את טוב ה'. בפעם הקודמת למדנו כי גדר התפילה הוא קריאה מתוך המציאות שלי. איננו מבקשים שהמציאות תושלם, אלא שאנחנו נהפוך לשלמים על ידי ישועת ה', ובכך "הא-ל ישועתנו סלה" (תהלים סח). אם נצרף את הדברים נאמר: הצורה לקבל את חסדי ה' היא כשנכיר שהם הבסיס היחידי לקיומינו. אחרי הכרה זו נהיה באמת ראויים להטבה, שכן היא תתקבל אצלנו בצורה שה' רוצה שהיא תתגלה במציאות – כהטבה לנבראים.
בתהליך התשובה ובפרט בחודש אלול, כשאנחנו מנסים לעורר את עצמנו מהשינה, אנחנו מוצאים את עצמנו מתמודדים עם הרבה כסילות. מין אטימות ואדישות לא הגיונית, כאילו הכול בסדר כשאנחנו רוצים להשתנות. אנחנו יודעים שחלק גדול מחיינו מתנהל בחוסר דעת, אבל קשה לנו לעצור את עצמנו. אכן, חשוב לדעת שאין כאן כישלון כללי של המערכות שלנו, אלא כך דרכו של היצר הרע, "מלך זקן וכסיל". כך הוא פועל בהחטאת האדם – שולט עליו, הופך את החטא למציאות קבועה בו, ואוטם את הדעת מלעצור את המצב. אבל עדין אנחנו מוכרחים להתמודד איתו.
"מה הפעם?", מלגלג היצר הרע. מאיפה הישועה שלך תבוא הפעם? ניסית את הספר ההוא כבר פעם שעברה. והקבלה ההיא שקיבלת לא ממש החזיקה מעמד, במקרה ששכחת. בראשית אנחנו עונים ליצר הרע שמי שברא את העולם הזה עם כל החושך והמבוכים, תכנן פתחי מילוט מכל מצב אפשרי. סוד כוונת אלול כפי שמוסבר בתורת הסוד הוא הפסוק "הנותן דרך בים ובמים עזים נתיבה". מבאר רבי נתן: "והכוונה הפשוטה שיוצא מזה לכל בני אדם הפשוטים הוא לידע, שאפילו בתוך מצולות ים השוטפים מאד על האדם כהמון גלי הים ממש, בבחינת ותשליכני מצולה בלבב ימים, אף-על-פי-כן גם שם יש דרך ונתיב תמיד לשוב אליו יתברך… בפרט באלול, אם יאמין בזה באמת ובפשיטות" (משיבת נפש, אות צה).
מתוך אמונה זאת אנחנו יוצאים לחפש אחרי העצות, אחרי הדרכים הנעלמות מעינינו, ולהאיר אותן. אך כאן קושי אחר מתעורר: איך אנחנו מגלים את אותן הדרכים? וגם כשנדע אותן, מי יערב לנו שנצליח לקיימן? אם לפני שנכנסנו למהלך של חטא התפתינו להיכנס אליו, על אחת כמה וכמה שהיציאה ממנו עוד יותר קשה!
את השאלה הזאת שואל רבי נתן. והוא גם עונה – אין תשובה.
אין באמת תשובה ברורה בכלים שלנו. אין באמת תשובה איך עם הכוחות והרצונות שנשארו לנו ננצח. אי לכך, הוא קובע על פי דברי רבו רבי נחמן, התשובה מוכרחת לבוא מה'.
"עיקר המשכת דרך התשובה בעולם, הוא על ידי שעושין מתורות תפילות, כי על ידי תפילה יכולין לפעול הכול, כי אף על פי שהוא כמו שהוא, וכבר נתפס בתאוותיו הרעות עד שנדמה לו שאי אפשר לצאת משם, אף-על-פי-כן על כל פנים הדיבור בידו, ואם ירבה לדבר דברי תפילה ובתחנונים ויתפלל הרבה להשם יתברך שיזכה לשוב ולקיים את כל דברי התורה, שזה בחינת שעושין מתורות תפילות, שכל תפילותיו הם על קיום התורה, בודאי יעורר רחמי ה' יתברך עליו עד שיפתח לו ה' שערי תשובה, ויזכה סוף כל סוף לשוב אל השם יתברך וירחמהו" (עצת שלום תשובה, אות לח).
כדי שדרך התשובה תהיה דבר מושג בשבילנו, שנזכה לראות את הדרך והנתיב בהם אנו צריכים ללכת, אנחנו חייבים לפנות אל התפילה. על כל השאלות שכל כך מכבידות ומעיקות, איך נעשה את זה, כל הספיקות, יש לנו תשובה ניצחת. לא תשובה שנובעת מתוכנו, לא תשובה שאנחנו בהכרח מבינים, אבל יודעים בבירור שהיא התשובה. ה' הוא זה שיחזיר אותנו בתשובה. הוא יראה לנו את הדרך. ובעיקר – הוא זה שייתן לנו את הכוח לעבור ולהשתנות.
כלי המלחמה שלנו, הם פינו ולשוננו. השיחה הקבועה עם ה', התפילות המרובות אליו שנזכה להתקרב אליו ולחזור בתשובה, הם אלו שיובילו אותנו בחסדי ה'. "עיקר הכלי זיין של איש הישראלי הוא התפילה. וכל המלחמות שצריך האדם לכבוש, הן מלחמת היצר הרע הן שארי מלחמות עם המונעים והחולקים, הכול על ידי תפילה, ומשם כל חיותו. על כן, מי שרוצה לזכות לקדושת ישראל באמת צריך להרבות בתפילות ובקשות ושיחות בינו לבין קונו, כי זה עיקר הכלי זיין לנצח המלחמה" (ליקוטי עצות, תפילה אות ב).
"ערוב עבדך לטוב אל יעשקוני זדים" (תהלים קיט, קכב). העירבון שנזכה לטוב באמת, שגם כשנצליח להתרומם ולעלות מעלה לא נחזור ליפול, הוא בידיים של ה'. ממנו אנחנו מבקשים- "ערוב עבדך לטוב". אכן, יש לי את האפשרות לצאת מכל מקום שהוא- אבל האפשרות הזאת באה ממך.
אם אנחנו רוצים למצוא את הנתיב שלנו, עלינו לפנות למי שיצר אותו. לא אנחנו מקרבים את עצמנו לה', ובהחלט לא החוכמה והעצות המבריקות שלנו- ראינו מה עלה בגורלם. ההתבודדות, הדיבור הטבעי עם ה', הוא התשובה שלנו. כדי למקם את עצמנו לדרך התשובה בימים אלו, נקבל על עצמנו להתפלל. זאת הכניסה שלנו לדרך: הצעד הראשון בתשובה.
שנה טובה ומתוקה, מלאה שמחה ואמונה, אמן!
* * *
"עיקר דינו של אדם הוא על שלא היה זהיר בעניין התפילה, כי על ידי תפילה יכולין לבוא לכל טוב, לתורה ולמעשים טובים ולתשובה ולהינצל מן החטא… כי אלמלי היה זהיר ורגיל בתפילה כראוי היה זוכה לתקן הכול" (רבי נחמן מטשערין תלמידו של רבי נתן מברסלב, ירח האיתנים סימן ט).
לשון רבינו בליקוטי מוהר"ן ח"א תורה י"ב: "מה שאנו רואים, שעל פי הרוב, הלומדים, חולקים על הצדיקים ודוברים על צדיק עתק, בגאוה ובוז. זהו מכוון גדול מאת השי"ת. כי יש בחינת יעקב ולבן, יעקב הוא הצדיק המחדש חידושין דאורייתא ולימד תורתו לשמה … ולבן, הוא תלמיד חכם שד יהודי. (עפ"י זוהר פנחס רנ"ג) שתורתו להתייהר ולקנטר".
ההבדל בין תלמיד חכם הלומד לשמה, למי שאינו לומד לשמה – אמר ר' לוי יצחק – מתבטא בכך, שהראשון אוהב את הצדיק וסר למשמעתו, ואילו האחרון, אינו סובל את הצדיק, ואינו שומע לו, מכיוון שהוא מקבל את תורתו מבחינת "שמאל" מבחינת "ופושעים יכשלו בם" כפי שמבאר רביז"ל בהמשך התורה הזאת.
אמנם, ראינו מהו תלמיד חכם הדבוק לצדיק. הכרנו את רבי מתתיהו באומן, הוא היה למדן מופלג וכל לימודיו היו נלמדים על ידו בהתלהבות נוראה, כל דיבור ודיבור מש"ס ופוסקים וכו', נלמדו על ידו בדביקות עליונה להשי"ת. ומוהרנ"ת – טרם התקרב לרבינו, היה אמנם למדן עצום, אך תורתו שלאחר התקרבותו לרביה"ק, האירה באור אחר לגמרי, אור יקרות. היתה זו תורה שונה לגמרי, נעלית יותר ונשגבה יותר.
רבי ראובן, רבה של אודסה למד עם מוהרנ"ת בקטנותו, ונודע לגאון עולם ולמדן מופלג. הוא זכר היטב את רוב חשקו ועומק בינתו של מוהרנ"ת בתורה, אך מאז שמע כי היה לחסיד, שיער בלבו שלבטח שכח מוהרנ"ת את תלמודו. וכשהתארח אצלו רבי נתן, בדרכו לארץ ישראל, שמח בו שמחה גדולה. אחר פנה אליו ושאלו: "נו, האם זוכר אתה עדיין את תלמודך?" הנהן לו מוהרנ"ת בראשו ומיד החל הרב להציע בפניו ט"ז מוקשה עד מאד בהלכות תרומות. רבי נתן עיין קמעא ותיכף הסביר את דברי הט"ז כיד ה' הטובה עליו. קפץ הרב ממקומו כאיש נדהם, אחר אמר בקריאת התפעלות: "לו יכולתי הייתי מדפיס את הפירוש שלך באותיות של זהב" …
כזה הוא הלימוד לשמה, הלימוד שלאחר ההתקרבות לצדיק. תלמודו של מוהרנ"ת שלאחר התקרבותו לרביה"ק האיר באור אחר ולא היתה דומה תורתו שלאחר ההתקרבות לזו שלפניה. את תורתו שלאחרי התקרבותו לרביה"ק היו אמנם צריכים להדפוס באותיות זהב כי "כשאדם לומד בקדושה ובטהרה. איזה דין ופסק שחידש איזה תנא או צדיק אחר. עי"ז נעשה בחינת נשיקין. ונשיקין זה בחינת התדבקות רוחא ברוחא … נמצא כשלומדין איזה הלכה שחידשו התנאים. עי"ז נתדבק רוח התנא עם רוח הלומד ודומה כאילו נושק עצמו עם התנא" (שם)
כסמך לגדולתו העצומה בתורה של מוהרנ"ת מביא רלוי"צ שליט"א את הסיפור הנפלא דלהלן: איש אחד היה בעירו של מוהרנ"ת שהיה ת"ח מופלג ולמד בהתמדה עצומה. הלה, מרוב תשוקתו לדעת את כל דברי השולחן ערוך, שינן לעצמו בעל-פה את "המגינים" [מפרשי השולחן ערוך, הנקראים "נושאי כליו"]. נזדמן לו פעם לדבר עם מוהרנ"ת אודות הלכה מסויימת ועד מהרה נתגלע ויכוח ביניהם. זה אומר בכה וזה אומר בכה. משראה מוהרנ"ת שעד כמה שניסה לשכנע את הלה בצדקת דבריו לא זז מעקשנותו, יצא מגדרו וגליא לדרעיה באמרו לו "עמי אתה מתווכח? הרי הוקשתה לי פעם הלכה אחת במגן אברהם ובא אלי המחבר בעצמו וגילה לי את פשט דבריו" – – –
פעם אחת – מטעים רלי"צ – הסביר לי ר' אברהם ב"ר נחמן מהו ההבדל בין לפני ההתקרבות לרביז"ל לבין אחר ההתקרבות. שמא אין מניחים ח"ו אותם תפילין או אין לובשים אותם ציצית? אלא שההבדל הוא בחיות ובנעימות שחשים בקיום אותם מצוות … הייתי בברטלב בבית מדרשו של מוהרנ"ת (רי נתן'ס קלויז) ראיתי אף את השלחן הטהור עליו היה מרהרנ"ת אומר את דברי תורתו שבליקוטי הלכות. פגשתי שם ישישים שהכירו את ר' נתן, הללו סיפרו לי שהתלהבות שכזאת בה אמר ר' נתן את התורה אין לתאר … אש, אש, היתה יוצאת מפיו בשעה שהרצה את דבריו. ואף ר' משה ברסלבר שהכיר היטב את מוהרנ"ת התבטא כך, הלה היה למדן עצום ולכשהיה מגיע לאומן, לאחר שהיה מבלה כהוגן על ציון רביה"ק חזר אל ה"קלויז" (בית המדרש) שלנו באומן, נטל את הליקוטי הלכות והחל לומד בו בעיון נמרץ ובהתלהבות עצומה ולאחד הנערים שנעץ עיניו בו אמר: "בני, מה אתה מסתכל כל כך? אילו היית שומע באיזה "ברען" (התלהבות) אמר ר' נתן את ההלכה הזאת, באיזה השתפכות הנפש אמר את דברי תורתו אלה – – –
לכל זאת זוכים – ממשיך רלוי"צ – אם מקבלים את התורה בבחינת "וצדיקים ילכו בם" וח"ו אם לא הרי התורה היא מצד אחר ח"ו, שהרי בכל סיפורי התורה, בפרט סיפורי יעקב ורחל, ראובן ובלהה, יהודה ותמר וכו', בכל אלה ישנה בחינת "ופרשעים יכשלו בם", ומי שזוכה ושומע לצדיקי האמת היא יודע להבין את הסיפורים הללו בדרך אמת. אך מי שאינו זוכה נכשל ח"ו ומפרש אותם בבחינת הלמדנות של "ת"ח שדין יהודאין" המובא בזוה"ק. כי על כן כמה עלינו להתפלל שח"ו לא נהיה בבחינת פושעים הנ"ל!
אולם, על ידי מידת האמת, על ידי ראייה נכונה ביותר "בלי הונאה את עצמו כלל" אפשר להפוך ממתנגד לצדיק, לאוהבו באמת, וכפי שהיו מרהרנ"ת, רבי נפתלי, ר' יקותיאל המגיד מטרוביץ ועוד ביוצא בהם שהיו למדנים עצומים וזכו על אף התנגדותם להכיר בצדקת דרכו של רביה"ק והנורא. את האמת של מוהרנ"ת הרי רואים אנו בכל מקום! במכתביו בתפילותיו בהלכותיו ובכל כתביו, שחוץ מהקדושה הרבה החופפת עליהם – כמה אמת מונחת בהם! אמת כזו! הרי זוהי חותמו של הקב"ה ואת זאת אוהב הקב"ה – אמת! והמגיד מטרוביץ – הוגיעו בעצמכם, הוא היה אז יותר מבן שבעים כשהתקרב לרביז"ל! על גדולתו בתורה וצדקתו יעידו דברי גדולי הצדיקים דאז שהיו אומרים על הגשר העובר בטרוביץ וחוצץ בין איזור קייב לאיזור חרסון (שהיה אז אזור ההשכלה) שמן השמים הושיבוהו כאן כדי לשמור על רוחות ההשכלה שבמחוז חרסון לבל יחדרו חלילה למחוז קייב המלא חכמים וסופרים. רבי יקותיאל זה, בזקנותו המופלגת, התקרב לרביה"ק כשהיה כבן עשרים ושתיים ולמרות היותו רב ומגיד לכשמונים ערים ועיירות לא נטש את רבינו ז"ל שרצה להסתתר ממנו, אלא אמר: "איך זאל צושאסן ווערן וועל איך פונים רבי'ן נישט אוועק גיין!!!" (אם אפילו ירו בי ח"ו לא אסור מהרבי).
מידת אמת זו היא שהובילה את מוהרנ"ת לרביה"ק ואף כי חותנו רבי דוד צבי גם הוא היה צדיק גדול – כפי שהעיד עליו רבינו וכפי שכותב מוהרנ"ת בסיפור לידת בנו יצחק "וחותני הצדיק" – וגודל פרישותו ותורתו הלא ידועה, בכל זאת "האמת לאמיתו" – כפי שכותב מוהרנ"ת בליקו"ה הלכות רבית ה"ה – היא דרגה יותר עליונה ויותר גבוהה עד שגם צדיק כמותו וכיו"ב לא זכו אליה.
מידה של "אמת לאמיתו" היתה בו במוהרנ"ת, ידוע מה ששאל פעם בעצת רביז"ל אם יקבל משרת רבנות שהציע לו חמיו, הסכים לכך רבינו ומששאל אם זהו האמת הסכים רבינו גם לכך. אך כששאל אם זהו האמת לאמיתו שצריך הוא להתמנות לרב נענה לו רביז"ל "אם רוצה אתה את האמת לאמיתו אינך צריך להיות רב". מידת האמת של מוהרנ"ת הריהי טבועה על כל כתביו וסיפורי חייו הקדושים ובדרך זו עצמה נהג מוהרנ"ת לשואלים בעצתו. הוא לא היה ממהר להשיא עצה לא רק בגלל שהלך בדרכי רביה"ק אלא גם מחמת ענוותנותו היתירה, שאף היא מהולה היתה באמת צרופה עד מאד. היה זה כששהה פעם בטפליק ניגש אליו אחד ושאל בעצתו על עסק מעסקיו, שתק מוהרנ"ת ולא ענה לו דבר. שוב שאל האיש ושוב שאל אך מוהרנ"ת שותק. אולם כשהפציר בו אותו אדם שוב ושוב, נענה מוהרנ"ת בענוותנותו העצומה והשיב: "איני יודע לשית עצה בנפשי אם לאכול כף נוספת או שמא אכלתי די – ולך אשית עצה מהר כל כך?!"
מרביז"ל עצמו ידוע גם הסיפור על תלמידו החשוב רבי אהרן [המכונה 'ר' אהרן דער רב', ר' אהרן הרב, והיה רבה של העיר ברסלב], שתינה בפניו את צערו על כי אין הוא יכול לעזוב את צאן מרעיתו שבעיר מנהיגותו ברסלב ולנסוע לרבינו ז"ל לראש השנה כדרישתו. וגם בספקותיו אלה, אף כי הלא ידוע כמה גדול וחשוב היה ענין ראש השנה אצל רבינו ז"ל, אף על פי כן לא נטל רבינו מר' אהרן את הבחירה אלא הותיר בידיו את הבחירה אם לנסוע אם לאו, וכל כמה שניסה ר' אהרן להוציא הוראה מפורשת מפיו של רביז"ל לא רצה רבינו ליטול ממנו את בחירתו החפשית.
גם אנ"ש בכל הדורות שמרו עצמם מלהשיא עצות, פשוט יראו להשיא עצה גם אם ידעו מה לומר, הם ידעו שהעצה היחידה היא רק תפילה ורק כשהשואל היה מפציר ביותר ואף מביע בעצמו את נטייתו להכרעה כל שהיא היו מסכימים על ידו .
ואכן טעויות ושגיאות רבות ח"ו יכולים לצאת מעצות בלתי הוגנות. למשל כשאחד מתלהב לעבודת ה' ולפי התלהבותו עתה הוא בא לשאול על "מסירות נפש" אחת אם יעשנה אם לאו, מעתה אם נייעץ לו לעשות שמא תדעך אחר כך התלהבותו ויתחרט ממעשה זה, ואז הוא עלול ליפול עוד יותר! עוד ידוע שכשמעמידים את האדם מן השמים בפני נסיון אזי מסתלקים כל המוחין שלו ונשארת לו רק "רשימו" כלומר רושם מהשגותיו הקודמות, וככל שיהיה רושם זה חזק אצלו כן יעמוד בנסיון ויעברו בשלום מעתה אם שואלים אנו מדוע לא יכריע עבורו הצדיק מה לעשות בשעה קשה זו? התשובה שגם הצדיק יודע שזהי נסיון מן השמים ואין הוא רוצה להפריע נסיון זה כדי שיעמוד בו האדם בכוחות עצמו (אמר המעתיק: עיין בגמרא, מסכת ב"ב דף י': רבי יוחנן בן זכאי ראה בחלומו שבני אחותו עתידים לאבד שבע-מאות זוז. שלח להם גבאי צדקה בכל עת וכו' ושאלו אותו 'אם ידעת, מדוע לא אמרת' וכו' והדבדים קרובים לכאן). כן היה כשמוהרנ"ת שאל לרביז"ל על אודות הרבנות. לכאורה הרי היה רביז"ל יכול לומר לו מיד מהי האמת לאמיתה, אלא שרצה לשמוע איך ר' נתן מקרב עצמו לתשובה האמיתית.
גם מוהרנ"ת כשלא מצא חן בעיניו שבנו מנהל בית דואר ושר' אפרים (בן רבי נפתלי) תלמידו סוחר באבנים טובות ואינם יושבים ועוסקים בתורה ובתפילה כפי יכולתם, כל היום והלילה [אף כי עבדו את השי"ת ברוב שעות היממה בכל כוחם ומרצם – אף על פי כן קרא להם מוהרנ"ת אנשי שוק] – למה לא אמר להם זאת? הרי היו מקבלים את דבריו כלשונם! התשובה היא, אין אומרים. אפשר לרמוז, לכוון, אבל אין ניטלים מן האדם את בחירתו.
לסיכום: האמת מקרבת לרבינו ז"ל, אך האדם צריך לרכשה בכוחות עצמו, ואם זכה והתפלל על כך הרבה – ישיגה. ואז אם היה מקודם למדן, ילמד את תורתו ביתר הארה ויותר 'לשמה' ואם לא למד מקודם יושפע מדרך רביז"ל ללמוד בעזהשי"ת.
וכן אחר שאמר אדוננו מורנו ורבנו זכר צדיק לברכה את המאמר "תעיתי כשה אובד", שפירש שם, שהשם יתברך דרכו לקרות את האדם תכף כשרואה שהוא תועה מדרך השכל. יש שקוראו ברמיזה, ויש בקריאה ממש, ויש שבועט בו ומכהו… ועל כן כשעדין לא נטה הרבה מדרך הישר, אז אפשר לו בקל לשוב, מחמת שהוא מכיר עדין את קול השם יתברך והתורה ורגיל בו, כי זה סמוך היה אצל השם יתברך, והיה שומע קולו- קול התורה, ועדיין לא שכח את הקול, ועל כן אפשר לו בקל לשוב. והוא כמשל הרועה, כאשר שה אחד תועה מהדרך, אז תכף הוא קורא אותו; וכשהשה עדין לא תעה הרבה מהדרך, אזי הוא מכיר הקול והולך אחריו תכף. אבל כשכבר נטה הרבה מהדרך, אז כבר שכח את קול הרועה, ואינו מכיר בו, וגם הרועה מתיאש עוד מלבקשו, מחמת שזה זמן רב שהלך ותעה מאתו. כן כשכבר האדם האריך זמן, חס ושלום, ברשעו, ונטה ותעה הרבה מדרך הישר לאלו הדרכים המקולקלים והתועים, אז קשה לו לשוב וכו'. וזה: תעיתי כשה אובד, הינו שתעיתי מדרך הישר כשה אובד הנוטה מהדרך כנ"ל. על כן אני שואל מלפניך: בקש עבדך כי מצותיך לא שכחתי, הינו שתמהר לבקשני תכף, כל זמן שאני זוכר, ולא שכחתי עדין את קול מצוותיך וכו', עיין שם. וכתוב בספר "חיי מוהר"ן", שבשעה שגלה אדוננו מורנו ורבנו זכר צדיק לברכה את המאמר הזה, אמר לתלמידו הקדוש, הרב רבי נתן, זכר צדיק לברכה, שזה המאמר הוא עכשיו [בעתים הללו] ההתבודדות שלו.
אם נימצא במקום מסוים, אפילו מספר שעות, וננסה לזכור את כל הפרטים שבחדר – דבר שסביר להניח שנצליח – ונכבה את האור, מה יקרה? בשנייה הראשונה עוד נזכור איך לפלס את דרכנו נכונה. אבל אחרי זמן קצר כבר נשכח את מה שהיה מול עינינו ממש, וניתקל בדרכנו בכמה חפצים. לא חוש הכיוון הוא זה שהלך לאיבוד בחושך, אלא המקום. הזיכרון שלנו נבנה על בסיס מקום, וכאשר תודעת המקום מסתלקת מאיתנו, תוך זמן קצר ממש יכולים להיאבד מאיתנו כל אותם נתונים אותם ידענו היטב. ישנם מושגים מסוימים שקל לנו להיזכר בהם במקומות מסוימים, ובמקומות אחרים גם אם נתאמץ לא ניזכר בהם.
המקום של עבודת ה' נושא איתו המון זיכרונות, שיכולים להזכיר לאדם את אותו מקום אמיתי בו הוא היה בעבר. וכשתודעת המקום נעלמת מהראש, בכל אדם כפי דרגתו, איתה נשכחים כל אותם זיכרונות שיודעים שיש משהו שטמון באותו מקום, שהמציאות חסרה בלעדיהם, שהחיים אינם אותם חיים. כל עוד האדם זוכר, יש לו תקווה גדולה לחזור למקומו, משום שהוא יודע שהמקום בו הוא נמצא עכשיו הוא לא באמת מקום. משהו תמיד יהיה חסר. ואותו משהו יגיע לידי ההשלמה האמיתית שלו – אם הוא ימשיך לחפש.
כאשר אדם תועה בדרכו ומתרחק מהדרך האמיתית, דרכו של ה' לקרוא לאותו אדם. ברמיזה, בקריאה, או בבעיטה. כל אלו שלבים שונים ברמת ההכרה על חסרונה של המציאות. אדם שהתרחק מעט ועדיין נושא בתוכו את הזיכרון על המקום בו הוא אמור להיות, יבין את הרמיזה שה' יתן לו, דרך משפט שישמע, מחשבה שתיפול לו בראש וכדומה, להיזכר בחסרונה של המציאות בה הוא נמצא, ומכוח זה לבקש ולדרוש את המקום האמיתי. אצל אדם שהתרחק יותר הרמז לא יהיה ברור, כי כשהוא ייפגש בחיסרון בחייו הוא לא יקשר אותו לחיסרון הגדול של התרחקותו מה'. הוא הספיק לשכוח מספיק כדי שלא יעלו לו אסוציאציות אל אותו מקום באופן מיידי. אבל אם המסר יותר ברור, גם הוא יבין. מי שהתרחק עוד יותר מכך יזדקק לנקודה של עצירה בחיים, לאירוע שישבור את הקרקע היציבה עליה הוא חושב שהוא עומד, וינסה להבין את מה שעליו לבנות מעתה.
כל עוד לא התרחק האדם יותר מדי, יכולים אירועים להחזיר אותו אל המקום בו היה לפני כן. כל עוד הוא מכיר בעובדה זו ולא שוכח שחייו חסרים, הוא עדיין קרוב לאותו מקום. אבל מכיוון שסוף-סוף הוא נמצא בחושך, במקום בו הוא לא רואה את מה שהוא ראה בעבר, הוא יודע שהוא נמצא בסכנה גדולה. כשהוא שוכח, הוא לא זוכר כבר את מה ששכח. את הכל הוא יכול לאבד. על זאת באה הבקשה: "בקש עבדך, כי מצוותיך לא שכחתי".
* * *
קטע זה מצוטט מ"השתפכות הנפש", בשלב בספר המתאר את הנהגותיו של רבי נחמן המלמדות על דרך ההתבודדות. בשולי הדברים מתוארת שיחתו של רבי נחמן לתלמידו, רבי נתן, שההתבודדות שלו היא על נושא זה.
מלבד שההתבודדות, שהיא למעשה תפילה אישית, עוזרת בכך שהיא מבקשת את מילויו של תוכן מסוים, כמו כאן למשל: לבקש שה' יבקש אותנו, בטרם נלך לאיבוד. אך לא זאת תרומתה היחידה, כי בכוחה גם להביא את החיפוש בעצמו, ולהיזכר במקום שהיה והתרחקנו ממנו.
"עיקר ההתבודדות הוא בלילה" (ליקוטי מוהר"ן, נב). הלילה הוא זמן מתאים במיוחד לחיפוש עצמי. "על משכבי בלילות, בקשתי את שאהבה נפשי" (שיר השירים, ג). "אזכרה נגינתי בלילה, עם לבבי אשיחה, ויחפש רוחי" (תהילים, עז). כאשר הריכוז הוא לא בעשייה כמו ביום, אלא במה שנשאר ממנה בתוך האדם, האדם נזכר באותם מקומות חסרים שבתוכו. הוא יכול לגלות חסרונות עמוקים, או להיזכר בכאלו שנשכחו. כדי להגיע למצב של תפילה שלמה, כזאת שנדרשת מתוך האדם עצמו בבחינת "ואני תפילה", יש להכיר בעובדת מציאותו החסרה של האדם. "כי לא הייתה תכלית התפילה כדי שיענה, אלא להורות שאין בעולם למי שראוי להתפלל אלא לא-ל יתברך, ולהכיר שהוא חסר מכל וכל בזה העולם, ואין מי שימלא חסרונו אלא הוא יתברך… ומספר לפניו חסרונותיו להורות זה הענין [ההכרה שהוא חסר], וסוף השכר לבוא" (בית אלוקים, שער התפילה, ב). הדבקות של התפילה נובעת מהכרת החוסר של האדם, עד שהוא לא מוצא מקור חיות אצל עצמו או אצל כל מקום אחר, אלא רק אצל ה'. (רבי נחמן אמר שכמובן שקיימת מעלה גדולה מאוד גם בהתבודדות ביום, אלא שללילה מעלה משל עצמו).
בזמן של תפילה כזו, ניתן להרחיב את החיפוש על כל רבדי החיים. לא רק על החסרונות ברמת ההתקיימות הפיזית, אלא בחסרונות העיקריים, שהם צרות הנפש. עתה ניתן לחפש אחר חסרונות נוספים שנשכחו מאיתנו. בזמן של חיפוש הרוח יש להתבודד, ולדבר עם ה'. בכך תורמת ההתבודדות לעצם החיפוש, ולא רק לאפשרות בקשה על מילויו. אני אכן תועה, אבל עצם ההכרה שלי בכך, מהווה פתח תקווה לכך שאגיע למקום המיוחל. כל זמן שאני מכיר בחיסרון, אני אוכל לעבור מהמקום שלי אל המקום האמיתי כשהשער ייפתח. אם אאטום את החור אזי אשכח מאותו מקום, ואשקע במקום שאני נמצא בו. שעה של התבודדות מזכירה את כל אותם המקומות החסרים בנפש, שעל כולם אנו מבקשים את ההשמה מאת ה'.
רבי נחמן בעצמו התבודד על תורה זו. עד היכן שהגיעו דרגותיו הרמות בעת אמירת תורה זו, לאחר שנים רבות של עבודת ה' ביגיעה וטרחה עצומה הרחוקות ממושגים שלנו, גם ממקום כזה אפשר להכיר במקום גבוה יותר שחסר. ההתבודדות לא רק מתפללת 'על', אלא מגלה את ה'מה', את המקום החסר שבנו שגם הוא יגיע להשלמה, בתפילה לפני ה'.
הוא חש נבגד בצורה מחפירה, לא יכול היה להאמין שחברו הטוב עולל לו כזאת: למה, למה הוא לא אמר מילה? היכן היא האחווה שעימה הוא כה מרבה להתפאר?
הם נפגשו בצאתם מבית הכנסת, ההוא התבונן במעילו החדש, וכך המשיכו בצוותא לעבר הרחוב בו גרים שניהם, מבלי שהוא יגיד לו מילה…
הוא מגיע לבית ופושט את המעיל – ועיניו חושכות, בחזית המעיל הוא מגלה כתם ענק ומכוער; כנראה התחכך בקיר שסוייד מחדש.
הבושה מציפה אותו; כך הוא עבר ברחובה של עיר, בוודאי היה ללעג ולקלס בעיני כל. אין לו ספק שחברו ראה זאת – אבל למה, למה לא מנע ממנו את הבושה? הלזאת ידידות תקרא?!
לאחר שהוא שוטח את טענתו בפני חברו, עונה הלה בפליאה: "חשבתי שתעריך את ידידותנו האמיצה. שמעתי רבות על המושג הנפוץ כיום שיש לאהוב ולקבל כל אחד כפי שהוא, ואכן קיבלתי אותך כפי שאתה, הכתם לא השפיע כלל על רגשי האחווה שאותם אני חש כלפיך"…
הדברים רק הוסיפו לקומם אותו: "אם היית אוהב אותי, לא היית מתעלם מכך שאני מתבזה בחוצות. זה רק מראה שאני לא שווה בעיניך כלל, ולכן אתה מוכן לקבל אותי כך, מושפל ונבזה"…
* * *
בפרשתנו אנו לומדים על הצו האלוקי: "ואהבת לרעך כמוך", צו שכולל בתוכו את כל התורה כולה (רש"י בשם תורת כהנים).
מצווה זו הינה גם עיקר ויסוד במשנתו של רבינו הקדוש, "שבה תלוי עיקר החיות והקיום והתקון של כל הבריאה" (ליקוטי הלכות, ברכות הראיה ד-ד).
אין זה מקרה – מסביר שם רבי נתן – שבני האדם נבראו שונים כל כך בדעותיהם וברצונותיהם, מה שגורם לכל המחלוקות; דווקא בגלל השוני הזה נברא היקום כולו!
ה' אחד ושמו אחד, אך לצורך הבחירה נברא העולם כשכולו פירודים, כל דבר שונה מזולתו, וכך גם בני אדם נבראו בדעות שונות.
העבודה המוטלת עלינו היא להסיר את המסווה מעל השוני הזה, לגלות שבפנימיות אכן הכל אחד. ככל שאנחנו משתדלים לגלות זאת, כך באה הבריאה על תיקונה.
עלינו מוטל אפוא להתעלות מעל השוני החיצוני, לחפש את הטוב הגנוז בזולת, ולהבין שבסופו של דבר הכל חוזר להיות אחד.
ה' מתכבד על ידי כל אחד עם נקודתו הטובה והמיוחדת, על אף שלנו נדמה שהנקודה הטובה שלנו היא הנכונה…
עלינו ללמוד להעריך את הטוב שבזולתנו, לכבד זאת ולרצות להתחבר אל הטוב שלו – על ידי אהבה וחיבה לטוב הזה.
גם כאשר הזולת נכשל בעוונות, עלינו לחפש ולמצוא את מעט הטוב שבו, להבליט ולייקר זאת, ולרצות להתחבר אל הטוב המיוחד הזה.
כך נוכל לאהוב את רוב רובם של עם ישראל ולהביא לידי כך שהעולם כולו יכריז: "אתה אחד ושמך אחד, ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ!"
אך מאידך עלינו לזכור, כי אהבה זו פירושה אך ורק אהבת הנקודה היהודית הטובה שנמצאת בזולת; יש לאהוב כל אחד 'על אף' הרע שבו, אבל לא 'עם' הרע שבו. אסור לחשוב שהתורה מורה לנו לאהוב את הרע שבזולת; זוהי שנאת הזולת להשלים עם כך שהוא יהיה שקוע ברע; אדרבה, אהבת הזולת מחייבת להצטער עד דכדוכה של נפש שהוא ייצא מהרע הזה, ולא להסכים שיישאר כך.
צריך גם להיזהר מאד מאד כשבאים להוכיח את הזולת, כי לא כל אחד ראוי לכך. חייבים גם לדון אותו לכף זכות ולהאמין שבפנימיותו הוא רוצה רק טוב. אך לא פחות מכך יש להיזהר מלדון לכף זכות את הרע עצמו; "מי שמלמד זכות על רשע" – אומר רבינו הקדוש – "גם הוא נקרא רשע" (ספר המידות).
החובה לדון לכף זכות היא אפוא רק על החלק הטוב שעדיין נמצא בזולת, אך בשום פנים אין להתרגל לחיות לצד הרע שבזולת מבלי שיהיה איכפת לנו.
אהבה אמיתית לזולת פירושה שכאשר אנו רואים בו חסרון כלשהו, לא ננוח ולא נשקוט, ונתעצם בעבורו בתפילה, בכאב וברצון אמיתי שהוא ישתפר ויזכה לחיי נצח.
* * *
בימי ספירת העומר, בהם אנו עוסקים בתיקון האהבה בינינו – הבה נתחזק במצווה יסודית זו, שהיא כלי מחזיק ברכה ואשר רק על ידה ניתן לזכות לקבלת התורה כאיש אחד בלב אחד.
התפקיד הלם בדיוק מפליא את מידותיו, מכל הבחינות. תקוות רבות נתלו בו. היו לו את הכישורים הנדרשים, את הידע ואת הנתונים המצויינים ביותר. מי כמוהו יכול לשאת תפקיד שכזה… משום כך לא הצליח אף אחד להבין מדוע זה משתבשים להם עניינים כה רבים. בעל התפקיד גופו, היה נואש, חש כאילו גדולה עליו המשרה בכמה מידות. ניסה את כוחו, התאמץ מעבר ליכולתו, והתפקיד רק הלך והכביד, כאילו ברח לו מבין האצבעות.
כישורים היו לו, ידע גם כן, אפילו ניסיון עשיר דיו. דבר אחד חסר לו: הידיעה שהוא מסוגל לכך. חסרה לו האמונה בכוחו. אנשים רבים סביבו ידעו שהוא מסוגל. בעל הבית סמך על ידיו, הידידים האמינו שיצליח. ורק הוא עצמו לא ידע על כך מספיק. מישהו חייב היה לספר לו, לפתוח בפניו את השער לכישורים שהיו אצורים בתוכו.
* * *
מילוי משרה הגון וטוב, מתחיל בהכרח בלקבל אותה ברצינות. האופן בו מתקבלת המשרה על נושאה, נוגע ישירות לכבודו של מעניק המשרה. צא ולמד מדרכו של עולם, אדם הנושא בתפקיד הנהגה כלשהי, חייב לשאת את תפקידו בגאון. להזהר בכבוד הסמל אותו הוא נושא ולייקר את מה שהוא מייצג. זלזול במשרה פירושו זלזול בנותן המשרה. לא פחות מכך, חובה על בעל התפקיד להכיר ביכולתו לשאת את תפקידו. שאם לא כן, אין סיכוי שיצליח.
הדברים נצרכים במיוחד כעת, לאחר קבלת התורה. זה הזמן להיזכר במשרה המוטלת על שכמנו: התפקיד הנעלה בתבל, אותו קיבלנו ממש בימים אלו מחדש: תפקידו של יהודי בעולם. אחריות כבירה רובצת על כתפינו, אחריות של עולם ומלואו. אחריות, זו זכות שחובה קדושה בצידה. החובה לשאת בנטל, ויתרה מכך להשתדל ולפשפש ולהשגיח תמיד על התפקיד, האם הוא אכן ממולא כראוי, האם הוא משביע את רצונו של בעל הבית, לזאת ייקרא קבלת עול.
נשיאה בעול איננה משימה פשוטה, אך את הכח לשאת אותה אנו אמורים לשאוב מהמשא בעצמו.
ניתן לראות זאת בחוש. אנשים נושאים על שכמם תפקידים רגישים, הדורשים אחריות, מאמץ, ולפעמים גם סיכון של ממש. החמצן של בעלי תפקיד שכזה הוא עצם התפקיד. המודעות וההכרה במהותו של המשא, בגורליותו ורגישותו, היא הנותנת בלב הנושא כוחות לנשיאה בעול מתוך חיות, מרץ ואף שמחה.
מהיכן שואבים כח
וזה בעצם האופן היחידי בו מסוגל יהודי לשאת על שכמו את משׂרתו הרמה. דווקא משום שתפקידו היהודי כה רגיש, וכרוך באחריות כה כבירה. דווקא משום כך אילו ישכיל נושא המשא להכיר בתפקידו, הידיעה הזו די בה כדי להעניק לו את כוחות הגוף והנפש הנדרשות לצורך השלמת ייעודו עלי אדמות. יש בהכרה הזו קורטוב של התרוממות והתגבהות הדעת, אך אין בה ולו שמץ גאווה. כך בעצם, ורק כך, חיים צדיקים עובדי השם. הם ענווים ושפלי ברך עד אין שיעור, מחד; ומרוממים בדעתם וגאים במשרת יהדותם עד אין תכלית, מאידך. ולא רק שאין זו סתירה, אדרבא, זוהי נשיאה בעול בריאה ונכונה.
בתקופה האחרונה עסקנו בלספור. ספרנו ימים ושבועות לעומר. הספירה עשתה משהו בכל לב יהודי. ספירה היא הכנה, שער לכניסה בנחלת כלל ישראל. זו גם מטרתה של מצוות מניין בני ישראל עליה מצווה אותנו התורה בפרשות הללו. הספירה מעניקה ליהודי את מקומו, עושה אותו לבעל תפקיד. וזאת יש לדעת, יהודי הוא מלך! והוא נעשה כזה מיד בשעה שהושתה על שכמו המשׂרה "והייתם לי ממלכת כהנים וגוי קדוש".
מלך זה נפלא, אבל מה זה בעצם?
למלוך זה אומר, כמובן, לשלוט. ובמקרה היהודי, הכוונה היא לשלוט במצב, שלטון אמיתי, שלטון פנימי, שלטונה הבלתי מעורער של הנשמה על הגוף ועל פיתויי העולם. וכמו כל מושל, האתגר המשמעותי ביותר בחייו של יהודי הוא, לשמור את מושכות השלטון בידיו; לעמוד בגבורה מול חותרים ומהפכנים המבקשים את כסאו. אין לו לאותו יהודי קטן כל סיכוי להחזיק מעמד בתפקידו, אם לא שיידע באופן הברור ביותר מכוחו. כיהודי, כמושל הנושא באחריות אדירה שכזו, אתה מוכרח, בכל לשון של הכרח, לדעת את כוחך. ועוד דבר תדע לך, שמישהו מאוד לא מעוניין שלא תדע על כך. והוא יעשה הכל כדי לגרום לך לחוש חלש, רפה כח, כביכול עניו. בתחום הזה היצר הרע הינו רב-אומן.
תחזיק חזק במושכות
יהודי כשר הוא יהודי מושל, ולמען יאריך ימים על ממלכתו, חובה עליו לדעת מכוחו, להיזהר מכל נדנוד של ספק ומכל צל של תהייה. שיהיה ברור, כל מעשה שלך פועל נפלאות, כל תנועה וכל דיבור, אתה מלך!
זה מה שאמור המניין והמספר לחולל בליבם של כלל ישראל. בשתי הפרשיות הללו, במדבר ונשא, אנו קוראים על מניין הלווים. ואין שני המניינים הללו שווים. לפני חג השבועות קראנו את מניינם של בני קהת. המניין הוא תפקיד. בני קהת, בעלי משרות, נושאי משא הקודש, אלו הם הנשמות הגבוהות אשר הושת על שכמם משא הקודש. תפקידם נעלה ומרומם, לאף אחד אין ספק באשר לנחיצותם.
כעת, לאחר מתן תורה, מכניסה התורה הקדושה אל מניין הקדושה נשמות נוספות: כעת מקבלים גם יהודים פשוטים, אנשי העמל, החולין וקשיי היום, את ההכרה בתפקידם. השבוע מונה התורה הקדושה את מניינם ומשׂרתם של בני גרשון ומררי. נפשות יקרות המשוכנעות כאילו גורשו מנחלת השם. האנשים שמרירות העולם עוטפת את שגרת יומם, חיים במרירות הפרנסה ושיעבוד החולין, השבוע אומרת לנו התורה: דעו לכם, גם עליכם מוטל תפקיד מחייב ואחראי, גם לכם שלטון. קחו אותו במלא הרצינות.
שמעתם על המושג 'מוחין דקטנות'? לכאורה, לא רק ששמעתם על כך, אלא גם חוויתם זאת על בשרכם, לא פעם ולא פעמיים…
ובכן, 'מוחין דקטנות', הוא מצב בו מוחו והשגתו של האדם קטֵנה. עיני שכלו נחשכות, ואינו רואה בעדן מאומה. לא רואה ולא מרגיש, לא את אורה של תורה, לא את חיות התפילה ולא את האושר של היהדות. בבחינת הנאמר בפרשת השבוע על יצחק אבינו "ותכהיןָ עיניו מראות" – חושך בעיניים…
'מוחין דקטנות' אלו נובעים ממידת הדין והגבורה. מידה שמהותה צמצום והגבלה, דינים ויסורים. מידה השייכת ליצחק אבינו, שהיה ה'מרכבה' למידת הגבורה, ולכן הוא זה שעקד את עצמו כי עבד את בוראו בגבורה ובמסירות נפש, גם כשהכל היה חשוך.
אך אנו, צאצאיו, כשפוקדים אותנו מוחין דקטנות, מר לנו מאד וקשה לנו להתמודד עם הנהגה של דין, צמצום והעדר חיות.
אי-לכך פותחת פרשת השבוע בבשורה משמחת עבורנו, וכך היא אומרת: "אלה תולדות יצחק בן אברהם, אברהם הוליד את יצחק". דעו לכם – מכריזה התורה באזנינו – מי שהוליד את 'יצחק', מי שהביא לנו את אותה מוחין דקטנות, אינו אלא אברהם שהיה התגלמות של מידת החסד של הבורא יתברך!
כי "אלו הדינים והיסורים הם נראין כהתרחקות, כאילו רוצים להרחיקו מעבודתו, חס ושלום. ובאמת, זה ההתרחקות הוא עיקר ההתקרבות, כי אלו הדינים וההתרחקות הם לטובתו, בחינת 'את אשר יאהב ה' יוכיח', כדי שיעמוד בנסיון הזה ויתגבר ויתאמץ להתקרב יותר.
"וזהו בחינת 'אברהם הוליד את יצחק', כי אברהם הוא בחינת חסד, ויצחק הוא בחינת גבורה, בחינת 'פחד יצחק'. היינו, שזה הדין הקדוש שהוא בחינת יצחק, הוא נולד ונמשך מאברהם שהוא בחינת חסד. כי באמת בזה הדין מלובש חסד גדול, כי הוא לטובתו!" (ליקוטי מוהר"ן, עד).
* * *
לא לחינם הוצרכה התורה להשמיענו זאת. כי יש מי שטוען ומפתה אחרת… קוראים להם 'ליצני הדור'.
וכך כותב רש"י על פסוק זה: "אברהם הוליד את יצחק – על ידי שכתב הכתוב 'יצחק בן אברהם' הוזקק לומר 'אברהם הוליד את יצחק'. לפי שהיו ליצני הדור אומרים 'מאבימלך נתעברה שרה'. מה עשה הקדוש ברוך הוא? צר קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם, והעידו הכל 'אברהם הוליד את יצחק'!"
וכאז כן עתה; גם היום טוענים ליצני הדור שמצב הרוח הירוד וה'מוחין קטנות' לא נולדו מאברהם אלא מאבימלך… כלומר, המעברים הנפשיים אינם תולדה של מידת החסד, אלא תולדה של ניכור וריחוק חס ושלום, ובמקרה הטוב – תולדה של בעיות נפשיות ותו לא.
אך לעומתם של אותם ליצני הדור עומדת התורה ומלמדת אותנו שוב ושוב: 'אברהם הוליד את יצחק' – כל מה שעובר עליך אינו אלא כדי לקרב אותך. מצב הרוח הירוד והעדר החשק לא נולדו אלא מ'אברהם', מחסד הבורא שחפץ לעורר אותך בצורה שכזאת.
כשם שההארה וההרגשה הטובה נשלחות לנו מלמעלה באהבה מאת הבורא יתברך שמו, כן ממש העדר האור גם הוא נשלח לנו מלמעלה באהבה, כדי לעורר אותנו להגביר את הרצון והחשק, ולהתחיל מחדש.
* * *
כמה כח צריך בשביל להתכחש לליצני הדור ולהשתכנע שאכן היסורים, יסורי הגוף הנפש והממון, והחושך הרוחני הסמיך, אינם אלא מאהבת ה' אלינו, לקרב ולא לרחק!
הן על כך נצרכת שקידה רבה בספריו של רבינו הקדוש ותלמידו מוהרנ"ת, ללמוד את הדרך איך להפוך את כל סוגי המוחין דקטנות לתמריצים אל הקדושה, ולא להיסחף אחר פרשנותם של ליצני הדור, פרשנות מדכאת ומרחקת.
"כי יש מי שמטעה את עצמו שאינו יכול להתקרב לה' יתברך מריבוי היסורים והתלאות ודחקות הפרנסה שעובר עליו ועל בני ביתו. על זה מבואר בדבריהם, שהיסורים הם בחסד גדול, לקרב על ידם דייקא לה' יתברך ולא לרחק" (ליקוטי הלכות, פריקה וטעינה ד, יג).
"שים לבך בני היטב לדברים האלה, כי אני יודע מרחוק מה שעובר עליך, מרירות דמרירות… חזק ואמץ מאד מאד בלי שיעור וערך, ואל תשגיח על שום חלישות הדעת שנכנס בלבך. ואל תשמע לדברי מוסר של הבעל דבר והסטרא אחרא האומרים מוסר בלב בשביל להחליש הלב ולרחק ממעט הטוב שרוצים לתפוס בו; לא תאבה ולא תשמע להם, כי אין שומעין דברי תוכחה ומוסר כי אם לקרב ולא לרחק!" (עלים לתרופה).
מי שמחדש חידושי תורה אמיתיים, הוא נעשה כביכול שותף להקב"ה בבריאת העולם, כמו שאמרו חז"ל על הפסוק: "ולאמור לציון עמי אתה" – "אל תקרי 'עמי אתה' אלא 'עימי אתה' – למהווי שותפא עמי: מה אנא במלולא דילי עבדית שמים וארץ – כמה דאת אמר 'בדבר ה' שמים נעשו' – אוף הכי את. זכאין אינון דמשתדלי באוריתא!" [=כמו שאני בדיבורי עשיתי שמים וארץ… אף אתה כך. אשרי העמלים בתורה.] (הקדמת הזוהר ה ע"א).
על ידי חידושי התורה אנו שולטים אפוא בבריאה, אפילו בכוחות הרוע, כך שאנו יכולים לאלץ אותם שיסייעו לנו להכניע את המפריעים לנו בדרך אל הקדושה. שכן מידת האכזריות איננה שייכת לעם ישראל, אבל לפעמים מוכרחים להשתמש בה, כמו למשל נגד אנשים אכזרים, כדברי חז"ל: "כל המרחם על האכזרים, לבסוף מתאכזר על הרחמנים", אבל על ידי התורה אנו מושלים אף על כוח האכזריות, ומשתמשים בה בזהירות מרובה, לא יותר מן הצורך.
זה שכתוב: "וישלח משה מלאכים… אל מלך אדום כה אמר אחיך ישראל". אדום מידתו אכזריות, ככתוב על עשיו אבי אדום: "על חרבך תחיה". על ידי המלאכים הנבראים מחידושי התורה שלנו אנו שולטים על אדום ומקבלים ממנו את הכוח להכניע את כל המונעים להכנס אל הארץ הקדושה.
בקשת עם ישראל מאדום "נעברה נא בארצך", היתה במטרה לקבל ממנו כח להגיע לארץ ישראל הקדושה. אך הואיל ומטרתנו היתה לשם שמים בלבד הבטחנו לו ש"לא נעבור בשדה ובכרם, לא נשתה מי באר" כלומר, לא נשתמש במידת האכזריות לצרכינו החומריים, אלא רק "דרך המלך נלך" – דרך מלכו של עולם – לקיים מצוותיו ותו לא.
וכבר מבואר ענין זה כמה פעמים, שאין זה ענוה להיות במוחין דקטנות חס ושלום (שיחות הר"ן קמ)
יהודי צריך להראות אחרת, אנחנו חושבים לעצמנו. מה כן, לא יודעים, אבל בטוח לא מה שאנחנו עכשיו. הלימוד, התפילה, המצוות, הכל חסר מהתוכן האמיתי שצריך להיות בהם. מחשבות שכאלו נראות די הגיוניות, ואפילו עם מעטה של ענווה. אחרי הכל אנחנו לא משלים את עצמנו. בוודאי שאנחנו חסרים, וגם עבודת ה' שלנו חסרה. לא לזה הקב"ה התכוון.
תאמין בעצמך. אתה חייב!
"מי גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנם לעתיד לבוא, קטנות שהיה בהם בעצמן" (סוטה דף מח ע"ב). מבארת הגמרא, כי הלימוד והמצוות של צדיקים מסוימים איבדו מאיכותם בשל אותה קטנות, ובשל כך התמעט גם שכרם. מהי אותם קטנות? ביאר רבי נחמן: "שלא האמינו בעצמם" (שיחות הר"ן שם). גם כאן אנו מוצאים את אותה בעיה: הצדיקים יודעים על חסרונותיהם, וממילא הם גם תופסים את עבודתם כמחוסרת. אף על פי כן, הגמרא טוענת שהם יכלו למנוע את החיסרון הזה – על ידי אמונה בעצמם. גם אם בשכל הבינו שמה שהמצוות שהם עושים לא בדיוק חופפות למה שבאמת רצון ה' הוא, היה להם להאמין. להאמין במה? "שהיה להם להאמין בהקדוש-ברוך-הוא שהוא טוב לכל, והם חשובים וגדולים בעיניו יתברך" (שם).
מה פירוש הדברים?
התורה, ישראל והבורא – אחד
אם טוּב ה' היה דבר הקיים לכשעצמו, ומי שהיה מתעלה ומתקדם היה משיג אותו, אכן יש מקום לטעות זו. אך אם נבין שמלכתחילה מטרת הטוב להתגלות ביחס לכל נברא, נמצא שמה שאני מבין, מה שאני תופס – זה בעצמו רצון ה'. בוודאי שעלינו להגיע להתקדם ולהתעלות, אך השאלה היא, עד אז. האם עד שנגיע לרום המעלות בעצם אין הקב"ה רוצה באמת במעשינו, ורק עלינו להמשיך עד שנגיע למה שהוא רצה, או שמא כבר היום יש רצון בדברים שאני עושה. הפסוק "טוב ה' לכל" (תהלים קמה) חידש שהטוב, שהוא התגלותו של הקב"ה אלינו על ידי המצוות, הוא לכל. מיוחד ומתפרט לכל אחד ואחד בדרגתו הוא. מה שאתה עושה עכשיו, איך שאתה, את זה הקב"ה רוצה ממך. "כי כל הטוב מאתו יתברך, כי אוריתא וישראל וקודשא בריך הוא כולא חד [התורה ישראל והקב"ה כולם אחד], נמצא כשיש בישראל איזה נקודה טובה דהינו איזה מצוה או דבר טוב, זה הטוב הוא אחדות גמור עמו יתברך, כי טוב ה', לכל וכמו שכתוב טעמו וראו כי טוב ה' (תהלים לג), כי כל הטוב שמצא בכל מקום שהוא, הוא הכל ממנו יתברך" (ליקוטי הלכות, הלכות השכמת הבוקר א, ב). טעמו וראו, בכל מקום שנסתכל ונמצא איזה דבר טוב, גם אם הוא יהיה קטן מאוד עד שיהיה בבחינת 'טעימה' – גם אז נוכל לראות בתוכו את הקשר בינינו ובין הקב"ה. גם אז נוכל לראות את "טוב ה' ".
אנחנו צריכים להאמין
זוהי האמונה שחסרה לאותם צדיקים. גם אחרי כל החסרונות שהם מוצאים בעצמם, רצון ה' עדיין מתייחס אליהם באותה צורה. אסור לחשוב שקיים מצב שהוא שהמצוות שנדרשות ממני הן 'בדיעבד', בשביל להחזיק אותי בינתיים עד שאני אהיה כמו שצריך להיות. לא רק שהמצוות מאבדות את איכותן וממילא את שכרן בעקבות מחשבות כאלו, אלא שהאדם גם רואה את הקשר בינו ובין הקב"ה כדבר מאוד קר ויבש. לא כן הודיע לנו דוד המלך. הקב"ה חושב אחרת מכם. הוא מעריך ומחשיב אתכם. קשה לנו להבין איזה רצון יש לקב"ה בנו, כשאנחנו נראים איך שאנחנו נראים. בשל כך עלינו להאמין – להאמין שהוא באמת רוצה בנו, איך שאנחנו.
מקור גדול של שמחה נוכל לשאוב מדברים אלו. אם אנחנו מסתכלים על התכלית אליה אנחנו צריכים להגיע, יהיה בלתי אפשרי לשמוח במה שאנחנו עושים, בשל הריחוק הגדול ממה שצריך להיות. החיסרון כה מורגש, ואין תחושה של ביטוי ושמחה אמיתית. אבל באמת, גם עכשיו, איך שאנחנו, הקב"ה רוצה וחפץ בנו. הוא חפץ בתורה שלנו, הוא חפץ בתפילה שלנו. גם מה שאנחנו עושים עכשיו מבטא קשר מהותי וקיים, ונוכל להרגיש את הקירבה לקב"ה באותה מידה, ובכך לשמוח תמיד.
"צריך להכניע הרע – בין בפרט בין בכלל – תחת הטוב. הרע שבפרט, היינו גופו המגושם וחומרו, יבטל בשעת התפילה… והרע שבכלל, היינו התפילות של פושעי ישראל שמתפלל עמהם, יבטל הרע שלהם… ויקשר את עצמו עם… שוכני עפר ויעורר אותם שיתפללו עמו, בבחינת 'הקיצו ורננו שוכני עפר'. וזהו נקרא תפילה בציבור, כי אותיות צבר – ראשי תיבות: צדיקים, בינונים, רשעים".
('ליקוטי מוהר"ן' ח"א נ"ה)
אחד הנושאים הטעונים במשנתה של חסידות ברסלב, הינו ללא ספק המושג "לקשר את התפילה לצדיקים". לא נתיימר להקיף את הנושא, הספר החשוב 'חיי נפש' שחיבר החסיד רבי גדליה אהרן קניג דן בכך בהרחבה ובעומק, אבל רבינו שופך במאמר זה מעט אור על הצורך להתקשר לצדיקים לפני התפילה.
שעת התפילה היא כידוע שעה של מלחמה, יעיד על כך כל מי שמשתדל להתפלל בכוונה. היצר מפריע לתפילה בכל כוחו. הסיבה לכך היא, שבתפילה אנו מכריזים שה' הוא המנהיג את העולם ולו ראוי להתפלל ובכך אנו קוראים תגר נגד כוחות הרע שמתקוממים נגדנו בשל כך.
זאת ועוד, בתפילה אנו מתקרבים אליו יתברך, כפי שאמר רבינו הקדוש ('ליקוטי מוהר"ן' ח"א א' י"ד) שתפילה נקראת 'קרבן' משום שהיא "מקרבת" את הבריאה לשלמות רוחנית, מעין הנאמר בשולחן ערוך, ששיא התפילה היא – להגיע "קרוב" לנבואה (אורח חיים צ"ח, א').
יתירה מזו, בתפילה האדם מקרב לקדוש ברוך הוא לא רק את עצמו אלא את כל עם ישראל, ולכן שלימות התפילה היא בציבור ולכן היא מנוסחת בלשון רבים, כי היא כנגד העבודה במקדש שהייתה משותפת לכל כלל ישראל.
כשאנו מתחזקים באמונה בתפילה, אומר רבינו, אנו מתקנים את אלו שנפלו לאמונות כוזבות, וכשאנו משקיעים את הלב בתפילה, אנו מעלים את אלו שחטאו בגלל הלב הפגום שלהם.
אנחנו מתמודדים אפוא בתפילה, לא רק עם הרע שלנו, אלא עם הרע שבכל אחד מישראל. מובן אם כן מדוע החומריות שלנו מתמרדת נגד התקרבות זו לה' יתברך, ומדוע כל המחשבות הזרות צצות מחדש בכל תפילה שלנו.
* * *
אם תשאלו, איך דורשים זאת מאתנו – לא רק לנצח את הרע הפרטי שלנו, שזוהי משימה לא פשוטה כלל וכלל, אלא גם להלחם לבדנו כנגד כל הרע שבעולם – הרי זה פשוט קרב אבוד מראש?
התשובה היא: שום מתפלל איננו לבד! התפילה שלו משותפת לכל עם ישראל, שכולם כאחד משבחים ומתפללים למלכם. במדרש מובא, שיש מלאך המחבר את כל התפילות של עם ישראל וקושר מהם כתר למלכו של עולם.
ואדרבה, כשם שאני אמור לתקן את הרע שיש בכל אחד מישראל, כך אני יכול להיעזר בכל הטוב שיש בכל אחד מישראל, ובפרט בצדיקים הקדושים שמהם אני יכול לשאוב עוז ותעצומות כדי להיאבק כנגד הרע שמפריע לי בתפילה ו…לנצח.
* * *
כל זה נעשה מאליו בכל תפילה של כל אדם, בין אם הוא מודע לכך בין אם לא, כי התפילה שלנו היא של כל הציבור, השורש צבר הוא בראשי תיבות: צדיקים, בינונים, רשעים, הבינוני הוא המתפלל שמקבל כח מהצדיקים כדי להתמודד עם הרע של הרשעים.
אבל, כמו בכל הדברים שבקדושה, אם האדם מודע לתוצאות מעשהו הטוב ומתכוון לכך, אזי הוא פועל יותר ויותר בכמות ואיכות. לכן כדאי לחשוב ואף לומר לפני התפילה: "הריני מקשר עצמי בתפילתי לכל הצדיקים וכו'" – ובכך להיות חלק מהתפילה הנפלאה של כל ישראל לכל שדרותיו, שמשבחים ומתפללים לקונם.
לבד, מילה אחת שאוצרת בקרבה את הפחד במשמעותו המלאה. המון חששות צומחות רק מתוך אותו גרעין קטן של אימה סמוייה – שמא איוותר לבדי. להיות לבד זה לא נעים, וכשהסביבה רוחשת אוייבים, בדידות עלולה להוציא את גדול הגיבורים מדעתו, לערטל אותו כליל בגבורתו.
שדה קרב הוא מקום מסוכן, מתמודדים כאן יחד החיים והמוות, ההצלחה והכישלון. הסכנה והפחד מרחפים באורח קבע מעל הראש, חובטים בכנפיהם ומעבירים בגיוו צמרמורת של בלהות. מסביב שורץ האוייב, אורב בין הצללים, האימה חונקת בגרון, ובתווך עומד לוחם בודד. הנשק יורק אש, והעיניים מתרוצצות בחרדה לשמאל ולימין. לעולם לא היה הלוחם הבודד מעיז לעמוד כך בגפו מול האש והמוות, אף בר דעת לא היה מכניס את עצמו אל לוע הארי. ואם הוא עומד שם ולוחם, מישהו מצוי איתו יחד מאחורי הקלעים. הגיבורים הגדולים ביותר, המחרפים נפש ומסתננים לעומק, עושים זאת מתוך ידיעה שמישהו מבחוץ מלווה אותם, שומר על הצעדים. ברגע של פיקוח נפש יישלפו אותם החוצה בכל מצב ומחיר.
גלות – לבד
האופל העמוק של גלותינו הארוכה, מתואר בפסוק אחד של פרשת השבוע "ויוותר יעקב לבדו ויאבק איש עימו עד עלות השחר". מעבר יבוק, פכים קטנים שנשכחו מאחור, מסירות נפש של האב הגדול, והאופל שאפף לפתע את הכל. ויוותר יעקב לבדו. לבד מול האוייב, קרב פנים מול פנים. בשעות הללו שנמשכו עד אור הבוקר, מרוכזת מלחמת הנצח של צד האופל מול האור. באותו לילה על מעבר יבוק, ביקש שרו של עשיו את נפש יעקב. לילה שלם של מאבק איתנים, בעלות השחר הוכרעה המערכה, מלאך נאלץ להרכין ראש לעומת בשר ודם, ובכל זאת, ברגע האחרון הוא מצליח ופוגע, גיד הירך שנשה ממקומו מלווה את כלל ישראל עד עצם היום הזה, לאורך הגלות מבקש שוב ושוב שרו של עשיו להכות בצאצאיו של יעקב.
גלות היא בדידות, כשיעקב לבדו, מסוגל שרו של עשיו להיאבק עימו. הגלות תופסת את הנפש ברגע שנדמה כאילו אנחנו לבד, חשופים בשטח. לא פעם תופס הדמיון הזה את המציאות באופן מוחלט, נדמה אז כאילו הבדידות ליוותה אותנו מאז ומעולם. התחושה הזו היא עצמה הגלות.
שליח
יעקב אבינו חוזר מבית לבן, ארבע אימהות ואחד עשר בנים, צאן ובקר ועשירות עצומה. עשיו אורב על אם הדרך. זועם ומבקש נקמה. ארבע מאות גיבורים מלווים אותו, ובצד של יעקב ניצבים רק נשים, קטנים, ובקר. "וישלח יעקב מלאכים", רש"י מפרש שהיו אלו מלאכים של ממש. ממתי נשמע דבר שכזה, אדם קרוץ חומר, ישגר מלאכים בשליחות אישית, איך יתכן…
שלוחו של אדם כמותו, וההגדרה הזו משפיעה המון מבחינה הלכתית. השליח משמש כידו הארוכה של המשלח. מלאכים דרי מעלה הם משמשיו של השי"ת, ואין לאף אדם רשות לעשות בהם שום שימוש לעצמו. כשיעקב אבינו שלח לפניו את אלפי המלאכים הקדושים הוא לא עשה זאת כאדם, הוא היה למעשה, ידו הארוכה של אדון כל הארץ. יעקב אבינו הכיר לגמרי במציאות שאת דרכו כאן בעולם הוא עושה כנציגו של השם, לכל מקום שאליו הלך ליוותה אותו שליחות אלוקית, ובשעה שנזקק לשליחות המלאכים, היתה זו הוראה אלוקית.
כח מסתורי מאחורי הקלעים
הדבר החמור ביותר שעלול לקרות בשדה קרב הוא, אובדן קשר. את כל כוחו ועוצמתו שואב הלוחם מהכח שמלווה אותו מאחורי הקלעים. אם מעצמה אדירה עומדת מאחוריו, גם בתוך הצללים והאופל הוא לעולם לא יהיה בודד. אימת הלוחמים כולם היא, אובדן קשר, אם יתנתק חלילה הקשר עם המשלחים, המצב עלול להיות אבוד.
לכל אחד מאיתנו ממתינים על דרכו אי אלו עשיו ואלופיו. האויבים צצים בכל רגע נתון, ממלאים את השטח במוקשים. תאוות ויצרים, עצבות ודאגות, ועוד המון מכשולים. אילו היינו אמורים לחצות את השטח הזה לבד, היתה המשימה הזו מועדת לאסון באופן מוחלט. אין לאף אחד מאיתנו שום סיכוי להתמודד עם הרע בעצמו. אבל, אל המקום הזה נשלחנו בשליחות שמיימית, מאחורי כל פסיעה שלנו עומדת מעצמה אלוקית.
לבעל דבר, זה שעומד מולינו אלף פעמים ביום עם נשק שלוף, אין למעשה שום עסק איתנו. המלחמה שלו מתנהלת מול בורא עולם, אנחנו עומדים כאן על תקן נציגים. שום כח בעולם איננו מסוגל לנהל מאבק מול שלוחיו של הכל יכול, הדבר היחיד שעשוי להטיל עליהם מורא הוא – בדידות. הגלות היא לילה אפל, מטיל צללים ומעורר דמיון. גלות היא להיות לבד, ויהודי אף פעם איננו לבדו. ובכל זאת, בעולמינו המתעתע, עלול יהודי לחשוב כאילו הוא בעצם לבדו.
בפרשה הקודמת, שמע יעקב אבינו את ההבטחה הנצחית "והנה אנוכי עמך ושמרתיך". המילים הללו מלוות כל יהודי לאורך חשכת הגלות, השמירה האלוקית שהובטחה לאבינו על מקום בית המקדש, מלווה אותנו עד תחתית הדורות. אל ההתמודדויות והמאבקים אליהם אנו נקלעים באונס או ברצון, הובלנו מלמעלה, ההשגחה העליונה מחפה כל תנועה שלנו בשטח האוייב, איננו מייצגים את עצמנו, במקומות הללו אנחנו שליחי הבורא.
מאותה סיבה שהתירה לאבינו יעקב את השימוש במשמשי הא-ל, יכול היהודי הקטן לעמוד מול גדול האוייבים בלי שמץ חשש או פחד. הידיעה שאני אינני אלא שליח, הבהירות המוחלטת של עושה רצון השם, היא זו שמשנה לגמרי את כללי הלחימה. ברגע שהעומד כאן הוא נציג השם, התמונה מקבלת אופי לגמרי שונה.
אין כוחנו אלא בפה, העוצמה היחידה שלנו מרוכזת במילים של תפילה. כשאת הכח אני מבקש בתור שליח, הבקשה הופכת למשהו אחר. תפילה של מי שמכיר את עצמו כשליח, זוהי תפילה מסוג אחר.
אחת הסגולות לרפואה הלא-כל-כך נודעות, היא מצוות עונג שבת.
שכן כל המחלות באות בגלל העוונות, כמו שאמרו חכמינו ז"ל: "אין יסורין בלא עוון" (שבת נה ע"א), ואילו על ידי עונג שבת מגיעים לתשובה מאהבה, כמו שנרמז בפסוק "אהבה בתענוגים" (שיר השירים ז, ז).
תשובה מאהבה מתקנת את החטאים לגמרי, כמובא בגמרא (יומא פו ע"א). לכן אמר הכתוב: "ושבת עד ה' אלוקיך". 'ושבת' היא אותיות שבת, כי על ידי עונג שבת זוכים לתשובה. כאשר כל העוונות נמחקים, מתרפאים מכל החולאים.
זה שכתוב: "רק שבתו יתן ורפא ירפא". 'שבתו' – מלשון שבת, 'ורפא ירפא' – שתי רפואות: רפואת הנפש ורפואת הגוף.
(ליקוטי מוהר"ן ח"א נח)
"שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה" (כג, יד)
לשלושת הרגלים יש כוח רוחני חזק הגורם לחוגג אותם כדבעי, להשיג מדרגה גבוהה ביראת ה'.
שהרי חגים אלה הם זכר לניסים שעשה עמנו ה', ניסים אשר הראו קבל-עולם שהוא השליט על הכול. כאשר מגיעים להכרה הזאת מתחילים להתיירא מפני הא-ל הגדול והנורא הזה, הגומל טוב לשומרי מצוותיו ומעניש את החוטאים לפניו.
החגים האלה נקראים 'רגלים' וגם יראת שמים מכונה 'רגל' – כמו שהרגל הוא קצה הגוף, כך היראה היא הקצה שאליו צריך להגיע בעבודת ה', כנרמז בפסוק "סוף דבר… את האלוקים ירָא" (קהלת יב, יג).
(ליקוטי מוהר"ן ח"ב ד)
"כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שמות כד, ז)
"בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, באו ששים ריבוא של מלאכי השרת לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים; אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע" (שבת פח ע"א).
בעבודת ה' שני חלקים: עבודות שאדם יודע ויכול לקיים אותם לפי מדרגתו הרוחנית, ועבודות שעדיין נבצר ממנו להגיע אליהן, אם מפני שאינו יודע איך, אם מפני שאינו יכול.
תפקידנו אפוא כפול: דברים שאנו יכולים לקיים – בוודאי שעלינו לקיים; ואילו דברים שאיננו מסוגלים לקיים – עלינו לשאוף ולהתפלל על כך, עד שנזכה לקיים גם אותם.
אלה הם שני הדברים שקיבלו ישראל על עצמם: 'נעשה' את אשר ביכולתנו לעשות; 'ונשמע' – נשתוקק אל אשר אין ביכולתנו עדיין לעשות. השמיעה תלויה בלב (תיקוני זוהר נח), וכמו שכתוב: "ונתת לעבדיך לב שומע" (מלכים א, ג), לכן 'נשמע' מורה על השתוקקות הלב.
בשעת התפלה, כל זמן שהאדם שומע עוד אז איזה אדם, דהיינו ששומע ומרגיש שעומד עוד אדם אחד בשעת תפילתו, הוא לא טוב. כי צריך כל אדם בשעת תפילתו שיצייר בדעתו שאין שם אלא אני והשם יתברך לבד. וב"לקוטי מוהר"ן" (חלק א' סימן נ"ה) מבואר עוד יותר, שמחויב האדם לבטל את עצמו כל כך בשעת התפילה עד שלא ירגיש אפילו את עצמו כלל, רק את השם יתברך לבדו, עיין שם.
שתי מדרגות של תפילה לפנינו: מדרגה אחת בה כל העולם אינו קיים חוץ מהמתפלל והשם יתברך, ומדרגה שניה בה אף המתפלל אינו קיים, רק השם יתברך לבדו. על המדרגה הראשונה ייחדנו דברים בפעם הקודמת, והפעם ננסה בעזרת ה' להתבונן מעט במדרגה השניה.
התפילה לכאורה ניתנה לצורכי האדם. זאת כל מהותה: נתינת האפשרות לאדם לבקש את צרכיו מאת ה'. בוודאי שהקב"ה לא מחויב לתת לאדם את כל מה שהוא יבקש, כי יסוד התפילה הוא חסד ה' ולא דבר המגיע בדין, אבל האדם לכאורה הוא העומד במרכז התפילה. הקב"ה בוודאי הוא מקור הכל ואליו מתפללים, אבל צורך האדם הוא זה שמוליד את התפילה, ועניינה הוא חסד ה' שבמילוי צורכי האדם דווקא. הדגש הוא על האדם, על מילוי צרכיו.
אמנם, נשים לב שהתורה מצווה על התפילה ומחייבת אותנו בה, ולא רק מאפשרת לנו להתפלל בעת שנרצה בכך. אם היתה התפילה נתונה לרצוננו, לכאורה לא היה צריך לבוא ציווי עליה. בתורה לא מופיעה המילה 'תפילה' בהקשר לכך, כי אם עבודה: "ולעבדו בכל לבבכם" – "איזו היא עבודה שבלב, הוי אומר זו תפילה" (תענית ב,א). כשבא ציווי על עבודה הרי שמתבטא בכך עניין העבדות, וכמו שמצינו בפסוק "ואותו תעבוד" – "שתהיה לו בכל עת כעבד הקנוי המשרת לפני אדוניו תמיד שעושה מלאכת רבו עיקר וצרכי עצמו עראי… שאפילו צרכי גופו לשם עבודת הא-ל יהיו" (דברים ו, יג, ורמב"ן שם). כיצד בתפילה מלאכת רבו היא העיקר וצרכי האדם הם הטפלים, בשעה שאלו מולידים את קיומה של התפילה?
כדי להתבונן בדברים כדאי לעיין בהרחבה במקור שמובא למעלה בקצרה. בשעת התפילה, אומר רבי נחמן, על האדם לתקן שלושה דברים, ואחד מהם הוא ביטול הבזיונות והחירופים הבאים מצד הסביבה על האדם. אדם המתבזה על ידי שונאיו יכול להיות ניזוק מהם בכך, ואת זה הוא צריך לתקן בשעת התפילה על ידי שהוא הופך אותם לכבוד. כיצד התפילה עוזרת לכך? הוא כותב: "וְלַהֲפך כָּל הַבִּזְיוֹנוֹת וְהַחֲרָפוֹת, לַהֲפך לְכָבוֹד. כִּי כְּשֶׁאָדָם עוֹמֵד בְּהֵיכַל הַמֶּלֶך וּמְבַטֵּל אֶת עַצְמוֹ מִכּל וָכל וְאֵין רוֹאֶה שׁוּם דָּבָר, אֶלָּא אֶת הַמֶּלֶך רוֹאֶה, בְּוַדַּאי כְּשֶׁשּׁוֹמֵעַ אֵיזֶהוּ חֶרְפָּה וּבִזּוּי הוּא מְפָרֵשׁ אֶת הַחֶרְפָּה וְהַבִּזּוּי לְפֵרוּשׁ שֶׁל כָּבוֹד לְהַמֶּלֶך, כִּי אֵיך אֶפְשָׁר שֶׁיָּבוֹא אֶחָד לְתוֹך הֵיכַל הַמֶּלֶך, וִיבַזֶּה אֶת הַמֶּלֶך, אֶלָּא בְּוַדַּאי אֵלּוּ דְּבָרִים הֵם דִּבּוּרֵי כָּבוֹד, וּמִתְבּוֹנֵן בְּהַדִּבּוּרִים אֵיך לְפָרֵשׁ וּלְצָרֵף אוֹתָם, שֶׁיִּתְהַוּוּ מֵהֶם כָּבוֹד לְהַמֶּלֶך. וְאֵין לַחְשׁב, שֶׁמָּא אֵלּוּ הַחֲרָפוֹת עָלָיו נֶאֱמָרִים. זֶה אֵינוֹ, כִּי מִי הוּא, הֲלא יֵשׁוּתוֹ נִתְבַּטֵּל, וְאֵין כָּאן אֶלָּא הַמֶּלֶך בְּעַצְמוֹ" (ליקוטי מוהר"ן נה, ז). כלומר, שלא בשעת התפילה, האדם מייחס את הבזיונות שהוא שומע אל עצמו ורואה בהם פגיעה בכבודו. בשעת התפילה פתאום ברור מאוד לאדם שהחירופים לא מתייחסים אליו – "כי מי הוא, הלא ישותו נתבטל, ואין כאן אלא המלך בעצמו". ברגע שהחירופים מתייחסים אל המלך אי אפשר להבין אותם בצורה הפשוטה כפי שהובנו עד עכשיו, "כי איך אפשר שיבוא אחד לתוך היכל המלך ויבזה את המלך?". צריך להבין בצורה עמוקה יותר את החירופים ולהבין איזו נקודת כבוד נמצאת בהם.
המהלך השכלי שבדברים מובן, לא יכול להיות שמדברים על משהו חוץ מהמלך, ולא יכול להיות שיחרפו אותו. אבל איך בפועל מתהפכת לחלוטין כל המשמעות של הדברים שנאמרו כלפי האדם וכעת יוצאים ממשמעותם הפשוטה לכאורה?
אולי ניתן לומר כך: כבר נאמר במשנה (אבות פרק ו): "כל מה שברא הקב"ה לא בראו אלא לכבודו, שנאמר כל הנברא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו". בכל אדם קיימת נקודת כבוד אלוקית, מה שאומר שמהות הכבוד שלו הוא בגילוי כבוד אלוקים. כאשר מבזים אדם הוא מייחס באופן טבעי את הביזיון לכבוד שלו, האנושי. כאשר הוא מגיע בתפילה למקום של היכל המלך, מקום בו ברור שכבודו של המלך זה הנושא היחיד, ממילא הוא מתייחס לכבוד שלו באופן שונה, והפעם באופן עמוק יותר ואמיתי: יש לו משמעות אלוקית שה' נטע בו. אם אנשים מבזים את הכבוד הזה, הרי שהם מדברים על המשמעות האלוקית שבכבוד, כי אם הם מבזים את הכבוד שהוא חסר משמעות באמת אין זה ביזיון, ממקום ההסתכלות החדש שרואה רק את המלך. ואם יש כאן נקודת כבוד אלוקית, הרי שהחירופים והגינויים שנאמרים כנגדה ממילא רק מגלים את עומק הכבוד. אם למשל, ילעיגו על אדם שהוא פרוש מהעולם ומנותק מהמציאות, הרי כשנשמע את הגינוי מהמקום של היכל המלך רק יתגלה הכבוד על ידי זה – שהקדושה מתגלית בצורה נעלה יותר מהמציאות הארצית המושכת למטה. הכוונה של אותם מגנים כלל לא משנה כשעומדים בהיכל המלך, כי שם רואים שכל דבר נועד לגלות את כבוד ה'. אם יש גינויים, בהכרח שעולה מהם השבח באותו מקום של הגנאי.
* * *
למקום נשגב זה, בו הכל נשקף כגילוי של כבודו של המלך, מגיעים בשעת התפילה. התפילה היא היכל המלך, לפי רבי נחמן.
הבנה זו תסביר יותר את משמעות העבודה של התפילה. אמת הוא שהתפילה מתחילה מהצורך אצל האדם. אבל כשעומדים לבקש לפני המלך, כל משמעות הצרכים מקבלת צורה שונה לגמרי. הדבר מקביל לאדם שנכנס למלך בשר ודם: אדם פשוט הבא לבקש דבר מהמלך בוודאי בא מהמקום של הצורך הפרטי שלו. אבל באיזו צורה הוא מבקש מהמלך? הוא לא יכול לומר למלך "אני רוצה כך וכך". הוא צריך לפרט את הבקשה ובעיקר לדבר על האינטרס של המלכות במילוי הבקשה – שדרך מילוי הבקשה יראו כולם את חסדו של המלך ואת טובו, ושיופיה של המלכות מופיע במילוי הבקשה. אצל מלך גשמי זאת צורת הדברים, אע"פ שבאמת אין כאן אלא הכרח – המלך לא שומע ומתעניין בכל אדם, אלא במי שעוזר לקדם את עניינה של המלכות. כשבאים, להבדיל, אל מלך מלכי המלכים, מגלים שזאת פשוט מציאות: הצורך אמנם הניע את הבקשה, אבל כשמגיעים להיכל המלך תופסים איך שכל הצרכים שלנו הם הדבר הטפל כאן, ושיש להם משמעות אמיתית רק אם מגלים את כבודו של המלך. ממילא הבקשה משתנה: לא האדם עומד כאן ומבקש על יישותו, אלא הוא מתבטל לגמרי למלך ומבקש על כבוד ה'. זאת המדריגה הגבוהה של התפילה. זאת התפילה של חנה, שבקשה ילדים כדי שתהיה משמעות לכל איברי גופה, כמתואר בגמרא. חנה מתפללת "על ה'" (שמואל א, א) – ומבאר הנפש החיים שהיא התפללה על כבוד ה' ולא על עצמה. "מי הוא, הלא ישותו נתבטל, ואין כאן אלא המלך בעצמו".
כשרבי נתן מסכם את הקטע הזה מליקוטי מוהר"ן הוא כותב כך: "שיבטל כל גשמיותו וישותו בשעת התפלה ויתפלל בלי שום כונת תועלת עצמו ולא יחשב לכלום את עצמו, רק יבטל כל גשמיותו וישותו בשעת התפלה ויתפלל בלי שום כונת תועלת עצמו ולא יחשב לכלום את עצמו, רק יבטל כל גשמיותו ועצמיותו כאילו אינו בעולם". בהיכל המלך אין קיום עצמי. האדם נכלל במלך, מבין שהוא חלק ממלכותו. ישותו שהציקה לו לפני שהוא נכנס להיכל המלך מופיעה כעת בצורה מעודנת: עדיין יש כאב, והוא כמובן לא שוכח בשביל מה הוא בא אל המלך. אבל הוא יודע שבחיסרון שלו יש דבר שנוגע אל המלך. מה שה' ירצה יהיה הטוב ביותר, ועל זה הוא מתפלל, שיהיה ראוי לכך שיתגלה בו רצון ה'. זאת עבודה גדולה מאוד – להעביר את המוקד ממני אל ה'. לכן התפילה נקראת עבודה – "ולעבדו בכל לבבכם". יש בה השתעבדות גדולה ולא רק בקשת צרכים. ואמנם, עבודה יש כאן, אבל לא כאב או פספוס, כי אם אושר גדול שאין כאן אלא המלך בעצמו.
חודשים ארוכים נהגתה לה בדקדקנות תוכנית הבריחה. האסירים המתעתדים לצאת אל החופש שפשפו ידיים בהנאה של התרגשות, ממתינים בקוצר רוח לעיתוי הנכון. בעיצומה של הציפייה הנרגשת, הם קיבלו מסר חשוב שצינן את התלהבותם, אך היה חיוני מאד: "…האזור אליו אתם מתכוונים להימלט, אינו אלא מדבר שומם, צחיח ושורץ סכנות. גם אם תצליחו להימלט אליו, לא תוכלו לשרוד בו ולהגיע בשלום למקום ישוב כלשהו. לפני שאתם נחפזים אל החופש שבחוץ, בדקו היטב אם יש לכם את האמצעים להתמודד עם השטח הזה…"
* * *
העולם הזה הוא מקום עבודה, וכל אדם מעט פיקח יודע לכאורה מה עליו לעשות. לכל אדם התמודדויות, ניסיונות ואתגרים, והוא מנסה להתמודד עמם, בידיעה שכאן בדיוק ממתינה עבודתו. זהו ייעודו ותיקונו. אלא, שלמרבה הצער לעתים לא נראית כל הצלחה באופק. אדם יודע ומכיר בחסרונותיו ומשוגותיו, והוא מוכן ומזומן לתקן ולהשתנות, ובכל זאת בכל פעם מחדש הוא נכשל באותה נקודה, הבטיח לעצמו אלף פעמים להתגבר, אך בשעת ניסיון הוא נופל שדוד ורפה כוח. כנראה שיש כאן בעיה מעט עמוקה יותר.
בעיה ושורשה
מה יעשה מי שחש בראשו? מן הסתם יכרוך על המצח רטייה להפגת הכאב, ואם המחוש יחזור על עצמו ואף יתעצם הוא יניח שוב רטייה להרגעה. ואם הכאב יתחדש? בשלב כלשהו – סביר להניח – הוא יפנה לרופא. הרופא כמובן ינסה להתחקות אחר שורש הכאב. הוא לא יתמקד בכאב גופו, רק בשאלה מדוע כואב. טיפול בכאב, אינו פותר בעיות, הוא לכל היותר מפיג צער. כדי לפתור בעיות ולתקן עיוותים, יש לגשת אל השורש. במה דברים אמורים?
אדם מתמודד עם יצרים רעים וניסיונות, משתדל שוב ושוב ונכשל. מה עליו לעשות? להתגבר שוב כמובן, נכון! אולם אל לנו להתעלם מכך שבעיה החוזרת על עצמה ללא פתרון, מצביעה לכאורה על בעיה נוספת הטמונה עמוק יותר, במקום נסתר מן העין. יש למצוא אם כן את שורש הבעיה, ולמקד את הטיפול בשורש, ולא רק בתופעות כאלו ואחרות.
רבי נחמן מברסלב מלמד שבכל אדם ישנם שני כוחות של יצר: היצרים הרעים שכל אחד מבין שהוא מעוניין לנצח, כגון תאוות רעות, דחפים פסולים, ומידות מגונות; אך עמוק יותר שוכן לו יצר נסתר יותר – כבידות ועייפות, והוא בעצם העומד מאחורי כל הנפילות וחוסר המעש. הכבדות הזו נוצרת מתוך ריקנות, כלומר הרגשה מוטעית כאילו חלילה וחס יש רגעים, מקומות או מצבים, בהם אני רחוק מנוכחות השם. זהו חסרון אמונה דק ששורשו מחלל הפנוי, והוא המקור לכל המניעות אותם חווה כל מי שמנסה לכבוש את היצר הרע.
אני ולא אחר
ממצרים יצאנו לאחר תקופה ארוכה של הכנות לגאולה. מכות אחר מכות ניחתו על ראש מצרים, ועם ישראל ישב זה מכבר על מזוודותיו, ממתין בתשוקה ליציאה מעבדות לחירות, ובכל זאת הגאולה עצמה נמשכה עוד זמן רב, מדוע? את התשובה מעניקה לנו פרשת השבוע.
אכן, עוד קודם לליל השימורים, הגאולה כבר הייתה מוכנה. אולם בחוץ המתין לנו שטח מסוכן של ניסיונות; מדבר שורץ נחש, שרף ועקרב. עוד היינו עלולים לצאת ממצרים, וליפול חלילה עמוק יותר. לשם כך היינו זקוקים להצטייד בכוח מיוחד שיגן עלינו מפני כך. את הכוח הזה קיבלנו אך ורק בליל יציאת מצרים, בעיצומה של מכת בכורות, עת נאמר לנו "ועברתי בארץ מצרים. אני ולא מלאך אני ולא שרף אני ולא שליח, אני השם אני הוא ולא אחר". הניסיונות כולם מקורם בחלל הפנוי, כלומר, בדמיון השוגה שכאילו אין ח"ו השגחה כאן ועכשיו, וכביכול יש ריחוק כלשהו בין הבורא הטמיר ונעלם, לעולם החומר והתאוות. מחשבות שכאלו הן מקור ישיר לכבדות וקושיות. זהו יצר הרע מסוכן יותר מכל תאווה ומידה רעה.
ניסי היציאה ממצרים, החדירו בלבבות פנימה את הידיעה הבהירה והיצוקה שאין בעולם כל מציאות של חלל פנוי. אין שום ריחוק חלילה, בורא עולם מצוי בכל רגע ממש אצל כל אחד בכל מצב. הידיעה הזו הופיעה בליבותינו כניגון מופלא, ניגון של אמונה וגילוי אלוקות, 'שיר שיתער לעתיד', וכשהיינו מצוידים בהשגה הזו, הפציעה באחת הגאולה, ויוציאנו משם.
לשם כך שלח השי"ת את משה רבנו אל פרעה וציווה עליו: "בא אל פרעה כי אני הכבדתי את ליבו". וכפי שלימד כאן רבי נחמן נפלאות: פרעה מבטא את מציאות החלל הפנוי, הכפירות והכבדות; משה רבנו נשלח אליו, כדי לשבר ולהכניע את ההסתרה, ולגלות בתוך ה'הכבדתי את לבו' – את ה'אני', את מציאות ה', להאיר את האמונה בתוך ההסתרה.
לכל סוגי הבעיות והניסיונות יש שורש עמוק יותר – כבידות וקושיות, ולכן יש למלא את הנפש בניגון של אמונה, ובידיעה הברורה שהשם איתך עימך ואצלך תמיד. היכן קונים ידיעה מופלאה שכזו? בכל בוקר בהנחת תפילין, בעיטוף הציצית, ובכל פעם שמעוררים את זיכרון יציאת מצרים. כימי צאתנו מארץ מצרים כן היום, יכול ומחויב כל יהודי, להמשיך על עצמו את האמונה הבהירה והטהורה, שתביא אותנו לפנות להשם יתברך כאיש אל רעהו, ללא שום ריחוק ומסך מבדיל. את האור המתוק הזה מאיר ומגלה לנו רבינו, כשהוא פותח בפנינו את שערי החיות, הזריזות והמתיקות בעבודת הבורא.
אותו ה'חמץ' שהפלגנו בגנותו וחיפשנו אחריו בחורים וסדקים לבערו, הותר לבוא בקהל – איך קרה הדבר? להיכן נעלמו כל הסודות והדרושים שלמדנו אודות המהות הפנימית השלילית של החמץ?
התמיהה גדלה שבעתיים, כשאנחנו מגלים שבסיומם של ימי 'ספירת העומר', בחג השבועות, אמורים להקריב בבית המקדש את 'שתי הלחם', והחמץ יעלה על גבי המזבח.
וכאן הבן שואל: החמץ הוא טוב או רע? הוא ראוי לביעור או לקרבן?
* * *
ובכן, חמץ מסמל התמהמהות והמתנה. בצק שמתמהמה, שוהה – מחמיץ. אותה התמהמהות – לפעמים אסורה בתכלית, ולפעמים רצויה ואף מוכרחת.
כשנמצאים בגלות כמו מצרים, וצריכים לצאת משם – ההתמהמהות אסורה בתכלית ומסוכנת ביותר. כשהאדם נמצא במיצר רוחני, במקום של טומאה, והוא מתעורר לצאת משם, עליו לברוח בחיפזון ולבער כל 'פירור' של התמהמהות. כלומר, כל מחשבה שעולה בו: 'מי אומר שאצליח בדרכי החדשה? איך אמלט מתאוות אימתניות שכאלה? מי ערב לי שלא אפול?' – חייבת ביעור! כי היא מחמיצה את המוח, ויכולה לגרום לנו 'להחמיץ' את ההזדמנות היקרה לברוח.
שכן "צריך האדם שיחוס על נפשו, ותיכף כשבא עליו התעוררות לתשובה – תיכף ומיד ימהר להימלט על נפשו, ואל יסתכל לאחוריו כלל, בבחינת 'מהר המלט על נפשך ואל תביט אחריך'. מחמת שהוא משוקע בשטותים ובלבולים ותאוות כל כך, על כן, תיכף כשמתחיל לחשוב איך ומה ובאיזה אופן יברח מתאוותו ובאיזה דרך יזכה לתשובה וכו' – בוודאי יחזור וישוב לאיוולתו, חס ושלום, מחמת שהוא משוקע ומבולבל מאד מאד. על כן, בתחילת התעוררות התשובה, צריך לברוח מיד שמתעורר, ואל יביט לאחוריו כלל, יהיה איך שיהיה, יחוס על נפשו ויברח בחיפזון ממה שהוא צריך לברוח" (ליקוטי הלכות, גילוח ג, יב).
התעוררת? ברח! אפילו חישובים של פרנסה אל תערוך בשלב גורלי זה. צא בעקבותיהם של אבותינו, שגם הם, בברחם ממצרים, לא חשבו על אוכל "ולא יכלו להתמהמה, וגם צידה לא עשו להם". ואם נראה לך הדבר כהפקרות – נותן על כך מוהרנ"ת דוגמה מאלפת:
"כי בוודאי כשנופלים על האדם רוצחים וגזלנים או חיות רעות, והוא ממהר לברוח מהם, בוודאי אינו חושב אז 'מהיכן יתפרנס' וכיוצא… מכל שכן כשהאדם צריך לברוח מן השאול תחתיות ומתחתיו, ומייסורי עולם לחיי עולם – איך הוא צריך לברוח למהר ולהימלט על נפשו, ולא יביט לאחוריו כלל, כי אינו יכול להתמהמה, וגם צידה ופרנסה לא יעשה לו, ויבטח בה' וישען באלוקיו כי לא יעזבהו" (שם).
* * *
אך לאחר מכן, לאחר הבריחה החפוזה, מגיע השלב העיקרי והארוך: שלב ההמתנה, שלב 'ספירת העומר'… השלב שבו מתקדמים מדרגה לדרגה ועולים בשערי הקדושה. אז, לא רק שההמתנה איננה מזיקה, אלא היא גם הכרחית ומבורכת, כי רק על ידה ניתן להגיע לקבלת התורה.
שהרי בכדי לעלות מדרגה לדרגה ולהחזיק מעמד בעבודת ה' עד הגמר הטוב, חייבים סבלנות מופלגת ו"להמתין הרבה הרבה, שאפילו כשרואה שאין עבודתו בשלימות, ואפילו אם לפעמים אינו יכול לעשות כלל, אף על פי כן ימתין ויצפה לישועת השם… ואפילו אם נדמה לו שעדיין הוא רחוק לגמרי, ואפילו אם הוא באמת כך – אף על פי כן צריך להמתין ולצפות לישועתו ולהחיות את עצמו בתוך כך בכל מה שיוכל; פעם בתורה, פעם בתפילה, פעם בהתבודדות ושיחה בינו לבין קונו, פעם בשיחה עם חברו או רבו, פעם בעשיית איזה מצוה וגמילות חסד, פעם ברצון וכיסופין והשתוקקות שזה העיקר" (ליקוטי הלכות, פקדון ד, י).
להמתין ולהמתין, ולא לוותר על אף יום, גם אם הוא עדיין רחוק משלימות. 'לספור' כל יום ויום, ולהכריז בכל יום מחדש: "היום יום" – גם היום הזה, על שלל טרדותיו וענייניו, הוא יום, וגם בו אפשר להתקרב לה'!
* * *
זהו החילוק בין הגאולה הראשונה, גאולת מצרים, לבין הגאולה האחרונה אשר עליה אנו מצפים. הראשונה הייתה בחיפזון, אך השנייה, מנבא עליה ישעיה הנביא "כי לא בחיפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון". היא תבוא רק על ידי המתנה וסבלנות אינסופית.
וכך גם בגאולתו האישית של כל אחד מאתנו: הראשונה היא בחיפזון, מקבלים הארה ובורחים מהטומאה. אך השנייה והסופית – הגאולה שאין אחריה גלות – באה רק על ידי המתנה וסבלנות אינסופית, לקוות ולחזור ולקוות.
"ואף על פי שהמניעה מצדנו מחמת שאין אנו הגונים במעשינו כראוי, ואפילו אם הוא כמו שהוא, אף על פי כן, כל זמן שתולה עיניו למרום ושומר ומצפה וממתין לישועתו יתברך, על ידי זה בעצמו יחוס ויחמול עליו ה' יתברך ויקרבהו לעבודתו באמת ויתהפך הכל לטובה" (שם).
יש החושבים כי ההתבודדות – מושג ברסלבי היא, והוא קשור, ומצווים עליו, אך ורק חסידי ברסלב. כמובן, זו טעות יסודית ובסיסית. התבודדות אינה מושג ברסלבי, כי אם מושג יהודי; ומצווים עליה לא רק חסידי ברסלב, אלא כל יהודי באשר הוא שם.
הקשר היחיד בין ההתבודדות לבין חסידי ברסלב הוא, שבעקבות דבריו החוזרים ונשנים של רבינו הקדוש רבי נחמן מברסלב על מעלת ההתבודדות, מקפידים מאוד חסידי ברסלב על קיום התבודדות, להתבודד בכל יום לפחות שעה (ואם אי אפשר שעה – אז לפחות כמה שאפשר). לעמוד לפני השם יתברך, ולדבר איתו ולשוחח איתו כאדם השופך ליבו לפני חברו הטוב וכבן המתחנן לפני אביו.
כדי שתבינו שהתבודדות אינה המצאה של חסידי ברסלב, ליקטנו לכם ליקוט קצר מדברים גדולי הדורות על מעלת וחובת ההתבודדות. כמובן, לא הקפנו את כל האזכורים להתבודדות, אלא על קצה המזלג ממש.
רבינו יונה מגירונדי
וראוי לכל ירא אלקים למעט בעסקיו ולהיות רעיוניו נחתים, ולקבוע ביום ובלילה עתים, להתבודד בחדריו, ולחפש דרכיו ולחקור, לקדם אשמורות, ולהתעסק בדרכי התשובה וכשרון המעשה, ולשפוך שיח, ולשאת תפלה ורנה, ולהפיל תחנה, והעת עת רצון והתפלה נשמעת בה, כענין שנאמר (ישעיה מט, ח): "בעת רצון עניתיך וביום ישועה עזרתיך", ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (יבמות מט ב, ישעיה נה, ו): "דרשו ה' בהמצאו" – אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים.
(שערי תשובה, שער ב אות י"ד. רבינו יונה מדבר שם על עשרת ימי תשובה, שהם זמן של תשובה, אולם ברור מדבריו שמי שרוצה להחזיק בדרך התשובה – הנהגה זו ראויה לו בכל עת)
בעל "קב הישר" על ההתבודדות
על כן צריך האדם להתבודד בהתבודדות בבה"כ, וירבה בכל לבו לפני יודע מחשבות ב"ה, ויבכה בדמעות ויתאנח בכל לבו בשברון לב בזכרו את חטאיו וחטאת נעוריו אשר לב האדם יודע מרת נפשו מה שחטא וקלקל בימי נעוריו, והכל רשום וחקוק למשמרת. אם שב בתשובה שלימה ימחו פשעיו, ומתטהרות ומתלבנות הכתמים והפגמים. ובמקום הדין ועונש שם תעמוד לו ישועה והצלה, כאשר עין בעין יראה בבואו לפני כסאו יתברך לדין וחשבון בעת שיקראו למשפט אשר יגזור עליו הש"י פתאום. ע"כ יעסוק האדם בתפלה, כי יום זה בא פתאום כנשר יעוף, וה' ברחמיו יקבל נשמתו בעת פקודתו, כי יפקוד עליו ויבא משלום אל שלום. הכלל העולה שאל יהיה תפלה קלה בעיניך, שהרי השר הגדול מטטרון הוא ממונה על התפלות, וכאשר חנוך זכה למטטרון שנהפך מבשר לאש בשביל צדקתו, אף אתה תמים תהיה עם ה' אלהיך וצדיק וצדק לפניך יעמוד:
(קב הישר פרק כ"ג)
רבינו מנחם המאירי
אמר המאירי וכו' רבי נחוניא בן הקנה וכו' הורה בזה שאדם צריך לחדש תפלה על כל דבר שהוא רואה בעצמו שהוא צריך בו לעזר אלקי' ואז יתמיד מחשבתו בעבודת השם באין פירוד ואמר על זה החכם שהיה מתפלל בכניסתו לבית המדרש שלא תארע לו תקלה על ידי הוראתו וביציאתו היה נותן הודאה למי ששם חלקו בגורלן של תלמידי חכמים:
(חידושי המאירי, ברכות דף כ"ח ע"ב)
רבינו אליעזר אזכרי זי"ע בעל ה"חרדים"
סגולה חמישית. היא ההתבודדות שכתבנו למעלה (פרק ס"ה) בשם ספר בית מדות, כי לעתות רצון יפרוש עצמו במקום מיוחד שלא יראוהו בני אדם, וישא עיניו למרום אל מלך יחיד עילת כל העילות וסיבת כל הסיבות, כמטרה לחץ, כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם, ועל דרך זה כאשר הוא יבא לשום פניו אל אלקיו, כן הוא יתברך ישים אליו, ויחדיו ידובקו, כך שמעתי מפי מורי ורבי החסיד הקדוש כבוד ר' יוסף סאגיס זלה"ה, וכך היה הוא עושה. וכן מצאתי לרבינו יצחק דמן עכו, שכמה חסידים היו עושים כן בימיו, ודוק ותשכח כן בדברי רמב"ם ורמב"ן וחובת הלבבות והרב רבינו יונה ז"ל.
(ספר חרדים, פרק ע"ג)
הרה"ק רבי אלימלך מליז'נסק
לכן צריך האדם להתחרט מאוד על עוונותיו, ולהתבודד עצמו קודם אור היום שאז עת רצון לבכות על גלות השכינה פעמים הרבה עד אין חקר, ויבכה בדמעות, וגם ביום לפעמים יתבודד, ואז יראה בעצמו שעמדו עונותיו נגד עיניו. ויזכור את חטאתיו ועוונותיו ופשעיו כהרים וגבעות אשר מעולם לא זכר אותם אם עשה ככה. ככה יעשה לא פעם ולא שתים ולא מאה פעמים, עד אשר ירחמו עליו מן השמים, ויתפלל להשם יתברך שידריכהו בדרך ויורהו דרכו שלא יבלה חייו, ואז השם יתברך ברחמיו וברוב חסדיו יאיר עיניו באור תורתו הקדושה, ויבין וישכיל תוכן הדבר לעשותו ולקיימו.
והנה מצאנו ראינו בספרים קדושים מגדילים מעלת התבודדות, ובפרט שבעת שיתבודד בינו לבין קונו וישים אל לבו היטב היטב גדולת מלך מלכי המלכים ושפלות עצמו, ואיך שהטיב לו ית"ש ומטיב לו בכל עת, וגודל מריו בזמן הטבה ובהטובה עצמו ולפניו ית"ש, ויקרע לבבו בשנים עשר קרעים וישבור רוחו בקרבו, וידכה ישוח ויתחרט בחרטה גדולה עד מאד ויזעק מרה על פשעיו אשר עבר וחטאיו אשר גבר, ויתוודה בכל לב ויבקש מחילה וסליחה, ויעזוב עזיבה גמורה באמת ויעיד על עצמו מי שאמר והיה העולם ב"ה וב"ש שלא ישוב עוד לתעתועים.
(ישמח משה, פרשת כי תבא, דף קכח ע"ב)
הרה"ק רבי אהרן הגדול מקרלין
התבודדות יום אחד בשבוע בחדר מיוחד בתענית ותשובה ותורה לחלק לכל שבוע … ויבכה בדמעות לפני קונו שיכפר לו על עונו … ואם אפשר שיתבודד עצמו בכל יום. ואף בלא תענית יראה להתבודד לא פחות משעה ויתודה לפני בוראו ויבקש שיכפר לו.
(מובא בספה"ק בית אהרן, סדר היום וטזהרות הקודש לרבי אהרן הגדול מקרלין)
הרה"ק רבי מרדכי מלכוביטשזי"ע
יזהר בכל יום להתבודד בחדר מיוחד כמו שעה או חצי שעה ולהרהר בתשובה ולבכות על עוונותיו ולהתחנן לה' שימחול לו על עבירות שעשה.
(מובא בספה"ק ליקוטי אמרים – ויטבסק, ובספר בינת משה ועוד)
הרה"ק רבי צבי הירש מזידיטשוב זי"ע
והנה אחי אין לך מבחר העת להתבודדות ופרישות שלא יבלבלהו רעיון אדם כי אם בשעה זו היינו חצות לילה לעמוד ולבקש על נפשו האומללה … ויחפש בשעה זו כל מה שעבר וידבר מעל לבו כעבד לפני רבו בכריעה ובהשתחוויה בפישוט ידים ורגליים בדברים רכים … ובכל לשון אשר ידבר בתפילה בלשון המדינה שמדבר בלשונה ושומע, למען ירוץ דברו מהרה מכאב לב אשר כואב על עונותיו ופשעיו.
(סור מרע ועשה טוב, ח"ב דף טז במהדורות הישנות)
הרה"ק רבי נחום מטשרנוביל זי"ע
ויתבודד אותו היום בינו לבין קונו, ויתוודה בפירוש כל מה שחטא נגד השי"ת אפילו בקטנותו, ויתבייש, ויבקש ממנו מחילה, ויבכה, כי כל השערים ננעלו חוץ משערי דמעות, ויחזור לשמוח על שזכה לעשות תשובה שלימה.
(מאור עינים, הנהגות)
הרה"ק רבי מרדכי מטשרנוביל זי"ע על ההתבודדות
…ויעשה התבודדות שעה אחת בכל יום ויחשוב כנ"ל, וכל איש הנלבב לעבודתו יתברך שמו מחוייב בזה הדבר, ולדבר דבר לפני האלוקים, ובזה יהא אהוב למעלה ונחמד למטה, הרחמן הוא יזכנו לזה.
(ליקוטי תורה, הדרכות, הדרכה י"א)
הרה"ק רבי נפתלי מרופשיץ זי"ע
ולכן אין לשום אדם מישראל לייאש את עצמו כלל וכלל, ולא יאמר ח"ו אני נפסק מקדושתו ית"ש, שאין אני יכול להתפלל בלא מחשבה זרה וכדומה, שנראה לו שאין לו דיבור של קדושה שתעלה תפילתו לו ית"ש, לא ייאש את עצמו בכ"ז, כי לא ידח ממנו נדח, והטוב כי לא כלו רחמיו וחסדיו, ואומר השי"ת וחנותי את אשר אחון אף על פי שאינו הגון וכדאי, וגם האיש הזה שהוא בשפל המדריגה מאוד ונסתמין דבריו ואינו יכול לפתוח פיו כראוי לדבר לפניו ית"ש כלל, אף על פי כן ידע באמת, שגם התשוקה הזאת שחפץ ומשתוקק לדבר ולהתפלל לפניו ית"ש כראוי אך שאינו יכול, זה גם כן רואה השי"ת וחשוב לפניו ית"ש, וגם יכול לעשות לעצמו שיחה ותפילה מזה בעצמו שיצעוק ויתחנן לפניו יתברך שנתרחק כ"כ מאתו ית"ש שאין יכול לדבר כראוי, ויבקש מאתו ית"ש רחמים ותחנונים שיחמול עליו, ויפתח פיו שיוכל לפרש שיחתו לפניו ית"ש שיהיה לו דיבור כראוי, ויוכל להתפלל כדת וכראוי וכנכון, ובודאי יעזרהו ית"ש.
אמנם זאת העצה להבא לשוב אל ה' לא טוב היותו מגלה מומיו לבני אדם כמאמר דוד המלך ע"ה (תהלים לב, א) אשרי נשוי פשע כסוי חטאה, אכן אולי אחרי אשר לא יפרטם בשפתיו רק יצפנם בלבבו ישכח ויסיח מדעתו אשר העוה ויסורו מנגד עיניו, לזאת העצה הנכונה שבעת אשר יהיה לבדו בלי חברת האדם בביתו או בחוץ ישפוך שיחו לפני ה' ויתיך כמים לבו ולפרוט חטאיו ולהתודות עליהם ולבקש מלפניו יתברך שיפתח לו פתחי התשובה ויורהו נועם דרכיו, גם בשוכבו על משכבו בלילות זאת תהיה שיחתו בינו לבין בוראו ממקור לבבו, ואם כה יעשה ימים על ימים בכל עת ובכל שעה גם בעת אשר יתהלך בחוץ לעסוק עסקיו אזי יבטח כי יפתחו לו שערי תשובה
(מאור ושמש, פרשת וילך)
הרה"ק רבי הלל מקולומיא זי"ע
וכל אלה הדברים, המה רק כפתחו של מחט מפתחו של אולם, שראוי לכל איש אשר הוא ירא ה' באמת, להתבודד בכל יום ולחשוב ולדבר עם נפשו ועם קונו כדברים האלה, ויבכה בכיה גדולה, עד שמרוב כעסו ושברון לבבו אי אפשר לו להוציא כל דבריו דברי אש אהבתו ויראתו שלבו מלא מהם לפיו, רק יקצר ויאמר: אדוני נגדך כל תאוותי, ומה יהיה בסופי אם חייו אבלה גם שארית שנותי כאשר עד הנה, אוי לי ואוי על נפשי וקצתי בחיי.
תתבודד עם ה' פעם אחת לפנות בוקר ופעם אחת ביום, ולשפוך את הלב כבן לפני אביו וזה יואיל לך יותר מהרבה סיגופים בלי שיעור, והשם הטוב יקבל תשובתך בכלל כלל ישראל.
(מכתב, מובא בספרו 'שומר אמונים', חלקו בשפת היידיש, ותורגם כאן ללשה"ק)
הרה"ק רבי קלונימוס קלמן מפיאסצנא זי"ע בעל "חובת התלמידים"
ואם אי אפשר לך עתה לאמר תהילים וללמוד בשעה זו, אז דבר מעצמך דברי השתפכות הנפש לה', בשברות רוח והתרוממות הנפש ושמחה, לפי מצב התעוררות נפשך עתה. למשל, אמור: "רבונו של עולם, אבי ומלכי, הוי! כמה רחוק אני ממך ומקדושתך. סוף כל סוף, מה יהיה עמדי?! הן רוצה אני ושוב רוצה, ומכל מקום הנני שקוע כבבצה. רבונו של עולם, רחם נא עלי שסוף כל סוף אקרב עצמי אליך. העלה והושיע אותי ואת כל ישראל ברוחניות וגופניות, בחסדים טובים וחסדים נגלים, ונעבדך באמת, בשמחה, בקדושה ובטהרה.
(הכשרת אברכים, פ"ט, ס"ב)
הרה"ק רבי יואל טייטלבוים זי"ע
במכתב שכתב רבי יואל מסאטמאר, הוא כותב על ההתבודדות: "שיעשה לעצמו מידי יום ביומו זמן להתבודד בינו לבין קונו, ויתחרט מאד על העבר, ויבכה מקרב הלב ולב עמוק בדמעות שליש, ויתחנן מלפני הבורא ית"ש, וזה רק על איזה זמן, אבל שאר כל היום יהיה בשמחה ובתקוה שהשי"ת בוודאי יעזור לו."
(דברי יואל, מכתבים, מכתב ק"נ)
הרה"ק מקאמרנא זי"ע
…והיה הולך בחדרו אנה ואנה ובוכה ומבכה שמים וארץ עמו לפני השי"ת וא"א להביא על הכתב וכל כך היה משפיל עצמו לפני קונו בבכיה רבה ובקשה שלא ידחה מאור פניו ואפשר כל אלה שלח לי הס"מ להרים וכו' עד שנפל עלי רעדה גדולה מאימות השכינה ופתחתי הדלת ונסתי וכך היה דרכו בקדושה כל ימיו…
וראיתי להעתיק פה מה שכתב השל"ה בשם ספר חרדים וז"ל שמצא בתוך ספרי המקובל האלקי חסידא קדישא הרב ר"י לוריא אשכנזי ז"ל בספר אחד כתיבת יד כל מה שתמצא בסיגופים כו' לא נזכרו אלא למי שאין עמלו בתורה אבל מי שתורתו אומנתו ויודע דעת ויראת ד' לא יחלש ולא יתבטל מלימודו אך יום אחד מן השבוע יתרחק מבני אדם ויתבודד בינו לבין קונו ויתקשר מחשבתו בו כאלו כבר עומד לפניו ביום הדין וידבר לאל ית' כאשר ידבר העבד אל רבו ובן אל אביו. והעתיקו זה האחרונים.
וכעין זה כתב הח"א וז"ל דאפילו על עבירות ידועים המבואר ברוקח שצריך להתענות לכפרה כמה ימים אם ת"ח הוא ותורתו אומנתו אפילו בזה"ז לא יסגף עצמו כ"כ רק שישוב לפני ד' בלב שלם ויבכה מקירות הלב וילמוד יותר מאשר היה רגיל … והעיקר הבכיה והוידוי וגדרים שלא יעשה זאת לעולם וד' יראה ללבב עכ"ל
(ביאור הלכה, סימן תקע"א, ד"ה תלמיד חכם)
דברי מרן החפץ חיים זי"ע על ההתבודדות
כשמישהו מרגיש ברע, ייחד לו פינה להתבודדות, ובעצמו, בדברים היוצאים מעומק הלב, ישיח עם השם יתברך במילים פשוטות, יבקש מהקדוש ברוך הוא חסד ורחמים, ורבון העולמים ודאי יאזין לבקשתו, מצפה הוא רק שנבוא אליו.
(מובא בספר "תנועת המוסר" ח"ג)
עדות תלמיד ה"חפץ חיים" על הנהגתו בקודש בענין ההתבודדות:
"מעודו היה מתבודד כל יום לשעות ידועות, לשם התבוננות וחשבון הנפש. בזמנים ידועים, היה קם באמצע הלילה ומסתגר לבדו בחושך בעלייתו, ויש אשר היו בוקעים משם קולות בכיותיו וטענותיו שהיו מזעזעים את השומעים, עיתים היו שומעים מאחורי הדלת של חדר התבודדותו, איך היה משוחח עם השם בשפת אם פשוטה כדבר איש אל רעהו ומנהל אתו שיחות ארוכות. על פי שיטתו, על האדם לגלות לפני ה' את כל לבו במילים פשוטות וברורות, בלי כל ערמה והתחכמות, כמו בן השופך לבו לפני אביו. בגישה כזו, הדברים הם טבעיים, אמיתייים, ונרגשים יותר, והשפעתם מרובה. בדרך זו ראה רבי ישראל מאיר, את האמצעי הטוב ביותר לתיקון עצמו.
תושבי ראדין מספרים, כי בעודו עלם צעיר, עם ראשית התיישבותו במקום, היו מרגישים בו שהוא מתחמק לעיתים קרובות מעיני הבריות. כשהחלו לעקוב אחריו, גילו שהוא יוצא לשדות מחוץ לעיר, ומדבר אל עצמו בעניני יראה ומוסר ותוכחה עצמית.
("החפץ חיים, חייו ופועלו")
תיאור הנהגתו של מרן ה"חזון איש" זי"ע: החזון איש וההתבודדות
"היה מרבה לשפוך שיחו בתפילות, וכל אימת שהיה נתקל במבוא סתום בלימודו, מיד היה פורש לקרן זוית, ושופך צקון לחשו לפני האלוקים, בלב נשבר ובדמעות שליש, כי יחון אותו, ויתן בלבבו בינה, להבין ולהשכיל בדברי תורה."
(מובא בספר "מרביצי תורה ומוסר", ח"ד, עמוד רע"ח)
עוד על מעלת וחובת ההתבודדות, ואיך עושים התבודדות, במאמר הנפלא "מדריך להתבודדות"
לא באנו לחדש דבר, אלא להזכיר את הידוע והמפורסם, שעבר בקבלה איש מפי איש מאז רבינו הקדוש דרך תלמידו הנאמן רבי נתן זי"ע, דרך שאר התלמידים בלי יוצא מן הכלל.
עד שלפני שנים מועטות ירדה הסתרה לעולם והחושך יכסה ארץ, עד שהדברים הברורים והפשוטים נשכחו, וגם רבים המתקרבים החדשים שאינם יודעים את הדברים שתמיד היו ברורים לכל מי ששם רבינו הקדוש נקרא עליו.
בבירור ענין "צדיק האמת" המובא בספרי רבינו, והדרך להתקרב אליו, ולהבין בצורה ברורה מי הוא צדיק האמת, ואיך עברה ועוברת השארת דעתו הקדושה בעולם מדור לדור עד ביאת גואל צדק במהרה בימינו.
פלא גדול אנו רואים בפרשתנו, עשיו הלא היה בן ליצחק ורבקה, קיבל חינוך זהה ליעקב אחיו, וכמובא בחז"ל הוא אף לא היה אדם בהמי וגס שכל אלא "תלמיד חכם" שלמד עם אביו יצחק, וידע היטב להעריך את גדולתו של אביו עד כי כשנלקחו ממנו ברכותיו זעק 'צעקה גדולה ומרה עד מאד'. צעקה כזו יכולה לצאת רק מתוך אמונה שלימה בברכת הצדיק, ומתוך הרגשת שבר ואכזבה נוראה אחרי שעשה את כל מה שביכולתו והשקיע את כל רצונותיו כדי להשיג אותה ולבסוף הפסיד את הברכה, ואיך יצא רשע שכזה, החי על חרבו וכל קליפת עשיו יונקת הימנו?
הטעות שלו הייתה שהוא לא האמין בעצמו ובתפילתו. לא קשה להאמין שהברכה של הצדיק מועילה ומשפיעה. יצחק היה ידוע כמקור לכל הברכות, כל מה שהיה עושה היה מצליח פי מאה, "וימצא בשנה ההיא מאה שערים". אנשים היו אומרים "זבל פרדותיו של יצחק ולא כספו וזהבו של אבימלך" כמובא בחז"ל, אבל להאמין בעצמו – זה כבר עניין אחר… עשיו לא האמין שאם ירבה בתפילות וזעקות – גם הוא יזכה, הוא לא האמין שאם יתחזק ברצונות ובכיסופים טובים גם הוא יוכל להשתנות. תאמין שגם אתה יכול. תאמין שגם התפילה שלך קובעת וחשובה.
אבל לעשיו זה היה קשה מאוד, הוא ידע שהנטייה שלו לדברים רעים התחילה עוד קודם לידתו, כי כבר אז קבלה אמו נבואה כי שני גויים בבטנך, ויש בהם כוחות גדולים של קדושה לצד כוחות גדולים של רוע. הטבעים של עשיו לא היו טבעים קלים, וכאשר אדם רואה ומרגיש שמשהו לא מציאותי עבורו, הוא מפסיק לרצות, כי הוא אומר: מה לי לרצות דברים שאני לא יכול להשיג אותם?
אין שום יאוש מלרצות!
דבר זה קורה אצל כל אחד ואחד מאיתנו, שכאשר הוא חושב שהוא לא מסוגל – הוא מפסיק לרצות. זו טעות נוראה, שכן זה כל סוד כוח הבחירה וכל שליחותינו עלי אדמות, שצריכים להבין את זה היטב: מה ה' רוצה ממך? ה' רוצה שתרצה, וגם אם אתה לא יכול ולא מסוגל, אתה צריך לרצות! והראיה הפשוטה לכך היא, שה' מצווה אותנו על עבודת המידות, דהיינו, שיש באדם טבעים רעים קנאה, שנאה, גאווה, תאוות, וה' מצווה אותנו לעבוד על המידות ולצאת מהרע שלנו. וכי זה דבר שקורה ברגע?! וכי אפשר לומר לאדם תפסיק לקנא והוא יפסיק לקנא?! כיצד ייתכן שבורא עולם ברא אותנו עם טבע מסויים, ומצווה אותנו לפעול הפוך מהטבע? וכי ה' בא בטרוניה עם בריותיו?! האם ה' רוצה להכשיל אותנו, חס ושלום?! היכן היא הבחירה של האדם במציאות כזו? אלא שזה בדיוק סוד הבחירה, שכל מה שה' רוצה הוא: שתרצה את מה שה' רוצה.
וכמו שאמרו חז"ל 'עשה רצונו כרצונך', ולא אמרו 'עשה מעשיך כרצונו', כי גם אם אתה רחוק מאוד מתיקון המעשים וגם אם יש מניעות שאין בכוחך לשבר, כל מה שה' רוצה ממך הוא שתעשה רצונו כרצונך, שתבין ותדע מה הוא רוצה, ותרצה את מה שהוא יתברך רוצה, כשה' רוצה שתבטל תאווה – תרצה גם אתה לבטל את התאווה, למרות שאין בידך אפילו את ההתחלה, למרות הכול, תרצה ותמשיך לרצות. והשלמות של הרצון והביטוי של הרצון, הוא שתתפלל על זה. תתפלל גם על דברים שאתה לא רואה שום כיוון להגיע אליהם, כי זו כל הבחירה שלך, ובדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו.
ובכך אתה מרוויח כפל כפליים, כי כבר עכשיו, עוד לפני שזכית לאותה המעלה שאתה רוצה ורחוק ממנה, בשמים דנים אותך לפי הרצון ולא לפי התוצאה, וזה נחשב לך כאילו שעשית, ובכך אתה ממשיך עליך את אותה הקדושה של אותה המעלה כבר במקומך, כמו שאומרת הגמרא: חישב אדם לעשות מצווה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה. ובוודאי, אם תמשיך לרצות ותהיה חזק ברצון ובתפילה בלי לרדוף את עצמך על כך שאתה עדיין רחוק מהתוצאה, משמים יוליכו אותך ויזכו אותך ויעשו לך ניסים ונפלאות לזכות אותך למה שרצית, שתזכה לקיים זאת גם בפועל, ולא רק שייחשב לך כאילו עשית.
וכל שכן בכל שאר המניעות, עשיו היה שקוע מאוד בכל העבירות החמורות כמובא ברש"י, ולא האמין בעצמו שהוא יכול לצאת מכל זה ולשנות את כל טבעו הרע. הוא יכול היה ללמוד מדודו וחמיו, ישמעאל, שגם אמו קיבלה נבואה עליו שיהיה פרא אדם, ידו בכול, והיה שודד ורוצח, ולמרות זאת זכה לחזור בתשובה עוד לפני שעשיו יצא לתרבות רעה, הוא היה צריך להאמין שגם בכוחו לחזור בתשובה.
גם אם אתה חושב, שאין בכוחך לחזור בתשובה ולצאת מאותו טינוף, וגם אם זו נראית לך מציאות, שאין לך כל סיכוי – אתה צריך להבין ולהפנים שה' רוצה רק שתרצה, תגיד לבורא עולם: "ריבונו של עולם תראה איך אני חי ואיך אני מתנהג, אני לא רואה כל דרך לצאת מההרגלים והטבעים הרעים שלי, אבל אני יודע שכל מה שאתה רוצה זה רק את הרצון, לכן אני רוצה להיות כרצונך", וזה נכון לכל בעיה שיש לכל אחד בחיים, אחד חושב שהוא לא יכול לחזור בתשובה, לא יכול להפסיק לעשן וכדו', בגלל ההורים, בגלל שהוא בחובות כבדים, בגלל שאין לו פרנסה וכו' וכו', אם הוא רק היה יודע את הסוד, שה' לא בא אליך בטענה למה אתה לא עושה, אלא למה אתה לא רוצה, הוא היה ממשיך לרצות בלי כל קשר לתוצאות ולמציאות. הרצון תמיד חופשי הוא תמיד בידך. ומידה טובה מרובה, שאם אתה רוצה ומחזיק ברצון ובתפילה, למרות שאתה נכשל שוב ושוב, רואים אותך בשמים כצדיק גמור, וברבות הימים והשנים ייתנו לך לראות מה פעלת ומה עשית עם הרצונות שלך. לכן ייקח כל אחד את הדברים לבעיות שיש לו בחיים ויתאים אותם למצב שלו ולבעיה הפרטית שלו, כי יש כאן את המפתח האמיתי לחיים של כל אחד ואחד להצליח באמת ולזכות לאור ה', המפתח הוא הרצון. הכוח שלך הוא הרצון. העיקר הוא הרצון!
ויהי רצון שנזכה תמיד לרצות ולרצות, עד שאכן נזכה להשתנות ולצאת מהחול אל הקודש בתכלית, ובד בבד לדעת שעצם הרצון גורם לשעשועים נוראים אצל השי"ת, אכי"ר.
אנו נכנסים לספירת המלכות (בספירת העומר), שבהם אנחנו רוצים לזכות לתקן ספירה נוראה זו, ננסה בס"ד לבאר מעט בעניין זה, ואולי נזכה להתעורר בימים המועטים שנשארו לספירה בענין נורא זה, שהוא הספירה שבספירות.
אין מלך בלא עם
כתוב אין מלך בלא עם. פירוש: ענין המלכות אינו נעשה אלא אם וכאשר העם מחליט על המלכת המלך, ומכוח העם בלבד נעשה המלך למלך, וזהו בעצם פירוש המושג מלך. כמו כן, בעניין מלכות ה' ישנם שני ענינים: מושל ו-מלך, כפי שמבאר המלבי"ם את הפסוק: כי לה' המלוכה ומושל בגויים – "המלוכה, ומושל – המושל הוא ביד חזקה, ומצד זה יוסיף לפעמים תואר מושל, כי המלך הוא בהסכמת העם". וזה פירוש הפסוק: כי לה' המלוכה ומושל בגויים, היינו על כרחם של האומות השם יתברך מושל בהם, אבל לעתיד – לבא כשיעלו מושיעים בהר ציון, היינו לאחר ביאת הגואל והתגלות המלכות לא יהיה שייך מושג של מושל, אלא כולם יראו באצבע זה אלוקינו וכו', שזוהי מלכות בשלימות, אז יתקיים המשך הפסוק: והיתה לה' המלוכה, מלוכה דייקא, שהממשלה, היינו בעל כרחם, תהפוך למלוכה – היינו בהסכמתם וברצונם.
כשהשם יתברך בבחינת מושל עלינו, זה מצב של דינים משום שאין זו התגלות כבודו בשלימות (שהיא בחירתנו בו והמלכתנו אנו אותו), אלא בעל כורחינו הוא מושל עלינו, ואין זה גילוי כבודו יתברך, וזהו הפך מטרת הבריאה כולה, אבל כשהשם יתברך מולך עלינו בבחינת מלך, היינו כשאנו ממליכים אותו יתברך מרצוננו, בזה נעשה שעשועים אין סוף.
להמליך את השם מבחירה ומרצון חופשי
ולמעשה: יש מצבים בקיום התורה ובעבודת השם יתברך שלא נתגלה בהם בהכרח עניין המלכות בשלימות. כשבן אדם מקיים את ציווי השי"ת, כל הציוויים, איסור והיתר – למרות שאשרי חלקו והלוואי שכל עם ישראל יזכה לזה – הרי שבזה לבד עדיין לא מתגלה מלכותו יתברך בשלימות. שהרי לפי שביארנו, המלוכה היא כאשר אנחנו ממליכים אותו יתברך מרצוננו החופשי ומתוך בחירה חפשית והחלטה עצמית, ואילו קיום המצוות עצמן אינו מוכרח שיהיה מתוך בחירה חפשית, אלא יתכן שאדם מקיים המצוות מחמת יראת העונש, או בשביל קבלת שכר, ולאו דווקא משום עצם ההחלטה לעשות רצון הבורא ית', ואם כן, לא מלוכה יש כאן, כי אם ממשלה, פירוש: אין האדם עושה מעשיו מתוך הבחירה החופשית וההסכמה לעשות את רצון המלך, אלא מתוך פחדו או רצונו בשכר, ולכן אין כאן התגלות נעלה של המלכה.
קדש עצמך במותר – המלכת השם תמידית
אבל כאשר יהודי עובד גם על תאוות המותרות ומקדש עצמו במותר לו, בזה הוא מראה ומוכיח שכל מה שהוא עושה – אף יתר המצוות, איסור והיתר – הכל הוא רק כדי להמליך את השי"ת, ואינו משגיח כלל על רצונותיו העצמיים ועל כבודו העצמי, אלא כל דבר מסתכל ו"אם יש בזה כבוד השם יתברך יעשה, ואם לאו לאו" (לשון רבינו בתורה "איה" ליקוטי מוהר"ן ח"ב תורה י"ב). ובזה הוא מגלה מלכותו יתברך, ומבטל ישותו העצמית בשביל כבוד השי"ת, בזה הוא מעלה את המלכות לשרשה.
ואולי לפי זה יש לומר, שזה לפחות חלק ממה שאנחנו צועקים על מה שפגמנו בספירת המלכות, היינו כנ"ל: שכל אחד ותאוותיו, הן האסורות והן המותרות, הפוגמים במלכות ה' ית', והתיקון לזה הוא ביטול וחזרה לשורשינו, והעצה לזה, לזכות להמליך את ה' ית', היינו לבטל את עצמיותינו, מגלה לנו רבינו בתורה נ"ב ח"א, היא על ידי התבודדות, היינו שיתבודד על כל תאוה עד שיזכה לבטלה, ועל ידי זה נזכה לבטל עצמיותינו לגמרי.
יהי רצון שנזכה לחזור לשורשינו באמת, ולתקן את בחינת המלכות כל אחד לפי בחינתו, ונזכה לקבל את חג השבועות בקדושה ובטהרה בזכות רבינו הק' זיע"א.
נסיים במה שאנ"ש נהגו תמיד לומר "את התורה הקדושה קבלנו על ידי משה רבינו ואת קיום התורה קבלנו על ידי רבינו", אשרינו שזכינו.
ההבדל היסודי שבין חמץ למצה כפי שאמרו הצדיקים הוא בכך, שהמצה מהווה מאכל קדוש הלקוח מעץ החיים שבתוך הגן (כמוזכר כמה פעמים בליקוטי הלכות), ואילו החמץ הוא מעץ הדעת טוב ורע, מאותו אילן שגרם מיתה לעולם. והדבר רמוז במילה מחמצת עצמה, שהיא אותיות 'חמץ-מת' (זוהר, מובא בליקו"מ ה,ד)…
הנה כי כן, המצה הינה אכילה מבוררת מכל ערבוב רע, בהיותה מושרשת בעץ החיים – העץ המסמל את העולם המתוקן "בלא עירבוביא כלל", והאוכלה מוסיף חיים רוחניים לנשמתו, ומוחו מתקדש ומזדכך הימנה. המצה מרוממת את המוח, "הדעת", ומכינה אותו לאמונה הקדושה, שכן היא "אסוותא למיעל ולמנדע ברזא דמהימנותא" [רפואה לעלות ולדעת בסוד האמונה] (זוהר, שמות קפ"ג).
לא כן החמץ, בהיותו מושרש בעץ שרע וטוב מעורבים בו, הרי אף הוא מערבב את דעת האוכלו "בחכמות חיצוניות ובתאוות" (ליקו"מ ה,ד) שהם הרע, ומקיים בו באדם את קללת אלקים "בעצבון תאכלנה", שהם טרחות הפרנסה, הרדיפה אחר פת לחם…
בזוהר הקדוש כתוב: "חמץ ומצה – דא יצר הרע ודא יצר טוב" [זה יצר הרע, וזה יצר טוב] ועוד דברים כהנה המגלים שמצה מצד הקדושה היא וחמץ מצד הסטרא אחרא. הגדילו דברי הזוהר בחומש בראשית (רכ"ו ע"א) המכנים את החמץ "טעוון אחרנין" [עבודה זרה] – – – ואחרי הדברים האלה מתחילה דעתינו להשיג שאכילתנו מכל ימות השנה אינה מושלמת כלל, אלא נזקקת לתיקון ולרפואה מלחם הפסח – המצה.
אכן, כך הוא. מאז טעם האדם הראשון מעץ הדעת טוב ורע, הוטלה ערבוביה של טוב ורע בכל "ועל ידי חטא אדם הראשון נתקללה האדמה – בחינת בעצבון תאכלנה וכן בזעת אפך תאכל לחם – ועל ידי זה נפגמו ונתערבו כל המאכלים עד שכולם צריכים בירור ובפרט הלחם שהוא עיקר חיות האדם שם צריכין בירורים הרבה" (ליקוטי הלכות, הלכות בציעת הפת ב,ב) כלומר, מאחר וחטא האדם היה באכילה, חל ערבוב בעיקר באכילתו, וככל שהדבר נחוץ יותר למאכלו כך התערבב יותר, ומכאן הערבוביה הגדולה שבלחם, שבתוכו חברים כוחות טובים ורעים גם יחד, והאדם הניזון מהם מבלי הכנה ראויה מוחו מתערב במחשבות רעות והרהורים רעים רח"ל. "כי אכילת ישראל צריכה להיות תמיד בבחינת אכילת מצה – כמו שאמרו רבותינו ז"ל: לא ניתנה תורה אלא לאוכלי מן, ומן הוא בחינת מצה, כמו שאמרו חז"ל (קידושין לח): עוגה שהוציאו ישראל ממצרים טעמו בהן טעם מן – כי כשזוכין לאכול המאכל בקדושה ובטהרה, וזוכין לברר המאכל על ידי הברכה, אזי המאכל הוא בבחינת מצה, שהוא קדושת המוח, כי הדעה הוא כפי האכילה כמובן בחוש" (ליקוה"ל שם).
ולכך באה האכילה בפסח, לתקן את האדם ממאכליו הבלתי קדושים מכל ימות השנה ולהעמידו בדרגה מבוררת, בטהרת המחשבה ובצלילות הדעת "כי אכילת מצה מתקן מעיו של אדם שאפילו כשאוכל אחר כך חמץ, גם כן יכול לברר המאכל שלא יעלו המותרות אל המוח" (ליקוה"ל, חושן משפט, הלכות פקדון ה,יב).
במוחו של אדם בא הערבוב שהחל עם אכילת אדם הראשון מעץ הדעת לידי ביטוי קשה ביותר, שכן העץ של דעת היה, ולכן עיקר קושי הבירור קיים, מאז עד היום, בין מחשבות טובות לרעות. כלומר, המוח הוא המקום שנפגם בעיקר מן האכילה האסורה והוא המקום הנזקק לתיקון מהאכילה שאכל אדם הראשון, ולפיכך שם, במחשבה, נטוש המאבק העיקרי שבין הטוב לרע, ומשום כך מוצאים אנו בלשון רבינו בלקוטי מוהר"ן: "צריך לפנות המוחין מחכמות חיצוניות וממחשבות זרות, מחמץ, שלא יחמיץ את חכמתו בחכמות חיצוניות ובתאוות". על ידי כך, אומר רבינו, שובר אדם את הקנה השמאלי של האות חי"ת שבמילה חמץ ועושה ממנה ה"א, ובכך הופכת המילה חמץ לאותיות מ-צ-ה (ליקו"מ ה,ד).
כללו של דבר: "חמץ הוא בחינת חימוץ המחשבה, בחינת פגם הדעת… אבל מצה הוא דעת… ועל כן בפסח שהוא תחילת התשובה [- תחילת ההיטהרות לקראת קבלת התורה בשבועות], אזי עיקר התיקון הוא מצה… לתקן הדעת, לבלי להחמיץ המוח חס ושלום, כי בתחילת התשובה, ש[אז] צריך לצאת מן הסטרא אחרא, עיקר התיקון, לבלי להחמיץ המוח ח"ו במחשבות רעות, בהרהורים ותאוות רעות, שמתגברין עליו אז על ידי שלא נטהר עדיין, ותיקונו שישבר החמץ, דהיינו חימוץ המחשבה ולברוח משם". כלומר, כמו שבצאת ישראל ממצרים היתה תחילת התקרבותם לה' בפסח, כן בכל שנה ושנה חוזרת התקרבות זו על עצמה, ועלינו לאכול מצה המסמלת את פינוי המוח מחמץ.
וכאן אנו מבחינים שוב, כמו בכל סודות התורה ומצוותיה, שכל מצווה שנצטוינו עליה לקיימה באה להורות הוראה פרטית לכל אדם איך ינהג בעת התקרבותו לה', ולענייננו: לא להחמיץ את המוח במחשבות רעות העולות אליו מפעם לפעם, לא להשהותם אפילו לזמן מה בראש, כדי שלא יתחמץ המוח, אלא לסלקם מיד, וכמובן, לא בכוח, אלא כפי שלימדנו רבינו – על ידי חשיבת מחשבות אחרות במקומן של אלה.
* * *
למצה הוראה נוספת חשובה מאד: היא באה להעיר אוזן שהכל בהשגחתו יתברך, להגביר את האמונה שהפרנסה, המזון, ביד ה' היא "כי חמץ ומצה הם בחינת טבע והשגחה, כי מצה הוא בחינת השגחה בחינת מן, בחינת לחם מן השמים, כמו שאמרו חז"ל: עוגה שהוציאו ישראל ממצרים טעמו בהם טעם מן, כי נאפית בחפזון בלי ריבוי תחבולות להחמיץ ולהטעים העיסה כמו שעושין בלחם חמץ, כי מצה – בחינת בטחון בהשגחתו יתברך לבד בלי שום עסק מלאכה, כמו שכתוב: ויאפו את הבצק וכו' עוגות מצות כי לא חמץ וכו' וגם צידה לא עשו להם" (ליקוה"ל, ברכות השחר ה,יב). לעומת זה, החמץ הוא בבחינת טבע, כפי שמוכיח מוהרנ"ת בליקוטי הלכות: החמץ מגלם בתוכו את האמונה ברדיפה אחר ממון, היפך מצה שהיא בטחון בה', שכן לקוח הוא כאמור מעץ הדעת שבגינו קולל האדם ברדיפה אחר פרנסה. באכילת מצה באים אנו לגלות שהעסק במלאכה לצורך פרנסה נתון כולו תחת השגחת השי"ת, כי על ידי המצה "זוכים לאמונה שלימה שגם הנהגת הטבע הוא רק בהשגחתו יתברך, כאשר אנו רואין שהרבה טורחין ומייגעין עצמן ביגיעות עצומות ומאומה לא ישאו בעמלם, אדרבא הם מפסידים ממונם על ידי זה כנראה בחוש" (ליקוה"ל שם)…
"על כן צריך כל אדם להאמין שכל הפרנסה והממון נמשך להאדם רק בהשגחתו יתברך לבד, ומה שצריכין איזה עסק, זה הוא מדרכי נפלאותיו יתברך שאי אפשר להבין, כי בוודאי דרכי ה' אי אפשר להשיג, כי השי"ת שברא את העולם יש מאין המוחלט – וגם עתה הוא מצמיח חציר לבהמה וכו' ומצמיח אילן גדול כזה מגרעין אחד וכו' – הוא יכול לברוא ולגדל אח האילן בלי נטיעת האדם ולהצמיח התבואה בלי חרישה וזריעה של האדם. אך השי"ת ברא הכל בשביל האדם, ורצה שהאדם דייקא יעשה איזה עסק בשביל גידול התבואה והאילן, וכן שיעשה איזה עסק ומשא ומתן בשביל פרנסה" (ליקוה"ל שם).
כל זאת רק מתחילים אנו לגלות באכילת מצה, ורק בחג השבועות, שאז מקריבים קרבן חמץ "שתי הלחם" אז מתגלה שגם החמץ – העסק במשא ומתן – מן השמים הוא ובהשגחתו יתברך "היינו, שעל ידי אכילת מצה וביעור חמץ זכו לאמונת ההשגחה כל כך, עד שאחר כך אפילו כשאוכלים חמץ לא יזיק להם. היינו, שאפילו כשיעשו איזה עסק ומשא ומתן בשביל פרנסה לא יפלו לכפירות של הטבע ח"ו לומר כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה ח"ו, רק יאמינו בהשי"ת שכל הסיבות מאתו יתברך לבד" (שם).
* * *
אם בכוונות מעין אלה אוכלים מצה, אם הקדמות דוגמת אלה המובאים לרוב בספרי מוהרנ"ת, מתלוות אל אותה אכילה קדושה של פסח, כי אז בוודאי הרי זה לחם "מארעא דחיי" (זוהר בראשית קנ"ז) ו"מיכלא דאסוותא" (שם, שמות קפג) כפי שהזוהר הקדוש מכנה את המצה. וכמו שתיקוני החג מושפעים לאדם על ידי שהוא מתפלל על כך וכוסף להשיגם, כן תלוי הדבר מאד בהשגתו את מצוות החג וידיעתו בטיב תיקוניהם רמזיהם וסודותיהם: כמידת ידיעותיו עליהן כן מידת השפעתן עליו.
ראש השנה ויום הכפורים מאחורינו, הכהן הגדול כבר עשה סעודה – על שנכנס בשלום ויצא בשלום. הלשון של זהורית (חוט אדום) כבר נהפך ללבן (אנו מקוים) והחטאים נמחלו – היינו חושבים שכבר הגיע הזמן ללכת הביתה ולנוח קצת, וכי לא מספיק לנו קדש הקדשים? הרי הגענו כבר לשיא?!
לכן, קשה להבין, איך חג הסוכות משתלב בעבודות הגבוהות של ירח האיתנים ותהליך התשובה?
ובודאי אחרי שרבינו ור' נתן אחריו – טרחו לתת טעם בדבר, סימן הוא שנחוץ לנו להבין בזה, כדי לקיים המצוה כמו שצריך, ולהפיק התועלת המבוקשת.
אמרו חז"ל (ברכות ל"ב): חסידים הראשונים היו שוהים אחרי תפילתם שעה, ולמדו מהפסוק: "ישבו ישרים את פניך" (תהלים ק"מ), והוא ענין של הורדת השפע שפעל בתפלתו. ויש לפרש את הפסוק: שאם אנו רוצים שהתפלה תפעל בנו – ויוסיף לנו ישרות – אז צריכים לשהות אחריו כדי שיקלט בנו, אחרת, היא רק קיימת לשעה, ואינה משאירה רושם.
וזוהי עבודתנו בימים הנוראים: ע"י התשובה והמלכת ד' פעלנו "שפע" לשנה הבאה. ואנו מתקרבים לסוכות שאז הזמן הנכון לקבל את השפע הנ"ל.
השאלה היא רק איך אכן נזכה לקבל את השפע הזה?
ובכן קודם כל עלינו לדעת שיש שני מיני שפע: א' שפע גשמי שמתבטא ביבול של השנה הבאה.ב' שפע רוחני הנקלט בתוך האדם ומוסיף לו דעת ואמונה.
א. בנוגע לשפע הגשמי כתב רבינו בלקוטי מוהר"ן תנינא סי' ה' שסוכה בגימטריה "מלאך", וצריכים לשמוח בסוכות כדי שירד השפע הגשמי בקדושה על ידי מלאך. כי כשהשפע יורד לעולם הגשמי על ידי מלאך זה עובר דרך כוחות הטומאה, השדים, שמקבלים ממנו רק כדי חיותם. אבל כשנחלש כוח המלאך אז נתערב באוכל כח השד המטמא מי שיאכל ממנו. וכדי שהשפע שפעלנו בימים נוראים לא יתקלקל צריכים לחזק ידי המלאך על ידי השמחה של חג הסוכות. ומובן מתוך הענין שלשם זה נחוץ גם המצוה לשבת בסוכה משום שהסוכה הוא בחי' מקיפים (לקו"ק כא) וכשיושבים בתוך הסוכה, בזה אנו פועלים שלא ישלוט בו זר.
ב. ובנוגע לשפע הרוחני, כלומר הדעת, שאנו צריכים לקבל, יש בזה שני מניעות כמבואר (בלקו"ק כב): אחד מצד הגוף ואחד מצד הנשמה. מצד הגוף, זה פשוט שהגוף הוא מתנגד לכל עליה בקדושה משום שאינו רוצה להתאמץ, ולכן צריכים לרכך את עזות הגוף על ידי מצוות מעשיות. לענין הנשמה, יש מניעה לקבל השפע הרוחני – שאנו מוכרחים לקבלו דוקא על ידי ז' הרועים שהם כלל הקדושה – משום שיש מנהיגים רעים המטעים את האדם ומכניסים בו דעות נפסדות, והאדם מתבלבל ואינו יודע ממי לקבל. וכדי להתגבר על המניעות שבאים מצד ספיקות אלה, מוכרחים להתקשר לצדיק האמיתי דוקא על ידי מעשים, דהיינו לשמשו באיזה צורה.
ולקבל השפע הרוחני, כותב רבינו, זה רק אפשר על ידי עזות דקדושה וזה בחי' קולות דקדושה. כי כל הקולות הן קול צעקה, הן קול אנחה, הן קול שופר, הן קול זמרה, הן קול צדיקי אמת, ושאר כל הקולות דקדושה, ואפילו קול קשקוש המטבעות של צדקה, הם בחי' עזות דקדושה (קל"מ שם).
נדרש מאתנו האומץ לקחת יוזמה ולתקן את עצמינו ולא להיסחף אחרי כולם מרוב בושה. אבל האדם נוטה להיות הססן, ומפחד להתבלט. חסר לו האומץ, והבטחון העצמי. ולכן, כותב שם רבינו, שבלי שמחה פנימית – זה בלתי אפשרי. שמחה זו רק מקבלים על ידי תורה ותפילה (נעשה ונשמע) שבא על ידי זה שהאדם שואף לעלות לדרגא גדולה יותר ברוחניות (ראה פל"ח שם).
וכותב ר' נתן (לקו"ה מתנה ה') שבזה שבאים אצל הצדיק מקבלים עזותא דקדושא, וכל מה שיש יותר עזותא דקדושא יכולים לקבל יותר מן הצדיק. ונראה הכוונה בזה, שהאדם מקבל שמחה מן הצדיק, כמבואר בכמה מקומות בדברי רבינו.
ומובא בתורה הנ"ל דעזות דקדושה הוא בחי' תשרי, ולכן נקרא ירח האיתנים כי אז צועקים ישראל בקולות וקול שופר, שהם כולם בחי' עזות. שעל ידי זה שמתקבצים לצדיק על ראש השנה, בזה אנו מכשירים את עצמינו לקבל ממנו. וגם מכניעים בזה את עזות הגוף על ידי הטרחות הכרוכים בנסיעה. והשמחה שמתקבצים יחד אצל הצדיק נותן לנו הכוח והעוז לצעוק אל ה'. גם מקבלים עזות דקדושה מקול השופר. וגם מה שזוכים לקיים מצוות שופר נותנת שמחה. ועל ידי כל זה אנו מסוגלים לקבל השפע שנמשך בר"ה ונחתם ביוכ"פ.
אולם, כתב רבינו, שהשפע מקבלים דווקא מהז' רועים בבחינת "שבעת ימים תמלא ידם" הכתוב אצל המילואים. וכתב ר' נתן ז"ל שבסוכות אנו מקבלים את השפע מהז' רועים שהם האושפיזין.
והענין שכל הקדושה בהאי עלמא תלוי בשבע כמו שבת, דיש שבע מדות של קדושה המתלבשות בזה העולם, ובזה הכוונה לקדושה של הז' רועים. לכן צריכים שבעה ימים בסוכה כדי לקבל השפע כמו שהיו צריכים הכהנים לשבת שבעת ימים פתח אוהל מועד לקבל השכינה (עי' כל זה מי הנחל וברבינו בחיי). וזה מה שכתב רבינו שמקבלים אמונה מז' הרועים, הכוונה, שבזה שמקבלים דעת גם מתגדלת האמונה, שהיא המדה האחרונה, ואם אין הדעת מגיע לאמונה הרי לא עשינו כלום.
מתבאר מכל זה שבזה שאנו גולים לסוכה (כמו שכתוב ביהי רצון במחזורים), בזה אנו מכניעים עזות הגוף. ועל ידי שמחת החג והתפילות והלל אנו מקבלים את הכוח לקלוט את השפע הרוחני. ובמיוחד היות והסוכה הוא בחי' מקיפין, ואנו צמודים, לבל יתערב שום זר לקדושה, חלילה.
בהושענא רבא שהוא יום האחרון של ז' ימי החג, והוא בחי' אמונה, אז מתגברים הדינים מחדש כמו בראש השנה, ושוב מסתלקים המוחין כמו שכתב רבינו (לקו"מ ע"ד) שהוא בחי' דיבור בלא דעה. ואז צריכים להתגבר שוב בצעקות של הושענא המקביל לקול השופר של ראש השנה (לקו"ה הוש"ר א'). ובתום הוש"ר שאז כבר נקלט השפע, יכולים לצאת מן הסוכה עם מוחין חדשים ופנים חדשים (ראה לקו"מ כא). ובשמיני עצרת נעשה יחוד של הקב"ה וכלל ישראל מתוך מוחין חדשים.
ועל פי זה מתבאר על נכון התפקיד של חג הסוכות, אחרי שפעלנו את השפע על ידי העבודות של ראש השנה ויום כפור, ואנו רוצים שיקלט אצלינו בבחינת שפע רוחני וגם גשמי. לכן נחוץ לנו השמחה של חג הסוכות והישיבה בסוכה ולהכניס את הדעת והאמונה שהתחדשו, משך שבעת ימי החג.
(הנה כל מה שהסברנו בקשר למצוות סוכה מבואר בלקו"מ לג (בסופו) לענין סוד כוונת הלולב. שעל ידי הלולב (בחי' צדיק) מורידים האהבה שבדעת שהוא למעלה מן הזמן והמדות (ר"ל למעלה מן הקדושה שמתגלה בזה העולם) ועל ידי שמקשרים את לבו לדעתו (ר"ל שממשיכים הדעת ללב) אזי מקבלים את זה. וזה פעולת הלולב, להאיר אל האתרוג שהוא בחינת מלכות (אמונה). ובזה מגלה מלכותו לכל באי עולם.
מתחדש לנו מזה דבד בבד עם זה שאנו עסוקים לקלוט את הדעת העליון שהתגלה, ולקבלו בתוכינו בכלים שלנו, שיש בהם מדות וזמנים, כמו כן באותו זמן ובאותן פעולות יש בזה התגלות מלכותו. וזה משום שמדת המלכות, המדה האחרונה, כוללת בתוכה גם ענין האמונה וגם ענין התגלות הקדושה בעולם. נמצא שכל פעולה שאנו עושים כדי להתעלות ולהתקרב עושה הוא גם כן קידוש השם משום שהעולם מתפעלים מזה. זאת הסיבה שכדי לעשות איזה פעולה בקדושה, צריכים להתאזר בשמחה ועזות דקדושה לעמוד נגד האדישות, התמיהה, וההתנגדות שמתעורר אצל אלה שחושבים שיותר מכובד להשאר בתרדמה ממה שלהתבלט ולמשוך תשומת לב).
אחרי שכבר נגמר המאבק על הקדושה נגד כל האורבים והמסטינים למיניהם, מורה לנו רבינו (לקו"ת ה') שנכון לנו תפקיד חדש בשמיני עצרת והוא תיקון המשפט. וז"ל העצות המבוארות: שמיני עצרת הוא בחי' תיקון המשפט, היינו "המשפט שאדם עורך לעצמו ומתבונן היטב אם הוא נוהג כהוגן בכל מדותיו". גם "ההודאה במשפט ה'", היינו האמונה האמיתית שהשי"ת נוהג בצדק וביושר בכל משפטיו והנהגותיו, והאמונה שכל מה שהשי"ת מסבב עם האדם הוא בודאי לטובה גדולה בגשמיות וברוחניות – זה עיקר תיקון המשפט.
ומסביר ר' נתן בהלכות ר"ח ה"ו, שאדם נוטה לחשוב שאין מתנהגים אתו כשורה, ובזה מהרהר חלילה אחרי משפט ה'. ובאמת צריך להאמין שהבחירה שלו תלויה דוקא באופן זה שהקב"ה מתנהג עמו.
אבל לכאורה אינו מובן איך ובאיזה כלים עלינו לעסוק בענין כל כך קשה כמו תיקון המשפט דוקא בשמיני עצרת שבו כבר נגמרו כל התיקונים של חג הסוכות?
ונראה להסביר, שאחרי שזכינו לדעת ואמונה חדשה למרות כל מה שעבר עלינו, ובודאי היו כמה קשיים ומניעות שהיינו מוכרחים להתגבר עליהם, אז אנו מסוגלים להבין שהכל היה לטובה ומכל המניעות יצא נעימות. וכל זה אנו מקבלים ממה שמחזיקים את עצמינו קשורים לצדיק המורה לנו איך לעלות מדרגא לדרגא ולהתחדש תמיד.
וזאת אפשר לראות במעשה של החיגר שיש לפרשו בקשר לראש השנה – מכיון שמדובר במקום שהשמש והירח מדברים, וכבר כתב ר' נתן שראש השנה הוא כלליות חמה ולבנה (לקו"ה ר"ח ה' י"ב). אביו של החיגר צווהו לעסוק בהשקאת אילנות, זה ענין של תיקון הבריאה, אבל קודם הוא התעורר לעסוק בתיקון עצמו ולא לאכול נהמא דכיסופא, ונסע לעשות עסקים. בסוף הוא נפל לידי שודדים שהשאירוהו לגווע מרעב עד שברגע האחרון היה לו ישועה, והגיע למקום שהשמש והירח מדברים, ונתרפא ברגליו בזכות הצדיקים שמקבלים עליהם יסורים.
בודאי היה לו מקום להרהר על מה שקורה לו ומה עוול בכפו שיפול למצב מייאש כזה וכו', אולם הסוף היה שדוקא עומק הירידה הביאה לו את הישועה ולא רק שנתרפא הוא ובא על תיקונו, אלא שהביא גם לתיקון העולם, ובסוף נשקה האילן (ראה חכמה ותבונה). וכבר כתב רבינו שאם הולך לאדם לא כסדר צריך לבדוק אם אין בו גאות, וגאות מתקנים אצל הצדיק (לקו"ת פב לקו"ק י'). נמצא שכל מה שהלך שלא כסדר היה כדי שנחפש את הצדיק כדי שיביא אותנו לתיקון האמיתי, אחרי שזכינו להיות בראש השנה אצל צדיק כזה, ולעלות על הדרך של עלייה מדרגא לדרגא, להגיע בשנה זו להתחדשות המוחין והאמונה – כבר מצפים מאתנו להבין שאולי כל המניעות היו רק כדי שנתעורר כמו החיגר, לעסוק בתיקון נפשינו, וממילא גם בתיקון העולם, לגלות מלכותו בעולם, ולקרב הגאולה – שהרי כל נסיעה לצדיק פועלת לקרב את הגאולה (שש"ק).
"אם היה יודע האדם ידיעה בלב שלם ש'מלא כל הארץ כבודו' (ישעיה ו) והקב"ה עומד בשעת התפילה ושומע התפילה – וודאי היה מתפלל בהתלהבות גדולה. "ובשביל שהאדם אינו יודע זאת ידיעה בלב שלם… אינו מתלהב כל כך ואינו מדקדק כל כך. וכל אחד לפי מיעוט שכלו וידיעתו, כן התלהבותו ודקדוקו".
(ליקוטי מוהר"ן ח"א סב)
היום הכל מוגדר ומדוד. החל ביעילותו של מכשיר חשמלי וכלה במנת משכל. גם הרופא כבר לא מאבחן חולה על פי הרגשת הדופק אלא מפנה אותו לעשרות בדיקות שבאמצעותן הוא מנסה להגדיר את מצבו הבריאותי.
ההגדרה והמדידה מאפשרות לנו להתייחס למצב באופן אובייקטיבי. ה'בערך' וה'נראה לי' – משוחד, ופעמים רבות גם מטעה.
עבודת השם, לעומת זאת, איננה דבר מוגדר ומדיד; עבודת הלב והמידות היא אישית ומשתנה מאדם לאדם – כל אחד לפי שורש נשמתו ותכונותיו. גם העובד את השם בעצמו אינו שרוי בקביעות במדרגה רוחנית אחת. בנוסף לכך, מדובר בעניינים עדינים שכל נסיון לקבע אותם ולכמת אותם יהפוך אותם לחיצוניות ריקה מתוכן.
מה גם שבאמת איננו יודעים את עומקם ופנימיותם של מעשינו. כמו הסיפור הידוע על הצדיק שערך את ליל הסדר הראשון בהתלהבות עילאית, אולם את הסדר השני (בחוץ לארץ) נאלץ לערוך בשברון לב ובחופזה כדי להספיק את זמן חצות הלילה. לאחר זמן גילו לו שדווקא הלילה השני שנערך בהכנעה, היה רצוי לפני הקדוש ברוך הוא, הרבה יותר מהראשון ששימשה בו גם קצת גאווה…
ברם, פטור בלא כלום אי-אפשר. גם בעניין עבודת השם נותנים לנו הצדיקים מדי פעם איזשהו מבחן ואמת-מידה, רק כדי שיהיה לנו איזשהו מושג היכן אנו עומדים ולא נשלה את עצמנו לגמרי.
הדברים אמורים גם כלפי הבסיס של כל היהדות – האמונה – כדברי דוד המלך: "כל מצוותיך אמונה" (תהלים קיט).
לפעמים נדמה שהצורך לחזק את האמונה ולהפנים אותה, מתייחס לתינוקות של בית רבן או לאנשים שהגיעו מחוץ לעולם המאמין, ואילו אנחנו שברוך השם חיים אמונה, נושמים אמונה, שקועים במצוות מבוקר עד ערב, בוחרים לילדנו את החינוך הטוב ביותר, בורחים מאיסור כמפני אש – איזה מקום יש לחזק אצלנו את האמונה?!
ובכן, כדי שנתפכח מן האשליה הזו, עלינו לדעת שעדיין אנו צריכים לעמול על הבסיס הזה, על האמונה שעליה מושתתת כל עבודת השם. אין מנוס מלתת איזשהו מבחן קטן; לתת לנו אפשרות לבדוק את עצמנו אם אכן אנחנו כבר מושלמים במידת האמונה.
המבחן הוא, מצב התפילה שלנו. שכן "אם היה יודע האדם ידיעה בלב שלם שמלא כל הארץ כבודו, והקדוש ברוך הוא עומד בשעת התפילה ושומע התפילה – בוודאי היה מתפלל בהתלהבות גדולה"!
שהרי בכל ברכה ובכל תפילה אנחנו פונים אל השם יתברך בלשון נוכח – "ברוך אתה" והלכה פסוקה היא שצריך לחשוב בעת התפילה "כאילו שכינה כנגדו… ויחשוב כי אילו היה מדבר לפני מלך בשר ודם היה מסדר דבריו ומכוין בהם יפה" (שו"ע או"ח צח).
לאור זאת, אם קצת קשה לנו להרגיש כך באמת – כנראה שעדיין יש לנו עבודה בתחום הפנמת האמונה.
קודם כל, עצם ידיעת הבעיה היא השלב הראשון של הפתרון. תפילות ותחנונים יסייעו לקניית האמונה, כמו כל מידה טובה אחרת. אבל יש לנו גם עצה מיוחדת לכך:
רבינו מגלה לנו כאן שבגלל פירוד ומחלוקת בין יהודים, גם הלב שלנו 'פרוד וחלוק' בין האמת לשקר, ולכן אין האמונה שבלבנו ברורה ויציבה. כך שאם נרבה שלום ואחדות בקרב עם ישראל נוכל לזכות גם לשלום ואחדות בלבנו-אנו וכתוצאה מכך – באמונה חזקה וברורה בקדוש ברוך הוא.
הוזמנתי פעם לשאת דברים ב"בית ההבראה" של ועד הישיבות בנתניה, אשר הוקם במיוחד לתת 'נייחא למוחין' לבני התורה שהוצרכו לקיים את מה שנאמר 'וקווי ה' יחליפו כח', לקראת הזמן המתחדש לטובה.
בתוך הדברים – שסובבו אודות מעלת השמחה בעבודת ה' – הזכרתי גם את ההפסדים העצומים שהעצבות גורמת, והדגשתי שהנסיון מוכיח כי בזמן שאדם שרוי במרה-שחורה, קשה לו מאד לזכור את תלמודו.
פעם, לפני שלשים שנה…
משסיימתי את דבריי, פנה אלי יהודי מבוגר מעדת הפרושים, ששימש רבות בשנים כמלמד לעדרי צאן קדשים בכיתה ט' בתלמוד תורה הוותיק 'עץ חיים', הלא הוא הרה״ג רבי שלמה בראווערמאן זצ״ל, כשהוא מברכני מעומק ליבו בברכת 'ישר כח' על הדברים שאמרתי זה עתה, והוסיף: "יכולני להעיד כי הדברים שאמרת נכונים הם בתכלית, כי חוויתי זאת על בשרי בפועל לפני כ… שלושים שנה. הייתה לי אז בת שחלתה קשות, סמוך למועד חתונתה עם בן־זוגה שהיה ת״ח מופלג. הדבר היסב לי צער כה רב עד כדי שכשהופעתי לפני התלמידים בת״ת לא הצלחתי לזכור את השיעור שהכנתי".
"מה קורה כאן?!"
למשמע דבריו, הרהרתי בליבי בהשתוממות גמורה: מה קורה כאן? הלא אצלי, כשאני עושה את הדרך מישיבת 'שער השמים' – שם למדתי – עד לביתי שבמאה-שערים, כבר עוברים עלי עשר נסיונות של עצבות, והנני נלחם שוב ושוב לגרש אותם במחשבות של שמחה, שבע יפול וקם… ואילו המלמד הזה אינו זוכר שהיה אי פעם בעצבות, אלא רק לפני כשלושים שנה?
שיתפתי ברגשותי אלו את מיודעי הגאון החסיד רבי נחום יצחק פראנק זצ״ל, ששהה אף הוא בבית ההבראה, וזה האחרון אומר לי: דע לך, כי המלמד הזקן הזה אינו חומד לצון כלל ועיקר, וביודעי ומכירי קאמינא שהלה עובד את ה' תמידין כסדרן, ומעודו עד היום הזה לא שת ליבו למושג של 'עליות וירידות'… גש נא אליו בדין ודברים ותראה בעיניך כי זוהי מציאות של ממש!
"הן כה מתוק הלימוד…"
לא יכולתי לסרב להצעתו של רבי נחום יצחק ע״ה, כי הדבר היה בעיניי דבר תמוה הטעון בדיקה, ואמנם פניתי אליו ושאלתיו אגב שיחה:
"בימיך הארוכים, ולהוציא אותו מקרה בודד כשבתך חלתה, האם הרגשת פעם כי אין לך חשק ללמוד?"
הביט בי הזקן בתימהון, כמי שלא הבין כלל איזו שאלה שאלתי:
פאר וואס? למה? – ביקש הסבר – הרי זה כה מתוק ללמוד ולהתפלל?!
והמשיך:
"מאז שזוכר אני את עצמי, אהבתי את הלימוד. התברכתי משמים בזכרון טוב, וכשלמדתי 'קצות' פעם אחת קלטתיו על אתר וזכרתיו על בוריו. לבקשת אבי, שהרצה בפניי על חשיבות החזרה, הואלתי לשנן בשנית את שלמדתי, ומשום מצות כיבוד אב. אבל 'לא לרצות ללמוד' מאן דכר שמיה, למה ומדוע?"
"תמיד?" – השתוממתי.
"כן, תמיד תמיד!" – השיב, משל אין דרך אחרת…
עד כאן דברי הזקן, ובאמת פלאיים הם מאד, שלא כדרך רוב העולם.
"עובר מה שעובר"
אסביר, ובמעשה תחילה:
בחור מאנ״ש, אשר הודות לא-ל הטוב איש כשר הוא עד היום, עלה לביתי לשוחח על תחלואי נפשו. שוחחתי עמו והבנתיו. ומשכך, משכתי את תשומת ליבו לעבר התמונה שהייתה תלויה על הקיר, בה נראו תואר וזיו פניהם של האריות שבחבורה: רבי לוי יצחק בנדר ורבי שמואל שפירא זכרונם לברכה ואמרתי לו:
דע לך, כי ההתמודדות המרה והמאבק הנפשי שפוקדים אותך בזמן של שבוע אחד בודד – לא עמדו לנוכח רבי לוי יצחק במשך כל תשעים ושלש שנותיו הארוכות!
ויהי אך יצאו מילים אלו פי, והלה זינק מכסאו: 'אתה מבין אותי כל כך טוב, כל כך טוב הבנת אותי, אוהו' – – -
"זה מעשה שלו"
אכן, לכל אדם ישנו 'מהלך' מיוחד בחיים. מכל אחד עולה גוון אחר השמימה, המפאר את כתר מלכו של העולם באור יקרות שונה ובוהק, ששום אחר לא הבהיק כמוהו!
"זה מעשה שלו וזה מעשה שלי" (לשון התם שבסיפורי מעשיות), ואין אדם דומה לחבירו.
היו אמנם צדיקים שעבדו את ה', ישר וחלק, כל ימיהם. והגם שאף הם התנסו בנסיונות קשים, כי 'ביטול הבחירה' אין לאף אחד, אבל בכללות לא עמדו לנגדם מה שעומד לנגדינו. מצוה עלינו לספר מאורחותיהם ושיגם, אולם מאידך, בהיותנו בני תמותה אשר הגלים זוממים ללא הרף לשטפנו כליל, חובה עלינו לדעת שיש לנו 'תיקון הפרטי', גם אם איננו מבינים למה. ועלינו להתאמץ תמיד להתעלות דווקא מתוך תהפוכותינו, ולפאר משם את שם ה', שמצפה לקימתנו ולהרמת קרנינו!
יש במה לְהִתחָיוֹת…
מפליא לציין שהגה"צ רבי אברהם שטערנהארץ זי"ע, אשר הכרתיו כאדם מסודר וכמי שכביכול אינו יודע 'מהמורות' מה הם, דווקא הוא זה שהתבטא התבטאות שמטיבה לשפוך אור על חיינו הבלתי-מסודרים, ורגיל היה לומר:
"עולמינו עולם של צרות הוא, ואף על פי כן, בחסד ה' יש לנו במה להחיות את עצמינו: יש לנו 'ליקוטי מוהר״ן' 'ליקוטי תפילות', יש לנו תפילה"…
(עובד מתוך שיעור שנמסר ע"י הרה"ח ר' יעקב מאיר שכטר שליט"א)
תקציר: המאמר בא לענות על השאלות: האם כל הצדיקים שלא ידעו מרבי נחמן לא היו צדיקים? מה פירוש האמרה השגורה: לעתיד לבוא כולם יהיו ברסלב? והאם כל אדם חייב להתקרב לרבי נחמן?
שאלה:
מובא בחיי מוהר"ן אות רצ"ט:
'פעם אחת דבר עמי מענין שאי אפשר להיות איש כשר באמת כי אם כשמתקרבין להצדיק האמת שבדור. קודם שנמצא הצדיק האמת בעולם, יכולים להתקרב להשם יתברך מעצמו. אבל אחר שכבר נמצא הצדיק האמת בעולם, אי אפשר להתקרב להשם יתברך באמת בשום אופן כי אם כשזוכין להתקרב אליו'.
ולפי זה יוצא שכל הצדיקים שהיו אחרי רבי נחמן מברסלב, ולא הכירו אותו, אינם צדיקים אמיתיים ולא התקרבו לה' יתברך באמת.
היתכן כדבר הזה?
תשובה:
א. בוודאי לא זו הכוונה. גם צדיקים שלא שמעו על רבינו הקדוש רבי נחמן מברסלב והלכו בדרכים אחרות בעבודת ה' יכולים להגיע למדרגות גדולות. ומה שאמר מוהר"ן שלאחר שמתגלה הצדיק האמת בעולם אי אפשר להתקרב לה' באמת אלא כשזוכים להתקרב אליו, כבר ביאר רבי אברהם ברבי נחמן ז״ל[1] הכוונה בזה, שכאשר מגלה הקב"ה רפואות ודרכי תיקון חדשים על ידי הצדיק הגדול, הוא מוריד כנגד זה גם מחלות חדשות בצד הטומאה שאין תקוה להתרפא מהם אם לא על ידי הרפואות שגילה הצדיק הגדול[2].
ואם כן ברור הדבר שההולך בדרך התורה המסורה מדור דור, יכול להתעלות ולהיות צדיק כמו שהיה תמיד, אלא שמתחדשים עליו מלחמות מצד היצר הרע המיוחד של הדור הזה. והנה פגעי הדור אינם פוגעים בכל אחד בשווה כמובן וכידוע לכל, וישנם נשמות הרגישות יותר לפגעי הדור וישנם נשמות רגישות פחות, ודברי רבי נחמן נאמרו בכללות, שכללות אנשי הדור אינם יכולים להתמודד כנגד הפגעים החדשים של הדור (שהתחילו לפני כמאתיים שנה, בתקופת ההשכלה, ונמשכים עד ימינו בלבושים שונים), אלא על ידי ההליכה בדרכים שגילה, אבל יכולים להיות יחידים שלא נפגעו כל כך מפגעי הדור והצליחו להיות צדיקים הגם שלא הלכו בדרכיו של רבי נחמן מברסלב.
וכמו כן יש לדעת שגם אצל צדיקים יש מדרגות בלי סוף, ואי אפשר לנו לדעת למה זכו להגיע ולמה היו יכולים עוד להגיע. אך דברים אלו גבוהים מהשגתנו ואין אנו יכולים לדון כלל במדרגות של צדיקים שאין לנו השגה בהם. וכמו כן אין אנו יודעים מהי מדרגת ההתקרבות הנצרכת לכל אחד, ושמא יש כאלו שדי להם במה שקיבלו איזו עצה מכלי שני ושלישי, או שהשיגו מעצמם את העצות והדרכים שלימד רבי נחמן והתנהגו בהם (כידוע שלאחר שמתגלה איזה דבר בעולם קל יותר להשיג אותו מעצמו). והגם שלא זכו לדעת מרבי נחמן עצמו ולהתקשר עמו, אפשר שדי להם במה שאינם חולקים על הצדיק, שהרי סוף סוף לעת עתה שמו של הצדיק נסתר מרוב העולם, וגם מי שאינו הולך עמו להדיא אלא רק לא חולק עליו יש בזה מידה מסויימת של התקרבות. וזה אין אנו יודעים כלל מדוע יש שזכו להתקרב לצדיק קירבה גדולה ויש צדיקים וטובים מהם שלא זכו לזה, וכמו שכתב בליקוטי הלכות[3] "וכמו כן בכל דור ודור, אי אפשר להבין מפני מה זכו אלו להתקרב להצדיק האמת יותר משאר אנשים, כי כל זה הוא בחינת סגולה שאי אפשר להבין כלל".
ב. וכדי להבין יותר שיחה זו ננסה להתבונן מהו 'איש כשר באמת', שכדי להיות כזה מוכרחים להשתמש בעצות ודרכים אלו.
רבי נחמן לא התכוון לומר שאי אפשר להיות יהודי שלומד ומתפלל ועושה הרבה מעשים טובים בלי להתקרב אליו, שכן זה בודאי אפשר ואפשר, אולם 'איש כשר באמת', בלשונו של רבי נחמן, פירושו יהודי שזוכה לנקודה המרכזית ביותר, שכל היהדות עומדת עליו, שהיא: יהודי שחי חיים מחוברים ומקושרים עם הקב״ה, והחיבור הזה הוא השורש האמתי שממנו צומח קיום כל התורה במדרגה אחרת לגמרי, שכן מי שמחובר בלבו עם הקב"ה יש לו אהבה ויראה, יש לו רצון פנימי להתקדמות, יש לו טהרת הלב, יש לו התחדשות תמידית, ויש לו מקור לחיזוק בכל מצב.
אולם בדורות שלנו הנקודה הזו הולכת ומתכסה בשכבות של חומריות וקרירות, המלוּוִים ביאוש פנימי מלמצוא את הרוחניות האמיתית של עצמנו, וכך היא הולכת ונעלמת עד שכבר ישנם שאינם מבינים מה חסר ביהדות בלי לב, הרי אפשר לעשות את כל המעשים ולצאת ידי כל החיובים גם בלי לב.
ועל זה נסובה שיחתו של רבי נחמן, שלמדרגה הזו של להיות 'איש כשר באמת', שעובד את הקב"ה עם לב, אי אפשר לבא בזמנינו ללא ההליכה בדרכים המובאים בספרי מוהר"ן. כי הוא הצדיק שזיכו אותו משמים להוריד לדורות שלנו את דרך העבודה המתאימה לנו, כדי שנוכל גם אנחנו להיות אנשים כשרים באמת ויהיה לנו לב יהודי בריא שמזרים לכל האברים 'רוח חיים' של קדושה וטהרה (עיין ליקו"מ קמא ח).
ג. צריך להבין שכאשר רבי נחמן אמר שיחה זו, הוא לא התכוון לפסול אחרים או להתגרות במישהו ח"ו, אלא כוונתו היתה להעמיד אותנו על המיוחדות שבדרכו. ורבים מאלו שהתקרבו לדרכו של רבי נחמן יכולים להעיד על אמיתות דבר זה, שבשום פנים ואופן לא יכלו להיות יהודים כשרים באמת בלא שהיו זוכים להכיר דרך זו, ואינם צריכים אפילו לאמונת חכמים בזה.
ומי שהדברים הללו נראים בעיניו תמוהים ובלתי אפשריים, אינו מחוייב לקבלם באמונה עיורת, אלא אדרבה, יהיה איש אמת ויבדוק בעצמו בכנות האם הוא כבר 'איש כשר באמת', עד כמה לבו מחובר לקב"ה בגישתו הכללית ללימוד התורה, בשעת התפילה, בקיום המצוות, ובכל מצבי החיים, והאם הוא עדיין איש חי ששואף להתקדמות רוחנית או שכבר התייאש מעצמו ואינו יודע כיצד אפשר להתקדם בפנימיות. ויבדוק האם יש דרכים בתוך היהדות הנאמנה שהתייסדו על ידי צדיקים וגדולי ישראל שיכולים לסייע לו, וממה נפשך, אם ימצא שהוא מתקדם עם דרכים אחרות, אשרי לו, ואם אינו מתקדם אתם, מדוע לא יבדוק גם את דרכו של מוהר"ן.
* * *
מובא בחיי מוהר"ן שלעתיד לבא "כולם יהיו ברסלב", מהו פירוש הדבר?
נצטט את לשון אימרה זו כפי שהיא מופיעה בחיי מוהר"ן אות של"ט:
"אמר שלעתיד יהיה כל העולם אנשי ברסלב. דאיתא במדרש (בראשית רבה לד, טו) על פסוק 'ונתתי לכם לב בשר' – אל תקרי בשר אלא בסר, שיהיה כל אחד בוסר בחלק של חברו. לב בסר אותיות ברסלב".
מפרשי המדרש שם ביארו ש'לב בוסר' בחלקו של חברו, פירושו לב מואס בחלקו של חברו. כלומר שלעתיד לבא יכיר כל אחד את מקומו האמיתי וממילא לא ירצה להיות כמו חברו אלא ירצה רק בחלקו. וידוע שמה שאנשי מוהר"ן נקראים על שם העיר ברסלב דווקא (הגם שרבי נחמן גר בחייו בעוד כמה מקומות) אינו במקרה, אלא רבי נחמן אמר כן כאשר נכנס לדור בעיירה ברסלב[4]. וכאן אמר רבי נחמן מברסלב שהמשמעות של חסידי ברסלב היא אנשים בעלי 'לב בוסר', היינו שכל אחד מחפש רק את חלקו ואינו מחפש להיות כחברו.
ודבר זה הוא הגילוי הגדול שיתגלה לעתיד לבא, שאז כל אחד יגיע לשורשו וידע בדיוק מי הוא ומה תפקידו ועבודתו, ולא יהיה לו שום חשק לחלקו של חברו, ורבי נחמן מלמד את אנשיו לעבוד את ה' על פי דרך זו כבר עתה, כמבואר במאמר 'אחד היה אברהם' שנדפס בהקדמה לח"ב מליקוטי מוהר"ן, 'שאברהם עבד ה' רק על ידי שהיה אחד, שחשב בדעתו שהוא רק יחידי בעולם, ולא הסתכל כלל על בני העולם, שסרים מאחרי ה' ומונעים אותו וכו', וכן כל הרוצה להיכנס בעבודת השם, אי אפשר לו להיכנס כי אם על ידי בחינה זו, שיחשוב שאין בעולם כי אם הוא לבדו יחידי בעולם, ולא יסתכל על שום אדם המונעו' וכו'. ודבר זה הוא אחד מאבני היסוד הגדולים ביותר של דרך רבינו הקדוש[5], ועל זה אמר שלעתיד לבא כולם יזכו להגיע לבחינה זו ולכן כולם יקראו 'אנשי ברסלב'[6].
[לגבי 'כולם יהיו ברסלב', במאמר המוסגר: מי שיודע את הסוד של יחידי הדורות, שהם נשמות כלליות ושורשיות שכל נשמות ישראל נכללות בהם, מבין מאליו (גם ללא קשר לשיחה זו) שלעתיד לבא כולם יזכו גם להתקשר לרבינו מוהר"ן מברסלב כפשוטו, ויהיו חסידי ברסלב, כשם שהיום כל ישראל הם תלמידי משה רבינו ומקושרים אליו, וכמו שכל מי שיודע את עניינו של הרשב"י מבין שלעתיד לבא כולם יהיו אנשי רשב"י, וכך לעתיד לבא כולם יהיו אנשי רבי נחמן, כי בלתי אפשרי שאנשי הדור לא יכירו את הנשמה הכללית של הדור שבה הם נתלים].
* * *
האם יש חובה להתקרב למוהר"ן מברסלב?
מובא בספר אבניה ברזל[7] שפעם שאל אחד את רבי נתן האם נכון מה שאומרים בשמו שבשמים מענישים מי שלא היה חסיד ברסלב. והשיב לו רבי נתן: איני אומר כן, אלא בשמים מלקים על פגמי הנפש, ואם תתבונן בפגמיך הגדולים תבין שאילו היית חסיד ברסלב היית יכול לתקן אותם.
בודאי אי אפשר לומר שחובה להתקרב למוהר"ן ו"להיות ברסלב". לא כתוב לא בגמרא ולא בשו"ע שצריך להתקרב למוהר"ן מברסלב, אבל כן כתוב שחובה על האדם לעבוד את ה', ולהשתדל להתקרב אליו באמת ולתקן את פגמי נפשו. וממילא חובה על האדם לבקש אחר כל הדרכים שיעזרו לו להגיע לזה, ומי שדרכו של מוהר"ן יכולה להועיל לו להתקרב לה' יתברך בוודאי חייב להתקרב אליה.
[4] כמובא בחיי מוהר"ן אות קטו: שפעם אחת סמוך לכניסתו לברסלב מזגו לו כוס יין לקידוש, ונשפך על הארץ. ומזגו לו כוס אחר, וקידש עליו. ואחר כך אמר: היום נטענו שם ברסלביר חסידים, ושם זה לא ישתקע לעולם, כי לעולם יהיו אנשי שלומנו נקראים על שם עיר ברסלב, וכן היה כמפורסם.
[5] וכידוע גם המשפט המופיע ב'מעשה מחכם ותם': 'זה מעשה שלי וזה מעשה שלו'.
[6] כמו כן רבי נתן (עלים לתרופה מכתב קסג) כותב שהשם 'ברסלב' הוא גם על שם 'לב בשר', וגם זה דבר שדרך רבי נחמן מושתתת עליו – לזכות ללב בשר, ולעתיד לבא יזכו לזה כולם כמו שנאמר 'ונתתי לכם לב בשר'.
"זה לא פלא, זה מה שאני, נפש שפלה שנמשכת תמיד לבהמיות. תמיד אני מוצא את עצמי נכשל ונופל, כנראה זה המהות המאוס שבקרבי. נכון, יש לי גם קצת נקודות טובות, אבל כנראה היסוד והשורש רקוב או מקולקל ומגושם מלכתחילה".
* * *
לפעמים התורה קוראת ומרמזת לנו דרכי חיים במה שכתבה וגילתה, ולפעמים אדרבה, היא מורה ומאירה לנו את אור נשמתנו במה שלא כתבה והעלימה. בכל פרשת 'תצוה' לא נזכר שמו של משה רעיא מהימנא, על אף שכולה עוסקת בציוויו של הקב"ה אליו, ורבותינו (בזוה"ק פרשת פנחס רמו. וברא"ש על התורה כאן) מבארים זאת, שמשה רבינו גרם זאת לעצמו כשביקש עבור ישראל לאחר חטא העגל "מחני נא מספרך אשר כתבת" וקללת חכם אפילו על תנאי מתקיימת.
והדבר מפליא: הן משה רבינו ודאי ידע זאת שקללת חכם תתקיים בכל אופן, ומדברי הזוהר אנו למדים שמחיית שמו מן התורה היא צער גדול מאד, זוהי קללה איומה, ואף על פי כן עשה זאת משה, מדוע?!
רבינו הקדוש מלמדנו פרק ברחמי המנהיג האמיתי כמשה רבינו, על בני ישראל המונהגים על ידו: "כי משה רבנו היה לו רחמנות באמת על ישראל, ומסר נפשו בשביל ישראל והשליך נפשו מנגד, ולא היה חושש על עצמו כלל. כי השם יתברך אמר לו 'ואעשך לגוי גדול', והוא לא השגיח על זה כלל, רק אמר 'אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת'" (ליקוטי מוהר"ן ח"ב, ז).
מה טיבה של רחמנות זו, ולמה באמת הוא היה מוכן למסור נפשו כדי שישראל יהיו נקיים מחטא? – ממשיך רבינו הקדוש שם ואומר: "כי עיקר הרחמנות הוא כשישראל עם קדוש נופלים בעוונות רח"ל, כי זהו הרחמנות הגדול מכל מיני רחמנות, כי כל היסורים הקשים שבעולם אינם נחשבים כלל כנגד המשאוי הכבד של עוונות ח"ו, כי מי שיודע קדושת ישראל מאין הם לקוחים, ויודע רוחניות ודקות של ישראל, הוא יודע שישראל הם רחוקים לגמרי מעוון ואין עוון שייך להם, כלל כלל לא, לפי גודל קדושתם משרשם וגודל דקותם ורוחניותם, ועל כן כל היסורים שבעולם אינם נחשבים למשאוי כנגד המשאוי הכבד של עוונות".
כמה מנוגדת ורחוקה ההסתכלות שלנו על נפילותינו והסתאבותנו, מול הסתכלותם של צדיקי אמת עלינו באותה שעה; בעוד שהאדם נגעל מעצמו ומואס במהותו, ומתעב את הבהמה העצמית שלו שנדמית לו שכל כולה רע, הרי שהצדיק רואה כאן מציאות אחרת לגמרי; לעיניו נגלה מחזה קורע לב של כתר נפלא, עשוי כולו זהב טהור יקר מפז, משובץ באבנים טובות ומרגליות שאין דוגמתם בכל העולם, יחיד במינו ביופיו חינו והדרו, ונדיר בתכלית בעדינות מלאכת המחשבת המופלאה שבו נעשה – והנה נתגלגל הכתר ונפל לצחנת רפש וטיט בעומק רב, והעבד הנאמן לובש עוז ומרחם על המלך ועל כתרו הנפלא, ומוסר נפשו לקפוץ לתוך הביב להוציא הימנו כתר נפלא זה.
זוהי הסתכלותו וראייתו האמיתית של משה רבינו וכל צדיקי האמת עלינו כיום הזה; כאשר עומד לפניו החוטא והפושע המזוהם והמסואב, הוא רואה לפניו אוצר חביב וסגולת מלכים שאין דומה לו בהדרת יקרו, אלא שלעת עתה הוא נפל במדמנת שופכין. אוי כמה שזה כואב, וכמה שזה מעורר רחמים, עד כדי כך שהוא מוכן בכל רגע למסור נפשו להוציא אותנו מטומאתנו. לא רק להתאמץ ולעמול עבורנו, אלא בפשטות להימחות בגשמיות ולהימחות ברוחניות מספר החיים, כיון שהוא יודע בבירור "שישראל הם רחוקים לגמרי מעוון ואין עוון שייך להם כלל כלל לא, לפי גודל קדושתם משורשם וגודל דקותם ורוחניותם". שום עבירה ועוון לא יוכלו לשנות מציאות זו, השורש נשאר תמיד יקר נקי וזך, על אף כל הטומאות שמסבבות ומקיפות אותו, ועל כן הוא מרחם גם על הפושע שבפושעים ברחמנות מופלגת כזו עד כדי מסירות נפש, כיון שהוא יודע שבפנימיותו שורה אוצר נשגב ומבהיל כזה המאיר וזוהר באור יקרות שאין דומה לו.
מה שלא נכתב בפרשתנו, זועק לכל אחד מאתנו בזעקה אילמת: העלמת שמו של משה בפרשה זו, מזכירה לנו את מסירות נפשו עבור החוטא והפושע הגרוע ביותר. זה מעורר וקורא: אם הצדיק מוכן למסור נפשו עבורך, כיון שהוא משיג את עוצם יקרת ערכך, ויודע שבפנימיותך אתה נקי וטהור וזך, וכל העבירות הללו שנכשלת בהם לא שייכים לך כלל בעצם. הרי שאתה בעצמך, ודאי חייב להתעורר לרחם על עצמך ולא להסכים לאבדן אוצר יקר שכזה. אם הוא רואה בך את טוהר פנימיותך ושגב שוויותך, הרי שאתה בודאי מחוייב להתגבר ולא להרשות למלך זקן וכסיל להטעותך שאתה שְׁפַל-אנשים בעצם מהותך. זה מחייב גם אותך להתנער מעפר ולהתחיל לחפש ולשאוג על הכתר הזה שנפל למקום שנפל, לחפש ולהתייגע, לרצות ולחשוק, למסור נפש למען עצמנו ולמען זולתנו שנפלו גם הם לחושך זה.
רבי נתן מעמיק לבאר את סוד תפילתם של רב המנונא ורב אלכסנדרי (מובא בגמ' ברכות יז.): "ריבון העולמים גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב, שאור שבעיסה ושיעבוד מלכיות. יהי רצון מלפניך שתצילנו מידם, ונשוב לעשות חוקי רצונך בלבב שלם". ושואל: מה טיבה של הוספה זו "גלוי וידוע לפניך שרצוני לעשות רצונך"? – אלא שבכך רצו לעורר את כח הרצון שבהם, לא להתפעל מהנפילות והירידות הנגלות לעין, אלא לזכור שתמיד פנימיותם נותרת זכה ונקיה ומשתוקקת לבוראה, ומכח זה להשתוקק לצאת מהרפש שמקיף את חיצוניותו. "ובזה בעצמו שהזכיר זאת בתפלתו לפני השם יתברך, בזה הגביר כח המושך, מאחר שמעיד בפיו שכל המונעים והמסיתים הם בחינת כח המכריח, ואין זה שלי כלל! וכי רצון שלי הוא רק לעשות רצונך. ובזה מגבירים כח המושך שיפעל פעולתו, וזה בחינת גודל מעלת הרצון והכיסופים בעצמם אל הקדושה, כי עיקר התגברות כח המושך הוא על ידי הרצון והכיסופים" (ליקוטי הלכות, יו"ט ה, ו).
כמה גדולה תפוצת השפעת תורת רביה"ק בדור זה האחרון, כמה עצומה גם תפוצת ספרי רביה"ק (גם אודות לגופים והאנשים היקרים המסורים לענין הפצת ספרי רבינו, וזכו וזוכים להדפיסם בעשרות מהדורות וצורות ולמכרם במחירי עלות) וכמה צמאון יש לתורת רבינו, לילך בדרכיו ולקיים עצותיו הקדושות, כמה רצון יש לשמוע, לקבל האור הזה.
ומה נפלא מראה הנחל הנובע, המוסיף יובלים על יובליו, המתרחבים ופורצים ימה וקדמה; מה נפלא לראות את עשרות המשפיעים אשר באנ"ש, המפיצים תורתו הק' ברחבי הארץ כולה, מרווים צמאונם של ישראל במסירות נפש שאין כמותה, יום ולילה, קיץ וחורף, שלא על מנת לקבל שכר.
אולם, מצד שני, עלינו גם לשים לב לעניין הכתיבה בספריו הקדושים, שצריכה חיזוק גדול, ומעט מאוד, יחסית להיקף ולרוחב חסידות ברסלב, עושים אנו בתחום זה. כמה מעט, לשם המשל, כותבים אנו, לתרגם תורת רביה"ק, עצותיו הקדושות, תורותיו הקדושות, ספריו וספרי תלמידיו הקדושים לשפה המדוברת, להגישם בצורה שווה לכל נפש – כמה מעט עושים אנו…
אוצרות עצומים יש לנו, אוצרו הנפלא של רבינו הקדוש, שהפקידו בידינו והזהירנו תלמידו הגדול מוהרנ"ת על ענין הפצתם, "שעיקר עסקכם יהיה להדפיס הספרים, שתהיו חזקים בממון, ברצון ובטרחה", ובפרט בדור כזה כמו דורינו אנו, כאשר ה"טרייף פסול" כל כך מתגבר ומתפשט רח"ל לאלפים ולרבבות, ורק "דף אחד מספרי רבינו" יכול לנצחם, וכמה מעט כותבים יש לנו. כמה מעט כותבים אנחנו…
וכמה חשובה הכתיבה, שהרי על מאמר יוסף בריה דרבי יהושע, ששמע בעולם העליון "שהיו אומרים אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו", אומר המהרש"א "יש לפרש כי עיקר הלימוד ושנעשה בו רושם הוא הלימוד הבא מכתיבת יד אשר על כן נקראו החכמים סופרים", וב"מחשבות חרוץ" (אות טו) אומר רבי צדוק "משחידשו בעולם הזה צריך שישאר הדברים לעולמי עד בעולם הזה גם כן על ידי הכתיבה, ועל כן הזהירו הקדמונים לכתוב כל מה שמחדש כמו שכתב בספר חסידים (סימן תק"ל)והמגיד להבית יוסף וכדומה"
שאלו נא כל איש אשר רוח בו לעסוק בהפצת תורת רביה"ק כמה בודדים הם העוסקים במלאכה. מתוך כלל אנ"ש, אלפי אלפי ההולכים בתורת רביה"ק, כמה מועטים הם ששולחים לעט ידם לעורר, לחזק, להחיות נפשות עם רב, אשר עז רצונם וגדולה תשוקתם לקבל מתורת רבינו הק'.
על הפסוק "אחות לנו קטנה" וכו' מפרשים ש"תהיה עדת צדיקים מועטת, ואותם המעטים אינם מלמדים דעת את העם ובלתי מוחים להשיב מעון בהיות ההמון כולו עוסק בחיי שעה".
והלא זה צריך להיות עסקינו, שלא נהיה אילנות יבשים, אלא נהיה אילנות העושים פרי, כמו שהורה רביה"ק למוהרנ"ת, עד שתמלא תבל דעה, ויפוצו מעיינותיו ז"ל על פני תבל כולה.
"כשמתפלל… צריך להתפלל בתחנונים, ויבקש מאת הקב"ה מתנת חינם, ולא יתלה בזכות עצמו… כי צריך להקטין את עצמו… בבחינת 'אל תתהדר לפני מלך' (משלי כה)'. "ובשביל זה אין לאדם לדחוק את עצמו על שום דבר, אלא יבקש בתחנונים – אם יתן לו ה' יתברך – יתן ואם לאו – לאו".
(ליקוטי מוהר"ן ח"א כ)
"כל העניין שלי הוא תפילה", הינה אימרה ידועה של רבינו, אבל מה שאולי ידוע קצת פחות הוא, שמלבד דרישתו להתייגע כדי לכוון בתפילה, יש לרבינו גם עצות והדרכות נפלאות עבור כל מי שרוצה לעמול ולעלות במעלות התפילה בכוונה.
אחת העצות גלומה במאמרו שלמעלה – 'לא לדחוק את השעה'. זהו כלל ברזל בכל חיי האדם, ובעבודת ה' בפרט, כפי שלימדונו חז"ל: "כל הדוחק את השעה – שעה דחקתו" (ערובין יג ע"ב) וכפי שמבואר ב,ליקוטי מוהר"ן' ח"א ו כמה שצריך העובד את ה' להמתין עד שיוגשמו שאיפותיו. בכל זאת, בעבודת התפילה מקבל כלל זה משמעות מיוחדת.
* * *
אם ננסה להתחקות אחר שורשיה של הכבידות שאופפת אותנו בבואנו להתפלל, נוכל למצוא ביניהם את המחשבה המטרידה – 'כבר התפללתי, ביקשתי והפצרתי – ולא תמיד נושעתי' (את כל הפעמים שהתפילה כן עזרה, היצר דואג להשכיח, או לטשטש – 'טוב, הייתי נושע גם בלי זה'…)
במובן מסוים, מחשבה זו מטרידה לא רק בחלק הבקשה שבתפילה, אלא גם בחלק ההודאה, שכן כשמשתדלים להתרכז בתפילה, מצפים בדרך כלל להרגיש את המתיקות שבתפילה, שזו תתפרץ ותשתפך מתוך הלב – אבל כשנוכחים לדעת שעדיין רחוקים ממתיקות זו, הדבר 'מוציא את הרוח מהמיפרשים' והחשק להתפלל דועך אט אט.
אבל יש טעות בכל הגישה הזאת לתפילה, שכן בתפילה אנחנו עומדים לפני המלך כביכול, ואז עלינו להרגיש חסרי כל כוח, ולהתפלל כעני בפתח, שהרי אפילו צדיק שפעל ועמל והשיג דרגות גבוהות – הרי ביחס לבורא שהוא זה הנותן לו את הכוחות – הוא כעני ואביון.
כך אכן אנחנו מוצאים ב'שולחן ערוך' שפסק: "תתפלל דרך תחנונים, כרש המבקש בפתח" (אורח חיים צח, ג). ה'ביאור הלכה' אף רוצה לומר שאם אדם לא התפלל בלשון של תחנונים – לא יצא ידי חובתו.
יסוד זה אנו למדים גם מהאיסור לעמוד על מקום מוגבה בעת התפילה, ומהמנהג שהחזן עומד במקום נמוך – על שם הנאמר "ממעמקים קראתיך ה'" (משנה ברורה צ, ה). כשהגמרא מתארת את המתפלל, היא מגדירה אותו "בעי רחמי" (= מבקש רחמים), שכן זוהי הגישה הנכונה לתפילה: "אל תתהדר לפני מלך" – לגשת כדל וכרש לפני מלך מלכי המלכים.
אם נצטייד בתובנה הזו בגישתנו לתפילה – שאנו מבקשים רק מתנת חינם מאת הבורא – כבר לא נבדוק כל פעם אם תפילתנו נענתה, או אם 'תוגמלנו' על המאמץ שהשקענו בה, אלא נתחנן ונוסיף ונתחנן; אולי יחוס, אולי ירחם, כמו שאמרו חז"ל: "אם ראה אדם שהתפלל ולא נענה, יחזור ויתפלל. שנאמר 'קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה' ' (ברכות לב ע"ב).
זו גם כוונת דברי חז"ל (שם נה ע"א): "כל המעיין בתפילתו" – שחושב ומצפה מתי תתקבל תפילתו – "בא לדי כאב לב" – מרוב אכזבה שתפילתו איננה מתקבלת, כי כל מהותה של התפילה היא, לעמוד כעני לפני הבורא; אם יתן – יתן ואם לאו – לאו.
או אז תקבל תפילתנו טעם חדש של ענווה והכנעה, והיא תתקבל ברצון לפני הקדוש ברוך הוא.
אנו עומדים כבר מספר ימים לאחר שקבלנו את התורה, ועלינו לשים לב שלא נארוז את התורה לאחר החג כשם שאורזים את כלי הפסח ואת דפנות הסוכה לאחר החג…
בשבוע זה בו אנו קוראים פרשת 'נשא את ראש בני ישראל', התורה מצווה אותנו לספור כל יהודי, עלינו להרים את ראשנו, להתחיל להבין שהשכינה שורה על כל יהודי, גם כאשר הטרדות שעוברים עלינו גורמים לנו שאנו לא רואים בעצמנו משהו טוב. אפילו שאיננו מוצאים שום שייכות לתורה, והיום עובר עלינו לכאורה בלי לעשות כלום, וגם אם אנו כבר כן עושים משהו טוב, עדיין יושבת לה ההרגשה בלב שאיננו מצליחים לשמח את ה', בכל זאת יש לזכור ולהפנים: קיבלנו את התורה! ומעתה צריך למצוא עצה איך להחזיק בה בכל מצב, אור התורה לא אבד מאתנו, צריכים רק לשאת ראשנו ולהבין שהשכינה שורה עלינו.
תשאל: איך שייך להרים את הראש כאשר המציאות שלנו סותרת את התורה, למרבה הצער, ועדיין איננו מושלמים בקיום התורה?
התשובה היא, שיש מלאך של חסד ומיכאל שמו, שהוא עוסק תמיד ללמד זכות על ישראל, להעלות את ריח הקרבנות למעלה, וממנו שורש קדושת המזבח בזמן שהיה בית המקדש קיים, וזה עיקר התענוג של השי"ת, ובלימוד הזכות, משתתפים עמו גם הצדיקים להעלות למעלה כל הטוב של ישראל כעין עבודת המזבח.
ואיך הם מלמדים זכות? על ידי שהם מוצאים בנו 'שערות' של נקודות טובות – חלקיקים קטנים של גילוי מלכות ה'. ואף ששערות אלו הם דקות וקטנות עד למאוד, בכל זאת אין הם הולכים לריק, אלא המלאכים והצדיקים מעלים אותם למעלה ומעוררים את הרחמים של השי"ת, להשפיעם למטה אלינו.
סוד נפלא מובא בזוה"ק: השי"ת הוא מלא רחמים לאין שיעור, עד שאין העולם הזה, המצומצם, יכול לסבלו, ואין שום דרך להאיר, להמשיך את הרחמים והאור, לתוך העולם רק על ידי המשכת 'צינורות' דקים ו'שערות' של מידות הרחמים, ולכן הרחמים מכונים בשם 'צמר', כי צריך להמשיך, כביכול, חוטי 'צמר' לתוך ה'מצר'. בשערות נמצא שורש היסוד שה' מסתכל עלינו ברחמים גדולים.
על פי זה נוכל להבין מהו כל הענין של לימוד זכות. כי אדרבא, ככל שהעולם בכלליות 'מתגשם' יותר בירידת הדורות, וככל שאנו בפרטיות נופלים ומתרחקים יותר ויותר מאור ה', הרי שאז כל שערה של מצווה, וכל תנועה קטנה שאנו מושכים עצמנו מרע לטוב, וכל שניה שאנו מפסיקים את העצבות בשערה של חיזוק, ממשיכים עלינו כנגדם עוד המשכת שערה של מידות הרחמים. כי הדרך בה יכולה מידת הרחמים לחדור לתוך חלל של דין וצמצום של אור, הוא רק באופן של המשכת שערות.
ולכן – ראה זה פלא – ישנם בתורה הרבה מצוות התלויות בחוטים ושערות, כמו זקן ופאות, ציצית, ראשית הגז ועוד. אשר באמת במצוות אלו מתגלה לנו ביותר איך נוכל להרים את עצמנו תמיד, כי מצוות אלו מגלים לנו איך שייך להמשיך עלינו אור ה' דרך אותם החוטים והשערות, וכך נתחזק להאמין בכל מצוה של התורה, ועל ידי זה לא נעזוב את התורה. וכפי שנתחזק בזה כך נזכה יותר ויותר, להמשיך עלינו מידות הרחמים ולהיות דבוקים בהשי"ת.
אחי היקר, הבה ונחדש כוחינו, בל נשכח את חג השבועות, בל ניתן עצמנו להתבלבל ממה שאנו רואים את עצמנו מנותקים. אדרבא, נבין שאנו חיים בעולם מצומצם, בלי הרבה אור, ועלינו להמשיך אור דרך צינורות ושערות. נחטוף הרבה חוטים דקים של זכויות, נאמין בהם, נסתכל על כל מצוה כעוד חוט של מדות הרחמים החודרת ובוקעת את המסך של מידת הדין והצמצום, ובזה נמשיך על עצמנו את אור חג השבועות לכל ימות השנה.
מאמר לכו חזו על רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי נאמר בחודש אייר שנת תק"ע ששה חודשים קודם פטירת רביה"ק, נאמרה בדרך, בעת נסיעתו לגור באומן.
(ימי מוהרנ"ת ח"א מח)
הקדמה למאמר לכו חזו
מדוע סידר מוהרנ"ת (כנראה בפקודת רביה"ק) מאמר זה כהקדמה לספרו ובפרט שמאמר זה נאמר שנתים אחרי שכבר נדפס הספר[א] עיין שיש"ק ח"א אות רלד שרב אחד מעיר רחוקה שאל חסיד ברסלב שהגיע אליו למה נדפס מאמר לכו חזו בתחילת הלק"מ ולא ידע, וענה הרב שנראה לו שרביה"ק רמז שיש בו נשמת רשב"י, כי רבי שמעון בר יוחאי גמטריא רבי נחמן בן שמחה[ב]
מבואר בספרים שכל חמשת יחידי הדורות[ג] הם נשמת משה[ד] שחוזרת כל פעם לחדש רפואות הנפש לפי חולשת הדור ולפ"ז כל אחד מהם יש בו בחינה שמכח קודמיו עלה עליהם[ה] ובהכרח כך הוא כמבואר בתורה ל' שככל שמחלת הדור גדולה יותר צריך רופא גדול יותר[ו].
וידוע שרשב"י הראשון שגילה סתרי תורה דהיינו פנימיות התורה, ודייקא אחרי חורבן הבית[ז] בתחילת הגלות הארוכה שחכמים אמרו עליה שבודאי תשתכח התורה מישראל בגלות כזו ולא מצאו תרופה אלא מסכת עדויות[ח], דהיינו עוד מסכת של פסקי הלכה, אבל עצה אמיתית לא היה להם. ורשב"י הקדים תרופה למכה בגילוי סתרי תורה שעל ידם לא תשתכח התורה. ורביה"ק שהיה במדרגת תנא כנ"ל השלים את כוונת רשב"י, כי רק על ידי רביה"ק זכה רשב"י להאיר את אור הזוה"ק גם בדור השפל ביותר שלנו, וכפי שמובא מעשה ברשימות ר"ש הורוביץ שרשב"י בא לפיגא אמו של רביה"ק בליל חתונתה וסיפר לה שהשתטח ובכה ופעל שתרד נשמת רביה"ק לעולם על אף הקטרוג הגדול שהיה על זה. וגם הבעש"ט בא וסיפר שרשב"י פעל כנ"ל.
נראה שכוונת רביה"ק במאמר הזה בעיקר להראות שיש בכח צדיקים לגלות סתרי תורה כאלה שעל ידם לא תשתכח התורה דהיינו הקב"ה, אפילו בגלות הנוראה ביותר שהיום (תשס"ז) כבר אלף תשע מאות שלשים ושמונה שנים לחורבן הבית.
וממה שמבואר שזה אפשרי רק על ידי זרעו של יוחאי דייקא, נראה שבאמת גם היום רשב"י הוא זה שעל ידו לא משתכחת התורה, אלא שהיום הוא עושה זאת ע"י רביה"ק, כי רק בכח רביה"ק הוא יכול לקיים הבטחתו כי לא תשכח וכו' דהינו להמשיך זכרון[ט] למקומות כל כך נמוכים.
ועיין ככבי אור חכמה ובינה אות לו שעם התגלות התורות והעצות של רבינו נתחדש כנגדם יצה"ר שנקרא מדמה, וכמבואר בסוף תורה כה שרבינו אמר שצריך לקרא ליצה"ר שם חדש, "מדמה", וביאר בככבי אור הנ"ל ששבעה שמות שנקרא היצה"ר הם כנגד ז' רועים[י] אבל כנגד רבינו כיון שהשלים השגת ספירת הבינה, היצה"ר נגדו הוא מבחי' בינה, שהיא בחי' להבין דבר מתוך דבר ע"י דמוי מלתא למלתא, והמדמה קודם שמכניעים אותו כיון שהוא כח בנפש הבהמית, לכן נוטה ומטה לדמוי מגושם, הפך השכל הזך. ועיין ע"ח שער נ' פ"י שהזכרון הוא מכוחות המדמה וכן מבואר בתורה נד שהזכרון הוא ע"י הכנעת המדמה ועיין תורה קה תנינא שהכנעת המדמה ע"י לימוד התורות של רבינו בעיון, נמצא לפ"ז שרשב"י מוכרח את רבינו כדי להמשיך זיכרון לדורות הבאים מאז התגלות רבינו.
נמצא לפ"ז הכרח גדול להקדים מאמר זה ללקוטי מוהר"ן כי בו מתבאר שמה שאמר רביה"ק (חיי מוהר"ן שמו) שספרוֹ הוא אתחלתא דגאולה, הכוונה שעל ידו ממשיך היום רשב"י זכרון לעולם, כי לדור נמוך כזה לא יכול רשב"י להאיר[יא] זכרון אלא ע"י רביה"ק[יב].
ועומק הביאור בזה יתבאר בפנים עפ"י מה שרביה"ק אמר שרשב"י הוא סוד העירנות ועל עצמו אמר שהוא סוד ההתחדשות (ומבואר בתורה לה שזה דייקא כן ע"י שינה[יג])
תפילה על מאמר לכו חזו:
רבונו של עולם הדיבור של הצדיק כולו זרע קודש כולו אלוקות וספרו הוא אתחלתא דגאולה ובכל דיבור שלו מאיר בו זרעו של יוחאי זיכרון תורת משה אפילו למי שנפל לעמקי הקליפות. נמצא שמכל דיבור של רביה"ק בספרו יכול כל אחד לשוב אליך, ולהיזכר בתורתך, שהיא אחדות פשוטה עמך.
ובכן עזרני שגם עלי יפעלו דבריו וגם בי יתקיים על ידו כי לא תשכח מפי זרעו ואזכה לתשובה שלימה.
רביה"ק פותח את המאמר בפסוק בתהילים מו ט' "לכו חזו מפעלות ה' אשר שׂם שמות בארץ" שרומז לענין סוד שֶׁם האדם שבו רמוז כל סוד מהותו כמבואר בברכות ז: שלמדו מפסוק זה שהשם גורם לאדם את מעשיו[יד], כי בפסוק זה רמוז כל סוד המאמר, שרוצה לגלות לנו כאן בפתיחת ספרו, מגודל מעלת רבי שמעון, שרמוז בשמו שהוא בחי' הפסוק "עיר וקדיש מן שמיא נחִת" וכן מעלת אביו יוחאי שרמוז בשמו סופי תיבות הפסוק "כי לא תשכח מפי זרעו". וכן ששמו של רביה"ק רומז לנחל נובע מקור חכמה.
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי. הִבְטִיחַ שֶׁלּא תִּשְׁתַּכַּח[יח] תּוֹרָה מִיִּשְׂרָאֵל עַל יָדוֹ[יט]. כַּמּוּבָא בְּדִבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בתוספתא על מסכת עדויות שהובאה בגמ' שַׁבָּת קלח:[כ]: 'כְּשֶׁנִּכְנְסוּ[כא] רַבּוֹתֵינוּ לַכֶּרֶם[כב] בְּיַבְנֶה[כג] ביום[כד] שמינו את ראב"ע[כה] לנשיא במקום ר"ג אָמְרוּ[כו]: עֲתִידָה תּוֹרָה[כז] שֶׁתִּשְׁתַּכַּח מִיִּשְׂרָאֵל[כח] וְאָמַר[כט] רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אחרי כמה שנים[ל] על דברי חכמים אלה שֶׁלּא תִּשְׁתַּכַּח[לא]. שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים לא כא) "וענתה השירה הזאת לפניו לעד כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ".[לב] רשב"י למד ש"וענתה השירה הזאת" הכוונה לכל התורה כי כולה נקראת שירה[לג] וכן משמע בפסוק כתבו לכם את השירה הזאת שמשם למדו מצות כתיבת ס"ת על כל אחד מישראל (מהרש"א) וְכַמְבאָר בַּזוהר (נָשׁא קכד:[לד]): 'בְּהַאי חִבּוּרָא[לה][לו]דְּאִיהוּ סֵפֶר הַזוהר יִפְקוּן בֵּהּ[לז] מִן גָּלוּתָא'.[לח] עיין ליקוה"ל גבית חוב מיתומים[לט] שמבאר עפ"י תורה יב תנינא איה ועיין ליקוה"ל מנחה ז' נו[מ] כיצד יועיל הזוה"ק לצאת מהגלות ועי"ש אות נד נה כיצד היה התיקון של רשב"י ותלמדיו תיקון לר"ע ותלמדיו ומכוחם דייקא[מא].
עתה יבאר רביה"ק סודו של ר"ש בעצמו שמרומז בפסוק אחר
עיין חיי מוהר"ן קפט שם מבואר מתי וכיצד נאמרה התורה הזו ועיין שם שמוהרנ"ת מספר אחרי אמירת המאמר הנ"ל עָנִיתִי וְאָמַרְתִּי לוֹ[נ] רַבִּי שִׁמְעוֹן יֵשׁ לוֹ גַּם-כֵּן בְּוַדַּאי הֲנָאָה מִזֶּה, הַיְנוּ מִזֶּה הַחִדּוּשׁ הַנִּפְלָא. הֵשִׁיב הֵן. אַחַר-כָּךְ עָנָה וְאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּעַצְמוֹ הוּא עִנְיָן אַחֵר וכו'
וצ"ע מה התכוין מוהרנ"ת הרי פשיטא שיש לרשב"י הנאה שמגלים שמשה רבינו רמז בתורה שעל ידו לא תשתכח התורה.
גם תשובת רביה"ק שר"ש עצמו הוא ענין אחר (ובשיש"ק הוסיף ענין אחר לגמרי) תמוהה מאד, הרי גם עד כאן דיבר מר"ש בעצמו.
גם צ"ע למה שינה שעד כאן קרא לו רשב"י וכאן ר"ש (ומה שנ"ל עיין בהערה[נא])
וְדַע שֶׁסּוֹד רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּעַצְמוֹ. הוּא מְרֻמָּז בְּפָסוּק אַחֵר. כִּי דַּע כִּי הַתַּנָּא הַקָּדוֹש[נב] רַבִּי שִׁמְעוֹן הוּא בְּחִינַת (דָּנִיֵּאל ד[נג]): עִ'יר[נד] וְ'קַדִּישׁ[נה] מִ'ן שְׁ'מַיָּא נָ'חִית רָאשֵׁי – תֵּבוֹת שִׁמְעוֹן וְכוּ': בחיי מוהר"ן סימן קפט מובא ההמשך שאמר ועכשיו[נו] יש ננמ"ח[נז] וכו'.. גם כבר נשמע שאמר על עצמו שהוא נהר המטהר מכל הכתמים[נח] (כמבואר בחיי מוהר"ן סימן שלב) מה שסיים בחיי מוהר"ן הנ"ל וכו' מבואר בהשמטות שאמר שגם העיר וקדיש מקבל ממנו[נט].
לבאר כיצד רמוז הענין של רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי בפסוק הזה ומעלת רביה"ק עפ"י מה ששמעתי מהריצ"ח – עיין בספר דניאל בפסוקים הסמוכים לפסוק הזה ומשמע שם שהמלאך עיר וקדיש מן שמיא נחית להכניע את נבוכדנצר לפ"ז רשב"י הרמוז במלאך הזה הוא הכנגד שיכול לתקן מה שגרם זה להחריב הבית ולהחשיך העולם. ובמצודות שם פירש ער הוא מלאך דין[ס] לשון ערו ערו עד היסוד משמע שבכוחו להמשיך כח גבורה להתגבר על היצה"ר ולהכרית הקליפות, וכמבואר שם בדניאל שכלל פתרון החלום שיתבטלו כל הע' אומות שמרומזים בצלם של נ"נ.
ועיין באיבי הנחל (על תורה יט') כי נ"נ (נבוכדנצר) היה קליפת נגה לכן דיבר ארמית לשון תרגום והחריב ביהמ"ק בחי' לשון הקודש וכנגדו רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי חיבר הזוה"ק בלשון תרגום דייקא להעלות הטוב שבתרגום וזהו שכתוב שם בדניאל "גודו אילנא, ברם עיקר שרשוהי שבוקו" כי האילן רומז לנבכודנצר שאת קליפתו קליפת הכניע רשב"י אבל את בחינת השרשים שהם נצוצות קדושה שבשאר לשונות זה עשה רביה"ק ע"י שציוה להתבודד בלשון אשכנז דייקא.
הרה"ח ר' צבי חשין ביאר דבריו ש"עיר וקדיש" הוא בחי' קדש, וקדש דאקרי חכמה, וכתיב בחכמה יסד ארץ, לכן לרשב"י היה כח לתקן הרע ששבחי' על הארץ אבל לא מה שמתחתיה, אבל נחל הנובע מקור חכמה רומז למקור של החכמה דהיינו הכתר והכלל ככל שהאור גבוה יותר בכוחו לרדת נמוך יותר לכן בכוחו לתקן אפילו לתחת הארץ לתקן השרשים. לכן לעיר קדיש מן שמיא נחית נאמר שם בדניאל "ברם שרשוהי שבוק".
עוד ביאר הריצ"ח עומק דברי הבאבי הנחל הנ"ל שרשב"י תיקן בחי' נגה בבחי' התעוררות להתקדש במותר לך (כי מותר הוא הרשות בחי' רשת שתופס את האדם ומפילו לאיסור) ועל זה נאמר אל תתודע ל"רשות" שנראים אוהבים בשעת הנאתו ואין עומדים לו לבסוף כשיצטרך להתברר בכף הקלע לברר כל ה"מותרות". ורשב"י ע"י שכתב הזוה"ק בלשון ארמית מלכתחילה ולא כתרגום קידש הלשון עד שבו בעצמו מרגישים אש והתעוררות להתגבר על יצרו (כמבואר בשיחות הר"ן שיחה קט) ועי"ז העלה את הטוב שבו. אבל זה עדין נקרא בחי' מעל הארץ וכן שומעים בלשון "מן שמיא נחית" שזה בחי' התערותא דלעילא שמאיר בבחי' מרחוק נראה לי ה', אבל השורשים שבתוך הארץ אותם התחילו האר"י הקדוש והבעש"ט לברר, וכן מובא שעד הבעש"ט היה ידוע תמיד שיש קליפת נגה בין הקדושה לטומאה אבל הבעש"ט גילה שיש עוד קליפה דקה בין הקדושה לנגה.
"ועכשיו יש נחל נובע" וזה בחי' "ועכשיו כל ההתחלות מפורים" שבהשמטה לסוף תורה עד' ח"ב וביאר שם ר' שמואל שפירא זצ"ל שהכוונה לבחי' אתערותא דלתתא שיש בפורים שמקבלים את התורה מרצון (ולא בבחי' כפה עליהם הר כגיגית שזה בחי' פסח אור גדול שמתגלה באתערותא דלעילא שמבטל הבחירה)
דהיינו שעכשיו יש נחל נובע שעל ידו יש אתערותא דלתתא, ועיקר הקו של ממטה למעלה הוא התפילה, וזהו ועכשיו יש ננמ"ח שמעורר לתפילה ויותר מזה כי רביה"ק אמר שקיבל מהקב"ה שיכול לעזור לבעל בחירה, וזה חידוש גדול כי א"כ היכן הבחירה, דהיינו שרביה"ק יכול לגרום להתערותא דלתתא בחי' נחל נובע שנכנס עמוק תחת הקרקע עמוק בשורשים ומפרה אותם, וזה זיכוך כזה של בחי' רצון איליו יתברך הרבה יותר מסתם רצון, בחי' מה ששאל רביה"ק האם אתה רוצה לרצות? דהיינו עומק הרצון ופנמיות הרצון.
ושורש הכל שרביה"ק נותן כח לגלות את עצם הנקודה הכיסופים שלו את נשמתו, בתפילה, בשפה שלו , שכמו שחושב כך מדבר ומוציא את פנמיות פנמיות הרצון שלו לדבוק בו יתברך. ותיקון כזה מגיע עמוק יותר לבחי' ניצוצות הקדושים שבע' לשון. (עיין עוד מה שכתבתי סוף תורה עד תנינא ועכשיו)
ואולי אפ"ל שע"כ רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי אמר "כי לא תשכח" דהיינו שבכוחו להמשיך זכרון עלמא דאתי בעולם החשוך הזה להנצל מהבלי עוה"ז אבל רבנו אמר "גמרתי ואגמור".
וכן מבואר לקמן שרשב"י עיר קדיש וכו' דהיינו מלאך של דין ואולי ע"כ כוחו בשמירה דייקא לכן לא אמר שיזכרו את התורה אלא שלא תשתכח התורה, אבל רבינו נחל נובע וכו' לשון השפעה שהיא מדת החסד. (וזה בחי' שמור וזכור בדבור אחד רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי ורבינו יחד כי מתלבש ברבנו לתקן דור אחרון)
ועיין במקום אחר[סא] שהענין של רביה"ק הוא התחדשות וכידוע זה דייקא כן על ידי שינה כמבואר בתורה לה[סב]
ונ"ל שכאן טמון עיקר ההבדל ביניהם ומעלת רביה"ק.
כי עיר וקדיש הוא בחי' מלאך שכולו אש להבה להש"י מתחילתו ועד סופו וכלול בו ית' תמיד ופרוש מהבלי עוה"ז לגמרי ומלאכתו נעשית ע"י אחרים כמבואר בגמ' ברכות לה: ועי"ש שהרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם. וכן עבודתו יג שנים במערה שעל ידה השיג מדרגתו, היא כמו יציאה מהעולם לתיבת נח, עולם הבינה שמעל הטבע, דהיינו כמלאך שכולו קודש וער תמיד.
לעומת זה רביה"ק הגיע למדרגה יותר מזה בלא יציאה מהעולם אלא בתוך העולם כרבי ישמעאל בחי' תורה עם ד"א ולימד איך הדרך ארץ בעצמו יכול להוות קרש קפיצה לעליה תמידית בבחי' ירידה צורך עליה, ובבחי' ביטולה של תורה היא קיומה, אם יודע מתי לעשותו כי א"א להיות תמיד בדביקות ואפשר שהמו"מ יהיה בבחי' אמונה כזו שבתוכו יתעבר שכלו ויזכה להתחדשות נפלאה וחידוש השכל על ידו דייקא (כמבואר בתורה לה הנ"ל). ובבחי' כזו של עבודה ועליה מדרגה לדרגה אפשר להוליך גם אנשים פשוטים למדרגות גבוהות. גם עיין בזוה"ק בלשונו החריפה על כל מי שאינו בדחילו ורחימו וכמה מגנה את יראת העונש וכן בענין העוון הנורא כתב שאין לו תיקון רואים בחוש שיש בני"א שדייקא ע"י הזוה"ק בגלל ההתלהבות הנפלאה שלו יכול להפיל אותם ודלא כרביה"ק שיש לו חיזוק אפילו למי שעבר שמונה מאות פעמים על כל התורה והורה לנו תמיד לחפש נקודה טובה ולצעוק איה דהיינו עבודות פשוטות ששייכות בכל מדרגה ממש, וצעק בקול גדול שאין יאוש כלל אפילו להנופל בעומק הקליפות, ואדרבה יש בחי' שהוא קרוב יותר לראש המדרגות (כמבואר בתורה רו ותורה יב תנינא) ויכול ברגע להתקשר לשם בצעקת איה אמיתית.
עוד לבאר מעלת רבינו על קודמיו
עיין בעש"ט עה"ת[סג] והיה אומר, צדיק קטן אוהב רשעים קטנים, וצדיק גדול אוהב רשעים גדולים, אבל משיח יהיה אוהב ומלמד זכות אפילו על רשעים גמורים, (ועי"ז יחזרו בתשובה ועי"ז יהיו נגאלים) וכל מי שמלמד זכות על כל הברואים הוא מבחינת משיח כו' ע"ש. אבל עיין שם בפרשת קדושים אות ג' משמע שרק על עובר לתאבון יש חיוב ללמד זכות ואם אפשר לדייק משיחה לשיחה אולי אפ"ל לומר כדבריו בעצמו הנ"ל שזה החילוק בין צדיק גדול דהיינו כהבעש"ט למשיח ולפ"ז רבינו שאמר על עצמו שזכה למדרגת משיח לכן ציווה בתורה רפב לדון לזכות אפילו רשע גמור דמשמע אפילו להכעיס.
הוספות למאמר לכו חזו:
בענין מה שלמד רשב"י שכל התורה נקראת שירה
עיין ר' צדוק בספר דובר צדק אות [ה] מבאר מדוע התורה נקראת שירה. כידוע דהתורה ציור ודפוס כל מעשה בראשית כמו שכתוב בבראשית רבא פ"א. כי הוא מקור החיות של כל חלקי הנבראים כלליהם ופרטיהם וכל שינוייהם אחד לא נעדר שלא יהיה חלק עצמות חיותו בתוך דברי התורה. וכידוע זה ואין כאן מקומו לבאר הדברים באורך להסבירם אל אוזן שומעת וזה ענין כתבו וגו' השירה ורצה לומר כל התורה כולה ואינו לשון זמר ושיר דעל זה נענש דהמע"ה כמו שכתוב בסוטה (ל"ה.) רק הוראת שיר דבר המקיף סדר והיקף איזה ענין כמו (שבת נ"א ע"ב) כל בעלי השיר יוצאין בשיר. וכן זמר וניגון מקיף כל חלקי התנועות וסידורם. ושירת האזינו מקפת כל הקומות לבני ישראל בכל הדורות וסדר ההיקף הזה נקרא שירה.
וכן מצא הגר"א איך בפסוקי שירת הים מרומזים כל תרי"ג מצוות.
אבל היכן עושים את הפאות זה עושים אצל רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי, וביאר הריצ"ח כעין הנ"ל כי בחי' לא תשכח שהבטיח רשב"י היינו שתמיד ישאר בחי' פאה דהיינו נקודת יהדות שעל ידה יהיה אפשר לצדיקים האמיתיים למשוך ולהעלות מחוב לזכות. (שמעתי מהר"ר צבי חשין בשם אחיו הר"ר אהרון)
עיין בבני יששכר על ל"ג בעומר מבואר שם שלא רק האידרא נכתבה ביום הסתלקותו אלא כל ספר הזוה"ק, ושאז התחיל הארה מסויימת מהאור הגנוז של סתרי תורה. ומבאר שם שמ"בראשית" עד "וירא אלקים את האור כי טוב" יש לב תיבות והמילה טוב היא הלג לרמז שבלג בעומר מתגלה הטוב להדיא. וכן בחז"ל המילה טוב מרמזת לאור הגנוז כמו שדרשו "כי טוב לגנזו" והיינו אור שאדם מביט בו מסוף העולם ועד סופו (ממלכות ועד הכתר) בזה האור רואים מסטירין של יוצר בראשית. והנה רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי נקרא בוצינא קדישא וספרו נקרא זוה"ק, דהיינו שהוא המנורה וספרו אור המבהיק מסוף העולם ועד סופו סוד "האור כי טוב" הגנוז בתורה, וע"כ מלג בעומר יש טוב ימים למתן תורה. ולכן השמחה ביום לג בעומר על הציון שלו היא שלא כטבע כפי שנתאמת ע"י אנשי אמת.
ומובא בזוה"ק דף רצא: בעינא לגלאה רזין קמיה קב"ה וכו'… והאי יומא לא יתרחק למיעל לדוכתיה כיומא אחרא דהא כל יומא דא ברשותי קיימא. עכ"ל. רצ"ל שהיה היום מתארך באורו ולא היה רשות לאור היום להתחשך עד שנתן לו רשב"י רשות וזה יורה כי כל האורות בטלים ומשמשים אל האור כי טוב דהיינו רזין סתימין דאורייתא אשר גנוז בה אור הגנוז לצדיקים והצדיקים המבינים ברזין דאו' הנה מאירים באור הגנוז בה על כן אור היום ההוא היה מתארך ושמר פקודתו של ר"ש. (משמע שרשב"י באורו האיר את היום ולא נתן לחושך לבוא) ואז כתב ר' אבא את הזוה"ק בפקודתו.
ועיין תורה טו שאור הגנוז היינו בחי' סתרי תורה. ובספרים מובא דהיינו אור אהבה שבדעת שיתגלה לעתיד לבוא עיין תורה לג. וכפשוטו (שמעתי מהריצ"ח) הכוונה שזה אור שמגלה להדיא בכל דבר איך מסוף העולם ועד סופו מאיר הש"י. ז"א האמת והתענוג שבעבודה האיר כ"כ עד שמי שתפס משהו כבר ראה את כל העומק של העתיד לבוא שנמצא בכל עבודה. (ואעפ"כ ע"י הבחירה היה אפשר לעומת זה להרשיע יותר לכן "וימנע מרשעים אורם") ועוד הוסיף שם עפ"י תורה סא ותורה יט לבאר החילוק בין תא שמע המובא בגמרא לתא חזי שהוא לשון הזוה"ק לשון ראיה בחי' תורה שבכתב. דמובא בהלכות ברכת התורה שעובר לעשייתו צריך ללמוד תורה אלא שפסוק מהתורה יוצא בו גם בלי להבין אבל גמרא אין יוצאין בה אלא אם מבין. והביאור כי הכתב הוא בחי' קודש הבא מלמעלה אבל תורה שבע"פ הוא כפי הקליטה והבנת הנברא את דברים, דהיינו בחי' שמיעה, ומובא בספרים שזוה"ק סגולתו גם בלי להבין דהיינו שיש בו קדושה במילים עצמן שהוא למעלה מבחי' שמיעה. ויש בזה בחי' מעלה יותר גם על הכתב כי הוא גם בחי' קליטת התורה שבכתב שהרי עליה הוא מבוסס ואעפ"כ הוא חזר לבחי' כתב בחי' ראיה דהיינו ראיה שעבר את העוה"ז בחי' נכנס לחושך העוה"ז ויצא בשלום בחי' "גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו" שהוא למעלה משמיעה וראיה אלא בחי' רואים את הקולות, בחי' שלימות חיבור אהבה ויראה.
ורשב"י אעפ"י ששורשו בשמיעה דווקא (ששמו שמעון מלשון כי שמע ה' וכו') אבל עלה לבחי' התכללות גמורה בחי' בחד קטירא אתקטרנא בקב"ה כמ"ש באדרא זוטא דף רפח. בחי' אני אחד אתך. בחי' ראיה.
ועיין תקנת השבין שמה שנסתרה מעלת רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי בדורו כיוון שהיה משבט שמעון (ר' צדוק כותב שם כך קבלתי) והוא בחי' לאה בחי' שנואין מעשיה שבנגלה ורק בנסתר נתברר שכיעורה היה יופיה שלא רצתה ליפול ביד עשו. ולכן "שמע ה'", ולכן גם הזוה"ק היה נעלם מאות שנים ונתגלה בעקבתא דמשיחא ויתגלה בשלימות רק לעתיד.
לבאר עניין המדורות בל"ג בעומר
נראה לי כי הזוה"ק והתקונים שגילה רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי אינם שווים לכל נפש ועכ"פ לנשים וילדים אין תפיסה בזה כלל ואולי לכן נהגו להדליק מדורה ובאים כולם אנשים נשים וטף להסתכל במדורה. ובוודאי גם לרקוד ולשמוח ,ובוודאי עצם הדלקת האש היא גם בחי' נר זכרון לנשמת הצדיק שמתלבש בו ועוד סודות שיש בזה אבל נראה לי לבארו פשוט שרואים בחוש שאפשר להסתכל באש זמן רב, והוא דבר נפלא לראות מציאות כזו של התלהבות לעלות למעלה שלא נחה לרגע, ושורפת כל דבר אחר ומצרפת אותו להתלהבות הזו וכל מיני עץ וקש ואפילו כל מיני אעא דלא סליק ביה נורא כשנזרק למדורה נעשה אש התלהבות, והוא רמז לצדיק שכך הוא כל חייו בוער להשי"ת וניתן לנו מנהג זה ביו"צ של רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי לראות איך נראה צדיק אמיתי בפנימיותו כדי שנתחבר אליו ונצטרף למדורה הזו הבוערת בכזו התלהבות להשי"ת.
עוד שמעתי מהרב י"מ ברנר (לג בעומר סז) שאמר שרואים איך שעושים את המדורות של ל"ג בעומר מכל מיני זרדים וסמרטוטים ודברים של הפקר שנזרקים ללא שימוש וצורך, והכל מצטרף ועולה לאש להבה לצדיק רמז לגודל מעלת הצדיק לצרף אפילו הנמוכים ביותר לכבוד שמים.
מתפרסם לעילוי נשמת: צהלה בת שמואל | עובד בן יצחק | רחל בת ישעיה חנוך העניך | ישעיהו חנוך העניך ב"ר רפאל זצ"ל | מרת הענא ב"ר שלמה זצ"ל | נחמן יוסף ביבל"ח נחום | בנימין זאב ב"ר אברהם נח
הערות למאמר לכו חזו
[א] כידוע שנדפס בפעם הראשונה בסוף שנת תקסח אלף ספרים.
[ב] ומצינו דמיון ביניהם עיין חיי מוהר"ן סימן רלה שרביה"ק אמר שהענין שלו הוא לפנות את הדרך שתהיה כבושה לרבים ואמר שגם ר"ש זה ענינו.
[ג] שהם – משה רבינו, רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי, האריז"ל, הבעש"ט ורביה"ק.
[ד] עיין חכמה ותבונה אות יד שכתב- וגם מכל דברי השל"ה הנ"ל ובשם האריז"ל (שהזכיר שם קודם) נראה מבואר ג"כ בפירוש הכתוב ולא קם וכו' כנ"ל שבכל דור (הולך שהוא דור שבא עד כל הששים רבוא נשמות ישראל) לא נמצא ולא קם עוד בישראל כמשה, אבל הוא בעצמו נתעלה מדור לדור יותר ויותר ממדרגה למדרגה. עי"ש עוד.
גם עיין תפארת שלמה מרדומסק מועדים ל"ג בעומר שהביא את דברי רביה"ק כאן בשם איתא בספרים וכתב שהכוונה לרמוז שרשב"י נשמת משה רבינו. נראה הכוונה שע"י רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי לא תשתכח תורת משה עיין מתוק מדבש בתחילת הספרא דצניעותא שהעתיק לשון תלמיד האריז"ל, וז"ל- איתא בכתבי האריז"ל להיות שרשב"י היה ניצוץ משה רבינו עליו השלום לכן עשה ספרא דצניעותא חמישה פרקים כנגד החמישה חומשי תורה ולהיות שהתורה יש בה נגלה ונסתר לכן גם הוא עשה חמישה פרקים שהוא ג"כ נסתר לנסתרות ואף שבזוה"ק הנגלה הוא הנסתר עם כל זה יש נסתר לנסתרים, והנה חמישה פרקים אלו כוללים כמעט כל הזוה"ק ותיקוני הזוהר וכל קשרי גדרי האצילות והוא תיקון גדול ללמוד בכל יום פרק אחד מספרא דצניעותא כי ידוע שלשון הזוה"ק הוא מסוגל לנשמה ומכל שכן חמישה פרקים אלו, ממש כל תיבה לא יערכנה זהב וכלי פז.
[ה] עיין חיי מוהר"ן סימן שמה (מעלת תורתו אות ו') שאמר שתורותיו אם היו נאמרים אפילו בימי רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי היה רעש גדול מאד.
וכן איתא בככבי אור חלק אנשי מוהר"ן אות יא וּפַעַם אַחַת נָסַע (ר"מ שהיה בן בית אצל רביה"ק) בְּיַחַד עִם הָרַב ר' יוּדְיל זַ"ל לַאַדְמוֹ"ר זַצַ"ל וְסִפֵּר הָרַב ר' יוּדְיל זַ"ל שֶׁאִם הָיָה רַבֵּנוּ זַ"ל בְּדוֹר שֶׁל תַּנָּאִים הָיָה גַּם כֵּן חִדּוּשׁ וְעָנָה הָר' מֵאִיר הַנַּ"ל שֶׁהוּא אֵינוֹ מַחֲזִיק אֶת רַבֵּנוּ זַ"ל גָּדוֹל כָּל כָּךְ רַק לִגְדוֹל הַדּוֹר שֶׁל עַכְשָׁו וּכְשֶׁבָּאוּ אֶל רַבֵּנוּ זַ"ל אָמַר לוֹ רַבֵּנוּ זַ"ל כְּשֶׁאֵין מַאֲמִינִים בִּי לָמָּה נוֹסְעִים אֵלַי
ועיין שיש"ק ח"ב אות תקכח שמוהרנ"ת אמר אם כל מה שקיבל רבי אבא מרשב"י זה מה שכתוב בזוה"ק והתקונים אנו קבלנו מרביה"ק יותר וכן מבואר בהשמטות לסוף המאמר הזה "ועכשיו יש ננמ"ח שגם העיר וקדיש מקבל ממנו". ועיין סוף המאמר בביאור תיבת וכו'.
עיין שעת רצון בפירושו על התחלת הקדמת תקוני הזהר ד"ה לגלאה רזין טמירין דלא איתיהיב רשו לגלאה לון עד דייתי דרא דמלכא משיחא עי"ש בשם שער הגלגולים פרק לג וז"ל אע"פ שבגמ' אמרו וכי אכשור דרי ענני כבוד ובירא תוכיח שחזרו לראשונים ולא חזרו לאחרונים היינו בכללות הדור כולו בכללות אבל לרשומים אנשים רשומים שבדור אפשר דאכשור דרי כ"ש בדורותינו זה עתה שהוא דרא בתראה וצריך לגלות בו חכמת האמת כדי שיבא המשיח כמ"ש בתקונים בזכות הזהר יתגלה משיחא יע"ש.
ועיין ספר אור לשמים – פרשת תצוה – דאיתא בספר "ברית מנוחה" (ניקוד הח' ) מה שנאמר בגמרא (ע' שבת קיב.) אם הראשונים כבני אדם וכו', זה נאמר לדורותם, אבל הדרא בתראה יהי' יותר גדולים מדורות ראשונים.
אמנם נתייחדו רשב"י ורביה"ק בעניין הגאולה, שתיהיה על ידם, ובזה מבאר מוהרנ"ת טעם לשמחה שיש ביום השנה לפטירתם דלא כשאר צדיקים אפילו מיחידי הדורות שהמנהג להספידם ולהתעורר בתשובה וצום ביום היו"צ שלהם, ומבאר בלק"ה כי רק הם השאירו תורות כאלה שעל ידם נצא מהגלות עיין ליקוה"ל – הלכות הכשר כלים הלכה ד' אות ד' כִּי גְּדוֹלִים צַדִּיקִים בְּמִיתָתָן יוֹתֵר מִבְּחַיֵּיהֶם. וְזֶהוּ תֹּקֶף הַשִֹּמְחָה שֶׁל הִלּוּלָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחָאי בְּיוֹם הִסְתַּלְּקוּתוֹ הַקָּדוֹשׁ, אַף עַל פִּי שֶׁלִּכְאוֹרָה הָיָה רָאוּי לִבְכּוֹת מְאֹד בְּיוֹם הִסְתַּלְּקוּתוֹ, אַךְ אַף עַל פִּי כֵן נוֹהֲגִין לִשְֹמֹחַ מְאֹד וְעִקַּר הַשִֹּמְחָה הוּא שֶׁאָנוּ שְֹמֵחִים בְּהַשְׁאָרַת תּוֹרָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה, שֶׁהִשְׁאִיר לָנוּ סֵפֶר הזוהר הַקָּדוֹשׁ, שֶׁעַל – יְדֵי זֶה יִפְקוּן מגלותא.)
עוד עיין ספר פוקד עקרים לר' צדוק הכהן מבאר חילוק הנ"ל בין משה רבינו לרשב"י עפ"י מאמחז"ל חכם עדיף מנביא כי החכמה היא תורה שבע"פ נשאר בלב ישראל לעולם, אבל נבואה א"א להיות נשאר בלב ישראל לכן כח הזוהר לעורר את הלב ואילו תורה שבכתב שהיא נובלות של חכמה עליונה משמת משה רבינו נגנזו מעיינות חכמתו ואינו מעורר את הלב.
אמנם גם משה רבינו. עיין תורה כו תנינא שניצוץ משה רבינו נמצא אצל כל יהודי ומזכיר כל אבר ואבר לקיים המצוה השייכת לו. וכנראה יש חילוק בין התעוררות הלב שהיא חיות ממש הפך השכחה, למה שמשה רבינו צריך להזכיר כל אבר בנפרד, שאין זו חיות ממש, אלא כמו קיסתא דחיותא של מת שהיא עמ"נ שיקום בתחית המתים. ואפשר שבאמת דייקא מכח זה יש כח לרשב"י לעורר אותנו ע"י הזוהר, בבחי' דאי לאו משה הקבור אצל כל יהודי לא היה את מי לעורר.
הגה- דברי ר' צדוק צ"ע כי מדברי החסד לאברהם (ב' לה) במאמר חכם עדיף מנביא שכל כח החכמים הוא מכח ניצוץ משה שמתלבש בהם. ולפ"ז לכאורה גם דברי מוהרנ"ת צ"ע דנמצא שרשב"י ורבינו מכח משה השאירו לנו תורה נפלאה כזו שתעורר אותנו וא"כ למה לא נשמח ביום פטירתו.
גם משה רבינו איתא שהוא יהיה גואל האחרון בבחי' מה שהיה הוא שיהיה ר"ת משה וכן עד יבא שילה גמט' משה. ונראה שהכוונה אליו בעצמו ולא מכח התורה שלו, כי עיקר הגאולה משמע שתהיה מכח הנסתר יותר מאשר מכח הנגלה של התורה. והאריז"ל ובעש"ט אולי אפ"ל שהיו המשך של רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי כל אחד כפי השייך לדורו. ורביה"ק סיים את הורדת תורת הנסתר עד לעבודה ממש שיכולה להאיר אפילו בקטן שבקטנים וגם מאתים שנה ויותר אחרי שנסתלק רביה"ק. דהיינו ההכנה לגאולה וספרו כבר נקרא אתחלתא דגאולה. ומסתבר שרשב"י בדורו של האריז"ל פעל שלא תישכח התורה ע"י האריז"ל כמו שפועל היום בגאולה שתהיה בכח רביה"ק. כי הוא מארי דנסתר שעל ידה הגאולה.
[ו] ועיין חיי מוהר"ן רעט שאמר שמרשב"י עד האריז"ל היה העולם שקט בלא חידוש וכן ממנו עד הבעש"ט וכן מהבעש"ט עד רבינו. עוד עי"ש באות שעג שהחידוש והתיקון הנפלא שגילה הבעש"ט ועוד כמה צדיקים בעולם ומה שהאירו בתלמידיהם לקרבם להש"י לא החזיק אלא בתלמידים אבל הוא רוצה לתקן דבר שיהיה לו קיום לעד דהיינו באופן שגם התלמידים יוכלו מכוחו לעשות עוד תלמידים שגם הם יעשו תלמידים וכן הלאה באופן שלא יפסק האור לדורי דורות. עוד עיין בזה שיש"ק ח"ג סימן תלד תלה
[ז] כשישים או שבעים שנה אחר החורבן כמבואר באור יקר לרמ"ק כרך א עמ' קלה טור א'. בספר דורות ראשונים מבואר שרשב"י נולד בשנת החורבן שנת תתל והתחבא במערה משנת תתקט ליג שנים ולפ"ז יצא ממנה בתתקכא ונפטר בתתקכג בגיל צג נמצא שרק בגיל צא במשך כשנתים לימד סודות התורה לשאר תלמידים לבד מבנו.
[ח] כמבואר במנחת כהונה שעל תוספתא א' על עדויות עי"ש שמבאר שבגלל הגלות יתמעט הלימוד ולא ידעו לדמות מלתא למלתא כראוי ועי"ז ירבו המחלוקות ולא תהיה הלכה ברורה לכן כתבו הלכות פסוקות במסכת עדויות הביאור נ"ל שמי שיודע לדמות מילתא למילתא יכול במיעוט הלכות לפסוק המוני דינים אבל מי שלא יודע אין לו אלא מה שכתוב מפורש לכן חכמים הוסיפו עוד הלכות פסוקות מפורשות. ולפ"ז נראה שכח רשב"י היה בזה שיכול ללמד סתרי תורה כאלה שעל ידם יזכו לברור המדמה שעל ידם ידעו לדמות מילתא למילתא ובאמת כל חיזוק האמונה שהוא עיקר היהדות תלוי בברור המדמה כמבואר בתורה ח תנינא אות ז' ואות ח' עי"ש ועיין בליקוה"ל שלוחין ה' שע"כ צריך אדם כל חייו לצעוק ולחפש את הצדיק האמת שיעזור לו בברור המדמה שהכל תלוי בזה עי"ש. גם עיין בזה בתורה נד שע"י ברור המדמה זוכה לזיכרון דקדושה, לזכור את הש"י תמיד.
[י] מה שאמר שז' שמות היצה"ר כנגד ז' רועים דהיינו ז' מדרגות כנגד ז' מדות צ"ע דלא כנגד חמישה יחידי הדורות אמנם זה מוכרח כי ז' שמות הם בגמ' סוכה נב. האחרון שנתן לו שם היה הנביא יואל א"כ בזמן רשב"י כבר היו כל השבע שמות. אבל צ"ע שלפ"ז מאז דוד המלך שהיה הרועה האחרון לא נתחדש כלום עד רבינו וגם משמע קצת שרבינו בחי' רועה שמיני, ויותר צ"ע שהרי רוב שמותיו נתחדשו אחרי דוד ע"י שלמה וישעיה ויחזקאל ויואל ואיך אומר שהם כנגד ז' רועים. וצ"ל שהשמות שנקרא היצה"ר לא נתחדשו בהתגלות כל רועה אלא שכל רועה הנהיג את ישראל במדה אחת וכנגד כל מדה יש ליצה"ר שם אלא שנתגלה שמו מאוחר יותר ע"י הנביאים ורק רבינו גילה שם חדש שנתחדש עם התגלותו.
עוד צ"ע אם המדמה נתחדש כנגד רבינו מדוע ביקש רשב"י שתרד נשמת רבינו כנ"ל הרי בלי רבינו לא היה מתחדש יצה"ר ואז בעצמו יכול היה להמשיך זכרון. וצ"ל שבאמת היצה"ר של מדמה לא מחמת רבינו נתחדש אלא מחמת ירידת הדורות נחלשו המוחות וגבר בחי' שינה בחי' דמיון של שקר (וכנ"ל בשם מנחת כהונה שטעם השכחה מחמת שלא ידעו לדמות מלתא למלתא). אלא שהתרופה לזה היא רק התורה של רבינו כי התרופה של רשב"י כבר אין בכוחה לרפאות חולשת מח כזה. ואחרי שנתגלתה זו התרופה נתגבר היצה"ר הזה עוד יותר וכמבואר בככבי אור חכמה ובינה אות לו הנ"ל.
סוכה דף נב. דרש רבי עוירא ואיתימא רבי יהושע בן לוי שבעה שמות יש לו ליצר הרע הקדוש ברוך הוא קראו רע שנאמר כי יצר לב האדם רע מנעוריו משה קראו ערל שנאמר ומלתם את ערלת לבבכם דוד קראו טמא שנאמר לב טהור ברא לי אלהים מכלל דאיכא טמא שלמה קראו שונא שנאמר אם רעב שנאך האכילהו לחם ואם צמא השקהו מים כי גחלים אתה חותה על ראשו וה' ישלם לך אל תקרי ישלם לך אלא ישלימנו לך ישעיה קראו מכשול שנאמר סולו סולו פנו דרך הרימו מכשול מדרך עמי יחזקאל קראו אבן שנאמר והסרתי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר יואל קראו צפוני שנאמר ואת הצפוני ארחיק מעליכם
[יא] עיין חיי מוהר"ן רצט …עָנָה וְאָמַר קדֶם שֶׁנִּמְצָא הַצַּדִּיק הָאֱמֶת בָּעוֹלָם יְכוֹלִים לְהִתְקָרֵב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מֵעַצְמוֹ. אֲבָל אַחַר שֶׁכְּבָר נִמְצָא הַצַּדִּיק הָאֱמֶת בָּעוֹלָם אִי אֶפְשָׁר לְהִתְקָרֵב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בֶּאֱמֶת בְּשׁוּם אפֶן כִּי-אִם כְּשֶׁזּוֹכִין לְהִתְקָרֵב אֵלָיו.
וכן בכל דור להבין את החומש בפנמיות א"א אלא ע"י הזוה"ק ואת הזוה"ק ע"י האריז"ל ואותו להבין למעשה ע"י הבעש"ט ודרך הבעש"ט לא החזיקה כראוי רק בתלמידיו (כמבואר בשיחות הר"ן) ואח"כ בא רביה"ק שתיקן אור נפלא כזה שגם אחרי מאתים שנה שהיה בוער במתי מעט, פרץ בשנים האחרונות ועושה רעש והמוני לבבות בוערים להש"י בכל העולם מגדול שבגדולים ועד הקטן שבקטנים.
[יב] עיין חיי מוהר"ן סימן שמו וסימן שמט ובהשמטות שם הפלגה עצומה בגודל החיוב לרכוש את הספר ליקוטי מוהר"ן וללמוד בו יותר מכל ספר אחר ואפילו הוא עני ביותר חייב לקנותו.
[יג] הביאור בזה עיין בסוף התורה בביאור תיבת ועכשיו וכו'. ושם הקשיתי מתורה ס' אות ב' בסוד הזקן דקדושה שהוא התחדשות בכל רגע דהיינו דייקא הפך השינה המבוארת שם באות ו' שהיא בחי' זקן דסט"א. ושם באות ב' ממה שהדגיש העניין שכל יום מתחיל צר ונגמר רחב ביארנו שאין זה סיפור מציאות אלא הוראה וביאור עניין ההתחדשות שכל יום צריך לחשוב את הרוחב של אתמול לצר וממנו להתחיל ולהרחיב ולא ח"ו להתחיל שוב מהצר של אתמול. והתירוץ בקיצור פשוט שבתורה ס' דיבר בכלליות היום ובתורה לה דיבר בפרטיות בתוך היום עצמו.
[יד] עיין בעש"ט עה"ת בראשית קלב השם הוא הנשמה ועיין תורה סו שתי רוחות שיש לכל אדם הן הבכח והבפועל והכוונה שם לנשמה ולנפש האדם נמצא שבשם האדם טמון הבכח של כל מה שצריך להוציא לפועל בחייו. ועיין ליקוה"ל סעודה ד' ו' שבשם של האדם נחקק ונכתב כל מעשיו כי השם הוא הנפש, עי"ש שנקט לדוגמא שמו של רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי שבו חקוק כל מעשיו.
[טו] מה שנקט "חזו" דייקא אולי לרמוז למדרגת ספר הזוה"ק שכלפי הגמרא ששם הלשון תא שמע, כי אינו דומה הרואה לשומע, כי אמונה סתם היא במדרגת השמיעה שמאמין למה ששומע מאחרים, אבל יש מדרגת אמונה גדולה שהיא כאילו רואה את הדבר, (כמובא בשם מוהרנ"ת נפתחו השמים ואראה מראות אלקים ר"ת אמונה) ורשב"י יש בכח תורתו לחזק את האמונה אצל ישראל כאילו רואים, לכן בכל הזוה"ק נקט לשון תא חזי, דהיינו בא וראה.
וזהו מפעלות ה', כי המפעלות עצמן אפשר לראות, אבל לדעת היטב שהם נעשו ע"י ה', לזה צריך אמונה, וכאן בפסוק הזה אומר דוד המלך "לכו חזו מפעלות ה'", רמז למדרגת אמונה גדולה שמאמין כאילו רואה בעיניו שמפעלות אלו הן מפעלות ה'.
[טז] המשך הפסוק "אשר שם שמות בארץ" נראה שרומז שבשמו של רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי דייקא רמוז הכל, ועיין גמ' ברכות ז: מנלן דשמא גרים א"ר אלעזר דאמר קרא "לכו חזו מפעלות ה' אשר שם שמות בארץ" אל תקרי שמות אלא שֵמות דהיינו שרביה"ק פותח בפסוק זה לרמוז על סוד השמות של רשב"י ורביה"ק שבהם רמוז מהותם ובזה פתח רביה"ק כי ספרו של הצדיק הוא שכלו ונשמתו ופניו כמבואר בתורה קצב ממילא שורש הספר טמון בשם הצדיק.
והשם טומן בתוכו מהות האדם, וזהו שכאן נלמד על רביה"ק ועל רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי משמם וכן על אביו של רשב"י יוחי יוד ואו חי, שזרעו (דהיינו ו') הנמשך ממוחו (דהיינו י'), על ידו דייקא לא תשכח התורה (דהיינו חי) עיין תורה לז חיים ומוות בחי' זכרון ושכחה, וזהו שעל ידי יוד ואו חי דהיינו אבא ובן נמשך חיים וזיכרון היפך השכחה שהיא מוות כמובא שנגזר על המת שישתכח. (ריצ"ח)
ועיין ליקוה"ל דברים הבאים בסעודה ד' ו' הנ"ל שמאריך שם לבאר ענין השם שהוא בחי' ה"נפש חיה הוא שמו" והשם מקבל חיות משמו ית' ועי"ז יש לו כח להחיות את האדם ולקשר נפשו לגופו כי השם הוא עיקר החיבור בין העליונים לתחתונים, ובשם נגבל כל חיותו וענינו ומהותו וְזֶה בְּחִינַת מַעֲלַת זִכְרוֹן שְׁמוֹת הַצַּדִּיקִים, … כְּשֶׁאָנוּ מַזְכִּירִין שֵׁם הַתַּנָּא רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי. בְּזֶה הַשֵּׁם כָּלוּל כָּל מַעֲשֵׂי זֶה הַתַּנָּא שֶׁהָיָה שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנִים בַּמְעָרָה וְחִבֵּר סֵפֶר הַזוה"ק. וְכָל הַמַּעֲשִׂיּוֹת הַנִּזְכָּרִים מִמֶּנּוּ. כֻּלָּם כְּלוּלִים בְּזֶה הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי. וְכֵן בִּשְׁאָרֵי שְׁמוֹת הַצַּדִּיקִים.
ועיין שער הגלגולים – הקדמה כג – וז"ל: וכמו שנשמות הקדושות כל אחת ואחת יש לה שם ידוע, כפי בחי' אבר שממנו חוצבה, וכמו שארז"ל על פסוק אשר שם שמות בארץ, אל תקרי שָמות, אלא שֵמות. כך כל נצוץ ונצוץ שבקליפה, יש לה שם ידוע בפני עצמו. ונמצא כי היצה"ר שבאיש הזה, אינו כעין היצה"ר של האיש האחר. ונמצא כי כאשר נולד האדם, וקוראים לו אביו ואמו שם אחד העולה בדעתם, אינו באקראי ובהזדמן, כי אם הקב"ה משים בפיו השם ההוא המוכרח אל הנשמה ההיא, כמ"ש אשר שם שמות בארץ, כפי מקום האבר שבאדם העליון, אשר ממנו חוצב, והשם הזה נרשם למעלה בכסא הכבוד כנודע, ולכן ארז"ל שמא גרים.
עוד עיין פירוש לספר היצירה המיוחס לרבינו סעדיה גאון סוף פ"ה שע"י חישוב שם האדם ושם אמו אפשר לדעת באיזה ככב ומזל נולד.
[יז] צ"ע מה הכוונה אלקי. ועיין לקמן שנקט התנא הקדוש אולי אפ"ל אלקי רומז לבחי' שהשלים למטה להיות כמו החלק אלוק שלמעלה בבחי' משה משה המבואר בתורה סו ומה שנקט בהמשך התנא הקדוש אולי כיון שבא לרמוז שמו דהיינו מהותו בפסוק עיר וקדיש לכן נקט תנא הקדוש דייקא.
[יח] עיין תורה נד שבכח הצדיק אפשר לזכות לברור המדמה עד שזוכה לזיכרון תמידי בעוה"ב, דהיינו דבקות מכח מוחין המאירים מהבינה העליונה שנקראת עולם, ועי"ז זוכה להבין רמזי הקב"ה שמצמצם עצמו ושולח אלינו בכל רגע בכל דבר.
ופשוט שאין הכוונה שכל ישראל לא ישכחו את התורה שהרי זה מעולם לא היה אלא שבכח תורת הצדיק ניתן הבחירה להיות בכל דור צדיקים חיים שעל ידם מי שידבק בהם לא ישכח את התורה.
[יט] צ"ע היכן אמר שעל ידו דייקא הרי רק אמר שיש ראיה מפסוק בתורה שלא תשתכח התורה. אמנם גם אמר שע"י ספר הזוה"ק יצאו מהגלות. ואמנם עיקר הגלות היא שכחת התורה.
ושמעתי לתרץ (ריצ"ח) שע"י "אדם כי ימות באהל" דהיינו באהל התורה, אזי "זאת התורה אדם". דהיינו שאדם יכול להיות אחד עם התורה וכמו שאמר רשב"י "בחד קטירנא אתקטירנא" אחד כזה כשדורש בתורה, אזי הבטחת התורה זה כאילו שהוא המבטיח.
[כ] שבת דף קלח: … דאמר רב עתידה תורה שתשתכח מישראל שנאמר והפלא ה' את מכותך הפלאה זו איני יודע מהו כשהוא אומר לכן הנני יוסף להפליא את העם הזה הפלא ופלא הוי אומר הפלאה זו תורה. תנו רבנן כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה אמרו עתידה תורה שתשתכח מישראל שנאמר הנה ימים באים נאם ה' אלהים והשלחתי רעב בארץ לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי ה' וכתיב ונעו מים עד ים ומצפון ועד מזרח ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו דבר ה' זו הלכה דבר ה' זה הקץ דבר ה' זו נבואה ומאי ישוטטו לבקש את דבר ה' אמרו עתידה אשה שתטול ככר של תרומה ותחזור בבתי כנסיות ובבתי מדרשות לידע אם טמאה היא ואם טהורה היא ואין מבין אם טהורה היא ואם טמאה היא בהדיא כתיב ביה מכל האוכל אשר יאכל אלא לידע אם ראשונה היא ואם שניה היא ואין מבין הא נמי מתניתין היא כדתנן השרץ שנמצא בתנור הפת שבתוכו שניה שהתנור תחילה מסתפקא להו הא דאמר ליה רב אדא בר אהבה לרבא ליחזייה האי תנורא כמאן דמלי טומאה ותיהוי פת ראשונה אמר ליה לא אמרינן ליחזייה האי תנורא כמאן דמלי טומאה דתניא יכול יהו כל הכלים מיטמאין באויר כלי חרס תלמוד לומר כל אשר בתוכו יטמא מכל האכל אשר יאכל אוכלין מטמאין באויר כלי חרס ואין כלים מטמאין באויר כלי חרס תניא רבי שמעון בן יוחי אומר חס ושלום שתשתכח תורה מישראל שנאמר כי לא תשכח מפי זרעו אלא מה אני מקיים ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו שלא ימצאו הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד.
עי"ש רי"ף על עין יעקב ששואל למסקנה שידעו את הברייתא שהככר שהיה עם השרץ בתנור הוא ראשון או שני ומספקא ליה אי כמלא דמי או לא, היינו דאמר רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי דלא ימצא הלכה ברורה ומאי איכא בינייהו
עיין תוס' רי"ד כאן לבאר מאי שלא ימצאו הלכה ברורה שע"כ נשנתה תוספתא זו בתחילת עדויות שגם היא מתחילה ממחלוקת הראשונה שהיתה בישראל בין ב"ש לב"ה והבינו שכ"ש בעתיד שירבו עוד יותר כי בזמן הסנהדרין כשהיתה מחלוקת הושיבו עליה סנהדרין וקבעו הלכה עפ"י רוב אבל כשגברו גזרות השמד בישראל לא יוכלו לעסוק בתורה כראוי ורבו הספקות.
צ"ע לדברי הגמ' שהשכחה תיהיה בהלכות טומאה וטהרה למאי נפ"מ הרי כשאמרו זאת כבר חרב הבית וכ"ש שדברו על העתיד שבו לא ינהגו הלכות טומאה וכ"ש טומאת שרץ לשום ענין.
ועיין הקדמת הרמב"ם לטהרות שכותב שסתם תורה הכוונה להלכות טומאה וטהרה, עוד כותב שם על הגמ' כאן שזה נתקיים כבר בדורות שלפניו וכ"ש בדורו אפילו ראשי ישיבות מתקשים בהלכות טומאה וטהרה. וז"ל שם "הנה כבר התבאר לך שהענין קשה בעצמו ואפילו בזמנים הקודמים. והבן אמרם עתידה תורה שתשתכח מישראל משתכחת דיני הטומאה והטהרה.. וכו'… והנה התורה בסתם הוא הלימוד בטומאה וטהרה וידיעת דינם. וכן ג"כ אמרו בטומאות וטהרות הן הן גופי תורה והוא המביא לרוח הקדש כמו שאמרו (עכו"ם דף כ.) וטהרה מביאה לידי קדושה כו':"
דהיינו שכיון שדיני טומאה וטהרה הן הן גופי תורה לכן גם כשלא נוהג טומאה וטהרה צריך לדעת את דיניה על בוריים. ועל ידם זוכה לרוח הקדש דהיינו זכרון דקדושה הנ"ל, וממילא בשכחת דיניה נשכח ח"ו גם הש"י. ונראה לבאר יותר כי אדרבה מצד הנגלה של ההלכות אזי עוד אכשרה דרא ואפשר שילמדו יותר וכדאיתא בגמ' תענית כד סוף ע"א שרבה שאל מדוע בימי רבי יהודה אע"פ שלמדו פחות תורה וגם מה שלמדו לא הבינו אעפ"כ הקב"ה היה שומע תפילתם ומיד כשבקשו ירד גשם. ומבואר שם שלראשונים היה לב דהיינו שהתורה זככה את ליבם יותר ועי"ז היה להם יותר מסירות נפש, וזה עיקר שכחת התורה דהיינו מצד איכות הלימוד עד כמה רושם יעשה בלב ולא הכמות והפלפול. ועיין ערובין נג. שרוחב ליבם של ראשונים ביחס לאמוראים היה הרבה יותר כמעט בלא אפשרות להשוואה, עד שנקט שם כיחס פתח אולם ביהמ"ק לנקב מחט קטנה. (ראיתי בזה מאמר יפה ספר שעורי דעת יוסף יהודה ע"י א בלוך פרק חומר וצורה עמ' 27 ובעיקר בעמ' 29 30)
[כא] כשנכנסו וכו' אמרו – צ"ע דמשמע שאמרו כן בגלל הכניסה לכרם. ושמעתי מתרצים שבלשכת הגזית היו יושבים כגורן וכמבואר במשנה סנהדרין פ"ד מ"ג וכשיושבים כגורן עגול רואים זה את זה (בחי' אהבה כמבואר בתורה קפג ועיין שיחות הר"ן סימן צא שלזכות לתורה צריך להיות באהבה עם כל אחד מישראל) וכאן כשראו שיושבים שורות ישרות ככרם שלא רואים זה את זה הבינו רמז שתשתכח התורה.
וצ"ע מנין שכרם אינו שורות בחצי עיגול ועוד האם רק ביבנה ישבו שורות הרי מלשכת הגזית עד יבנה גלתה הסנהדרין לחנות ולירושלים ולמה שם לא אמרו שתשתכח ואם תאמר שרק ביבנה התחילו לישב שורות צ"ע למה. ואולי בכל גלויותיה של הסנהדרין ישבו שורות ודווקא ביבנה נקרא כרם כי שם היו שורות רבות (כך משמע בסמ"ג עשה נב שהיו שם שורות תלמידי חכמים רבים ולכך נקרא כרם:) ובשאר מקומות היו פחות. וא"כ אין ראיה לחידוש הזה.
אבל צ"ע אולי כיון שכרם דינו שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב (כלאים ד ו) ולא משכחת כן בחצי עיגול. מאידך עי"ש (כלאים ו א) שגפן מודלית דהיינו עריס נקרא כרם גם כשהן שורה אחת (ודווקא הרגליות בעינן שתים כנגד שתים להקרא כרם) והכי נמי מסתברא לדמות חכמי ישראל לעריס יותר מהרגליות כי בחכמתם נשענים ומדלים עצמם על אשלי רברבי אילנות גדולים.
גם בפרי עץ חיים שבועות פ"א משמע שהכרם ביבנה היה בעיגול כגורן. וקשה על התירוץ הנ"ל.
עוד גם מבואר במפרשים על התוספתא בעדויות א' א' שבאמת האמירה שעתידה תורה להשכח לא תלויה בכרם אלא להפך בגלל שראו שתיהיה שכחה לכן נכנסו לכרם ביבנה לברר הלכות פסוקות שהן כל מסכת עדויות.
עכ"פ אם צדקו דבריהם שכרם דווקא שורות ישרות יש להוסיף שרשב"י כשבא לתקן זאת ולחבר את החיבור שעל ידו לא תשתכח התורה ישב באידרא דייקא ועיין בחומש (במדבר טו כ) שתרגום של גורן הוא אידרא. וכן אמר בפירוש אנן בחביבותא תליא מלתא, וכנ"ל שבגורן רואים זה את זה בבחי' חביבות. עוד עיין בזה שתי הערות הבאות ובסוף השניה מהן יתורץ הכל לענ"ד. עוד נ"ל להעיר עיין תורה קפג שהצדיקים שבעולם יושבים בעיגול ועי"ש שזה בחי' סנהדרין שיושבים כגורן עגולה. משמע שאינו ענין של סדר אלא עיגול מצד המהות ותלוי באהבה שביניהם, דהיינו שלא הסדר מלמד על האהבה אלא האהבה מלמדת על הסדר וכשיש אהבה לא משנה הסדר. וצ"ע לפ"ז לענינינו.
[כב] לכרם – למה נקרא כרם עיין תפ"י על משנה כתובות ד' ו' הבית המדרש שם נקרא כרם מדהיו יושבים שם חכמי ישראל בקביעות כגפנים נטועים שורות שורות ומביניהם יוצא יין התורה משמח לב. ועיין עדויות ב' ד' ובתפ"י שם שהיו שם שורות שורות של תלמידים ככרם וגם עי"ש תויו"ט שהביא טעמו של הרמב"ם שישראל נקראו כרם בישעיה ה' כרם היה לידידי ועי"ש בליקוטים שמבאר טעם שהביא התיו"ט עוד ראיה כי טעם דכרם הוי שורות לא ניחא ליה שהרי הרבה זרעים זורעים בשורות ומאי שנא כרם. ועין סמ"ג עשה נב משמע מדבריו שכיון ששם היו תלמידים רבים לכן דייקא שם נקרא כרם. לדעה שנשתנה סדר סידור המושבים בסנהדרין ביבנה צ"ע למה שינו מנהג של דורות פתאם דבר שלא מצינו כזה אלא ע"י נביא ומסתמא סודר מעיקרא כגורן עפ"י רוח קדשו של דוד המלך ככל סדר וצורת בנין בית המקדש כמ"ש דברי הימים-א פרק כח (יט) הַכֹּל בִּכְתָב מִיַּד יְדֹוָד עָלַי הִשְׂכִּיל כֹּל מַלְאֲכוֹת הַתַּבְנִית: עיין הערה הבאה בסיכום.
מה שרבים למדו שכרם דהיינו שורות ישרות דייקא אינו מוכרח ומבואר כנ"ל להפך בפרי עץ חיים שבועות פ"א וז"ל- והנה ט"ו באב, בנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים. כמבואר סוף תענית, וסוד הזיוגים יונקת מבינה, סוד יוה"כ, כמ"ש הנושא אשה לשם שמים, עונותיו נמחלין לו. וסוד כרמים, כטעם כי כרם י"י צבאות בית ישראל, כי כרם גימט' י' הויו"ת. ועוד פי' בעיגול, כמו כרם ביבנה, שכולם רואין זאת לתוספת צניעות.
ועיין בניהו בן יהוידע ברכות סג – כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה. נראה לי בס"ד הא דקרו לבהמ"ד בשם כרם, כי עסק התורה עושה תיקון ביצירה שהוא בחינת שם הוי"ה, ועשר פעמים הוי"ה עולה כרם, מה שאין כן המצות עושים תיקון בעשיה. אי נמי נ"ל כרם נקרא על נטיעה של גפנים, ובענבים יש אכילה ויש שתיה, כן בעסק התורה לימוד הגרסה ידמה לאכילה, ולימוד הסברה והעיון שיוצא מן הגרסה ידמה לשתיה, כי היין יוצא מן הענבים, ועל לימוד זה נאמר [משלי ט' ה'] ושתו ביין מסכתי, ומה שנקראת שם העיר יבנה נראה לי בס"ד זכתה לשם זה שהוא אותיות בינה, שהיה בה קיבוץ חכמים יודעי בינה במשך כמה דורות, גם יבנה לשון בנין שהחכמים נקראין בנאין: עיין עוד בהערה הבאה ובסופה הסיכום תירוץ על הכל לענ"ד.
[כג]ביבנה – צ"ע מדוע רק ביבנה נקרא כרם הרי עשר פעמים נדדה סנהדרין מלשכת הגזית לחנות ומחנות לירושלים וכו' ומאושא לשפרעם כמבואר בר"ה לא. ובשום מקום לבד מיבנה לא נקרא כרם.
ועיין ר' צדוק תקנת השבין אות טו – (גיטין נ"ו ע"ב) דר' יוחנן בן זכאי ביקש מאספינוס ליתן לו יבנה וחכמיה ועל שם זה נקרא יבנה שהם העוסקים בבנינו של עולם. ועיין סדר הדורות שרבי"ז לא היה נשיא אלא ב' או ג' שנים, וכשנפטר גלתה סנהדרין לאושא ומשם אחרי עשר שנים שוב חזרה ליבנה ונראה שהכנוי הכרם ביבנה לא היה בזמן ריב"ז אלא אחרי שחזרה סנהדרין מאושא ליבנה בנשיאות ר"ג ואולי דווקא מאותו זמן שהורידו את ר"ג ומינו את ראב"ע כמבואר בברכות שאז נתנו לכל מי שרוצה להכנס ונכנסו רבים לכן נקרא כרם ובאותו זמן נתחברה מסכת עדויות והרבה ספיקות ומחלוקות שהיו עד אז נמנו והכריעו בהן להלכה. הכנוי כרם ביבנה נמשך כל זמן היות הסנהדרין שם עד שגלתה שוב לאושא ומשם לשפרעם. בזמן שהיתה ביבנה היו רשב"י ותלמידי ר"ע האחרונים צעירים עדין ואפילו רשב"י כשהוזכרו דבריו כששאל בפני ר"ג ורבי יהושע ערבית רשות או חובה לא נזכר בשמו אלא "מעשה בתלמיד אחד" (ברכות כז:), ממילא ברור שלא אז אמר רשב"י שלא תשתכח התורה אלא מאוחר יותר כשגלתה סנהדרין לשפרעם. (עיין נעימות נצח) וצ"ע כי בשבת לג: מסופר שר"ש וחבריו תלמידי ר"ע ישבו בכרם ביבנה ודנו במחלת האסכרא מדוע מתחלת בפה וכו' הרי שכבר נזכרו בשמותיהם שם. ושם בהמשך כדי לבאר מדוע ר"י נקרא ראש המדברים בכל מקום מספרת הגמרא את המעשה שר"ש דיבר בגנות מלכות רומי ולכן הוצרך לברוח למערה. אמנם מדנקרא שם רבי שמעון ולא רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי משמע שזה היה לפני המערה וצ"ע ראיתי לרבי דניאל פריש בביאור השיר בר יוחאי שלמד שהכל היה בכרם ביבנה וגם המעשה שדברו על מלכות רומי וכו' אבל בפשטות אפשר שזה רק סיפור שהיה מתקופה אחרת כדי לבאר מדוע ר"י נקרא ראש המדברים בכל מקום וצ"ע.
ולסיכום נ"ל ברור שהסנהדרין ביבנה נקרא כרם רק ביום שמינו את רבי אלעזר בן עזריא לנשיא וכן גם משמע בירושלמי ברכות פ"ד הל' א ולפי זה גם מה שהסמ"ג פירש שנקרא כרם על שם שהיו שם רבים אינו חולק על ביאור הגמרא שנקרא כרם כיון שישבו שורות ככרם, אלא שבאמת בסנהדרין ישבו תמיד כחצי גורן ומסתמא לא שינו ממנהג שנהגו בו דורות, אבל כיון שהוסיפו הרבה ספסלים, ביום שמינו את ראב"ע לנשיא עיין בבבלי ברכות כח. שנחלקו ד' או ז' מאות ספסלים, נמצא שהחצי עיגול של הגורן נעשה כל כך גדול עד שלא ניכר בו שהוא חצי עיגול אלא נראה כשורות הכרם. ובאמת כשראו זאת חכמים שכבר אינו כמו שהיה פעם כחצי עיגול באופן שראו היטב זה את זה, ראו בזה רמז לשכחת התורה, ומיד נתעוררו שעל כל פנים יש בזה קצת נחמה כי ברוב דעות יוכלו לפסוק הרבה הלכות, מה שבעתיד כפי שחזו כנ"ל יתמעטו הלבבות ולא יוכלו לפסוק ואמנם כך עשו כידוע שמסכת עדויות שכולה להלכה נפסקה אז באותו מעמד. והכנוי הזה לסנהדרין נשאר כל זמן שהיתה ביבנה כדמשמע מכמה מעשיות שהיו אח"כ ועדין כינו את הסנהדרין הכרם ביבנה ויש דעות שגם כשר"ש ברח למערה עדין היו שם. ואולי אפשר לומר שראב"ע ור"ג שנחלקו את מי להכניס לבית המדרש בזה בעצמו נחלקו האם החביבות שיש בין מעט חכמים שכולם תוכם כברם חשוב ומועיל יותר מרוב דעות, שכמובן בא על חשבון החביבות הזו. ואם מותר לומר מדובר במחלוקת בין נשיא בחור בן טז כמבואר בירושלמי לבין נשיא זקן ומסתמא נסיונו של ר"ג לימד אותו מה יקרה אם יתרבו הלומדים כל כך ואיזה שכחה תיגרם על ידי זה כי החביבות שבין הלומדים יסוד גדול בהשפעת החכמה אליהם. ואעפ"כ ראב"ע הצעיר מאהבת התורה שלו והרוח החדשה שהכניס בסנהדרין בהתמנותו הכריע שאעפ"כ צריך להכניס כל מי שרוצה ואולי גם ידע ששכחה ממילא תבוא שהרי הבית כבר נחרב וידעו ברוח קדשם אורך הגלות שעומד להיות. ובאמת בבבלי ברכות כח. מבואר שמשמים הסכימו עימו ולא עם ר"ג.
[כד] בסדר הדורות איתא שהיה מג שנים אחרי החורבן וצ"ע מאידך שיטת הסדר הדורות היא שהכרם ביבנה היה בזמן הבית (עי"ש תנאים ואמוראים אות ג').
[כה] ועיין ירושלמי מסכת ברכות דף ל"ג ע"א (שם גם מובא המעשה הזה בפ"ג סוף הלכה א) דתנינן תמן ביום שהושיבו את ראב"ע בישיבה תמן תנינן זה מדרש דרש ראב"ע לפני חכמים בכרם ביבנה וכי כרם היה שם אלא אלו תלמידי חכמים שהיו עשוין שורות שורות ככרם.
[כו] עיין חיי מוהר"ן קפ"ט שרביה"ק דיבר מהגמ' הזו אמר כְּשֶׁאָמַר אֵיזֶה תַּנָּא: עֲתִידָה תּוֹרָה שֶׁתִּשְׁתַּכַּח מִיִּשְׂרָאֵל – עָנָה רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר: לָאו, וכו' וכן בימי מוהרנ"ת ח"א אות מח כתוב שאמר אֵין דּוֹר יָתוֹם, כִּי תַּנָּא אֶחָד אָמַר (שבת קלח:): "עֲתִידָה תּוֹרָה, שֶׁתִּשְׁתַּכַּח מִיִּשְֹרָאֵל, וְאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי, שֶּׁלֹא תִּשְׁתַּכַּח.
[כז] לכאורה נראה שהנושא כאן הוא התורה שעליה היו מצטערים, ולא על ישראל שישכחו ויהיו בלי תורה. אלא על התורה שתשתכח ולא ילמדו אותה, דאל"ה הל"ל עתידים ישראל לשכוח את התורה. ואולי יתבאר עפ"י פסחים סח: והאמר רבי אלעזר אילמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי: וכן בעבודה זרה דף ג [ואמר רבי שמעון] בן לקיש מאי דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום הששי מלמד שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית ואמר אם ישראל מקבלין את תורתי מוטב ואם לאו אני אחזיר אתכם לתוהו ובוהו (והיינו דאמר חזקיה) [ואמר חזקיה] מאי דכתיב משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה אם יראה למה שקטה ואם שקטה למה יראה אלא בתחלה יראה ולבסוף שקטה. אבל באמת אין ערך לתורה ולא לעולם שמתקיים על ידה אלא בשביל ישראל שיתקרבו להקב"ה. עיין ריש תורה יז ועיין מדרש רבה איכה הקדמה פסקה ב ר' הונא ור' ירמיה בשם ר' חייא בר אבא אמרי כתיב (ירמיה ט"ז) ואותי עזבו ואת תורתי לא שמרו הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו מתוך שהיו מתעסקין בה המאור שבה היה מחזירן למוטב. כי העיקר שישראל יחזרו למוטב.
[כח] עי"ש בגמ' שבת הנ"ל שרב למד זאת מפסוק בדברים כח "והפלא ה' מכותך" ופירש אותו עפ"י פסוק בישעיהו כט "הנני יוסיף להפליא וכו' ואבדה חכמת חכמיו וכו'". וצ"ע הרי חי אחרי רשב"י מדוע עדין סבר כחכמים ובפרט למ"ד שהוא רבי אבא שבזוה"ק. ומדוע לא למד כחכמים מפסוק מפורש בעמוס ח' "ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו". ונראה כיון שבאמת אין מחלוקת וגם רשב"י ידע שתשתכח התורה והעיצה שלו אינה שלא תשתכח אלא שאעפ"כ לא יהיה ניתוק מהקב"ה. עוד אולי אפ"ל טעם שרב למד מהפסוק בישעיהו כי בפסוק הזה רמוז גם כיצד רשב"י יתקן את שכחת התורה, כי מבואר בו הטעם לשכחת התורה – דכתיב (יג) וַיֹּאמֶר אֲדֹנָי יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה: (יד) לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר: הרי מבואר ששכחת התורה היא בגלל שאין יראה ומתפללים בלא לב ובלא כוונה, ומבואר בתורה סז אות ח' שהתיקון לזה הוא לכבד את הצדיק ולבוא לשמוע תורה מפיו, וזו הסיבה שרשב"י אמר שלא תשתכח תורה מישראל וחכמים לא ירדו לסוף דעתו כי רק הוא ידע מעלת הצדיקים שהם אוצר של יראת שמים שיש בכוחם להחזיר למי שבא אליהם ומכבדם את היראה ואהבה וכוונת הלב בתפלה שעי"ז גם תצא ותתגלה התורה מהכיסוי הנפלא שעליה.
עתידה תורה שתשתכח – עיין ליקוה"ל מנחה ז' אות נו (שהובא בתורת נתן אות ב') שרשב"י וחבריו היו תיקון לר"ע ותלמידיו שמיתתם היה בחי" מיתת ז' המלכים בחי' שבירת הכלים. והביאור נ"ל כי ר"ע ותלמידיו רצו להאיר אור בחושך הגלות שהולך ובא, אבל כל אור חדש שבא בפעם הראשונה אין כח בכלים לקבלו, בבחי' אין אדם עומד על דברי תורה אלא ע"י שנכשל בהם, וזה בחי' שבירת לוחות ראשונות, כי חיזוק הכלים הוא מהאור עצמו ורק ע"י שנשברים אזי יכולים להתחזק מהרשימו שנשאר ואז יכולים לקבל האור, לכן רשב"י וחביריו כבר היו בבחי' תיקון כלפי ר"ע וחביריו.
(ואולי אפ"ל שמגודל מעלת ר"ע שהוציא לאור תעלומות תורה שבע"פ ועוד נטע את שרש הסוד בתל תילים של הלכות על כל קוץ וקוץ להאיר חשכת הגלות שאחר חורבן הבית לכן היו לו כד אלף תלמידים דייקא כי כד מורה על כל הצדדים וצידי צדדים (כידוע שיש ו' צדדים ויב אלכסונים ולכל אלכסון שני צדדים לכן כשרוצה הגמ' להפליג בקושיא או תירוץ נוקטת כד קושיות על כל חידוש או כד תירוצים על כל קושיא כמבואר במעשה פטירת ר"ל ב"מ פד. ובמעשה ברשב"י וחותנו רפב"י כשיצא רשב"י מהמערה שבת לג:) דהיינו שכפי כל הצדדים שגילה ר"ע בתורה כך תלמידים היו לו אבל עדין לו היו להם הכלים כראוי לכל האור הנפלא הזה, עיין תורה ק' כשחכמתו גדולה ממעשיו אין דעתו נוחא עם הבריות אלא התורה מרתחא ביה. אבל רשב"י צמצם את האור של ר"ע כמובא בגמ' גיטין סז. וכן אמר רבי שמעון לתלמידיו בניי שנו מדותי שמדותי תרומות מתרומות מידותיו של רבי עקיבא)
עי"ש בתורת נתן הנ"ל הערת הרב נתן צבי קניג ז"ל שהחכמים ביבנה ראו ברוח קדשם שר"ע וחביריו ינסו להאיר בחושך ובסוד השבירה לא יצליחו ולכן סברו שהתורה תשכח מישראל כידוע שמשם נמשך שכחת התורה כי שבירת הלוחות בחי' שבירת הכלים כידוע ומשבירת הלוחות נמשך שכחת התורה כמבואר בערובין נד ורשב"י היה התיקון שלהם הוא המשיך את האור מחדש.
בירושלמי פ"א ה"ב מובא שרק ר"ע השיג מעלתו של רשב"י כמו שאמר דייך שאני ובוראך מכירין כוחך. (אמנם זה היה קודם שהיה במערה). כי ידוע שהכלל שצדיק הדור האמיתי קשה לעמוד על דעתו וכמבואר בסוף המגילה ורצוי לרוב אחיו. גם אחי יוסף הצדיקים לא ירדו לסוף דעתו של אחיהם הצדיק. ועיין תורה קמ שהנהגת הצדיק היא הפך ההגיון שלנו ורק בתלמידים מתגלה כפי ההגיון שלנו בבחי' חותם שהו אהפך הנחתם.
[כט] ואמר רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי – עי"ש שאחרי דברי הגמ' על התוספתא דעדויות של דברי רבנן מביאה הגמ' ברייתא אחרת תניא רבי שמעון בן יוחי אומר חס ושלום שתשתכח תורה מישראל שנאמר כי לא תשכח מפי זרעו אלא מה אני מקיים ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו שלא ימצאו הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד.
שמעתי מדייקים שרביה"ק שינה לשון הגמרא כי בגמרא תניא רשב"י אומר, ולשון רביה"ק ואמר רשב"י. וידוע הכלל שכתוב אמר אחרי השם הכוונה שחולק על דברי הראשון וכשכתוב אמר לפני השם אינו חולק ולפ"ז רביה"ק שינה לומר שאין מחלוקת דהיינו שגם רשב"י מודה שתשתכח התורה וכמבואר בנביא כנ"ל אלא שאת הפנמיות והמאור שבה הוא יחזיר ע"י הזוה"ק.
וכן מבואר בליקוה"ל שאין מחלוקת, עיין הלכות גבית חוב מיתומים הל' ג' יט' (מובא בתורת נתן אות א). שמבאר עפ"י תורה יב ח"ב "איה" וכותב שם "ובאמת אלו ואלו דברי אלקים חיים (ר"ת אחד) ושניהם אמת", כי גם רשב"י ידע שתשתכח התורה, אלא שבכח הצדיק אזי גם בתוך עוצם השכחה אעפ"כ ע"י השכחה בעצמה שהיא בחי' איה שאין יודעים מהתורה ומכבודו כלל אעפ"כ עי"ז בעצמו יכולין לחזור להשי"ת ע"י הבקשה והחיפוש לבד. וכל זה בכח וזכות תורתו של רשב"י שהוא גילה סתרי תורה וכל הסתרי תורה הם בבחי' המאמר הסתום שהוא בראשית.
עיין גם תורה נ"ו אות ד' שדייקא בהסתרה כשמהפכים אותה לדעת ע"י שמבין שגם שם יש אלוקות אזי נהפכת ההסתרה לתורה גבוהה מאד דייקא ומשמע שם שאע"פ שע"י השכחה נתהפכו הצרופים אעפ"כ ע"י החיפוש נהפכת ההסתרה בעצמה לדעת גבוה מאד בחי' קרבת ה' אפילו יותר ממה שאפשר ע"י התורה הנגלית ועיין מזה בליקוה"ל ר"ח הלכה ג' עפ"י תורה רו שזה סוד העיבור וסוד חצות שדייקא בהסתרה והחושך היותר גדול שם נמצא בכח הקירוב היותר גדול.
עיין לעיל בסוף הערה ד"ה שבת דף קלח שם נתבאר שעיקר השכחה שדברו עליה היתה שכחת תורת הנגלה שאז דייקא על ידה היו זוכים לכל המדרגות ועל שכחת הנגלה נראה ברור שגם רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי הודה שתיהיה, אלא שהבטיח שיש עוד עצה להתקרבות להש"י למי שנפל לשכחת תורת הנגלה, והיא מבוארת בתורה נו שמחמת העוון ווהשכחה נתהפכים הצרופי תורה שבנגלה ונסתר ממנו הש"י בהסתרה ובהסתרה שבתוך ההסתרה עד שנשכח ממנו לגמרי ואעפ"כ יש כח בהצדיק הדור להאיר דעת בישראל שידע שאפילו במקומו הנמוך בשאול תחתיות ממש נמצא עימו הש"י ועי"ז מתבטלין כל ההסתרות ונעשה מהם תורת ה' ממש ואין הכוונה שחוזר להשיג תורת הנגלה אלא שאע"פ שתורת הנגלה עדין חשוכה אצלו אבל מכח הדעת שזכה להשיג שאפילו בחשך הגמור נמצא הש"י בזה מתקשר לתורת ה' שאע"פ שא"א להשיג תורת ה' אבל ע"י דעת ניתן להרגיש אותה ולהאמין ולכסוף אליו ית' דייקא מתוך החושך וחוסר הבנת התורה ולצעוק איה בכח גדול וכמבואר בתורה יב תנינא שעי"ז חוזר וקושר עצמו למקום הגבוה ביותר, וכן מבואר בתורה רו טעיתי כשה אובד שלפעמים הריחוק ביות רמביא לקרוב גדול ביותר אלא שהוא בבחי' אחור באחור שאז הקשר הוא ע"י החיפוש וגעגועים וצעקת איה הנ"ל.
[ל] עיין ר"ה כה משמע שרבן גמליאל היה נשיא כשהסנהדרין הייתה ביבנה בפעם השניה וכן משמע בגיטין נו: ובפרש"י שם לפ"ז משמע שהנשיא בכרם יבנה היה ר"ג מהחבורה הראשונה שאחר החורבן
ועיין ברכות כז: מעשה בתלמיד אחד ששאל תפילת ערבית רשות או חובה את רבי יהושע ואת רבן גמליאל ואח"כ מבואר שם שהוא רשב"י אלא שהיה צעיר אז לכן לא נזכר בשמו כי היה מחבורה שלישית שאחר החורבן מתלמידי ר"ע שהיה מחבורה שניה
ומסתמא שלא היה אז בכוחו לחלוק עליהם אלא אחר שנפטרו ומסתמא אחר שיצא מהמערה אז אמר על דבריהם שאמרו כמה עשרות שנים קודם שעתידה תורה להשתכח אמר הוא שלא תשתכח
גם מזה שנקרא רשב"י ולא רבי שמעון משמע שהיה אחר צאתו מהמערה כמבואר בספרים על"ת של בעלז בשם ספר בן יוחאי (עיין מאמר בזה מאורות הף היומי שבת לג תשסה)
[לא] עיין הריצ"ח שיעור של התחזקות לבאר מהו בחי' שכל הנקנה במדריגה שלנו מדבר מאזמרא נקודה טובה ושלפעמים האיה היא הנקודה דהיינו שכואב לו שלא מוצא בעצמו טוב, בסוף השיעור ביאר שזה בעצמו היה גם בכרם ביבנה שמצד אחד אמרו עתידה תורה שתשתכח דהיינו ג' דברים נבואה הלכה וקץ ואמנם כן היה ורשב"י אמר ח"ו שתשתכח וכו', אין הכוונה שהוא יחזיר הג' דברים האלה אלא הפירוש שהוא יגרום שיהיה לנו שכל הנקנה במדריגה הנמוכה יותר בבחי' רצון ובחי' איה וחיפוש.
ועיין שהזוה"ק בעצמו אומר שבעתיד תשתכח התורה – זוה"ק ח"ג אחרי מות דף נח/א תא חזי, זמינין דרי בתראי דייתון, דיתנשי תשתכח אורייתא מבינייהו, וחכימי לבא יתכנשון לאתרייהו (ס"א לאדרא קדישא), ולא ישתכח מאן דסגיר ופתח יקשה קושיות ויתרץ, ווי לההוא דרא, ומכאן ולהלאה לא יהא דרא כדרא דא של רשב"י, עד דרא דייתי מלכא משיחא, ומנדעא יתער בעלמא וידיעתה יתעורר בעולם, דכתיב (ירמיה לא לג) כי כלם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם.
[לב] עיין ערבי נחל נשא – ביאור הדבר, דחכמים סבירא ליה שברוב הגלות התורה משתכחת, והא דכתיב כי לא תשכח סבירה ליה דלא על כל התורה קאי, אלא מקרא נדרש לפניו, וקאי על שירת האזינו דבה מיירי קראי התם, ואותה שירה לבדה הוא דלא תשכח ור"ש סבירה ליה דמקרא נדרש לפני פניו וקאי וענתה השירה על כל התורה וכל התורה נקראת שירה, וקאמר עלה דלא תשתכח אפילו ברוב הגלות, לכאורה צ"ע אם כל הטעם כיון שסוברים מקרא נדרש לפניו א"כ מה היו עושים אם היו רואים ברוח קדשם שלא תשתכח. אבל באמת חכמים אמיתיים הם והתורה שלהם זה דבר אחד וכדמצינו כ"פ בפרט אצל רביה"ק אלה ואלה דברי אלקים חיים מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. עיין תורה נו כי שניהם מקבלים מהשמים. ותנאים תורתם שלימה כל אחד כפי חלקו בתורה.
[לד] רעיא מהימנא ספר במדבר פרשת נשא דף קכד. (שנמצא בדף קכו. של הזוה"ק) כגוונא דא יתעביד לנסאה לון לישראל בפורקנא בתרייתא כעין זה יעשה הקב"ה לנסות את ישראל לפני הגאולה האחרונה כלומר כדי לברר את הנשמות הקדושות מן הנשמות הטמאות ינסה הקב"ה את ישראל ע"י שיכביד עליהם עול הגלות והצרות והצדיקים המאמינים בה' שכל הצרות הם רק נסיונות והם לטובה אלו יתלבנו ויטהרו מטומאתם ויתדבקו בקונם ביתר שאת בתשובה ותפילה והרשעים יצאו מכלל ישראל וישתמדו ויאבדו מתוך הקהל ולא יראו בטוב ה', הדא הוא דכתיב (דניאל יב י) יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים, דאינון מסטרא דטוב, וקיימין בנסיונא, והרשיעו רשעים, אינון מסטרא דרע, ויתקיים בהון (יחזקאל יג ט) ואל אדמת ישראל לא יבאו, וקטיל לון וארץ העמים הורגת אותם: והמשכילים הם הצדיקים יבינו מסטרא דבינה שיש להם נשמה מבינה דאצילות דאיהו אילנא דחיי שהוא עץ החיים כי שם עיקר החיים והמוחין דז"א בגינייהו אתמר (שם) והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע בהאי חבורא דילך דאיהו ספר הזוהר המשכילים יאירו בזה החיבור שלך שהוא ספר הזוה"ק הזה, כלומר ע"י הבנת הסודות בספר הזוה"ק (ובכללו גם ספר רעיא מהימנא כי אליהו אמר זאת לרע"מ) מן זוהרא דאימא עלאה הארת אמא דאצילות הנקראת תשובה. ואלה שזכו לסודות ספר הזוה"ק באלין לא צריך נסיון הם לא צריכים נסיון ולא יכבד עליהם עול הגלות באחרית הימים כי יזדככו ע"י קדושת ספר הזוה"ק ובגין דעתידין ישראל גם אלה שעסקו תמיד בפשטי אורייתא גם הם באחרית הימים עתידים למטעם מאילנא דחיי דאיהו האי ספר הזוהר יפקון ביה מן גלותא ברחמי ויתקיים בהון יי' בדד ינחנו דהיינו במדת הרחמים ואין עמו אל נכר שלא יהיה עוד שום קטרוג על ישראל.
צ"ע מדוע השמיט רביה"ק את הסיפא "ברחמי".
[לה] נראה שמלבד הפשט הפשוט שהכוונה למה שכתוב בזוה"ק רמז כאן לחבורתו של רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי שהיו מחוברים באהבה שמתוך זה יצא ספר הזוה"ק דהיינו שהחיבור ביניהם הוא ספר הזוה"ק ספר שמחבר את ישראל להקב"ה בחי' זכרון וגאולה הפך השכחה והגלות.
[לו] רביה"ק השמיט כאן מילה חבורא דילך דהיינו ששם בזוה"ק רעיא מהימנא שהוא משה רביה"ק ביקש מאליהו הנביא שיעזור לו לבאר המצוות ואת המאמר הזה אומר אליהו הנביא למשה רביה"ק שבחיבור שלו דהיינו דברי רעיא מהימנא שבזוה"ק על ידם יצאו מהגלות ברחמים כמבואר שם ועי"ש במתוק מדבש שלאו דווקא ע"י רעיא מהימנא אלא ע"י כל הזוה"ק כולו וגם הרעיא מהימנא ורביה"ק שהשמיט את המילה דילך נראה כי רצה לומר שהם דברי רשב"י על החיבור שלו, כנראה כי הנכתב בזוה"ק נקרא על שם רשב"י מאחר שרשב"י הביאו, ואע"פ שהזוה"ק נכתב ע"י תלמידי רשב"י שישים שנה אחרי פטירתו, הם כתבו הכל בשמו.
[לז] עיין ילקוט ידיעות האמת לרמח"ל דף רצג מבאר שהזוה"ק הוא בחי' תיבת נח ומבאר שיש בחי' בריחה מהסט"א ויש בחי' יציאה ותמיד קודמת הבריחה ליציאה והבריחה היא אל הארת הבינה בחי' בע"ת ומבאר שמי שיתדבק עצמו לספר הזוה"ק אזי ינצל מחבלי משיח כיוון שהם נועדו לגרום לאדם בריחה אבל כיוון שרשב"י כבר ברח למערה וחיבר הזוה"ק אזי כל הדבק בזוה"ק זה בעצמו נחשב לו בריחה וצריך רק יציאה בנחת. ועיין מזה בהרחבה כאן בסוף החיבור מה שהעתקתי מספר אדיר במרום של הרמח"ל
[לח] צ"ע הרי מבואר בגמ' ששכחת התורה הכוונה לידיעת ההלכה ומה יועיל בזה הזוה"ק ואולי כשההלכה ברורה זה מסוגל שגם האמונה תהיה ברורה והמחלוקת להפך גורם לפיזור הדעת וחולשת האמונה (כמבואר בתורה סב) וזה עיקר מה שכאב לנביא ועל זה מועיל הזוה"ק שהוא בחי' הארת הבינה שעי"ז זוכין לאמונה ותשובה. גם עיין חיי מוהר"ן שמג שרביה"ק אמר שאם לא היה יוצא הלקוטי מוהר"ן לעולם היה עושה הלכות פסוקות על השלחן ערוך לבאר כל דין בהלכה פסוקה או להציג הלכה כמי בכל דין. ומשמע שם שזה דבר קל למי שבקי ביג' מידות שהתורה נדרשת בהם ומשמע מדבריו שכיון שיצא הלק"מ כבר א"צ לזה
[לט] עיין ליקוטי הלכות חשן משפט הלכות גביות חוב מהיתומים הלכה ג אות יט ומבאר שם מוהרנ"ת שדייקא אחרי הסתלקותו יותר ויותר לבחי' "איה" מאיר הצדיק עוד ועוד יותר משם הארה לגלות אלוקותו גם בבחי' ההסתרה היותר גדולה. וזה נרמז בשירה בעצמה שכתוב "איה אלוקימו וכו'" שזהו וענתה השירה כי לא תשכח כי עי"ז לא תשכח ובאמת בפסוק עצמו אפשר למצא תקווה שהרי יהיה רעב לא ללחם כי אם לדבר ה' משמע שעל אף ההסתרה שתיהיה אבל זה יכאב ויציק עד כדי כך שילכו ויבקשו דבר ה' וזה בעצמו כבר רמז לבחי' כי לא תשכח. אבל להבטיח שזה יועיל זה יכול היה רק רשב"י. שבכח תורתו שיגלה אזי הכאב הזה יהפך לצעקת "איה" ועי"ז דייקא יהיה אפשר להתקשר לבחי' אפילו גבוהה יותר מאשר ע"י מה שנשכח. וזה בחי' נחמה בחי' "מחשבה אחרת" על אותו דבר דהיינו שע"י השכחה בעצמה נעשה כי לא תשכח גבוה יותר כמבואר בתורה יב ח"ב עי"ש. (רי"ץ כה 5)
[מא] עיין לק"ה מנחה ז' אותיות נד נה נו – מבואר שם שכ"ד תלמידי ר"ע היו צריכים לגלות את התורה של ר"ע בעולם ע"י שיחדשו בתורתו ויעשו לה כלים ובגלל התגברות הדינים פגמו בזה שלא היתה אהבה ביניהם ועל כן מתו. עוד עי"ש בהמשך שמבאר שמיתתם היתה בחי' סוד מיתת המלכים בחי' שבירת כלים ורשב"י וחבריו כל הצלחתם לתקן היה מכח שתלמידי ר"ע כבר האירו בעולם את תורת ר"ע ואע"פ שמתו אבל נשאר רושם שעל ידו הצליחו רשב"י וחבריו לעשות כלים לתורת ר"ע. משמע שכמו שקודם לעולם התיקון קדם עולם הנקודים והשבירה כך בהכרח היה שהתגלות תורת ר"ע בפעם הראשונה תיהיה בבחי' עולם הנקודים שהיה אור גדול והכלים לא החזיקוהו ונשברו ורק בפעם השניה נתחזקו כבר הכלים מחמת שכבר היה פעם האור הזה בעולם.
ועיין מה שכתבנו בתורה סא בעניין אבן השתיה עפ"י תפארת יהונתן (איבשיץ) שהיא בחי' עצם הלוז שנשאר מעולם התוהו הכי נמי בעניין רשב"י וחבריו הצלחת רשב"י לחדש חדושים נפלאים של על ידם לא תשתכח תורה מישראל כמבואר במאמר לכו חזו, זה מכח תלמידי ר"ע שהיו בחי' דינים ותוהו ביחס לרשב"י וחבריו בעניין תורת ר"ע ונמצא שלתמידי ר"ע הם בחי' אבן השתייה של תורת ר"ע שמכוחה היו כל חדושי התורה נפלאים של רשב"י. דהיינו שתלמידי ר"ע היו בחי' זרע שנזרע בעולם שבהכרח שירקב ודייקא עי"ז מכוחו הרוחני שנשאר צומחת מציאות חדשה של חדושי רשב"י.
עפ"ז אולי אפ"ל שגם רבינו היה בחי' אור השני של תורת הבעש"ט כי הבעש"ט היה חידוש עצום (עיין חי"מ רפ) והראיה שלא החזיק האור שלו אלא בתלמדיו וחזר למקורו כמבואר בחיי מוהר"ן שעג ורבינו חזר והאיר את אור הבעש"ט ביתר עז באופן שישאר לעולם כמבואר שם והיינו כנ"ל כי תמיד אור ראשון הוא זריעה ורק השני קצירה הראשון אב לשני ומכח הרשימו שנשאר מהראשון מתחזקים הכלים. ואולי זה מה שראתה בתו אדל בנסיעה לארץ ישראל על הים כשבקשה שיעלו אותה לספינה כי תלד בן שיגלה תורות גבוהות יותר דהיינו שהבינה שבהכרח אור ראשון לא יחזיק מעמד וא"כ מוכרח שיבוא צדיק אחר לחזקו וברוח הקודש ראתה שיהיה זה נכדה מבתה פיגה.
[מג] משמע שבגלל שידע הרמז הנ"ל לכן סמך עצמו על פסוק זה. אבל עיין חיי מוהר"ן קפט משאלת מוהרנ"ת אם ר"ש נהנה מהגילוי של רביה"ק הזה משמע שלא ידע, וכנראה מזלי חזי ועי"ש שרביה"ק אמר שרשב"י נהנה מהחידוש של רביה"ק.
[מד] עיין תורה ס' תנינא שכל חדושי תורה של אדם הן בחי' גילוי חסדים ולכל אדם יש חסדים מצד אביו וגבורות מצד אמו ולכן התורה של האדם היא נקראת על שם אביו. עי"ש – וְסָבַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, שֶׁרַבִּי עֲקִיבָא אֵין רוֹצֶה לוֹמַר תּוֹרָה מֵחֲמַת זֶה, מֵחֲמַת שֶׁאֵין לוֹ חֲסָדִים מִצַּד הָאָב. אֲבָל רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי בְּוַדַּאי הָיָה לוֹ חֲסָדִים מִצַּד אָבִיו רַבִּי יוֹחַאי, (שֶׁהָיָה גָּדוֹל בְּיִשְׂרָאֵל) וְעַל – כֵּן אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: 'וְאִם לָאו, אֲנִי אוֹמֵר לְיוֹחַאי אַבָּא', הַיְנוּ שֶׁאֲנִי אוֹמַר לְהַתּוֹרָה שֶׁהוּא בְּחִינַת 'יוֹחַאי אַבָּא', בְּחִינַת הַחֲסָדִים מִצַּד הָאָב, שֶׁמִּשָּׁם הִתְגַּלּוּת הַתּוֹרָה, כִּי הִתְגַּלּוּת הַתּוֹרָה הוּא הִתְגַּלּוּת הַחֲסָדִים כַּנַּ"ל:
[מה] אולי רומז על סופו של יוחאי דהיינו רשב"י (צ"ע כיון שהם ס"ת של כל ההבטחה הרי יוחאי רומז לסופה של ההבטחה כולה ואולי רומז לזה שהזוה"ק יתגלה רק בסוף ולא בזמן כתיבתו דהיינו שבתחילה לא תשכח גם בלעדיו ולבסוף רק על ידו ואולי ע"כ נעלם כמה דורות)
[מו] ארבע פעמים חוזר ומדגיש שדייקא ע"י זרעו של יוחאי.
[מז] נ"ל עומק הכוונה כאן שה"לא תשכח" דהיינו הזוה"ק יצא "מפי זרעו" דהיינו רשב"י, ומה שיוחאי רמוז בסופי תיבות כי לא מתחילה יזכה רשב"י להיות בבחי' זרעו של יוחאי אלא רק בסוף מכח עבודתו יחזור להיות בבחי' שזוכר כשהיה זרעו של יוחאי כי אין הכוונה כאן לזרעו של יוחאי בגשמיות כי זה לא מספיק אלא דווקא זרעו שיזכה בסופו לחזור ליוחאי דהיינו לזיכרון כזה שזוכר שהיה טיפה במח אביו יוחאי.
[מח] צ"ע כי אין לשון כזה בזוה"ק אלא כנ"ל וגם צ"ע למה שינה מלשונו לעיל בהאי חבורא וכו' דלעיל הדגיש ספר וכאן הדגש על זוה"ק. וכנראה רומז ללשון הזוה"ק שם "והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע בהאי חבורא דילך דאיהו ספר הזוהר מן זוהרא דאימא עלאה תשובה".
אבל עיין לשון זוה"ק דומה לזה קצת בח"ג פ' בהעלותך רע"מ דף קנג: בההוא זמנא קודם ביאת משיח, (דניאל יב י) יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים והרשיעו רשעים, יתלבנו אינון מארי משנה בעלי משנה יתבררו בלימוד התורה, ויצרפו אינון זרעא קדישא דשאר עמא יתבררו במעשים טובים וצדקה, הדא הוא דכתיב, (זכריה יג ט) וצרפתים כצרוף את הכסף, והרשיעו רשעים, אינון ערב רב: והמשכילים יבינו (דניאל שם) אינון מארי קבלה העוסקים בסודות התורה, דאתמר בהון (שם פסוק ג) והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע, אלין אינון דקא משתדלין בזוהר דא דאקרי ספר הזוהר אלו העוסקים באור הזה הנקרא ספר הזוהר, שמיגעים עצמם להבין עומק דבריו דאיהו כתיבת נח, כמו שבתיבת נח לא נכנסו אלא מעטים כך בזוה"ק לא יזכו להכנס בהבנתו אלא מעט דמתכנשין בה שנים בעיר ושבע ממלכותא, ולזמנין ולפעמים אפילו זה לא אלא אחד מעיר ושנים ממשפחה, דבהון באלו שיזכו להבין בספר הזוה"ק יתקיים (שמות א כב) כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו יאורה לשון אור, ודא אורה דספרא דא אורו של ספר הזוה"ק, וכלא על סיבה דילך בכחך שאתה מתלבש בנשמות תלמידי חכמים: (ועיין לעיל שמוהרנ"ת אמר שכ"ש ספרי רביה"ק מסוגלים לזה ביותר) ועיין שיחות הר"ן שיחה ל"ה שקודם ביאת המשיח יהיה נסיון גדול באמונה כי תתפשט אפיקורסות נוראה בעולם ומי שיעמוד בו יזכה. ועיין תורה ח תנינא שלהנצל מזה צריך להתקרב לצדיק גדול שעל ידו יזכה לברור המדמה שבזה תלויה האמונה.
[נא] ונ"ל לתרץ עפ"י המעשה בז' בעטלערס, מהבעטלער העיור שהיו עימו עוד שמונה עיוורים שכולם מכח שסגרו עיניהם מחיזו דהאי עלמא זכו לזכרון מופלא: הראשון זכר איך שנחתך טבורו מאימו והשני את ימי עיבורו והג' את יצירת הולד והד' את היחוד והחמישי זכר היותו טיפה במח אביו ועוד ג' זכרו הנפש רוח ונשמה והיניק מכולם זכר לאו כלום והפירוש נ"ל שהזוכר את הנפש זכר כל מה שנעשה עם נפשו בכל הגלגולים הקודמים וכן מצינו צדיק שסיפר שזוכר שהיה כבש בצאן יעקב וכן הרוח וזה שזכר נשמתו מסתמא זכר אפילו איך שברחה מאדם הראשון קודם שחטא, וזה שזכר לאו כלום זכר עוד שהיו כל הנשמות כלולות בא"ס ב"ה.
ולפ"ז נ"ל לבאר כוונת רביה"ק, שמשה רבינו רמז בתורה הבטחה שע"י זרעו של יוחאי לא תשתכח התורה, דהיינו אדם שאביו נקרא יוחאי והוא בעצמו במדרגת זרעו של יוחאי הכוונה לאותו בן של יוחאי שיזכה לזכור היותו זרעו של יוחאי דהיינו היותו טיפה במח אביו יוחאי וכנ"ל (כי מי שהוא במדרגה כזו יכול להחזיר את ישראל לבחי' אבן ישראל אב ובן כאחד עיין סוף תורה ז)
ולפ"ז מובן שאלת מוהרנ"ת ר"ש יש לו הנאה מזה שהרי אפשר לומר גם שלא נהנה מזה שהוא רק במדרגה חמישית וענה לו רביה"ק שכן כי אפ"ה נהנה שהוא רמוז בתורה, אבל מיד באר רביה"ק שבאמת מעלת רשב"י הרבה יותר מהמדרגה שהבטיחה התורה שעל ידו לא תשתכח התורה, כי הוא עיר וקדיש וכידוע חכמה איקרי קדש דהיינו שהוא במדרגת זה שזכר המראה דהיינו הנשמה, ולכן אמר רביה"ק שר"ש ענין אחר לגמרי כי חמישה הראשונים כלפי ג' האחרונים הם ענין אחר לגמרי כי מוחין כלפי מידות הן כמו צורה כלפי חומר. דהיינו שאע"פ שהתורה הבטיחה שהתורה לא תשתכח ע"י אדם במדרגת זרעו של יוחאי למעשה הדבר התקיים על ידי אדם במעלה גבוהה הרבה יותר. ועל זה הוסיף רביה"ק בהשמטה אבל עכשיו יש נחל נובע מקור חכמה דהיינו שרביה"ק הוא המקור חכמה דהיינו הכתר כמ"ש החכמה מאין תימצא, ולכן אמר ואני זוכר לאו כלום דהיינו אין. ועיין חיי מוהר"ן גדולת נוראות השגתו – רעב (לב) שרביה"ק אמר אני סבא דסבין ומוהרנ"ת למד מזה שזכה למדרגת הבעטלער העיור הנ"ל.
ועיין חיי מוהר"ן רסז (כז) שָׁמַעְתִּי בִּשְׁמוֹ שֶׁאָמַר, שֶׁהִשִּׂיג יְחִידָה בְּתַכְלִית מַדְרֵגָה עֶלְיוֹנָה. כִּי זֶה יָדוּעַ, שֶׁנֶּפֶשׁ דִּנְשָׁמָה גָּבוֹהַּ יוֹתֵר מִיחִידָה דְּרוּחַ, וְכֵן כַּיּוֹצֵא בָּזֶה בְּכֻלָּם; וְהוּא הִשִּׂיג יְחִידָה בְּתַכְלִית מַדְרֵגָה הָעֶלְיוֹנָה. וְאָמַר: נִמְצָא, שֶׁאֲנִי יוֹדֵעַ "מְעַט", וַאֲנִי עוֹמֵד בְּמַדְרֵגָה גָּבוֹהַּ, אַף-עַל-פִּי-כֵן עֲדַיִן אֲנִי רוֹצֶה יוֹתֵר, כִּי מִי יוֹדֵעַ, אוּלַי יֵשׁ עוֹד וְכוּ' וְכוּ': (הביאור נ"ל דהיינו כי יש נר"ן חיה יחידה ויחידה היינו היותר התכללות באחדותו ית' שאפשר לילוד אשה בעוה"ז, ובכל הספרים מבואר שרק משיח יזכה לזה. ורביה"ק אמר שבינו למשיח אין חילוק רק שלמשיח ישמעו ולא לא. ועיין כעין זה בחיי מוהר"ן רסו. ועיין כוכבי אור שיחות וספורים אות מב שרביה"ק היה נשמת משיח ואם לא המחלוקת שעליו הייתה הגאולה השלימה ועי"ש גם אות לו)
[נב] בתחילת התורה כינהו תנא אלקי וכאן תנא קדוש ואולי כיון שכאן מזכיר את הפסוק שרשב"י רמוז בו עיר וקדיש לכן נקט קדוש. ועיין לעיל הערה יט
[נג] דניאל פרק ד (י) חָזֵה הֲוֵית בְּחֶזְוֵי רֵאשִׁי עַל מִשְׁכְּבִי וַאֲלוּ עִיר וְקַדִּישׁ מִן שְׁמַיָּא נָחִת: (יא) קָרֵא בְחַיִל וְכֵן אָמַר גֹּדּוּ אִילָנָא וְקַצִּצוּ עַנְפוֹהִי אַתַּרוּ עֳפְיֵהּ וּבַדַּרוּ אִנְבֵּהּ תְּנֻד חֵיוְתָא מִן תַּחְתּוֹהִי וְצִפֲּרַיָּא מִן עַנְפוֹהִי: (יב) בְּרַם עִקַּר שָׁרְשׁוֹהִי בְּאַרְעָא שְׁבֻקוּ וּבֶאֱסוּר דִּי פַרְזֶל וּנְחָשׁ בְּדִתְאָא דִּי בָרָא וּבְטַל שְׁמַיָּא יִצְטַבַּע וְעִם חֵיוְתָא חֲלָקֵהּ בַּעֲשַׂב אַרְעָא: (כ) וְדִי חֲזָה מַלְכָּא עִיר וְקַדִּישׁ נָחִת מִן שְׁמַיָּא וְאָמַר גֹּדּוּ אִילָנָא וְחַבְּלוּהִי בְּרַם עִקַּר שָׁרְשׁוֹהִי בְּאַרְעָא שְׁבֻקוּ וּבֶאֱסוּר דִּי פַרְזֶל וּנְחָשׁ בְּדִתְאָא דִּי בָרָא וּבְטַל שְׁמַיָּא יִצְטַבַּע וְעִם חֵיוַת בָּרָא חֲלָקֵהּ עַד דִּי שִׁבְעָה עִדָּנִין יַחְלְפוּן עֲלוֹהִי:
עיר וקדיש מן שמיא נחית- כך אמר נבוכדנצר כשסיפר חלומו בדניאל פרק ד" (והוא ר"ת עומש"נ אבל דניאל כשחזר החלום אמר עיר וקדיש נחית מן שמיא ר"ת עון מש) עיר וקדיש פרש"י – מלאך שהוא ער לעולם וקדוש.
[נד] עיר – עיין פרש"י שעיר הוא מלאך שהוא ער לעולם ועיין שיח שרפי קדש אָמַר פַּעַם רַבֵּנוּ: "עִנְיַן רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי הוּא עֵירָנוּת" "רַבִּי שִׁמְשׁוֹן עֶר אִיז אַ וַואכֶדִיגֶער" וְעַל שֵׁם הַכָּתוּב: "עִ'יר" וְ'קַדִּישׁ מִ'ן שְׁ'מַיָא נָ'חִית, רָאשֵׁי תֵּבוֹת שִׁ'מְ'ע'וֹ'ן'. (וְעַיֵּן בְּמַרְאֵה מְקוֹמוֹת הָרַב מִטְּשֶׁערִין שֶׁבְּסֵפֶר הַמִּדּוֹת אוֹת שֵׁינָה א': מִי שֶׁהוּא מְקֻדָּשׁ בְּיוֹתֵר מְרֻחָק מֵהַשֵּׁנָה בְּיוֹתֵר, שֶׁהִסְמִיךְ לָזֶה הָרַב אֶת הַפָּסוּק עִיר-וְקַדִּישׁ הַנִּזְכָּר לְעֵיל). והיינו עיר וקדיש כמבואר בספר המדות שמי שקדוש יותר מרוחק מהשינה יותר. ועיין במקום אחר שהענין של רביה"ק הוא התחדשות וכידוע זה דייקא כן על ידי שינה כמבואר בתורה לה.
[נה] עיר וקדיש – עיין מלבי"ם שם – שירד מן השמים מלאך שנקרא עיר וקדיש, עיר הוא המלאך הממונה להוציא הדבר אל הפועל, וקדיש הוא המלאך הגבוה ממנו המשפיע עליו, בענין שראה את השוטר והשופט עמו:
אולי אפ"ל שרומז לצדיק שהוא בחי' כי כל בשמים ובארץ. דהיינו ששניהם כלולים בו.
[נו] כוכבי אור סוף חכמה ובינה – וְכָעֵת הִנְנִי לְהַעְתִּיק דָּבָר נִפְלָא מִכְּתַב הַיָּד הָרַב וְכוּ' מוֹרֵנוּ רַבִּי נַחְמָן זַ"ל אַב בֵּית דִּין קדֶשׁ דִּקְּהִלַּת קדֶשׁ טְשֶׁעהְרִין הַשַּׁיָּךְ לָעִנְיָן הַנַּ"ל, וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: עִנְיַן סְפִירַת הָעמֶר בִּבְחִינַת עִגּוּלִים, שֶׁכָּל סְפִירָה וּסְפִירָה מְשֻׁלֶּבֶת בַּחֲבֶרְתָּהּ וּמְסַבֶּבֶת אוֹתָהּ, וְחוֹזְרִין חֲלִילָה וְהִנֵּה יָדוּעַ עִנְיַן הָעִגּוּלִים, שֶׁכָּל הָעִגּוּלִים מְסַבְּבִין וּמְעַגְּלִין סְבִיב נְקֻדַּת הַמֶּרְכָּז, וְהַמֶּרְכָּז שֶׁבִּסְפִירַת הָעמֶר הוּא הַסְּפִירָה נֶצַח שֶׁבְּנֶצַח שֶׁהִיא מְאִירָה בְּיוֹם כ"ה לַסְּפִירָה וְהִנֵּה בְּלַ"ג בָּעמֶר יוֹם הִסְתַּלְּקוּת רַשְׁבִּ"י זַ"ל מְאִירָה הַסְּפִירָה הוֹד שֶׁבְּהוֹד וְהָבֵן כִּי בְּיוֹם שֶׁחָל לַ"ג בָּעמֶר הִסְתַּלְּקוּת רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחָאי זַ"ל, יָחוּל לְעוֹלָם יוֹם שֵׁנִי דְּחֹל הַמּוֹעֵד סֻכּוֹת, יוֹם הִסְתַּלְּקוּת רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ רַבִּי נַחְמָן זללה"ה אֲשֶׁר מִדָּתוֹ נֶצַח כַּיָּדוּעַ מִדְבָרָיו הַקְּדוֹשִׁים, וּשְׁמוֹ בְּגִימַטְרִיָּא נֶצַח וְכֵן פּוּרִים שֶׁעָבַר הוּא גַּם כֵּן בְּיוֹם שֶׁחָל לַ"ג בָּעמֶר כַּאֲשֶׁר נָתְנוּ הַקַּדְמוֹנִים הַסִּימָן פֶּלֶ"ג (שֻׁלְחָן עָרוּךְ ארַח חַיִּים סִימָן תכח), וּמְבאָר בִּכְתָבִים (פְּרִי עֵץ חַיִּים שַׁעַר י"ט) דִּימֵי חֲנֻכָּה נֶגֶד הוֹד וִימֵי פּוּרִים נֶגֶד נֶצַח וּכְמוֹ כֵן לַ"ג בָּעמֶר הוּא תָּמִיד בְּיוֹם חַ"י אִיָּר, וְיוֹם ב דְּחֹל הַמּוֹעֵד סֻכּוֹת גַּם כֵּן בְּיוֹם חַ"י תִּשְׁרֵי: וּכְשֶׁחָל יוֹם כ"ה בַּסְּפִירָה בְּיוֹם שַׁבָּת אָז הִיא נְקֻדַּת הַמֶּרְכָּז לִימֵי הַסְּפִירָה גַּם לַשַּׁבָּתוֹת לְפָנָיו שָׁלשׁ שַׁבָּתוֹת, וּלְאַחֲרָיו שָׁלשׁ שַׁבָּתוֹת כִּי כָּל הַסְּפִירוֹת, וּבְתוֹכָם גַּם הַסְּפִירָה הוֹד שֶׁבְּהוֹד שֶׁמְּאִירָה בְּיוֹם הִסְתַּלְּקוּת רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחָאי זַ"ל, מְסַבְּבִין וּמְעַגְּלִין סְבִיב נְקֻדַּת הַמֶּרְכָּז שֶׁל יְמֵי הַסְּפִירָה שֶׁהִיא נֶצַח שֶׁבְּנֶצַח אֲשֶׁר הִיא מִדָּתוֹ שֶׁל רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ זללה"ה וּמִכָּל הַנַּ"ל תָּבִין מַה שֶּׁסִּיֵּם רַבֵּנוּ זַ"ל בִּתְחִלַּת הַסֵּפֶר וְעַכְשָׁו וְכוּ' וְגַם בְּלִקּוּטֵי תִּנְיָנָא סִימָן ע"ד גַּם כֵּן סִיֵּם וְעַכְשָׁו וְכוּ' וְדַי לְחַכִּימָא: עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ
נ"ל לבאר שדייקא כשחל נצח שבנצח בשבת שהיא צדיק בחי' אנת הוא שבת דכולו יומא אזי ניכר ביותר היותו מרכז גם להוד.
עוד עיין בזה שו"ת חת"ס יו"ד סימן רלג – מבאר טעם לשמחה בלג בעומר, כיון שב' אייר לכ"ע מתחיל אבלות, ובל"ג אחרון לאבלות לכ"ע, דאח"כ היא מחלוקת. נמצא עיקר אבלות בין ב' אייר לח"י אייר. וכשאנו סופרים ממעלה למטה מחסד שבחסד, אזי מכח זה עולה המלכות מהקליפות לקראתינו ממלכות שבמלכות, נמצא בעיקר ימי האבלות יוצאים חתן לקראת כלה מהוד שבהוד עד הוד שבהוד, כי ב' אייר אזי היא בהוד שבהוד, ובל"ג בעומר הוא בהוד שבהוד, ואז היא היכן שהוא היה כשהיא היתה בהוד בהוד. ונמצא שהם נפגשו בנצח שבנצח שהוא באמצע בין ב' אייר ללג בעומר דהיינו בכה באייר נפגשים החתן והכלה בנצח שבנצח.
מה שסיים די לחכימא ברמיזא נראה כוונתו לומר שמה שמובן שם שעכשיו ההתחלות מפורים זו אותה בחי' שעכשיו יש ננמ"ח דהיינו שפעם היו ההתחלות מבחי' הוד בחי' רשב"י ועכשיו יש ננמ"ח שהוא בחי' נצח
ונ"ל כי ידוע שנצח והוד תמיד ביחד ונקראים תרי פלגא דגופא ושניהם בחי' כח ההליכה אל החוץ לכבוש ולנצח ומכח הנצחון נעשית ההודיה שהיא גמר הנצחון (כמו ששמעתי מהריצ"ח) כי קודם שמודה שנוצח אין זה נצחון גמור אלא באיתכפיא וכשיוכל לשוב להלחם יעשה זאת אבל כשמודה באמת אזי נכנע ונוצח באמת. נמצא שההוד רק מגלה את הנצחון אבל הכל מכח הנצח. ואולי לזה כיוון הבעל הפל"ח הנ"ל. אמנם יש גם בחי' הודיה לבד שזה בחי' שרשב"י כבר היה מאות שנים לפני רביה"ק אלא נ"ל שבדורות הקודמים לא גברה ההסתרה כל כך והיה אפשר לזכות בהודאה מכח הנצח של רשב"י, דהיינו לנצח את היצר עד כדי הודאה. גם ידוע שהוד הוא בחי' דין יותר מנצח, כדמשמע מהשמות שלהם שהוד הוא אלקים צבקות ונצח הויה צבקות וכן מבואר שרשב"י היה יותר בחי' דין וכפי שראוי לדורות ההם, אבל בדורות שלנו שגברה ההסתרה וא"א לנצח את היצה"ר בלי העצות של רביה"ק אזי בכח הזוה"ק לבד כיון שעיקר כוחו בהוד אין הנצחון שלנו על ידו לבד שלם וממילא אין ההודאה שלימה.
בכוכבי אור חכמה ובינה בעיקר בסוף שרביה"ק ספירת הנצח ובטובות זכרונות (סוף אות ח ותחילת אות ט) איתא שאמר נצחתי ואנצח (בחיי מוהר"ן ג"פ איתא שאמר גמרתי ואגמור) וצ"ע אם כבר נצח מה נשאר לנצח. וכנראה הכוונה כפשוטו שרוצה לומר שעומד באמצע בין נצחתי לאנצח. שניצח עד ההווה וגם לעתיד ינצח. אבל גמרתי ואגמור יותר קשה לפרש כן. כי אין זה גמר אם עדיין צריך לגמור. וצ"ל שיש אגמור יחסי שיש אחריו עוד אגמור וכדמצינו בפרשת וישלח בבראשית לג ב' וישם את לאה וילדיה אחרונים ואת רחל ואת יוסף אחרונים עיין תפארת ישראל דמאי ז' ג' מה שביאר בזה ומה ששמע עפ"י זה לבאר הפסוק בחגי ב' שמכנה את הבית השני הבית האחרון היא תשובת הרשב"א לכומר אחד עיין בספר גן רוה עה"ת פרשת בא עה"פ והיה לכם הדם לאות על הבתים האריך בזה עי"ש.
[נט] לבאר הענין שעכשיו גם רשב"י מקבל מרביה"ק שמעתי מהריצ"ח (יט23) עפ"י הכלל שככל שהאור בא מגבוה יותר יכול לרדת נמוך יותר ועוד עפ"י מה שאמר רביה"ק שהשכינה בימי שרה נקראת שרה ובימי רבקה נקראת רבקה דהיינו כפי המרכבה של אותו הדור. ולפ"ז מבאר שגם האורות הנפלאים והגבוהים של רשב"י כדי שיאירו בדור הזה צריך שיתלבשו בכלים הבאים מגבוה יותר וזהו הלקוטי מוהר"ן שכלול בו הכל נגלה ונסתר מכל הצדיקים הקודמים משה רבינו ורשב"י והאר"י והבעש"ט אבל היום כולם כדי שאורם יאיר בעולם צריכים להתלבש בלק"מ דהיינו שהיום הם נקראים רבי נחמן כפי הדור הזה. דהיינו לפ"ז שהלשון שהיום גם העיר קדיש מקבל ממנו הכוונה מקבל את הכלים והכח לרדת ולהאיר לדור כזה נמוך וכפי שנתבאר לעיל היינו להכניע את הקליפת נגה גם בשרשים תחת האדמה ובשביל זה צריך להתלבש בנחל נובע מקור חכמה דהיינו בעצות שלו.
נמצא ברשימות הרב שמואל הורוביץ מענין רשב"י שבא אל פיגה אחר החתונה לנחם אותה כשרבי שמחה לא הגיע כידוע הסיפור ואמר לה שגם הוא צריך לנשמה הזו ואמר לה שהיה קטרוג נורא שלא תרד נשמה כזו לעולם והוא רשב"י השתטח ובכה וביקש הרבה ופעל שכן תרד וגם הבעש"ט בא אליה וסיפר לה כך שרשב"י פעל שעל אף הקטרוג הנורא תרד נשמה זו לעולם.
[ס] ומה נפלא לפ"ז שרומז לרשב"י דייקא שכידוע היה קפדן מאד כמבואר במעילה יז: במעשה שנשלח לרומי לבטל גזרת הרומאים וביקש שר"א בן רבי יוסי יבוא עימו ואביו לא הסכים שמא יקפיד עליו בדרך עד שנשבע לו שלא יקפיד ואעפ"כ הקפיד וכמעט שמת ר"א בר"י עד שנזכר רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי בשבועתו ובקש רחמים וניצל עי"ש. בגמ' והמפרש ורבנו גרשום.
[סב] מה שמבואר בתורה לה שההתחדשות היא דייקא ע"י שינה לכאורה יש להקשות מתורה ס' אות ב' בסוד הזקן דקדושה שהוא התחדשות בכל רגע דהיינו דייקא הפך השינה המבוארת שם באות ו' שהיא בחי' זקן דסט"א. ושם באות ב' ממה שהדגיש העניין שכל יום מתחיל צר ונגמר רחב ביארנו שאין זה סיפור מציאות אלא הוראה וביאור עניין ההתחדשות שכל יום צריך לחשוב את הרוחב של אתמול לצר וממנו להתחיל ולהרחיב ולא ח"ו להתחיל שוב מהצר של אתמול.
ובאמת אינה סתירה כלל כי בתורה ס' מדבר בכלליות כל יום וכל כל הימים כולם שיהיו רק הולך ומתרחב תמיד בתוספת קדושה. ואילו בתורה לה מבאר כיצד זוכים לזה בפרטיות בבחי' ביטולה היא קיומה כי המציאות שמוחין מתעייפים לכן העיקר ההתחדשות היא בבחי' הרצון שלא לנוח ולא לשקוט ברצון להתרחב ולהוסיף קדושה אבל בפועל צריך בכל יום גם לישון ממש כל אחד לפי כוחו ועל זה מבאר שם רבינו שגם כשהוא ער יש בחי' שינה יחסית שעי"ז לא יצטרך לישון בפועל יותר מההכרח לו לפי כוחו. אבל בוודאי כלל כל יום צריך להיות תמיד בסופו יותר רחב מתחילתו, וכן ביום המחרת שסופו יהיה רחב יותר מסופו של יום האתמול.
[סג] בראשית קכא בבאר מים חיים שם אות ק' בשם מדרש פנחס בשם רבי גדליה מליניץ בשם רבו המוכיח (רבי יעקב יוסף מפולנאה תלמיד הבעש"ט) שמסתמא שמע זאת ממנו. כך כתב שם
'זה כבר גובל בבזיון חמור, כמוהו כעשיית שחוק מהשם יתברך' – הוא חושב לעצמו במרירות עצומה. ליפול ולקום, להיכשל ושוב להתחזק, להתלכלך ולשוב ולהתחדש, כמה פעמים אפשר להבטיח להיטיב ולחזור לסורו ולקבל על עצמו פעם נוספת, זה נראה לו כחוכא ואיטלולא.
"לולי שהיו ישראל משליכין מעצמן החכמות, לא היו מקבלים התורה, כי היו יכולים לכפור בכל ח"ו, ולא היה מועיל להם כל מה שעשה משה רבינו עמהם, אך ישראל עם קדוש ראו האמת, והשליכו החכמות, והאמינו בה' ובמשה עבדו, ועל ידי זה קיבלו התורה" (ליקוטי מוהר"ן, קכה).
זה נשמע מוזר שבר-דעת יכחיש הכל, אחר שעיניו רואות במוחש גילויים נוראים שכאלו. אבל אחר הטעיה זו של ענוה פסולה ניתן להבין זאת; הוא יכול להודות שה' גדול ונורא ושהוא שליט בעליונים ובתחתונים, אבל הוא מוציא את עצמו מהכלל, מתוך חלישות הדעת זו, שאין זה לפי כבודו יתברך ששפל וחסר לב שכזה – אשר ימים ושנים מוסיף ליפול ולפגום – יעבדנו. ולכן הוא מתרפה ומתרשל, ולבסוף מתייאש לגמרי חלילה. כך, שבסופו של דבר הוא לא בא לקבל את התורה מחדש וכופר ביכולתו להתחדש ולהתחיל מחדש.
"אך ישראל עם קדוש ראו האמת והשליכו החכמות ועל ידי זה קיבלו את התורה"; הם הבינו שעליהם לקבל את האמת מפי משה, ושאין להם להתערב לפי הבנתם מה מביא כבוד ונחת רוח לה' יתברך, ורק משום כך הטו שכמם לקבל את התורה.
וכך מלמדנו צדיק האמת: "עיקר גדולתו של הקב"ה הוא, שגם הרחוקים ממנו יתברך מאד מאד גם הם יתקרבו לעבודתו, ובזה נתייקר ונתעלה שמו יתברך למעלה ולמטה!" (ליקוטי עצות, התחזקות ב). לא רק שהשי"ת סובל ומאריך אף וחונן את גודל רחמיו וחנינותיו לדלי נפש אלו, אלא שזהו עיקר גדולתו כבודו ויקר תפארתו! עד כמה רחוקה הבנה זו מדעתנו העלובה…
ומוהרנ"ת לומד מכך הלכה למעשה: "על כן אין לאדם לייאש עצמו מלהתקרב לעבודת השם מחמת שנתרחק מאד מהשם יתברך על ידי חטאיו המרובים אף שהרבה לעשות רע ח"ו, כי אדרבא, ממנו דייקא יתעלה וישתבח ויתגדל כבודו יתברך ביותר".
את המקור לכך מביא רבינו הקדוש (ליקוטי מוהר"ן, י) מדברי הזוהר הקדוש (יתרו סט:) שאומר, שבשעה שיתרו בא ואמר "כי עתה ידעתי כי גדול ה'" אז נתייקר ונתכבד ונתעלה שם השם למעלה ולמטה, והוא מוסיף: "נמצא, זהו כבודו, כשבני אדם שהם מחוץ לקדושה, מקרבים את עצמם לפנים מהקדושה ומכניסים אותם לפנים, זהו כבודו" (ליקוטי מוהר"ן, יד).
בכך נבין מדוע מתחילה פרשת 'קבלת התורה' במעשה יתרו: כאן נעוצה ההתחזקות העצומה לכל אחד ואחד לדורות בבואו לקבל את התורה הקדושה מחדש, שכן זהו עיקר קבלת התורה, וכפי שרמוז בתחילתה של פרשת קבלת התורה: "בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני", ודרשו חז"ל: "לא היה צריך לכתוב אלא 'ביום ההוא', מהו 'ביום הזה', שיהיו דברי תורה חדשים עליך כאילו היום ניתנו" (רש"י). ומשמעותה של התחדשות זו, היא שלא ליתן למשחית הזה של ייאוש והסתכלות מגונה על עצמו, לבוא ולנגוף ולהרפות ידיו מלהתחדש ולקבל את התורה מחדש.
לכך פותחת פרשתנו במעשה יתרו, להורות שלא זו בלבד שאין זה נכון שהרחוק והמסואב והמשוקץ ביותר אינו כדאי לבוא מעתה לעמוד ולשרת, אלא אדרבה, אם הוא התרחק שוב ונפל ביותר הרי שמצד אחד הנחת רוח והכבוד שייצאו ממנו עולים על הכל, "כי אדרבא, ממנו דייקא יתעלה וישתבח ויתגדל כבודו יתברך ביותר".
יתרו הרי "לא הניח עבודה זרה שלא עבדה" (רש"י). עבודה זרה כוללת פגמי כל התורה כולה ח"ו, הוא היה שקוע בעמקי עמקים. ודווקא כשרחוק זה חזר והכיר בבוראו נתחדש ממנו כבוד ה' באופן נפלא ונשגב שכזה.
מוהרנ"ת מוסיף ולומד מגילוי זה של יתרו הלכה למעשה: "אפילו אם יודע בעצמו שמעשיו מקולקלים הרבה וכבר נכשל במעשיו פעמים אין מספר, אף על פי כן זה היום הוא חדש לגמרי ויכול גם ממקומו שהוא שם להגדיל ולקדש שמו יתברך, אפילו הגרוע שבגרועים, מאחר שעתה כוונתו לשמים ורוצה עתה להניח טלית ותפילין ולהתפלל, שבוודאי הוא מגדל ומקדש שמו יתברך מחדש כפי אותו היום, שזאת העבודה אינו יכול להשלים שום מלאך ושרף, ואפילו נשמות קדושות של ישראל שבגן עדן העליון אינם יכולים להשלים העבודה הזאת. אדרבא, כל מה שיודע בנפשו שהוא גרוע ומקלקל ביותר, על ידו דייקא יתגדל ויתקדש שמו הגדול ביותר בבחינת כד אתי יתרו ואמר עתה ידעתי כי גדול ה' כדין אסתלק ואתיקר שמא דקודשא בריך הוא עילא ותתא, כי כל מה שהבעל דבר מתגבר על האדם ביותר, כשהאדם חזק בדעתו ומחזק עצמו, אזי אדרבא, נתהפך הכל לטובה, שעל ידי זה נתגדל ונתקדש שמו יתברך ביותר על ידו דייקא" (ליקוטי הלכות, קריאת התורה ו, יז).
"ודע, שהאדם צריך לעבור על גשר צר מאוד מאוד, והכלל והעיקר- שלא יתפחד כלל" (ליקוטי תנינא, סימן מח).
אם הכלל שאיתו אנחנו אמורים לעבור את כל העולם הוא הגבורה והאומץ, נוכל ללמוד שהכשלונות וחוסר ההתקדמות שלנו נובעים מפחד וחולשה. פחד ממצב מאוד מחייב – גשר צר מאוד.
פחד זה לא חייב לבוא בהכרח בגלל דברים שנראים יותר גדולים מאיתנו. הוא יכול להיות פחד מהלא-מוכר. ניקח בן כפר שלא ממש יודע מה זה חשמל, ונשים אותו בלב עיר מתקדמת ושוקקת. אנחנו יכולים לתאר לעצמנו את הפחד – פחד מכל ההמולה והטכנולוגיה שמקיפה אותו, ולו אין מושג מה בכלל הולך כאן. מאיפה יוצאים כל הקולות האלו, האורות המוזרים. למה הבניינים כל כך גבוהים, לאן טסות המכוניות מטרים ספורים לידו. אין לו מושג בכלל מה קורה כאן, ואיך הוא אמור להתנהל. מה הוא מרגיש? שאין לו עוגן לאחוז בו, פיסת וודאות וביטחון. פחד כזה הוא פחד מהלא-מוכר.
גם בעבודת ה' קיים פחד כזה. אם זה פחד ממצב שלא נראה שעומד להתבהר ולבוא על מקומו, או אם גילינו בעצמו בעיה חדשה שאין לנו מושג אין מטפלים בה. המקום בו פחד זה יכול לעצור אותנו לחלוטין, הוא במקום הבחירה, הבחירה בין עולם עובר לעולם נצחי.
קשה לנו לעזוב את ההנאות שלנו, אם החיים שהתרגלנו אליהם. לא בגלל שאנחנו חושבים שהם יכולים לתת לנו משהו. "כי באמת, פנימיות הלב של כל אחד ואחד יודע היטב שאין שום תכלית מזה העולם ותאוותיו והבליו כידוע לכל, ובפרט לב של איש הישראלי", כותב רבי נתן (ברכת השחר, הלכה ה, אות עב). לא השכל הוא זה שיודע, אלא הלב. אותו הלב שמרגיש, שחי, שנמצא באותן הנאות, בנקודה הפנימית שלו יודע שזה לא זה.
אז למה אנחנו מתקשים לעזוב חיים כאלה, כשהלב שלנו בעצמו אומר לנו שאין בהם משהו לתת לנו? התשובה היא: פחד. פחד לעזוב את המוכר, את המושג. ברגע שנעזוב את החיים האלה, נדמה לנו שלא יהיו לנו חיים יותר. איך אני אסתדר בלי כל הדברים האלה? איפה אני אהיה כאן? מה יגשים אותי, במה אממש את עצמי?
כשרבי נתן היה ילד, הוא שמע משפט שנחקק בו חזק כל כך, עד שהיה לנקודת מפנה בחייו. "העולם הזה הוא לא, והוא לא מושג. העולם הבא הוא יש, והוא מושג". מה כתוב כאן? שבעצם, בכל המרדף שלנו אחרי העולם הזה אנחנו פשוט מחפשים עוגן לאחוז בו. מחפשים את היש, את המושג. עזבנו עולם אחר בגלל שהוא היה נראה לנו מציאותי, לא מציאותי עבורו, לא דבר שאני יכול להרגיש חי וקיים בו. אילו מין חיים אחיה בו? האם הרבגוניות שיש לי כרגע בחיים תימצא באותו עולם? ממה יש כל כך ליהנות שם? את העולם הזה אני מכיר, חש, אני יודע מה עושה כדי לחיות.
ובדיוק ההפך הוא הנכון. העולם הזה הוא לא. אין לו שום דבר לתת לך. להתרגש לרגע, זה הוא יכול לתת לך. אבל להשאיר משהו אצלך חוץ מזיכרון שפעם התרגשת, משהו שנשאר ועשה אותך לאדם שונה לפני שעשית אותו, זה לא. ולא זו בלבד – הוא אפילו לא מושג. אפילו אם הוא היה נותן לך משהו, כמה שנראה לך שהוא בהישג ידך, אתה טועה. אינך יכול לייצר לעצמך את החיים כפי התוכניות שלך. אין חיים מושלמים באמת בעולם בו אדם לא יכול לשלוט על כל הגורמים בחייו; בני אדם אחרים, גורמי טבע, תחושות ורגשות שהרבה פעמים לא נשלטים.
העולם הבא הוא יש. הוא יכול לתת לך משהו באמת, ואותו משהו יהיה כל כך מהותי שייך לך, עד שתישאר איתו לנצח נצחים. אין כזה סוג של חיבור בשום מערכת שאנחנו מכירים בעולם הזה. והוא מושג – בפיך ובלבבך לעשותו. צריך רק לרצות.
"רצונך שלא למות?", שואלים חז"ל במסכת דרך ארץ. אתה באמת דואג איך לא תמות, איך תמיד תישאר חי? "מות עד שלא תמות". בשלב הראשון – מוּת. זה אולי יכאב, לעזוב את מה שהכרת עד היום. אבל דע לך, אתה עוזב טוב מדומה, דבר שאינו, ולא מושג. זה יכאב – מות – אבל "עד שלא תמות". אתה מת בגבול, אבל בחי בעולם אחר, עולם קיים. בעולם שהוא כולו שלך. אין לך ממה לפחד.
* * *
הנביא ירמיהו מוסר לעם את דברי ה' על סיבת החורבן: "כי שתים רעות עשה עמי – אותי עזבו, מקור מים חיים, לחצוב להם בֹּארֹת, בֹּארות נשברים, אשר לא יכילו המים". עזבו מקור מים חיים תמורת בור, שנותן רק מה שמכניסים בו. עם ישראל ידע את זה- אז למה הוא עשה את זה? "לחצוב להם בורות"- הם רצו שזה יהיה שלהם. בהבנה שלהם, במושגים שלהם. הם לא יכלו לעזוב את הפחד שבעזיבת אותו עולם שנראה שלהם.
את התשובה לפחד זה עלינו לתקן.
בארץ לא זרועה, ללכת אחרי ה'. לא יודעים איך נחיה כאן, איך כל הכוחות, השאיפות והרצונות שלי יתממשו כאן. אבל מאמינים, שהוא מייעד עבורנו את הטוב ביותר.
"אם רק הייתי זוכה להרגשה כזו, ללב כזה, ל'מוחין' כאלו, גם אני הייתי עושה כך, ואפילו יותר מכך" – – –
זו היתה סיכומה הרגיל של מנת חיבוטי הנפש שיצחק אייזיק היה מתחבט בה מדי לילה.
שָכן מיוחד היה לו ליצחק אייזיק, רק קיר דק מפריד בין דירותיהם, אך דומה שהמרחק האמיתי ביניהם רחוק יותר מאשר ממזרח למערב; שכנו מובדל ומופרש מכל הבלי העולם, לבו בוער כאש בעבודת ה', הרגשתו העמוקה בכל מצוה גורמת לו ללהט תמידי. מדי לילה בחצות הוא קם ונוהם בכיסופי קודש שעות ארוכות. לאחר מכן, כמו שלהבת עולה מאליה עבודת התפילה שלו, והוא מוסיף והולך במשך כל היום כולו.
לעומתו, יצחק אייזיק, כמו ננסכה עופרת בעורקיו, נשוך הוא עמוקות בנשיכתו של הנחש הקדמוני – בעצבות ובעצלות שמדכדכות אותו ומכבידות עליו מאוד.
כאשר הוא נעמד להתפלל, הוא חש ביבושת איומה, הוא לא יודע מדוע הוא נעמד כאן, לבו בל עמו. ולא רק בתפילה, כל דבר שבקדושה, כמו רחוק ממנו אלפי מילין, אין לו הרגשה, הוא לא רואה מה הוא מרוויח מזה. הוא כבר ניסה כל מיני סגולות, שמע עשרות דרשות, אך לבו הקשה ממאן להתעורר.
כאשר הוא שומע את שכנו בעיצומה של עבודתו, גואה סאת מרירותו ומרקיעה שחקים, הקנאה בוערת בו: 'למה, למה זכה רק הוא לעשות נחת רוח לבוראו?! למה אצלו הכל הולך חלק, ואילו אני גורשתי מלהסתפח בנחלת עבדי ה'?! אם רק הייתי זוכה להרגשה כזו, ללב כזה, למוחין כאלו, גם אני הייתי עושה כך ואפילו יותר מכך", הוא מסכם בינו לבין עצמו במשפט המחץ…
פעם אחת העז ושטח את כאבו לפני שכנו. הוא ציפה לחיזוק, להשתתפות בצערו, אך תשובתו החדה של השכן שינתה באחת את תפיסת עולמו של יצחק אייזיק.
"למה לדעתך בחר הקב"ה דוקא בעם ישראל לתת להם את היקר שבאוצרותיו? מדוע העדיפם על פני כל האומות ונתן להם את התורה? וכי סבור אתה שזה מפני שאומות העולם לא רצו להיות קרובים אליו יתברך? להיפך, אם היו משמיעים לך את ה"רצונות" שלהם, היית סבור שאלו רצונות נעלים ונשגבים מאין כמותם; אומות העולם רצו בסך הכל להרגיש לפני עשיית כל מצוה את האור הנפלא שלה, הם רצו לחוש מיד את קירבת האלוקים הנגרמת ע"י כל דבר שבקדושה.
דוקא משום כך מאס בהם הקב"ה, הם לא חפצו בעבדות, הם לא רצו התמסרות מוחלטת, הם רצו לעשות רק מתוך הרגשה והבנה. וזה מה שגרם להם להפסיד את התורה.
לעומתם, בני ישראל אמרו: "נעשה ונשמע!" הם הקדימו קבלת עול העשייה לשמיעה, והיו מוכנים להיכנס לצמצום ועשייה גם כשאינם מרגישים כלום – מתוך אמונה שלמה ש"למחר לקבל שכרם".
ההתגברות הזאת היא שהעלתה כל כך את קרנם של ישראל והפכה אותם להיות ראויים לקבלת התורה.
חיבוטי נפשך אולי נתפסים בעיניך כרצונות קדושים, נדמה לך שאתה בסך הכל רוצה להיות בעל לב בוער לה', אבל אתה מחמיץ את העיקר: השי"ת מואס בכך, הוא רוצה דווקא את ההשתעבדות המוחלטת ואת עמל האמונה והתמימות, ורק אחרי כן הוא שולח התעוררות והרגשה הפנימית" – מפטיר הלה בלהט.
לאמור, שמדי שנה בשנה, בחג קדוש זה, נפתחים שערי החסד והרחמים, כדי להעניק לנו את התורה ולטהרנו מטומאתנו. אך הכלי שלנו לקבל את התורה הוא, שאנו נשתעבד ונאמר "נעשה ונשמע", שנסכים לציית ולקיים את כל הנאמר בה, גם בלא שום הרגשה קדושה.
זה נראה אולי כפרט אחד בלבד בעבודת ה', אך זהו סוד זכייתם של ישראל בתורה בימים ההם, וסוד זכייתם של כל הצדיקים בכל הדורות.
עוד אמר לעניין התבודדות, שהיה דרכו, זכרונו לברכה, לזרז מאוד בזה, להיות רגיל מאוד בהתבודדות לפרש שיחתו לפני השם יתברך בכל יום ויום. ואמר שאפילו אם אין יכולין לדבר כלל, אפילו כשמדברין רק דיבור אחד, גם כן טוב מאוד. ואמר שאפילו אם אינו יכול לדבר רק דיבור אחד, יהיה חזק בדעתו וידבר אותו הדיבור כמה וכמה פעמים בלי שיעור וערך, ואפילו אם יבלה כמה וכמה ימים בדבור זה לבד גם זה טוב. ויהיה חזק ואמיץ וירבה לדבר אותו הדבור פעמים אין מספר, עד שירחם עליו השם יתברך ויפתח פיו ויוכל לפרש שיחתו.
(ליקוטי מוהר"ן ב, צו)
"עת לחשות ועת לדבר" (קהלת ג). הדיבור תמיד נמצא במהלך של התגלות והתכסות. יש זמנים בהם אפשר לדבר ולהביע את הכל עד הפרטים הדקים, ויש זמנים בהם הלב רוצה, הלב כואב, אבל אין בנמצא מילה שיכולה להביע אותו. כך דרכו של האדם – פעמים שהוא חש כי "נאלמתי דומיה, החשיתי מטוב… חם לבי בקרבי, בהגיגי תבער אש" (תהילים לט). כך גם כשאנו באים אל ההתבודדות אנו נפגשים היטב עם הדיבור והשתיקה. לא תמיד יש מה לומר, וגם לא תמיד ניתן להביע את מה שבפנים בזמן שלעצמנו לא ברור מה באמת מתרחש שם. אז האם באמת אפשרי לעסוק בשיחה לפני ה' בכל יום? אין זמנים בהם צריך לשתוק?
הפיתרון הפשוט לשאלה הזו הוא לומר שבאמת לא צריך לחפש פיתרון לכך. בעל כורחנו תמיד יהיו זמנים של דיבור וזמנים של שתיקה, ועלינו לקבל את זה. עלינו רק לחכות לזמן שהלב והפה ייפתחו מחדש.
בדברי רבי נחמן מברסלב המובאים למעלה, אנו מוצאים גישה שונה לנושא. "אפילו אם אינו יכול לדבר רק דיבור אחד, יהיה חזק בדעתו וידבר אותו הדיבור כמה וכמה פעמים… עד שירחם עליו השם יתברך ויפתח פיו ויוכל לפרש שיחתו". לא שתיקה לצד דיבור, אלא אחיזה בדיבור גם בזמן של שתיקה שתביא אל הדיבור המלא. אי אפשר לבטל את מציאות השתיקה, אבל אפשר לדבר את הדיבור שיוצא מהשתיקה.
בוודאי שישנן גם פעמים בהם אי אפשר לדבר בכלל, אליהן התייחס רבי נחמן במקום אחר: "ואפילו אם לפעמים נסתתמין דבריו ואינו יכול לפתוח פיו לדבר לפניו יתברך כלל, אף על פי כן זה בעצמו טוב מאוד, דהינו ההכנה שהוא מוכן ועומד לפניו יתברך וחפץ ומשתוקק לדבר אף שאינו יכול, זה בעצמו גם כן טוב מאוד. וגם יוכל לעשות לו שיחה ותפילה מזה בעצמו, ועל זה בעצמו יצעק ויתחנן לפניו יתברך, שנתרחק כל כך עד שאינו יכול אפילו לדבר" (ליקוטי מוהר"ן ב, כה). ישנם זמנים של שתיקה ממש, אך עצם העמידה בהם לפני ה' יקרה וחשובה. אך גם כאן, ההכוונה היא להוציא דיבורים מאותה שתיקה – "ועל זה בעצמו יצעק ויתחנן לפניו יתברך, שנתרחק כל כך עד שאינו יכול אפילו לדבר".
* * *
כדי להתבונן מעט במהותה של השתיקה, נסתכל בעניינו של הדיבור. האדם מוגדר כמדבֵּר: "ויהי האדם לנפש חיה" (בראשית ב), תירגם אונקלוס "לרוח ממללא". החיות של האדם מתבטאת בדיבור. האם הכוונה שמהותו של האדם היא לדבר כל היום בלי הפסקה? אלא שעניינו של הדיבור הוא ההוצאה לפועל של המחשבה. כפי שראינו בפעם שעברה, הדיבור אינו רק מערכת הגברה למחשבות שמתרוצצות בפנים, אלא הוא עצמו מציאות. כמו שמעשה אינו רק ייצוג על מחשבתו של האדם אלא הוא עצמו מציאות קיימת, כך גם הדיבור מהווה מציאות מוחשית לגמרי. איפה המציאות הזו נמצאת? במקום של ההגדרות. הדיבור יוצר מציאות בהגדרות שהוא נותן אליה. לדוגמא: כל חוויה יכולה להשתנות כפי הדיבורים שמדברים עליה. נאום מרגש בתוך מעמד כל שהוא יכול להפוך את כל המעמד לדבר אחר לגמרי. הדיבור עוסק בהגדרות – ביחס בין האדם והסובבים אותו, ביחס בינו לבין המציאות שסביבו, וגם ביחס בינו לבין בוראו. כוחו של הדיבור הוא להוציא לפועל את אותו 'בכוח' הטמון אצל האדם, ולהופכו למציאות קבועה וקיימת.
שתיקה נובעת ממקום של חוסר חיבור למציאות. כל עוד אין זיהוי בין האדם והמציאות, אין אפשרות לדבר איתה. חוסר חיבור למציאות יכול לבוא ממקום של צרה וכאב, ח"ו, מקום בו לא קיימת אפשרות להתייחס למציאות כפי שהיא. שתיקה יכולה לנבוע גם מחוסר בהירות עצמית, כשבמצבים כאלו האדם עדיין מרוכז בתוך עצמו, בבירור ה'בכוח', ואינו מוכן לפנות החוצה אל המציאות ולהוציא את הדברים לפועל.
הדיבור בהתבודדות מתמקד ביחס שבין האדם והשם. כפי שלימד רבי נחמן, בשעת ההתבודדות צריך האדם בעיקר לפרט ולהרבות בשיחתו על ריחוקו מבוראו. ההתייחסות הטבעית שלנו לרעיון של שיחה עם ה', הוא שהדבר תלוי במצב הדיבור שלנו; אם אנחנו מרגישים קירבה וחשים את הקשר בדיבורים אותם אנחנו מדברים, אז אכן נדבר, אבל אם יש שתיקה בתוכנו ואנחנו מרגישים מנותקים לגמרי, הדיבור הוא לא דבר ששייך כרגע. ניתן להציע עצות אחרות להתחזקות בעבודת ה' ולפנות לאפיקים אחרים בינתיים, אבל יש לוותר על הדיבור שאיננו קיים בשלב זה. אבל מעצם הגדרתו של הדיבור נבין עד כמה הוא נחוץ בכל נקודת זמן, ועד כמה הוא גם יעיל. הדיבור הוא ההגדרה ביני ובין הדבר אליו או עליו אני מדבר. מול ריבונו של עולם ישנם רק שני מצבים בהם נוכל לעמוד מולו – קרובים או רחוקים. אין דבר כזה 'מנותקים'. הריחוק מעיד גם על קרבה, כי ריחוק הוא תמיד דבר יחסי. אי אפשר לומר שאנחנו רחוקים מלעוף, כי לעולם לא נעוף. אבל כל דבר שנמצא בטווח ידינו, רחוק ככל האפשר, הוא עדיין קרוב אלינו. עם כל הריחוק, הוא חלק ממציאות חיינו. לכן הדיבור תמיד צריך להיות קיים בינינו ובין הבורא, כי תמיד יש בינינו יחס: דיבורים של התקרבות ודיבורים של התרחקות. שתיקה, על פי רוב, תהיה פשוט חוסר יחס.
בסופו של דבר תישאל השאלה, מה ניתן לעשות? הפה והלב סתומים. אפשר לדקלם, אבל איך מעוררים דיבור? ראשית מייעץ רבי נחמן ליצור שיחה מעצם המצב הזה: "וגם יוכל לעשות לו שיחה ותפילה מזה בעצמו, ועל זה בעצמו יצעק ויתחנן לפניו יתברך, שנתרחק כל כך עד שאינו יכול אפילו לדבר". כל מצב שהוא יכול לייצר דיבור, כל עוד האדם רוצה לעמוד לפני ה' ולדבר איתו. הדיבור צריך להימצא והוא גם מוכרח להימצא, כי תמיד יהיה קשר ביניהם.
עצה נוספת של רבי נחמן מופיעה בדברים בהם פתחנו. הרבה פעמים ניתן למצוא דיבור אחד. את הדיבור הזה צריך לדבר, ואם צריך גם לחזור עליו כמה וכמה פעמים. טעות היא לחשוב שאנחנו סתם חוזרים על עצמנו אם נאמר את הדיבור שוב ושוב. הדיבור אינו העברת אינפורמציה לבורא עולם, שיודע יותר טוב מאיתנו מה שמתחולל אצלנו. הדיבור הוא יצירת הקשר. אם תפסנו חוט אחד שדרכו אנו אוחזים וחשים את הקשר איתו, נמשיך לאחוז בו חזק, ואף נדבר את אותו דיבור שוב ושוב. כך אנחנו ממשיכים לדבוק בו.
ממילא, אומר רבי נחמן, ברבות הזמן הדיבור ייפתח מחדש: "ויהיה חזק ואמיץ וירבה לדבר אותו הדבור פעמים אין מספר, עד שירחם עליו השם יתברך ויפתח פיו ויוכל לפרש שיחתו". האחיזה בקשר עם ה' דרך אותו דיבור ואי היכולת להרפות ממנו תביא לפתיחת הפה. לו היינו מתמודדים עם שתיקתנו בצורה הפשוטה של שתיקה זמנית והמתנה לדיבור שיבוא לו, היינו ממשיכים לנוע על הציר של קירבה לה' וניתוק ממנו. אבל מאידך, כשממשיכים להחזיק בכוח את הדיבור, הפעולה ה'לא טבעית' הזאת תגלה קשר חדש שממשיך להתקיים גם בזמן של שתיקה, וזהו הקשר של קירבה וריחוק. כמה שזה יכול להישמע הגיוני, בשטח זה יכול להיראות בלי שום טעם והיגיון. הסיבה לכך היא משום שאנחנו לא תמיד נחוש איך הדיבור שלנו באמת יוצר את אותו קשר עם ה', או שאנחנו סתם מדברים, מנסים לדבר. אבל בכך עלינו להאמין – "האמנתי כי אדבר". להאמין בכוח הדיבור שלנו, להאמין שאנחנו אכן מדברים עם ה' ושהוא מקשיב לנו, ולדעת שבזאת התקרבנו אליו. בלי טעם ובלי ריח, פשוט להתעקש ולהאמין שאנחנו צודקים.
עבודה זו של עקשנות בתפילה התבארה היטב בדבריו הנפלאים של רבי נתן (הלכות תפילין ה, מג): "וצריך להיות עקשן גדול בזה מאד מאד, שאף על פי שנדמה לו שדבריו אינם מועילים כלל והוא רחוק מדבריו מאד כי זה ימים ושנים שעוסק בזה ועדיין לא פעל כלל. אף על פי כן צריך להיות עקשן גדול בזה כמו העקשן ממש שעושה הדבר בלי שום טעם, כן צריכין בעבודת ה', כמו שאמר רבינו ז"ל שצריכין להיות עקשן גדול בעבודת ה', בכל עובדא ועובדא ובכל עצה ועצה. אבל עיקר העקשנות ביותר צריכין בתפילה ותחנונים, והעיקר בשיחות של ההתבודדות כמבואר בדברינו כמה פעמים. וכמו שפירש רש"י הנ"ל על נפתולי אלקים נפתלתי – לשון עיקש פתלתול, נתעקשתי והפצרתי פצירות ונפתולים הרבה למקום.
…ותבין היטב כמה יקר דברי התבודדות ששופכין שיחתו לפני השם יתברך, ואף על פי שזה כמה שמתפלל ומתבודד ונדמה לו שעדיין לא פעל כלל, אף על פי כן כל דיבור ודיבור אינו נאבד, רק כולם מנויים וספורים וגזוזים באוצרותיו.
…ועל כן צריכין להתחזק בזה מאד בלי שיעור. וכשיהיה חזק כל כך בבחינת 'נפתולי אלקים נפתלתי' הנ"ל, אז סוף כל סוף בודאי יזכה לפעול בקשתו להתקרב להשם יתברך להיות שווה עם אחיו הכשרים והצדיקים. וכמו שמסיים שם הפסוק 'גם יכולתי', 'הסכים על ידי', שנתעקשתי כל כך להפציר הרבה למקום אף על פי שנדמה לי כמה פעמים ששוב לא יועילו דברי חס ושלום, וכו', אף על פי כן נתעקשתי עצמי בעקשנות גדול בלי שיעור. וסוף כל סוף 'גם יכולתי', שהסכים על ידי להיות שווה לאחיי להתקרב להשם יתברך באמת".
נחתנו זה עתה ממרומי 'תכלית הידיעה שלא נדע', המגילה הקדושה שבה ונגללה, גונזת אל קירבה את סיפור הנס המופלא, אוספת אל נרתיקה את קרני הוד קדושת מרדכי ואסתר שהזריחו רק אמש בבריאה והעלו אותנו למקום אחר. היין והשכר התפוגגו זה מכבר, יתכן ושככנו כבר שבראשית השבוע החולף שרויים היינו בהיכלו של יום כה נעלה.
משהו אירע לנו ביום הפורים. התוודענו לקדושה, נגענו באמת נקייה, חזרנו לכמה שעות אל התמימות המתוקה, תמצית נקודת הנפש והאמונה הזכה. אילולא שהזמן דוחק אל היעד הבא, מי מאיתנו היה עוקר את רגליו מרצונו החופשי אל מחוץ לעולם כה קדוש ונשגב, אל אפרוריות ימי החולין.
אטימות מוחלטת
אם נבקש לגעת בנקודת הגעגוע, הרי שכולנו משתוקקים לטהרה. האטימות הזו השורה על הלב, מין רוח מכושפת ועיקשת של אדישות ועייפות, אל הדבר הזה, המוכר היטב בימות החול, אף אחד לא מעוניין לחזור. בפורים טעמנו טהרה, רווח הצלה וחירות מעומסי קושיות וספקות. אתנחתא קלה מעולם של תאוות ויצרים, פסק זמן מאוורר מטרוניות ודמיונות. ואת המקום הזה איננו מעוניינים בשום אופן לעזוב.
היכן הם החבלים המסוגלים לקשור את המח והלב אל קדושת פורים. חבלי ההתקשרות שלא יניחו לנו לשכוח את פסגת החירות משעבודי האטימות וסערת הרוחות הרעות?
כשהמוח נקי המחשבות הקדושות מסוגלות לשמר את קדושת הימים, לגרום לנו להמשיך את ההתקשרות גם כשהזמן דוחק קדימה, אל ימי החול האטומים. רוח הטומאה יוצרת מסך מבדיל, חוצץ בדמיונות ומנתק מהזכרון דקדושה. זה מה שמוביל אותנו אל האטימות והשכחה.
בימי המקדש נמצאה הדרך להיחלץ מרוח טומאה. אפר פרה היה מטהר את הנפשות מלבושי הסיאוב והטומאה. אחרי טבילה שכזו ברוח של טהרה, רחצה הנפש מגילולי העצבות והאטימות ורוח חדשה מילאה אותה. דווקא היום, יותר מבכל זמן אחר, נזקקות הנפשות אל אותו אפר מטהר. התורה נצחית היא וסם הרפואה העתיק שטיהר אותנו בתקופת המקדש חייב להימצא באופן כלשהו גם היום.
אין ספק שהמפתח שלנו נעוץ בפורים הקדוש. בתורה ע"ד מבאר רביז"ל שהדרך אל פסח יוצאת מפורים "מפורים נעשה פר"ה" פרה היא סמל ההיטהרות, והטהרה הזו ראשיתה בימי הפורים.
סוד כמוס ושמו 'פרה'
מצוות פרה אדומה היתה ועודנה סוד כמוס. חכם שבאדם אמר עליה "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני". סגולת הטהרה המופלאה של אפר פרה, מצויה בדיוק שם, במקום בו איננו מבינים מאומה. היכן שיד השכל איננה מגעת, והמון קושיות וסתירות מאימות על המח והלב.
האטימות סותמת את הלב בשעה שהדעת האנושית נתקלת בקושיא. זו הסיבה העיקרית לכבידות בתפלה. העולם מלא בחידות בלתי פטורות. בלתי אפשרי להבין הנהגה אלוקית. פעמים רבות סוברת ההכרה האנושית שמשהו כאן אולי לא כל כך בסדר. קושיות שכאלו מקננות בכל לב, זו יכולה להיות תחושה עמומה של עלבון 'מדוע לא הולך לי'. המציאות מעמידה פנים מעוותות, כאילו הרע חוגג על חשבונך. מכבידה על ליבו של עובד השם התחושה כאילו מחוץ לקדושה העניינים מתקדמים בקצב חלק יותר. ורק כאן, במקום הצידקות והיושר קשה כל כך.
התוצאה היא אטימות, וכשהלב אטום בקושיות קשה מאוד לפתוח אותו לתפילה הגונה. בתורה נ"ה מדבר רביז"ל על העקמומיות שמעוותת את הלב ומטשטשת את האמונה והתפלה. תפלה חמה מוכרחת לצאת מתוך לב ישר ואמונה תמימה. נקודת המרכז של האמונה היא הידיעה הבהירה שהשי"ת מנהג עולמו בצדק ויושר ואיננו מקפח שכרה של שום בריה. אין קיפוחים אצל השי"ת, "כי צדיק השם".
התרופה לרוח הטומאה הוא 'אפר פרה'. "פרה אדומה תמימה", רוח הטהרה מצויה דווקא במקום הלא מובן. כשאינך מבקש להבין, כשאינך חושש מקושיות, מנשבת בליבך רוח טהרה. טהרת הפרה נמשכת מתמימות, שלא עלה עליה עול הקושיות והצורך להבין. האמונה התמימה שאין הקב"ה מקפח שכרה של שום בריה, והכל ברשותו יתברך, היא שמנערת את מכסה האטימות מהמח והלב.
להתחדש עם העולם
ימי האביב בפתח, התחדשות חובקת עולם ומלואו. איש נלבב מתעורר כעת לצאת לשדה, להתחדש יחד עם הצומח והחי בשירה חדשה. התפלה מזמינה את הנפש ליטול חלק בהתחדשות הכללית, לצאת לחירות ממאסר התאוות ושגעון החומר. הלב אומר 'התבודדות', אולם לא תמיד המציאות מסכימה.
התפלה שאמורה היתה להוביל אותנו לנקודת ההתחדשות, הופכת פעמים רבות לשדה קרב. מלחמת המחשבות הזרות סוחטת את הכוחות עד תום, הביזיונות והצער שופעים מבית ומחוץ. מילות התפלה מלוות בקולות מקולות שונים, כסילות וחרפה, חכמות ודעות, כל אלו מבקשים אכסניה בד' אמות של תפלה. והאיש בעל הלב, מבקש רק לזכות לפרש את שיחתו בטהרה לפני אביו כדבר איש אל רעהו.
כאן בדיוק אנו זקוקים לאפר פרה. סודה של פרה הוא תמימות, לא לשאול שאלות. אם לא הלך לנו בתפלה או בשיחה בשדה, הרצון להבין מדוע זה קרה רק ירחיק אותנו מהמטרה. יש בכל מתבודד פחד סמוי מהתבודדות בלתי מוצלחת. אם לא הלך היום מי יודע מה יהיה הלאה. והפחד הזה גונב בחשאי שעות רבות שיכולות היו להכיל שיחות נפלאות של "בינו לבין קונו". רצון להבין עלול להיות אבי אבות הטומאה. העקשנות להביט לאחור ולדרוש הסבר לכל החמצה וכשלון, היא שיוצרת מסך ומחיצה בפני האור. יסוד התמימות היא ההכרה הבהירה שמה שאירע אמור היה לקרות, וממש לא משנה לנו מדוע. המסקנה הנצחית היא "כי צדיק השם" אין עוולות בהנהגה האלוקית, הכל לטובתך.
כאן נעוץ גם יסוד הקביעות. אין לך דבר המסוגל לקדושה כמו קביעות. ואין לך אדם שאיננו משתוקק ליסוד קבוע ואיתן בחייו הרוחניים. סדר מוצק בלימוד, קביעות יומיומית בהתבודדות, ואיך מגיעים לזה. ובכן, נדרשת כאן הסרת מחסומים, ואת המעצורים המשמעותיים ביותר יוצר דווקא הרצון להבין מדוע. קביעות דקדושה היא הידבקות בהנהגה נכונה גם כשנדמה שלא הלך כמו שהיינו מעוניינים. פרוטה לפרוטה מצטרפת למנה, עשייה קטנה חוברת לעוד עשייה פעוטה, הקביעות תיצור מזה בניין שלם. וביסוד הבניין ניצבת תמימות.
עם תמימות וקביעות מקימים משכן קדוש בלב. ההתבודדות והתפלה יתעשרו בכוונה טהורה יותר, בשעה שנניח לעצמנו לסמוך את גורלנו על השגחת השם. כשלא נבקש להבין כל דבר, העולם ייראה תמוה פחות והרבה יותר ישר והוגן.
אין לך דבר משובב ומשיב נפש כמו חיוך הגון והארת פנים, קל וחומר בשעה שהארת הפנים שופעת וזורחת מאת הבורא ברוך הוא בעצמו.
המטרה הנעלה של יהודי בעולמו, היא להמשיך לכאן, אל תוככי העולם, את הארת פניו של השם.
ולכן, מצווה כל יהודי לעסוק כל ימיו בחיפוש אותם פנים בבחינת "בקשו פניו תמיד". בכל פינה שאליה תפנה, ובכל עסק בו תעסוק, מרכז התעניינותך צריך להיות איך מוצאים כאן הארת פנים שמיימית, חיוך של השגחה.
מפליא ללמוד שהיעד כה קרוב.
רבי נתן אומר: אם רצונך למצוא את הארת פני השם, חפש אותה בפני חבריך. הנקודה הטובה השוכנת בליבו של כל יהודי, כשהיא זורחת ומאירה, הרי היא הארת פנים אלוקית, והדבר הזה זורח בכל פעם ששני יהודים נפגשים ומדברים יחד באחווה ורצון משותף להאיר ולספוג הארה זה מזה.
בכל יהודי, מלמד רבי נתן, מאירה נקודה טובה, חלק אלו-ה ממעל. בחלק הזה כל יהודי נחשב צדיק. וכשהנקודה הזו זורחת, מאיר בעולם חן יהודי אמיתי, ואז גם השי"ת מלמעלה מאיר באהבה את הארת פניו, העולם נשטף בהארת פנים.
התורה מברכת אותנו "יאר השם פניו אליך ויחונך" והדרך הפשוטה והנגישה ביותר להגשמת הברכה היא, לנצל כל מפגש עם פנים יהודיות, כדי להאיר דרכן ובאמצעותן את הארת פני השם. לשם כך יש לחפש יחד את הטוב השוכן בכל יהודי, הטוב הזה מאיר כשמדברים ומקבלים כל אחד מחבירו את חלקו הטוב השוכן בקרבו.
אנחנו מחכים למישהו שיגיד לנו לשמוח. למישהו שבאמת יראה אותנו, יראה את כל מה שקורה איתנו, ומתוך מבט מעמיק ולא מתכחש יגיד לנו: כן, אני יודע הכל. אבל אתם יכולים לשמוח. באמת. "וְשָׁמַעְנוּ מִצַּדִּיק אֲמִתִּי שֶׁאָמַר שֶׁאִלּוּ הָיָה אוֹמֵר לוֹ אֶחָד, יִהְיֶה מִי שֶׁיִּהְיֶה, בְּעֵת שֶׁעָסַק בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם בִּתְחִלָּתוֹ: "אָחִי, חֲזַק וֶאֱחֹז עַצְמְך", הָיִיתִי רָץ וּמִזְדָּרֵז מְאד בַּעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַך" (ליקו"מ ב, מח). לפעמים זאת כל הבקשה, שפשוט מישהו יגיד לנו שזה ככה. שזה נכון. שכל השלמות וכל הטוב וכל הדברים עליהם חלמנו, נמצאים בהווה הזה ממש, ברגע הדק הזה. שזה לא נכון להחזיק בלב הנשבר ובעצב עכשיו, כי באמת יש אור.
מי אומר? זאת כל השאלה שלנו. מי אומר שזה נכון עכשיו? אולי אני חרב ולא נבנה? אולי אני בנפילה ולא בעליה? והספק הזה תהומי, והוא משבית אפשרות של שמחה אמתית.
מעשה: פעם אחת היה מלך, והיה לו בן יחיד, ורצה המלך למסור המלוכה לבנו בחייו. ועשה משתה גדול (שקורין באל). ובודאי בכל פעם שהמלך עושה באל הוא שמחה גדולה מאד, בפרט עתה, שמסר המלוכה לבנו בחייו, בודאי היה שמחה גדולה מאד. והיו שם כל השרי מלוכה, וכל הדוכסים והשרים, והיו שמחים מאד על המשתה. וגם המדינה היו נהנים מזה שמוסר המלוכה לבנו בחייו, כי הוא כבוד גדול למלך. והיה שם שמחה גדולה מאד. והיה שם כל מיני שמחה: קאפעלייש [-מקהלות זמר] וקאמעדייש [-משחקי הצגות] וכיוצא מזה, כל מיני שמחה, הכל היה שם על המשתה.
וכשנעשו שמחים מאד עמד המלך ואמר לבנו: היות שאני חוזה בכוכבים, ואני רואה שאתה עתיד לירד מן המלוכה, בכן תראה שלא יהיה לך עצבות כשתרד מן המלוכה. רק תהיה בשמחה. וכשתהיה בשמחה – גם אני אהיה בשמחה. גם כשיהיה לך עצבות, אף על פי כן אני אהיה בשמחה על שאין אתה מלך. כי אינך ראוי למלוכה, מאחר שאינך יכול להחזיק עצמך בשמחה כשאתה יורד מן המלוכה. אבל כשתהיה בשמחה – אזי אהיה בשמחה יתרה מאד.
כך פותח המעשה האחרון בסיפורי מעשיות של רבי נחמן מברסלב, "מעשה משבעה קבצנים". ספור פלאי שרבי נחמן הפליג במעלתו, עוד מעל לסיפורים האחרים שבסיפורי מעשיות.
הסיפור הזה מתחיל במלך שמוסר את המלוכה לבנו בחייו. אולי כבר כאן יש לנו רמז גדול מאוד לקראת ההמשך: יש פה דבר מיוחד שמתגלה לבן רק בהיותו מלך מכוח עצמו, אחרי שהמלכות ניתנת לו מאת המלך. לבן יש כוח להחליט, הוא כבר לא נגזרת מוחלטת של החלטות המלכות של אביו.
איך מוסרים מלכות הלאה? במשתה ("באל") – בשמחה. רבי נחמן מתאר את השמחה הגדולה – מוזמנים מכובדים, מקהלות, הצגות. יש משהו קריטי בהנהגה שלא יכול להצדיק את עצמו בלי שמחה. במובן מסוים, השמחה מייצרת את המלכות. פתאום, דווקא בתוך השמחה הגדולה ("כשנעשו שמחים מאוד"), מוצא המלך לנכון להודיע לבנו שהוא הולך לרדת מהמלוכה. אבל על דבר אחד הוא לא מאפשר לו לרדת ממנו, ומצווה אותו עליו – לא לרדת מהשמחה. "וכשתהיה בשמחה – גם אני אהיה בשמחה".
מה עושה בן מלך שיורד מהמלכות שלו? במצב כזה הוא יכול לרצות לקבל את האישור מאביו – האם הוא ראוי לשמוח עכשיו או לא; האם יש לו ממה להתעודד, ממה לשמוח, או שלא. אבל לפלא, המלך משאיר את הכל לבחירה שלו. אתה יכול להחליט להיות בשמחה או לא. אבל תדע לך, שכשאתה תהיה בשמחה, גם אני אהיה בשמחה. מה הנקודה כאן?
בן מלך שמחכה לשמוח על פי האישורים של אביו, הוא לא בן מלך שקיבל את המלוכה מאביו. בן מלך שקיבל את המלוכה יודע שהכוח עכשיו בידיים שלו. מי אומר אם לשמוח אם לא? אף אחד. המציאות לא מדברת בעד עצמה, וגם המלך לא תמיד מודיע לו. המלך תמיד שמח, ואילו בן המלך, נשאר בלי הנחיות. במצב כזה הוא יכול לבחור ולגלות את כוח המלכות שנמסר בידו, ולומר: אני בשמחה. גם כשהמלכות נפולה, גם כשירדתי מכל המדרגות שלי. גם כשלוקחים ממני את הכל, אני יכול לבחור מה כל זה אומר. אין איזו תפיסה שהמציאות עכשיו מכריחה אותי בה, להיות עצוב או מיואש. אני מולך עליה ואומר שעכשיו זאת שמחה.
מי אומר? מי אומר שזה שמח? שאלה גדולה ועצומה. אבל המלך בוחר, ו"דבר מלך – שלטון". ההחלטה בעצמה פועלת את המציאות. מאיפה הכוח להחליט, כשכל המלכות מתרסקת? מאיפה הכוח להחליט ולא ליפול בבלבול? איפה כתובה המצווה הזאת של "להיות בשמחה תמיד"? אין זאת כי אם בגלל שבן המלך מגלה את המלכות שנשארת לו אחרי אובדן המלכות, את השמחה שנשארת אחרי התפוררות כל השמחות. הוא בוחר לשמוח. בעצם השמחה הזאת הוא מגלה שהוא עדיין מולך, שכלום בעצם לא נלקח ממנו. וזאת השמחה הגדולה ביותר, שלא מתגלית אלא רק למי שבוחר בה ולא מחכה למציאות שתלחש לו על קיומו של סוד של שמחה.
ואז, מודיע המלך שאחרי שבן המלך יחליט לשמוח, גם הוא ישמח.
מי אומר לנו שה' מחל לנו? מאיפה אנחנו מולידים שמחה בזמן הספק? התשובה היא, שאם אנחנו מסוגלים לאכול בשמחה את הלחם, לשתות בלב טוב, זה בעצמו הסימן שלנו שה' שמח בנו, שהלב שלו טוב בנו. זהו הגילוי הפלאי עליו מדברים הצדיקים, שביום שנסלח לעצמנו גם ה' יסלח לנו. סליחה-עצמית אמיתית, לא עוד ויתור או יאוש. סליחה שמגלה את החסד בתוך המציאות בעצמה, שיודעת שה' מסר לה את המלכות.
ה' מוכן למסור לנו את המלכות בשמחה, במשתה. אנחנו מוזמנים להיכנס אל המשתה הזה, ולגלות שהכל תלוי בסוד קטן בו אנחנו בוחרים – לשמוח. ברגע שנבחר בזה, נראה איך גם ה' שמח בנו וכל המציאות כולה.
חכמינו ז״ל שואלים במדרש רבה (לך לך, מה, ד) "למה נתעקרו האמהות? אמר רבי יוחנן לפי שהקדוש ברוך הוא מתאוה לתפילתן ומתאווה לשיחתן." כלומר, אנחנו מבלבלים בין המטרה והאמצעי: בדרך כלל נראה לבני האדם שהתפילה משמשת בתור אמצעי לפתור בעיות, לסדר סידורים, לרפאות חולים, לפקוד עקרות; בעוד הישועה שצריכים היא המטרה. וממילא, ברגע שמגיעים למטרה כבר אין צורך באמצעי חלילה. אולם כאן אנחנו לומדים שההיפך הוא הנכון. הבעיות, המחלות, המינוס בבנק, השיבושים בתוכניות – הם הם האמצעי למען הביא אותנו אל המטרה שהיא הקשר האדוק עם בורא עולם, על ידי התפילה.
את הרעיון הזה מדייק רבינו בחיי בפסוק ״ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו כי עקרה היא״ (בראשית כג). לכאורה היה הפסוק צריך לומר על רבקה שהיא עקרה, ורק אחר כך לספר לנו מה עשה יצחק: ויעתר יצחק לה'. אלא שבאמת אכן כך הוא הסדר. תפילתו של יצחק היתה המטרה, ואם תחפוץ לדעת על מה התפלל, על זה ממשיכה התורה לספר לנו שהיה זה כדי להיפקד בבנים, כי עקרה היא. (מובא בספרו כד הקמח).
לאה שהתפללה תמיד – ניצלה מעקרות…
אם נזכור שהמטרה היא הקשר האישי שלנו עם השם יתברך, נוכל לחסוך המון המון צער ויסורים, אם נקפוץ היישר אל המטרה. וכך ביאר הצדיק רבי לוי יצחק מברדיטשוב זצ״ל מדוע זכתה לאה אמנו מכל האמהות, שכולן היו עקרות ודווקא היא לא הצטערה כלל בצער העקרות? אומר ר' לוי יצחק דבר נורא: הלא כל ענין העקרות של האימהות ע״ה, היה משום שהקדוש ברוך הוא מתאווה לתפילתן. לאה כבר הגיעה למטרה בצורה ישירה, שהרי היא הרבתה בכל תקופת נעוריה בתפילות עד שנעשו עיניה רכות. נו, אז היא צריכה עוד סיבות על מה להתפלל? (ע״פ קדושת לוי בפרשת ויצא).
החכם עיניו בראשו. פותחים תוכנית חסכון, מפקידים לשם תפילות על החשבון. על תורה, על יראת שמים, על עמידה בנסיונות, על שלום בית, על חינוך הילדים, על הבריאות. הלא כשיש כבר חס ושלום איזה בעיה רפואית, מנסים לגייס תפילות ככל היותר, ואז, כמה כבר אפשר לגייס?! מי שיש לו בצד תכנית חסכון של תפילות, אז כשבאמת צריכים – פותחים את האוצרות…
הכל בשליטה
הבעיה היא, שיש לנו בטחון עצמי לא במקום. כשאנחנו יוצאים לסידורים, אנחנו מרגישים שיש לנו ממש שליטה מליאה על כל התכנית. אני אמשוך שם כסף מהכספומט, אחר כך אכנס למשרד פלוני ואח״כ אקנה את המכשיר ההוא וכו' וכו'. בלב אנו מסוגלים לשמוע איזו מין תחושה האומרת לקדוש ברוך הוא: אני מסתדר לבד, רק אל תשבש לי את התכניות… (זאת אומרת: כאשר אנחנו מתכננים תכנית, כל תכנית, אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שתכנון התכנית וביצועה נמצא לחלוטין בידינו, ורק אם חלילה ישתבש משהו – נצטרך עזרה משמים…)
וכאן בדיוק הבעיה. אנחנו שוכחים שגם לנשום איננו יכולים לבד; לחייג בפלאפון אי אפשר לבד. לדבר, לראות, לשמוע, לזוז, לעלות, לרדת, לנסוע, להכנס, לצאת. כלום, כלום אי אפשר לבד. מי אמר שאין שיבוש בכספומט? מי אמר שאין שביתה היום במשרד של העורך דין? על איזה שליטה אתה מדבר?! עצם החשיבה ש״הכל בשליטה״ היא כבר עיוות.
אדם שמתרגל להקדים תפילה לפני כל פרוייקט, לפני כל יציאה לסידורים, לפני כל דבר, קטן או גדול, מחנך את עצמו להיות תלוי ועומד בקדוש ברוך הוא. הוא לא צריך לזה תזכורות בהמשך הדרך.
"לכך הייתי מתאוה, לשמוע קולך"
חז״ל מספרים לנו: משל למלך שהיה ביער ומצא שודדים ששבו בת מלכים, ואותה בת מלכים היתה צועקת לו: אני מתחננת, תציל אותי מהשודדים הללו… שמע המלך והצילה. לאחר ימים ביקש לישא אותה לאשה. היה מתאווה שתדבר עמו ולא היתה רוצה, מה עשה המלך? גירה בה את השודדים כדי שתצעק וישמע המלך, כיון שבאו השודדים התחילה צועקת למלך. אמר לה המלך, לכך הייתי מתאוה, לשמוע קולך.
כך היה עם ישראל, כשהיו במצרים והשתעבדו בהם המצרים צעקו ותלו עיניהם לקדוש ברוך הוא. התחיל הקדוש ברוך הוא מוציאם ביד חזקה והיה הקב״ה מבקש לשמוע את קולם פעם אחרת ולא היו רוצים (הכל בסדר, אין לי משהו מיוחד להתפלל עליו. נשמע מוכר?) מה עשה? גירה לפרעה לרדוף אחריהם שנאמר ופרעה הקריב, מיד ויצעקו בני ישראל אל ה'. באותה שעה אמר הקב״ה: לכך הייתי מבקש, לשמוע קולכם… (שמו״ר כא, ד).
לבנות קשר גם בלי צרות…
המבי״ט אומר, שכשאדם מתרגל לשמור על קשר מתמיד עם השי״ת, הוא בונה מערכת יחסים בינו לבין השי״ת גם בלי צרות. אולם כשהאדם ממתין לצרות ורק אז הוא נזכר לעורר רחמי שמים, הוא בונה מערכת יחסים כזאת שהוא צריך צרות חס ושלום בשביל להתפלל.
ככל שנתרגל להקדים ולהתפלל, נחיה יותר בתחושה האמיתית שבאמת 'הכל בשליטה' של הבורא עולם.
ונחיה באמת בידיעה אמיתית של המטרה והאמצעי: המטרה היא תפילה, וחיזוק הקשר עם בורא עולם. על היתר הוא רק האמצעי לזה.
לכל אחד יש "חבילה" של צרות…
עד כה עסקנו באדם שהכל אצלו "דופק". הלימוד, התפילות, המשפחה, הילדים, הפרנסה, הבריאות. אבל למעשה לא נראה לי שיש הרבה אנשים כאלה. הלא לכל אחד יש חבילה של יסורים, וכאן יש תופעה מוזרה: האדם עושה את כל ההשתדלויות, מרים עשרות טלפונים, מתייעץ עם אלף ידידים, מנסה את כל התרופות, ורק לאחר שהכל תקוע אז נזכרים ואומרים: אה, צריך גם להתפלל! ואז מתפללים כמו שצריך.
מרדף אחרי ג'וק…
יש לי חבר, ויש לו מנהג כזה, לא להרוג בעלי חיים. כלומר, הוא כזה עדין נפש שאם הוא מוצא בביתו איזה נמלה או פרעוש, הוא מוציא אותו בזהירות, ואינו הורגו (אולי הוא סובר שאין נוהג בזמנינו בית דין לנפשות גם לבעלי חיים). תתארו לכם, איך הוא מוציא מהבית שלו יתושים, דבורים, פרפרים, טקס שלם.
בקיצור, פעם אחת הוא מוצא באחד מפינות הבית איזה ג'וק מוזר, אשר לא נודע שמו. הוא ניסה לסייע לו לעלות על כף אשפה, ובכך להרימו ולשאתו בכבוד רב לרחובה של עיר. אולם הג'וק התחיל להתרוצץ לכאן ולכאן. והבעל הבית מרצד אחריו. המקק היה מאוד זריז והבעל הבית לא הצליח לסייע בעדו לעלות על הכף. בקיצור, נוצר כאן מרדף מוזר אשר נמשך קרוב לעשר דקות. זה רץ וזה רץ. ואז, בשלב מסויים אירע משהו שהבעל הבית לא היה מאמין בחיים שלו שזה יקרה.
המקק המוזר הזה, לא פחות ולא יותר, הרים לפתע זוג כנפיים מזעריות ותיכף ומיד פרח אל חלל הסלון, משם אל החלון הפתוח, ומשם נסק אל על, אל החופש והדרור, לחיים טובים ולשלום…
שוטה שכמותך, פלט לעברו בעל הבית. עשר דקות אני נלחם איתך, לסלק אותך מכאן, בלי לפגוע בחייך, אתה מנסה להציל את עצמך מכאן ומשם, רץ לפה רץ לשם, חוזר לכאן ומשם עוד פעם. מלחמת התשה של ממש, את כל זה עשית כשיש לך זוג כנפיים? היכן הם היו במשך כל זמן המרדף?
שכל של ג'וק…
אל תהיה ג'וק…
זה לא משל, זה סיפור אמיתי שראיתי בשתי עיני. אבל תגידו, קוראים יקרים: כשאנחנו עומדים ביציאה מהעיר, ממתינים לאוטובוס או לטרמפ, מתי אנחנו מתפללים שה' ישלח לנו רכב? מחכים עשר דקות, זה עוד לגיטימי. אחר כך מתחיל להיות חם, נו, מה יהיה? מתחילים להתקשר לחברת האוטובוסים, לשמוע מה קורה? אולי בדיוק יש שביתה היום? ולמה ההוא עם המיצובישי החדשה לא עצר לי, הרי ראיתי שיש לו מקום? הנה אולי זה יעצור, אולי זה, אולי זה. ציפיות ואכזבות, ציפיות ואכזבות, ואז אחרי ארבעים דקות של המתנה מורטת עצבים נזכרים לומר: אוי! רבונו של עולם, תשלח לנו בבקשה איזה טרמפ…
תגיד את האמת, אנחנו לא מתנהגים בדיוק כמו אותו ג'וק?!
"יקדים האדם ויתקרב"
הרמח״ל כותב בספרו דרך השם (ח״ד פ״ה) ״יקדים האדם ויתקרב ויעמוד לפניו יתברך וממנו ישאל כל צרכיו… ויהיה זה ראשית כללי ועיקרי לכל השתדלותו״
אם נתרגם את זה למעשה, זה מתנסח כך. אתה לוחץ על המכונת כביסה פעם פעמיים ושלוש, והיא לא רוצה להתייחס אליך. באופן ספונטני אתה שולח את היד לכיס, מוציא את הפלאפון מחפש את המספר של החבר, ההוא עם החוש הטכני, ושואל אותו מה עושים, היכן ללחוץ, האם נזמין טכנאי או לא?
את זה תעשה בסוף!
הדבר הראשון: תפילה!
הדבר הראשון בהשתדלות, העיקר בהשתדלות, זה קודם כל תפילה! אחר כך תתן לזה להתלבש בטבע. תתקשר, תתייעץ, תזמין טכנאי, תשלם.
כותב החזו״א (בקו״א ח״ג מכתב ס׳׳ב): צריך לזכור שאין בכוחנו לעשות מאומה, רק במעשינו אנו מעוררים רחמי שמים שמעשי ידינו יכוננו את המבוקש. ומי שמתפלל ומרבה בתחנונים, הוא פועל יותר מהמשתדל!
תתפלא לשמוע. הרבה פעמים ההשתדלות הזאת כבר תפתור לך את הבעיה. אל תשכח שגם השי״ת הוא אחד מהכתובות. זה גם שיחת טלפון למישהו שמבין בזה. ולפעמים כבר אין צורך בהתערבות נוספת.
תורה זו קצרה אבל עוסקת ביסוד היסודות של עבודת ה'. דהיינו ישוב הדעת שרק עי"ז אפשר לצאת מהתאוות כדי שיוכל להתקרב להקב"ה. ושאי אפשר לישב את הדעת מתוך עצבות אלא רק מתוך שמחה.
והיא משמונה תורות שאמר רבינו כשחזר מנסיעתו ללעמברג (עפ"י הנגלה להתרפאות) ובחזרתו משם נהג לטייל לצורך בריאותו, כי עדיין היה חולה בשחפת מחלת השיעול. ואז אמר שמונה תורות (שנדפסו בחלק שני תורה י' עד תורה יז) ואצלו היו תורה אחת, ולמוהרנ"ת אמר לכתוב אותן בספר כל עניין תורה לעצמה. ונראה שכך גם נאמרו. ואין זה הסדר כי תורה יב איה, כנראה נאמרה תחילה ואז אמר רבנו למוהרנ"ת שעימה יתחיל להכין את חלק ב' של ספרו, ובאמת בסופה מזכיר את התורות שנאמרו אז וכיצד הן רמוזות במעשה שמסופר בגמ' שבת עז: שרבי זירא ראה את רבי יהודה דבדיחא דעתיה דהיינו שהיה בשמחה, והבין שעכשיו כל שאלה שישאל אותו יענה לו, וזה מבואר כאן שע"י שמחה המח משוחרר להתבונן וליישב דעתו.
העצה לשמחה שנותן כאן רבינו היא לשמוח בנקודה טובה כמבואר בתורה רפב אזמרא שאמר בנסיעתו ללעמבערג. או עכ"פ לשמוח שלא עשני גוי. ולכאורה כיון שתורה זו אמר בחזרתו מלעמברג ואז גם אמר תורה יב איה, שהיא התחזקות עצום למי שנפל לשאול תחתיות ומתחתיו, שדייקא משם אפשר להתקשר לקדושה הגבוהה ביותר, א"כ מדוע לא נתן גם עיצה זו לשמחה. אלא שבאמת העיצה שם אינה עצה לשמחה, אלא רק להתחזקות שלא ליפול לייאוש, דהיינו לדעת שדייקא משם אם יכאב את הריחוק מהקב"ה, אזי יעלה כבוד נפלא, אבל אין זו שמחה, אלא אדרבה לכאוב מאד על הריחוק, ורק בדיעבד יש בזה גם שמחה שזכה להתקשר לקדושה כל כך גבוהה, ולהעלות ניצוצות ממקום כל כך נמוך. אבל כאן צריך עצה לשמחה ממש כדי שלהביא את המוחין להיות בן חורין לישוב הדעת.
אין הלכה שבנויה על תורה זו אבל תורה זו נזכרת בכמה מקומות בלק"ה והם:
או"ח הודאה ו' סוף אות ט' * ושם אות לח * ושם ראש השנה ו' אות ח' * חו"מ הלכות פריקה וטעינה הלכה ד' אות יב * ושם אות לד * אעה"ז הלכות פריה ורביה ואישות הלכה ג' אות יג – עניין בדיחא דעתיה
הקדמה
תורה זו קצרה ואעפ"כ נראה לחלקה לג' חלקים, שתחילה מבאר הטעם שהעולם רחוקים מהקב"ה, כי אין להם ישוב הדעת. ואח"כ מבאר שלישוב הדעת צריך שמחה, ואח"כ מבאר כיצד זוכים לשמחה.
ישוב הדעת
ישוב הדעת מבואר שהכוונה כיצד להלחם בתאוות הרעות. דהיינו להשתמש בהן רק לקדושה. כדי שיוכל להתקרב להקב"ה.
רבנו מחלק אותם לשתים, מה שקשור לגוף ומה שחוץ לגוף, ומזכיר בפירוש רק תאוות כבוד, ונראה כוונתו גם לג' תאוות עיקריות שהן אכילה ניאוף וממון, ונ"ל כוונתו לחלקן שאכילה וניאוף הן קשורות לגוף וממון וכבוד הן חוץ לגוף.
וצ"ע מה הלשון ישוב הדעת, ומדוע לא נקרא לעמוד בדעתו. או עומד על דעתו? ונראה כי עמידה היא בחי' רגלין וכידוע הם נצח והוד ששם ההחלטה לפני שמוכן להשפיע, לכן עיקש נקרא עומד בדעתו, דהיינו כשאדם מחליט משהו ולא מוכן לזוז ממנו זה נקרא עומד בדעתו, כמובן כשזה דבר שנובע מדעת, ויש גם עומד בטיפשותו.
ויש עומד על טעותו, שמבין שטעה.
ויש עומד על דעת רבו כמבואר בגמ' ע"ז ה: לא קאי איניש אדעת רביה עד ארבעין שנין. פרש"י לדעת סוף דעתו ותבונתו. דהיינו להבין באמת כוונת רבו. נראה הכוונה שעיין בדבריו, אבל כיון שלא הבין היטב, לא נקרא עמידה, דהיינו לא הגיע ההבנה לכך שיכול לסכם את הענין ולהחליט אותו באופן שיכול לסכם אותם ולבאר לאחרים, שזה בחי' החלטה שהיא בחי' רגלין, וזה נמצא בדעת.
נמצא אחרי שמיישב דעתו ומתבונן באיזה עניין אזי כשמבין אותו היטב עד שיוכל ללמד אותו לזולתו זה נקרא שכבר עומד על דעתו בעניין זה.
וישוב הדעת הוא להבדיל ממרוצת המוחין, כי טבע המחשבה לרוץ וצריך לתפוס אותה ברסן הדעת ולכווין אותה כמו אדם שיושב ללמוד סוגיה בגמ' ומוחו רץ בכל עניני עוה"ז שבא מהם וצריך לתפוס מחשבתו ולכווין אותה לעניין המסויים שרוצה להבין, כך בישוב הדעת צריך להושיב את המחשבה לעצור אותה ממרוצתה ועיין תורה כד אות ז' הַמְסַדֵּר וְהַמְיַשֵּׁב אֶת הַשֵֹּכֶל, שֶׁהִיא בְּחִינַת כֶּתֶר. בְּחִינַת (בְּרֵאשִׁית כ"ו): "וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרֲכֶךָּ", כֶּתֶר, הוּא לְשׁוֹן הַמְתָּנָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (אִיּוֹב ל"ו): "כַּתַּר לִי זְעֵיר", כִּי כְּשֶׁשּׁוֹאֲלִין אֶת הָאָדָם אֵיזֶהוּ שֵֹכֶל, אוֹמֵר: הַמְתֵּן עַד שֶׁאֶתְיַשֵּׁב.
דהיינו להמתין עד שמצליח לתפוס מחשבתו ולכווין אותה לסוגיית הדעת דהיינו החיבור שלי אל הקב"ה.
ולהתחיל לברר מה הם הדברים המונעים אותי מהחיבור כדברי רבנו כאן התאוות הנכנסות ותאוות שבחוץ כגון הכבוד,
ואח"כ לברר עוד כיצד להתחבר במעשים טובים וכוונה לשמה.
ולחשוב על התכלית דהיינו מה הסוף של כל מעשה שאני עושה מה יוולד ממנו בעוה"ז ומה יוולד ממנו לעוה"ב.
בפשטות מדבר כאן על התכלית הפשוטה שצריך לחשוב על עוה"ב של עצמו. ולקמן תורה לז תנינא מבאר שגם המכווין מעשיו לזכות לעולם הבא זה לא לשמה (לשם ה'), אלא דווקא החושב רק לעשות נחת רוח להקב"ה. והן שתי מדרגות.
שמחה היא עולם החירות
בחלק השני מבאר שלישוב הדעת צריך שמחה. ותחילה צריך להיזהר מאד ממרה שחורה דהיינו עצבות שהיא שרש הרע כי בעצבות אדם מכווץ וקשה לו לחשוב על איזה עשיה ופעולה רק הולך ומתכוויץ לתוך עצמו. ואפילו כשמצליח קצת לחשוב אזי לא מצליח לחשוב אלא רק כיצד להרגיע ולפייס את גופו והחסרון שמרגיש בלבו. וזה הקרקע לכל התאוות רעות כי אז מורה התר לעצמו לעשות כל המותר ומחפש כל מיני היתרים כדי להטיב עם הרגשתו. ובמצב כזה בוודאי אין שום מקום לישוב הדעת כלל.
וגם כשיוצא מזה עדיין אין מוחו משוחרר לגמרי כי עסוק בדאגתו לצרכי היום יום, ואין לו מקום בלב לדאגת העתיד לבוא, אלא לדאגת היום ומחר הגשמית. ורק ע"י שמחה משתחרר המח והלב ויש מקום בליבו לחשוב על הכל, כי שמחה היא רוחב לב ושחרור העבדות בחי' עולם הבינה עולם החירות בחי' שער החמישים שהוא היובל שבו משתחררים העבדים וחוזרות הקרקעות לאדונם הראשון, בחי' גאולה ויציאה מהגלות שהיו מט שנים.
השמחה היא אור גבוה מאד שא"א לתפוס אותו במהלכי שכל (כי השכל תופס רק אור המותאם לכלי המח בחי' אור פנימי וכל אור שאין למח כלים להכילו נשאר בבחי' מקיף ולא נתפס אלא רק בהרגשת הלב, (וכמו שמצינו בגמ' מגילה דף ג' ומובא בתורה ריח אע"ג דאיהו לא חזי מזליה חזי, שלפעמים אדם מרגיש שרוצה לנסוע ממקומו ולא יודע למה ובאמת הסיבה כי יש עליו סכנה באותו מקום ואין לו כלים להשיג זאת בשכל אלא כמקיף שנותן לו הרגשת הלב לברוח) ועל כן כדי שיהיה המח משוחרר לישוב הדעת, צריך לקשור את השמחה שבלב למח, וזה בחי' יחוד כמבואר בסוף התורה. והביאור נ"ל כנ"ל שהשמחה היא בלב והלב בחי' נוקבא מעלה את השמחה מיין נוקבין למח שהוא בחי' דכר, ועי"ז המח משוחרר ומשפיע עצה כיצד לתקן את התאוות ולהעלותן לקדושה. ובלק"ה מבואר עוד שהיציאה מעצבות לשמחה היא עליה מאחיזת הקליפות (כי עצבות היא סט"א) ובעליה משם עולים נצוצות קדושים בהם מתקשטת הנוקבא בבחי' חזי ברא במה קאתינא לגבך ועי"ז מתעורר הזיווג, ממח ללב.
כיצד לשמוח
בחלק השלישי נותן שתי עצות כיצד לשמוח, אחת המבואר בתורה רפב ששם היא עצה כיצד להעלות עצמו ממדרגה נמוכה ע"י שמוצא בעצמו נקודה של התגברות על היצה"ר, ומלמד על עצמו זכות כשם שהצליח פעם יכול להצליח עכשיו ובעתיד ועי"ז עולה מדרגה ועולה מהייאוש והעצבות לשמחה.
השמחה שלא עשני גוי
ועיצה שניה לשמוח שלא עשני גוי. ויש הרבה לפלפל בזה, ולשמחה מה זו עושה, אבל מרוב הפשיטות של עיצה זו בדברי רבינו ומוהרנ"ת ועוד צדיקים גדולים, נראה שכל הקושיות על עצה זו הן בעצמן חוסר ישוב הדעת. ואעפ"כ לומר מה קשה צריך. שזה בעצמו תחילת ישוב הדעת.
כי צ"ע הרי יש עוד הרבה צרות וכגון שלא עשני חיה ולא צמח ולא דומם ולא עיוור שפטור מהמצוות ולא חרש אילם ולא בלא ידים ולא בלא רגלים וכו' וכו'. אלא התירוץ כנראה פשוט שאדרבה באמת גם בזה צריך לשמח עצמו. אלא שנקט מעלה רוחנית ולא גשמית.
עוד צ"ע למה לשמוח במה שלא תלוי בי האם לא טוב לשמוח יותר במה שכן תלוי בי, הרי עשיתי בחיי איזו מצווה אחת ואפילו הקטנה ביותר ועם פניות וכו' ועם כל החסרונות שבעולם, אבל הרי כל טוב שאדם עושה הוא כלי לנצח ואילו הרע הגדול ביותר, יש לו תיקון תחת הזמן, נמצא שבסוף תמיד יהיה רק טוב, והרי עפ"ר העצבות היא על שלא מצליח לעשות כרצונו, והרי אפילו המעט ביותר שיעשה הוא עושה נצח. אלא שנקט מעלה שיש בי שכיון שהקב"ה עשה אין בה חסרון כמבואר בלק"ע.
ועיין בזה עוד בסוף התורה. והעיקר לצאת מעצבות שהיא קליפה וסטרא אחרא בכל כוחו אפילו במילי דשטותא (קצל"מ עפ"י תורה מח) ואפילו רק יעשה עצמו כאילו שמח (שיה"ר עד) ולשמוח שבכל דבר דקדושה. אבל להזהר משמחה בהבלי עוה"ז ותאותיו שהם שמחה דמיונית שממלא חסרונו בחסרון גדול יותר ונופל בסופו לעצבות יותר, לכן לא מייעץ רבנו שבשעת מרה שחורה ישמח עצמו באכילה או ניאוף כי זו לא עצה לצאת מעצבות אלא אדרבה בסופו ליפול ליותר עצבות.
מה שהעולם רחוקים מהש"י דהיינו גלות הנפש ואינם מתקרבים אליו ית' אפילו שרוצים להתקרב, הוא רק מחמת שאין להם יישוב הדעת ואינם מיישבין עצמן, נ"ל ממה שכתב "ואינם" ולא כתב "כי אינם" שרוצה לומר שלא מיישבים עצמן וגם כשרוצים ליישב עצמם לא מצליחים.
והעיקר להשתדל ליישב עצמו היטב, מה התכלית והסוף שיוולד מכל התאוות ומכל[ב]ענייני העוה"ז.הן תאוות הנכנסות לגוף כגון תאוות אכילה, ונראה שגם ניאוף/[ג]\, הן תאוות שחוץ לגוף כגון כבוד ונ"ל שגם תאוות ממון והגאווה/[ד]\, ואזי[ה]בוודאי ישוב אל ה' כי יזכר שסוף כל התאוות להיות בגדים צואים בעוה"ב שיצטרך הרבה מירוק ויסורים כדי להסירם כי בלא זה לא יוכל להשיג שום עונג עוה"ב :
עתה יבאר שעיקר המונע את ישוב הדעת הוא העצבות, ונמצא שמה שמפריע את ההתקרבות להקב"ה הן התאוות ומה שמונע את ישוב הדעת היא העצבות וצ"ע הרי גם התאוות מפריעות לזה ובפרט תאוות ממון שתופס את מחשבתו מאד. אבל נראה כי מדובר במי שרוצה ליישב דעתו ולא מצליח ורבנו מגלה לו שזה בגלל העצבות, אבל התאוות הרעות אע"פ שגם הן מפריעות, אבל הרי עליהן הוא רוצה ליישב דעתו, וזה בחי' מה שתרצו בגמ' פסחים יא. כיצד מתירים רבנן לחפש חמץ בפסח ולא חוששים שיאכל ממנו ומתרצים הוא עצמו מחזר עליו לשורפו ומיכל קאכיל מיניה? אבל בעצבות א"א לתרץ כך כי העצבות משתלט על המח ומלא נותן לו לחשוב בישוב הדעת. אמנם באמת מי ששקוע בתאוות ממון מאד שמבואר בתורה כג שהוא תמיד בעצבות כי אל שמח בחלקו, באמת קשה ביותר שיזכה לישוב הדעת, וכמבואר בסיפורי מעשיות מהבעל תפלה שתאוות ממון קשה ביותר לצאת ממנה.
אך דע שע"י מרה שחורה/[ו]\ שממנה בא העצבות/[ז]\ וכבדות וכיווץ בהרגשת הלב א"א להנהיג את המוח כרצונו, כי העצבות נובע מהרגשת חסרון והסתכלות על הצד השלילי וגורם לאדם לחפש רק כיצד להשקיט את הרגשת החוסר במילוי גשמי של תאוות כדי להקל על צערו ובאמת ממלא חסרון בעוד חסרון ורק נעשה כבד וחסר יותר.
ועיין לק"ה/[ח]\ עפ"י האריז"ל שיגון ואנחה הם הס"מ ובת זוגו, וכן מבואר שם שהעצבות היא מהתגברות הקליפות והדינים/[ט]\
וע"כ קשה לו ליישב דעתו [[י]] לדעתו לתפוס את מחשבתו להתרכז בהתבוננות ועיון כיצד להתחבר להקב"ה. כי רק ע"י שמחה[יא] כי היא רוחב הלב, יוכל להנהיג המוח כרצונו ויוכל ליישב דעתו. כי שמחה/[יב]\ הוא עולם/[יג]\ החירות/[יד]\ בבחי' הכתוב על הגאולה העתידה כי בשמחה תצאו (ישעי' נה)/[טו]\ הפשט הפשוט שישראל יהיו בשמחה כשיצאו ורבינו מבאר שהשמחה היא בעצמה יציאה מהגלות דהיינו שע"י שמחה נעשין בן חורין ויוצאין מן הגלות/[טז]\ הרוחנית שהיא כמו שלבו אסור בתאוות ולא חפשי למחשבת התבוננות ההתקשרות להקב"ה וע"כ כשמקשר שמחה אל המוח אזי מוחו ודעתו בן חורין ואינו בבחי' גלות ואזי יוכל להנהיג את מוחו כרצונו וליישב דעתו מאחר שמוחו בחירות ואינו בגלות דווקא שמחה בהקב"ה שהיא בעצמה יציאה מהגלות, אבל העיקר קודם כל לצאת מהעצבות שהיא ממש כיווץ ועצלות וכבדות, לכן צריך לעשות עצמו שמח אפילו במילי דשטותא/[יז]\, אבל רק כדי לצאת מעצבות ואז להרחיב לבו בשמחה של קדושה, וליישב דעתו כיצד להיות תמיד מחובר אליו ית'.
כי ע"י גלות אין הדעת מיושב כשדרז"ל (מגילה יב ע"ב) על בני עמון ומואב דמייתבא דעתייהו מחמת שלא הלכו בגלות שנאמר (ירמי' מח)/[יח]\ שאנן מואב מנעוריו וכו'ובגולה לא הלך על כן עמד טעמו בו וכו' פשט הפסוק הוא שמואב אע"פ שעשו הרבה תועבות ורע לישראל לא נענשו בגלות ועל כן גם לא נחלש כוחם להרע, וע"כ עכשיו יענשו הרבה כמבואר שם, אבל הגמ' במגילה למדה משם את עצם כתוב שם שכיון שלא גלה עמד על טעמו, ומבואר שם בגמ' שאחשורש כעס מאד על אשתו ושתי וביקש עצה מחכמי ישראל כיצד לנהוג בה והם ידעו שממה נפשך יכעס עליהם כי אם יאמרו להענישה הרי כשיעבור כעסו תחסר לו ויכעס עליהם ואם יאמרו לסלוח לה אזי יכעס עליהם שמבזים את המלכות, לכן אמרו לו שמאז חרבן הבית שיצאו לגלות אין דעתם מיושבת ולכן אין להם עצה נכונה אלא יבקש עצה ממואב דכתיב בהם שאנן מואב שכיון שלא הלך לגולה טעמו לא נמר ויש להם ישוב הדעת לתת לו עצה:
ולבא לשמחה הוא ע"י מה שמוצא בעצמו איזה נקודה טובה עכ"פ כמבואר ע"פ אזמרה לאלקי בעודי[יט](בליקוטי הראשון בסי' רפב) ע"ש. עיקר כח הסט"א הוא למצא נקודה רעה ולהגדיל אותה כאילו היא עבירה נוראה שאין לה תקנה ובזה מפילה את האדם לייאוש כאילו אין לו כבר אפשרות לשוב. וצריך להשתמש בעצה שלהם למצא נקודה טובה ולהגדיל אותה ולהחשיב אותה מאד, כי באמת כל טוב הוא נצחי וכל רע הוא זמני, כי הגהנם הוא לכל היותר יב חודש ואילו השכר על מצווה הוא נצח, ובוודאי אין שום יחס בין נצח לדבר זמני. נמצא שכל הרהורי ייאוש שבעולם הם שקר גמור, וכדברי רבנו בתורה עח תנינא שאין ייאוש בעולם כלל. וצריך רק להתחרט על העבר, ושוב לא להסתכל עליו כלל עד שיתחזק, ועתה לחשוב שלפניו רק עניין אחד קטן מאד להתחזק בו כגון איזה מעשה טוב ואפילו קטן מאד ולא לחשוב איך אתקן את העבר ואיך אהיה צדיק גדול, אלא רק איך אקנה לי עכשיו איזה נקודת נצח קטנה, ולהתחיל ממה שכבר עשיתי כי לכל אחד יש איזה נקודה של קודש שעדיין לא נשברה שהיא טבעו כגון יש שדרכו להקדים שלום ואחר בעל חסד ואחר עם עין טובה ואחר יש לו אמונה חזקה בצדיק ואחר אוהב לומדי תורה וכיו"ב ולהתחזק מזה שבוודאי אני יכול לעשות עוד איזה טוב לשם שמים, ולחפש לעשות עוד איזה מעשה טוב קטן וכך לאסוף ניצוצות של נצח עד שיצא מהעצבות/[כ]\ וישמח בשפע ניצוצות נצחיים שאסף.
ועכ"פ יש לו לשמוח במה שזכה להיות מזרע ישראל שלא עשני גוי [[כא]]/[כב]\ שמכח זה בוודאי יישאר ממני משהו נצחי וכלשון מוהרנ"ת בלק"ה הנ"ל כִּי אֲפִלּוּ הַפָּחוּת שֶׁבְּיִשְרָאֵל וְהַגָּרוּעַ שֶׁבַּגְּרוּעִים אֵין שִׁעוּר לְכָל נְעִימוּת הַטּוֹב הַנִּפְלָא שֶׁיִּזְכֶּה אָז, וּכְמוֹ שֶׁחִזְּקוּ אוֹתָנוּ הַצַּדִּיקֵי אֱמֶת בְּכַמָּה לְשׁוֹנוֹת בְּעִנְיָן זֶה כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּיּוֹם הַהוּא יְבֻקַּשׁ עֲוֹן יִשְרָאֵל וְאֵינֶנּוּ, כְּמוֹ שֶׁמּוּבָא בְּסִימָן כב שֶׁיְּבַקְּשׁוּ וִיחַפְּשוּ עֲווֹנוֹת יִשְרָאֵל וְכוּ' כִּי יִתְהַפְּכוּ לִזְכֻיּוֹת.
וכמו שאנו אומרין [[כג]] ברוך אלקינו שבראנו לכבודו והבדילנו וכו' מן התועים/[כד]\ ונתן לנו תורת אמת וכו' דהיינו שבראנו לכבודו הקב"ה בעצמו דייקא והבדלנו מן התועים הקב"ה בעצמו דייקא והיינו כנ"ל ששמח במה שהקב"ה עשאני ישראל ולא גוי, וכמבואר במעשה מצדיק שנפל לעצבות/[כה]\ ששמח דייקא בזה שאין בו חסרון כי הקב"ה עשאו אבל כל מה שעשה בעצמו מצא בו חסרון.
אבל באמת צ"ע כי במה שבראנו לכבודו יש לכאורה הרבה חסרון כי אדרבה זו עיקר הסיבה למרה שחורה מה שנבראתי לכבודו ואיני מצליח לכבדו כראוי. וכן הוא ית' הבדילנו מן התועים בעבודה זרה ואני יש לי פגם באמונה שגם היא בחי' ע"ז כמבואר בתורה קח ועוד.
גם מה שכתוב והבדילנו וכו' דהיינו והבדילנו מן התועים בחי"מ סימן נ' מבאר רבנו שצריך לשמוח שהקב"ה הבדיל אותנו משני תועים מהתועים וחולקים על הקב"ה ומהתועים והחולקים על הצדיק. ואם הכוונה שגם זה הקב"ה עשה ולא אנחנו, צ"ע א"כ על מה יש בחירה ועל מה נקבל שכר לע"ל, ועוד שאינו דומה לשלא עשני גוי שבזה מצדי אין חסרון אבל בהתקרבות והביטול לצדיק יש הרבה חסרון מצידי תמיד. על כן נראה שצ"ל שהעיקר לחפש במה לשמוח וגם מה שיש בו חסרון אבל יש בו גם מעלה ואולי כוונת רבינו שזה חוזר על הרישא לחפש נקודות טובות במה שאני כן מכבד את הקב"ה ובמה שאני לא תועה. ושמעתי לבאר שהכוונה כפשוטו שבראנו לכבודו דהיינו שברא אותנו ישראל ולא גוי והבדילנו מן הטועים דהיינו הגויים והיינו כנ"ל שלא עשני גוי.
מכל זה וכיוצא בזה ראוי לו ליקח לו שמחה לשמח דעתו כנ"ל.
ועיין קיצור לק"מ אות ו. גַּם כַּמָּה פְּעָמִים צְרִיכִין לְשַׂמֵּחַ אֶת עַצְמוֹ עַל-יְדֵי מִלֵּי דִּשְׁטוּתָא מִלֵּי דִּבְדִיחוּתָא, וּמֵרִבּוּי צָרוֹת הָאָדָם שֶׁסּוֹבֵל כָּל אֶחָד בְּגוּף וָנֶפֶשׁ וּמָמוֹן, עַל כֵּן עַל-פִּי רֹב אֵין יְכוֹלִין לְשַׂמֵּחַ אֶת עַצְמוֹ כִּי אִם עַל-יְדֵי מִלֵּי דִּשְׁטוּתָא, לַעֲשׂוֹת עַצְמוֹ כְּשׁוֹטֶה כְּדֵי לָבוֹא לְשִׂמְחָה שֶׁכָּל הַחִיּוּת בְּגוּף וָנֶפֶשׁ תָּלוּי בָּזֶה. העניין שצריך לצאת מהעצבות אפילו במילי דשטותא לעשות עצמו כשוטה ולעשות עניני שטות וצחוק או קפיצות ורקודים, כדי לבוא לשמחה, שהוא דבר גדול מאד, זה מבואר בסוף תורה מח תנינא ובתורה כד תנינא. גם עיין לק"ה תפלין ו' לה/[כו]\ שבזה גונב את דעת הסט"א כי נדמה להם במעשי השטות אבל באמת כוונתו לקדושה עי"ש.
וזה בחי' המעשה בגמ' (שבת עז:) שרבי זירא ראה את רבי יהודה שהיה בשמחה והבין שעי"ז מוחו משוחרר כעת לענות לו על כל שאלה שישאל אותו. וכנ"ל כי בדיחא דעתי' שהוא דבר גדול דהיינו שמקשר השמחה למוחו ודעתו ואזי המוח משוחרר ויש לו ישוב הדעת כנ"ל. וגם למעלה נעשה מזה יחוד גדול ע"י בדיחא דעתי' [[כז]]/[כח]\ צ"ע אולי ע"י שמקשר מח ללב מעורר למעלה בחי' יחוד, כי ידוע שהמח בחי' דכר ולב בחי' נוקבא, ועיקר היחוד הוא להמתיק ה' גבורות של הנוקבא. וע"י שמחבר שמחת לבו למוחו מעורר יחוד עליון ונמתק הדין. אבל כאן זה הפוך כי מתחיל משמחת לב שממתיק את הדין והצמצום שבמח, דהיינו שבחי' נוקבא מסייעת לדכר לצאת מהדין, בבחי' תנו עוז לאלקים/[כט]\. ועיקר הביאור הוא על פי לק"ה אישות הנ"ל, ונראה כוונתו כי כל יחוד הוא ע"י העלאת מיין נוקבין שזה בחי' שהיא מתקשטת לפניו במעשים טובים של בניה לעורר רצונו ליחוד, וכן כשמעלה ניצוצות קדושים מעמקי הקליפות מתקשטת בהם לעורר יחוד כנ"ל, וע"י שיוצא מעצבות לשמחה מעלה ניצוצות קדושים שהיו בקליפת העצבות ועי"ז הלב שהוא בחי' נוק מתקשט לפני המח שהוא בחי' דכר ומתעורר עי"ז בבחי' אתערותא דלתתא שמעורר למעלה יחוד קב"ה ושכינתיה :
נמצא למעשה שעיקר ההתקרבות להקב"ה הוא ע"י ישוב הדעת שהוא לעצור משטף מים רבים של הבלי עולם הזה, ולהתבונן ולכוון המעשים שיהיו לכבודו ית' ולתכלית הנצחי.
והקרקע וההכנה לזה הוא השמחה ע"כ עיין עוד בדברי רבנו בעניין השמחה, מה שמוהרנ"ת קישר לתורה שלנו בלק"ה, והן תורה כד אות ב'/[ל]\ ותורה כג תנינא/[לא]\ כיצד מהפכים את היגון ואנחה לשמחה ותורה כד תנינא/[לב]\ ומח תנינא כיצד יוצאים מהעצבות ע"י מילי דשטותא, ובלק"ה נפילת אפים ד' ה'/[לג]\ מבאר שעכשיו בגלות השמחה נפלה לקליפות ולכן א"א לצאת מעצבות אלא ע"י מילי דשטותא. וכיצד שמחים בשלא עשני גוי במעשה מצדיק שנפל לעצבות בסוף ספורי מעשיות/[לד]\ ובמציאת נקודה טובה בתורה רפב. ולפעמים המח מבולבל ולא מצליח למצא ננקודה טובה אזי יעשה עצמו שמח כמבואר בשיחות הר"ן עד/[לה]\
הערות לתורה י בליקוטי מוהר"ן ח"ב:
[א] תורה זו אחת משמונה התורות שאמר רבינו בסוף שנת תקסח בחזרתו מלבוב (לעמבערג) ועיין חיי מוהר"ן סימן נ'. ועיין לק"ה ר"ה הלכה ו אות ז שמתורה י' עד תורה יז היו תורה אחת אצל רבינו ולא זכינו לקבל ממנה רק פסקי פסקי ועי"ש בהמשך ההלכה הנ"ל קשר התורות האלה. (עיין לק"ה מנחה ז נג שלא עשני גוי הוא שיר פשוט בחי' י']
[ג] צ"ע כי בוודאי כל התאוות הן רע שמרחיק מהתכלית ומדוע מכנה אותן הנכנסות לגוף שלכאורה זו רק תאוות אכילה, ואע"פ שלישוב הדעת צריך שכל ובתורה ס' אמר שתאוות ממון מאבד את השכל והוא כמו ישן אבל למעשה נראה שתאוות ניאוף ותאוות ממון הרבה יותר מפריעות, כי ניאוף הוא פגם הברית שממש פוגם בחיבור והברית והקשר עם הקב"ה, וכל שכן תאוות ממון שתופס את המח לגמרי בלא רגע פנוי לחשוב על דבר אחר בבחי' כסף תועפות לך, שמוחו עף כל הזמן לחפש עצות כיצד לעשות עוד ממון.
ונ"ל לחלק את הארבע תאוות לשתים הקשורות לגוף שהן אכילה וניאוף שתיהן נקראות לחם כמ"ש שיוסף אמר לאשת פוטיפר (בראשית לט ו') כי אם את הלחם אשר הוא אוכל. ושתים חוץ לגוף הן כבוד וממון.
ואולי רמז לאכילה ופירש כבוד כי אכילה וכבוד עיין תורה סז שהם עניין אחד ועיקר פגם תאוות אכילה הוא בכבוד. גם עיין תורה א' תנינא אות י' שאחרי שתיקן ג' תאוות צריך גם לתקן ג' מדות ומבואר שם שהם זה כנגד זה ותאוות אכילה כנגד בז לכל אדם, ומבואר שם כי אכילה הוא פגם הכבוד ואע"פ שתיקן מפסידי היראה בביטול תאוות אכילה אבל עדיין יש לו פגם הכבוד במה שבז לכל אדם.
[ד] אע"פ שנקט רק תאוות ולא מדות רעות מסתמא על הכל צריך ישוב הדעת לתקנן אבל גאווה היא כלולה בכבוד.
[ו] מרה שחורה הוא כנוי לעצבות כי המחקרים הקדמונים סברו שהעצבות באה מהתגברות המרה השחורה בגוף עין תורה נא – מרה שחורה היא הטחול. וכן איתא בזוהר וכן במחקרים הנ"ל, וצ"ע כי ידוע שרצי המלך הקדמונים היו נוטלים מהם את הטחול ובשר כפות הרגלין כדי שיוכלו לרוץ מהר ובכל מקום כמבואר בגמ' ע"ז מד. שלאדניה בן חגית ודוד היו רצים נטולי טחול ובשר כפות רגלים עי"ש פרש"י. ולא מסתבר שעי"ז היו בשמחה תמיד. ובאמת ראיתי להפך בספר נפוצות יהודה מוסקט דרוש ט' (דף כד: במהדו' תרלא) שהטחול מנקה את הגוף מהמרה השחורה לכן כשהטחול בריא וגדול אזי האדם שמח ולהפך הוא עצב כיון שהדם נשאר עכור עי"ש שכתב שרואים זאת בחוש.
לפי המחקרים הקדמונים יש באדם ארבע מרות – אדומה היא הדם שבכבד, לבנה היא לחות המח והריאה והם כמו שמן העולה מהריאה למח שהוא כמו פתילה שבו עולה שלהבת השכל. ירוקה נוצרת בכבד ונאגרת בכיס המרה המחובר לכבד וטעמה מר מאד ומכיס המרה יוצא לקיבה לעזר עיכול המזון לפרק שומנים, ושחורה היא הטחול. בהתגברות המרה הירוקה גורם לאדם לכעוס ובהתגברות המרה השחורה גורם לאדם כבדות ועצלות ועצבות.
לפי המחקרים של היום הטחול מנקה את הדם מהתאים המתים שבו. ואולי יש בזה רמז למרה שחורה כי שחור אדום הוא שלקה כמבואר בגמ' נדה.
עוד עיין ספר הברית – ח"ב מאמר ב' מדות טובות והרעות פ"א – אי אפשר שתפעול נפשו העליונה בגוף אלא ע"י נפשו היסודית, מזה תבין ותשכיל שנפשו השפלה היא יסוד וכסא לנפשו העליונה, הטוב שבה יסוד לטוב דנפשו העליונה, והרע שבה יסוד לרע שבנפשו העליונה, וא"כ המדות התלוים בה הם ג"כ יסוד וכסא לתרי"ג מצות התורה התלוים בנפשו העליונה, ר"ל שאי אפשר לקיים מצות התורה שבנפשו העליונה אם לא שיסלק תחלה כל מדות הרעות שבנפשו התחתונה, כי אם יהיה בו מדות האכזריות והכילות לא יוכל לקיים מצות צדקה, וכן תקיש לשאר המדות, אבל כשסלק מנפשו התחתונה תחלה כל מדות הרעות כבר נסתלק כח אדם דקליפות שבנפשו היסודית שהוא היצה"ר שבנפשו זה, והרי תיקן נפשו היסודית שהוא היסוד לנפשו העליונה ואז בנקל יוכל לקיים בנפשו העליונה כל מצות התורה התלוים בה, כי הרע ויצה"ר שבנפשו העליונה אין להם על מה שיסמכו ונתבטל על ידי זה גם אדם דקליפות שבנפשו העליונה שהוא היצה"ר שבו, וגם הרע שבנפש זה חלף הלך לו ואז בלי ספק שיוכל לקיים כל המצות בלי צער ובלי עצב רק בשמחה רבה, כי כמו שרמ"ח אברים ושס"ה גידים בגוף שרשם חומר הד' יסודות שמהטוב שבהם נוצר הגוף ומהרע שבהם ד' מרות שבגוף שהם מרה שחורה אדומה לבנה ירוקה שמהם באים תחלואי הגוף והרוצה לשמור גופו צריך להזהר מהתעוררות הד' מרות ומהתגברותם, כן כל הרוצה לשמור נפשו העליונה לקיים התרי"ג מצות התלוים בה צריך להזהר שיבטל תחלה וידחה ממנו הרע שבנפשו התחתונה שהם המדות הרעות, לפי זה שורש התורה ומצותיה הם המדות.
עוד שם פ"ב – דע ידידי שהמדות הרעות רבות הן אבל כלם מושרשים בד' מדות ראשיים שהםאבות הטומאה, ואלו הן. א) העצבות,ב) התאוה, ג) הדבורים האסורים, ד) הגאוה. ואלה הד' אבות מושרשים ברע שבד' נפשות דצח"ם הנכללים בנפש השפלה הבאים מצד הרע שבד' יסודות, כיצד הרע שבנפש הדומם מצד הרע שביסוד העפר, ממנה באה מדת העצבות, כי טבע העפר מורה על זאת, ותולדתו אחת והוא העצלות לקיים התורה והמצות מפני עצבונו על מעוט השגתו מקניני הבלי עולם הזה, או על הצער הבא עליו ואינו שמח בחלקו.
[ז] עיין פרי צדיק לר' צדוק מלובלין – וטחול ידוע מאמר חז"ל (ברכות ס"א) טחול שוחק, ובזוהר הקדוש מוכח שמהטחול נולד עצבות באדם, אמנם כי שניהם אמת, כי בזה לעומת זה בענין שחוק הכסיל היינו השמחה של הוללות נולד ממנה עצבות ומרה שחורה, כענין אמרם ז"ל על שמחת היין שמביא יללה והעצבות … (ראש חודש סיון א)
ועיין בספר הכוזרי – וטחול שוחק בעבור שבכח הטבעי מנקה הדם והמרה השחורה מהעכירות והעובי, ובהנקותם תהיה השמחה והשחוק… (מאמר ד כה)
[ט] שער הגלגולים הקדמה כז – גם דע, כי האיש הזה מחדש שבא עתה בגלגול בפעם א', יש לו טורח גדול להכניע יצרו, אע"פ שנשמתו תהיה גבוהה מאד, לפי שזה הוא התחלת הזדככו מן הקליפות, כי אפילו בהיותו בבחי' צלם, היה מעורב בקליפתו כנז'. גם לטעם הנזכר, מוכרח הוא שהאיש הזה יהיה עצב מאד כל ימיו, ודואג בקרבו תמיד ללא סבה, אבל הסבה האמיתית הוא, כי הקליפות מהם המשכת העצבון כנודע.
[י] עיין קיצור לק"מ השלם מאות ד' ובהגה שם ובתורה מח תנינא
[יב] עיין פרדס רמונים (לרמ"ק) שער הכנויים שער כג פרק כא – שמחה היא הבינה וכל השמחות נשפעות ממנה והיא מדה הצריכה שמחה כמבואר בדברי הרשב"י ע"ה בזוהר שיר השירים שפי' בשער מהות וההנהגה פרק י'. וכן בזהר פ' ויקרא (דט"ו ע"ב) (וז"ל דהא) אימא בחדוותא שלימתא יתבא. דכתיב אם הבנים שמחה עכ"ל. ויש שפי' במלכות וכן נתבאר בזוהר פ' ויקרא (ד"ח ע"ב) וז"ל ואית דמתני הכי שמחה דא כנסת ישראל עכ"ל. ואפשר לומר שכאשר מקבלת השמחה מלמעלה ר"ל מבינה נקראת שמחה (וע' בזהר במדבר דף קי"ח ע"א אמתי נקרא המלכות שמחה):
[יג] צ"ע מדוע נקרא עולם? ונראה כי השמחה היא הארת מוחין מעולם הבינה העליונה כנ"ל הערה קודמת (אולי יותר מדוייק מתבונה שהיא חיצוניות הבינה כפי שיתבאר בע"ח) שהוא עולם החירות עולם התשובה ונקרא יובל החמישים שנה שאז חוזר הכלל שרשו השדות ובתי ערי חומה למרא קמא והעבדית משתחררים. נמצא הוא עולם החירות שממנו מאירה השמחה שהיא אור מקיף גבוה מאד שעל כן אין לו הבנה במהלכי שכל אלא בהרגשת הלב.
עץ חיים – שער טו פרק ה – וגם לסיבה זאת נקראת זאת תבונה ראשונה עה"ב והטעם כי הנקבות נקראות עולם כמ"ש בזוהר ויחי על פסוק מן העולם ועד העולם וזה התבונה נקרא עולם הבא עלמא דאתי לפי שהיא יורדת למטה ומתגלית תמיד אבל בינה עליונה נשארת למעלה ואינה יורדת לכן בינה נקראת לע"ל כי המוחין עליונים דז"א המלובשים בנה"י דבינה עליונה הם עתידין לבא אח"כ כאשר יתגדל מעלתו ויהיה לו מוחין עליונים יותר מן בינה ולא מן התבונה ואז יהיה לע"ל אבל מוחין דנצח הוד יסוד דתבונה הם נמשכין בו תמיד ולעולם הם נמשכין ובאין וזהו פי' עולם הבא עלמא דאתי כי תמיד נמשך ובא וזהו ההפרש שיש בין עולם הבא ובין לעתיד לבא כי זהו בתבונה וזהו בבינה בבחי' הנצח הוד יסוד שבהם הנעשין מוחין דז"א. וזהו מ"ש בס' הבהיר ששאלו התלמידים לר' רחומאי מהו עולם הבא א"ל עולם שכבר בא והדבר מובן עם הנ"ל שכתבתי:
[יד] עיין פרי עץ חיים – שער חג המצות – פרק ז – אבל הלילה הזה כולנו מסובין, מצד האצילות הרמוז בשם קס"א, חכמה שבבינה, שהוא אהיה, ושם חירות שבבינה, שהוא אהיה דיודין, עולם חירות.
רש"י (יב) כי בשמחה תצאו – מן הגלות. ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רנה – שיתנו לכם פריים וצמחם ויהנו (ירוננו) יושביה':
מצודות דוד – (יב) כי בשמחה תצאו – וזהו ההבטחה אשר תצאו מן הגולה בשמחה ותובלון לארצכם בשלום. יפצחו וכו' – היא ענין מליצה כי כשהאדם בשמחה דומה לו שכל העולם שמח עמו. ימחאו כף – יכו בכפיהם לשמוח וגם זה ענין מליצה:
מצודות ציון – (יב) תובלון – ענין הבאה כמו יובל שי (ישעיהו יח). יפצחו – ענין פתיחת הפה בהרמת קול כמו פצחו הרים רנה (ישעיהו מד). ימחאו – ענין הכאה כף אל כף דרך שמחה כמו מחאך יד (ישעיהו ז).
[טז] גלות גשמית היא שאינו במקומו ואע"פ שאינו כלוא שם אלא מהלך חפשי אבל כיון שאינו במקומו נקרא גלות. אבל גלות רוחנית היא שמחשבתו אינה פנים בפנים עם הקב"ה בגלל פניות הלב וזה כאילו שלבו קשור ולא יכול להפנות מחשבות לבו כרצונו רק אליו ית'.
[יז] חיי מוהר"ן עבודת השם תקצג עי"ש שהיא שיחה ארוכה יותר ומדבר שם על הסתירה שמצד אחד צריך שלא לוותר להשי"ת ולרצות ליותר קדושה ועבו"ה ואעפ"כ לא ליפול לעצבות ממה שלא זוכה למה שרוצה ומאידך אע"פ שמשמח עצמו כפי צווי רבינו שלא יפסיק בגלל ה שלא לוותר להקב"ה לפעול אצלו לעוד ישועות ומדרגות. וְעַל-פִּי רב צְרִיכִין לְשַׂמֵּחַ אֶת עַצְמוֹ בְּמִלֵּי דִשְׁטוּתָא, לַעֲשׂוֹת עִנְיְנֵי צְחוֹק וּמִלְּתָא דִבְדִיחוּתָא כְּדֵי לְשַׂמֵּחַ אֶת עַצְמוֹ בַּמֶּה דְּאֶפְשָׁר. וְעַל-פִּי רב אִי אֶפְשָׁר לְשַׂמֵּחַ אֶת עַצְמוֹ כִּי-אִם עַל-יְדֵי-זֶה, כִּי הַמָּרָה-שְׁחוֹרָה וְהָעַצְבוּת מִתְגַּבֵּר עַל הָאָדָם יוֹתֵר מִן הַכּל, וְקָשֶׁה לְשַׁבְּרָהּ יוֹתֵר מִכָּל הַמִּדּוֹת, וּמַזֶּקֶת לְהָאָדָם מְאד יוֹתֵר מֵהַכּל. וְכָל עִקַּר הִתְרַחֲקוּת כָּל אָדָם מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הִיא רַק מֵחֲמַת עַצְבוּת וּמָרָה שְׁחוֹרָה, עַל-כֵּן צְרִיכִין לִרְאוֹת לְשַׂמֵּחַ אֶת עַצְמוֹ בְּכָל הַכּחוֹת בְּכָל מַה דְּאֶפְשָׁר אֲפִלּוּ בְּעֵת שֶׁצַּר לְהָאָדָם וְדָחוּק לוֹ מְאד בְּגַשְׁמִיּוּת וּבְרוּחָנִיּוּת.
[כ] ועיין תורה מח תנינא – כל תנועה ותנועה שהוא מנתק עצמו מעט מעט מן גשמיותו ופונה להשם יתברך היא גדולה ויקרה מאד מאד, ואפלו נקדה קטנה מאד, שהוא נעתק מגשמיותו אליו יתברך, הוא רץ בזה כמה וכמה אלפים פרסאות בעולמות עליונים, כאשר תבין היטב מן המעשה של הצדיק שהתגבר עליו מאד העצבות וכו', כמובא אצלנו. ועל זה ישמח מאד ויחזק עצמו בשמחה תמיד, כי עצבות מזיק מאד מאד. ודע, שתכף כשאדם רוצה לכנס בעבודתו יתברך, אזי תכף היא עברה גדולה כשיש לו עצבות, חס ושלום, כי 'עצבות היא סטרא אחרא (זהר נח דף עא), והשם יתברך שונא אותה':
והעקר להיות בשמחה תמיד. וישמח עצמו בכל מה שיוכל, ואפלו על ידי מלי דשטותא, לעשות עצמו כשוטה ולעשות עניני שטות וצחוק או קפיצות ורקודים, כדי לבוא לשמחה, שהוא דבר גדול מאד:
[כא] לשון ברכת השחר. עיין ליקוטי עצות ערך שמחה אות כט שהוסיף כאן ביאור. עיין חיי מוהר"ן סימן סה. ועיין פרי צדיק לר' צדוק הכהן חג שבועות אות יג מש"כ על הבערדיטשובער שם. ועיין מכתבי מוהרנ"ת סימן יז וכה ולק"ה ברכת הודאה ו' לח וברכת השחר ג' י'
[כג] לשון פסוקי ובא לציון שאומרים בשחרית אחרי תחנון. ועיין חיי מוהר"ן סימן נ' ומכתבי מוהרנ"ת סימנים –שמה שצו תיב תכא תכב ולק"ה פריקה וטעינה ד' סוף אות יז. ואות כ'.
[לד]שיחות שאחרי ספורי מעשיות – ידוע שעצבות היא מדה מגונה מאד, וצריך להתרחק ממנה מאד. וראוי לחיות ולהרים עצמו. כי ידע שכל תנועה והעתקה שאדם מניע ומעתיק עצמו כשנכנס לעבודת השם, היא יקרה מאד בעיני השם. אפלו הוא מניע עצמו רק כחוט השערה. כי מחמת שהאדם הוא בגוף, בעולם העשיה, קשה מאד עליו כל תנועה והעתקה. על כן היא יקרה מאד בעיני השם:
ומעשה היה בצדיק אחד, שנפל עליו עצבות וכבדות גדול. והעצבות והכבדות כשמתגברת על הצדיק, היא קשה מאד עליו, כי עליו מתחזקת יותר ויותר. עד שנפל עליו עצלות וכבדות כל כך עד שלא היה אפשר לו כלל לזוז ממקומו ממש. מחמת גדל הכבדות והעצבות שהתגבר עליו מאד. ורצה לשמח עצמו ולהרים עצמו, ולא היה אפשר לו בשום דבר לשמח ולהרים עצמו. כי בכל דבר שרצה לשמח עצמו מצא לו הבעל דבר בתוכו עצבות. עד שלא היה אפשר לו בשום דבר לשמח את עצמו. כי בכל שמחה שרצה לשמח ולהרים עצמו, מצא לו עצבות בתוכה. והתחיל לשמח עצמו בשמחת "שלא עשני גוי": וזה בודאי שמחה גדולה שאין לה שעור. כי אין לשער ההפרש וההבדל, אלף אלפי אלפים הבדלות, שיש בין קדושת ישראל, הפחות שבפחותים, לבין זוהמת טומאת העובדי כוכבים וכשיזכר היטב חסד השם יתברך עליו, שלא עשהו גוי, בודאי ראוי שתגדל שמחתו מאד. והיא שמחה שאין עליה עצבות. כי בשלמא כשמשמח עצמו בדבר שעשהו הוא עצמו, על זה אפשר למצא עצבות על כל שמחה. כי ימצא לו חסרונות בכל דבר כדי שלא להניחו להרים ולשמח עצמו. אבל בזה, שלא עשני גוי, שהוא רק מהשם יתברך, שהשם יתברך עשה כך וחמל עליו ולא עשהו גוי, איך אפשר למצא חסרון בזו השמחה מאחר שהוא רק מעשה השם יתברך. כי בודאי איך שיהיה. על כל פנים הוא הפרש גדול בינו לבין עובדי כוכבים, אשר אין שעור וערך:
והצדיק הנ"ל התחיל לשמח עצמו בזה. והתחיל לשמח ולהרים עצמו מעט מעט. ובכל פעם הרים ושמח עצמו ביותר, עד שבא לשמחה גדולה כל כך, עד שהגיע להשמחה שהיה למשה רבנו, עליו השלום, בעת שעלה לקבל הלוחות. ובתוך שהרים ושמח עצמו, פרח בעולמות כמה וכמה אלפים פרסאות. ובתוך כך הביט בעצמו והנה הוא רחוק מאד ממקום שהיה בתחלה. והיה לו צער גדול: כי היה סבור שיפל לאיזה מקום אחר, ויהיה תמיהה גדולה עליו שנעלם פתאם. והצדיק חפץ תמיד להיות הצנע לכת. והשמחה התחילה לפסק. כי השמחה יש לה גבול. שמתחלת עצמה ומסימת עצמה. וכשהתחילה השמחה לפסק פסקה מעט מעט, ונשפל מעט מעט. וכשחזר וירד ונשפל ממקום שפרח לשם בשעת השמחה, לא חזר תחלה למקומו הראשון שפרח משם, כדרך פריחתו. רק שירד מיד למטה במקום שפרח לשם. ועל כן היה פליאה גדולה על שמצא את עצמו אחר שירד, למטה במקומו הראשון. והבן היטב. עד שחזר למקום שהיה בתחלה והביט בעצמו, וראה שהוא ממש במקום שהיה בתחלה. ולא נעתק ממקומו כלל, רק אפשר כחוט השערה שאי אפשר לאדם לשער, רק השם יתברך. והיה תמיהה גדולה בעיני הצדיק שפרח כל כך בעולמות, וכאן למטה לא נעתק כלל. והראו לו, שכל כך יקר בעיני השם יתברך תנועה והעתקה קטנה שאדם מעתיק עצמו בזה העולם, אפלו פחות מחוט השערה, עד שאין כדאי נגד זה כמה וכמה אלפים עולמות ופרסאות:
ולהבין זה. כי ידוע שהעולם הגשמי הזה הוא רק נקודת המרכז בתוך הגלגלים, כמבאר לבעלי תכונה. ומכל שכן נגד עולמות עליונים בודאי אינה נחשבת כל הארץ יותר מנקודה. וידוע שכל הקוים שתמשך מנקודת המרכז, הנה הם אצל הנקודה סמוכים כל הקוים זה לזה. וכל מה שמתרחקים מהנקודה הם מתרחקים זה מזה יותר. וכן כשיתרחקו הקוים הרבה מאד מהנקודה, יתרחקו גם כן הקוים זה מזה מאד, אף שלמטה אצל הנקודה הם סמוכים זה לזה. כזה:
נמצא, אם ישער בדעתו קוים נמשכים מהארץ התחתונה, אפלו רק עד הגלגלים. נמצא אפלו אם אינו הולך ממקומו, רק כמלא החוט, אף על פי כן במקום הגלגלים נתרחק ממקום שהיה נגד ראשו תחלה, נתרחק עתה כמה וכמה אלפים פרסאות. לפי ערך גדל הגלגל העליון נגד הארץ התחתונה כידוע. כי שם קבועים כוכבים אין מספר, וכל כוכב הוא בערך גדל זה העולם ויותר. מכל שכן וכל שכן כשישער בדעתו הקוים נמשכים עד עולמות עליונים, אשר כל הגלגלים נגדם אינם נחשבים כלום. נמצא שאין שעור להרחוק שנתרחק שם בעולמות עליונים, על ידי הרחוק כל שהוא, אפלו פחות מחוט השערה שנתרחק והלך ממקום שהיה בתחלה. כי אף שבכאן בהארץ התחתונה לא נתרחק, והלך רק פחות מחוט השערה, שבעיניו לא נתרחק כלום. כי זה אי אפשר לשער, רק השם יתברך. עם כל זה, שם בעולמות עליונים נתרחק כמה וכמה אלפים עולמות ופרסאות. מכל שכן וכל שכן כשאדם הולך פרסה או כמה פרסאות בעבודת השם. עין לא ראתה וכו':
[לה]שיחות מוהר"ן אות עד – בענין התפלה, לפעמים אין להאדם שום התלהבות בהתפלה, וצריכין לעשות לעצמו התלהבות וחמימות ולב בוער להתפלה. כמו למשל שנמצא לפעמים שהאדם עושה לעצמו רגז עד שבא בכעס ונתרגז, כמו שאומרים העולם בלשון אשכנז "ער שניצט זיך איין רגז" (קלט). כמו כן ממש בקדושה בענין התפלה צריכים לפעמים לעשות לעצמו רגז ויעשה לו חמימות ותבערת הלב בדבורי התפלה, אזוי וויא איינר שניצט זיך א רגז, ועל ידי זה יבוא אחר כך באמת להתלהבות וחמימות הלב בהתפלה, ויזכה שיבער לבו להשם יתברך, ויתפלל בהתלהבות גדול:
וכן בענין השמחה, בפרט בשעת התפלה שצריכין שתהיה התפלה בשמחה גדולה וצריכין להכריח עצמו לשמח עצמו בכל מה שיכול כדי לזכות לשמחה ובפרט בשעת התפלה וכמובא על פסוק: אזמרה לאלקי בעודי וכו' עין שם(קמ). ואם לפעמים דעתו מבולבל ואינו יכול בשום אפן לשמח עצמו, אז עצתו שיעשה עצמו כאלו הוא שמח, ואף על פי שבתחלה עדין אין השמחה באמת בלב, אף על פי כן על ידי שעושה עצמו כאלו הוא שמח על ידי זה יזכה אחר כך באמת לשמחה. ועצה זאת היא עצה גדולה מאד גם בכל הדברים שבקדושה. שבתחלה צריכין לעשות עצמו כאלו הוא להוט אחר אותו הדבר שבקדושה ואחר כך זוכין באמת לזה. והבן מאד:
העולם מלא במרירות; זה לא סוד. אך יש גם פתרון לכך: שמירת הברית! שכן, כל המרירות נובעת מפגם הקדושה, "וכל מיני מרירות של כל אחד בגוף ונפש וממון הכל נמשך מהרע הכולל שהוא התאווה הכללית אשר עליה נאמר ומוצא אני מר ממות" (עלים לתרופה, מכתב מיום ב' ויחי תקצ"ו). ולכן, ככל שהאדם נשמר מלפגום בקדושתו, כך הוא הולך וניצול ממרירות טרדות והרפתקאות העולם הזה.
"גַּם אַתְּ בְּדַם בְּרִיתֵךְ שִׁלַּחְתִּי אֲסִירַיִךְ מִבּוֹר" – אומר הנביא בשם ה' (זכריה ט, יא), ורבינו מפרש: ה"בור" הוא הטחול שממנו בא המרירות והמרה שחורה. ה"אסירים שבבור", הם אלו שפגמו בקדושתם ונפלו עמוק לתוך הבור המריר של הבלי העולם הזה. ו"בדם בריתך", על ידי קדושת הברית, "שילחתי אסירייך מבור"; קדושת הברית, ממלטת את האדם מהבור העמוק והמר של הבלי העולם הזה.
אמור מעתה: כשהאדם מתגבר לעצום את עיניו ברחוב, ושומר על קדושתו, הוא ממלט את עצמו מהמרירות הנוראית של העולם הזה, ומתחיל לחיות חיים מתוקים!
* * *
אמנם, כדי לזכות להמתקת המרירות בשלימות, אנו מוכרחים להתחבר לזה שתיקן את עצמו בתכלית השלימות; לצדיק האמת! שכן, הצדיק האמת זכה לשמירת וקדושת הברית בתכלית השלימות, וכל המקושר אליו, ניצול גם הוא מהמרירות של העולם הזה, ויוצא לחופשי מבור האסורים של המרה שחורה.
"כי עיקר חיות וקיום העולם הוא על ידי הצדיק השומר הברית, שהוא בחינת ברית מלח עולם, שהוא ממתיק המרירות של העולם הזה ומבטל תאות ממון ומכניס אמונה ובטחון בלב ישראל, שעל ידי זה מתקיים העולם" (ליקוטי הלכות, שותפין ד, א).
ומעתה, כמה עלינו להודות לה' על שזכינו להתקרב לצדיק יסוד עולם, רבינו הקדוש, הממתיק מאתנו את מרירות העולם. שכן, גם אם התקרבותנו אליו אינה בשלימות, ועדיין סובלים גם אנחנו ממרירות העולם הזה. אעפ"כ גם מעט התקרבותנו אליו, כבר הצילה אותנו מכמויות של מרירות.
וכדבריו של מוהרנ"ת במכתבו לבנו:
"ודע והאמן שמקטן שבקטנים עד גדול שבגדולים, כולם צריכין לסבול מרירות גדול בכל יום בזה העולם כל אחד לפי ערכו, אך אלמלא מלחא לא הוי עלמא יכול למסבל מרירותא. ומה גדלו חסדי ה' שאין אנו מתנגדים על הצדיק האמת שהוא בחינת ברית מלח עולם, שהוא ממתיק המרירות של כל העולם, והם משלמים לו רעה תחת טובה וחולקים עליו, יסלח להם ה', וברוך השם שאנו ניצלנו מזה, גיוואלד, דיא ווייסט גאר ניט וואס סע טוט זיך אויף דער וועלט [= אהה! אינך יודע כלל מה נעשה בעולם] והרי אנו רואים שכל מי שרודף ביותר אחר העולם הזה, חייו מרים ביותר. ואם גם אתם אינכם נקיים לגמרי מתאוות עולם הזה והבליו, על כל פנים אתם יודעים היטב היטב שהכל הבל וריק, ואתם יודעים מהצדיק האמת הממתיק המרירות, וכל תקוותכם אליו, וכל מגמת פניכם לילך בדרכיו הקדושים, והרבה הרבה ניצלתם מכמה וכמה מיני מרירות בלי שיעור בעולם הזה ובעולם הבא" (עלים לתרופה, מכתב מיום ה' מצורע תקצ"ד).
יותר מכך:
עצם ההרגשה – שאנו זוכים להרגיש עד כמה העולם הזה מר ותפל – היא עצמה מתנת הצדיק האמת. "ואם אמנם צר לך מאד בני חביבי, עם כל זה בזה לבד ראוי לך להחיות את עצמך מה שאתה מרגיש על כל פנים המרירות, ובשביל זה אתה צועק כל כך. וזה בעצמו נמשך מבחינת ה'ברית מלח עולם' הממתיק המרירות"… (עלים לתרופה, מכתב מיום ב' ויחי תקצ"ו).
'משוגע העיירה' קראו לו. מְהַלך היה עקב בצד אגודל, ומפעם לפעם מחליק את חליפתו המרופטת ומיישר את עניבתו המוכתמת בתנועה של חשיבות יתירה…
בינו לבין עצמו היה מקיים 'פגישות דחופות' בהן סיכם עם 'עמיתיו' על עסקאות חובקות עולם. לא לפי כבודו היה להתייחס לבני העיירה הנחותים ביחס למעמדו הרם; את צחוקם המתגלגל היה מפרש כבּורּות וחוסר דעה – 'מרוב טיפשותם אין הם יכולים להשיג את רום מעמדי ורוחב בינתי', היה אומר לעצמו.
בתחנה לבריאות הנפש התקשו לסייע לו; הוא לא היה מוכן לשתף פעולה; לדידו הוא הרי היחידי שעדיין נותר שפוי מכל סובביו. לאחר מאמצים מרובים הצליחו לשכנעו לקבל תרופה כלשהי.
עברו ימים מועטים והנה מיודענו גונח ובוכה, רק עתה החל לקלוט שבעצם הוא חולה. הוא מתבייש ומיצר על מצבו המר. לא, הוא עדיין לא יכול להיגמל מדחפיו ושיגעון הגדלות שלו, אבל הוא כבר מכיר בכך שהוא זקוק לטיפול.
פני הרופא האירו, "אתה בדרך הנכונה, אם הינך כבר חש בחולייך ומשווע לעזרה, הרי הגענו לנקודת מפנה חשובה, שיתוף הפעולה מצידך מובטח, וישועתך קרובה מתמיד'.
* * *
מתהלך האדם בעולם ואינו חש בשיגעונו; הוא מוצא קורת-רוח ממעמדו האיתן שנדמה לו כבלתי ניתן לערעור, ולפעמים הוא מיצר על שאין הכול מכירים בגדולתו, אך אינו מבין שבעצם כל הקלחת בה הוא נתון אינה אלא שיגעון מוחלט.
בקלילות-דעת הוא מחליף עולם נצחי, מלא תענוג מופלא מאין כמוהו, בעולם חולף, מלא ייסורים וחסרונות. הוא אפילו לא חש בהפסד הנוראי – 'אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות' (סוטה ג' ע"א) וככל שמוסיפים לחטוא, כן גוברת רוח השטות והוא פשוט לא קולט את הנעשה עמו, כאשר כל מעייניו נתונים רק למעמד ולהצלחה בעולם המדומיין הזה.
זוהי למעשה שרשה של גלות הנפש והגוף – "כל הצרות והיסורים והגלות אינו אלא לפי ערך חסרון הדעת" (ליקוטי מוהר"ן ח"א כא, יא). כאשר אדם אינו מקדש את עצמו – דעתו נפגמת, וכשדעתו נפגמת הוא נופל שוב לתאוות רעות, כתוצאה מכך דעתו הולכת ונחסרת, וחוזר חלילה.
רבינו הקדוש מלמד אותנו, שהדרך היחידה לעצור את המעגל הנואש הזה הוא, 'להוליד מחדש' את הדעת. לשם כך צריך אדם לזעוק אל ה'. הזעקה מולידה דעת, שבכוחה הוא מתחיל להכיר מחדש מהי תכליתו בעולם והוא מתחיל לרחם על עצמו ולהיזהר שלא יאבד את האוצרות היקרים שניתנו לו.
אך מה לעשות והחולה אינו מוכן לשתף פעולה? הוא הרי סובר שהוא בריא ואינו רואה סיבה דחופה לצאת ולצעוק, נדמה לו שדעתו דווקא רחבה היא וכי הוא משכיל לנצל היטב את החיים.
לשם כך ניתנו לנו ימי השובבי"ם הקדושים, "שבהם נוהגים הכשרים להתענות ולצעוק לה' יתברך בתפלות וסליחות", כלשונו של רבי נתן.
בפרשיות אלו אנו קוראים על ירידתו של עם ישראל לגלות מצריים וגאולתו משם, כאשר המניע העיקרי לגאולה היה ה"ויזעקו – ותעל שוועתם אל האלוקים". הצעקה היא שהולידה אצל עם ישראל את הדעת האמיתית להכיר מיהו הבורא והמשגיח, ובכוח זה הם יצאו מן הגלות.
פרשיות אלו שראשי תיבותיהן "שובבי"ם" כמו קוראים אל האדם את קריאת הלב: "שובו בנים שובבים", כלומר, שובו מחולי הנפש הזה של שקיעה בעולם דמיוני (משוגע מכונה 'שובב' בלשון המקרא), והתחילו גם אתם לקחת את התרופה היעילה של צעקה אל ה' כפי שעשו אבותינו במצרים.
הסגולה הטמונה בפרשיות אלו – שלפחות נכיר בכך שאנו חולים. זה עצמו כבר יביא להמשך תהליך הריפוי; וכהמשך דבריו של רבי נתן שם: "וכשיבין האדם בעצמו כל זאת, איך הוא שובב ומשוגע ממש, כי הולך אחרי שרירות לבו ואינו מסתכל על תכליתו הנצחי – בודאי יחוס על עצמו ויצעק הרבה לה'. ועל ידי זה יזכה להוליד הדעת, שעל ידי זה עיקר הגאולה בכלל ובפרט, בכל אדם ובכל זמן"
על אם הדרך שבין קייב בירת אוקראינה לבין אודסה – עיר הנמל העתיקה, שוכנת אומן.
אומן העיר, אשר המון נפשות מישראל עברו דרכה במאה ותשעים השנים האחרונות. מי בימי ראש השנה הקדושים ומי בשאר ימות השנה, אמרו בלהט את עשרה מזמורי ה'תיקון הכללי' ושפכו צקון לחש לישועתו של הגוף, ועוד יותר לרפואתה של הנפש, בזכותו של הצדיק הקדוש רבי נחמן מברסלב השוכן בה.
ולא בכדי נבחרה העיר הזאת דווקא.
בשנת תקכ"ח, כאשר כנופויות ההידימאקים משולחי הרסן מרדו בממשלת פולין וביקשו לנער מעצמם מוראה של מלכות, היתה הארץ מדממת במלחמת אחים נוראה שבין המצדדים בשלטון המתמוטט לבין התומכים בפראי האדם המורדים. מי שסבל ונאנק היו כמובן היהודים, קורבנות תגרות העמים שבכל דור.
באותה עת נטל את הפיקוד על ההידימאקים האכזרים הצורר איוואן גונטה הידוע לשמצה, והוא החל לטבוח ללא רחם ביהודים אשר דרו באוקראינה שהיתה שייכת לפולין. מכל הערים שבסביבות קייב נמלטו היהודים אל אומן שהיתה עיר מבצר ובה קיוו למצוא מקלט עד יעבור זעם ותסתיים התקופה השחורה.
איוואן האיום איחד את כוחותיו שנכנסו לאומן בחמת זעם ותחנתם הראשונה היתה בית הכנסת הגדול שבעיר, שם מכונסים היו אלפי יהודים עטופים בטליתות ומקימים קול צעקה, נהי בכי ומספד לביטול רוע הגזירה.
הפורעים עצרו ליד בית הכנסת, ובהוראת הצורר הקימו בסמוך לפתח אוהל קטן שהכניסה אליו נמוכה מגובה אדם. בתוך האוהל העמידו צלב. כל מי שייכנס אל האוהל בדרכו מפתח בית הכנסת, מוכרח יהיה להשתחוות מעט. הפורעים הכריזו בבית הכנסת שמי שיצא דרך האוהל וישוח, תהיה לו נפשו לשלל.
קידוש ה' נורא-הוד התחולל באותה שעה. מכל האלפים, אנשים נשים וטף שהיו בתוך הבניין הגדול, איש לא התפתה. הם בחרו ליפול לידי המרצחים החייתיים, לסבול מיתות קשות ומשונות ובלבד שבאלוקים לא ימרדו ולו למראית עין.
מסירות נפשם הציתה את אש האכזריות והבעירה אותה עד להשחית. הם רצחו ביהודים בסכינים, בכידונים ובשאר כלי משחית. שוב ושוב שיספו את הגופות לאחר מותן, ודמים של אבות ובנים, אימהות קדושות ועולליהן, נגעו זה בזה והרוו את אדמת העיר באשד אדיר.
בעיר אומן גר באותם ימים צדיק וקדוש, רבי דוד חזן שמו. הוא היה בעל מדריגה גבוהה ונפגש כמה פעמים עם רבי ישראל הבעש"ט הקדוש שהעריכו והוקירו. כשנכנסו ההידימאקים לעיר, נמלט רבי דוד עם כמה ממקורביו למערה והם היו היחידים שנותרו לפליטה מן הפוגרום האכזרי.
ביציאתם ובראותם מה התחולל, הביאו לקבורה את אלפי החללים, כיסום בעפר כדת וכדין בקבר אחים ענק בבית החיים העתיק באומן. במספד וקינה שנשא עליהם רבי דוד חזן אמר בין השאר: "ביום ההוא בא מספר ההרוגים ערך שלושים אלף נפשות מישראל. יזכרם אלוקים לטובה עם שאר צדיקי עולם".
כעבור שנים, כאשר עזב רבי נחמן את העיר זלטיפולי בה התגורר בדרכו לברסלב שעל שמה נקרא, עבר דרך אומן. הוא ציווה לעצור את העגלה בסמוך לבית החיים העתיק שבה, ירד מן העגלה וטייל במקום הלוך ושוב. עצר ליד פינה אחת והפטיר כשפניו להבים: "מה נאה וטוב לשכב כאן".
ואכן, בשנתו האחרונה עבר רבי נחמן מברסלב לאומן. וכשהסתלק לבית עולמו בחול המועד סוכות תקע"א וקהל חסידיו שבכל מקום ביקשו שיטמנוהו בעירם, הרים תלמידו הנאמן רבי נתן קול זעקה כי יודע הוא בבירור שרצונו של הצדיק היה להיקבר באומן ובבית החיים העתיק דווקא.
ושם, בינות לאלפי מוסרי הנפש, נטמן ארון הקודש של מי שמדריגותיו הנוראות והפלאיות באו לו במסירות נפש. כי היה רבי נחמן לועג לכל מי שסבר שהגיע לכל מה שהגיע כמתנה מן השמים, ותמיד סיפר שמסר את נפשו בהתאמצות ובהכנעה על כל תורה, תפילה ומידה טובה.
בין שאר הוראותיו היה מורה רבי נחמן לבוא אליו לראש השנה. "גאר מיין איז ראש השנה" (=כל העניין שלי הוא ראש השנה), כך דיבר בקודשו והכריז כי "איש בל ייעדר". והיו התלמידים והמקורבים מתאמצים מאוד לקיים הוראה זו עליה חזר ואמר כי הוא דבר גדול מאוד בחייו ולאחר מותו.
אך כמו בכל דבר של קודש יודעת הסיטרא-אחרא מהטובה העצומה ליחיד ולכלל בקיום דברי הצדיקים. אשר על כן היא מניחה עצמה לאורך ולרוחב בכדי למנוע את הדבר. ההוראה קשה איפוא לקיום, וחסידי ברסלב בימיו של רבי נחמן ואף כי לאחר הסתלקותו עד לימינו, מספרים על תילי תילים של קשיים המשתרגים עליהם בעת המאמצים לנסוע אל הרבי לראש השנה.
רבים רבים שדבר הנסיעה בא להם בקשיים מרובים מבית ומחוץ מאז ההסתלקות ועד היום, מצאו נחמה בסיפור דלהלן העונה ואומר כי שווים הם המאמץ ומסירות הנפש, והרבי מכיר בהם ומחשיבם מאוד.
* * *
אלול שנת תקס"ט.
החסיד רבי אבא השוחט מטשהערין ובנו רבי שמואל מתכוננים במרץ לנסיעה לברסלב לראש השנה. בזיכרונם טבועים עדיין ימי ראש השנה של השנים שעברו. התפילות, התקיעות וה'תורה'. רבי נחמן נוהג היה לומר תורה נעלית לקראת דמדומי חמה של היום הראשון של ראש השנה והשיחה נמשכה אל תוך הלילה השני של ימי הדין.
רבי אבא חסך פרוטה לפרוטה המצטרפת לחשבון גדול עבור הוצאות הנסיעה. ארוכה היא הדרך מטשהערין לברסלב למרות ששתיהן ערים נכבדות באוקראינה הענקית. גם גביע זהב היה באמתחתו אותו רכש בדמים מרובים אט אט. חסך מפתו בכדי להעניק מתנה כדמי פדיון לרבי בעצם הימים הקדושים, למען יעלה זיכרונו לטובה בתפילות הארוכות והנשגבות בימים הנוראים.
הם יצאו לדרך מבעוד מועד, שבוע לפני ראש השנה, והביטו בשמים שצבועים היו באפור קודר, גוון שאינו מבשר טוב. אם תהיה הדרך מלווה בסערות של שלג ומלאה בתקלות ועיכובים לא יספיקו להגיע לראש השנה. לעזוב את הבית לקראת החג עבור תפילות ותקיעות שופר על אם הדרך באיזשהו בית כנסת נידח, אזי יצא שכרו בהפסדו, ולהגיע לברסלב לאחר ראש השנה הוא כמו ליטול ארבעת המינים בערב חנוכה.
אבל אמונים עלי חינוכו של רבי נחמן שאין שום ייאוש בעולם כלל התנערו האב והבן מהמחשבות צופנות הרע, שילמו לבעל העגלה את מחיר הנסיעה המפולפל ונסעו תוך שהם מכינים את נפשם ליום הדין בכלל, ויום הדין בברסלב אצל רבי נחמן בפרט.
אבל כמו להכעיס, מזג האויר נהיה גרוע יותר מרגע לרגע. האפור היה לשחור וטיפות הגשם לממטרי עוז ולשלג כבד. האדמה המישורית הפכה בוצית ומסוכנת. באותה שנה חלו ימי ראש השנה בשני ושלישי בשבוע, ומשהגיעו בערב השבת לאומן על הדרך לברסלב, הסתובב העגלון היהודי אל השניים והודיעם באופן שאין ממנו חרטה: "זהו זה רבותיי, לא אסתכן יותר, אנו נשארים לשבות באומן ואני איני זז מן המקום עד לשוך הסערה. סערה שכזו ועוד בתחילת החורף לא זכורה לי מעולם".
בודאי שלא זכורה לו. כי הוא מעולם לא הסיע יהודים לברסלב לראש השנה ולא הגביר את את חמתו של השטן.
הם שבתו באומן והתפללו בכל מאודם לשני ניסים: האחד, שלאחר השבת יהיה עגלון שיסכים לקחתם הלאה בדרך, והאחר שיגיעו עימו עוד בטרם יתקדש החג. שבת מתוחה עברה עליהם, ובמוצאה התלבשו במיטב ויצאו לתור אחרי עגלון.
לוותר?! רעיון כזה לא עלה על דעתם אפילו לרגע!
המלאכה היתה קשה. כל עגלון אליו פנו ענה בסירוב, והם קיבלו קיתונות של בוז על ההצעה המוזרה לצאת אל עיר הרחוקה נסיעה של יממה במזג אויר כה נורא. הם לחשו תפילות נרגשות, והנה נזדמנה להם מציאה: עגלון יהודי כשר אשר שהה בפתח ביתו והסכים למרות מזג האויר לצאת אל הדרך מאומן לברסלב.
"אבל", הביט בהם העגלון במבט נוקשה, "זה לא בחינם. שבעה עשר זהובים אדרוש בעבור זה, ודומה שמישהו אחר גם עבור סכום כפול לא היה עושה זאת כעת".
"שבעה עשר זהובים?!" נדהמו רבי אבא ורבי שמואל בנו. סכום עתק. הם היו רגילים ב'מניעות' בדרך לברסלב, אבל כזאת עוד לא היתה להם.
"אם נעמוד כאן לשקול את העניין כבר לא יהיה סיכוי", האיץ בהם העגלון, "גם אם נצא עתה נצטרך להגיע עם שקיעת החמה של היום האחרון בשנה".
עלו, רועדים מקור ורטובים מפתיתי שלג, הצטנפו בתוך העגלה והחלו לנסוע. והנה מעשה שטן. העגלה נעצרת בכל כמה דקות. הסוסים מבוססים בשלג, נתקעים מדי פעם, שני החסידים יורדים מן העגלה, מסייעים לעגלון המסור וממשיכים.
המאמצים נוראיים. הם מתחננים לעגלון להגביר את המהירות. הרי הלילה, מוצאי שבת, הוא כבר הלילה האחרון, את סליחות 'זכור ברית' של ערב ראש השנה אומרים השניים ביחידות, רועדים מקור ומפחד שמא לא יספיקו לקיים את הוראותו המפורשת של רבם הקדוש להיות אצלו בראש השנה ויפסידו חלילה את ההתקשרות.
הם חשו היטב בחשיבות הדבר, לפי הצער הרב. התביישו להאיץ שוב בעגלון שעושה ככל שביכולתו, אך האנחה שנמלטה מפיהם לאחר חישוב כי המצב אינו טוב דרבנה את העגלון עוד יותר, והוא הצליף בסוסים וקרא להם: "לויפט קינדערלאך, לויפט צום רבי'ן" (= "רוצו ילדים חביבים, רוצו אל הרבי").
והסוסים הצייתנים, כאילו הבינו את דבריו. הם פתחו בדהרה שלא מן העולם הזה במהירות לא רגילה, חלפו על פני כפרים ועיירות, אגמים ונהרות, מחלון העגלה נראו הדברים כאילו רוכבים הם על נשר דואה. הנוף חלף בכזאת מהירות שלא היה בידם להבחין היכן הם, אפילו.
השמש בשיפולו של רקיע, ואחרי נסיעה בת כמה שעות נעצרה העגלה בברסלב העיר. הם ירדו, ביקשו להשאיר את התשלום לאחר שינוחו מעט, ירחצו ויטבלו, ייטלו שלום מן הרבי ויבקשו את עזרתם של חסידים אמידים לאסוף מעות לתשלום הגבוה המופרז. אבל העגלן לא הסכים להמתין, ולהתחשב בעבודה שחלק מן הנסיעה היה נס גלוי. הוא סיכן את חייו, את סוסיו ועגלתו עבור הנסיעה הקשה הזו. פשט את ידיו ודרש שבעה עשר זהובים, כאן ועכשיו.
בכיסו של רבי אבא היה גביע הזהב אותו רכש אחרי חיסכון ארוך. בלית ברירה נתן לעגלון את הגביע בשכרו, כשהוא מצטער מאוד על שלא יזכה השנה להגיש לרבי מתנת חג כאשר הסכין.
* * *
ליל ראש השנה תק"ע.
התפילה הראשונה של השנה החלה יחד עם הרבי אך לא הסתיימה יחד עימו. שעות ארוכות עמד בתפילת הלחש של ליל ראש השנה. החסידם היו רגילים לכך. "כבר בלילה הראשון ממתיק אני את הדינים, מה שאחרים עושים למחרת", היה רבי נחמן אומר. כל נשמות מקושריו עובורת לפניו לתיקונן, נשמות שעדיין בעולם ונשמות שבעולם האמת.
הציבור סיים את התפילה על פי הוראותו המפורשת שלא למתין לו, והלך לאכסניות לסעודת החג. הם שבו כעבור שעתיים ורבי נחמן עדיין בתפילתו. משסיים, ניגש לערוך את שולחנו. בעת הסעודה פנה רבי נחמן אל חסידו הנאמן וביקש ממנו: "ספר נא, ספר נא רבי אבא את ההרפתקאות שעברו עליכם מאז יצאתם מטשהערין עד שהגעת הלום לפני שעות אחדות".
ורבי אבא באימה וביראה, כששיניו נוקשות זו לזו מאימת רבו ומאימת המעמד, שותק. ורבי נחמן מבקש שוב בחמלה וברוֹך. החסיד עודנו תחת הרושם של הנסיעה הקשה, של המתח, של הנס ושל השהות עם הרבי בראש השנה. הוא מספר את שעבר עליו ועל בנו, ובהגיעו אל השלב בו נאלץ למסור את הגיע שהכין לרבי – לא עומד לו כוחו והוא פורץ בבכי מר.
ורבי נחמן משיב לעומתו מילים שמיימיות: "בגביע זה אעקור ל'בעל דבר' (היצר הרע) את עיניו ושיניו על שהעיז לנסות ולמנוע אתכם מן הנסיעה". הרבי הוסיף: "במה אוכל לגמול לך על מסירות הנפש להוראתי לבוא אלי לראש השנה? שאגמול לך בזה העולם – כבר לא כדאי לך, אבל לך שמואל", פנה הרבי אל הבן, "לך אוכל להעניק" – והושיט הרבי לשמואל כף של שיירי המרק.
ראש השנה של אותה שנה חלף בהתרגשות עילאית כמו בכל שנה. רבי נחמן אמר את ה'תורה' העמוקה ביותר בשנה בשעות של שקיעת חמת הלילה הראשון ותחילתו של הלילה השני, והיתה זו שעה בה לא חשו החסידים כי בגוף הם שרויים.
אחרי ראש השנה שבו רבי אבא ובנו לטשהערין עירם. בסוכות חלה רבי אבא את חוליו האחרון ונפטר לעולמו, ובנו רבי שמואל נעשה עשיר ומצליח. או אז הובנו דבריו של רבי נחמן כי לרבי אבא כבר לא כדאי לבזבז שכרו בעולם, ואילו לבן העניק מצלחתו.
סיפור אחד מיני רבים על מניעות שנשתברו ועל מסירות נפש שכדאית היתה.
(הופיע בעיתון 'משפחה', מדור 'סיפור לשבת' מאת הסופר ר' יאיר וויינשטוק)
"וזה בחינת חנוכה שהוא הארה ראשונה מכל השנה (כמו שמובא בספרים) והוא מרמזת על התחלת חנוך האדם בעבודה וזהו לשון חנוכה שאדם מתחנך בעבודת השם יתברך ואי אפשר להתחיל בעבודת השם יתברך כי אם כשיש שלו מתחילה מלחמה לשבר כח המדמה כנ"ל וזהו בחינת מלחמה עובדי כוכבים שהיה קודם חנוכה שהיא מלכות עובדי כוכבים הרשעה שרצו להשכיח תורת ה' ולהעבירם על חוקי רצונו שזה בחינת כח המדמה כח הבהמיות שמתפשט על האדם ורוצה מונעו ולהעבירו מתורת ה' ח"ו כמו שכתוב (דניאל י"ח) והצפיר השעיר וכו'. ואחר כך כשזוכה להתגבר על מלכות הרשעה הנ"ל ולשבר כח המדמה כנ"ל אז מתחילין להדליק נר חנוכה דהיינו שזוכין לעלות אל השכל שהוא בחינת נר הדולק כמובא במאמר פתח ר' שמעון (ליקוטי מוהר"ן א,ס). ובכל יום מוסיף והולך כי אסור לעמוד על מדריגה אחת רק צריך להוסיף קדושה בנפשו בכל יום ויום ושיהיה שכלו מוסיף והולך בכל יום ויום…"
תולדותיו של חג החנוכה ידועים: מלכות יוון השולטת בארץ ישראל גוזרת על ביטול מצוות שבת, חודש ומילה; היא אוסרת על האמונה בכלל ומנסה להשליט את אמונתה: עבודה זרה, על כלל ישראל.
עם ישראל מתחלק לשניים: מתייוונים, שקיבלו את תרבות יוון ואת דתה, ומיעוט הלוחם על קיום מצוות דתו ואינו מתפשר או נכנע. בסוף, מכריז המיעוט (והוא היה מיעוט. גם בקרב היהודים!) על מרד במעצמה השלטת, יוון, יוצא למלחמה ומנצח "מעטים מול רבים, חלשים מול חזקים". המנצחים – המכבים – נכנסים לבית המקדש, מטהרים אותו, ואצים מייד לחפש שמן, לחדש את העבודה: להדליק את המנורה. ואולם, היוונים טמאו כל שמן שהיה בהישג, ושמן חדש אי אפשר להביא טרם יעברו ימים מספר. בנתיים, ואחרי חיפושים, מוצאים המכבים פח שמן קטן שלא נטמא, חתום בחותמו של הכהן הגדול, ומדליקים איתו את המנורה. בנס, מספיק השמן הזה לשמונה ימים.
"לשנה אחרת", מספרים לנו חז"ל (שבת כ"א:), "קבעום ועשאום ימים טובים בהלל ובהודיה".
שואל בעל "עבודת ישראל" "וקשה: הלא זריזים מקדימין למצות ומדוע המתינו 'לשנה אחרת'. אך יש לומר שבשנה ראשונה לא ידעו אם נקבעה קדושת ימי חנוכה לעולמי עד, ולא ידעו אם לקבוע ימי חנוכה (ז"א: הדלקת נר חנוכה) לעולם, משום שלא כמו ביציאת מצרים, שם צוה השם יתברך לקבוע יום טוב לעולמי עד, מצות נר חנוכה אינה כן, שהלא היא רק מצות זקנים שהם תקנו, והם לא ידעו בשנה ראשונה אם תהיה הקדושה נקבעת לעולמי עד בזמן הזה. אך לשנה אחרת כשהרגישו בזמן הזה האור שהאיר בלב, קבעום להיות מדליקים נר חנוכה לעולם (פרי צדיק, חנוכה, ח, ע"פ עבודת ישראל, חנוכה, השואל ועונה באריכות).
וכשם שהיא הארה רוחנית לדורות, כך היא גם הארה כללית, לכל עת וזמן, בעבודת ה'.
חג החנוכה מועיל לסדרי החיים הרוחניים. הן בסיפור שקדם לקביעתו והן בסדרים שקבעה בו ההלכה.
חנוכה, אומר רבי נתן מברסלב (ליקוטי הלכות, אוה"ח, חנוכה א) הוא לשון חינוך, כי בעצם ביכולתו לחנך אותנו, ללמדינו, על מהות והתנהלות מלחמת היצר, המתנהלת בין האדם החפץ בטוב ובין הרע החפץ ללכדו ברשתו.
כפי שפתחנו: הנסיבות שהביאו לקביעת החג ידועות. גזרות של היוונים, נסיון מצד היוונים להכרית את האמונה בבורא עולם, שמתמצית בגזירתם "כתבו לכם על קרן השור כי אין לכם חלק ונחלה באלקי ישראל", גזרות נוספות – שבסופן קמים המכבים, מתתיהו ובניו, ומכריזים מלחמה. לא עוד יבואו היוונים אל הקודש ויחללוהו.
והמלחמה פורצת, והמכבים מכריעים את צבאות היוונים – אחרי קרבות קשים – ובסופו של דבר נכנסים שוב לבית המקדש כמנצחים, מטהרים אותו – ומוצאים פך קטן של שמן, שמור, חתום בחותמו של כהן גדול, להדלקת נרות המנורה.
תפקידו של האדם, בבואו לעולם הזה, מתמצה בהתקרבות לבורא עולם, במלחמה ברע האישי ובהכנעתו לטוב. ועתה ישראל, אומרת לנו התורה (דברים, י,יב), מה ה' אלקיך שאל מעמך כי אם ליראה את ה' אלקיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אתו ולעבד את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך. זהו תפקידו של האדם. להלחם ברע – לא לנצח כמו להלחם – ולרצות בכל מאודו את הטוב, את ההתקרבות הרוחנית לבורא עולם.
ואולם, אם קל לכתוב את הדברים, קשה יותר לבצעם. מול כוחו של האדם הבודד, ניצבים כל תאוות העולם הזה וכל צבאות היצר הרע, שכל תפקידם מתרכז בנסיון להכניע את רצונותיו הטובים של האדם תחת הררי התאוות, הגשמיות וטרדות העולם הזה; בסופו של דבר, אם יצליחו, ישכח האדם לשם מה נשלח הנה.
חיים רוחניים, כמוהם כארץ הרים וגבעות. על מנת לעלות אל ההר השני, חייב המבקש לרדת מההר הראשון ולהעפיל אל ההר השני. לאחר שעלה עליו, שאז הוא מגלה כי יש הר שלישי, גבוה יותר, מושך יותר – הוא חייב שוב לרדת מההר השני ולהעפיל אל השלישי מחדש, להתמודד עם כל הקשיים, עם סכנות הנפילה ולעלות. כאילו מעולם לא טיפס על הר קודם.
בדיוק כבחנוכה. כאשר ביקשו המכבים לטהר את העם, להעלותו שוב לדרגה רוחנית גבוהה, ניצבה המלחמה למולם. והמלחמה לא הייתה רק בחניתות וחרבות, בפילי מלחמה ובסוסים, כי אם בנפשם של הלוחמים: ראשית לכל היה עליהם לטהר עצמם מהתרבות היוונית הזרה, לחדד ולחזק את אמונתם בבורא עולם. והמלחמה קשה היתה. הוכנע גיס אחד, באו שניים תחתיו. גיבורי מלחמה עצומים עמדו מולם – תאוות העולם הזה וטרדותיו למיניהם, גבורים גדולים הם לנצח רצונותיו הטובים של האדם, והמלחמה ניצבת פנים ואחור. כי אם רוצה אתה להעפיל חייב הינך להלחם לשם כך.
אכן. "מלחמה" כאן אינה תואר שאול ממלחמות פיזיות, מקרב שריון בשריון מעלה אבק ותמרות אש ודם; תאור המערכה הרוחנית ככזו, אינה שאולה ממערכות קרביות של שדות קרב, ומקרבות נטושים לחיים ומוות בין כוחות חמושים עד צוואר ומצוידים בפלדה וחומרי נפץ. כי כזה הוא: קרב לחיים ולמוות רוחניים. ניצח האדם: יחיה ויתקרב לאלוקיו; נכנע האדם חס ושלום, יפול שדוד לרגלי תאוותיו ולמדרונות טרדות גשמיים, שם יפול שדוד ושם תוקם מצבתו, מצבת הנכנע.
אולם, לא קרב אחד ניצב לפני האדם המבקש להלחם עם יצרו. כי זו מלחמת היום והרגע, מלחמה הניצבת בכל רגע מסך כל הרגעים שחי האדם בעולמינו, ובכל רגע ניצבת ההכרעה מולו: היזכה בה הוא או אויבו, היצר?
רק לאחר שניצח האדם – בקרב הנוכחי – הוא קרב אל נרות החנוכה, אור השכל הרוחני, אור הדעת, שאז מוטל עליו להמשיך להלחם, להיות "מוסיף והולך" ולהוסיף עוד ועוד אור למנורת חייו האמיתיים, הרוחניים. לאחר שהעפיל לאחת מפסגות ההר, אין לו להיאנח לרווחה "אה, הגעתי לפסגה". כי עוד פסגות רבות לפניו, ואם לא ימשיך לעלות – יפול שוב.
כמעשה החשמונאים, כך מעשינו. וכנצחון החשמונאים, כך נצחונינו. לעתים, לאחר שניצחנו בקרב אחד ויחיד, התגברנו על מידה רעה, על רצון רע, על תאווה, איננו מוצאים בעצמינו כי אם "פך אחד של שמן טהור": נקודה אחת טובה שיש בנו. כלום לא יותר. ומה אז? לשם כך עמלנו? ואיך נמשיך?
גם זאת בא חג החנוכה ללמדינו: בכוחו של פך שמן טהור אחד, שנמצא אחרי מלחמת הטוב ברע, להאיר אור לא רק ביום האחד עבורו הוא מספיק, אלא גם להאיר שבעה ימים נוספים, שהם שבעת ימי השבוע כולו, ומכוחו בכוחינו להמשיך לעצמינו "הארה לדורות", הארה רוחנית עצומה, שבכוחה נוכל להמשיך ולעלות, להעפיל הלאה והלאה, לנצח עוד ועוד, ולהתקרב לבורא עולם עוד ועוד.
כי אור החנוכה אינו מסמל רק את נצחון המכבים על היוונים שביקשו להשמיד להרוג ולאבד את האמונה היהודית, וגם לא רק את האור הרוחני היורד אחת לשנה בימי החנוכה. אור הנרות האלה מסמל בעצם את החיים הרוחניים כולם; את המלחמה והנצחון שבעקבותיה, ואת כוחו הגדול של פך שמן קטן, נקודה טובה קטנה, להאיר את החיים כולם ולתת כוח לעליה רוחנית שאין כמותה. כי אין זה אור זמני, הדולק בכוסיות של שמן בחנוכית כסף. זהו אור נצחי, הדולק בליבו של האדם המבקש לנצח את היצר, ומעניק לו כח לנצח עוד ועוד, עד הנצחון הסופי, האחרון, כאשר יעמוד האדם מול בית דין של מעלה וישמע עד כמה הוא ניצח, ועד כמה הוא זכה – מכוחו של פך השמן הזה.
עיקר שלמות השמחה היא כאשר מתגברים על המרה השחורה והעצבות, וחוטפים אותם לתוך השמחה בעל-כורחם
(ליקוטי מוהר"ן תורה כג).
לכאורה, שמחה היא שמחה. ייתכנו שינויים במידת השמחה, אבל לכאורה לא שייך לחלק בין סוגי השמחות כאשר נמצאים במצב הרצוי: בשמחה. כאן אנו מוצאים שלא כל שמחה הופכת לשלמות השמחה, אלא רק שמחה מסוימת. במלים אחרות: מה ההבדל בין מי ששמח סתם-כך ובין מי ששמח על-ידי הפיכת העצבות לשמחה? בנוסף עלינו להבין את פשר עניין זה, כיצד אפשר להפוך את העצבות בעצמה לשמחה? בפשטות, העצבות תיעלם כאשר השמחה תופיע, אבל היא עצמה לא תשתנה.
רבי נתן מבאר מושג זה במכתב ששלח לבנו (מכתבי מוהרנ"ת, מכתב צא). ניקח לדוגמא אדם שיש לו סיבה מוצדקת להיות בעצבות. הכישלון הוא מנת חלקו היומית, וחזרה בתשובה לא נתפסת כעת כדבר מציאותי בטווח הנראה לעין. הוא יודע שהוא יכול, ושה' לא מתייאש ממנו, ואת כל התורות, אך שום נקודה קטנה של רצון לא קמה בו למעשה. המצוות שלו לא משהו, בלשון המעטה; בקיצור – כישלון מהלך. רק מעוז אחרון נשאר לו: שמירת שבת. חוץ ממנה, המצב קשה ביותר. אין שום סיבה בעולם שהוא יוכל לשמוח בתורה ובמצוות. 'מעט זה גם טוב', יאמרו לו. והתשובה הברורה שלו תהיה: 'לא כשהוא כטיפה בים של רוע'. נבהיר קצת יותר את השאלה. כמו שהזכרנו כמה פעמים, שמחה יכולה להופיע כאשר המציאות מתאימה לחיינו ולרצוננו. ברגע שהמציאות לא מתאימה ורצוננו לא מתקיים, אי אפשר שלא תופיע עצבות. האפשרות היחידה להיות שמח באמת היא כאשר הרצון מתממש, שהכל הולך כשורה. (מצב זה הוא נדיר מאד, שכן הרוב המוחלט ביום-יום לא מגיע לשלמות, ואם-כן אין לו גם במה לשמוח. וכבר דיברנו על זה בכמה מאמרים). ועתה השאלה – איך אדם זה יכול לשמוח? המציאות שלו היא הרי ההפך המוחלט ממה שהוא רוצה בכלליות: לקיים את רצון ה'. וממילא, כשעבודת ה' נתפסת כדבר שלא מתאימה לו, כל יחס שלו אליה כעת יהיה בעצבות.
אומר רבי נתן, נסתכל בצורה ההפוכה. הבן-אדם עובר עבירות, המלאכים שנבראים מהמצוות שלו הולכים ישר לקומה שלישית בבית לווינשטיין. קושיה גדולה יש לנו כעת: מה הוא קשור לשמירת שבת? מה היא עושה אצלו עדיין, ולא משנה כמה הוא יורד, היא עדיין נשארת איתו? אומר רבי נתן, אין שום סיבה אחרת מלבד חסדי וישועת ה'. הקדוש-ברוך-הוא מקרב אותו כמעט בכוח, ותמיד משאיר אותו בתוך הטווח של קיום מצוות, ושומר עליו שלא יתרחק. מלבד החסד הגדול שיש בכך, מתגלה בכך דבר עצום שלא מתגלה אצל הצדיק המושלם. הצדיק תופס את הקשר והשייכות שלו עם ה' לפי מצבו – כלומר, מאחר והוא מקיים את רצון ה' בשלמות, ממילא הוא גם קרוב אליו. הקשר שלו עם ה' מתבטא בזהשהוא יוצר את הקשר. לעומת-זאת, הקשר של אותו רשע עם ה' מתבטא בזה שה' יוצר את הקשר. איפה מתגלית השייכות העמוקה הבלתי-נפרדת? בודאי שאצל הרשע. אותו דבר נכון כלפי הצדיק, אבל אצלו זה לא מתגלה. אצל הרשע מתגלה דבר נפלא: הקשר שלו עם רצון ה' הוא מהותי. זה 'בדם שלו', ולא משנה כמה רחוק הוא יהיה, אין שום מצב שהוא יתרחק מה' לחלוטין. בודאי שאסור לסמוך על זה ולעבור עבירות, ולו רק משום שלפעמים גם את קשר זה אפשר לסיים, ולא כאן המקום להאריך בזה.
מעתה – אומר רבי נתן – נבין מדוע השמחה שייכת לאדם זה ליותר משאר בני האדם. שאלנו, במה המציאות שלו מתאימה לרצון ה', כאשר ההפך הגמור קורה במציאות? והתשובה היא שעצם העובדה שהוא עדיין מקיים מצוות מוכיחה על השיוך הכי פנימי, הכי עמוק, שיש לו עם רצון ה'. כעת נבין את דברי רבי נחמן. השמחה היא למעשה הביטוי של השיוך הפנימי למה שאנחנו עושים. מי שמהפך יגון לשמחה, שפירושו, שבכל מצב של ריחוק (יגון) הוא מוצא בו את הקשר שלו עם ה' (שמחה) במצוות שהוא עדיין מקיים, הוא בעצם האדם שאצלו מתגלה הקשר המהותי ביותר עם רצון ה', וממילא השמחה שלו היא השמחה הגדולה ביותר. אצלו ההתאמה לא נובעת מהצלחה מעשית, אלא מעצם זה שהוא עדיין בסיפור של קיום מצוות, והוא עדיין קרוב אל ה'. הקשר שלו עם ה' מתגלה במצבו בצורה הכי עמוקה והכי פנימית, ומזאת השמחה.
יש נשמות שנפלו וצריכים להחיותם ולהשיבם בכל מיני מטעמים המשיבין את הנפש, ועל ידי התנוצצות המוחין בחינת תפילין, שזוכין על ידי שמשברין התגברות הרהורי ניאוף, על ידי זה נעשים דיבורים כשרים להחיות ולהשיב את אלו הנשמות הנפולות (על פי לקו״ת סי׳ ה')
משיבת נפש, כח
יש כאלה שנדמה להם שדרכי החיזוק של רבינו ז״ל הם רעיונות טובים המועילים לאלו שעוסקים ברפואת הנפש, למצוא מחשבות ודרכים בהם יוכל האדם להצליח, אם רק ישנה כיוון מחשבה לדרך מחשבה בריאה של תקווה ושמחה. נדמה להם שהצלחת החיזוק היא בדרך של שטיפת מוח ברעיון וגישה חיובית, בכדי להוציא כל מחשבה אחרת המפילה את הרוח ומחלישה את הדעת. אך באמת כל דרכי ההתחזקות המוזכרים בדברי הצדיקים, הם שפע רוחני ממקור מדות הרחמים, הנמשכים משורשי אור התורה, בדרך מופלאה הידועה רק לצדיקים, ולכן ההצלחה האמיתית ללכת ולקיים דרכים אלו, תלויה במידת ההתקרבות אליהם.
קדושת התפילין הנעשית מעור בהמה דייקא
עיקר תיקון המחשבה, הוא כאשר האדם מבין שכמו שקדושת התפילין נעשית מעור בהמה, כמו כן דייקא מתוך נסיונות של גאווה וחסרון תיקון הברית אפשר לבוא למחשבות קדושות, כי עיקר תיקון המוח נעשה כאשר לוקח את גופו שנפל למצב של "החתים בשרו" להפוך אותו להיות "חותם דקדושה" – התנוצצות המוחין בחינת קדושת התפילין.
וכאשר אדם יודע יסוד זה, אזי אינו מתבלבל ונופל בדעתו מכל נסיון, אלא הולך וצועק להשי״ת מעומק ליבו שיגלה לו העצה איך לגלות האמונה מתוך המקום שלו, וכך מתגלה לו עצה ודרך איך להפוך כל מחשבה, למחשבה קדושה של התקרבות להשי״ת.
הכח להכנס לעבודה זו, הוא כאשר האדם מתקרב לצדיקים המלמדים אותו דרכי מחשבה אמיתיים, איך להפוך כל נסיון וכל ירידה ונפילה, למחשבה קדושה של התקרבות להשי״ת. כי כל מחשבה הנכנסת בלב, יש בה צד הרע שעליו לשנוא ולרחק ויש בו צד הקדושה, שאם יתדבק לצדיקים, יבין איך ממקום זה אפשר להיות קרוב להשי״ת.
התנוצצות המוח
בשעה שעוסק בעבודת השי״ת באופן כזה, לגלות אמונה מעומק הנסיונות והנפילות, אזי בא להתנוצצות המוח, [כי המוח הוא כמו נר דולק, שצריך שמן כדי שידלק, וזה נעשה על ידי שמעלה ליחות ושמנונית הגוף למח, כלומר מהפך כל מחשבה של ׳החתים בשרו׳ למחשבה קדושה]. ומעתה כל המחשבות קדושות מהשי״ת, וכל הידיעות של ההתחזקות – להיות קרוב להשי״ת תמיד, כבר אינם נחשבים אצלו בגדר רעיונות בעלמא, אלא הם נעשים מחשבות של אמונה וקרבת ה׳ אשר יש בהם חיות אמיתית, כי מוחו מאיר בהתנוצצות נפלאה בלימודים אלו של הצדיקים. ואם זוכה להתמיד בזה אזי זוכה גם להחזיק באמונה חזקה גם בזמנים של קטנות המוח, בעת שהאמונה אינה מאירה כראוי. כי הרשימו של ההתנוצצות המוח, מאיר לו גם בשעת השינה, בבחינת 'חלום על ידי מלאך', כדוגמת השינה הגשמית, אם היה מוחו זך ביום, אזי חלומו בקדושה, כמו כן כאשר עובד להעלות המח מתוך הירידות, אזי זוכה שגם בעת קטנות ושינה יכול להחזיק עצמו באמונה.
דיבורים כשרים המשיבים את הנפש
כאשר האדם מתייגע להתחזק באמונה באופן שמחפש אצל הצדיקים דרכי אמונה אמיתיים אשר יש בכוחם להפוך עור הבהמה, לקדושת המוח, בזה נעשה אצלו ׳דיבורים כשרים׳ אשר יש בכוחם להשיב את הנפש בשבעה משיבי טעם, ויכול להחיות את חבירו שנפל, לחזקו בדיבורים אלו, כי יוכל להעביר דיבורים אלו כראוי באופן שיוכל חבירו להתחזק מהדיבור ולהתקדם ולעלות עם הדיבור הזה דרגא אחר דרגא.
כי כאשר לומד הענין ומקיימו באופן שמעלה דבר נפול למחשבה קדושה, בזה נמצא ההצלחה שהדיבור חי ויכנס ללב חבירו. גם על המקבל לדעת יסוד זה, ולהבין שאף על פי שהוא בבחינת ׳החתים בשרו׳, בכל זאת עליו לקחת דיבור זה של הצדיקים ולהכנס עם זה לחותם דקדושה כפי יכלתו, ובזה יתקן המוח, ויוכל להחזיק בכל מצבי הקטנות באמונה בהשי״ת.
[סימן זה מיוסד על פי תורה ה׳ ליקו״ת, המאמר הארוך ביותר בליקו״מ אשר קשרי הדברים שם מאוד קשים להבנה, ודברים אלו הם כהקדמה קצרה להבין כלל הנאמר שם].
לפעמים הכל מתחיל מפצע קטן, חתך או שריטה שהזדהם וגרם להתפתחות דלקת מסובכת ומסוכנת. מחזור הדם הזורם בעורקים גורם לזיהום להתפשט בגוף כולו. אך ההתחלה היתה באותה מכה קטנה; טבעה של מכה שכזו שהיא מפתחת כל מיני זיהומים עד שהם הופכים לאיום ממשי על חיי האדם.
כפצעי הגוף כך פצעי הנפש. המחשבות שבאדם אצות–רצות בכל חלקי הנפש. אם הן נקיות מכל סיג, הן גורמות רק לרצות להתקרב לה' ולעשות את הטוב וישר, אך כאשר הנפש נפצעת, אפילו מפצע קטן, מתרכזים סביבו זיהומי נפש שעלולים לגרום למחלה מסוכנת.
* * *
כך, מגלה לנו רבינו הקדוש, הוא הפצע שנראה לנו כה קטן וחסר משמעות, כאשר האדם חס על כספו ומקשה את לבו שלא לפזר אותם לצדקה. זו איננה קמצנות גרידא, זוהי שריטה במהלך המחשבה; האדם עושה חשבון 'פשוט' לכאורה: הוא הרי עמל ויגע על הכסף הזה, זה לא הגיע אליו 'ברגל', ואם כן הרי בו ובעמלו תלוי הדבר אם יהא לו כסף אם לאו – איך יילך ויעניק את הכסף הזה למישהו אחר?!…
במחשבה זו טמון ארס בלתי מורגש, זוהי מכת נפש, האדם הזה הורעל מאותה השקפה מוטעית שאומרת כי העולם מונהג בכוחות הטבע בלבד.
הכפירה בכלל גורמת לאדם להביט על העולם בעין רעה. במקום להביט על יופיו של "עולם חסד יבנה" ולהבין שכל המצוי כאן, ואפילו הייסורים והניסיונות, נועד להיטיב איתו וכי בכל רגע ממש הוא מושגח באהבה על ידי אביו שבשמים – הופך המבט שלו למלא רוע; האדם הזה רואה את עצמו נטוש ומופקר לגורלו ועליו להיאבק על קיומו…
מהסתכלות אכזרית זו נובע אותו חשבון הגורם לכיס התלוי בלב – להתכווץ. אילו היה אדם זה מבין שאדרבה, הסיבה לכך שהוא צריך לעמול כל כך קשה על כספו, היא בגלל זה עצמו שעדיין אין הוא מאמין שאת הכסף נותן הקדוש ברוך הוא בלבד ושום סיבה והשתדלות אינן מוסיפות לכך כלום – כי אז לא היה נמנע מלתת צדקה ביד רחבה.
נקודת ארס זו שגורמת לפגם האמונה, היא ההתחלה לכל פגעי הנפש. סביב 'פצע' זה מתרכזים כל שאר הרצונות הרעים והנטיות הרעות.
קחו לדוגמא את העצבות ואת הקנאה. האדם ממורמר על שלא הצליח לעשות משהו כרצונו, או שהוא מקנא בזולתו על שאין הוא מוצלח כמוהו – מהיכן יונקות העצבות והקנאה את כוחן?! מי נתן להן דריסת רגל בנפשו – מאותה מכה קטנה שנתנה ל'ארס הטבע' לפגוע במהלך מחשבו מבלי משים.
ההתאכזרות לעניים, שנראית כה תמימה ומלובשת באדרת של אחריות וחיי חשבון – נובעת כאמור מהסתכלות אכזרית על כל העולם, הסתכלות שבנויה על כפירה באמונת ההשגחה, והיא שמזינה את כל תחושות העצבות והקנאה שמכריזות על היפך האמונה.
כך בשאר התאוות והמידות הרעות: עצלות, רדיפת העושר וכל השאר – כולם יונקים את כוחם מנקודת הכפירה שהתגנבה בלב בעטייה של אותה אכזריות שבלב המונעת נתינת צדקה ואשר מקורה במחשבת כפירה התולה את הכל בטבע.
ההתחלה של רפואת הנפש היא אם כן בשבירתה של אכזריות זו. נתינת צדקה, ובפרט לנצרך שהלב לא נמשך לתת לו באופן טבעי – היא ההתחלה לרפואתה של מכת הכפירה; בכוחה לזכך את האמונה – להתחיל ולהבין שהעולם מונהג אך ורק ברצון ה', רצון אמיתי לרחם ולהיטיב בלבד – ובכח זה לדבוק במידותיו של הקב"ה.
* * *
יעקב אבינו התכונן להשתמש בשלושה אמצעים להכנעתו של עשיו הרשע: בדורון, בתפילה ובמלחמה. הדורון נועד לפייס את עשיו. וכך הוא אומר לעשיו: "ולקחת מנחתי מידי כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלוקים ותרצני".
זו היתה עצתו של אותו צדיק לשבור את האכזריות של עשיו, אותה אכזריות עליה מבוסס כל כוחו ואותה הוא רצה להתיז בלב היהודי חלילה. אך כאשר בלבו של עשיו התעוררה מדת הרחמנות, שוב לא היה בכוחו לשלוט ולהרע.
עלינו הבנים, לקחת דוגמה ממעשי אבות, לשבור אכזריות ולעורר רחמנות על זולתנו, ומכח זה – להיטהר מכל פגעי הנפש.
ליבו לא יכול היה להכיל את הזעזוע והעלבון. לאלו תהומות מסוגלת הרשעות האנושית לצלול. מעולם לא העלה על דעתו לחשוד דווקא במנהל התחזוקה החביב, האיש עשה רושם אמין לחלוטין. את התרמית הנוראה גילה מאוחר מדי, כשהציבור הספיק לבלוע בשקיקה את הסיפור שנרקח עבורם ברוב כישרון. הפשקווילים שהציפו את בתי הכנסת סיפרו את נוסחת הכזבים בשפה קולחת שיכולה היתה לשכנע אותו עצמו.
את החוטים למלכודת הפתע, טווה מנהל התחזוקה מאחורי גבו. החתים אותו על מסמכים, ובתוך מספר חודשים העביר את בעלות התאגיד כולו על שמו. כעת, מול מסמכים רשמיים, מעוטרים בחתימת ידו, מאומה לא יעזור.
הייאוש קבר אותו בביתו. מספר חודשים לא ראה פני חמה. חשש מדעת הקהל, מלעגם. מנהל התחזוקה הבוגד ידע היטב את מלאכתו. בכל בוקר הוצפה תיבת הדואר שלו בחומר מייאש. גזרי עלונים, מודעות רחוב וכתבי עת המספרים כביכול את 'פרשיית פרישתו' של מנכ"ל התאגיד המפורסם. הדברים שנכתבו ברובם על ידי המנהל בעצמו, העבירו היטב את המסר למנכ"ל המדוכא. ברוב ייאושו, לא העלה על דעתו אפילו לנסות להשיב לידיו את רכושו האבוד.
התפנית החלה ביום בו העיז להציג את רגליו בבית הכנסת השכונתי. משיגם ושיחם של הבריות הבין, שלא כולם מאמינים לגרסת הכזבים. פה ושם נשמעו קולות אחרים, הם שנפחו בו רוח חיים. משהושב אליו בטחונו, התבהרה גם דעתו. המוצא המשפטי היה פשוט בתכלית. מונח על כף היד.
* * *
בית הכלא של החיים מצוי בדיוק במקום בו אנו תקועים. מסורג היטב בקנאה, חלישות הדעת, עייפות וייאוש עמוק. גורמים אינם חסרים. הסביבה, העבר, העתיד וכל מה שנדמה כאילו פועל נגדינו. לא חסרים לו לאדם ראיות מוצקות על עליבותו. מאן-דהו פגע בו, אמר מילה שלא במקום. נדמה לו, ובעצם בטוח הוא, ששמע את פלוני אומר ברמז לאלמוני, משהו שלילי בנוגע לאישיותו. כמה קל להתרוקן מרוח חיים ושמחה. משפט אחד, מכת ברק של זיכרון מריר מהעבר. כישלון קטן בהווה. וכבר ברור לגמרי 'אינני יכול'.
את הצינוק הזה יצרנו במו עצמינו.
הדרך אל החירות פתוחה לגמרי. כמה מילים של תורה במתינות ואמונה, יכולים להשיב רוח חיים גם על נפש עייפה ויגעה. תפילה אחת, התבודדות, שיחת חברים או מחשבה פשוטה של אמונה. זיכרון מתוק במציאות השם. הדרכים אל החופש ממאסר העצב רבות לאין שיעור. חלישות הדעת אחת חוסמת את הפתח לחלוטין.
העוולות כגורם העליבות
סיבה עיקרית לקריסת מערכות הנפש הן העוולות. העולם מלא לדעתנו בחוסר צדק. נדמה כאילו הרשעות והעוול מנצחים. הטוב נעלם ונסתר. רבבות פעמים ניסינו לעשות טוב, לאמץ הנהגות ישרות. והמציאות כאילו פועלת לרעתנו. סיבות שונות ומשונות מונעות מאיתנו כמעת תמיד להתמיד במעשה טוב. המציאות הזו מכונה בשם "רע עין של הרשעים". מציאות הרשע המצליחה בשעתה, היא העין הרעה ששורפת ליהודי כשר את הלב.
ויש את הקולות הנוראיים שאינם מפסיקים לשאוג במח. יש את המחשבות המייאשות, טוענות ללא הרף 'אינך ראוי, אינך יכול'. מעלות נשכחות. דואגות להזכיר לנו כישלונות ועוונות דווקא כשהלב משתוקק להתחיל מחדש מעשה טוב. ויש את ה'חכמות', המח נוטה להסתבך בחשבונות ופילוסופיות. קושיות וחקירות, על עצמינו ועל הסובב אותנו. על העבר ועל הווה. ובינתיים הלב מתעקם שוקע בתרדמה.
קול נוסף שאיננו חדל מלהכות בנו הם הזיכרונות הטובים. היו לנו פעם הנהגות נאות. לשבת היה טעם של גן עדן, לתפילה ניחוח של עבודת הקורבנות. היו לנו זמנים של תורה מתוך שלווה ללא רחיים על הצוואר. בלי חובות והתרוצצויות. הלב נקשר אל האופן הענוג בו זכינו לקיים אי פעם את עבודת הבורא. והציור הנחמד הזה, מסתיר לגמרי את אוצרות עבודת השם הממלאות את הווה.
לבית המאסר של חלישות הדעת יש בתורה הקדושה שם. קוראים לה 'רוח טומאה'.
הטומאה היא אטימות נוראה, המסתירה את האור וסוגרת בפנינו את שערי ההצלחה. בזמנים קדומים, כשחיינו חיי טהרה, היה לנו אפר פרה. מי חיים המטהרים את הנפש מטומאת מת. גם היום קיים אפר הפרה. לא במתכונתו הקדומה, רק באופן הנוגע לכל נפש.
מצוות פרה אדומה וסגולת הטהרה המיוחדת לה נקראת חוקה. "זאת חוקת התורה", אפילו חכם שבאדם, שלמה המלך לא עמד על סודה. אפר הפרה טמון היום בעצם היותו 'חוקה'. העובדה שאיננו מסוגלים להבין את המתרחש. היא שיכולה להוביל אותנו אל מחוץ למאסר העליבות והטומאה.
אפר פרה ושמו הכנעה
הנהגת העולם פלאית, אין דרך להבין את המתחולל בכלל ובפרט. אין אדם יודע את סוד מסילת חייו. הסיבות שמאחורי הכישלונות, האכזבות והנפילות. זוהי 'חוקת' החיים.
כשמנסים להבין, עלולים להיטמא. ליפול ברשת תסביכי הפילוסופיה. בחשבונות והשערות לאין קץ ובסופן אכזבה עמוקה יותר. כשמתעקשים להתרפק על מה שהיה, מאבדים את הזכות לעבוד את השם בהווה. השאיפה להבין את המחולל עימנו. היא תמצית רוח הטומאה.
על מנת להיטהר יש להסכים בראש ובראשונה, לא להבין. אפר פרה הוא חוק. חוקים אינם ניתנים לפירוש והסברה. ביום בו נחדל מלבקש הסבר למציאות, לעליות ולירידות, להצלחות ולכישלונות. בו ביום ייפתחו בפנינו שערי טהרה.
אפר פרה מצוי בידיו של כל מי שמוכן להשפיל עצמו כאזוב. להשליך את עצמו ואת דעותיו, את זיכרונותיו המתוקים ואת השגותיו, ולקבל את מציאות הנהגת השם כפי שהיא היום, בהווה. מתוך ביטול והכנעה, מתוך שפלות מוחלטת כאפר פרה. רק אמונה תמימה וישרה.
אפר פרה מסוגל להשיב לידינו את נכסינו שאבדו, להחזיר לנו את הביטחון והשמחה שינחו את דרכנו בבהירות חדשה.
את המילה 'אבא' הוא הגה כפי שהגה מילים אחרות של סתם, ללא כל צליל מיוחד. במוסד בו בילה עם נערים השותפים לגורלו, שמעו על אבא רק בסיפורים. עד כמה שחייו עצובים היו, חסרונו של אותו 'אבא' לא צרב יתר על המידה בליבו, שכן מאגר הזכרונות שלו לא הכיל מעולם דמות של אבא. היו שם הרבה אנשים טובים שניסו לעזור, ואין הוא רואה בדמותו של אב אמיתי תוספת מרגשת יתר על המידה.
יום אחד הופיע לפתע אבא בעולמו. מטלטל ומרגש, כפי שמעולם לא יכול היה לצייר אותו. בשבת אחת אותה עשה במחיצת משפחה טובת לב. נתקל הנער במחזה שלא ראה מעולם. אב ובנו יושבים יחד על שולחן אחד ולומדים. אנשים טובים הלומדים עם נערים נטושים הוא ראה, אך מה שעמד שם, בין האב והבן. החיבה הכנה, העיניים הנוצצות, הלב, לב של אבא – לזאת לא הסכין מימיו. המחזה המטלטל לא נטש אותו, עד שמצא בעצמו גם הוא את אבא.
* * *
העונש הכבד ביותר עבור נפש יהודית, הוא אי ידיעת השם. חוסר מודעות לנוכחותו של בורא עולם, הוא ליקוי המאורות האיום ביותר עבור מי שנשמתו חצובה מתחת כסא הכבוד. בשום אופן לא נוכל לצייר את נוכחותו של הבורא בלב המאמין מתוך משל חומרי. היחסים השוררים בין בני אדם, יחסי כבוד והערכה, אפילו הערצה והקרבה, אינם דומים בשום אופן קלוש לדבקות והתחברות, לרדיפה וכלות הנפש, אותן חווה מי שגופו אינו חוצץ בין נשמתו לנוכחות השם, והרגש הזה יש בו כדי לפצות על כל צער וסבל, ודי בו כדי ליישב כל תמיהה וקושיא.
מצות האמונה היא הראשונה מבין המצוות, כלשון הזהר הקדוש 'פקודא קדמאה' "וידעתם כי אני השם". זהו האל"ף בי"ת. מכאן יוצאת דרך האמונה, פרוסה לרגלי המאמין ומנחה את צעדיו במעלות קדושים.
ההסתרה ותוצאותיה
אם ביקשנו הגדרה לגָלוּת, הרי שזוהי: הסתרה, חוסר מודעות לנוכחות השם. אין מדובר על כופרים במוצהר, מדובר בנו, האנשים העושים את ימיהם בזה העולם, ולא תמיד זוכרים 'לפני מי אתה עומד', יושב, צועד, אוכל וחי. אי הידיעה הזו היא שמרוקנת מתוכינו את החמימות הפנימית היוקדת בליבו הרוגש של כל מאמין בחוש; היא שמציבה אותנו בפני התמודדויות, חושפת אותנו לצער וכל חולי אחר. מי שאמונתו חושית יותר, חש בפועל את תלותו בחסדי השם, נשען על בטחון מציאותי, ואוחז בכל רגע ביד ההשגחה. מי שעדיין אינו שם, יתקשה להבין את ההבדל.
זו בעצם הסיבה לכך שעדיין איננו רצים לחפש את ידיעת נוכחות השם. אין לנו את ההרגשה באובדנה, לא בוערת בנו מספיק התשוקה להשגתה. איך אמרנו? גלות!
מאירים בשמי העולם צדיקים שכל מגמתם היא להנחיל לנו את ההרגשה בנוכחות הבורא, את האמונה והבטחון. הצדיקים הללו גם מספרים על המצב הזה, על מצבי גלות הנפש, ימים של הסתרה וחוסר ידיעה. הם מספרים גם, שהתקופה הזו עברה על כלל ישראל במצרים.
גלות בתוך הטבע
הגלות תחת האימפריה הפרעונית שיעבדה בעיקר את ההכרה שלנו. נדמה היה כאילו הטבע שולט במרחבים שלטון ללא מיצרים. אליל הטבע פרעה, וכל כוחותיו, מן היאור האגדי ועד כוחות הכישוף הסרים למשמעתו, אלו היו כבלי השבי שאזקו את ידי אבותינו במצרים.
האזיקים הללו כובלים את נפשנו גם היום. נדמה כאילו העולם נתון לחסדי ההתרחשויות, הפרנסה, הבריאות, ההצלחה וכל שאר הגורמים 'המשפיעים' על מצבינו…
יציאת מצרים שואגת בתרועה של ד' לשונות "והוצאתי, והצלתי, וגאלתי ולקחתי". בורא עולם מכה בכל אושיות ממלכת מצרים, בארבעת היסודות, אש, רוח, מים ועפר "למען תדע כי אין כהשם אלוקינו".
עשרת המכות החובלים בממלכת הטבע, מרפאים באותה מידה את ישראל. הכוחות המכים בדמיון הטבע השתלטני, הם שמרפאים את האמונה הדוויה, מעמידים את הנפש החולה על רגליה, ומעודדים את היהודי הגולה לשוב ולגלות מי אדון כל הארץ. בפסח שותה יהודי ארבעה כוסות של יין, מוזג אל נפשו פנימה ארבעה כוסות של דעת, נגד ארבעה כוחות של טבע.
גאולה וגלות הן תקופות שונות בחיי הנפש. פעמים שההסתרה גוברת והנפש יורדת למיצרי גלות, פעמים שאור גאולה מפציע והדעת מתבהרת. התורה מצווה אותנו "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים", המצוות כולן זכר ליציאת מצרים, משום שהדרך היהודית ביותר להתמודד עם הסתרה של גלות היא 'זכרון'. גם בעומק הגלות ניתן להמשיך זכרון מבהירות שזרחה אי פעם, וזו תקוותינו.
בשעה שאדם מעוניין להכיר את השם, המציאות סביבו דומה למכות מצרים. השי"ת מכה גם היום בטבע, מחולל פלאות בדרכים שונות ומגוונות, הכל על מנת שהיהודי הקטן המגשש כאן את דרכו בין ספק לתהייה, יצליח לזהות את אבא במרחבי הגולה.
וכפי שאמר רבי נחמן: "כל מעשה מצרים היא כולה בחינת לבושין, שהיה בהכרח שיתלבש עצמו השי"ת כביכול באלו המעשיות של מצרים עד שאח"כ התחילו להכיר אותו בעצמו. ובכל פעם הכירו אותו יותר ויותר" (חיי"מ ר"א).
גם היום 'מתלבש' הקב"ה במלבושים שונים ומשונים. מחולל נפלאות בחייו האישיים של כל יהודי. והכל על מנת שנתקרב אליו, ונחוש סוף סוף מהו 'אבא'.
כידוע, פרנסתו של אדם מושגחת בהשגחה פרטית משמים, והעיקר שישים בטחונו בהשי"ת, הן במשא ומתן וההשתדלות שהוא עוסק בהם והן בבטחון שהוא בחינת הסתכלות, וההסתכלות עושה כלי (כמבואר בליקוטי מוהר"ן תורה ע"ו).
והנה מבואר בספרי רבינו ז"ל כמה צריך לברוח מדחיקת השעה, שעל ידי זה הוא גורם לעצמו חובות והלוואות, כמבואר בארוכה בליקוטי עצות, בטחון סעי' ד' ובשיחות הר"ן שיחה קכ"ב, שצריך האדם להסתפק במועט ולהנהיג ביתו כפי השעה והזמן, ואל ידחק את השעה ללוות ולהקיף ולהיות בעל חוב, רק ימתין לישועת ה', ומוטב להיות בעל חוב לעצמו מאשר לאחרים, ויחזק את עצמו בביטחון, ואל יאמר שמאחר שהריעותי את מעשי מי אנכי שאבטח ואשען בהשי"ת, כי טוב ה' לכל, ועיין שם באריכות.
וכן כתב הרמב"ם בהלכות מלוה ולוה (פרק ו,ג) וזו לשונו: וכן אסור ללוה ליקח הלואה ולהוציאה שלא לצורך, ולאבדה עד שלא ימצא בעל חוב מאין יגבה, אף על פי שהמלוה עשיר גדול, והעושה זה רשע הוא, שנאמר: "לוה רשע ולא ישלם", וציוו חכמים יהי ממון חברך חביב עליך כשלך.
והנה ביאור הדברים כמה צריך האדם להתרחק מלחיות את חייו בחובות והלוואות, כשאינו יודע ממה יחזיר את חובותיו, שאז נקרא הלוה 'רשע', כשמבזבז את כסף המלוה מבלי שיהיה לו ממה להחזיר, ניתן להבין על פי המובא בליקוטי מוהר"ן תורה כ"ג, בפירוש סבי דבי אתונא, ומובא שם "ותלא לה פתקא בצוארא, דהוי מסיק בי אבא מאה אלפי זוזי, "בי אבא" זה עבודה זרה כמו שכתוב האומר לעץ אבי אתה, ועבודה זרה היא חובה שמכרעת את הכל לכף חובה, וכל המתדבקין בה הם בעלי חובות, כמו שאנו רואים בחוש שזה המשא תלוי בצוואר בני אדם שאין מסתפקין בממונם ולווין ממון מאחרים, ונדמה להם שהם משתכרין שכר הרבה ואחר כך מתים [בעודם] בעלי חוב, עיין שם, ורואים שם כמה יש לברוח מחובות.
ועיין בליקוטי הלכות, הלכות ריבית ג, כי תאות ממון בא מזה, מחמת שאין לאדם אמונה ובטחון בהשם יתברך, שהוא יתברך יכול להזמין לו פרנסתו בסיבה קלה בלא יגיעות, ומחמת זה הוא רץ אחר פרנסתו תמיד ביגיעות רבות וכו, והוא מלא עצבות ודאגות ומרה שחורה, ומרבה ללוות ממון מאחרים, מחמת שאינו מאמין שהשם יתברך יזמין לו פרנסתו בעיתה בלי יגיעות בסיבה קלה וכו'. ואם היה לו שכל אמיתי והיה מאמין בהשם יתברך שהכל ממנו יתברך, רק שצריכין להמתין עד שיבוא זמנו ועתו, לא היה רץ אחר פרנסתו כל כך, כי השם יתברך יכול ליתן לו פרנסתו בעתו בסיבה קלה. כי בודאי יש הכרח שיעשה האדם איזה עובדא קלה בשביל פרנסה וכו', כי על ידי זה עושים כלים וצינורות לקבל השפע, אבל באמת אין העסק עיקר כלל, רק עיקר הפרנסה מהשם יתברך בהשגחתו לבד, וכל הדוחק את השעה, השעה דוחקתו, ועיין שם באריכות.
והנה, כשאדם רואה עצמו שקוע בחובות, צריך ליישב עצמו מאד, להפסיק תיכף ומיד את המירוץ המטורף הזה, ולקבל על עצמו מכאן ואילך שלא להכנס לשום חוב. וישכיר עצמו להרויח ממון ביושר על פי התורה, או אפילו יחזר על הפתחים, ובעיקר שלא להכנס לשום חוב.
ועתה התבונן נא בשתי האפשרויות, האחד, להמשיך ללוות מבלי שיש לו ממה להחזיר, ואז נקרא 'לוה רשע' בשעת הלוואת והוצאת הממון כמובא ברמב"ם הנ"ל ובשולחן ערוך. או מצד שני, לחזר אפילו על הפתחים אם אינו מוצא עצמו להרויח ממון מיגיע כפים וכו', ואז על כל פנים הוא נקרא עני הגון. כי באמת אין לו פרנסתו ואם יקבל על עצמו דבר זה, יהיה איך שיהיה, ובלבד שלא יקח שום הלוואה וחוב, אז בדרך כלל יראה ישועת ה', ובסייעתא דשמיא ייצא מהר מחובותיו, וכמובן עם הרבה תפילות ובקשות מהקב"ה, והתחזקות בנסיון שלא ללוות משום אדם יותר.
ובנוגע לחובותיו שצריך להחזירם לבעלי חובות, העצה ללכת לכל הבעלי חובות, ולהסביר להם שהוא הסתבך בחובות, והוא רוצה מעתה להסדיר את כל חובותיו, בצורה מסודרת שמזה הוא מקוה להחזיר את חובותיו, ושיתנו לו ארכה בזמן פירעון ההלוואה, כדי שיוכל להחזיר כל חובותיו. ויפציר בהם שיאפשרו לו לעסוק במקורות הכנסה להחזיר חובותיו ולצאת מהם, ולא לגלגל הלאה גמחי"ם וחובות. ובסייעתא דשמיא בדרך כלל, רוב בעלי החובות ילכו לקראתו ויסכימו להמתין, והשאר שלא יסכימו יפרע להם בראשונה.
ואם יקבל על עצמו באמת ובתמים להתחזק כנ"ל, אז יעזרהו הקב"ה ויצא מהר מחובותיו כי אז נפרד מסטרא דחובה, סטרא אחרא, ואוחז בסטרא דקדושה בבטחון בה' והשגחתו, ויש הרבה להאריך בענין זה אך מחמת אהבת הקיצור נסתפק בזה.
ויש למצוא לזה סמוכין במה שהקב"ה צוה למשה שיאמר לבני ישראל שישאלו וילוו ממצרים כלי כסף וזהב ושמלות וכדו', ושואל האור החיים הק' בפרשת שמות, מדוע לא לקחו מעצמם בשלושת ימי אפילה, כשראו את כל החפצים בבתי המצרים כמובא ברש"י? ומתרץ, שטעם הדבר הוא כדי שהמצרים ירדפו אחריהם, ויפרעו בים סוף ויטבעו שם, ולכן נאלצו להשאיל ולהלוות. ויש לדקדק ששתי הבחינות שוות, היינו: לקחת בלי רשות ולהשאיל מבלי להחזיר, רק כאן התורה התירה כהוראת שעה, וציוותה לעשות זאת כמובא בארוכה באור החיים הנ"ל, ולנושא שלנו, שמלווים מבלי יכולת להחזיר כנ"ל דומה ממש לגניבה, ה' יצילנו.
"וכן כל הנביאים עסקו הרבה בתפלה, כמו שמצינו אצל אליהו שאמר: חי ה' אשר עמדתי לפניו, ופרשו המפרשים: אשר אני רגיל לעמוד לפניו בתפלה".
קטע זה מהווה פתיחה לפיסקה די ארוכה עם ראיות רבות מנביאים שונים שעסקו רבות בתפילה. גם בשולחן ערוך אנו מוצאים את הקשר שבין תפילה ונבואה: "וכך היו עושים חסידים ואנשי מעשה, שהיו מתבודדים ומכוונין בתפלתם עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמות ולהתגברות כח השכלי, עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה" (אורח-חיים, סימן צח סעיף א). על הקשר שביניהם נעסוק בלי-נדר ובעזרת-ה' בפעם הבאה. היום רציתי לשים לב לנקודה מסוימת המוזכרת בדברי אליהו. אשמח לדעתכם בקשר לנקודה זו.
הופעתו הראשונה של אליהו בספר מלכים היא בשבועתו על הבצורת. באותה תקופה עם ישראל היה נגוע בעבודה-זרה, ואליהו גוזר שלא ירדו טל ומטר כי אם על-פי ציוויו: "ויאמר אליהו התשבי מתושבי גלעד אל אחאב, חי ה' אלוקי ישראל אשר עמדתי לפניו אם יהיה השנים האלה טל ומטר, כי אם לפי דברי" (מלכים-א יז, א). המפרשים אומרים כי לשון "חי ה'" הוא לשון שבועה, שכמו שחי ה', כן יהיה הדבר הזה. השבועה תמיד באה לקיים דבר מסוים, כלומר, הפיכתו למציאות. הדרך לבטא דבר מציאותי היא להשוות אותו לדבר שהוא עצם המציאות, ועל-כן על-פי רוב שבועה היא בהזכרת השם. בשל כך, כותב הרמב"ם שקיימת מצווה מן התורה להישבע על אמת: "כי בזה הגדולה לשם יתעלה, וכבוד ועילוי והוא"(ספר המצוות, מצוות עשה ז), בשבועה נמצא ביטוי של כבוד, מאחר ואנו קובעים כי ה' הוא עצם המציאות, וכל אמת אחרת רק נתלית בו, אך רק הוא האמת לאמיתה, "ולכן אינו מותר להשבע בדבר מכל הנבראים"(רמב"ם שם), כי קיום המציאות מצד עצמה אינו אמת כמו מציאות ה'.
על-כל-פנים, ראינו כי השבועה היא ביטוי אמיתות דבר מסוים בדימיון מסוים לגילוי אלוקי שהוא עצם המציאות. אליהו אומר: "חי ה' אשר עמדתי לפניו". עלינו לשים לב שאליהו לא מזכיר בדבריו 'כתובת', אלא גילוי אלוקי מסוים, שאותו הזכיר בשבועתו, לבטא אמיתת מציאות מסוימת. לכאורה תמוה: איזה גילוי קיים בכך שאליהו התפלל לפני ה'? מילא גילוי שה' עונה לתפילה, אך בדברי אליהו לא מוזכרת מילה מכך, כי אם על-כך שהוא התפלל.
* * *
ראינו בעבר כי מעשה התפילה אינו מעשה הדורש כוונה מרובה, אלא צורת חשיבה שונה לחלוטין מהצורה בה אנו חיים. בשל-כך, למרות שבכל המצוות "רחמנא ליבא בעי" (סנהדרין דף קו ע"ב) – ה' רוצה את ליבנו בתוכן, אף על פי כן לא מצינו מצווה שלפניה הכנה כה גדולה לטוהר הכוונה – "ישהה שעה אחת קודם שיקום להתפלל" (אורח-חיים, סימן צג סעיף א), "…אף על גב דבכל מקום דאמרינן שעה פירושו שעה מועטת, הכא פירושו שעה אחת מי"ב שעות" (משנה-ברורה, שם) – שעה שלימה ולא שעה קלה. שיעור זה נצרך גם לצדיקים הגדולים ביותר (שם). מכל זאת אנו רואים כי בתפילה לא צריכים רק לכוון למה שעושים, אלא צריכים הכנה נפשית קודמת להיות שייכים לדבר שנקרא "תפילה". לבקשות יספיק שיעור זמן קטן של כמה שניות, והוא השיעור של רוב העם (שם), אך למעשה הנשגב של תפילה צריך הכנה מרובה כדי שבלב האדם יתאמתו הדברים בייחוד.
ומהו מעשה התפילה? זמן של תיפלות, של התבטלות ודבקות מתוך הבנה קיומית: הקיום היחיד שיכול להיות לי הוא עם ה'. לולא חסדיו ורחמיו אין לי סיכוי לשרוד. לא רק להבין שרחמיו מאוד נצרכים כעת, אלא הם אלה שייצרו אותנו. "חסדך ואמיתך תמיד יצרוני" (תהלים מ). ההבנה הזאת מנוגדת לצורה הרגילה של חיי האדם בה המציאות תמיד נתפסת כדבר עומד לכשעצמו, הגם שהיא עם אמונה שלמה שה' הוא בעל היכולות כולם ואין דבר שקיים שלא מכוחו, אך בלי התפיסה שאין שום קיום למציאות ביחס לחיי. אם נפשט רעיון זה, במעשה התפילה השלם, האדם צריך להרגיש שגם הכסף שנמצא בכיס שלו, לא יוכל לספק לו שום קיום. התפיסה הזאת מאוד רחוקה מהצורה הרגילה של החיים שלנו, בהם אנו מתייחסים לכל מציאות כקיימת ביחס אלינו. השולחן-ערוך כותב שאנחנו רחוקים ממעשה תפילה שכזה, ועלינו מוטל בעיקר לכוון בכל כוחנו את כוונת המילים. מי שירגיש את המציאות כה חסרה, יבין שחייב להיות כאן עוד דבר שיקיים את המציאות – ומתוך החיסרון הוא יקרא, ירצה שיבוא משהו אחר אל מציאותו ויקיים אותה, וברגע שיעשה כן – "קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת" (תהלים קמה).
* * *
יכול אדם לחשוב, ששעה של ביטוי חוסר אונים וישע היא צמצום והקטנה של חייו, אף אם הם נכונים. הרי בסופו של דבר הרגשה של חיסרון גורמת לנו להרגיש פחות חיים, ונמצא שהיא מנוגדת לחיינו. התפילה תהווה 'פיתרון' טוב לבעיה זו, אך קשה לומר שהאדם ירגיש את מציאותו מתבטאת בתפילה בשלמות כזו שלא יחוש אותה באף מצב אחר. אך אליהו הנביא אומר: "חי ה' אשר עמדתי לפניו" – עמידה מבטאת מצב שכל מציאות האדם פונה אליו, בשונה מישיבה בה רק גוף הפלג העליון פונה אל הדבר. שאר הגוף לא נמצא במצב ביטוי של קיום. בעמידה כל הגוף פונה לדבר מסוים, והיציבות והקיום שמתבטאים בעמידה גם נכללים באותו דבר אליו הגוף פונה. אולי בכך יש לפרש את כבוד התורה שיש בלימוד תורה בעמידה (מגילה דף כא ע"א), שכן קשה קצת לפרשו על המאמץ הפיזי, ומה גם שלא מצינו שיש להצטער בשעת הלימוד מאחר ו"שמעתא בעא צילותא" (שם דף כח ע"ב) – הלימוד דורש דעת צלולה המתאפשרת בתנאים גשמיים נוחים, כמבואר בגמרא שם. הביטוי של כל מציאות האדם בלימוד מהווה ביטוי של גדלות לתורה, שאיננה מכבידה או מעיקה על האדם חס-ושלום, כי אם נותנת לו לחוש את מציאותו האמיתית בתוך התורה. הסיבה לשלמות ביטוי מציאות האדם בתפילה, על-אף תחושת החיסרון המעיקה, היא מאחר וזוהי תפיסה אמיתית בעצם הקיום שלנו. ברגע שאני מבין שאין לי שום קיום מצד עצמי, התפילה היא הביטוי הטבעי ביותר שלי. לא עול, לא דבר שיש לעבור בסדר היום אף אם נייחס לו את הרצינות הראויה לו, אלא "גרעין הזמן ופריו" כלשון ר' יהודה הלוי, הזמן אליו יחכה האדם כל היום. אולי ניתן לומר שזהו הגילוי שמזכיר אליהו: הקדוש-ברוך-הוא מתגלה במציאות באופן כה מחויב שהרגשת התיפלות (והטפלות) שלי אליו היא כה מחויבת גם-כן, עד שבתפילה אני מרגיש את מציאותי באה לידי ביטוי.
אזכיר דברים שראינו באחד המאמרים הקודמים: "טוב ה' לכל הדברים, הן לרפואה והן לפרנסה וכיוצא. כשמאמין כך, בודאי יהיה עקר השתדלותו בתר קודשא בריך הוא (היינו, רק להתפלל אליו יתברך על כל דבר ודבר). ולא ירדוף אחר תחבולות רבות, כי אינם מועילים כלל; ומעט דמעט המועילים אינו יודע מהם ואינו יכול למוצאם. אבל לקרוא להקדוש-ברוך-הוא זה טוב ומועיל לכל דבר שבעולם, וזה יכול למצוא תמיד, כי הוא יתברך בנמצא תמיד." (ליקוטי מוהר"ן, תורה ג). ברגע שנחקוק למוח שלנו שאנחנו לא פונים למקור חיצוני שיש לו את כל הכלים לפתרון כל בעיותינו, אלא למקור של כל המציאות, שכל חיסרון במציאות קורא להתגלותו, הפעולה הטבעית ביותר שלנו לכל צרה תהיה קריאה אליו, מתוך תפיסה אמיתית ש"הוא יתברך בנמצא תמיד". מי יתן ונזכה ללכת עם הדברים הללו בעת קשה זו, בשעה שנקראים אנו למלחמה – "ואין כוחנו אלא בפינו".
כותב הזוהר הקדוש (חלק ג' עמ' קס"ו): "תורה, תורה, אור כל העולמות, כמה ימים ונחלים ומעיינות מתפשטים ממך לכל הצדדים. ממך הכל. עליך עומדים עליונים ותחתונים, אור העליון – ממך יוצא".
תאר לך נהר שוטף, מחיה ומרווה, מטהר ומרענן. תאר לך אור עליון, בהיר ונעים… האם תהיה למי שיפגוש בדבר כזה שאלה "מה אני צריך את זה בכלל?" בוודאי שלא, להיפך – כל מה שערב ונעים ומאיר, האדם חפץ בו ומשתדל להשיגו.
אמנם עריבות ומתיקות התורה איננה ניכרת לעין במבט ראשון, להיפך – היא דורשת מאבק והתמודדות ומסירות. וכבר אמרו חז"ל על המצב ההתחלתי אליו נקלעים לומדי התורה: "במחשכים הושיבני – זה תלמוד בבלי" (מסכת סנהדרין דף כ"ו). אבל מי שלא נבהל מן ה"מחשכים" הללו, מי שניגש אל הערפל – עשוי למצוא בתוכו בהירות ומתיקות. ולא בכדי אנו מתפללים בכל יום "והערב נא ה' אלוקינו את דברי תורתך בפינו", כי אם התורה "תחייך" אלינו ונזכה לטעום אפילו משהו מטעמה הערב – לא נרצה יותר שום דבר, רק להוסיף ולהרגיש עוד מזה הטעם המופלא, אור כל האורות, מקור כל התענוגים…
על זה כתב רבי נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' תורה ע"א): "אשרי הזוכה להרגיש נעימות התורה. כי יש נעימות בתורה, וזהו העיקר, לזכות להרגיש הנעימות שיש בתורה". משום כך, גם הורו חז"ל בעניין הלימוד (מסכת עבודה זרה דף י"ט): "לעולם ילמד אדם תורה במקום שלבו חפץ", ורש"י ביאר "לא ישנה לו רבו אלא מסכתא שהוא מבקש ממנו, שאם ישנה לו מסכתא אחרת, אינה מתקיימת, לפי שלבו אחר תאוותו".
מדהים – קיום התורה בלב האדם, תלוי בחשקו לאותו לימוד!
ועוד ביאר בעניין זה באופן נפלא ה"עין יעקב", וכה דבריו: עניין זה, ללמוד ממקום שלבו חפץ, לומדים חז"ל מן הפסוק "כי אם בתורת ה' חפצו" שבתהילים. שואל ה"עין יעקב", והרי תחילת הפסוק – שהוא תחילת ספר תהילים – מתחיל ב"אשרי האיש אשר לא הלך וכו'", מה הקשר בין שני הדברים? מסביר ה"עין יעקב" – אחר שהזהיר הפסוק ממה להתרחק (דרך רשעים, מושב לצים וכו'), נתן לאדם מקום שבו על כל פנים יהנה וישמח. שלא ידחה האדם את יצרו הרע מכל וכל, על דרך שאמרו חז"ל ביצר הרע: "שמאל דוחה וימין מקרבת".
צריך גם לתת משהו ליצר, דהיינו, לרצונו של האדם להנות ולשמוח. והיכן אפשר 'לתת' ליצר הרע משהו כדי להניח את דעתו ולמלא את תאוותו? על כך מפרט המשך הפסוק: על ידי לימוד של החלק המהנה אותך בתורה, "כי אם בתורת ה' חפצו", שלפחות שם יהנה.
כאן רואים את חשיבות העניין להרגיש נעימות בלימוד, שהיא "מרגיעה" כביכול, את היצר הרע. אבל אם חלילה גם מן התורה אינו נהנה, אזי הוא בגדר של "שמאל דוחה וימין דוחה" והיצר שלא בא על סיפוקו – עלול להתגבר ביתר שאת, דווקא משום שלא ניתן לו מבוקשו.
זהו כמובן רק עניין וטעם אחד לנחיצות הלימוד – כהגנה מפני היצר (וזה מועיל, כאמור, רק בלימוד נעים ומהנה). ודאי שעיקר הטעם, כבכל המצוות, לקיים רצון בוראנו, אבל הוא, בחסדו, גילה לנו טפח מטעמי מצוותיו לקרב הדבר לדעתנו וליבנו.
כותב הרמח"ל (דרך השם חלק א' פרק רביעי סעיף ט'): "ואמנם אמצעי אחד נתן לנו הא-ל יתברך שמו, שמדרגתו למעלה מכל שאר האמצעים המקרבים אליו יתברך, והוא תלמוד התורה…
כי הנה רצה בחסדו וחיבר לנו חיבור דברים… שבסגולת הדברים ההם יהיה, שמי שיהגה בהם בקדושה ובטהרה, על הכוונה הנכונה שהיא עשיית חפצו יתברך שמו – יתעצם בו על ידם מעלה עליונה ושלמות גדול עד מאד… ולא די מה שקונה האדם בעצמו מעלה ושלמות – אלא שמציאות הבריאה כולה בכללה ובפרטה מתעלה ומשתלם…"
תכלית המצוות כולן – להתקרב אל ה', לחוש את קירבתו ולהתענג על אהבתו. לאו דווקא בעולם הבא, כי אם אפילו כאן, בעולם הזה ממש. אפשר להכניס רוחניות ואלוקות לחיים ולמעשים כולם. לא עוד מעשי יום יום אפורים, ענייני שגרה והכרח פעוטים, כי אם מעשי רוממות וקדושה, בכל פרט ובכל עניין – מכוח התקשרותנו לתורה.
עצם הלימוד, מלבד היותו מקנה ידיעות, מעצים באדם מעלה ושלמות, זכות וקדושה, כדברי הרמח"ל. וכבר דימו חז"ל במקומות רבים את התורה למזון. ממש כשם שאדם נזקק באופן יום יומי לאוכל לקיום נפשו, כן נצרכת למזון גם נשמתו. בכל "טעימה" ו"טעימה", בכל מילה ומילה – מתחזקת הנשמה וגדלה, מתעצמת והולכת. זוהי, כדברי הרמח"ל, "סגולת הדברים". כלומר יש כוח רוחני סגולי ופנימי שהקדוש ברוך הוא גנז בתורתו והוא מעניקו ללומדיה, מה שאין כן, כמובן, בשום לימוד ובשום סוג השכלה שבעולם.
כל החוכמות שבעולם, בהיותן אנושיות, אין קשורה בהן הסגולה הזו, ולכן אין הן מעצימות דבר בנשמת לומדיהן. (אמנם כשם שתינוק גדל לאט, כך גם הנשמה, ועל כן אי אפשר לצפות לחוש בשינוי הזה תוך זמן קצר, אבל לימוד מתמיד יחולל בוודאות שינוי עמוק ופנימי בלב הלומד ובנפשו).
ומלבד התועלת העצמית, הרוחנית, שהאדם רוכש בלימודו, עוסק הוא גם תוך כדי לימודו בעשיית חסד עצום לכל הנשמות התלויות בו, לכלל ישראל, ואפילו, כדברי הרמח"ל שם, לבריאה כולה. בהיות התורה, כלומר החלק האלוקי הפנימי שבה, מזון וקיום לנבראים כולם, העוסק בה הופך, כביכול, לשותפו של הקב"ה בבריאת וקיום עולמו.
מלבד זכות וחסד, הגנה ושלמות, זוכה העוסק בתורה למתנה נפלאה אחרת: "צורה" של יהודי. צורה לא במובן החיצוני כמובן, כי אם במובן הפנימי, הנפשי והשכלי. כי יש דרך מחשבה והתבוננות בעולם ובמאורעות כולם – שמיוחדת רק לנו. לחשוב ולהרגיש כמו ה', עד כמה שניתן למין האנושי. וכך פירש האור החיים הקדוש על הפסוק, "ויברא אלוקים את האדם בצלמו, בצלם אלוקים ברא אותו" (בראשית א' כ"ז): "ברא האדם בשני צלמים, הראשון צלם הניכר בכל אדם ואפילו בבני אדם הריקים מהקדושה… והשני הם בחינת המאושרים, עם ישראל, נחלת ש-די… והרי זה בא ללמדנו כי יש בנבראים שני צלמים: צלם הניכר וצלם אלוקי רוחני נעלם".
מכאן שיש "צורה" של יהודי שזהו "צלם אלוקים" ממש. כך פירש גם רש"י על המילים "בצלמנו כדמותנו" (בראשית א' כ"ו): "כדמותנו – להבין ולהשכיל".
השכלת התורה – היא היא אותו "צלם ודמות".
זוהי מעלת התורה, שהיא "לבוש" לדעתו האין סופית של בוראנו. העוסק בה, קונה גם הוא "שכל אלוקי" ודרך התבוננות אלוקית על הכל, על כל ענייניו ומאורעות חייו. שכל כזה, עמוק ומורכב, דק ועדין, אינו קיים כלל בשום חכמה אנושית הבנויה רק בדרך היקשים וסברות, ושאין הם יודעים כלל משלוש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהם, או מ"השלושים ושתים נתיבות פליאות חכמה" שבהן חקק ויצר ה' את עולמו כמובא בספר יצירה משנה א'. כל אלה ועוד שכליים רבים ועמוקים מצויים בתורה, ובה בלבד.
הדיוק, העמקות, בהירות המחשבה, התכליתיות – כל אלו שייכים ונוגעים ל"צורה של יהודי", וצורה כזו "מתעצבת", כאמור, עם כל מילה וכל הבנה שאדם זוכה ללמוד ולהבין בתורה.
[פורסם לראשונה באתרו של הרב ארז דורון – אור פנימי]
בשיאם של ימי בין המצרים, בעיצומו של תשעה באב, בשעה שנשרף ונהרס עד היסוד בית אלקינו ובת ציון יושבת לארץ מתפלשת בעפר ומורידה כנחל דמעה, דווקא ביום זה ובשעה זו נולד הגואל מנחם הדורות (פתיחתא דאסתר רבא יא). זה העת והרגע בו אנו מתבשרים על הגאולה שאין אחריה גלות יותר "תם עוונך בת ציון לא יוסיף עוד להגלותך".
אחרי שהכל חרב ונחרב. אחרי שבאה אותה רוח סערה וברחו כולם, לאחר שהירידה הנוראה של כלל ישראל, ה'בן היחיד', מהמלכות התממשה, מיד מתחיל להתגלות ולפעול התיקון המושלם על ידי כלליות הבעטלער'ס [=הקבצנים. עיין סיפורי מעשיות, מעשה משבעה קבצנים], אלו שזככו עצמם בתכלית השלימות שאין שלימות אחריו, אותם היוצרים יושבי נטעים הכלולים עם מלכו של עולם במלאכתו עוד מראשית ראשית הבנין. מעתה הולך ונבנה עולם ובנין חדש ונצחי זך ומזוכך בתכלית, שלא יחרב לעולם. והוא ילך ויזרח כאור נוגה הולך ואור עד נכון היום. זה היום אליו קיוותה נפש כל חי, עליונים ותחתונים לבואו מייחלים.
אבל כדי שזה היום יבוא ואור משיחנו ותקוותינו יתגלה לעין כל חי, מן ההכרח הוא שכולם יזכרו בו, ישתוקקו ויתגעגעו אליו עד כלות נפשם, עד שבכיה עצומה ומרוממת ואין סופית תשטוף את לבם עד יקוד, ומתוך כיסופם וצפייתם ישאגו 'היכן לוקחים את אותו גואל ומושיע, זה שהחייה ומחיה אותנו בכל משך גלותינו בהיותנו דווים וסחופים יתומים ועזובים באין אב ואם, בכל אותם זמנים חשוכים, בעת שנסתמו כל מאוריה וסוגרו כל שעריה'…
והרי אם לא נרפה מהשתוקקותנו אליו יומם ולילה ולא ניתן דמי לגעגועינו אליו, אנו מובטחים ועומדים ש"הנה הוא בא ויאמר הנני"!!! עוד נזכה ונראהו עין בעין, ואז יתהפכו כל היגונות והאנחות לששון ושמחות, "לא ישמע בה קול בכי וקול זעקה כי אם שישו וגילו עדי עד, כי הנני בורא את ירושלים ג'י'ל'ה' ועמה משוש"
"ונעשה שם שמחה גדולה וחדוה גדולה מאד"
* * *
את כל זה מגלה לנו ללא הפסק והיסח דעת אותו בוכה ותתגעגע, אותו תלמיד יניק היניקין אשר כל חייו ומציאותו הם לשוב ולעורר את האהבה ואת הזכרון לסבא דסבין – כלליות הרועים גואלי הדורות. ואליו הם באמת נגלו ועליו סמכו ידיהם בברכתם, ונתנו במתנת עולמים להיותו כמותו ממש, ועוד כפליים לתושיה ברוחו וכוחו להנחיל את ברכתם ומתנתם לכל באי עולם.
הבכיה שהוא מגלה ומבכה היא בכיה אחרת לגמרי; הצער, האבל, הכאב ונחלי הדמעות שלו על החורבן הנורא המתחולל לעיננו הוא מסוך ושלוב עם התקווה השמחה הגאולה וצמיחת קרן הישועה העומדת ומשגיחה עלינו ברחמים אחר כתלנו ומצפה לציפייתנו אליה.
והוא מתעפר אתנו עד עפר ויורד לתחתיות ארץ להוציא יקר מזולל מזילותא דגלותא ובסתר האפר והאפרוריות של החרב ביותר מגלה בו אוז הפאר ואת יופי החן החבוי בכל איש מישראל, את החלק-אלוק ממעל השוכן בקרבו.
ל"ג בעומר בחצר ציונו של התנא האלוקי רשב"י הקדוש. הרגליים ועימן הלב והנפש מתרוממות טפח מעל הקרקע. שמחה על-טבעית מורגשת בעליל, אי אפשר שלא להיסחף אחריה.
ובפנים המערה – הלבבות נפתחים, ההתעוררות בוקעת רקיעים, הנפש כמהה לשוב ולהיטיב את דרכה מעתה.
איך זה ששני כוחות מנוגדים כל כך פועלים בו זמנית – ההתעוררות והשמחה, הבכי והשירה, התשוקה וההודיה?! ובכלל, לשמחה מה זו עושה? הן ביום זה נסתלק הצדיק והעולם התייתם, מן הראוי היה לקונן ולהתאבל, ולא לשיר ולרקוד!
רבי נתן מגלה לנו טפח מסודו של רשב"י:
חז"ל צפו את אשר יקרה באחרית הימים וגזרו אומר: "עתידה תורה שתשתכח מישראל" (שבת קלח ע"ב), הסתר הפנים יגבר כל כך עד שגם כאשר הספרים יהיו בידינו תהיה זאת שיכחה; הריחוק יהיה עמוק כל כך, הלבבות יהיו סתומים כל כך; חיי החולין יכבשו כל חלקה טובה, הנפילות הרוחניות יהיו עמוקות ביותר – עד שתשכח אותה ידיעה עמוקה שאותה הנחיל לנו ה' על ידי התורה, ש'ישראל וקוב"ה ואורייתא חד הוא'; יהודי לא ירגיש שכשהוא מקיים מצוה או לומד תורה הרי הוא מאוחד באהבה אינסופית למי שציווה ונתן זאת; הוא אולי יזכור את המילים, אך לא את ה'נשמה' שבהן.
שיכחה זו תגרום לעזיבת התורה אט אט חלילה, שכן כאשר יהודי רואה שמעשיו מקולקלים והיצר מקיף את כל כולו, ובנוסף לכך הוא שוכח שעדיין הוא מחובר לאהבת עולם יוקדת מצד ה' יתברך – הוא מזניח את עבודת ה' ומתרחק ממנו יותר ויותר.
אם היה לפחות זוכר שהוא עדיין אהוב למקום, למרות עוונותיו, כי אז היה מתחיל לבקש, לחפש ולכסוף אל ה' – וזה עצמו היה מחזירו למוטב. אך ההסתאבות גורמת לו לשכוח את הקשר הנצחי הלזה; וככל ששפלות הנפש מעמיקה, כך גוברת השכחה; הוא כבר לא מנסה אפילו לרצות לחזור בתשובה, נדמה לו שזהו מקומו הטבעי לעד…
גם רשב"י כמו חבריו, ידע על הסתר הפנים הצפוי בסוף הדורות, אך הוא אזר מותניו והבטיח כי התורה לא תשתכח! זאת מפני שהוא יצר יצירה חדשה שעל ידה יוכל מי שירצה – להינצל משיכחת נשמת התורה.
זהו ספר הזוהר הקדוש, שעליו העיד רשב"י כי "בזהר דא יפקון מן גלותא"! סודות התורה הכתובים בזוהר הקדוש נובעים מחכמה אלוקית גבוהה מאד שבכוחה להאיר גם את המקומות האפלים והשפלים ביותר. בכוח קדושת סודות אלו עולה בליבנו האהבה הגדולה שבינינו לבין אבינו שבשמים. בהשפעת התכנים הנפלאים שבזוהר, מאירה בלב כל יהודי האהבה הנצחית הזאת וגורמת לו שאם רק ירצה – יוכל לשוב לחיק אביו אוהבו.
על אף שלא כל אחד זוכה להבין את סודות הזוהר, הרי קדושתם פועלת בעולם בצורה נעלמת ונותנת את האפשרות ואת הכוח לכל אחד להתעורר, לבקש ולחפש, לרצות ולכסוף – מבלי להימשך אחר ההרגשה המייאשת שנובעת מן ההסתרה העצומה השוררת כיום.
בל"ג בעומר – ביום בו נסתלק רשב"י – עולה מדי שנה נשמתו יותר ויותר. עלייה זו פירושה, שנשמתו משיגה תורה גבוהה יותר ויותר שבכוחה להאיר במקומות נמוכים ביותר.
בכל שנה שופע כוח חדש וגדול יותר, שנותן לנו להבין, שההסתרה איננה המציאות עצמה; היא בסך הכל מסתירה את האהבה הנצחית של ה' אלינו. תובנה זו גורמת להתעורר בכיסופים לה' – גם למי שבשנה שעברה נכשל. כיסופים אלו יביאו אותו בסופו של דבר לתשובה שלימה.
ביום זה בכלל ובמקום קדוש זה במירון בפרט, מתחדשת אצל כולנו התקוה להתחיל לבחור בטוב ולעזוב את ההרגלים הרעים.
אין זה יום אֵבל על מת חלילה, כי "צדיקים במיתתם קרויים חיים". לא רק שהם עדיין בחיים, אלא הם מוסיפים חִיות חדשה לדָרי מַטָה; הם מאירים ביתר שאת את החושך המעובה שבו אנו שרויים.
זה סוד הכוחות המנוגדים – לכאורה – הפועלים בהילולת רשב"י; השמחה היא על שזכינו למתנה נפלאה זו בעומק חשכת גלותנו. נפלאותיה של מתנה זו הן: הגעגועים והכיסופים שיחזירו אותנו בסופו של דבר בתשובה, וככל שאנו רוקדים ושרים ומכירים ביִקרת מתנה זו – כך פורצים מקרבנו הגעגועים שבפנים, בהשתפכות כנה ואמיתית להתחלה טובה יותר של התקרבות לה'.
צמרמורת חלפה בגווֹ, הוא כבר עבר בכביש הזה עשרות פעמים אחרי אותו מאורע – ואף על פי כן, בכל פעם מחדש, כאשר הוא מגיע למקום הזה, הוא נרעד לזכר המחשבה בלבד: מה עלול היה לקרות אם חס וחלילה הנהג לא היה מתעורר ברגע האחרון – – –
זה היה בחצות לילה חרפי, ערפל כבד וסמיך שרר באזור. בנוסף לשדה הראיה הקלוש, הנהג גם היה עייף מאד, הוא ניסה להחזיק מעמד, אך לאחר דקות ספורות נעצמו שמורות עיניו, האוטובוס החל לסטות לכיוון התהום הפעורה בצידי הכביש, שלדת הפח כבר התחככה חיכוך רציני במעקה הבטיחות…
הוא לא רוצה להיזכר ברגעי האימה הללו. הרף עין הפריד בינו ובין מוות אכזרי חלילה.
* * *
בכל פעם שבה אנו נפגשים מחדש עם פרשת קבלת התורה, שבה ומתעוררת החרדה מול המחשבה: מה היה קורה אם עם ישראל היה נסחף אחר הנטייה הטבעית של בני האדם – "להיות חכמים". אי אפשר לתאר אפס קצהו של האסון הנוראי שהיה פוקד את העולם אם הם היו עושים זאת.
יציאת מצרים על מאות הנסים המופלאים שנעשו לעיניהם, קריעת ים סוף על עוצם הגילויים העצומים שהתגלו להם, מעמד הר סיני עם כל מדרגות הנבואה שנפתחו לפניהם – ואף על פי כן, ברגע ההכרעה עמד כל העולם כולו בסימן שאלה גדול: האם יקבל עם ישראל את התורה אם לאו. "ארץ יָראָה" (תהילים עו, ט) – כל מעשי בראשית עמדו וחרדו לרגע זה; אם חלילה היו בני ישראל מפקפקים ולא עונים 'נעשה ונשמע' – כי אז היה העולם חוזר לתוהו ובוהו בן-רגע (שבת פח ע"א). מי יכול לשער את רגעי האימה הללו כאשר גורל כל היקום תלוי ועומד!
מדוע אכן לא היה ברור שעם ישראל יענה 'הן'? למה היה העולם כה חרד שמא ואולי לא ירצו לקבל את התורה? הם הלא קיבלו סיוע עצום לאמונתם בראותם עין בעין את כל הנסים ואת כל המופתים – האין בזה די כדי לשכנע אפילו את הפחוּת שבקטני אמנה שכדאי וכדאי לקבל את התורה?!
מסתבר שלצורך הבחירה הטמין הבורא בלב 'דם עכור' שבכוחו לעמוד מול כל גילוי ומול כל נס. אלה הן ה'חוכמות' שטבעו של אדם כה נמשך אליהן. הוא רואה ושומע בבירור את נוכחותו של ה', הכל כה נהיר ומוכח – אולם די בהתחכמות קטנה אחת כדי שהכל יירד לטמיון.
* * *
"ישראל בעת קבלת התורה", אומר רבינו הקדוש, "היו להם חכמות גדולות. ולולי שהיו ישראל משליכין מעצמן החכמות – לא היו מקבלים התורה, כי היו יכולים לכפור בַכֹּל חס ושלום, ולא היה מועיל להם כל מה שעשה משה רבנו עמהם; ואפילו כל האותות והמופתים הנוראים שעשה לעיניהם – לא היה מועיל להם". רק בכח האמונה התמימה והשלכת השכל העצמי, זכו לקבל את התורה (ליקוטי מוהר"ן ח"א קכג).
כל אחד מאתנו גם כן ראה בחייו אין ספור גילויי השגחה פרטית; הוא ראה עין בעין שלא הוא זה ששולט על חייו ושבכל רגע הוא תלוי בחסדי ה'; הוא ראה שהתאוות הגשמיות מביאות לצרות צרורות – ולעומת זאת חיי תורה מביאים אושר ושמחה – ואף על פי כן, בכל פעם חוזרות החוכמות ומשכיחות את הכל.
הנה מתעורר קושי מסויים בפרנסה – וכבר הוא מסתכן באיבוד שמחתו ובטחונו; מחשבות חולפות במוחו להזניח את קביעת העתים לתורה, ואפילו לרמות פה ושם במסחר כדי להרוויח.
הוא הרי ראה כל כך הרבה שיש מי שדואג עבורו ומנהל את הוצאותיו והכנסותיו – ואף על פי כן כאשר החוכמה העצמית מתעוררת, הכל בסכנה.
וכך בכל הדברים שהתורה מלמדת אותנו: ההוכחות הברורות מן השטח לא יועילו הרבה כדי לקבל את הדברים, באם לא נישמר מאותן חוכמות שמתעלמות מן האמת המוכחת ובוחרות לעוות את המציאות.
עלינו לקבל את דברי התורה מתוך אמונה שרק כך נצליח, על אף שכרגע אין אנו חשים שהדברים אכן כה מוצלחים. לצד השמחה המופלאה על זכייתנו הנשגבה בקבלת התורה, עלינו להיזהר חזור והזהר ממהלך מחשבתנו הספונטני שביכולתו להרוס כל חלקה טובה ולאבד את כל קיום האמונה. רק כך תהא לנו ערובה להצלחה אמיתית ונצחית.
צר הקב"ה קלסתר פנים של יצחק דומה לאברהם והיו הכל אומרים אברהם הוליד את יצחק (רש"י)
כשהקב"ה מביא יסורים על האדם ח"ו כל כוונתו לטובה כדי שישוב בתשובה כמו שכתוב את אשר יאהב ה' יוכיח (משלי ג') אך לפעמים נהפך אצל האדם לדין אכזרי ח"ו דהיינו שעל ידו דווקא מתרחק ונופל מעבודת ה'.
והסימן לדבר הוא תפילה, שאם מתחזק בתפילה לה' גם בעת מצוקתו – יידע שהוא דין דקדושה, וכמו שאמרו חז"ל איזהו יסורין של אהבה כל שאין בהם ביטול תפילה (ברכות ה) יצחק אבינו מידתו היתה יראה כמו שכתוב "פחד יצחק" ואברהם אבינו – חסד כמו שכתוב "תתן… חסד לאברהם" אך התורה מעידה לנו שהיראה והדינים של יצחק הם לטובה ושרשם בחסד כי אברהם הוליד את יצחק.
והסימן לכך שהדין של יצחק הוא אכן לטובה ואינו בבחינת דין אכזרי ח"ו הוא התפילה כפי שנתבאר וזה מה שאמרו חז"ל שהקב"ה צר קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם, כי פנים מרמז על תפילה כמו שכתוב "ויסב חזקיהו את פניו אל הקיר ויתפלל" (ישעיה לה), כשיש לאדם את הפָנִים את התפילה יידע נאמנה שכל מאורעותיו מובילים אותו רק אל הטוב ואל החסד.
אדם מורכב מגוף ונשמה וצריך לחזק את הנשמה שתשלוט על הגוף תקדש אותו ותשעבד אותו לעבודת ה' לשם כך יש לשים לב שהאכילה תהיה כראוי ולא בגרגרנות כי כשאוכל בתאוות האכילה מגביר את הגוף על הנשמה, וכמו שכתוב "אוכל לחמי הגדיל עלי עקב".
יעקב אבינו הגביר וחיזק את הנשמה כמו שנאמר עליו "ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'" (בראשית כז) והריח הוא מזונה של הנשמה כמו שאמרו חז"ל שמריח טוב הנשמה היא שנהנית,
לעומתו עשיו היה שקוע בתאוות האכילה כפי שנראה מבקשתו "הלעיטני נא מן האדום האדום הזה" כך יתפרש הפסוק "וידו – של יעקב – אוחזת 'בעקב' עשיו" שיעקב השתדל תמיד להגביר את הנשמה על הגוף ולהכניע את תאוות האכילה מידתו של עשיו שלא יתקיים "אוכל לחמי הגדיל עלי 'עקב'".
תכלית הבריאה היא שיכירו וידעו אותו יתברך כמו שכתוב בזוהר "בגין דישתמודעון ליה", גם כל פרט ופרט שבבריאה נועד למרטה זו ונברא בחכמה אלוקית, כדי שעל ידי החכמה הזו הגלומה בו יוכלו להכיר ולהשיג אותו יתברך.
תפקידנו איפוא להתבונן ולבקש בכל דבר בכל עת איך נוכל להתקרב על ידט להשי"ת.
זו היתה עבודתו של יעקב אבינו, שהשתדל לקנות את הבכורה, כי החכמה הזו קרויה בכורה, שהרי החכמה היא הסיבה וההתחלה של כל דבר ודבר וכמו שכתוב "כולם בחכמה עשית" [וכידוע שהחכמה היא הדרגה הראשונה והעליונה ביותר].
עשיו לעומתו מאס בחכמה הזו ולכן נאמר עליו "ויבז עשיו את הבכורה".
כך טוען עשיו כלפי יעקב "ויעקבני זה פעמיים" ותרגום וחכמני, שיעקב גבר עליו על ידי שביקש ומצא את החכמה האמיתית.
שמיעת ניגון מפי אדם כשר המנגן לשם שמים – כוחה גדול לקרב את האדם להשי"ת. שכן לניגון יש כוח לחבר אפילו בין דברים שונים ורחוקים זה מזה, לכן גם מי שרחוק מאד מהשי"ת, יש בכוחו של ניגון קדוש לעוררו ולקרבו אליו יתברך.
לעומת זאת, שמיעת ניגון מפי רשעים, יש בה סכנה, שכן בכוחו של הניגון הזה לחבר את שומעו לתאוות העולם הזה והבליו.
על גודל כוחו של הניגון לחבר ולקרב, ניתן ללמוד מדבריה של לאה אמנו כשנולד לוי: "עתה הפעם יִלָוֶוה אישי אלי" דהיינו שיתקרב אליה.
שהרי בני לוי היו המשוררים במקדש, כמו שכתוב בזוהר (שמות יט) שלוי הוא "מסיטרא דניגונא" [ = מתחום הניגון], לפיכך משנולד לוי קיוותה לאה ש"הפעם ילווה אישי אלי".
(עפ" ליקוטי מוהר"ן ח"א ג; רלז)
אָסַף אֱלֹהִים אֶת חֶרְפָּתִי (שם ל, כג)
הקשיים והניסיונות נדמים לאדם כאילו הם לרעתו, אבל האמת היא שהם טובה גדולה בעבורו, כי כל ניסיון הוא הזדמנות-פז לתקן את אשר קילקל בחטאיו.
שכן על ידי החטאים מפיחים רוח חיים בכוחות הטומאה ובוראים על ידם מקטרגים ומלאכי חבלה שמשתדלים תמיד לפתות ולהכשיל עוד ועוד את האדם החוטא, כמו שאמרו חז"ל: "עשה עבירה אחת – קנה לו קטגור אחד" (אבות ד, יא).
אולם, כשמתמודדים עם קשיים ועומדים בניסיונות, מכניעים בכך את כוחות הרע ומחזירים את כל חיותם אל הקדושה, כאשר הקושי והניסיון הופכים את החטאים הופכים למצוות ולזכויות!
לכן, יוסף הצדיק שזכה להתמודד עם הקשיים ולעמוד בניסיון, נאמר עליו: "אסף אלוקים את חרפתי", לאמור, שהחטאים, המהווים בושה וחרפה – יוסף הצדיק תיקן אותם.
בימים אלו, מתפרסמים סרטונים בהם הרב …מסביר בסרטון שאנחנו בימות המשיח, שאחרי הקורונה בה ימותו אנשים יהיו רעידות אדמה, בהן ימותו הרבה ואחריה תהיה מלחמה, שזה חרון אפו של הקב"ה ובל"ג בעומר תהיה בעזרת השם ישועה גדולה ושפע גדול לעם ישראל וכולנו נשמח בשמחתו של רשב"י וכו' וכן שיש לקרוא בכל שבת ספר דברים, ועוד כל מיני דברים.
גם הרב… שאצלנו מאד מחזיקים ממנו, הרב …זצ"ל והרב …מאד מקשיבים לדבריו וכו', וגם הוא אמר בשיעור שנתן ביום שישי, שהמשיח כבר יודע שהוא המשיח ושהוא עתיד להתגלות בקרוב, ושיש להתכונן ומה לעשות ומה ה' רוצה להגיד לנו ואיך הוא מדבר איתנו עכשיו ומה ה' מחולל בעולם
עוד התפרסם שהרבנית …אשתו של …נפטרה בערב החג ולפני פטירתה חלמה על מאבק שמתחולל בין הצדיקים בשמיים אם לגאול אותנו עכשיו או עוד לא ולאחר פטירתה הנכד שלה חלם שהיא ישובה בין המוניי צדיקים בשולחן סדר ונותנים לה לעשות את ה"יחץ" שזה מרמז לגאולה והרבנית … שאמרה שבביס הראשון של המצה תהיה רגיעה עם הקורונה וישועה, ברדיו… היו שידורים עם הרב… שדיבר בשם עוד מקובלים שאמרו שיהיה זמן קשה ויש דינים קשים על עם ישראל.
כל אחד בדרכו אומר במה צריך להתחזק, חייבים לחזור בתשובה, להתחזק ברכות ביום, תהילים, פיטום הקטורת, 100בחסד ובאהבת לרעך כמוך, תיקון הכללי ועוד כהנה וכהנה.
בכל מקרה, הדברים האלו מסתובבים בלי סוף ומבלבלים אותי מאד.
בזמן הגירוש הנורא מגוש קטיף עמד הרב אליהו זצ"ל וזעק "היה לא תהיה", וזה קרה (אם נניח בצד לרגע את הטובות שאפשר לראות שצמחו מזה) ובאותו זמן של בלבול והסתרה זה היה "להחזיק בציפורניים" באמונה בחכמים, בצדיקים ובטוב בכלל. (לימים אגב, שמעתי שהרב זצ"ל הסביר שהגזירה בשמים אכן בוטלה אבל הבחירה בידי בשר ודם והם בחרו להוציא לפועל את התכנית למרות זאת) על גדולתו של הרב מרדכי אליהו חלילה איש וודאי לא אני חולקת.
אז מה קורה פה באמת? למי להאמין?
(שמות הרבנים הושמטו מסיבות מובנות).
תשובת הרב ארז משה דורון:
שלום רב,
כפי שכבר דיברנו לגבי השאלה מה עתיד לקרות באחרית הימים ואיך ומתי יקרה פוסק הרמב"ם במילים מאד ברורות: "וכל אלו הדברים וכיוצא בהן לא ידע אדם היאך יהיו עד שיהיו, שדברים סתומים הם אצל הנביאים, גם – החכמים אין להם קבלה (מסורת) בדברים אלו, אלא לפי הכרע הפסוקים (שמדברים על אחרית הימים וניתן לפרש אותם בכמה אופנים) ולפיכך יש להם מחלוקת בדברים אלו" (רמב"ם הלכות מלכים ומלחמות פרק י"ב סעיף ב').
הנביאים לא קיבלו מסר חד משמעי בנושא וגם לא חכמי ישראל, כך שלא ברור מניין יש למישהו את העזות להחליט ולומר יהיה כך או יהיה אחרת. יש הרבה אפשרויות איך יהיה ומה יהיה. ומי שבוחר רק את התסריטים הכי קשים ומעז לומר שיהיה רק יותר גרוע, בוודאי אינו משרת ומקדם את תהליך הגאולה אלא להיפך. יש גם תסריטים של ניסים ונפלאות, ישועות והצלות ומותר לנו להאמין ולקוות שכך יהיה ולא אחרת, כמו שאמרו פעמים רבות צדיקים בני דורנו כדוגמת הרב מרדכי אליהו זצ"ל הבבא סאלי זצ"ל והרבי מלובביץ זצ"ל, שחשוב שלא לנבא נבואות שחורות שמגשימות את עצמן, אלא לקוות לטוב ולגאולה בחסד וברחמים. עם ישראל כבר עבר אין סוף מדורי גיהינום באלפיים שנה האחרונות ויש די צרות ויסורים בכף המאזניים כדי לפייס ולבטל את מידת הדין.
יש "רבנים" ו"מקובלים" שבוחרים לנבא שחורות. אבל אין להם שום סמכות לכך, ועל פי פסק הרמב"ם הם אסור להאמין להם ולשכמותם.
גם אותם שמבטיחים בבירור ישועות כאלו או אחרות חוטאים לאמת. כפי שאומר הרמב"ם באופן הכי מפורש – לאיש אין ידע ברור בנושא ולא סמכות להפחיד או להרגיע. וזו ההזדמנות להפסיק להאמין גם להם.
כמובן אם יתברר שחוזי השחורות קלעו למטרה וקרה מה שאמרו או חלק ממנו, הרי שהרוויחו חסידים נוספים וגם פרנסתם תגדל. ואם יהיה טוב, מה בכך, הם יכולים לטעון כמקובל, שהם עצמם המתיקו את הגזירה ורבים ימשיכו להאמין בהם גם הלאה.
כל הגלימות הלבנות, סיפורי הניסים, גלגולי העיניים לשמיים, דרשות מתובלות במילים מעולם הקבלה, ריבוי חסידים ומאמינים וכיוצא בזה, אינם מהווים שום הכשר ל"רבנים" מסוג זה. והם נחשבים כמחללי השם ומרחיקי הגאולה, ומחלישים את אמונת ישראל כאשר נבואותיהם לא יתאמתו.
להבדיל הטהור מן הטמא, כאשר צדיקים אמיתיים כדוגמת הרב מרדכי אליהו, שהיה תלמיד חכם אמיתי ומשועבד לתורה ברמ"ח אביריו ושס"ה גידיו, זועקים "היו לא תהיה", הם על פי רוב לא מבטאים נבואה או מבטיחים הבטחות, הם מנסים לפרש את המציאות בצורה חיובית, כי הם יודעים את הכוח של פירוש המציאות לטובה. הם אינם מבטיחים דבר. כי איש אינו יכול להבטיח מה שהקדוש ברוך הוא בעצמו אמר שלעצמו כביכול אינו מגלה מה יהיה ואיך יהיה בזמן הגאולה.
אז במה צריך להתחזק?
צדיקים ומנהיגים אמיתיים, כל אחד לפי דרכו ושיטתו, מצביע על תחום כזה או אחר שבו צריך וראוי להתחזק. ודברי כולם בוודאי אמת ויציב.
כל התחזקות, בכל תחום של יהדות וקדושה, בין אדם לחברו ובין אדם למקום, מביאה תועלת וחיזוק לגאולתם של ישראל. אבל צריך לדעת שכל חיזוק ושיפור מעשים צריך לבוא בדרך של מתינות ושמחה, כל אחד לפי מקומו ומדרגתו, ולא בבהלה ובלחץ שאם אני לא יחזור ברגע אחד בתשובה שלמה אני אמות חלילה.
מה הולך לקרות?
רק השם יודע. עלינו מוטלת חובת התמימות שהיא אחת ממצוות התורה: "תמים תהיה עם ה' אלוקיך" (דברים י"ח י"ג), ומבאר רש"י: "התהלך עימו בתמימות ותצפה לו ולא תחקור אחר העתידות, אלא כל מה שיבוא עליך קבל בתמימות, ואז תהיה עימו ולחלקו". אנחנו לא יכולים ולא רוצים לחקור את העתיד. אין לנו שליטה בעתיד ואין לנו צורך במנבאי שחורות או ישועות.
מה מוטל עלינו לעשות? להמשיך, בלי בהלה, לעשות טוב, ללמוד תורה, לקיים מצוות, להתפלל ולבקש רחמים, להתחזק באמונה ולצפות לישועה.
"וביום חתונתו" (שיר השירים ג' י"א) דורשים חז"ל על הפסוק משיר השירים – "זה מתן תורה".
ביום החמישים ליציאת מצרים, בחג השבועות, נערכה "חופתו" של מלך עולם. ביום זה בחר לו את ישראל לכלתו ונחלתו וביום זה בחרו ישראל באלוקים כאדונם לעולם.
שתי שבועות נשבעו זה לזו ביום נשואיהם וביום התגלות אהבתם: שלא יפרדו לעולם.
אנו נשבענו אמונים לאדון עולם, והוא – נשבע לנו, שלנצח יהיה הוא אדוננו ואנחנו – עמו. אנו נשבענו לו, כאמור "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" והוא נשבע לנו כאמור "אתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". וה"שטר" המעיד על התקשרות אמיצה זו, על אהבה עמוקה זו – הוא התורה.
אחרי כסופים וגעגועים של ארבעים ותשע יום, אחר שספרנו לעומר, טהרנו את עצמנו ואת מדותינו, נכונים אנו עתה להשראת אהבתו הנדירה של האין-סוף ברוך הוא לעמו.
וכך, "יורד" הוא לעולם השפל הזה, בכל שנה ושנה ביום החמישים, ממש כשם שירד והתגלה על הר-סיני, ומגלה את אהבתו לבניו.
תורתו הנמסרת לנו, שעליה אמרו המלאכים לקדוש ברוך הוא: "חמדה גנוזה, שגנוזה לך תתקע"ד (974) דורות קודם שנברא העולם, אתה מבקש ליתנה לבשר ודם?" (מסכת שבת פ"ח).
תורתו – היא אהבתו, וכמו שכותב רבי נחמן (ליקוטי מוהר"ן סעיף ד') "וזה ידוע, שהתורה, היינו המדות… שורה בהם אהבתו יתברך שמו… כי המדות הם צמצומים לאלוקותו, כדי שנוכל להשיג אותו על ידי מדותיו, כמו שכתוב בזוהר הקדוש, כי בלא מדותיו אי אפשר להשיג אותו. ומחמת האהבה שאהב את ישראל, ורצה שידבקו בו ויאהבו אותו עימו מזה העולם הגשמי, הלביש את אלוקותו במדות התורה, וזה בחינות של תרי"ג מצוות".
טהרה ורוממות, התעלות וחיות – נושא בכנפיו היום הזה, וכמו שכותב רבי נחמן (ליקוטי מוהר"ן רס"ז) "ובשבועות מקבלין התורה, יכולין לקבל חיות חדש" וכן כתב (ליקוטי מוהר"ן נ"ו ז') "שבועות הוא בחינת שכל גדול וגבוה מאד, שהוא חסד עליון ורחמים גדולים"…
אמנם, בכדי להכיל את אהבתו האין-סופית של הקדוש ברוך הוא לעמו, צריכים אנו להיות ראויים ומוכשרים לקבל ולשאת את גודל אהבתו.
… אך מי הוא זה שידמה בנפשו להיות "ראוי" במלוא מובן המילה. כי "מי יאמר זיכיתי ליבי טהרתי מחטאתי"? (משלי כ' ט'), מי הוא זה, אשר "כלי נפשו" "גדולים" דיים להכיל את כל הטוב הזה?
"ולעבוד ה'" אומר רבי נחמן (שיחות הר"ן נ"א) "מי שיודע מעט מגדולתו יתברך, איני יודע איך יכול לומר שיעבוד אותו יתברך, ושום מלאך ושרף אינו יכול להתפאר על זאת שיוכל לעבוד אותו יתברך, רק העיקר הוא הרצון, להיות רצונו חזק ותקיף תמיד להתקרב אליו יתברך".
וכמו בענין הרצון, אף כאן, ה"כלי" היחידי להכיל את אהבתו – להשיב לו אהבה!
ושלוש אהבות הן – אהבת ה', אהבת התורה ואהבת ישראל. שלוש שהן אחת, שכבר אמרו חז"ל: "ישראל וקודשא בריך הוא ואורייתא – חד" (ישראל והקדוש ברוך הוא והתורה – אחד הם).
אין סוף ואין תכלית לתשוקתו
"אמר רבי עקיבא: לא היה העולם כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל, שכל הכתובים קודש ושיר-השירים קודש קדשים" (ידים ג' ה').
מדהים! כל הכתובים, על כל דברי החכמה והיראה שבהם, אינם מתקרבים למעלת שיר השירים, שכל ענינו דברי אהבה וחשק.
אכן, יודע כל איש בנפשו, כי הדברים העוסקים במושכלות, במוסר, באידיאות של תורה ויראת שמים, אין בכוחם להשפיע על הלב כמו הרגש העז, הבוער ומכלה, של אהבה, תשוקה וחמדה המתוארים בשיר השירים.
רגשות כאלו חודרים לעומק עומק הנפש, ומחברים את האדם אל בוראו ברמ"ח איבריו ושס"ה גידיו, מה שאין כן כשהדברים נוגעים רק אל שכלו.
בתאור אהבת ה' ואופיה, הופך שלמה המלך את מושג אהבת הבורא לרגש סוחף שאין כדוגמתו משל ודוגמא בעולם כי אם "חולת אהבה אני" (שיר השירים ה' ו').
חולת אהבה! כשכרון חושים בו חושב, חולם ועוסק האדם אך ורק אודות אהבתו. אינו מתפעל מדבר בעולם, אינו מתרגש מכל פתוי וכל מאוויו דרוכים רק לענין אחד – לפגוש, להתקרב לשמח, לעשות הכל, כל מה שיוכל – עבור אהבתו. וכך מסיים שלמה המלך את שירו (שיר השירים ח' – ו' ז') "עזה כמות אהבה … רשפיה רשפי אש, שלהבתיה. מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה. אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו".
וביאר המלבי"ם – עזה כמות – כי מסרה (האהובה שבשיר) את נפשה למות בעבור אהבתו.
מים רבים – כל פיתויי היצר לא יוכלו לבטל אהבת הנפש לאלוקיה.
ונהרות – השוטפים, שהם תהפוכות הזמן ורעת העולם, לא ישטפוה!
אם יתן איש – מבאר רש"י – כדי להמיר אהבתך
בוז יבוזו לו – אומר המלבי"ם – "כי לא דבר קטן ינתן מחירה, כי מטבע האהבה הגדולה הזאת שימסור עליה את נפשו ומאודו".
ועוד כתב שלמה (שיר השירים ג' ד') "מה דודך מדוד, היפה בנשים?, מה דודך מדוד שככה השבעתנו". וביאר רש"י – "מה דודך" – כך היו שואלין האומות את ישראל:
מה אלוקיכם מכל האלוקים שכך אתם נשרפים ונצלבים עליו?"
את השאלה הזו, מאז ימי שלמה, עתידים לשאול עוד רבים. מה סוד הדבקות הזו? העקשנות היהודית הזו? דור אחרי דור, מול אומות גדולות ותקיפות, להשרף, להתענות ולמות עבור שמו, עבור הקלה שבמצוותיו?
מנין הכח הזה? ומה מניע אותו? ואם למות, אז בודאי לחיות – גם כן בעבורו.
"וצריך" כותב רבי נחמן (ליקוטי מוהר"ן ה' ט"ו) "אפילו להתנהג ולעשות דברים שנראה כמשוגע בשביל עבודת ה', בבחינת (משלי ה') "באהבתה תשגה תמיד" – שבשביל אהבת ה' צריכין לעשות דברים הנראין כשגעון, כדי לעשות מצוותיו ורצונו יתברך, כי צריכין להתגלגל בכל מיני רפש וטיט בשביל עבודת ה' ומצוותיו. ולאו דווקא מצוה ממש, אלא כל דבר שיש בו רצון השם יתברך, שעושין בו נחת לאביו שבשמיים, הוא בחינת מצוה, וצריך לגלגל עצמו בכל מיני רפש וטיט כדי לעשות איזה רצון ונחת להשם יתברך…
… כי יש בן, שהוא אוהב כל כך את אביו, עד שמחמת האהבה הוא עושה מעשה עבד, מה שעבד פשוט צריך לעשות, והולך וקופץ בתוך קשרי המלחמה… בשביל לעשות נחת רוח לאביו, מה שאפילו עבד פשוט לא היה עושה עבודות כאלו. ואזי, כשאביו רואה אהבתו החזקה כל כך, עד שמשליך עצמו לעבדות גמור בשביל אהבתו, אזי הוא מגלה לו גם מה שאין נמסר אפילו לבן…"
אהבת ה', אם כן, איננה איזה רגש "אצילי", מופשט ופילוספי, כאדם המחבב רעיון מסויים. זהו רגש עז, עוצמתי ופנימי מאד, שמכוחו יכול לוותר יהודי גם על חייו.
תאמרו – מי הוא זה ואיזהו שזכה לדרגה כזו באהבת ה'? אולי צדיקים וקדושים מן הדורות הקדמונים, אולי אבות האומה, אבל אנחנו…
כן! גם אנחנו!
כותב רבי נחמן (ליקוטי מוהר"ן מ"ט א') "אור להביות הלב של איש הישראלי הוא עד אין-סוף, היינו כי אין סוף ואין תכלית לתשוקתו".
איש ישראל, כל איש ישראל , בפנימיות לבבו, בוער אל ה' יתברך ומוכן בכל עת ורגע למסור בעבורו כל נפשו ומאודו. "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך".
יאמר האדם – יפים הדברים, אך אני מעודי לא ידעתים ולא חשתי באש האהבה הזו בנפשי… אף אנו נשיב לעומתו – הלא בזאת יוכל בודאי להבחין כל אדם: סוף סוף – יש אש בנפשו, וזו אינה זרה לו, שהלא עבור כמה דברים אנו מוכנים להקריב את כל מרצנו, לכמה דברים אנו מתאווים בכל מאודנו? וכי איננו שואפים ועמלים יום ולילה, רודפים אחר אהבותינו הרבות?
תשוקה יש בנפש, ומי לא חש, ולו לרגעים בחייו, טעמה של תשוקה מכלה בשר ונפש???
אמנם ירודות הן תשוקותנו, קטנים ונמוכים מאויינו, עושר וקנין, הנאת גוף והנאת חיך, חיוך, כבוד – ודי לנו בזה…
המר המרנו את התשוקה הגדולה, הקדושה, הפנימית. לאלוקים חיים, בתשוקות קטנות, רבות, אובדות. "גם אהבתם, גם שנאתם, גם קנאתם כבר אבדה" לועג קוהלת למאוויהם הפעוטים של בני-תמותה.
פרטנו את החיות האמיתית, הנצחית, בפרוטות נלעגות של שמחות-רגע. כי העולם אינו אלא מראה לכבוד ה', ותשוקותיו – הד רחוק למשפיע העונג בהם. וכלשון המלבי"ם (שיר השירים) "כמו שמראה הקשת הוא רק קבוץ הגוונים המתפלשים בענן מאור השמש הזורח כנגדו, כן כל המציאות וגווניו הם נצוצי השמש הגדול – אור ה' המתגלה בם".
אמנם תשוקת הלב – בוערת ומכלה ללא הרף.
המשתוקק לעולם החולף והבליו – מכלה גופו, ממונו וימיו. והמשתוקק לאלוקים חיים ומלך עולם – מכלה קטנותו, מוגבלותו והבליו. זך ומטוהר הוא יוצא מתשוקה רוחנית זו. נאצל וקדוש.
זוהי אם כן, טבעה של אהבת האלוקים ותשוקתו. משיכיר האדם את טביעותיה בנפשו, יחזיר וימיר תשוקה בתשוקה ויאמר "צמאה נפשי לאלוקים, לא-ל חי" (תהילים מ"ב ג') לאלוקים, ולא לאחר! וזהו הכלי אותו אנו בונים בחג מתן-תורה, ביום חופתנו, ביום החבור עם אהבת נפשנו. מפאת האהבה הזו אין אנו עוצמים עין כל הלילה, כמצפים לאורו הראשון של יום הכלולות. כמתאוים לראות פני החתן והדרו, וכמו שאמרו ישראל בטרם הגלות מלכם על הר סיני: "רצוננו לראות את מלכנו" (מכילתא יתרו י"ט ט').
גם משום כך, ב"תקון ליל שבועות" אנו עוסקים בתורה. בתחילת וסוף כל ספר וספר שבה, להראות חבתנו למוסרה, לגלות תשוקתנו להגלותה.
"אנא נפשי"
לאהוב את ה' משמע לאהוב את תורתו. תורתו שהיא התלבשות והתגלות אהבתו.
"ומחמת האהבה שאהב את ישראל, ורצה שידבקו בו ויאהבו אותו עימו מזה העולם הגשמי, הלביש את אלוקותו במדות התורה" (ליקוטי מוהר"ן ל"ג סעיף ד').
וכן כותבת הגמרא (שבת ק"ה) "רבי יוחנן דידיה אמר: "אנכי" – נוטריקון אנא נפשי כתיבת יהבית". אני את נפשי כתבתי ונתתי, אומר ה'. אין זו עוד סתם חכמה בעלמא, דברי מוסר או הגות, ספרות או קורות העיתים.
כאדם הנותן את נפשו, את פנימיותו, את הכי טוב ומיוחד שלו, נותן לנו הקדוש ברוך הוא בתורתו את עצמו. ועל כן, הלומד ועוסק בתורתו, דבק כביכול, באור האלוקי המתפלש בין אותיותיה ופסוקיה. וכי יש בעולם ערב מזה? וכי יש ראוי לאהבה וחמדה מזה?
ומוסיף רבי נחמן בענין ההתקשרות והקריאה אל ה' באמצעות תורתו: "אוריתא שמא דקודשא בריך הוא" (תקון י' דף כ"ה) (התורה היא שמו של הקדוש ברוך הוא. דהיינו שבתוך פסוקיה ואותיותיה מסתתרים בצרופי אותיות שונים – שמותיו של ה') וכמו כשצריכין לקרות את אחד, קורין אותו בשמו, כן כשצריכין לקרות את חי החיים (ה', מקור החיים) כדי להמשיך ממנו חיים ואריכות ימים, צריך לקרות אותו בשמו, כביכול, ושמו הוא התורה… ועל כן צריך לעסוק בתורה בפה דייקא, כי כשצריכין לקרות את אחד בשמו, צריך לקרותו בפה דייקא, ואי אפשר לקרותו בשמו במחשבה בעלמא, כן אי אפשר לקרות את חי החיים בשמו, כי אם על ידי הפה ולא על ידי המחשבה לבדה" (ליקוטי מוהר"ן נ"ו סעיף ג').
זוהי גם הסיבה מדוע עוסקים אנו בליל שבועות דווקא בלמוד התורה, כקוראים ומבקשים את קרבת ה', כפונים אליו ושואלים אהבתו דרך שמותיו הנסתרים בתורתו. שכן אין התורה, כאמור, השכלה בלבד, מדות וחוקים. מתנת כלולות מופלאה היא, והחש בדבר בוודאי יקיים "באהבתה תשגה תמיד" (משלי ה' י"ט) שאהבת התורה ומוסרה בוערים בליבו בלי גבול.
וכדרך האהוב לאהובתו, אין הקדוש ברוך הוא חפץ כי אם שנשיב לו אהבה.
"רחמנא לבא בעי" כותבת הגמרא (סנהדרין ק"ו) דהיינו כי הרחמן, הוא ה' בורא עולם, בליבנו הוא חפץ, בהתחברותנו אליו ואל תורתו באופן פנימי, לבבי, כנה. לא קר ומרוחק, לא "מצוות אנשים מלומדה" כחוק יבש וחסר לב.
"וכלליות התורה נקראת לב, שמתחלת בבית ומסיימת בלמד" כותב רבי נחמן (ליקוטי מוהר"ן י' סעיף ז'). לרמז כי תורתו, מליבו ופנימיותו של ה', כביכול, היא באה. וכמה בוש חש אדם כשהוא מגלה את כל ליבו ואהבתו בפני רעהו והלה נותר אדיש וקר…
שעל זה חרה אף ה', שאחרי "גלוי הלב" הזה כלפינו לא התגלתה בליבות עמו אהבת התורה ושמחתה כראוי.
"תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב… ועבדת את אויבך" (דברים כ"ח מ"ז)
הווה אומר, אהבת התורה, ורגש ההתפעמות והכרת הטובה אל נותנה, הם הם הכלי לקבלה ולהכילה, ובחסרונם, אפילו יהא בקיא האדם בכל חדרי התורה וידקדק במצוותיה – העיקר חסר!
"ויחן שם ישראל"
אמנם התורה, לא ירדה אל העולם סתם כך. אל ישראל, בניו אהוביו של מקום התגלתה.
ורק לבותיהם היו הכלי הנקי והראוי להכילה. "כי כל העולם ומלואו, הכל לא נברא אלא בשביל ישראל" כותב רבי נחמן (תורה נ"ב ליקוטי מוהר"ן) "ועיקר הכוונה שברא כל העולם בשביל ישראל" הוא ממשיך ומבאר שם "היה כדי שישראל יעשו רצונו, ושיחזרו וידבקו בשורשן, דהיינו שיחזרו ויוכללו בו יתברך". וכן מבואר כבר בתחילת התורה "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ" שעל זה מבאר רש"י בשם המדרש רבה: "בשביל התורה שנקראת ראשית דרכו (משלי ח' כ"ב) ובשביל ישראל שנקראו "ראשית תבואתו" (ירמיהו ב' ג')". דהיינו שתכלית כל המפעל העצום והמגוון הזה – העולם, היה "בראשית" – בשביל "ראשית". ראשית – היא התורה וראשית – הם ישראל, המקיימים את מצוותיה.
שבשעה שירדו נשמות ישראל לעולם ויעסקו בתורת ה', או אז יוצדק קיומו, כי באמצעות פעולותיהם הקדושות ירוממו וינשאו ישראל את הבריאה כולה.
"וכל דבר יש לו לב, וגם העולם בכללו יש לו לב" כותב רבי נחמן (ספורי מעשיות שבעת הקבצנים ביום השלישי) וישראל, מבאר הזוהר הקודש, הם לב העולם כולו, בהיות חיות הבריאה כולה תלויה בהם ובמעשיהם, כאמור.
ואם כן, אין די באהבת התורה ובאהבת ה' נותנה. בכדי להיות ראויים לקבלה מוכרחים גם לאהוב את ישראל, מקבלי התורה ונושאיה בעולם השפל הזה.
ולא רק נושאי התורה, כי אם גם חלק והתגלמות תורה ממש, "כי התורה הם שישים רבוא אותיות (זוהר חדש שיר השירים א'), כנגד שישים רבוא (שרשי) נשמות, ויש לכל הנשמות שורש למעלה במחשבה דקודשא בריך הוא" כותב רבי נחמן (ליקוטי מוהר"ן י"ד סעיף ג').
ואם יש לכל יהודי שורש באותיות התורה, נשמתו היא חלק מן התורה ממש, "חתיכת" תורה בלבוש בשר ודם.
"וזה בחינת "ואהבת לרעך כמוך", אמר רבי עקיבא: זה כלל גדול בתורה, כי כל התורה תלויה בזה, ואורייתא וישראל כולא חד, כי נפשות ישראל הם אותיות התורה, ועל כן, כשיש אהבה בין ישראל, שזה בחינת כללות, שנכללין זה בזה… אזי יש שלמות לתורה" (ליקוטי הלכות פרו ורבו הלכה א' סעיף ב'). כותב רבי נתן ומוסיף "כי אי אפשר לקיים התורה ומצוות כי אם על ידי בחינת רצון (להתקרב אל הקדושה), כי עיקר עבודת ה' הוא בחינת הרצון, וכל אחד, כפי מה שמרגיל עצמו לחזק רצונו וכסופיו וגעגועיו לה' יתברך ברצון חזק ביותר כמו כן הוא זוכה להתקרב לה' יתברך, לתורתו ולמצוותיו. וכל העליות מדרגא לדרגא וממעלה למעלה שצריך כל אחד מישראל לעלות בכל עת, הכל הוא כפי התגברות הרצון…
ולהכלל ברצון אי אפשר כי אם על ידי אחדות ואהבה ושלום, שיוכללו כל ישראל יחד באהבה ואחדות גדול. על כן זכו לקבל את התורה בשבועות… על ידי האחדות המופלא שהיה ביניהם אז"
וכמו שכתוב במתן בתורה "ויחן שם ישראל נגד ההר" (שמות י"ט ב') שביאר רש"י בשם המכילתא "כאיש אחד, בלב אחד". שהאחדות והאהבה בין נשמות ישראל היא התנאי ההכרחי והכלי היחיד המאפשר להכיל את התורה וגודל אורה.
וכשיש חסרון באהבת ישראל, כנגד זה משתלשל חסרון באהבת התורה ואהבת ה' הקשורים ותלויים זה בזה. כמו שכותב רבי נחמן (שיחות הר"ן צ"א) "וכשיש חסרון באחד מישראל (דהיינו שאחד מוצא ורואה בו חסרון), נמצא שיש חסרון בתורה ששם שורש נשמות ישראל, ועל כן בודאי אי אפשר לאהוב את התורה בשלמות. אבל כשיזהר מלדבר על שום ישראל ולבלי למצוא שום חסרון בשום ישראלי, נמצא שאין בהתורה שום חסרון ומום, אזי בודאי יאהב את התורה… וזהו "תורת ה' תמימה" (תהלים י"ט ח'), היינו כשתורת ה' היא תמימה (שלמה) בלי שום חסרון ומום, דהיינו כשנזהרין לבלי לדבר (רע) ולבלי למצוא שום חסרון בשום ישראלי שהוא אות מהתורה, נמצא שאז תורת ה' תמימה בלי שום חסרון ומום, אזי היא "משיבת נפש" (כהמשך אותו פסוק בתהילים), כי אז דווקא זוכין לאהבת התורה, ומרגישין טעם מתיקות התורה שמשיבה את הנפש, מאחר שאין בה שום חסרון."
שלש אהבות אלו: אהבת ה', אהבת התורה ואהבת ישראל, הן גם המסר העיקרי של אור-העולם, רבי ישראל בעל שם טוב, שהיום, בחג השבועות, הוא יום פטירתו, וכך אמר ("בוצינא דנהורא" י"ח ע"ד, מובא ב"בעל שם טוב" סעיף ס"ט בהקדמה): "אני באתי לעולם הזה להראות דרך אחר (מדרך הסגופים והתעניות שנהגו הצדיקים בדורות הקדמונים) והוא, שיראה האדם להמשיך על עצמו שלשה דברים הללו: היינו אהבת ה', ואהבת ישראל, ואהבת התורה, ואין צריך לעשות סגופים". דרך זו, היא המשך ישיר ומדויק למה שהחלו בו רבי עקיבא ורבי שמעון בר-יוחאי תלמידו, ועל כן "ובני ישראל יוצאים ביד רמה" שתרגם אונקלוס "בריש גלי". "בריש" ראשי תיבות רבי ישראל בעל שם, "גלי" -היינו כשיתגלה תורתו ויפוצו מעיינותיו אז יפקון מן גלותא" (יצאו מן הגלות) (דגל מחנה אפרים פרשת וישלח).
"עיבור" ב"בטן" התפילה…
היום, בשבועות, הוא גם יום פטירתו של דוד המלך. וגם משום כך נוהגים בליל שבועות לסיים את אמירת כל ספר תהילים.
מהו הקשר המיוחד של דוד, ותפלותיו-תהלותיו, דווקא ליום הזה?
התורה, חכמה היא, ואף שמקורה אלוקי, יש בה ובלמודה גם סכנה, וכמו שאמרו חז"ל אודות למוד התורה "זכה – נעשית לו סם חיים, לא זכה – נעשית לו סם מוות" (יומא ע"ב).
הווה אומר, אם אין האדם מזכך עצמו (זכה מלשון זכוך) עלולה אפילו חכמת התורה להפוך לו לרועץ, להעצים את גאוותו ולהרחיקו מבוראו וקדושתו.
וכבר הפליגו חז"ל בגנות "תפישה" זו ואמרו "כל האומר אין לי אלא תורה – אפילו תורה אין לו"! (יבמות ק"ט). שעל זה ביאר רבי צדוק הכהן מלובלין (צדקת הצדיק רי"א) שהמדובר בחסרון התפילה.
כשאדם לומד – שכלו במרכז, וכשהוא מתפלל – אזי במרכז יכול להמצא רק אחד – מי שאמר והיה העולם.
התפילה, אם כן, נחוצה והכרחית על מנת "לאזן" את ההשלכות המסוכנות של למוד התורה. להחזיר את הקדוש ברוך הוא למרכז, לחזור ולזכור שגם תכלית למוד תורתו – ההתקרבות אליו ולא עצם ההשכלה.
חמשת חומשי תורה, וכנגדם – חמשה ספרים שבתהילים.
תורה ותפילה. זהו האזון המושלם בין המח ללב.
וגם, להזכיר הוא בא, שאלמלא סיוע אלוקי משמיים, לעולם לא נוכל להבין את התורה לאשורה.
"וכל התורה שאדם לומד לשמור ולעשות, כל האותיות הם נצוצי נשמות, והם נתלבשים בתוך התפילה, ונתחדשים שם בבחינת עבור" כותב רבי נחמן (ליקוטי מוהר"ן תורה ב' סעיף ו') "והן מאירין זה לזה, הנשמות מאירין להתפילה, בבחינת העלאת מיין נוקבין, והתפילה מאירה להנשמות בבחינת חדושין, שהיא מחדשת אותם בבחינת עבור".
ואף שדברים אלו עומדים בגבהי מרומים, והבנתנו בהם דלה, נראה לומר בפשטות שמונח כאן יסוד המבאר את הקשר בין התורה והתפילה שאדם לומד ומתפלל.
התורה נמצאת ב"עבור" ב"בטן" התפילה, וכמו שעובר ברחם אימו, גדל, מתפתח ומשתנה, כך משפיעה התפילה על תורתו של האדם שתתחדש ו"תגדל" ותהיה תמיד עמוקה ואיכותית יותר. ואילו התורה משפיעה על התפילה "בבחינת העלאת מין נוקבין" דהיינו שהתורה מוסיפה התעוררות לתפילה. ונותנת לה חיות וטעם, כשם שהעובר ברחם אימו, אף שהיא זו המגדלת אותו, נותן לה, בעצם קיומו, חיות והתעוררות.
ובפרט כשזוכים להתפלל על מה שלומדים, לזכות להבין ולקיים, אין דבר גדול מזה, וכלשון רבי נחמן (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' תורה כ"ה): "גם טוב לעשות מהתורה תפילה, דהיינו כשלומד או שומע איזה מאמר תורה מצדיק האמת, אזי יעשה מזה תפילה, דהיינו לבקש ולהתחנן לפניו יתברך על כל מה שנאמר שם באותו המאמר, מתי יזכה גם הוא לבוא לכל זה. וכמה הוא רחוק מזה, ויבקש מאיתו יתברך, שיזכהו לבוא לכל הנאמר שם באותו המאמר…
…וענין השיחה זו עולה למקום גבוה מאד, ובפרט כשעושה מתורה תפילה, מזה נעשה שעשועים גדולים מאד למעלה".
כמה יוסף יש בשוק
עוד בענין מעלת יום מתן תורה ושמחתו, מצאנו בגמרא (פסחים ס"ח): "רב יוסף ביומא דעצרתא אמר: עבדי לי עגלא תלתא. אמר: אי לא האי יומא דקא גרים, כמה יוסף איכא בשוקא" (רב יוסף ביום שבועות אמר: הכינו לי "עגל משולש" (סוג בשר משובח). אמר: אם לא יום זה שגרם, כמה יוסף יש בשוק"
ופרש רש"י : "שלמדתי תורה ונתרוממתי. הרי אנשים הרבה יש בשוק ששמן יוסף, ומה ביני לבינם"?
הרבה "יוסף" יש בשוק. רבוא רבבות של אנשים מבלים את ימיהם בשווקים וברחובות, חסרי תכלית רוחנית, חיים ללא פשר.
ומה בינם לבין הרב יוסף? מה עושה את ההבדל בין איש המוני וגס לבין בן המעלה, מעודן הליכות ומלא חכמה?
"שלמדתי תורה ונתרוממתי" באר רש"י.
התורה, היא היא שמרוממת את האדם ומנשאת אותו מעל קטנות החיים.
ואם כן, כמה גדולה ועצומה צריכה להיות השמחה ביום נתינתה…
מה היינו בלעדיה? עוד "עובר אורח" בשוק, שאיש לא יזכור…
ועוד יש לרמז במאמר זה, על אחת ממחלות דורנו הקשות – "פזור נפש". כמה אנו רחוקים מרכוז, מתשומת לב, מדיוק, מעומק, ביחסנו עם הזולת, עם עצמנו, ועם העולם כולו.
"כמה יוסף יש בשוק". כביכול כל אדם, כל "יוסף", מתפזר ונשבר לאין סוף רסיסים, הופך להמון "חלקי יוסף" קטנים, קטנוניים, מפוזרים ב"שוק". פעם הוא כאן ופעם הוא שם, ומחשבתו נודדת ומבקשת חיות וספוק, כל פעם בענין אחר, והרי רבוי הפרטים והפתויים של העולם הזה מושך בכל פעם את תשומת לבנו לפרט אחר, ואנו הולכים ומשוטטים, הולכים ואובדים בין הפרטים…
אבל יש "האי יומא דקא גרים". יש יום שגורם, שמוביל אל מצב אחר – מתן תורה! מתן הכלים המדויקים והעדינים ביותר למקד את המבט, לרכז את כוחות הנפש, ליישר את המחשבה ולהכניס עומק ואכות לכל פרטי החיים. להפוך הרבה פרטים מפוזרים, הרבה "יוסף", למסכת אחת הגיונית ובעלת פשר, מדויקת ויפה, מקסימה ומובנת. להפוך "אנשי שוק" לאנשי מעלה, ל"רב יוסף".
"אתה חייב לפנות כבר עתה לפרופסור פלוני, חייך בסכנה, המחלה החמורה שהתגלתה בגופך עלולה להתפשט חלילה. אמנם, ישנם סיכויים גדולים לצאת ממנה אבל לשם כך עליך לעבור כבר עתה את סדרת הטיפולים אצל אותו פרופסור דגול…".
המילים נחתו עליו כסלעים. עד לפני כמה דקות היה בעיני עצמו אדם מן השורה, הוא סבל מעט אך לא העלה בדמיונו שהמצב חמור כל כך, אבל הבדיקות הוכיחו אחרת.
מיודענו הינו אדם יסודי, הוא לא הולך ומקבל טיפול סתם כך בעיניים עצומות, הוא החל לברר אצל כל המי ומי על טיבה של המחלה, הוא לא פסח על שום מידע שקשור במישרין או בעקיפין במחלתו, כל פיסת מידע נאגרה ונשמרה, קוטלגה וסודרה; דיבר עם עסקני רפואה ופנה לרופאים ממיטב בתי החולים, חקר ודרש, למד ורכש ידע על סיכויי המחלה, במידה שלא היתה מביישת תלמיד ותיק באוניברסיטה גבוהה.
כעת הגיע התור לרכישת התרופות. גם במישור זה התגלה מיודענו כיסודי ביותר, הוא השיג בעמל ויזע מידע על טיבם של כל התרופות הקשורות במחלתו, ואף יצא בעצמו לחו"ל לרכוש את מיטב התרופות והציוד הרפואי הדרוש לכך. חדרו דמה לבית חולים זעיר, לא היה חסר שם שום פריט נחוץ.
הכל עומד מוכן ומזומן, הוא עשה את כל המאמצים להגיע לשלמות. רק על קטע קטן הוא דילג – על נטילת התרופות!… אלו נשארו מסודרים להפליא במדפי הארונות המיוחדים שרכש, מבלי שישתמש בהם.
המחלה הלכה והתפשטה, המצב הלך והחמיר, הוא לא נח ולא שקט, הוסיף לחקור ולדרוש, ללמוד ולמַצות את הנושא עד תומו, אבל… את התרופה הוא לא לקח.
* * *
דורנו התברך באמצעים מגוונים להפצת תורה, מוסר וחסידות. שיעורים, שיחות ומאמרים, דרשות, רעיונות וליקוטים, ועוד ועוד.
היצר שרוי במצוקה. הצָמָא לשמוע את דבר ה' הולך ומתפשט, והוא מפחד שמא יפסיד במערכה. הדברים הנאמרים מפי המרצים הרי כל כך ברורים, החיזוקים הרי כל כך מתוקים וערבים לחיך, העצות כל כך בהירות ומחיות, הדיבורים כל כך אמיתיים ונוקבים! הנועם שביהדות מבהיק כל כך ומעמעם לגמרי את הברק המזוייף שמשתולל בחוצות, עוד מעט והוא, היצר, נותר חסר מישרה…
אך אותו שועל ערום מצא עצה לעצמו; הוא מניח לאדם לשמוע, נותן לו ליהנות עד עמקי נשמתו מה"וורט" העמוק, מניח לו לרוות נחת מהחיזוק משובב הלב, לא מונע מהאדם מלהתרגש מהדברים המרתקים, רק בקטע האחרון, כשמגיעים אל ה"למעשה" – שם הוא מניח את כל כובד משקלו; נותן לאדם את ההרגשה המוטעית שהוא כבר עוסק עם ה"תרופות" לנפשו, בכך שהוא אוגר אותם, ומטעה אותו לחשוב שהוא כבר מטפל עם עצמו בכך שהוא לומד את הנושא ומבין את הדבר לעומקו, אך… בסופו של דבר הוא נותר כבתחילה, מבלי ליטול את התרופות המופלאות הללו.
הלימוד עצמו אכן מסוגל מאד, אך מלבד זאת גם נותנים הצדיקים עיצות איך להשתמש בחומר הלימוד, הם רוצים שניקח את הידיעות הללו ונקבע אותם עמוק בלב ונתנהג לפיהן. ברם, כאשר מנתק אדם בין הידיעה לבין העשיה והלימוד הופך אצלו לתיאוריה בלבד, אזי הוא רחוק מאוד מרפואתו נפשו.
תלמידי רבי נתן מספרים: "הקפיד מאד על כמה בני אדם שהתפלאו על נפלאות החידושים הכתובים בספריו הקדושים ואמר להם: 'זה החסרון שלכם, שאתם סוברים שכוונתי על החידוש והדרוש, אבל עיקר כוונתי הוא רק על המעשה, כמו שאמרו רז"ל 'לא המדרש העיקר אלא המעשה'"!
רבי נתן מצביע על נקודת התורפה שגורמת לאבד את כל האוצרות הנפלאים, "זהו החסרון שלכם", התפעלות שמנותקת מעולם העשייה יכולה להביא למציאות מרה שיודעים המון אך לא משתנים כמעט. לעומת זאת, כאשר מתרגלים להביא כל ידיעה לידי מעשה, כי אז אפילו במעט ידיעות ניתן להתרפא.
הבה נרגיל את עצמנו בעצתו של הרמב"ן באגרתו הידועה: "וכאשר תקום מן הספר, תחפש באשר למדת אם יש בו דבר אשר תוכל לקיימו". לדוגמא, אם למדנו על חשיבותה של מציאת "נקודה טובה" בעצמנו, נחבר זאת מיד לעולם המעשה, נצייר היטב במוחנו את הידיעה הזאת ונכיר בכך שזוהי המציאות האמיתית, ומתוך כך נתחיל לעשות תרגילים מעשיים בענין, לדון לכף זכות בפועל, להרחיק מהלב שנאה עצמית ושנאת הזולת, נייקר כל דקה וכולי וכולי.
כך גם בשאר העצות והלימודים, הכל חייב להיכנס להליך מעשי. ואז – גם הלימוד יתווסף אל תהליך הריפוי, כי "גדול תלמוד" – כאשר – "מביא ליד מעשה" (בבא קמא י"ז ע"א).
ישנה תורה ב'ליקוטי מוהר"ן' שכל הרואה אותה עומד ומשתומם: האם זוהי תורה שרבינו אמרה?! האם כאשר רבינו אמר שהתורה שלו מיועדת לכל אדם, קטן וגדול, היתה כוונתו גם על תורה זו?!
ובכן, מדובר בתורה צ"ח, בה מגלה לנו רבינו הקדוש כי מה שנאמר בגמרא כמה פעמים: "נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות" – הכוונה הפנימית היא כך:
האדם עצמו אינו רואה עד היכן מגיע פגם עוונותיו, אבל עיני הצדיק רואות; וכאשר הצדיק "נותן עיניו בו" – כשהוא מעניק לאדם את עיניו שלו, של הצדיק – "נעשה גל של עצמות" – מתגלים כל הפגמים והאדם מתחיל לראות עד היכן הם מגיעים – "ואין עונש גדול מזה, כשאדם רואה מה שפגם"!!!
כיצד תורה זו מתאימה גם לאנשים שאינם גרועים כל כך?
שאלה זו שמעתי ממורי ורבי הרה"ח ר' יחיאל מיכל דורפמן זצ"ל, הקשה – ותירץ:
ישנם אנשים "שיינע אידן" [= "יהודים חשובים"] שכלפי חוץ הם נראים כאילו לא טעמו טעם חטא מימיהם, אך האמת היא שהם שקועים בחטאים עד הצוואר, ולמרבה הצער הם חושבים בטעות שהם צדיקים גמורים, עד כי כאשר מגיע חודש אלול "אין להם על מה לעשות תשובה"…
אנשים כאלה, כמעט שאין תקווה לאחריתם. מצד שני, כשהאדם לפחות יודע ומבין את מצבו החמור – עדיין לא אבדה תקוותו ויש לו כל הסיכויים לשוב בתשובה שלימה.
מהי העצה לאנשים כערכנו שצריכים רחמים רבים בכדי שלפחות נדע מה שעובר עלינו?
"נתן עיניו בו"! להגיע לצדיק, לנסוע לאומן. אך במקום שרבינו ישב איתנו בפועל ויגלה לנו אט אט במשך שעות ארוכות את כל אשר עוללנו וחטאנו – הוא מעניק לנו את המתנה היקרה ביותר שאין כדוגמתה – את עיניו שלו!
כאשר תעמוד ליד הציון, תקיים את רצון רבינו "לעשות מתורות תפילות", תתפלל רבות שאמנם תזכה לקבל את העיניים האלה – ופתאום ייפקחו עיניך ותראה "עד היכן הפגם מגיע".
זו מתנה מהצדיק, הוא העניק לך עיניים חדשות. כי אכן באומן נפתחים מסתורי הלב!
ואז, כאשר תחזור הביתה עם עיניים שכאלו – כל דברי המוסר וההתחזקות יהיה להם כר נרחב לפעול, וסוף סוף תדע שהכוונה אמנם אליך, ולא למישהו אחר. שהרי כעת יש לך את הכלים הנדרשים בכדי להפוך לעובד ה' תוך עליה מתמדת בדרך העולה בית-קל.
ולסיום, נקודה למחשבה על מעלת הצדקה לצדיק:
חותני הרה"ח ר' צבי אריה רוזנפלד היה אומר, שכאשר האדם יגיע לעולם העליון ויטען שהוא היה חסיד ברסלב – יבקשו ממנו 'הוכחות'…
הוא ינסה לטעון שהיה אומר 'תיקון הכללי', נסע לציון רבינו ולמד את ספריו – על כל אלה יוכלו לענות לו שישנם אנשים רבים, שלמרות שאינם חסידי ברסלב, אומרים תיקון הכללי, ויש מהם אפילו מי שנוסעים לאומן. גם ספרי רבינו הם היום כבר נחלת הכלל.
אבל כאשר האדם יטען שאת הסכומים העיקריים שלו לצדקה הוא נתן עבור הצדיק – תהיה זו הוכחה ניצחת שהוא אכן חסיד ברסלב, שכן מי ששייך לחסידות אחרת, אינו תורם את החלק הגדול ביותר של כספי הצדקה לברסלב.
הקב"ה מתנהג עם האדם באותה צורה שהוא עצמו נוהג; אם הוא סומך על הקב"ה ומשליך עליו יהבו – הוא משפיע לו כל צרכו, כמו שכתוב: "השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך" (תהלים נה).
אבל כשאדם אינו בוטח בה' וסבור שפרנסתו תלויה בהשתדלותו ובמאמציו – אזי הקב"ה מתנהג עמו באותה מידה ונותן לו "להסתדר לבד"…
כמובן שבמקרה זה האחרון, צריך האדם לטרוח מאוד עבור פרנסתו, וגם אז אין הוא בטוח מנזקים והפסדים.
כך היה כאשר האדם הראשון אכל מעץ הדעת – גזר עליו ה' שבזעת אפו יאכל לחם (בראשית ג). שכן, כשפוגמים ב'דעת' הקדושה ושוכחים שהקב"ה לבדו מנהיג את העולם, צריך כאמור להזיע הרבה…
הוא מה שנאמר על אוכלי המן במדבר: "שטו העם ולקטו", ופירש הזוהר הקדוש: שטו – מלשון שטות, זאת כפי שחכמינו מספרים (יומא עה ע"א) שלצדיקים ירד המן על פתח ביתם; הבינוניים – יצאו וליקטו; ואילו הרשעים – שטו, כלומר, שוטטו למרחקים כדי להשיגו.
הטירחה של הרשעים עבור פרנסתם היתה אפוא מחמת שטות – משום שפגמו בדעת הישרה ושכחו שהקב"ה זן ומפרנס לכל.
כשם שהחולים בגוף צריכים לקחת תרופות מרות לרפואתם ולפעמים גם לעבור טיפולים רפואיים כואבים, כך החוטאים, שהם חולים בנפש, צריכים לסבול ניסיונות קשים ומרים עד שהם זוכים לרפואת הנפש בשלימות.
וכשם שבמחלות הגוף, לפעמים החולה חלש כל-כך עד שאיננו מסוגל לסבול את מרירות התרופות והטיפולים, עד כדי כך שהרופאים מתייאשים ממנו – כך בחולאי הנפש, פעמים שהנפש נפגעת ונחלשת עד כדי כך, שהאדם אינו מסוגל לעמוד בניסיונות הקשים הנחוצים לרפואתו לפי גודל חטאיו.
אבל הקב"ה איננו מתייאש ממנו, ובמקום להעמיד אותו בניסיונות קשים כראוי לו לפי עוונותיו, מרחם עליו ומיקל אותם באופן שיוכל לעמוד בהם, למרות חולשתו הרוחנית, אם רק ירצה.
זה שאמר חזקיהו המלך לקב"ה כשהתרפא מחוליו: "הנה לשלום מר לי מר ואתה חשקת נפשי משחת בלי כי השלכת אחרי גווך כל חטאי" (ישעיה לא יז). כאומר: 'בשביל הרפואה שנקראת 'שלום' (ככתוב 'שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו'. שם נז,יט) הייתי צריך לכאורה לסבול מרירות גדולה, אבל הסבל הזה הוא למעלה מכוחי. ריחם עלי ה' והשליך את כל חטאיי והלביש את הרפואה הנחוצה לי במינון כזה שאוכל לסבול'.
כך עלינו להתייחס לכל הניסיונות והקשיים שלנו בעבודת ה' – לדעת שהם התרופות שעל ידם נזכה לרפואה-לשלום, כפי שאמרו חז"ל: "שבת במרה נצטוו" – עם ישראל קיבל את השבת שהיא השלום (זהר קורח קעו ע"ב) דווקא במרה – על שם המרירות שצריך לסבול בעבור השלום. אך הקב"ה ממתיק לנו את הניסיונות הרבה יותר מהראוי, כך שגם אנחנו במצבנו נוכל לעמוד בהם.
(עפ"י ליקוטי מוהר"ן ח"א כז)
וְהִנֵּה כְּבוֹד ה' נִרְאָה בֶּעָנָן (שמות טז, י)
אל יאמר אדם, 'אני כל כך רחוק מרוחניות, מה התועלת בהתעוררות ובהתחזקות שלי?' שהרי אדרבה, דווקא כשהרחוקים מתקרבים – מתגלה ומתקדש כבוד ה' יתברך מאד, כמו שכתוב בזוהר הקדוש (שמות סט ע"א) שכאשר בא יתרו ואמר "עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלוקים" (יח, יא) התכבד והתעלה שמו הגדול יתברך. הרי שזה כבודו של ה' יתברך, שהרחוקים ממנו ביותר מתקרבים אליו אף הם.
זה שנאמר "וכבוד ה' נראה בענן". הענן רומז להסתרה, לטומאה, כמו שכתוב: "סכות בענן לך מעבור תפילה" (איכה ג, מד). דווקא אלו שנמצאים בענן-בטומאה, כשהם מתקרבים – מתגלה כבוד ה' במאד מאד.
אדם מעצם בריאתו מעוניין להצליח, ולכן רק טבעי שכשיפגוש בהצלחה יבקש לחקות אותה, להתחקות אחריה ולהצליח באותה מידה. הבעיה היא שבדרך כלל שאיפות לחוד, והגשמה בפועל עניין אחר לגמרי. סוחר צעיר בראשית דרכו פוגש בעשיר גדול רב נכסים, בעל קשרי מסחר חובקי עולם, הוא מתפעל ומעריץ אותו, תשוקת ההצלחה מתעוררת בקרבו, ללא ספק הוא יהיה מוכן לעשות הכל כדי לשכפל את ההצלחה גם בחשבון הבנק שלו. אך מה עושים בפועל? איך מחקים עסקאות אדירות של סוחר וותיק ומצליח, כשלרשותך נכסים מועטים, אפס קשרים ובקושי ניסיון: האם נכנסים לסיכונים, קופצים למים שאין להם סוף, או חלילה מהמרים?
אם ניגש אל הסוחר הוותיק נשמע רעיונות אחרים לגמרי. הוא מן הסתם יספר לנו שאת קשריו המסועפים ועסקאותיו האדירות, רקם במשך שנים, מתוך צעדים מדודים וזהירים, המון שיקול הדעת, איפוק ובחירות נכונות. לאורך כל הדרך הוא ידע היטב שסטיה קטנה מהנתיב, עלולה לרסק את מעמדו אל התהום.
* * *
לא פחות ואף יותר מכך – בתורה ובעבודת הבורא. יהודי שואף לגדולות ונפלאות, וכשהניצוץ שבלב פוגש בדוגמה מופתית להצלחה רוחנית אמיתית; גדלות בתורה, צדקות, טהרה, ודרגות נעלות, אך טבעי שיבקש לחקות זאת, לזכות גם כן. אין זה רע, אך זה עלול להיות מועד לפורענות. מדוע? משום שמי שזכה באמת, כלל אינו עסוק בגדולות ונפלאות. צדיק גדול עושה לאו דווקא דברים גדולים, אדרבה, הצדקות שלו נובעת מתוך מעשים קטנים: יהדות פשוטה, תפילה בכוונה, איפוק קטן במקום בלתי נראה לעין, מחשבה קדושה, ליטוש אחר ליטוש של מידה מסוימת ועידון של טבע אנושי. וכך גם בקניית החכמה: התורה רחבה מארץ מידה, ועמוקה מיני ים, אי אפשר להשיג אותה בלגימה אחת. נדרשים צעדים קטנים: להיות דבוק באותיות, להיצמד להבנת הפשט, להשתדל בפשטות למצוא ביאור מיושב בדברי התורה, לפענח שורה אחר שורה – כך קנו את אוצר חכמתם יודעי התורה, וכך הגיעו אל פסגת צדקותם בעלי מדרגה. מי שזכו, עשו את דרכם תמיד מתוך הכרה, שעל כל צעד ושעל, סטייה קלה או התלהבות מעבר למידה, עלולים לנפץ את כל עמלם בתהום הנשייה. הזהירות, העקביות, וההיצמדות הנאמנה לפשטות וליושר, הם שהביאום אל מקומם הנישא.
לנחות בשלום
אנו ניצבים כעת אחרי חג הפסח. יצאנו ממצרים, זכינו לדברים גדולים ונשגבים. כל אדם מעוניין לבצע את הירידה מן ההר אל המציאות בשלום, לקחת אל החיים הפשוטים את האור הגדול. איך עושים זאת? הבה נראה:
בליל הסדר הוציאנו השם ממצרים, עשה אותנו לעם והועיד אותנו למעמד הר סיני. מדוע לא קיבלנו תיכף ומיד תורה, מדוע מוכרחים להמתין כעת ארבעים ותשע יום, ורק אז בשבועות נעמוד למרגלות הר סיני?
מדוע? דווקא משום כך! מפני שאנחנו מעוניינים תיכף ומיד לקבל את כל התורה כולה, להעפיל לכל המעלות הרמות, להשיג הכל. דווקא משום כך איננו בשלים עדיין לקבלת תורה.
הגיון פשוט יביא אותנו להבנה, שלהיות מעוניין באמת, משמעו להסכים לרדת לפרטים. אם רצונך לקבל דבר מה, עליך להסכים ללכת צעד אחר צעד, לקנות זאת באופן יסודי, ולא בבהילות המובילה למאומה. כך ולא אחרת מקבלים תורה. ימי הספירה מלמדים אותנו את הדרך והאופן, לרכישה אמיתית ויסודית של שלימות התורה. איך אוחזים בתורה? בפשטות! אדם יושב עם עצמו ובוחן: כמה זמן אני מקדיש בפועל ללימוד התורה? כמה מאמץ אני משקיע בהבנתה? החיים הם בסך הכל מספר כלשהו של ימים ושעות, הבה נבדוק כמה זמן במשך יום חולף, מוקדש לעיסוק בדבר אותו אני מעוניין כל כך לרכוש.
הוא הדין בעבודת המידות. להיות בעל דרגה זו שאיפה גדולה, אולם איך מתרגמים זאת למעשים? בפשטות! לשים לב לפרטים; איך אני מתנהג במידה זו, ואיך אני אוחז במידה אחרת; איך נראה דיבורי עם אנשים, כמה אני מצליח להתאפק, לכבוש כעס, להכניע רצונות זרים, לוותר על דיבורים מיותרים, להתאמץ, להתמיד. הפרטים הללו קטנים אמנם, אך הם שעושים בסופו של מסע את הצעדים הגדולים. ליטוש ועוד ליטוש מחוללים יחד פלאים. הבה נזכור; רצון אמיתי משמעו – הסכמה להתמקד ברצינות בדברים קטנים ופשוטים.
לטפס בזהירות
בפרשת השבוע מספרת התורה על בני אהרון, שהביאו פנימה 'אש קודש', ובכל זאת נחשב הדבר לחטא. מדוע? אך ורק משום שלא נצטוו. תבערה שלא נצטווינו עליה – היא אש זרה. עבודה גדולה ונשגבה ככל שתהיה, אין סיכוי שתצליח, כל עוד לא ציווה על כך השם. אם רצוננו להגיע אל המכוון, להשיג את התכלית, שומה עלינו להיצמד להוראותיהם של הצדיקים. רק הם מסוגלים לנתב את הליכותינו אל היעד האמיתי, והם מתאמצים כל כך ללמד אותנו את העניין הזה: להיצמד לצעדים קטנים, ולהישמר מסטיות ומפיתויי דמיון. צעד קדימה בישוב הדעת, התבודדות, תשובה, לימוד דף ועוד דף, מידה ועוד מידה, איפוק ועוד וויתור – ההליכה הזו כמוה כטיפוס בריא על סולם גבוה. רצונך להעפיל מעלה – היצמד לשלבים. רק הליכה שכזו הנצמדת לפשטות, לעקשנות, ולדבקות במטרה, מתוך ציות לדברי מורי הדרך -הצדיקים, תוביל אותנו אל האש הגדולה, המלהטת במתן תורה, ויורדת ונכנסת לכל פינה מפינות הנפש, כשהיא נספגת במתינות בכל רובד מרובדי המציאות.
העולם מחבב אנשים תמימים, במיוחד הוא אוהב את כספם. התמימות נאה ונאווה, אך מי שיבקש לחצות באמצעותה את סערות העולם, לא יגיע מן הסתם אל מחוז חפצו. לא כל כך מתקבל על הדעת למצוא איש תמים מנהל עסקים ביד רמה. בעולם של משא ומתן חייבים להצטייד בחריפות, ערנות, חשדנות לעת מצוא, ושאר תכונות שאינן נמנות על תכונותיו של התמים. מאידך לאיש הפיקח מציב העולם ניסיון מסוג שונה – הוא עלול להפוך מהר מאוד חריפות לרמאות. לאבד את יושרו ולהיות לגנב.
* * *
ערמומיות מצטיירת בדרך כלל כטבע פסול, משויכת לגנבים ושקרנים. אם יאמרו לנו על מאן-דהו שהוא ערמומי, "תחמן", נסיק מן הסתם שמדובר באיש שהיושר אינו טבעו השני…
בפרשת השבוע אנו מוצאים התנהגות מפתיעה ביותר. יעקב אבינו, האיש התם יושב האוהלים, לכאורה האיש שאין לו שיח ושיח בענייני העולם, אינו מבין בעסקים ולא יודע חכמות… והנה דווקא האיש התם הזה מגלה לפתע בקיאות מפליאה בתעלולי העורמה. בתחכום רב הוא מערים על עשיו אחיו ומצליח לחלץ מידיו גם את הבכורה וגם את הברכה. על פניה התנהלות זו תמוהה, וכי מה לו ליעקב אבינו ותעלולי עורמה? האם ראוי לאיש הישר והתם לנקוט בדרכי רמייה?
ובכן, תלוי בנסיבות.
הבה נשאל להפך: האם ראוי היה במקרה דנן שלא לנקוט בדרכי עורמה? אילו לא קיבל יעקב אבינו את הברכות מיצחק, לאילו ידיים הן היו נופלות? איך יכול היה עם ישראל להתקיים כאן ללא שפע ומקום לחיות?
יושר מפוכח
יושר הוא סימן לשפיות הדעת. אדם מן היישוב מתנהל ביושר, מסתייג מרמייה. אך שימו לב מה יקרה במצב שכזה: מיודענו גילה לפתע שמישהו מבקש לנצל את תמימותו ולעשוק אותו, האם גם כעת יורה השכל הישר לעצום עיניים ולדבוק בתמימות? בוודאי שלא. כאן יתהפכו התפקידים. האיש השפוי לא יגיש את ארנקו לידי הגנב. רק טיפש יעצום עיניו מול קנוניה הנרקמת נגדו, היושר במקרה הזה מחייב לנקוט בערמומיות. "עם עיקש תתפתל", לכל דמות שפה מתאימה לה. לא על התמימות לבדה יחיה האדם, היושר אינו נקנה בתמימות גרידא, הוא תובע גם פקחות, חריפות ושימת לב למציאות.
העולם אפוא, מציב בפני הבאים בשעריו קונפליקט: תהיה תמים וישר בקיצוניות ובכל מקרה ותנוצל עד תום; תתחכם ותהיה ערמומי – ותאבד את יושרך. מה עדיף? אף אחת מהאפשרויות אינה מומלצת, יש למצוא אפשרות שלישית.
למעשה המבוכה הזו חוזרת על עצמה בתחומים רבים. ברוחניות ובגשמיות, בין אדם לקונו ובין אדם לחברו, תמיד נדרש אדם להכריע היכן לעצום עיניים, לא לראות לא לשמוע; ומאידך היכן אסור להתעלם, היכן הכרח לפקוח עין, להתחכם, להזהיר ולהתריע. כל אפשרות היא הרת גורל. מוכרחים למצוא את דרך האמת, לשמור על היושר אך לא לשגות בו ולאבד את כל הנכסים. זוהי תורת חיים, והמקום הטוב ביותר לרכוש אותה הוא בסביבתם של צדיקים. במחיצתם של אנשים שחיו כך, כמו יעקב אבינו, כמו כל הצדיקים ששילבו בחייהם חכמה עמוקה ותמימות מתוקה.
שילוב נדיר זה גנוז בחכמת התורה. התורה מלמדת מהי תמימות אמתית, חשוב להקשיב לה משום שישנם שני סוגי תמימות, האחת פקחית והאחרת אווילית. הבה נתבונן: יהודי עורך בינו לבין עצמו סיכום. הוא בוחן את מצבו הרוחני, מוצא את עצמו עולה ויורד, מנסה ולא ממש מצליח, מתחיל אלף פעמים ואף פעם לא מסיים. המסקנה עולה מאיליה: אין לו סיכוי. הוא אינו ראוי. לכאורה זו הסקת מסקנה עובדתית, הגיונית, מתבקשת. הווי אומר זהו קולה של התמימות, קולו של היושר. ברור שזו האמת ואין בלתה. אך האם זו האמת?
אמת אמיתית
כן. זו האמת של השקרן הגדול בעולם. זו אמת של עשיו. זו האמת של מי שמחפש בכל דרך איך לנשל אותך מנכסיך היקרים ביותר. נתבונן שוב: אדם בוחן את עצמו. נזכור: מדובר ביהודי שרוצה בכל מאודו להתקרב להשם. הוא עולה ויורד, כלומר הוא בתנועה מתמדת של חיפוש; הוא ניסה להתחיל אלף פעמים, למי אכפת שלא הצליח? תקשיבו, הוא ניסה אלף פעמים להתחיל, איזה עובד השם! מה כואב לאיש הזה? עבודת השם, קרבת השם, תיקון המידות, כוונה בתפילה. התמימות המדומה הובילה את היהודי היקר הזה למסקנה אומללה ואכזרית גם יחד. הוא הסיק שעבודתו איננה רצויה. הלזאת תמימות ייקרא?!
זו אינה תמימות, זו חלישות הדעת.
היצר הרע הוא יצור ערמומי, אך תלבושתו חסודה. הדרך היחידה לסלק אותו היא קורטוב ערמומיות: לרמות את העצלות, להערים על העצבות, לשקר לגאווה. בל נשכח, אנחנו מוקפים ברמאים מתוחכמים, בידינו אוצרות עתק, הרבה עיניים לטושות לנכסינו היהודיים. במקרה שכזה היושר מחייב להיות ערמומיים. התמימות האמיתית מוכרחת להיות פיקחית. כמאמר הכתוב (משלי ח, יב) "אני חכמה שכנתי ערמה". נזכור: מי שמתאמץ להשיג את הבכורה, דהיינו עבודת השם, בערמומיות דקדושה, יחלץ בסופו של דבר גם את הברכה.
המקור שממנו נובע הכח לכל יהודי להחזיק מעמד במצבים קשים, נובע מגאולת מצרים, שם הושרשו בנפשו כל יהודי דעת גדולה ואמונה חזקה, שעומדת לנו לדורות עולם. על זה אמרו חז"ל: בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" (פסחים קטז): אותה הארה נפלאה שכל כך חישלה את אבותינו במצרים, חוזרת על עצמה מדי שנה, להכניס גם בנו כוחות טמירים ולבער את המכשולים העומדים בדרכינו הרוחנית.
אסור ליפול לתפיסה השטחית כאילו ענין יציאת מצרים היה רק שחרור מעבדות פיזית, שאם כן, מדוע עלינו אנו לראות את עצמינו כאילו יצאנו ממצרים? הלא החירות שהושגה אז, בטלה וחלפה, ושוב אנו משועבדים תחת עול הגוים (כפי שאומרים חז"ל: "אכתי עבדי אחשוורוש אנן" – כעת עבדי אחשוורוש אנו). אלא, ההיפך הוא הנכון, שיציאת מצרים הוציאה מן הכח אל הפועל את הכוחות הנסתרים בנפש הישראלי – בהם הוא שונה מיתר עמי תבל ועל ידם הורם מהם על ידי הבורא להיות מגמתו לדברים רוחניים – ועל ידם משוחרר הוא מהשעבוד תחת כוחות הטבע והזמן, בכל המצבים.
ואלה דברי רבינו ז"ל (ליקוטי מוהר"ן תורה רנ) בענין השוני שיש בין ישראל לעמים, וזו לשונו: "עיקר צער של ישראל שיש להם בגלות, הכל הוא מחמת שנפלו מהדעת ותולים הכל בטבע ובמקרה ובמזל, ומחמת זה יש להם צער ויסורים. וזה בא להם מחמת שהם שרוים בין העכו"ם ולמדו מהם, מחמת שרואים שעתם מוצלחת מאוד, וישראל נבזים ושפלים, על כן הם לומדים מהם ותולים הכל בטבע ובמקרה, ומחמת זה עצמו יש להם יסורים … ובאמת ישראל הם למעלה מן הטבע, רק כשהם חוטאים הם נופלים אל תחת הטבע, כמו העכו"ם שהם תחת המזל והטבע".
במה מתבטאת העובדה שאיננו נתונים "תחת הטבע"? מובא בספרי (סוף פרשת שלח) "למה מזכירים יציאת מצרים על כל מצוה ומצוה? למה הדבר דומה, למלך שנשבה בן אוהבו ופדאו לשום עבד, שאם יגזור ולא יהיה מקבל עליו, אומר לו עבדי אתה". על אף שפדאנו ה' מבית עבדים, זה רק בתנאי שנהיה עבדים נאמנים לו. "עבדי הם ולא עבדים לעבדים", הדבר הראשון הוא לדאוג לרצון ה' ולא לרצון בני אדם, שהרי על מנת כן הוציאנו ממצרים, שנהיה עבדים לו ולא לחומר וללבנים. יהודי שאינו שומר שבת חייב משום שבגד במלכו ואינו מכריז שהבורא מושל על הטבע; ואילו גוי ששבת חייב מיתה שהרי הטבע הוא אדונו ועליו נאמר "יומם ולילה לא ישבותו".
באתה מידה שאנו ממליכים את הקב"ה על הטבע על ידי מעשינו, כך הקב"ה מכניע את הטבע לפנינו, ולכן דווקא בשבת נכנסת הברכה לכל השבוע. וכבר כתב הרמב"ן בחומש, שאפילו בגלות היהודים חיים בדרך כלל יותר טוב מהגוים שבתוכם גרים – על אף שהגוים הם עבדי הטבע.
אולם, כשהיו אבותינו במצרים, שקועים במ"ט שערי טומאה, לא היו ראוים להנהגה ניסית, אלא שהקב"ה חס עליהם על שם העתיד, שהיה גלוי וידוע לפניו שיקבלו את התורה ויעבדו אותו.
וכותב עוד רבינו שם: "וכשהקדוש ברוך הוא רוצה לרחם על ישראל ולהושיעם מגלותם ולעשות קץ וסוף מהמיצר להם, אזי ממשיך עליהם השגחה, ואזי מכניע ומבטל את הטבע והמזל שהיה מחייב שיהיו ישראל נתונים תחת ידם, וישראל עולים עליהם על ידי השגחה".
מכיון שנשמות ישראל גבוהות מאוד, הקדוש ברוך הוא "נותן לנו אשראי" וגואל אותנו על שם הסוף, כדי שנוכיח את עצמינו ונעשה רצונו, אבל העיקר הוא לא המתנה, אלא איך מנצלים אותה לעשות רצון ה', כמו שאנו אומרים בתפילת שבת "ישמח משה במתנת חלקו – כי עבד נאמן קראת לו". יש ערך למתנה משום שהיא הגיעה מתוך עבדות.
ויש בזה הארה מאליפה: הרי מצאנו שבליל פסח אמרו ישרלא שירה מתוך שמחה וחדוה עצומה, כמו שמוזכר בנביא בקשר למפלת סנחריב "השיר יהיה לכם כליל התקדש החג" (ישעיה ל כט). לא מצא הנביא דוגמה אחרת לדמות אליה את השמחה על מפלת סנחריב, כי אם את השירה שאמרו ישראל על הפסח במצרים (רש"י שם), שאמרו אז הלל. ומובא במדרש "כשראה דוד איך היו ישראל שמחים כשיצאו ממצרים, התחיל מקלס על יציאת מצרים, שנאמר 'בצאת ישראל ממצרים'".
ויש להבין, מדוע לא מצאנו ששירה זו של ליל יציאת מצרים מוזכרת בתורה, ואפילו בנביא היא מוזכרת רק בדרך אגב, ואילו 'שירת הים' נכתבת בתורה בהבלטה רבה?
ההבדל ביניהם, מסביר רבי נתן בליקוטי הלכות (הלכות אפוטרופוס ג,יא), ששירת ההלל של ליל פסח היתה בלי אתערותא דלתתא [הארה מלמטה, מאמץ מצד האדם עצמו]. מרוב ההארה שהרגישו בליל פסח אמרו שירה, אבל הכל היה במתנה מה'. אבל אחרי היום הראשון נסתלקה ההארה הנפלאה שקבלו ברוב חסדי ה', ואז התחילו הם להטהר בכוחות עצמם, עד שספרו שישה ימים בספירת העומר. ומכיון שהשירה ששרו אז, שירת הים, נעשתה על ידי אתערותא דלתתא, לכם היא נקראת על שם בני ישראל ומובלטת בתורה, כמו שכתוב "אז ישיר משה ובני ישראל". ומטעם זה, מסביר רבי נתן, חמץ אסור רק עד אחרי שביעי של פסח, משום שהחמץ נעשה על ידי שמשהים את העיסה, ועל ידי שהיא חשופה לאויר משך זמן מסוים, היא מתפיחה. נמצא, שהלחם מושפע ביותר מהזמן והטבע, מה שאין כן מצה שאינה חשופה לאויר מכיון שנעשית במהירות, ולכן היא רוחנית יותר.
משום כן, בליל פסח – שאז היתה תחילת התקרבות ישראל לאביהם שבשמים, ורק על ידי גילוי מן השמין זכו להשגות נשגבות ונקבעה האמונה בליבם – היה סכנה שכאשר תסור ההארה הגדולה יושפעו שוב מן הטבע על ידי אכילת חמץ, מכיון שעוד לא עשו שום פעולה מצידם להוציא את ההשגה מן הכוח אל הפועל, אבל משכבר ספרו שישה ימים לספירת העומר כנ"ל, וזכו לקריעת ים סוף ושירת הים על ידי אתערותא דלתתא, שוב לא היה פחד והותרו לאכול חמץ.
ומה שראוי לציין שכל שנה ושנה חוזר על עצמו איסור חמץ. ומאחר שכבר הותר החמץ בשנה שעברה, מן הדין יהיה שכבר יותר לעולם! אלא שלא היא, ומזה נמצאנו למדים שכל שנה מחדש אנו עוברים תהליך דומה, וזוכים לאורות גדולים בליל הסדר, השגות גדולות ואמונה חזקה, ועלינו לשמור עליהם עד צאת החג שלא להפסידם – ולהוציאם מן הכח אל הפועל.
* * *
מובא בזוהר הקדוש (ח"ב ס) בשם רבי שמעון, שבאותה שעה שעמדו ישראל על הים ואמרו שירה, נגלה הקדוש ברוך הוא אליהם עם כל צבאיו ומרכבותיו, כדי שידעו ויכירו את מלכם שעשה להם את כל הניסים והגבורות, ואז, השיג כל אחד מישראל מה שלא השיגו כל הנביאים (כמו שאמרו: "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל") ומכיון שכולם אמרו את השירה יחד, מילה במילה, וכאשר סיימו את השירה התעלו כל כך, עד שלא רצו לנסוע משם מרוב תשוקתם וכיסופיהם לקדוש ברוך הוא.
וכתב רבינו (ליקוטי מוהר"ן ב, תורה עט) שקריעת ים סוף היתה בבחינת ביטול הזמן, ולביטול הזמן יכולים לזכות על ידי תשובה, שאז שומעים את הקול דקדושה. וזה בחינת מצוות זמניות, שעל ידם אנו מעלים את הזמן אל "למעלה מן הזמן", אבל כל הצרות והדינים ואחיזת היצר הרע הם מכח הזמן.
נמצא, שעלינו לעמוד על המשמר תמיד שלא לעשות שום דבר שיכול להפיל אותנו אל תחת הטבע והזמן, ובזה הצלחתינו, כפי המובא במדרש אסתר (ז,יד) על הפסוק "ויאמר המן למלך אחשוורוש ישנו עם אחד" שהמם קטרג שיש לישראל תאבון גדול, שהם אוכלים ושותים ואומרים "עונג שבת, עונג יום טוב" וגורמים להעלאת מחירים. אחד לשבעה ימים – שבת אצלם; פעם בחודש – ראש חודש; בניסן – פסח; בסיון – שבועות; בתשרי – ראש השנה; וכו' וכו' ואילו היו לפחות שומרים גם את חגי הגוים היה טוב, אולם "את דתי המלך אינם עושים". באותה שעה היה המלאך מיכאל מלמד סניגוריא למעלה לפני הקדוש ברוך הוא על ישראל ואומר: רבונו של עולם, לא מקטרגים על בניך שעבדו עבודה זרה, ולא על גילוי עריות, ולא על שפיכות דמים, אלא על מה ששומרים דתיך. אמר לו הקדוש ברוך הוא: אני נשבע שלא אעזבם! וזה שכתוב "כי לא יטוש ה' עמו בעבור שמו הגדול".
בכל אופן, המאבק בין ישראל לבין כוחות הטבע הינו מאבק תמידי ומר, ויתכן שזו הסיבה שאנו אוכלים מרור בנוסף למצה: המצה מורה על דעת גדול והשגחה, שהיא ביטול הטבע; ומאידך, צריך לדעת שלהיות נאמן לתפקידנו ולא ליפול ממדריגתנו כרוך בהרבה מרירות, כמו שכתב רבינו ז"ל על מאמר חז"ל שבמרה נצטוו על השבת: שקודם צריכים לסבול מרירות ורק אחר כך זוכין לשבת שלום.
הנה, מה שביארנו שישראל למעלה מן הזמן ומן הטבע, אין הכוונה שיחשוב אדם שהוא כמו מלאך ללא שום מגבלות. כי דרך כזו היא הרת אסון, כמובן. משום שאף על פי שמצד טבעו יש ליהודי נטיה כזו, משום שנשמתו גבוהה מאוד ואור להבת איש הישראל הוא עד אין סוף, בכל זאת, כותב רבינו, צריך לצמצם את ההתלהבות, ובזה יוכל לעבוד את ה' בהדרגה ובמידה (ליקוטי מוהר"ן ב, תורה מט). אדרבה: חייבים לעבוד את ה' דווקא מתוך הזמן והמידות, ובהדרגה, ובכל זאת, הדחף ורוח החיים בעבודתינו את ה', נובעים מן הנשמה אשר היא באמת מעל לכל הצמצומים, וממנה אנו שואבים את הרצון והכיסופים לעבודת ה'.
ביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף (רש"י)
כשהקדוש ברוך הוא רואה שיש צדיק שבכוחו לקרב את ישראל לאביהם שבשמים, הוא דואג לכך שתהיה עליו מחלוקת, באופן שלא יהיה כל כך קל להתקרב אל הצדיק הזה, זאת משום שאמרו חז"ל שלא קיבלו גרים בימי דוד ושלמה, בזמן שישראל היו חשובים ומכובדים כי הגרים הללו לא התגיירו לשם שמים רק לשם כבוד, כן הדבר אצל הצדיק שמוכרח שתהיה עליו מחלוקת, כדי שמי שיתקרב למרות הכל, ברור שכוונתו אך ורק לשם שמים והוא אכן ראוי לקרבו.
וזה שכתוב "וישב יעקב בארץ מגורי אביו" מגורי לשון גרים שהיה מגייר גרים כדרך שאבותיו גיירו (כמובא בבראשית רבה) ואמרו חז"ל ביקש יעקב לישב בשלווה קפץ עליו רוגזו של יוסף שכשיעקב עסק בקירוב הגרים לא היה יכול לישב בשלווה.
('ליקוטי מוהר"ן' ח"א רכח)
"וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי" (לז, ז)
כל מנהיג ומושל מקבל את כוחו רק מההשגחה העליונה שהיא זו שמינתה אותו והיא זו שמנחה אותו בכל פעולותיו כמו שאמרו חז"ל והמתנשא לכל לראש אפילו ריש גרגותא מן שמיא מוקמי ליה – אפילו האדם שאחראי על חלוקת המים לשדות ממנים אותו מן השמים.
דבר זה מרומז גם בפסוק מהעדה מלכין ומהקם מלכין [= שהקב"ה מסיר וממנה מלכים] ואותיות הק"ם הם ר"ת השקיפה ממעון קדשך ללמדנו שהכל בהשגחה פרטית ראשי תיבות אלו – קמ"ה מופיעים גם בפסוק והנה קמה אלומתי שבא לרמז שיוסף יהיה מלך.
הקדוש ברוך הוא מנהיג את עולמו על ידי צבא השמים כמבואר בחז"ל שכל כוחות הטבע מושפעים על ידי השמש הירח והכוכבים.
אבל הצדיקים האמתיים מגלים את האמת שאין שום טבע בעולם וכל המקרים והמאורעות כולם בהשגחתו הפרטית, וכשזוכה האדם להאמין בכך באמת אזי כל צבא השמים וכל כוחות הטבע שמושפעים מהם כולם כפופים ומשועבדים אליו וזה שאמר יוסף הצדיק "שהשמש והירח והכוכבים משתחווים לי"
צריך לשמור על הבגדים שיהיו נקיים ומכובדים, אבל לפעמים היצר הרע משתמש בבגדיו של האדם כאמצעי להטריד אותו ולבטל אותו מעבודת ה', לפעמים נדמה לאדם שאת הבגד הזה הוא כבר מוכרח לְחַדֵש, והבגד ההוא כבר מיושן, והשלישי גם כן יוסיף לתדמית שלו, וכן הלאה…
במקרה כזה צריך האדם להתגבר "לעזוב בגדו בידה" לא לשמוע לפתויי היצר אלא "לנוס על נפשי" ולעסוק בעבודת ה'.
כאמור, לא רק רבי נחמן הזהיר כל כך להתרחק מחקירות ופילוסופיה, אלא, כפי שכבר הזכרנו, עוד בימי הראשונים והאחרונים, ואף בימי הגאונים, יצאו רוב גדולי ישראל חוצץ נגד העיסוק בפילוסופיה, ביניהם רב האי גאון, הרא"ש, הרשב"א וכו', וכמו שכתב הגר"א בביאורו על שו"'ע יו"ד בהלכות מעונן ומכשף ס"ק י"ב, על אחד מגדולי הראשונים זיע"א שנמשך אחר הפילוסופיה, בזה"ל: "כל הבאים אחריו חלקו עליו… והוא נמשך אחר הפילוסופיא ולכן כתב… אבל כבר הכו אותו על קדקדו… והפילוסופיא הטתו ברוב לקחה, לפרש הגמרא הכל בדרך הלציי ולעקור אותם מפשטן. וח"ו איני מאמין בהם ולא מהם ולא מהמונם, אלא כל הדברים הם כפשטן. אלא שיש בהם פנימיות – לא פנימיות של בעלי הפילוסופיא שהם חיצוניות, אלא של בעלי האמת" – – –
וכן כתב הרא"ש בשו"ת שלו סי' נ"ה: "שאין התורה טבעית, אלא קבלה. אבל חכמת הפילוסופיא היא טבעית, ולכן אין להביא ראיה מדבריהם. ועל זה אמר החכם וכל באיה לא ישובון, רוצה לומר, כל הבא ונכנס מתחילה בחכמה זו לא יוכל לצאת ממנה, להכניס בלבו חכמת התורה, כי לא יוכל לשוב מחכמה טבעית שהורגל בה, כי לבו תמיד להמשך אחריה… ותעלה ברוחו להשוות שתי החכמות יחד ולהביא ראיה מזו לזו, ומתוך זה מעוות המשפט. כי שני הפכים הם, זרות זו לזו, ולא ישכנו במקום אחד" – – –
וכשם שאילו באנו לצטט את דברי רבינו ז"ל ותלמידיו בענין החקירות, תכלה היריעה והם לא יכלו, כן גם אם נבוא לצטט את דברי הקדמונים בענין זה, לא יוכלו כל אילי נביות להכילם. כן כתב גם השל"ה הקדוש במסכת שבועות: "הרחקת לימוד פילוסופיה ואיסורה, מבואר בדברי הקדמונים והאחרונים, ואם להביא כל דבריהם הוא עלי למשא. אפס קצות מהם תראו, מה שכתב רב האי גאון, נמצא בעין יעקב במס' חגיגה, במאמר ארבעה נכנסו לפרדס, ע"ש. והרא"ש ז"ל כתב בתשובה כלל כ"ה וזו לשונו: ואף על פי שלא ידעתי מחכמה חיצונית שלכם,בריך רחמנא דשיזבין מינה [-ברוך הבורא שהצילני ממנה], כי בא האות והמופת, להדיח האדם מיראת הש"י ותורתו וכו'".
אך מעניינים הם דברי הרשב"א כפי שמביאם השל"ה: "המתמיד בספרי היוונים [כך מכונים ספרי הפילוסופיה כבר בחז"ל] עושה אותם עיקר ועוקר תורת ה'… וישים למר מתוק ומתוק למר, מעורר על תורת אמת עצה ומריבה… וכמעט עוקרין כל תחומיה … ואך אסרו חז"ל להגות בספר בן סירא, כל שכן באלה יש שגורמים לסור מאחרי ה'. היחתה איש אש בחיקו ובגדיו לא תישרפנה?!" הרשב"א לא הסתפק בדבריו אלה, אותם העלה בתשובותיו סי' תי"ט, הוא אף יצא בחרב וחנית על יושבי עיר פרובינצה שהתעסקו בחכמות חיצוניות, עד שעמדו הוא ובית דינו והחרימו בחרם חמור את כל המתעסק בחכמות אלה.
נחרצים יותר הם דברי רבינו תם בספר הישר, שאגב דבריו החריפים נגד העסק בפילוסופיה, שלל לחלוטין את ההנחה שהיתה נחלת הפילוסופים שכאילו חכמת הפילוסופיה היא 'פרדס' סודות התורה… ובמנותו ארבעה עשר דברים המבטלים את עבודת השי"ת, מנה גם את חכמת הפילוסופיה בין המבטלים העיקריים: "יש חכמות משחיתות האמונה, כמין חכמת חיצונית וחכמות הפילוסופיה ואין צריך לעובד אלקים לשקוד עליהם. רק ירחק מהם בכל כחו. כי טרם שישיג מהם תועלת, יאבד אמונתו. וכמה חכמים בעיניהם חשבו שעלו למרום החכמה ושעמדו בסוד גדול ולא ידעו כי רחקו מהאמונה. ולא יכירו הדבר כי המתעסק בחכמת הפילוסופיה תרחיקהו מעט מעט והוא לא ידע, ולא יבטח הנכנס בפילוסופיה שלא תאבד אמונתו".
גם נכד הרא"ש, בעל "שבילי אמונה", כתב בספרו דף ק' נתיב ח' על הנותנים דעתם לחכמת הפילוסופיה "וחושבין שזהו מעשה מרכבה וזה באמת אבדון ומות", בהמשך דבריו אף הביא ראיה מפרק חלק שבסנהדרין, שלומדי פילוסופיה אין להם חלק לעולם הבא. ואף בעמח"ס "עבודת הקדש" דיבר מרות נגד חכמה זו, באמרו, ששלמה המלך ע"ה ברוח קדשו יסד את ספר משלי על שתי נשים – האחת אהובה והאחת שנואה. השנואה היא הפילוסופיה, אישה מנאפת, אישה זרה, אשר אמריה החליקה, בפתותה את נפש האדם למינות רח"ל. ואילו האשה המשכלת היא התורה, אשה יראת ה' היא תתהלל וכו' וכו' – – –
גם בדברי חז"ל ישנם דברים מפורשים נגד חכמה זו. בזוה"ק פרשת כי תצא דף רע"ז כתוב שיש שדים תלמידי חכמים שמהם משתלשלים "בדיוקנייהו בארעא, אינון מארי פילוספיא" [-בדיוקנם בעולם, הם בעלי פילוסופיה]. עוד יש במסכת ברכות "כשחלה רבי אליעזר, נכנסו תלמידיו לבקרו. אמרו לו: 'רבי למדנו ארחות חיים ונזכה בהם לחיי העוה"ב', אמר להם: '…ומנעו בניכם מן ההגיון והושיבום בין ברכי תלמידי חכמים, ובשביל כך תזכו לחיי העולם הבא'" עיין שם בעין יעקב בענף יוסף: "ומנעו בניכם מן ההגיון, הוא הנקרא אצלנו לאגי"ק [-לוגיקה], שהוא ראשית לימוד חכמות פילוסופיא", הרי לנו "ארחות חיים" כפי שרבי אליעזר הגדול לימד את תלמידיו וכפי שמתבטא הזוהר לעיל בסיימו: ואית אחרנין, מארי סתרי תורה, מארי מדות, דאינון ירתין נשמתין מסטרא דמלבותא קדישא דאיהו בלילא מעשר ספירן". [-ויש אחרים בעלי סתרי תורה, בעלי מדות, שהם יורשים נשמות מצד המלכות הק' הכלולה מעשר ספירות] – שוב ראיה לדעת רביה"ק הצרופה, שהנטיה לחקירות היא מצד הנפש הפגומה ואילו הנטיה לסתרי תורה, לזוה"ק ולספרי האר"י הקדוש, נובעת מנשמה קדושה, כזו הבאה מצד "מלכותא קדישא" הכלולה מעשר ספירות. השל"ה הקדוש המזכיר פרק זוהר זה בקצרה, מסיים: "על כן אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו, למלא כרסנו ממקרא, משנה, תלמוד ופוסקים ואחר כך לעסוק בחכמת הקבלה ואז מתקדש בקדושה גדולה ואז נשמתו תלך בדרך סלולה" אותה דרך סלולה שאין בה מחכמת הפילוסופיה היא הדרך בה דגל רבינו הקדוש והנורא.
להשלמת הענין כדאי לעיין בספר "שומר אמונים" למהר"י אירגאס בויכוח ראשון, פרקים ט' – י"ג, שם מובא גם ציטוט ממגילת סתרים ששלח הרמב"ם לתלמידו החשוב, בהם חזר מכל דעותיו הקודמות בהתוודע לו "חכמת הקבלה האמיתית". מגילה זו היתה גם לעיני מוהר"ם אלשקר ז"ל ונשמעה למהר"י אברבנאל ולאחד ממפרשי הרמב"ן, המספר על ר' יעקב אחד, שמסר את תורת הקבלה להרמב"ם "ולרוב שמחתו בה, היה משתבח בה לתלמידיו. אמנם לא זכה לזה עד קרוב לאחרית ימיו".
לאור כל זאת, מובן היטב, למה כה הרחיק אותנו רבי נחמן מהפילוסופיה, עד שאמר שזהו "מזג רע" לחקור בחקירות. בהקשר לדבריו אלו עלינו רק לציין שמכיון שאין אדם שלא יהיה מעורב בו מקצת מן הרע, אמר רבינו – כנראה על כל אדם – ש"יש חקרן בתוך לב בני אדם, דהיינו הבעל דבר שהוא מכניס חקירות בלב האדם. וצריכין להכניעו ולגרשו" (שיחות הר"ן שם), כי על כן, על כל אדם לדעת – חוץ מאזהרות רבינו להתרחק מחקירות – גם היאך להכניע את החקרן הזה. ננסה נא איפוא בזאת, לשרטט קוים מספר מדרכיו של רבינו, בהרחקת החקרן הלזה.
כבר צוין לעיל, שעיקר הנטיה לחקירות נובעת מפגם הברית ח"ו, וממילא מובן שככל שמתקדש האדם, כן יקל לו להאמין בהשי"ת, בתורתו ובצדיקים האמיתיים. תיקון זה, הוא תיקון מקיף ויסודי ביותר לרכישת האמונה הקדושה. אך ישנם גם עצות קטנות ושיחות נאות שדיבר רבי נחמן, שאינם נופלים בחשיבותם מידיעה זו האחרונה. כך למשל כתוב בשיחות הר"ן: "יש בני אדם שהולכים עם איזה קשיא זמן' רב ובאמת הקשיא שלו הוא תירוץ, רק מחמת שאין לו דעת נדמה לו לקשיא, כמו למשל ששואלים את התינוק שנשבר הזכוכית של החלון ולקחו הזכוכית השני שאצלו וקבעוה כאן, ואם כן יפרח הציפור דרך החלל הזה של זכוכית השני… וכששואלין את התינוק כך, דהיינו שכוללין לו התירוץ עם הקשיא ביחד, אזי נדמה לו לקשיא גדולה, ובאמת הכל שטות, כי אדרבא, הקשיא שיפרח הציפור הוא תירוץ על קשיא הראשונה של שטות, כי באמת אין לוקחין בשביל זה הזכוכית השני לסתום, כי יפרח דרך שם… רק התינוק, מחמת חסרון הבנתו, אינו מבין שכוללין לו הקשיא עם התירוץ ביחד… כמו כן ממש בני אדם שנכנס בלבם קשיות של שטות באלו, שבאמת זאת הקשיא הוא תירוץ, אך מחמת חסרון הבנתו נדמה לו שהוא קשיא גדולה. והבן היטב. על כן צריך האדם לסלק מדעתו ולברוח מקשיות וחקירות ושטותים ובלבולים, רק לחזק את עצמו באמונה לבד".
קראנו כאן משל נפלא לפחיתות דעתנו האנושית, קוצר השגתנו, והבנתנו הדלה. וכאשר ניטיב להבין זאת, נדע כמה ענייה היא דעתנו, עד שאנו מניחים הנחות המטרידות אותנו בקושיות גדולות לכאורה. בו בזמן שהנחות אלו בעצמן מופרכים מעיקרם, בהיותן תירוצים לקושיות שאנו שואלים. הודעה מעין זו, אותה הודיע לנו רבי נחמן, כבר מסירה את הלוט, מהערפל הכבד שמוריד יצר הרע על האמונה הקדושה.
עוד כמה וכמה הודעות שיש בהם בכדי לפזר ערפל זה יש בדברי רבינו כפי שנביאם בזה:
"אמר שהולך אפיקורסות גדול על העולם, וכן סיפר כמה פעמים … אשרי מי שיחזיק עצמו באמונה באלו העתים … ואמר: עוד יהיה זמן שמי שיהיה איש כשר פשוט, יהיה חידוש גדול כמו הבעל שם טוב ז"ל" גם להודעה זו יש כח להעמידנו על המציאות לבל נתבלבל ח"ו משטף האפיקורסות שירד בדורות האחרונים בעוונותינו הרבים. רבי נחמן הודיענו למפרע "שזה יהיה הנסיון קודם ביאת משיח, שיתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים באמונה, ומי שיזכה לעמוד בנסיון וישאר קיים באמונתו אשרי לו… ואם כן היה ראוי שכל אחד ישכיל ויחוס על עצמו לישאר קיים באמונתו ולא יהיה לו עוד שום נסיון וצירוף כלל, מאחר שכבר הודיעו זאת מקודם" ואכן. אם כי בדור הקודם היתה הכפירה בה' ובתורתו גלויה יותר, הרי שגם היום, עיקר ירידת ישראל נובע מחוסר אמונה, אותו גרמו המשכילים למיניהם וכל הבאים אחריהם.
הודעה נוספת: "שמעתי בשמו שדיבר עם איש אחד שהיה לו בלבולי אמונה וחיזק אותו רבינו ז"ל ואמר לו, שאיתא, שכל התהוות מעשה בראשית היה רק בשביל מה שצפה השי"ת שיהיו אנשים שיהיה להם יסורים בענין האמונה הקדושה, מחמת הבלבולים והכפירות העולים על מחשבתם רח"ל. והם יתגברו כנגד אלו המחשבות ויתחזקו באמונה, ורק בשביל זה ברא השי"ת את כל מעשה בראשית" – – –
בד בבד עם הודעות כאלה וכיוצא בהם, גילה רבי נחמן עצות נפלאות וקלות, כדי להגיע לאמונה. בליקוטי מוהר"ן ח"ב תורה מ"ד כתוב: "האמונה תולה בפה של אדם, בבחי' אודיע אמונתך בפי (תהלים פ"ט), היינו על ידי שמדברין האמונה בפה, זה בעצמו אמונה וגם על ידי זה באים לאמונה. ומחמת זה צריך להזהר מאד מדיבורים של כפירה ואפיקורסות". ובשיחות הר"ן קמ"ב "ראה זה מצאתי מכתב יד החברים בביאור יותר קצת, וז"ל: כשנופל לאדם ספיקות באמונת הבורא ית"ש, יאמר בפה מלא אני מאמין באמונה שלימה שהוא יחיד ראשון ואחרון!"
עצה אחרת שהיא אולי במעט קשה מזו הראשונה, אך מובנת יותר, היא עצת ה"צעקה מן הלב" ובלי קול – לצעוק להשי"ת מתוך הקושיה המתעוררת ח"ו, בבחינת ש'מע י'-י ק'ולי א'קרא (תהלים כ"ז) – ראשית תיבות 'קשיא' (כמובא בתיקוני זוהר (תיקון י"ג, דף כ"ח ע"א), על הפסוק "וימררו את חייהם בעבודה קשה" (שמות א), היינו שבמצרים שבעו בני ישראל מרורים מ'קושיא'). וזו היתה עיקר צעקת בני ישראל במצרים, על אשר שקעו בקושיות ולא יכלו לתרצם, "שהם המניעה הגדולה מכולם, ואזי צריך לצעוק לאביו שבשמים בקול חזק מעומק הלב, ואזי השי"ת שומע קולו ופונה לצעקתו ויכול להיות שמזה עצמו יפול ויתבטל לגמרי כל הקושיות והמניעות הנ"ל. ועל כל פנים השי"ת שומע קולו, שזה ישועתו". בהשלמת הדברים (בשיחות הר"ן קמ"ו) כותב מורינו רבי נתן, "והעיקר, כי הצעקה בליבו בעצמה הוא בחינת אמונה. כי אף על פי שבאים עליו כפירות גדולות וקשיות, עם כל זה, מאחר שצועק על כל פנים בליבו, בוודאי עדיין יש בו ניצוץ ונקודה מהאמונה הק', כי אם ח"ו לא היה בו עוד שום נקודה מהאמונה כלל, לא היה צועק כלל!".
עוד עצה חשובה שעל ידה מגיעים לאמונה הקדושה, היא הבושה. כבר דובר לעיל בהרחבה שמסיבות שונות נוטה אדם לכפירות ח"ו, חלק מסיבות אלו הינן מעשיו הרעים או הולדתו שאינה בקדושה. על כך אמר רבי נחמן: "ולזה צריכין בושה ולב נשבר, שמי שיש לו חקירות ומחשבות אלו ח"ו, ראוי לו להתבייש מאד על אשר נולד בגשמיות כזה, או שעשה מעשים כאלו, שבא לזה שיבואו לו מחשבות בנגד אמונתנו הקדושה, וכבוד ה' מלא את כל הארץ, כי מלא כל הארץ כבודו, ועליו באים מחשבות ח"ו לגרשו ולעקרו ח"ו מאלקים חיים, אשר הוא חי החיים, יתברך ויתעלה שמו. ואין צריך לבאר גודל הבושה שראוי שיהיה לו כשבאים עליו מחשבות כאלו ח"ו. וע"י בושה ולב נשבר, על ידי זה מגרש ומשבר החקירות והמחשבות הנ"ל".
אולם, עצה גדולה ביותר, היא לא רק עצה, אלא דרך השקפה אמיתית ביותר להגיע לאמונה הקדושה, מובאת בספרי רבי נחמן ובליקוטי הלכות פעמים רבות. זוהי תמציתה, כפי שהיא מופיעה בלקוטי עצות בפרק אמת ואמונה ד': "אי אפשר לבוא לאמונה, כי אם על ידי אמת – היינו, כי עיקר האמונה אינה אלא במה שאין השכל מבין, כי במקום שהשכל מבין אין שייך אמונה, ואם כן כשאין השכל מבין, מהיכן יבוא להאמין במה שצריך להאמין?! על כן, עיקר האמונה תלויה ב"אמת", שאם ירצה האדם להסתכל על האמת לאמיתו, יבין מאליו שצריכין להאמין האמונה הקדושה בהשי"ת ובצדיקים האמיתיים ובתורתו הקדושה, אף על פי שאי אפשר להבין בשכלנו המגושם, כי על ידי הסתכלות על האמת בעין האמת, יבין מרחוק שהאמת הוא כך רק שאי אפשר להבין בשכל וצריכין רק להתחזק באמונה שלמה. והבן היטב".
"ניכרים דברי אמת" אמרו חז"ל. האדם ניחון בחוש להכיר את האמת, ועל ידי חוש זה מסוגל כל אחד ואחד להבין היכן היא האמת, כפי שאמנם קורה שעיקר חזרתם של הרחוקים אל היהדות ועיקר התקרבותם של רבים לדרך רביה"ק, נעוצים בהרגשה, יותר מבהבנה, שכאן כאן היא האמת לאמיתה.
ביררנו, אם כן, מנין באים הכפירות לאדם, ואיך יוכל להפטר מהם. מעתה נביט נא אל השבחים הגדולים שחלק רבי נחמן ז"ל לאמונה הפשוטה ולהולך בדרך קודש זו: "כשאדם הולך בתמימות באמונה לבד, בלי שום חקירות, יכול לזכות שיעזור לו השי"ת שיבא לבחינת 'רצון' שהוא למעלה מחכמה… דהיינו שיזכה שיהיה לו רצון מופלג, חזק מאד, אליו יתברך, בהשתוקקות נמרץ מאד, עד שלא ידע מה לעשות כלל, מגודל ההשתוקקות ויצעק וכו' "…
כאלו הם המדרגות הנפלאות, להן זוכים על ידי אמונה פשוטה. כי האמונה הפשוטה היא היא האמונה הטבעית הטבועה בלב האיש הישראלי. כי על כן, זוהי האמונה המקורית האמיתית והשרשית, שעל ידה ניתן להגיע למדריגות עליונות ונוראות, כאותה השתוקקות מופלגת וחמדה עזה להשי"ת "עד ש[מרוב געגועים לה'] לא ידע מה לעשות".
מעלה יתירה יש לאמונה הפשוטה על פני אמונה בדרך החקירה שעל ידה זוכה האדם לבסוף להבין גם בשכל את כל הדברים שלא הבין מתחילה בשכלו. וכך כתוב בספר המידות, ערך אמונה (אות כ): "מתחילה צריך להאמין בהשם יתברך ואחר כך יזכה להבין אותו בשכל". צא וראה מה גדול כוחה של האמונה הפשוטה שאינה מובנת בשכל, שזוכים על ידה להשיג ולהבין, כביכול, את השי"ת בשכל – דבר שאין זוכים לו המְחַקְרִים שכל כולם מלאים ספקות כל ימיהם. לא כן הוא המאמין הפשוט הזוכה לבסוף להבין, ואף לראות בעיניו, את כל מה שהאמין בו מתחילה בדרך אמונה גרידא. ראשי תיבות נפלא נמצא כתוב על נייר בין גנזי מוהרנ"ת, שם היה כתוב שהפסוק "נ'פתחו ה'שמים ו'אראה מ'ראות א'לקים הוא ראשי תיבות "אמונה".
"מראות אלקים" – אלו הם תוצאות האמונה הפשוטה שקדמה להן, "נפתחו השמים" – זהו שכרו של המאמין הפשוט.
בטבילה המקווה יש כוונות רבות עמוקות ונוראות (והראיה לכך, כמה פרטי הלכות תלויות במקווה), אולם, ראשית לכל, עלינו לדעת ולהאמין שעצם הטבילה במקווה מטהרת ומקדשת אותנו, כפי שאמר הבעל שם טוב ש[הטבילה ב]מקווה פועלת גם כשהיא בלא כוונה, שהרי סוף סוף האדם נכנס כולו לתוך המים.
מאידך, ברור וודאי שככל שנבוא למקווה מתוך אמונה בקדושת המקוה ומתוך אמונה שיש במים אלו, מי המקווה, סודות גדולים, ולפחות נזכור את הכוונה הפשוטה בטבילה במקוה: שבאים לכאן בכדי להתקדש ולהטהר – כך נזכה יותר לראות את הישועה של המקווה, ונוכל להתחדש ולקבל חיות חדש בעבודת ה'.
על ידי המקווה אפשר להוושע מכל הצרות, "ועיקר הצרות הוא המניעות שמונעים את האדם מעבודת ה'" (ליקו"ה הכשר כלים ד'), שכל דבר שבקדושה בא לנו בקושי ובכבידות גדולים, שעל כן אנחנו צריכים איזה כח רוחני גדול מלמעלה שימשיך עלינו רוח של קדושה, רוח חיים שישפיעו עלינו חשק ורצון לעבודת ה'. הכח הזה נמצא במקווה "שנמשך אז על האדם הארה וקדושה מרוחו של משיח שעל ידי זה זוכה אחר כך להתפלל ולעסוק בתורה ברצון חזק וחשק חדש" (שם).
כי כמו שהמים מחדשים ומרעננים את האדם בגשמיות, כך יכולים מי המקווה לחדש אותנו ממש, ברוח חיים דקדושה ובהתחדשות חדשה בחשק ורצון חדש, וכלשון מוהרנ"ת: "וכמו שמרגישים על פי רוב בחוש שנמשך על האדם רוח חיים וחשק דקדושה על ידי טבילת מקווה" (שם). לכן מובן ממילא שככל שנבוא בכוונה זו למקווה, לחשוב אפילו בפשיטות ובמחשבה פשוטה שאנו רוצים כעת לטהר את עצמנו, לשכוח מכל העבר ולהתחדש בהתחדשות חדשה, כך נוכל באמת לראות בחוש איך אנו יוצאים מהמקוה מחודשים ורעננים לעבודתו יתברך, הרצונות יהיו נקיים יותר, ונזכה לעסוק בתורה ותפילה בהתחדשות.
עוד אומר רבי נחמן (בספר המידות): "טוב לישב במקוה תחת המים עד שלא יוכל להנשים", "כי העיקר הוא הביטול ברצון חזק במסירת נפש כדי לזכות להמשיך רוח חיים חדש דקדושה שעל ידי זה יתגבר על כל המניעות והיצר הרע. כי על ידי טבילת מקוה, מבטלין עצמן בבחינת ביטול ומסירת נפש, שזהו עיקר שלמות רצון דקדושה, שצריך שיהיה הרצון חזק במסירת נפש, שזהו בחינת טבילת מקוה. כי זה ידוע שהאדם אינו יכול לחיות בתוך המים, ועל כן כשהאדם נכנס כולו לתוך המים, הרי הוא מוסר נפשו ומבטל עצמו לפי שעה. וזה בחינת תוקף החשק והרצון אל הקדושה, כי עיקר כוונתו בטבילה, כדי שיזכה להמשיך עליו רוח דקדושה. ועל ידי תוקף הרצון הזה, הוא נכלל בשורש הרוח העליון דקדושה" (ליקוטי הלכות שם).
הרי לנו שאף שבוודאי הטבילה כשלעצמה מועלת אפילו בלא כוונה, בכל זאת מן הראוי להכין קצת הלב ולעוררו ברצון וחשק לקבל מעתה רוח של טהרה, ולהיות מוכן למסור נפש להשי"ת. וגם אם קשה לשהות בתוך המים הרבה זמן עד שלא נוכל לנשום, בכל זאת נכין הלב להיות מוכנים למסור את הנפש, ולהתבטל להשם יתברך בתוך המים.
כך למשל, כאשר ניכנס למים ונעצום את העיניים, נחשוב על כך שאנו רוצים לעצום את העיניים מהבלי העולם, כי זוהי האמת הפנימית שלנו להתקרב להשי"ת. וגם אם אולי במשך היום אנחנו מונחים בגשמיות ובתאוות, ומבולבלים במחשבות של טבע וכפירה, אבל באמת לאמיתה איננו חפצים בשום דבר מעולם הזה. כך נזכה להתחדשות באמונה ולגילוי השגחה פרטית (ליקו"ה השכמת הבוקר ב') ועל ידי זה נוכל להרגיש בחוש איך המקוה תחדש אותנו לגמרי, ונלך בזריזות לחטוף תורה ומצוות.
(הערה חשובה: המאמר מדובר על הטבילה היומיומית לגברים, הנהוגה בעיקר בקהילות החסידים ההולכים בדרך הבעל שם טוב, ולא על טבילות חובה הלכתיות)
לצפיה ולהורדה: קונטרס "טעם זקנים", שיחותיו של הרה"ח ר' לוי יצחק בנדר ז"ל, בתרגום ללשון הקודש, קונטרס י"א.
בתוכן:
בחינת יעקב ולבן | תלמיד חכם שאין בו דעת | שכינתא בין תרי צדיקיא יתבא | ועיני לאה רכות | גלות השכינה | התדבקות רוחא ברוחא | כשנתחדש הלכה נתחדש שכל וידיעה | שפתותיו דובבות בקבר | לשנות מפני השלום… | וילך וישב לבן למקומו | ושמת מלכותא וקטלה | הייתי מדפיס באותיות זהב | בא ה'מגן אברהם' ובאר לי | אילו היית שומע את היהודי הזה לומד את ההלכה הזו… | 'רחל' בחינת תורה שבעל פה | ללמוד תורה לשמה | חותמו של הקב"ה אמת | לחדש בתורה | ר' דוד צבי הגדול – חמיו של מוהרנ"ת | המגיד מטרוביץ ז"ל | שומר הגבול… | דיבורים כגחלי אש | "לסבא שלך התכוונתי…" | פרי צדיק עץ חיים – נכדי רביז"ל | "יכול להיות שהכוונה היתה אליך" – הרב מטשערין | כל כתבי האר"י ז"ל על כף היד… | עם כאלה "כרכרות", מה יצא מהם? | 'הון רב' ו'שווה פרוטה'…
וכל כל תלמידי הבעל שם טוב הקדוש זכר צדיק לברכה הלכו בדרך הזה עד שבא נכדו, הוא אדוננו מורנו ורבנו הקדוש אור האורות אור הגנוז והצפון הרב רבי נחמן זכר צדיק לברכה, מברסלב, בעל המחבר ספרי "ליקוטי מוהר"ן" ושאר ספרים וחידש הדרך הישן והקדוש הזה שדרכו בו אבותינו מעולם ועסק הרבה בתפילה ותחנונים והתבודדות בשדות וביערים, כאשר יסופר לקמן בהנהגותיו הקדושות עין שם, ואמר שכל עסקו הוא תפילה, והוא האיר עינינו בחשכת אפלתנו ללמד אותנו דרכים ישרים איך להתנהג בזה. ואמר פעם אחת לאנשיו: תנו לבבכם לי ואוליך אתכם על דרך חדש שהוא הדרך הישן שדרכו בו אבותינו מעולם. וגילה לנו אשר אין שום עצה להינצל מגודל התגברות היצר שתמיד הוא שוקק ומתאווה להכשיל את האדם, רק על ידי התבודדות אשר כל אדם באיזה מקום וזמן שהוא ובאיזה מדרגה שהוא, כפי אשר כל אחד יודע את נגעי לבבו ומכאובי נפשו, יקבע לעצמו מקום מיוחד לשפוך שם לבבו לפניו יתברך מכל מה שעובר עליו, בלשון שאנו מדברים בו, ולבקשו שיקרבהו לעבודתו יתברך, ויעזרהו שלא ייתפס ברשת הבעל דבר חס ושלום. ואפילו אם כבר חס ושלום נכשל במה שנכשל, אם לא יתייאש עצמו מצעקה ותפלה להשם יתברך יזכה בודאי לקום מנפילתו. ואמר בזה הלשון: "אפילו אם נופלים לתוך בוץ, צועקים וצועקים וצועקים…".
* * *
על דרכו של רבי נחמן מברסלב, כחידוש וגם כהמשך של אבותינו ורבותינו לאורך הדורות, ראינו בפעם הקודמת כי הדגש העיקרי הוא שעל כל יהודי להיות אדם שכל מהותו הוא תפילה. מהות זאת למעשה מרומזת בשמו של האדם. בכל אות אנחנו מבטאים את ההתחלה שלה, שהיא החלק העיקרי שבה. למשל, האות א' היא באמת אל"ף, אבל כשאנחנו משתמשים בה כחלק ממילה אנחנו מזכירים את האות הראשונה שלה. אנחנו לא אומרים אל"ף דל"ת מ"ם, אלא פשוט אומרים אדם. אותן אותיות מוסברות כחלק הנסתר של אותה מילה. נתבונן במילה אדם, א"לף ד"לת מ"ם – מתפלל. במלים אחרות היינו אומרים, שמאחורי כל אדם עומדת רק התפילה. כל מחשבותיו, דיבוריו ומעשיו, כל החלק הנגלה שאנחנו רואים בעולם המעשה, הכל עומד רק יסוד אחד שמקיים את הכל: תפילה. ולא רק תפילה, אלא אדם שבכל מהותו מבטא את אותה תפילה: מתפלל. עיקר חידושו של רבי נחמן הוא, שהצורה הזאת לא צריכה להימצא רק בעשייה הגשמית בה אין לאדם לסמוך על השתדלותו אלא בעיקר להתפלל ולהאמין שהכל מה', אלא גם בעבודת ה' הדבר כך. "וגילה לנו, אשר א י ן ש ו ם ע צ ה להינצל מגודל התגברות היצר… רק על ידי התבודדות". אין חלק באדם שנפסח מהתפילה. בין בגשמיות, בין ברוחניות, אומר רבי נחמן. הכל טעון תפילה.
רבי יצחק ברייטר זצ"ל הי"ד, מגדולי חסידי ברסלב שלפני השואה, כותב בקונטרס "חלוקי הנחל" שבעה יסודות עיקריים המתווים את דרכו של רבי נחמן מברסלב. ביסוד החמישי הוא כותב:
"בכל עליה ועליה כל חרטה לתשובה אשר נתעוררת בקרב האדם, אם חושב אז האדם שבודאי אהיה איש כשר מעתה, בודאי אעשה כך וכך, ידע שמחשבה כזאת מעורבת היא מכפירת כוחי ועוצם ידי, וגוררת עמה אחר כך עצבות והתרחקות, כי חושב הוא כי בידו הוא, והמלכות שלו הוא, וכי ראוי הוא עבור מחשבה טובה אחת, אשר באה אליו באתערותא דלעילא להתקרב. וכי כל התרחקותו עד הנה מידו היתה זאת, ולא דעת ולא תבונה לו כי מן השמים עכבוהו עבור שלא זכה עדיין להדבר שבקדושה, עבור שלא התפלל כראוי". האדם מועמד במצב בו "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו אין יכול לו" (קידושין דף ל ע"ב) לא בשביל שיהיה לו יותר קשה, אלא בשביל שיהיה לו את "הקדוש ברוך הוא עוזרו". וכך, ילמד את מהותה של התפילה מתוך צרות חייו – "לגלות כי הכל ביד השי"ת, ובידו לגדל ולחזק לכל" (חלוקי הנחל, שם).
מתוך היסוד הזה אנחנו נכנסים לסוגיה שמסתעפת מכך, והיא ההתחזקות בנפילות מרובות וקשות. "ואפילו אם כבר חס ושלום נכשל במה שנכשל, אם לא יתייאש עצמו מצעקה ותפלה להשם יתברך יזכה בודאי לקום מנפילתו. ואמר בזה הלשון: "אפילו אם נופלים לתוך בוץ, צועקים וצועקים וצועקים…". יסוד זה הוא יסוד בתפילה ולא רק בהתחזקות, כפי שאנחנו רואים מהקשרה של פיסקה זו שהובאה ביחד עם שאר ענייני התפילה עליהם דיבר רבי נחמן.
"טבעתי ביון מצולה ואין מעמד", אומר דוד המלך. 'יון מצולה' מוסבר במפרשים כבוץ טובעני. כמה שאתה יותר מנסה לצאת, אתה נכנס רק יותר עמוק. ומצב שכזה יכול לקרות ברוחניות, ועליו זועק דוד המלך "טבעתי ביון מצולה ואין מעמד". אין מקום לעמוד כאן, כביכול. אין לי שום מציאות וקיום כאן.
קורה ולפעמים נכנסים למצב של 'בוץ'. אם זה בוץ של חטאים, אם זה בוץ של תאוות שאינן מוכנות להיפרד מאיתנו, אם זה בוץ של מידות רעות. מנסים לתקן, והרע רק יותר מתגבר. בתורת ההתחזקות מדובר רבות על כוחות האדם, ועל ידיעות שיתרמו לו בהפעלת כוחות מחדש. הידיעה שיש לך כוח, הידיעה שהדרך מטבעה ארוכה, הידיעה שה' לא מבקש יותר ממה שאתה יכול, הידיעה שהקב"ה חפץ דווקא בך בגלל מקומך הנמוך. כל אלו ידיעות בתחום של ההתחזקות בו האדם מטפל בעצמו.
אבל, יש מקום בו כל אלה לא עוזרים. טבעתי ביון מצולה. טביעה כפשוטה, בלי משל. המים השוטפים מכסים את האדם ללא טיפת אוויר לנשימה. ואין מעמד. אין יציאה מכאן.
כשאדם חושב ש"המלכות שלו הוא", לפעמים עומד הוא במצב בו אין דרך החוצה. אין תקווה, אין טעם לנסות עוד פעם.
רבי נחמן בא אלינו בזווית אחרת: אבל יש עוד תפילה. אם אצלי הכל תקוע, יש דבר אחר שמתגלה שאצלו הכל מגיע לתיקונו – אצל השם יתברך. את התפילה שתתן לנו את הקיום גם ברוחניות מכניס רבי נחמן בתוך הבוץ של כל אחד, ואומר לו: בצורת החשיבה שלך אין דרך החוצה. תכניס את עצמך למערכת אחרת, בה מלכות ה' מתגלית, ובידו הכל. אפילו אם נופלים לתוך בוץ, צועקים וצועקים וצועקים. אנחנו לא מצפים לישועה שאנחנו חושבים אליה. אל ה' אנחנו מקווים, ולא לפתרונות שלנו, שכבר איבדו את הדרך ברגע שנכנסנו לבוץ. עכשיו- התקווה היא רק בתפילה.
הפלא ופלא, פלאי פלאות, בכל שנה ושנה חוזרות ונשנות אותן הפלאות אם כי בממדים גדולים יותר. מי פועל כל אלה? מי הוא שאוסף ציבור כה גדול ומגוון אשר אין בדומה לו בשום מקום וזמן בעולם; אשכנזים וספרדים, חסידים וליטאים, תימנים ומרוקאים, מכל החוגים והעדות, קהילות שלימות, שכולם נקבצו באו לך, כולם כאיש אחד בלב אחד לרבי אחד, לרבי שנסתלק לבית עולמו בקדושה בהיותו בן שלושים ושמונה שנים לפני יותר ממאה ותשעים שנה? מנין באים הבכיות הנוראות הבוקעות מליבותיהם של אלפי בני ישראל? מהו מקורם של נהרי הדמעות הנשפכים כמעיין לא אכזב על אבני מצבת הקודש?
מחזה שכיח הוא באומן: נכנס יהודי שהגיע זה עתה משדה התעופה, מתקרב ברעדה אל הציון הקדוש, נופל על פניו ומתייפח כתינוק. מעניין, יהודי זה לא ראה את היהודי שהגיע לפניו ועשה כמוהו ממש. וזה שלפניו הרי לא היה כאן בשנה הקודמת להווכח כי זוהי התנהגות באי המקום, ואלו הרי גם טרם שמעו כי כן היה בדורות הקדמונים. מנין באים פתאום ובבת אחת הרהורי התשובה הנפלאים, הרצונות החזקים להתחדש ולהיות מעתה כבן אל אבינו שבשמים.
טרם הסתלקותו ביקש רבינו הקדוש ואמר: "שרצונו חזק שנבוא אליו על ראש השנה באומן גם לאחר הסתלקותו כמו בשנות חייו הקדושים", "כי ראש השנה שלי קבלתי במתנה מהשי"ת", "כי אני יודע מהו ראש השנה", "ובראש השנה אני עוסק בתיקוני הנשמות ופועל למענם תיקונים מה שגם אני איני יכול לפעול בזמן אחר", "אין למעלה מזה מלהיות אצלי על ראש השנה", "אם לאכול, אם שלא לאכול, אם לישון, אם שלא לישון, אם להתפלל כראוי, אם שלא להתפלל כראוי העיקר להיות אצלי על ראש השנה".
קריאה קדושה ונפלאה זו מתחדשת ומתעצמת מידי שנה בשנה ונשמעת בליבותיהם כאלו שטרם שמעוה קודם, אך היא נשמעת גם, וחזק יותר, אצל אלו שכבר שמעוה בשנים קודמות, בבחינת "אשרקה להם ואקבצם". עם התקרב ימי ראש השנה חוזרת ונשמעת שריקותיה של האמא אל אפרוחיה וכולם באים אל הקן, מגיעים אל האם מתחבקים עמה, מתרפקים עליה באהבה. כולם כולם באים ומתקבצים אל ה"שושבינתא דמטרוניתא" הצדיק העליון העומד ומשמש, המקשר ומייחד כנסת ישראל ואביהם שבשמים.
ניתי ספר ונחזה כיצד מתאר הגאון הקדוש רבי נחמן אבד"ק טשהערין זצ"ל את הקיבוץ הקדוש לפני כמאה ושלושים שנה בספרו פרפראות לחכמה על ליקוטי מוהר"ן:
"כל מי שיש לו עיניים לראות מתפלא מאד בכל שנה ושנה בעת וזמן הקיבוץ, כי מי פועל ועוסק זאת לקבץ בכל שנה ושנה קיבוץ גדול כזה ה' עליהם יחיו, רובם ככולם בעלי תורה והרבה מהם גם בעלי עסק שיש להם עסקים גדולים מאד בביתם, ולפני ראש השנה משליך כל אחד מהם כל עסקיו שבביתו ובא ביגיעות וטרחות גדולות ויש שבאים ממקומות רחוקים וכו', ואין עושים שם שום דבר רק כל אחד מבקש ומתחנן נפשו לפני ה' לזכות לתשובה שלימה וכו' ושיתתקנו כל פגמיו שפגם עד עתה ושמעתה לא יפגום עוד ומרבים שם בתחנונים רבים ובבכיות גדולות והתעוררות גדול עד אין חקר… ובכל שנה ושנה מתחדשת ומתחזקת בעזרת ה' האהבה וההתקשרות שבין כל באי הקיבוץ לשם שמים ושאינה תלויה בשום דבר כלל, וגם בעזרת ה' בכל שנה ושנה נתוספים נפשות חדשות אל כלל הקיבוץ ורואים בחוש ממש הפעולה הטובה שיש לכל אחד מאנשי הקיבוץ בכל השנה על ידי זה ברוחניות וכמעט שהחיות וההתחזקות של כל אחד בעבודת ה' כל השנה הוא על ידי החיות דקדושה וההארה הגדולה שמקבלין אז בזמן הקיבוץ , וכשמתתקן ברוחניות מסתמא נתתקן גם בגשמיות. ובמקום אחר מוסיף: כי אדרבה עכשיו כשאין אנו זוכים לראות את מורינו בעיני בשר ממש וכן לשמוע מוסר מפיו הקדוש ולטעום מתיקות אמרי נועם שלו בפועל ממש בשעת הקיבוץ כמו שהיה בחיים חיותו, ואף על פי כן מתקבצים אליו ונשענים על זכותו הקדוש וכל אחד צועק מעומק לבבו בתמימות ובפשיטות גדול לזכות לשוב אל ה' ולהתקרב אליו באמת. ואנשים רואים את כל זה ותמהים ושואלים על ענין הקיבוץ בכל שנה ושנה ביגיעות וטרחות גדולות כל כך, מה אתם רואים ומה אתם שומעים, ואי אפשר להשיב להם תשובה ניצחת כלל. כי ענין זה הוא רק כפי שכל אחד משער בלבו ויודע ומרגיש גודל קדושת הענין הזה וגודל הפעולה הקדושה והתועלת הגדול שמגיע על ידי זה לכל אחד מהקיבוץ."
עד כאן דבריו הקדושים כמעט מלה במלה, ממש מדהים ומפליא הדמיון העצום למה שמתחולל כיום, מלבד הבדל אחד שאז היה מדובר בכמה מאות אנשים ואילו היום כבר עברנו את הרבבה. אילו לא ידענו מיהו הכותב היינו אומרים כי בן זמננו כתב זאת.
ומבאר שם הגאון הקדוש מטשהערין כי ההסתכלות על הקיבוץ הקדוש הוא בחינת "מלך ביופיו תחזינה עיניך" ועל ידי זה זוכים לכל התיקונים הנפלאים המבוארים בלקוטי מוהר"ן חלק ב' סימן מ'.
אשרינו מה טוב חלקינו ומה נעים גורלינו ומה יפה ירושתינו.
נאמר בליקוטי מוהר"ן (תורה רע"ב): "'היום אם בקולו תשמעו' (תהילים צ"ב) זה כלל גדול בעבודת ה', שלא ישים לנגד עיניו כי אם אותו היום ואותה השעה…כי אין לו לאדם בעולמו כי אם אותו היום ואותה השעה שעומד בו, כי יום המחרת הוא יום אחר לגמרי…"
כל התורה, חוקותיה מצוותיה ומשפטיה שניתנו לבני אדם בעלי הבחירה, לא מדברת אלא על ההווה. כי העבר אין, ולא שייך לצוות על כך, ועל העתיד ודאי שלא ניתן לדון, כי עדיין אינו ברשותו כלל של בעל הבחירה… והבעל-דבר (- היצר הרע) הופך את העניינים מן הקצה אל הקצה, מבלבל את האדם ומפחידו מהעתיד, ורק את ההווה הוא גוזל ממנו, וכך הוא מאבדו לנצח…
הקדוש ברוך הוא ציוה עלינו במצוות עשה על התשובה (רמב"ם פרק א, מהל' תשובה). אילו לא היתה תשובה בגדר ציווי מה' יתברך, הרי שלא רק שעצם ההתעסקות בתשובה לא היה ראוי, אלא שגם לא היה שייך לשוב, כי הרי בתשובה הוא עוסק עם העבר שכבר אינו בידו, ובה בשעה הוא מפסיד את ההוה אשר הוא מצווה ועומד עליו למלאותו בתורה ומצוות.
כי גם ממנהגו של עולם כן הוא, שהבוכה על הכוס שנשברה ועל כספו שאבד הרי הוא שוטה. וכמו שמצאנו אצל דוד המלך ע"ה בעת אשר חלה בנו ונטה למות: "ויצם דוד צום ובא ולן ושכב ארצה" (שמואל ב, י"ב), ולא שמע בקול עבדיו שבקשו ממנו לקום מן הארץ. ואילו לאחר שמת הילד נאמר: "ויקם דוד מהארץ וירחץ ויסך ויחלף שמלותיו ויבוא בית ה'…וישאל וישימו לו לחם ויאכל, ויאמרו עבדיו אליו: מה הדבר הזה אשר עשית, בעבור הילד חי צמת ותבך וכאשר מת הילד קמת ותאכל לחם. ויאמר: בעוד הילד חי צמתי ואבכה כי אמרתי מי יודע יחנני ה' וחי הילד, ועתה מת, למה זה אני צם האוכל להשיבו עוד, אני הולך אליו והוא לא ישוב אלי" (שם).
כלומר, שאם הדבר כבר נעשה והוא נחלת העבר הרי הוא אבוד ואין על מה להתלונן.
ואם כן לעניין התשובה על חטאים שחטא האדם אשר בעטיים החריב מה שהחריב, אז אילו לא הייתה התשובה מצווה מהבורא יתברך – היה זה בגדר דבר שלא כהוגן, כי כאמור אין בידו הרשות לדאוג על דבר העבר מן העולם שכבר אינו שלו, ובאותה עת לאבד ולהפסיד את ההווה בו הוא שרוי עכשיו.
אולם בצוות הקב"ה עלינו במצוות עשה לחזור אליו בתשובה ובוידוי אם חטאנו, ואנו עושים רצונו ושבים אליו בכל ליבנו, ומתחרטים על כל מה שפגמנו נגדו, הרי שבאותה שעה הוא עובד את עבודת ההווה, בקיימו בכך מצוות עשה מן התורה.
מצוות התשובה היא "חידוש" משום שבעזרתה מתקן האדם את העבר, על פי המובא בספר "מסילת ישרים" (פרק ד') שעניין התשובה והחרטה על העוונות היא כהתרת נדרים, דהיינו שכמו שבהתרת נדרים נעקר הנדר מעיקרו, כמו כן בתשובה נעקרים החטאים מעיקרם, והרי הוא כאילו לא חטא מעולם. וכמו שכתב הרמב"ם (פרק ז מהל' תשובה הלכה ד'): "ואל ידמה אדם בעל תשובה שהוא מרוחק ממעלת הצדיקים מפני העוונות והחטאות שעשה, אין הדבר כן, אלא אהוב ונחמד הוא לפני הבורא כאילו לא חטא מעולם". עוד נאמר שם (הלכה ו): "התשובה מקרבת את הרחוקים, אמש היה זה שנוא לפני המקום, משוקץ ומרוחק ותועבה, והיום הוא אהוב ונחמד קרוב וידיד". כי על ידי ששב בתשובה כבר לא קיים הרע בבריאה כלל!
החלק שניתן להוציא מן העבר – הוא הלימוד על להבא שלא כדאי לחטוא, ומכך ללמוד לא לשוב עוד לדרך הכסילות, וכן להפיק מכל הטעויות והמכשולים שהיו לו עד הנה לימודים והתחכמויות ודרכי מלחמה איך להתנהג מכאן ולהבא. ואך ורק למען מעלה ויתרון זה מותר לחשוב על העבר! ותחת זאת – מוציא היצר הרע רק את הצד השלילי מהעבר, את המרה השחורה, היאוש והעצבות של החטאים, ובכך מכשיל את האדם, ונוטל ממנו את ההוה וגם את העתיד.
מובן אם כן, שעבודתינו היא לתקן את העתיד באמצעות לימודי העבר, ולא לשבור ולהפסיד את ההוה על ידי היאוש מהעבר ופחד מהעתיד.
העצה היעוצה למעשה היא – לא לאבד את הימים ואת השנים היקרות מכל הון העוברים כהרף עין!
אמנם הכל חפצים שהימים והשנים יתקיימו בידם, ויהיו מלאים בתורה ובתפילה, ואין יהודי אשר רגליו עמדו על הר סיני שלא חפץ וכוסף בכל ליבו שיהא "בא בימים", כלומר שבסופו של דבר יסתיימו ימיו כשהם מלאים בתורה ובמצוות ובמעשי טובים, אך הסיבה שאין האדם מגיע לסיכון המיוחל, הוא החישוב המוטעה שהזמן בידו וברשותו, וחישובי הסיכום מכל ימיו הוא מניח לימים יבואו… כלומר לימים האחרונים מימי חייו, ורק אז יעשה חשבון אם "המאזן" נוטה לטוב או חס ושלום להיפך.
אך באמת, חלילה לנו מלחשוב כך. לא כך הוא הדבר, אלא כל רגע ורגע של ההווה הוא הקובע את עתידו הנצחי של האדם. כל "עכשיו" מהוה זמן בפני עצמו חלק חיים חיוני נפרד שעליו יש לעיין ולדון היטב עד כמה הוא מנוצל לתורה ולתפילה ולעשות רצון בוראו שבאותו רגע, ובצירוף ריבוי "עכשוים" המנוצלים לטובה, מתהווים ימים ושנים מלאי תוכן, אך אנו אין לנו אלא את ה"עכשיו", לא את העתיד ולא את העבר כי אם את הוה הזה הנוכחי שלפנינו. וכשזוכים לעזרה משמים ומנצלים את העכשיו כראוי, ומחיים אותו במעשים טובים, רק אז החיים כולם בשלמותם וטובים הם. כך זוכה האדם לאחר אריכות ימיו ושניו להיות "בא בימים" – כולם שוים לטובה, ואשרי לו.
לא פעם "מתגנבת" לה מחשבה במוח, מעשה של היצר הרע: מה שוה רגע אחד לעומת חיים של שבעים שמונים שנה? למה להתייחס אליו ברצינות, הלא הוא בטל ומבוטל באלפי אלפים ורבי רבבות?! אולם דווקא מרגעים אלו מתהוה רכוש ואוצר בלום, וכל ההתייחסות בדרך של אדישות לרגעי ההוה אינם אלא נצחונו של היצר הרע על האדם.
למה הדבר דומה? לאדם שברשותו שק מלא שטרות כסף בני סכום קטן כל אחד, וגנב נטפל אליו, ובכל עת הוא מצליח להוציא בדרך קלה שטר אחד ויחידי. אולם בסופו של דבר בידי הגנב ישנם שטרות יותר ממה שנותר בשק. באותו אופן ממש נוהג עמנו היצר הרע: מה יקרה אם ניתן ליצר הרע – חושבים – רק שעה זו, רק רגע זה, עוד יום אחד, עוד שעה אחת בלבד ולא יותר, והדבר קל בעינינו, כי הרי מדובר בשעות ספורות בלבד לעומת כל ימי החיים כולם. אך בסיכומו של דבר יש לו ליצר את כל הימים או רובם, ח"ו.
לכן עלינו לשנן לעצמנו שוב ושוב: כי עיקר גנבותיו של היצר הרע הרוצה ברעתנו הוא את "העכשיו", את ההווה. את האדם הוא מעסיק במחשבות על העבר ועל העתיד, ואגב כך הוא גונב רגעים על גבי רגעים, שעות על גבי שעות וימים על גבי ימים, עד שהללו מצטברים לשבועות, חודשים ושנים שחלפו ועברו להבל וריק ח"ו…
אומר רבי נחמן (ליקו"מ, תורה רע"ב): "וגם שלא ידחה את עצמו מיום ליום לומר מחר אתחיל, מחר אתפלל בכוונה ובכוח כראוי, וכיוצא בזה בשאר עבודות וכו' היום אם בקולו תשמעו, היום דייקא". ובספר "אבקת רוכלים" (עמ' קנ"ט) נאמר על הפסוק: "וקדשתם היום ומחר" (שמות יט, י'): "שגם היום וגם מחר להתקדש, אולם היצר הרע אומר: היום תתן לי ומחר תתקדש!"…
לעינינו חופזים אנשים ברחובות העיר, אצים ורצים לקראת העתיד… להתעשר… להיות ולהיות… ובינתיים כל העכשוים גנובים. רבי נחמן דיבר פעם עם אברך שהיה רץ להעשיר ותמיד היה עסוק עד למעלה מראשו. כשהעיר לו רבינו על כך, החל הלה להתנצל ולתאר את עסקיו המסועפים והחשובים שלא מאפשרים לו להסיח דעתו מהם.
על כך השיב לו רבי נחמן: "רואה אתה את השוק הזה על אנשיו, סוסיו, עסקיו ומסחריו? בעוד חמישים שנה יחלוף ויעבור כל זה…וכל הברואים המתרוצצים כאן לא יהיו קיימים יותר, וגם אני וגם אתה כבר לא נהיה עוד, ותחתם יבואו אנשים אחרים וסוחרים אחרים…ומה לך כי תרוץ ותמהר?…" ("כוכבי אור", אנשי מוהר"ן, אות ה').
אכן, ההרגשה היא כי נחיה לנצח ולא נטעם טעם מיתה לעולם, ואילו דעת חז"ל היא אחרת: "בני אדם דומין לעשב השדה, הללו נוצצים והללו נובלים" (עירובין נ"ד, ע"א).
רכושו האמיתי של האדם הוא העכשיו, וכשממלא אותו כראוי, הרי לו רכוש נצחי שלא יאבד לעולם, והוא דבק תמיד בחי-החיים הנצחי, ואז אותם ימים קצרים של האדם, ואותם רגעים הנראים כדברים של מה-בכך שאין להתייחס אליהם – יהפכו לחיים ארוכים נצחיים
"דע כי כשיתעורר קול דקדושה– אזי מתעורר ממנו קול דסטרא-אחרא, כי על ידי העבירות נבראים מחבלים והם צועקים… וכשאין מתגבר ומתעורר קול דקדושה – הם נחים, אך תיכף שמתעורר קול דקדושה הם מתעוררים תיכף ומתחילין לצעוק ולקטרג נגדו… "וזה 'התוקע בבור'… אותם העומדים בחוץ… 'אם קול הברה שמע – לא יצא…'
(ליקוטי מוהר"ן ח"א כב)
לא קל לעלות מירונה, בפרט בל"ג בעומר, שלא לדבר על הטירחה, על הטלטולים או על ההוצאה הכספית – העלייה למירון טומנת בחובה התמודדות עם קשיים רוחניים; ואנו עומדים ותמהים: מקום כה קדוש, בזמן כה קדוש, המושכים כמגנט רבבות רבות של יהודים מכל גווני הקשת – כיצד ייתכנו בו תופעות הפוכות מקדושה?!
אבל בעצם זו איננה שאלה רק על מירון בל"ג בעומר; כבר הרמב"ן במכתבו הידוע מארץ ישראל כתב: "כל המקודש מחברו – חרב מחברו". אין לך עיר בארץ ישראל שיש בה בתי עבודה זרה מכל הסוגים כמו בירושלים עיר הקודש, בפרט בעיר העתיקה, ובפרט בהר הבית, במקום המקודש ביותר, שיש בו לא פחות משלושה בתי תִיפְלָה.
ננסה להבין, כיצד ייתכן שלפעמים דווקא במקומות הקדושים ובזמנים הקדושים, ואפילו בקרבת הצדיקים עצמם – נוכל למצוא תופעות הפוכות מקדושה.
* * *
הקדושה, מלמדנו רבינו, מכה גלים בעולם ויש לה הד חזק; כל דבר קדוש או כל מצוה כמו מכריז על קיום האלוקות בעולם, אבל "דע, כי כשנתעורר קול דקדושה – אזי מתעורר ממנו קול דסטרא-אחרא", כי בעולם שלנו, עולם הבחירה, נברא גם כוח נגדי לקדושה, שתפקידו להעלים, להסתיר ולהכחיש.
אם כן, היות שתפקידו של הכוח הזה להוות משקל נגד לקדושה, לכן, בכל מקום ובכל זמן שהקדושה מתעוררת ומתגלה – דווקא כאן גם הסיטרא אחרא משמיעה את קולה, וביתר שאת. דווקא בעיר הקודש, דווקא במירון, ובל"ג בעומר, ודווקא…
זו הכוונה במה שאמרה האלמנה מצרפת לאליהו הנביא שהתגורר אצלה כשמת בנה: "מה לי ולך איש האלוקים באת אלי להזכיר את עווני ולהמית את בני" (מלכים א יז, יח), שכן דווקא כשאליהו הנביא הגיע והקדושה גברה – גם העוונות הגבירו את קטרוגם.
כך נבין את החשש שאנו חוששים אחרי כל חג ארוך, שמא חטאנו בו, ומשום כך אנו נוהגים להתענות בשני וחמישי ושני אחרי פסח וסוכות, כמבואר בשולחן ערוך (אורח חיים, תצב), כי דווקא במועדי ה' מקראי קודש, שבהם הקדושה מתגברת, יש חשש שגם הכוח הנגדי התגבר.
* * *
תשאלו, מה עושים? מה יועילו לנו כל הדברים הקדושים, הזמנים הקדושים, המקומות הקדושים – אם קול הטומאה חוזר כהד אחר קול הקדושה? כיצד נזכה לשמוע את הקול של הקדושה לבדו ולהתעורר?
התשובה לכך רמוזה במשנה: "התוקע בבור, אותם העומדים בחוץ… אם כל הברה (= הד) שמע – לא יצא (ראש השנה כז ע"ב). לאמור, שגם לקול השופר, שהוא קול הקדושה, יש לעומתו קול הברה, קול הטומאה. מי שעומד בחוץ ושומע את קול ההברה הזה, אינו יוצא ידי חובתו. אולם יש לו עצה, להיכנס פנימה, ואז בודאי ישמע רק את קול הקדושה.
כלומר, כשאדם עדיין מבחוץ, כמשקיף מהצד – הוא יכול לטעות ולהחליף בין קול הקדושה לקול הטומאה, אבל כשהוא נכנס בעובי הקורה, מתאמץ, משקיע ומשתדל – הריהו בפנים, ואז הוא יודע היטב מהו קול הקדושה ומהו החיקוי.
כך היא המציאות בעולם, שדווקא הדברים הקדושים ביותר נדמים לפעמים להיפך, אך אל ייאוש! עלינו רק לרצות בכל מאודנו את הטוב ואת הקדושה, וכמובן להתפלל ולהתחנן על כך – ואז בודאי ה' יעיר את אוזנינו לשמוע אך ורק את קול הקדושה.
גייסות יוון נסוגים. אלפי קורבנות, נהרות של דם, תמרות אש ועשן. מכל אלו נותרה כעת רק אדמה חרוכה, חורבות שוממות, ודממה, עדות אילמת למלחמה שהיתה. שרשרת מופלאה של ניסים ושידוד מערכות הובילה את קומץ הלוחמים הקדושים בחזרה אל שערי המקדש החרב. הם באו לשם, בודדים מתוך עם, האחרונים שנותרו נאמנים.
ממלכת האלילים, הידקה את טבעת החנק סביב צוואר האומה. ירושלים הפכה עיר הבירה של מלכי יוון, אדמת הקודש חשקה שפתיים בסבל אצור, בתי הגימנסאות, התיאטרונים והאיצטדיונים, הפכו את הרי הקודש מרכז הסגידה לבשר ודם. המכבש היווני הציב בפני העם שתי ברירות: למות או להשתמד.
מתתיהו כהן גדול ובניו הקדושים פותחים במרד. מלחמת האור לעומת החושך. מאבק של אמונה ומסירות נפש מול ממלכת הטבע וההיגיון החומרי. כשמעטים הביסו רבים, וצדיקים הניסו רשעים, חזרה ירושלים אל זרועות עמה ואל חיק בניה. בית המקדש שוב בידיהם של כהנים משרתי השם, ירושלים חופשיה מעול פולחני האליל, הנצחון מזהיר ומפעים בכל קנה מדה. ובכל זאת משהו כאן בלתי הגיוני בעליל.
מנוצחים ישנם לאלפים ורבבות, גוויותיהם ממלאות את הדרכים, שללם צבור במחנות הנטושים, ואפילו מניין מנצחים אחד לא נמצא להרים את נס הנצחון. על תלי החרבות לא נראים בני החופש מרקדים, ובבית המקדש לא מצליחים לכנס ולו מניין מצומצם לערוך תפילת הודיה.
ניצחון היה, אבל המנצחים עצמם ערקו ברובם אל צד האוייב, או מצאו את מותם על קידוש השם. לא היו מי שיחגגו את נצחון מלכות השם, העם רעה כבר מזמן בשדות זרים, אהב את החיים כפי שהציגו אותם בתיאטרונים, וסגד לאלילי הגוף והחומר.
ואז התרחש לפתע הנס.
במרחבי הישימון והשיקוץ, במרתפי המקדש החרב, ואחרי אלף אכזבות ופכים קטנים ופרוצים, נתקלו החשמונאים בפך אחד קטן, טהור, חתום בחותמו של כהן גדול. שריד בודד מהוד של טהרת קדומים, ויותר מזה, דרישת שלום לוהטת מאבא אוהב, שלא מניח לבניו העקשנים להאבד במלתעות הטומאה והרשע.
להיות שייך לניצחון
שום דבר מיוחד מדי, לא הכיל בעצם הפך הקטון. לבד משהיתה בו כמות מזערית של שמן זית זך, לא היה שם שום חידוש מיוחד. מבחינה הלכתית, לא היה צורך אפילו בנס, טומאה הותרה בציבור, ומעיקר הדין, יכולה היתה מנורת המקדש להסתפק בהחלט בשמן פחות מיוחס וטהור.
אבל השמן המועט בער ודלק, והאיר גם למחרת. כשחלף הלילה הראשון, והטבע הקשוח פגש שוב את הלהבה הקטנה שסרבה להיכנע לחוקיו השרירותיים, עמד שוב קיר החומר נכלם ומנוצח. והנס הזה המשיך, ובמשך שמונת ימים בערה אותה להבה, והשמן המצומצם שנמצא בפך אחד קטן וטהור, המשיך לחמם את הלב הקרוע, המורתח ממלחמות ושפלות של שנים. וכשיצאה השמועה על הנר שבוער מעבר לגבולות היכולת וההגיון, משהו קרה גם ללבבות הקפואים. המתיוונים שנפשם שקעה כבר מזמן תחת למעטה בוץ וקיפאות יווני, חשו לפתע שייכות. שייכות לניצחון.
לפתע החל לזוע שריר הלב האטום, העם העייף הבין, מישהו חפץ בי. הלהבה הזעירה שהפיצה רוח טהרה בין כותלי המקדש, הציתה גם להט יהודי באלו שירשו את רוח הכפירה מאבותיהם.
היכן גנוז פך השמן
חנוכה מוקף טבעת הדוקה של פרשיות מופלאות. לכולן נושא אחד עיקרי – יוסף הצדיק. לפני ואחרי חג האמונה והניסים, מספרת התורה הקדושה על הצדיק. ליוסף הצדיק, יותר מכל אחד אחר מאבותינו הקדושים, מקדישה התורה כמה פרשיות שלמות.
מי שעוקב אחרי השתלשלות העניינים, מגלה מאחורי יוסף המושל האדיר הנשיא לעמו, דרך חתחתים, סבל, ורדיפות. על דרכו של יוסף עומדים, קנאה. לא מאנשים של סתם, רק מבניו של יעקב, השבטים הקדושים. משפט מוות על פי דין תורה מוטעה, ובור מלא נחשים ועקרבים. בהמשך הוא נרכש כסחורה אנושית לאורחת ישמעאלים, משמש כמשרת בבית פוטיפר, מבלה בבור כלא שניים עשר שנים, ורק אז, לאחר שנים של סבל, כשכל עלילה משונה ושם רע הספיקו לדבוק בו, מגלה סוף כל סוף העולם את אורו הזך והטהור, הישר והטוב של המנהיג האמיתי.
הצדיק, זה שאורו נותן לעולם חיים וטעם. מקור האמונה והתקווה, העצה והדרך. בדרך כלל מקומו עמוק במעבה ההסתרה וההעלמה. כל רפש ודמיון, עלילה וחשד, יחפו על אורו הזך. והעיקר שלא תיגע בו יד אדם.
התורה הקדושה, במיוחד לאור מעשה הנס של פך השמן הפלאי, מספרת לנו על מה שקורה ממש כעת אצלנו. הצדיק גנוז, טהרה איננה מן הדברים ששוזפת העין המצויה במבט רגיל. ואם מצאת משהו שכזה, אם נפלה בחלקך זכות נדירה, וטעמת 'גישמאק' אמיתי של רוח טהרה, מתיקות וקדושה, הסיפור שלך הוא בגדר מקרה נדיר, נס.
קשה לממש בידיים משהו עדין, ואין לך דבר מעודן וזך, רגיש וכמעט על חושי, כמו המושג 'צדיק'. היהדות היא רוח של טהרה, מושג נדיר בין ערכי החומר של עולם הזה. מי שנושא את רוח הטהרה, הם הצדיקים, אלו שזכו לנשום רוח אחרת, ולהעניק לעולם את הזכות למלאות את ראותיו בחמצן של אמונה ובטחון.
העולם, מטבעו נבהל מפני מה שאיננו מובן לו. ואין לו חומר מוזר ומפתיע כמו עדינות טהורה. כשהעולם מזהה רוח טהרה, הוא נבעת וממהר לחפות עליו בכל דרך אפשרית. מהסיבה הזו היתה דרכו של יוסף הצדיק אל כס ההנהגה ארוכה, מייגעת ורווית צער. ובכל זאת בסופו של דבר זה אירע.
חנוכה הוא חג של אור וטהרה. בחנוכה חוזרת ומתעוררת השייכות העדינה של היהודי בכל מקום שהוא עם אמונתו. הנרות הקדושים מחזירים הנה שוב, את רוח הטהרה שהפציעה מעל גלי הישימון והחורבן של ראשית ממלכת החשמונאים.
הכח הזה, שליווה את חונכי המקדש, הוא שמתעורר כעת, ומעניק גם לנו את נקודת ההתחלה, ואת הצעדים הראשונים בחנוכת הנפש לעבודת הבורא.
"ארך אפים, היינו מה שאינו ירא משום דבר, ואינו משגיח על שום ביטול ובלבול בעבודתו, רק עושה את שלו, זה בחינת ארך אפים; שאין שום דבר יכול לבלבל אותו, כי לא אכפת לה שום דבר, רק עושה את שלו בעבודתו את השם יתברך".
(ליקוטי מוהר"ן ח"א, קנה)
כדי לשרוד את הנסיונות של אחרית הימים ולהגיע השמימה בשלום, עלינו להתאזר בהמון אי איכפתיות; "נכשלתי? נפלתי? מעדתי? אני מסיח דעתי ומתחדש מחדש".
כשם שה' יתברך הוא 'ארך אפים' לא רק לצדיקים אלא גם לרשעים, כן "צריכים גם הרשעים בעצמן להתחזק במידה זאת של 'ארך אפים' – שלא יבלבל אותם רשעותם מלשוב לה' יתברך ולא ירך לבבם ולא יהיה נחלש דעתם מריבוי העוונות שלהם, בפרט אם התחילו כבר איזה פעמים ונפלו מזה וכו' – אף על פי כן יבטחו בחסדו הגדול ויאריכו אפם ורוחם על כל מה שעובר עליהם, ויתחזקו בכל פעם להתחיל מעתה מחדש – אולי יזכה מעתה לרחם על עצמו, לעזוב דרכו ומחשבותיו שמקודם. ולא יהיה זקן וחלוש כוח בעיני עצמו לעולם" (ליקוטי הלכות, תפילין ה, ח).
"אסור להיות זקן" – זעק רבינו הקדוש. כש"זקן" פירושו, אדם שנמאס לו להמתין בסבלנות, והפסיק להתחדש…
"הכלל, שכל אדם שרוצה לחשוב על תכליתו האחרון, צריך ליזהר מאד לבלי להיות זקן כלל, דהיינו שלא יפול לזקנה דסטרא אחרא ח"ו… אפילו מי שעשה מה שעשה ועבר מה שעבר – אף על פי כן אסור לו להיות זקן ח"ו, והוא צריך ליזהר ביותר ויותר מבחינת זקנה, שלא יבוא לידי שום ייאוש ח"ו; שלא יאמר בלבו שכבר נזקן ח"ו במעשיו וכו' עד שאי אפשר לו להשתנות ח"ו. רק יתחזק להתחיל בכל מה דאפשר, ויעשה מה שיוכל דבר קטן או דבר גדול. אפילו אם לא יוכל לומר כי אם דיבור אחד ממש בתפילה או בהתבודדות, או ללמוד מעט דמעט, על כל פנים יעשה מה שיוכל" (שם).
גם אם מדובר באדם שכבר אין לו כח להרים את עצמו ולעשות משהו – "אף על פי כן, כל זמן שהנשמה בקרבו, כל זמן שיכול לזוז עוד באיבר אחד [!] צריך להאריך אפו ורוחו לצפות לישועה תמיד, ולהתגבר להתחיל בכל פעם מחדש בכל מה שיוכל, יהיה איך שיהיה. כי אין שום תנועה של קדושה ולא שום אנחה וצעקה וכיסופין דקדושה וכו' נאבד כלל לעולם, כי לא יזנח לעולם ה' " (שם).
* * *
אך מהיכן ניקח את הכוח להיות אי-אכפתי כזה, ולהתחדש מחדש?
מאותו הצדיק שאינו מזדקן לעולם!
אותו צדיק שמעיד על עצמו: "אני זקן מאד – ואני עדיין יניק לגמרי, ולא התחלתי עדיין לחיות כלל – ואף על פי כן אני זקן מאד" (סיפורי מעשיות, מעשה משבעה בעטלערס) – – –
אותו צדיק – שאף אחרי שגילה רזים עליונים ונוראים, הרי "בשעה שאחריה ראינו אותו שרוי בצער גדול, וכמה פעמים פירש צערו ושיחתו לפנינו מעומק הלב, שהוא מצטער מאד 'איך זוכין להיות יהודי' – כמי שלא הריח מעולם ריח עבודת ה'. ומי שלא ראה זאת אי אפשר לצייר לו בכתב ענין זה" – הוא זה שיכול לתת גם לנו את הכח, לשכוח כל מה שהיה ולהתחיל מחדש לגמרי!
רק אותו צדיק שאחרי כל מה שהשיג, ראה עד כמה ה' גדול ואינסופי, ועדיין לא התחיל להשיגו, הוא יכול להאיר גם בנו את האמונה שה' יתברך הוא אינסופי ורחמיו אינסופיים; וגם אם נפלנו למקום שנפלנו, עדיין אפשר לשכוח מהכל ולהתחדש.
שכן הצדיקים הגדולים, כשם שהשיגו שאין מדרגה רוחנית שלא תהיה מעליה מדרגה נוספת, כך השיגו שאין ירידה רוחנית שלא תהיה ירידה נמוכה ממנה. ולכן, תמיד חייבים ואפשר להתחדש. "כי ה' יתברך ותורתו הוא אין סוף ואין תכלית; וכמו שאין עליה בעולם לפי גדולתו, כי גבוה מעל גבוה וגבוהים עליהם וכו', כמו כן אין ירידה בעולם, כי בכל הירידות ח"ו, יש ירידה גרוע יותר; ומאחר שיש ירידה גרוע מזו ח"ו, צריך להתחזק לבלי ליפול יותר חס ושלום" (שם).
רבינו מביא בתורה כ"א, שכאשר האדם מקדש את פיו, חוטמו, עיניו ואוזניו – שהם "שבעת הנרות" של האדם – הוא זוכה לשכל אלוקי גבוה, שלפני כן היה ב"מקיפים" שלו, כלומר מחוץ למוח, וכשהוא מקדש את אבריו הללו, הוא זוכה להכניס את השכל המקיף את מוחו ומכניסו פנימה אל המוח.
רבנו מתאר שם את גדולת משה רבנו, שזכה לקדושת שבעת הנרות בתכלית. אך כשמתבוננים בדבריו על משה רואים שיש בהם דבר הטעון בירור:
על קדושת העיניים, האוזניים והפה של משה, מביא רבנו פסוקים שמשה זכה דרכן להביט בעיניו בתמונת ה', לשמוע באוזניו את סודות הקב"ה וכו', מה שאין כן לגבי קדושת החוטם של משה, אומר רבנו שהיה "עניו שפל וסבלן"…
לכאורה אין זו השגה אלוקית, אלא מדה טובה, ומדוע יצא החוטם מן הכלל?
כדי ליישב זאת, נעבור להמשך התורה, שם מבואר שע"י השגת השכל המקיף זוכה אדם להכנעת הכעס, שנובע מחסרון הדעת, ועל השגת הדעת יוכל להיות עם כולם ולסבול אותם, כמו שיתקיים בעתיד, "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ לא ירעו ולא ישחיתו כי מלאה הארץ דעה את ה'" – שבעקבות הדעת הגדולה שתשרור אז בעולם יוכלו לגור שני הפכים יחד – זאב עם כבש, ולא יהיה ביניהם כעס.
רבינו מבאר עוד, שיש שני סוגי שכל שמקיפים את המוח: 'עתיקא' – שאותו יהיה אפשר להשיג רק לעתיד לבוא – ו'זעיר אנפין' – שאותו אפשר להשיג גם בעולם הזה.
מובן איפוא שביטול הכעס שייך למקיפים של 'עתיקא', שכן כך מובא בספרים הקדושים ש'עתיק' הוא השורש של י"ג המדות של רחמים. שם, בעתיק, אין שום דין אלא רק רחמים, אפילו על מי שאין ראוי לרחם עליו.
זהו המקיף הגבוה ביותר, וממנו נובעים רחמי ה' על כלל ישראל שלא לכלות אותם, אפילו כשהם בשפל המדרגה, כאשר מידת הדין מקטרת ואומרת: "הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה" – כפי שהיה בעת קריעת ים סוף – כי שם ב'עתיקא' נמתקים כל הדינים בתכלית.
כך גם הצדיק, שהוא בבחינת משה הנכלל ב'עתיקא', על ידי שהוא סובל את כל הרחוקים מהקדושה, הוא מעורר עליהם רחמים גדולים וממתיק מעליהם את מדת הדין, שלא תכלה אותם ויוכלו להתקיים.
לפי זה מתיישבת קושייתנו. כי המדריגה שמשה רבנו זכה לה, להיות "עניו שפל וסבלן" איננה תוצאה של עבודת המידות דווקא, אלא תוצאה של השגת השכל המקיף הגבוה ביותר. שכן הוא הגיע כדברי הזוהר הקדוש ל"עתיקא טמיר וסתים", שם השיג את רחמי השי"ת על כל אחד, ולכן זכה לסבול את כל אחד מישראל ולהיות עמו יחדיו.
העולה מדברינו, שככל שהאדם זוכה להגדיל את דעתו הקדושה, יוכל לסבול את כל אחד, אפילו אנשים שפלים שמצד מידת הדין אי אפשר לדור עמם יחד ולסבול אותם.
אין ספק שלאנשים פשוטים קשה מאוד להגיע למדריגות גדולות כאלה שאליהם מגיעים הצדיקים. ראה שם בליקוטי מוהר"ן בסעיף ד' שהשכל של המקיפים הגבוהים, אין המוח יכול לסבלו, כמו למשל, את הקושיה הידועה על "הידיעה והבחירה" שאין שכל אנושי יכול להבין איך יכולים להתיישב שני הפכים אלו. אבל משה שהיה סבלן – לכן יכול היה מוחו לסבול ולהשיג מקיפים אלו.
כך כל צדיק שהוא בבחינת משה זוכה לבחינות אלו ולא נותר לנו אלא להתבטל אליו ולזכות על ידי זה לכל אותן מדריגות נעלות.
" 'אמר רב אשי… זימנא חדא הוה כאזלינן במדברא'… הלך במדבר – זה בחינת תיקון האמונה, בבחינת 'לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה'… זה בחינת תיקון האמונה, שהאמינו בו יתברך והלכו אחריו במדבר".
(ליקוטי מוהר"ן ח"ב ה)
בעולמנו, עולם השקר, ישנם הרבה דברים מסולפים, כהגדרתה של הגמרא (בבא בתרא י ע"ב): "עולם הפוך ראיתי – עליונים למטה ותחתונים למעלה"…
אפילו עניני עבודת ה' עצמם לא יצאו מן הכלל הזה; ישנם עניינים מהותיים ויסודיים שמשום–מה אנו פוסחים עליהם בתיכנון סדר העלייה הרוחנית שלנו.
אם ישאלו אתכם, מהו הבסיס לכל עבודת ה' – תאמרו בודאי, בלי לחשוב פעמיים: 'האמונה'. האמונה היא היסוד שעליו עומדת כל התורה. כל המצוות משמען שיש מנהיג לעולם, ואנחנו עושי רצונו. בלי אמונה אין בכלל על מה לדבר.
התובנה הזו כל כך פשוטה, אך מעניין שהגמרא דווקא כן רואה זאת כחידוש ומאריכה להטעים ולהדגיש אותו: "שש מאות ושלוש עשרה מצוות נאמרו למשה בסיני – בא דוד והעמידן על אחת עשרה… בא ישעיה והעמידן על שש… בא חבקוק והעמידן על אחת: וצדיק באמונתו יחיה" (מכות כד ע"א).
אנחנו לומדים כאן על חכמים ונביאים שטרחו ויגעו, עד שמצאו לנו את הבסיס של התורה – אמונה!
משמע שהתובנה הזו עם כל פשטותה, רחוקה מאד מביצוע מעשי, כדברי רבינו: "אצל העולם הוא – ואצלי הוא דבר גדול מאד!" (שיחות הר"ן לג).
אנחנו מבינים אומנם שהאמונה היא היסוד של הכל, אבל היא דומה אצלנו כמו יסוד של בניין שחבוי במעמקי האדמה, שאף אחד אינו טורח לחטט בו – אבל הגמרא באה וטופחת על פנינו: אם אתם רוצים להתחזק, להבנות, להשתפר – התחילו מן הבסיס, מן האמונה.
אכן, המעיין בספר 'ליקוטי מוהר"ן' ימצא, שמלבד המאמר שבכותרת המכונה 'תקעו אמונה' ישנן עוד עשרות מאמרים העוסקים בתיקון האמונה.
* * *
אבל… האם הם – 'העולם' – אינו צודק שאמונה איננה דבר שצריך לעסוק בו, הרי ברוך ה' כולנו כבר מאמינים – וזהו. הרי אמונה איננה פעולה הדורשת עשייה, אלא רק ידיעה שעלינו להפנים; והרי אמונה היא רק במה שאין השכל מבין, ובכן אנחנו מאמינים…
אלא שזו עצמה הנקודה הבעייתית. עניינה של האמונה היא סילוק השכל, ואילו טבעו של האדם שהוא שואף להבין. כוחה של האמונה היא אפוא המסירות והנכונות לוותר על הרצון להבין ורק לסמוך על התורה ועל הצדיקים. שום שכל וידיעה אינם יכולים להשיג את הבורא יתברך שנעלה מכל הבנה, רק אמונה יכולה לתפוס במה שמעל לשכל.
את הכוח הזה עלינו להעצים. בעצם כל מצווה שמקיימים, בלי יוצא מן הכלל, מחזקת את האמונה, כמו שכתוב "כל מצוותיך אמונה" (תהלים קיט). יתירה מזאת, בכל רגע שאדם מזכיר לעצמו את האמונה, אינו מתעלם מהידיעה הזו, כרצונו הטבעי של הגוף שרוצה לעשות רק את מה שמוחשי ושואף להדחיק את האמונה ולהשכיח אותה – בכך מגבירים את כוח האמונה, את האימון המוחלט וההסתמכות הגמורה על בורא העולם.
ה'משנה ברורה' בתחילת ספרו מונה זאת כאחת המצוות, שכל רגע שיחשוב בהן האדם קיים מצות עשה, ואין קץ למתן שכרן.
שכר האמונה אינו רק לעתיד לבוא; גם עכשיו, ככל שנעמיק ונבסס את היסוד האמוני שלנו, כך הבניין שנבנה עליו יהיה יציב ואיתן יותר.
"כללות הרע של שבעים לשון, אי אפשר להם לינוק מלשון הקודש… אלא על ידי בחינת 'עץ הדעת טוב ורע' שיש בו שני ריחות שהן טוב ורע; הוא אמצע בין לשון הקודש שכולו טוב ובין לשון עממין שכולו רע. "מי שאין לו שלמות לשון הקודש, אזי הרוח סערה מקרר אותו… בבחינת 'אשר קרך בדרך'. שהרוח סערה הולך דרך התרגום… שיש בו טוב ורע… ויונק ממנו".
(ליקוטי מוהר"ן ח"א יט)
מספרי ההיסטוריה הוא כבר נמחק מזמן, אפילו גדולי המלומדים בהיסטוריה לא שמעו עליו. רק היהודים זוכרים אותו שוב ושוב כבר אלפי שנים. כל שנה אנחנו קוראים ומזכירים את עמלק ואת אשר עשה.
שמא עדיף היה להניח לו ליפול בתהום הנשיה – וכך יימחה זכרו מן העולם לגמרי?
* * *
אלא שעמלק עדיין חי ופעיל, אם לא במובן החומרי, הרי במובן הרוחני. עמלק הוא הכפירה השוררת בעולם, שמנסה להשמיד ולאבד כל זכר לקדושה ולאמונה.
מסתבר שדווקא כיום כאשר עמלק איננו מזוהה ומוגדר כעם מסויים או כאנשים מסויימים, הוא מסוכן הרבה יותר.
כוחו של עמלק הוא בגניבה ובהחבא, כנאמר במדרש: "שהיה גונב נפשות והורגן… כל הביאות שבא [עמלק], לא בא אלא במטמוניות" (ילקוט שמעוני שמות רס"ב).
גם זכות היוצרים של ההתחזות שמורה לו, כפי שרש"י מלמדנו (במדבר כא א), שעמלק שינה לשונו, ודיבר כלשון כנען, כדי לבלבל את ישראל בתפילתם.
היצר הרע אינו מסית מיד, בדרך כל, לעבור עבירה חמורה; הוא מתחיל בדברים קטנים יחסית, עד שמגיע אל מבוקשו. "כך אומנתו של היצר הרע: היום אומר לו 'עשה כך' ולמחר אומר לו 'עשה כך' עד שאומר לו 'עבוד עבודה זרה' – והולך ועובד" (שבת קה ע"ב).
* * *
המעשים שלנו מורכבים ממצוות ומעבירות, אבל גם יש גם הרבה דברים באמצע… למעשה חלק גדול מן הפעולות שלנו במשך היום הן 'רשות' – אינם לא מצווה מוגדרת, וכמובן גם לא עבירה. טיבם של המעשים הללו נקבע לפי הצורה שבה הם נעשים, ובעיקר לפי הכוונה: אם אוכלים וישנים, קונים במכולת ונוסעים – לשם שמים, כדי שנוכל לעבוד את ה' כפי שמורה לנו השולחן ערוך (או"ח סי' רל"א) – הריהם בגדר מצווה.
אבל אם אוכלים בכדי למלאות את הבטן; קונים מה שמתחשק, ונוסעים 'בשביל הכיף' כי אז משתייכים כבר לסוג השני…
מסתבר שדווקא התחום האפור הזה של "דברי הרשות" הוא נשקו העיקרי של עמלק. במקום להשקיע מאמץ להכשיל אנשים בעבירות גמורות, הוא מתחיל עם ענייני הרשות. שם הוא יכול להתחפש ולהיתמם: 'הרי האוכל הזה הוא כשר בהכשר מעולה, מה משנה כל כך איך אני אוכל אותו?'; 'הרי אני לא גונב, מה משנה אם אני שקוע עד מעל לראשי בתאוות הממון?'…
אבל אחרי שעמלק כובש את ה"איזור המפורז" הזה, של הדברים שאינם ממש עבירה – הדרך קצרה להכשיל את האדם גם בעבירות גמורות, חלילה.
זו הסיבה שנאמר על עמלק: "אשר קרך בדרך", שכן במקום מלחמה גלויה, הוא נלחם ב"דרך", כלומר הוא עוקף את החזית ומכה בעורף, במקום שאיננו מודעים בכלל למהלומות שלו.
הדרך היחידה להלחם בו היא, לזכור אותו תמיד, לקרוע את המסכה מעל פניו, ולזהות בכל משיכה ותשוקה את פרצופו המכוער של עמלק שמנסה להתחבא ולהתחפש. רק כך נצליח למחות את עמלק מלבנו.
הם רכשו את הבית יחד עם החצר הענקית שהשתרעה מאחוריו. עצים גבוהים התנשאו משם אל על, ענפים ירוקים השתרגו, מטילים צל על קרקעיתה הסבוכה בצמחייה עבותה. ציפורי שיר קיננו שם, ועשבי בשמים הפיצו ריח טוב. מתחת למעטה הירוק הסתתרו גם ספסלי נוי, שולחנות ואפילו שביל אבנים מרוצף. אולם בעלי הבית לא ידעו מאומה על כל זה. הם היו טרודים מדי, עסקו בשיפוצים, רכישת ריהוט ועיסוקים שוטפים. החצר נראתה להם כשטח פרא של קוצים ודרדרים. שביל עפר בוצי הוביל לשם, פעם פעמיים ניסו לדרוך במקום, אך נרתעו מהבוץ והצמחייה הסבוכה.
החצר יכולה היתה להישאר כך נעולה לנצח, כמטרד מיותר, וכקרקע פורייה לחרקים ורומסים מסוכנים, אילולא שיחה שניהלו הדיירים החדשים עם הבעלים הקודם.
– נו, איך החצר?
– 'השם ירחם, מוטב שלא היתה. שטח הפקר של קוצים וברקנים'
– תגיד, ניסית פעם להיכנס פנימה, מהשביל הראשי? הקדשת זמן לטייל במקום, בחנת את הצמחייה, ספסלי הנוי, השבילים?
– 'למען האמת, מעולם לא'.
החצר המוזנחת התגלתה כמציאה של ממש. היא דרשה מעט שימת לב. הכניסה המסודרת היתה ממוקמת בצד השני. ובפנים, גן עדן של ממש.
* * *
העולם הזה, ניתן לומר עליו שהוא יפה וגם נאה, והדבר נכון. יש בעולמנו פינות חמד רבות, נאות ונחמדות, אך העולם הזה עלול להיות גם מסוכן. לכל יצור נברא אורבות סכנות שונות ומשונות, בכל פינה, ועל כל צעד. בגשמיות וקל וחומר ברוחניות. איך יינצל?
לשם כך נבראו לו לאדם, זוג עיניים. אולם למרבה הדאגה הן לא תמיד ממש רואות.
אנשים אינם רואים מאומה סביבם. מחפשים רחוק, באופק, ואינם רואים את מה שמתגלגל תחת הרגליים, כאן ועכשיו. מבקשים שמחה, אושר, הצלחה אי שם, ואינם מסוגלים לזהות את כל אלו כאן. וכל כך למה? משום שהם טרודים מדי.
ליקויי ראייה
כה טרוד האדם בשגרת יומו, דאגותיו, חששותיו ותכניותיו עד שאינו מסוגל לראות מאומה. לא את הרווחים המצפים לו על כל צעד ושעל, אם רק יאות להשקיע היכן שכדאי, ואף לא את הסכנות הרוחשות סביבו בכל רגע נתון. וזה מה שגורם לו להתנהג פעמים רבות ככסיל. הוא נכשל פעם אחר פעם באותה משוכה, אך אינו מצליח להבחין במכשול, לזהות אותו מבעוד מועד ולחסוך נפילה נוספת. באותו האופן הוא גם מחמיץ הזדמנויות פז בזו אחר זו. אינו רואה, אינו שומע. הוא עסוק מדי.
הראייה שלנו ניזוקה בעקבות החורבן.
בחורבן בית המקדש, כפי שמלמד רבינו הקדוש רבי נחמן מברסלב, נפגע 'כוח הראות', כמו שדרשו חז"ל "ושבו העבים אחר הגשם – זה מאור עיניים שהולך אחר הבכייה". כלומר, הבכי על החורבן גורם לחולשה בראיה. הכוונה כמובן ליכולת הראייה הרוחנית שלנו, או נכון יותר, היכולת להבין את שרואות העיניים. מי שעיניו רואות והוא אינו מבין את פשר המראה, אינו רואה, כי אם בוהה. וזו אחת המכות הקשות יותר שהותיר אחריו החורבן. רואים, מסתכלים, בוהים, אך לא מבינים מאומה. הטוב והרע, הכדאי והמסוכן, מהומה ובלבול שולטים בכל. משום כך, הנחמה המתאימה לעת הזאת היא לקבל מחדש את היכולת לראות.
לא לחינם נקטה התורה הקדושה בלשון מיוחדת ולא שגרתית: 'ראה'. ראיה צלולה היא בסיס לגאולת הנפש. הצעד הראשון בעולם התשובה מתחיל במבט צלול. "פן יראה בעיניו ובאוזניו ישמע ולבבו יבין ושב", ראשית כל 'יראה בעיניו'. תפקח את עיניך ותתחיל לראות באור חדש לגמרי את העולם שסביבך; תתחיל להבין את המתחולל עמך, תכיר ותזכור מה הוביל אותך לטוב, ומה הוריש לך רע. ואז גם תצליח לזהות היכן שוכן גן עדן והיכן הגהינום.
ראיה נכונה
פקיחת עיניים אמיתית וצלולה, היא הנחמה היחידה שניתן להציע לנו. וזה גם הכלי החשוב ביותר לקראת ימי הרחמים והסליחות. חודש אלול הוא חודש של תשובה והתקרבות, בחודש הזה נסללת לפנינו דרך של תשובה, בואכה ימי ראש השנה וחגי תשרי. כל יהודי שואף לתשובה אמיתית, לתיקון דרכיו ושיפור מעשיו. עבודה נעלה כמו זו ניתן לבצע רק בעיניים פקוחות ומפוקחות. אם לא תדע מה טוב ומה רע, אם העולם הזה ימשיך לתעתע ולערפל את ראייתך, איך תשוב או נכון יותר, לאן תשוב?
ויש דבר נוסף שאנו אמורים להתחיל כעת לראות. את נוכחותו של השם.
היסוד לחיי תשובה, היא ההכרה התמידית שהשם איתך, עמך ואצלך. יהודי חייב להיות מודע למציאות השם, בכל מקום ובכל מצב. ברגע שנצליח לראות זאת בחוש, להבין ולחיות את האמת הזו תמיד, נצעד פנימה לגן עדן עלי אדמות.
וזו גם אמורה להיות התשובה שלנו. להעביר מהעיניים את מחזות השווא והדמיון כאילו השי"ת רחוק אי שם, לחדול ממחשבות של ייאוש, ולהתחיל להאמין בתקווה. להסיר את החושך מהעיניים, לראות במבט צלול את עצמך ואת המתחולל עמך. את המתנה הזו מעניקה לנו התורה בפרשת השבוע. היא אומרת וגם מבשרת לכל המעוניין 'ראה', פקח עיניים וחדל לך ממראות שווא ומדוחים, מחשבות של ריחוק, דמיון, קטנות הדעת וצרות המוחין. רק כך, כשתביט נכוחה קדימה, לקראת תקווה ומתוך אמונה, תוכל לעלות כראוי על מסילת התשובה של חודש אלול; תזכה לפקוח עיניים ולזהות בעצמך את הטוב הנפלא, ולעומתו את הדרוש תיקון וזקוק לטיפול; תצליח לזהות ולהיזהר מפני פתחי הגיהינום, ולהכיר את השבילים המובילים לגן עדן.
הם נולדו בין כותלי הארמון, כשני צאצאים לגזע המלוכה. את מבואות הבית, אגפיו ומרחבי גינותיו הכירו מאז עומדם על דעתם; שם נולדו, ושם חיו. מטבע הדברים מעולם לא ידעו מחסור, תמיד היו בסביבתם אנשים שדאגו עבורם לכל.
שנים חלפו, הם התבגרו, ואז החלו להופיע הפערים. האחד נעשה נבון ופיקח, האחר התגלה ככסיל; זה מעמיק לחשוב, צולל לעומקם של דברים ומבקש משמעות, וזה מדלג מעניין לעניין בקלילות סרת טעם, משקיע את אונו ומרצו בהשתובבות והנאות.
השלווה לא נמשכה לנצח. מישהו מלמעלה דאג להרע את התנאים. הם אמנם לא ידעו מחסור ומעולם לא טעמו רעב, אף אחד לא איים לסלקם מהמקום, אך בכל זאת, משהו השתנה. הם נדרשו לפתע למלאות מטלות שהפכו עם הזמן למורכבות ואף מעט מלחיצות. דרשו מהם לעמוד בלוח זמנים מדויק, התחייבויות ומשימות. המסר היה ברור: תעבדו ותתאמצו – תקבלו כל מה שצריך. הכסיל שקע בדכדוך. הוא החל מגלה סימני מתיחות ועצבנות. 'מה לך אחי', ניסה הפיקח להבין לרוחו. 'מה השאלה' התקצף הכסיל, 'וכי אינך חי כאן עימי, אינך רואה איך גורלנו תלוי מנגד?'.
'מדוע תאמר כך אחי, וכי חסר לך משהו? אוכל, בגדים?'
'אינך מבין. נכון, לעת עתה יש לנו הכל. אך בעוד זמן קט מאומה לא יישאר מכל זה. מחר או מחרתיים לא נצליח לעמוד במטלות, ניכשל ואז נרעב ללחם. לא נעבוד לא נשתכר'.
'אוי, שוטה' גיחך הפיקח, 'כלום חסר בית המלך? מזון וצידה יהיה לנו תמיד, ללא כל קשר לעבודה, להצלחה או לכישלון. מדוע אנחנו נדרשים לעמוד בהתחייבויות? אין זה מעניינינו. יתכן שמחנכים אותנו, מרגילים אותו לחיים. דבר אחד בטוחני, אין כל מקום לדאגות וחששות. הבה נעבוד משום שכך צוונו, ובל נדאג, כי את זה עושים כבר מאז ומעולם עבורנו'.
* * *
בעולם הזה שולטים חוקים מסוימים. למשל, כדי לחיות יש לאכול, גם לישון; פרנסה משיגים באמצעות עבודה; על מנת לסדר דבר מה, מוכרחים להתרוצץ ולהיטלטל. החיים מאלצים אותנו להתנהג בהתאם לכללים מסוימים. לכאורה.
מתחת לפני השטח מתנהל כאן ממש מאבק איתנים, עקרוני, מהותי ועתיק יומין, בין שניים: יעקב ועשיו. שניהם חיים כאן בעולם, לשניהם בתים, צאצאים ואילוצים שונים. אך כל אחד מהם חי את חייו במקום שונה לגמרי. עולמו של עשיו מתחיל ונגמר בעשייה. כל היום, בכל מהותו, ועד צאת נשמתו הוא רואה אך ורק חומר, אילוצי מציאות, דחפים ולחצים. הוא משוכנע שאם הוא לא ידאג, אף אחד לא יעשה זאת במקומו; הוא סבור שהעולם הפקר, רוחש פחדים, סכנות ואיומים, ומשום כך הוא משנס את מותניו ושולח ידיו ברציחות וגזילות. אגרופיו הם אמונתו.
עולם של אמונה
יעקב הוא איש תם יושב אהלים. עולמו מסור לשומרים. אף הוא חי כאן, גם הוא זקוק לפרנסה וגם הוא נדרש לעיתים להיות טרוד בסידורים שונים, אך הוא אינו מוצא בעשייה ובחומר עיקר. להיפך, ההשתדלות בעולמו תופסת מקום של טפל. חייו מכוונים למטרה אחת ויחידה – להגיע בכל מצב ומכל מציאות אל התכלית והמטרה, לגלות בכל דבר את רצון השם החבוי בפנימיותו, ולהאיר את חשכת החומר באורה הבהיר של ההשגחה. עולמו של יעקב אבינו מורכב אמנם מגזירות המקום והזמן ומחוקי הטבע, אך חייו אינם משועבדים להם. אדרבה, הטבע אינו אלא כלי שרת לסודות עליונים, בירורים ותיקונים נפלאים הנעשים על ידי כל תנועה ועשייה טובה שנעשית כאן לפי דרכה של תורה ומתוך אמונה.
התמודדות יומיומית
המלחמה הזו היא תמצית התמודדות חיינו, והיא כלל איננה פשוטה. בדרך כלל עשיו יוצא ראשון לאוויר העולם. המושכל הראשון בעולמנו הוא טבע וגשמיות. חונכנו והורגלנו לגשת אל ענייני עולם הזה בדרכו של עשיו, כלומר, מתוך תחושה שאם לא נעשה ונפעל מי יודע מה יעלה בגורלנו; מתוך חרדה ליום המחר ואמונה קנאית במקרי הזמן. בכל יום מחדש אנו נדרשים להתגבר ולהשליט את יעקב על עולמנו, להיחלץ מדעותיו של עשיו, ולהידבק בתמימות האמונה הטהורה, בהשגחה פרטית, בעבודת הבורא מתוך חירות ושמחה והגדלת כבוד מלכות שמים בעולם.
משכנו של יעקב הוא האוהל, אוהלה של תורה. כל עוד תלוי הדבר ברצונו, את כל הווייתו הוא משקיע שם, בצל הדעת החכמה והדביקות. אך בגזירת עליון, גם יעקב נדרש לעיתים לצאת מאוהליו. כדי להמשיך את ברכת השפע והפרנסה הוא מוכרח לצאת ולשלוח יד בענייני העולם; כדי להמשיך את הברכות לצאצאיו נאלץ אבינו יעקב לעטות את מדיו השעירים של עשיו, וזו עת מבחן חשובה במיוחד. העולם מכריח את כל הבאים בשעריו לשלוח ידיו בעניינים של חומר, משא ומתן, סידורים, התרוצצויות וכדומה. כאן, בשטחו של עשיו, נבחנת בכורתו ומעלתו של יעקב, משום שגם ובעיקר בחוץ יש לנהוג בשכל, להתהלך באורה של תורה, לעשות ולפעול מתוך אמונה וביטול והכרה שהכל ממנו יתברך ואין עוד מלבדו. יעקב אבינו, הנאלץ ללבוש את כלי אומנותו של עשיו, ממשיך לדבוק גם אז בקולו של יעקב הזורח בפנימיותו. משום שתמיד, גם במעמקי אילוצי החומר, יש לו ליהודי בתוכו פנימה קול טהור של יעקב; קול התורה ואור השכל, הדביקות והנועם, קול של תפילה ותקווה לישועת השם. יהודי יודע שגם ועל אף ההשתדלות הראויה שנכפתה עליו, עדיין הוא מצפה אך ורק לרחמיו של השם, שהוא לבדו זן ומפרנס, מחייה ומבריא. עושה היהודי גם את מלאכותיו החומריות באמונה טהורה, שליו הוא גם בתוך עומסי עבודה, משום שהוא יודע שלא פרנסתו ולא הצלחתו, לא חייו ולא גורלו תלויים בהשתדלותו. העשייה והעבודה אינם אלא קיום רצון הבורא, שכך גזרה חכמתו הנעלמת שיתנהג העולם בסדר שכזה.
תקציר: חשיבות תורת רבינו הקדוש וגם: מעלת לימוד תורת רבי נחמן מברסלב
ליקוטי מוהר"ן
הספר ליקוטי מוהר"ן, כולל מאמרים [-'תורות'] שגילה רבי נחמן מברסלב בזמנים שונים, בעיקר בזמני המועדים, והוא מלא עצות קדושות ונוראות, ומדבר מכל המצוות, וכל המידות, ומשבירת כל התאוות, והרבה דברי התחזקות להתקרב לה' יתברך בכל מצב. הוא מדבר לכל אחד ואחד, מהקטן שבקטנים עד הגדול שבגדולים, והם השגות עליונות וגבוהות, ונעלם ונסתר בהם דברים גבוהים מאוד, וכל כתבי האריז"ל ומאמרי הזוהר והתיקונים וכל דרכי הקבלה, כולם כאחד כלולים בספר קדוש זה, אך גם מי שקצרה ידו מלהבין דברים עמוקים, יוכל למצוא בספר זה עצות קדושות ומוסר נפלא היוצאים מכל מאמר ומאמר, כמבואר בהקדמת הספר עיי"ש.
כיום חוברו כמה ספרים המבארים את הספר 'ליקוטי מוהר"ן' על מנת להנגישו לכל אחד, ברמות שונות של עמקות ('ליקוטי מוהר"ן המבואר', המשלב ביאור בתוך הטקסט, פאר הליקוטים' המשלב פירוש, מקורות וכו' סביב הטקסט. גם כאן באתר אנו מעלים ליקוטי מוהר"ן מבואר, המשלב ביאור בתוך הטקסט, יחד עם הערות לעיון עמוק יותר בספר, במדור "ליקוטי מוהר"ן המבואר").
ליקוטי הלכות
הספר 'ליקוטי הלכות', – ביאור על פי חסידות ועל פי תורת רבי נחמן על סדר ארבעת חלקי השולחן ערוך.
מצד אחד הוא קל יותר להבנה מהספר 'ליקוטי מוהר"ן', אך מצד שני הוא בנוי ומיוסד על הספר 'ליקוטי מוהר"ן', ולכן כשהאדם עדיין לא למד את הספר ליקוטי מוהר"ן, הוא יתקשה להבין היטב ובצורה ברורה ממש את המאמרים שבליקוטי הלכות. כמו כן נתחברו הרבה ספרים המעמיקים בספר ליקוטי מוהר"ן, לבאר ולגלות מעט מן העומק העצום הטמון בספר זה, וישנם ספרים רבים שכל הספר כולו מיוסד רק על מאמר אחד מהספר ליקוטי מוהר"ן.
(רשימה נוספת של ספרי ברסלב, העוסקים ומבוססים על תורת רבי נחמן מברסלב, תוכלו לראות במדור הביבליוגרפיה – רשימת ספרי ברסלב – שבאתר – כאן)
"העולם לא טעמו אותי כלום"
בחיי מוהר"ן (סי' ש"מ) מובא: "אמר, העולם לא טעמו אותי כלום עדיין. אילו היו שומעים רק תורה אחת שאני אומר עם הניגון והריקוד שלה, היו כולם בטלים בביטול גמור. היינו כל העולם כולו אפילו חיות ועשבים וכל מה שיש בעולם, הכל היו מתבטלין בכלות הנפש מגודל עוצם התענוג המופלא והמופלג מאוד מאוד".
ומבאר שם ר' נתן ז"ל: "ואפשר להבינו, כי מי שהוא יודע ניגון וריקוד, הנה מי שמנגן, מטבע הניגון שנמשך נפש השומע אחר הניגון ומתבטל בכלות הנפש אחר תנועות הניגון כפי כל תנועה ותנועה של הניגון כפי מה שיש כח לאותה התנועה לשבר ולעורר הנפש להמשיכה אחריה. מכל שכן מי שיכול לרקד שיהיה הריקוד מכוון ממש כפי תנועת הניגון. כי יש תנועות בכל איבר ואיבר ששייך לתנועות הניגון, שאצל זאת התנועה צריכים לנענע בראשו או לכפול עצמו, וכיוצא בשאר איברים וברגלים שצריכין לעשות תנועה בגופו וברגליו כפי תנועות הניגון מכוון ממש וכו'" עיי"ש עוד.
"הספר שלי הוא אתחלתא דגאולה"
וכן מובא שם: "נשמע מפיו הקדוש שאמר שהספר הקדוש שלו ליקוטי מוהר"ן (כאמור, הספר העיקרי המרכז את התורות שאמר רבי נחמן והוא הבסיס והיסוד לתורת רבי נחמן מברסלב) שיצא בעולם הוא אתחלתא דגאולה. ואמר מאחר שיצא בעולם אני חפץ מאוד שילמדו אותו, כי צריכים ללמוד אותו הרבה עד שיהיה שגור בעל פה. כי הוא מלא מוסר והתעוררות גדול מאוד לה' יתברך אשר אין ערוך אליו. אחר כך אמר בפירוש שהלימוד בחיבוריו הקדושים הוא אתחלתא דגאולה במהרה בימינו אמן. ואמר שטוב לקבוע לעצמו שני שיעורים ללמוד ספריו הקדושים, שיעור אחד פשוט ללמוד במהירות הרבה מאוד כדי שיהיה שגור בעל פה, ושיעור אחד ללמוד בעיון גדול. כי יש עמקות גדול ונפלא בספריו. ובשיחות הר"ן (סי' קצ"ו) מובא שאמר: "המוסר של התורה שלי נפלא ועצום מאוד. אילו היו אומרים זאת התורה בלשון אחר בלשון מוסר, היה מעורר ומשבר את הלב מאוד, כי כולה מוסר השכל, מוסר גדול ונורא מאוד. על כן צריך ליזהר לקיים מה שהזהרתי אתכם לעשות מן התורה תפילה. כי תיכף כשמתחילים להכניס זאת התורה בתוך דברי התעוררות ושיחה של תפילה בודאי תעורר ותשבר את ליבו מאוד".
"אם יתמידו בספריו יכולים להיות איש כשר באמת"
וכן מובא שם בחיי מוהר"ן: "פעם אחת היה מזרז את אחד ללמוד את ספרו, ואמר שהוא מצוה גדולה ללמוד ספרו הרבה. ואמר לו שיכולים להיות נעשה בעל מוח גדול על ידי ספרו, כי יש בו שכל גדול ועמקות נפלא מאוד על פי פשוטם של דברים. וגם אם יתמידו בספריו יכולים לזכות להיות נעשה איש כשר באמת, ואז יזכה לראות הפנימיות שיש בספריו הקדושים, כי יש בהם פנימיות הרבה מה שאין נראה על פי פשוטו כלל. אשרי הזוכה ללמוד ולהתמיד בהם הרבה".
ועוד מובא שם: "אמר, שמה שנכתב בלשונו צריכין לדקדק בו כמו במקרא, כי הוא חוזר בכל פעם דבריו שנראה לכאורה שפת יתר, והוא בכונה גדולה. וצריכין לדקדק בו מאוד וכו'. ומי שיש לו עינים וישים דעתו וליבו היטב לדברי רבינו ז"ל יבין מעט מזער מעוצם העמקות הנפלא שיש בספריו, אשר לא נמצא דוגמתם בשום ספר שיהיה בדבריו עמקות נפלא ונעים כמו בספריו הקדושים".
"יכולים להיות בעל תשובה גמור על ידי לימוד הספר שלו"
ועוד מובא שם: "פעם אחת היה משבח את הספר שלו מאוד, ואמר שיכולין להיות נעשה בעל תשובה גמור על ידי לימוד הספר שלו. והיה חפץ ומשתוקק מאוד שידפיסו ספרו עוד כמה פעמים ויתפשטו בעולם. ואמר שיהיו בני אדם שילמדו ויתפללו על ידי הספר הזה. ואמר שמי שישב ויעסק בספריו רק בלי קינטור ונצחון, ויסתכל בו באמת, אז בודאי יהיו נבקעים אצלו כל גידי קשיות לבבו.
ואמר שכל אדם צריך להשתדל לקנות הספר שלו. ומי שאין לו במה לקנות ימכור כר מתחת ראשו ויקנה הספר שלו. ואמר שהספר שלו יהיה חשוב מאוד, ויבקשוהו ויחפשוהו מאוד ויודפס ויחזור ויודפס כמה וכמה פעמים ויהיה חשוב מאוד, רק נכספתי לראות זאת, ואהיה אני עומד ומסתכל מן הצד איך לומדים בו ומדפיסים אותו". וכן אמר: "הבעל דבר יכול לחפות ולכסות את העינים מאוד, אבל בלא זה היה הספר עושה התעוררות גדול מאוד בעולם".
"כל שיחה שלו היא התעוררות נפלא"
וכן מובא שם: "אמר רבינו ז"ל בפירוש, שבכל שיחה ושיחה שהיה משיח ומדבר עמנו יכולים להיות על ידה איש כשר, ואפילו צדיק גמור כל ימי חייו כמו שאני רוצה, אם ירצה לילך עימה לקיים כפי שיחתו הקדושה. ומי שזכה לשמוע שיחתו הקדושה מפיו הקדוש הוא יודע זאת באמת ובבירור. וגם אפילו עכשיו כשלומדים דבריו הקדושים יש להם גם כן כח גדול לעורר לה' יתברך לזכות לדרכי ה' באמת, למי שישים ליבו היטב לדבריו ולשיחותיו הקדושים הנאמרים בזה הספר, ובשאר ספריו הקדושים. כי כל שיחה שלו היא התעוררות נפלא ונורא מאוד ודרך ישרה ונכונה מאוד לעבודת ה' יתברך לכל אחד לפי מדרגתו יהיה באיזה מדרגה שיהיה. אפילו מי שהוא במדרגה עליונה מאוד יכול לקבל דרך ישרה ועצות נפלאות מכל שיחה ושיחה שלו. וכן להיפך מי שהוא בתכלית מדרגה התחתונה חס ושלום באיזה מקום שהוא, יכול לקבל דרך ישרה ועצות נכונות מכל שיחה ושיחה שלו למלט נפשו מיני שחת, ולשוב אל ה' באמת אם ישים לבו לדבריו היטב, ויקיים אותם באמת ובתמימות בלי שום חכמות. אשרי מי שיאחז בהם".
וכן אמר: "איני אומר לכם מתורתי כי אם הפסולת, והיא נמוכה אלפי אלפים וריבי רבבות מדרגות מכפי מה שאני משיגה, ואיני יכול לומר נמוך יותר".
וכן מובא שם שאמר: "אם היה הבעל שם טוב שומע תורתו היה אצלו גם כן חידוש, אם היה רבי שמעון בר יוחאי שומע תורתו היה גם כן חידוש גם אז". ועוד מובא בחיי מוהר"ן (סי' ה'): "התורות שנאמרו על מאמרי רבה בר בר חנה (בלקוטי מוהר"ן א' – ט"ו) אמר רבינו ז"ל שאמרם בשם אומרו, היינו בשם רבה בר בר חנה בעצמו. גם בעת שהתחיל לגלות תורות על מאמרי רבה בר בר חנה אז סיפר שרבה בר בר חנה בא אליו ושיחר פניו ואמר מדוע אינו משים לב להמאמרים שלו, וביקש אותו על זה שישים ליבו עליהם, והוא יגלה לו בהם חידושים נפלאים ונוראים".
"צריכים ללכת עם אותם התורות"
ועוד מובא שם: "אמר, שגם בני אדם השומעים התורה של הצדיק האמת ואינם מבינים אותה, לעתיד בעולם הבא יבינו, כי העיקר תורה שלו היא להנשמות שלנו, שכשנבוא לעולם הבא יהיו הנשמות שלנו בקיאים באותם התורות הגבוהים מאוד. גם בעולם הזה צריך לקיימם בפשיטות על כל פנים, לילך בהם, כאשר שמענו מפיו הקדוש כמה פעמים שצריכים לילך עם אותם התורות, דהיינו לילך איזה זמן עם זאת התורה, וכל העבודות שלו מבוקר עד ערב יהיו עם הילוך של אותה התורה שהוא הולך בה בעת ההוא. ואחר כך ילך איזה זמן עם תורה ממאמר אחר, וכן יתנהג תמיד, עד אשר יעבור וילך עם כל התורות שאמר, וה' יתברך יעזור לזה. והעיקר לבל יהיה מבוהל ומבולבל שלא ירצה לחטוף הכל בבת אחת, ורק צריך להתנהג בנחת בהדרגה מעט מעט וכו', ועל ידי זה יוכל לזכות למה שיזכה עד שיזכה לקיים הכל".
מאמר הזה הינו השלמה חלקית לסדרת מאמרי "מבקשי השם", העוסק בדרך החסידות ומרחיב על תורת רבי נחמן מברסלב, אולם אינו מסכם את כל רוחב יריעת תורת רבי נחמן, אלא עוסק בעיקר במעלת לימוד ליקוטי מוהר"ן. קראו את הסדרה כולה – ואתם מוזמנים גם לעיין במאמרים שבאתר על מנת להעמיק עוד ולגלות עוד על תורת רבי נחמן מברסלב
המכתב שלפנינו, שנכתב בברדיטשוב ביום ב' באב שנת תרס"ג, על ידי סבי הרה"ח ר' שמואל מאיר אנשין ז"ל, מהווה יצירה ספרותית מיוחדת במינה, שממחישה כיצד חיפש אחר האמת במשך שנים, תוך חיבוטי נפש רבים, עד שמצא את אשר איותה נפשו – בקרב חסידי ברסלב בברדיטשוב.
כפי שמסופר בירחון ברסלב גליון מס' 7, מפי בנו הרה"ח ר' יצחק אנשין ז"ל, התקרב רש"מ בפועל על ידי הרה"ח ר' ברוך גלנט, מגדולי חסידי ברסלב בברדיטשוב, כדלהלן:
"פעם כשעבר דרך העיר ברדיטשוב התאכסן בביתו של ר' ברוך. ר' ברוך פתח עמו בשיחה לבבית, ותוך כדי כך פתח לפניו ספר 'ליקוטי הלכות' שהיה נדיר ביותר בימים ההם. ר' שמואל מאיר, שכידוע היה חובב ספרים מושבע, העמיק עיונו בספר כשהוא מפטיר: 'נו, עוד ספר חסידי, ככל ספרי החסידות'… ענה לו ר' ברוך בנועם: 'אם כך, אני אראה לך שספר זה אינו ככל הספרים. הרבה יותר ממה שראית כתוב כאן'. ישבו יחד ולמדו כל הלילה בספר הק' ליקוטי הלכות כשר' ברוך מכניס את ר' שמואל מאיר לתוך האטמוספירה הברסלבאית. ברוב תבערת לבבו הכניס בר' שמואל מאיר תשוקה כל כך עצומה לדברי רבינו הקדוש, עד שמשם נסע הישר לאומן לציון רבינו הקדוש, כשידו לא משה מהליקוטי הלכות. במשך שלושה חדשים רצופים ישב והגה בו עד שגמר את כולו" (עמו' 23-24).
לפי השמועה נמשכו שלושה חדשים אלה מראש השנה עד חנוכה, ככל הנראה של שנת תרס"ד. בכל יום היה מופיע ב"קלויז" שבאומן באותה שעה ולומד את הספר הגדול "ליקוטי הלכות" במשך השעות הקבועות שקצב לו, ובשל כך כינוהו באומן: "דער גלאָק" (הפעמון), כך סיפר בנו א"מ ר' אברהם אנשין ז"ל.
בסוף אותה שנה, בקיץ תרס"ד עלה רש"מ לארץ ישראל, כנראה בעקבות דברי רבינו הרבים על חשיבות ישיבת ארץ ישראל, שם דבק ביותר ברבו הגה"ח רבי אברהם ב"ר נחמן בעמח"ס "ביאור הליקוטים" ועוד שאותו הכיר כנראה עוד באומן. תחילה התגורר בירושלים, היתה לו חנות ספרים במאה שערים, לאחר מכן נשא לאשה את בתו של ר' יעקב צבי פילמר, ה"ה סבתנו מרת פרומה ע"ה, ועבר לגור על-יד חמיו בעיר יפו, שם עבד בבית דפוס, שהדפיס בין היתר ספרים חיצונים. רש"מ פנה לרבו ראבר"ן בשאלה אם מותר לו להמשיך לעבוד שם, והוא הורה לו לעבור עם משפחתו לירושלים, שם, הוסיף, יוכל לגדל ילדים שילכו בדרך הישרה. מן העניין לספר כאן כי בנו אבי ז"ל בהיותו ילד גילף פעם סידור יפה מעץ, הראה זאת רש"מ למנהל ביה"ס בצלאל, מר שץ, התרגש המנהל ואמר לו: "שלח את הילד אלי ויוכל להתפרנס בכבוד, ולא עוד אלא שיפרנס גם אותך". ר' שמואל מאיר לא הסכים בשום אופן; לא בשביל חינוך כזה הוא עבר לגור בעיר הקודש והמקדש.
תודתי נתונה להרה"ח ר' אברהם משה וסילסקי מויליאמסבורג ניו יורק שבידו היה צילום המכתב שאותו צילם מכתב היד המקורי הנמצא באוספו הפרטי של ר' לייבל ברגר ז"ל מארה"ב (או אולי בספריית 'שוקן'). כיום מחזיק באוסף חתנו ר' אהרן ברגר ב"ר פייבל לֶבל.
כפי שמוכח מהמכתב שלפנינו היה שקדן בתורה מנעוריו. אף עד זקנה ושיבה היה קם בכל יום בשעה שלוש לפנות בוקר ועוסק בשיעורי תורה קבועים עד הצהרים. בין היתר למד כל יום סימן שלם בשולחן ערוך. בַּמכתב ישנם ביטויים מליציים נדירים מהתנ"ך שבו היה בקי, מספרים שהוא למד תנ"ך בשדות אוקראינה, שכן לא היה מקובל בקרב חסידים במחוזות אלה לעסוק בתנ"ך. הוא היה בכור לאביו ופעם התבטא כי בצעירותו היה עורך סיומים בערב פסח דוקא על מסכתות גדולות כמו כתובות וכדומה. את הספר ליקוטי מוהר"ן ידע כנראה בעל פה, לזאת התוודענו כשכבר שכב על ערש דוי כשהקריאו לו את התורה ס"ד והוא המשיך לומר להלן בעל-פה.
למרות שמכתב זה נכתב בתחילת התקרבותו, כבר ניכרת ההשפעה של ספרי ברסלב על שיגרות הלשון שלו כאשר הוא משתמש בביטויים כמו "השתטחות הבעל דבר" ו"חיזו דהאי עלמא".
במכתב זה אנו מתוודעים לתהליכי התמודדות קשים שהיו לו בצעירותו עם המציאות המרה של רדיפת אנשים גדולים וקטנים אחר הבלי העולם, זאת לאור האמונה האיתנה שקיננה בו משחר ילדותו שאין תכלית אחרת בעולם
זולת תורה ומצוות. בולט כאן ביותר תיעובו לממון ולכבוד. אכן כל ימיו שנא את הממון ואת הכבוד בתכלית. בשנת תרס"ט הדפיס קונטרס "מאיר עינים" ובו תדפיס מיוחד מתוך ליקוטי הלכות, העוסק בגנות תאוות הממון. כשאבי שאל אותו מה ראה שהדפיס את הקונטרס, השיב: "ס'האט מיך געגעבן א קאָך" (זה 'הרתיח' אותי). היה עני מרוד כל ימיו וכמעט לא סיפר על עצמו, לא הלך אף פעם בגדולות ובנפלאות ואהב את התמימות ואת הפשיטות.
לאור זאת מהווה מכתב זה הפתעה גדולה בשבילנו, כאשר בו הוא מתגלה כחקרן אידיאולוגי, כמו כן הוא מגלה את מעלותיו בתורה וביראה, דבר שהיה מתרחק ממנו תדיר, אלא שלצורך הענין מצא כאן לנכון לספר את כל אשר עם לבבו כדי שנבין את רגישותו הגדולה לכל דבר שקר, וכתוצאה מכך – כמה גדולה היא האמת שמצא אחרי כן. וזו בעצם הנקודה העיקרית של המכתב – להתוודע ולהגלות כי לא לחנם בחר בחסידות ברסלב.
עם כל זאת גילה טפח וכיסה טפחיים, הוא לא פירט אילו יסורים עברו עליו "אשר עליהם יסמרו שערות ראש כל שומען", כדבריו. יש לשער כי בין היתר התכוון לעובדה שלאחר שנישא מתה אשתו יחד עם בנה הנולד ל"ע. כפי ששמעתי מאבי ז"ל יעצוהו אז אוהביו לצאת למסע בעולם כדי להרגיע את נפשו. הוא אכן נסע למקומות רבים, אך כפי שהוא מספר במכתב זה הוא ניצל את המסעות כדי לתהות על קנקנם של החוגים השונים ביהדות. בהמלצה שקיבל מרבה של זינקוב, עיירת מולדתו, כתוב, שהוא למד בצעירותו בישיבה בליטא, אך לא ידוע כמה זמן ואיפה למד. מעניין הוא נוסח ההמלצה, אותו שלח אליו הרב לאחר שכבר עלה לארץ ישראל:
"לאסהודי אגברא קאתינא, הוא ניהו הרב מאיר ב"ר זלמן אנטשין (!) מעירנו זינקוב, אשר הוא כעת בעיה"ק ירושלים תובב"א, אשר מנעוריו אני מכיר אותו, אשר היה חפצו בתורת ה' והיה לומד בתמידות בהקלוז (!) אשר אני למד שם, ואח"כ היה מקיים 'הוי גולה למקום תורה', והיה לומד בישיבה במדינת ליטא, והוא ממשפחה המיוחסת שבישראל כפי הכתבים והסכמות אשר נמצא ת"י… באתי עה"ח היום יום ד' שלישי לעשי"ת. המדבר לכבוד התורה ולמען המצוה. נאם יצחק ב"ר לוי ז"ל בערגיר אבד"ק זינקוב".
בדרכו לארץ ישראל עבר בארצות שונות, כאשר בידו נשא את האוצר המשפחתי החשוב ביותר, אותו מסר לו אביו. כתב יד ישן נושן מאחד מאבות אבותיו, הגאון רבי יצחק אבד"ק לעטשוב (Letichev עיירה סמוכה למז'בוז'), בו מבוארים חמשה חומשי תורה פעם אחת בדרך הפלפול ופעם שניה בדרך הדרוש, כמו כן יש שם ספר דרוש על תהילים, כמה שאלות ותשובות בהלכה, חידושים על הש"ס, הספדים, דרשות שהשמיע בשבתות מיוחדות בשנה, הדרנים על משניות ועל מסכתות שונות, ועוד רשימות. בכת"י זה רשום גם יחוס המשפחה עד ר' שאול וואהל ואביו מהר"ם מפדואה, ופרטים שונים שהוסיף כנראה סבו המקובל רבי אהרן חיים ועוד. בידינו גם הסכמות ו"פרענומעראנטן" (מינויים על קניית הספר לכשיודפס) שקיבל על כתב היד מאת רבנים ואדמו"רים בעיירות רבות במזרח אירופה, ביניהן הסכמה על הספר מרבה של ברודי, הגאון רבי אברהם בנימין בן הגאון רבי שלמה קלוגר, כמו כן מהגאון רבי שלום מרדכי מבערזאן בעל "שו"ת מהרש"ם" וכו'. הוא עבר גם בעיר קובנה ואף קיבל מרב העיר, הגאון רבי יצחק אלחנן ספקטור, ברכה מיוחדת אשר את טיבה לא רצה לגלות אך ציין כי היא מתקיימת בכל יום.
בשנת תשס"ח זכינו לאחר כמאתיים שנה, ואחי היקר ר' אהרן יוסף הוציא לאור את כתב היד הנ"ל, תוך עמל רב של פענוח וכו' – תחת השם "כתבי הגר"י" בתוספת הערות רבות ונספחים חשובים.
בדרך גם שהה בהונגריה, שם המשיך לנהוג כמנהגו להשכים קום וללכת למקוה. השמש שם לב לאברך המשכים כל יום וטובל במקוה שטרם חומם, דבר שלא היה רגיל במחוזות אלה, ואחר כך יושב שעות ועוסק בתורה ובתפילה. עד מהרה עשתה השמועה כנפיים, ופעם באישון לילה הגיע אחד התושבים אליו לבית המדרש ושאל אותו מה לעשות לאשתו המקשה לילד. פטרו בעצה לומר את הפרק "אשרי יושבי ביתך"… ואכן ילדה האשה בנקל. למחרת בבוקר השכם ישב כדרכו בבית המדרש ולמד, והנה מגיעים הורים עם בנם הנכה על עגלה, ובידיהם תקרובת – אווז צלוי, וגם שקית כסף ל"פדיון"… עד מהרה אסף את כל חפציו, נסע הישר לתחנת הרכבת ועזב את הונגריה.
אף את גילו המדוייק לא גילה רש"מ לאיש (לפי השערות שונות נעו שנות חייו בין תשעים לתשעים ושש. לפי תאריך זה האחרון הוא נולד בשנת תרכ"ה, כפי שאכן נכתב בדרכונו, אך הדבר לא יתכן, שכן שנת לידתו של אביו ר' אפרים זלמן היתה תרט"ו, כך שהאב היה בתרכ"ה בן תשע בלבד) אבל אמר פעם לאבי ז"ל שהוא עוד הספיק לספור את שנות התר"ל. כך שבפטירתו בכ"ב סיון תשכ"א היה בסביבות התשעים שנה. ת.נ.צ.ב.ה.
לנוחות הקורא שיניתי מהפיסוק הבלתי תקני שבכתב היד ועשיתי כאן סימני פיסוק תקניים ומקובלים. גם טרחתי והוספתי הערות נחוצות למכתב, שיבהירו את הכוונה במשפטים לוטים בערפל. תודה מיוחדת לאחי היקר, בכור נכדיו של רש"מ, ר' יעקב צבי, שמסר לי פרטים חשובים על סבנו ז"ל שבמחיצתו בילה יותר מכל נכד אחר. כמו כן תיתי ליה לאחי ר' אהרן יוסף שהוסיף לי הערות והגהות רבות, ופיענח נעלמות במכתב זה כמו גם בכתב היד הנ"ל שהשאירו אבות המשפחה אחריהם ברכה.
נתן ב"ר אברהם ברש"מ אנשין ירושלים ת"ו
המכתב
בעזה"ש
א' לסדר "מה ד' אלקיך 'שואל' מעמך: כי אם ליראה" התרס"ג[1] בערדיטשוב[2]
לשביב אש יגיהַ[3] משֶפֶך דֶשֶן בשם תפארתו מוהר"ר "שואל"[4] ני"ו.
חלום חלמתי ואינני יודע מה הוא? [5] יהי רצון שיהיה לטובה.
ברוך השם! אחר ארוחת-ערב מכל מעדני מלך, לחם סולת מנופה בשלוש עשרה נפה, בשר שמן שבשמנים, מגדנות, ממתקים ושתיה כדת מיין המובחר שבמובחרים, אני שכבתי ואישנה, שנתי ערבה עלי, שינה מתוקה, תענוג התענוגים[6].
פתאום! והנה בעל החלומות בא, עומד לנגדי ועמו חיל וצבא רב לאלפים ולרבבות, וכולם בידו כחומר ביד היוצר, עושה עמהם כל מה שלבו חפץ: הורגם, שוחטם וינתחם לנתחים ולגזרים; והמה עוד יכרעו וישתחוו לו, וכמו עני ורש בפתח עוד שואלים ומבקשים למו! שימלא בהם כל משאלות לבבו-לב אכזר ומרצח[7].
מה מאוד נבהלתי מראות, רעדה ופלצות אחזתני: מה זאת? – שאלתי לנפשי – המראה הזאת הנוראה והאיומה, בהקיץ היא לי או בחלום?[8] אין זה כי אם חלום. לאסוני – (ו)גם בזאת לא יכולתי להשקיט את המיַת רוחי[9]: האין זה פלא פלאות?! רבוא רבבות בכל לבבם ובכל נפשם ירוצו לגזלן ורוצח, פושטים צוארם, מכריעים את עצמם לטבח, הֲאַאַמין שכן כן הוא? ואין אחד שיחוס על נפשו? לא! לא! לא! אלך נא אחריהם בטרם יגמור המרצח את שלו, אשאל, אדרוש ואחקור בדרישה אחר דרישה, בחקירה אחר חקירה, אולי אמצא אחד מההמון האומללים, והוא ישיב את נפשי למנוחתה ממבוכתה הָרַבָּה[10].
עודני תפוש במחשבתי, ואשא עיני ואראה אחד מיוחד מתוך ההמון פתיים, סכלים ובערים מדעת, הוא כמו מתגנב וחותר מקום לצאת מעמק הבכא; ויהי אך רמזתי בעיני להנפש האחת החסה על עצמה, והנה הוא אזר כגבר חלציו, רץ אלי כצבי נמלט, כצפור מפח, חבקני, נשקני, נדבקנו והיינו לבשר אחד, בסלע אחד חקקנו משכן לנו ויהי באיתן מושבנו, מלחם אחד אכלנו, מנחל נובע מקור ומעין מים חיים מימינו שתינו, ואך טוב טוב לנו כל הימים לנצח נצחים[11].
כרגע! והאחד איננו, רֻחַק! רֻחַק ממני! חיפשתי! בקשתי את שאהבה נפשי! מצאתיו! והנה, אהה! ביתר עוז ותעצומות ראיתיו בתוך ההמון השוטים, המשוגעים, האומללים והנדחים מבלי דעת, השליך החיים טובים לנצח
אחרי גיוו. כמוהם כמוהו רץ ופושט צוארו לנפול בחרב פיפיות בעל החלומות, להמית את עצמו וכמה נפשות אחריו ותלויים בו במיתת מיתת עולם רחמנא ליצלן![12]
חיל ורעדה אחזתני, כל עצמותי, רמ"ח אברי ושס"ה גידי כלהון כלהון דא לדא נקשן, נשאתי את קולי-קול עוז ואקרא ממעמקי לב: "אוי ואבוי! אוי! אוי!" תפסתי אומנות אבותינו, תפילה וצעקה מקרב ולב: "אנא! קֵל מלא
רחמים! חמול נא! חוס נא! רחם נא על נפש יקרה! הושיעה נא וחלצה ממצר, מטיט היָוֵן, ממוות עולם לחיי עולם לעד ולנצח.
הקיצותי והנה חלום![13] יהי רצון מלפניך אבינו שבשמים, מלא רחמים ורב חסד ואמת! שיהיה לטובה, התרחקות נפלא תתהפך ותהיה לתכלית התקרבות נפלא[14] לעולמי עד ולנצח נצחים.
[15]נפשי יודעת מאד כי בנפש כבודו לדעת מי הוא החולם חלום? כן! כן! נכון אנוכי לגלות לו[16], אמנם כפי אשר יחייב טבע הענין, מצאתי לי להכרח ולחוב קדוש לגלות לפניו מעט דמעט מסדר תולדותי – למצער[17] ראשי פרקים – למען יהיה לכבודו במעט מושג נכון ונאמן, לדעת באמת לאמתו אל מה ירמזון מִלַי – הוא חלומי הנורא והאיום, ובנקל ימצא בנפשו ובעצמו פתרון נכון בכל הדקדוקים והפרטים בכלל ובפרט; ויקרא עוד הפעם את חלומי בשים לב ויראה שאין בלשוני שפת יתר אף במלה ונקודה אחת – להוציא הנקודה טובה והטוב הכבוש ממצולות ים[18], לעשות פרי טוב לעד לעולמי עולמים.
קרוב! קרוב! לא רחוק! לא רחוק ממקום מגורו![19] גם אני הכותב נולדתי וגֻדלתי על ברכי הורים מגזע ושורש אנשים מכובדים[20] – בלי ספק גם כבודו יש אחדים שידעם ויכירם[21].
כל מגמת הורי יחיו[22] בחינוכם אותי היה, ברוך השם, כדת משה וישראל, לתורה ולחופה ולמעשים טובים. לאשרם, מיום הכניסו אותי תחת כנפי התורה והאמונה, בין כל חברי בני גילי הייתי המובחר שבמובחרים, ובפי כל המלמדים – ממלמד דרדקי עד האחרון הגדול שבגדולים – הייתי לשבח ולתהלה בכשרוני הטוב והמעולה, וברצוני בכל לב ונפש.
הגיעה העת, רכשתי לי ידיעה מעטה בטיב התורה הקדושה והאמונה הצרופה, התמה והבָּרה, כַּהַמוֹת יַמים הָמו[23]ּ בקרבי רגשי קודש לדעת מה היא דורשת מאת החוסים בצלה ונושאים עולה; והנה נקודת האמת החלה להתנוצץ בקרבי, ובאצבע אלוקים הראתה לי הטוב באמת, ועל כל צעד ושעל היו דבריה אלי בנחת נשמעים: 'זה דרכך בקודש דרך חיים, קלעת אל מטרת האמת, לא תסור מדרך אמת בחרת ימין ושמאל'.
וזה דרכי בקודש: אוכל להתפאר ולאמור – וכל יודעי ומכירי מאז מעולם המה לי, ברוך השם, לעדים נאמנים – שתורתי היתה אומנותי, לא מַשתי מאהלה של תורה כמעט, נחשבתי מההוגים בה יומם ולילה, התפילה-עבודה שבלב היתה בלי פניה, דבר מצוה כי הגיעה לידי ח"ו לא החמצתיה! והיתה בעיני כמוצא שלל רב. בכל לב ונפש הייתי לומד ומלמד, לשמור ולעשות ולקיים, כמעט הייתי פרוש מחיזו דהאי עלמא[24].
ובאמת למה לא? מה חָסַר לי אז? על שולחן הורי יחיו הייתי סמוך, באכילה, שתיה, הלבשה וכל ההצטרכות כדת[25]. בכן לא מצאתי לי שעה פנויה ובטֵלה לצאת החוצה לראות השקר והשגעון המולכים בכיפה. אם מההכרח-מה יצאתי
מעט מאהלה של תורה לחוץ, ובאקראי ראיתי מה, הנה תלמודי בידי: "הֶוֵי דן את חברך לכף זכות"[26] אך טוב! טוב היה לי כל הימים! כולו טוב.
אמנם לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים[27]. הייתי כְּבַּר שיתסר-כְּבַּר שיבסר[28], והנה קפץ עלי רוגז, ובענין רע מאחת מרעות וצרות הגלות המר, ועל הורי יחיו נהפך הגלגל וירדו ממדרגתם[29]. יצאתי מתחת ידם לאויר העולם[30], היה מה שהיה, עבר זמן-מה, ראיתי, אהה! והנה אנדרלמוסיא בעולם, האמת נעדרת, עולם חדש, עלמא דשקרא וחנופה, והשלשה דברים אשר עליהם העולם עומד המה: הכסף, הממון והמעות. אין תורה! אין דרך ארץ![31] פסו אמונים מבני אדם.
זמן מה חשבתי שאין זה [אלא] רק בעולם המסחר; ובכן פניתי לאיזה קדושים וצדיקים אשר בארץ המה, לראות ולהסתכל היטב במעשיהם והנהגותיהם עם חסידיהם אנשי מעשה, למען דַבֵּק בהם, וגם שם – לאסוני – ראיתי שאין מעמד לַחָס על נפשו וחושב על תכליתו באמת. ראיתי שראֵי זה כראֵי זה, וכולם כאחד יכרעו וישתחוו ויעבדו לאלוהי הכסף ואלוהי הזהב; ועוד להקדושים חטא על פשע – חילול השם, מחטיאים את הרבים, ותחת להורות לעם דרך ד' לשַבר תאות ממון, המה אדרבא, נהפוך הוא, יגבירו בישראל עם קדוש תאות הממון והכבוד, שרשי כל עוון ופשע וחטאה, להוציא את האדם מן העולם ר"ל. יסתכל כבודו עליהם בעין האמת ויראה השאול והאבדון אשר ירחיבו ויעמיקו במעשיהם בכל יום ובכל עת ובכל שעה ר"ל[32].
בקיצור אמרים: בתוך כמה הרפתקאות, צרות, תלאות ויסורים דעָדו[33] עלי, מד' מצעדי גבר כונָנו, עפ"י סיבות נפלאות למבקש האמת באמת, הייתי שם ושם ושם, בכמה עיירות, מחוזות, פלכים וגלילים שונים[34], דרשתי זמן רב וחקרתי אחר מעשיהם מנהגיהם עם שינוי דעותיהם, פשוט! פשוט! באספקלריא המאירה, וכאשר רבים וכן שלמים הסכימו לדברי, שבאמת לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה, אמנם הצד השוה שבהן שכולם כאחד אחוזים ודבוקים בשקר בן כמה גוונין, השקר להם למרכז, וכ"א יתאמץ להצביע[35] ולפאר שקרו באמת מעט, וכולם ביחד ימשוכו וינהרו אל מרכז השקר.
זה הכלל: אנדרלמוסיא בימי המבול היתה בגשמיות, כעת – בעוונותינו הרבים – אנדרלמוסיא ברוחניות, הצדיקים אינם צדיקים, הרבנים מורי-צדק אינם רבנים[36], החסידים אינם חסידים, האורתודוכסים[37] אינם אורתודוכסים, האריסטוקרטים[38] אינם אריסטוקרטים – מבעלי מסחר, אחשוב למותר להעלותם על הגליון – במילה אחת! בעל הממון והכסף הוא הצדיק, הוא הרב מו"צ, הוא החסיד, הוא האורתודוכסי, הוא האריסטוקרט ועוד ועוד ועוד – איש שהכל בו; וסדנא דארעא חד הוא. השקר התפשט בהתפשטות נפלא ולו שני עוזרים ומסייעים על ידו: הממון והכבוד, ובעד נזיד עדשים תִמָכֵר בכורה.
ואם כן, החס ומרחם על נפשו, ואור האמת זורח ומתנוצץ לו במוחו, ונפשו עליו תאבל[39] – ח"ו להמיר חיי עד, נצח נצחים, בחיי הבל הבלים, צל עובר וענן כלה, היום חי ומחר בקבר[40]. זה החס על נפשו, אוי! ואבוי! מה יעשה? עם מי יתחבר? היתחבר עם התועים והאומללים הנ"ל, אוי להם ואוי לשכניהם מושכי עוון בחבלי שוא וכעבות עגלה
חטאה[41], פשוט כפשוטו: מתאים לדרש חכמינו ז"ל: "היום אומר לו עשה כך, ומחר אומר לו עשה כך, עד ש(י)אומר לו (לך ו)עבוד עבודה זרה"[42], עבודת התאוה, הממון והכבוד, וכן יסחבוהו כפגר מובס[43] עד שאול תחתיות ר"ל.
נקל לשער הדאגות, היסורים והמרירות אשר שבעתי מבקשה וחיפוש בהרפתקאות כמוהם אחר האמת שאהבה נפשי ולא מצאתיו. כמה אנחות וגניחות יצאו מקרב ומֵעִמקֵי לבי בתפילה וצעקה לאבינו שבשמים: "הורני ד' דרכך, אהלך באמתך, תקנני בעצה טובה מלפניך, הַחֲזֵק בימיני בל אמוט, בעצתך תנחני".
אקצר ואומר: בי ראיתי אמיתת מאמר רז"ל "הבא ליטָהֵר" – באמת – "מסייעין לו". כלומר, "אומרים לו: המתן"[44]. זה שנים אחדים הייתי פה בערדיטשוב ולא זכיתי למצוא אשר בקשתי, האמת לאמתו. מאז – אוי! אוי! אוי! כמה גלים ומשברים עברו מאז על ראשי, כמה סיבות מסיבות שונות, נפלאות ואיומות, סבבו וסבבו מסִבַּת הסיבות עד שנה זו, שנה זו!!![45]
אחרי סיבה נוראה[46] מאת סיבת כל הסיבות, כמו בחבלים חבלי אהבה משכה אותי עוד הפעם הנה בערדיטשוב ובעליל הראני ד' נפלאותיו ברחמים רבים, איך מיום החל רוח האמת לפעמני, החלו השתלשלות הסבות, ופה התאחזו התלכדו והסתבכו זה בזה וישר הוליכני להביאני אל מקום וקבוץ אמת לאמתו [ש]כל מחשבותיהם, דבריהם ומעשיהם, רק אל התכלית הנצחי מכוונים, אין ממון, אין כבוד. בכל יום ובכל עת ובכל שעה ובכל רגע בתוך כלל הקבוץ הקדוש גם אני מחזק ומאמץ ומשים את נפשי בנחל נובע מקור חכמה, בספרים נפלאים מלאים על כל גדותיהם בחידושים ועצות עמוקות לעבודת ד' באמת.
אודך אלוקי חסדי ואברך אותך ואשבחך ואהללה שמך, שבימי בחרותי[47] הוצאתני מעומק החושך והאפלה, ועל ידי צמצומים וכלים נפלאים הנני בר זוכה[48] שיתנוצץ במוחי אור טמיר ונעלם כמוהו. ברוך השם! יגעתי ויגעתי ובקשתי בכל לב ונפש את האמת שאהבה נפשי, וזה בתוקף בחרותי מצאתיו, וחבר אני לכל אשר יראוך באמת ובתמים.
ולהוכיח על אמיתת האמת של הקבוץ הנרדף[49] מעלמא דשקרא בעקבתא דמשיחא – לבד אשר אלף גליונות יקצרו מהכיל, עוד העת לא תרשני כעת. יתאמץ נא כבודו[50] להסתכל בעין האמת, ויקח לו לאות ולמופת מכמה נרדפים[51] מדור דור למען האמת לאמתו, ומה גם בעתותי אלה, עקבתא דמשיחא, אשר כבר נִבאו זאת מראש חכמינו ז"ל, ועל כולם המשנה האחרונה בסוטה[52].
ובכן אסתפק לע"ע בדברי המעטים האלה, ומובטחני שדברי היוצאים מן הלב יכנסו היטב אל לבו – לב רַגָש[53] – ויקרא עוד הפעם את החלום הנורא, עם הראשי פרקים, טפה מן הים מסדר תולדותי, ואיה"ש כנשר ידאה על ר"ה הבע"ל אל הקבוץ הקדוש[54], שם ימצא, ברוך השם, שלושה הדיוטים[55], ואולי – אחשוב – שימצא כמה מומחים
מופלגים לשחוק וללעוג על תקיעת כפו של שטות והבל שאנס אותו הבעל דבר לאסור עליו תלמוד תורה[56] המושבע ועומד עליה מהר סיני. רחמנא ליצלן! מה גדול כוחו של הבעל דבר, איך משתטח ומתאמץ ומתגבר בכל עוז ותעצומות על נפש יקרה החסה ומרחמת על עצמה לחשוב על תכליתה הנצחי עפ"י ספרים נפלאים מנחל נובע מקור חכמה, אשר מן הנמנע בעתותי אופל וימש חושך אלה בלעדם. אוי! אוי! אבינו שבשמים! השקיפה ממעון קדשך השמים לרחם עלינו עמך ישראל אשר בם תתפאר.
שם נתראה איה"ש פנים אל פנים, ופה אל פה אדבר בו, ואספר לו כל קורותי אשר עליהם יסמרו שערות ראש כל שומען, ויחד בתוך כל הקבוץ הקדוש נשא כפינו אל קל בשמים, נהללהו, נשבחהו ונפארהו על אשר בתוך חושך ואפלה קרבנו בהתקרבות נפלא לעבודתו באמת; וכבודו – ביתר שאת ויתר עוז בשבח ותודה לקל בורא עולם המשגיח הפרטי, על אשר זכה ועלה לדרגא כמוה, לעבור על מניעה כמוה – להתרחקות נפלא תכלית התקרבות נפלא. כבטחון ידידו עוז בלתי מכירו, מוקירו כערכו ופו"ב[57] ברוב אהבה וידידות,
[2] ר' שמואל מאיר אנשין, כותב המכתב, נולד בעיירה זינקוב (Zinkiv) הסמוכה לקמניץ-פודולסק (Kamyanets-Podilskyy), עיר דרומית-מערבית לברדיטשוב, אוקראינה. בברדיטשוב התקיים אז קיבוץ ברסלבי חשוב, על קיבוץ זה נמנה חותנו לעתיד ר' יעקב צבי פילמר.
[3] על פי איוב י"ח ה'. לאמור, שהמכתב הזה מיועד לניצוץ הקדוש שעדיין לוחש בשפך הדשן – באש הכבויה – של "שואל" ויעוררו את לבו.
[4] השם שאול היה נֶהֶגֶה פעם כמו שואל, והכוונה כאן לאיזה ר' שואל דמיוני הכולל את כל מי שמתעניין ושואל: מה ראה על ככה שהתקרב לחסידות ברסלב. כך זה מתקשר יותר עם הפסוק המצוטט בתאריך המכתב: "לסדר מה ה' שואל". אך יתכן בהחלט שהוא כתב את המכתב לר' שאול אמיתי שכנראה התקרב לברסלב אך הרחיקו אותו בכוח עד שתקע כף למתנגדים שלא ילמד יותר את ספרי ברסלב, כפי שקרה לא אחת אצל מתקרבים וכפי שניתן לראות בהמשך המכתב.
[5] הוא פותח במשל, כאילו העולם הוא חלום בלהות, שאותו גילה כאשר יצא אל העולם הגדול, אחרי שהיה סמוך על שולחן אביו שסיפק לו עד אז את כל מחסורו וישב ולמד בלי עול.
[6] כל זה רמז לשנים הטובות שעשה בחיק הוריו, שחלפו-עברו כארוחת ערב דשנה.
[7] לאמור, יצאתי לעולם וראיתי שהכל רצים אחרי יצר הרע "הוא השטן הוא מלאך המוות", ועוד מבקשים ממנו שיתאכזר להם עוד…
[8] רמז למציאות שלא תיאמן, שאנשים רודפים אחרי הבלי העולם ואינם חושבים על תכליתם בעולם הבא.
[9] כלומר גם אם זה בסך הכל חלום, הרי מפליא ביותר שאנשים רבים כל כך ירוצו אחרי אסונם.
[10] הוא מביע תקווה שימצא לפחות אחד מאנשי העולם-חלום שיכיר במוזרוּת שבהליכה אחר היצר המבקש את נפשם.
[14] על פי דברי מוהר"ן זיע"א, שמן השמים מרחקים לפעמים אדם מעבודת השם, כדי לעורר את חשקו יותר לעבוד את ה'. ראה למשל קיצור ליקוטי מוהר"ן רס"א א': "כשנופל אדם ממדרגתו, ידע שמן השמים הוא, כי התרחקות הוא תכלית ההתקרבות, על כן נפל כדי שיתעורר יותר להתקרב להשם יתברך".
[15] כאן מסתיים החלום והוא פונה אל הקורא שלבטח סקרן לדעת מה פשר החלום.
[18] כל מטרת סיפור החלום הוא כדי להוציא לאור את הנקודה הקדושה הטמונה במעמקי לב הקורא.
[19] אינני מתגורר רחוק ממך… (הדברים רומזים אולי שהמכתב יועד לאנשי הסביבה הקרובה לברדיטשוב שיבואו לראש השנה לאומן).
[20] אצל משפחתנו שמור כתב יחוס, אותו כתב רבי יצחק אבד"ק לעטשוב, בו מפורט יחוסנו עד הגאון רבי דוד מלידא בעל ה"יד כל בו" ועד מהר"ם מפדואה, מגדולי הפוסקים, המתייחס לרש"י, עד דוד המלך.
[21] אתה בודאי מכיר אפילו כמה מבני משפחתי… כלומר, אינני "מישהו שמגיע מהירח"…
[22] אביו היה ר' אפרים זלמן אנשין ז"ל מזינקוב, בן המקובל רבי אהרן חיים זצ"ל שהיה ממקורבי הרה"ק רבי יצחק מאיר בנו של הרה"ק רבי יהושע העשל מאפטא זצוק"ל. שושלת אפטא המשיכה בזינקוב עיירת מכורתנו.
[24] על פי דברי הזוה"ק ויקרא קסט ע"ב: "חסידא קדישא, ודאי אי לא אסתים מניה כל חיזו דהאי עלמא, ולא אתאביד כלא מניה, לא להוי ליה חיזו וחולקא בההוא עלמא. עלמא דא בהפוכא איהו מההוא עלמא".
[25] עשירים היו הוריו, היה להם בית בן שבעה חדרים, במרתף הכינו לקראת החורף הקשה באוקראינה מכל טוב: חבית שמנת, חבית שומן אווז, חבית פובידל (ריבת שזיפים) ועוד. תמיד היה אומר רש"מ כי עינו שבעה מן העשירות…
[28] כבן 16-17. על משקל "כבר שית כבר שב" (גיטין נ"ט ע"א).
[29] כנראה שירדו מנכסיהם. עובדה היא שהגרו אחר כך לארה"ב, שם מנו"כ בבית העלמין "בית דוד" שבלונג איילנד. אביו ר' אפרים זלמן היה שולח לו כספים לימים טובים ולשמחות. גם חלק מאחיו באמריקה היו תומכים בו מפעם לפעם, ואביהם ר' אפרים זלמן היה אומר להם: "אילו ידעתם מי הוא מאיר, הייתם מגישים לו את הכסף על טס של זהב". שמות אחיו בארה"ב היו: יצחק, ישעיה, יעקב, דבורה. באוקראינה נותר אחיו חיים שניספה בשואה.
[30] כנראה שהיה צריך לעזור בפרנסת בית הוריו, כי היה הבכור, ויצא לעולם המסחר.
[31] היה בעל דרך ארץ, כשהגיד לפעמים שיעור בליקו"מ בביהמ"ד דחסידי ברסלב עמד על רגליו לכבוד הספר. כמו כן היה מסודר ונקי.
[32] בהתאם לדברי רבינו שיש מנהיגים שנקראים בשם רבי, ש"לא די שאינם יכולים אפלו להנהיג את עצמן … ומכל שכן שאינם יכולים להנהיג את אחרים" (ליקוטי מוהר"ן ח"א ס'). כמו כן אמר, שלפני ביאת המשיח יהיו "כמה מפורסמים ומנהיגים של שקר" (שיחות הר"ן קכ"ו) ועוד.
[36] כדברים האלה אמר בעל ה"דברי חיים" מצאנז על גדולי זמנו: "כנראה בעליל שהרבנים והחסידים והבעלי בתים שבדור, המה בעוה"ר רובן מערב-רב, ורוצים לשרור על הציבור, וכל מעשיהם רק לגרמייהו, לקבל כבוד וממון. ולכן אין להתחבר רק עם עובדים באמת, שמוסרים נפשם לה', לא לקבל שום תועלת לעצמם" (דברי חיים, השמטות לפרשת ויקהל) וכנראה שיחסית למידת האמת הגדולה שהיתה טבועה בו היו כולם נגועים בשקר.
[44] יומא ל"ח ע"א: "בא לִטָמא פותחין לו; בא לטהר מסייעין אותו. תנא דבי רבי ישמעאל: משל לאדם שהיה מוכר נפט ואפרסמון. בא למדוד נפט, אומר לו: מדוד אתה לעצמך; בא למדוד אפרסמון, אומר לו: המתן לי עד שאמדוד עמך, כדי שנתבסם אני ואתה". בליקו"מ ח"א תורה ו' מקשר רבינו בין שני מאמרי חז"ל אלה, עיי"ש. מוהרנ"ת בהלכות ר"ה הלכה ה' סעיף ו' מבאר: "כל דבר שבקדשה שרוצין לעשות, בהכרח שיהיה מניעה כדי שלא יקבל פתאם האור שלא בהדרגה, שזהו בחינת הבא לטהר מסיעין לו. אמרינן לו המתן. בחינת מניעה שמונעין אותו כשבא לטהר ולעשות דבר שבקדשה כדי שלא לקבל האור פתאם… ועל-ידי המניעה נעשה לו חשק יותר ואזי הוא חושק וכוסף מאד והמניעה מונעת אותו ואזי הוא חושק יותר והמניעה מונעת יותר, ועל – ידי זה… נעשה כלי לקבל בתוכו את האור בהדרגה ובמדה, הינו כשזוכה אחר כך שיהיה לו חשק גדול כפי המניעה ומשבר את המניעה וזוכה למה שהוא חושק אז נעשה מהמניעה שהיה לו קדם כלי לקבל בתוכו את האור הנחשק".
[45] בכתב היד יש קוים מעל המשפט: "שנה זו, שנה זו" כדי להדגיש את גודל השנה, היא שנת תרס"ג בה זכה והתקרב לברסלב.
[46] כנראה שהסיבה הנוראה היתה פטירת אשתו יחד עם בנה הנולד שארע בסביבות פסח תרס"ג – מספר חודשים לפני כתיבת מכתב זה, כפי שמוכח בהמלצה ששלח לו לא"י מו"צ דקהילת זינקוב רבי נחום ליברזון, הכותב: "האברך המופ' ה"ר מאיר ב"ר זלמן אנטשין מזינקוב נתאלמן זה שנה ומחצה… ע"ז באעה"ח אור ליום ד' חמשה ימים לחודש תשרי תרס"ה. פה זינקוב".
[55] כלומר, ציבור קטן והדיוט בעיני העולם (עשרה "בטלנים"), אך ביניהם יש דוקא "מומחים מופלגים" היודעים ללעוג להבלי העולם.
[56] אולי הכוונה ל"איסור" שהיה נפוץ בקרב מתנגדים ללמוד את תורת ברסלב, אך כאמור בהערה 4 יתכן שהכוונה למכותב מסויים שהוציאו ממנו תקיעת כף בכפיה לבל יעסוק עוד בספרי רבינו.
[58] משום מה החסיר את שמו שמואל, כך הוא נקרא בפי כל "מאיר" בלבד בלי שמואל וכך גם חתם את שמו בכמה מקומות, בין השאר בדף השער של ספר "קורות העתים" שהדפיס בשנת תרצ"א ובכתב יד שבו העתיק את חידושיו של רבי יצחק מלעטשוב על התורה. ואגב, צורת כתב ידו שם זהה במדויק לכתב ידו כאן, דבר שסייע בעדנו לקבוע סופית – בנוסף לעוד פרטים רבים העולים מן המכתב – כי מחבר המכתב הוא אכן סבנו ר' שמואל מאיר, ששם אמו היה אסתר בת ר' יוסף צבי.
משיח בדרך, עדיין בלבוש נסתר. לפני ההכתרה הגדולה, לפני שאורו יתגלה לכולם, הוא מבקש לו אנשים. אנשי המלך.
גם דוד המלך, בטרם נודעה מלכותו, אסף לו אנשי חיל, "ויתקבצו אליו כל איש מצוק וכל איש אשר לו נושה וכל איש מר נפש ויהי עליהם לשר" (שמואל א' פרק כ"ב פסוקים א' ב').
מי הם האנשים אשר זכו לשרת את דוד המלך כבר בשחר מלכותו?
שבורי הלב, הרדופים מצער ומצוקה, בעלי החוב. קורות חייהם ומרירותם הסירו מעליהם את התדמית החיצונית, את החשבונאות של "איך אני נראה ומה חושבים עלי" ונותרה להם רק השאיפה לשרת את האמת, את הטוב, את המלך, גם אם הוא רדוף ומושפל כמותם, גם אם איש טרם הכיר במעלתו ואורו.
דוד המלך מגדיר את עצמו: "ואני – תפילה" (תהילים פרק ק"ט פסוק ד') וכמו דוד, גם הגיבור הראשי באחד בסיפורי מעשיות של רבינו "מעשה מבעל תפילה" – כולו תפילה. גיבור שמזכיר מאד את משיח. בן דוד.
רבינו מספר שם על הבעל תפילה שקיבץ לו אנשים ולימד אותם להתפלל. הוא לימד אותם לבכות ולצחוק, לשיר ולהלל, לשאוג ולשתוק, ללחוש תפילות אל ה', לבקש פניו תמיד.
אנשי הבעל תפילה רוצים קשר עם מי שברא אותם, הם לומדים לדבר עם אבא שבשמיים כמו עם חבר אוהב, שמשתתף בצער שלהם, שמח בשמחתם ומקשיב להם מכל הלב.
תפילות כאלה, רוויות בכנות גמורה ושברון לב, מצאנו בתפילות רבי יצחק ברייטער, מנהיגם של חסידי ברסלב בפולין, שנהרג בשואה, הי"ד.
הנה מישהו שמדבר בשפה שלנו. הוא לא מעמיד פנים שהכל בסדר. הוא לא מטייח ולא מעגל פינות. הוא נחשף בלי חכמות ושופך את הלב על מה שבאמת כואב לו. כמה הוא רחוק ממה שהוא צריך להיות, כמה קשה לו ומר לו ממה שעובר עליו, מצד אחד, וכמה הוא לא מתכוון להתייאש ולוותר למרות הכל, מצד שני.
גם רבי נתן לא מתבייש לומר הכל בפה מלא, איך לפעמים אי אפשר אפילו לצעוק, לא לדבר ולא לבטא שום מחשבה ורגש. הנה כך הוא מתאר את הרגשות הקשים האלה בספר הקדוש "ליקוטי תפילות" (מומלץ בחום להכיר את התפילות בספר הקדוש הזה, שעליו אמר רבי נתן: "ומי שיהיה רגיל בתפילות אלו באמת ובתמימות בוודאי יזכה לחיי עולם". הספר מחולק ללימוד יומי):
אני מרגיש כמו אבן. אני נעול וחתום. הפה שלי סתום. המוח שלי ריק. הלב שלי מרוסק ואני מרגיש שיורים עלי מכל הכיוונים.
רבי נתן אומר לי: תקשיב, גם אני מכיר את זה, כל הצדיקים עברו את זה, זה לא רק אתה. אתה לא אמור להבין או לפרש את המצב שלך או לפתור ולשנות אותו. אתה רק צריך לספר את מה שקורה לך למי שברא אותך! מה שעובר עליך זה לא במקרה. יש לזה סיבה ויש לזה תכלית. זה מתוכנן משמיים בשיא הדיוק. רק תספר את זה!
זה מה שה' רוצה לשמוע מאיתנו. דוד המלך צעק שהוא נשרף ממה שעובר עליו. רבי נתן שיווע לעזרה מתוך הגלים ששטפו אותו.
אם אצלם זה עובד ככה, בוודאי גם בשבילנו זאת הדרכה לפעול דווקא בצורה כזאת.
איך אני עושה את זה? כשאני מנסה לדבר עם השם לא יוצא לי כלום. רבי נחמן מלמד – כשכבר אין פה, צועקים מן הלב. צעקת האילם. עומדים מול השם, והפה סגור. אבל בלב צועקים. וגם זה דבר עצום.
כך אנו מבקשים בתפילה הקדושה של "אנא בכוח": "שוועתנו קבל ושמע צעקתנו, יודע תעלומות", הווה אומר, אפילו אם אין אנו יכולים לצעוק ממש, אתה יודע את תעלומות ליבנו ואת צעקתנו הפנימית, קבל אותה כאילו צעקנו בפועל ממש.
אם רק לא נתייאש מלשרת את הטוב, עם כוח, בלי כוח, נצטרף גם אנחנו לאנשי המלך וצבאו. כל שבורי לב.
אנחנו דומים לכלים שבורים, שנראה שכבר לא טובים לשום דבר. מה אפשר לעשות עם בן אדם שבור? עם כל כך הרבה משברים בחיים, כל כך לא שלם, לא מתוקן? רבי נתן כותב בליקוטי תפילות שהשם יתברך אוהב להשתמש דווקא בכלים שבורים. הוא אוהב להוכיח שאין אדם, שבור ככל שיהיה, שלא יכול להתגלות כיהלום, כחידוש עצום, לשלמות שלא הייתה כדוגמתה. הוא אוהב להוכיח את הבלתי אפשרי. הוא הכל יכול!
אצלנו זה מסוכן ללכת עם לב נשבר יותר מידי. בלי לשים לב אנחנו יכולים למצוא את עצמנו בתחום המסוכן של עצבות. לכן צריך להגביל את הלב השבור לזמן תחום ביום.
זהו כוחם של אנשי משיח, שצער תקוע בליבם מצד אחד וחדווה תקועה בליבם מצד שני. צער על הריחוק מהטוב שהיה ראוי לנו, וחדווה, מתוך האמונה שלבסוף בוודאי הכל יבוא על מקומו בשלום.
אם רק לא נתייאש, אין ספק שגם אנחנו נזכה לכל הטוב שבעולם.
"על ידי תפילה יכולין לבוא לכל! לכל טוב, לתורה ועבודה ולכל הקדושות ולכל העבודות ולכל הטובות שבכל העולמות" (ליקוטי מוהר"ן תנינא תורה קי"א).
עוד מעט יגיע המלך. ואנחנו, כל שבורי לב, נהיה מאנשיו.
וישב יעקב בארץ מגורי אביו ודרשו רז"ל (מדרש רבה) שהיה מגייר גרים (כמובא בדבריו ז"ל ח"א סימן רכ"ח), וזה אלה תולדות יעקב יוסף. היינו שיוסף הלך בדרך אביו יעקב והיה עוסק גם כן לגייר גרים ולקרב נפשות הרחוקות. כי כל מה שאירע ליעקב אירע ליוסף שזהו פירוש אלה תולדות יעקב יוסף כמו שפירש רש"י שם. שכל מה שקיבל משם ועבר מסר לו. וכל מה שאירע ליעקב אירע ליוסף וכו'. וכל זה נסמך לפסוק מגורי אביו שהוא מה שהיה יעקב מגייר גרים. ותיכף נסמך אלה תולדות יעקב יוסף שפירושו שמסר לו כל חכמות כנ"ל. היינו כנ"ל. כמו שיעקב גייר גרים על ידי עוצם חכמתו שהיה יודע לעשות צמצומים כאלה עד שיוכל לרפאות החולים ביותר [=לקרב אפילו הרחוקים ביותר]. כמו כן היה יוסף הצדיק עוסק בזה תמיד. כי יעקב מסר לו כל חכמתו. כי עיקר החכמה הוא להכניס השגות אלקות בעולם להודיע לבני האדם גבורותיו וכו' וזהו בחינת יוסף בן שבע עשרה שנה היה רועה את אחיו בצאן. רועה צאן זה בחינת מנהיג הדור שנקרא בכל מקום בשם רועה צאן. וזהו בן שבע עשרה שנה היה וכו'. שבע עשרה בגימטריא 'טוב' כמובא. היינו שיוסף היה טוב לכל והיה כולו טוב ועל ידי זה היה יכול לקרב הכל. כי מצא בהגרוע שבגרועים נקודות טובות ועל ידי זה קירבם להשם יתברך. וזהו (שם) והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה וכו'. שהם בני השפחות הם בחינתמשפחות הירודות שבישראל שהיה מוריד את עצמו אליהם ביותר כדי לקרבם.
(ליקוטי הלכות, או"ח, השכמת הבוקר ד,ט"ז)
אלה תולדות יעקב יוסף (לז,ב)
וזה מרומז בדברי רבותינו ז"ל שאמרו על יעקב אבינו, שהוא בחינת עצם נקודת האמת, בחינת "תיתן אמת ליעקב". כשראה אלופי עשו נתירא מאד ואמר: מי יוכל לכבוש את כולם? מה כתיב למטה: "אלה תולדות יעקב יוסף" וכו', ניצוץ אחד יוצא מיוסף שמכלה ושורף את כולם. משל לפשתני וכו', הפחמי תמה: אנה יכנס כל הפשתן הזה? פקח אחד השיב לו: ניצוץ אחד יוצא ממפוח שלך ששורף את כלו וכו'. הפשתני הוא בחינת קין, שהביא קרבנו פשתן, כמו שאמרו רבותינו ז"ל, והוא היה בעל מחלוקת הראשון, וממנו נמשך ונשתלשל כל מיני מחלוקת שבעולם, שהשקר חולק על האמת ורוצה להעלים אותו, עד שעל ידי זה מתגברים אלופי עשיו לגמרי. ועל כן יעקב, שהוא נקודת האמת, היה מתיירא מאד שלא יתעלם האמת לגמרי חס ושלום; מה כתיב למטה: "אלה תולדות יעקב יוסף" וכו', ניצוץ אחד יוצא וכו'. היינו, כי אף על פי כן ואתה מרום לעולם ה', כי יש בחינת יוסף, שהוא בחינת הצדיק האמת, שיכול להלהיב אור האמת בעולם, בבחינת "ובית יוסף להבה", עד שישרוף ויכלה לכל השקרים שלהם, כי קושטא קאי, כי ניצוץ אחד מקדושת האמת ומקדושת אור תורתו האמתית שמאיר ומתנוצץ בלב איש הישראלי, החפץ באמת ומטה דעתו ולבבו אל האמת לאמתו, והניצוץ הזה הוא שורף ומכלה כל השקרים וההטעיות של בחינת אלופי עשיו וכיוצא בהם, כי שפת אמת תכון לעד.
(אוצר היראה, מחלוקת נז; על פי: ליקוה"ל, חושן משפט, גניבה ה,לא-לג)
אלה תולדות יעקב יוסף
והנה ענין מחלוקת בית שמאי ובית הלל [בענין חנוכה. שבית שמאי אומרים, לענין הדלקת נרות חנוכה: פוחת והולך, שמדליק ביום הראשון שמונה נרות וביום השני שבעה וכן הלאה, עד שביום השמיני מדליק נר אחד; ובית הלל אומרים: מוסיף והולך, שמדליק ביום הראשון אחד, ובני שניים עד שביום השמיני מדליק שמונה נרות] [מחלוקתם היא] בענין התקרבות הנפשות הרחוקות מאד מאד שאין ראוי מן הדין לקרבן שבית שמאי אומרים 'פוחת והולך' להעלים האור מהן שלא יתקרבו; ובית הלל אומרים 'מוסיף והולך', כי צריכין לעשות כלים וצמצומים כאלה באופן שיוכלו להאיר גם בהם אורו יתברך כדי שיתקרבו גם הם וכנ"ל. הנה ענין מחלוקת זאת זהו בחינת כלל המחלוקת שבכל דור על הצדיקים השלמים העוסקים לקבל נפשות הרחוקים להשם יתברך, שרבים מאד קמים עליהם וגם רבים מגדולי הצדיקים חולקים עליהם מחמת שמדת הדין מתלבש בהם. ועל ידי זה נכנס בלבם טינה עד שנדמה להם כאלו אינו מתנהג כראוי וחולקים על [הצדיק האמיתי] כאשר כבר היה לעולמים ברוב הדורות. ובפרט בימינו בתקופה הקודמת לביאת המשיח שמתרבה הקטגוריה [=המריבה] בין תלמידי חכמים מאד. וביותר על רבינו הגדול והנורא [רבי נחמן מברסלב] זצוק"ל על אשר מסר נפשו מנגד ועסק כל ימיו לרחם על ישראל על כל הרחוקים לקרבם להשם יתברך. וזה בחינת מחלוקת של השבטים על יוסף הצדיק. כי יוסף הוא בחינת הצדיק שעוסק לקרב להשם יתברך. וזה בחינת מחלוקת של השבטים על יוסף הצדיק. כי יוסף הוא בחינת הצדיק שעוסק לקרב להשם יתברך על ידי שמוסיף והולך האור בכל יום. כי עושה בכל פעם צמצומים וכלים נפלאים [היינו, שמצמצם את אור ה' יתברך למידה שבה יוכלו לקבלו גם הרחוקים מה' יתברך] באופן שיוכלו להתקרב כל מי שירצה בעולם. ועל שם זה נקרא יוסף בחינת מוסיף והולך כנ"ל והשבטים אף על פי שכולם קדושים כי היו כולם צדיקים גדולים חלקו עליו בשביל זה וכנ"ל. וזה בחינת (בראשית לז) וישב יעקב בארץ מגורי אביו ודרשו רז"ל (מדרש רבה) שהיה מגייר גרים (כמובא בדבריו ז"ל ח"א סימן רכ"ח), וזה (שם) אלה תולדות יעקב יוסף. היינו שיוסף הלך בדרך אביו יעקב והיה עוסק גם כן לגייר גרים ולקרב נפשות הרחוקות. כי כל מה שאירע ליעקב אירע ליוסף שזהו פירוש אלה תולדות יעקב – יוסף כמו שפירש רש"י שם. שכל מה שקיבל משם ועבר מסר לו. וכל מה שאירע ליעקב אירע ליוסף וכו'. וכל זה נסמך לפסוק מגורי אביו שהוא מה שהיה יעקב מגייר גרים. ותיכף נסמך אלה תולדות יעקב יוסף שפירושו שמסר לו כל חכמות כנ"ל. היינו כנ"ל. כמו שיעקב גייר גרים על ידי עוצם חכמתו שהיה יודע לעשות צמצומים כאלה עד שיוכל לרפאות החולים ביותר. כמו כן היה יוסף הצדיק עוסק בזה תמיד. כי יעקב מסר לו כל חכמתו. כי עיקר החכמה הוא להכניס השגות אלקות בעולם להודיע לבני האדם גבורותיו וכו' וזהו בחינת (שם)יוסף בן שבע עשרה שנה היה רועה את אחיו בצאן. רועה צאן זה בחינת מנהיג הדור שנקרא בכל מקום בשם רועה צאן. וזהו בן שבע עשרה שנה היה וכו'. שבע עשרה בגימטריא 'טוב' כמובא. היינו שיוסף היה טוב לכל והיה כולו טוב ועל ידי זה היה יכול לקרב הכל. כי מצא בהגרוע שבגרועים נקודות טובות ועל ידי זה קירבם להשם יתברך. וזהו (שם) והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה וכו'. שהם בני השפחות הם בחינת משפחות הירודות שבישראל שהיה מוריד את עצמו אליהם ביותר כדי לקרבם. ועל שם זה נקראים הרחוקים בני בלהה ובני זלפה. זה רמז שנאחז בהם ביותר הבעל דבר [=היצר הרע] וחילותיו שזהו בחינת בני בלהה בחינת בלהות אתנך וכו' (יחזקאל כ"ח) ופירש רש"י שם שדים. היינו חילות היצר הרע שהם שדים וקליפות שהם מבהילים ומבלבלים ומרשיעים את האדם. וזה בחינת בני זלפה בחינת זלעפה אחזתני מרשעים (תהלים קי"ט) כי חיילות היצר הרע הם בחינת בלהות וזלעפות וכל הנמשכים אחריהם נקראים בני בלהה ובני זלפה. והצדיק הגדול בחינת יוסף עוסק עמהם ומוריד את עצמו אליהם כדי לקרבם להשם תברך. וזהו והוא נער את בני בלההואת בני זלפה וכו' ופירש רש"ישהיה עוסה מעשה נערות וכו'. כי הצדיק האמת בעוצם חכמתו מוריד את עצמו אליהם כל כך עד שנדמה כאלו עושה מעשה נערות. כי מדבר עמהם שיחת חולין ואוכל ושותה עמהם ופעמים מטייל ומשחק עמהם וכל כוונתו כדי לקרבם על ידי זה להשם יתברך. וכמובן בדברי רבינו ז"ל בכמה מקומות (ח"א סימן ס' ח"ב סימן ע"ח) כמה וכמה הצדיק מוריד את עצמו אל העולם שכל זה נחשב אצלו מעשה נערות אבל כוונתו רצויה להשם יתברך לבד בשביל לקרב הרחוקים מאד להשם יתברך שאי אפשר לקרבם כי אם על ידי זה. וזהו בחינת והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה וכו' וכנ"ל:
(ליקוטי הלכות, או"ח, השכמת הבוקר ד,ט"ז)
ויחלום יוסף חלום (לז,ה)
עוד מצאתי מכתב יד החברים: דע שיש חן, שמי שיכול להשתמש בזה החן הוא יכול לעשות שאלת חלום ולידע עתידות על ידי החלומות. כי בכל החלומות בודאי יש בהם עתידות, רק שיש בהן כמה פוסלת ותבן כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (ברכות נה): כשם שאי אפשר לבר בלא תבן כך אין חלום וכו' וגם יש חלומות ברורים כמו שכתוב (במדבר יב-ו): "בחלום אדבר בו" ומי שיש לו זה החן הנ"ל חלומותיו צודקים בודאי אלא שאפילו כששומע חלום מאחר שמספר לו אזי נופל התבן והפסולת מן החלום ועל ידי זה שומע רק החלום המבורר ועל ידי זה יכול לפתור החלום ולידע העתידות מהם ויוסף היה לו זה החן בחינת (בראשית מט-כב): "בן פורת יוסף בן פורת עלי עין" לשון חן כמו שפרש רש"י, על ידי זה היה חלומותיו צודקים כי השתמש תמיד בחלומות ופתר אותם מחמת שהיו חלומותיו צודקים ונכתבו בתורה גם על ידי זה היה יכול לפתור חלומות כמו שכתוב בתורה.
(שיחות הר"ן רס"ב)
המלוך תמלוך עלינו (ל"ז,ח)
הצדיק האמת שהוא בחינת יוסף, מרחם על הדור ומספר ומרמז להם גודל מעלת קדושתו ועוצם השגתו, ומעיר אזניהם שכלם צריכים להתקרב אליו, כי כל עליית תורתם ועבודתם הוא על ידו, שזה בחינת מה שספר יוסף להשבטים חלומותיו ודבריו. אבל צריכין לזה זכיה גדולה להקשיב דבריו בתמימות, כי לפעמים עוון הדור גורם עד שגם הצדיקים והכשרים אינם רוצים להאמין בדבריו, וחושדין אותו שכל כוונת דבריו בשביל התנשאות וממשלה, שזה בחינת שאמרו לו אחי יוסף המלוך תמלוך עלינו וכו', עד שעל ידי זה נעלם הצדיק מן העולם חס ושלום.
והצדיק האמת שהוא בחינת 'יוסף' מרחם על הדור שהם בחינת כלל השבטים ומספר להם תמיד חלומותיו ודבריו כדי שיזכו להתקשר אליו, ומעיר אזניהם שכולם צריכין להתקשר אליו כי כל עליית תורתם ועבודתם הוא על ידו, שזהו בחינת מה שסיפר להם חלומו שראה והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה והנה תסובינה אלומותיכם ותשתחוין לאלומתי (בראשית, ל"ז,ז). היינו שראה שכולם עוסקים בעבודתם ומייחדים יחודים ומקשרים קשרים דרגא בדרגא ועולם בעולם שהוא בחינת 'מאלמים אלומים' שהם קשרים ואגודות בחינת יחודים וקשרים קדושים שנעשים בעולמות עליונים על ידי עבודת הצדיקים האמתיים. והנה תסובינה אלומותיכם ותשתחוין לאלומתי, שכל עבודתם צריכה לבא לצדיק האמת ולהכלל בו. כי עיקר תכלית כל הקשרים והייחודים הוא להעלות הכל להשכינה וזה נעשה רק ע"י הצדיק האמת בחינת יוסף כנ"ל. אבל הם לא רצו להאמין בזה ואמרו המלך תמלוך עלינו? אם משול תמשול בנו? ויוסיפו עוד שנוא אותו על חלומותיו ועל דבריו. כי אומרים שכל מה שהצדיק האמת מגלה תורתו וחידושיו והשגותיו לבני ישראל, כוונתו חס ושלום בשביל התנשאות למלוך ולמשול בהם, וחולקין עליו ורודפין אותו בכל מיני רדיפות כמו אחי יוסף שרצו להרגו ולהשליכו לבור. ואפילו האוחזים עמו קצת ומרחמים עליו, אומרים למוכרו בעשרים כסף, דהיינו שמוכרים את הצדיק ומעלימים [=מסתירים] אותו מן העולם בשביל הכסף בשביל תאות ממון. כי כשפוגמין בהצדיק האמת אזי אינו עולה לימודו להצדיק ואז נעשה מלימודו ל"ט מלאכות כנ"ל שהוא בחי' בזיעת אפך תאכל לחם שהוא בחי' תאות ממון. ע"י שפוגמין בכבוד הצדיק וכנ"ל.
(שם, חו"מ, מקח וממכר, ג,י"ג)
ויבוא הביתה לעשות מלאכתו (ל"ט,י"א)
כל המלאכות שהאדם עושה בכל יום מששת ימי המעשה, כולם הם בחינת בירורים לברר נצוצות מעמקי הקליפות כידוע ועיקר הבירור על ידי קדושת המחשבה, על ידי ששומר את המחשבה כחוט השערה. וזה עיקר מלאכתו של האדם בחינת ואמלא אותו וכו' ובכל מלאכהוכו'. וזה בחינת מה שכתוב ביוסף הצדיק כשבא לידי נסיון (בראשית ל"ט) ויבא הביתה לעשות מלאכתו. כי עיקר המלאכה והאומנות של האדם בזה העולם הוא לעמוד בנסיון. והעיקר בתאוה הזאת. והעיקר על ידי שמירת המחשבה כחוט השערה בכל פעם.
(שם, או"ח, תפילין, ו,ל"ג)
ותתפשהו בבגדו (ל"ט,י"ב)
שהיצר הרע תופס את האדם בבגדו, דהינו שמטריד אותו בטרדת בגדיו ומלבושיו. כי טרדת הצטרכות מלבושים ובגדים של אדם מבלבלים מאד את האדם ומונעים אותו על-ידי-זה מעבודת השם יתברך, וזהו 'ותתפשהו בבגדו'. אך מי שהוא בעל נפש ולבו חזק בה', אינו משגיח גם על זה אף-על-פי שאין לו בגד ללבוש, אף-על-פי-כן אינו מטריד עצמו בזה ואינו רוצה להניח עצמו לבלבל בזה וזהו "וינח בגדו אצלה וינס" וכו' (שם) שמניח בגדו ומלבושו ונס ובורח מהם ואינו משגיח כלל על זה רק עושה את שלו בעבודת ה' כפי מה שיכול.
(שיחות הר"ן, ק)
וימכרו את יוסף (לז,כח)
בכל דור ודור יש כמה צדיקים אמיתיים. אבל יש אמת למעלה מאמת כי בודאי אין מדרגת כל הצדיקים שוין. וכל מה שמעלת ומדרגת הצדיק גדול יותר בודאי האמת שלו גדול ומבורר ביותר. כי העיקר הוא האמת. עד שיש בכל דור צדיק אמתי שהוא בחינת נקודת האמת שבין הצדיקים, רק מחמת התגברות החילופים והתמורות על ידי זה קשה מאד לידע היכן האמת. כי על פי רוב מתגרה הבעל דבר בהצדיקים בעצמן, ומכניס ביניהם מחלוקת גדול לחלוק על זה הצדיק האמת, שהוא בחינת נקודת האמת שבין הצדיקים, ונדמה להם כאלו זה הצדיק דייקא נוטה חס ושלום מדרך האמת. ומזה היה בחינת המחלוקת שחלקו השבטים על יוסף עד אשר לעבד נמכר יוסף. ועל ידי זה נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים והיו שם עבדים. וכן מחלוקת שאול שרדף את דוד בחינם, וכמו שמצינו בכמה וכמה דורות בפרט בדורות הללו בעקבות משיחא שהתגבר הקטגוריא והמחלקת גם בין הצדיקים, עד שאין יודעין היכן האמת. על כן צריכין להתפלל להשם יתברך על זה הרבה.
(אוצר היראה, צדיק יח; על פי: ליקוה"ל, אורח חיים, ברכת השחר ג,יז)
ויבוא הביתה לעשות מלאכתו (לט,יא)
כל המלאכות שהאדם עושה בכל יום מששת ימי המעשה, כולם הם בחינת בירורים לברר ניצוצות מעמקי הקליפות כידוע. ועיקר הבירור על ידי קדושת המחשבה, על ידי ששומר את המחשבה כחוט השערה. וזה עיקר מלאכתו של האדם בחינת ואמלא אותו וכו' ובכל מלאכה וכו'. וזה בחינת מה שכתוב ביוסף הצדיק כשבא לידי נסיון ויבא הביתה לעשות מלאכתו. כי עיקר המלאכה והאומנות של האדם בזה העולם הוא לעמוד בנסיון, והעיקר בתאוה הזאת, והעיקר על ידי שמירת המחשבה כחוט השערה בכל פעם.
וכן גם על צרכי האדם הגשמיים הזהיר מאד, שיתפלל האדם על כל דבר שיחסר לו, הן דבר גדול והן דבר קטן, כמו שמבואר בספר "ליקוטי מוהר"ן" על פסוק: טוב ה' לכל, ופרש שם: טוב ה' לכל הדברים, הן לרפואה והן לפרנסה וכיוצא. כשמאמין כך, בודאי יהיה עיקר השתדלותו בתר קודשא בריך הוא (הינו רק להתפלל אליו יתברך על כל דבר ודבר). ולא ירדוף אחר תחבולות רבות, כי אינם מועילים כלל; ומעט דמעט המועילים אינו יודע מהם ואינו יכול למוצאם. אבל לקרוא להקדוש-ברוך-הוא זה טוב ומועיל לכל דבר שבעולם, וזה יכול למצוא תמיד, כי הוא יתברך בנמצא תמיד, עין שם.
ואמר, שהאדם צריך לקבל כל השפעתו והצטרכותו רק על ידי תפילה, ועל כל הדברים, הן דבר גדול הן דבר קטן, יתפלל להשם יתברך, כי אם לאו, אף שהשם יתברך נותן לו כל מה שצריך, הוא כמו בהמה, שהשם יתברך נותן להם גם-כן כל הצטרכותה בלא תפילה, ובפרט לענין עבודת השם בודאי אין שום עצה, רק תפילה.
למי שזוכר, לפני זמן רב עסקנו בקטע זה ממש כשסדר הלימוד התחיל ממקום יותר מאוחר בספר, כשרק מאוחר יותר חזרנו מההתחלה ממש. היום נעסוק מנקודת המבט שלנו עכשיו, לאחר ראיית דרך התפילה במהלך הדורות בכלליות ובחידושה בדרכו של רבי נחמן מברסלב. בכל אופן, כדאי גם להסתכל במאמר ההוא, בבחינת "דברי תורה עשירים במקום אחד ועניים במקום אחר", וישלימו המאמרים אחד את השני.
וכאן נחזור ונזכיר נקודה שחשובה כלפי כל הדברים הנאמרים כאן במאמרינו – אין כאן לא נתינת פירוש, ובפירוש לא הכרח של רעיון זה או אחר. המטרה היא רק לפתח כיווני חשיבה על הנאמר, ולעורר את החשיבה אצלנו בנושאי התפילה וההתבודדות, על מהות הקשר שצריך להיות לנו עם ה'. רעיונות אחרים יתקבלו בשמחה – זאת הרי כל המטרה.
למדנו בפעמים הקודמות על מעט שבחידושו של רבי נחמן: התפילה כוללת את מהלך החיים כבסיס הראשוני, עליהם עומד האדם. כמו שהאותיות הנסתרות של אדם (אלף דלת מם = מתפלל) מראות על התפילה, והן שעומדות מאחורי כל אדם, בעצם, כך גם צריך להיות היחס לתפילה, לא רק כמשלימה אותי, אלא כמקור חוזקי וישותי. התפילה על רוחניות כדרך של התקרבות ולא רק כבקשת עזרה כבשאר הנושאים עליהם אנו מתפללים מדגישה את עניין זה ביותר – האדם הוא לא זה שמקדם את עצמו. ה' מקדם את האדם. בכל נושא בכלל, ובעבודת ה' בפרט.
מתוך גישה זאת לתפילה אנו עוברים לנושאים נוספים עליהם חל חידושו של רבי נחמן בתפילה. "וכן גם על צרכי האדם הגשמיים הזהיר מאד, שיתפלל האדם על כל דבר שיחסר לו, הן דבר גדול והן דבר קטן". על הצרכים הבסיסיים לכאורה אנחנו כבר מבקשים בשמונה עשרה שלוש פעמים ביום: רפואה, פרנסה, וכן נתקנו תפילות פרטיות בזמנים שונים (אבינו מלכנו, בעת פתיחת ההיכל בימים טובים ועוד). אמנם, כאן אנו מוצאים בראש ובראשונה את חובת הפירוט: "על כל דבר שיחסר לו, הן דבר גדול והן דבר קטן". כאן באה לידי ביטוי התפילה האישית לדברים שלא ניתן לקבוע להם נוסח ומילים קבועות, באשר לנסיבות המשתנות. אכן, כדי ליצור את האפשרות לקבל את חסד ה' באותם הדברים שביקשנו, היה די בבקשות כלליות ספורות ובכך אפשרנו-מנענו מעצמנו, מלחסום את מה שאנו יכולים לקבל.
אולי אפשר להסתדר כך. הדברים שנאמרים כאן אינם בהכרח גדר בחובת הביטחון ומיעוט ההשתדלות, כלומר, לא כתוב כאן שהציווי על התפילה על כל הדברים הגשמיים בא בגלל אמונה פשוטה שה' הוא כל יכול, ושהוא לא צריך את העזרה וההשתדלויות שלנו. בזה כולם מודים, ואין מי שחולק על חיובה של התפילה בכל אלו. לא נאמר כאן כי אסור להשתדל בגלל אמונה וביטחון – אך כן נאמר כאן סיבה אחרת למה לא להשתדל. ונבאר את הדברים:
יש מקום בו התפילה כבר לא מחויבת מהאמונה הפשוטה והבסיסית. זה ודאי, שככל שלאדם אמונה גדולה יותר חובת ההשתדלות שלו מצטמצמת וחובה הביטחון שלו גדלה. אמנם קיים בכל זאת גדר בסיסי של ביטחון, מה האמונה הפשוטה אומרת. האם עשיית מעשה השתדלות מסוג כזה מהווה סתירה לאמונה, או שהוא פשוט נובע מרמה קטנה יותר של אמונה, אך אין בכך סתירה לאמונה עצמה. הוא מאמין, ובכל זאת משתדל בכל מיני צורות. אי אפשר לפנות אליו בטענות על מצבו הנוכחי, אלא רק למה לא האמין יותר והתעלה למדרגה בה אין צורך במעשים שכאלה.
אם אכן יש מצב שכזה, בו התפילה לא מחויבת מכוח האמונה הפשוטה כדבר היחיד עליו להישען עליו, אז מה נותר לפנות בטענות ולבקש? ככל שיעלה באמונה בודאי יתעלה יותר, אך איזו טענה ניתן לטעון כעת כנגדו?
את התשובה לשאלה הזאת אנו מוצאים בהמשך דברי רבי נחמן: "אף שהשם יתברך נותן לו כל מה שצריך," – וכאן באה השאלה שהרי ממילא הוא מקבל ומצד גדרי האמונה הפשוטה הוא יצא ידי חובה – למה אם כן הדרישה לתפילה מרובה יותר על דברים אלו? והתשובה: "הוא כמו בהמה, שהשם יתברך נותן להם גם-כן כל הצטרכותה בלא תפילה". אפשר לחיות כך, בהחלט. השאלה היא, אבל, איזה סוג חיים אלו. באיזה עולם הוא חי, ומה דפוסי המחשבה הבסיסיים שלו.
ניתן לחיות בעולם של 'אני'. לא חלילה עולם שמהווה מקום להתבטאויות שלי ולגאווה שלי, אבל בסופו של ה'אני' במרכז. אמת שכוחי ועוצם ידי לא עשו לי את החיל, אני מאמין בציווי התורה העוקר את צורת החשיבה הזאת: "וזכרת את ה' אלוקיך כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל". אבל במה אני מאמין? שה' נותן לי כוח לעשות חיל. אני עושה, וה' עוזר. בסופו של דבר עולם כמנהגו נוהג, והאמונה שלי מופיעה בעולם זה ביחס לקביעות פחות מהותיות אך חשובות בודאי- שהעולם לא מוכרח להיות כמנהגו נוהג אם ה' ירצה, או שניתן לשנות דברים על ידי השתפרות.
וניתן לחיות בעולם של ה'. עולם שבו עצם החיים מחייבים הודאה אליו. לא קיומם של החיים יוצר סיבה להודאה, אלא עצם החיים ממש. כשאני לוקח נשימה, אני בעצם מודה. "כל הנשמה תהלל י-ה" (תהלים קנ, ו), "בכל נשימה ונשימה" (בראשית רבה, יד ט). אני חי את העובדה שה' מקיים אותי בכל שנייה ממש, ושאינני נתון למערכת חוקית טבעית. מכוח ההכרה הזאת אני מודה בכל רגע, אפילו אם אני לא אומר תודה בפירוש. אבל עצם הידיעה שאני נמצא בעולמו של הקדוש ברוך הוא, שהכול ברא לכבודו, זאת גם הודאה – דבקות והכנעה מתוך הכרה בכך שאנחנו פשוט מוקפים בחסד, ודבר אינו משלנו. "מי הקדימני ואשלם", אומרת רוח הקודש, וחז"ל במדרש מביאים רשימה ארוכה על מצוות רבות שאדם חושב שמגיע לו בדין שכר לקבלם, אבל אלמלא הקב"ה אפשר לו לקיימן לא היה יכול, ונמצא שגם האפשרות לקבל שכר, בחסד היא. מי היה שומע קול שופר אם היה חירש, מי היה קובע מזוזה אם לא היה לו בית, מי היה נוטל לולב אם לא היו לו ידיים תקינות, וכך רשימה ארוכה של מצוות הם מונים.
מה ההבדל בין העולמות? כהבדל בין האדם והבהמה. כשאנחנו אומרים שיש הבדל בין אדם לבהמה, אנחנו מתכוונים לומר שאדם הוא לא רק בהמה משופרת, בהמה שגם מכירה בנצח. אנחנו בעצם אומרים שבהמיות היא דבר נפרד מאיתנו, והמושגים שלנו שונים לגמרי. אז מה, בעצם, מייחד אותנו כל כך? מה הופך את כל העולם וההגדרות למשהו חדש ושונה? הידיעה על עולם אחר. מי שנמצא בעולם של עצמו, אפילו אם פתוחים לו נתיבים לערכים אמיתיים וצודקים, והוא משעבד את עצמו לכל מה שצריך, בודאי שאין מה להשוות אותו לבהמה, חלילה. אבל בבחינה מסוימת, ושוב, בדמיון בעלמא, המושגים לא כל כך השתנו. השמות השתנו – כן, השאיפות הן אחרות – בודאי, אבל התבנית, התבנית יכולה להזכיר עולם ארצי יותר. אז מה הופך אותנו לאדם? כשאנחנו חיים בעולם שבמהותו הוא אחר, עולם שמגלה את כבודו יתברך. "ואדם ביקר בל ילין, נמשל כבהמות נדמו" (תהלים מט, יג). כשאדם לא נמצא ב"יקר" – בכבוד האלוקי שמתגלה, ואין לו שייכות אליו, אז אפשר כבר לדמות ("נדמו") אותה לבהמה. הוא בודאי עושה את כל מה שנדרש ממנו, אבל יתכן שאין לו שייכות אמיתית למושג "כבוד אלוקים". כיצד ה' רוצה להתגלות אלינו? מה אני אמור לעשות כדי לפנות מקום ולאפשר להתגלות הזאת לחול כאן? שגם אם ברור לי שיצאתי ידי חובתי בגדרי ההלכה, אני עדיין שואל – אבל מה אני עדיין אמור לעשות? אדם כזה שייך לכבוד אלוקים. הוא מחפש בכל רובד בחיים מקום להתגלות כבודו יתברך. לא לשלב את חייו עם רצון ה', אלא לחפש בחייו איך הוא ימצא את רצון ה' שם.
ואיך הוא רוצה להתגלות אלינו? "טוב ה' לכל", אומר הפסוק בתהלים (קמה, ט). ומסביר רבי נחמן: "טוב ה' לכל הדברים, הן לרפואה והן לפרנסה וכיוצא". הטוב, החסד, צריך להיראות ולהופיע מכל דבר, ובכל דבר. גישה זו מניעה להתפלל בצורה פשוטה ואישית על כל דבר קטן – על כפתור שנפל, על נסיעה קטנה שלא תיכשל, על עזרה כשקצת קשה, למצוא את הדבר הספציפי שאני מחפש, להיות זריז בזה, שהתור לא יהיה ארוך מדי, וכך הלאה. אין סוף דוגמאות שמפוזרות בחיי היום יום שלנו, בכל דבר ודבר ממש. המחפש את כבוד אלוקים, את טוב ה' שמחכה להתגלות אליו, פותח עיניים לראות מכל מקום אותו יתברך מתגלה אליו. והפתח העיקרי – בתפילה על כל דבר. באמירת מילים פשוטות תוך כדי עשייה, בלחישה לעזרה, אפילו סתם כך באמצע היום. השאלה היא לא יותר השתדלות או פחות, אלא יותר עמוקה, באיזה עולם אנחנו חיים. האם אנחנו רואים צורך למצוא קשר חיוני ובסיסי עם בורא העולם, או שמספיק לנו שהוא יהיה באזור, קרוב אלינו בעת צרה. איזו תבנית חיים אנחנו רוצים שתהיה לנו.
"כשמאמין כך, בודאי יהיה עיקר השתדלותו בתר קודשא בריך הוא (היינו רק להתפלל אליו יתברך על כל דבר ודבר)". בחיים כאלה, התפילה בעצמה היא ההשתדלות. היא מה שמוכר בעינינו כיום לדבר האמיתי שמניע את העולם שלנו. לא אני והכוחות העומדים לרשותי בצירוף העזרה של ה', אלא התפילה- היא מקור כוחי וקיומי. "תפילה לא-ל – חיי" (תהלים מב, ט).
"ולא ירדוף אחר תחבולות רבות, כי אינם מועילים כלל; ומעט דמעט המועילים אינו יודע מהם ואינו יכול למוצאם". אין כאן שיקולי תועלת, אלא נקודה המראה כיצד החיים האמיתיים נראים. בחיים של האני, זה נראה מובן למה צריך לחפש אחרי כל כך הרבה דברים? והאם אנחנו בטוחים שזה תמיד מסתדר? האם זאת המציאות- ואם כן, למה היא כל כך מוגבלת וחוקית עד שהיא יכולה לגרום לחיים לעצור לחלוטין, כשאני נתון לחסדיה? האם זאת הצורה האמיתית בה הדברים צריכים להתנהל? אין דרך אחרת?
"אבל לקרוא להקדוש-ברוך-הוא, זה טוב ומועיל לכל דבר שבעולם, וזה יכול למצוא תמיד, כי הוא יתברך בנמצא תמיד". הוא יתברך בנמצא תמיד. ההמצאות התמידית שלנו בעצם מראה על דבר אחד- שזה החיים. עלינו לגשת למקור של הכול- לדבר הכי מציאותי והכי מושג שאתה תכיר. עולם כזה אנחנו רוצים- לדבקות כזאת אנחנו מייחלים.
* * *
כתיבה וחתימה טובה לכל הקוראים. שתהיה שנה טובה ומתוקה, התפילה וההתבודדות הם נשמת החיים בה, וכולה מנוצלת לעליה והתקרבות אל השם.
במחלקה לטיפול נמרץ שוכב חולה חסר-הכרה, עיניו עצומות, הוא לא מגיב לקריאות או לטלטולים. ציפצופי המכשירים סביבו מודיעים על קריסת מערכות, תיפקודי הלב בכי רע.
סביב מיטתו מתכנסים טובי הרופאים להתייעצות חירום; והנה נשמע קולו של סטודנט צעיר מלהג: 'עלינו להזמין מיידית רופא עיניים, החולה אינו יכול להניד את עפעפיו, ודאי חל סיבוך כלשהו בעיניו. כמו כן יש להזמין רופא 'אף אוזן וגרון', האוזניים לא מגיבות לתנודות רעש, והלשון גם היא אינה מתנענעת. בנוסף לכך יש להחיש רופא אורטופד, לטיפול בידיים וברגליים שאינן פועלות"…
הרופאים מסביב חשים מאוד לא בנוח מההתפרצות המטופשת, לולא היה מונח לפניהם אדם במצב קריטי, כי אז לא היו מפסיקים לצחוק. הלב – עורק החיים הראשי של הגוף כולו – קרס, והלה מגבב דברים על עיניים ואוזניים.
* * *
עומד לו האדם ומנסה לעשות חשבון-נפש: העיניים פגומות והאוזניים אינן שמורות, הידיים והרגליים אינן ממהרות לרוץ לעבודת ה', הלשון גם היא כמו נאלמה דום בכל הנוגע לתורה ותפילה, וכן הלאה.
הוא מנסה לשית עצה בנפשו, הוא מקבל על עצמו 'קבלות רציניות' בכל אחד מהתחומים הללו, מחפש תרופות ספציפיות לכל מחלה רוחנית.
ומנגד עומד הצדיק, הרופא הגדול, ומאבחן בבירור: יש כאן מחלה יסודית חמורה – 'מיתת הלב'! העורק המרכזי והעיקרי שממנו תוצאות חיים – משותק, האם זה פלא שכל האיברים לא פועלים?! במקום להתעסק בפרטים, יש להגיע אל שורש הבעיות כולן, מי פתי יוותר על החייאת הלב ויתמקד בפרט זה או אחר בלבד?!
* * *
מהי אותה מחלה חמורה הקרויה מיתת הלב?
רבינו הקדוש מלמד אותנו: "כי צריכין לשמור מאד את הזכרון, שלא יפול לשכחה, בחינת מיתת הלב. ועיקר הזכרון הוא – לזכור תמיד בעלמא דאתי" (= בעולם הבא. ליקוטי מוהר"ן ח"א נד).
כלומר, על האדם לזכור את תכליתו ולהבין שהגיע לעולם הזה לזמן קצוב, כדי לרכוש כאן קנייני נצח שמהם הוא אמור לחיות לעד.
הזיכרון הזה איננו זיכרון שטחי שאי-פעם אנו עתידים למות, אלא זיכרון מוחשי – לחוות את הקשר הנפלא שיש לכל פעולותינו כאן עם העולם הבא, לזכור שכל פעולה שלנו יכולה לההיפך לקניין נצחי ששכרו אין קץ, או חלילה להפסד נצחי בל יתואר.
כאשר האדם מחובר אל המטרה שלמענה הוא נשלח לכאן, וזוהי דאגתו העיקרית, הרי לבו 'חי', והוא מבקש ומקבל כל הזמן את דברי החיזוק והעצות הנובעים ממעיינות הצדיקים, וכאשר הוא מתרפה בתחום מסויים הוא מעורר את עצמו מייד.
ברם, כאשר הוא שוכח את המטרה הזאת והוא נכנס לשיגרה של חיי עולם הזה, אזי הוא מנתק את עורק החיים הראשי שאמור להחיות את כל פעולותיו, והוא כבר לא חושש לנזקים הנגרמים לכל האיברים, ומשם הדרך פתוחה לכל המכשולים.
* * *
נדמה אולי לאדם שהזיכרון הזה ברור לו; וכי מי אינו יודע שסוף אדם למות ושעתיד הוא לתת דין וחשבון לפני בוראו?!
אך כאשר נעמיק נראה, ש'ידיעה' איננה מחייבת בהכרח 'זכירה', ועל אף הידיעה יתכן שרוב מחשבות היום אינן קשורות לידיעה הזאת; הדאגות והתקוות, הרצונות והאכזבות, אינן מתייחסות אל אשר יהיה 'שם' אלא רק אל חיי העולם החולף.
עלינו להבין, שבמידה שהמוח עסוק בדאגה חיה ואמיתית על העתיד להיות 'שם', כך הופך הלב להיות לב שמפעיל את כל התיפקודים הרוחניים שהוא אמור להפעיל.
את הזיכרון הזה יש לעורר מדי בוקר, "וכך ראוי להיות מנהג איש הישראלי, שתיכף בבוקר, בהקיצו משנתו, מיד כשיפתח את עיניו, קודם שיתחיל שום דבר, יזכיר את עצמו תיכף בעלמא דאתי" (לקוטי עצות, זכרון). כך גם במשך היום, שכן על זה נטוש עיקר מאבקו של היצר, כי כאשר הוא מצליח להשכיח את היסוד הזה, הוא הרי כבש את הכול בבת-אחת.
בפרשתנו אנו לומדים על מאבקו של יעקב אבינו בשרו של עשיו, היצר הרע, שהתקנא ביעקב אבינו על שהוא הולך להעמיד את העם שעתיד לזכור ולטפח את הזיכרון הקדוש הזה (לקוטי הלכות, ברכות הראיה ה, ד).
מאבק זה ממשיך מדור לדור, ועלינו לאזור חיל כדי לשמור על זיכרון זה שבו תלויה חיותנו הרוחנית כ-ו-ל-ה.
לא תשכח יום דלית ביה טוב… וכל יומא אית ליה גדר מלבר, דלא יעול כל בר נש לההוא טוב
[לא תמצא יום שאין בו טוב, וכל יום יש לו גדר מבחוץ, שלא יכנס כל אדם אל אותו טוב]
(זוהר, נשא קכג)
לדברי ספר החינוך (מצוה שו) ועוד רבים, מצוות ספירת העומר מבטאת את הרצון להגיע אל מתן תורה. כמו שסופרים לקראת יום מיוחל, ככה גם אנו סופרים את הימים עד חג השבועות. מצווה זו מבטאת את עניינה של תקופת ההמתנה. כשעם ישראל יוצא ממצרים הוא עדיין אינו ראוי לקבל את התורה במצבו הראשוני, תקופה זאת מהווה כתקופת ההזדככות וההיטהרות לקראת קבלת התורה. המצב של ההמתנה הזאת מופיע רבות במציאות חיינו, כאשר הרבה פעמים אנחנו נדרשים לחכות ולהמתין עד שאנחנו מגיעים אל הקדושה. כאשר מגלים שיש בתוכנו חלקים שדרושים תיקון ועיבוד, מבינים שלא תמיד אפשרי לקפוץ מיד לשלב הבא, כי עדיין חסרים לנו כלים הראויים להכיל את הדבר אליו אנו כוספים. לפי דברי רבי נתן, תקופה זו היא מה שמכנה הזוהר "בדיקו דאשת חיל", הבדיקה אותה עוברת כנסת ישראל בהתקרבה אל ה'. מסתבר שהמצב הזה הוא לא כל כך פשוט וטמונים בו סיכונים, כאשר בו נמצאת התגברות מיוחדת של היצר, "אשר קרך בדרך".
מה עושים בזמן של המתנה? כמו שרואים בדברי ספר החינוך, סופרים. לא שוכחים את התכלית אליה פנינו מועדות מתוך ההשתהות בדרך. אם היה זה תלוי בידינו היינו כבר קופצים לסוף, אבל מה נעשה ועלינו לחכות בינתיים. בינתיים נספור את הימים שנותרו מתוך שאיפה לצאת מהם. הימים האלה הם ימים שהיינו מוחקים אותם מהזיכרון אם יכולנו, ואנחנו לא רואים אותם כחלק מחיינו. השאיפה הזו יכולה להישמע כרצון מאוד חזק להגיע אל הסוף, אבל כשהיא לא מעוצבת בצורה הנכונה היא יכולה להוביל אל ההפך הגמור.
אם נשים לב, גם ספירת העומר, שהיא כולה ציפייה אל העתיד, היא לא ספירה לאחור, שהרי סופרים את הימים שעברו ולא את הימים שנותרו. רבים שואלים מדוע היא באמת כזו ולא בצורה ההפוכה, ויש מקום לדון בשאלה זו. אמנם, יש פעמים ושאלה זו נשאלת מתוך תפיסה שמתעלמת מההווה ורוצה רק למחוק עוד יום בטבלת היאוש. בשאלה הזו בעצם מקופלת הגישה שלנו למושג של הדרך ולמהותו של הזמן.
"צריך האדם ליזהר מאוד בכל יום ויום לצאת חובת היום בכל מה דאפשר, כי צריך לידע שכל ימיו מנויים וספורים… ואין לו בעולמו כי אם אותו היום, שזהו בחינת מצוות ספירה" (לקוטי הלכות, פקדון ד, י). למרות שמהות הספירה היא הצעידה לקראת היעד הסופי, דווקא מודגש בה המימד של הדרך עצמה. מבחינת הספירה, רק היום הזה הוא מה שקיים ולא מעבר לכך. אם נשים לב נראה שעניין זה טמון במילה ספירה עצמה. המילה "סְפַר" פירושה גבול, כמו עיר ספר, שהיא עיר שנמצאת על הגבול. הספירה מחדדת את הגבוליות של הדבר הנספר, ובכוח זה מאפשרת הכרה עמוקה יותר במהותו ומציבה אותו כדבר ברור. אפשר למצוא אנשים שסופרים דברים שמניינם ידוע להם פחות או יותר, בגלל שהם אוהבים את הדבר שהם סופרים. מה הספירה מוסיפה להם? בספירה הם מחדדים את המציאות של אותם דברים, ואז יכולים לחוש יותר את אותם דברים מול עיניהם – אין כאן רק ערימה של דברים אלא ארבע עשרה פריטים.
למה צריך לספור את הימים? כי הרבה פעמים יש לנו תחושה שאנחנו לא שייכים ליום הזה שאנחנו נמצאים בו וכנראה חלה איזו טעות. לכן אנחנו מתעלמים מהיום ומחכים ליום הבא. אכן, התחושה הזאת היא המסתיר הגדול של הטוב שגנוז בכל יום, כותב רבי נתן (שם, ו), והיא זו שמטעה ומבלבלת את האדם במחשבות בהן "נדמה לו כאילו היום הזה אינו כלום, כאילו אינו מימי חייו, כאילו היום אי אפשר להתקרב להשם יתברך כלל", עד ש"על פי הרוב, בכל יום נדמה לו כאילו היום הזה אינו כלום". אנחנו תופסים את עצמנו כמנותקים מהזמן, כאילו הוא בסך הכל דבר שחולף לצידנו בחיים: אם הוא ישחק לטובתנו מה טוב, ואם לא נתעלם ממנו. השקר שבתפיסה זו הוא המחשבה שאפשר לנתק בינינו ובין הזמן. אין לאדם מציאות אחרת חוץ מההווה; הוא לא נמצא בעבר, כי הוא כבר עבר, והוא לא נמצא בעתיד, באשר זה עדיין לא התממש. האדם נמצא בהווה, שם כל הווייתו.
ידיעה זאת לא תמיד נוחה לאדם ולכן הוא מתעלם ממנה, אבל בכך הוא בעצם מתעלם מעצמו. העובדה נשארת עובדה: יום לא מוצלח אומר שאתה נמצא במצב לא מוצלח. הבעיה היא לא ביום, אלא היא הופכת לבעיה שלך. אלא שכאן טמון העומק – כשהיא הופכת לבעיה שלך, היא גם מקבלת פיתרון אמיתי. החיים, הרי, אף פעם לא פוסקים. תמיד הם ניתנים לביטוי, באיזה אופן שלא יהיה. אם היום שלך הוא חלק מהחיים שלך, אז תוכל למצוא בו טוב. "לית יום דלית ביה טב", כמאמר הזוהר. אם תסתכל עליו במבט חיצוני, לא תראה בו שום דבר נוצץ, חוץ מהצרות שהוא מזמין אליך. אם תסתכל עליו במבט פנימי, מתוך ידיעה שהוא חלק מחייך, תוכל להוציא ממנו חיים. כל יום וההזדמנויות שלו, פעם הוא ימנע אותך מכל מיני דברים, אבל יאפשר לגלות דברים חדשים. הניסיון הוא האם תתעלם מהיום ותחשוב כאילו אינו יום מימי חייך, או שתהיה מחובר להווייתך האמיתית שנמצאת ביום בזה, ותגלה שהוא חלק מהחיים, וחיים גם יצאו ממנו.
"וזה בחינת מצות ספירת העומר, שהוא התחלה והכנה לקבלת התורה, להורות שאי אפשר לקבל את התורה כי אם כשיודעין שהעיקר הוא היום הזה שהאדם עומד בו ולא לדחות מיום ליום, כי כל ימי האדם מנויים וספורים וכנ"ל. שזהו בחינת "היום אם בקולו תשמעו", היינו – אם תרצו לשמוע בקולו ולקבל את התורה, אי אפשר לכם לקבל כי אם על ידי בחינת היום, לידע שהעיקר הוא היום הזה דייקא" (שם ה). אפשר לקבל את התורה רק אם חיים את היום. פעולתו של היצר הרע להוציא את האדם מעולמו, לנתק אותו מכל עיסוק שקיימת בו האפשרות שהאדם יימצא בתוכו באמת. לכן הוא מתגבר כל כך על תפיסת הזמן. יום אחד צריך ללכת לבנק, יום אחד צריך להוציא אישור, יום אחד קצת כואב, יום אחד יש סתם טרדות. כל אלו עובדות נכונות ולא כל יום הוא מושלם, אבל מכאן ועד לאבד את משמעותו המיוחדת של היום הזה ולחכות עד שהוא יתבזבז סופית, זהו רק שקר ודמיון. כשהיום הוא חלק מהחיים, הדברים שקורים בו לא יכולים לנתק אותו מהאדם. אחרי הכול, החיים נמצאים כעת רק בהווה ולא בשום מקום אחר. גם אם נשאר רגע אחרון ביום, יוכל לצאת ממנו דבר טוב. זאת פעולתה של ספירת העומר: לחוש את היום, לדעת שאני נמצא באמת בזמן הזה. אני לא נמצא בעתיד, לא שוקע בעבר, אלא אני בדיוק פה: היום עשרים יום לעומר, היום שלושים יום לעומר. הספירה, כמו הספַר, מגבילה את המרחב הדמיוני שלנו על תפיסת הזמן שמנתקת את עצמנו ממנו, ושמה אותנו על הנקודה המדויקת של ציר הזמן – ביום הזה ממש.
הרצון להגיע אל התכלית הוא בוודאי העיקרי, ואין לשכוח ממנו לעולם. אבל אסור שרצון זה יוציא את האדם מהעולם בו הוא נמצא בפועל, ועולם זה, נרצה או לא נרצה, נמצא בהווה הנתון. דווקא מתוך מודעות לזמן האדם לא מאבד את עצמו לכל הבלבולים החיצוניים, ובכל רגע שיעבור עליו הוא יגלה חיים חדשים ותמיד ימצא את הטוב שה' גונז בכל יום. כל הבלבול והייאוש נובעים ממחשבה שיש תנאים חיצוניים שלא מטיבים עם האדם. כשהוא מגלה שהם לא תפאורה לחייו אלא עצם מעצמיו, הוא מוציא גם מהם את חלקי החיים שלו שטמונים בהם. הציפייה הגדולה חוברת להמתנה גדולה, שמבינה שאי אפשר לבטל את עובדת היות האדם עדיין בדרך, ודווקא בדרך זו מגיע האדם לקיום התורה.
* * *
וזה בחינת שמירת התורה… כי שמירה לשון המתנה, כמו שכתוב "ואביו שמר את הדבר", היינו, שאי אפשר לזכות לקיים את כל דברי התורה בשלמות, לידבק בו יתברך באמת, כי אם על ידי בחינת שמירה והמתנה, כי צריך להמתין הרבה, עד שיזכה למה שיזכה (שם יא).
העליבות זעקה מכל פינה, השטיחים המהוהים והמרוטים שנפרשו שם לא הוסיפו 'כבוד והדר' בלשון המעטה, גם המנורות הדהויות שנתלו שם והפיצו אור חיוור לא תרמו רבות לחגיגיות המעמד, הדלות והנחשלות ניבטו מכל עבר.
והנה הגיע הרגע המיוחל, מושל המחוז מלווה בפמליית כבוד הגיע, כל בני העיירה התייצבו לקבל את פני האדון רם המעלה שהגיע לבקר אצלם, מאורע היסטורי הוא זה עבורם לכל הדעות, מי פילל שאורח שכזה יבקר בפינה נידחת ושכוחה זו. כבר כמה שבועות שפרנסי העיירה שוקדים על 'קבלת הפנים', הם גייסו את כל ה'קישוטים' האפשריים כדי לפאר בהם את 'שער הכבוד' – אך גם לאחר כל המאמצים הגיעו להישגים דלים ממש.
בפמלייתו של המושל הביעו תרעומת לא קלה, הם ראו במעמד שכזה בזיון מחפיר לאישיות הנעלה. המארחים המאוכזבים מיהרו כמובן להתגונן, 'וכי מה היה בידינו לעשות?! האמינו לנו, עשינו כמיטב יכולתנו'. אך מלוויו של האדון לא קיבלו את ההצטדקות, 'נכון, בידכם לא היתה האפשרות, אבל יכולתם לפנות אל משרדו של המושל לבקש עזרה, כאשר קבלתם את הידיעה כי הוא מגיע לביקור הייתם צריכים לחזור ולדרוש סיוע לקיים זאת בכבוד הראוי. במשרדו של מושל המחוז היו בוודאי נותנים לכם את האמצעים לכך'.
* * *
'ניסינו כמיטב יכלתנו', זוהי ההרגשה שלנו לעתים קרובות כאשר אנחנו רואים את ההישגים הדלים שלנו ואת התוצאות הלא כל כך מרנינות בקיום התורה והמצוות. 'מה עוד יכולנו לעשות?'…
פעמים כה רבות עומד האדם מול הסידור, מול הגמרא, מול כל ספר קדוש, הוא מנסה להתרכז, רוצה להתחבר אל המילים הקדושות, אך המוח מרחף, מפליג למחוזות אחרים, רחוקים מאד. הוא כה היה רוצה להיות חלק מהכתוב, אך הוא לא מצליח. נדמה לו שהוא כבר מיצה את מירב היכולות שלו – והמציאות המרה טופחת על פניו.
אך לאמתו של דבר אנחנו כלל לא מכירים בכוחותינו. מצד עצמנו אנחנו אכן חסרים את האמצעים, אך שכחנו שיש לנו עסק עם מצוות אלוקיות ש'בעל הכוחות כולם' מחובר אליהן – 'מצווה' מלשון 'צוותא', וכפי שרבינו הקדוש אומר (בליקוטי מוהר"ן ח"א ה, ב): "הקדוש ברוך הוא אחדות פשוט עם המצוות'.
כשהקב"ה ציווה אותנו לקיים את מצוותיו, הוא גם גנז בתוכן כח עליון שיכול להעניק לאדם כוחות חדשים שלא היו קיימים אצלו עד כה. המצוה עצמה הינה מקור כוח למי שמבקש לקיים אותה, שיוכל לקיימה.
יותר מכך כותב רבי נתן, לולא אותו כח עליון שמגיע עם כל מצווה, לא היתה אפשרות כלל לקיים שום מצווה. שכן נגד הזכות הגדולה שבקיום המצווה עומדים אלפי מקטרגים שמבקשים לבטל את האדם בכל דרך מלקיים אותה. אך כאשר האדם משתוקק בכל זאת לקיים את המצווה – מתעורר בשמיים השורש של אותה מצווה שמכניס הארה קדושה בלב האדם כדי שיוכל לקיים אותה.
זה שאמרו חז"ל (מובא ברש"י יומא לט ע"א): "והתקדשתם מעט – והייתם קדושים הרבה; הבא ליטהר מסייעין אותו".
* * *
על הנס המופלא שאירע לישראל בנחל ארנון – כאשר הר שלם מצד ארץ ישראל נעקר והתחבר להר שממולו בו התחבאו האמוריים וקטל אותם – כותב רש"י: "כיון שבאו ישראל לעבור, נזדעזע ההר של ארץ ישראל כשפחה היוצאת להקביל פני גבירתה ונתקרב לצד הר של מואב".
מה עורר את ההר לעקור את עצמו? אומר רבי נתן: אותם כיסופים שהתעוררו בלבבות בני ישראל אל האמונה השלימה אשר לה זוכים בארץ ישראל, הפעילה את שורש קדושת ארץ ישראל בשמיים שבא לנגדם ועשה עמם פלאות למעלה מדרך הטבע, בכדי שיוכלו לזכות לכך.
עלינו ללמוד מכך, שאסור לנו למדוד את כוחותינו לפי הנראה לעניות דעתנו, לעולם אין לחשוב שאנחנו יכולים להעריך את יכולותינו. המצוות האלוקיות הן מקור כוח עליון, למעלה מדרך הטבע.
לפני כל מצוה, לפני כל דבר טוב, עלינו רק לעמוד ולהשתוקק, לכסוף ולהתגעגע, בלי חשבונות של יכול או לא יכול שמצמצמים את שדה ראייתנו עד היכן אנו יכולים להגיע.
עלינו לעמוד ולהאמין שבשורשה של המצווה שאנו עומדים לעשות טמון הכח האלוקי הזה שיכול להשפיע עלינו כוחות חדשים לגמרי.
"לעניין מה שיכולין לזכות על ידי ההתחזקות בשעת ירידה שתתהפך הירידה לעליה ושעל ידי זה דייקא יתחדש לטובה בהתחדשות נפלא" (משיבת נפש ע"ד).
בכל פעם שאנו 'נדחים' לחוץ, אל מחוץ לשערי הקדושה כביכול, נדמה לנו שהפעם באמת כבר לא נוכל להכנס מחדש לבית הקדושה. זו הסיבה שרבים כל כך מפסיקים אפילו לרצות להתקרב להשי"ת, לצערינו.
שהרי, הם חושבים, כמה פעמים כבר קבלנו על עצמנו להתקרב מחדש להשי"ת, והנה לא עברו אפילו רגעים ספורים (ובמקרה הטוב כמה ימים) וכבר מצאנו את עצמנו מחוץ לקדושה?
כמה פעמים החלטנו לקבוע את עצמנו ללימוד התורה ולעסק התפילה, או אפילו קביעת עיתים לתורה, ותוך מספר ימים נוצרו טרדות ועניינים שהכריחו אותנו לצאת ל'רחובה של עיר' ומנעו מאיתנו לקיים את החלטתינו?
וכמה פעמים התחלנו כבר ליישב את הדעת, לחשוב מחשבות נקיות וטהורות ולפתע שמנו לב שאנו בתוך מערבולת של מחשבות – דאגות וטרדות, מחלוקות והבלים?
כמה פעמים התחלנו להתרכז בפירוש תיבות התפילה, מתוך זכרון שהננו עומדים לפני ה', ולא הצלחנו להחזיק בזה יותר מכמה דקות מחמת שהתגברו עלינו מחשבות זרות?
כמה פעמים פתחנו ספר על דעת ללמוד מספר שעות רצופות, והנה הגיע קריאה בהולה (לפעמים מהיצר הרע) להתעסק בדברים אחרים?
אפשר להרחיב בענין בכמה וכמה דוגמאות, איך כמעט לא שייך להשאר בפנים כל הזמן, ומשום כך הרבה מתייאשים.
אבל, אחי, דע לך שכך הוא סדר הבריאה, שבהכרח הוא שנצא החוצה, אלא שבדיוק לשם כך התורה מצווה אותנו לשים מזוזה על פתח ביתנו; ובדיוק בגלל זה אנו נוהגים לשים את היד עליה ולנשקה בעת צאתינו: לזכור את האמונה לפני היציאה מהבית; להחדיר למח שגם כאשר נהיה בחוץ, ברחוב, בבלבולים ובטרדות, נהיה יחד עם ה' ולא נעזוב אותו. וכאשר אדם עוזב את ביתו מתוך מחשבות של אמונה, אזי יכול לחזור לביתו בהתחדשות.
כי כאשר אדם קונה בית, הרי שבתחילה הוא נהנה מכל חדר ומכל דלת וחלון, אך כאשר הוא מתרגל לבית כבר אין לו הנאה, כי תענוג תמידי אינו תענוג, אבל אם הוא יוצא לתקופה ארוכה מהבית, ובמיוחד כאשר הוא יוצא מתוך הכרח, שלא ברצונו, לגלות ממושכת וכדומה, כי אז הוא חוזר לביתו בהתחדשות יתירה, וחוזר ליהנות מכל חפץ ורהיט.
כך הוא גם בקדושה. מסובב כל הסיבות דואג תמיד שיהיו לנו סיבות לצאת מ'תיבת נח' של הקדושה, והכל בשביל להביא אותנו שוב לקדושה בהתחדשות, שכאשר נצליח לפתוח שוב ספר, או להחזיר את המח לתפילה וכדומה, אז נדבק את עצמנו בהתחדשות נפלאה, ונוכל ליהנות מכל דלת וחלון בבית הקדושה, נתלהב מכל מילה ומכל תיבה שיוצא מפינו.
וכמו שכתוב 'בשבתך בביתך ובלכתך בדרך', שלפעמים יוצאים לדרך כדי לחזור בהתחדשות מלאה, ולכן גם ירדנו למצרים, כדי לצאת משם בהתחדשות נפלאה של התגלות יד ה' לדורות עולם.
כמובן שיש למעט ככל האפשר ביציאות, אבל כאשר נמצא את עצמנו בחוץ, נתחזק מאוד לדעת, שהיציאה היא לא גלות וגירוש, אלא יש לה רק מטרה אחת ויחידה: חזרה לקדושה בהתחדשות, ולא חס ושלום בשביל להפסיק לגמרי.
אבל זה רק כאשר נשים לב למזוזה אשר בפתח, ננשקה בזמן הירידה ונזכור מה כתוב בה, אבל אם לא נצא בליווי של האמונה, אזי יהיה מאוד קשה לזכור שיש לנו בית, לרוב עוצם התגברות היצר להכשילנו ולייאשנו, ולתת לנו הרגשה של מחוסרי בית.
ואשרי מי שמוסיף לקחת לעצמו לדרכים ול"יציאות" כמה ספרי צדיקים, לחטוף סעיף "משיבת נפש" בעת הנסיעה והירידה, אשר יחזירו לו את המח והלב האמיתי גם בעת שהוא מחוץ לביתו.
אחי היקר!
אם תהיה חזק בזה, תוכל לראות ולהבין בחוש ממש את המושג "ירידה לצורך עלייה", כי באמת כל ירידה מביאה לעליה בהתחדשות.
תמיהתם של רבים, מדוע, אם כן, פעמים רבות אנו רואים ירידות שאינן מצמיחות עלייה, אינה תמיהה כלל, שכן הסיבה לכך היא שהם לא 'נשקו את המזוזה' בצאתם החוצה, וחשבו להם שנפרדו לגמרי מה', חלילה, וכך הזדקנו ו'התיישנו' בירידה, כמו אלו ששהו במצרים ולא האמינו שיש חיי גאולה, ואכן נשארו שם לנצח.
על כן, ידידי, חזק ואמץ גם "בשבתך בביתך וגם "בלכתך בדרך", וזכור תמיד את לשונו של הרשב"י המופיעה פעמים רבות בזוהר הק': "זכאה מאן דעייל ונפיק" [-אשרי מי שנכנס ויוצא].
"וצריך לראות למלאת את הידיים, שהיא האמונה, על ידי הארה משבעה רועים, שהם כלליות של כל מנהיגי הדור… ואי אפשר לבוא לאלו הרועים… אלא על ידי עזות… ולבוא לעזות… על ידי בחינת 'נעשה ונשמע'… 'בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע, ירדו ששים רבוא מלאכים ונתנו שני עטרות בראש כל אחד'… בחינת 'ושמחת עולם על ראשם'… 'נעשה' הוא בחינת נגלות, היינו המצוות שאפשר לכל אחד לקיים לפי מדרגתו, ו'נשמע' היא בחינת נסתרות, מה שהוא גבוה ונסתר ממנו, שאינו יכול לעשות עבודה בזה".
(ליקוטי מוהר"ן ח"א, כב)
לישראל יש שבעה רועים, "שהם כלליות של כל מנהיגי הדור", ותפקידם לשמור על צאן הקדשים, נשמות ישראל, ולהאיר בהם הארת האמונה הקדושה. "ועל שם זה נקראים רועים, על שם 'ורעה אמונה', וכל עיקר אמונת ישראל ממשיכין הם להדור".
אך אנו אין די לנו בזה; עלינו לחפש את הרועה השמיני! את הרועה שלא רק ירעה את צאן הקדשים במרעה האמונה הקיימת, אלא יחדש אותנו בהתחדשות נפלאה שלא היתה מעולם. הלא הוא מלך המשיח, אשר עליו נאמר: "ורועה אחד יהיה לכולם" (יחזקאל לז, כד) ואשר ילמד אותנו תורה חדשה – "אורייתא דעתיקא סתימאה".
* * *
ההבדל העיקרי בין שבעת הרועים לרועה השמיני, הוא בכך ששבעת הרועים מאירים בעיקר את הארת ה"נעשה", ואילו הרועה השמיני מגלה ומאיר את הארת ה"נשמע".
ביאור הדברים:
כשקיבלנו את התורה, אמרנו באהבה "נעשה ונשמע", כי אכן בתורה ישנם שני חלקים: חלק ה'נעשה', שהוא חלק העשיה והקיום; וחלק ה'נשמע', שהוא חלק הרצון וההשתוקקות לשמוע את אשר טרם שמענו. הוא מלמד להתבודד לפני ה', להשתוקק אליו, ולהטות אוזן לשמוע גם מה שלא מוגדר בעשיה…
ואז, כשהארת ה'נשמע' מאירה בכל עוזה, מתגלית לנו תורה חדשה! כי כשבלב היהודי בוערת אש הכיסופים, והוא מטה בכל עת את אזני לבו לשמוע את אשר ה' דובר אליו – הוא מקבל גם 'נעשה' חדש, תורה חדשה, וזוכה לעשיות חדשות אשר לא זכה לעשותן עד הנה.
* * *
גם כל שבעת הרועים, אשר עיקר עיסוקם להאיר את ה'נעשה' – גם הם, מעבירים במידת-מה את אורו של הרועה השמיני, הארת ה'נשמע'. כי הלא בלעדיו אין כלום; 'נעשה' ללא 'נשמע', עשיה ללא השתוקקות, כמוה כגוף בלא נשמה.
ואולם, עבודתו של הרועה השמיני היא, להאיר בלב האדם, הארה נפלאה כזאת, עד שגם אם לא זכה לעמוד כראוי ב'נעשה' – אף על פי כן לא יעזוב את ה'נשמע', וימשיך לכסוף ולהשתוקק לה' יתברך.
"כי כתר ה'נעשה' איבדנו בעונותינו, כי אין אנו יכולין לקיים שום מצוה בשלמות… אבל כתר ה'נשמע', שהוא בחינת תפילה, שעיקרה בחינת רצון וביטול, זה אי אפשר ליקח מישראל בשום אופן. כי איך שהוא, אף על פי כן רצוננו וכספנו חזק ותקיף מאד מאד לשוב לה' יתברך בכל עת, וכמו שכתוב 'מה תעירו ומה תעוררו את האהבה עד שתחפץ', וכמו שכתוב 'כי עזה כמות אהבה קשה כשאול קנאה רשפיה רשפי אש שלהבתיה מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה', שכל זה נאמר על רשפי שלהבת תבערת הלב לה' יתברך בעמקות פנימיות רצונו, שאפילו הקטן שבקטנים במדרגה התחתונה מאד, בוער לבו לה' יתברך עד אין סוף… כי גם במדרגה התחתונה מאד יכולין לכסוף עד אין סוף, אחר שכבר גילו לנו הצדיקי אמת השגות כאלה שיש תפילת ה' שהוא בחינת סתרי נסתרות, בחינת חסד וצדקה הנעלם ונסתר מאד" (ליקוטי הלכות, מתנה ה, י).
מרדכי ספקטור, סופר יידי ידוע, נולד וגדל בעיר אומן, למשפחת חסידי טולנה. בשל כך, ובשל הרדיפות שעברו חסידי ברסלב בעיר (כפי שהוא מתאר), התעוררה אצל ספקטור סקרנות רבה להכיר את החסידים הנרדפים, והוא אכן עשה זאת.
ספקטור "החמיץ" וברבות הימים הפך לסופר ידוע, שכתב ספרים רבים ביידיש. בין יתר ספריו, כתב ספקטור אוטוביוגרפיה "מיין לעבען" – "חיי", ובה, בין היתר, הוא מתאר את חסידי ברסלב באומן.
החומר הכלול באוטוביוגרפיה של ספקטור, התפרסם בשלש מקורות נפרדים: בסדרת כתבות בשנת תרפ"ד בעיתון "יידישעס טאגבלאט" שיצא לאור בארה"ב, בסדרת כתבות בעיתון הפולני "דער מאמענט" באותה שנה, ובספרו "מיין לעבען" – "חיי", שיצא בשלשה חלקים בפולין, בשנים תרפ"ז-תרפ"ח.
במסגרת הסיקורים ההיסטוריים באתר, אנו מעלים את הפרקים הרלוונטיים מספרו, בתרגום לשפה מדוברת ובתוספת הערות רקע. על מנת להביא מידע שלם, תרגמנו את החומר מכל המקורות האמורים, בשל שינוים קלים בין המקורות.
בבוקר שלאחר בואם, כאשר קמתי משנתי, כבר לא מצאתי את האורחים בביתנו, רק בערב, שעה לאחר רדת הליל, הם שבו לביתנו.
בדרך כלל, בזמן שהותם בביתנו, הם שבו מאוחר יותר בלילה, ורק לעתים ספורות, כאשר שבו מוקדם, הם שתו איתנו תה ולעתים אף סעדו איתנו את ארוחת הערב.
אהבתי מאוד את שני ה"דודים" האלה מהרבה סיבות. ראשית, בגלל "דמי שלום עליכם" הנדיבים שהעניקו לי, שנית, משום שאחד מהם העניק לי חגורה מעור בוהק ואבזם מוכסף והשני העניק לי מקל אדום נאה עם גולת כותרת לבנה ושעון עם מחוגים שלעולם אינם זזים ותמיד עומדים באותו מקום, מצביעים תמיד על השעה שתים-עשרה.
אבל יותר מכך, אהבתי אותם בשל המעשיות הנאות שסיפרו, על מלכים, בני מלכים ובנות מלכים; על נסיכים ועל ימים ומדבריות ומדינות רחוקות ועל ננסים וענקים.
אחד הסיפורים היפים שסיפרו לי חרות עדיין בזכרוני:
אניה גדולה שטה בים, הם סיפרו, ובה אנשים רבים. באניה היה גם צדיק גדול, שנסע לארץ ישראל. לפתע התעוררה סערה עצומה, שנשאה את האניה ימים ולילות, עד שהניחה אותה באמצעו של ים קפוא, במקום בו השמש לעולם אינה זורחת וחשוך בו תמיד, ובו נותרה האניה לעמוד, ללא שום תזוזה, ומשהניחה אותה, הפסיקה גם הסערה ומנוסעי האניה אבדה כל תקוה שהאניה תוכל לפרוץ את הקרח ולחזור למסעה בים.
עברו שבועיים ועל האניה החלו לאזול כל המאכלים והמשקאות שהיו בה. החלו האנשים לחשוש לחייהם. כך, ימותו כולם מרעב! באו גדולי הנוסעים אל הצדיק שיתפלל לה' יתברך שיורה לרוח להסיע את האניה מים הקרח הנורא.
הצדיק השיב להם שהוא יתפלל ושה' ישמע את תפילותיו, אולם הוא העמיד תנאי: שכולם יצייתו לו לכל דבריו. כאשר הסכימו כולם, הורה להם הצדיק: הטילו גורל ובחרו עשרה אנשים מתוככם, והביאום אלי.
וכאשר באו העשרה שעלו בגורל אל הצדיק, הורה להם הצדיק: הכינו לכם צידה לדרך לעשרה ימים, וצאו לדרככם: לכו על הקרח הנורא כל כך זמן, עד שתגיעו להר אבן נישא, חלק כמו קיר. בקושי בעיניכם תוכלו לראות את קצהו. אבל על ההר תיאלצו לעלות!
הם רצו לשאול את הצדיק איך אפשר לעלות על הר חלק כמו קיר, אולם הם הבטיחו שיצייתו לו בכל ולא יפקפקו – אז הם שתקו.
הוא בירכם שילכו לשלום, והם לקחו צידה לדרך – ויצאו לדרכם.
וכך הם הלכו בחושך המוחלט שעל הקרח הנורא עשרה ימים ועשרה לילות, עד שנתקלו בהר המתנשא. הם לא הצליחו לעלות עליו, אז הם התחילו לחצוב בו מדריגות ולעלות אט אט. וככל שעלו יותר, החל להאיר יותר ויותר, וכאשר הגיעו לאחר ימים ארוכים אל פסגת ההר היה אור השמש כה בוהק וכה בהיר עד שהם נאלצו לסגור את עיניהם.
וכאשר פתחום, הם גילו שהם מצוים בגן ענק בו גדלים עצים ופרחים, וביניהם שבילים, מכוסים בעפר כסוף, ועל העצים גדלו הפירות הכי יפים והכי יקרים, ועל הענפים עמדו הציפורים היפות ביותר ולהם כנפי זהב וכסף, והם שוררו שירה נפלאה, והאויר היה זך ומחיה.
והם הלכו הלאה, עד שהגיעו לכיכר עגולה, ופתאום ראו שיש בה מכסה עגול, והם הרימו המכסה ולפתע החלה לנשב רוח עזה עד שהאפר המוכסף עלה וכיסה את עין השמש, ועצים החלו לפול וציפורים החלו לפרוח ולצייץ בבהלה, ואת עשרת האנשים לקחה הרוח והעיפה אותם עד לאניה שממנה הגיעו, ואז באה רוח חזקה יותר וקרעה את האניה מים הקרח הנורא ונשאה אותה אל הים והאניה ונוסעיה ניצלו.
וכאשר שאלו האנשים את הצדיק לאחר מכן מהו המקום בו היו, השיב להם ששם הוא גן העדן התחתון, ושם, מתחת למכסה, מתגוררת הרוח, ואילולי הרימו את המכסה לא יכלה הרוח לשאת את האניה וכל האנשים היו מתים.
והתלהבותי והתפעלותי מסיפוריהם הנפלאים תפסו אותי לחלוטין בכל אברי וחושי, והבטתי בהם כעל אנשי-אלקים שירדו אלינו משמים…
ושנים לאחר מכן, כאשר נתקלתי באיזה ספר חסידי במעשה הזה, רק בנוסח מעט שונה, כבר לא חשתי את אותו טעם נפלא שחשתי כאשר שמעתי אותו משני היהודים האלה, שבעיני היו אנשים שמימיים, מלאכי עליון שהתחפשו ובאו אלינו כמו המלאכים שהתחפשו ובאו לאברהם אבינו ואכלו אצלו כאנשים ילודי אשה.
ומלבד זאת, היו שניהם יפי תואר ובעלי הדרת פנים, אחד מהם היה כבן ארבעים והשני עוד אברך צעיר כבן עשרים, ושניהם היו לבושים לבוש חסידי, רק בבגדים נאים ונקיים יותר מהחסידים שהכרתי.
מהתנהגותם נראה היה שהם בעלי יכולת, וכאשר באו מרחוק לימים נוראים לקבר רבי נחמן, דאגו לעצמם למכתב לאמי, שנארח אותם בביתנו, שם אכן היה בטוח יותר, משום שהחזיקו אותנו לחסידים מפורסמים לחסידות … ואך אחד לא חשד בנו שימצאו אצלינו ברסלב'ר חסידים, אלא כולם היו בטוחים שהם אכן קרובי משפחה שלנו.
וכך הם התארחו בביתנו כשבועיים, ולאחר מכן נפרדו מאיתנו לשלום ונסעו לביתם.
ובגינם, בגין אותם שני יהודים, הפכתי שוב לידיד לחסידי ברסלב, וחשק עז נכנס בליבי להתפלל בקלויז שלהם, לא רק באמצע השבוע, בשבת או ביום-טוב, אלא גם בעיקר העיקרים – ראש השנה.
"מלוא כל הארץ כבודו" (ישעיה ו), אפילו באפילה גמורה מאיר אור ה' יתברך. בכל הקשיים, הצרות והבלבולים נמצאים חסדיו ורחמיו. גם בזמן של הידרדרות רוחנית חס ושלום, ידו עוזרת ותומכת. כך אומר דוד המלך: "אם אסק שמים – שם אתה, ואציעה שאול – הנך… גם שם ידך תנחני ותאחזני ימינך, גם חושך לא יחשיך ממך" (תהלים קלט). בכל המאבקים, הנסיונות והכשלונות – "גם כי אלך בגיא צלמוות… אתה עמדי" (תהלים כג).
אבל לא רק כשמרגישים את החיסרון הוא נמצא, גם כשהמחלה הרוחנית גברה כל כך עד שלא מרגישים בכלל את הכאב; שקועים בחומרנות עד שנדמה שלא חסר לו כלום; גם בזמן של אדישות וטשטוש רוחני מוחלט כאשר שוכחים לגמרי מהבורא ומהתכלית הנצחית, כשבכלל לא מרגישים שהקב"ה נסתר פה – גם אז הוא בודאי פה, כמו שאמרו חז"ל: "אם יאמר לך אדם: היכן אלוקיך? תאמר לו: בכרך גדול של רומי" (ירושלמי תענית פא). גם שם, ברומי הרשעה שהחריבה את בית המקדש נמצא ה' יתברך.
אם רק תדע זאת, שהקב"ה נמצא גם כאן ועכשיו, ותאמין בכך, ותתחיל לחפש ולבקש איך להתקרב אליו – תזכה גם להרגיש זאת, להבין ולחוש את השגחת השי"ת וקרבתו; ואדרבה, הירידה תוכל לההפך לעליה גדולה.
שכן, החיות האלוקית שטמונה בתוך הרע, היא בדרגה גבוהה מאד, ככתוב: "ועברתי בארץ מצרים" ועל כך אמרו חז"ל: "אני ולא מלאך; אני ולא שרף; אני ולא אחר" (הגדה של פסח) הרי שדווקא בשיא הטומאה כמו מצרים מסתתרת דרגה עצומה של אלוקות, שאם מתאמצים לחפש אותה למרות כל ההסתרות, אפשר לזכות על ידה לעליה רוחנית עצומה.
אמרו רבותינו ז"ל: אין דנין בלילה רק ביום. כי יום ולילה הם בחינת אמת ואמונה כידוע. ועיקר אחיזת השקר והסטרא אחרא הוא בבחינת לילה שהוא בחינת אמונה. ועל כן בלילה האמונה בקטנות ונגדלת באור היום בבחינת חדשים לבקרים רבה אמונתך כמובא במקום אחר (ליקוטי מוהר"ן, תורה ל"ה). כי עיקר תיקון האמונה הוא על ידי אמת כמו שכתב רבינו במאמר הנ"ל, צדק כד אתחברת באמת אתעבידת אמונה [=כאשר צדק חובר לאמת נעשית אמונה] עיין שם, ועל כן עיקר המשפט ביום, שהוא בחינת אמת שעל ידה מעלין ומתקנין האמונה כנ"ל. ואזי נעשה יחוד אמת ואמונה שהם בחינת ערב ובוקר בבחינת ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד, וזה נעשה על ידי דין אמת שנאמר בו גם כן וכל העם ניצב עליך מערב עד בוקר כנ"ל. כי עיקר המשפט והדין הוא לתקן האמונה הנפילה שנפגמה אצל אלו הבעלי דינים. כי אחד מהם בודאי אינו נושא ונותן באמונה, ועל ידי הדין אמת מעלין ומתקנין האמונה כנ"ל בבחינת צדק כד אתחברת באמת אתעבידת אמונה, ונעשה יחוד אמת ואמונה ערב ובוקר כנ"ל. ועל כן עיקר המשפט ביום כמו שכתוב ודינו לבוקר משפט כי אז מאיר האמת שעל ידי זה נתתקן ונגדל האמונה בבחינת חדשים לבקרים רבה אמונתך. וזה בחינת ושפטו את העם משפט צדק, זה בחינת צדק כד אתחברת באמת וכו'. כי משפט זה בחינת אמת כמו שכתוב משפטי ה' אמת כמובא בדברי רבינו ז"ל. וזהו משפט צדק, בחי' צדק כד אתחברת באמת אתעבידת אמונה, כי זה עיקר ישיבת הדיינים לתקן האמונה על ידי האמת שיתחבר צדק ומשפט, אמת ואמונה כנ"ל.
(ליקוטי הלכות, חושן משפט, דיינים ב,ה)
לא תטה משפט, לא תכיר פנים (טז,יט)
אלו השני בעלי דינים הבאים לדין ומכחישין זה את זה ואחד מהם טוען שקר בודאי, והוא בחינת פגם אמונה, כי היה צריך לעשות משא ומתן באמונה, כמו שמובא (שבת ל"א) נשאת ונתת באמונה. וזה מכחיש בעמיתו וטוען שקר ואין לו נאמנות נמצא בשעה שבאים לדין הוא בחינת פגם אמונה. וצריך לתקן ולברר האמונה, ולברר האמת עם מי. אך אי אפשר לבשר ודם לידע עם מי האמת, כי השקר מחפה על האמת, כי קשה להכיר בין הטוען אמת להטוען שקר. ומה יעשה הדיין להוציא הדין לאמיתו? העצה והתקנה לזה הוא ענין הנאמר אצל תפלה שהיא גם כן בחינת אמונה. דהיינו שצריך הדיין לראות שידבר דיבור אמת, דהיינו שהמשפט שהוא רוצה לפסוק על הבעלי דינים יהיה באמת בלי שום הטיה לשום צד כמו שכתוב לא תטה משפט, וכמו שהזהירה התורה וחכמינו ז"ל על זה כמה פעמים, כי זה העיקר. ועל ידי שהדיין נזהר בזה מאד וכל דבריו הם רק באמת, כפי מה שנראה לעיני שכלו האמת על פי דין תורתינו הק' או על פי שכלו אם רואה שהוא דין מרומה כמבואר בשולחן ערוך. ואזי כשכל דבריו הם רק באמת ואינו נוטה לשום צד, אזי נתקיים אלקים ניצב בעדת אל בקרב וכו'. כי אזי השם יתברך עומד שם בעדת הדיינים הכשרים אשר דבריהם באמת, כי אמת הוא אור השם יתברך בעצמו כביכול. ועיקר השתוקקות של השם יתברך אינו אלא אל האמת, ואזי הדיבור אמת שהוא אור השם יתברך כביכול מאיר להדיין, ואזי זוכה לראות האמת עם מי מהבעלי דינים, וזוכה שיתברר לו הדין לאמיתו כי הדיבור אמת של הדיין מאיר ומגלה האמת מתוך החושך והשקר של שכנגדו שטוען שקר. וזה בחינת הדן דין אמת לאמיתו שאמרו חז"ל, שדקדקו המפרשים תיבת לאמיתו. אך על פי הנ"ל מדוקדק היטב: לאמיתו דייקא. כי בודאי יכול להיות שהדיין ידין דין אמת על פי התורה לפי טענתם, ואף על פי כן יחייב את הזכאי על פי האמת. אבל באמת כשהדיין נזהר מאד, שיהיה כל דבריו באמת בלי שום הטיה כנ"ל, אזי מאיר לו האמת שהוא אור השם יתברך בעצמו כביכול, וזוכה לראות האמת לאמתו. כי נתגלה האור מתוך החושך על ידי הדיבור האמת שהוא בחינת אור השם יתברך בעצמו כביכול והבן היטב. וזהו בחינת הדן דין אמת לאמתו, לאמיתו דייקא כנ"ל.
(חושן משפט, דיינים, א,ב)
כי יפלא ממך דבר למשפט… וקמת ועלית (יז,ח)
אף על פי שנסתלקו הצדיקי אמת, אבל חידושי תורה שלהם, שהם ההלכות שגילו, נשארו לנו; וכן אף על פי שנחרב בית המקדש, אבל כל התורה וההלכות שעסקו בהם בבית המקדש בלשכת הגזית נשארו לנו. כי כל הלכות התורה שאנו יודעין עתה כולם קבלנו מביץ המקדש, כמו שכתוב כי מציון תצא תורה, וכמו שכתוב כי יפלא ממך דבר למשפט וקמת ועלית וכו'. כי עיקר בירור כל ההלכות שקיבלנו ממשה רבינו לא היה אפשר לבררם לנו בשלימות כי אם על ידי שנבנה בית המקדש ושם ישבו הסנהדרין גדולה ובררו לנו כל ההלכות לחיותינו כהיום הזה. ועל כן שערי בית המקדש לא שלטה בהם ידי אויב, בשביל שחלקו כבוד לארון כמו שאמרו רבותינו ז"ל, כי התגלות ההלכות הם בחינת שערים, כי הם פותחים שערי החכמה והמדע הקדושה לדעת ולהכיר אותו יתברך וכמו שאמרו רבותינו ז"ל אוהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב – אוהב ה' שערים המצויינים בהלכה וכו' וכמו שכתוב לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער, שפירשו רבותינו ז"ל לענין תלמידי חכמים העוסקים בתורה. ועל כן השערים של בית המקדש לא שלטו בהם ידי אויב רק טבעו בארץ שעריה, להורות שהשערים, שהם בחינת ההלכות שנתגלו בבית המקדש, לא שלטו בהם ידי אויב, כי רק הם נשארו לנו. רק שטבעו בארץ שעריה. אבל הצדיקי אמת בכל דור ודור שהם בחינת ראש בית הם מעלים ומגלים לנו בכל דור כל השערים שהם בחינת ההלכות כי בשביל זה טבעו בארץ, ולא נמסרו ביד אויב כדי שיהיה כח לכל מי שירצה לגלותם ולהעלותם מעפר.
(חושן משפט, חלוקת השותפים, ה,יג)
כי יפלא ממך דבר למשפט… וקמת ועלית
כשרוצה האדם לילך בדרכי התשובה אז צריך להיות בקי בהלכה, וצריך להיות לו שני בקיאות, בחינת בקי ברצוא בקי בשוב, בקי בעיל בקי בנפיק, שזה בחינת אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך, היינו לאחוז את עצמו בהשם יתברך תמיד, הן בעליה הן בירידה, וזה עיקר שלימות דרכי התשובה. אך זה הבקיאות, אף על פי שבאמת העיקר הוא פשיטות ותמימות, אבל זה הפשיטות ותמימות בעצמו לזכות להכניס זאת היטב בלב בני אדם, הוא עמוק ונפלא מאד, ועל זה נאמר כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם וכו' וקמת ועלית אל המקום וכו', שהוא בית המקדש שהוא בחינת נקודה העליונה. ועל כן שם עיקר ההלכה ברורה, כי שם היו יושבין הסנהדרין גדולה והכהנים והזקנים ומבררים כל ההלכות. ועיקר ההלכה ברורה ומשנה ברורה הוא לזכות להלכות כאלו שמכניסים קיום התורה, כי לא המדרש הוא עיקר אלא המעשה. ועל כן כל המבקש ומחפש אחר דרכי ה' ועבודתו יתברך היה צריך לעלות לשם ולקבל מהם. ועכשיו שחרב בית המקדש בעוונותינו הרבים, עיקר התיקון הוא על ידי הצדיקי אמת שהם בחינת משה בחינת הבית המקדש, כי כל מי שיש בו דעה כאילו נבנה בית המקדש בימיו. אבל צריכים לסבול בזיונות ושפיכות דמים הרבה קודם שזוכים להתקרב להם וגם אחר כך כנ"ל, ומכל שכן שצריכין לסבול כעס וקפידות שכועס עליו לפעמים רבו הצדיק בעצמו כי כל זה לטובתו. ואז זוכה להיות בקי בהלכה, אשר הבקיאות הזה, דהיינו שיוכל להחזיק את עצמו בהשם יתברך תמיד בכל מקום שהוא שם, אפילו בשאול תחתיות ומתחתיו עד אין קץ ואין תכלית, זה הלימוד עמוק ונפלא מאד, וצריכין לשקוד הרבה על דלתי בית המדרש של אנשי אמת העוסקים בלימוד הזה, עד שיזכה לקיים זאת באמת. ועיקר אריכות הגלות הוא מחמת שאין משתדלים להתקרב לצדיקי אמת לקבל מהם בקיאות הזאת. כי צריכים לבקש ולחפש הרבה אחר רבי כזה שידע מבקיאות הזאת, כי אפילו גדולים ומנהיגים לאו כל אחד זוכה לידע מזה. ועל ידי ההשתדלות והבקשה והחיפוש אחר הצדיק האמת, וסובל בזיונות ושפיכות דמים הרבה בשביל זה, על ידי זה זוכה לתשובה שלמה, על ידי שמקבל ממנו בקיאות בהלכה הנ"ל.
(אוצר היראה, צדיק מט; על פי: אורח חיים, ברכת הפירות ה,יג)
לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל (יז,יא)
באמת צריכין לבקש ולהתחנן הרבה לפני השם יתברך שיזכה לדעת איך להתנהג בענין זה של צמצום ההתלהבות, כי בודאי צריכים להתגבר מאד לכסוף ולהשתוקק להשם יתברך תמיד בהשתוקקות עצום, אך אף על פי כן צריכין לצמצם ההתלהבות שלא יהיה יותר ממדרגתו. ועל כן אי אפשר להיות איש הישראלי באמת, כי אם כשזוכים להתקרב לצדיקים אמיתיים, והם יורו אותו את הדרך אשר ילך בה ואת המעשה אשר יעשה, באופן שיהיה ההתלהבות והתשוקה כראוי בהדרגה ובמידה. וזה שצוותה תורה: לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל, כי רק החכמים והצדיקים אמיתיים הם יודעים איך לצמצם את האור כראוי בהדרגה ובמדה, לבלי לנטות ימין ושמאל. כי אף על פי שמשה רבנו כבר מסר לנו את התורה הקדושה, שהיא כולה בחינת מדות וצמצומים הקדושים לקבל את האור הקדוש של אין סוף, אף על פי כן אנו צריכין בכל דור ודור לחכמי הדור, שיפרשו לנו את התורה הקדושה בחכמתם הקדושה, כי התורה הקדושה היא בערכנו בחינת אין סוף, רק החכמים הקדושים הם יודעים ללמוד עמנו ולפרש לנו את התורה הקדושה באר היטב, למען נוכל לקבל אור התורה בהדרגה ובמידה בערכנו כפי הדור וכפי הזמן. וזה בחינת הגדרים והסייגים שעושים החכמים בכל דור ודור, עיין פנים.
ישראל עם קדוש הם למעלה מהטבע, כי אינם מסורים לשום שר ואינם מתנהגים על פי הטבע של מערכת השמים, רק על פי השגחתו יתברך, ועל כן הם מצווים שלא לדרוש באותות השמים ולא לעונן ולנחש. כי באמת הא בהא תליא, כי כשישראל אינם דורשים באלו השקרים והדמיונות כוזבים של המעוננים והדורשים באותות השמים וחוזים בכוכבים וכיוצא, על ידי זה הם מכניעים זוהמת הנחש ומדבקים את עצמם באמונה דקדושה, ואזי זוכים על ידי האמונה לבחינת חידוש העולם, בחינת ארץ ישראל, ואזי הנהגתם על ידי השגחה לבד, בחינת נפלאות למעלה מהטבע של מערכת השמים, ואז בודאי אין צריכין לירא כלל מאותות השמים, מאחר שהם למעלה מהם, כי הם מתנהגים על ידי השגחה לבד. נמצא, שעל ידי זה בעצמו שהם מתרחקים מזה, על ידי זה אינם צריכים לירא מזה. אבל העכו"ם, הדורשים במעוננים וקוסמים הנמשכין מזוהמת הנחש, ואין להם אמונה בשלמות בהשם יתברך, ועל ידי זה הם רחוקים מבחינת ארץ ישראל, מבחינת השגחה, ומתנהגים על פי הטבע, על כן בודאי יש להם לירא מאותו השמים מחמת זה בעצמו שהם דורשים בהם ואין להם אמונה דקדושה כלל. וזה שכתוב אצל ישראל קדושים (ירמיה י, ב): ומאותות השמים אל תחתו, כי יחתו הגוים מהמה, היינו כנ"ל.
עיקר השלמות היא רק אמונה לבד. ועל כן נקראת האמונה תמימות בחינת תמים תהיה עם ה' אלקיך, כי האמונה היא תמימה ושלמה בתכלית השלמות, כי כל הדברים יגעים, לא יוכל איש לדבר, לא תשבע עין לראות ולא תמלא אוזן משמוע וכו'. וגם אם יאמר החכם לדעת לא יוכל למצוא. ועל כן אין שלמות להדעת והתורה כי אם על ידי אמונה. כי אי אפשר להשיג בהדעת שום דבר בשלמות כי אם על ידי האמונה, כי מאחר שהוא מאמין בה' יתברך ובצדיקיו ובמצוותיו יתברך באמונה שלמה, הוא שלם בתכלית השלמות כי האמונה היא בלתי גבול כי הוא מאמין בהאמת שהוא עד אין סוף ותכלית. ועל כן צריכים שתהיה האמונה בשלמות בלי שום מום ופגם כלל, בבחינת כולך יפה רעייתי ומום אין בך, ואז זוכה להשיג על ידי זה דעת גדול, כי על ידי שלמות אמונה זוכים לדעת.
(יורה דעה, בכור בהמה טהורה ג,י)
אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם (כ,ג)
ענה ואמר: חזקו ואמצו כל המיחלים לה' (תהלים לא,כח). כל המיחלים דייקא, אפילו אם אינכם זוכים לשום קדושה ועבודה חס ושלום, רק מייחלים לבד, אף על פי כן חזקו ואמצו ואל תפלו משום דבר שבעולם יהיה איך שיהיה, כמבואר מזה בדברינו כמה וכמה פעמים. ויותר ויותר מזה צריך כל אחד ואחד לחזק את חברו לבל יפול בדעתו משום דבר שבעולם ואפילו אם הוא יודע בעצמו שהוא כמו שהוא, אף על פי כן יחזק את חברו. כי את חברו בקל יותר לחזק מלחזק את עצמו, כי אין חבוש מתיר את עצמו (ברכות ה:) כי אין רעה גדולה מנפילה וכמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה לענין מלחמה בגשמיות על פסוק (דברים כ,ג): אל תיראו ואל תערצו וכו' – אל תיראו משפעת הקלגסים ואל תערצו מקול הקרנות וכו', שכל הדברים האלה עוברים על מי שחפץ להכנס בעבודת ה', שכמה מיני מלחמות ופחדים ושפעת הקלגסים וקול הקרנות וכו' וכו' עוברים על כל אחד ואחד, וכמבואר בדברינו מזה. וצריך לעמוד על עמדו לבלי להניח את מקומו בשום אופן בעולם ולצפות לישועה תמיד ולבלי להתרחק ולנוס ממנו יתברך חס ושלום, וכמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (סוטה מ"ד:) לענין מלחמה: שתחילת מפלה – ניסה [=בריחה], רחמנא לצלן. כי אנה מפניך אברח, אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך וכו', כי השם יתברך בכל מקום. כי צריכין להיות עקשן גדול בעבודת ה' כמבואר בדברינו עיין שם. וכשיזכה לבלי להפיל את חברו אף על פי שידע בעצמו שהוא רחוק מעבודתו, אדרבא יחזקו בכל מיני התחזקות ויחיהו וישיבהו בכל מיני דבורים המשיבין את הנפש וכו', על ידי זה יכול להיות שאחר כך יזכה גם הוא לחזור ולשוב לעבודת ה' על ידי זה.
(שיחות הר"ן קכ)
שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם אל ירך לבבכם (שם)
ודרשו רבותינו ז"ל אפילו אין בכם זכות אלא מה שאתם אומרים בכל יום שמע ישראל, אתם ראויים לנצח את אויביכם וכו'. היינו, כי כל המלחמות שבעולם מרמזין עיקר על מלחמת היצר הרע. כי אפילו המלחמות שיש לאחד בגשמיות עם שונאים ואויבים, הכל הוא בחינת מלחמות היצר הרע, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין ק"ג) כשיש לאדם צרים למטה כך יש לו צרים למעלה. ועל כן עיקר המלחמה הוא מלחמת היצר הרע. וזה שהזהיר הכהן קודם שנכנסו למלחמת ה' לנצח את האויבים והסטרא אחרא שסביב הקדושה, סביב ארץ ישראל, שהם כלל כל השונאים המונעים והמעכבים מדברים שבקדושה, וכשאדם נכנס להלחם עמהם אזי הוא בסכנה גדולה ח"ו, כי מתעורר עליו כמה קטרוגים ח"ו, ורוצים להפיל אותו מעבודתו לגמרי ח"ו. וזהו עיקר המלחמה שצריך להתחזק לעמוד על רגליו לבל יפול מעבודת ה' יתברך ח"ו, ואז בודאי יזכה לנצחם ולשברם ולבטלם. אבל במה יהיה בטחונו חזק שלא יפול מעבודתו ית' ח"ו? העיקר הוא רק האמונה הקדושה. שכשהוא חזק בהאמונה הקדושה בודאי אין לו להתיירא משום מלחמה ושום נסיון שבעולם. וזהו שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה וכו' – בזכות שמע ישראל לבד, היינו זכות וכח האמונה הקדושה, בזה לבד אתם יכולים להתקרב למלחמה בגשמיות וברוחניות. כי מאחר שאתם חזקים באמונתו ית', שוב אין לכם להתיירא כלל משום מלחמה שבעולם. וזהו אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תערצו ואל תחפזו מפניהם – אל תראו משעטת סוסים ושפעת הקלגסים וקול הקרבנות, היינו ענייני תכסיסי מלחמה שעושין השונאים להפחיד ולאיים על שכנגדם. וכל הבחינות הללו יש במלחמת היצר הרע, והוא ידוע למי שהתחיל להכנס קצת בעבודת ה' ובמלחמת היצר הרע, אפילו אדם פשוט לגמרי, כי דרך הבעל דבר והסטרא אחרא לאיים ולהפחיד על האדם מאד מאד. ולהכביד עליו עבודתו יתברך מאד מאד. ומחמת זה נמנעו רבים מלהתחיל להכנס בעבודתו יתברך מחמת האיומים והכבידות הללו וכיוצא בהם. וזה בחינת שעטת סוסים ושפעת הקלגסים וקול הקרנות וכו'. אבל העיקר בעבודת ה' שלא יתפחד האדם כלל, וכמו שכתב רבינו ז"ל, שבעולם הזה האדם צריך לעבור על גשר צר מאד, והעיקר הוא שלא יתפחד האדם כלל. ועיקר ההתחזקות לעבור על הגשר צר בשלום בלי פחד הוא האמונה הקדושה כנ"ל, בחינת שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה, בזכות שמע ישראל היינו אמונה כנ"ל. ושוב אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תערצו ואל תחפזו מפניהם כי ה' אלקיכם ההולך עמכם להושיע אתכם וכו' כנ"ל. וזהו ה' לי לא אירא וכו' (תהלים כז) היינו כנ"ל. כמו שכתוב ה' לי, דהיינו שאני מאמין בהשם יתברך באמונה שלימה וה' עמדי תמיד כי מלא כל הארץ כבודו, שוב לא אירא מה יעשה לי אדם כנ"ל. כי מאחר שיש להאדם אמונה חזקה בודאי ינצח כל המלחמות וסוף כל סוף אשוב להשם יתברך באמת, בחינת זאת אשיב אל לבי על כן אוחיל.
(יורה דעה, גילוח ג,ט)
חלק מהחומר נאסף בסיוע חומש דברים עם ליקוטי הלכות של הוצאת "קרן רבי ישראל בער אודסר"
"בעברי הייתי בן אדם יוצר, ציירתי, עשיתי תכשיטים, למדתי אומנות, אני מאד אוהבת חברה. ומאז שילדתי את ביתי הראשונה כל אלו פסקו. היום יש לי 5 ילדים. הגדולה בת 6.5 והקטן בן חודשיים. כל היום אני רק מטפלת בבית, בילדים, ורוב הזמן אין לי מזה שמחה. בעבר הדברים שעסקתי בהם הביאו לי שמחה (גם אם מדומה) והיום אני נמצאת בחוסר שביעות רצון ויש גם הרבה מצבי יאוש ותסכול. מהבוקר עד הלילה אני עושה דברים שאני לא אוהבת לעשות. רגעי האור מעטים כל כך. אני רוצה לעשות את רצון השם בשמחה. אני מוכנה לבטל את רצונותי ולהחליף טיטולים כל היום, אני מנסה לשמוח בזה אבל אני לא מצליחה. הדברים היחידים שגורמים לי חיות זה לצאת לשיעור תורה, לקרוא ספרי חיזוק, לשמוע דיסקים. אבל הזמן שיש לי לזה הוא מועט ביותר. מה התכלית שלי בעולם? איך אדע? האם יש עוד משהו מלבד היותי אמא יהודיה, רעיה לבעלי? אני רוצה להיות אדם עם עיניים נוצצות ולב שמח ואני לא. למה?"
את המכתב הכאוב והמיוסר הזה קיבלתי לפני שבוע.
אני מקבל מכתב כזה בגרסא זו או אחרת פעם ביומיים.
מה קורה פה? איפה טעינו?
האם יכול להיות שיעודנו הוא לחיות חיים חסרי חיות? או שהחיות היחידה לה אנו מצפים נמצאת תמיד מחוץ לחיים ולא בתוכם ועל פי רוב גם לא מושגת?
מי גרם לנו להסתכל על החיים עצמם כדבר מר שצריך להיפטר ממנו, ועל חוויות חיצוניות כעל "הדברים החשובים באמת"?
מה יותר משמח? לייצר תכשיטים? לצייר ציורים? או להחליף טיטול לתינוק צורח?
התשובה ברורה. אבל אם זה מה שמשמח מדוע אנו מחויבים לעסוק במה שמעציב? פלא שאנחנו נהיים חולים? פלא שאנו מיואשים? פלא שאנחנו מרגישים מרומים? פלא שאין לנו חשק לכלום?
מישהו מרמה אותנו. מישהו לקח מאיתנו את החיות של החיים הפשוטים, של המעשים הרגילים, והשליך אותה מעבר להרי החושך, הפך אותה ללא מושגת. גם בלי שנחקור מי הוא אותו מישהו ואיך הוא עובד, דבר אחד ברור – השקפת העולם הגורסת כי החיות נמצאת מחוץ לחיים היא חולי קשה שאנחנו משלמים עליו מחיר יקר, ואנחנו חייבים לחפש לה מרפא.
שמתם לב פעם שתינוקות אוהבים יותר לנבור בארונות של המטבח מאשר לשחק בצעצוע שקנו להם? ראיתם פעם איך ילדים יכולים להיות מאושרים מקרטון שמצאו או מאבן מושלכת? הבחנתם פעם בתופעה שילדים קטנים אינם אוהבים טעמים מורכבים ומתובלים מידי באוכל? הם – כן יודעים לשמוח בפשוט. הם מעדיפים את החיים עצמם על פני תחליפים צבעוניים. עד שמלמדים אותם אחרת…
גם אנחנו היינו פעם תינוקות מאושרים מלנבור בארון.
מתי איבדנו את האושר הזה? מה קרה לנו בדרך?
מה ההבדל בין אבן רחוב אפורה ופשוטה לבין אופניים מבריקות?
בשביל לגלות מה יש באבן, איזה משחק מעניין היא יכולה להיות, צריך להתבונן.
בשביל לגלות מה יש באופניים מבריקות לא צריך לעשות כלום. הברק, הצבע, השכלולים, מבטיחים לך אושר קל. אין צורך להתבונן ולחשוב, אין צורך להיות יצירתי. הכל מוכן, הכל נראה לעין חיצונית. וככל שאנו מתרגלים לקבל את החיות מן העולם החיצוני, מהצבע, מהברק, מחומרי הטעם והריח ושאר מעצבי אשליות, אנחנו מפסיקים להתבונן פנימה. חוש ההתבוננות שלנו מתנוון. רק מה שזמין וקל ומבטיח אושר מיידי נחשב לנו כמקור חיות. זוהרם הפנימי של הדברים הפשוטים נשאר גנוז ונעלם בתוכם ואנו מתרגלים להעדיף את הזוהר הזמין של החיצוניות, את הטעם המתובל, את הצבע המלאכותי.
לכן ציור או עיצוב תכשיטים מהנה יותר מלהחליף טיטול. לכן שיעור תורה או דיסק שמספק למוח רעיונות מעניינים, מרתק יותר מלרחוץ כלים.
אבל האמת היא, האמת הפשוטה והשכוחה, האמת הנעלבת והנעלמת, אמת בלי מליצות, כך סתם, פשוטה פשוטה, היא שהתינוק שאמא יהודית מגדלת הוא הציור הכי עמוק והכי מדהים שהיא עתידה לצייר בימי חייה, שלנקות את גופו מזוהמתו ולדאוג לצרכיו הוא יותר יצירת תכשיט מצריפת זהב או כסף, שלרחוץ כלי אוכל בכיור יום יומי חיוור היא מלאכת קודש שאליה מכוונים כל השיעורים, כל המילים הנאצלות, בכל השיעורים והדיסקים שבעולם.
יש רק בעיה אחת – אנחנו לא מרגישים את זה. המוח והלב שלנו אינם נתונים להתבוננות במציאות הפשוטה. הם שבויים במציאות דמיונית, נפרדת ורחוקה, לא מושגת. והמרפא לזה יכול לבוא רק על ידי שינוי המוח. שם שורש הקלקול ורק שם יבוא הריפוי. וכך מבאר הזוהר הקדוש עקרון מפתח זה – "במחשבה איתברירו כולהו" ("עץ חיים" שער ח' פרק ה') "כי כל ההמתקות של כל הצמצומים והדינים הוא על ידי השכל, כי כולם במחשבה אתברירו" (ליקוטי מוהר"ן תורה ס"א סעיף ו')
מה קורה בשכל? רבינו מסביר שהפסולת שיש לנו במוח נקראת "טיפת עשיו וישמעאל" (ליקוטי מוהר"ן ה' סעיף י"א) ומבאר רבי נתן בעניין זה: "כי כל הדברים שבעולם צריכים תיקון, כי כולם נפגמו על ידי חטא אדם הראשון שפגם בטיפי המוח. ועל ידי זה כל הדברים נפלו בקליפה ואנו עוסקים תמיד לתקן כל הדברים שבעולם, להעלותן ולבררן מן הקליפה. להעלותן אל המוח, ששם נתקנין כל הניצוצות, כי "כולם במחשבה אתברירו", כי זה עיקר התיקון – להעלות כל הניצוצות שנפלו בקליפה, שנתפשטו בכל הדברים שבעולם, בדומם, צומח, חי, מדבר, על ידי חטא אדם הראשון, להעלותם אל המוח. (כלומר שברגע שנחשוב את המחשבות הנכונות, ברגע שנראה את כל הדברים שבמציאות באור הנכון – על ידי הסתכלותנו המדויקת בהם, יתקנו ויעלו אל שורשם הרוחני) אבל יש דברים שאסור לנו לתקן, כי הם בחינת טיפת עשו וישמעאל, שאין להם שום תיקון. וזה בחינת כל האיסורים שבתורה, כי הם בחינת טיפת עשו וישמעאל, בחינת זוהמת הנחש, שאין להם שום תיקון, ואדרבא כשמעלין אותם, חס ושלום, אל המוח, אזי נפגם המוח ונעשה קלקול המשפט שמזה מתגבר הטומאה" (פורים הלכה ג' סעיף ו')
הבעיה במוח מתחילה כשאנחנו מתחילים לחשוב על המציאות באופן חיצוני, כמו שחושבים עליה הגויים. זוהי טומאת עשו וישמעאל, אלו הן המחשבות המטמאות את מוחנו ומחלישות את כוחנו. ברגע שנוציא אותן מן המוח – תתבהר תמונת המציאות ותתמלא חיות ושמחה. אז נוכל לראות את האלוקים ולמצוא את רצונו גם בחיי היום יום, לא רק במקומות רחוקים ולא מושגים.
רבי נתן מסביר שאי אפשר לנקות את המוח מההשקפות הפסולות אלא על ידי תמימות: "כי עיקר תיקון כל אדם הוא על ידי בחינת תיקון המשפט (כלומר שתהיה השקפתו על החיים והאופן בו הוא שופט ותופש אותם – מדויקים ונקיים מדמיון) כי צריך כל אדם לכלכל דבריו במשפט, שישפוט את עצמו בכל עת על כל דבר.
ועיקר קלקולו על ידי חכמות רעות של העולם שהם בחינת פגם המשפט. דהיינו מה שנדמה לכל אחד כאילו השם יתברך אינו מתנהג עמו במשפט הישר והצדק (ובכלל זה שחיותו אינה מצויה לו בתוך חייו רק נמצאת במקום שאי אפשר לו להשיגו) ואי אפשר לו לעמוד בניסיון, כפי מה שהשם יתברך מתנהג עמו. כי רוב העולם צועקים שאינם יכולים לעבוד את השם יתברך מחמת חסרון הפרנסה (וחסרון חיות ושמחה בוודאי הם בכלל פרנסת הנפש). נמצא לפי דעתם חס ושלום, השם יתברך מעוות המשפט נגדם שרוצה שיעשו מה שאין בכוחם – לעסוק בתורה ועבודה (או לגדל ילדים, או לעסוק במצוות) בחסרון פרנסה (או בחסרון חיות) כזאת.
אבל האמת בוודאי אינו כן. כי צריך כל אחד להאמין כי צדיק ה' וישר משפטיו. ובוודאי אינו בא בטרוניא עם בריותיו ואינו מבקש מהאדם שיעשה מה שאין ביכולתו. ובודאי הוא יתברך יודע שזה עיקר הניסיון של זה האדם שיחטוף עיתים לתורה ועבודה מתוך דחקות. וכן בכל מה שעובר על האדם. כי באמת האדם לא בא לעולם כי אם בשביל תיקון המשפט. על כן צריכים להאמין שהשם יתברך בוודאי ישר משפטיו ואינו מנסה שום אדם במה שאינו יכול לעמוד בו אף על פי שלפי שכלו קשה לו לעמוד בעניינים אלו שעוברים עליו, אף על פי כן צריך להשליך שכלו וחכמתו ולהאמין כי ישרים דרכי ה' ומשפטיו ובוודאי הוא צריך לעבור בזה העולם בעניינים אלו שהשם יתברך מתנהג עימו, בעשירות או בעניות או בהתגברות התאוות והרעיונים. ואי אפשר לבאר לכל אחד כמה וכמה הוא צריך להשליך שכלו ולהמשיך את עצמו לתוך דרכי התמימות שעל ידי זה הכל יכולין לעלות" (ליקוטי הלכות נזיקין הלכה ה' אות י')
תמימות פירושה – השם כאן, איתי. מה שיש לי זה בדיוק מה שאני צריך. לא במקום אחר ולא בזמן אחר. לא בעבר ולא בעתיד. לא אצל אף אחד אחר. "כי קרוב אליך הדבר מאד, בפיך ובלבבך לעשותו" (דברים ל' י"ד). וכך פירש החפץ חיים את הפסוק: "של נעלך מעל רגלך, כי המקום אשר אתה עומד עליו – אדמת קודש הוא" (שמות ג' ה'). כל מקום שאתה עומד בו, כל מצב שאתה מצוי בו – אדמת קודש הוא, הקדוש ברוך הוא נמצא שם.
ואחרי שמוכנים להשליך מן המוח את קליפת עשו וישמעאל, לוותר על הדמיון המתעתע כאילו ישועתנו ושמחתנו מצויים במקום אחר, צריך למצוא את השם במקום בו אנו מצויים.
"ועל כן באמת צריכין לזה לימוד גדול להתאבק בעפר רגלי התמימים והכשרים בלבותם ולהשתדל כל ימיו להיות נכלל בבחינת הישיבה של הצדיק האמת שעוסק בלימוד האמיתי של קיום התורה שזה העיקר להכניס אמונה בעולם ולהוציא את כל אחד ממקומות המגונים שנפל לשם (וגם רחמים עצמיים ומסכנות ותחושה שהאושר נמצא תמיד במקום אחר – גם הם מקומות מגונים) ומי שרוצה לחוס על חייו צריך לילך על ידיו ועל רגליו לבקש ישיבה אמיתית כזאת שיוכל לזכות על ידה לאמונה שלימה ולקיום התורה לבל יאבד בתוך התהומות תחתיות שנפלו לשם כאשר הוא יודע בנפשו. וזה בחינת: "ויעקב איש תם יושב אהלים", שהיה יושב אהלים, בתוך הישיבות הקדושות של שם ועבר, ללמוד שם דרכי התמימות באמת להיות איש תם ועל כן זכה לבחינת תיקון המשפט כמו שכתוב: "משפט וצדקה ביעקב אתה עשית" (ליקוטי הלכות נזיקין הלכה ה' אות י"א)
עשיו וישמעאל מניחים לנו לעשות מה שאנחנו רוצים, רק שניתן להם את המוח. ואם עושים דברים בלי מוח, בלי כוונה, עושים אותם גם בלי כוח. ובמקום לקבל חיות ושמחה, אנחנו נעשים תשושים מיום ליום.
אבל רבינו אומר שאפשר לאלף את המוח כמו שמאלפים סוס, אפשר לשלוט במחשבות ולכוון אותן. "המחשבה ביד האדם להטותה כרצונו למקום שהוא רוצה, וכמבואר במקום אחר, שאי אפשר שיהיו שני מחשבות ביחד כלל. ואפילו אם לפעמים הולכת מחשבתו ופורחת ומשוטטת בדברים אחרים וזרים, הוא ביד האדם לחזור ולהטותה בעל כורחה אל הדרך הישר, לחשוב מה שראוי. והוא ממש כמו סוס שפונה מן הדרך וסר לדרך אחר, שתופסין אותו באפסר וכיוצא, ומחזירין אותו בעל כורחו אל הדרך הישר, כמו כן במחשבה ממש, שיכולין לתפשה בעל כורחה להשיבה אל הדרך הראוי" (ליקוטי מוהר"ן תורה נ')
ולשם כך אנחנו צריכים חינוך מחדש, מה לחשוב.
יום אחד אשתי היתה חולה והייתי צריך, בנוסף לעיסוקי הרבים, לסייע לה בהכנות לשבת, יותר מן הרגיל. המטלות היו כה רבות, עד שלא ראיתי מתי אוכל לפנות שעה להתבודדות. ובלי שעה כזו, אתם יודעים, אפשר לשכוח הכל. אז חשבתי לעצמי, בלית ברירה, לנהל את השיחה היום יומית שלי עם ה' יתברך תוך כדי קניות לשבת. מה לעשות שאין לי זמן אחר ומקום אחר. וכך יצאתי מהבית, ובשקט בשקט, בלי שאף אחד ירגיש, לחשתי לה' יתברך את מילותיי. בתחילה זה גרם לי צער. הייתי מעדיף לנהל את שיחתי בקול צלול, באיזה יער, ולהרגיש בנוח, בלי הפרעות והסחת הדעת. אבל מה לעשות – זו המציאות. נכנסתי לחנות ואז עלתה בדעתי מחשבה. אני פשוט אספר לה' מה אני בעצם עושה. אני אשוחח איתו ואנסה להכניס את אור לתוך החוויה האפורה של קניית מוצרים. ואז התחלתי לספר לה', ולעצמי, מה אני בעצם עושה. ואמרתי: "אני עושה קניות לשבת". והסברתי: "אני קונה אוכל לשבת משום שזהו רצונך, לכבד ולענג את השבת שנתת לנו. בכל העולמות הכל משתנה בשבת, הכל נהיה קדוש יותר, אלוקי יותר. ולנו, בני ישראל, גילית את הסוד הגדול הזה, ורצית שנהיה שותפים בו. אז מה שאני עושה עכשיו זה לא סתם קניות מעצבנות במקום לעשות דברים אחרים שהייתי רוצה לעשות. אני עושה בדיוק את מה שאתה רוצה. אני מתכונן לקראת היום הכי קדוש בעולם. אני מוציא כסף ומקדיש זמן לכבד אותו, רק משום שזהו רצונך ולא משום סיבה אחרת בעולם. אני נמצא במקום הכי מדויק והכי מתוק בעולם. בשביל מה שאני עושה עכשיו – נברא העולם, בשביל שיהודי פשוט בקץ הימים, כשהחושך יכסה ארץ, יכנס לחנות ויעשה שם מעשה אלוקי, לא בשביל עצמו, לא בגלל תאוותו או מילוי חסרונותיו, אלא רק משום שכך ציווית".
וכך, לאט לאט, עזב אותי המתח ותחושת המסכנות של "אני עושה משהו שהייתי מעדיף לא לעשות", והחנות התחילה להאיר. ה' בא לשם, ה' היה איתי. הרגשתי מאושר. התקרבתי אליו. עשיתי מה שהייתי צריך לעשות והתכוונתי בדיוק לזה ולא לשום דבר אחר. לא שאפתי לעתיד שבו אהיה משוחרר מן המשימה ולא התרפקתי על העבר שבו עשיתי כרצוני. הייתי בדיוק שם. ולכן גם ה' היה שם.
פעם אחרת נסעתי עם חבר לרבי שמעון. היינו אמורים לצאת בבוקר, אבל הוא התעכב. בסוף יצאנו בשעה 12.00 חשוב להזכיר שזה קרה אחרי כחודשיים שרציתי מאד לנסוע לרבי שמעון אבל לא עלה בידי, כל פעם מסיבה אחרת. פעם לא היה רכב, פעם הייתי חולה, פעם מלחמה בצפון, וכעת אני סוף סוף בדרך לצדיק. מה יותר פשוט מזה? לוקחים רכב ונוסעים. היו לנו עוד כמה עיכובים בדרך, ובערך בשעה 00. 2 מצאנו את עצמנו בכביש הישן בין כפר סבא לצומת בית ליד בפקק אדיר ובלתי אפשרי. כלי הרכב פשוט עמדו. אנשים יצאו מרכבם בכדי לראות מה קורה – בחוץ היה חם. על פי דרך הטבע היה נראה שאולי רק בערב נגיע למירון (מה שבאמת קרה), והיינו צריכים להיות באמת בדרגה רוחנית גבוהה כדי לא להתעצבן. יצאנו מהרכב וצפינו בים כלי הרכב הלוהטים ופתאום חשבתי על משהו שנתן לי שמחה. בין כל מאות הרכבים, יש להניח שמעטים הם הנוסעים לרבי שמעון. כל אחד לענייניו ועסקיו. אבל אנחנו, למרות שהרכב שלנו עומד, אנחנו נוסעים לרבי שמעון. אנחנו בדרך לצדיק, אנחנו לא נוסעים למקום בעולם הזה, אנחנו נוסעים למקום רוחני, מקום שבו משתנים, מתעלים. וגם ברגע זה, כשהרכב הלוהט שלנו עומד בין מאות רכבים אחרים, אנחנו נוסעים לרבי שמעון. אפשר לחשוב על זה, אפשר לשמוח בזה, גם כשאנחנו עוד לא שם. וששמחנו בזה, פתחנו זוהר ולמדנו את תורתו של רבי שמעון, והתגעגענו אליו. בעצם, כבר היינו אצלו. מוחנו היה אצלו, והשעות שבילינו בפקק היו עבורנו שעות של התרוממות הנפש והנשמה, לא שעות של מתח תסכול. הכל במוח!
רבי אלימלך מליזענסק, קדוש עליון, אמר בשעת פטירתו: "מי ייתן והייתי זוכה לאכול שוב מאותו מרק שזכיתי לאכול בפונדק פלוני". השומעים השתוממו. צדיק כזה, שכל חייו קודש לעבודת ה', מדבר ברגעי חייו האחרונים על מרק טעים?! אחד מבניו, שתמה על הדבר מאד, לא התעצל, ושם פעמיו אל אותו פונדק. כשהגיע לשם חקר את בעלת הפונדק האם אירחה אי פעם את הצדיק רבי אלימלך מליזענסק. כששמעה האשה את שמו של רבי אלימלך החלה בוכה: "צדיק נשגב כזה היה אצלי ואני לא זכיתי לכבדו כראוי". לבסוף הצליח בנו של רבי אלימלך להציל מפיה את פרטי המקרה. אביו אכן הזדמן לפונדקה והיא רצתה מאד לכבד אותו בדבר מאכל. אולם בגלל עניותה הרבה לא מצאה דבר בבית כי אם גריסים. אפילו מלח לא היה לה. היא בישלה את הגריסים במים ובכתה לפני הקדוש ברוך הוא: "ריבונו של עולם, זימנת לביתי כזה צדיק נשגב ואין לי כמעט שום דבר להגיש לו. אנא ממך, אבי שבשמיים, הכנס בתבשיל שלי טעם גן עדן, שיהנה ממנו אותו צדיק".
כעת הבין הבן היטב את הדברים. דמעותיה של האשה התמימה עוררו רחמי שמיים והתבשיל התפל הפך לערב במיוחד. כשאביו עמד לעזוב את העולם ולהגיע אל מקומו בגן עדן, נזכר בטעם גן עדן של אותו תבשיל. טעם שנכנס בו על ידי תפילותיה של אותה אשה.
מעניין שלגבי טעמים באוכל, כולנו מכירים היטב את התופעה, אף שלא נתנו עליה את דעתנו. כמה נשים יכולות לבשל את אותו תבשיל ממש, לפי אותו מתכון בדיוק, ואף על פי כן הטעם יהיה שונה. בדרך כלל כשאמא שלי או אשתי תבשל את זה – זה יהיה טעים הרבה יותר.
מה טעים יותר, כוס קפה שאני עושה לעצמי או כוס קפה שחבר עושה לי? הרבה פעמים אנחנו מבקשים מחבר: "תעשה לי קפה", למרות שאנחנו יכולים לעשות את זה בעצמנו. הסיבה פשוטה – קפה שמישהו קרוב עושה לי – טעים יותר. למה? כי כשהוא עושה את זה עבורי הוא מתכוון לעשות את זה עבורי, הלב שלו רוצה לשמח אותי, וכשאני שותה את הקפה הזה – אני מרגיש בזה.
אפשר לשתות כוס קפה ולקבל מזה שמחה וחיות, אפשר ממש לקבל מזה כוח, כי מישהו אוהב אותי ורצה להיטיב לי. הכל מתחיל במחשבה. הכל מתברר במחשבה.
התורה מספרת לנו על אדם שחי בימים הקדומים. חנוך שמו. בתוך רשימה יבשה של שמות, התורה טורחת פתאום לספר משהו על חנוך, ולא רק להזכיר בן של מי הוא היה. "ויתהלך חנוך את האלוקים ואיננו, כי לקח אותו אלוקים" (בראשית ה' פסוק כ"ד) בן אדם עלה לשמיים עם גופו! לא מת, לא נקבר, פשוט עלה לשמיים. כנראה שהוא היה אדם קדוש מאד.
מי זכה למעלה נשגבה כזו? ובפרט שהתורה עצמה טורחת לציין את מדרגתו.
ומה באמת היו מעשיו המיוחדים שהביאו אותו לדרגה כה נשגבה? אולי עסק בתפילות מכל ליבו? אולי עסק בצומות או בסיגופים ועל ידם זיכך את גופו? וכי יש דרכים אחרות לזכך את הגוף עד שיעלה לשמיים זך כמו נשמה?
ובכן, המדרש מפתיע אותנו ומגלה כי חנוך תופר מנעלים היה (מדרש תלפיות ערך חנוך) זה הכל? איך יתכן שאדם שיעסוק במקצוע כה פשוט והמוני התעלה לרמות כה נשגבות? ואכן המדרש מספר שחנוך לא היה סתם סנדלר. באמת לא כל סנדלר זוכה לעלות לשמיים. תוך כדי עבודתו הוא ייחד ייחודים. ומסביר הרב אליהו דסלר בספרו "מכתב מאליהו" (חלק א' עמ' 34) בשם רבו רבי ישראל סלנטר, שאלו היו הייחודים של חנוך: בכל תפירה שתפר, בכל סנדל שעשה, הרהר חנוך, שהסנדל יהיה חזק ועמיד, שמלאכתו תהיה מתוקנת ויפה ושמי שיקנה את הסנדל הזה ילך רק בדרכים טובות. הוא לא חשב שום מחשבה אחרת, לא הצטער שאינו רופא רק סנדלר פשוט, לא התרעם על משכורתו הנמוכה, לא ביכה את מר גורלו. הוא הבין שמאחר שהוא סנדלר זהו רצון ה' שיהיה סנדלר ואם כן עליו להיות סנדלר בכל כוחו, לשאוף ולכוון שגם סנדלרותו תשרת את ממלכת השמיים. שסנדליו ישרתו את בעליהם בצורה הטובה והעמוקה ביותר, שיובילו אותם אל המקומות הכי טובים עבורם.
כמה הייתם משלמים על זוג סנדלים מכוונים כאלו? ובכן, לא רק הקונים התעלו מרגע שעלו אלו על רגליהם אותן סנדלים מקודשות. גם חנוך, הסנדלר, על ידי כוונותיו הטהורות, התעלה על ידי סנדליו עד שגופו הפך זך וטהור ועלה לשמי השמיים.
החפץ חיים אומר, שאפילו אדם פשוט, שעוסק במלאכתו היום יומית, יכול לקיים בכל רגע מצוות חסד. אם הוא מתכוון לזה. נהג אוטובוס אמנם מקבל כסף עבור עבודתו. אם הוא מתכוון רק למשכורת שיקבל זה באמת כל מה שיצא לו מזה, אבל אם הוא מתכוון לעשות חסד, לעזור לנוסעים שלו להגיע ליעדם, הוא מקיים בזה מצוות חסד, והמצווה הזו מרוממת אותו לשמיים, כל רגע וכל שעה.
ביום כיפורים האחרון, נעמדה חברה של אשתי להתפלל תפילת ערבית. כמובן, שבטרם הרשתה לעצמה לעשות זאת, בדקה ביסודיות את תנאי השטח: שני ילדיה ה"גדולים" (בני חמש ושש), ישבו לידה ושיחקו בלגו כשהם רגועים, שבעים ומרוצים, התינוק הקטן שקע בשינה לאחר שהואכל וטופל, והפעוטה שמעליו, ישנה גם היא במיטתה בשלווה. בתחושה של יראה והתרגשות, פנתה איפה להתפלל את התפילה הראשונה של היום הקדוש. היא סיימה את ברכות קריאת שמע ואת קריאת שמע, ונעמדה לתפילת העמידה. עוד בטרם חתמה את הברכה הראשונה, הפרה התרחשות בלתי צפויה את השלווה הקצרצרה: פעוטתה התעוררה מן השינה, ודבר ראשון, פצחה בקריאת 'אימ—א' תובענית. אימא, כמובן, לא יכלה לענות, ולאחר עוד מספר ניסיונות, קמה הילדונת מן המיטה והלכה לחפש את אימא ברחבי הבית, אגב קריאות מתחזקות והולכות. לבסוף נמצאה האבידה. אימא עמדה שם, בקרן זווית, ולא התייחסה אליה כלל.
"קמתי יבשה!!" הגבירה הילדונת את קולה, "אימא, הבטחת לי שוקולד".
בשלב זה, הואיל אחד הילדים הגדולים יותר להרים את ראשו מדלי הלגו ולהתערב: "רחלי, אימא מתפללת, היא לא יכולה לענות לך עכשיו".
"אבל היא הבטיחה לי שוקולד!" עמדה הילדה על דעתה בתוקף ומשכה בשמלה של האם. "אימא!! הבטחת לי שוקולד. אני רוצה את השוקולד עכשיו!!"
היא לא אבתה לוותר על מה שהגיע לה, בשום אופן לא. צעקה וצווחה, טלטלה את האם עד שכמעט הפילה אותה, ולאחר מכן גם הביאה שרפרף, העמידה אותו ליד אימא האוחזת בסידור, עלתה עליו וצווחה היישר לתוך פרצופה של האם החבוי במחזור: "קמתי יבשה אז תתני לי שוקולד. עכשיו!! אימא!! למה את לא עונה?!!"
כמו מענה נשמע מהחדר הצדדי קול של בכי. התינוק, כמובן. גם חרש היה מקיץ משנתו במהומה כזו. האם לא ידעה את נפשה. הצרחות והצווחות הקיפו אותה מכל עבר, המילים נטרפו התבלבלו בפיה, ומי בכלל חשב על כוונה? הכוונה היחידה שעוד נותרה בה הייתה – לסיים, לסיים כמה שיותר מהר…
אבל זה לא נגמר כל כך מהר – הוידוי הקצר, הוידוי הארוך, מילים נדירות של פעם בשנה שהיא אינה יודעת בעל פה, ועל כן אינה יכולה אפילו לטמון את פניה במחזור ולמצוא בו מפלט. רחלי הצווחת כמעט תלשה אותו מידיה, ועשתה כל מה שיכלה, כדי לגרום למבטה של אימא שיופנה מהספר המעצבן הזה, אל עיניה שלה.
זה היה סיוט.
וכשהוא נגמר, והיא פסעה שלוש פסיעות לאחור, היא השתהתה עוד רגע אחד נוסף, נשמה נשימה עמוקה עמוקה, ולאחר מכן צעדה קדימה, הניחה את המחזור על השולחן, נטלה את הילדה הצורחת בזרועותיה וחיבקה אותה. בעצמה לא ידעה מניין היא מוצאת את הכוח. "רחלי, מתוקה", אמרה לה, "אימא שמחה מאוד על שקמת יבשה. אימא אוהבת אותך. ואימא תיתן לך עכשיו שוקולד גדול במיוחד. אבל, את יודעת, כשאימא מתפללת, היא לא יכולה לענות לך. היא גם לא יכולה לתת לך שום דבר. השם אמר למי שמתפלל שאסור לו לדבר. בואי, אספר לך".
והיא מצאה את עצמה יושבת על כסא, מערסלת את הילדה המתייפחת בזרועותיה, ובמשך רבע שעה, מספרת לה בלשון פשוטה ובצורה שמתאימה לרמתה, על מעלת התפילה ועל ההלכות הכרוכות בה. לאחר שבלמה בקרבה את הצונאמי הראשון, היה לה קל יותר לבלום את זה שאחריו. היא ניגשה לאדריכלי הלגו השקועים במלאכתם ובלשון רכה הסבירה להם, כיצד יש לנהוג בפעם הבאה, כשאחותם הקטנה מציקה לאימא העומדת בתפילה. היא הסבירה להם שהם יכולים לתת לה שוקולד על דעת עצמם, להעסיק אותה בעניין אחר, לרקוד ולחגוג איתה את העובדה שקמה יבשה, או לפעול בכל דרך הגיונית אחרת, העיקר להציל את התפילה של אימא מהפרעה נוראה כזאת. הילדים, ששמעו הסבר ענייני ונטול האשמה, קיבלו את המסר והפנימו אותו, והרוחות נרגעו.
לא צריך להיות רבי לוי יצחק מברדיטשוב כדי להבין, שההתאפקות, ההתגברות וההבלגה על הכעס שגילתה אותה אם בליל יום הכיפורים, פעלו פעולה עצומה בכל העולמות. כשמתבוננים מן הצד ברור לגמרי, שמעשה כזה של התעלות מעל לעצבנות הטבעית, יש לו חשיבות עצומה, שמאירה לא רק את הסלון הביתי הקטן באור יקרות. אין ספק, שבכל העולמות רוו נחת מעמידתה בניסיון הפשוט הזה.
פשוט? כלל וכלל לא, הוא רק התנהל על רקע שיגרתי ויומיומי. סלון, שוקולד, וילדה שקמה יבשה. האימא הזאת לא נאבקה מול קוזקים או נאצים, וגם לא מול גזירות אנטיוכוס או פרעה, אבל היא נאבקה מול רגשות עמוקים ומטלטלים עד מאוד של תסכול וכעס על הילדה הצורחת, והאשמה נזעמת של אחיה הגדולים.
וכאשר ניצחה אותם, ניצחה לנצח.
ואם כן, גם אם אתה סנדלר או בעל מלאכה אחר, מוכר דגים או נהג אוטובוס, אמא שמחתלת את התינוק שלה, או כל עיסוק אחר. אם אתה מתכוון לדבר הנכון, אתה יכול לעלות לשמיים. אם המוח שלך מחובר לתכלית של הדברים, אם רצונך טהור, כל פעולה מקדשת ומרוממת אותך, אפילו אם תלך להשליך את האשפה לפח. הלא כך לימד שלמה המלך: "בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך" (משלי ג' ו') ומפרש ה"מצודת דוד": "בכל ענייניך דע את ה', רוצה לומר: תן דעתך לחשוב לעשות מעשיך למען יבוא בדבר תועלת לקיים דבר ה' ואז הוא יוליכך באורח מישור ותצליח בה".
עקרון זה איננו דבר צדדי. הלא כך אמרו חז"ל: "דרש בר קפרא: איזוהי פרשה קטנה שכל גופי תורה תלוין בה? "בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך" (מסכת ברכות דף ס"ג) וכך נפסק הדבר להלכה: "וכן בכל מה שייהנה בעולם הזה לא יכוון להנאתו אלא לעבודת הבורא יתברך כדכתיב "בכל דרכיך דעהו" ואמרו חכמים: כל מעשיך יהיו לשם שמים, שאפילו דברים של רשות כגון האכילה והשתייה וההליכה והישיבה והקימה והתשמיש והשיחה וכל צרכי גופך יהיו כולם לעבודת בוראך או לדבר הגורם עבודתו. שאפילו היה צמא ורעב אם אכל ושתה להנאתו אינו משובח אלא יתכוון שיאכל וישתה כפי חיותו לעבוד את בוראו וכן אפילו לישב בסוד ישרים ולעמוד במקום צדיקים ולילך בעצת תמימים אם עשה להנאת עצמו להשלים חפצו ותאוותו אינו משובח אלא אם כן עשה לשם שמים וכן בשכיבה אין צריך לומר שבזמן שיכול לעסוק בתורה ובמצוות לא יתגרה בשינה לענג עצמו אלא אפילו בזמן שהוא יגע וצריך לישן כדי לנוח מיגיעתו אם עשה להנאת גופו אינו משובח אלא יתכוון לתת שינה לעיניו ולגופו מנוחה לצורך הבריאות שלא תיטרף דעתו בתורה מחמת מניעת השינה. כללו של דבר חייב אדם לשום עיניו ולבו על דרכיו ולשקול כל מעשיו במאזני שכלו וכשרואה דבר שיביא לידי עבודת הבורא יתברך יעשהו ואם לאו לא יעשהו ומי שנוהג כן עובד את בוראו תמיד" (שולחן ערוך אורח חיים רל"א)
ואם בענייני חולין אפשר להתרומם ולהגיע לשמיים, כל שכן שבענייני שמיים אפשר להגיע לשמיים. אבל גם כאן – רק עם ההתכוונות הנכונה.
התכוונות נמוכה בענייני שמיים תוביל את האדם לארץ, כשם שהתכוונות גבוהה בענייני ארץ תוביל את האדם לשמיים.
"רבי מאיר אומר: כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה", מגלים לנו חז"ל (משניות מסכת אבות פרק ו' משנה א'). מהו "לשמה". לשם מי שנתן אותה, לעשות רצונו. ואילו "הלומד תורה שלא לשמה", שזהו הלומד על מנת להתייהר ולקנטר "מוטב נתהפכה שלייתו על פניו". אמנם חז"ל הפליגו במעלת הלימוד, עד שגם הלומד שלא לשמה עשוי להתקרב לתכליתו ואמרו: "אמר רב יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצווה אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה" (סנהדרין ק"ה), אבל זה רק בדיעבד, ובתנאי שסוף סוף במידה מסוימת יש לו גם איזו כוונה טהורה בלימודו, כפי שפירשו התוספות, שאם לא כן –" מוטב נתהפכה שלייתו על פניו".
ועוד אמרו בעניין הלימוד: "אחד המרבה ואחד הממעיט (בלימוד תורה, או בכל דבר שבקדושה, כמובן שם בגמרא) ובלבד שיכוון ליבו לשמיים" (מנחות פרק י"ג משנה י"א. ברכות ה ע"ב) וכתב ה"שפת אמת" (פרשת ויקרא) "כי בעבודת הבורא אין נפקא מינה בריבוי, רק בהתעוררות רצון אמת בלב. ואדרבא מי שאינו יכול לעשות הרבה ומכוון בהמעט אפשר (שהוא) חשוב יותר". ועוד אמרו: "טוב מעט בכוונה מהרבה בלא כוונה" (טור אורח חיים סימן א'). ואפילו לעניין הדין כבר נפסק ש"מצוות צריכות כוונה" (כפי שפסקו הרי"ף והרמב"ם ורמב"ן [או"ח סימן ס'] וכן כתב (מנחת חינוך מצווה י' סעיף כ"ו): "ולעניין אם צריך כוונה, ודאי צריך כוונה, אך בדיעבד אם יצא בלא כוונה, דעת הרבה ראשונים דלא יצא דפוסקים מצוות צריכות כוונה, שאם אין לאדם שום כוונה בקיום מצוותיו – כאילו לא קיימן". והמדובר כאן בכוונה פשוטה, שמתכוון לעשות רצון הבורא שציווה על כך.
ועד כדי כך החשיבו חז"ל את הכוונה, עד שאם אדם רוצה ומתכוון לעשות טוב והדבר לא עולה בידו – נחשב לו כאילו קיים רצון ה' בפועל ממש, כמו שאמרו:
"אמר רבי אמי: אפילו חישב לעשות מצווה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה" (מסכת שבת ס"ג)
אני נשמה. ירדתי לעולם כדי למלא משימה. להתקרב אל ה' ולשרת אותו ע"י כל מה שעובר עלי. לגלות את אורו גם במקומות צרים וחשוכים. מה שאני רוצה זה לא רק למלא מטלות או לעבור את החיים בשלום. מה שאני באמת רוצה זה לעבוד אלוקים. ובעבודת האלוקים שלי תלוי קיום כל העולמות. כל זה – יכול להיעשות במעשה הפשוט ביותר, הלכאורה חיוור ודל, יום יומי וחסר הדר, אם ייעשה בכוונה הטהורה – לעשות נחת רוח ליוצרנו. האור האמיתי אינו בחוץ, במקום אחר. הוא בפנים, בתוך החיים הכי רגילים. "המקום אשר אתה עומד עליו", איזה מקום שיהיה – "אדמת קודש הוא". קדש אותו.
דומיית ליל שוררת ביקום, בצל היער העבות, החשיכה שולטת כפליים. אי פה אי שם נשמעות יללות תנים מקפיאות דם, האדמה מכוסה שכבת עלי שלכת דהויי צבע הנמעכים במין איוושה מסתורית ברגלי המהלכים, פוסעים להם לאיטם אב ובנו בשביל בלתי מסומן, בצעדה כושלת, ללא מטרה – – –
לקראת הערב איבדו את דרכם ביער הצפוף, והנה פרשה הלילה את כנפיה, והם מהלכים כבתהום הנשיה.
תופסים הם מנוחה על כנפי העצים המאיימים, אך התרדמה מהם והלאה, כל רגע – פחד חדש ומוזר תוקף אותם, כמהים הם לאור הבוקר אשר ספק גדול אם יביא להם תשועה בכנפיו.
הבוקר סוף סוף מפציע, ממשיכים לצעוד הלאה, הלאה, הצֵדָה נגמרת חיש מהר, דומה שהפחד גם הוא אוכל בכל פה. עוברות שעות, נוקפים הימים, הרעב מציק עוד ועוד, הבטן מקרקרת בתוכי תוכה, סכנת הגויעה נעשית מוחשית ביותר. אין ברירה, מוכרחים לאכול עשב, למען תשאר הנשמה בגופם.
כך התחילו האב ובנו הקט לבלוע עשב כבשדך לבהמתך – – – יסורי תופת נוראים אך רק מתחילים, "אוי אוי – צועק הבן – הרי אלו יסורים בלתי נסבלים! כלום קיבת גמל לי שאוכל לעכל עשבים שוטים כאלו?" נו! וכי שייך בכלל להרגיע אדם המתייסר ביסורי תופת כאשר ישועתו עדיין לא נראית באופק כלל וכלל? נחמו אביו בדברים רכים, והמשיכו בדרכם המיוסרת, עוד ימים ולילות.
ביום מן הימים פונה הבן לאביו יקירו, ובפיו בשורה מרנינה ומשמחת: יודע אתה אבא? הקיבה הורגלה לעשבים, אין לו כבר שום יסורים מאכילה גסה זו, מהיום והלאה שוב לא יסבול מאכילת עשבי השדה!
אוי, אוי, – הגיע תורו של האב לספוד – שהרי כל עוד שישנם יסורים מאכילת עשבים שוטים הרי יש כאן נחמה פורתא, שבשעה שנגיע אל המנוחה ואל הנחלה נתנהג כאחד האדם. לא כן, אם היסורים נעלמו להם, ואין מפריע לנו אכילת העשבים כהוא זה, או אז מר ממות, חיים כבהמה אינם חיים!
* * *
אנו מתפתלים במבוך העולם הזה, המוצא עדיין נעלם מאתנו ובינתיים ה"בעל דבר" אינו שוקט על שמריו, פה ושם אנו אוכלים "עשבים שוטים" עוונות ופשעים, על זה היה דוה לבנו.
למדנו רבינו הקדוש את כח התפילה בהתבודדות בין האדם לבין קונו, אנו צועקים מתוך יסורי תופת לאבינו שבשמים, אוי אוי בטננו צבה וכואבת, מתייסרת באופן בלתי נסבל מאכילת העשבים, אוי, עד מתי נסבול מאותם שורשים הפורים ראש ולענה.
אך בכל זאת, לפחות כואב לנו, אנו צועקים, אנו עדיין נקראים בשם אדם, איננו כחיות השדה, זו היא תקוותנו, זו היא שמחתנו, לפחות אנו יודעים לזעוק אליו יתברך שמו.
לא כן אותם שאינם זוכים לזה, אותם שהשלימו במצבם, קיבתם הורגלה לאותם עשבים שוטים עד כדי כך שאין נופל להם בדל מחשבתם שניתן לצעוק ולהתלונן על "עשבים" אלו.
עיקר ישועת האדם היא כאשר הוא זוכה להתחדשות הנשמה, לבחינת 'נשמתין חדתין' [=נשמה חדשה].
כפי שביום השבת כל ישראל מקבלים נשמה יתירה, כמו כן ישנה התחדשות הנשמה להוליד ב"נפשו" של האדם התגלות חדשה בתורה ועבודה, שידע איך לא להיבהל מירידות אלא לדעת להתחיל כל פעם מחדש ואיך להאמין באמת שהכל לטובה.
והנה רבינו הקדוש כותב בתורה ל"ו בליקוטי מוהר"ן, שעל ידי צעקות שהאדם צועק בתורה ותפילה נולדת ה"נפש", וסיבת הצעקות הם, מחמת שלפני כל התגלות שבאה לנפש היהודי, באה ה"נפש" בגלות של שבעים אומות, היינו במידותיהם ובתאוותיהם, ובראשם עומד בלעם הכלול מכל השבעים מידות רעות שכנגד שבעים אומות, ומחפש להחליש דעת האדם בכל יום שלא ינסה להתחזק לזכור את השי"ת בכל מעשיו, רק יהא מונח בגלות המחשבה, ובדמיונות שווא כל ימי חייו.
אלא שכנגדו עומד משה רבנו, הצדיק המופלג, המלמדינו דעת, ומוליד בנפשנו התחדשות והתגלות חדשה בכל עת, וממשיך שבעים פנים של תורה, שנמצא את השם יתברך בכל מעשינו, הן בתורה ובתפילה הן באכילה ושינה ומשא ומתן ועבודה גשמית, בכל שבעים המדות נוכל להתחדש בזכרון האמונה.
ישאל השואל: ומדוע לא נוכל בכוחות עצמינו להמשיך התגלות התורה, שלא על ידי הצדיק? והתשובה היא, משום צריך לקבל את האור המושפע אלינו בכלים שלמים, פירוש: במח בלתי פגום, שאם לא כן, האור מצטמצם שלא כראוי, בחינת לא זכה נעשה לו סם המוות, והצדיק וכן השבת הם האור המצויר לטוב, שממנו אנו מקבלים התגלות חדשה בחינת נשמתין חדתין.
והנה בימות החול אנו עסוקים בעבודת היציאה מגלות השבעים האומות, ואם כן, איך יהיה לנו הכח ללחום בהם? העצה לכך היא, על ידי שנקבל את אור השבת מידי הצדיק המצייר את האור לברכה, ועל ידי זה נוכל להתחיל תמיד מחדש. כי באמת אנו מקבלים נשמה חדשה מאור השבת וקדושת הצדיק, שהרי אפילו בלעם הודה וברך ולא אשיבנה, שאי אפשר לקלקל את האור המצויר לטוב, נמצא שדווקא על ידי אור הצדיק אין שום יאוש בעולם, כי יכול תמיד להתחדש לצאת מהגלות בצעקות לפני ה', ולקבל נשמה חדשה, ה' יזכנו אמן.
בשיאם של ימי בין המצרים, בעיצומו של תשעה באב, בשעה שנשרף ונהרס עד היסוד בית אלקינו ובת ציון יושבת לארץ מתפלשת בעפר ומורידה כנחל דמעה, דווקא ביום זה ובשעה זו נולד הגואל מנחם הדורות (פתיחתא דאסתר רבא יא). זה העת והרגע בו אנו מתבשרים על הגאולה שאין אחריה גלות יותר "תם עוונך בת ציון לא יוסיף עוד להגלותך".
אחרי שהכל חרב ונחרב. אחרי שבאה אותה רוח סערה וברחו כולם, לאחר שהירידה הנוראה של כלל ישראל, ה'בן היחיד', מהמלכות התממשה, מיד מתחיל להתגלות ולפעול התיקון המושלם על ידי כלליות הבעטלער'ס [=הקבצנים. עיין סיפורי מעשיות, מעשה משבעה קבצנים], אלו שזככו עצמם בתכלית השלימות שאין שלימות אחריו, אותם היוצרים יושבי נטעים הכלולים עם מלכו של עולם במלאכתו עוד מראשית ראשית הבנין. מעתה הולך ונבנה עולם ובנין חדש ונצחי זך ומזוכך בתכלית, שלא יחרב לעולם. והוא ילך ויזרח כאור נוגה הולך ואור עד נכון היום. זה היום אליו קיוותה נפש כל חי, עליונים ותחתונים לבואו מייחלים.
אבל כדי שזה היום יבוא ואור משיחנו ותקוותינו יתגלה לעין כל חי, מן ההכרח הוא שכולם יזכרו בו, ישתוקקו ויתגעגעו אליו עד כלות נפשם, עד שבכיה עצומה ומרוממת ואין סופית תשטוף את לבם עד יקוד, ומתוך כיסופם וצפייתם ישאגו היכן לוקחים את אותו גואל ומושיע, זה שהחייה ומחיה אותנו בכל משך גלותינו בהיותנו דווים וסחופים יתומים ועזובים באין אב ואם, בכל אותם זמנים חשוכים, בעת שנסתמו כל מאוריה וסוגרו כלשעריה.
והרי אם לא נרפה מהשתוקקותנו אליו יומם ולילה ולא ניתן דמי לגעגועינו אליו, אנו מובטחים ועומדים ש"הנה הוא בא ויאמר הנני"!!! עוד נזכה ונראהו עין בעין, ואז יתהפכו כל היגונות והאנחות לששון ושמחות, "לא ישמע בה קול בכי וקול זעקה כי אם שישו וגילו עדי עד, כי הנני בורא את ירושלים ג'י'ל'ה' ועמה משוש"
"ונעשה שם שמחה גדולה וחדוה גדולה מאד"
* * *
את כל זה מגלה לנו ללא הפסק והיסח דעת אותו בוכה ותתגעגע, אותו תלמיד יניק היניקין אשר כל חייו ומציאותו הם לשוב ולעורר את האהבה ואת הזכרון לסבא דסבין – כלליות הרועים גואלי הדורות. ואליו הם באמת נגלו ועליו סמכו ידיהם בברכתם, ונתנו במתנת עולמים להיותו כמותו ממש, ועוד כפליים לתושיה ברוחו וכוחו להנחיל את ברכתם ומתנתם לכל באי עולם.
הבכיה שהוא מגלה ומבכה היא בכיה אחרת לגמרי; הצער, האבל, הכאב ונחלי הדמעות שלו על החורבן הנורא המתחולל לעיננו הוא מסוך ושלוב עם התקווה השמחה הגאולה וצמיחת קרן הישועה העומדת ומשגיחה עלינו ברחמים אחר כתלנו ומצפה לציפייתנו אליה.
והוא מתעפר אתנו עד עפר ויורד לתחתיות ארץ להוציא יקר מזולל מזילותא דגלותא ובסתר האפר והאפרוריות של החרב ביותר מגלה בו אוז הפאר ואת יופי החן החבוי בכל איש מישראל, את החלק-אלוק ממעל השוכן בקרבו.
"המקוה מושיע בכל הצרות, כמו שכתוב (ירמיה י"ד) 'מקוה ישראל מושיעו בעת צרה'… המקוה מטהר מכל הטומאות, כמו שכתוב (יחזקאל ל"ו) 'וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם וכו"… ומכל היסורים, …ומכל החטאים".
(ליקוטי מוהר"ן א' נ"ו-ז')
אלמלא בא הבעל שם טוב לעולם אלא כדי לזַכות את ישראל להתפלל בטהרת המקווה – דיינו. באמירה זו מבטא בעל ה'שומר אמונים' מציאות ברוכה, כאשר רבים מישראל מתייחסים לטבילה במקווה כל יום כאל חלק משגרת החיים שלהם.
גם כאן פותח לנו רבינו צוהר, למען נשכיל ונדע ונבין מעט מסוד המקווה וממה שאפשר לזכות על ידי הטבילה בו, ולא תהיה הטבילה כמעשה מכני גרידא.
רבינו מסתמך על מה שמובא בכתבי האר"י, שסוד המקווה נעוץ בטבילה בה טבלו בני ישראל כשבאו לקבל את התורה (ראה מס' כריתות ט') ועל ידה "התגיירו" ונכנסו בברית עם הקב"ה.
זו הסיבה שהאר"י הקדוש הזהיר במיוחד לטבול בחג השבועות קודם עלות השחר, שכן קדושת הטבילה ההיא של בני ישראל מתחדשת בכל שנה בזמן הזה.
חג השבועות, כידוע, הוא יום החמישים לספירת העומר שהוא כנגד שער החמישים משערי הבינה, שאותו אי אפשר בעצם להשיג, כי תפיסתנו מצטמצמת בעולם הזה שנברא בשבעת ימי המעשה ורק בחלק הנגלה של התורה שניתן במ"ט פנים – שבע פעמים שבע.
אלא שבחג השבועות קיבלנו במתנה משהו ממושגי השער החמישים, כדי שעל ידו נוכל להיטהר מזוהמת מצרים, ולהתחיל דף חדש כעם סגולה.
למדנו אפוא שסודם של המקווה וחג השבועות נעוץ בשער החמישים של הבינה, שהוא דרגא גבוהה מאד של דעת שאי אפשר, בעצם, להשיג אותה בעולם הזה. לכן מכונה הדעת הזו שנשיג לעתיד לבוא: "דעת את ה' כמים לים מכסים", כי מקווה המים שורשו מהדעת הזו.
* * *
אם תשאלו, מאחר שממילא אי אפשר להשיג את ההבנה העמוקה הזו בעולם הזה – מה היא נוגעת לנו בכלל?
התשובה היא, שרבינו הקדוש כבר ביאר, שרחמים תלויים בדעת כמו שכתוב "כעס בחיק כסילים ינוח" (קהלת ז') ולגודל הדעת שיהיה לעתיד לבוא אפילו החיות ירחמו זה על זה, כמו שכתוב "וגר זאב עם כבש" ולכן מבואר בחז"ל שבשבועות כשהתגלתה הדרגה הגבוהה של הדעת נגלה הקב"ה כזקן מלא רחמים.
על כן, כשנכנסים במי המקווה, טובלים במי הדעת שתתגלה לעתיד, שהיא חסד ורחמים גדולים.
ועל כן המקוה מושיע מכל הצרות ומכל היסורים, כמו שכתוב 'מקוה ישראל מושיעו בעת צרה'.
* * *
לא רק מצרות גשמיות החסד העליון הזה מושיע, אלא גם מחטאים הוא מטהר, כמו שכתוב "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם" (יחזקאל ל"ו) – הכוונה לטומאת החטאים.
כי באמת הא בהא תליא, כי כל חיסרון גשמי שרשו בחסרון רוחני, כמו שאמרו חז"ל "אין ייסורין באין בלא עוון", נמצא שהחסד שזוכים לו על ידי המקוה משלים הן את החסרון בגשמיות והן את החסרון ברוחניות.
הנה שאלה שנוכל לשמוע הרבה אצל ילדים: "איפה אנחנו? כבר הגענו? כמה זמן עוד נשאר?" מסתבר שלא נוח להיות בדרך, כי בדרך אנחנו לא פה ולא שם; לא בבית החם והנעים, ולא במקום החדש והמעניין. גם כשהתבגרנו ואזרנו קצת יותר סבלנות, אנו עוסקים רבות בשאלה איפה אנחנו במסלול החיים. מה קורה איתנו בדיוק עכשיו? האם אנחנו מתקדמים או נסוגים? למה אנחנו לא מצליחים להמשיך הלאה? שאלות רבות מסוג זה יכולות להעסיק אותנו. בעבודת ה' שאלות אלו רק מתגברות ביתר שאת. אם עוברת תקופה ארוכה של ירידה, שלא נוכל להסביר אותה לעצמנו כטבעית בנוף של העליות והירידות של חיינו, קשה לנו מאוד על עצמנו. מה קורה? איך זה שאנחנו בירידה כזאת מבלי שנוכל לראות את העלייה באופק הקרוב ואף הרחוק? האם אנחנו סתם תקועים? לפעמים לא מדובר בעלייה או בירידה, אלא בתחושת אובדן כללית. לא ברור לנו מה קורה איתנו, לא ברור מה יהיה. אז מה יהיה איתנו?
הרצון לדעת את עצמנו הוא בוודאי רצון טוב. למי שלא אכפת ממה שקורה בחייו, אין סיבה של ממש לדאוג ולנסות לעשות משהו בקשר אליהם, ובכך הוא למעשה מפקיר אותם. אבל כאשר רוצים לחיות תמיד עם המודעות העצמית ולחוות את כל מה שקורה איתנו לאורה של מודעות זו, ניתקל בבעיות רבות. לא תמיד נוכל להסביר לעצמנו מה קורה איתנו. התרחשויות רבות יובנו לנו רק בטווח של כמה שנים במבט לאחור, וגם זה לא מובטח תמיד. לא תמיד תהיה אפשרות לעכל ולחבר את מה שמתרחש לתפיסה שלנו על מי שאנחנו ועל מי שאנחנו רוצים להיות. במצבים בהם אנו נלחצים ממה שעובר עלינו ולא מוצאים הסברים מספיק טובים, נוכל להגיע למסקנות מופרזות מתוך הרצון לדעת – ייאוש, נפילה לעצבות, דיכאון. במצבים של חוסר ידיעה תופעות כאלו יכולות להיחשב כתשובה, מחוסר ברירה אחרת. אם אין הסבר לכל החללים שפעורים בתוכנו, המסקנה שהחיים הם עצובים נראית הגיונית, ובעצם אין שום דבר מגונה בלהיות עצוב. האבסורד הוא שמתוך הרצון לדעת את עצמנו ולהבין את עצמנו יותר טוב, אנחנו מאבדים את עצמנו ומתנתקים לגמרי מהאפשרות להיות מי שאנחנו באמת צריכים להיות. עכשיו תתחזק השאלה: מה תהיה הדרך? בין אם נוותר על עצמנו ובין אם נחפש את עצמנו לא נוכל לעכל את עצמנו עד הסוף, ואולי בסופו של דבר רק נלך לאיבוד.
בעקבות שיחה של רבי נחמן, מרחיב רבי נתן על לימוד גדול למבוכות רבות מסוג זה: "השם יתברך גדול ואין יודעים כלל, נעשים דברים כאלו בעולם, אין יודעים כלל" (חיי מוהר"ן סז). השם גדול ואין לנו השגה בו, אז גם בדברים שמתחוללים בכוחו בעולם אין לנו השגה. גם מהלכי חיינו לא יובנו לנו פעמים רבות. ממילא, המודעות שלנו תמיד תהיה מוגבלת לתחום ההשגה שלנו. בכל פעם שהרצון להבין ייצור קושיות ומבוכות, זה הסימן המובהק עבורנו שעברנו את גבול ההשגה שלנו, ושם אנו חוזרים למקום שבו "אין יודעים כלל". נדרש הילוך עדין על ציר הידיעה והאי ידיעה, והבחנה רגישה מתי אנו חותרים אחר הידיעה ומתי אנו מרפים ממנה, מתי "אמרתי אחכמה" ומתי "והיא רחוקה ממני". אנו מחפשים אחר הידיעה אבל אף פעם לא חיים מכוחה, ולכן גם כשלא נבין מה מתרחש נוכל להמשיך ולהתקדם.
כותב רבי נתן: "כי זה כלל גדול שצריכין לידע שאין יודעים כלל. כי "אורייתא וקודשא בריך הוא וישראל כולא חד", וכמו שאי אפשר להשיג אותו יתברך כי לית מחשבה תפיסא בה כלל… כן אי אפשר להשיג גדולת נשמות ישראל אפילו של הפחות שבפחותים, ומה שנעשה עם כל אחד, ועל מה אתי להאי עלמא [-לאיזו מטרה הגיע לעולם] ומה יהיה ממנו וכו'. על כן צריכין לידע שכל מה שמתקרבין יותר, כמה וכמה רחוקים עדיין. …וכמו שה' יתברך והתורה והצדיקים הם סתומים ונעלמים מאתנו מאד מאד כמו כן הם קרובים וסמוכים ונגלים אלינו מאד וכן להפך, כמו שהם נגלים וסמוכים וקרובים אלינו מאד, כמו כן הם רחוקים ונעלמים ונשגבים מאתנו מאוד, וכן חוזר חלילה כי שניהם אמת" (שלוח הקן, ה א). "וכן חוזר חלילה" – התנועה על ציר הידיעה ואי הידיעה היא תנועה תמידית ושם חיינו מתקיימים.
אי הידיעה הזאת היא לא רק אמצעי מונע לנפילות, אלא היא עצמה מהווה מקור להתחזקות לדברי רבי נתן. הרצון להשגה מגביל את היכולות שלנו לתחום ההשגה שלנו, ואם אנחנו מבינים שאנחנו נמצאים במקום נמוך לא נוכל להתרומם במעשינו מעבר לתחום בו תחמנו את עצמנו לפי הבנתנו. כשאנחנו לא יודעים מה נעשה איתנו אנחנו מפנים מקום לידיעה חדשה, שאין גבול למה שמתחולל איתנו, ושהכל באמת יכול להיות. "נעשים דברים כאלו בעולם, ואין יודעים כלל". אם קשה לנו על עצמנו איך אנחנו כל כך בתחתית, איך אנחנו כל כך חסרי סיכוי, דווקא מתוך ההרפיה מהרצון להבין את עצמנו תיכנס ידיעה חדשה שתוכל להוציא אותנו מהמקום הנמוך ביותר, שאין לנו מושג מה מתחולל איתנו ומה עוד יכול להתחולל. בתוכנו ניתן מקום לנפלאות שנעשים בעולם.
נחתום בדבריו הקדושים של רבי נתן:
" הרבה מתרחקים על ידי ריבוי הקושיות שקשה להם עליהם בעצמן, שרואין שזהו כמה שחותרים להתקרב לה' יתברך וכבר סבלו יגיעות קצת ובזיונות רבות בשביל האמת, ואף על פי כן עדיין הם רחוקים כמו שרחוקים. וצריכין לידע ולהודיע שאי אפשר להאדם בשום אופן בזה העולם שידע היכן הוא אוחז" (ליקוטי הלכות שבועות ב, יז).
"עיקר ניסיון האדם ובחירתו הוא מחמת שאינו יודע מה נעשה עימו, כי אם היה יודע האדם כל מה שנעשה עמו בכל עת והיכן הוא עומד ואוחז בכל עת, ואיך גם עתה יקר בעיני השם יתברך מאוד מאוד כל תנועה טובה וכו' שנמצא בו, בוודאי היו הכל רודפים בכל כוחם להשם יתברך והיו הכל צדיקים, אך עיקר הניסיון והבחירה הוא על ידי העלם הידיעה. ועל כן באמת אי אפשר בשום אופן שידע האדם בחייו היכן הוא אוחז, כאשר שמעתי בשמו [של רבי נחמן] ז"ל, כי בזה תלוי הבחירה. אבל החפץ באמת לחוס על תכליתו הנצחי ראוי להתחזק על ידי זה בעצמו, ולידע ולהבין על כל פנים שאינו יודע כלל כי מאוד עמקו מחשבותיו יתברך, ומי יודע כמה יקר בעיניו תנועותיך הטובים, ודווקא על ידי זה שהא רחוק כל כך, על ידי זה דווקא יקרים בעיניו כל תנועה והעתקה טובה אפילו כחוט השערה" (ממכתב רבי נתן לבנו, עלים לתרופה קצו).
ואם נעשה מה שנעשה, צריכים לידע האמת, שאין אנו יודעים כלל (עלים לתרופה, רי).
הצוואה שהותיר אחריו מושל המחוז המנוח היתה סתומה להפליא: את כסאו הוא מועיד עבור מוצא הכתר. מיקומו של החפץ המלכותי הועלם במכוון, ורק חכם מחוכם שישכיל לעלות על עקבותיו, ראוי למלא את מקומו. משפט סתום בשולי הצוואה, שפך עוד מעט אור על המשימה הקשה: 'ראה נא, שתי דרכים מובילות אל מיקומו של המטמון', נכתב שם.
משך תקופה ארוכה ניסו חכמים את כוחם בהשערות. שתי דרכים אפשריות נמצאו, ומאות מבקשי תהילה סרקו אותן יומם ולילה. הדרך האחת הובילה למרומי פסגה מרשימה. אולם מעבר לנוף קסום מאומה היא לא סיפקה. האחרת צללה לוואדי עמוק, בתחתיתו לא נמצא אף חפץ מלכותי, רק הררי אשפה.
מקץ אינספור ניסיונות עקרים, נמצא המטמון בפאתי שביל צדדי, סמוך ונראה למקום בו התרכזו החיפושים. מוצא המטמון, זיהה את השביל הנכון כשהחליט על תפנית בכיוון החיפוש. את הכיוון החדש הוא זיהה כשהתבונן שוב בלשון הצוואה. האירו את עיניו צמד המילים 'ראה נא'. הוא החליט להשקיע התבוננות בתווי הדרך בעצמו. מבט קל חשף בפניו שביל נוסף, סלול לכל אורכו על שני נתיבים. באחד העיקולים, בין עליה תלולה לירידה פתאומית, המתין כתר המלכות.
* * *
החיים הם יצירה גמישה. הם עשויים להיות ברכה, כפי שהם עלולים להידרדר לתהומות הקללה. הקללה היא עבדות עולם במחנה עבודות הפרך של היצר הרע, תאוות ויצרים רודים בנפש ומתישים את כוחה בעמל חסר תכלית ונעדר שכר; עמל הפרנסה בהשתדלות מיותרת, דאגה ומרוץ נצחי; יגיעת סיפוק מהווי הגוף, ומרדף הכבוד והתהילה. כך נראים חייהם העלובים של עבדי הגוף. אבל יש לחיים גם צד של ברכה: מי שטעם אי פעם מתיקות של עבודת הבורא, חירות הנפש מתאוות הגוף, קלילות של שמחת המצוות, התרוממות של משמעות פנימית ונסיקת כנפיים של דבקות, יודע שהחיים האמיתיים מתחילים במקום בו מוותרים על שיעבוד חומרי, תאווה או מידה רעה. אדם שכזה הרי הוא מלך, נושא על ראשו כתר מלכות וממשלה, שלטון הנשמה על הגוף, ממשלת הדעת על המעשים. זוהי חירות, זהו כתר המלך.
את הכתר הזה כולנו מחפשים, משתוקקים למצוא ומייחלים. החיפושים אחריו מתעצמים בעיקר לקראת חודש אלול וירח האיתנים. בשבת הזו כבר מברכים את חודש אלול, באוויר מתנגנת נעימת הסליחות, כלל ישראל משלב כוחות נפש למען הקמת והתגלות כבוד השם בעולם ובנפש. הקול הקורא 'קומי רוני' מהדהד ומזמין את הנפשות להיטהר ולפשוט את בגדי הגלות, להתעטר בעטרת תשובה, להרפות מעול הכבוד העצמי, ולהכין את הנפש להיות כסא לכבוד השם.
אולם, ברגע שיוצאים אל דרך החיפוש, מהר מאוד מגלים שהמסע הזה כלל אינו פשוט. מתחיל אדם לצעוד בדרך התשובה, מגשש את דרכו בעבודת הבורא, בתורה ובתפילה, עושה כברת דרך ומוצא את עצמו שוב באותה נקודה נעדרת מוצא. פעמים שהשביל שנבחר מוביל אולי לעליה, מטפס למרומים, אבל הצועד בליבו פנימה יודע, שעדיין לא מצא מאומה. שום הישג משמעותי. לא כבוד שמים ולא תשובה מעומקא דליבא, רק סחרחורת גבהים של הצלחה מדומה. ויש שהדרך מובילה בכלל למדבר שומם. אף נפש חיה, רק כאב לב, עצבות וחלישות הדעת. למצוא כולנו מעוניינים, אולם איך בוחרים את המסלול?
ללכת בעקבות הצדיקים
ובכן, כמו בכל מסע, יש לאתר את תווי הדרך בעזרת מפה. הצדיקים הם מורי הדרך, הם שסללו ביגיעה עצומה ובמסירות נפש, את שבילי הנפשות בשמים ובארץ, ויודעים איך להנחות כל נפש אל מקומה ותשובתה בדרך המדויקת והנכונה. בתורה ו' בליקוטי מוהר"ן משרטט רבי נחמן מברסלב את דרך התשובה המסוגלת לרומם את הנפש מקטנות הגלות אל פסגת הכבוד האלוקי האמיתי: בכל דרך של עבודה ותשובה מצויים מהמורות ואורבים מכשולים, כשצועדים בלי הדרכה, עלולים להחמיץ את המטרה כולה עם טעות אחת קטנה.
דרך התשובה שסולל רבי נחמן בתורה ו', מורכבת בעצם משתי דרכים השלובות יחדיו לכל אורכן. האחת סלולה בשמים והאחרת בארץ. את אוצר הכבוד האלוקי, ואת הממשלה האמיתית בלתי אפשרי למצוא, לא בשמים גם לא בארץ; תשובה המורכבת מהתעוררות ותחושת ריחוק בלבד, תוביל בהכרח לייאוש, עצבות ויובש, כך גם דרך הסלולה רק על התחזקות, הרגשת סיפוק והצלחה לא תוביל לשום תוצאה אמיתית. על מנת למצוא את כתר המלך יש ללמוד איך ללכת על שתי הדרכים גם יחד: 'רצוא' ו'שוב' – עליה וירידה.
השילוב המופלא הזה הוא סוד ההצלחה ומפתח המציאה. היכולת להתמיד בעבודה וחיפוש, כאשר היגיעה איננה גורמת לאובדן השמחה והתקווה, והסיפוק איננו מכהה את התשוקה, זוהי אומנות הנרכשת רק בבית מדרשם של הצדיקים. צעידה שכזו מבטיחה לנו את השגת המטרה.
לראות נכון את המפה
עומדות רגלינו על שערי אלול. דרך התשובה פרוסה לפנים מעתה ועד ימי ראש השנה. על סף דרך שכזו, אומרת התורה 'ראה'; הבט נא היטב, משום שבכל דבר יש בהכרח ברכה וגם קללה. כשלא יודעים איך לצעוד בין עליה לירידה, הקללה אורבת בכל פינה, בעליה כמו בירידה. צעידה נכונה, לעומת זאת, תגלה לנו שבכל שביל ונתיב מצויה ברכה של מציאה טובה. לשם כך יש לקיים "אשר תשמעון" לשמוע ולהאזין היטב ללימודי הצדיק, להטות אוזן לדעתו המופלאה המשלבת גם יחד את דרכי ההתחזקות וההתעוררות, הירידה והעלייה.
פרשת 'ראה' (רא"ה ר"ת אומן ר"ה או אלול ר"ה) מכריזה ואומרת, הכל בידך, הקללה כמו הברכה, צריך רק לבחור נכון. כששומעים לעצות הצדיקים, זוכים וחודש אלול מוביל באמת להמלכת השם שלימה בראש השנה.
פעמים רבות מתגנבת אל הלב מחשבה: 'זה זמן רב שאני רוצה ומנסה, משתדל ומתפלל, מתחנן ומתאמץ לעבוד את השם כראוי –ובכל זאת אני עדיין רחוק מעבודת השם בדרגה ששאפתי להגיע. אין טעם אפוא להמשיך במאמצים, צריך לנטוש את השאיפות לדרגות נעלות, ולהסתגל למציאות ש…זהו זה, זה אני, זו דרגתי בעבודת השם, אולי עוד טיפה אעלה – ותו לא…
מחשבה כזאת שמופיעה בצורה זו או אחרת, בגלוי או בהחבא, היא טכסיסו הקטלני של היצר הרע, שמנסה למנוע מאתנו אושר נצחי. כל כולה שקר וטעות. ראשית, כי עצם התשוקה להתקרב לה' – יקרה וחביבה עד מאד, כפי שבעל 'חובת הלבבות' מונה בהקדמתו, בין המצוות שחייבים בהם בכל עת, את המצווה: "שנכסוף לעשות המצוות המוטלות עלינו, כמו שנאמר: 'אֲחַלַי –יִכוֹנו דרָכַי לשמור חוקיך' (תהלים קיט, ה)".
בנוסף, יש במחשבה כזאת טעות גדולה, שהרי מי שמשתדל ומתאמץ תמיד להתקרב לה', ואינו אומר נואש – בסופו של דבר בוודאי יצליח. שכן כשרואה ה' יתברך שהוא כל כך מתאמץ ורוצה ומנסה שוב ושוב, פעם אחר פעם –בוודאי ירחם עליו ויסייע לו, כפי שלימדונו חז"ל, ש"הבא ליטהר, מסייעין אותו" (יומא לח ע"ב).
ענין זה מרומז בדין התורה שכל הטמאים, גם אחר טבילתם, עדיין טמאים עד הערב, ככתוב: "ובא השמש וטהר" (ויקרא כב,ז). אך מי שטומאתם חמורה יותר, כמו הזב והמצורע, צריכים להמתין שבוע ימים כדי להטהר. אבל גם הם, בבוא זמנם, זוכים להטהר.
כך כל מי שרוצה לקדש ולטהר את נשמתו –אל ייפול ברוחו כשהדבר אינו עולה בידו לאלתר, שכן בבוא הזמן, אם רק לא ירפה מהשאיפה הנעלה שלו – בוודאי יזכה לקדושה ולטהרה בשלימות!
השם יתברך – כבודו מלא עולם, כמו שכתוב: "ומלכותו בכל משלה" (תהלים קג, יט), כך שאפילו מי שנמצא במקום רחוק מאד ממנו יתברך, כגון בין גויים או פושעים – גם משם הוא יכול להתקרב אל ה', שהרי אין שום מקום בעולם שאינו מקבל חיות ממנו יתברך, כמו שאמרו חז"ל: "אם יאמר לך אדם היכן אלוקיך – אמור לו בכרך גדול של רומי" (ירושלמי, תענית פא). נמצא אם כן שה' נמצא בכל מקום ממש.
כך גם ביחס לאדם עצמו. אפילו כשהוא נמצא במצב קשה מאד, בגשמיות וגם ברוחניות, עד שנדמה לו שבמצבו בכלל לא שייך לדבר על עבודת ה' או על דרגות של דבקות בה', הרי האמת היא שגם במצבו, הקשה ככל שיהיה, הוא יכול להתקרב אל ה' יתברך ולעובדו.
שכן ה' יתברך חפץ חסד הוא, ורצונו רק שנשוב אליו ונתקרב אליו, אפילו אם חטאנו וקלקלנו מאוד, כמו שכתוב: "כי לא אחפוץ במות המת… כי אם בשוב רשע מדרכיו וחיה" (יחזקאל לב–לג), וגם אם בחטאיו הגביר אדם על עצמו את רוח הטומאה ונדבק ברוע – ה' שולח לו סיוע להתגבר על הכל ולשוב, כמו שכתוב: "כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב… ראו עתה כי אני אני הוא" (דברים לב, לו-לט). ואדרבה, אם יתחזק לכסוף ולהשתוקק לה' מהמקום שבו הוא נמצא, הירידה שלו תביא אותו דווקא לעליה גדולה, כי "במקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד" (ברכות לד).
ענין זה מרומז בדינו של המצורע – שאם יש בו נגע בגודל גריס, הוא כבר טמא בטומאה חמורה ומשתלח אל מחוץ למחנה. אבל אם הצרעת פרחה בכל גופו – הוא טהור. זאת כדי לרמוז לנו, שגם בזמן הירידה הנוראה ביותר, ה' עמנו, ולפעמים דווקא על ידי הירידה הגדולה הזאת אנו יכולים לשוב ולהיטהר לגמרי.
מי מאתנו לא מכיר את המצב המתואר פה; "שהמוחין והשפע אלוקי הוא בהעלם, בבחינת עיבור"? מצב די-מוכר… לומדים, מתפללים, אבל המוחין נמצאים בהעלמה ועיבור. השפע האלוקי לא שופע בגלוי, והכל עמום ומעורפל…
המוחין ב"עיבור"; הם קיימים, אך הם נעלמים ומכוסים כעובר הנעלם בבטן אמו. כשלפעמים לידתם והתגלותם מתמהמהת זמן ארוך מאד…
אך בתורה זאת, מגלה לנו רבינו את העצה, כיצד נוכל להוליד את המוחין, הלא היא: צעקה!
כשם שהיולדת צועקת שבעים קולות, וכך יוצא הוולד ממצב של עיבור ונולד (זוהר ח"ג רמט ע"ב). כך גם צעקותיו של היהודי על המוחין הנמצאים בהעלמה ועיבור, גורמות הולדה. "והצעקה שאדם צועק בתפילתו ובתורתו – כשנסתלקין המוחין בבחינת עיבור – אלו הצעקות הם בחינת צעקת היולדת, והקדוש ברוך הוא שהוא יודע תעלומות של המוחין איך נתעלמו, הוא מאזין צעקתנו, והצעקה הוא במקום צעקת השכינה, כאילו השכינה צועקת, ואז מולדת המוחין" (ליקוטי מוהר"ן, כאן).
* * *
כולנו יודעים שהתינוק דרכו לצעוק ולבכות. אך האם חשבנו פעם על הטעם הרוחני שבדבר?
מוהרנ"ת מגלה לנו דבר-פלא, וכותב: "וזה בחינת מה שדרך התינוק לצעוק הרבה כל ימי קטנותו, כי מיום לידתו עד תשלום ימי קטנותו אז הוא בחינת הולדת המוחין שצריך להולידם ולגלותם מבחינת עיבור לבחינת לידה, כמו שנראין בחוש שהדעת נתגדל עם התינוק. על כן הטביע ה' יתברך בטבעו שיצעק הרבה, כי להוליד המוחין מתעלומתן, להוציאם מבחינת עיבור, צריכין צעקה" (ליקוטי הלכות, גילוח ד, ה).
התינוק בוכה, כי רק כך יוכל להוליד ולגלות את שכלו ומוחו…
"ומזה צריך האדם ללמוד" – מסיק מוהרנ"ת את המסקנה המתבקשת – "לעניין עיקר המח והדעת האמתי, להשיג התורה הקדושה ולהכיר את הבורא יתברך. שכשרואה שהמח והדעת נעלם ממנו בבחינת עבור, הוא צריך לצעוק הרבה לה' יתברך, כמו היולדת קודם הלידה ממש. וכמו התינוק הצועק בימי קטנותו, כדי להוליד המוחין" (שם).
כך שבכל שלבי התגלות המוח והשכל, חייבים להשתמש עם עצת הצעקה; הן בעת לידתו ויציאתו לאוויר העולם, הן בשלבי התפתחותו בהיותו תינוק, והן בשלבי התפתחותו הרוחנית…
"כי בעניין המוחין יש כמה בחינות עד אין מספר, כי צעקת היולדת והתינוק הוא להוליד המוחין הפשוטים שהטביע ה' יתברך בדעת האדם, אבל אחר כך צריך האדם בעצמו להוליד עיקר המוחין, שצריך להשיגם על ידי עבודתו, ושם עיקר בחינת עיבור ולידה וגדלות ומקיפין וכו'. וכשהמוחין הוא בבחינת עיבור והעלם, צריך צעקה הרבה כדי להולידם מתעלומתן מכל מקום שנתעלמו המוחין שלו, כל אחד לפי בחינתו, בבחינת 'צעקתנו יודע תעלומות'. כי רק הוא יתברך יודע תעלומות המוחין של כל אחד, להיכן נעלמו, ואי אפשר לגלותן מתעלומתם כי אם על ידי צעקה" (שם).
* * *
מי שרוצה להיוולד בכל יום מחדש, ולהוליד את המוחין מתעלומתם ועיבורם – חייב לצעוק. וכפי שאכן צעקו כל אותם יהודים כשרים, שהולידו בכל עת מוחין חדשים. וכפי שמסופר על רבי נחמן מטולטשין:
כשישבה בתו רחל על המשבר, וצעקה מתוך חבלי הלידה, וצעקותיה נשמעו למרחוק. נענה רבי נחמן לבנו רבי אברהם ואמר: "אזוי האבן ערליכע יודען גשריגן פריש און גיזונד" = "ממש כך צעקו יהודים כשרים, גם בהיותם בריאים ורעננים" (אבניה ברזל, הובא בשיש"ק א, תרצג). שכן, גם הם סבלו חבלי לידה; חבלי וקשיי הולדת המוחין…
אפילו התינוקות בבכייתם, הזכירו למתנגדים את חסידי ברסלב הצועקים גם הם בתפילתם… וכפי ש"סיפר רבי נחמן מטולטשין זכרונו לברכה, שפעם בעת המחלוקת הגדולה, שהה בבית איש אחד שלא הכירו, והיה מטופל בבנים, וראה איך שבעת נענועו את התינוק בעריסתו שבכה וצעק מאד כדרך התינוקות, צעק עליו אביו ואמר: שתוק כבר, אתה צועק כמו הברסלבר'ס בעת תפילתם"… (שיש"ק ג, רסח).
כשרואה האדם שהוא מתפלל ומעתיר ומפציר הרבה זה זמן רב כל כך – שיזכה להתקרב לעבודתו יתברך ואעפ"כ אין מסתכלין עליו כלל, ואין שומעין לו, רק אדרבה – נדמה לו שמרחיקין אותו מעבודתו יתברך בכל מני הרחקות – וכאילו אין רוצין בו כלל וכלל, ועל ידי זה הוא נופל בדעתו ומרפה עצמו מעבודת השם חס ושלום, אזי צריך להתבייש בעצמו על זה מאד – על שהרהר אחר מדותיו יתברך , כי באמת בודאי השי"ת חנון ורחום וכו' ובודאי רוצה לקרבו על כן צריך לחזור ולהתחזק בדעתו להתחיל בכל פעם מחדש, כנ"ל.
(לקוטי מוהרן תנינא מ"ח)
ב. רוזנפלד
יושב לו יהודי בביתו ומחשבה אחת מנקרת במוחו ואינה נותנת לו מנוח: זה כבר חודש שלם שהוא מתפלל על דבר מסוים ועדיין לא נושע, והוא אינו יודע: מדוע דוחים את תפילותיו? ולמה בקשותיו אינם בוקעים רקיעים? איה שערי דמעות הפתוחים בכל עת והיכן המלאכי מרום שיביאו עתירותיו לפני כסא הכבוד?
חושש הוא להעלות זאת על השפתיים, וכל שכן לשוח על זה עם ידיד, וכך חולפות להן ימים ושבועות – והיאוש מתחיל לתת בו אותותיו. בקשותיו אינם כימים עברו, ותפילותיו כבר אינן קולחות כבימי קדם, לא אותן הבקשות ולא אותו חשק והתלהבות, כמה חבל – – –
קום נא, התעורר, אחי היקר! הקב"ה ברוב רחמיו המרובים העניק לך במתנה כח אדיר, רב עוצמה – כח שאין ערוך לו, המעלה ומרומם את האדם לגבהים.
דע לך שאין תפלה הולכת לאיבוד. תפלה תמיד פועלת. "ועונה לעמו ישראל בעת שוועם אליו" וכך מובא במדרש תנחומא: א"ל הקב"ה לישראל: היו זהירין בתפלה, שאין מדה אחרת יפה הימנה והיא גדולה מכל הקרבנות, ואפילו אין אדם כדאי לענות בתפלתו – ולעשות חסד עמו, כיון שמתפלל ומרבה בתחנונים – אני עושה חסד עמו! ולכן לא פלא מה שאמר רבנו – על התורה "תהומות יכסיומו", (ליקוטי מוהר"ן ח"א,ט), שכתב שם על ראש השנה, שעיקר דינו של אדם הוא על שלא היה זהיר בענין התפלה, כי על ידי תפלה יכולין לבוא לכל טוב, לתורה ולמעשים טובים ולתשובה ולהנצל מן החטא, וזה מובן בדברי רבותינו ז"ל (עירובין ס"ה) שאמר רבי אלעזר בן עזריה: יכול אני לפטור כל העולם מן הדין וכו', ומסקנת הגמרה: מה פירוש 'יכול אני לפטור' – מדין תפלה, כי דין תפלה הוא כלל הדין והחשבון של אדם, כי אלמלא היה זהיר ורגיל בתפלה כראוי, היה זוכה לתקן הכל!
וכן דברי הזהר הקדוש בפרשת פקודי: יש מלאך הממונה בשער התפלה לקבל תפלתם של ישראל, וכשמגיעים תפלות שנאמרו בכוונת הלב, בלי שום מחשבה זרה – אזי הממונה פותח את השער ומהתפלה נעשה "עטרת ראש להקב"ה".
בכל תפלה ותפלה שלך הנך גורם נחת רוח לרבון העולמים, הוא אוהב את בקשותיך ומחכה להן.
זה שאתה מרגיש שתפלותיך אינם עושים פירות, ועוד יותר: העובדה שיש ולאחר התפלה יש לך הרגשה שכאילו המצב הורע מבתחילה, דע ידידי שכל זה אינו אלא הסתרה ונסיון, לבחון אותך אם תתגבר ותמשיך להתפלל עוד ועוד, אל נא תשכח שהמלך זקן וכסיל, היצר הרע, אף פעם לא מפסיק מלייאש אותך, ולכן החכם עיניו בראשו ליתן אל לבו ונפשו ולומר לעצמו: "הגיעה שעת מבחן" – הבה נתחזק לעבור אותו בהצלחה, ולהמשיך בתפלה, וכל יום יהיו בעיניך כחדשים, כאילו זה עתה אתה מתחיל לראשונה להתפלל על זה, כמו טיפול רפואי חדש שזה עתה יצא טבעו בעולם, ואז ודאי יושפע לך ישועה ורוחה ממרום – ממקור הרחמים והחסדים.
ודע לך שיש ונגזר על האדם כמה תפלות הוא צריך להתפלל עד שיוושע, נמצא שכל תפלה ותפלה מקרבתו למחוז חפצו, כפי המובא במדרש רבה ואתחנן: "שערי תפלה אינם ננעלים לעולם" יש תפלה שנענית לארבעים יום, ממי אתה למד – ממשה, דכתיב: "ואתנפל לפני השם ארבעים יום", ויש תפלה שנענית לעשרים יום, ממי אתה למד – מדניאל, דכתיב: "לחם חמודות לא אכלתי עד מלאת שלשה שבועים ימים", ואחר כך אמר: השם שמעה השם סלחה וכו', ויש תפלה שנענית לשלשה ימים, ממי אתה למד – מיונה, דכתיב: "ויהי יונה במעי הדג שלשה ימים ויתפלל יונה אל השם אלקיו ממעי הדגה", ויש תפלה שנענית ליום אחד, ממי אתה למד – מאליהו וכו' ויש תפלה שנענית לעונה אחת, ממי אתה למד – מדוד, דכתיב: "ואני תפלתי לך השם עת רצון" ויש תפלה שעד שלא יתפלל אותה מפיו – הוא נענה, שנאמר: "טרם יקראו ואני אענה" אמר ר' חייא רבה: כתיב קוה אל ד' – הוי מתפלל וחוזר ומתפלל, ויש שעה שיתנו לך!
אפילו אם התפללת הרבה ועדיין לא נושעת – אל תפול רוחך, יתכן ועדיין לא הגעת למספר התפלות שצריך לבקש על דבר זה, עד שתשמע ותתקבל התפילה, ואין אנו יודעים מספר התפילות הדרוש, ולכן תמשיך להתפלל עד בלי סוף. וכן מצאנו במשה רבנו ע"ה, שהתפלל חמש מאות וחמש עשרה תפלות, כמנין ואתחנן, כדי שיוכל להכנס לא"י, ומובא במדרש שאילו היה משה רבנו ע"ה מתפלל עוד תפלה אחת – היה מיד נענה, ולכן אמר לו הקב"ה: "אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה".
אחי היקר! כל תפילותיך, תחנוניך ובקשותיך נתקבלו, ואיתם – שברון הלב והדמעות, אולי חסרה רק עוד תפלה אחת למספר התפלות אשר על ידם תבוא הישועה, ובדומה לחולה שרשמו עבורו מספר מסוים של כדורים – שבכלותו לקחתם יוושע מחליו, וכשגמר חצי מהכמות – מתייאש… "מדוע עדיין לא נושעתי?!" וכך בקש דוד המלך ע"ה מאת השם: "יזכור כל מנחותיך ועולתך ידשנה סלה" (תהלים כ') ופירש רש"י שעל התפלות הוא מדבר: כל מנחותיך – שיצטרפו כל סכום התפלות שהתפלל, ואז יתן לך כלבבך – וכל עצתך ימלא וכו', ימלא ד' כל משאלותיך!
* * *
ראוי לציין את המובא בספר אמרי פנחס לר' פנחס מקוריץ (פרשת לך לך אות כ'): האבות מחמת שהיו עקרים והתפללו עשו פעולה לדורות, שכל מי שיתפלל על בנים – מוכרח להיות לו בנים.
יש ואדם מתפלל לאלוקיו, מתדבק אליו בכל נפשו ופתאום באמצע דביקותו מרגיש הוא התרחקות. מדוע מתרחק הקב"ה מזה שרוצה לעבדו בלב שלם? כבר אמרו על זה הצדיקים משל:
כשאב רוצה ללמד את ילדו ללכת, מה הוא עושה? נוטל הוא את בנו ומעמיד אותו לפניו על הארץ ופותח את זרועותיו, כדי שבנו יכנס ביניהן ולא יפול.
והתינוק הולך בין שני ידי אביו, וכשרואה האב – שהתינוק עשה כמה צעדים וכבר מתקרב אליו, מתרחק הוא עוד קצת, על מנת שבנו ילך עוד כמה פסיעות ועל ידי כך ילמד ללכת.
והנה, אילו היה האב נותן לתינוקו להתקרב אליו מיד עם הפסיעות הראשונות ולא היה מתרחק ממנו כל פעם, ודאי שהתינוק לא היה לומד ללכת… נמצא כי כל התרחקותו של האב היא כדי ללמד את בנו ללכת והיא לטובתו!!
כך מתנהג הקדוש ברוך הוא עם בריותיו.
כשאדם מתלהב בדבקות הבורא ומתקרב יותר ויותר לאביו שבשמים, מתרחק הקב"ה קצת ממנו, על מנת שיתמיד בדביקותו ויתקרב על ידי כך יותר ויותר לבוראו ויתחזק בעבודתו לבוראו יתברך…
כי כל פעם שיראה האדם את עצמו מרוחק ממנו יתברך שמו, יצטרך להוסיף אומץ, ולנסות להתקרב בדביקות יתר. אולם אם הקב"ה לא יתרחק קצת ממנו, לא תהיה דביקותו בתמידות ובכל כוחו.
ומשום כך נקרא הקב"ה גם "א-ל מסתתר", היינו כמו שהאב מתרחק כל פעם וכאילו מסתתר מבנו – על מנת שילמד ללכת, כך נדמה לאדם כי הקב"ה מסתתר מפניו, אולם כפי שאמרנו, אין זה אלא כדי שהאדם ילמד להתקרב במשנה קירבה אל אביו שבשמים (ר' ישראל בעל שם טוב).
ט"ו בשבט נקרא בפי חז"ל "ראש השנה לאילנות", אך אף על פי שנקרא "ראש השנה" לעניין מעשר פירות האילן, אין בו לא איסור מלאכה ולא סעודת חג לא הזכרה מיוחדת בנוסח התפילה. למרות האמור, נוהגים בו מעט שמחה, אין אומרים תחנון בתפילה ואין עושים בו הספד למת, וכבר התפשט המנהג בכל קהילות ישראל להרבות בו באכילת פירות ארץ ישראל ולדבר בשבחה, שכן ביום זה מתחדש כח האדמה להוציא פריה. וכתב בספר 'בני יששכר', במעלת היום: "הנה מה טוב ומה נעים שיתפלל האדם ביום ההוא ראשית יסוד הצמיחה, שיזמין לו השם יתברך לעת המצטרך את הפרי עץ הדר. והנה תפילתו תעשה פירות".
אחד מן הדברים שרבינו דיבר בשבחו עד מאד, היה עניין זכות הישיבה בארץ ישראל. "ועיקר אמונה, בחינת תפילה, בחינת ניסים, אינו אלא בארץ ישראל, כמו שכתוב: "שכן ארץ ורעה אמונה", ושם עיקר עליית התפילות, כמו שכתוב: "וזה שער השמיים" (ליקוטי מוהר"ן תורה ז' סעיף א') "כי ארץ ישראל הוא כלליות הקדושה שבכל הקדושות" (ליקוטי מוהר"ן תורה רל"ד) "וצריך כל אדם לבקש מהשם יתברך, שיהיה לו כיסופין וגעגועים לארץ ישראל, וגם שיהיה געגועים לכל הצדיקים לארץ ישראל" (ליקוטי מוהר"ן תורה קנ"ה) ו"מי שרוצה להיות איש ישראלי, היינו שילך מדרגה לדרגה, אי אפשר אלא על ידי ארץ ישראל" (ליקוטי מוהר"ן כ') וכותב רבי נתן: "ואחר שאמר התורה הנ"ל שאלתי אותו ז"ל: מה כוונתכם בזה שאמרתם שהעיקר הוא ארץ ישראל? וגער בי וענה ואמר: כוונתי כפשוטו – ארץ ישראל הזאת עם אלו הבתים ואלו החצרות, היינו שכל כוונתו כפשוטו, שצריך כל איש ישראל לבוא לארץ ישראל הגשמית הזאת". ואמר: "המקום שלי הוא רק ארץ ישראל, מה שאני נוסע אני נוסע רק לארץ ישראל, ולפי שעה אני רועה בברסלב וכיוצא" (חיי מוהר"ן).
כשאנו לומדים את דבריו חוצבי הלהבות של רבי נתן בשבח ארץ ישראל, אדמתה ופירותיה, מתגלים לפנינו עולמים עמוקים לאין קץ. מפאת אריכות הדברים נביא מהם רק מעט, ומהם ילמד הקורא על שאר העושר הטמון שם. "כי אנחנו עם קדוש, בני ישראל, צריכין שיהיה כל מזונותינו משפע של ארץ ישראל, כי רק ארץ ישראל שייך לנו בני ישראל. אבל השפע ואכילה של חוץ לארץ אינו כדאי לנו, כי חוץ לארץ הוא אויר הטמא, והיא תחת ממשלת הסיטרא אחרא ואינו ראוי השפעתה לישראל. על כן אנו צריכין לתקן כל אכילתנו ושתיתנו שיהיה בבחינת שפע של ארץ ישראל, כאילו יוצא מארץ ישראל. וזה נעשה על ידי הברכה שאנו מברכין על כל דבר. וכשאנו מברכין ומודים אותו יתברך שבראם, בזה בעצמו נעשה ארץ ישראל בכל מקום, כי עיקר ארץ ישראל נעשה על ידי "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים". נמצא שעיקר ארץ ישראל נעשה על ידי שנתגלה שהשם יתברך ברא כל העולם כולו ובידו ליתנה למי שירצה. וכשאנו מברכים ומודים אותו יתברך על איזה פרי שבראה, אזי אנו מגלים קדושת ארץ ישראל גם באותו המקום שגדל הפרי, מאחר שאנו מגלין ומודים שהוא יתברך ברא הכל, שמזה נעשה עיקר קדושת ארץ ישראל" (ליקוטי הלכות ברכת הפירות ב'). בארץ ישראל, יותר מאשר בכל מקום אחר בעולם, כידוע, מתגלה ממשלתו והשגחתו של יוצר בראשית, כמו שכותבת התורה: "ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה". אמנם גילוי מלכותו יתברך תלוי גם במעשנו אנו. כאשר אנו מברכים ומודים לה' על מזוננו, מסיר רבי נתן, אנו מאפשרים למלכותו להתגלות עלינו ביתר שאת, אנו מזמינים את קדושת ארצו המבורכת לשרות בנו ולפעול במעשנו. אפילו שאנו נמצאים מחוץ לארץ הקדושה, הברכה, שמגלה את ממשלתו, מאפשרת לנו לקבל מן השפע הקדוש של ארץ ישראל, מחברת אותנו למקום האמיתי שלנו. ממילא מובן מדוע ביום זה של ט"ו בשבט, שאנו עוסקים בשבח הארץ, נוהגים להרבות בברכות. כל ברכה. הרי, מוסיפה ומגלה את ממשלתו יותר ויותר, ועיקר ממשלתו, כאמור – בארצו ונחלתו.
אכילה וברכה כראוי אינם רק גילוי מלכותו. יש בהן, כידוע בכתבי הקבלה, אפשרות להשלים את נפשנו בחלקים אבודים שלה, שמתגלגלים אל תוך מה שאנו אוכלים ושותים. כל אחד מקבל בדיוק את מה ששייך אליו, ואם יקפיד על כשרות מאכליו ועל ברכה כראוי, יוכל לזכות לתוספת מרובה של חיות קדושה על ידי אכילתו. וכך מבאר רבי נתן עניין זה: "היו לפניו מיני פירות הרבה מברך על החביב תחילה חוץ מברכת ז' מינים עיין בשולחן ערוך הדינים בזה [תורה רי"א] וכן ברכת העץ קודם לאדמה וכו' עיין שם. כי כתב רבינו נרו יאיר [בתורה נ"ד] שהשם יתברך מזמין לכל אדם בכל יום ובכל שעה להעלות ניצוצות לפי חלקי נפש, רוח, נשמה שיש לו אז, עיין שם. והנה בדברים הנאכלים שם מלובשים ביותר נפשות הקדושות וכל אחד מזמין לו השם יתברך לאכול מאכלים השייכים לחלקי נפש, רוח, נשמה שיש לו אז כדי להשלים נפשו. וזהו שאנו מברכין "בורא נפשות רבות וחסרונם", "וחסרונם" דווקא, כי אלו הנפשות שאוכל עתה הם הניצוצות שחסרו מנפשו ונפלו לשם. וכעת על ידי אכילתו הוא משלים חסרון נפשו ממש. ולפעמים אין לאדם שום חסרון בנפשו, רק שעל ידי אכילתו הוא מעלה נפשות משם, ועל ידי זה מאיר על נפשו ומחיה את נפשו בהארה יתירה. וזה בחינת "על כל מה שבראת להחיות בהם נפש כל חי", ופירש הר"ב שם, דהיינו שאפילו בלתי אותן הדברים אפשר להתקיים והם רק להחיות ביותר, להוסיף חיות והארה בנפשו כנ"ל. ועל כן מברך על החביב תחילה, כי כל דבר מושך עצמו לשורשו למקום שחיותו תלוי שם. ועל כן מאחר שחביב ומתאווה לו אותו הדבר, בוודאי יש שם נפשות השייכים לו אז לחלקי נפש, רוח, נשמה שלו, ועל כן מברך עליו תחילה. כי עיקר שלמות הנפשות ועלייתן הוא על ידי הברכה. אבל ז' מינין שנשתבחה בהן ארץ ישראל, ששם שורש כל הנפשות דקדושה, כי ארץ ישראל הוא בחינת אמונה, שהיא שורש הנפשות, ועל כן משם יצא לחם. כי כל השפעות אכילה דקדושה יוצא משם, כמו שכותב רבינו במאמר "ואכלתם אכול ושבוע" (תורה מ"ז). כי כל המאכלים הם בחינת נפשות כנ"ל, ועל כן יש להם מעלה וקדימה לברכה. וזה שקבעו רבותינו ז"ל ברכה מיוחדת לפירות, דהיינו בורא פרי האדמה או בורא פרי העץ ולא כללו אותם בשאר דברים שברכתן שהכל, כי בפירות יש נפשות יקרות מאד, וכמו שהבנתי משיחת רבינו נרו יאיר" (ליקוטי הלכות ברכת הפירות א').
מדוע משתבחת ארץ ישראל דווקא במזונותיה? וכן מצאנו בכמה מקומות שהכתוב משבח ואומר: "ארץ זבת חלב ודבש"? רבי נתן מסביר באריכות נפלאה כדרכו, שכל מזון שיש בעולם מרמז על כח רוחני שפועל בו. והלכות התורה המתייחסות לכשרות כל מזון הן הן הכלים שניתנו לנו כדי לקבל מן העולם את הכוחות החיוביים ולהינצל מן הכוחות השליליים. חלב ודבש, מבאר רבי נתן (ליקוטי הלכות, הלכות דברים היוצאים מן החי) הם שני דברים מיוחדים שהתורה התירה באכילה, אף על פי שהם יוצאים מתוך דבר האסור באכילה. חלב – מתהווה מן הדם האסור באכילה ואילו דבש יוצא מגוף הדבורה, שאף היא אסורה באכילה. המכנה המשותף בין חלב ודבש הוא שהם נעשים זמינים וקלים לאכילה ללא מעורבותו של האדם. אין צורך לצוד אותם, לשחוט או להכשיר לאכילה או לבשל. מי שדואג ליצירת מזונות מזינים אלו, שגם ילדים יכולים להיות ניזונים מהם, הוא רק אחד – ה' בעצמו. וזהו סוד הפסוק: "מי ייתן טהור מטמא – לא אחד"? כלומר מי הוא זה שיכול להפוך דבר טמא ואסור לאכילה לדבר טהור ומזין, כדרך שהופך הדם לחלב או הדבורה לדבש? לא אחד? כלומר – רק אחד, היחיד והמיוחד, אלוקינו. לכן, מסביר רבי נתן, מסמלים שני מזונות אלה דווקא את כוחו ושליטתו של יוצר בראשית. הוא עושה הכל, הכל שלו והכל בידו. בפרט מצויינת כאן יכולתו להפוך טמא לטהור, רחוק לקרוב, חסר שלמות לאלוקי. כח זה, כח השליטה האלוקית, כח הפיכת טמא לטהור – מתגלה במיוחד בארץ ישראל, ועל כן משתבחת התורה אודות ארץ ישראל ואומרת: "ארץ זבת חלב ודבש", הווה אומר – ארץ שכדוגמת החלב והדבש נתונה לחלוטין לשליטת הבורא, ארץ מטהרת, מהפכת רע לטוב. כך גם מפרש רבינו את דברי הגנאי שהטילו המרגלים בארץ ישראל: "ארץ אוכלת יושביה" כדברי שבח (תורה קכ"ט) "כי היא ארץ אוכלת יושביה, שהיושב שם נאכל ונתהפך למהותה הקדוש". ועוד מרחיב שם רבי נתן אודות המנהג לאכול מאכלי חלב דווקא בליל שבועות, ותפוח בדבש דווקא בראש השנה, על פי אותם עקרונות אמורים, ומוסיף ומבאר דרך הנהגת ה' בעולם, וסוד הידיעה והבחירה. מומלץ מאד לעיין שם (יורה דעה הלכות בהמה וחיה טהורה ד' סעיף ל"ו – נ"א).
או שלא צריך, או שלא יעזור… אלה הן שני קצוות סותרים לכאורה, אך מעניין שבלבו של אדם הן מוצאות מקום זה לצד זה כמעט בו–זמנית… רגע אחד הוא חושב שהמצב הרוחני שלו לא נורא כל כך… הוא לא מבין מה כל כך רע אצלו כדי שיתאמץ בתפילה… הוא לא מוצא סיבה דחופה שתחייב אותו להתעמק ולחפש עצה בספרי הצדיקים; ורגע לאחר מכן, כאשר הוא לומד או קורא על חומרתו של איזה שהוא פגם רוחני – וכבר ידיו רפות… הוא לא רואה תקווה להשתנות… כי בין כה וכה הכל יחזור על עצמו…
זהו תכסיסו המובהק של יצר הרע להטות את לבו של אדם מדרך הישר; הוא מקרר ומחמם, אך תמיד שלא במקום הנכון. לפעמים הוא יגביר את האחריות העצמית כל כך עד ששוב לא ניתן להאמין שאי–פעם יבוא שינוי לטובה; ולפעמים הוא יקרר את האחריות עד כדי מחשבה שאין צורך בשום התאמצות.
* * *
כל חג ומועד הינו אוצר סגולי שיכול להעניק כוחות מחודשים להתחדשות בעבודת ה' ולהכנעת כח הרע, אך מנגד עומד היצר ו'מכין' את האדם להפסיד את כל אלו. לשם כך הוא משתמש באחת משתי הדרכים הללו:
הוא מגביר את האחריות של האדם והופך אותה לקשה מנשוא, הוא מזכיר לו את כל אותן קבלות טובות שקיבל על עצמו בעבר ולא החזיקו מעמד, הוא גם עורך לו חשבון מדוקדק על עומק שפלות מצבו ועל חומר הדברים, עד שהוא מחליט את ההחלטה האומללה שאין מה לקוות מן החג והמועד הבא לטובה.
ולפעמים הוא משתמש בדרך השנייה; הוא מחדיר באדם שוויון נפש, מוכיח לו שאין צורך להתכונן הרבה מדי, כי המצב די טוב, הוא מזכיר לו אי אלו עשיות טובות ומטייח את כל הכישלונות.
כך או כך, האדם כבר לא רואה צורך גדול מדי להכין את עצמו לקלוט ולקבל כראוי את אותו חג ומועד.
אם ברצוננו להינצל מציפורני היצר ולזכות בכל אותן מתנות עצומות הגנוזות במועדים – עלינו לאחוז בשני הקצוות: להבין את עומק ריחוקנו ונפילתנו, להכיר בכך שאנחנו בני מלכים אשר כל מחשבה ודיבור ומעשה שלנו מכריעים לטוב או למוטב את כל העולמות, וכיוון שכך – האחריות על העבר ועל העתיד עצומה מאד.
אך לא פחות מכך – לזכור שאכן בגלל כך העניק לנו אבינו אוהבנו ומרחמנו את מתנת החג הקרב ובא, הוא רוצה שנצליח ושנשוב בתשובה, הוא מושיט לנו יד תומכת והוא זה שיגמור בעדנו בזכות הצדיקים האמיתיים ששבו בלב שלם ומלמדים גם עלינו זכות.
מתוך הבנה ברורה זו עלינו לעמוד ולצפות לנצל כראוי את החג והמועד, לא לתת לימים שיחלפו לידינו באפס התחברות מצידנו, אלא לנסות לקיים את כל מצוות החג ביתר התעוררות ואמונה, להתאמץ אז יותר לכוון בתפילה ולהיות בשמחה, להתגבר לקלוט את לימודי האמונה המיוחדים שבאותו חג.
* * *
בעוד ימים ספורים נזכה בעזרת השם לחוג את ימי החנוכה הקדושים. דל הוא העט לתאר, ולוּ בראשי פרקים, את עוצמת המתנות הגנוזות בימים אלו, את עומק התקווה שחנוכה נותן לכל אחד מאתנו ואת הכוחות הרוחניים הכבירים שכל אחד יכול להתחדש בהם בימים קדושים אלה.
נשאר לנו רק להתכונן לכך, להשליך הרחק מאתנו את מהלך מחשבתנו המטעה והמרפה ידיים ע"י אחריות יתר או ע"י קרירות יתר; לאזור חיל ולזכור מצד אחד את חוליינו הכבד, אך בד בבד להאמין ולדעת שהחג הזה ניתן לנו על ידי הרופא הגדול מלך מלכי המלכים שיורד בימי החנוכה לבקר אותנו בביתנו ודואג לכל צרכינו ומבקש למלאות את משאלות ליבנו (ליקוטי הלכות, השכמת הבוקר ד-יד).
המתנות מוכנות, צריך רק לרצות לקבל אותן ולהאמין ביכולתנו לקבל אותן.
וכך כותב רבי נתן (שם י): "על ידי תוקף הנס, מדליקין הנר חנוכה הקדוש והנורא אפילו למטה בדיוטא התחתונה מאד, להאיר בכל אחד מישראל לכל מי שרוצה לקבל, אפילו אם הוא הגרוע שבגרועים, אפילו החולה הגדול ביותר בחליי הנפש על ידי ריבוי עוונותיו".
התקווה אכן קיימת, אך יש כאן תנאי ברור: "לכל מי שרוצה לקבל"! הרצון הזה יתכן רק כאשר אוחזים בשני הקצוות כראוי: ידיעת החולי ואמונת התקווה.
עם ישראל יש לו גדרים וסייגים השומרים אותו מליפול ברשת התאוות והפיתויים, אבל בלעם הרשע רצה לקלקל את הגדרים הללו ולהכשיל את כל עם ישראל, וכמו שאמרו חז"ל, (רש"י כ"ב ה') שהוא "פרץ גדרו של עולם".
אך זממו לא עלה בידו ורובו של עם ישראל עמד איתן בשמירת הגדרים ולא חטאו.
לכן אמרו חז"ל שכשראה בלעם שפתחי האוהלים שלהם, אינם מכוונים זה כנגד זה, שלא יסתכלו זה בתוך ביתו של זה עלה בידו שלא יקלקלם, כי הם זהירים בשמירת גדרי הקדושה – הקללה לא תחול עליהם.
זו הסיבה שהאתון לחצה את רגלו של בלעם אל הקיר להראות לו שהקיר – גדרי הקדושה של ישראל איתנים וחזקים, ויאבד בלעם ואלף כיוצא בו ולא יצליח לפרוץ אותם.
הקב"ה כשהוא רואה שאדם תועה מהדרך הנכונה, מיד הוא מרמז לו וקורא לו לשוב, פעמים הרמזים הם הרהורי חרטה שנשלחים לו מלמעלה, ופעמים מאורעות שקורים לו נעימים יותר או נעימים פחות, אך כולם נועדו למטרה אחת – לרמז לאדם שישוב מדרכו הרעה.
והרשעים הולכים בשרירות לבם ומסרבים לשמוע לקול התוכחה ולרמזים שהם מקבלים משמים, ואזי בדרך שאדם רוצה מוליכים אותו, ואין מכריחים אותו לשוב בעל כורחו.
אך ישראל הכשרים אינם כן, הם מבינים את הרמזים ובכל צרה שלא תבוא עליהם מפשפשים במעשיהם ומתקנים אותם ומייד נועשים.
"אמר ר' יוחנן… ביקש לומר שלא יהו להם בתי כנסיות ובתי מדרשות" (סנהדרין ק"ה ע"ב).
יהודי שחטא והוא רוצה להתקרב להשם יתברך, עצתו היא, שישתדל לעסוק בתורה, כי דברי תורה אינם מקבלים טומאה, כמו שאמרו חז"ל (ברכות כ"ב ע"א), ועל ידה יוכל להתקרב לקדוש ברוך הוא נותן התורה.
בלעם הרשע, כשראה שלא עולה בידו לקלל את ישראל, רצה להזכיר את עוון העגל, וכך תחול עליהם הקללה ח"ו. אולם, כשראה שהם עוסקים בתורה למרות החטא, הבין ששום קללה לא תוכל לפגוע בהם.
זה אשר אמר בלעם: "מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל" – אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות, שעל ידם הם דבוקים בהקב"ה – "כגנות עלי נהר" – כמו גינה על שפת נהר, שמשקה אותה בלי הפסק, כך התורה נותנת חיות לישראל בלי הפסק ושום קללה איננה יכולה להם.
כשהן עוברים על דבריו אינו מדקדק אחריהן להתבונן באון שלהם ובעמלן שהם עוברים על דתו (רש"י)
אל תנסה לחפש פגמים בעבודת ה' של חבריך, וכשאתה מסתכל עליו – הסתכל רק על הטוב שבו ועל מעלותיו ולא על הרע שבו.
הרי אפילו הקב"ה שהוא שופט כל הארץ, מחפש רק את המעשים טובים שלנו, ואפילו שגם בהם יש ליקויים ופגמים איננו מסתכל עליהם וכמו שכתוב לא הביט און ביעקב, ובודאי שהאדם אינו צריך לראות בחבירו רק את הטוב.
לא את הכל אפשר לכתוב… גם אם נכתוב שבוע אחר שבוע דיבורי התחזקות נפלאים, יגיע שלב שבו יצטרך הקורא להבין מעצמו את הרמז, שאכן גם אותו ה' אוהב, ומצפה לעבודתו.
לא רק כאן, באתר, אי אפשר לכתוב הכל בפירוש, אלא גם באוצרותיו של הצדיק בעצמו, בתורותיו שיחותיו ומעשיותיו, רב הרמז על הגלוי. הצדיק מדבר ומדריך, מחזק ומעודד, אך בעיקר מרמז – ועל לומדי תורתו, להבין את רמזיו.
דוגמה לכך אפשר למצוא אפילו אצל ר"מ בישיבה, "כי אפילו בחכמות התורה בנגלה, בפשטים בגמרא רש"י תוספות, אי אפשר להבין תמצית הדבר ומתיקות הפשט והחידוש, כי אם על ידי שגומרים להבינם להתלמיד בידיים שהם בחינת רמזים. כמו שרואין בחוש, שהרב מסביר הפשט לתלמידיו בתנועות ידיו".
ואם בהסברת סוגיה תלמודית כך – "מכל שכן וכל שכן בדרכי עצות בעבודת ה', שהבעל–דבר חותר על האדם מאד מאד בתחבולות אין מספר בכל יום ויום, וכמעט בכל שעה ורגע – בוודאי שאי אפשר לעמוד על עמדו כי אם על ידי התורה שקיבלנו מרבותינו זכרונם לברכה, והעיקר על ידי הרמזים שיש בתורתם" (ליקוטי הלכות, נטילת ידים לסעודה ו, א).
גם כל דיבורי ההתחזקות שבתורת רבינו, אינם אלא רמזים. אפילו בספר "משיבת נפש" אין מתוארים בפרוטרוט כל המעברים וההרפתקאות העוברים עליך אישית, ועליך להבין – מתוך כל הדברים הנפלאים והמתוקים – את הדרך המיוחדת לך כיצד להיחלץ מהעצבות ומהקרירות, ולהתחדש בעבודת ה' בשמחה.
"כי אי אפשר בשום אופן להודיע ולבאר לכל אדם איך יתגבר להישאר על עמדו בכל מה שיעבור עליו בכל העיתים השונים של כל ימי חייו. רק המשכיל החפץ באמת, צריך לשום לבו להבין הרמזים, באופן שישאר קיים בנקודת יהדותו לעולם ועד… כי אי אפשר לבאר בפה ובכתב עד היכן עד היכן צריך כל אחד להתחזק בכל מה שיעבר עליו כל ימי חייו, רק צריך להתחזק ולהתגבר בעצמו ולהסתכל על הרמזים האמתיים של הצדיק" (שם, נד).
* * *
גם אצל משה רבינו, הרועה הנאמן, היו מצבים שבהם לא השתמש בדיבורים, אלא רק ברמזים. פעמיים עשה כן: במלחמת עמלק ובהקמת נחש הנחושת. וכך שנו חכמים במשנה:
"והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וגו' – וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? אלא לומר לך, כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים, היו מתגברים, ואם לאו – היו נופלין. כיוצא בדבר אתה אומר [בפרשת השבוע]: 'עשה לך שרף ושים אותו על נס והיה כל הנשוך וראה אותו וחי' – וכי נחש ממית או נחש מחיה? אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהן שבשמים, היו מתרפאים, ואם לאו – היו נימוקים" (מסכת ראש השנה, פרק ג משנה ח).
מדוע היה צריך משה להשתמש באמצעים כמו הרמת ידיים או נחש נחושת כדי לגרום לישראל להסתכל כלפי מעלה? וכי לא היה יכול לדבר איתם על כך בגלוי? – מסביר מוהרנ"ת: כשעמלק לוחם עם יהודי, הוא מפיל אותו לתוך סחרחורת שכזאת, ששום דיבורים לא יעזרו לו להיחלץ ממנה. כדי להתגבר עליו, הוא חייב לשים לב לרמזיו של הצדיק שמרמז לו בדיבוריו שגם הוא עדיין אהוב אצל ה' וכי גם לו יש לו תקווה.
כשבאו הנחשים השרפים ונשכו את ישראל, שוב לא הסתפק משה בהרמת ידיים, אלא עשה נחש נחושת, כדי להזכיר לישראל שחייבים להתחזק ולהרים את העיניים לה'. אחרת, יבואו הנחשים וינשכו…
"כי לפעמים יש שאין מועיל הרמזים של הרמת ידיו, וצריך עוד לעשות עובדה לזה, כמו משה שעשה אז נחש נחושת, שרמז להם יראת העונש, שאל ישכחו שיש נחשים שרפים, שהם עונשים קשים ומרים. על כן אתה מוכרח להסתכל כלפי מעלה. כי אין מקום לברוח מעונשיו הקשים והמרים גם בעולם הזה, מכל שכן לאחר מיתה בגיהנם וכף הקלע וגלגולים וכו' רחמנא ליצלן – כי אם להסתכל אליו יתברך ולשאת עיניו למרום תמיד" (ליקוטי הלכות, שם פח).
ונסיים בדבריו של מוהרנ"ת שכתב לבנו, השבוע פרשת חוקת לפני 172 שנה: "לא דבר ריק הוא אשר הפליא חסדו עמנו להאיר עינינו בחידושי תורתו הקדושה, שבכולם הראה לנו 'ורמז לנו היטב היטב' שעדיין לא עזב חסדו מעמנו, ועדיין השם יתברך עמי ועמך בפרטיות ועם כולנו. כי גילה לנו תורת חסד שלא נשמע מעולם, שכל דיבור יכול להחיות גם אותך וגם כל הגרועים ביותר, אם לא יתנגדו נגד הממשיך עליהם חסדים חדשים כאלה".
"מה עושים כדי להרגיע אותם" – הוא חושב לעצמו – "הם נכנסו בעקשנות שכזאת, ורודפים אותי על כל צעד ושעל. מה ניתן לעשות כדי שיירגעו ויפסיקו לרדת לחיי?!"
אלו הם, לעתים, מחשבותיו של ילד קטן על הוריו המסורים…
אני רוצה רק ממתקים!
הזאטוט החליט שאינו אוכל כי אם ממתקים בלבד. ההורים הדואגים רואים בעיניהם כיצד הוא מסכן את בריאותו. הם ניסו בטובות, בפיתויים ובהבטחות, אך זה עומד בעקשנותו.
ואז החליטו לעשות מעשה; תפסוהו והודיעו לו שאם לא יכניס לפיו את האוכל המזין והבריא ילקוהו נאמנה…
והילד המפוחד מיצר ובוכה, "מי יתן והיה לבבם נהפך אלי לטובה, הלואי וישכח זעמם כרגע. מדוע מונעים הם את הטוב ממני וממרים את חיי?!"
ילדותיות מטופשת
כל מבוגר ובר דעת, אינו יודע אם לצחוק לטפשותו של הנער או לבכות על אומללותו. ילד מטופש זה רוצה 'להמתיק דינים' ו'לקרוע את רוע הגזירה', אבל לאמיתו של דבר הרי ה"דין", ה"צרה", וה"גזירה", הינם עצם רוח השטות שבו ולא יותר.
לעומת זאת, כל כפיית ההורים, איומיהם ואף עונשיהם, אינם אלא רחמנות ברורה ואהבה מוחלטת. הורים שלא יעשו כן יהיו אכזרים וחדלי לב. כך שתחת אשר יבכה הילד שיסורו ממנו האיומים וההפחדות, צריך הוא לחתור לרצות את הטוב שהם רוצים להנחילו.
תקיעת שופר וחודש אלול
חודש אלול, כמו גם תקיעת שופר שבו, באו להחריד את הלב, לאיים להפחיד ולעורר. "קול התקיעות משבר גופו של אדם, בבחינת אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו" (ליקוטי מוהר"ן, כב), "שופר מעורר ומשבר הלב מאד" (ליקוטי הלכות שבת ז, מז).
כאשר טיפשות הלב גוברת וקטנות הדעת שוררת, מבקשים לשכוח ולברוח מאימה זו. לאדם השקוע בקטנותו היה נוח יותר אם הימים היו ממשיכים כהרגלם ולא היו עושים עסק מהם, ובוודאי שלא היו מאיימים על מי שלא מתעורר בהם.
הבורא מכין לנו מתנה: שנה נפלאה
אבל אבוי לקטנות זו. אבינו שבשמים הכין עבורנו מתנה גדולה; מתנה עצומה ונפלאה: הוא הכין לנו שנה טובה ומתוקה, שנה חדשה עם חסדים חדשים; שנה שהתווספו בה נפלאות חדשות שלא היו מעולם; שנה שבה נזכה לתקן את העבר בפלאי פלאות ע"י כל המאורעות שזימן לנו שיהיו אז. כי כל שנה שמתחדשת מוסיפה בחסדים חדשים יותר, כל התחדשות מוסיפה פלאות חדשות – והראש השנה הבא עלינו לטובה פותח אוצר חסדים מופלאים וחדשים שלא היו דוגמתם מעולם בכמות ובאיכות.
כדי לקבל את המתנה – צריך לבחור בה!
השי"ת רוצה להנחילנו את המתנה הזאת, אבל עלינו לבחור בכך ולבקש על כך. זהו תנאי הבריאה – רק מי שבוחר מקבל.
ואבינו שבשמים עומד ורואה איך בני אדם עיוורים עסוקים בזוטות ובטיפשות, ואינם שמים על לב לבקש על כך. הם עסוקים ב"ממתקים" משחיתי בשר ונפש, ואינם רוצים 'לאכול' לחמה של תורה, להבריא את גופם ונשמתם לעד. ועל כן הוא יתברך מאיים, כביכול, מחריד, מעורר ומשבר את לבנו האטום, וזועק אלינו מתוך תקיעת השופר:
"עורו ישינים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם! וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם. אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן, ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל, הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם. ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה, ומחשבתו אשר לא טובה" (לשון הרמב"ם, הלכות תשובה ג, ד).
תקיעת השופר קוראת: עורו! חידלו!
יודע הוא הבורא מה משמעותה של שינה אכזרית זו, שבה שוגה האדם ב'דאגותיו העצומות': היכן ידור, מה יאכל, מה יהא מעמדו, איך ינצח את יריביו, ועוד כהנה דברי הבל שמעלימים את האוצר המופלא המוכן לו לשנה החדשה – ועל כך הוא וזעק ומאיים מתוך השופר: "עורו, חדלו!".
זעקה שכולה חסד ורחמים
זעקת השופר הִנה, אם כן, זעקה שכולה רחמים וחסדים, כולה המתקת הדינים! כל יראת העונש נועדה רק לעוררנו לקום ולקחת לעצמנו את המתנה החדשה הזאת. ומי שרק מתרצה לא להתעקש להישאר במצבו הירוד, ומתחיל להתפלל לבוראו: "אדרבה, תן לי את המתנה החדשה. הנה, התעוררתי ואני רוצה באמת שיֻמשְכוּ עלי כל החסדים העצומים הללו אשר הכינות ברחמיך. רצוני מעתה לשוב בתשובה! עזרני על כך!", כי אז תהפוך כל אימת העונשים לשירה נעימה ומתוקה.
להושיט יד לקבל את המתנה
עלינו רק להשליך את טיפשות הסתכלותנו, על מהותה של ה'יראה' של אלול וימי הדין, ולהבין את עומק הרחמים הגנוזים בהם, ומכח זה להושיט יד לקבל את המתנה העצומה הנתונה לנו מתוך ה'ימין פשוטה' המושטת לנו.
צריכים אנו להטות אוזנינו היטב לקול תקיעת שופר של אלול. להבין את עומקה של החרדה היוצאת ממנו.
"קול שופר … הם עיקר השמחה"!
אין זו אימת עונש של נקמה, או איום של חורש רעה ח"ו. זו התעוררות וכפייה לקבלת הטוב הנצחי. "כי באמת שופר כלול מכמה בחינות – אומר מוהרנ"ת – כי הוא מעורר ומשבר הלב מאד". אבל בד בבד, "קול שופר הוא בחינת עשרה מיני נגינה, שהם עיקר השמחה", ומטרתו "לעורר חסדים ולהמתיק דינים כידוע, היינו לעורר רחמי השם יתברך שיסתכל רק על כל הנקודות טובות שבישראל, ולא יסתכל על הרע שלנו כלל. עד שייכנס בלבנו רחמיו העצומים עד שיהיה נמשך שמחה עלינו" (ליקוטי הלכות, שבת ז, מו).
אותו קול שופר המעורר ומשבר, הוא גם זה המשמח ומחזק. שכן כל עיקר שִׁברון הלב וההתעוררות, נועדו כדי שנקום ונברח מן ההבלים שמפסידים את המתנה החדשה ולעורר אותנו לקחתה בשתי ידיים.
הבה נשמיע לעצמנו את העומק האמיתי שבקול השופר באלול: להתעורר לקול קריאת הצדיק שמשמיענו את תקוותנו העצומה, ואת הרצון הבוער לחדשנו לטובה, ולהכין עצמנו באהבה ובשמחה ובהתרוממות הרוח לרצות לקבל את התחדשות החסדים העצומים של ראש השנה.
"מה לך נרדם", אומרת היהדות לכל אדם, "קום קרא אל אלקיך!". בכל עת, בכל מצב, בכל ענין – "קום קרא". התפלל, שא עיניך לא-ל חי ובקש ממנו, התפלל אליו.
לכאורה, ראוי היה לאדם – היודע פחיתות ערכו ומכיר את מצבו הרוחני הירוד – להתבייש מאת הבורא יתברך. להתבייש עד כדי כך, שלא יהיה לו העוז לבקש בכלל משהו. וכי איך יעיז פניו מול הבורא לבקש – כל סוג של בקשה? איך יעיז הוא, השפל והפחות, להרים עיניו השמימה?
אכן, לכאורה אמור היה להיות שבעת שרק ירים האדם עיניו לשאת תפילה, הוא יאלם דום מגודל הבושה ורק יבקש לברוח…
* * *
חז"ל הפליגו בגנותה של העזות, ואף כללו בתפילה היומ-יומית תפילה לבורא שיצילנו "היום ובכל יום מעזי פנים ומעזות פנים"; על העזות אומרים חז"ל "עז פנים לגיהנום" – פירוש: לו יהיה האדם מושלם בכל, רק יהיה עז פנים, לא יועילו לו זכויותיו והוא ישלח אחר כבוד לגיהנום.
ועד כדי כך מגיעה תוכחתם של חז"ל חז" לעזי הפנים, עד כי "אמר רב סלא אמר רב המנונא כל אדם שיש לו עזות פנים סוף נכשל בעבירה … רב נחמן אמר בידוע שנכשל בעבירה … אמר רבה בר רב הונא כל אדם שיש לו עזות פנים מותר לקרותו רשע … רב נחמן בר יצחק אמר מותר לשנאותו" (תענית ז ע"ב).
זו היא העזות, והיפוכה: הבושה, עליה אמרו חז"ל: בושת פנים לגן עדן; "כל מי שיש לו בושת פנים בידוע שלא במהרה הוא חוטא" (נדרים כ) והוא משלשה סימנים בישראל: ביישנים.
* * *
אולם, אם כזו היא העזות בסתם – והיפוכה בושת הפנים בסתם, שונה הדבר בעבודת ה', שכן הבושה ששיבחוה חז"ל היא בושה מה' ולא מבני אדם, וכן פותח בעל הטורים את הסעיף הראשון בחלק הראשון מארבעה טורים, וכך בחר גם הרמ"א לפתוח את ה"הגה" שלו לסעיף הראשון בשולחן ערוך: "ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת הבורא", ופירש ה"משנה ברורה": אם הוא אדם בינוני עומד במקום גדולים לא יתבייש מהם ללמוד ולעשות המצוה.
כי על כן, שמורה הבושה לאדם, למען יבוש מבוראו ולא מאדם, למען לא יחטא.
* * *
לכאורה, אם אמנם ראויה הבושה כל כך מפני בורא עולם, איך זה מעיזים אנו פנים לבקשו, בתפילה ותחנון, שיעשה רצונינו? אנו – השפלים, הנחותים, הרחוקים כל כך ממנו – עומדים לפניו ומעיזים פנים לבקש ממנו שיקרבנו אליו? מאין העוז? והיכן הבושה?
על כך משיב רבינו הקדוש במילותיו של דוד המלך, המשתבח בתהלים בבורא עולם ואומר "בך בטחו אבותינו … בטחו ולא בושו".
מבאר רבינו ואומר: מה פירוש לא בושו? לא בושו בדרגתם הפחותה, אלא בטחו באהבת הבורא אותם ו"העיזו פניהם" כביכול לבקשו ולזעוק אליו שיקרבם אליו.
וזוהי עזות דקדושה, שכן: "אף על פי שהעזות וקשיות עורף מדה רעה מ"מ יש בהם צד לטובה, כמאמר רבותינו ז"ל (אבות ה כה) הוי עז כנמר כו' לעשות רצון אביך שבשמים, וכן קשיות העורף אך טוב הוא לישראל כדי שיעמדו בדתם לא ישובו מפני כל לשמוע בקול זרים" (כלי יקר, בראשית מט,ז).
עזות דקדושה, לענין זה, פירושה: אמנם, איני ראוי; אכן, איני כדאי; נכון, רחוק אני מבוראי ולא זכיתי לעשות רצוני כרצונו – אולם, מסלק אני הבושה מעל פני ומעיז! מבקש ומתחנן ואיני מניח.
"צריכין להיות עקשן גדול בעבודת ה' בכל עובדא ועובדא ובכל עצה ועצה. אבל עיקר העקשנות ביותר צריכין בתפלה ותחנונים. והעיקר בשיחות של ההתבודדות כמבואר בדברינו כמה פעמים … כי לא בזה ולא שיקץ ענות עני – אף על פי שראוי לבזותן ולשקצן, כי הוא יתברך מלא רחמים בכל עת." (ליקוטי הלכות, תפילין ה)
המאמר על בית הכנסת ברסלב – בתי מחסה הינו חלק מסדרת מאמרי "בתי הכנסת של חסידי ברסלב", שפורסמה לראשונה בעלון "מימי הנחל", ע"י מכון "אלופי הנחל", ומתפרסם כאן ברשותם האדיבה
גלילות ירושלים פרק א' – שערי חסד
שנת ת"ש בירושלים החדשה הצעירה יחסית לשכנותיה בעיר העתיקה, עוד ועוד אנשים מגלים את האור, ומתקרבים אל רבינו הק', כך שבשכונת שערי חסד הרחוקה מבתי הכנסת של ברסלב בעיר העתיקה ומא"ש, מתחילה להתלכד חבורה של אנשי הנחל נובע, חלק מגיעים ממשפחות אנ"ש וחלק מקורבים חדשים שזה עתה באו כר' זאב חשין, ור' העשיל פרנקל, ר' משה רוזנטל, ור' יום טוב זלוטניק, ר' אברהם מרגליות, ר' משה פרידמן, ועוד.. חבורה זו עבדה את ה' בלב ונפש אך היות וההתנגדות לחסידות הייתה רבה ובפרט לחסידי ברסלב החליטו אנ"ש לייסד מניין משלהם תחילה מצאו מקום לתפילה בבית מדרשו של ר' אריה לוין במשכנות שאננים הקרובה משם עברו אל שטיבל צדדי בבית הכנסת "חסידים" בשכונת שערי חסד ומשם לבית מדרשו של ר' שלום כאסר התימני ברחוב כהנוב, כך נדדו מבית מדרש למשנהו תקופה ארוכה עד שהחליטו לא עוד, הגיע הזמן שיהיה להם בית מדרש משלהם.
הביאו אלי סיד ואבנים ואני בונה…
ר' יום טוב זלוטניק שם עיניו על שטח סמוך לביתו ברחוב השל"ה שיבנה עליה לעתיד בית החסידים ברסלב, אך ההתנגדות הייתה עצומה ר' יום טוב לא חשב להתייאש הוא חיפש איך למנוע ההתנגדות וניסה להימנות בין חברי ועד השכונה בכדי להוריד ההתנגדות מבפנים על אף שתמיד היה נחבא על הכלים ובורח מן הכבוד אך מה לא עושים למען כבוד רבינו, לאחר ששקטה המחלוקת ורצו לבנות התחילו מניעות הממון, אם בירושלים בכלליות לא היתה הפרוטה מצויה על אחת כמה וכמה בין אנ"ש אשר היו עניים מרודים, הרה"ח ר' משה בורשטיין בראותו את המצב תרם את הלירה הראשונה דבר זה רומם רוחם של אנ"ש שלקחו על עצמם התחייבות של לירה אחת הרב ד"ר מרדכי בוקסבוים (המשפטן החרדי ופרקליטו של היהדות החרדית) שהתקרב ע"י ר' משה רוזנטל עודד את הבניה ביודעו את הבירוקרטיה של האנגלים ולקח על עצמו סכום ניכבד ואף קרא את ביהמ"ד "אוהל אסתר" ע"ש אימו, ר' יחזקאל מרגליות (חותנו של ר' נחמן בורשטיין ז"ל) יצא לאסוף כסף עם המלצה של זקני אנ"ש ר' אברהם שטרנהרץ ור' אפרימ'ל מפשעדבוז' שר' יחזקאל היה מאוד מיודד עימו, וכך התחיל להצטבר כסף עבור הבניה ורכשו צריף ברחוב השל"ה, סמוך ל"קוואל" שהיה מקור מים מרכזי לתושבי שערי חסד.
שכונת שערי חסד הירושלמית בראשית ימיה.
הבניה
אך להוציא רישיון בניה בעירייה המנדטורית תחת שלטון האנגלים היה מאוד קשה להשיג ובודאי בזמן קצר כזה, יעץ להם ר' מרדכי בוקסבוים לנצל לטובתם את החוק האנגלי האוסר להרוס מבנה קיים וכך הוחלט ביניהם להקים את ביהכ"נ בין לילה אנ"ש נערכו לבניה ובלילה אחד התחילו לבנות את ביהמ"ד בעשר אצבעותיהם כשהם משמשים כבנאים למרות שרובא דרובא לא הורגלו בכגון דא כאשר בין הבונים נימנים חשובי אנ"ש ר' יום טוב זלוטניק ר' העשיל פרנקל ר' אברהם מרגליות ר' משה פרידמן ושיבלחט"א ר' אריה אלבום שליט"א ועוד.. הטייח היה מאנ"ש וממתפללי ביהמ"ד ר' זעליג שצקובסקי, חתנו של ר' יעקב צבי פילמר, שזה היה מקצועו, וכך חפרו את היסודות הניחו קורה על גבי קורה לבינה על גבי לבינה פח על גבי פח ור' יום טוב זלוטניק עמד וניצח על מלאכת הקודש, השמחה בעת העבודה היתה ממש פורצת גבולות על כל התקדמות ועל כל שורת לבינים חדשה יצאו בריקוד על פני השטח כאשר ר' יום טוב כמובן גם נימנה בין הרוקדים, ובחסדי ה' עלה בידם לבנות קיר שלם (הקיים עד היום) בימים הבאים הושלמה העבודה בחשאיות, פעם אחת באמצע הבניה הגיע פקח מטעם העיריה המנדטורית מיד ניתק ר' יום טוב את זרם החשמל שנמשך מביתו הסמוך חמק חרש לחסידישע שול כשליקוטי תפילות בידו התפלל והתפלל עד שסר האיום כך חיברו יחד לבינה ללבינה טייחו והחליקו עד שהושלם הבניין, באחד משלבי הבניה התפוצץ צינור מים סמוך ומים החלו לזרום בשטף רב איש לא ידע איך לעצור המים אך ר' יום טוב זלוטניק התייצב להתפלל לפני קונו שיתקן עצה מלפניו והנה התגלה שבמעלה רחוב אוסישקין נמצא ברז ראשי חיפשו ומצאוהו וסגרוהו עד תיקון הצינור הפגום.
ר' משה אריה רוזנטל הבטיח לכמה אנשים ישועות אם יסייעו בבניה אחד מהם ר' מרדכי בוקסבוים שלא היו לו בנים זכרים למעלה מעשרים שנה נולד לו בן בזכות הברכה (ה"ה ר' יוסף בוקסבוים יו"ר הטור השלם) (עוד אחד שהיו לו ילדים נושע בבנים..) ור' משה ירוסלבסקי זכה לשפע בזכות זה, (שיש"ק חלק ז' ע'מ ק"א) וכך במסירות גוף ונפש ניבנה עוד בית יוצר לתורה יראת שמים ועבודת ה' עוד להבה ניצתה ונהפכה ללהבה יוקדת.
אש יוקדת
אור רבינו התחיל לפרוח בשכונת שערי חסד ובית הכנסת הקטן נהפך למגדלור רוחני כפי שמעידים התושבים מאותם ימים שלאו דוקא נימנו בין חסידי ברסלב, כדברי ר' שמואל הורביץ "ונעשה קיבוץ יפה בשכונת שערי חסד והתחילו להתפלל שם וללמוד ספרי רבינו ז"ל ונעשה התעוררות גדול" (ימי שמואל ח"ג פרק ל"ו) אנ"ש התחילו לומר שם שיעורים ר' אברהם שטרנהרץ היה מגיע מהעיר העתיקה עם ר' משה בורשטיין מדי שבת בכדי למסור שיעור בליקוטי מוהר"ן כאשר לשיעור מצטרפים בני עלייה משערי חסד שלא נמנו כלל על אנשי שלומינו, היו הרבה מאנ"ש שהתקרבו בביהמ"ד זה ר' יום טוב זלוטניק אף ביקש מר' שמואל הורביץ לבוא לומר שיעור באופן קבוע אך לא אסתייעא מילתא, בשנים הבאות מסרו שם שיעורים הרה"ח ר' אריה לייב שפירא ר' לוי יצחק בנדר ור' אליהו חיים רוזין שהיו מגיעים ממא"ש בכדי למסור שם שיעורים בין מתפללי ביהמ"ד נימנים פארי וחשובי אנ"ש ביניהם ר' וועלוול חשין ר' נחום יצחק פראנק ר' זעליג שצקובסקי ר' משה אריה רוזנטל ר' אברהם מרגליות ר' משה פרידמן ר' העשיל פרנקל ועוד… מעיין רבינו המשיך לפכות בשכונה רבות בשנים (כעבור כמה שנים נוסדה בשכונת שערי חסד חבורת מקורבים בשם "פחד יצחק" ע'ש מייסדו ר' יצחק אנשין וע"ש הפחד שהיה אם יתוודעו מי הם באי החבורה המקורבים משם נמנים כיום על זקני וחשובי אנ"ש).
בית הכנסת ברסלב "אוהל אסתר" בשכונת שערי חסד בירושלים. מקור: מפות גוגל
כיום
כשמונים שנה עבר מעת יסוד ביהמ"ד והרבה תהפוכות עבר על ביהכ"נ זה כאשר רצו להחריבו לפני כמה שנים בתואנות שונות, וב"ה שזממם לא עלה בידם וביהמ"ד עומד על תילו ואף שופץ לפני כ30 שנה ובשנת תשע"א שוב, ומתקיימים בו תפילות מדי יום ביומו ושיעורים ממשפיעי אנ"ש בגמרא וחסידות תמידין כסדרם, סעודה שלישית בצוותא מדי שבוע, ואף בשנים האחרונות היתה תקופה שהתקיימה בו ישיבה, כיום ביהמ"ד מתנהל ע"י הגבאי ר' משה גוטדינר הי"ו ובניו המתמסרים בכל נפשם לביהמ"ד ועדיין אפשר לראות את כותל המסירות נפש שנותר לגל ועד על מסירות נפשם של אלו שזכותם עומדת לעד ובזכותם שבוודאי תעמוד להם לעד
מקורות : כיסופים- ח. בורשטיין, סיפורים ירושלמים, ימי שמואל ח"ג, הקלויז, שיח שרפי קודש, תודה לר' אברהם שמעון בורשטיין
ימי בין המצרים, ימי החורבן והאבל, דומים עלינו כשער אל החושך, אל האפילה, אל קינת הנפש ובכי הנשמה.
קינות, בכי, אבל, תיקון חצות, אפר, צום ובכי ומספד. בין המצרים.
דומה כי בחודשים האחרונים אין איתנו צריך עוד הסבר על אבל מהו, ועל צער מהו ועל פחד וחשש. מגיפה? חווינו. מלחמה? אנחנו בעיצומה ה"י. למעלה מאלף הרוגים מאחב"י, 125 עודם חטופים ושבוים בידי צר ואויב. הקינות יאמרו כמעצמן; אני הגבר ראה עני – אני ממש, עני ממש…
אבל מה התוחלת? ומה המטרה? ומה הענין?
*
לא היה מי שידע אבל מהו וצער מהו כרבי נתן לאחר הסתלקות רביה"ק. הוא, התלמיד הגדול, "הרבי שלנו באיך צריך להיות תלמיד", לא ידע את נפשו ולא הצליח לקרר את נפשו מאבלו. "אִיך קֶען זִיך נִישְׁט קִילְן דָאס הַארְץ נָאר מִיט חֲצוֹת, אוּן תִּשְׁעָה בְּאָב בַּיי דִי קִינוֹת, אוּן מִיט דִי קַאפִּיטְל אֲנִי הַגֶּבֶר" " (- "איני יכול להשיב את ליבי כי אם באמירת תיקון חצות, ובתשעה באב באמירת הקינות, ובפרק 'אני הגבר'". כוכבי אור, שו"ס כ"ו; טע"ז כ"ג).
איננו יכולים לתאר לעצמינו עד כמה התאבל מוהרנ"ת על רביה"ק. כמה היה זה עבורו חורבן בית המקדש ממש, כמה היה זה עבורו כמו חשכה השמש בצהרים. ואת אבלו ניתן היה להבין בעת אמירת הקינות, כפי שאמר רבי שמואל יצחק אב"ד טשערין כאשר שמע את אמירת הקינות של רבי נתן "הוא מקונן על רביה"ק. אם כך הוא אומר קינות – יש לו השגה אחרת לגמרי ברבי" (וכמובא בליקוה"ל כמה פעמים, שבתשעה באב ובאמירת הקינות אנו מתאבלים על גלות ישראל ועל חורבן ירושלים ובית המקדש ועל הסתלקות הצדיק).
*
אבל מהי אבילות? בכי? מספד? קריעת בגדים? ומהם קינות? שפיכת הלב וצעקת הנפש? זוהי אבילות? התפרקות הלב הכותב בדמו את צערו במילים ודמעות?
ואולי, לולי דמסתפינא, נאמר כי אכן אין כ"אני הגבר" על מנת ללמדינו משהו על אבילות ועל צער; ואולי, אם נביט במורינו רבי נתן זיע"א, נבין מהי אבילות אמיתית.
שכן רבי נתן לא פתר עצמו בבכי מר ובדמעות שליש. לאחר ששפך את מר ליבו ואת תמצית דם נפשו באמירת הקינות או תיקון חצות, קם רבי נתן, התנער, והאיר את האור – אורו של רביה"ק. קירב עוד נפש, הדפיס עוד ספר, כתב עוד הלכה – וקבע את האור לדורי דורות.
אנחנו חיים בתקופה מוזרה משהו. השנים האחרונות כמו קיפלו בתוכן מאות שנות היסטוריה: מגיפה עולמית, מלחמה באוקראינה, ועולה על הכל: האסון הנורא שאירע בתחילת השנה, המלחמה הניטשת מאז – וצחצוחי החרבות ההולכים ומתרבים.
להתאבל, לקונן, להצטער – לא כל כך קשה, ואי אפשר לברוח מהצער ומהאבל, הן מחובתו של כל יהודי באשר הוא שם לחוש בצער אחיו. ואיזה צער הוא זה! ועל כך חובה עלינו להתאבל, לקונן – ולהתפלל. על העבר, על ההווה, ועל העתיד.
אבל הצער אינו הכל ואינו העיקר. ועל מנת לסלק את החושך, עלינו להרבות את האור, להאיר אור רביה"ק, צדיק האמת, בעולם; להוסיף אהבה בינינו ולהאיר הדעת בעולם, להודיע "לְכֻלָּם כִּי עֲדַיִן ה' אִתָּם, עַד שֶׁיָּשׁוּבוּ וְיִתְקַבְּצוּ בֵּי כְּנִישְׁתָּא וּמָתָא חֲדָא עַד שֶׁיָּבוֹא הַגּוֹאֵל צֶדֶק … וְאָז יָשׁוּבוּ כֻּלָּם לְהַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ עַל־יְדֵי הֶאָרַת הַדַּעַת הַנַּ"ל וִיקֻיַּם (יְשַׁעְיָה נט, כ-כא): וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל וּלְשָׁבֵי פֶשַׁע בְּיַעֲקֹב וְכוּ', עַל־יְדֵי וַאֲנִי זֹאת בְּרִיתִי אֹתָם אָמַר ה' רוּחִי אֲשֶׁר עָלֶיךָ וּדְבָרַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּפִיךָ לֹא יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ וּמִפִּי זַרְעֲךָ וּמִפִּי זֶרַע זַרְעֲךָ אָמַר ה' מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם – שֶׁהִוא בְּחִינַת הֶאָרַת הַדַּעַת הַנַּ"ל שֶׁמֵּאִיר הַצַּדִּיק בְּבָנִים וְתַלְמִידִים, שֶׁנִּקְרָאִים גַּם כֵּן בָּנִים, שֶׁמֵּאִיר בָּהֶם דַּעַת אֲמִתִּי וְנִפְלָא וְנוֹרָא כָּזֶה, שֶׁיָּאִיר בָּהֶם מִדּוֹר לְדוֹר לְעוֹלָם שֶׁעַל־יְדֵי־זֶה תָּבוֹא הַגְּאֻלָּה שְׁלֵמָה בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ אָמֵן, כֵּן יְהִי רָצוֹן, אָמֵן וְאָמֵן"
"וכן מצינו אצל יצחק: ויצא יצחק לשוח בשדה, ודרשו חכמינו זכרונם לברכה, שתיקן תפילת מנחה. ואמרו שם במדרש רבה (ס' ט"ו): "צפתה רבקה שידו שטוחה בתפלה, אמרה: ודאי אדם גדול הוא".
פרישת כפיים בתפילה, מלבד עניינה המחשבתי, היא לכאורה גם חיוב גמור מדין. עד כדי כך שבעל "צידה לדרך" בפרשת שופטים מתקשה ביותר מדוע אין אנו נוהגים כך למעשה. רבי אברהם בן הרמב"ם כותב בתשובה שגם לדעת אביו, בברכות האמצעיות של הבקשות, יש לפרוש את הכפיים. גם בשו"ת באר שבע התקשה בשאלה זו המחבר, ויישב בדוחק את מנהג העולם. ספרדים אכן נוהגים לפרוש את כפיהם בפסוק "פותח את ידיך", משום שהוא הבקשה העיקרית. כן מצינו באברהם: "הרימותי ידי אל ה'", ותרגומו – ארימית ידי בצלו [הרמתי את ידי מתוך תפילה]. אצל דוד המלך נאמר: "עיני דאבה מני עוני, קראתיך ה' בכל יום, שטחתי אליך כפי" (תהלים פח). ואף אצל שלמה המלך: "ויהי ככלות שלמה להתפלל, וכפיו פרושות השמים(מ"א ח' – כ"ד). לא נשכח שגם רבי נחמן מזהיר בספר המידות (ערך תפילה) להתפלל עם כפים פרושות. רואים אנחנו כאן שפרישת כפים מעידה גם על גדלות האדם.
מה עניינה של פרישת הכפיים?
בעל ספר החינוך (מצוה תכה) מבאר את מאמר חז"ל: "הקב"ה מתאווה לתפילתם של ישראל"(ילק"ש תהלים תתעד) – רצון ה' הוא להיטיב לנבראים, ולכן הוא מתאווה לתפילתם של ישראל. כלומר – הקב"ה רוצה להיטיב בצורה מסוימת. הטוב מגיע בצורה של תפילה – ההטבה של הקב"ה מתגלה מתוך הרגשת חיסרון ודרישת שלמות ממנו. טוב שבא מאת ה' אחרי הכרה שאנחנו חסרים והיתלות גמורה בו יתברך, הוא טוב שמתגלה בצורה שונה. טוב זה הוא טוב שבונה אותנו, ולא טוב שמצטרף אל מהותינו. טוב שכזה הוא בעצם מחדיר בנו את ההכרה ש"הא-ל ישועתנו סלה". הקב"ה הוא הישועה שלנו – הוא המקיים אותנו (ישועה מגזירת יש). טוב שמצטרף למהות שלנו יכול להביא למצב של "וישמן ישורון ויבעט", חס ושלום.
מהי באמת הצורה בה באמת אפשר להגיע לבחינה הזאת בה "הא-ל ישועתנו"? איך אפשר להרגיש שהקב"ה הוא בעצם זה שמקיים אותנו אחרי שאנחנו מכירים שאנחנו חסרים בצורה מהותית, עד שהתפילה בכללותה היא דבר טבעי? רבינו בחיי כותב שתפילות היתום והאלמנה שנענות תמיד, אינן מתוך רחמים עקב מצבם הקשה. הוא כותב, שרק בגלל שאין להם על מי להישען, ואין אחד שיעמוד לעזרתם, ממילא הקריאה לקב"ה היא אמיתית ומכל הלב, ובכך "קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת" (תהלים קמה). צריך לקרוא לקב"ה בצורה כזאת שהקריאה היא "באמת" – אנחנו מרגישים כמה אנחנו חסרים, וכמה אנחנו צריכים את הקב"ה בעצם חיותינו.
* * *
הרש"ר הירש (שמות ט, כט) מבאר שיד קמוצה לפחות אוחזת במשהו. אם מתפללים בידים קמוצות, אמת שאנחנו קוראים לקב"ה, אבל עדין לא השכלנו עד כמה אנחנו באמת צריכים לקרוא אליו מכל הלב. אנחנו לא כמו היתום והאלמנה שיודעים שאין להם כלום, מלבד הקב"ה. בידינו אנחנו שומרים נקודת משען, למקרה ש…
אם פורשים כפים למעלה, הרי זה מראה כמה אנחנו חסרי ישע – חסרים במהות. מנקודה זאת מתבצעת קריאה אמיתית – ומאחר וזו הגדרת התפילה, לקרוא לקב"ה ולהשען רק עליו, גם משה רבינו קורא לתפילה "אפרוש את כפי" – שזה בעצם כל עבודת הלב שבתפילה.
פרישת הכפים איננה חיוב שעלינו לממש, אלא היא הקיום הפשוט ביותר של התפילה. פרישת כפים אינה דין בתפילה – אלא היא התפילה עצמה, כמו שמשה רבינו אומר: "אפרוש את כפי", בהתייחסו לתפילה.
כך גם רבקה, בראותה את יצחק אבינו, וכפיו פרושות בתפילה, מייד הכירה שאדם גדול הוא. מדוע? משום שאדם שנשען בצורה כה מוחלטת על אלוקיו, אי אפשר שלא יהיה גדול. מי שפורש את כפיו בעצם אומר שאין לו כלום – ובדיוק בנקודה שהוא מכיר שאין לו כלום, דווקא שם יבוא כל הטוב. אין מעצור לטוב שיגיע מתוך הכרה זו, שהרי הקב"ה רק רוצה להיטיב כל הזמן – "טוב ה' לכל" (תהלים קמה). רק נראה את מעשי אבותינו, ונלך בעקבי ענקי האומה. רבקה ידעה שצורת בנין האדם האמיתית תיתכן רק בצורה כזאת. אי אפשר שלא יהיה האדם גדול, אם שם חלקו בה'. כי באמת, כמה קטן הוא האדם, כשמציאותו הבודדת היא כל מה שיש לו. ומה גדול הוא האדם, שמציאות אין סופית היא חלקו. וכבר אמר הסבא מקלם, ר' שמחה זיסל זיו זצ"ל: "ואיש לפי מהללו, מהללו – תפילתו". האדם נמדד לפי תפילתו. התפילה לבדה היא המפתח לכל טוב.
נזכור שרעיון זה ניתן ליישום בכל תפילה. גם אם קשה לפרוש כפים כל התפילה, אפשר עדיין לישא כפים בבקשות היותר קרובות אל ליבנו.
כל מי שרוצה לחוס על עצמו ולחשב על תכליתו הנצחי, כל תקנתו, שאיך שהוא, איך שהוא יהיה בעיני עצמו בכל יום כבריה חדשה ממש. כי באמת נעשה האדם כבריה חדשה בכל יום, שבשביל זה מברכין כל ברכות השחר, כמבואר בשלחן-ערוך. ועל-כן איך שהוא, צריך שתהיה העבודה שעוסק בכל יום חדשה אצלו לגמרי, כי כל אחד מישראל עושה כמה מצות בכל יום, ציצית ותפילין וכיוצא. אך העקר, שיראה לישב דעתו בכל יום, שזה היום שעומד בו עדיין לא היה בעולם, וכן לא יהיה עוד היום הזה בעולם, והעבודה להשם יתברך שצריכין בזה היום היא חדשה לגמרי, ורק עליך נפל חובות היום, על זה האדם שעומד באותו הדור, באותו היום, הוא דיקא צריך לעסוק בעבודה זאת ולא מלאך ולא שרף, ואפילו נשמות הצדיקים שבגן-עדן עליון אינם יכולים להשלים העבודה הזאת, רק "חי חי הוא יודך כמוני היום" (ישעיה לח) כמוני היום דיקא, היינו כמו שאני היום באיזו מדרגה פחותה שהוא, אף-על-פי-כן מאחר שאני חי אני צריך להודות לך דייקא. אדרבא, כל מה שיודע בנפשו שהוא גרוע ומקלקל ביותר, על-ידו דייקא יתגדל ויתקדש שמו הגדול ביותר כשיתקרב אליו יתברך, בחינת "כד אתא יתרו ואמר וכו', כדין אסתלק ואתיקר שמא דקדשא-בריך-הוא וכו'" [=כאשר בא יתרו ואמר וכו', אז התייקר שמו של הבורא], כי עקר גדולת השם יתברך הוא דייקא כשהרחוקים מתקרבים אליו יתברך, ועיקר העצה לקיום התורה הוא להתחיל בכל פעם מחדש כנ"ל. ואפילו אם אין יכולין לעשות כלום מגודל התגרות והתגברות הגלות בגוף ונפש וממון, אף-על-פי-כן יתחיל בכל פעם להכין ולהזמין את עצמו מחדש לעבודתו יתברך, שזה בחינת: 'אהי"ה' אנא זמין למהוי. ולפעמים צריכין להתחיל ביום אחד כמה וכמה התחלות חדשות, מכל-שכן בכל שבוע וכו', עד שאחר-כך מצטרפין כל ההתחלות הנ"ל ובאין לעזרתו, כי לית רעותא טבא דאתאביד =[אין רצון טוב שאובד], ועל-ידי-זה זוכה אחר-כך להתחיל ולגמר עבודתו בשלמות כראוי. והעיקר, שצריך האדם לסלק מדעתו בכל יום ובכל פעם כל מה שעבר עליו עד אותו היום ואותה השעה, וכל ההתחלות מכל העבודות שהתחיל לעבוד השם יתברך עד עתה לא יעלו אצלו בחשבון כלל, רק כאלו לא התחיל עדין מעולם כלל. כי עקר הירידות והנפילות של כל אחד הוא מחמת שנדמה לו בדעתו שכבר התחיל קצת בעבודת השם ונפל מזה, ואחר-כך התחזק להתחיל עוד ונפל עוד פעם, וכן הרבה פעמים, ועל-כן מתיאש את עצמו לגמרי חס ושלום ומתרשל בעבודתו מלהתחיל עוד הפעם. על-כן עיקר העצה לשכוח בכל פעם כל מה שעבר עליו, אף-על-פי שכבר התחיל אלפים ורבבות פעמים אין מספר, רק עתה יתחיל מחדש לגמרי להכין ולהזמין עצמו לעבודתו יתברך בכל מה שיוכל: אם לצעוק אל השם מעמק הלב, כמו שצריך עתה באותה שעה; אם להתחיל ללמוד ולהתפלל ולעשות מצות; אם לשמח את עצמו במה ש"לא עשני גוי" וכו', וכן בכל מיני עצות לעבודתו יתברך, עד שעל-ידי-זה ישאר קיים בקיום התורה תמיד. כי באמת אפילו מי שחטא כל ימיו ושב באחרונה, מוחלין לו הכל, כמאמר רבותינו ז"ל; מכל-שכן מי שכבר התחיל כמה פעמים לשוב אליו יתברך. ועיקר הנפילות וחלישות הדעת – מזה שראו שכבר ניסו את עצמם והתחילו כמה פעמים ונפלו – הוא רק מעשה בעל-דבר, שרוצה להסיתם על-ידי-זה ולערבב דעתם לייאש את עצמם, חס ושלום. על- כן צריכין להזהר מאד לילך בדרך הנ"ל להתחיל מחדש באיזו בחינה שהוא, וישכח מדעתו לגמרי כל מה שעבר עליו, וכל ההתחלות שהתחיל עד עתה לא יעלה לו מן החשבון כלל, רק עתה צריך להתחיל מחדש לגמרי, וכן לעולם, עד שיזכה לתשובה שלמה ולהתחיל ולגמר בשלמות כראוי. וכשזוכה להתחזק בכל הנ"ל, אזי זוכה על-ידי-זה לדברים גבוהים ועליונים מאד, כי נמשך עליו הארה משלשה פעמים שם אהי"ה ופעם אחת שם הוי"ה, שהודיע השם יתברך למשה רבנו עליו השלום בעת ששאל אותו: "ואמרו לי מה שמו וכו'", וכן זוכה על-ידי-זה להשיר והנגון שיתער לעתיד וכו'.
(אוצר היראה, יראה ועבודה יג, על פי ליקוה"ל, הלכות קריאת התורה ו)
בחודש השלישי (יט,א)
עיקר התגלות התורה הוא על-ידי חסד ואהבה והשתוקקות וכסופין דקדושה, שעל-ידי זה נעשין נקודות לאותיות ומצטרפים ומצטיירים אותיות התורה לטוב, וכל הצדיקים הקדמונים שהיו קודם קבלת התורה, כולם היו עוסקים רק בהשתוקקות וכסופין דקדושה להשם יתברך, וזה היה עיקר עבודתם, עד שבא אברהם אבינו שהיה ראש למאמינים וראש לנימולים, ועל-ידי זה זכה בשלמות יותר לבחינת ההשתוקקות והכיסופין הנ"ל, שהם בחינת חסד ואהבה שזו מידתו של אברהם אבינו. ומאז התחיל להתנוצץ בחינת התגלות התורה, ואחר-כך עסקו בזה שאר האבות והשבטים ובניהם וכו', עד שבא משה רבינו עליו השלום עם דורו שהיו כולם צדיקים, עד שעל-ידי ההשתוקקות והכיסופין שלהם נצטיירו כל אותיות התורה לטוב, ואז זכו לקבלת התורה.
(אוצר היראה תלמוד תורה מה, ע"פ: שם, הלכות דם א)
ויחן שם ישראל נגד ההר (יט,ב)
כל החידושי תורה אמתיים הם צמצומים וכלים נפלאים להמשיך על ידם אור האין סוף בהדרגה ובמידה כראוי. אך לזה צריכין שיתחברו באהבה נפשות רבות מישראל ביחד. כי צריכין לזה כלים רבים, שאי אפשר שיתקנו כי אם על-ידי אלפים נשמות שמתחברים יחד באהבה כאיש אחד, עד שיוכלו לקבל בהדרגה כראוי אור הגדול הזה והכל כפי התגלות האור והמשכתו, שזה סוד מה שמתן תורה לא היה עד שנתקבצו ששים ריבוא מישראל יחד באהבה ובשלום כמאמר רבותינו ז"ל על פסוק ויחן שם ישראלוכו'. וכן אמרו רבותינו ז"ל על פסוק שובה ה' רבבות אלפי ישראל, אין השכינה שורה על פחות משני רבבות ושני אלפים וכו' כי הכל כפי המשכת האור כנ"ל, שהוא כפי הקבוץ של נפשות רבות מישראל באהבה ובשלום.
(אוצר היראה, שלום ואחדות טו, ע"פ: שם, הלכות תפילת המנחה)
ויחן שם ישראל נגד ההר (יט,ב)
בשעה שעומדים לשמוע קריאת התורה צריכים לעמוד באימה ויראה ברתת וזיע ולהטות אזנו היטב לכל דיבור ודיבור של התורה הקדושה כאלו הוא עומד תחת הר סיני (כמובא בספרי קדש וכמבואר לעיל מזה)ולכוון להמשיך על עצמו קדושת קבלת התורה שניתנה בסיני על ידי משה רבינו עליו השלום, על ידי קיבוץ נפשות ישראל יחד כמו שכתוב (שמות י"ט) ויחן שם ישראל נגד ההר ופירש רש"י כולם יחד כאיש אחד וכו'. כי אז היתה גם נפשו שם כמו שכתוב (דברים כ"ט) את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה וכו' וכמו שאמרו רז"ל (תנחומא פקודי ג') שכל נפשות ישראל של כל הדורות העתידין לבא כולם עמדו על הר סיני. וכן בכל דור ודור שנמשכה התורה אלינו על ידם כמו שכתוב (אבות פרק א') משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים וכו' עד היום הזה, בכולם היה עיקר המשכת התורה על ידי קיבוץ הישיבות הקדושות אצל רבם האמתי שעל ידי זה נכללו נפשותם יחד שעל ידי זה נמשך בחינת קבלת התורה בכל דור ודור. ועל כן בכל עת שבאים לשמוע קריאת התורה בצבור צריכין לכוון שתהיה נפשו נכללת בכל נפשות ישראל שהצדיקים האמתיים שבכל דור ודור עוסקים לקבצם ולכללם יחד שמשם נמשך בחינת קבלת התורה בכל דור ודור כנ"ל שזה עיקר בחינת קדושת הצבור כשהם מקובצים ומחוברים וכוללים נפשותם יחד על ידי הצדיק הרבי האמיתי שבכל דור ודור שהוא נקרא רועה ישראל בחינת (ישעיה מ') כרועה עדרו ירעה בזרועו יקבץ טלאים ובחיקו ישא עלות ינהל. ומהצדיקים הרועים האמתיים האלו שבכל דור מקבלים כל ציבור וציבור בכל מקום שהם מתקבצים לקרות בתורה ולעסוק בה. אבל כל יחיד ויחיד צריך לכוון את עצמו הרבה לזה שיזכה שתהיה נפשו נכללת בתוך הצבור הקדוש הזה שנכללים יחד על ידי הרבי האמת שבכל דור וכנ"ל.
(שם, הלכות קריאת התורה, ו,כח)
ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש (יט,ו)
כמו שאחר שזכו ישראל לקבל התורה, אזי זכו הם בכל התורה ובכל העולם ומלואו התלויים בתורה, ואפלו גר הבא להתגיר עכשו ולקבל עליו על תורה, אי אפשר לו להתגייר כי אם על ידי ישראל, דהינו על ידי בית דין מישראל, ואם לאו אפילו אם יקיים [את] כל התורה והמצוות, ולא יתגייר על ידי ישראל דיקא, אז אינו נחשב לגר, ורחוק לגמרי מקדשת ישראל עדין. כמו כן להבדיל בקדושת ישראל בעצמן בעניין התקרבות ישראל להשם יתברך באמת, אז קודם שיש איזה צדיק אמתי בעולם, אז בודאי כל מי שרוצה להתקרב להשם יתברך באמת יכול להתקרב, אבל אחר שכבר נמצא צדיק אמיתי, מנהיג ישראל אמיתי, אז אי-אפשר לשום אדם להתקרב להשם יתברך באמת ובשלימות, כי אם על ידו דיקא.
צריך כל אחד מישראל לברך ולהודות להשם יתברך מאד על אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו. כי הגם שכבר היו כמה צדיקים גדולים גם קודם מתן תורה, כמו שמצינו אבות העולם שקיימו כל התורה עד שלא ניתנה, וגם עכשיו, אחר מתן תורה, הבחירה חופשית, כי הבעל דבר מבלבל את האדם כל כך, עד שגם בספרים הקדושים של התורה הקדושה, יכולין לראות ההיפך מהאמת חס-ושלום, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (זכה נעשית לו סם חיים), לא זכה נעשית לו סם מות, אף על פי כן עצת ה' לעולם תעמוד ואתה מרום לעולם ה'. כי קודם מתן תורה אף על פי שגם אז היו כמה צדיקים, אבל לא היה אפשר להכיר ולהבחין בין צדיק לרשע, מחמת גודל התגברות השקר שמהפך הכל ואומר לרע טוב ולטוב רע. אבל עכשיו, כבר זכינו שהמשיך לנו משה רבנו עליו השלום את התורה הקדושה, משער החמישים של הקדושה, ששם יש עצות עמוקות ונפלאות עד בלתי גבול, שאי אפשר לקלקלם ולסתרם בשום אפן, ובכוח קדושה הזאת הבטיח לנו השם יתברך, שנזכה להאמין במשה רבינו ובנביאים הבאים אחריו לעולם, כמו שנאמר: וגם בך יאמינו לעולם, וכמו שדרשו רבותינו ז"ל. ומאחר שיש לנו יסוד חזק כזה, שוב אי אפשר לַשקר והסטרא אחרא להפך האמת לגמרי חס-ושלום אצל ישראל קדושים, כי מאחר שכבר יש לנו יסוד חזק לבלי סור מתורת משה אמת, והכל מודים כי אי אפשר להיות צדיק וכשר, כי אם כשמקיימים תורת משה באמת כאשר מסרו לנו רבותינו ז"ל בגמרא ופוסקים, וכל השקרים והטעויות והבלבולים שמכניס ה'בעל דבר' עכשיו בישראל, אי אפשר להם להתגבר רק על-ידי שיתלבשו גם הם בהאמת של התורה הקדושה, כי הם אומרים שעל-פי תורת משה צריך להתנהג כך כפי דרכם ודעתם, על-כן בקל יכולים עכשיו להבין האמת לאמיתו, אם ירצה לראות ולהסתכל בעין האמת, מי שמקיים יותר תורת משה והולך בדרכי התורה באמת, ואיזו הדרך ישכן אור וקרוב יותר לדרכה של תורה באמת, כפי פשטות כוונת משה רבינו עליו השלום כמובן לכל חד כפום מה דמשער בלביה. וזה שאמר רב יוסף (בחג השבועות) אי לאו האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא [אם לא היום הזה שלמדתי תורה ונתרוממתי הרי אנשים הרבה בשוק ששמן יוסף, ומה ביני לבינם. רש"י, פסחים סח], כי אפילו אם היה רב יוסף צדיק גדול ונורא כמו שהוא עכשיו, אבל מי היה זוכה להכיר ולהבין מעלת קדושתו, אם לא בכח קבלת התורה שקבלנו ביום החמישים דיקא, מחמת שנמשכת משער החמישים הנ"ל, עד שעל-ידי זה נתבטלים כל השקרים והרמאות שבעולם הרוצים להעלים את האמת והאמת עד לעצמו, וכל אדם כפי מה שהוא יכול בקל לראות ולהבין האמת אחר שכבר זכינו לקבלת התורה כנ"ל.
(אוצר היראה, תלמוד תורה מו, ע"פ: שם, הלכות סימני בהמה וחיה ד)
ויוצא משה את העם לקראת האלקים (יט,יז)
מענין קצת אנשים שמתקרבים לעבודת השם יתברך ואחר-כך מתרחקין ענה ואמר: אף-על-פי-כן יקר אצל השם יתברך ההתקרבות בעצמו אף לפי שעה אף-על-פי שאחר-כך נעשה מה שנעשה, חס ושלום ואמר הלא על שעת מתן תורה נאמר (שיר השירים ד,ט): "ליבבתיני באחת מעיניך" ואיתא במדרש: "מהו באחת מעיניך אלא שבעין השניה כבר היו מסתכלין על העגל" נמצא שבשעת מתן תורה כבר היה דעתם לפרוש חס ושלום, ואף-על-פי-כן היה יקר בעיני השם יתברך מאד ההתקרבות בעצמו כמו שכתוב "ליבבתיני באחת מעיניך" כי זה בעצמו יקר מאד בעיני השם יתברך.
(שיחות הר"ן, קכג)
אנכי ה' אלקיך (כ,ב)
עיקר קבלת התורה והמצות הוא האמונה שהוא יסוד כל התורה והמצות כמו שכתוב (תהלים קי"ט) כל מצותיך אמונה. וכמו שאמרו רז"ל (מכות כ"ד) בא חבקוק והעמידן על אחת – וצדיק באמונתו יחיה ועל כן תחילת דבר ה' שדיבר עם ישראל הוא אנכי ה' אלקיך וכו' שהיא עיקר האמונה להאמין בהשם יתברך ולבטל אמונות כוזביות בחינת לא יהיה לך אלקים אחרים; לא תעשה לך פסל וכו'. כי זהו עיקר ההתחלה והתכלית והיסוד והעיקר של כל התורה כולה. כי העיקר הוא האמונה.
רוצים להתעורר, לשוב בתשובה שלימה, להתחיל לחיות חיים מסוג אחר, חיים רוחניים, חיים עם קרבת אלוקות, ולא כהרגשת בן שנתרחק מאביו שהוא כציפור בודד על גג, כספינה הטורפת בלב ים.. גם מי שלא מזהה בתוכו כיסופים כגון אלו, פשוט לא מודע לגבוה שאין גבוה ממנו, לכן שום דבר שבעולם לא מצליח לספק אותך ליותר מרבע שעה.., כל מילוי אחר מנסה לשפוך עפר על קרקור הרעב, אך לא להשביע, לחנוק את הזעקה אך לא להושיע.
אולם בד בבד כשבנפשו של אדם מתעוררת מחשבות של תשובה, ובפרט בזמנים של תשובה, צפים לו מיד לנגד עיניו חטאיו ופגמיו, שפגם ומרד נגד מלך מלכי המלכים הקב"ה, ובצדק מזמר לו יצרו הרע האיך בריה שפילה שכמוך עדיין ברצונה לחזור אל השי"ת, בזמן שהנך בעצמך במו ידיך גרמת להתרחק מאביך שבשמים, ואת נשמתך השלכת בעמקי תהומים.
עצת רבינו זיע"א
ועל זה יעצנו רבינו ז"ל ואמר בתורה ו' שמי שרוצה לילך בדרכי התשובה צריך לחגור מתניו ולהתחזק בדרכי ה' תמיד ואף אם יפול ח"ו למקום שיפול אפי' בשאול תחתית, גם כן אל יתייאש עצמו לעולם, ותמיד יחפש ויבקש את השי"ת ויחזק עצמו בכל מקום שהוא בכל מה שיוכל כי גם בשאול תחתית נמצא השי"ת וגם שם יכולין לדבק את עצמו אליו יתברך.
ואין לאדם דרך אחרת אלא להיות חזק בדעתו שאחר שפגם מה שפגם, לדעת ולהאמין שעדיין חפץ בו השי"ת כבראשונה, ולא להיכנע אחר דרישות היצר שמבקש לייאש את האדם כאילו אין לו תקוה חס ושלום.
הבושה האמיתית
אולם אף כשיידע האדם ידיעה זו עדיין זומם יצר הרע להפילו בשאול תחתית ולהאבידו מב' עולמות ממש, ואורב לחטוף עני, ומושכהו ברשת הבושה, שטוען לאדם שבושה היא להתחזק פעם אחר פעם ולצפות ולייחל לה' על אף שעדיין אינו הולך בעבודת ה'.
והתשובה לטענה זו, אנו מוצאים בדברי מוהרנ"ת בספרו קיצור ליקוטי מוהר"ן, לפי הבנתו את דברי רבינו זיע"א, והשיב את טענת היצר במנה אחת אפים, באמרו שא"א לזכות לתשובה אמיתית אלא על ידי ענוה, ועיקר התשובה הוא כשישמע בזיונו ידום וישתוק ויסבול בזיונות ושפיכות דמים ע"י שמרגיש שפלותו וקטנותו, ומבין שבוודאי ראוי לו לסבול הבזיונות הבאים איליו, ולמעשה הבושה.. שהורו לנו חז"ל שצריך האדם בעת בתשובה, נאמר על בושה זו שיתבייש על שפלותו וקטנותו. ועיקר הבושה הלא נכונה שמתבייש האדם להתחזק אף במקומו שהוא, נובע מהגאוה הטמונה באדם שמחפש כבוד עצמו ולא את כבוד השם יתברך.
ובדרך הזאת יזכה האדם לעשות תשובה על תשובה עד שיזכה להגיע לתשובה שלימה, כי בתחילה גישם רוממות אלוקותו ית' ודימה שאין הקב"ה מרחם על בריות כמוהו, וכל מה שיכניס האדם בנפשו יותר ידיעה זו אזי באמת לא אבדה תקותו ותוחלתו ואף אם יעבור עליו מה, סוף סוף יזכה להגיע לתכליתו הנצחי.
רבינו הקדוש מבאר (ליקוטי מוהר"ן ח"ב תורה ח' סעיף ב') שיש מושג שנקרא "תפילה בבחינת דין", אצל אנשים כערכנו תפילה כזו היא תפילה "בלא דעת ורחמים" בתפילות כאלה נאחזים מאוד הדינים "ועל כן הם נאחזין חס ושלום בתפילה זו שהיא בחינת דין ובולעין אותה חס ושלום".
אולם יש צדיקים עליונים ונשגבים מאד שיש בכוחם לחדור אל לב ליבה של הטומאה ולהוציא מפיה את "כל הקדושות של הדעת והרחמנות והתפילות שבלעה" "ולא די שהוא (כח הטומאה) מקיא ומוציא כל הקדושה שבלע אלא גם הוא מוכרח להקיא ולהוציא עצמות החיות שלו ממש".
כיצד חודרים הצדיקים הגדולים אל בטן הסטרא אחרא ומנצחים אותה בתוך עומק ותוקף כוחה?
רבי נחמן מסביר שם שהצדיקים הללו מתפללים גם כן "תפילה בבחינת דין" דהיינו שנראית כאילו היא תפילה של מוחין דקטנות "בלא דעת ורחמים" (אף שבאמת זוהי תפילה של דעת גדולה ורחמים עמוקים), הסטרא אחרא איננה מבחינה ברשת הנפרשת לרגליה "ואזי כשהיא רוצה לבלוע זאת התפילה של הבעל כח שהיא בבחינת דין אזי זאת התפילה היא עומדת בבית הבליעה שלו ואזי הוא מוכרח ליתן הקאות".
סודות אלו מדרך עבודות הצדיקים העליונים רזים מכבשונו של עולם לא התגלו בעולם כדי שנתפעל מהם בלבד, דברים בגו רבי נחמן כותב מפורשות כי הוא זקוק לנו לאנשים הפשוטים ולתפילותנו התפילות הפשוטות כדי לסייע לו בעבודתו הקדושה.
"וזה בחי' הקיבוץ של ישראל כי כל מה שנתקבצין ונתרבין ביותר נפשות ישראל ביחד נתרבה ונתגדל ביותר מאוד מאוד בית התפילה" (שם סעיף ז') אותו בית תפילה לשם נאספים כל הנשמות והניצוצות הנדחים.
לאן צריך להתקבץ? היכן נלחם הצדיק בפועל עם לב ליבה של הטומאה?
מבאר רבי נתן בליקוטי הלכות כי מקום קבורת הצדיקים הגדולים הוא הוא ענין התפילה בבחינת דין ומסביר "בפרט מיתת הצדיקים שבחוץ לארץ"! "שהכל הוא בבחינת התפילה בבחינת דין שמוסרים גופם שיקבור בחוץ לארץ ששם יניקת הסטרא אחרא ונדמה להסטרא אחרא שהיא בולעת את הגוף הקדוש הזה, אבל זה הגוף הקדוש הוא בעל כח גדול ועומד להסטרא אחרא בצווארה עד שמוכרחת על ידי זה להקיא הקאות הרבה מקרבה ובטנה עד שיגמור הצדיק מה שהתחיל"! (ליקוטי הלכות או"ח הלכות חול המועד ד' סעי' ט"ו).
גופו הקדוש של הצדיק, בדומה לתפילתו הקדושה, דווקא משום שנטמן בארץ העמים הטמאה, עומד להסטרא אחרא בצווארה שם, ממש שם הוא נלחם עם לב ליבה ומוציא ממנה כל התפילות וכל הקדושות וכל הנשמות שבלעה.
רבי נתן מוסיף ומבאר שם, שכוונתו דווקא על ציון רבינו הקדוש באומן "ועל כן שם הכל יתתקן כראוי כל מי שיזכה לבוא לשם בחייו וזהו בחינת העשרה קפיטל תהילים שאומרים שם שעי"ז מעורר ריח טוב אפילו בהגרוע שבגרועים שבישראל".
תורה זו, העוסקת בהמתקת כל הדינים מעל כל אחד מישראל (כפי המתבאר בליקוטי הלכות המובא לעיל) נאמרה על ידי רבינו במסירת נפש כפשוטו, בראש השנה האחרון של ימי חייו ח"י ימים לפני עלייתו לגנזי מרומים.
זוהי בעצם צוואתו – עומד אני להסתלק מן העולם בואו אלי! בקברי אלחם עם שורש הסטרא אחרא ואעמוד בצווארה, היו שותפים לתיקון נשגב זה וזכו בו מעצמכם – בואו אלי שוב ושוב והתפללו וצרפו תפילותיכם לתפילתי "עד שיגמור הצדיק מה שהתחיל" לתקן בתיקון גמור ושלם גם את הרחוק שברחוקים והגרוע שבגרועים וכך "יהיה נפעל ונגמר התיקון של כל העולמות בתכלית תכלית השלימות שגם אם לא היה אוכל האדם את עץ הדעת לא היה תיקון עולמות כזה" ("כוכבי אור" חכמה ובינה מ"א) במהרה בימינו אמן.
השם יתברך – כבודו מלא עולם, כמו שכתוב: "ומלכותו בכל משלה" (תהלים קג, יט), כך שאפילו מי שנמצא במקום רחוק מאד ממנו יתברך, כגון בין גויים או פושעים – גם משם הוא יכול להתקרב אל ה', שהרי אין שום מקום בעולם שאינו מקבל חיות ממנו יתברך, כמו שאמרו חז"ל: "אם יאמר לך אדם היכן אלוקיך – אמור לו בכרך גדול של רומי" (ירושלמי, תענית פא). נמצא אם כן שה' נמצא בכל מקום ממש.
כך גם ביחס לאדם עצמו. אפילו כשהוא נמצא במצב קשה מאד, בגשמיות וגם ברוחניות, עד שנדמה לו שבמצבו בכלל לא שייך לדבר על עבודת ה' או על דרגות של דבקות בה', הרי האמת היא שגם במצבו, הקשה ככל שיהיה, הוא יכול להתקרב אל ה' יתברך ולעובדו.
שכן ה' יתברך חפץ חסד הוא, ורצונו רק שנשוב אליו ונתקרב אליו, אפילו אם חטאנו וקלקלנו מאוד, כמו שכתוב: "כי לא אחפוץ במות המת… כי אם בשוב רשע מדרכיו וחיה" (יחזקאל לב–לג), וגם אם בחטאיו הגביר אדם על עצמו את רוח הטומאה ונדבק ברוע – ה' שולח לו סיוע להתגבר על הכל ולשוב, כמו שכתוב: "כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב… ראו עתה כי אני אני הוא" (דברים לב, לו-לט). ואדרבה, אם יתחזק לכסוף ולהשתוקק לה' מהמקום שבו הוא נמצא, הירידה שלו תביא אותו דווקא לעליה גדולה, כי "במקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד" (ברכות לד).
ענין זה מרומז בדינו של המצורע – שאם יש בו נגע בגודל גריס, הוא כבר טמא בטומאה חמורה ומשתלח אל מחוץ למחנה. אבל אם הצרעת פרחה בכל גופו – הוא טהור. זאת כדי לרמוז לנו, שגם בזמן הירידה הנוראה ביותר, ה' עמנו, ולפעמים דווקא על ידי הירידה הגדולה הזאת אנו יכולים לשוב ולהיטהר לגמרי.
רבינו נחמן מברסלב היה נינו של הבעל שם טוב, אמו פייגא היתה ביתה של אדל, ביתו של הבעש"ט, וכן אמו פייגא היתה אחותם של הצדיקים רבי ברוך ממעזיבוז זצ"ל ובעל ה'דגל מחנה אפרים' זצ"ל, מוהר"ן נולד בשנת תקל"ב, כבר כשהיה בן שש שנים שבר את תאוות האכילה ובלע את האוכל בלי ללעסו, ונעשתה נפיחות בצווארו, והיה מצייר לנגד עיניו שם הוי"ה תמיד, והיה מתמיד מאוד בלימודו, ולמד הרבה מאוד ש"ס ופוסקים וספרי זוהר ותיקונים וכל כתבי האר"י, וספרי מוסר הרבה מאוד, עד שכל התורה היתה מונחת לפניו כשולחן הערוך ממש, כמונחת לפני עיניו, שיכול לקחת לעצמו מה שירצה. וכל לימודו היה ביגיעה גדולה, והיה בוכה הרבה על מה שלא הבין[1].
בימי נעוריו למד את כל ד' חלקי שולחן ערוך שלוש פעמים. פעם אחת כפשוטו, ופעם שני למד וגמר אותם והיה יודע בכל דין ודין מארבעה שולחן ערוך השורש שלו בגמרא פירוש רש"י ותוספות, ופעם שלישי למד וגמר אותם וזכה לידע בכל דין ודין סוד הכונה של הדין מפני מה הדין כך על פי סוד[2].
כמו כן חיבר בימי נעוריו את 'ספר המידות', בו מלוקטים כל המאמרים מש"ס בבלי וירושלמיומדרשים ספרא ספרי מכילתא ועוד על כל מידה ומידה, וכן יש בו מאמרים שנכתבו ע"י השגות אלוקות ורוח הקודש.
וכך עלה ונתעלה בעבודת ה', וכל עבודה שעשה היתה ביגיעה גדולה ובכח גדול ובמסירות נפש, והיו לו בכל דבר כמה וכמה עליות וירידות אלפים ורבבות בלי שיעור וערך, והיה מתחיל בכל פעם מחדש, ואפילו כמה פעמים ביום אחד, עד שזכה לשבור את כל התאוות והמידות הרעות בתכלית השלימות וזכה לדרגות נוראות ועצומות. והיה מתענה הרבה מאוד, וכמה פעמים התענה משבת לשבת, וכל זה בימי נעוריו ממש. וגודל עוצם מעלת קדושתו בשבירת התאוה הכללית שהיא כוללת כל התאוות רעות שהוא תאות המשגל אי אפשר לבאר ולספר, עד שאמר שאין אצלו הבדל בין איש לאשה, ואמר שמי שהוא חכם אמת אין התאוה הזאת נחשבת אצלו לנסיון כלל, והיו לו נסיונות גדולים בתאווה זו ועמד בכולם. והרה"ק ר' נחום מטשארנאביל זצ"ל ראה אותו בימי נעוריו ונתבהל מעוצם היראה שהיה על פניו[3].
ועיקר עבודתו שעל ידה זכה למה שזכה, היה ריבוי התפילות והתחינות והבקשות והרצויים והפיוסים שהיה רגיל מאוד להתפלל ולהתחנן לפניו יתברך. והיה מרצה ומפייס אותו יתברך בכמה מיני תחינות ובקשות שיזכהו ברחמיו לקרבו לעבודתו יתברך. ועיקר מה שהועיל לו היו התפילות שהתפלל בלשון אשכנז, שהיה רגיל מאוד לייחד לו איזה מקום שמצא שאין שם בני אדם, והיה מפרש שיחתו לפני ה' יתברך בלשון שמדברים בו, דהיינו בלשון אשכנז. והיה מרצה ומפייס אותו יתברך ומבקש ומתחנן לפניו יתברך בכמה וכמה מיני טענות ואמתלאות שראוי לו יתברך שיקרבו לעבודתו, והיה רגיל בזה מאוד מאוד והיה מבלה ימים ושנים על זה, והיה מתבודד ביערות ובשדות. וכן היה רגיל להודות לה' יתברך בלשון אשכנז על כל דבר שאכל וכו'.
ואמר מוהר"ן ז"ל, שיש צדיקים ששברו התאוות, אך הוא כמו עור שמעבדים אותו ואף על פי שמעובד העור אך נשאר בו קצת ריח שאינו טוב. כמו כן הנמשל שיש ששברו התאוות אבל עדיין נשאר קצת שמץ מהם ועדיין התאוות כרוכים אחריהם במקצת. גם אמר כבר שצריכין לנקות הגוף מתאוות כמו שמעבדים העור ומהפכים אותו, כך צריך שיהיה הגוף נקי ומעובד לגמרי מתאוות עד שממש יהיו יכולין להפכו ולראות שהוא נקי לגמרי מכל התאוות והמדות רעות, ולא נמצא בו שום שמץ וריח כלל משום תאוה ומידה רעה שבעולם. ומוהר"ן ז"ל היה מופשט לגמרי לגמרי מכל התאוות והמידות רעות ולא נשאר בו שום שמץ כלל משום מידה רעה ושום תאוה בעולם. וכל זה זכה בילדותו קודם שהתחיל לילך בהשגות גבוהות, והרבה זמן קודם שנסע לארץ ישראל. אך אחר כך זכה לעלות ממעלה למעלה וממדרגה למדרגה עד שעלה למקום שעלה, וזכה למה שזכה למדרגה עליונה שאי אפשר לדבר מזה כלל[4].
ואף על פי שהשיג השגות נוראות ועצומות, אף על פי כן התייגע וביקש וחיפש תמיד מחדש איך אפשר לזכות לדרגות גבוהות יותר, ותמיד היה כוסף ומתגעגע איך זוכים למדריגה גבוהה יותר, כאילו לא התחיל כלל בעבודת ה'. ולא עמד על מדריגה אחת מעולם, ואמר, שאם היה יודע שעומד היום על מדריגה של אתמול, אינו צריך את עצמו כלל.
ועיניו היו מאירות כשמש וכירח ממש. בפרט בשבת קודש היו עיניו מאירות מאוד מאוד, ופניו היו מאירות ומאדימות מאוד בשבת קודש. ומי שלא ראה עוצם קדושתו ורשפי שלהבת דבקותו בשבת קודש, וסדר הקידוש שלו בליל שבת עם סדר השולחן, והניגון שהיה מזמר אתקינו סעודתא אזמר בשבחין, ואיך שהיה מזמר שאר הזמירות כל מקדש, מנוחה ושמחה, ואשת חיל, ומעין עולם הבא, ומי שלא ראה זאת, לא ראה טוב מעולם. וכל מי שעמד אז באותו מעמד היה מעיד שלא יהיה נראה כזאת עד שיבוא משיח צדקנו. ואילו כל הימים דיו וכו' אי אפשר לבאר אפס קצה ועוצם היופי והקדושה הנוראה והיראה העצומה ועריבת נעימת דביקות הנפלא שהיה אז בענוה באמת אשר לא נראה כזאת בעולם. וכל זה לפי תפיסת דעתנו, מלבד סתרי נסתרות שהיה לו בזה[5].
תלמידיו של מוהר"ן היו בהם הרבה צדיקים קדושים ומופלגים, עובדי ה' ביגיעות נוראות, נזכיר לדוגמא אחד מהם, הרה"ק רבי יקותיאל זצוק"ל, מגיד מישרים דטירהאוויצע, תלמיד מובהקלהרה"ק המגיד ממעזריטש זי"ע, ומצודתו היתה פרוסה על שמונים וארבע עיירות במרחביאוקראינה, וזכה לקבל מאור שבעת הימים קדוש ישראל הבעש"ט זי"ע, ואף הבעל התניא זי"עלקח ממנו הסכמה על סידורו. והוא התקרב למוהר"ן זי"ע בהיותו כבן שבעים שנה, על אףשמוהר"ן זי"ע היה כבן כ"ב שנים, והתבטל לפניו בביטול גמור עם כל חסידיו.
בראש השנה האחרון לחיי מוהר"ן מברסלב הגיעו כאלף איש לאומן, מלבד הרחוקים שלא יכלו להגיע, בהלוויתו של מוהר"ן השתתפו אלפי איש[6]. לאחר פטירתו המשיך ר' נתן זצ"ל תלמידו המובהק להפיץ את תורתו וספריו, ותלמידי ר' נתן זצ"ל המשיכו בכך לאחר פטירתו, וכך המשיכה דרכו של מוהר"ן מדור לדור.
לאחר מלחמת העולם הראשונה נתמעטו מאוד חסידי ברסלב באוקראינה בגלל הרוסים שנלחמו מאוד נגד הדת כידוע, אך מצד שני בפולין התרבו אז מאוד חסידי ברסלב, וחסידות ברסלב הלכה וגדלה שם עוד ועוד, עד שבזמן השואה הם מנו אלפי איש, וכידוע נכחדו רובם הגדול בשואה האיומה, הי"ד, ורובם ככולם התקרבו או ע"י שראו את ספרי ברסלב וראו את האור הגדול הטמון בהם והעצות הנפלאות לעבודת ה', או ע"י אנשים אחרים שסיפרו להם על כך, ומלבד זאת היתה גם קבוצה קטנה של חסידי ברסלב בארץ ישראל, ולדוגמא בקיבוץ חסידי ברסלב בר"ה בירושלים בשנת תרצ"ז היו כ50 אנשים[7], ואח"כ נוספו עוד ועוד, ובפרט לאחר השואה שאז עלו מעט חסידי ברסלב לארץ ישראל, ומאז התחילה חסידות ברסלב להתפשט בארץ ישראל, וממתי מעט החלה החסידות לגדול ולהתרבות.
לפני כשלושים שנה החלו להתפשט ספרי ברסלב בקרב הציבור הכללי, ועל ידי זה חזרו בתשובה במשך השנים אלפי יהודים, וכן החלו להתפשט ספרי ברסלב בחוגים רבים, וכך נוצרו במשך השנים עשרות קבוצות שונות של חסידי ברסלב בכל החוגים והעדות, אשכנזים וספרדים, מהקנאים במאה שערים ועד לציבור הדתי והמסורתי, כשכל קבוצה שומרת על יחודיותה ואינה מתערבת בקבוצות האחרות, רק פעם בשנה, בראש השנה, מתאספים כולם לציונו של מוהר"ן באומן, כאשר גילה מוהר"ן דברים נוראים ונשגבים במעלת ההתקבצות אצלו בראש השנה, בשנת תשע"ב היו בראש השנה באומן כ40 אלף איש, ובכל שנה נוספים עוד ועוד.
בכל הדורות היו בקרב חסידי ברסלב עובדי ה' מופלגים, שהיו עובדים את הקב"ה בעבודות מופלגות וקשות, בתפילה של שעות ארוכות, בקימת חצות, בהתבודדות ביערות ובשדות, בלימוד התורה ביגיעה, בהזדככות מכל תאוות העולם הזה, ועוד ועוד, כפי שיראה המעיין בספרי תולדותיהם (שיח שרפי קודש, אנשי הצדיק, בצילו של הרבי, ועוד), אלא שהיו מסתירים את עצמם בתכלית, ולא חיפשו כלל כבוד או מעמד וכדו', והיו מתהלכים כאנשים פשוטים, ורק מי שהיה מתבונן היטב היטב בהליכותיהם היה מגלה את סודם. אפילו ר' נתן ז"ל תלמידו הגדול של מוהר"ן ז"ל, שהיה בקי בכל התורה כולה והיה עובד ה' מופלג, היה מתהלך בכובע קסקט פשוט, וכשהגיע למקום שרצו להלבישו בבגדים מכובדים ברח משם מיד. ובחיי מוהר"ן (תקל"ח)מובא: "אמר על אנשי שלומנו שקשה להם שירימו את עצמם להנהיג ברבנות והתנשאות, מחמת שהכנסתי בהם אמת הרבה יותר מדי".
כמו כן כל חסידי ברסלב בכל הדורות היו מתהלכים כולם עם רצונות וכיסופים גדולים להתקרב לה' יתברך באמת, והשתדלו להתרחק ככל האפשר מתאוות העולם הזה, והרבו לעסוק בתורה, ובתפילות להתקרב לה' יתברך, והתרחקו ככל האפשר מכבוד ומפרסום.
פרשת השבוע, מתקשרת עם אור שבעת קני המנורה המאירים אל מול פני המנורה ומאירים את העולם, ולא שלאורה הוא צריך, ריבון כל המעשים העוטה כשלמה אורה, אלא כדי להאיר החוצה לאור העולם.
בספרי החסידות, מזוהה המנורה עם מוח האדם הנקי והזך, המאיר באור יקרות את חשיבתו היהודית. השמן מסמל את החכמה המזוקקת; האור הינו השימוש הנכון בשכל הקודש הזה. כשהוא זך וכתית, הוא מניב אור בהיר ומאיר – חכמה נכונה ואמיתית.
החכמה, לפי היהדות, הינה אור השכל המאיר מהשמן הטהור והנקי, שמבעבע מתחת אותו אור בוהק. חכמה בגוים תאמין, אמרו חכמינו, אך תורה בגויים – אל תאמין. החכמה המדוברת היא החכמה הרוחנית, הקשורה לתורה זו, שבגויים אין.
מעניין, מה מונע מאיש כלשהו בעולמנו להגות בתורה זו, להוציא ממנה את פניני החכמה הנזקקים לו, ולהיערך למסגרת תורנית גויית לכל דבר, וכי יש כרטיס כניסה לתורה? הלא בכל ספריה בעולם היא מתורגמת לשפת המקום, ומה הוא הפשר של תורה וחכמה יהודית?
בדרך רמז, שבעת הנרות, רומזים אל שבעת פתחי הראש, המוח, שהם שתי העינים, שתי האוזניים, שני נחירי האף והפה, אלו הם משרתי השכל הפנימי, ועליהם הוזהרנו בהזהרות רבות להחזיקם ולשומרם בנקיות ובטהרה. כל פגם בהם אוטם את הלב מלקבל את ההשכלה פנימית באור התורה, כלומר, הספר ישנו, אולם האור נכבה ואיננו.
העיניים הן הכי שבריריות. הן מסוגלות בקלות ליפול בשדה המערכה, כוחן הדל לעמוד מול מראות מבלבלים, המהווים סתירה גמורה לאור הבוקע מבית המקדש הפרטי של כל אחד ואחד, היא נוראה מאד. לא ניתן לנצח את הקרב הזה בלי יראת שמים טהורה, עמוקת תוכן.
הרמב"ם מציג את הבעייתיות שבקושי עמידה בניסיון שמירת העינים, ומציב את העוון הגדול הזה בין הדברים שמעכבים את התשובה, משום שהעובר על עונות אלו, אינו מסוגל לשוב עליהם, כלשונו: המסתכל בעריות מעלה על דעתו שאין בכך כלום, והוא אינו יודע שראיית העינים עוון גדול שהיא גורמת לגופן של עריות שנאמר ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם; כלומר, ההצדקה העצמית, חוסר ההכרה בחומרת העבירה, גורמת לאדם שאפילו אינו חושב שעליו לשוב…
בימינו, כשהפריקה חוגגת, הצטרפו לאש היוקדת גם זוג האוזניים – אלו שנכוות תחילה לאברים – השומעות הכול: כל יריקת בוז של חדל אישים תורן המצטרף למקהלת הכפירה והטומאה, שמיעות שאינן ראויות, מראות המביאות תובנות מעוותות ומנהיגות לפיהן חיים של אנשים, הנידונים לכליה רוחנית מוכחת.
נחירי האף, מרמזים על מידת הכעס, העצבנות וההתקוטטות שכה מוכרים לנו ממחוזות החיים הקרובים, הינם מאבות הטומאה. הזוהר הקדוש מחמיר בעוון זה עד מאוד, וקורא על הכועס את הפסוק: "טורף נפשו באפו", שכל נפשו הקדושה, האלוקית והמאירה נטרפת בעוון הכעס, הסתלקה לה הקדושה ונכנסה תחתיה טומאה נוראה, המטמאת את כל כולו. עד שאפילו שכינה אינה חשובה כנגדו – כלום! איש מעורטל לחלוטין.
ואחרון אחרון חביב – הפה, הפה הגדול והפעור, הדובר הכול ללא הבחנה ו-ויסות כלשהם, הוא זה שבעוכרו של כל איש שוגה ופתי. אמרת מילה – לך תתנצל, תכרע ברך, תתקפל, תעשה הכל, אבל כבר אמרת… כולם יודעים עד כמה ניתן להיכשל רק בגלל הפה הפתוח והחופשי – אם כל חטאת, ברוב דברים לא יחדל פשע. לכן, למד את פיך לשתוק קצת.
המנורה הטהורה נפגמת לגמרי כאשר הפה פתוח. סייג לחכמה שתיקה, אמרו חז"ל, החכמה העליונה של הדבקות המוחלטת בבורא יתברך, נעדרת מהדובר ללא הבחנה, אין החכמה שורה אלא במי שמקדש את דיבורו.
וכשם שיש לאלו שבעת הנרות שבילים של סור מרע, יש בהם גם תכונות חיוביות הנדרשות לדגל של עשה טוב, העיניים הזכות המתבוננות בעולם האמיתי, ומדמות את הצורה ליוצרה, ומביטות על הטוב שבבריאה – על ידם מאירים את הנרות הטהורים הללו, בקדושה; האוזניים המקשיבות לדברי תורה מביאות בשורה מרעננת ומזקקת לגוף האדם, ולכל בשרו מרפא.
האף, הרומז על הסבלנות, מתוך ידיעה שהכול מהשם, ואין על מה לריב ואין על מי לכעוס, מביא את הקדושה בכמות מוגברת, זה כל האדם השלם, היודע שהכל מהשם יתברך, ואין עוד מלבדו, שורש כל אמונת ישראל.
הפה המדבר מישרים, בקדושה ובטהרה, המרבה לדבר אודות המציאות הכי נוכחת שבעולם, מציאותו של הבורא יתברך. פה המשתדל המשכין שלום בין שנים שנפרדו, המנחם לבות נשברים בלהג חיובי, הגורס ולומד בדברי תורה ומוסר, זהו הפה המתוקן, שיוצר את המוח השלם והנכון – אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות. זו לא עבודה פשוטה, אך בשביל עבודה שכזאת יצרו לנו שבעה כוחות יפים כאלו, לא חבל להשחיתם?
"א-ל-ו-ל" – המילה שהרטיטה והרעידה את נימי לבו של היהודי העתיק מהעיירה העתיקה… השאלה היא רק: מה אנחנו – בדורנו העפרורי והיבש – עושים עם זה?
בדורות קדומים היה די במילה זו כדי לעורר לבבות, לשחרר סתימות, להקיץ נרדמים ולעורר ישנים.
כבר בברכת החודש, בשבת שלפני ראש חודש אלול, היו אנשי מעלה נרתעים ונפחדים, נרגשים וגועשים מאימת יום הדין המתקרב ובא. "והנה" – כותב מוהרנ"ת לבנו – "ימי המשפט והדין הגדול של ראש השנה ממשמשין ובאין, וכבר ברכו ראש חודש אלול, וצריכין לרעוד ולפחוד מאד ממשפט הזה שנוגע לחיים נצחיים, ואי אפשר לשחד בממון ולפייס בדברים"(עלים לתרופה) – – –
ומי מדבר, על ראש חודש אלול עצמו; "ודיבר עמי" – מספר מוהרנ"ת על רבינו הקדוש – "ושאל אותי אם נפל עלי פחד בזה הראש חודש אלול. וסיפר לי, שעליו נפל פחד גדול ונורא מאד כששמע קול השופר בזה היום שהתחילו לתקוע כי אחזתו פחד ורעדה גדולה!" (חיי מוהר"ן, לט).
ובדורנו אנו?
מה נאמר ומה נדבר… מפחיד לגלות שכמעט ולא פוחדים…
* * *
היה אפשר לסיים את המאמר עם המשפט "חבל על דאבדין ולא משתכחין"… אך אנשי בשורה אנו היום: פחד ואימה של אלול אינם נחלת העבר. הם שייכים ואפשריים גם היום, אנו רק צריכים ללמוד איך להשתמש בהם.
כל אחד מאיתנו היה יכול לעורר בלבו את הפחד, אלא שהוא מוותר על כך מראש, בחשבו: מה יוסיפו לי הפחד והאימה, מלבד עצב?…
"כי יש בני אדם הרבה, כשמעיינים בספרי מוסר שמדברים מעוצם מרירת העונשים של גיהנם וכו', הם מתפחדים מאד. אבל הבעל דבר מתגרה בהם ומפילם על ידי זה לעצבות גדול יותר מבתחילה, עד שלפעמים נופלים על ידי זה יותר חס ושלום. ויש שנופלים חס ושלום כל כך, עד שבאים לכפירות חס ושלום.
"וכל זה, מחמת שאין להם דעת מצדיקי אמת להחיות את עצמן, ונדמה להם שכבר נשקעו בדרכיהם כל כך חס ושלום, עד שאי אפשר להם לשוב עוד. ועל כן, כל מה שרואין יראות ועונשים, נופלים בעיני עצמן יותר ויותר" (ליקוטי הלכות, בכור בהמה טהורה ד, יז) – ומאחר שכן חושב לו האדם, מה לי לעורר את הפחד?
"אבל ה' יתברך חומל על עמו, ושולח עלינו הארה על ידי צדיקי הדור… עד שתגיע היראה לטובה אפילו להגרוע שבגרועים. שאפילו הרחוק מאד מאד יהיה לו דעת אמיתי להבחין האמת שגם הוא יש לו תקוה, כי רחמיו יתברך רבים מאד מאד.
"ועל כן בודאי לא יפול על ידי יראת העונש; אדרבא, מיראת העונש יחזק את עצמו למצוא בעצמו נקודות טובות ולשמח את עצמו במה שהוא מזרע ישראל על כל פנים, ולהמשיך על עצמו חיות ושמחה על פי כל הדרכים והעצות שהזהירנו רבנו זכרונו לברכה, כמבואר בספריו הקדושים.
"נמצא, שדייקא על ידי יראת העונש יבא לשמחה גדולה, כי יראת העונש תכריחהו לקיים דברי הצדיקים אמיתיים שמזהירים מאד מאד את הגרוע שבגרועים שיחזק את עצמו בשמחה תמיד על פי דרכי עצותיהם הקדושות" (שם).
* * *
בכן, אם עד היום לא הרגשנו מחוייבים לחפש בעצמנו נקודות טובות, לדון את עצמנו לכף זכות ולהתחיל מחדש לעבוד את ה' בשמחה, הרי ש"אלול" יגרום לנו להתנער מהעצלות והקרירות, ולציית לדברי רבינו.
אל לנו לפחד מהפחד… נחפש את הפחד, נעורר את האימה, נרעיד את ליבנו ברעדה גדולה מאימת הדין, אבל! נשתמש עם הפחד נכון: נתעורר על ידו להחשיב כל נקודה זעירה, הרהור תשובה, רצון טוב, אנחה והתקדמות קטנה.
…"ואפילו מי שנפל מאד ח"ו, אפילו אם נפל לעבירות ח"ו, צריך לו גם כן שיהיה לו יראה גדולה מה' יתברך, להתחזק את עצמו בכל נקודה ונקודה שיוכל למלט נפשו מרע ולמשוך את עצמו לאיזה טוב. ואל יפטור את עצמו, מאחר שכבר נפל כל כך, אם כן הותר לו הכל ח"ו. חלילה, לא תהא כזאת בישראל! כי אין חושך ואין צלמוות להיסתר שם כל פועלי און, כי גם בשאול תחתיות ומתחתיו צריכין לירא את ה' מאד מאד, כי בכל מקומות ממשלתו!" (שם).
ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו
לתחילת המחזור החדש של לימוד הספר הקדוש ליקוטי מוהר"ן
תורתו של רבינו הקדוש אינה אלא 'מרשם' על מה להתבודד… תורה שהלומד בה מושך אותה בתחנוניו ומקבל אותה מחדש מן השמים בקולות ובברקים, בזעקות ושוועות בשדות וביערות או בכל פינה מוצנעת שבה הוא מתפלל על מה שלמד למשל בעמוד היומי…
זה הזמן המתאים להעלות על השולחן נושא ידוע אך נשכח: השימוש הנכון בתורותיו של רבינו הקדוש.
הספר הקדוש 'ליקוטי מוהר"ן' אינו איזה 'מאגר מידע רוחני' נפלא, אלא ספר חי הפועל את פעולתו על לומדיו ומאיר את אורו על נשמות העוסקים בו. ולכן יש גם לספר זה 'הוראות הפעלה'.
אחת ההוראות החשובות ביותר, אותה נתן רבינו הקדוש לכל הלומדים בספריו הוא:
"כשלומד או שומע איזה מאמר תורה מצדיק האמת, אזי יעשה מזה תפילה. דהיינו, לבקש ולהתחנן לפניו יתברך על כל מה שנאמר שם באותו המאמר: מתי יזכה גם הוא לבוא לכל זה, וכמה הוא רחוק מזה. ויבקש מאיתו יתברך, שיזכהו לבוא לכל הנאמר שם באותו המאמר" (ליקוטי מוהר"ן ח"ב, כה).
ואכן כשנוהגים כך, מתגלה האור המתוק, המוסר המופלא וההתעוררות העצומה הטמונים בין שיטי הספר הקדוש. כאשר העיד רבינו הקדוש ואמר: "המוסר של התורה שלי נפלא ועצום מאד. אילו היו אומרים זאת התורה בלשון אחר, בלשון מוסר, היה מעורר ומשבר את הלב מאד, כי כולה מוסר השכל, מוסר גדול ונורא מאד. על כן צריך ליזהר לקיים מה שהזהרתי אתכם לעשות מן התורה תפילה. כי תיכף כשמתחילין להכניס זאת התורה בתוך דברי התעוררות ושיחה של תפילה – בודאי תעורר ותשבר את לבו מאד!" (שיחות הר"ן, קצו).
* * *
עומק הדברים הוא:
הצורה האמיתית והמקורית בה אמור האדם לקבל תורה, הוא בהתעוררות מוקדמת מצידו, מה שנקרא 'אתערותא דלתתא'. כלומר, שיתעורר לכסוף ולהשתוקק לה', לזעוק ולצעוק, לנהום ולערוג אליו, עד אשר ישפיע לו ה' ברחמיו תורה מן השמים ויורהו את הדרך הישרה והנכונה.
כך נהגו האבות הקדושים והצדיקים הקדמונים "אברהם יצחק ויעקב, משה אהרן יוסף דוד וכל הצדיקים הקדמונים, שעסקו בתפילה והתבודדות הרבה להתקרב להשם יתברך… והוכרחו לעסוק בתפילה הרבה כל האבות עד משה שזכה בריבוי תפילותיו בחינת 'תפילה למשה' – להמשיך תורה" (ליקוטי הלכות, ר"ח ה).
אנו קיבלנו את התורה מן המוכן בלי התעוררות מיוחדת מצידנו, ולכן אנו סובלים מה שסובלים. שכן כאשר התורה ניתנת בצורה כזאת, באתערותא דלעילא בלבד, נאחזים בה 'דינים'. כך קרה לישראל במדבר "שקלקלו הערב-רב והחטיאו גם את ישראל… עד שבא דוד המלך עליו השלום, שהוא משלים את השבעה רועים והוא היה שורש נשמת משיח, והוא התחיל לעורר זה הדרך לעשות מהתורות תפילות, שזהו בחינת תהלים.
"אבל עיקר הגמר יהיה בימי משיח, שאז יתחדש הדרך הזה לגמרי, ועל ידי הדרך זה לא נבוש ולא נכלם לעולם, כי איך שהוא נשוב לה' יתברך" (שם).
זוהי תורתו של רבינו הקדוש, תורה שאינה אלא 'מרשם' על מה להתבודד… תורה שהלומד בה מושך אותה בתחנוניו ומקבל אותה מחדש מן השמים בקולות ובברקים, בזעקות ושוועות בשדות וביערות או בכל פינה מוצנעת שבה הוא מתפלל על מה שלמד למשל בעמוד היומי…
במחזור הבא של העמוד היומי נדאג לקבל את הספר הקדוש ליקוטי מוהר"ן ב"אתערותא דלתתא". נהפוך כל עמוד לשיחה של התבודדות:
"'אהה השם, מתי נזכה לזה? כי כל ימינו פורחים והולכים כצל עובר וכענן כלה וכרוח נושבת וכחלום יעוף וכו', ואין לנו במה לתפסם ולהחזיקם שיהיו נשארים קיימים לנו שנחיה בהם לנצח, כי אם על ידי תפילה ותחנונים; והעיקר על פי הדרך הקדוש הזה, שהוא ישן וחדש מאד, שהוא 'לעשות מהתורות תפילות'" (עלים לתרופה, שעב).
הישיבה הגדולה שבעיר קייב רעשה מקולות הלימוד של נערי החמד המסתופפים בין כתליה, עיניהם נעוצות בגמרות שלפניהם והם הוגים בהתמדה בתלמודם. אחד מתלמידי הישיבה הוא מיכל דורפמן. אביו רבי יהושע דוד דורפמן מכהן כרב העיר צ'מירוביץ הסמוכה לקמיניץ, ובכל הסביבה יצא שמו לפניו כתלמיד חכם גדול וירא שמים מרבים.
הימים ימי פרוץ המהפכה הקומוניסטית, הנוער היהודי מצוי בסכנה מתמדת של עזיבת התורה, תנועות שונות צצות בזו אחר זו, וצעירים רבים נוהים אחריהן. כזו היתה למשל 'קבוצת פועלי ציון'. אנשיה ייסדו בית-ספר בעיר צ'מירוביץ, ויהודים רבים שלחו את בניהם ללמוד שם.
רבי יהושע דוד רב העיר, שחרד לגורלם הרוחני של הילדים, השפיע על כל מי שהיה יכול, שימנע מלשלוח את ילדיו לשם. את ילדיו שלו לימד באופן פרטי תורה בביתו מדי לילה.
כשגדלו ילדיו ונכנסו בעול המצוות, שלח אותם רבי יהושע דוד לישיבה בקייב.
בנו הבכור יחיאל מיכל התמסר כולו ללימוד התורה, כפי שחונך מנעוריו, הוא אף שימש עבור אחיו הצעיר כעין אב.
יום אחד נפתחת דלת הישיבה בקייב, ויהודי שיראת השם קורנת מפניו נכנס פנימה. שיחה נקשרה בינו ובין כמה מן הבחורים, וכך נודע כי חסיד ברסלב הוא ושמו רבי משה גרומן.
שיחה נלהבת התפתחה בין רבי משה ובין הבחור מיכל'ה דורפמן, ותוך כדי כך העניק רבי משה לבן שיחו הצעיר את הספר 'מכניע זדים' שחובר על ידי רבי נחמן מטשערין מתלמידיו המובהקים של מוהרנ"ת.
הספר עוסק כולו בגנות האפיקורסים ובמעלת האמונה הקדושה בה', בתורתו ובמשה עבדו.
רבי משה גם הוסיף וסיפר לנער על ציון רבינו הקדוש הנמצא בעיר אומן, ועל החסידים המיוחדים החיים שם ועובדים את בוראם בשמחה ובהתלהבות.
דבריו החמים מצאו מקום בלבו של מיכל'ה, וכיון שהיה זה בסיומו של 'זמן הקיץ' בישיבה, החליט בלבו לנסוע לאומן, להשתטח על הציון הקדוש, ומשם להמשיך לעיר מולדתו צ'מירוביץ.
מיכל'ה ואחיו הצעיר עושים את דרכם ברכבת לאומן, הם מגיעים לשם, ועד מהרה ניגש אליהם אחד החסידים, רבי בערל לינדוואסער שמו, הזמין אותם להתארח בביתו, העניק להם מקום לינה ודאג לארוחותיהם.
הימים נוקפים בזה אחר זה, ומיכל'ה אינו יודע את נפשו מהתפעלות והתרגשות; עולם מופלא ונשגב גילה במרחק מספר שעות נסיעה מן הישיבה.
הוא ידע כי בבית ממתינים לו, אך בכל מאודו רצה להישאר באומן. הוא כתב מכתב לאביו, בו הוא מספר לו כי לעת עתה הוא שוהה באומן, ובעוד ימים מספר יגיע הביתה.
לא חלפו ימים והוא מקבל מכתב תשובה מאביו: "בני היקר! אל תשוב לביתך בשום אופן, בעיתון המקומי הוזכר שמך בתור פעיל נמרץ למען היהדות, יחד עם דברי הסתה חמורים לגרש אותך ואת חבריך לערבות סיביר. אל תסתכן בשום מחיר, הישאר באומן!" על החתום: "אביך יהושע דוד דורפמן".
כך נותר מיכל'ה באומן והתקרב לרבינו בכל ליבו ונפשו, כשהוא מתמסר לקיום עצותיו הקדושות. ברבות הזמן נודע רבי מיכל דורפמן כמי שמוסר נפשו עבור הפצת יהדות בתקופת שלטון הקומוניסטים, ממקום מושבו במלאכובקה הסמוכה למוסקבה.
חכם מופלג היה האבא, במוחו הגאוני הקים את בתי הייצור המופלאים שהכניסו רווחים עצומים, עצותיו המחכימות היו לעיניים לאלפי הפועלים שעסקו שם. על אף שלא תמיד הבינו למה ומדוע הוא מצווה עליהם כך, אבל הם כבר למדו שכדאי לשמוע לעצותיו שנבעו מהסתכלות מרחיקת לכת וראיית הנולד.
האב הלך והזקין, והוא השאיר בכתובים לבנו הדרכה מפורטת איך ומה לעשות במפעליו הרבים כדי שהעסקים ימשיכו להצליח ביתר שאת. אבל הבן היהיר והטיפש התנשא למלוך, אין זה לפי כבודו ללכת לחפש בכל פעם בספרי אביו מה עליו לעשות עתה, הוא יראה לכולם כי גם הוא חכם מחוכם ושביכולתו להנהיג ביד רמה. לא ארכו הימים וניצני 'פשיטת רגל' החלו להיראות, עננים שחורים העיבו על שמי המפעלים שעמדו לקרוס, והפועלים הוותיקים שזכרו את האבא ואת חכמתו החלו לבכות, 'מי יתן לנו את הימים הטובים בהילו נרו עלי ראשנו'.
הם לא בכו על העבר. הם זעקו ומיררו על ההווה ההולך ונחרב. הם עוררו את לבב הבן שישים לבו מה הוא מפסיד בהתנתקו ממורשת וחכמת אביו, רצו לזעזעו ולטלטלו שיבין את החורבן האיום שהוא ממיט על עצמו אם ימשיך ללכת בשרירות לבו המטופש, שיתחיל לפחות מעתה לשמוע לעצות המחכימות שיצילו אותו מעתה.
האבלות נשמעת כבכייה על העבר, מספידים את הבית הגדול והקדוש שהיה ואיננו. וזה באמת קשה. איך ניתן לבכות על בית או אפילו על ארמון נהדר ומופלא שהיה לפני כאלפיים שנה ונחרב, בשעה שאפילו לא ראינו אותו ואין אנו יכולים לצייר את טיבו ויופיו?! מלבד זאת, אין זה מדרכי החכמה לבכות על עבר חולף שאיננו עוד, וכפי שרבינו הקדוש אומר: "והנה מה שעבר אין, כי כבר נשרף בית מקדשנו" (ליקוטי מוהר"ן תניינא, סז).
אבל לאמתו של דבר, הבכייה איננה כלל על העבר. הבכיה והזעקה מופנית אלינו לעוררנו בתשובה, ולעורר רחמי שמים עלינו, על השבר הגדול שאנו שרויים בו, למען ניתן לב לעצור את החורבן.
בית המקדש הינו שורש הדעת, וכפי שרבינו הקדוש מלמדנו: "המוחין והדעת הם בחינת בנין בית המקדש, כמו שאמרו חז"ל 'כל מי שיש בו דעה כאילו נבנה בית המקדש בימיו', ועל כן כל אחד כפי מוחו ודעתו וכפי שהוא מכניס עצמו בתוך הדעת, כל מה שהוא עוסק יותר להגדיל מוחו ודעתו, כן הוא עוסק בבנין בית המקדש" (ליקוטי מוהר"ן תניינא, עב).
כל זמן שבית המקדש היה קיים, היו שואבים משם דעת ומתרחקים ממעשה בהמה. האדם היה מבין את רום מעלתו בהיותו 'סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה', ולא היה מוכן למכור את עוצם יקרת ערכו תמורת כמה הנאות סרוחות ולהפסיד תמורתם עולם נצחי. אך משחרב בית המקדש נפגם ונחרב הדעת, ואז החלו כל מאוויי העולם הזה לשלוט בנו. וכדברי מוהרנ"ת: "חורבן בית המקדש זהו בחינת פגם וחורבן הדעת, כי מחיצות הבית המקדש הם בחינת מחיצות הדעת, בחינת מחיצות פרוסות של המוחין המגינים בפני פגם הקדושה, ובעוונותינו הרבים התגברה הסטרא אחרא, עד שגרמה חורבן בית המקדש שהוא פגם הדעת" (ליקוטי הלכות, ציצית ה, ו).
אם אנו רוצים לשוב ולבנות את בית המקדש עלינו לבקש את הדעת הנשפעת ממנו, זהו מהותו של בית המקדש. מי שזוכה ומאיר בו אור הדעת, יש לו את העצה הנכונה איך להצליח בעולם הזה. ועל כן, התיקון הנצרך לנו כעת הוא להתחבר לצדיק האמיתי ולקבל ממנו את הדעת הנכון ואת העצה הנכונה על כל דבר, רק כך נוכל להצליח ורק כך נוכל לחזור ולהמשיך את בית המקדש מקור הדעת. כי "בעוונותינו שחרב בית המקדש עיקר התיקון על ידי הצדיקי אמת שהם בבחינת משה שהוא בחינת הבית המקדש" (שם, ברכת הפירות ה, יג), ו"כשיש בו דעה, שזהו בחינת הצדיק שבדור, שזוכה לדעת ומוחין, בוודאי נחשב כאילו נבנה בית המקדש בימיו, כי עיקר בנין וקיום הבית המקדש הוא על ידי הדעת והמוחין" (שם, הל' תשעה באב ה"ג).
הן על כך אנו בוכים בימים אלו. לא על העבר שהוא אין, אלא על ההווה המר. אם היינו משכילים לדעת שאנו רחוקים משכל ולחפש בספרי הצדיקים את העצה הנכונה, כי אז גם אנו היינו מצליחים הצלחה נצחית מופלאה מאין כמוה. על אף שנבערים אנו מצד עצמנו, אבל היינו יכולים להלך על פי עצותיו של הצדיק ולזכות על ידו להצלחה מופלאה מאין כמותה. אבל כאשר גברה הגאוה המטופשת, ונתעלם חינם ויפיים של דברי הצדיק והתחלנו ללכת אחר עצמנו, הרי כל עסקינו מתמוטטים ואנו הולכים וכושלים. ועל דא ודאי קא בכינן, לעורר ולזעוק ולהתעורר ולחפש, עד מתי נלך מדחי אל דחי אחר משאות שוא ומדוחים של לבנו המעוקם, הגיע הזמן להתעורר ולחזור לעצה האמיתית שהיא הצלחת חיינו, "כי עיקר כל הקלקולים הוא מחמת העלמת וחלוקת העצה כי כל התורה הוא בחינת עצות, כמו שנאמר 'לי עצה ותושיה', אבל בעוונותינו הרבים אבדה עצה מבנים ואין יודעים העצה איך לזכות לקיים את התורה, וכל זה נמשך על ידי פגם אמונת חכמים" (שם, ראש חודש ו, נד).
וכפי שהוא כותב במקום נוסף: "הצרה הגדולה מן הכל הוא ההסתלקות וההעלמה של הצדיקי אמת שנסתלקו ונתעלמו בעוונותינו ואין מי יעמוד בעדינו, כי כל חטא המרגלים וכל חטא העגל שגרמו חורבן בית המקדש היו על ידי פגם המחלוקת שחלקו על משה והתלוננו עליו ולא שמעו לדבריו, והכל בא על ידי גסות וגאות שכל אחד חפץ בכבוד, כי מי שמבטל כבודו נגד כבוד הצדיק האמת בודאי לא יפול לעולם אף אם יעבור עליו מה" (שם, נטילת ידים לסעודה ו, עד).
כל אחד מאיתנו חוזר לביתו בסוף היום עייף ויגע, אחר יום מלא בתורה, תפילה ועבודה, והוא רק רוצה להיכנס אל המיטה המחוממת לעצום עיניים ולישון. מתוקה שנת העובד…
אולם, מצוה קטנה נתנו לנו חז"ל לעשותה לפני השינה, שלמרות שאין חיוב גמור לעשותה, מכל מקום כוחה עצום ונשגב מאד, עד שהמקיימה מובטח להיות שמור ומוגן מכל מיני מרעין בישין ופגעים רעים האורבים על האדם, בפרט בלילות, והיא: קריאת שמע שעל המיטה.
את סגולת אמירתה אי אפשר לשער ולתאר, בין ברוחניות בין בגשמיות. ברוחניות, כפי שגילה לנו רביז"ל (ליקו"מ ל"ו) כי בעצם אמירת הפסוקים "שמע ישראל" וגו', "ברוך שם" וגו', שיש בהם י"ב תיבות כנגד י"ב שבטי י-ה, ומ"ט אותיות כנגד מ"ט האותיות שבשמות השבטים, בזה כולל את נשמתו בקדושת השבטים וזוכה עי"ז לגרש כל ההרהורים רעים ומחשבות רעות שבאים אל האדם, ועל ידי זה מבטל את כל הקליפות שרוצים להזיק לו רח"ל.
ואף בגשמיות סגולתה עצומה, כמו שמפרש רש"י בשם חז"ל, במה שאמר בלעם על בני ישראל: "לא ישכב עד יאכל טרף ודם חללים ישתה", כי הכוונה ש"לא ישכב בלילה על מיטתו עד שהוא אוכל ומחבל כל מזיק הבא לטרפו. כיצד? קורא את שמע על מיטתו ומפקיד רוחו ביד המקום, בא מחנה וגייס להזיקם הקב"ה שומרם ונלחם מלחמותם ומפילם חללים".
הרי לנו הבטחה ברורה כי הקב"ה בעצמו נלחם בעבור האדם שקרא קריאת שמע שעל המיטה לשמרו ולהצילו מכל מזיק ופגע!
ויש להדגיש כי אמירת כל סדר קריאת שמע שעל המיטה אורכת דקות ספורות בלבד, ולמרות זאת מפיל היצר הרע כבידות ועצלות על האדם לדחותו מיום אל יום, ומשכנע אותו כי זה אינו כי אם דבר קטן ושולי ח"ו. ולא לחינם, כי הוא יודע כי בזה האדם נהיה שמור ומוגן מכל רע, ואם ח"ו נכשל האדם באותו יום בעבירות והמקטרגים רוצים לקטרג עליו, הרי שעל ידי קריאת שמע סוכר פיהם ומפיל מהם חללים כמו שדרשו חז"ל על הפסוק "וחרב פיפיות בידם" – כל הקורא קריאת שמע כאילו אוחז חרב של שני פיות," כלומר מחודד משני צדדיו, ועושה בשונאיו מכת חרב והרג ואבדן.
ומי שזוכה לומר את הסדר כפי שתיקן אותו האריז"ל, לומר לפני כן וידוי להתחרט ולשוב בתשובה על כל מה שחטא במשך היום, בזה מתקן כל העבירות והפגמים אפילו החמורים ביותר כמו שמבאר מוהרנ"ת בארוכה בהלכות קריאת שמע ה"ב.
חולה מתייסר במחלה מסתורית. רופאים ומרפאים פקדו את מעונו, שיערו השערות, חיוו דעות, ורשמו מרשמים – והמחלה עודנה מקננת בעוז. באחד הימים הופיע רופא ששמו הולך לפניו כמי שחקר את המחלה מכל צדדיה. הוא בחן את מצב החולה, רשם תרופות והבטיח: 'מלא אחר ההוראות, ותבריא'. רפרף החולה במרשם ועיווה את פניו: "זהו, לזלף טיפות בכוס של מים? למחלה כמו זו, תרופה כה פשוטה?! לא יתכן! שמעתי מאות חוות דעת. יודע אני את חומרת המצב. טיפות לא יעזרו כאן". והידידים מדברים על ליבו: רצונך לחיות – ציית להוראות. לא הבנתך ולא ההיגיון יצילו את חייך. ציית וחייה.
* * *
מה עושה אדם הנדרש למצוא פתרון למצוקה? מתייעץ.
אכן, נטילת עצה היא צעד ראשון לבקשת פתרון. אלא שכאן ממש מתחיל בלבול גדול. כמניין הפרצופים כן מספר העצות והדעות. אליבא דאמת לא הרבה עצות ישנן, אלא עצה אחת בלבד העונה באמת לגופו של עניין. מכל היועצים רק מי שהבין באמת את העניין מחזיק ברשותו פתרון ממשי.
מכלל הדברים הינך למד שאין ההצלחה תלויה בתחבולות רבות ואיסוף דעות ורעיונות. ההצלחה מתגשמת אצל מי שבוחר לעשות את שלו. להתמקד במה שבאמת נוגע להצלחתו ובשום אופן לא להתפעל ממעשיהם של אחרים. וזאת להווי ידוע: התפעלות יתרה רק מחטיאה את המטרה. כל אחד זקוק לרפואת נפש ולנצח במלחמותיו שלו. עצה יש ויש, פשוטה וקרובה אל הלב. רק יש להיות נאמן, להתמיד, לציית ולקיים. ברבות הימים תצמח הישועה.
מקוצר רוח
אם בכל העניינים אדם נצרך לעצה, בנוגע לישועת הנפש והצלחתה הנצחית – העצה נצרכת על אחת כמה וכמה. דרכים רבות ישנן, כולם אהובים וברורים, אך בסופו של דבר אנו נדרשים לפתרון. כאן לא יעזרו ידיעות ולא יועיל ההיגיון, מה שחשוב הוא – עצה. רפואה לנפש. מה שפועל – הוא חיוני.
ויש עצות! אך דבר אחד עלול לגרום לנו להחמיץ אותן, קוצר רוח.
עם ישראל שרוי בגלות קשה. כורע תחת הנטל. לפתע מגיח בשמי הגלות מנהיג, הוא מבשר ואומר 'גאולה'. לכאורה אל הרגע הזה ייחלנו, לבשורת הגאולה, לחירות. אך לא, אין זה כה פשוט. התגובה היא "ולא שמעו אל משה". מדוע?
"מקוצר רוח ומעבודה קשה". מה עושה קוצר רוח לנפש? אי אמון. וכשאדם משוכנע שאין למצבו פתרון – הוא גזר על עצמו עבדות עולמים.
קוצר רוח הוא ראש המפסידים והמקלקלים כל בשורה טובה. ישועות וניסים שופעים עלינו. רפואות והצלחות מורעפים ממרומים. לכל גלות יש גאולה. ולכל חולי ישנה תרופה. חבי נא כמעט רגע, ישועתך עוד תופיע. אלא מאי? עד להשלמת גילוי הישועה הסכנה אורבת. אדם עלול לקבל בידיו תרופה קלה ומתוקה לתחלואיו, ובכל זאת הוא מחליט להיוותר שרוי באותו המצב, כשהוא משוכנע 'לא, אין סיכוי. למצבי לא נמצאה תרופה'.
הטעות משתרשת מתחכום: נדמה לו לאדם על פי הגיונו הגלותי שגאולתו תלויה בתנאים שונים. התשובה רחוקה בעיניו ומסתתרת מאחורי הר מאיים של קבלות מפליגות וייסורים. הוא משוכנע שהתנאי הוא להיות מושלם. לכבוש יעדים. להוכיח יכולת. אך לא, רופא הנפשות נותן דווקא מרשם פשוט. משה רבינו מבשר: 'השם יתברך מבקש לגאול אתכם. כפי שאתם. תיכף ומיד'. ואתם אנא מכם רק תאמינו והיו מוכנים להיגאל.
מוכן להיגאל?
התמורה התחוללה על-ידי אותות ומופתים. המכות המופלאות שהכה השם במצרים הם תיקון כללי, גבורה אלוקית החובטת במלכות הרשעה על כל קומותיה. יד השם מתגלית בחמלת אין קץ על הבנים השבויים, ומכה את מוסדות הכפירה הרשעות והאליליות, על ימין ועל שמאל.
כך בדיוק מופיעה גם הישועה הפרטית, ההשגחה מנערת מעליך את עלוקות הנפש. מכה את הרע, ותחתיו מפציעה מחדש, בהירה ומאירה, ההכרה "וידעתם כי אני השם". זוהי התכלית – להביא אותך לקרבת השם. לחזק את נפשך בתפילה. לחדש בקרבך אמונה. למען התכלית הזו מוטט השם יתברך לעינינו את ממלכת מצרים.
כדי להיגאל ולהיחלץ מכל תלאות הנפש, אף מגלויות ומשוגות שהסתבכו ונעשו להרגל, אין צורך להיות גיבור. ממצרים הוציאונו מלמעלה, לא אנו הוצאנו את עצמינו. וכך גם בכל גלות.
דבר אחד הננו נדרשים: לאחוז היטב ביד את האמונה! להאמין בבשורה. להאמין בדבר השם הניתן ביד הצדיקים. להאמין גם בשעה שהפתרון נדמה יותר מדי פשוט. העבודות הקשות והסיגופים, אומר רבינו, נצרכים רק מפני שאין בנו די אמונה שגם בסיבה קלה ניגאל.
כל דרך של תיקון נפש, וכל השתדלות בקדושה – טובה היא וראויה. עניינים רבים מובאים בתיקוני השובבי"ם. אך אנו זקוקים לחבל הצלה שישתלשל וירד אל מצבינו ומשם יחלצנו. לשם כך מוכרחים מרשם מדויק, מיוחד, מכוון לנו ואלינו.
הרפואות של הצדיקים מתוקות הן ויקרות. אם מצייתים להם, מוצאים גם את הדרך לשלב תמיד עוד ועוד עניינים יקרים. אך העיקר שלא יהיה חסר – המרשם הפרטי שלי. העצה המתאימה לנפשי. ההוראה שנתן הרופא הגדול. כאשר בזה נהיה עקשנים וחזקים, ישולבו גם שאר עצות ועניינים, בצורה אמתית ומועילה.
(תמלול משיעוריו של רבי לוי יצחק בנדר שנמסרו בין מנחה לערבית. נערך ועובד על ידי הרב ברוך מרדכי פראנק)
ההתקשרות – כסגולה להינצל ממצבים קשים
בחיי מוהר"ן (עבודת ד' אות ו') כתוב: "אמר לאחד, על מה שסיפר לפניו שהיה מורגל בעברות גדולות, עד שכמעט לא היה ביד עצמו למנוע עצמו מלעשותם. השיב לו: יש בחינת התקשרות. לקשר ולחבר עצמו יחד בהתקשרות חזק, ועל ידי זה יכולים להתגבר ולהינצל. רבנו ז"ל לא ביאר הענין, ואף על פי כן אפשר להבין הענין קצת, והיא עצה נפלאה".
ההתקשרות?!
מה היא? מה ענינה?
הגמרא מספרת על רב עמרם חסידא. שנקלע לשעת נסיון. הוא היה אז לבד, לבד, והוא כבר רץ ועלה על מדרגות הסולם – – –
והאש, האש, בער בעצמותיו!
הוא הרהיב עוז בנפשו, והתחיל לצרוח: נורא בי עמרם! נורא בי עמרם! [=אש בבית עמרם] התאספו סביבו כל תלמידיו – – –
אין לשער עוצם הבושה שעברה עליו באותו רגע!
אבל הוא ניצל!
היוצא מהסיפור שכשהאדם נמצא לבד, כשהוא יחיד, הוא לפעמים נקלע לסכנות גדולות, ולכן יש ענין להיות יחד, בהתקשרות, ובזה אפשר להינצל.
המשנה אומרת: "אל תהי רשע בפני עצמך" – בזה לבד, בעצם היותך 'בפני עצמך', בזה עצמו שאתה מופרד מאחרים, מבודד לעצמך, בזה לבד הינך כבר מוגדר כרשע חלילה!
כשנכללים עם הרבים, יחד, יש בזה ענין של כוח ההתקשרות, וניצולים!
אחוז בכסא כבודי – ותינצל
רבנו אכן לא ביאר כאן את ענין ההתקשרות שעליה דיבר, אבל אפשר להבין שכוונת הדברים היא גם על ענין זה של ההתכללות יחד של אנשים רבים, ובפרט ההתכללות וההתקשרות אל הצדיק אשר הוא כולל בתוכו את הרבים, על ידי זה אפשר להינצל.
על מי מדברים כאן? – כשנתבונן בחיי מוהר"ן נראה שמדובר שם על אחד שסיפר צערו לפני רבנו על מצבו העגום שהוא היה מורגל בעברות גדולות! מדובר שם גם על אחד שלא היה באפשרותו להינתק מהרגלו בעבירות גדולות הללו! רח"ל, הוא לא היה יכול להינתק מהם רח"ל! – ובכל זאת, רבנו גם לו אמר, שעצתו היא: התקשרות!
רבנו לא ביאר את העניין, אבל בכל זאת אפשר להבין במקצת את עניין ההתקשרות, כאמור, שהיא התקשרות והתכללות יחד נפשות ישראל ובכך אפשר להינצל גם ממצבים קשים כאלו.
רבנו מביא בליקוטי מוהר"ן (תורה א' ח"ב) את מאמר חז"ל: בשעה שעלה משה למרום ומלאכי השרת ביקשו להשאיר את התורה בשמים, אמר לו הקב"ה למשה: החזר להם תשובה. אמר משה: שמא ישרפוני בהבל פיהם. אמר לו הקב"ה: אחוז בכסא כבודי. ומפרש שם רבנו: תקשר עצמך לכלליות נפשות ישראל ששורשם מתחת לכסא כבודי, ובזה תינצל מקנאת המלאכים שלא ישרפוך בהבל פיהם. בוא וראה כוח ההתקשרות!
כוח ההתקשרות של נפשות ישראל יחד, בכוחה להציל גם את הגדולים במעלה, את עמודי העולם – – –
כוחות חדשים בכוח ההתקשרות
כשמגיעה חלילה, איזו תבערת אש על האדם, מלחמה של בלבולים, של מחשבות, אש של תאוות הראיה רח"ל, אש תבערה – עצתו אמונה לקשר עצמו תיכף ומיד להצדיק, לקשר עצמו תיכף ומיד לכלל נפשות ישראל! – ובזה ינצל.
גם אם רבנו לא ביאר כל כך את ענין ההתקשרות, בכל זאת, מוסיף ר' נתן, אפשר להבין קצת ענין זה, והיא עצה נפלאה.
כשהאדם הוא יחידי, כשהאדם נמצא בודד, לבד, אם חלילה היצר הרע מנסה אז להתקרב אל האדם היחידי הזה, יש לו כוחות גדולים נגד האדם. וכל זה בגלל היותו לבד, בודד, אבל בו ברגע שהוא מקשר עצמו לכלל, הוא מיד מקבל כוחות אחרים חדשים וחזקים.
לקשר עצמו יחד, בהתקשרות חזק – – –
אל תהיה לבד! אל תהיה בודד!
ראינו דבר זה הרבה פעמים בפועל ממש, כשהאדם נמצא לבד, בודד, יחידי, הנסיון מתגבר עליו וכמעט נטיו רגליו, חלילה. אבל כשהוא נמצא יחד עם עוד אנשים, בהתקשרות יחד, הנסיון מתבטל כל היה.
רבנו בא בכאן לגלות ענין חדש, והוא: גם אם אתה נמצא כעת לבד, בודד, יחיד, בכל זאת תקשר עצמך במחשבתך בהתקשרות יחד, בהתקשרות חזקה, עם הכלל – ובזה גם תינצל! – – –
אותו ענין מצאנו גם בענין של התקשרות לצדיקים, יש הרבה חילוקים בענין זה. כי אותו האדם המקושר באמת לצדיקים מקבל כוחות חדשים לגמרי בתורה ותפלה ועבודת השם יתברך.
ברגע שהאדם מקשר עצמו לרבים, הוא כבר לא יחידי, הוא כבר לא בודד, הוא באותו זמן כאילו נמצא, ביחד, עם הרבה אנשים, ובזה כוחו רב ועצום נגד היצר הרע – – –
אין ספק שעצם ההתקשרות הוא לא דבר של מה בכך, עצם ההתקשרות יכולה להיות כבר מאוד על האדם לעשותו ולקיימו. כי הוא הרי בכל זאת נמצא לבד, בודד, והבעל-דבר מתגבר עליו, ואש תבערת התאוות בוערת בו?! – – –
אבל רבנו הקדוש בא לגלות לו לאותו אדם: כן, גם אתה, במצבך הנוכחי, שאתה לבד, בודד, בכל זאת תקשר עצמך כרגע עם הרבים, דמיין לנפשך שאתה נמצא כעת עם הרבה אנשים יחד, בהתקשרות חזק, אתה לא לבד! אתה לא בודד! – ובזה תקבל כוח עצום להינצל ממצבך העגום.
כוח הכלל, כוח הרבים – גם כאשר אתה לבד!
כל דיבור של רבנו צריך הרבה מאוד להסבירו ולפרשו ולהורידו איך הוא שייך לכל אחד ואחד, כמו כן כלפי הדיבור הזה של רבנו, העצה הנפלאה הזאת של ההתקשרות שרבנו גילה לנו בכאן.
נכון שרבנו כאן מדבר על אחד שנכשל בעברות גדולות מאוד והיה לו קשה להינתק מהם, אבל דבר זה שייך לכל אחד ואחד בענינו הוא, כל אחד לפי בחינתו, בכל דבר וענין שעובר עליו בעבודת ד' שהוא הפך ונגד רצון השי"ת, העצה היא: לקשר עצמו אל הכלל, אל הרבים!
תשכנע את עצמך ותדמיין לעצמך: אני לא לבד! אני לא בודד! אני נמצא כעת קשור יחד עם הרבה אנשים! – בזה הוא מקבל בתוכו כזה כוח כאילו אכן היה נמצא עכשיו עם הרבה אנשים בפועל ממש.
כשיש הרבה אנשים יחד, בפועל, הרי כמעט ולא שייך נסיון – בא רבנו לגלות ולהודיע, שיש בנמצא כזאת עצה בעבודת השם, שגם כאשר האדם הוא יחיד, בודד, לבד – גם אז יש בכוחו להמשיך על עצמו את אותו כוח הרבים, את אותו כוח הכלל, וזאת, על ידי שיקשר עצמו במחשבתו בהתקשרות חזק אל הכלל, אל הרבים! – ובזה הוא אכן מקבל בנפשו כוחות עצומים כאילו הוא היה נמצא כעת, בפועל, יחד עם הכלל, יחד עם הרבים – – –
הוא מצא את עצמו זרוק על גג רעוע ומט ליפול, חבול ומוכה, פצוע וזב דם. איך הגיע הנה אין הוא יודע, זכורה לו רק שריקתה האימתנית של הרוח שהופיע לפתע מאחור. מעולם לא שיער לאיזה עוצמות מסוגלת הרוח, היא חלפה ביעף ופשוט העיפה אותו כאילו לא היה אלא עלה נידף. כן, הוא ידע שצפויה היום להתרחש סערה, דיברו על כך בכל מקום כמעט, סיפרו על עוצמתה הנדירה, על אסונות שחוללה בעבר. הוא שמע, אך בליבו פנימה נטה לבטל את ה'גוזמאות', 'מה כבר יכול לקרות' הוא טען לעצמו, 'נו באמת – רוח'. הסערה התחילה במשבים קצת בלתי שגרתיים, עצים התנועעו, תריסים נטרקו. הוא החיש את צעדיו, לא כדאי לו להצטנן… את מה שהתרחש רגעים ספורים לאחר מכן, לא היה מסוגל גם בחלומו הפרוע ביותר לדמיין…
כעת, בימים הארוכים של החלמה איטית, יש לו זמן, הוא למד על בשרו את המושג 'רוח סערה גדול בשעתו', הוא גם מתחיל להבין היכן הייתה טעותו. הוא פשוט לא מסוגל היה לוותר על מסלולו הקבוע. כבר שנים שעושה הוא את דרכו בשעה הזאת, ברחובות הללו. כאן הוא צעד לבית המדרש, עשה דרכו ללימוד משותף. כשמזג האוויר היה נח, כשהשמיים היו בהירים, הרחובות גם הם הובילו למקומות טובים. גם באותו יום סגרירי לא התחשק לו לוותר על ה'סדר', להיכנע סתם כך לרוח ולהסתגר. אולם לפעמים – כך מסתבר, נכון יותר להסתגר ולעסוק בעבודת ה' בבית, תחת קורת גג, גם במחיר הפסד השגרה המתוקה. רוח סערה איננה משחק ילדים, 'חבי כמעט רגע עד יעבור זעם'.
עם רוח סערה לא מתעסקים
ישנן תקופות שכאלו. החיים אז מאירים פנים, השגרה זורמת באין מפריע, הגוף בריא, חשבון הבנק לא סובל ממינוס, הבית רגוע ושלוו, אח… הזמנים הטובים. ימים מלאי תורה, לילות עטופי ערגה התבודדות ותפלה. מתחילים מסכתות וגם מסיימים, הכל על מקומו מונח בשלום.
ולפתע.. רוח סערה. זה התחיל בטפטוף קליל ובלתי מחשיד, משהו קטן בפרנסה, הוצאה כספית גדולה מעט, אחר כך הצטרפו גם כמה אירועים, הסדרים התערערו מעט, החברותא לא כל כך אהב את זה. אחר כך התרחבו האילוצים, תפסו עוד מקום ביום, ולבסוף גם החברותא נעלם, הסדרים התאדו, ה'שלא כסדר' כאילו קנה מקום קבוע.
הדחף הטבעי לוחש לנו אז 'תמשיך הלאה, לא כל רוח קטנה תסיט אותך מדרכך, איך תוכל לשנות כעת מסלול, אחרי שנים של הרגל, סוס טוב לא מחליפים, קדימה..' אנחנו מתאמצים, משתדלים, קצת עם המרפקים, קצת עם כעסים, אולם הרוח הקלילה הופכת עד מהרה לסערה, וזה כבר מסוכן נורא. עם רוח סערה לא מתחילים, היא עלולה להעיף, לשבור, להחריב ולרסק את כל מי שנקרה בדרכה.
ככה זה. מדת הדין והיצר הרע אינם שוקטים על שמריהם, הם לא יכולים סתם כך לוותר, להניח ליהודי ללכת מדרגא לדרגא. לא יתכן שהעולם יהפך סתם כך לגן עדן, הם לא מסוגלים לראות את זה. ויש להם גם טענות, תיקים שלמים של קטרוגים צבורים אצלם, והם משתמשים עימם בדרכם. יש להם כח אחד ויחיד – 'גדול בשעתו' באותם עיתים בהם ניתנת להם הרשות לקטרג, הם עושים זאת במלא הקיטור. אין להם המשכיות, הקיום שלהם זמני לחלוטין. אולם הדבר הזמני הזה גם הרסני… נגד רוח סערה לא מכריזים מלחמה, כשהיא מופיעה צריך פשוט להעלם, לתפוס מחסה, לכופף ראש, ולהניח לגל הזה לחלוף. את אומנות הלחימה הזו מלמד אותנו אבינו יעקב, כך הוא נהג בעצמו בשעה שעמד כנגד עשיו, הוא ידע את סודו של עשיו, הכיר למה מסוגלת 'רוח הסערה' שלו להגיע. לכן הוא התכונן בכמה דרכים. נכון, הוא הכין תוכנית מלחמתית, הוא גם התפלל, אולם, הוא גם הכין דורון – מתנה מכובדת מאוד עבור עשיו, הוא אפילו השתחווה כמה פעמים, הכל בכדי למצוא חן בעיני עשיו, ולהעביר את זעמו. הוא ידע – 'הרוח שלו גדול בשעתו'. כך נוהגים גם כלל ישראל משך כל שנות הגלות הארוכה בין גויי הארצות, צרות רבות, רדיפות, וגזירות. כבר מזמן עלולים היינו להמחות מעל פני האדמה, לולי שאומנות אבותינו בידינו, ועל כל צרה וצרה אנו מוצאים מחסה ומסתור בתפלה וצפייה לישועת השם – 'חבי כמעט רגע עד יעבור זעם'. יעקב אבינו מלמד את כל אחד מאיתנו איך מתנהגים בזמנים בהם מדת הדין משתוללת, לכל אחד ישנן התמודדויות שכאלו. צריך בודאי להתפלל, לצעוק להשם, גם ללחום מוכרחים, לגרש את השינה, ללמוד גם כשלא כל כך נח, וגם כשלא הכל מסתדר, אסור להניח לגוף להכתיב לנו את סדר היום. אולם, בהחלט לא יתכן ללחום יותר מדי, צריך להיות חכם, ולהבין שישנן אילוצים, הגוף קרוץ אחרי ככלות הכל מחומר, הוא איננו כל יכול, אם נדחק אותו יתר על המידה הוא יישבר, יתמוטט ח"ו. ישנו גבול אותו בלתי אפשרי לעבור בעקשנות גרידא, אסור ללכת כאן 'ראש בראש'. פעמים שיש להשתמש עם ה'דורון', לתת לגוף את שלו, להניח לו מעט לישון, הוא מוכרח גם לאכול, בבית מוכרחים לפעמים לעשות שלום, לדבר, לעזור. ישנם גם סידורים הכרחיים – עם רוח סערה לא לוחמים.
מה עושים כשלא יודעים מה לעשות
אולם בזה לא די, כעת יש צורך במציאת עצה של ממש. כי הביטוי העיקרי להתגברות מדת הדין על האדם הוא – חסרון העצה. האדם איננו יודע להשית עצות בנפשו, ליבו מחולק לכמה עצות, לכל צד יש טיעונים משלו, והוא בתווך איננו מוצא את ידיו ורגליו. העדר העצה הוא המצב המסוכן ביותר. במצב כזה עמד גם יעקב אבינו. הוא גם כן לא ידע אנה מועדות פניו של עשיו, באיזה דרך יש לנקוט כשנפגשים איתו, האם יאלץ ללחום עימו, או שמא מגמת פניו לשלום, ואם כן יש להראות לו פנים של שלום ואהבה. מה עשה יעקב – 'ויחץ את העם אשר איתו לשתי מחנות'. וכך מסביר זאת מוהרניית (הל' ר"ח ז' אות נב) 'כשרואין שקשה להשיג העצה השלימה, צריכין להתנהג על פי חלוקת העצה, שיהיה על כל פנים הנשאר לפליטה ולא יהיה נאבד לגמרי ח"ו. היינו כשרואה אדם שהיצה"ר מתגבר עליו, ונדמה לו שאין בכוחו לעמוד כנגדו וכל מה שחושב עצות ותחבולות אינו עולה בידו כראוי, ומחמת זה עצתו חלוקה תמיד, אזי עצתו העיקרית שיסמוך על כח הצדיק האמת שבאיזה דרך שילך ימצא בו השי"ת. ולעת עתה יתנהג כפי חלוקת העצה'. איך תציל לכל הפחות את ה'מחנה האחת', כשתקבע בלבבך ש'איך שיהיה אף על פי כן אני חזק שלא אהיה נסוג אחור לגמרי מהשי"ת ולא אייאש עצמי לעולם'.
מוהרנ"ת מביא גם מספר דוגמאות מעשיות 'למשל שהאדם חפץ שילמוד הרבה ויתפלל וירבה בהתבודדות ויהי נקי מעתה מכל חטא והרהור וכו', ורואה שקשה עליו… יהיה חזק בדעתו שעל כל פנים מה שאוכל לחטוף בחיי אתייגע בכל כוחי לחטוף איזה טוב כל יום מימי חיי, ואם ח"ו לא אוכל להתפלל כלל, אראה לדבר אח"כ איזה דיבור של תחינה ובקשה. ואם ימנעני גם מזה, על כל פנים אלמוד מעט או הרבה ועל כל פנים אתגבר ברצונות חזקים להשי"ת ואצעק ריבונו של עולם הושיעה…' זוהי אם כן העצה העתיקה, עימה השתמש יעקב אבינו בשעה שעצתו היתה חלוקה. העצה הזו מתאימה לכל אחד מאיתנו, והיא מיוסדת על יסוד האמונה הברורה, שבכל מקום השייית נמצא, ובכל מקום ניתן לעבוד אותו ולעשות לו נחת רוח, ותמיד יש מה לעשות איזה דבר טוב, העיקר לחטוף ולעשות מה שניתן, לא להתפעל מהספק, כי לכל הפחות יהיה המחנה הנותר לפליטה.
בחור התעורר בתחילת הזמן ללמוד סדר מסוים, ולהגיע להספק נאה, הוא ניסה מעט, בתקופה הראשונה הוא עוד 'משך', אח"כ הוא כבר 'סחב' ולבסוף 'כרע ונפל'. יעקב אבינו אומר לנו, כשרוח סערה באה מולך אל תתעקש, תהיה חכם ותחליף מסלול, השי"ת מצוי בכל מקום, תנסה ללמוד באופן אחר, יותר קליל, פחות עמוק, לפחות יישאר בידך הלימוד הזה לפליטה. כשיעבור זעם תחזור בריא ושלם למסלולך הקודם ותוכל לרוץ. אם רצונך למצוא את השי"ת, הוא ישנו בכל מקום, אינך צריך להתעקש על הדרך המוכרת, תתחכם ותעקוף מכשולים, כי רוח סערה גדלה בשעתה, אך לבסוף היא דועכת ונעלמת כלעומת שבאה, אז תרים את ראשך ותצעד הלאה.
הגמ' בחגיגה (ה:) מספרת על אחד התלמידים שהיה יכול להיות בבית רבו רק יום אחד ולחזור, מחמת ריחוק הדרך, כשראה ר' יוחנן שהיה מצטער אמר לו שמי שעוסק בתורה אפילו יום אחד בשנה נחשב לו כאילו עסק כל השנה.
טעמו של דבר, שבכל הלכה מהלכות התורה טמונים בה חיים נצחיים חיי עולם הבא כמו שאמרו חז"ל "כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא".
העולם הבא הוא מעבר למושג הזמן ולכן מי שלומד את הלכות התורה כראוי קשור גם הוא לדרגה זו עד כדי כך שאפילו יום אחד בשנה נחשב לשנה שלימה.
עניין זה נרמז במילים "ויהי מקץ שנתיים ימים" שעל ידי לימוד הלכות שזוכים על ידם לעולם הבא שהוא בקץ בסופו של העולם הזה.
ועל פיך ישק – על מימרך יתזן (= יקבלו מזון) כל עמי (תרגום)
חייב כל אדם לומר בשבילי נברא העולם, זאת אומרת שהוא צריך להשתדל להשפיע שפע וטובה בעולם, כיצד? על ידי יראת שמים, כי מי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים כמו שאמרו חז"ל, ותפילתו מתקבלת ומוריד שפע לעולם.
וזהו 'אתה תהיה על ביתי' כי יראת שמים מכונה בית כמו שמבואר בגמ' (שבת לא:) כשאתה תעורר את עצמך ליראת שמים תתקבל תפילתך ועל פיך ישק כל עמי – שתמשיך שפע לעולם כמו שתרגם אונקלוס ועל מימר פומך יתזן כל עמי.
כל מה שה' עושה הוא לטובה ואפילו הצרות ר"ל הם מחמת רחמנותו להיטיב לו לעולם הבא כדי לכפר העוונות או לעורר אותו לתשובה, אבל אנחנו איננו מבינים את הרחמנות הזו וקשה לנו מאד לקבל אותה.
אבל יש אצל הקדוש ברוך הוא דרגה יותר גבוהה של רחמים שעל ידה הוא יכול להיטיב לאדם בעולם הזה ועם זאת להיטיב לו גם בעולם הבא, כי הוא יכול למחול עוונותיו וגם לעורר אותו לתשובה גם בדרכים אחרות.
וזה מה שיעקב אבינו התפלל עבור השבטים וקל ש-ד-י יתן לכם רחמים, שהרחמנות תהיה מסורה בידכם כפי שאתם מבינים כלומר שירחם עליכם וייטיב לכם גם בעולם הזה וגם בעולם הבא אמן כן יהי רצון.
יש אנשים שמתענים ומסגפים את הגוף שלהם וחושבים שבכך הם צדיקים גדולים שנקיים מכל התאוות החומריות, אך טעות בידם כי הגוף שלהם עדיין מלא תאוות ומידות רעות, רק הוא חלש ומדוכא, ואינו משפיע כל כך על האדם צדיק אמיתי לעומת זאת מקדש ומטהר את גופו כך שגם הוא יכסוף וישתוקק לקב"ה כמו שכתוב "לבי ובשרי ירננו לק-ל חי" "צמאה לך נפשי כמה לך בשרי" (תהילים סג' ב')
משל לשק שיש בו חורים שכשממלאים אותו התכולה שלו נשפכת והוא מלכלך את כל הסביבה, אבל גם כשמרוקנים אותו ואינו מלכלך בעצם לא פתרו את הבעיה,הפתרון הוא רק לתקן את השק. גופו של האדם מכונה שק (גמ' שבת קנב.) שיש בו פגמים וחורים שהם התאוות והמידות הרעות, שאף על פי שהתענו והסתגפו ורוקנו את השק עדיין נשארו החורים.
וזה ויהי הם מריקים שקיהם – גופם והנה איש צרור כספו בשקו שתאוותיו כיסופיו הרעים קשורים עדיין בשק בגופו ויראו את צרורות כספיהם – ויראו – כי כשאדם נוכח לדעת שטעה ואחר כל הסיגופים לא הגיע לשלמות – חרדה גדולה נופלת עליו.
"כל הצרות והיסורין… אם יסתכל על התכלית – בודאי אינן רעות כלל, רק טובות גדולות… רק אדרבא יתמלא שמחה מגודל רוב הטובה… "והנה באמת, בשעת ביטול שנתבטל אל התכלית… אזי באמת נתבטלין היסורין… אך אי אפשר להיות תמיד קבוע בבחינות הביטול, כי אם כן יצא מגדר אנושי… על כן, כשחוזר השכל מהביטול – מרגיש הצער של היסורין. אך אח"כ מקילים היסורין… על ידי התחדשות התורה שזוכין על ידי היסורין".
(ליקוטי מוהר"ן ח"א, סה)
שוב מגיע אלינו חודש תמוז כשמאחורי גבו כבר מציץ חודש אב ואחריו. אולי פשוט נדלג על החודשים הקודרים הללו, שבאים כמו להכעיס, בדיוק בין "ובאו כולם בברית יחד" של שבועות, לבין "אני לדודי ודודי לי" של חודש אלול.
בעצם, הטענה איננה רק על לוח השנה… החיים שלנו זרועים במצבים קשים שאנו מנסים להתמודד אתם. לפעמים מצליחים יותר – לפעמים פחות. תחילת בריאתו של עולם כך היה: "ויהי ערב ויהי בוקר" – היממה מורכבת מיום שהאור והחסד שולטים בו; ומלילה שקשור במידת הדין.
ושכשם שהלילה חיוני למנוחה לקראת יום חדש ורענן, כך כל המצבים הבלתי נעימים בחיינו נחוצים להתרעננות בעבודת השם.
לכאורה, איזה מקום יש להתרעננות בעולם שהכל בו נשחק, בלה ומזדקן? כל יום שעובר רק מרחיק אותנו מהרגע של הלידה שבו קיבלנו חיים מהבורא; הכיצד נבנה מחר טוב יותר אם כוחותינו רק נחלשים והולכים בחומר וברוח.
* * *
ובכן, התקווה שלנו בחיים נעוצה דווקא במצבים המעצבנים הללו, שפשוט מכריחים אותנו לעצור את שיגרת החיים ולהסתכל למעלה, אל הבורא, ש"עשה ועושה ויעשה לכל המעשים" (מתוך "אני מאמין").
דווקא אז, כשהעניינים לא זורמים בדיוק כמתוכנן, זוהי הזדמנות מצויינת להניח בצד את כל המחשבות הקטנוניות – ולברוח אל תוך זרועותיו הפתוחות של אבא שבשמים שהוא טוב לכל ורחמיו על כל מעשיו. שכן מבחינתו אין שום צער או ייסורים, שהרי "כל דעביד רחמנא, לטב עביד".
נכון, אנחנו בני אדם שחיים בעולם הזה, כך שכדי לחוש חבוקים בזרועות אבינו שבשמים, אנו זקוקים להתבוננות מיוחדת שאיננה יכולה להמשך זמן רב ואנחנו מוכרחים לחזור למציאות הקודרת. אם כן, מה הועלנו?!
ועוד איך הועלנו! הקשר האמיץ הזה עם הבורא, אף לזמן קצר, משמש מקור בלתי נדלה לכוחות מחודשים ורצונות רעננים. אז יש לנו אפשרות לבחון את מצבנו הרוחני, לשפר את הטעון שיפור, ולפחות לגשת לעבודת השם בחשק חדש.
כך שהמצבים הלא נעימים בחיינו אינם משוכות שמוכרחים לדלג עליהם, לשרוד אותם, אלא הזדמנות פז לשדרג את מצבנו הרוחני – אם רק נשכיל לנצלם כיאות ולשמוע את קול הקריאה שלהם: "עצור להתרעננות"!
אור וחושך משמשים בערבוביה בחיינו. יש זמנים מאירים, בהירים, בהם הטוב קרוב ומוחש, ויש גם זמנים חשוכים, מעורפלים, שגורמים לנו להתלבט על עצם התקווה. מה היחס בין שני הזמנים האלה? האם אחד מבטל את השני, או שיש איזו השלמה ביניהם?
לפעמים אפשר לשמוע צורת חשיבה שמנסה לקבוע את היחס שבין העלייה והירידה. היא מתחילה בשאלה שאדם צריך לשאול את עצמו: האם הזמנים של העלייה והטוב הם המשקפים את עצמיותו, או שאולי הזמנים של הנפילה והקלקול הם הסימנים למי שהוא באמת. ברגע שאדם קובע לעצמו מה הזמן העיקרי עבורו, הוא יוכל להחזיק מעמד גם בזמנים הפוכים. זאת צורת חשיבה שמכריעה על אחד מתוך השניים.
אבל אולי יש דרך אחרת שבה שני הזמנים משלימים אחד את השני.
* * *
המצווה הראשונה שישראל מצטווים במצרים היא מצוות קידוש החודש. ממנה התורה הייתה יכולה להתחיל, כדברי רש"י בתחילת פירושו לתורה, אלמלא שהיה צורך גם בסיפורי האבות. וזהו דבר פלא שראוי להתבונן בו – עם ישראל במצרים, במעמקי הגלות, שומע בפעם הראשונה את הדיבור האלוקי כמְצַווה – ועל מה הוא מצווה? על קידוש החודש. מעתה עם ישראל צריך לחיות את הזמן לפי הירח ולא לפי החמה, וגם לזהות את הרגע בו הירח מתחדש ולקדש אותו. מה כל כך מהותי בזה?
הציווי הראשון הזה כל כך מהותי כי הוא בעצם הסוד של עם ישראל. הירח הזה הוא סימן לעם ישראל, כמו שאנחנו אומרים בברכת הלבנה: "וללבנה אמר שתתחדש, עטרת תפארת לעמוסי בטן שהם עתידים להתחדש כמותה". רש"י (סנהדרין מב.) מסביר את נוסח הברכה, שמכך שהקב"ה אמר ללבנה להתחדש, גם לעם ישראל יש 'עטרת תפארת'- "סימן הוא להם שאף הם, שמונים להם, עתידים להתחדש בגלותן כמותה ולפאר יוצרם". הלבנה שמתחדשת היא סימן עבורנו, שגם אנחנו נתחדש מתוך גלותנו. ללבנה אין אור עצמי והיא רק מקבלת את האור שלה מהחמה. הלבנה היא עם ישראל שמגלה את אור ה', ומתוך כך הוודאות שאור הלבנה ילך ויושלם, עד אותו יום בו יהיה אור הלבנה כאור החמה.
גם כאן נוכל לשאול: האם הלבנה היא באמת סימן של התחדשות ומילוי עבורנו? הרי ברגע שהיא מתמלאת היא חוזרת ומתרוקנת. הריקנות ממש שווה למילוי, אותו מספר ימים. מהי המגמה האמיתית של הלבנה, להתמלא או להיחסר?
אולי גם כאן נכונה לפתחנו דרך שלישית שלא מנגידה את המילוי מול החיסרון, את העלייה מול הירידה. הלבנה באמת לא בדרך למילוי וגם לא בדרך לחיסרון – היא בדרך להתחדשות. הקב"ה אמר ללבנה שתתחדש, דווקא. בוודאי שסופו של התהליך הוא שאור הלבנה יאיר בשלימות, אבל מהי הדרך לכך? הלבנה יודעת שהאור השלם לא יכול להגיע עכשיו, היא לא יכולה להכיל את אור ה' בשלמות. לכן היא מתחילה את ההארה כל פעם מחדש. אם כן, האור השלם הוא לא המטרה המיידית שלה, אלא ההארה של החושך, ההזרחה של האור כל פעם מחדש.
בצורת הסתכלות כזאת מובן שהחושך הוא חלק מובנה מהתהליך הזה. ההתחדשות כוללת גם חושך, לא כאמצעי טכני שגורם אחר כך לרצות יותר אור. הוא לא משהו שצריך לבלוע בעל כורחנו, ובאמת אם היינו יכולים היינו מוותרים עליו. אנחנו לא רוצים בחושך, אבל כל זמן שהוא עדיין קיים בעולם, כל תהליך שנעשה שלא יכלול אותו, לא יהיה שלם. החיסרון הוא חלק מההתחדשות, הוא מסלק את הישן כדי לגלות משהו חדש. וגם זה סוג של התחדשות.
בהלכה כתוב שאי אפשר לברך על הלבנה כשעננים מכסים אותה. היו כאלה שרצו לדקדק שלא לעשות קידוש לבנה עד שהיא לא תהיה ברורה לחלוטין, בלי שום ענן קל שיסתיר אותה ולו במעט. בהלכה יש מחלוקות והגדרות איזה ענן מעכב את הברכה ואיזה לא, אבל היו שהידרו שלא יהיה שום ענן בכלל. הבעיה שמרוב הרצון להדר ברכת הלבנה הפכה לפעמים לדבר בלתי אפשרי, בפרט באירופה. רבי נתן מתייחס לכך (ליקוטי הלכות קריה"ת, ו) ומתוך כל מלמד אותנו בכלל על עצם הציפיה בחיינו לאור בהיר ומושלם:
"ובאמת, זה הטעות [הדקדוק שהוזכר למעלה] נמשך מחמת גודל חביבת המצוה שיקרה מאד אצל ישראל … והיא מרמזת על חידוש העולם שישראל עתידין להתחדש כמותה. על כן הכל חפצים שתהא זכה לגמרי.
אבל לא כיוונו יפה בזה, כי הם שוכחים שאנו עתה בזה העולם השפל והחשך, בפרט עתה בדורות הללו, באחרית הימים האלה, שהגלות, בפרט גלות הנפש, מתגבר ומתפשט מאוד מאוד בכלל ובפרט על כל אחד ואחד. על כן עתה כל המאורות אינם מאירין כראוי, כי מיום שחרב בית המקדש חשכו המאורות… ואנו מחיין עצמינו במעט דמעט אור המאיר עלינו מתוך עומק החשך אפילה הזאת. ועל כן בכל המצות ובכל הקדושות אם נרצה ח"ו להמתיק עד שנוכל לקיים המצוה בבהירות ובזכות ובצחות גדול כראוי, כבר בטלה כל התורה והמצות ח"ו ח"ו. כי בוודאי אין בידינו לקיים שום מצוה בשלימות עתה בכל הדקדוקים והפרטים… אבל אף על פי כן אנו צריכין לקיים כל המצות כפי מה שנוכל, ורק בזה אנו מחיין עצמינו ומשיבין נפשינו בגלות המר הזה.
…ועיין היטב בדברי אדומו"ר ז"ל [רבי נחמן] בכמה מקומות… מבואר ומובן היטב שעתה כל קיומנו וחיותינו הוא רק על ידי הנקודות טובות שאנו חוטפין מתוך הענן והחשך".
בדברי רבי נתן אלו נמצאת ההשלמה שבין האור והחושך, בין העלייה לירידה. האור שמאיר בעולם הזה הוא אור על רקע חשוך. הוא לא יכול להיות שלם. רבי נתן אומר, שאנחנו לא מצפים לקיים מצוה בשלמות, אנחנו רוצים לקיים אותה מתוך החושך, עם כל החסרונות שזה כולל. צריך שיהיה אור מינימלי בשביל שנוכל ממנו להתקדם הלאה, ולכן ענן שממש מסתיר את הלבנה מהווה מפריע. אבל הבהירות של האור לא משנה, כי ממילא הלבנה מוקפת חושך, והיא בעצמה חסרה ומלאה חושך. אבל עצם פעולת ההתחדשות היא זאת שמאירה. זה שאנחנו חיים מנקודות של אור וטוב בתוך החושך, זה לא רק הנחמה שלנו מכל הרע, זה התיקון של כל הרע, כשאנחנו מזריחים אותו בעזרת אור שבור וחסר. כל עוד אנחנו מתחדשים, מתמלאים ונשברים, האור הולך וחזק, עד שהוא יביא יום אחד את ההארה המלאה.
"…כי זה האיש המשתדל לקרב ולעשות נפשות, הוא בונה בחינת 'היכל הקודש' "
(ליקוטי מוהר"ן ח"א, נט)
לא רק במדבר בנינו משכן לה', לא רק בהר המוריה הקמנו לו היכל קדוש, גם היום אנו עסוקים בהקמת משכן ובבניית היכל קודש. זאת, על ידי שאנו עוסקים בקירוב נפשות ישראל לה' יתברך.
"…כי כמו שנבנה המשכן בגשמיות – שעיקרו היה בשביל ההיכל הקודש שהוא לפני הכפורת אשר שם הארון – כמו כן נבנה משכן והיכל הקודש ברוחניות מנפשות ישראל שנתקרבו לה' יתברך על ידי משה שהחזירן בתשובה… שזה העסק יקר וחשוב מאד מאד אצל ה' יתברך, יותר מכל העבודות שבעולם. כי זה עיקר גדולתו וכבודו של ה' יתברך, כשהרחוקים ביותר נתקרבים אליו" (ליקוטי הלכות, תערובות ה, ה).
את המשכן הזה בונה הצדיק בעזרת אנשיו שמפיצים את דעתו הקדושה, כפי שכמה פעמים דיבר רבינו "והזהיר אותנו מאד לקרב נפשות להשם יתברך; להשתדל לדבר הרבה עם בני אדם כדי לעוררם ולהשיבם, לקרבם לה' יתברך. ורצונו היה אפילו לדבר עם בני העולם שיחות חולין בעסקי העולם – אולי יצמח ויתגלגל מזה דיבורים שיעוררו אותם להשם יתברך" (חיי מוהר"ן, תקמג).
בבניין אותו משכן אין להתרשל ולהתעצל. יש להתאמץ ולטרוח, ואף להיטלטל בדרכים לשם כך, כמובא ש"היה רצונו שיסעו נסיעות בשביל זה, כדי לדבר עם בני אדם" (שם).
מאידך, התוצאות לא חייבות להיות מרשימות… גם אם הן נראות כאן – בעולם הזה – עלובות, הרי בעולם האמת הן חשובות עד מאד. ולכן, "אפילו אם לא יפעל כי אם תנועה בעלמא, שייכנס בהם איזה הרהור תשובה או התעוררות לפי שעה – גם כן טוב מאד! מכל שכן שיכול להיות, שברבות הימים, כשידבר עמהם ויחזור וידבר – אולי יזכה לעוררם באמת לה' יתברך ולקרבם לעבודתו יתברך, אשר אין דבר גדול מזה" (שם).
* * *
אך שימו לב:
המושג "קירוב רחוקים" לא מסתיים בקירובם של יושבי קרנות ואנשים שחולפים בצמתים…
הן אמת, שאותם קל יותר לקרב ולקנות את לבם בדיבורים ספורים. אך רבינו הקדוש שאף ליותר מזה:
"העיקר הוא להשתדל לקרב לה' יתברך בני אדם הגדולים במעלה, שיש להם איזה חשיבות. כי בני אדם כאלו קשה לקרבם מאד, וכשזוכה לקרבם – אשרי לו" (שם).
כשמתמקדים ב"גדולים", ומאירים גם בהם את הדעת הקדושה, פועלים בכך הרבה יותר, שכן אז גם "אלו הקטנים והשפלים במעלה, נופלים ונטפלים ממילא אליו ומתקרבים לה' יתברך, כי מתבטלים לגבי הגדול מהם שנתקרב לדרך האמת" (שם).
* * *
אם תשאלו: מי הם הגדולים? כבר הקדים אתכם מוהרנ"ת: "ושאלתי אותו זכרונו לברכה: מי הוא הגדול? השיב בחיפזון [בדרך גערה על שאני שואל דבר פשוט כזה]: 'מי שהוא למדן יותר, חשוב יותר; מי שהוא עשיר, חשוב יותר; מי שהוא מיוחס, חשוב יותר'. והמובן מדבריו היה, שכל מי שיש לו איזה חשיבות ומעלה, מצד עשירות או מצד חכמה ויחוס, בוודאי נשמתו גדולה וגבוהה יותר, וכמו כן יש לו יצר הרע גדול ביותר, וגם בו תלויים כמה נפשות ביותר. ועל כן, העיקר להשתדל לקרב מבני הנעורים החשובים שבעיר, כגון בני העשירים ואותן שמוחזקים בלימוד – ואז הקטנים מתקרבים ממילא" (שם).
גם אם אותם ה"חשובים" אינם מרגישים שדיבוריו של הצדיק נחוצים להם כאוויר לנשימה, כפי שחשים פשוטי העם, זכאים גם הם לגלות עולם חדש ולשנות את חייהם!
כאשר נסע עובד ה' המופלא רבי שמואל שפירא ז"ל לארה"ב, על מנת לקבל דרכון זמני, איתו רצה לנסוע לציון רבינו ז"ל, הוא סירב לבקשת אנ"ש שגרו שם לדבר בפניהם מתורת רבינו ז"ל, משום שהיה שתקן מופלא.
אחד ממופלאי אנ"ש דשם היה הרה"ח ר' יוסף צבי ווסילסקי, שהתלונן על כך בפני רבי לוי יצחק בנדר ז"ל, מגדולי זקני אנ"ש דאז, שהיה חברו הטוב ומעריצו של רבי שמואל שפירא, הוא השיב לו את התשובה המובאת לפנינו, במכתב שנדפס בספר "תמימי דרך", מכתבי רבי לוי יצחק בנדר.
רבי לוי יצחק לא ויתר על קוצו של יוד. רבי שמואל אמנם עובד ה' נפלא שאין כמותו, והינו מקושר לרבינו הקדוש בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו, אבל למרות שהוא שותק מסיבותיו הוא, הרי שלגבי אחרים אין זו הדרך כלל. אלא להיפך: כל אדם מחויב לדבר בעבודת ה' עם חבירו מה שיותר, ואחת מיסודות תורת רבינו הם לדבר מתורתו האחד עם חבירו, כפי שדרשו אנ"ש "מקבלין דין מן דין" שכל אחד מקבל מחבירו ללא הבדלי גיל ומעמד.
הרי המכתב לפניכם.
יום ה' לסדר שמן זית זך ירושלים עיה"ק תובב"א.
שלום וכל טוב סלה לכבוד ידידי החסיד השואב מהמעין הנובע נ'נמ'ח' כש"ת מוה"ר ר' צבי יוסף [וואסילסקי] שליט"א [ז"ל].
אחדשה"ט,
מכתבך קבלתי היום והנני להשיבך.
מה שאתה כותב מר' [שמואל שפירא ז"ל] אני יודע מכבר מזה שהוא שותק. אפילו כשהיה היארצייט [=יום זכרון] של אביו ז"ל בשבת קודש, לא רצה בשום אופן ללמוד ליקוטי מוהר"ן, שהוא תיקון גדול לנשמת הנפטר ללמוד באותו יום ספר הק' הזה.
אבל, כשבאתי לאומאן בחור בן שבע עשרה שנה הייתי, וראיתי הרבה זקנים שהכירו את מוהרנ"ת זצ"ל, [ו]אפילו בימי הזקנה שלהם כל החיות שלהם היה לדבר מרבינו ז"ל כי אין דבר גדול מזה.
מובא בהתורה 'כי מרחמם ינהגם' בליקוטי מוהר"ן תנינא תורה ז', שצריך להזהר מאד לדבר אחד עם חבירו, שכשימלאו ימיו ויגיע זמן הסתלקותו [אזי] הוא מלובש בהדיבורים שהכניס בחבירו ממש כאילו נשאר קיים בזה העולם שזה עיקר החליפות. 'פי ידבר חכמות והגות לבי תבונות' ראשי תיבות 'חליפות', והוא מסוגל לאריכות ימים כי רבינו ז"ל אומר 'כשימלאו ימיו' זה אריכות ימים, כמו שראיתי כל ימי גדלתי בין אנ"ש היקרים שיחי' וכל חיותם ותקותם לנצח היה רק מה שהרבו לדבר מאדמו"ר ז"ל.
על כן ידידי היקר אל יפלא בעיניך זאת, הוא בודאי איש כשר וחשוב מאוד, ומזה הענין הקדוש הוא רחוק.
אנ"ש היו עושים נסיעות מעיר לעיר כדי לדבר מהעצות הקדושות של רבינו ז"ל בפרט לקרב אנשים לרבינו ז"ל זה גדול מאוד מאוד. לעתיד וועט מען וויסין דאס גרויסקייט [בעתיד ידעו את גדולתו], מובא בתורה ט"ו בליקוטי מוהר"ן א: עיקר גדולתינו ותפארתינו יהיה רק לעתיד ויש בזה סיפור מעשה, אם ירצה ה', כשיעזור השי"ת להתראות פנים אל פנים נדבר מזה באריכות, לעת עתה זאת הלכה ברורה בלי שום ספק שמחוייבים אנחנו להשתדל בזה בכל מיני תחבולות כדי שנוכל לדבר מקדושת רבינו ז"ל. 'ויגבה לבו בדרכי ה", מובא בליקוטי מוהר"ן שבדרכי ה' צריכין לדבר הרבה אף שזה נראה לכאורה כמו גבהות לב, "איך קען ריידין" [="אני יכול לדבר…"], אל יחוש על זה כלל רק רייד נאך נאך [=רק דבר עוד ועוד], שום דיבור לא נאבד ויצמח מזה דברים נפלאים.
בזה אסיים ידידך עוז לנצח המתפלל בעדך ובעד בני ביתך כמעט בכל יום.
האשה בשרשה היא בחינת חכמה תתאה, בחינת מלכות, ומחמת שהסטרא-אחרא והקליפות שהם בחינת חכמות חיצוניות, בחינת הגלות של ארבע מלכויות, סמוכים לשם וחותרים ומתגברים תמיד לינוק משם ולהתאחז שם ביותר, על כן אפילו בהיתר הוא מלחמה גדולה; ומכל שכן מי שפוגם באסור, חס ושלום, שעל ידי זה הוא נותן להם כח לינק משם ביותר, עד שנעשין מזה כפירות גמורות, רחמנא לצלן. וזה שאמרו רבותינו ז"ל: ומעלה מעל באישה באיש מלחמה שלמעלה, היינו בהשם יתברך, ובאיש שלמטה, כי מועלת בודאי באיש של מעלה מאחר שמתגברין על ידי זה הכפירות, רחמנא לצלן. וזה שאמרו רבותינו ז"ל: כי תשטה אשתואין המנאפים נואפים אלא אם כן נכנס בהם רוח שטות, כי בודאי פגם הברית וניאוף נמשך רק מהקליפות שהם בחינת החכמות חיצוניות, שהם באמת כסילות ושטות גמור נגד החכמה אמיתית דקדושה.
(אוצר היראה, ברית פגמו ותיקונו קיג; ע"פ: ליקוה"ל, גיטין ד,ה)
ולקח הכהן מים קדושים … ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן (ה,יז)
זה בחינת מחיקת פרשת סוטה על המים קדושים שבבית המקדש, וגם נותנין עפר מקרקע הבית המקדש, ועל ידי כל זה נבדקת הסוטה, ואם טהורה היא אזי נמשך לה טובה על ידי זה בחינת ונקתה ונזרעה זרע שהוא בחינת המתקת הדין, שאז נמשכין חסדים וטובות. כי הסוטה שמעלה מעל באישה ופגמה בהשכליים הפרטיים שצריכה לקבל משם המתקה על ידי השכל השייך אליו דייקא, והיא מעלה מעל באישה וקיבלה מאחר, שעל ידי זה מתגבר הדין ביותר, ומתגברת הסטרא אחרא והקליפה מאד רחמנא ליצלן, שזהו בחינת חומר איסור אשת איש, ועל כן בהכרח למחוק פרשה מן התורה על ידה דהיינו פרשת הסוטה עצמה, ועל ידי זה נבדקת, כי מחיקת פרשה מן התורה זהו בחינת ביטול שכל פרטי, ואז אין יכולין לקבל כי אם מהשכל הכללי בעצמו, ועל כן על ידי זה נבדקת לטוב או לרע. כי מהשכל הכללי בעצמו מקבלין בב' בחינות דהיינו בשעת החטא וחורבן בית המקדש ח"ו שאז נפגמו ונסתלקו כל המוחין והשכליים הפרטיים, ואין יונקים כי אם מעט חיות בהעלם גדול מהשכל הכללי, ואז אם אינו זוכה לשוב אזי תמותת רשע רעה, כי מהשכל הכללי אין לו כח לינק, ואזי ח"ו הכרת תכרת הנפש ההיא עוונה בה, בזמן שעוונה בה, שאינו זוכה לשוב, כי ריבוי אור גורם שבירת כלים שהוא בחינת מיתה וכרת ח"ו, אבל השם יתברך חפץ חסד ומאריך אף לרשעים, ומקיים העולם בחסדו, וממשיך חיות וחסד בהעלם גדול, אפילו על הרשעים גמורים, מהשכל הכולל העליון דייקא כדי להטותו לתחיה, כדי שיוכל לשוב ולהתתקן אם ירצה, וגם כשיזכה לשוב בתשובה, אז יוכל לזכות שהירידה תהיה תכלית העליה, ומ'כרת' יהיה נעשה 'כת"ר' שהוא שורש השכל הכולל העליון שנכרת משם על ידי שפגם בהשכליים הפרטיים על ידי העבירות שעבר, והעיקר על ידי פגם הברית שהוא יסוד הכל, אבל כל ימי חייו שהשם יתברך מאריך אפו עמו כדי שיזכה לשוב, עדיין לא נכרת לגמרי, כי אם היה נכרת לגמרי, כבר היה מת לגמרי; אבל מאחר שהוא חי עדיין, בוודאי נמשך לו עוד איזה חיות. והחיות שנמשך להרשעים והנופלים נמשך דייקא מהשכל העליון הכולל שהוא שורש התשובה והחסד, ועל כן אם יזכה להתעורר לשוב אזי יזכה להפוך עוונות לזכויות, והירידה תהיה תכלית העליה, שיזכה לעלות אל הקדושה הנעלמת שהיא בחינת שכל הכולל, שהיתה מחיה אותו בהעלם גדול בעת ירידתו והתרחקותו, כי עכשיו יזכה לעלות לשם בבחינת תשובה ויום הכפורים, שאז עולין לשם בבחינת עליה וממתיקים שם הכל ומכפרין כל העוונות. ועל כן הסוטה נבדקת על ידי מחיקת הפרשה, שהוא בחינת ביטול השכל פרטי בעוונותיה שאז צריכין לקבל החיות מהשכל העליון הכולל, ואז, אם טמאה היא, יהיה לה מפלה על ידי זה, ובאו בה המים המאררים למרים, כי מהשכל העליון הכולל אי אפשר לקבל מחמת ריבוי אור כנ"ל, מאחר שנפגמו השכליים פרטיים, ואזי הקליפות יונקים ח"ו שהם מזיקי עלמא ונוקמים בה, אם לא שיש לה זכות שתולה לה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל: יש זכות תולה(סוטה כ), כי הזכות יכולה להועיל לה שיאריך לה השם יתברך איזה שנים עד שתשוב, כדי שלא תכרת לגמרי מב' עולמות, כי תשובה מועיל תמיד. אבל אם טהורה היא, אזי אדרבא נמשך עליה חסד גדול והמתקה יתירה על ידי זה, כי עכשיו נתעורר בחינת השכל הכולל, שמשם דייקא נמשך החיות, מחמת שנמחקה הפרשה וכנ"ל, ומחמת שבאמת היא טהורה אזי היא זוכה שעל ידי זה נמשך לה המתקה יתירה, כי שם נמתק הכל כנ"ל, ועל כן נמשך לה טובה יתירה על ידי זה בחינת ונקתה ונזרעה זרע, 'אם היתה יולדת בצער יולדת ברווח', כי משם כל ההמתקות וכל טוב וחסד. ועל כן מוחקים הפרשה אל המים קדושים. מים קדושים זה בחינת מים טהורים הנ"ל, שעל ידם זוכין לתקן אמונת חכמים ולהשלים העצה ולעלות לבחינת קודש קדשים, וזהו בחינת ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן, כי צריכים ליקח מעפר המשכן שקדושתו נמשכת מבחינת קדש קדשים, שלשם עולים לבדוק הסוטה כנ"ל, כי בשעת הפגם החיות נמשך משם לבד, ומחמת שאין כלים לקבל, מחמת שנפגמו השכליים הפרטיים על ידי העוונות ח"ו, אזי יכולין ח"ו מזיקי עלמא להתגבר, שמשם כל העונשים ח"ו, אבל השם יתברך מאריך אפו, ועל כן כשזוכין נמשך משם כל ההמתקות וכל טוב.
(ליקוטי הלכות, אבן העזר, הלכות גיטין ג,כט)
ובאו המים המאררים האלה (ה,כב)
בדיקת הסוטה היא על ידי המים קדושים, כי הסוטה, שהיא אשה מנאפת, שזהו בחינת עבודה זרה, פגם אמונה. כמו שנאמר בעבודה זרה, האשה המנאפת תחת אישה תקח זרים, והיא בחינת פגם הברית, בחינת חותם דסטרא אחרא. ועל כן בדיקתה על ידי המים, שצריכין לחתור ולגלות המים קדושים, שהם בחינת המים שמשם גדלה האמונה, ומשליכין לשם עפר מקרקע המשכן, כי עפר מאנא דכולהו בחינת אמונה, כמו שמבואר. ועל ידי זה נבדקת אם היא טהורה, שזהו בחינת אמונה בשלמות, אז ונקתה ונזרעה זרע. זהו בחינת הולדה דקדושה, שהוא בחינה שמעלין ומבררין מבחינת החתים בשרו, מבחינת פגם הברית, לבחינת חותם דקדושה, בחינת תפלין, בחינת יציאת מצרים, שהוא בחינת הולדה דקדושה, בחינת קדש לי כל בכור פטר כל רחם, ואם לאו, ופגמה באמונה, אזי וצבתה בטנה ונפלה ירכה זה בחינת מכות מופלאות הבאים על פגם אמונה, כמו שמבואר. ועל כן עיקר הבירור והתיקון הזה הוא על ידי המים קדושים שמשם גדלה האמונה.
(ליקוה"ל, יורה דעה, בכור בהמה טהורה, ג,יז)
כה תברכו … יברכך ה' וישמרך … ושמו את שמי (ו,כד-כז)
ודרשו רבותינו ז"ל (סוטה ל"ח) מזה שצריך לברך בלשון הקודש. כי כה הוא בחינת השכינה שהיא בחינת מלכות שהיא בחינת שלימות לשון הקודש. ועיקר ברכת כהנים לתקן הכלי של ישראל על ידי בחינת תיקון הברית כדי שיהיו ראוים לקבל ברכות. וזה שכתוב (במדבר ו') ושמו את שמי על בני ישראל, כי השם הוא הנפש והוא הכלי של החיות כמובא בדברי רבינו (ליקוטי מוהר"ן תורה נ"ו). והכהנים על ידי ברכתם הם משלימין הכלי של ישראל שהוא השם והנפש, בחינת ושמו את שמי, ועל ידי זה ואני אברכם. כי ממילא תחול הברכה עליהם, על ידי שיהיו כלים ראויים לקבל. וזה פירוש הברכה, יברכך ה' [ודרשו רבותינו:] בממון; וישמרך [דרשו רבותינו:] מן המזיקין(מדרש רבה פרק י"א), כי הממון הוא שמירת הנפש כמו שאמר רבינו (בליקוטי מוהר"ן א, תורה נט, עיין שם).
(ליקוטי הלכות, אורח חיים, נשיאת כפיים א,א)
יברכך ה' (שם)
דרשו רבותינו ז"ל: יברכך ה' – בממון. כי עיקר ברכת כהנים ונשיאת כפים הוא לתקן תאוות ממון שהוא קשה מכולם. ועל כן עיקר הברכה מתחלת יברכך ה' בממון וישמרך מן המזיקין, דהיינו שיזכה לממון ועשירות דקדושה שהוא בחינת ברכה, שיהיה נשמר הממון והעשירות ממזיקי עלמא שהם הקליפות המכניסים תאוות ממון בלב האדם, רק שיזכה לעשירות דקדושה שהוא בחינת ברכה, בחינת ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה. שלא יהיה בממונו שום אחיזת העצבות והדאגה והמרה שחורה של תאוות ממון בחינת בעצבון תאכלנה, ורק יזכה לשמוח בחלקו תמיד, ולבטוח בהשם יתברך שהכל מאתו לבד, שזה בחינת שבירת תאוות ממון שזו עיקר העשירות דקדושה.
(שם, אורח חיים, הלכות תפלה ד,כד)
יאר ה' פניו אליך (שם)
עיקר עבודת האדם היא להמשיך ולהאיר בעולם הארת פניו יתברך, כמו שנאמר בקשו פניו תמיד. ועיקר בקשת פניו יתברך הוא, על ידי שכל אחד מדבר עם חברו ביראת שמים בכל פעם, ומבקש ומשתדל שיקבלו הארה זה מזה מהנקודות טובות שבלבם שהם בחינת פני ה'. כי הנקודה טובה שיש בכל אחד בישראל היא בחינת צדיק, והיא בחינת פני ה' בחינת צדיקייא אנפי שכינתא [=הצדיקים הם 'פני' השכינה], כי הוא מבחינת החלק אלוקי שממעל שיש בכל אחד מישראל, ועל כן על ידי זה שמשתדלים בזה, על ידי זה זוכים שהשם יתברך יאיר בהם פניו באהבה. ועל ידי שנכללין על ידי זה הנקודות טובות מכמה בני ישראל מזה לזה, בחינת ומקבלין דין מן דין, על ידי זה נתרבה ונתגדל החן וההתפארות של ישראל, כי הנקודות טובות הנ"ל הן עיקר החן וההתפארות של ישראל, בחינת ישראל אשר בך אתפאר. וכל מה שמרבים לדבר אחד עם חברו ביראת שמים, שעל ידי זה הנקודות טובות הנ"ל מאירין יותר, על ידי זה נתגלה ההתפארות והחן של ישראל ביותר, וזה בחינת יאר ה' פניו אליך ויחונך.
(אוצר היראה; על פי: נשיאת כפיים, ה,ד)
יברכך ה' … וישם לך שלום … ושמו את שמי על בני ישראל (שם)
כי השם הוא הנפש והוא הכלי של החיות, כמובא בדברי רבינו (ליקו"מ א, תורה נ"ו). והכהנים, על ידי ברכתם, הם משלימין הכלי של ישראל, שהוא השם והנפש בחינת ושמו את שמי כנ"ל ועל ידי זה ואני אברכם. כי ממילא תחול הברכה עליהם על ידי שיהיו כלים ראויים לקבל כנ"ל. וזה פירוש הברכה, יברכך ה' בממון וישמרך מן המזיקין (במדרש רבה פרק י"א). כי הממון הוא שמירת הנפש כמו שאמר רבינו. וזהו יברכך ה' בממון, על ידי זה: וישמרך מן המזיקין. וכל זה תלוי בשמירת הברית. שעל ידי שמירת הברית זוכין לעשירות, ועל ידי זה נשמר הנפש. וזהו יאר ה' פניו אליך, היינו בחינת אנפין נהורין שבא על ידי תיקון הברית, כמו שאמר רבינו (ליקו"מ א, תורה כ"ג). וזהו יאר ה' פניו אליך, פניו אליך דייקא, היינו שתזכה שיזדכך פניך עד שיהיה 'פניך' 'יאר' בך, היינו שיתראה פניו בפניך בבחינת פנים בפנים כמו שאמר רבינו (ליקו"מ א, תורה י"ט). וזהוישא ה' פניו אליך, זה בחינת תיקון תאוות אכילה, שעל ידי זה זוכין לנשיאת פנים בבחינת(ברכות כ) וכי לא אשא פנים לישראל שהם מדקדקין על עצמן מכזית ועד כביצה כמו שאמר רבינו. כי על ידי שמירת הברית שבא על ידי שלימות לשון הקודש, זוכין שיהיה כל אכילתו מהתנוצצות האור של כוח מעשה בראשית כמו שאמר רבינו, שזהו תיקון האכילה. וזהו וישם לך שלום, כי על ידי כל זה זוכין לשלום, כי על ידי שמירת הברית זוכין לשלום בחינת (במדבר כ"ה)הנני נותן לו את בריתי שלום.
(ליקוטי הלכות, אורח חיים, נשיאת כפיים א,א)
כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו (ז,ט)
על ידי הנגינה אדם ניכר, אם קיבל עליו עול תורה, שהרי מקרא זה, בכתף ישאו, נאמר במשא בני קהת, שהיו נושאים בכתף את הארון, היינו בחינת עול תורה. ודרשו רבותינו ז"ל (ערכין יא),אין ישאו אלא לשון שירה וכן הוא אומר שאו זמרה ותנו תוף. [הרי, שקבלת עול התורה הוא על ידי נגינה.]
שמעתי בשמו, שהצדיק הגדול בהדבור שהוא מדבר, נכללין בו כל הדבורים הצריכין אל כל ישראל, וכל הדברים שצריך כל אחד מישראל. וזהו (דברים א א): "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל". שהדבורים שדבר משה נעשה ממנו דברים אל כל ישראל. כי כל אחד מישראל מצא בו מה שצריך כנזכר לעיל.
(שיחות הר"ן ר"צ)
אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה
ופרש רש"י: מנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפניו וכו'. כי התוכחה של משה היתה תוכחה של חסד, כמו שכתוב בהתורה תקעו תוכחה (ליקו"מ ב,ח) עיין שם, שאמר משה תוכחתו באופן שלא יעורר חס ושלום על ידי תוכחתו הריח רע של המעשים רעים שעשו ויחליש אותם חס ושלום על ידי זה, רק אדרבא על ידי תוכחתו יחזק אותם, יוסיף ויתן בהם ריח טוב וכו' כמו שכתוב שם. ועל כן הזכיר כל המקומות שהכעיסו לפניו, 'כל המקומות' דייקא. כי בזה הזכיר להם זכות וחסד, כי הוא [משה רבינו] קיים אל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו, כי הוא זכה לאחוז בכסא הכבוד, בחינת מאחז פני כסא שעל ידי זה היה בבחינת מקומו של עולם. ועל כן ידע שכל אלו המקומות שהכעיסו בהם לפני המקום ברוך הוא, המקומות בעצמן גרמו להם לחטוא, כי עברו במדבר מקום נחש שרף ועקרב וצמאון וכו' שהם מקום תוקף הקליפות והסטרא אחרא כידוע, והיו צריכים ללחום עם קליפות קשות ועצומות שהיו במקומות כאלו, וזה גרם להם שכמה פעמים לא יכלו לעמוד בנסיון ונכשלו במה שנכשלו, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל על הפסוק וישב ישראל בשטים וכו' שהמקום גרם להם לחטוא כמו שכתוב בזוהר הקדוש. נמצא שבזה שהזכיר את המקומות דייקא שהכעיסו לפניו, בזה המציא להם זכות בחינת הזכות של ראש השנה, שהוא אל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו. וכן סובב והולך כל ספר דברים על קוטב זה, להזכיר את ישראל כל מה שהכעיסו לפניו, ואף על פי כן לא יתייאשו עצמן מן הרחמים לעולם. כי רחמיו לא כלים, כאשר ראו בעיניהם: שאף על פי שעשו את העגל, אף על פי כן לא מנע רחמיו מהם, וכן אחר שאר החטאים היטיב עמהם בחסדו עד שהם מוכנים עתה להכנוס לארץ ישראל. על כן ידעו לדורות שבכל מה שיעבור עליהם עד ביאת משיח בכלל, ועל כל אחד ואחד בפרט, יהיה איך שיהיה, לעולם אל יתייאשו עצמן מן הרחמים, כמו שאמרו רבותינו ז"ל: אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים, ואמרויפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין. וזה שסיפר [להם משה רבינו] תפילותיו, איך התפלל והתחנן לפני השם יתברך. כמו שכתוב ואתנפל לפני ה' וכו' ואומר וכו', הכל כדי להורות לבני ישראל שיתחזקו בתפילה וצעקה להשם יתברך תמיד, כי רחמיו אינם כלים לעולם.
(ליקוטי הלכות, יורה דעה, הלכות ערלה ה"ד)
אלה הדברים אשר דיבר משה
על הפסוק דברי קהלת בן דוד מלך בירושלים אומר רש"י: כל מקום שנאמר 'דברי' הם דברי תוכחה. כי שם במקרא חושב כל המקומות שהכעיסו למקום: במדבר, בערבה וכו'. כי איתא בדברי רבינו ז"ל שאסור לומר תוכחה, דהיינו להזכיר עוונות ישראל להוכיחם עליהם, כי אם מי שיכול להוכיח כמו משה רבינו ע"ה, שעל ידי תוכחתו נותן בם ריח טוב, בבחינת נרדי נתן ריחו, עזב לא נאמר אלא נתן1. נמצא שמשה רבינו על ידי תוכחתו שהזכיר עוונות ישראל, על ידי זה דייקא נתן בהם ריח טוב, כי היה יכול להפוך העוונות לזכויות, כי זכה ל'נעשה ונשמע' בשלימות, כי השיג בחינת דברי תורה, שהם בחינת נשמע שעל ידי זה העוונות נתהפכין לזכויות כנ"ל. וזהו שנקראת התוכחה דברי דייקא. וזהו אלה הדברים אשר דבר משה וכו' דברים דייקא בחינת דברי דייקא, בחי דברי תורה. דהיינו בחינת נשמע, שעל ידי זה דייקא היה יכול להוכיח את ישראל ולהזכיר עונותיהם במדבר בערבה וכו', כי על ידי בחינת דברים, בחינת דברי תורה, בחינת נשמע, על ידי זה היה מהפך כל העונות לזכויות. ועל כן הזכיר שם כל עונותיהם, כי כולם נתהפכו לזכויות על ידי בחינת הדברים אשר דיבר משה דהיינו בחינת דברי תורה בחי' נשמע שהשיג, שעל ידי זה כל העוונות נתהפכין לזכיות כנ"ל, שאז דייקא יכולין להוכיח את ישראל כנ"ל. וכן כל הצדיקים שהוכיחו את ישראל נקראת תוכחתם דברי, בחינת דברי קהלת כמו שפירש רש"י שם, כי כולם לא הוכיחו את ישראל כי אם בבחינת התוכחה של משה שהיא בבחינת דברי תורה בחינת נשמע, שעל ידי זה נתהפכין העונות לזכיות, שעל ידי זה דייקא יכולין להוכיח.
(ליקוטי הלכות, יורה דעה, ספר תורה ב)
—————————-
1 כן מובא במדרש על הפסוק (שיר השירים א,יב) עד שהמלך במסיבו, נרדי נתן ריחו, ואמרו חז"ל: שהפסוק מדבר על חטא העגל, ועדיין, "נתן סירחון" או "עזב ריחו" לא נאמר, כי אם "נתן ריחו", והוא מטעם חיבתו של הבורא לעמו. וכאן מפרשו על תוכחתו של משה רבינו, שידע איך להוכיח – שעל ידי התוכחה יהפוך החטא "עד שהמלך במסיבו" המדבר על החטא, לזכות ויעלה ריח טוב, "נרדי נתן ריחו".
אלה הדברים אשר דיבר משה
עיקר התוכחה צריכה להיות בבחינת השיר של חסד, דהיינו להטות כלפי חסד שהוא בחינת אזמרה לאלהי בעודי הנאמר בדברי רבינו ז"ל (ליקו"מ א,רפ"ב) עיין שם כל הענין, שצריך האדם למצוא בעצמו איזה זכות ונקודה טובה, וכן בחבירו, בחינת ועוד מעט ואין רשע וכו', שעל ידי זה הוא נכנס באמת בכף זכות ויכול לזכות לתשובה. על כן כל מי שרוצה להוכיח, אפילו את עצמו, צריך לדקדק מאד שלא יפיל את עצמו ח"ו יותר על ידי תוכחתו, שלא יחליש את דעתו ונשמתו על ידי שיזכור רק את מעשיו הרעים עד שיוכל ליפול לגמרי ח"ו. על כן צריך לדקדק להטות כלפי חסד, לחפש למצוא בעצמו על כל פנים איזה נקודות טובות, והתוכחה תהיה בדרך חסד, לחזק את עצמו בהשם יתברך ולבטוח ברחמיו העצומים שיש אצלו חסד כזה, שגם כל מעשיו הרעים יכולין להתהפך לזכויות, אפילו אם הרבה לפשוע מאד מאד ימים ושנים הרבה, אף על פי כן חסדי ה' כי לא תמנו ולא כלו רחמיו לעולם, כי עם ה' החסד והרבה עמו פדות וכו'. והכלל שעיקר התוכחה תהיה באופן שיחזק את עצמו שיזכה להתעורר להשם יתברך להתחיל מעתה להתקרב אליו יתברך ולא שיקלקל ח"ו יותר על ידי תוכחתו, שיפול ח"ו יותר, שזה נמשך מחמת שנחלשת נשמתו וכו' ותוכחה כזאת אין זוכין כי אם על ידי צדיקי הדור שהם בבחינת משה שזוכין לבחינת שיר של חסד.
(ליקוה"ל, או"ח, הלכות ציצית ה,ז)
אלה הדברים
בעת הגלות, אזי חוזרין העכו"ם והקליפות לומר שארץ-ישראל וכל ההשפעות התלויות בה הכל שלהם; אדרבא, אפילו מה שבתחילה היתה ארץ-ישראל זמן רב בידינו ורשותנו, אומרים גם-כן שהיה חס-ושלום בגזילה, בבחינת 'לסטים אתם שכבשתם ארץ שבעה עממין'. ועל-כן בימים שבין המצרים, שהם ימי החורבן והגלות, צריכין לחזור ולכבוש הדרך לארץ-ישראל ולהמשיך בחינת "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים", וכמו שדרשו רבותינו ז"ל: 'ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו', שכל זה נמשך על-ידי הצדיק הגדול שמחיה בעת פשיטותו על-ידי האוצר-מתנת-חנם, שזה בחינת החסד-חנם שעל-ידו נתקיים העולם קודם מתן תורה, שזה עיקר הדרך לכבוש ארץ-ישראל, עד שאפילו משה רבנו עליו השלום בעת שהתפלל לבוא לארץ-ישראל אמר "ואתחנן אל ה'", היינו לגלות ולהמשיך האוצר-מתנת-חנם הנ"ל, שעל-ידי-זה מחיין את כל העולם, אפילו אנשים פשוטים ממש, שקורין 'פראסטאקיס'. וזה בחינת הבכיה והאבלות שבוכין ומתאבלין בימים הללו, כי גלינו מארצנו ונחרב בית מקדשנו, ששם עיקר המוחין, ועתה אין לנו שום מוח ודעת ואנו אנשים פשוטים ממש, שזה בחינת הבכיה והאבלות, שהוא בחינת הסתלקות המוחין; בפרט בתשעה באב שאז עיקר החורבן, על-כן אז מסלקין כל המוחין, ואין מניחין אפילו טלית ותפלין בבקר, רק בוכים ומתאבלים על החורבן, ואז אנו כולנו כמו עמי הארץ ובורים גמורים, ואין לנו שום חיות רק מבחינת קיום העולם קודם מתן תורה; ולא די לנו שנחרב בית מקדשנו, אף גם הצדיקים האמיתיים נסתלקו בעונותינו הרבים, ששקולה מיתתם כפליים כחורבן בית-המקדש, כמו שאמרו רבותינו ז"ל. ועל כל זה צריכין לבכות הרבה לפני השם יתברך בתמימות ובפשיטות, בפרט בימים הללו שבין המצרים, ועל-ידי-זה אנו מעוררים רחמי השם יתברך, שימשיך עלינו גם עתה כח הצדיקים הגדולים שזכו להמשיך האוצר-מתנת-חנם, עד שעל-ידי-זה נזכה לשוב לארצנו ולבנות לנו את בית מקדשנו. וזה כל הענין שקורין פרשת דברים קודם תשעה באב, ואחר-כך קורין פרשת ואתחנן ומפטירין נחמו נחמו וכו', כמבואר בפנים.
(אוצר היראה, בין המצרים ט"ז)
אלה הדברים
פרשת דברים קוראים קודם תשעה באב, כי כל פרשת דברים מדברת מהדרך לארץ ישראל כמבואר היטב שכל תוכחה של משה הוא על שפגמו ישראל בדרך לארץ ישראל, על שלא היו חזקים באמונתם, וכן הולך בכל דברי תוכחתו בכל הפרשה כולה שמוכיח אותם על שגרמו עיכוב בדרך לבא לארץ ישראל, עד שהוכרחו להתמהמה שם ארבעים שנה, וכל זה על ידי חטא העגל והמרגלים שפגמו באמונה כמו שכתוב ובדבר הזה אינכם מאמינים בה', כי עיקר תיקון הדרך לארץ ישראל הוא אמונה שהיא בחינת 'כח מעשיו' דהיינו שמאמינים שהשם יתברך ברא הכל.
(ליקוטי הלכות, חושן משפט, הלכות שומר שכר ה"ד)
ויהי בארבעים שנה (א,ג)
פירש רש"י: מלמד שלא הוכיחן אלא סמוך למיתה.
מובא בזוהר הקדוש ברעיא מהימנא על משה רבינו עליו השלום: ובגין דהוית חשיב בחייך דאילו הוה אפשר לך הוית מהדר כלא עלמא תחות קודש אבריך הוא וכו' עיין שם [=ומשום שהיית חושב כל ימיך שאילו היה באפשרותך היית מחזיר העולם כולו לאמונה בה' יתברך]. מבואר שם גודל מעלת משה, שבשביל שהיה חושב כל ימיו שאילו היה אפשר לו היה מחזיר כל העולם לה' יתברך. נמצא, שאפילו משה רבינו עליו השלום, עיקר מצות תוכחה היה מקיים על ידי הרצון שהיה כוסף תמיד להחזיר על העולם למוטב, ועל ידי זה זכה למה שזכה. וזה בחינת מה שאמרו רבותינו ז"ל שאין מוכיחין את האדם אלא סמוך למיתה, שכן משה לא הוכיחן אלא סמוך למיתה וכן יעקב אבינו. הינו כי עיקר התוכחה הוא על ידי הרצון. ועל כן עיקר התוכחה הוא רק סמוך למיתה, שאז מתחילים להכלל ברצון, ואז מאיר בו הרצון ביותר, מחמת שהוא סמוך להסתלקות, כי ההסתלקות של הצדיק הוא שיהיה נסתלק ונכלל בבחינת רצון כמו משה רבינו עליו השלום, שנכלל בשעת מיתתו ברעוא דרעוין [=רצון שברצונות]. ומחמת שסמוך למיתתו מתחיל להאיר בו בחינת הרצון, על כן אז דייקא יכול להוכיחם. כי עיקר הערבות, מה שכל אחד ערב בעד חברו וצריך להוכיח את חבירו – ובאמת מי יכול להוכיח את חברו, כי אינו יודע מה שחסר לחברו, וגם מי יודע אם ישמע לו חברו, ואפילו אם ישמע, מי יודע אם יוכל להתגבר על מה שצריך להתגבר ולשוב אליו יתברך – על כן עיקר קיום מצוה זאת הוא על-ידי הרצון, שיהיה רצוננו חזק מאד לראות בטובת חברינו ובטובת כל ישראל טובה אמיתית ונצחית, שיזכו כולם לשוב אליו יתברך באמת. וכמו שהאדם בעצמו בוודאי ראוי לו שלא ירצה שום רצון אחר רק לזכות להתקרב אליו יתברך, שרק זה הוא טובה והצלחה אמתית, וחוץ מזה הכל הבל, כמו כן מחויב כל-אחד לאהוב את חברו וכל ישראל כנפשו, ולהתגעגע ולכסוף שיזכו כל ישראל להתקרב אליו יתברך, ובתוך כך אם אפשר לו לקיים מצוה זאת של תוכחה בפשיטות, לדבר עם חברו ביראת שמים, בודאי מה טוב ומה נעים, כי כל אחד מחויב לדבר עם חברו ביראת שמים, אבל העיקר הוא הרצון כנ"ל.
(אוצר היראה, תוכחה ז; על פי: ליקוה"ל, חושן משפט, הלכות ערב ג,לא)
איכה אשא לבדי (א,יב)
אמרו חז"ל (מדרש איכה) שלשה נתנבאו בלשון 'איכה': משה אמר 'איכה אשא לבדי', ישעיה אמר 'איכה היתה לזונה', ירמיה אמר 'איכה ישבה בדד'. על פי מה שכתב רבינו (בליקו"מ ב,ה) כי על ידי קלקול המשפט נתרבה הטומאה וכו' עיין שם. וזה כי משה אמר איכה אשא לבדי טרחכם וכו', לענין תיקון המשפט שגם עליו קשה וכבד זה הדבר מאד לברר המשפט וכו', ואחר כך בדורו של ישעיה נתקלקל המשפט מאד, ועל זה צעק איכה היתה לזונה קריה נאמנה מלאתי משפט, ועל זה צעק ירמיה איכה ישבה בדד, כי עיקר החורבן בא על ידי פגם המשפט שהוא פגם הברית שקשה לתקן מאד מאד, ועיקר התיקון נגמר רק על ידי משיח שנאמר בו ושפט בצדק דלים, וכן בהרבה פסוקים שמדבר מעוצם תיקון המשפט שיהיה על ידי משיח, ואז יתקיים ציון במשפט תפדה, כי עיקר הגאולה יהיה על ידי תיקון המשפט שעל ידי זה עיקר תיקון הברית וכו'.
(ליקוטי הלכות, חושן משפט, הלכות דיינים ה"ה)
איכה אשא לבדי (א,יב)
הצדיק עוסק בכל עת לתקן נפשות ישראל ולהמתיק מעליהם כל הדינים ולהצילם מכל מיני צרות ויסורים, וזה על ידי שמבטל את עצמו אל השם יתברך בכל עת בתכלית הביטול, ואחר כך כשחוזר מהביטול (כי הבטול צריך להיות בבחינת רצוא ושוב), אז על ידי אור הרשימה שנשאר אצלו מהביטול, על ידי זה ממשיך תורה, ובזה ממתיק כל הדינים ומבטל כל היסורים. אך לפעמים הדין גובר כל כך חס ושלום עד שהצדיק אינו יכול לבטל הדין על ידי הביטול של בחינת רצוא ושוב, רק מוכרח לבטל עצמו בביטול גמור כזה עד שנסתלק לגמרי חס ושלום. וזה בחינת כי מפני הרעה נאסף הצדיק. ואז צריכים העולם להתעורר בתשובה מאד ולהסתכל על עצמם היכן הם בעולם, מה שגרמו בעוונותיהם עד שנסתלק הצדיק בשבילם. כי אז הכל תלוי בהדור שנשאר אחריו, שצריכים לשים על לב מאד הסתלקות הצדיק, ולהתעורר בתשובה שלמה על ידי זה. ואז זוכים להמשיך אור מהרשימה שנשאר מהצדיק. כי כל צדיק וצדיק כשנסתלק מן העולם, בודאי משאיר בעולם איזה רשימה טובה על ידי תורתו ומעשיו הטובים. ואז עיקר ההמתקה [היא] על ידי הדור יתום שנשארו אחריו, שכשמתעוררים בתשובה אזי ממשיכים אור גדול מהרשימו שלו, שעל ידי זה נמתקים ומתבטלים כל הדינים שבעולם. כי מחמת שהצדיק נסתלק למעלה והוא עכשיו בתכלית הביטול הגמור אל אור האין סוף, על כן נמשך משם בכל פעם אור גדול ונפלא להרשימו שלו שנשאר בעולם הזה. אבל צריכים לזה על כל פנים איזה התעוררות מלמטה על ידי מעשי הדור הטובים, בכדי שיזכו להמשיך על ידי זה אור הרשימו של הצדיק שמאיר עתה לאחר הסתלקותו באור גדול ונפלא מאד, מחמת שהצדיק הוא עכשיו בתכלית הביטול בשלמות. כי גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם, ומה שאינם יכולים לגמור בחייהם, הם גומרים לאחר הסתלקותם דייקא. ומזה נמשך מה שלא היו ישראל יכולים לכבוש ארץ ישראל ולהכנס לשם עד אחר הסתלקות משה, ואז כבש יהושע את הארץ והכל בכוחו של רבו משה. וכן מה שדוד המלך עליו השלום רצה לבנות הבית המקדש, ואמר לו השם יתברךוהיה כי ימלאו ימיך וכו', כי תיקון גדול כזה של בנין בית המקדש שבו עיקר השגת התורה ושם הוא תכלית הביטול אל השם יתברך ובו תלוי תיקון כל העולמות. על כן לא היה אפשר לגמור התיקון עד אחר הסתלקות דוד והכל בזכותו של דוד. ועל כן באמת נקרא הבית המקדש על שם דוד כמו שכתוב ראה ביתך דוד.
(אוצר היראה, צדיק עה; על פי: ליקוה"ל, אורח חיים, הלכות תפלת ערבית ד,כ-כא)
כשאדם מכונס בתוך עצמו, חושב רק על בעיותיו ועל דאגותיו. בקיצור, אוכל את לבו. אז הוא מוגבל ביותר מכל הבחינות, אף במה שקשור לעצמו, אולם במה שקשור לאחרים הוא בבחינת "שכיח היזיקא" [=הנזק מצוי].
לא תוכל לקבל ממנו תשובה מיושבת – כאשר חסר לו בכלל יישוב הדעת; כשתפנה אליו באיזה ענין – עליך לשמוח אם לא תיענה בנזיפה; בתוך הבית – הוא דומה לפצצה העלולה להתפוצץ כל רגע, אם רק תתחמם האוירה – מספיק…
בקיצור: יותר טוב לשמור מרחק ממנו אם אינך רוצה שיאשים אותך כאחראי לכל בעיותיו.
תלמידי רבי עקיבא היו מבחינת מוחין דקטנות, ולכן שנאו והתקוטטו זה בזה (כן מובא בכתבי האר"י שה"כ ל"ג בעומר דרושים), אכן, הם למדו תורה הרבה, אבל בבחינת "בייזער למדן" [=למדן קפדן]. באופן כזה נשארת התורה כפורחת באויר בלי בית קיבול הולם לקבלו. בסוף, התנקם בהם מצב זה והם נסתלקו בימי הספירה, שהם הזמן המיועד לתקן החסרון של קטנות דמוחין.
אחר כך בא רבי עקיבא לחמשת תלמידיו שבדרום, והם למדו תורה ממנו בבחינת גדלות המוחין, ונתקיימה התורה על ידם לכל הדורות. בפרט רבי שמעון בר יוחאי, שהגדיל לעלות בחיבורו ספר הזוהר הקדוש, שעל ידו נצא מהגלות.
ומכיון שהנושא הזה כל כך גורלי, באמת היה כדאי לדעת איך נעזרים במצב של מוחין דקטנות למנוע סבל מעצמו ומאחרים, והעיקר: שנוכל לנצל את הזמן היקר לתועלת המירבית.
כמה עצות מצאנו מרבינו לזה, אבל השורה התחתונה שהאדם חייב לצאת מתוך העיסוק בדאגות שלו ולהשתחרר מהם. בעניות, למשל, יש פן חיובי ופן השלילי, אולם דקדוקי עניות מעבירים האדם על דעתו ועל דעת קונו. הסיבות שגורמות לו קטנות המוחין הן כמו עניות. אסור לדקדק בהם יותר מדי.
אולם מה שקשה מאוד להתמודד אתו, הוא חוסר הבנה שיש בכלל בעיה. האם יעלה על הדעת שצדיקים וגאוני העולם, שהיו תלמידים של גדול ישראל, רבי עקיבא, היו נלכדים בדבר כזה אם היו מבינים על נכון את חומר הבעיה ויודעים שחייבים לשרש אותו, כי בנפשם הדבר?
ראית פעם "בייזער למדן" שאיכפת לו שהוא כזה? להיפך! הוא חושב שככה צריך להיות!
וכל זה עצת היצר לעוור את עיני האדם לבלתי יתפוס את מצבו האמיתי עד שזה מאוחר מדי.
כמה יש לנו להודות שזכינו לרבי כזה שמעמיד אותנו בקרן אורה, ומדריך אותנו איך להנצל מהמכשולים הנראים קטנים אבל באמת עצומים הם ומאד מסוכנים.
לפעמים רואים חסיד ברסלב עליז, וחושבים לרגע: כמה אין בעיות לבן אדם זה שיש לו זמן לבלות בשמחה, בעוד שאנחנו כל כך עסוקים בעניינים חשובים ביותר שלא סובלים שום דיחויים…
אילו היינו יודעים כמה זמן וכמה כוחות משקיע אדם זה להשתחרר מהלחץ, להניח את כל הטרדות ודאגות היום יום המוטלות על כתפיו בדיוק כפי שהן מוטלות על כתפי כל אדם אחר. ולעתים מדובר באדם שיש לו כל כך הרבה צרות ודאגות שרוב הבריות אינם מסוגלים אפילו לשמוע אותם, כל שכן להתמודד עם כגון אלה.
כמה לילות, כמה שעות צועק הוא בשדות, כמה מאמצים הוא עושה להיות בשמחה, ואילו הבריות חושבים שזה איזה בטלן שיש לו זמן, שיכול לפרגן לעצמו להתבדח.
ההבדל הוא שבן אדם זה יודע שיש לו צרות. אולם הוא עושה כל מאמץ להתמודד אתם בלי להשבר.
הבעיה היא לא כל כך איתו, משום שהוא הולך בדרך טובה וסוף סוף הוא יצא מצרה לרווחה – ולפחות, הוא שולט בצרותיו ודאגותיו ולא הן בו… הבעיה האמיתית היא עם אלה שאינם מכירים בבעייתם. נוח להם להוציא את תסכולם על אחרים ולהתרגז, לכעוס על כל הבאים איתם במגע. אבל הגמרא אומרת שכמו שחייב אדם ללמוד, כמו כן חייב שיהיה משאו ומתנו בנחת עם הבריות, ואם בלמוד תורה זה נאמר, אשר סוף סוף דאורייתא מרתחא ליה [=אש התורה בוערת בו], קל וחומר בעסקי העולם, בעניינים גשמיים, שהאדם חייב לרסן את עצמו ולמצוא פתרון איך להתמודד עם מה שמעיק עליו ולא להפוך את עצמו לבלתי נסבל.
כל זכר מבן י"ג, ונקבה מבת י"ב חייבים בתענית י"ז תמוז, אבל קטנים אין לחנכם בתענית אפי' לא למספר שעות[1], קטנים שיודעים להתאבל והיינו לכאורא בן 9 שנים ישתדלו שלא להאכילם מותרות[2], ובפשטות אף נשים צריכות לצום ויש מקילים להקל מחמת חולשת דורינו ויעשו שאילת חכם.
וכן מינקת פטורה מלצום,[4] וכמו כן אישה שהפילה רח"ל אחר מ' יום מתחילת הריון, פטורה מלצום עד כ"ד חודש מהפלה.
גם כל חולה שאין בו סכנה ובתוכם חולי סוכר, לחץ דם, לב וכד' הלוקחים כדורים פטורים מלהתענות בין בי"ז תמוז ובין בתשעה באב, ואסור לו להחמיר על עצמו[5].
וכל הפטור מלהתענות יכול לאכול כבר מתחילת התענית (ושונה בזה מיום הכיפורים) ויכול לאכול הרבה רק ישתדל שלא לאכול מותרות רק יאכל דברים שהם לבריאות[6].
ג.
מעיקר הדין האיסור בתענית הוא רק אכילה ושתיה, וראוי לבעל נפש להחמיר על עצמו אף ברחיצה בחמין כל גופו, אבל צונן מותר, וכן חמין רק פניו ידיו ורגליו מותר, [7] וראוי להחמיר אף בליל התענית.
ולגבי ללכת לבריכה או לים, כתבו הפוסקים שלהנאה מן הראוי להימנע אבל אם הולך לבריאות מותר לכתחלה.
סעודת ז' ברכות, ברית, פדיון, בר מצוה, מותר אף בליל תענית או במוצאי תענית,
דיני תענית ציבור
א.
מי שאכל בטעות או במזיד בתענית ואינו חולה אסור לו להמשיך לאכול[8], ואפילו אם אכל הרבה אסור להמשיך לאכול, ואין צריך להתענות יום אחר.
ב.
אין ראוי לשטוף פיו במים בתענית ציבור[9], ואם יש לו צער מותר, ובתשעה באב רק אם יש לו צער גדול[10], וכתב ה'מנחת יצחק' שלצחצח שיניים דינו כשטיפה במים, ונפק"מ כשבצום אין מרגישים טוב כדאי מאד לשטוף מפעם לפעם במים שמיקל הצום מאוד, ויטה ראשו כדי שלא יבלע את המים[11].
ג.
לא יגש (כחזן) בתענית ציבור שליח ציבור שאינו מתענה. ואם אין אחר, או שניגש בטעות, יאמר עננו רק בשומע תפלה בלי שם ומלכות, כמו כן לא יגש (לקריאה בתורה) בעל קורא רק מי שמתענה, וכן לא יעלה לתורה מי שאין מתענה, אלא שבקריאת התורה בשחרית אם חל בתענית ציבור בב' וה' אם קראו לו יעלה , אבל בשאר ימים או במנחה אף כשקראו נחלקו הפוסקים האם יעלה בדיעבד או לא, ורק בת"ח יש להקל משום חילול ה',[12] והמסתפק אם יצליח לסיים התענית מותר לו להיות ש"ץ ובעל קורא ולעלות לתורה[13], וכשאין בעל קורא אחר שצם מותר אף לשאינו מתענה.
דיני בין המצרים
א.
דיני שלושת השבועות מתחלקים לשלשה זמנים: מי"ז בתמוז ועד ר"ח אב; מר"ח אב ועד שבוע שחל בו תשעה באב; והשבוע שחל בו תשעה באב.
ב.
פסק השו"ע: שני דברים יש להיזהר מי"ז תמוז עד תשעה באב. 1. שלא ילך יחידי ביום משעה רביעית של היום ועד שעה תשיעית של היום שאז שולטים החיצונים[14], והיינו שעות זמניות שזה בערך משעה 8:00 בשעות שלנו ועד שעה 1:00 בצהריים,[15] ועיין הערה, וה'ביאור הלכה' הוסיף שיש להיזהר בזה כבר מר"ח תמוז[16].
וכתבו הפוסקים שכל דין זה הוא רק יחידי חוץ לישוב אבל לא בישוב[17]. כגון ההולך להתבודד ביום חוץ ליישוב ישתדל כשאפשר לא לילך יחידי אבל אין להימנע משום זה מלהתבודד משום ש'שומר מצוה לא ידע דבר רע'.
כתב המשנ"ב בשם הא"ר שיש להיזהר בימים אלו כל היום לא לילך בין חמה לצל, וכתבו הפוסקים הנ"ל דאזהרה זו היא דווקא חוץ ליישוב כגון ההולך להתבודד ביום חוץ ליישוב ישתדל, לא לילך בין חמה לצל, ואין להימנע משום זה מלהתבודד משום ש'שומר מצוה לא ידע דבר רע'.
ג.
לדעת השו"ע מותר לעשות נישואים עד ר"ח אב, והרמ"א מחמיר לאסור מי"ז תמוז[18].
ד.
כתב המשנ"ב שאסור לעשות ריקודים ומחולות מי"ז תמוז, וזה אפילו בלי כלי זמר, ואפילו בלי סעודה[19].
והביאו הפוסקים שהוא הדין גם לגבי תזמורת או טייפ ששומעים בו תזמורת, שאסור, אבל לשיר בפה או לשמוע קסטה ששומעים שירה בלי כלי נגינה שמותר[20]. ונחלקו הפוסקים האם מותר לנגן בכלי זמר בסעודת מצוה כגון בר מצוה וברית וכדומה עד א' אב.
ו.
כתב המשנה ברורה בשם האריז"ל שעל כל אדם להתאבל בשלושת השבועות אחר חצות היום, ויבכה חצי שעה, והמנהג לומר אז תיקון חצות.
ז.
כתב הפרי מגדים שמותר ליהודי לנגן עבור גוי לצורך פרנסה, ולמדו מזה הפוסקים שאף ללמד נגינה כיון שאין בזה שמחה בעצם הלימוד, לכן מותר לצורך פרנסה עד א' אב, אלא שצריך ביותר להיזהר שלא ישמעו זאת ברחוב משום שיש בזה זלזול בהלכה שהרי השומעים אינם יודעים שזה לצורך ללימוד.
[3] רמ"א סי' תק"נ סעי' א', והמשנ"ב ס"ק ג' מיקל מיד אחר מ' יום, ואם מרגשת צער פטורה אף תוך מ' יום, למעשה נשתנה הרבה בדיני מעוברות וכיום נחלשו הדורות עד שאיננו דנים מחמת חולשתם אלא דנים משום שהוא סכנה לוולד, ולכן פסקו פוסקי זמנינו שמעוברת מיום ראשון לעיבורה או אפי' בספק מעוברת כשיש הרבה צדדים לכך, לא תתענה לא בשאר תעניות ולא בת"ב, ולגבי יוכ"פ צריך שאילת חכם ולא להתחכם ולהתענות.
[4] והביא פסקי תשו' בשם הפוסקים שעד כ"ד חודש מהלידה אף שאינה מניקה פטורה מלהתענות.
[15] אלא שהמשנ"ב כ' שמחשבים מסוף רביעית עד סוף תשיעית ולפ"ז מסוף 8:00 עד סוף 1:00 אבל המג"א, והלבוש, והחיי"א, והיעבץ כ' שישנם שי' מתחילת רביעית עד תחילת תשיעית ויש להשתדל לחשוש אף לזה.
[16] ביה"ל ד"ה צריך וכ' שם שמר"ח תמוז עד ט"ז בו יש להיזהר עוד יותר מאח"כ.
[20] ושיטת בעל שבט הלוי שאפי' שירה בפה הנשמעת מקסטה אסור לשמוע כי הטייפ נחשב לכלי זמר ולכן עצם זה ששומעים מתוך הכלי זמר אף שזה רק שירה בפה לבד אסור, אבל לא התקבלה דיעה זו דלפי זה לשמוע דרשות בטייפ יהיה אסור בשלושת השבועות אלא מקובל להתיר שירה בפה הנשמעת מטייפ.
תורת החסידות רואה במסר הנובע מהיום המסוגל, יום ט"ו בשבט, מסר של חיזוק ועידוד בתוך עומק ימי החורף הקשים והקרים. כביכול, בא יום זה לומר שגם עתה, כשהקור חודר עד לשד העצמות, ואין במה להתחמם, אין במה להרגיע את סערות הרוחות העוברות עלינו חדשים לבקרים, צרות רודפות צרות וכל יום קללתו מרובה מחברו – בכל זאת, יש בכוחנו לקום ולומר: גם עכשיו, ואולי דווקא עכשיו, הגאולה התחילה, הגאולה בפתח, התקווה קיימת, הישועה נמצאת כבר באופק.
בכדי להבין טוב יותר את המסר עלינו להתבונן בפליאה העולה מאליה בכל הקשור ל יום ט"ו בשבט: הנה באים חז"ל ואומרים, היות שכבר עברו רוב ימי הגשמים, לכן עלינו להפוך את יום זה כיום חג לאילנות, ועלינו, כאילו, לבוא לעצים ולאילנות ולומר להם: מזל טוב! שנה טובה ומבורכת! ראש השנה לאילנות!
וכי אין כאן לועג לרש בקנה מידה הגדול ביותר?!
אם היינו באים, למשל, בימי האביב או בימי הקיץ, לאילנות המלבלבים והמלאים ענפים ועלים, פירות וצבעים וריחות נעימים המפיצים את ריחם לכל עבר, ואומרים להם אז "הידד! מזל טוב! שנה טובה ומבורכת!" – ניחא, הכול היה מובן מאליו. זה באמת הזמן לחגוג סביבם…
אבל לבוא עכשיו, בתוך עומק ימי החושך והלילות הארוכים המלאים גשמים ושלגים וסערות רוחות, שלעתים גורמים גם לתוצאות הרות אסון לעצים, למראם וריחם; אין זכר לשום עלה, וודאי שאין זכר לשום פרי או חניטת פרי; יש עצים שגם ענפיהם כמעט ונעלמו. והנה, עומד לו העץ המסכן בתוך שלוליות בוץ ולכלוך, כאשר הוא ערום למחצה לשליש ורביע או לחלוטין, ואנו, כביכול, באים, עומדים לפניו ברגע קשה כל כך ואומרים לו: עץ יקירי! הידד! מזל טוב! ראש השנה שמח! – וכי אין בכך לגלוג וצחוק על מעמדו הנחות והגרוע?! הרי חז"ל כבר לימדונו: אל תסתכל על חברך בשעת קלקלתו…
אבל כאן טמון סוד גדול של חיזוק עצום לבני ישראל לכל אורך ימי גלותם, באופן כללי, ולכל אחד ואחד במעבריו הפרטיים והאישיים. כי דווקא עכשיו, כאשר נראה לעין כל, לפחות מבחינה חיצונית, שהעץ עומד במצב הגרוע ביותר שיכול להיות, בכל זאת, האמת האמיתית היא הפוכה לחלוטין! כי דייקא עכשיו, כאשר רוב הגשמים כבר מאחורינו, 'השרף' מתחיל לבצבץ מתוך מעמקי האדמה ולהיכנס בגזע ובעץ ובענפים והעלים, ולאט לאט 'שרף' זה יגרום לעץ לקרום שוב עור וגידים ולהתלבש בענפיו ועליו המקסימים והנפלאים והתוצאות תהיינה בסופו של דבר פירות מתוקים וטעימים המפיצים ריחם לכל עבר…
ולכן, עכשיו, ברגע הצמיחה הפנימית והנסתרת, בוא לעץ ותודיע לו על כך! תן לו את החיזוק הראוי לו, תאמר לו שכדאי לו לעמוד איתן ולא להתבלבל ולא להירתע מהמראה החיצוני שלו, שיחזיק מעמד בלילות החורף הקשים והסוערים תחת מעטה הגשמים והשלגים, כי הנה הנה 'השרף' התחיל כבר לבוא, ומשם הדרך בטוחה להראות לכולם את יופיו והדרו, ולכן תאמר לו בהחלט: מזל טוב! שנה חדשה שמחה באה עליך! ראש השנה לאילנות!
* * *
בספרים מבואר שהיום המסוגל הזה, יום ט"ו בשבט, הוא בעיקר בכדי לעשות עניין בכל הנוגע למצוות התלויות בארץ, וזאת בכדי להעלות את זיכרון ארץ ישראל על לבבנו ונפשנו…
והנה, גם ארץ ישראל, כהיום, כאשר היא עדיין נראית כאילו ריקה מבניה ויושביה, העם היהודי, ברובו, עדיין מפוזר ומפורד בין העמים, בית המקדש חרב, ושלטון זר ומנוכר לכל סממן יהודי שולט שם – ונראה לעין כל כאילו אין תקווה ואין נחמה למציאות הקשה כפי שארץ ישראל נראית ממבט חיצוני. אבל עלינו להאמין שגם כאשר לילות החורף של ימי הגלות קרים וקשים מנשוא, המציאות הקודרת משאירה הרגשת דיכאון ועצבות, אבל 'השרף', 'השרף' הפנימי והאיכותי ודאי קיים, והוא כבר עכשיו מחולל פלאות, והנה הנה הוא בא, ואז לפתע פתאום יבוא האדון אל היכלו וכולו אומר כבוד והדר ותפארת בקיבוץ בניה לתוכה בשמחה.
* * *
'האדם עץ השדה'. כל אחד ואחד צריך לקחת לו ביום המסוגל הזה – יום ט"ו בשבט, מוסר השכל של חיזוק ועידוד מהרעיון של תהליך צמיחת העצים, ולומר גם לעצמו: גם כאשר הכול נראה אבוד, גם כאשר רוחות סוערות מנענעות אותי לכל צד ולצדי צדדים, גם כאשר הכול מסביבי נראה כבוץ טובעני ורפש ולכלוך, גם כאשר אין לי בלב שום טיפת חמימות ורגש קודש – בכל זאת: 'השרף' בפנים ודאי עושה את שלו, התורה והמצוות והמעשים טובים הם גשמי ברכה שבסופו של דבר הם מעלים ומביאים מעמקי עמקים את 'השרף' הדרוש לגידול הנשמה… ואם רק יחזיק מעמד הוא יראה בסוף את עצמו ביופיו והדרו בהתקרבות ראויה לבורא העולם ולצדיקיו האמיתיים.
"חנוכה בחינת חנוכת הבית – היפך חורבן הבית… ובזמן שבית המקדש היה קיים, היינו נקיים מעוונות, כמו שכתוב: 'צדק ילין בה' ופירש"י: 'כי תמיד של שחר היה מכפר וכו' '… "מהיכן באים לעוונות חס ושלום? הוא רק על ידי שאין לו דעת, כי 'אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות' – וזהו הרחמנות הגדול מן הכל, להכניס בו דעת… וכל הבחינות הנ"ל כלולים בבית המקדש".
(ליקוטי מוהר"ן ח"ב ז)
יש המקפידים לערוך 'חנוכת הבית' למעונם החדש בו ביום שנכנסים לגור בו, ויש הדוחים זאת בכמה ימים או שבועות עד להזדמנות נאותה. אפשר להבין כאלו ששמחים בביתם החדש גם כעבור כמה שנים, אבל האם שמעתם פעם שחוגגים את חנוכת הבית אחרי… שהבית כבר נחרב?!
אכן, אם חס ושלום לא ישתנה המצב בימים הקרובים, נחגוג את חנוכת הבית בפעם האלף תשע מאות ארבעים וכמה אחרי חורבנו.
* * *
אלא מה, בעוד שבית המקדש הנראה לעין חרב עדיין לגמרי, הרי בית המקדש הרוחני, זה שעליו כתוב (שמות כה, ח) "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" – בלב כל אחד מישראל, אכן נבנה ונחנך מחדש כל שנה בימים הקדושים של חנוכה.
"כל מי שיש בו דעה – כאילו נבנה בית המקדש בימיו" (סנהדרין צב ע"א), וכשם שבית המקדש היה מטהר אותנו, כמו שכתוב "צדק ילין בה" (ישעיה א) ופירש"י שתמיד של שחר היה מכפר על העברות שנעשו בלילה ותמיד של בין הערביים היה מכפר על עבירות היום – כך הדעת דקדושה מרוממת את האדם ומרחיקה אותו מן החטא, כמו שאמרו חז"ל: "אין אדם עובר עבירה, אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות" (סוטה ג).
כשאנחנו מתאבלים על החורבן, אנחנו כואבים ומבכים בעיקר את הידיעה הברורה שהשי"ת שוכן עמנו, שאבדה לנו בעת החורבן, ואת מקומה ירשה קטנות המוחין, שהיא הסיבה לירידה הרוחנית שלנו.
אלא שבתוך האפילה הנוראה הזו של הגלות, מנצנצים בעקשנות ימי החנוכה, שנותנים לנו הזדמנות להאיר גם את ביתנו הפרטי באורה של מנורת המקדש ולזכות גם עכשיו לדעת הקדושה הזאת שתכין אותנו לחנוכת הבית השלישי במהרה.
מלחמתם של היוונים התמקדה ב'דעת' – להחדיר בנו את התרבות ואת החכמה שלהם, שעל כך אמרו חז"ל: "ארור אדם שילמד את בנו חכמה יוונית" (סוטה מט ע"ב).
מובן אפוא למה הם נלחמו במנורת המקדש, שכן היא זו שהאירה את החכמה הקדושה בעולם, כמו שאמרו חז"ל: "הרוצה להחכים – ידרים; וסימנך: מנורה בדרום (בבא בתרא כה ע"ב), לכן הם טימאו את כל השמנים, ועל ידי כך החשיכו את עיני החכמה שלנו, כמו שאמרו חז"ל על הפסוק: "וחושך על פני תהום – "זו מלכות יון שהחשיכה את עיניהם של ישראל".
אולם, מסירות נפשם של הכוהנים – המסמלים את הדעת בישראל, ככתוב:
כי שפתי כהן ישמרו דעת" (מלאכי ב, ז) – עמדה להם, שלא זו בלבד שמצאו פך שמן טהור שלא נטמא מדעת היוונים, אלא גם זכו להאיר באורו את כל בתי ישראל בכל הדורות, כפי שביאר הרמב"ן פרשת בהעלותך, שנרות החנוכה שלנו מאירים באורה הקדוש של המנורה.
אנחנו חוגגים אם כן בימי החנוכה, לא רק את חנוכת המקדש שמלפני אלפי שנים, אלא גם את המקדש הרוחני, את אור הדעת שמאיר כאן ועכשיו בתוך אפילת הגלות, והמהווה נדבך נוסף לבניין המושלם של המקדש במהרה בימינו.
כשאתה רואה מישהו מכה את הבן שלך מכות אכזריות – אתה לא מסוגל לשתוק. לא בגלל חוסר הצדק (לפעמים זה באמת מגיע לו, מי כמוך יודע…), ולא בגלל שאסור להרביץ, ואפילו לא בגלל שזה מסוכן – אלא כי זה הבן שלך. אכפת לך ממנו ואתה לא מסוגל להכיל מציאות שמישהו מתנכל לו.
כשאתה רואה שמישהו מזלזל ברב שלך – הלב שלך קופץ. אם אתה יכול להגיב, אתה בטח תעשה את זה, ובכל החריפות. אבל גם אם אתה לא יכול להגיב, או שזה לא יעזור – בלב שלך אתה לא תוכל לשתוק. הצעד הזה הוא בלתי נסלח מבחינתך. ושוב, לא בגלל האיסור שבדבר, אלא בגלל שאכפת לך.
זאת אומרת: יש כח פנימי באדם, כח חזק מאד – שלא מתחשב בכלל בכללים הרשמיים: מה נכון ומה לא נכון, מה מותר ומה אסור, מה כדאי ומה לא. אלא רק בדבר אחד ויחיד: אכפתיות! אם פגעת בי או במשהו שקשור אלי, גם אם עשית את הדבר הכי צודק, וגם אם זו מצווה ענקית – אני לא אשתוק לך!!!
* * *
הכח הזה – נקרא 'קנאות'.
אין אדם שאינו 'קנאי', כי אין אדם שאינו אכפתי. כל אדם קנאי על עצמו ועל כל מה שקשור אליו. ובכל פעם שיבוא מישהו ויפגע בך או במשהו שקשור אליך, או רק יאיים לפגוע – רגש הקנאות יתעורר ויכנס לפעולה.
ושוב, לא בגלל ש'צריך' ולא בגלל שיש כזה 'חיוב' – וממילא גם לא תמיד בפרופורציות – אלא בגלל שאכפת לי, וממילא אני יעשה הכל, לעתים גם דברים חריגים וקיצוניים, בשביל למנוע את הפגיעה, או לנקום עליה.
מי שאין לו את האכפתיות הזאת – הוא מת. אם לא אכפת לך שיפגעו בך, באשתך, בילדים שלך, או בכל הקדוש והיקר לך – כנראה שהצלחת לכבות את יצר החיים. אתה מוטל כמו נבלה ברחוב, וכל הרוצה ליטול יבוא ויטול. מי שלא מת, מי שעדיין יש לו יצר חיים – מוכרח להתעורר ולקנאות כאשר מישהו רוצה לפגוע בו או במשהו ששייך לו.
* * *
אז למה יש כל כך הרבה דברים שלא אכפת לנו?
למה אתה פותח את הדלת בחיוך, מזמין פנימה את הבעל דבר, ומאפשר לו בכל הניחותא לפגוע בך כל כך הרבה? זמן קריאת שמע ותפילה, לימוד כל חלקי התורה, קדושה, שמחה, וכל כך הרבה כוחות וזמן?! למה אתה לא נלחם על זה? לא בגלל ש'צריך', ולא בגלל ש'הוא לא בסדר', אלא בגלל שזה שלך! לא אכפת לך על עצמך?
ולמה יש כל כך הרבה דברים בעולם – שקורים לנו מתחת העיניים, ואנחנו נשארים אדישים. כל כך הרבה חילולי שבת, כל כך הרבה פריצות, כל כך הרבה נושרים, כל כך הרבה פירצות ושינויים. עזוב את השאלה אם יש לך מה לעשות, אבל למה זה לא אכפת לך. האם אבדת את יצר החיים?
מותר לך, וזה גם מתבקש, לקום בהחלטיות ולומר בנחרצות: 'עד כאן!!! תעמוד על שלך! אל תוותר! ותראה פלאות.
הצדיקים, שהם אלו ש'חיים' באמת – בערו בקנאות על כל נשמה יהודית, ועל כל חלקיק של הנשמה. ואת מה שאנחנו הסכמנו מזמן לוותר – הם לא מוכנים לוותר בשבילנו. והם נשכבים על הכביש בשביל שלא יקחו לנו את זה, או שיחזירו את מה שכבר לקחו. לא, לא בגלל ש'צריך', אלא בגלל שזה פשוט 'אכפת להם'.
משימה גדולה ניתנה לנו – להכין את עצמנו לעולם הנצחי. עלינו לזכור תמיד את המטרה הזו ולשאוף להשיגה בכל מעשינו, כמו שכתוב בתחילת ספר 'מסילת ישרים': "שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו ולְמַה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו".
לשם כך צריך אדם לשמור את עיניו, שלא להסתכל ולהתבונן בענייני העולם הזה יותר מכפי הצורך, ובוודאי שלא בדברים אסורים, כי לבו של האדם מושפע מאד ממראה עיניו, כמו שאמרו חז"ל "שוריינא דעינא בליבא תליא" [= מאור העינים תלוי בלב]. (ע"ז כח ע"ב), כך שכל הסתכלות בהבלי העולם, מוחקת מהלב את המטרה האמיתית שלשמה נבראנו.
זה שנאמר "ולזיכרון בין עיניך". לאמור, שכדי לזכות לזיכרון הזה של המטרה שלשמה באנו לעולם, עלינו לשמור על קדושתן של העיניים.
(עפ"י ליקוטי מוהר"ן ח"א נד)
הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים (שם יב, ב)
"נתקשה משה על מולד הלבנה… והראה לו הקב"ה… ואמר לו, כזה ראה וקדש" (רש"י)
בטרם כל עליה בעבודת ה' מוכרחה להיות ירידה מסוימת. שכן בכל עת שאדם מקדש עצמו מחדש הרי הוא כאילו נברא מחדש, כמו שכתוב (תהילים ב, ז): "אני היום ילדתיך" שלפי דברי הזוהר הקדוש זה נאמר על היכנסו של אדם לעול מצוות (שמות קא ע"א).
לכן מקדימה לעלייה הזו ירידה, כפי שלבריאה קדם התוהו והבוהו, וכפי שבכל יום מקדים הלילה את היום, כמו שנאמר "ויהי ערב ויהי בוקר".
בזמן יריד שורה בלבול ו'קטנות המוחין', ורק באמצעות האמונה שהיא מעל לשכל אפשר לעבור את הירידה ולעלות לשלב הבא.
זה גם עניינה של מצוות קידוש החודש, שלפני כל מולד חדש – שמסמל את עליית עם ישראל והתחזקותו – כפי שנאמר בקידוש לבנה "שהם עתידים להתחדש כמותה" – נעלמת הלבנה לגמרי מן העין.
עלינו 'לקדש' אפוא את החודש, כדי שגם אנחנו נזכה לעבור את כל הירידות והמשברים, כפי שהלבנה חוזרת ומתמלאת אחרי שנתמעטה.
זה ענינו של מאמר חז"ל שמשה רבינו נתקשה במולד הלבנה, שכן מצווה זו מרמזת על ההתגברות בעת ירידה, שהיא לפעמים קשה עד מאד וזקוקים לסיוע משמים, כפי שהראה הקב"ה למשה: כזה ראה וקדש.
למעשה, עוד לא נגענו בנושא המרכזי של הפגישה הזאת. הנושא המרכזי בעצם הוא לא רק לספר את הצרות ולא רק לבקש משאלות. הנושא המרכזי של הפגישה הוא בניית מערכת יחסים תקינה בינינו לאבינו שבשמים באמצעות חשבון נפש.
כל מפעל, כל בנק, יודע שחלק גדול מהצלחת המוסד תלוי במערכת היחסים בין המעביד לעובדים, בין מוכר לקונה, בין שותפים לעבודה. בשעה שהכל עושים את תפקידם בנאמנות – הכל טוב ויפה. הלקוחות מרוצים, הפועלים, המנהל, הציבור מקבל את השירות הטוב והמשכורות נכנסים לחשבון בזמן.
אולם, לפעמים (ולצערינו זה מצוי מאוד) יש חריקות. כאן יש טענות וכאן הפקיד לא עשה את המוטל עליו, כאן יש איחורים וכאן חיסורים, יש לקוחות עם טרוניות, ואז מתחיל להתגלגל גלגל שאתה כבר לא יודע מתי הוא יעצר. המנהל נראה עמוס לעייפה, המשכורות לא משולמות בזמן, העובדים יותר מתלוננים והמערכת משמיעה חריקות צורמניות, את המחיר כולם משלמים…
לערוך חשבון
הפיתרון למצב הזה הוא הצורך הדחוף לשבת מידי פעם ולערוך חשבון מחושב ומדוייק. האם הכל דופק כראוי, האם העובדים מגיעים בזמן? האם הם עושים את מלאכתם נאמנה? בואו ונחשב חשבונו של עולם. מהחשבון הזה אף אחד לא יפסיד. כאשר מתגלים מקורות הבעיה, ניתן לשבת ולחשוב יחד על פתרונות מעשיים. אבל להתחמק ולהתעלם ולהמתין שזה יסתדר לבד, זה לא מראה על הרבה חכמה.
עשיר? עני? לא יודע!
שוחחתי פעם עם חלפן כספים, אשר כידוע כיסיו מלאים בשטרות כסף ממינים שונים, אשר חלק מהם, הם כספים אשר משקיעים אצלו כל מיני יצורים למען יזכו להשתתף גם כן בעסקיו בחלפנות. שאלתי אותו שאלה פשוטה: תגיד לי, אתה יודע אם יש לך רווחים ברורים? הוא אמר לי: לא יודע, ככה זה, פעם מרויחים ופעם מפסידים… שאלתי אותו שאלה יותר בסיסית: האם אתה יודע אם אתה עשיר או עני? והוא עני לי שוב: לא, אני לא יכול לדעת אם אני עשיר או עני…
זאת אומרת, כשהוא הולך לקנות איזה רהיט או מוצר במכולת, הוא לא יודע אם הוא משתייך למשפחת העשירים אשר דרכם לקנות בלי חשבון או שהוא שייך למשפחת העניים אשר קונים עם חשבון. נו, אז לפי מה הוא קונה? אני לא יודע…
אם לא נעשה חשבון יום יום – אין לנו מושג מה אנחנו!
זה אולי נשמע קצת מגוחך. אבל מי שלא קובע לעצמו יום יום זמן לחשבון הנפש שלו, הוא לא רחוק מזה. אם לא נעצור את הגלגל היומי שלנו, ונחשוב לעצמינו, מה קורה איתי, האם אני נזהר כראוי לשמור את פי מלשון הרע, האם כעסתי היום על מישהו? האם אמרתי היום שמונה עשרה או התפללתי שמונה עשרה? האם אני עדיין שומר על העיניים כראוי? האם אני בא בזמן לתפילה או מאחר בקביעות? האם המחשבות שלי מונחים במקום הנכון או שהם עסוקים במעשה בהמה? האם אני זוכר שהעולם הזה הוא עראי או ששקעתי כאן בתכניות שגם ארבע מאות שנה לא יספיקו לממש אותם…
חשבון נפש – חובה!
חשבון נפש. חוק חשבון חובה. את החשבון הזה אף אחד לא יעשה בשבילך. גם המחשב המשוכלל ביותר בעולם לא יודע לעשות את זה.
זה החשבון האישי שלך!
אומר הרמח״ל (דרך עץ החיים) ״ולמה לא ישים אל לבבו אפילו שעה אחת גם לזאת, לחשוב מחשבות ממנו: מה הוא? ולמה בא לעולם? מה מבקש ממנו מלך מלכי המלכים הקב״ה? מה יהיה סוף כל עניניו? זאת היא התרופה היותר גדולה וחזקה שתוכל להמציא נגד היצר. והיא קלה, ופעולתה גדולה, ופריה רב, שיעמוד האדם בכל יום לפחות שעה אחת פנוי משאר כל המחשבות לחשוב רק על הענין הזה שאמרתי״.
"ועכשיו שנברא – יפשפש במעשיו"
הרמח״ל פונה אלינו ואומר שיש צורך לקבוע לפחות שעה ביום לעסוק בחשבון הנפש האישי שלנו. ולמעשה, זו הוראה מפורשת בגמרא (עירובין יג:) נוח לו לאדם שלא נברא, ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו. כלומר, כל זמן שאין האדם קובע זמן לפשפוש המעשים אין לו עדיין זכות קיום בכלל, שהרי היה עדיף שלא נברא. ורק אם אכן מפשפש במעשיו הוא מצדיק את המציאות שלו בתור בן אדם.
אגב, שמעתי פעם רמז נאה על המשנה בפרקי אבות (פ״ד, ג) 'אין לך אדם שאין לו שעה', כי כדי להיות 'בן אדם' אתה חייב את ה׳שעה׳ הזאת של חשבון הנפש. (וכעין זה מובא בנועם אלימלך בשלהי פרשת בא עיי״ש).
אתה לא נכנס לבד
הסיבה המרכזית שהאנשים משתמטים ממערך חשבון הנפש מידי יום, היא בטענה הנפוצה שהם מתקשים למצוא זמן מתאים לכך. אבל אם נתבונן לעומק נווכח שהסיבה לכך היא מפני שהמאזן מביא אותנו למצב דיכאוני. מה בעצם אתה רוצה, שאדע שאני לא בסדר. טוב, אני יודע את זה כבר מראש. זה כמו שתבקש ממני ללכת יום יום למכשיר המידע של הבנק, להוציא מצב חשבון עדכני עם עשרים פעולות אחרונות, ולראות טוב טוב את המינוס התופח. יש מישהו שאוהב לעשות את זה? בודאי שלא.
הטענה, טענה! …
נו, אז מה עושים?
"שב עם הקדוש ברוך הוא"
רבי נחמן מברסלב זצ״ל מצא לכך פתרון פשוט. וכך הורה לתלמידיו: אל תכנס לחדר חשבון הנפש שלך עם הפנקס לבד. תכניס איתך לחדר גם את הקדוש ברוך הוא. תשב מולו בארבע עיניים, וביחד תעשו את המאזן. הלא הוא הבעל הבית שלך, והוא הכי הכי מכיר אותך. והוא גם זה שאוהב אותך וחפץ לעזור לך, תשוחח עמו על כל המחדלים האלו בעצמם, ותהפוך את כל הדכאון הזה לתפילה וזעקה אחת גדולה.
אבא שבשמים, מה קורה איתי? הלא אתמול כבר הבטחתי לך שאשתדל יותר, והנה עוד פעם נכשלתי. מתי כבר אזכה להתפלל את השמונה עשרה כמו שצריך? הלא לפעמים אני מסופק אם אני כבר לאחר מודים או לפני. את הפסוקי דזמרא אני אומר כ״כ מהר. אני לא מרגיש התפעלות במילים הללו. מתי אדע להעריך את האוצרות שיש לנו בדיבורי התפילה. ומה עם הלימוד, כמה אני מפסיק באמצע הלימוד, לכל מיני פטפוטים, פלאפונים וסידורים שונים. מה עם הסדרים האישיים שלי, האם אני מצליח לבצע את מה שקיבלתי על עצמי בראש השנה האחרון. מה עם העיניים שלי כשאני ברחוב? מתי כבר אזכה לשוב בתשובה אמיתית. איך אני אוכל, איך אני ישן, מתי התעוררתי היום וכמה זמן לקח לי לעבור ממצב התעוררות למצב של קימה…
חשבון נפש "מתוק"
זה סוג אחר לגמרי של חשבון נפש, זה סוג של חשבון נפש מתוק, חשבון נפש עם אפקט יעיל לגמרי. זה כבר לא מאיים. אני לא מסתבך עם עצמי לבד, יש כאן עוד מישהו בפגישה. הרווח הגדול הוא, שהקדוש ברוך הוא בעצמו גם משתתף בנושא המדובר. כלומר, הוא גם יכוון אותך על מה לשוחח.
לדוגמא, יכול יהודי לשבת בחדר מבודד או בסדר מוסר ולעשות חשבון נפש עם עצמו על כל מיני חומרות שהוא נוהג בהם (לא לדבר כלום קודם שחרית או לא לאכול יותר מדי סלטים בארוחה), בו בזמן שהוא עדיין נגוע במידות מושחתות של כעס וגאוה עד לב השמים, או שהוא עדיין עם הארץ גמור בהלכות שבת והוא נכשל בחמורות. כשהקדוש ברוך הוא משתתף גם כן בחשבון נפש, הוא כבר נותן לך במוח את הכיוונים על מה להתמקד, כיצד לא לעשות מהעיקר טפל ומהטפל עיקר.
נקודה למחשבה !
כשבאים לערוך חשבון נפש עם ה', מחוברים אל נקודת האמת כי ה' אלוקים אמת. מולו אין משחקים.
עזור לי לדעת על מה לדבר בכלל….
אגב, כך באמת ראוי לעשות. כשעומדים בפגישה הזאת מול השם יתברך, עלינו לבקש קודם כל: רבונו של עולם, פקח נא את עיני שכלי לדעת על מה לבקש בכלל, על מה לספר לך, שאעשה עיקר ממה שבאמת דחוף ושנזכה ללכת מדרגא לדרגא בצורה נכונה.
עוד נקודה. כשהאדם עושה חשבון נפש עם עצמו בלבד, הרבה פעמים הוא כמעט לא מוצא את המקומות הנדרשים לתיקון. הוא אומר לעצמו: הרי העבר שלי מזהיר, נולדתי למשפחה שומרת תורה ומצוות, למדתי יפה בתלמוד תורה, אני לא שובב במיוחד, הציונים שלי בתעודות נפלאים. וכיום, ב״ה אני קם כל יום בזמן, מתפלל יפה במנין מסודר, תפילין מהודרות, תפילה במתינות ובכוונה, פת שחרית, ברכת המזון, כולל או עבודה, יש שלום בית ויש פרנסה, לא רב עם אנשים, מידות נפש טובות. נו, אז על איזה חשבון נפש אתה מדבר. וזה קורה לא רק בחשבון נפש, יש כאלה פותחים ספר מוסר, ושואלים את עצמם מה רוצים ממני בכלל? לא יודע…
"הכל בסדר בינינו?"
כשאתה מזמין לפגישה הזאת גם את השם יתברך, הלא בשלב מסויים, אתה תפנה אליו, ותשאל אותו: אבא שבשמים, האם הכל בסדר ביננו? אני לא יודע, לדעתי הכל דופק מצויין. האם אתה מסכים עמי? תן לי כיוון ברור, אולי יש צורך לשפץ משהו, אולי אני חי באשליות. הוריני ה' דרכך אהלך באמיתך. האם אתה מרוצה מהשמונה עשרה שלי?
נכון, אתה לא תשמע קול אלקים חיים מדבר מתוך האש. הוא לא אמור להתקשר אליך לפלאפון באמצע הלילה. אבל לא חסרים לו דרכים כיצד לענות לך. הוא יפקח לך את העיניים, הוא ישמיע לך את זה דרך איזה דרשה שתשמע, דרך ספר שתלמד, ולפעמים אפילו על ידי מחשבות שונות שיתעוררו לך לעסוק בנושא מסויים הדורש תיקון. אם תנסה להקשיב לעצמך, תגלה הרבה פעמים תשובות ברורות ואפיקים חדשים יפתחו לפניך.
יש כאן עוד נקודה נפלאה. כשהאדם עושה חשבון נפש אישי בפני עצמו. אז על כל התקדמות קטנה הוא מרגיש בסיפוק רב. הנה אני התגברתי לקום היום בשעה שהחלטתי אמש בחשבון נפש. אני הצלחתי להתפלל שמונה עשרה שלם בכוונה. וכשזה לא הולך, זה שוב ״אני״, ונופל מיד לעצבות והלקאה עצמית. אולם כאשר עובדים עם השם יתברך יחד, הלא בשעה שאתה פונה לבקש עזרה להתקדמות רוחנית, אתה כבר חש בכל אפסיותך, וכשאתה נושע וזוכה לאיזה משהו רוחני, אתה מיד חש תחושה של הודאה להשם יתברך. הנה הקב״ה עזר לי שזכיתי לזה. איך לך מזה שום תחושה של גאוה עצמית שעשית משהו בכלל. אתה חי כל הזמן בהתעוררות והתחזקות גם יחד.
"אחר כך", כותבים אנ"ש דעיר ברסלב בשלהי "מכתב ההסתלקות", "אמר לר' נחמן מטולטשין פסוק זה: 'לכו אל יוסף, אשר יאמר לכם תעשו', העיקר הוא התקשרות לצדיקים".
* * *
חושך, אפילה, בלבולים, האמת נעדרת או למצער נעשית עדרים עדרים, כביכול מתקיים "בימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה", וגם האמת עצמה מוסתרת בתילי תילים של שקרים עוטי מחלצות תפארת, כזב עטור שמונה בגדים של צדקות מזויפת – ואנו, אנא אנו באים?
דומים הדברים, כאילו הדור שלנו הוא דור שכולו נפילות ומשברים. ואם גאון עוזינו, מוהרנ"ת, אמר על זמנו – זמן של קדושים וצדיקים – "והטרף והפסול מתגבר כל כך, כמו שהיום יש, אלפים ורבבות 'טרייף פסול' – מה נענה אנחנו אחריו? ומה נאמר על הדור הזה, הירוד והרדוד, כאשר מחוץ תשכל חרב ומבית אימת מוות, כאשר דומה הדבר שכל סימני עקבתא דמשיחא מתקיימים בנו עד אחד?
דומה הדבר כאילו אנו נמצאים בדור כה ירוד, כה שפל – עד כי לעתים למוח מתגנבת המחשבה: יש לנו בכלל סיכוי?
* * *
לכו אל יוסף
ישנו צדיק שהוא בחינת יוסף, ואלומתו קמה וגם ניצבה בינות ליתר האלומות – צדיקי הדורות, "כי שלו עולה על כולם, בבחינת 'רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה' שנאמר על הצדיק האמת הגדול ביותר העוסק לעשות כלים ולבושים ולהמשיך תורה בחכמה אמיתית כזאת, עד שיוכלו להתקרב הכל להשם יתברך" (ליקוה"ל, השכמת הבוקר ד,יח).
במה גדול כוחו של אותו "יוסף"? מה יחודו של אותו צדיק יחיד ומיוחד?
היריעה שלפנינו קצרה מהשתרע, וגם לו היתה ארוכה, אין בנו היכולת להקיף את עוצם גדולתו של צדיק הדורות, אולם נקודה אחת מדברי מוהרנ"ת, המשמעותית במיוחד עבורינו השפלים, היא:
"שיוסף היה טוב לכל, והיה כולו טוב, ועל ידי זה היה יכול לקרב הכל, כי מצא בהגרוע שבגרועים נקודות טובות, ועל ידי זה קירבם להשם יתברך. וזהו והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה וכו', שהם בני השפחות, שהם בחינת משפחות הירודות שבישראל, שהיה מוריד את עצמו אליהם ביותר כדי לקרבם … ועל כן נקרא יוסף, בחינת אסף אלקים את חרפתי, שמאסף ומבטל כל החרפות ובושות מישראל, כי מחזירם בתשובה ומקרבם להשי"ת" (שם ט"ז,י"ז).
הצדיק הגדול אינו עוסק רק בצדיקים, להעלותם עוד יותר; הוא אינו נותר רק ברום דרגותיו, אלא מוריד עצמו אל הרחוקים והנידחים להשיבם, ומראה "לְמִי שֶׁהוּא לְמַטָּה בָּאָרֶץ מַמָּשׁ, יִהְיֶה מַרְאֶה לוֹ כִּי ה' עִמּוֹ, כִּי 'מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ'. וְזֶהוּ עִקָּר הַשְּׁלֵמוּת, לִהְיוֹת לְמַעְלָה וּלְמַטָּה". (ליקומ"ת ס"ח)
אורו של אותו צדיק 'מוסיף והולך' מיום ליום. "כי יוסף הוא בחינת הצדיק שעוסק לקרב להשם יתברך, על ידי שמוסיף והולך האור בכל יום, כי עושה בכל פעם צמצומים וכלים נפלאים באופן שיוכלו להתקרב כל מי שירצה בעולם. ועל שם זה נקרא 'יוסף', בחינת מוסיף והולך" (ליקוה"ל שם).
ככל שהוא זוכה להשיג השגות גבוהות ונעלות יותר, כך הוא מוסיף לרדת אל דרי מטה ממש, ולהלביש את אורו הגבוה בכלים ולבושים נפלאים – תורות, שיחות, מעשיות ועצות – כדי שיוכלו גם הם לקבל את האור, לעלות ולהתעלות.
"אשר יאמר לכם תעשו"
ובכן, שמענו – אפס קצה – מה הוא כוחו של הצדיק, אולם בידיעת כוחו של הצדיק אין די.
שכן, הצדיק אינו 'עובד' במקומינו. "אני יכול לעשות מכולכם צדיקים גמורים נוראים", אמר רביה"ק, "אבל מה יהיה, אם כן יעבוד השם יתברך בעצמו את עצמו? (כלומר, שרצונו הוא שאנחנו בעצמינו נתיגע בכוחו ועצותיו הקדושים להשיג עבודת השם, אבל לא שהוא יתן הכל לגמרי)" (חיי מוהר"ן ש"ל).
אחד הדברים המיוחדים בדרכו של רביה"ק, הוא בכך שרביה"ק אינו מוכן לעשות את העבודה במקומינו. "וְדִבֵּר עִמּוֹ רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה דְּבָרִים כְּעֵין הַנַּ"ל שֶׁבְּוַדַּאי יָכוֹל לִתֵּן [לוֹ] יִרְאָה עֲצוּמָה רַק שֶׁאֵין זֶה תַּכְלִית" … " וְכֵן אָמַר לְאֶחָד אִם הָיִיתִי מַעֲבִיר יָדִי עַל עֵינֶיךָ הָיִיתָ רוֹאֶה גְּדוֹלוֹת וְנִפְלָאוֹת אֲבָל אֵינִי רוֹצֶה בָּזֶה רַק שֶׁאַתָּה בְּעַצְמְךָ תְּיַגֵּעַ בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם עַד שֶׁתִּזְכֶּה לְמַה שֶּׁתִּזְכֶּה"
והענין הוא, כי רביה"ק אינו נוטל את הבחירה מהאדם. ממילא, הפירוש ל"אשר יאמר לכם תעשו" הוא שבסופו של דבר, הכל תלוי בנו, ואם לא נקום וננצל את כח הבחירה העצום והנפלא שנתן לנו הקב"ה לטובה – לבחור בחיים, במעשה ובפועל – לא הועלנו במאום.
רביה"ק סלל דרך ש"אַף עַל פִּי שֶׁהוּא דֶּרֶךְ יָשָׁן מְאד אַף עַל פִּי כֵן הוּא חָדָשׁ לְגַמְרֵי", אבל הוא אינו מחייב שום אדם ללכת בה, אלא על האדם עצמו לקום, לבחור – ולעשות מעשה.
מדוע?
במכתב שכתב הרה"ח ר' שמואל הורביץ, הוא מסביר נפלאות: צדיקים רבים, הוא כותב, "עשו בעלי תשובות, ומרשעים גדולים עשו צדיקים גדולים וכו'. אלא שהם לקחו מהם הבחירה, הם הוציאום מהס"א והכניסום לקדושה, לבהמ"ד ולעבוה"ש"
אולם, לעומת זאת, רביה"ק מוליך את אנשיו בדרך של בחירה, והוא ממשיך:
"וזהו גדולת רבינו ז"ל … שדווקא אינו מוציא האדם מהבחירה … וכן עושה לדורות, שמוציא האנשים ממש משאול תחתיות, ואינו מוציאם מהבחירה, רק אדרבה, בחירתם הוא יותר הרבה מבחירת שאר אנשים." מסביר ר' שמואל, משום שהם חייבים להלחם ולהתייגע הרבה על עבודתם, כי "דווקא זה עיקר השלמות, שדווקא האיש בעצמו בבחירתו דווקא, יכול לזכות להוציא כל הנה"ק ולתשובה שלימה ולבוא למדריגתו, והכל בכח הצדיק האמת" (מכתבי שמואל א, ס"ז)
"אתה בלעדי אינך יכול לעשות", אומר לנו רביה"ק. בלעדי רביה"ק ודרכו הקדושה איננו יכולים להגיע אל התכלית; בלי הדרך החדש שהוא ישן של רביה"ק לא נוכל להגיע לאמת לאמיתה; אולם גם לאחר שירד ובא רביה"ק לזה העולם, וגם לאחר שמסר נפשו עלינו ויסד דרכו הקדושה במסירות נפש של ממש, וגם לאחר שסלל המסילה סיקלה מאבן – גם אז, "אני בלעדיך גם כן איני יכול". כי הכל תלוי בבחירה שלנו, והעיקר הוא "אשר יאמר לכם – תעשו", אם אנחנו נבחר בטוב, ואכן נקיים את עצותיו של רביה"ק ונלך בדרכיו ו"העיקר הוא התקשרות לצדיקים" – כי אז נוכל באמת להנות מכוחו של אותו צדיק ולהגיע אל התכלית בשלמות.
אם רק יבחר בחיים, אם רק ילך אל יוסף ואשר יאמר לו יעשה, כי אז אפילו "אֲנָשִׁים שֶׁאֵינִי יוֹדֵעַ אִם הַשְּׁאוֹל תַּחְתִּיּוֹת הָיָה דַּי לָהֶם, כִּי גַּם הַשְּׁאוֹל תַּחְתִּיּוֹת הָיָה קָטָן לִפְנֵיהֶם, שֶׁאִם הָיָה אֶפְשָׁר לָהֶם לַחְתּר תַּחַת שְׁאוֹל תַּחְתִּית הָיוּ חוֹתְרִים" (חיי מוהר"ן ש"י), יש בכוחם וביכולתם להיות לצדיקים גמורים ממש, בהם יתפאר בורא עולם.
בעמדינו בעיצומם של לילות הקיץ, כאשר החורף על לילותיו הארוכים כבר עומד מאחורינו, חובה קדושה עלינו להתעורר ביתר שאת, ולהתבונן מחדש בעומקה ומעלתה של העצה הנפלאה והנוראה, ברוממותה הפליגו רבינו הק' ומוהרנ"ת זי"ע, ועל קיומה מסרו את נפשם אנ"ש לדורותיהם, הלא היא עצת "הניעור בלילה". דווקא בלילות אלו כאשר מוצא היצר מקום לרפות את הרצון, להחליש את הכיסופים אל עבודה נשגבה זו, עולה השאלה המתבקשת: כלום ניתן לומר כי עבודה יקרה זו – היסוד ואבן הפינה לכל היום כולו – היא נחלתם של אותם לילות בלבד?! האם שייכת היא לזמן מן הזמנים… והלא כבר הוזהרנו על ידי ראש בני ישראל כי "מאוד צריכין ליזהר לקום בחצות בכל לילה" (ליקו"מ תנינא סי' ז); "ותעזרני ותושיעני שאזכה לקום בכל לילה בחצות ממש" – זועק מוהרנ"ת ב"ליקוטי תפילות", שכן "למצוא את הצדיק הגדול במעלה מאוד מאוד" כדי להתוודע אל פנימיות אורו הבהיר המבקיע את גידי קשיות הלב, על מנת להאכל ולהתהפך למהותו ממש ולזכות לכל רפואותיו ותיקוניו הנוראים, רק קימת חצות מסוגלת לידי כך, להתעורר לראש אשמורות ולשפוך נפשו כמים… "וזה בחינת חצות, שצריכים להתגבר מאוד לקום בחצות לילה… כי צריכין לנדד שינה מעיניו ומעפעפיו תנומה, לשוטט לבקש ולהרבות בתפילה ותחנונים שיזכה למצוא הצדיק האמת שיוכל לרפאותו ולהכניס בו השגת אלוקות, כדי להציל את נפשו מני שחת"… (ליקו"ה השכמת הבוקר ד' ט"ז).
קימת חצות היא איפוא המפתח להתקרבות אמיתית, על ידו תזכה הנשמה אכן להתדבק בשורש חיותה ב"פאר והחן של העולם". כל סיבת אריכת הגלות והתרחקות ישראל מאביהם שבשמים – מגלה מוהרנ"ת בליקוטי הלכות (הל' מצרנות ד' י"ג) – היא עקב ההעלמה הגדולה, שנתעלם אור הצדיק האמת שהוא בבחי' ה"ראש בית", ועל ידי זה מתגבר בחינת ה"ראש כל חוצות" ונתעלמין בחי' ה"מאורי אור" ומתגברים בחי' ה"מאורי אש".
אולם על ידי שהאדם מתעורר בחצות זוכה הוא לשום לאבלי ציון "פאר" תחת "אפר" (הכנעת המאורי "אש" והגברת המאורי "אור"), ואזי נחשב כאילו נתחדש על ידו מעשה בראשית – אותיות רא"ש בי"ת שהוא הצדיק האמת שבשבילו היתה הבריאה כולה… בעת חצות לילה ניתנת לנו ההזדמנות לגלות את ה"העלמה" בה נתעלם ונסתתר צדיקו של עולם, איש כפי כוחו ובחינתו הוא. ומאידך גיסא שעות אלו יפות הן לשוטטות, בקשה וחיפוש אחר אורו של צדיק האמת שכה נסתר ונעלם מעין כל חי.
רבי אברהם בר"ן זצ"ל מפליג רבות במעלת עת חצות לילה: "כמו כן גם לגאולת הנפש בפרטיות, מוכרח גם לאלה העצות בעצמם, לקיים את הכתוב 'קומי רוני בלילה' וכו' 'שפכי כמים לבך' וכו', והעיקר הוא בחצות"… (כוכבי אור שיחות וס' כ"ו); "…אך ענין 'שפכי כמים לבך', הוא תפילת חצות שהוא ענין אחר לגמרי שהוא 'נוכח פני ה" ממש, בלי מחיצות ובלי הפסק שערים"; "…שצריכים לקום חצות שאז עת רצון שתתקבל תפילתו, כי תפילתו עולה לה' ממש בלי שער מסך המבדיל"… (ביאוה"ל תורה ט').
"אתה יודע איך שרבינו ז"ל הוא סוד בעולם, ואותי קרבת לרבי כזה" – – –
היה זה בתקופה בה נהג ר' נחמן טולטשינער ז"ל ללון בחדרו של מורו ורבו מוהרנ"ת זי"ע, באחד הלילות קם מוהרנ"ת כארי כדרכו לערוך תיקון חצות (הוא אף התבטא פעם כי רק באלו הזמנים יש ביכלתו לצנן את תבערת לבבו שלא ידעה מנוח – בתשעה באב, ובין המצרים באמירת "קינות", וכד אתפליג ליליא…).
ר' נחמן טולטשינער שהאזין נפעם כולו לאמירת ה"חצות" של מורו ורבו, הבחין לפתע כי מוהרנ"ת משלב בתוך אמירת ה"תיקון" מילים משלו… זאת שמע ר' נחמן כשחידד אזניו: "אתה יודע רזי עולם" – הזדעק התלמיד הגדול, "אתה ריבונו של עולם יודע איך שרבינו ז"ל הוא סוד בעולם, ואילו אותי קרבת לרבי כזה" – – – ואז החל לשפוך נפשו ולבו כמים, שיזכה לציית לרבינו הק' ולהתקרב אליו באמת… (אבני' ברזל טו).
"מיין משיח איז שוין געקומען" (=מבחינתי, המשיח כבר הגיע…) – גילה מוהרנ"ת באחד הפעמים, ור' משה טשענסטחובער היה מפרש: הרי מובא בדבריו הקדושים כי כשם שהגאולה הראשונה באה בחצות, כן הגאולה האחרונה תהיה על ידי הכשרים והיראים העומדים בחצות בכל לילה. ועל מוהרנ"ת זי"ע ניתן לומר כי מעולם לא עבר עליו חצות לילה בשינה… (עיין ליקוה"ל הלכות ברכות הראיה ה' ג, ה, המבואר שם שעל ידי קימת חצות בכל לילה והבכיה אז ממשיך על עצמו קדושת משיח).
מעלות רבות מוצאים אנו בספרי רביה"ק ומוהרנ"ת המתייחסים לקימת חצות: המתקת הדינים; התעוררות השינה הכללית, לעורר הנקודות טובות שיש בכל אחד מישראל; הקמת האמונה הקדושה וביטול הכפירות; המשכת הזיכרון האמיתי; בירור הטוב מן הרע ועוד מעלות נוראות ונשגבות. אולם דומה כי זו היא העולה על כולנה, וכדבריו הקדושים: "על ידי שקמים בחצות לילה ומתאבלין על חורבן בית המקדש ועל סילוקן של צדיקים שקשה בכפליים כחורבן בית המקדש, היינו על שבעוונותינו הרבים נתעלם אור הצדיק, שהוא הפאר והיופי והחן וההידור של ישראל, והוא הראש בית, כי הוא מאיר להבית המקדש… ועל ידי שאנו מתאבלין ובוכין על זה, על ידי זה חוזרין ונתתקנין כל הנ"ל. כי על ידי זה חוזר ומאיר אור הראש בית, ונתגלה שם ה'"… (ליקו"ה תפילין הלכה ז').
ומה נוראים הדברים כשנתבונן בדברי הזוהר הק' (ויקרא כב) המפליג בשבחו של הקם בחצות לילה: "ההוא נחלא דאתקרי נחל קדומים, נחל עדנים, דלא פסקי מימוי לעלמין… ההוא נחלא אתרק על רישיה ואשקי ליה בגו אינון נטיען דגינתא דעדן (=אותו נחל הקרוי נחל קדומים, נחל עדנים, שמימיו אינם פוסקים לעולם… אותו נחל מורק על ראשו ומשקה אותו בתוך שאר הנטיעות שבגן עדן) – – –
והדברים עתיקים. אותו נחל נובע, נהר המטהר מכל הכתמים, הוא הוא אשר אורו נסתר וחבוי. ודוקא בתוקף חשכת הלילה שאז נתעלמין המוחין, וההסתרה גוברת, הופכת ההסתרה בעצמה לדעת, ואז "קרוב אליך הדבר מאוד"… ובה בשעה שמתעוררת הרוח צפונית המנשבת בכינורו של דוד – זה מלך המשיח – מתעוררים גם הרצונות והגעגועים אל הפאר והחן, אל רוחו של ה"ראש בית" המאיר לבית המקדש בעצמו…
לזעוק, לחתור, להתגעגע אחר רוחו של הראש בית…
ומעתה שוב לא נתפלא על ריבוי האזהרות על עצה זו דייקא, שכן ממנה יסוד וממנה פינה לכל התקרבותינו אל צדיקנו וגואלנו, שורש נשמות ישראל. סיפרו תלמידיו של רבי אברהם ב"ר נחמן ז"ל כי על שלשה דברים היה ממתין ומצפה בערגה ובכיסופין: ל"תפילה" (כל עניני הוא "תפילה"), ול"שבת קודש" (צדיק בבחינת שבת), ולנקודת חצות לילה… ועל מה שזכה במחיצת שורש קדושת ארץ ישראל – ציון רבינו הק' באומן – באותן שעות נשגבות, מספרים עובדות נוראות. לילות שלמים היה עומד נוכח הציון הק', ומעיניו ניגרים הדמעות כמים וכל מוחו וליבו נתונים בחיפוש ובקשה אחר אורו של בחיר הצדיקים, אותו אור אשר כה רבו המחיצות והמסכים המסתירים בעד קרני הודו מלהתפשט על פני כל העולם כולו.
כאלה היו גם שאר הדבוקים ברבינו הק' בכל מאודם. לילות תמימים היו מבלים בהשתפכות הנפש ובתחינה להתקרבות אמיתית, ובעיקר בשעות אלו של חצות הלילה ואילך.
סיפר רבי אברהם בר"ן ז"ל כי באחד מאותם לילות חורף קפואים הגיעו לאזניו זעקות שבר נוראות העולות מאוהל ציון רבינו הק'. הוא הלך לראות מי הוא זה שזעקותיו קורעות את דומיית הליל. בהגיעו אל אוהל הציון הק' נגלה לעיניו המחזה: ר' סענדר טרהוויצער שוכב בפישוט ידיים ורגליים על אדמת הציון וזועק שאגות נוראות בכלות הנפש…
ומענין לענין באותו ענין, שח ר' ברוך געצ'יס ז"ל כי כשבא בליל מושלג אחד אל אוהל ציון רבינו בחצות לילה, ומפתח הציון בידו, גילה כי שלג רב נערם לפני פתח הציון. זמן רב היה עליו לעמול עד שעלה בידו לפנות את הררי השלג והכפור שנערמו לגובה רב. לאחר שהשלים את מלאכת הפינוי גילה להפתעתו גוש שלג מתנועע… לא היה זה אלא ר' ישראל טרהוויצער שהסתתר מתחת הררי הגלד והכפור, ופתיתי השלג שהתעופפו בניחותא הצטברו ונערמו על גופו. ר' ברוך שנבהל כדבעי מהמחזה, זכה לתשובה: וכי כשאגיע לאחר אריכות ימים ושנים לעולם האמת אל היכלו של רבינו הק' ושם יהיה הפתח סגור, האם אלך משם? אחכה עד שיפתחוהו…
במשך שנים ארוכות, עד סמוך ממש למלחמת העולם הראשונה, היו חסידי ברסלב הדבוקים בלב ונפש עולים מדי לילה בחצות לחונן את אותו עפר קדוש ונורא, שם שופכים היו דמעות כמים באמירת תיקון חצות ונפשם כלה ונכספת להתדבק בצדיק האמת שהוא בבחינת בית המקדש ממש. ידוע ידוע אותם אנשי אמנה היכן, מתי, ועל מה בעיקר יש לצעוק ולבקש… ואנו בני דורות חלושים אלו אין לנו אלא להתחיל לכסוף להשתוקק ולהתגעגע לעבודה נפלאה ונוראה זו, בה תלויה ועומדת גאולת נפשנו בפרטיות, וגאולת ישראל בכלליות.
ובפרט בימים אלו, כאשר חסרונו של ה"חן, הפאר, היופי וההידור" (כלשון מוהרנ"ת) מורגש יותר מאי פעם, שומה עלינו להתעורר ולהתגבר כארי, ומה הם חבלי השינה לעומת אוצרות נפלאים כאלו, המצפים לנו בכל לילה ולילה. "הנה זה עומד אחר כתלינו"…
בידינו להיות מאותם שעל ידם תהיה דרך זו דרך כבושה לרבים (עי' כוכבי אור אנשי מוהר"ן ט'). מי יתן ובקרוב ממש נחזה בהתגלות אורו הק', כי "כל תקוותינו וחיינו הוא לבקש ולחפש יומם ולילה אחרי המנהיג משה בעצמו" (השמטות לביאה"ל).
"כי באמת צריכין לחפש את הצדיק האמת תמיד, אפילו המקורבין אליו, שיזכו להתקרב אליו ביגיעות יותר ויותר כדי לקבל ממנו יותר ויותר עצות, וכו' כי הצדיק מסתתר בכל פעם מהעולם מחמת קלקולם ונתרחק מהם הרבה עד שקשה להם לקבל ולינק מאורו הגדול כי אם על ידי יגיעות ובקשה וחיפוש הרבה. וזה גם בחייו, מכל שכן אחר הסתלקותו לעילא ולעילא צריכין לחפשו ולבקשו יותר ויותר… (ליקו"ה שלוחין ה' י"ב)
איתא בזהר הקדוש (פרשת אמור. וראה בספר כוונות האריז"ל) ובמדרשים, שגמר החיתום האחרון הוא בהשכמת הבוקר של יום שמיני עצרת. וכן איתא (מדרש הגדול ואתחנן; ועיין דברים רבה פרשה יא ועוד) שמשה רבינו התפלל לפני הקדוש ברוך הוא תקט"ו (חמש מאות וחמש עשרה) תפילות שיִּכנס לארץ ישראל, כמנין 'ואתחנן' (וכמנין תפלה), ונשתתק ולא התפלל עוד, כי ה' אמר לו: רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה; שאילו היה מתפלל עוד תפילה אחת היה נענה, אבל משה קִבל עליו גזרת המקום ולא התפלל עוד. ועוד אמרו בגמרא (ברכות ריש פרק ה) שהצדיקים שוהים בכל תפילה שעה אחת – כל המדרשים הללו עולים בקנה אחד. כיצד?
אמר הרבי מאוסטרובצה: אימתי התפלל משה תפילותיו אלה? בשנה האחרונה, בשנת הארבעים. ומתי התחיל בתפילה? בשעת הרחמים והדין, בראש השנה של שנה זו. מראש השנה ועד בקרו של שמיני עצרת, כמה שעות? חמש מאות ושש עשרה שעות. שכן אם תכפיל עשרים ואחד יום עד ליל שמיני עצרת, בעשרים וארבע שעות היום, יצא לך המנין חמש מאות וארבע. הוסף עליהן שתים עשרה של ליל שמיני עצרת – הרי חמש מאות ושש עשרה שעות. ומשה התפלל כל אותן השעות שעה לתפילה, שעה לתפילה, חוץ מן השעה האחרונה שלפני גמר החיתום האחרון. ואילו היה מאריך בתפילה עד שעת החיתום, היה קשה לפני הקדוש ברוך הוא לדחות תפילתו של צדיק זה. והיה שומע תפילתו ונענה לו על תפילתו שבשעת החיתום.
ודע, שכל אלו הנפילות והירידות והבלבולים וכו' צריכים בהכרח לעבור בהם קודם שנכנסין שערי הקדושה, וכל הצדיקים והיראים האמיתיים עברו בכל זה.
(משיבת נפש, אות לב)
לכל אדם הנכנס בעבודת ה' מחכה דרך שיש בה ירידות. האדם חייב להשתדל למנוע את כל מה שביכולתו למנוע, אך אין באפשרותו למנוע את הירידות לחלוטין. לפעמים גם מפילים את האדם מן השמים – "כשנופל אדם ממדרגתו ידע שמן השמים הוא" (ליקוטי מוהר"ן ח"א רסא). עד כמה שהבחירה ניתנה לנו ו'הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים', ישנן ירידות מתוכננות מהשמים במטרה להביא אותנו ליראת שמים בה אנחנו נבחר. לא נוכל לתכנן את הדרך בה נלך. בכל מצב עלינו לדעת מה ה' רומז לנו, עד שנגיע ליראת שמים המיוחדת אותה הוא מתכנן לנו.
אולם, עד כמה שנדע מראש את המציאות של העליות והירידות, לא תמיד הידיעה הזאת תעזור לנו בשעת מעשה. הירידה כואבת ללב ירא ה' בהתחלה בשאלה 'איך יכולתי לעשות דבר כזה'. כששואלים את השאלה הזו במצב הנפשי הנכון ובמגמה הנכונה, אפשר להגיע איתה לתשובה שלמה. אבל כשמאבדים את השליטה עליה והמושגים מתערבבים, השאלה נשארת שאלה והיא לא מובילה לכיוון חיובי. השלב השני הוא כבר היצר הרע בפעולה גלויה: אם זה כואב לך ועדיין לא השתנית, סימן שאולי לא אכפת לך באמת. ואז הכאב גדל עוד יותר: לא רק שנפלתי, אלא שנפלתי סתם. כנראה שרציתי ליפול. תחושת הנפילה מעמיקה שורשים, הכאב גדל, וכעת מצטרפים לתמונה חידלון וחוסר מוטיבציה לפעול עוד, עד ש"רובן מייאשים עצמן לגמרי… ואינם עושים אפילו מה שהיו יכולים לעשות עדיין" (שם, ח"א רפב), וכך כדור השלג מתגלגל.
עלינו לדעת בראש ובראשונה שתהליך זה הוא פרי פעולתו של היצר הרע, בלי שום הגדרה אחרת. בין אם נבין את זה ובין אם לאו, זהו הכלל שהתורה מלמדת אותנו: "תורה ה' תמימה משיבת נפש" (תהלים יט). התורה משיבה את הנפש למקומה האמיתי. אם האדם חש שבור ומנותק מהתורה ומעבודת ה', ושדווקא שם נפשו הולכת לאיבוד, הוא יכול לדעת בבירור שתחושה זאת לא יכולה לבוא מהתורה. את התמונה הנכונה על עצמנו צריך להבין כשאפשר להבין, כדי להגיע לחשבון נפש נכון ואמיתי. אבל הכלל עומד תמיד מול כל תחושת ייאוש ושיברון שיופיעו: הם לא יכולים לבוא מהתורה.
אכן, בנקודה הספציפית של המקרה שלנו נשים לב לדבר מסוים.
עד כמה שהיצר מכפיל ומשלש את הכאב שלנו, הוא עדיין ממשיך לכאוב. לא משנה מה האדם עושה, הכאב עדיין נמצא, אלא אם כן הוא התייאש ח"ו ואיבד כל תפיסה (וגם עליו נאמר ש"אין שום יאוש בעולם כלל"). מה אנחנו עושים עם הכאב הזה? האם רק ניתן לו לשתק אותנו ולשקוע עמוק יותר?
מלמדים הצדיקים, שדווקא כשהכאב נוגע במקום הכי עמוק, דווקא אז הוא יכול להביא להארה הגדולה ביותר ולהפוך את כל התמונה. אם במצב הזה האדם יעשה את ההתבוננות הנכונה, אזי ככל שהכאב גדול יותר, יכול האדם לגלות אור גדול על עצמו – שבאמת אכפת לו. עד כמה שהיצר מנסה לשכנע אותו שהוא נופל בסתמיות ולא אכפת לו בכלל, הכאב שנשאר מגלה את ההפך. אם לא היה אכפת לך, לא היה כואב לך על זה שלא אכפת לך. במכתב שכותב ר' יצחק ברייטר הי"ד (מגדולי חסידי ברסלב בפולין שלפני השואה) לחברו על הנפילות שבעבודת ה', הוא אומר לו בקצרה בתוך הדברים: "וזה הוא הפירוש נפשי חולת אהבתך: יודע אתה ריבונו של עולם מדוע נפשי חולה? בגלל שאני אוהבך" (שארית יצחק, עמוד קל).
דווקא בזמן הכאב צריך כל אחד להתבונן בתוכו: למה אני בכלל בכל הסיבוך הזה? למה החיים שלי כל כך כואבים? למה אני לא מפסיק עם הכל ועובר לחיים הקלילים? למה נפשי חולה? והתשובה היא אחת – בגלל שאני אוהב את ה'. כואב או לא נוח, זאת לא השאלה. אפילו "אם ימכור איש את כל הון ביתו באהבה, בוז יבוזו לו" (שיר השירים, ח ז). גם כשהאהבה לא משתלמת מול כל ההון והבית שלך, כל תחושות הסיפוק והיציבות שכל אדם מבקש לעצמו באופן טבעי, ורק בגלל האהבה שלך אתה עומד להפסיד את כל אלו, רק יבוזו לך. כי מה משתלם יותר, בית מלא ולב ריק, או לב מלא ובית ריק?
מה משתלם לנו יותר? חיים מלאים ולב ריק? הלזה יקרא חיים? את כל הכאב שיש לנו מהכישלונות והנפילות אנחנו ממשיכים לנשוא בתוכנו, כי יש בתוכנו אהבה לה'. בלעדיה היינו עוזבים את הכל. ככל שהכאב גדול יותר, נקלוט סוף-סוף למה אנחנו בכל הסיפור הזה, ולמה עדיין כואב לנו. כך הפעולה של היצר תביא לתוצאה ההפוכה ממה שהוא רצה להביא אליה.
אם הירידה היא ירידה, דווקא אז היא יכולה להיות עליה. אם הלב כואב, נדע נאמנה כי אולי בית אין לנו, אין לנו יציבות ומקום בטוח לעת עתה, אבל לב יש לנו. ואם לב יש לנו, נגיע בסוף אל הבית שלנו, אל ה'.
* * *
בעת שהאדם רחוק מקדושתו יתברך והוא נע ונד ומטולטל ודוחין אותו מקדושתו מדחי אל דחי רחמנא לצלן, אף-על-פי-כן… אם הוא חזק ואמיץ לבקש ולחפש יותר, אף אם יעבור עליו מה בודאי סוף כל סוף יזכה למצוא אותו יתברך (משיבת נפש, ק)
ערב ראש השנה, אני בסבב טלפונים לנבחרות מחברותי. איחולי שנה טובה, עדכונים הדדיים ("אני לא מאמינה! כבר שבעה? בלי עין הרע. מתי הספקת…), מס' קיטורים פה ושם ואז זה מגיע. בד"כ. הבעל. או יותר נכון, מה הפעם קרה לבעל בדרכו לאומן או ממש שם. אין סוף למיני ההרפתקאות שרבינו דואג להעביר את הבעלים או אותנו בדרכנו לתיקון הגדול של ראש השנה. תמיד, אבל תמיד יש איזה טלפון דרמטי. "את שומעת, אם מתקשרים שמצאו את התיק שלי, אז אני בטלפון של פלוני…". או "יש פה איזה עיכוב של 11 שעות. עוד לא הגענו….". אבל מה שיותר מדהים, זה האופן הכל כך שונה של כל בעל ובעל שבו הוא מתכונן לנסיעה. השוני המדהים בינם לבין עצמם ובינם כגברים לבינינו כנשים.
למשל, אני, אם הייתי יודעת שנה מראש על נסיעה לחג שלם, למס' ימים, כשיש שם מס' גדול של אנשים ועוד הרבה דברים לדאוג להם (מקווה, תפילה, סעודות חג, תשליך וכו'), מן הסתם הייתי מתייחסת לזה כאל פרוייקט צבאי. ככזה, הייתי מכינה רשימות מדוייקות מראש, מתייעצת, מבררת מראש את תנאי מזג האויר, מתאמת עם חברות לקביעת סעודות משותפות (כפי שאני עושה בארץ), מנסה להעריך באופן הכי מדוייק כמה זמן יקח לי להגיע לשדה התעופה ואז בתוספת זמן רזרבי משמעותי, מתאמת עם נהג ועוד כמה חברות. מוודאת שאני משאירה בבית לפחות 2 עותקים של כרטיסי הטיסה והויזה, מארגנת פוליסת ביטוח וכבודה ובקיצור – לא משאירה שום פרט באויר. גם האריזה, מן הסתם, היתה לוקחת מס' ימים, כך שהתיק שנבחר להצטרף למסע יכיל בצורה הכי מדוייקת והכי נוחה לשליפה את כל הפריטים הדרושים לי.
לעומת זאת, בעלי שיחיה, נוהג פשוט הפוך. כאילו לא יודעים על הנסיעה מראש (לא מדברת בכלל על התארגנות כספית, ר"ל. "רבינו אמר שהוא יחזיר אז הוא יחזיר", לא?), כאילו לא נסענו כבר כמה וכמה פעמים, כאילו זה פה ברחוב הסמוך ולא בארץ אירופאית חורפית ועויינת, כאילו הוא נוסע עם כמה חברים למירון – הכל ספונטני. אני מוצאת את עצמי מדי שנה בוהה בו בהשתאות בעודו אורז את התיק כשעתיים לפני הטיסה, זורק פנימה מה שזורק, לשאלותי העקביות והבלתי פוסקות ("לקחת מספיק ____? אולי תקח גם ____? אתה רוצה שאכין לך ____ ותקח?") הנובעות מלחץ בלתי מודע שכל הסיטואציה גורמת לי, הוא עונה לי בקצרה במילים שאינן עולות על הברה אחת. וכך בעודי בוהה בנעשה בחוסר אונים, הוא רוכס היטב את רוכסני תיק הגב האהוב ("בשביל מה צריך מזוודה?"), מכניס איזה תפוח לכיס ויוצא לו.
באמת, היו שנים שזה עשה אותי חולה. היו שנים שבהן פתאום התחוור לי שעד שהוא לא חזר, לא נשמתי כמו שצריך והייתי בטוחה שהוא פשוט סובל שם ואיזה רעה אני שלא דחפתי לו בכח כל מיני דברים לתיק בלי שישים לב. לקח לי זמן, אבל בסוף הבנתי שרבינו באמת התכוון לזה. "יישן איך שיישן, יאכל מה שיאכל – העיקר להיות אצלי בראש השנה" (אני יודעת שאני לא מדייקת בלשונו הקדושה). כי גם בשנים שהוא התארגן מראש על מקום לינה ואוכל, וגם בשנים שהוא סחב איתו אוהל וכמה קופסאות שימורים, במקרה הטוב – מעולם הוא לא נשאר רעב או מסוייט ותמיד הוא חזר עם אותה הבעה רוחנית, מנותקת מהמציאות, בלתי ניתנת לתיאור, עם אותו מבט חולמני שלתסכולי הרב לקח כמה ימים עד שעובר לו והוא חוזר לעצמו. הבנתי שאומן זה משהו שאני לא יכולה להבין, שאני לא צריכה להתערב לו בזה ושאין לי שום אחיזה בו. מהרגע שהוא קנה את הכרטיס, הוא בידיו של המארח הגדול וכל נסיון שלי להתערב בדבר – הוא פשוט מגוחך. רבינו לא צריך אותי.
מה שכן, גיליתי שלא כולם כמו בעלי. במהלך שיחות ערב החג, מספרת לי חברתי מציאות הפוכה. בעלה כמוני. יותר נכון הוא שידרוג, ואם תרצו, הגזמה פראית שלי. הבנאדם אורז לאומן כאילו הוא אורז למסע חייו, שיקח לפחות חצי שנה ויתרחש באנטרקטיקה. הוא לא סומך על כלום. לוקח איתו הכל ושחס ושלום הוא לא ירגיש כאילו הוא מחוץ לסביבה הטבעית. מקיסמי שיניים ועד לימון לסלט, מקילוגרמים על קילוגרמים של סוכר ("כי אולי אני בדיוק ארצה תה ויחסר לי") ועד חלבה שלא הוא ולא בניו אוהבים אבל אף פעם אי אפשר לדעת ("אולי דווקא באומן פתאום ישתנה לי הטעם או שבכלל למישהו אחר מאד יתחשק פתאום ורק לי יהיה?"). הכל נארז בקפדנות, בבטחון מלא שאף דיילת קרקע חביבה לא תקנוס אותו על מטען עודף, הוא יוצא לשדה התעופה כשאת תא המטען ממלאים לפחות 40 קילוגרמים של דברים שאף-פעם-אי-אפשר-לדעת מתי ואם יצטרך. חברתי מספרת שבסוף הוא חוזר עם רוב מוצרי המזון שלקח ועוד חודשים אחרי ראש השנה, הם עוד שומעים במהלך הארוחות "תאכלו ילדים, זו לא סתם טונה, זו טונה שהיתה בראש השנה על הציון של רבינו…". דווקא הצעתי לחברתי לשווק את המאכלים האלה. אם יש אנשים שמוכרים מים קדושים מהירדן, היא יכולה להתעשר ממש מטחינה גולמית שזכתה להנות מאוירא דקדושא אצל אור האורות.
באמת, חברתי, שניחנה באופי מאד מינימליסטי, גם היא עומדת משתאה לנוכח הכמויות הלא סבירות של החפצים והמזון שבעלה לוקח איתו לטיסה, אבל גם היא הבינה שאין לה פה מה להתערב. כמו בעלי, גם בעלה חוזר מבסוט ועושה רושם שרק לה מפריעים הקרקרים המרוסקים, נפגעי טלטלות הנסיעה. כמוני, גם היא הבינה, שיש פה משהו שהוא מעבר להשגתה.
יכולתי להמשיך ולתאר את הבעל שרק יומיים לפני ראש השנה טורח לארגן לעצמו כרטיס (וכך מדי שנה בשנה), או את הבעל שלא זז בלי לפחות 20 זוגות תחתונים, 4 סטים של מצעים וכד' – כי הוא מאד איסטניסט, או הבעל שבלי הדגים של אמא שלו, הסילקא של חמותו, הלחמניות והקציצות של אשתו ועוגת הדבש של השכנה – לא זז לשום מקום ועוד כהנה וכהנה.
אבל באמת, מה זה חשוב. המסקנה שהסקתי מכל השיחות ומכל העובדות הבאמת-מעוררות התפעלות על הבעלים ובעיקר על נשות החייל, היא, שאומן זה מעל להשגתנו ותפיסתנו. לי כאשה זה נשמע כמו סיוט, אבל כנראה שזה משהו שמיועד לכלים של גברים בלבד. כי באמת, רואים בחוש שכולם בסוף מסתדרים, אף אחד לא נשאר רעב או נטול שינה ואם לשפוט לפי מבע פניו של בעלי בימים שלאחר ראש השנה אצל הצדיק – אף אחד גם לא ממש סובל. הלוואי עלי חצי מהאור הזה שיש לו על הפנים שאפילו אני, עם כל החקירות שלי (כי אני הרי חייבת להבין את הפלא הזה) והקיטורים על מה שעבר עלי, לא מצליחה להרוס.
שוק המסחר הוא אחד המקומות אליו לא נכנסים ללא ייעוץ צמוד.
הבקיאים והרגילים, שמסדרונות הבורסה נהירים להם כפרוזדורי ביתם, אינם מעיזים לבצע עסקאות ללא נטילת עצה מיועץ. מי שהתחום חדש עבורו, על אחת כמה וכמה.
כדי לסחור ולהרוויח יש לפעול לפי עצת מומחים. אתה שרוי כאן, מכיר בקושי את ארבעת אמותיך, ומסחרך פרוס רחוק, במדינות זרות ורחוקות, במטבעות זרים ומוזרים. אם לא תשאל את הממוחים, לא תוכל לדעת היכן ואיך להשקיע.
העולם הזה הוא שוק הון. אנחנו, נשמות ישראל, עסוקים כאן במשא ומתן ערני ומניב רווחים בהיקף חובק תבל. בעולם גדול כמו שלנו, הפתוח לכל כך הרבה כיוונים, אם לא ניצמד ליועץ השקעות מבין, נאבד לחלוטין. ברחמיו העצומים שיגר לנו השי"ת את משה רבינו.
'ברוך השם' – כותב רבי נתן 'שיש לנו איש נאמן באמת שראוי לסמוך עליו ואנו יודעים במה לסחור בזה העולם הרחוק מאוד מעולמות עליונים'. משה רבינו, עליו העיד בורא עולם 'בכל ביתי נאמן הוא', הוא המבין האמיתי ברזי המסחר הנצחי, והוא זה שהורה לנו היכן להשקיע: בתורה, תפילה, ציצית תפילין ושאר מצוות השם.
בשוק – אם רצונך להרוויח, אל תהיה חכם גדול, תהיה עוד יותר חכם ותציית להמלצות המומחים. אל תנסה לבזבז את זמנך בקושיות על דברי המומחים, כי בזמן היקר הזה אתה יכול ליישם את הדברים ולהשיג עוד רווחים נאים. כדי להצליח ולהרוויח רווח נצחי, יש לקבל את עצות הצדיקים על כל צעד ושעל.
התורה הראשונה (עוד לפני תחילת סדר התורות) בספר הקדוש ליקוטי מוהר"ן עוסקת בענין הגילוי הנפלא בסוד גדולת התנא הקדוש רבי שמעון בר יוחאי. מאמר זה נאמר בסוף ימי חייו של רביה"ק, ואף על פי כן קבע מוהרנ"ת זי"ע את מקומה בפתיחת הספר, דבר המרמז שגילוי זה הינו מעין הקדמה ופתיחה לכל הנאמר בהמשך הספר ויש לבאר מדוע.
גם במאמר עצמו רבו הדקדוקים: במה נחלקו רבותינו אם תשתכח תורה מישראל או לא, האם נחלקו במציאות שתהיה אז? כך גם יש לבאר במה שרבינו ז"ל מבאר שם שהבטחת רשב"י שלא תשתכח תורה מישראל, פירושה שעל ידי ספר הזוהר ינצלו משכחה זו, ע"י שבזוהר דא יפקון מן גלותא [=בזוהר הזה יצאו מהגלות], ויש לבאר מה ענין השכחה ליציאה מן הגלות, ובכלל צריך להבין מה ענין שכחה זו שעליה כוונו רבותינו ז"ל, הלא ספרי מקרא משנה וגמרא ערוכים לפנינו ואיך ישתכחו הדברים?
כדי להבין הדברים נקדים: הנה, בתורה הקדושה ובמצוותיה ישנם שני חלקים, החלק הפנימי והחלק החיצוני. החיצוני הוא מעשה המצוה והלימודים והדקדוקים והפירושים שקשורים למצוה זו; והחלק הפנימי הוא כוונת הבורא יתברך ופנימיות רצונו במצוה זו. פנימיות זו היא האהבה והקשר שהוא יתברך כביכול מתאהב ומתקשר אתנו על ידי כל מצוה ומצוה, וכמו שמפורש בלקוטי מוהר"ן שכל המצוות ואותיות ומדות התורה הם לבושים לאהבתו יתברך אותנו.
וזו תכלית כל המצוות והתורה: שעם ישראל ידע ויכיר את ה' יתברך, דהיינו שיאהבו אותו בעולם הגשמי הזה, ויכירו בחסדו ורחמנותו ואהבתו אותם (כמבואר שם בשם הזוה"ק). אהבה זו היא המביאה לאדם את השפע האלוקי שבכל מצוה, כי על ידי שמכיר באהבת ה' אליו ומאמין באהבה זו הרי הוא מתקשר ומתדבק ומתאחד עם רצונו ית', וכמו שאנו אומרים "אשר קדשנו במצוותיו", דהיינו שעל ידי שאנו נעשים צוותא עמו אנו מתקדשים ומתדבקים בו.
וכאשר אנו מאמינים ודבקים באהבה זו הרי שאז אי אפשר שהגלות וכל מיני חושך ישלטו על האדם, כי עיקר הגלות בא על ידי שהאדם נופל בכפירת הטבע, וכשמאמין באהבה זו, דהיינו שמאמין שהשם יתברך קשור עמו כביכול גם בעולם הזה, הרי ממילא נופלת שליטת הגלות עליו, כיון שאינו נמשך אחר הטבע שמחשיך קשר זה אלא מאמין שגם עתה בעולם הזה הוא קשור עמו יתברך.
אמנם, עיקר הנסיון בעת הגלות הוא ענין זה עצמו, שמחמת העבירות נמשכת עצבות וכפירה על האדם ומאבד את שמחת המצוות, כלומר, הוא לא מאמין שחוטא ופושע כזה מתקשר ומתדבק לבורא יתברך על ידי מצוותיו. וכיון שאין הוא מאמין בפנימיות זו הרי אף על פי שעדיין הוא מאמין בחלק החיצוני של המצוה ועדיין מקיים אותה כמצות אנשים מלומדה, אולם אין בכוחה להגן מהגלות, כיון שנפל בכפירת הטבע ואינו מאמין שכשעושה איזה מצוה הוא קשור עתה עם הבורא ושהוא דבוק עתה עם א-ל עליון.
ענין זה, שמקיימים התורה מתוך כפירת הטבע הוא הנקרא שכחה, וכמו שמבואר בלקוטי מוהר"ן (תורה ז בהשמטות) שתפילה ובחינת אמונה הם היפך שכחה עיין שם, וכשאדם לומד ואינו מאמין שלומד עתה תורת א-ל חי, דהיינו שאינו מאמין שאף על פי שהוא חוטא ומאוס כזה, מכל מקום עתה הוא דבוק בהשם יתברך, הרי זה שכחת התורה, כי נשכחת ממנו כל כוונת התורה והמצוות ותכליתם "שיאהבו אותו עמו בזה העולם הגשמי", וזה עצמו מגביר ביותר את הגלות.
שכחה זו ניזונה אצל האדם מ"כח" משפטי התורה. כי לפי ראות עיני הדיין הרי התורה עצמה אומרת שחוטא ופושע כזה אין לו תקווה ואין לו דרך תשובה, (וכמבואר בלקוטי הלכות ברכת השחר ה, שמחמת שידעו ישראל בעת החורבן עוצם קלקולם, על כן לא האמינו שעדיין השם יתברך בוחר בהם) אולם באמת, אף על פי שמצד משפטי התורה אכן אין תקות תשובה לחוטאים כאלה, אבל מצד סוד התורה ומצד סתרי דרכי השם יתברך שגילה דרכי התשובה שהם למעלה מן הזמן ולמעלה מן הטבע, עדיין יש תקוה, ותקוה זו היא סוד אהבתו יתברך אותנו ברצון שאין לו סוף, וזהו שורש ופנימיות התורה שהיא אהבתו ית' אותנו. נמצא, ששורש התורה וסוד פנימיות התורה שהוא האהבה שאין לה סוף הוא נותן תקוה גם לרחוקים ביותר, שעל ידי שיאמינו ויתקשרו לסוד זה ויבטלו דעתם להאמין שעדיין השם יתברך אתם עמם ואצלם ולא יפנו לחלישות דעתם, למרות שהיא נובעת, כביכול, מצד משפטי התורה הגלויים, אלא יאמינו בסוד התורה שעדיין יש תקוה, כי תשובה למעלה מן הזמן, ואזי יוכלו לשוב גם ממקום שפל זה שנדחו ונפלו לשם.
ובזה נחלקו רבותינו ז"ל בכרם דיבנה. כי מצד משפטי התורה הרי בודאי תשכח התורה, כי אם אנו דנים מצד המשפט הגלוי והפשוט, הרי בודאי אין תקוה לחוטאים כאלה, ואם אין תקוה הרי שמכל התורה והמצות נותרת רק החיצוניות בלבד, כי שוב אין מאמינים בפנימיות האהבה הגנוזה בה, וחיצוניות זו היא ענין השכחה כמבואר, אולם רשב"י הבטיח שיגלה סודות התורה, כלומר, את פנימיות כוונת התורה, ואת האהבה והקשר הנפלא שהם שורש התורה, וזוהי קדושת ספר הזוהר שממנו נובע נחל האהבה והתקוה שגילה רבינו הקדוש, ואף על פי כן שמצד חיצוניות התורה תשתכח, אולם אם יאמינו ויקבלו סוד זה אזי יוכלו להתקשר ולהתדבק לבורא יתברך על ידי כל נקודה טובה גם בעמקי שאול ממש, ועל ידי זה יצאו מהגלות, כי הגלות והשכחה ענינם אחד ממש כפי שביארנו, וזוהי ההקדמה הנצרכת לכל גילויי רבינו ז"ל שכל עניינם הוא לגלות את הקשר ואת האהבה הנצחית של השם יתברך עם ישראל בכל מצב ובכל אופן, ואיך, על ידי אותם קשר ואהבה נצחיים, אפשר לצאת מהגלות.
וזו, אכן, צריכה להיות כוונתנו, לגלות עינינו במה שנסתר בתורה, כלומר, בפנימיות התורה ולהתחדש להאמין שגם אחר שעבר עלינו מה שעבר, תמיד קיים סוד תקוה עצום ונורא: סוד אהבת השם יתברך אלינו שהוא שורש כל התורה כולה. ואהבה זו אין לה הפסק וסוף, וכשנתדבק באהבה זו אזי נזכה שבזה נצא מגלותינו הכללית והפרטית, ויקוים בנו מקרא שכתוב ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום.
ביומן "ימי מוהרנ"ת", מתאר רבי נתן את הפעם הראשונה שזכה להיות קרוב לרבי נחמן באופן קבוע לתקופה מסוימת. הוא כותב שם שבאותה תקופה רבי נחמן חיזק אותו מאוד בכל מה שקשור לשמחה והתחזקות תמידית, ובתוך דבריו הוא מציין רעיון שמבטא את יסוד כל הדברים שנאמרו לו באותה התקופה. רעיון זה נמצא לפניכם. נשתדל להעמיק בו בעזרת-ה', כדי שנוכל ליישם אותו בפשטות.
"כל החולאת [=מחלות] הבאים על האדם, כולם באים מקלקול השמחה" (ליקוטי מוהר"ן תנינא,סימן כד). אם רבי נחמן מציין לנו עובדה רפואית זו, בוודאי שעומד מאחוריה יסוד בעבודת ה'. השמחה, כידוע, היא מצב נפשי של פתיחות ומוכנות לביטוי עצמי מלא במה שאנו עושים. השמחה תופיע בעיקר בשעת העשייה, שכן אז הביטוי העצמי הרבה יותר גדול, ואז האדם 'מרחיב' את עצמו, וצומח (צמיחה ושמחה קשורות גם מילולית וגם רעיונות, כפי שראינו ונראה). נמצא, שהביטוי הגדול ביותר של החיות – שמטבעה להתפשט ולהתבטא, הוא השמחה. מי שלא שמח עקב בעיה מהותית של חוסר ביטוי עצמי, עד שהגיע לרמה כזו של "קלקול השמחה" – קרוב להיות חולה גם בגופו. כאשר הגוף לא מבטא את עצמו, הוא מפסיק לחיות בבחינה מסוימת, ובמצב שכזה יכולים לבוא עליו מחלות, ה' ישמור. מעובדה זו נמצינו למדים שהשמחה היא הביטוי הבסיסי ביותר של החיות, ומי שאינו שמח בצורה מהותית, קיימת בו בחינה מסוימת של מיתה (ליקוטי מוהר"ן סימן כג).
כאשר אדם נחלה, רגילים בני-אדם לחזק ולשמח אותו. התפיסה הפשוטה שלנו היא שמשמחים אותו כדי 'לשמור על הגחלת', שלא ישקע עוד יותר בחוליו. הרי בסופו של דבר, אנו חושבים בתת-מודע, אדם זה מוגבל ולא תיתכן אצלו השמחה באופן מהותי. גם אם ישמח לכמה רגעים, אין לו את האפשרות להגיע לביטוי מלא. אבל אם נשים לב יותר נראה, שהפתח לבריאותו היה דווקא אותם הרגעים הבודדים ששמח בהם. העומק הגדול בכך הוא, שמספיקה שמחה אחת לצאת מכל העצבות. מספיקה בחינה אחת של חיות וחירות לביטוי עצמי, ומשם משחררים את כל הנפש ממאסר העצבות. גם החולה, שנדמה לנו שאין לו שום מצב להגיע לחיות מלאה במצבו, משתמש בשמחה בודדת, ומשם להגיע לשלמות.
"רבי אומר: העושה מצווה אחת, אל ישמח לאותה מצוה; לסוף שגוררת מצוות הרבה" (ילקוט שמעוני, סימן תשמט). כשאדם עושה מצווה אחת, בכמה צריכה לגדול מידת הפתיחות שלו ביחס לתורה ולמצוות? אנו היינו עונים – באותו מקום שהצלחנו לבטא את עצמנו, שם אנחנו צומחים ומרגישים חיות. מלמד אותנו רבי: הפתח הרבה יותר גדול. בשמחה בודדת אנו פותחים בתוכינו פתח לכל העלייה שתבוא אחריו. כבר עכשיו צריך לחוש את הצמיחה העתידה לבוא, גם אם 'רק' התחזקנו בלברך בכוונה.
לא משנה כמה גדול חולייך, ונדמה לך שכבר לא תמצא את עצמך בעבודת ה'. עשה פעולה קטנה אחת חיובית, תשמח בה, ותפתח בכך פתח גדול לחיות ולביטוי הפנימיות האמיתית: עשיית רצון ה'. זאת המשמעות העצומה של השמחה אותה למד רבי נתן באותה תקופה: השמחה איננה זריקת עידוד שלא נישבר, אלא היא זריקת האנטי-יצר-הרע המשוכללת ביותר שנוכל למצוא. מה שנדמה לנו כשינוי הסתכלות פעוט ורגעי, מתגלה כצוהר לחיים חדשים, חיים של שמחה, כי באור פני מלך – חיים.
לאיוון לא חסר דבר. רק דמות אחת העיבה על אושרו: מושק'ה, שכנו היהודי. ההצלחה שמאירה לו פנים, צאצאיו המשוכים בחן יהודי, ובעיקר השלווה הנסוכה על פניו תמיד. לא מצאה רוחו מנוח עד שרקם לעצמו תוכנית שטנית. בערמומיות ובמומחיות החל מטפטף רעל של רכילות לאוזניים הנכונות. דאג להעביר לפקידי הבנק המרכזי דיווחי כזב על מושק'ה היהודי. אט אט החלו השתדלויותיו נושאות פרי. האשראי קוצץ באופן משמעותי. הידידים הטובים של הסוחר המצליח הפכו את עורם, נעשו צרי עין וחשדניים. ר' משה הסוחר לא ידע את נפשו.
הישועה הופיעה בצורה מפתיעה להפליא. אל מסיבת הפריצים האחרונה, הוזמן גם איוון שעלה בינתיים לגדולה. כטוב ליבו במשקה, כשניטשטשו עשתונותיו בגילופין, עלתה רוחו המרה על גדותיה, בבכי שיכורים. במרכז האולם הוא נעמד ושפך בגרון ניכר את תסכולו האיום. חייו העלובים ושכנו ה מושק'ה שהצלחתו ויושרו מנקרים את עיניו. בשיכרון חושיו אף הרחיב פה וסיפר בפרוטרוט את עלילותיו ותעלוליו.
באותו נשף, נסקה קרנו של הסוחר היהודי פלאים בעיני הפרצים.
* * *
ארוכה היא הדרך אל הקדושה, ובעיקר מסוכנת. כמו בני ישראל במסעות המדבר, צועד כל יהודי אל קדושת ארץ ישראל שבנפשו פנימה. פסיעה קטנה שלנו, נקלטת היטב בעיני הסטרא אחרא. דווקא הם, העומדים על מיצרי הקדושה, מכירים בחשיבותה הנוראה של כל פסיעה טובה.
בלק בן ציפור המשקיף מערבות מואב על התקדמות העם שיצא ממצרים. רואה את הניסים שנעשו ישראל, שומע על נפילת סיחון ועוג. קריסת בני הנפילים שהפילו חיתתם במדבר. נלפת בפחד. הוא פונה לשכן המדיני ומזהיר "עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו". העם הזה עוקר כל שורש של טומאה, עוד מעט לא תיוותר פינה אחת של הסתרה. בעצה אחת הם משגרים שלוחים מכובדים אל גדול המכשפים, בלעם.
כשכוחות הטומאה צופים בנשמה יהודית העושה דרכה אל קדושתה, הם פוחדים. העצה היחידה שתוכל למנוע מיהודי נלהב התקדמות היא, קללה. קורטוב של חלישות הדעת, שיבוש כלשהו בדרך. האומנות המיוחדת של בלעם היא להחדיר את עינו הרעה אל מעמקי הנפש, עד שהאדם עצמו מדמה לראות את הרע כעצם מהותו. הקללה של בלעם חודרת עמוק כל כך, שהיא משמיעה את קולה מפיו ומהרהורי ליבו של האדם.
בלעם מחפש נקודה רעה בכל יהודי, עימה יוכל לשכנע את הנפש עד כמה רעה היא, נמוכה ובלתי מסוגלת. כשהוא מצליח, חש היהודי הקטן את עצמו עלוב ובודד, בלתי ראוי ואשם. כשחלישות הדעת מפעפעת בדם הנפש, כבר אין צורך לצאת למלחמה, היהודי בעצמו נטש את חלומו לכבוש מקום בגבול הקדושה.
אור מחושך
הישועה של כלל ישראל היתה מופלאה כל כך, משום שהיא בקעה דווקא מפיו של הרשע בעצמו. בלעם, אומן הקללות והעין הרעה, עומד במרומי ההר, משקיף על מחנה ישראל ופותח במשל ושירה "כי מראש צורים הראנו, ומגבעות אשורנו, הן עם לבדד ישכון".
השי"ת בכבודו ובעצמו, עיקם את פיו של בלעם והכריח אותו להקיא הכל. הוא עמד בראש ההר, על מזבחותיו וקרבנותיו. לעיניהם הכלות של אוהדיו זקני מואב ומדין, לנוכח פיו הפעור בזעם ואימה של בלק, סיפר וסלסל בשבחם של ישראל, והודה בפה מלא על עליבותו. פיו הכריח אותו לבטא בפירוש את קנאתו התהומית לעם השם ולחן דקדושה השורה עליהם "ותהי אחריתי כמוהו" הלוואי ואזכה לכל הפחות למות כמו יהודי.
הנס המופלא של הקללות שהפכו לברכות התחיל בפתיחת פי האתון (ליקו"ה יור"ד ראשית הגז ה'). המדרש אומר שלא היה נס כמותו מעולם. בפתיחת פי האתון, ובשירת הברכות של בלעם, גילה השי"ת את הברכה והטוב של כל נשמה יהודית דווקא מתוך לוע השקר והרשע. ואין לך חיזוק עצום יותר מזה היוצא מפיו של האויב. כשהשונא הגדול שהחליש את דעתך, רמס את נפשך ומוטט את ישותך. נמס בבושתו, מעיד על קנאתו, ומספר בשבחך. כוחות הנפש הגזולים שבים ומאירים בך מחדש ובעוצמה נפלאה.
מפתחות לניצחון בכל ניסיון
לא בחינם מספרת לנו התורה את מעשה בלעם וברכותיו. בכל יום מתרחשים בעולמינו מעשיות שכאלו. ממלכת השקר של בלעם. תעצומות הרוע של שבעים האומות על שלל תאוותיהן ומידותיהן הרעות, מוכרחות ככלות הכל להקיא ולפלוט מקרבן את האמת. על פניו נראה העולם כנציג השקר, מי שמעמיק להתבונן, מטה אוזן ומקשיב. שומע בכל יום את ההודאה על האמת בוקעת וזועקת מכל אבן וכפיס עץ. הבריאה מעידה על בוראה. האנושות על כורחה מודה באמת. החן היהודי, יתרון האור מהחושך, זורח מכל פינה. בסופו, מוכרח השקר להודות על האמת.
כשהשקר מודה על האמת, מקבלת הנפש תעצומות לעבוד את השם במסירות נפש. וזהו המפתח העיקרי להתקרבות אל הקדושה ולהתקשרות עם השי"ת. בכל יום אנו מקבלים מחדש כוח למסור נפש עבור כל דבר שבקדושה. בפסוקים 'שמע' ו'ברוך שם' מרוכזת עיקר נקודת מסירות הנפש. הפסוקים הללו מכילים את בהירות האמונה ותעצומות הנפש לקידוש השם. יש בהם סגולה לגרש כל טומאה ומחשבה זרה (ליקו"מ ל"ו). באותה מידה, את הניסיונות והמניעות נוכל תמיד לסלק כשנרכז את כוחות הנפש סביב ההחלטה והידיעה הברורה שאנו מוכנים למסור נפש עבור כל דבר שבקדושה. בתורה פ' מגלה רביז"ל עצה נפלאה, בפרט לעבודת התפלה. שכשרואה אדם שלא יכול להתפלל, יזכיר את עצמו שאילו היה מזדמן לפניו ניסיון של קידוש השם, היה בוודאי מוסר נפש למיתה מרצון. כי גם אם כרגע הוא שרוי בדיוטא התחתונה, אילו היו מעמידים אותו מול ניסיון של המרת הדת, היה בוודאי מוסר נפש.
כשמתייחסים לכל חלק בדרך אל הקדושה כשאלה של 'קידוש השם', כוחות הנפש המצויים בנו, מתעוררים בכל מצב ומדרגה.
לפניך שני כלי רכב. האחד מהיר כברק, מטפס בקלילות על הרים, דוהר על פני כבישים ומביא אותך למחוז חפצך מבלי להשמיע גניחה קלה, ואילו האחר, עושה טובה כשהוא מניע, צולח גבעה קטנה בנהמה איומה. מתאמץ, מעלה עשן ובשעה ארוכה גומא מרחק קצר. היכן ההבדל? לא בצבע הפח, גם לא באביזרים השונים – המנוע, זה העניין.
חשק זה מנוע
אדם נע מכוח החשק. ככל שהחשק גדול יותר, התנועה קלה יותר, והתוצאות מבורכות ומוצלחות יותר. להפעלת מנוע יש צורך בהצתה. גם את מנוע החשק יש לעורר. לשם כך יש צורך בתחושת חיבה ותשוקה לעצם הדבר, וגם ראייה ממשית של התוצאות והרווח שתניב ההשקעה. וגם מי שאינו מוצא עניין וחשק ב'עצם' הדבר, יכול להניע את עצמו מכורח סיבות; מנהל עבודה קשוח, או ההבנה שאין ברירה, חייבים לעשות.
כך למעשה מתנהל העולם – על ידי אנשים הפועלים או מתוך חשק או מחמת ההכרח, העיקר שאינם חדלים מלפעול.
גם בעבודת הבורא, הכל תלוי במידת החשק. שבירת מידות רעות, התעוררות לעבודה. לימוד, תפילה, קיום מצוות – בכל התחומים הללו אדם פועל כפי מידת החשק.
זו המציאות, וזו גם הבעיה. משום שהחשק מתנהג כגל – עיתים עולה, עיתים יורד. והשאלה היא: מה עושה אדם כשאין לו חשק? אם נבדוק את עצמנו נגלה, שכשהחשק נחלש, החיים נעצרים. וזה אסון. הדבר דומה להקמת מפעל ללא מנהל עבודה – הפועלים עובדים כשמתחשק להם, לפעמים. האם יתכן שנוכל להתקדם כך בתורה, ולמלא את ימינו בשמחה וחיות?!
כשאין חשק
ובכן, מה יעשה אדם שאין לו חשק? ומה עושים במקרים קשים יותר, כשחסרון החשק הופך למשא כבד שרובץ על המוח והלב?
פרשת השבוע, חוקת, מורה לנו את דרך הטהרה מרוח הטומאה.
רבים שואלים: מה עניין פרה אדומה לאמצע חומש במדבר, מקומה של הפרה בפרשיות הקורבנות. את התשובה נוכל לדלות מתוך תמיהה נוספת הקשורה בפרשיות הקודמות. קראנו על מחלוקת קרח, מתאוננים ומעשה המרגלים. המעידות הללו אירעו כולן במדבר, כשברקע מהדהדים גילויים מפליאים: מן, ענני הכבוד, הר סיני. הייתכן?
אלא מאי. באה התורה להורות לנו יסוד גדול – תראה לאן הגיעו המרגלים ועדת קורח! כנראה היה חסר להם דבר מה, וזה מה שגרם להם להידרדר להיכן שנפלו. מאחורי כל הנפילות הקשות והמתמיהות הללו, מסתתרת בעיה אחת – אובדן הרצון והחשק. וזוהי תוצאה של רוח טומאה. על כן באה מיד פרשת פרה, להאיר וללמד, איך גם בתוך מצב של טומאה, יש דרך להמשיך רוח טהרה ולהוליד חשק.
התורה פותחת ואומרת: "זאת חוקת התורה". היא מגלה לנו את סוד הטהרה, ומרמזת לכל אדם: תדע לך ואל תטעה, חוסר חשק איננה סתם תופעה לא נעימה ומטרידה, זהו עצם הניסיון. זאת חוקת התורה, לא נוכל להבין זאת, ואין לנו רשות להרהר אחרי הנהגת העולם – מדוע מתנהגת המציאות באופן של ניסיונות ואובדן חשק, קרירות וכבידות. רק דע לך שזהו הניסיון הגדול של חייך. מנסים אותך באובדן חשק, ואין ניסיון גדול מזה. כל שאר הניסיונות; קנאה, תאווה וכבוד, הם כלי נשק מפורסמים של הבעל דבר. אך חוסר חשק מצטייר כסתם ליקוי אישי. מה עושים, איך מתמודדים?
שלבים בטהרה
לשם כך באה פרשת פרה. מצוות פרה אדומה מציבה פתח לטהרה, ומדברי רבי נחמן (ליקו"מ סי' נ"ה) אנחנו למדים איך כוח הטהרה הזה מצוי ושופע עלינו גם היום ממש. והוא מסוגל לחלץ אותנו גם ממצבים של חלישות הדעת, רע עין וחוסר חשק. ראשית יש להתרחק מטעות נפוצה ומרירה מאוד – אדם נוטה לעשות עניין מחסרון החשק. זה אסור. ברגע שאדם עושה מציאות מחסרון החשק והחלישות, מיד פורחים מזיכרונו כל החסדים והטובות, הניסים והנפלאות שעשה עימו השם. וכך נוצרת חלילה מציאות שהחיים והיהדות נעשים מושפעים ממצב רוח וחשק. אדם דוהר על כביש משובש ומלא מהמורות. היום כאן מחר שם. הכל מתחיל מקושיא אחת קטנה ומטרידה, מדוע לאנשים סביבי יש חשק, ולי אין. איך יתכן שפעם היה לי טעם והיום לא.
מצוות פרה באה ללמד, שאין מקום לשאלות שכאלו. משום שהטהרה מתחילה בחוקה. חסרון חשק זה סוד עמוק והוא צופן בחובו ניסיון חשוב הכלול בסדר תיקון האדם. ממך רוצים רק שתדלג, תקפוץ, ואל תעשה מזה עניין. תתמקד ברווח, ותחשוב על כך שמסתכלים עליך מלמעלה ורוצים בהצלחתך. עשה ככל יכולתך.
זה סודה של הטהרה. נעשים טהורים בלי שכל והבנה, משום שבתוך הקושי, הייסורים, ותחושת הריחוק, אין מקום למחשבות ואין כלים להבנה. אתה מוכרח לקבל ולהאמין שכל מה שעושה איתך השם הוא צדקה וחסד. כעת סלולה הדרך הלאה. להוליד כח של אמונה והתחזקות. ולסגל קביעות בתפילה והתבודדות. ואז ניתן לזכות לדיבורי תפילה לוהטים ומתוקים, המסוגלים לבטל כל סוג של חלישות הדעת או פיתוי של ניסיון. ולהביא את הנפש לחוש ולדעת באמת את השגחת השם ואת טובו הגדול.
בקצרה: מה ענין וחשיבות ראש השנה אצל רבי נחמן, ולמה נוסעים לאומן לראש השנה
אם בכל השנה כולה מסוגלת ההשתטחות על ציונו של רבינו הקדוש, הרי שבראש השנה, אין ערוך למעלת הנסיעה לאומן. שכן, בראש השנה יכול רבינו לתקן גם כאלה שאינו יכול לתקנם כל השנה כולה! (חיי מוהר"ן, תו).
עוצם תיקון הנשמה שאפשר לזכות
וכל כך גדול תיקון הנשמה שזוכים לקבל בראש השנה אצל רבינו, עד כדי כך שעל אף שהייתה תקופה שבה גילה רבינו הקדוש לאנשיו כמה תעניות עליהם להתענות לתיקון נשמתם, אף על פי כן, ביטל לאחר מכן את התעניות, "ואמר: הלא מי שאינו זוכה להיות אצלי על ראש השנה, הוא אין לו להתענות כלל [כי לא יעזרו לו לתיקון נשמתו]. ומי שזוכה להיות על ראש השנה, הוא בוודאי אין צריך להתענות כלל, מאחר שזוכה להיות אצלי על ראש השנה" (שם, תצא).
ראש השנה של רבינו – כלליות כל התיקונים
כי אכן, התיקון של ראש השנה אצל רבי נחמן, כולל את כל התיקונים כולם. "ועכשיו, ההתחלה של כל ההתחלות היא, כשבאין על הציון הקדוש על ראש השנה … ששם נכללין כל התיקונים ביחד. כי זוכים לתשובה ולתקן כל הקלקולים על ידי הצדיק הזה השוכן שם, ושם עושין התחלה מחדש להיכנס בעבודת ה' … על כן כשבאין על ציון קברו הקדוש על ראש השנה, אז נכללין כל התיקונים בשלימות נפלא, וזוכין לתשובה ולגאולה שלימה במהרה בימינו אמן" (באבי הנחל, על ליקו"מ, סימן עד תניינא).
"כן גדלו גם התיקונים אשר יעשה בימי ראש השנה"
וככל שחולפים השנים, ורבינו הקדוש עולה ועולה ממדרגה למדרגה בעולמות העליונים – כך גם נעשים התיקונים של רבינו הקדוש בראש השנה, גבוהים ונשגבים יותר ויותר. "וכל אשר גדלה ושגבה רוממותו והתעלותו של אדמו"ר זצ"ל, כן גדלו ושגבו גם התיקונים אשר יעשה בימי ראש השנה הקדושים" (כוכבי אור, אנשי מוהר"ן, א). כי הוא עולה "למעלה מעלה מה שאין שום מלאך ושרף יכול לעלות לשם. ומשם הוא מעלה ומתקן הכל, יהיה מי שיהיה, ומיטיב עמנו בכל הטובות" (ליקוטי הלכות, גביית חוב מהלקוחות ה, יד. עיי"ש).
הרווח הגדול ביותר: ראש השנה אצל רבי נחמן!
ומכל זה נוכל להבין, שהרווח הגדול ביותר שניתן להרוויח בעולם הזה, הוא להיות אצל רבינו הקדוש על ראש השנה באומן. וכפי שכותב מוהרנ"ת בפירוש לאחד מאנ"ש: "אל תתרשל ח"ו מלקיים דברינו [ולבוא לאומן על ראש השנה] כי העולם הזה צל עובר, ורווח כזה אין נמצא בעולם, ודי למבין בזה" (עלים לתרופה, מכתב רכח).
ראש השנה אצל רבי נחמן – אין דבר גדול מזה
אין לנו שום השגה בחשיבות של "להיות אצל רבינו הקדוש בראש השנה". רבינו הקדוש בעצמו התבטא ואמר: "מה אומר לכם? אין דבר גדול מזה! היינו להיות אצלי על ראש השנה" (חיי מוהר"ן, רכ).
"ראש השנה שלנו גדול מאוד!"
ועל פי הדברים האלה, כותב מוהרנ"ת: "כי ראש השנה שלנו גדול מאד מאד בעיני השם יתברך, שאין למעלה ממנו" (עלים לתרופה, מכתב כט).
"כל נסיעה יש לה חלק בקירוב גאולה"
כי בנסיעה זו לראש השנה אצל רבי נחמן, תלויה הגאולה השלימה. כך ש"כל נסיעה של כל אחד ואחד לרבינו לימי ראש השנה, יש לה חלק בקץ הגאולה" (כוכבי אור, אנשי מוהר"ן, ד). ומחמת עוצם גדולת הראש השנה אצל רבינו – עלינו לשים את הנסיעה לרבינו בראש השנה בראש מעיינינו, שתעמוד נסיעה זו מעל הכל, וכפי שהתבטא רבינו הקדוש ואמר: "הראש השנה שלי עולה על הכל" (חיי מוהר"ן, תג).
וניתן לכך שתי דוגמאות:
א. מצוה דרבים שיכולה להיעשות ע"י אחרים
אפילו כשמדובר במצווה דרבים – אם יכולה מצוה זאת להיעשות על ידי אחרים, יש להעדיף את הנסיעה לראש השנה אצל רבינו. וכפי שהיה בחיי רבינו, שאחד מאנשיו בשם רבי ליפא נסע עם סוחרים לאודסה להשיג אתרוגים לסוכות, ולא הגיע לרבינו בראש השנה. ועל כך אמר רבינו הקדוש "מה אומר לכם? אין דבר גדול מלהיות אצלי על ראש השנה" (שיש"ק ב, רפח).
וכמובן, שבלא נסיעתו היו ג"כ יכולים להשיג את האתרוגים, והייתה מצוה שיכולה להיעשות על ידי אחרים).
ב. גם אם אין התעוררות וישוב הדעת!
אפילו לגבי ההתעוררות בימי ראש השנה עצמם – יש לדעת, שגם אם האדם מרגיש שאין לו ישוב הדעת באומן בראש השנה, כי אין לו מקום מסודר לאכילה ולינה, וגם בתפילה קשה לו להתפלל בכוונה והתלהבות, מחמת ריבוי האנשים וכיו"ב – גם אז לא יוותר ח"ו מחמת זה על הנסיעה לרבינו, אלא יגיע אליו לראש השנה!
"אם לאכול, אם שלא לאכול…"
וכפי התבטא על כך רבינו ואמר: "אם לאכול אם שלא לאכול, אם לישון אם שלא לישון, אם להתפלל [בכוונה כראוי] אם שלא להתפלל – העיקר שתהיו אצלי על ראש השנה, יהיה איך שיהיה" (חיי מוהר"ן, תד).
"ובאמת כל הדברים האלה הם רק דמיונות ופיתויים של הבעל דבר, כי תודה לאל נראה בחוש שעל פי הרוב מתפללין יותר בכוונה בכלל הקיבוץ הקדוש על ראש השנה, ממה שהיה מתפלל בביתו" (שם).
כלל הדברים: התיקון הגדול ביותר לנשמת האדם הוא להיות אצל רבינו על ראש השנה, ו"אין דבר גדול מזה".
תקציר: ממורינו רבי נתן מברסלב ( – מוהרנ"ת) עלינו ללמוד הרבה מאוד דברים. אחד מהם הוא את שוויו של כל רגע בחיים לעבודת השם
בהתקרב יום הסתלקותו של רבי נתן – הרבי הגדול ל'הלכות תלמיד' – הבה נשים לב לנקודה עצומה ונשגבה אותה מציינים תלמידיו הקדושים על שעותיו האחרונות עלי אדמות, וממנו ניקח להתעורר ולהתחדש ולהתחזק ביום הגדול הזה המסוגל לדבקות בדרכיו הקדושים.
וכך כותב תלמידו הגדול רבי נחמן מטולטשין על רבו רבי נתן זצוק"ל:
"כי זאת ראינו עין בעין, שמוחו היה דבוק בהתורה עד הרגע [האחרון] של הסתלקותו, וראינו בעינינו שקיים מאמר חז"ל 'זאת התורה אדם כי ימות באוהל', שחייב אדם לעסוק בתורה עד יום מותו. כי עוד כמעט ברגע האחרונה של הסתלקותו שמענו ממנו חידושי תורה, אך לא היה בכוחו לכתוב עוד, ואפילו לדבר כל מה שהיה במוחו לא היה באפשר” (ליקוטי הלכות,ראש חודש ו,נה). עד נשימתו האחרונה הגה רבי נתן בתורה הקדושה וחידש בה כמעיין המתגבר, וכפי שממשיך לספר שם שכשעה לפני הסתלקותו, אחר שגילה תורה נפלאה מעניו הנרות דקדושה התבטא ואמר: "יש לי עתה בזה תילי תילין של הלכות אך אין לי כח לדבר יותר"…
זאת היתה מסכת חייו, דבקות מופלאה בתורה ועבודת ה' ללא הרף בהתמדה מופלאה ועצומה. במכתבו האחרון אותו כתב ימים ספורים לפני הסתלקותו הוא מזהיר לתלמידו חביבו שישתדל לתקן מיד את ה'זייגעריל' [ – שעון] ושיבלה זמן לעמוד על האומן המתקן שיתקנו מיד, "כי ידעתם כמה מוכרח לי הזייגיר [ – השעון] בכל שעה". וכל כך למה? – מפני שבגודל התמדתו היה כל רגע יקר בעיניו, "וגם אחז תמיד את המורה שעות לנגד עינו, והיה שומר את כל שעותיו ורגעיו בכל מיני שמירה. כי גם בעת נסיעתו וישיבתו על העגלה הרבה ללמוד ולהתפלל ולצעוק להשם יתברך בכלות הנפש ממש, ושום דבר בעולם לא בלבל את דעתו לבטלו מעבודתו אפילו כרגע" (כוכבי אור, אנשי מוהר"ן, טז).
מהיכן צמחה התמדה שכזו, ואיך יכולים אנו לנגוע גם כן בקצות הנהגתו להתלמד להתמיד בתורה ועבודת ה' ולא לבלות ימינו לריק?!
רבי נתן בעצמו סיפר על כך: "קודם שנתקרבתי לרבנו כמעט הייתי רחוק מלימוד, משום שרציתי להיות מן המתמידים, וכיון שבאתי לבית המדרש ונזדמן לי איזה מניעה, שלא הייתי יכול תיכף ללמוד כרצוני, למדתי אך מעט. וכשהיה לי כן פעם ופעמים ושלש, כבר התייאשתי מללמוד ביום זה, ודחיתי את ההתמדה ליום שני. וכן אירע לי ביום שני באופנים אחרים, וכן ביום שלישי, עד שנפלתי לייאוש, ונעשיתי בטלן גמור. אמנם, כשנתקרבתי לרבינו, אמר לי אודות זה: 'אביסל איז אויך גוט' – גם המעט הוא טוב. כשבאתי אחר כך לבית המדרש וראיתי שאינני יכול ללמוד הרבה כי אם מעט, ונזכרתי בדבריו שגם המעט הוא טוב למדתי מעט, אחר כך אמרתי לעצמי אלמד עוד מעט ולמדתי עוד מעט, ועם מעט ועוד מעט נעשיתי מתמיד" (אבני"ה ברזל, סה).
יש אחד שכשהוא שומע ש'גם מעט הוא טוב', הרי הוא מתרווח על כסאו ונהנה להתבטל, שהרי אמרו לו שגם מעט הוא טוב… ההבדל בינו לבין מוהרנ"ת הוא: הוא שמע שגם מעט זה 'מספיק', ואילו מוהרנ"ת היטה אזנו היטב וקיבל בתמימות שמעט הוא 'טוב'! הוא הבין שרבו הקדוש מייקר את המעט הזה, יש כאן רכוש עצום, ה'מבין' הגדול ביותר מעיד שזה טוב, אל תזלזל במעט הזה, כיון שמדובר על 'טוב' בעצם, 'טוב' נצחי שכל חפציך לא ישוו בו.
רבינו הקדוש האיר בתלמידו הגדול את הידיעה העצומה על יקרת כל נקודה טובה, וככל שהלך והתמים עצמו על משמעות מחירה של נקודה זו, כן הלך והתייקר אצלו כל רגע באופן עצום. זה חדל להיות סתם רגע, לא עוד איזה רבע שעה או שעה שאין לה שום תכלית, אלא מכרה זהב יקר שאין דוגמתו, מעיין אדיר של רבבות נקודות טובות, אוצרות שלא יסולאו בפז, תילי תילים של מרגליות מופלאות שהקטנה שבהם יקרה מכל חמודי תבל, וכלשון קדשו: "אשר נקודה אחת של מצוה קלה של הקל שבקלים אין כל העולם כדאי לה" (ליקוטי הלכות, תחומין ו, ג).
זה אם כן סוד התמדתו הגדולה: התמימות והפשיטות והשלימות שבהם קיבל את דבר רבו, וקבלתו בפשיטות שכל מעט דמעט של עבודת ה' הוא הטוב היקר והנשגב הקיים בעולם! ועלינו ללכת בעקבותיו ולנסות 'לנגוע' במעשיו הקדושים.
הבה נתעורר נתחדש ונתחזק:
'בילוי זמן' – מושג שהיה פעם כל כך מתועב ליהודי שחי חיי נצח, הפך בימינו לדאבון לב לדבר של מה-בכך. יפיותו של יפת מחצפת פניה לשכון באוהלי שם. תרבות הבילוי של יון וחכמיה, מוצאת לה אחיזה גם בליבות כשרים. לא רק שעה של 'לפקח דעתו', אלא שעות רבות של דיבורי סרק וטחינת דברים על מאורעות שאינם נוגעים לנו כלל, אפילו אם אין בהם דיבורים אסורים ממש.
אך עלינו להבין שזוהי העלמת אור הצדיק והתחכמות נגד דעת קדשו, זהו ההיפך מכל תורת ההתחזקות המגלה מהי כל נקודה טובה ועד מה שגבה נוראות יקרת שוויו של כל רגע בחיינו. וכנגד זה, נעמוד ביום הזה, בו מתעלה התלמיד ואורו מאיר ביתר שאת ללמדנו אורחות והלכות תלמיד לרבו, ונבקש ונייחל ונכסוף גם אנו להתחיל לחפש את התמימות לדברי הצדיק: לתת את המחיר האמיתי לכל נקודה טובה בפשטות, ונכניס בלבנו היטב שאם אכן כל נקודה טובה יקרה הרי שצריך לשמור כל רגע ורגע כשמירה על הון יקר. כך ששריפת הזמן תהא עבורנו הדאגה הגדולה ביותר, נדאג על איבוד ימינו לא פחות מאיבוד דמינו (ראה ליקוטי הלכות, פורים ו, יח). נפסיק לחיות בזילות אלא ברוממות מופלאה מתוך אמונה בדעת על האוצר היקר המופלא והנשגב המסור בידינו בכל רגע ורגע.
הבוקר הוא התחלה של חיים חדשים. הקדוש ברוך הוא מחדש את הבריאה. אור הבוקר הוא הכוח של היום החדש להכניס בליבנו תקוות חדשות, כוחות נפש מחודשים. היום נתחיל התחלה חדשה וננסה לעלות היו עוד דרגה אחת. אנחנו מתקרבים לט"ו בשבט, שהוא ראש השנה לאילנות, ויום ההולדת של האילנות למעשרות ולערלה. אחרי שרוב גשמי השנה ירדו ונתנו את כוחם באילנות מראים עכשיו האילנות את הברכה שקיבלו בפירות שהם נותנים. ט"ו בשבט הוא קצת יום טוב. אין אומרים בו תחנון, מרבים באכילת פירות ארץ ישראל שנתברכה בהם. מברכים את הקדוש ברוך הוא על הארץ הטובה אשר נתן לנו. "ברוך ה' תודה רבה לך ה' על הארץ הטובה ,הנפלאה. על הפירות הנפלאים שאתה נותן לנו, על הברכה, על השפע הזה, איזה שפע נפלא". שהקדוש ברוך הוא יזכה את כל עם ישראל להשתמש בשפע הזה ולהודות. לפתוח את פינו בהלל, שירה והודאה לקדוש ברוך הוא. כדאי להכין תפילות לט"ו בשבט. בהתחלה מתפללים בלי רגש, המילים יוצאות מהפה אבל לא מהלב, אבל אם מתמידים באמת, זה מתחיל להיות אכפת לנו. מתחיל להיות אכפת לנו שאנחנו רוצים להתחדש. כמו שהארץ מתחדשת בכוחותיה להצמיח עלים ירוקים אחרי תרדמת החורף. הנה שוב מתחילים חיים חדשים, צמיחה חדשה, וכך גם אנחנו מתעוררים, גם אנחנו רוצים חיים חדשים ורעננים.
זהו הטעם שט"ו בשבט נקרא "ראש השנה" שבו הקדוש ברוך הוא דן את האילנות. זוהי מידתו של הקדוש ברוך הוא, שבכל תחילת הצמיחה של כל אחד מברואיו, הוא סוקר את כל ענייניו עד הסוף. ואז, בהתחלה של הכל, זוהי עת רצון לבקש בתפילה על הצלחתו. התפילה היא סוד הצמיחה. האדם הרי נמשל לעץ השדה, ולכן יום זה הוא מעין יום דין גם לאדם שנמשל לעץ, ולא רק לעצי השדה. ולכן כמה נפלא הדבר להתפלל שיזמין לנו השם יתברך אתרוג נאה ומהודר, כפי שמובא בספרים להתפלל על אתרוג בט"ו בשבט. האתרוג מרמז ללב היהודי, ואנחנו רוצים להתפלל שהלב יוציא פירות נאים, שיתחיל ללבלב, שיהיה לב חי, עם רגש והתלהבות כפי שראוי ללב יהודי. כשהלב מלבלב, הוא מוציא פירות. המעשים הטובים הם הפירות, הם התולדות של בני אדם, הם התולדות שלנו. "עיקר תולדותיהם של צדיקים – מעשים טובים". אנחנו רוצים לבקש מהקדוש ברוך הוא להיות כמו הצדיקים, להיות עם תולדות כאלה צדיקים וטובים. "ריבונו של עולם, אני רוצה להיות הצדיק שלך, אני רוצה להוציא רק פירות טובים. כמו העצים שקיבלו באדמה שעליה הם גדלים את דושנם ושמנם, ממה שגשמי החורף הִפְרוּהָ. גם לי נתת לי כישרונות. אני מדושן בכישרונות מיוחדים שדרכם אוכל להוציא פירות טובים ומתוקים, פירות כאלה מיוחדים ששום עץ בעולם לא יוכל לתת".
יש לנו הכל – אם רק נרצה
אם אדם היה מתבונן בכישרונות הנפלאים שהקדוש ברוך הוא נטע בו, הוא היה מתעורר להוציא אותם מן הכח את הפועל, הוא היה נהיה אדם אחר לגמרי. אנחנו צריכים להאמין שאנחנו יכולים, יש לנו הכל. הקדוש ברוך הוא איתנו. אם נרצה, נוכל לזכות לעשות את רצונו של הקדוש ברוך הוא בדיוק כפי שהוא ברא אותנו. רצונו הוא שנשתמש בכל הכישרונות שלנו. אין יהודי בעולם שאין בו כישרונות, שאין בו דברים טובים, ובכולם הוא יכול להשתמש ולגלות את מלכותו של הקדוש ברוך הוא בעולם.
רבי נחמן כותב: "דע, כי יש שדה ושם גדלים אילנות ועשבים יפים ונאים מאד, וגודל יקר יופי השדה וגידוליו אי אפשר לספר. אשרי עין ראתה זאת. ואילנות ועשבים הם בחינת נשמות קדושות הגדלים שם. ודע, שכשהנשמות עושין פירות, שעושות רצונו של מקום, אזי מאירין עיני בעל השדה". (ליקוטי מוהר"ן תורה ס"ה)
רבי נחמן מסביר שיש ממונה על הגן הנפלא הזה, והוא דואג כבר שלא יתקלקלו האילנות על ידי עשבים רעים או מזיקים למיניהם. הוא גם דואג להשקות את האילנות ולתת להם כל צרכם. יש מי שדואג לנו, רק שנפשוט את שתי ידינו כמו שני ענפים, נביט לשמים כמו צמרת האילן, ונפתח את פינו כמו פרח ריחני הטומן בתוכו פרי נפלא ועסיסי, משמח אלוקים ואדם.
כל יהודי – אילן נפלא. רק צריך להשקות…
כל יהודי הוא אילן נפלא. כל יהודי הוא אילן עם פירות וענפים נפלאים שאין כדוגמתם. התפקיד של כולנו, של כל עם ישראל, הוא לגדל אילנות. רבי נחמן סיפר (מעשה מחיגר): "מעשה בחכם אחד, קודם מותו קרא את בניו ומשפחתו, וציוה אותם להשקות אילנות. גם יש לכם רשות לעסוק בשאר פרנסות, אבל בזה תשתדלו – להשקות אילנות". דוד המלך כותב: "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב, כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה, והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח". מבאר המלבי"ם: "וכל אשר יעשה יצליח" – שהאילן הזה יצליח גם על ידי זרעו, שכל אשר יהיה נזרע ממנו יהיה כמוהו. כך הוא הצדיק, גם בניו יצמחו ובזכותו "גיבור בארץ יהיה זרעו, דור ישרים יבורך". "כל אשר יעשה" זה התולדות של האדם, זה הבנים שלנו, הילדים שלנו, הצדיקים האלה שהקדוש ברוך הוא הפקיד בידינו. אלו הם המעשים שלנו, "וכל אשר יעשה יצליח" – הם יצליחו, הם יעלו מעלה מעלה, בזכות הבל פיהם של תינוקות של בית רבן העולם עומד. וזה נקרא להשקות אילנות – לגדל בנים ובנות, ולמלא את הבית בברכה אמיתית. איזה דבר נפלא, לגדל ילדים שעושים רצון השם יתברך. ילד שהולך עם טלית ותפילין לבית הכנסת – איזה זכות, מי יכול לשער את הזכות הזאת.
במה אברכך?
מעשה באדם אחד שעבר על אילן אחד, אכל מפריו, שתה ממימיו, מאמת המים שעוברת תחתיו, ונח בצילו. כשקם ללכת, פנה אל האילן ואמר לו: "אילן, אילן, במה אברכך? צילך נאה, אמת המים עוברת תחתיך, פירותיך מתוקים. אלא, יהי רצון שכל נטיעות שנוטעים ממך יהיו כמותך". כל אדם יכול להגיע לברכה הנפלאה הזו, שמעתי פעם מאישה דגולה שאמרה לי: מכל ילד, יהיה אופיו או טבעו אשר יהיה, אפשר לעשות שושנה נפלאה, אילן נאה עם פירות נפלאים. האם ההורים מאמינים בזה? האמונה הזאת קודמת לכל המעשים ולכל שיטות החינוך. כשאני מאמין שמהילד הזה יכול לצאת הרבה טוב, אני כבר בדרך אל הברכה. האמונה הזו תצמיח כוחות נפלאים לא רק בי כהורה, אלא גם תעבור אל הילד, שהשם נתן לי כפיקדון. שמעתי פעם שיר של ילד ששר לאימו, ושם הוא מבקש ממנה: "אמא, היי עיקבית ועזרי לי להיות בטוח בעצמי. החליטי אחת ולתמיד מה מותר ומה אסור, ואל תשני את דרישותייך כל פעם מחדש, כי זה מבלבל אותי מאד. אמא, אני רוצה להיות גיבור ולא לפחד מהחושך, ולכן אם את מפחדת אל תעבירי את הפחד אלי. אמא, ספרי לי תמיד את האמת על זריקה ואפילו שזה מעט כואב. היי בעצמך גיבורה וכך תעזרי לי להיות אמיץ לב. אשתדל להיות טוב תמיד, ואלך בדרך התורה והמצוות. אך אמא, קבלי אותי כמות שאני".
ממתי מתחילים לחנך את הילדים?
שאלו פעם את ה"חפץ חיים": "מאיזה גיל מתחילים לחנך את הילדים?" ענה ה"חפץ חיים": עשרים שנה קודם החתונה. מעשה שהיה בדידי. נכנס אלי ילד לפני בר-מצווה שכין אותו לקריאת הפרשה וגם לשוחח עימו ביראת שמים. והנה, לאחר קריאת איזה קטע מוסר שאלתי אותו: "אמור לי, אם אימך תבקש ממך לעשות איזה מטלה שאינך מבין בשכלך את מטרתה ותועלתה, האם תבצע אותה?" הילד היסס ואמר: "תלוי אם זה נוח לי ומתאים לי". אמרתי לו: "כלומר, אני מבין מדבריך, שאם זה לא נוח לך או לא מתאים לרצונותיך, לא תקיים את רצון אימך, האם זה נכון?" הילד שוב היסס. סוף סוף הוא הבין שיש פה מצווה של כיבוד אב ואם, אבל הוא לא כל כך הסתדר עם הרצונות שלו שמנוגדים למצווה הזו. אמרתי לו: "בוא נשאל שאלה אחרת: איזה תכונה או מידה דרושה לך, כדי שלמרות שאתה לא מבין מה התועלת בזה, בכל זאת תעשה את רצון אימך?" הוא חשב וחשב, ופתאום רץ לעברי בני בן השמונה ולחש באוזני: "אבא, אני יודע. אמונה". ממש צהלתי מרוב שמחה על ההברקה הזו. איזה דבר נפלא זה, אמונה.
מה זה אמונה? אמונה פירושה לעשות מעשים שאני לא תופס כרגע בשכלי. יש לי מצד אחד רצונות ותאוות טבעיים שאני חפץ למלאות את עצמי בהם, ומצד שני יש לי ערך יותר גבוה – לעשות את רצון הבורא הגלום ומלובש ברצון אימי ואבי.
אבל איך אני מביא את הילד הזה להבנה שהיא מעבר לתפיסת? איך עושים את זה?
בדרך כלל, כשילד לא מציית לנו, מה צורת התגובה שלנו? זה מכעיס אותנו, ממלא אותנו בביקורתיות, בדיבורים שליליים, במחשבות ותחושות של כישלון, אולי גם חלישות הדעת. בפרט כשהיה לנו יום קשה. לא הסתדרנו עם הבוס, אולי לא הצלחנו לארגן את הבית בזמן, או כשכבר יש לנו תסריטים על הילד האומלל הזה, יש לנו כבר היסטוריה איתו. ואז אנחנו מוציאים משפטים כמו: "אני כבר לא יכולה עם הילד הזה", "הוא אף פעם לא יעשה את מה שאי מבקשת ממנו", "אין לו תקנה", "שום דבר טוב כבר לא יצא ממנו". האם אנחנו באמת רוצים לומר את המשפטים האלה?! בדרך כלל אדם שהתחושות האלה ממלאות אותו הוא לא רגוע, אין לו שלווה. הילד מרגיש את זה וזה עובר אליו. לפעמים הוא מרגיש רגשות אשמה. והאמת היא הרי שאנחנו לא רוצים את זה. אנחנו רוצים להיות שלווים, כדי שנוכל להגיב נכון.
שאלו פעם את ה"חפץ חיים": "מאיזה גיל מתחילים לחנך את הילדים?" ענה ה"חפץ חיים": עשרים שנה קודם החתונה.
תחילת החינוך: עבודה עצמית…
ראיתי בספרו של הרב וולבה: "פעם הזדמן אלינו לישיבה אדם שהציע את עצמו לתפקיד משגיח בישיבה הקטנה. אחת השאלות ששאל אותי, אומר הרב, הייתה לגבי הסמכויות שיהיו לו. האם תהיה לו סמכות, למשל, לזרוק בחור מהישיבה? זו הייתה השאלה הראשונה. ראיתי, אומר הרב וולבה, שמשגיח ומחנך לא יצא ממנו, אם כזה הוא המבט הראשון שלו – מתי מותר לו לזרוק. אם הסמכות שלו לזרוק אדם, היא זו שנותנת לו את ההרגשה שהוא בראש, אזי הוא אינו יכול להיות משגיח בישיבה, הוא אינו יכול להיות מחנך. ואצל ההורים זה עובד בדיוק באותו אופן – אם כל המבט הוא מתי להעניש – זו גישה מעוותת. אמנם היצר הרע מלביש את המבט הזה במצוות. הרי כתוב "חושך שבטו שונא בנו". ובכן מכאן מצאנו רשות ואפילו חובה צריך להרביץ לילד. אבל המציאות היא, ואנחנו יודעים את זה היטב, שרק עם מידות טובות אפשר לחנך. אם אדם עובד על עצמו, על המידות שלו, הוא יכול להיות מחנך. למעשה, אין לנו שום ברירה, זה הילד שלנו, ולכן אנחנו חייבים להשתנות. הילדים שהקדוש ברוך הוא נתן לנו הם השליחים שלו לקרב אותנו אליו, ועל כך אנחנו צריכים להודות, ולא להרגיש שזה לא לפי כוחנו.
כשאמא ואבא באים אל עבודת הקודש של חינוך הילדים, הם צריכים לומר לעצמם: "השם נתן לי את הילד היהודי הזה, ואני צריך לחבר אותו אל ה'".
אני מרגיש טוב. גם הילד?!
את עבודת החינוך אי אפשר לעשות אלא מתוך נקיות, שלא יהיו אצלנו מחשבות שמופעלות מתוך ידות רעות, כמו למשל, קנאה. כשאני רואה שהילד של השכן עוזר יותר לאימו, אני מקנא. "מדוע הילד שלי לא עוזר יותר?" או מתוך כבוד – "אם באים אלי אורחים, אני רוצה שהילד שלי יבוא ויגיד להם יפה שלום ויתנהג יפה כדי שאוכל להרוויח כבוד מהתנהגותו. והאורחים יאמרו: "יש לך ילד מחונך. כל הכבוד. איך זכית לילד כזה נפלא?" ואז אנחנו מתמלאים בגאווה וכבוד. נכון שאני מרגיש טוב, אבל מה עם הילד? הילד גם מרגיש טוב?
פעמים רבות אנחנו מכסים את כל המידות הרעות האלה באיצטלא דרבנן שנקראת "חינוך". אני מכה את הילד מתוך כעס, ואני אומר לעצמי: "אבל הרי חינכתי אותו". אני דורש משהו מהילד מתוך קנאה בשכן, ואני אומר לעצמי: "גם כאן חינכתי אותו". אני רוצה לזכות בכבוד באמצעות הילד המתוק והמחונך שלי ובגלל זה אני דורש ממנו כל מיני דברים, הנה שוב חינכתי אותו. אבל האמת היא שאין כאן בכלל עניין של חינוך, אלא רק דאגה למניעים אנוכיים לחלוטין.
אנחנו חייבים להתרומם מעל המניעים הנמוכים הללו, להפסיק לרמות את עצמנו ולקרוא לזה "חינוך". אנחנו חייבים לזכור: אנחנו הורים יהודיים, שעומדים מול השם יתברך. השם הפקיד בידנו את הילד הזה כדי שנחבר אותו אל ריבונו של עולם, כדי שנהיה שליחים לתת לו את הכלים לעבוד את ה'!
רוצים לחנך? תתחברו להשי"ת!
"ריבונו של עולם, זכני להאמין שיש לילד שלי את כל היכולות לעשות את כל מה שאתה רוצה ממנו". אמא יקרה ואבא יקר, כשתתפללו את התפילה הזו לא רק שתזכו לעשות את המעשים הנכונים עם הילד, אלא גם אתם בעצמכם תזכו לאמונה, כי הלא על כך התפללתם: "זכנו להאמין". כשאתם תהיו מחוברים לה' תוכלו לחבר גם את הילד הזה לה'. אנחנו צריכים הרבה הרבה סייעתא דשמיא לשם כך, בלי זה אי אפשר. כוחנו הוא רק בתפילה. צריך לבקש בפה מלא, בפירוש, לא להסתפק במחשבה. "אני מבקש ומתחנן על אמונתי, ואני מאמין, ריבונו של עולם, שכשאהיה מחובר אליך, אז גם המציאות סביבי תתקדם ביחד איתי". כשאמא מתקדמת בעבודת ה', כשהיא מטהרת את מידותיה, מתחברת לקדוש ברוך הוא בתפילה, היא משפיעה אור נפלא בכל הבית. הילדים ירגישו את זה, המאורעות שקורים להם יהיו אחרים לגמרי. צריכים לזכור את היסוד הזה: ההתנהגות שלנו מקרינה אור נפלא מסביבנו, אם היא מחוברת למידות טובות, לתפילה. ללא תפילה עבודתנו מנותקת חלילה מריבונו של עולם, וזה נקרא "כוחי ועוצם ידי". אבל כשיש בבית תפילה, כל הבית מואר, כל הפנים מחייכות ושמחות. פשוט מסרנו את המלחמה ביד השם ואז אין כבר מה לדאוג . אפילו כשנופלים או נכשלים בכעס או בחלישות הדעת, אם מתפללים אז זוכרים את ה', לא מתייאשים. הרי אני רוצה לתקן ואני לא לבד במלחמה. השם אוהב אותי, אני גם אוהב אותו ואני גם אוהב את עצמי, למרות שאני לא מושלם, למרות שאני לפעמים גם טועה ונכשל.
על מצב כזה, שהכל מתנהל עם תפילות, עם חיבור לשם יתברך, מתאים מאמרו של שלמה המלך: "לא תירא לביתה משלג כי כל ביתה לבוש שנים" – אל תקרא שנים אלא שניים, זוהי התפילה שהיא בחינת פי שנים, שיש בה שבחו של מקום ובקשת צרכיו של האדם (ליקוטי מוהר"ן תורה ב'). "לא תירא לביתה משלג"- האמא הזו לא פוחדת משלג, לא פוחדת משום קרירות ששוררת ברחוב. מדוע? "כי כל ביתה לבוש שנים", כי היא מודה ומבקשת, מבקשת ומודה, כי כל ביתה לבוש בתפילות ותחינות אל ה' יתברך. היום שולחים את הילדים לחדר והילד חוזר אחר לצערנו, אולי איזה ילד בתוך החדר בעצמו קצת לא ראוי להיות שם, קצת מקולקל, וזה משפיע על כל הילדים שיושבים בחדר. יש היום הרבה ניסיונות ברחוב. אנחנו שולטים על זה? אנחנו יכולים להיות כל רגע עם הילד ולדעת מה הוא עושה? הרי אין אפשרות כזו. רק התפילה יכולה להועיל, רק התפילה יכולה לעטוף את הילד במין אפודת מגן כזו.
וכשרוצים לחנך את הילדים ללא תפילה, זה נראה ממש כמו כדור שלג, ממלאים את הבית בקרירות והילדים מרגישים את הקרירות ומתנהגים בהתאם. וזה הרי בדיוק ההיפך מהחלומות שלנו על ילדים צייתנים, על ילדים בעלי מידות טובות. ובגלל שהם חלשים, הם לא מתלהבים מדבר שבקדושה, זה מכעיס אותנו ואנחנו כועסים עליהם, ואז מוסיפים קרירות על קרירות. אבל מה נתנו להם? איזה דוגמא? אם אנחנו לא חמים, אם אנחנו לא מתפללים, איך אנחנו רוצים ילדים עם חום לקדושה? זה הרי בלתי אפשרי.
עם תפילות, כל אחד מכם יכול לחנך את ילדיו בצורה הכי נפלאה. לא בכדי הקדוש ברוך הוא הפקיד בידכם אילנות כאלה נפלאים עם כישרונות, עם נשמות טהורות
כשיש חיבור לתפילה – הכל שונה לחלוטין
אבל כשיש חיבור לתפילה – הכל שונה לחלוטין. "לא תירא לביתה משלג". אין פחד מקרירות הרחוב.
אפשר ללמוד איך להתמקד בתפילה, להתפלל בצורה מדויקת וכשיש תפילה מדויקת מבינים בסייעתא דשמיא איך צריך לנהוג עם הילד בכל עניין ועניין.
תפילה שמובילה למעשה כוחה גדול. מדוע? כי היא מורה על החלטה אמיתית ובוגרת להשתנות. ולא רק זאת, אלא ש"אחרי הפעולות נמשכים הלבבות", ואם פעלנו בתפילה אז הלב נפתח יותר, ומתקדם משכל פשוט לשכל גבוה יותר, לשכל אלוקי. כשהלב נפתח, כשהתבונה נפתחת, מבינים את המציאות אחרת לגמרי. מקבלים סיוע ועצה משמיים שמתאימים באמת לכל ילד ולכל מצב.
אימהות יקרות ואבות יקרים, עם תפילות, כל אחד מכם יכול לחנך את ילדיו בצורה הכי נפלאה. לא בכדי הקדוש ברוך הוא הפקיד בידכם אילנות כאלה נפלאים עם כישרונות, עם נשמות טהורות, אתם יודעים למה אתם יכולים לזכות אם תתחילו את העבודה הזאת. אפילו בתחילת הדרך, אפילו כשלא הגענו עדין לשלמות ממש, אפילו שאנחנו לא לגמרי מזוככים, אבל כבר בתחילת הדרך מרגישים את השלווה, זוכים לבית חם יותר, למין חממה מיוחדת ששם גדלים אילנות יפים. עם תפילה אנחנו משתנים, ואם אנחנו נשתנה – גם הילדים שלנו, גם הפרחים שלנו, ישתנו.
שמעתי פעם שיר נפלא שמשקף את הגישה הזאת:
אם ילד חי תחת ביקורת – הוא לומד להאשים אם ילד חי בביטחון – הוא לומד להאמין אם ילד חי באיבה – הוא לומד להלחם אם ילד חי בשותפות – הוא לומד להתחשב אם ילד חי באמת – הוא לומד צדק אם ילד חי בידע – הוא לומד חכמה אם ילד חי בבושה – הוא לומד להרגיש אשם אם ילד חי בשמחה ואושר- הוא ימצא אהבה ויופי
נכון שאנחנו מלאים בבעיות ורובינו רחוקים מכל הדברים הנפלאים הללו, אבל עם תפילה אנחנו יכולים לקבל עזרה משמיים, ואם אנחנו נפרח – גם הילדים שלנו יפרחו.
כותב רבי נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן תורה ס"ה סעיף א'): "דע, כי יש שדה, ושם גדלים אילנות ועשבים יפים ונאים מאד, וגודל יקר יופי השדה וגידוליו אי-אפשר לספר, אשרי עין ראתה זאת. ואילנות ועשבים הם בחינת נשמות קדושות הגדלים שם" (כמובא בתקוני הזוהר י"ב כ"ח).
כי האדם עץ השדה
מבין כל הנבראים מכונות דווקא הנשמות "צמחים" (וכלשון הכתוב "רבבה כצמח השדה נתתיך" (יחזקאל ט"ז ז'), וכן "כי האדם עץ השדה" (דברים כ' י"ט)). אמנם, יסוד האדם מן העפר, אבל זה בעיקר למה שנוגע לגופו (שעל הגוף הלא נאמר "כי עפר אתה ואל עפר תשוב") אבל במה שנוגע לנשמה, דווקא יסוד הצומח הוא השולט בה. עפר, דומם, מורה על העדר ההשתנות. ואילו צומח מלמד על שנוי, שזה מהות הנשמה.
מן השנויים המרהיבים והמדהימים ביותר בבריאה כולה – עולם הצומח. מזרע קטן, אטום, מתגלים כוחות נעלמים, הוא יונק מים ומזון באמצעות שורשיו, מוציא גבעול ירוק אל השמש, מרים עלים אל השמים, גדל לעץ או פרח, מגלה צבעים, ריחות, נושא פירות, בהם הוא מחיה ומטיב לזולתו. כל הרבגוניות המדהימה הזו נמצאת גם בנשמת האדם. גם לה יש שורשים. גם היא זקוקה למים ומזון שיגדלו אותה, ואם תטופל כראוי, תתנשא אל השמיים אף היא בחיות צבעונית ופורחת, עד שתזכה, מפירותיה, להעניק ולתרום לזולת, ולעולם כולו. עניינו של האדם – שנוי, התפתחות, צמיחה. אמנם בהשתנות טבע "אדמת הנפשות" – יצמיח כל מקום וכל מצב – נשמות אחרות לגמרי, אלו עצים ואלו עשבים, אלו קשים לגדול ואלו קלים, וענייניהם רבים, כמו שמבאר שם רבי נחמן באותה תורה (ס"ה סעיף א') שצריך להשקות את הצמחים בשדה הזה, ולהרחיקם זה מזה כראוי וכו'.
ארבעת המינים
מתוך עולם הצומח, מצביע הקדוש ברוך הוא בתורתו על ארבעה מינים, המייצגים ארבעה מצבים בנשמות ישראל. אתרוג – יש בו טעם וריח, מייצג את הצדיקים הגמורים. לולב – שיש בו טעם ולא ריח והדס שיש בו ריח ולא טעם – מייצגים את הבינוניים, שיש בהם טוב אך עדיין רחוקים משלמות. וערבה – שאין בה לא ריח ולא טעם, מייצגת את הרשעים, הריקים מטוב מכל וכל. ודווקא עתה, בחג הסוכות, לאחר יום הדין של ראש השנה ויום החסד של יום הכיפורים, לאחר העבודה רוחנית של תחילת השנה, שיש בה הטהרות וזיכוך לקראת השנה כולה, הגיע הזמן "לאחד" ולחבר יחדיו את כל נשמות ישראל. אתרוג, לולב, הדס וערבה – ניטלים יחדיו, ובשמחה, להורות כי ראש לכל, בזמן ולשם שמחתנו, זקוקים אנו לאחדות. אחדות שלא מתבוננת במעלת האדם או במצבו, אחדות של כל החלקים וכל המצבים שאי מי מנשמות ישראל עשוי להיקלע אליהם.
וכאן חשוב לציין. שמצוות נטילת לולב (כמו כל המצוות כולן) איננה רק סמל. בקיום המצוות אנו פועלים פעולה ממשית במציאות, ואלו אינן רק תזכורות למסר אישי או לאומי כזה או אחר. בעולם הגשמי – מפורדים ומנותקים הנבראים זה מזה. אבן היא אבן, עץ הוא עץ ואדם הוא אדם. הקשרים ויחסי הגומלין שביניהם – מוגבלים, ולרוב בלתי נראים לעין. בעולם הרוחני, לעומת זאת, קשורים ומחוברים כל הנבראים כולם, גם כאלו שבגשמיות נראים כמנותקים לגמרי. גרגיר חול בקרקעית האוקיאנוס, הכוכבים הנעים במסילותיהם, עץ מלבלב בארץ מרחקים, פרפר מרחף לפי תומו, והאדם – כולם, בחוטים נעלמים, אחוזים ונוגעים זה בזה, משפיעים ומושפעים. ומבאר הרמח"ל (רבי משה חיים לוצאטו) בספרו "דרך ה'" שישנן שתי סוגי השפעות. השפעה טבעית – שהיא מערכת הקשרים הטבעית שבין היצורים כולם, הפועלת ומונעת על פי חוקים קבועים, חוקי -טבע, שחקק בה הבורא. והשפעה בחירית – שהיא יכולתו של כל יהודי ויהודי להשפיע (אפילו בניגוד לחוקי הטבע) על הבריאה כולה.
כשאנו נוטלים בידינו אתרוג אחד, שלשה בדי הדסים, לולב אחד ושני בדי ערבה – ארבעת המינים – אין אנו עוסקים במעשה סמלי. אנו נוגעים כעת, על פי צו הבורא, ב"חומרים" מסוימים בבריאתו, שב"הפעלתם" באופן ובזמן מסוים דווקא (דהיינו כפי דקדוק ההלכה), אנו "נוגעים" ומשפיעים על שורשם, דהיינו על אותו כח השולט על עולם הצומח, ושם, כביכול, באמצעות מצוותינו, אנו חוזרים וגורמים השפעה חוזרת, טבעית, מכח הצומח בשרשו העליון, על כל "נתיניו" – דהיינו על עולם הצומח בכללותו, ועל "מקבילותיו" הרוחניות, דהיינו נשמות ישראל, "הצומחות" בשדה שאין שעור ליופיו, ומשפיעים בהן חיות, בכל מצביהן: צדיקים (אתרוג) בינוניים (הדס ולולב) ורשעים (ערבה).
עתה, בצו הבורא, אנו נעשים שותפים לו בקריאתו וברמזיו, אשר הוא שולח תדיר אל לב בניו. וכמו שכותב רבי נחמן (שיחות הר"ן נ"ב): "מכל הדברים צועק כבוד השם יתברך, כי מלוא כל הארץ כבודו… כי כבודו יתברך צועק תמיד וקורא ומרמז לאדם שיתקרב אליו יתברך, והוא יתברך יקרב אותו ברחמים, באהבה ובחיבה גדולה".
ומהי קריאתנו בנענוע הלולב?
תתחבר! גם לך יש קשר לקדושה, לעם ישראל, גם אתה יכול להיות צמוד ל"אתרוג" ולהיכלל עם הצדיקים. וכמו שכותב רבי נתן (ליקוטי הלכות בציעת הפת ו' סעיף ק"א): "וזה בחינת ארבעת המינים שנוטלים בידיים בסוכות ומנענעים בהם לכל צד, שכל זה הוא בחינת הרמזים… והעיקר מרמזין לכל אחד שלא יתייאש, רק ישתדל להיות נכלל בתוך הקבוץ הקדוש (של ישראל) ששואבין ממימי הדעת ממעייני הישועה (דהיינו מבחירי הצדיקים כפי שמבאר התרגום על הפסוק "ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה" (ישעיהו י"ב ג') – "ותקבלון אולפן חדת מבחירי צדיקיא" / תקבלו למוד חדש מבחירי הצדיקים), כי הארבעה מינים מרמזין על כל הכוחות שיש בישראל כמו שאמרו רבותינו ז"ל שאתרוג יש בו טעם וריח וכו'. עד ערבי נחל, שאין בהם לא טעם ולא ריח, ואוגדין כולן יחד… ועל ידי זה נכללין גם הפושעי ישראל, בחינת ערבי נחל, בתוך הקבוץ הקודש ונתקנין גם כן, כי "כל המחובר לטהור – טהור" (משנה מסכת כלים י"ב, ב').
אך קריאתנו איננה רק "תתחבר!" שכן מלבד חבור ארבעת המינים אנו מנענעים אותם לארבע רוחות השמים וכן למעלה ולמטה, וכלשון חז"ל (מסכת סוכה ל"ז): "מוליך ומביא למי שהארבע רוחות שלו, מעלה ומוריד למי שהשמיים והארץ שלו".
כאן, מצטרפת קריאה אחרת והיא: "מי שלא תהיה, היכן שלא תהיה, לאיזה צד ורוח מרוחות העולם שהושלכת ונפלת – אל תתיאש!"
"ארבע רוחות השמיים – שלו! שמים וארץ – שלו" הקדוש ברוך הוא נמצא בכל מקום, ואפשר לחזור ולהתקרב אליו בכל מצב. וכלשון רבי נתן (ליקוטי הלכות שבת ז' סעיף נ"ז): "וזה בחינת הנענועים. ובכל צד מוליך מכנגד ליבו ומחזירו, זה בחינת "רצוא ושוב" (תנועת הריצה – התקדמות ועלייה, והשיבה – נסיגה והתרחקות) והוא מוליך ומביא מעלה ומוריד, זה בחינת הבקיאות הנ"ל (שאדם צריך להיות "בקי" בכל המצבים, ומכל ההתנסויות, חשוכות או מאירות, לבקש ולמצוא את קירבת ה'). בחינת "אם אסק שמיים – שם אתה, ואציעה שאול הינך" וכן בכל צד, וכמו שסיים שם בפסוק "אשא כנפי שחר, אשכנה באחרית ים, גם שם ידך תנחני ותאחזני ימינך", להורות שה' יתברך נמצא, מנחה, ומסייע ביד כל אדם גם אם מקומו, פיזית או נפשית, ב"סוף-העולם" ממש.
ולא רק לרמוז, בשם ה', לעצמנו ולכל נשמות ישראל הקשורות בנו, אנו באים, כי אם ממש לקרוא ולהכריז ולעורר. "וזה בחינת הנענועים, בחינת "הקיצו ורננו שוכני עפר" (שזה מרמז על הנשמות המושלכות לעפר ולארץ ממש, כדברי רבי נחמן בתורה ז' בליקוטי מוהר"ן חלק ב'). כמו שמנערין אחד משנתו מעוררין ומנענעין אותו כדי שיקיץ, ועל זה מרמזין הנענועים, כי מנערין ומנענעין כל השוכני עפר, שיקיצו משנתם (הרוחנית) ויעמדו לעבודתו יתברך, ואל יתייאשו כלל, כי עדיין ה' עימם, "כי מלוא כל הארץ כבודו".
קריאה זו, כמובן, באה דווקא מתוך שמחה ולא כתוכחה, כי רק במצב של "זמן שמחתנו" ניתן ואפשר לקרוא ולעורר את עצמנו ואת זולתנו לחיים ותקון רוחני. "כי מה שהעולם (דהיינו בני האדם בעולם) רחוקים מהשם יתברך, ואינם מתקרבים אליו יתברך, הוא רק מחמת שאין להם ישוב הדעת …ורק על ידי שמחה יוכל להנהיג המח כרצונו, ויוכל ליישב דעתו, כי שמחה הוא עולם החרות" (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' תורה י').
(פורסם לראשונה באתר האינטרנט של הרב ארז דורון – אור פנימי)
הנסיעה חזרה התנהלה על מי מנוחות. קבלת הפנים בקייב באישון לילה הייתה סבירה, ועד מהרה היינו באוהל ההמתנה. אמרנו סליחות, ממש על סף העלייה למטוס, והייתה הרגשה מרוממת. גם הטיסה הייתה כאילו בהזמנה – מטוס חדש, אנשים נחמדים ו…אנחנו באוויר.
אני נמנע כל העת מלשאול את לבי באופן ישיר: נו, איך התחילה השנה? היה שווה? מה אוצר לקחתי ממקום מנוחת הצדיק האהוב?
אני שואל זאת רק באופן של רצוא ושוב.
והנה הזריחה מבעד למטוס מעל ערבות אוקראינה.
אבא, אבא! זה היה מעבר למילים. השמים הענקיים הרקועים מעל, כמו משטחי נחיתה למטאורים, והצבעים העזים של הכתום הבוער והצהוב העמוק-קורן, שבקעו מאחורי האופק… שכחתי לנשום. ושם, במחבואי האופק השחור, עולה ומטפס כתם ארגמן גדול, כמו גוף חימום לוהט… הוד כדור החמה.
על גג הרקיע היו רקועים ערפילי ענן בגוני החום-לבן והכחול-לבן, טלאים טלאים מהם, והתכלת הרעננה והגאה השלימה את יריעת החידוש של הבריאה. אשרי מי שצפה בזה. זה שמור באלבום הלב בצבעים חיים, אך איני יודע את קוד הכניסה לאתר, רק זיכרון קלוש יש. אסור שדבר כזה יאבד.
שקעתי בשינה מעורפלת, בלב טיסה שקטה ועדינה. התעוררתי מעל הים התיכון, וכבר אפשר היה להביט בלי שהשמש תסנוור. העננים היו מטילים צל על הים, ושאלתי את עצמי מה סדר הגדלים כאן. עדיין לא היו אלו ענני גשם, אלא מצבורי אדים ענקיים הנראים כהררי קרח פראיים התלויים מעל הים, ואנו כמו טיטאניק גמדית בשמי הקרח. או, חשבתי לרגע, מעין גושים של קורי סוכר נפיליים שנתלשו מאיזה ים-בם-בם קוסמי, כולם כמעט באותו הגובה, והם מטילים על המים צל מגובה נורא. "מדהים!" קראתי אל החברים, "ראו מה השם עשה", והם נקהלו אל החלונות, חשבו שיש אטרקציה. "ראו כיצד השמש מאדה את הים ובשׂורה של מים מתחילה לנוע לכיוון היבשת, באופן ענק ומופלא שכזה, שיירת אספקה, רכבת אוצרות…"
ואז החל המטוס לרדת. התקרבנו לאט אל העננים. הם היו עצומים בהדר ובממדים. עברנו בתוך אחד מהם, במשך שניות ארוכות, כדקה, במהירות של מטוס, עד שהגחנו ממנו. לומר לך מה גודלם…
ואני אומר בשפתיי אל צור לבבי, בעיצומה של החוויה הזו: מלכי, אני ובני האדם שכמותי, הננו היצורים היחידים שיודעים להעריך ולהתפעל מעושה נפלאות גדולות לבדו. ואם כן, לכבודנו כל המראה הגדול הזה. הו מלכי, זה אפוא עומק כוונת ברכת 'הנותן לשכווי בינה להבחין בין יום ובין לילה'. זכינו!
אתה חננת לאדם דעת לבנות מכונות מעופפות שכאלה, להעפיל מעל לשמים. כמו שהוצאת את אברהם מחוץ לאצטגנינות שלו אל מעל לכוכבים, כך הוצאת אותנו מרחישת האדמה, להביט כבודך ומעשה ידיך, טוהר השמים…
ובאמת, אני לא פחות מתוחכם מהעננים ומהזריחה ומכל מעשי בראשית הללו, המשכתי לומר, העין אשר יצרת לי, זקיפות הקומה שלי ושאר מתנות חכמתך בי, אינן מרהיבות ועוצרות נשימה פחות מכל תערוכת הפלאות הזו, ואף הרבה יותר, ועדיין לא קרבנו אל עולמות השכל והלב. באמת, אני עיקר הפלא, ושליחותי כאן עצומה – לבשר על הסוד העליון המסתתר בכל זה.
ושוב על האדמה, עטור טלית ותפילין בבית הנתיבות, קיבלו ברכות השחר טעם גן עדן. ציינתי לעצמי שעלי להפוך תחושה זו לבת לוויה שתתן טון זהב לכל חיי. אם כן, שלל נכבד הבאתי עמי מהרבי.
* * *
ואני מהלך בתוך בוקר רענן וקריר, מבורך בדקות של שמש מפנקת, והלב מפשיר אל המראה החדש של הרחובות הרטובים הנוצצים בשמש… והנה, בעודי מתקרב הביתה, עיניי מתרחבות אל מול הנוף היפהפה של הרי מערב ירושלים, דהיינו, הדסה והקסטל ויער ירושלים, הצבועים בצבעים עמוקים ואורגניים עם שמים חורפיים אפופי סוד ואדי מים צפים ברקיע, והרקיע סמוך כל כך לאדמה… והשמש הייתה מטפסת במזרח, ומאירה בזווית אידיאלית לצלמים את כל פאת המערב, והכול נראה כמו גלוית נוף ענקית שתולים בחדרי התינוקות, ירוקה-אפורה ורעננה… עד שנעצרתי ולגמתי את היופי הזה ונתעוררתי להודות להשם, ונזכרתי במה שקראתי, שכאשר יש התעוררות לאדם להתקרב אל השם במקום מסוים, שלא יאבד את הרגע, אלא ייעצר ויעשה משהו לאלתר, כדי שלא יחלפו גלי הנפש העשירים האלה בלי להותיר רושם.
וכך עשיתי.
אמרתי שאבקש מאת השם את ברכתו וישועתו בנוגע לבחור אחד, שמבטו הכואב עדיין העיק עלי, ואספר לו את עוצם עלבונו ומלחמתו… ואז חשבתי לעצמי בנזיפה: 'מה לך מאבד רגעים נדירים כאלה בבקשות פרטיות. התחל, לפחות, בדאגה לענייני הכלל'. כמעט והחלתי לבקש על ענייני עם ישראל כולו, והנה מחשבה אחרת דוחקת ואומרת: 'עלה גבוה יותר, בקש על עולם ומלואו, על כל מקומות כבוד מלכותו, שיתברכו כולם ממקור הברכות ותימלא הארץ תפארת'… וגם כאן, טרם פציתי את פי נעצרתי, וכמו נפקחו עיניי, והן נעוצות בנוף הענוג והגנוז שמנגד, וכאילו רואות במוחש את מפלי ההשפעות והברכות הגולשים ללא הפוגה מן העליונים… השמש הצלולה, הרקיע המדושן באדי מים, העמק הרווי בירק, כוח האדמה המתחדש, הכול הכול מוצף במתנות חיים… זורמות שוטפות מגבוה… ואמרתי לעצמי: 'על מה בדיוק אתה עומד לבקש? הנה פלא התגלות החסדים מתחולל לנגד עיניך… בוקר חדש בעולם הללויה…הצטרף אל השירה!' וזה היה רגע אמתי ויפה מאוד.
אבל לאחר מכן, כאשר עזבתי את המקום והתקרבתי אל ביתי, שוב היה לבי אצל מחשבות תבוסה, ובפי טעם מפלה בנוגע לעניין מסוים. תחושה של מרירות כבשה את החזה במהירות והיו דיבורים נמוכים, מסתננים, בלשון של: 'טוב, איני ראוי בעליל לקבל את הבקשה הפלונית הזו, וגם איני כלי ואיני מתאים לעוד עניין ועוד עניין, וכלל איני מסוגל לדבר הנחשק ההוא'. עד ששאלתי את עצמי בטון מדליק נורה אדומה: 'לְמה בכלל אני שווה?' ועיניי מושפלות ונעוצות בכביש הרחוץ המתנגב לאטו בשמש… ושם, לרגליי, אני קולט את הנקודות הבוהקות, הזהבהבות, המתנוצצות על הכביש, כיצד כל האספלט זרוע רסיסי זהב שקופים, וגם המדרכה, והמכוניות והעצים… הכול מכוסה, הומה, מתנוצץ בשובבות גילת קרני שמש, ומתוק האור לעיניים, מפזז ומרקד… והבנתי לפתע, שהנה הוזמנתי להשתתף בחדוות חיי הבוקר. וזה ממש לא מעט, בהחלט לא. אני זכיתי לתת יד לשמחת הרחוב והעיר בעת עלות היום החדש… נתכבדתי לחגוג את הולדתם של רגעים עליזים, דולגניים כאלה, של בוקר… 'וזה כבוד גדול ומתנה גדולה', זמזמתי לעצמי.
הוא כל כך היה רוצה להתגבר, לשבור את המאוויים השפלים, אבל בכל פעם הוא נופל שדוד במכמורתו של היצר, נדמה לו שהוא כמו שבוי – – –
הוא יודע מה עליו לעשות במצבים כאלה, כבר שמע רבות איך שצריך לפעול במקרים הללו, הוא היה רוצה כל כך להתחיל להשתנות לטובה – אבל כמו חומה בצורה מקיפה אותו – – –
הוא חש לכוד גם בגשמיות – אם רק היה ביכולתו לגמור את החודש כמו בן-אדם, אם המצוקות הכספיות היו מרפות מעט… הוא הרי לא מבקש מותרות, אלא את ההכרחי בלבד…
איך יוצאים מזה?
* * *
זה כל כך פשוט, כל כך קרוב, ודווקא משום כך – כל כך רחוק:
לימוד תורה!
המתנה הנפלאה הזאת ניתנה לנו מאת ה' ברוב אהבתו – "אהבת עולם בית ישראל עמך אהבת, תורה ומצות חוקים ומשפטים אותנו למדת" – – –
חמדה גנוזה שניתנה אך ורק לנו בני ישראל; "לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום" – – –
המוח לא תופס את עוצמת המתנה הזאת, מצווה אחת שעולה במעלתה על קיום כל המצוות! כך כותב רבינו בספר המידות: "הֶרגל הלימוד – הוא עולה למעלה על קיום כל המצוות"! פעם אחרת "הפליג מאוד לפני רבי נתן בעוצם כוח התורה להוציא את האדם מכל מיני טינופת, ואמר לו: 'וכי יודע אתה את כוחה של התורה?!' "; וכה אמר רבינו לאברך אחד ששקד על תלמודו: "שפתיך לא ישבותו; התורה משיבה את הנפש, היא מחזקת; התורה מעשירה" – – –
ואם כך בלימוד גרידא – קל וחומר בלימוד מתוך יגיעה ועמל, לימוד שכזה מזכך ומטהר פי כמה וכמה, עד אין שיעור; לימוד כזה גם מביא השפעות גשמיות פי כמה וכמה – כך אנו לומדים בפרשתנו: "אם בחוקותי תלכו" – שתהיו עמלים בתורה – "ונתתי גשמיכם בעתם… וציויתי את ברכתי"!
העמל אמור לכל אחד לפי מדרגתו, כי כל אחד יכול לעמול על כך שתורתו תהיה נקייה מכל 'פנייה' אישית והלימוד יהיה 'לשמה', לא למטרת כבוד והתייהרות (לקוטי הלכות, ת"ת ג).
גם כאשר הגוף מותש וגם הלימוד הפשוט קשה כל כך; כאשר הדאגות מקיפות והריכוז כל כך רחוק; כאשר הנטייה הטבעית מושכת ללמוד מבלי להבין היטב ולהסתפק בלימוד שטחי – בכל המקרים האלו עומד לפנינו 'מכרה זהב' של עמל התורה; כל התאמצות, כל התגברות, פותחת שערים לישועות מופלאות ברוחניות ובגשמיות.
ואם כך הוא העמל בכל חלקי התורה – על אחת כמה וכמה העמל בהבנת תורת הצדיק! הרי תורתו של רבינו הקדוש היא סם מרפא מיוחד לתחלואי דורנו ובה טמונות הארות לכל מחשכי ימינו. תלמידיו הקדושים העידו שעיקר הסגולה שנאמרה על עמל התורה כתבלין נגד היצר, גנוז בעמל תורתו של רבינו.
* * *
חג מתן תורה בפתח, היום בו יוכרע דינו של כל אחד כמה סייעתא דשמיא יקבל להצלחתו הרוחנית בכל השנה.
אין ספק שהחלטה שלנו לעמול יותר בתורה, תבטיח לנו שנה רוחנית יותר, שנה שבה המפריעים הגשמיים לא יסירו אותנו מחיי הנצח; והרי כך הובטחנו: "כל המקבל עליו עול תורה – מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ".
כל אחד לפי מצבו ויכולתו, אם יקבל על עצמו עול לעמול, יסולקו מאליהן כל אותן חומות שעומדות בדרכו ויסללו בפניו את הדרך לעלות.
הבה נתעלה על כל צמצומי הנפש העומדים בדרכנו, נזכור את השכר המופלא הטמון ביגיעת התורה, ונתגבר על כל הדברים מדומים שמערימים קשיים על כל רצון ללמוד. נעשה הכל כדי לזכות לעמל התורה – למען חיינו הנצחיים!
שום דבר לא יכול היה לכאורה, לשנות את המצב. מאז רומה על ידי שותפו פרי טיפוחיו, נושל מנכסיו ומעמדו צנח פלאים, לא יכול היה האיש לשוב לאיתנו. רק דמותו השפופה שימשה מצבה חייה להצלחה שנגדעה באיבה.
את הבלתי אפשרי, חוללה דווקא שיחה פשוטה עם איש פשוט וישיש, סבא. ביום מן הימים ישבו הסב והנכד ושוחחו. הסב ביקש לומר דבר מה: 'חשוב לי שתדע, איש צעיר, משפחתנו ניחנה בסגולה תורשתית. ההצלחה משום מה מחזרת אחרינו. הא ראיה, אני וכמוני בני משפחה נוספים בעבר, חוו הצלחה וגם איבדו אותה עם הזמן. הפלא הגדול, שהיא מצידה חיזרה אחרינו. בכל מקום בו שלחנו יד, הצלחנו. גם אחרי מעידות חמורות, גם אחרי הפסדים. ההצלחה, נכד, ספוגה בתורשתינו'.
הוא יצא משם ומחשבה חדשה נפחה בו חיים. ההצלחה אצלו, והדבר אומר שהנתונים אינם משנים כלל. הכשלון לא שלל ממנו את ההצלחה, היא עודנה בידיו, רק להשקיע אותה בעיסוק כשלהו ולקצור פירות.
* * *
לא אחת חש האדם כמי שנישלו אותו. שללו את מעמדו, ובאורח פלא הוציאו מתחת ידיו את כישוריו והצלחתו בחיים. יש מי שהחזיק בעבר נכסים כלשהם – כך לכל הפחות זכור לו. יש מי שמשום מה כלל לא זכה בהם – כך בכל אופן נדמה לו. התחושה בכל מקרה אחת היא, 'משהו אבד לי'.
פעמים שזו שמש ההצלחה שזורחת על גג השכן. פעמים אלו מספר כשלונות שהוכיחו כביכול על אי יכולתנו להצליח בעתיד. מניעות ועיכובים, הפרעות וטלטלות. האדם שואף להוביל, להצליח, והמציאות חובטת בפניו, 'איבדת את בכורתך'. נותרו עבורך רק מקומות אחרונים בשולי החיים.
למעשה, באופן שכזה מתחיל גם היום. "ויצא הראשון אדמוני כולו כאדרת שער" בעולם הזה עשיו נולד ראשון. המושכל הראשון הוא עשיו, אדמוני ושעיר. בגל המחשבות הראשון מופיעות הדאגות החששות והעצבות. רק לאחר מכן, נולד ממעמקים, קורטוב כלשהו של דעת – יעקב.
בקרבו פנימה, מתגוששים באדם שתי כוחות, יעקב ועשיו. הבכורה מצויה כביכול בידיו של עשיו, יעקב נותר מלמטה, תחת העקב הרומסת.
בהסתכלות פשוטה, איך יתכן להפוך מצב כה מוחלט. יצר הרע פוקד את האדם י"ג שנה קודם שבא בשעריו יצר הטוב. החושך קדם לאור. ההפסד מצוי יותר מהרווח, והעצבות קרובה אל הנפש יותר מהשמחה. איך משנים את המצב, איך?
ירושה של הצלחה
הסוד הקדום שהוביל את יעקב אל הבכורה והברכה, קיים גם אצלנו, הוא עובר בירושה.
עם ישראל משתלשל ויורד מפסגת בראשית. את נשמת העם עיצבו שלושת אבות עולם, אברהם יצחק ויעקב אבותינו הקדושים. אילולא החדיר אבינו אברהם אמונה בעורקי עולם החומר, לא היה מח אנושי המסוגל לעמוד בניסיון הכפירה. אילולא יראת השם שנחצבה ממעמקי עבודת יצחק אבינו, לא היה העולם יודע יראת שמים מה היא. ואת קיום האמונה והדעת בגבולות המציאות והמעשה קיבלנו מיעקב אבינו.
יעקב אבינו קיבל את הבכורה והברכה עבור צאצאיו לדורות עולם. הוא הוריש לנו, במהותנו, ערמומיות קדושה. חכמה פנימית תמימה וישרה שיש בה כדי לעמוד בפני העולם כולו, על רמאויותיו ושקריו, פיתוייו ושגיונותיו.
הנכס היקר ביותר בעולם, היא הדעת הבהירה המורה בכל מצב ורגע את הדבר הנכון והישר ביותר לעשות. זו שאיפתו הנחשקת של כל נברא – לדעת את אשר יעשה בזה הרגע ממש. האומנות הזו היתה ליעקב. עימה חילץ את הבכורה מעשיו. היא שאף זיכתה אותו בברכות. וזה תורשתי.
הבכורה נפלה לידי יעקב אבינו כביכול בדרך מרמה. אך דווקא אותו מעשה הוא שמגלה למי שייכת הבכורה באמת. "ויבז עשיו את הבכורה" הכסיל לא מוצא עניין בתבונה וחכמה, די לו בהתגלות ליבו. העולם החיצוני זמין ונגיש, התאוות והיצרים לכל דורש. אין לו לעשיו עניין בפנימיות. בשכל ובאור. יעקב הקטן שבנפש זקוק לבכורה נואשות. על כל צעד ושעל מבקשת נפשו פנימיות, עצה פשוטה וישרה, שכל מאיר לדעת את אשר יעשה. השכל שבכל דבר, "החכמה תחייה".
יהודי, דע את עושרך!
העולם מציג תמונה הפוכה. הבכורה בידי עשיו, והרמאות בכלי יעקב. מלכתחילה נועדה הבכורה והברכה ליעקב ולזרעו. עבורו נברא העולם משום שהוא המסוגל באמת לעסוק בישובו. אבל את הבכורה, מוכרח יעקב להפקיע מידי עשיו, להוציא מהמושכל הראשון. סברת עולם הזה מתריסה כי הפרנסה שייכת לאנשי העמל, העושים כספם בעשר אצבעות. יעקב נדרש בכל יום לפרוך את הסברה הזו. כלי אומנתו של יעקב הוא הבטחון "בטחו בהשם עדי עד", בטחון של עצימת עיניים, כנגד כל הסיכויים, נגד כל המוסכמות. אין דרך להשיב לידיים הנכונות את בכורת השכל וההצלחה ואת הברכות, אלא על ידי גניבה. לחטוף ולגנוב מידי הגנב את מזון הנשמה.
יהודי יושב על אוצר גנוז. עשיר הוא בנפשו עוד קודם שהחל לשלוח יד במסחר. עוד קודם שבא לכלל 'ראוי לשאת ולתת בנכסי אביו'. בעצם מהותו, יהודי עשיר הוא, העשירות ירושה לו מאבותיו. אולם, אם לא ידע מכך, עני הוא, עני מדעת ומימוש עושרו.
התורה הקדושה מודיעה לנו שההצלחה מסורה בידיים שלנו. הנתונים בשטח אינם מעלים או מורידים. יהודי איש מוצלח הוא בעצם הוויתו. אין מקום לספקות וחששות, משום שהיכן שישלח את ידו, יצליח. נשמה של יהודי היא סיפור של הצלחה, הסכנה היחידה היא, אי ידיעת העובדה הזו. ירשנו מאבינו יעקב חכמה מעשית. שכל ישר היורד ומחייה כל מחשבה, מעשה ופעולה. לכל רגע יש מעשה פעוט ומדוייק, נכון לזו השעה. אור השכל הופך את האדם לברייה אחרת. מנשא את שגרת החשיבה אל מעבר למאורעות ולשיח הבריות. המחשבה דבוקה בתכלית הפנימית שבכל דבר, לא במקרי הזמן, פגעיו והתנהגותו ההפכפכה. הבה ננצל זאת.
הטבע הוא 100% טבעי, אבל יש משהו שהוא למעלה מזה; קוראים לכך: תפילה. "כי התפילה למעלה מהטבע, כי הטבע מחייב כן – והתפילה משנה הטבע" (ליקוטי מוהר"ן, ז).
כל דבר בעולם יש לו 'טבע' מסויים; הקרח קר ומקפיא, ולעומתו האש חמה ושורפת. ים הוא מקום שאם נכנסים אליו ללא אנייה, טובעים בו. ולעומתו, יבשה הוא מקום מוצק, שדורכים עליו ולא נופלים אל תוכו. כעסן – כועס, ומי שאינו כזה – רגוע; קמצן חוסך ופזרן מפסיד, וכן הלאה.
אך תפילה יכולה לשנות את חוקי הטבע הללו! שכן, התפילה מחברת אותנו למי שמושך בחוטים של הטבע. הלא הוא "עילת העילות וסיבת הסיבות", הקדוש ברוך הוא. וכשהוא רוצה, הקרח אינו מקפיא והאש אינה שורפת, הים נהפך ליבשה והולכים בו לבטח, והיבשה נבקעת ונופלים אל תוכה, הכעסן נרגע, וידו של הקמצן נפתחת לרווחה.
אפילו רובה טעון, שיצא זה עכשיו מפס הייצור ועבר את כל מבחני האיכות – לא יוציא כדור אחד באם יעמוד מישהו נגדו ויתפלל: 'אנא ה', עזור שהרובה לא יירה' – – – וכאשר "נשמע מפיו הקדוש [של רבינו] מעניין מעלת ההתבודדות העולה על הכל, ואמר: 'מען קאן פארשפרעכן א ביקס זי זאל ניט שיסן' [= הלא יכולים ללחוש על קנה שריפה [= רובה] שלא יהיה מורה!]" (חיי מוהר"ן, תלח).
ואם אפשר לגרום לרובה שלא יירה, אפשר גם לגרום לכעסן שלא יכעס, או לבעל תאווה שתתבטל תאוותו.
* * *
הטבע נקרא בפי הפילוסופים "אם כל חי" ("אמא טבע"), (ליקוטי מוהר"ן, רטז), שכן היא שמולידה כמעט את הדברים המוכרים בטבע והיא הקובעת כיצד הם ייראו. אך בעוד שהפילוסופים סבורים שהטבע הוא השולט – אנו מאמינים שהטבע אינו אלא תוצאה מרצונו של הבורא; וכשהוא רוצה, הטבע משתנה ואין לו זכות ביטוי.
עוד בתחילת הבריאה, כאשר ברא הקדוש ברוך הוא את הטבע, "הזהיר את הנהגת הטבע וכל המלאכים הממונים על הנהגת העולם בטבע הזאת, שתיכף כשיתפללו ישראל וירצו לשנות הטבע – הם מוכרחים לעשות כרצונם, להפוך מים ליבשה ולהעמיד החמה, ושלא יהיה כח לאש לשרוף ולאריות לדרוס" (ליקוטי הלכות, ברכת השחר ה, סט).
* * *
אך כדי שהתפילה תפעל לשינוי את הטבע, חייבים אמונה – "שיאמין שיש מְחַדֵש, ובידו לחדש דבר כרצונו" (ליקוטי מוהר"ן, ז). וכשהאמונה איננה חזקה דיה, קשה להביא על ידה ניסים.
זאת לימד אותנו משה רבינו בפרשת השבוע, כשביקש ממנו פרעה: "העתירו אל ה'" שיסיר את הברד, ענה לו משה: "כצאתי את העיר אפרוש את כפי אל ה' ". מדוע המתין משה עד שייצא מהעיר? מה מונע בעדו לעמוד בתוך מצרים ולפרוש את כפיו אל ה'?
התשובה היא, שכדי להביא על ידי התפילה שינוי, חייבים לצאת ממצרים, לצאת משלטון המֵצָרִים של הטבע, ולהתמלא באמונה. שכן, 'מצרים' הוא מקום שבו סוגדים לטבע, כך שהוא הופך להיות – בתודעת המאמינים בו – למערכת חוקים שמצרים ומגבילים. וכדי לפעול שינוי הטבע, חייבים לצאת ממקום טמא זה, למקום של אמונה במי שמנהיג את הטבע ומשנה אותו כרצונו.
יציאתו זו של משה ממצרים לפרוש את כפיו, צריכה ללוות אותנו בכל עת שאנו יוצאים להתבודדות, לאמור: 'בבואך להתבודד" – מלמד אותנו משה – 'צא מהמֵצָרִים! צא מהטבע! אל תאמין בו. אין לו כח להגביל ולהצר, הוא כפוף לרצון הבורא שיכול לשנות כל דבר על ידי תפילתנו'.
* * *
ככל שנצליח לצאת מהמצרים של הטבע, תהפוך התפילה לכלי נשק יעיל ביותר. ככל שנאמין שאכן הכל, ממש הכל, ביד ה' – תשדד התפילה מערכות, ותפיל את הטבע חלל.
זה יהיה הנשק של משיח; "משיח יכבוש את כל העולם ללא יריית אחת של חומר נפץ", אמר רבינו הקדוש (שיש"ק ב, סז). שהרי בידו של משיח יהיה נשק הרבה יותר יעיל מאשר כדורי נפץ, "כי עיקר כלי זיינו של משיח הוא התפילה, ומשם עיקר חיותו. וכל מלחמתו שיעשה וכל הכבישות שיכבוש – הכל משם" (ליקוטי מוהר"ן, ב).
כך הוא גם יגאל את העולם מהגלות הנוראית; הוא יאיר בעולם את האמונה, ואז יראו הכל שכל הדלתות וכל המיצרים פתוחים לרווחה; רק להרים את העיניים והכל ישתנה.
אף הרופאים יתביישו אז, שכן "כשנגאלת ונפדית התפילה, אזי נופל כל הדאקטיריי [= חכמת הרפואה], כי אין צריכין לרפואות" (ליקוטי מוהר"ן ח"ב, א); מי שחולה – מרים את העיניים לשמיים, מהרהר בתשובה ומבקש רחמים – ומתרפא. ואז, בית המרקחת יהפוך למוזיאון לחכמת הטבע הקדומה…
שירת האזינו היא לעד, כי לא תשכח מפי זרעו, אפילו בתוקף ההסתרה שבתוך הסתרה, כמו שכתוב ואנכי הסתר אסתיר פני מהם וכו' וענתה השירה הזאת לפניו לעד וכו'. כי כלל השירה הזאת הוא להזכיר ולהודיע את כל מעשה ה' אשר עשה עמנו ואשר הוא עתיד לעשות עמנו נפלאות ונוראות עד שסוף כל סוף יגמור כרצונו להחזיר לנו ארץ ישראל עם כל הקדושות ותפארת הגוונין המאירין שם כמו שהתחיל בהנחל עליון גוים וכו' יצב גבולות עמים למספר בני ישראל כי חלק ה' עמו וכו' ירכיבהו על במתי ארץ וכו' דהיינו ארץ ישראל, וכן הולך וסובב כל סיפור השירה הנוראה הזאת את כל אשר עבר ואת כל אשר יעבור על ישראל בכל העיתים שיעברו עליהם, עד שסיים שסוף כל סוף וכפר אדמתו עמו שהשם יתברך ירצה אדמתו ועמו כי הם בחי' אחת. וכל זה יגמור השם יתברך על ידי הצדיקי אמת שדבריהם ומעשיהם מלאים רזין, שכולם כלולים במשה שהודיע מקודם ריבוי ההסתרות, שיהיו הסתרות בתוך הסתרות עד שיהיה קשה למצוא האמת לאמיתו אבל אף על פי כן יגמרו הצדיקי אמת, בחינת משה, את שלהם ויודיעו אלקותו בעולם כמו שכתוב שם ראו עתה כי אני אני הוא אני אמית ואחיה וכו'ואין מידי מציל. וזה שהתחיל האזינו השמים ואדברה, לומר דעו כי דברי אינם פשוטים כי הם עמוקים מאד מאד והם מלאים רזין עמוקין, עד אשר אני קורא את השמים שהם כלליות דרי מעלה שיאזינו מה שאדבר, כמו שכתוב ותשמע הארץ אמרי פי, שצריכין כל באי עולם שבארץ הזאת לשמוע ולהבין היטב אמרי פי, כי יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי וכו' היינו שדברי אינם פשוטים רק הם כמטר וכטל שנראים שהם מים ולחלוחית פשוט אבל באמת יש בהם כוחות נפלאים ונוראים כי הם מגדלים כל מיני צמחים ועשבים שונים לאין מספר וכמו שאמר שם כשעירים עלי דשא וכרביבים עלי עשב וכו', כמו כן הם דברי כי אף על פי שנראים כפשוטים אבל הם עמוקים מאד ומלאים רזין ויש בהם כח לגדל ולחזק את כל אחד ואחד ולהצמיח אותו עד שיתפאר וישתעשע השם יתברך עם כל אחד ואחד בהתפארות ושעשועים נפלאים. כי שם ה' אקרא, היינו דעו והאמינו שכל מה שאני מדבר ומוציא מפי בכולם שם ה' אקרא שכל דברי ושיחותי הם רק לקרות שם ה' לגדל ולקדש שמו בעולם ועל כן אתם הבו גודל לאלקינו, כי על ידי שתאמינו בכל זה על ידי זה תתנו גודל לאלקינו שתבינו ממני גדולתו ונוראתו ית' לעד. כי על ידי צדיקי אמת, ע"י חדושי תורתם הק' וע"י שיחותם הנפלאות יכולים להבין גדולות ה' כמבואר במ"א וכמובן כ"ז לכל הזוכים להתקרב אליהם. כי הצור תמים פעלו וכו' ובוודאי פעל ועשה ויצר וברא הכל בחכמה נפלאה כ"ש כולם בחכמה עשית והכל נברא בשביל הצדיקים העושים רצונו שהם יודעים רזי עולם עד שכל מעשיהם ודבוריהם מלאים רזין ועל ידם יכולים להבין גדולת ה'.
(ליקוטי הלכות, חושן משפט, חזקת מטלטלין ה,יד)
הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט (לב,ד)
עיקר תיקון כל אדם הוא על-ידי בחינת תיקון המשפט. כי צריך כל אדם לכלכל דבריו במשפט, הינו שישפוט את עצמו על כל דבר, וכל הפגמים חס-ושלום הם בחינת קלקול המשפט שאינו מתנהג כמשפט התורה, ועיקר קלקולו על ידי חכמות רעות של העולם שהם בחינת פגם המשפט, דהיינו מה שנדמה לכל אחד כאלו השם יתברך אינו מתנהג עמו במשפט היושר והצדק, ומזמין לו נסיונות שאינו יכול לעמוד בהם, כגון חסרון פרנסה וכיוצא. ובאמת צריכין להאמין כי צדיק ה' וישר משפטיו, ואינו מנסה שום אדם במה שאינו יכול לעמוד בו, אף על פי שלפי שכלו קשה לו לעמוד בענינים אלו שעוברים עליו, אף על פי כן צריך להשליך שכלו וחכמתו, ולהאמין בתמימות כי ישרים דרכי ה' ומשפטיו, ובודאי הוא צריך לעבור בזה העולם בענינים אלו, שהשם יתברך מתנהג עמו, בעשירות או בעניות, או בהתגברות התאוות והרעיונים וכו', וכמו שאמרו רבותינו ז"ל הלל מחייב העניים, רבי אליעזר בן חרסום מחייב העשירים, יוסף מחייב את הרשעים. נמצא שכמו שהצדיק זוכה על ידי התמימות שלו שמשליך עצמו לכל מיני רפש וטיט בשביל השם יתברך כנ"ל, על ידי זה זוכה לבחינת תיקון המשפט בשרשו, דהיינו להשיג השגת צדיק ורע לו רשע וטוב לו כמבאר בפנים, כמו כן גם אצל אנשים פשוטים, על ידי שמשליכים כל חכמתם ושכלם ומאמינים בהשם יתברך בתמימות, על ידי זה זוכים לבחינת תיקון המשפט, היינו שאינם מהרהרים אחר משפטיו יתברך, ומתגברים בכל עוז לעמוד בכל מה שעובר עליהם, ולכלכל דבריהם במשפט. כי על ידי התמימות, על ידי זה הצדיק מקשר אותם לדרכי תמימות, ומעלה אותם ממקום שנפלו לשם, על ידי פגם המשפט שנפל לתהומות חס ושלום. ואם אף על פי כן יצרם מתגבר עליהם ביותר צריכים ביותר להתחזק בדרכי התמימות, ולצעוק להשם יתברך מעמקי תהומות, בבחינת ממעמקים קראתיך ה', עד שסוף כל סוף יזכה על ידי זה לצאת ולעלות מעמק נפילתו שנפל וירד עד תהום, והכל בכח וזכות הצדיק הנ"ל.
(אוצר היראה, תמימות ט; על פי: ליקוה"ל, חו"מ, נזיקין ה,י)
עם נבל ולא חכם (לב,ו)
אמר רבינו ז"ל שכל זמן שנשאר להאדם שום שכל עצמו אינו מקורב כלל כמבואר על פסוק(דברים ל"ב) עם נבל ולא חכם – עמא דקבילו אורייתא ולא חכימו (ליקוטי מוהר"ן א, סימן קכ"ג) שעיקר קבלת התורה היה רק על ידי זה, על ידי שסילקו את חכמתם לגמרי. כי אם היו מעמידים על חכמתם ושכלם לא היו יכולים לקבל את התורה וכו' עיין שם. כי כל השכל של כל העולם, אפילו של היראים והכשרים, כל זמן שלא זכו לשבר תאוות לבם לגמרי לגמרי בבחינה הנ"ל כמו עור המעובד ממש בלי שום שמץ ריח בעלמא כנ"ל, עדיין אין להם שום שכל כלל וכל שכלם הוא רק בבחינת המדמה שהוא כח הגוף, כח הבהמיות. מאחר שלא פשטו את גופם עדיין לגמרי מהבהמיות. וגם המדמה שלהם אינו מבורר עדיין לגמרי כנ"ל. על כן עיקר תיקונם להתקרב להשם יתברך הוא על ידי אמונת חכמים בחינת (שמות י"ד) ויאמינו בה' ובמשה עבדו, דהיינו להתקרב לצדיקים אמתיים ולהאמין בם ולבטל דעתו נגדם לגמרי כאלו אין לו שום שכל כלל
(ליקוה"ל, אורח חיים, תפילין ה,לה)
זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור (לב,ז)
שכחה היא בחינת הסתלקות הדעת, ששם עקר אחיזת הזמן. אבל זכרון הוא בחינת דעת, שעל-ידי-זה נתבטל הזמן. כי אפלו בשכלנו אנו יכולין להבין קצת, שאין שום זמן כלל, כנראה בחוש, שהזמן הולך והומה, והוא עף ופורח כצל עובר, עד שבאמת לפי פריחת המחשבה רואין כמעט בחוש שאין זמן כלל, כי היכן הוא הזמן של כל העולם? ועקר הזמן הוא רק מחמת השכחה, מחמת שעוברים ימים ושנים, וברבות הימים נשכחים הימים הראשונים, ומחמת שכחה נדמה כאלו הוא כבר זמן ארך ונמשך מאד. אבל כשזוכרין היטב מה שנעשה מתחלה עד עכשו, והיום שעבר לפני כמה שנים כאלו הוא עומד עכשו, על-ידי-זה רואין שאין שום זמן כלל, רק שבשכלנו בודאי אי אפשר להבין דבר זה בשלמות, רק איזה התנוצצות והעברה בעלמא. והכלל, שעקר הזמן הוא מחמת שאין לנו שכל, דהינו מחמת השכחה, שהוא בחינת שנה והסתלקות הדעת. וזה שמזהיר הכתוב (דברים לב): "זכר ימות עולם בינו שנות דר ודר", כי כל ימות עולם ושנות דור ודור, שהם בחינת כלל הזמן, צריכים להעלותם ולקשרם לבחינת בינה וזכרון, שהוא בחינת למעלה מהזמן. ועל-כן ראש-השנה, שאז אנו עוסקין בזה, כמבאר בפנים, על-כן נקרא יום הזכרון.
(אוצר היראה, זכרון ח; על פי: ליקוה"ל, או"ח, ראש השנה ה)
כנשר יעיר קינו על גוזליו ירחף (לב,א)
כל הגלויות מכנים בשם גלות מצרים, כמו שאמרו רבותינו ז"ל. ועקר הגלות הוא מה שהטוב של נשמות ישראל כבוש בגלות תחת יד האמות והסטרא-אחרא, שמזה באין כל התאוות והעברות, רחמנא לצלן, כמו שכתוב "ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם". ועקר הגאלה היא על-ידי שמשמיעין להטוב הכבוש בגולה את מעלתו, שישמע במקום שהוא שם את דברי הצדיק עד שיתעורר לשוב לשרשו. וזה נעשה על- ידי צדקה, שעל-ידי-זה נעשה אויר נח וזך, עד שעל-ידי-זה שומע הטוב גם מרחוק את כל דבוריו הקדושים של הצדיק האמת. וזה בחינת "כי הנה הסתו עבר" וכו', הינו שנעשה אויר נח וזך, ועל- ידי-זה "וקול התור נשמע בארצנו", הינו קול התיר הגדול, שהוא הצדיק האמת, נשמע על-ידי-זה למרחוק, אפלו בבחינת ארציות וגשמיות ודיוטא התחתונה. ופסוק זה נאמר על גאלת מצרים שהיה בניסן, שאז האויר נח וזך, בחינת "מוציא אסירים בכושרות", בחדש שכשר לצאת בו, כי כבר עברו ימי החרף, שאז מצוי רוח סערה ובלבול האויר. ומחמת שעקר התגלות האמונה, שהוא בחינת יציאת מצרים, הוא על-ידי הצדקה והחסד, שעל-ידי-זה נעשה האויר נח וזך, על-כן פסח הוא בחינת חסד, בחינת אברהם. ועל-כן נותנין מעות חטין קדם פסח, וכן "מצת" ראשי-תבות: צדקה תציל ממות, כמובא במקום אחר; ובתחלת סדר ההגדה מתחילין לומר: כל דכפין ייתי ויכול, שכל זה הוא בחינת חסד וצדקה, שעל-ידי-זה נשמע להטוב במקום שהוא שם את דבורי אמונה של הצדיק האמת, עד שעל-ידי- זה נצול ממות, שהוא הסטרא-אחרא, ושב לשרש קדשתו, שזה עקר הגאלה כנ"ל. ועל-כן אברהם אבינו עליו השלום, שעסק בזה לגלות האמונה הקדושה בעולם, על-כן נקרא איש החסד
עיקר תיקון התשובה הוא על ידי שלמות תיקון העצה, כי באמת הכל חפצים ליראה את שמך ומתגעגעים לשוב להשם יתברך, אך אין יודעים עצה שלמה איך לשוב מיני חושך אשר כל אחד נלכד בו כפי בחינתו. ובאמת עיקר תיקון העצה צריכין רק בעבודת ה', כי כל החכמות והעצות של העולם שאינם פועלים על ידי אלו העצות להתקרב להשם יתברך ולזכות לחיים נצחיים, כל אלו העצות אינם עצות כלל. מכל שכן כשמתרחקים על ידי אלו העצות מהשם יתברך רחמנא לצלן. ועל עצות כאלו נאמר: כי גוי אובד עצות המה וכו'. וכתיב: ואין חכמה ואין תבונה ואין עצה נגד ה', היינו זאת החכמה ותבונה ועצה שהוא נגד רצון השם יתברך אין נקרא בשם חכמה ועצה כלל. כי מי שיש לו איזה מח בקדקודו ראוי לו שיבין מאליו כי עיקר העצות והתחבולות שצריך לחשוב כל אחד הוא רק איך להנצל משאול תחתיות ומתחתיו. בפרט איך שרואים גודל גנות זה העולם שהוא מלא יגונות וכל ימיו כעס ומכאובות וסופו לעפר ישוב ומה יתרון לו להאדם בכל עמלו. ובודאי היה ראוי לכל החכמים, אפילו לחכמי אומות העולם, שיתקבצו כולם יחד ויחשבו מחשבות וחכמות ותחבולות ועצות אמיתיות מה הוא התכלית של זה העולם, ובשביל מה נברא האדם, ולבלות ימים ושנים על מחשבות ותחבולות אלו כמו שעשה אברהם אבינו וכל האבות הקדושים. בפרט עכשיו שכבר זכינו לקבל התורה הקדושה הכלולה מתרי"ג עצות הקדושות. בודאי ראוי לנו לשום כל חכמתנו ודעתנו, רק לקיים את דברי התורה הקדושה בפשיטות ובתמימות, וזה היא החכמה הגדולה מכל החכמות, וזה עיקר שלמות תיקון העצה האמיתית כשזוכים על ידה לבוא לקיום התורה. ועל כן התחיל דוד המלך עליו השלום ספרו אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, כי זה העיקר להתרחק מעצת רשעים בתכלית הריחוק, ולחשוב תמיד רק עצות איך לעבוד את ה' באמת, ולקיים את התורה שנקראת עצה ותושיה, שזה בחינת תרי"ג עטין דאורייתא.
(אוצר היראה, עצה יז; על פי: ליקוה"ל, או"ח, סוכה ז,ב)
ראו כי עתה אני אני הוא ואין אלהים עמדי (לב,לט)
מי שיש לו איזה שכל קצת, יוכל להבין כי אין הזמן כלום, כי העבר אין, והעתיד עדין, וההוה כהרף עין; נמצא שעקר הזמן של האדם הוא רק זו הרגע קלה שהוא עומד בה, כי העבר כבר עבר ואיננו, והעתיד מי יודע אם יהיה ומה יולד בו, ואין לו לעת- עתה רק זו הרגע. ועל-פי דרך זה יוכל כל אחד מכל מקום שהוא, אפלו משאול תחתיות ממש, רחמנא לצלן, לדבק עצמו בהשם יתברך בכל רגע שירצה. וזה בחינת: "ראו עתה כי אני אני הוא" ראו 'עתה' דיקא, כי על-ידי בחינת 'עתה' הנ"ל תוכלו לראות כי אני אני הוא, ותוכלו בכל עת ורגע להתחיל לקשר עצמו ולדבק אל השם יתברך, בבחינת "ובו תדבקון". ודברים כאלו אי אפשר להסביר בפה, מכל-שכן בכתב, רק כל חד כפם מה דמשער בלבה. וצריכין לזהר מאד לקים מקרא שכתוב (ישעיה כו): "לך עמי בא בחדריך וסגר דלתך בעדך, חבי כמעט רגע עד יעבר זעם", כי העקר להתחבא עצמו הרגע קלה שהוא בה עכשו ולדלג באותה הרגע על מה שצריך לדלג, להמתיק החרון-אף, שמשם בא בחינת נשיכת עקרב, חס ושלום, שהם המחשבות הטורדות ומבלבלות את האדם בכל עת, כמבאר במקום אחר (עיין יסורין וישועה, אות כח), ולזכות למצא הטוב האמתי שיכולין למצא בכל רגע ורגע. וזה גם-כן בחינת: "כי רגע באפו חיים ברצונו, בערב ילין בכי ולבקר רנה". ואחר-כך מבאר יותר איך שבני- אדם טועין בזה מאד, מה שמעמיקין במחשבותיהם על הזמן הבא והעתיד, כי לא ידע האדם כלל מה ילד יום, בבחינת "ואני אמרתי בשלוי בל אמוט לעולם וכו', הסתרת פניך הייתי נבהל". על-כן אין עצה ותחבולה, כי אם "אליך ה' אקרא וכו'" להרבות בתחנונים לפני השם יתברך ולהקדים תפלה לצרה, ולבלי להטריד את מחשבתו כלל, רק לשמח בו תמיד, בחינת "ותאזרני שמחה", בחינת "כי בו ישמח לבנו, כי בשם קדשו בטחנו", ולידע היטב כי אין לו לעת עתה אלא זו הרגע שעומד בה, ולקשר עצמו עכשו להשם יתברך.
על ידי קדושת ארץ ישראל זוכין לסליחות עוונות, בחינת וכפר אדמתו עמו – אדמתו דיקא, שעל ידי אדמתו, בחינת ארץ ישראל, אדמת קודש, על ידי זה נתכפר עמו, כי על ידי זה מעוררין רחמי ה' יתברך שיסתכל לדון כל אחד ברחמיו לפי מקומו שיזכור כי אדמה ועפר אנחנו שירדנו למקום מגושם כל כך.
הצילני נא מיד אחי מיד עשו כי ירא אנכי אותו פן יבוא והכני אם על בנים (בראשית לב, יא). מכאן מאן דצלי צלותא בעי לפרשא מלוי כדקא יאות. הצילני נא, ואי תימא דהא שזיבתא לי מלבן: מיד אחי. ואי תימא קרבין אחרנין סתם אחין אקרון: מיד עשו. מאי טעמא, בגין לפרש מלה כדקא יאות. ואי תימא אנא אמאי איצטריך: כי ירא אנכי אותו פן יבוא והכני. בגין לאשתמודעא מלה לעלא ולפרשא לה כדקא יאות ולא יסתום מלה.
(זהר וישלח קסט ע"א)
תרגום הזוהר: מכאן, שמי שמתפלל תפלה צריך לפרש דבריו כיאות [כמו שביקש יעקב]: הצילני נא, ואם תאמר שכבר הצלתני מלבן: מיד אחי. ואם תאמר קרובים אחרים סתם נקראים [גם כן] אחים: מיד עשו. מה הטעם? כדי לפרש הענין כיאות. ואם תאמר אנכי משום מה צריך לזה: כי ירא אנכי אותו פן יבוא והכני. [וכל זה] בכדי להודיע דברו למעלה ולפרשו כיאות ולא יסתום דבריו.
דברים אלו מצוטטים לקראת סוף הפתיחה של הספר "השתפכות הנפש". מחבר הספר, רבי יהושע בזשילנסקי (שכונה ר' אלטר טפליקר), שערך את הליקוט וכתב את ההקדמה והפתיחה, ליקט מאמרי חז"ל מהמדרשים והזוהר כהקדמה לספר, שעוסק בעניין ההתבודדות. מאמרים אלו, הוא כותב, "מדברים מגודל מעלת התפילה לבקש רחמים ותחנונים לפני השם יתברך, על כל דבר אשר רק על ידי זה יוכל להושע בכל דבר". גם בדברי הזוהר שלפנינו, ננסה למצוא רמז כפי דעתנו לנושא שאנו עוסקים בו: התפילה האישית והפרטנית על כל דבר.
לכאורה, כל הנושא של הארכה בתפילה ופירוט בה היה אמור להישלל מהפסוק בקהלת: "האלקים על השמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מועטים" (ה, א). את עצם הבקשה אדם יכול וחייב לומר בוראו, אבל ההתבטאות החופשית והמלאה שלו, של יצור שנמצא על הארץ, נשללת לגמרי כשהיא מתפרצת לשמי מרומים.
אמנם, לא כן אומרים לנו חז"ל. "המרבה בתפילה נענה" (ירושלמי ברכות, פ"ה, ה"א) – הריבוי וההארכה בתפילה הם גורם שמביא לידי עניית התפילה. וגם על עצם התפילה שחז"ל תקנו לנו לומר שלוש פעמים, בחזרה על אותן בקשות שוב ושוב, היינו צריכים לשאול מדוע אין בכך משום "על כן יהיו דבריך מועטים". לפני שליט בשר ודם לא היינו חוזרים כל כך הרבה פעמים על אותן הבקשות. גם בדברי הזוהר הקדוש שצוטטו למעלה, רואים את האזהרה לפרט את המילים בתפילה בפירוט מלא, ממש לפרטי פרטים. מדוע לא מספיקה תפילה קצרה וכוללת לכל בעיה אפשרית: 'אנא ה' הושיעה נא'?
דרך מקום נוסף בו מצאנו את עניין הריבוי בתפילה, ננסה בעז"ה להבין יותר את משמעות העניין.
בתחילת ספר שמואל (א, פרק א) מתואר הסיפור שקדם ללידתו של שמואל הנביא. אלקנה היה נשוי לשתי נשים, פנינה וחנה, כאשר לפנינה היו עשרה בנים ולחנה לא היה אפילו בן אחד. חנה ברוב מרירות נפשה מתפללת בבית המקדש תפילה על כך שתזכה לבן ונודרת לתת אותו לה' כל ימי חייו. ואז, הפסוק אומר: "והיה כי הרבתה להתפלל לפני ה' ועלי שומר את פיה" (פס' יב). מה היה מיוחד בתפילה שלה שהביא אותו להסתכל על פיה? מבאר המלבי"ם, כי ישנם שני סוגי תפילות: תפילה לה', שמהותה בקשת רחמים, והיא קצרה יותר בגלל שהיא מבקשת רק במתנת חינם. הסוג השני הוא בקשה ממלאכים (אך לא בדרך של תפילה, באופן שחושבים שיש להם את הכוח, אלא כמו בקשה מחבר) שהיא יותר ארוכה, בגלל שהיא כוללת טענות ונימוקים מדוע עליהם ללמד עליו זכות ולהביא לעניית תפילתו. התפילה לה' היא בלחש ובשקט, ואילו הבקשה מהמלאכים נעשית בקול. עלי הכהן רואה את חנה במצב שסותר את עצמו: היא מתפללת באריכות, 'הרבתה להתפלל', דבר המראה על בקשה ממלאכים, אבל "רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע" (פס' יג), דבר השייך לתפילה לה' ולא בבקשה ממלאכים. מכוח זה הוא מסיק שהיא לא מתפללת בכלל, אלא "ויחשבה עלי לשיכורה" (שם). עלי הכהן שואל אותה מדוע היא נכנסת לבית המקדש שיכורה, ואז היא מסבירה לו את תפילתה: "ותען חנה ותאמר לא אדנִי, אשה קשה רוח אנכי ויין ושכר לא שתיתי, ואשפוך את נפשי לפני ה'" (פס' טו). אני לא מתפללת למלאכים, כמו שחשבת מכוח ההארכה שלי בתפילה. אני מתפללת לה'. מדוע הארכתי? "אשה קשת רוח אנכי… ואשפוך את נפשי לפני ה'". כבר בשלב הראשון ניתן לראות, שחנה משיבה לו שהיא התפללה תפילה אחרת. אפשר להתפלל, ואפשר לשפוך את הנפש. היא התפללה בדרך השניה.
מהי אותה השתפכות הנפש? בתרגום יונתן שם מתרגם: "ואמרית עולבן נפשי קדם ה'" – אמרתי את עליבות נפשי לפני ה'. הבעתי את חסרוני לא רק מבחינת הבקשה – חסר לי את הדבר הספציפי הזה – אלא אמרתי את כל עליבות נפשי שעומדת מאחורי; תחושת החיסרון העמוקה שמסתתרת מאחורי הבקשה לבן. בתפילה כזאת אפשר להאריך, כי עצם ההארכה היא המטרה של התפילה. אין מטרה לבקש בקשה, ומתוך התפרצות רגשית היא גם מוסיפה את כל התחושות האישיות שלה בנושא. היא מתפללת תפילה כזאת שמטרתה היא הארכה – "ויהי כי הרבתה להתפלל".
אכן, מה המטרה בתפילה כזאת שמפרטת את כל השתפכות הנפש? כותב המבי"ט (בית אלוקים, שער התפילה, ב): "כי לא היתה תכלית התפילה כדי שיענה, אלא להורות שאין בעולם למי שראוי להתפלל אלא לא-ל ית', ולהכיר שהוא חסר מכל וכל בזה העולם, ואין מי שימלא חסרונו אלא הוא יתברך". עניית התפילה היא לא הנושא של התפילה, אומר המבי"ט. זה בוודאי קשור לתפילה וזה דבר הנגזר מהתפילה, אבל כשאנחנו עומדים להתפלל, לא זהו הנושא שמניע אותנו. מטרת התפילה היא עצם העמידה לפני ה' ולבטא בכך שאין לנו ולו נקודה אחת של קיום עצמי שלם, אלא כולנו חסרונות. גם על מה שנמצא בידינו, אין לנו עירבון שהמצב אכן ישאר כך. מהמקום הזה מגיעים לדבקות בה' במקום הכי שורשי ויסודי שבנו – עצם החיים. איך מגיעים להכרה הזאת שרק ה' משלים אותנו, בכל דבר ודבר? ממשיך המבי"ט: "ומספר לפניו חסרונותיו להורות זה הענין, וסוף השכר לבוא". דרך סיפור החסרונות אני יכול לחוש עד כמה שהמציאות שלי היא לא מציאות, וממילא, רק ה' מושיע ומקיים אותי.
כשאנחנו חשים בחסרונות אנחנו ממהרים להתמקד ישר בניסיון לפתור אותן. אפילו אם אנחנו מאמינים שהתפילה היא הפתרון העיקרי לכל החסרונות, אנחנו רוצים להשתמש בתפילה כאמצעי שישלים כבר את החיסרון. אבל אנחנו לא שמים לב שבכך אנחנו מתעלמים מדבר מאוד גדול שאנחנו יכולים לדעת על עצמנו: מה המשמעות של החסרונות שלי, ומה זה אומר על כך מערכת הקיום שלי. ואם אני כל כך חסר, אז מהי באמת התשובה? מה התשובה לכל המציאות השבורה הזאת, שמנסה להשלים את עצמה ומגלה את עצמה מחדש כל פעם כחסרה יותר ויותר? צריכים לשאול את השאלות הללו. דרכן אנחנו מגלים דבקות שונה לגמרי בה'. דבקות במקום הכי ראשוני והתחלתי בכל החיים שלנו, "הא-ל ישועתנו סלה". הוא הישועה שלנו, הקיום שלנו, ממש כך.
"אשא עיני אל ההרים," שואל דוד המלך, "מאין יבוא עזרי?" (תהלים קכא). דוד המלך אומר שצריך לשאול: "מאין יבוא עזרי". אם אני חושב את עצמי לחסין וחזק, אז מהיכן באמת התשובה תבוא? "עזרי מעם ה', עושה שמים וארץ". אם התשובה הייתה נאמרת בלי השאלה, לא היינו מוצאים אותה מתוכנו. היינו מאמינים בה, אבל לא היינו יודעים אותה. כששאלנו את השאלה, אז התשובה באה מתוכנו, וזאת הדבקות הגדולה ביותר.
* * *
יתכן, וזהו עניין הפירוט שבחסרונות המובא בזוהר הקדוש. מלבד עניינים נוספים וגבוהים הטמונים בנושא, יש מטרה להתבטא בפירוט החסרונות. דרך החיסרון אני מרגיש את הגבולות של עצמי, ויותר את ה'. אני יכול להימצא ממש באמירת כל חיסרון, כי שם אני מוצא את ה'. בלי פירוט, עדיין לא נעשתה ההכרה של החיסרון שקיים בי. יכול להיות שמדובר בחיסרון כמו הרבה חסרונות אחרים שהיו לי גם לפני כן. בתיאור המדויק שלו אני מבטא את החיסרון כפי שהוא קיים בי, בנפשי. ועם זה, אפשר להתקרב בצעד נוסף להשתפכות הנפש לפני ה'.
אמרו זקני אתונה לרבי יהושע: "אמור לנו דברי שקר". השיב להם רבי יהושע: "היתה לנו פרידה וילדה ולד שהיה תלוי עליו פתק ובו היה כתוב, שחייבים לאבי מאה אלף זוז". אמרו לו: "וכי פרידה יכולה ללדת?" אמר להם: "אלה הם דברי השקר".
(תרגום מאגדת סבי דבי אתונא, בכורות ח ע"ב)
בקשה מוזרה מבקשים זקני אתונה את רבי יהושע – "אמור לנו שקר" – וכי איזו חכמה היא זו להמציא שקר? הלא שקרים יש עד בלי די!
אלא שהם לא ביקשו ממנו שיאמר להם שקר סתם. בקשתם היתה שיאמר להם את השקר הגדול ביותר שבגדר האפשר, וכשהשיב להם שהיתה לו פרידה שילדה ולד עם פתק בצווארו, השיבו לו: "והרי פרידה אינה יכולה ללדת כלל?"
רבי יהושע ביקש לתת להם דוגמה של הרגשה שקרית שנפוצה מאוד בעולם, שאותה הוא מכנה פרידה – תחושה מדומה של מחסור שיש לבני האדם, והם רודפים תמיד למלא את המחסור, אך הוא אינו מתמלא לעולם, כי אי אפשר למלא חסרון בחסרון…
אבל סבי אתונה חשבו שהוא מתכוון אליהם, וביקשו להפריך את דבריו ולומר שפרידה אינה יולדת כלל. כלומר, הם יודעים היטב שזוהי רדיפת סרק שאיננה מביאה לשום תוצאה.
השיב להם רבי יהושע: 'הוא אשר אמרתי, פרידה אכן אינה יולדת כלל, ואך דמיון שוא ותפל הוא. רק את זאת רציתי לומר לכם שזהו השקר הגדול ביותר שמצאתי בעולם – התחושה המדומה של המחסור שבני האדם רדופים למלא אותו, והוא אינו מתמלא לעולם.
* * *
"פרידה שילדה" מסמלת את תאוות הממון, שהוא השקר הגדול ביותר. שכן נדמה לאדם שעל ידי מעשיו הוא מרוויח ממון, אולם בפועל הוא אינו מרוויח שום דבר נוסף מעבר למה שקצבו לו מלמעלה בראש השנה.
ואכן, תאווה זו, שאליה נושאים הכל את נפשם, גורמת להם רק מרירות והרגשת מחסור נוסף… וכל כמה שיוכיחו להם שאין היא אלא שקר גדול, ולא בחיִל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה' – לא יועיל הדבר כלום, ועדיין הם יהיו כרוכים אחריה ביותר.
לא זו בלבד, אלא גם כאשר הם עוסקים בנסיון להרבות ממונם, ונוכחים לדעת שמאמציהם אינם נושאים פרי, הדמיון דוחף אותם להמשיך ולרדוף אחרי הממון עוד ועוד, ולהשיג כפליים מאשר השיגו. ואף כאשר הם משיגים כפליים, עדיין הם מדמים להשיג יותר, כפי שאמרו חז"ל: "יש לו מנה – רוצה מאתיים; יש לו מאתיים – רוצה ארבע מאות" וכו'.
נמצא שכל ימיו רודף אדם למלא את תחושת חסרון הממון – בתחושת חסרון נוספת, גדולה יותר…
* * *
רמז לדבר אפשר למצוא בהבטחה שהבטיח הבורא: "בחנוני נא בזאת" – כלומר, נסו אותי ותראו שאם תפרישו מעשר מכספיכם – תתעשרו, כמו שאמרו חז"ל: "עֲשֵׂר בשביל שתתעשֵׁר".
בעצם, מאחר שהבטיח הבורא שאם נפריש מעשר נתעשר, איזה טעם יש לנסות אותו?
אלא שכאמור, תאוות הממון היא השקר הגדול ביותר. לכן, אפילו לאחר הבטחתו המפורשת של ה' יתברך שמעשר כספים הוא האמצעי להתעשר, עדיין זהו הנסיון היותר גדול, עד כי "כשנותנין חומש לצדקה מממונו, הוא מקיים ובכל מאדך" (שיחות הר"ן רפט).
כהמשך למלחמת עמלק שהחלה בפרשיות 'שקלים' ו'זכור', והגיעה לשיאה בפורים, אנו קוראים את פרשת 'פרה' שמהווה חוליה נוספת בשרשרת ההכנות לקראת גילוי אור הגאולה המתגלה במלוא הדרה בחג הפסח.
האוייב הוא כידוע, עמלק, שהינו למעשה יצר הרע המצוי לבו של כל אחד מאתנו ומבקש להמיתנו מוות נצחי.
את התרופה העיקרית מול יצר הרע כבר גילה הקב"ה בעצמו: "בנַי! בראתי יצר הרע – ובראתי לו תורה תבלין. ואם אתם עוסקים בתורה – אין אתם נמסרים בידו; ואם אין אתם עוסקין בתורה – אתם נמסרים בידו" (קידושין ל ע"א), עדות ברורה של מי שברא את היצר ומכיר היטב את תכונותיו…
* * *
על אף שהתורה אמורה להיות אמצעי חזק נגדו, מצא היצר דרך איך להתקיים, ויש שהוא משתמש בתורה עצמה ככלי להשתלטותו על האדם, עד כדי כך שלפעמים יכול האיש להסתייע בכתובים עצמם כדי להחזיק ברשעתו. על כך כבר אמרו חז"ל: "זכה נעשית לו סם חיים; לא זכה נעשית לו סם מיתה" (יומא עב ע"ב).
דוגמא לכך ניתן לראות בשתי הפכים אותם מציג היצר על ידי עיוותים בתורה עצמה:
יש אדם שחש עצמו בטוח ומי כמוהו מושלם בכל מידה נכונה. את ההרגשה הזאת הוא מלביש בדרך התורה: הוא הרי לא אומר שהוא מושלם במשהו חומרי, אלא בתורה! והגאווה הזאת טורדת לעברי פי פחת; הוא אינו שב בתשובה על פשעיו וגם עצם הגאווה מטמאת את כל הווייתו.
ויש גם להיפך: אדם שמסתכל על עצמו בבוז בעקבות העבירות שבידו – ואף הוא מגייס לעצמו את התורה, שאכן מקפידה על מי שעובר עבירה, אך כמובן שההרגשה הזאת הופכת בשבילו לסם ממית; הוא נופל וחוזר ונופל – וריחוקו מהתורה רק מתעצם.
* * *
כדי שהתורה אכן תרפא באמת את חוליי הנפש, חייב האדם להתרחק מכל הנטיות הטבעיות שלו שמעוורת את עיניו והופכת בשבילו את לימוד התורה למקור של טעויות קריטיות; הוא חייב 'להמית' את רצונותיו העצמיים, לא לרצות שהתורה תהיה אצלו קרדום למילוי נטיות לבו, אלא להיות מוכן שהתורה תתנגד לכל מה שהוא אוהב ונוטה אליו.
רק כך ניתן להיטהר על ידי התורה מן הטומאות ולהתרפא מן המחלות הרוחניות.
זהו עמל מיוחד אותו צריך להשקיע בעת לימוד התורה: לבחון אלף פעמים, 'האם אכן אני לומד את מה שהתורה מלמדת אותי, או שכך וכך אני רוצה לראות בה'… לשוב ולהתעמק בכתוב, ולדקדק היטב, 'האם אני מתעלם מחלקים מסויימים או מביטויים / הגדרות / משמעויות מסוימות מפני שכך נוח לי, או שכך אכן מורה לי התורה; האם אכן כוונת דברי התורה היא כפי שהבנתי, או שאני מעוות ומעקם פה ושם את הדברים, מפני שכך לבי נוטה'.
כאשר עמלים על התורה באופן כזה, ומתפללים הרבה 'למי שהחכמה שלו' שאכן לא נטעה – אזי זוכים והתורה מיישרת דרך ומפלסת נתיב בטוח ואמיתי לעלייה מעלה מעלה.
* * *
פרשת פרה אדומה מתחילה בפסוק "זאת חוקת התורה", והיא רומזת ללימוד התורה שבו תלויה כל טהרת האדם.
בהלכות שריפת הפרה אנו למדים שהיא 'מטמאת טהורים ומטהרת טמאים' – שני ההפכים הללו רומזים לכך שהיא מצילה בין השאר מן הטעויות שלעיל:
התורה 'מטמאת טהורים' כאשר היא מלמדת למי שמתגאה – שהוא עדיין רחוק מלהיות שלם. מאידך היא 'מטהרת טמאים' למי שרואה עצמו קטן ושפל – שיזכור בחלקי הטוב הקיימים בו.
אבל טהרה זו מותנית כאמור ב'המתת' הרצונות העצמיים, וכפי שחז"ל דורשים (בברכות סג ע"ב) על האמור בהמשך הפרשה: " 'זאת התורה אדם כי ימות באהל' – אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה".
סגולת 'פרה אדומה תמימה' היא, לזכות לתמימות אמיתית בעת לימוד התורה, לעמול בה ללא נגיעות עצמיות, ולהמית את כל הרצונות המוטעים שנובעים מ'טומאת מת' מעמלק, מהיצר הממית.
בעת קריאת פרשה זו, יש להשתוקק לטהרת לב בעת לימוד התורה, ולהתחלה מחודשת בעמל תורה אמיתי ובלתי משוחד, שאמור לרפאות מכל חולי ומחלה רוחנית.
נחשוב על יום בהיר וזורח. הכל מתנהל כמו שהיינו רוצים שיהיה. פתאום אנחנו חווים את העוצמה הגדולה שיש בהווה, בדיוק איך שהוא, וזה מביא אותנו לשמחה פשוטה. מסתבר שנמצא הסכמה רחבה על השמחה הזאת. אין בעיה לקבל את "בשמחה תמיד" כשהכל טוב ונחמד. ההתעסקות שלנו בנושא של השמחה היא בכלל לא שם. מתי אנחנו כן מתעסקים בסוגיה הזאת? מתי נוכל למצוא חוסר הסכמה עם השמחה התמידית עליה דיבר רבי נחמן? בנפילות, בזמנים הקשים. כאן צפות כל השאלות שבאמת טעונות בירור: האם שמחה לא גורמת להתעלמות מהרע? איך בכלל אפשר לשמוח כשהרע מכסה את הטוב? ועוד שאלות מסוג זה.
מה שבעייתי בהתנהלות כזאת היא שאנחנו מתעסקים עם כל השאלות והקושיות על השמחה בזמן שהכי קשה לנו איתה. אם הדבר היחיד שהיה מפריע לנו בנפילה היה הנפילה בעצמה, עוד היינו יכולים לחשוב בצורה אובייקטיבית על הנושא. אבל בפועל אנחנו מלאים הרבה כאב, אמוציות ותחושות קשות בעקבות הנפילה, והן דורשות תשובה משל עצמן. קשה לענות תשובה שכלית למי שנמצא בעיצומו של הכאב. כל זה עוד לפני שמתחשבים במידות הרעות שעולות על הגל של הנפילה: נפילת האגו, יאוש, חוסר סיפוק, עצלות. וכמובן עצבות – שגם היא מידה רעה.
הנושא כאן לא נוגע רק בשאלה אם נשמח יותר או נשמח פחות. השאלה היא גם איך אנחנו מתמודדים עם הנפילה. יש אמת בטענה שהתמודדות עם נפילה צריכה לבוא מתוך הלב הנשבר. רבי נחמן בעצמו עורר מאוד על ייחוד זמן יומיומי של חשבון נפש שאמור להיעשות בלב נשבר. אבל השאלה היא כמובן איך עושים את זה. המחשבה הפשוטה היא שעשינו טעות, נפלנו, אבל עכשיו כואב לנו עם זה וזה מראה לנו שאנחנו רוצים לתקן. אבל לא בהכרח שזאת התמונה האמיתית. נכון, כאב על נפילה לא יכול לבוא מאדם שלא אכפת לו בכלל ממצבו הרוחני, אבל הרבה פעמים הוא יכול להיות המשך ישיר לנפילה. אחרי שהאדם נופל בפיתוי, היצר רוצה לגרום לו להרגיש הכי רע עם זה. אחרי שהוא יחוש הכי רע והכי חוטא בעולם לא יהיה לו קשה מדי להמשיך בחטא, וכמו שאומר הרמב"ם: "מי שהוא פחות בעיניו, לא תגדל בעיניו רעה שיעשה", או במילים אחרות: אם אתה חושב שאתה רע, אין גבול לרע שאתה יכול לעשות.
אז מה העצה? אם גם הכאב שלנו נגוע ביצרים ובמידות רעות, לאן נפנה? אומר רבי נחמן: "כמו שאתם רואים אותי, רצוני לומר שבוודאי אתם מחזיקים אותי לצדיק גמור, אף על פי כן אם הייתי עובר חס ושלום עבירה גדולה ביותר, אף על פי כן לא היתה העבירה משלכת אותי כלל, רק הייתי אחר העבירה איש כשר כמו קודם, רק אחר כך הייתי עושה תשובה" (חיי מוהר"ן, תנג). העבירות משליכות אותנו, אומר רבי נחמן. הן מטלטלות אותנו טלטלות נפשיות גדולות מאוד ואין לנו כוח לעמוד מולן, בשעה שהם מופיעות אצלנו בכל העוצמה שלהן. העצה היא – להישאר בדיוק כמו מקודם. להמשיך להיות "איש כשר" גם אחרי העבירה.
דבר גדול שאנחנו יכולים לשאוב מדברים אלה של רבי נחמן, זה שגם בתוך ההתעסקות עם הרע אנחנו חייבים 'הפסקת שמחה'. נכנסנו לתוך מהלך לא טוב, דרדור רוחני, בשביל לעצור אותו אנחנו לא יכולים רק לכאוב, כי אולי בכך אנחנו רק ממשיכים את אותו מהלך. בשביל להפסיק את הרע אנחנו חייבים לשמוח, בזה הרגע ממש. "רק אחר כך הייתי עושה תשובה" – תשובה שבאה אחר כך, לא בסמיכות לחטא, היא תשובה שלא ממשיכה את החטא. מי שמסוגל לשמוח גם לאחר החטא, להישאר אותו "איש כשר" כמו מקודם, מראה גבורה ועוז של קדושה שחזקה הרבה יותר מהנפילה. השמחה שוברת את הטבע הנוטה לעצבות, וכך היא שוברת את המסלול של החטא שעלינו עליו. השדר שאנחנו משדרים לרע הוא שאנחנו יודעים מי אנחנו באמת. במהותנו הפנימית נשארנו טהורים כמו לפני הנפילה. במקום הזה אנחנו יכולים לשמוח, וכך אנחנו שוברים את חיזיון השווא של הנפילה.
בסיפור האחרון בסיפורי מעשיות (מעשה משבעה קבצנים) מלמד המלך את בנו על נפילות: "עמד המלך ואמר לבנו: היות שאני חוזה בכוכבים, ואני רואה שאתה עתיד לירד מן המלוכה, בכן תראה שלא יהיה לך עצבות כשתרד מן המלוכה, רק תהיה בשמחה, וכשתהיה בשמחה גם אני אהיה בשמחה. גם כשיהיה לך עצבות, אף על פי כן אני אהיה בשמחה על שאין אתה מלך, כי אינך ראוי למלוכה, מאחר שאינך יכול להחזיק עצמך בשמחה כשאתה יורד מן המלוכה. אבל כשתהיה בשמחה, אזי אהיה בשמחה יתרה מאד".
הסימן למלכות הוא השמחה – מי ששמח ראוי למלוכה, ומי שעצוב כשהוא נופל ממנה אינו מלך באמת. כיצד הבן המלך אמור להמשיך באותה שמחה גם כשהוא יורד מהמלוכה? אלא שמלך אמיתי לא צריך ממלכה בשביל להיות מלך. שלמה המלך בסוף ימיו מלך על מקלו, כדברי חז"ל. מלכות היא עמדה בנפש והיא יכולה להתבטא לפעמים רק מול מקל. כשבן המלך נופל הוא צריך להישאר בשמחה. דווקא הנפילה מראה לו שהוא מלכותי גם כשהוא לא יושב על הכיסא ומחלק פקודות. אם יש נפילה צריך לשמוח, כי באמת לא איבדנו דבר. אנחנו מתעסקים עם הרע ונלחמים איתו מלחמה גדולה מאוד, אבל אנחנו מוכרחים להקדים אליה שמחה שתברר מהי נקודת המוצא, מי נגד מי. וגם במהלך ההתמודדות, ככל שהיא נעשית יותר קשה ומכאיבה, אנחנו חייבים לצאת להפסקות של שמחה. המלך, מלכו של עולם, אומר לנו שאם אנחנו נשמח אז גם הוא ישמח.
הם למדו שניהם באותו מקום, עשו שנים יחדיו בלימודים לקראת הכשרה מקצועית בתחום המורכב, וחלמו יחדיו להצליח בענף המבטיח. ככלות שנות לימוד עמוסות ועוד מספר שנים של התנסות בשטח, הם מצאו את עצמם בשני קצוות: האחד מסודר לעילא ולעילא במשרה נוצצת ששכרה נוסק לסכומים נאים ושמה הטוב בצידה; האחר, מחפש עבודה נלאה, מגשש ללא הרף, מציע את עצמו למעבידים אין מספר, ועבודה של ממש, אין.
'מה לא עשיתי טוב? היכן נכשלתי?' – ביקש החבר להבין. 'למדתי איתך יחד את כל רזי המקצוע, ובכל זאת אינני מצליח לממש את הלימודים!'
'תאמר לי, בשיעורים הראשונים השתתפת?'
'לא'
נו, מה תרצה? בחרת לוותר על שיעורי המבוא. בדיוק אז העבירו לנו את החומר שחסר לך, את התמונה הכללית. חידדו את המטרה, הבהירו את היעדים החשובים באמת, הנחילו לנו מבט מקצועי חד-עין על התחום ועל רזיו. שאר השיעורים עסקו רק בכלים השונים. חסרה לך הבנה בסיסית מאוד, חסר לך הכיוון הכללי.
* * *
מי בעולם אינו מחפש הצלחה? כולם מחפשים, אך לא כולם ממש מוצאים. רוב בני אדם יצאו אי פעם אל הדרך לקראת הצלחה כלשהי, חלקם עשו זאת על מנת להביא לביתם פרנסה בכבוד, אחרים כדי להשיג תהילה, הון ואושר. הצד השווה שבהם, שבנקודה כלשהי בדרכם הם נתקעו. לא הצליחו להמשיך ולהגשים את החלום.
בחיים, יש מצליחים ויש נכשלים. ואין זו רק תוצאה אקראית. על-פי-רוב, ההצלחה כרוכה בסימון ברור מאוד של מטרה. אנשים רבים יוצאים אל דרכם מתוך רצון להגיע ליעד כלשהו, אולם את אותו יעד נכסף ונחשק מעולם לא סימנו. הם אמנם צעדו, אך לא לקראת כיוון מסויים. התוצאה הינה בדרך כלל בהתאם. ההצלחה כרוכה ללא ספק בהכרה ברורה ובהירה של המטרה.
מה שלומדים בשיעור הראשון
את התורה ואת העבודה והאמונה, אנחנו אמורים לחפש לפחות כפי שבני אדם להוטים למצוא עבודה טובה ששכרה בצידה ורווחיה נאים, וכל טובות שבעולם בצידה. "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה" – יהודי אמור לחפש את מטמוני התורה, להשיג את דרכיה, להגיע אל טעמה הנפלא, להרוות את צמאון נפשו התאבה במנעמיה. הרבה יוצאים אל הדרך הזו, הרבה מאוד, אך מעט מדי מגיעים. על כך אמר קהלת: "אדם אחד מאלף מצאתי" – 'בנוהג שבעולם אלף נכנסים למקרא אין יוצאים מהם להצליח שראוייה למשנה אלא מאה, ואותם מאה שנכנסו למשנה אין יוצאים מהם לגמרא אלא עשרה, ואותן עשרה שנכנסין לגמרא אין מצליח מהם אלא אחד להוראה' (רש"י שם, וילקו"ש ירמיהו, ל"א).
לכל הנושרים במחצית, שליש, או רבע דרכם, יש סיבה אחת משותפת: הם אינם זוכרים או שמעולם לא שמעו את השיעור הראשון. אז, באותו שיעור הונחלה המטרה, הושרשה הכוונה הפנימית שחייבת לפעום לאורך כל הדרך לקראת המטרה. לתורה הקדושה יש תכלית, יש יעד, ומי שהמטרה הזו ניצבת כל העת לנוכח עיניו, הוא ורק הוא מסוגל כל העת לצעוד בכל מצב לקראת היעד הנחשק, לדלג על מכשולים ולמצוא בכל פעם פתרון ועצה, איך להתקדם עוד יותר לקראת ההצלחה האמיתית.
השיעור הראשון של כלל ישראל, מתומצת בדיבר הראשון מעשרת הדיברות "אנֹכי השם אלוקיך". שמענו אותו ממש כעת, בחג השבועות. זו המטרה, וסביב הכיוון הברור הזה, אמורה הנפש וכל כוחותיה להתרכז. ה'אנֹכי' הוא נקודת המרכז של עולמו הפנימי של כל יהודי. ומכאן ממש הוא אמור לכוון את עצמו כל העת לקראת המטרה, בכל פעולה, בכל דיבור ובכל מחשבה. ומתוך הדיבור הזה, מתוך נקודת המרכז הזו, שופעים ויוצאים כל דברי הצדיקים. על הנקודה הזו הם מדברים, על ה'אנֹכי השם', אהבת השם, יראת השם, התפעלות, נקודות טובות, חיות, דבקות. כל הגוונים הללו הם ביטויי הנשמה הפנימית אשר היא ורק היא מסוגלת לשמר את שלהבת ליבו של יהודי דולקת, בוערת, עולה מאליה. שואפת תמיד לקראת מטרה שיש בה ממש.
ומי שבליבו יוקדת נקודת ה'אנֹכי', שום רוח וסער של עולם הזה, אינה יכולה לו.
לב דולק
הפרשה אוהת קראנו בשבת האחרונה, מוכתרת בשם 'בהעלותך', והדבר פלא. כל אותה העלאה עליה מצווה אהרן הכהן, אינה אלא פרט אחד מתוך מצוות הדלקת נרות המנורה הטהורה במקדש. כמו תאמר, בשעה שאתה עושה כך וכך, שים ליבך להקפיד על כך וכך. העלאת הנרות אל מול פני המנורה, וכפירוש רש"י "שתהא שלהבת עולה מאיליה", אינה אלא פרט בתוך עניין מנורה, ועל הפרט הזה נתקנה פרשה שלימה, מדוע.
אלא לומר לך.
כדי להדליק בעולם את נרות הנשמה, לגרום לנפש יהודית לדלוק חרף רוחות הפרצים של תעתועי הדימיון וההבל, נדרשת 'העלאת הנרות'. ה'בהעלותך' הוא המכוון. יודע אתה יהודי, מדוע יש בעולם כל כך הרבה יהודים כבויים, למרות ועל אף שהם לומדים, מתפללים, עושים מצוות? הסיבה פשוטה: חסר להם כיוון, חסרה להם ההכרה הבהירה לאן כל זה אמור להוביל; לאן המצוות, הלימוד, והמעשים הטובים, אמורים להמריא. כדי להצליח בדרכו, מוכרח היהודי להיות מכוון תמיד לקראת מעלה, להבין ולדעת שיש מטרה למעלה ממטרה ותכלית למעלה מתכלית. ועל כל זה לומדים אך ורק בשיעור הראשון "אנכי השם אלוקיך".
את השיעור הזה מעבירים לנו הצדיקים כל העת. הם המטיבים את הנרות, דואגים לכך שנשמותיהן של ישראל ידלקו ויעלו תמיד כלפי מעלה, נוכח פני המנורה הטהורה. על נר דולק מאיימת כל העת רוח נושבת. העולם הוא סתירה בפני חיפוש אמיתי, נושף על נר הנפש ומבקש לכבותו בטרם ינחל הצלחה אמיתית. הצדיקים בדיבוריהם הבוערים, בתורתם, בשיחותיהם, ובעצם מהותם, שומרים את שלהבת הנפש עולה מאליה. מזכירים לנו תמיד את השיעור הראשון – לא לשכוח, יש עוד הרבה לאן להגיע.
הכל חייבים לציית לחוקי המלך, בין אם הם מבינים ומסכימים להם, בין אם לא. אבל מצב זה של ציות וביטול הדעה העצמית כלפי המלכות מהווה מגרעה, שכן הדעת היא החיות של האדם, כמו שכתוב: "החכמה תחיה את בעליה" (קהלת ז), כך שהעדר הדעת בעת הכפיפות למלכות עלול להזיק.
ברם, אם המלכות בטלה לדעתו האינסופית של הבורא, היא לא תביא להסתרת הדעת, אלא אדרבה – להארתה ביתר שאת וביתר עוז. שכן דעת הבורא כה נעלה וכה נשגבה, שרק הביטול והציות אליו מאפשר ל"מידת המלכות" להאיר ולהחיות את העולם.
זו הסיבה שהמלך מצוּוה על עסק התורה יותר מכל יהודי אחר – שמלבד ספר התורה שיש לו בבית גנזיו ככל אחד מישראל, יש לו ספר תורה נוסף המלווה אותו בכל אשר ילך ולא יזוז מלפניו, כפסק הרמב"ם (מלכים ג, א) – שהרי על ידי לימוד התורה המלך מושפע מהדעת האלוקית שנותנת חיים ואריכות ימים, כמו שאמרו חז"ל על הפסוק: "כי חיים הם למוצאיהם" – "למוציאיהם בפה" (עירובין נד).
זה שנאמר על ספר התורה של המלך: "והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו למען יאריך ימים על ממלכתו" שכאשר ישעבד את מלכותו אל התורה, אל דעת ה' יתברך, המלכות לא תזיק לו; ואדרבה, היא תביא לו ולממלכתו חיים ואריכות ימים.
"הצילני מקליפת המן עמלק וזכני לקדושת מרדכי ואסתר" – הזעקה המהדהדת זה קרוב למאתיים שנה, ביערות נמירוב, ברסלב, טפליק, טולטשין, צפת, בני ברק, נתיבות, ירושלים…
הלא כך לימד אותנו מוהרנ"ת: "כל הזועק לה' ארבעים יום לפני פורים, שיצילהו מקליפת המן עמלק ויזכהו לקדושת מרדכי ואסתר – יזכה לראות את פני [=להשיג את קדושת] מרדכי הצדיק בעת קריאת המגילה" – – –
ודבריו אלו עשו ועושים פירות; הם מלהיבים את לבבותיהם של אלפים מבני ישראל, ודוחפים אותם לנצל את תקופת טרום-פורים, בזעקות גדולות ומרות, כמרדכי הצדיק בשעתו, ובכך למשוך על עצמם את הארת הניסים והנפלאות, כבימים ההם בזמן הזה.
* * *
אפשר לחגוג בפורים הבעל"ט את הניצחון על המן הפרסי משושן הבירה, אך אפשר לחגוג בו גם את הניצחון על המן המודרני משנת התשע"ג, זה שמייבש את הלב מכל לחלוחית של כיסופים קדושים ושמחה אמיתית, וגורם לנו להרגיש "עייף ויגע ולא ירא אלקים".
שהרי "ריבונו של עולם, כבר גילית אזנינו שכל הנסים והנפלאות שעשית לאבותינו אשר עליהם נקבעו הימים טובים הקדושים – כולם נעשים ונתגלים ומאירים בכל דור ודור בכל אדם ובכל זמן; ואנו צריכין להמשיך קדושת פורים וקדושת כל הימים טובים, והארת הנסים ונפלאות שנעשו אז, בכל שנה ושנה, בכל דור ודור, ובכל אדם ואדם בפרטיות" (ליקוטי תפילות ח"ב, לז).
בכדי לחגוג את הניצחון העכשווי על עמלק, אנו צריכים לעשות מה שעשו אבותינו בימים ההם: להטות אוזן לזעקתו של מרדכי היוצא בתוך העיר וזועק זעקה גדולה ומרה, אשר "עיקר צעקתו – שהוא מודיע לאסתר, שהיא בחינת כלל ישראל, שעדיין לא תתייאש מן הרחמים, ותבוא לפני המלך איך שהיא, רחוקה ממנו, שלא נקראת אליו זה שלשים יום – שהם כלל החודש שצריכין ישראל להקביל פני אביהם שבשמים על כל פנים פעם אחת בחודש – אבל לפעמים נתרחקין כל כך עד שאין זוכין לבוא לפניו אפילו פעם אחת בחודש, בחינת ואני לא נקראתי וכו' – אף על פי כן צריכין להקיש על דלתי רחמים, אולי יחוס אולי ירחם" (ליקוטי הלכות, בכור בהמה טהורה ד, טז).
* * *
יום חמשה עשר בשבט, עומד בפרשת הדרכים, ומכריז בקול, שימי הפורים מתקרבים; בעוד פחות מחודש יחולו ימי הפורים, שומעים המבינים את לחישתו הרועמת, וגם אם לא נקראת לבוא אל המלך זה שלשים יום, חושה לדפוק על דלתי רחמים.
יום חמשה עשר בשבט, הוא יום בו 'עולה השרף באילנות', והם מתחילים שנה חדשה. גם אם כלפי-חוץ החורף בעיצומו, ועדיין שקועים העצים בשנתם העמוקה, הרי עמוק בתוך הגזע מתרחש שינוי ומתחוללת התחדשות.
ממש כמו פורים. "כי זה עיקר הנס הנפלא של פורים, שאף על פי שעדיין לא נתבטל מלכות הרשעה, שהוא בחינת מלכות אחשוורוש, 'ואכתי עבדי אחשוורוש אנן', אף על פי כן חמל עלינו ה' יתברך בעוצם נוראותיו, ועשה לנו נס נורא כזה שגדול מכל הנסים, שבזה אנו רואין עוצם חסדו וחמלתו עדיין עלינו בכל דור, אפילו בגלות הארוך הזה" (ליקוטי הלכות, בכור בהמה טהורה ד, כה).
גם אם הכל רדום, גם אם מזג האוויר הרוחני הוא חורפי, ערפילי וקר, גם אז אפשר להתחדש ולצמוח מחדש!
* * *
לא לחינם יום ט"ו בשבט הוא יום הולדתו של רבי נתן. כי אכן הוא זה שמעביר את המסר הלזה; הוא זה שלוחם עם סברותיו ההרסניות של עמלק, "וכאשר נראה ונודע לכל מביט ומסתכל בספריו הקדושים, שאף על פי שמרבה לדבר מכל המידות טובות וישרות, אבל עיקר ורוב דבריו יסובבו על ענין התחזקות, לחזק ולאמץ כל הנחשלים והעייפים והיגעים, אשר עמלק רודף אחריהם, לבל יתייאשו עצמם מן הרחמים" (כוכבי אור, חכמה ובינה, לט). הוא זה שעוסק לגלות לפרסם ולהאיר את הארת מרדכי, צדיק האמת, "וכל שיחותיו וסיפוריו וענייניו, הכל היה סובב והולך רק על קוטב ענין זה: להודיע ולפרסם גדולת קדושת מעלת רבינו זכר צדיק לברכה, וגדולת קדושת מעלת מאמרי תורותיו הקדושים ושיחותיו וסיפורי מעשיותיו וכל ענייניו. להודיע לבני האדם גבורותיו, להפיץ מעיינותיו חוצה" (הקדמת עלים לתרופה).
"כי דייקא התלמיד של הצדיק האמת, הוא יש לו כח להילחם בעמלק שרוצה להעלים ולהסתיר שם הצדיק הזה. כי בחינת יהושע תלמידו, כל עסקו וכל תחבולותיו לפרסם ולהגדיל שמו הקדוש והנורא של הצדיק הזה בעולם" (ליקוטי הלכות, שבת ד, י).
זה הזמן להעלות את השרף באילן; להתחדש בלימוד ספריו של רבינו הקדוש ותלמידו מוהרנ"ת, ולצאת בעקבותיהם היערה, לזעוק ולהתחנן…
תקציר: חנון המרבה לסלוח: סוד עשירית האיפה – מנחת עני, אהבת השם יתברך, סודה של תשובה ואיזו השגה השיג רבי נתן מה קיבל מורינו רבי נתן מברסלב בשעת פטירתו
סוד עשירית האיפה – מנחת עני
"כל צדיק אמת זוכה לפי בחינתו לבחינת ביטול אל האין סוף בשעת הסתלקותו" (ליקוטי הלכות, ברכת הריח ג, ט). הצדיק הרי עולה בכל רגע להשגה גבוהה יותר, מתעלה ומתרומם בלי גבול וערך, ובפרט בעת הסתלקותו, כאשר מתעלה בדבקות מופלאה עד שנשמתו הקדושה עולה למעלה.
השגתו של מוהרנ"ת בשעת פטירתו
מה הייתה השגתו הנוראה והעצומה של מוהרנ"ת בנשימתו האחרונה? באיזו השגה התדבק והתקשר צדיק נורא ונשגב זה ובה התעלה לֵאוֹר באור החיים?
מספר רבי אברהם ב"ר נחמן: "נשמע ונראה בעת יציאת נשמתו הקדושה, שעד נשימה האחרונה כפל ושילש 'חנון המרבה לסלוח' פעמים אין מספר" (כוכבי אור, חכמה ובינה, לט). מוהרנ"ת חזר וחזר על המילים הקדושות המתארות את גודל רחמי ה' על החוטא והפושע; השי"ת 'חנון', הוא מעניק סליחה לפושעים בחנינה, אף ללא סיבה מוצדקת מצד הדין.
ומתוך התבוננות והתעמקות בעוצם החסד הנורא הזה התעלתה נשמתו הקדושה לרום גבהי מרומים.
לא רק בהסתלקותו עסק בהשגה זו, אלא זו הייתה תמצית משנתו כל ימי חייו – להאיר לארץ ולדרים תחתיה בעמקי השאול תחתיות, שהשי"ת רוצה בהם, אוהב אותם, ומצפה להשיבם אליו בתשובה שלימה. הוא לא פסק מלזעוק כל ימי חייו את זעקת רבו הקדוש "אין שום יאוש בעולם כלל". אלא שבשעת הסתלקותו השיג עוד השגות נוראות בעומק נפלאות החסד הזה שאין לו גבול וסוף, ובהתעטף נפשו בהשגת והכרת עומק נועם האהבה המופלאה הזאת ובאוצרות החסד-חינם האלה, פרח לו איש האמת – רבי נתן מברסלב – בדבקות אל האור אין סוף.
איפה החרטה?
עומד לו אברך שפוף בירכתי בית המדרש, לפניו פתוח 'מחזור ליום הכיפורים', ועל לבו רובץ משא גדול. הוא זוכר קצת מן הפשעים שנכשל בהם בשנה שעברה, הם עומדים ומאיימים עליו: האם לזה תשובה ייקרא?!
היכן היא החרטה האמיתית?! היכן היא הקבלה על להבא באמת?!
הוא מבויש בעצמו על שגם עתה, בשעת חיתום הדין, עדיין לבו כה רחוק ואטום. מה יעשה? כמדומה לו שאין לבו ברשותו, ועל זאת מתעצמת אנחתו ביתר שאת. אכן, הוא מברך בכל תפילה "מלך מוחל וסולח לעוונותינו ולעוונות עמו בית ישראל ומעביר אשמותינו בכל שנה ושנה", אבל האם זה כולל גם פשעים כאלה ולב אטום כזה!?
אין לנו מושג כמה חנון ה'!
נדמה לנו שאנו מבינים ומשיגים מהי רחמנותו יתברך, מהי מידת חנינתו וסליחתו, ועל כן כאשר אנו רואים שהלב מטומטם ביום כיפור, חושבים אנו שבכגון דא לא זכינו ליום כיפור, אבל מוהרנ"ת, קדוש ה', השיג עוד ועוד בעומק האמת הזה של 'חנון המרבה לסלוח' משך כל ימי חייו, ועד רגע הסתלקותו לא הפסיק להשיג בזה. והוא גילה לנו שב'אמת' זו טמון הסוד: להתעקש ולעשות את מה שביכולתי לעשות כדי להתקרב אל ה'. ואף אם בעיני בשר ודם, הדבר הפעוט שבידי לעשות הוא מאוס נבזה ושפל, הרי שאצלו יתברך זה יקר מאד, והוא שש ושמח עם הנקודה הזאת ומרבה לסלוח בעבורה.
הבה נביט בדבריו, בליקוטי הלכות (ה' תפילת המנחה ה"ז), על השגה זו של 'חנון המרבה לסלוח,' ונראה מעט עד היכן הדברים מגיעים:
הסוד של 'מנחת עני'
מוהרנ"ת מפרש את דברי המדרש (לך לך) "כל הקרבנות גילה הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו עליו השלום חוץ מעשירית האיפה" – שהקב"ה גילה לו את מעלת הקרבנות לכפר על החוטא, אבל את הסוד של 'מנחת עני' המביא עשירית האיפה לא גילה לו, כיון שזהו סוד עליון שעתיד להתגלות רק לצדיקים בעקבתא דמשיחא.
מהו הסוד של מנחת עני? – התפילה היא במקום הקרבנות, והיא עיקר התשובה, "קחו עמכם דברים ושובו אל ה' ". יש תפילות שהן כקרבנות שיש בהם רוח חיים, אבל יש תפילה יבשה, 'מעוכה', חסרת רוח חיים, כ'עשירית האיפה'. תפילה עניה. נדמה לאדם שאין בה טעם וריח ושאין בה שום כח לכפר ולהביא לתשובה, אבל לאמיתו של דבר היא יקרה מאד מאד לפני ה' כי "אף על פי שתשובתו בקטנות גדול, יקר הוא בעיני ה' יתברך, כי היא בחינת קרבן עני ודל שהיא בחינת עשירית האיפה שיָקר מאד בעיני ה' יתברך. ואפילו אם אין האדם יכול לשוב בתשובה כראוי לפי מעשיו כמו בעלי תשובה הקדמונים אף על פי כן חלילה למנוע ח"ו מחמת זה מתשובה, כי גם נקודה טובה אחת של בחינת תשובה יקר מאד בעיני ה' יתברך".
"ויתר לנו סליחה משלו"
מוהרנ"ת מסמיך לכך את דברי חז"ל במקום אחר (ויק"ר פ"ה) שדורשים על הפסוק "ואל אלקינו כי ירבה לסלוח" – "אף הקדוש ברוך הוא ויתר לנו סליחה אחת משלו, ואיזו זו עשירית האיפה". כלומר, שעל אף שאין זו שורת הדין לסלוח מפני קרבן עלוב שכזה, אבל הוא וויתר זאת משלו כביכול, כך הוא רוצה – להעניק לאדם סליחה ומחילה אף שלא הקריב כי אם קרבן שפל שכזה.
איך נראית אצלנו 'עשירית האיפה'?
נעתיק את לשון קדשו של מוהרנ"ת: "עשירית האיפה, דהיינו שתשובתו היא בקטנות עצום מאד ואפילו גם מעט התפילה העניה והדלה בחינת מנחת עני שבאה בדלי דלות וכו', גם מעט התפילה הדלה הזאת אינה באה בשלימות כי מעורבת במחשבות מקולקלות הרבה וכו' שבוודאי אינה ראויה לעלות. אף על פי כן, איך שהיא, הקדוש ברוך הוא מרחם ומקבלה, מאחר שמרגיש עניותו ומתגבר להתפלל ולשוח איך שיכול מתוך מרירות דמרירות עניותו ודלותו."
ביום צום כיפור יחתמון, והכל תלוי עתה בך. אל תתפתה לשונאך הנצחי, הוא מפחד ממנחת העני המבולבלת שלך, ועל כן הוא מנסה לפתותך שתעזבנה מרוב צדקות מדומה. אבל זכור: השי"ת מרבה לסלוח משלו, שלא לפי שורת הדין. אם רק תתחזק לעמוד ולהתפלל ככל שזה ילך, אפילו מתוך בלבול וטירוף. רק אל תעצור מלבקש, יהיה איך שיהיה. אין לנו מושג כלל באיזה רחמים מדובר כאן, חטוף והתפלל ונפשך תהיה לך לשלל.
"כל לב מבין ראוי להבין מרחוק שבתשרי הוא מלחמה עצומה לכל אחד ואחד, כאשר מקדימים לצעוק בכל חודש אלול אם תחנה עלי מחנה לא יירא לבי אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח" (עלים לתרופה, רכז). בתשרי אנו ניגשים למשפט מכריע ביותר, בו נלחמים שתי הצדדים זה לעומת זה במאבק איתן ובמלחמה עצומה ונוראה.
מצד אחד עומד הס"מ האכזרי ומבקש להמיט עלינו את הגרוע ביותר רח"ל, להעצים ולהגביר את הסתר הפנים באופן שלא נרגיש ולא נאמין ביקרת שמחת יהדותנו חס ושלום; שלא נעריך חלילה את עוצם גדולת תפארת קדושת לימוד התורה וקיומה; שלא נתיירא מלהתרחק מבוראנו מקור הטוב, ועוד כהנה רח"ל. המלך זקן וכסיל רוצה להתגבר ביתר שאת להכניס את ארס הזקנה והעצלות, להתרפות ולהתייאש ולחשוב שמכיון שכבר עברה שנה נוספת ועדיין לא נושענו, הרי זה מוכיח שאבדה תקוה חלילה. וכשהאדם יתרפה, תתגבר נגדו ההסתרה והמניעות ביתר שאת, וזה יביא ח"ו להיפך הטוב גם בגשמיות.
ומאידך עומדים הצדיקים האמיתיים בשמי מרום ומבקשים לחדש שנה טובה, שנת חיים אמיתיים ונצחיים, שנת דבקות בבורא ית', שנת גאולת הנפש והגוף, שנת התחדשות נפלאה בעבודת ה' והחלשת כח היצר ותיקון דרכי התשובה. וכדברי מוהרנ"ת: "עיקר ההתחדשות הנפלא הנעשה בראש השנה מעין תחילת הבריאה הוא בענין המתקת הדינים, שבכל ראש השנה ממשיכין הצדיקים חסדים ורחמים חדשים שלא היה מעולם, להמתיק כל תוקף הדינים המתעוררים בראש השנה וממשיכים חסדים חדשים נפלאים מאד לבטל הקטרוגים של הפגמים של אותו השנה עד שממתיקים כל מיני דינים שבעולם וממילא מבטלים כל הצרות והיסורים מישראל, וממשיכים שפע ורב טוב לבית ישראל. והעיקר שעל ידי ריבוי החסדים חדשים ונפלאים שממשיכים בראש השנה, על ידי זה מבטלים ומחלישים כח היצר הרע ומכניסים הרהורי תשובה והתחזקות נפלא בישראל להתחיל בכל פעם לשוב אליו יתברך מכל מקום שהוא, כי כל מה שממשיכים חסדים יותר וממתיקים דינים יותר, כמו כן מחלישים כח היצר הרע והסטרא אחרא שכל כוחם מדינים" (ליקוטי הלכות, מתנה ה, ד).
ואנו בתווך, צריכים לבחור בטוב ולרצות שהמשפט אכן ייצא לטובתנו ושהצדיקים יפעלו שהכף יוכרע לטובתנו.
כמדומה, שההכנה הראשונה צריכה להיות: שנזכור ונשיב ללבבנו שאכן הולך וקרב משפט שכזה! צריך להעלות על הדעת את הפחד והיראה מכל המקטרגים שנוצרו בשנה שעברה ולכאוב עליהם. שכן, מי שהולך בשרירות לבו ואומר 'שלום יהיה לי גם בלא תפילה ובקשת רחמים', הרי קשה מאד שיעורר את כח הצדיקים שיבקשו עבורו ויפעלו למענו. אם האדם אינו מתעורר עכ"פ לרצות לקחת אחריות, ואינו מפחד ממשפט זה, וכל עוונות השנה החולפת מושלכים אחרי גוו, הרי שלא עשה את ה'אתערותא דלתתא' המחוייבת לקבלת רחמים אלו.
מוהרנ"ת כותב לבנו: "והנה ימי המשפט והדין הגדול של ראש השנה ממשמשים ובאים וכבר בירכו ראש חודש אלול וצריכים לרעוד ולפחוד מאד ממשפט הזה שנוגע לחיים נצחיים ואי אפשר לשחד בממון ולפייס בדברים" (מכתב מיום א' שופטים תקצ"ה). צריכים לרעוד ולפחד! רבינו הקדוש והנורא פחד מאד בשמיעת קול השופר של אלול, וכפי שמוהרנ"ת מתאר: "ודיבר עמי ושאל אותי אם נפל עלי פחד בזה הראש חודש אלול, וסיפר לי שעליו נפל פחד גדול ונורא מאד כששמע קול השופר בזה היום שהתחילו לתקוע כי אחזתו פחד ורעדה גדולה, ואמר 'היום הזה אחזני סמר ורעדה גדולה כששמעתי קול השופר'" (חיי מוהר"ן, פ). כשבאותו מעמד גילה רבינו הקדוש את הסוד העצום שמי שזוכה להרגיש באמת את כאב עוונותיו הרי גם כל יוצאי חלציו חייבים להתעורר מכך לתשובה, "והזמן המסוגל לזה הוא חודש אלול, כי אלול ראשי תיבות א'ת ל'בבך ו'את ל'בב זרעך" (ליקוטי מוהר"ן, קמא). אלול הוא הזמן המסוגל להרגיש את כאב העוונות, להבין מעט ממי נתרחקנו ואיך טיפשנו לבנו לעזוב מקור מים חים לחצוב לנו בורות נשברים שלא יכילו המים.
כמובן שצריך להיות בקי בדבר זה, וכפי שרבינו לימד אותנו בכוונת אלול (ליקוטי מוהר"ן, ו) שיחד עם הבושה ושפיכות הדמים בלב על העוונות חייבים להתחזק ולייחל לתשועת ה' ולסמוך על עוצם חסדו אפילו על הרחוק שברחוקים המונח בשאול תחתיות, אבל מאידך יש לזכור שגם החלק הזה של בושה וכאב הינו חלק הכרחי ביותר.
וכך מורה לנו מוהרנ"ת הלכה למעשה: "בודאי צריך הבעל תשובה לסבול בזיונות ושפיכות דמים מעצמו, כי צריך להתבייש בעצמו מעוונותיו ופגמיו עד שיהיה נשפך דמיו בקרבו, אבל אף על פי כן צריכין להיות בקי בהלכה זאת מאד שלא יבוא על ידי זה לעצבות ומרה שחורה דסטרא אחרא. ועל כן באמת עיקר דרכי התשובה אי אפשר לקבל כי אם על ידי גדולי הצדיקים שמורים לנו דרכי התשובה, וכל זה צריכים ביותר בראש השנה שהוא תחילת השנה, שהוא יום ראשון לעשרת ימי תשובה, ואז צריכין להמשיך דרכי התשובה, ועל כן הקדים לנו השם יתברך ברחמיו חודש אלול הקדוש כי בהם עוסקים לתקן דרכי התשובה כדי שנזכה בראש השנה לילך בדרכי התשובה הקדושים האלו" (ליקוטי הלכות, שבת ז, מה).
בחודש זה נאחז היטב בשני הקצוות הללו – נעורר לבנו להתבייש מעוונותינו ולפחד מאימת הדין, ויחד עם זה נתחזק בדרכי השמחה והתקוה בגודל חסדי ה', והיא התשובה המעולה שתכריע בעדנו את הכף לשנה טובה ומתוקה.
מה הן חדשות הבוקר? ובכן החדשות הן, שהשם יתברך אוהב אותנו מאד מאד. זה חדש ישן. אבל כל יום, למען האמת, אנחנו מתקרבים עוד פסיעה ועוד פסיעה אל האהבה הנפלאה הזאת. הרי אנחנו יודעים שכדי לשמור על הבריאות צריכים להתעמל כל יום, לא לאכול מזון שמן מידי, למרות שהוא טעים כל כך, ולפעמים אפילו להקריב נוחות והנאות מסוימות. איך קוראים לזה? משמעת עצמית. למשל כאשר מישהו מכעיס או מעליב אותנו, יש לנו חשק לגנות אותו עד הסוף, דבר שמקנה לנו הרגשת עליונות ופירוק כעסים. בדרך כלל יותר קל לנו לזכור כל מה שרצינו בחיים ולא קיבלנו מאשר להתמקד בכוחות הנפש שהקדוש ברוך הוא השפיע לנו. כל כך הרבה כוחות נפש, והיצר הקטן הזה השוכן בחלל השמאלי של הלב שם כאלה מגברים חזקים להשמיע את זה חזק בלב שלנו: "אבל אתה רצית ולא קיבלת הרבה דברים". וכך הוא משכיח מאיתנו את הטוב ומחזק בנו את החולי הזה – לראות רע. אבל אנחנו חייבים לחסל את כל ההרגלים המגונים הללו! חייבים להיפטר מהשומנים האלה שרובצים לנו הלב וחוסמים את הזרימה.
לצמוח עם הבריאה
יהודי קם בבוקר ומתבונן בבריאה. השמש זורחת, הטל על האדמה, הפרחים מתחילים לפרוח. צריך לזרום עם הבריאה, לצמוח עם הבריאה, זאת היא החירות האמיתית. אדם שקם בבוקר צריך לסלק ממנו את כל המחשבות של יום האתמול, את כל הכישלונות. חייבים להתחזק בזה – לראות טוב! למרות שיש בנו כוחות חזקים שמתנגדים לרצונות האלה, אנחנו חייבים להתחזק, אנחנו חייבים לרצות מאד להיות בריאים כדי להתקרב לגילוי האלוקות בעצמנו ובבריאה.
צריך רק לפתוח את העינים
כשאדם פוקח את עיניו, הוא רואה כאלה נסים ונפלאות שהקדוש ברוך הוא עושה איתו ממש בכל עת, ערב ובקר וצהרים. אבל חייבים לפקוח את העיניים. נכון שקשה לאדם לצאת מההרגלים שלו, מדפוסי המחשבה הקבועים שלו, אבל כל מי שקיבל על עצמו את התרופה הזאת – לראות טוב, גילה ששכרו גדול עד מאד. כל פעם שאדם מתגבר על עצמו ויוצא מתוך התרדמה שלו, מהעין הרעה שיש לו על עצמו ועל כל העולם, הוא מתעלה מעל הנטיות הטבעיות שלו. באותו רגע הוא מתקרב אל מעל הטבע, אל השם יתברך, הטוב והמיטיב, שעינו טובה עלינו תמיד.
התורה מלמדת: תכיר טובה!
הקדוש ברוך הוא נתן לעמו ישראל את תורתו הקדושה, את תרופת החיים הנפלאה שיש בה את כל הסגולות ואת כל הרפואות, כמו שאומר הכתוב: "רפאות תהי לשרך ושיקוי לעצמותיך", "פיקודי ה' ישרים משמחי לב". הקדוש ברוך הוא נתן לנו ספר תרופות, תרופות אמיתיות לכל הדורות ממש. גם היום, גם ברגע זה, התורה מדברת לכל נשמה ונשמה, לכל אחד ואחד. ומה התורה הקדושה מלמדת אותנו? להכיר טובה מהרגע שבו אנו פוקחים את עינינו בבוקר. המילים הראשונות שיהודי אומר כשהוא קם בבוקר זה תודה – "מודה אני לפניך". ועוד התורה מלמדת אותנו לסלוח ולמחול לכל אלה שפוגעים בנו, כך הרי אנו מסיימים כל יום לפני שאנחנו הולכים לישון, ואומרים: "הריני מוחל לכל מי שהכעיס והקניט אותי או שחטא כנגדי". מתחילים את היום עם לב נקי וגומרים עם לב נקי. בלי עין רעה. רק עם תודה, עם סליחה ומחילה.
התורה היא כולה עין טובה, על כל אחד ואחד מאיתנו ועל העולם כולו.
"היו משתגעים ומתלהטים אחריה"
אומר האור החיים הקדוש: אילו היו בני אדם יודעים וטועמים את הנעימות של התורה הנפלאה שהקדוש ברוך הוא נתן לנו, היו פשוט הולכים אחריה כמשתגעים מרוב העונג הנפלא והעצום שיש בה". כשיהודי קם בבוקר ומברך: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, ברוך אתה ה' נותן התורה", טוב שיעצור לרגע, שישאל את עצמו: "שמת לב מה אמרת עכשיו? אתה נבחר. הקדוש ברוך הוא בחר בך מכל העמים. אתה נכבד מאד בעיני ה' בורא העולם, יוצר אור ובורא חושך. אותו אחד שברא את כל הבריאה הנפלאה והעצומה הזאת, הוא בעצמו מסתכל עליך באופן פרטי ובחר בך לתת לך את ביתו היקרה, את התורה הקדושה. האם אתה יודע איזה זכות נפלה בידך?"
"אלא במי שממית עצמו עליה"
"למה זה ידלקו אחריה", שואל ה"חזון איש", "בכל מדינה ומדינה ובכל דור ודור"? למה רודפים אחרי התורה? ספר דומם, מונח בארון, למה זה כל כך מפריע לכל אותם רבבות רבבות שונאים שנלחמו נגד התורה? "אין זה כי אם אות על מעוז תוכניתה וסגולת פעולתה על ליבות בני אדם, אשר ילבב את איש הלבב לראות את המראה הגדול הזה, לדעת ישראל ותורתו, והיא שעמדה להם בכל צרתם ועוניים, ותהי להם התורה לשלל לחיותם כיום הזה". אפילו הגויים, אפילו הכופרים שבכל דור, עצם העובדה שהם כל כך רודפים את התורה ואת לומדיה, זה בעצמו מוכיח כאלף עדים כי התורה היא דבר חי וקיים, שפועל בעולם, והיא היא מקור חיותם ותקוותם של כל נשמות ישראל. ועוד מאמר של ה"חזון איש", הצדיק הנפלא הזה: "ידיעת התורה- אין זה פשוטה של סוגיה בחיי אדם, כי הלא אמרו: "אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליה". התורה איננה דבר פשוט, מסביר ה"חזון איש", בשביל לזכות בה צריך למות. ומהי המיתה הזאת? זה התענוג הנפלא ביותר שיכול להיות, זוהי הנטייה מפשוטן של החיים לעומקם, לתוך תוכם של החיים. להמית את השטחיות ולהתחיל לחיות בצורה פנימית. זוהי התורה. להיכנס לעומק הדברים, להתבונן. לעצור לפני כל פעולה ולשאול את עצמי: "למה אני עושה את זה? מה אני רוצה?"
אם אין מקום ראוי – התורה בגלות
למה קשה לעשות את זה? כי זה דורש עבודת המידות. המידות הרעות של האדם עומדות מולו ומונעות ממנו להתקדם ולחיות מתוך התבוננות. ככל שהאדם מרבה בשבירת מידותיו הרעות הוא מרבה חיים וממית את היצר הרע. זהו העיקרון הבסיסי של קבלת התורה – בראש ובראשונה תיקון המידות. תיקון המידות הוא הכלי אשר בתוכו אנחנו יוצקים את האור הנפלא של התורה הקדושה. את התורה צריכים לקבל בנקיות, להכין מקום נקי לבת המלך המופלאה. צריך לקבל אותה בכבוד. כל עוד לא הכנו מקום ראוי לתורה הקדושה בתוך הלב, אז התורה עדיין בגלות, עדיין לא נמצאת בהיכל שלה.
כותב האור החיים הקדוש על הפסוק: "אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי"- "…אשר בזה הראה את האהבה והחיבה, שכל זה עשה בשבילנו, הרעיש את כל הבריאה, איבד אומה אחת בשבילנו, וכמה יתלהב האדם באהבת הבורא אשר הפליא חסדו אלינו כל כך, עד שאמר לנו: ראו חיבתי אליכם כרחם אב על בנים, כשאפילו מדרך כף רגלכם חסתי עליו ונשאתי אתכם על כנפי נשרים". כמה התפארות מתפאר השם יתברך עימנו בכל יום ויום, בכל תנועה, אפילו בתנועה קטנה של הפחות בישראל הקדוש ברוך הוא מתפאר בו. מכל שכן כשעושה איזו מצווה. מי יכול לתאר לעצמו את גודל ההתפארות שהקדוש ברוך הוא מתפאר בכל יהודי, "ישראל אשר בך אתפאר". כמו אבא שיש לו בן שעשועים והוא מתחיל לדבר, איזה תענוג יש לאביו לשמוע אותו, איזו שמחה. "תראו איזה בן יש לי, הוא יודע קצת לפטפט". כך הקדוש ברוך הוא מתפאר בנו.
מתן תורה – חתונה עם הקב"ה
מי יכול לתאר לעצמו את גודל האהבה שהקדוש ברוך הוא אוהב אותנו. זהו היסוד הראשון שיהודי צריך ללמוד, ועם זה צריך ללכת כל החיים. הנביא ירמיהו אומר בשם ה': "כה אמר ה': זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך". מה פירוש "כלולותיך"? מתן תורה הוא חתונה עם הקדוש ברוך הוא. כל אחד מאיתנו עמד שם ואמר "נעשה ונשמע", עד שמרוב תשוקה ודבקות אל ה' פרחה נשמתו. מי יכול לתאר את הדבקות הנפלאה שהייתה לעם ישראל בעמדם לפני הר סיני לקבל את החמדה הגנוזה. זהו מעמד כזה נפלא, "קול גדול ולא יסף", זהו קול גדול שלא יגמר לעולם, ועל כן אנחנו מברכים בכל יום "אשר בחר בנו מכל העמים, ברוך אתה ה' נותן התורה", נותן – בלשון הווה, כי אנחנו מקבלים את התורה בכל יום ממש, ואנחנו נבחרים בכל יום להיות בנים לבורא העולם.
קרוב לאלפיים שנה שעומדים היו להיות ימות המשיח (סנהדרין צז.), אלא שלא זכינו ותחת זאת אנו מתאבלים בהם על חורבן בית אלוקינו, בבכי ומספד, באנחה, בצום, בשק ובאפר, בקימת חצות ואמירת קינות, בתפילות כסדרן דבר יום ביומו ובהרבה תקוה ואמונה שבימינו יבנה המקדש.
אנו אומרים קינות בחמשה צומות, ושרים בערגה וכיסופין "יבנה המקדש" בעת הארת הרצון, בשבת קודש.
בכל יום ויום אנו מבקשים ולירושלים עירך ברחמים תשוב, ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים, בכל סעודה מזכירין את על נהרות בבל ומבקשים ובנה ירושלים עיר הקודש.
בכל שמחת חתן שמים אפר על ראשו ושוברים כוס כזכר לחורבן בית המקדש ולחורבן ירושלים עיר הקודש.
וכל זאת על מנת להזכיר לנו מידי יום את ירושלים, כי אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכריכי אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי.
ובכל סעודה אנו מבקשים רחם נא… ועל ירושלים עירך ועל ציון משכן כבודך… ועל הבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו.
על מה אנחנו בוכים?
על שאין לשכינה הקדושה מקום ובית, שכינתא בגלותא לא מצאה מנוח.
אנשים קונים בית דירה מתיישבים בו, נוטעים, חורשים וזורעים, עולם כמנהגו נוהג, ולהשם יתברך אין בית.
עד לדורנו, דור יתום כהה חושים שליבו לב אבן, היו ימי בין המצרים ימים שהרגישו אותם בכל רחוב וקרן זווית, בבית הכנסת ובית המדרש כמו בכל בית בישראל, את הצער, האנחה וההשתוקקות לגאולת עולם, מי לא שפך דמעות כמים ויצא לבו מצער וכאב על "אוי לו לאב שהגלה את בניו"? לא רק בעלי השגה, אלא מנער ועד זקן צעק לבם אל ה'.
וישנו דבר נוסף עליו תשתוחח נפשנו, בהיות הבית על תילו, היינו זכים ונקיים, צדק ילין בה, לפי שתמיד של שחר מכפר על עוונות של לילה ותמיד של בין הערביים מכפר על עוונות של יום, "כי ישראל עם קדוש לפי גודל רוחניותם ודקותם אין יכולים לישא עליהם המשא של עוון אפילו יום אחד, על כן אנו צריכין את ביהמ"ק, שיכפר עלינו בכל יום, ומעת אשר חרב בית מקדשנו אין אנו יכולים לנקות עצמנו מן העוונות כי אין מי שיכפר בעדנו" (ליקו"מ ב, תורה ז אות י"א).
כשעלינו לירושלים בשלשה רגלים, הן כל אלה ראתה עינינו, גילוי שכינה ומראות אלקים, והאור היוצא מבית המקדש האיר וקידש את כל נשמות ישראל, ועתה אבדנו טובה, אנו חיים בהסתר פנים, בגלות הגוף והנפש וכל תקותינו שיאר ה' פניו אלינו ויגאלנו.
רבינו הק' מבאר בליקו"מ חלק ב תורה ס"ז את ענין החורבן, הבכיה והתיקון.
שריפת בית המקדש הנקרא "מחמד עיניכם", הבית שממנו אורה יוצאת לעולם, נגרמה מפני עוונותיהם של ישראל שגרמו לבכיית השכינה, בכיה זו היא הגורמת להסתלקות מאור העיניים, מאורי אור. כי זה לעומת זה, לעומת ה"מאורי אור" ישנם "מאורי אש" שהם היצר הרע וכלל כוחותיו שעליו אמרו חז"ל "נפק כגוריא דאשא", "אנת אש" הם הם השורפים ומכלים את אור הקדושה הנקרא מאורי אור על שם האור האלוקי המחיה ומאיר בם.
אצל כל אחד ואחד מישראל ישנם ארבעה מוחין, שכששם ה' מאיר בהם הם נקראים בשם "מאורי אור".
לעומתם ישנם דמים עכורים המושרשים בארבעה יסודות שהם שורש המידות והתאוות שהם "תבערת המדורה" של אש זרה, שכשהם מתגברים הם שורפים ומכלים את כל חדרי הדעת והאור השוכנים בכל נפש מישראל,
כשכלל ישראל חטאו בעוונותיהם באש זרה הם שגרמו לשריפת בית המקדש, ולא האש שהשליכו חיילי טיטוס הרשע. שהרי אמר השי"ת לאותו רשע "ביתא קליא קלית" [=בית שרוף שרפת] אלא אותם מאורי אש, אש היצר היא ששרפה את בית המקדש.
התיקון לזה הוא קימת חצות, עליה הזהיר רבינו "על כן מאוד צריך ליזהר לקום בחצות להיות מתאבל מאוד על חורבן ביהמ"ק" (שם)
"עיקר עבודת איש הישראלי… לקום בחצות לילה" (שיחות הר"ן ש"א). לא עצה טובה או הנהגה קדושה, אלא עיקר עבודת איש הישראלי.
מוהרנ"ת בביאוריו המופלאים כתב שהבכייה שבאה ממותרות עכירת הדמים, וכשנעשית בלילה, שהוא בחינת אש (כמו שכתוב 'כמראה אש לילה'), אותם דמעות שתכליתם היא לחזור ולהידבק במה שאנו בעוונותינו נתרחקנו ממנו, הם אשר בכוחם לתקן את בכית השכינה, ולהפוך את אותם כוחות הרע "מאורי אש" ל"מאורי אור" ואת אש היצר לאש של קדושה, לרשפיה רשפי אש שלהבתי-ה.
בשלושת השבועות האלו, בזמן בו גזרו חז"ל להתאבל ולזכור את חרבן ירושלים והבית הגדול והקדוש שנקרא שמו עליו צריכים אנו להשתדל יותר ויותר לקום בחצות לילה ולשפוך כמים לבנו נוכח פני ה'.
לבכות לא רק על חרבן הבית, אלא גם "על היכָלִי אבכה יומם ולילה" על הֵיכָלִי דייקא, על מאורי אור היכלי דעת ה', מקום החיות והשפע האלוקי שבכל אחר ואחד, שהחריב בעוונותיו(כמבואר בליקו"מ ב תורה ק"א ועוד מקומות) כי אם אבכה על חטאי ואַזכך את נפשי, רוחי ונשמתי מאותם מאורי אש, אתקן את חלקי בשריפת בית אלוקינו.
יהי רצון שאור חדש יאיר השי"ת על ציון ונזכה כולנו יחד במהרה לאורו. אמן.
"כל הרפואות הם על ידי עשבים… שכולם מקבלים משורש הכל, שהוא דבר ה'… ועל כן, כשזוכין לתפילה, אין צריכין לרפואת העשבים… [כי] למעלה בַשורש – הכל אחד… אין חילוק בין לחם ומים, ובין עשבים… ויהיה לו רפואה על ידי לחם ומים… "יש חולאת שגדל באדם כמה שנים ואין שום אדם יודע ממנו… כשאוחזין בדבר ה', בתפילה, מקבלין הרפואה אפילו מלחם ומים. על כן גם אז, בעת שעדיין לא נתגלה החולאת, יוכל להתרפאות".
(ליקוטי מוהר"ן ח"ב א, ט, יא)
אין מה לומר, הדאגה והחרדה לבריאות מתפשטת והולכת בקרב הציבור, יותר ויותר אנשים משתדלים לאכול מאכלים בריאים ולהימנע ממאכלים מזיקים ומכל דבר שמשפיע לרעה על הבריאות.
וטוב שכך, כי בזה מקיימים את מצוות "ונשמרתם מאד לנפשותיכם" (דברים ד, טו). אבל האם די בכך, האם הכיסוי של "הביטוח הבריאותי" שלנו אכן מושלם?
לעתים מתרחשים בגוף ליקויים, שאם לא יטפלו בהם, הם עלולים להתפתח ח"ו ולהגיע למצב שבו כבר יהיה קשה לטפל בהם. אבל דא עקא, שבשלב זה איננו מודעים כלל לליקוי. יש אמנם בדיקות המאפשרות גילוי מוקדם של כמה דברים, אבל כמובן אין שום אפשרות לערוך כל הזמן בדיקות לכל סוגי ה'חולאים בכוח' כדי למונען. מה עושים?
העצה בקיצור היא, להתחזק בתפילה! כשניגשים להתפלל, אין לצפות לסיום התפילה אלא יש לקחת אותה כמשימה, להקדיש לה זמן, רצון ותשומת לב, כיאה לדבר שאותו הגדירו חכמינו כעומד ברומו של עולם (ברכות ו ע"ב רש"י ד"ה דברים העומדים), או אז נוכל להיות בטוחים שעשינו את ההשתדלות הטובה ביותר למען בריאותנו.
* * *
הקדוש ברוך הוא, שברא כל מיני חולאים, ברא כנגדם כוחות מרפא. כוחות אלו מפוזרים בדומם ובצומח למיניהם, תפקידה של הרפואה הוא לגלות את הכוחות הללו, להפיק אותם ולסווג אותם; לחולי זה דרוש סם זה, ולחולי זה – סם אחר, וכן הלאה.
כל זה בהיבט החומרי, אך בהיבט הרוחני, הרי כל הכוחות שבבריאה יונקים ממקור אחד, מדבר ה' שעל ידו נבראו כולם, כמו שכתוב: "בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם" (תהילים לג, ו) והוא הנותן את החיות ואת הקיום לכל הנבראים, כנרמז בפסוק: "לעולם ה' דברך ניצב בשמים" (שם קיט, פט).
גם כל הכוחות הרפואיים שבבריאה מקבלים זאת מ"דבר ה'". לכן יש בעצם אפשרות לעקוף את הצורך בשימוש בתרופות, ולקבל את כוחות המרפא שלהם זקוק החולה – במישרין, מדבר ה' שמחייה את הכול.
כשמקבלים רפואה במישרין מדבר ה' שהוא רופא כל בשר, איננו זקוקים לרופאים ולתרופות, וגם איננו זקוקים לגילוי מוקדם של מחלות, כי בכל מצב אנו מקבלים את הכוחות הנחוצים לנו באופן סדיר, כך שכל חולי אם ישנו, הוא מתרפא מאליו, עוד בטרם התגלה.
* * *
כל זה טוב ויפה, אבל איזה קשר יש לנו לדרגה הרוחנית הגבוהה הזו שמחַיָה את כל הבריאה, הרי אנחנו חומריים וכל כך רחוקים מכך?
התשובה לכך היא: תפילה. משמעות המלה 'תפילה' היא התחברות, כפי שפירש רש"י על הפסוק: "נפתולי אלוקים נפתלתי" (בראשית ל, ח) 'נפתלתי – נתחברתי' (במדבר יט, טו).
בתפילה זוכים לעמוד לפני הקב"ה, לדבר עמו כביכול, לשבח אותו ולהודות לו. בשעה זו קשורים אליו ומקבלים ממנו הכול במישרין, בלי מתווכים. כך שגם את כוחות הרפואה שלהם הוא זקוק מקבל המתפלל, אף מבלי שידע על כך. כך שמובטחת לו בריאות איתנה לאורך זמן.
הוא כל כך רוצה 'להצליח' בחיים, כבר בצעירותו תיכנן 'להיות מוצלח' בכל מחיר, זו הפכה לסיסמת חייו, הוא החליט נחרצות שלא להיות נחשל ונחות בשום פנים ואופן, חשוב לו להיות מקובל ונערץ בחברה ויהי מה.
אך מה לעשות כאשר מן השמים גזרו אחרת: הפרנסה דוחקת, הבריאות של יקיריו רופפת, שלום הבית מעורער, החברה בה הוא נמצא דורסנית, הקנאה והתחרות מרקיעים שחקים, מקבלים חבטות כואבות בגוף ובנפש, מבפנים ומבחוץ – מה עושים?!
שתי דרכים לפניו:
האחת, לא להתייחס ולהמשיך כמו שהיה עד כה, לשאוף להיות מצליחן, להתרגז ולרטון על כל הכשלונות, אך בשום פנים לא להרפות; לספוג את המכות ולהרים מיד את הראש בתנופה מחודשת.
השנייה, לעצור ולשנות כיוון. מישהו רומז מלמעלה שמשהו כאן לא בסדר. יש צורך דחוף לסובב את המהלך מאה שמונים מעלות. להפסיק את המירוץ המטורף אחר הדמיון הכוזב ולהתחיל להשקיע במשהו שישאר לנצח.
***
מי שמתעקש בכל זאת שלא להבין את הרמזים מלמעלה, עלול חלילה להפסיד את המטרה שלהם. מי שמחליט שלא להתעורר בשום פנים ואופן, יכול למצוא את עצמו בסכנה איומה, כאילו מן השמים 'מסכימים' עם דרכו הנלוזה.
חז"ל הקדושים (מכות י ע"ב) מגלים לנו אחת מדרכי הנהגת ה' בעולמו: "בדרך שאדם רוצה לילך – בה מוליכין אותו". כאשר אדם בוחר בדרך רעה, מנסים לעצור אותו מן השמים, רומזים לו, קוראים לו. אך אם הוא בכל זאת מתעקש – פותחים לו פתח.
***
דבר זה נלמד מן האמור בפרשתנו לגבי בלעם, כאשר בתחילה אסר הקב"ה על בלעם ללכת עם אנשי בלק, אבל כאשר בלעם התעקש ללכת, אמר לו ה': "קום לך אתם" (במדבר כב, כ).
רבי נתן מבאר, שאריכות הסיפור בפרשתנו – על האתון שנטתה מן הדרך ולחצה את רגלו של בלעם, וכעסו של בלעם שהכה אותה – באה לשמש לנו כתמרור אזהרה: מן השמים ניסו שלש פעמים לעצור בעד אותו רשע לבצע את זממו, אך הוא כעס והיכה והחליט שהוא יעשה זאת בכל מחיר. הוא 'הצליח', לפי שעה, הוא ראה שבכח רצונו ובכעסו הוא 'הזיז עניינים', ה' התיר לו ללכת… אך לוּ רק ידע כמה אימלל את עצמו בפריצת הדרך שהשיג…
לעומת זאת, "בני ישראל הכשרים" – ממשיך רבי נתן – "כל מה שדוחקים אותם יותר חס ושלום, הם בורחים בכל פעם ביותר לה' יתברך". היסורים משמשים להם כמעצורים, הם קולטים את הרמז שמן השמים בולמים אותם והם עוצרים בעוד מועד.
***
כאשר מן השמים מכניסים 'מקלות' באופני העגלה שלנו, כאשר זרימת החיים עולה על שירטון, עלינו לזכור כי ה' המרחם והאוהב מנסה לעצור מעט את הרדיפה שלנו אחרי החומר. אסור אז 'לנקום במצב' ולחפש דרך להצליח בכל מחיר, כי זוהי סכנה עצומה להשאר חלילה ללא מעצורים. להיפך, עלינו להתעורר עקב המעצורים ולחשוב היטב אולי מן השמים רוצים שנשקיע יותר בעבודת ה'? אולי רוצים שנקדיש יותר זמן ונשמה למצוות, לתפילה, לאהבת ה' ולאהבת הבריות? אולי רוצים שלא נתבהם כל כך במאוויים חומריים וניתן את הדעת להצלחתנו הרוחנית והנצחית?
המציאות הזאת מחייבת אותנו לזעוק תמיד אל ה' שיציל אותנו מרצונות רעים, שלא נרצה את מה שלא טוב לנו לנצח, ושנלך בדרכי ישרים. שכן כאשר האדם נוטה חלילה מדרך הטוב ורוצה את ההיפך, הוא מזמין בכך מן השמים הטעיות נוספות, עד שהוא עלול חלילה להגיע למצב של 'מוליכין אותו'.
לעומת זאת, 'מידה טובה מרובה' – "גם בענין עבודת ה' עצמו, בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו, ואם יתגבר שיהיה לו רצונות וכסופין חזקים יותר לה' יתברך, יוליכו אותו בדרך טוב וקדוש ביותר".
"עמו – עם בעליו, אבל אם הלך וישב לו ואמר לו הואיל ועליך מצוה, אם רצית לטעון טעון – פטור" (רש"י).
הצדיקים מרחמים על עם ישראל ועוזרים גם לרחוקים שבהם לצאת מחטאיהם ומההרגלים הרעים ולהתקרב להשי"ת, שעל ידי זה יזכו לחיי נצח.
אבל גם הצדיקים אינם יכולים לעזור אלא למי שהוא בעצמו רוצה ומשתדל לשוב לה' אך קשה לו. אבל מי שסומך רק על הצדיקים שהם יקרבו אותו, והוא בעצמו אינו משתדל כלל – לאדם כזה הם לא יכולים לעזור, כי האדם נברא כדי שהוא בעצמו ישתדל ויתאמץ לעבוד את השי"ת, ולא שמישהו אחר יעשה את העבודה בשבילו.
זה שמרומז בדברי חז"ל על מצוות טעינה, שאם רואים אדם שנתקע בדרך וחמורו רובץ תחת משאו, מצווה לעזור לו ולהקים עמו. אך זאת בתנאי שבעל החמור מסייע לו, אבל אם הוא אומר "הואיל ועליך מצוה, טעון אתה בעצמך" כי אז פטורים מלעזור לו.
אם אתה רוצה להתקרב להשי"ת ולשוב בתשובה, שים לבך למחשבות שלך, העסק עצמך תמיד במחשבות קדושות של תורה ויראת שמים, ואל תיתן למחשבות שלך אפשרות "לברוח" לכיוון לא רצוי.
אומנם טבע המחשבות שהן מתרוצצות כל הזמן ומושכות זו את זו, כמו גלים סוערים וגועשים, בכל זאת בידי האדם לעצור אותם, כמו שכתוב על הים: "ואומר עד פה תבוא ולא תוסיף ופה ישית בגאון גליך" (איוב לח יא).
דבר זה חשוב ביותר מכיוון שתיקון כל הפגמים תלוי בטהרת המחשבה, כמו שכתוב בזוהר: "כולא במחשבה אתברירו" [=כל הבירורים, התיקונים, נעשים על ידי המחשבה]. זאת ועוד, המחשבות הרעות הן הן יצרו הרע של האדם, כמו שכתוב "כי "וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום" (בראשית ו ה) והן משפיעות על כל פעולותיו.
כך נלמד מהפסוק "כי תבנה בית חדש" – כשתרצה לבנות מחדש את בנין הקדושה שלך – "ועשית מעקה לגגך" – שמור את הגג שלך, את הראש, שלא יגלוש למחשבות אסורות – "ולא תשים דמים בביתך" – אז תינצל מ'דמים', מחטאים, כמו שכתוב (תהלים כו ט) "אל תאסוף עם חטאים נפשי ועם אנשי דמים חיי". כי כשתשמור את המחשבה שלך, המעשים שלך יהיו שמורים.
ספירת העומר תופסת אותנו באמצע הדרך. יצאנו כבבר ממצרים, אבל אנחנו עדיין לפני מתן תורה. קיבלנו את החירות, אבל אין לנו עדיין תוכן שנוכל למלא בו את החלל החדש שהתאפשר בזכותה. בחיים יש לנו גם תקופות כאלה בהן אנחנו עדיין לא כאן ולא שם. התקופות הללו, תקופות המעבר, נושאות סיכון בתוכן. התורה מציינת שעמלק תקף את עם ישראל דווקא בדרך- "אשר קרך בדרך", ובדיוק בזמן שבין יציאת מצרים וקבלת התורה. הסיכון נובע מזה שהזהות שלנו מתבררת בדרך, ואולי מתוך הדרך. כל עוד שלא הגענו ליעד אנחנו עדיין לא יודעים מי אנחנו באמת, ואז יכולים להופיע כל הכוחות הרעים ולהפיל אותנו.
הדרך היא בוודאי הכרחית, אי אפשר לוותר עליה. אבל איך עוברים אותה בשלום? אם "הבא ליטהר אומרים לו – המתן" (ליקו"מ ו), איך נדע שתקופת ההמתנה לא תכניס אותנו לשינה שכשנתעורר ממנה פתאום נגלה ש"דודי חמק עבר", שהטוב הלך לו?
בכמה מקומות רבי נתן מדבר על כך שתקופת ספירת העומר היא זמן של אתערותא דלתתא, התעוררות שנובעת מצד המעשים שלנו. יציאת מצרים היא נס שכל כולו גילוי אלוקי – "אני ולא מלאך"; לכן אנחנו אוכלים מצה שהיא נטולת השבחה אנושית. לעומת זאת בתקופת העומר באה לידי ביטוי ההתעוררות שלנו, ולכן בסופה אנחנו מביאים כקרבן את שתי הלחם שהם חמץ, בהם כבר מופיע המעשה שלנו. אמנם למעשה כבר בתוך יציאת מצרים הופיעו ניצנים קטנים של אתערותא דלתתא, שהם קרבן פסח וברית המילה. רבי נתן מבאר (כבוד אב ואם, ב ח) שהמעשים הללו הם עדיין לא אתערותא דלתתא שלמה, וזה בעצמו חלק מהנס של יציאת מצרים: עצם העובדה שכֵּלִים של מצוות בודדות יכלו להכיל בתוכם אור של גאולה. מועט המחזיק את המרובה. וכך הוא אומר בלשונו: "וְהִפְלִיא ה' יִתְבָּרַךְ עִמָּהֶם וְנָתַן לָהֶם מִצְוַת פֶּסַח כְּדֵי שֶׁיִּתְעַסְּקוּ בּוֹ, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לָהֶם אֵיזֶה זְכוּת בְּעָלְמָא לָצֵאת, הַיְנוּ כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לָהֶם אֵיזֶה כְּלִי לְקַבֵּל הַשְׁפָּעַת הַנֹּעַם הָעֶלְיוֹן".
בתוך הדברים של רבי נתן יש לשון מאוד ייחודית – 'כְּדֵי שֶׁיִּתְעַסְּקוּ בּוֹ'. הלשון הזו מופיעה במקומות נוספים בליקוטי הלכות לגבי המצוות של מצרים. עצם הלשון של 'התעסקות' בעצמה מראה על הפלא הגדול שיש כאן. בעצם, אין ביכולת של עם ישראל להכין את עצמו לגאולה. ברור שהיא תהיה מעשה אלוקי לגמרי. אבל מצד שני, פטור בלי כלום אי אפשר. אבל אלו מצוות אפשר לקיים בתוך הגלות? הקיום שלהן בוודאי יהיה חסר את כל המהות האמיתית שתתגלה רק אחר כך. כביכול, מלשונו של רבי נתן משמע שזה באמת נכון: המעשה בעצמו לא יכול לפעול את מה שהוא אמור לפעול. הוא רק נחשב כהתעסקות. במצב של ההמתנה אין משהו שאפשר לעשות. מה שכן אפשר לעשות, זה 'להתעסק' במצוות.
אם זה נשמע קצת צורם, שהכל רק 'בכאילו', נשים לב שלהתעסקות יש שני פנים. יש מעמד הלכתי שנקרא 'מתעסק', שהוא מתאר אדם שעשה פעולה מבלי שהוא מתכוון אליה בכלל. הוא עסוק במשהו אחד, ובחוסר מודעות יצא ממנו מעשה מסוים. זהו צד אחד של ההתעסקות- עשייה בכאילו, מנותקת מהדבר האמיתי. אבל יש התעסקות אחרת, כמו במשמעות של עיסוק. עיסוק מבטא שקיעה וריכוז סביב עניין אחד, פעולה ששואבת את כל האדם לתוכה. כשעסוקים במשהו באמת אז הכל מסתובב סביב אותו עניין, והוא הופך לנושא המרכזי.
כשאנחנו עדיין לא במקום השלם, מחוץ לקדושה, אנחנו בסיכון של הדרך. אנחנו עדיין לא בתכלית, וגם העשייה שלנו מנותקת ממנה ברובד מסוים. מה שכן ביכולתנו לעשות זה להתעסק. הממד השקרי שבהתעסקות ייוצג בפנינו על ידי היצר – כל מה שאתה זה רק בכאילו, לא באמת. תפסיק לעשות מעשים כאילו אתה נמצא במקום אחר. אתה לא שם, אתה לא שייך לעולם ההוא. אבל הצד האמיתי שבהתעסקות זורח מול עינינו כשאנחנו ממשיכים בעקשנות: אנחנו אולי הרבה 'מסביב' ולא נוגעים בעצם הנקודה, אבל הפכנו את געגועי הקדושה שלנו לנושא שבו אנחנו מועסקים. על זה אנחנו מדברים, חולמים, מתפללים. אולי מסביב, אבל כל המסביב הזה הופך לסביבת העבודה שלנו, והסובב הזה בוודאי יהפוך לדבר שנהיה מלאים ממנו באמת.
אין כמו ספירת העומר לבטא את ההתעסקות. בספירת העומר אנחנו לא 'עושים' שום דבר, רק סופרים. אבל הספירה הזאת מגדירה את כל המהות של הסיפור שלנו, מאין באנו ולאן מועדות פנינו. "שצריך להרגיל עצמו מאד כשיהיה לו כיסופין והשתוקקות דקדושה, שיכסוף וישתוקק ויתגעגע מאד תמיד מתי יזכה להתקרב להש"י באמת, לצאת ממדריגתו הפחותה והשפילה וליכנס אל הקדושה באמת, לשוב אליו יתברך… וזהו בחינת ספירה, שהוא בחינת השתוקקות וגעגועים, כמו מי שסופר הימים מחמת שמתגעגע וכוסף ומשתוקק מאד לאיזה דבר, מחמת זה סופר הימים – מתי יזכה לבא לאותו הדבר" (רבי נתן, פסח ו ה). כשאנחנו סופרים, מספרים לה' מה אנחנו באמת רוצים ממנו, אנחנו מגדירים את הדרך, שהיתה סוג של תוהו, פתוחה לכל הכיוונים, לכזאת שתוביל אותנו אל הקדושה.
השאלה התמידית היא הרי, מי אומר שנגיע. אנחנו בדרך, אנחנו לא יכולים לדעת מה יתפתח שמה. אבל אם הדרך כולה מועסקת סביב דבר אחד, וכל המשברים וכל הנפילות והלב הנשבר הם כולם חלק מאותה מסגרת, בדרך ל, אז זאת התשובה. אנחנו בדרך.
שניהם יושבים על אותו ספסל בבית המדרש, הם אפילו לומדים בחברותא, למדו ומילאו את הזמן בשווה. והנה הגיעה השעה של חלוקת המשכורות: אחד מהם יודע שצריך להתפלל על כל דבר. הוא נשא תפילה חרישית לבוראו שה' יזכהו ויחוננו בפרנסה ויתן לו את הממון הנצרך לו לחודש זה, לאחר מכן ניגש למחלק המשכורות ונטל את שלו; לעומתו, השני, ניגש בפשטות ולקח את המגיע לו, הלך לביתו והשתמש בכסף – האם יש הבדל מהותי בין ממון זה לממון זה?
* * *
הם הלכו יחדיו ברחובה של עיר, כשלפתע ניתך עליהם גשם עז מן השמים, הם זקוקים באופן דחוף למכסה שיגן על כובעיהם; האחד מרחש בשפתיו תפילה לבוראו: 'אנא יוצרי הזמן לי מגן ומחסה לכובעי מפני הגשם'. והשני ניגש בצעדים נמרצים לאחד העוברים ושבים ושואל אותו: 'האם יש באמתחתך מגן מיותר', הלה אכן מוציא באדיבותו שני מגינים, ושניהם נהנים ומתלבשים בו – האם יש שוני עצום בין המכסה שקיבל זה למה שקיבל חברו?
* * *
הבה נקשיב לדברי רבינו הקדוש אותם העתיק רבי נתן מפי אחד מאנשיו:
צריך להתפלל על כל דבר
"פעם אחת דיבר רבינו ז"ל עמו מענין בגדים, ואמר לו שעל כל דבר צריכים להתפלל. היינו, אם בגדו קרוע וצריך לבגד יתפלל להשם יתברך שיתן לו בגד ללבוש, וכן בכל כיוצא בזה דבר גדול ודבר קטן, על הכל ירגיל עצמו להתפלל תמיד להשם יתברך על כל מה שיחסרלו. ואף על פי שהעיקר להתפלל על העיקר, דהיינו על עבודת השם יתברך לזכות להתקרב אליו יתברך, אף על פי כן גם על זה צריכים להתפלל" (שיחות הר"ן, רלד).
רבינו הקדוש הוסיף דברים נוקבים על עוצם ההבדל שבין זה לזה: "ואמר, שמי שאינו מתנהג כך, אף על פי שהשם יתברך נותן לו בגדיםופרנסה והצטרכות חיותו, אבל כל חיותו הוא כמו בהמה שגם כן השם יתברך נותן לה לחמה, כן הוא חיותו שנותן לו השם יתברך. כי מאחר שאינו ממשיך כל חיותו על ידי תפילה מהשם יתברך, על כן כל חיותו הוא כמו חיות בהמה ממש. כי האדם צריך להמשיך כל חיותווהצטרכותו מהשם יתברך על ידי תפילה ותחנונים דוקא" (שם).
מה ההבדל בין חַיוּת של בהמה לחַיוּת של אדם? האם זה רק תואר כבוד או משהו יסודי המשפיע על כל מהות האדם?
חטא אדם הראשון
בפרשת בראשית אנו לומדים על חטא אדם הראשון, שעל אף שאין לנו השגה בעצם החטא, אבל כל הספרים הקדושים מאריכים על כך שכל החטאים מקורם בחטא זה – חטא אדם הראשון – וכל עמל הצדיקים בכל הדורות הוא לתקן חטא זה. מוהרנ"ת (בליקוטי הלכות, מקח וממכר ד) מרחיב על כך שכל עבודת המועדים בחודש תשרי סובבת על ציר זה, לתקן חטא אדם הראשון. "כי זה ידוע שבאלו הימים הקדושים, ימיתשרי, אנו צריכין לתקן חטא אדם הראשון שאכל מעץ הדעת ביום שנברא שהוא ראש השנה, ואנו צריכים בכל שנה ושנה בכל דור ודור לתקן חטא זה, שאנו עוסקין בתיקון זה מראש השנה עד שמיני עצרת, כמבואר בכתבי האר"י ז"ל".
והוא מוסיף לבאר כך:
בחטא זה, בו נמשך אחר התאוה הבהמית, איבד את מעלת האדם "ונפל משפע של אדם לשפע של בהמה". גדר האדם הוא הדעת, והתאוה היא היפך הדעת, וזוהי מהותה של בהמה, ועל כן נתקלל "ואכלת את עשב השדה", שמאכלו יהא כמאכל בהמה. זו לא היתה קללה גשמית שיפסיד את נועם האכילה האנושית, אלא קללה שטמנה בחובה נפילה רוחנית עמוקה.
מהות קללת אדם הראשון
הקללה הייתה שמעתה לא יזכה להכיר את בוראו על ידי השפע שהואמקבל, אלא כבהמה זו שאין לה כי אם נועם החיך ותו לא. תחת אשר כל שפע יקרב אותו לבוראו ויצית בו את אש האמונה והכרת הבורא וההתקרבות אליו, יישאר כבהמה שקודם השפע ואחר השפע נשאר הכל כמו שהיה.
זוהי קללה חמורה מאין כמותה. הן נבראנו בעולם 'בגין דישתמודעין ליה' (זוהר בא מב.) כדי שנכיר את בוראנו ונתדבק בו ונתקרב אליו מכל דבר בבריאה. כשרק זה יהא כל תענוג העולם הבא, "כי זה עיקר שעשוע עולם הבא, להודות ולהלל לשמו הגדול יתברך ולהכיר אותו יתברך, שעל ידי זה סמוכים וקרובים אליו יתברך, כי כל מה שיודעין ומכירין אותו יתברך ביותר, סמוכים אליו ביותר" (ליקוטי מוהר"ן תניינא, ב). מי שנהנה מהעולם הזה ואינו מכיר את בוראו מכח שפע זה ומהלך בו כבהמה, הרי חלקים אלו מתנתקים מחייו הנצחיים, וכבהמה זו שסופה לשחיטה וכליה, כך כל השפע הזה שלא נתהפך להכרת הבורא נאבד ונכלה לעד.
מי ישער את ההבדל העצום והנורא בין מישיודע שצריך להתפלל על כל דבר; שהופך פרוסת לחם לחיים נצחיים ולעונג נצחי וקיים לעד, לבין זה שכל החיות שבה, הייתה הנאת חיך רגעית חולפת ואובדת לנצח.
"אני וחמור נאכל באבוס אחד?!"
מוהרנ"ת מביא את דברי חז"ל (אבות דרבי נתן פרק א) שאדם הראשון כשהבין את משמעות הקללה הזאת נזדעזע מאד, הוא קלט את עומק הצרה שנקלע אליה. "בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לאדם הראשון 'ואכלת את עשב השדה' נזדעזע, אמר: אני וחמור נאכל באבוס אחד?! כיון ששמע 'בזיעת אפך תאכל לחם' נתיישבה דעתו". ומבאר מוהרנ"ת שאכן בזעזוע זה המתיק מעט אדם הראשון את הקללה, והובטח שאם יתייגע יוכל לזכות ל'שפע של אדם', שפע שעל ידו יכיר את בוראו ויתקרב אליו לנצח.
זוהי כל עבודת תשרי, אליה זכינו בימים אלו: לקבל דעת, לתקן אתהחטא הזה של הליכה בעולם הזה כבהמה, ולזכות ל'שפע של אדם', שפע שיגרום לנו להכיר בטובתו של מקום, שפע שיביא אותנו לאהבתה' ויראתו, ויצית בנו רצונות דקדושה ודבקות למיטיבנו ואוהבנו הנצחי.
הכרת הבורא בכל השפע שאנו מקבלים ממנו, מותנית בכך שנשכיל להתפלל על כל דבר. רק על ידי התפילה זוכים שהשפע יגיע ממקום קדוששיגרום לאדם להתקרב על ידו לבוראו. אותו כפתור לבגד, אותו כיסוי נגד גשם, אותה פרוסת לחם ואותה משכורת – אם היא באה על ידי תפילה, הרי היא מביאה שפע של אמונה, שמחה, יראה והכרת הבורא. ולעומת זאת, בלא תפילה היא משאירה טמטום ותימהון-לבב, ומוסיפה להכביד את הלב שלא לראות גדולת ה' בעולמו.
תיקון התפילה נעשה משך כל חודש תשרי (ליקוטי הלכות, ר"ח ה, יז). בחודש זה עמלנו להכיר את הבורא שהוא המלך והמנהיג ובעל השפע. עתה הוא הזמן להתחדשות בתפילה, לתקן את חטא אדםהראשון ולהתחיל מבראשית להכיר את הבורא ולקבל 'שפע של אדם', וזו ההתחלה הנכונה לכל השנה כולה.
תקציר: בענין המחלוקת על רבי נחמן מברסלב והמחלוקת על הצדיקים בכלל
מובא[1] כי בזמן הברית של רבינו הקדוש רבי נחמן מברסלב, היו שם אחי אמו הרה"ק רבי ברוך ממעזבוז זיע"א, והרה"ק מסעדליקוב בעל 'דגל מחנה אפרים'. לאחר הברית נכנסו האחים הקדושים לברך את אחותם היולדת ואת הרך הנולד, וביקשה מרת פייגא את אחיה הרבי ר' ברוך שיברך את הרך הנולד שלא תהיה עליו מחלוקת, ואמר הרבי ר' ברוך שדבר זה לא יתכן, כי אין קיום לנשמה גבוהה כזו בעולם השפל בלא שתהיה עליו מחלוקת.
השתלשלות המחלוקת על רבי נחמן
נביא כאן בקצרה את השתלשלות המחלוקת, וכך מובא בחיי מוהר"ן (קמ"ו): "כשחזר מוהר"ן מארץ ישראל הוא היה בבית הסבא משפולי, שנעשה אחר כך מתנגד גדול עליו, ואז באותו העת לא היה עדיין חולק עליו הסבא משפולי, רק אדרבא, היתה ביניהם אהבה גדולה, וקיבל אותו הסבא משפולי בכבוד גדול וחיבה גדולה מאוד מאוד. ועשה שמחה ומשתה גדול עבורו, והיו יושבים על השולחן שניהם כל הלילה כולה. וגם שאר אנשים שהיו חשובים אצלו, כולם היו מסובים על השולחן לכבוד רבינו ז"ל. והיה שם שמחה גדולה. וכל שבא לביתו היה הסבא משפולי מקבלו לעדות והיה אומר לו תעיד עלי שאין דרכי כלל לאכול סעודת הלילה, ועכשיו מחמת עוצם אהבת האורח היקר הזה החביב והיקר עלי מאוד מאוד ויש לי ממנו שעשועים גדולים ותענוג גדול מבואו אלי, מחמת זה אני אוכל עמו. ולא ידעתי מה לעשות מחמת שמחה וכו', וגם בבוקר דיברו יחד באהבה וחיבה גדולה.
כי כל ימיהם היתה ביניהם אהבה גדולה עד עת שיצא רבנו ז"ל ממעדוועדיווקע לזלאטיפאליע, שזה היה בערך שנה ומחצה אחר שחזר רבנו ז"ל מארץ ישראל לביתו. אז הלכו מלשינים והולכי רכיל ודיברו לפניו מלשינות הרבה, עד שנעשה לו שונא גדול, ונתלבש בו מי שנתלבש בו, עד שגרם מה שגרם על ידי מחלוקותו.
והגאון המפורסם משפטיבקע ז"ל קילל אלו המלשינים (שגרמו את המחלוקת על רבי נחמן) בקללות נמרצות, ואמר בזו הלשון שישתרבב לשונם עד טבורם וכו'. וכששמע רבינו ז"ל את המחלקת שהוא חולק עליו ואומר עליו דברים בדויים אשר לא עלו על דעתו, אמר רבינו ז"ל צר לי מאד שמסרו זאת אליו".
המחלוקת עם הסבא משפולי
ובחיי מוהר"ן (סי' קי"ד) מובא: "בשנת תק"ס ראה רבינו ז"ל במקום שראה והשיג במקום שהשיג שהוא צריך לקבוע דירתו בקהילת זלטיפליע וכו', ונכנס להעיר בלי שום ידיעה מאנשי הקהילה, כי לא שאל את פיהם מקודם כלל, רק שכר לו דירה שם וקבע דירתו שם פתאום. אבל אף על פי כן קיבלו אותו אנשי הקהילה בכבוד גדול, והתפלל שם עמהם בראש השנה ויום כפור ומסרו לו שהוא יצוה הכל שיתנהג כרצונו הן בעניני בעלי תפילות ותוקעים וכיוצא, וישב שם בשלוה בימים הנוראים.
ויהי היום, התפלל אחד נעילה לפני העמוד ביום כיפור שלא ברצון רבנו ז"ל, ונשתקל מלולו באמצע התפילה ולא היה יכול לפתוח פיו בשום אופן, עד שהוכרח להסתלק בחרפה גדולה ועמד אחר תחתיו. ואחר כך במוצאי יום הכפורים אמר רבינו ז"ל דברי צחות נאה כדרכו על ענין הבעלי תפילה של אותו יום כיפור, ואמר שהוא מטבע של אברהם אבינו זקן וזקנה מצד אחד, בחור ובתולה מצד אחד (בבא קמא צז:). כי בתחילה התפלל חותנו של הבעל נעילה הנ"ל, ואחר כך חתנו הנ"ל, ושניהם התפללו בשביל נשותיהם כדי להתכבד בעיניהם וכו'. ואמר אז שהוא היה רוצה לעסוק אז בתפילתו אודות הפריפינאציע (היינו מה שהאדונים לקחו המזיגה מיד המוכסנים) ואם אתם יודעים איך הס"מ עומד כנגד דבר שבקדושה ואיך הוא מתגבר למנוע ולבלבל ובא זה ועמד להתפלל ודחיתי אותו.
ומחמת זה התרעם על רבינו ז"ל האיש הזה הנ"ל, והלך ונסע לקהילת קודש שפליע והלשין על רבינו ז"ל בפני הסבא משפולי, עד שעשה מחלוקת גדול על רבינו ז"ל (והיא המחלוקת על רבי נחמן מברסלב). ומאז והלאה נתעורר המחלוקת הגדול מאוד עד שכמעט כל העיר כולה חלקו על רבינו ז"ל. וגודל עוצם המחלקת שהיה עליו שם, וגודל היסורים שהיו לו שם, אי אפשר לשער ולספר, כי ישב שם כמו על קוצים ממש. ואחר סוכות נסע לשם הזקן הנ"ל וכו' עד שעשה שם מחלוקת גדול עליו.
ובתחילה היה לו אהבה עם רבנו ז"ל, והיה הסבא משפולי כפוף ונכנע מאוד לפניו, אך מעת הנ"ל שנכנס רבינו ז"ל לזלאטיפאליע סמוך לגבולו שתי פרסאות, וגם על ידי ריבוי המלשינות כנ"ל, על ידי זה נתעורר המחלוקת הגדולה, עד שבדו עליו כזבים אשר לא עלתה על דעתו. ורבינו ז"ל אמר שהוא מוכרח לישב שם מן השמים כי הוא מתקן שם חטא של ירבעם בן נבט".
ובחיי מוהר"ן (קכ"ב) מובא: "בשנת תקס"ב בקיץ קודם שיצא מזלאטיפאליע לברסלב, היה באותו הקיץ בברדיטשוב עם אביו הרבני החסיד הותיק המפרסם מורנו רבי שמחה ז"ל. ואז היה תוקף המחלוקת של הסבא משפולי, ובשעת המחלוקת אמר הסבא משפולי שיביא אגרות מכל הצדיקים המפורסמים שכולם חולקים עליו, וכן הוה בהיפך ממש.
גדולי החסידות תומכים ברבינו
כי (בעקבות המחלוקת על רבי נחמן) הגיעו איגרות מכל המפורסמים לרבנו הקדוש ז"ל, וכולם החזיקו ידם עם רבינו ז"ל באהבה רבה מאוד, וכתבו מרורות להסבא משפולי. היינו הרב הגאון החסיד רבי לוי יצחק מברדיטשוב, והרב החסיד רבי גדליה מליניץ, והרב הקדוש דודו רבי ברוך ז"ל, והרב החסיד רבי זאב מטשארניאוסטרע, והרב הקדוש מורנו רבי אברהם קאליסקער מארץ ישראל, ומחותנו רבי ליבוש מוואלטשיסק, ומחותנו רבי אברהם דב מחמעלניק, כולם כתבו אגרות בכבוד גדול ובאהבה עצומה לרבינו ז"ל, וביזו את הסבא משפולי מאוד מאוד. אבל הסבא משפולי לא שמע אליהם והיה מחזיק במחלוקת חינם על לא דבר.
האסיפה בבית הרה"ק מברדיטשוב
ובאותו הקיץ נסע רבינו ז"ל לברדיטשוב, ושם היה קיבוץ של כמה גדולים. כי מחותנו הרב הגאון מוואלטשיסק עשה אז שם בברדיטשוב נשואין לבנו מוהר"ש ז"ל, ונתועדו שם כמה וכמה גדולים, וקצתם אני יודע הלוא המה הרב הגאון מוואלטשיסק, ובנו הגאון מורנו ר' יוסף יוסקא ז"ל אב בית דין דקהלת קדש יאס, והרב החסיד מורנו ר' זאב מטשארניאוסטרע, והרב הגאון מורנו ר' משה ז"ל אב בית דין דקהלת קדש קראסנע בנו של הרב הקדוש מורנו רבי חיים דקהילת קודש קראסנע, והרב החסיד רבי יצחק ז"ל מקאסטאנטין חדש, ועוד כמה גדולים. ונתוועדו כולם שם לנדות ולהחרים את הסבא משפולי על שמבזה תלמיד חכם אמיתי, היינו את רבינו הקדוש ז"ל (בעקבות המחלוקת על רבי נחמן). וכבר נגמר הדבר ביניהם בהסכמת כולם ורצו לעשות כן, אבל איש אחד בברדיטשוב בלבל את הדבר והלך ודיבר על לב הרב הגאון הקדוש אב בית דין דברדיטשוב ואמר שאין נאה שיעשו זה הדבר בעירו ומחמת זה נתבלבל הדבר.
הרה"ק מברדיטשוב
ורבינו ז"ל היה אז אצל הרב הקדוש דברדיטשוב, וקיבלו בכבוד גדול מאוד ובאהבה רבה ובחיבה גדולה. כי הרב דברדיטשוב החזיק ידו עם רבינו ז"ל (במחלוקת על רבי נחמן) מתחילה ועד סוף, אבל הדבר הנ"ל היינו החרם לא רצה שיהיה נעשה בעירו, מחמת שנמצאו אנשים שדיברו על ליבו כנ"ל. ומחמת זה נתבלבל הדבר. ואחר כך כשבא רבינו ז"ל מבארדיטשוב, נסע לטולטשין ושם נתוועד רבינו ז"ל עם אנשי ברסלב וקיבלוהו לפה בהסכמת הרב הקדוש מורנו ר' ברוך ז"ל, ונכנס לשם בחצי אלול".
הרה"ק בעל התניא
וגם על הרה"ק בעל התניא מובא שכשהתעוררה המחלוקת על רבי נחמן מברסלב, רצה לעמוד עבור כבוד מוהר"ן, ואמר שדרך מוהר"ן להעמיד עצמו בנסיונות וכו', והוא אדם גדול מאוד, גיבור מלחמה[2]. וכן מובא ששלח להכריז כי כל החולק על מוהר"ן הרי הוא כמי שחולק עליו ועל דעתו הקדושה ממש[3]. ומובא גם שמוהר"ן נפגש כמה פעמים עם הבעל התניא, והיו בידידות גדולה.
הרה"ק רבי אברהם מקליסק
ורבי אברהם מקאליסק כותב במכתב למוהר"ן: "אני בעוז אהבתי אהבת תמיד, תהילתו בפי בעיטור ועיטוף נפשי לה', יאיר ה' פניו איתו מאתר בית שכינתה, ונהיר עלוהי הולך ואור בהלו נרו עלי ראשו אור עולם, ויחזק במעוזו עוז מה', סוף מעשה במחשבה תחילה, ונפשי יודעת מאוד ברחימו לנצח, ודורש שלום תורתו ומעתיר בעדו, כמו כן יעשה גם הוא להעתיר עבורי בכל עת"[4].
ההסכמות על ליקוטי מוהר"ן
וכמו כן בתחילת הספר ליקוטי מוהר"ן מובאים הסכמות של החוזה מלובלין, ושל המגיד מקאזניץ בעל "עבודת ישראל", ושל רבי אברהם חיים מזלאטשוב בעל ה"אורח לחיים", ושל ר' מאיר רב העיר בראד, ושל רבי אפרים זלמן מרגליות, בעל בית אפרים ועוד חיבורים רבים, ובהם שבחים גדולים ועצומים על מוהר"ן ועל ספרו, ולדוגמא החוזה מלובלין כותב: "מחותני חביבי וידידי, הרב המאור הגדול, איש קדוש, מופת הדור, נר ישראל, פטיש החזק, עמוד הימיני". והנה קודם שהודפס הספר ליקוטי מוהר"ן, שלח מוהר"ן את תלמידו ר' זונדל אל גדולי וצדיקי הדור לקבל הסכמות על הספר, ושב ובאמתחתו היו למעלה ממאה הסכמות, ומוהר"ן ברוב ענוותנותו לא רצה להדפיסם, ולאחר פטירתו מצא ר' נתן ז"ל שלושה הסכמות והדפיסם, ולאחר מכן נמצאו עוד שתי הסכמות.
כמו כן תלמידי מוהר"ן מברסלב היו גאונים ומופלגים מאוד במעלה, נציין כאן חלק מהם:
תלמידי רבינו הידועים
ראש וראשון שבתלמידיו הלא הוא הגאון העצום מוהרנ"ת זי"ע, חתן הגאון העצום רבי דוד צבי הגדול זצוק"ל, ומוהרנ"ת היה ממלא מקום חמיו הרבה פעמים ברבנות, וחמיו היה רב על יותר משמונים עיירות. וידוע שהרה"ק רבי לוי יצחק מבארדיטשוב זי"ע צירף את מוהרנ"ת כמה פעמים לבית דינו, ובפרט כשהיה צורך לפתור ולברר שאלות מסובכות כשאלות עגונות, (וכל זה כאשר הוא עדיין צעיר לימים בגיל עשרים שנה לערך), כל זה חוץ ממומחיותו הנודעת בזיכרון התלמוד עם כל דברי התוספות בע"פ. ואב"ד קרימענטשוק העיד עליו, שברוב גאוניותו כל כתבי האר"י ז"ל מונחים על כף ידו.
וכן היה מתלמידיו הרה"ק רבי אהרן זצוק"ל. אב"ד עיר ברסלב.
וכן הרה"ק הרב שמואל אייזיק מדאשוב זצוק"ל. גאון וצדיק שחיבר כמה ספרים, ביניהם ספר "החזיונות".
והרה"ק הרב יודל מדאשיב זי"ע, תלמידו של ר' פנחס מקאריץ זי"ע. שהיו לו תלמידים רבים במעדוועדיקע, והיה איש קדוש, גאון מופלג, ומקובל, והתקרב למוהר"ן ז"ל כשכבר היה זקן, ומוהר"ן היה אז רך בשנים.
וכן הרה"ק הרב יצחק יהודה לייב מטעפליק זצוק"ל. שכבר קודם התקרבותו למוהר"ן היה מפורסם כגאון צדיק וקדוש, ומפורסם כבעל מופת גדול, והיו לו חסידים רבים.
הרה"ק רבי יקותיאל זצוק"ל, מגיד מישרים דטירהאוויצע, תלמיד מובהק להרה"ק המגיד ממעזריטש זי"ע. ומצודתו היתה פרוסה על שמונים וארבע עיירות במרחבי אוקראינה, וזכה לקבל מאור שבעת הימים קדוש ישראל הבעש"ט זי"ע. ואף הבעל התניא זי"ע לקח ממנו הסכמה על סידורו. והוא התקרב למוהר"ן זי"ע בהיותו כבן שבעים שנה, על אף שמוהר"ן זי"ע היה כבן כ"ב שנים.
הרה"ק רבי יצחק סגל זצוק"ל מטירהאוויצע, שנתגדל בביתו של הרבי ר' זושא זי"ע, אשר פעם אחת לאחר התקרבותו למוהר"ן ז"ל פגש אותו הרה"ק מבארדטשוב זי"ע ואמר "היכן שאני נוסע, רואה אני שהיכן שיש משהו טוב, הרי הוא מגיע אצלו (אצל מוהר"ן)".
והגאון הרב אהרן זסלבסקי זצוק"ל, ששימש כרב בק"ק קרימינטשאק.
וכן הגאון המפורסם הרב מרדכי דיין זצוק"ל אב"ד ק"ק טעפליק, שהבעל התניא התבטא עליו שהוא שווה הון רב בגודל גאונותו בתורה.
והרה"ק רבי דוב חיה'לס זצוק"ל. ששימש בכתר הרבנות בעיר לאדיזין.
הגאון הרב דוד מלאדיזין זצוק"ל, מדייני לאדיזין.
הרה"ק רבי מענדיל זצוק"ל מהכפר הסמוך לטשעהרין. יראתו ועבודתו היתה נשגבה ועצומה, והיה מתפלל במסירות נפש ודביקות נפלאה עד שנתבטל מגשמיותו, ופעם אחת פרצה דליקה בביתו באמצע תפילתו, ולא הרגיש בגודל דבקותו.
והגאון הצדיק הרב משה דיין זצוק"ל מרבני ק"ק טעפליק.
אלו הם חלק מהתלמידים החשובים של מוהר"ן, מלבד תלמידיו הגאונים של מוהרנ"ת ותלמידי תלמידיו של מוהר"ן, וכל שאר חסידי ברסלב בכל הדורות, שהיו בהם רבנים גדולים, ועובדי ה' מופלגים, שלא היה להם בעולמם אלא דביקות בה' בלבד, כמובא באריכות בספרי תולדות חסידי ברסלב, (עיין בשיח שרפי קודש, בצילו של הרבי, אנשי הצדיק, ועוד).
המחלוקת על מוהרנ"ת
כשלושים שנה לאחר פטירת מוהר"ן התעוררה מחלוקת על ר' נתן ז"ל תלמיד מוהר"ן מצד ר' משה צבי מסווראן בגלל סיבות שונות (משום לשון הרע ורכילות, כמבואר באריכות בספר באש ובמים), ור' נתן ז"ל כותב במכתב להרב מסווראן: "וה' אלוקים אמת יודע כי דברתי עם גדולי קדושי ישראל צדיקי יסודי עולם זכותם יגן עלינו, עם כולם דברתי הרבה גם אחר שזכיתי להתקרב לאדוננו מורינו ורבינו המובהק הרב הקדוש מוהר"ן זכר צדיק לברכה, וכולם קרבו אותי באהבה רבה ובחיבה יתירה, ובפרט הרב הקדוש והנורא מברדיטשוב, ואחריו הרב הקדוש מחמעלניק, והרב הקדוש מורינו הרב שלום מפרוביטש זכר צדיקים לברכה, ושארי גדולי עולם, אצל כולם הייתי מתאבק בעפר רגליהם קודם שנתקרבתי אל אדוני מורי ורבי המובהק מוהר"ן זצ"ל ואחר כך, ואהבתם גברה עלי ביותר, מחמת שראו שנשתניתי לטובה יותר, לשקוד על דלתי התורה והעבודה ביותר בעזרת השם יתברך, וכולם פרסו בשלום על ידי, והנני היום הרבה יותר מחמישים שנה, וכבר עלי מה שעבר, כל משבריך וגליך עלי עברו, ואני עוסק בספריו הקדושים זה יותר משלושים ושתים שנה, וכבר זכיתי להדפיסם כמה פעמים עם הסכמות מגדולי ישראל מחברים מפורסמים גאוני עולם. ונתפשטו בכל ישראל בפרט במדינות ליטא ורייסין ופולין גדול ובארץ ישראל, וכולם משבחים ואומרים שהם דברים נפלאים ואמיתיים, ופותחים שער לכל דופקי בתשובה ומדריכים את האדם בדרך ישרה. לבד במדינתנו רבו המחלוקת (- המחלוקת על רבי נחמן מברסלב), בגלל דברי הסבא משפולי".
הרי שמלבד מחלוקתו של הסבא משפולי שגרמה להתנגדות באוקראינה, נתקבלו ספרי ברסלב בכל שאר המקומות ללא שום מחלוקת והתנגדות.
ובספר "שבחו של צדיק" הובאה רשימה של מאות גדולי ישראל שדיברו בשבחו של מוהר"ן ז"ל ולמדו בספריו, עם הוכחות ממקורות נאמנים, וחלקם אף מצטטים בספריהם מספריו של מוהר"ן ז"ל, ונביא כאן מעט משמותיהם, (והרוצה לראות את הדברים בהרחבה יעיין שם בספר).
ר' אברהם מטריסק בעל ה"מגן אברהם", ר' אברהם מסוכטשוב בעל ה"אבני נזר", ר' אברהם אליהו מייזעס הגאב"ד מינסק, ר' אברהם דוד מבוטשאטש בעל "אשל אברהם", רבי אברהם דב בער לוין ה"מלאך", הרה"ק מאפטא בעל ה"אוהב ישראל", החזון איש, בעל ה"אמרי אמת", רבי אהרן מבעלזא, רבי אהרן מקרלין בעל ה"בית אהרן", בעל ה"שומר אמונים", רבי אורי מסטרעליסק, רבי אלחנן וסרמן, בעל ה"לב אליהו", הרב דסלר בעל ה"מכתב מאליהו", רבי אליעזר דוד מראדשיץ, רבי אליעזר מדז'יקוב, רבי אליעזר שולביץ ראש ישיבת לאמז'א, רבי אליעזר זוסיא פורטוגל מסקולען, רבי אליעזר טווערסקי מפאטישאן סקווירא, רבי אליעזר מענדל בידרמן מלעלוב, רבי בנימין רבינאוויטש אבדק"ק "משכנות הרועים", רבי בן ציון הלברשטאם מבאבוב ה"קדושת ציון", רבי גרשון חנוך העניך מראדזין בעל התכלת, רבי דוב בעריש ויינפלד מטשעבין, רבי דוד משה מטשארטקאב, רבי זאב מזיטומיר בעל "אור המאיר", רבי זאב צ'ציק, רבי חיים מצאנז בעל ה"דברי חיים", רבי חיים מקאסוב בעל ה"תורת חיים", רבי חייים סאלאוויציק מבריסק, רבי חיים סנוואני מרבני תימן, רבי חיים פאלאג'י, רבי חיים שמואלביץ ראש ישיבת מיר, בעל ה"מנחת אלעזר", בעל ה"אמרי חיים", רבי חנניה יו"ט ליפא טייטלבוים מסיגעט בעל "קדושת יו"ט", רבי יהודה הורוויץ מדזיקוב, רבי יהודה הורוויץ מסטעטשין, רבי יהודה צדקה ראש ישיבת "פורת יוסף", בעל ה"שפת אמת", רבי יואל טייטלבוים מסאטמאר בעל "ויואל משה", רבי יוחנן מרחמסטריווקע בן הר"מ מטשערנוביל, בעל ה"בית הלוי", בעל ה"בן איש חי", רבי יוסף יצחק מליובאוויטש, רבי יוסף שלמה כהנמן גאב"ד פונביז', רבי יחזקאל מקוזמיר, רבי יחיאל יהושע מביאלא בעל "חלקת יהושע", רבי יעקב לייזר מפשעווארסק, בעל ה"כף החיים", בעל ה"מנחת יצחק", רבי יעקב ישראל קנייבסקי בעל ה"קהילות יעקב", רבי יצחק מבוהוש, רבי יצחק מבויאן בעל ה"פחד יצחק", רבי יצחק מווארקי, רבי יצחק קאליש מאמשינוב ארה"ב, בעל ה"חידושי הרי"ם", בעל ה"ייטב לב", רבי יקותיאל יהודה הלברשטם מצאנז קלויזנבורג, רבי ירוחם ליבוביץ ממיר, בעל ה"ישמח ישראל", רבי ירחמיאל מאיר קאליש מאמשינוב, רבי ישעיה מקרעסטיר, המקובל רבי ישעיה אשר זעליג מרגליות, ה"בבא סאלי", בעל ה"בית ישראל", בעל "אהבת ישראל", רבי ישראל ממאדזי'ץ, רבי ישכר דוב מבעלזא, רבי מאיר אבוחצירא, רבי מאיר שפירא מלובלין, רבי מאיר יחיאל מאוסטרובצא, רבי מנחם מענדל מויטעפסק בעל "פרי הארץ", רבי מנחם מנדל מלובאויטש בעל ה"צמח צדק", רבי מנחם מנדל מקוצק, רבי מנחם נחום מטשרנוביל בעל "מאור עינים", רבי מרדכי מזוויעהל, רבי מרדכי מטשערנאביל, רבי מרדכי מנדבורנא, רבי מרדכי מנעסכיז, רבי מרדכי שרעבי, רבי מרדכי חיים מסלאנים, רבי מרדכי שלמה מבויאן, רבי משה לעמברגר ממאקעווע, רבי משה סופר בעל ה"יד סופר", רבי משה מקוברין, רבי משה אריה פריינד גאב"ד ירושלים, רבי משה יחיאל אפשטיין מאוזורוב, רבי משה מרדכי מלעלוב, רבי נחמן כהנא מספינקא, רבי צבי אריה מאליק, רבי צדוק הכהן מלובלין, רבי קלונימוס מפיאסעצנא בעל "חובת התלמידים", רבי שלמה מראדמסק בעל ה"תפארת שלמה", רבי שלמה הלברשטאם מבאבוב, רבי שלמה מזוויעהל, רבי שמעון זעליכאוואר משגיח בישיבת חכמי לובלין, רבי שמעון סופר מערלוי, ועוד רבים המובאים שם.
מחלוקת על הצדיקים לאורך הדורות
והנה לאורך כל הדורות היו הרבה מחלוקות גדולות בעם ישראל בין צדיקים עצומים ונוראים.
מי לנו גדול מיוסף הצדיק שנרדף על ידי אחיו הצדיקים, שבטי קה, ודנו אותו למיתה.
וכן משה רבינו אבי אבות הנביאים, שנתן לנו את התורה, אשר עימו דיבר ה' ארבעים יום וארבעים לילה, ועליו אמר הקב"ה: "לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא, פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות ותמונת ה' יביט", ועם כל זה חלקו עליו מאוד בדורו, הן חכמים וצדיקים מופלגים במעלה והן שאר ליצני העם. ומובא בחז"ל שחשדוהו בעבירות חמורות שבתורה רח"ל, חוץ מעוד כמה וכמה פעמים שהלינו עליו הרבה מישראל, עד שאמר: "מה אעשה לעם הזה עוד מעט וסקלוני", וכן במחלוקת קורח חלקו על משה רבינו ע"ה מאתיים וחמישים ראשי סנהדראות.
וכן דוד מלך ישראל נרדף על ידי שאול בחיר ה' ודנו למות.
וכן ירמיהו הנביא נרדף על ידי אנשי דורו וחשדוהו באשת איש (ב"ק טז), ואף הוטל לבית האסורים.
גם על הרמב"ם היתה מחלוקת גדולה בזמנו, והיא היתה כה אכזרית עד ששרפו את כל כתביו.
וכן היתה תקופה שלא הכירו לנכון את ערכו של מאור ישראל רבי יונתן אייבשיץ, והיו ביניהם גם כמה מגדולי ומאורי ישראל כרבי יעקב עמדין ובעל ה"פני יהושע".
וכמו כן היתה תקופה שהתנגדו לזוהר הקדוש, בתחילת התגלות כתבי הזוהר, וכידוע שהגאון היעב"ץ זצ"ל התנגד מאוד להדפסת ספר הזוהר.
גם דברי האריז"ל עוררו התנגדות נמרצת בערי אירופה, וגזרו גזירות והרחקות למנוע את לימודם ברבים. רק ההתנגדות לא התבטאה לו אישית כי הדברים הגיעו לשם עשרות שנים אחר פטירתו מהעולם, (פתיחה לספר אוצרות רמח"ל).
גם על הרמח"ל בזמנו היתה מחלוקת גדולה, ורבי משה חאגיז זצוק"ל שהיה ראש רבני אטליה באותה תקופה הורה לשרוף את ספריו, וכן הגאון בעל השב יעקב זצ"ל חלק עליו, ויצאו נגדו בחרמות ונידויים, אך כיום כולם מודים במעלתו הגדולה.
גם על אור שבעת הימים הבעל שם טוב זי"ע היתה מחלוקת עצומה.
גם בין הנציב מוולוזין ובעל הבית הלוי מבריסק לא יושבו ההדורים, (ספר רבן של ישראל).
וכן על רבי מנחם מנדל מקאצק היתה מחלוקת גדולה. כמו כן בין רבי פנחס מקוריץ ורבי יחיאל מיכל מזלאטשוב, וכן בין היהודי הקדוש מפרשיסחא לבין החוזה מלובלין היתה תקופת מחלוקת. גם על רבי מאיר מפרימישלאן היתה מחלוקת, (יושר דברי אמת כט). גם בין רבי משה מסווראן לבין רבי ישראל מרוזין היתה תקופת מחלוקת, (נר ישראל).
כמו כן גם על הבית יוסף היתה מחלוקת של כמה גדולי עולם שלא קיבלו את השולחן ערוך בזמנו, ולא אבו ללכת אחר פסקיו והתבטאו מאד בחריפות נגד פסקיו (ספר עיר הצדק), כמו כן באותה תקופה היתה מחלוקת גדולה גם נגד הרמ"א (שם). גם על הגאון הש"ך היתה מחלוקת, ובקשו לדחות ספרו מישראל, (כלילת יופי עמ' ס"א), ומרוב רוגזם רצו לצאת בחרם לקראתו, אך לא עלתה בידם, ועל כל פנים רצו שיהא ספרו מונח בקרן זוית, ולא יגעו בו לדון ממנו הלכה למעשה, וראה שם שכמה וכמה מגדולי ישראל אשר שמעם הלך בזמנם בכל ארצותיהם לא הכירו את ערכו של הש"ך, ולא קבלו את ספר הש"ך כאשר יצא לאור, ורק כמה וכמה שנים לאחר הסתלקותו נתקבלו דבריו בקרב כל ישראל. וגם על הב"ח היתה מחלוקת גדולה עד שגברה ידם של בעלי מחלוקת והעבירו אותו מהרבנות, (זכור לאברהם). גם על הסמ"ע ועל המהר"ם מלובלין היתה מחלוקת (עיר הצדק), גם בין הרלב"ח והמהר"י בירב היתה מחלוקת גדולה בענין הסמיכה.
וכן גם נגד הגאונים בעלי תורת המוסר מיסודו של הגאון רבי ישראל סלנטר זצ"ל, היתה מחלוקת גדולה ורדפו אותם מאוד, והכתימו אותם בכתם של "כת חדשה" מעין כת ש"צ שר"י, כאשר הכריזו עליהם. ואף היו שנהגו מנהג בזיון נורא בספרי בעלי המוסר, (ספר הגאון משה מרדכי אפשטיין עמ' 11).
הרי שעל הרבה מאוד גדולי ישראל בכל הדורות היו מחלוקות, וכבר נאמרו בספרים הרבה טעמים מדוע יש מחלוקות על הצדיקים, ויש מחלוקות שבין הצדיקים עצמם, שהם דברים נשגבים מאוד מדעתינו, ואין לנו בהם שמץ השגה, ויש שצדיקים שמגודל פרישותם וצדקתם וגודל מעלת נשמתם לא ירדו הצדיקים האחרים לסוף דעתם ולעומק השגתם, ויש מחלוקות של המון עם על הצדיקים, שהם נגרמים על ידי הסטרא אחרא, שאינו רוצה שיתפרסם שם הצדיקים, ושיתקרבו אליהם כולם ללמוד מדרכיהם ועצותיהם, וככל שהצדיק גדול יותר, כך הסטרא אחרא מתגברת נגדו יותר ויותר, ובפרט על הצדיקים יחידי הדורות שיכולים להחזיר את כל העולם למוטב ולהביא את הגאולה, שהסטרא אחרא מגייסת את כל כוחותיה להלחם נגדם, והחכם עיניו בראשו להבין ולבדוק היטב עד שיזכה להתקרב לצדיקים האמיתיים ולהדבק בדרכיהם ותורתם.
"ולכן מתגברת קליפת המן עמלק להסתר ולהעלים שם הצדיק"
וכמו שכתב בליקוטי הלכות (שבת ד' ט'): "אם זה הצדיק האמת שבכל דור היה נתגלה בעולם, וכל העולם היו מקורבים אליו באמת, היה העולם כבר מתוקן, כי זה הצדיק יש לו כח לתקן כל העולם אם לא היו מעלימין ומסתירין אותו, ולכן מתגברת קליפת המן עמלק מאוד מאוד להסתיר ולהעלים את שם הצדיק הזה". וכן כתב רבי חיים ויטאל על האריז"ל: "אם היה בנו זכות שהיה קיים חמש שנים בארץ ישראל, היה מחזיר כל העולם כולו בתשובה, והיה מביא את הגאולה בימיו", ובזוהר (בראשית דף כח.) מובא: "ובגין דא משה לא מית, ואדם אתקרי איהו, ובגיניה אתמר בגלותא בתראה, ולאדם לא מצא עזר אלא כולהו כנגדו", הרי שבגלות האחרונה תהיה התנגדות גדולה לנשמת משה, ויהיו כולם כנגדו. ובספר הליקוטים להאריז"ל (ואתחנן) לאחר שכתב שמשה בא בכל דור כתב: "וכאבי נעכר, הם היסורין שבאים עליו, כמ"ש רז"ל, כי בתחילה יהיה משה שמ"ה ושממה, וזה סוד מה שאמר הכתוב (בישעיה) "הנה ישכיל עבדי וכו'", והוא משה רבינו ע"ה, והוא משיח, כי שיל"ה בגימטריא משה. והפסוק מגלה לנו, מה שיעבור עליו באותו הדור, עד בשביל כך ראוי לעלות לאלו המעלות. ואמר "כאשר שממו עליך רבים, כן משחת מאיש מראהו", פירוש, מאיש זה משה, מראהו ותוארו, זה קירון פניו, שקרן אז, אך באלו הדורות בא כאחד העם, ועליו כל הפרשה מדברת. ואמר "מי האמין לשמועתנו, וזרוע ה' על מי נגלתה", פירוש, אפשר שזהו נגלה עליו זרוע ה', כמ"ש (דברים ל"ד) ולכל היד החזקה". הרי מבואר באריז"ל שבזמן ביאת המשיח כשתתגלה נשמת משה וידעו כולם שהתגלגל בכל דור ודור וגילה הנהגות חדשות בעולם יתמהו כולם ויאמרו: "מי האמין לשמועתנו וזרוע ה' על מי נגלתה וכו'. לא תואר לו ולא הדר וכו', נבזה וחדל אישים, איש מכאובות וידוע חולי וכו', נבזה ולא חשבנוהו, אכן חליינו הוא נשא ומכאובינו סבלם. והוא מחולל מפשעינו מדוכא מעוונותינו".
המחלוקת על רבי נחמן: "מאחר שאני הולך בדרך חדש … שהוא דרך ישן"
ועיין בליקוטי מוהר"ן (סי' ר"ס) שיש צדיקים שמגנים אותם ודוברים עליהם כזבים, והוא בחינת שפיכות דמים, ובחינת מסירות נפש, ועל ידי זה הם מצילים את ישראל מכל מיני גזירות, ועיין בליקוטי מוהר"ן (תנינא סי' צ"ג): "שמעתי בשמו, שאמר לענין המחלוקת שהיו חולקים עליו. כי אמרו רבותינו ז"ל (ברכות ו:): "כרום זולות לבני אדם" 'אלו דברים העומדים ברומו של עולם, ובני אדם מזלזלין בהם, ומאי ניהו, תפילה'. על כן מחמת שכל עסקו תפילה. כי בענין תפילה היה מרבה לדבר עם אנשיו, והזהירם מאוד להרבות בתפילה והתבודדות ושיחה בינו לבין קונו, כמבואר בספריו הקדושים, ויותר מזה הרבה לדבר עמנו וחיזק אותנו בהתחזקות בלי שיעור, להרבות בתפילה והתבודדות. על כן בני אדם מזלזלין בו ומבזין אותו וחולקין עליו, כי כל עסקו הוא תפילה, שהם דברים העומדים ברומו של עולם, ובני אדם מזלזלין בהם. והבן".
ובחיי מוהר"ן (סי' שצ"ב) מובא: "אמר איך אפשר שלא יחלקו עלי, מאחר שאני הולך בדרך חדש שעדיין לא הלך אדם בו מעולם וכו', אף על פי שהוא דרך ישן מאוד אף על פי כן הוא חדש לגמרי".
"אני צריך שיהיה עלי מחלוקת תמיד"
ועוד מובא שם: "אמר, כל הצדיקים הגדולים הגיעו למעלה ולמדרגה שהגיעו, אבל עמדו בזה, ואני ברוך השם בכל רגע ורגע נעשה איש אחר. ונתן טעם לזה שחולקים עליו, כי הצדיק נקרא אילן, ויש לו שרשים וענפים וכו', וכל צדיק קודם שמגיע למדריגתו יש עליו מחלוקת. כי אמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין ז.) 'האי תגרא דמיא לבדקא דמיא', נמצא שהמחלוקת הוא בחינת מים, והמים היינו המחלוקת מרימים אותו. אבל אני צריך שיהיה עלי מחלוקת תמיד, כי אני הולך בכל פעם ובכל רגע מדרגא לדרגא. אילו הייתי יודע שאני עומד עכשיו כמו בשעה הקודמת, לא הייתי רוצה את עצמי כלל בזה העולם".
ועיין בהקדמת הספר ליקוטי מוהר"ן שכתב: "כל מעיין אשר ישים ליבו לדברים האלה ישפוט בצדק. שאי אפשר להשיג דברים כאלו מכרס מלאה. וכמה יגיעות יגע וכמה טרחות טרח וכמה אלפים תעניתים והפסקות וכמה וכמה הפסקות שלימות משבת לשבת וכמה מיני סיגופים סיגף וכמה וכמה שנים התבודד בהתבודדות ופרש עצמו בכל מיני פרישות מכל מיני תאוות. וקידש עצמו בכל מיני קדושות. וביותר על הכל נתעלה ונתקדש בקדושה נוראה ועצומה על ידי קדושת ארץ ישראל אשר השליך נפשו מנגד. ונסע לארץ הקדושה בשעת מלחמה שהיו תוקף מלחמות קשות וחזקות באותן המדינות וכו'", עיי"ש.
עד כאן הסבר, על קצה המזלג, על המחלוקת על רבי נחמן מברסלב. המשך על תורת ברסלב במאמרי הסדרה כולה
פורסם בעלון "מימי הנחל", ע"י מכון "אלופי הנחל", ומפרסם כאן ברשותם האדיבה.
מעל 170 שנה חלפו מפטירתו של גאון עוזנו מוהרנ"ת זי"ע, וצוואתו הנצחית עדיין מהדהדת בעולם: "עיקר עיסקיכם יהיה להדפיס את הספרים, שיתקיים יפוצו מעינותיך חוצה, ותהיו חזקים בממון, ברצון ובטירחה". וב"ה ש'אכשר דרא' וספרי רבינו הק' ותלמידיו מודפסים ומופצים לאלפים ולרבבות. במאמר זה נסקור בע"ה את השתלשלות ההדפסה הראשונה של הספר הקדוש ליקוטי מוהר"ן, בחיי רבינו הק' זיע"א.
ליקוטי מוהר"ן – דפוס ראשון
הספר הראשון של רבנו שהודפס הוא ה"ליקוטי מוהר"ן" מתורות רבינו הק', שחלקו הראשון נדפס עוד בחייו.
ראשית יצירת הספר החלה בשנת תקס"ה, כפי שמספר מוהרנ"ת, שבחורף באותה שנה ציוה עליו רבינו לחזור ולהעתיק כסדר את כל התורות שלו, שהיו (עד אז) כתובים בקונטרסים מפוזרים כפי שנכתבו מייד לאחר אמירתם.
וצווה עליו לחזור ולהעתיקם בצורה מסודרת, שיהיו ראוים לכרכם, וכן עשה מוהרנ"ת ובמשך רבע שנה, עד לפני שבועות, העתיקם בצורה מסודרת על נייר טוב ויפה, כשר' נפתלי מקריא מהקונטרסים ומוהרנ"ת כותב.
באותו זמן לא דיבר רבינו כלל על ההדפסה, ולהיפך: היה מזהיר שלא להראות תורתו לזרים שאינם מאנ"ש, וכך נשארו הכתבים בסוד, בין תלמידי רבינו במשך כשלש שנים.
בשנת תקס"ח, בזמן שישב רבינו בעיר ברסלב, החל רבינו לדבר על רצונו להדפיס את התורות בספר ולהפיצם בישראל. רבינו היה אז לפני נסיעתו ללמברג, כאשר הגיע משמשו ר' מיכל אל מוהרנ"ת, שישב אז מעוטף בטלית ותפילין בין שמו"ע לאשרי, ואמר לו שרבינו קורא לו. רבי נתן מיד הוריד הטלית ותפילין ורץ אל רבינו, שאמר לו שברצונו לראות את מה שכתב אז בשנת תקס"ה מתורותיו.
מוהרנ"ת הביא לרבינו את תכריך הכתבים ורבינו לקחו ועיין בו, ואח"כ אמר למוהרנ"ת להעתיק את התחלות מכל התורות הנמצאות בספר. מוהרנ"ת הלך מיד לכתוב, ועסק בכך שלשה ימים עד שסיים, ואז חזר מוהרנ"ת אל רבנו שלקח ממנו את הספר.
מוהרנ"ת לא ידע מה כוונת רבינו בזה, משום שלא עלה בדעתו שעומדים להדפיס את הספר, אחרי שרבינו גילה דעתו בפירוש עד אז שלא להראותו לאף אחד שלא מאנשי שלומינו.
לאחר מכן, נסע רבינו לעיר למברג. בעת ששהה בלמברג, ביקר אצלו ר' נפתלי ושם שמע על רצונו של רבינו להדפיס את הליקוטי מוהר"ן, והתלהב מאד.
כשחזר לברסלב, מיד סיפר על כך לידידו מוהרנ"ת, והתעורר בשניהם הרצון והחשק לקיים מיד את רצונו של רבינו הק'. ר' נפתלי רצה לנסוע עם מוהרנ"ת מיד ללמברג לעסוק בהדפסה, אך מוהרנ"ת מספר שהיו לו עוד כמה מניעות – שעוד זכה לשבר – אולם בכל מקרה הוא התחיל מיד בהכנת שער והקדמה.
בנתיים, באותם חודשים, סבב ר' זלמן הקטן (בפסח תקס"ז, שנסע אז שנה שלימה בשליחותו של רבינו ז"ל לבקר בבתי צדיקי הדורות עם גליונות הליקו"מ) בבתי גדולי ישראל, ע"מ שיתנו הסכמתם על הליקוטי מוהר"ן, ביניהם החוזה מלובלין, המגיד מקוזניץ, רבי אברהם חיים מזלוטשוב, רבי מאיר מברוד ועוד.
לפני פורים, רבינו שהה עדיין בלמברג, ומסר את הליקו"מ לתלמידו, ר' יעקב ממדוודיקא, על מנת שידפיס את הספר. ר' יעקב הגיע לברסלב ובא אל מוהרנ"ת כדי שיעסוק בסידור הספר. מוהרנ"ת אכן עסק בזה ותיקנו אל נכון, וכאשר סיים, מסרו חזרה לר' יעקב הנ"ל, שנסע לאוסטראה לעסוק בהדפסה.
בשהותו באוסטראה, התעוררו אצלו כמה שאלות בנוגע להדפסה, והוא שלח מכתב ללמברג, לרבינו ז"ל, בו שטח את כל ספיקותיו ואליהם צירף את ההקדמות שכתב מוהרנ"ת לספר. רבינו ז"ל כתב לו מכתב תשובה, ובו גם שאל כמה ספרים הולכים להדפיס ועל איזה נייר ומייעצו על ספיקותיו. בסיום המכתב הוא כותב על גיסו של המדפיס שסייע בהדפסה, שישלם לו חטיבה מול חטיבה ומברך את תלמידו ר' יעקב שה' יתן לו כח בגשמיות וברוחניות לסיים את ההדפסה בלי שום עיכוב.
ר' יעקב המשיך בעבודת ההדפסה באוסטראה במשך חודשי הקיץ, ולקראת סוף הקיץ, סמוך לראש השנה, הסתיימה מלאכת הדפסת הליקוטי מוהר"ן, ממנו הודפסו 1000 עותקים, והם הובאו לברסלב והאירו פני תבל ונתחלקו ביעקב בין אנ"ש ובכל העולם.
במהדורה זו אכן היו כמה שיבושים וטעויות, ודעתו של מוהרנ"ת לא היתה כל כך נוחה מכך. אך רבינו מאד שמח על ההדפסה ומאד שיבח את רבי נתן על הדפסת הספר, ואמר עליו אז את השיחה הידועה: אן דיר וואלט א בלעטיל 'שמות' ניט געבליבן ( = אילולי אתה, לא היה נותר אפילו דף לגניזה).
במהדורה זו נדפס רק חלקו הראשון של הליקוטי מוהר"ן ("ליקוטי מוהר"ן קמא"), והוא נדפס גם, בהוראת רבינו, ללא כל הסכמה. במהדורה זו היתה הקדמה קצרה של מוהרנ"ת שמהדפסה זו והילך נשמטה ברוב ספרים.
מקורות: חיי מוהר"ן, ימי מוהרנ"ת, עלים לתרופה, אוצר נחמני, הקדמת ליקו"מ פאר מקדושים.
"עיקר גדולתו של הקדוש ברוך הוא, הוא שגם הרחוקים ממנו יתברך מאד מאד גם הם יתקרבו לעבודתו ובזה נתייקר ונתעלה שמו יתברך למעלה ולמטה. על כן אין לאדם לייאש עצמו מלהתקרב לעבודת ה' מחמת שנתרחק מאד מהשם יתברך על ידי חטאיו המרובים אף שהרבה לעשות רע חס ושלום. כי אדרבא, ממנו דייקא יתעלה וישתבח ויתגדל כבודו יתברך ביותר כנ"ל. אבל עקר התקרבות הרחוקים להשם יתברך הוא על ידי צדיקי הדור" (שם י).
אנחנו נחלק את הפסקאות כל פעם כנראה, כדי לבאר את הדברים בתכלית הפשטות.
"עיקר גדולתו של הקדוש ברוך הוא, הוא שגם הרחוקים ממנו יתברך מאד מאד גם הם יתקרבו לעבודתו ובזה נתייקר ונתעלה שמו יתברך למעלה ולמטה".
"כי אני ידעתי כי גדול ה'", נאמר בתהלים. הידיעה על גדלות ה' היא דבר שתלוי בכל אחד באופן עצמאי, ולפעמים ישנם דברים שרק אני לומד. על זה דוד המלך אומר שלי הייתה השגה מיוחדת, ואתם כלל לא יודעים ממנה- אני יודע כמה גדול השי"ת. רבי נחמן לומד מפסוק זה שאי אפשר לספר למישהו אחר כמה גדול השי"ת, ואפילו לעצמך לא תוכל. אז איזו סוג ידיעה יש לך? הוא מסביר על פי דברי הזוהר הקדוש, "נודע בשערים בעלה – כל חד כפום דמשער בליביה" [=כל אחד כפי שמשער בליבו]. בפסוק כתוב שהידיעה שלנו, עד כמה שאנחנו יכולים להשיג את ידיעת המצאות הקב"ה והכרתו, היא בבחינת "בשערים"- ישנם שיעורים שונים. כל אחד משער, כפי מה שנתפס בלבו. הידיעה על גדלות ה' לא ניתנת ללימוד בשכל – לכן אי אפשר גם להעביר את הדברים למישהו אחר ולהסביר, ואפילו לעצמנו אי אפשר. אפשר רק לאחוז בהרגשת הלב הזו. אם כן – ראינו שגדלות ה' היא לא דבר שניתן ללמידה בשכל, אלא היא שייכת לתחום של הלב. כשאנו אומרים לב, אין הכוונה לרגשות בדווקא. הלב הוא המערכת של החיים של האדם, והוא מבטא את השייכות העמוקה שלי לדברים המרכזיים ביותר בחיי. דוד המלך אומר על הקב"ה – "צור לבבי".
מהי אותה "גדלות"? רש"י מבאר בתורה, במקום שכתוב "הא-ל הגדול הגבור והנורא" – הגדול, זו מידת חסדו. החסד הוא בעצם גדולת הבורא. "חסדי ה' כי לא תמנו, כי לא כלו רחמיו" (איכה ג). רחמי ה' אינם כלים לעולם, וחסדיו מגיעים לכל מקום. החסד הוא בעצם אינסופי, והוא מקיף את כל המציאות. אין שום דבר בעולם שלא קשור לחסד ה', ואין מצב בו אי אפשר לקבל כבר חסד. הכוונה במילה גדלות היא, שאם הדבר גדול, משמעות הדבר שהוא חל על הרבה דברים, וכולל אותם יחד. בחז"ל מופיע בכמה מקומות המושג של "כלל גדול" – הכלל הוא לא גדול בכמות של המלים שלו, אבל הוא כלל שכולל הרבה דברים, ובזה שהוא חל על הרבה דברים ומתרחב, הוא נקרא גדול.
ואם נשליך את הדברים בקשר לגדולת הבורא, נאמר כי גדלות השי"ת היא בעצם זה שכל המציאות קשורה אליו. חסדיו מקיפים את הכל, וכל המערכת נכפפת לחסדיו. אם כן, הגדולה הזאת שייכת לכל פרט במציאות. אבל מתי עומק הגדולה מתגלית? מתי רואים כולם במציאות שהקב"ה מקיף את כל המציאות, עד ש"ולא ידח ממנו נידח" – לא יהיה דבר אחד במציאות שיתרחק ממנו? כאשר הרחוקים מתקרבים. על פי עיני המציאות, לרחוקים אין שום שייכות כלל לחסדי ה', ובשכל לעולם לא יהיה מובן איך אפשר לרחם ולחון אנשים כאלה. האור החיים הקדוש כותב (וירא) שעל פי מידת הדין, ברגע שאדם היה חוטא, הוא היה מת באותו הרגע. נשמע לנו מוגזם, אבל נפסק להלכה ש"המורד במלכות חייב מיתה". כל חטא הוא פשוט מרידה בקב"ה, והסרת עול מלכותו מעלינו. ברגע שהרחוקים מתקרבים, מגלים בעצם שחסדי ה' מקיפים את כל המציאות, ומעתה אין דבר כזה רחוק מדי. לעולם הקשר אינו נפסק, לעולם אין מקום נמוך מדי שממנו אין לעלות. צריך פשוט להאמין באמונה חזקה, למרות שמצד המציאות והשכל שלנו אבדו כל הסיכויים, גם כאן חסד ה' מקיים אותי, ויכול להרים אותי עד שער השמים. בזה נתעלה ונתייקר "שמו" של הקב"ה- בראשונים כתוב ששם ה', פירושו התגלות ה'. הדברים מתגלים במציאות עתה, אחרי שגם הללו שהכי לא קשורים, גם להם יש חלק ושייכות עמוקה שלעולם לא תיפרד מאיתם.
"על כן אין לאדם לייאש עצמו מלהתקרב לעבודת ה' מחמת שנתרחק מאד מהשם יתברך על ידי חטאיו המרובים אף שהרבה לעשות רע חס ושלום. כי אדרבא, ממנו דייקא יתעלה וישתבח ויתגדל כבודו יתברך ביותר כנ"ל"
אדם שחטא הרבה, וכבר השתקע בחטאיו, כבר מייאש את עצמו. צריך לשים לב שיאוש הוא לא רק חוסר רצון – יאוש הוא ניתוק. המקור של יאוש נלקח מהלכות השבת אבידה, בהם נאמר שאם הבעלים מתייאשים מהחפץ שאבד להם, בעלותם פוקעת באותו הרגע. אפשר לנתק את הזיקה על ידי יאוש. אדם שחטא הרבה כבר חושב שהקשר נותק, ומדוע? כי עכשיו אין שום סיבה מדוע הקב"ה יעזור לו, וגם בשמירת המצוות כבר הוא לא משיג את התכלית. הוא כל כך רחוק מרצון ה', עד שבעצם הוא חושב לעצמו שהמציאות שלי לא שייכת בכלל להתגלות ה' בעולם, לחסדו- אני כבר מנותק, חס ושלום.
ולמה אסור לחשוב כך? כי חסדי ה' כי לא תמנו, כי לא כלו רחמיו. חסדי ה' מקיפים את כל המציאות. ברגע שאתה מתקרב- אז דווקא מתגלה דבר מאד עמוק בהתגלות ה' בעולם- שאין מקום רחוק מדי. בדיוק הפוך ממה שאנחנו חושבים! אל תתרפה, ואל תתיאש- לא רק שלא כדאי לך, אלא שבאמת אין לך שום לחשוב כך! אתה שייך לקב"ה, ואין לך מושג כעת כלל, כי אתה כבר לא חושב עליו ולא קשור אליו בכל מערכת חייך. אבל ברגע שתפתח את ליבך בחודו של מחט, אז תמצא שהקב"ה באמת נמצא בליבך, והוא יתגלה עליך באופן שלעולם לא דמיינת. רק האמן בעצמך, והאמן בקב"ה, סגור את עיניך בשלב הראשון –
עיקר הפגם של הדורות שקודם מתן תורה היה גם כן רק על ידי זה שחלקו על הצדיקים שבדורותיהם, כגון נח ומתושלח וכו', כי אז באותן הדורות היה כל הלימוד רק בעל פה שהיו לומדין הצדיקים בבית מדרשיהם, כמו שאמרו רבותינו ז"ל בבית מדרשו של שם ועבר; אבל רוב העולם חלקו עליהם ולא רצו לשמוע להם ולהתבטל אליהם בשלימות, עד שמחמת זה הפכו דברי אלקים חיים וכל הלימודים הקדושים נעשו אצלם סם מות, בבחינת ופושעים יכשלו בם. אך מי שנגע יראת השם בלבו, היה מקבל גם אז דרכים ישרים מצדיקים אמיתיים להתקרב אליו יתברך.
(אוצר היראה, מחלוקת מ; על פי: ליקוה"ל, ראשית הגז ה,טו)
עשה לך תיבת עצי גופר (ו,יד)
וזה בחינת תיבת נח ותיבת משה שהלכו על פני המים. כי התיבות של נח ומשה נמשכו מתיבות ואותיות הדיבורים של התורה. כי עיקר מימי המבול נמשכו מחמת שחטאו נגד השם יתברך ופגמו בברית עד שלא יכלו אותיות התורה להצטמצם בזה העולם ולקיים העולם. כי גם בימי נח קודם מתן תורה היה עיקר קיום העולם על ידי אותיות התורה שקדמה לעולם ובה נברא העולם כידוע. וגם כבר נצטוונו בשבע מצות ובהם היה תלוי קיום העולם אז, והם עברו עליהם. ועל ידי זה לא היו אותיות התורה יכולים לצמצם מימי הים והתהום ומשם נמשך שנפתחו כל מעיינות תהום רבה עד שבא המבול. ונח שהיה צדיק ניצול על ידי התיבה שנמשכה מתיבות ודיבורים ממש, היינו על ידי אותיות ותיבות התורה שזכה לקיים, על ידי זה זכה ליכנוס בתיבה ועל ידי זה היה כח בהתיבה לילך על פני המים, ועל ידי זה ניצול הוא וזרעו וכו' ונתקיים העולם. וזהו גם כן בחינת תיבת משה שניצול בתיבה על פני המים מחמת שהיה עתיד לקבל את התורה ש[תיבותיה] הם מצמצמין את מימי הים הגדול. רק נח לא זכה על ידי התיבה שהם בחינת אותיות התורה כי אם להציל את עצמו וזרעו לקיום העולם; אבל משה הציל את כל ישראל ומסר אותיות ותיבות התורה לכל ישראל לדורות עולם.
(ליקוטי הלכות, אורח חיים, הלכות נשיאת כפיים, ה,ט)
ובאת אל התיבה (ו,יח)
וזה שמובא בזוהר הקדוש: שלא היה רועה נאמן כמשה, שמסר נפשו בשביל בני דורו. כי נח לא בקש רחמים כל כך, ואפילו אברהם שביקש והתפלל על אנשי סדום ועמורה וכו', אבל לא כמשה שמסר נפשו ביותר, ואמר ואם אין מחני נא וכו', עיין שם בזוהר הקדוש. כי באמת צדיק הדור הכל תלוי בו. כי לפי עוצם זכותו וקדושתו כן יכול לגלות ביותר החסד הנעלם, שעל ידי זה החסד הוא יכול לקיים את העולם בכל עת אפילו אם העולם רחוקים כמו שהם רחוקים. ואיך שהוא – תמיד יש חסד הנעלם שאין מגיע לשם שום פגם כלל שעל ידי זה יכולים לקיים העולם תמיד. אבל הכל תלוי בכח הצדיק הדור דייקא. כי באמת השם יתברך ברא את העולם בחסדו לבד שהוא החסד הנ"ל בחינת עולם חסד יבנה. אבל אחר שברא העולם הכל תלוי בהצדיק הדור. כי כפי כוחו ורצונו כן מקיים העולם והכל תלוי בו. ועל כן אפילו בדור המבול אם היה אז מי שיוכל לגלות החסד הנ"ל הנעלם כמו משה רבינו עליו השלום היה באפשר שיתקיים העולם גם אז. ומחמת שנח לא מסר נפשו כל כך כמו משה, ולא היה מגלה החסד הנעלם אז, על כן היה מבול בעולם והחריב כל העולם, ואפילו נח היה מוכרח להסתיר עצמו בתיבה אף על פי שהרבה רווח והצלה לפניו, אבל מאחר שניתן רשות למשחית ולא היה יכול להתגלות החסד הנעלם להגן עליהם, על כן אפילו נח הצדיק היה מוכרח להיות סתום ונעלם ונסתר. כי הצדיק הוא בעצמו התורה בחינת החסד הנ"ל, ועל כן, מחמת שלא היה בו כח לגלות החסד הנ"ל, על כן הוא היה מוכרח להסתר מן העין בתיבה, כדי שיהיה בהעלם כמו שהחסד הוא עכשיו בהעלמה גדולה, ועל ידי זה לבד נשאר שארית בארץ שלא נחרב העולם לגמרי. אבל משה רבינו ע"ה מסר נפשו מיד, עד שהיה מגלה ומעורר החסד הנעלם המקיים העולם תמיד, עד שעל ידי זה ביטל גזירתו יתברך ונתקיים העולם אף על פי שעשו אז מה שעשו. כי על ידי החסד הנעלם יכולין לקיים העולם תמיד כנ"ל.
(שם, אורח חיים, הלכות מילה ג,ז)
ויהי הגשם על הארץ (ז,יב)
עיקר המחשבות רעות הם בתאוות ניאוף, רחמנא לצלן, ואפילו שאר מיני מחשבות זרות ורעות, הכל נמשך משם, כי על ידי פגם הברית נשחת ונפגם הדעת עד שבאים על ידי זה לכל בלבולי וערבובי המחשבות, ומהם באים כל החטאים והפגמים שבעולם, רחמנא לצלן. וכשבלבולי המחשבות מתגברים, בפרט בלבולים והרהורי ניאוף בעצמם, רחמנא לצלן, זה בחינת מבול ממש, שרוצים לשטוף את האדם ממש ולהאבידו משני עולמות רחמנא לצלן, כאשר יודעים רוב בני אדם כל אחד בנפשו נגעי לבבו ומכאוביו מה שעובר עליו בענין זה, והכל על ידי פגם המחשבה. ואפילו אנשים כשרים קצת, אשר ניצולים ממימי המבול השוטפים כל כך, אך אף על פי כן מתגבר הבעל דבר להתיז קצת ממי המבול גם עליהם, שזה בחינת מה שבארץ ישראל לא היה מבול, כמאמר רבותינו ז"ל, אף על פי כן התיזו לתוכה קצת. ודוד המלך, עליו השלום, צעק על זה בשביל כלל ישראל בכמה מקראות בצעקות גדולות, בחינת על זאת יתפלל כל חסיד וכו' רק לשטף מים רבים וכו', וכן: אל תשטפני שבולת מים וכו', וכמוהו רבים, וכמבואר בכתבי האריז"ל, שהרהורים ובלבולי המחשבות נקראים מצולות ים. ועל כן צריכים להזהר ביותר לברר המחשבה, שבזה תלוי כל הקדושות וכל המתקת הדינים שבעולם. וכל אחד כפי מה שזוכה לקדש מחשבתו, כמו כן נתגלה בחינת קדושת ארץ ישראל, שהוא בבחינת תיקון הברית, שתלוי בקדושת המחשבה. אך אי אפשר לזכות לקדושת המחשבה ולהנצל מכל מיני מימי המבול, כי אם על ידי דרכי התמימות ופשיטות שממשיך הצדיק האמת בעולם.
(אוצר היראה, מחשבות והרהורים ג; על פי: אורח חיים, בית הכנסת ה,כג-כד)
ותנח התיבה בחודש השביעי (ח,ד)
וכל זה מרומז בזוהר חדש בענין תיבת נח (עיין שם בפרשת נח בדף כ"ד כ"ה דפוס סלאוויטא), מה שכתבו שם שנח לא ביקש על דורו ואחר שיצא מהתיבה וראה כל העולם חרב התחיל לבכות עליו וכו', והשיבו הקדוש ברוך הוא רעיא שטייא כען אמרית דא ולא מקודם וכו', כיון דחזא נח כך הקריב עלוון וקרבנין וכו', עיין שם מה שמבואר מעלת משה רבינו שמסר נפשו על ישראל והצילם וכו'. ומבואר שם שבשביל זה לא ביקש נח רחמים על דורו, כי אפילו הוא לא חשב בלבו שימלט וכו', עיין שם שמאריך כמה הקדוש ברוך הוא רוצה שיבקשו רחמים על ישראל וכו' אפילו אם הם כמו שהם וכו' ועיין שם מה שכתוב על פסוק וישלח את העורב זה דוד שהיה קורא תמיד כעורב וכו', ומה שכתוב שם על פסוק וישלח את היונה עד ולא יספה שוב אליו עוד וכו' עיין שם. וכל הפגם של נח ותקונו הכל הוא בענין בקיאות, שלא היה בקי בהלכה זאת של דרכי התשובה כמו משה והצדיקים הגדולים שממשיכין דרכי התשובה הנ"ל בבקיאות נפלא מאד. כי נח היה צדיק תמים אבל לא השיג שאפשר לצאת ולהוריד עצמו להסתכל על רעים כאלו לעסוק עמהם למצוא בהם איזה זכות ולהתפלל עליהם ולעוררם באיזה נקודה טובה וכו', שבכל זה עסק משה והצדיקים הגדולים שאחריו ביגיעות עצומות, שכל זה כלול בבחינת בקיאות בעייל ונפיק. ועל כן סבר הלואי שיציל את עצמו וכו', כי לא השיג רחמיו יתברך עד היכן הם מגיעים. ועל כן הוכרח ליכנוס אל התיבה ולהתחבא עצמו שם להנצל, כי תיבת נח נבנה ונעשה בחכמה וקדושה גבוה מאד כי היה כוונות עמוקות בגובהה ואורכה ורוחבה ובכל בנינה כמבואר בתורה כל פרטי עשייתה, והיא מרמזת על תשובה שעושין ביום כפור, כמו שכתוב בזוהר הקדוש תיבת נח דא יום כפור. וכן איתא שם ותנח התיבה בחודש השביעי– דא תשרי וכן מבואר בכמה ספרים שתיבת נח הוא בחינת הדיבורים והתיבות של תפילות ובקשות שישראל מתפלין ומתחננין וכו'.
(ליקוה"ל, אורח חיים, שבת ז,סט)
כי יצר לב האדם רע מנעוריו (ח,כא)
קודם התהוות הבריאה הוכרח שיהיה צמצום והוא מקום הבריאה; וכמו כן בכל הדברים שבעולם קודם שבאין לעולם יש בחינה זאת שההכרח שיהיה איזה בחינת צמצום קודם שנמשך האור והחיות של אותו הדבר שעל ידי זה הוא נברא ויוצא לעולם. ומחמת שהצמצום הוא שורש הדין שמשם עיקר אחיזת הסטרא אחרא והקליפות, ועל כן היה צריך אדם הראשון לברר הכל על ידי תפילתו, והוא פגם בזה על ידי חטא עץ הדעת טוב ורע מאז נתקללה האדמה ונגזר עליו ואכלת את עשב השדה בזעת אפך תאכל לחם, דהיינו שכל הדברים יצאו מלובשים בפסולת וקליפות והקליפה קדמה לפרי תמיד. וזה כל עבודתינו כל ימינו לברר כל הדברים מהקליפות והפסולת שקדמו להם. ומחמת שהקליפה נתאחזה בהפרי מאד וקדמה לה, על כן באמת קשה הבירור מאד ומחמת זה רבים נכשלים בזה העולם ונופלים למקום שנופלים רחמנא לצלן. רק הצדיקים האמיתיים גבורי כח שהם מתגברים על יצרם הם מבררים הכל, ולא זו אף זו [אלא גם] הם בתוקף צדקתם מעוררים רחמי השם יתברך עלינו שיחוס עלינו ולא ידון אותנו כמעשינו, רק יסתכל על מקומינו, על מקום של כל אחד ואחד דרך איזה מקומות הוא נמשך לזה העולם, כי המקום של כל אחד הוא בחינת הקליפה והפסולת שקדמה לפרי כנ"ל, ועל ידי זה הוא מרחם עלינו ודן אותנו לכף זכות כנ"ל. וזה שכתוב ולא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי כי יצר לב האדם רע מנעוריו ודרשו רבותינו ז"ל משננער לצאת ממעי אמו. 'משננער לצאת ממעי אמו' דייקא, היינו כי מקומו גרם לו לחטוא מחמת שיצא ממקום מטונף כזה, וכמו שאמר דוד הן בעוון חוללתי ובחטא יחמתני אמי.
(ליקוה"ל, יורה דעה, ערלה ד,יב)
הבה נבנה לנו עיר (יא,ד)
ועל כל אלו הבתי כנסיות לרעה נאמר מה שכתוב בזוהר הקדוש (בראשית דף כ"ה ע"ב) שהם בכלל בוני המגדל, כי כל בוני המגדל היו כופרים באמונת חידוש העולם שמשם היו כל טעויותיהם (אשר גם עתה כל הכופרים הגדולים נקראים על שמם פ"מ כידוע). ועל כן אמרו (בראשית י"א) הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים, כי הם אומרים הבה נבנה לנו עיר כי את זה לעומת זה, שרוצים להתקבץ ולבנות עיר מבתים רעים שלהם מבניני דעות רעות שלהם עד שרוצים לעשות מגדל וראשו בשמים לבנות בנין גבוה מדעות רעות שלהם עד שיגיע ראשו בשמים למרוד נגד המקום להפוך הקערה על פיה חס ושלום, ולכפור בעיקר כמו שכתוב שם ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחרים ופירש רש"י ודברים חדים אמרו וכו' שכל זה הוא בחינת כפירות בחידוש העולם כמובן למשכיל. כי בודאי לא היו משוגעים וטפשים גמורים שאמרו שיעשו מלחמה עם הבורא יתברך, רק כל כוונתם היה שיעשו מלחמה בדעותיהם הרעות שיבנו שם נגד הדעות האמיתיות של אמונת חידוש העולם שהם מכניסים וקובעים בלב כל אחד ידיעת אלקותו יתברך. והם רצו לסלק שכינתו מן התחתונים שלא יזכר חס ושלום שם ה' עוד, שזה כל פנימיות כוונתם הרעה של בוני המגדל שהיה אז ושל כל הכופרים של עכשיו, שהם גם כן בבחינת בוני המגדל, וכמו שכתוב החושבים להשכיח את שמי וכו'. ולכן אמרו ונעשה לנו שם, כי רוצים להמשיך השם והכבוד לעצמם כי הם פוגמים בשם ה' שהוא בחינת כבודו יתברך כמו שכתוב (תהלים ע"ב) וברוך שם כבודו לעולם וכו'.
את ענין החיפזון מזכירה התורה בתוך גאולת ישראל ממצרים, ולא רק כתיאור מצב. על חיפזון זה, כותב השל"ה הקדוש (עניני מצה שמורה דף לב.), שהיה גורם מכריע בגאולת עם ישראל ממצרים. ואם להוסיף על דבריו מה שמבואר באור החיים הק' ובספרים נוספים, שאם העם היה מתמהמה, הוא היה שוקע בשער החמישים של הטומאה שממנו לא היתה לו אפשרות לצאת לעולם ח"ו, וחיפזון זה (שהיה כלול גם מצד מעשי ישראל, וגם מצד הקב"ה ש"חישב את הקץ", כמו שמבואר בהגדה) היה הגורם המכריע ביציאה ממצרים.
מאידך, אנו יודעים כי "בזכות ארבעה דברים נגאלו אבותינו: שלא שינו שמם, מלבושם וכו'", וכן המדרש על הפסוק ביחזקאל "ואומר לך בדמיך חיי" (טז, ו), שהקב"ה חמל על עם ישראל וגאל אותם ממצרים בזכות שני סוגי דם, דם פסח ודם מילה. הרי שמצוות נוספות עמדו לזכותם של ישראל, ואם כן מהו חלקו של החיפזון בתוך המצוות הללו?
ציווי כללי החל על כל המצוות הוא עניין הזריזות. "ושמרתם את הַמַּצּוֹת" – "אל תקרי מַצּוֹת אלא מִצְווֹת, מצווה הבאה לידך אל תחמיצנה" (מכילתא שמות יב, ז). ואומר הרמח"ל: "הזריזות הוא תולדת ההתלהטות הפנימית" (מסילת ישרים, פרק ז). זריזות מבטאת את הרצון שמשתקף במעשה. כך צריכות להיות כל המצוות, מקוימות מתוך דחף פנימי שלא 'לוקח את הזמן'.
וכאן אנו רואים דבר נפלא. נכון שבוודאי עם ישראל לא יצא ממצרים בכוחות עצמו, שהלא הקב"ה בכבודו ובעצמו נגלה עליהם וגאל אותם, אבל נשים לב במה הוא גאל; מהו ה"בדמיך חיי", שלמרות ש"את ערום ועריה" מן המצוות (כמבואר בהגדה), הוא מה שמאפשר את הגאולה? אותן נקודות טובות בודדות: ארבעה דברים שלא שינו אבותינו, דם פסח ודם מילה. אבל היסוד שחורז את כולם הוא הזריזות. קיום הנקודות הטובות מאפשר לצאת מהגלות, יחד עם הכמיהה הפנימית לצאת משם.
כך גם בתורה 'אזמרה' שרבי נחמן אמר על נקודות טובות, אנו מוצאים את ענין הדחף הפנימי שמתבטא באותן נקודות כחלק מהותי מהתוצאה שהן מובילות אליו: יציאה מכף חובה לכף זכות, וחזרה בתשובה שלמה, כמבואר שם. "רק אדרבא יחיה את עצמו, וישמח את נפשו במעט הטוב שמוצא בעצמו", "על ידי שאינו מניח להפיל את עצמו ומחיה את עצמו במה שמחפש ומבקש ומוצא בעצמו איזה נקודות טובות" "כי צריך האדם לחפש ולבקש למצוא בעצמו איזה מעט טוב, כדי להחיות את עצמו, ולבוא לידי שמחה כנ"ל". לא לחינם מודגשים כאן שני עניינים, חיפוש הנקודות הטובות, ורצון חזק לא ליפול, ולהחיות את עצמו. זהו חלק מגאולת האדם הפרטי, ולא רק הצעד הראשון שדוחף. "על ידי שאינו מניח להפיל את עצמו, ומחיה את עצמו… ומוצא בעצמו" – על ידי כל הדברים הללו ביחד הוא זוכה לצאת מכף חובה לכף זכות. על ידי הרצון לחיות מחדש, בקדושה, זוכה האדם להשתמש באותן נקודות טובות כמנוף לצאת החוצה.
הקב"ה אומר: "ואומר לך בְּדָמַיִךְ חיי" – למרות שאת במצב הירוד כמו שאת נמצאת בו, במ"ט שערי טומאה, בדמייך חיי. מצוות אלו (פסח ומילה) לא מוזכרות כאן רק בתור מצוות, אלא בתור הדם של עם ישראל – דָּמַיִךְ. מה שעם ישראל קנה מכוח העצמיות, מכוח הרצון הפנימי, ונהפך להיות לו ב'דם', מציל אותם.
כאן התגלו ביחד חסד ה', ועצם פנימיותם הקדושה של עם ישראל: שיש בכוח נקודה אחת טובה של עצמיות, של חיפזון, לצאת משעבוד מתמיד של טומאה, ולהיות בן חורין אמיתי. אפשר לקחת את הנקודות הטובות, ולגעת איתן בפנימיות שלנו – "להחיות את עצמו" – לרענן את מקור החיים האמיתי שלנו, ועל ידי זה להיגאל. הפנימיות התחזקה, ובאותו רגע החיצוניות נשלה כקליפת אגוז. וכך גם בגאולה הפרטית שלנו, ובגאולה הכללית במהרה בימינו, מספיקה נקודה אחת של עצמיות טהורה לשבור שנים של חושך ואפילה. צריך רק לגעת פנימה.
"על ידי שמחה המצווה נשלם הקדושה… כי הקליפות הם בחינת עצבות… וגלות השכינה… שהיא שמחתן של ישראל – עיקר גלותה כשעצבות, שהם הקליפות, גוברין עליה. נמצא, כשעושה המצוה בשמחה, אזי מעלה השכינה, שהיא המצוה, שהיא שמחת הלב – מבין הקליפות… "וכשאדם עושה איזה מצוה, יש כח בהמצוה לילך ולעורר כל העולמות לעבודת השם יתברך, בבחינת 'בנערינו ובזקנינו נלך… בצאננו ובבקרנו נלך' (שמות י, ט) ".
(ליקוטי מוהר"ן ח"א כד)
משהו חסר לי! אני משתדל לנצל את הזמן, ללמוד, להתפלל, לעשות חסד, מצוות, הכל, עד כמה שאפשר – ובכל זאת מקננת בי הרגשה שחסר לי משהו.
ספירת העומר מחנכת אותנו, שכל יום הוא שלב נוסף בסולם העלייה הרוחנית. בוודאי שכל מצוה, ואפילו כל מחשבה טובה, מקדשת, מטהרת ומעלה אותנו, אבל האם באמת אנו ממצים את האפשרויות הנפלאות הגלומות בכל מצווה, או יותר נכון: האם אפשר לעשות משהו שיגרום לכך שכל מצווה תקדם אותנו למטרה הנכספת?
מסתבר שכן:
שמחה של מצווה!
במילים אחרות: אנחנו שקועים כל כך בטוב, כל כך הרבה הזדמנויות יש לנו לעשות נחת-רוח לבוראינו. נתבונן מעט ב"אשר קדשנו במצוותיו" שאנחנו מכריזים לפני כל מצווה, ניתֵן לשירת "עלינו לשבח' לפרוץ מתוך המעיינות הטמירים שבכל מצווה, ולמלא את כל חללי לבינו.
כי הרי באמת אין שמחה ואין אושר בעולם כאושרו של 'נברא' שזוכה לשרת את בוראו ולהידבק בו. אילו היו מתקשרים אליך ומזמינים אותך למעונו של גדול הדור: "הוא ביקש שתכין למענו כוס תה; דווקא אתה" –לא היית יודע את נפשך מרוב שמחה.
והרי אתה זוכה בכל יום לעשות רצונו של מלך מלכי המלכים! רק טיפה תשומת-לב, טיפה אמונה, בצירוף תפילה – והשמחה כבר תגיע, בעזרת ה', עם כל השלכותיה המבורכות.
* * *
לכל מצווה יש כוח להשרות את השכינה, כמו שכתב המהרש"א (שבת ל ע"ב) וכפי שאומרים לפני כל מצווה: "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה"; יש לה גם כוח לעורר את כל העולמות לעבודת ה' יתברך, בבחינת "בנערינו ובזקנינו נלך… בצאננו ובבקרינו נלך".
אך כל זאת בתנאי שהמצווה נעשית בשמחה, כפי שמסתיים שם הפסוק: "כי חג ה' לנו".
"אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה" (שבת שם), שכן שמחה היא שלימות, בלי חסרונות; ואין שלימות כהשראת השכינה. לכן גם המצוות – שמשרות את השכינה בעולם – מביאות שמחה כמו שנאמר: "פיקודי ה' ישרים משמחי לב" (תהילים יט).
אלא שכאשר חטא האדם הראשון, נגזר עליו: "בעצבון תאכלנה" (בראשית ג, יז) וכשדור המבול הוסיף לחטוא נאמר על כך: "ויתעצב אל לבו" (שם ו, ו). גם על דור המדבר כתוב: "יעציבוהו במדבר" (תהילים קו).
כי החטא הוא היפך השמחה, והוא מגרש כביכול את השכינה הקדושה, ולכן החטא החמור מכל, עבודה זרה, מכונה "עצביהם כסף וזהב" (תהילים קט).
זו הסיבה שלפעמים קשה לשמוח – "כי עווני אגיד אדאג מחטאתי" (שם לח, יט); החטאים מכניסים דאגה ועצבות בלב ומעכבים את אור השמחה מלחדור ללב.
אבל אין דבר העומד בפני הרצון; במעט תשומת-לב והתבוננות, ובעיקר באמונה שלימה שהקדוש ברוך הוא שמח במצווה שלי ומתפאר בי לפני שרפי-מעלה (כמבואר בליקו"מ ח"א יז) – גם אני יכול לזכות לקצת שמחה של מצווה.
דרושה אולי קצת השקעה, אבל התוצאות – עצומות; הן נותנות כוח למצווה להשרות את השכינה בעולם, ולעורר את כל העולמות לעבודת ה' – המאמץ כדאי!
בתורה ב' בליקוטי מוהר"ן תניינא מובא שימי חנוכה הם ימי הודאה, ומוהרנ"ת בליקוטי הלכות, הלכות כלאי בהמה (הלכה ד), מגלה בזה דברים נפלאים, ואומר כי נס חנוכה היה בימי בית שני. והם, ימי בית שני, לא היו גאולה שלימה, כי אם הרחבה ורווח בין גלות ראשונה (גלות בבל) לגלות האחרונה בה אנו עומדים, כדי שלא תתמשך הגלות יותר מדי.
ותמיהה היא: איזה רווח והרחבה יש בגאולה כזו, לעומת אלפיים שנות גלות שעברו על עם ישראל, עוברים צרות שונות ומשונות, מטולטלים כספינה המטורפת בלב ים? משיב על כך מוהרנ"ת ביסוד חשוב: "כל הנמשך אחר צערו הצער נמשך אחריו". היינו שאסור לערב ולחבר הצרות יחד, משום שאז אי אפשר לסובלם ח"ו, ויכול להגרם בילבול דעת, שידמה לאדם כאילו כל העולם נפל עליו (כמו שרגילין לומר בעת צרה ח"ו), כאילו כל הצרות באו עליו בבת אחת בלא שום הרחבה ביניהם כלל, ודווקא על ידי שהאדם אומר שכל הצרות באו עליו בבת אחת, וכל הזמן הוא שרוי בצער וצרה, על ידי זה נוטה לבו מעם השם יתברך חס ושלום, ואף אינו יכול להתפלל לפניו מחמת ריבוי המניעות והייסורים שאוטמים את לבו, עד כי אינו יכול לפתוח את לבו או להתקרב לשום עבודת ה', כפי שיודע כל אחד ואחד. וזהו ענין "נמשך אחר צערו": שחושב שכל הזמן הוא בצרה וממשיך את צער הצרה אף כשיש איזה הרחבה בינתיים, ולכן "הצער נמשך אחריו" שהוא באמת כל הזמן בצער צרתו ואין לו שום רווח כלל.
ועיקר העצה להתמודד עם זה היא, שיתן האדם 'רווח' בדעתו למצוא הרחבות גם בתוך הצרות בעצמן, ויזכיר לעצמו את כל הטובות האמיתיות שעשה אתו ה' בכל עת, כאשר יודע כל אחד בנפשו, ויודה להשם יתברך על כל רווח והרחבה. ובאמת כך הוא, שגם בכל צרה בעולם יש בתוכה הרחבה כמו שכתוב "בצר הרחבת לי".
זו אחת הסיבות, מסביר רבי נתן, מדוע נקראים "ימי חנוכה" בשם "ימי הודאה". קליפת יוון, הוא מסביר בליקוטי הלכות, ידעה סוד זה, שעיקר בנין בית שני הוא רק להרחבה ורווח בין גלות לגלות, ולכן ביקשו היוונים להחריב את רוחניות בנין בית המקדש מיד, כדי שלא יהיה רווח בין הצרות, כדי שלא יוכלו ישראל להתקיים ח"ו. ונס חנוכה היה שהמשיכו את ההרחבה, הרווח, שבין גלות בבל לגלות רומי למאתיים שנה נוספות, ויתירה מזאת, בעקבות נס החנוכה התחדשה והתגלתה ההבנה הזו, על מנת שגם בימינו נוכל תמיד ללכת בדרך הזו: שבכל הצרות שאנו סובלים בגלות האחרונה, בכלל ובפרט, נוכל להחיות את עצמינו על ידי שנסתכל ונחשוב על ההרחבות והרווח שבין צרה לחברתה, ונזכור תמיד את נפלאותיו עד הנה, וזה עניין הלל והודאה, שמודים על הנפלאות שעושה עמנו בכל עת.
"האט קומט די גילדענע נעכט" ["הנה באים לילות הזהב" כך היה מכריז רבי פנחס מקאריץ בתחילת החורף] היו שחים אנ"ש זה לזה בערגה, לקראת לילות החורף הקרבים ובאים. "האט קומט דער רבי ר' חצות" [=הנה בא הרבי ר' חצות] היה אומר תמיד החסיד ר' מרדכי אלעזר רובינשטיין זצ"ל תוך שהוא מזרז את הקרובים אליו ללכת לישון מוקדם, כדי שיוכלו לקבל כראוי את פני האורח הדגול. היו כאלה מאנ"ש שכבר אמרו ברכת המפיל בביהכנ"ס מיד אחרי מעריב, כדי שלא יוכלו לדבר אחר כך שיחת חולין, וממילא ימנעו שהיה יתירה (אלא שיש להעיר שדרושה לכך הסכמתה של האשה, כמובן). ביתו של החסיד ר' אהרן קיבליטשער זצ"ל, נהפך לכעין בית מדרש קטן בהגיע שעת חצות, כשאף בניו הקטנים מצטרפים איליו בבכיותיו על חורבן בית מקדשינו, ולאחר מכן לכמה שעות של לימוד.
אנ"ש ידעו תמיד, משך כל הדורות, לקיים ציווי רבינו ז"ל שאמר: "עיקר עבודת איש הישראלי לקום בחורף בחצות הלילה" בפשיטות גמור. מסופר שבאומן היו שלש כתות של אנ"ש, כיתת בעלי בתים, כיתת בינוניים שהיו עובדי ה' עצומים ואף החסיד ר' לוי יצחק בנדר זצ"ל נמנה עליהם (ומכך נבין את דרגתם…), וכיתה של שרפים ועובדי ה' שהיו מנותקים לחלוטין מהעולם הזה ואין להם בעולמם כי אם עבודת ה'. ואף כת הבעלי בתים היו קמים מדי לילה בחצות ליל, ופורשים לשעת התבודדות בשדות גם כשקור עז ומקפיא שרר בחוץ.
ויכוח נוקב התקיים בין שני בחורים, שאחד מהם נמנה על אנ"ש. תמיד ברדת החשיכה היה אומר זה מאנ"ש לחבירו "הלילה אני רוצה לקום בחצות", אולם "עודך כי עניתני", בסופו של דבר היה מאחר לקום, כשהוא מתעורר בשעה שמונה וחצי בבוקר, ובקושי מספיק קריאת שמע בזמנה… וחברו התווכח עמו תמיד, ואמר לו: אל תעשה את עצמך ללעג וקלס, כל לילה הינך רוצה לקום בחצות ולבסוף אתה קם בשמונה וחצי, לפחות תפסיק לומר שרוצה אתה לקום בחצות כשאין הרצון והמציאות משתווים יחד.
"אינך צודק כלל!" ענה לו חבירו, "אני, שרוצה לפחות מדי לילה מחדש להתעורר בחצות לילה, ואני מגביר תמיד רצונותי לזה, אני אזכה לזה בסוף, משום שאני באמת רוצה, ואיני מניח את הרצון למרות שכעת איני מצליח בשום אופן להגשימו. אולם אתה שאתה משלים עם המציאות הקיימת ואינך רוצה כלל להגיע לדרגה זו, הרי שוודאי שלא תזכה לכך לעולם."
וכך אמר רבינו לאחד מאנשיו אם אינך רוצה, לפחות רוצה אתה לרצות? ואם הינך נקלע בליקוטי תפילות, לקטעים בהם שופך ר' נתן את ליבו הטהור להשי"ת שיזכה לקום בחצות, "ותעזרני ותושיעיני שאזכה לקום בכל לילה בחצות ממש"… "ולא יעבור עלי חצות לילה בשינה לעולם…" אל תדלגם מתוך שאתה מרגיש, כביכול, שאינך בדרגה כזו לרצות להגיע לדרגא זו כלל, אלא תאמרם בכל מצב שהוא, ועל ידי זה תגביר את הרצונות הטמונים בך ולבסוף תזכה לכל הטוב. כלשון הפסוק: "האמנתי כי אדבר"! על ידי הדיבור, שמדברים דברים טובים, אפשר לזכות לבסוף להאמין בהם ולזכות לקיימם.
קבע הבורא שכל פרט בבריאה בעל דרגה רוחנית נמוכה, יש לו אפשרות לעלות בדרגה – על ידי אכילה: כשהחי אוכל את הצומח, נהפך הצומח ומתעכל במעיו של בעל החיים עד שהצומח נהפך לחלק בלתי נפרד של החי שהינו בעל דרגה גבוהה יותר מן הצומח.
כך שכאשר אדם אוכל את החי, מקבל בעל החיים הזה את דרגת האדם.
לפיכך אכילתם של צדיקים חשובה מאד, וחשובה אף כקרבנות, כפי שאמרו חז"ל, שלאחר חורבן בית המקדש "שולחנו של אדם מכפר כמזבח" (ברכות נה). זו גם הסיבה למנהג להביא מלח אל השולחן, כי על ידי אכילתם, הצדיקים מעלים את המאכל, כפי שהקרבנות העלו בהמה ועוף והפכו אותם לקדשים.
כוח זה ניתן גם לארץ ישראל, שמי שמתגורר בה ומאמין בקדושתה, הארץ "אוכלת" אותו, כלומר שגם הוא מתקדש ומטהר והופך להיות חלק מארץ ישראל.
לכן אמרו חז"ל, ש"הדר בארץ ישראל, שרוי בלא עוון, שנאמר 'העם היושב בה נשוא עון' " (כתובות קיא), שכן כשיהודי גר בארץ הקדושה, וחפץ להתקדש ולהטהר על ידה, הוא זוכה להטהר מכל חטאיו. אפילו רק ללכת ארבע אמות בארץ ישראל היא מעלה גדולה, כמבואר בגמרא שם.
עניין זה מרומז בפסוק "ארץ אוכלת יושביה". את הדברים אמרו המרגלים, וגם אם כוונתם היתה לרעה והם היו שקריים, הרי כאשר הדברים נכתבים בתורה, בוודאי יש בהם אמת והם לטובה. לאמור, שיש לארץ ישראל כוח לקדש ולטהר את יושביה כמו שאכילה הופכת כל דבר נחות דרגה לבעל דרגה גבוהה יותר.
הסיבה העיקרית שאנשים רחוקים מעבודת השם, הוא מפני שאין להם "יישוב הדעת", כלומר אינם מקדישים זמן להתבונן ולברר לעצמם מה המטרה שלהם בעולם הזה – "ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה ורהבם עמל ואון כי גז חיש ונעופה" – ומה יישאר להם לנצח מכל הטרדות והעיסוקים שלהם.
המתבונן בזה היטב, בוודאי יתאמץ להשקיע את כל הכוחות להתקרב יותר לה'.
אלא ש"זאת אחת מתחבולות היצר הרע וערמומיותו, להכביד עבודתו בתמידות על לבות בני אדם, עד שלא יישאר להם רווח להתבונן ולהסתכל באיזה דרך הם הולכים, כי יודע הוא שאילולא היו שמים לבם כמעט קט על דרכיהם… היו עוזבים החטא לגמרי" (מסילת ישרים פ"ב).
זה שכתוב "ראשית גויים עמלק". עמלק שהוא יצר הרע מתמקד ב"ראשית" היינו בתודעה שמכונה ראשית, ככתוב "ראשית חכמה" (תהלים קיא); הוא משתדל להטריד ולבלבל את דעתו של האדם, ורק כך הוא מפיל אותו בפח.
הראש השנה שלי – מעט מן המעט, על קצה המזלג שיחות ומאמרים על גדולת מעלת חשיבות הנסיעה לאומן לראש השנה, מלוקטים משיחותיו של רבינו הקדוש רבי נחמן מברסלב ומספרי תלמידיו
וכך סיפרו תלמידי החפץ חיים זצ״ל שהיו מידי פעם מאזינים לחפץ חיים כשהיה נכנס לחדר ההתבודדות שלו בעליית ביתו או באיזה מקום הרחק משאון העיר, בין עצים ואבנים. והם מספרים, ששמעו אותו יושב ומשוחח עם עצמו, ועם השם יתברך, על המצב האישי שלו בתורה, בהתמדה, בתפלות ועל עם ישראל. על המצב הרוחני בכלל, על גלות השכינה, ועל מה לא. הוא טען לפני הקב״ה כל מיני סברות לעורר רחמים על עם ישראל, פעמים רבות שוחח בשפת האם שלו, באידיש. וכך זכה לעלות ולהתעלות בצורה כזאת שתורתו השתמרה והתברכה בצורה יחודית, ששפתותיו דובבות בקבר יום יום. (מאיר עיני ישראל).
אצל מקובלי צפת
למעשה, את החובה לקבוע זמן להתבודדות עבור חשבון נפש, כבר כתבו גדולי הדורות הקדמונים. ביניהם אנו מוצאים בספר החרדים לרבי אלעזר אזכרי זצ״ל, שהיה מחכמי צפת בתקופת האריז״ל, וזה לשונו (פרק עג): ״לעתות רצון, יפרוש עצמו במקום מיוחד, שלא יראוהו בני האדם, וישא עיניו למרום אל מלך יחיד עילת כל העילות… כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם… וכאשר הוא יבוא לשום פניו אל אלקיו, כן הוא יתברך ישים אליו, ויחדיו ידובקו. כן שמעתי מפי מורי ורבי החסיד הקדוש כבוד רבי יוסף סאגיס זלה״ה, וכן היה הוא עושה… ודוק ותשכח כן בדברי הרמב״ם ורמב״ן וחובת הלבבות והרב רבינו יונה ז״ל״ עכ״ל.
וכתב על זה בספר מעיינים בנחלים ח״ג (דף ע) דנראה מלשונו של ספר החרדים, דכשהאדם קובע לו זמן מיוחד ומייחד את דיבורו עם השם יתברך בשפתו האישית, השם יתברך כביכול גם כן מפנה את עצמו מכל עסקיו, והוא בא להתייחד עם זה האיש, כמו שאומר הפסוק (ויקרא כו, ט) ופניתי אליכם ופרש״י אפנה מכל עסקי וכו', עד כדי כך, שבפגישה כזאת אין צורך במלאכים שהם יעלו את תפילתו, כי יש כאן פגישה ישירה ביחוד גמור ושלם. עד כאן תורף דבריו.
נכון, כולנו נפגשים שלש פעמים ביום מול הבורא עולם. אבל כפי הנראה זה לא מספיק. כך כותב החפץ חיים בספרו ליקוטי אמרים (פרק י' עמ' מז) ״ולא יסתפק האדם במה שמתפלל שמונה עשרה ג' פעמים בכל יום, אלא כמה פעמים ביום, צריך לשפוך תפילות ובקשות בינו לבין עצמו כשהוא בביתו מעומק הלב״ עכ״ל.
רבי אהרן מקרלין וגדולי החסידות
גם גדולי החסידות, שבאופן כללי לימדו שלא מגרשים את החושך במקלות, ולא עוסקים עם הרע בעצמותו, אלא מרבים בעשיית טוב, ועי״ז נעשים סור מרע, שהרי מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך. גם הם הורו, שבודאי יש לקבוע זמן להתחנן לפני השם יתברך להתקרב אליו ולעזוב את כל הדרכים המקולקלים. כך למשל כותב רבי אהרן מקרלין בסדר היום (הובא בפתיחה לספרו ״בית אהרן״): ״להתבודד בכל יום, לא פחות משעה, ויתוודה לפני בוראו ויבקש שיכפר לו״. רבי שניאור זלמן מלאדי – מייסד חסידות חב״ד כותב בספר התניא (אגרת התשובה פ״ז) ״עיקר הכנעת הלב… והעברת רוח הטומאה… הוא להיות ממארי דחושבנא בעומק הדעת… שעה אחת בכל יום או לילה לפני תיקון חצות להתבונן במה שפעל ועשה בחטאיו״. וכעין זה כתבו רבי יעקב יוסף מפולנאה, רבי מרדכי מטשרנוביל, רבי יואל מסאטמר ועוד רבים.
אור לישרים: שורש המידות הטובות – התבודדות
רבי מאיר פאפירוש זצ״ל בעל אור לישרים מתבטא בספרו: שורש קניית כל מידות טובות הוא ההתבודדות כי הוא ענין גדול לזכות לקדושה. ברוח הדברים הללו כותבים גם השל״ה הקדוש ומרן החיד״א זיע״א, כששניהם מרמזים זאת בפסוק (ויקרא טז, ד) ״כתונת בד – קודש ילבש״. מי שהוא עושה בד – מלשון התבודדות – קודש ילבש, יזכה לקדושה (עבודת הקודש, צפורן שמיר ד, נא).
אגב, ישנם אנשים שהמושג ״התבודדות״ קצת מרתיע אותם. זה מזכיר להם אנשים אשר אינם מן הישוב, מנותקים מכל עסקי העולם, אשר אינם עורכים קניות ולא מחזיקים פלאפון, אינם יודעים צורת מטבע מה היא. ובקיצור, זה לא בשביל שנות האלפיים, עידן המחשבים הניידים.
לא משנה איך תקרא להתבודדות – העיקר שתעשה…
לאנשים האלה הייתי מציע לעת עתה לקרוא להתבודדות שמות מודרניים יותר. תקרא לזה פגישה, תקרא לזה הרפייה, תרפיה, פסק זמן, התייחדות, התוועדות, התבוננות, חשבון נפש, תפילה. באמת לא משנה מה, העיקר שתעשה את זה.
למעשה, על ההתבודדות נכתב רבות בספרי הראשונים והאחרונים. כל אחד נתן את המבט שלו על צורת ההתבודדות והביצוע המעשי שלה. אולם היחידי שהצליח להוריד את זה לשפת המעשה, היה רבי נחמן מברסלב זצ״ל אשר מן שמיא קא זכו ליה להוציא את המושג 'התבודדות' מספרי הקדמונים, ולסלול דרך גם לאנשים פשוטים כערכינו לעסוק בהנהגה הנוראה הזאת.
לדבריו, ההנהגה הזאת שייכת בהחלט לכל המדרגות. מהגדול שבגדולים עד הקטן שבקטנים. כל מי שיתמיד בזה יזכה לטפס ולעלות מעלה מעלה. ומובטח לו, שיהיה בסופו של דבר צדיק גמור, ללא רבב חטא, זך ונקי מכל שמץ של מדות ותאוות רעות, ולא יצא מן העולם לפני עשיית תשובה שלמה.
רבי נחמן לימד אף את הילדים להתבודד, (מעניין מאוד, שהילדים דווקא מקבלים את זה בטבעיות מלאה, עוד הרבה יותר מהמבוגרים) לבקש סליחה מהשם אם היום כעסתי על מישהו, לבקש ממנו על להבא להקשיב יותר טוב לדברי הרבי בכיתה, להיות וותרן ולחיות בשלום עם כולם וכו'.
על כל דבר – לדבר עם השם
על עצמו סיפר ר' נחמן, שהיה נוהג בילדותו לפתוח למשל משניות, וכשראה שאינו מבין בכלל, פנה מיד אל השי״ת בשפת האידיש, והתחנן בדמעות שליש שהקב״ה יעזור לו להבין מה אומרת כאן המשנה, מה בדיוק המחלוקת. ואחר ניסה שוב וראה שמבין קצת, ושוב התפלל ושוב למד, ואחר כך כשהתחיל גמרא גם כן ראה שלא היה מבין, ובכה עוד ועוד שיזכה להבין גם גמרא, ואח״כ ניסה ללמוד ראשונים וגם בכה עד שהבין. וכך המשיך הלאה אל ספרי הפוסקים, ספרי קבלה וכו' וכו'. הוא העיד על עצמו, שההצלחה הרוחנית שלו היתה אך ורק בזכות התמדתו בהנהגה הזאת, ולא מצד היותו מזרע הבעש״ט. ורבות שינן באוזני תלמידיו שאם יתייגעו ויתמידו בהנהגה הזאת, יזכו גם הם לכל הטובות שבכל העולמות.
"רבונו של עולם, רחם עלי!"
כשנשאל על ידי מאן דהו שאין לו מה לדבר כל כך עם השי״ת שעה שלמה בכל יום, ענה לו בפשיטות: תאמר רבונו של עולם, רחם נא עלי, תראה איך עוברים עלי כבר כמה ימים ושנים, עד מתי אבלה את חיי בהבל כזה? ותחזור על התוכן הזה שוב ושוב. ובהזדמנות אחרת אמר בפירוש, שאפילו אם ישב האדם בפגישה הזאת ויבקש מהשי״ת על זה בעצמו. ״רבונו של עולם תרחם עלי. תפתח לי את הפה. פתח פיך לאילם כמוני. הרי אני הבן שלך, ואין לי מה לדבר עמך״ זה נפלא ביותר.
ועוד יותר מזה, גם אם ישב האדם מול השי״ת ויאמר רק ״רבונו של עולם״ שוב ושוב, זה טוב מאוד. ברור שבסופו של דבר הקב״ה יפתח לו את הפה ואת הלב ויזכה לפרש את שיחתו כראוי לפני ה'. וסיים ר' נחמן, שאפילו אם גם זה קשה וכבד על האדם מאוד, לפגישה צריך להגיע. שב מול הקדוש ברוך הוא בשתיקה, ותמתין אולי תהיה מסוגל להוציא בסופו של דבר משהו מהפה. זה שווה הרבה, העיקר שלא תוותר על הפגישה היומית הזאת בכל מחיר שבעולם.
באחת ההזדמנויות, בה שוחח ר' נחמן עם תלמידיו אודות ההתבודדות, הוא הציע להם לבחור נושא מסויים. לדוגמא, אכילה, לימוד, תפילה, גאוה, כעס, תאוות ממון. ללמוד עליו מאמרים העוסקים בזה ואחר כך לעשות על זה התבודדות. כלומר, לערוך חשבון נפש אישי, לאור הדברים שלמדתי היום. מה מצבי בענין הזה, לדבר עם האיברים השייכים לאותם מדות. ולבקש ולהתחנן לבורא עולם הנה היום למדתי כך וכך, תרחם עלי שאזכה לקיים את זה כראוי. תזכה אותי להגיע לשלמות הרצויה בענין הזה. וכך באמת להתקדם נושא אחר נושא. (ע״פ ליקו״מ ח״א נב. ח״ב כ״ה, ק״א. השתפכות הנפש).
ליקוטי תפילות
בעקבות הדברים, כתב תלמידו המובהק רבי נתן, ספר שלם המכונה ״ליקוטי תפילות״ בו מוגשים מאות נושאים וערכים אשר מסודרים על כל מאמר מדרשותיו של ר' נחמן בליקוטי מוהר״ן. בשפה קולחת, הנותנת לנו דוגמא חיה כיצד מחברים תורה לתפילה. רבים מהעוסקים בספר הזה מעידים שאין נושא בעולם שלא מוזכר שם. ואנכי שמעתי אישית מפי כמה ידידים, שהם מרגישים שהמילים הכתובות שם נכתבו במיוחד למצב האישי שלהם. שוה לנסות!
הספר הזה, בהחלט לא מהווה תחליף להתבודדות. אולם הוא יכול לשמש לנו כמורה דרך, ללמוד איך משוחחים עם השם יתברך על חיי היום יום…
"…והצדיק הוא בחינת עפר, כי הצדיק הוא יסוד עולם כמו שכתוב 'וצדיק יסוד עולם', וכל הדברים עומדים עליו, ויש לו כח המושך, להמשיך כל הדברים אליו. כי זה הצדיק, הוא רק יחיד בעולם, שהוא יסוד עולם, שכל הדברים נמשכים ממנו, ואפילו כל הצדיקים הם רק ענפים ממנו, כל אחד לפי בחינתו; יש שהוא בחינות ענף ממנו, ויש שהוא בחינות ענף מן הענף. כי זה הצדיק היחיד בעולם, הוא עניו ושפל, ומשים עצמו כעפר, בבחינות 'ואנכי עפר ואפר'. ועל כן הוא יסוד עולם, היינו בחינת עפר, שכל הדברים הם עליו".
(ליקוטי מוהר"ן ח"א, ע)
יש לו לצדיק 'כח משיכה' טבעי; אורו ותורתו מושכים את לב האדם להתקרב לה'. כך היה רבינו, כעדותו של מוהרנ"ת: "כל מי שהיה מדבר עמו היה נמשך ונכרך אחריו בהשתוקקות גדול. ואפילו הרשעים שבקהילת קודש אומן, כולם היו כרוכים אחריו והתעוררו קצת, עד שהיו להם כמה וכמה הרהורי תשובה, מה שלא עלה על לבם מעולם" (חיי מוהר"ן, תריד).
וכך גם לאחר הסתלקותו – נמשכים אליו הלבבות, וגם לבעלי הלבבות הקפואים ביותר מובטח, "שמי שישב ויעסוק בספריו, רק בלי קנטור וניצחון, ויסתכל בו באמת, אז בוודאי יהיו נבקעין אצלו כל גידי קשיות לבבו" (חיי מוהר"ן, שמט).
"והנה היה ראוי שיימשכו כל בני אדם לזה הצדיק, שהוא בחינת עפר, שיש לו כח המושך. אך על ידי כח המכריח, מפסיקין ומרחיקין ממנו. היינו, שיש בני אדם, שעל ידי דיבורם ומעשיהם, הם מכריחים את בני אדם להפסיקם ולהרחיקם מהצדיק הנ"ל. ולפיכח המכריח, כן מרחיק מהצדיק" (ליקו"מ שם).
אך השפעתם של אלה היא זמנית בלבד. שכן, כוח המשיכה הטבעי של הצדיק קיים, וממשיך למשוך, ורק "הכח המכריח" הוא זה שמונע מלהימשך אליו – "ואחרכך, כשיפסיק כח המכריח, יחזורוימשיך עצמו ויתקרב להצדיק שהוא בחינת עפר. כי כשיפסיק המכריח, ישוב לעפר, לצדיק שיש לו כח המושך" (שם).
ואם על מקל שזורקים אותו כלפי מעלה, אומרים חכמינו "זרוק חוטרא אאוירא, אעיקרא קאי" (= זרוק מקל לאויר – למקומו הקודם יחזור) (רש"י בראשית כא, כא) – על אחת כמה וכמה נשמה יהודית, בוודאי שגם אם יכריחו אותה להתרחק מהצדיק, חזקה עליה שככלות התגברות הכוח המכריח, היא תחזור ותימשך אל שורשה.
אמנם, המלחמה בין "כח המושך" של הצדיק, לבין ה"כח המכריח" הוא נורא ואיום; מצד אחד, יש לו לאותו צדיק כוח משיכה עצום, ובהימשכות אליו תלויה כל הגאולה, "כי תיקון כל העולמות וגאולה השלימה העתידה לבוא, הכל תלוי בזה. כי ביאת המשיח תלוי בקרבת הצדיקים" (ליקוטי תפילות, ע). אבל מאידך: "אתה ידעת ריבונו דעלמא כולא, גודל עוצם וריבוי הכוחות המכריחים המרחיקים בכל הכוחות מלהתקרב לצדיקים, כי הכח המכריח מתגבר בכל עת להפסיק ולהרחיק מהצדיקים" (שם).
מהי אם כן העצה? כיצד אנו יכולים להגביר את כוח המשיכה של הצדיק על הכוח המכריח שלא להימשך אליו? ישנה עצה אחת: ענווה ושפלות!
שכן העפר יש לו כוח משיכה, וככל ש"נפשנו כעפר לכל תהיה", כך יתגבר כוח המשיכה הקדוש, ונימשך אל הצדיק.
שכן, עיקר הריחוק מהצדיק נובעת מגאווה וכבוד ולחץ חברתי – "שמתיירא שיהיה נפחת כבודו ויתבזה כשיתקרב אל האמת. על כן, מי שרוצה לידע האמת לאמיתו, ישפיל דעתו באמת, ויזכור פחיתותו ושפלותו באמת, וכל מה שעבר עליו מעודו. וכשירגיש שפלותו באמת, אזי בוודאי יתגלה לו האמת, ויתגבר כח המושך עלכח המכריח, ויהיה נמשך בזריזות גדול לצדיק האמת" (ליקוטי עצות, צדיק סג)
"אלול, שאז כל ישראל מתעוררים וזוכרים בה' יתברך ובעלמא דאתי, ועל כן תוקעים אז בשופר, כי על ידי שופר מזכירים עצמן אימת יום הדין של לעתיד שאז יתקע בשופר גדול" (לקוטי הלכות, ברכות הראיה ה-יח).
הנפש הבהמית שוכחת, שקועה במדמנת החיי יום יום ולא זוכרת את אחריתה, מסיחה את דעתה מן השעה שתצטרך לעמוד ולתת דין וחשבון מפעלה. ועל כך בא שופר של אלול, להחריד וליירא, להזכיר ולעורר, שיש תכלית לחיינו וכל מעשינו הנכתבים בספר עתידים להקרא לפני מלך מלכי המלכים, וביום דין יפקד כל מעשה איש ופקודתו ועלילות מצעדי גבר, מחשבות אדם ותחבולותיו ויצרי מעללי איש, כל מחשבה וכל הרהור, כל רעיון וכל רצון, כל תאוה וכל תשוקה, הכל הכל יעלה ויבוא ויגיע וייראה ויפקד.
ומי שנזכר בזאת, מתעורר לבקש ולהתחנן, לחלות פני צורו וקונו לשוב מעתה באמת לסלוח העבר ולהתחיל דרך חדשה של קרבת אלוקים.
בימים עברו היה די בקול השופר של שחרית באלול כדי לעורר הלבבות שיתחילו לחוש ולדאוג מן העתיד, אבל כנראה שכאשר גבר החושך ונאטמו הלבבות הוצרכו מן השמים לעוררנו באופן נוסף, השליכו אותנו לחוסר וודאות, אין יודעים מה יולד יום, רבבות עומדים ולבם מלא רתת על גורל נסיעתם ל'ראש השנה שלו' העולה על הכל, כל יום שמועות אחרות וספקות חדשות.
מן השמים מכריחים אותנו לחשוב על העתיד ולדאוג עליו, ומלבד התפילה והזעקה מעומק הלב שנזכה ונחיה ונעלה ונבוא לשם ברננה בעזרת השם, צריכים אנו 'להסתכל בשכל של כל דבר', ולהבין, שמן השמים פשוט רצו להרגיל אותנו שלא לחיות חיי בהמה המונחת רק בהווה, אלא נתחיל לזכור 'בה' יתברך ובעלמא דאתי' שזה תכליתו הפשוט של השופר באלול.
אם נשכיל לעורר לבנו לתשובה לא נצטרך לתזכורות קשות, ונוכל לעשות את המוטל עלינו בשמחה ובישוב הדעת, בשובה ונחת נוושע לפעול את הגאולה השלמה ושמיעת קול שופרו של משיח במהרה.
לפעמים נופל האדם בדעתו כל כך עד שאי אפשר לו להחיות את עצמו בשום דבר, כאילו אין בו שום טוב כלל- אזי צריך גם כן להפך הדבר ולהתחיל מצד השני, כנזכר לעיל, ולחשוב במחשבתו, אם כן כפי דעתי אני כולי רע לגמרי ואין בי שום טוב כלל! ואז דייקא מתחיל להרגיש בעצמו הנקודות טובות שנמצאו בו עדיין, כי כנגד הגרוע והרע לגמרי בוודאי ימצא בעצמו גם בעוצם גריעותו כמה וכמה נקודות טובות, ועל ידי זה יחיה את עצמו.
"רוב בני אדם שרחוקים מהשם יתברך עיקר ריחוקם הוא מחמת מרה שחורה ועצבות"(ליקוטי מוהר"ן, חלק א, תורה רפב). כל אחד מרגיש קושי אחר שעוצר אותו בפני התקדמות מהותית בעבודת ה'. אבל הקושי הוא לא הסיבה, אלא הסימפטום: בשורש, אומר רבי נחמן, העצבות היא החוסמת. כשיש עצבות, אז נכנסים כל מיני פרמטרים חדשים לתמונה, כמו: כמה השקעה זה דורש ממני, כמה הצלחתי בפעמים הקודמות – או כמה אני רוצה בזה עכשיו. כשאדם יחיה את הקרבה לה', כל השאלות הללו ייעלמו. לא שהוא פתר את התשובות לכל השאלות הללו, אלא שהן נשאלות על ידי מי שלא בטוח שהוא רוצה לחיות ומלא בספקות. מי שזוכה לחיות את הקרבה לה', מסיר מעליו את אותם מעצורים של עצלות, חוסר רצון וספקנות.
אבל איך זוכים להרגיש את החיות בעבודת ה'? בהתמודדות עם מה שמונע אותה. מה מביא את העולם לעצבות ומרה שחורה? "מחמת שנופלים בדעתם, מחמת שרואים בעצמם גודל קלקולם שקלקלו מעשיהם, כל אחד כפי מה שיודע בעצמו את נגעי לבבו ומכאוביו" (שם). כל המעשים שלנו שנוגדים את עבודת ה', הקלקולים והחטאים, לא מאפשרים לנו להתחבר ולהזדהות איתה באמת. בתורה הזאת בליקוטי מוהר"ן, שנקראת 'אזמרה לאלוקי בעודי', מגלה רבי נחמן שדרך הסתכלות על נקודות טובות בודדות שנמצאות עדיין אפשר להגיע להכרה מלאה שאין בכוח שום עוון וקלקול למנוע את תחושת החיות. לא רק שהפנימיות שלנו היא לא כך, אלא שגם עכשיו ממש, במדרגה שלי כמו שאני, אני יכול להרגיש חיות ולדעת שהקלקולים לא חוסמים אותי בכלל.
מהי המשמעות של אותן נקודות טובות? כיצד הן הופכות את כל תמונת המצב מעצבות לשמחה? בקטע שלפנינו, שהוא מדברי רבי נתן בליקוטי הלכות (ראשית הגז, ד, א), נוכל לראות חלק מהמשמעות שביישום העצה. נניח והמרחק הוא אכן גדול. נניח שהיצר הרע לא מטעה אותך לחשוב שהעבירות שלך גדולות בהרבה יותר ממה שהן באמת ("היצר הרע מגדיל הפגמים", כתב הבעל שם טוב בצוואתו). אז נבוא ונשאל: מה באמת הקשר שלך לה', לעבודת ה'? לדבריך, עם המרחק העצום הזה, אין קשר. האמנם כך? העלאת השאלה הזאת ממש הכרחית עבור התבוננות זאת, כפי שכותב רבי נתן: "צריך… לחשוב במחשבתו, אם כן כפי דעתי אני כולי רע לגמרי ואין בי שום טוב כלל!". בשלב זה יצוצו כל אותן נקודות טובות, שמרחיקות אותנו בהרבה מההגדרה הזאת. יש לנו מצוות שלעולם לא נניח, יש לנו גבולות שלעולם לא נחצה, ועוד המון מעשים קטנים שביום-יום. כשרות, שבת, תפילה, ברכות, הימנעות מגזל, ועוד הרבה יותר דברים שעוד יותר פשוטים מאלו. אם היינו מסתכלים על המעשים האלו ישר, הם לא היו אומרים לנו דבר. אבל אם חשבנו על כך ש"אני כולי רע לגמרי", אנחנו פתאום חשים את המשמעות של כל הנקודות הטובות הללו. זה לא סתם. זה לא רק הרגלים. זה בוודאי יותר מזה.
אבל מה זה אומר לנו? שאנחנו לא פה ולא שם? זה אומר לנו, שגם לירידה שנראית לנו מאוד גדולה, יש גוון מאוד שונה מכל ירידה אחרת. גם כשנדמה לאדם מישראל שהוא כמו כל גוי אחר שמסתובב בעולם, הוא מגלה שיש הרבה ההבדלים, והוא כן מלא בנקודות טובות. למה זה כך? כי גם הירידה היא בתוך עבודת ה'. עליה וירידה של אדם מישראל הן לא התקדמות או חידלון – שתיהן בתוך עבודת ה'. לכן, ביחד עם כל הקלקולים הגדולים ביותר ח"ו, עדיין יימצאו נקודות טובות. כמו שמצב קשה לא גורם לי להפסיק לנשום, כי החיות הטבעית עדיין ממשיכה, כך גם ירידה קשה לא מפסיקה את החיות הבסיסית ביותר. זאת מציאות שאני חי בעבודת ה'. אבל זה היה יכול להיות מציאות, רק אם אלו הם חיי באמת.
מתוך הנקודות הטובות אנחנו מגלים על חיות אמיתית. על חיות שאינה נפסקת מכל דבר שיעבור עלינו, וגם אם יהיה הגרוע ביותר. החיים, כמו נשימת החיים, עדיין נמשכים מעצמם, אל ה', ואין מה שיוכל לעמעם אותם. זהו הפתח להתחזקות מאוד גדולה, ולמציאת שמחה אמיתית בכל מקום שהוא.
"סיפר [רבינו] שכשהיה בארץ ישראל סיפרו לו שם החשובים שהיו שם… שקודם שהיו בארץ ישראל לא היו יכולים לצייר לעצמן שארץ ישראל היא עומדת בזה העולם, והיו סוברים שארץ ישראל הוא עולם אחר לגמרי… עד אשר באו לשם וראו שארץ ישראל הוא בזה העולם ממש… ועפר ארץ ישראל הוא במראה ודמות כמו עפר מדינות אלו ממש… "וסיפר רבינו ז"ל זאת, כי הוא ענין נצרך מאד לכמה ענינים, שבני אדם נבוכים בהם בטעותים".
(ליקוטי מוהר"ן ח"ב קטז)
כמו לעלות לירח, כך הצטיירה נסיעה לארץ ישראל עד לפני מספר דורות. בימים ההם התחבורה היתה קשה מאד, אפילו נסיעה לעיירה, לא הרבה אנשים יכלו להרשות לעצמם; שלא לדבר על נסיעה לעיר הגדולה או לארץ שכנה, כך שנסיעה לארץ ישראל על כל תלאותיה וסכנותיה היתה חלום שבדרך-כלל לא התגשם.
הוסיפו לעובדה זאת את מעלתה העצומה והקדושה של הארץ מחד גיסא, ואת הגעגועים והכיסופים אליה שהיו שזורים במכלול הציפיות לגאולה ולישועה – מאידך גיסא, ותבינו היטב מדוע כמה צדיקים, טרם באו לשם, "לא היו יכולים לצייר לעצמן שארץ ישראל עומדת בזה העולם, והיו סוברים שארץ ישראל הוא עולם אחר לגמרי"…
לא קשה לדמיין את אכזבתם כשסוף סוף הגיעו ונוכחו לדעת שלמראית עין אין הבדל כלל בין ארץ ישראל ובין מדינות אחרות.
אלא שכל זה כאמור למראית עין, כי באמת הארץ הזו קדושה מאד, בתכלית הקדושה, ומובדלת ומופרשת לגמרי משאר ארצות בכל ענייניה ובחינותיה, אך כדי להרגיש את ההבדל הזה, צריך מקודם להאמין, ורק לאחר מכן רואים קצת – אם זוכים.
* * *
גם צדיק הדור מצטייר לנו לפעמים כבעל הדרת פנים מרשימה, לבוש בגדי שיראין, כל תנועותיו אומרות כבוד ויקר, או למצער מפורסם לשם ולתהילה, שרבבות חרדים למוצא פיו…
זו אומנם איננה טעות גמורה; מצאנו צדיקים רבים שהתבלטו בתואר-יפים, גם הכבוד והפירסום נאה ויאה ליראי ה' – אולם, בל נהיה כאותה בת קיסר שקראה בתדהמה על רבי יהושע: "חכמה מפוארה בכלי מכוער!" (תענית ז ע"א).
שכן פעמים רבות המראה החיצוני מטעה. יש חיצוניות מרשימה שמחפה על תוכן עלוב; ויש גם צדיק נשגב שלמראה עיני בשר "לא תואר ולא הדר לו" (ישעיה נג, ב), הוא גם רחוק מכל כבוד ופירסום ציבורי, כפי שנאמר לשמואל הנביא כשרצה למשוח למלך את אליאב אחי דוד: "אל תבט אל מראהו ואל גבוה קומתו כי מאסתיהו כי לא אשר יראה האדם כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב" (שמואל-א טז, ז).
* * *
גם בעבודת ה' הדבר כך. המעשים הגדולים והפעולות חובקות העולם של פלוני, אינם בהכרח רצויים וחביבים לפני הקב"ה יותר מהמצוות ה'קטנות' של האחר.
כבר שנינו, נאמר בעולת בהמה "ריח ניחוח", ובמנחה – "אשה ריח ניחוח לה'". לומר לך, אחד המרבה ואחד הממעיט – ובלבד שיכוון לבו לשמים" (מנחות קי ע"א).
כמו כן למדנו (במסכת ברכות ו ע"ב) שדווקא עבודת התפילה שבני אדם מזלזלים בה – היא זו שעומדת ברומו של עולם.
* * *
כדי להכיר בערכם הפנימי של הדברים, עלינו להתעלם מהנחות מוקדמות שלנו, ולשמוע אל החכמים שמלמדים אותנו מה באמת חשוב בעיני ה'.
כך נשרש מלבנו גם את הנטיה ההרסנית כל כך, ולדאבוננו גם שכיחה כל-כך, לזלזל בערכם של מעשינו הטובים – וממילא גם להתאמץ פחות עבורם.
…'חמש דקות הלימוד שעומדות לרשותי, ממילא לא יביאו אותי לדרגתו של גאון פלוני, ואפילו לא יעניקו שליטה בסוגיא – אולי עדיף לשתות כוס תה במקומן'…
….'ח"י השקלים שביכולתי לתת לצדקה, ממילא לא יעשו אותי לנדיב דגול, אז אולי לוותר על הרעיון'…
…'אפילו אם אשתדל לכוון בתפילה, היא תהיה רחוקה מאד משלימות, אז בשביל מה לטרוח?!'…
מחשבות אלו הן לחישותיו של 'הנחש הקדמוני' שהתמקם בלבנו. הבה נטה אוזן לחז"ל שנותנים לנו מבט אחר: "שטוב לו לאדם דבר אחד בצער, ממאה ברווח" (אבות דר"נ ג, ו).
אחת הסיבות שבגינן בחר רבינו להטמן בעיר אומן, היא בשל קידוש השם נורא ההוד שארע שם בשנת תקכ"ח, כאשר אלפי יהודים בחרו למסור נפשם למות ולא להשתחוות לצלם (חיי מוהר"ן, נסיעתו וישיבתו באומן, יב).
באותה שנה פרץ מחדש מרד האוקראינים בממלכת פולין, וכדי לדכא את המרד נשלח הצורר איוואן גונטה, מפקד צבא פולין, לאוקראינה, שהיתה בעת ההיא נתונה לשלטון פולין.
אלא שגונטה בגד בשולחיו, התחבר למורדים והפך למנהיגם. כיוון ששנאת ישראל עזה פיעפעה בו, יצא בראש גדוד מרצחים למסע הרג ביהודים.
ביום ב', ה' בתמוז הגיעו לעיר אומן, שאליה נמלטו רבים מיהודי הסביבה, עקב היותה עיר מבצר.
מחוץ לעיר פגשו הצוררים כארבע מאות עגלות טעונות יהודים, אנשים נשים וטף, הם לא היססו וטבחו את כולם.
היהודים שבתוך היער החליטו להשיב מלחמה שערה ולהניס את הפורעים. מושל העיר שהיה אוהב ישראל, מיהר עוד קודם לכן ונעל את שערי היער.
הפורעים התקרבו לשערי העיר, וכשמצאום נעולים, איימו על המושל כי אם לא יפתח בפניהם את השערים, יפרצו פנימה בכוח, ויטבחו תחילה את סופיה, בתו היחידה.
לבסוף הצליחו לפרוץ את השערים, הסתערו על ארמון מושל העיר והרגו את בתו. לאחר מכן טבחו יהודים רבים בחוצות.
שאר היהודים התבצרו בבית הכנסת, מעטים מהם הציעו כסף רב כדמי כופר נפש לפורעים, אך הללו נטלו את הכסף והרגום.
היהודים שבבית הכנסת גרמו אומר להלחם בפורעים, ואכן שניים מהם, ר' לייביש משריגרוד ור' משה מנקר, יצאו בחירוף נפש והרגו בחרב עשרות מן הרוצחים.
כשראו הפורעים שהיהודים חדורים בעזות נפש, העמידו תותח מול שערי בית הכנסת והפגיזו אותם. לאחר מכן טבחו אלפי יהודים. כל זה ארע ביום שלישי, ו' בתמוז, סמוך לערב.
לאחר מכן הקימו המרצחים חופה נמוכה מקומת אדם בחצר בית הכנסת, ומעבר לה צלב גדול, והכריזו לאמור: "כל החפץ בחיים, יעבור תחת החופה!"
קידוש השם התחולל אז, כאשר מכל אלפי היהודים, אנשים נשים וטף, אף לא אחד ניגש לעבור תחת החופה, למרות הידיעה הברורה שהרשעים יהרגום באכזריות.
בליל יום רביעי, ז' בתמוז, הסתערו הרשעים על אלפי היהודים שבבית הכנסת והמיתו אותם בחמת זעם. לאחר מכן סבבו בעיר, ורצחו בדם קר כל יהודי שנקרה בדרכם.
מספר ההרוגים הגיע לשלושים אלף.
היחידים שנותרו בחיים, היו הצדיק רבי דוד חזן מתלמידי הבעש"ט ושלושה עשר איש שהתחבאו עמו במערה מחוץ לעיר.
כשעזבו הרוצחים את העיר, יצאו ממקום מסתורם, אספו את גופות הקדושים, וכשדמעתם על לחיים הביאום לקבורה בשני בורות גדולים שהפכו לשתי גבעות ענקיות.
לימים הביע רבינו הקדוש רצונו להטמן סמוך לשני קברי האחים של הקדושים. "כי באומן היה קדושת השם גדול מאד, כי נהרגו רבים מישראל לאלפים ולרבבות…" (חיי מוהר"ן, שם).
לזכר הקדושים כתב רבי דוד חזן קינה מיוחדת. עד לפני מלחמת העולם השניה נהגו תושבי אומן להתענות ביום ו' בתמוז ולקרוא קינה זו.
התורה שונה לחלוטין מאיך שהיא מצטיירת בדמיונינו. כי בפשטות נדמה כאילו יש שיעור וגבול עד היכן אפשר לעלות, וגם להיפך, יש שיעור לירידות ונפילות אשר משם אפשר לשוב עדיין לה', ומשום כך בזמנים של נפילות גדולות קשה לנו להתחזק ולהתעלות מתוכם, כי נדמה לנו שחרגנו מגבולות התשובה.
אבל, אם נתבונן בכמה ממצוות התורה נראה, שדווקא בירידות קשות, שלכאורה באמת לא שייך לשוב מהם, או בזמנים של כבידות הנפש שלא שייך לקום ולעשות כלום, אם בכל זאת נתעורר לעשות שם דווקא איזה משהו קטן, אז מתעוררים מאוד הרחמים של השי"ת, ואותו מעשה קטן עולה ומתקבל לרצון למעלה בתכלית האהבה.
כפיש היה ביציאת מצרים, שאז היו ישראל במ"ט שערי טומאה, ובמצב כזה בוודאי היינו חושבים לומר שלא שייך לצאת משם, אך כאשר עלתה שוועתם למעלה, התעוררו רחמי השי"ת וקרבנו לתכלית המעלה.
וזהו לימוד נפלא ונורא: לדעת שיש הנהגה אחרת שאי אפשר לנו להבין.
שים לב! כל הנפילות וחלישות הדעת הם רק מחמת שרוצים להבין את הנהגת ה', ומשם נובעות הכבידות, מחשבות היאוש והקרירות מעבודת התשובה.
וראה זה פלא: בטומאת צרעת, אשר מוציאים את המצורע מחוץ למחנה, ישנו דין מעניין, שאם הבהרת כגריס, אזי הוא טמא, אך אם פרחה בכולו, הרי הוא טהור. והוא דין מופלא, שקרח נפל מחמתו לחלוק על משה, כי לא היה יכול להבין בשכלו איך שייך להתעלות ממקום טמא כזה, שפרחה הבהרת בכולו.
וכך יש גם בעבודת ה', ישנם זמנים שהיצר הרע בולע את האדם לגמרי, עד כי הוא כל כך רחוק שנדמה שאין לו שום דרך להתחיל לצאת מהסבך. ובפרט שבנוסף לזה מתגבר גם סבל גשמי, פרנסה ושאר צרכי ביתו וכו' שבמצב כזה הוא סוגר מעצמו כל פתח של תשובה להשי"ת. וכל כך רק משום שאינו מבין, שדווקא מחמת ש'פשטה הצרעת' לגמרי על כל כולו, דווקא בגלל זה, אם רק יעשה משהו קטן, כי אז יעורר עליו רחמים גדולים לגאלו לתכלית העלייה.
קח לך יסוד זה בכל דרכי היהדות, ובכל עניין ועניין, כשתעמוד ותהרהר האם שייך לשנות מצב זה. כי צריך שתבין, שאי אפשר ללכת עם המוח שלנו שמבין כל דבר כפי פשוטו. אסור להסתכל על מה שעובר עלינו בכלל. כי מה שנעשה עם כל אחד הוא ממש לא כפשוטו. צריך תמיד להסתכל בכל הכוחות רק על דבר אחד: איך אפשר עכשיו להתחיל לעשות משהו בשביל שיהיה התחלה חדשה, רק זה צריך לחשוב, כי אולי התחלה זו היא תהיה הפתח והשער לכל הקדושות. אין אנו יודעים כלל אימתי תבוא רוח הטהרה, אולי דווקא כאשר הצרעת מתפשטת לגמרי.
וכך רואים אנו גם במצוות שילוח הקן, כאשר אנו באים להציל את הנפשות והאפרוחים החלושים, אסור לנו ללכת עם השכל הפשוט שחושב רק בלבולים וחלישות הדעת, לומר, נפשות אלו אפשר לקחת, אך נפשות אלו אין להם תקווה אולי נשאיר אותם בקן. או, ביום פלוני אפשר ושייך לחטוף קדושה, אך היום הזה כבר אי אפשר. לכן התורה מצווה, לשלח את השכל הנקרא "אם הבנים", ולקחת את כל האפרוחים, תעשה מה שאפשר, ואז תזכה לגאולה השלמה.
בסיפור הראשון שסיפר רבי נחמן (סיפורי מעשיות, מעשה א), "מעשה מאבידת בת מלך", מזכיר לנו רבינו מה הוא תפקידנו האמיתי בעולם, על מנת שנתעורר לקיימו. ולא רק זאת אלא אף בעיקר מוסר לנו "סימנים בדרך" כיצד ליישם את תפקידנו עד לסופו הטוב..
רבינו מתאר מלך שיש לו שש בנים ובת אחת, ובכך רומז לנו על מלך מלכי המלכים אשר האציל מעצמו את שבעת הספירות התחתונות אשר אותן באנו לתקן בימי חיותנו עלי אדמות – חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות – ספירות אלו הינם המידות אשר בנפשנו, אשר על תיקונם אנו עמלים עד אשר הם יובילו אותנו למימוש קדושתנו שנפח בנו המלך.
רבינו ממשיך ומספר כי את הבת אהב המלך ביותר והיה משתעשע עימה תמיד. ה"בת" בסיפור מרמזת על הספירה הנמוכה ביותר מבין השבע ספירות – ספירת המלכות – המרמזת על העולם הזה. בכך רומז לנו רבינו כי הכי מעריך המלך את יכולתנו להמליך אותו ולפרסמו דווקא בעולם הנמוך ביותר – העולם הזה – שחשכותו מעלימה את אור פני המלך. דווקא אנו, הרחוקים, יכולים להעלות נחת רוח מיוחדת למלך בהיותנו מקדשים את שמו במדורי העלטה.
ואז.. יום אחד כועס המלך על ביתו ומשלח אותה מעל פניו באומרו לה "שהלא טוב יקח אותך"… ובכך מתחיל המסע שלנו בפועל בעולם..
על מה קמה המריבה?
שאלתם את עצמכם פעם מדוע אנשים רבים? התשובה היא כי אנשים רבים מאחר ומאחורי כל מריבה ישנה משאלה סמויה לקשר עמוק יותר, פנימי יותר, אמיתי יותר. משום כך בעל ואשה רבים, משום כך חברים טובים רבים, משום שהם מחפשים משהו חדש בקשר.
מכאן, שהסיבה שהמלך משלח אותנו מארמונו, שהוא עולם האמת, אל חשכת העולם הזה, הנקרא ה"לא טוב", אינה אלא על מנת לאפשר לנו לחפש אותו מחדש, והפעם דווקא מתוך היותנו אחוזים ב"לא טוב", ועל ידי כך הוא מאפשר לנו להתקרב אליו יותר…
רבינו משתמש דווקא במילים "לא טוב" ולא סתם במילה "רע", ובכך רומז לנו כי כל כוחו של ה"לא טוב" שתחת השפעתו הושלכנו (דהיינו כוח המדמה) הינו בכך שהוא מאתר דווקא את הכוח הטוב הטמון בכל אחד מאיתנו ואז הוא מסיתו לשימושו ולטובתו. למשל אדם שכוחו מתבטא במידת ה"חסד" שבו או אז מסיתו ה"לא טוב" שישתמש בכוח החסד שלו, שבו הוא חזק, לניאוף חלילה; ואם כוחו חזק במידת ה"גבורה" מסיתו ה"לא טוב" להשתמש בגבורה לכעסים ולמלחמות במקום לעמידה על גבולות הקדושה. וכן הלאה הם תעתועי ה"לא טוב" אשר תחת השפעותיו הושלכה בת המלך שהיא נשמתנו.
ממשיך רבינו ומספר כי השני למלך, בראותו את צערו של המלך על כי הרחיק את ביתו ממנו – מיד נרתם למשימה לבקשה ולהשיבה אל חיק אביה.
משמעותו של ה"שני למלך" בסיפור ספונה בראשי תיבות המילה שני – "שורש נשמות ישראל". ובכך רומז לנו רבינו כי בשורש מהותנו עמוק עמוק אנו כולנו נרתמים במסירות נפש למשימה למצוא את הקשר לנשמתנו להכיר בה ולא לשכוח אותה ואז להצילה ממלתעות הלא טוב המתעתע ולהשיבה אל הבורא.
עמוק בתוכנו אנו מרגישים את געגועיו של המלך אל הנשמה שנטע בנו נענים לגעגועיו ונרתמים לחפשה בתוכנו ולחברה אליו. אך לא פשוט ומלא מניעות הוא המסע ועל כן בהמשכו של הסיפור מצייד אותנו רבינו בעצות טובות כיצד לצלוח את דרך התעתועים הזו ולהצליח במשימה.
רמז ראשון להצלחת המסע – שביל אחד מן הצד
נקודת התפנית הראשונה במסע, המקרבת את השני למלך למטרתו, מתרחשת כאשר הוא מחליט לנטוש את היערות השדות והמדבריות אשר בהם הוא מבקש אחרי בת המלך והולך לחפשה ב"שביל אחד מן הצד" – בכך רומז לנו רבינו כי החיפוש האמיתי אחר נשמתנו נמצא במקום מאוד אינטימי בינינו לבין הקב"ה – ב"שביל אחד מן הצד". שם, במקומה של הצניעות והענווה דווקא; במקום שבו אף אחד לא רואה אותנו להלל ולשבח את "קדושת דרכנו" – היכנשהו בעומק סתרי מחשבותינו ובעומק נטיית רצונותינו הסמויים אשר אותם שומע רק המלך הבוחן כליות ולב – שם דווקא הרחק מעיני הציבור קורה משהו גדול באמת; שם קורה חיבור אמיתי אל נשמתנו ואל המלך הקדוש.
רמז שני להצלחת המסע – הימנעות מתענוגי העולם
התפנית הבאה בסיפור קוראת לאחר שהשביל מן צד מוביל את השני למלך הישר אל ארמונו של ה"לא טוב" בו תפוסה בת המלך – רבינו רומז כי מי שמוכן להיות אמיתי עם עצמו ולקרב את נשמתו לבורא באמת ובסתרי סתרים זוכה לחשוף את תעתועיו של ה"לא טוב" ולמצוא את נשמתו באמת.
ואז פונה בת המלך אל השני למלך בהתרגשות וקובעת איתו זמן בעוד שנה בדיוק לפוגשו, בהבטיחה לו כי אז יוכל להוציאה לחופשי. אך תנאי היא מתנה עימו על מנת שיצליח במשימתו – כי בכל אותה שנה יתגעגע אליה ולא יירגע מגעגועיו ואז ביום המיועד להוציאה לא יאכל ולא ישתה ולא יישן.
בכך רומז לנו רבינו כי לכתחילה עלינו לזכור כי העולם הזה לא נועד שנתענג ממנו. באשר כי אם נתפתה אחר תענוגי העולם הגשמיים או אז יפגמו שלהבות כיסופינו אחר מציאת הנשמה מהסיבה שהגשמיות תגשם אותנו ותעכיר את אור הרוחניות הבוערת בקרבנו.
השני למלך מקיים את כל דבריה, אולם דווקא ביום האחרון בו הבטיח לה כי לא יישן ולא ישתה ולא יאכל, הוא נתקל באילן בעל תפוחים נאים עד שלבסוף אינו עומד בפיתוי, אוכל מן התפוח ונרדם ל"זמן מרובה"….
בכך מצייד אותנו רבינו בעוד רמז ואומר – דעו לכם כי "ביום האחרון" דהיינו לאחר שתזככו את נפשכם הרבה זמן בכיסופים טובים – כאשר תתקרבו מאוד לקראת שינוי אמיתי בנפשכם שיקנה לכם חופש רוחני פנימי אמיתי – או אז תתגבר הקליפה עליכם ביותר, ותפתה אתכם אחר תאוות העולם עד כי בקושי תוכלו לעמוד בפיתוייה, וייתכן מאוד שתפלו מכל הכיסופים הרוחניים שלכם ו"תירדמו" תרדמה רוחנית לאורך זמן…. אך אל דאגה! ואין ייאוש! כי עדיין לא אפסה תקווה ולא נסגרו השערים, באשר בת המלך לא תוותר עליכם…
רמז שלישי להצלחת המסע – לשמור את כוח השמחה
ממשיך רבינו ומספר כי לאחר שהתעורר משנתו הלך השני למלך אל בת המלך וראה כי היא מצטערת מאוד על כי נרדם בשליחותו אך למרות זאת היא אינה מתייאשת ממנו ועתה היא מוכנה להקל עליו את ההזהרה – דהיינו, אומר רבינו, אומנם לכתחילה עלינו להיות פרושים מתענוגי העולם הזה בכלל, אך מאחר ואיננו יכולים לעמוד בכך, בכל זאת אין ייאוש, כי ישנה גם עבורנו תקווה – ומבקשת בת המלך ממנו כי שוב יתגעגע אליה שנה שלמה וביום האחרון רשאי יהיה לאכול ואין צריך להתענות אך רק שלא ישתה יין כי היין יגרום לו לשינה והעיקר הוא שלא יישן.
רבינו רומז כי העיקר בעולם הזה הוא שלא להירדם מהזיכרון של משימתנו, אשר לשמה הגענו לעולם, ושלא נרדם מהתקווה והידיעה כי בכוחנו למלאה, אף כי ניפול בדרכנו אלפי פעמים. על כן אמנם לכתחילה נכון שלא נהנה כלל מתענוגי העולם אך יחד עם זאת לאנשים כערכנו העיקר הוא לפחות שלא נשתה יין על מנת שלא נרדם.
משמעות שתיית היין הינה על פי מאמר חז"ל כי "יין ישמח לבב אנוש", ומכאן רומז רבינו – אמנם אי אפשר לצפות מכם שלא תיהנו מהעולם והצעותיו כלל אך לפחות שמרו את השמחה וההתרגשות שלכם לדברים משמעותיים באמת. הישמרו לשמור את השמחה שלכם וההתרגשות שלכם בהצלחתכם בקרבת השם, בעבודת המידות, בהתגברות על תאוות וכן הלאה ערכים רוחניים ומשמעותיים. כי אם תתמלאו בשמחה בשל הנאות חולפות או אז לא תוכלו יותר ליהנות ולשמוח באמת מהישגים אמיתיים כי יתמלא ליבכם בשמחה אחרת ואז שוב תירדמו מדבקותכם במשימה ותאבדו את הדרך לתכלית.
מה לדעתכם קרה אז? ההצליח השני למלך לעמוד במשימה המתונה יותר? כמובן שלא. אף בפעם השנייה בהגיע היום האחרון שוב גובר עליו ייצרו והוא שותה יין ונרדם… והפעם לשבעים שנה… כמניין חייו של אדם. ובכך רומז רבינו כי יכולים אנו לחיות בעולם בעירנות מלאה ובעצם להיות שרויים בתרדמה עמוקה… כבר לא נלחמים בחירוף נפש עבור השגת משימתנו לחלץ את נשמתנו ממלתעות התעתוע של ה"לא טוב"…. אוי…..
רמז רביעי להצלחת המסע – כוח האמונה!
אך בת המלך לא מתייאשת.. כלל וכלל לא… בבואה לפגוש את השני למלך ומוצאת אותו רדום היא אומנם בוכה וקובלת על עוצם הרחמנות שחשה עליה ועליו … אך שוב היא מתנערת מיד מצערה וכותבת לו מכתב בדמעותיה על גבי מטפחת ובו מספרת לו כי אם רוצה הוא להוציאה עליו לחפשה עתה בהר של זהב ומבצר של מרגליות.
כאן מרמז לנו רבינו כי אף אם לא הצלחנו לעמוד במדרגות הקדושה הנדרשות מאיתנו אל לנו להתייאש, כי אף על פי כן יש תקווה אף עבורנו וכל שעלינו לעשות הוא להמשיך ולחפש את הקשר לנשמתנו והפעם במקום הזוי ולא הגיוני כגון "הר של זהב ומבצר של מרגליות".
לא רק אנחנו חושבים כי מקום כזה הוא כמעט שלא בנמצא בשכל אנושי אלא אף השני למלך, אשר כבר התעורר משנתו ושב לחפש את בת המלך, חשב כך ועל כן אומר רבינו שהוא "השאיר את המשרת" שהוא השכל המשרת אותו לאורך כל הדרך ו"הניחו והלך לבדו לבקשה".
אם עד עתה השכל לא הצליח לעזור לנו, כי כוחנו דל לעמוד בבירור של אמת ושקר, וכך שוב ושוב מוצאים אנו את עצמנו נופלים בתעתועי ה"לא טוב" – אם כך עתה מה שעלינו לעשות הוא להניח את השכל ו"ללכת לבד" – דהיינו לסמוך עצמנו על האמונה לבד. כי כאשר כשל כוח שכלנו, או אז רק בכוח האמונה נוכל לזכות לסיים את המסע עד סופו מבלי להתייאש ולהירדם באמצעה של הדרך.
על כן, אומר רבינו, כי השני למלך פוגש "אנשים גדולים" חכמים והגיוניים אשר בזים לו באומרם כי הר של זהב ומבצר של מרגליות "בוודאי אינו בנמצא כלל… והלא אתה רואה כי שטות סיפרו לפניך"… אפילו "אנשים גדולים" וחשובים בחיינו יכולים להיות בעל כורחם שליחיו של ה"לא טוב" ולומר לנו בייאושם כי רב – כי אל לנו לצפות להוציא את נשמתנו משביה ומוטב לנו כי נרדם שוב ונוותר על המשימה ההזויה שלנו.
אך השני למלך הפעם לא מתרשם מתעתועי היצר ועומד על דעתו ו"מתעקש" (כפי שמציין רבינו בסיפור) למצאה. על אף ההיגיון, המתנגד לצעדיו, יודע הוא בעמקי ליבו כי אם אמרה בת המלך כי היא קיימת ונמצאת, אף על פי שזו משימה שלכאורה נראית בלתי הגיונית, שומה עליו להמשיך בדרכו עד שימצאנה!
בכך רומז לנו רבינו כי לאנשים כערכנו, אשר כוח שכלנו לברר בין טוב ורע לא עומד לנו ואנו נרדמים שוב ושוב במשימתנו – רק האמונה תעמוד! והיא זו שתחזיק אותנו על עומדנו במסענו בעולם הזה המתעתע והמשקר והמחליף את הטוב ברע ואת הרע בטוב.
אין עוד מלבדו
בסופו של הסיפור, לאחר שעמד בעקשנות בכל המסות הלב אשר ניחתו עליו מאנשים גדולים כאלו ואחרים, מקבל לפתע פתאום השני למלך סיוע באופן פלאי ובאה רוח ונושאת אותו עד למקום של "הר של זהב ומבצר של מרגליות" – ובכך מרמז רבינו כי אם רק נחזיק מעמד ולא נרדם ולא נוותר למרות ואף על פי כל המניעות הרבות שיעברו עלינו, או אז ברגע אחד לפתע ישלח בורא עולם סיוע מן השמיים ויקפיץ אותנו מעבר לכל המניעות עד למקום בו שורה נשמתנו.
ושם במקום זה שוהה השני למלך לזמן מה כפי שאומר רבינו "כי צריך לשהות שם, כי צריך לשום שכל וחכמה להוציאה".
ובכך מרמז רבינו – אף כי אמנם האמונה היא זו שעמדה לנו לאורך כל הדרך והחזיקה אותנו שלא נתייאש – בכל זאת כדי להשלים את המשימה עד סופה נדרש מאיתנו שוב להפעיל "שכל וחכמה" על מנת "להציל את נשמתנו". אמנם כוח האמונה הוא הבטון המעמיד אותנו על רגלינו אך עיקרו של דבר הוא שסופו של הבירור של מי אנחנו באמת, דהיינו עצם היותנו נשמה אלוקית השייכת למלך, תקרה על ידי בירור הדעת כמו שכתוב – "כולם במחשבה התבררו". וגם בזה נזכה לסיוע שמימי אם נחזיק מעמד ולא נתייאש.
מאחר וכדי להשלים את המשימה יהיה עלינו לעמוד אל מול תעתועי "לא טוב" מבלי להתפתות אחר שקריו ובכוח הבירור של אמת ושקר לגלות את האור הטמון בכל ספירה וספירה המאירה בתוכנו.
"ואיך שהוציאה לא סיפר"
לבסוף מוציא השני למלך את בת המלך משביה, אך רבינו לא מגלה את האופן המדויק בו מוציא אותה, והסיפור מסתיים במילים – "ואיך שהוציאה לא סיפר. ובסוף הוציאה" – ובכך שוב אנו זוכים ברמז כי בסופו של מסע, מי שבאמת מסיים את המלאכה וגואל את נשמתנו משביה, הינו רק בורא עולם בכבודו ובעצמו. כל מה שמוטל עלינו הוא רק לעשות את מלוא ההשתדלות והמאמץ הרוחני אך במופלא מאיתנו אל לנו לדרוש, כי בסופו של דבר הכל נעשה רק בדבר המלך ויחד עם זאת מצד שני אל לנו להקל בחשיבות מסענו ורצוננו העיקש לסיים את המשימה.
יהי רצון שנזכה להוציא את נשמתנו משביה ולגלות את היותנו חלק אלוקי ממעל ונחזיק מעמד אל מול המניעות הרבות, עד כי נזכה לסיוע מן השמים ונזכה כולנו לשוב אל ארמון המלך לחזות בנועם השם ולבקר בהיכלו.
"דע כי צריך לדון את כל אדם לכף זכות, ואפלו מי שהוא רשע גמור, צריך לחפש ולמצוא בו איזה מעט טוב שבאותו המעט אינו רשע… ודן אותו לכף זכות… מעלה אותו באמת לכף זכות, ויוכל להשיבו בתשובה … "כמו כן הוא אצל האדם בעצמו, שצריך לדון את עצמו לכף זכות, ולמצוא בעצמו איזה נקודה טובה עדיין… ועל ידי זה נעשין ניגונים, בחינת מנגן בכלי זמר, שהוא בחינת שמלקט הרוח טובה מן הרוח נכאה, עצבות רוח… ואזי הוא יכול להתפלל ולזמר ולהודות לה'".
(ליקוטי מוהר"ן ח"א, רפב)
הגיע הזמן להיגאל! הגיע הזמן שכל אחד ואחד מאיתנו יוכל לעמוד נוכח פני ה', לשפוך לפניו את לבו, ולהתפלל אליו בשלימות. כאשר אכן יהיה בימי משיח צדקנו הקרב ובא.
אך זאת לא יתכן, אלא כשתהיה לנו שמחה! זה לא אפשרי אלא רק כשנגלה את הנקודה האלוקית שבתוכנו ונתחבר אליה; רק אז נוכל לפתוח את פינו בתפילה בשירה ובהודיה – "אזמרה לאלקי בעודי".
כל זמן שהנקודה האלקית שבכל יהודי מכוסה ונעלמת; כל זמן שכשאנו מסתכלים על יהודי אנו רואים את המסיכה החיצונית שעליו, ואין אנו רואים את פנימיותו הזוהרת באור יקרות; כל עוד אין בנו את הכח לראות בכל מנין יהודים, מנין של "תינוקות של בית רבן" זכים וטהורים – קשה מאד להתפלל, לשיר לזמר ולהודות.
* * *
אך מי יש לו הכח לזה? מי הוא זה ואיזהו אשר יוכל לחדור מבעד למסך הרע ולמצוא את התינוק הזך שבפנים?
"דע שיש בכל דור ודור רועה, והוא בחינות משה, שהוא רעיא מהימנא, וזה הרועה הוא עושה משכן. ודע שתינוקות של בית רבן מקבלים הבל פיהם שאין בו חטא מזה המשכן".
ללמדך, שיש צדיק שיודע לזהות את התינוקות של בית רבן. הוא יודע למצוא ולגלות את התינוק הזך שבכל יהודי, וללמד אותו למצוא בתוכו את הטוב ולשמוח בו – וכך להשיל מעליו את קליפת הרע, ולגשת לתפילה, לזמר ולהודות.
* * *
איך הוא הגיע לזה? כיצד הוא הפך להיות רועה שכזה, רועה שרואה רק את הטוב שבכל אחד מאיתנו?
הוא לא הגיע לכך דרך האהבה והשמחה, אלא דרך היגיעה והמסירות-נפש. הוא התייגע, טרח וסבל, זעק ושאג. ובתחילת דרכו אף לא אמר את כלל המזמורים שבתהילים – "רק הפסוקים המדברים מתחינות ובקשות וצעקה להשם יתברך" (שבחי הר"ן, י).
ורק אז, אחר היגיעות והמסירות-נפש, כאשר זיכך את גופו עד שלא נשאר בו שמץ אחיזה לרע, הפך להיות 'כולו טוב', עד אשר כל יהודי אשר הוא נותן בו את עיניו, אינו רואה בו אלא את התינוק הזך והטהור החוזר זה עתה מבית רבו…
גם את תורת "אזמרה" בעצמה – כמה יגיעות יגע רבינו כדי לגלותה! לכמה מסירות נפש הוצרך כדי להאיר את הדרך הזאת בעולם! הלא הם כתובים על ספר דברי הימים – חיי מוהר"ן וימי מוהרנ"ת – אודות נסיעתו החפוזה ללמברג [=לבוב שבאוקראינה], ורדיפת תלמידיו אחריו במסירות נפש… לך נא ראה שם.
אך לנו הוא נותן את "אזמרה" במתנה, גם טרם התחלנו לזכך את עצמנו מכל שמץ רע. אותנו הוא מלמד ולנו הוא נותן את הכח, לחפש ולמצוא את הטוב ולשמוח בו, גם כשאנו שקועים ברע. גם אז, הוא מלמד אותנו איך לגאול את עצמנו מהרע, לגלות את הטוב, ולזמר ולהודות…
את העיניים של "אזמרה" קיבל הצדיק אחר זיכוך מר וארוך, אך לנו הוא רוצה להנחיל זאת במתנה גמורה גם בטרם התחלנו… וכשמשיח יגיע, יהפוך הדבר לנחלת הכלל, בעגלא ובזמן קריב.
תקציר: בימים אלו שלאחר חנוכה, צריך כל אחד מאתנו לטכס עצה ותחבולה איך 'לחנך' ולהרגיל את עצמו להודות ולהלל, ולהמשיך את האור של הלל והודאה לכל ימות השנה.
כלל גדול לימדנו הרה"ק רבי נחמן מטשעהרין זיע"א: החג לא 'עובר' – החג 'נכנס'! פירושם של דברים: החג והמועד אינם חגיגה זמנית ותו לא, אלא הם קנין רוחני הנקנה בנפש האדם ומלווה את האדם משך כל ימות השנה.
ומשנה תוקף מקבלים הדברים, כשמקורבים לצדיק האמת ושוקדים על ספרי "ליקוטי הלכות" – שם נוכחים לראות שאור המועדים שייך לכל יום ויום בכל ימות השנה.
וקל וחומר כשמדובר בחג החנוכה, אשר כל מהותו הוא "חינוך" והתחדשות בעבודת ה'. על אחת כמה וכמה שעלינו להמשיך את אורו על כל השנה כולה. [ובפנימיות: אור החנוכה נמשך ומאיר עד אין שיעור, רק שלאחר יום השמיני אין מדליקים את האור בצורה פיזית, מכמה סיבות, כמבואר בפירוש בליקוטי הלכות (הודאה ו, לד) עיין שם].
והנה, עיקר החינוך שאנו מתחנכים בחנוכה, הוא: להודות ולהלל! כי אכן כל חינוכנו ותחילת כניסתנו לעבודת ה' הוא על ידי שנתגבר לראות את כל החסדים אשר ה' גומל עמנו, ונודה ונהלל לשמו הגדול.
וביאור הדבר:
כשם שתינוק קטן, מחנכים אותו בתחילה לדברים קטנים ופעוטים, ומחשיבים ומעריכים כל התקדמות קטנה של התינוק בלימוד התורה וכיו"ב, אע"פ שאינו לומד אלא דברים קטנים ומגומגמים. כן אנו, עיקר חינוכנו הוא על ידי שנתחיל להעריך כל התקדמות קטנה, גם אם היא פעוטה ובלתי נחשבת, ונודה ונהלל על זה לשמו הגדול, ועל ידי זה נזכה לגדול באמת.
והנה, בימים אלו שלאחר חנוכה, צריך כל אחד מאתנו לטכס עצה ותחבולה איך 'לחנך' ולהרגיל את עצמו להודות ולהלל, ולהמשיך את האור של הלל והודאה לכל ימות השנה.
ולטובת הקוראים נציע הצעה יקרה, קלה ופשוטה, המרגילה את האדם להלל והודאה. והיא: ההנהגה אשר נהג רבינו בילדותו, להודות לה' אחר הסעודה, על כל פרטי האכילה ושתיה.
והיא הנהגה יקרה ונפלאה מאד, אשר כל אחד יכול להרגיל את עצמו בזה, ואינה אורכת זמן רב אלא מספר רגעים. וגם יכול להרגיל בזה את בני ביתו. ותועלתה רבה וגדולה מאד, כי בזה ירגיל את עצמו להכיר בטובתו של מקום, ולהודות לו על חסדיו.
לא באנו לחדש דבר, אלא להזכיר את הידוע והמפורסם, שעבר בקבלה איש מפי איש מאז רבינו הקדוש דרך תלמידו הנאמן רבי נתן זי"ע, דרך שאר התלמידים בלי יוצא מן הכלל.
עד שלפני שנים מועטות ירדה הסתרה לעולם והחושך יכסה ארץ, עד שהדברים הברורים והפשוטים נשכחו, וגם רבים המתקרבים החדשים שאינם יודעים את הדברים שתמיד היו ברורים לכל מי ששם רבינו הקדוש נקרא עליו.
בבירור ענין "צדיק האמת" המובא בספרי רבינו, והדרך להתקרב אליו, ולהבין בצורה ברורה מי הוא צדיק האמת, ואיך עברה ועוברת השארת דעתו הקדושה בעולם מדור לדור עד ביאת גואל צדק במהרה בימינו.
"העיקר והיסוד שהכל תלוי בו לקשר עצמו להצדיק שבדור, ולקבל דבריו על כל אשר יאמר כי הוא זה דבר קטן ודבר גדול, ולבלי לנטות ח"ו מדבריו ימין ושמאל כמו שאמרו חז"ל אפילו אומר לך על ימין שמאל וכו', ולהשליך מאתו כל החכמות ולסלק דעתו כאילו אין לו שום שכל בלעדי אשר יקבל מהצדיק והרב שבדור וכל זמן שנשאר אצלו שום שכל עצמו, אינו בשלמות ואינו מקושר להצדיק וכו'", עיין שם.
יש לעיין בכמה דברים בתורה הנ"ל, מי זה 'צדיק הדור' שרבינו מזכיר כאן, וכן בכל מקום שרבינו מדבר על 'הצדיק' (בה"א הידיעה) על מי הכוונה, ומה הכוונה "ולהשליך מאתו כל החכמות ולסלק דעתו כאילו אין לו שום שכל בלעדי אשר יקבל מהצדיק והרב שבדור, וכל זמן שנשאר אצלו שום שכל עצמו אינו בשלמות ואינו מקושר להצדיק"?
"וכבר מונח כלל בידינו אשר כעת הוא הצדיק שבדור – אדוננו מורנו ורבינו זצוק"ל"
ובכן מה שרבינו כותב פה צדיק הדור וכן בכמה מקומות, מובא בספר 'עלים לתרופה' (חלק ב' מכתבי רנ"ט) מכתב שכתבו תלמידו ומשמשו הנאמן של רבי נתן הלא הוא ר' נחמן מטולטשין, לאחד מגדולי אנ"ש רבי מיכלי נכדו של רבי נתן. וכך הוא כותב לו: "והיום למדתי המאמר הקדוש 'העיקר והיסוד שהכל תלוי בו להתקשר להצדיק שבדור לקבל דבריו על כל אשר יאמר וכו' (היא התורה שאנחנו עוסקים בה כנ"ל) וכבר מונח כלל בידינו אשר כעת הוא הצדיק שבדור, אדוננו מורנו ורבינו זצוק"ל". עד כאן לשונו הטהורה.
אם כן הקורא הישר, אם זאת היתה הקבלה של אחד מגדולי תלמידיו של רבי נתן, איפה נשאר מקום עוד להתבלבל?
וכן כל בר דעת מבין שכלל זה הוא גם על ליקוטי הלכות וליקוטי תפילות. וכן בשיחות וסיפורים כותב ר' אברהם ב"ר נחמן בזה"ל: "ועיין בחיי מוהר"ן שיש צדיק שהוא כלול מתרין משיחין יחדיו וכפי הנראה ומבואר מדבריו הקדושים בעל פה, שאלו הדברים סיבבו על רבינו ז"ל בעצמו", עד כאן לשונו לענייננו. וידוע שבכל מקום שנזכר צדיק בליקוטי מוהר"ן הולך על רבינו הקדוש בעצמו (חלוקי הנחל עמוד הצדיק).
ולאור דברי מוהרנ"ת זיע"א שרבינו הקדוש חי וקיים ואורו זורח בכל דור ודור עד ביאת גואל ואינו נפסק לעולם, מובנים כעת דברי תלמידו ר' נחמן טולטשינער אשר כעת צדיק הדור הוא רבינו הקדוש, צדיק ה"דור" דייקא, כי רבינו הקדוש עולה בכל פעם מדרגה לדרגה, ובכל דור ודור מאיר מחדש באור נפלא וחדש שלא היה מעולם ועוסק לתקן נשמות ישראל שבאותו הדור, את כל מה שעבר עליהם מעולם, עד שיכין את העולם לגאולה השלמה. שכל זה נכלל במאמרו הקדוש האש "שלי" תוקד עד ביאת המשיח, היינו האש שלי תבער ותאיר בעולם עד שעל ידה יהיה ביאת המשיח.
וכמו שכותב מוהרנ"ת בתיאור הנורא של הסתלקות רבינו: "והתחלתי לבכות ולצעוק מאד: רבי, רבי, על מי עזבתם אותנו! ושמע קולנו ונתעורר והחזיר ראשו ופניו הנוראים אלינו כאומר 'איני עוזב אתכם חס ושלום'" (ימי מוהרנ"ת א' ס"ד).
עד שיגמור הצדיק מה שהתחיל!
ואם בכל זאת ישאל השואל הלא כמה תורות יש בליקוטי מוהר"ן שיש להבין היום איך נעשה הנאמר בהם על ידי רבינו הקדוש בעצמו, כגון מה שגילה רבינו במאמר הנורא והקדוש שנאמר סמוך להסתלקותו בליקו"מ ח"ב תורה ח' וזה לשונו הקדוש:
"כשיש פגם תאות ניאוף ח"ו שאז התפלה בבחינת דין והסט"א בולעת אותה ח"ו אז צריכין בעל כוח גדול שיתפלל תפילה בבחינת דין וכו' כי כשזה הבעל כוח מתפלל תפלה בבחינת דין ואז הסט"א רוצה לבלוע אותה וכו' אזי זאת התפלה היא עומדת בבית הבליעה שלו בבחינת בצוארו ילין עוז וכו' ואז הוא מוכרח ליתן הקאות היינו שהסט"א מוכרח להקיא ולהוציא כל הקדושות של הדעת והרחמנות והתפילות שבלע". ואם ישאל השואל מיהו הבעל כוח הזה שמתפלל עבורנו היום?
שא עיניך וראה דברים נפלאים ונוראים שכותב תלמידו המוסמך מוהרנ"ת על זה בלקו"ה הל' חוה"מ ד' אות ט"ו:
"הצדיק הגדול הוא מת על קידוש השם כי כל ימי חייו מסר נפשו בכל יום על קידוש השם, ובפרט בשעת מיתתו ממש בוודאי הוא מת על קידוש השם ועיקר המיתה על קידוש השם היא בבחינת התפלה בבחינת דין של הבעל כוח וכו' בפרט מיתת הצדיקים שבחוץ לארץ שהכל הוא בבחינת התפילה בחינת דין הנ"ל שמוסרים גופם שיקבור בחוץ לארץ ששם יניקת הסטרא אחרא ונדמה להסטרא אחרא שהוא בולעת את הגוף הקדוש הזה.
"אבל זה הגוף הקדוש הוא בעל כוח גדול ועומד להסטרא אחרא בצווארה, עד שמוכרחת על ידי זה להקיא הקאות הרבה מקרבה ובטנה וכו' עד שיגמור הצדיק מה שהתחיל כי אז אינו פוסק מלעסוק בבחינת תיקון התפילה הנ"ל עד שיגמור כרצונו בבחינת כצאתי מן העיר אפרש את כפי כשיוצא מן העיר אל קברו אז יפרוש את כפיו בתפילה הנ"ל עד שיגמור מה שרוצה.
"ועל כן שם על קברו יכול כל אחד להתתקן אפילו הגרוע שבגרועים, כי שם עיקר הכוח של בחינת התפילה הנ"ל שעל ידי זה עיקר קול התוכוחה הנ"ל שהוא קול הניגון הנ"ל שעל ידי זה מוכיח את ישראל בבחינת נרדי נתן ריחו שעל ידי זה עיקר התיקון שזה נעשה בשעת מיתתו דייקא כי אז דייקא מוכיחם כנ"ל.
"ועל כן שם הכל יתתקנו כראוי כל מי שיזכה לבא לשם בחייו. וזהו בחינת העשרה קפיטיל תהלים שאומרים שם שהם בחינת עשרה מיני נגינה שהם בחינת קול הניגון הנ"ל שייתער לעתיד שהוא בחינת קול תוכוחתו הקדושה הנ"ל שעל ידי זה מעורר ריח טוב אפילו מהגרוע שבגרועים שבישראל ומתקן הכל על ידי זה וכנ"ל".
ובעניין זה מובא בפרפראות לחכמה על התורה ח' הנ"ל: "ובלילה שקודם הסתלקותו אמר בפירוש לאנ"ש העומדים לפניו מה לכם לדאוג מאחר שאני הולך לפניכם, ומה הנשמות שלא הכירו אותי כלל הם מצפין על תיקונים שלי מכל שכן אתם וכו' וכבר גילה דעתו בפירוש וברמז שכל מה שעסק עם אנ"ש המקורבים אליו, הוא את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה, וכמו שפי' רש"י אף עם דורות העתידין לבוא ונשמע מפיו הקדוש שאמר באומן: כצאתי את העיר אפרוש את כפי, היינו כאומר שאחר הסתלקותו אז יעסוק בשלמות תיקוני התפלה לגמור את שלו כרצונו". רואים בפירוש שכל הנאמר במאמר הנ"ל מתקיים בדורנו על ידי רבינו הקדוש בעצמו.
"תזכור את עצמך תמיד בכל עת הביטול שיש פראסטיק גדול כזה שגילה השיחה והתורה הזאת"
וכן תורה ע"ח ח"ב המדברת בעניין 'הנהגת הפשיטות של הצדיק האמת' שאז בעת פשיטותו הוא מקבל מהאוצר מתנת חינם ועל ידי זה מחיה את כל הפשוטים והירודים עיין שם. ומיהו הצדיק הזה בדורנו?
כותב מוהרנ"ת זיע"א על זה: "על כן עיקר חיותינו עתה הוא רק על ידי הצדיק הגדול הנ"ל שמחיה כל העולם על ידי פשיטותו וכו' כי 'גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהן', כי חיים הם בחינת החכמה והמוחין שהם עיקר החיות כמו שכתוב החכמה תחיה ומיתה היא בחינת הסתלקות המוחין שהיא החיות. אבל הצדיקים גם במיתתן קרויים חיים כי גם בעת הסתלקות המוחין הם מקבלים חיות מהאוצר מתנת חנם וכנ"ל ועל כן הם יכולים להחיות את כל העולם גם לאחר הסתלקותם על ידי כוח האוצר מתנת חנם" (שומר שכיר ד' אות ו' ז').
מבואר כאן שכל הנאמר בתורה הנ"ל הכל הולך על רבינו הקדוש הנחל נובע מקור חכמה, שהוא מחיה עתה בימינו בעת פשיטותו – דהיינו הסתלקותו – את כל העולם כולו על ידי האוצר מתנת חינם שגילה, וכאשר כותב מוהרנ"ת ז"ל בעלים לתרופה מכתב כ"ג: "אשרינו אשרינו שזכינו לשמע דברי אלוקים חיים כאלה, מה נדבר, כמה וכמה אוצרי אוצרי מתנת חנם השפיע עלינו השם יתברך בזה לבד שזכינו לשמע תורה הזאת של האוצר מתנת חנם ובזה בודאי אתה יכול להחיות את עצמך תמיד כל ימי חייך בפרט בעתים הללו שאתה בחינת פראסטיק בכמה שעות ועתים, אבל תזכור את עצמך תמיד בכל עת הביטול שיש פראסטיק גדול כזה שגלה השיחה והתורה הזאת שהוא מחיה הכל אפילו אותן שלא שמעו זאת ואין יודעין מזה ואפילו החולקים עליו, מכל שכן וכל שכן כמה מעלות טובות למקום עלינו שאנו זכינו לשמע כל זה מפיו הקדוש ומפי ספריו הקדושים בודאי אנו יכולין להחיות עצמנו בזה תמיד".
הצדיק צופה הילוך ביתו איך יתנהג לעולם באופן שלא תכבה נרו לעולם ועד
וכן בכל מאמר ומאמר בליקוטי מוהר"ן, כל הנאמר בו הולך על רבינו בעצמו, כגון בתורה י"ג ששם אומר רבינו: "אבל צריך לבקש מאוד ולחזור אחר חכם כזה ולבקש מה' יתברך שיזכה למצוא חכם כזה, שיקבץ הנפשות בבחינת: ולוקח נפשות חכם, ויעלה אותם (בבחינת עיבור) ויורד עמהם תורה". ואיה הוא החכם הזה והתורה הזאת?
בוא וראה נפלאות בליקוטי הלכות אבידה ומציאה ג', המיוסד על התורה הנ"ל, איך מגלה מוהרנ"ת את גדולת החכם הזה – הוא רבינו הקדוש בעצמו – עכשיו לאחר הסתלקותו. וזה לשונו הקדוש: "כל ימי הצדיק הוא בחינת יום ואז עיקר המשכת הדעת והתורה שהמשיך עלינו. ואחר הסתלקותו שהוא בחינת לילה ואז נסתמו תרעין דגן עדן ונסתלק הדעת, אך אנו מחיין עצמנו בהתורה שהמשיך עלינו ביום, דהיינו בחיים חיותו.
"כי הצדיקים הגדולים שהם בחינת משה משיח הם ממשיכין חידושי תורה על ידי עליית הנפשות כנ"ל, ממקום עליון נורא ונשגב כזה ובשכל נפלא כזה, עד שיש כוח בתורתם להשיב ולהחיות כל הנפשות שיעסקו בתורתם לנצח, כי התגלות תורתם היה על ידי שהעלו הנפשות כנ"ל, ובגודל כוחם העלו גם את כל הנפשות העתידין לבוא בבחינת ולא אתכם לבדכם וכו' כי את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה, והמשיכו התורה בקדושה כזאת עד שכל מי שיעסוק בתורתם תאיר לו התורה לצאת מחשכת אפילתו, בבחינת (תהלים קי"ט) נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי, כי על ידי עוסקו בהתורה חוזר ונתחדש נפשו בבחינת עיבור, מחמת שזאת התורה נמשכת מעליית והתחדשות הנפשות אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה וכו'
"וזה בחינת: 'טעמה כי טוב סחרה לא יכבה בלילה נרה', שאפילו בלילה דהיינו אחר הסתלקותו, לא תכבה נרו לעולם ועד, מחמת שסחורתו דהיינו תורתו, טובה מאוד, בחינת 'טעמה כי טוב סחרה'. כי המשיך תורתו בשכליות כאלה בבחינת ולוקח נפשות חכם, בחינת עיר גיבורים עלה חכם וכו' שעל ידי זה תורתו יש לה כוח להאיר גם בלילה ולא תכבה נרו לעולם ועד". (אות ה').
ובעניין זה מבאר מוהרנ"ת גם בהלכות השכמת הבוקר ד': "רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה, שנאמר על הצדיק האמת הגדול ביותר העוסק לעשות כלים ולהמשיך תורה בחכמה אמיתית כזאת, עד שיוכלו להתקרב הכל להשם יתברך. וזהו: צופיה הליכות ביתה, שצופה הילוך ביתו איך יתנהג לעולם באופן שלא תכבה נרו לעולם ועד, שיהיה נשאר השארת חכמתו לדורי דורות לנצח, כי: ולחם עצלות לא תאכל, כי לחמו ותורתו אינו לחם עצלות ח"ו, כי היה זריז מאד מאד בעבודתו יתברך".
וכותב רבי אברהם בר"נ על זה (חכמה ובינה כ"א): "והמעיין יבין מאליו, שמה שלא יזכירנו שם (דהיינו את רבינו בפירוש) וכן בשאר מקומות בדבריו הקדושים, כי אם בדרך כלל בשם 'הצדיק', הוא מפני דרכי שלום וכבוד אלוקים הסתר דבר. וגם כי אמנם שגם זה אמת, כי כל דרך צדיק הדור יש לו בחינת משה משיח כמובא בדבריו ז"ל, אבל בוודאי העיקר הוא 'העלית על כולנה' שהוא משה משיח בעצמו, כנשמע כמה פעמים מפיו הקדוש בפירוש, ועל כן אם תבוא בחשבון הג' תיבות האלה: 'עלית על כולנה', נביט ונראה שגם הם במספר שמו במילואו: 'נון חית מם נון', עם הד' אותיות והכולל"
להכלל בשם הצדיק
ואם תאמר: הלא עיקר הארת הצדיק הוא דעתו ואם כן, די בזה שלומדין ומלמדים לאחרים את תורתו הקדושה ומדוע צריכים להודיע מי הוא העוסק בתיקוננו, כפי שחוזר מוהרנ"ת הרבה במכתביו: "וחיבה יתירה נודעת לנו שתהילה לאל אנו יודעים מהצדיק האמת שעוסק בתיקוננו" (עלים לתרופה רנ"ה)?
כאן אנו נוגעים בעניין המעלה העליונה שהיא להתקרא על "שם הצדיק" כמובא דיבור זה הרבה בדברי מוהרנ"ת וכמובא בליקוטי מוהר"ן תורה ס"ז ח"ב: "כי יש צדיק שהוא היופי והפאר והחן של כל העולם כולו וכו' כשזה הצדיק נתגלה ונתפרסם בעולם זה בחינת "שם" דהיינו שנתפרסם ויש לו שם בעולם ובתוך זה השם של הצדיק האמת מלובש ומשותף שמו יתברך כי 'שמו משותף בשמנו' נמצא כשנתגדל שם הצדיק נתגדל שמו יתברך וכל מה שנתגדל יותר שם הצדיק, נתגדל יותר שמו יתברך".
ומבאר מוהרנ"ת בהלכות מצרנות ד' אות ט': "והנה אם תסתכל ותעיין היטב בדברי התורה הזאת תמצא שמזכיר שם כמה פרטים מעניין קדושת הצדיק, דהיינו 'שם הצדיק' שהוא השם והפרסום שלו והפאר והחן שלו דהיינו מי שזוכה להיות נכלל בשם הצדיק דהיינו ששם הצדיק נקרא עליו או שעל כל פנים נכנס בלבו שם הצדיק והוא מאמין בו והוא יקר וחשוב בעיניו וכו' שעל ידי כל זה נמשך עליו קדושת הצדיק שהוא ראש הבית שעל ידי זה מסתכל על עצמו בכל המידות שהם כלל התורה עד שזוכה לשוב אל ה'".
וכך כתב אחד מהמיוחדים שבתלמידי מוהרנ"ת, ר' נתן ב"ר יהודה מטבריה, על תורה זו וזה לשונו: "כי נקודה טובה בכוח רבינו ז"ל אינו דבר ריק, ואיך אנו צריכין להחיות עצמינו במה שזכינו שנקרא שם רבינו ז"ל ותלמידו הקדוש עלינו כמבואר בהתורה בראשית לעיני כל ישראל, והבעל דבר יכול להתגבר ולומר לנו שעדיין אין שמו עלינו, כי אין אנו מצייתים לדבריהם, על כן השאיר לנו רבינו ז"ל התורה אזמרה שאפילו נקודה טובה היא יקרה מאוד, אבל על כל פנים אין אנו ח"ו מתנגדים על אור חדש כזה, על אור המאיר בכל העולמות אשר יכול להאיר אפילו לנו" (נתיב צדיק קכ"ג).
עוד כותב מוהרנ"ת בהלכות גרים ג' אות כ': "כי הצדיק מברר בירורים ועושה גרים ובעלי תשובה על ידי שני בחינות הנ"ל שהם בחינת 'יד' ו'שם' כי כמה נפשות באים אליו ומתדבקין בו רק מחמת שמו לבד, ואחר כך כשבאין אליו הוא מלמד אותם חכמתו ומכלכל דבריו במשפט על ידי כל אחד ואחד, ובחינת השם הוא בחינת שינה הסתלקות הדעת דהיינו שאינו עוסק אז לדבר עמהם ללמדם משפט להכניס בהם דעתו רק ששמו לבד הולך ומתפשט בעולם ועל ידי זה לבד הם נתדבקים בו".
נמצא מבואר בדבריו הקדושים שמלבד מעלת לימוד תורתו הקדושה של רבינו על מנת ללמד, יש עניין גדול ומעלה עליונה להודיע את שמו הקדוש, גדולתו וכוחו וקדושתו, שהוא ראש כל בית ישראל, אשר על ידי זה נתגדל שמו יתברך.
וכן כל תלמידי רבי נתן שקיבלו דעתו הקדושה הכריזו והודיעו בריש גלי שהצדיק האמת שבדור הוא רבינו הקדוש בעצמו וכל תיקוניו חיים וקיימים לעד, כמו שכותב הגאון הקדוש רבי נחמן אבד"ק דטשערין זצוק"ל בספרו הק' פרפראות לחכמה בתורה ד':
"הנה ידוע מפי תלמידיו הקדושים שכל המאמרים שגילה בעניין מעלת התיקונים הנוראים והנפלאים שנעשין על ידי ההתקרבות אל הצדיק – וכל הפרטים שיש בזה – כל דבריו ז"ל בזה חיים וקיימים לעד, וגם עכשיו אחר הסתלקותו ז"ל נעשה כל זה על ידי שמתקרבין אל עניינו הקדוש ז"ל ונכללין בתוך הקיבוץ הק' הנקרא על שמו הק' ז"ל ומתדבקין עצמן בלימוד ספריו הק' ומקבלין עצותיו הק' ובאים על ציונו הק' ומתפללין שם על התשובה והיראה והעבודה וכו' בפרט כשזוכין להכלל בתוך הקיבוץ הקדוש בעת שמתאספין אליו ז"ל על ראש השנה".
והולך ומבאר שם איך כל פרטי התיקונים המבוארים שם בתורה הנ"ל נמשכין גם עכשיו לאחר הסתלקותו: "הסתכלות פני הצדיק – על ידי לימוד ספרי רבינו שבהם נמצא דמות דיוקנו ואור פניו כמובא בתורה קצ"ב. נתינת צדקה לצדיק – על ידי הצדקה שנותנים לבניו ולהמקורבים אליו ולהדפסת ספריו הקדושים וכו' ולשאר ענייניו הקדושים. וידוי דברים לפני הצדיק – על ידי שבאין על ציונו הק' ומרבין שם בתפילות ווידויים. ומה יהודה שהתוודה כמה דורות לפני לידת משה ואח"כ כשזכר משה הווידוי נעשה כאילו התוודה עכשיו לפניו, מכל שכן עכשיו שכבר היה הצדיק בחינת משה בעולם כשבאין על קברו כפקודתו בכדי שהוא יעלה הוידוי לפני השי"ת ויתקן בחינת המלכות בודאי נתקן הכל".
ומסיים הרב מטשערין: "צריך להאמין שכשרוצה באמת לילך בדרך הישר ועושה כל התיקונים הנ"ל בשלימות אז מה שהשי"ת שולח לו במחשבתו איזה דרך והנהגה לעבודת ה' צריך להאמין שזה דרכו הישר לעת עתה לפי שורש נשמתו", עיי"ש. (ראה בפרק הבא בדברי הר"נ מטשערין על דרך זה בעוד תורות בליקוטי מוהר"ן. וכן בדברי שאר תלמידי מוהרנ"ת זי"ע)
ונסיים פרק זה בדבריו הקדושים של מוהרנ"ת זי"ע, אשר הוא מורה דרכנו בעניין ההתקרבות לרבינו הקדוש, וזה לשונו: "כי באמת צריכין לחפש את הצדיק האמת תמיד, אפילו המקורבין אליו, שיזכו להתקרב אליו ביגיעות יותר כדי לקבל ממנו יותר ויותר עצות וכו' כי הצדיק מסתתר בכל פעם מהעולם מחמת קלקולם ונתרחק מהם הרבה עד שקשה להם לקבל ולינק מאורו הגדול, כי אם על ידי יגיעות ובקשה וחיפוש הרבה. וזה בחייו, מכל שכן אחר הסתלקות לעילא ולעילא, צריכין לחפשו ולבקשו יותר ויותר, לסלסל ולחפש בתורתו הקדושה ולילך בדרכיו ואורחותיו הקדושים, ולבקש ולהתחנן הרבה לפני ה' יתברך עד שיוריד דמעות הרבה, עד שישפוך לבו כמים לפני ה', עד שיזכה למצוא ולהשיג פנימיות כוונת תורתו הקדושה, שזהו בחינת הצדיק בעצמו".
"כי בוודאי אין החיפוש והבקשה אחרי גוף הגשמי של הצדיק, כי אם אחרי רוח הקודש שלו, שעל ידי זה עיקר בירור המדמה שזה תיקונו, וזה צריכין לחפש ולבקש תמיד" (הלכות שלוחין ה' סעיף ו').
השנה מלאו 300 שנה להתבצרותה של העיר הזאת בשנת 1654 לקראת התקפת ההיידמאקים מגייסות חמלניצקי וגונטה. במלחמה הזאת נטלו חלק רב אלפי יהודים, שנמלטו והתאספו אל תוך אומן מכל כפרי הסביבה וגם מישובים מרוחקים למצוא סתר מפני חרב האויב. אלפי יהודים התרכזו לעמוד על נפשם בעיר נצורה זאת ולתמוך בפולנים הנוטים להם חסד. ידועים שמות של יהודים גבורי חיל שנשארו לזכרון בעוז רוחם וגבורתם בקרבות אומן, כמו שפרנסקי, שרגורודסקי, מנקר ועוד. רבות נכתב על העיר הזאת בספרי היסטוריה ואנציקלופדיות, נתחברו תפילות וקינות לזכר הקרבנות, נקבעו ימי צומות וקריאת מגילת תענית ביום ה׳ בתמוז, יום הרג רב, על חורבן העיר. הפרעות ביהודים חזרו ונשנו לתקופות שונות, עד למלחמת האזרחים לפני 30 שנה, והאחרון הכביד – היטלר שעשה כליה גמורה.
רצוני להעלות על הכתב זכרונות מימי שלום בעיר הזאת, על דמותה ועל פרשת חיי אחינו שם בדורות המעטים לפני המהפכה הבולשביסטית, במשך שנות השמונים עד תחילת המאה החדשה[1].
זאת היא עיר מכורתי, בה גדלתי במיטב שנות נעורי. חיי אחינו התרקמו והתפתחו שם בימים ההם בצבעים בולטים ועסיסיים. אומן היתה מאז ומתמיד אחת מערי אוקראינה המפורסמות ברוב עשרם של יבולי קרקעותיה ותנובת פירותיה המשובחים, וכל צרכי-מחיה שהיתה אוקריינה מספקת לרחבי רוסיה הרחוקים. לאלפי קילומטרים מסביב לאומן משתרעות אחוזות פוריות ואדמות דשנות, אשר בעליהן הרוזנים, מאדירי הפולנים והרוסים, בחרו לשכון בארמונותיהם בערי הפלך הבירה, ותמיד היו זקוקים למתווכים בעניניהם הכספיים, ולסוחרים במכירת סחורותיהם; ובזה היה משלח ידם של היהודים. ההסכמים הגדולים בין בעלי האחוזות או בתי החרושת ובין הסוחרים בעלי הכספים היו נגמרים על פי רוב בקייב עיר הפלך[2], בחדשי פברואר-מרס, שנקראו זמני קונטרקטים[3], ואז היו נוסעים רוב הסוחרים לקיוב[4] לפגישות עם ה"פריצים". והעונה הזאת היתה קובעת את השוק. גם שדכנים היו מנצלים את ביקוריהם של בעלי הון בעונת ה"קונטרקטים" בקיוב לשם תיווך בעניני שדוכים בין הורי חתנים ובין הורי בנות שהגיעו לפרקן. עד ראשית שנות התשעים טרם היה חיבור מסילת הברזל לאומן; והיו נוסעים בעגלות או במזחלות בימי החורף עד שדה-לבן (בילוצרקוב)[5] דרך עשר שעות, ומשם ברכבת לקיוב, וכל נסיעה נחשבה למעשה רב. עם פתיחת הקשר ברכבות נעשו הנסיעות כמובן רגילות ונוחות יותר; בכל זאת, עוד במשך שנים נחשבו נסיעות, כשהאיש יצא מביתו לדרך רחוקה, אפילו בתוך הארץ, למאורע בחיי המשפחה.
העיר משתרעת ויורדת ממערב למזרח ולצפון. בחלקה הגבוה היתה נקראת העיר החדשה; שם כבר היו בשנות השמונים רחובות סלולים עם מדרכות, והבתים בנויים בצורה עירונית מסודרת. שם גרו משפחות של "גויים" יחד עם יהודים, פקידי העיריה, רופאים, שופטים; שם היו כנסיה צבאית וגימנזיון; שם נפתח גם בית-דואר, אחרי שלפני כן היה יהודי אחד משרת את חלוקת המכתבים, ובידו היה גם סדור ההובלה והשכרת הסוסים לנסיעה בדאר. בחלקה זאת של העיר נפתחו גם אח"כ, עם גידולה והתפתחותה של העיר, חנויות מודרניות, בנקים, וגם בתי כנסת חדשים לתפילה.
תמונה עתיקה של העיר אומן
לא כן בחלקה השני, המזרחי, אשר במורד העיר. החל מהמרכז, שם היתה המשטרה עם בית המשפט, ועל ידם הכנסיה הישנה, טבורה של העיר. באמצע הכיכר הרחבה היתה באר עמוקה, אשר אם זרקו אל תוכה אבן, עברו רגעים עד שנשמע הד שקיעתה; והבאר הזאת, כפי שספרו זקני העיר, בלעה הרבה ילדים ותינוקות של יהודים בימי שלטונו של חמלניצקי, שנזרקו חיים אל תוכה. הבאר היתה מטילה אימה על כל ילד יהודי. כעבור שנים ניטע שם גן עירוני והבאר נעלמה. בהמשך משם מזרחה באה העיר הישנה, מאוכלסת כולה יהודים, בתים רעועים ומיושנים; הרחובות מסונפים לסמטאות מזוהמות ולקפנדריות דרך חצרות פתוחות ואשפתות; שם נמצא גם "רטהוז", כעין מבצר בנוי אבנים כבדות, חנויות נוגעות אחת בשניה, שהצטרפו למבצר המקיף שטח גדול מאד; והוא ששמש בשעתו חומה בצורה להתגונן בפני גייסות המתקיפים. בקרבת המקום נמצאו רוב בתי המדרש של החסידים המרובים וה"חדרים" של מלמדי דרדקי. שם התנוסס בית הכנסת הגדול העתיק והמפואר[6], בנוי קירות עבים, כמו בבניני ירושלים העתיקה; כניסתו היתה "ממעמקים", ואדון הקודש בו היה בעל ארבע קומות, עשוי לתפארת עבודת פתוחים; נברשות נחושת גדולות היו מחוברות בשלשלאות לתקרה; ובאמצע הבנין היתה הבימה מוקפת עמודי נחושת מעשה אמנות עם קליעת שריגים ופרחים. בית הכנסת הזה נודע בזמנו לתהלה בגלל החזנים המפורסמים שהתפללו בו. ובליל בלהות אחד עלה בית כנסת זה באש ונחרב כליל[7]. הייתי אז כבן 14, וזוכר היטב את מחזה השרפה הנוראה היוקדת, וכל ספרי התורה עם כל המגילות והפנקסים וכתרי התורה יקרי הערך – הכל היה למאכולת האש. גדול היה הכאב והאבל בכל העיר. השרפה באה מנר שנשאר דולק אחרי סעודת חברה קדישא ששתו לשכרה ויצאו.
בית הכנסת הגדול של העיר אומן. צילום עתיק.
בצפונה של העיר היו בתי אצילי-העיר והנגידים. כל בית מוקף גן וגינת פרחים; הבתים בנויים לתפארת; בעליהם היו יוצאים מהחצרות בכרכרה. בקצה הרחוב היורד לצפונה של העיר, בשפלה, מתחילה חורשה עתיקה, מפורסמת בשם "גן-סופיה"; אותה נטע הנסיך פוטוצקי לפני מאות שנים בשביל אהובתו סופיה. החורשה מאפילה בהדרת העצים העבותים הגבוהים מעין רואה את צמרתם, והיא מסודרת מעלות ומורדות נהדרות. ותופסת שטח גדול, למעלה מחמשה ק"מ מרובעים. בתוכה מסודרים סלעים ענקיים, אשר מהם נוצרו מנהרות, מחילות, נקיקים ומחבואי סתרים. בקצה החורשה מאחוריה נמצא בית ספר חקלאי, בו למדו האגרונומים אלימלך זגורודסקי ועקיבא אטינגר. על יד הכניסה זונקים ומפכים מתוך סלע-מעין מים חיים משובחים.
בשנים המרוחקות ההן הכתה החסידות הבעש"טית שרשים עמוקים בקרב הישוב של אומן וסביבותיה. גרמה לכך קרבתה של העיירה טלנה והרבי דוד'ל[8] בתוכה, או אפשר זכה הרבי דוד'ל לגדולתו ולפרסומו הרב על ידי קרבת העיר אומן עם תומכיו העשירים שבתוכה, אשר פזרו ביד רחבה כסף להחזקת החצר של רב דוד׳ל. היו באומן גם חסידים של הרביים מסדיגורי, ממאקארוב, מברשד, מרחמיסטריבקה וברצלב; איש איש והקלויז (בית המדרש) שלו. כדאי להזכיר את אחד מבין החסידים המובהקים ההם, אשר כמוהו לא ראיתי ולא שמעתי מימי; שמו היה ר' יעקב פרנקל, נכדו של רבי לוי יצחק מברדיטשב; עשיר גדול ובעל עסקנים ונכסים רבים; והוא היה טובל במקוה כל יום. פעמים לאין ספור, לפני התפלה ובמקרה של פגישה עם כומר בדרך או בלויה, או במקרה של איזו מחשבה זרה או הרהור בלתי טהור, מיד רץ לטבול במקוה; וכשעבר על יד כנסיה היה עוצם את עיניו וחוזר על הפסוק "שקץ תשקצנו"; והוא היה זהיר לעשות ברגליו כרכורים בפסיעתו על מפתן של חדר בצאתו ובכניסתו, כדי שלא יתקבל כעין שתי-וערב. ואם במדה כזו או פחות, היה רוב היישוב בימים ההם אדוק ומעורה בחסידות ובחיי המסורת, בלי להיות דוקא מלומדים ומושלמים בתורה ברובם.
עם כל היות העיר נחשבת לנקודה מסחרית, חשובה גם בהיותה מנותקת ממסילת הברזל, בעצם לא היתה זו אלא עיירה גדולה הקופאת על שמריה; לא הכל ידעו לקרוא ולכתוב בשפת המדינה, ברוסית; עתון שהיה מתקבל אצל יחידי סגולה, היה נמסר מאיש לאיש; המשפחה היתה הדוקה ונאמנה ברובה, הנוער היה נוהג כבוד בהורים; הבת ידעה את יעודה להנשא ולהיות לאם; המלאכה נחשבה למדרגה שפלה של תעסוקת האדם ומגמתו בחיים; בחוגים המכובדים של החברה והצבור לא ניכר מקומם של בעלי מלאכה, בלתי אם בעלי מלאכה עדינה, כמו צורפי זהב ושענים.
עומד לעיני זכרון אמי ז"ל ודמותה הנפלאה והאצילית; היא ידעה על פה הרבה מהתנ"ך, גם "שירי תפארת" של וייזל וגם שירי שילר בגרמנית; ויחד עם זה היתה מתפללת יום יום ושומרת על כל מצוה קלה.
בין האנשים המפורסמים, אנשי הרוח, שהעניקה לנו אומן ושזכרם קשור בעיר הזאת, כדאי לציין ולהזכיר בראש וראשונה את הרבי נחמן מברצלב אשר מצא שם את מנוחתו, ואלפי חסידיו ומעריציו היו באים שנה שנה לימים הנוראים להתפלל בבהכ"נ שלו ולהשתטח על קברו. כידוע, היו מתנגדים רבים לשיטת הברצלבי, ביהוד בין חסידי הרבי מברשד[9], ונהגו גם לידות אבנים בחסידי ברצלב בימים הנוראים[10]; וחסידי ברצלב היו מקבלים ברצון כל פגיעה באבן כזאת, כסימן טוב לשנה הבאה. הסופר מיכה יוסף ברדיצ'בסקי[11], גם הוא מעיירה על יד אומן, בא בתחילת 1900 לבקר שם, והלך עם ידידו. לראות את מקום קברו של מהר"נ; עם התקרבו לאהל העומד על קברו, עזב את מלויו, והתקרב לבדו למקום, כדי להתיחד ביחידות עם זכרו הקדוש. גם הסופרים מרדכי ספקטור, ואיש-נעמי (וכסלר) מוצאם מאומן, והם כתבו עליו ברשימותיהם הרבה. גם צבי כשדאי, גם הסופר דב אברהם קורלניק (1883-1937), גם הציר שלנו הראשון בלונדון הד"ר מרדכי עליאש המנוח, גם הכנר המהולל מישה אלמן, כל אלה מיוצאי אומן; גם הסופר דוד ברגלסון, גם שר האוצר שלנו לוי אשכול (שקולניק) הם חניכי אומן, בני עיירה סמוכה.
בין המשפחות המכובדות בתקופה ההיא באומן כדאי להזכיר את משפחות טולטשינסקי, ברנשטיין, אטינגר, פרנקל, ליפשיץ, הורוביץ, וילשנסקי, שעמדו בראש הצבור. ארבעה הראשונים היו מבניו של "הגביר" ר׳ קלמן מאומן[12] ומלוקחי בנותיו, והוא במותו בשנת 1870 הניח בירושה לשלשת הבנים וארבע הבנות שבעה מיליונים רובל, שנחשבו בימים ההם לכסף תועפות! מלבד זאת הניח אחריו גם מוסדות של צדקה שייסד בכספו, בית חולים, מושב זקנים, בית מרקחת לעניים, בית תמחוי ובתי כנסת; והוא השתדך עם משפחות מיוחסות בעלי תורה וגדולה בשביל בנותיו; אלה הם שהכניסו נימוסין חדשים והלך רוח בחיים, שלא היו נהוגים בחוגי החסידים מאבותיהם. הם הביאו גם מלמדים לילדיהם מליטא והחזיקו מורים לתנ"ך ולעברית. היו משפחות שמסרו את בניהם גם לגימנסיון; במקרים רבים הסכימו בגימנסיון לוותר בשביל התלמידים היהודים על הכתיבה בשבת. אחד מחתני הגביר ר' פנחס נימינסקי, שהיה חשוך בנים, עלה לעת זקנתו לארץ ישראל, ובצוואתו בירושלים הניח רבע מיליון רו"כ בשביל עניי אומן, מבלי לכתוב ליהודים[13], ונמצא עו"ד מומר שהלשין באומן לפני השלטונות וחלק מהכסף נתפס לרשות.
אחד מבני "הגביר", הבכור אלעזר, שקיבל תורה מהמלומד ותלמיד-חכם ר׳ משה חיים, עבר לגור באודיסה, והוא היה גיסו של המיליונר מקיוב ישראל ברודסקי. והבן השני, יואל-נתן, עבר לגור בקיוב, הוא היה בעל בית החרושת לסוכר בזשקוב[14]. בני משפחת "הגביר", שהסתעפו במשך שלושה דורות למאה איש ויותר, תפסו בעיר מקום חשוב.
כאמור, היה היישוב בעיר ברובו יהודים, וכל המסחר אם בתבואות או בחנויות לכל הענפים היה בידיהם. בעלי מלאכה היו מעטים בין היהודים, וכל עיקר פרנסתם היה על המסחר והתיווך. עם חיבור העיר למסילת הברזל בשנות התשעים בא שנוי בכל סדרי החיים הכלכליים, והוא גרם גם לשידוד המערכות בחינוך ובחוגי הנוער בכלל.
כל זמן היות העיר מנותקת מהעולם הגדול, בלי חיבור במסילת הברזל, היה גם היישוב מרוחק מכל המתרחש בחיי אחינו, אחרי הגזירות שנתכו על ראשם עם הגרושים ממוסקבה ומערי רוסיה אחרות; אומן וסביבותיה לא נפגעו מגלי הפוגרומים של שנות השמונים, וגם מתנועת ההגירה שהתחוללה בשנים האלה לאמריקה ולארגנטינה ושהתפשטה בפולניה ובליטא ידענו רק מעט. אולם, עם פתיחת הקשר של הרכבת, הלכה וגדלה האוכלוסיה בעירנו, ובעיקר האוכלוסיה היהודית, עם זרם האנשים החדש שנהרו באלפיהם להתיישב אצלנו. התחילו רוחות חדשות אז מנשבות בחוגי הנוער. התעוררה התנועה הלאומית, וחברות חובבי שפת עבר, חיבת ציון, וגם תנועות סוציאליסטיות, כמו הבונד. אחרי כן קמה תנועת "הפועל הצעיר" ומר קוליק בראשה, תנועת ס"ס ועוד. התפרסם שמו של אחד מתלמידי הגימנסיה גרישה בונפלד שהצטיין בנאומיו הלאומיים הנלהבים (עלה לארץ ומת כאן). נפתחו בתי ספר מתוקנים, גם תלמוד-תורה בתכנית מושלמת. גם בחוגי המסחר התחוללה מהפכה עם גידולו של היישוב. באו סוכנים וסוחרים ממרחקים לקנות התבואות מסביבות אומן בשביל פלכי רוסיה המרוחקים. נפתחו בתי בנקאות ומחסנים לכל סוגי סחורות וכלי עבודה ומכונות חקלאיות ולבתי חרושת לסוכר המרובים בסביבותינו. המסחר, שהיה גם לפני כן בידי היהודים, התבצר עוד יותר והתפשט בתוך האוכלוסיה. המסחר בתבואות, אשר עליו היתה בעין חזקה בידי בעלי ההון הגדולים ע"י קשריהם עם "הפריצים" בעלי האחוזות, עבר לידי סוחרים זעירים; נוצר שוק של סוחרים זעירים וסרסורים למסחר בתבואות, גם באומן, גם על יד התחנות הקרובות של מסילת הברזל, למשלוח התבואות למקומות תעודתן בקרונות יום יום, או גם למכירתן בקניגסברג ודנציג.
על כל החיים השוקקים הללו נסתם הגולל. מה שהותיר פטלורה השמיד היטלר. מי יודע כמה יהודים חזרו ונשתקעו בעיר. שמעתי שבית הקברות נחרש כולו ורק אהל הר"ן מברצלב קיים[15].
פורסם ב: "העבר" – לדברי ימי היהודים והיהדות ברוסיה / עמוד 116, אלול תשט"ו.
[5] בילו-צרקוב – מרוסית: הכנסיה הלבנה. היהודים שלא רצו להזכיר "כנסיה", כינו את העיר "שדה לבן" (או, לעתים: "די שווארצע טומאה" – הטומאה השחורה…)
[6] בית הכנסת זה עומד משמאל לקלויז של חסידי ברסלב באומן (כאשר מביטים מכיוון קברו של רביה"ק). היה זה מבנה מפואר מאוד גם מבחוץ, אולם עם השנים נהרסו העיטורים ונותר מבנה די פשוט.
[7] על פי ידיעות בעיתונות הזמן, אירעה השריפה בסביבות חודש טבת תרס"ד, בית הכנסת נשרף ולמרות מסירות הנפש של תושבי העיר לנסות ולהציל את כלי הקודש, נשרפו למעלה מ-60 ספרי תורה.
[8] רבי דוד טברסקי (תקס"ח-תרמ"ב), האדמו"ר הראשון לשושלת טולנה
[9] לא מדויק. המתנגדים הגדולים לחסידי ברסלב באומן היו חסידי טולנה.
[11] הסופר מיכה יוסף ברדיצ'בסקי עסק לא מעט בחסידים בכלל ובברסלב בפרט. מענין לציין את אשר כתב עליו ד"ר נ.ס. פיינברג, בעיתון יידישעס טאגבלאט, עשרה ימים לאחר מותו (במאמר שכותרתו "ברדיצ'בסקי בצעירותו" – נכתב במקור ביידיש ומובא כאן בתרגום ללשה"ק): "ובטפליק היו חסידי ברסלב. יהודים שיודעים ללמוד, מתפלספים לעתים ולומדים את ספרי רבם, רבי נחמן מברסלב ותלמידו רבי נתן, המלאים ראשי תיבות ורזין דרזין מתגלגלים להם בין השורות…
החסידים האלה הריהם טריפה בעיניהם של החסידים האחרים באזור, עפעס, מריח מהם "חקירה", למדנות ואיזה "כפירה" ומשהו מלמלו הצדיקים על הברסלבי על כך שנסע לארץ ישראל וחזר, על ראשי התיבות הממלאים את ספרו וכן הלאה.
בקיצור, לא התחתנו איתם ונמנעו מכל קשר איתם.
וחמיו של מיכה יוסף הזהירו גם לנהוג כך, ולהמנע מהם לחלוטין.
וזה כמובן עורר את סקרנותו של מיכה יוסף ואת רצונו להתקרב אליהם.
והם קירבו אותו, ונתנו לו את הספרים שלהם, שעליהם שקד מיכה יוסף ימים ולילות, במקום לעסוק בש"ס ופוסקים.
הרעיה הצעירה הבחינה בכך, החלה להתווכח איתו, וכאשר שמעה ממנו איזה "כפירה", היא הזעיקה את אביה, שהזעיק, בתורו, את אביו וסבו של מיכה יוסף אליו הביתה לשבת, שכל העיר תראה את מחותניו הרבנים וגם כדי שהם יעקרו מנכדם/בנם מציפורניה של האפיקורסות הברסלבית.
והם באו, ואכן יישרו את ההדורים וסידרו את הענין. מיכה יוסף שוב עוסק בש"ס ופוסקים ולא בספרים החסידיים הברסלביים.
כך, כלפי חוץ, אבל עמוק בפנים, בעומק נשמתו, כמה מיכה יוסף לאיזו מילה חדשה, והוא מחפש כדי למצוא את מה שאליו הוא כמה, וכשמחפשים מוצאים – וכך מצא מיכה יוסף את ספרי ההשכלה ולקח עצמו לקריאתם יומם וליל".
[12] תק"נ-תרכ"ו. בניו: ר' יואל נתן (נפ' תר"ס), ר' אלעזר (נפטר תרמ"ד באודסה) ור' יהודה לייב (חתן ר' עקיבא עליאש). בנותיו: אשת ר' פנחס אהרן נימינסקי, חנה אשת ר' חיים אטינגר, מרים אשת ר' מרדכי ברנשטיין.
[13] כנראה: מבלי לכתוב שהכסף מיועד לעניי אומן היהודים. (רו"כ = רובל כסף)
[15] לאחר מלחמת העולם השניה, חולק בית הקברות העתיק לחלקות ונבנו עליו בתים פרטיים. בהשתדלות חסידי ברסלב, נותר ציון רביה"ק והבית שלצידו נבנה כך שהציון היו צמוד לחלונו החיצוני. אולם בית הקברות לא נחרש, וחלק גדול ממנו נותר גם אז, אם כי ללא מצבות או ציונים.
הוא משתרך בעצלתיים בפאתי שביל העפר היוצא מהיער, נעליו מאובקות מן הצעידה הממושכת בין העצים והאבנים. זו לא הפעם הראשונה שהוא יוצא ליער זה לשפוך שיחו לפני ה', אין הוא רואה עצה אחרת לסאת מכאוביו הרוחניים, רק זוהי תקוותו היחידה לצאת ממאסר תאוותיו ומעשיו הרעים. תמיד הוא מזכיר לעצמו את דבריו הבוערים של רבי נתן: "אשר העצה הכללית שהוא יסוד כל העצות הוא ההתבודדות והשיחה בינו לבין קונו, שירגיל עצמו בכל יום לילך למקום מיוחד להתבודד שם ולפרש שיחתו לפניו יתברך כאשר ידבר איש אל רעהו, ולהרבות בטענות והפצרות ובקשות ופיוסים בלשון שמדברים בו שיעזרהו השם יתברך ויזכהו לשוב ממעשיו הרעים ולהתקרב אליו יתברך" (ליקוטי הלכות, תפילה ד, ז). אבל הפעם הוא מרגיש כבדות איומה, נדמה לו שלריק יגיעו, יום אחר יום הוא מבקש, משתפך ומתחנן, ותוצאות נראות לעין אין. רגליו נעשות עייפות ויגעות בדרך, ולבו תוהה: 'היש שכר לפעולתי?!'.
*
בפרשתנו אנו לומדים על 'ברכותיו' של בלעם אותן נאלץ והוכרח לומר לישראל, וחז"ל (סנהדרין קה:) מאירים את עינינו ש"מברכתו של אותו רשע אתה למד מה היה בלבו" – "דכתיב ויהפוך ה' אלקיך לך את הקללה לברכה, מברכותיו אתה למד מה הוא היה רוצה לקללם" (רש"י שם).
ואותו רשע מברך בעל כרחו ואומר: "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב", וכוונתו לכך שיש לעם ישראל את עצת ההתבודדות שהיא המקדשת אותם ומבדילה ביניהם לבין האומות ומרחיקה אותם מכל מאוויי הגויים ושאיפותיהם, וכפי שרבי נתן מבאר: "שהם עם קדוש כזה, ששוכנים לבדד, שהם מתבודדים בינם לבין קונם ושופכים שיחתם לפניו בכל פעם וחושבים בכל יום על אחריתם וסופם האחרון, ועל ידי זה הם בטוחים מכל צר ואויב ומסטין כי הם מסתירים עצמם בצל כנפיו יתברך תמיד, כי הם שמים מעונם ודירתם ומבטחם אצלו יתברך על ידי התבודדותם שעוסקים לסלק מחשבתם מכל ההבלים של זה העולם ולבטל רצונם אליו יתברך" (ליקוטי הלכות, ברכות השחר ה, פז).
בהתבודדותם ושיחתם הם מעוררים את התכלית הנצחית אליה הם שואפים, ומסלקים דעתם מהבלי ה'עולם חולף' שאומות העולם כרוכים אחריהם. 'ובגויים לא יתחשב' – "שאינם רודפים אחר נימוסי הגויים ואחר ריבוי כלי בית וכלי כסף ותכשיטים ושארי דברים המרבים הבל שלהם, רק מסלקים כל מחשבותם מכל זה, ומתבודדים ושופכים שיחם ברצונות טובים וכיסופים חזקים וגעגועים נמרצים אליו יתברך" (שם).
ובלעם מפאר ומשבח את רוממות העצה המופלאה הזאת ואומר: "מי מנה עפר יעקב – מי יוכל למנות ולשער יקרת קדושת כל פסיעה ופסיעה שדורכים על העפר כשהולכים לשפוך שיחם בהתבודדות לפני השם יתברך, שמכל פסיעה ופסיעה שדורסים על העפר נעשים תיקונים ושעשועים גדולים למעלה שאי אפשר למנותם ולשערם. כי בודאי אי אפשר לשער מה שנעשה בזה. וכל מי שזוכה להתחזק בזה, להיות רצונו חזק תמיד אל האמת ולא ירפה את הרצון הטוב אפילו אם יעבור עליו מה, בודאי סוף כל סוף יהיה אחריתו טוב" (שם).
*
חרדה אוחזת בנו על המחשבה ש"מברכותיו של אותו רשע למדים מה היה בלבו לקללם"; בלעם שידע דעת עליון הבין היטב את כוחה של ההתבודדות, שהיא יכולה להפוך לשלימות הטוב גם את מי ששקוע בעומק הרע הגמור, ועל כן ביקש לזלזל ולהתלוצץ מעצה נוראה זו. הוא ביקש לומר ששום דבר לא ייצא מהפסיעות והעפר שהאדם הולך, ושוב הולך, להתבודד. הוא רצה להחליש את דעתו של האוחז בעצה זו, כדי שאכן יאמין לקול הקורא בקרבו 'הרף', ועל ידי זה יפסיד חלילה את תקוות חייו. וכפי שרבי נתן ממשיך שם: "וכל זה אמר מחמת ההכרח, שעיקם השם יתברך את פיו לברך את ישראל ולחזקם ברצונות טובים והתבודדות שיהיו חזקים בזה לעולם. ומזה אנו מבינים מה היה בדעתו להיפך, לחלוק על כל זה ולרחקם ח"ו מכל זה על ידי דיבוריו וליצנות שלו הרעים. אך השם יתברך ברחמיו הפך הקללה לברכה, עד שהוכרח לברכם ולחזקם באמת".
ואותו רשע עונה אמן בעל כרחו ומגלה לנו טפח נוסף על עוצם כוחה של התבודדות העולה למעלה מכל השגה אנושית, והוא אומר: "תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמהו". לא יאומן, בלעם הרשע, מקור הטומאה ההשחתה והזוהמא שבעולם, מי שהיה ה'זה לעומת זה' בטומאה נגד קדושת משה רבינו וכלליות המדה רעה של מדות רעות של השבעים אומות (ליקוטי מוהר"ן, לו). בלעם המשוקץ, שהינו עיקר זוהמת הנחש וכלול מקליפת עמלק שורש כל הרע שבעולם (ראה זוה"ק ח"ג רפא: ובלקוטי הלכות ברכה"ש ה-צב), מעיד על עצמו עדות מבהילה: אם הייתי זוכה להתבודד בכל יום, אף אני הייתי הופך לישר וכשר כישראל!
"כי אמר על עצמו, שידע קלקולו וזוהמתו העצומה שאין דוגמתו, אף על פי כן אמר: הלוואי והייתי זוכה אפילו אנוכי לילך בדרך זה, להתחזק מעתה ברצונות טובים ולפרש שיחתי בכל יום לפניו יתברך ולשפוט את עצמי בכל עת, אז הייתי זוכה גם כן לאחרית טוב, בבחינת 'ותהי אחריתי כמוהו'" (שם, פז).
ועלינו להבין, שמכיון שכל ברכותיו של בלעם אכן חזרו אחר כך לקללה "כמו שהיה כוונתו מתחילה" (רש"י סנהדרין קה: ד"ה וכולם), שוב אין פלא שבעולם שוררת רוח של ליצנות וחלישות הדעת על עצה קדושה נוראה ונשגבה זו: אבי אבות הטומאה בעצמו נלחם נגד האדם שדורס על העפר ויוצא לשוח לבו וליישב דעתו על תכליתו בעולמו, כיון שהוא מפחד מעצה זו יותר מכל.
ועלינו לאחוז באמת זו שנכתבה בתורה הנצחית, שה' יתברך הכריחו לגלות ולזכור זאת היטב, שכל פסיעה ופסיעה בקיום עצה נשגבה זו יקרה מאד מאד, ואין לשער את עוצם כוחה, ושכל מי שיתחזק בזה יזכה בודאי לאחרית טוב, כי היא העולה על כל העצות להחזירנו בתשובה שלימה.
"וכן אבותינו, כשהיו על הים כתיב: ויצעקו בני-ישראל אל ה'. ואמרו במדרש רבה: "יונתי בחגוי הסלע וכו', השמיעיני את קולך". השמיעיני קול לא נאמר, אלא השמיעיני את קולך, את אותו הקול שכבר שמעתי במצרים, כי הקדוש-ברוך-הוא מתאוה לתפילתן של ישראל".
* * *
(להבנת מאמר זה מומלץ לקרוא את שניהמאמרים שקדמו לו).
אפשר לומר שהיום אנחנו פוגשים כמעט את כל הנקודות עליהן דיברנו, וכולן מתחברות למה שיוצא לנו בפועל מהדברים, ונדע איך ללכת איתם בחיינו, בעזרת-ה'.
לפני הכל נבאר את המדרש שהוזכר בציטוט הפותח. בשיר השירים (ב, יד) כתוב: "יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה הראיני את מראיך השמיעני את קולך, כי קולך ערב ומראיך נאוה". הרעיה, שהיא כנסת ישראל, נמצאת במיצר עצום. רש"י מסביר שפסוק זה נאמר כשעם ישראל עמד על ים-סוף לפני שבקע, והנה הם כלואים בין הים ובין המצריים הרודפים אחריהם, וכך הוא ממשיל את המצב: "למה היו דומין באותה שעה? ליונה שבורחת מפני הנץ ונכנסה לנקיקי הסלעים, והיה הנחש נושף בה [=רוצה להכיש בה]. תכנס לפנים – הרי הנחש; תצא לחוץ – הרי הנץ; אמר לה הקדוש-ברוך-הוא: הראיני את מראיך – את כשרון פעולתך, למי את פונה בעת צרה".
על מצב זה הקדוש-ברוך-הוא מבקש מאיתנו שנתפלל אליו ("השמיעיני את קולך"). המדרש מדייק מכך שנאמר "קולך" ולא נאמר "קול", שהכוונה לאותו קול שעם-ישראל כבר השמיע כאשר התפלל עוד במצרים (ע' שמות ב, כג) מתוך עול הקושי והשעבוד. היום נעמוד בעיקר על נקודה זו: מה ההבדל בין סתם קול ובין הקול של מצרים? ומה קשורה נקודה זו למה שנאמר בסוף דברי המדרש: "כי הקדוש-ברוך-הוא מתאווה לתפילתן של ישראל"? דבר זה הרי שייך לכל תפילה. מדוע חז"ל מזכירים אותו דווקא כאן?
* * *
את עצם מושג הקול שבתפילה פגשנו לפני פעמיים בדברי הראשונים. ראינו כי הקול הוא למעשה ביטוי של חיסרון פנימי. ככל שהקול יותר חזק, כך הביטוי של החיסרון יותר גדול. ראינו גם כן כי הישועה שבתפילה מגיעה ברגע שמכירים בחיסרון כמו שראינו באריכות בפעם הקודמת, שזאת כוונת הפסוק: "כי שחה לעפר נפשנו, קומה עזרתה לנו" (תהלים מד), ברגע שמגיעים לקצה האחרון, שם תבוא ישועת ה'. "מקימי מעפר דל מאשפות ירים אביון" (תהלים קיג).
לפי זה, כשאדם נמצא בצרה, עליו פשוט לקרוא בקולו, ואז ממילא תבוא הישועה. זה לכאורה מה שהקדוש-ברוך-הוא היה מבקש מעם-ישראל בעומדם על ים-סוף – "השמיעיני קול". אולם לא זאת ביקש הקדוש-ברוך-הוא. הוא ביקש "השמיעיני את קולך", את אותו קול שהיה במצרים. א: עלינו להבין איך מצרים קשורה למילה "קולך", ובאופן אחר – מה ההבדל בין קול והקול שלי? ב: מה הקשר של מצרים לכאן?
התורה שוללת את הטענה של "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" בפסוק: "וזכרת את ה' אלוקיך כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל" (דברים ח). על זה כותב הרמב"ן: "תזכור השם שהוציא אותך ממצרים". לרמב"ן היה קשה על הלשון "וזכרת", שממנו משמע שעניין זה כבר התגלה במציאות בעבר. כותב הרמב"ן: איפה התגלה לעם ישראל שה' הוא זה שנותן לנו כוח? במצרים. מדוע? שהרי "לא היה לך שם כוח ועוצם יד כלל" (הרמב"ן שם). במצרים היינו בקצה השפל ביותר. אם אנחנו עומדים וקיימים כיום, הרי זה רק בגלל שה' נותן לנו את הכוח. חשוב להבהיר שאין כאן הוכחה שה' נותן כוח, אלא מתואר המצב בו ראינו בפועל את הדברים. לכן התורה אומרת "וזכרת" – תישא בקרבך את אותה מציאות שגילית בעבר. גילוי זה הוא גם התכלית העיקרית ביציאה ממצרים, כמו שהתורה אומרת (שמות ו): "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלוקים, וידעתם כי אני ה' אלוקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים". מסביר הרמב"ן, תדעו שאתם חלק השם. מטרת היציאה ממצרים היא בריאת עם חדש. איך נולד עם שלא רק מוטל עליו לעבוד את בוראו, אלא שזאת מהותו וחלקו? רק על-ידי הגילוי שהקדוש-ברוך-הוא נותן לנו את כל כוחותינו, והוא זה שמקיים אותנו. (גילוי זה מתגלה בדור שלנו, דור עקבתא דמשיחא, עליו אמר רבי נתן שגם לו תהיה בריאה מחודשת של עם, כשהקדוש-ברוך-הוא יתגלה כמקיים שלנו).
מצב השפלות במצרים שהיה המדרגה התחתונה ביותר כמו שכתבנו, הוביל את עם-ישראל לצעקה גדולה ומרה אל ה' כבר במצרים: "ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שועתם אל האלקים" (שמות ב). ראינו שהקול מבטא את החיסרון הפנימי העמוק. כל מצב והקול שלו, היינו אומרים. ככל שהחיסרון גדול יותר, כך הקול גדול יותר. אמנם יכול להיות מצב בו אנחנו לא חשים חיסרון בתוכנו, אלא פשוט מרגישים שכל מהותנו הפכה לחיסרון אחד גדול. במצב כזה לא יהיה נכון לומר שאני מבטא קול, אלא שהקול הוא המהות שלי. כל כולי ריקנות אחת גדולה. כזה מצב היה במצריים, כמו שכותב הרמב"ן: "לא היה לך שם כוח ועוצם יד כלל". במצרים לא הייתה לנו נקודה אחת של "יש", של קיום. מתוך תחושה כזו הקול איתו נקרא לא יהיה ביטוי של חלק ממציאותנו, אלא הוא יהיה ביטוי מלא של כל מה שאנחנו.
בזה בס"ד נוכל להבין את דברי המדרש. "השמיעיני קול לא נאמר, אלא השמיעיני את קולך". אם הקדוש-ברוך-הוא מבקש שנשמיע קול, הרי זה אומר שעלינו לקרוא אליו כפי חיסרון המציאות העכשווית, והקול יהיה כפי החיסרון שיש. אך אם רצון ה' שנקרא אליו בכל מהותנו, ולא כפי החיסרון החלקי, היחסי, במציאות שלנו, לכאורה אין הדבר אפשרי, שהרי איננו מכירים מצב כזה בו כל מהותנו הייתה חסרה, ואיך נוכל, אם כן, לקרוא לה' כשכל מהותנו נשענת עליו? אולם התשובה היא: מצרים. שם התגלה דבר נפלא ביותר במהות הקיום של עם ישראל: "וידעתם כי אני ה' אלוקיכם" – "תדעו שאתם חלק השם", כמו שאומר הרמב"ן. "הא-ל ישועתנו סלה" התגלה במציאות במצרים. לכן אותו קול נקרא "קולך" – הקול הזה לא יהיה משהו שאת מבטאת, אלא הוא יהיה כל מהותך. הביטוי העמוק ביותר של הקיום שלנו הוא פשוט צעקה אחת גדולה לה'.
יבוא השואל וישאל: למה באמת צריך לקרוא בצורה כזאת? וגם אם זאת הדרך היחידה לצאת מהצרה – מדוע הקדוש-ברוך-הוא מבקש מאיתנו לעשות כן? ממשיך המדרש: "כי הקדוש-ברוך-הוא מתאוה לתפילתן של ישראל". הקדוש-ברוך-הוא רצה לצמצם את ההטבה בגבולות (מתאווה), ואנחנו צריכים את ההכרה של ההטבה בצורה שטוב ה' לא יעזור לנו, אלא יושיע אותנו.
* * *
השמיעיני את קולך. חשוב לזכור כי קריאה זו מאת ה' אינה רק לאותו דור, אלא היא נוגעת וקשורה לכל אחד ואחת מאיתנו. בכל מקום של צרה, בין ברוחניות ובין בגשמיות, מה שמתבקש מאיתנו הוא להשמיע את קולנו באופן שכל מהותנו תהיה שלמה איתו.
יש בזה הרבה להאריך: "חייב כל אדם לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים" – הדגש הוא על היציאה. הרי זה בדיוק מה שהרמב"ן אומר – היציאה מהגבולות הדוחקים (מיצרים-מצרים) על-ידי ישועת ה' היא זאת שיצרה אותנו, היא זאת שהפכה אותנו ל'חלק השם'. כל אחד צריך לזכור שישועת ה' נוגעת אליו בעצם קיומו. כשנזכור את זה, הדבר לתפילה שלמה ואמיתית קרובה מאד. לא משנה באיזה מצב ירוד נהיה, כמה שהיציאה מהצרה נראית רחוקה כל-כך; אף אחד לא חשב בכלל שאנחנו נוציא את עצמנו. אבל נאמן גואלינו, שאין נקודה במציאות שרחוקה ממנו. הוא יושיע אותנו, וכשם שקירב את אבותינו אליו ממ"ט שערי טומאה, כן יקרב אותנו אליו מהרה.
וכן חנניה מישאל ועזריה כשנשלכו לתוך כבשן האש, כתיב בזוהר: מאן שזיב לאלין, על דהוי מצלן קמי קודשא בריך הוא וכו' [מה הציל אותם, מה שהיו מתפללים לפני הקב"ה תמיד] , עין שם. ועל זה אנו מתפללים: מי שענה לחנניה מישאל ועזריה בתוך כבשן האש הוא יעננו.
"לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא" [לא בכל שעה ושעה מתרחש נס], מלמדת הגמרא(מגילה דף ז ע"ב). במקום אחר מזהירה הגמרא (שבת דף לב ע"א): "לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה לומר שעושין לו נס, שמא אין עושין לו נס. ואם עושין לו נס, מנכין לו מזכיותיו". בוודאי שכלפי הקב"ה אין הבדל בין נס וטבע, שהרי שניהם בריאה מחודשת. אך מכיון ש"עשית ליראיך נס להתנוסס" (תהלים ס) וכל ענינו של הנס לרומם את המכירים בו, עשית הנס איננה דבר כה פשוט הואיל ולא כל אדם ראוי להתגלות האלוקית שבנס. מאותה סיבה אוסרת הגמרא להישען על נסים, מאחר וכאשר הם מתרחשים כאשר האדם אינו ראוי מספיק אליהם, זכויותיו יתמעטו. מאידך, מצינו שרבי נחמן אמר: "עיקר התפילה היא על ידי עזות דקדושה, שצריך להעיז פניו נגד השם יתברך לבקש מלפניו על כל מה שצריך, ואפילו לעשות נסים ונפלאות" (ליקוטי עצות, תפילה, אות לו). יש לשים לב שרבי נחמן לא דיבר רק על מצב של פיקוח נפש בו אין ברירה אלא לבקש על הנס, אלא על כל צורך אמיתי שהוא. לכאורה תמוה לאן נעלם החשש של הגמרא שמא אדם זה אינו ראוי לנס, וזכויותיו יתמעטו?
ניתן להקשות קושיה זו אף על דברי הרמ"א (אורח חיים, סימן תרפב סעי' א) שכתב: "כששכח על הניסים בברכות המזון, כשמגיע להרחמן יאמר: הרחמן יעשה לנו נסים ונפלאות כשם שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה, בימי מתתיהו כו'". גם בדברי הרמ"א אנו מוצאים שיש להתפלל על נסים, ואכן מספר מפרשים התעוררו על כך.
"אני מאמין באמונה שלמה שהבורא יתברך שמו, לו לבדו ראוי להתפלל ואין ראוי להתפלל לזולתו" (מתוך י"ג עיקרים). מה פירוש הדברים? האם אסור לי לבקש מאיש דבר שהוא, ורק יש לבקש מהקב"ה? אכן, מבני אדם ניתן לבקש, אך להתפלל ניתן רק לקב"ה. "תפילה – גדרה השתפכות הנפש, והידָּבקה באלוקי מעוזה" (מלבי"ם לתהלים קב). ההתרוממות שבתפילה איננה דבר נוסף לבקשה, אלא להפך – הבקשה היא חלק ממנה. ההבנה שהקב"ה מקור הכל ורצונו להיטיב, היא זאת שגם מניעה אותי להתפלל. הזכרנו בעבר את דברי הרמב"ן, שכל מטרתה של התפילה היא אמונה. משום כך מזכירים אנו את ניסי יציאת מצרים שחרית וערבית לפני התפילה, להגיע להכרה באותה אמונה שהכל מונע מכח רצון ה', ובידו תמיד לשנות. במצב שכזה מתקיימים דברי הרמב"ן: "מן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים, שהם יסוד התורה כולה" (הרמב"ן לשמות יג). בהכרה אמיתית במהותו של הנס הגלוי, אדם מכיר בנס הנסתר, ומבין שרצון ה' הוא זה שתמיד מתגלה, בין אם זה בטבע, ובין אם זה בשבירתו. אין הוא מבטל את המושג טבע, אלא מכיר את היסוד המניע אותו – רצון ה'.
מפורסם הסיפור בביתו של רבי חנינא בר דוסא (תענית דף כה ע"א), כאשר הדליקה את נרות השבת בחומץ, ומעט השמן שנותר מהפעם הקודמת עמד להיגמר והבית ישאר חשוך במהלך השבת. רבי חנינא השיב לה: "בתי, מה אכפת לך? מי שאמר לשמן וידלוק, הוא יאמר לחומץ וידלוק". לכאורה תמוהה שאלתו "מה אכפת לך" – אף אם ידעה שהנס אפשרי, עדיין היה לה לחשוש אם אכן ייעשה לה או לחילופין לאיבוד הזכויות, וכן ייתור הלשון קשה ב"מי שאמר… הוא יאמר". מדוע לא אמר רק "אנא ה', עשה שהחומץ ידלוק"? אלא, שרבי חנינא בר דוסא היה במדרגה בה אין חילוק בין נס לטבע ברמת ההבנה ששניהם בידי רצון ה'. "מה אכפת לך" – הלא שתי ההנהגות, נס וטבע, שתיהן רצון ה', ואם כן לא אמור להיות חילוק שהוא בין צורה זו או אחרת. "מי שאמר לשמן וידלוק" – אותה הנהגה של רצון ה' בטבע, אותה הנהגה עצמה "יאמר לחומץ וידלוק". דווקא כשמכירים שאין כל הבדל בין טבע ונס, אז הופעת הנס היא דבר טבעי, ולא נצרכים בו לאיבוד זכויות. את זה אומר רבי חנינא לביתו. לא צריך לחשוש שהנס לא יופיע, אם האדם אינו מחלק בין הטבע והנס.
* * *
"מאן שזיב לאלין?" שואל הזוהר הקדוש. באיזו זכות ניצלו חנניה מישאל ועזריה מגוב האריות? הלא לא לכל אחד מתרחש נס, ובוודאי לא נס גלוי שכזה. כפי שראינו, לא כל אדם עומד בקנה אחד עם ההתגלות האלוקית שבנס.עונה הזוהר: "על דהוי מצלן קמי קודשא בריך הוא" – על שהיו מתפללים לפני הקב"ה תמיד. אצל מי שהופך ל'מתפלל' אין כל חילוק בין נס וטבע. ההכרה בכך שכל הבריאה מונעת מכח רצון ה' כה ברורה אצלו, עד שהופעת הנס לא תיתפס אצלו כשבירת מציאות, אלא כגילוי העומק שבה. וכיצד ניתן להגיע לאותה הכרה? על ידי תפילה. ממילא, אומר רבי נחמן, מתחייבת התפילה גם על נס. בביטחון לבד לא כל אחד יכול לסמוך על נס, מאחר וקיים עדיין הבדל מסוים בין טבע לנס. אך בתפילה כולם מגיעים לאותה הכרה שהכל אחד – הכל רצון ה'.
ומבין השיטין אנו למדים, שגם חנניה מישאל ועזריה היו 'מתפללים'. התפילה לא היתה אצלם מצווה פרטית ומקומית. היא תפסה את כל אישיותם, שינתה להם את דפוסי המחשבה. הרי לנו עוד ראיה שהתפילה כדרך חיים איננה חידוש של רבי נחמן בלבד, אלא היא דרך שהלכו בו כל אבותינו. ואנחנו לא נלך?
עשרים ואחד יום שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב שבכל שנה נקראים ימי "בין המצרים" על שם הכתוב (איכה א') "כל רודפיה השיגוה בין המצרים", ומשום הצרות והחורבנות הרבים שארעו לעם ישראל בימים אלה, נקבעו לאבל על חורבן בית המקדש, שהוא הצער היותר גדול והכאב היותר עמוק של עם ישראל.
בימים אלה ממעטים בשמחה יותר מבכל השנה, אין נושאים נשים, אין עושים רקודים ומחולות ומשתדלים להמנע מכל תענוג ושמחה.
אמנם עיקר ימים אלו, כמובא בפוסקים, איננו רק המנעות מתענוג, ואיננו גם ימים של צער ואבל גרידא. שכן "אין העיקר בתענית אלא התשובה". להתבונן במעשינו ולבדוק את דרכינו, שהלא אנו מאמינים שרק משום הרע שעשינו באו עלינו הצרות, ואם נתקן את דרכינו, ישוב ה' להיטיב עימנו.
וכן מובא בליקוטי הלכות ענין ימים אלה (חושן משפט, הלכות כח והרשאה ג' סעיף ו'-ט') "וזה בחינת בין המצרים שמתאבלין על חורבן בית המקדש משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב, כי עיקר חורבן בית המקדש היה על ידי פגם המשפט, כמו שכתוב (עמוס ה') "ההופכים ללענה משפט". …ומחמת שלא עשו משפט ופגמו במשפט, על כן נתלבש המשפט בהרשע נבוכדנאצר וחבריו ו"במקום המשפט שמה הרשע", כי הוא בא במקום המשפט, בכח והרשאה שקיבל מהמשפט, כמו הבא בהרשאה, שהוא בא במקום התובע.
…ועיקר התשובה הוא בחינת משפט, כי על ידי שאדם מתבודד בינו לבין קונו ושופט את עצמו על כל מעשיו שעשה ומעורר עצמו לעבודת השם יתברך בכל פעם, ועל ידי שיש משפט למטה אין דין למעלה, ובפרט אם זוכה להתעורר עד שעושה משפט בעצמו ממש, דהיינו שמתענה ומסגף עצמו, אף על פי שאינו עולה לכלום נגד מעשיו, אף על פי כן מאחר שהוא בעצמו עושה הדין בעצמו על ידי זה מבטל ממנו כל הדינים שלמעלה, אף על פי שעשה אלפים ורבבות (חטאים) יותר בלי שיעור, אף על פי כן מבטל כולם על ידי המשפט שלו, ששופט את עצמו, כי כשיש דין למטה אין דין למעלה. וזהו בחינת התעניתים והאבלות שמסגפין עצמן בתעניות ובמניעת בשר ויין ורחיצה (של תענוג) בשביל חורבן בית המקדש, כי חורבן בית המקדש הוא בשביל פגם המשפט, על כן אנו עושין עכשיו תשובה ומתקנין זאת ואנו עושין משפט בעצמנו ומתענין ומסגפין עצמן כדי לבטל הדין שלמעלה
כי עיקר תקון התענית הוא המשפט, דהיינו שיחשוב דרכיו וישפוט את עצמו על כל דבר, כמו שכתוב "הלא זה צום אבחרהו – פתח חרצובות רשע" וכו' דהיינו שעיקר התענית – לשפוט את עצמו ולפתוח ולנתק כל הקשרים והחרצובות של רשע הטמון בקרבו, שזהו עיקר בחינת המשפט, שישפוט את עצמו על כל דבר. ועל כן היו נוהגין ביום התענית לומר דברי כבושין לעם ולעיין ולהשגיח ולתקן כל הקלקולים שבעיר ולחפש אם יש חס ושלום איזה חטאים ועוונות בעיר לתקנם, וכמו כן צריך כל אדם לעשות בעצמו בכל יום ויום, ובפרט ביום התענית, לשפוט את עצמו על כל דבר, שזהו עיקר התענית.
כי עיקר האבלות הוא להתאבל על מעשיו שעשה, שהם גרמו חורבן בית המקדש, כי "כל מי שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו" (ירושלמי יומא א') וצריך להתאבל על עוונותיו ולבכות עליהם מאד מאד ולשפוט את עצמו ולפשפש במעשיו ולתקנם מעתה, ועל ידי זה יזכה לבנין בית המקדש, כי "כל המתאבל על ירושלים זוכה לראות בשמחתה" (תענית ל') כי על ידי האבלות שמתאבל על ירושלים ומפשפש במעשיו ותולה החורבן בעצמו, כי כל אדם לפי חטאיו כן יש לו חלק בכל דור ודור בחורבן בית המקדש, וכן כל אחד כפי מה ששופט את עצמו וזוכה לתקן מעשיו – כן יש לו חלק בבנין בית המקדש שיבנה לעתיד במהרה בימינו על ידי תקון המעשים של כל אחד ואחד מישראל".
"על זה ודאי ראוי לבכות"
ישאל הקורא – "מה חסר לנו כל כך בית המקדש"? וכי אין מספיק צרות בימינו, אסונות, בעיות כלכלה, חוליים בגוף ובנפש, בעיות בשלום בית ועוד ועוד, עד שבאו חכמים והטילו עלינו את המשא הזה, לזכור ולהצטער על דבר שקרה לפני אלפיים שנה?
אכן, עצם השאלה, היא עצמה מבהירה לנו היטב את עומק החורבן. חורבן כה עמוק עד שאבדנו את היכולת להבחין בין טפל לעיקר, עד שמעלתנו האמיתית והראויה לנו – כמעט נשכחה ואבדה, ואין אנו מצירים עוד כי אם על עניני היום יום, על זוטות של הא ודא, והכאב האמיתי, הוא שורש כל הכאבים, נידח ונשכח מן הלב.
הגמרא (ברכות ה') מספרת על רבי אליעזר שהיה חולה, ועל רבי יוחנן שבא לבקרו. כשנכנס רבי יוחנן אל החדר הוארו הכתלים מחמת יופיו.
הביט רבי אליעזר החולה על רעהו ופרץ בבכי. שאלו רבי יוחנן: "מדוע הינך בוכה? האם משום שלא למדת תורה דייך? הרי לא כל אדם זוכה ללמוד כפי רצונו, והלא העיקר הם הרצון והכוונה". "ואם משום הצער שנצטערת בגדול בניך", הוסיף רבי יוחנן לנחמו "אני עצמי איבדתי עשרה בנים"… "לא אלו הן הסיבות לבכיי" נענה החולה, "בוכה אני על יופייך, על היופי הזה העתיד לבלות בעפר"…
אכן – תשובה מפתיעה היא זו, הבאה מפיו של אדם שכל חייו שאף לזכך את גופו מתאוות גשמיות ובז לחיצוניות. אולם מפתיעים עוד יותר הם דבריו של רבי יוחנן, שאף הוא כרעהו, היה זך ונקי מתאוות גשמיות: "על זה ודאי ראוי לבכות". ובכו שניהם…
ומבאר המהרש"א פשרו של ספור זה: הלא ידועים דברי רבי יוחנן "אני נותרתי מהיפים שבירושלים". מדוע אמר דווקא היפים ש ב י ר ו ש ל י ם ? משום שיופיו של רבי יוחנן לא היה דווקא יופי גשמי – אסטטי גרידא. היה זה יופי קדוש, נשגב, יופי של צלם אלוקים, "כי בצלם אלוקים ברא את האדם", יופי ה"טומן" בחובו יופיה וקדושתה של ירושלים עיר האלוקים, "משוש כל הארץ".
כל עוד היה רבי יוחנן בחיים יכול היה המתבונן בו להבין מהי קדושה, מהו יופי רוחני, מהו צלם אלוקים שאליו יש לשאוף, אולם לאחר הפטרו מן העולם לא ידע עוד איש כראוי מהו אותו יופי, מהי אותה קדושה, ואיש לא יצטער עוד על אבדנם.
ועל כן נענה רבי יוחנן לרעהו: "על זה ודאי ראוי לבכות" ובכו שניהם. על אותן העיתים, שכבר הגיעו בעוונותינו, בהם אין איש שם על לב השפלת מעלת ישראל וארצם, חסרון המקדש, חסרון יופיה של קדושה וחסרון רוממות רוחנית.
תשעה קבין יופי
ירושלים. "עשרה קבין יופי ירדו לעולם, תשעה נטלה ירושלים ואחד כל העולם כולו" אומרים חז"ל (מסכת קדושין דף מ"ט). מהו סוד יופיה האבוד של ירושלים, אותו אנו חסרים ועליו אנו מתאבלים כל כך?
בזמן תפארתה נהגו בירושלים הלכות מיוחדות (מסכת בבא קמא פ"ג). הרחובות היו רחבים במיוחד ונאסר לבנות בהן מרפסות היוצאות אל הרחוב ומצירות את רגלי עולי הרגלים. משרפות סיד או מקצועות אחרים הכרוכים בהעלאת עשן היו אסורים, שלא להשחיר ולכער את הבתים, גם רכוזי אשפה אסורים היו בעיר מפני השקצים המצויים בהם, ואפילו חקלאות הכרוכה בזבול המעלה ריח רע הייתה אסורה, כמו גם גדול תרנגולות או אווזים, ואין צריך לומר חזירים. השווקים הרבים שהיו בירושלים – נוקו מידי יום! (בבא מציעא כ"ו). עולי רגלים, משהגיעו לירושלים, יכולים היו לישון היכן שליבם חפץ, ואסור היה מן הדין ליטול מהם דמי שכירות, אף לא דמי שמוש במטותיו של בעל הבית (מסכת יומא י"ב). תאמרו – היה צר לבני ירושלים מפני הארוח הכפוי הזה? ההיפך הוא הנכון – "מנהג גדול היה בירושלים – מפה פרוסה על גבי הפתח, כל זמן שהמפה פרוסה אורחין נכנסין" (מסכת בבא בתרא צ"ג) ומבאר רש"י "תקנה טובה היא, לקבלת אורחין, שידעו כי שם יאכלו וילכו שם לאכול".
"ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים" (מסכת יומא כ"א). מליוני בני ישראל עולים לרגל ופוגשים באחיהם הבאים מכל קצווי תבל. ושם, ב"אורו של עולם" (בראשית רבה נ"ט) הם פוגשים בתים פתוחים ולבבות פתוחים, עד שהפליגו חז"ל במעלת המפגש הזה ובארו את הפסוק "כעיר שחוברה לה יחדיו" (תהילים קכ"ב ג') – עיר שהיא עושה כל ישראל חברים בשעה ששם עלו שבטים לרגל (ירושלמי חגיגה ג'). (עד שאפילו היום, בשריד האחרון לכל הפאר הזה, בכותל המערבי של בית המקדש, ניתן גם כן לחוש משהו מעין "כל ישראל חברים" שיהודים מכל המקומות ומכל הגוונים מתקבצים יחד באהבה להתפלל לקונם ולבקש רחמים על עמם).
מנהג היה בירושלים שכל עולי רגלים עולים לגגות לאחר הסדר, לומר את ההלל. ופתגם נטבע בעקבות מנהג זה: "כזיתא פסחא והלילא – פקע אגרא" (פסחים פ"ה). כלומר אכילת שעור של "כזית" מקרבן פסח, וההלל הנאמר בסיום האכילה בירושלים, "שוברים" גגות.
ובכל ההמון העצום והחוגג הזה, מן הנמנע היה, בדרך הטבע, שלא יקרו תאונות. אך מי ששיכן שמו הגדול בבית הזה ובעיר קדשו, שמר על בניו הבאים לביתו, ועשרה ניסים קבועים נראו בכל שנה, בכל רגל ורגל, למליוני האורחים בעיר. "לא נזוק אדם בירושלים מעולם. ולא נפגע אדם ולא נכשל (מעד) בירושלים, ולא נפלה דלקה ולא היתה מפולת בירושלים" (אבות דרבי נתן כ"ח) "ולא הזיק נחש ועקרב בירושלים" (מסכת יומא דף כ"א).
ולא רק ברגלים, כי אם בכל יום ויום, היו חווים יושבי ירושלים את הנעשה במקדש. קול שער הגדול שבהיכל שנפתח, נגינת הלויים ושירתם. קריאת הכרוז עם שחר: "עמדו כהנים לעבודתכם ולויים לדוכנכם וישראל למעמדכם". כל אלו היו הקולות שנשמעו תדיר בכל רחבי העיר (מסכת תמיד ל') וריח הקטורת מן המקדש אפף את רחובותיה, עד שהנשים שבירושלים לא היו זקוקות עוד לבשמים… (מסכת יומא ל"ט). כללו של דבר – "מי שלא ראה ירושלים בתפארתה לא ראה כרך נחמד מימיו" (מסכת סוכה נ"א).
וכל זה כאין וכאפס לעומת המקדש עצמו.
בהיכנסו, לאחר הכנה והיטהרות, אל עזרת ישראל שבמקדש, חש כל יהודי באופן הברור ביותר במציאות ה' ובהשגחתו הניסית, בבטול חוקי הטבע ובקדושה המיוחדת והנדירה אותה משרה ה' על עמו.
מן השמיים הייתה יורדת אש על המזבח החיצון ורובצת עליו כמין אריה. צבעה עז כשמש, ואין כל מימות שבעולם יכולים לכבותה.
עמוד העשן העולה מן המערכה שעל המזבח היתמר בקו ישר אל השמיים.
"ועשן המערכה, אפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו, אין מזיזין אותו ממקומו" (מסכת יומא כ"א).
ולמעלה מכל זה – עבודת הקודש עצמה. סדר הקרבנות, הקרבת הקטורת ושאר עבודות המקדש, פעלו באופן תמידי על כל נפשות ישראל, עד שרוממו את כולן, באופן עמוק לאין שעור, למצב של בהירות וזכות הנפש, שלווה ושמחה בלתי מוכרות לנו, ותודעה רוחנית גבוהה להפליא.
"לא לן אדם בירושלים ובידו עוון – תמיד השחר (קרבן קבוע מידי בוקר) מכפר על עברות הלילה ושל בין הערביים (קרבן קבוע לפנות ערב) מכפר על עברות היום" (ילקוט שמעוני ישעיהו ש"צ). וכמו שכותב רבי נחמן (לקוטי מוהר"ן תנינא ז' סעיף י"א) "ובזמן שבית המקדש היה קיים – היינו נקיים מעוונות, כמו שכתוב (ישעיהו א') "צדק ילין בה" ופרש רש"י: כי תמיד של שחר היה מכפר על עברות של לילה, ותמיד של בין הערביים היה מכפר על עברות של יום …על כן אנו צריכין את בית המקדש, שיכפר עלינו בכל יום. ומעת אשר חרב בית מקדשנו, אין אנו יכולים לנקות עצמנו מן העוונות, כי אין מי שיכפר בעדנו".
…אנו, גם אם נשוב בתשובה ונתחרט על רוע מעשינו – היכן כפרתנו? ומי ימחק מנפשנו את רושם החטאים וזוהמתם?
מבולבלים, אובדי דרך, חסרי מנוח ועצה, נגועים בטשטוש ומבוכה תמידיים, מהלכים אנו על פני האדמה, שוקעים בנשיית השכחה על כל הטוב שאבדנו, על כל היופי והחן של אמת שאין עוד בידינו. "שבנה לנו את בית הבחירה, לכפר בו על כל עוונותינו."
אמנם, מכל קצות הגלות, סחופים ודוויים, חזרנו כבנים אובדים לארצנו.
אבל כמה קשה קבלתם של בנים שבים שעיניהם נשואות אל ארצות נכר, אל תרבויות זרות, מבלי לזכור, מבלי להתגעגע לעבר מפואר המצפה לשוב ולהבנות – עליית מאות אלפי עולי הרגל לירושלים, בה חוגגים כל ישראל בצוותא את חגיהם. צופים במראהו נורא ההוד של הכהן הגדול בצאתו מן הקודש, מאזינים לנגינת הלוויים הקסומה, רואים פני שכינה…
אמנם, כולנו חשים חסרון – אך רק מעטים מבינינו יודעים לקרותו בשם. כולנו "סחוטים" עד מוות מלהג פוליטיקאים אין סופי. מתלות מבישה בארצות נכר, מאויבים מבפנים ומבחוץ שהולכים ומרימים ראש.
אולם מעט מאיתנו מבינים, כי תכלית כל המצוקות הללו אחת היא – להכיר את מי שאמר והיה העולם, לפנות אליו ועליו להישען. וכבר הבטיח לנו משה רבינו בדבריו
האחרונים כי נכיר בכך – "ראו עתה כי אני אני הוא, ואין אלוקים עימדי. אני אמית ואחיה, מחצתי ואני ארפא ואין מידי מציל" (שירת האזינו דברים).
גם אמונתנו בשליח הא-ל, גואל בשר ודם, שיבוא וישים קץ למצוקותינו, איננה מפלט דמיוני שתכליתו לצמצם את חריפותו של האפור, המעומעם, הערפילי, השולט עתה בכל.
וכי יש יהודי בימינו שאיננו משתוקק לבואו של מנהיג אמיתי, גדול, בעל שאר רוח וחזון שאפשר ללכת בעקבותיו?
הלא כל בעל לב רגיש מבין שהכל כאן רק "בינתיים", מין "בינתיים" לא רצוי, שדבר מה חדש, שונה לחלוטין, צריך לצמוח ממנו.
עם כל העפוש שאספנו בגלות הארוכה, ולמרות הקשיים בתקשורת בינינו לבין עצמנו, ישנה נקודה פנימית ועמוקה שמשתפת ומאחדת את כולנו – הלא היא העייפות הגדולה מהשקר, מהמלחמות, מהאיבה. והצמא הגדול לחיים מתוקנים ונכונים, כאן בארץ אבותינו.
כאן, לפני שנים רבות מאד, ברך האלוקים את אברהם, אבי האומה: "כה יהיה זרעך – כעפר הארץ וככוכבי השמיים לרב" (בראשית י"ד ה').
מדוע נמשלו ישראל דווקא לעפר ולכוכבים? מבארים חז"ל (מסכת מגילה ט"ז): "אומה זו – כשהם יורדים – יורדים עד עפר, וכשהם עולים, עולים עד לכוכבים".
ובכן, לעפר ומתחתיו כבר ירדנו. אין זאת כי אם הגיעה העת והשעה שנעלה עד לכוכבים. וכשם שהגענו אל הארץ הגשמית, בה הלכו וטוו אבותינו את עתיד זרעם, כך נגיע גם להיות ראויים להקרא "ישראל" ולהכיר במעלתנו האמיתית.
ועל זה אנו בוכים ומתאבלים בימי בין המצרים – על גדולתנו האמיתית, על עם ישראל אחר, מתוקן ומטוהר יותר, שיקום מבין הריסות הבכי והזוועה, ויצדיק בקיומו את אלפי שנות הסבל והגלות. שנחזור ונהיה ראויים לכתרנו המקורי, הקדוש, שעל זה במגילת איכה, אנו שואלים ומבקשים על נפש עמנו "חדש ימינו כקדם" (איכה ה' כ"א).
ימי אבל אלו אינם, אם כן, עוד "מעמסה" של צער מיותר ונוסף על כל צרותינו. זוהי תקופה של התבוננות מזוככת וממוקדת בשורש הסיבות לכל מצוקותינו, זוהי הסתכלות בלב ליבו של השבר, על מנת לצאת ממנו חדשים ומעודדים.
כי המבין שורש צערו וסיבת יגונו, עמוק ומר ככל שיהיה, יתמלא גם תקוה ביודעו – סיבה אחת, אחת בלבד, לכל רבוי השכול והיגון.
"מפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו". ובתקון החטא, בהתנער האדם מהרע וההבל שהסתבך בו, ובהחזירו את אמונותו לאלוקים חיים ותורת חיים שלו –
יבוא הכל על תקונו. וזו, רק זו, היא הדרך היהודית, המקורית והבדוקה מימות עולם לשוב ולהכתיר את הטוב והקדוש, עד שיקוים בנו ובכל ישראל "ובילע המוות לנצח, ומחה ה' אלוקים דמעה מעל כל פנים" (ישעיהו כ"ה ח').
כאב – בלי תרופות הרגעה
אמנם, לתקן את דרכנו, להתייצב מול האמת המרה והשוקת השבורה של קלקול מעשינו – זה כואב. ואין לנו חשק לכאוב. מעדיפים להדחיק, לשכוח, להכחיש, לעשות הכל רק לא לכאוב. מכורים לתרבות העונג המערבית אשר בה "סבל" ו"צער" הם שמות נרדפים ל"רע" ומהווים כפירה במשנת הנהנתנות המזעזעזת שיובאה אלינו, בהצלחה מרובה כל כך, מארצות נכר.
אבל כאב שמודחק, שנשכח, שמוכחש, אינו חדל מלהתקיים בשל כך. הוא רק מחלחל בעצמות, הופך עוצמתי ומפלצתי יותר, אי שם באפלת קבורתו הכפויה, וסופו למרוד גם בשיטות ההרגעה ובתרופות היותר חזקות, להתפרץ ולכלות גוף ונפש.
באים חז"ל, בעומק חכמתם ומורים, מצווים: בכה, בן אדם. התבונן על עצמך ועל העולם בו אתה חי ובכה. צעק והתמרמר על העוול, על השפלות, על השקר, על הרחוק התהומי מאמת, מקדושה, מטוב, של אחיך היהודים ושל העולם כולו.
לא בשביל להתייאש, חלילה. אין זו מדרך היהדות שכולה אמונה ותקווה. להיפך – בכדי לשחרר את הכאב, בשביל להסתכל בו בעיניים פקוחות ובלי פחד.
משישתחרר, יאבד את עצמתו ויחלש, ומתוכו עתידה לצמוח נחמה גדולה, ואמונה גדולה בכח שלנו למגר את סבותיו, ולהביא, לחזור ולהביא את העולם ואת עצמנו בתוכו, לצעוד בדרך אל התקון, התקוה והאור.
וגם בחדשי השנה, זוהי הירידה שבטרם העליה, הכאב שלפני האור, שכן אב, ראשי תיבות "אלול בא". אב – הכאב הוא ההקדמה וההכנה ההכרחית והבלתי נמנעת לאלול – חודש הרחמים והסליחה, חודש בו שערי השמים והלב – פתוחים.
וזה פרוש דברי קוהלת, החכם באדם: "וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החושך" (קוהלת ב' י"ג) והקשה הזוהר הקדוש: וכי מהו החדוש שבדבר? היש אדם שאינו מבין שהחכמה עדיפה על הטפשות? ומדוע אמר קוהלת "וראיתי אני" כאילו מדובר כאן באיזו תבונה מיוחדת במינה, שאיננה מובנת כל כך
בפשטות? ומבאר הזוהר שכוונת שלמה המלך בדברים אלו היא "כיתרון האור מן החושך" מעלתו של האור היא דווקא כשהוא מופיע מתוך החושך, מעלתה של החכמה דווקא כשהיא באה מתוך הסכלות. ומעלת המתיקות – דווקא כשהיא באה מן המרירות וכלשון הזוהר: "לא ידע איניש טעמא דמתיקא עד דטעים מרירא" (זוהר תזריע מ"ז) (לא ידע האדם (להעריך) את טעם המתיקות בטרם יטעם ויתנסה קודם לכן במרירות).
עקרון זה אנו שבים ומוצאים באופן נפלא בתפילת משה. לא היתה זו אחת מתפילותיו הרגילות. הייתה זו תפילה קצרה ומיוחדת במינה שהקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו לימד את משה. ואם כן, גם משה, גדול המתפללים אשר מעולם, מצא בה חדוש. ויתכן שהוא עצמו לא היה מצליח לחבר תפילה כה בהירה, כה מדוייקת.
כותב המדרש "אמר הקדוש ברוך הוא למשה, אמור כך: רבונו של עולם, עשה ממר מתוק"
כן, זה הכל. פשוט וקצר. החדוש שבדבר הוא שכולנו, אולי אפילו משה, כאמור, היינו מתפללים, מן הסתם, על כל צרה שלא תבוא: "רבונו של עולם, שלא יהיה מר. שיהיה רק מתוק". בא הקדוש ברוך הוא באין-סוף חכמתו, ושולל את המהלך הזה. מן המרירות, מן הכאב, אי אפשר להמלט, אבל כשמתעמתים איתו ולא בורחים, כשמפיקים ממנו את התועלת הראויה, אפשר אז לבקש "עשה ממר מתוק". יש מר. חייב להיות. לא ידע האדם טעם המתיקות בטרם טעם לפני כן את המר. רק שהמר יהפוך, ברחמי שמיים ובצירוף עבודתנו ומעשנו הטובים – למתוק.
"ימים יוצרו ולו אחד בהם" כותב דוד המלך בספר תהילים (פרק קל"ט פסוק ט"ז) ומבאר רש"י "הראהו ימים העתידים להבראות ולחלקו בורר אחד – את יום השבת, דבר אחר: זה יום הכפורים לסליחה".
יום אחד בשנה שהוא "יום שלו", של הקדוש ברוך הוא לבדו. יום שמעל לזמן, שבו בניו מתעלים ומתנקים מכל קשר לעולם החומר והבליו. פורשים מאכילה ושתיה, ממלאכה, ומכל תענוג, ועוסקים היום רק בתפילה ותשובה. וכשם שאנו "עולים למעלה" ביום הזה, הקדוש ברוך הוא מצידו "יורד למטה", ונושא בכנפיו טהרה וסליחה, כפרה ומחילה לכל החפצים להטהר, שכן "עצומו של יום – מכפר" עצם היום – מכפר! כמו שלמדו חז"ל מן הפסוק: " כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם" זהו חלקו של ה'. והמשך הפסוק הוא חלקנו: "מכל חטאותיכם לפני ה' תטהרו" (ויקרא ט"ז ל').
"ימים יוצרו".
הקדוש ברוך הוא יצר ימים רבים, ולכל אדם נתן את מספר ימיו עלי אדמות, לתקן ולהשלים את נשמתו, ולשוב עם כל ימיו מלא בטוב וקדוש אל המקום ממנו בא.
כל יום, עם השפע שלו, והעזרה משמיים שלו, מתאים בדיוק למה שכל אדם צריך לעשות ביום הזה, בחלק הקטן הזה מתפקידו ויעודו הגדול בימי חלדו.
כותב רבי נחמן (ליקוטי מוהר"ן תורה קע"ט): "כי כל יום ויום נמשך עליו שפע מלמעלה, וכשעושה בזה היום מצוות ומעשים טובים, אזי מחיה (את) היום וממשיך לו חיות ושפע רב מלמעלה. (שיומו מאיר ומלא טוב ותוכן). אך אם, חס ושלום, אינו עושה בו מצוות, אזי אינו יורד עליו שפע מלמעלה כי אם בצמצום גדול מאד רק כדי חיונו בצמצום (שהרי יום זה נברא על מנת לעשות רצונו יתברך ועל מנת כן משפיע בו ה' את שפעו, ואם אין מעשים ש"יכילו" את השפע הזה, אין לו על מה לחול ולבוא, והיום נמצא ריק וחסר שפע). וכשהוא נוטל זה היום ועושה בו, חס ושלום, רע, אזי מוריד ומיניק ומוצץ השפע המעט שיש בזה היום, עד שמוצץ גם עצם החיות שיש להיום בעצמו, מלבד השפע הבא מלמעלה דבר יום ביומו, כי כל יום הוא בריאה, ויש לו חיות עצמו מלבד השפע, והוא מוצץ גם חיות העצמי של היום, עד שנשארו הימים הללו פגרים מתים, כמו משל התנוק היונק משדי אימו, כל זמן שיש לה חלב, יונק החלב, וכשנפסק החלב, מוצץ דמה וחיותה ממש".
יכול אדם להגיע בערוב ימיו אל עולם האמת, ומאחריו "נגררים" אלפי "פגרים", ימיו שעברו בחושך, ובמקום שיבוא "מלא ימים" הוא מגיע ריק וחסר, ו"הרוגיו", הימים ש"הרג" ובזבז במו ידיו, באים למשפט כעדיו! וכן מבואר במדרש "כל יום שעובר על אדם ללא תורה ומעשים טובים – אינו נמנה בין ימיו" (בראשית רבה נ"ט ט', זוהר א' רכ"א) ומצד הקדושה להיפך (וזה פרוש "ואברהם זקן בא בימים" (בראשית כ"ד), שבא עם כל ימיו הקדושים והטהורים לפני בית דין של מעלה (לקוטי מוהר"ן ס' סעיף ב')).
והתקון לזה, מגלה רבי נחמן באותה תורה – תענית!
"כי מעלת התענית – שמעורר ומחיה מתים, היינו הימים שעברו בחושך"! ומוסיף "ויש להבינו בגשמיות, כי כשמתענה, נמצא אין לו חיות וכח מזה היום, מאחר שאינו אוכל ושותה בו, ואף על פי כן עובד את ה'. נמצא, שעובד השם בכח שיש לו מאתמול, כי בלא זה מאין לו כח? נמצא, שעובד היום בכח של אתמול, על כן מביא חיות באותו היום של אתמול (שנותן, כביכול, הצדקה לקיומו של יום אתמול, כי מכוחו עובד את ה' היום) ואחר-כך, כשמתענה עוד, ואזי אין מספיק לו כח של אתמול, כי כבר נחלש הגוף, ואז צריך להשתמש בכח של ימים הקודמים למפרע עוד. נמצא שמביא בכל פעם חיות והארה לימים הראשונים שנפלו ומתו, עד שאפשר להתענות כל-כך, שיצטרך להשתמש בכח של הימים שינק משדי אימו, ואזי מחיה ומאיר כל הימים".
נמצא, כביכול, שעלינו לצום בלי גבול, כמספר ימינו שעברו בחושך, כדי לשוב ולהחיות את העבר.
אמנם, גם משום כך, אכן עסקו הצדיקים בדורות הקדמונים בתעניות הרבה לזכוך גופם ונפשם, ואף הורו כן לאחרים, בפרט כתקון לחוטאים על פגמי נפשם. אולם משבא הבעל-שם טוב לעולם הורה שאין צורך עוד בדרך של תעניות וסגופים ואף רבי נחמן הסתייג מדרך זו בתור שיטה לתיקון הנפש. מהי, אם כן, העצה היעוצה לנו, שכוחותינו דלים ואין בכוחנו ואפשרותנו להתענות כל-כך?
ומגלה רבי נחמן, הלא יש יום ש"כולל" את כל הימים. שכבר אמרנו "ימים יוצרו" ו"לו", לקדוש ברוך הוא יש יום "אחד בהם", שהיום "יום שלו", יום שכלול מכולם.
"ימים יוצרו" – כל יום הוא יצירה בפני עצמו" כותב רבי נחמן "ולו אחד בהם" – זה יום הכפורים כמו שפרש רש"י שם – "שהוא תענית שמחיה כל הימים! כי יום הכפורים הוא כלליות כל הימים" והיום, שאנו מוסרים כל רצונותינו ומוותרים על כל מאווינו הגשמיים – לשם ה', מאיר "יומו של ה'" על ידי תעניתנו, בכל ימינו כולם, וחוזרים כולם להיות חיים, קיימים ושמחים…
וכמו שכותב שם רבי נחמן, שעל ידי תקון התענית, שאדם מענה את עצמו ומחיה ימיו המתים, זוכה גם לשמחה, כמו שכתוב (תהילים צ') "שמחנו כימות עניתנו" "עניתנו – לשון תענית, היינו שתהיה השמחה כימות התענית, כי כפי ימי התענית, כן מחיה הימים הראשונים במצוות ומעשים טובים שלו, וכן נבנה השמחה"…
ענין מעלת הרצונות והכיסופים בעבודת השי"ת, הם מיסודותיה החשובים ביותר של חסידות ברסלב, אותם גילה רבינו הק' ואותם קבע כאבני יסוד לכל באי שערי החסידות, להתאמץ ולהתחזק ולא להרפות מעבודת הרצון, ולהשתוקק תמיד לכל דבר שבקדושה, והיה כל מבקש ה' יחגור בעוז מתניו במחשבה בדיבור ובמעשה בכל עת, ויגביר חיילים בהשתוקקות וגעגועים, וכמובן בתפילה ותחנונים, לעשות נחת רוח להשי"ת.
ודבר זה כתוב בתורות רבינו הק' ושנוי בשיחות והמעשיות, ומשולש בכתובים פעמים רבות, לבאר ביסודיות, מה רב טוב הצפון במסילותיה של עבודה זו ששמה "רצון", שבח פעלה ורום מעלותיה העצומות, וכיסוד מוסד מובאים בכמה מקומות הדברים האלה לאמר: "והכלל שהעיקר הוא הרצון והכיסופין, שיהיה כוסף תמיד אליו ית', ובתוך כך (בין רצון אחד למשנהו) מתפללין ולומדין ועושין מצוות", "וזהו עיקר תענוג עולם הבא, שאז יזכו לרצון ולכיסופין בחינת רעוא דרעוין" ועיין עוד בפנים בדבריו הק' בהרחבה.
וכשנתעמק בדבר נמצאנו למדים, כי מאז היה עם ישראל לגוי אשר בחר בנו מכל העמים "ממלכת כהנים וגוי קדוש", היתה תחילת כניסתם לכך מכח "עבודת הרצון", ולולא זאת לא היו מקבלים התורה ח"ו, בא וראה מה שדרשו חז"ל בסוגיא דמתן תורה, "אמר ר' אלעזר בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, יצתה בת קול ואמרה להם, מי גילה רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו, דכתיב: ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו, ברישא עושי והדר לשמוע עיי"ש. ויש לנו להתבונן ולהשכיל בדבר, כלום יתכן הדבר להקדים את העשיה לפני השמיעה, הלא אינו יודע כלל מה לעשות בלא ישמע קודם את המוטל עלינו לעשות? ועל כרחינו לומר כי הכרזת "נעשה ונשמע" שאמרו כאחד, עיקר ייחודו וסגולתו היה בכך שהביעו את תשוקתם לקבל את התורה ומצוותיה, "נעשה את כל הציוויים שנשמע" ברצון אדיר וחזק גם אם הדבר כבד לעשותו, וגילו דעתם כי אדיר חפצנו לקבל עול מלכותו ית' ולהיות עם סגולתו.
והנה הבחינה הזאת, שהיא גם רז שמלאכי השרת משתמשים בו, וכמו שפירש רש"י שם "מוכנים לעשות קודם שישמעו, ולא כדרך שאר עבדים ששומעין תחילה את הדבר לידע אם יכולין לקבל עליהם אם לא", והוא הוא הרצון האמיתי וההשתוקקות לקיום ככל שנצטווה, זה היה סודם וגבורתם של עם ישראל באותה שעה, ומאז נקבע הדבר לאחד מיסודי הדת לקיום התורה והמצוות, והוא גם סוד ה"הכנה למצוה", המבואר בספרים שהוא יותר גדול מן המצוה, שכן, גילוי הרצון וההשתוקקות לעשות רצון הא-ל, הוא לגלות הנקודה הפנימית שבלב האדם, כי חפץ הוא בכל לב ונפש להמליכו ולעבדו בלבב שלם.
וזה לשון המהרש"א בגמרא, ד"ה מי גילה: שזהו דבר סודי שהמלאך כולו רוחני ואין לו דעת אחרת כי אם לעשות רצונו ית' ב"ה והוא מוכן כאילו עשה, מה שאין כן האדם מחובר בגוף ונפש שיש בו גם דעת היצר הרע, ואינו מוכן לעשות רצון אביו שבשמים כי היצר הרע מסיתו לרעה, אבל ישראל במתן תורה נגלה להם סוד זה להיות להם דעת אחד להיות מוכנים לעשות רצון אביהם שבשמים, כמו שכתוב "מי יתן והיה לבבם וכו' כל הימים", דהיינו שב' הלבבות שהם ב' יצרים, יהיו להם דעת אחד כמלאכים הללו שהם מוכנים לעשות קודם שמיעה. עד כאן דבריו.
הרי לך יתרון המלאך על האדם, שהוא בסוד אחדות הדעת והרצון המופלג להקדיש ליוצרו בנחת רוח, מה שאין כן אצל האדם שדעת אחרת מסיתו לרעה, ומה מתוק ונפלא לפי דברי המהרש"א, להביא בזה אסמכתא ואבן יסוד לגודל מעלת ה"רצון", שכן לפי דבריו, איחל בזה הקב"ה לכלל ישראל שיהיו משתוקקים אליו תמיד בבחי' נעשה ונשמע, כמו שכתוב "מי יתן לבבם זה וכו'" שהיה כאיש אחד בלב אחד, היינו להיות להם רצון תמידי אליו ית' ולמצוותיו, עד אשר אף בהתגברות היצר הרע לבטלם מעבודתו ח"ו, לא ירפו ולא יעזבו את נקודת הרצון, עד אשר תשוקתו העצומה וחשקו הנפלא יהיו מסייעין בעדו להתגבר על היצר הרע ולהכניעו לגמרי,
ועל קוטב הדברים הללו, יהל אור רב במאמר חז"ל (שם), על הפסוק "ויתייצבו בתחתית ההר": מלמד שכפה הקב"ה עליהם הר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם, אמר רבי אחא בר יעקב מכאן מודעא רבה לאורייתא. ופירש רש"י: יש להם תשובה, שקיבלוה באונס. והקשה התוס' מדוע כפה עליהם, הא כבר הקדימו נעשה לנשמע? אלא, שהיו חוזרים כשראו האש הגדולה שיצאה נשמתם ע"כ. ועל פי מה שהבאנו אפשר לומר, שכפה עליהם הר כגיגית על לאחר קבלת התורה, כאשר יגיעו הימים שאין בהם חפץ ולא יתאפשר להם בשום אופן עסק התורה וקיום מצוות, בכל זאת כפה עליהם להמשיך ברצון זה שהיה להם קודם קבלת התורה ולאמץ ולחזק רפיון ידם ברצונות וכיסופים, וזה שאמרו שם "מכאן מודעא רבה לאורייתא" שגם באונס קיבלו עליהם להחזיק ברצון, וזהו הנאמר בפתיחת ספר תהילים "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים וכו', כי אם בתורת ה' חפצו", שלא מספיק בזה שלא הלך ולא ישב בזמנים קשים של עזות וגזירות הרשעים, הגם שקשה עד למאוד קיום התורה והמצוה, כי צריך שעל כל פנים יגביר חפצו ורצונו לזכות לתורת ה', ובכח הרצון יגיע לידי "ובתורתו יהגה יומם ולילה" כהרצון העליון, כי רצון אותיות צנור כמובא, שדרכו באים לכל ההשפעות…
ההתבודדות הוא מעלה עליונה וגדולה מן הכל, דהיינו לקבוע לו על כל פנים שעה או יותר להתבודד לבדו באיזה חדר או בשדה, ולפרש שיחתו בינו לבין קונו בטענות ואמתלאות בדברי חן וריצוי ופיוס, לבקש ולהתחנן מלפניו יתברך שיקרבו אליו לעבודתו באמת. ותפילה ושיחה זו יהיה בלשון שמדברים בו, דהיינו במדינתנו בלשון אשכנז, כי בלשון הקודש קשה לו לפרש כל שיחתו, וגם אין הלב נמשך אחרי הדיבורים מחמת שאינו מורגל כ"כ בהלשון… ובלשון אשכנז יכול לפרש כל שיחתו. ואת כל אשר עם לבבו ישיח ויספר לפניו יתברך. הן חרטה ותשובה על העבר, והן בקשת תחנונים לזכות להתקרב אליו יתברך מהיום והלאה באמת, וכיוצא בזה, כל אחד לפום דרגיה. ויזהר מאוד להרגיל עצמו להתמיד בזה מדי יום ביום שעה מיוחדת כנ"ל. ושאר כל היום יהיה בשמחה. והנהגה זו הוא גדולה במעלה מאוד מאוד, והוא דרך ועצה טובה מאוד להתקרב אליו יתברך. כי זאת הוא עצה כלליות שכולל הכל, כי על כל מה שיחסר לו בעבודת ה', או אם הוא רחוק לגמרי מכל וכל מעבודתו יתברך, על הכל יפרש שיחתו ויבקש מאיתו יתברך כנ"ל. ואפילו אם לפעמים נסתתמין דבריו ואינו יכול לפתוח פיו לדבר לפניו יתברך כלל, אעפ"כ זה בעצמו טוב מאוד, דהיינו ההכנה שהוא מוכן ועומד לפניו יתברך וחפץ ומשתוקק לדבר אך שאינו יכול, זה בעצמו גם כן טוב מאוד. וגם יוכל לעשות לו שיחה ותפלה מזה בעצמו, ועל זה בעצמו יצעק ויתחנן לפניו יתברך שנתרחק כל כך עד שאינו יכול אפילו לדבר. ויבקש מאתו יתברך רחמים ותחנונים שיחמול עליו ויפתח פיו, שיוכל לפרש שיחתו לפניו יתברך. ודע שכמה וכמה צדיקים גדולים מפורסמים סיפרו שלא באו למדריגתם רק על ידי הנהגה זו. והמשכיל יבין מעצמו גודל מעלת הנהגה זו העולה למעלה למעלה. והוא דבר השוה לכל נפש מקטן ועד גדול, כי כולם יכולים לנהוג הנהגה זו ועל ידי זה יבואו למעלה גדולה, אשרי שיאחז בה.
השתפכות הנפש
חסידי ברסלב היו נוהגים לומר, שאלמלא לא התקרבנו לרבי נחמן מברסלב אלא כדי לדעת על עצת ההתבודדות, דיינו. כל אדם יכול להרגיש את הזמינות של דרך כזו המצריכה רק פה ולב, ואת הרלוונטיות שלה, כמו גם את הנחיצות שלה, לכל אדם ואדם. "דבר השווה לכל נפש מקטן ועד גדול", כנאמר בדברי רבי נחמן. כל דבר המתרחש בחיי האדם יכול לבוא כאן לידי ביטוי ותיקון, כשלאורך הדרך האדם לא הולך יותר לבדו, אלא הוא עומד לפני ה' בתפילת חיים מתמדת. הוא המדריך והמכוון, הוא זה ששומע כל מילה ומקשיב. עצם המעמד הזה מהווה זכיה גדולה בפני עצמה. מה עוד שהוא גם עונה, תומך ומסייע לכל אורכה של הדרך. לא אחד הוא האדם, אלא מאוחד עם בורא עולם.
הדברים שלמעלה מופיעים בתחילת "השתפכות הנפש", ומקורם בליקוטי מוהר"ן חלק ב תורה כ"ה. התורה הזאת היא המקור המרכזי בליקוטי מוהר"ן לכל הנושא של ההתבודדות; מהי בדיוק, מה נחיצותה, כיצד יש ליישם אותה והדרכות נוספות לגביה. קיימות עוד עשרות שיחות והדרכות מרבי נחמן בנושא זה, אבל בתורה זאת באה בפעם הראשונה ההדרכה המפורטת הבסיסית על עצה זו.
נקודת שבולטת בהתבודדות היא השייכות שלה לכל אדם ולכל רגע נתון בחיים. ישנן הרבה עצות שהאדם יכול לדעת מהן, אבל הן מצריכות ממנו מצב נפשי מסוים או מדרגה כל שהיא. הרבה פעמים הקושי הוא לא ביישום העצה, אלא בהגעה למקום ממנו אפשר לקיים את העצה. שואל האדם את עצמו, מהי העצה לקיים את העצות? כותב על כך רבי נתן: "על פי רוב קשה להאדם לקיים העצה בעצמה, על כן העיקר הוא תפילות ותחנות ובקשות" (ליקוטי מוהר"ן ח"ב קא). כוחה הגדול של התפילה וההתבודדות, הוא נתינת הדרך מכל מקום לכל מקום: מכל מקום, כי אין תפילה השבה ריקם, ולכל מקום, כי בישועת ה' ורחמיו יגיע האדם אל תכליתו. ההתבודדות הופכת את התפילה לדרך קבועה ומתמשכת בחיים, ולא רק כאמצעי בזמנים מסוימים. היא משמשת כעצה של כל העצות, ודרכה מגיע האדם לכל דרך שעליו ללכת בה.
הידיעה על כך שיש דרך כזאת שיכולה להתחיל מכל מקום היא בהחלט לבדה מתנה גדולה, אבל לא בכך תם עניינה. הפרקטיות שלה היא לא רק אמצעי טוב ונוח, אלא יש צורך חיוני דווקא בדרך כזו בדורנו, כפי שנראה בהמשך הדברים.
"ההתבודדות הוא מעלה עליונה וגדולה מן הכל". מהי גדולתה של העצה? גודל, הרי, הוא תמיד עניין יחסי. במספר מקומות אנו מוצאים שדבר יכול להיחשב כגדול כאשר הוא מקיף וכולל פרטים אחרים. "אתה החילות להראות את עבדך את גודלך" (דברים ג, כד) ומבאר רש"י שגדולה זו משמעותה מידת חסדו של הקב"ה, ומציין לפסוק "ועתה יגדל נא כוח ה'" (במדבר יד, יח) שנאמר לאחר חטא העגל. משה רבנו ביקש אז שיגדל כוחו של הקב"ה ולא יכלה את החוטאים, אלא חסדו וגילויו יצאו גם מהמקום של החטא. כשבאים לתאר את ההתבודדות אומרים עליה שהיא עצה גדולה – עצה כוללת ומקיפה, כל אדם וכל מצב בחיים, בכל מעמד נפשי שהאדם נמצא בו. בהמשך הדברים ניתן למצוא סמך למשמעות הזאת של גדלות: "והנהגה זו הוא גדולה במעלה מאוד מאוד, והוא דרך ועצה טובה מאוד להתקרב אליו יתברך, כי זאת הוא עצה כלליות שכולל הכל, כי על כל מה שיחסר לו בעבודת ה'… על הכל יפרש שיחתו". אם זאת כוונת הגדולה אצלנו, נמצא שהזמינות של העצה מודגשת כבר בתחילת הדיבור על ההתבודדות, ועל כן יש למצוא בה משמעות נוספת מלבד הפרקטיות שבה. הדברים של היום יתמקדו יותר ברקע של הצורך בעצה כזאת דווקא בימינו, הזמן של עקבתא דמשיחא, ובפעם הבאה בעז"ה בהרחבה יותר על העצה בעצמה.
* * *
הזמן של עקבתא דמשיחא מוזכר בדברי חז"ל (סוטה מט.) בתור זמן מאוד קשה, הן ברוחניות והן בגשמיות. "בעקבות משיחא חוצפא יסגא ויוקר יאמיר… מלכות תהפך למינות ואין תוכחת, בית וועד יהיה לזנות …וחכמות סופרים תסרח ויראי חטא ימאסו, והאמת תהא נעדרת… אויבי איש אנשי ביתו, פני הדור כפני הכלב, הבן אינו מתבייש מאביו. ועל מה יש לנו להשען? על אבינו שבשמים". המציאות עצמה הופכת לכל כך חסרת סיכוי, והתנא רואה להוסיף ידיעה נוספת בגלל זאת – "ועל מי לנו להישען? על אבינו שבשמים". הרי התפילה והביטחון בה' נכונים לכל תקופות העולם; מכך שהתנא מדגיש את מציאותה של התפילה בהקשר לזמן עקבתא דמשיחא, סימן הוא שהפיתרון היחיד שיכול לפתור את המציאות שהולכת שמסתבכת הוא רק התפילה. תמיד היא הייתה נצרכת ושייכת, אבל כעת בירורו של העולם נמצא בתפילה. דברים אלו מזכירים את דברי רבי חיים וויטאל המצוטטים לרוב, שעבודת הדורות של עקבתא דמשיחא היא התפילה, היא הכוח שיכול להביא חיים לדורות כאלו. גדולי ישראל במשך מאות שנים כבר הודיעו שהעולם הגיע למצב של עקבתא דמשיחא, ולכן יש משמעות גדולה עבורנו בהבנת נושא הזה.
למה המצב צריך להיות קשה כל כך לפני שהמשיח בא? למה כשהעולם מגיע לקראת סיום כל המציאות שבתוכו מסתבכת ומדרדרת? רבי נתן מתייחס לסוגיה זו, ורוב הדברים הבאים מבוססים בדבריו שם (ליקוטי הלכות, הלכות משא ומתן ד, יג-טז): "וכמו שרואין בחוש שהגמר קשה וכבד מאוד מאוד… כי הגמר הוא בחינת אחרית, ואין זוכין לקשר האחרית בראשית, שזהו תכלית כל המצוות והעבודות כנ"ל, כי אם כשזוכין לגמור המצוה בשלמות, ועל כן מתגרה על זה הבעל דבר מאוד". יש קושי מיוחד שמופיע בסוף כל תהליך רוחני ואפילו בכל מצווה שהאדם מקיים, בגלל שבסיום הדבר נעשה קישור של הסוף עם ההתחלה. ר"נ מבאר בדבריו שם שבסיום של המצווה נמצא הקישור שלה לה', שהרי עד שהמצווה לא שלמה היא עדיין לא מצווה, ורק ברגע שמסיימים אותה היא יכולה להוות קשר בינינו ובין ה'. הקישור שבינינו ובין ה' הוא למעשה מטרת כל המצוות, שהן "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה" – חיבור הקב"ה עם הנהגת העולם, המקום בו הוא מופיע בפועל, שבמלים אחרות נכללים בזה גם עם ישראל. הקישור של הראשית, המקום שממנו יצא הכל, אל האחרית, המציאות שמתקיימת אחרי ההופעה של ה' בעולם. בסיום הדבר האדם מקשר את כל המציאות אל שורשה שנעוצה בהתחלתה, ועל כך מתגבר היצר ביותר, כי זה הדבר שהוא הכי רוצה למנוע – את חיבור העולם הזה לה'.
יהיה יותר קל להמחיש את משמעות הקישור של הסוף וההתחלה מהמקום של עקבתא דמשיחא. רבי נתן מבאר שהקושי של עקבתא דמשיחא הוא הקושי שנובע מהסוף, כי זהו הזמן שכל המציאות צריכה לחזור לשורשה. "וכן בכלליות העולם, כי עתה בדורות הללו שהם עקבות משיחא, עתה הוא בחינת אחרית, בחינת אחרית הימים שעל זה התנבא משה רבנו עליו השלום בתורתנו הקדושה "בצר לך ומצאוך באחרית הימים האלה" וכו', ובשביל זה התגרה עצמו הבעל דבר עתה מאוד מאוד בישראל, ורבים מבני פריצי עמנו נכשלו ונפלו ונתעו… וגם האנשים הכשרים קצת נפלו בטרדת הפרנסה ונרפים מן התורה".
העולם, מתחילה, נברא כיצירה של ה'. אחר כך הגיע זמנם של בני האדם. יכולה להיווצר ואכן נוצרה תפיסה שבהתחלה היה סיפור אחד, ועכשיו הסיפור סובב סביבנו – אנחנו האחרית, אנחנו המצב הסופי. האדם ניתק את הבורא מהעולם וחשב שעכשיו הכל מסתובב אודותיו. כשהעולם מגיע לקראת סופו צריכה ליפול ההכרעה הסופית – האם האדם מנתק את עצמו ואת העולם מה', או שהוא מקשר את הסוף להתחלה. בגלל שהמבחן העיקרי נמצא עכשיו, פועלים כל כוחות הטומאה והכפירה במלחמה הסופית על מהותו של העולם: האם זה יהיה ה' או האדם. המבחן נמצא דווקא בסוף, כי הקישור בין העולם ובין ה' מופיע במלוא עוצמתו דווקא ככל שהעולם מתרחק מנקודת ההתחלה שלו, ויכול להתקיים כעולם בפני עצמו. באחרית הימים חלקי התמונה נשלמים סופית, ועל כך המלחמה הגדולה.
בגלל שאופי התקופה מצריך מאיתנו לגלות קשר איתן ואמיץ עם ה' עוד יותר מכל הדורות הקודמים, שהרי ההתגברות הגדולה ביותר של הרע בכל מהלך ההסטוריה מופיעה בתקופה זו, נצרכות עצות מיוחדות של עקבתא דמשיחא. כפי שרבי חיים ויטאל כותב, עבודתו של דור עקבתא דמשיחא נמצאת בתפילה. על הרקע הזה מופיעה ההתבודדות שביכולתה לקשר את האדם מכל מקום לה'. פעם היו דרכים ועצות רבות, אבל היה זה בזמן שבני האדם עדיין הכירו את הדרכים וידעו כיצד ללכת. בחושך ואפילה כמו של ימינו איננו יכולים לראות את אותן דרכים גלויות בפנינו. ובלי דרך, איך נוכל לקשר את עצמנו לה' ולהתחבר אליו מכל מקום? על ידי התפילה האישית שיוצאת מכל מקום אפשרי בו נימצא, כשכל בעיה וקושי בחיים יועמדו לפני ה' והוא זה שייתן להם מענה. החיבור עכשיו לא נוצר מכוח דרך שפילסנו לעצמנו, אלא שפשוט פתחנו את הפתח לה' להיכנס לכל המקומות בהם נימצא, והוא זה שיקרב אותנו אליו. "…וכולם רוצים שהשם יתברך יעורר אותם ויחזירם למוטב… אבל כשיודעים ומאמינים בהאמת, שהשם יתברך בוחר בזה בעצמו שיהיה רצוננו וחפצנו תמיד להתקרב אליו, כמו שכתוב קחו עמכם דברים ושובו אל ה'… מי שידע כל זאת, באמת בודאי בקל ישוב לה' יתברך מכל מקום שהוא, אפילו אם יעבור עליו מה, כי תמיד יוכל ליקח דבורים מאתו יתברך אם ירצה, עד אשר סוף כל סוף ישוב אליו וירחמהו" (רבי נתן, הלכות קריאת שמע ה, יח). התפילה לא מחפשת את הדרכים הסלולות מכבר, אלא היא מפלסת לעצמה דרך חדשה מכל מקום שהוא, ורק בה אנו תולים את תקוותינו לחבר את עצמנו ואת העולם לה'.
משאת נפשו של כל בר דעת, כמה כולנו חולמים להיות מנויים על שירותיו, העולם היה הופך, מן הסתם, למענג כל כך, לא כל וויכוח פעוט היה הופך לדליקה, ולא כל משפט תמים לבעירה. לא עוד שריפות אנושיות שהצורך לכבותן נשאר בגדר השאיפה, לא עוד טענות, צעקות, כעסים ומריבות. בין גדולים לגדולים מהם, ובין קטנים לקטנטנים. לא עוד העולם נהפך על יושביו מכל מילה זוטרה ומכל מבט עין לא מספיק ממוקד לטעמו של אי מי. לא עוד.
רק שלום, והשקט ובטח. רוגע נפשי, ושלווה רוגעת אין סופית, ששואבת אל תוכה במתינות את הסערות טרם הופעתן.
אח… שלום.
איזו מילה קסומה. אם רק הייתה בידינו.
אבל מה אפשר לעשות. זהו העולם. אלו הם הנתונים. השלום מוסיף ומתרחק מאיתנו עם הלוך החיים, ואנו… נותרים אי שם הרחק. עמוק בתוך געש חיים הרסני שבולע אותנו אל מלתעותיו.
אח… לו רק היה השלום בידינו.
חשוב רגע על זולתך. זה שאיתו שוחחת אך אתמול או שלשום, ובלי לדעת איך וכיצד, עברה שיחתכם במהירות לפסים מתווכחים, מרירים, אולי גם כעוסים, שחזר את המשפטים הראשונים, הוא אמר לך משהו, אתה הגבת, הוא שלל את דעתך מכל וכל, ו…הופ! 'איך הוא מעיז?!' חשבת המום לעצמך, אולי רק ב"תת המודע" שלך, 'כך לשלול את דעתי?! מה, דעותיי אינן מספיק חכמות?' חשת פגוע. גם אם הרגש הזה לא היה אצלך ברור די הצורך, מיהרת למצוא משפט מחץ מספיק "ראוי". השתדלת גם לשתול באי שימת לב איזו עקיצה, וזו הייתה רק ההתחלה.
אם היית שלם עם דעותיך, לא הייתה מצפה כל כך להסכמתו של בן שיחך ולאישורו כי אתה אכן חכם די הצורך, היית, באותם רגעים ובאחרים, עורך 'דיון', ולא 'ויכוח', שיחתכם לא הייתה הופכת לריב ולמדון.
היית מבין, כי אין כאן מציאות של מושלמות, וכתוצאה מכך – לומד לקבל את עצמיך כפי שאתה, וגם אם היה הלה מעיר לך הערה, או משבר אוזניך בביקורת, היית מודה לו. לא היית מתכעס מכל רמז דקיק מהסביבה, שמשהו במעשיך אינו מושלם. ואף לו היה אי מי מגדיל לעשות, ועולב בך נמרצות מול קהל צופים, היית מקבל ביזיונך בדממה, כי אתה שלם עם דרכך, אתה יודע היטב את הכיוון, וגם יודע היטב שאתה עדיין רק בדרך. אז מה אם מחליט אי מי לנסות לפגוע בך ולערער שלוות נפשך, שיצעק…
קוראים לזה שלום פנימי. שלום פנימי שהוא – הוא המפתח לשלום הכללי.
וכך כותב רבינו (ליקו"מ, יד): "נמצא מי שרוצה להמשיך שלום הכללי, צריך להעלות הכבוד לשורשו, היינו ליראה, ועל ידי היראה הוא זוכה לשלום בית, ועל ידי שלום בית הוא זוכה לתפילה, ועל ידי תפילה, הוא זוכה לשלום הכללי".
יצא לך פעם לעשות חשבון נפש? זוהי בדיוק הכוונה. לשבת קצת עם עצמינו, באיזו דקת חסד שקטה, ולבצע חישוב פשוט, מהי המטרה שלי בחיים? (חשבנו על זה פעם…?) איך אני מצייר את עצמי בעוד מספר שנים?
בשלב הבא, אני מנסה להיזכר היטב, בכל הדברים הטובים שבצעתי היום, בהתאם למטרה. אני מודה עליהם לה', בהמשך, אני בודק, אלו ממעשי היום, לא תאמו את המטרה. אני מבקש מה' סליחה, כך, במילים פשוטות, ומבקש ממנו שיעזור לי להבא, פעם ועוד פעם. יום אחר יום, אתה מזכיר לעצמך את מטרתך בחיים, בודק בעקביות אם אתה בדרך, ומוליך לפניך את הקדוש ברוך הוא…
זה בדיוק מה שנקרא 'חשבון נפש'.
ויום אחד זה יקרה, אתה תשוחח עם אי מי, ותחוש פתאום שלם כל כך עם עצמך, עד שלא איכפת לך כמה דעתו שונה מדעתך, אתה תשוחח עם חבריך ברגיעה, תקשיב לילדיך בשלווה, אתה תחשוב היטב טרם תענה בנימה כעוסה, אתה תיתן לילדיך תחושת ביטחון וגם תקבל גם את חוסר המוצלחות שלהם כדבר שלם ומובן, תוכל לעזור להם להשתחרר מבעיות. כי אתה שלם בתוך עצמך.
ומכאן, אמנם, עדיין לא קצרה הדרך להגיע לשלום הכללי, אך אפשרית בהחלט, וקלה הרבה יותר…
התורה היא קומה נפלאה, קומת אדם, אותה שלח ה' יתברך ממרומים, ונתלבשה בתורה המצויה בידינו – נגלה ונסתר. כל אדם מזרע ישראל צריך להכלל באור התורה בכל חושיו, כי 'מאן דאחיד באורייתא – אחיד בקודשא בריך הוא'. האדם, בצלמו, הוא משכן להשכינה, והתורה הקדושה היא שורש העולמות כולם, וכל חלק ממנה מקושר באופן נפלא בכל שאר חלקיה, בדרשות נפלאות.
הבעל שם טוב מביא, בשם רבי סעדיה גאון, שבעשרת הדברות כלולה כל התורה כולה, ומוסיף על זה, שכן הוא בכל תיבה ותיבה מתיבות התורה, כלולה בה כל התורה כולה, כמו אילן, שיכול לצמוח מכל ענף שישתלו באדמה, כן הוא אור עבודת ה', שמכל תיבה ותיבה מתיבות התורה, יכול להאיר את כל התורה כולה.
הזוהר הקדוש מספר על אדם אחד שהביא קרבן עולה, לתקן מחשבת חטא, ותחת שיביא פר בן בקר, כראוי, הביא עולת העוף. אמרו לו הכהנים "לא שלך הוא" ונתעצב וחזר לביתו. כששאלוהו מדוע הוא עצוב, אמר "דחו הכהנים קרבני". שאלוהו "וכי איזה קרבן הבאת?" סיפר להם שהביא עולת העוף. אמרו לו "זהו קרבן העני, ואתה אינך עני, דכתיב 'ואם דל הוא ואין ידו משגת' אלא הקרב קרבן הראוי לך". שאלם אותו אדם "וכי מה עלי להביא?" אמרו לו שהוא צריך להביא פר אחד. שאל להם "עד כדי כך חמורה מחשבת חטא? נודר אני שלא תעלה מחשבת חטא על ליבי!". הביא הקרבן, ומאז והלאה ביום היה עוסק בעסקיו, ובלילה היה קם בחצות ועסק בתורה עם אחיו עד אור הבוקר. וכל זאת, כדי שלא תעלה מחשבת חטא על ליבו. (וכל זה בנדר גמור, ולפלא הדבר שאכן עמד בנדרו!) אחר כך חילק כל רכושו, מחצה נתן לעניים ומחצה נתן לסוחרים והוא עצמו ישב ועסק בתורה.
נמצא, שאותו אדם, על ידי מצוה אחת זכה להגיע לכל התורה כולה! וכן הוא בכל דבר, אם ישקיע עצמו האדם בזה, יכול לזכות לכל התורה כולה. וכאשר יש לאדם ירידה ח"ו, אזי קודם יתחזק במה שלקח על עצמו, ועל ידי זה יעלה ויתגבר על הכל.
מובא במדרש ויאחז צדיק דרכו, בשעה שאמר 'אכנו בדבר', אמר לו משה 'תפוס אומנותך' שהיא ענווה, ועל ידי זה תמתיק הדינים, כי אין עוד מלבדו, ואין שום גאווה ראויה לאדם. וענווה היא שורש המידות, וכך המתיק. וזה שאמר לו השם יתברך קח את מטך, בכל דבר. והוא לשון ללכת 'למטה', לשון ענווה. ואמר לו שכל האבות לקחו להם מידה אחת ועליה עבדו. אברהם לקח את המילה, יצחק לקח את התפילה וכן שאר האבות וצדיקי הדורות, שכל אחד לקח מידה ועליה עבד.
אין דבר שבקדושה שרבינו אינו מדבר עליו. ועל ידי כל דבר אפשר לבא לכל התורה כולה! וכן הוא על ידי תפילה.
[ר' יעקב מאיר האריך להסביר שע"י האחדות ואהבת ישראל אפשר לבא לכל המעלות. "ואהבת לרעך כמוך" – "אני ה'". וכשכועסים אין מרוויחים מאומה, רק על ידי הוותרנות אפשר לבא להכל וכו']
איין שטיק גן עדן
אמר מוהרנ"ת, שענין רבינו הקדוש הוא כלליות גדול. אם נלמד היטב סעיף אחד בליקוטי מוהר"ן, ואחר כך את הסעיף הבא אחריו, ונקשרו לראשון, אפשר למצוא בזה דברים נפלאים. ואם לאו, ממשיכים הלאה, לסעיף הבא, עד שרואים שהכל הוא "איין שטיק גן עדן" [= "גן עדן שלם"].
העידו על רבי אברהם בן רבי נחמן (מחבר "ביאור הליקוטים"), שאחר כל תורה ותורה שלמד בליקוטי מוהר"ן, היו שומעיו בטוחים שזו התורה הנפלאה ביותר בליקוטי מוהר"ן, ואין שום דבר בעולם יותר מתורה זו. ובאמת כך הוא הדבר! כי כל תורה ותורה הלביש רבינו בלשון שכל אדם יכול להבין, על פי דרגתו, איך להתקרב על ידה להשם יתברך, ואז נטהרת הנשמה בנהר המטהר. ורבי אברהם בן רבי נחמן הלך בכל תקופה עם תורה אחרת, עד שזכה לחיות את הליקוטי מוהר"ן!
מובא מרבי חיים ויטאל בשבח לימוד ההלכות, שהרי לא כל מצווה אפשר לקיים, כי מצוות המיוחדות לכהנים, או לזמן המקדש, אי אפשר לקיים, אבל אם לומדים ההלכות הרי זה כאילו קיימו המצוות ממש. וכן הוא בלימוד תורות רבינו הקדוש, שגם אם לא זכינו לקיים הכל למעשה, הרי שעצם הלימוד הוא הצלת הנפש.
לו הוריד צדיק אחר את התורות האלה, לא היינו יכולים להשיגם כלל, כי רק רבינו הקדוש היה לו היכולת להוריד כאלה תורות גבוהות, ולהלבישם בלבושים שיתאימו לכל אחד כפי דרגתו, כפי שמובא על רשב"י כעין זה, לגבי הזוהר הקדוש. וכמה וכמה אנשים נפלו רק משום שלא ידעו דיבור אחד של רבינו או של מוהרנ"ת.
השי"ת יעזרנו שנזכה להכלל כנ"ל, ולחיות חיים נצחיים, אמן.
מעשה ובחג שבועות אחד נאסף קהל רב אצל מוהרנ"ת; רבים מאנשיו מערים רחוקות באו לחוג את החג הקדוש במחיצתו כדי להתחמם באורו. ההתעוררות גדולה היתה. מוהרנ"ת אמר לפני הקהל את התורה הארוכה שבליקוטי מוהר"ן "תקעו הוכחה", ודבריו החוצבים להבות אש כבשו לבבות וגרמו להתלהבות נמרצת לעבודת השי"ת בלב כל הנוכחים, שעוד שנים רבות לאחר מכן היו קוראים לאותו שבועות "שבועות הגדול", "דער גרויסער שבועות", ושנים רבות עוד יותר נתונים היו תחת השפעה דברי מוהרנ"ת באוהו יום טוב.
לכשנפרדו האנשים במוצאי חג השבועות מאת מוהרנ"ת, הביט בפניהם ואמר להם: קיבלתם את התורה, סעו אפוא לשלום הביתה, אולם הזהרו לבל תעבדו את העגל…
העגל הבא לאחר קבלת התורה, היה לפוקה ולמכשול לבני ישראל לאחר מעמד הר סיני, ועדיין הוא עומד, עד עצם היום הזה, לרועץ בכל דור ודור, שמיד אחרי ההתעוררות הנלווית אל חג השבועות הקדוש, יש להשמר מכל משמר מירידה מסוכנת בעבודת השי"ת, שהיא בבחינת סגידה לעגל הזהב, אותו עשו בני ישראל במדבר.
והעגל הזה מתבטא בצורות שונות, אצל כל אחד ואחד בצורה שונה. אך באופן כללי יאמר שהירידה הנוראה בגדרי הצניעות, שמתחילה מיד עם בוא הקיץ לעולם, מהווה מכשול גדול מאד לאחר קבלת התורה שלנו בשבועות, כל אחד לפי דרגתו.
הקיץ מגיע בכל עוזו, ואם אצל אנשים שונים מתגברת והולכת הרגשה של נופש, הבראה וחילוץ עצמות, הרי אצל שומרי העיניים, אשר כרתו ברית לעיניהם לבל יתבוננו בכל כיעור ודומה לו, מתגברת והולכת הרגשת הצער והכאב על הרחוב השטוף פריצות זוועתית.
הנה הקיץ בשער, הבה נא ונגדור גדר חזק לעצמינו לבל נצא לרחוב, כי אם לצורך גדול. ואף אז, בעת הצורך, נתחזק ונתגבר כאריות לבלי להרעיל נפשותינו בראיות אסורות.
חז"ל אמרו: "יודעים היו ישראל שאין ממש בעבודה זרה ולא עבדו עבודה זרה אלא להתיר להם עריות בפרהסיא". פירוש: הם לא כיוונו כל כך לעבודה זרה כמו שכיוונו לגילוי עריות ואביזריי הו. ואם אמרו חז"ל שהעיניים ראשית לכל חטאת, ואם אמר רבינו ז"ל שאותו חטא הוא עיקר הנסיון והבחירה של אדם בעולם הזה, הרי מובן למה היתה זו מטרת עבודת העגל ולמה מצווים ועומדים אנו להזהר מן העגל של פגם העיניים חס ושלום.
הוא עמד שם נבוך, רק אמש קיבל לידו את המכשיר המשוכלל, שבעזרת ה' יסייע לו רבות בעבודתו.
לפי התכנית, אמורה המכונה להכניס לו רווחים עצומים. עד כה נזקק לעבודה ידנית מפרכת כדי להפיק מוצר בודד, ועתה – בשעה קלה הוא יוכל להפיק מאות מוצרים יקרים ביותר.
הוא קיבל את המכונה במתנה מידידו הקרוב המתגורר מעבר לים. שמחתו מרקיעה שחקים, אושרו גואה.
דא עקא, שוויה הרב של המכונה מושך אליה עיניים בלתי רצויות, הוא חושש מאד שמא ישלחו בה ידים, אין לו מנוח מרוב דאגה.
עתה הוא ניצב בחנות לממכר מנעולים, מחפש את הטוב אמצעי הנעילה הטוב ביותר שישמור על אוצרו היקר. "לוּ לעצתי תשמע", פונה אליו בעל החנות, "אל תסתפק במנעול, אין כיום בשוק מנעול שיתן מענה נגד התחכמויותיהם של שודדי לילה. שכור לך שומר צמוד שישגיח על המכונה עשרים וארבעה שעות ביממה, ורק כך תוכל להיות בטוח מפני גנבים".
סבר וקיבל, הוא פנה לחברת שמירה וזו הפנתה אותו לאיש ביטחון מגודל ומגושם. "המכונה הזאת יקרה ביותר, אין לך מושג כמה היא עולה, אני מבקש ממך שלא תגרע עין ממנה. תבין, היא שווה כל כך הרבה, שמור עליה מכל משמר".
השומר הנבער מתרגז, המכונה נראית לו גרוטאה, הוא מודד בעיניו את בעל המכונה ולועג לו בלבו על השיגעון שלו לשמור על מכונה שכזו. לדידו ראוי היה להשליכה אחר כבוד לאשפה. אך בלית בררה הוא מהנהן בראשו לבעל המכונה ומבטיח לו בשפה רפה שהכל יבא על מקומו בשלום.
בלילה, כשהיה בטוח שבעל המכונה ישן, נתן גם הוא דרור לתנומתו. 'בין כך', חשב לעצמו, 'אף אחד לא יחמוד מכונה שכזו, אין כאן על מה לשמור ולדאוג'.
בבוקר כבר לא היה צורך בשמירה, המכונה כבר לא היתה שם.
ללמדך, שאי אפשר לשמור ולדאוג על אוצר כאשר השומר סבור שאין כאן מה לשמור. שום אזהרות לא יועילו ושום הבטחות לא ישפיעו כאשר לדעתו אין כאן כי אם גרוטאה חסרת ערך.
* * *
התורה הקדושה מזהיר אותנו לשמור על שבעת הנרות: הפה, העיניים, החוטם והאזניים, שהם פתחי המוח ואחראים לכל המחשבות שלנו.
ישנן על כך הבטחות, וישנן גם אזהרות לרוב. אך בשביל אנשים רבים, הדברים הם ללא הועיל, שוב ושוב הם נכשלים, השמירה על אברים אלו היא להם למעמסה, מנסים הם פעם אחר פעם, מבלי להבין אפילו מה הגורם לכישלונותיהם הרצופים.
הסיבה לכך פשוטה. הם רואים את עצמם בעיניים גשמיות ומעריכים את עצמם לפי הבנתם החומרית, הם לא מסוגלים לתפוס מדוע גרוטאה מגושמת שכזאת מצריכה שמירה כה מעולה, ומשום כך, כל האזהרות וההבטחות לא נכנסות ללבם.
יש רק דרך אחת להבין זאת – לגשת וללמוד את הנושא ביסודיות – מי אני ומה ערכי. לשם כך, חייבים להניח לגמרי את כל הרגלי המחשבה, ולקבל את הדברים מפי הצדיק, כתינוק הלומד מפי רבו.
הצדיק מלמד, ש"צריך לידע ולהאמין שנפשו בשרשה היא גדולה ויקרה וגבוהה מאד מאד, ואלפי אלפים ורבי רבבות עולמות בלי שיעור תלויים בה. ואפילו נפש הפחות שבפחותים – גם כן גבוהה מאד מאד. וצריך להתגבר, לרחם על עצמו, לבל יאבד אוצרות וסגולות יקרות וחמודות כאלה התלויים בנפשו, אשר עין לא ראתה" ('לקוטי הלכות' ברכות השחר ג-ה).
רק כאשר יקבל זאת האדם, יש סיכוי שאכן יתחיל לשמור על אוצרותיו בכל הזהירות הנדרשת. כי האדם לא מסוגל לשמור על נכסי עצמו כשאין הוא מעריך אותם כראוי. כאשר אדם אינו הוא מכיר בכך שהקב"ה מתפאר בו, אין הוא קולט גם את אזהרות הצדיק לשמור על נכסי עצמו ואין הוא חש בזכות הגדולה שיש בהתקדשות שבעת הנרות (עיין ב'לקוטי מוהר"ן' ח"א יז).
רק כאשר שבעת הנרות "יאירו אל מול פני המנורה", וצורת הסתכלותו על ערך עצמו יאירו מכח השקפתו של הצדיק – אזי יהיה מוכן לשמור על אוצרות הפז שלו ויחפש כל דרך ועצה להצלתם.
סיפרו לי שאמר, שמקטון ועד גדול אי אפשר להיות איש כשר באמת כי אם על ידי התבודדות. והיה מזכיר כמה וכמה צדיקים מפורסמים אמיתיים, ואמר שכולם לא באו למדרגתם כי אם על ידי התבודדות. וגם תפס איש אחד פשוט מנכדי הבעל שם טוב, זכר צדיק לברכה, ואמר: גם זה מפרש שיחתו בכל פעם לפני השם יתברך בבכיה גדולה. ואמר: שזרע הבעל שם טוב רגילים בזה ביותר כי הם מזרע דוד המלך עליו השלום, וכל עסקו של דוד היה ענין זה שהיה משבר ליבו מאוד לפני השם יתברך תמיד שזהו עיקר ספר תהילים שיסד, כמבואר במקום אחר.
ההתבודדות מתוארת כמעלה גבוהה בכמה מקומות. כאן לעומת זאת, היא מתוארת כדבר כל כך חיוני שפשוט אי אפשר לוותר עליו. פה מתוארת ההתבודדות בנקודה הפנימית שלה: לא רק סייעתא דשמיא על עניינים הצריכים תפילה, לא רק שיחה לפני ה' המקרבת אדם לבוראו, אלא הנשמה של כל המעשים, כל הפעולות, והיא הדרך בעצמה שעולה אל ה'. ביתר הרחבה נכתב בהקדמה לספר "השתפכות הנפש": "וגילה לנו [רבי נחמן] אשר אין שום עצה להינצל מגודל התגברות היצר שתמיד הוא שוקק ומתאוה להכשיל את האדם, רק על ידי התבודדות… לשפוך לבבו לפניו יתברך מכל מה שעובר עליו בלשון שאנו מדברים בו ולבקשו שיקרבהו לעבודתו יתברך ויעזרהו שלא ייתפס ברשת הבעל דבר חס ושלום".
אחרי קביעת היסוד הזה, שההתבודדות היא דבר שאי אפשר בלעדיו, מתעוררת השאלה: אי אפשר להיות איש כשר בלי ההתבודדות? איפה הבחירה החופשית? לשם מה נברא האדם אם לא לעבוד בכוחות עצמו? התשובה שיכולה להינתן בשלב הראשון היא שהתפילה היא חלק מעבודת האדם, והיא חלק מהבחירה של האדם. אבל תשובה זו בעצמה טעונה הבנה, מדוע התפילה היא עיקר עבודת האדם ומה המקום שלה בעשייה שלנו.
את השאלה הזאת שואל רבי נתן, שאף שאל אותה את רבי נחמן בעצמו (הלכות פיקדון ג, ו): "וגם בעת שהודיע לי רבנו זכרונו לברכה ענין ההתבודדות והשיחה בינו לבין קונו, דברתי עמו מעט מזה: הלא האדם הוא בעל בחירה? ולא השיב לי בפרוש, רק כלאחר יד, כאומר: אף על פי כן. כלומר, אף על פי שקשה זאת ואי אפשר לברר לך הענין ולתרץ לך, אף על פי כן צריכין לנהוג כך". רבי נתן מעיר ששאלה זאת קשה כבר על חז"ל שתקנו לנו תפילות על עניינים רוחניים – "והחזירנו בתשובה שלמה לפניך", "והצילנו מיצר הרע", כך פעמים רבות רק בתפילות המסודרות לנו מחז"ל, ועוד בתפילות רבות מרבותינו במשך כל הדורות. על השאלה הזאת כותב רבי נתן ביאור משל עצמו על פי דברי רבי נחמן במקום אחר, אבל לפני שנביא את דבריו ראוי להתייחס לתשובה של רבי נחמן: "אף על פי כן". אי אפשר להבין ולתרץ את העניין אבל עדיין צריך לנהוג כך.
ברובד הפשוט, מונח בתשובה זו שעל אף הקושי לא יכול להיות פיתרון אחר. כל דרך שהאדם עושה בכוחות עצמו חייבת להיות מוגבלת, פעמים שהיא תצליח ופעמים שהיא לא תצליח. אנחנו מכירים היטב את המגבלות והחסרונות של כל דרך, את הבעיות שאנחנו לא יכולים למצוא להם פיתרון חוץ מהתמודדות מתמדת שכוללת הרבה נפילות וכישלונות. תמיד יש ספקות בכל אותן דרכים שהאדם יוצר אותן ופועל בהן בעצמו, בגלל המוגבלות שלו מעצם היותו אנושי, חסר וסופי. אי אפשר להבטיח התקרבות לה' אם לא בדרך חדשה שאינה נובעת מהעולם המוגבל של האדם, אלא היא מביאה אותו לביטול ומוכנות להכיל את ישועת ה'. רק דרך כזאת יוצאת מתוך כל הגבולות האנושיים ומחברת בין האין-סוף לאדם הסופי והמוגבל. לעולם אין ייאוש בדרך כזאת כי אצל ה' הכל אפשרי תמיד, בכל זמן ומכל מקום. אם הדרך היא התקווה לישועת ה', הרי שכל כישלון נובע מחוסר התקווה והציפייה אליו וממילא אין מקום להתייאש מכל כישלון שהוא, בגלל שבאותו רגע שנפנה אליו ונתבטל אליו באמת הוא יוכל לעשות איתנו ניסים ונפלאות כרצונו. זהו רובד אחד מדוע יש צורך בדרך שאינה נובעת מתוך האדם לבדו וה' הוא רק מסייע, אלא דרך שבה האדם וה' מתאחדים, האינסופי מתחבר עם הסופי וכך הוא מוביל אותו לכל מקום אפשרי – וזאת היא ההתבודדות.
אחרי שרבי נתן מצטט את הסיפור האמור למעלה, הוא מביא ביאור על השאלה שהוא שאל את רבי נחמן; מדוע ההתבודדות היא דבר שאי אפשר בלעדיו, ואיפה הבחירה החופשית שאומרת שיש לאדם יכולת לעשות את מה שעליו לעשות. רבי נתן כותב, כי באדם שני כוחות בסיסיים – כוח השכל וכוח האמונה. כוח השכל הוא הכוח שפועל בדברים המושגים לאדם, הנמצאים במערכת המושגים שלו. כל דבר שהוא חלק ממציאות האדם שייך למערכת זו. שם שייכת בחירה במובן היותר פשוט: הדבר נמסר לידי האדם, ועליו לפעול בסייעתא דשמיא להשגתו. אבל ישנם דברים שהם רחוקים מהאדם ועדיין לא שייכים אליו. ישנם דברים שאנחנו יכולים להבין שהם נכונים וטובים, אבל אנחנו לא מבינים איך ליישם אותם בעולם המעשה שנראה רחוק מאוד מהרעיון. ישנם דברים עוד יותר רחוקים מאיתנו שאפילו אין ביכולתנו להשיג אותם. כל דבר שעדיין לא נכנס לתוך שכלינו ועולמנו הפרטי נכנס למערכת של האמונה. זהו המקום בו השכל לא יכול לעזור לנו ואולי הוא יהיה לנו רק לרועץ, ואנו נדרשים לכוחות אחרים, כוחות שלא פועלים בתוך מה שאנחנו מכירים ומיישמים אותם, אלא כוחות שמכינים את הקרקע לקראת קבלת והכלת דעת והשגה חדשה שכרגע היא מנותקת מאיתנו. הדרך להתחבר אליה היא דווקא על ידי ביטול ראשוני שאומר שאנחנו יודעים שמה שאנחנו לא משיגים ומבינים זה וודאי אמת ונכון, ודרך האמונה הזו אנו משתייכים יותר ויותר אל מה שלא מושג אצלנו, וככל שאנו מתעלים, הדבר שהיה מעבר לתפיסתנו נכנס אל תוכנו ואל מערכת השכל שלנו.
שתי העבודות הללו, בשכל ובאמונה, מתחלקות לעבודות של תורה ותפילה. תורה היא כל מה שהאדם יכול להשיג ונמצא במערכת ההבנה שלו. תפילה היא המקום בו אין הבנה ושם יש רק התבטלות כלפי רצון ה'. המטרה היא לחבר את שני אלו ביחד, להתבטל יותר ויותר אל ה' ובכך האדם מחבר אל עצמו את התורה. כאן אנו נזכרים בהוראת רבי נחמן "לעשות מהתורות תפילות"; התפילה נועדה להתחבר עם התורה, להוריד אותה אלינו כדי שנוכל להתחבר אליה. כותב רבי נחמן (ליקו"מ כב): "וְזֶה בְּחִינַת 'נִשְׁמָע' בְּחִינַת נִסְתָּר, וְזֶה בְּחִינַת תּוֹרָה וּתְפִלָּה: 'נַעֲשֶׂה' הוּא בְּחִינַת תּוֹרָה, הַיְנוּ הַנִּגְלוֹת, מַה שֶּׁיּוֹדֵעַ לְקַיֵּם, וְ'נִשְׁמָע' הֵם בְּחִינַת נִסְתָּרוֹת… שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵיךְ לַעֲבד בָּזֶה אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, בְּחִינַת תְּפִלָּה, שֶׁהִיא דְבֵקוּת… הַיְנוּ בִּטּוּל וּדְבֵקוּת לְאֵין-סוֹף… כִּי כָּל אֶחָד לְפִי מַדְרֵגָתוֹ יֵשׁ לוֹ בְּחִינַת 'נַעֲשֶׂה', בְּחִינַת תּוֹרָה, הַיְנוּ הַנִּגְלוֹת לוֹ, וּבְחִינַת 'נִשְׁמָע', שֶׁהִיא בְּחִינַת נִסְתָּרוֹת, בְּחִינַת תְּפִלָּה כַּנַּ"ל … וְצָרִיךְ כָּל אָדָם שֶׁיֵּלֵךְ מִדַּרְגָּא לְדַרְגָּא וּמֵעוֹלָם לְעוֹלָם, עַד שֶׁיִּזְכֶּה בְּכָל פַּעַם לִבְחִינַת נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע גָּבוֹהַּ יוֹתֵר, שֶׁיִּהְיֶה נַעֲשֶׂה אֶצְלוֹ בְּכָל פַּעַם מִבְּחִינַת 'נִשְׁמָע', בְּחִינַת נִסְתָּר, בְּחִינַת תְּפִלָּה… יִהְיֶה נַעֲשֶׂה מִזֶּה בְּחִינַת 'נַעֲשֶׂה', בְּחִינַת נִגְלֶה, בְּחִינַת תּוֹרָה".
ממוצא הדברים אנו למדים, שישנם דברים שאנו לא יכולים להילחם בהם עם ההבנה והכוחות שנתונים בנו כפי שאנחנו. המלחמה היא לא תמיד במה שמוכר ומובן, אלא בדברים שנראים לנו רחוקים מאיתנו. אנחנו בוודאי מנסים להשתמש עם כל הכלים שלנו כדי לנצח את המלחמה ומתמודדים בכל הכוח לא להיכנע לפיתויים הסוחפים. אבל כל אלו עדיין לא מספיקים, והם זקוקים למשהו יותר גבוה מחכמה ותובנה נוספת בתוך המציאות שלנו: תפילה. התפילה יכולה להעביר אותנו למקומות שמצד עצמנו אין לנו שייכות אליו. מבחינה מעשית המקומות האלו נראים כל כך קשים, בפרט אם נכשלנו בהם הרבה פעמים. "ואין חכמה ואין תבונה ואין עצה לעמוד כנגדם [הפיתויים שמעבר להשגה ודעת] כי אם על ידי תפילה ותחנונים להשם יתברך שיצילהו מהם" (רבי נתן, הלכות פיקדון שם). יתכן וגם זה מונח בתשובתו של רבי נחמן בסיפור בו פתחנו, בו הוא ענה לרבי נתן "אף על פי כן". הנושא אמנם לא מובן, אך זאת עבודת האדם, לחבר על ידי תפילתו את מה שאינו מושג ואינו מובן.
כאן ההשגה היא לא כלי הנשק, ולכן כל הקשיים נופלים: ההבנה שלנו, היכולת שלנו להפנים את הדברים ולהתחבר איתם, התוכניות שלנו להצליח לעשות את מה שצריך לעשות שרובץ עליהן ספק תמידי – כל אלו כעת לא משחקים תפקיד. הרצון להשיג מייד מופנה הצידה כעת לכבוד מהלך חדש ושונה – התבטלות אל רצון ה', רצון לקיים את דבריו גם בלי הבנה ושכל גם כשהדבר נראה רחוק מאיתנו מעשית. דווקא עכשיו הכל הופך להיות ממש קרוב אלינו, "בפיך ובלבבך לעשותו".
אם עבודת ה' הייתה תהליך שמתחיל מאיתנו ותלוי בתושייה ובכוחות שלנו, אז יש מרחק בינינו ובין התכלית, וגם הדרך תמיד רחוקה מהמקום שלנו כרגע. תמיד יהיו דברים שרחוקים מאיתנו, מעל ההבנה שלנו, החלק של ה'נשמע'. אבל עבודת ה' שבאה מהצד של ה', שבה הוא זה שמקרב אותנו ופותח אותנו אל מקומות וכוחות חדשים להתקרב אליו, אין שום ריחוק בכלל. אצלו הכל תמיד אפשרי, קרוב מאין כמוהו.
זהו הצורך החיוני בתפילה ובהתבודדות שבעבודת ה'. הבחירה שלנו ברוב הפעמים אינה בדברים שנמצאים בשליטת שכלנו ותחת ידינו. לכן הבחירה שלנו בדברים כאלו היא האם אנו מתפללים; האם התבטלנו אל ה' ורצינו אותו גם כשלא היה לנו מושג איך זה ייתכן, איך נוכל להתגבר ואיך נוכל לקום מהנפילה. הבחירה כאן היא בין להישאר כפי שאנחנו עם ההבנה שלנו, או להתבטל ולהיות כלים שמכילים את ההבנה שה' ישים בתוכנו, את הכוחות והישועות והנפלאות שהוא מחולל בכל רגע.
עבודת ה' של האדם בעולם השפל הזה – יקרה מאד, כי הוא מורכב מגוף חומרי של העולם הזה ומנפש רוחנית ששייכת לעולם הבא, כך שעבודתו יש בה שלימות וחיבור של העולמות, שזה עיקר נחת הרוח של הקדוש ברוך הוא, כמו שכתוב "ואבית תהילה מגושי עפר, מקרוצי חומר" (מוסף ר"ה).
לכן, מצווה גדולה להשאיר בנים ובנות בעולם הזה, כך שגם כשתעלה נשמת האב לעולמות העליונים, הוא ימשיך להיות מחובר לעבודת ה' של העולם הזה – על ידי צאצאיו, כמו שאמרו חז"ל (בראשית רבה מ"ט): "כל מי שיש לו בן יָגֵע בתורה, כאילו לא מת".
כשאדם מעמיד בנים היגעים בתורה, בא לו שפע של פרנסה מן השמים, כי הפרנסה באה לעולם רק בשביל זה, בשביל לחבר את הנשמה והגוף, את העולם הזה עם העולם הבא, אם כן כשאדם זוכה להעמיד בנים, שעל ידם יימשך חיבור העולמות, בוודאי מגיעה לו פרנסה.
נמצינו למדים, שהממון של האדם הוא בזכות בניו ובנותיו. מובן אפוא, שכשהוא נפטר, הם אלו שיקבלו את הירושה!
רצונו הפנימי של כל יהודי הוא להתקרב אל ה' יתברך ולעשות רצונו, כמו שכתוב: "הכל חפצים ליראה את שמך" (סליחות); ובכל זאת, כל אחד עובד את ה' בדרכו הוא, לפי התכונות שלו ולפי שורש נשמתו, כי אין שני אנשים שווים, ואדרבא – זו מעלתם של ישראל, כמו שכתוב בזוהר הקדוש (פרשת יתרו, צ' ע"ב) שעם ישראל כלול מ"גוונין סגיאין" [=מהרבה גוונים].
ברם, דבר זה עשוי לגרום למחלוקות, כי כל אחד חושב שדרכו היא הנכונה והדרך של חברו מוטעית. רק הצדיק הגדול במעלה, שזוכה להגיע לשורש נשמות ישראל, מבין איך כל הדרכים של כל ישראל נובעים מרצון פנימי אחד, הוא שיכול לשים שלום ביניהם והוא הראוי להיות המנהיג האמיתי של ישראל.
זוהי אפוא המשמעות הפנימית של דברי הקב"ה למשה רבינו, שיהושע מתאים להיות מנהיג, כי הוא אשר יכול ללכת לקראת רוחו של כל אחד ואחד.
ישנם דברים שאנו יודעות שבלעדיהם לא נוכל להיות שמחות. כגון קשר אוהב בין בני המשפחה, נאמנות וחברות עם הבעל, ערכים ומידות טובות בלב הילדים, פרנסה, בריאות וכן הלאה ערכים ואבני בניין חשובות. ואנו רצות מזיעות ומתנשפות בגשמיות וברוחניות כדי להשיגם. עמלות לחבר בין לבבות האחים, חותרות להנחיל ערכים נשגבים בלב הילדים הגדלים, משקיעות שעות אל תוך הלילה למרות העפעפיים הכבדות בשיחות נפש לחיבור לבבות עם הבעל, רצות ועמלות למען הפרנסה.
אך לעיתים אנחנו מפספסות משהו. משל לאותו אדם שמצאו חברו מחפש תחת מנורת הרחוב. שואל אותו חברו "מה אתה מחפש?" "שרשרת יקרה שאבדה לאישתי" מגיעה התשובה. ושוב שואל החבר "ומדוע אתה חושב שהיא דווקא כאן" והתשובה משתגרת "אני לא בטוח בכלל שהיא כאן. למעשה אני די בטוח שהיא לא כאן אלא שכאן יש אור של מנורת הרחוב ובמקום אחר חשוך"
כך גם אנחנו נוהגות לא אחת. ממשיכות באופן אוטומטי את מנהגינו אותם נהגנו לפני שנים בתקוה ששם נמצא את אשר חשק ליבנו רק בגלל שאת האופן הזה של התנהגות והשתדלות אנחנו מכירות.
יש דרך נוספת להשיג ברכה בעמלנו. דרך שבה יתברכו השעות אותן אנו משקיעות לבנות את בתינו ואת נפשות ילדינו. הדרך הזו היא דרך שנסללה עבורנו משנים קדמוניות על ידי צדיקי הדורות שבכל דור ודור. הם שחתרו כל ימי חייהם עבורנו נתיב ישיר אל בורא עולם בזכות צדקותם למען נתברך ועדיין עושים זאת לאחר מותם. ולא רק זאת אלא שכוחם לאחר מותם לא ישוער מאשר בחיי חיותם כנאמר "חביבים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם"
בראש השנה מתקבצים המוני יהודים מכל העדות, החסידויות, ההנהגות והייחוסים אל הצדיק אשר הבטיח "ראש השנה שלי עולה על הכל"
"כל מעשיכם אשר אתם עמלים בהם ומייגעים עצמכם על מנת להמשיך ברכה אל חייכם, אני אוסף עבורכם בראש השנה מתקן את תיקוני "משפץ" את הטעון "שיפוץ" ופותח עבורכם שער ישירות אל אוצר מתנות חינם של הבורא"
בטח את שואלת בשלב זה "למה לא מספיק להתפלל?" "למה לא לשלוח את הבעל לצדיק אחר?" "וכי חסרים קברי צדיקים בארץ?" "ומעל הכל – איך אשאר לבד בראש השנה עם כל הילדים שיתפסו לי על הראש?"
שאלות אמיתיות ונכונות שהתשובה עליהן היא אחת ופשוטה – הצדיק הזה רבי נחמן מברסלב הבטיח!
הוא אמר – מי שיבוא אלי ויאמר על הציוני את התיקון הכללי, ייתן פרוטה לצדקה ויספר לי את חסרונו אני מבטיח לו שאשטח עצמי לאורך ולרוחב לעשות לו טובה נצחית. ואם כך הבטיח למי שיבוא אליו בכל יום מימות השנה על אחת כמה וכמה למי שיגיע ביום המסוגל ביותר יום ראש השנה שהוא ההתחלה והראש של כל השינויים של אותה השנה.
והוסיף – שגם את המקולקל והפגום ביותר שבנשמות ישראל אשר אותו הוא לא מצליח לתקן בימות השנה – בראש השנה יכול לתקנו תיקון נצחי.
כל הנאמר לעיל הוא בבחינת מה שכתוב בתורה ב' בליקוטי מוהר"ן על הפסוק "ויביאו את המשכן אל משה" ומסביר שם רבי נחמן שרק משה הוא בבחינת צדיק האמת שבכל דור ידע לקחת את התפילות של כולם ולהעלות אותם וליצור מהם מציאות שלמה ומתוקנת ולהמשיך עבורם ברכה.
יהי רצון שנזכה לקשר את כל דרכינו אל צדיקי האמת ולראות ברכה במעשינו ושמחה בפרי עמלנו.
שנים של ציפיות ומאמצים הניבו פירות. הוא הפך לאגדה, לחניו הנפלאים הושמעו בכל שמחה והבריות נהנו עד בלי די משירתו המיוחדת. הוא חש כמי שהגשים חלום של שנים. ואז החלו לבצבץ קשיים שונים ומשונים, אך מעבר לכל החלו להשתלט עליו חרדות. הוא מצא את עצמו מהרהר בכך שמעולם, גם בימים הקשים של פעם, לא חווה פחדים שכאלו. דווקא כעת לאור ההצלחה, החרדה מפני כישלון שולטת עליו יותר מאי פעם. מצב רוחו אילץ אותו לשקול ביטול אירוע חשוב שאמור להשפיע מאוד על עתידו המזהיר.
ימים ספורים לפני מועד האירוע, פגש בחבר. הם שוחחו על הקשיים של היום והעלו זיכרונות מהתמודדויות שחוו בעבר. הידיד הזכיר לו איך בעיצומן של תקופות קשות במיוחד, נהגו לעזוב הכל, לחדול ממחשבות מיותרות ולהכניס את הראש והלב לניגונים של אמונה וביטחון. בסופו של דבר הקשיים חלפו והם המשיכו הלאה. הוא סבור שהוא יודע כעת איך לצלוח את התקופה הזו.
* * *
מה יכול להיות גרוע יותר מכישלון? מעידה לאחר הצלחה גרועה הרבה יותר! מי שחווה תקופת ציפייה להצלחה כלשהי, כשיגיע לבסוף אל הפסגה הנחשקת, אורבת לו שם סכנה לא פשוטה – הירידה. בלי הכנה ראויה מראש, זה עלול להסתיים בריסוק עצמות. מעידה שבאה לאחר הצלחה, עלולה לערער בבת אחת את כל הבניין שנבנה בעמל, אדם עלול לחשוב כאילו אין סיכוי להחזיק בהצלחה לאורך זמן.
מצבים שכאלו עשויים להופיע לאחר כל סוג של הצלחה, ברוחניות או בגשמיות. אדם יגע וטרח בעבודה עצמית, זכה והתחיל לראות פירות בעמלו, החל לכבוש מידה ולרכוש הרגל טוב. אך כעת, אם רצונו להגיע אל היעד ואל השלמות, הוא מוכרח להתכונן לכך שלפתע פתאום עלולים לבצבץ מחדש ניסיונות וקשיים שנדמה כאילו נעלמו זה מכבר. הניסיונות הללו עלולים להופיע שוב ולעורר מחדש מחשבות ורעיונות של רפיון וייאוש, וכך עלול לעבור יום ועוד יום. אדם עוזב התחלות טובות, ושוכח להמשיך ולהשקיע במה שנבנה בעמל. האם זה מוכרח להתנהל כך? בוודאי שלא! אם מאמינים שניתן להתמיד ולהצליח, ומכינים את הדרך מראש, ניתן לעבור גם גשר צר בשלום. איך עושים זאת?
על שפת הים
הבה נראה: כבר היו דברים מעולם; כבר עברנו מסלול שכזה ביציאת מצרים. לאחר שנות גלות ועבודות פרך במ"ט שערי טומאה, הגיעה עת גאולה, יצאנו מעבדות לחירות באותות ומופתים מופלאים. והנה אך חלפו להם מספר ימי חירות, ולפתע הופיע שוב ניסיון קשה של אמונה. בני ישראל על שפת הים רואים לפתע את מצרים רודפים אחריהם. קל לצייר את הפחד, את השבר. דווקא כעת, לאחר שטעמו גאולה וחירות, הפחדים והזוועות מן העבר מבצבצים שוב, מאיימים להפיל את הנפש מאיגרא רמא לזרועות הייאוש… אך ראו זה פלא: דווקא שם, על שפת הים ובצל הפחד, הופיעה עלינו יד השם ביתר שאת, נבקע הים, ולרגלינו נסללה דרך חדשה, לימוד עצום לדורות איך לעבור את הגשר הצר. הפחד לא בא אלא כדי להכין את ליבנו וללמד אותנו איך לעבור בשלום גשר צר ללא פחד ומורא.
שם על שפת הים שמענו את העצה "דבר אל העם ויסעו", "השם ילחם לכם ואתם תחרישון" – נאמר לנו לציית וללכת בכוחה של אמונה, להיכנס לתוך הים, לקפוץ פנימה לשיר של אמונה והודיה. ובעניין המחשבות והפחדים? פשוט לשתוק, תחרישון, לבטל את השכל. נראה כאילו מצרים רודפים, מאיימים, לוחמים – מה פתאום, אין כאן כלום, אך ורק ציווי שמימי להיכנס אל הים ולצאת בשלום מצידו השני עם שירה חדשה. התבקשנו לזכור זאת לדורות, לחרוט היטב בזיכרון שמי שגאלנו ממצרים באותות ומופתים, הוא זה שגם הניח לשונאי נפשנו לדלוק אחרינו ולזרות בנו בהלת מוות, מדוע? משום שהוא רוצה לשמוע מאיתנו ניגון ושיר של אמונה המסוגל להבקיע דרך בים ולהעביר אותנו גם על גשר צר.
קפיצה לתוך האמונה
כל אדם במצבים שכאלו מוכרח לזכור זאת: מי שעזר לך עד הלום, לא שכח אותך. עליך רק להתחבא בתוך אמונה פשוטה, אמונה בהשם ובמשה עבדו; עליך לציית ולקפוץ אל הים פנימה, לתורה ותפילה הודיה ותקווה – משום שכך תגרום לבקיעתו. את הקפיצה הזו לתוך המלחמה ולנוכח האיום המוחשי, יש לעשות מתוך אמונה וידיעה ברורה שהמלחמה הזו להשם ולא לנו! ואם כן, מה לך נבהל מהופעות חוזרות ונשנות של יצר הרע? את המלחמה עורך בורא עולם, יש לה תכלית נעלמת שקרובה לבא, וכל זה יתקיים כשננהג באופן של "ואתם תחרישון" – תחריש לפחדים ותשתוק, רק קפוץ לים והניצחון קרוב לבא. כך תעבור הכל ותגיע אל הפסגה האמיתית, לנצח ולכבוש ולהחזיק בהצלחה נצחית. כמו בשעת קריעת ים סוף הדומה להנהגת ימות המשיח.
להצליח זה טוב ונפלא, אך המכה בפטיש זה להתמיד ולדבוק בעקשנות גם כשנראה כאילו נכשלנו. עלינו להתגבר ולא לאבד חלילה את היום הזה, את השעה היקרה הזו, רק להמשיך, לקפוץ לתוך ניגון האמונה, לזכור את החסדים שהיו ומה שעוד יהיה ולעבור הכל בשלום. מי שזכה להבין את הרעיון הזה, קנה את חירותו הנצחית.
את ט"ו בשבט קבעו חז"ל כראש השנה לאילנות, ובכך גילו לנו דרך לעבור גשר צר. משום שדווקא כעת בשלהי חורף שעה שהעצים יבשים, מתגלה בעצם שממש עכשיו מתחילה בפנימיותם חנטה והתחדשות. האדם משול לעץ השדה, וגם לבלובו והצלחתו נעשים דווקא בתקופות יובש וחידלון. כאשר נוטלים את פירות העץ, מברכים עליהם ומודים על הניסים של פריחת הפרי ויבול הארץ ומתפללים להצלחתו, עוברים כך את השלב המשמעותי ביותר לקראת פריחה חדשה, וכך גם האדם בזמניו הרגישים, אמור להתחבא בזרועות האמונה ומשם לצאת ולפרוח בשירה חדשה.
בפתחם של ימי הקיץ, הימים שבהם השמירה על העיניים הופכת להיות שאלת חיים רוחנית, הננו להביא לידיעתכם את בשורת פרשת השבוע:
גם מי שאינו נמנה בין הקדושים, ורחוק עדיין משמירת העיניים והמחשבה, יכול וצריך להתקרב לה'! היהדות שלנו מתחילה מנקודת האפס, גם בטרם עלינו במעלות הקדושה והטהרה. כי גם שם אנחנו יהודים, וגם אז השם יתברך קיים ויש לירוא ממנו.
גם מי שנחת 'נחיתת אונס' עמוק בשאול תחתיות, אין לו שום היתר הלכתי לפרוק מעצמו עול מלכות שמים ולהפקיר את עיניו. הוא ממשיך להיות יהודי, והאפשרות להתקרב לה' ולהידבק בו מחדש קיימת גם במקומו הירוד. "כי גם בשאול תחתיות נמצא השם יתברך, וגם שם יכולין לדבק את עצמו אליו יתברך" (ליקוטי מוהר"ן, ו).
* * *
בפרשת השבוע אנו קוראים על מצוות המילה; משאירים את הבן ערל שבעה ימים "וביום השמיני ימול בשר ערלתו". נשאלת השאלה: מדוע להמתין עד היום השמיני? מדוע נגזר עלינו לחיות את שבעת ימינו הראשונים עלי אדמות כשאנו ערלים?
התשובה לכך, כותב מוהרנ"ת, היא: כדי לתת לנו את הכוח להיות יהודים גם כשאנו ערלים! שבעת ימי העורלה – הימים שבהם אין שום סממן שיעיד על הקשר והברית שבינינו לאבינו שבשמים – הם אלו שנותנים לנו את הכוח לשמור תמיד על הקשר עם ה', לבל יינתק גם במצבים הקשים ביותר, מצבים שבהם הקדושה היהודית שבתוכנו נסתרת (ליקוטי הלכות, מילה ג, ד).
כשעורלת הלב מכסה ואוטמת כל רגש יהודי, כשמתקיים בנו הפסוק "לבי סחרחר, עזבני כוחי, ואור עיני גם הם אין אתי", אין לנו לא לב טהור ולא עיניים מאירות. ואז אנו מביטים אחורה, אל שבעת הימים הראשונים של חיינו, ומגלים שגם אז בהיותנו ערלים, לא נחשבנו נוכרים. היינו תינוקות יהודיים חמודים עד מאד, ולא חשבנו לנטוש ח"ו את האומה היהודית ולפרוק עול תורה ומצוות…
* * *
לא רק למילה קדמה הערלות. גם לתורה עצמה, קדם ההעדר; קדמו לה עשרים וששה דורות שבהם עדיין לא ניתנה לאיש, והעולם התקיים בלעדיה כביכול. גם שם ניתן היה לשאול ולתמוה: הרי הבורא בעצמו אומר "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי", איך אם כן התקיים העולם ללא התורה? ואף היום, כיצד מתקיימים וחיים כל הרחוקים מהתורה ומקדושת הברית?
התשובה היא, שחיותם תלויה ב"תורה הנעלמת".
התורה הגלויה היא זו המוכרת לנו מיום מתן תורה – מצוות חוקים ומשפטים, אשר הם חיינו ואורך ימינו, ובלעדיה חיינו אינם חיים, התורה שמלווה אותנו על כל צעד ושעל, ומלמדת אותנו איך להתחבר לה' ולעשות רצונו בכל עת ורגע. אך לעומתה, ישנה תורה נעלמת, התורה שהחייתה את העולם בטרם ניתנה התורה. תורה כזאת, שגם אם לא מקיימים שום מצווה, רק עוסקים בהבלי העולם – היא קיימת ומחייה את העולם.
"כי כל התורה כלולה בעשרת הדברות. ואז, קודם מתן תורה, היו העשרת הדברות נעלמין בעשרה מאמרות שבהם נברא העולם. נמצא, שהייתה כל התורה כולה נעלמת ונסתרת בתוך ישוב העולם שנברא בעשרה מאמרות. ובכל הדיבורים של העולם ובכל העובדות והעשיות, הן מי שחוטב עצים או איזה עובדא שיהיה – בכולם נעלם התורה" (ליקוטי מוהר"ן ח"ב, עח).
* * *
גם היום – אחר שניתנה התורה הגלויה – יש צדיק פלאי שמגלה לנו את אותה תורה נעלמת, ומלמד אותנו איך לשמור על קשר גם כשאין תורה ואין קדושת הברית.
זה הצדיק הזועק בקול גדול: "אין שום ייאוש בעולם כלל" (שם) ומגלה לנו את הדרך איך להתחבר לה' ולחיות חיים של קירבת אלקים, גם כשמצד התורה הנגלית אין לנו זכות קיום. הוא מלמד אותנו איך להמשיך ולהתקדש, להוריד שוב ושוב את העיניים בשמחה, ולא לפרוק עול היראה, גם כשהתרחקנו מהקדושה ונפלנו ממנה פעמים אין ספור.
וכך הוא אומר:
"אפילו מי שנפל מאד, חס ושלום, אפילו אם נפל לעבירות, חס ושלום, צריך גם כן שיהיה לו יראה גדולה מהשם יתברך, לחזק את עצמו בכל נקודה ונקודה שיוכל למלט את נפשו מרע ולמשוך את עצמו לאיזה טוב. ואל יפטור את עצמו [כאילו ש]מאחר שכבר נפל כל כך, אם כן הותר לו הכל, חס ושלום. חלילה, לא תהא כזאת בישראל. כי אין חושך ואין צלמות להיסתר שם כל פועלי אוון. כי גם בשאול תחתיות ומתחתיו צריכין לירא את השם מאד מאד, כי בכל מקומות ממשלתו" (משיבת נפש, פד).
עוד כמה נדודים עברו חסידי ברסלב עד שהגיעו לבית מדרשם הפרטי. במאמרינו זה נסקור בעז"ה את נדודיהם כפי שהגיע ידינו לברר.
כאמור שכן בית המדרש עד כעת ברובע המוסלמי, ברם בשנת תרצ"ו עם התגבר פרעות הערביים בעקבות ההתגרויות, פנו משם אנ"ש אל עבר הרובע היהודי לחפש מקום של קבע עבור בית מדרשנו.
בית הכנסת דחסידי לעלוב
בית הכנסת הראשון בו התפללו אנ"ש ברובע היהודי היתה בית הכנסת של חסידי לעלוב ברחוב הקראים, ששכן בחצר שהייתה שייכת לכולל ורשא והיתה מכונה "ווארשעווער חצר" במרכז הרובע היהודי (כיום ממזרח לכיכר החורבה ממערב לחצר הקראים ומצפון לישיבת הכותל).
בבית מדרש זה התפלל הרה"ק ר' שמעון נתן נטע מלעלוב זצ"ל כפי שהיתה נקראת בפי רבים "בית הכנסת של ר' שמע'לה". לאחר שהתסלק לבית עולמו בשנת תר"ץ התרוקן בית הכנסת מיושביו (מאחר ובנו האדמ"ר ר' משה מרדכי בנה לעצמו בית מדרש בעיר החדשה ברחוב צפניה) בעקבות כך מסרו חסידי לעלוב את בית הכנסת לחסידי ברסלב, שם התפללו כאורחים באופן ארעי עד שנת ת"ש.
תיאור המקום
בחצר ווארשא היו דירות מגורים שברובם התגוררו בהם חסידי ברסלב. החצר היתה בנויה מתשעה חדרים עיליים, חמשה תחתיים ובית כנסת. בית הכנסת שכן בקומה הראשונה, כאשר 35 מדריגות מובילות אליה.
הרה"ח ר' משה בורשטיין זצ"ל שהתגורר בסמיכות לביהכ"נ (באותו קומה) היה דואג לצרכי בית הכנסת. כמו כן התגורר שם הרה"ח ר' בצלאל בלומברג מחשובי אנ"ש שבכל סוכות היה מסיר את גג מטבחו העשוי מפח כדי להכשירו לסוכה ששימש את אנ"ש מדי שנה בסעודת הילולת רבינו. גם החסיד ר' שמחה בונים קלושינער מזקני אנ"ש התגורר בחצר זו.
בקומה השנייה התגורר הרה"ח ר' יוסף ברוך רונין ור' נחמן שותק, בשתי הקומות היו חדרים שהיו מיועדים להכנסת אורחים והחסידים שהיו מגיעים לקיבוץ לראש השנה היו מתאכסנים בהם מדי שנה.
אחד מדרי העיר העתיקה באותם ימים מתאר את בית הכנסת: "על יד חצר הקראים, בפינה צפופה שעניות ניוון ושממון מבצבצים מכל חור וסדק פינה שהעלתה כולה חלודה, מתחבא בית הכנסת של חסידיברסלב…" (העיר העתיקה).
בית היוצר לעבודת ה'
שמחה גדולה מילאו את אנ"ש כאשר החלו להתפלל בבית הכנסת של חסידי לעלוב, וזאת עקב המציאה הנפלאה שהיתה בה – הלא היא הגג המשקיף אל עבר מקום המקדש. אכן בית הכנסת 'ניסן בק' הסתיר במעט את כל המראה, אך כל זה אינו מונע מחסידי ברסלב לבלות לילות שלימים בכיסופים וגעגועים להשי"ת, ובאמירת תיקון חצות על הגג הקרוב כל כך לעיר העתיקה.
ר' נחמן בורשטיין זצ"ל תיאר פעם איך היו נראים סדרי הלימוד בבית הכנסת. היה זה בהיותו ילד כבן 10 ובדרכו לחיידער נכנס לתוככי בית המדרש, והנה הוא רואה את חבורת ה'עובדים'; ביניהם ר' שמואל שפירא, ר' אברהם יעקב גולדרייך, ר' מרדכי לוזער רובינשטיין ור' נחמן שותק, שהיו כנראה לאחר "עבודה" מופלגת בת לילה שלם והכוננו לארוחת בוקר אם אפשר לקרא לזה כך… על השולחן נחה כיכר לחם אחת ולידה בקבוק מים שנשאב מבור סמוך. כאשר הבחין בו ר' שמואל שפירא קראו להתקרב אליו, מסר בידו כמה פרוטות (טאלער) וביקש ממנו לרדת לקנות בוטנים בחנות הסמוכה של הפרסי, לתבל את הפת… כאשר כל אחד קיבל שני בוטנים בלבד ולר' נחמן בורשטיין נתן רק אחד בהתנצלו כי זה מה שנשאר. ור' נחמן סיים את הסיפור בהפטירו "וכך עבדו את ה'!"
ר' שלמה ועקסלער היה מוסר שם שיעורים עד שהגיע ר' אברהם שטרנהרץ לא"י שאז החל הוא באמירת השיעורים. כשר' אברהם לא היה ביכלתו להגיע היה ר' יעקב ברזסקי ממלא את מקומו בלימוד לפני הקהל בספה"ק ליקוטי מוהר"ן. בסעודה שלישית היה לפעמים מדבר ר' שמואל הורביץ.
עם עליית הרה"ח ר' אליהו חיים רוזין לא"י בשנת תרצ"ו ייסד בבית המדרש מעין כולל אברכים ובשמו יקבנו "ישיבת אור הנעלם ללימוד הנגלה והנסתר".
כבעל קורא בשני וחמישי ובשבתות ומועדים בדרך כלל היה משמש ר' משה בורשטיין, וכבעל תפילה בימים הנוראים וכן במועדים ושבתות דפגרי היה משמש לרוב ר' יעקב זאב ברזסקי וכן ר' יעקב מלמד שהיה מגיע במיוחד ממאה שערים לשמש כבעל תפילה בתפילות מסויימות.
אחד מחשובי המתפללים בבית הכנסת היה ר' שלום יוסף סופר שהיה חצות איד והתפלל תמיד כותיקין בשבת היה מגיע מביתו שברחוב סלנט שבעיר החדשה עד בית מדרשנו זה בעיר העתיקה.
האהבה והאחדות שהיתה בין החסידים בלטה שם באופו מיוחד, כולם הרגישו שם כבני משפחה אחת, כאשר שמחת הזולת היתה שמחת כולם במלוא מובן המילה. לימים סיפר ר' יצחק מנדל כהן כי זאת שעמדה לו להתקרב אל אורו של רביה"ק, כאשר היה מרבה לבקר בבית מדרשנו והאחדות החביבות שהייתה בין החסידים משכה אותו לטעום מנועם האור…
שוב נדודים
מכיון שהערבים היו יורים לעתים קרובות, ובית הכנסת לעלוב בו התפללו באותו הזמן כאמור, שכן במקום גבוה וחשוף לירי, עברו החסידים להתפלל בישיבת "שערי שמים" הנמצאת מול שער בתי מחסה אשר נוסדה בבית שבו נולד האריז"ל שהתקיימה ברחוב אשר ממערב לבתי מחסה (בימינו רחוב גלעד 8) והייתה מוגנת יותר.אך כדי לא לאבד האחיזה בבית הכנסת לעלוב, התפללו חסידי ברסלב בשני המקומות לסירוגין.
עדות לכך אנו מוצאים בדברי הרה"ח ר' שמואל הורביץ זצ"ל ביומנו: וכן ביום הכיפורים היה הישיבה מלא מפה אל פה כי כל אנ"ש מכל ירושלים באו להתפלל יחד וכן בחג הסוכות התפללנו בישיבה, ואז בהושענא רבה היו המאורעות שהערבים הטילו מצור על העיר מכל הצדדים והיריות נשפכו עלינו מכל צד וכו' ואח"כ עזר השי"ת ונעשה שקט ויכולנו לילך לבית מדרשנו, אבל אז נפלגה בין הדיעות כי דעת אנ"ש להתפלל כבר בישיבת שערי שמים כי קרוב ומה לנו בבית מדרשנו אשר מסובבת בקליפות ערילות וכו' ואחרים מאנ"ש הזקנים אמרו כי אל לנו להזניח את בית מדרשנו כי יש בה כמה מעלות טובות ואם יזניחו אותה יקחו אותה אחרים ונשאר קרח מכאן ומכאן כי הישיבה לא שייכת לנו ומתי שירצה יגרש אותנו משם ואת בית מדרשנו יקחו אחרים אם לא נתפלל שם וכו' ועל כן נפלגו אנ"ש בעיר.
בשבת היו הזקנים מאנ"ש מתפללים בבית מדרשנו והצעירים והחדשים עם ר' אברהם (שטרנהרץ) היו מתפללים בישיבה (שערי שמים) כי לא רצו לזנוח הישיבה לגמרי וכן התנהג זמן רב והרבה פעמים אלו רצים לכאן ואלו רצים לכאן והיו מסובבים מכאן לכאן ומכאן לכאן, ועד שנתפשרו בחול להתפלל בישיבה ובשבת ויום טוב בבית מדרשנו ועל ראש השנה חשבו להתפלל בישיבה כמו אשתקד" (ימי שמואל ח"ג פרק ק"ח)
חיפוש ביהכ"נ קבוע
הרה"ח רבי אברהם שטרנהרץ (שעלה לא"י בחודש אדר תרצ"ו ואחר תקופה שהיה גר בבתי אונגרין עבר לגור בעיר העתיקה) ראה את דלותם של בני הישוב ואת המחסור המשווע של החסידים לבית מדרש משלהם, הוא כאב מאוד את היותם נשענים על חסדי הזולת ומעתיקים מקום תפילתם ממקום למקום, מחפשים ומבקשים להשתמש במבנה כזה או אחר כדי לקיים בו מניין משלהם, אי לכך החליט ר' אברהם שיש לפעול ולהעמיד על כנו בית כנסת מסודר לחסידי ברסלב בעיר העתיקה, הוא נרתם למשימה והחל לגייס ממון עבור שכירת מבנה מתאים. החלטתו לשכור מבנה קרמה עור וגידים אולם המהלך לא היה קל ובנתיים המשיכו החסידים לנדוד ממקום אחד למשנהו. ועל כך בפרק הבא בעז"ה.
לחצו כאן למאמר הקודם | לחצו כאן לסדרה כולה. נכתב על ידי מכון "אלופי הנחל" ומתפרסם כאן ברשותם האדיבה
מקורות:
הקלויז, מורה דרך, מאה שנות פעילות כולל וורשא בעיר העתיקה, דעם רעבינ'ס חיידער, הספר כיסופים, ימי שמואל, 'אוצרות' ראש השנה תשע"א.
פרשת 'מצורע' איננה מיועדת רק למצורעים; יש לה מסר גם לבעלי עור בריא. שכן, גם גוף בריא ונאה, יכול להיחשב כמצורע…
הגוף המגושם – אומר הזוהר הקדוש – מהווה צרעת שנובעת מעור הנחש הקדמון. "דגופא דבר נש בהאי עלמא, איהו צרעת ממשכא דחויא" (= גוף האדם בעולם הזה, הוא צרעת מעור הנחש) (תיקוני זוהר, מח ע"ב). שכן, מאותה שעה שהתפתה האדם הראשון עלידי הנחש ואכל מעץ הדעת, הפך להיות הגוף שלו לחומרי ומגושם שנמשך לתאוות והבלי העולם הזה.
ואם לא די לנו בטומאה 'המקורית' של הגוף, טומאת עור הנחש, הרי שנוספת לו טומאה על טומאתו, על מעשיו הרעים, "ומעוצם גשמיות ועכירת הגוף המצורע הזה, איני יכול לנקות עצמי מכסילות דעתי ועכירת מעשי הרעים", כפי שמקונן רבי נתן בתפילתו (ליקוטי תפילות ח"ב, מב).
כשהאדם ממלא את תאוות גופו המצורע, נסגר בפניו האור הרוחני, עד שהוא הופך למצורע רוחני. וכדברי הזוהר הקדוש: "מצורע דא סגירו דנהורא עילאה (= מצורע זה סגירות האור העליון)" (תזריע, מט ע"ב). וכשהאור הרוחני נסגר בפני האדם – עקב ההימשכות אחר תאוות הגוף המצורע – הרי הוא נחשב כמת; איןלולא חיות ולא שמחה, ועלכן אמרו חז"ל שמצורע חשוב כמת (נדרים סד ע"ב).
תפקידנו אם כן הוא: להזדכך ולהיטהר מצרעת הגוף, ולהגביר את אור הנשמה, "ואז פושט גופו המצורע, שהוא ממשכא דחויא, ולובש בגדי שבת, היינו גוף קדוש מגן עדן" (ליקוטי מוהר"ן ח"ב, פג).
אך, שימו לב: תחת הצרעת מסתתרת מתנה נפלאה!
שהרי על הפסוק: "כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם", מפרש רש"י: "בשורה היא להם שהנגעים באים עליהם, לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות שלזהב בקירות בתיהם כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, ועל ידי הנגע נותץ הבית ומוצאן". וכשם שנגעי הבתים הם בשורה ואמצעי לגילוי מטמון, כך יכול גם הגוף המצורע, להוות עבורנו בשורה ואמצעי לגילוי מטמון רוחני. וכפי שמלמדנו רבינו, בסיפורי מעשיות, במעשה מ"בן מלך שהיה מאבנים טובות". וכך מסופר שם (בקצרה, לעניינינו):
מעשה במלך אחד שלא היו לו בנים, ולאחר שמצא צדיק נסתר, ברכו הצדיק ונולדה לו בת. אך המלך, לא הסתפק בכך; הוא רצה גם בן. הלך לצדיק נסתר אחר, שנתן לו ולמלכה לשתות גביע של יין שלתוכו הוכנסו יהלומים טחונים, "ואמר להם שיהיה להם בן שיהיה כולו מאבנים טובות, ויהיו בו כל הסגולות של כל האבנים טובות. והלך למקומו. וילדה בן, ונעשה שמחה גדולה על המלך, והבן הנולד לא היה מאבנים טובות" אלא "יפה תואר מאד, וחכם גדול בכל החכמות, והיה יודע כל הלשונות, והיו נוסעים מלכים לראותו", אך את היהלומים לא ראו…
בהמשך הסיפור, התקנאה בו אחותו, וקראה למכשפים שהפכו אותו בכישופיהם למצורע, "ונעשה הבן מלך מצורע מאד, על חוטמו צרעת, ועל פניו, ועל שאר גופו. ועסק המלך בדוקטורים ובמכשפים ולא הועילו".
המלך קרא לאותו צדיק שברך את המלך בבן, וביקש ממנו שיתפלל לרפואת הבן. "והצדיק היה מתפלל תמיד להשם יתברך: באשר שהוא היה מבטיח שיהיה הבן מלך כולו מאבנים טובות, ולא היה כן. והיה טוען להשם יתברך: 'האם עשיתי זאת בשביל כבודי? לא עשיתי כי אם בשביל כבודך. ועכשיו לא נתקיים כמו שאמרתי'. ובא הצדיק למלך, והיה מתפלל ולא הועיל. והודיעו לו שהוא כישוף. והצדיק הנ"ל היה גבוה, למעלה מן כל הכשפים, ובא הצדיק והודיע למלך שהוא כישוף".
לאחר מכן, קרה מה שקרה, עד שהכישוף התבטל "ונתרפא, ונתייבש הצרעת, ונפל ונקלף כל העור ממנו, ונעשה מאבנים טובות כולו, והיה לו כל הסגולות של כל האבנים טובות. כי אחר שנקלף העור, אז נתגלה ונראה שהבן מלך הוא כולו מאבנים טובות, כאשר אמר הצדיק".
ובכן, המסר בשבילנו הוא:
יהודי הוא בן מלך, שבפנימיותו הוא כולו יהלומים, אבנים טובות ומרגליות. אך עור הגוף המגושם, מכסה על היהלומים. וכשהכישוף – התאוות שמכשפות אותו – שולט עליו, הוא הופך כולו למצורע. אך דווקא אז, כשהצרעת מכסה את כל כולו, יכול פתאום העור להתקלף, והאבנים הטובות יתגלו.
מה שמוטל על המצורע הרוחני הזה הוא רק, לבוא לאותו צדיק ש"גבוה למעלה מן כל הכשפים", ולקבל אצלו אור ועצה כיצד לפשוט מעליו את הצרעת – ואז תתגלה פנימיותו הנפלאה.
בתנא דבי אליהו (פרק יג – טו) מובא תיאור מידותיו של אהרן הכהן: אהרן שעשה שלום בין ישראל לאביהם שבשמים ובין ישראל לישראל, ובין אדם לחבירו.
אנו מצווים בתורה ללכת בדרכי השם וכפי שהקב"ה מיטיב לבריות כמן כן מוטל עלינו להיטיב לזולת. אל לו לאדם להתעקש שזכותו לילך עם חבירו במדת הדין, שכן אם במדת הדין אנו נאחזים איזה דין מחייב את קיומינו בעולם? ומכיון שכל מצבינו בנוי על חסד איך נעיז ללכת עם הזולת בדין?
את העקרון הזה מורים לנו חז"ל באופנים שונים. במדרש תנחומא (פ' וירא) כתוב: המוליאר הזה(קומקום שבצד אחד מים קרים ובצדו השני רותחים) אם מבקש אדם להוציא ממנו חמים מוציא, צונן מוציא. כשבקש הקב"ה הוציא מן לישראל מן השמים, וכשבקש – המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש מאת ה' מן השמים".
הכל תלוי בדרך שהאדם הולך. אם ראוי לחסד, אזי משפיעים עליו חסד מן השמים. ואם לאו, כי אז הוא מושך על עצמו הנהגת הדין.
עוד אמרו בספרי: הספר והסייף ירדו כרוכים לעולם. אם האדם מאמץ לעצמו את התורה ועוסק בה, אז ניצול הוא מן החרב ומן הדין.
כתב רבינו (לקוטי מוהר"ן ב,עא) כי יש מוחין של ארץ ישראל (ז.א. מצד הקדושה), כי עיקר המוח והחכמה היא בארץ ישראל. וכל אחד כפי חלקו שיש לו בארץ ישראל כן הוא מקבל ויונק מהמוחין של ארץ ישראל… מה שמשפיעים מן השמים דעת לאדם שיכול לעסוק בתורה ולעבוד את בוראו, אין זה אלא חסד ה' ואדם זוכה לחסד זה אך ורק לפי מעשיו וזה הכוונה שמקבל חכמה כפי החלק שיש לו בארץ ישראל.
מבואר שם שכפי מה שאדם פוגם בכבוד שמים, באותה מדה אין בידו לקבל דעת דקדושה אלא דעת דסטרא אחרא. ועיקר התגלות כבוד ה' – מבאר רבינו – אינה אלא על ידי האדם. נמצא שמי שפוגע בכבוד חבירו – פוגע חלילה בכבוד שמים, ומונע מעצמו אור הדעת דקדושה, ונהפך למרכבה לסטרא אחרא.
על פי זה, מה נעימים הם דברי התנא דבי אליהו (תדבא"ר כח – טו): אמר להם הקב"ה לישראל, בני אהובי כלום חסרתי דבר שאבקש מכם? ומה אני מבקש מכם אלא שתהיו אוהבים זה את זה, ותהיו מכבדים זה את זה ותהיו יראים זה מזה וכו'. כמה מדוייק מה שנאמר ותהיו יראים זה מזה! שהרי הפוגע בכבוד חבירו חוסם לעצמו את אור הקדושה…
אולם אין די בכך שנמנע מלפגוע האחד בחבירו. מוטל על כל יהודי לקום ולעשות בפועל מעשי חסד לטובת הזולת. ואם תאמר, זאת מנין לנו? מקרא מפורש הוא, שדווקא בנקודה זו העיד הקב"ה על אברהם אבינו: כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה'לעשות צדקה ומשפט (בראשית יח-יט). הרי לפנינו שהנהגה המבוססת על משפט גרידא בלי צדקה אינה נקראת דרך ה'.
אולם, יש להבין מה לא טוב באמת במשפט לבד. הרי כתוב: מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי וכו'. הרי דווקא בענין המשפט אנו שונים מן הגויים וזאת מעלתינו ותפארתינו, ומה יכול לעלות על לימוד משפטי התורה וביסוס דרכו בחיים על פיהם? תשובה לחידה זו מספק לנו הנביא מלאכי (א–ו) כשמתאר את אהרן הכהן: "תורת אמת היתה בפיהו ועוולה לא נמצא בשפתיו בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעוון".
הנביא מדגיש שתורתו של אהרן היתה תורת אמת. ומהדגשה זו משמע, כי תתכן מציאות של תורה שאינה אמיתית, והתמיהה זועקת: איך יתכן שתורת ה' לא תהיה אמת?
סוד הדבר הוא, שתורת ה' בודאי אמת היא. אולם, על האדם לעמול קשות על מנת שהתורהשלו תהיה בבחינת תורת ה'. סוף סוף קיומינו הוא בעולם השקר, והשקר נאחז גם בנו. איך אם כן נוכל להתעלות ולהתגבר על הטבע של שקר ועל הנגיעה העצמית ונתאמץ – ונגיע – לתורת אמת? (שהרי אם לא נעשה כן, במקום לחיות על פי האמת שבתורה אנו עלולים להתאים את התורה לאינטרסים שלנו, וכבר היו דברים מעולם).
ידוע שעולם הזה נקרא עלמא דפירודא (עולם הפירוד), וזה סוד השקר שלו, שאינו מכיר בשום דבר. כמו כן נמצא בנו השורש הרע הזה ששום דבר אינו תופס מקום אצלינו חוץ מרצונותינו והנאותינו – וכמובן שבמצב כזה אין שום אפשרות להגיע לאמיתת התורה. בזה שהאדם מתגבר על האדישות והאנוכיות שלו – בזה שמתאמץ לטובת הזולת, באופן כזה מתנתק מהקללה של הנגיעה העצמית. רק על ידי צדקה יכול להגיע למשפט, רק על ידי "בשלום ובמישור הלך אתי" יכול להשיג "תורת אמת היתה בפיהו". ובזה האדם מתקן את עצמו ומתעלה, וגם מתקן את כל הבריאה, שבמקום עולם של פירוד שאינו מכיר את בוראו הוא מגביר את החסד ומקשרו למדתו של הקב"ה שבה ברא את העולם, כמו שכתוב "עולם חסד יבנה".
התפשטות אור הקדושה
כתב הזוהר הקדוש (פ' בחוקותי קיג:): 'מי הוא העושה שם הקדוש בכל יום? – זה הוא הנותן צדקה לעניים. בוא וראה שהעני נקשר במדת הדין וזה המקום שנקרא צדק. ומי שנותן צדקה לעני הוא עושה למעלה שיהיה השם הקדוש בשלמות כראוי. לפי שהצדקה היא עץ החיים, וצדקה משפיע לצדק ואז נתחבר זה בזאת והשם הקדוש נמצא בשלימות, ומי שעושה התעוררות הזאת למטה ודאי כאילו עשה שיהיה השם הקדוש בשלימות, כדמיון שהוא עושה למטה כך נתעורר למעלה' עד כאן תרגום לשון הזוהר.
אות ה"א האחרונה שבשם הוי"ה, ידוע שהוא כנגד עולם הזה. כשה"א זה עומד לעצמו אזי שורים הדינים בעולם, וזה כוונת חכמינו ז"ל שהחרב ירדה לעולם. אולם ניתנה לנו האפשרות להמתיק דינים אלה ולהפכם לרחמים, על ידי כך שאנו עושים צדקה וחסד עם הזולת. העני שרוי בדינים, ואנו, בכוח הצדקה שאנו נותנים לו, לא רק שאנו ממתיקים את הדין מעליו אלא אף ממתיקים את הדינים של העולם כולו בזה שמחברים את הה"א לשאר אותיות השם ובזה מושכים חסד לכל יושבי תבל.
אבל אליה וקוץ בה. אם אינו נותן צדקה לעני המזדמן לו, לא זו בלבד שלא המתיק את הדין אלא אדרבא הגביר את הדין על עצמו, וזה שאמר שלמה המלך עשיר ורש נפגשו עושה כולם ה' (משלי כב, ב) ופירשו בגמרא (תמורה טז.) בשעה שעני הולך אצל בעל הבית ואומר פרנסני, אם מפרנסו מוטב, ואם לאו מי שעשאו עשיר עושהו עני, ומי שעשאו עני עושהו עשיר.
אמרו בגמרא (סוטה מו:) המלווה את חבירו ארבע אמות בעיר אינו ניזוק כל אותו הדרך… בזה שמזדהה עם חבירו ונושא עימו בעול, לחסד יחשב, ובזה מסיר ממנו את הדינים שהיו עלולים לפגוע בו בדרך – שכן על יד חסד מושכים רחמים מלמעלה.
ומעשה היה אצל האדמו"ר ה'בית אהרן' מקרלין, שפעם אחת שלח שני אברכים לרחוב העיר לשמוע מה משוחחים הבריות. ראו שני שכורים הולכים ואחד אומר לחבירו: "הבא נלך ביחד כדי שלא ניפול". כאשר חזרו ואמרו מה ששמעו, שמח הבית אהרן שמחה גדולה ולמד מזה מוסר השכל לעבודת ה': כמה חשוב להיות נכללים זה בזה ולא לעבוד את ה' כאדם בודד…
ובזה יש לבאר את הפסוק: על כן באורים כבדו את ה', באיי הים שם ה' אלקי ישראל (ישעיה כד). ידוע שנפש האדם נקראת נר כמו שכתוב נר ה' נשמת אדם. אולם מחמת שברון לב עלול נר זה לדעוך. על כן מי שמעלה את האור בנפש חבירו ומשחרר אותו ממה שמעיק עליו, בזה הוא נותן כבוד להקב"ה ומרבה קדושה בעולם. ובזה יודו ויברכו (כמו שפירש התרגום שם) את שם ה' אלקי ישראל גם באיי הים. פירוש, יהודי שנופל לירידה מחמת הגלים שעוברים על ראשו, אינו נסחף לגמרי, משום שדבר חשוב לעולם אינו מתבטל. על כן בירידתו הוא נמשל לאיי הים, שאמנם חשופים הם לרוחות ולגשמים, אבל ככלות הכל נשארים עומדים על עמדם ואינם נעלמים אל גלי הים לצמיתות. אדם זה שבא והאיר בו התקוה עד שמודה ומשבח לה', גרם לקדושה שתתפשט בעולם ועשה נחת רוח ליוצרו.
על כן היה שגור בלשונו של הבעל שם טוב הקדוש: מה שאדם עושה לאחרים לא לאחרים הוא עושה, כי אם לעצמו!
על הנסים
עוד מובא בתנא דבי אליהו (תדבא"ר יג- ג) שאהרן הכהן היה קושר חבל של ברזל במתניו ומסובב על כל פתחי ישראל ומקרב את ישראל לאביהם שבשמים.
בגלל מסירות הנפש שלו לטובת הכלל חנן ה' אותו במתנה יותר מכל נשיאי השבטים. וזו לשון הרמב"ן (תחילת פ' בהעלותך) בשם המדרש: אמר לו הקב"ה: משה לך אמור לאהרן אל תתיירא (על מה שלא הקריב קרבן לחנוכת המשכן). הקרבנות כל זמן שבית המקדש קיים היו נוהגין, אבל הנרות: לעולם אל מול פני המנורה יאירו, ע"כ. ומוסיף הרמב"ן: הנה דבר ידוע שכשאין בית המקדש קיים והקרבנות בטלין מפני חורבנו, אף הנרות בטלות. אבל לא רמזו אלא לנרות של חשמונאי שהיא נוהגת אף לאחר חורבן בגלותינו.
ויש להבין במה באמת עדיף נר חנוכה מהקרבנות של הנשיאים שהקריבו במשכן, וכן מהדלקת המנורה במשכן של אהרן בעצמו, שדווקא בנרות חנוכה בא על סיפוקו ולא בדבר אחר. אדרבה, היינו אומרים שמה שנעשה במשכן עדיף מהנעשה בבית סתם, שהרי מקודש הרבה יותר.
אמנם חידוש אחד ישנו בנר חנוכה שבזה הוא שונה מכל דבר שבקדושה: אמרו בגמרא (סוכה ה)מעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה טפחים. למטה מעשרה טפחים היא רשות הרבים ושם אין הקדושה שורה. ואילו נר חנוכה מדליקים ליד פתח הפתוח לרשות הרבים, לכתחילה דוקא למטה מעשרה טפחים.
טעם הדבר הוא שרק הקדושה המתגלה בזה העולם אינה יורדת למטה מעשרה, אולם נר חנוכה ממקום אחר יהלך וקדושתו נמשכת מקדושה עליונה אשר בכוחה להאיר אפילו במקום הרחוק מן הקדושה.
קדושה עליונה כזאת אפשר למשוך לעולם הזה אך ורק באופן אחד – על ידי מסירת נפש. אהרן הכהן מסר נפשו לקרב את ישראל לאביהם שבשמים ובזה זכה לבנים (החשמונאים) שחרפו נפשם להגביר אור הקדושה בעולם. מכוח מסירת נפש זו זכו לנס של חנוכה אשר בו נתבטל הטבע ודלק פך קטן של שמן שמונת ימים.
תכלית הבריאה היא להביא לכך שיאיר האור הגנוז שנברא בששת ימי בראשית ונגנז לצדיקים לעתיד לבוא. אור זה אינו שייך לעולם הזה אלא נמשך מהספירות העליונות ומזה האור נבע נס פך השמן. על ידי עבודת ה' מתוך מסירת נפש כמו זו של אהרן הכהן ובניו החשמונאים בכוחינו להמשיך אור הזה הנרמז בנרות חנוכה.
כמו כן ענין רבינו הקדוש הוא להחדיר מסירת נפש בעבודת ה'. רק זה שיש בו עזות דקדושה ומוכן לעמוד נגד דעות של אלה השקועים בעולם הזה – הוא אשר יכול להתקרב למלאכה. רבינו בעצמו היה כל כולו מסירת נפש במאמציו להעלות את האור מעומק הנפש עד שתהא שלהבת עולה מאליה. הוא לימד את החשיבות של שמחה והתחזקות במצבים קשים, ואיך להגביר את האמונה. ממנו מקבלים את ההכוונה איך למשוך לכאן, לעולם הזה, מהאור הגנוז.
על ענין זה אפשר לפרש את הפסוק אל גנת אגוז ירדתי לראות באבי הנחל לראות הפרחה הגפן הנצו הרמונים" (שיר השירים ו–יא). "גנת אגוז" מורה על ישראל בגלות כמו שפירש רש"י. "הפרחה הגפן", מדבר על אנשי המעלה הקובעים ברכה לעצמם כפרי הגפן. "הנצו הרימונים" אלה פשוטי העם המלאים מצוות כרימון. "אִבֵּי הנחל" הם הגידולים של ה"נחל נובע מקור חכמה". כל אלה הקטנים עם הגדולים, אשר עשו מאמץ להתקרב לדרך של הצדיק אשרמתפרסם על ידם, והם מהווים דוגמא לאחרים הרואים איך שהם פורחים וגדלים – על ידם מתגלה אור העליון בעולם אשר הוא האור של ימות המשיח, ועל ידי זה קרבה הגאולה לה נזכה במהרה בימינו.
כשאנחנו באים לבדוק את מקור השמחה שלנו בעבודת ה' ובקיום מצוות, לכאורה נחלק בין שני סוגי שמחה: ישנה שמחה כללית שבעשיית רצון ה', עליה באה האזהרה שבתוכחה "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב", שמחה שקשורה לעצם המושג של עבודת ה'. איך שאנחנו, זכינו להתקרב אליו ולעבודתו, להתקדש, להטהר, ולהתרומם. בזה לבד בוודאי ראוי לנו לשמוח כל חיינו. אבל אם ננסה להמשיך את השמחה הזאת ביתר פרטיות, ולמצוא את ההתחברות הפנימית שלנו לכל מצווה, כאן הקושי כבר הרבה יותר גדול. קשה לנו לשמוח בדברים שעדיין לא שייכים אלינו. אם אנחנו רחוקים מרצון תמידי של דבקות בקב"ה, יהיה קשה לנו לשמוח במצוות התפילין. הקושי הזה לא מפריע לנו רק בכמה מצוות פרטיות, הוא יכול למנוע מאתנו התקדמות מהותית בעבודת ה'. אנחנו מרגישים שאנחנו לא יכולים להתחבר לדבר באמת עד שאנחנו מרגישים שיוך פנימי אמיתי אליו. מה שבעצם גורם לנו לנסות להבין לקראת מה אנחנו הולכים, ורק אחרי שהבנו וחשנו את ההשתייכות, אנחנו שמחים בפועל וחיים את אותו דבר. אבל ההבנה היא תנאי מאוד הכרחי כאן, כי ההשגה מביאה לשמחה. לכאורה זהו הסדר הפשוט יותר, כאשר ניגש אל המצווה כאשר אנחנו מוכנים אליה מבפנים ויודעים לקראת מה אנחנו הולכים.
יהיה קשה לנו לפי זאת, למה קבלת התורה שהתבטאה באמירה "נעשה ונשמע", היא ההפך הגמור לכך. רבי נתן מברסלב ועוד רבים מבארים שאין הכוונה ב'נשמע' לשמיעה על עצם הציווי, שהרי הם אמרו "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע", כלומר, הם מדברים כבר על ציוויים שהם שמעו. פירוש 'נשמע' אם כן, הוא הבנה, כמו שמוצאים בלשון הגמרא מספר פעמים: "לא שמיעא לי, כלומר לא סבירא לי", איני שומע את הדבר, הוא לא מסתבר לי. השמיעה מחברת את הדבר הנשמע אל האדם, שזאת בעצם ההבנה. אז למרות שיש בכך סימן של מסירות נפש והכנעה, שעם ישראל מוכן לקיים מצוות עוד לפני שהוא מבין, אבל לכאורה הסדר ההגיוני אמור להיות הפוך מצד שלמות המצווה: בוודאי שהקיום הרבה יותר שלם מצד האדם אם הוא מבין. עם ישראל בעצמו מכיר את המעלה שבהבנה, ולכן הוא לא אומר רק 'נעשה' אלא גם 'ונשמע', ואם אכן יש חשיבות להבנה, למה אי אפשר להקדים אותה למעשה?
לגבי מצוות פרה אדומה התורה כותבת: "זאת חוקת התורה". רבי נתן כותב שבעצם מצוות פרה אדומה באה ללמד אותנו כלל על כל התורה כולה. חז"ל אומרים שאפילו שלמה המלך לא הצליח להשיג את טעמה של מצווה זו. החיפוש הפשוט אחרי הטעם הוא בגלל הידיעה שהמצוות בסופו של דבר מתחברות לאדם. אך אם אדם צדיק וחכם כמו שלמה מנסה להבין את המצווה והוא לא מצליח, יש כאן לימוד גדול: ההשתנות לא בהכרח תבוא מכוח ההבנה. כל הבנה משועבדת למצב הנפשי בו נמצא האדם, ואי אפשר לנתק את השכל ממציאות החיים בה הוא חי. רק אם תחיה אחרת, תוכל לחשוב אחרת. אי אפשר להפוך את הסדר בזה. כל המצוות כולן נכללות בכלל הזה של פרה אדומה: אי אפשר לעמוד על עניינן איך שאתה. צריך דווקא להקדים את העשייה, כי ההבנה הזאת תבוא רק מתוך העשייה. רק אם תהיה לאדם אחר, תוכל לשמוע באמת. עם ישראל הפך את עצמו למהות אחרת, מהות שעומדת לשירות רצון ה' – 'נעשה', ומתוך אותה מהות חדשה יגיע ה'נשמע'.
אם אנחנו מחפשים אחר השמחה האמיתית, אנחנו לא צריכים להרגיש כבר בשלב הראשון. זה לא חייב להיות מואר מההתחלה, עם הרגשות גדולות של התחברות. מה שבאמת יוביל אותנו לדבקות אמיתית נמצא במעשה עצמו שאנחנו עושים – הוא זה שהופך אותנו לאחרים, וברגע שנהיה אחרים, ממילא נבין, ממילא נשמח. לא נצטרך שום ידיעה חיצונית, נדע הכל מעצמנו. "כי על ידי עשית המצוה באמונה ובתמימות ובשמחה, זוכין אחר כך להבין ולהשיג השגות גדולות ונוראות" (ליקוטי הלכות, נ"א ד). ההתמסרות שלנו למעשה, הרצונות שלנו, הם אלו שנותנים את התוקף האמיתי למעשה שלנו. אנחנו יכולים לשמוח כבר עכשיו בזה שאנחנו נמצאים ממש בתוכו.
בזכות אמירת 'נעשה ונשמע', אומרת הגמרא, שעם ישראל זכה לשני כתרים, הנקראים "ושמחת עולם על ראשם". דווקא הביטול הזה מביא לשמחת עולם. הרצון להבין מיד, יגביל את השמחה לעולם הקטן והשפל בו היינו לפני המצווה. ההתבטלות לרצון ה', החיבור מתוך העשייה, הוא זה שיוציא אותנו מאפילתנו לעולם אחר, שמחת עולם.
טבעה של עבודת ה' היא רצף מתמיד של עליות וירידות. "כשצריך האדם לעלות מדרגא לדרגא צריך שיהיה לו ירידה קודם העליה, כי הירידה היא תכלית העליה" (משיבת נפש, אות ה). אמנם, אין די בידיעה זאת כדי להתמודד עם העצבות והשברון הבאים בעקבות ירידות. אדם צריך הרבה רחמי שמים בכדי שיוכל לקרוא את המפה הרוחנית שלו בצורה הנכונה, והרבה יותר מכך בכדי שידע שלפעמים הוא לאיכול לקרוא את עצמו.
הרגשנו את העליה. רצינו לתקן ולשנות מעכשיו, לא לטעות באותן הטעויות של העבר; שמנו לב לחולשות, לניסיונות, ואנחנו מתכננים את צעדינו הבאים עם תפילה לה' שיעזור לנו בכך.
ואחר כך – נפילה. שכחה. פתאום הכל לא ברור. לא זוכרים מה רצינו, ואיפה היינו. כואב לנו על מה שנעלם מאיתנו, וכואב יותר לחשוב שאולי לא היה באמת משהו. עובדה, איך זה נעלם כל כך מהר? מה פתאום קרה? מחשבות כאלו יכולות להחליש את הדעת ואת הרצון עד ליאוש, ח"ו. אבל כמו בכל מקרה אחר, הכלל המקדים, שמבחינתנו הוא אבן היסוד בכל התמודדות עם הרגשות ריחוק, הוא מה שהצדיקים גילו לנו: שזה הכל שקר. כמה הגיוני שזה נראה, והחישוב שלנו נראה הפשוט ביותר, יש כאן טעות. כל מציאות שבה הקב"ה הוא לא הקרוב ביותר אלינו, היא מציאות שקיימת רק בדמיוננו, מציאות שקרית שנוגדת את האמונה. אין זה מתפקידנו לברר תמיד מדוע היא שקרית, במקרים שלא נבין. לנו מספיקה האמת לאמיתה גם לפני שנבין אותה, ש"אין שום יאוש בעולם כלל" (ליקוטי מוהר"ן, חלק ב, עח), "אין שום נפילה בעולם כלל" (משיבת נפש, חלק ב, ד), ו"אין ירידה לעולם שלא יוכלו לעלות משם" (משיבת נפש שם, ח).
לפעמים צריכים להיות מודעים למשמעות הירידה. האם העלייה הייתה כל כך גדולה, או ששמנו את עצמנו במקום גבוה יותר מהיכן שהיינו באמת? כותב רבי נתן: "אל ישתומם האדם ולא ייפול בדעתו מכל מה שיעבור עליו, כי אפילו כשהוא בבחינת עליה שרואה איזה ישועה והתנוצצות, אל יטעה שכבר האור שלו, רק יידע שעדיין הוא רחוק מאד" (משיבת נפש, ב, עו). ההארה יכולה להיות גדולה יותר ממה שאנחנו יכולים להכיל. הירידה היא לא כישלון. היא פשוט באה אחרי עליה שלא נכנסת לכלים שלנו. לא נאמר כאן "אל תתייאש, כי מלכתחילה לא הייתה לך עליה", אלא ההפך הגמור: האם סתם הייתה לי הארה? זה בא משום מקום? הרי הקב"ה הזריח עלי את האור הזה, למרות שאיני ראוי אליו. זהו הקירוב הגדול ביותר, ורק מתחזק מכך הביטחון שלנו בחסד ה' שמעורר אותנו ומאיר אותנו יותר ויותר. "שכמו שגבר עלינו חסדו לעשות לנו נסים כאלה שזכינו לאורות נפלאים כאלה הבאים ממרחק מאוד… כדי לרפאות תחלואי נפשותינו, על ידי זה אנו בטוחים בביטחון חזק שבוודאי יושיענו ברחמיו ויוסיף לעשות עימנו נסים חדשים ונפלאים, עד אשר נשוב אליו באמת" (שם, עז).
אבל מה באמת קרה? האם סתם עלינו כדי לרדת בחזרה? היכן ההתקדמות שלנו, איפה אנחנו נמצאים? גם כאן אנו נצרכים לדברי רבי נתן: "הרבה מתרחקים על ידי ריבוי הקושיות שקשה להם על עצמן, שרואים שזה כמה שחותרים ומתייגעים בשביל להשיג האמת, ואף על פי כן עדין הם רחוקים כל כך; וכל זה מעשה בעל דבר [=היצר הרע] שחותר עליהם לרחקם יותר, כי באמת אי אפשר להאדם בשום אופן שידע בזה העולם היכן הוא אוחז… וזה מעיקרי הניסיונות של האדם, שאינו יודע היכן הוא עומד ואוחז… כי עיקר הבחירה הוא מה שאינו רואה ויודע מה שעושה ומתקן כל אחד לפי מקומו ושעתו. על כן צריכים לידע גם בזה להתחזק באמונה, לידע ולהאמין בדברי רז"ל, שאין שום תנועה טובה נאבדת כלל ולית רעותא טבא דאתאבד…" (אוצר היראה, אמונה, קא). מה באמת קורה איתנו? זה בדיוק מה שמעלימים בכוונה מאיתנו, עבור הבחירה. הבחירה החופשית מלמדת אותנו שדרך העבודה בעולם הזה היא בצורה שמתחילה מהאדם בפנים. כל תלות בהצלחה מציאותית, שכר, פרס, היא ההפך מבחירה חופשית. נוכל לבחור באמת רק אם נהיה מנותקים מכל מחשבה על תוצאה בשטח. רק אז נוכל לשאול את עצמנו מבפנים: אחרי מה אנחנו מחפשים? מה אבד לנו? מה אנחנו רוצים באמת? אז בחירתנו תהיה מכוח הרצון האמיתי ביותר.
"וכל ההתרחקות של בני האדם על ידי רעיונות ומחשבות כאלו, הכל מחמת בחינה הנ"ל, היינו מחמת מה שרוצה להבין האמת תיכף ומייד. אבל המאמין לא יחוש, וצריכים להמתין הרבה הרבה עד שיזכה להבין אמיתת דרכיו יתברך, כי "ישרים דרכי ה', צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם", כי עיקר התגלות האמת יהיה לבסוף" (שם). המאמין – לא יחוש. הבחינות העצמיות של 'במה השתניתי משנה שעברה', 'כמה הצלחתי וכמה נכשלתי' טובות עבור חשבון נפש. אבל בכל הנוגע לקביעות על מצבנו הרוחני, האמת מהן והלאה. עלינו להאמין שהתקדמנו, שזה לא היה סתם, ושעוד נראה בסוף כיצד התקדמנו באמת. לא נמהר לנסות להבין, ונגלה את אבידותינו בהמשך הדרך, במקום שהכי פחות ציפינו אליהן, אם רק נאמין.
"חנוכה הם ימי הודאה, בחינת חסדים… בבחינת 'תומיך ואוריך לאיש חסידך' – שעל ידי החסדים נתגלה אור האמת, ואזי נמשך שמחה של שבת לימי החול. חנו כה – בחינת שבת נייחא".
(ליקוטי מוהר"ן ח"ב ב)
מאי חנוכה? (= מהי חנוכה?) היא שאלה שרבים היו רוצים לשאול. אנחנו יודעים את הנס הגדול שאירע, ואנחנו מקיימים בהידור את מצוות הדלקת הנר, אך אנו שואלים את עצמינו: לשמחה מה זו עושה? מה ה"עסק" הגדול שעושים מהימים הללו? הרי הם לכאורה ימי חול לכל דבר; הולכים לכולל, לעבודה, לבית הספר, כמו בכל יום. כשהיינו ילדים עוד התלהבנו מהנרות, השירים והסופגניות, אבל עכשיו אנחנו כבר שואלים את עצמנו "מאי חנוכה?" כיצד עלינו להתייחס לימים הקדושים הללו?
הגמרא במסכת שבת (כא ע"ב) שואלת את השאלה הזאת, והיא מספרת את סיפור הנס ומסיימת בדברים: "עשאום ימים טובים בהלל והודאה".
מהותה של חנוכה היא אפוא "ימי הודאה". מהי הודאה? בהודאה מזכירים חסדי ה' כפי שמסיים מזמור ההודאה "הודו לה' כי טוב" (תהילים קז): "מי חכם וישמור אלה ויתבוננו חסדי ה'". אבל לשם דיוק, עיקר משמעותה של ההודאה איננה על החסדים שהקב"ה גומל בכל עת ובכל שעה, אלא במיוחד על החסדים בעת צרה. כמו שאמרו חז"ל (ברכות נד ע"ב) "ארבעה צריכין להודות: יורדי הים, הולכי מדברות, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים" – אלו שהיו בסכנה וניצולו ממנה.
אם נתבונן נראה שהמיוחד בנס חנוכה איננו עצם הנס, שהשמן המועט הספיק לשמונה ימים, שהרי היו הרבה ניסים במקדש דרך קבע, וגם בנר המערבי של המנורה היה נס כזה בכל יום, שהשמן המועט הספיק לזמן רב. המיוחד היה בעיתוי של הנס הזה, כשעם ישראל היה על סף כליה רוחנית, ואפילו בית המקדש היה מלא טומאה, כשדווקא אז הקב"ה גילה לנו חיבתו ושינה עבורנו את חוקי הטבע כדי שנוכל להדליק את המנורה. זוהי באמת סיבה טובה להלל ולהודות.
אמת, ימי חנוכה הם ימי חול לכל דבר, אפילו פחות מראש-חודש שנקרא 'מועד', אבל זו בדיוק הנקודה: בשבתות ובימים טובים אנחנו מתרוממים טפח מעל הקרקע, מתנתקים מטרדות העולם, מכל העסקים והמלאכות. בימים כאלה מתאים לספר ניסים וחסדי ה'. המיוחד בחנוכה הוא, שגם בעיצומם של ימי החולין, ימי המעשה, אנחנו מפרסמים את הניסים והחסדים.
אותו עיקרון נמצא גם במצוות הדלקת הנר: אנחנו מדליקים נרות בכל שבת וחג. במובן הפשוט, הדלקה זו היא כדי לענג את השבת באור הנרות, אבל אנחנו מוצאים בה מימד נוסף: להאיר את העולם באור היהדות, כמו שאמרו חז"ל שמצוות הדלקת הנר בשבת על ידי האישה היא תיקון לחטא הקדמון שהכשילה חוה את האדם הראשון שהיה "נרו של עולם" (מדרש תנחומא, בראשית א), וגם אמרו שבשכרה זוכים לבנים תלמידי חכמים שמפיצים את אור התורה, וגם אמרו שבשעת הקידוש, כשמעידים על הבריאה, יש להסתכל על נרות השבת.
לכן, הדלקת הנרות בשבת ובחג אין בה מן החידוש, שהרי הם ימים מיוחדים ומוקדשים לפרסום האמונה בה' שברא את העולם ועשה את כל אותם ניסים שבגללם אנו חוגגים כל שנה, אבל בחנוכה אנחנו מדליקים את הנר ומאירים את אור האמונה גם בתוך ימי החולין, בתוך עולם המעשה. יעיד על כך גם המנהג להימנע ממלאכה בזמן שהנרות דולקים, שבחנוכה אנחנו מביאים את אורה וקדושתה של השבת לתוך ימי החול.
ראינו אפוא שחנוכה, בהיותה אחרונת המועדים (הן בסדר השנה והן בזמן התרחשות הנס) משמשת כשלב נוסף בסולם הרוחני שלנו – בחנוכה מתרחש 'נס' בכל שנה ושנה כאשר אורם וקדושתם של המועדים מאיר גם בימי החולין האפורים.
אל נא נחמיץ את ההזדמנות, נשתדל לנצל את הימים המיוחדים הללו בקיום המצוות שבהם, בהתבוננות והודאה על הניסים והנפלאות, ובעיקר על ידי תפילה לא-ל שנקבל את "דמי החנוכה" הרוחניים מידו הקדושה והרחבה.
ושוב אנו עומדים בשערי היום המופלא והנשגב, חג השבועות, היום בו נפתח "שער העליון מחמישים שערי בינה".
משער זה נשפע לישראל "שכל ודעת עליון" שמביא עמו "חסד עליון ורחמים גדולים" אשר על ידו נושעים מכל הצרות ומכל היסורים ונטהרים מכל הטומאות ומכל החטאים (ליקוטי מוהר"ן ח"א נו-ז).
מדי שנה בשנה חוזר ונפתח אותו צוהר עילאי; בכל שנה ניתן לזכות לקבל את התורה מחדש; לשאוב מאותם 'מימי החסד' הנשפכים בעוז בימים אלו.
ומנגד, עומד היצר ומרפה ידיים: 'וכי אינך מכיר את עצמך?! למה לך לנסות לקבל מחדש את העול הזה אחרי שאתה רואה שבפועל אינך מסוגל לכך? אומנם אתה יודע מה מצפים ממך, אבל אין בידיך את הכלים לקיים זאת; אתה כבר מושרש ונטוע ברוע מבלי יכולת להשתחרר ממנו. מה היא אם כן החכמה לשוב ולקבל פעם נוספת את העול כשאין לך את היכולת לקיים זאת?!'
רבי נתן מאיר את עינינו בעצה המופלאה שאותה אנו מקבלים בחג זה ואשר על ידה מסוגלים אנו לקבל עול ואף לזכות לקיים את התורה, יהא מצבנו נחות ככל שיהא.
לפני קריאת התורה, בטרם אנו ניגשים לקרוא מחדש בתורה על אותו מעמד קדוש שבו קבלו עליהם ישראל את עול התורה, אנו קוראים את 'מגילת רות'.
מגילה זו מגוללת את השתלשלות התקרבותה של רות הגיורת, שהניחה את כל גדולתה ועושרה, והלכה אחר חמותה במסירות נפש ובעקשנות מופלאה כדי לקבל על עצמה את עול היהדות.
בסופה של מגילה זו נזכרת שלשלת יחוסו של דוד המלך אשר יום פטירתו חל בחג השבועות. ואכן, על שמו של צאצא נשגב זה שיצא ממנה – היא נקראת 'רות', כך אומרים חז"ל (בבא-בתרא יד ע"ב): "למה נקרא שמה רות? שיצא ממנה דוד שריוהו להקב"ה בשירות ותשבחות".
במגילה זו רומזים לנו אפוא, שכדי לזכות לקיום התורה, יש ללכת בדרכו של דוד המלך, שהירבה לצעוק ולהתפלל שיזכה לקיים את התורה.
שהרי זו כל מהותו של ספר תהילים אותו חיבר דוד המלך: הוא צעק ובכה, הודה ושר, ושוב ביקש והתפלל – שמשמיים יסייעו לו במלחמה הכבדה נגד היצר וחילותיו. כל הצעקות הנזכרות בספר זה, מגלה רבינו, מכוונות כנגד כוחות הרע הפועלים בלב האדם.
דוד המלך ידע היטב שכוחו של היצר גדול כל כך ש"אלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו אין יכול לו" (קדושין ל ע"ב); הוא ידע שפעמים רבות מסתאב האדם כל כך עד שאין לו אפילו התעוררות לשוב בתשובה.
אך מנגד הוא גילה את רצון ה' לסייע לכל אדם הבא לשוב, סיוע שבא לעורר את לב האדם שירצה לשוב. אלא שלשם כך דרושה התעוררות פעוטה מצד האדם, שלפחות ירצה בסיוע זה, שיבקש על כך שלב האבן שלו ימס וינקב עד שיחדרו דרכו קרני אור האמת.
את העצה הזאת הוא גנז בספר התהילים שלו; ברוח קודשו הוא ערך מזמורים שבהם גנוזות כל מצוקות הגוף והנפש שיעברו על כל אחד מישראל, והורה לנו את הדרך לזכות לקיום התורה: לבקש על זה בעצמו, שנזכה להתעורר לשוב ולקיים את התורה ושמן השמים יסייעו בידינו ללכת בדרכי ישרים – כך בליקוטי הלכות, קריאת שמע ה-יז.
"ובודאי" – מסיים שם רבי נתן – "היא עצה גדולה וקלה שהכל יכולין לקימה, כי יכולין לזכות לתשובה ולחיי עולם הבא על ידי הדיבור לבד".
זוהי מהותה של מגילה זו שאנו קוראים בחג השבועות לפני קריאת התורה; יש בה גם רמז לעקשנות הנדרשת בתפילה שכזו: עמידתה האיתנה של רות להתקרב ליהדות צריכה להיות לנו לסימן-דרך היאך להתעקש בתפילה, על אף כל הנפילות והדחיות; להתפלל ולחזור ולהתפלל מבלי להרפות.
הלא כן מלמד אותנו רבי נתן :"אי אפשר להיות איש ישראלי באמת ולעבוד אותו יתברך כראוי, כי אם על ידי עזות ועקשנות גדולה דקדושה; ועיקר קבלת התורה הוא רק על ידי זה, כמאמר רבותינו זכרונם לברכה: 'מפני מה ניתנה תורה לישראל – מפני שהם עזין' ובזה תלוי כל עבודת איש הישראלי מתחלה ועד סוף" (שם, ברכת המזון ד-יב).
חסידי ברסלב אנחנו, ובתור שכאלו, כולנו מכירים על-פה את הציטוט "אין יאוש בעולם כלל"! כולנו מכירים, אבל לא תמיד זוכרים את האופן בו הוא נשאג בגבורה לדורות ולדורי דורות מפי רביה"ק, ובכוונה, עמוקה – עד תחתית הדורות, ונשגבה – עד אין תכלית.
היאוש בדמיונו של האיש הממוצע, מתפתח היכן-שם מעבר להרי החושך, במרחק ביטחון שלא מותיר מקום לחששות מיותרות מפני הינגעות אפשרית. יאוש? מאן דכר שמיה! המיואשים חיים בעולם השלישי, סגורים מאחורי סורג במחלקות סגורות; או לחילופין, משוטטים בצד השני של הרחוב, בעולם האפל של הרחוקים מאמונה. אנחנו?! חס ושלום!
לנו, באופן אישי, יש בעיות מזן שונה לגמרי. אנחנו, לדוגמא, תקועים איפשהו עם כוונת התפילה; לא ממש יודעים מה לעשות עם קורי העכביש הדביקים של העצלות והעצבות; קצת מתוסכלים מול גלי אוקיאנוס של מחשבות זרות. ואם לומר את האמת, אנחנו לא ממש משוכנעים שהמציאות הזו עשויה לגמרי באמת להשתנות לחלוטין. אבל יאוש?! חס ושלום!
* * *
היאוש, כמו קורי עכביש בפינות בתים מוזנחים, נארג לאט ובשקט, מורכב מהמון תקוות ישנות שנגנזו, מעלות טובות שקראנו עליהם בספרים וחשבנו פעם שניתן להשיג; עובדות מופלאות על צדיקים וחסידים, עובדי השם ויראים, ששמענו אודותם, ספגנו, התגעגענו, ולבסוף וויתרנו, או שמא התפשרנו… כל חלקיק וויתור פנימי, הוא חוט דביק של יאוש איום. אף אדם לא מתייאש בבת אחת. הרבה מאוד אנשים נעשים במשך השנים מיואשים סמויים.
הרבה סיבות יש לו ליאוש. כל כך הרבה, שאם ננסה לסתור אותן אחת לאחת, יכלה הזמן והן רק יתווספו עוד ועוד. זו אחת הטעויות הנפוצות שעושה אדם בינו לבין עצמו, ובינו לבין זולתו: מנסה לפתור את קושיות היאוש, מתייחס אליהן בכובד ראש ומשוכנע באמונת תמימים, שיום יבוא והיאוש ישתכנע סוף כל סוף, שבאמת באמת, אין סיבה להתייאש. רגע, ומה עם…
והכל מתחיל שוב מחדש.
* * *
לאדם המחטט יותר מדי בתוך תוכו, יש את כל הסיבות שבעולם להתייאש. הוא הלא יודע את מצבו לאשורו, מכיר את עצמו, מכיר את הבטחותיו להשתנות, ויודע גם מה יקרה בסוף. האדם חופר בתוך עצמו ודולה ממעמקי דעותיו והבנותיו, את אבני הנגף אותן הוא מפזר במסירות מופלאה על דרכו, ובהן הוא נתקל ונכשל שוב ושוב.
ולא מבין, באמת, לא מבין מדוע.
מדוע זה ולמה הוא אינו מצליח להתחזק, לשמוח, להיות מאושר, מלא בנקודות טובות, רוקד עם 'שלא עשני גוי', נוטף מתיקות משמחת המצוות, מחויך בשלוות אמונה ובטחון, וקורן אושר.
הטעות האיומה נעוצה בעצם הכניסה לזירה. מי התיר לך, איש יקר. לחשוב מעצמך בכלל, מי?
אין בעולם כולו אדם שהתייאש כתוצאה מחשיבה על גדולת הבורא, חסדיו, ישועותיו ונפלאותיו; לא נברא האדם שנפל בדעתו כתוצאה מחשיבה עמוקה או פשוטה על נפלאות מעשי בראשית, על גדולת נשמתו, על תורה ועל מצוות. אף אחד מאפיקי המחשבה הללו, לא הוליד בשום לב פועם, יאוש.
אך יש מחוז אחד, שאחוזים ניכרים מהמבקרים בתחומו שבו משם כשלדי אדם מהלכים, שמוטי כתף, כפופי קומה, ממורמרים, מיואשים; או שלא שבו בכלל. למקום הזה קוראים, לחשוב מעצמינו.
המקום הזה לא בהכרח מייאש. צדיקים המיושבים בדעתם מסוגלים לערוך בו חשבון נפש ראוי, ממוקד ותכליתי; הם מסוגלים להיות שם בבחינת שברון לב, לעמוד בו ולא ליפול אל זרועות היאוש המאיימות מכל עבר. על עצמו העיד רביז"ל שהיה כל היום בהתבודדות ושברון לב. ביראה אימה ופחד, ועם זאת היה דבוק בתכלית בהשם, ללא שמץ חלישות הדעת, שלא לומר עצבות. אולם אתם, מצווה רבינו, אין לכם רשות לחשוב מעצמכם יותר משעה אחת ביום – שעת ההתבודדות!
מדוע?
משום שמהר מאוד, הופך העיסוק בעצמי לפירוד נורא מהשם. ולא לכך היתה הכוונה.
יאוש ועצב נוצרים בתהליך כלשהו. אם הם קיימים, משהו גרם להם להיות, מישהו הניח להם קרקע דשנה להתפתח עליה. והקרקע הזו הן המחשבות. אדם חושב ללא הרף, ואם לא יזהר להניע את ציר מחשבותיו על אפיקים נכונים ואמיתיים, הן ינועו מעצמן על מסלולים אחרים, לא רצויים.
והאדם הזה – יכול שיהיה לצורך העניין, גם חסיד ברסלב נלהב, אפוף כל יומו במחשבות וחשבונות, עטוף מבוקר ועד ליל בעיסוק אחד ויחיד: היכן אני, מה איתי, זכיתי, לא זכיתי; מה יהיה איתי, לאן אגיע בסוף. חופר וחופר ואין לו את הפנאי להרים עיניים כלפי מעלה ולראות את הארת הפנים של אבא; ואין לו את יישוב הדעת להשקיף קצת גבוה יותר ולראות את גדולת תעצומות נקודת יהדותו, השלימה והעצומה; ואין לו את הפנאי להתפעל ולו לרגע קט מגדולת הבורא, ומעלת הצדיקים על שמם הוא נקרא – בדרך אגב. ובתוך שלל המחשבות הללו, הוא משליך מדי פעם, 'דיבור' אחד של רבינו, 'שיחה' אחת שעושה את דרכה אל תוככי גוב האריות זועם של מחשבות אישיות, ואותו 'דיבור' יקר עד שמי-שמים טובע לו בים גועש של מחשבות אחרות. ואחר כך, עוד שואלים 'מדוע העצות האלו לא עוזרות לי'. שאלה, באמת.
לא ביום אחד מחוללים מהפיכה. בוודאי לא כשאנו אמורים לחולל זאת מול עולם ומלואו. האדם הבלתי מתייאש, עוף זר ומוזר הוא במרחב. האדם שאינו עסוק בעצמו, יצור נדיר הוא. אבל רק הוא ישרוד. אם המחשבות הן שהמיטו עלינו את שואת היאוש והדכדוך, אות הוא שעוצמה אדירה גנוזה בהן. ניתן לגייס את העוצמה הזו לצד הקדושה. אם נחרים כל מחשבה מיותרת על עצמינו, כל חיטוט מיותר בעבר, במה יהיה, ומה היה, ונמיר אותו במחשבה טהורה ונקיה הנחצבת מתוככי תורת הצדיק – המחשבות הללו שהצליחו להרוג כל כך הרבה בני אדם, יחיו אותנו.
רבי לוי יצחק בנדר זצ"ל, מזקני חסידי ברסלב, היה מדבר וחוזר על כך הרבה, שהאדם צריך תמיד ישוב הדעת וכי זהו הבריח התיכון של כל עצות רבינו הקדוש, והוא האמצעי היחידי שעל ידו יוכל האדם לעבור את כל העולם הזה ולקיים את העצות הקדושות.
לישוב הדעת יש הרבה מובנים. הדבר הראשון הוא לזכור את ה'תכלית' – מדוע באנו לעולם הזה, כמו שאמר רבינו לרבי נתן שדבר זה צריך להיות הנושא העיקרי כשהוא מדבר עם בני אדם, כמסופר בשיחות הר"ן רפב.
ידוע הפתגם: "העבר אין, העתיד עדיין וההווה כהרף עין". ראשית כל, לא להתעסק בעבר, כי ממה נפשך; אם עשינו ברוחניות דבר שלא כהוגן, הרי אפשר לתקן, ואם זה בגשמיות – בוודאי עכשיו לא ניתן לשנות כלום. שנית, העתיד עדיין ואי אפשר לדעת מה יהיה בהמשך הזמן, וכמו שפירש"י על הפסוק "תמים תהיה" – קבל בתמימות מה שיעבור עליך ואל תחקור אחר העתיד לבא. לכן אין להיות מוטרדים מהעתיד, אלא להתרכז בהווה. אולם ההווה עובר כהרף עין, וצריכים בכל עת לחטוף עוד ועוד מצוות ומעשים טובים.
בכדי שהאדם יהיה מיושב וממוקד לנצל את כל עתותיו לטוב, למלא את חייו בתוכן אמיתי וקדוש, ולא ליפול בעצבות בגלל העבר – הוא צריך ישוב הדעת: בשביל מה נברא ועל מה הגיע לעולם הזה.
העולם הזה נקרא 'גן המבוכה' כמו שמגדירו הרמח"ל, שכן העולם מלא בדברים המסיחים את הדעת מהתכלית האמיתית, ולכן עיקר הניסיון בעולם הזה הוא לזכור את התכלית שלנו שהיא העולם הבא.
כשאדם נמצא במבוכה, הוא צריך לדעת שזאת איננה איזו תקלה החולפת עם הזמן, אלא הכל מכוון מאת ה', וכשהוא רואה 'שלא הולך לו' אל ישב ויחכה עד שזה יעבור, כפי שרבים חושבים ואומרים ש'בסוף הכל יסתדר'. הן אמת שהכל יסתדר לבסוף, אך צריך לדעת שהכל מסתדר רק כמו שתכנן בורא העולם ולא כפי רצוננו ודמיוננו.
לכן צריך האדם להתחזק ולעמוד איתן בקשרי המלחמה, ולא לתת לעולם הזה להפיל אותו, ובכל מה שעובר עליו ישיב את דעתו אל התכלית האמתית שלשמה נוצר, לעבוד את השי"ת ולקיים את תורתו, לעסוק בתורה ובתפילה באמונה בקדושה בשמחה, ולקיים את תפקידו כיהודי.
(ע"פ שיעור שמסר הרב גיסין. את השיעור ניתן לשמוע ב'אוצרות ברסלב')
בפתע פתאום נהפכו מוסדי תבל, כל הדברים הרגילים והקבועים הפכו בימים ספורים לבלתי מובנים מאליהם. מקומות העבודה נסגרים, מקורות פרנסה נעלמים, בתי חינוך מאויימים, שמחות נערכות בצל פחד ואימה מבית ומבחוץ. ההליכה למקוה והתפילה בציבור כבר גם כן אינם כל כך פשוטים. מגיפת הקורונה הביאה למהפכה של ממש.
והשאלה זועקת: על מה עשה ה' ככה, ו"עתה" מה ה' שואל מעמך?!
קטנים ונבערים אנו מלעמוד על דעת פשוטה וכל שכן על דעת קוננו, אבל את מה שגילה לנו מוהרנ"ת במצב דומה, עלינו להשיב אל ליבנו.
בחורף תקצ"א השתוללה מגיפת ה'כולירע' באוקראינה, רבים חללים נפלו ל"ע והשלטונות גזרו הסגר על כל בית שבו נמצא חולה. הפחד והאימה היו עצומים מאד והבהלה אחזה בכל. ובאותה שעה חרט רבי נתן את האמת שבתורה לשעה ולדורות, כפי שגילה רבינו הקדוש: מה עלינו לחשוב, מה עלינו להרגיש, ואלו מסקנות עלינו להסיק מכח המאורעות הללו.
הבה נצעד בעקבות שנים מתוך מכתביו שכתב אז (עלי"ת – מכתב לב, לד), ונעצור להתבונן בנקודות האור הנשגבות הטמונות בהם.
וכה מדריך הוא את בנו: "והנה זה יותר משני שבועות אשר בערה אש ה' בכמה וכמה נפשות הקדושות שנעדרו הרבה באלו הימים המועטים, המקום ירחם ויאמר למלאך הרף ידך. ראה בני וחכם מה שעובר על האדם בימי חיי הבלו, והכל לטובה. למען השם חזק והתחזק וזכור את בוראך בכל עת בין בטיבו בין בעקו חס ושלום. וקיים מה שנאמר בה' אהלל דבר באלקים אהלל דבר, כי כל המארעות הכל לטובתנו, וזה מעין עולם הבא".
דבר ראשון, הוא מורה לו להחכים מן המיצרים האלה וללמוד מהם מהי מהות החיים, וכפי שיבאר בהמשך. אבל לפני הכל, יש לזכור ולדעת שהכל לטובה. כל הצרות והייסורים, הפחדים והיראות, נועדו לקרב את האדם לבוראו, והוא צריך לחפש את הדרך איך להתקרב על ידם, ולא להתרפות מחמתם.
על האדם להציב כלל ברזל לעצמו: המאורעות הללו נשלחו אלי מן השמים כרמז להתקרבות! וכפי שרבינו הקדוש בעצמו מגלה: "הקדוש ברוך הוא מזמין לכל אדם מחשבה דיבור ומעשה, לפי היום ולפי האדם ולפי המקום, ומלביש לו בזאת המחשבה דיבור ומעשה שמזמין לו, רמזים כדי לקרבו לעבודתו" (ליקו"מ, נד).
מוהרנ"ת אכן מעורר שם (במכתב לב) את בנו לשים לב לרמזים הללו, וכותב: "עת צרה גדולה היא, על מי לנו להישען כי אם על אבינו שבשמים. וכל מה דעביד רחמנא לטב עביד, ובוודאי הכל לטובה, וסוף כל סוף יגמור השם יתברך וגם עתה הוא גומר תמיד כרצונו. אך מי יודע דרכי חסדו ונפלאותיו בכל עת, עלינו לחכות ולצפות לישועתו תמיד. והחכם עיניו בראשו לדעת ולחזק לבבו לילך עם דברי תורתו הקדושה, שכבר הזהיר אותנו לשום לב לכל מחשבה דיבור ומעשה שעובר על האדם בכל יום, כי השם יתברך מצמצם את עצמו בהם כביכול ומרמז רמזים לכל אדם כפי המקום והזמן, רמזים לקרבו לעבודתו כמבואר בסימן נ"ד, אשרי שילך בזה תמיד".
עוד בטרם אנו יודעים ומבינים מה ה' רוצה מאתנו בפרטיות, עלינו לקבוע בבירור: המאורעות הינם רמזי התקרבות! זה נראה כמצב מפחיד, אף נדמה שמן השמים מעכבים ומונעים את תורתנו תפילתנו ועבודתנו, אבל לאמתו של דבר הכל לטובה, לקרב ולא לרחק.
עתה ממשיך רבי נתן ומלמד יסוד עצום שהשי"ת מרמז לנו בהתקרבות זו:
"בני, ראה גם ראה הבל העולם, הבל הבלים, הבל הבלים. ואם קהלת אמר שבעה הבלים, ראוי לנו לומר אלפי אלפים וריבי רבבות הבלים. ראה בני מה שעובר על האדם בימי חייו, וככה וככה עברו על ימי אבותינו, כמובא בספרים כמה מיני דבר וחרב רחמנא ליצלן עברו בכל הדורות, לפעמים במדינה זאת ולפעמים במדינה זאת, והכל בשביל הנסיון והבחירה. למען השם, למען השם, שנתחזק ונעתיר לה' שיהיה הכל לטובה, בבחינת (משלי יט) יראת ה' לחיים ולא למוות, היינו שעל ידי כל מה שעובר נזכה להתקרב יותר להשם יתברך ולזכור בהתכלית האמת, שהכל הבל הבלים, הבל נידף".
המצב הזה מהווה נסיון שבא כדי לנשאותנו ולרוממנו להתקרב על יד זה להשי"ת, והבחירה בידינו לנצל מצב זה להתקרבות או להיפך. השי"ת מצדו, מרמז ומלמד אותנו בכל התהפוכות הללו, יסוד חיים: העולם הזה הינו הבל הבלים! אין כאן שום מציאות קיימת, הכל שקר אחד גדול, מה שנדמה לך ליציב וקיים ועומד, יכול להיהפך בין-לילה לתוהו וכליון.
כך שהלימוד אשר עלינו להוציא ממצב זה, הוא: לדעת שחיי עולם הם הבל חולף ולמאסם, ולבחור בחיי עולם עומד ונצחי.
* * *
זה לא כל כך פשוט. ישנם בני אדם שאדרבה, מצב כזה מביא אותם לבטל את מעט התורה והתפילה שהיה בידם בימים כתיקונם, הם מתבוססים ב'חדשות' המלחיצות והמדאיגות, ומאבדים חיותם בפחדים מפחדים שונים. אבל המטרה האלוקית היא ההיפך הגמור: להעצים ולחזק בקרבנו את ידיעת אפסיות העולם הזה, שלא נתפעל כל כך מ'שקר החן והבל היופי' ולא נתבהל בהיעדרו. שניקח את כל העסק של חיי עולם הזה בדרך עראי ואת העסק של חיי עולם הבא בקביעות גדול – זוהי המטרה הגדולה היקרה והחשובה שעבורה היה כדאי למלך מלכי המלכים להפוך את העולם, כדי להנחילנו ידיעה יקרה זו שהיא תחיית הלב ונצחיותו (ראה ליקוטי מוהר"ן תורה נ"ד הנ"ל).
"משנכנס אדר מרבין בשמחה" (תענית כט ע"א). מעולם תמה מיודענו: כיצד ניתן לחייב לשמוח במועד מסוים? מי ערב שאכן אז תהא רוחו טובה עליו כדי שיוכל לשמוח. אבל השנה קשה לו פי כמה; עקב המצב הקשה הכנסותיו הצטמקו וההוצאות התעצמו, הנושים דוחקים ובני הבית תובעים את צרכיהם המרובים, גם כאשר ניסה להגדיל את הכנסותיו ולקבל על עצמו עול קשה יותר לא הצליח, פרנסתו הדחוקה דוחקת בו וממררת את חייו ומוצא לכסף אין, איך מבקשים ממנו לשמוח?!
* * *
זה נראה לכאורה כי הדאגות והמרירויות הללו, המתלוות לכל עסק הפרנסה, הינם מציאות מחויבת. זהו הרי עול המוטל על האדם שיאזור חיל ויפרנס את בני ביתו, וכיון שהוא לא מצליח בכך הוא דואג ועצב. אבל רבינו הקדוש מגלה לנו בבירור, שהדאגה והמרירות הינם קללה ועונש.
ומעתה הבחירה בידינו כיצד להסתכל על עול הפרנסה. "כי יש פנים דקדושה בחינת שמחה, ויש פנים דסטרא אחרא מרה שחורה" (ליקוטי מוהר"ן, כג) וביד האדם ניתנה הבחירה להתקשר לאיזה מן הפנים שירצה, כלומר לאיזה מדרכי השכל שירצה להתחבר; ברצותו יכול לבחור בהתגלות שכל דקדושה המביאה לשמחה, וכן להיפך. גילוי שכלי מכנה 'פנים' (ראה שם לה), וכאשר בוחרים באמונה ומתחברים לשכל האמיתי אזי זוכים לשמחה. לעומת זאת "אלו בני אדם הנופלים בתאוות ממון ואינם מאמינים שהקב"ה יכול לפרנס את האדם בסיבה קלה, ורודפים אחר פרנסתם ביגיעות גדולות, והם אוכלי לחם בעצבון כמו שכתוב 'בעצבון תאכלנה', ועצבות הוא מרה שחורה – אלו בני אדם נקשרים בפנים דסטרא אחרא, אלהים אחרים, חושך, בחינת מיתה" (שם).
בהמשך הדברים שם מגלה רבינו הקדוש שמרירות זו הינה 'עבודה זרה' חמורה; כאשר האדם משתעבד לכח גשמי וחושב שזה שיביא לו את השפע, "שאין מאמין בהקב"ה שהוא הזן ומפרנס והוא חושב 'כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה'".
'עבודה זרה' הינה טעות שכלית איומה בהשקפה ולא רק פעולה מעשית, העובד טועה וחושב שהוא זה שנושא את משא פרנסתו בעצמו, והסתכלות זו היא הגורמת את העצבות, מפני שהוא מתקשר לשכל שמחייב את הקללה של 'בעצבון תאכלנה' שבאה בעקבת חטא אדם הראשון.
אין זה תלוי במידת עשירותו או עניותו כלל: יכול אדם להיות עשיר כקורח, אולם אם הוא קשור לכפירה זו של 'כוחי ועוצם וידי עשה לי את החיל הזה' וזוהי הסתכלותו, הרי שבהכרח שיהא שקוע בעצבות נוראה, וכפי שממשיך שם רבינו הקדוש בפירוש: "ועל כן אלו המשוקעים בממון, כל מה שיש לו עשירות יותר, יש לו דאגות ועצבות ומרה שחורה ביותר, כי הממון והעשירות שלו הוא בבחינת 'בעצבון תאכלנה', שהוא בחינת עצבות ומרה שחורה. ועל כן כל מה שיש לו ממון ועשירות יותר, יש לו עצבות ומרה שחורה ודאגות יותר, כי הנכסים שלו הם בעצמו בחינת עצבות".
זוהי טומאתו של עמלק, המטמא את המח ופוגם הדעת ומטיל ארס ב'ראשית' שהיא ה
