רבינו הקדוש, רבי נחמן מברסלב, אומר בשיחות הר"ן (נ"א) כי העולם הזה מטעה אותנו לגמרי… את זה תקבלו מאתי שלא להניח עצמו להעולם להטעות. שלא יטעה אותו העולם".

והנה דבר זה שהעולם מטעה אותנו, כשאדם מתחיל מעט להבין עד היכן הדברים מגיעים, הרי שיסורים אלו בעצמם, הם ה'כפרות עוונות' היותר גדולים.

רביה"ק אמר לאחד שמאוד התייגע בתפילה, הוא רצה להתפלל בכוונה, ולא עלה בידו, אמר לו רביה"ק "קבל יסורים אלו לכפרת עוונות"[1].

רואים מזה שכשהאדם עמל ומתייגע בתפילתו ואין הדבר עולה בידו, הרי דבר זה בפני עצמו כבר עבודת ה' גדולה, כי היגיעה עצמה, מלבד מה שהאדם מקבל שכר על היגיעה, חוץ מזה הרי גם מתכפר לו על עוונותיו בזה, כפי שמוהרנ"ת כותב שם בתוך דבריו, שהבין את כוונת הדברים בשמעו אותם – שרביה"ק רצה ללמדינו שכשאדם מתייגע להגיע לדבר שבקדושה, אפילו שאין הוא מגיע, הרי מתכפר לו בזה הרבה מאוד.

מבאר הרה"ק ר' נתן שהבין מדברי רביה"ק שאילו לא היה האדם עוזב לעולם יסורים אלו של היגיעה להשתדל להיות כפי שהוא רוצה, והיה עמל ומתייגע ונוטל על עצמו את היסורים האלו, היה בזה מכפר על כל עוונותיו.

הרי לנו כאן דבר נורא, כי מלבד מה שבאפשר להרוויח מעצם היגיעה, כפי שידועים כל ההבטחות שרביה"ק הבטיח ששום רצון ושום יגיעה אינם הולכים לריק, הרי גם בפשטות כשאדם חפץ להגיע לדבר שבקדושה ויש לו יסורים מכך שאינו יכול להגיע לכך, אע"פ שבזה גופא אין הוא כראוי, (שהרי לכן יסוריו כה קשים שהרי באמת הוא בעל חסרון, כי באופן כזה הרי אינו כהוגן), ואם כי הדבר נראה כסותר עצמו, עכ"ז אומר הרה"ק ר' נתן שהבין מרביה"ק כי האדם יכול בזה גופא להזדכך.

וכל מקום שרצון השי"ת הוא שהאדם יתייגע ויעמול שם, אם אין האדם מזניח, אם אין הוא מתייאש, אם אין הוא נופל לזקנה, אם אין הוא נופל לרגילות, ואין הוא מבקש דרכים אחרים להיפטר מחוסר הנוחות של לנסות מבלי להצליח, הרי זה עצמו  – בכוחו להוציא את האדם מהעולם הזה ולהביאו לעולם הבא כשהוא נשמה טהורה זכה ונקיה.

וכשהאדם יאמין מעט בזה, יבין שהאכזריות הגדולה ביותר (על עצמו) היא – לעזוב זאת.

הרי שזה מה שעלינו לדעת, כי על כל מה שרביה"ק מבקש ודורש מאתנו, עלינו להתייגע מאוד.

עכ"פ מה שרצינו להדגיש בשיחה זו, מה שהתחלנו לומר, שהעולם הזה מטעה אותנו מאוד, ואחד מהדברים שהעולם מטעה הוא דבר זה עצמו – (ביגיעה).

והנה בעת שהאדם מתחיל להשקיע יגיעה ועמל בעבודת ה' ואינו מצליח, בעיקר מה שהבע"ד מטעה אותו הוא שהוא מתייגע לחינם, "אין אתה מגיע למאומה!" "לחינם אתה עמל!"

ולדאבון הלב זו היא המציאות שרואים שאנשים נופלים להרגלים ולזקנה, באופן חמור ונורא, ודבר זה בא מחמת סיבה אחת.

כפי שרואים ב'סיפורי מעשיות' שרביה"ק מאריך ומצייר בפרוטרוט איך שהתם הקדוש עשה מנעל עם שלש קצוות והשתעשע בזה מאוד[2], והנה הלא הוא דבר פלאי, שרביה"ק שהיה חכם העולם, עד שהצדיקים אמרו עליו "ויחכם מכל האדם – איז קארג אויף אים!" (לומר עליו "ויחכם מכל האדם" – מועט מדאי) והוא בחכמתו הגדולה עשה עסק כה גדול מ'מנעל של ג' קצוות', וסיפר על רצען שהיה 'סנדלר'  ('שוסטער'…) ולא סנדלר בעלמא אלא סנדלר-שבסנדלרים, ואילו הוא אפילו סנדלר פשוט לא היה, שהרי לא היה יכול לעשות אפילו מנעל כראוי, ורביה"ק מאריך ומאריך מה היתה מדריגתו הגדולה של התם – שהיה לוקח את המנעל הזה, והשתעשע בזה והעמיק כמה גדולה מתנתו בזה (שעלה בידו לעשות מנעל כזה) וכמה הרוויח בזה, ולא ידע את נפשו מרוב שמחה והתפאר כמה נחמד ומתוק ואהוב מנעל זה.

וכי מה היה בידו? – אתמהה.

הרי שרביה"ק מלמדינו בזה כי תמימות פירושה, שהאדם שמח בריווח של "אמת" כפי שמלמדים אותו.

כשהתם היה עומד לצידו של החכם, היה מסתכל עליו כעל 'משוגע' גמור.

הלא כל אחד יודע בעצמו כי מה שהוא רוצה שה'אידישקייט' שלו ייראה בפנים אחרות ממה שהוא כהיום – אין רצונו זה מועיל ומסייע שיבוא לכסוף ולהשתוקק למה שהיה רוצה להיות, אלא בדרך כלל מה שנעשה הוא, שחלק זה שהיה רוצה להגיע ב'אידישקייט' מביאו לזלזל בחלק ה'אידישקייט' שיש ביכלתו לעשות.

הרי שהוא הוא החכם, והוא זה שמבזה את ה'תם' הוא לוקח את חלק ה'אידישקייט' שלו, הוא לוקח את ה'נעל של ג' קצוות' שלו, הוא לוקח את זה המעט שהיה בידו לתרום להשי"ת, הוא לוקח את החלק שהיה בידו לרכוש לעצמו לעולמי עד ולנצח נצחים, והוא מבזה את עבודותיו אלו, ע"י החכמה שיש בקרבו שהוא היה חפץ וכוסף להיות הרבה יותר ממה שהוא עתה.

מלמדינו רביה"ק כי מה שהתם הגיע לתכלית שלו וזכה למה שזכה, היה בדרך מתנה, ובאמת אילולא היה המלך 'מתערב' ופועל מצידו, אילולא אירעו כאן דברים שאינם כלל לפי מדריגתו אלא כך היה רצונו של המלך, היה באמת נשאר עם ה'מנעל של ג' קצוות' ותו לא.

אבל כש'בר-ישראל' מקיים "תמים תהיה עם ה' אלוקיך", דהיינו כשהשי"ת מאיר פניו לבר ישראל כמה שהוא מאיר את פניו, והבר ישראל מחזיר ומאיר את פניו אליו ית' בתמימות, סוף כל סוף מגיע הוא למדריגות הגבוהות ביותר.

כי זה למדנו רביה"ק כי העיקר מה שמבקש מהאדם הוא – שבמדריגה שהוא עומד כעת, 'עַשֵה את מה שמוטל עליך לעשות! והאמן! עַשֵה זאת בתמימות!' תמימות פירושה – עַשֵה זאת ב'שלימות'! וכשהאדם עושה דבר בשלימות – הרי הוא עושה זאת ב'חיות', וכשאדם עושה דברים בחיות הוא זוכה למה שזוכה.

וזה מה שרואים במעשה של ה'חכם ותם', החכם עשה דברים נאים הרבה יותר, ומה שעשה היה חפץ לעשות בהרבה יותר שלימות, ולכאורה היה לו ממש את ה'יראת שמים' שיש לנו, וכל פעם שעשה איזה דבר הוא תיכף ראה שאין הדבר כה 'פשוט' ו'נקל', ואין להמעיט בערכו… (כי הוא הפליג ברצונו לעשות את עבודתו בשלימות דייקא), אבל זה לא הביאו ליראת שמים, וזה לא הביאו למאומה, הדבר הביאו לדבר אחד בלבד, שהפסיד את הכל לגמרי.

הרי שאין זו יראת שמים, כי בעת שהאדם עושה דבר שבקדושה ואין הוא מתענג ומחיה עצמו בעשייתו, ואין הוא עושה מה שבכוחו לעשות בעבודה זו כמה שבידו בכל כוחו – בהכרח שאין זו יראת שמים! כי אילו היה האדם עושה כן, היה יכול בוודאי לעשות הרבה יותר.

כי מובן מאליו כי אילו היה על החכם לעשות 'מנעל בעל ג' קצוות' היה עושה ב'ז' קצוות כי הרי לא היה יכול להשלים בעשיה הקלושה שלו, אבל ה'תם' שעשה את כל מה שהיה ביכלתו לעשות, הוא הגיע לעשות 'מנעל בעל ג' קצוות' אם כי היה עליו לעמול ולהתייגע מאוד לעשות מנעל כזה.

אבל אילו היה על החכם לעשות מנעל  של 'ג' קצוות היה מסתמא עושה מנעל בעל ט"ו קצוות, כי היה מרגיש בעצמו 'מה לי אם יש לנעל ד' קצוות או ט"ו? כי שניהם שוים ומה לי להתאמץ?'

הרי שיש לנו להבין כיצד עלינו ללמוד מכך, שהעולם מטעה אותנו, וזה משמעות "העולם מטעה" האדם מסתובב בעולם והוא מלא  ב'החלטות' הוא מלא ב'מוסכמות.

אבל האמת היא כי אין לו השגה, 'אין לך מושג מי חומס אותך!'…

לחלק השני של המאמר "שלא יטעה אותו העולם" – לחצו כאן

[1] "פעם אחת היה קובל איש אחד לפניו ז"ל איך שקשה לו מאד להתפלל, כי המחשבות זרות מבלבלין אותו מאד. השיב לו רבינו ז"ל מקבלין זאת לכפרת עון, "נעמט מען דאס אהן פאר אכפרת עוון" וחייך קצת. וקצת היה נראה כוונתו בזה, כי הלא באמת אלו המחשבות הם בעצמם עוונות, ועל כן חייך קצת. אך אף על פי כן בודאי כל דבריו אמת וצדק, כי על כל פנים בזה שאין מהרהר אחריו יתברך חס ושלום, ויודע שבודאי השם יתברך רוצה לקרבו ולקבל תפילתו רק שעוונותיו גרמו לו כל אלו המחשבות הבאין לבלבלו, ויש לו צער מזה ובורח מהם בכל כחו, יכול להיות בודאי שזה בעצמו נחשב לו לכפרת עון, עד שאם היה זוכה להתנהג בזה בתמימות ובאמת כראוי (כי אי אפשר לבאר זאת בכתב) כבר היו עוונותיו נמחלין על ידי זה בעצמו, ואז ממילא היו מסתלקין ממנו כל המחשבות זרות. וכעין שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות יב:), העובר עבירה ומתבייש בה מוחלין לו וכו' ועיין בלקוטי תנינא סימן מ"ו ובהשיחות (סימן יב) שמה שנלחמין עם המחשבות זרות בשעת התפלה להכניע אותם, או על כל פנים לברוח מהם, הוא בחינת (תהלים מד) כי עליך הורגנו כל היום, בחינת מסירות נפש ובחינת קרבנות וכו'. וכבר מבואר הרבה בדבריו ז"ל מענינים אלו" (חיי מוהר"ן אות תק"צ)

[2] "והיה רק מלא שמחה וחדוה תמיד. כשהיה גומר המנעל, ומן הסתם היה לו שלשה קצוות, כי לא היה יכול האמנות בשלמות כנ"ל, היה לוקח המנעל בידו, והיה משבח אותו מאד, והיה מתענג מאד ממנו. והיה אומר: אשתי, כמה יפה ונפלא המנעל הזה; כמה מתוק המנעל הזה; כמה מנעל של דבש וצוקיר (סוכר) המנעל הזה והיתה שואלת אותו: אם כן, מפני מה שארי רצענים נוטלים שלשה זהובים בעד זוג מנעלים, ואתה לוקח רק חצי טאליר (היינו זהוב וחצי). השיב לה: מה לי בזה; זה מעשה שלו, וזה מעשה שלי. ועוד: למה לנו לדבר מאחרים. הלא נתחיל לחשב כמה וכמה אני מרויח במנעל זה מיד ליד וכו'": (סיפומ"ע מעשה מחכם ותם)