כשאנחנו ניגשים לעבודה הקדושה של השמחה, השמחה שבעבודת ה', אנחנו יכולים לטעות בנקודה שנראית לא כל כך משמעותית בתחילתה, אבל ההשלכות שלה על כל עבודת ה' בכללותה כל כך מרחיקות לכת, עד שהן יכולות להביא אותנו למקום ההפוך לגמרי מזה שבו רצינו מלכתחילה להיות. והטעות הזאת, או חוסר ההתבוננות הזאת, כותב רבי נתן, היא המקור העיקרי של כל הנפילות וחוסר המוטיבציה לנסות להתקדם הלאה, עד כדי יאוש מוחלט, ח"ו.

כשננסה לענות לשאלה עם מה אנחנו שמחים, או, כיצד אנחנו מגדירים את השמחה שלנו, יכול לחול ערבוב גדול בין תוכן אמיתי ובין תחושות נלוות. האם אני מרוכז בטוב של המעשה שעשיתי ושמח בו, או שאני גם מרגיש את ההתפתחות העצמית שלי והתקדמות החיים שלי בכיוון שרציתי? ההבדל לא נראה כזה גדול, בסופו של דבר האדם מרגיש סיפוק עצמי מדבר טוב באמת, ואדרבה, אולי שמחה שמתחברת עם התממשות עצמית היא רק יותר גדולה? אבל באמת, מבלי שנשים לב לכך מתבצעת כאן הגדרה חדשה מצידנו לכל עבודת ה': אני עושה את זה כי זה מתחבר אליי. לא מתוך תחושות אנוכיות או גאווה; מדובר באדם שמוכן להתכופף בפני רצון ה' באמת. אבל הוא מוסיף עוד פרט אחד לעסק, שהדברים חייבים להתחבר איתו בסופו של דבר. עם כיוון של חיים, ומילוי רצונות ומאוויים פרטיים, וכל מה שהוא תכנן לצורה של חיים אותה יחיה.

מה ההבדל הגדול אם אני רואה את עצמי חלק מהתמונה או לא, אם בסופו של דבר אני קובע לעצמי שאני רוצה את כל מה שה' רוצה ממני, ולא רוצה דבר אחר חוץ מזה? ההבדל נמצא בצורה ההתבטלות. אני יכול לתת בשביל לקבל בחזרה, ואני יכול לתת בשביל עצם הנתינה. אם אני קובע שאני מוכן להפוך את רצון ה' לתוכן החיים שלי, אבל משאיר את התבנית של החיים שלי כפי מה שאני רוצה ומתכנן לעצמי, בעצם נתתי מקום לה' בתוכי כדי לקבל בחזרה משהו. אני לא נותן כי אני מכיר שבעצם אני רק עפר ואפר, ושעצם השאלה האם אני רוצה להתבטל אליו היא מגוחכת, כמו ילד קטן שמתלבט אם זה כדאי לו להקשיב לאביו.

ההבדל המעשי נמצא כאשר לא אקבל את מה שתכננתי. תכננתי חיים מאושרים של עלייה, הצלחה ומימוש, ומה קיבלתי בחזרה? נפילות, תסכולים ועצבות. זה לא מה שתכננתי. אם כך, לא תודה, אני לא רוצה יותר. השילוב הזה, בין רצון ה' ובין הרצון שלי, מעמיד למעשה את כל עבודת ה' על תנאי. כך כותב רבי נתן מברסלב: "כי מי שיש לו גסות, אזי כשבא לאיזה ירידה ושפלות חס ושלום בעבודת השם, אזי אינו יכול לסבול השפלות והירידה שלו, כי היה מרוצה לעבוד ה' אם היה זוכה להיות צדיק וחסיד גדול וכו'; אבל כשרואה שאינו זוכה לזה והוא רחוק כל כך ומונח בשפלות כזה, שוב אינו רוצה כלל חס ושלום" (ליקוטי הלכות, פסח, ט,ט, ע"פ אוצר היראה).

האמת היא ודאי אחת. רצון ה' הוא הדבר האמיתי ביותר, והרצון הקטן שלי לא. ממילא, אני לא מחפש מלכתחילה את ההתגלמות של הרצון שלי בתוך רצון ה'. בוודאי שבאמת רצון ה' הוא הרצון הכי אמיתי של האדם עצמו, שכן "גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך" גם אם נראה לנו שאנחנו רוצים דברים אחרים. אבל אם אני אחפש איך זה מתאים לי מההתחלה, אני אחפש את עצמי ולא את רצון ה'.

מתוך ההבנה הזאת, אומר רבי נתן, שהיא למעשה הענווה האמיתית, צומחת השמחה האמיתית. שמחה שתלויה בהתגלמות הרצון שלי, נושאת איתה סייגים: מה נחשב הצלחה, כמה זה טוב לי עכשיו, וכו'. היא מאוד מוגבלת. וגם לה יש סוף, כי אי אפשר לרכוב על ההצלחה ולשמוח איתה לנצח. ואם כרגע אני מרגיש קטן ושפל, אז השמחה מצטמצמת לגובה הקטן שלי. אבל אם אני שמח ברצון ה' ולא ברצון שלי, השמחה לא מקבלת שום הגבלה ומדד. השמחה היא טהורה ואמיתית, אין שום דבר שיכול לעמעם אותה. מה קשורה נפילה פרטית שלי, כישלון גאווה אנושי, לשמחה אלוקית בה עכשיו אני שמח?

האם יש גבול לשמחה כזאת? האם מישהו יכול לעצור אותה? "ויספו ענווים שמחה בהשם" (ישעיה כט,יט) – זאת שמחה שרק מתווספת והולכת. עניו זה, "כל מה שרואה ריחוקו יותר, הוא בא לשפלות וענוה יותר באמת, ועל ידי זה הוא בא לשמחה יותר" (ליקוטי הלכות שם). מה שקטן אצל אדם, גדול אצל ה'. עם ענווה כזאת ניתן לשמוח באמת בה', ולא בעצמי, ומהתגלות ה' שבשמחה הזאת יתחדשו חסדים חדשים וישועות חדשות, "כי השם יתברך שוכן את דכא, כי באמת יש חסדים כאלה אצל השם יתברך שיוכל להתהפך הכל לזכות ולטובה, ובלבד שלא יניח האדם להפיל את עצמו, רק יצפה ויקוה להשם יתברך בקווי אחרי קווי עד שישוב אל ה' וירחמנו". השמחה בעצמי – סופה תוגה. השמחה בה' – רק מתווספת והולכת.