מאת: הרב משה ארז דורון

נגענו מעט בדמותו של רבי עקיבא ומסריו הנחוצים כל-כך לדור אחרון – התקוה ואהבת הזולת. אך מה לזה ולרבי שמעון בר יוחאי תלמידו ומדוע דווקא בל"ג בעומר, ביום פטירתו, "נמתק" כל-כך הדין של ימי אבל אלו?

וכותב על כך רבינו הקדוש (ליקוטי מוהר"ן ס"א סעיף ח'): "רבי עקיבא וחביריו, שמתו על ידי שלא היה בהם אהבה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל. …הם היו גבורות וצמצומים, ולא נכללו יחד, ולא נמתקו. ורבי שמעון וחבריו, שהיו התיקון שלהם, על כן אמר: "אנן בחביבותא תליא" (אנו תלויים בחביבות), היינו בחינת האהבה וכללות שנכללין יחד, ועל ידי זה – ההמתקה והתיקון".

ומסביר רבי נתן תלמידו (ליקוטי הלכות דם א' סעיף י"ב) "אנן בחביבותא תליא" – שאנו צריכין שיהיה בינינו אהבה גדולה,  שזהו העיקר. וכמובא בתלמידי האריז"ל שהזהירם האריז"ל כמה וכמה פעמים שיהיה ביניהם אהבה גדולה… כי עיקר המשכת התורה הוא על ידי אהבה וחסד, שהוא בחינת השתוקקות וכסופין דקדושה, שעל ידי זה זוכין לקבלת התורה ולכל טוב".

בקדושתו העצומה – זכה רבי שמעון לקיים בשלמות את הוראת רבו "ואהבת לרעך כמוך" ולהחדירה בלב תלמידיו, עד שתקנו בשלמות את פגם תלמידי רבי עקיבא.

וגם היום, בפרט ביום פטירתו של התנא רבי שמעון, שאז מאירה הנשמה ביתר שאת, כידוע, הוא יום שמחה ואהבה וקרוב לבבות, מכוחו וכח פעולתו.

"ועל ידי זה שנכללים יחד כל הנפשות, על ידי זה נעשה שמחה, בבחינת "אור צדיקים ישמח" (משלי ג'). כי הנפש הוא בחינת נר, בבחינת "נר ה' נשמת אדם" (משלי כ') וכשנכללין יחד נעשה מהם אור, ועל ידי זה נעשה שמחה, בחינת "אור צדיקים ישמח" (ליקוטי מוהר"ן פ"א סעיף ח').

ואפשר על זה מרמז מנהג ישראל להדליק מדורות בל"ג בעומר, ועינינו, לפי האמור לעיל, הוא השמחה שבהתקבצות נשמות ישראל יחד באהבה כשם שהצטרפות נרות רבים הופך לאבוקה אדירה.

אבוקה זו, בכוחה להאיר ולחמם את הלבבות, ובודאי גם בכוחה לכלות ולבער את הרע מן הנפש ומן העולם, ממש כשם שראה משה בסנה את האש המרמזת על כוחם של ישראל להתמודד עם הצרות ויסורי-הגלות.

אכן, בל"ג בעומר "מושך" אליו רבי שמעון למירון רבבות ומאות אלפים יהודים, מכל החוגים והעדות, מכל הדעות והגוונים, וכולם כולם מתקבצים יחד באהבה מכוחו הגדול של הצדיק, שהולך ומתפשט גם לשאר מדורות ישראל בכל מקומות מושבותיהם. שמצרפים נשמותיהם, נרותיהם, אחד לאחד, ומגלים כח קדושת אחדות ישראל בהדלקה זו. (וכנראה בחוש שאיש אינו עושה מדורה לבדו, רק עם חברים שיצטרפו עימו, וברבות החברים, מתרבה השמחה).

ו"על ידי הסתלקותו (של הצדיק) שיוצאת נפשו ורוחו ונשמתו, והנפש נשארת בעולם הזה על קיברו הקדוש (כמבואר בזוהר הרקיע משפטים ק"ב), על ידי זה נתקדש כל אויר העולם בקדושה גדולה, באופן שיהיו נשמעים דבריו הקדושים למרחקים תמיד. רבי שמעון בן יוחאי "שמא גרים"(ברכות ז') (השם גורם ומשפיע על פעולות האדם, כדברי חז"ל), כי שמעון שמו, "ושמעו הולך בכל המדינות" (ליקוטי הלכות בהמה וחיה טהורה ב' סעיף ו').

גם לתקוות הגאולה היה רבי שמעון דווקא תלמידו המובחר של רבי עקיבא, ואותה נחמה ואמונה ב"סוף הטוב" שלימד רבי עקיבא בתורתו ובמעשיו – התגלמה ביתר שאת וביתר עוז בחבורו המופלא של רבי שמעון תלמידו – הזוהר הקדוש, שבענין זה דווקא פותח רבי נחמן את ספרו הגדול "ליקוטי מוהר"ן" בשבח רשב"י ומעלת תורתו, וכמובא לעיל:

"רבי שמעון בן יוחאי הבטיח, שלא תשתכח תורה מישראל על ידו, כמובא בדברי רבותינו זכרונם לברכה (מסכת שבת דף קל"ח) "כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה, אמרו: עתידה תורה שתשתכח מישראל. ואמר רבי שמעון בר יוחאי, שלא תשתכח, שנאמר (דברים ל"א כ"א) "כי לא תשכח מפי זרעו" וכמבואר בזוהר (נשא דף קכ"ד) "בהאי חבורא, דאיהו ספר הזוהר,  יפקון ביה מן גלותא" (בחבור הזה, הלא הוא ספר הזוהר, יצאו על ידו מן הגלות). ועתה בוא וראה והבן נפלאות נסתרות של תורתנו הקדושה. כי על כן סמך רבי שמעון בן יוחאי על זה הפסוק "כי לא תשכח מפי זרעו", כי באמת בזה הפסוק בעצמו מרומז ונסתר סוד הזה, שעל ידי זרעו של יוחאי, שהוא רשב"י, על ידו לא תשתכח התורה מישראל, כי סופי תבות של זה הפסוק "כי לא תשכח מפי זרעו" הם אותיות "יוחאי". וזה שמרמז ומגלה הפסוק. כי לא תשכח מפי זרעו, מפי זרעו דייקא, היינו מפי זרעו של זה בעצמו שהוא מרומז ונסתר בזה הפסוק, שהוא התנא יוחאי, כי על ידי זרעו של יוחאי שמרומז בזה הפסוק בסופי תיבות כנ"ל, שהוא רשב"י, על ידו לא תשכח התורה, כי "בזוהר דא יפקון מן גלותא" כנ"ל.

ודע, שסוד רבי שמעון בעצמו הוא מרומז בפסוק אחר. כי דע, כי התנא הקדוש רבי שמעון הוא בחינת (דניאל ד') "עיר וקדיש מן שמיא נחית" (מלאך וקדוש משמיים ירד), ראשי תבות שמעון וכו'".

וכן כתבו בשבח אמירת ולמוד הזוהר "עתידין ישראל לטעום מעץ החיים שהוא ספר- הזוהר, ולצאת בזכותו מן הגלות ברחמים" (זוהר ח"ג קכ"ד). ו"כמה בני אדם יתפרנסו (ויקבלו חיות) מספר הזוהר כשיתגלה בסוף הימים בדור האחרון" (תקוני זוהר תיקון ו').

ובענין שמחת ההלולא של רשב"י וספרו הקדוש כותב רבי נתן ב"ליקוטי הלכות" (מנחה ז', נ"ח) "כי כל השמחה היא מה  שזכינו שהיה צדיק וקדוש כזה, שגילה תורה נוראה כזאת ותיקן תקונים כאלה בתורתו הקדושה, עד שעל ידי זה אנו בטוחים שלא תשכח התורה מפי זרענו. וזה גמר דייקא על ידי הסתלקותו… שעל ידי כל זה המשיך תקונים כאלה שבכל דור ודור עד הסוף כל מי שירצה לשוב יוכל להתקרב לה' בכל מקום שהוא, …ובפרט ביום הסתלקותו הקדוש"!

ובכן, בזכות רבי שמעון בר יוחאי, החל האור הקודש של סודות התורה, המאיר בכל העולמות, להאיר גם בעולם הזה השפל, ומכוחו, כאמור לעיל, יוכלו גם בני הדור השפל, בני דור הגאולה, להחיות את נפשם ולהאיר את חייהם, וכמו שכתב רבי חיים ויטאל, תלמיד האריז"ל, בנחיצות הלמוד של תורת הסוד (בהקדמה ל"עץ חיים"): "וכן בהפך, בהיותו עוסק בחכמת המשנה והתלמוד בבלי ולא יתן חלק גם אל סודות התורה וסתריה, כי הרי זה דומה לגוף היושב בחושך בלתי נשמת אדם, נר ה', המאירה בתוכה".

ואף למי שאינו מבין את פשר הדברים ועומקם, כבר גילו האריז"ל וצדיקים גדולים אחרים, כי לספר הזוהר קדושה כה עצומה, שאפילו אמירתו בלבד (דהיינו הקריאה בו בקול, מספר דפים ביום או כיוצא בזה) אפילו בלי הבנה, סגולה גדולה לטהר את הנפש ולעוררה לכל דבר שבקדושה. וכן כתב רבי נחמן (שיחות הר"ן ק"ח) "ידוע שלמוד הזוהר מסוגל מאד מאד ודע שעל ידי  למוד הזוהר נעשה חשק לכל מיני למודים של התורה הקדושה." ובודאי שביום שמחתו של רשב"י, הוא יום שמחת ספרו, טוב וראוי מאד לעסוק באמירת זוהר ולהתקדש בזוהרו.

תחילת חטאו של המין האנושי, באכילת "עץ הדעת טוב ורע" והוא הנקרא בלשון המקובלים "קליפת נוגה" או "היכלי התמורות".

"דעת טוב ורע" פירושו תערובת של טוב ורע האחוזים זה בזה, זוהי גם משמעות השם "קליפת נוגה" – שהרי נוגה אינו אור ואינו חושך כי אם אור מעורב בחושך. (זהו גם פרוש המילה "ערב" שהגונים מתערבבים וטשטוש יורד לעולם).

עיקר עבודתם הרוחנית של בני האדם, אם כן, ותיקון שורש חטאיהם הוא תיקון "דעת טוב ורע" ושבירת "קליפת נוגה".

תיקון זה פירושו שהאדם ילמד לזהות את הטוב בכל מצב, בכל מחשבה ובכל פעולה, ולהפרידו מן הרע. לשים את החושך במקומו ולקראו בשם. ואת האור להציב במקום הראוי לו ולקראו בשם. לחזור אל הבהירות ולברוח מן הטשטוש והספק שמאפיין כל כך את דורנו, "האומרים לרע טוב ולטוב רע, שמים חושך לאור ואור לחושך, שמים מר למתוק ומתוק למר" (ישעיהו ה' כ').

שלמות הכנעת "קליפת" הטשטוש – במתן תורה. שכן כל עינינה של התורה ולומדיה, לחתור אל הבהירות, הדיוק, האמת, עד לפרטים הכי קטנים בעולם ובחיים. שלא ישאר שום פרט הנתון ל"השראתה" של "נוגה". שהקווים והגבולות בכל התחומים יהיו ברורים לחלוטין, טוב ורע, אמת ושקר.

אולם ראשיתה של ה"מלחמה" ב"נוגה" עוד בטרם מתן תורה, וה"לוחם" הגדול שלה – יעקב אבינו! מולו, נציגה המושלם של "קליפה" זו – עומד לבן הארמי. "על פניו" ועל פי דברי חלקלקותו, נראה לבן איש הגון וישר, לבן כשמו. אולם משנתבונן מעט בעומק מעשיו וכוונתיו, יהפוך לבן לנבל וארמי לרמאי, שאין כדוגמתו בעולם. וכמו שאומר לו יעקב עצמו משהוא רודף אחריו (בראשית ל"א מ"א): "זה לי עשרים שנה בביתך. עבדתיך ארבע עשרה שנה בשתי בנותיך ושש שנים בצאנך, ותחלף את משכורתי עשרת מונים" וכלשון רבי נתן בליקוטי הלכות (אורח חיים ברכות השחר ה' ג' ל"א) "לבן נאחז ביותר בבחינת היכלי התמורות שמשם עיקר הרמאות להחליף".

אבל למלחמה עם נבל ונכליו בא הסוף. ובהפרד השנים איש מעל חברו, הם מקימים מצבה לזכרון הדבר. (בראשית ל"א מ"ו-נ"ב) "ויאמר יעקב לאחיו לקטו אבנים, ויקחו אבנים ויעשו גל, ויאכלו שם על הגל, ויקרא לו לבן יגר שהדותא, ויעקב קרא לו גל-עד. עד הגל הזה ועדה המצבה, אם אני לא אעבור אליך את הגל הזה ואם אתה לא תעבור אלי את הגל הזה ואת המצבה הזאת לרעה".

לבן עוד נמצא בעולם, אבל כעת יש לו "קוים אדומים" שאסור לו לעבור. יעקב אינו תחת חסותו עוד, וכוחו הגדול נשבר.

אבל מדוע טורחת התורה לציין "ויקרא לו לבן יגר שהדותא ויעקב קרא לו גלעד", הלא אנו יודעים שתרגום המילים "גל-עד" לארמית הינו "יגר שהדותא". מה רוצה לבן להשיג בזה?

ידוע, שכשם שבמציאות יש דברים שהקדושה מתגלה ומתגלמת בהם ויש דברים המייצגים את הטומאה, כך גם בשפות האנושיות.

לשון הקודש – כמשמעה קודש היא ואת הקדושה היא מגלמת. שאר לשונות בני האדם מייצגות את הכוחות הטבעיים והנמוכים הפועלים בהוגי אותן לשונות. ואילו ארמית, השפה המדוברת של בני-ישראל בתקופת התנ"ך ובמידה רבה גם לאחר מכן, נקראת "לשון תרגום".

"לשון תרגום", מבארים חכמי הסוד, קשורה ל"קליפת נוגה". יש בה חושך ויש בה אור (עד היום אגב, נמצא בבתי כנסת תימנים, את "המתרגם" החוזר על כל פסוק מקריאת התורה, בשפה הארמית) וברבים מכתבי הקודש (גמרא וחלק מן המדרשים) נעשה שמוש רב ביותר בשפה הארמית.

התורה – כולה קודש, ובהשתמשנו ב"שפת נוגה" בעסק התורה – אנו "מבררים" את הטוב שבה ומשליכים את הרע. (לכן גם אנו נוהגים לקרוא את "פרשת השבוע" בכל שבוע – "שנים מקרא ואחד תרגום" דהיינו לקרוא את הפרשה בלשון הקודש פעמיים ובארמית פעם אחת, "לבטל" את הרע שבנוגה ולהעלות את הטוב שבו אל הקדושה).

אמנם, "לבן הארמי מתגבר לינוק מהקדושה על ידי לשון תרגום" (ליקוטי הלכות יורה דעה בשר בחלב הלכה א' סעיף ב'). הוא, בטרם נתנה תורה, ממשיך במלחמתו ביעקב, ולו באמצעות השפה הוא טורח לציין שזו לא הסתיימה.

"ויקרא לו לבן יגר שהדותא" לרמז שעדיין כח קליפת נוגה קיים, גם בגבולות שהוצבו בין לבן ליעקב, בין הטוב לבין הרע.

"ויעקב קרא לו גל עד" רצה לרמז, שכח הקדושה גם הוא תקיף, לבטל ולכלות הרע שבנוגה ולהעלות הטוב שבו אל הקדושה.

איך נוגע כל זה לענינינו, כוחו של רשב"י וקדושת ספרו, ושמחת ל"ג בעומר לכבודם?

רבי שמעון בר יוחאי בספרו "נטע" את עץ תקות הגאולה, ובכוחו תסתיים, כאמור, הגלות. אין זו כי אם הכרזת מלחמה, ואולי המלחמה האחרונה והמכרעת, נגד "קליפת נוגה", נגד ענן הטשטוש והמבוכה.

אכן, ספרו של רשב"י חודר ללב ליבה של ה"קליפה" בהיותו כתוב כולו בארמית – ודווקא את קדש הקדשים של סודות התורה העלו על הכתב בשפה זו, שקדושה זו תכניע לגמרי את הרע שבנוגה, ובמפורש אמר רבי נחמן ש"רשב"י קידש כל כך את לשון התרגום עד שאפילו שאר דבר הנכתבים בלשון תרגום יש להם כח לעורר להשם יתברך".

גם הנושאים בהם עוסק הזוהר – מהות הנשמה ומאורעותיה, העולמות העליונים והקשר ביניהם, והקשר המופלא בין פסוקי התורה לבין רזיה – מסירים מלב לומדם, ואפילו הקורא בהם, כאמור, את אותות הספק והמבוכה של "נוגה", בהיותם מאירים באור אחר, עמוק ובהיר יותר, את פשר כל המאורעות, עד שבכח הזה יקוים (דניאל י"א ג') "והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע" שפירש רשב"י: המשכילים – אלו העוסקים בספר הזוהר.

ועל כן "הכנעת קליפת לבן הארמי הוא בשבועות ומתחיל בל"ג בעומר" (ליקוטי הלכות אורח חיים, הלכות תפילין ה' ו' סעיף ל"ז).

כי בשבועות, מתן תורה, מתן הבהירות והיציאה מן הספק, ובל"ג בעומר, שמחת סודות התורה שגילה רשב"י, ושמחת מלחמתו ב"קליפת לבן" ועל כן, מבאר האריז"ל של"ג בעומר הוא ענין "עד הגל הזה" אותיות ל"ג כאותיות גל, דהיינו שרשב"י נלחם עתה את מלחמתו של יעקב, והוא, בגבול ובגל שבין הטוב לבין הרע, "ממתיק" את "דינם" של ימי העומר ואבלות על תלמידי רבי עקיבא, ופותח "בגדול" את השער אל אור בהירות הגאולה.

וכבר רמז הבעל-שם טוב הקדוש ענינו של רשב"י לגאולה, בפסוק "ובני ישראל יוצאים ביד רמה" (שמות י"ד ח') המדבר על גאולת מצרים, וכתב התרגום (בארמית) "ובני ישראל נפקו בריש גלי" – "בריש" – ראשי תיבות של רבי שמעון בר יוחאי!