הפרקים הקודמים: [הקדמה] | [היכן המטמון] | [חלום אמיתי] | [קשר אמיתי א] | [קשר אמיתי ב]

מי היוזם 

יש עוד היבט בפגישה הבאה מיוזמתו של האדם. נתאר לעצמנו שמגיע עשיר נכבד באקראי לביתנו, כיבדנו אותו בכיבוד קל, והוא מטוב ליבו הוציא שלש שטרות של ימאה דולרי ונתן לך. בנוסף לכך, הוציא מספר שטרות של חמישים דולר וקרא לכל הילדים שלך ונתן להם בחיוך "שיקנו להם משהו טוב". ונניח שהילדים שלך אכן מנומסים ומחונכים אבל גם ביישנים. ומתוך בושתם לקחו את השטר והכניסוהו לכיסם. הסתובבו והלכו למטבח לשאול את האמא "מה אפשר לקנות בחמישים דולר".. 

ברגעים אלו, אתה שם לב שהם לא אמרו לעשיר "תודה רבה", אתה מיד מתעשת וקורא לילדים: חיימקה, שמעון, מאיר, בואו ותאמרו לאורח 

יפה "תודה רבה". נו, הילדים באמת ממושמעים, הם עומדים בתור אחד אחד, לוחצים את ידו של האורח ואומרים לו בבושה "תודה רבה". 

קורא יקר! האם ניתן להשוות את זה למצב בו אחד מהילדים היה ניגש מיוזמתו ואומר לאורח: אני רוצה להודות לך, כל כך שמחת אותי, כבר מזמן רציתי לקנות משניות מצויירות, ועתה אוכל לעשות זאת למעשה… 

נכון, חז"ל תקנו לנו שלש תפילות, יש זמן לשחרית, יש זמן למנחה ויש זמן לערבית. יש סימנים שלמים בשולחן ערוך כיצד מבצעים את זה כמו שצריך. יש לנו נוסחאות שהתחברו על ידי אנשי כנסת הגדולה ברוח קדשם, עם סודות עליונים, עם צירופי שמות קדושים. את כל זה התבקשנו להתפלל יום יום לבורא עולם. 

בסדר, אנחנו מחונכים ונעשה את כל מה שביקשו מאיתנו, יש על זה גם שכר. אבל יש משהו מיוחד אם אתה יוזם את הפגישה. אם אתה מדבר עם הבורא עולם את מה שיש בלב שלך, זה כבר סוג של אמת, שאין בשום נוסח. 

"יעשה את כל עניניו באמת… כמו שנאמר: קרוב הי לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת (תהלים קמה). ואיזה נקרא קריאת אמת? זה המפנה את לבו מכל ענין שבעולם, ומתקרב אל הי לבד, ושכלו הולך ומתחזק להדבק באור העליון… וזה הענין ישיג האדם כשהוא מתבודד בחדרו". ע"כ לשונו הזהב של בעל ה"ראשית חכמה" (שער הקדושה פי"ב סד). 

כל מילה נוספת – מיותרת! 

שחרור לחץ 

המציאות מוכיחה, שהנוהגים לעשות את הפגישה האישית הזאת פעם ביממה, יש להם שלוות נפש בצורה מיוחדת. ונסביר את הדברים. 

לדוגמא, אדם נמצא בפרשת דרכים אם להחליט על איזה שידוך חיובי או שלילי, יש צדדים לכאן וצדדים לכאן. אותו דבר ברכישת דירה או בכל עסקא אחרת, מטבע הדברים שבתקופות כאלה, המחשבה משוטטת סביב כל סדר היום על הענין המדובר, בלכתך בדרך, בשכבך ובקומך, בשמונה עשרה, במכולת, במקוה, בארוחת בוקר, בארוחת צהריים, בלימוד. הכל נמרח ומורט עצבים. 

לעומת זאת, כשאתה קובע לזה זמן, אתה רגוע! יש לך זמן שאתה עומד מול השם יתברך שהוא היחידי שיודע אם זה באמת טוב ומתאים, אתה מספר לו את כל הצדדים ומשתף אותו בכל ההתלבטויות. אתה תרגיש אחרי זה משוחרר, הסדר יום שלך לא משתבש. בדוק ומנוסה! 

מי יודע כמה התקפי לב ומחלות נפש שונות שנגרמו מעודף לחץ ומתח, ניתן למנוע אילו השכילו אותם אנשים לייחד זמן פעם ביממה ולשבת עם עצמם בחדר שקט ולספר את הכל להשם יתברך: רבונו של עולם, אני לא יודע מה עושים עם פלוני, ומה קורה עם ההוא שלוחץ עלי, איך אני מתייחס להורים, למשגיח, לחבר חדר בפנימיה, תעזור לי אבי שבשמים, תן לי חכמת חיים איך אני עובר את זה, תדריך אותי איך להגיב במצבים כאלה. תשמור עלי שאני לא אתפרץ עליהם… 

ולא רק על צרות הפרט. גם צרות הכלל, לפעמים נמרחים לנו על סדר היום בלי פרופרציות נכונות. נזכרתי באחד הימים לפני מספר שנים אשר בבוקרו של יום ילא בהירי אחד, התבשרנו על פיגוע ירי שנעשה באם ובארבע בנותיה באיזור גוש קטיף. העיתונים תיארו את מצבו של ראש המשפחה אשר איבד תוך מספר דקות את כל משפחתו. מה הוא יכול כבר להתחיל לחשוב כשהוא יושב שבעה בביתו הריק, במי הוא יתנחם ומי בכלל יכול לנחם אותו בכזה מצב וכוי וכוי… 

בקיצור, אחד האברכים אצלינו בכולל ישב באותו בוקר מול הגמרא, תוהה ובוהה. הוא ניסה ללמוד אבל הוא לא הצליח, רגשות עזים של הזדהות עם הצער הזה עלו וגאו בליבו, הוא ניסה ללמוד שוב ושוב, אך עוד הפעם עולה לה התמונה מול עיניו איך יושב האבא בבית, מול כל ארונות הבגדים והרהיטים של משפחתו "לשעבר". האברך הזה ישב כך למעלה משעה וחצי, משתתף בצערן של ישראל. נסיתי לדובב אותו. טוב, אז בוא נלמד לעילוי נשמתם, בוא נאמר תהילים שהשם יתן לו כוחות נפש להתמודד עם זה. לא, הוא לא היה מסוגל לעשות כלום… 

אשריהם ישראל, באמת אשריהם ישראל, בעלי לב רגיש שיודעים להשתתף בצער של הכלל. אבל ברור כשמש בצהריים, שבארוחת הצהרים האברך הזה אכל טוב מאוד, וזו הוכחה שיש כאן גם תערובת של מעשה "בעל דבר" ששמח מאוד מהעובדא שנעשה כאן בזבוז זמן, (אינני יודע מה היה בכוללים אחרים). וברור עוד יותר, שאם האברך היקר הזה היה רגיל לקבוע פגישה אישית יומיומית עם השם יתברך, הוא היה פורק שם את כל מטען הרגשות העמוס שלו, בקלות היה מצליח להתחבר עם המצב מתוך מחשבה קדימה, ההזדהות היתה משנה צורה לבקשת רחמי שמים מרובים על עם ישראל, על אותו אב שכול, והרווח המרכזי היה שלו בעצמו שבשעה המיועדת ללימוד הוא היה יכול לשבת וללמוד בנחת. 

הכתובת האמיתית 

צא וראה, כמה צרות קשות יש בעולם, כמה משפחות הרוסות, כמה אלמנות ויתומים, כמה רווקים מסתובבים ללא מעש. כולם מחפשים היכן ניתן לשפוך את הלב, הכל מתנקז לפתחם של גדולי וצדיקי הדור. מי שמבקר שם יודע על מה מדובר, כמה זמן כבר ניתן להקציב לכל שואל, דקה, שתיים, עשר דקות עד מקסימום רבע שעה. וכי אפשר לדחוס צער והרפתקאות של שנים רבות בתוך רבע שעה? 

התבטא פעם הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל: אנשים כה רבים באים לפני לספר את צרותיהם, זה הסתבך בשלום בית, וזה לא יודע כיצד לנהוג עם בנו. זה כואב לו פה וזה כואב לו שם, גם לי יש הרבה צרות, אבל אני לא הרגשתי מעולם צורך לספר למישהו צרות, הלא יש לי את הרבונו של עולם ואני כבר מספר לו הכל. וכי יש מישהו שיכול לעזור לי יותר ממנו?… 

ברוח הדברים הללו השיב פעם החפץ חיים ליהודי אשר נשלח במיוחד לבקש ממנו ברכה עבור מישהו אחר. ענה לו החפץ חיים: תתאר לך, עני המבקש מחבירו העני ללכת אל העני השלישי ולבקש ממנו ישועה. וכי זה לא נשמע מצחיק? הלא יש לנו אבא שבשמים שהכל שלו, הכסף והזהב, הבריאות והחיים, הרוחניות והגשמיות, והוא גם חפץ לתת ולהשפיע לנו, לנו נשאר רק לבקש… (מובא בילקוט עמוד התפילה עמוד 30). 

נכון, יש ענין גדול להתברך מפי צדיקים, לקבל יעוץ והדרכה, לשמוע חוות דעת, אין בעיה. אבל לפעמים זה כבר מגיע למצב שמחפשים היכן לשפוך את הלב, ואת זה בודאי ניתן לעשות יום יום בפגישה הקבועה עם הבורא עולם, שפכי כמים לבך נוכח פני השם. 

אגב, בודאי שאין בכוונת הדברים הנאמרים כאן לעודד מצב שכשבאים למישהו לשפוך את הלב, להתחמק ולשלוח אותו לספר את זה להי, כי רוב בני האדם זקוקים לתמיכה גשמית והשתתפות רגשית מבני אדם דווקא. ומי ששומע את חברו ומעודדו, שכרו רב מאד. אלא אנו עוסקים כאן מצד המספר, שאם יפתח בעצמו הרגל לערוך פגישה יומיומית הוא יכול לרכז שם את כל מה שעל ליבו. 

לחצו לכל המאמרים בסדרת [הפגישה]