לחצו כאן למאמרים הקודמים: [מעלת השמחה] | [שמחה של מצוה] | [שמחת שבת ויום טוב] | [דרכי השמחה] | [רעת העצבות]

עד כמה שהשמחה מרוממת את האדם משפלותו הרוחנית ומעתיקתו אלפי אלפים ופרסאות של מדריגות עליונות, נלמד מהסיפור שסיפר רבינו על הצדיק ששקע בעצבות וכבדות גדולה (מובא בסוף סיפורי מעשיות. מעובד כאן על פי טעמו של הכותב):

מעשה בצדיק אחד שעבד את בוראו בכל לב ונפש; בחשק רב והתלהבות למד והתפלל ומיום ליום התקדם ועלה בסולם המדרגות הקדושות. והנה ביום בהיר אחד, מבלי סיבה מיוחדת, חש בכמעין ערפל כבד אופף אותו, וככל שעברה השעה, כמו ענני עצב כיסוהו יותר ויותר "עד שנפל עליו עצלות וכבידות כל כך, עד שלא היה אפשר לו כלל לזוז ממקומו ממש". ומאחר שהיה צדיק ותיק היודע להתגבר על כל כשלון ופגע, ניסה את כחו והחל לתור אחר אמצעים המשמחים ומרוממים את הלב – אך לשוא, בכל ענין שרצה לשמוח על ידו, בא השטן והתערבב לו בתוכו והמציא לו עילה לעצבות ומרה שחורה. ניסה הצדיק עוד, והדבר חוזר חלילה, בכל מה שביקש להתרומם הושפל עוד.

הרהר בלבו: מה אעשה? צץ לו מתוך הערפל רעיון קטן: אשמח במה שאני יהודי, שלא עשני גוי! נקודת אור החלה להפציע – "הרי זו בודאי שמחה גדולה שאין לה שיעור, כי אין לשער ההפרש וההבדל, אלף אלפי אלפים הבדלות, שיש בין קדושת ישראל הפחות שבפחותים לבין זוהמת טומאת העכו"ם". התבונן בחסד הגדול שעשה עמו השי"ת שלא עשאו גוי, וכל מה שביקש יצרו להעציבו על כי עשה עוון פלוני או אלמוני, כאילו שח לעומתו: הרי גוי גרוע פי אלף ורבבה! הרי ליהודי עשאני ה', ולא אני, ובשלמא על מה שעשיתי בעצמי – טען עם יצרו – יש לך למצוא חסרונות, אבל במה שעשה עמי ה' שבחמלתו עלי לא עשני גוי, איך יתכן למשא חסרון בשמחה הגדולה הזאת?!…

התעמק הצדיק עוד ועוד בהפרש העצום שבינו לבין הנכרי אשר אין לו חלק באלקי ישראל, ואלומות אלומות של שמחה והתחזקות החלו מגיחים לעומתו ומאירים את פניו היגעות, התבונן יותר וחש בהתרוממות מועטת, ושוב התרוממות המתנסכת לכל אבריו. והנה מתפזרים להן אט אט עבי התוגה, ובמקומן פורצת שמחה כשמש בצהרי יום "עד שבא לשמחה גדולה כל כך, עד שהגיע להשמחה שהיה למשה רבינו ע"ה בעת שעלה לקבל הלוחות" – – –

בתוך כך, סחפה אותו שמחה אדירה שהעלתו לעולמות עליונים ונשאה אותו פרסאות פרסאות הלאה ממדריגתו. פרח הצדיק בעולמות כששמחת אין קץ מניעתו בעצמה, שט "כמה וכמה אלפים פרסאות" והרגיש תענוגי עדן עליון, לפתע הביט אחורנית "והנה הוא רחוק מאד ממקום שהיה בתחילה", נתחמץ לבבו במקצת בזכרו כי השינוי הגדול והפתאומי בשיעור קומתו הרוחנית עלולה למשוך תשומת לב הבריות ולהוציאו מהצטנעותו מבני אדם כאשר אהב מאז ומקדם, החלה שמחתו דועכת במקצת, וכדרכה של כל שמחה באה אף היא הפעם אל גבול סיומה. אט אט רגעה רוחו עליו, חזר למצבו הרגיל, הביט סביביו ומצא עצמו במקומו הראשון, השתומם: כלום לא התקדמתי במדריגותי אחרי עליה כזו?! בדק ומצא שאולי נעתק ממקומו כחוט השערה ותו לא… והשתומם עוד, על כי אחרי כל אלה לא הועתק כמה וכמה אלפים פרסאות כפי שפרח בעולמות, אלא  רק כמלוא  עביו של חוט.

הסביר רבינו: "כל כך יקר בעיני השם יתברך תנועה והעתקה קטנה שאדם מעתיק עצמו בזה העולם, אפילו פחות מחוט השערה, עד שאין כדאי נגד זה כמה וכמה אלפים עולמות ופרסאות". כלומר, אם אמנם לא עשה הצדיק אלא זאת, שהזכיר לעצמו שיש לו לשמוח ב"שלא עשני גוי" – מחשבה פעוטה לכאורה שכל תינוק יודע וכמעט אין בה הנתקות מהעצבות הזו שהשתלטה עליו, מכל מקום, לגבי הפעולות שכל ענין, ולו הקטן ביותר, בעולם הזה גורם בעולמות העליונים, הרי זו תזוזה של אלפי אלפים פרסאות! וכמשל הנקודה שבתוך העיגול, שהעובר מצד הנקודה לצדה האחר לא זז יותר מעובי חוט שערה, אולם אם נתיחס לעיגול החיצון הסובב את הנקודה, ימצא העובר בקצה אחר לגמרי (כזה: ). וכך גם בעולמנו, שהוא נקודת המרכז לעולמות העליונים הסובבים אותו, כאשר מתקדם אדם התקדמות מזערית בעבודת השם הרי "שם בעולמות עליונים נתרחק כמה וכמה אלפים עולמות ופרסאות, מכל שכן וכל שכן כשאדם הולך פרסה או כמה פרסאות בעבודת ה' – עין לא ראתה אלקים זולתיך!". אותה התקדמות מזערית עשה הצדיק עם שמחה ורבינו מלמדנו בכך "זוהי נקודת המוצא – השמחה היא היכולה להניע משהו בשעת ירידה.

אכן, לא אחת תלויה ועומדת כל ההתקדמות בעבודת ה' במידת השמחה, לתלמידו, ר' משה ברסלבר, נתן מוהרנ"ת תיקון של תשובה לרקוד מדי יום (!) ר' משה שהבין את מעלת השמחה, קיים זאת משך תקופה ניכרת: יום יום רקד, בידעו שכך ישוב בתשובה (אבניה ברזל). אף ר' נחמן מטולטשין, נאמן ביתו של מוהרנ"ת, מאז שמע ממוהרנ"ת כמה חשובה השמחה לעבודתו יתברך לא עבר עליו יום אחד בלי ריקוד,  אף, כאשר שכב לישון בלילה ונזכר פעם שטרם רקד היום, יצא ממטתו והשלים את שיעורו הקבוע…

הוא היה אומר: "שמא סבורים אתם שאיש צדיק אינו אלא זה הזעף ועצב תדיר? ניתן להיות איש שמח ועליז, ודווקא משום כך להמנות בין הצדיקים האמתיים" (הוא אף הוסיף ואמר, כי טעות היא לחשוב שצדיק נסתר, "ל"ו צדיק", חייב להיות שואב מים וכדומה. אדם יכול להיות ר' אברהם בערניו, נכד רבינו שהיה עשיר מופלג וחסיד מופלג, ולהיות צדיק נסתר)… ההיפך הוא הנכון הצדיק הינו צדיק משום שהוא שמח תמיד. והרשע רשע מפני שהוא עצוב, ואינו יודע להתחזק. וכך אמר פעם מוהרנ"ת: מדוע היה רבי שמעון – רבי שמעון, משום שהתחזק; מדוע היה האר"י הקדוש – האר"י הקדוש, משום שהתחזק; מדוע היה רבינו – רבינו, משום שהתחזק! – – –

גם הגוף כמו הנשמה, כאשר מעציבים אותו הריהו הולך ומתנוון ואילו כשמשמחים אותו, אף אם חולה הוא, לא יחוש ביסורים. כך היה לרבינו הקדוש בסוכות שנת תק"ע, בעיצומו של חליו האחרון, לא היו מצויים אתרוגים באותו חג, והכל הצרו ודאגו לקיומה של מצווה שלא תתבטל ח"ו, הגיע ערב סוכות, ובדרך נס באו אתרוגים לכמה עיירות, בתוכן עיר ברסלב, מקום מושבו של רבינו. שמחה עצומה כיסתה פניו הקדושות כשהגיע האתרוג לידו, התבונן בו וראה כי גם מהודר הוא מאד, נתמלא חיות גדולה ובמשך שלשה ימים רצופים – העיד תלמידו – היה כבריא ולא הרגיש כלל את חליו הקשה מרוב השמחה שהיתה לו מן האתרוג (שיחות הרן קכ"ה).

מצווה הבאה לאחר מניעות, רב יותר החשק לעשותה וככל שימנעו את האדם מלקיימה כך יקיימנה במשנה שמחה כאשר תבוא לידיו (עיין ליקוטי מוהר"ן חלק א, תורה סו אות ד). כך למשל שמח רבינו שמחה גדולה עד מאד כשזכה לשבור את כל מחיצות הברזל כדי להגיע לארץ ישראל, כעדות עצמו: "כמה מניעות וכמה בלבולים וכמה מחשבות ובמה עיכובים וסכסוכים היה לו על ענין הנסיעה לארץ ישראל, ומניעות מחמת ממון, והוא קפץ על כולם וגמר העובדא כשלימות והיה בארץ ישראל" לאחר מכן אמר: "שיש לו שמחה גדולה על שזכה להיות בארץ ישראל… אשרי כשזוכין לקפוץ על כל המניעות וזוכין לגמור ולעשות איזה עובדא טבא!"(שיחות הר"ן יא).

ואם אמנם מי ידמה לרבינו ומי ירד לסוד שמחתו או טרם שמחתו, הרי דוקא סיפר לנו פרטים על עצמו כדי שנלמד ממנו, אף שוחח לפעמים על מצבו הרוחני הוא, לאלפנו פרק בהתחזקות. היה זה אמנם באותה הזדמנות בה דיבר על אשרו הגדול, שזכה להיות בארץ ישראל, חולה אנוש היה אז, ליל שבת נחמו שנת תק"ע, אליו לעיר אומן התקבצו ובאו רבים מאנשיו, והוא כאילו אינו בהתרוממות כלל, הוא ישב אצל השלחן בחולשה ועייפות והתבטא ברצינות: "הלא אני איני יודע עתה כלל, כי אני עתה רק פראסטיק (=פשוט) לגמרי" – – – מסביב עמדו כל האנשים והחרישו, הם לא הורגלו בכך, רבינו אמר להם שבאמת אין הוא יודע עתה ולא כלום… אך לאחר שעה קלה אמר "שהוא מחיה את עצמו עתה רק במה שהיה בארץ ישראל" נתגלגלה שיחתו והחל מגלה דברי תורה נפלאים על ענין החיות שמפיחה הדרך הקדושה לארץ ישראל.

כשאך סיים את דבריו "בא בשמחה גדולה וצוה לזמר 'אזמר בשבחין'… ואחר כך היה מדבר ומשיח עמנו הרבה בשמחה גדולה ובחן אמיתי נפלא ונורא מאד מאד, וישב כל הסעודה בשמחה רבה ודיבר והשיח הרבה עמנו וחיזק אותת מאד מאד בכמה וכמה לשונות… ואז צעק מעומק הלב: 'גיוואלד זייט אייך ניט מייאש' (אהה! אל תתייאשו) ואמר בזו הלשון: 'קיין יאוש איז גאר ניט פאר האנדין!' (יאוש אינו בנמצא כלל). ואי אפשר לצייר הרמזים שרמז לנו בתנועותיו הקדושים איך להתחזק עד אין קץ ותכלית".

באותו מעמד קדוש התפאר רבינו שהינו בשמחה גדולה, אחר אמר "שהוא ביראה ובשמחה". מוהרנ"ת שנכח אז שם מסכם: "ולצייר ולבאר החן האמת והיופי והפאר והקדושה והיראה והשמחה של אותו השבת, לא יספיק כל עורות אילי נביות לבאר. ואז ראינו ישועת ה' ונפלאותיו ונוראותיו, שהוא חומל על עמו ישראל בכל עת, שמתוך העלמה והסתרה כזאת נתהפך לרצון כזה, שבתחילה לא היה יודע כלל באמת, ומתוך אינו יודע כזה בא לידי התגלות בזה" (שיחות הרן קנג).

ר' נפתלי תלמידו, שאף הוא נכח באותו מעמד נשגב ונורא, ישב אז אצל השלחן והתבייש קמעא להשתתף בניגונים שהדהדו בשמחה עצומה, נפנה אליו רבינו וקרא לעומתו: "מה יש לנו להתבייש; כל העולם לא נברא אלא בשבילנו!" (ליקוטי מוהר"ן רטו).

שנים מספר לפני כן, בשלהי שנת תקס"ח, לאחר שחזר רבינו מלבוב, שם שהה מתחילת השנה, עמד לפניו מוהרנ"ת בליל שבת אחד, כאשר פנה אליו רבינו ושאלו: "האתה שמח בשבת?" השיב ר' נתן: "אני, לפעמים מתעוררת אצלי איזו יראה בשבת (שקורין פרום)" נענה רבינו: "לא כן, העיקר היא השמחה" והחל מאריך ומבאר לו כמה גדולה וחשובה שמחתה של שבת קודש, (כפי שהדברים מועתקים בלקו"מ ח"ב יז) ועד כמה יש להתגבר להיות טוב לב בשבת ולהרבות בתענוגי שבת, בהפטירו: "הלא גם בעל בית פשוט שמח בשבת בדגים והזופיצא שלו" (שיחות הר"ן קנ"ה. זופיצא: מרק; ז'ופיצא: מעיל). לאמור, שאף שמחה פשוטה בעניני שבת פשוטים אלה, חשובה וגדולה היא עד מאד.

שמחת שבת היתה רק אחת ההזדמנויות בהם דרש רבינו לשמוח, הוא ז"ל כידוע ציוה לשמוח תמיד ובכל ימות השנה, אלא שהזמנים בהם חובה לשמוח נראו על ידו כהזדמנויות "להמשיך השמחה לכל ששת ימי החול" (ליקוטי מוהר"ן ח"ב, ב-ה) כך למשל מספר תלמידו הקדוש מוהרנ"ת זצ"ל בספר שיחות הר"ן שיחה רצ"ט: "אחר שמחת תורה הייתי רגיל לבא אליו ז"ל, ובכל שנה, כשבאתי אליו אחר שמחת תורה, שאל אותי אם הייתי שמח בשמחת תורה, וסיפר לי כמה פעמים איך היו העולם (=הקהל) שמחים בביתו והיה לו נחת גדול מזה, וכן עוד פעם אחת, באמצע השנה, דיבר עמי מענין שמחת תורה: אם אני מרגיש שמחה בלבי אז, או על כל פנים, פעם אחר בשנה, אם אני מרגיש שמחה בלבי (ומוהרנ"ת מעיר: וב"ה שזיכנו בחסדו הגדול לשמוח בכל לב כמה פעמים בשנה, והרגשתי השמחה בליבי וכו'), כי חפצו ורצונו היה מאד, שנהיה שמחים בכל השנה כולה, בפרט בשמחת תורה ופורים ובשבת ויום טוב. וסיפר לי, שפעם אחד בשמחת תורה רקד בעצמו, לבדו בחדרו, בלי סיוע אנשים אחרים"…

רבות גילה רבינו על כוחם של ריקודים ומחיאת כפיים שכמוהם כהמתקת דינים, כלומר, על ידם נקרעות גזירות רעות הצפויות לישראל רחמנא ליצלן. וכאן המקום לספר על הריקודים הרבים מאד שרקד רבינו בשנת תקס"ג, כשאיימה גזירת גיוס על צעירי ישראל הנתונים תחת שלטון הצאר כרוסיה. לא לעתים תכופות ראו את רבינו מרקד, אך באותה שנה היה הדבר לחזיון תכוף.

עוד שנים רבות לפני שנת תקס"ג, כשממשלת פולין היתה שלטת על מרחבי אוקראינה, נפוצו שמועות בדבר גיוס קרוב של יהודים לצבא המלוכה, בשנות התק"ס בערך סיימו מעצמות מרכז ומזרח אירופה את חלוקתה של פולין ביניהם, בתחילה סברו התושבים היהודים כי ירווח להם מהגזירה המרה שהיתה צפויה להם, אך עד מהרה נתאכזבו. גם הצר הרוסי במושב מיוחד עם יועציו לעניני יהודים, החליט על נקודות מספר של שינוים ביחס ליהודים, לנקודות אלה קראו היהודים "פונקטן" (ביידיש: נקודות) כינוי שהטיל אימה בזכירתו בלבד. בין השאר כללו ה'פונקטן' נקודה עקרונית, להכין גיוס המוני של צעירי ישראל לצבא, למשך עשרות שנים.

בשלהי שנת תקס"ב גברו השמרנות בדבר ביצוע גזירת הגיוס, חרדה רבה אחזה בכל חלקי העם, אך היו רבים שהביעו תקוה כי כזאת לא יעשה ה' לישראל, לנתק בנים מאבותם ואבות מפעוטותיהם, ולשלח יהודים כה רבים מסביבתם היהודית אל מקומות שאין בהם זכר של תורה ומצוות, רק נבילות וטריפות ונסיונות לרוב. אך רבינו קרא תגר על תקוות שוא אלה (חיי מוהר"ן ו), הוא רמז כי גזר הדין כבר נחתם למעלה להוציא את הגזרות לפועל (פרפראות לחכמה על ליקו"מ, ח"א ה).

בראש השנה שנת תקס"ג גילה על כך תורה שלימה, הוא פתח בדברים "כי צריך כל אדם לומר כל העולם לא נברא אלא בשבילי. נמצא, כשהעולם נברא בשבילי, צריך אני לראות ולעיין בכל עת בתיקון העולם ולמלאות חסרון העולם ולהתפלל בעבורם" (ליקו"מ, ח"א ה). בהמשך דבריו הקדושים דיבר על ענייני גזר דין והמתקת גזר הדין והרב מטשעהרין – בשם אביו ר' הירש לייב מרואי פני רבינו – מוסר, שבדבריו רמז רבינו "שכבר הוא לאחר גזר דין".

אף כי כבר היה, כאמור, לאחר גזר הדין, קיווה רבינו בכל מאודו כי יוכל לקרוע את רוע הגזירה. הוא לא חדל מלעשות להמתקת הדינים מעל ישראל עם קדוש. ביום שמיני עצרת דיבר הרבה עם שניים מנבחרי תלמידיו, ר' יודל ור' שמואל אייזיק, מעניני ריקודים, הוא גילה להם דברים טמירים בסוד ריקודי חתונה וכו' (כמובא בשיחות הר"ן פו). אך סיים את דבריו, נכנס ההמון השמח בשמחת היום בשירה וזמרה כנהוג, עד מהרה פרצה שמחה עצומה בבית "בקול רעש גדול של שיר ושמחה", אז נכנס רבינו בריקוד נלהב מאד ורקד הרבה הרבה. השמש באה, רבינו ממשיך בריקודו, נכנס לילו של שמחת תורה, ריקודיו הקדושים אך גוברים והולכים "וכבר ידוע גודל נפלאות ערבות נעימות קדושת הריקוד שלו, כי מי שלא ראה זאת לא ראה טוב מימיו" מעיר על כך מוהרנ"ת (חיי מוהר"ן רסג).

לא יצאו מספר חודשים, בשבת חנוכה (אחת משבתות השנה בהן היו נאספים אליו מקורביו לשמוע תורה מפיו הקדוש) בעת סעודה שלישית השמיע תורה עמוקה על הפסוק "ראיתי מנורת זהב וגולה על ראשה" (תורה ח בליקו"מ א) הסביר ביסודיות מרובה מושג של "רוח חיים" המחיה כל נברא ומשלים כל חסרון. כיון שסיים את דבריו הקדושים, שוב יצא בריקוד נפלא שלא היה רגיל בכמותו.

קרבו ימי הפורים ורבינו מגלה השגות נוראות ונפלאות בענין "ריקודים והמחאת כף אל כף"(מבואר בלקו"מ ח"א י) ר' נתן, בדרכו, רשם את דברי רבינו. כשהראה את רישומיו לרבינו ענה רבינו ואמר לו: "אכן, כך אמרתי, כי עכשיו נשמעות גזרות ח"ו על ישראל והנה הולכים וממשמשים לבא ימי הפורים האלה ויהיו ישראל מרקדים וימחאו כף ועל ידי זה ימתיקו הדינים" (שיחות הר"ן קלא). אמנם כשהגיעו ימי הפורים, רקד רבינו בכל עוז לפני ה' ופעל רבות להמתקת הדינים השוררים על ישראל.

תיכף לאחר פורים החלו ההכנות לקראת נשואי בתו הצדקנית שרה; העיירה מדוודיבקה לבשה חג, המחותן רבי לייב מדוברובנה נותן את בנו החשוב ר' יצחק אייזיק לבת רבינו, ביום החמישי לשבוע, ראש חודש סיון, כאשר פנה היום ולילו של יום שישי הגיע, הועמדה החופה לבת רבנו מרת שרה'קה.

כמנהג הימים ההם נמשכה שמחת החתונה לכל השבת כולה, רבינו אמר תורה, בה מבוארים בין השאר עניני חתונה וריקודים. לכשסיים, יצא בריקוד שלא מעלמא הדין, עם בתו הכלה, הריקוד נמשך זמן רב והסובבים חשו התעלות נפלאה "ומי שלא ראה ריקודין שלו – כותב מוהרנ"ת – לא ראה טוב מימיו, כי אף על פי שברוך השם זכינו לראות כמה צדיקים שהיו מרקדים; אבל ריקודין שלו לא נראה כזאת. וכל מי שעמד שם, בודאי היה לו הרהור תשובה אמתי על כל פשעיו. וגודל ההתעוררות וההתלהבות של כל האנשים שעמדו שם בשעת ריקודין, אי אפשר לבאר ולצייר זאת בכתב בשום אופן" (חיי מוהר"ן קטז).

כשחלפה השנה התבטא רבינו בסיפוק: "בשנה הזאת רקדתי הרבה". אכן, הצליח רבינו הקדוש והנורא ברוב ריקודיו, מחיאות כפיו והמתקותיו הנעלמות מעין כל חי, לדחות את הגזירות ליותר משתי עשרות שנים; זקנים שזכרו סיפרו ששמעוהו אומר: "דחיתי זאת לעשרים וכמה שנים". ואמנם רק לאחר זמן רב, כעבור שש עשרה שנה מאז נסתלק רבינו, בשנת תקפ"ז, יצאה הגזירה מלפני המלך, הלא היא "גזרת הקנטוניסטים" שנרשמה בדם ובדמע על לבות אלפי רבבות בני ישראל עד היום הזה.

עוד מצאנו את רבינו מרקד. היה זה בשנת תקס"ה, בעיר וולטשיסק נערכו נישואי בתו החשובה מרת מרים עם בנו החשוב של "הרב הגאון הצדיק וכו' הרב לייבוש מוואלטשיסק זכר צדיק לברכה". מנהג ישראל בימים ההם, שבשבת שלפני החתונה עורכים קבלת פנים לחתן "שקורין פארשפיל", היה זה בשבת פרשת נח, ראש חודש חשון, החל רבינו מרקד ומרקד הרבה מאד בהתלהבות מרובה ביותר "וריקודין כאלו – מעיד מוהרנ"ת – לא נראה ממנו בשום פעם כמותם, כי אז היה מרקד כמעט כל היום … וגודל השמחה שהיה אז אי אפשר לספר, אשרי מי שראה זאת!". באותה שבת אף שתה רבינו ז"ל מעט יין לכבוד הנשואין ולשמחתו לא היה קץ, ניגש לתלמידו החשוב הצדיק רבי יוד'ל ולקול זמר ניגון הדביקות – המושר עוד ביום בברכת החודש אצל חסידי ברסלב – רקד עמו בהתעוררות נשגבה ונוראה.

אף בשעת הסעודה השלישית שררה שמחה גדולה על שלחנו הטהור, אז התבטא: "כשיהודי טוב וכשר לוגם לגימת יין הריהו יכול לכפר עוונות" ומיד ביאר את דבריו: "ויאמר ה' סלחתי כדבריך – ראשי תיבות, 'כוסי', כי יש צדיקים אמיתים שיש להם כח, כששותין יין לפעמים, למחול עוונות על ידי זה, כי אמרו רבותינו ז"ל שיין יש לו שני בחינות, 'זכה נעשה ראש' וכשנעשה ראש שהוא בחינת מוחין…" (עיין ההמשך בלקוטי מוהר"ן קע"ז).

נכח פעם רבינו במעמד של חתונה יהודית. וזאת לפנים בישראל, שהמתופף גם משמח בפיו ומצעק מדי פעם: פרייליך, פרייליך, (=בשמחה! בשמחה!), בחתונה זאת היה המתופף עייף כנראה, ובתוך שהיה מכה בתופיו ומכריז פרייליך, נתנמנם והתעורר חליפות… ראהו אחד מבעלי השמחה נרדם, סטר על לחיו והאיץ בו: קלאפ פרייליך! (=הכה בשמחה!) המשיך הלה כמתוך שנתו ובקול בוכים מלמל אחריו: קלאפ פרייליך… השגיח בכך רבינו, פנה לאנשיו ואמר: א פאטש געכאפט און פרייליך געקלאפט! (=לקבל סטירת לחי ולהכות בשמחה). כלומר, שאף כי מקבלים סטירות לחי מן הכשלונות הנערמים בדרך הקודש הרי יש להמשיך ולהכות בתורה תפילה ומעשים טובים, בשמחה (אבניה ברזל, לט א)…

מעת שחזר רבינו ממסעו לעיר למברג (שמה הגרמני של העיר לבוב) דיבר יותר מתמיד על שמחה, חיזק ואימץ את אנשיו להיות אך בשמחה תמיד, ישוב היה הוא ז"ל מחוץ לבית המדרש, באחד הימים הללו, על מדרגת העץ העב הבולטת מיסוד הבנין, החל אומר: "מה שהעולם רחוקים מהשם יתברך ואינם מתקרבים אליו יתברך הוא רק מחמת שאין להם ישוב הדעת…" אחר המשיך: "אך דע שעל ידי מרה שחורה אי אפשר להנהיג את המוח כרצונו, ועל כן קשה לו ליישב דעתו; רק על ידי השמחה יוכל להנהיג המוח כרצונו ויוכל לישב דעתו, כי שמחה הוא עולם החרות…" הוא גילה קטע של תורה (לקוטי מוהר"ן ח"ב י), לאחר מכן ענה ואמר: "ראוי לכם לשמוח  מאד במה שנצלתם ברחמי השם מלהתנגד עלי; ברוך הוא אלוקינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים משני תועים, מהתועים לגמרי מהתורה, שהם הגויים והאפיקורסים, ומהתועים המתנגדים החולקים עלי, שאבדו מה שאבדו, בלי שיעור וערך ומספר!" רבנו האריך אז בדברים עד כמה יש לו לכל אדם מישראל לשמוח בחלקו וביחוד למי שזכה להיות מקורב אליו, בתארו לנוכחים אלו מתנגדים חזקים היו עלולים הם להיות לו שמעו למתנגדים.

פעם ראה רבינו את ר' נתן תלמידו הקדוש כנוטה לעצבות קמעא, פנה אליו כתמיהה: "האתה עוד תהיה מסוגל להיות במרה שחורה? הרי חייב אתה כבר להיות בשמחה יוצאת מגדר הרגיל!" (חיי מוהר"ן שעא) לאמור, שמאחר וזכה לשמוע את כל דבריו הקדושים והנוראים ולהיות ממקורביו הגדולים ביותר, הרי שוב אין לו כל עילה לשקוע בעצבות חס ושלום, אדרבא עליו לשמוח ביותר תמיד.

אכן, כל ימיו בלט מוהרנ"ת בשמחתו על חלקו ששפר עליו, להיות מיודעי דרכו ותורתו של רבינו; בהרבה הרבה ממכתביו לבנו הרהו מחזקו לשמוח בכך; באחד המכתבים הוא כותב: "תגיל ותשיש בישועת ה' אשר הפליא חסדו עמנו אשר לא היתה כזאת מימי קדם, מאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעינינו – שיזכו אנשים כאלה בדורות האלה לידע מנפלאות נוראות כאלה, שהם סודות נוראות עמוקות מאד מאד, נמשכין ממקור עליון נורא וקדוש מאד, והם נעימים ומתוקים מאד לאוזן שומעת, לאוזן מילין תבחן באמת. ועל בל אלה הם מחיין ומשיבין ומגביהין ומרימין כל החולים וכו', כל הנפשות שבעולם, כל מי שירצה להטות אזנו אליהם באמת לאמיתו ובתמימות. מה נאמר ומה נדבר! חזק בני וחזק! הפוך בדבריו הקדושים הנוראים מאד, הפוך בהם והפוך בהם וסיב ובלה בהם ומהם לא תזוע, שאין לך מדה טובה מהם, כי כלולים מכל התורה כולה שבכתב ובעל פה… ויותר צריכין להתחזק בשמחה וחדוה… כי הלא אף על פי כן איני מתנגד על האמת, על הננמ"ח, וגם אני יודע מדבריו ונפלאותיו דברים קדושים הרבה, שעל כל דיבור ודיבור צריכין לומר: 'אלמלא לא אתינא לעלמא אלא למשמע דא, די' [=אילו לא באנו לעולם אלא לשמוע זאת – דיינו]… מי שמע כזאת מי ראה כאלה!".

שמחתו של מוהרנ"ת ברבינו עברה על גדותיה ולפעמים עד לכדי דמעות של גיל הגיעה, היה זה כשרבינו שח עמו על דרך העיון בתורה – באמרו לו שלפעמים כאילו נזרקת מחשבת חידוש אל המוח וכי צריך שהאדם יהיה לזה "בריה (=זריז) ואיש חיל לרדוף לרוץ אחריה להשיגה" – נכנס עמו מענין לענין וגילה כלפיו התקרבות מיוחדת במינה "עד שמריבוי ההתקרבות שקרב אותי אז, והתגלות האהבה בדברים מתוקים שדיבר עמי, נתעוררו אצלי דמעוה לבכות, מחמת שמחה". – ממש כפי שכתב רבינו בליקוטי מוהר"ן: "עיקר מעלת הבכיה הוא, כשהיא מחמת שמחה וחדוה… וזה 'בכיה' הוא ראשי תיבות ב'שמך י'גילון כ'ל ה'יום" (אגב, רבינו מציין שם שאפילו החרטה על העוונות "טוב מאד שתהיה מחמת שמחתו; שמרוב שמחתו בהשם יתברך הוא מתחרט ומתגעגע מאד על שמרד נגדו בימים הראשונים ומתעורר לו בכיה מחמת רוב שמחה").

השמחה ברבינו היתה בברסלב לשמחה בלי מצרים "בך רבינו נגילה, בך רבינו נשמחה" זהו השיר היותר משמח והיותר משתפך ברמ"ח האברים מכל שיר שמח אחר, השיר הזה מושר בשמחת אמת ומתוך הכרת תודה עמוקה מאד לבורא עולם על שנתן לנו את רבינו, שהנחיל דרך מושלמת כזו לכל איש באשר הוא ועל אשר דאג להטיב אחריתו של הגרוע שבגרועים.

לאורך ימי תולדותיה של ברסלב אמנם התייחדו לא מעטים מן החסידים בשמחה יוצאת מן הכלל שגרמה התפעלות אף בקרב חוגים אחרים. ר' אפרים ב"ר נפתלי שנודע כמי שעסק בעבודת ה' ברצף אחד מחצות לילה עד חצות היום תמידין כסדרן, אמרו עליו, שאצלו חצי היממה יום כיפורים וחצי היממה שמחת תורה, ולעומת הקולות והברקים שנשמעו מחדרו עד חצות העם, היו הכל מתבשמים בשמחתו בחלקו האחר של היום, עת בא במגע עם העולם.

מהדורות המאוחרים נודע החסיד המופלג ר' אהרן קיבליצ'ר זצ"ל (חמיו של רבי לוי יצחק בנדר זצ"ל)כמי שהיה שרוי בשמחה כל ימי חייו באופן מיוחד במינו. בעיירה הקטנה קיבליץ', שהעוני בה לא יתואר, חי לו בבית צר שקירותיו מכוסים קרח בימות החורף מחוסר חימום, בני הבית לבושים סחבות, והוא, ר' אהרן, מהווה מוקד של חום ואהבה לבני המשפחה, שמחה מאין דוגמתה שוררת בארבע אמותיו; כל עסקו רק בתורה ותפילה, אך בני הבית קשורים אליו בעבותות אהבה. בצעירותו, כששרת בצבא, זכה לפתע בתעודת שחרור בעקבות חוק חדש המחייב שחרור לכל אב אשר לו תינוק רך. ברם, הממונה עליו בצבא סרב לשחררו, בטענה, כי אינו יכול להרשות לעצמו להוציא אדם המרומם את מצב רוחם של בני החיל (חתנו סיפר כי מפקדו של ר' אהרן ששם משפחתו היה שוורץ, אמר: את שוורץ לא ארשה לשחרר! הוא משמח את כל הפלוגה)…

הארי שבחבורה מאותה עת, רבי אברהם ב"ר נחמן זצוק"ל, חרף היותו שקוע תדיר בעבודת השם ומבודד מעיני הבריות עשרות בשנים, היה בא אליו לקיבליץ' במכוון, כדי להתבסם משמחתו.

בין המתייחדים בשמחתם שמענו גם על ר' שמחה'לה אחד מאומן, שכשמו כן היה, שמח תדיר בלי הפסק, הן בשעת עבודתו את ה' והן בעת בואו במגע עם העולם; ריקודיו נאים היו להפליא, חן אמיתי של קדושה וטהרה נסוך היה עליהם, הוא נסתלק מן העולם בעיצומו של ריקוד קדוש – – –

תם ונשלם.