ר' יחיאל-מאיר נולד בוורשה לאביו הרה"ח ר' הלל צוקר, ששימש כשליח-ציבור וגבאי ראשי בבית מדרשו של בעל ה'שם משמואל' מסוכטשוב.

נער בן ארבע עשרה היה, כשבאחד הימים נקלע לבית המדרש של חסידי ברסלב בוורשה עיר מגוריו, היה זה לפני תפילת מעריב, וכאשר פתח החזן ב'שיר המעלות' דומה היה בעיניו כאילו זה עתה התחילו באמירת 'כל נדרי'… הוא נמשך אחר המיית התפילה שהתנגנה מפיות החסידים בביטול הישות ובדביקות עזה בבוראם. לאחר התפילה הנרגשת, עודו עומד ומשתאה החלום הוא זה או מציאות, יצאו החסידים בריקוד נלהב ובשירה מלאת געגועים לרבם ולציונו הקדוש. באותה שעה גמלה בלבו ההחלטה: פה אשב כי איויתיה.

זמן קצר לאחר התקרבותו לאורו של רבינו, נכנס ללמוד בישיבת 'בית יוסף' נובהרדוק אשר בעיר מזריטש. שם התמיד בלימוד התורה, ואת הלהבה שיקדה בקרבו הצית בלבות כמה מבחורי הישיבה, ביניהם חברו הטוב וגיסו לעתיד, ר' בערל גרינשטיין, שהתקרב בעקבותיו לברסלב.

באותה תקופה נכספה נפשו לנסוע לציון רבינו שבאומן, אלא שהגבולות היו סגורים והברחת הגבול היתה כרוכה בסיכון רב. הוא תכנן לעשות את הדרך לאומן על אף הכל, אך לבסוף לא יצאה תכניתו לפועל. את כיסופיו הגדולים הכניס בהרבצת תורה ויראת שמיים, וקירוב נפשות. (אחרי עלותו לארץ ישראל, התעטף בשתיקה ומיעט בשיחה, אך מכריו מפולין ידעו לספר על פועלו הרב בהפצת תורה ויראה).

תלמידי נובהרדוק נוהגים היו לכתת רגליהם לעיירות רחוקות, ולדרוש בבתי-כנסת בתורה ומוסר. כך נהגו גם  יחיאל-מאיר וידידו הקרוב בערל. כשנקלעו פעם לעיירה אחת, נשא ידידו ר' בערל דברים בפני המתפללים. כשסיים לדבר, ניגש אליו אחד מחשובי הקהל, רבי אברהם גוז שמו, חסיד טריסק נלהב, והציע לו לשידוך את בתו החסודה. הנער השיב כי עשה הסכם עם חברו הטוב, שאחד מהם לא יתארס בטרם ימצא חברו אף הוא שידוך. רבי אברהם התרגש מכך מאוד, ואמר כי שתי בנות לו שהגיעו לפרקן, ובנערים יראים ושלמים כאלה חפץ הוא. באותו שבוע באו ר' יחיאל-מאיר ור' בערל בברית האירוסין והפכו לגיסים.

זמן לא רב לפני כן, ביקש ר' אברהם ברכה מבעל ה'חפץ חיים' לחתנים תלמידי חכמים. החפץ חיים השיבו כי אם יירתם לאיסוף כספים למען 'ועד הישיבות', יזכה לחתנים תלמידי חכמים. הלך רבי אברהם וקיבץ סכום גדול והביאו ל'חפץ חיים'. לא ארכו הימים, וההשגחה הביאה עד לעיירתו את שני הנערים דנן, שהיו תלמידי חכמים שיראתם קודמת לחכמתם.

ר' יחיאל מאיר קרב את חמיו ר' אברהם לדעת רבינו הקדוש, וכן את אחיו ר' צבי.

חסיד נאמן היה, ומשקלט מספרי רבינו את מעלת ישיבת ארץ הקודש, עלה בתרצ"ג ארצה. לאחר מכן שלח מכתבים למשפחתו ולמשפחת חמיו שיעלו אף הם, הוא דאג להם לסרטיפיקטים והעלה אותם ואת גיסו ר' בערל ארצה. כך ניצלו מן השואה האיומה.

הם התגוררו בתל-אביב ולאחר מכן עברו לבני-ברק. לאחר המלחמה, הקים ר' יחיאל מאיר יחד עם חמיו ר' אברהם גוז את בית-המדרש ברסלב ברחוב מיימון בבני-ברק, שהיה הראשון שנבנה על ידי חסידי ברסלב בארץ הקודש. וכשעלה בדעתו של החסיד רבי שמעון ברגשטיין לייסד את ישיבת ברסלב בבני-ברק, נחלצו לעזרתו. בתקופה הראשונה התקיימו הלימודים בבית מדרשו של האדמו"ר מצאנז-ז'מיגראד, והלינה והארוחות היו בביתו של ר' אברהם, כשבתו, זוגתו של ר' יחיאל מאיר, מסייעת לקיום הישיבה.

ר' יחיאל מאיר נפטר בכ"ז בכסלו תש"ל. הותיר אחריו צאצאים ההולכים בדרך רבינו הקדוש.

רבי ישראל מליפוביץ תלמיד רבינו

מ"אנשי המשא ומתן" שבתלמידי רבינו, עליהם כותב רבי אברהם בן רבי נחמן מטולטשין ש"רובם ככולם היו אנשים כשרים ויקרים, ונפשם נכספה גם כלתה לעבודת ה' יתברך וקבעו עיתים לתורה ולתפילה, כל אחד כפי יכלתו ואפשרותו. ולבאר על הכתב המעלות והעבודות של כל אחד – יקצרו המון יריעות לספר. אשרי להם!" (כוכבי אור, אנשי מוהר"ן).

רבי ישראל היה מחותנו של מוהרנ"ת; בתו נישאה לרבי נחמן בן מוהרנ"ת. החתונה התקיימה בליפוביץ בשנת תר"ד. במכתבו מאותה עת, כותב מוהרנ"ת: "עתה הייתי בליפוויץ והגבלתי זמן נישואי בני נחמן שיחיה, בראש חודש ניסן, ובאתי לביתי על שבת פרשת זכור והייתי רוצה להכין עצמי על החתונה". על מה שארע לפני אותה חתונה, מסופר בקרב חסידי ברסלב:

כשהגיע מוהרנ"ת בעגלה לליפוביץ, יחד עם בנו החתן ועוד מחסידי ברסלב, חכתה להם 'קבלת פנים' שונה לגמרי מהנהוג בקהילות ישראל; חוץ מבני משפחת הכלה שאצו לקבל את פניהם בשורה ובזמרה, המתינו המתנגדים למוהרנ"ת עם מקלות ואבנים בידיהם, וכשאך התקרבה העגלה, התנפלו עליה והחלו מכים את יושביה ומשליכים עליהם אבנים כבדות.

המחותן רבי ישראל, שנבעת ממראה עיניו, רץ להזעיק את שוטרי העיר, וכשהגיעו, שככה המהומה. אך אז הבחין רבי נחמן מטלטשין כי מוהרנ"ת איננו; הוא הבין כי פנה אל היער הסמוך, ויצא לחפש את עקבותיו. לאחר חיפושים, גילה את מוהרנ"ת יושב בתוך היער, עיניו למרומים, וכה הוא טוען לפני ה' יתברך: "ריבונו של עולם! למי יש קבלת פנים כמו שלי? הלא אפילו שואב מים פשוט אין לו קבלת פנים כזאת! וכל זה הרי רק מפני שאני מדבר מהרבי הקדוש ומגלה ומפרסם גדולתו ותפארתו בעולם" – – – ואז שמע רבי נחמן מטולטשין כיצד הוא פותח בשירה בניגון הדביקות שזימרו אצל רבינו על המזמור 'אשת חיל': "אונזער גרויסקייט און אונזער שיינקייט, וועט מען זעהן ווען משיח וועט קומען" (= את גדולתנו ואת תפארתנו יראו כשיבוא משיח). לאחר מכן חזר מוהרנ"ת לעגלה והם נסעו לחתונה.

מוהרנ"ת מזכיר את רבי ישראל במכתביו: "תהילה לא-ל, בשבת העבר היה פה רבי ישראל מליפיוויץ ועוד היו שלשה או ארבעה אורחים, ותהילה לא-ל דיברנו דברי אמת מענין התורה 'כי תצא' (ליקוטי מוהר"ן ח"ב, פב) מענין 'כסדר' ו'שלא כסדר'". וכן במכתבו מט"ו בשבט תר"ב, הוא מספר: "ותהילה לא-ל יש קצת אורחים אצלנו עתה; רבי ישראל מליפיוויץ נ"י וקצת נשארו משבת העבר". גם שני בניו של רבי ישראל מוזכרים במכתב מוהרנ"ת משנת ת"ר: "ותהילה לא-ל בא ביום ו' ר' אייזיק בן ר' ישראל מליפיוויץ וכו' והביא לי מעות בעזרת ה' יתברך… גם אחיו ר' נחמן בא עמו, ותהילה לא-ל היינו שבת בשמחה".

בערוב ימיו עלה רבי ישראל לארץ ישראל והתיישב בצפת. במכתב של רבי נתן ב"ר יהודה תלמיד מוהרנ"ת לאנ"ש בצפת שסבלו ממתנגדיהם שלא נתנו להם להתפלל בביהכנ"ס שעל שם האר"י ז"ל – הוא מחזק אותם, ובין השאר כותב להם: "ומה עשה אבי זללה"ה ורבי ישראל מליפוויץ ז"ל וגם רבי נחום זלמן זצ"ל עם הצדיק רבי ישעיה שלום ז"ל שלא התפללו בבית הכנסת זה – לא היו אנשים כשרים ח"ו?! יהי חלקי עמהם!"

רבי הירש לייב (צבי אריה) ב"ר אהרן בצלאל ליפל

רבי הירש לייב ליפל נולד בלודז' שבפולין לאביו ר' אהרן בצלאל, מחסידי רדומסק.

בצעירותו הבחין באביו היושב ולומד מתוך ספר ועיניו זולגות דמעות. היה זה הספר הקדוש "משיבת נפש", שכן אביו חיבב את ספרי ברסלב. ר' הירש לייב שהבין כי יש דברים בגו, הלך וחיפש אחר ספר זה, והמעט שדלה מתוכו היה בשבילו קצה חוט שהוביל אותו להתקרבות בכל לב ונפש לאורו של רבינו.

לאחר מכן למד באחת הישיבות הגדולות בוורשה שהייתה תחת נשיאות בעל ה"חפץ חיים".

לפרקים היה מגיע החפץ חיים לבקר בישיבה, ולבחורים היתה הזדמנות לשוחח עמו. ר' הירש לייב ליפל, שבאותה תקופה היה בעיצומה של התקרבות לחסידות ברסלב, סיפר לחפץ חיים על דרכו החדשה. בתגובה, השיב לו החפץ חיים: "אם בדרך החסידות חשקה נפשך, חסידות ברסלב היא הראויה, שכן אצלם ישנה חשיבות עליונה ללימוד שולחן ערוך ולשמירה על כל סעיף קטן שבו".

בוורשה חבר רבי הירש לייב ליפל לנערים בני גילו שבאו כמוהו מבתים חסידיים שונים והתקרבו לחסידות ברסלב; יחד עמם היה עוסק בלימוד ספרי רבינו, כשלא פעם הם זוכים לשמוע דיבורים נפלאים ומחיים מפי וותיקי החסידים כרבי יצחק ברייטר הי"ד, רבי אהרן ליב ציגלמאן הי"ד ועוד.

בשנת תרפ"ב הבריח יחד עם כמה מחבריו את הגבול לאוקראינה, ובחודש תשרי תרפ"ג זכו להגיע תוך מסירות נפש – לאומן.

באומן התחבר עם כמה מהחסידים הנלהבים, ביניהם רבי ברוך געצע'ס, רבי לייבל צרטנר ועוד, ויחד התחממו באורו של רבינו הקדוש ודברו בעצותיו.

בחודש סיון תרפ"ג נשא רבי הירש לייב לאשה את בתו של החסיד הנלהב רבי אהרן מקיבליטש, שנסתלק לעולמו כשנתיים קודם לכן. שמחת החתונה שלו שהתקיימה באומן היתה מיוחדת במינה. כנהוג בימים ההם, התקיימה החופה בערב שבת, והריקודים והשמחה היו במוצאי שבת. בין הרוקדים בלט רבי ברוך געצע'ס בריקודיו מלאי החן וההתלהבות דקדושה. באותו מעמד הקימו עבור החתן קרן, כשכל אחד מהמשתתפים נתן סכום כנדבת לבו. את הסכום שנאסף השקיעו בבית מסחרו של ר' חיים וואדאוואז (ב"ר שבתי ברסלבר) וכך יכול היה החתן לעבוד את בוראו תקופה ניכרת, כשהוא פטור מטרדת הפרנסה.

עם נישואיו, ניגש רבי הירש לייב ליפל לעבודת ה' בדרכו של רבינו במלוא תעצומות הלב והנפש. קימת חצות, התבודדות ממושכת ביערות, לימוד תורה לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, ריקודים ומחאת כף – דבר יום יום ביומו, כשהכל סובב סביב הציר המרכזי: ההתקשרות בכל לב ונפש ל"צדיק הקדוש והנורא הטמון פה".

ההליכה לציון רבינו, לא היתה אלא הליכה למפגש עם הרבי, לשוחח עמו, להתוודות לפניו, להודות לו, ומשם, מההתדבקות בנפש הצדיק, באו הרצונות והגעגועים העצומים לה' יתברך, שיכלו להם לשלג ולכפור, לעניות המופלגת ולכל תלאות הזמן.

בחודש ניסן תרצ"ד, הצליח רבי הירש לייב בנסי ניסים לעזוב את רוסיה הקומוניסטית ולעלות עם משפחתו לארץ הקודש.

רבי הירש לייב ליפל קבע את מושבו בירושלים העתיקה, והמשיך לעבוד את בוראו כאשר היה באומנה אתו. לכאן העתיק את הרוח החיה של "הניעור בלילה", התבודדות מחוץ ליישוב, השתטחות על קברי הצדיקים ודבקות ב"ליקוטי הלכות", כפי שהיתה נחלתם של האברכים באומן, וכך הבעיר את האש הקדושה בלבם של מקורבים חדשים וצעירי הצאן.

אך עם כל זאת, רבי הירש לייב מעולם לא חש "מאן דאמר"; תמיד הרגיש "זעירא דמן חבריא" ולא כמשל. באחד ממכתביו הוא כותב: "ובודאי אני מאמין שרבינו הקדוש יקיים הבטחתו לנצח, ועל פליטתו הנשאר לו מאומן, מברסלבר קלויז, שהייתי שם פועל פשוט – שבזקנותנו אל יתבייש רבינו הקדוש בנו… שאזכה גם כן להיות עוד בחיים חיותי פועל פשוט אצל רבינו הקדוש, בתורה ותפילה ותשובה,בפשיטות, מתוך שמחה, ולהרגיש קדושת ואור הצדיק האמת נחל נובע מקור חכמה…"

בכ"ג בחשוון תש"מ, עלתה נשמתו לגנזי מרומים

לחצו כאן לקרוא חלק מתולדותיו באריכות, כולל סיפורים מפעימים על מסירות הנפש של ר' הירש לייב ליפל בעבודת ה'

רבי נחמן ב"ר צבי אריה מטשערין – "הרב מטשערין"

תולדות חייו של רבי נחמן מטשערין

תשע שנים חלפו מאז נישואי רבי צבי אריה – בנו של רבי אהרן מברסלב תלמיד רבינו – עם בתו של רבי חיים שרה'ס, אף הוא תלמיד רבינו – ועדיין לא נפקדו בבנים.

בצר לה, באה זוגתו בבכייה לפני מוהרנ"ת, והוא הבטיחה כי קרובה ישועתם לבוא.

ואכן, בשנת תקפ"ה, זמן קצר בטרם מלאו עשר שנים לנישואיהם, נולד להם בן, ונקרא שמו 'נחמן' – על שם רבינו הקדוש.

מילדותו ניכרו בו כוחות התמדה וזיכרון בלתי מצויים, ויומם ולילה לא מש מאהלה של תורה.

בהיותו כבן עשר, הגיע באחד הימים לבית הכנסת, מוכר ספרים, עם סחורתו. עיין הנער באחד מספרי השו"ת מהחל ועד כלה.

אחר שאל את המוכר למחירו. המחיר שננקב, גבוה היה מיכולתו, והוא ביקש מהמוכר להוזילו, בהוסיפו: הרי בלאו הכי הספר כבר אצור בזיכרוני…" המוכר לעג לדברי הנער הצעיר, ואז, לתדהמתו, החל העלם חוזר בעל-פה על תשובה הלכתית ארוכה מהספר, שהתפרסה על פני חמש עשרה דפים, בלי לדלג על שום פרט.

כשהגיעו הדברים לאוזני אביו רבי צבי אריה, רבה של ברסלב, גזר עליו שלא לחזור על הדבר, מחשש עין הרע.

בין השנים תקצ"ו-תקצ"ח, שהה מוהרנ"ת בנמירוב, בעקבות גירושו מברסלב על ידי השלטונות. באותה תקופה נהג רבי צבי אריה לשלוח את שני בניו: נחמן, בן האחת עשרה, ואחיו הצעיר חיים – לנמירוב, על מנת שיקבלו תורה ודעת מפי מוהרנ"ת.

כך זכו השניים לצמוח בצילו של האשל הגדול, והיו לגדולים בתורה ויראה.

כשנסתלק רבה של טשערין, רבי שמואל יצחק, מתלמידי רבינו, היה רבי נחמן אברך בשנות העשרים. החסידים בטשערין פנו אליו בבקשה שיבוא לכהן כרב בטשערין במקומו, אולם הוא סרב בתוקף. אמו, ביודעה את מצבו החומרי הקשה, ביקשה מרבי נפתלי תלמיד רבינו לדבר על לב בנה שיסכים לקבל את הרבנות. כששאל אותו רבי נפתלי לסיבת סירובו, ענה: "חשקה נפשי בתורה ובעבודה, ואיני חפץ לשאת עלי עול של קהילה."

השיב לו רבי נפתלי: "כל שעליך לעשות הוא, לשבת וללמוד כהרגלך, ואם יבוא אדם וישאלך שאלה בהלכה שתדע להשיב עליה – מדוע שלא תשיב לו"?

רבי נחמן ניאות לדבריו, אך תנאי התנה עם אנשי עירו, כי יצרפו אליו מורה-צדק שיענה לשאלות יומיומיות, ורק שאלות מורכבות יופנו אליו. כמו כן לא יערך סידור גט בלעדיו. מלבד זאת, בכל כיבוד שהוא, כסידור קידושין וכדומה, יכובד המורה-צדק.

מאז, כיהן כרבה של טשערין במשך ארבעים שנה ויותר, כשבכך הוא ממשיך שושלת של חמישה עשר דורות של מורי הוראה בישראל.

למרות גאונותו העצומה, נהג בפשיטות רבה, וכאשר רצו לכבדו בכיבודים שונים בבואו לאומן לראש-השנה, סרב באומרו: "את הרבנות – השארתי בטשערין." הוא גדר את עצמו שלא לפסוק הלכות בהיותו מחוץ לעירו.

פעם שלח רב העיר קרימנטשוק את רבי אברהם שטרנהרץ לומר לסבו הרב מטשערין בשמו: 'גדול בתורה כמוך צריך לחבר ספרי שו"ת בהלכה'.

כשמסר רבי אברהם את הדברים לסבו, הראה לנכדו גיליונות שלמים עם שאלות ותשובות בהלכה שאותן כתב, ואמר לו: "האמן לי, ביכולתי לחבר ספרי שו"ת, אבל אין עסקי בזה; מכין אני תשובות מסוג אחר – לשאלות שישאלו את האדם לאחר רדתו לקבר" – – –

בשלושת שנותיו האחרונות היה משותק בכל גופו, ולמרות זאת, בהתקרב ראש-השנה ביקש מבניו שייקחוהו לאומן, כשהוא מזכיר את דברי הגמרא המובאים בתורה ד ב'ליקוטי מוהר"ן' ח"א: "ושדיוהו לגודא" – השליכו אותו לצדיק!

בערב פורים תרנ"ד ביקש מנכדו רבי אברהם שטרנהרץ שילמד לפניו את התורה "דרשו ה' ועוזו" (שם לז) ותוך כדי הלימוד נסתלקה נשמתו לשמי מרומים.

 

(באדיבות ד. ברסלבר, עלון 'אוצרות')

היה בנו של החסיד ר' מרדכי מבבריניץ. כמוהו כאביו היה ירא ה' מרבים ויחד עם זאת עוסק במשא ומתן באמונה. בבבריניץ עיר מגוריהם היה להם בית-חרושת גדול לייצור סבון, וכיון שהיו בעלי אמצעים, הרבו במתן צדקה.

על האמונה הגדולה ברבינו שפעימה בלב 'בעלי בתים' אלו, יעיד הסיפור הבא:

ערב ראש השנה אחד, בעת ההתקבצות הגדולה באוהל ציון רבינו, כאשר כל חסיד עורך את חשבון נפשו, ומספר לפני רבינו את אשר עובר עליו – ניגש ר' ישראל איש בבריניץ אל הציון, ובעודו משיח את אשר עם לבבו, אמר: "רבי קדוש! חפץ אני לקחת אתכם לשותף לעסקיי!" כלומר, שמכל הרווחים שירוויחו הוא ואביו, יתנו מחצית לצדקה עבור ענייניו הקודשים של רבינו ואנשיו.

'שותפות' זו היתה גם על דעת אביו ר' מרדכי, והשניים לא גילו לאיש את סודם. אולם כיון שרצו למצוא איש נאמן שיהיה אחראי על חלוקת הכסף לצדקה, נמנו וגמרו לבחור בחסיד ר' לוי יצחק בנדר, שהוא יהיה גבאי הצדקה.

הם שלחו לו אפוא מברק והזמינו אותו לבוא לעירם, לשם דבר חשוב. בבואו לבבריניץ סיפרו לו על ה'שותפות' שעשו, וכי הם בחרו בו לממונה על חלוקת הצדקה. בו במקום מסרו לו סכום גדול המספיק לפרנסת כעשרים וחמש משפחות, לתקופה של שלושה חודשים! המעות הגיעו אל בתיהם של החסידים העניים והאביונים באומן, וכלכלו אותם בכבוד.

ואמנם, 'השותף הגדול' לא איכזב; ברכת ה' היתה בנכסיהם, והם התעשרו עושר רב, ממנו הפרישו מדי שלשה חודשים, מחצית – ושלחו לעניי אומן.

באחד מביקוריו של רבי לוי יצחק בבבריניץ, הוליכו ר' ישראל אל מרתף ביתו, הסיט מספר קורות עץ וחשף שורות על גבי שורות של מטילי זהב, פרי השותפות עם הרבי ואנשיו…

ראה רבי לוי יצחק את כמות הזהב הגדולה, ויעץ לר' ישראל כי כדאי לו לפצל את הונו למקום נוסף, כי מי יודע מה ילד יום? הוא אף הציע לו להטמין את המטילים עמוק בחצר ביתו שבאומן. ר' מרדכי ובנו ר' ישראל הסכימו מיד לרעיון, ואכן בחצר ביתו של ר' לוי יצחק נחפרו בחשאי כמה בורות, בתוכם הוטמנו מטילי הזהב.

לא ארכו הימים, וצו בהול הגיע אל האב ובנו מאת השלטונות הקומוניסטיים, לאמור: "עליכם לעזוב תיכף ומיד את העיר, כשרק בגדיכם לגופכם; מאומה מרכושכם אל תקחו איתכם!"

ההודעה נפלה עליהם כרעם ביום בהיר; הם נאלצו לנטוש את בתיהם המפוארים בערום ובחוסר כל. בתוך כיממה הולאם רכושם לטובת השילטון ה'שוויוני' שכביכול דאג לעניים…

רק אז הבין ר' ישראל את גודל הנס שארע לו, כאשר נותר לו 'המחנה הנשאר' של ממונו לפליטה – באומן, בזכותו של השותף הקדוש והנורא הטמון שם, שאמר פעם: "אצלי – איש לא הפסיד"…

רבי שמעון – שמשו של רבינו

התלמיד הראשון של רבינו היה רבי שמעון מקרמנצ'וק; הוא התקרב אליו ביום שבו נכנס רבינו לחופה, בעיר מדבדיבקה.

לפני חופתו ניגש רבינו אל כמה אברכים צעירים בני גילו וקשר עמם שיחה, כדי לתהות על קנקנם. מה נעצב לראות שאין מעייניהם נתונים כלל לעבודת השם, כי אם להבלי העולם הזה.

הבחין באברך שיראתו על פניו עומד מן הצד, ניגש אליו ופתח עמו בשיחה על ענייני העולם הזה… אך האברך, שעונה לשם שמעון, לא השיב דבר וחצי דבר, כמי שאין הדברים מעניינים אותו.

שאלו רבינו בתמיהה מעושה: "מדוע אינך מגלה עניין בדברים הללו, האם אינך בן אדם?!"

– "איש תם אנכי", השיב רבי שמעון, "וחפץ אני בדרכי התמימות".

נהרת התרגשות פשטה על פני רבינו, והוא אמר לו: "אם כן, כנראה עוד תהיה היכרות רבה בינינו…"

שיחה בעניני עבודת השם נקשרה ביניהם, כשהם מתרחקים והולכים ממקום החתונה לעבר היער הקרוב. רבינו דיבר דיבורים יוקדים שגרמו לרבי שמעון התעוררות רבה.

השיחות הקדושות הללו נמשכו ימים רבים לאחר החתונה. פעם כה התרגש רבי שמעון מדברי רבינו עד שקרא בקול: "רואה אני שבוודאי עוד תהיה צדיק מפורסם. חפץ אני אפוא להיות השמש שלך!"

חלפו זמנים, ורבי שמעון הגיע בכוח רבינו למעלות נשגבות. 'מתבודד' עצום היה, ולשם כך קבע את מושבו בקצה העיר, כדי שייקל עליו לצאת ליערות לעתים מזומנות.

כותב רבי נתן: "שמעתי מפי רבינו ז"ל בעצמו לפני כמה שנים, שרבי שמעון כבר שבר כל המידות רעות לגמרי" (חיי מוהר"ן, קו) – – – כמו כן התבטא עליו רבינו שכשמו כן הוא: שמעון – עָוֹן מש. לאמור, שכבר משו והלכו ממנו העוונות (שיחות הר"ן מד).

הרבה חידש בתורה ואף העלה את חידושיו על הכתב. פעם נסע עמו רבי נתן בדרך, הבחין בכתבים הנמצאים בידיו, עיין בהם והתפעל מאד מתוכנם. "חידושים כאלו", אמר לו רבי נתן, "ראוי להדפיס!"

רבי שמעון שתק ולא הגיב. אך לאחר שהגיעו לפונדק, נטל את תכריך כתביו, ניגש אל האח הבוער והשליכם פנימה…

זכה רבי שמעון שתתקיים בקשתו, והוא היה לשמשו של רבינו. לא פעם הפציר ברבינו כי יבטיח לו שיזכה לשמשו גם בעולם הבא – אך לא נענה. פעם אף הזכיר לרבינו שמסר את נפשו בעבורו, היה זה כשפעם תוך כדי נסיעתם נשבר אחד מאופני העגלה, והוא זינק מן העגלה ובלם אותה בגופו. נענה רבינו: "אכן, טוב עשית", אך לא הבטיחו מאומה.

אבל רבי שמעון לא התייאש; כעבור זמן פרס שוב את בקשתו בפני רבינו, והפעם לשמחתו נענה, כשרבינו מטעים זאת: "אמי עליה השלום באה אליי בטרוניה: מדוע אינך ניאות לבקשתו?!"

לימים עלה רבי שמעון לארץ הקודש והתיישב בצפת. כמנהגו מאז, קבע מושבו בקצה העיר. בין השנים תקצ"ד-צ"ח הוכה על ידי ערבים בפוגרום שנערך בעיר, הוא נפל למשכב, וכעבור זמן לא רב נסתלק לגנזי מרומים.

נטמן בסמיכות לציוני האר"י הקדוש ומקובלי צפת.

רבי שמואל מנמירוב תלמיד מוהרנ"ת

שנים ספורות אחרי הסתלקות רבינו – מספר מוהרנ"ת – "התחילו להתקבץ אלי כמה בני-הנעורים, אשר נגע יראת השם בלבם. ותהילה לאל, דיברתי עמהם הרבה, ונעשו אנשים כשרים ויקרים מאוד, עד אשר נמצא בהם כמה שראוי לקרותם בשם צדיקים, אשר כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה'" (ימי מוהרנ"ת א, פז).

מוהרנ"ת היה לוקחם אל מחוץ לישוב, ליערות, ומרגילם להתבודד עם ה', על פי דרכו ומורשתו הקדושה של רבינו. מראשוני תלמידיו אלו, היה רבי שמואל מנמירוב.

שבעה מראשוני תלמידי מוהרנ"ת, בתוכם רבי שמואל, לא האריכו ימים ונסתלקו לעולמם בין השנים תקפ"ז-תקצ"א, עוד לפני פרוץ המחלוקת הגדולה על מוהרנ"ת ותלמידיו. אמרו עליהם, על אותם תלמידים ראשונים כמלאכים, שאילו היו מאריכים ימים, הרי שבגודל קדושתם היו מבטלים את ההתנגדות עד כדי הכנעתה כליל.

באותה תקופה השתוללה מגפת ה'כולרה' והפילה חללים רבים. במכתבו מיום א' וישב תקצ"א מספר מוהרנ"ת: "אני מוכרח להודיע צערנו, היות בשבת קודש נחלש בביתי מאנ"ש הוותיק מוה"ר שמואל בן מוה"ר יעקב מנעמרוב וחליו כבד עליו מאוד, והוא מסוכן מאוד מאוד. וגם בבית ר' יונה מלמד הסמוך לביתי נפטרה ילדה אחת אתמול, והכל מהחולאת הנשמע כעת".

במכתב הבא, מיום ד' באותו שבוע, הוא כותב:

"ודע בני כי ברוך דיין האמת, שופט בצדק לוקח נפשות במשפט, כי ביום ב' בעת מנחה נפטר ר' שמואל ז"ל ושבק לו חיים. מעי מעי אוחילה, הוי אחי… הרחמן הוא יגדור פרצות עמו ישראל ויתן לנו חיים טובים וארוכים. זאת נחמתי בעניי, כי תהילה לאל, השם יתברך יודע כוונתי רצויה לשמיים בכל העסק הזה, כי לא היה לי שום עסק של משא ומתן מעסקי העולם עמו ז"ל, כי אם, מה שהיה בביתי, הכל היה בשביל התכלית האמיתי שיעמוד לו לנצח, שיזכה לשמוע אצלנו דברי עתיק יומין וכו' וכו'. וגם כל כוונתו ז"ל היה רק בשביל זה, ובודאי הוא לו לטובה נצחית כל מה שקיבל ממני דברי אמת שקיבלתי מפי הסבא דסבין נחל נובע מקור חכמה ז"ל".

בהמשך מתאר מוהרנ"ת את הצער שהיה לו לאחר שהרופא האזורי הגיע ורצה להטיל הסגר על ביתו, אך בחמלת ה' בטלה הגזרה.

"ברוך הנותן ליעף כוח אשר עד כה עזרני, ואני חזק עתה בדעתי, תהילה לאל, שכל העולם צריכים מאוד מאוד לשמוע ולקבל דברינו שקבלנו. אשרי מי שיזכה לזה. ואני כל ימי חלדי אייחל להודיע ולהשמיע לכל מי שירצה לשמוע את כל טוב גנזי אוצרי אוצרות של חיים נצחיים, אוצרי יראת שמים אשר הצפין אצלי עצם היראה עצם החיים עצם הטוב הוא אדמו"ר ז"ל, השומע ישמע וכו'. כי מלבד מה שאנו מאמינים בהאמת, אנו רואים בעינינו, שכאשר מגיע קיצו של האדם, כמה וכמה הצליח בכל שעה ובכל רגע שהלך בדרכי האמת שקיבלנו מרבינו ז"ל, ובפרט במה שזכה כל אחד שהיה לו התבודדות ובמה שהיה על ציון שלו הקדוש.

"והנה זה ר' שמואל ז"ל שנפטר, בוודאי אתה ידעת אותו היטב, ותדע שנשמתו יצאה בטהרה, ודיבר דיבורי אמונה בכל עת עד שיצתה נשמתו, תהא נשמתו צרורה בצרור החיים. מה גדלו חסדי ה' שזיכיתי אותו שיהיה לו כל פעם התבודדות בשדה בין הרים ומחילות עפר, והלך בדרך הישר בדרך התורה כל ימיו ונפטר בשם טוב. וקיוויתי לה' שבוודאי יקרבו שם ה'בעל השדה', כאשר אמר בעצמו קודם הסתלקותו הקדוש למעלה למעלה: 'מה לכם להתיירא, מאחר שאני הולך לפניכם, ומה אם הנשמות שלא הכירו אותי וכו' ', כאשר כבר שמעת כל זה. והשם יתברך יאריך ימיכם ושנותיכם וימי כל אנ"ש וימי כל ישראל עד שיזכו לידע ולהכיר מי היה בעולם בדורות הללו אשר הניח אחריו תורות ושיחות וסיפורים ומעשיות כאלה".

רבי שמואל מנמירוב נסתלק לעולמו בכ' בכסלו תקצ"א.

רבי זלמן ליובארסקי נו"נ לרבינו הקדוש

בין נכדי רבינו הקדוש, ידוע החסיד הגדול רבי נחמן חיה'לעס – על שם אמו מרת חיה בת רבינו. הוא היה חתנו של רבי בער בן הרה"ק רבי שלמה מקרלין, והתגורר בעיר מגורי חותנו, טולטשין. רבי בער עצמו התגורר בעיר זו, משום שהיתה אחת מערי כהונתו של חמיו הרה"ק רבי ברוך ממזי'בוז'.

לרבי נחמן חיה'לעס היו שני בנים: רבי זלמן, שנקרא על שם אבי אביו, ורבי יעקב יוסף שנקרא על שם סב אביו מתלמידי רבינו. אכן, במכתבי מוהרנ"ת, אנו מוצאים שפעמיים הוא מברכו במזל טוב – על שני הבנים שנולדו לו.

פעם אחת במכתבו מפרשת וישב תקצ"ד: "ומה מאד שמחתני על ידי הבשורה הטובה שנולד לנו בן זכר מגזע קדוש. יהי רצון שיהיה להם ולנו ולכל ישראל לסימן טוב ולמזל טוב, ועל ידו יצמח צדיק. ילכו יונקותיו, צדיק כתמר יפרח. ותאמר למעני מזל טוב לידידי ר' נחמן נרו יאיר בפה מלא, בשמחה וחדוה… ויגדלו לתורה ולחופה ולמעשים טובים לאורך ימים ושנים". (מסתבר מאד כי מדובר בלידת ר' זלמן דנן, משום שהוא נקרא על שם אבי אביו חתן רבינו שנפטר בצעירותו, לפני לידתו. אגב, ברכת מוהרנ"ת שיזכה לאריכות ימים, התקיימה בו).

ופעם שניה במכתבו מפרשת בלק תר"ב: "מכתבך קיבלתי ושם נאמר מענין הברית מילה, שזכינו שנולד בן למזל טוב לנכד אדמו"ר ז"ל, מו"ה נחמן נ"י, ושמחנו בזה ביום ה' לעת ערב. ה' יתברך יעזור שיהיה לו למזל טוב ולכולנו, שנזכה שיצמח על ידי זה ישועתו וישועתנו בתוך כלל ישראל הקדושים".

על רבי זלמן ליובארסקי אמרו, שמכל נכדי רבינו, דומה הוא ביותר לזקנו הקדוש, ותואר פניו כדמות דיוקנו של רבינו. רבי זלמן היה חסיד גדול ונלהב, הוא חיבר חיבור על ספרו של סבו "ליקוטי מוהר"ן", שהכיל פירושים נאים ומאירי עיניים על תורותיו של רבינו, שאת חלקם שמע מפי רבינו הקדוש בחלום. ללמדך על קדושתו העצומה ודביקותו המופלאה בזקנו–רבינו הקדוש ובתורתו. זקני חסידי ברסלב שראו את החיבור הזה, אמרו שהיו בו פירושים וביאורים שעל ידם יכולים גם נערים ואנשים פשוטים להבין בנקל את תורותיו של רבינו. הוא התכוון להוציא את חיבורו לאור, אלא שהדבר לא יצא לפועל.

רבי זלמן נפטר זקן ושבע ימים בעיר מגוריו טשערין, בשנת תרע"ח לערך, כשהוא משאיר אחריו בנים יראי ה', ביניהם ר' הרשל ליובארסקי, שכסאו של רבינו הועבר לידיו ולאחר מכן הועלה ארצה.

כתב היד של חיבורו של רבי זלמן עבר לבנו בשנת תרצ"ה. כשהשיג רבי משה בער רוזנפלד אשרת יציאה מרוסיה, פנה רבי לוי יצחק בנדר אל בנו של רבי זלמן וביקש ממנו שיתן לרבי משה בער את חיבורו של אביו, שיעלה אותו לארץ הקודש, אך הבן סרב.

שנה לאחר מכן, כשרבי אברהם שטרנהרץ התכונן לעלות ארצה, נמסר כתב היד לידיו, כדי שיודפס בארץ ישראל. אך רבי אברהם, ברוב חפזונו, שכח לקחתו עמו.

הספר אבד בצוק העתים, וכמו עוד חיבורי קודש רבים, נגזר עליו על פי רצון ההשגחה שלא יתפרסם בעולם.

 

ר' צדוק מנחם גאלדוואסער ור' אריה גאלדוואסער הי"ד

שניהם מיקירי חסידי ברסלב בעיירה אוסטרובצה שבפולין. חברים טובים היו ועל אף שם המשפחה הזהה לא היו אחים.

עוד בהיותם נערים, בין השנים תר"פ-תרפ"ו, היו מקושרים האחד לרעהו כשני אחים, לומדים יחד, מתפללים בצוותא בשטיבל אחד, וחברים נאמנים לכל דבר שבעבודת ה'.

ר' צדוק מנחם היה בנו של רבי שמעון מרדכי הי"ד, מחשובי חסידיו של רבי שמח'לה איגר מלובלין זצ"ל. רבי שמעון מרדכי שימש כמגיד-שיעור לבחורים בביתו, כמנהג פולין בימים ההם. הוא נחשב לבעל הסברה טובה, ותלמידים רבים שיחרו לפתחו כדי ללמוד אצלו.

אביו של ר' אריה גאלדוואסער היה סוחר הקובע עתים לתורה, ואף הוא נמנה על חסידי לובלין.

באותה תקופה ליהטה אישו  של רבינו ברחבי פולין, כשאלפים נמשכים לדרכו הקדושה ודבקים בעצותיו. גם בעיירה אוסטרובצה היה קיים קיבוץ של מקורבים ותיקים וחדשים. בין השנים תרפ"א-ב התקרבו ר' צדוק ור' אריה יחדיו לחסידות ברסלב, הם היו אז נערים.

החסיד רבי בֵּירַך רובינזון, אוד מוצל מאש, בן העיירה אוסטרובצה ובן גילם של השניים, כותב אודותיהם: "שני החברים הנ"ל היו חביבים עלי כנפשי". הוא מספר ברגש רב על עבודת ה' שלהם, כיצד היו קמים בחצות הלילה ויוצאים אל היער הסמוך לעיירה כדי להתבודד ולשפוך שיח לפני בוראם, כדברי רבינו בתורה ה'ניעור בלילה' (ליקוטי מוהר"ן נב). פעמים רבות הצטרף גם הוא עצמו אליהם יחד עם בחורים נוספים, בלכתם להתבודד ביער.

כיוון שאבותיהם נמנו על חסידי לובלין, התפללו בראש השנה תפילה אחת בבית מדרשו של רבי שלמה איגר, ואילו בשאר התפילות השתתפו ב'קיבוץ' של חסידי ברסלב שהתקיים בהיכל ישיבת 'חכמי לובלין'.

על גודל אהבת החברים ששררה בין הבחורים המקורבים באוסטרובצה, יעיד הסיפור הבא שאותו מספר רבי בֵּירַך:

פעם אחת חלה הבחור צדוק מנחם בטיפוס ל"ע; הוא היה מרותק למיטתו כשהוא קודח מחום רב. הרופאים המקומיים בעיירה הרימו ידיים ולא נתנו תקוות רבות לחייו.

חבריו, לעומת זאת, לא אמרו נואש ולא חדלו מלומר תהילים ולהעתיר בעדו. הם אף קיימו את עצתו של רבינו הקדוש, שכאשר שורים 'דינים' חלילה – ניתן להמתיקם על ידי ריקודים ומחיאות כפיים  (ליקוטי מוהר"ן י); הם הירבו בריקודים כדי להמתיק את הדין מעל חברם.

באותה עת היו כמה מהם בחורים מאורסים, ולכל אחד מהם היה שעון זהב שקיבל מצד הכלה. הם מישכנו את שעוניהם היקרים ולוו כסף בו הזמינו רופא מומחה מהעיירה ראדום.

הרופא בדק את הנער ואף הוא לא נתן תקווה לחיים. למשמע דבריו פרצו הנערים בבכי רב. באותה שעה היה בבית אדם אחד שאמר כי ישנה סגולה, לשדך את הבחור החולה – וזה יועיל לרפואתו.

זה מכבר הציעו שידוך מסויים לצדוק מנחם, אולם הדבר לא הגיע לידי גמר. עתה כששמעו הוריו את הדברים, נתנו הסמכתם לשידוך, נטלו כלי חרס, שברוהו וקראו "מזל טוב! מזל טוב!"

וראה זה פלא, לא חלפה שעה קלה, ומצבו של החולה השתפר; חומו ירד, וכעבור זמן הבריא לחלוטין, לשמחת חבריו.

שני הרֵעים נישאו בסביבות שנת תרפ"ו, ושנים מספר לאחר מכן, כשפרש צר ידו על יהדות פולין, עלו על המוקד. ה' יקום דמם.

 

(באדיבות ד. ברסלבר, עלון 'אוצרות')

רבי ראובן יוסף מהייסין תלמיד רבינו

בין חסידי רבינו היה רבי ישראל שו"ב, שהיה למדן מופלג והתפרנס ממלאכת השחיטה. חמישה בנים היו לו, וכולם זכו להסתופף בצל רבינו, ביניהם: רבי ראובן יוסף ורבי אברהם אביו של רבי נחמן מטולטשין.

רבי ראובן יוסף, שהיה תלמיד חכם וירא ה', מוזכר בפר "כוכבי אור" בין "אנשי המשא ומתן" שבחסידי רבינו, ש"רובם ככולם היו אנשים כשרים ויקרים, ונפשם נכספה גם כלתה לעבודת ה' יתברך וקבעו עתים לתורה ולתפילה". (פרק אנשי מוהר"ן, ל).

הוא התגורר בעיירה הייסין, שבה גרו עוד חסידים של רבינו. רב העיירה נהג להתנכל להם בכל הזדמנות, והם היו מתאוננים לפני רבינו על כך. פעם אחת, לאחר שרבי ראובן יוסף תינה צערו וצער חבריו על הסבל שמסב להם הרב, אמר לו רבינו: "לך ועמוד ליד פתח בית הרב, ועל כל שאלה שיפסוק, אמור לשואל שיחזור לרב ויאמר לו שאמרת כי ההיפך הוא הנכון, ואל תעיין כלל אם צודק אתה אם לאו, רק תסמוך עלי".

רבי ראובן יוסף האמין ברבינו ועשה בדיוק כהוראתו, גם במקרים בהם לא זכר את פסק ההלכה בנידון. הוא היה שואל את באי בית הרב: "מה פסק הרב?" ולמשמע התשובה היה אומר להם: "הדין הנכון הוא להיפך"…

העיירה רעשה על כך, ולאחר שעיינו הלומדים בכמה מפסקי הרב, גילו כי אכן טעה בהוראותיו והכשיל את הרבים. הרב נאלץ לברוח מהעיירה מחמת הבושה (ראה בליקוטי מוהר"ן ח"א סא: "על ידי פגם אמונת חכמים, אינו יכול להוציא משפטי אמת, ואזי יוצא משפט מעוקל").

עוד מסופר, כי אחד מגדולי המתנגדים בהייסין רדף קשות את חסידי רבינו ובמיוחד את רבי ראובן יוסף, עד שגרם לו קלקול בשלום ביתו. בראש-השנה הגיע רבי ראובן יוסף כתמיד, לרבינו. לאחר ראש-השנה נאלץ להישאר ולא לנסוע לביתו, עקב הפחד מפני הצפוי לו בעירו. במשך שנה שלימה לא שב לביתו. לאחר יום-כיפור של השנה הבאה, אמר לו רבינו שהוא כבר יכול לחזור לביתו, כי אותו מתנגד כבר אינו בחיים, בהוסיפו: "אמנם כתוב 'גם ענוש לצדיק לא טוב', אולם משמיים נלחמו בעדי".

ביתו של רבי ראובן יוסף שימש כאכסניה למוהרנ"ת ולחסידי ברסלב, ובדרכם לאומן היו לנים אצלו. בספר "ימי מוהרנ"ת" חלק ב', כ' מספר מוהרנ"ת כי בטבת תקפ"ב נסע מברסלב לאומן, ועקב השלג הכבד שָבַת בהייסין: "ביום ראשון אכלתי שם באכסניא שלי אצל רבי ראובן יוסף סעודת שחרית" (בכתב היד מובא "אצל רר"י", בכל הדפוסים זה פוענח  בטעות כ'רבי יונה', בעוד שהכוונה לרבי ראובן יוסף דנן).

שנה אחת, כשנסעו חסידי ברסלב לאומן לקראת ערב ראש-חודש ניסן, וכדרכם הגיעו לבית רבי ראובן יוסף, מצאוהו שוכב חולה במיטתו מבלי יכולת לטעום מאומה או לדבר, ונראה היה שהוא קרוב למיתה. ליבם דווה מאוד לראותו כך והם קיבלו על עצמם שמיד בבואם לציון רבינו, יעתירו בעדו. וכן עשו, ובחסדי שמיים נתקבלה תפילתם.

רבי נחמן מטולטשין, אחיינו של רבי ראובן יוסף – שגדל בביתו לאחר שהתייתם מהוריו (והודות לכך זכה להכיר את מוהרנ"ת ולהתקרב אליו) – סיפר, שעמד ליד מיטת דודו, ומכוון ממש בשעה שעמדו אנ"ש בבוקר על ציון רבינו בתפילה עבורו, הבחין אצלו בשינוי לטובה, ומאז ואילך שב לאיתנו.

נפטר בסביבות שנת תקצ"ה.

נולד לאביו רבי סנדר 'הקטן' מטירוביצה. משפחתו; סבו רבי צבי טירוביצר, אביו רבי סנדר, דודיו רבי נתן טירוביצר ורבי ישראל אריה – עלו ארצה מטירוביצה שבאוקראינה, והתיישבו בעיר הקודש צפת.

רבי נתן ב"ר יהודה תלמיד מוהרנ"ת, שעלה אף הוא לארץ ישראל והתיישב בעיר הקודש טבריה, שמר איתם על קשר מכתבים הדוק. כל העת דרש בשלומם, השתתף בשמחתם כמו חלילה בצערם, וחיזק אותם בדיבורים בוערים כגחלי אש בגדולת רבינו הקדוש וכוחו הנצחי.

בשנת תרמ"א השתדך רבי אברהם אליעזר עם בתו של הנגיד ר' חיים יהושע רייכמן מטבריה, שהיה בעל חסד מופלג, ומידידי רבי נתן ב"ר יהודה. במכתביו לרבי נתן טירוביצר, כותב רבי נתן מטבריה באותה עת, לפרוס בשלום "אחיך היקר אוהב נפשי המופלא ומופלג, איש חסיד, כש"ת מו"ה סענדיר, עם שלום בנו החתן החכם המושלם כמר אברהם אליעזר, אשר מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה, כי אנו נקשרים בהאילן אשר יש לו שלשה שרשים…"

לקראת ראש השנה של אותה שנה יצא רבי נתן מטבריה לאומן דרך רומניה. גם בהיותו מטולטל בדרכים לא שכח את אוהבי נפשו. במכתבו מהעיר טייטרא, מפרשת בהעלותך תרמ"א, הוא מספר להם את קורותיו בנסיעה ומוסיף בקשה: "לכתוב לי מהחתונה של בן אחיך מו"ה אברהם אליעזר נ"י". לכבוד החתונה, כתב לחתן כי "הוא צריך להתחיל מחדש לשקוד על דלתות ספרי רבינו ז"ל ותלמידו הקדוש, ולילך בדרכי רבינו ז"ל בתורה ותפילה ושיחה בינו לבין קונו הרבה". גם למחותן כתב: "ולכבוד הנגיד המפורסים מו"ה ר' חיים יהושע עם שלום זוגתו, ומזל-טוב יהיה להם, שיהיה בשעה מוצלחת, שיהיה לאורך ימים ושנים טובות, ושיזכו לראות מבניהם, בנים ובני בנים, עוסקים בתורה ומצוות, מרוב עושר וכבוד".

גם רבי נחמן מטולטשין כתב דברי ברכה לחתן: "ורב שלום וכל טוב לידידי כנפשי האברך המופלא ומופלג וכו' החתן היקר מו"ה אליעזר נ"י. יהיה ה' יתברך בעזרו שיכנס לחופה למזל-טוב וברוב נחת עד עולם, אמן כן יהי רצון".

מלבד היותו מתמיד ועובד ה' מופלג, התברך רבי אברהם אליעזר ביחוס-אבות. מצד אביו היה נכד רבי צבי ראב"ד קהילת טירוביצה, ומצד אמו היה מצאצאי רבי דוד צבי אוירבך חותן מוהרנ"ת.

בשנת תרס"ה, הדפיס רבי אברהם אליעזר את הספר 'גדולת דוד' ובו שלשלת היוחסין ותולדות חייו של זקנו רבי דוד צבי. בסוף הספר הוא מספר על אוצר כתבי יד הנמצא ברשותו, עם חידושים נפלאים על הש"ס תנ"ך, הלכה ואגדה, אשר "מרועה אחד ניתנו, מאדוני אבי זקני הרב הגאון וכו' כבוד קדושת שם תפארתו, מורנו ורבינו הרב ר' דוד צבי זצוק"ל". ברם, חידושים אלו אבדו בצוק העתים.

רבי אברהם אליעזר נפטר בשנות הארבעים לחייו, בכ"ג באיר תרס"ו. זוגתו מרת חוה ע"ה העידה לאחר פטירתו, כי בכל לילה היה קם בחצות ועוסק בתורה ובעבודת ה' עד חצות היום. רק אז היה הולך אל החנות שהיתה להם, שם ישב שעתיים בלבד.

רבי אברהם אליעזר נטמן סמוך לציון הרידב"ז מגדולי רבני צפת. מאוחר יותר נטמנו בקרבתו, דודו רבי נתן מטירוביצה, זוגתו ועוד בני משפחה.

הרה"ק רבי שמחה – אבי רבינו הקדוש

אחות צדקת ויראת שמיים היתה לרבי יצחק מדרוהוביץ', מבני היכלו של הבעל שם טוב, בנו של רבי יוסף ספורבידלובר ('איש אמת'). לאחר שהתאלמנה מבעלה הוצעו לה שידוכים שונים, אולם היא לא חפצה בהם. באחד הימים הגיעה אל הבעש"ט וביקשה ממנו שישדך לה אחד מבני חבורתו.

באותם ימים התאלמן גם הרה"ק רבי נחמן מהורדנקא, נאמן ביתו של הבעש"ט, ורבו הציע לו לשאת אותה לאשה, ואכן קם השידוך והיה. לאחר מכן שאל רבי נחמן את רבו: "מה אתן לכם בשכר דמי שדכנות?" השיבו הבעש"ט: "שכר השדכנות יהיה, שכאשר יוולד לך בן – נשתדך יחדיו"…

העיר רבי נחמן לרבו, כי מתייחס הוא עד למהר"ל מפראג, ולמעלה בקודש, רב האי גאון, מגזע דוד המלך. כמו כן – למהרש"ל, מצאצאי רש"י הקדוש שהיה דור השלושים ושלושה לרבי יוחנן הסנדלר, אף הוא מזרע דוד המלך. הוציא הבעש"ט מגילת יוחסין והראה לתלמידו כי אף הוא נמנה על צאצאי דוד מלכא משיחא.

לאחר הנישואין נעלם רבי נחמן ולא נודעו עקבותיו. כשזוגתו באה לפני הבעש"ט ותינתה צערה על כך, הבטיח לה שישאל את תלמידו על כך בהזדמנות הראשונה. ואכן, כעבור זמן התראה רבי נחמן לפני רבו. לשאלתו מדוע אינו שב לביתו, ענה, כי רואה הוא שכאשר תלד זוגתו בן – תסתלק מן העולם, על כן דוחה הוא את בואו הביתה.

מסר הבעש"ט את הדברים לזוגתו של רבי נחמן, והיא השיבה: "יודעת אני שדבריו אמיתיים, אך מוכנה אני לקבל את גזר הדין!"

כשהגיעה שעתה ללדת, בכתה לפני ה' שייתן לה לפחות חודש ימים כדי להשתעשע עם בנה. כשנולד הבן נקרא שמו בישראל 'שמחה'. חודש לאחר לידתו, נפטרה אמו לעולמה.

רבי נחמן, אבי הילד, נהג לצאת רבות בדרכים בשליחות רבו, והבעש"ט נטל את בנו הקטן שמחה תחת חסותו. באחד הימים התבטא הבעש"ט באוזני בתו הצדקת אדל, כי ילד נחמד הוא… אדל הבינה כי יש דברים בגו, וברבות הימים השיאה אותו לבתה הצדקת פייגא.

בכך נתקיימו דברי הבעש"ט כי רצונו להשתדך עם ילד זה.

כשגדל רבי שמחה, היה לצדיק נסתר. את מרבית חייו עשה ביערות, בהתבודדות ממושכת ודביקות גדולה בה' יתברך. בד בבד שימש כחזן במניינם של החבריא קדישא – תלמידי הבעש"ט.

לשלשה בנים זכו רבי שמחה ופייגא. הבכור רבי ישראל, השני רבי יחיאל, והשלישי רבינו הקדוש שנולד בראש חודש ניסן שנת תקל"ב. רבינו הוקיר והעריך מאד את אביו, ופעם אמר לו: "אילו היה לי בן כמוך – הייתי שר ומנגן בכלי זמר מרוב שמחה".

צדיק נסתר בחייו ובמותו היה רבי שמחה. יום פטירתו ומקום קבורתו לא נודעו, ואך זאת ידוע כי הוא טמון במז'יבוז' בקרבת ציונו של הבעש"ט הקדוש.

 

(באדיבות ד. ברסלבר, עלון 'אוצרות')

רבי שמחה באָרנשטיין

למד בצעירותו בישיבת 'הלכתא כנחמני' דחסידי ברסלב, שבעיירה 'אוסטרובצה' שבפולין.

ישיבה זו הוקמה בשנת תר"פ על ידי רבי משה רויזנברג, רבי אברהם יצחק ווייסזאנד, רבי יצחק ברייטר, רבי אהרן לייב ציגלמן, ורבי משה אהרן ציטרינבוים מרדומסק, כולם קדושי השואה, ה' יקום דמם.

הישיבה מנתה כששים תלמידים, רובם מהעיר לודז', ומהראשונים שבהם היה רבי שמחה בארנשטיין. יחד אתו למד גם בנו של רבי פנחס'ל העילוי מפשדבורז', כך זכו לשמוע מפי גדולי החסידים שיעורים ערבים ונפלאים בש"ס ופוסקים, וכן שיחות יקרות מפי רבי יצחק ברייטר בספרי רבינו, כשמפעם לפעם הם יוצאים אתו ליער, להתבודדות.

בהגיעו לפרקו, נלקח רבי שמחה לחתן על ידי רבי משה מידנר, מחשובי חסידי סלונים.

מיום עמדו על דעתו, יקד בקרבו ענין הפצת דעת רבינו בעולם; הוא הצטרף לרבי אהרן לייב ציגלמן שעסק בעבודת ההדפסה במסירות נפש, ותמך בו בכל כוחו ומרצו. הקים בעירו לודז' את ה"סניף לועד מפיצי ספרי מוהר"ן" יחד עם אחיו ר' משה חיים ועוד חסידים, כדי להחיות את עסק ההדפסה, ויצא בכרוז לחסידי ברסלב בכל רחבי פולין; וזו לשונו:

"ידוֹע ידענו כי כל מגמתו של רבינו ז"ל היה להפיץ מעינותיו חוצה! כל ספרי רבינו ותלמידו מוהרנ"ת ז"ל מלאים המה מזה. גם צוואתו האחרונה של מוהרנ"ת ז"ל ביום פטירתו י' טבת התר"ה היתה, כי חזק נתחזק לעסוק בטרחא, ברצון ובממון בעסק הגדול הזה, הוא הדפסת ספרי רבינו ז"ל והפצתם בעולם.

"בכל הימים והזמנים היו אנ"ש מוסרים נפשם בעד הדפסת ספרי רבינו ז"ל. אם אמרנו לספר אחד מני אלף מן היגיעות, טרחות, מסירות נפש שהיה לאנ"ש בכל דור ודור להוציא לאור ספרי רבינו ז"ל, לא יספיקו כל אילי נביות. כמה שנים היו מיטלטלים בדרך, נעים ונדים מביתם, עד שזכו להוציא לאור איזה ספר. וכל זה מרוב אמונתם בדברי רבינו ז"ל שבזה תלוי תיקון כל העולם".

בהמשך הוא קורא לכל אנ"ש להניח בקופסא 'מס שבועי' ולשלחו לוורשה לרבי אהרן לייב (הכרוז בשלמותו נדפס בספר נעימות נצח, לט).

כן הדפיס רבי שמחה סדרת קונטרסים בשם "אור זורח" ובהם מאמרים "שנתחדשו ונאמרו ע"י חסידי ברסלב הנקראים על שם אדמו"ר האור הגנוז והצפון מוה"ר רבי נחמן זצוק"ל מברסלב". אף כתב עשרה מאמרים על קדושת ארץ ישראל שנדפסו בקובץ "דרכנו".

מדי שנה לקראת ראש השנה היה נוטל על כתפיו את ארגון השכרת האוטובוסים מלודז' ללובלין עבור משתתפי הקיבוץ הקדוש, וכן בכ"א באדר לציון רבי אלימלך מליזנסק.

יחד עם קבוצה מחסידי ברסלב עלה רבי שמחה לארץ ישראל כאשר חלק ממסעם – ממצרים ועד עזה שבארץ ישראל – הם עושים רגלי. בראש ובראשונה שמו פעמיהם למירון, לציון רשב"י זיע"א, שם שהו שבועיים בעבודת ה'. לאחר מכן התישבו בירושלים. כמה מהם נותרו בארץ, אך הוא שב כעבור תקופה למשפחתו שבפולין.

בשנות הזעם, בגטו לודז', בלט רבי שמחה באצילות נפשו ובאמונתו. במכתב לאחיו הוא מספר כי הוא זוכה לקום בכל יום קודם אור היום ולהתפלל כוותיקין; "ואם הייתי בכוחי, הייתי יכול להרבות בתורה ותפילה. אבל תודה לה' על זה המעט. זכור שהמסירות נפש שמגלים יהודי הגטו לחזק התורה והחינוך – אין לשער כלל. זהו שביב האש היחידי אשר אולי בזכותו נזכה לאורך ימים".

רבי שמחה איש האמונה ומסירות הנפש, נפטר בגטו לודז' מספר חודשים לפני חיסולו על ידי הנאצים ימ"ש. חולה היה ונתון במצוקת רעב. אך כעדות השרידים, רוחו היתה איתנה עד הרגע האחרון ממש. במכתב מרטיט לב שנמצא בין חורבות הגטו על ידי אחותו, כתב רבי שמחה:

"היום, ל"ג בעומר, למדתי בזוהר הקודש ונרדמתי, וראיתי את התנא האלוקי יושב ועוטרים סביבו אנשים גדולים, ובתוכם רבינו נ'חל נ'ובע מ'קור ח'כמה. והתחלתי לצעוק בקול: 'רבי! שכחונו? היהודים הם בצרה גדולה!' הרגשתי כי הרבי לקחני כאשר ישא האומן את היונק, והתחיל מרקד, והכל החלו להשתתף בריקוד. והנה, חלום! פתחתי את ספרו של הרבי, ומצאתי שהרבי אומר כי ריקודים ממתיקים הדינים. השי"ת ירחם עלינו. שמחה".

רבי פסח זסלבסקי תלמיד מוהרנ"ת

היה מהאמידים שבחסידי ברסלב בעיר טשערין, ואף שימש כגבאי בית המדרש באומן בראש-השנה.

רבי אברהם שטרנהרץ, ששימש כחזן בקיבוץ באומן, כותב בספרו 'טובות זיכרונות': "פעם אחד היה הרב ר' פסח ז"ל – שהוא היה גם כן מאנשים שהיו מכירים ומקורבים למוהרנ"ת ז"ל, והוא היה הגבאי דהקלויז שלנו – הרים קולו בזה הלשון: 'הלא דער רבי איז זעך דא בא אונזער דאווינין, דארפין מיר זעך זייער שיימין פאר אים' (= הלא הרבי פה בתפילה שלנו, אם כן צריכים אנו מאוד להתבייש בפניו) " – – –

זכה רבי פסח לקחת חלק בהדפסה הרביעית של הספר הקדוש 'ליקוטי מוהר"ן', לאחר שלושת קודמותיה: מהדורה א' – חלק ראשון שנדפס בחיי רבינו בשנת תקס"ח, והחלק השני שנדפס בשנת תקע"א; מהדורה ב' – שהדפיס מוהרנ"ת בביתו בתקפ"א; מהדורה ג' – שנדפסה בגליציה בשנות התק"ץ.

מהדורת תרל"ד, שבדמי הוצאתה השתתף רבי פסח, נדפסה בירושלים בפאר והדר בפנימיות ובחיצוניות, דף השער הוטבע באותיות מוזהבות, ובסוף הספר צורף 'לוח התיקון', שבו תוקנו טעויות רבות ונוספו קטעים שנשמטו מהמהדורות הקודמות.

וכך נכתב בשער: "זה הספר הקדוש נדפס כבר, ואיידי דחביבי אזדי להו (= ועקב חביבותם אזלו העותקים). על כן הדפסנו אותו כעת בתכלית היופי, פה עיר הקודש ירושלים ת"ו, בשנת 'כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם' לפ"ק, בדפוס המשובח של הרב המדפיס המפורסם מוהר"ר ישראל ב"ק הי"ו".

המשגיח על ההדפסה היה רבי אפרים בן רבי נפתלי, מבחירי תלמידי מוהרנ"ת, שהתגורר אז בירושלים. בהוצאות ההדפסה השתתפו עוד חסידים מטשערין, ביניהם: רבי אברהם בער ורבי אבא'לה.

עם כל עשירותו, לא שבע רבי פסח נחת בעולם הזה. אשתו היתה מצערת אותו רבות, והוא בצדקותו סבל הכל באהבה. אחד החסידים שעבד אצל רבי פסח, הסב עמו פעם בליל הסדר, והתפעם מה'אריכות אפיים' שלו.

וכך כותב רבי נחמן בורשטיין בספרו החדש 'אוצר נחמני':

"בעיר טשעהרין היה גר אחד מאנ"ש, שמו רבי פסח זסלבסקי ז"ל (מכונה 'ר' פֵּייסִי'). הוא היה נגיד ונשוא פנים ונכבד אצל אנ"ש, וגם שימש גבאי דקלויז באומן בראש-השנה. אבל איתרע מזליה באשה רעה, כעסנית וקנטרנית יתר על המידה, והיא הגדישה הסאה לבייש אותו ברבים גם באמצע הרחוב והטיחה בו עלבונות מחפירים שאין הדעת סובלתם. ואף פעם לא היה יכול לצאת ידי חובתה, כי כל מה שעשה למענה לא היה ניחא לה, ואפילו המתנות היקרות שהיה מביא לה לא מצאו חן בעיניה וזרקה לו על פניו.

"פעם אחת לפני פסח קנה בעבורה יין משובח מאד, מיוחד לליל הסדר לד' כוסות. אחרי קידוש, כשטעמה היין ולא ערב כל כך לחיכה, צרחה לעומתו: 'הזהו היין הטוב שהבאת לי?!' ומרוב רגזנותה חטפה הבקבוק יין מהשולחן וזרקה לו על פניו, והשברי זכוכית פצעו אותו עד זוב דם. והוא במידת טובו וצדקתו לא אמר לה דבר והבליג על זה, רק קינח את פניו מדמו הנוטף והמשיך בעריכת הסדר כדרכו ומנהגו, כאילו לא אירע דבר. ואמר בבדיחותא להמסובין שנדהמו מהמקרה המביש הזה, לבל ידאגו מזה כלל, כי כעת נתקיים בו הכתוב שיאמרו עוד מעט בהגדה: 'ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי' וכו'. וזהו אחת מני רבות שסבל מאד ממנה, אבל קיבלם באהבה מרוב צדקתו וטוב לבו. והיה רגיל לומר כדרך אנ"ש: 'דאס איז מיין ביין' (זה עצם מעצמי), ואין ברירה אחרת, כי זהו חלקי וגורלי מן השמים, בפרט שיש מתן שכרה בצידה שאין רואים פני גיהינום כמאמר חז"ל".

ברבות הזמן, כשבאו מים עד נפש – בעצת הרב מטשערין, נתן רבי פסח לאשתו גט פיטורין, ובטוב לבו קיבל עליו לפרנסה ולכלכלה בכבוד כל ימי חייה, כמאמר הכתוב: "ומבשרך לא תתעלם".

רבי ברוך אפרים בעל 'באִבֵּי הנחל'

על התקרבותו של רבי ברוך אפרים, מספרים אנ"ש: היה זה כשהשליכו פעם מתנגדים אבנים על חלונות ה'קלויז' של חסידי ברסלב באומן. רבי נפתלי תלמיד רבינו שכאב על הדבר, נענה: "אם כן, תיקח המלכות עוד ועוד מבחורי ישראל לצבא!" כלומר, שמעשיהם של אותם עזי פנים, הם הגורמים לגזרה הנוראה 'נעקריטין' – לקיחת בני ישראל לצבא הצאר.

רבי נחמן מטולטשין ששמע את הדברים, אמר: "רבי נפתלי! הלא גזירה זו יכולה להזיק גם לצאצאיכם, אלא אדרבא, כיון שהושלכו עתה לעברנו שתי אבנים – יתקרבו שתי נפשות חדשות לרבינו הקדוש!"

ואמנם, באותה תקופה הסתלק לעולמו הרה"ק ה'צמח צדק' מליובאוויטש זצ"ל, שניים מגדולי תלמידיו היו רבי ברוך אפרים שהיה ה'חוזר' על תורות רבו למעלה מעשרים שנה, ורבי מנדל ליטוואק. השניים הרגישו מיותמים לאחר פטירת רבם, ויצאו לחפש אחר רבי שיאיר את נתיבתם.

באחד הימים מצאו את הספר הקדוש 'ליקוטי מוהר"ן'. הם עיינו בו והרגישו באור הגדול הזורח בין שורותיו. כיון שהיה כתוב על הכריכה שם העיר 'ברסלב', החליטו לנסוע לעיר זו כדי להתחקות אחר דרכם של חסידי המחבר, אך בטעות הגיעו לברסלאו שבגרמניה, ומשעמדו על טעותם סבו על עקבותיהם והמשיכו לנדוד רגלית, מפאת עניותם, עד שבסופו של דבר הגיעו לאומן.

השניים שחזו באש היוקדת בלב החסידים באומן, דבקו בכל נפשם בדרכו של רבינו. רבי מנדל הירבה לשהות במחיצתו של רבי נחמן מטולטשין ולשמוע מפיו דיבורי אמת ואמונה; וחברו רבי ברוך אפרים היה לתלמידו של החסיד הגאון רבי נחמן מטשערין, וברבות הזמן עסק בשליחותו בהדפסת ספרי רבינו בעיר לעמברג, כיוון שברוסיה הדבר נאסר ע"פ החוק.

בשנת תרל"ד הדפיס רבי ברוך אפרים בלמברג את הספר 'ליקוטי עצות חדש' (כיום 'אוצר היראה') של רבו הרב מטשערין. בהקדמה כותב רבי ברוך אפרים: "במה אקדם ה' אכף לאלוקי מרום, אשר זיכני וקרבני אל המלאכה מלאכת הקודש, להוציא לאור ספרים קדושים האלו, שהם זכות הרבים לדורות עולם".

הוא עצמו גם חידש חידושים נפלאים בספרו של רבינו וכתבם בקונטרס שנקרא 'באבי הנחל'. מעט מזעיר מקונטרס זה הודפס על ידו בשנת תרל"ו, כשהוא מצורף לספר 'פרפראות לחכמה' של הרב מטשערין, ואילו רובו הגדול אבד בצוק העתים.

רבי אברהם בן רבי נחמן מטולטשין העיד שדברים רבים מספרו 'ביאור הליקוטים' לקח מחברו זה. כן בספרו 'כוכבי אור' חלק 'חכמה ובינה', כותב הוא רמז על גדולת רבינו ששמע מרבי ברוך אפרים.

מסופר, כי באחת מנסיעותיו של ר' ברוך אפרים בעסקי ההדפסה, נתפס, וכל הספרים נלקחו ממנו ודינם נחתם שיעשו מהם כריכות לספרי חולין. הלך רבי ברוך אפרים והשתדל אצל הכורך שהיה אדם מישראל, שייקח נייר אחר לצורך כך, ובדרך זו פדה את הספרים. ברם, לא ארכו הימים והוא עצמו נאסר בבית האסורים, שם שהה תקופה ניכרת. יום אחד פרצה שריפה בבית הסוהר, אך זו היתה לו לישועה, שכן בחסותה נמלטו כל האסירים, והוא בתוכם, לחפשי.

רבי ברוך אפרים היה מתפלל בדבקות עצומה, כשקולו כמעט אינו נשמע; לא פעם נראו אדים עולים מטליתו, מרוב חמימותו ותבערתו בעת התפלה.

רבי ישראל נולד לאביו ר' חיים סטאלער (הנגר) מאומן, על ידי ברכת מוהרנ"ת, לאחר שעשה כדבריו ואירח בביתו עשרה מבאי ה'קיבוץ' בראש-השנה.

בילדותו, עוד ראה את מוהרנ"ת. רבי נפתלי תלמיד רבינו היה אורח קבוע בבית אביו וכך זכה בנעוריו להתבשם במחיצתו. בין השאר סיפר רבי ישראל, כי נוהג היה רבי נפתלי להסתגר ב'סעודה-שלישית' בחדר לבדו, כשהוא יושב ומתנועע ואומר תורה בהתלהבות – מאחר ורבינו אמר לו פעם שיאמר 'תורה' בכל שבת בסעודה שלישית, וכששאלו: "ומי ישמע אותי?" השיב לו רבינו: "יהיה מי שישמע".

רבי ישראל נלקח לחתן על ידי רבי נתן ב"ר יהודה, מבחירי תלמידי מוהרנ"ת. חותנו הגדול מזכירו במכתביו: "לפרוס בשלום עבורי, לחתני מו"ה ישראל, עם שלום זוגתו, היא בתי, עם נכדי נ"י". התגורר בקוניבלוד הסמוכה לטירוביצה ויחד עם רבי סנדר טירוביצר ויתר בני החבריא עבד את ה' בדביקות עצומה.

לימים עבר להתגורר באומן, בחדרון צר סמוך למקוה שבחצר ה'קלויז'. בחצות הלילה היה קם, והיתה זוגתו הצדקת מזכירה לו שמות אנשים הזקוקים לישועה, שיתפלל עליהם בעת רצון זו.

רבי ברוך געצע'ס סיפר, שפעם אחת בלילה חורפי, כשמעטה שלג כיסה לחלוטין את הכניסה לציון רבינו, הגיע לאוהל הציון עם מפתח כדי לפתחו. הוא עמל קשות לפנות את הררי השלג – ומה גדלה תדהמתו בראותו גוש שלג מתנועע ליד הדלת… היה זה לא אחר מרבי ישראל טירוביצער הישיש. לשאלתו: "מדוע הנכם עומדים כך בשלג ובקור נורא כזה?!" השיב לו רבי ישראל: "כשאגיע לעולם האמת, אל היכלו של הרבי – אם יהיה שם הפתח סגור ולא יניחו לי להיכנס – האם אלך לי?! אחכה עד שיפתחו לי!"

אומר היה את ה'תיקון הכללי' והתפילה שאחריה בהתעוררות גדולה ובזעקה, וזאת אף בהיותו זקן בן למעלה משמונים. עומד היה בציון רבינו וזועק שוב ושוב כל עוד נפשו בו: "ראה מסוכן כמוני טורף בלב ימים" – – – עד שהתביישו כל השומעים וחשבו בלבם: אם זקן כמוהו צועק כך "ראה מסוכן כמוני" – מה נאמר אנחנו, כשהננו בעיצומה של המלחמה?!

מנהג היה לו ללכת אל כל השמחות בעיר. בזכות מנהגו זה הציל משפחה שלמה ממוות. היה זה כשהלך פעם לשמחת 'שלום זכר' של יהודי עני, שעקב מזג האויר החורפי הקשה שבאותו ליל שבת, איש לא טרח לבוא לשמחתו. כשהגיע רבי ישראל לביתו ונקש על הדלת זמן רב ולא פתחו לו, הבין שמשהו אינו כשורה. הוא קרא לכמה שכנים, הם פרצו את הדלת ונדהמו לראות את כל הבית אפוף עשן מחניק ובני המשפחה שוכבים מחוסרי הכרה. התברר כי קרתה תקלה, והעששית פלטה עשן רב. ברגע האחרון ניצלה המשפחה ממוות, בזכותו.

כשהגיע רבי הירש לייב ליפל לאומן בשנת תרפ"ג, והוא נער צעיר, חלה בטיפוס ושכב על ספסל ב'קלויז'. באותם ימים היה לו רבי ישראל למשען ולנוחם; היה יושב לצדו ומספר לו על עבודתם בקודש של רבי סנדר מטירוביצה ובני חבורתו. סיפורים אלו הבעירו בלבו של רבי הירש לייב להבה שיקדה בו כל ימי חייו.

נוהג היה רבי ישראל לסיים בכל שנה את כל הש"ס, את השולחן-ערוך, הזוהר הקדוש, המדרשים ועוד. ביום כ"ח בחשון שנת תרפ"ג נסתלק לעולמו בשיבה טובה. מנוחתו כבוד באומן, ליד קברי רבי אברהם ב"ר נחמן מטולטשין ורבי געצע ליובובנה.

נולד לאביו החסיד רבי משה גלידמן מצ'נסטחוב, שהגיע בבחרותו מפולין לאומן והשתקע בה. רבי משה היה מצאצאי המהרש"א. אמו של ר' אהרן היתה בתו של החסיד הנלהב רבי אהרן מקיבליטש. הוריו נישאו בשנת תרפ"א בטפליק, מקום מגורי הסב רבי אהרן, זמן קצר לפני הסתלקותו.

סבו של ר' אהרן גלידמן מצד אביו, רבי חיים ראובן, היה משמש של הרה"ק רבי שלמה מרדומסק בעל 'תפארת שלמה'. הסב סיפר שפעם ראה אצל רבו רבי שלמה את הספר הקדוש 'ליקוטי תפילות' כשהוא ספוג כולו ומקומט מדמעותיו. הערצתו הגדולה של בעל ה'תפארת שלמה' לרבינו מוהר"ן זי"ע ולתורתו – היתה מפורסמת; בספרו הביא את דברי רבינו על גדולת רשב"י הנרמזת בסופי התיבות של הפסוק כ'י ל'א תשכ'ח מפ'י זרע'ו – יוחאי, וכן בעוד מקומות. עד היום נמצא הספר 'ליקוטי הלכות' שהיה שייך לבעל ה'תפארת שלמה' ועליו חתימתו וחתימות בנו ונכדו. נכדו רבי אברהם שמואל צבי אב"ד באדעטשין, מחבר הספר 'נפלאות שלמה', אף היה נוסע לאומן לראש השנה. מסיבה זו, נמצאו אצל רבים מחסידי רדומסק בפולין ספרי רבינו.

ר' אהרן גלידמן היה בן בכור להוריו, ונקרא על שם סבו הגדול רבי אהרן מקיבליטש. ימי ילדותו עברו עליו באומן, במחיצת אביו ושאר החסידים הנאמנים, שהיו עובדים את בוראם בכל לב ונפש מתוך דביקות ברבינו, כשהם מרבים להשתטח על ציונו הקדוש. בד בבד, תחת האיום הקומוניסטי ומתוך עניות שלא תתואר, אביו רבי משה מסר נפשו כדי ללמדו תורה ולהחדיר בקרבו יראת שמים, חרף הרוחות הזרות שנשבו בחוצות.

במכתב לידידו רבי שמואל הורביץ, אותו הכיר מבואו לאומן, מבקש רבי משה: "אני מעתיר בעדכם על הציון הקדוש. ואבקש מכבודכם שתתפללו עלי גם כן: משה בן חוה וכל בני ביתו שיחיו; זוגתי עסי מירל בת עטי פרידא; בני אהרן; בתי עטי פרידא – שנזכה במהרה לבוא לארץ ישראל בנקל… ויהי רצון שיפתחו המיצרים, שנוכל לבוא בנקל לאומן וגם לארץ ישראל".

באותה תקופה, עלה גיסו של רבי משה, החסיד רבי הירש לייב ליפל, לארץ ישראל. רבי משה ומשפחתו השתוקקו אף הם לעלות לציון ברינה. ואכן, בשנת תרצ"ז זכו לעלות ארצה. ר' אהרן היה אז ילד כבן עשר, חסידי ברסלב בגילו, כמעט ולא היו אז בירושלים. אך הוא, בתום לבו ובאש שיקדה בקרבו, קרב את אחד מחבריו ב'חיידר' לברסלב, וכאשר גדלו, היו יוצאים יחד עם המבוגרים שבאנ"ש, כמו אביו רבי משה, דודו רבי הירש לייב, רבי נחמן שותק ועוד, אל השדה להתבודדות. לראש השנה היה נוסע עם אביו לקיבוץ שהתקיים אז במירון, והמשיך בכך גם לאחר פטירת אביו בשנת תש"ז.

ר' אהרן היה עובד ה' בתמימות נפלאה, הקים את 'אגודת חסידי ברסלב' להדפסת ספרי רבינו והפיץ את המעיינות חוצה. לימים היגר לאמריקה, שם התגורר עד לפטירתו בי"ד באייר תשמ"ג. ארונו הועלה לארץ הקודש והוא נטמן בהר הזיתים.

רבי לייב מכפר וואטשעק – תלמיד רבינו

בערב חג השבועות שנת תקס"ז נסתלקה לעולמה הרבנית, מחברתו הקדושה של  רבינו הקדוש, מרת סאסיע.

עוד באותה שנה נשא רבינו בזיווג שני אשה אחרת מן העיר ברוד, כשהוא מטעים: "התורה אומרת 'לא טוב היות האדם לבדו' ואינני רוצה להקרא 'לא טוב' ".

החתונה התקיימה בכפר וואטשעק בביתו של רבי לייב, מחסידיו הנאמנים של רבינו, שהיה אז בעל אמצעים כלכליים מרווחים.

שמחה עצומה שמח רבי לייב מכפר וואטשעק בזכות הגדולה הזו, בכך ראה עין בעין את רוח קדשו של רבינו, שכן זמן רב קודם לכן ביקר רבינו בביתו לרגל שמחת ברית המילה של בנו, והתבטא: "טוב היה להעמיד כאן חופה" – – –

מלכתחילה נקבעו נישואי רבינו להתקיים בעיר טשיקוב, אלא שבאותה עת ירדו גשמים עזים והדרכים השתבשו, ובסופו של דבר התקיימה החתונה בכפר וואטשעק, בביתו של רבי לייב, כדברי רבינו מאז.

בשבת שלאחר החתונה, כטוב לבו בשמחה, נטל רבי לייב שני כדים מלאים 'מעד' (– משקה משובח מהול בדבש) והניחם על השולחן. תוך כדי כך פנה אל רבינו וביקש: "רבי, ברכני נא כי גם בשנה הבאה אזכה לשפע כלכלי כמו בשנה זו, ואוכל לכבדכם שוב במשקה יקר זה".

אך רבינו נענה בשתי מילים: "אלוקים יודע!"

נבהל רבי לייב מכפר וואטשעק מן התשובה; הוא ידע שאם רבינו משיב כך, כפי הנראה חוזה הוא שאין הדברים פשוטים כל כך… ביקש אפוא מרבי לייבלה אפטר, ששימש כמלמד לבניו, שיגש אל הרבי וישאל אותו לפשר אמירתו.

"אמור לו שיבוא אלי בעצמו", היתה תשובתו של רבינו לרבי לייבלה אפטר.

כשעמד רבי לייב מוואטשעק לפני רבינו, אמר לו: "שוב אלי בעוד שבועיים"…

בהגיע הזמן התייצב רבי לייב לפני רבינו, ויאמר לו הרבי כדברים האלה: "ידוע תדע כי גזר דין מיתה ריחף מעל ראשך, אך אני החלפתי זאת בעניות גדולה עד שתאלץ לחזר על הפתחים" – – –

רבי לייב נותר על עמדו כהלום רעם, וכאשר חילחלה למוחו משמעות הדברים, פרץ בבכי עז מאין הפוגות.

לנוכח בכיו נכמרו רחמיו של רבינו ואמר לו שוב: "חזור אלי בעוד שבועיים"…

כחלוף השבועיים נכנס רבי לייב מכפר וואטשעק אל הקודש פנימה, ואז שח לו הרבי: "לבטל מעליך כליל את גזרת העניות – בלתי אפשרי, אך זאת פעלתי, שלא תאלץ להתדפק על פתחי בתים. תחת זאת יבואו גנבים לביתך כמה פעמים בשנה הקרובה ויטלו את רכושך. לאחר מכן יתעוררו רחמיו של הפריץ עליך ויבנה בשבילך פונדק קטן, ממנו תתפרנס בדוחק כל ימי חייך".

בהזדמנות זאת גילה לו רבינו גם את מספר שנות חייו – – –

תוך אמונה שלימה בדברי רבינו, הלך רבי לייב ופיזר את ממונו הרב לצדקה, ביודעו כי בין כה וכה לא ישאר דבר ברשותו.

ואכן, דבר אחד מדברי רבינו לא נפל; רבי לייב חי את שארית ימיו מתוך עוני רב. אך ברוב צדקותו חסך תקופה ארוכה מפרוטותיו המעטות עד שהצליח לנדב ספר תורה לבית המדרש באומן. הכנסת ספר התורה התקיימה לפני ראש השנה האחרון לחייו, כפי שידע מפי רבינו.

זכה רבי לייב לחתן תלמיד חכם ועובד ה' מופלג, והוא רבי זלמן רבה של מדבדבקה שהיה תלמידו המובהק של מוהרנ"ת ונכדו של רבי יודל מגדולי תלמידי רבינו.

התקרב לחסידות ברסלב בעיר מולדתו לודז' שבפולין, על ידי חסידי ברסלב בני עירו.

לאחר התקרבותו, השתוקק לנסוע לאומן לראש השנה. באותם ימים כבר נסגרו הגבולות בין פולין ואוקראינה, אך הוא לא ויתר על רצונו – ובחברת עוד כמה בחורים צעירים, יצא לדרך הארוכה והפתלתלה.

בסייעתא דשמיא עצומה, הצליחו להבריח את הגבול, ולהגיע לצד האוקראיני.

הם המשיכו להתקדם אל משאת נפשם, אולם בהגיעם לברדיטשוב, גילו כי כספם אזל – – –  לאומן? בירור קצר אף גילה, כי הרכבת הבאה היא האחרונה שלפני ראש-השנה… הרימו אפוא עיניים למרום והתחננו לבוראם שישלח להם כסף עבור המשך הנסיעה.

זמן רב הפצירו בתפילה – ופתאום הכריז אחד מן החבורה בהתרגשות: "מצאתי!!!"

כולם התאספו אליו לראות במה המדובר, ונדהמו לראות בידיו שטרי כסף שמצא על הארץ – – –

לפליאתם לא היה קץ, בראותם שהסכום מספיק עבור כרטיסים לכולם!

נפעמים מן הנס הגלוי שהתרחש להם, מיהרו אל תחנת הרכבת – אך אכזבה עצומה אחזה בהם כשהתברר להם שהרכבת עזבה לא מזמן את התחנה – – –

צער רב מילא את ליבם על שהחמיצו את הרכבת האחרונה. לימים היה ר' זאב אומר: "מדוע ביקשנו מה' כסף? היה עלינו לבקש לזכות להגיע לאומן"…

בראש השנה הם שהו בברדיטשוב, ואילו לאומן הגיעו לקראת יום הכיפורים…

שתקן מטבעו היה ר' זאב, אך נסיעה זו הייתה מהדברים היחידים עליהם סיפר:

"לאחר בואי לאומן, חליתי מאוד, ושכבתי שבועות ארוכים על ספסל ב'קלויז'. מדי לילה הגיע רבי משה צ'נסטחובר להעיר את הישנים בחצות, אך עלי הוא פסח, בראותו את מצבי הקשה. אולם, כיון שהתעורר רחש במקום, התעוררתי משנתי – ואז הגיעו לאוזני זעקות של השתוקקות מן הציון, ומילאו את ליבי בהתעוררות מופלאה".

לאחר תקופה ניכרת באומן, שב ללודז' עירו, וכעבור תקופה קצרה הצטרף לחבורת חסידי ברסלב שעלתה לארץ ישראל כדי להשתקע בה. בכך ניצל מגורלם הנורא של חבריו בפולין, בשואה.

ר' זאב הקים משפחה והתיישב בתל-אביב, שם פתח מפעל לנרות שממנו התפרנס שנים ארוכות.

בהיותו בן חמישים, הצליח למצוא שותף למפעליו. אחד מהתנאים שהתנה עמו היה, שהשותף יהיה נוכח במפעל עד שעת חצות לילה – ובחצות יבוא הוא למקום.

כששאל אותו בנו: "איך זה שיהודי בגילך מחליט פתאום לקום כל לילה בחצות?" ענה לו: "הזעקות הנשגבות ההן, ששמעתי על ציון רבינו, עדיין מהדהדות באוזני; שם קיבלתי את ההתעוררות לקום בחצות".

מאוחר יותר עבר לגור בבני ברק, שם התגוררו כמה מחסידי ברסלב שהיו 'בעלי-בתים' העוסקים במלאכות שונות לפרנסתם.

אולם, צא ולמד אילו 'בעלי בתים' יש לו לרבינו הקדוש…

ר' זאב וחברו ר' יעקב זאב אורלנצ'יק שעבד כ'חלבן', היו קמים בכל שבת לפני הנץ החמה ואומרים את כל התהילים מתחילתו עד סופו.

אצל 'בעלי בתים' אלו, היה קיום 'התבודדות' בכל יום, חיוב כמו הנחת תפילין.

ר' זאב נפטר לעולמו ביום כ"ה באב שנת תשמ"ח.

 

(באדיבות ד. ברסלבר, עלון 'אוצרות')

מחסידי ברסלב הנלהבים שבעיר טפליק היה רבי חיים לייב, הוא היה תלמיד חכם גדול ו'עובד השם' במסירות נפש.

הרחבות הגשמית היתה ממנו והלאה, ועניות מופלגת שררה בביתו. לפרנסתו, נהג לנסוע ביום היריד אל השוק שבעיר הסמוכה, עם חבית של 'הרינג' (= דגים מלוחים) ולמכור את תכולתה לבאי השוק. רבי חיים לייב התפרנס בצמצום מכך – ובשאר הזמן עבד את בוראו בהתלהבות.

פעם אחת התקיים יריד ביום חורפי סוער וקר במיוחד. רבי חיים לייב כדרכו, העמיס את חבית הדגים על גבי עגלה הרתומה לסוס, ויצא, חרף מזג האוויר הקשה, אל היריד שבעיר הסמוכה.

באותו היום היה השוק מדולדל מקונים; כמעט נפש חיה לא נראתה בין הדוכנים, שמאחוריהם ניצבו סוחרים עטופים מכף רגל ועד ראש כשהם משפשפים את כפות ידיהם שלא יקפאו.

רבי חיים לייב עמד מהבוקר עד הערב לצד חביתו, והשהייה הממושכת בקור מקפיא העצמות לא הטיבה עם בריאותו כלל ועיקר. לעת ערב שב אל ביתו כשהוא בקושי פוסע על רגליו, וחבריו תומכים בו, עד אשר נפל תחתיו מתעלף.

ידידיו הכניסוהו לביתו והשכיבוהו על מיטתו, כשהם משיבים את רוחו אליו. בני משפחתו מיהרו להבעיר אש בתנור, כדי לחמם את גופו הקפוא, ובינתיים שלחו שליח להבהיל את רופא העיר – בתקווה שעדיין לא אפסה התקווה.

הרופא הגיע, בדק את רבי חיים לייב ששכב כשפניו חיוורות כשלג, והניד ראשו בצער: "לדאבוני, כבר איחרנו את המועד, קצרה ידי מלהושיע" – – –

מול ביתו של רבי חיים לייב, התגורר חברו רבי אהרן יוסף גרשונוב, מחסידי ברסלב, סוחר שאף הוא עושה מלאכתו עראי שבעראי ותורתו ועבודתו את בוראו עיקר שבעיקרים. כששמע על מצבו הקשה של חברו, הגיע אל מיטתו וניסה לעשות פעולות שונות כדי להטיב עימו.

למשמע דברי הרופא, נפלה רוחו בקרבו. בלב שבור יצא מן הבית, כדי שלא יראה בכאבם העצום של בני המשפחה ובמותו של ידיד נפשו.

ויהי בחצי הלילה. רבי אהרן יוסף, שבקושי הצליח לתת תנומה לעפעפיו, קם ממיטתו ומחליט ללכת אל בית חברו – אולי אוכל לסייע מעט לבני ביתו.

אור קלוש של נר בקע מתוך הבית… 'איי איי, אלו הם כנראה הנרות שהודלקו לעילוי נשמתו, ירחם ה'… מה יהיה עם היתומים הרכים? מי ידאג להם?' הירהר נוגות. כשמחשבות מעציבות אלו בראשו, נקש בעדינות על הדלת. ופתאום, שומע הוא קולו של ידידו: "יכנס!"

הוא חשב שאוזניו מטעות אותו, אך כשנכנס פנימה, הוכה בתדהמה שבעתיים: יושב לו רבי חיים לייב ליד השולחן, מולו פתוח כרך גדול של "שולחן-ערוך" והוא לומד בשקיקה מתוכו לאור הנר, לאחר שסיים את אמירת "תיקון חצות"…

כל ימיו היה רבי אהרן יוסף מספר בהתרגשות את אשר ראו עיניו.

הרה"ח ר' אלעזר מרדכי רוזנפלד זצ"ל – ז' אב תשל"ט

כתב: ר' שמואל מאיר חשין

הרה"ח ר' אלעזר מרדכי רוזנפלד זצ"ל נולד לאביו ר' דוד בי' אייר 'נצח שבנצח' שנת תש"ה. ר' אלעזר מרדכי היה נצר מפואר למשפחה ותיקה בברסלב, בהיותו מיוחס בן אחר בן לר' שמואל יצחק רבה של טשעהרין (ששם משפחתו היה גם רוזנפלד), מחותנו ר' אהרן רבה של ברסלב, וכן לר' שמעון – תלמידו הראשון של רבינו הקדוש. בנוסף לכך היה נכדם של עוד מתלמידי רבינו, ר' יעקב יוסף ליוברסקי (- שהיה מחותן עם רבינו ז"ל) ור' ישראל שו"ב שאליו היחוס מגיע דרך ר' נחמן טולטשינער תלמידו המובהק של מוהרנ"ת. ר' יוד'ל מדאשיב ובנו ר' ישעיה שלום ועוד.

את אוירת החסידות ספג בבית אביו ר' דוד שעוד זכה להכיר את חסידי ברסלב באוקראינה בדור הקודם לפני שמשפחתו עלתה לארץ ישראל. קיבל הרבה מאוד מסבו ר' משה בער רוזנפלד – שהיה יהודי של מסי"נ, כמו כן ספג מדרך רבינו גם מחמיו ר' שמואל הורביץ שהעריכו מאוד.

"מעולם לא היה ילד" אומר דודו. פעם לקחו המלמד ר' אהרן בצלאל טורנהיים אל החזון איש ולאחר שבחנו התבטא בפליאה: שראש כל כך קטן יכיל כל כך הרבה?!. כל זוכריו ומכיריו מציינים בהתפעלות שהיה איש שהכל בו, חכם, צדיק, קדוש, למדן וידען בכל תחום, רבים היו שואלים בעצתו על אף היותו אברך צעיר. הייתה בו עדינות נפש מופלאה ועל אף שהדבר היה קשה עליו מאוד עסק הרבה במעשי צדקה וחסד ואסף כספים למען נצרכים וחילקם בסתר. פעם אחת חזר לביתו ונהרה שפוכה על פניו, לשאלת בני ביתו אמר שזכה היום לספוג בזיון הגון, היה זה בעת שאסף כסף בין מתפללי הכותל המערבי למטרת 'הכנסת כלה' עבור כלה יתומה, ואחד אמר לחבירו בלגלוג: "תן לו משהו, הוא צריך יין לשבת…" שאב ר' אלעזר מרדכי קורת רוח מרובה מבזיון זה.

'ברסלבער חסיד' אמיתי היה ר' אלעזר מרדכי, קשור לרבינו בכל נפשו ומאודו. הייתה לו בקיאות עצומה בספרי רבינו וכן בשיחות והנהגות, בענייני יחוס ומסורת. מאז היותו ילד חקר ודרש בעניינים אלו וחלק מן הדברים אף העלה על הכתב ונמצאים בידי המשפחה. סיפר אחד מידידיו אשר היה קורא לפניו – בזמניו הקשים – מהליקו"מ, ואם קרה שחיסר פעם מילה אחת מלשון הליקו"מ היה ר' אלעזר מרדכי מתקנו על אתר מתוך זכרונו. מוסיף אותו ידיד, שאי אפשר היה לחדש לו שום שיחה או מאמר ממה שכבר הודפס, שכן הכל היה נהיר לו. הוא אף השאיר כתבי יד של חידושים נפלאים בליקוטי מוהר"ן – בפרט על התורות המדברים אודות 'רפואה'. בכלל היה לימודו בספר זה בצורה נפלאה ובעמקות גדול, וכפי שאומר ר' משה בורשטיין, אשר היה שומעו בבית הכנסת ברסלב ברובע היהודי: "ממנו היה מה לשמוע". היה תמיד בשמחה וידע להשמיע מילי דבדיחותא לסובביו אף בזמנים הנוראים ביותר.

התבטא פעם, שאם יזוב ממנו דם אזי לא יהיה זה דם כי אם ברסלב "ברסלבער בלוט". היה מקפיד מאוד על שיעורים קבועים בכל חלקי התורה כפי שלימדנו רבינו, ושמר עליהם גם מתוך יסוריו, עם החברותא שלו בלימוד השו"ע המשיך ללמוד עד לימים ספורים לפני הסתלקותו ומעניין שסיים עמו בהלכות אבילות. תפילתו הייתה בהתבוננות והשתפכות הנפש, לא סבל דיבור באמצע התפילה, אחד שהתפלל עמו באותו מנין אומר: "הוא לא נתן לנו לדבר בתפילה כלל, אפילו בחוץ היה אסור לדבר". כשלעצמו לא החסיר מעודו שום קטע מהתפילה – כפי שהעיד על עצמו. אם הגיע למנין דותיקין וראה שלא יוכל להספיק הכל, היה נשאר להמתין למנין הבא. סדר יומו היה מנוצל עד תום לעבודת השם, יוצא היה מביתו בחצות הלילה כאשר ר' שמואל צ'צ'יק ז"ל היה מעירו, וחוזר רק למחרת בערב. הקפיד על קוצו של כל סעיף קטן בשו"ע, כרצון רבינו הקדוש, עד שכל מכיריו אמרו "כך צריך יהודי להראות". בכך היה גם שם רבינו מתאהב על ידו ומי שבא במגע עמו הופך היה לאוהד את דרך רבינו, הוא זכה גם לקרב כמה וכמה נפשות לדרכו של רבינו.

את כל חיותו שאב מלימוד התורה, היה מתמיד עצום, למד שעות ע"ג שעות ברציפות. ישב פעם בבית מדרשינו במא"ש ולמד שעות רבות עד שאחד ניגש אליו, סגר לו את הגמרא באומרו: "נו באמת היכן הגבול? כמה אפשר ללא הפסק?". כשהוא נכנס לכולל שלו היה המקום הופך עד מהרה לתסיסה של לימוד. בתקופת חוליו הקשה כאשר לא יכל עוד לבוא לכולל כסדר, ביקשו ראש הכולל שיכנס לפחות מדי פעם להחיות את המקום, מאחר שחסרונו מורגש ביותר. הוא עצמו היה אומר שמן הסתם לא יקבל שכר בשמים על לימודו כי הוא כל כך אוהב את התורה ומתענג מעצם הלימוד, שזה בעצמו השכר הגדול ביותר בשבילו. סיפר אחד שהיה חברותא שלו בשנות חוליו, שר' אלעזר מרדכי אמר לו שהוא מרגיש כה רע כאחד בן תשעים, אולם ברגע שהחלו ללמוד לא הכירו עליו דבר. על אף יסוריו הנוראים וחולשתו היה לימודו בעיון ועומק ובחיות נפלאה כבזמניו הטובים. כאן בא לידי שימוש גם כשרונו הנפלא בציור ובהמחשה כאשר למד בסוגיות של טהרות ועניני נגעים ידע להמחיש כל דבר בבירור נפלא עד שכל שומע הבינם. מדי פעם היו ילדיו הקטנים מביאים לפניו איזה גמרא והיו מכסים בידם את ראש העמוד – כך שלא יראה איזה עמוד זה, והוא ר' אלעזר מרדכי, היה אומר להם לפי דברי הגמרא מהו העמוד הנוכחי, שכן היה בקיא בכל חלקי הש"ס ממש. חיבר גם ספר בעניני חינוך-הבנים, אשר למרבה הצער אבד בדרך להדפסה וחבל על דאבדין.

היה בעל מידות נעלות. בשנותיו האחרונות, בהם התייסר ביסורים קשים ר"ל, התגלו מידותיו במלוא הדרם. כאשר חזר לראשונה מהרופא – שם שמע על מחלתו, היה נראה רגוע ומרוצה והתחמק מלספר בביתו מה אמר הרופא, אך כאשר הוכרח לענות לשאלת בני ביתו סיפר שהרופא אמר לו בחיוך קר שהוא חולה במחלה הידועה ה"י ויש לו רק מעט זמן לחיות. כאן חיכה הרופא לראות תגובה של חרדה ויאוש, אולם תחת זאת ענה לו ר' אלעזר מרדכי: "אם חיי היו נתונים בידי הרופא הייתי אכן נבהל, אך מאחר ואני ביד ד' איני מתיירא כלל מדבריך". בספרו זאת הוסיף שהוא מודה לד' על שהספיק בשנותיו הקצרות להקים משפחה בישראל, היה אומר: אילו הייתה המחלה מתגלה בבחרותי הרי שלא הייתי זוכה להקים בית בישראל, כמה עלי להודות לד' שכן זכיתי לכך. מעניין לציין שבאמת האריך ימים רבים מעל למה שצפה לו אותו רופא וכאשר באו אליו לבקש תעודת פטירה, סרב הרופא להאמין שאדם זה חי עד כה.

ברצונו למנוע צער מהוריו, השתדל מאוד להראות להם תמיד פנים שמחות ואזר את כל כוחות נפשו שלא להוציא אף אנחה בזמן שאביו נמצא אצלו, אף שדבר זה היה קשה וכבד עליו מאוד. בכלל עברו שנותיו האחרונות מתוך הכנה עילאה למעבר לעולם האמת, הוא חיי בחשבון נפש מתמיד מתוך יישוב הדעת ודעה צלולה. חקר ודרש בכל מעשיו מיום עומדו על דעתו ותיקן כל מה שראה לנכון, שלח את אחד מידידיו לרצות חבר מהחיידר שהכהו פעם ושלח לו אלף דולר, בהוסיפו שהוא מקוה שזה מספיק ואם ירצה יוסיף לו, כי חישב לו את כל כללי הלכות נזיקין כצער, נזק, בושת, ריפוי וכו'.

בלילו האחרון שמע אמירת ק"ש מישיבת "אש התורה" – שתחת ביתו, ומיד הצטרף אליהם על אף חולשתו הנוראה וקרא עמם יחד מילה במילה במסירות נפש ממש.

בבוקרו של יום ז' אב תשל"ט, קרא לבנו בן ה11 לפני שהלך לתלמוד תורה וציוהו לבקש מחילה בשמו מאלו שהתעסקו עמו בתקופה האחרונה. לאחר מכן ביקש שיקראו לגיסו ר' שבתי הורביץ שליט"א – אשר דר עמו בשכנות. כאשר הגיע ר' שבתי קרא עמו קריאת שמע בדבקות ולאחר מכן הושיט לו את ידו, לחש לו משהו בשקט ועצם עיניו בנחת. לשאלה מה אמר, ענה ר' שבתי "הוא אמר לי שלום". וכך יצאה נשמתו בשלום בהיותו בן ל"ד שנים בלבד ולא ניכר על פניו שום שינוי וממש יצאה נשמתו בנשיקה, כאשר במיטתו מונח הספר "נועם אלימלך" שעסק בו בכל יום מימי חייו.

רבי יצחק מנדל רוטנברג נולד בפולין בשנת תרנ"ה. ילד קטן היה כשהבחין במלמד שלו היושב מדי יום ולומד מתוך ספר כלשהו כשעיניו זולגות דמעות, לאחר מכן היה נועל את הספר במגירתו. המלמד היה אדם קשוח, ויצחק מנדל התפלא לראותו בוכה תוך כדי לימוד. סקרנותו התעוררה והובילה אותו לגילוי הספר הפלאי, 'השתפכות הנפש' שמו. כך החלה התקרבותו ל'נחל נובע מקור חכמה', כשאף אחיו ר' משה, עילוי ומתמיד עצום, זוכה להתקרב לחסידות ברסלב.

בסביבות שנת תרס"ח נסע ר' יצחק מנדל לאומן, שם פגש ברבי אברהם ב"ר נחמן חזן, שקרבו מאד ושח לו שיחות וסיפורים מרבינו ותלמידיו. הוא זכה גם להסתופף במחיצת החסיד המופלא רבי אלטר מטפליק הי"ד ולקבל ממנו מתורת רבינו. לאחר הטבח הנורא שהתחולל בטפליק, כשרבי אלטר נהרג על קידוש ה', ונודע שהמרצחים מאיימים להעלות באש את בתי היהודים יחד עם הקדושים, נסע תוך סיכון עצמי רב מרחק קילומטרים רבים עד לטפליק, התגנב בחשאי לבית רבי אלטר, נטל את גופו הטהור והביאו לקבר ישראל.

רבי משה אריה ביק, יליד מז'יבוז', סיפר שחסידי ברסלב מפולין היו מתאכסנים בבית אביו לאחר שהבריחו את הגבול בדרכם לאומן, ביניהם זכר היטב את רבי יצחק מנדל כנער צעיר החדור במסירות נפש.

לאחר מלחמת העולם הראשונה, עלה לארץ ישראל וייסד עם חבריו את המנין דחסידי ברסלב שהתקיים אז בביהמ"ד טשורטקוב. הוא היה בקי גדול בש"ס והיה מבאי ביתו של רבה של ירושלים רבי יוסף חיים זוננפלד, כן למד בחברותא עם הרב מטפליק רבי שמשון אהרן פולנסקי.

רבי שמואל הורביץ בספרו 'ימי שמואל' מתאר את פגישתו הראשונה איתו בצפת, בשנת תרפ"ג: "היה שם אחד שבא מחדש מחו"ל ולא הכרתיו עדיין, ושמו רבי יצחק מנדל, והוא שאל אותי אם אני מכיר את אלטר בן ציון. ובגלל שקרא לרבי אלטר בן ציון בשמו לבד בלי 'רבי', חשבתי שהוא מתנגד, על כן לא עניתיו. אבל לבסוף היינו ביחד במירון ועבדנו עבודת השם ביחד ורקדנו – ואז ידעתי שהוא מאנשי שלומנו" (פרק עט).

בהמשך מתאר רבי שמואל כיצד היה רבי יצחק מנדל משמח אותו ואת חבריו בניגוני ההתעוררות שהביא עמו, ובסיפוריו על עבודת ה' של אנשי שלומנו שזכה להכיר; ופעם אחת, כשדיבר איתם אודות ציון רבינו באומן, עורר בקרבם כיסופים עצומים לנסוע לשם עד שנמנו וגמרו להוציא זאת לפועל, והחסיד רבי שלמה קאוולער, שהיה כבר זקן, אמר שימכור את התכריכים שהכין ליום פקודתו ואת כל מטלטליו כדי לנסוע לאומן.

רבי יצחק מנדל רוטנברג התחבר עם אותם יחידי סגולה מחסידי ברסלב שעבדו את ה' בציון רשב"י במירון – כרבי אלטר בן  ציון קרוסקופ, רבי שמואל הורביץ, רבי ישראל דוב אודסר ורבי יעקב זאב ברזסקי – באהבת חברים מופלאה, עד שקשה היה להם להפרד איש מרעהו.

באחד ממכתביו של רבי יצחק מנדל לידידו רבי ישראל דוב אודסר, לאחר הולדת בנו, הוא כותב: "פליאה גדולה מאד בעיני שזה שני שבועות שנסעת לביתך ולא כתבת לי מאומה. אעפ"כ אני כותב לך, והשי"ת יתן לך שתגדלו למזל טוב בתוך כל בני ביתך לתורה לחופה ולמעשים טובים ויהיה מחסידי ברסלב…" בהמשך, הוא כותב לו שיחות יקרות ונפלאות ששמע מזקני אנ"ש, וחותם "ממני ידידך המחבבך בלב ונפש והמעתיר בעדך".

בידי רבי יצחק מנדל היה אוסף כתבי יד מגדולי אנ"ש, שאת חלקם קיבל מידידו רבי ישראל דוב. אוסף זה מצוי כיום בגנזך של ר' לייב'ל ברגר שיחי'.

לימים היגר רבי יצחק מנדל רוטנברג לאמריקה, שם, ברובע 'איסט סייד', המרכז היהודי הראשון בארה"ב, הקים את בית הכנסת של חסידי ברסלב.

נפטר בשיבה טובה בגיל תשעים ושש, ביום ה' באייר שנת תשנ"א.

רבי ישראל דוב-בער אודסר

רבי ישראל דב אודסר נולד בטבריה בכסלו תרנ"ז, לאביו ר' אייזיק שלמה מחסידי קרלין. משפחתו היתה מצאצאי ראשוני החסידים שהתיישבו בארץ ישראל; אבי סבו ששימש כשוחט באודסה עזב את משרתו ועלה עם רבו הרה"ק רבי אברהם מקאליסק בשנת תקל"ז בעלייה המפורסמת לארץ ישראל, יחד עם הרה"ק רבי מנחם מנדל מויטבסק. כן נמנתה המשפחה עם נכדי הרה"ק רבי יקותיאל זלמן לייב, אבי משפחת ברז"ל.

מנעוריו המו בקרבו געגועים לקרבת ה'; היה משכים קום עוד לפני גיל בר-מצוה ל'תיקון חצות' ואמירת תהילים בעוד לילה; היה עורך תעניות ומסתיר זאת מהוריו. לב רחום פעם בקרבו, ולעתים רבות היה מגיע ל'חיידר' ללא לחם, לאחר שנתן בדרך את לחמו לעני.

לאחר היכנסו למצוות, היה לבן-בית אצל רבי מרדכי חיים המכונה רבי מוטל מסלאנים, כן הסתופף במחיצת זקני החסידים ואנשי המעשה בטבריה של הימים ההם. אך טרם מצא רוויה; הוא הרגיש בחסרון הכלים להתמודד מול הניסיונות העוברים עליו כמבקש ה'.

בן שבע עשרה היה רבי ישראל דב אודסר כשגילה באורח פלא את אורו של רבינו, בדמות ספר נטול כריכה המוטל באשפה; היה זה הספר הקדוש 'השתפכות הנפש'. הוא החל מקיים את הנאמר בו, כשהוא יוצא אל ההרים סביבות ישיבת 'רבי מאיר בעל הנס' בה למד, שופך כמים לבו, ונפשו מוצאת רוויה. הוא ראה בחוש כיצד ההתבודדות סוללת דרכו אל ה' יתברך.

לאחר שנגזל הספר מידיו, התפלל לה' שיפגיש אותו עם חסידי ברסלב. תפילתו נענתה, כשבהשגחה מופלאה הגיע לבית הוריו החסיד הדגול רבי ישראל קרדונר. הם נקשרו זה לזה בקשר בל ינתק. באותה תקופה כתב רבי ישראל קרדונר במכתב: "ברוך ה' אשר בצר הרחיב לי והקדים רפואה למכתי, שנתקרב על ידי הבחור ישראל דוב נ"י, אשר עובד אותי כעבד נאמן אל אדוניו וכבן רחמן אל אביו ועוד יותר ויותר, וסובל ביזיונות בשבילי ומקבל הכל באהבה בכדי להמציא לי איזה מעות או מזון, ברוך ה' על החסד הזה…"

לימים התבטא רבי ישראל בער: "זכיתי להכיר את רבי ישראל קרדונר, וראיתי מה זה יהודי, מה זו אמונה ומה זו תפילה" – – – כל ימיו היה מתאר בערגה וברטט את עבודת הבורא המופלאה של מורו.

אחרי הסתלקות מורו רבי ישראל קרדונר, בט' בחשון תרע"ט, חָבר רבי ישראל דב אודסר אל חסידי ברסלב דאז בירושלים, כרבי נפתלי כהן, רבי שלמה וקסלר, רבי גדליה ברגר ורבי נתן בייטלמכר. רבי שמואל הורביץ מתאר בספרו 'ימי שמואל' תיאורים נלבבים על עבודת ה' במירון משנות התר"פ ואילך, במחיצת רבי ישראל בער ועוד יחידי סגולה מחסידי ברסלב דאז. שם מתגלה טפח מגדולתו ועבודתו הנלהבת את בוראו.

לא מעטים מהחסידים בני הדור הקודם ושחיים כיום, התקרבו דרכו לאורו של רבינו. הלבביות שקרנה ממנו, דבקותו בה' ושמחתו, השפיעו על רבים. רבי דוד שכטר, אביו של רבי יעקב מאיר, אמר כי התקרב לברסלב בעקבות האמונה הנדירה שגילה אצל רבי ישראל בער אודסר.

כל ימיו השתוקק לציון רבינו שבאומן, וזכה להגיע לשם עוד בתקופת מסך הברזל. גם בשנתו האחרונה, כשהוא זקן וחלוש, הביע רצונו לנסוע לאומן לראש-השנה במסירות נפש.

כמורו רבי ישראל קרדונר, עסק רבי ישראל דב אודסר כל ימיו בהדפסת והפצת ספרי רבינו; חסך פרוטה לפרוטה ואף כיתת רגליו במסעות ארוכים בארצות הגולה למטרה נשגבה זו. לפני פטירתו, הפקיד בידי נכדו רבי עמרם הורביץ ז"ל את המשך ניהול העסק הקדוש של הדפסת הספרים, אשר עדיין חי ופועל ומנוהל על ידי נכדיו, ואשר כבר הפיץ מיליוני ספרי רבינו בכל רחבי תבל, כצוואתו הקדושה של מוהרנ"ת.

בח"י בחשוון תשנ"ה, עלתה נשמתו לגנזי מרומים.

רבי יוסף יונה שטרנהרץ – בן מוהרנ"ת

 

נולד בשנת תקפ"ט, לאביו הגדול מורנו רבי נתן, והיה הצעיר מבין בניו.

בהיותו תינוק, חלה ב'מָאזְלֶין' (= חצבת) מחלה שהייתה נפוצה בימים ההם, והיוותה סכנה גדולה, בעיקר עבור ילדים. יוסף יונה הקטן הגיע למצב קשה ביותר, ובזכות תפילותיו של אביו, שב לאיתנו.

במכתב מאותו שבוע לבנו רבי יצחק, מספר לו רבי נתן על החלמתו הניסית של יוסף יונה:

"ביום שבת קודש, וביום א' בשבוע זאת, היה מסוכן מאוד מאוד, וזה סמוך החלימהו והחיהו השם יתברך ברחמיו הגדולים, בלי שום רפואות, ובלי שום עשייה ותחבולה כלל, כדרכנו, כידוע לך".

יחד עם כל פעולותיו הכבירים והנשגבים של רבי נתן, היה מקדיש מדי ערב זמן, כדי לשבת עם ילדיו, לברך עמם ולקרוא עמם 'קריאת שמע'.

כשהיה יוסף יונה עדיין ילד רך בשנים, נאלץ אביו להיעדר לעתים לפרקי זמן ארוכים מן הבית. אולם גם אז, המשיך האב לקיים מצוות 'ושננתם לבניך', באמצעות מכתבים לילדיו.

באחד מהם, הוא כותב לשני בניו הצעירים: נחמן ויוסף יונה: "למען השם, לימדו והתפללו בכוונה. אימרו קריאת שמע וברכת-המזון ברצינות. אזי יהיה לכם טוב בעזרת ה' יתברך בעולם הזה ובעולם הבא. אתם יכולים כבר להבין, ילדים אהובים, שאין תכלית אחרת, אלא רק: תפילה, תורה ומעשים טובים. ה' יתברך יחזק לבבכם בזה, אמן" (תרגום מאידיש).

במכתב נוסף, לאחר שביקשו ממנו שיקנה להם חליפות, הוא משיב להם: "מה שאתם תצטרכו, אעזור לכם בעזרת ה' יתברך; וגדולות אין צריכים. המלבושים היקרים ממררים לאנשים את חייהם, בפרט אנשים פשוטים ונרדפים כמותנו, שכל זהוב מגיע אלי בנס גדול, שאי אפשר לספר ומכל שכן לכתוב" (תרגום כנ"ל).

לאחר הסתלקות אביו, נשא רבי יוסף יונה לאשה את אסתר שיינדל, בת אחותו מרת חנה צירל. היא התינוקת המוזכרת במכתבו של רבי נתן משנת תקצ"ה.

ומעשה שהיה כך היה: באותה שנה גברה המחלוקת נגד רבי נתן והגיעה לשיאים שלא יתוארו. הגיעו הדברים לידי כך, שדמו הותר, ופוחזים וריקים היו משליכים אבנים אל חלונות ביתו.

בני הבית הורגלו להגיף את התריסים מדי יום לפנות ערב, שכן בשעות הלילה, נהגו מתנגדי רבי נתן לרגום את ביתו באבנים.

ערב אחד, שכחו להגיף את התריס באחד החדרים. אותה שעה שהתה בחדר חנה צירל, עם בתה התינוקת אסתר שיינדל, ששכבה בעריסה.

לפתע פרצה התינוקת בבכי, ואימה הרימה אותה מן העריסה. לא חלפו מספר רגעים – ואבן גדולה התעופפה מן החלון ונחתה היישר לתוך העריסה הריקה – – –

באותה עת שהה רבי נתן בטשערין. לאחר שנודע לו הנס שהתרחש לנכדתו, כתב באיגרת לבתו וחתנו:

"…והנה גם לה זורקין אבנים… ה' יתברך יזכנו שייצאו ממנה דורות ודורי דורות, שיהיו יראי השם ואנשי אמת, כי זה כל מגמתנו".

על רבי יוסף יונה אמרו, שירש מאביו את מידת התמימות דקדושה; הוא ישב כל ימיו על התורה והעבודה, ותפילתו הייתה במתיקות עצומה.

'מתבודד' מופלג היה, ודבוק בבוראו; לא פעם ראוהו פורש לעת דמדומי ערב אל חצר בית-המדרש, ועורך את חשבון נפשו על היום שחלף.

רבי יוסף יונה נפטר בשנת תרמ"ט, בהיותו בן שישים שנה. הוא נטמן באומן, סמוך לכניסה הישנה לבית-החיים, ליד קבריהם של רבי נחמן מטולטשין ורבי נחמן חיה'לעס.

 

(באדיבות ד. ברסלבר, עלון 'אוצרות')

רבי אברהם פטרבורגר – תלמיד רבינו

מוצאו היה מברדיטשוב. לפני התקרבות מורנו רבי נתן לרבינו, היה רבי אברהם כותב התורות מפי רבינו, והן המובאות בספר הקדוש 'ליקוטי מוהר"ן' תחת הציון "לשון החברים".

בסביבות שנת תקס"ז עבר לדור בעיר פטרבורג, שם עסק במסחר. כיוון שהיה לו יד במלאכת הכתיבה, פנו אליו רבים כדי שיינסח עברום מכתבי בקשה לממשלה וכדומה.

על נדידתו לפטרבורג הרחוקה בגשמיות וברוחניות, כותב מוהרנ"ת כי אותה שנה, תקס"ז, היתה סוערת ומלאת הרפתקאות עבור רבינו ואנשיו. ביום הכיפורים, בעיצומה של תפילת 'כל נדרי' פרצה שרפה בעיר, ויחד עם שאר בתי העיר נשרף גם ביתו של רבינו.

כשהגיעה השמועה על כך לבית הכנסת, מיהרו תלמידי רבינו להציל את הניתן להציל מרכושו. הדבר גרם לבילבול התפילה, ומאוחר יותר אמר רבינו כי באותו יום כיפור רצה לפעול איזה דבר אצל ה' יתברך, וכבר היו לו טענות רבות על כך, אולם השריפה שפרצה בילבלה את הדבר.

רבי נתן מוסיף בספר 'חיי מוהר"ן', כי באותה שנה היה רבינו נע ונד בדרכים, וגם הוא – רבי נתן – עצמו הוכרח לנדוד מנמירוב עיר מולדתו למוהליב, ואילו רבי אברהם דנן גלה לפטרבורג.

זאת מלבד התלאות הנוספות שעברו על רבינו בעת ההיא.

"והמשכילים המעיינים בדברינו בעין האמת", כותב מוהרנ"ת, "יבינו מעט גדולת הבורא יתברך על ידי כל זה, וגדולת הצדיקים, וכמה יסורים וצרות הם סובלים בשביל תיקון נפשותינו. אולי נתעורר על ידי כל זה, לילך בדרכיהם הקדושים אשר הורה אותנו בספריו הקדושים, ונשוב אל ה' באמת" (שם, קנא).

בתקופת מגוריו בפטרבורג, שהיתה עיר נכרית מובהקת, חש רבי אברהם בסכנה תמידית ליהדותו, ואת צערו על כך תינה בפני רבינו, כמובא בחיי מוהר"ן (פרק עבודת ה'): "איש אחד מאנ"ש היה בפטרבורג והיה כותב לו [לרבינו] ז"ל משם מכתבים הרבה, באשר שיש לו צער גדול מזה שנזרק לשם, כי כמה פעמים שמעו מרבינו ז"ל ששם קשה מאוד להתחזק בעבודתו יתברך, כי הוא מקום מסוכן מאד. ופעם אחת סיפר רבינו ז"ל מזה, ואמר: 'דבר זה בעצמו – שהוא מתיירא וחרד כל כך שמא מחמת זוהמת המקום לא יוכל לעמוד במדריגתו – דבר זה בעצמו מעמיד ומחזק אותו לעמוד על עמדו ולבלי ליפול ממדריגתו'…"

בשנה האחרונה לחיי רבינו, כשהיה חולה מאד, נהג רבינו לנסוע מדי יום אל מחוץ לעיר לשאוף אויר צח, ואנשיו דאגו לו לעגלה רתומה לסוס לשם כך. פעם אחת לא עלה בידם למצוא אלא סוס לרכיבה בלבד. רבי אברהם שהתלווה אל רבינו באותו יום, סיפר מאוחר יותר בהתפעלות: "אני שסוחר מלומד הנני, הבחנתי כי רבינו רוכב על הסוס ללא שמץ פחד, כרַכָּב עתיר ניסיון – וכל זאת כשמחלת השחפת שלו בתוקפה" ללמדך שרבינו לא התיירא משום דבר גשמי.

מאוחר יותר סיפר על דברים נפלאים שזכה לשמוע באותה הזדמנות מפי רבינו, שקשר הדוק היה להם עם התורה 'תקעו אמונה' (ליקו"מ ח"ב ה) שהשמיע בראש השנה שקודם לכן.

רבי אברהם האריך ימים, והחסיד רבי אהרן מקיבליטש, חמיו של רבי לוי יצחק בנדר, עוד הכירו.

 

(באדיבות ד. ברסלבר, עלון 'אוצרות')

רבי יהושע מז'ערין – תלמיד רבינו

היה אחד מגדולי עובדי ה' שבתלמידי רבינו. רבי אברהם בן רבי נחמן בספרו "כוכבי אור" פרק אנשי מוהר"ן, כותב: " תבערת הלב של רבי אהרן ורבי יהושע מזשערין, אין לשער".

רבינו שיבח פעם את תפילתו. היה זה לאחר שביקר אצלו וראה אותו מתפלל תפילת מנחה. כשחזר רבינו, אמר: "הייתי אצל יהושע'לה שלי וראיתיו מתפלל א שטיק מנחה!" ('חתיכת' מנחה).

בשנת תקס"ו נסתלק רבי יהושע לעולמו, ולאחר פטירתו זכה להגיע אל רבינו. את השתלשלות העניינים מתאר מוהרנ"ת ב"חיי מוהר"ן" קעח ובימי מוהרנ"ת יא. ומעשה שהיה כך היה:

בערב ראש השנה תקס"ו, בזמן שבו נכנסו החסידים אל רבינו בזה אחר זה, כשהם שופכים לבם לפניו, ובטרם עוזבים את חדרו הקדוש מניחים 'קוויטל' (פתקא) עם שמם על שולחנו – הגיע תורו של מוהרנ"ת. הוא נכנס בחרדת קודש אל רבינו ודיבר עמו מה שדיבר. בתוך כך, נחו עיניו על רצפת החדר. למרגלות השולחן נח פתק, ולמראה השם הכתוב עליה, פקד זעזוע את מוהרנ"ת. היה זה שמו של חברו רבי יהושע מז'רין…

ומדוע כל כך הזדעזע רבי נתן? משום שמנהגו של רבינו היה, שכאשר הגיע אליו קוויטל ובו שמו של אדם שבשנה הקרובה יסתלק מן העולם, היה משליך אותו אל מתחת לשולחן. כשראה רבי נתן את שמו של ידידו, אחד מהחבריא, שלא היה בא בימים, התעצב אל לבו, ביודעו שבקרוב תגיע עת פקודתו. אלא שמוכרח היה לשים מחסום לפיו.

במוצאי ראש השנה, בטרם נסעו איש לביתו, נכנסו אל רבינו כדי ליטול רשות ולהפרד ממנו. בין הנכנסים היה רבי יהושע. מוהרנ"ת הבחין כי הוא מתעכב בפנים יותר מן הרגיל והוא שיער את סיבת הדבר; רבינו הקדוש מכין את תלמידו למעבר מעולם השקר, לעולם האמת. ואמנם, כאשר יצא רבי יהושע, היו פניו שטופות בדמעות.

תלמידי רבינו ידעו כי התקשרותם אליו בעולם הזה, היא רק הכנה להתקשרות הנצחית אליו בעולם הבא, וכפי שהוא עצמו הורה להם, לבוא אליו לאחר הסתלקותם.

רבי יהושע שב לעיירת מגוריו והתמסר כל כולו לעבודת הבורא ולקבלת פני עתיק יומין.

לאחר חג הפסח תקס"ו, קרא רבינו למוהרנ"ת, מסר בידו פתק ובו שֵם בן שש אותיות שכה היה סידרן: למעלה שלוש אותיות, באמצע שתי אותיות, ולמטה אות אחת – ואמר לו: "סע אל רבי יהושע, שנן איתו את השם הקדוש הזה ואמור לו שיחקוק אותו היטב בדעתו – וזה יהיה לו לטובה גדולה". סגולתו של שם זה היתה, שלאחר הפטירה יוכל הנפטר לבוא אל רבינו.

כשהגיע מוהרנ"ת אל בית רבי יהושע, מצאו חולה. הוא ישב אתו וחזר עמו על השם הקדוש שבפתק, ואף הורה לו לזכור את רבינו עד לרגע פטירתו.

מוהרנ"ת נשאר ללון בלילה בז'רין. למחרת בבוקר פשטה השמועה בעיר כי רבי יהושע נסתלק לגנזי מרומים.

כשחזר מוהרנ"ת משליחותו, שיבחו רבינו על שזכה לקיים מצוה גדולה ונשגבה כזו, בהוסיפו: "ידעתי שכך יהיה, אולם מהר כל כך?! עוד לפני הקבורה היה רבי יהושע אצלי!"

כשרצה מוהרנ"ת לשנן את אותו שם קדוש עבור עצמו, אמר לו רבינו: "זה לא בשבילך". ואכן, באורח פלא, נשכח השם ממנו.

רבי ישראל לייב מבאפוליה – תלמיד מוהרנ"ת

בתיאור קורות התעסקותו של מוהרנ"ת בשנת תק"פ להקמת בית-דפוס להפצת אורו של רבינו בעולם – תוך כדי כיסופים עצומים לחון את עפרה הקדוש של ארץ ישראל – כותב מוהרנ"ת:

"ונסעתי מאומאן לניקולאיב דרך טיראוויצע, ובאתי על שבת-חזון לקהילת קודש באפאליע, ושם נתקרבו אלי בני הנעורים חדשים, ונתעוררו להשם יתברך בהתעוררות גדול, כדרך אנשי שלומנו הנקראים על שם רבינו זכרונו לברכה" (ימי מוהרנ"ת ח"ב, יג).

בין מקורבי מוהרנ"ת ומגדולי תלמידיו מהעיר באפוליה, היה רבי ישראל לייב, עובד ה' נלהב שהיה מתפלל ביראה ובהתלהבות עצומה.

החסיד ר' יצחק מאיר קורמן סיפר, שכשהתקרב בבחרותו בפולין לברסלב, נסע בשנת תרס"ז ראשונה לאומן ונשאר שם כמה שנים עד שחזר לפולין והתחתן שם. וכה שח: "בהיותי באומן שמעתי מהזקנים את אמירת התהלים שלהם וכן אמירת תיקון חצות ו'ליקוטי תפילות', אשר אי אפשר לצייר ולתאר כלל את הנעימות והמתיקות וההשתפכות הלב והנפש שלהם, בערגה כזאת שלא ראיתי ולא שמעתי כזאת מימי. כל אחד עם הניגון המיוחד שלו, עם ה'תנועות' המתוקות שלו, עם האנחה והגניחה שלו, עם הבכיה שלו. היו כאלו ששפכו נהרות דמעות בכל מלה, הפנים שלהם היו אדומות ושטופות בדמעות, לא רואים כאלה בעולם!" הוא הזכיר כמה תנועות נעימות ונוסחאות אשר שמע מאותם זקנים, בהשתוקקותם וגעגועיהם והתלהבותם באמירתם קטעים שונים בתפילה או בתהילים.

ואותם זקנים סיפרו על תפילתם של גדולי החסידים בדור שלפניהם, היו שחים בערגה וחרדת קודש, היאך היה עומד רבי ישראל לייב מבאפוליה תלמיד מוהרנ"ת בהיכל הקלויז הקדוש, מעוטף בטלית ומעוטר בתפילין, וכולו דביקות בבורא יתברך; ובהגיעו ב'פסוקי דזמרה' למילים: "אל תבטחו בנדיבים, בבן אדם שאין לו תשועה. תצא רוחו ישוב לאדמתו" – או אז היה זועק בהתעוררות עצומה: "ביום ההוא אבדו עשתונותיו!" – – –

שוב ושוב היה רבי ישראל לייב חוזר בזעקה ובכוונה גדולה על המילים הללו: "ביום ההוא… ביום ההוא… אבדו עשתונותיו", וכל מי שעמד בקרבתו, חיל ורעדה אחזו בו, והרגיש כי אכן "ביום ההוא" –  ביום פקודת האדם, כשמגיעה שעתו להשיב את נשמתו לבוראו – אזי "אבדו עשתונותיו" ומתגלה אפסיות כוחו. והיו השומעים מזדעזעים ונחרדים מאימת יום הדין.

נוהג היה לבוא מפקידה לפקידה לאומן, לשהות על ציון רבינו לילה שלם; ולמחרת, לאחר תפילת שחרית בקלויז, לא טעם מאומה, אלא שם פעמיו שנית אל ציון רבינו, שם שהה שוב כמה שעות. כה נהג כל אימת שנכספה נפשו לשפוך לבבו בתפילה ושיחה במקום גניזת רבינו הקדוש.

לעת זקנתו רצה רבי ישראל לייב להעתיק את מושבו לאומן ולבנות לו בסמוך לקלויז דירה למגורים, כדי שיוכל להקדיש את ימיו עד עת פקודתו ב'יום ההוא' אך ורק לעבודתו יתברך, וכך יוכל גם לבלות זמן רב באוהל ציון רבינו הקדוש בכל עת מצוא. לאחר פטירתו התכוון להוריש את אותו בית-דירה נדבה לקלויז. ואמנם כך עשה. כעבור תקופה קצרה מבואו לאומן, נסתלק לגנזי מרומים.

זכה רבי ישראל לייב להעמיד דורות ישרים ודבקים בצדיק; בנו רבי אשר מבאפוליה היה אף הוא מתלמידי מוהרנ"ת. בנו של רבי אשר, רבי פנחס המכונה ר' פיניע, חתנו של רבי אייזיק אייזנשטיין, היה מיקירי החסידים וזכה לבנים חסידים ויראי ה'.

החסיד ר' ישראל דוד גרינהויז הי"ד

מוצאו של ר' ישראל דוד גרינהויז מהעיירה צוזמיר (סנדומייז') הפולנית. כרבים מאנשי מדינתו, זכה לטעום מאורו של רבינו הקדוש ולדבוק בו בכל לב ונפש. בתחילת התקרבותו לדרך רבינו, קיבל הדרכה על ידי החסיד הגדול רבי שמשון ברסקי, שנהג לבקר לפרקים בערי פולין ולהרוות נפשות צמאות במימי ה'נחל נובע'.

בהגיעו לפרקו, נשא לאשה את אחותם של רבי מתתיהו ורבי יצחק גרשון ברזסקי, מחסידי ברסלב בוורשה.

איש תם וישר היה, ובורח מן הכבוד. בתקופת התקרבותו, השתוקק בכל מאודו לנסוע לציון רבינו שבאומן, אלא שכיון שעני ואביון היה, לא היה בידו כסף לנסיעה. מה עשה? הלך והציע עצמו לאחד הכפריים, בתור רועה לצאנו… הלה ניאות לכך, ומדי יום היה ר' ישראל דוד יוצא עם עדר הצאן אל השדות, ובאותה עת שופך ליבו בשיחה נוכח פני ה'.

כשנאסף בידו הסכום הדרוש לנסיעה הקדושה, לא היה מאושר ממנו. הוא נסע לאומן ושהה בה תקופה ניכרת, כשהוא סופג אל קרבו את רוחו החיה של הרבי.

לאחר מלחמת העולם הראשונה, משנסגרו הגבולות בין פולין ואוקראינה, אירגנו חסידי ברסלב בפולין את הקיבוץ של ראש-השנה בעיר לובלין, בהיכל ישיבתו של הגאון רבי מאיר שפירא זצ"ל.

ר' ישראל דוד, שהיה בעל לב יוקד, ובעמדו בתפילה, נמס כמים מפני ה' והדר גאונו – נתמנה על ידי חבריו ל'בעל-תפילה' בתפילות המוספין.

תיאור חי של תפילתו הנלבבת, העלה על הכתב הסופר ר' דוד הלחמי, מתלמידי ישיבת חכמי לובלין, שנהג להישאר בראש-השנה בישיבה, יחד עם רבו מהר"ם שפירא וחסידי ברסלב. וכה הוא כותב:

"לרבי ישראל דוד גרינהויז היו כל הסימנים הטובים שחז"ל סימנו בהם את שליח הציבור: זקנו מגודל, פרקו נאה, מטופל בילדים, וביתו ריק מכל. מעלה יתירה הייתה לקולו, שכן חדר ישר לליבותיהם של השומעים ונפח רוח חיים במלות התפילה. מי ששמע את רבי ישראל דוד מתפלל, הרגיש את המילה על כל כוונותיה, והתעלה לדרגות הגבוהות של תפילה בכוונה.

"כשפתח ר' ישראל דוד ב'הנני העני ממעש' בניגונו המקובל של רבי פנחס'ל מקוריץ, נקוו מעיינות של דמעות על ריצפת בית-הכנסת… עולמות שלמים מעביר לפניך ר' ישראל דוד. כל פיוט – עולם חדש, וכל ניגון – מותאם לתפילה. תפילותיו מוגשות בצורה כה מובנת, כמו 'אשרי' הנאמר שלוש פעמים ביום. גדול כוחו בשיבוץ ובפיסוק טעמים. הציבור מופשט לגמרי מהבלי העולם, הידיים פרושות כלפי מעלה, והעיניים בולטות, כאילו יצאו מחוריהן. נפשם יוצאת בדברם לפני בוראם, כל כך רעננות, כל כך התלהבות, כאילו זה עתה התחילו להתפלל.

"לשיא ההתלהבות מגיעים כשר' ישראל דוד שר 'ויאתיו' במנגינה הברסלבית, שהרב אמר שנלקחה משירי גן העדן. פנים משולהבים, ורגליים מורמות, עורגים אל על… וכי דבר זה קל בעיניך? הלא כאן אומרים להכתיר את בורא כל למלך כל, למען יראו כל עמי הארץ את מלכות שמיים. הסערה הולכת וגוברת, מקהלת אלפים מלווה את ר' ישראל דוד בקצב אחיד. ללא כל מלחין מכוון, מסיימים כולם בקול אדיר: 'ויתנו לך כתר מלוכה' – – – אחרי שהוכתר מלכו של עולם, מורגש בעליל כי קרובה מלכותו להתפשט ולהתגלות, כי הוא מלך על כל הארץ – – –

"ארבע שעות נמשכה תפילת המוסף של רבי ישראל דוד. רעננות המתפללים העידה כי הצליח להעלות את כולם ולהפיח בהם רוח חיים של אהבת השם ועבודת הבורא. לכולם היה הרושם, שאם ר' ישראל דוד היה רוצה לחזור על תפילת המוסף ולהאריך בה כהנה וכהנה – ברצון רב היו מסכימים לו"…

ר' ישראל דוד גרינהויז עלה על המוקד בשואה, יחד עם מיליוני אחינו בני ישראל, ה' יקום דמם!

 

(באדיבות ד. ברסלבר, עלון אוצרות)

רבי ראובן מאיר ציגלמן (בהרה"ח ר' אהרן לייב) הי"ד

ר' ראובן מאיר נולד בשנת תרע"ח לאביו החסיד הנודע רבי אהרן לייב ציגלמן מוורשה, מגדולי חסידי ברסלב, שהקדיש את חייו להדפסת והפצת ספרי רבינו בעולם.

מנעוריו נחקקה בנפשו של ראובן מאיר האמונה ברבינו הקדוש, אותה קיבל מאביו הגדול. לעתים קרובות היו מתאספים חסידי ברסלב בבית אביו, מדברים יחדיו בענייני רבינו ולאחר מכן רוקדים ושרים בשמחה ובחדווה על חבלים שנפלו להם בנעימים להתקרב לרבינו הקדוש.

כך גדל הנער, כשהוא מתעלה בתורה ובעבודת ה' בדרכו של רבינו. בהגיעו לגיל שמונה עשרה קיבל צו התייצבות לצבא הפולני. ראובן מאיר שחשש לטהרת נפשו, כתב מכתב לחסיד ר' יצחק מאיר קורמן, שעלה קודם לכן לארץ ישראל ומשם פעל בכל מרצו לעלייתם של חבריו מפולין ארצה: "באתי בשורותיים המועטים המחזיקים הרבה, לשוח מעט עם כבודו, כדרך שהורגלתי עוד בהיותו בוורשה. אבל טרם כל אבקש שכבודו יעיין היטב במכתבי, כי הנני כותב זאת מעומקא דליבא.

"והנה, היות שברוך ה' זכיתי ע"י אדוני אבי מורי נרו יאיר, שברוך ה' ביתנו בית ועד לחכמים, ומתוך כך הרבה זכיתי להיות בין הנמנין ומקורבים להצדיק האמת, הגם שלפי מעשיי והעובדות שלי, אין אני ראוי להקרא בשם מקורב להצדיק (ברעסלווער חסיד). אבל שחורה אני במעשיי, ונאוה אני בלימוד התחזקות שמסר לנו רבינו ז"ל; ובפרט מי שטעם פעם אחת את טעם מתיקות הנחל הנובע, בודאי לא יכבה בלילה נרו. על כן אצפה שיהיה גם לי חלק בתוך תלמידי רבינו הקדוש.

"והנה, על אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת למקום עלי, שלא די לי בזה, אלא מיום שהתחלתי להבין קצת ולטעום ממתיקות טעם של עצות רבינו ז"ל ולימודיו, היטב נחקק בלבי בחיבה יתרה לבוא לארצנו הקדושה. "והנה, פרשת וישלח תרצ"ה היה נודע לי אז ושמחתי על זה, כי הבנתי שמסתמא יהיה בעזהי"ת איזה צמיחת קרן ישועה עבורי ועבור כל אנ"ש, לא מחמת שסמכתי ח"ו על בשר ודם, אלא חשבתי שבודאי מאת ה' היתה זאת… "דברי ידידכם ואוהבכם המצפה לשמוע ולהשמיע אך טוב ולהתראות עמכם בירושלים הבנויה עם משיח צדקנו במהרה בימינו אמן. ראובן מאיר ב"ר אהרן יהודא ציגעלמאן".

כעבור שנתיים מבקש אביו רבי אהרן לייב במכתבו לר' יצחק מאיר: "להתפלל על בני ראובן מאיר בן דינה שינצל מידם בנקל… שמעתי שכמה בחורים מקבלים מכתבים מקרוביהם שבארץ ישראל שישלחו תעודות שהם לומדים באיזה ישיבה – ובדרך זה יוכלו להשתדל עבורם להביאם לארץ ישראל. ובכן, אולי תוכל להיוודע מזה הדרך כל דבר שורש, אולי יוכל להצמיח מזה אופן עלייה לארץ ישראל מבניי שיחיו".

למרבה הצער לא נשאו מאמציו של ר' יצחק מאיר פירות; רבי אהרן לייב ובני משפחתו, ובהם ר' ראובן מאיר, נותרו בפולין. בשנות השואה האיומה נספו על קידוש שמו יתברך. ה' ישיב נקם לצריו.

הכל כינוהו "הערשקע סמאָלער" (= הזַפָּת), על שם משלח ידו במכירת זפת. עומד היה בשוקה של קיבליטש – עיר מגוריו ומוכר ללקוחותיו מן הזפת שבחביתו. ברם, איש כמעט לא ידע כי הוא צדיק ועובד ה' מופלא; הוא הטיב להסתיר את גדולתו מעיני הבריות.

בדבר אחד היו כל מכריו תמימי דעים: הערשקע סמאלער עני מופלג הוא בכל ההידורים. בביתו – הפרוץ מרובה על העומד, ובימות החורף חודרים פתיתי השלג פנימה ונערמים בפינות הבית. רובלים מיותרים לעולם אינם מצויים בכיסו, ומרוב עניותו אין לו אפילו כדי לקנות "גארטל" לחגור עצמו בשעת התפילה, מה עשה? אסף לעצמו אבנט מגבעולי קש, וכך, כשהוא חגור ב"גארטל" זה עבד את בוראו בהתלהבות, והיה מרקד בשמחה. עם גארטל זה גם נראה בערב ראש השנה, כשהוא עומד בתפילה בבית ציון רבינו הקדוש באומן.

מלבד עוניו ומרוּדו, היה ר' הירש ידוע חולי, ואף לבנים משלו לא זכה. אך למרבה הפלא, שרוי היה תדיר בשמחה; אמונתו בבוראו היתה חזקה, כי על כן חסיד ברסלב היה המקושר בכל נימי נפשו ברבינו הקדוש.

נער צעיר היה ר' הירש כאשר התקרב לברסלב על ידי החסיד המופלא רבי פנחס קיבליטשר, ששימש כמלמד דרדקי בעיר והחדיר בתלמידיו אהבת תורה ויראת שמים. בשכנותו התגורר ידיד נעוריו החסיד הגדול רבי אהרן מקיבליטש, חברו לספסל הלימודים מן ה"חיידר” של רבי פנחס.

רבי אהרן ידע על גדולתו העצומה של ר' הירש ורחש לו הערצה רבה. באחד מלילות החורף הקרים, בשעת חצות, קרא רבי אהרן לחתנו רבי לוי יצחק בנדר, ואמר לו: "צא נא אל מחוץ לבית, וראה כיצד העיר כולה שרויה באפלה, ורק מביתו של ר' הערשקע בוקע אור קלוש. יושב הוא עכשיו ועורך 'תיקון חצות' ולומד תורה לאורה של פתיליית נפט, ואיש מבני העיר אינו מעלה על קצה דעתו את עבודתו הנשגבה את בוראו" – – –

כך חי לו את חייו בהצנע וכך בשקט הלך לעולמו בסוף שנות התר"ע, והוא כבן שבעים שנה.

השמועה על הסתלקותו הגיעה לאוזני ידיד נפשו רבי אהרן והוא התמלא בצער רב. היטב ידע את גודל האבידה. קרא לחתנו רבי לוי יצחק ושניהם יצאו יחד להלוויה.

כשם שנסתר היה ר' הירש בחייו כן אף במותו. להלוויתו הגיעו אנשים בודדים, ואפילו מניין לאמירת קדיש לא היה שם…

בעודם פוסעים אחר מיטתו, פנה רבי אהרן אל חתנו: "הרואה הנך איזו לוויה יש לו לר' הירש? עם שלושה אנשים בלבד… אולם שם (בעולם האמת) יש לוויה יפה וקבלת פנים מפוארת ביותר"…

והוסיף רבי אהרן: "אשרי חלקו של מי שהבריות אינן יודעות ממנו ומצדקתו כלל!"

 

(באדיבות ד. ברסלבר, עלון אוצרות)

רבי דוד חאלודנקי-שטעפער

נולד באוקראינה לאביו רבי מרדכי שהיה בעל חסד גדול. בעודו נער צעיר, היה רבי דוד עומד תמיד בראש השנה ליד בעל התפילה בקלויז שבאומן, וכך למד את הנוסח של ההשתפכות והדביקות, ובעיקר את הלב המתגעגע שהיה לכל בעלי התפילה בברסלב.

לימים עלה עם אביו ואמו לארץ הקודש. הם התגוררו בירושלים בשכונת 'משכנות'. אביו היה אף הוא מקורב לברסלב.

רבי דוד היה חזן ובעל-תפילה בחסד עליון; קולו היה נעים ביותר, ותפילתו היתה בהשתפכות ובמתיקות נפלאה. רבי שמואל הורביץ מתאר בספרו 'ימי שמואל' את הפעם הראשונה ששמע את תפילתו:

"הלכנו לומר סליחות 'זכור ברית' בבית-מדרשנו בעיר העתיקה, ושם התאספו כל אנשי שלומנו (מלבד אלו שהתפללו בבית מדרשנו במאה שערים) ואמרנו יחד הסליחות  בהתעוררות רב, ונתפעלתי מאוד מאמירת הסליחות של רבי דוד חלאדנקי לפני העמוד. כי זה לי הפעם הראשונה שהנני אומר סליחות ומתפלל בראש-השנה עם אנשי שלומנו בירושלים; כי עד הנה, מיום שנתקרבתי לרבינו ז"ל, היינו אני ורבי אלטר בן ציון ויעקב זאב ורבי ישראל דב ורבי שלמה קאוולער ביחד במירון בראש השנה ויום הכיפורים. ובאמת יש מה להתפלא מתפילתו של רבי דוד הנזכר לעיל לפני העמוד, ומכל שכן בראש השנה במוסף, איך שאומר מלכויות זכרונות ושופרות, וכן במוסף של יום הכיפורים אמירת העבודה, ממש מתוק מדבש ומעורר הלב מאוד שאין לשער, ומעולם לא שמעתי כזאת" (פרק קמ).

רבי דוד שימש גם כתוקע בקיבוץ זה, כפי שכותב רבי שמואל: "והיה רבי דוד חלאדנקי הבעל-תוקע בהתעוררות רב, ואחר כך התפלל מוסף בהתעוררות רב ועצום כדרכו, והיה לי חיות והתעוררות גדול מתפילתו, ובפרט מאמירת 'אשרי העם יודעי תרועה… בשמך יגילון כל היום' " (שם קמב).

עוד הוא כותב: "ובכן באנו אז ביום שמחת-תורה אחרי הצהריים לשכונת 'משכנות' ונכנסנו לבית רבי דוד… וישבנו ביחד בגודל אהבה וידידות ורוב שמחה וחדוה… ולמדנו מספרי רבינו ז"ל, ועסקנו הרבה בשיחות וסיפורים מרבינו ז"ל ותלמידיו ומאנ"ש, וניגנו הרבה ניגונים. וגם רבי דוד בעצמו ניגן הניגונים של הפייט של ראש השנה ויום כיפור, ושאר ניגונים וזמירות, כי הוא מנגן נפלא וחזן מובהק, אשר ממש תפילתו מחיה נפשות ישראל, כי הוא יש לו לב בוער וחם ביראת שמים, והיה אומר מעומק הלב, והיו דבריו יוצאים מהלב ונכנסים ללב, עד שהיה מעורר את כל אחד מאתנו מאוד מאוד, ופניו היה כלפיד אש" (קמח).

רבי בערל הירשמן, מיקירי ירושלים ומהמלמדים הידועים בת"ת "חיי עולם", סיפר, שבהיותו בחור צעיר נכנס עם אחיו בראש השנה לבית המדרש דחסידי ברסלב בירושלים העתיקה ושמע את קולו של החזן רבי דוד כשהוא מסיים את הברכה של הפיוט 'הנני העני ממעש' ומתחיל את הקדיש, והיה קולו מלא נועם ומתיקות שהמס את לבו, עד שאמר לאחיו: "אני נשאר כאן עד לסוף התפילה". שנים לאחר מכן היה מתאר בהתרגשות את התפילה הנלבבת הזו, כמוה לא שמע מעודו. "אך עיקר התפעלותי", היה אומר, "היתה, כשסיימתי את סעודת החג וירדתי לכותל המערבי, שם אני רואה את רבי דוד יושב בפינה ואומר תהילים בפשיטות ובתמימות גמורה, על אף שרבים מטובי החזנים בעיר היו באים לשמוע את תפילתו הערבה והמיוחדת. הייתי הולך היום עד קצה העיר", סיים ר' בערל, "אילו ידעתי שר' דוד מתפלל שם לפני העמוד".

תקופה מסוימת התגורר בתל-אביב. סיפר רבי ישראל נחמן אנשין, כי פעם כשנסע באוטובוס, שמע שני זקנים משוחחים ביניהם. סיפר האחד לחברו: "שהיתי פעם במירון וישנתי בציון רבי אלעזר. באמצע הלילה נכנס יהודי אל הציון והחל מתפלל ומשוחח עם ה' השתפכות נפש כזאת, כשהוא טוען טענות כאלו לפני ה' כשעיניו זולגות דמעות רותחות – הזדעזעתי לשמוע ולראות זאת. למחרת הייתי סהרורי לגמרי עד שלא יכולתי לאכול מרוב התרגשות והתעוררות. רק כשחזרתי לביתי בחיפה, טעמתי משהו.

"כשהגעתי שוב למירון", המשיך הזקן וסיפר בהתרגשות לחברו, "שאלתי על האיש ועל מעשהו, ונודע לי כי שמו רבי דוד שטעפער, מחסידי ברסלב, והוא מתפרנס בעיר מגוריו תל-אביב מתפירת שקים. אומר לך את האמת, הרבה מגידים ודרשנים שמעתי בחיי, אבל מה שהדיבורים שלו עשו לי, לא עשה לי שום מגיד או דרשן".

באחת ההפצצות שהיו בתל-אביב על ידי אווירוני אויב, הוטלה פצצה על בית הכנסת הסמוך לביתו של רבי דוד. ביהכנ"ס נחרב ואף היו הרוגים. גם ביתו–שלו נהרס, אך הוא ומשפחתו יצאו בנס גלוי בריאים ושלמים, כשרק שריטה במצחו, מאחד הרסיסים. לאחר מכן, התגורר בירושלים.

החזן המופלא רבי דוד נסתלק לעולמו בכ"ח בתשרי שנת תשי"ח.

רבי יעקב מסידקוביץ' – תלמיד רבינו הק'

בשנה הראשונה שלאחר הסתלקות רבינו הקדוש, היא שנת תקע"א, חש מוהרנ"ת חובה בנפשו להודיע לכלל חסידי ברסלב, כי דבריו הגדולים של רבינו בשבח ההתקבצות אליו בראש השנה, שנאמרו בראש השנה האחרון לחייו – מכוונים היו גם על לאחר הסתלקותו.

בהתקרב ראש חודש שבט, שכר עגלון ונסע לאומן עם חבריו: רבי נפתלי, רבי אהרן רבה של ברסלב, בנו רבי צבי אריה ורבי יוסק'ה חתן רבינו, כשבכוונתו לצרף לנסיעה גם את שאר תלמידי רבינו, כדי להרגילם לנסוע לציון רבינו, על מנת שיבואו לראש השנה לאומן.

כשהתרחקו מרחק פרסה מהעיר, ביקש מוהרנ"ת מהעגלון, שלא יסע בדרך הרגילה העוברת בעיר הייסין, אלא דרך הכפר סידקוביץ' הנמצא צפונה משם.

איש לא ידע את כוונתו בכך.

לפני זמן מנחה הגיעו לסידקוביץ', ומוהרנ"ת הורה לעגלון לנסוע אל ביתו של החסיד רבי יעקב מסידקוביץ', שהיה ממקורביו של השרף רבי שמואל אייזיק מדאשיב תלמידו של רבינו. בבואם לביתו, אורו פניו של רבי יעקב משמחה; הוא מיהר לפרוס מפה על השולחן, הדליק נרות בפמוטים, והעמיד בקבוק משקה ומיני תרגימא לכבוד האורחים הנעלים.

החבריא קדישא התפללה מנחה בכוונה, ולאחר מכן פתח רבי נתן: "יש לנו כאן שותף ב'מסחר' של הירושה שלנו. אם כן, עלינו לשוחח עמו על מעלתה של הסחורה"…

ביקש רבי יעקב מאורחיו שיטעמו מן התקרובת, אך בינתיים הגיעה עת תפילת ערבית. "לא נאכל בטרם נתפלל", אמר רבי נתן, והחבורה פתחה בתפילה נלהבת, בקול רם ובמחיאות כף…

בעל הבית טרם הבין את סיבת בואם אליו, אך בשומעו את תפילתם היוקדת, הרהר: 'אילו לא באו הנה אלא כדי שאראה ואשמע כיצד מתפללים הם בכוונה גדולה כזאת, תוך כדי טלטול בדרכים – דיי".

כשסיימו את תפילתם, הסבו ליד השולחן. רבי יעקב ביקש ממוהרנ"ת שיטעם מן הכיבוד, אולם רבי נתן השיב: "לא אוכל עד אם דיברתי דברי".

ואז התרומם מוהרנ"ת מכסאו, ואמר בקול חוצב להבות: "רבי יעקב! הרי זכית להיות בראש השנה האחרון במחיצת רבינו הקדוש באומן. שמענו מפי קודשו שאמר, שרצונו שכל אחד מאנשיו יחזור למקום מגוריו ויכריז בקול גדול, שכל מי שרוצה להיות איש כשר באמת, יבוא אליו לראש השנה" והוסיף ואמר: 'העיקר אצלי הוא ראש השנה. מה אומר לכם – אין דבר גדול מזה!' ומדברי קודשו הובן, שכוונתו הייתה על אחרי הסתלקותו – שעד ביאת הגואל, יבואו אל ציונו בראש השנה!

"על כן תדע ידידי וחברי, שעל כן באנו הנה, כדי שנתקשר יחדיו בקשר אמיץ וחזק לכל ימי חיינו, בירושה הטובה הזו שנשארה לנו".

כאן פנה מוהרנ"ת אל הנוכחים וביקש מהם לשיר: "אשרינו מה טוב חלקנו ומה יפה ירושתנו", והחבורה החלה לשיר ולרקד בשמחה עצומה.

מזג בעל הבית יין שרף לתוך גביע קטן, והגישו לרבי נתן. הגביה מוהרנ"ת את כוסו ואמר: "לחיים! זה יהיה ה'תקיעת כף' שלך, שכל ימיך תיסע לציון רבינו לראש השנה!"

"אמן כן יהי רצון!" נענה רבי יעקב.

החסיד המופלג רבי אברהם שטרנהרץ עוד הכיר את נכדו של רבי יעקב מסידקוביץ' שנהג לנסוע מדי ראש השנה לאומן. אותו נכד סיפר לו, כי סבו השאיר לאביו צוואה, שיסע תמיד עם בניו לאומן לראש השנה.

 

(באדיבות ד. ברסלבר, עלון 'אוצרות')

בתקופת חייהם של תלמידי מוהרנ"ת, היה קיים "קיבוץ" של חסידי ברסלב בדרום רומניה, האזור שנקרא בימים ההם "ולאכיה" (באידיש: וואליכיי) .

בעת ההיא התפשט נגע ההשכלה גם אל מדינה זו והפיל חללים רבים. אורו של רבינו הקדוש שהחל זורח בארץ הזאת, היה בבחינת רפואה למכה.

כמה מגדולי חסידי ברסלב התגוררו בעיר יאסי הרומנית, לאחר שנמלטו אליה מאימת הגיוס לצבא הרוסי. הם השתקעו שם כשהם מקרבים אנשים רבים לדרכו רבינו. ביניהם היו: רבי אורי מיאס תלמיד רבינו; רבי נתן ב"ר יהודה לייב ראובנ'ס ורבי מיכל מיאס – תלמידי מוהרנ"ת.

לפרקים נוהגים היו חסידי ברסלב ברומניה להתאסף לכמה ימים, כשהם יושבים והוגים בצוותא באחת התורות מ"ליקוטי מוהר"ן", ולאחר מכן עוסקים בתפילה שיזכו לקיים את כל הנאמר באותה "תורה".

מפעם לפעם, היו שוכרים קרון ברכבת ונוסעים יחדיו לאומן – להתפלל בציון רבינו.

מוצאו של רבי יצחק אייזיק היה מן העיר בוקרסט בירת ולאכיה. בשנת תרל"א עלה לארץ ישראל והתיישב בצפת. הוא מוזכר במכתבו של רבי נחמן מטולטשין אל חסידי ברסלב יושבי הארץ בעת ההיא.

גם לאחר עלותם לארץ הקודש, המשיכו רבי יצחק אייזיק וחבריו להפליג באוניה לאומן לקראת ראש השנה. בראש השנה תרל"ז, כששהה רבי יצחק אייזיק עם רבי נתן ב"ר יהודה באומן, כתב משם לחברו רבי נתן טירוביץ מצפת: "מהודענא למעלת כבודו שאתי ברוך ה' החיים והשלום. מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי, שריחם, כמו גודל רחמנותו, על עני בגשמיות ורוחניות כמוני, וזיכני להיות נמנה בתוך הקיבוץ הקדוש והיקר וכו'. מה אומר, מה אדבר, באיזה לשון אביע תהילתו, מה רבו מעשיך ה'…"

תקופה ארוכה לאחר נישואיו לא זכה רבי יצחק אייזיק להיפקד בבנים. רבי נתן ב"ר יהודה מטבריה המכנהו "ידידי אוהבי באמת, איש לוחם מלחמות ה'" – מרבה לחזקו במכתביו; הוא פונה אליו: "הדאגות אין מועילין לו כלל, והוא צריך להיות בשמחה מאוד על שנברא ישראל; ולא זו אף זו – שלא נלכד חס ושלום בהכתות מבוקרעסט, וגם זו שנתקרב לרבינו ז"ל ותלמידו הקדוש; וברוך ה', שעוסק במעט מעט בדרכי הספרים האלו, וגם היה מתוך דוחק שלו כמה פעמים על ראש השנה ומתגעגע עוד להיות על ראש השנה. היש עשיר גדול ממך?!"

במכתב אחר הוא מחזקו: "הלא אתה יש לך במה להחיות עצמך; הלא קרבת כמה אנשים, והיה להם כמה הרהורי תשובה על ידך! ותדע, שעיקר תיקון לנשמת הספרדי שנפטר עליו השלום, יהיה על ידי אלו הדיבורים שדיברת עמו מרבינו ז"ל" – – –

(באדיבות ד. ברסלבר, עלון אוצרות)

רבי שמחה'לה מאומן

על רבי שמחה'לה מאומן אמרו שכשמו – כן הוא; כל מהותו היתה שמחה והיה איש שמח להפליא. בפיו שגורים היו אמרות משמחות-לב שהחיו את הבריות. רגיל היה לומר: "מה שהרבי אומר 'מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד' – כך מוכרח להיות ואין מציאות אחרת, כי בלי שמחה אין חיים כלל. עיקר החיות מקבלים מהשמחה, וזוהי עיקר הווייתו של האדם; כשהוא שמח – הוא חי!"

היה בעל-תפילה נפלא, התפלל הרבה פעמים כש"ץ בתפילת מנחה, והיה מעורר ומלהיב את הקהל לתפילת מנחה בדברי חז"ל: "לעולם יהא אדם זהיר בתפילת המנחה", כשלאחר מכן הוא פותח באמירת הקרבנות בהתלהבות גדולה.

בספר 'אוצר נחמני' העומד לראות אור בקרוב, כותב רבי נחמן בורשטיין שיחי' בשם זקני אנ"ש: "רבי שמחה'לי ז"ל מאומן, היתה לו עבודה מיוחדת בעטיפת הטלית; הרבה פעמים כשהיה מתעטף, היה עומד מעוטף בטליתו זמן רב, ואז היה מפזז ומכרכר בהמחאת-כף וריקודים. גם היה מתבודד ומשיח לבו בינו לבין קונו וכן היה גונח ומתאנח וצועק ובוכה מתוך שמחה (מעלת הבכיה – כשהיא מתוך שמחה, כמאמר רבינו ז"ל בליקוטי מוהר"ן סי' קעה)… והיה נוהג לומר אז, שהרבי אומר (בתורה ח') שבארבע כנפות הציצית, שם הרוח חיים שמקבלים מהצדיק, על כן טוב לעשות אז כל העבודות שציוה רבינו ז"ל.

"גם כשהיה לוקח הטלית והתפילין בידו להניחם, היה נוהג להכריז ולומר: 'הרבי מספר ב'סיפורי מעשיות' (מעשה ד') שב'שפאניע' (ספרד) היה אסור ליהודים להניח טלית ותפילין בפרהסיא. ברוך ה' ששמחה'לי יכול להניח טלית ותפילין בפרהסיא!' והיה רוקד וקופץ עם כיס הטלית ותפילין בשמחה רבה".

עוד מהספר 'אוצר נחמני':

"רבי שמחה'לי מאומן ז"ל היה מרבה לעסוק בצדקה וחסד, להחיות עניי אנ"ש שרעבו ללחם, בפרט בתקופת מלחמת העולם הראשונה; והיה הולך יום יום בשמחה רבה אל הבעלי בתים שבעיר, לאסוף מהם לחם ושאר מצרכי מזון נחוצים, וגם עצים ונפט לבישול ולחימום הבית וכדומה שאר דברים הנצרכים למשפחות העניות.

"אירע פעם שהלך אל בעל הבית אחד שלא חשק לתת לו לחם, בנימוק שאין לו לתת. כשמוע זאת ר' שמחה'לי שאין לו, לא חשב הרבה, ותיכף ומיד לקח את שק הלחם שבידו ושפך את תכולתו בביתו, ואמר לו: 'הנה, יש לכם לחם לשובע', ומיד נס ויצא החוצה. הבעל הבית, כשראה זאת, צעק אחריו: 'מה עשיתם ר' שמחה'לי, הלא יש לי ברוך ה' לחם ומזון בשפע, ואיני צריך לבריות'. ענה לו ר' שמחה'לי: 'הלא אמרתם לי שאין לכם לתת, ובכן דאגתי שיהא לכם לחם בבית; ועכשיו שאני שומע שכן יש לכם, אתם צריכים לתת – אדער געבן – אדער נעמען! (או לתת – או לקחת). ומני אז ידע בעל הבית שכשר' שמחה'לי בא לאסוף, צריכים לתת לו בעין טובה".

במעשי החסד שלו הציל לא מעט משפחות מחרפת רעב. באחד ממכתביו של רבי שמשון בארסקי משנת עת"ר, מספר הוא כי המצב הגשמי של אנשי המעמד באומן דחוק מאוד ואין להם מאומה, כי אם מה שרבי שמחה מקבץ עבורם.

ר' שמחה'לה זכה לעלות לארץ-ישראל ולהתאבק בעפרה הקדוש. היה זה רבי ישראל קארדונר שלקח אותו ועוד כמה מאנ"ש באומן בנסיעתו לארץ-ישראל, כפי שכותב ר' יצחק מאיר קורמן: "רבי ישראל מקרדאן נתקרב בשנת תר"ן, ועד שנת תרס"ב זכה להיות בארץ-ישראל שלש פעמים ולשוב לחו"ל, ולקח עמו אז את ר' יענקלע סופר, את ר' חיים ב"ר שבתי ואת ר' שמחה'לי. על ראש-השנה היה חוזר תמיד לאומאן".

גם בארץ ישראל נהג ר' שמחה'לה כמנהגו הטוב באומן, לעשות צדקה וחסד. הוא ראה משפחות עניות הסובלות קשות, וכדי להקל מסבלם ומצוקתם רתם עצמו לפעולות צדקה להחיות נפשות רבות כל זמן שהותו בארץ הקודש. שמחה גדולה אפפה אותו שנפל בחלקו לעסוק בצדקה גם בארץ ישראל, אשר על כך אמרו חז"ל: "אין צדקה כצדקת ארץ ישראל".

החסיד המופלא רבי שמחה'לה מאומן נסתלק לעולמו באומן, ביום-הכיפורים בעת תפילת נעילה, שנת תרע"ט-ר"פ, ומנוחתו כבוד באומן.

רבי אריה לייב – לייבל'ע צרטנר הי"ד (תרנ"ב – תרצ"ח)

בפולין החסידית עמדה עריסתו של רבי אריה לייב – לייבל'ע צרטנר, ושם נתגדל בשנות נעוריו עד שנתפס ונתקרב לחסידי ברסלב בלובלין. משם לא ארכו הימים, עד שנשתקע באומן, והפך לחלק בלתי נפרד ממנה.

א אומאנער איד! – לייבל'ע – כך נחקק שם האיש בלב מכריו וכזה נשאר עד היום.

כשהעלינו את שמו באזני השרידים שהכירוהו, נחה עליהם רוח אחרת, שנתנה אותותיה בארשת פניהם הנרגשות. ניכר היה שמתעוררת בקרבם כמיהה וערגה לעבר הלא רחוק; עת שהו במחיצתו הנעימה, שטעמה לא פג עדיין ולא יפוג לעולם.

אה… לייבל'ע! ה'עובד' הגדול והלמדן המופלג, איש החסד וטוב הלב לכל נברא. רבים הם הלמדנים בעולם, כשם שרבים הם בעלי החסד; אך אם ה'עובד' הוא למדן, וה'עובד' הוא איש חסד, הרי זה ענין אחר לגמרי; חסד הנעשה מתוך "עבודה", ו'תוספות' הנלמד מתוך עבודה לוהטת, זעירין אינון הזוכים לזה.

ומיחידים אלו היה ר' לייבל'ע צרטנר, מסיים איש שיחי, אשר אגב אינו נמנה על חסידי ברסלב.

בני ביתו כבני עירו, כולם אהבוהו אהבת נפש שאינה תלויה בדבר. גם מתנגדים מושבעים הוקירוהו וחפצו קרבתו. מזיגה נפלאה ומיוחדת נתמזגה בו בר' לייבל'ע צרטנר; כשמצד אחד, הלא הוא העובד הגדול, מהאריות שבחבורת השרפים, ומצד שני; מין לב רחום ורך, ער לכל נדכה וכואב, "מלבין שינים" לכל סביבתו. אף בהיותו מופרש בפינתו ומכונס בתוך עצמו בתפילה ארוכת שעות ובקולי קולות, לא ניתק ממעורבותו הפעילה בין הבריות.

נצרך לבריות היה בחייו הפרטיים, אך יותר מזה נצרכו אליו הבריות… גם כשנדמה היה שאינו נותן להם מאומה, קיבלו ממנו הרבה. בצורות שונות ומחוכמות היה מעודד ומחזק כל מר נפש, ודואג למחסורם. לא אחת קבלה זוגתו לפניו ש…העכברים סחבו חלות מהתנור; כשלאמיתו של דבר מצאו אלו את דרכם לפתחי מרי נפש שר' לייבל'ע היה המחבש לעצבותם…

בכל דרכיו ניחן ר' לייבל'ע צרטנר בעקשנות ועקביות. ברם, נפלאה וכשרה היתה עקשנותו; עליה המליץ רבינו בתורה מ"ח בליקוטי מוהר"ן תניינא – התורה שזכתה לכינוי "האיגרת" – "…תצטרך לזה מאוד כשתתחיל קצת בעבודת ה' ". מיושב ומתון היה צועד פסיעה אחר פסיעה לקראת מבוקשו הנצחי, ללא ויתור כלשהו, אולם בזהירות מופלגת לבל יפגע על ידי כך במאן דהוא. ר' לייבל'ע היה בזה מהיחידים שידעו להלך בין הטיפות ולצאת ידי כולם, עם בני ביתו וסביבתו, חרף היותו עובד נשגב וחסיד מובהק.

פרק מיוחד הוא הלמדנות של ר' לייבל'ע צרטנר, בצוותא עם ר' מתתיהו הכהן ברזסקי הי"ד היה עושה לילות כימים בעומקה של הלכה. גאון עצום היה ר' מתתיהו, ורבים לא הצליחו לקלוט מחידושיו וביאוריו. אך ר' לייבל'ע, בעל כשרון גדול היה וזכה ל"חברותא" כזו שנים רבות. וכך נתעלה והיה ללמדן מופלג, נוסף על גדולתו בתורה עוד משנות נעוריו. אישיותו השלמה של רבי מתתיהו השפיעה רבות על נפש האברך ר' לייבל'ע.

כשנתגברה מלכות הרשעה הקומוניסטית והחלה נועצת טלפיה בבתי מדרשות ובתי ישראל הכשרים; לעקור אמונתם ודתם, (כידוע היו חסידי ברסלב בין היחידים שזקפו קומתם בכבוד ובגאון נגד מזימתם; ועוד חזון למועד בע"ה לגולל מסירותם והקרבתם אז), נרתם ר' לייבל'ע בכל כוחו לפרוץ דרך, לצאן מן המיצר, ולעלות לארצנו הקדושה. מסעות הרפתקניים ברחביה העצומים של ברית המועצות עשה ר' לייבל'ע, וחדשים ארוכים שהה מחוץ לביתו בנסיון למצוא דרך לארץ ישראל.

פעמים רבות נסע עם ר' מתתיהו, ופעמים עם עמיתו ר' הירש לייב ליפל ע"ה – אך לא זכה, ונשאר בעמק הבכא, עד שנשלח לארץ גזירה יחד עם עוד 26 מחבריו, צדיקים ושלמים, שקידשו שם שמים בחייהם ובמותם.

טראגי ביותר היה סופו של ר' לייבל'ע צרטנר. איש אינו יודע כמה טראגי היה סוף נמהר זה, כשם שאיש אינו יודע אם זכה בכלל לבוא לקבר ישראל. אך בעולם האמת, בין אנשי האמת של הצדיק האמת, שמור לר' לייבל'ע מקום נכבד.

כאברך שספג לקרבו את אור הצדיק במלואו, בודאי עומדים לצדו אלפי שעות ההתבודדות, תיקון חצות, עבודת השם בשדות ושעות על גבי שעות של תפילה בציון רבינו הקדוש רבי נחמן מברסלב זיע"א, והדחקות והיסורים שעבר, ואלו גם יעמדו לגורלו בתחית מתי ישראל בקרוב, אמן.

 

ב"ה. יום ב' ער"ח סיון

לכבוד ידידי מו"ה ר' צבי יהודא [ליפל] נ"י

ת"ל עבור החיים והשלום. אני מבקש ממך מאד שתכתוב לי מכתב התחזקות מענין ארץ ישראל, כי המניעות משתטחים לפני מאד מאד מכל הצדדים. אך אף על פי כן איני מייאש עצמי, ואני חותר חתירות על כל הצדדים, וה' יהיה בעזרי.

זאת נחמתי: מה שאני זוכה לילך בכל יום על ציונו [של רבינו] הק'. ותזכור היטב את המסירות נפש שהיה לך לבוא לאומן, ואת ההתחלה שהיה לך בכאן, שכאשר אני מדבר כ"פ עם אנ"ש, אפילו עם הזקנים שבאנ"ש, אני רואה שהתחלה כזאת שהיה לנו, ובפרט הוא חידוש על כמה שנים. ואני מאמין שאפילו בארץ ישראל אינם נמצאים הרבה בני הנעורים שמתנהגים בהנהגות כאלו כאשר היה בינינו ( – כוונת ר' לייבל'ע צרטנר היא לעבודת השם במסירות נפש עצומה, בלילות ובימים, בכפור האוקראיני וללא שום אמצעי מחיה,  במסירות נפש, פשוטה כמשמעה – שעבדו בה את השם בני חבורת העובדים באומן שהוא, והנמען למכתב – הרה"ח ר' הירש לייב ליפל ז"ל – נמנו עליה)

יהודה לייב בן רעכיל צערטנער

 

מאמר זה פורסם בבטאון "מבועי הנחל" בשנת תשמ"א, ומתפרסם כאן בשינוים קלים

רבי נחום כהנא – מיקירי חסידי ברסלב בטפליק

נולד לאביו רבי שלמה נתן, מתלמידי מוהרנ"ת. אבי אביו היה מתלמידי רבינו הקדוש.

באותם ימים היתה השפעת תנועת ההשכלה – עצומה, וחללים רבים הפילה ברשת האפיקורסות. ר' נחום, כרבים מצעירי העיר, נתפס גם הוא במצודתה, בהשפעתו של אחד מגדולי המשכילים בעיר שהיה בעליו של בית-מרקחת.

בהשגחת ה', הגיע הדבר לאוזני החסיד הגדול רבי אברהם בן רבי נחמן מטולטשין, והוא החל לפעול להצלתו מרדת שחת. בחכמת האלוקים שבקרבו, ידע כיצד לשוחח עמו, עד שהשיבו בתשובה שלמה וקרבו לאורו של רבינו הקדוש.

חנות היתה לר' נחום בטפליק, שם נהגו חסידי ברסלב בעיר, ובהם החסיד הקדוש רבי אלטער טעפליקער, להפגש מדי יום בשעות הצהריים, בהן החנות ריקה מקונים, וללמוד בצוותא בספרי רבינו, ולשוחח שיחת-חברים בעבודת ה'.

ברשותו של ר' נחום היו כל כרכי 'ליקוטי הלכות', שבאותו זמן היו נדירים; וכך כותב רבי אלטער טעפליקער במכתבו משנת תרס"ה, אל ר' יצחק מאיר קורמן, מראשוני המקורבים לחסידות ברסלב בפולין:

"את בקשתו להשיג עבורו ספרי ליקוטי הלכות לשלוח לו – ידע כבודו כי בכל ליבי ונפשי רציתי למלאות בקשתו, אך אצלי בעצמי לא נמצא מכל ספרי ליקוטי הלכות רק עקזעמפלאר (= עותק) אחד מכל חלק, ונצרכים לי בעצמי, כי אי אפשר לי להיות בלעדם. רק הראיתי מכתבו לידידנו הר' נחום כהנא, ודיברתי הרבה על לבו, שיחפש בין אמתחת ספריו – אולי יש אצלו שני ספרים מחלק אחד מספרי ליקוטי הלכות, והבטיח לי כי ישלח לכבודו ספר ליקוטי הלכות אחד, כי יודע הוא אשר אצלו נמצא מחלק אחד שני ספרים"…

ר' נחום נפטר לעולמו בליל יום טוב ראשון של סוכות. במשך כל הלילה, ציפה בעיניים כלות שיאיר היום ויוכל לקיים מצוות ארבעת המינים, אך זמן קצר בטרם האיר השחר השיב את נשמתו לבוראה, מתוך כיסופים של מצווה.

לפני פטירתו פנה ר' נחום לאחד הנוכחים שהיה מציץ מעת לעת בספרים חיצוניים, ואמר לו: "אם עסקתי בספרי רבינו כראוי – איני יודע, אולם השבח לק-ל, את הוראתו הנחרצת של רבינו שלא להסתכל בספרי חקירה – זכיתי לקיים כראוי".

 

(באדיבות ד. ברסלבר, עלון 'אוצרות')

רבי מאיר ממדבדבקה – תלמיד רבינו

בתקופת התקרבותו לרבינו היה רבי מאיר כבן בית אצלו, עד כדי כך, שרבינו נהג למסור לו את כל מפתחות ביתו.

אך למרות קירבתו אליו, עבר פרק זמן ניכר עד שנפקחו עיניו לראות מעט את רוממות גדולת רבינו.

היה זה כאשר נסע בצוותא עם השרף רבי יוד'ל ממדבדבקה אל רבינו. בדרך נענה רבי יוד'ל ואמר לו: "דע לך שאם הרבי הקדוש היה חי בדור של התנאים – גם אז היה 'חידוש'!"

רבי מאיר, שגם אמונתו ברבינו לא היתה קטנה, אם כי לא כמו זו של רבי יוד'ל, הפטיר לעומתו: "אני אינני סבור כך, אני חושב שרבינו הוא הגדול ביותר בדורנו".

כאשר נכנסו אל הקודש פנימה, נשא הרבי את מבטו הטהור והנוקב עד עמקי עמקים אל רבי מאיר, ואמר לו בלשון תמיהה: "כשאין מאמינים בי – מדוע נוסעים אלי?!"

רבי מאיר נדהם למשמע אוזניו, ורבינו הוסיף: "אגיד לך מה היתה המחשבה שלך בעת עלותך על העגלה!"

"אם אתם יודעים – אימרו", נענה רבי מאיר. תאר לו רבינו בדייקנות את המחשבה שעלתה בראשו כשעלה על העגלה כדי לנסוע אליו.

רבי מאיר יצא מכליו מהתפעלות, וקרא: "אם כן, אשאר אצלכם" – – –

אך רבינו ביטל את התפעלותו: "מתוך חוכמה בלבד ידעתי זאת – לפי כניסתך לבית ואמירת ה'שלום עליכם' שלך"…

קיבל רבי מאיר את ההסבר וחזר בו מכוונתו להישאר אצל רבינו לפרק זמן ארוך.

בנסיעתו חזרה, הרהר לעצמו: 'איך נתתי להטעות אותי? הרי לדעת את מחשבתי אי אפשר כי אם על ידי רוח הקודש ממש!' והיתה הטעות שהכניס בו רבינו לפלא בעיניו, יותר מן הפלא שבידיעתו את מחשבתו.

רבי מאיר זה היה עשיר מופלג, אך לפרי בטן לא זכה. פעם אחת נסעה זוגתו אל רבינו מתוך סערת נפש, ותינתה את צערה לפניו על כי עדיין לא זכתה לבן. החל רבינו מפסיע אנה ואנה כשפניו הקדושות לוהטות כשלהבת וכמעט שאחזה בה חרטה על בואה: 'כיצד יכולתי להטריח את הרבי כל כך?!'

ככלות שעה קלה, נענה רבינו: "יהיה לכם בן, אבל תצטרכו לוותר על עשירותכם. העוני שלכם יגיע לידי כך שיהיה לילד רק 'טלית קטן' אחד, וכאשר יכבסוהו יהיה עליו להמתין" – – –

הסכימה האשה בשמחה, אך רבינו אמר לה שעליה לשאול לדעתו של בעלה. ואכן, לאחר שהסכים לכך, זכו ונולד להם בן.

חלפו שנים, רבינו נוסע בדרך, ובדרכו הוא עובר במדבדבקה. הוא נכנס לבית הכנסת בעיר, שם ישב באותה עת בנו של רבי מאיר. בחן אותו הרבי בתלמודו, אחר נענה: "אהה, הפסד גדול!"

חזר הילד לביתו וסיפר לאמו את הדברים. כעבור זמן קצר שבק הילד חיים.

צערה של האם היה גדול מנשוא, והיא מאנה להינחם.

כשחזר רבינו לעיירה בפעם הבאה, התאכסן בביתם והביע את רצונו שחתונת בתו שרק'ה תהיה אצלם ושהאם השכולה תנהג כמחותנת.

לאחר שערכו את החתונה ברכם רבינו שיזכו לבן שאת שמו יקראו כשמו – 'נחמן', וכך אמנם היה.

לעוד שני בנים גדולים זכו: רבי אהרן מליפוביץ ורבי שמחה 'מהיער' – על  שהיה שומר ביערותיו של רבי אברהם בער'ניו נכד רבינו, לאחר פטירתו של 'רבי שמשון מהיער' תלמיד מוהרנ"ת.

 

(באדיבות ד. ברסלבר, עלון אוצרות)

רבי מאיר מטפליק תלמיד מוהרנ"ת

התקרב לדרך רבינו על ידי רבי שׁוֹאֵל מטפליק, מתלמידי מוהרנ"ת. מוהרנ"ת העלה בהדרגה את רבי מאיר בעבודת ה' ולימדו את דרכי הבקיאות ב'רצוא ושוב'. כלומר, כיצד להתגבר בעת עליה, לעלות הלאה; וכיצד להתחזק בעת ירידה, שלא ליפול יותר.

פעם, כשהגיע אליו מוהרנ"ת, שאלו על מצבו הרוחני של איש אחד מטפליק שהיה כרוך אחריו מעט. השיב רבי מאיר כלאחר-יד, כאומר שאין עם מי לדבר. ענה מוהרנ"ת ואמר לו: "אם תרצה להסתכל כך על אנשים – תחייב את כל אנשי העיר… תתחיל מן היושב בקצה העיר,  תתבונן בו היטב – ובוודאי תחייבו. כך תלך מבית לבית, עד שתגיע לביתך-אתה; האם אתה איש כשר יותר מכל בני העיר?!…"

נענה רבי מאיר: "גם אני איני איש כשר!" השיב לו מוהרנ"ת: "האמנם גם אתה אינך איש כשר? אם כן מיהו איש כשר?! שמע בקולי, הבט בעין יפה על אנשים, ואז גם כשתתבונן בגרוע שבגרועים, תמצא בו איזה דבר טוב, ומכל-שכן במי שאינו גרוע כל כך. כך בכל אחד ואחד, וכך בך בעצמך תמצא טוב. בדרך זו תוכל לְזַכּוֹת את כל העולם".

באחד ממכתביו, בעת תוקף המחלוקת והיסורים, כותב מוהרנ"ת: "והנה אנשי טפליק, הלא הם ידידי רבי מאיר ורבי נחמן חתן רבי נתנאל, נשארו פה על שבת העבר, ונתעכבו עד אתמול, ומן הסתם דיברנו הרבה. ורבי מאיר אמר שנתעורר מאוד להשם יתברך על ידי המחלוקת הזאת. וכך הוא האמת, כי תהילה לא-ל נתחדש לטובה בכמה בחינות. ותהילה לא-ל החייתיו בדבורי, וגם הוא וחבריו החיו אותי מאוד. ובזה אנו רואים נפלאות ה' כי נרו לא תכבה לעולם ועד".

רבי מאיר שימש כמוהל. פעם כובד הצדיק רבי פנחס שפירא מזיטומיר נכד הרה"ק רבי פנחס מקוריץ בסנדקאות בברית-מילה שבה היה הוא המוהל. נהנה רבי פנחס מאוד מברכתו על המילה שנאמרה בדביקות גדולה. לאחר מכן דיבר בשבח חסידי ברסלב (יש אומרים כי היה זה רבי שמואל אבא שפירא אב"ד טפליק, שהיה גם הוא נכד רבי פנחס מקוריץ).

רבי מאיר עלה לארץ ישראל, והיה מראשוני חסידי ברסלב שהתיישבו בצפת. בשנת תרכ"ח, כשעלה רבי יצחק בן מוהרנ"ת מחו"ל לצפת, התארח בביתו, כפי שהוא כותב לבניו: "לעת עתה מתאכסן אנכי אצל ידידנו האהוב הרב מאיר נ"י. ושכרתי דירה לפי שעה לישון שמה. והחלונות שלי פתוחים נגד ציון הקדוש של הצדיק התנא הקדוש הרב שמעון בן יוחאי, אשר רואה אנכי כעת גם כן הציון הקדוש שלו זכותו יגן עלינו".

בקיץ תרכ"ט הגיעו לביקור בארץ ישראל כמה מגדולי תלמידי מוהרנ"ת, בראשם רבי נחמן אב"ד טשערין, ועמו רבי אבא'לה מטשערין. בהיותם בצפת, ביקרו בבית רבי יצחק בן מוהרנ"ת. ביקורם הותיר רושם חזק בעיר. החבורה הקדושה ניצלה את הביקור גם כדי לעורר נפשות למען ה'קיבוץ' של רבינו הקדוש בראש השנה באומן.

אחת התוצאות של ביקור הרב מטשערין בארץ ישראל היתה, שזמן קצר לאחר שובו לחו"ל, כחודשיים לפני ראש השנה, יצא גם רבי מאיר לאוקראינה, כדי להשתתף בקיבוץ הקדוש באומן. רבי יצחק בן מוהרנ"ת שנאלץ להשאר בארץ, התמלא שמחה גדולה בראותו את חברו זוכה ונוסע לקיבוץ במסירות-נפש, למרות קשיי הדרך; וכך כתב במכתבו לרבי אבא'לה:

"בנסיעתם הטובה לפה הצליחו וגם עשו פרי, אשר כבוד ידידינו היקר הרב מאיר נ"י נתעורר מזה, ואזר כגבור חלציו ושם נפשו בכפיו לבוא לאומאן, לזכות להיות נמנה בין הקיבוץ שלנו המתאספים לשם על ראש השנה הקדוש הבא עלינו לטובה, להסתופף בצל כבוד הנחל נובע מקור חכמה זצוק"ל זכותו יגן עלינו השוכן בשם. יהי ה' עמו ויצליחו בדרכו לשלום, ויזכה לבוא למבוקשו הטוב ככל אשר עם לבבו ולשוב לביתו בחיים ושלום, לעמוד על משמרתו בתורה ותפילה ומעשים טובים ביתר שאת ובחיות נפלא, כרצונו הטוב".

רבי מאיר קירב רבים לאורו בחו"ל ובארץ ישראל. בין אלו שקיבלו ממנו, היה החסיד רבי משה קליין מצפת, אשר אף הוא זכה לימים לנסוע מארץ ישראל לאומן לראש-השנה.

רבי שמואל מרדכי קורנבליט

יום אחרי ראש השנה לאילנות, בימים שמתחילים האילנות לשגשג, בימים אלה נעקר האילן הגדול, אילן ששרשיו וענפיו מרובים. חזרה נשמתו אל על ואנחנו, קרוביו וידידיו, נתייתמנו מחסיד ועובד ה' מיוחד במינו, הלא הוא רבי שמואל מרדכי קורנבליט.

זכה ר' שמואל מרדכי והגיע לגבורות, אולם הצער גדול מאד. ווי אבדה נפש. מדות נאות שהיו בו היו כצל נאה לחסות בצילם. עבודתו ודבקותו בבורא עולמים היו כפירות מתוקים.

כדאי לעסוק ולעיין במידותיו של אחד מבעלי תריסין אשר יגע את יגיעתו העצומה בעבודה כל ימי חייו במסירות נפש עילאית:

כבר מימי בחרותו התחבר רבי שמואל מרדכי קורנבליט עם חסידי ברסלב בפולין והתחיל לזרוח עליו אור החסידות, היה חסיד ממש, לא רק כמי שיודע חסידות ויודע מה טיבה של חסידות. אלא הוא בעצמו חסיד.

תהליך חייו היה פרשה שלימה של דביקות בעבודה, כשעמד בתפילתו ושאל את משאלותיו מה' היה נאנח מלבו הטהור והיתה דמעתו לחם חוקו. השם חסיד נקנה לו מעבודתו וזיכוך טבעו, ממידותיו אשר יגע בהם עד נימי נפשו.

ואנחה גדולה שוברת את ליבנו כאשר רק נזכיר את עבודתו התמידית ואת סדריו הקבועים. מתי יגיעו מעשינו למעשיו?! עד שנותיו האחרונות לא עבר עליו חצות לילה בלי לבכות ולקונן במר נפשו על חורבן ירושלים. בשעת חצות ליל שעה שהעולם כולו נשתתק לגמרי ישב לו בפינה וערך ה"תיקון חצות". עבודתו הטהורה והזכה לא היתה מעורפלת כל שהוא בדעתו ובמחשבתו ובטוהר הלב בחמימות ובשלמות.

מידת מסירות הנפש שהיתה לו בלטה כאשר שם נפשו בכפו להשתטח על קברו של רבינו הקדוש רבי נחמן מברסלב באומן, ונתעלה שם מפעם לפעם בעבודתו ובבטחונו החזק והאמיץ באלקיו.

במיוחד הצטיין במידת החסד שהיה עסוק בה כל ימי חייו. כדאי לציין שהוא בעצמו היה מתפרנס מיגיע כפיים, ואת כל מסחרו עשה ארעי שבארעי. היה עוזב את בית מסחרו ועוסק במידת החסד בעיר הקודש ירושלים. בפרט התבלט בין עמודי החסד כשבידו רשימה של עשרות משפחות שהיו נתמכות על ידו, וכדי לגייס כספים להנצרכים היה עובד קשות בזיעת אפיים. היה מכתת את רגליו עבור נדכאים ומחוסרי אונים, רבים וגדולים היו מפליאים עד כמה היה מרגיש ומצטער בצער הזולת, עד ימיו האחרונים היה ממש עסוק בחסד בזריזות ומסירת נפש על אנושית.

אבדנו מרגלית זו שהיתה בינינו.

(מבוסס בעיקרו על כתבה שפורסמה בעיתון המודיע ביום כ"ה אדר תשל"ז)

בספר "כיסופים", פרקי חייו של הרה"ח ר' משה בורשטיין ז"ל, מובא:

"לר' שמואל מרדכי היתה חנות בדים בשוק מאה שערים … רבי משה מכנה היה את המקום "החנות של הרבי", כיוון שבחנות זו היה הרה"ח ר' שמואל מרדכי קורנבליט עורך התבודדות בטעם מתוק ומיוחד ועובד את ה' בצורה מופלאה כיאה לחסיד ברסלב.

"כשהיו מגיעים לחנותו של ר' שמואל מרדכי קורנבליט, היה שואל כפי שרבי יצחק ברייטער היה שואל: "ברידער לעבן, האסטי שוין געשמועסט היינט מיט דעם מלך?" ( = אחי יקירי, האם כבר שוחחת היום עם המלך? – האם כבר עשית התבודדות היום?) ר' שמואל מרדכי רגיל היה להתבודד ולדבר עם הקב"ה במשך שעה מדי יום, והיו הדיבורים הללו עם המלך מלכי המלכים דיבורים מתוקים ומעוררים מאוד. אם הזדמן לאי מי לשמוע את ר' שמואל מרדכי קורנבליט מדבר עם אלקיו, דומה היה באזניו כי שומע הוא מישהו מדבר אל אדם אהוב הנוכח עמו באותו חדר ממש. ביקש ר' שמואל מרדכי להשפיע ולעורר את הזולת שגם הם, כמוהו, ידברו עם המלך.

ר' שמואל מרדכי ב"ר צבי אריה קורנבליט ז"ל נפטר בט"ז שבט תשל"ז. הוא היה ממייסדי בית הכנסת ברסלב ששכן בדירה קטנה במאה שערים, לפני שהוקם בית הכנסת הגדול בידי ר' אליהו חיים רוזין."

(כיסופים, עמ' 121-122)

כאמור, הרה"ח רבי שמואל מרדכי קורנבליט נפטר ביום ט"ז שבט תשל"ז, ונטמן בהר הזיתים בירושלים, סמוך להרה"ח רבי בן ציון אפטר ז"ל.

 

נולד בשנת תר"מ לאביו החסיד המופלג רבי אברהם שטרנהרץ. כיון שהיה בכור, נהג אביו במשך שלש עשרה שנים לצום בערבי פסחים עבורו.

זכה ר' נתן להכיר בילדותו כמה מתלמידי מוהרנ"ת, כרבי נחמן מטולטשין, וכן את הסבא–רבא שלו רבי נחמן אב"ד טשערין. "זכורני מימי ילדותי", סיפר, "כשביקר פעם אבי זקנתי הרב מטשערין בביתנו, הצמיד את הספר הקדוש 'ליקוטי מוהר"ן' אל לבו וקרא ברגש: 'זה מחיה אותי!'".

כמו כן זכה להכיר עוד מגדולי אנ"ש, חלקם מקרב משפחתו; היה מתאר כיצד סבו, אבי אמו רבי יוסף יונה בן מוהרנ"ת, היה עומד בכל יום לפנות ערב מול החלון ועורך את חשבון נפשו על היום שחלף ולאחר מכן נושא עיניו השמימה: "ריבונו של עולם, עשה שביום המחר אזכה לעבוד אותך טוב יותר" וזאת אחרי שבמשך כל היום עסק בתורה ותפילה.

כן היה מרבה לספר על אותו חסיד יקר 'ר' זושא גאט' מברסלב, שכינוהו כך מפני ששם שמים היה שגור בפיו ולא פסק מלדבר על השם יתברך בכל הזדמנות.

בהגיעו לפרקו נשא לאשה את בתו של החסיד הנלבב רבי מרדכי (מוט'ל) שוחט, שהיה חתנו של ר' דוד צבי בן מוהרנ"ת. לאחר נישואיו התגורר בברסלב, שם דרו רבים מני משפחתו – צאצאי מוהרנ"ת זי"ע.

הוא התמיד בתורה ובתפילה, ולפרנסתו שימש כסופר סת"ם ומגיה (כאביו ורבים ממשפחתו). בהקשר לכך נתגלגל הדבר שהיה נוכח בעת הריגתו של החסיד הדגול רבי אלטר טפליקר הי"ד על קידוש ה'. וכך סיפר ר' נתן: "בשנת תרע"ט, בעת המהפכה הגדולה שהיתה ברוסיה, כשהשתוללו כנופיות פורעים בכל מקום וטבחו בהמוני יהודים, נזדמנתי לטפליק לרגל תיקון ספרי תורה. וכשהספרים בחיקי, סרתי לביתו של רבי אלטר. הוא ישב ולמד עמי תורה מליקוטי מוהר"ן ואני הנחתי את ספרי התורה לפנינו על השולחן.

"לפתע שמענו שאגות פרא דרך החלונות – – – היו אלו המרצחים הרשעים… בבית שהה אז גם ר' ישראל בול בנו של רבי נחממן טולטשינר, שהיה גיסו של ר' אלטר. שנינו התמלאנו בהלה ור' אלטר צעק לנו: "התחבאו!" מרוב פחד ובעתה תפסתי ארון ספרים כבד, שמסופקני אם שלשה אנשים מסוגלים להזיזו, דחפתיו ונחבאתי מאחוריו. בתוך רגעים התפרצו המרצחים לבית, ירו יריה והסתלקו. כשהתרחקו מהמקום יצאתי ממחבואי וראיתי את רבי אלטר יושב על כסאו ונראה כמחייך. התבוננתי והבחנתי כי נשמתו הטהורה כבר אינה כאן – – –

"כשעזבו הרשעים את טפליק, החלו מקברים את החללים. תוך כדי הלוויות, והנה שוב התקפת פורעים, כנופיה אחרת הגיעה והחלה בהריגות – – – אחד מהם חבט בי בחרבו, אך לגודל הנס היא פגעה בשרוולי. נסעתי בחזרה לברסלב, בתקווה ששם שקט ושלוה, והנה גם כאן פורצת כנופיה לבית חמי ר' מוטל ז"ל ופוצעת אותו פצעים אנושים כשהם קוראים אליו: "קומוניסט! הא לך המגיע לך!" חמי נלקח לבית החולים ובתוך מצבו הקשה, כששאלוהו כיצד הוא מרגיש, השיב: 'ברוך ה' בחסד גדול'. לאחר כשעה נסתלק לעולמו".

לאחר שאביו רבי אברהם עלה לארץ ישראל בשנת תרצ"ו, היה בנתק כמעט מוחלט ממנו. ר' נתן נותר מעבר למסך הברזל, ובמסירות נפש ממש עסק בהחזקת היהדות תחת אפם של הקומוניסטים. לעתים רחוקות היה שולח מכתב לאביו, ומפני חשש הצנזורה היה משתמש בשפת סתרים. כך למשל הוא כותב לו באחד המכתבים: "להתפלל עבור בן ציון מהננמ"ח אשר נפל למשכב וה' יסעדנו ויקום מחליו, כי מדברים ממנו  שהוא בסכנה. לעשות שליח מיוחד להרב הבן ציון למירון, כי שניהם שייכים זה לזה…" במכתב אחר הוא כתב לו בהיפוך אותיות כי "מעכשיו כבר אי אפשר לנסוע על ק"א" כלומר 'קברי אבות' – רבינו ומוהרנ"ת זי"ע.

ר' נתן שימש בין השאר כשוחט ברוסיה. באחד המכתבים סיפר לאביו כי עודנו עוסק בשחיטה. בתשובה כתב לו אביו שלדעתו הינו מבוגר מכדי לאחוז בסכין השחיטה (הוא היה אז בן למעלה משבעים וחמש). ר' נתן השיב לאביו כי אין שוחט אחר במקומו ואם יפסיק משחיטתו עלולים יהודים להכשל בטריפות חלילה.

אביו פעל להשיג עבורו אשרת עליה ארצה, ר' נתן קיבל את האשרה אך כשעלה ארצה בר"ח אייר תשט"ז, היה זה כבר לאחר הסתלקות אביו – בכ"א באלול תשט"ו. הוא מילא מספר שנים את מקום אביו ושימש כבעל תפילה בקיבוץ במירון. כן היה משמיע 'ליקוטי מוהר"ן' במקום אביו בבית הכנסת ברסלב בקטמון בסעודה שלישית של שבת ועוד.

חתנו של ר' נתן, ר' מיכל דורפמן שנותר ברוסיה, המשיך לפעול במסירות-נפש למען היהדות.

ר' נתן נפטר לעולמו בג' תשרי, צום גדליה תשל"ג, והוא בן תשעים ושתיים, קרוב לשני חיי אביו זצ"ל.

רבי יצחק אייזיק יוסף סופר – תלמיד מוהרנ"ת

ליל יום הכיפורים בעיר ברסלב. רבי נתן שב לביתו, ותוך כדי הילוכו הוא שומע אמירת תהילים נלהבת אשר הדיה בוקעים מבית כנסת סמוך. הוא התעניין לדעת מיהו היהודי שאומר תהילים בכוונה ובהתעוררות שכזו, הציץ מבעד לחלון בית  הכנסת, וראה כי זהו רבי יצחק אייזיק יוסף.

בעודו מקשיב בהתפעלות למזמורים הנאמרים מפיו, נודע לו כי עומד הוא לסיים את התהילים זו הפעם השנייה – כמניין 'כפר' – ועדיין אומר הוא את הפסוקים בהתלהבות כאילו זה עתה התחיל את הספר הראשון…

כשנוכח  לראות את יקר תפארת נפשו של רבי יצחק אייזיק יוסף, הגיע למסקנא כי ראוי הוא להתקרב לדרכו הקדושה של רבינו.

במשך הזמן קשר עמו כמה פעמים שיחה, והשמיע באוזניו דיבורים קדושים מלהיבי לב ממעיינו של רבינו – ורבי יצחק אייזיק יוסף החל לדבוק בדרכי רבינו ובעצותיו הקדושות.

ביום הפורים, כטוב לבו ביין כמצוות היום, הגיע אל ביתו של רבי ניתן, עמד בפתח הכניסה וזעק בהתרגשות: "דער רבי! דער רבי! זיין גרויסקייט! (=הרבי, הרבי, הגדולה שלו!)"…

מסופר כי לפני פורים הלך רגלי מפאת עניותו, לטולטשין. בדרך חזרה, נזדמן לו ניסיון גדול והוא עמד בו. בעת שכרותו (לא ידוע אם בפורים של אותה שנה, או אחרת) פנה אל מוהרנ"ת ואמר לו: "איני מתירא עוד מפני יצר הרע!"…

למחרת הפורים, כשנכנס לבקר את מוהרנ"ת, שאלו רבי נתן: "האם זוכר אתה את אשר אמרת אתמול בעת השתיה?" נענע רבי יצחק אייזיק יוסף: "גם היום אני אומר כך!"

רבי יצחק אייזיק יוסף עסק במלאכת כתיבת ספרי תורה ומזוזות, ונודע כסופר מומחה וירא שמים מופלג. כשהיה מגיע בכתיבתו לשם ה', היה אומר "לשם קדושת השם" בדחילו ורחימו עצומים, עד שיראה ופחד נפלו על הנוכחים.

מוהרנ"ת הפליג בשבח כתיבתו ורצה שכל אנשי שלומנו ירכשו תפילין שפרשיותיה נכתבו על ידו. ואומנם, רבים מהם זכו לתפילין עם פרשיותיו של סופר כשר וירא זה. לאחר פטירתו, כשנתן אחד מהם את התפילין שלו לבדיקה, התפעל הבודק מאוד, הן מהנחת הפרשיות בכל הפרטים והדקדוקים, והן מהכתיבה עצמה.

כשעלה נכדו החסיד רבי נתן בייטלמכר ארצה, הביא עמו פרשיות שנכתבו בידי סבו רבי יצחק אייזיק יוסף. למגינת לב, בעת נפילת העיר העתיקה בירושלים בשנת תש"ח, נמלט על נפשו והשאיר אחריו את הפרשיות היקרות שנעלמו לבלי שוב.

רבי יצחק אייזיק יוסף, שהיה ממקורביו הראשונים של מוהרנ"ת, לא האריך ימים. את פטירתו מציין מוהרנ"ת בעצמו ברשימה של שבעה מתלמידיו שהסתלקו לעולמם: "ביום ג' תצוה, י"א אדר תקפ"ח לפרט קטן, נפטר ר' יצחק אייזיק יוסף זצ"ל" (ההוספה 'זכר צדיק לברכה' בראשי תיבות, אינה שכיחה בכתבי מוהרנ"ת, והיא מביעה את הערכתו הגדולה לתלמידו זה).

בעת הלוויתו אמר רבי נתן בשבחו: "ער איז געווען א אמת'ער שומר הברית!" (= הוא היה שומר הברית באמת) – – –

מוהרנ"ת דאג לילדיו היתומים של רבי יצחק אייזיק יוסף, ולקח את בנו פנחס יהושע תחת חסותו. הנער היה ישן עמו בעליית הגג, ולימים סיפר, כי פעם החליט להשאר ער עד שעת חצות לילה, כדי לראות את עבודתו הקדושה של מוהרנ"ת. הוא העמיד פני ישן, אך הדבר לא הועיל לו, רבי נתן ניגש אליו ואמר לו בחיבה: "מחביא אתה עצמך ממני, כפי שאביך המנוח היה מסתיר עצמו מפניי" ומיד נרדם. בהזדמנות אחת אמר לו: "אביך היה צדיק!"

כשגדל רבי פנחס יהושע, היה לאחד מהמיוחדים שבין תלמידי מוהרנ"ת.

(באדיבות ד. ברסלבר, עלון אוצרות)

נולד בירושלים לאביו רבי מתתיהו דייטש, בצעירותו למד בישיבת סלונים והיה מתמיד בלימודו, מתוך בקשה וחיפוש לקרבת אלוקים. באחד הימים, בהיותו נער, שהה ליד הכותל המערבי, ראה את החסיד רבי שמואל שפירא מתהלך לעבר הכותל, כשעיניו עצומות בדביקות, והוא מתעלם מכל הסובב. הביט בו יעקב שלמה בהתפעלות מרובה. מאז נמשך אחריו, עד שהפך לאחד מחבורת חסידי ברסלב היראים והשלמים.

באותה עת נהגו רבי שמואל ויתר החבורה, לישון בלילות במרתפו של החסיד רבי יונה לבל, ולקום בחצות לעבודת הבורא, אז יצאו ליער מחוץ לישוב כדי לערוך התבודדות. רבי יעקב שלמה אימץ עבודת קודש זו עד אחרית ימיו, כשהוא עוסק בלימוד ותפילה בעוד לילה. מרגלא בפומיה דברי החסיד רבי משה טשנסטחובר: "עוד מעט יגיע האורח הנכבד ר' חצות…"

רבי שמואל שפירא נקשר אף הוא אליו ומצא בו איש שיחה כלבבו; שניהם היו יושבים ומשוחחים ארוכות בעבודת ה'. החסיד רבי מרדכי אלעזר רובינשטיין, שהיה אף הוא חברו של רבי שמואל שפירא, סיפר כי רבי שמואל התבטא, כי אין לו עם מי להשיח את לבו, אלא רק עם רבי יעקב שלמה.

לימים סייע רבי יעקב שלמה הרבה לרבי שמואל בפרנסת ביתו ובנישואי צאצאיו. היה נוסע יחד עמו לערים מרוחקות, כשרבי שמואל עוצם עיניו, והוא מוליכו לבתי נגידים. רבי שמואל מצדו הכיר לו טובה גדולה, וכאשר נולד אחד מבניו, כיבד את רעהו רבי יעקב שלמה בסנדקאות. כאשר ערך פעם רבי יעקב שלמה ברית לבנו ביום חורפי ומושלג, כשירושלים היתה מושבתת כמעט כליל מהשלג הכבד, כיתת רבי שמואל רגליו עד לביתו שבשכונה מרוחקת, כדי להשתתף בשמחתו. היתה להם גם קביעות לחברותא משותפת בשבתות.

בהצנע לכת היה רבי יעקב שלמה עוסק בתורה ועבודה בהתמדה עצומה. תלמיד חכם ומתמיד מופלג היה. בקיאותו בש"ס היתה מפליאה. בניו סיפרו לאחר פטירתו, כי כשהיו מראים לו קצה עמוד של גמרא, עם רבינו חננאל, היה אומר להם בדיוק איזה דף הוא בש"ס. והכל בפשטות ובענוה.

בשבתות לא יצא משכונת מגוריו, שלא יתקל במראות של חילולי שבת. כשנולד נכדו הראשון והיה צריך ללכת לשמחת ה'שלום זכר' בליל שבת, ביקש מבנו ללוות אותו, כשהוא עצמו עצם את עיניו כברת דרך.

רבי יעקב שלמה היה טוב–עין; לא ראה חיסרון ופגם ביהודי. שמירת הלשון שלו היתה מופלגת, וכאשר שמע מאנדהו מדבר בגנות הזולת, היה ניגש אליו ושואלו: "היכן ניתן לקנות שני סוסים?", כשהוא רומז לו כי עדיף לדבר על סוסים מאשר על בני אדם.

ידוע היה במידת סבלנותו והיותו נוח לבריות; מעולם לא הרים קולו על איש, התייחס בכבוד לכל אדם ושתק על בזיונו. פעם בזקנותו, הושיבוהו בטעות בבית הכנסת על מקום השייך למישהו אחר. כשהלה הגיע, החל צועק עליו על שהתיישב על מקומו ללא רשות. קם רבי יעקב שלמה בפשטות וחיפש לו מקום אחר.

היה לו גמ"ח, ועסק רבות בעשיית חסד. בכל ערב שבת היה הולך לשכונת התימנים ונותן כסף למשפחות נצרכות. בכלל, ידועה היתה חיבתו לבני עדות המזרח, עד כדי כך שפעם בא מישהו לבקש ממנו צדקה כשהוא אומר לו: "גם אני ספרדי; תן לי כסף לשבת"… הוא אף אימץ בביתו כמה יתומים; גידל אותם ודאג להם כאב רחום.

מספר אחד מיקירי אנ"ש שהתפלל יחד עמו באותו בית-כנסת: "בכל בוקר לאחר התפילה, היה פונה אלי ואומר לי: 'הבה נצא בריקוד' והיינו רוקדים שנינו לבדנו, מאחר ושאר המתפללים לא היו נמנים על חסידי ברסלב. אני התביישתי מעט, אך הוא היה מחזקני, כשהוא אומר במאור פנים: 'במה אתה מתבייש? במצוה?!' ".

גם כשהיה משותק בסוף ימיו, לא בא בטרוניה כלפי איש. היה מודה במאור פנים והכרת טובה על כל פעולה שנעשתה עבורו, אפילו קטנה.

ביום כ"ח אלול שנת תשס"ב, נתבקש לישיבה של מעלה ונטמן בהר הזיתים.

רבי יצחק מצ'רוביץ – תלמיד מוהרנ"ת

התקרב לדרך רבינו הקדוש בעקבות סיפורי מופתים ששמע משאר בשרו הנגיד משה חינק'ס אשר היה עד להם, על ידם נוכח לראות את גדולתו ורוח קודשו של רבינו.

רבי יצחק עבד בהובלת קמח בתחנותיו של משה, בעיר מגוריו צ'רוביץ.

באותן שנות תלאה וסבל שעברו מוהרנ"ת וחסידי ברסלב מצד המתנגדים, נושלו רבים מהם מפרנסתם.

רבי יצחק, לעומת זאת, היה בין היחידים שלא פוטרו ממשרתם, וכיוון שלא סבל חרפת רעב כחבריו, נחלץ בכל לבו לעזרתם.

אחת לכמה ימים, היה עליו להוביל בעגלתו שקי קמח אל העיר ברסלב, והוא נהג בכוונה תחילה לעשות זאת בשעות הלילה המאוחרות.

בהגיעו לברסלב, היה עוצר ליד ביתו של החסיד רבי לייבל'ה ראובנ'ס ששכן בקצה העיר, ושניהם היו פורקים שק קמח, על חשבונו של רבי יצחק, אותו נשא למחרת היום רבי לייבל'ה אל בית מוהרנ"ת.

כמו כן, נהג לתמוך גם בשאר החסידים בברסלב, והם היו מכירים לו תודה על כך.

עובד ה' בהצנע לכת היה רבי יצחק.

את בתו השיא לחסיד הגאון רבי נחמן הרב מטשערין.

לאחר נישואיו, היה רבי נחמן סמוך על שולחן חותנו, ובהזדמנות זאת חזה בעבודתו הנסתרת של חמיו.

פעמים רבות היה רבי יצחק קם בחצות הלילה ויוצא אל היער – לקיים את דברי רבינו הקדוש בתורה 'הניעור בלילה' (ליקוטי מוהר"ן נב) להתבודד עם הבורא ולשפוך לפניו את הלב.

זוגתו שלא הסכינה לדרכו הנשגבה, הייתה סוגרת אחריו את דלת הבית, וכאשר שב מן היער מצא דלת נעולה…

חתנו רבי נחמן מטשערין, שבאותן שעות היה יושב והוגה בתורה, נהג בכל פעם לפתוח לו את הדלת – ורבי יצחק הכיר לו טובה על כך.

בסדר הייחוס שצורף לצוואה הנפלאה של רבי נחמן אב"ד טשערין בספר 'כוכבי אור' – מוזכר אביו של רבי יצחק, הלא הוא רבי אברהם מוויניצה, שהיה "איש כשר וכבד ולמדן".

אימו של רבי יצחק היתה "מגזע בעל מחבר ספר תבואות שור".

"ואל יעלה בדעתכם", מוסיף הרב מטשערין לסדר ייחוסו, "כי רשמתי קצת ייחוס משפחתנו – להתפאר ולהתגאות בזה ח"ו, כי מה אני ומה חיי, כי כיסתה כלימה פני בזכרי איך רחוקים מעשי ממעשי אבותי הקדושים… אך זה בעצמו… למען נזכור זאת בכל עת כי ממקור קודש נחצבנו ולא יאות לנו לעזוב קדושת דרכי אבותינו" – – –

 

(באדיבות ד. ברסלבר, עלון 'אוצרות')

"מה הנך לומד בחור'ל? הבא גמרא ונלמד יחד!" כך היה פונה ר' לייב לופאטה אל כל בחור או אברך שישב ולמד בהיכל בית מדרשנו במא"ש, פותח גמרא איפה שהלה היה אוחז וצולל לתוך הסוגיא כזקן ורגיל, מחדש חידושים ומיישר עמקים לפליאת החברותא וכל הסובבים. לא משנה באיזה מסכת או פרק, בסוגיות עמוקות בבבא מציעא או בבא בתרא, באגדות של מסכת ברכות או גיטין, תמיד הוא ידע לצטט מגדולי הראשונים והמפרשים על אתר ואף גם להוסיף חידושים מדיליה המשמחים לב שומעיהם, מתובלים במובאות מתורת רביה"ק ותלמידיו.

* * *

ר' לייב לופאטה ("ביאליסטוקער") מאנשי שלומינו בעיר 'ביאליסטוק' בפולין – ומכאן שמו – היה בעל מח חריף ושנון. עוד בבחרותו קבע אתו הגאון ר' אלחנן ספקטור ללמוד בחברותא למשך שעות ארוכות מידי יום. לימים העיד ר' אלחנן, כי ר' לייב הגיע ממשפחה יותר אמידה ואמו המסורה היתה שולחת לו ארוחות חמות להשיב את לבו לאחר שעות של עמל ויגיעה בתורה, אך ר' לייב בטוב לבו ריחם על חבריו שלא זכו לכך, והיה מתחלק אתם בארוחותיו. ר' אלחנן היה מכבדו במאד מרוב התפעלות נוכח גאונותו ואצילותו ואף הביע את רצונו להיטמן על ידו לאחר מלאות שנותיו, אלא שלבסוף לא אסתייע מילתא.

ברבות השנים עלה להשתקע בארץ הקודש וקבע את דירתו ב'בתי הורודנא' בעיר הקודש ירושלים.

מסופר כי בשנים הראשונות לעלייתו ארצה, הסתגר בעליית גג למשך עשר שנים והגה בתורה הקדושה מתוך התמדה נוראה עד שזכה לסיים את כל הש"ס בעיון.

מידי יום היה משרך את רגליו אל העיר העתיקה ללמוד בישיבת "אור הנעלם" והיה מראשוני הלומדים בה, לאחר מכן המשיך איתה בעת שקבעה את משכנה בתוככי בית מדרשנו הגדול במא"ש. במשך היום היה לו סדרי לימוד קבועים עם החסיד ר' יעקב זאב ברזסקי והחסיד ר' יצחק יונגרביץ ("פשיסחא") ללמוד את הש"ס בעיון בהתמדה עצומה.

גם בשבתות היה משתתף באופן קבוע בשיעוריו של הרה"ח ר' לוי יצחק בנדר בסיפורי מעשיות לאחר תפילת מוסף.

אנשי שלומינו, במיוחד החסיד ר' שמואל צ'ציק והחסיד ר' יצחק מאיר קורמן, היו משתעשעים עמו רבות בשיחות עמוקות בלמדנות ובפלפול בכל מכמני התורה. הוא היה לשם דבר בשל התמדתו העצומה לנצל כל רגע ללימוד ועמל התורה הקדושה בכל הכח, וכמובן שהיה גם הכתובת לכל שאלה ומראה מקום בכל מקצועות התורה.

בערוב ימיו, כאשר שכב חולה בבית החולים, הגיע אליו אחד מאנ"ש לבקרו, אך ר' לייב נענה תיכף לעומתו "הרי זה ביטול תורה מה שאתה עושה עכשיו". (מבלי להיכנס לחלק ההלכתי אודות קיום מצות ביקור חולים).

לפני פטירתו ביקש לכתוב על מצבתו כי כסף כל ימיו להגיע לציון רבינו הקדוש בעיר אומן. דבר זה בא לידי ביטוי מיוחד כאשר ר' גדליה פליער קיים את נסיעתו המפורסמת אל מעבר למסך הברזל, ר' לייב תמך בו אז בסכום כסף נאה וביקש ממנו שיאמר בשבילו תיקון הכללי על ציון רביה"ק.

* * *

ר' לייב לופאטה נפטר ביום י"ט אדר וידידו הרה"ח ר' הירש לייב ליפל טיפל בכל סדרי הלווייתו. יהא זכרו ברוך.

 

באדיבות 'מימי הנחל', בטאון חבורת האברכים דחסידי ברסלב שע"י מורשת הנחל

רבי ישראל עזרא מירניק

רבי ישראל עזרא מירניק היה יליד ווענגרוב שבפולין, מחשובי חסידי ברסלב. מוקיר ומכבד רבנן ותלמידיהון. נערץ וחביב על הכל.

ר' ישראל עזרא התקרב לברסלב בעיר ווענגרוב, ע"י ר' יצחק ברייטער יחד עם קבוצה של צעירים בני העיר.

המצב הקשה בפולין הביא אותו לנסות להגר משם. הדרך לארץ ישראל היתה חסומה, אולם, בשל העובדה שאחותו התגוררה בארגנטינה, יכול היה ר' ישראל עזרא להגר לשם ואף לזכות באזרחות, אלא שאליה וקוץ בה – רק הוא יכול היה לנסוע. רעייתו וחמשת ילדיו, שנחשבו כבר קרובים מדרגה שניה, לא היו זכאים לאזרחות (ובתקופה ההיא כמעט בלתי אפשרי היה להגר ממדינה למדינה ללא 'זכות' מהסוג הזה).

המצב בפולין הביא אותו להחלטה: הוא יהגר לבדו, ולאחר שנתיים, כאשר יקבל אזרחות, יוכל להביא אף את רעייתו וילדיו.

ואכן, ר' ישראל עזרא מירניק הותיר מאחוריו את משפחתו, בתקוה לצרפם אליו בהמשך, והיגר לארגנטינה. הוא הותיר לרעייתו את מעט הכסף שהיה לו, על מנת שתוכל להתפרנס בנתיים ויצא לדרך.

בתחילה, עוד קיבל מכתבים מביתו, כולל תמונה של ביתו השישית שנולדה לאחר נסיעתו, אולם לאחר מכן פרצה מלחמת העולם השניה והקשר עם משפחתו נותק.

משפחתו כולה, רעייתו וששת ילדיו, נרצחו בשואה האיומה.

בימים ההם, כמעט בלתי אפשרי היה, על פי דרך הטבע, לשמור שבת – ולהתפרנס, ובשל קשיי הפרנסה, יהודים שומרי מצוות רבים נכנעו והחלו לחלל שבת רח"ל. אולם ר' ישראל עזרא עמד כצור איתן, בלי לוותר אפילו על קוצו של יוד.

הוא החל ללמוד סדר יומי בספר "קיצור שולחן ערוך". "ראיתי", אמר, "שמי שחי בסביבה שאינה שומרת מצוות, מתחיל לשכוח מהר מאוד את ההלכות היומיומיות הפשוטות, ואין לכך עצה אלא לימוד קבוע בספר קיצור שולחן ערוך, המסכם את ההלכות בקצרה".

לאחר מאורעות השואה האיומה, עבר רבי ישראל עזרא מירניק למונטווידאו שבאורוגאווי, שם נישא בשנית, ושם שימש כסד"ד וכמשגיח על כשרות הבשר.

בכ"ב חשון תשי"א נפקדו ר' ישראל עזרא מירניק ורעייתו בבן זכר, ונקרא שמו בישראל: משה שמעון, על שם אבי אביו. הוא היה בן יחיד להוריו, אבל עבורם היתה זו נחמה יחידה על ששת ילדיו ששיכל האב בשואה, ונכד יחיד להורי אמו.

לימים, כשנולד לרבי ישראל עזרא נכדו הראשון, בהיותו כבר כבן ע"ג שנים, נערכה מסיבת ה"שלום זכר", והוא השתתף בה. בעת רצון זו גילה רבי ישראל מצפונות ליבו באומרו: 'כל ימי ביקשתי מאת הקב"ה שיזכני לראות שישה נכדים, כנגד ששת הילדים שאבדו לי במלחמה הנוראה, והנה זכיתי לתחילת קיומה של הבקשה, ויהי רצון שאזכה שתתקיים המשאלה במלואה'.

היתה זו התבטאות נדירה, כי מעודו לא דיבר על נושאים אלו. ואכן, זכה ר' ישראל שבקשתו התקיימה במלואה: מעט לאחר הולדת נכדתו השישית, בה' אדר תשמ"ה, התבקש לישיבה של מעלה, כשהוא בדעה צלולה עד לשעתו האחרונה, והובא למנוחות בהר הזיתים.

בנו, ר' משה שמעון מירניק, שימש כראש כולל "בית שרגא", ונפטר לאחר מחלה בשנת תשע"ח.

 

(ע"פ "תפארת למשה", ספר זכרון לבנו, ר' משה שמעון מירניק; יתד נאמן, מוסף שבת קודש, י"א סיון תשע"ח; המודיע ו אדר תשמ"ה)

רבי יצחק שטרנהרץ – בן מוהרנ"ת

נולד במוהליב בערב פסח שנת תקס"ח. היה השני מבין בניו של רבי נתן, ונקרא על שם אבי סבו רבי יצחק מדנציג.

לפרנסתו ניהל את בית הדואר בטולטשין, כשהוא עושה את תורתו ועבודת בוראו עיקר ומלאכתו עראי. בתחילת עבודתו הדריכו אביו לאמור: "בדרכך לבית הדואר ובחזרה ממנו, דבק מחשבותיך בתורה ובעבודת ה', אך בהיותך שם,  שים לבך היטב לעבודתך, שלא יצא חלילה מכשול מתחת ידך".

ואכן סיפר רבי אברהם בן רבי נחמן מטולטשין, כי זכור לו היטב מילדותו כיצד רבי יצחק צועד ברחוב בלכתו לבית הדואר, אחוז שרעפי קודש ודבוק בבוראו. מאידך, ידועה היתה זהירותו העצומה בדיני ממונות בעסק ובכל מקום אחר.

על גודל יראת השמיים שלו מסופר, כי ארע פעם שבצאתו לרחוב בשבת הרגיש כי שכח בטעות בכיסו דבר מה, ומחשש שמא יחזור שוב על טעותו, חסם בתפרים את כיסי בגדי השבת שלו, שלא יכשל לעולם בטלטול, אפילו בשוגג.

פעם חלה קשות והגיע לידי סכנה, פנה בדברי ריצוי אל בוראו: "ריבונו של עולם, מה אבטיחך? שאם תרפאני אהיה מהיום והלאה איש כשר? מי יכול להבטיח כזאת?! זאת אוכל להבטיחך – שאם תשיבני לבריאותי, לעולם לא אשכח זאת ותמיד אתן לך על כך שבח והודאה". תפילתו התקבלה והוא קם מחליו.

בספר 'כוכבי אור' מובא כי פעם פנה אליו אביו רבי נתן: "אני מקווה שהקיבוץ הקדוש שלנו באומן יתקיים עד ביאת גואל צדק, אבל מי יודע מה יעבור בעניין זה, אולי חלילה ימנעו השלטונות מלבוא אל הציון? בכן אומר אני לך: תמיד בראש השנה תהיה באומן, ובערב ר"ה עמוד אפילו בשוק, במקום שרואים ממנו את הציון הקדוש, ותאמר שם את עשרת המזמורים שתיקן רבינו לומר. אף בחג עצמו תתפלל באומן, אפילו באיזו עזרת נשים ריקנית של בית כנסת".

יותר מכל אחיו דבק רבי יצחק דבק באביו הגדול רבי נתן, כל ימיו שקד על דלתותיו ועמד עמו בקשרי מכתבים. רבי נתן השיב לו איגרות מלאות אוצרות דעת וקדושה ממעיינו של רבינו, והודות לקשר מופלא זה נוצר רובו של הספר הקדוש 'עלים לתרופה'.

את הערכתו העצומה לאביו הוא מביע באחד ממכתביו: "ברוך ה' אשר עזרנו עד כה, שיש כמה דברים מענין רבינו ז"ל אשר קיבלתי מפי רום מעלתו היטב היטב, ואני חזק בהם למאוד. ה' יתברך יזכני לילך בהם תמיד ולקיימם באמת, ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים, ואזכה לבוא בזה העולם להתכלית האמיתי והנצחי כרצון רבינו ז"ל. ויש בלבי הרבה דברים לכתוב למעלתו, אך הוא מהנמנע כי אין הפנאי מסכים. הכלל, שלדעתי לא נמצא שום אב בעולם שיקיים 'ולמדתם את בניכם' כמו שרום מעלתו מקיים בי, כי זה עיקר הלימוד – ללמוד עצות ודרכים להתחזק בעובדת ה'".

בשנת תרכ"ח, בהיותו בן ששים, עלה ארצה והתיישב בצפת. כשנתיים לאחר מכן, ביום י"ד לחודש אדר ב', ביום הפורים שנת תר"ל הסתלק לבית עולמו.

אותו ליל היה סוער וגשום, וכדי שלא להלין את המת ליווהו אנשי החברה קדישא לבית העלמין כשהם מבוססים בבוץ טובעני ומגששים את דרכם בערפל. תחת מטר עז כרו לו החברים קבר כשבחפזונם אינם שמים לב כי החלקה יקרה מאד ואמורה להמכר בהון עתק עקב סמיכותה לציון ה'בית יוסף'.

הם נדהמו לגלות זאת מאוחר יותר, אך כשסיפרו להם כי אבי המנוח חיבר חיבור גדול על ארבעת חלקי ה'שולחן ערוך', נחה דעתם.

אגב, יום ההילולא של ה'בית יוסף' חל בי"ג בניסן, ביום האחרון של ה'שלושים' להסתלקות רבי יצחק. זכותם תגן עלינו.

(באדיבות ד. ברסלבר, עלון אוצרות)

החסיד ר' שמואל פיקסל

אמרו עליהם, על חסידי ברסלב בטירהוביצה, שיש להם לב פתוח בעבודת הבורא, וכיס פתוח למתן צדקה.

היה זה החסיד היוקד ביקוד אש רבי סנדר טירהאוויצער, שהבעיר את לבם באישו של רבינו. יוצאים היו בעלי לבבות אל היערות, ושוהים בהם זמנים ממושכים, תוך התבודדות ושפיכת לב כמים לפני ה'.

ניגונים מופלאים חוברו על ידם בעת התבודדותם, מלאי ערגה וכיסופין לבורא. אלה מכונים עד היום 'ניגוני טירהוביצה'.

וכיס פתוח כיצד? קופה אחת משותפת עשו להם, וכל מי שהתברך בשפע, שלשל לתוכה חלק גדול מרווחיו לטובת חבריו הנזקקים.

אחווה מופלאה זו עוררה התפעלות בלב כל רואיה, כמאמר רבינו הקדוש: "העולם ראוי שיתמהו על האהבה שבינינו".

אך לא לעניי חבורתם בלבד דאגו; מפעם לפעם הפרישו מכספם לטובת החזקת ה'קלויז' באומן. מעות אלו הופקדו בידי גבאי החבורה ר' שמואל פיקסל, שדאג להעבירן לידי החסיד הגדול רבי נחמן מטולטשין, שַמָש הקלויז.

בעל אמצעים כספיים היה ר' שמואל. זכה והתקיים בו מאמר חכמינו "יהי ביתך בית ועד לחכמים". פתוח היה ביתו לעני ודל, והוא קיים באֶחיו חסידי ברסלב מצוות הכנסת-אורחים בהידור.

נוהג היה כל ערב חג היה לשלוח מעות צדקה לכתובותיהם של רבים מהחסידים. בגמילות חסדים זו החזיק במשך שנים רבות.

לאחר שעלו החסיד רבי צבי מטירהוביצה ובניו לארץ הקודש, ביניהם רבי נתן שהיה חתנו של רבי שמואל, נכספה נפשם של רבי שמואל ובני ביתו להשתקע אף הם בארץ-ישראל.

במשך ארבע שנים לא חדלו להתפלל על כך, עד שבשנת תרל"ט הוציאו את כיסופיהם אל הפועל, עלו ארצה והתיישבו בצפת, מקום מושבם של בתם וחתנם ושאר חסידי ברסלב.

גם בצפת המשיך ר' שמואל במעשי הצדקה והחסד. בביתו אף נהגו החסידים להתאסף ולהתחזק יחד בשיחת-חברים בדרכי רבינו הקדוש.

בקיץ של שנת תר"מ נסע ר' שמואל לחוץ לארץ. בדרך ארע לו מאורע מצער: סכום כסף גדול שהיה ברשותו נלקח ממנו. הוא שב מדוכדך ושבור כולו לביתו בצפת.

הידיעה המעציבה הגיעה לרבי נתן ב"ר יהודה מטבריה, על ידי מכתב מאת ר' נתן מטירהוביצה חתנו של ר' שמואל. למקרא הדברים נשבר לבו בקרבו, ודמעות חמות החלו שוטפות את פניו.

במשך כל הלילה לא הצליח רבי נתן לעצום עין מרוב צער. כשראה ששנתו נודדת ממנו, קם והגה ב'ליקוטי מוהר"ן'. לאחר מכן כתב דברים היוצאים מן הלב אל ר' שמואל:

"אחי אהובי! אחי הנלבב עם זוגתו תחי' ועם כל המשתתפים בצרתם. למען ה', קַבלו באהבה ותשמרו על שכלכם. מי יודע תמורת מה זה הוחלף, מי יודע מאיזו צרה התפטרתם על ידי זה?! 'כי מפי עליון לא תצא הרעות' חס ושלום. אולי הייתם צריכים לטבוע בים עם המעות? תודה לא-ל שהניחו לכם.

"ה' יתברך עשה לכם את החיסרון הזה – והוא יכול למלאותו, איך? איננו יודעים, אבל אנחנו מאמינים שה' יתברך משפיל ומרומם, זן ומפרנס לכל אחד ואחד בהשגחה אחרת. אתם רגילים תמיד לומר 'ה' מבורך', תאמרו גם עכשיו כך, שתמיד ה' יתברך מבורך. חזקו עצמכם באמונה בה', שערו בנפשכם שחס ושלום היו צריכים לקחת מכם את בנכם משה נ"י ורק אם תתנו את ממונכם יניחו לכם – אז בודאי הייתם נותנים את ממונכם" – – –

כאן הוא פונה אל שאר חסידי ברסלב: "ומבקש אני מאת כל אוהבינו באמת, שכולם יחזקו את אוהבנו באמת ר' שמואל נ"י ובני ביתו, כי הרבה דברי מצוה נגמרו על שולחנו, ואסור לנו להיות כפויי טובה חס ושלום. וכל המחזק אותו וישמח אותו, יהיה שכרו כפול מן השמים".

רבי נחמן מנמירוב נכד מוהרנ"ת

רבי נחמן מנמירוב נולד לאביו רבי דוד צבי שטרנהרץ, בן רבי שכנא, בן מוהרנ"ת. הלא הוא אותו רבי דוד צבי אשר טמון ליד סבו הגדול – רבי נתן.

בצעירותו גויס רבי נחמן מנמירוב לצבא הרוסי בעל כרחו. בהגיע חג הפסח, קיבל חופשה זמנית והתארח בליל הסדר בבית אחד מעשירי זיטומיר. בעת אמירת ה'הגדה' התלהב מאד והחל קוראה בקול רם כשפניו לוהטות מרוב דביקות. בעל הבית כה התפעל ממנו, עד שלאחר הפסח דאג להביא לו ארוחות כשרות למחנה הצבאי.

רבי נחמן שטרנהרץ היה איש תפילה ודביקות בכל נשמתו, ובנוסף בעל קול ערב ונעים. בשנת תרמ"ט, כאשר נסתלק לעולמו רבי לייב'ל קונסטנטינר ששימש כבעל תפילה באומן בראש השנה, ביקשוהו למלא את מקומו, ומאז התפלל רבי נחמן כשליח ציבור במוספים של שני ימי ראש השנה. היה לו קול של דבקות בה', מלא מתיקות, כל תיבה מן התפילה יצאה מפיו בחיות ובהשתפכות הנפש.

נפלא היה לראות, איך אדם כמוהו, המועסק כמנהל חשבונות בבית-חרושת לעצים, מונח כולו בתורה ועבודת ה'. הוא היה מהדר במצוות ומקיימן בכל לב. כך למשל סיפר שאר בשרו רבי נאשקע טולטשינר, כי פעם כשהתארח אצלו בראש-חודש, ראה כיצד ניגש רבי נחמן מנמירוב לסעודת ר"ח כשהוא לבוש בבגדי שבת, על השולחן חלות גדולות, וכל הבית נראה כמו בשבת.

ר' אבא לישינסקי סיפר, שפעם התארח אצלו בליל שבת, וראה אותו מזמר את הזמר 'אזמר בשבחין' בהתעוררות ובהתלהבות עד שזלגו עיניו דמעות רבות. לאחר מכן אמר ר' אבא: "כשראיתי זאת, הבנתי מהיכן שואב הוא את העריבות הזו בתפילתו מלאת הרגש בראש השנה". הוא נוכח לדעת כי בכל השנה כולה הוא חי בדבקות בה' יתברך, ועל כן אין פלא שתפילתו לפני התיבה ממיסה את לבבות.

על טוב לבו וזהירותו בכבוד הבריות, תעיד העובדא הבאה: בטפליק היה איש תם שעבד ככורך ספרים. בראש השנה היה יושב סמוך לרבי נחמן מנמירוב ומרבה להתאנח בתפילתו. האיש חשב שהוא מסייע לרבי נחמן בכך בתפילתו, בעת שלמעשה הדבר הפריע לו, וכשכמה מהחסידים מטשערין רצו למונעו מכך, לא נתן להם רבי נחמן לעשות זאת בשום אופן, ביודעו שכוונתו לשמים.

כשהגיע רבי לוי יצחק בנדר לאומן, התפעל מתפילתו, וביקש ממנו שילמד אותו את נוסח התפילה. השיב לו רבי נחמן מנמירוב בתמיהה: נוסח?! בציון רבינו לומדים נוסח? כאומר: אין כאן ענין של דקדוק בתווי הנגינה, תפילה צריכה לצאת מן הלב, ואת זאת מקבלים אצל הרבי.

נוהג היה להשאר באומן עד ליום כיפור, שגם בו שימש כבעל תפילה. בעשרת ימי תשובה היה עולה בכל יום לאחר התפילה לציון רבינו ושוהה שם באמירת 'תיקון הכללי', תהלים, 'שערי ציון' ואף ערך התבודדות בנעימות שאין לתארה.

היו לו שני בנים ושתי בנות. אחד מבניו נפטר תוך כדי ניתוח. אחרי כן, בראש השנה, כשהחל במילים 'צדיק ה' בכל דרכיו' שלפני מוסף, פרץ בבכיות נוראות שהמסו את לבבותיהם של כל המתפללים, כולם בכו יחד עמו.

הסתלקותו בקיץ תרע"ט בגיל ששים ושבע, היתה באופן מפליא. באותה עת התנהלו פרעות קשות על ידי האיכרים האוקראיניים. כאשר שמעו ראשי הקהל בנמירוב כי הפורעים מתקרבים לעירם ומתכוונים לטבוח ולשדוד את היהודים, גזרו על יום תפילה ותענית, כדי להעביר את רוע הגזרה. לשליח ציבור בתפילת מנחה שלחו לפני התיבה את רבי נחמן מנמירוב שעורר מאד את הקהל.

בלילה שלאחר מכן הבחינה זוגתו כי אינו קם בחצות כהרגלו. ניגשה אליו להעירו ונוכחה לראות כי כבר אינו בעולם. נשמתו עלתה על מקום עדן הנשמות.

עם בוקר, נחרדו אנשי נמירוב למשמע הבשורה על פטירתו ואמרו: "כבר בתפילתו הבחנו כי נפרד הוא מאיתנו, הוא התפלל בהתעוררות מיוחדת שלא היתה כדוגמתה".

ואמנם, יהודי נמירוב ניצולו מן הפורעים, ויהי לפלא.

רבי ברוך גלאנט, המכונה רבי ברוך ברדיטשובער

אברך צעיר לימים היה, כאשר התוודע לדרכו של רבינו על ידי 'ר' בנימין פארבער' [=הצַבָּע], מחסידי ברסלב התמימים והישרים בברדיטשוב, העיר שבה התגורר רבי ברוך גלנט ועל שמה נקרא 'ר' ברוך בארדיטשובר'.

ר' בנימין, שהבחין בהתלהבות לבו בתפילתו, קשר עמו שיחה וחשף בפניו מעט מאוצרותיו הקדושים של רבינו. כתוצאה מכך, החל ר' ברוך משתתף בהתקבצויותיהם של חסידי ברסלב. דיבורי הקודש ששמע מפיהם, כמו שמחתם הפנימית ועבודתם את בוראם– שבו את לבו.

באותה תקופה ביקר בברדיטשוב החסיד הנעלה רבי אברהם בן רבי נחמן. בשומעו את אמרי פיו הטהורים, ידע ללא צל של ספק: 'חלקי ונחלתי לנצח עם חסידי ברסלב'.

מיום התקרבותו החל רבי ברוך מקיים בתמימות ובפשיטות את דברי רבינו (בליקוטי מוהר"ן ח"א ט) "להתפלל בכל כוחו".

תפילתו הייתה באריכות גדולה ובהתלהבות עצומה.

מספרים שכאשר הגיע לעיר טֶפּליק, לרגל שמחת נישואי בנו, ר' יוחנן, ביקש לפני החופה מהקהל להמתין לו עד שיתפלל תפילת ערבית. רבי ברוך גלנט פרש לקרן זווית והחל מתפלל ממעמקי ליבו, בהתלהבות עצומה שהותירה רושם כביר על כל הנוכחים עד שהיה הדבר לשיחת היום בעיר, 'תפילה כזו לא ראינו ולא שמענו מעודנו' – העידו הכול.

בהיותו מבקש ה' בכל ליבו, ידע כי תכלית הכול איננה צבירת הון בעולם הזה, כי אם לעבוד את ה' יתברך בלב שלם. כיון שכך, ספון היה בין כתלי בית-המדרש עם ספריו הרבים בהם הגה ובתפילות ובתחנונים.

אולם, כיוון שמוכרח היה למצוא מקור הכנסה כלשהו, מצא לו מלאכת-קודש; הוא נטל על עצמו את האחריות על העירוב בברדיטשוב. השכר שקיבל תמורת עבודתו היה זעום ביותר, אולם עובדה זו לא מנעה ממנו לקיים מצוות הכנסת-אורחים בהרחבה ובשמחה. לאורחיו הייתה הזכות להתענג על זמירות השבת שלו ודיבוריו הקדושים, שלא פעם גרמו להם להתקרב לאורו של רבינו.

אחד מאותם מקורבים היה החסיד הנלהב רבי שמואל מאיר אנשין.

עוד בהיותו צעיר לימים היה רבי שמואל מאיר מבקש ה' ואף קנה בקיאות רבה בספרי חסידות שונים. כשהתאכסן פעם בביתו של רבי ברוך גלנט, פתח עמו הלה בשיחה לבבית, כשתוך כדי כך הוא מראה לו את הספר 'ליקוטי הלכות' שהיה יקר המציאות באותם ימים.

הצעיר חובב הספרים עיין בתוכנו והפטיר: "נו, עוד ספר חסידי"… אך רבי ברוך גלנט, כשברק של התלהבות בעיניו, השיב לו: "אני אראה לך שספר זה אינו 'עוד ספר חסידי', הרבה יותר ממה שראית, כתוב כאן".

כך הוא ישב עמו במשך כל הלילה, ולמד איתו. כשמרגע לרגע הצעיר אינו יודע את נפשו מרוב התרגשות; עולמות נשגבים נתגלו לפניו, והוא לא חש כלל בשעות החולפות.

כשהאיר השחר נפרד ממארחו היקר וביקש ממנו שיעניק לו את הספר 'ליקוטי הלכות" למען יוכל להגות בו עוד.

רבי ברוך נעתר לו בחפץ לב, ושמואל מאיר נסע ישירות לעיר אומן כשהספר היקר באמתחתו.

הוא הגיע לציון רבינו, השתטח עליו לראשונה בחייו, ובמשך שלושת החודשים הקרובים לא הפסיק ללמוד ב'ליקוטי הלכות' עד שסיימו.

רבי ברוך גלנט נפטר בשם טוב, ביום י"ב לחודש אדר שנת תרפ"א, ונטמן בברדיטשוב.

 

(באדיבות: ד. ברסלבר, עלון 'אוצרות')

החסיד רבי גדליה ברגר

היה אחד מהחבורה הקדושה של חסידי ברסלב הנלהבים בברדיטשוב, עמה נמנו: ר' שמרל ברדיטשובר, ר' שמשון איסרוב, ר' שמואל העשיל פרידמן, ר' יעקב פילמר, ר' שמואל מאיר אנשין ועוד.

היו הם תלמידיו הנאמנים של רבי אברהם בן רבי נחמן מטולטשין, אשר צפה את החורבן הרוחני הגדול שעתידים הקומוניסטים להמיט על יהדות רוסיה ואוקראינה, והמריץ אותם לעלות לארץ הקודש.

ואכן רובם ככולם עלו ארצה, ביניהם ר' גדליה ברגר שנסע בסביבות שנת התר"ס לארץ ישראל והתיישב בירושלים עיר הקודש, בשכונת "משכנות ישראל". שם התגורר בדירה צרה וחי חיי דחקות, אך למרות זאת שמחת לבו האירה את פניו.

רבות זכה ר' גדליה לשהות במחיצת רבי אברהם בן רבי נחמן, בחו"ל ולאחר מכן בארץ הקודש. שיחות יקרות וסיפורים נפלאים שמע מפיו וסיפרם להרה"ח רבי נחמן בורשטיין, והרי כמה מהן:

דיבר פעם רבי אברהם שיחה נלהבת על גדולת רבינו הקדוש ותלמידו מוהרנ"ת, וסיים בזו הלשון: "ס'נאך אזא רבי נישט געווען, און ס'נאך אזא תלמיד נישט געווען!" (= עוד לא היה רבי כזה, ועוד לא היה תלמיד כזה).

עוד אמר רבי אברהם: "כל אחד המקורב לרבינו, צריך להרגיש כמו 'ננס על גבי ענק', כלומר, שמצד עצמו הוא אומנם קטן, אבל מצד רבינו – הוא נמצא במקום גבוה מאד!"

רגיל היה רבי אברהם לומר: "אין וודאות כיום המיתה ואין העלמה כיום המיתה". כלומר, כל אדם יודע שסופו להסתלק מן העולם, אך כמה מהם שמים לבם באמת אל אחריתם?!

שח ר' גדליה: "פעם אחת דיבר רבי אברהם דיבורים קדושים על חשיבות הקימה בחצות לילה. לאחר שכילה דבריו, נאנחתי אנחה מעומק לבי ואמרתי: 'אוי רבי אברהם, מה אעשה שקשה לי לקום בחצות?' ורבי אברהם השיבני 'אם כן קום שעה–שתיים לאחר חצות. גם זה טוב'. 'גם זה קשה לי מאד' – עניתי, ורבי אברהם השיב: 'קום לפחות לפנות בוקר'. 'אבל אני קם בקושי לתפילה', שחתי לו דבירם כהוויתם. 'אם כן', נענה רבי אברהם, 'שמור היטב את שעות היום שלא ילכו לאיבוד; אם היצר נתן לך מכה בלילה – תחזיר לו מכה ביום' ".

עוד סיפר, שפעם שוחח מוהרנ"ת על מעלת מידת הביטחון בהשם, כשהוא חוזר על המילים שהיו שגורים בפי רבינו: "נאר ביטחון!" (= רק ביטחון). העיר אחד השומעים בבדיחות: "אבל בשביל ביטחון – טוב שיהיה כסף בכיס…"

התלהב מוהרנ"ת והשיב לו בדברים נוקבים: "הקשב היטב! אם הייתי יודע שיש בנמצא היכן שהוא ממון – הייתי מביא אותו לך, אבל יודע אני את האמת, שממון אינו בנמצא בעולם כלל; ואם יאמר מישהו שיש לו ממון – שיסתכל היטב ויראה שהוא עני גדול"…

אומר היה ר' גדליה בדרך צחות, על כך שציון רבינו הקדוש נמצא ברחוב 'פושקינה', שזה מרמז כי 'פה – שכינה'…

נסתלק לעולמו ביום כ"ו באדר ב' שנת תשכ"ה.

(באדיבות ד. ברסלבר, עלון אוצרות)

החסיד הגדול רבי פינחס מקיבליטש

נולד למשפחת חסידי טולנה. מנעוריו בער לבו בעבודת ה'. גדול בתורה ועבודה היה. לעיתים קרובות נהג לנסוע לצדיקי הדור ולהתאבק בעפר רגליהם.

בהגיעו לפרקו לקחו אחד מחשובי העיר אומן לחתן, ולאחר נישואיו התגורר בעיר הזאת, כשלפרנסתו הוא עוסק ביצור נרות.

האדמו"ר מטולנה שהכיר ברום ערכו, מינהו לדבר בפני האברכים הצעירים ולהדריכם בעבודת ה'.

חמיו שהיה מתנגד חריף לחסידי ברסלב, ידע היטב כי חתנו מבקש ה' וחשש פן יתוודע אל חסידי ברסלב בעיר וירצה להתקרב אליהם. כיוון שכך, הירבה לדבר בגנותם באוזני חתנו, והיה מזהירו לבל ידרוך על מפתן בית מדרשם.

במשך הזמן החל רבי פינחס לתמוה על כך, ושאל את חותנו: "הרי אינני הולך לשם, ומדוע מזהירים אתם אותי שוב ושוב מפניהם?!" אולם החותן לא חדל מלהזהירו בכל יום, עד שבליבו של רבי פינחס עלתה המחשבה: 'אם כה מרבה הוא להזהירני מפני חסידי ברסלב, מוכרח אני ללכת אל בית מדרשם, לראות במו עיניי במה המדובר'…

בשעה שנכנס רבי פינחס אל הקלויז של חסידי ברסלב, נח עליו מבטו של רבי אברהם בן רבי נחמן מטולטשין שהיה אז אברך צעיר; הוא הרגיש בכיסופי לבו הטהורים של הנכנס, ופנה אליו במאור פנים: "אברך, עלה עימי לעזרת הנשים"…

רבי פינחס עלה עמו לעלייה הריקה, ורבי אברהם החל לומד איתו את התורה 'ט תיקונין' שבליקוטי מוהר"ן (ח"א כ), כשהוא מספר לו על ה'מראה' שעליו מסופר בספר 'חיי מוהר"ן' (פג) והקשורה לתורה זו.

במשך כמה שעות למד איתו, ובעקבות כך החל רבי פינחס להימשך לחסידי ברסלב. במוחו הכתה ההכרה, כי כל ההתנגדות אליהם – בטעות מקורה. הוא עלה אל ציון רבינו והשתטח שם בתפילה מעומק הלב, מתוך רצון לזכות להתקרב אל הצדיק השוכן פה.

בעקבות התקרבותו, קמה נגדו התנגדות עצומה, ורבי נחמן מטולטשין יעץ לו לנסוע לכפר סטאפאצ'יק, שם התגורר החסיד הנלהב רבי ישראל, מתלמידי רבי נתן. הוא מסר בידו מכתב לרבי ישראל, ובו בקשה לתת לו אכסניה בביתו לתקופת-מה.

רבי פינחס נסע לסטאפאצ'יק, וכשהתקרב אל ביתו של רבי ישראל הייתה זו שעת המנחה, ועוד ממרחק שמע את קולו של רבי ישראל הקורא את פרשת הקטורת בהתעוררות גדולה, כשהוא כופל שוב ושוב, בהטעמה עמוקה, את המילים: "מפני שהתורה אמרה"…

כשמסר לו את האיגרת, שמח בו רבי ישראל וביקש ממנו ללמד את נכדיו תורה.

כעבור תקופה שב לביתו באומן, ומאוחר יותר עבר לגור בקיבליטש, שם שימש כמלמד, וקרב נערים רבים לדרכו של רבינו, כשהוא מלמדם את דרך ההתבודדות והשיחה בינו לבין קונו.

פעם למד בפני חסידי ברסלב בקיבליטש את התורה 'חיים נצחיים' שבליקוטי מוהר"ן (ח"א כא), שם מבאר רבינו את מעלת הצעקה בתורה ובתפילה שבכוחה 'להוליד' את ה'מוחין' הנעלמים.

לאחר הלימוד נעלמו עקבותיו… לבסוף מצאוהו בעליית גג מרוחקת, עומד בדד וצועק מנהמת לבו לבוראו, שיזכה לקיים בתמימות את אשר למד זה עתה.

נפטר בשנות התר"ל, והוא כבן ארבעים שנה בלבד.

ר' ישראל דוד רובינזון נולד בעיירה אוסטרובצה שבמחוז ראדום בפולין, לאביו רבי פנחס רובינזון, מצאצאי ה'חוזה' מלובלין.

לפני התקרבותו לחסידות ברסלב, נהג לנסוע עם אביו לרבי אלימלך יעקב יצחק רבינוביץ, מגזע ה'יהודי הקדוש' מפשיסחא, שכיהן כאדמו"ר מסוכדניוב שבדרום-מערב פולין.

לימים התוודע לדרכו של רבינו, על ידי החסיד המופלג רבי אברהם יצחק ווייסזאנד שהתיישב באוסטרובצה וקירב שם עשרות אברכים ובחורים לאורו של רבינו.

ר' ישראל דוד רובינזון התמסר בכל ליבו להפצת מעיינות רבינו חוצה, ועסק בהדפסת ספרי רבינו. החסיד רבי אהרן לייב ציגלמן שנודע כמפיץ הגדול ביותר של ספרי ברסלב בפולין מזכירו במכתביו בהקשר לכך.

אחיו הצעיר ר' בירך רובינזון, שניצל מן השואה האיומה, כותב אודותיו: "היה קשיש ( = מבוגר) ממני בכמה שנים, חמש או שש שנים. והיה מקורב לברסלב גם כן על ידי מורי ר' אברהם יצחק. אני מוכרח להעיד, שהיה מקורב יותר ממני, בלי שום הפסקה ובלי שום ספיקות… היה עוסק בספרי רבינו ז"ל וקיום העצות של התבודדות וחצות…

"היה תמיד עוסק לגבות בשביל אנשים נצרכים, והעיקר עבוד הכנסת כלה בדרך כבוד. הרבה כסף היה נוטל מאבינו ומזכה אותו, אפילו שלא אמר לו עבור מה. כולם היו יודעים: מי שצריך איזה טובה, הוא בא לאחי ישראל דוד, ה' יקום דמו.

"היה ליבו מתלהב, ורצה לנסוע לציונו הקדוש של רבינו הנחל נובע, לומר העשרה קפיטל (= מזמורים) תהילים. ופעם אחת נסע עם אנשי שלומנו בשנת תרע"ט, אבל אבי נטלו בחזרה מהדרך. חבל על זה, אולי היה זוכה עוד להיות…

"פעם אחת הדפסנו את הספר חיי מוהר"ן על ידי רבי לייבל פראמפאלער, בשנת תרפ"א, ורוב הכסף היה גם כן מאבינו נ"ע. כאשר סידרתי עם רבי לייבל בערב שבת קודש את החיי מוהר"ן לדפוס, היינו שמחים כל השבת קודש. אחר המלחמה מצאתי חלק אחד מחיי מוהר"ן שהדפסתי."

בעלות הכורת על יהדות פולין היה ר' ישראל דוד אברך צעיר בשיא מרצו והתלהבות נפשו בדרכי רבינו הקדוש, אך נגזרה הגזרה והוא עלה על המוקד כמו רוב חבריו הקדושים באוסטרובצה.

ה' יקום דמו

ר' שכנא בעל התשובה מוורשה

מלפידי האש שהאירו באורו של רבינו והציתו סביבותיהם שלהבת של אמונה טהורה, היה החסיד הנלהב, הקדוש רבי יצחק ברייטר ה' יקום דמו, מגדולי חסידי ברסלב בפולין. טרם עלה הכורת הנאצי ימ"ש על יהדות פולין, קרב רבי יצחק מאות יהודים למעיינו של רבינו, מכל שכבות הציבור, מאברכים מבקשי ה', ועד יהודים חילוניים, שהתעוררו בזכות דיבוריו הנפלאים והבוערים ומלאי האמונה ברבינו, ושבו בזכותו בתשובה שלמה.

אחד מבעלי התשובה הנפלאים שנזקפו לזכותו, היה אותו יהודי ורשאי ור' שכנא שמו. את סיפורו, סיפר החסיד ר' מרדכי יגלניק, משרידי חסידי ברסלב בפולין ומתלמידיו של רבי יצחק ברייטר. ומעשה שהיה כך היה:

באותה תקופה, פעלו בוורשה מספר תנועות חופשיות, שסחפו בני נוער רבים. אחת מהן היתה תנועת "ועד פועלי ציון" שהכינוי של העומד בראשה היה "זרובבל". אחד מחברי התנועה הזו היה שכנא'לה, "נמוך קומה,  בעל עיניים יוקדות ופני גזלן", כפי שתיאר ר' מוט'ל יגלניק.

באחד הימים שמעו חברי התנועה כי בעיר ישנו בית–חסידים מיוחד ויוצא דופן, האנשים המתפללים בו נראים כתמהוניים, הכינוי שלהם הוא "די טויטע חסידים" – החסידים המתים, יען כי דבקים הם באדמו"ר שנסתלק לפני יותר ממאה שנה. הם מוסרים נפשם לנסוע לציונו, גם הליכותיהם שונות ומשונות, הם מרבים בריקודים ובעת התפילה מתלהבים ומוחאים כף אל כף.

"אנו חייבים לבקר בבית ה'טויטע חסידים', כפי שזה נשמע, יהיה מאד מעניין שם", אמרו איש לרעהו.

בליל שבת נראתה החבורה, כשהיא פוסעת בזחיחות הדעת ברחובות ורשה, הם היו גלויי ראש, גלוחי זקן, וכמו להתריס, צעדו כשמקלות מהודרים בידיהם, כמו מכריזים בריש גלי "מבחינתנו, היום הוא יום ככל ימות החול".

כשהגיעו לבית החסידים ברחוב נוולופיה 28, היה הציבור שקוע בשירה נלהבת של "לכה דודי", כשהרגליים נישאות אל–על ועמן הלבבות היוקדים ביקוד אש. שירה של דביקות וכיסופין לה' יתברך.

שכנא'לה עמד על עמדו בקרן זוית, הוא הביט בחסידים המזמרים ומשהו זז בלבו. הוא טרם פגש יהודים מן הזן הזה. היה שם משהו שהוא לא ראה מימיו. הוא הבין שמביקור קצר לא יספיק לעמוד על טיבם ובתוכו גמלה החלטה לחזור לכאן שוב לבדו, ללא חבריו.

במשך השבוע החולף, הספיק לשמוע כי הזמן המתאים ביותר לכך הוא סעודה שלישית של שבת. ואכן, כעבור שבוע הוא הגיע שוב, בגפו, בעת שרבי יצחק ברייטר לימד את ספרו של רבינו הקדוש.

שכנא'לה התיישב בפאתי בית המדרש והחל מאזין לדברים הנאמרים, וראה זה פלא, לראשונה מזה שנים ארוכות הצליח מישהו לבקוע את חומת הקרח שהקיפה את נשמתו, הוא עצמו לא ידע כיצד זה קורה לו, אבל האיש הזה שדיבר בפני הקהל, לקח אותו אל מחוזות אחרים לגמרי, אל עולמות של אמונה בהירה במציאות ה', ועוד יתירה מכך: הוא תיאר את ה' יתברך כאבא רחמן ואוהב, שאינו חפץ להעניש את החוטאים, אלא ידיו פשוטות לקבל את בניו האהובים אם רק יגלו רצון פעוט ביותר לשוב אליו באמת. דיבורי התקוה והאמונה האלו היו חדשים לגמרי עבורו.

אחרי שרבי יצחק סיים את לימודו, הוא ניגש אליו ושאל אותו האם גם אדם כמוהו, שכבר שנים ארוכות נמצא היכן שנמצא, יכול לזכות לתשובה.

רבי יצחק השיב את נפשו בדיבורים מתוקים ומחיים וכעבור תקופה נדהמו חברי "ועד פועלי ציון" לגלות כי חברם שכנא'לה מצוי עמוק בתהליך חזרה בתשובה. לא עזרו הלעג ודברי הלצון שהפנו לעברו, הוא שב – כעדותו של מספר הסיפור ר' מוט'ל יגלניק ז"ל – בתשובה שלמה. סיפור שהביא לקידוש ה' גדול, והראה לדעת כמה גדול אותו רבי שנסתלק לפני יותר ממאה שנה.

ברשימת ה"פערנומעראנטן" שהדפיס רבי אהרן לייב ציגלמן בסוף הספר 'ליקוטי תפילות', אנו מוצאים בין שמותיהם של אנ"ש בוורשה את השם "שכנא חיים בן ניסל קארקוליאטור". יתכן וזהו ר' שכנא דנן אשר נמנה עם המוני חסידי ברסלב בפולין טרם שואה, שעלו על המוקד. ה' יקום דמם.

מאת: נ. בן אברהם

הוא התהלך שפוף ברחובות שכונת קטמון הישנה. איש גוץ היה, לבוש מעילים על גבי מעילים, משל קר לו תמיד. בגדיו הארוכים הגיעו עד לנעליו, שהיו אף הן גדולות ממידתו.

מפיו לא הוציא הגה, אבל פניו השחומות סיפרו הרבה, הרבה…

זקנו ארוך, עיניו סוקרות לכל צד, כמו ביקשו להבטיח, שאיש אינו רואהו, בצידקתו ובהתנזרותו מהוויות העולם. לחייו הנפולות, הסגפניות, כמו אמרו: הלואי ואעבור את העולם הזה, על הגשר הצר, הצר מאד, כפי שאומר רבינו זי"ע, כך בשתיקה, בלי פגם.

כי על כן, חסיד ברסלב היה, וקשור בכל נימי נפשו לתורתו של רבינו זי"ע.

עשרות רבות של שנים שתק ר' נחמן, דיבר אך ברמזים; בפיו השתמש רק כדי ללמוד ולהתפלל.

איש לא ידע את סודו. אמרו, כי הוא עושה זאת ל"כפרת עוונות". אך לכך לא היה כל אישור, שהרי הוא עצמו לא דיבר ולא סיפר כלום.רק את כינורו זכיתי לשמוע, בימי ילדות, כאשר בא לחיידר שלנו, לנגן לכבוד סיום חומש בראשית, אצל ר' בנימין ברגר.

מני אז, נדירים היו הזמנים, בהם ניאות ר' נחמן להוציא את כינורו ולנגן. אך משניגן – היטיב נגן.

התגורר בקיטון צר, בודד, מתחת לגרם-מדריגות בית הכנסת של חסידי ברסלב שברחוב השיירות. שם משפחתו היה הלמן. הוא נולד בפולין, בפראגה (לא פראג!), עיירה קטנה ליד ורשה, משם הגיע, באמצע שנות התר"צ, עם הוריו.

בתחילה התגורר יחד איתם בתל-אביב, וכרוב הצעירים בעיר, אף הוא עסק במלאכה, אך שמר מכל משמר על התורה ועל המצוה.

לימים נפטרה עליו אמו, אליה היה קשור מאד, והוא מאן להתנחם; לא מצא מנוח לנפשו העגומה, זנח את מקצועו כסייד וישב שקוע בהרהורים עמוקים, באין מנחם לו.

אומרים, שאז החל מתרפק על חיי התורה והחסידות בעיירה היהודית שבמזרח אירופה, געגועים שהובילוהו לנטישת חיי החולין לגמרי, את מקצועו ואת חבריו. הוא לבש בגדי קודש ירושלמיים, ישב אוהלים, קרא פרקי תהלים, ולמד תורה וספרי יראה.

באותו זמן, אומרים גם כן, גמלה בלבו ההחלטה, כי מאחר והחיים והמוות הם ביד הלשון, והיא הגורמת לכל חטא ועוון, אין טוב לגוף, משתיקה – – –

ולפי שעקשן גדול היה מטבעו, התמיד בהחלטתו, והיה לשתקן גמור. בני המשפחה עמלו להניאו מכך, אך דבר לא הועיל.

בפרק זמן זה, פרצו מאורעות תרצ"ו, ובארץ שרר משבר כלכלי גדול. האבטלה היכתה בכל, ובתל-אביב, בכל עבר ופינה, נראו פליטים, שברחו מישובי הספר, ישנו על ספסלים בבתי הכנסת, והתגוללו ברחובות בחוסר-כל.

באותה תל-אביב של אז, התוודע אליו יהודי יקר, ר' ראובן שפנייר, ששמע שתיקתו הגיע לאוזניו, ועד מהרה היה לו לאב ולפטרון, לקחו תחת חסותו, אף שיתפו ב"עסקיו", בחלוקת לחם ותה לפליטים הרבים.

חלפה תקופה, ור' ראובן גמר אומר לעבור ירושלימה, לעיר העתיקה, ואת בן חסותו, נחמן, לקח עמו.

כאן התקרב נחמן לחסידי ברסלב, בהם דבק, אף עבר עמם לקטמון, כאשר נפלה העיר העתיקה בידי צר ואויב.

כאן נשא את בתו של אחד מחשובי חסידי קרלין, ר' משה אהרן הורביץ, אך חי בפרישות, בקמרונו הצר. במשך כל ימות השבוע כמעט ולא בא הביתה. חמיו, שהעריכו מאד, טיפל בילדיו במסירות רבה, ובכך איפשר לו להקדיש את כל חייו קודש לה'.

כאן, מתחת למדריגות בית הכנסת, עשה ר' נחמן, בצינעה, את ימיו ולילותיו, תוך לימוד תורה הרבה ותפילה בדביקות. לרוב לא נשמע הגה מן החדרון, אך לעתים, כאשר היה סבור, כנראה, שאיש אינו נמצא בקירבת מקום, היינו שומעים אותו נוהם נהימות עזות מתוך הלב, בכמעין שיג ושיח עם בורא כל העולמים – – –

ואנו הילדים, היינו מתקרבים בשקט לחלון הקטן, כדי לראות, ולו פעם, במחזה הגדול. הלכנו על בהונות רגלינו, כפופים… אבל אף פעם לא הצלחנו להיזהר דיינו… רחש קטן – ור' נחמן הפסיק…

בלילות, היה מתכרבל במעיל, עטוף מעל ראשו, וישן בעמידה – – – כן, בעמידה, כשהוא רק נשען על שלחן, או על אדן חלון.

כשאותות זקנה החלו להיראות בו, היה ישן בישיבה. רק בשנותיו האחרונות, כשמחלת סוכרת כבר קיננה בו, התיר לעצמו שכיבה. בלילות ירח של קיץ, היינו רואים אותו באפלולית, מוטל על ספסלי האבן שבחצר בית הכנסת, תחת עצי האיקלפטוס הנישאים לגובה רב.

בכל מקרה, התעורר תמיד באמצע הלילה, לעבודת הבורא, לעריכת תיקון-חצות, עד יומו האחרון.

שמו המלא: ר' נחמן אליעזר ב"ר מרדכי אהרן הלמן (שותק)

רבי יעקב יוסף ליובארסקי – תלמיד ומחותן רבינו

היה מקורב לרבינו כבר בימי שבתו בעיר זלאטיפולי; הוא האיש שאותו הזכיר רבינו בסיפור הבא שבשיחות הר"ן קסג:

"סיפר לי איש אחד מזלאטיפולי שבהיותו יושב רבינו ז"ל בזלאטיפולי, פעם אחת בקיץ התפלל רבינו ז"ל בבוקר השכם, ואחר כך שלח את בתו הילדה שרה תחיה וקראה אותו ובא לרבינו ז"ל ואמר לו רבינו: 'לך עמי לטייל'. והלך עמו חוץ לעיר והלך בין העשבים, ענה רבינו ז"ל ואמר: 'אם היית זוכה לשמוע את קול השירות והתשבחות של העשבים, איך כל עשב ועשב אומר שירה לה' יתברך בלי פניה ובלי שום מחשבות זרות ואינם מצפים לשום תשלום גמול! כמה יפה ונאה כששומעין השירה שלהם; וטוב מאד בעיניהם לעבוד את ה' ביראה'…

"אחר כך הלכו יותר ובאו סמוך להר אחד שקורין 'מאגילא' (= הר געש כבוי) שהיה שם סמוך להעיר, ושאל אותו: 'מה זאת?' והשיב לו וסיפר לו ענין אותו ה'מאגילא' ואמר לו שילך עמו לשם, ונכנסו לשם.

"וכשנכנסו לשם, לא נראו לחוץ כלל, כי ההר הנ"ל היה חלול בתוכו ועמוק קצת בתוכו. ונכנס לשם רבינו ז"ל עם אותו האיש הנ"ל וישב רבינו ז"ל שם על הארץ, ולקח מבית יד (= שרוול) שלו ספר 'שערי ציון' והתחיל לומר, ובכה מאד מאד. והיה אומר להלן מדף לדף ובכה הרבה מאד מאד בלי הפסק. והאיש עמד אצלו והחזיק הצוביך (= בית קיבול המקטרת) שלו ועמד משתומם וראה בכייתו הגדולה מאד. ושהה זמן הרבה בזה.

"וכאשר פסק לבכות, ציוה על האיש הנ"ל שילך ויסתכל בחוץ היכן היום עומד, ויצא וראה שכבר פנה היום והשמש נוטה לשקוע – וכל כך התמהמה בבכייתו, קרוב ליום שלם בקיץ בלי הפסק. אחר כך ציוה לו להוציא אש ועישן הלולקע (= המקטרת) וישב מעט ויצאו לחוץ.

"ואמר לו: שיהיה זמן שיהיה קשה מאד להתקרב אליו, אך עכשיו אני בידכם; ואתם ורבי יעקב יוסף, אם תרצו, אני יכול לעשות מכם צדיקים כמוני בעצמי".

רבינו אמר פעם לרבי יעקב יוסף עוד בהיותו דר בזלטיפולי: "אנחנו נהיה מחותנים". ברם, הדבר התקיים רק אחרי פטירת רבינו הקדוש, כפי שכותב מוהרנ"ת: "פעם אחת אמר בפירוש לר' יעקב יוסף בזלאטיפאליע זה כמה שנים, שיהיה מחותן עמו. אף על פי כן עכשיו עשה עצמו כאינו יודע ולא נגמר השידוך כנ"ל. גם דיברו לו כמה שידוכים לפני בתו הנ"ל (= חיה ע"ה) והיה מקבל דברי השדכנים ועסק לדבר עמהם, אך לא נגמר שום אחד מהם, עד שנסתלק בשלום והניח לפניו צוואה ליתן לבתו הנ"ל שלש מאות אדומים כנ"ל.

"והנה אחרי הסתלקותו התחלנו כולנו לבקש אחר שידוך, ונמצאו גבירים גדולים שרצו להשתדך עמה, אך לא הוטבו בעינינו. ורבי יעקב יוסף הנ"ל התחיל תיכף לבקש ולהתחנן במכתבו שהוא רוצה להשתדך עמה, אך לא היה במעמד גדול שיהיה ראוי לפזר כראוי לשידוך כזה, ומחמת זה נתעכב הדבר עד אחר הסתלקותו ז"ל, יותר משנה.

"ובשנת תקע"ב הנ"ל סמוך לפורים נגמר השידוך לפני בתו הנ"ל עם בן רבי יעקב יוסף" (ימי מוהרנ"ת א, פד).

וכך נתקיימו דברי רבינו, כאשר רבי זלמן בנו של רבי יעקב יוסף היה לחתנו של רבינו.

רבי יעקב יוסף היה בקשרי ידידות עם מוהרנ"ת, וכל אימת שהגיע מוהרנ"ת לטשערין, היתה אכסנייתו הקבועה בביתו. בשנת תקע"ט אף נתן רבי יעקב יוסף סכום נכבד למוהרנ"ת לצורך הדפסת ספרי רבינו, כעדות מוהרנ"ת: "ביום רביעי חמשה עשר בשבט ( – ביום הולדתו) עשה ר' יעקב יוסף סעודה בביתו, וסיפרנו קצת מרבינו זכרונו לברכה ונמשך עד הערב".

 

החסיד ר' ישראל וינברג הי"ד

שני בנים היו לרבי אפרים בן רבי נפתלי – תלמיד מוהרנ"ת, האחד רבי שמחה דוד, והשני רבי יחיאל.

רבי שמחה דוד נשא לאשה את בתו של רבי נחמן בן מרת חיה בת רבינו הקדוש, המכונה רבי נחמן חיה'לס, ושלשה בנים נולדו להם: ר' שלמה, ר' נפתלי, ור' ישראל וויינברג דנן.

בילדותו היה ר' ישראל מרבה להשתובב כדרכם של ילדים, אך כיון שגדל בצלם של גדולי החסידים, תלמידי מוהרנ"ת ותלמידיהם הקדושים, השהות במחיצתם השפיעה עליו והוא צמח והיה לעובד ה' מופלג.

כשהיה עדיין ילד קטן, חזר באחד מימי שישי מלימודיו בחיידר, נכנס לקלויז וחיפש במה להשתעשע. עד מהרה מצא לו משחק מעניין; הוא החליט להפוך את כל ספסלי הקלויז, ובמרץ רב החל לבצע המלאכה… כשבדיוק אז הופיע במקום שמש בית הכנסת, שלא היה אלא רבי נחמן מטולטשין תלמיד מוהרנ"ת, שכל ימיו היה חותם במכתביו 'שמש דקלויז', וראה זכות לעצמו להיות גבאי בית מדרשו של הרבי הקדוש.

במקום לכעוס על הילד ולנזוף בו, הוא ניגש אליו, הניח ידו הרכה על כתפו ואמר לו בנעימות: "ישרוליק, האם רוצה אתה שאעזור לך בעבודתך הקשה?"…

הילד נשאר נבוך על עמדו. הצורה העדינה שבה פנה אליו השמש, גרמה  לו להתמלא בושה ולהבין כי לא כך היא ההתנהגות הראויה. דיבורו החם והלבבי של רבי נחמן מטולטשין פעל עליו יותר מאלף תוכחות, ומאז דבק בו והשתדל לשהות במחיצתו. לימים יאמר: "לו היה מרים קולו עלי בצעקה, לא היה פועל מאומה".

עוד סיפר, כי בהיותו ילד קטן, כששהה פעם בקרבת רבי נחמן מטולטשין, פנה אליו רבי נחמן וניגן לו את הפסוק: "טוב לגבר כי ישא עול מנעוריו" בניגון טעמי הפסוק, כשהיא מוסיף ומתרגם לו זאת לאידיש, כדי שיבין את משמעות הפסוק. "דבריו כה חדרו לעמקי לבי", שח ר' ישראל כעבור שנים ארוכות, "לא אשכחם כל ימי חיי".

"פעם כשהגעתי אל ציון רבינו", סיפר, "ראיתי את רבי נחמן מטולטשין עומד נוכח הציון וחוזר שוב ושוב בהשתפכות נפש ובהתעוררות נפלאה על מילות הפסוק 'למה ניגרע' – על פי דברי מוהרנ"ת ב'ליקוטי הלכות' (ברכת הפירות, ה) על אנשי דור המדבר שהיו טמאים בפסח ושאלו את משה: 'למה ניגרע לבלתי הקריב את קרבן ה'?" – שבזכותם רשאי כל אחד ש"יודע בעצמו טומאתו ממעשיו, שיבוא וישאל: 'ואם נפשי מטומאה במעשי הרעים – אף על פי כן למה איגרע להקריב קרבן ה'?!' דהיינו להתקרב לה' יתברך".

כך עמד רבי נחמן וקיים בתמימות את דברי רבו רבי נתן, ושאל שוב ושוב מאת ה': 'למה ניגרע? למה ניגרע?'..

בהגיעו לפרקו, לקחו החסיד הנגיד רבי אייזיק אייזנשטיין לחתן. לאחר נישואיו התמיד ביתר שאת בלימוד התורה ועבודת ה', ולמרות משרתו התובענית כפקיד ממשלתי, לא משו דברי התורה מפיו, וידוע היה כתלמיד חכם מופלג.

במסגרת עבודתו צריך היה לעיתים לנסוע לערים הגדולות ולהיוועד עם גויים נכבדים, הללו היו שואלים אותו לא פעם: 'איך זה שאדם חכם ומשכיל כמוך מגדל זקן ופיאות?!' והוא בתבונתו, היה משתמט אומר להם: "סבי המנוח השאיר אחריו צוואה לכל צאצאיו שלא יגלחו את זקנם, וצוואתו חשובה בעיניי עד מאד"…

ר' ישראל היה מתפלל בהתלהבות ובכוח; ומי שראה את תפילתו הנלהבת והארוכה, לא העלה על קצה דעתו שעובד ה' נשגב זה משמש כפקיד ממשלתי.

רבי לוי יצחק בנדר סיפר, כי באחת השנים, כשהגיע קודם אור יום ראשון של סליחות אל הקלויז, היה המקום ריק מאדם, ורק ר' ישראל וינברג עמד לפני ארון הקודש עם ספר בידיו והתפלל לה' בבכי נסער מעומק הלב, בדביקות שאיננה ניתנת לתיאור.

ר' ישראל נהרג בביתו באומן, על ידי פורעים אוקראינים, בשנות התר"פ, והוא בן חמישים ומעלה. ה' ינקום דמו.

(באדיבות ד. ברסלבר, עלון אוצרות)

רבי משה קליין נולד בעיר צפת כבן להורים שאינם חסידי ברסלב. בשכנות לבית הוריו התגוררו שניים מתלמידי מוהרנ"ת: רבי מאיר מטפליק ורבי נחמן מריבוצק.

לאחר לידתו סברו הוריו כי הוא 'נֶפֶל' ונמנעו מלהכניסו בברית. ראו רבי מאיר ורבי נחמן כי אינם מלים את בנם מחמת חששות שווא – ודיברו על לבם שיתנו להם את הילד והם ימולו אותו, כשהם מבטיחים להם כי "עוד יחיה חיים טובים." נכנס הילד בברית ונקרא שמו בישראל – 'משה'.

כשגדל והיה לנער, הסתופף בצל קורתם של שכניו הדגולים, שהאצילו עליו מיראתם ומקדושתם.

לימים סיפר, כי באותה תקופה זכה להתקרב לאורו של רבינו, וכי את עיקר התעוררותו לכך קיבל מקריאת מכתבי החסיד הנלהב רבי נתן ב"ר יהודה מטבריה, שאותם נהג לשגר לעתים קרובות לידידיו בצפת מכתבי חיזוק.

ר' משה היה מעתיק, לבקשת כמה מהחסידים, את המכתבים היוקדים, כדי שיישארו אצלם למשמרת. תוך כדי כך נאחזה השלהבת בנשמתו הטהורה של ר' משה.

בתקופה האחרונה לחיי רבי נחמן מריבוצק, שימשו ר' משה במסירות רבה. באחד הימים קרא לו רבי נחמן ואמר לו: "יש לי בקשה ממך, הבטח לי שתקיימה". משהבטיחו נאמנה, מסר לו פתק שהיה כתוב בו: "הוליכני לרבינו נחמן מברסלב ז"ל," תוך שהוא מבקש ממנו: "לאחר פטירתי, הנח פתק זה בידי, ודאג שאקָבר עמו." ואכן, במלאת ימיו קיים ר' משה את בקשתו.

לאחר התקרבותו לדרך רבינו הקדוש, נסע ר' משה קליין לקראת ראש השנה לאומן.

באותם ימים היו תנאי הדרך בין היַבָּשוֹת – קשים ביותר. אולם ר' משה – שדברי רבינו "הראש השנה שלי עולה על הכול" עמדו לנגד עיניו – לא חת ממאומה; וכך זכה להשתטח על ציון רבינו ואף להישאר באומן תקופה ניכרת.

בדרכו חזרה, בספינה, הגיע יום הפורים, והוא קרא את המגילה שהביא עמו. גוי יווני שהבחין בכך, חטף את המגילה מידו וירק עליה.

לא יכל ר' משה קליין להבליג, וסטר על לחיו. הלך הגוי המוכה והתלונן בפני הקפיטן, זה התכוון להענישו בחומרה ושאל אותו לסיבת מעשהו.

ענה לו ר' משה: "הוא ירק על 'עשרת הדברות'…" (המקודשות אף בקרב האומות) וכדי להוכיח דבריו, הראה לו את עשרת בני המן…

(ואמנם, מובא בספרים כי עשרת בני המן הם "זה לעומת זה" כנגד עשרת הדברות) סָפר הקפיטן את עשר השורות ואמר לו: "אכן, טוב עשית שהכית אותו!"

מאוחר יותר, עבר רבי משה קליין להתגורר בחיפה, שם הירבה לעסוק בצדקה ובחסד ובהכנסת אורחים. החסיד ר' ישראל בער אודסר נהג לספר שבנסיעותיו היה עובר בחיפה והיה נכנס לבקר אצל ר' משה שהיה מקבלו בסבר פנים יפות, מדבר עמו בענייני רבינו, ואף דואג לו ללינה, לאכילה ולהוצאות נסיעתו.

החסיד ר' שמואל הורביץ נעזר בו רבות כשעשה למען תמיכת החסידים העניים באומן וקיומו של נר התמיד בציון רבינו.

בחודש אלול תרפ"ז נסע ר' שמואל הורביץ למירון וביקר את ר' משה קליין בחיפה. הצטער מאוד לגלות שירד מנכסיו, וכי צרות רבות התרגשו עליו והוא מוטל על ערש דווי.

בשובו, נטלו עמו לירושלים ודאג כל העת לצרכיו. מאוחר יותר סיפר בהתפעלות, כי ר' משה לא התרעם אף פעם אחת על מידותיו יתברך, אלא הצדיק עליו את הדין כל הזמן.

בחודש ניסן תרפ"ח שהה ר' שמואל הורביץ בצפת, וכשחזר לקראת פסח לירושלים, סיפרו לו חבריו, כי אמש, בי"ב בניסן, הלך ר' משה לעולמו, ונטמן בהר הזיתים.

מה כאב לבו של ר' שמואל שלא נכח בפטירתו ולא עשה לו כשם שעשה הוא לרבו רבי נחמן מריבוצק עם הפיתקה.

אך "רצון יראיו יעשה" – אחד מחבריו סיפר לו, כי לאחר פטירת ר' משה קליין, הניח בידו פתק שבו כתוב: "הוליכני לרבינו נחמן מברסלב", וזאת על דעת עצמו, מבלי ששמע כלל על מעשה דומה שעשה רבי נחמן

רבי אליהו מברשד

בעיר ברשאד היה 'קיבוץ' גדול של חסידי ברסלב. היה להם בית מדרש מיוחד, שם נהגו להתפלל, להתוועד יחדיו ולעסוק בספרי רבינו הקדוש. מדי שנה היו באים כולם לאומן לראש השנה. מן הגדולים שבהם היה החסיד 'ר' אליהו בערשאדער' – ר' אליהו מברשד, עובד ה' מופלא שהתקרב לחסידות ברסלב בפולין ארץ מכורתו.

בהגיעו לפרקו נשא ר' אליהו לאשה את בתו של החסיד רבי יוק'ל בזשיליאנסקי, דודו של החסיד הנודע רבי משה יהושע בזשיליאנסקי מחבר הספרים 'השתפכות הנפש', 'משיבת נפש' ועוד. החותן רבי יוק'ל היה חתנו שלרבי אהרן בן רבי מיכל בן רבי יצחק בן מוהרנ"ת.

רבי אליהו מברשד, שהיה ירא שמים מרבים, נתמנה על ידי חסידי ברסלב ל'בעל קורא' בקיבוץ של ראש השנה באומן. החסיד רבי לוי יצחק בנדר שביקר בעיר ברשאד והתפלל שם בבית הכנסת של חסידי ברסלב, הפליא לתאר את התפילה הנלהבת שלהם, ובמיוחד את הליכותיו בקודש של רבי אליהו שהיה איש יקר עד מאוד.

במהלך המהפכה הקומוניסטית, בשנת תרע"ט, הופיעו ברחבי רוסיה ואוקראינה כנופיות כפריים נבערים שכונו 'באנדעס', שהפילו חיתתם על כל התושבים, ובפרט על היהודים. הם נהגו לפשוט על ערים ועיירות, לטבוח בכל יהודי שנקרה בדרכם, ולבזוז רכוש יהודי ביד גסה.

גם על העיר ברשאד, בה היה כאמור 'קיבוץ' גדול של חסידי ברסלב, לא פסחו הצוררים.

באחת הפשיטות שערכו רשעים אלה בעיר נרצח רבי אליהו מברשד, והוא כבן שישים שנה ויותר.

השם יקום דמו.

---

העיר ברשד היא עיר קטנה במחוז ויניצה, בה חיו כמה אלפי יהודים, אחד המפורסמים שביניהם הוא הרה"ק רבי רפאל מברשד. הפוגרום המדובר, בו נרצח רבי אליהו מברשד, נערך במהלך מלחמת האזרחים הרוסית, במהלכה פרעו כל הצדדים: לאומנים אוקראינים, הצבא הלבן, הצבא האדום, האנרכיסטים ושאר קבוצות פורעים, ביהודי אוקראינה. ההערכות הן כי כ-200,000 יהודים נהרגו בפרעות בשנות מלחמת האזרחים.

רבי שמריה מברדיטשוב ואחיו רבי מנדל מטשרנוביץ

האחים רבי שמערל מברדיטשוב ורבי מנדל מטשרנוביץ, היו מיקירי אנשי שלומנו בברדיטשוב, חסידים נלהבים המקושרים מאד לרבינו. שניהם קיבלו הרבה חסידות מרבי אברהם בן רבי נחמן  טולטשינער והיו ממעתיקי  כתביו. בדף השער של ספרו 'ביאור הליקוטים' נכתב: "נעתק על ידי הרה"ח וכו' ר' משה יהושע מטעפליק, ועל ידי הרה"ח ירא אלוקים מוה"ר ר' שמערל בן ר' אברהם אליהו ז"ל מברדיטשוב".

רבי מנדל העתיק את הספר 'כוכבי אור' מכתב ידו של רבי אברהם ב"ר נחמן. עליו ידוע אך מעט, כיון שבצעירותו עבר להתגורר בטשרנוביץ שעל גבול רומניה, כדי להינצל מחובת הגיוס לצבא הרוסי, משם היה בא לאומן לראש השנה.

רבי שמערל מברדיטשוב פעל הרבה להפיץ דעת רבינו ולקרב נפשות לאורו, ואמנם היה לו חלק בהתקרבותם של רבים וטובים, כרבי מרדכי סוקולובר, רבי נחום שוסטר ועוד.

רבי שמואל העשל פרידמן, אשר גם הוא התקרב, הרבה בזכות דיבוריו הנלהבים של ר' שמערל ברדיטשובר, מזכירו ביומנו 'תולדות שמואל': "ונשארתי שם על סעודה שלישית, למדנו את ספר רבינו הקדוש, ר' שמערל למד ואנחנו שמענו, וגודל החיות והשמחה וההתלהבות שהרגשתי אז, אי אפשר לבאר בכתב".

הוא גם מתאר ביומנו שכאשר שנפל למשכב והיה מוטל בחולי קשה עד שנלאו הרופאים מלעזור לו, עורר רבי שמערל את כל החברים בברדיטשוב להתפלל בעדו, והם אף עשו את הדרך ברגל מברדיטשוב עד לז'ז'ליב עיירת מגוריו כדי לבקרו ולעודד את רוחו – "לא אוכל לתאר את גודל השמחה שהיה לי אז", כותב ר' שמואל העשל, "והרגשתי תיכף שכמעט נלקחה לי החולאת. והיו אצלי כל הלילה ולמדו את ספרי רבינו הקדוש, והיו שמחים מאד ורקדו… ביום א' בעזרת ה' יתברך שבתי לאיתני ומיום ליום נלקחה ממני החולאת".

גם לאחר שעלה רבי שמואל העשל לארץ ישראל, בשנת תר”ס, המשיך לעמוד בקשר מכתבי ידידות עם רבי שמערל, וכשלקראת ראש השנה תרס"ח זכה להוציא לפועל את כיסופיו ולנסוע לאומן, סעד בראש השנה יחד עם רבי שמערל ועוד מאנ"ש – "וברוך ה' היינו מאד בשמחה בראש השנה, ורקדנו הרבה על כמה מקומות שעומדים שמה אנשי שלומנו באכסניות אשר אי אפשר לשער כלל" (תולדות שמואל).

לאחר ראש השנה התאכסן בברדיטשוב בבית רבי שמערל, ומשם המשיך יחד עם אחיו ר' מנדל לטשרנוביץ, משם הועיד פניו בחזרה לביתו שבארץ ישראל.

בערב ראש השנה תרס"ז נסע החסיד רבי יצחק ברייטר מפולין לאומן, יחד עם עוד שבעה מקרובים חדשים: ר' יודל ור' שלמה זילברמן, ר' שמואל אליהו ור' יחזקאל מנדלאיל, ר' אהרן לייב ציגלמאן, ר' יצחק מאיר קורמן ור' לייבל צרטנר.

כשהגיעו לברדיטשוב אזלה הפרוטה האחרונה מכיסם, והם שמו פעמיהם לבית רבי שמערל . כשראה רבי שמערל את רבי יצחק ברייטר, נפל על צוואריו בחיבה ואהבה גדולה וברך בשמחה עצומה 'שהחיינו' בשם ומלכות. בראותו את שאר הנוסעים, גדלה שמחתו שבעתים ונתן שבח והדיה לה' יתברך על שזכו אנשי פולין להתקרב לאורו של רבינו, כשהוא מברכם מעומק לבו שיזכו להפיץ את אורו של רבינו בכל רחבי פולין.

ברוחב לבו דאג רבי שמערל מברדיטשוב להוצאות המשך נסיעתם לאומן. הם נשארו ללון אצלו, ולמחרת המשיכו בדרכם.

בברדיטשוב ייסד רבי שמערל ברדיטשובר, יחד עם חבריו, מנין לחסידי ברסלב, בבית הכנסת של הנגרים. הוא אף ייסד 'חברת משניות 'שבפנקסה נכתב: "נתייסד מחדש בין החבורה הקדושה אנשי נ'חל נ'ובע מ'קור ח'כמה הנקראים בשמם ברסלבער חסידים דפה קהילת קודש ברדיטשעוו, שנת ית'גדל ויתקדש שמה ר'בא בעלמא די ברא כרע'ותיה לפ"ק (תר"ע) על ידי הכותב הקטן שמריה בן לאדוני אבי אברהם אליהו זלל"ה. לכן אנשים נכבדים נתוועדו יחד באהבה ואחוה ורעות לתורה ולתפילה בביה"כ דחסידי ברוסלב, ויקוים מהרה בימינו הכתוב 'והסירותי מכם את לב האבן ונתתי לכם ל'ב' ב'ש'ר' ".

ר' שמערל נסתלק לעולמו בשנת תרע"ז באומן.

רבי נחום כהנא – מיקירי חסידי ברסלב בטפליק

נולד לאביו רבי שלמה נתן, מתלמידי מוהרנ"ת. אבי אביו היה מתלמידי רבינו הקדוש.

באותם ימים היתה השפעת תנועת ההשכלה – עצומה, וחללים רבים הפילה ברשת האפיקורסות. ר' נחום, כרבים מצעירי העיר, נתפס גם הוא במצודתה, בהשפעתו של אחד מגדולי המשכילים בעיר שהיה בעליו של בית-מרקחת.
בהשגחת ה', הגיע הדבר לאוזני החסיד הגדול רבי אברהם בן רבי נחמן מטולטשין, והוא החל לפעול להצלתו מרדת שחת. בחכמת האלוקים שבקרבו, ידע כיצד לשוחח עמו, עד שהשיבו בתשובה שלמה וקרבו לאורו של רבינו הקדוש.

חנות היתה לר' נחום בטפליק, שם נהגו חסידי ברסלב בעיר, ובהם החסיד הקדוש רבי אלטער טעפליקער, להפגש מדי יום בשעות הצהריים, בהן החנות ריקה מקונים, וללמוד בצוותא בספרי רבינו, ולשוחח שיחת-חברים בעבודת ה'.
ברשותו של ר' נחום היו כל כרכי 'ליקוטי הלכות', שבאותו זמן היו נדירים; וכך כותב רבי אלטער טעפליקער במכתבו משנת תרס"ה, אל ר' יצחק מאיר קורמן, מראשוני המקורבים לחסידות ברסלב בפולין:

"את בקשתו להשיג עבורו ספרי ליקוטי הלכות לשלוח לו – ידע כבודו כי בכל ליבי ונפשי רציתי למלאות בקשתו, אך אצלי בעצמי לא נמצא מכל ספרי ליקוטי הלכות רק עקזעמפלאר (= עותק) אחד מכל חלק, ונצרכים לי בעצמי, כי אי אפשר לי להיות בלעדם. רק הראיתי מכתבו לידידנו הר' נחום כהנא, ודיברתי הרבה על לבו, שיחפש בין אמתחת ספריו – אולי יש אצלו שני ספרים מחלק אחד מספרי ליקוטי הלכות, והבטיח לי כי ישלח לכבודו ספר ליקוטי הלכות אחד, כי יודע הוא אשר אצלו נמצא מחלק אחד שני ספרים"…

ר' נחום נפטר לעולמו בליל יום טוב ראשון של סוכות. במשך כל הלילה, ציפה בעיניים כלות שיאיר היום ויוכל לקיים מצוות ארבעת המינים, אך זמן קצר בטרם האיר השחר השיב את נשמתו לבוראה, מתוך כיסופים של מצווה.

לפני פטירתו פנה ר' נחום לאחד הנוכחים שהיה מציץ מעת לעת בספרים חיצוניים, ואמר לו: "אם עסקתי בספרי רבינו כראוי – איני יודע, אולם השבח לק-ל, את הוראתו הנחרצת של רבינו שלא להסתכל בספרי חקירה – זכיתי לקיים כראוי".

ר' יצחק ואחיו ר' מאיר מחארשיוואטע

בעיירה חארשיוואטע שליד ברסלב, דרו שני אחים ששמם יצא לפניהם כלמדנים ומתמידים ויראי ה', האחד נקרא ר' יצחק ואחיו – ר' מאיר.

ביום מן הימים הגיעה שמועה לעיירה כי לברסלב הסמוכה בא לגור הצדיק הקדוש רבי נחמן, נין הבעש"ט.

ר' יצחק החליט לנסוע לברסלב ובבואו אל הקודש פנימה נרעש מגדולותו של רבינו והיה לחסידו הנאמן. רבי אברהם ב"ר נחמן בספרו 'כוכבי אור', בהזכירו את שמות תלמידי רבינו, הוא מציין את ר' יצחק זה כאחד מן התלמידים המובהקים אשר לבם בער לבוראם מכוח קדושתו של רבינו.

אחיו ר' מאיר, בטרם התקרב לרבינו, נלקח לחתן על ידי פונדקאי אחד מכפר סמוך. חותנו, שהוקירו מאד, הבטיח לדאוג לכל מחסורו ובלבד שיוכל להמשיך לשקוד על התורה והעבודה. ואמנם, בתחילת ימי אברכותו, התמיד ר' מאיר בתורה, אלא שהרחבות הגשמית לא היטיבה עמו, ואט אט זנח את ספרי לימודו; היה יוצא אל פאתי העיר, מביט על עבודתו של נפח העיירה, לאחר מכן ממשיך אל שפת הנהר וצועד לאורכו הלוך ושוב, ללא מלבוש עליון, ומביט בסקרנות במלאכת הדייגים, כיצד מניחים הם פתיונות בתוך הרשת וממתינים לדגים שייצודו בתוכה. הוא לא ידע עד כמה דומה מצבו לזה של הדגים, גם הוא הולך שבי אחר הבלים ונלכד ברשת היצר…

יום אחד, בעודו משוטט על שפת הנהר, הבחין בעגלה נוסעת ובתוכה רבי עם חסידים. הוא התבייש בשוטטותו חסרת המעש והחל פוסע במהירות כדי להסתלק משם. אלא שרבינו שישב בתוך העגלה, ידע את כל אשר נעשה… עיניו הטהורות נחו על האברך, והוא קרא לו אליו. ר' מאיר התקרב אל העגלה, היה זה על פרשת דרכים, ורבינו שאל אותו כאילו באקראי, היכן היא הדרך כדי להגיע ליעדו, ובדרך אגב שאלו מי הוא, וכשהשיב לו, נענה רבינו: "כך?! האם ראוי שאחיו של יצחק'ל שלי, ינהג כך??" והוסיף להוכיחו: "הלא חותנך לקח אותך לחתן כדי שתלמד – ואתה מתבטל ויוצא להסתכל על הנפח ועל הדגים…"

ר' מאיר נאחז בושה אמיתית, הרהורי תשובה תקפוהו, ורבינו הוסיף ואמר לו: "דע לך שהעניין שלי הוא ראש השנה" – – –

הדברים פעלו את פעולתם ואחרי שהמשיך רבינו לדרכו חזר ר' מאיר להתמדתו כמקודם.

בראש השנה הגיע לרבינו יחד עם אחיו ר' יצחק שהיה מקור מכבר לרבינו.

בערב ראש השנה ראה את כל החסידים יוצאים מחדרו של הרבי בעיניים אדומות מבכי, ושאל: מה זאת? השיבו לו שהם עושים 'וידוי דברים' לפני רבינו. כששמע זאת, ניסה להשתמט, אך בלית ברירה נכנס לרבינו עם עוד אחד בתקווה שיעבור את העניין בשלום… אך רבינו סימן לשני שייצא, וכשנשאר לבדו אמר לו רבינו: "ובכן, אמור" – – – אך הוא עשה עצמו כמי שאין לו על מה להתוודות. גם כשחזר רבינו שלש פעמים על דבריו, המשיך להעמיד פני מי שאין בידו עוון…

נפנה רבינו ואמר לו: "אותי תרמה?!" ואחז בידו והוציאו לחוץ.

ר' מאיר נשאר לראש השנה אצל רבינו, וכשחזר לביתו, פגש בדרך את מוהרנ"ת שהתקרב באותה העת לרבינו וסיפר לו כיצד הרבי "דחה" אותו מלפניו.

נענה מוהרנ"ת בהתלהבות קודש: "האם זה נקרא לדחות?! דע לך שאני – אפילו אם הרבי היה מסלק אותי בקורות של בניין, לא הייתי עוזב אותו!!!"

החסיד ר' שמחה בונים קלושינר

התקרבותו לרבינו היתה בנסיבות מופלאות. היה זה בימי נעוריו בוורשה שבפולין. יום אחד איחר אחיו הצעיר לשוב הביתה, קראו לשמחה בונים והורו לו לצאת ולחפש אותו.

תוך כדי חיפושיו, עלה על דעתו של שמחה בונים לסור לבית  החסידים הברסלבי – שמא שם שוהה האח.

ואכן, כשנכנס לברסלב, גילה את אחיו יושב ומקשיב ברצינות גדולה לשיעור הנאמר מפי אחד החסידים.

הוא ניגש אליו ולחש לו: "היודע אתה שבבית דואגים לך?" קם האח, יצא מבית המדרש ושם פעמיו לעבר ביתו.

אך שמחה בונים שהיה סקרן לדעת מה ריתק כל כך את אחיו, עד כדי כך ששכח כי בבית מצפים לשובו, נשאר במקום והטה אוזנו לנאמר.

באותה שעה דיבר בתורת רבינו החסיד הגדול רבי יצחק ברייטר, שכל דבריו היו כגחלי אש ונסכו בלבות השומעים אמונה וכיסופים דקדושה.

הנער חש שהדיבורים הם עבורו כמים קרים על נפש עיייפה. רבי יצחק הדליק בקרבו את הניצוץ – – –

מי שהביאו לפני ולפנים לחסידות ברסלב היה החסיד הגדול רבי שלמה גבריאל; הוא ניגש אליו לאחר מכן ואמר לו: "דע לך שרבינו הקדוש רבי נחמן הוא רבי בשביל הנשמה, לא בשביל הממון, המעמד וכדומה, אלא כדי לזכות לתיקון אמיתי לנשמה". כך הרבה לשוחח עמו בדברי אמת היוצאים מן הלב, ובזכות דבריו החליט הנער שמחה בונים: 'פה אשב כי איויתיה'.

כל ימיו החזיק טובה לחסידים נלהבים אלו וחזר על דיבורי תורה ועבודת ה' ששמע מפיהם. "כך אומר היה רבי יצחק ברייטר", שח ר' שמחה בונים, "כתוב 'על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא' – מי שרוצה ליות חסיד אמיתי – 'יתפלל… לעת מצוא' – יבקש תמיד מה' שימצא זמן פנוי לעבודת ה' ושלא יטרידוהו ענייני העולם הזה".

עוד סיפר: "רגיל היה רבי יצחק ברייטר לומר: 'ופטר חמור תפדה בשה' – אם רצונך להתפטר מן החומריות? תפדה בש"ה – ראשי תיבות: 'בשעה התבודדות"…

ר' שמחה בונים התחתן והתגורר בעיירה פביאניץ הסמוכה ללודז', שם דר עוד אחד מחסידי ברסלב בשם ר' יצחק שולשטיין.

בסביבות שנת תרצ"ה עלה ארצה והתגורר בשכנות לבית הכנסת של חסידי ברסלב בירושלים העתיקה. לפרנסתו עבד כחייט.

מספר הרה"ח ר' נחמן בורשטיין: "אני זוכר כיצד רבי שמחה בונים עומד ומשוחח בהתלהבות שיחת חברים בעבודת ה' עם רבי שמואל שפירא. בכל פעם שדיבר מרבינו הגיע כמעט להתפשטות הגשמיות. בהתעוררות גדולה היה אומר: 'הוא יפתח לבנו בתורתו של רבינו, שנזכה להבין, לשמור ולקיים' ".

זוגתו של ר' שמחה בונים, היתה כעדותו של רבי נחמן חסידת ברסלב בלב ונפש, והיתה מדברת דיבורי אמונה ברבינו שלא היו מביישים את גדולי החסידים. כאשר נוסדה ישיבת ברסלב בבני ברק על ידי החסיד רבי שמעון ברגשטיין עמדו ר' שמחה בונים וזוגתו מרת יאכעט במסירות לימין הישיבה, זאת מאחר שלא זכו לילדים משלהם.

רבי שמחה בונים נסתלק לעולמו ביום ה' בניסן שנת תשל"ג.

(באדיבות ד. ברסלבר, עלון אוצרות)

 

הרה"ח ר' שמחה בונים קלושינר

מימי הנחל \ הכבשן

ורשה. בירת פולין, בירת יהדות אירופה ומרכז העצבים של היהדות הפולנית והעולמית.

הרבה גוונים לה לורשה זו. רחובותיה הומים המון יהודי עצום, ומאות אלפי יהודיה מהווים את הקיבוץ היהודי הגדול ביותר באירופה באותם ימים. בעיר הזו התהווה קיבוץ של חסידי ברסלב, שחייו סבבו סביב לשטיבל הנודע. השטיבל שקק חיים והיווה מקור של אור וחסידות והפצת דעת רבינו ז"ל בכל פולין. רבים מאנ"ש דפולין התקרבו הודות לפעילות הרוחשת שהתנהלה שם 24 שעות ביממה. סוחרים ממולחים הם הפולנים, ומשגילו את טוב טעמו ונופת צוף אור הדעת של הננמ"ח, לא התמהמהו הרבה ופתחו גם הם את המרכז המסחרי שלהם והציעו את סחורתם הטובה לכל מבקש ה'… יסדו שיעורים בתורת רביז"ל מסביב לשעון, והיה כל מבקש ה' נכנס בכל שעה משעות היום ומתבשם מדיבורי אמת ואמונה שהושמעו באותו שטיבל ע"י אחד מאנ"ש.

איש איש בתורו היה מוסר שיעורים בספרי רביז"ל, והחנות עבדה היטב.

היו שם גם כמה חדרי התבודדות, ומי שחשקה נפשו לשפוך שיח בישוב הדעת היה עולה ונכנס לבית ה' זה, שם היה מוצא מרגוע ומנוחה מהמיית מרירות עוה"ז.

דומה היה אותו שטיבל יקר לאי ירוק פורח, מלא עצים נושאי פירות ומעיינות זכים בתוך ים של חולין ועסקי שווא.

ולאחד מאותם שהציצו לתוככי אותו שטיבל ונפגע, נייחד את השורות דלהלן.

דוד קאלושינער שמו, נער צעיר הוא, מהעיירה גורא קאלווריה, מקום מושבם של אדמור"י בית גור לדורותם. דוד'ל זה למד בורשה, נכנס פעם באקראי לשטיבל הברסלבי ונשבה בקסם השיעורים של אותו לפיד אמונה, הרה"ח ר' יצחק ברייטער הי"ד. הדבר נודע לאביו ובהלה אחזתו. התקרבות לאנ"ש, שהיו מכונים 'טויטע חסידים' או 'חסידי אומן', נחשבה אצל אנשים מסוימים כמעשה שגעון גמור ומקור לעגמת נפש להורי המתקרב. הדעה הרווחת היתה כי מי שהתקרב לאותם טויטע חסידים אחת דינו להיות מנודה, להשאר רווק ולהשתגע ביום מן הימים…

נו, מה עושים? שלח איפה אביו את בנו הגדול, שמחה בונים, שיוציא את אחיו הקטן מאותו מקום ושידבר על לבו לעזוב את השטות והשגעון בהם דבק. הגיע האח שמחה בונים לורשה ומצאו לאחיו הקטן שותה בצמא את דברי ר' יצחק ברייטער, דיבורי אמונה חמים כגחלי אש. מחוץ יהום סער המרוצה ויגיעת בשר אחרי תעתועי הבל העוה"ז, וכאן דיבורים ואוירה לוהטת מלאי תום וטוהר מעולם אחר. עמד ר' שמחה בונים, והטה אוזן ונשמתו שומעת. והיו הדברים יורדים לחדרי ליבו, כובשים ועוטפים את כולו באור של אמונה, של כיסופים ושל התקרבות מתוקה להקב"ה; דיבורי חיזוק שנוסכים כח, שמרימים ומנשאים את האדם כלפי מעלה.

בקצרה: בא זה לרחק ונמצא מתקרב – והיה אף הוא לחסיד ברסלב. הרבה רדיפות ויסורים עבר, אולם מי שטעם מעץ החיים ואכל וחי לעולם, נשאר נאמן לרבו הנחל נובע, וכל רוחות שבעולם ויסורי רדיפות, לעג וכלימות לא יזיזוהו ממקור חייו.

ר שמחה בונים נשא לאשה את מרת יאכעט. הם בנו את ביתם בעיר פאביאניץ הסמוכה ללודז', שם אף הקים ברסלבר שטיבל עם ידידו ר יצחק שולשטיין.

בשנת תרצ"ה עלה ר' שמחה בונים ארצה בהשתדלות ר' שמואל הורביץ ז"ל ור' חיים ברוך טרנובסקי ורעיו מוונגרוב.

במסמכי העליה הוא רשום כמו שמקום מגוריו הוא וונגרוב, כך שיתכן שהוא עבר מפאביניץ לוענגערוב, ויתכן שהופעתו במסמכים והמלצות העלייה כתושב וונגרוב היו רק לצורכי העליה ארצה, (שכן הוא עלה במסגרת "עלית הרבנים", והמינוי שהציג כרב – מינוי שנדרש על פי כללי השלטון הבריטי דאז – היה ב"בית המדרש דברסלב בוונגרוב"). כך או כך, כיסופיו לא"י ועלייתו ארצה הצילו את חייו מציפורני החיה הנאצית ששטפה והפכה את פולין למאכולת אש שנים ספורות לאחר עלייתו.

עם עלייתו, הוא התיישב בעיר בני ברק ולאחר מספר שנים עלה והתיישב בירושלים. בתחילה, בעיר העתיקה ולאח"מ בבתי נייטין הסמוכים למא"ש.

עבודת ה' שלו היתה נפלאה ומלאה חיות ושמחה. תמימותו בעבודת השמחה היתה להפליא, עד כדי שהיה גוער באלו המשוחחים תוך כדי ריקודם, באמרו שבפולין היו מקפידים על המשוחחים באמצע הריקוד עד כדי הוצאה ממעגל הרוקדים. שמחה וריקוד צריכים להיות בתמימות ופשיטות, כולו שמחה וכולו ריקוד, ללא שום שיור ועניינים אחרים…

ר' שמחה בונם היה מסור כל כולו לענייני רביז"ל. הוא לא זכה להעמיד צאצאים, והיו הוא וזוגתו הצדקנית עסוקים הרבה בענייני חסד ועזרה לאנ"ש בכל העניינים, וכאשר פתח הרה"ח ר' שמעון ברגשטיין את ישיבת ברסלב בבני ברק, היו אלה ר' שמחה בונים וזוגתו שנרתמו לעזרתו בכל אונם וכוחם.

מרגלא בפומיה לחזור אחרי דיבוריו הנפלאים של ר' יצחק ברייטער וכך היה אומר: " 'וכל פטר חמור תפדה בשה' – אם רצונך להתפטר מכל החומריות והבלי עוה"ז; 'בשה', היינו ש'מחה ה'תבודדות. עוד אמר: " 'על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא', היינו שתפילתנו ובקשתנו שנזכה למצוא העת והזמן להתנתק מכל השטויות והדמיונות הסובבים אותנו, ולהדבק בקב"ה בתפילה והתבודדות, בלימוד התורה הק' לחטוף עוד שטיקל גמ' ושו"ע ועוד תהילים והתבודדות…"

אף היא צדקת גדולה היתה, והרגשתה בגדולת הצדיק היתה מופלאה עד שהיו אומרים עליה שדיבוריה בגדולת רביה"ק הם כשל אנ"ש הגדולים.

בערוב ימיו סבל יסורי גוף רבים ואף הפך לסגי נהור ל"ע, ובכל אופן המשיך בעבודתו ולא פסק מלחדש ולדבר דיבורים מרביה"ק וגדולתו באופן שהפליא את שומעיו.

והיו אנ"ש הקרובים אליו מעידים כי כשהיה מדבר מגדולת רביה"ק ומעצותיו הקד' היה מגיע להתפשטות הגשמיות וכמעט שגווע…

והרה"ח ר' שמואל שפירא היה מפליג בשבחו באמרו שכדאי לגור במא"ש רק בכדי להכיר את ר' שמחה בונים קאלושינער, לחזות בעבודתו התמימה ואיך שבכל פעם שנכנס לבית מדרשינו לפני כל תפילה או לימוד אומר בתמימות את התיקון הכללי.

נסתלק לבית עולמו ביום ה' ניסן תשל"ג בהיותו בן ע"ז שנים כולם שוים לטובה.

ת.נ.צ.ב.ה.

רבי מנחם מנדל מלדיז'ין – תלמיד מוהרנ"ת

רבי מנחם מנדל מלדיזי'ן התקרב אל מורנו רבי נתן, על ידי החסיד ר' יצחק חזן. התגורר בתחילה בטולטשין, ומאוחר יותר עבר לדור בלאדיז'ין, שכמו קודמתה, נמצאת בקרבת העיר ברסלב. וכך התאפשר לו להתחמם לעיתים קרובות באוּרו של רבי נתן.

ר' מנדל סייע למוהרנ"ת בדרכים שונות, בפעולותיו החשובות למען גילוי אורו של רבינו לכל יושבי תבל. הוא למד את מלאכת סידור אותיות עופרת בלוחות הדפסה, ושקד ימים ולילות, ללא קבלת שכר, על הדפסת הספרים 'ליקוטי מוהר"ן' ו'ליקוטי תפילות' ב"דפוס מוהרנ"ת", בית הדפוס שהקים מוהרנ"ת בביתו.

מלבדו עסקו במסירות במלאכת-קודש זו עוד כמה מצעירי החסידים, כגון ר' חיים נחום מזויניגורודקה, ר' נתן ב"ר לייבל ראובנ'ס ור' שכנא בן מוהרנ"ת.

ר' מנדל נסע בשליחות מוהרנ"ת לעיירה מינקוביץ, כדי לרכוש אותיות עופרת שחסרו להמשך הדפסת ה'ליקוטי תפילות'.

הוא חותם את שמו המלא בראשי-תיבות כפולים, בסופו של חלקו הראשון של הספר 'ליקוטי-תפילות': "מה מאוד נעים נפילת חבל חלקינו, מסדרים מדפיסים, מילים מועילים ערבים עלינו, נעימות נפלאות דברי דודים, ילהיבו יבעירו להבת לבבות".

באותה שנה, תקפ"ב, אף זכה ר' מנדל להתלוות אל רבי נתן בנסיעותיו הרבות ולשמוע מפיו דברי קודש הנובעים ממקור החכמה.

בחג הפסח דהאי שתא, שהה מוהרנ"ת בעיר הנמל אודסה, בדרכו לארץ הקודש. מתוך שמחת החג, דיבר בהתלהבות מגדולת רבינו, ובאותה הזדמנות החלו ר' מנדל ועוד כמה מהחסידים מרקדים בשמחה עצומה.

וכך מתאר זאת רבי נתן: "ר' מנדל שהיה עימי כל הדרך, שמח הרבה מאד ורקד הרבה מאוד, עד אשר תמהו כל הרואים: 'מהיכן הכח לרקד הרבה כל כך שלא כדרך הטבע'? והם לא ידעו מ'ההוא רוחא דנשיב בשית פרקין וכו" [=מאותה רוח הנושבת בששת פרקי הזרוע ובששת פרקי הרגל] שמשם נמשכין המחאת כף-אל-כף וריקודין, כמבואר בהתורה 'ואלה המשפטים' סימן י, עיין שם".

לאחר יום-טוב הראשון, נפרד ר' מנדל ממוהרנ"ת ונסע לביתו.

רבי נתן, ברוב חיבתו אליו, ליווה אותו, עד ליציאתו מן העיר.

בשנת תקפ"ד, ערך רבי נתן נסיעה אל כל העיירות בהן התגוררו חסידי ברסלב, על מנת להשפיע עליהם להרים תרומתם למען המטרה הנעלית: בניית בית הכנסת על שם רבינו הקדוש באומן, כאשר כל כוונתו בדבר, שיתקיים הקיבוץ הקדוש בראש השנה באומן– לדורות עולם.

העיירה הראשונה אליה הגיע, הייתה לאדיז'ין. בין החסידים עימהם נפגש רבי נתן, היה ר' מנחם מנדל מלדיז'ין. על אף היותו עני מופלג – מייד בשמעו את דברי רבי נתן, רץ בהתלהבות דקדושה אל ביתו, נטל את כל רכושו, שהסתכם בשני רובלים, והביאו בשמחה אל רבי נתן.

רבי נתן, שידע על עניותו הגדולה, סרב ליטול ממנו את הכסף, אך ר' מנדל החל מתחנן: "אנא רחמו עלי, קחו מידי את המעות, למען אזכה במצווה נוראה ועצומה זו!"

נכמרו רחמי רבי נתן עליו וקיבל מידיו את תרומתו. משראה את מסירות נפשו, ידע כי על יסוד איתן שכזה, בודאי עתיד בית הכנסת לקום ולעמוד על תילו.

תאריך פטירתו של ר' מנדל מצויין ע"י רבי נתן בעצמו: "ביום א, ערב שביעי של פסח, בשנת תקצ"א, נפטר ר' מנדל ז"ל מלאדיזין, ע"י חולאת ה'חולירע' שהיתה בשנה הזאת.

רבי משה אהרן הלברסברג, נצר ל"החוזה מלובלין" ול"יהודי הקדוש", נולד וגדל בלובלין, וכאשר הכיר שם – בעודו ילד – את חסידי ברסלב, דבקה נפשו בהם והוא הפך לחסיד ברסלב.

כבר בגיל 13, חשקה נפשו לנסוע לאומן, לציון רביה"ק. היה זה עוד טרם נסגרו השערים (לאחר מלחמת העולם הראשונה) אולם, הנסיעה היתה כרוכה בקשיים לא מעטים, ולמרות זאת, ולמרות גילו הצעיר – יצא ר' משה אהרן לדרך, ובמסירות נפש גם הגיע לאומן, שם שפך שיחו לפני ה' בציון רבינו הקדוש.

ר' משה אהרן נשאר כבר באומן לימי ראש הנה הק', ומאז ראה עצמו כאחד מחסידי ברסלב, ואם כי נהנה היה מיגיע כפיו, הקדיש כל רגע פנוי לתורה ותפילה.

לאחר המהפכה הקומוניסטית, כאשר נסגרו השערים והנסיעה הפכה להיות סכנת נפשות של ממש, התמעט מאוד מספר הנוסעים מפולין לאומן, ובשנת תרפ"ח נקבע הקיבוץ הראשון, לכלל חסידי ברסלב בפולין, בעיר לובלין, בה התגורר ר' משה אהרן הלברסברג, ונפשו עלזה על שניתן לו לחזק את הקשר עם אנשי שלומינו.

בלובלין, היה ר' משה אהרן הלברסברג בין גדולי העושים והמעשים להפצת תורת רבינו הקדוש.

רבי משה אהרן שימש כרב בצבא הפולני, ומשכך, עם פרוץ מלחמת העולם השניה, הוא גויס לצבא הפולני ונשלח לדובנו, שם נשבה על ידי הצבא הסובייטי (שפלש לפולין בתחילת המלחמה במסגרת הסכמי ריבנטרופ מולוטוב) והועבר למחנה השבוים לקצינים פולניים ביער קאטין. במחנה, לאחר תקופה, גילה שאחד משומרי המחנה הרוסיים מכירו מתקופת מלחמת העולם הראשונה (שגם אז, נשבה בידי הרוסים ושהה במחנה שבוים במורמנסק). באחד הימים הזהירו השומר כי סכנה גדולה קרבה, והזהירו לברוח – ואף סייע בידו בכך. לאחר תקופה, רצחו הקומוניסטים את קציני הצבא הפולני במה שנודע לימים כ"טבח קאטין".

לאחר המלחמה והתלאות שעברו עליו במהלכה, חזר ר' משה אהרן ללובלין, שם נודע לו שמשפחתו – רעייתו ושלשת בניו – נרצחו בשואה.

ר' משה אהרן עלה ארצה, שבור ורצוץ, והתיישב בעיר חולון. גם כאן החל להפיץ את תורת רבינו הקדוש ולעשות פעלים למען אור החסידות והיהדות בכלל. כך, פעל שהמקוה העירונית תחומם מדי יום, על מנת לאפשר לעובדי השם לטבול מדי יום במקוה, שכן "כיצד יכול אדן לגשת לתפילה בלי מקוה?!", תמה…

הוא שימש במגוון תפקידים, ובין היתר הקים בעירו מוסדות חינוך לתורה ויראת שמים; דאג להכניס מאות ילדים – ניצולי השואה האיומה, שבשל כך לא נימולו – בבריתו של אברהם אבינו ולקרבם לתורה וליראה, ובכלל, היתה לו פרנסתו מעין מקצוע צדדי, ועיקר עיסוקו היה הפצת חסידות.

ר' משה אהרן הלברסברג נפטר ביום ז באלול תשכ"ב ונטמן בבית הקברות שומרי שבת בבני ברק

 

(מקורות: עיתון המודיע, ז אלול תשכ"ג; עיתון מעריב כ"ז כסליו תשי"ח)

תודה לרב ד. ברסלבר על ההפניה למקורות

רבי הרשל חוימעלעס

זכתה העיר ברסלב, ובמשך דורות התהלכו על אדמתה אנשי ה"נחל נובע". בבית מדרשו של רבינו עסקו בלימוד התורה ובתפילה בדביקות, וביערות אשר מסביב שפכו את לבם נוכח פני ה', וזעקותיהם הדהדו במרחבים שעל גדות נהר הבוג.

אחד המיוחדים שבעיר ברסלב, היה החסיד המופלג רבי הרשל חוימעלעס, תלמיד חכם עצום, חריף ובקי בכל חלקי התורה. בקיאותו בתורה היתה מפליאה, הש"ס והשולחן ערוך על נושאי כליו היו מונחים אצלו כבקופסא וחקוקים בזכרונו, הוא לא נזקק לספרים כדי ללמוד מתוכם.

וכגודל ידיעותיו המופלגות של רבי הרשל בתורה, כן היתה דבקותו ותבערת לבו לנותן התורה, יראתו קדמה לחכמתו, ועבודתו את ה' בכל לב ונפש.

הוא שימש כמלמד לנערים, וכל מי שהיה לו בן זריז וממולח, היה שולח אותו אליו, כדי שידריכו בנתיבות התורה, היראה והחסידות.  כשהיה החסיד רבי אברהם שטרנהרץ נער כבן עשר שנים, וכבר הכירוהו כבעל כשרון, שלחו אביו החסיד רבי נפתלי הערץ ללמוד אצל רבי הרשל, ממנו קיבל הרבה מדרך לימודו.

רבי אברהם סיפר כי רבו זה היה עני מרוד באופן שאינו ניתן לתיאור כלל. חצות לילה לא עבר עליו בשינה, ומרוב עניותו המופלגת היה עורך את ה"תיקון חצות" בחושך, כי כסף לקנות נר למאור לא היה לו. את התיקון היה אומר בבכיות עצומות ובלב נשבר מאד, עד שכל מי ששמע את בכייתו היה ליבו נשבר בקרבו ומהרהר בתשובה.

כשכילה רבי הערשל לומר את התיקון חצות, היה יושב בביתו השרוי באפלה ושונה דפי גמרא ושולחן ערוך בעל-פה. רבי אברהם תלמידו היה נוהג לבוא אליו בכל לילה, בשעה השלישית אחרי חצות, עם נר בידו, וכבר ממרחק רב היה שומע אותו גורס את תלמודו.

כך, לאור הנר היו יושבים ביחד ומתענגים על לימוד התורה הקדושה, בשעות מסוגלות אלו.

החסיד רבי גדליה קניג, תלמידו של רבי אברהם, כותב באחד ממכתביו: "וראיתי אשר טוב לכתוב לך את הרשום במוחי, עד כמה שהעצבות והמרה שחורה היה כדבר טריפה פסול, גרוע מאכילת חזיר, אצל זקני אנ"ש חסידי ברסלב האמיתיים תלמידי מוהרנ"ת זיע"א; והוא מה שסיפר לי מורי ורבי וכו' הרב ר' אברהם שטרנהארץ, איך שפעם אמר לו זקנו הרב ר' נחמן זצוק"ל הרב ואב"ד דקהילת קודש טשערין בזה הלשון: 'אברהם, הביטה נא וראה מה שהרבי כותב', והראה לו באצבעו על התורה 'ציוית צדק' שכתוב שם שהעצבות והמרה שחורה הוא בחינת שמד ועבודה זרה…

"ופעם אחת בזקנותו אמר לו הרב ז"ל באחד השיחות: 'תיתי לי, שמימי לא הייתי בעצבות ומרה שחורה בכל מה שעבר עלי, הן לטוב הן למוטב'.

"על פי הנ"ל הבנתי אל נכון דבר מתוך דבר, גם מה שאמר לי מו"ר וכו' בשם אחד ממלמדיו, שמו הרב ר' הערשיל חוימעלעס, שהיה מרגלא בפומיה לומר תמיד לתלמידיו: 'אפילו אם הייתי יודע שעצבות ומרה שחורה הוא אמצעי מועיל, אף על פי כן אנוכי לא הייתי מזדקק לזה כלל, מרוב הכיעור שבה, אלא היתי שוכר במקומי גוי, שיהיה הוא בעצבות עבורי…'

"והבנתי שזה מטעם הנ"ל, שהעצבות ומרה שחורה הוא בחינת שמד ועבודה זרה רחמנא ליצלן שהיא טומאה חמורה, ולכן לא אמר שישכור ישראל אחר במקומו, כי אסור לגרום טומאה לשום בר ישראל, רק  אמר שישכור גוי, כי הוא ממילא אינו שייך לטומאה וטהרה".

 

מוצאו מהעיר לודז' שבפולין. הוא התגורר ברובע "באלוט" שבעיר.

מתמיד עצום בתורה היה ומבקש ה'. בימים ההם חי בפולין אחד מהמיוחדים שבחסידי ברסלב, החסיד הנלהב רבי שלמה גבריאל, ועל ידו התקרב לאורו של ה"נחל נובע". יחד עמו התקרב גם אחיו רבי אברהם משה.

עם התקרבותו של רבי אלטר בן ציון נסע לאומן לחסות בצל כנפי רבינו הקדוש. הוא שהה באומן תקופה מסוימת והיה מוסר שיעורים במדרש רבה מדי שבת בשבתו ב"קלויז". רבים מבני העיר היו באים לשמוע שיעוריו.

רבי אלטר בן ציון היה מראשוני חסידי ברסלב בפולין שעלו לארץ ישראל והשתקעו בה. את מושבו קבע בירושלים עיר הקודש. בירושלים היו חסידי ברסלב מתי מעט וכאשר פגש איש ברעהו היה שש עמו כמוצא שלל רב. זמן קצר אחרי שעלה רבי אלטר בן ציון ירושלימה, הגיע לעיר הבחור יעקב זאב ברזסקי שעשה לבדו את הדרך מוורשה עירו לירושלים. השניים שמחו האחד עם חברו ומאז נעשו לחברותא לתורה ולתפילה בצוותא.

כשנסעו יחד למירון, פגשו שם בחסיד רבי ישראל דב אוסדר מטבריה ובנער שמואל הורביץ מצפת שבא להתקרב בעת ההיא לדרכו של רבינו. למן אותו יום חברו להם ארבעתם, יחדיו נקשרו זה לזה בקשר אמיץ וחזק, כשהם מחזקים איש את חברו בהתקרבות והתקשרות לרבינו.

בספרו "ימי שמואל" מתאר רבי שמואל הורביץ ברגשי קודש את עבודתם את בוראם בצוותא בציון הרשב"י ומאוחר יותר בירושלים העתיקה, כשהדגש מונח על אהבת החברים המופלאה ששררה ביניהם. "אני ורבי אלטר בן ציון ויעקב זאב ורבי ישראל דוב, שגודל אהבתנו זה לזה, אי אפשר לשער במוח אנושי כלל, כי כל אחד מאיתנו היה מוכן להקריב את עצמו בשביל חברו, ואוהבו יותר מגופו ונפשו… וכשהיו רואים אחד את השני, ממש היינו מחבקים ומנשקים זה לזה וזולגים עינינו דמעות מרוב אהבה וחיבה" (פרק קמח).

באחד ממכתביו של רבי שמואל מאותה תקופה לרבי אלטר בן ציון, הוא כותב: "והנני משתוקק ומתגעגע וחפץ מאד מאד עד אין שיעור ממש אחרי כבודו, שנהיה ביחד במירון איזה שנים וללמוד יומם ולילה בהתמדה גדולה ולעבוד את ה' כרצונו בהתבודדות וכו'. ויאמין לי שמעת שנסע כבודו עד עכשיו, כל יום חלם לי שאני וכבודו ורבי ישראל דוב מטבריה אנחנו ביחד במירון".

רגיל היה רבי אלטר בן ציון לערוך לעתים תכופות סיומי מסכתות; והעידו בו שהיה הש"ס בבלי וירושלמי שגור בפיו. בזקנותו ראו אותו פעם עומד על רגליו כל ליל ל"ג בעומר ולומד גמרא בהתמדה גדולה.

אספקלריה לאהבת החברים שלהם אנו רואים בדמות צרור מכתבים ששלחו החבריא בשנת תרפ"ז לרבי ישראל דוב, בעת שנפל למשכב. וכה כתב לו רבי אלטר בן ציון: לכבוד ידידי עוז, ידידי כנפשי, השותה עמי ביחד מבאר מים חיים מנחל נובע מקור חכמה מוהר"ר ישראל דוב בן רבקה שיינדל נ"י… איעצך עצה ותקיים, ויהיה לך רפואה שלמה אי"ה: תצייר במוחך שאתה במקום שצריכין לעמוד (באומן בראש השנה) ותקשר עצמך בכל כוחך. אין דבר גדול מזה. ואע"פ ששאר צדיקים אינם אומרים כך, הרי עוד קושיא אחת! אבל האמת לאמיתו הוא כנ"ל".

בשנת תרפ"ד נשא רבי אלטר בן ציון את אמו האלמנה של ר' יעקב זאב שעלתה ארצה. מסדר הקידושין היה רב אחד שהיה מקורב מאד לברסלב וכיהן לפנים כרב בעיר פראגה (פרבר של ורשה) ובכל יום היה בא לבית החסידים של ברסלב בוורשה. לימים התמנה לחבר הביד"צ בירושלים.

החופה התקיימה ביום שישי ערב ר"ח אלול, כפי שמתאר ר' שמואל הורביץ, שהיה השדכן: "ביום חופתו דיבר עם רבי שמעון ז"ל איך לזרוק את עצמו לעבודת השם ולהשליך כל ענייני עולם הזה. והחופה היה בבית מדרשנו במאה שערים"

במוצאי שבת נערכו השמחה והריקודים, "והביאו תוף קטן, ויעקב זאב היכה בתוף, וניגנו ורקדו כמה שעות. ואחר כך ישבנו כולנו לאכילת סעודת מלוה מלכה וזמרנו כל הזמירות בניגונים שלנו, וגם למדנו ספרי רבינו זצ"ל וכו'. והרגשתי תענוג גדול כל השבת, מה שהרבה זמן מכבר לא הרגשתי תענוג כזה" (ימי שמואל, קל"ה)

רבי אלטר בן ציון ב"ר מרדכי דוד קרוסקופ הלך לעולמו בי"א בחשון תשי"ד, יום פטירת רחל אמנו ע"ה.

נולד בשנת תרל"ג לאביו החסיד הגדול רבי נתן בן רבי צבי טירוביצר, ולאמו שהיתה בתו של החסיד הנגיד רבי שמואל פיקסל.

אביו ושני סביו, שהיו מיקירי חסידי ברסלב בטירוביצה, עלו עם משפחותיהם לארץ ישראל והתיישבו בעיר הקודש צפת ובה גדל ר' סנדר חיים, כשהוא סופג אל קרבו יראת שמיים במחיצת חסידי ברסלב הנלהבים שהתגוררו בעיר.

מדי פעם הגיעה אל ביתם איגרת מאת החסיד הנודע רבי נתן ב"ר יהודה מטבריה, שקשר הדוק היה לו עם אביו. מכתבים אלו הרעיפו טל תחיה על קוראיהם והציתו בקרבם את שלהבת ההתקרבות לצדיק.

חסידי ברסלב בארץ ישראל של אותם ימים, שמנו בקושי רב כשני מניינים, היו קשורים איש לרעהו בעבותות אהבה וחיו כמו משפחה אחת; שמחו האחד בשמחת חברו, ובעת צרה השתתפו בצערו.

במכתב אל רבי נתן טירוביצר הנושא את התאריך אייר תרל"ו, כותב רבי נתן מטבריה: "והיה לי למשיב נפש שברוך ה' בנך מו"ה סענדיר חיים נ"י בקו החיים והשלום, ואתה מכין עצמך לעשות לו חאלאקע למזל טוב. כן תזכו אתה וזוגתך תחי' לעשות לו בר- מצוה וחתונה אי"ה למזל טוב, ואביך נ"י ואמך תחי' יזכו לראות שמחתכם, וגם כל אוהביך וחמיך נ"י וחמותך תחי' וכל מי שרוצה לראות בך כל טוב, יזכו גם כן לראות בשמחתכם תמיד.

"ואני איני יכול לנסוע על החאלאקע מחמת שאי"ה בדעתי – ה' יגמור לטוב ויכון צעדי – לנסוע אי"ה ביום ד' הבעל"ט על ראש השנה, ובדעתי היה לנסוע מקודם לירושלים ת"ו ומשם לאומן… ובודאי רציתי להיות עמכם בצוותא חדא על החאלאקע של בנך נ"י, על כן תשמחו בשם, ואני מרחוק אשמח גם אני".

כשגדל סנדר חיים והיה לנער נפלה בחלקו זכות גדולה – להעתיק את מכתביו הנלהבים של רבי נתן מטבריה שנשלחו אל אביו. הודות להעתקות אלו נותרה למכתבים היקרים שארית בארץ והם היו המקור להדפסתם בספר 'נתיב צדיק'.

אביו רבי נתן היה ידיד נפש של החסיד המופלא רבי ישראל קרדונר, שהתגורר אף הוא בצפת. לעתים קרובות היה רבי ישראל מתארח בביתם ומשוחח עם אביו 'שיחת חברים' בענייני רבינו הקדוש.

בשנת תרס"ט יסד אביו יחד עם רבי ישראל את 'בית המדרש וחברת קימת חצות – לילה'. ר' סנדר חיים שהיה אז בשנות השלושים לחייו נמנה עם בני חבורת קודש זו.

בשנים שבהן נמנע מהם לנסוע לאומן, השתתפו רבי ישראל, רבי נתן ובנו רבי סנדר חיים בקיבוץ ראש השנה במירון שנוסד על ידי זקני תלמידי מוהרנ"ת אשר נבצר מהם מפאת זקנותם ותנאי הדרך באותם ימים להפליג אומנה.

בשנת תרע"ט נסתלקו שני ידידי הנפש לעולמם בהפרש של חודש: רבי ישראל קרדונר ביום ט' בחשוון, ורבי נתן טירוביצר ביום ט' בכסלו. מאז נטל על עצמו רבי סנדר חיים את עול החזקת הקיבוץ במירון, כפי שמציין רבי שמואל הורביץ, בספרו 'ימי שמואל': "וגם רבי נתן מטראויץ הזהיר לבנו ר' סנדר שיתנהג תמיד כך, שאם לא יוכל לנסוע לאומן על ראש השנה, אז יהיה במירון. ומאז הוא מחזיק המניין על חשבונו בראש השנה וביום כיפור".

מלבד מכתבי רבי נתן מטבריה שאותם העתיק למשמרת, היו ברשות רבי סנדר חיים כתבי יד חשובים נוספים שירש מאביו.

רבי סנדר חיים נפטר ביום כ"ו בניסן שנת ת"ש, בגיל ששים ושבע. נטמן בקרבת אביו אמו ואחיו, סמוך לציונו של הרידב"ז זצ"ל, מגדולי צפת.

 

(באדיבות ד. ברסלבר, עלון אוצרות)

ר' אהרן לייב ציגלמאן הי"ד

ממיוחדי חסידי ברסלב בפולין מלפני השואה

יש חסיד ויש חסיד; יש חסיד העושה מעשיו בהסתר ובהצנע וזוכה להשאר נסתר אף לאחר הסתלקותו; יש חסיד שבחייו זכה להסתר, אך במותו התגלו מעשיו הגדולים בעולם; אולם, יש חסיד שהן בחייו והן במותו לא היה ולא נשאר נסתר, אך עם זאת, לעומת מעשיו בכל היקפם ומימדם הריהו סתום ונעלם מעין כל. שכן, כל הגדולות אשר עשה והותיר אחריו ברכה לאחר פטירתו, משקפות רק חלק מזערי מרוב עבודתו ויגיעתו בקודש. כזה היה ר׳ אהרן לייב ציגלמאן זצ"ל – זה שעסק בדור שלפני השואה במסירות נפש ממש להעמדת דבר רבינו ז"ל על תילו – עד כי אך מעטים ידעו ויודעים, כמה גדול היה האיש וכמה תוכן רוחני יצוק היה באישיותו הפנימית.

הן ידעו בחייו שהוא המוציא והמביא של חסידי ברסלב בפולין, הוא המדפיס ספרי רבינו ותלמידיו לרבבות, וכי הוא המפקיר עצמו ומשפחתו עבור עניני אנ״ש בפולין, הן יודעים זאת הכל גם היום, אך טרם בא מי וגלל את מגילת חייו כולה, על כל סיפוריה ועובדותיה, שאינם אלא חטיבה אחת של עבודה רצופה בלתי לה' לבדו.

אכן, רק אלו שהתאבקו בעפר רגליו תדיר יכולים להעיד על כך, ורק מי שהכירו מעבר לעסקנותו ופעילותו הגלויה יכול לכתוב, כפי שכתב עליו אחד מחשובי אנ״ש יוצאי פולין במכתב אל כותב הטורים: "אה! מה דלה שפתי ומה רסוק עטי לתת הערכה על איש צדיק תם וישר הזה המורם מבין אנ״ש!". במכתב המשתרע על גבי שמונה עמודים צפופים, מנסה הלה לתאר את דמותו הטהורה של ר׳ אהרן לייב ציגלמאן הי״ד, ובצירוף הערכות נוספות שהגיעונו מכל עבר, הרי לפנינו דמות צדיק וחסיד שהתבטל כליל לדעת רבינו הק', ועשה ככל שביכלתו להתנהג ולהנהיג אחרים בדרכו הקדושה.

לפי חישוב זהיר שעשו אנ"ש זכה ר' אהרן לייב להדפיס עד שנת תרצ"ו שבעים וחמש אלף כרכים מספרי חסידות ברסלב אותם הפיץ[1].

באותן שנים, משנת תרע״ב בערך, קירב רבים לעבודת השי"ת, התכתב עם אנ"ש מכל קצוות הארץ, ביסס בית מדרש בוורשה, יסד יחד עם חשובי אנ"ש בפולין את הקיבוץ הקדוש שבראש השנה בלובלין, הרצה שיעורים יום יום, תמך כלכלית בגדולי אנ"ש והפיח רוח חיים בכל הקשור לחסידות ברסלב.

עם זאת, עסק בעצמו בקימת חצות, התבודדות, לימוד התורה, לימוד ספרי רביז"ל ותלמידיו וכו' וכו'. אלא שלכל זאת לא תהיה חשיבות רבה כל כך טרם נעמוד על תנאי חייו, סביבתו, אמצעיו וכו׳ שעל אף היותם קשים במיוחד זכה ועשה את כל המעשה הזה משך שנות חייו הקצרים[2].

 

התקרבותו לחסידות ברסלב

בוורשה שמלפני מלחמת העולם הראשונה, חי ופעל אחד מגדולי חסידי ברסלב, "ר' שלמה גבריאל זצ"ל"[3], שכעדות אנ״ש דפולין היה "לפיד אש" ממש בעבודת ה' יתברך. הוא היה מוותיקי אנ"ש, שהכיר ושימש את גדולי אנ"ש באומן, ושעל תבערת לבבו בעבודת השי"ת מספרים נפלאות.

בימים ההם, טרם היו חסידי ברסלב בפולין לשם דבר. בוורשה הבירה היו אך זעיר פה זעיר שם, אנשים חסידים, שנקראו על שם רבינו הקדוש. הם לא היו רבים, ואף לא היה איש שיאחדם וידאג לגיבושם כראוי.

והנה דרך כוכבו של ר׳ שלמה גבריאל, ותצלח רוח ה' עליו ותחל לפעמו; החל הוא להשפיע מאורו על אחרים, ובחורים ואברכים רבים החלו נוהרים אליו ומתקרבים לעבודת ה', בחום ובלהט בהם התייחד.

יסוד בית הכנסת הברסלבי בוורשה

עד מהרה נוצר הצורך לייסד בית מדרש מיוחד לחסידי ברסלב, ובהשראתו קם והיה הדבר. ברובע היהודי המובהק, ברחוב דזיילנה הסמוך ל״נלבקי" הידוע בישראל, נוסד בית המדרש דחסידי ברסלב, שם החל ר׳ שלמה גבריאל ללמוד ספרי רבינו ברבים.

בקול חוצב להבות אש היה משוחח על אפסות העולם ופחיתותו, זיקוקין דינור היו יוצאים מפיו בשעה שהרצה את שיעורו בפני הנוכחים המרותקים למקומם כבמסמרות. מספרים, שכאשר נפטרים היו אנ״ש מלימודו ויצאו כל אחד לביתו, חשו כאילו כל המון האדם והרכב ברחובות וורשה, על חומותיה הגבוהות, שאונה ומסחרה, בטלים ומבוטלים כאין וכאפס – משהו המזכיר רק את אותה הרגשה שהיתה לרשב״י ובנו בשעה שיצאו מן המערה – כך מוסיף אחד מאנ"ש דפולין.

הדבר הכה גלים בעיר ובכל הסביבה וצעירים רבים החלו נמשכים אל דעת רבינו ז״ל כנחלים הללו ההולכים אל הים הגדול. בחשק ובהתלהבות רבה הופיעו יום יום "מקורבים" חדשים לדעת רבינו זיע״א, ותור הזהב של חסידות ברסלב בפולין החל – – –

ביום בהיר אחד, הופיע בחור צעיר עדין נפש, על סף ביתו של ר׳ שלמה גבריאל וביקש בנימוס רשות כניסה. הזמינו בעל הבית לשבת אצל השלחן, הגיש לפניו טעימת מה ונכנס עמו בשיחה.

– מאין תבוא ומה הביאך הלום?! שאל ר׳ שלמה גבריאל בעיניו היוקדות אש קודש.

– מעיר סמוכה הנני, נתוודעתי לתלמידכם הצעיר ר׳ יצחק ברייטער, ממנו שמעתי דברים בשבחו של מר היודע להצית אש קודש בליבות בני אדם[4].

– כלום שבחי שלי הוא?! שמא אני הוא המצית אש?! הלא רבינו הקדוש והנורא, בכחו ובכח כחו הנני עושה זאת!

 

לא ארכה השעה, ור׳ אהרן לייב ציגלמאן הצעיר מצא עצמו מרותק לשטף דיבורים מחיים ומחזקים שלא שמע דוגמתם מעולם. עוד לפני כן היה בחור בעל שאר רוח, מאס בתאוות ומידות רעות ודבק אל כל הטוב והיקר, אך מאז הכיר את ר' יצחק ברייטער – שלעתיד היה לגדול משפיעי אנ״ש בפולין – חש במין סחף אדיר לדרך רבינו הק׳ והנורא ולהכרה מעמיקה בהרבה בתכליתו של אדם בעולם הזה. כי על כן לא היסס רבות ושם פעמיו לוורשה, היישר לביתו של ר' שלמה גבריאל.

מלחמת העולם הראשונה

הגיעה המלחמה הגדולה של שנות תרע"ד – ע"ח (מלחמת העולם הראשונה), והמצב הכלכלי במדינה ירד אל נקודת שפל חסרת תקדים. בעלי משפחה סובבו ריקנים בלי מלאכה, צעירים על אחת כמה וכמה, ואילו העסק בסחורה – מאן דכר שמיה. הכל כאשר לכל ירד פלאים, ואולם, דווקא הזיקה לעבודת השי"ת ולעסק התורה עלה ונתעלה, כפי שלא היה לפני כן. חסידי ברסלב רבים, שבטרם המלחמה עסוקים היו במשלח ידם, מי בחנות ומי בסחורה, הפכו תוך תקופה קצרה לחובשי בית המדרש עניים… בחסותו של ר׳ שלמה גבריאל עסקו בתורה ובתפילה, לילות כימים ממש. בחצות הלילה היה בית הכנסת מלא מפה אל פה בעורכי תיקון חצות, וכל פינה צדדית מלאה מתבודדים בדרך רבינו ז"ל.

ויהי רעב בארץ, רעב כבד אשר כמוהו לא היה; נפוחי כפן מתו מיום ליום ואת אשר הותיר המחסור אכלו המגיפות רח"ל, שבאו בעקבות תזונה ירודה. ואם בכל הארץ כך, הרי אצל אנ"ש חמור המצב פי כמה, שכן כאמור שקועים היו היום יותר מאי פעם בעבודת ה', ובמקום לבלות ימים ולילות בנבירה באשפתות בחיפוש אחר קליפות תפוחי אדמה למאכל ובלויי סחבות להגנה מן הקור, יושבים ואוכלים היו פרקי משניות ושותים פרקי תהלים ומתלבשים במצוות… כפי שאמר רבינו זיע"א: "אשרי מי שזוכה לאכול כמה פרקים משניות ולשתות אחר כך איזה קפיטליך תהלים ולהתלבש באיזה מצוות״ – – –

הסתלקותו של ר' שלמה גבריאל

באותה תקופה נסתלק והלך לעולמו ראש החבורה הקדושה ר׳ שלמה גבריאל, ועניינו של רבינו החל מיטרף כספינה בלב ים. אז הופיע ר' אהרן לייב כמלאך מושיע ונטל את העניינים לידיו. הוא נתמנה לגבאי בית המדרש, וברוב תבונתו החל להשתלט על המצב. בראש וראשונה החל מטיף למידת הצמצום, ותוך כדי לימוד ברבים בספרי רבינו החדיר מתינות רבה בעבודת השי"ת והזהיר מ"פן יהרסו לעלות אל ה' ", מרסן היה צעירים נלהבים מעבודת ה' יתירה על המידה, ומשגיח על בריאותם; השליט סדר בבית המדרש ודאג לכל קשה יום. אגב לימודו ברבים הרעיף דברי התחזקות לרוב, ולעומת דברי ההתעוררות של קודמו ר' שלמה גבריאל זצ"ל לימד את דרך החסד וה"נקודות טובות" של רבינו, היינו לשמוח ולהתעודד מעצם נקודת היהדות ומן המעשים הטובים שעשו אי פעם וכדומה.

היה זה אפוא ר׳ אהרן לייב ציגלמאן שהצליח להחזיר את החבורה הרוממה בוורשה אל שביל הזהב בעבודת ה', כנדרש בימי פורענות כאלה.

משפיע ומורה דרך

המלחמה שככה, צבאות גרמניה נחלו מפלה, אך הותירו בעקבותיהם שמות בארצות אירופה ואבדון ברוב חלקי תבל; מיליונים רבים מצאו עצמם בלי קורת גג ורבים יותר יתומים ואלמנות; אמידים בעלי רכוש התהלכו לבושי סחבות ועשירים מופלגים למפרע יחפים על הארץ. אלה כאלה נאחזו בחסידות ברסלב כשלהבת בגחלים, ובניצוחו של ר' אהרן לייב הפכו רבים רבים לחסידי ברסלב אמיתיים.

באותה עתה, טרם נסגרו גבולות רוסיה, ור׳ אהרן לייב ציגלמאן עם עוד כמה מאנ"ש נוסעים היו מדי ראש השנה לאומן, כדי להצטרף אל הקיבוץ הקדוש שם. עוד בשנת תרס"ו מוצאים אנו אותו מוסר כל כספו לקופה משותפת של עוד שבעה מאנ"ש, כדי לנסוע לאומן.

עוד מנסיעותיו הקודמות זכה להכיר את גדולי זקני אנ"ש שבאומן, מהם שאב רובי תורתו וצדקתו ומהם למד את דרך העבודה האפיינית לחסידים שברוסיה, שבניגוד לאחיהם יוצאי ארצות אחרות הריהם פחות רועשים בעבודת השי"ת, ולמודים במלאכת "צמצום האור לצדדין".

כך, שכאשר באותה תקופה החלו זורמים ובאים כתות כתות של צעירים ממשפחות חסידיות מפוארות, שאבותיהם ואבות אבותיהם נאמנים היו לחצרות חסידיות אחרות, היה זה ר' אהרן לייב שברוב תבונתו ידע היאך לצמצם את התלהבותם היתירה, הן כדי שלא ינזקו הם והן שלא יעוררו מדנים מצד משפחותיהם.

אכן, היתה סיבה מוצדקת להתלהבותם היתירה של אותם צעירים, שכאן מצאו ציבור שלם בלי הבדל גיל, שכלם כאחד מפיקים רשפי אש בתפילתם, בלימודם, וכל שיגם ושיחם אינו אלא בענינים שלא מעלמא הדין, דברים הקשורים אך ורק לתכליתו הנצחי של האדם עלי אדמות. הדבר הדהימם מאד, והחליטו אף הם להתמסר לעבודת ה׳. אך טרם ידעו שריבוי אור שובר את הכלים וריבוי שמן מכבה את הנר, כי על כן נחלץ ר' אהרן לייב, שהיה המשפיע העיקרי בבית המדרש, ללמדם את ה"מדרגא לדרגא" או כפי שקורין בלשון חסידות, את ה"שוב" שלעומת ה"רצוא".

בכלל היה ר' אהרן לייב, זה שקיבל את פני הבאים. ובסבר פנים יפות מקרבם בכל מיני קירוב ודברי טעם. מהם שבאו לתהות על שיטת ברסלב, שואלים שאלות ומתווכחים על צדקת דרכו של רבינו הקדוש, ואף כאן היה זה ר' אהרן לייב שידע להשיב על כל טענותיהם ושאלותיהם.

הופעתו של ר' אהרן לייב כמשפיע, אחרי השרף ר' שלמה גבריאל, היתה איפוא בבחינת דבר בעתו מה טוב. שכאמור, לעומת ה"התעוררות" הרבה לעבודת ה' שעורר לה ר׳ שלמה גבריאל, היתה דרושה עתה מידה גדושה של "התחזקות". שכן זוהי דרכה בקודש של ברסלב, שעל כל כף של התעוררות שהיא נותנת, הריהי מרעיפה לגין מלא של התחזקות … כמאמרו של מוהרנ״ת, גדול תלמידי רבינו מוהר"ן זיע"א.

רגיל היה להחדיר בצעירים מידה גדולה של סבלנות וכח המתנה בבחינת "אריכת אפיים" המובא בליקוטי מוהר"ן, אורך רוח ואמונה בישועה הרוחנית הפרטית אשר בוא תבוא לאחר ימים ושנים של עובדות מעשיות, תורה, תפילה, עמידה בנסיונות וכו' וכו'.

חוזר היה לפני הבחורים הצמאים להתגלות אור השי"ת עליהם על מה שכתב רבינו ז"ל בספר המדות (תשובה ע"ו): "הן אמת חפצת? – האמנם מתכוונים אתם באמת? – אם כן – בטוחות! – הניחו על כך "ערבויות" של עבודת ה', אף מבלי שיהיה לכם חשק רב. תנו על כך 'בטוחות' של קיום תורה ומצוות, אף מבלי התעוררות מיוחדת כזו שאליה אתם מצפים".

וכך כותב האחד מחשובי אנ״ש הנ״ל, כותב המכתב: "סבלנות רבה לימד ר' אהרן לייב את המקורבים החדשים שהתחילו בתבערת ההתקרבות לעסוק בתפילה והתבודדות; שלפעמים לבם נשא את רגלם באמצע היום מהשוק המסחרי שב[רחובות] נלבקיס וגנשה להביהמ"ד, ששם היה מוכן להם ספרי רביז"ל וליקוטי תפילות, גם חדר מיוחד בשביל התבודדות, שזאת עוררה תרעומות מצד משפחתם – שאנשי מסחר יעזבו מסחרם בעת פדיון?! באו בני משפחתם אל ר' אהרן לייב בקובלנא שמתרשלים מן המסחר, ובקשו ממנו שלא יניחם לבוא עוד אל הביהמ"ד. רא"ל הקשיב לטענותיהם במתינות רבה, ובפקחותו ידע מה להשיב להם, ותיווך ביניהם, עד שנעשו אוהבים זה לזה. ולפעמים, אותם המעוררים בעצמם, התחילו לבקר את הביהמ"ד, מפני שנתפעלו מאישיותו הנפלאה של ר' אהרן לייב".

אכן, זו היתה עבודתו של ר׳ אהרן לייב ציגלמאן, ללמד וליישם את ה"דרכי נועם" של רבינו ז"ל, שאמר פעמים רבות דברים ברוח זו. פעם אמר: "רצוני שתהיו מעורבים עם הבריות״; בפעם אחרת אמר שאף קיסרים היו צריכים לשלוח את בניהם ללמוד אצלו דרך ארץ, ועוד דברים רבים בדומה להם.

ואמנם, בדרכו זו הצליח לקרב רבים רבים לדרך רביז"ל. בתחילה בעל פה, בלימוד ספרי רבינו ברבים בלבד, ולאחר מכן גם בהפצת ספרים וארגון אנ"ש בפולין כפי שנספר בע״ה בהמשך.

נועם לימודו ברבים

על לימודו ברבים כדאי לקרוא שוב מה שכותב הנ״ל במכתבו על ר׳ אהרן לייב ציגלמאן: "בלימודו ברבים מצא רא"ל תמיד אזניים מקשיבות, וקולטות כל הגה היוצא מפיו. דבריו נאמרו בחן של אמת, בתמימות רצינית, וטל אמונה היה נוטף מהם. רגיל היה לישב על ידו זקן אחד, ור׳ יעקב ציגלר ז"ל שמו, שהיה מנענע את ראשו ועושה תנועות של שביעות רצון – אה, אה – בעת לימודו, כמי שנהנה ממקוה חמה… בלמדו תורה ז׳ בלקו"מ היה אומר: העולם חושבים את קריעת ים סוף להנס הכי גדול, אמנם אצל המאמין – שרואה השגחה נפלאה בכל מה שמתרחש אתו יום יום – בעיניו גדול יותר הנס מה שהקב״ה שם חול גבול לים שלא ישטוף את העולם בכל רגע ורגע. שזה נס תמידי, וקריעת ים סוף היה רק לשעה … בזה היה רגיל להסביר מה שאיתא שם, שאמונה, תפילה ונסים וארץ ישראל הם בחינה אחת".

והוא מוסיף לספר: "מכל חוגי וורשה באו לשמוע לימוד ספרי רבינו ז"ל בבית מדרשנו והם: חסידים, מתנגדים, ואף חפשים. וביותר בשבת קדש בשלוש סעודות, אפשר היה לראות פה פרופסור ידוע, שם עתונאי או ראש מפלגה, עומדים אצל הפתח ומקשיבים בהתעניינות רבה ללימודו של ר' אהרן לייב, שהיה בקול רם, שגם אצל פתח הכניסה יכולים היו לשמוע. רא"ל מעולם לא הזמין אותם פנימה. – חיצונים הם, אמר. אמנם, אין לנו רשות לדחותם, מפני ששיטת רביז"ל היא התקרבות ולא התרחקות, וכן נהג עמהם רביז״ל כידוע. ובאמת היו בהם גם כאלה, שבאו מתחילה להתלוצץ מאנ"ש, אמנם, במשך הזמן, נכנסו לריקוד שלאחר הלימוד, ואחדים מהם נתקרבו אחר כך ונעשו בעלי תשובה גמורים. אחד מהם שהיה רקדן בבתי טיאטראות, נהפך והיה לאחד מאנ״ש. והיה רגיל לשמח את הקהל במועדים, בריקודיו הנפלאים להפליא. פעם שאלו לפרופסור אחד, שיצר שיטה מיוחדת בפסיכולוגיה, מנכדי בעל התניא ושניאורסון שמו, שהיה שומע ברצינות ללמודו של ר׳ אהרן לייב: מה הניעו להטריח עצמו ולבא הנה השכם בבוקר? אמר: מפני שספרי רביז״ל יש להם דרך אינטימית וגישה מיוחדת ישרה אל נשמת האדם"…

בספר יקרא דחיי שמחברו בירר רבות על תולדות אנ״ש בדור הקודם, מובא רישום קצר וממצה על ר' אהרן לייב ציגלמן זצ"ל, בין השאר מוגדרת גם דרך לימודו של רא"ל בספרי רבינו ז"ל ברבים: "היה אחד מהלומדים ספרי אדמו"ר בקביעות לפני אנ"ש. ולימודו היה דרך משל: שהיה מלביש דברי אדמו"ר במשל, עד שהוציא מזה איך לעבוד השי"ת".

מרכז חסידי ברסלב…

ל"ישוב הדעת" של ר' אהרן לייב יצאו מוניטין, ואנשים רבים התייעצו עמו בענייני עבודת ה'. לאחד ששאל מה לכוון בעת עטיפת הטלית אמר: "תכוון בעיקר שלא תפגענה ציציותיך בשעת העטיפה בעיני אחרים… ואף בענייני עסק ומסחר שאלו לעצתו, הודות לפקחותו ובהירות שכלו. והוא בסבלנותו הרבה, הקשיב לכל אחד, והשיב לו תשובה הוגנת כיד ה' הטובה עליו. לזה חיזק באמונה, לזה בבטחון, ולזה בעניני השגחה פרטית. כזה האחרון היה אותו חסיד שרצה להתפטר ממשרתו, מחמת "נסיונות" בהם הוא מתנסה במקום עבודתו יום יום. העמידו ר' אהרן לייב על טעותו ואמר לו בתבונה: "אולי דוקא משום כך נתן לך הקב״ה משרה זו: כדי שתעבדהו מתוך נסיונות כאלה?! כלום יודע אתה אלו נסיונות צפויים לך במשרה האחרת שתמצא לך?! לכן אחי, עמוד על עמדך, והתחזק באמונה בהשגחתו יתברך, וברח לך אך אליו יתברך, פרש לפניו לבבך וחיה".

הנה כי כן, קנה לו ר׳ אהרן לייב אהבה עזה בלב הקרובים אליו בפרט וכל אנ"ש שהכירוהו בכלל. קרה ואחד מאנ"ש חלה באמצע הלילה ונטה למות; הלה חש באפיסת כחות, ודומה היה לו כי הנה יוצאת נפשו ופורחת נשמתו. החל לומר "נשמת כל חי" כמתכונן למות וכן ווידוי וקריאת שמע. אך לפתע הביע את משאלתו לפני הנוכחים לקרוא לו את ר׳ אהרן לייב. הלכו והבהילוהו למטת החולה והנה זה פלא, אך ראה החולה את ר׳ אהרן לייב דורך על מפתן הבית וכאילו נשמה חדשה נכנסה בו. שעה ארוכה ישב ר׳ אהרן לייב על ידו, הרעיף עליו טל תחיה בדברי התחזקות, אמצו ודיבר על לבו, עד שהחזירו לאיתנו בדבריו בלבד, וכל בני הבית הלכו לישון את שנתם רגועים ושבעי רצון.

אט אט הפך ביתו, שברחוב גנשה 27 לדופק החיים של חסידות ברסלב בוורשה. ולכשנחלץ לרעיון ההדפסה, ועל כל ספר הופיע כתבתו, היה ביתו הדל למרכז כללי של חסידי ברסלב בפולין כולה. ולא רק לשם קניית ספרים שימש בית זה לכתובת מרכזית, אלא גם למי שרצה סתם כך להוודע מענינו של רבינו ז״ל, או למי שחשק לו להשתעשע בדברי חסידות בכתב, או אף לקיים שיחת חברים הגונה פנים אל פנים, פנה אל ר׳ אהרן לייב. ואך למותר להוסיף, שכאשר נקלע היה אורח מאנ״ש מעיר אחרת לוורשה, וחפץ היה להתאכסן אצל חסידי ברסלב, מצא את ביתו של ר׳ אהרן לייב פתוח לרווחה. אלה כאלה מצאו עצמם אצלו כבאוירה הספוגה כולה ברוח רביז״ל; את כולם קיבל בסבר פנים יפות; הגיש אוכל ומשקה לרעב ולצמא בגוף ובנפש וכל אורח יצא מעמו שבע רצון וטוב לב. מארבע פינות הארץ הגיעו אליו מכתבים, אם בנוגע לרכישת ספרים ואם בשאלת עצה והדרכה בעבודת השי"ת. והוא, ר' אהרן לייב, השיב לכל אחד בטוב טעם ודעת, בפשיטות ובתמימות.

– "אהה! כמה נפיש חילא דההוא אילנא רברבא!" [-כמה גדול כוחו של אותו אילן גדול], מפליג אחד מאנ"ש שהכירו והתאבק בעפר רגליו בצעירותו.

מביא את רבי יצחק ברייטר לוורשה

בד בבד עם הצלחתו בהדרכת צעירים ובהכוונתם בדרך מתונה ומיושבת בעבודת ה', חש ר' אהרן לייב שמבין אלה שהכירו עוד את ר׳ שלמה גבריאל, מסתמנים געגועים לאופן לימודו של זה האחרון, שכולו היה אומר התלהבות והתעוררות. הבין אל נכון להרגשתם של אלו – המהרהרים בודאי "פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה…" – לפיכך העלה בלבו רעיון, להעביר את ר' יצחק ברייטער מעיירתו נלאנטשוב לוורשה, בה יקבע את דירתו ויחמם את כל סביבתה בגחלתו, ברעיונותיו החדשניים, ברוחו הנפעמת ובכושר דיבורו היוצא מן הכלל. הוא ידע שר' יצחק ברייטער, באישיותו הרבגונית, יוכל לספק היטב את כולם, כי על כן השתדל בזה והעבירו הנה.

בכך יצר מסגרת מושלמת של משתתפים קבועים, בשיעורים הנאמרים בספרי רבינו ותלמידיו הקדושים. אך בשבת, לאחר תפילת הבוקר, היה זה לדעת הכל, שיעורו של ר׳ אהרן לייב, המעניין ביותר. אז לימד ברבים את ספר סיפורי מעשיות הקדוש, בו היה מוצא, תוך אומנות נפלאה, רמזים מרמזים יקרים מפנינים בכל שורה ושורה. דולה היה כוונות דברים מתוך הסיפורים, שהיו ערבים ביותר לאוזן השומע, ושימשו שימוש רב לעבודת השי"ת. לאחר מכן יצאו המשתתפים בריקוד נאה למאד אשר העיד עד היכן חדרו דבריו ללבות המשתתפים: עמוק עמוק אל נבכי הלב. הדבר התבטא בשמחה העצומה שפרצה מיד לאחר השיעור בריקוד הנפלא.

גבאי בית מדרשינו

בתור גבאי בית המדרש – תפקיד אליו נבחר עם פטירתו של ר' שלמה גבריאל זצ"ל – לא הרשה לדבר דברים בטלים בבית המדרש. טבע טבוע היה בו, שעם כל מתינותו ידע גם לעמוד על דעתו בתוקף במקרה הדרוש. כך לא הניח לשוחח אף מילה אחת של פוליטיקה וחדשות, ורק דברים השייכים לעבודת ה׳ התיר לדבר בבית המדרש הנקרא על שם רבינו ז״ל. פעם, באמצע לימוד הסיפורי מעשיות בבוקרו של שבת, נכנסו שני אברכים חסידיים בהתלהבות, וביקשו לדרוש על דבר הבחירות למועצת העיר, לא הניחם רא"ל ובמקומם הכריז הוא בקצרה, שמי שרוצה להשתתף בבחירות יצביע עבור החרדים. ומיד שב ללימודו.

כאמור, היתה זו תקופת התעלות ותחיה גדולה בקרב אנ"ש בוורשה. בית המדרש עלה למרום שיאו, והפך למגדל אור לחסידי ברסלב בכל קצוי פולין. ר' אהרן לייב היה אז בשיא פעילותו כשמידי יום הגה רעיונות חדשים לחיזוקה של החבורה הקדושה שהלכה וגדלה בקצב מהיר. כך הגה והזמין את גדולי אנ״ש מקרוב ומרחוק לבוא לוורשה ללמד ברבים מתורתם, ועל ידי כן הפיח רוח התחדשות מפעם לפעם בקיום עצותיו של רבינו הלכה למעשה. בעידן פריחה זה, היה בצדק יכול בית המדרש להקרא "מרכז של יראת שמים ועבודת השי"ת" – כפי שמתבטא אחד מאנ״ש, מבאי בית המדרש ההוא, החי עמנו היום.

הקיבוץ הברסלבי בלובלין

ברם, רעיון כביר ביותר, העולה על כלנה – שהביא לאחדות עצומה והתלכדות נפלאה של כל שורות אנ"ש מכל קצוי פולין – הוא מבלי ספק הרעיון שצץ בינו לבין ידידו הטוב ר' יצחק ברייטער – להשיא משואות ולקבץ את כל אנ"ש חסידי ברסלב מכל מרחבי פולין אל מקום אחד לראש השנה. למטרה זאת נבחרה העיר העתיקה לובלין המעטירה שלא בכדי נקראה "ירושלים דפולין" שכן, בה חיו ופעלו מאורי הדורות, כהחוזה מלובלין, ולפניו המהר"ם מלובלין, המהרש"ל, ר׳ שלום שכנא חותן הרמ"א ועוד, שעיצבו את דמותה הרוחנית של העיר ולא עזבוה אף לאחר מותם. בבית החיים הישן שבלובלין נטמנו גדולי הדור הללו, ועל כן גם העדיפו גדולי אנ"ש את לובלין על פני ערים אחרות, כדי שבערב ראש השנה יוכלו חסידי ברסלב המשתתפים ב"קיבוץ-לובלין", להשתטח על קברות אדירי עולם אלה ולהשען על זכותם.

הדרך לאומן חסומה היתה זה מכבר, מסך הברזל שירד על ברית המועצות יצר חיץ בין הכא להתם, וכל נסיון מצד אנ"ש לעבור את הגבולות כדי להשתתף ב"קבוץ" ראש השנה באומן עלה בתוהו. לפיכך, כאשר העלו ר' אהרן לייב ציגלמאן ור' יצחק ברייטר את רעיון ההתקבצות בלובלין, נתקבל הדבר בהתלהבות בכל שורות אנ"ש לפזוריהם. ובהגיע ראש השנה שנת תרפ״ח, נהרו כל חסידי ברסלב בפולין ללובלין. – "ברכבות, באוטובוסים, באניות קטנות דרך נהר וויכסל, התאספו במסירות נפש נפלאה לובלינה, ערך שש מאות איש. ההתעוררות שם בתפילות, בלימודים ובריקודים – אין לשער. אשרי עין ראתה זאת!" – כך מסכם כותב המכתב הנ"ל את ההתקבצות הראשונה בראש השנה בפולין.

למוקד משיכה סוחף יותר מכל, הפך "קיבוץ לובלין", ואם בשנה הראשונה התקבצו רק שש מאות, הרי משנה לשנה הלך הקיבוץ ורב, עד שקטן היה בית מדרשו הגדול של החוזה מלובלין זיע"א – שם נערכו בתחילה התפילות בר"ה – מהכיל את כל הבאים.

הגיעה שנת תרצ"א, ור׳ אהרן לייב ציגלמאן בא בדברים עם ראש ישיבת חכמי לובלין, הגאון רבי מאיר שפירא זצ״ל, שניאות למסור את האולם הענק של ישיבת י.ח.ל. לאנ״ש הבאים לראש השנה. ובראש השנה תרצ"א יצא הדבר לפועל, קהל עצום מילא את היכל הישיבה המפואר שברחוב לוברטובסקה; מחזה נדיר למאוד היה זה, בתיאור הנמסר על כך בספר "שיח צדיקים", בולטת התפעלותו העצומה של המחבר והרושם האדיר שעשה קיבוץ נאדר בקודש זה.

לדברי הכותב, הרשים מאד ר' אהרן לייב ציגלמאן באמירת התורה שלו בערבו של יום; הוא דיבר אז מענייני ראש השנה על פי דעת רבינו, ודבריו הוסיפו נדבך חשוב לתפארת שם רבינו באותו מעמד. מרשים ביותר היה סדר התשליך, ההליכה בצוותא אל הנהר ביסטריצה והחזרה הימנו, בריקודים ובשמחה גדולה, השרתה הוד קדומים על רחובות העיר העתיקה. וכשבראש התהלוכה רבי מאיר שפירא זצ״ל, הושווה אז לקיבוץ חסידי ברסלב גוון כללי מכובד ביותר.

"משמרות ללימוד ספרי רבינו"

עוד רעיונות רבים יישם ר' אהרן לייב, תקצר היריעה למנותם. אולם, אי אפשר שלא להתרשם מפעולה מקורית אחת שהגה, כפי שהיא מובאת באחד ממכתביו הארוכים, בו הוא כותב למקורבו: "אבשרו בזה ענין גדול, מה שעזר לנו השי"ת. והוא: זכיתי בעזרת החונן דלים וחושב מחשבות לבל ידח ממנו נדח, ועלתה על רעיוני לדבר ולייסד בבית החסידים שלנו, משמרות ללימוד ספרי רבינו ז"ל ברבים, על כל היום כולו; משעה 12 עד 9 בערב, באופן שהפאבריק ( – בית היוצר) של יראת שמים, לא יהיה בטל; כדי שבכל עת מצוא, אשר יהיה לאיזה איש עתה פנאי ויבוא לביהמ"ד, ימצא לשמוע דברי אמונה הנובעים מהנחל נובע מקור חכמה".

למקרא קטע זה מתעורר מאליו געגוע לעידן מזהיר זה, שהיה אז לאנ"ש בבית המדרש בוורשה. וכאילו צפה ועולה משאלת לב: מי יתן ורעיונות שכאלה יצוצו גם היום. אכן, רק איש כמו ר' אהרן לייב מסוגל היה לבוא לרעיונות שכאלה ולבצעם הלכה למעשה. הלא כאלה הם המשך דבריו במכתבו: "והנה ענין זה, אף שלא אדע אם תבין בזה נחיצות הענין הזה, ובפרט בווארשא אשר הוא דרך מעבר לאנשים שונים, אבל בליבי יש הרבה לבאר בזה, ובמוחי מתנוצץ על ידי זה ענין גדול להשארת דעת רביה"ק ותפוצת אורו הק', הן אצל אנ"ש בעצמם והן בכל העולם"[1].

לזכותו של ר' אהרן לייב נזקפים איפוא חידושים רבים, על ידם חידש את חסידות ברסלב, כלפי אנ"ש עצמם וכלפי העולם כולו. שכן, לא רק על תיקונם של חסידי ברסלב שקד; עיניו הילכו ושוטטו הרבה מעבר לחוג מקומי זה; הוא נשא את לבו אל כל יהדות פולין; ביקש הוא לקרב את כולם לדרך רבינו הקדוש – – –

הפצת דעת רבינו בהיקף עולמי – הדפוס

עם כל צניעותו, רכותו ועידונו, נתגלה ר' אהרן לייב ציגלמאן בעשרים שנות חייו האחרונות, כבעל מעוף והסתכלות רחבת אופקים. הוא מישש בדופקה של יהדות פולין, והבין שהשעה כשרה ביותר להבאת דבר רבינו לכל בית ומשפחה, בית חסידים או פונדק, ובשנת תרע"ב גמר אומר, ותיכף יצא לפעולה.

כשהוא מטופל בבנים קטנים ומתגורר בדירה קטנה – העשויה כפרוזדור ארוך אחד, שרק מטבח קטן בצדו – ועל אף היותו חלוש בגופו ודל אמצעים, קם כארי, והחל מדפיס ספרי רבינו ז"ל ותלמידיו לאלפים ולרבבות – ליקוטי מוהר"ן בשתי מהדורות, ספר המדות בשלש מהדורות, תיקון הכללי – אחת עשרה מהדורות, שבחי הר"ן, שיחות הר"ן – שלש מהדורות, השתפכות הנפש שלש ומשיבת נפש ארבע, ליקוטי הלכות חלק א' פעמיים וחלק ב' פעם אחת. ספרי ליקוטי תפילות, חיי מוהר"ן, ליקוטי עצות, ספר השתטחות, שיר ידידות, קונטרס הצירופים, ליקוטי עצות ע"ט אותיות א'-מ', ליקוטי קודש על מועדים וזמנים, כשעל כל אלה נודעת חשיבות להוספותיו החשובות לספרי שמות הצדיקים ומכתבי מוהרנ"ת; הוצאה אחת של ספר משיבת נפש בתרגום ע"ט ע"י אחד מאנ"ש בקרקא, עם שני חוברות – דובר צדק ודובר שלום — העוסקות בשבח הדפסת ספרי אדמו"ר ותלמידיו[2].

ובהחלט לא בנקל עשה את כל אלה. את הספרים הפיץ במחיר אפסי ממש ולפעמים אף בחינם, כשלעיניו המטרה האחת והיחידה – לפרסם דעת רבינו ז"ל בעולם! שעל כן הוא נקלע לחובות עצומים, שהסתכמו במאות רבות של זהובים. ניצל ר' אהרן לייב כל פינה של גמ"ח, וכל אפשרות קטנה של קבלת צדקה או הלוואה מאנ"ש וממכריו. ובמשך זמן קצר, שוב לא השיג הלוואות במטבע מקומי ולווה במטבע זר ששערו עלה מיום ליום – דבר שאך הגדיל את חובותיו.

– "והנה בכל יום ויום נדמה לי שכמעט אפס תקוה ח"ו ומאין יבוא עזרי, כי הזמני פרעון של הוועקסלין (לשטרות) והגמ"ח נוגשים ואצים עלי בכל שבוע ושבוע, ואני מתפחד מאוד מהחילול השם ח"ו. ובתוך כך עוזר השי"ת שנזדמן לי מקום להשיג עוד גמ"ח על איזה ימים, ואני משלם את חובת היום. אבל בשבוע שלאחריה חוזר ובא חובת היום, וגם של גמ"ח בשבוע העבר, ונמצאתי בעל חוב כפול וכן משולש ומרובע וד"ל. ובכל פעם נדמה שכעת הוא מן הנמנע שלא אכשל ח"ו ברשת של חילול השם ח"ו, עד שבשבוע זה אני מוכרח עד יום ו עש"ק הבע"ל לסלק ששה מאות זהובים כנ"ל, ואיני יודע מאין יבוא עזרי".

כאלה וכאלה מצבים ממצבים שונים עולים וצצים ממכתביו הרבים הנמצאים בדפוס, בהם מתבלטת ישרותו המופלגת, בצד חששותיו למען כבוד שמים. שיותר ממה שהצטער על החובות, פחד וחשש שלא יתחלל שם שמים על ידו, כאילו מלווה הוא ואינו מחזיר. בשרשרת של חובות הסתבך ר' אהרן לייב ציגלמאן, על דאגה לא לו. דאגת הפצת דעת רבינו ז"ל בעולם, היא שטלטלתו טלטלה עזה, להקדיש כוחות רבים כל כך להדפסת הספרים הקדושים; לערוך נסיעות לשם כך; ולהרתם כולו לעבודת הקודש.

"ועמדתי מרעיד ומשתומם"

ושמא תאמר אמצעים כלשהם היו לו, הרי שברפרוף קל על פני מכתביו קוראים אנו על דוחק פרנסה נורא ואיום; על אשה חולנית, שכל שני וחמישי קיבלה התקפים של יסורים וכאבים נוראים[3] ועל עשרה נפשות המתגוררים בצפיפות איומה. במכתב משנת תרפ"ז[4] קוראים אנו על הכרעות גורליות שעל רא"ל להכריע בענין בריאות אשתו והשימוש בדרכי רפואה: "והנה בשבוע העבר שמעתי ודמיתי בנפשי שכבר התחילה הישועה. והנה, אחר עבור איזה ימים, והנה חזרה כבראשונה. ועמדתי מרעיד ומשתומם, כי כעת באופן כזה, הדבר נוגע לספיקות גדולות. ראשית, להבין כוונת רביז"ל בזה, עד היכן להמתין בענין כזה הנוגע … כי כולי האי ואולי, וד"ל. ובפרט, באופן כזה, שאם הישועה הוא באין סדר, היאך יכולין להיות בטוח בענין כזה. ואפשר שצריכין דייקא בדבר כזה, הנוגע למה שנוגע, להזדרז לתקן בעזרת השי"ת.

ואף לעשות יותר מהכח, ולהשתדל בזה הענין שאמרו אינשי שהוא בדוק ומנוסה? ולכן, איני יודע איך לכוון אל האמת בכל ענין, ובפרט בענין זה, וד"ל. השי"ת יעזרני ויתקנני בעצה טובה מלפניו יתברך, וינחני במעגלי צדק למען שמו. ובתוך כך ממשמשין ובאין ימי קודם החג של טרחות וטירדות… והנה, יש עלי להשלים בשבוע זו חובות ערך ע"ס 200 זל', ואף שהיום זכיתי – עפ"י תיקוני הצדיק האמת לטובת תיקון נפשי רוחי ונשמתי – שלא טעמנו אני ובני ביתי טעם תבשיל, חוץ מטעהע (- תה) עם לחם בדוחק, אף על פי כן, אחר כל ההשגחות שהם חוץ לדרך הטבע, בנקל הוא, וראוי לי להאמין, שבעזהשי"ת, יעזור השי"ת בשלימות, ושאזכה לסלק כל החובות במהרה ובנקל, ואזכה עוד להדפיס בעזרת השי"ת, כל ספרי רבינו ז"ל, כמה וכמה פעמים בנקל"…

שיא בהדפסת ספרי רבינו ז"ל

בתנאים קשים שאין דוגמתם, במצב שפל כלכלי עד פת לחם, כשגם הוא בעצמו סובל בתדירות ממיחוש ראש, כפי שהוא מעיד לא אחת במכתביו, היתה אצלו דוקא שנה זו, שנת תרפ"ז, מן השנים הפוריות ביותר בהדפסת ספרי רבינו ז"ל! את התיקון הכללי הדפיס פעמיים לאור הביקוש הרב; את ספרי שבחי הר"ן, ליקוטי עצות רגיל וליקוטי עצות עברי טייטש אות א' וספר משיבת נפש הוציא לאור בשנה ההיא שאינה אלא אחת מעשרים שנה בקירוב, של הדפסה בלתי פוסקת של ספרי רבינו ז"ל ותלמידיו הקדושים.

באותן שנים מלאות תוכן ויצירה, מוצאים אנו את ר' אהרן לייב תובע תביעות גדולות יותר מעצמו, ואינו מסתפק "במועט" זה כלל. במכתב משנת תרפ"ט – שנה בה זכה להוציא לאור לא פחות מארבעה ספרים גדולים וחשובים – כותב הוא לידידו: "בוודאי הצדק אתך בזה מה שאינני זריז בתשובתי אליך, כי יודע אני בעצמי את חובתי לנגדך. אבל תדע אחי יקירי, שזה הוא פרט אחד מהשתלשלות הכללי, אשר אינני זוכה לעת עתה להיות זריז בתשובתי לפני השי"ת, אשר שולח לי בכל עת ובכל שעה כרוזיו הק', בכל מיני אופנים; במחשבה דיבור ומעשה; הן מעצמי והן על ידי אחרים; באופן של חסד או באופן של גבורה, ועל פי רוב משניהם יחד, מחסד וגבורה; בבחינת 'בגבורות ישע ימינו', וכל הכרוזים האלו שואגים אלי כקול ארי וצועקים בכל מיני קולות: אהרן לייב! אהרן לייב! וואס שלאפסטי? וויא ביסטו אין דער וועלט! ( – מה לך נרדם? היכן אתה בעולם?) – – – [5]

כך שעם כל פעולותיו הרוחניות נחלץ לדאוג גם את דאגתו הגשמית של הפרט. ביחוד הצטער על צערם של חשובי אנ"ש, כר' יצחק קראקאווסקי הי"ד, שהתייסר ביסורי לחץ ודחק של פרנסה. עוד במכתב משנת תרע"ב, טרם התמסר כליל להדפסה, כותב הוא: "ידיד נפשי ר' אברהם נ"י! אכפיל בקשתי, שיזכירני אהרן יהודא בן שרה שאזכה להוושע בכל הענינים, ואזכה לפרנסה בנקל, באופן שאוכל להספיק ממוני לתלמידי חכמים אמיתיים, וליראי ה'". (על כך הוא מוסיף משאלה אישית נוגעת ללב: "וגם שאוכל להתפלל בכוונה, פירוש המילות על כל פנים, ושאזכה ללמוד בכל יום")[6].

"שרבים מאנ"ש היקרים סובלים" – דאגתו לאנ"ש

בתשובה על מכתבו של ר' יצחק מאיר קורמן, המתאונן על דחקות ויסורים, הוא מנחם אותו, ולאחר מכן הוא מתנצל, מדוע לא כתב הוא לו מעצמו לפני כן: "חיכיתי לכתוב לך איזה מכתב, אבל הייתי מבולבל מאוד, מחמת חולשת זוגתי תחי', שסמוך לשתי שבועות היתה מוטלת על ערש דוי ביסורים קשים ר"ל … והנה בזה השתי שבועות סבלה יסורים קשים יותר משסבלה עד כעת, השי"ת ירחם עליה מעתה. וגם אני לא הייתי בקו הבריאות בשלימות, אבל כעת הכל בחסד וברחמים" עם כל זאת מעניין מה שהוא מוסיף בכנות: "והנה יותר מכל זאת דאבה עלי לבי, בראותי מה שעוונותינו גרמו, שרבים מאנ"ש היקרים סובלים מה שסובלים עוד הרבה יותר, כדוגמא שלך או חברנו הר' יצחק נ"י ברייטער והר' נחום נ"י וכו' וכן ידידינו היקר ר' יצחק'ל נ"י מאוטווצק, שסובל ר"ל, חוץ מענין בריאות הגוף, דחקות כזאת – ובפרט בענין הדירה שלו, שבכל חצי שנה יש לו יסורים קשים מענין לשכור לו דירה" – – –

"הרוח החיה באופנים"

אך לא אדם כר' אהרן לייב ציגלמאן יפול ברוחו ממצבים קשים. מחושל היה ברצונו האיתן לעבוד את השי"ת ולהעביד אחרים, עד שלא שקע כמלוא נימה בעצבות ומרה שחורה. להיפך, התחזק בשמחה ואף חיזק אחרים. מתכתב היה בדברי חסידות והתחזקות עם רבים מאנ"ש בפולין ומחוצה לה, הריץ דברי חיזוק למקורבים צעירים, והיה "הרוח החיה שבאופנים" בקרב חסידי ברסלב בפולין באותה העת, כפי שמתבטא במכתבו אותו אחד מאנ"ש אותו ציטטנו לעיל.

מוסר כל הונו להדפסת ספרי רבינו הק'

בהמשך מכתבו של הנ"ל, תיאור חי מעסקיו הרבים בענייני רביז"ל בצד עניו המופלג: "כאשר ראה ר' אהרן לייב שנתוספו ספסלי בית המדרש במקורבים חדשים, והם שואלים ללחם – על ספרי רביז"ל ללמוד בהם – ואין; שלא היה בנמצא לקנות, עמד והשקיע את כל הונו – גם את הנדוניא שלו הקדיש – לצורך הדפסת ספרי רביז"ל, לקיים 'יפוצו מעיינותיך חוצה'. ובעיקר הקדיש את עצמו, את כוחותיו ואת זמנו ואת עסקיו, להשתתף עם מדפיסי ספרים בוורשה. לצורך הענין היה צריך להיות בבית הדפוס בכל יום, ולהקדיש בשביל זה זמן רב. כי הדפוס, כרגיל אז, היה על ידי סידור אותיות, וה'זעצער' (- סדר הדפוס) רגיל היה לעשות טעויות רבות בסידורן, לכן הוצרך רא"ל להשגיח על כל פרט ופרט; שלא תיפול פה ושם איזה טעות. מתחילה הדפיס את תיקון הכללי בדפוס נאה לאלפים; משיבת נפש, השתפכות הנפש וכן שיחות הר"ן למאות, ולקח זמן רב עד שנדפס הליקוטי מוהר"ן, ואז היה שמחה גדולה אצל אנ"ש ועשו חגיגה גדולה שנשארה לזכרון אצל אנ"ש בוורשה. אח"כ הדפיס את הלקוטי תפילות, שרבים שתו בצמא. אח"כ סידר 'קונטרסים משולשים' היינו, איזה תורות מליקו"מ עם התפילה וההלכה מליקו"ה השייכות להתורה, וכן סידר את הליקוטי עצות המשולש – הכל בסדר יפה ונעים".

"…וכבר היה לו חדר מיוחד"

לאחר רשימה ארוכה של ספרים שהוציא רא"ל לאור, מעניין התיאור המפורט על דירתו שנתמלאה בארגזי ספרים, וכיצד עסק באותה דירה בתורה ועבודת ה' מתוך הדחק: "דירתו ברחוב גנשה 27 היתה … רק בת חדר אחד … הרהיטים שלו היו ארגזי הספרים, תיכף על יד פתח הכניסה היו נתונים הארגזים, מזרח וצפון וחלון ביניהם, אשר הכילו ערך שליש החדר וכאשר רא"ל רצה ללמוד או להתבודד, נכנס שם בין הארגזים האלו, פתח דלתי מזרח וצפון שלהם, וסגרם זה בזה, וכבר היה לו חדר מיוחד … שבו ישב יום ולילה ועוסק בתורה ותפילה, ולא יצא לחוץ כ"א לביהמ"ד או לצורך ההדפסה".

בצד כל אותה עניות מרה בה היה נתון, הוא היווה את מוקד פריחת חסידות ברסלב באותה תקופה. תקופת זוהר לאנ"ש הלכה ושיגשגה סביב פעילותו הנמרצת של ר' אהרן לייב ציגלמאן שעשה ללא ליאות ובמרץ אדירים להגדלת והעמקת תודעת רבינו הקדוש בעולם. כשתי עשרות שנים. נמשך עידן זהב זה כשלמרכזה של חסידי ברסלב הופכת וורשה הבירה הודות לרא"ל שהתבצר בה והיה לכח המושך לכל קצוי פולין.

"עד שכמעט כל הספרים נדפסים על ידו"

והנה הגיעה עת, ור' אהרן לייב ציגלמאן לא יכל לשאת עוד את משא החובות של הדפסת הספרים הקדושים, וביום בהיר אחד, באיסרו חג שבועות (תרצ"א) בשעת אסיפת חיזוק גדולה של אנ"ש, קם והכריז ברבים, שיותר אין באפשרותו להדפיס – "כי לא יפקיר את בני ביתו כאשר עד עתה – הלא גם עתה הם כמעט מתים חיים" – כפי שכותב ר' יצחק ברייטער במכתבו משנת תרצ"ד. מיד פשטה השמועה בדבר התמוטטותו של רא"ל, ועד מהרה יצאו קריאות נרגשות מכל גדולי אנשי שלומינו שבדור ההוא להיחלץ לעזרתו ולא לתת לו לכרוע תחת משאו. הגה"ח ר' יצחק קראקאווסקי – המכונה "ר' איציקל אוטווצקר" – כותב בקריאתו: "ידידנו הנאמן מוה"ר יהודא נ"י ציגעלמאן עוסק כל ימיו במסירות נפש נפלאה ובשקידה עצומה בענין הזה, וזכה הרבה בזה, עד שכמעט כל החליפות מכתבים והספרים נכתבים ונדפסים על ידו. וצריכים לומר לו חזק, ולחזק ידיים כאלו!"[7] ור' יצחק ברייטער במכתבו הנ"ל כותב, שבעקבות התמוטטותו של ר' אהרן לייב חלה התפרדות חבילה אצל כל אנ"ש בפולין ובה תלויה ההידרדרות הכללית בדרך רבינו ז"ל שהחלה להסתמן אז.

"מסר עצמו בכל כוחו ובכל חושיו"

אך ביותר הרעיש עולמות ר' שמחה בארנשטיין מלודז' מחשובי אנ"ש ועסקניהם המוכשרים. בקול קורא "אל אנ"ש די בכל אתר ואתר" הוא כותב, בלשונו הצחה, על חשיבות ההדפסה במקור דברי רבינו ז"ל. לאחר מכן הוא כותב: "ידידנו הנכבד ר' אהרן לייב נ"י ציגעלמאן מווארשא, השליך נפשו מנגד, ובהתלהבות ומסירות נפש עצומה, מסר עצמו בכל כחו ובכל חושיו לעבודת הקודש הזאת; היא הדפסת ספרי רבינו ז"ל. במשך שנות עבודתו התמה, באמת ובאמונה, זכה לפעול הרבה לטובת הפצת דעת רבינו ז"ל בעולם, נפשות רבות נתווספו ונתקרבו להסתופף ולחסות בצל רבינו הקדוש, כידוע כל זה לאנ"ש. והנה, שמועה שמענו ותרגז נפשנו, לקול זעקת שבר, מהמשתדל ועוסק בהדפסת ספרי רבינו ז"ל ר' אהרן לייב נ"י ציגעלמאן, שהתאונן מר לפנינו כי מצב ההדפסה ירד בעת האחרונה עשר מעלות אחורנית … העל אלה נתאפק ונחשה? איך לא ירתע לב כל אדם לרגלי השמועה, כי ההדפסה שהתפתחה באופן רצוי כזה, לשמחת לבב כל אנ"ש, תרד פלאים ואין מנחם לה?!"[8].

באותו קול קורא הואיל ר' שמחה בארנשטיין להודיע, על היבחרו של ועד בשם 'סניף לועד מפיצי ספרי מוהר"ן' בלודז' שיסייע להדפסה הכללית. "חברי הועד המה: ר' ירחמיאל גרינוואלד, ר' יודא בראנדווינמאן, ר^' שמחה בארנשטיין, ר' דוד בוכהאלטער, ר' מרדכי יודען דאמב, ר' משה חיים בארנשטיין", בהוסיפו לבקש מאנ"ש בכל עיר ועיר להקים ועד דומה, שיסייע לר' אהרן לייב במימון הדפסת הספרים "כדי שכוחות אנ"ש … כולנו יחד, כאיש אחד בלב אחד, נעבוד בעבודה משותפת ובהתרכזות כל הכוחות לטובת הדפסת ספרי רביז"ל"…

"וגם בית ר' אהרן לייב התדלדל כל כך…"

אף ר' יצחק ברייטער במכתבו חוזר על צדקת טענתו של ר' שמחה האומר: "פשוט בטלו את עצמיכם לר' אהרן לייב, ותנו לו מעות, ויתחיל לזרוח כל ההארות כמקדם, ור' אהרן לייב ישוב למוחותיו, ויעסוק כמקדם ויתתקן הכל" – כך כותב ר' יצחק ומוסיף שטענתו אמת "כי מובן בפשיטות, אם חברנו הנעלה (ר' אהרן לייב), אשר מסר נפשו כל כך על דברי רז"ל, ואיננו עוסק בשום משא ומתן כאשר אנו עושים … וגם בעל דעה צחה ומיושבת, אם הוא נפל כל כך, צריכין בכל מאמצי כוח להקימו. וממילא יתקיים 'כד חי' כל עניני רז"ל… אבל כאשר נחסרה השפע, וגם בית ר' אהרן לייב נתדלדל כל כך, ואין לאל ידו להדפיס שום ספר, כי חובותיו עברו ראשו, ממילא אין חכם לתקן כל זאת, ובאיזה דרך להתחיל לתקן, כי אם נתפרדה החבילה, איך אוחזין בה לתקנה? … וגם אהרן לייב התנצל לפני אחר איזה ימים של האסיפה, שעתה יעברו זמנים הרבה ולא ידפיסו שום ספר… מאד דאבה לבי בקרבי, ונתתי לבי מה עלי לעשות, ושלח לי הקב"ה עצה הגונה, ופרסמתיה ברבים. והוא: כי קראתי בקול קורא לכל אנ"ש דווארשא, שאני רוצה לעשות 'ברסלבער בין ברסלבער', היינו, כי אני רוצה לעשות 'בי כנישתא חדא', אשר מטרתה תהיה, להתאסף יחד ככל שבוע, לחשוב עצות איך לקיים דברי ועצת רביז"ל … והמעות יתחלק כן … 20 יטמן שסוף כל שנה נדפיס … ואח"כ כל הספרים יתחלקו… אבל לא רואים שאהרן לייב מסכים לזה בלבב שלם, כי, אם אני הייתי שומע מאהרן לייב פלאן (- תכנית) כזה, הייתי צועק ברבים כי זה הדרך האחד שיוכל להושיע ולהחזיר עטרה ליושנה" – – –[9].

אכן, לא הסכים לכך ר' אהרן לייב ציגלמאן שענין ההדפסה, הדורש נסיון וידע רב, ימסר לסמכותם של אנשים שלא הסכינו לעסוק בזה מימיהם. "ההדפסה – היה אומר – צריכה להיות מופקדת בידי איש מיוחד, שישגיח בשבע עיניים, שלא תיפולנה טעויות בספרים הקדושים". ולעומת טענת אחרים שאין ענין ההדפסה קניינו של יחיד, הצביע על העובדא שמוהרנ"ת היה יחיד שעסק בענין ההדפסה, כשכל יתר אנ"ש קיימו את מצוות "יפוצו מעיינותיך חוצה" רק על ידי נדבת לבם באמצעותה סייעו בידו להדפיס.

אמנם, הצליחה ה'בי כנישתא חדא' למנוע את הירידה שהיתה צפויה לעניינו של רבינו בפולין, ועלה בידיה לתת תנופה מחודשת לדרך רבינו ז"ל בקרב אנ"ש. אלא שלא כך בנוגע להדפסה, שבו בזמן שארגון זה לא הדפיס יותר מאשר תיקון הכללי אחד עם ביאורו הידוע של רי"ב, ואות אחד של ליקוטי עצות עם פירושו של ר' שמשון ברסקי זצ"ל מאומן, זכה ר' אהרן לייב ציגעלמאן שבכל הנוגע להדפסה נותר הוא היחיד המסוגל להדפיס ספרים רבים כל כך, שכן, לאחר תקופת התאוששות של כשלש שנים, שוב החל להדפיס במרץ ובאופן עצמאי לגמרי עשרות ספרים באלפי עותקים.

חוזר להדפיס ביתר שאת וביתר עוז

אגב עיון בהוצאות הרבות שיצאו על ידו לאור במשך כעשרים שנה נמצא, שכל שנה ושנה, משנת תרפ"ב, גדושה ומלאה בספרים שונים שהוציא לאור, ואילו בשלשת השנים שבין תר"צ עד תרצ"ד הדפיס רק תיקון הכללי אחד – היו אלה שנות המשבר שעליהן סיפרנו – ואילו מיד לאחר מכן, החל שוב להדפיס בקצב. בשנת תרצ"ד הוציא שוב תיקון הכללי וליקו"ה ח"ב, ובשנת תרצ"ה – שוב תיקון הכללי. בשנת תרצ"ה, זכה להדפיס שנית את הליקוטי מוהר"ן במספר כרכים רב, אלפיים במספר, אלף כרכים נקנו על פי הסכם ראשון על ידי ר' יהודא לייב רוזנפלד ז"ל מחשובי אנ"ש שעסק עוד לפני ר' אהרן לייב בהדפסת ספרי רביז"ל. באותה שנה אף הדפיס שנית את ספרי שבחי הר"ן ושיחות הר"ן, ואילו בשנה האחרת, היא שנת תרצ"ז, שוב זכה והדפיס את הספרים שיחות הר"ן ושבחי הר"ן, בנוסף לפעמיים תיקון הכללי. בשנת תרצ"ח, הדפיס מהדורה ששית של ספר השתפכות הנפש, ובשנת תרצ"ט – ערב מלחמת העולם השניה, בצל "השמועות המרות הנשמעות מאנ"ש ברוסיה"[10], כשרא"ל, כעדותו, הינו "בעל חוב גדול … ואני סובל מזה הרבה צער ושפיכות דמים וגם שדחוקה דירתי לי כעת בלי ע"ה, עשר נפשות בבית אחד" – הריהו כותב מכתב ארוך למקורבו ר' יצחק מאיר קורמן מירושלים[11], גדוש דברי חיזוק, אמונה ואהבת השי"ת, ובדברים אודות מלחמת היצר ששומה עלינו להתגבר בה, הוא מסיים בזו הלשון: "לכן ברודער, לאמיר זיך דער-האלטן בקשרי המלחמה הכבידה האחרונה הזאת ונדע ונאמין באמונה שלימה כי הוא ההולך לפנינו והוא ילחם בעדינו" ( – לכן אחי, הבה נתחזק בקשרי המלחמה וכו')[12].

אכן, מלחמתו האחרונה של ר' אהרן לייב ציגלמאן היתה זאת. ובפרוס שנת ת"ש, הובל יחד עם כל אחיו בית ישראל במזרח אירופה לעקידה על קידוש ה' – כאשר גורש, כמו רוב יהודי וורשה, למחנה ההשמדה טרבלינקה, שם נרצחו כולם, מלבד מתי מעט, בתאי הגזים. ה' יקום דמם.

 

מי יוכל לתאר ולשער אילו זכויות אדירות הלכו בעקבותיו של ר' אהרן לייב ציגלמאן אל מזבח העקידה, וכמה אלפי רבבות נשמות שחבו לו את יהדותם נאחזו בציצית בגדיו, עת נשרף על קידוש ה'! הלא הוא, בעיקר הוא, גרם את ההתעוררות הגדולה בפולין אל דבר רבינו הקדוש, ומי יודע מה עוד היה האיש ענק הרוח הלזה עלול לחולל בעולם – לולא עלה הכורת על יהדות פולין – הודות לאלפי הספרים שהפיץ בקרבם, והודות לפעילותו הבלתי נלאית להעמדת ענינו של רבינו ז"ל על תילו, הרבה הרהורי תשובה הכניס בלבותם, ורבים רבים קירב לעבודת השי"ת באמת ובתמים.

תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים ודרכו האצילה תהיה נר לרגלינו, רוחו הנחושה תוסיף לפעום בלבנו לעשות חיילים בדרך רבינו הקדוש והנורא זיע"א.

 

---

הערות:

[1] על פי "יקרא דחיי" מערכת רבי אהרן לייב ציגלמן

[2] היה בערך בן חמישים ושלש במותו עקדה"ש

[3] מראשוני חסידי ברסלב בפולין, ידיד נעורים של הגאון רבי מרדכי אב"ד סוקולוב, איתו התקרב לדרך רביה"ק. ראה אודותיו באולפן חד"ת ג' עמ' 35

[4] ע"פ יקרא דחיי, שם

[5] אור צדיקים, מכתב ז.

[6] מבוסס על הפרטים המובאים בספר "נוה צדיקים"

[7] עיין מכתב ל"ו בספר נעימות נצח"

[8] אור צדיקים מכתב י"א

[9] שם ט"ו

[10] שארית ישראל ק"ג

[11] נעי מות נצח כ"ח

[12] שם ל"ט

[13] שם ל"ח

[14] אור צדיקים כ"ב

[15] מחשובי חסידי ברסלב בפולין.  רוב ממכתבי אנ"ש בפולין ששרדו – הינם המכתבים שיועדו אליו.

[16] אור צדיקים, שם

 

רבי יצחק אייזיק ב"ר נתנאל אייזנשטיין

אברך בן שש עשרה שנה היה כאשר התקרב לאורו של רבינו על ידי החסיד המופלג, מבעלי התפילה הנודעים, רבי לייב מקונסטנטין, שהיה בן עירו. 

היה זה בשנת תרי"א, שש שנים בלבד חלפו מאז הסתלקותו לשמי רום של מוהרנ"ת, צוואתו הקדושה "יפוצו מעיינותיך חוצה" הדהדה בלב תלמידו הגדול רבי נחמן מטולטשין. שִמעו של האברך יקר הערך שהתקרב לדרך רבינו הגיע לאוזניו והוא נסע עד לקוסטנטין הרחוקה על מנת להרוות צימאון נפשו במימי ה'נחל נובע'. 

בתחילה היה ר' אייזיק עני מרוד, פעם אחת, בעת השתטחותו על ציון רבינו, בכה ואמר: "אינני במדרגה כזו שאוכל לסבול עניות, מבקש אני לזכות בעשירות כדי שאוכל להעניק מממוני לאחרים". וראה זה פלא, ר' אייזיק החל רואה ברכה עצומה בנכסיו. אולם עושרו הרב מעולם לא סנוור את עיניו, הוא ידע היטב כי משמיים ייעדוהו לשליח שיחלק את כספו לעניים. 

'חידוש' מופלג היה במידת הצדקה – עד כדי כך שתשעה חלקים מהכנסותיו נהג לפזר לצדקה, כשרק את המעשר הוא משאיר לעצמו. 

בשנות הרעב הכבד ששרר באוקראינה חילק מדי יום למאות עניי אומן רבע כיכר–לחם לנפש. כשקרבו ימי הפסח הבטיח לאמור: 'אינני ניגש לעריכת ה'סדר' בטרם יהיו לכל חסידי ברסלב צרכי החג!' ואכן עמד בדיבורו ועמד בהוצאות הכבירות.  

בשנת תרס"ג, כשהתעורר הצורך בבנייתו מחדש של ה'קלויז' של חסידי ברסלב באומן, בנה מכספו את בית הכנסת העומד על תילו עד היום הזה.  

שמחה גדולה כמו זו שהייתה בעת חנוכת בית המדרש הקרוי על שמו של הצדיק, לא ידעה אומן זמן רב; שעות ארוכות רקדו החסידים בשמחה עילאית. בעיצומה של החדווה נענה ר' אייזיק בהתרגשות: "משיח בוודאי עוד יתפלל בבית כנסת זה!"  

מאוחר יותר, בשנת תרצ"ו, כשהקלויז נסגר על ידי שלטון הבולשביקים והוסב למטרות חולין, אמרו חסידי ברסלב: "הקלויז לבטח עוד ישוב לידינו; ולו רק כדי שתתקיים משאלתו של ר' אייזיק". 

רבות בשנים זכה ר' אייזיק לשתות את מימי דעת רבינו ממעיינו הטהור של רבי נחמן מטולטשין, וכבן בית היה אצלו.  

בעת הסתלקות רבי נחמן לגנזי מרומים שהה במחיצתו, ותדיר נהג לתאר בהתפעלות את פטירתו המופלאה מתוך ישוב דעת נדירה, כשתפילת "בריך שמיה" על שפתיו. 

בעל לב מלא רגש למצוות היה ר' אייזיק. באחת השנים היה מחסור גדול באתרוגים ונבצר מהחסידים באומן לקיים מצוות נטילת לולב בחג סוכות. ביום האחרון של החג עלה בידי החסיד ר' אליהו חיים רוזין להשיג אתרוג לאחר מאמצים מרובים. כשנכנס אל ר' אייזיק וארבעת המינים בידיו, חיבקם ונישקם באהבה יתירה ובירך עליהם בשמחה עצומה, ולא נחה דעתו עד שמילא את כיסיו של ר' אלי–חיים במטבעות. 

על הרגשתו העמוקה בגדולת רבינו יסופר, כי לעת זקנתו, כשתש כוחו מללכת לציון רבינו, נהג לבקש מצעירי החסידים שייקחוהו בעגלה אל הציון. 

ר' בן ציון אפטר ור' הירש לייב ליפל שהסיעוהו לפעמים סיפרו, כי כשאך החל לומר את ה'יהי רצון' שלפני אמירת תהילים, במילים "הבוחר בדוד עבדו ובזרעו אחריו" – פרץ בבכי גדול תוך שהוא מחווה בידו על הציון ואומר: "הלא רבינו הוא הוא ה'זרעו אחריו'!" 

כשראה שקרב יומו, ציווה לחלק את כל רכושו לצדקה, כשהוא אומר: "יהיה זה לי לביזיון באם יישאר ממני ממון לאחר פטירתי" – – – 

ביום י"ח בטבת שנת תרפ"ד, בהיותו בן שמונים ותשע, נפטר לבית עולמו. 

אחרי פטירתו חישבו ומצאו כי זכה להתפלל באומן בראש השנה במשך שבעים ושלש שנים רצופות (!) אשרי לו. 

רבי יצחק אייזיק סג"ל  – תלמיד רבנו

רבי יצחק אייזיק התייתם בילדותו וגדל בביתו של הרה"ק רבי זושא מאניפולי זצוק"ל. מנעוריו יקדה בו אהבת התורה והוא התמיד בלימודו כאחד הגדולים. יצחק'ל הנער זכה לחזות מקרוב בעבודתו הנשגבה של רבי זושא, ב'קריאת שמע' שלו ובלימודו ותפילתו שהיו ברשפי שלהבת דבקות הבורא. כן זכה לקבל ממנו את דרך החסידות כפי שקיבל רבי זושא  מהמגיד ממזריטש זצוק"ל .

בהגיע לפרקו, השיאו רבי זושא שידוך הראוי לו – בתו של הרה"ק רבי יקותיאל לנדא הידוע בכינויו 'המגיד מטרוביצה', אשר אף הוא היה מתלמידי המגיד ממזריטש.

בשנת תק"ס פשטה בעיר אניפולי הידיעה, כי הצדיק רבי זושא מוטל על ערש דווי, הכל נעצבו אל ליבם, אך תלמידיו המובהקים חרדו שבעתיים, הם נמנו וגמרו לשהות במחיצתו ככל היותר, בטרם נר אלוקים יכבה.

הימים נקפו ורבי זושא החל רומז למקורביו כי עומד הוא להיפרד מן העולם. תלמידו החביב לו כבנו, רבי יצחק סג"ל, ניגש אליו בדחילו ורחימו ושאלו: "רבי, מה אעשה לאחר שתלכו מן העולם, מי יורני דרכי בעבודת ה'?"

הביט בו רבי זושא בעיניים רחמניות והשיב לו: " יצחק'ל, אתן לך שני סימנים: האחד: כשתגיע לצדיק שמצווה למקורביו להתוודות לפניו על חטאותיהם ונותן להם תיקונים לכל חטא ופגם; והסימן השני: כשתשאל אותו מהי העצה להינצל מגאווה, והוא ישיב לך כי אין שום עצה לכך כי אם תפילה. כשתראה אצלו אלו הב' סימנים, תדע שבו עליך לדבוק".

לאחר הסתלקות רבי זושא, נסע רבי יצחק אל צדיקים רבים אך לא מצא את מבוקשו. אמנם חותנו המגיד מטרוביצה התקרב לא מכבר לרבינו הקדוש מוהר"ן זיע"א בכל ליבו ונפשו, אך חתנו עדיין לא התקרב אל רבינו.

באחד הימים שמע רבי יצחק כי רבינו עבר לדור בעיר זלטיפולי, והחליט לנסוע אליו. בבואו לזלטיפולי, היה זה לאחר שנסתיימה תפילת שחרית, רבינו סימן לו שישאר עמו ביחידות; וכאשר נשארו לבדם בבית המדרש, החל רבינו פוסע אנה ואנה אחוז שרעפי קודש, כשאינו מדבר מאומה.

באותם רגעים ארע דבר מופלא: כל קורות חייו של רבי יצחק החלו עוברים לנגד עיני בזה אחר זה, באופן חי וברור, משל מתרחשים הם עכשיו ממש – למן ילדותו עד עתה, הכל עלה פתאום בזכרונו. ואז אמר לו רבנו: " היינט זאג" (עתה, אמור)… רבי יצחק החל משתף את רבינו במאורעות חייו, ורבינו הורה לו מה לעשות בעבודת הבורא. לאחר מכן שמע מפי רבינו כי העצה להינצל מגאווה הינה רק תפילה. לרבי יצחק היה כבר ברור ללא ספק כי רבינו הוא הרבי שלו, אליו התכוון רבי זושא! ואמנם מהיום ההוא והלאה התקרב אל רבינו בהתקרבות נפלאה.

מסופר עליו, שגם החל לקיים את ציווי רבינו לעשות תפילות מתורותיו, הוא כתב שתי תפילות על תורות א' וב'. אך כשהגיע לתורה ג' לא ידע מה שייך לבקש שם?

הלך אפוא והביט בכתב היד של תפילות מוהרנ"ת, וראה איך הוא התחיל את התפילה במילים "הבוחר בשירי זמרה", הכריז רבי יצחק: "רבי נתן, הוא ראוי לכתוב תפילות על התורות של הרבי!".

בתקופת התקרבותו, אמר לו הרבי: "המשנה אומרת (אבות ו א) 'כל העוסק בתורה לשמה – זוכה לדברים הרבה', מאי משמע? שזוכה "לדבר" הרבה בינו לבין קונו ולשפוט עצמו על כל דרכיו!"

מסופר עוד, כי פעם ראה הרה"ק רבי לוי יצחק מברדיטשוב זצוק"ל את רבי יצחק והתפעל עד מאד ממאור פניו. "מי הוא אברך זה?" שאל את מקורביו, וכשהשיבוהו כי זהו אחד מתלמידי רבי נחמן נין הבעש"ט, נענה הרב מברדיטשוב בהתפעמות : "נוסע אני להרבה מקומות, וזאת רואה אני: היכן שמצוי טוב אמיתי – רבי נחמן כבר תפס אותו!"…

 

רבי נחמן חזן מטולטשין (רבי נחמן טולטשינער) – תלמיד מוהרנ"ת

ילד רך בשנים היה כשהתייתם רבי נחמן חזן מאביו ר' אברהם, ומאמו.

דודו רבי ראובן יוס'ל לקחו תחת חסותו, ובביתו גדל.

ר' ראובן יוס'ל זכה לארח בביתו את מורנו רבי נתן, ובאחת ההזדמנויות הללו שרת העלם הצעיר את האורח הדגול.

תוך כדי כך שמע אותו אומר כדברים האלה: "הבלי העולם הם – 'לא,' ו'לא' ניתן להשיגם; תורה ועבודה הן – 'כן,' ו'כן' ניתן להשיגן".

נכנסו הדברים האמיתיים בלב הילד ולא שכח אותם, עד אשר ברבות הימים דבק בכל לבו בבעל השמועה, רבי נתן, והיה לתלמידו ומשמשו המסור שלא מש מאהלו.

מוהרנ"ת מצדו העריכו מאוד עקב תום לבו, ישרותו, ומסירות נפשו למען הפצת דעת רבינו הקדוש לאנשי דורו ולדורות הבאים.

רבי נחמן מטולטשין לא התהלך בגדולות, וברח מגינוני כבוד למיניהם.

מחזה שבשגרה היה לראותו נושא דליי שופכין מן הקלויז, או מטפס אל ה'נר תמיד' כדי להיטיבו. פעם, כשראו כמה מהחסידים כי מעילו דהוי, הציעו לקנות לו חדש. אך ר' נחמן טולטשינר סירב, באומרו: "עם מעיל ישן קל לי יותר להחליק על השלג בשובי מהציון הקדוש…"

עקב מידת האמת שבו, זכה להרגשה מופלאה בכל דיבור מדברי רבינו. לא פעם היה הגאון החסיד רבי נחמן רבה של טשערין מסתתר מאחורי הדלת בעת שהיה רבי נחמן מטולטשין יושב עם חסידים ושח בדברי רבינו. הוא ידע היטב שאם יכנס פנימה – יפסיק ר' נחמן מייד לדבר, מפני כבודו, ולכן נקט בדרך זו, כדי לשמוע את אמרי פיו; ופעם אחת תינה את צערו בפניו: "מדוע בכל עת שאני נכנס, מפסיקים אתם לדבר? הרי עם הדיבורים שלכם אתם עושים פירוש נפלא לתורותיו של רבינו"!

"ספר לנו איזה מופת מרבינו," ביקשו פעם חסידים ממנו, ורבי נחמן השיבם ללא שהיות: "מופת אתם מבקשים? הרי אני עצמי מופת של רבינו!"

אותה הכרת הטוב העצומה שחש כלפי רבינו הקדוש, שבכוח עצותיו הקדושות התקרב אל הבורא יתברך – היא שהניעה אותו לנדוד בדרכים למען הפצת אורו בעולם, על ידי הדפסת סדרת הספרים המופלאה של רבו מוהרנ"ת – 'ליקוטי הלכות' ועוד מכתבי קדשו.

לא לחינם היו חסידי ברסלב בני דורו אומרים: "חבים אנו תודה נצחית לר' נחמן מטולטשין, שלולא הוא, לא היה נותר דף אחד מכתבי רבי נתן לפליטה".

כרבו מוהרנ"ת, זכה אף רבי נחמן מטולטשין לעלות ארצה ולחונן את עפרה. גם לאחר שובו לאומן, לא חדל לדבר בשבחה ובקדושתה של ארץ חמדה.

מסופר כי באחת מנסיעותיו של מוהרנ"ת לעיר ליפוביץ, התלווה אליו רבי נחמן. בשבת, התארחו אצל אחד מחסידי ברסלב שהתקיימה אצלו שמחת 'שלום זכר'.

כטוב לבו, ביקש רבי נתן מחזן העיר לפצוח בזמר לכבוד שבת ולכבוד השמחה, אך הלה, שנמנה על קהל המתנגדים, סרב.

פנה רבי נתן אל רבי נחמן היושב לצידו ואמר לו: "ר' נחמן, שורר אתה!" מימיו לא היה ר' נחמן מוכשר לשורר, אולם מחמת אמונתו ברבו לא התמהמה ופתח בשירה.

אמרו, שמאותו יום נפתחו בפניו היכלות הנגינה, ולמשמע תפילתו העריבה היה נמס כל לב. הקשר בין ר' נחמן לעולם הניגון נרמז אף בשם משפחתו: 'חזן'.

כבן שבעים שנה היה ר' נחמן מטולטשין כשהשיב את נשמתו הטהורה לבוראה, כשהמילים "ואתה עתיד ליטלה ממני" מתפילת 'אלוקי נשמה' – על שפתיו. היה זה ביום כ"ו בניסן שנת תרמ"ד.

הוא נטמן באומן, ועל קברו נחקקו המילים: "פה נטמן ר' נחמן חזן הלוי, איש תם".

רבי יוסף (יוסק'ה) אוירבך – חתן רבינו

נולד לאביו הרב הקדוש רבי אברהם דב אוירבך, חתנו של בעל ה'תולדות יעקב יוסף'; בת יחדה היתה לרבי יעקב יוסף מפולנאה, מגדולי תלמידי הבעל-שם-טוב. בתו זו נפטרה על פניו בעודה צעירה והותירה אחריה נערה קטנה, שגדלה בבית סבה הגדול הזה. בהגיעה לפרקה אמר הבעל שם טוב לתלמידו רבי יעקב יוסף שישיא את נכדתו היתומה לרבי אברהם דב, מי שהתפרסם לימים כ"הרב מחמלניק".

גאון עצום וצדיק מופלג היה רבי אברהם דב, הבעל-שם-טוב העריכו מאוד וחדשים ארוכים לאחר נישואיו היה סמוך עם זוגתו על שולחנו של אור שבעת הימים. באותם ימים הקפיד הבעש"ט שלא להסב אל השולחן לסעודה בטרם יסב גם רבי אברהם דב. לא פעם ארע שהבעש"ט כבר היה מוכן לסעוד, אך כיון שרבי אברהם דב טרם הגיע, המתין עד לבואו.

הבעש"ט אף הורה לבני הבית שלא יקראו לרבי אברהם דב לסעוד לפני שהוא, הבעש"ט, יטול ידיו לסעודה, בהסבירו: "לימודו של רבי אברהם דב יקר מאד בעיני, מכיון שהוא לומד תורה לשמה, ואסור לבטלו מלימודו אפילו רגע קט!"

מלבד היותו חותנו של בעל ה'תולדות' ומבאי ביתו של הבעש"ט, קיבל רבי אברהם דב הרבה מדרך החסידות מאת רבי דוב-בער ה'מגיד' ממזריטש.

ברבות הזמן התקבל כרב העיר חמלניק, ולאחר פטירת זקנו-חותנו, מילא את מקומו בפולנאה.

רבי אברהם דב אף הוציא לאור יחד עם גיסו רבי אברהם שמשון מרשקוב, את הספר "תולדות יעקב יוסף" בעיר קוריץ, בשנת תק"מ.

זכה רבי אברהם דב לבוא שלש פעמים בקשרי שידוכין עם צאצאי הבעש"ט הקדוש: בנו רבי משה זאב היה חתן רבי צבי בן הבעש"ט; בנו רבי יעקב פנחס היה חתנו של רבי ברוך ממז'בוז'; ובנו רבי יוסף-יוסק'ה נשא לאשה את הצדקת אדל, בתו הראשונה של רבינו הקדוש, שנולדה בשנת תקמ"ז בעיירה 'הוסיאטין' בהיות רבינו בן חמש עשרה שנים. היא נקראה על שם סבתה הצדקת מרת אדל בת הבעש"ט, עליה אמר אביה: "לקחתי את נשמתה ממקום גבוה מאד; מן הפסוק א'ש ד'ת ל'מו". רבינו החשיב מאד את דעתה ונהג להתייעץ עמה לעתים. גם מוהרנ"ת החשיבה מאד כמובא במכתביו.

רבי יוסף-יוסק'ה בן הרב מחמלניק נקרא על שם סבו בעל ה'תולדות'.

בשנת תקנ"ט, כששב רבינו מארץ ישראל, התקיימו האירוסין בין בתו אדל שהיתה בת שתים עשרה, לבין רבי יוסק'ה שהיה מופלג בתורה וביראת שמיים. בראש חודש אלול תק"ס התקיימו נישואיהם; "והחתונה היתה בחמלניק, והיה שם (רבינו) על החתונה עם כל בני ביתו כנהוג. ועל החתונה היתה אמו הצדקת מרת פייגא זכרונה לברכה, וראתה בעת החופה את הבעל שם טוב זכרונו לברכה, כי היא היתה צדקת בעלת רוח הקודש" (חיי מוהר"ן קי"ד).

רבי יוסק'ה וזוגתו סבלו רבות מצער גידול בנים; ילדיהם נסתלקו לעולמם בזה אחר זה. פעם אחת, בישבם 'שבעה' על אחד מילדיהם, שפכו לפני רבינו את צערם העמוק מני ים. השיבם רבינו: "האמינו לי, עוד יקנאו בכם – בגין ילדיכם". תוך כדי דיבור פנה אל חתנו רבי יוסק'ה: "אתה עוד תזכה לבנים". ובפנותו אל בתו, המשיך: "ואת עוד תראי בני בנים" –  – –

דבר אחד מדבריו הקדושים לא נפל; הם זכו לבן ובת צדיקים וקדושים: רבי אברהם בער (שנקרא ע"ש סבו הרב מחמלניק), ואחותו מרת רבקה מרים שנישאה לבן דודה רבי שמחה ברוך, בנם של רבי יצחק אייזיק ומרת שרה בת רבינו הקודש. רבי יוסק'ה נפטר צעיר לימים. זוגתו מרת אדל האריכה ימים יחסית. נפטרה בשנת תרי"ד, בגיל שישים ושבע.

רבי מרדכי הלברשטאט סוקולובר (נפטר: ט"ו בשבט)

(כונה: רבי מרדכי סוקולובר. בכתיב יידי: רבי מרדכי האַלבֶּרְשְטאַט סאָקאָלאָוועֶר)

בשנת תרח"ם סָערה פולין היהודית בעקבות גילוי צבע התכלת לציצית, על ידי האדמו"ר רבי גרשון העניך מראדזין. רבים מגדולי הדור התנגדו לשיטתו, בעוד הוא מגן בלהט על גילויו, ואף הוציא שלושה ספרים עם ראיות לדבריו.  

באחד מאותם הימים, שומע תלמידו המובהק רבי מרדכי סוקולובר (כך כונה, ע"ש עירו) – מגאוני פולין, שהוסמך להוראה על ידי הגאון רבי יושע בער מבריסק – את רבי גרשון העניך אומר: "כסבורים הם שאני רבי נחמן מברסלב ששתק בעת שרדפו אותו? אני לא אשתוק להם!" 

"מיהו רבי נחמן מברסלב, ומדוע נרדף?" רבי מרדכי סוקולובר, שמלבד גאונותו, מבקש ה' היה, חש כי מוכרח הוא להתוודע אל אותו צדיק מופלא ודרכו הנעלמת. 

לא ארכו הימים, ומן השמים זימנו לו ציון דרך בנתיב התקרבותו לדרך רבינו. לילה אחד, כשישב בעיירה הפולנית לֶמַז והגה בתורה עם חברו רבי שלמה גבריאל, נכנס אל בית המדרש – נחום, מסנדלרי העיירה, פנה אל התנור, התיישב לצידו על הארץ והחל עורך 'תיקון-חצות' בבכייה גדולה. 

השניים, שיראתם קדמה לחוכמתם, התפעלו עד עמקי נפשם ממראה עיניהם. לאחר מכן שאלו את נחום: "היכן למדת לערוך תיקון-חצות בהתעוררות כזאת?"  

"בין חסידי ברסלב בברדיטשוב שהיתי, ושם למדתי הנהגה זו" – השיב בתום לב.   

שני בעלי הנפש, בחושיהם הרגישים, גמרו אומר לתהות על קנקנה של חסידות ברסלב. 

באורח בלתי צפוי, מתבקש רבי מרדכי הלברשטט על ידי יהודי נכבד מ…ברדיטשוב הרחוקה, ללמד את בניו.  

מצוייד בהמלצת רבו, הועיד פניו אל העיר האוקראינית, שם זכה להכיר מקרוב את חסידי ברסלב הנלבבים, כרבי יעקב, רבי שמשון ורבי שמערל. התורות והשיחות ששמע מפיהם הציתו אש קודש בנשמתו. 

ימי ראש השנה קרבים ובאים, החסידים בברדיטשוב אחוזי להב-געגועים לקראת הנסיעה לאומן, רבי מרדכי סוקולובר מצטרף ונוסע עימהם. 

ראש השנה באומן העלה אותו לעולמות חדשים, מלאי זוך וטוהר, כמוהם לא הכיר. שם אף פגש ברבי אברהם בן רבי נחמן מטולטשין ושוחח עימו ארוכות. מאז, במשך שנים רבות היה לאחד מתלמידיו המובהקים. 

בחצר ראדזין באותה העת רבה הפליאה: 'מדוע נפקד מקומו של העילוי מלמז?' ומפה לאוזן עוברת השמועה: 'הוא נסע אומנה'… 'בודאי יקפיד עליו האדמו"ר!' שחו החסידים זה לזה… 

אך מה גדלה השתוממותם כשהגיע רבי מרדכי הלברשטאט לראדזין ליום-כיפור, ורבו – לא זו בלבד שלא העיר לו מאומה, אלא אף הראה לו חיבה יתירה וכיבדו בפתיחת הארון בתפילת נעילה, כיבוד ששייך היה לאדמו"ר עצמו. 

רבי מרדכי הלברשטאט שב מאומן עם לב יוקד בעבודת ה', כל מכריו נוכחו לראות כי רוח אחרת הייתה עמו. בחצות לילה יוצא היה אל  היער ושופך נפשו בהתבודדות לפני בוראו. אף לימודו ותפילתו – בדביקות עצומה. 

לימים התבקש רבי מרדכי סוקולובר על ידי נכבדי העיר סוקולוב לשמש כדיין ומורה-צדק בעירם. עקב כך נמנע ממנו לנסוע מעיר רבנותו במשך כל השנה, כפי שהוא מציין במכתבו: "לא אוכל לנסוע מפה, מחמת שעול ההוראה עלי לגמרי", אך בהתקרב ראש-השנה היה מודיע לפרנסים כי יעדר מן העיר, שכן עליו לנסוע לאומן. 

מחזה מפעים היה לראותו יורד מהעגלה מדי ערב ראש השנה באומן, נופל על צווארי ידידיו חסידי ברסלב ומברך 'שהחיינו' כשדמעות גיל בעיניו; ולא נתקררה דעתו עד שפתח בריקוד נלהב, מרוב שמחה על חלקו וגורלו. 

בט"ו בשבט עלתה נשמתו בסערה השמיימה בערבות סיביר, לשם נשלח על ידי השלטונות, יחד עם קבוצה מחסידי ברסלב שהואשמו בהפצת יהדות בתוככי המדינה הקומוניסטית. ה' יקום דמו.    

 

רבי אליקים געציל ליוּבּוֹבנה

חסיד נלהב מאין כמותו היה, ומיוחד בעבודת התפילה שלו.

נולד בשנת תרל"ד בעיירה רבוּצק שבאיזור אומן, לאביו רבי אברהם, שעקב צדקותו המופלגת כינוהו 'רבי אברהם מלאך', ולאמו בת החסיד הנודע רבי פנחס יהושע מטשערין, מתלמידי מוהרנ"ת.

בצעירותו גוייס על כורחו לצבא הרוסי, ושם עמד בגבורה ובמסירות נפש בניסיונות שונים שנזדמנו לו. מאחד ולא הורגל לחיי צבא ולחימה, חשש שמא תקופה זו פגמה בקדושת נפשו, ולכן קיבל על עצמו להניח בכל יום תפילין כדעת ה'שימושא רבא', בנוסף לתפילין של רש"י ושל ר"ת.

מבקש ה' מנעוריו היה 'ר' געצע', כפי שכונה באומן. הוא מאס בתענוגים המדומים של העולם הזה ודבק בעבודת ה' באש-שלהבת.

בהגיעו לפרקו, לקחו לחתן רבי נחמן בן רבי אפרים בן מרת שרה בת רבינו.

עם נישואיו התמסר יותר לעבודת הבורא. היה קם בחצות לילה, טובל במקווה קפוא ולאחר מכן עוסק בתורה ובתפילה עד שהאיר השחר. בשעות נשגבות אלו עסק בחכמת הנסתר ואף מילא גליונות שלמים בחידושיו. החסיד רבי בן-ציון אפטר העיד כי ראה עליית גג מלאה בכתביו.

מ'עולם הזה' לא טעם רבי געצע כלום, עני מרוד היה ואף בעל ייסורים, אך מלא בחיות ובשמחה שאותן שאב מתורתו ומתפילתו.

באומן היו הוא ובן דודו החסיד הגדול רבי שמשון ברסקי ממגידי השיעורים הקבועים בתורת רבינו. דבריו של רבי געצע היו כגחלי אש, מתוך דבקות עצומה בכל דיבור מדברי רבינו.

פעם, כאשר נקלעה ישיבת 'אנשי מעמד' באומן שעמם נמנה, לגרעון כלכלי, יצאו הוא והגאון החסיד רבי מרדכי מסוקולוב למסע התרמת נדיבי עם. בדרכם הגיעו לבית מדרשו של הגאון רבי חיים סולובייצ'יק מבריסק. הגיע זמן תפילת ערבית, נעמד רבי געצע בקרן זווית ופתח בתפילת נלהבת, בקול שאגה, כאילו מצוי הוא ב'קלויז' באומן…

לשמע הזעקות, יצא רבי חיים מחדרו, לראות במה המדובר: שמא מצוי מישהו בסכנת-נפשות…

אמרו לו כי הגיע לכאן אחד מחסידי ברסלב, והזעקות – מתפילתו הן.

עמד רבי חיים נפעם, האזין ל'שמע ישראל' האדירה שהשמיע רבי געצע והפטיר בהערצה: "מימי לא שמעתי תפילה כזאת!" לאחר מכן העניק לשני המשולחים מאומן המלצה נלהבת עבור ישיבת 'אנשי מעמד', זו שמורה עד היום.

רבי געצע זכה גם לבקר בארץ הקודש.

אחד מן העוסקים בהחזקת 'אנשי מעמד', היה אברך בשם ר' יעקב יוסף. באחת מנסיעותיו לארץ ישראל, שלח עמו רבי געצע איגרת לאחד מרבני הארץ שאותו הכיר כנראה מביקורו, כמענה לספר ששלח אליו.

האיגרת יוקדת באמונה עזה ברבינו הקדוש ובנצחיות כוחו. בין היתר נאמר בה כי "תיקון העולם, ובפרט הדור האחרון הזה, הוא רק על ידו… ואם תאמר: ואיה כוחו עתה? הלא מבואר בכל הספרים ובפרט בספרו, כי זה הצדיק שלומד עם 'דרי מעלה' ועם 'דרי מטה' – אפילו כשנסתלק, אינו נסתלק לגמרי… כי דע, שלא יהיה עוד 'ראש בית' עד ביאת משיח צדקנו, על כן שׂם כוח בספרו, והבטיח לעזור מי שיבוא על ציונו עד סוף הדורות".

נסתלק בשביעי של פסח של שנת תרע"ח, ונטמן באומן.

 

(באדיבות ד. ברסלבר, עלון אוצרות)

נולד בפשדבורז שבפולין, לאביו ר' ישראל שהיה סוחר בדים ויחד עם זאת ירא ה' מרבים.

בפשדבורז התגורר אז הגאון החסיד רבי אפרים קרקובסקי, הידוע בכינויו 'ר' אפריימ'ל', צדיק וקדוש ובעל מידות נאצלות ששימש כמורה הוראה, וכעין אדמו"ר להמוני חסידים ואוהדים.

הלל, שהיה נער צעיר, זכה ללמוד תורה מפיו ולספוג אל קרבו מיראתו וצדקותו.

לא פעם אף התלווה אל רבי אפרים בנסיעותיו לגדולי הדור. על אחד מאותן נסיעות, אל הרה"ק רבי אליעזר דוד מרדושיץ המכונה 'הסגי נהור', היה ר' הלל מספר בהשתאות:

דרכו של רבי אליעזר דוד הייתה להרבות בטבילות במקווה, כמו כן לא הושיט ידו לשלום לאיש בטרם טבל הלה קודם לכן, וגם אז עשה זאת כשידו עטופה במגבת.

כשהגיע רבי אפריימ'ל לרדושיץ, היה מותש מתלאות הדרך ופנה תחילה אל בית המדרש. נודע על כך ל'סגי נהור'. לא המתין לרגע ומיהר לשם. כראות רבי אפריימ'ל אותו, קם מייד בחרדת קודש והתנצל שלא בא הוא לקבל את פניו קודם, יען כי טרם טבל במקווה, מפאת טורח הנסיעה.

אך שמע רבי אליעזר דוד את דבריו, נטל את ידו בחיבה גלויה, וקרא בתמיהה: "האתה זקוק למקווה!? הלא ידך קדושה וטהורה!"

מדי קיץ, נהג ר' ישראל, אביו של ר' הלל, לממן לרבי אפרימ'ל ומשפחתו נופש באחת מעיירות הקייט, שכן חלוש היה מטבעו, ונזקק למנוחה מבריאה. אל מעונות הקיץ היה מתלווה אליו הלל הצעיר, כדי להתבשם במחיצתו ולשתות ממעיין תורתו. כך זכה ר' הלל להתקרב לאורו של הנחל נובע מקור חכמה.

שנים ספורות טרם עלה הכורת על יהדות פולין, גמלה בלב ר' ישראל מיכאליץ ובנו ר' הלל ההחלטה לעלות לארץ ישראל.

במכתבו אליהם מאותם ימים, כותב רבי אפריימ'ל: "מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי, שזכיתם להסכמה לנסוע לארץ הקדושה ונשברה המניעה הזאת. כן יעזור ה' יתברך לשַבר כל המניעות, ומאוצר מתנת חינם יחננו, לנסוע לשם חיש קל מהרה מתוך הרחבה.

"ועתה אתם ברוכי ה', לאשר כי אתם ידידים ואוהבים נאמנים לי אהבה שאינה תלויה בדבר, לזאת הנני מבקש מכם בקשה גדולה, לאשר כי תהילה לא-ל נכסוף נכספתי גם כן לנסוע לארץ הקדושה, ארץ חמדה טובה ורחבה. לזאת, נא כאשר יעזור ה' יתברך לכם ותזכו לדרוש לציון, לנסוע לארץ הקדושה, זכרו נא גם אותי ליקח עימכם שם בצוותא."

ר' הלל ואביו זכו להוציא את תוכניתם לפועל, עלו ארצה והתיישבו בתל אביב, שבאותה עת חיו בה קבוצה מחסידי ברסלב.

ר' הלל לא שכח את רבו שמעבר לים, ועשה מאמצים מרובים עד שעלה בידו להעלותו ארצה.

ר' הלל אף תמך כלכלית ברבי אפרימ'ל כל ימיו, ולאחר פטירתו ישב עליו שבעה, ואמר קדיש במשך שנה שלימה.

רבות פעל למען כבוד השבת, ומדי יום שישי מסובב היה בין החנויות בתל אביב ומזכיר לבעליהן כי שבת קודש ממשמשת ובאה, ועליהם לסגור את החנות.

ר' הלל נפטר בדמי ימיו, ביום כ"ח לחודש ניסן שנת תשי"ט.

הודות לקשר המכתבים שלו עם רבי אפריימ'ל, נותרו מכתביו של רבי אפריימ'ל המלאים חידושי תורה נפלאים על פי הקדמות רבינו, והובאו לדפוס בספר 'עונג שבת'.

ר' טוביה קרעמער היה מאנ"ש ומתלמידי רבינו ז"ל, ודר בעיר טיראוויצע [טרוביץ].

עניות טוב יותר ממיתה

פעם אחת בא אחד מאנ"ש, הוא ר' טוביה קריימר מטירהאווצע, לרבינו ז"ל, ודיבר עמו רבינו ז"ל כי בודאי טוב לאדם להיות עני ח"ו מלמות ח"ו (כי כשלוקחין המעות מהאדם בודאי טוב יותר, משלוקחין האדם מהמעות וכו'), כי האדם כשהוא חי יכול השי"ת ליתן לו כל טוב וכו'. והאיש הנ"ל הסכים עם רבינו ז"ל.

ורבינו ז"ל סיים אז בזה"ל: "אפילו נחמן נתן היה מרוצה להיות עני ולא להיות מונח תחת צרור עפר", ונסע האיש הנ"ל לביתו, ובדרך שמע שנשרף ביתו ורכושו, והנפשות ניצלו. וגם שמע שנחמן נתן נסע בדרך מפעטערבורג עם שק מלא זהובים, ופתאום נעשה לו לא טוב, ולא הספיק ליסע לעיר עד שנגווע בדרך ונקבר רח"ל, כי היה מסריח מאד וכו', ואז ראה האיש הנ"ל הרוח הקודש של רבינו ז"ל (סיפורים נפלאים דף י"ב).

שני דברים שאי אפשר להיות ביחד

ובשיש"ק כתב המעשה באופן הזה, באותה העת ששהה רבינו בדירתו של נחמן נתן, סיפרו לפניו שנסע נחמן נתן בענין עסקיו, והתפאר בביתו לפני נסיעתו שיחזור מנסיעתו בעשירות כזו, שיוכלו לעשות גשר ממטבעות שיביא עמו בחזרתו, מביתו עד הרחוב מרוב הצלחתו, ובלשונו: 'בריקירן מיט זילבערנע מטבעות'. ואז עמד לפני רבינו הר"ר טוביה קרעמער מטרהוויצא, נענה רבינו ואמר: שני הדברים האלו אינם יכולים להיות ביחד, או שלוקחים את המעות מהאדם או שלוקחים את האדם מהמעות", והאריך בזה.

[וכעין שיחה זו מבואר באריכות בשיחות הר"ן שיחה נ"א, עיין שם שכתב בתחילת דבריו: "העולם הזה אינו כלום רק למשוך אל התכלית הנצחי. ואין להסתכל אם יהיה לו מעות אם לאו, כי בין כך ובין כך יבלה ימיו בשוה. כי העולם הזה מטעה אותנו לגמרי, שמראה אל האדם כאילו הוא מרוויח בכל פעם ובסוף אינו כלום. כאשר נראה בחוש ברוב בני אדם שעוסקים ועובדים ימים ושנים בסחורות ומשא ומתן ולבסוף כשבאין לחשבון אין נשאר בידם כלום, ואם אפילו משיג מעות לוקחין אותו מן המעות. והכלל ששניהם אין להם קיום ביחד, דהיינו האדם עם המעות, רק או שלוקחין המעות מן האדם, או שלוקחין האדם מהמעות. ומעולם לא נמצא שיישאר אחד עם המעות, רק כנזכר לעיל. גם היכן הוא כל המעות שעושין מימות עולם? כי מעולם עושין תמיד מעות, והיכן הוא כל המעות? רק באמת אינו כלום לגמרי".]

המגיד מראשית אחרית

והמשיך רבינו ושאל את הר"ר טוביה קרעמער: ר' טוביה, אמור נא לי, מה יותר טוב? כשלוקחין את המעות מהאדם או את האדם מהמעות? ענה ר' טוביה ואמר וודאי טוב יותר כשלוקחים את המעות מהאדם, והאדם נשאר בחיים, ושתק רבינו.

אחר כך נסע ר' טוביה לביתו, ובדרך פגע את אנשים שהוא מכירם מבני מתא, ושאלם אל שלום ביתו והם לא ענו לו דבר, ושאלם שוב: מדוע שותקים הנכם לשאלתי, וסיפרו לו שלא רצו להודיעו מחמת שנשרף ביתו ונאבד כל רכושו. ואז הזכיר עצמו מה שרביז"ל שאלו מה יותר טוב וכו,' ואמר לעצמו: הרי אני בעצמי אמרתי לרבינו שטוב יותר כשלוקחין את המעות מהאדם.
לאחר זמן הגיע אנשים לאומאן וסיפרו שפגעו בנחמן נתן בנסיעתו לביתו, ופתאום באמצע הנסיעה חלה במחלה קשה מאד, שהיתה נקראת "דער שווארצער קרעצל", הפצע השחור, והיא מפורסמת למחלה מדבקת מאד אשר אין ממתינים לרפואתה כלל, כדי שלא ידבקו ויחלו על ידו אנשים אחרים, וקברו אותו בעודו חי, כי דחפו אותו במטות ארוכות לתוך הקבר כדי שלא ידבקו במחלתו, ואז נתקיים גם הדיבור השני של רבינו שאמר שלוקחים את האדם מהמעות (שיש"ק ח"ב אות קכ"ו).

 

נערך ע"י הרה"ח רבי נחמי' שווארטץ שליט"א בעמח"ס "אוצרות עלים לתרופה" ופורסם בעלון "קרני אור" ומתפרסם כאן ברשותם האדיבה

רבי אברהם אלחנן ב"ר דוד שלמה ספקטור

הגאון החסיד רבי אברהם אלחנן ספקטור נולד בשנת תרנ"ג, בעיירה ונגרוב הסמוכה ללובלין, לאביו רבי דוד שלמה, שהיה מחסידי טריסק (לימים סיפר לו אביו כי רבו המגיד מטריסק בעל ה'מגן אברהם', היה מורה לאברכים ללמוד בספר הקדוש 'ליקוטי עצות').

מנעוריו לא מש מאהלה של תורה והיה מסתופף בצילם של גאוני וחסידי פולין, ומעלה על הכתב דברי תורה ששמע מפיהם. הוא התברך ביחוס אבות ונמנה על צאצאי החוזה מלובלין והמגיד מריקא תלמיד הבעש"ט.

מעניין לציין כי סבתו של רבי אלחנן שעוד זכתה לראות את סבה הגדול החוזה מלובלין, העידה, כי דמות דיוקנו של רבי אלחנן דומה לזו של 'החוזה'.

בילדותו גדל רבי אלחנן בבית סבו, כיון שהתייתם מאביו ואף לא הכירו. פעם אחת הופיע אביו בחלומו ואמר לו: "היודע אתה שאני אביך?" כשסיפר את החלום לסבו עם תיאור הדמות שראה, אישר סבו כי אכן כך בדיוק היה מראה אביו המנוח.

בהיותו בן שמונה עשרה, לקחו לחתן רבי נפתלי אב”ד העיר מונקוביד. לאחר נישואיו המשיך לשקוד על תלמידו בהתמדה עצומה. חותנו, שהיה כבן בית אצל גדולי ואדמור"י פולין, אבירי התורה והחסידות, נהג לקחתו עמו בנסיעותיו אליהם, והם חיבבו מאד את חתנו העילוי.

כשנקלע פעם רבי אלחנן לבית-החסידים הברסלבי בוורשה בעת תפילת מנחה, הוא השתומם מאד מאוירת הרצינות והיראה שהיתה שם, כמו בתפילת ערב יום-כיפור, והחליט לשהות שם מעט. לאחר התפילה למד אחד מן החבורה בפני הציבור מתוך הספר הקדוש 'ליקוטי מוהר"ן'. דיבורים מסוג זה טרם שמע מעודו. המדבר היה החסיד רבי שלמה גבריאל, מתלמידי רבי אברהם ב"ר נחמן.

מאותו יום נקשרה נפשו של רבי אלחנן בחסידות ברסלב לכל ימיו. בשנת תרע"ט, בעת הפוגרומים ברוסיה, נסע במסירות-נפש לאומן וזכה להיות בראש השנה תר"פ בצל רבינו הקודש. לאחר מכן, נותר באומן עד שיירגעו הפוגרומים.

הוא זכה לחוות נס גלוי; היה זה כשהפורעים התפרצו יום אחד אל ה'קלויז' של חסידי ברסלב וגרשו את כל המתפללים לגן סופיה, כשבכוונתם לטבוח בהם. אחד המרצחים חבט בו בחרבו, ובנס ספגה התפילה של יד את אבחת החרב וידו ניצלה. בעוד שפתותיהם של אנשי הקלויז ממלמלות וידוי, החל פתאום מפקד הכנופיה לצעוק: "אילו אנשים הבאתם לכאן? חבורת משוגעים?!" ובפנותו לאנ"ש הנפחדים והרועדים שאג: "קומו והסתלקו מכאן!"

כך ניצלו רבי אלחנן וחבריו ממוות ודאי.

עקב המצב נותר באומן גם לראש השנה תרפ"א, ורק לאחר מכן הצליח לשוב בשלום לביתו שבפולין.

כשעבר חמיו לאוסטרובה השתוקק שהוא ימלא את מקומו בכס הרבנות. אך רבי אלחנן סרב להתעטר בכתר הרבנות והעדיף לעבוד את בוראו בהצנע לכת. לבסוף חזקו עליו הפצרותיו המרובות של חמיו, והוא קיבל עליו את עול הרבנות בעיר מונקוביד. לימים, כאשר היו מזכירים לו את אותה תקופה, היה אומר: "אל תזכור לנו עוונות ראשונים"…

לאחר מכן כיהן כרב גם בעיר ינדזשיב, כממלא מקום חמיו.

לימים עבר להתגורר בביאליסטוק הקרובה לגבול הליטאי. אך גם שם, חרף הצטנעותו ובריחתו מן הכבוד, הבחינו מטיבי-ראות בגדלותו. אחד מהם היה 'הסטייפלער' שבחר בו לחברותא. רבי אלחנן לימד את האברכים בביאליסטוק מהי 'התבודדות' על פי משנת רבינו הקדוש, ודבריו מצאו מקום בלבם.

בשנת תרפ"ז ביקש ממנו החסיד רבי אליהו קוטיינר הי”ד, מנהלה של ישיבת 'תורת אמת ואמונה' דחסידי ברסלב בוורשה, להשקות מתורתו לצעירי הצאן. רבי אלחנן נענה בשמחה, ומאז ועד עלותו ארצה לימד תורה לאותם בחורי חמד שאשו של רבינו ליהטה בלבם והיו אמונים על תורה ותפלה והתבודדות. רוב תלמידיו עלו לאחר מכן על המוקד בשואה על קידוש שמו יתברך. רבי אלחנן עצמו ניצל בנס מאותו גורל איום, כשבשנת תרצ"ו עלה לארץ הקודש.

בארץ עמד בקשר עם ה'חזון-איש', שמסר לו את ספריו להגהה, מכיון ששמו יצא לפניו כבקי עצום בספרי קודש.

רבי אלחנן היה גאון בנגלה ובנסתר, אבל מעולם לא החזיק טובה לעצמו ואף לא הסכים שיכנוהו בתואר 'רב'. במכתביו שנדפסו על ידי בנו רבי דוד שלמה, בספרים 'גנזי אבא', יחד עם חידושי תורתו, מתגלה גדולתו העצומה בתורה, יחד עם ענוותנותו ופשטותו וביטולו לרבינו הקדוש. זהירותו בכבוד הבריות, גם היא היתה מופלגת.

נסתלק לגנזי מרומים בכ"ב בטבת תשמ"ה.

רבי נפתלי כהן

אביו ר' יצחק דוד היה מן הקטוניסטים – אותם ילדים יהודים שנעקרו מחיק משפחתם על ידי חיילי הצאר וגוייסו לצבא הרוסי. כארבעים שנה שהה האב במחנה נוכרי, מנותק ממורשת עמו, כשאוצר יקר נותר ברשותו – התפילין, אותן הניח מדי יום חרף הסיכון שבדבר.

פעם אחת הבחין בו המפקד כשהוא עטור בתפילין, ניגש אליו ותלשם בגסות מראשו. יצחק דוד, שהיה חסון בגופו, חבט במפקד בכוח בקת רובהו והלה נפל מת במקום.

יצחק דוד נכלא ודינו נפסק לבחור באחד מבין השניים: מוות בירייה, או לחילופין לעבור בין שתי שורות של מאה חיילים שילקו אותו בשוטים. הוא בחר באפשרות השנייה; וכיון שהיה בריא וחזק, שרד.

לאחר מכן שוחרר, נשא אשה ונולד לו בן, הוא רבי נפתלי דנן שהתקרב לחסידי ברסלב והתגורר בברדיטשוב.

בבוא הזמן השיא רבי נפתלי את בתו לחסיד הגדול רבי אברהם בן רבי נחמן חזן. בעת ה'תנאים' הבטיח רבי אברהם לחותנו (שאגב, היה צעיר ממנו בשנתיים) כי לאחר שיעלה לארץ ישראל, ישתדל להשיג אשרות עלייה גם עבורו ועבור משפחתו.

לפרנסתו שימש רבי נפתלי כאדריכל. חתנו רבי אברהם היה משבחו על כך שעבד אך ורק בימות הקיץ, כשהוא חוסך ממון לתקופת החורף, אז עסק בעבודת בוראו בהתמסרות מוחלטת.

היה זה הוא שבנה מחדש בשנת תרס"ג את ה'קלויז' באומן, העומד על תלו עד היום. בעקבות כך נאלץ לברוח ולעלות לארץ הקודש. ומעשה שהיה כך היה: לאחר שהושלמה בניית הקלויז, באו רבים לחזות במבנה המפואר, ביניהם כמרי הכנסייה הנוצרית שיצאו מגדרם מהתפעלות. כששמעו כי הוא זה שתכנן את הבנייה, פנו אליו בבקשה שיבנה עבורם… בית תיפלה.

הזדעזע רבי נפתלי למשמע אוזניו, אך מאידך התיירא לסרב לבקשתם. ארז את מטלטליו וברח עם משפחתו לארץ ישראל, כשאת האישורים השיג עבורו חתנו רבי אברהם בן רבי נחמן.

התיישב רבי נפתלי בירושלים העתיקה ועבד את בוראו תוך דבקות עצומה ברבינו הקדוש. על התבטלותו לדבר רבינו להימנע מהזדקקות לרופאים, סיפר החסיד רבי ישראל בער אודסר, כי כשחלה פעם רבי נפתלי, הגיע אליו לבקרו. באותה עת הזמינה זוגתו של רבי נפתלי רופא שיבדוק אותו, ברגע שנכנס הרופא לבית, סובב רבי נפתלי ראשו אל הקיר וקרא בקול גדול: "מלאך המוות, צא החוצה!"

נעלב הרופא עמוקות ואמר: "שנים רבות עוסק אני ברפואה, ואף פעם לא כינו אותי כך"… פייסה אותו אשת רבי נפתלי והסבירה לו שאל לו לדון את החולה במצבו הנוכחי… למותר לציין כי רבי נפתלי לא הכניס לפיו שום תרופה, וקם ממיטת חליו ללא התערבות רפואית.

לפני הסתלקותו, נכנסו ר' יעקב זאב ברזסקי ור' יצחק מאיר קורמן לבקרו. הוא שוחח עמם רבות על גדולת רבינו ובין היתר אמר להם: "אינני פוחד מכלום, כי תהילה לק-ל יש לי 'המחאה בנקאית' שמתקבלת בכל המדינות" (ע"פ לשון רבינו במעשה מברגר ועני), בהתכוונו לכוחו הגדול של רבינו לעסוק בתיקון נשמות מקורביו.

לבקשת אשתו לגם מעט חלב, כשקודם לכן הוא מברך בהתלהבות ודבקות ברכת "שהכל", אחר הוסיף כי "שהכל נהיה בדברו" – ראשי תיבות: "נחמן בן שמחה" בהטעימו שרבינו הקדוש השיג את "דבר ה'" שמשם באות כל הרפואות שבעולם (עפ"י ליקוטי מוהר"ן ח"ב א).

כעבור שעה קלה נסתלק לעולמו. היה זה ביום ג' באייר שנת תש"ב.

 

(באדיבות ד. ברסלבר, עלון אוצרות)

רבי מתתיהו הכהן ברזסקי – ("רבי מאטעס")

מנעוריו יקדה בלבו אש אהבת התורה. הגיעו הדברים לידי כך, שהיה הוגה בתורה במשך שמונה עשרה שעות ביום, עד שרבותיו הכריחוהו להפסיק מעט ולצאת לשאוף אויר צח למען בריאותו, אך הוא לא שמע לדבריהם, כי לא הבין כיצד ניתן להיפרד מן התורה הקדושה, מקור החיים.

בהגיעו לפרקו ונשא אישה תלה בו חמיו תקוות גדולות, שיתמנה לראש-ישיבה וכדומה. אולם רבי מתתיהו, שכגודל גאונותו כך ענוותנותו, לא אבה ליהנות מכתרה של תורה.

תחת זאת, היה אוסף את כל בני העניים בעיירה שאין מי שילמדם תורה, יושב עמם מבוקר עד ערב ומשנן באוזניהם תורת ה' – כמעשה רבי חייא.

ראה חותנו שאינו חפץ לעשות תורתו קרדום לחפור בה, שכר חנות והושיבו בה כדי שישמש כמוכר…

ישב רבי מתתיהו בחנות, אולם שמר על עיניו מכל משמר. בכל פעם שראה אישה קרבה ובאה, סובב פניו אל הקיר, הורה לה לקחת את חפצה, ולהניח את הכסף על השולחן.

פעם אחת נדמה היה לו שאישה נכנסת, הפך ראשו אחורנית והמתין. שעה ארוכה חלפה והוא עדיין שומע חיטוטים בשקים, אך לא החזיר פניו.

לפתע נכנסה אשתו למקום, ומה רואות עיניה? עז עומדת ואוכלת באין מפריע, ובעלה יושב כשפניו אל הקיר…

מאז, פטרוהו בני משפחתו מחובת הפרנסה, והוא התמסר כולו לעבודת בוראו.

רבי מתתיהו נמנה מלפנים על חסידי רדזימין. למרות גילו הצעיר, נהג רבו שלא להתיר עגונה בטרם התייעץ עימו.

באחד הימים נקלע לידיו ספר. פתחו, ולנגד עיניו עמדו המילים: "אהובי בני חביבי, אתמול באתי לפה ברסלב לשלום, ובודאי כבר שמעת מה שעבר עלי בלאדיזין…" וכאן מעיר 'המעתיק,' כי כשביקר כותב המכתב בלאדיזין, הקיפו המתנגדים את הבית, השליכו עליו אבנים רבות, ומאוחר יותר לקחוהו למאסר.

כותב המכתב מציין כי תוך כדי הכתיבה הגיעה אליו פקודה שהוא חייב לעזוב את העיר, והוא מוסיף כי "בודאי הכל חסדי ה' ונפלאותיו". תוך כדי כך הוא מעתיר על בנו שאליו יועד המכתב, חיזוקים מאין דוגמתם בעבודת ה'.

רבי מתתיהו התפעל עד עמקי נפשו מתעצומות הנפש של הכותב ומדבקותו בבוראו, ולאחר בירורים נודע לו, כי זהו ספר מכתביו של רבי נתן מברסלב.

בהמשך התיידד עם אחד מגדולי חסידי ברסלב בפולין רבי יצחק ברייטר הי"ד, ובעקבותיה התקרב רבי מתתיהו, יחד עם אחיו ר' יצחק גרשון, לחסידות ברסלב.

חיבה רבה רחשו לו רבים מגדולי דורו, וביניהם ה'חפץ חיים'. רבי מתתיהו יכול היה לשבת בכבודו של עולם, אך הוא בחר להצניע לכת עם ה' אלוקיו. הוא נסע לאומן, התיישב בה והיה ספון כל ימות השבוע בין כותלי ה'קלויז' כשהוא דבוק בבוראו ובתורתו.

ר' מאטעס, כפי שכונה באומן, יושב היה כשלפניו גמרא, לומד בדביקות, ומידי פעם נושא עיניו כלפי מעלה: "ריבונו של עולם, רחם עלי בזכות אביי ורבא, שאהיה כרצונך באמת" ומעיניו זולגות דמעות.

טוב לבו וענוותנותו היו ללא גבול. לפני קריאת התורה, כשהיה רואה שמלבדו יש כהן נוסף בבית הכנסת, היה ממהר לצאת, כדי שיזכה הלה בעלייה לתורה.

לא פעם, כשהתקשה אחד מצעירי החסידים בהבנת סוגיה כלשהי, היה שואל את ר' מאטעס, שהיה מאיר עיניו בו במקום; וכשהלה הביע התפעלותו, הניע ר' מאטעס ידו בביטול: "מה מתפעל הנך? העיקר הוא יראת שמים וקיום התורה".

דבקותו ברבינו הקדוש הייתה לפלא, לילות שלמים היה שוהה באוהל ציונו, מתעמק במאמריו, ושופך לבו כמים לפני ה'. שיזכה ללכת באורחותיו.

בשנות השלטון הקומוניסטי, נשלח יחד עם קבוצה של חסידי ברסלב לסיביר, ועקבותיהם לא נודעו, ה' יקום דמם.

 

(באדיבות ד. ברסלבר, עלון 'אוצרות')

רבי נחום שטרקס – שוסטר [=הסנדלר]

נער צעיר היה כשהתייתם מאביו, בני משפחתו שלחו אותו לברדיטשוב, שם התגורר דודו ר' דוד, שהיה מחסידי ברסלב, כדי שילמד שם את מקצוע הסנדלרות ויוכל לפרנס את משפחתו. נחום עזב את עיירת מולדתו 'למאזא' שבפולין, ונסע לברדיטשוב שבאוקראינה, שם התוודע אל חסידי ברסלב בני העיר שקרבוהו מאוד, השלהבת היוקדת נאחזה בנשמתו, וכשחזר ללמאזא עיירתו, זכה לקרב לאור רבינו את שני הגאונים והחסידים רבי מרדכי הלברשטט, לימים מורה-צדק בסוקולוב, וחברו רבי שלמה גבריאל הכהן, שהיו מתלמידי 'בעל התכלת' מראדזין. הם כה התפעלו מאמירת התיקון-חצות שלו ומהלהבה הקדושה היוקדת בקרבו, שהתקרבו לחסידות ברסלב.

כעבור שנים מאז, קירב ר' נחום עוד שניים מגאוני פולין לאורו של רבינו: רבי אפריימ'ל קראקובסקי מורה-הוראה דפשעדבורז', בן לשושלת צדיקי בית לעלוב, ורעהו רבי פנחס'ל עילוי, תלמידם של ה'אבני נזר' מסוכטשוב ובנו בעל ה'שם משמואל'.

נפשות רבות ויקרות קרב ר' נחום אל ה'נחל נובע', בזכות תמימותו ופשיטותו, שמחתו והתלהבותו בעבודת הבורא. בעקבותיו התקרב גם אחיו הצעיר ר' נחמן שטראקס, וגם את אביו, ר' פאליק שטראקס (נקודה מעניינת לציון: ר' נחום שכנע את אביו להעניק  שם לבנו – נחמן – עוד טרם התקרב האב לברסלב).

לימים קבע ר' נחום מושבו באומן וביתו היה בית ועד לענייני רבינו הקדוש. בשבת בבוקר היו אנ"ש מתאספים בביתו ולומדים 'סיפורי מעשיות'. רבי אברהם בן ר' נחמן חזן (שיום היארצייט שלו הוא יום לפני זה של ר' נחום) היה מתוועד רבות בביתו של ר' נחום באומן עם אנ"ש ומשיח על שולחנו במעיינו של רבינו.

אחרי שהתאכסן פעם רבי אברהם שטרנהארץ ביום-כיפור בבית ר' נחום שוסטר באומן, סיפר, כי ראהו קם בחצות ועוסק בתורה בתפילה והתבודדות, בדביקות והתלהבות, וכל כך התפעל מעבודת הלילה שלו עד שהתבייש מפניו.

לאחר שהיה רבי שמואל הורביץ באומן, סיפר: ״וישנתי שם בקלויז על הספסל, ובחצות באו הר׳ משה מטשענסטחוב והר׳ נחום שיסטער והקיצו אותי ותיכף קמתי בזריזות כזה ובחשק נלהב (עד שתמיד היה ר' נחום הנ"ל מזכיר אותי: מדוע לא תקום עכשיו גם כן כמו אז) והלכנו למקוה ועלינו על הציון הקדוש…״ (ימי שמואל ב, קצז)

עסק בגמילות חסד, חילק מעות שנשלחו אליו מפולין בין אנ"ש באומן, כמו שמספר רבי מרדכי מסוקולוב במכתבו מיום ב׳ ואתחנן תרצ״ב:

"אחר דרישת שלומך הטוב, שולח לך המכתב מאנ״ש היקרים מאומן עם הקבלות וכמה חילק ידידנו ר׳ נחום נ״י, הגם שחביב עלי המכתב ולראות היאך שזכה הסנדלר לדברי תורה, מה שהדבר הפלא ופלא, מכל מקום מוכרח אני לשלוח לך כדי לראות החשבון ולשלוח זאת הסך לר׳ פאליק שטראקס לאמאזא, ולדעתי החלוקה נכונה. ובאם אין הסך העולה לערך פחות מחמישים ז׳ (=זלוטי) בידך לראות אצל אנ״ש לקבץ זאת, כי כל החותמים מכירינו ומיודעינו, כמובן, ולעשות זאת במוקדם האפשרי ולהודיע זאת גם קבלה מהישיש ר׳ פאליק נ״י שטראקס מאנ״ש, כדי שיחשב עוד" (נחלי אמונה, מב)

סיפור מיוחד בפני עצמו הוא, סיפורו של ר' נחום וגרי-הצדק. כפר אחד היה באזור אומן, בשם סיניצה, שכל תושביו הנוכרים שהיו מלומדים ועשירים, התגיירו יחד עם בני ביתם. אנ"ש באומן, מסרו נפשם למרות הסכנה מצד השלטונות, ועזרו להם להיכנס תחת כנפי השכינה.

ר' נחום שוסטר, חיבב מאד את הגרים האלו, ואף העתיק את מגוריו לכפר אילינקה, כדי להימצא במחיצתם. הוא היה מלמדם תורה ויהדות, משכים יחד עימם בחצות לילה ויוצא עמם ליער להתבודדות.

ר' נחום נסתלק לעולמו בעיצומם של ימי החנוכה הקדושים, בל' בכסלו, בשנות התר"צ.

הגרים שאהבוהו מאד, התאבלו מאוד על מותו וקברוהו בכפר מגוריהם. בנו ר' יואל שטראקס, שהתגורר בחרקוב (עלה ארצה בשנת תשנ"א), סיפר כשנודע לו שאביו נטמן באילינקה, רצה להעביר את קברו למקום אחר, אך כשהגיע לכפר עם אישורי ההעברה מטעם השלטונות, נזעקו הגרים במחאה: "לא ניתן בשום אופן שיוציאו צדיק כזה מתוכנו!"

ר' משה צדוק'ס הי"ד

מאותם בעלי תשובה מופלאים היה ר' משה, דוגמא חיה ומוחשית לדברי רבינו הקדוש: "כמה 'צלם אלוקים' היו מונחים ברפש, שאני הוצאתים  משם, ועל ידי נתקרבו אל ה' יתברך בהתקרבות גדולה כל כך, עד שאין להם להתבייש מצדיקים גדולים"!

איש יהודי היה באומן ושמו צדוק. בעל עגלה פשוט היה, את מקום תפילתו קבע ב'קלויז' של חסידי ברסלב. מדי יום, טרם עלות השחר, נהג לקום ולומר תהלים בתמימות טהורה.

ולצדוק בן ושמו משה, אשר נקרא על שם אביו: משה צדוק'ס. לצדוק לא היתה שום סיבה להתפאר בבנו; אדרבה, רק חרפה וקלון הביא עליו; הוא חָבַר לכנופיית פשע שהפילה חיתתה על כל האיזור ולא בחלה בשום אמצעי כדי להשיג את מטרותיה השפלות.

כך חי לו משה חיים שיש בהם בושה וכלימה לו ולכל משפחתו, ונדמה היה שאפסה התקווה כי ישוב אי פעם לדרך הישרה.

ויהי היום, צדוק העגלון נפטר לבית עולמו, והניצוץ היהודי שבלב בנו התעורר קמעא מתרדמתו; משה החליט שעליו לעשות את המינימום לטובת נשמת אביו ולומר אחריו קדיש.

אך להוותו התברר כי אין הדבר פשוט כלל ועיקר; בשום בית כנסת בעיר לא הותרה לו דריסת רגל; רק נראתה דמותו במקום – והמתפללים קראו לעברו בזעם: "כלך לך מכאן, צא ממחיצתנו!"

הדבר נשנה על עצמו בכל בית כנסת שאליו רצה להכנס ולומר קדיש על אביו. לבסוף החליט לנסות את מזלו בבית המדרש של חסידי ברסלב, היכן שנהג אביו להתפלל.

משה צדוק'ס נכנס לקלויז; וראה זה פלא: איש לא גרש אותו, והוא אף הצליח לומר את הקדיש עד גמירא. לאחר מכן עזב את המקום.

במשך שנת האבל על אביו פקד את הקלויז יום יום, כשמלבד אמירת קדיש אינו עושה מאומה; לא טלית ותפילין, לא קריאת שמע ותפילה.

יום אחד ניגש אליו החסיד רבי יענק'ל מזיטומיר ואמר לו בנימת חיבה: "משה, אם כבר באת לכאן, הנח גם תפילין".

משה נמס כולו מול הלבביות שהקרין ר' יענק'ל, ונעתר לבקשתו. אט אט הוסיף על הנחת התפילין עוד מצוות; הוא גם גידל זקן ופיאות וכל חזותו השתנתה ללא הכר.

לא פעם נשמעו קולות בכי מתוך אוהל ציון רבינו – בכיו של ר' משה צדוק'ס תוך כדי אמירת 'תיקון הכללי' ו'ליקוטי תפילות'.

ויהי בימי שלטון הרֶשע הקומוניסטי, כל המקוואות באומן נסגרו, דבר שהסב צער רב ליהודי העיר. והנה נחלץ ר' משה צדוק'ס לעזרת אֶחיו; הוא  מסר את נפשו, פשוטו כמשמעו. חפר באורווה שבחצר ביתו חפירה בעומק של חמישים מטרים, עד שמצא מקום מים.

כך, תוך סיכון עצמי רב, בנה מקווה מחתרתי שפעל תקופה ארוכה ושימש את יהודי העיר, גם את ה'מתנגדים' שבהם, שעתה הודו בפה מלא בצדקת דרכם של חסידי ברסלב המקרבים כל יהודי באשר הוא.

ר' משה הקים דור ישרים מבורך, ההולכים בדרך התורה והיראה. בשנות השואה, עם כיבוש העיר אומן על ידי הגרמנים ימ"ש, הוצא להורג ביער שמחוץ לעיר, יחד עם עשרים וחמש אלף יהודי אומן, ה' יקום דמם.

(באדיבות ד. ברסלבר, עלון אוצרות)

נולד בשנת תקנ"ט לאביו הגדול רבי אהרן רב העיר ברסלב, תלמיד רבינו. בצעירותו, זכה לחזות בפני קדשו של רבינו.

ארבעה בנים היו לרבי אהרן, ובכולם נשתדך עם חבריו תלמידי רבינו. הבכור רבי צבי-אריה, נשא בשנת תקע"ה את בתו של רבי חיים שרה'ס מתלמידי רבינו. כשחלפו עשר שנים מנישואיהם ועדיין לא נפקדו, הלכה זוגתו אל מוהרנ"ת ובכתה לפניו שבעלה עלול לגרשה כדין התורה.

הרגיעה מוהרנ"ת: "הוא לא יגרשך", ועודד אותה להאמין ולבטוח בישועת ה'. ואכן, לא שלמה השנה העשירית ולתקופת הימים נפקדו לטובה בבן, ונקרא שמו בישראל "נחמן" על שם רבינו, הלא הוא הרב מטשעהרין. אחריו נולד אחיו רבי חיים.

רבי צבי-אריה היה גדול בתורה ועבודת ה'. תקופה מסוימת היה כרוך אחר השרף רבי שמואל אייזיק תלמיד רבינו. הוא עבד את ה' באש שלהבת וקיים כמה פעמים את סדר התשובה שבספר "הקנה", ערך תעניות סיגופים וגלגולי שלג, וזאת מלבד דבקותו המופלאה בקיום תורת "הנעור בלילה" (ליקוטי מוהר"ן נב), כשגם בלילות קפואים הוא יוצא אל היערות להתבודד בינו ובין קונו.

בדיקת חמץ בערבי-פסחים ארכה לו כל הלילה, הוא היה מחפש חיפוש אחר חיפוש בחורים ובסדקים, כשכולו אחוז התלהבות קודש ובניו מסייעים לו. פעם, תוך כדי בדיקת החמץ, מצא תכריך כתבים של בנו הצעיר רבי נחמן, גדוש בחידושי תורה, מוסתר בארונו. לאחר שעיין בהם, אמר לבנו: "אם מחדש אתה בתורה, למד תחילה את תורה נד בליקוטי מוהר"ן, ומכאן ואילך תחדש" (שם מבואר איך לזכות לחידושים אמיתיים). אחר הדברים האלה, גנז רבי נחמן את חידושיו והתמסר לכתיבת חידושים במאמרי רבינו.

רבי אברהם שטרנהרץ, שבילדותו הסתופף בבית אבי–זקנו רבי צבי-אריה, זכר את גודל קדושת עבודתו את בוראו, וסיפר, שכשהיו מוציאים את החלות מהתנור בערב שבת, היה רבי צבי-אריה מתלהב וזועק בהתעוררות: "שבת קודש! שבת קודש!" וקולו נשמע למרחוק.

ובשבת קודש, היה רבי צבי-אריה פושט צורה ולובש צורה. תפילת ליל-שבת ארכה לו שעות ארוכות מרוב תשוקתו ודביקותו בה' יתברך. ובאותה עת היו שני בניו ממתינים לו ובינתיים לומדים דפי גמרא בזה אחר זה.

למרות שקיבל תורה וחסידות מאביו ומרבי שמואל אייזיק, ובעצמו היה מרואי פני רבינו, לאחר ששמע מחבריו כי בשבת חנוכה האחרון לחיי רבינו, כשאמר את התורה "כי מרחמם ינהגם", סמך בכך את ידיו על מוהרנ"ת, שהוא ינחיל את תורתו ודעתו לדורות – ביטל עצמו רבי צבי אריה בפניו ושלח אליו את שני בניו רבי נחמן ורבי חיים, שיקבלו מדעת קדשו.

ב'פרפראות לחכמה' על תורה ו' כותב בנו הרב מטשעהרין: "שמעתי מאבי ז"ל ששמע מזקני תלמידיו הקדושים של רבינו ז"ל, שהבינו אז מרמיזותיו הקדושים של רבינו ז"ל שבמאמר זה נתן סמיכה לתלמידו הקדוש הר"ר נתן ז"ל".

לאחר פטירת אביו, נתמנה רבי צבי-אריה לדיין ומורה-צדק בברסלב. אך גם אז לא זנח את עבודותיו הקדושות; בגודל יקוד ליבו החליט פעם להתבודד במשך שנה תמימה מבני אדם ולהתדבק בקונו. הוא העמיד במקומו ממלא מקום ברבנות, ושהה לבדו במשך שנה שלמה מחוץ לישוב, בחדר מיוחד שהיה לו ביער.

על גדולתו בתורה מסופר, כי כשהגיע אל הגאון רבי שלמה קלוגר פסק–הלכה שלו בנוגע לעגונה, התבטא: "לתושבי ברסלב יש רב גאון ירא וכשר".

ביום י"א אדר שנת תרכ"ח נסתלק רבי צבי-אריה לעולמו, ונטמן בברסלב, ליד ציון אביו רבי אהרן.

כמנהג חסידי ברסלב הרחוקים מתארים ושבחים, נכתב על קברי שניהם רק שמם, בתוספת "מו"ץ" (= מורה צדק). בנו רבי חיים, שהיה חתנו של רבי משה ברסלבר, שימש אחריו כמורה-צדק בברסלב. ובנו רבי נחמן שימש ברבנות בטשערין.

'רבי נחמן חיה'לעס' נכד רבינו

רבי נחמן חיה'לעס נולד בשנת תקע"ט לאביו רבי זלמן בן רבי יעקב יוסף ליובארסקי, ולאמו הצדקת מרת חיה, בת רבינו, שעל שמה כונה בפי אנ"ש 'רבי נחמן חיה'לס' (= של חיהל'ה).

בן יחיד היה להוריו. מנעוריו דבק בתורה ובעבודת השם. בהגיעו לפרקו לקחו לחתן רבי בער בן רבי שלמה מקארלין.

לאחר נישואיו התגורר בעיר טולטשין, מקום מגורי חותנו. רבי בער עצמו דר בעיר זו, כיוון ששם היה אחד המעונות של חותנו רבי ברוך ממז'יבוז'.

אהוב מאד על צדיקי עירו היה רבי נחמן. כשערך פעם ברית-מילה לבנו, והודיע על כך לאחד מגדולי העיר שנמנה על חשובי תלמידיו של רבי ברוך ממז'יבוז', השיב לו הלה: "לשמחה שלך – לא אלך"… לתמיהת רבי נחמן, הסביר לו: "כוונתי היתה שלא אלך, אלא אזחל על ידיי ועל רגליי, כדי לזכות להשתתף בשמחת הברית של בנך"…

מאידך, בתקופת המחלוקת הנוראה שהיתה על חסידי ברסלב, סבל רבי נחמן – שהיה אברך צעיר – רבות מן המתנגדים שבעירו שהיו נהגו לבזותו ולהציק לו בכל עת מצוא על היותו חסיד ברסלב ועוד נכדו של רבינו. באותה תקופה קשה עמד חותנו הצדיק רבי בער לצדו, וחיזקו לבל ייפול ברוחו כשהוא מזכיר לו את אמרת הצדיקים על הכתוב "ומשמע ודומה ומשא" – "הערן און שווייגן און ליידן", כלומר: "לשמוע, לידום ולסבול באהבה".

רבי נחמן חיה'לעס ירש את כסאו המפורסם של רבינו. הכסא עבר לבנו רבי זלמן, וממנו לנכדו רבי הירש. לאחר פטירת רבי הירש הונח הכסא בשגגה במחסן עצים להסקה, והחסיד רבי הירש ליפל הוציאו משם ובזכותו הוא נותר למשמרת לדורות.

כמו כן היה ברשות רבי נחמן שטר הכתובה של רבינו. לימים רכש אותו בדמים מרובים חסיד ברסלב עשיר מלודז' שבפולין מידי רבי יעקב יוסף בנו של רבי נחמן.

סופר מומחה היה רבי נחמן חיה'לעס, וכל ימיו הניח תפילין שהוא בעצמו כתב את פרשיותיהן. כשביקר החסיד רבי לוי יצחק בנדר אצל בתו נתנה לו במתנה את התפילין של אביה, שהכתב שלהן מהודר להפליא, אלו שמורים עד היום.

במכתבי רבי נתן לבנו רבי יצחק המתגורר בטולטשין, הוא מרבה להתעניין בשלום רבי נחמן חיה'לעס המתגורר אף הוא בעיר זו:

"ותפרוס בשלום ידידי הותיק מורנו הרב נחמן נ"י נכד אדוננו מורנו ורבינו ז"ל, ותרבה לדבר עימו כרצונו, שהוא רצונו יתברך".

"ה' יתברך יודע שאני מתפלל עבורו שיזכה להכיר את כוח וזכות זקנו הנורא, שהוא טובתו בזה ובבא לנצח".

"ושלום לכל אנ"ש ובפרט לידיד נפשי ולבבי החקוק במוחי ולבי בכל עת, הותיק מורנו הרב נחמן נ"י נכד אדמו"ר זצ"ל. ידבר על לבו שיהיה פה בחול המועד הבא עלינו, כאשר כתבה אליו דודתו הצדקת מרת אדיל תחיה".

"מאד אני נכסף שיבוא לפה (= אומן) על ראש השנה הבא עלינו לטובה בסמוך; והוא לטובתו בזה ובבא לנצח, ואי אפשר להאריך. וה' יתברך יזכנו להכין עצמנו כראוי על ראש השנה הבעל"ט, להרגיש מעתה תוקף קדושת היום, כי הוא נורא ואיום".

לעת זקנתו עבר רבי נחמן חיה'לעס לדור באומן, ובשנת תרמ"ט נסתלק שם בגיל שבעים ונטמן בבית העלמין בעיר, סמוך לציונו של רבי נחמן מטולטשין תלמיד מוהרנ"ת.

ר' יעקב צבי פילמר מברדיטשוב, המכונה ר' יעקב שניידער (החַיָט), היה מיקירי חסידי ברסלב בברדיטשוב. נולד בשנת תרל"ב לאביו ר' אליהו יצחק. מגיל צעיר כמהה נפשו ליוצרו, ופעמים רבות מרוב השתוקקות לבורא זלגו עיניו דמעות.

הוא נסע לערים רחוקות, ביקר בחצרות צדיקים ובבתי-מדרשות שונים, אולי ימצא את שאהבה נפשו. ראה ה' בחיפושיו הכנים, והפגישו עם ספרי ואנשי ה'נחל נובע'. הוא נסע לאומן והשתטח בתפילה על ציון רבינו הקדוש, ושם מצא מרגוע לנפשו.

כשקיבל צו-התייצבות לצבא הרוסי, קיים בתמימות את דברי רבינו ב'ספר המידות': "סגולה להינצל משונאים, הן שונאים של מחלוקת, הן שונאים שבדרך שמתיירא מהם – לומר כל הטעמים שבתורה, דהיינו פשטא מונח זרקא וכו'" (מריבה ח"ב, כד)

וראה זה פלא, כשבדקוהו הממונים, למרות שהיה חסון ובריא, רשמו לו תעודת-פטור ושיחררוהו לאלתר.

בלילה היה קם והולך אל ציון רבי לוי יצחק מברדיטשוב, שם, לאורו של נר קלוש, שפך לבו באמירת תיקון-חצות ובהתבודדות. תקופה ארוכה למד שם יחד עם חברו ר' בנימין פארבער (הצַבָּע), ובעת שחששו שתרדמה תיפול עליהם, תחבו נר דולק בין אצבעותיהם וכך ישבו ולמדו.

החסיד ר' שמואל העשל פרידמן מזכירו ביומנו 'תולדות שמואל': "יום א’ פרשת וישב’ (תר"ס) הייתי על ציון הרב (מברדיטשוב) זצוק”ל, וכל היום הייתי בהקלויז שלנו, בערב לנתי שמה, והלכתי עם ר’ יעקב נ"י על ציון הרב ז”ל בחצות הלילה, ואמרנו שמה 'חצות' ותהילים ותפילות"

פעמים רבות, ברוב כיסופיו, היה יוצא לדרך ברגל, לאומן, להשתטח על ציון רבינו.

בשנת תרס"ה, עלה ר' יעקב לארץ הקודש, כשהוא מותיר בברדיטשוב את המתפרה הגדולה שלו. הוא התיישב בירושלים, ור' שמואל העשל מזכיר זאת: "יום ג’ פרשת 'שמות’… היום בא ירושלימה ידידנו ר’ יעקב חיט נ"י מברדיטשוב ואכל אצלי סעודת שחרית" (שם עמ' קא)

פעם פגש רבי יעקב את רבי ישראל קרדונר, והנה פניו של רבי ישראל אדומות ועיניו נפוחות מדמע. לשאלתו לפשר דבר, שח בפניו רבי ישראל:

"נודע לי עתה כי שני ילדים יהודים עניים נמצאים ברשות המיסיון, ובכדי להצילם משמד נדרש סך עצום ובידי אין מאומה, ולכן בכיתי לפני אבי שבשמים שיזמין לי את הכסף שאוכל לפדותם"

התרגש רבי יעקב ואחזתו אש קודש, הוא עצמו היה עני ואביון, ברם, היה ברשותו סכום גדול שאסף בעמל זמן רב, לנסיעה לאומן. כי מנהג אנשי שלומנו היה לחסוך מפתם ולצרף פרוטה לפרוטה כדי לנסוע לציון רבינו הקדוש, ואחת לארבע שנים היתה מתמלאת המכסה עבור הנסיעה הקדושה.

ר' יעקב מסר לו מיד אל מלוא הסכום, ור' ישראל התמלא מיד שמחה וחדוה ומיהר לפדות את היתומים.

בשנת תרע"ד, בגלל המלחמה והרעב, עבר ר' יעקב לדור יפו. ובחורף תרפ"ה בא מיפו לדור בירושלים, ובבואו לבית מדרשנו, שמח עליו ר' שמואל הורביץ כעל כל הון: "והנה שמחתי מאוד מאוד וראיתי כי נפתח לפני אור חדש  והתנוצצות בענין רבינו ז"ל, כי יש לי חבר כזה בעבודת ה', וישבתי יחד עם ר' יעקב רוב הלילה ודיברנו מרבינו ז"ל ועבודת ה', וגם סיפר לי ר' יעקב הרבה דברים ועובדות מרבי אברהם ברבי נחמן זצ"ל ומשאר אנשי שלומנו, ומענין התקרבותו לרבינו ז"ל, וגם אני סיפרתי לו מענין התקרבותי לרבינו ז"ל והמניעות שעברו עלי, וכן בילינו ביחד בידידות ורעות ושמחה ואהבה, ושמחתי מאוד, כי ממש נפתח לי אור חדש וחיות חדש בענין רבינו ז"ל והיה יקר אצלי מכל הון"

"והנה, הוא, ר' יעקב, הביא איתו מיפו את המכונת-תפירה שלו, כי הוא היה יודע לתפור, כי היה חיט והיו קוראים אותו רבי יענקיל שניידער, ובבוקר אחר שהתפלל ולמד שיעוריו, העמיד המכונה בבית מדרשנו והתחיל לעבוד עבודתו לתפור, ובעת העבודה ובאמצע תפירתו, למד ליקוטי מוהר"ן בעל-פה ועוד ספרי קבלה וספרי רבינו ז"ל, בעת עסקו במלאכתו, והיה אומר בבדיחותא כי המכונה שלו מדברת קבלה…" (ימי שמואל ב-קסט)

מדי שבת, היו אנשים עומדים ליד חלון ביתו ומקשיבים לניגוניו הנלבבים. כי איש שמח היה והירבה לזמר ולרקד.

כמנהגו בחו"ל, גם בארץ, היה הולך רגלי בכל ערב-ראש-חודש לקבר-רחל, ולעוד קברי צדיקים.

נסתלק לעולמו בג' אדר תרצ"ט

נולד לאביו הגדול רבי ברוך אפרים מטפליק, בעל מחבר ספר 'באבי הנחל' על ליקוטי מוהר"ן.

רבי נחמן דר בטשעהרין והיה עובד ה' מופלג, תלמיד חכם ובעל-מחדש עצום. איש קדוש היה עד מאוד. מוחו ולבו הגו תדיר בתורה ועבודת ה', עד שלא היה מכיר אפילו בצורת אשתו, דבר שלא מצינו אלא אצל יחידי סגולה מגדולי החכמים (עיין שו"ע אבן העזר סימן כג סעיף ז). ופעם אחת ניגשה אליו אשתו בלכתו ברחוב ושאלה אותו: אתם נחמן ברוך אפרים'ס? מה שלום זוגתכם ששמה כך וכך? ולא הכיר אותה כלל.

בערוב ימיו עלה לארץ הקודש והתיישב בירושלים. בעת ההיא דרו בירושלים עיר הקודש: רבי אברהם ב"ר נחמן, רבי ישראל קרדונר, רבי נתן בייטלמכר ב"ר פנחס יהושע מטשערין, רבי שמואל העשל פרידמן, רבי שמעון סליטינסקי, רבי יעקב יוסף מסטווצש, רבי נתן ב"ר נחמן – נכד מוהרנ"ת, רבי משה אקסיל, רבי משה באגמולגי, ועוד כמה יחידים מאנ"ש.

רבי שמואל העשל פרידמן מזכירו בין אנ"ש שבאו לשמחת ה'פדיון הבן' של בנו בכורו נחמן, בחודש אדר תרס"ג: "והיינו ברוך ה’ בשמחה מאוד, ורקדנו הרבה עם אנשי שלומנו, דהיינו: ר’ יעקב זעמלינסקי, ור’ אייזיק כהן, ר’ נפתלי מברדיטשוב, ר’ בנימין מברדיטשוב, ר’ שלמה וועקסליר, ר’ גָדיל, ר’ נחמן מטשערין, ר’ אהרן, ר’ אליעזר מטשערין, ואבי נרו יאיר עם אשתו וכו’. ברוך ה’ זכיתי לעשות סעודה – אשר לא עלתה על דעתי לעשות סעודה כזאת, וכל היום היינו בשמחה, וגם למדנו את ספר רבינו" (תולדות שמואל עמ' פה)

בשנת תרע"ג הדפיס רבי ישראל קרדונר בירושלים את הספר 'קיצור ליקוטי מוהר"ן השלם', שבו נכללו: 'קיצור ליקוטי מוהר"ן' שחיבר מוהרנ"ת; הוספות מהספר 'ליקוטי עצות'; הוספות מ'ליקוטי עצות מהדורא בתרא' מהרב מטשעהרין. משלושת ספרים אלו ערך וסידר כשולחן-ערוך את כל העצות היוצאים מהמאמרים הקדושים בספר 'ליקוטי מוהר"ן' לעובדה ולמעשה, עם הגהות בשולי הגיליון.

בסוף הספר צרף קונטרס בשם 'תוספת ומילואים', דברים יקרים, עמוקים ונפלאים, שחיבר רבי נחמן ב"ר ברוך אפרים דנן. בדבריו מביא כמה פעמים חידושים מהספר 'באבי הנחל' ומרוב ענוותנותו אינו מזכיר כלל שהוא בנו של בעל המחבר.

החסיד רבי אליהו חיים רוזין סיפר, שכשיצא בירושלים הספר 'פסול תכלת' מאת הגה"ק רבי מעשל גלבשטיין, נגד התכלת לציצית שנתגלתה אז על ידי הגה"ק מראדזין, ישבו לילה שלם רבי אברהם ב"ר נחמן ורבי נחמן ב"ר ברוך אפרים על הספר ועיינו בו לאמיתה של תורה, הם דנו אחת לאחת בכל ראיותיו וקושיותיו, אך לא השתכנעו מהן.

רבי נחמן ב"ר ברוך אפרים נסתלק לעולמו בא' בשבט תרע"ו, ונטמן בהר הזיתים. על מצבתו נחקק: "פ"נ ר' נחמן ב"ר ברוך אפרים ז"ל ברסלבר נ' ר"ח שבט תרע"ו ת.נ.צ.ב.ה."

ברבות הזמן נטמן לידו החסיד רבי אליהו חיים רוזין. מסופר, כי כל כך הגה רבי אליהו חיים בזיכרון התכלית, שתיכף עם בואו ארצה, פנה אל החברא קדישא ורכש לו מקום בהר הזיתים ליד מקום מנוחתו של רבי נחמן בן רבי ברוך אפרים זצ"ל, שם רצה להיטמן. מדי פעם נהג לעלות לשם, והיה שופך דמעות כמים בפרישת שיחה בינו לבין קונו ומכין עצמו היטב ליום פקודה. ובבוא יומו, זכה ונטמן לצד אותו צדיק.

רבי יצחק יהודה לייב מטפליק – תלמיד רבינו

בטרם התקרבותו לרבינו היה רבי יצחק לייב מפורסם כצדיק נשגב ובעל מופת שרבים נושעים על ידו. הוא השתמש בקבלה מעשית, כגון צירופי שמות, והשבעת מלאכים – וכך ריפא חולים, פקד עקרות והציל יהודים מצרותיהם.

כה נערץ היה על בני טפליק עירו ואף מחוצה לה, עד שהיו מי שהחשיבוהו ל…משיח, וכשהיה נוסע לערי וכפרי הסביבה היו מלווים אותו המונים, כשהם נוסעים אחריו בעגלות.

ברם, כמה מצדיקי הדור היו משפילים אותו, ובעקבות כך נגרמה לו ירידה רוחנית ביחס לדרגתו העילאית.

באותה תקופה פגש ברבינו, ותיכף בראותו את פני רבינו הקדוש ובשומעו את דבריו הבין כי איש אלוקים נורא הוא. ניגש אליו בחרדת קודש והחל מתחנן לפניו כי יקרבו אליו. רבינו נעתר לו וגילה כלפיו יחסי קירוב נלבבים, כשהוא מתבטא: "א מלאכה צו אראפווארפן א מענטשן?! א מלאכה צו דרהויבן א מענטשן!" ( – וכי חכמה היא להפיל בן אדם?! חוכמה היא לרומם בן אדם!) רבינו הורה לו לחדול מעשיית מופתים, וכאשר יגיע לעיר שבה היה ידוע ומפורסם כבעל מופת, יכריז בשער בת רבים כי כבר אינו עוסק בכך.

רבי אברהם בן רבי נחמן מסכם את התקרבותו:

"רבי יצחק יהודה ז"ל מטעפליק, קודם התקרבותו לאדמו"ר ז"ל היה מפורסם וכמה אנשים מעיירות רבות היו נותנים לו פדיונות. ואחר כך, כשהכיר אמתתו של אדמו"ר ז"ל, עזב והרחיק מעל עצמו הנהגת פרסומו, וקיבל על עצמו עול עבודתו יתברך בתמימות ופשיטות. ולא הסב את פניו גם מכל החרפות והבושות שהיו לו מחמת זה, ושב אל השם בכל ליבו ונפשו, כשאר אנשי האדמו"ר ז"ל" (כוכבי אור, אנשי מוהר"ן.)

יראה גדולה ירא את רבינו, לא פעם בעת שאמר רבינו 'תורה', היה נופל ברוב פחד אל מתחת לשולחן מבלי יכולת לקום. פעם נסע רבינו עם כמה מתלמידיו, ורבי יצחק לייב ביניהם. בדרך החל גופו הטהור של רבינו לרעוד. לאחר מכן שאל את תלמידיו: "הראיתם מה עבר כאן?" כולם השיבו בשלילה, מלבד רבי יצחק לייב שאמר: "הן, ראיתי את המראה".

היתה זו נשמה מהעולם העליון, ועל כך אמר רבינו, כי הרמה הרוחנית שבה ניתן לראות נשמה, גבוהה פי שש מנבואה.

פעם הביע בפניו מוהרנ"ת את התפעלותו מן המראות אשר הוא רואה, הגיב רבי יצחק לייב: "המראות שאתה רואה בתורה, חשובים הרבה יותר מאלה שאני רואה!" – – –

כאשר התלווה פעם רבי יצחק יהודה לייב מטפליק לרבינו בנסיעה, התבטא רבינו כי לו הזדמנה לו מקווה לטבול היה רווה נחת. אמר לו רבי יצחק לייב: "רבי, אם תרשו לי, אעשה לכם מקוה". נתן לו רבינו רשות, סימן רבי יצחק לייב במקלו עיגול על הקרקע, ונעשה מקוה. ירד רבינו וטבל, ומשרצה גם הוא לטבול, אמר לו רבינו: "אתה – לא".

עם פטירתו נטמן בטפליק. אנשי העיר בנו אוהל על קברו ונהגו לבוא ולהתפלל שם לעתים תכופות.

ר׳ צבי אלימלך (הירשל) מטפליק

בצעירותו היה שקוע רובו ככולו במסחר, ורחוק מהתורה. לאחר שגויס לצבא הרוסי, עבר תלאות בגוף ובנפש; בהיותו חלש בגופו וחולה בריאותיו, כמעט נפח את נפשו במהלך שהותו בצבא. פעם אחת הוטל עליו ועל חבריו לשאת שקי קמח ענקיים, כברת דרך ארוכה. תוך כדי סחיבת השקים הכבדים חש כי כוחותיו הולכים ואוזלים, ועוד קט הוא מתמוטט תחתיו. במר נפשו פנה בתפילה לה' יתברך: "ריבונו של עולם! הצילני ממוות! מבטיח אני לך שאם אשאר בחיים, אשוב בתשובה שלמה לפניך ואלך בדרך הישר" – – –

תפילתו שיצאה מלב נשבר, לא שבה ריקם; באורח פלא שרד עד לשחרורו המהיר מן הצבא. הוא החל לקיים את הבטחתו ולשוב בתשובה, לקיים מצוות ולהתרחק מקריאת כתבי-עת של גויים וכדומה.

כיון שעת מלחמה היתה זו, נדד מעיר לעיר, עד שהגיע לאומן. בבואו אל העיר, נכנס אל כמה בתי-כנסת, ובכל מקום ראה חבורות אנשים עומדים ושחים בחדשות מהמלחמה העולמית, כשכל אחד מספר על מה שקרא בכתבי העת.

הוא המשיך בדרכו, עד שהגיע אל ה'קלויז' של חסידי ברסלב, וגם שם מצא חבורות אנשים יושבים ומדברים… אך כשהתקרב אליהם, התפלא לשמוע אותם מדברים על ענייני תורה ועבודת השם. בפינה אחרת בבית המדרש ישבו עוד מספר חסידים, הוא היטה אוזנו לשיחם, והנה שומע הוא כי גם הם משוחחים אך ורק על יראת ה׳ והתכלית האמיתית.

בתחילה חשב לעצמו: ׳האם אנשים אלו מן הישוב? וכי אינם יודעים מהקרבות העקובים מדם המתחוללים בעולם?!׳ אך ככל ששהה במחיצתם, ראה את דבקותם ואת עבודתם את בוראם בתמימות ובאמת, והבין כי הם מרוממים מעל הכל, וחיים חיי אמונה וקרבת ה׳. הוא התפעם עד עמקי נפשו מאשר ראו עיניו, והתקרב לרבינו הקדוש ודבק בעצותיו.

לימים עבר להתגורר בעיר פולנאה, שם הקים תלמוד-תורה מחתרתי שבו חינך את ילדי ישראל בדרך התורה והאמונה במסירות נפש, תחת אפו של הנ.ק.וו.ד.

אחר כך, עבר לגור בטפליק ושם עבד כחייט. באחד הימים הגיע לבקר בעיר הרי"צ מליובאוויטש זצוק"ל. רבים מבני העיר באו לקבל את פניו, נכנס אף הוא ומסר קוויטל. כשקרא הרי"צ את הקוויטל שלו, התמלא התפעלות ואמר: "בימים קשים כאלו, כשצרות מקיפות מכל עבר, מבקש יהודי אך ורק בקשה אחת, לזכות לאמונה ויראת שמים!…"

לימים סיפר החסיד ר' יוחנן גלנט, בשם ר' הירשל, כי הרי"צ שאל אותו: ״לאיזה חסידות אתה משתייך?״ וכשהשיב לו: ״מחסידי ברסלב אני״, אמר לו הריי״צ: "הנה, לכל אחד יש ספרים רבים בביתו, אולם כשנוסעים בדרכים – לוקחים רק את הספרים הנחוצים ביותר, שלומדים בהם בקביעות", והראה לו את הספר ׳ליקוטי מוהר״ן׳ הנמצא עמו.

בזיווג שני נשא ר' הירשל לאשה את חנה בת החסיד רבי אברהם שטרנהארץ, ועבר לגור באומן. בזכות תמימותו זכה לקרב נפשות רבות לדרכו של רבינו.

ר' הירשל הלך לעולמו באומן, בט"ז טבת תרפ"ח.

החסיד ר' אלעזר מרדכי רוזנפלד, כותב:

"ט"ז טבת תשכ"ז. היום הוא יארציי"ט של ר' הירשל מטעפליק ז"ל ושוחח ממנו (ר' אלי' חיים רוזין) וסיפר, שהי' בעל תשובה ואחר כך נעשה חתנו של ר' אברהם כוכב לב סופר נכד מוהרנ"ת וכו'. וכשנפטר והלכו לטובלו במקוה, הי' קשה מאד, כי בימי טבת כבר נקפאים המימות, והיו צריכים לשבר את הקרח ואחר כך לטובלו, ולקחוׂ ר' יענקל ז'יטמיר ז"ל על כתפו ושבר את הקרח וטבל יחד איתו. ואחר כך שאלו ר' אלי' חיים שיחי': 'איך סיכנת את חייך? ומה ראית על ככה?' – כי עובדא כזאת היא ממש סכנה. ועל זה ענה ר' יענקל: 'הלא אתה יודע מי הי' ר' הירשל!', כלומר הלא ידעת את גדולתו ז"ל".

מנעוריו, יקד בלבו צימאון לקרבת ה' אמיתית. הוא שקד על תלמודו בישיבת 'עץ חיים' בירושלים והיה תר ומחפש אחר יראי ה' וחושבי שמו, שמא על ידם יזכה לבוא למבוקשו הטוב.

באחד הימים שמע על בית מדרשם של חסידי ברסלב בעיר העתיקה, הוא שם פעמיו לשם, ומיד בהיכנסו, פגש בהחסיד רבי שמואל הורביץ, ר' שמואל, שהבחין בטביעת עינו כי אוצר כלי חמדה נכנס לכאן, קיבל פניו בחביבות יתרה והחל לשוחח עמו בגדולת רבינו ותלמידו מוהרנ"ת, ובשגב נפלאות עצותיהם הקדושות. אחרי השיחה עמו, הרגיש ר' משה כי מצא את שביקשה נפשו זה עידן ועידנים.

מיום ליום הלך ודבק באורו הזך של רבינו, וברצותו לזַכות גם אחרים, קירב נפשות יקרות מקרב גידולי ישיבת 'עץ חיים', ביניהם החסיד רבי בנימין זאב חשין, החסיד רבי יום-טוב זלוטניק, ועוד.

באותם ימים, היה חֶסֶר גדול בספרי 'ליקוטי הלכות'. והלא חסיד ברסלב בלא ליקוטי הלכות, אי אפשר. ובכן, מה עושים? בשביל להשיג את האוצר היקר שלא יסולא בפז, היו חסידים נאמנים ממשכנים את כלי ביתם, ובלבד לזכות שכרך אחד עם חידושיו הקדושים של רבי נתן, ישכון אצלם לתקופת-מה.

ראה ר' משה כי אין הקומץ משביע את הארי. גמר אומר להדפיס מחדש את כל שמונת חלקי ה'ליקוטי הלכות', ולא זו בלבד, אלא אף החליט שיוציא מתחת ידיו דבר נאה ומתוקן, מהדורה מוגהת היטב, כתב מרובע, ואף יערוך מראי-מקומות לספרו הנשגב של רבי נתן. אמר ועשה. יושב היה שעות ארוכות, עם ערימת ספרים לפניו, בבלי, ירושלמי, מדרשים, זוהר, כתבי האר"י ז"ל. וכל אימת שציין מראה-מקום, היו פניו נוהרות וזורחות משמחה עילאית.

מי שסייעו בידו בממון להדפסה, היו החסיד רבי בירך רובינזון והחסיד רבי משה ירוסלבסקי. ואחרי כל הטרחה וההשקעה העצומה, הצליחו בסייעתא דשמיא להדפיס מספר קונטרסים של ליקוטי הלכות 'אורח-חיים', ובימים ההם היה יקר דבר ה', כל קונטרס התקבל בשמחה עצומה, ויום צאתו ממכבש הדפוס, היה יום חג לאנשי שלומנו.

אמרו על ר' משה, שלא היה משיח שיחת-חולין בבית-המדרש, ושיחת חולין בכלל.

הוא התרחק מהזדקקות לרופאים, וסיפרו עליו כי פעם אחת בלבד ביקר אצל רופא, היה זה כשסר אל קליניקה של רופא-עיניים, לשאול אותו האם ישנה אפשרות להתקין עבורו משקפיים מיוחדות, שלא יוכל להביט דרכם מחוץ לארבע אמותיו…

כך המציא ר' משה את המשקפיים האטומות שהיו נראות כמשקפי-שמש, שרק רווח דק הותיר בהם, לראות את ארבע האמות שלפניו, לבל יכשלו רגליו, ובעיקר עיניו. לכולם היה נדמה שהוא זקוק למשקפיים אלו כדי להתגונן מקרני השמש, ברם, התפלאו מדוע הוא מרכיב אותם גם בימות החורף…

כל ימיו השתוקק ר' משה להשתטח בציון רבינו הקדוש, עד שזכה לכך בהשגחה מופלאה. הוא נסתלק לעולמו תקופה קצרה אחרי נפילת מסך הברזל.

בהיותו מוטל על ערש דווי, נודע לו כי אחד מאנ"ש עומד לנסוע להר-הזיתים, פנה אליו וביקשו: "עשה עמי טובה, בהר-הזיתים מונחת בתי, בחלקה פלונית, בשורה פלונית, על מצבתה כתבו לצד שמה: 'בת הרב ר' משה רוזנטל', אבקשך בכל לשון של בקשה, אנא מחוק את מילת 'הרב'…"

וכעבור זמן קצר, בעשרה בטבת תשנ"א, עלתה נשמתו לגנזי מרומים.

 

רבי יהודה ואחיו רבי שלמה זילברמן

מבין אנשי שלומינו שבפולין, מפורסמים האחים מלובלין, ר' יודל ור' שלמה'לֶה ממשפחת זילברמן. הם היו מהמקורבים הראשונים שזכו להתקרב לחסידות ברסלב בפולין.

הגדול מבין האחים היה ר' יודל, צדיק ולמדן, בצעירותו היה מבקר תכופות בביתו של הגאון הק' רבי צדוק מלובלין זצ"ל. באותם ימים אף זכה להשתטח על ציונו הקדוש של רבינו זצ"ל באומן. מאוחר יותר, בעקבות התקרבותו של החסיד הגדול ר' יצחק ברייטר, החלה להתגבש קבוצה ראשונית של צעירים צמאי קרבת־אלקים המוצאים רוויה במי הנחל נובע.

בין ראשונים אלו, נמנים: האחים ר' יודל ור' שלמה'לֶה; האחים ר' שמואל אלי' ור' יחזקאל מנדלאֵייל; ר' אהרן ליב ציגלמן, ר' יצחק מאיר קורמן, ור' לייביל. 7 חסידים אלו, הצטרפו לר' יצחק ברייטר במסעו השני לאוּמַן, לקראת ראש השנה תרס"ז.

* * *

לר' יודל דנן היה חלק רב בגילויָם של המראה־מקומות על "ספר המדות" שחיבר רבי צדוק מלובלין זצ"ל, על כך כותב החסיד היקר ר' יעקב דוב:

'שמעתי מפי הרב החסיד, מזקני וגדולי אנ"ש, מהמקורבים הראשונים לדרך אדמו"ר זצוק"ל בפולניה, הרב ר' יודל זילברמאן ז"ל הי"ד מלובלין, שהוא היה האיש שלקח את ה"ספר המדות" עם המראי־מקומות מהגאון הקדוש ר' צדוק הכהן זצוק"ל מלובלין בסוף ימיו להדפיסו. אבל התנה תנאי, היות שהמראי־מקומות כתובים על ה"ספר המדות" שלומד בו, על כן לא יוכל להלוותו אפילו ליום אחד, כי לא יכול להיות בלעדו, רק בעת שיביאו לו אחר  –  יתן את שלו!

כמו כן סיפר, שראה אצל הגאון הקדוש, חידושים על כל ספרי אדמו"ר זצוק"ל, אך מפני רעש המלחמה האחרונה נאבדו, ולא נודע לנו מקומם'.

* * *

בעקבות ר' יודל, התקרב גם האח הצעיר, מבקש ה', ר' שלמה'לֶה, לחסידות ברסלב, וברבות הימים, בשנת תרפ"ג, זכה לעלות ראשונה לארץ־ישראל.

בספר 'ימי שמואל', מסופר על שמחת 'פדיון־הבן' שערך ר' שלמה'לֶה, בחודש אייר תרפ"ד, ב'בבית מדרשינו במאה שערים'.

בשנת תרצ"ז, זכה גם ר' יודל לעלות לארץ, עלייתו היתה רצופה בניסים ונפלאות, והיא מתוארת בארוכה במכתביו של החסיד הגדול ר' אהרן לייב ציגלמן.

במאורעות הדמים של שנת תש"ח, ביום חמישי, ל"ג בעומר, נהרג ר' יודל עם זוגתו, מפגיעת פגז אויב, בשכונת 'מאה שערים' בירושלים, הי"ד.

באותו יום כואב, בעברו ב'מחנה יהודה' בירושלים, נהרג גם האח ר' שלמה'לֶה, אף הוא מרסיסי פגז שפגע בו, הי"ד.

הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו

ת. נ. צ. ב. ה.

מוצאו מן העיר לודז' שבפולין. רבי אברהם משה קרוסקופ ואחיו רבי אלטר בן ציון – שנודע כלמדן ובקי בש"ס בבלי וירושלמי – התגוררו ברובע 'באלוט' שבעיר, שניהם התקרבו לחסידות ברסלב והפכו לחסידים נלהבים הדבקים בכל נימי נפשם ברבינו הקדוש ובקיום עצותיו.

רבי אלטר בן-ציון נסע לאומן, שם שהה תקופה ניכרת ואף מסר שיעורים ב'קלויז'.

לא ידוע אם גם אחיו ר' אברהם משה היה באומן, אך במכתבו של החסיד רבי אהרן לייב ציגלמן מפרשת ראה תרפ"ה – לאחר סגירת גבול פולין-רוסיה, הוא מספר:

"והנה בעניין נסיעה [לאומן] עינינו הרואות ב"ה כי מאוד נעשה התעוררות בין אנ"ש בשנה זאת יותר מכל השנים.

והנה מאנ"ש שבלאדז' הרבה נכונים לנסיעה, ואף גם כבר באו לווארשא ר' דוד שעראצקי ור' אברהם משה אחיו של ר' אלתר בן-ציון ועוד איזהו בחורים, חוץ מאותם אשר כבר נסעו הלאה וחוץ מכמה אשר מכינים עצמן לנסיעה…

"אני מתקנא מאד בראותי על כל פנים בני גילי זוכים להתעוררות אמיתית, אולי אזכה גם אנכי לאיזה ישועה על ידם…"

ר' אברהם משה קרוסקופ נודע כ'בעל מנגן' נפלא ועובד ה' נלהב.

בהתקרב מלחמת העולם השניה, טרח החסיד ר' דוד שכטר רבות ופעל כדי להעלותו ארצה. ואכן, עלה הדבר בידו, וכך זכה רבי אברהם משה לעלות לארץ הקודש ולהצטרף לאחיו רבי אלטר בן-ציון שעלה מספר שנים קודם לכן והתיישב בירושלים.

בירושלים התגורר ר' אברהם משה קרוסקופ בדירה קטנה בחצר בית הכנסת של הרב מקאליש, בקצה רחוב היהודים.

בהקשר לכך, מספר רבי שמואל הורביץ, בספרו 'ימי שמואל': "חיפשתי עצות כל הזמן איך אזכה לאיזה פינה בשביל התבודדות, ועבר זמן זמנים רק בכיסופים והתבודדות ותפלה על זה, עד שבקיץ העבר התחלתי לדבר עם אחד מאנשי שלומנו, ידידי ר' אברהם משה, באשר שיש לו בית קטן, ובני ביתו הם בפולין, ורוב הזמן היה נוסע בתל-אביב ובהמושבות בשביל שליחות של איזה מוסד, וגם כשהוא בירושלים, רוב היום אינו בביתו, ודיברתי עמו שירשה לי לקחת את ביתו על התבודדות ועבודת ה' – ופעלתי זאת אצלו…

"והנה מאד שמחה נפשי על זה, כי ראיתי בשבילי מעין אתחלתא דגאולה מענין חדר מיוחד על התבודדות ועבודת ה', שמצינו אצל מוהרנ"ת ז"ל, שכאשר זכה לעת זקנתו לחדר מיוחד על התבודדות ועבודת ה', אחר כמה וכמה שנים של השתוקקות וכיסופן וגעגועים לזה, אמר: 'יכול להיות שמעכשיו אהיה איש כשר'".

היה זה ביום שישי כ"ח בכסלו תש"ד, התקיימה שמחת חתונה בירושלים העתיקה, ור' אברהם משה החליט ללכת להשתתף בה. מכריו וביניהם ר' דוד שכטר – שבביתו התארח רבות – ניסו להניאו מללכת. לבסוף יצא ר' אברהם משה לדרכו, ובלכתו, יחד עם עוד יהודים, עבר במקום קומנדקר של הצבא הבריטי, עלה על המדרכה והרגם.

לדאבון לב, גם בני ביתו שבפולין נטבחו על קידוש ה' בשואה. ה' יקום דם עבדיו.

(מפיר' נחמן בורשטיין ז"ל)

בן ר' צבי הירש מטירוביצה. נשא לאשה את בתו של הנגיד ר' שמואל פיקסל מטירוביצה. לימים עלה ר' נתן עם אביו ואֶחיו לארץ הקודש והתיישבו בצפת, אחר כך עלה גם חותנו והתיישב בצפת.

רבים מגדולי אנ"ש עמדו עמו בקשר מכתבי ידידות, כמעט כל מכתבי רבי נתן ב"ר יהודה מטבריה, שנדפסו בספר 'נתיב צדיק', נשלחו אליו, ובנו סנדר העתיקם למשמרת עולם.

הירבה פעלים למען כבוד ה' יתברך וכבוד צדיק האמת, הן בגופו, הן בממונו. בשנת תרס"ט ייסד יחד עם רבי ישראל קארדונר את בית המדרש וחברת 'קימת חצות לילה'. ברשותו היתה אמתחת כתבים מגדולי אנ"ש, ורבי ישראל קארדונר הדפיסם והפיצם על פני תבל.

רבי שמואל הורביץ מצפת, כותב בספרו 'ימי שמואל' על ימי ילדותו: "וכן היה לומד איתי נכדו של חסיד ברסלבי, הנגיד רבי נתן מטראויצע זכרונו לברכה, והיה מביא את הספר 'סיפורי מעשיות' בתוך החדר, וקראנו הילדים ביחד המעשיות מהבטלערס, אבל לא ידעתי כלל כנ"ל. והמלמד רבי נח שלמה זכרונו לברכה, היה אוהב את חסידי ברסלב אהבת נפש, והיה תמיד אומר מוסר לילד הנזכר לעיל: 'תראה להיות ירא שמיים, הלא זקנך רבי נתן הולך כל יום על קבר האר״י זכרונו לברכה, וצועק ומבקש עליך שתהיה איש כשר וירא שמיים'. וכן כשנפטר רבי נתן זכרונו לברכה הנזכר לעיל, קרע לעינינו קריעה כדת, ועשה הברכה ברוך דיין אמת בשם ומלכות" (ימי שמואל, פרק י)

לימים הדפיס רבי שמואל שיחות מרבינו ומוהרנ"ת, מכתב ידו של ר' נתן מטירוביצה, בספר 'אבניה ברזל'.

חתן בנו ר' סנדר, ר' יצחק דוד אתרוג, מספר בהקדמת ספרו 'פרי עץ הדר' על זקנו רבי נתן ועל ימיו האחרונים:

"היה ממעריצי אדמו״ר הגה״ק הר׳ נחמן מברוסלוב זצוק״ל, והיה עוסק בספרו 'ליקוטי מוהר״ן' ועוד ספריו, ובספרי תלמידו הגה״ק ר׳ נתן זצוק״ל. מעולם לא עבר עליו לילה שלא קם באשמורת הבוקר ולמד משניות, ׳אורח חיים׳ וספרי חסידות, וכשהאיר היום הלך לטבול במקוה ולהתפלל. אחר התפילה ישב בטליתו ותפיליו עד שעה עשירית, אז הלך לביתו לאכול ארוחת הבקר, ואח״כ לבית מסחרו ביחד עם בנו חותני הנזכר. בשנות מלחמת העולם הראשונה כשנפסק הקשר בין הארץ וחו״ל והיה מחסור במאור ה'גז', אז היה זקני הר׳ נתן יושב בכל לילה בחצר והיה לומד שיעוריו לאור הלבנה בלי הפוגות.

"בכל שבת נתאספו לביתו חסידי ברוסלוב לאכול סעודה שלישית, ועסקו בספר הק׳ ״ליקוטי מהר״נ״, ושרו כל הזמירות עד שעה מאוחרת בערב.

"בחג הפורים היה ביתו פתוח לרווחה לעניים ואביונים, והוא ישב בראש השולחן וחילק כסף לכל אחד לפי ערכו ומצבו. לסעודה באו הרבה מנכבדי העיר והוא היה שמח מאוד בשמחת הנפש וגילת הקודש. במעט יין ששתה קיים את ה'מחייב אינש לבסומי בפוריא' והיה רוקד על השולחן והכסאות וצעק: ״להודיע שכל קוויך לא יבושו ולא יכלמו לנצח כל החוסים בך״, ודיבר דברי כיבושים ומוסר לכל אחד ממשפחתו ולכל המסובים, לדעת שיש בורא עולם וללכת בדרכיו, לשמור מצוותיו ולדבקה בו.

"ביומו האחרון התנהג כהרגלו תמיד, עמד באשמורת הבוקר ולמד שיעוריו, טבל במקוה והלך לביהכנ״ס האר״י והתפלל וישב בטלית ותפילין עד שעה עשירית. והלך לביתו ואכל ארוחת הבוקר. בנו – חותני היה אז בחיפה לרגלי מסחרו. זקני התחיל לאכול סעודה קלה והיה בדעתו ללכת אחר כך לחנות כרגיל, אבל באמצע סעודתו אמר שאינו מרגיש טוב, וקראו להרופא ואמר לו להיות במיטתו איזה ימים, אחר שעתיים עמד להתפלל מנחה, והתפלל בכוונה גדולה ועלה למיטתו ואחרי איזה רגעים יצתה נשמתו בקדושה. יהא זכרו ברוך"

רבי נתן מטירוביצה נסתלק במלאות השלושים להסתלקות רבי ישראל קארדונר, בט' כסלו תרע"ט; הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו.

קרוב ליובל שנים זכה להתעדן בקדושת הארץ ואף להיטמן באדמתה, בסמוך לציון הרידב"ז והאריז"ל. על מצבתו נחקק: פ"נ ר' נתן ב"ר צבי ז"ל מטרוביץ המקושר בדרכי החסידות להאדמו"ר הק' הר' נחמן מבראסליב נכד הבעש"ט זיע"א נ' ט' כסלו תרע"ט תנצב"ה.

 

החסיד ר' משה'לה פרידמן זצ"ל

כבר בגיל י"ב החל משה'לה פרידמן לדרוש  את ה', בלבו בערה אש אהבת ה' ומצוותיו. אמנם הוא בא ממשפחת "פרושים" יראים וצדיקים אבל לא מצא את שאהבה נפשו.

סיפר ר' משה:

"בשנים ההן, זכיתי להכיר צדיקים, גאונים ויראי ה' גדולים, כמו הגה"צ רבי דוד בהר"ן והגרי"מ חרל"פ. דלתו של הגאון רבי דוד בהר"ן פתוחה היתה לפני תמיד, והוא קרבני קרבה יתירה. אך אני,  הרגשתי שאיני מצליח להיות כמותם, איני חש רוויה בעבודת ה'. עד שבאחד הימים התבוננתי בעבודתו של השכן מ'שערי חסד', מחשובי חסידי ברסלב, רבי יום טוב זלוטניק, ומצאתי בו את שאהבה נפשי, בקרבתו, הרגשתי, אוכל להיות יהודי כשר. מאז לא זזה ידי מתוך ידו".

מאז ובמשך שבע שנים רצופות לא זזה ידו של משה'לה  מתוך ידו של רבי יום טוב, הסנה הבוער באש אהבה לבורא, עמו התפלל, עמו למד, עמו יצא בלילות מחוץ לישוב – ל"הניעור בלילה" – לידו עמד גם ביומו האחרון ובשעותיו האחרונות.

בחור צעיר היה ר' משה כאשר החליט ר' יום טוב לבנות במו ידיו את בית הכנסת ברסלב בשכונת שערי חסד. הוא איתר שטח,  וקבוצת הבחורים, ביניהם ר' משה,  בנו אותו בלילות, בהיחבא מעין שלטון המנדט.

מספרים שעל כל שורת לבנים חדשה שהוקמה, יצאו הבחורים בריקוד ברחובה של עיר, לעיניהם המשתאות של פרושי שערי חסד ומשפחותיהם. בין הרוקדים היה כמובן רבי יום טוב.

יצוין, כי לאחר הסתלקותו של מורו רבי יום טוב, במשך יותר מיובל שנים, היה ר' משה הרוח-החיה, הבעל קורא, הגבאי וממארגני שלוש סעודות וכדומה, בבית הכנסת ברסלב שבשערי חסד.

מאותה שעה שקשר את עתידו הרוחני בתורתה של ברסלב, למד ר' משה היטב את אשר לומדים בבית מדרשה של ברסלב, היינו ללעוג מן העולם וקנייניו החמריים, שום מאורע ממאורעות העולם לא נגע ולא פגע בו, כולל גם מחלות ופגעים כאלו שרק יחידים "זכו" להם. וכך עבר את העולם כאשר הוא מורם בטפח מעל גבי הקרקע, כנוגע ואינו נוגע.

בערב פסח של השנה שעברה, חלה ר' משה את החולי ממנו נסתלק. כאשר הגיע בנו לבקרו ושאל אותו: "מה יהיה עם פסח?" השיב: "למד 'ליקוטי הלכות' ויהיה לך פסח"… ובינו לבין עצמו לחש: "אבל מה יהיה עם שבועות?"…

אכן, נסתלק בערב ר"ח סיון תשס"ח, כאשר מילותיו האחרונות שכתב בכתב ידו, כשהדיבור כבר ניטל מפיו, היו: "תן לי ספל מים וקערה לנטילה".

כעבור זמן קצר השיב את נשמתו המזוככת ליוצרו, בשיבה טובה.

רבי בנימין זאב חשין

הגאון החסיד רבי בנימין זאב חשין המכונה בפי חסידי ברסלב בחיבה 'ר' וועלוול', נולד לאביו רבי נחמיה מיקירי קרתא ירושלים, בצעירותו למד בישיבת 'עץ חיים' והיה מטובי הלומדים. באותה עת, התקרב החסיד רבי משה רוזנטל לברסלב ובעקבותיו התקרבו עוד מלמדני 'עץ חיים' וביניהם רבי בנימין זאב. מי שהביאו לפני ולפנים אל אוצרי דעת רבינו והלהיב את לבו לעבודת ה' בדרכו הקדושה, היה החסיד רבי שמואל הורביץ.

בשכונת 'שערי חסד' הירושלמית, חבר רבי וועלוול עם עוד מאנ"ש, הם קמו בחצות לילה לאמירת תיקון-חצות, כשלאחר מכן הם יוצאים להרים והגבעות שמחוץ לשכונה, להתבודד. רבי וועלוול נוהג היה להרחיק פרסאות רבות מהשאר, כדי שלא ישמעוהו, ושם, היה זועק בכל כוחות נפשו לה' יתברך.

פעם אחת יצא לקיים 'הנעור בלילה' בחברת בני נעורים, בבואם היערה, הופיע מולם נחש גדל ממדים, הנערים נבהלו ונפחדו, ואילו רבי וועלוול ניגש אל הנחש בלא שמץ מורא, אחזו בצווארו ואמר לבני החבורה כי יכולים הם להתבודד ללא חשש.

לאחר שעה, כשהתאספו כדי לשוב העירה, הופתעו הנערים בראותם את הנחש מוטל מת למרגלות רבי וועלוול. הוא, בענוותנותו לא ייחס לכך כל חשיבות והסביר כי אך שטות היא להתיירא מזוטות כאלו ו'אם יש דין למטה אין דין למעלה'.

רבי הירש לייב ליפל סיפר, כי לעתים כשהיה הולך להתבודד ב'מערת צדקיהו', חזה ברבי וועלוול שהרחיק לכת וחמק-ירד למעמקי המערה, שם זעק שעות ארוכות בכלות הנפש ובבכייה עצומה. רבי הירש לייב התפעל עד עמקי נפשו מבכייתו של רבי וולוול, שהזכירה לו את חבריו הקדושים באומן.

באחד ממכתביו, כותב רבי וועוול לאחד מאנ"ש התחזקות בעבודת התפילה:

"אחרי דרישת שלומך הטוב באהבה רבה, שלום רב. בענין חיזוק והתעוררות בדברי רבינו נחל נובע מקור חכמה אדמו״ר מוהר"ן זצ״ל, בדרך כלל צריכים לדעת שעניין ההתבודדות הוא מעלה עליונה על הכל, ועל ידי התבודדות אפשר להגיע לכל מה שרוצים ואפילו לדברים שהם למעלה מדרך הטבע. ובליקוטי הלכות מפרש מה הפירוש של הפסוק 'אחת שאלתי מאת ה׳ אותה אבקש'. כי קשה הלא כבר אמר 'אחת שאלתי' ומה אומר שוב 'אותה אבקש'? ומפרש: אחת שאלתי ואותה אבקש תמיד, ומה היא השאלה שצריכים לבקש תמיד: שבתי בבית ה׳ כל ימי חיי ולחזות בנועם ה׳. ונועם ה׳ אומר הזוהר הקרוש זה גן עדן העליון עולם הבינה. שצריכים להתפלל תמיד להרגיש נעימות ומתיקות וחיות דקדושה ביגיעה ובעמלה של תורה ותפילה בבחינת כל עצמותי תאמרנה ה׳ – ובשמחה, כי שלימות עמלה של תורה וקיום המצוות הם כשנעשים בשמחה, כי ע״י שמחה זוכין לזריזות דקדושה וזוכין לשלם כל החובות הן חובות הנפש והגוף. 'בשמחה' ר״ת מ׳חוק ב׳רחמיך ה׳רבים ש׳טרי ח׳ובותינו הן חובות הנפש והגוף, והאר״י הקדוש אמר שכל מה שזכה לקיים ולעשות היה בשמחה ובטוב לבב מרוב כל.

…ובדבר שאלת מע״כ הפירוש בליקוטי הלכות יין נסך הלכה ד' אות י״ט שצריכין לצעוק הרבה להשי״ת במסירות-נפש עד שכמעט תצא נפשו, העניין הזה הוא אריכות גדול לבאר וחלק גדול מכל ליקוטי הלכות הולכין ומבארין בכמה דרכים על הקטע הזה.

אבל כפי שראיתי בין אנ"ש מכוחות הצעירים העובדים את השי״ת על פי דרכי רבינו מוהר״ן זצ״ל כשהיו הולכין בהתבודדות בשדות מחוץ לעיר אחרי חצות לילה והיו שואגים כאריות ונוהמים בכל שארית כוחותיהם והתגברו בכל כוחותיהם במסירות נפש עד שהתפלאו עליהם איפה הם לוקחים כוחות לצעוק צעקות גדולות כאלה…"

באותו מכתב הוא כותב על מעלת ההשתטחות על ציון רבינו ומוסיף: "ואני שמעתי שפעם אחת בפורים ביקש הרב שמואל שפירא לתת חלק גדול מכל העולם הבא שלו להרב שמואל הורוויץ שיתן לו אחד מהפעמים שהיה על ציון רבינו ולא הסכים, כי אין דבר שיכול להשתוות כמו להיות על ציונו" (מאור הנחל 40)

רבי וועלוול זצ"ל היה החלוץ הראשון שהחל לעסוק בהחזרה בתשובה, כשלשם כך הוא נודד ונוסע ממקום למקום. רבים מבעלי התשובה שקרב, הפכו בעצמם למחזירים בתשובה, וצדקתו עומדת לעד.

תקצר היריעה לתאר את גדולתו בתורה בנגלה ובנסתר, ענוותנותו, יראתו, שמחתו, ואהבת-ישראל העצומה שלו.

נסתלק לעולמו בי"ז חשוון תשמ"ט.

ר' שלמה יהודה הופמן הי"ד

מיקירי אנשי שלומנו בפולין, התגורר בעיירה אוטבוצק, ומאוחר יותר עבר לגור בוורשה, שם היה בית כנסת של חסידי ברסלב ברחוב נובוליפיה 28.

היה עני ואביון, ובמשך ימות השבוע עמל קשה לפרנסת ביתו ושמונת ילדיו. אולם, תדיר היה שמח בחלקו, ובצהלתו שעל פניו הרנין לב כל סובביו.

על דבקותו הגדולה ברבינו הקדוש, יעיד המעשה הבא, שאותו סיפר בעל המעשה, החסיד ר' אהרן לייב ציגלמן הי"ד, באחד ממכתביו:

"בליל שבת קודש, ט"ו בשבט, אחר אכילת סעודת ליל שבת בשמחה ובשלמות ב"ה, בשעה 10:15 שהכנתי את עצמי לילך לישון, והנה פתע פתאום דפק בפתחי ובא לביתי ידידי ר' שלמה יהודא נ"י. והיה לי לפלא ביאתו, כי מעודו לא היה אצלי בליל שבת קודש, מחמת הרגלו לילך לישון תיכף אחר סעודתו כדי לקום השכם. ושאלתי אותו, מה זאת? והשיב לי בפנים שוחקות, כי מחמת שנתכבה אצלו המאשינקע (=פתיליית הנפט) שהכין לתה על שבת קודש עבור הילדים, בא אלי עם טערמוס ליקח אצלי תה. וישב מעט עד שעה 10:30 ודיברנו יחד.

"והנה פתאום הטיתי את צווארי בעקמימות מעט, ופתאום הרגשתי כי ניתק מה בצווארי, ואמרתי אוי! והראתי באצבע על צווארי, ובתוך זה הרגע – והנה ניצוצות שחורות לפני עיני, ונפלתי תיכף חלשות (=התעלפתי), והתחילו לעורר אותי ע"י זריקת מים וכיוצא, ולא נתעוררתי. והתחילו לעשות קול צווחה עד שנאספו כל השכנים של כל החצר, וכל אחד עשה פעולות שונות באופנים שונים. אבל אהה, כי נגוועתי ממש ונתקררתי ואפס רוחי, וכל זאת היה במשך רבע שעה ויותר, ומיהרו אחר הרופא אבל לא בא תיכף, עד שריחם ה' עלי ועל הצער של בני ביתי, והחזיר בי נשמתי בזכות רבינו הקדוש, אשר שמע ה' לתפילות של ידידנו ר' שלמה יהודא, שלא פסק פיו מלצעוק: 'בזכות פון רבי'ן' (בזכות רבינו). ובעת שנתעוררתי שמעתי את קולו של ר' שלמה יהודא: 'בזכות פון רבי'ן'.

"ואני מאמין באמונה שלמה, כי כל סיבת בואו לביתי באופן פלא בזה, הוא סוף מעשה במחשבה תחילה, כי אם הייתי הולך לישון והיה ח"ו המאורע הזה בשנתי, הייתי נגווע ח"ו. מה רבו מעשיך ה'!"

* * *

עם סגירת הגבולות בין פולין ורוסיה, כאשר נבצר מחסידי ברסלב בפולין לנסוע לאומן, נהגו להתקבץ בראש השנה בהיכל ישיבת "חכמי לובלין".

בין בעלי התפילה בקיבוץ זה היה ר' שלמה יהודא, שעבר לפני התיבה בסליחות ליל 'זכור ברית', ואף בתפילת שחרית של ראש השנה.

את תפילתו הנלהבת והנרגשת מתאר הסופר ר' דוד הלחמי, מתלמידי ישיבת "חכמי לובלין":

"כשר' שלמה יהודה עובר לפני התיבה, מצית הוא את הלבבות, ואינו זז ממנה עד שנהפכים ללפיד אש. קולו האדיר הולך ורועם, הציבור הגדול נסחף בזרם האדיר של תפילות ותשבחות היוצא מאלפי פיות. וכשמגיע ל'שלש עשרה מידות' משתפך במלוא הערגון ופורש את ידיו כלפי מעלה. אחת אחת הוא שולח את המידות לפני בוראו ומפציר בהן באבהיות" – – –

ר' שלמה יהודה, כרוב מנינם ובנינם של חסידי ברסלב בפולין, נעקד על קידוש ה', בשנות העברה והזעם.

כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו.

ת.נ.צ.ב.ה.

רבי נתן ברסקי נולד בשנת תרנ"ד, לאביו החסיד הגדול רבי שמשון ברסקי, מחבר הספר 'ליקוטי עצות המבואר' ('העצות המבוארות'). ימי נעוריו עברו עליו בין כותלי ה'קלויז' באומן, שם, במחיצת החסידים הנלהבים, ישב ועסק בתורה ובעבודת ה'.

אביו רבי שמשון נהג לערוך נסיעות מפעם לפעם לפולין, כדי ללבות שם את אשו של רבינו הקדוש. בהגיעו ללובלין, היה מתאכסן בביתו של ר' חנוך העניך גוטרמן מחסידי ברסלב. בהגיע עת דודים, השיא רבי שמשון את בנו ר' נתן עם בתו של ר' חנוך העניך.

זמן קצר לאחר נישואיו שנערכו בחודש אלול, יצא ר' נתן ברכבת לאומן, כדי להימנות עם באי הקיבוץ הקדוש בראש השנה. היו אלה ימי פרוץ מלחמת העולם הראשונה, וכך ארע שהחתן הטרי נותר באומן מבלי יכולת לשוב לביתו שבלובלין.

גם בבית הוריו נמנע ממנו לשהות, כיוון שעדיין נחשב לאזרח רוסיה וחלה עליו חובת גיוס, הוא התיירא פן השהיה במחנות הצבא תפגע בקדושת יהדותו. ר' נתן הסתתר בבתי מדרש שונים ולא פעם ניצל בנס מן הגיוס.

פעם אחת כשבא לבקר בבית הוריו בערב שבת, בדיוק באותה עת ביקר קצין בביתם. ר' נתן הסתתר בארון ובנס לא הבחין בו הקצין. בפעם אחרת, בהיותו במז'יבוז' על ציון סבו הבעש"ט, ביקרה שם פלוגת צבא, וגם הפעם כמו נסתמאו עיניהם ועובדת קיומו נעלמה מהם.

בסיום המלחמה שב לובלינה, שם התפרנס ממכירת ספרים. הגאון רבי מאיר שפירא ראש 'ישיבת חכמי לובלין', רחש לו חיבה יתרה, ובעת התפילות בראש השנה ב'קיבוץ לובלין', הושיבו לצידו בכותל המזרח.

ר' נתן עמד בקשרי מכתבים כל העת עם אביו הדגול. מכתבים אלו נדפסו בספר 'גבורות שמשון', והם מלאים בדברי אמונה ודעת טהורה ממקור הנחל נובע בהם השיב ר' נתן את נפשו בכל התלאות שעברו עליו בגשמיות וברוחניות.

בחודש אלול תרצ"ט, עלה ר' נתן עם משפחתו לארץ הקודש. היה זה שבועיים בלבד לפני פרוץ השואה האיומה כשהתנועה הימית למדינות אירופה ומחוצה לה היתה משובשת.

בני משפחתו מספרים כי מעולם לא הטיל מורא בתוך ביתו, ועל אף עמידתו על קוצו של יו"ד, עשה הכל באהבה ונעימות. בתו מספרת שפעם התמהמה לשוב לביתו, בדאגתה ניגשה לחלון והבחינה באביה העומד וממתין.

יצאה ושאלה אותו מדוע אינו נכנס הביתה. השיב לה: "ריח של ספר טרף אני מריח בבית, ועד שלא יוציאוהו – לא אכנס הביתה" – – –

הלכה הבת וביררה אצל אחיותיה, עד שנודע לה שאחת מהן שאלה ספר כלשהו, שקריאתו היתה מקובלת בבית רבים באותו דור, אך לטעמו של ר' נתן אין זה ספר מתאים לילדיו.

במכתב משנת תש"ד, ארבע שנים לאחר עלותו ארצה, פנה החסיד הגדול רבי אפרימ'ל קראקובסקי אל תלמידו ר' הלל מיכאליץ: "ידידי יקירי וחביבי כנפשי, לאשר ששמעתי כי ידידנו וותיק וחסיד בנש"ק ר' נתן ברסקי נ"י הוא בלחץ-זו-הדחק גדול, כי שמעתי כי ביו"ט בימי חול המועד לא היה לו לאכול כי אם לחם ומים מחמת אונסו…

והנה שמעתי עליך לאמור כי אתה משתדל בזה לסייעו – יתן ה' שתזכה לזה שיתגלגל זכות גדול על ידך".

נסתלק לבית עולמו ביום כ"א באלול שנת תשל"ב.

בנו של החסיד המופלא רבי אהרן יוסף גרשונוב מטפליק.

ר' משה אריה, שהיגר למונטריאול שבקנדה, היה בראש התומכים בחסידים שנאנקו תחת שלטון הקומוניסטים בברית-המועצות. במשך שנים רבות שלח להם חבילות עם כסף, מזון, בגדים, ותשמישי קדושה. הוא לא היה אמיד, אך ראה לעצמו חובה קדושה לסייע לאֶחיו. ללא לאות פעל והצליח לעורר יהודים אחרים בקנדה להירתם אף הם למען המטרה הקדושה. בזכות הסיוע התמידי, יכלו אנ"ש באומן, טולטשין, ברדיטשוב וטפליק, להתקיים ברוחניות וגשמיות.

האחראי על קבלת המשלוחים וחלוקתם בין החסידים ברוסיה, היה החסיד הנלהב רבי נאשקע שטרנהארץ מטולטשין, מנכדי מוהרנ"ת.

ממכתבי אביו רבי אהרן יוסף, וכן ממכתבי רבי נאשקע אליו, אנו מתוודעים למסירותו הגדולה עבור אנ"ש באותם ימים.

וכך כותב לו רבי נאשקע:

"ישמח כבודו בזה שזכה להיות מחזיק לאנשי אדמו"ר ז"ל לעת כזאת. ישמח משה במתנת חלקו כי עבד נאמן קראת לו. ובפרט בזה שמעורר אנשים בהתקרבות לדעת אדמו"ר ז"ל. אשריכם מה טוב חלקם… חיזקו ואימצו בעבודתכם, לדַבֵּר מִשֶבַח אדמו"ר ז"ל וכל הנלווים אליו ובפרט בעבודת הצדקה ששקולה ככל המצוות…"

בכ"ט בטבת תרצ"ז הלך אביו רבי אהרן יוסף לעולמו, בטולטשין. לפי צוואתו, נתן ר' משה אריה 'חמישים מיני צדקות'. את הכסף שלח לרבי נאשקע, שכתב לו: "אודות החלוקה, שכתב כבודו, לחלק על חמישים מיני נדבות, הרבה מהם קיימתי תיכף כאשר כתב כבודו. גם הרבה מוכרחין להמתין על זמן הבא לטובה כמובן בעצמו, כמו היארצייטן, על נסיעה לאומן לראש השנה הבע"ל, על ערב יום-כיפור, סוכה וכדומה להם. ובוודאי כבוד גדול עשה בזה לאביו ז"ל, כי בכל פעם שנותנין צדקה עבור מנוח, הוא מתעורר וחי כמו דג שנותנין למים חיים, כך שמעתי בשם גדול אחד… ובפרט אם כבודו נותן צדקה לטובת נשמת אביו, הוא מכוון בזה לרצון אביו ז"ל… כי הוא היה נחשב אצלי לאוהב גדול וחפץ טובתי, ובחייו עשה לי טובות גדולות בכל פעם בידידות ובהצנע גדול. אשרי לו ואשרי חלקו, כי עסק באומנות 'משכיל אל דל' בכל לב ונפש ובהצנע גדול, ושמעו הולך על כל הסביבות, בכל מיני צדקות וטובות שעשה להרבה אנשים…

"אודות מה שכתב בבקשה ללמוד ולהעתיר עבור אביו, יידע כבודו שאפילו בלתי בקשתו עשיתי כבקשתו ואי"ה אלמוד להבא גם כן לטובת נשמת אביו ז"ל כל מה שצריכין, אך 'מצוה בו מבשלוחו', כי כשהבנים לומדין וזוכרים נשמתו, ביותר מסוגל. ושמעתי שאדמו"ר ז"ל אמר למהרנ"ת ז"ל בעת שאמר קדיש עבור נשמת אבותיו, שבוודאי חפץ לעשות טובה לאביו בעולם הבא, על כן על ידי אמירת הברכה 'אשר יצר את האדם בחכמה וכו' בכוונה, יכולין גם כן לעשות טובה גדולה לאביו, ובפרט ע"י לימוד משניות וספרי מוסר"

ר' משה אריה דאג גם לשלוח לרבי נאשקע שמן-זית וצמר-גפן בשביל הדלקת נר-תמיד בציון רבינו:

"יידע כבודו" – הוא כותב לו – "שבהשלחתו השמן-זית, פעל ועשה תיקון גדול ונורא… מובא בספר המידות של אדמו"ר ז"ל אות 'נר-תמיד' בזה הלשון: 'בזכות נר-תמיד הדולקים בשמן-זית, מצילים מגזירת שמד'. וחוץ לזה, אצלנו בקבלה מאבותינו הרבה סיפורים מגודל מעלת נר-תמיד הדולק אצל ציון הקדוש של אדמו"ר ז"ל, ששמו הקדוש הולך בכל העולמות ומאיר ומתקן כל הנשמות של כלליות ישראל…"

"יידע כבודו שע"י השלחותיו לטובתי, גרם עי"ז טובות גדולות ובפרט שב"ה אני מוסיף בכל יום לימוד תורתנו הקדושה כמה שעות, כי אינו דומה מי שיש לו פס בסלו ממי שאין לו…" (המכתבים נדפסו בשנת תשכ"ג בקובץ 'מחניים')

ר' משה אריה ב"ר אהרן יוסף גרשונוב נפטר בכ"א חשוון תשל"ו.

רבי נתן ב"ר יהודה מטבריה

רבי נתן ב"ר יהודה היה מגדולי תלמידי מוהרנ"ת. עוד בשחר נעוריו זכה להסתופף בצל-קדשו. באותם ימים התמסר, יחד עם עוד כמה נערים, למלאכת הדפסת הספר "ליקוטי תפילות" בדפוס שהיה בבית מוהרנ"ת. לשם כך הם נסעו מחוץ למדינה, רכשו אותיות עופרת, ושקדו חדשים ארוכים על סידורם, עד שראו הספרים אור, באביב של שנת תקפ"ב.

אש שלהבת האמונה ברבינו הקדוש, שניצתה בקרבו בהיותו במחיצת מוהרנ"ת, הלכה ויקדה בו כל ימי חייו, והבעירה את כל סובביו.

בהגיעו לגיל גיוס לצבא הצאר, נמלט לעיר יאסי שברומניה, כדי להפטר מחובה זו. רבו מוהרנ"ת, שידע את מעלתו וכח השפעתו ותלה בו תקוות גדולות, הצטער על נדידתו למרחקים.

באחד הימים הגיע ליאסי החסיד הגדול רבי נחמן מטולטשין, בשליחות מוהרנ"ת, להדפיס את הספר 'ליקוטי הלכות'. באותה הזדמנות שידך לרבי נתן ב"ר יהודה בת-טובים מכפר סמוך ליאסי, אף התנה עם אבי הכלה, שיהיה סמוך על שולחנו מספר שנים.

כשחזר רבי נחמן וסיפר על כך למוהרנ"ת, שמח מאד, אך עם זאת לא הסתיר את קפידתו: "'מוח' כמו של ר' נתן הושבת בכפר קטן למשך תקופה ארוכה כל כך? אילו היה יושב בעיר גדולה, ביאסי למשל, היה מקרב נפשות רבות לעבודת ה' בדרך רבינו!"

מפעם לפעם היה רבי נתן ב"ר יהודה מגיע לאומן כדי להשתטח על ציון רבינו ולשהות במחיצת מוהרנ"ת. בחודש טבת שנת תר"ה, האחרון לחיי מוהרנ"ת, זכה להיות במחיצתו ולשאוב ממעיינותיו.

על אותה תקופה הוא כותב : "כך שמעתי ממורנו הרב רבי נתן זצ"ל קודם הסתלקותו הקדוש והטהור, וכך אמר בלשונו הקדוש: 'ברוך ה', יש לנו מעתה שלש הלכות מבוררות: על ראש השנה צריך לנסוע לאומן, ושולחן ערוך צריך ללמוד, והתבודדות צריכים בכל יום'".

לימים עלה רבי נתן ב"ר יהודה לארץ ישראל והתיישב בטבריה. לא קלים היו חייו בארץ הקדושה הנקנית ביסורים, במכתביו מאותה תקופה, ששיגר לידידיו בצפת, הוא מספר להם על תלאותיו, אולם, תוך כדי כך הוא מביע את השמחה העמוקה שהוא חש בעת לימודו בספרי רבינו הקדוש ומוהרנ"ת:

"תאמינו לי, שבשעת הלימוד ישבתי בגן עדן. וה' יתברך יתן, שיהיה זה הגן עדן שלנו" – – –

כמו כן הוא מעודד אותם לעסוק בספרים קדושים אלו הממתיקים את מרירות העולם הזה.

גם מארץ ישראל עשה רבי נתן ב"ר יהודה את דרכו לקיבוץ הקדוש בראש השנה באומן. לאחר תלאות רבות הגיע לציונו של הרבי, שאליו כלתה נפשו. משם הוא כותב:

"ברוך ה', היה לנו ראש השנה טוב מאד, וקיבוץ גדול עד מאוד, וצעקות ושוועות ואנחות והרהורי תשובה היו על ציון רבינו ז"ל הרבה, ובוודאי עלו השמימה, ורבינו ז"ל יבנה מהם בנינים נפלאים ונוראים" – – –

כל מכתב שהגיע ממנו, הצית בקרב חסידי ברסלב אש חדשה של התקרבות לרבינו ולתורתו. עד היום נקראים מכתביו הלוהטים בצימאון על ידי כל מבקשי ה'.

בשנת תרמ"ד השיב את נשמתו הטהורה ליוצרה ונטמן בטבריה. מצבת קבורתו נעלמה מן העין בעשרות השנים האחרונות, וכמו כן נשכח תאריך פטירתו.

בהשגחה עליונה התגלתה לפני כמה שנים מצבתו ועליה הכיתוב: "פ"נ החסיד מו"ר ר' נתן ב"ר יהודא מבראסליב כ"ו אדר ש' (=שנת) תרמ"ד".

נולד לאביו החסיד המובהק רבי יצחק, בנו של מוהרנ"ת.

בילדותו עוד זכה לחזות בפני קדשו של אבי אביו רבי נתן.

בהגיעו לפרקו, נשא לאישה את בתו של החסיד הגדול 'רבי שמשון מהיער,' מתלמידי רבי נתן.

דבוק בבוראו בדביקות מופלאה היה רבי מיכל, ובקי עצום בש"ס בבלי וירושלמי. אף נהג להגות רבות בספר הזוהר הקדוש, עד שהיה שגור על פיו.

נודע כבעל מנגן מופלא, וחיבר מספר ניגונים, אך למרות זאת, סרב להפצרותיהם החוזרות והנשנות של החסידים, לשמש כחזן ב'קיבוץ' ראש-השנה, כי ירא היה מפני פרסום וכבוד.

דבקותו ברבינו הקדוש ובעצותיו היתה לאות ולמופת. נוהג היה להפריש צדקה לפני עשיית כל מצוה, לימוד תורה, ברכת-המזון, אמירת תיקון-חצות וכדומה – על פי דברי רבינו (ליקוטי-מוהר"ן ח"ב ד) שהצדקה פותחת ומרחיבה פתחים לכל דבר בעבודת ה'.

ככל נכדי מוהרנ"ת , היתה מצוות הכנסת-אורחים נר לרגליו. עד זקנה ושיבה נהג להציע במו-ידיו את המיטה לאורחו.

מסורת זו במשפחתם, תחילתה בסב הקדוש רבי נתן, שראה בחיבורו של רבינו הנקרא 'ספר הנשרף' דברים נוראים על מעלת הכנסת-אורחים ובפרט על הצעת המיטה לאורח, שמכל פסיעה הנעשית לשם כך, נברא מלאך.

מנהג של קבע עשה לו רבי מיכל: לאפות חלות גדולות מימדים, כדי שהאורח הסועד על שולחנו יוכל לאכול לשובעה מבלי שתיגרם לו אי-נעימות.

כל אימת שבנו של אחד החסידים נכנס לעול מצוות, היה רבי מיכל עורך עם נער בר המצוה שיחה לבבית, ומעוררו להתבונן בקדושת התפילין: "היֵה זהיר שלא לדבר בהן, כי אם דיבורי תורה ותפילה. אם תנהג כך, מברך אני אותך שתזכה לאריכות ימים ויראת שמיים".

לאחר שמלאו לו שבעים שנה, נסע לארץ-ישראל. בצאתו לדרכו, ליווהו רבים מאנשי עירו טולטשין, באהבה ובחיבה, עד ליציאתו מהעיר.

בארץ הקודש פקד רבים מהמקומות- הקדושים, וכן את קבר אביו שעלה ארצה שנים רבות קודם לכן, בשנת תרכ"ח, התיישב בצפת ונטמן בה.

באותה הזדמנות, עלה רבי מיכל בגיל וברעדה אל מרומי הר מירון, כדי להשתטח על מקום קבורת התנא האלוקי רבי שמעון בר-יוחאי, שספר הזוהר שלו היה רגיל על לשונו.

בבואו אל מערת ציונו, למד בהתעוררות עצומה בספר הזוהר, ולאחר מכן אמר: "כשם שכאשר שותים שכר הישר מן החבית, טעמו ערב הרבה יותר – כך כשלומדים זוהר על ציון רשב"י, הטעם שמרגישים בלימוד הוא אחר לגמרי".

על דבקותו בזוהר, מסופר: ארע פעם ואחד החסידים התמוטט בפתחה של חנות – ונפטר. כששמע על כך רבי מיכל, אמר: "בזוהר הקדוש מובא שהמילה 'מזוזות' היא אותיות "זז-מות". אם כן, כיצד יתכן שליד המזוזה יארע אסון שכזה; מוכרחים לבודקה" ואכן מצאוה פסולה.

מארץ-ישראל שב רבי מיכל לטולטשין עירו, כדי להימנות על הקיבוץ בראש-השנה באומן. שכן, מאז עומדו על דעתו, לא החסיר אף שנה אחת מלקיים את צו רבינו להיות אצלו בראש השנה.

פעם, כשסיפרו לו על פלוני העשיר שהונו נאמד בסכום עתק, נענה : "עשירותי עולה על שלו, שכן ברשותי כך וכך עשרות ראשי-שנה שזכיתי להיות באומן, ששוויים עולה לאין ערוך על כל הון גשמי".

רבי מיכל נפטר בשנת תרע"ז, והוא כבן שמונים שנה.

 

(באדיבות: ד. ברסלבר, עלון "אוצרות")

רבי שלמה דב קאוולר

נולד לאביו רבי אברהם אריה קאוולער. לפני התקרבותו לחסידות ברסלב, היה רבי שלמה מתלמידיו של הגאון הקדוש רבי חיים מצאנז בעל ה'דברי חיים'. לאחר שהתקרב, נסע לאומן לקראת ראש-השנה, והחסיד רבי לוי יצחק בנדר סיפר, שהגאון הקדוש מצאנז עודדו לכך.

רבי שלמה נתחבר עם שאר חסידי ברסלב שבעיר יאסי שבוואליכיי (רומניה), שם התגורר. באותם ימים היתה קבוצה גדולה של חסידי ברסלב בעיר זו, שרבים מהם התקרבו על ידי רבי מיכל מיאס, תלמיד מוהרנ"ת.

על אותם מקורבים מיאסי, כותב החסיד רבי שמואל הורביץ: "סיפר הר"ר שלמה, שהרבה פעמים היו מתקבצים יחד על איזה ימים אצל אחד מהם, והיו סוגרים השערים והדלתות, והיו לומדים ביחד תורה מליקוטי מוהר"ן, ועושים התבודדות מהתורה שלמדו. וכן היו נוסעים כולם יחד לאומן, שהיו שוכרים וואַגאָן (קרון ברכבת) עבורם ונסעו ביחד כמה פעמים בשנה ובפרט על ראש-השנה"

לימים עלה רבי שלמה לארץ הקודש והתיישב בצפת. גדולי העיר כיבדוהו מאוד. בצפת נתחבר עם רבה הספרדי של העיר, הגאון רבי חיים סיתהון והיו יושבים שניהם יחד בבית-הכנסת של האר"י ז"ל ולומדים בספרי רבינו.

כשהתקרב רבי שמואל הורביץ לרבינו הקדוש, למד עמו רבי שלמה בספרי רבינו הקדוש, כפי שכותב רבי שמואל ביומנו:

"והייתי מתחבר עם רבי נתן חנה'ס ורבי שלמה קאוולער, מאנשי שלומנו שהיו גרים בצפת, והיינו לומדים יחד 'סיפורי מעשיות'. ובפרט במוצאי שבת קודש היינו יושבים ביחד והיה לי חיות מזה, ובפרט מהמעשה 'חכם ותם' שלמדנו אז יחד" (ימי שמואל, נח)

רבי שמואל מספר, כי באחד הפעמים, בהיות אנשי שלומנו במירון, ארע לרבי דוב מווארשא שבר במעיו ובא לכלל סכנה, ורבי שלמה, שהיה בקי בענין זה, הצילו.

רבי שלמה התמסר להפצת תורתו של רבינו. על אף שהיה עני מרוד, היה חוסך מפרוטותיו הדלות ושולח למדפיס היקר רבי אהרן לייב ציגלמאן מפולין, עבור הדפסת ספרי רבינו.

רבי שלמה הדפיס את הספר 'קנאת ה' צבאות' העוסק בחובת חינוך הילדים בדרכי האמונה הטהורה וההתרחקות מחכמות חיצוניות. וכך הוא כותב במבוא:

"אמר המביא ספר זה לדפוס: יען שראׂה ראיתי גודל השערורייה הנעשה בעולם בעתים הללו בעוונותינו הרבים, אשר הדור פרוץ מרובה על העומד בעניין חינוך ילדי ובנות ישראל, אשר חז"ל אמרו 'אין מבטלין תינוקות של בית רבן אפילו לבניין בית המקדש… על כן אמרתי עת לעשות לה' לחזור ולהדפיס ספר זה, שכבר לא הי' בנמצא, לחלקם ביעקב ולהפיצם בישראל, אולי יגיעו דבריו לאוזן שומעת ויציל נפשו מני שחת"

(לפי דבריו במבוא, הספר נכתב על ידי מוהרנ"ת, אשר טשטש את זהותו בספר, מחמת אימת המלכות ברוסיה. אם כי יש אומרים שהספר נכתב על ידי מחבר אחר, בן דורו של מוהרנ"ת)

גם בימי זקנתו נכסף רבי שלמה לנסוע לראש השנה לציון רבינו באומן, אף שמסע כזה ארך שבועות ואף חודשים ולמרות שהיה זה כבר בעת שלטון הקומוניסטים כשהגבולות היו סגורים. פעם אחת, כאשר התוועדו אנשי שלומנו והביעו את כיסופיהם לנסוע לאומן, ענה ואמר רבי שלמה: "אני מוכן למכור את כל אשר לי, ואף את התכריכים שהכנתי לי ליום פקודה, על מנת לנסוע לרבינו לראש השנה!"

ר' שלמה דב קאוולר נפטר בשיבה טובה בכ"ה באלול תרפ"ט.

 

ר' מנדלי ליטוואק

בחצר קדשו של בעל ה"צמח צדק" זי"ע נהי ומספד. הרבי הקדוש נסתלק, גדול הוא החלל שנפער. שניים מגדולי התלמידים חשים צורך עז למלאו, והם יוצאים לחפש רבי, שיאיר להם את הדרך אשר ילכו בה. האחד הוא ר' מנדל ליטוואק,  וחברו הוא ר' ברוך אפרים.

לאחר תקופת חיפושים ממושכת, ניגש באקראי אדם אל ר' מנדל ובידו ספר: "ראה מה כתוב!" קרא אליו בהלצה. היה זה סימן מ"ח בספר "ליקוטי מוהר"ן" חלק שני, קטע שבו מובא משל להתחזקות מעץ הנקרא "מאה שנה" שבמשך חייו עוברים עליו תלאות רבות.

ר' מנדלי ליטוואק, שניחן בנפש צמאה לקרבת ה', העמיק עיונו בנאמר, והשתומם, הדברים נכתבו כאילו במיוחד עבורו! הוא אימץ את הספר לעצמו, ובמשך הזמן גמלה בליבו ההחלטה: אל הרבי הקדוש הזה ברצוני להתקרב!

על עמוד השער התנוסס שם העיר 'ברסלב', ר' מנדלי ליטוואק וחברו, יוצאים מעיירת מגוריהם 'הומל' שבליטא למסע אל מחוז חפצם, אולם תחת שיגיעו ל'ברסלב' האוקראינית, הגיעו ל'ברסלאו' הגרמנית. לאחר שהתבררה להם טעותם החלו עושים דרכם רגלית, מפאת עניותם, עד שעמדו רגליהם בעיר ברסלב, שם כיוונו את השניים לאומן, אל הקלויז של חסידי ברסלב.

לאומן הם הגיעו עם דמדומי ערב, ימי הספירה היו אלו, ולאחר תפילת מעריב נלהבת, החלו חסידי ברסלב סופרים ספירת העומר בכוונה עצומה, כאשר כל מילה נאמרת על ידם בתחינה עמוקה. ר' מנדל ור' ברוך אפרים מתפעמים עד עמקי נפשם ממראה עיניהם, "אם הם מסוגלים לעשות 'ענין' כזה מספירת העומר", אומרים הם איש לרעהו, "בוודאי יש כאן משהו".

לא חלפו ימים רבים ואשו של רבינו הקדוש רבי נחמן מברסלב ליהטה בלבם של השניים, וברבות הזמן אף קירבו אחרים לאורו של רבינו הקדוש.

תיכף בבואו לאומן, נקשרה נפשו של ר' מנדלי ליטוואק בחסיד הגדול ר' נחמן מטולטשין, תלמידו הנאמן של מורנו רבי נתן. לאחר שהייה ממושכת באומן, שב לליטא, כשהאש הקדושה שספג באומן אצורה בקרבו, נפשות רבות עשה מקרב בני עירו לדרך רבינו הקדוש. מדי שנה היו הללו באים לאומן לימי ראש השנה, ובעת סעודות החג הסבו סביב שולחן אחד, שזכה לכינוי "דער ליטווישער טיש" (=השולחן הליטאי). מאוחר יותר קבע את משכנו באומן.

אמרו עליו על ר' מנדלי ליטוואק, שחצי היום הוא אצלו "יום כיפור" והחצי השני – "שמחת תורה"; לאחר קימת חצות לילה, לימוד תורה ושפיכת לב כמים עד לשעות יום, היה אומר לעצמו: "מנדל'ה! הרבי הרי ציוה להיות בשמחה!" ולאחר מכן המשיך בעבודתו הקדושה, הפעם מתוך שמחה, כאשר שירתו מתנגנת בפיו ומרוממת את כל סביבתו.

מספרים, שכאשר ביקר פעם ר' מנדל בעיר טפליק, היו ריקודיו הנפלאים ושמחתו לשיחת היום.

תקופה מסוימת היתה פרנסתו מאפיית עוגות. שאר האופים התפלאו לראות כיצד בכל פעם מחדש, כאשר שוטח ר' מנדל את מעשה ידיו למכירה – נחטפות הללו חיש מהר. כשביקשו שיגלה להם את סודו, ענה להם: "מה הפלא? עוגיות אלו נילושות עם דמעות (- בעת אמירת תיקון חצות) ונאפות עם שמחה (-בשמחה שלאחר מכן)"…

ר' מנדלי ליטוואק הסתלק בשם טוב ונטמן באומן.

נולד לאביו רבי נחום הכהן ברזסקי, מחשובי חסידי רבי אהרן מנחם-מנדל מראדזימין.

התקרב לרבינו על ידי אחיו רבי מתתיהו, היה זה לאחר שנקלע לידיו של רבי מתתיהו ספר מכתבי מוהרנ"ת 'עלים לתרופה', הוא עיין בו ומול עיניו עלו דברי אמונה והתחזקות משיבי נפש, כמוהם לא ראה ושמע מימיו, מתוכן המכתב עלה, כי כותבו נרדף על צווארו ומוקף בתלאות רבות. רבי מתתיהו השתומם מכך שהכותב עובר סבל נורא שקשה ובד בבד מחזק את בנו בדבורי אמונה נשגבים כאלו. היה זה החסיד הגדול רבי יצחק ברייטר הי"ד, שהביא את שני האחים רבי מתתיהו ורבי יצחק גרשון לפני ולפנים והטעימם מאור האורות ומאז נקשרו ברבינו הקדוש לנצח.

באחת מנסיעותיהם לאומן, הביאו את אביהם רבי נחום עמם. ברבות הזמן התיישב רבי מתתיהו באומן, שם, ב'קלויז', עבד את ה' יומם ולילה באש שלהבת.

לפרנסתו, היתה לרבי יצחק גרשון בוורשה חנות בדים, אותה פתח שעות ספורות ביום בלבד, מכיוון שהיה קם בחצות ועוסק בתורה ותפילה עד לצהרי היום. אך עם זאת, ולמרות שהיתה חנותו רק אחת מתוך שורת חנויות בשוק הבדים בוורשה, צבאו תמיד קונים רבים על פתחה, כיון שידעו שאדם ישר הוא ולא יונה אותם.

בעל-תפילה נפלא היה. היה עובר לפני התיבה בקיבוץ דחסידי ברסלב שנוסד בלובלין לאחר שנסגר גבול פולין-רוסיה. תפילתו המיסה לבבות. מלובלין כולה באו אנשים לשמוע את תפילתו, היו בהם כאלה, שקבלה להם מאבותיהם לא להיכנס לבית מדרשם של חסידי ברסלב, והיו ניצבים ליד החלונות ומאזינים לתפילה הנרגשת כשמעיניהם זולגות דמעות התעוררות.

בחודש אלול תרפ״ג, בשכבו על ערש דווי, נכנסו חבריו לבקרו. לבם לא אבה להשלים עם פרידתו והם בירכוהו בכל לבם ונפשם, כי עד ראש השנה יקום מחוליו ושוב יזכו לשמוע את תפילתו הערבה בקיבוץ הקרוב בלובלין. אך רבי יצחק גרשון השיב להם: ״לראש השנה אני כבר מוזמן להתפלל אצל רבינו הקדוש…"

חודשיים בלבד קודם לכן, כתב רבי יצחק גרשון במענה לבנו ר' יעקב זאב שעלה לארץ ישראל ונכסף לאומן:

 "ואודות הנסיעה לאומן, איני יכול לכתוב לך כלל. כל אנ"ש יש להם כיסופים גדולים והשתוקקות לנסיעה, אלא שהגבולות עדיין סגורים היטב, השם יתברך ירחם עלינו, אולי יחוס אולי ירחם, אולי ירחם, אולי ירחם בזכות הצדיק האמת, נחל נובע מקור חכמה זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן…"

בי״ז באלול תרפ"ג, השיב ר' יצחק גרשון נשמתו לבוראו, כשבאותה שעה בנו יחידו ר' יעקב זאב עובד את בוראו בחיות ובהתלהבות עם חבריו בארץ הקודש, במירון. אנ"ש דוורשה שלחו גלויה לאנ"ש דארץ ישראל ובה כתוב לאמור:

״השם יתברך ינחם אותנו בתוך שאר אבלי ציון וירושלים, ונזכה לבשר בשורות טובות, ועל ידי זה נזכה לאמירת תהילים בהתעוררות, ובפרט בימי רצון האלו.

הנה מיגון ומדאבון רוח ולב מוכרחים אנו להודיע לכם מהסתלקות ידידנו החסיד והישר הר׳ יצחק גרשון הכהן ע״ה – אבי הבחור יעקב זאב הכהן הנמצא במחנכם. לאשר הוא בן יחיד, ואין לו קדיש אחר, לכן מצוה להודיעו, אך לאט לאט בחכמה, ולא בפתע פתאום ח״ו…״ (עיין ימי שמואל פרק פ״ו)

החסיד רבי יצחק ברייטר נהג ללכת אל קברו של רבי יצחק גרשון ולעשותו שליח למסור בקשתו לפני רבינו, באמרו כי 'המחובר לטהור – טהור' ומעלה יתרה לקברו של איש מאנשיו של רבינו.

בשנה האחרונה נתגלה קברו של רבי יצחק גרשון בבית החיים 'גענשע' שבמרכז העיר וורשה, עליו נכתב:

"פ"נ איש צנוע במעשיו, הלך בדרך תמים, נהנה מיגיע כפיו, מ' יצחק גרשון ב"ר נחום הכהן ז"ל מחסידי ברסלב, נפ' בש"ט (=בשם טוב) י"ז אלול תרפ"ג. ת.נ.צ.ב.ה. הנקרא ר' איטשע בזשעסקא"

סמוך אליו נמצא קברו של עוד אחד מחסידי ברסלב, רבי חיים משה ב"ר אהרן נחום הכהן גאנץ.

 

בימי בחרותו של רבי נחום שכטר, כשהתגורר בעיר הקודש צפת, זכה להכיר את החסיד המופלא רבי ישראל קַרדוּנֶר שאף הוא התגורר באותה עיר. הוא חזה בעבודותיו הקדושות, בדביקותו העצומה בבוראו ובשאר מידותיו הנאצלות, ונמשך כבחבלי קסם לדרך רבינו הקדוש.

במכתבו מאותה תקופה, מספר רבי ישראל קרדונר לחסיד ר' יצחק מאיר קורמן מפולין, שהיה אף הוא באותם ימים בחור צעיר בראשית ההתקרבות:

"גם פה, תהילה לא-ל, התקרב בחור אחד מופלג במעלות טובות, ושמו נחום בן אסתר שיינדל, ואביו הוא השוחט ובודק של העיר, והולך עמי כל יום על פני השדה, להשתפך נפשו לפני השומע כל בכיות, לזכות לעבודתו יתברך באמת. ורצוף פה מכתבו אשר ביקש ממני לשלוח לך בתוך מכתבי, ומן הראוי אשר גם תשיב לו מכתב ידידות, ואז יופיע עליכם דעת רבינו הקדוש ביותר ותזכו לקבל דין מן דין (=זה מזה)".

בעידודו של רבי ישראל, מתפתח בין שני המקורבים הצעירים – יצחק מאיר קורמן מלובלין, ונחום שכטר מצפת – קשר מכתבים הדוק. באחד מהם, משנת תרס"ט, כותב הבחור נחום שכטר לחברו:

"כאשר קראתי במכתבך הנעים, מאד שמחתי בראותי כי אתה זכית להתקרב לאנשיו המסתופפים בצלו של האילן הגדול אשר מוצב ארצה וראשו מגיע עד צית שמיא (=לב השמים)… ורואים בחוש, כמה קדושים דברי רבינו שאמר 'מיין פייערל וועט שוין טלוען ביז משיח וועט קומען' (=האש שלי כבר תוקד עד ביאת המשיח). וזה כמה פעמים אשר עיינתי בדברי רבינו, ובכל עת נתחדשים אצלי לגמרי, ורואים ומרגישים כל אחד לפום (=לפי) מעלתו קצת האור הגנוז בו… וצריכים אנו להודות לה' שגמלנו כל טוב ושלח לנו רבינו באחרית הימים האלה, בהתגברות החושך הנורא, לחזקנו ולהחיותנו ולהשיב את נפשותינו".

עם התקרבותו, ניעורו בלבו של רבי נחום שכטר געגועים להשתטח על ציון רבינו הקדוש באומן. על כיסופיו אלה הוא מספר לחברו יצחק מאיר:

"ותדע, כי מאד שפכתי שיחי לפני קוני, שאזכה להיות על ציון הנ'חל נ'ובע מ'קור ח'כמה. ועתה שימי ראש השנה ממשמשין ובאין, לכן אבקש מאיתך, אם תהיה על ציון רבינו הקדוש, תבקש זאת, שאזכה להיות על ציונו הקדוש, ושאזכה לקיים עצותיו, כי פלא יועץ הוא. גם מאד אשתוקק, שתבוא לארץ ישראל ונוכל לדבר מהתכלית, כי כאן שופע אור רבינו ז"ל".

על אף תנאי הדרך הקשים ששררו באותם ימים, בים וביבשה, הבין רבי נחום שכטר כי ההשתטחות על ציון רבינו הקדוש הינה יסוד גדול בהתקרבות לדרכו הקדושה, ולפיכך יצא למסע הארוך, לאומן. עדות לכך אנו מוציאים במכתבו של רבי ישראל קרדונר, הנושא את התאריך: יום א' וישב שנת תע"ר… "והנה, ידידנו הבחור נחום בן ר' שמואל שוחט ובודק, נסע לחוץ לארץ, וכל כוונתו בנסיעה זאת, בכדי להיות על ציון רבינו הקדוש, ולעת עתה הוא במדינת וואליחיי (=רומניה) בעיר בוהוש".

חוץ מחליפת המכתבים האלה שהשתמרו עד היום, אין בידינו פרטים נוספים על אותו בחור מופלא, שהיה אחד מחבורתו הנפלאה של רבי ישראל קרדונר אשר קירב רבים לעבודת ה'.

 

נולד בפולין לאביו רבי יוסף מאיר, מגזע הש"ך. בצעירותו התקרב יחד עם אחָיו רבי לייבל ורבי שמחה-בונים ועוד מבני משפחתו, לחסידות ברסלב שאורה החל לזרוח בעיר לובלין. הם נסעו פעמים רבות לאומן, גם לאחר שנסגרו הגבולות בין פולין ורוסיה.

פעם אחת, לאחר שר' זושא ואחיו ר' לייבל ניסו להבריח את הגבול בחזרה מרוסיה לפולין, נתפסו על ידי שוטרי הגבול והושמו במעצר. כשנשאלו בחקירתם, האם יש להם ידיד או מכר היכול למסור פרטים עליהם, מסרו את שמו של רבי לוי יצחק בנדר. כשנשאל רבי לוי יצחק על ידי השופט, מה דעתו על שני אנשים אלו, ענה: "הם כה פרושים מהוויות העולם הזה, שאינם יודעים כלל מהו המושג גבול" ושני האחים שוחררו לנפשם.

ר' לייבל צרטנר נשאר ברבות הזמן לדור באומן. ור' זושא, יחד עם חברו ר' בעריש לינטשיצ'ר (על שם עיר מוצאו לינטשיץ) שניהם מהעיר לודז' שבפולין, נהגו לצאת יחד מדי שנה לקראת ראש-השנה לעבר הגבול, כדי לזכות להיות בקיבוץ הקדוש באומן סמוך ונראה לציון רבינו, ופעמים רבות הצליחו להגיע לאומן.

במכתבו מפרשת וישב תרפ"ז, מספר רבי אהרן לייב ציגלמן:

"ר' זישא ור' בעריש תיכף אחר ראש-השנה, כמו שני ימים, נסעו לביתם דרך ווארשא והנם נמצאים בלודז' במקומם הידוע להם ועוסקים בעבודתם" (רינת ציון, מכתב טו)

החסיד ר' שמואל הורביץ, בנסיעתו בשנת תרפ"ט מארץ ישראל לאומן, דרך פולין, הגיע לעיר לודז' לקראת חנוכה, ושם פגש בר' זושא וחברו ר' בעריש, כאשר הוא כותב: "ושם התחיל אז צמיחת הישועה לנסיעה לאומן, כי שם נפגשתי בהיחבא עם ר' בעריש ור' זושא נ"י והתחלתי לטכס עצה על הנסיעה לאומן" (ימי שמואל, פרק קצב)

"כי הר' בעריש הנזכר לעיל וחברו ר' זושא, למרות האיסור החמור שהיה שלא לגנוב את הגבול, הם היו מנסים כל שנה לעבור הגבול לאומן והיו יוצאים מביתם בלודז' לאחר חג השבועות לכיוון אומן ובדרך כלל המשמרות הפולנים היו תופסים אותם לפני שהצליחו לעבור את הגבול ואחרי כל מיני חקירות ומאסרים היו מחזירים אותם לביתם בלודז' ובדרך כלל היו מגיעים לביתם לחנוכה!" (פרק קצג)

החסיד ר' בירך רובינזון, כותב בזיכרונותיו: "היו בין אנשי שלומינו שני אנשים מעיר לודז', בשמם: בעריש לינשיצער, והשני זושא צרטנר, ה' ינקום דמם, הם זכו שנסעו כמעט בכל שנה והגיעו לאומן על ראש השנה, ובאו בחזרה גם כן. הרבה פעמים נתפסו על הגבול, אבל נשתחררו על פי נס. אבל בפעם האחרונה שמענו מהם לא בשורות טובות, על ידי מי – אין ידוע בבירור, אבל זאת היה גלוי, שלא נשארו בחיים, ה' ינקום דמם"

 

החסיד רבי גדליהו אהרן ב"ר אלעזר מרדכי קניג

מנעוריו היה "רבי גדליה" שקדן גדול בתורה, ויראתו קדמה לחכמתו. פעם סח לפי תומו לנכדו, כי בימי בחרותו ידע בעל-פה את כל ה'שיטה מקובצת' על מסכת 'בבא קמא'.

חודש אדר תרצ"ו, החסיד רבי אברהם שטרנהרץ מגיע לארץ ישראל, באמתחתו אוצרות של שיחות קודש וסיפורים מאנשי המעלה שבחסידי ברסלב, ביניהם תלמידי מוהרנ"ת, אשר את רובם זכה לשמש ולהיות במחיצתם.

אברכים רבים מבקשי ה' נמשכו אליו. אחד מהם היה החסיד ר' חיים ברוך טרנובסקי. באחד הימים סיפר ר' חיים ברוך לר' גדליהו על הרב הישיש שעלה לאחרונה מאוקראינה. רבי גדליהו אהרן קשר שיחה עם רבי אברהם ושטח לפניו כמה קושיות שעלו לו בתלמודו. ר' אברהם שהיה בקי בכל מכמני התורה הותיר אותו נדהם מהיקף ידיעותיו.

כך הוסיפו השניים לשוחח בתורה שעה ארוכה, עד ששיחתם נסובה לנושאים של מוסר ועבודת ה', כשר' אברהם דולה ומשקה לאברך הצעיר ממימי הנ'חל נ'ובע מ'קור ח'כמה.

נפשו של ר' גדליהו נקשרה בנפש רבי אברהם המלא וגדוש בתורה וביראה, עולמות חדשים נגלו לפניו ולא חלפו ימים רבים עד שהפך לחסיד ברסלב בכל נימי נפשו, כשאינו מש מתוך אוהלו של רבי אברהם.

ברבות הימים נחלץ בעצמו לקירוב רחוקים המהווה אחד מיסודות דרכה של ברסלב. כאשר היה לומד מתוך ספרי רבינו ברבים, נוהג היה לקרוא את הקטע כולו כלשונו, מראשיתו לסופו, ורק לאחר מכן היה מבארו כיד ה' הטובה עליו.

באחד מימי שהותו במירון, למד מתוך הספר 'סיפורי מעשיות' וכמה מבין המתפללים שלא נמנו על חסידי ברסלב, התיישבו אף הם לשמוע את דבריו. רבי גדליהו קרא סיפור שלם מתוך הספר כלשונו, מבלי להוסיף כלום. לאחר מכן אמר לבנו: "היו לי תילי תילים של דברים לומר על כך, אולם רציתי שהם ישמעו את דברי רבינו"…

כל הנהגותיו היו בפשיטות מופלאה. לא פעם מצאוהו יושב על גרם המדרגות בחברת מקורבים טריים ומשוחח עמם בדברי רבינו הקדוש. אל כל אדם, יהיה אשר יהיה, התייחס בכבוד וברצינות הראויה.

בהירותו הגדולה בדעת רבינו וסגנונו הלבבי, הביאו לכך, שרבים הריצו לפניו את שאלותיהם, ביניהם רבנים חשובים ואף נערים. לכולם השיב במאור פנים ובסבלנות אין קץ.

כשהחליט ר' גדליהו אהרן קניג להדפיס את ספרו 'חיי נפש' – שבו ביאר את ענין ההתקשרות לצדיק, ובתוך דבריו התייחס לטענות המובאות בספר 'נפש החיים' על ענין זה ותירצן אחת לאחת – שלח את תלמידו ר' שמואל טוקצינסקי הי"ו אל הגאון רבי פנחס אפשטיין, ראש בית הדין של העדה החרדית, לבקש את הסכמתו. ר' פנחס השיב לר' שמואל שמאחר והוא נמנה על עדת הפרושים, אין הוא נותן הסכמות לספרי חסידות. לאחר הפצרתו של ר' שמואל, נטל רבי פנחס את הספר עמו לכמה ימים וכאשר גמר לעיין בו כתב את הסכמתו, בה כתב בין השאר: "והדברים יורדים ונוקבים, וצריך לעיין בהם ולקרותם תמיד"!!!

על פי הוראת רבו רבי אברהם, לקח על עצמו להחיות את הישוב החרדי בעיר הקודש צפת, ובשנת תשכ"ז, כאשר העיר היתה בשפל המדרגה במובן הרוחני, הקים את אגודת 'נחל נובע מקור חכמה' להתיישבות חרדית בעיר,  המתנוססים עד היום בלב העיר העתיקה, במקום שבו חיו גדולי ומאורי האומה.

תוך כדי מסעו בארצות אירופה למען עיה"ק צפת ת"ו, השיב את נשמתו ליוצרה, ביום כ"ג לחודש תמוז שנת תש"מ.

(באדיבות הרב ד. ברסלבר, עלון 'אוצרות')

רבי שמואל מטפליק – תלמיד רבינו הק'

בין חורף תקס"ז לקיץ תקס"ח, ערך רבינו הקדוש נסיעות פלאיות, שכעדות מורנו רבי נתן, היו בהן כוונות נשגבות ונעלמות מבינת אנוש, והיוו חלק חשוב בהתעסקותו בתיקון נשמות.

בין הערים אותם פקד היו: נאווריטש, זסלב, אוסטרו, ברוד, דובנה, למברג ועוד.

למלווה נבחר על ידי רבינו רבי שמואל שפילבנד מטפליק, מהנגידים שבין חסידיו, שהיה ירא ושלם, עד שהפליג פעם רבינו בשבחו באוזני תלמידו רבי נתן: "רבי שמואל 'נכנס ויצא בשלום' – לפי בחינתו" (עפ"י חגיגה יד ע"ב).

ממסע נשגב ואפוף מסתורין זה, שב רבי שמואל, כמי שחזר ממסע בעולם אחר; הוא סיפר באוזני חבריו כמה עובדות נוראות-הוד, להן היה עד.

טרם צאתם לדרך, נתן לו רבינו שלושים 'רענדלאך' [=מטבעות שערכם רב], בהם רכש עגלה וסוסים, ושכר עגלון. רבינו שינה את לבושו ולבש בגדי סוחר, והורה למלוויו שלא לגלות בשום מקום בואו את זהותו.

רבי שמואל והמלווה הנוסף ר' אייזיק יוסף מליפוביץ, לא ידעו כלל מהו יעד הנסיעה; כל פעם, בהגיעם אל פרשת דרכים, שאלו את רבינו אנה יפנו, וכפי שהורה – כן עשו.

פעם אחת עצרו, לפי פקודתו, על אם הדרך, ליד פונדק יהודי.

בהיכנסם, ראו את בעל האכסניה מחזיק בידיו תינוק כבן שנתיים. לפתע החווה הקטן באצבעו על רבינו ואמר לאביו: "הנה 'גוטער איד' [=אדמו"ר]" – – –

השתומם ר' שמואל מאד על כך, שכן רבינו היה נראה כסוחר לכל דבר. אך חשב, שמא בכל זאת מתכוון התינוק אליו, מכיוון שהתברך בהדרת-פנים. הוציא מטבע מכיסו, נתן לילד ואמר: "נכון, אני הוא האדמו"ר?" "לא"! נענע הקטן בראשו לשלילה, והצביע שוב על רבינו: "הוא האדמו"ר" – – –

כשפנו לדרכם, הביע ר' שמואל את התפעלותו באוזני רבינו על דברי הילד. נענה רבינו: "וכי מיהו 'מבין' בזמנים שכאלה…?"

כעבור מספר ימים, הזדמנו שוב ליד אותה אכסניה. ביקש רבי שמואל מהעגלון לעצור. ירד ונכנס פנימה, כדי לחזות שוב בתינוק הפלאי. תדהמה אחזה אותו למראה עיניו: בעל-הבית, אבי הילד, יושב שבעה על בנו – – –

לאחר מכן הסביר רבינו: "בילד פלא זה שכנה נשמה של 'ינוקא', הוא ידע סודות גנוזים, ולפיכך נפטר בעודו רך בשנים".

מחזה מופלא נוסף, שהיה רבי שמואל עד לו, ארע בהיותם בלמברג. אותה שעה חלף לידם גדוד חיילים, מובל בידי מפקדיו. פנה רבינו לרבי שמואל: "לך וספור כך וכך שורות, ובשורה פלונית, שבה כך וכך חיילים, הרם את שרוולו של חייל פלוני".

חרף הסיכון שבדבר, עשה כמצוות רבו – ולהפתעתו הרבה, התגלו תחת מדי החיל – תכריכים…

"דע לך," גילה לו רבינו, "כי בדרך זו מוליכים מלאכי-חבלה את האדם לגיהינום" – – –

עקב שימושו את רבינו בדרכים, זכה רבי שמואל ללון עמו בחדר אחד. יום אחד שאלו רבינו: "השמעת משהו אמש בלילה הזה?"

"לא שמעתי מאומה," השיב ר' שמואל, "אך במשך כל הלילה לא הצלחתי לתת תנומה לעפעפי."

"אף על גב דאיהו לא חזי – מזליה חזי," נענה רבינו בלשון הגמרא, "אף-על-פי שאתה לא ראית – נשמתך ראתה"! ומתוך הדברים הבין רבי שמואל, כי באותו לילה נתגלו לרבינו דברים עליונים ונשגבים.

ימים רבים עברו מאז, ובשבת קודש, כ"ד באייר שנת תקצ"א, נפטר רבי שמואל לבית עולמו.

במכתב שכתב אז מוהרנ"ת לבנו, הוא מבקש ממנו: "תראה לשלוח להודיע לר' מרדכי, שאביו ר' שמואל זכרונו לברכה נפטר לעולמו בטפליק ביום שבת-קודש העבר, תהא נשמתו צרורה בצרור החיים – כדי שיאמר קדיש. המקום ינחם אותו מהרה."

ר' שמחה מאומן היה אדם שמח מאד. היה אוסף בכל יום מזון ומחלקו לעניי אנ"ש. היה לפעמים בעל תפילה [=חזן] במנחה של ראש השנה. ביקר בארץ ישראל. נפטר ביום הכיפורים שנת תרע"ט או תר"פ בזמן תפילת נעילה ומנוחתו כבוד בעיר אומן (בית הקברות החדש)

רבו, רבי משה קליין

התקרב לרבינו על ידי החסיד רבי משה קליין. רבי משה נולד בעיר הקודש צפת להורים שדרו בשכנות לשניים מתלמידי מוהרנ"ת, רבי מאיר מטפליק ורבי נחמן מריבוצק. לאחר לידתו של ר' משה, סברו הוריו כי הוא 'נֶפֶל' ולא מלו אותו. ראו רבי מאיר ורבי נחמן כי אינם מלים את בנם ודיברו על לבם שיתנו להם את הילד והם יכניסוהו בברית, כשהם מבטיחים להם כי עוד יחיה חיים טובים. ואכן, כך הווה.

כשגדל ר' משה והיה לנער, הסתופף בצל קורתם של שני חסידים דגולים אלו, שהאצילו עליו מיראתם וחסידותם. לימים סיפר, כי באותה תקופה זכה להתקרב לאורו של רבינו וכי את עיקר התעוררותו לכך, קיבל ממכתבי החסיד הנלהב רבי נתן ב"ר יהודה מטבריה, שאותם נהג להעתיק לבקשת כמה מאנ"ש בצפת.

לאחר התקרבותו, נסע רבי משה לקראת ראש-השנה לאומן. באותם ימים היו תנאי הדרך בין היַבָּשוֹת, קשים ביותר. אולם ר' משה – שדברי רבינו "הראש השנה שלי עולה על הכול" עמדו לנגד עיניו – לא חת ממאומה; וכך זכה להשתטח על ציון רבינו ואף להישאר באומן תקופה ניכרת.

לימים, עבר להתגורר בחיפה, שם הירבה לעסוק בצדקה וחסד ובהכנסת-אורחים ושם קירב את ר' יהודה רוזנטל דנן לאורו של רבינו הקדוש.

רבי יהודה רוזנטל

החסיד רבי שמואל הורביץ, שהכיר את שניהם היטב והיה קשור עמם בידידות גדולה, כותב ברשימותיו: "הר"ר משה לבסוף דר בחיפה ועסק במסחר והיה עשיר גומל חסד ועושה צדקה לכל, שיש הרבה לספר מצדקותיו, ובכל העיר חיפה שמו נודע לתהילה וקירב שם נפש יקר כמוהו, ר' יהודה רוזנטאל ז"ל, ששמו נודע לתהילה בכל העיר חיפה, צדקתו וקדושתו וישרותו ותמימותו, ויש הרבה לדבר מאלו השתי נפשות, אשרי להם"

בספר 'שארית ישראל' הובאו כמה ממכתביו של ר' יהודה רוזנטל משנת תרפ"ח, באחד מהם, כותב הוא אל רבי משה קליין:

"הנה בשבת הראשונה, בלכתי בליל שבת-קודש מבית התפילה הביתה, קיבלתי ד"ש טוב מהברסלבר חסידים שלנו יושבי פולני'ה יצ"ו, אברך אחד מַכִּירִי, השיח לפי תומו עם חברו, איך שהאומנ'ר חסידים מתפללים, והמחאת-כפיים, דודו נכנס פעם אצלם (כמדומני שזה הי' בוורשה) בראש-חודש באמצע השבוע, ראשית, התפילה ארכה משעה שש עד חצי עשר (=תשע וחצי) או אולי עד עשר. והוא נכנס איש אחֵר ויצא איש אחר, שפעל עליו מאוד לטובה נעימות ועריבות תפילתם הק'. ואברך אחד שכבר אחרי חתונתו הי' במדרגה שפלה ובלי זקן וכו' ואחרי שהתקרב אליהם נתהפך לטובה, גם מקודם היה עם-הארץ והם לימדו אותו ועתה הוא כלי מפואר ולומד לפני קהל אנ"ש באופן טוב ונחמד. כל זה סיפר מַכִּירִי מדודו, שהיה פשוט תענוג לשמוע.

"וה' יתברך יעזור לנו שנזכה לקיים 'בכל דרכיך דעהו' ולעשות הכל כרצונו וכרצון יראיו וכרצון רבינו אור העולם רבי נחמן זי"ע. אבקש שידידי ר' שמואל נ"י יקח בכתב מר' נפתלי נ"י הנוסחא איך שמוסרים בכל יום כל התהלוכות והכל לה' יתברך" (מכתב קכז)

ר' יהודה רוזנטל נפטר בל' באב תרצ"ג.

רבי אפרים ב"ר נפתלי מקרימנטשוק – תלמיד  מוהרנ"ת

נולד לאביו רבי נפתלי, מבחירי תלמידי רבינו.

בהיותו ילד, זכה לחזות בפני רבינו הקדוש, ורבינו בחן אותו בלימוד הגמרא.

כאשר גדל, דבק במוהרנ"ת, והיה לאחד מגדולי תלמידיו.

מנעוריו, התמיד בתורה ועבודת ה' יומם ולילה, והירבה לעסוק בספרי רבינו.

חיבר את הספר 'ליקוטי אב"ן' – חידושים על השולחן ערוך, על פי הקדמות רבינו ומוהרנ"ת. בענוותנותו לא ציין את שמו על הספר, רק זאת כתב:

"עד כה עזרני ה' ללקט אבנים קדושות מטוב רב, אבן די אתגזרת, לא בידיו, רק מרצונות וכיסופין דקדושה – אבן שלמה רצונו; מלוקט ומיוסד מהר הקודש, מההר הטוב והלבנון, מעצות ודיבורים קדושים של הצדיק האמת, ומעיין היוצא מבית ה', מתורת אדמו"ר הקדוש והטהור, רבן של כל ישראל, רבי נחמן זצוק"ל בעל מחבר ספר ליקוטי מוהר"ן, ושאר ספריו הקדושים אשר האירו פני תבל; הוא השליט, הוא המשביר לכל ישראל ולכל העולמות, אשר בצלו נחיה בגויים, רוח אפינו, משיח ה' ".

רבי אפרים עלה לארץ הקודש והתגורר בה כעשרים שנה. תשע עשרה פעמים עשה את דרכו לאומן לקראת ראש השנה, כאשר הוא מיטלטל בדרכים – בתנאים הקשים של הימים ההם. שנה אחת, נבצר ממנו לנסוע לאומן לראש השנה, על כך מספר החסיד רבי אברהם שטרנהרץ:

"שמעתי מרבי אפרים בן רבי נפתלי ז"ל, שלעת זקנתו היה דר בארץ הקודש, בירושלים עיר הקודש, והיה תמיד נוסע משם על ראש השנה לאומן. אך פעם אחת היתה סיבה מאת ה', שנשאר על ראש השנה בביתו בירושלים, מחמת שלא היה באפשרות בשום אופן ליסע. וליבו דווה על מאד זה בכלל. אך העיקר, בעת שהגיע לזמן תפילת מנחה בערב ראש השנה, אצל כותל המערבי, נזכר את עצמו בתפילת מנחה של אנשי שלומנו באומן בהקיבוץ הקדוש, וכאב ליבו כל כך עד שכמעט יצא מחיותו מחמת שיברון ליבו שאינו נמנה עם הקיבוץ באומן, עד שצעק: 'ריבונו של עולם, אני מקשר עצמי, עם כל התפילות שלי מעכשיו על כל ראש השנה, להתפילות שמתפללין בהקיבוץ הקדוש באומן. ואז נתקררה דעתו קצת" (נעימות נצח, מכתב ה).

לפני ראש השנה האחרון לחייו, כשכבר היה כבן תשעים, ניסו קרוביו להניאו מן הנסיעה, בטענה שהוא זקן ולא יוכל לעמוד בתנאי הדרך הקשים – ענה להם רבי אפרים: "אפילו אם חלילה אמות בדרך, ויקברוני באיזה פארק, או שאהיה חלילה מאכל לדגי הים – העיקר שהשתדלתי להגיע לאומן, ועל כל פנים זכיתי להיות שם בראש השנה הקודם. אולם, לחיות כאן בעולם ולא להיות בראש השנה באומן – זה גרוע הרבה יותר" – – –

ואכן, הוא הצליח להגיע לאומן. לאחר ראש השנה, תרמ"ג, נסע לבקר את בתו בטשערין. בערב חג הסוכות, קם כהרגלו בחצות, עבד את בוראו והתפלל שחרית כוותיקין. לאחר התפילה חש בחולשה גדולה ונטה למות. נכנסו לחדרו אנשי החברא קדישא, פנה אליהם: 'בודאי בכוונתכם לקברני ליד קבר בנו של הרב שנפטר לאחרונה (שנמנה על המתנגדים) – ובכן, מגלה אני דעתי, שאיני מסכים לכך; רצוני להיקבר סמוך לאחד שהיה נוסע לאומן לראש השנה, יהיה זה מי שיהיה" – – –

כעבור שעה קלה נסתלק רבי אפרים, כאשר הוא עדיין עטוף בטלית ומעוטר בתפילין.

רבי אברהם שטרנהרץ חלץ ממנו את תפיליו, והודיע לחסידי ברסלב בעיר על הסתלקותו.

נטמן ליד אחד מפשוטי החסידים, ומאוחר יותר נקבר לידו רבי פנחס יהושע, מתלמידיו המובהקים של רבי נתן.

לאחר פטירתו, התהלך הרב מטשערין כל הלילה אנה ואנה, כשהוא אומר: "פטירת רבי אפרים איננה מניחה לי לישון" – – –

ואילו רבי נתן ב"ר יהודה, כתב במר ליבו: "אוי לי, ווי לי! אוי אוי לי על צנא מלא ספרא, אשר מסר נפשו בשביל להיות על ראש השנה של הצדיק" – – –

 

(באדיבות ד. ברסלבר, עלון 'אוצרות')

רבי אהרן מברסלב המכונה "רבי אהרן דער רב" (רבי אהרן – הרב)

מגדולי תלמידי הרב הקדוש רבי אהרן מטיטַיֶיב, היו רבי משה, רבה של קְרַסין, ובנו רבי אהרן (שלימים נודע כרבי אהרן הרב דברסלב). על זה האחרון אמרו יהודי קרסין: "יפה כח הבן – מכח האב", תורה ועבודה התאחדו אצלו, ועוד בחיי אביו מילא את מקומו על כס ההוראה.

ויהי היום, ואל רבי אהרן מגיע מכתב מדודו היושב במֶדוֶדיבקה, בו הוא מבקש ממנו לבוא ולפשר בין שני סוחרים שדין תורה מורכב נתגלע ביניהם. הוא נענה לבקשת דודו ונוסע לעירו.

במדוודיבקה, במרחק שלושה בתים מבית הדוד, שוכן רבינו הקדוש, רבי נחמן מברסלב, ורבי אהרן זוכה להתוודע אליו. בפגישתם הראשונה, היה זה בערב ראש חודש שבט, ראה רבינו שרבי אהרן רועד מקור, אמר לו בצחות: "אצלי תחמם את הידיים…" ומייד ביאר דבריו: "הכתוב אומר 'ויהי ידיו אמונה'; אצלי העיקר הוא אמונה".

במשך לילה שלם שוחח עימו רבינו, בין השאר נסבו דבריו על מידות טובות – "נקי כפיים ובר לבב" – הנדרשות מיושב על כסא הדיינות. רבי אהרן, שראה כי כל דברי רבינו נאמרים ברוח הקודש, קם ממקומו בהתפעלות ואמר: "רואה אני שאתם עוד תהיו רבי גדול. מבקש אני מכם אפוא, שבעולם הבא אזכה להבין את שיחות החולין שלכם!"

בנסיעתו הקרובה עם אביו אל רבי אהרן מטיטייב, שכבר בא בימים, אמר לו הצדיק: "רואה אני עליך שטעמת טעם חדש בעבודת ה'. ספר לי היכן?" שח לו רבי אהרן על הרבי הצעיר ממדודיבקה היודע מחשבות כל הבאים אליו. הרים הצדיק עצמו מכיסאו ואמר: "ידעתי מכבר שבעל השגה הוא, כעת אני מבין  שמעת בואו מארץ ישראל, השגותיו גבהו לאין שיעור!" והוסיף: "טוב לחסות בצל קדשו".

לא חלפו ימים רבים, רבי אהרן מטיטייב נסתלק לבית עולמו, ורבי אהרן היה לאחד ממובחרי תלמידי רבינו הקדוש, שהעיד על קדושתו: "הוא הלך לחופתו בכתונת נקיה" – – –

בהשפעת רבינו נתמנה רבי אהרן לרב העיר ברסלב (ועל שמה הוא מכונה "רבי אהרן דער רב" – רבי אהרן הרב), ופעם אחת התבטא: "אפילו לסוסים שהביאוהו לעיר ברסלב, עלינו להודות".

ידידות אמיצה שררה בינו ובין רבי נתן, בחיר תלמידי רבינו. עוד בתחילת התקרבות רבי נתן, אמר לו רבינו: "מעתה תקיים 'עשה לך רב' – אני אהיה לך לרב, וכשיבוא רבי אהרן יהיה הוא לך לחבר ותקיים בו 'וקנה לך חבר'". ואכן, תדיר היה רבי אהרן רגיל לכנות את רבי נתן: "חברי" ולאחר הסתלקות מוהרנ"ת זעק רבי אהרן ובכה: "חברי היקר! כל האוצרות של הרבי נותרו אצלך!"

כששלח רבינו פעם אחת את רבי נתן בשליחות מסוימת אל רבי אהרן, שאלו רבינו כאשר שב: "מה עושה אהרל'ה שלי?"

"ראיתיו ועיניו אדומות מבכי", השיב רבי נתן.

"עליו נאמר", נענה רבינו, "'כיושב סתר לחלות פני מלך – מראה כהן', הפייטן, ברצותו לתאר את הכהן הגדול בשעתו הגדולה, משווה אותו לזה היושב בפינה נסתרת ושופך את לבו לפני בוראו".

פעם גילה רבינו לרבי אהרן מברסלב כי יסתלק מן העולם בחודש אב. אי לכך, מדי שנה בשנה, בראש חודש אלול, נהג רבי אהרן לעשות סעודה גדולה; הן מובטח הוא שיחיה שנה נוספת!

בחודש תמוז תר"ה, השנה שבה הסתלק רבי נתן, נפל רבי אהרן מברסלב  למשכב, קרא לבניו ואמר להם: "אומרים שאני גאון ולמדן, אי לכך מובן שבחרתי לי דרך חיים טובה ביותר, הלא היא התקרבותי לרבינו. את הדרך הטובה הזאת ברצוני להוריש לכם".

ביום א' לחודש אב שנת תר"ה, בהיותו בן שבעים שנה, נסתלק רבי אהרן לשמי מרומים ונטמן בברסלב. "פטירתו", אמרו אנ"ש, "נרמזה בתורה (במדבר ל"ג ל"ח): 'ויעל אהרן… וימת שם… בחודש החמישי באחד לחודש" – – –

מתלמידי מוהרנ"ת המובהקים היה רבי יהודה מברסלב, המכונה רבי לייב'לי ראובנ'ס – על שם חותנו רבי ראובן.

הוא עמד לצד מוהרנ"ת גם כשהמחלוקת נגדו סערה בעוז וכל מקורביו נרדפו עד הנפש. רבי לייב'לי התגורר בפאתי העיר ברסלב ובין כתלי ביתו נעשתה פעילות גמילות-חסדים כדי לתמוך בפרנסת ביתם של חסידי ברסלב העניים והאביונים, שבגלל היותם נרדפים ומנודים, גם סבלו חרפת רעב. מעת לעת, בשעת לילה מאוחרת, היה נוקש על חלון ביתו החסיד רבי יצחק משערוויץ, שעבד בטחנת הקמח של קרובו הגביר משה חינק'ס. רבי לייב'לי, שכבר המתין לנקישותיו, היה יוצא אל החצר ופורק יחד עמו מן העגלה, שקי קמח ולעתים גם חריצי גבינה וחמאה, שהועברו בזריזות אל תוך ביתו, משם, עשו אחר כך את דרכם אל בתיהם של מוהרנ"ת ושאר החסידים.

רבי לייב'לי עמד בקשר מתמיד עם מוהרנ"ת והיה קרוב אליו מאוד. מוהרנ"ת מזכירו רבות במכתביו ומכנהו "ידידי ר' לייב'לי חתן ר' ראובן"

במכתבו מיום ג' פרשת צו תקצ"ה, בשיאם של התלאות והרדיפות, כותב מוהרנ"ת לבנו רבי יצחק: "ואין לשום אדם במה לנחם את עצמו, כי אם במעט הטוב שזוכה לחטוף במעט הימים הרעים האלה, כי רק לזה נברא, לסבול עמל בשביל התורה והעבודה. ואם אינו זוכה, סובל עמל בשביל גיהינום חס ושלום שעל זה הזהיר התנא 'במטותא מינייכו לא תירתו תרתי גיהינום' (בבקשה מכם, שלא תירשו שני גיהינום, יומא עב:). מה אומר לך בני חביבי מחמד נפשי, כבר הרביתי לדבר בזה הרבה וגם בשעה זאת דיברתי מזה עם ר' לייב'לי חתן ר' ראובן, אך עדיין צריכין לדבר מזה ולזכור זאת בכל יום"

בהיותו קרוב למוהרנ"ת, זכה רבי לייב'לי לעמוד לצדו גם בימיו האחרונים, סמוך להסתלקותו לגנזי מרומים.

וכה מובא ב'מכתב ההסתלקות' שכתבו אנ"ש דברסלב:

"ואור ליום ה' קודם אור יום ב' שעות, בא אליו ר' מאיר יהודא ור' לייב'צ'י ואמר: 'המלאך דומה בא אצל האדם ומבקע כריסו ומפיל על פניו' ואמר: 'אוי, ובפרט כשיש רפואה בבטן זה אש להבה' אך אמר: 'רבינו ז"ל בוודאי יתקן הכל מעל פניו'. ובבוקר החליש מאוד בשעת תפילה, ובא אליו הצדקת אדל תחי' ואמרה: 'למה תחרישו? הלא צריך להרבות בבכיה' והוא ז"ל לא הסכים על זה, ואמר שיש לו שונאים גדולים, רק לימד אותנו איך להתפלל בעבורו: שיאמרו בהתבודדות שימָצֵא לו זכות איך הוא כתב דברי רבינו ז"ל וסידר אותם והידר אותם, גם עתה רוצה להדפיס, 'וכל חייכם תלוי בי'…"

לעת זקנותו, עלה רבי לייב'לי לארץ הקודש עם זוגתו מרת ביילא לאה והתיישב בצפת, שם נסתלק בכ"ב מנחם-אב, בשנות התר"כ, ומנוחתו כבוד בבית החיים שבו טמונים האר"י הקדוש וגוריו.

זכה רבי לייב'לי להותיר אחריו בן גדול מבחירי תלמידי מוהרנ"ת, הלא הוא החסיד הנלהב רבי נתן מטבריה. בניו הנוספים של רבי לייב'לי, רבי מיכל ורבי זאב, התגוררו בטייטרא שברומניה.

בכל פעם שחלה רבי נתן מטבריה, היה שולח מכתב לאנ"ש דצפת ומבקש שיתפללו בעדו על ציון אביו ועל ציוני שאר אנ"ש הטמונים שם (נתיב צדיק, נה, נט, פו, קכב, קנב).

עובדה מפליאה היא, כי רבי לייב'לי הופיע בחלום לבנו רבי נתן, שלוש פעמים בשבוע אחד, ודיבר עמו על דברים הצריכים תיקון, כפי שכותב רבי נתן מטבריה באריכות במכתבו לבנו ר' אייזיק, ומוסיף: "ואמר סימן שהחלום הוא באמת, כי לפעמים דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין, וסימן אם הוא אמת החלום, שתיכף בבואך תשיג מכתב מבני מיכל ני"ו מהעניות והדחקות שלו, וכך היה…" (שארית ישראל, מכתב ט)

 

 

רבי נחמן מברסלב נולד בראש חודש ניסן תקל"ב (1772), בעיירה מז'בוז' שבאוקראינה, בבית זקנו, הבעל שם טוב זיע"א. אימו, מרת פיגא, היתה בתה של אדל בת הבעש"ט ואביו רבי שמחה בנו של רבי נחמן מהורדנקא (הטמון בטבריה) מגדולי תלמידי הבעש"ט.

כאשר הוכנס רבינו בבריתו של אברהם אבינו, ברך רבי ברוך ממז'בוז', דודו של רבינו, את הרך הנולד כנהוג. לפתע פנתה פיגה, אם רבינו לאחיה, ואמרה: "ברוך, ברכו שלא יחלקו על דרכו…", רבי ברוך פשט ידיו לצדדים כאומר "אין מה לעשות"…

בילדותו, עמל קשות לבטל התאוות הגשמיות ולזכך את גופו. על נסיונותיו לשבור את תאוות האכילה, מספר רבי נתן:

"ורצה לשבר תאוות אכילה, אך עדין היה בשכל קטן ונדמה לו שזה אי אפשר שיניח מאכילתו כפי מה שהיה רגיל לאכול בבוקר ובצהרים וכו', על כן ישב עצמו שיהא בולע כל מה שיאכל דהיינו שלא יהיה לועס מה שיאכל רק יבלא כמות שהוא כדי שלא ירגיש שום טעם באכילתו. ועשה כן ועלה נפיחות בצוארו… שהיה אז בן שישה שנים" (שבחי הר"ן א)

בהיותו יושב לפני מלמדו, ב'חיידר', השתדל תמיד לקיים "שויתי ה' לנגדי תמיד", והתייגע לצייר מול עיניו שם הוי"ה ב"ה, ומחמת שהיתה מחשבתו טרודה בזה, לא היה יודע מה שלמד וכעס עליו רבו, רבי נתן מוצא לנכון לציין: "ואף על פי כן כל ימי ילדותו היה עושה עניני מעשה נערות הרבה מאד דהיינו עניני שחוק וקפיצות וטיול… והיה רגיל בזה מאד".

"וכל עבודתו היה בהסתר ובהצנע גדול, ועיקר עבודתו בתחילה היה בפשיטות גדול בלי שום חכמות כלל רק בפשיטות גמור, וכל דבר ודבר שעשה הכל היה ביגיעה גדולה ובכח גדול ובמסירות נפש… והיה לו כמה עליות וירידות אלפים ורבבות עד אין שיעור וערך" (שם ה)

♦ ♦ ♦

אוקראינה. יערותיה משתרעים מים עד ים. ואי שם בערבה, בינות לעצים הצפופים, יושב ילד קטן, כמו מרגיש דווקא שם, בהיותו לבדו, דבוק ומקושר באלקיו. נפשו מתרפקת על יוצרה בכמיהה אין קץ והוא בוכה, בוכה בדמעות שליש, ומעמקי ליבו בוקעת תפילה: "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתיך". גם בעלית הגג שבבית אביו, שם נהגו לאכסן את התבן, מצא לו הילד פינה קטנה להשיח בה ליבו לפני אלקיו.

קשה היה לו לרבינו הלימוד בילדותו. מניעות אין קץ, 'ירידות' והפרעות הרחיקוהו מלימוד תורת ה' בה כה חפץ, ורק על ידי בכיה ובקשה מבוראו הצליח להבין לימודו. נוהג היה תמיד לסדר בקשותיו בשפתו הוא לפני הבורא, אחרי כל תפילה; אחרי כל ברכה, היה מוסיף מילים משלו. שם, התחילה להתגבש הדרך שמאוחר יותר הונחלה לעולם כולו: "התבודדות". שיחה פשוטה וישירה בין אדם לבין קונו.

♦ ♦ ♦

שנת תקמ"ה, רבינו נכנס לשנתו השלש עשרה. וביום הכנסו למצוות, קורא לו דודו, רבי אפרים מסדילקוב (מחבר הספר "דגל מחנה אפרים"), "ואמר לו קצת דברי מוסר והיה יקר בעיניו מאד מאד" (שם ג).

באותה שנה, נשא רבי נחמן את מרת סוסיה, ביתו של הרב אפרים מזסלב לאשה.

"וסיפר לי רבי שמעון הנ"ל (תלמידו הראשון ומשמשו של רבינו) שתיכף אחר שכיסה פני הכלה ביום חתונתו, הלך מיד וקרא כמה בני הנעורים, ודיבר עם כל אחד ואחד ביחידות, וניסה אותם בחכמתו היכן הם עומדים. ואחר כך קרא את רבי שמעון והתחיל לדבר עמו גם כן בחכמה כאלו הוא רוצה חס ושלום הבלי העולם הזה. ורבי שמעון עמד משתומם ולא השיב לו כי הוא לא חפץ באלה, ענה רבינו ואמר אליו "וכי אין אתה בן אדם, מדוע אינך חפץ בדברים האלה?" השיב לו "אני איש תם וחפץ בתמימות". ענה רבינו זכרונו לברכה ואמר לו לו 'כפי הנראה שיהיה היכרות גדול בינינו' " (חיי מוהר"ן קו)

רבינו סיפר לרבי שמעון שדיבר עם אותם 'בני הנעורים', ברצונו לראות אנה פניהם מועדות, אולם ראה כי הם רחוקים מאד מהש"ית.

באותה הזדמנות אמר לו רבי שמעון: "אתם בודאי תזכו להיות צדיק מפורסם ואני חפץ להיות משמש אצלכם תמיד".

כוונתו של רבינו היתה לפרוש מהעולם הזה לחלוטין, להקדיש עצמו לגמרי לעבודת ה'.

פעם, כאשר נסע רבי נחמן דרך בית חמיו, אמר למשמשו "כמה היה טוב לפני בכאן, כי בכל פסיעה ופסיעה הרגשתי טעם גן עדן… ולמה לי הפרסום של עכשיו" (שם).

"והיה רגיל לספר הרבה מענין מחשבותיו אז בימי נעוריו בעת שעסק בעבודתו. שציר בדעתו שאינו רוצה להיות מפורסם בשום אופן, ולא היה רוצה להיות מקבל כלל, והיו לו כמה מחשבות בעניין זה איך שיעלים עצמו מן העולם ומהיכן תהיה פרנסתו" (שם קיא)

בהיותו בן 18 החל להתפרסם עקב מעשה שהיה. מאז – בכמה שלבים – החלה להווסד חסידות ברסלב.

שנת תקנ"ח (1798). מלחמה סוערת נטושה בעולם. איש מארץ צרפת ונפוליון שמו חפץ לכבוש את העולם תחת ידו. סכנה גדולה בעולם, ודווקא אז החל רבי נחמן בנסיעתו לארץ ישראל.

"…מי שרוצה להיות יהודי", אמר, "דהינו לילך מדרגה לדרגה, אי אפשר (שיזכה לזה) כי אם על ידי (שיהיה ב)ארץ ישראל, ארץ ישראל הזאת בפשטות, עם אלו החצרות והבתים"

בעצם ימי המלחמה בארץ נסע רבי נחמן אליה (עת יצא רבי נחמן מעכו בדרכו חזרה לביתו, כבש נפוליון את העיר מיד הטורקים) כשכל מגמת נסיעתו היא התעלות והתקדשות רוחנית האפשרית רק ע"י הנסיעה לארץ ישראל, כפי שחוזר רבינו בכמה וכמה מקומות בתורתו.

בשנת תקס"ב (1802) עבר רבי נחמן לדור בעיר ברסלב (על שמה נקראת שיטתו), משהגיע לעיר פנה אל תלמידו המקובל רבי יודל ואמר לו "צופה אני ורואה נשמה באוקראינה, נשמה חדשה, זכה וטהורה" והפליג מאד בשבח וגדולת נשמה זו.

רבי נחמן התכוון לתלמידו, רבי נתן (1780-1845), שהעלה את תורותיו על הכתב, ולמעשה המשיך את דרכו לאחר פטירתו של רבו רבי נחמן.

בהקשר לכך אמר רבי נחמן: "ברוך ה' שהזמין לי אחד, צעיר, שאפילו דיבור אחד מדיבורי לא יהיה נאבד עוד (על ידו)" (חיי מוהר"ן שס"ז).

רבי נחמן אף אמר עליו כי "בלעדיו לא היה נשאר ממני דבר" (חיי מוהר"ן שס"ט ש"ע).

בשנת תקס"ז (1807) בהיותו בן 36 חלה רבי נחמן במחלת השחפת ממנה נפטר. אולם, גם במשך תקופת מחלתו המשיך רבי נחמן בנסיעותיו על פני ערים, עיירות וכפרים כדי ללמד את תורתו ולעסוק בתיקון נשמות ישראל – שליחות עליה אמר "אני – אין לי מה לעשות בזה העולם כלל, כי בשבילי איני צריך לעשות כלל, רק באתי לעולם לקרב נפשות ישראל להשם יתברך"(חיי מוהר"ן ש"ז)

בחודש אייר שנת תק"ע (1810) קבע רבי נחמן את מקומו בעיר אומן באוקראינה, העיר בה מסרו את נפשם ונהרגו על קידוש השם בשנת תקכ"א (1761) שלשים אלף יהודים.

"יום ג' ח"י תשרי, שני דחול המועד סוכות לעת ערב שנת תקע"א (1810), נלקח ארון אלקים ונסתלק אור ישראל כבוד אדונינו מורינו ורבינו… מורינו רבי נחמן זצוק"ל, ונקבר למחרתו ביום רביעי באומן, במקום אשר בחר לו בו בחיים חיותו… מחמת שהיה שם קידוש השם הרבה מאד כמפורסם… מחמת הקדושים שנהרגו שם…" (חיי מוהר"ן קצ"א)

רבי נחמן נקבר בבית החיים העתיק באומן, בית קברות שיסודו בקידוש השם של שלושים אלף יהודי אומן שנהרגו על סירובם למרוד בבורא העולם, ונקברו בשני בורות סמוכים שנכרו בבקעה וכאשר כוסו בעפר גבהה הבקעה והיתה לשתי גבעות, עליהם אמר רבי נחמן "פה טוב לשכב (להקבר)".

על קבורת רבינו סיפר בנו של הקברן, יהודי מתושבי אומן, בשם אביו: בעת פטירתו של רבי נחמן, טיפלו אנשי החברה קדישא בגופו הק', "ועל אבי הטילו להניח את רבכם בקבר. וסיפר אבי שבעת שאחז ברבינו להניחו בקבר כשהגיע סמוך לקרקע התגלה לפניו לפתע פתאום אור גדול מאד ולקחו אותו מידו ואמר "מי הניח אותו איני יודע – אני לא שמתיו".

מאמר זה על הרה"ח רבי בן ציון אפטר ז"ל פורסם בעיתון "שערים" בט"ז שבט תשל"ד, ע"י הרה"ח ר' מרדכי יגלניק ז"ל, ואנו מפרסמים אותו כאן בשינוי לשון קלים ומוכרחים, ובליווי מעט הערות הסבר ורקע.

[הרה"ח ר'] מרדכי יגלניק

כך ראוי להיות מנהג יראי השם: תיכף בהקיצו, קודים שיתחיל שום דבר, יזכור מיד בעלמא דאתי (ליקוטי מוהר"ן כ"ד).

אם רוצים להגדיר את רבי בן ציון אפטר ז"ל, או כפי שרגילים לקרוא לו אצל אנ"ש, "האפטר", אפשר לציין אותו רק על ידי האימרה של רבינו זצ"ל שציטטתי בתחילת המאמר.

כי מי ששמע אותו לומד, אין לך לימוד ושיחה אתו בלי שהזכיר את הת­כלית של בן אדם ולתארו איך שמבלה בעולם הזה בהבליו ובמסחרו, ובטקסי ( – מונית) ובטלפון. וכפי ש­היה נוהג לומר על בן אדם: "מלך אביון". וביותר היה מגנה את העשירים שמתגאים בכסף שלהם, וחושבים את עצמם מי יודע מה הם. והיה יכול להחזיק קהל באמ­רותיו ובשיחותיו שעות על גבי שעות.

וגם אותם העשירים ש­גינה היו שומעים אותו בלי ל­התמרמר עליו. אדרבא, דיבר על ליבם והיו מתחרטים בשעת ש­מיעה ומתביישים בעצמם למה מתנהגים כך. והרבה שבו בתשו­בה שלמה בשמעם אותו מדבר.

איך הכרתי את ר' בן ציון אפטר

את "האפטר" הכרתי בשנת תרפ"ב, בשעה שבא מאומן, ששהה שם בזמן מלחמת העולם הראשונה" בשנת תרע"ה. הוא נסע ל­אומן ונלכד שם עד שבא בחזרה בשנת תרפ"ב לפולין. שמעתי מ­מנו שנולד באפטא ונסע ללובלין ללמוד בערך בשנת תרס"ח, וב­אותו זמן נתייסד בית הכנסת של חסידי ברסלב בלובלין שבפולין וקירב אנשים הרבה לברסלב, וגם "האפטר" נתקרב אז לברסלב, ומיד כשנתקרב נסע לאומן לר"ה, והתחתן עם אשתו מעיר ראדום, ובתוך שבעת ימי משתה נסע לאומן וחזר, ו­יסד מנין ברסלב, על פי רוב ב­חורים, ועבדו את ד' בעבודות גדולות.

נודד ברחבי פולין

בחצות לילה הלכו ליער להת­בודד, ועברה אז על רבי בן ציון אפטר מחלוקת על שמנהיג את הצעירים בדרך הזה. כי אז עוד לא שמעו את הדרך "המוזרה", דרכה של חסי­דות ברסלב. ואז התחיל לנדוד עם ספרי רבינו על שכמו – ועבר בימי נדודיו בכל עיירות שבפולין, עד שהתחילה מלחמת העולם הראשונה ונסע לאומן ונ­שאר שם. באותו זמן נמצא ב­אומן הרה"ג ר' אברהם חזן, בנו של ר' נחמן מטולצ'ין ("רבי אברהם בר"נ"), תלמיד מוהר"ר נתן זצ"ל, תלמיד מובהק של מוהר"ן מברסלב. והרה"ג ר' אברהם נחשב המקבל השלישי ממוהר"ן זצ"ל. הוא חיבר ספר בי­אור הליקוטים על הליקוטי מוהר"ן, ועוד הרבה ספרים. הוא גר בירושלים והיה נוסע כל שנה לאומן לר"ה, ומפאת המלחמה נשתקע באומן וה"אפטר" נתקרב אליו ו­שימש אותו בגשמיות, וספג ממנו במלוא חפניים ברוחניות. והרה"ג ר' אברהם אמר על ה"אפטר" שהגב שלו מסוגל לשמחה.

והיה מתבודד הרבה מאד ביערות שבסביבות אומן, ובתום המלחמה חזר לפולין. ואז התחיל ביתר עוז לנדוד על פני פולין וגליציה בסערה, ובכל עיר ועיירה, גדו­לה וקטנה, בכל מקום שבא עם תרמיל ספרי רבינו על שכמו, כ­בש הרבה בחורים, ואנשים שהיו רחוקים לגמרי מיהדות קירב או­תם לדעת רבינו, והרבה נעשו בעלי תשובה גמורים על ידי זה.

וסיפר אחד מאנ"ש שבהיותו ב­חור ולמד בעיירה בביה"ח דגור, והיו שם כמה חדרים, חדר לפנים מחדר. פעם אחת בלילה בלמדו ראה איך שפתאום נעלמים בחו­רים והשולחנות מתרוקנים, וש­אל לאיפה נעלמו הבחורים ש­למדו וענו לו בלחישה: לך לחדר האחרון ותראה. וכשבא ל­חדר האחרון היה שם חושך, רק אור חדר מהחדרים החיצוניים. והחדר מלא מבחורים שעומדים צפופים, אחד על השני, ובצד יו­שב אחד ודורש בהתלהבות כזו שלא ראה מימיו. ובתוך אימרותיו מתחיל לנגן, ניגון ומאמר, וניגון ומאמר וניגון. ובניגונו נ­שמעו געגועים שמושכים את הנש­מה עד כלות הנפש. וכך ממשיך במשך שעות, ובסוף התחיל לנגן ניגון של שמחה ובתוך כך קופץ ומתחיל לרקוד ומושך את כולם לתוך הריקוד.

היכרותו עם רבי מאיר שפירא מלובלין

בנדודיו הכיר את מרן רבי מאיר שפירא זצ"ל, והתיידד אתו. בהשפעתו[1] נתן מרן זצ"ל את הישיבה בלובלין לחסידי ברסלב להתפלל בה בר"ה, עוד לפני הגמרה[2], ואחר הגמר התפלל [רבי מאיר שפירא] בר"ה עם תלמידיו, ביחד עם חסידי ברסלב. ואחר אמירת תשליך אמר ר' יצחק ברייטר ז"ל הי"ד מא­מר בליקוטי מוהר"ן בין מנחה למעריב ביום ראשון דר"ה (כנהוג עד היום) ור' בן ציון א­פטר ז"ל אמר בחדר צדדי שבי­שיבה מאמר. ור' מאיר שפירא זצ"ל שמע מר' בן ציון את המא­מר. וכפי שסיפר הגאון ר"ש וואזנר (שליט"א) זצ"ל, בעת ההספד על ר' בן ציון, אחר המאמר נשק הגר"מ זצ"ל את ר' בן ציון על ראשו. ואח"כ התחילו הריקודים לפני מעריב והגר"מ זצ"ל רקד עם ר' בן ציון ביחוד עם כל ת­למידיו והחסידים. ומי שלא ראה הריקודים הללו עוד לא ראה רי­קוד מימיו. אי אפשר לתאר בעט אנושי את שמחת הריקודים, וה­שמחה היתה מתוך בכיה, שבכו מתוך רוב שמחה וגעגועים להשי"ת. והתקיימה אז האימרה של מוהר"ן שהפסוק בשמך יגילון כל היום – הוא ראשי תיבות "בכיה", שהעיקר ל­שמוח מתוך בכיה והתגעגעות להשי"ת.

בורח שוב לרוסיה

ובתחילת המלחמה השניה, ש­נת ת"ש, ברח לרוסיה בכוונה ל­היות על ציון רבינו באומן. אבל התגלגל בדרכו, כפי שסיפר, ב­קולחוזים, ואחר כך הגיע לטשקנט, ושם התיידד עם ר' מרדכי דובין[3] ז"ל. וכאשר התחיל להגיד ולה­טיף את מאמריו בפומבי נחבש בבית סוהר, וישב עד ששוחררו כל אנשי פולין. ואז נסע מרוסיה להמחנות שבגרמניה, ושם החיה את הפליטים.

והדפיס במינכן את הליקוטי מוהר"ן. ועוד ישנם א­נשים שזוכרים את הסדר בפסח שסידר בהתרוממות רוח, והח­זיק את כולם כל הלילה עד אור הבוקר באימרותיו ובריקודים.

ומשם בא לא"י מגמת נפשו, שכל חייו קיווה לזה, כי בזה ק­­יים את מה שאמר מוהר"ן זצ"ל, כי קודם שבאים לארץ ישראל, אזי אל יתהלל חוגר כמפתח, אבל אחר כך, כשמנצח (היינו שבא לא"י) אזי נקרא איש מלחמה (ליקוטי מוהר"ן סי' כ').

רבי בן ציון אפטר בארץ ישראל

וכאן בארץ ישראל התחיל הכל מח­דש, ובחר את בני ברק למקום שבתו. וגם כאן בשנים ה­ראשונות לבואו התחיל לנסוע לפ"ת, לצפת ולטבריה. ובכל ערב ר"ח היה במירון, עד לפני חודש שנפל למשכב ממנו לא קם עוד.

אבל אחרי הרפתקאותיו הר­בות שעברו עליו וסבלו, ובפרט אחר שלקחו ממנו את אשתו וב­ניו, ובפרט הבן היקיר לו ה­רה"ג ר' פנחס הי"ד, שהדפיס כאן את חידושיו, אעפ"י שרוחו היתה עוד עמו, אבל כוחותיו ה­גשמיים עזבוהו, ולא היה כבר יכול לנסוע מעיר לעיר, להפיח רוחו של רבינו בעצמות היבשות. אבל מי ששמע אותו מדבר, עד ימיו האחרונים, קיבל ממנו חיות דקדושה.

הכבוד שרחשו לו גדולי ישראל

כל הגדולים בא"י כיבדוהו ובעצמי ראיתי כשהייתי בשמחת בר מצוה בסוכות, ובא החזון איש זצ"ל להשתתף בשמחה. וכשעמד על סף הסוכה וסקר את הקהל, וראה את ר' בן ציון שישב ב­קצה, כמנהגו, הלך החזון איש ו­ישב על ידו. וחיבבו ובקש ממנו לנגן, וכן כל הגדולים[4].

לפני שנה וחצי חלה, ורצו ה­רופאים לנתח אותו, באמרם ש­יש לו סרטן ר"ל. והייתי אני שליח מההשגחה העליונה ולא נ­תתי לנתח אותו בשום אופן, כי ראיתי באם ינתחו אותו ימות תחת הסכין, וב"ה חי עוד שנה ותשעה חודשים, ונפטר מקלקול הכליות, ביסורים גדולים, מתוך ישוב הדעת. וכשהייתי אצלו שני ימים לפני פטירתו ולקחו או­תו עם המיטה לעשות לו צילום על הכליות, וקשה היה לו אז הדיבור, התאמץ ברמזים שאני אבוא לחדר הצילום, כדי שלא יהיה לבד עם האחיות, משום איסור יחוד.

חבל על דאבדין ולא משתכחין.

תנצב"ה

---

תולדותיו של רבי בן ציון אפטר בקצרה

הרה"ח רבי בן ציון חיים אַרְבֵּייטְמַן אפטר (המכונה "רבי בן ציון אפטר") ז"ל נולד בפולין בשנת תרנ"ד, לאביו רבי יחזקאל, ונפטר ביום כ"א אלול תשל"ג, לאחר מחלה קשה, בהיותו בן 81. הוא נטמן בהר הזיתים, בין חסידי ברסלב יוצאי פולין.

הוא הוציא לאור את ספרו של בנו, רבי פנחס ארבייטמן, שהיה גאון עצום ותלמידם של הגאון הצדיק רבי אלחנן ווסרמן הי"ד ושל הגאון רבי אהרן קוטלר, ואף הוא שהה הרבה אצל צדיקי דורו. נהרג על קידוש השם בשואה האיומה בטרבלינקה, והותיר אחריו מעט מכתביו, אותם, כאמור, הוציא לאור אביו רבי בן ציון, בשם "גבעת פנחס".

מלבדו, שיכל רבי בן ציון אפטר בשואה גם את רעייתו הי"ד. לימים, נשא רב"צ את אלמנתו של רבי משה צ'נסטכובר (ביתו של רבי אהרן מקיבליטש) בזיוו"ש.

 

לחצו והאזינו להקלטות נדירות מפיו של הרה"ח רבי בנציון אפטר ז"ל: ואנפאה נהירין | ניגון מודז'יץ | ובכן צדיקים

 

---

[1] ובהשפעת הרה"ח ר' יצחק מאיר קורמן ז"ל, כפי שנראה ממכתביו של הרה"ח ראי"ל ציגלמן הי"ד.

[2] "קיבוץ לובלין" אכלס את ישיבת חכמי לובלין לראשונה בראש השנה תרצ"א, עוד טרם הפתיחה הרשמית של הבנין. הקיבוץ התקיים בישיבה משנה זו ועד לפרוץ מלחמת העולם השניה, מלבד בראש השנה תרצ"ה. ראו כאן בהרחבה

[3] רבי מרדכי דובין, תלמיד חכם ועסקן ציבורי, חסיד חב"ד ומגדולי השתדלנים היהודים בריגא. כיהן כחבר בבית הנבחרים הלטבי וניהל את הקהילה היהודית בלטביה עד מלחמת העולם השניה. היה לו חלק גדול בהצלת כ"ק אדמו"ר הריי"צ מליובאוויטש ממאסרו בידי הקומוניסטים. כאשר פלשו הקומוניסטים ללטביה הוא נאסר ונשלח למאצר בקויבישב, משם שוחרר לאחר לחצים רבים, אולם הוא נשאר להתגורר באזור ולאחר מכן עבר למוסקבה. נפטר לכאורה (ע"פ הנכתב על מצבתו) ב-כ' אלול תשי"ז, אולם נסיבות פטירתו וקורותיו בשנותיו האחרונות לוטות בערפל. רבי בן ציון, בעדותו במקומות אחרים, העיד עליו כי היה אדם ירא ושלם ועוסק בתורה, שכאשר היתה לו אפשרות לנסוע לארה"ב באמצע המלחמה, סירב ואמר לרב"צ כי הוא יודע ששם יאלץ לעסוק בפוליטיקה, ואילו הוא מעדיף להשאר בבריה"מ, שם הוא יכול לעסוק בתורה בלי טרדות. תנצב"ה.

[4] כך היה גם בפולין שלפני השואה, ורב"צ היה מספר סיפורים רבים על גדולי ישראל שהיה קשור איתם. בארץ ידוע גם שהאדמו"רים מביאלא ולעלוב כיבדוהו מאוד, כמו גם ה"בית ישראל" מגור, שהיה משוחח איתו ארוכות בניגוד למנהגו בד"כ ועוד רבים אחרים.

בימי מלחמת העולם השניה, התגלגל חיים שפירא, יליד לומז'ה שבפולין, לערבות קזחסטאן, כשאוצר יקר נותר לו מבית אבא – זוג תפילין שהסתיר בכיס תפור בבגדו. הוא גויס לפלוגת עבודה שתפקידה היה שיקום פסי רכבת שנעקרו על ידי הגרמנים.

שבת אחת, סיפר לימים ר' חיים, נשלח על ידי מפקדו אל מחנה שבויים סובייטי, להעביר הודעה. בעודו צועד בפאתי מחנה השבויים, הגיע לפתע לאוזניו ניגון, מתוך סבך שיחים נמוכים, בקעו מילים בלשון הקודש, בהשתפכות נעימה: "אל גינת אגוז ירדתי לראות באבי הנחל…"

בקרחת יער מוקפת שיחים עבותים, ישב יהודי מבוגר, זקנו ההדור מעטר את פניו המאירות, עיניו עצומות והוא שר בדבקות עצומה – – –

"שבת שלום, יהודי", ברכו חיים. אך היהודי העמיד פנים כמי שאינו מבין, מכיוון שאיש שיחו היה נראה כחייל רוסי, מה גם שלא הכירו. חיים הסביר כי הוא שייך לקבוצת עובדי הרכבת והגיע לכאן בשליחות, הוא הוסיף וסיפר כי לפני המלחמה למד בישיבה, ופתח את הכיס הנסתר שבבגדו והראה לו את התפילין. באותו רגע, נזדעק היהודי בהתרגשות: "תפילין!!! כבר חמש עשרה שנה שלא הנחתי תפילין!"

דמעות זלגו מעיניו והוא הצטער ששבת היום ולא יוכל להניחן. שיחה נלבבת התפתחה ביניהם והיהודי המופלא סיפר כי שמו נחמן ברנוב והוא חסיד ברסלב, "נשפטתי על שלימדתי ילדי ישראל תורה ודנו אותי לעשרים שנות מאסר. חמש עשרה שנה הייתי עצור במחנה אסירים ברפובליקה הקרילו-פינית, וכאשר פלשו הנאצים לרוסיה, הועבר המחנה לכאן, לאורל.

"בתחילה, נשמר המחנה על ידי אנשי הנ.ק.וו.ד. ובאותם ימים פחדתי לשיר זמירות. אך לאחר מכן החליפו את תפקיד השומרים ותיקי מלחמה נכים, שהם הרבה יותר אנושיים. העמדתי פני חסר-דעה והפכתי ל'שוטה המחנה', כך נמנע ממני לחלל שבת".

ר' נחמן, שהיה נתון בהתרגשות עצומה מכך שמצא תפילין, שאל: "היכן אתה נמצא? הסבר לי בפרוטרוט כיצד אוכל להגיע לשם". חיים ניסה להניאו מרעיונו משום ששומרי המחנה יירו בו ברגע שינסה לברוח. ר' נחמן התעלם והסיט את נושא השיחה: "ובכן, הניגון מצא חן בעיניך? הבה נשיר יחד. המילים הן מ'שיר השירים' ".

וכך, בפאתי מחנה השבויים הסובייטי, ישבו שניהם ושרו בצוותא את המילים שוב ושוב. מתיקות הניגון חלחלה ללב הנער הצעיר ומילאה אותו בכוחות נפש רוחניים, להן כה נזקק. בצאת השבת נפרדו וחיים חזר למחנה שלו.

עם אור ראשון, התעורר חיים כמנהגו, הניח את התפילין מתחת לשמיכה והתפלל בחשאי שחרית. כשסיים את תפילתו, הרגיש לפתע בנגיעה. בהלה תקפה אותו: "אבוי לי, גילו אותי מניח תפילין!"

במהירות חלץ את התפילין ושרבב ראשו מחוץ לשמיכה. אפלה עדיין שררה, אך בדמדומי השחר זיהה את הזקן הלבן. מבלי משים פרצה זעקה מפיו: "ר' נחמן! ברחת ממחנה השבויים! הם יהרגו אותך!"

ר' נחמן היסה אותו: "השומר נמצא בחוץ. תן לי את התפילין, מהר!" בזריזות הסתתר תחת השמיכה, הניח את התפילין והחל מתייפח כתינוק, כשהוא שוכח כליל היכן הוא מצוי. חיים הניח ידו על השמיכה כדי לרמוז לו לשתוק, והרגיש כי היא רטובה מדמעותיו.

לאחר מכן סיפר ר' נחמן, כי שיחד את השומר במנת הלחם שלו, כדי שיאפשר לו לבוא לכאן. "אשוב לכאן גם מחר, באותה שעה" אמר.

חיים התחנן אליו שלא יסכן את חייו, אך ר' נחמן השיב בקול חנוק מדמעות: "חמש עשרה שנה לא זכיתי להניח תפילין ועכשיו שמשמיים נתנו לי את ההזדמנות – אם ארעב ללחם, מה בכך? האם סבור אתה שזו הפעם הראשונה שאני נשאר בלי לחם? פעם הם כלאו אותי שבוע ימים ללא אוכל, משום שסירבתי לכרות עצים בשבת ובחסדי השם אני עדיין חי!"  

למחרת, שוב הופיע ר' נחמן עם הנץ החמה, כשהוא מלווה בחייל מאתמול, שאותו שוב שיחד במנת לחמו. במשך שלשה שבועות הופיע יום יום, כשעיניו זורחות בשמחה ואושר, על שזוכה הוא להניח תפילין.

מאוחר יותר, הועברה פלוגת העבודה בה שירת חיים, אל מחוז אחר, ואת החסיד המופלא ר' נחמן ברנוב, שוב לא ראה לעולם.

רבי שמשון ברסקי נולד בשנת תרל"ד לאביו ר' ישראל מנדל, בנו של 'רבי שמשון מהיער', ולאמו בת ר' אפרים, בנה של מרת שרה בת רבינו הקדוש.

מבקש אמת היה בכל מאודו. בימי נעוריו זכה להסתופף בצלו של החסיד הנלהב רבי משה ברסלבר תלמידו המובהק של רבי נתן, והוא אשר הביאו לפני ולפנים, הטעימו מיֵינָה של תורת רבינו, ומסר לו שיחות וסיפורים המלהיבים את לב שומעיהם לעבודת ה' יתברך, אותם שמע מפי מוהרנ"ת.

באותה תקופה שהה במחיצת רבי משה, החסיד רבי ישראל קרדונר; וכך זכו שני החסידים הצעירים, שידידות אמיצה נקשרה ביניהם, לשתות מבארו של תלמיד מובהק זה את מימי ה'נחל נובע', וברבות הימים – להפיצם על פני תבל.

הֶרגש עמוק ומופלא היה לרבי שמשון בכל דיבור מדברי רבינו. כשהיה לומד ברבים בספרי רבינו, היו השומעים שותים בצמא את דבריו שנאמרו בחן ובנעימות; כיאה לתורתו של רבינו, התאימם לגדולים וקטנים כאחד.

בקרב בני חבורתו באומן, נראו בעלי-מלאכה שתפילתם המתונה והמשתפכת היתה כשל צדיקים מופלגים, והכרת פניהם העידה על אמונתם האיתנה בבוראם.

רצון עז יקד בקרבו, להגיש את דברי רבינו לכל שכבות הציבור; לשם כך כתב את ספרו 'ליקוטי עצות המבואר' (כיום 'העצות המבוארות' בלשה"ק) באידיש, שפה שהיתה מובנת לפשוטי העם. אך לא רק להם ייעד את ספרו – "אפילו הגדולים ובקיאים מאד בחכמת התורה," כותב הוא בהקדמה, "אם יעיינו בהליקוטי-עצות הזה ובביאורו באמת ובתמימות כראוי – בודאי יתחדשו ויתעוררו ליראת ה' ולשמירת מצוותיו."

דגש מיוחד שם רבי שמשון ברסקי על עבודת ה' פנימית: אמונה וביטחון, תפילה בנעימות ובחיות, ובהתבוננות בדעת הצדיק.

באחד ממכתביו לבנו ר' נתן שהתגורר בלובלין, אנו מוציאים אותו כותב: "נראה לעניות דעתי, כי זה שנמצאים במדינתך דורשים ומשתוקקים דייקא לאלו ה'ליקוטי הלכות' שקשה למוצאם (-החלקים שהיו נדירים אז, מחלק ב והלאה), זה מעשה היצר הרע הרוצה לרחק ולדחות מלעסוק באלו הליקוטי הלכות הנמצאים בנקל, כי באמת על ידי הליקוטי מוהר"ן הקדוש, ועל ידי הליקוטי הלכות אורח-חיים חלק א', אם ילמדו בו באמת, לעשות ולקיים – יכולין להיות צדיק גמור באמת".

כאותו לפיד אש המבעיר את כל סביבותיו, היה מבקר לפרקים בערים שונות שבהן התעורר צימאון לדעת הצדיק, ומרווה נפשות בדברי אמת ואמונה. נסיעות רבות ערך לפולין, בראותו את הכמיהה האדירה לדבר רבינו. בכל מקום בואו, השאיר אחריו מקורבים נלהבים המקושרים בעבותות אהבה לצדיק ולדעת קודשו.

תפילתו של רבי שמשון, היתה פירוש מוחשי לדברי רבינו על התפילה שהיא בבחינת "מיין מתיקין" (ליקוטי מוהר"ן ח"א נ). עומד היה מול הכותל הצפוני ב'קלויז', ליד החלון המשקיף אל ציון רבינו, אינו זע כמעט, אך לבו בוער ברשפי שלהבת וקולו החרישי משתפך במתיקות שלא מעלמא הדין. אחד החסידים שהציץ פעם מבעד לחלון, נבהל ממראה עיניו: פניו של רבי שמשון היו אדומות ולוהטות, ושטופות בדמע…

ביום ראשון, א' בסיון שנת תרצ"ה, עלתה נשמתו למרומים (על פי מה שכתב בנו ר' נתן בליקוטי עצות ע"ט שהדפיס בלובלין, מודעת אבל שהדפיסו חסידי ברסלב בורשה, עדות רלי"צ בנדר – וכך מקובל אצל המשפחה עד היום). הוא נטמן באומן, סמוך ונראה לציוניהם של רבי נפתלי תלמיד רבינו, רבי נחמן מטולטשין ובנו רבי אברהם, ועוד מגדולי חסידי ברסלב.

אולם, יש לציין כי ר' אברהם שטרנהארץ (שהתגורר אז באומן), במכתב מיום שלישי באותו שבוע, כותב "ותדע ידידי יקירי שזה ידידינו הרב רבי שמשון שבק לן חיי ביום אתמול בהספירה נצח שבמלכות" (שארית ישראל, מכתב ל"ז) ולפי זה נפטר ר' שמשון ביום שני, ב' סיון תרצ"ה.

פריז תש"ב

צרפת נמצאת תחת כיבוש נאצי. יהודים מכונסים במחנות כליאה, טרם שילוחם למזרח להשמדה. חנויות  המזון ריקות ותורים ארוכים משתרכים בפתחי מאפיות ומוקדי חלוקה, שם מקבל כל אחד מעט לחם וכמה מוצרי יסוד תמורת תלושי מזון. יהודים שחיו במסתור נאלצו אף הם לצאת ולעמוד בתורות הארוכים חרף הסכנה האיומה בה היו שרויים. פנקסי התלושים מזוייפים כמובן, כמו כל יתר מסמכי הזהות שלהם, שאמורים היו להותירם בחיים…

הרעב הכה קשות, ובכדי לשרוד לא היתה להם שום ברירה אחרת מלבד עמידה בתור על הסיכונים העצומים הכרוכים בה.

גם יהודה הערמאן צעיר יהודי ממוצא פולני שנישא זה לא מכבר, עמד שם באותו תור ארוך, ממתין לפדות את השובר שבידו במעט לחם, שישקיט את רעבון משפחתו.

הוא חי במחתרת, מסתתר מאימת המרצחים הגרמנים, אולם הרעב מכריחו לצאת לתור. ופתאום, המולה, תכונה וצעקות, שוטרים נאציים עורכים ביקורת פתע. היהודים שבין העומדים משליכים את הפנקסים ומנסים להמלט ולחמוק מהביקורת. חלקם נתפסים ונלקחים לחקירות במטה הגיסטאפו, ביניהם יהודה הרמן.

מה שמך? מהיכן אתה? ברד של שאלות מומטר עליו בעודו יושב מול חוקר אכזר. הוא לא עונה ברורות, מגמגם גמגומים כלשהם, אלא שלמרות זאת, לתדהמתו, משחרר אותו החוקר לביתו. "תפסנו היום מספיק יהודים, אתה צרפתי, הנך משוחרר".

עודו מתהלך בחופזה ברחוב, ראשו עליו סחרחר והוא אינו מאמין לקורה עמו, ושוב עוצר אותו שוטר גרמני חמוש. "תעודות!". יהודה חש שזהו זה, ולפתע, מבלי שנתן דעתו לכך, השתחררה זעקה מפיו: "רבי, העלפט!!!"

השוטר כמו נבעת, הביט ימינה ושמאלה ופשוט נשא את רגליו ונס על נפשו, בהותירו את יהודה המום ומשתאה. באופן פלאי, חייו נותרו לו לשלל.

ברבות השנים, כשהיה משיח באותה עובדה, הפטיר כי הוא הרגיש אז בחוש שכוחו של רבינו עמד לו להנצל באורח כה פלאי.

"הרבה צרות ויסורים עברתי. אפשר למלא כרך גדול מפרקי חיי באותם ימים אפלים, וב"ה עברתי בחסדו הגדול הכל – וניצלתי. אולם את אותו נס פלאי ובלתי נתפס לא אשכח כל חיי! הרגשתי ממש את רבינו הקדוש עומד לימיני להצילני!" יפטיר לימים אותו צעיר, שכבר אינו כה צעיר, באוזני שומעיו.

יהודה נולד להוריו החשובים ר' מנדל הערמאן וזוגתו, בעיירה זאלדווה שבפולין. רוח טהרה פיעמה בו מקטנותו, והוא מרווה את צמאונו העז בסיפורי צדיקים ועובדות מצדיקי וקדושי עליון אליהם נמשכת נפשו ונכספת נשמתו, ומתוך כך, בגיל צעיר מאוד גילה את אורו של הנחל נובע ובא בשעריו – ונכנס ללמוד בישיבת ברסלב "תורת אמת ואמונה" ששכנה בוורשה, שם קנה חכמה ודעת ואמונה ממשפיעי אנ"ש שהפיצו מעיינות בשטיבל בוורשא, ובראשם המשפיע הגדול  הרה"ח ר' יצחק ברייטער הי"ד, ואף נסע מידי ר"ה לקיבוץ בלובלין יחד עם כלל אנ"ש.

משהגיע לפרקו דיברו בו נכבדות בת ישראל כשרה מצרפת, ממשפחה חשובה וירא"ש, ועם נישואיו עבר לגור בקרבת חמיו בעיר פריז שבצרפת, שנתיים ימים טרם פרצה המלחמה.

לאחר אימת ויסורי המלחמה, עבר ר' יהודה להתגורר בברזיל וגם שם נשאר תמים וירא אלוקים ולא זז מאמונתו כאשר היתה באמנה איתו משחר התקרבותו לרביה"ק.

בשנת תש"מ עלה ארצה והתגורר בקיבוץ בצפון הארץ, ליד בנו שלצערו לא צעד במסורת אבות. כחסיד מן המניין הוא מגיע ועולה בימי ר"ה להשתתף בקיבוץ הק' בירושלים, שם שמח לפגוש את מכריו משכבר הימים חסידי ברסלב מפולין שעדיין היו בין החיים. הוא הפליא, למשל, את סגנון דיבוריו של הרה"ח ר' נתן ליברמנש שליט"א באומרו שממש כך דיברו בפולין!

כששמע פעם את רלוי"צ ז"ל מתאונן כי לא די שבאים לבית כנסת ע"ש הצדיק בר"ה, אלא צריך לבוא גם בכל השנה, אמר בענוותנותו כי רלוי"צ בוודאי מתכוון אליו…

הוא היה בר אוריין ות"ח גדול ועסק תמיד בתורה הק' ובספרי רביז"ל. למחייתו עבד במפעל למוצרי אלקטרוניקה בצפון הארץ, וכששאלוהו מה הוא עושה בזמן העבודה הוא השיב שתוך כדי עבודה מוחו הוגה רעיונות על פרשת השבוע, ותיכף החל להרצות מחידושיו הנאים והגאוניים…

ליום כיפור היה נוסע לכפר תבור, שם נהג להתארח אצל הרב הרצל, מחסידי חב"ד, והיו יחד מבלים ארוכות בענייני חסידות והלכה.

ר' יהודה היה משורר משירי החסידים בפולין "ובכן צדיקים יראו וישמחו … וברסלב'ר חסידים ברינה יגילו"…

כל אימת שפגשוהו, שמעו ממנו מכריו סיפורי צדיקים לרוב, שהיו טבועים בדמו משחר טל ילדותו, לצד תורה הרבה ורעיונות נפלאים שחידש בדרך רביז"ל ומוהרנ"ת.

כל ימיו כסף לחונן את הציון הקדוש באומן, להשתטח שם ולומר את העשרה מזמורים, עד שזכה להוציא כיסופיו מכח אל הפועל, כאשר בשנת תשמ"ז הזדמנה נסיעה שכזו של כמה מאנ"ש לנסוע לאומן. הוא נרשם לנסיעה כשהוא משתמש לצורך כך בדרכונו הצרפתי, ובכדי לא להדאיג את בני ביתו אמר להם שהוא נוסע לשבוע לירושלים. בעת שהותו באומן הוא חש שלא בטוב והיתה סכנה לחייו, הוא ביקש באותה עת מהחסידים שלא יקברוהו באוקראינה אלא יעלוהו לארץ ישראל,  בחסדי ה' הוא שב לאיתנו בנס וחזר לביתו בריא ושלם לאחר שזכה לממש כיסופים ורצונות של עשרות בשנים.

בגילוי לב סיפר לאחד ממכריו כי בעת חליו באומן הוא אמר לרביה"ק כי לא איכפת לו שיקחוהו מהעולם ובלבד שבנו יחזור בתשובה.

*

הוא היה אומר אמרה נאה משם רבו רבי יצחק ברייטער הי"ד: אנו מבקשים מהקב"ה 'אתה חונן לאדם דעת' ושוב הננו חוזרים 'חננו מאיתך חכמה בינה ודעת'. לשם מה הננו חוזרים מ'איתך', הרי הקדמנו ש'אתה' הוא החונן? אלא הכוונה היא: תן לנו מחכמתך ובינתך שלך, ולא ח"ו חכמות חיצוניות. ודפח"ח.

בכ"ט חשוון שנת תשנ"ז, בהיותו בן פ' שנים, זקן ובא בימים, השיב ר' יהודה הרמן זצ"ל את נשמתו הטהורה ליוצרה ת.נ.צ.ב.ה.

החסיד רבי יעקב מז'יטומיר (קויפמאן), היה בצעירותו מתלמידי רבי שלמה מזוויעהל. לימים התקרב לחסידות ברסלב ועבר לדור באומן. עבודתו את בוראו, היתה בהתלהבות וביקוד אש. "אפילו אם היה בזמן הבעל-שם-טוב הקדוש, גם אז היה 'חידוש' " אמרו עליו באומן.

באומן נודע שמו בחיבה 'רבי יענק'ל זיטומיר' וגם כינוהו 'ר' יענק'ל שרייער' (הצועק), כי היה לו לב מתלהב בעבודת ה' והיה צועק בתפילתו בכלות הנפש. תפילת 'עזרת אבותינו' שלפני שמונה-עשרה, היתה לא פעם מתארכת לו שעה ארוכה, כשהוא זועק בתחינה ובדביקות נפלאה את מילות ברכת הגאולה, ובפרט במילים: "צור ישראל קומה בעזרת ישראל…"

מגיע היה רבי יעקב מז'יטומיר אל אוהל ציון רבינו, ולומד בהתלהבות מתוך הספר הקדוש 'סיפורי מעשיות', מעשיה אחר מעשיה, ומרוב העונג והמתיקות שחש בספר הקדוש הזה, היה מסיים את כולו עד סופו. כל מי שהיה לידו, כה התעורר מקריאתו בהטעמה ובהרגש, שכבר לא הוצרך לתוספת דיבורים.

לאחר שהיה מבלה בתפילה ולימוד בציון רבינו, היה מעמיס על כתפיו שק גדול ויוצא לסיבוב בעיר, עובר מבית לבית ומבקש מצרכי מזון עבור עניים, מלקט אל שקו שיירי לחם, פירות וירקות, ואחר כך מחלק את השלל בבתי העניים. רבים מהחסידים באומן התקיימו בתקופת הרעב הקשה, בזכות מעשי החסד שלו. גם רבי שמואל הורביץ, בהיותו באומן, ניזון מצנימי הלחם שהיה רבי יעקב מביא ל'קלויז'.

בעל הארת פנים ולב חם היה רבי יעקב מז'יטומיר, בכוח אהבת ישראל שבקרבו השיב בתשובה את משה צדוק'ס, שהיה ידוע כרחוק מאוד מן הקדושה, היה זה כשמשה הגיע אל ה'קלויז' של חסידי ברסלב לומר קדיש על אביו, ניגש אליו רבי יעקב והציע לו גם להניח תפילין, כך, לאט לאט קרבו ליהדות עד שמשה נעשה לחסיד נלהב ובתקופת הקומוניסטים מסר את נפשו ובנה בחצרו מקוה מחתרתי שהיה היחידי באומן.

כותב רבי יעקב מז'יטומיר לידידו רבי הירש לייב ליפל שעלה לארץ ישראל:

"ותזכו לנשיאת חן בעיני רבינו הקדוש, ותזכו לקבל מרבינו הקדוש תיקון נפשכם בשלמות שאין שלמות אחריו ויקרב אתכם לה' יתברך בהתקרבות נפלא ונורא… חלמתי שראיתי אתכם כמה פעמים, שה יעזור שתזכו להיות כאן בהקיץ" עוד הוא כותב לו: "חלמתי מכבודו והיה ראש השנה בעת תקיעת שופר, הייתם במלבושים יקרים מאוד ורצתם על הציון הקדוש. כן יהי רצון אמן במהרה בזה השנה תזכו לבא אצלנו" (שארית ישראל מכתב קל"ג)

בימי שלטון הקומוניסטים, מסר רבי יעקב מז'יטומיר נפשו ולימד את ילדי ישראל תורה במחתרת, למרות הסכנה העצומה. בד בבד השתוקק לעלות לארץ הקודש ולהצטרף לכמה מידידיו שכבר זכו לכך. במכתב לרבי שמואל הורביץ הוא מבקש מעמקי לבו: "אם כבודו רוצה לרחם עלי ועל בני ביתי, להתפלל בעדי ולמצוא עצה עבורי להביאנו במהרה לארץ הקדושה, בוודאי יהיה לכם זכות גדול מאוד מאוד" (שארית ישראל, קלב)

בחודש ניסן תרצ"ח, אסרו הקומוניסטים הארורים ימ"ש שמונה עשר מחסידי ברסלב באומן, כשהוא ביניהם. במהלך החקירות, הגישו לו טופס שיחתום עליו, אמר להם רבי יעקב: "איני חותם בטרם אראה מה כתוב בדף" הקריאו לו הרשעים מתוך הדף הלשנות על חבריו החסידים, ענה להם רבי יעקב בעוז: "מוכן אני לחתום על מה ששייך אלי, אך על מה שקשור לאנשים אחרים לא אחתום" עינו אותו הרשעים באכזריות, וכעבור זמן, נסתלק לעולמו ועלתה נשמתו הטהורה השמיימה כשהוא פחות מבן שלושים בהסתלקותו. "יוודע בגויים לעינינו נקמת דם עבדיך השפוך".

נולד בשנת תקפ"ט לאביו ר' יונה, נכד הרב המקובל רבי יודל מדאשיב תלמיד רבינו. בימי נעוריו זכה להסתופף בצל מוהרנ"ת והיה בן בית אצלו. עד זקנה ושיבה היה חוזר על כמה "הלכות" מספר "ליקוטי הלכות" ששמעם מפי קודשו.  

כאשר הסתלק מוהרנ"ת לעולמו היה בן חמש עשרה, כמו כן זכה להכיר את סבו רבי יודל, ואת רבי נפתלי, ועוד כמה מתלמידי רבינו.  

תלמיד חכם מופלג היה ר' דוד צבי וחידש חידושים רבים בתורה, כמו כן הרבה לעסוק בספרי רבינו, במאמרי מוהרנ"ת ובתפילותיו הקדושות – בהתמדה נפלאה, ואף זכה לחדש בהם; את חידושיו שעלו לו בעת לימודו בספרי 'ליקוטי מוהר"ן' ו'סיפורי מעשיות' העלה על הכתב. עסק בהדפסת ספרי רבינו שהיו באותם ימים יקרי המציאות. 

אחיו הצעיר ר' יודל, שזכה אף הוא לאריכות ימים כאחיו, נאנח בצער טרם פטירתו:"כיצד אצטדק לפני אחי ר' דוד צבי בעולם האמת על שביקש ממני להביא את חידושיו לדפוס ולא יצא הדבר לפועל?!" 

ר' דוד צבי היה אחרון תלמידי מוהרנ"ת, ולצעירי החסידים באומן הייתה הזכות להתבשם במחיצתו של אותו שריד לדור מופלא. גם חסידים מפולין התענגו על מכתביו שהיו מלאים וספוגים בדברי רבינו ומוהרנ"ת. 

למרות דעתו הרחבה, נמנע תמיד מלתת עצות והדרכות פרטיות למקורבים החדשים, כדרך שנהגו כל תלמידי מוהרנ"ת. וכך הוא משיב לשני מקורבים מפולין ששאלו לדעתו בנוגע לעניין מסוים: "אודות השאלה לתת להם בזה עיצה אמיתית. באמת אי אפשר להשיבם בזה כלל, כי מסתמא יש בזה פרטים הרבה, הן לצד זה והן לצד זה… על כן, אסור לנו לדבר בזה כלל, רק מתורותיו הקדושים מותר לנו לדבר ולתת עצה על כל דבר. על כן עצתי שתלמדו ביחד את התורה 'תקעו אמונה' ליקוטי תנינא ה' אשר שם מבואר שעל ידי צעקת הלב יכולין לחתור ולמצוא מים שמהם גדלה האמונה, והמים הם העצות. על כן כשתקיימו כנ"ל ללמוד ה'תורה' ואחר כך לומר התפילה אשר על התורה הזאת ולהתבודד לבו ולקיים 'צעק לבם אל ה''… בודאי יעזור להם השי"ת ויתן להם עצה טובה".  

ר' דוד צבי התייחד במידת השמחה, וגם בעת היותו זקן מופלג היה עולה על ספסל בקלויז בעת ריקודם של החסידים לאחר התפילה, ומעודד אותם בקריאות של שמחה. 

על הרגשתו העצומה בקדושת ציון רבינו, סיפר החסיד רבי בן ציון אפטר: "כשהיה כבר ר' דוד צבי זקן מופלג, לוויתי אותו פעם בלכתו לציון רבינו, כשאני מסייע לו בהליכתו. פנה אלי בחיל ורעדה: 'המבין הינך להיכן הולכים אנו?…' כאילו זו הפעם הראשונה שהוא בא אל הציון הקדוש". 

ח"י בתשרי שנת תרע"ג, חסידי ברסלב מסבים לסעודת ההילולא של רבינו הקדוש, ולאחר מכן רוקדים ממושכות, כשעל שמחת החג נוספת שמחתם על זכייתם הנצחית להתקרב לרבינו. אולם דבר אחד מעיב על ששונם, החסיד המופלג רבי דוד צבי מוטל על ערש דווי.  

מפה לאוזן עוברת השמועה כי אלו הם רגעיו האחרונים… אחיו רבי יודל הקשור אליו בעבותות אהבה, שוהה לידו, הוא מבחין בכך ופורץ בבכי גדול. ואז פוקח אחיו את עיניו, הוא נשאר במחיצתו עוד שעות ספורות, משל אינו רוצה לפגום בשמחת ההילולא.  

רק לעת ערב, בי"ט תשרי, השיב את נשמתו לבוראו.  

כאשר המתינו חסידי ברסלב להלווייתו, היה גם רבי אברהם בן רבי נחמן בין הממתינים, וכה אמר בשבחו: "זה היה יהודי שהייתה לו בכל יום שעת התבודדות" – – –          

רבי נחמן ב"ר יהונתן שטראקס

התקרב לאורו של רבינו בעקבות אחיו הגדול ר' נחום שוסטר (הסנדלר) שאף השפיע על הוריו לקרוא לו 'נחמן' על שם רבינו. כשגדל ר' נחמן, נסע מעיירתו לאמאז' לאומן. בעת ההיא חיפש הדיין של קהילת סקווירא באומן, שידוך הגון לבתו, ובראותו כי ירא ושלם הוא, לקחו לחתן.

בתקופת הקומוניזם, מסר ר' נחמן נפשו וחינך את ילדיו בדרך התורה, למרות שאלו שלמדו בביה"ס הקומוניסטי קיבלו ביגוד ומזון.

ר' נחמן העסיק במסחרו נער יהודי עזוב, לימים התמנה אותו נער לראש העיר אומן, בגין היחס הטוב שזכה לו מצד ר' נחמן, הכיר לו טובה וכשכל בתי הכנסת בעיר כבר נסגרו על ידי השלטונות, נשאר הקלויז פתוח, כשהשלטונות מסתפקים רק במס קבוע.

איש צדקה וחסד היה ר' נחמן, היה תומך בממונו במסירות בגדולי החסידים שבביתם שררה עניות.

בניסן תרצ"ח, התרגשה גזרה על חסידי ברסלב באומן. שמונה עשר מהם נאסרו על ידי הקומוניסטים הארורים, כשאף ר' נחמן ביניהם. דינו הומתק והוא נשפט "רק" לעשר שנים בסיביר. שם, היו לו עצות רבינו הקדוש לעוגן הצלה. הוא היה מבין היחידים ששבו מסיביר.

סאת ייסוריו לא תמה. בשנת תש"ה נרצח בנו ישראל על ידי גויים ברוסיה. אך מבניו הנותרים ר' עובדיה ור' שלום, זכה לרוות נחת יהודית. ר' נחמן נכסף לעלות לארץ הקודש, באדר תשי"ז זכה להוציא כיסופיו לפועל. במכתבו של ר' אליהו חיים רוזין מאותם ימים, הוא מספר:

"הנה זכינו לפני כמה ימים ספורים לבואו אל ארצנו הק' של אחד מאנ״ש מרוסי' ושמו נחמן שטראקס הי״ו ומלבד השמחה הרבה אשר הי׳ לנו מעצם בואו של אחד מאנ"ש, אשר הינו אוד מוצל מאש כדלהלן, הרי שמחה כפולה ומשולשת היא לנו – לכל אנ"ש חסידי ברסלב בכל מקום שהם – הבשורה הטובה והמשמחת שהביא לנו הנ"ל, ידיעה ברורה ומשמחת מציונו הק' של רבינו זצ"ל באומאן, וזהו עיקר הדברים מה שבפיו: בכל הזמן מעת מלחמת העולם השנייה לא עבר ר"ה אחד, שלא ביקרו על הציון הקדוש כמה מאנ"ש, הוא בעצמו היה הרבה פעמים על הציון הקדוש, ובר"ה האחרון, שעבר הי' מנין שלם והתפללו ושפכו תחינתם שם בהתלהבות גדולה ועצומה, והיה להם שם התעוררות גדולה כזו אשר אין להעלותה בכתב.

"והנני מוצא לנחוץ לספר לכבודו הרמה עובדה אחת מראש השנה זה, אשר ר' נחמן הנ״ל ראה זאת מעצמו ומבשרו ואשר יעזור במקצת לתאר לפנינו גודל ההתעוררות הנ״ל בכוח רבינו זצ״ל. והוא: ר' נחמן הנ״ל הביא אתו לאומאן בר"ה את בנו הבחור אשר ביחד אתו היה להם מנין בדיוק. הבן הזה כבר הי' ר״ל בצפורני השמד ולא הי' כבר מניח תפילין וד"ל. ומאותו ר"ה ואילך נהפך לגמרי ונעשה בעל תשובה גמור, ובבואם בחזרה הביתה ביקש מאביו הנ״ל להפתעתו הרבה תפילין וציצית, וד"ל ומובן מאליו שמקום מנוחתו של רבינו זצ״ל נשמר יפה כל הזמן ואין שמץ של אמת בכל הידיעות המצערות עד עכשיו ב״ה. ר' נחמן הנ״ל מעצמו בא כעת מלבוב לאחר שהיה הרבה שנים במאסר ברוסיה, אשר לקחו אותו מאומאן ושלחו אותו למקום רחוק ונידח וכל מה שעבר עליו בשמונה שנים אלה אשר היה במאסר, אין לשער, כי ספג מכות אכזריות ונמרצות מכיוון שלא רצה לגלות להאכזרים הטמאים ימ״ש מקום הימצאם של שאר אנשים חרדים וד"ל וכמובן חזר משם חולה ממש והינו עיוור על עין אחת ובלב שבור ורצוץ וסובל ממחלת הלב הרבה, ד' ירחם.

"עצם בואו לפה היה בדרך נס ממש. חתנו הוא יליד פולין אשר נמצא שם בלבוב. וכעת החוק שם הוא, שילידי פולין שהיו בפולניה בשנת 1939 יש להם רשות לעזוב את רוסיה ולעבור לפולניה. ולכן כתב חתנו בקשה לממשלת רוסיה ימ״ש, שחותנו חי על חשבונו ולכן מוכרח הוא לקחת איתו גם את חותנו וד"ל. וכך ניצל ברגע האחרון ממש כי לאחר כמה ימים בהיותו כבר בפולין בא מכתב לביתם ברוסיה, שהממשלה מבטלת את האישור אשר נתנו להם…"

בחורף תש"ך ארעה 'פרשת יוס'לה' המפורסמת, לאחר שבתו וחתנו של ר' נחמן שטראקס רצו לשוב עם בנם יוס'לה לרוסיה, ר' נחמן, שחרד לגורלו הרוחני של נכדו בן השמונה, השפיע עליו להישאר בארץ, הוא שלח אותו לראשל"צ לבנו ר' שלום ולאחר מכן הוסתר הילד במקומות רבים, ר' נחמן הושלך לכלא וגבורתו ומסירות-נפשו הפכו לסמל ולאות לדורות.

נפטר בכ"ט תשרי תשכ"ו

נולד בשנת תרנ"ז בעיירה גראדזיסק שבפולין. אביו רבי אברהם נח, מחסידי הרה"ק רבי אלימלך האדמו"ר הראשון לבית גראדזיסק, היה תלמיד-חכם מופלג והתברך בעשירות.

מנעוריו, היה רבי לוי יצחק מבקש תורה ויראה, כבר טרם גיל בר-מצוה, היה קם בעוד ליל לעסוק בתורה. בהיותו בן חמש-עשרה נכנס ללמוד בישיבה שבעיירה מאקוב, שם התמיד בלימודו והתעלה ביראת שמיים. בישיבת מאקוב, זכה בנפלאות ההשגחה להתוודע לאורה של חסידות ברסלב, היה זה כשבתחילת קיץ תרע"ד הצטרף לישיבה הנער יצחק'ל קראקובסקי מלודז', עילוי עצום ובעל מאור פנים אצילי, שלימים נודע כ'רבי יצחק'ל אוטבוצק'ר', בחורף של אותה שנה זכה יצחק'ל לבלות פרק זמן באומן, שם ספגה נפשו מן ה'אוצר של יראת שמיים', ועתה, בבואו למאקוב, עשה נפשות לדרכו של רבינו. על ידו נתקרבו עשרות מתלמידי הישיבה, ביניהם רבי לוי יצחק, רבי ישראל כהן ורבי משה טשנסטכוב'ר.

כעבור תקופה קצרה פרצה מלחמת העולם הראשונה ותלמידי הישיבה נחפזו לשוב לבתיהם, באותה שעה, המריץ יצחק'ל מלודז' את חבריו, בהם רבי לוי יצחק, שלא ייסעו הביתה, אלא יחצו את הגבול לרוסיה ויסתופפו בצל ציון רבינו שבאומן. בהשפעת דבריו, נסע רבי לוי יצחק לאומן, אליה הגיע כנער בן שבע-עשרה, לקראת ראש-השנה תרע"ה. נפשו התפעלה מאמירת הסליחות של רבי אברהם שטרנהארץ, מנוסח התפילה הנלבב של החזן רבי נחמן נמירוב'ר, מהאחווה הגדולה ששררה בקיבוץ הקדוש, ונתינת הצדקה בשתי ידיים בערב ראש-השנה.

כאן התוודע לרבי אברהם בן רבי נחמן מטולטשין שהגיע מארץ ישראל לאומן ונשאר בה עקב המלחמה שפרצה. שלוש שנים זכו רבי לוי יצחק וחבריו לשתות מבארו של רבי אברהם את מימי ה'נחל נובע', עד לראש-השנה תרע"ח, שאז נחלש רבי אברהם וניטל ממנו הדיבור, עד שנסתלק בכ"ט בכסלו באותה שנה.

רבי לוי יצחק נשא לאשה את בתו של החסיד הנלהב רבי אהרן מקיבליטש, שהיה עובד ה' ומתבודד מופלג ואיש שמח ומשמח לב הבריות. לאחר נישואיו התגורר בקיבליטש, וכאשר פרצו הפרעות בהנהגת הצורר פטליורה ימ"ש, ברח יחד עם משפחת חותנו לטפליק. היה זה לאחר שניצלו בנס מחרב הפורעים, לאחר שהוא, רבי לוי יצחק, בתושייתו, נתן להם מיד צרור כסף והודות לכך הם הניחו להם לנפשם.

לאחר פטירת חותנו, קבע את מגוריו באומן, שם עבד את ה' במחיצת גדולי החסידים, שהיו מסורים בכל לבם לעבודת ה'. כשהגיע רבי שמואל הורביץ בשנת תרפ"ט לאומן, נעזר בו רבות בכתיבת הספר 'אבניה ברזל', כשמפיו רשם עובדות וסיפורים מרבינו ומוהרנ"ת.

רבי לוי יצחק היה איש האשכולות, כאשר לצד עבודתו את ה', שימש גם כחזן, גבאי צדקה, ובימי הקומוניסטים לימד נערים תורה במחתרת. בשנת תרצ"ו נאסר על ידי הקומוניסטים יחד עם חברו רבי אליהו חיים רוזין, הם עברו חקירות מפרכות ומתישות, כמעט שהושת עליהם עונש מוות, ובאורח על-טבעי ניצלו ויצאו לחופשי. באותה שנה שלח רבי לוי יצחק את בנו משה לארץ-ישראל, יחד עם רבי אברהם שטרנהארץ, שהצליח להימלט מברית-המועצות.

בין השנים תרצ"ח – תש"א, התגורר רבי לוי יצחק עם משפחתו במוסקבה ופרבריה, כשלראש השנה הוא נוסע לאומן מתוך חירוף נפש. אחר כך נמלטו לטשקנט שבאוזבקיסטאן, וממנה בתש"ה, לסמרקנד השכנה, שם פגש בפליטים מחסידי ברסלב. באותה תקופה השיא את בתו לחתנו ר' מרדכי לסקר. בשנת תש"ו נדד עם משפחתו למחנה העקורים 'באד רייכנהאל' שבגרמניה, לשם נקבצו שרידים רבים. במחנה, מפני צורך השעה, ישב על כיסא הדיינות לטובת הציבור, כשבד בבד עם פעילותו עבור הכלל, הוא קם מדי לילה בחצות כמנהגו.

בשנת תש"ט זכה לעלות לארץ-הקודש, מאז, במשך שנים רבות מסר שיעורים בתורת רבינו, מלווים בשיחות וסיפורים נפלאים מכבשונה של חסידות ברסלב, כשמאוצרו הבלום הוא דולה פנינים ומרגליות לרוב, להחיות עם רב.

נסתלק לעולמו בכ"ב תמוז תשמ"ט.

 

לחצו כאן לביוגרפיה מורחבת של רבי לוי יצחק בנדר זצ"ל

קיבוץ עין חרוד.

שנת תש"ו.

שבור ורצוץ לאחר שניצל בחסדי שמים מציפורני החיה הנאצית ימ"ש ומהמגף הרוסי העריץ, הגיע יוסף קעפער שבור ורצוץ בגוף ובנפש אל חופי ארץ הקודש.

כל בני משפחתו עלו על המוקד על קדושת שמו יתברך בכבשני הנאצים, ורק אחת מקרובי משפחתו, ששרדה אכן בגופה אך לדאבוננו לא בנשמתה, הפעילה מאמצים כבירים להשיג עבורו את האישורים הנדרשים וכך עלה יוסף לארץ הקודש והתקבל כאן כחבר בקיבוץ 'עין חרוד'.

*

יוסף קעפער נולד בעיירה פולטוסק לפני מלחמת העולם השניה, לאביו ר' ישראל משה, מחסידי ברסלב בעיר, ובנערותו זכה גם להשתתף בקיבוץ הק' בלובלין יחד עם אביו.

עם פרוץ השואה הנוראה, התחבא יחד עם קבוצת נערים במרתף אחד הבתים בעיר, ובעת עריכת סלקציה פרצו הנאצים לתוככי המרתף ומצאוהו חבוי בפינתו רועד מפני הבאות. על אף שלא ידעו את זהותו היהודית, קבעו פה אחד כי אם הוא מתחבא סימן שיש לו סיבה טובה לכך… ונגזר דינו להוציאו להורג יחד עם אחדים שנתפסו.

אחד החיילים כבר כיון את רובהו להרגו בירייה, אולם רעהו אמר לו בנאורות הנאצית הידועה לשמצה: הן טיפות הדם ילכלכו את קירות הבית, וגם קול הירי יכול להבהיל אותם – – – ומאת ה' היתה זאת כי החיה הנאצית קיבלה את דבריו וכך ניתנו לו חייו לשלל.

ר' יוסף, שהיתה טבועה בו המידה היהודית של הכרת הטוב, ניגש לאותו חייל שבזכותו ניצל והודה לו מקרב לב. אקט לבבי זה, הצית את חמת זעמו של החייל, כאשר על כך לבד שיהודי מבוזה – כלשונם – יחשוב שניסה להציל את חייו רצה לכלות בו את זעמו ולהרגו על המקום, ורק בנס הצליח לברוח מהמקום, כאשר התגלגל ביערות עד שהגיע בדרך לא דרך אל מעבר לגבול הרוסי.

בהיותו שם, השלטונות הרוסיים הגלו אותו לסיביר על 'עוונו' שהוא יהודי בן לעם הנבחר, שם עסק בעבודת פרך למשך שלש שנים, עד שהצליחה קרובת משפחתו כאמור, להעלותו אל ארץ הקודש.

*

אך אם אותה קרובת משפחה חשבה, כי יוסף שגדל על ברכי התורה והיראה, והיה נצר למשפחה חסידית שורשית, יישאר שם בקיבוץ החילוני בשביל עבודה ופת לחם הרי שהתבדתה מרות. יוסף שראה את המצב הרוחני בקיבוץ, נשא מיד את רגליו וברח לירושלים עיר הקודש.

בל נטעה לחשוב שעזב את הקיבוץ כיון שהעבודה שמה היתה קשה עליו או מחמת קשיים אחרים. לא ולא. יוסף היה מנוסה בעבודת כפיים, כאשר עוד בעיירת מכורתו, בשנים ההם לפני המלחמה, שימש כעגלון כדי להיות לעזר לאמו בכלכלת הבית. הסיבה האחת והיחידה שהבחור היקר יוסף קפר עזב את הקיבוץ בו קיבל לחם לאכול, בגד ללבוש ובית לדור בו, היתה מחמת שנשמתו הטהורה צעקה לאמור: את אלוקים אני ירא ואתו אעבוד, והוא העדיף לחיות חיים יהודים פשוטים גם במחיר מסירות נפש. כאשר ידע כי שם בירושלים אין לו שום מכר וגואל, ואפילו לא מקום להניח את ראשו.

ימים ארוכים הסתובב מבית כנסת למשנהו, עד שאיווה לו ל'משכן קבע' ספסל ראוי לשמו באחד מבתי הכנסת בשכונת בית ישראל. תושבי השכונה ומתפללי ביהמ"ד, ביניהם אנשי ירושלים של מעלה בימים ההם; הר"ר משה בטלמן והר"ר אליעזר עקשטיין, ששמו על לבם מצבו של הבחור הגלמוד, התעטפו ברחמנות והחלו להיטיב עמו ולקרבו בהביאם אליו ארוחות חמות ומיטה מוצעת לישון וכדומה.

עם השנים, התחבב על חסידי ברסלב, וקבע לו את מקומו בבית מדרשנו במאה שערים, כאשר היה מרבה לישב בשיעוריו של הרה"ח ר' לוי יצחק בנדר ומתחמם לאורו של רביה"ק.

תדיר ראוהו עוסק בפירוש ה"כלי יקר" על התורה, כשמרגליה בפומיה: "זה דבר יקר!".

ר' יוסף דב ב"ר ישראל משה קעפער נלב"ע בכ"ה שבט תשמ"ט, ונקבר במרומי הר הזיתים בחלקת חסידי ברסלב. לא השאיר אחריו זש"ק.

(מקור: מימי הנחל נ"א, מכון "אלופי הנחל")

רבי דוב שו"ב מנמירוב-טפליק-צפת

היה נכדו של רבי דוב-בער השוחט מלינץ, מבני החבריא של הבעש"ט ומחבר הספר 'שבחי הבעל שם טוב'.

שמו יצא לפניו כבקי מופלג בהלכות שחיטה ובדיקה, בשנת תר"ז נתמנה לשוחט-ובודק בנמירוב. ויהי היום והמתנגדים אילצוהו לחתום בפניהם שיותר לא ילמד בספרי רבינו, ואם לאו, יודח ממשרתו. קודם לכן, מסר 'מודעה' שעושה זאת באונס ולא ברצון. אחר כך הודיע שאינו מוכן לקיים את ה'איסור' וכשהובא העניין בפני הדיינים, זכה בדין.

בשנת תרכ"ה, כשמצב השחיטה בעיר טפליק התדרדר ואנשי העיר חיפשו שוחט כשר והגון, העלו חסידי ברסלב, שהיו 'קיבוץ' גדול בעיר טפליק, את שמו של ר' דוב, ורצו לקבלו לשוחט לבני קהילתם, אך ראשי המתנגדים סרבו לזאת. בין כסה לעשור תרכ"ו, החל ר' דוב לשחוט עבור קהל אנ"ש, עמד דיין אחד מקרב המתנגדים והכריז ביום כיפור בבית-הכנסת כי שחיטתו פסולה ובעקבות זאת, עשו 'שער החרסית' לשם זרקו את כל הכלים ש'נטמאו' כביכול בבשר שחיטתו.

קמו חסידי ברסלב בטפליק, וכתבו מכתב ארוך ומפורט לגאון רבי שלמה קלוגר מברודי ובו שטחו את הפרשה על כל פרטיה. מקוצר היריעה, נעתיק רק את סוף המכתב:

"לכן בקשתינו שטוחה לפני רום כבוד קדושת תורתו, להוציא לאור משפטינו, האם יש בכוחו (=של רבם של המתנגדים) לאסור שחיטת הכשר הנעשה שו״ב בעיר בלי ידיעתו, וגם האם יש בכוח הקהל למחות בידינו לקבל לעצמינו שו״ב ולשלם מכיסנו ולא מקופת הקהל, אף אם היו המה הרבים, ובפרט שאנחנו הרבים. וגם כמה וכמה בעלי-בתים נכספה וגם כלתה נפשם לקבל את הר"ר דוב נ״י, יען שכבר שבעה ברעות נפשם מהשוחטים שהיו. והר"ר דוב נ״י מפורסם בטוב אומנותו וגודל כשרותו ויראתו יראת השי״ת. ואומרים בפה מלא שאם יגיענו תשובה מרום כבוד תורתו הק׳, שכשר הדבר ע״פ דת תורתנו הקדושה, אז לא ישגיחו על שום מונע ויתנו לו שכירות מקופת הקהל. לזאת אנחנו מחכים ומצפים לתשובת רומעכ״ת במהרה במהרה ויהי׳ בזה שלום"

"…אלה ראשי אנ"ש הבאים על החתום, בפקודת כל הקיבוץ הקדוש שלנו דפה עיר טעפליק. נאום צבי ב״ר נתנאל הכהן זללה׳׳ה. נאום נחמן במו"ה שמואל זללה״ה" (המכתב נמצא בין מכתבי השאלות שהופנו לרבי שלמה קלוגר, ונדפס רובו ככולו בספר 'נחלי אמונה')

ברם, באותה עת כבר נחלש רבי שלמה ופסק כמעט לגמרי לכתוב תשובות בהלכה.

לאחר שלא פסקו הרדיפות כלפי רבי דוב, יעץ לו רבי נחמן מטולטשין שיעזוב את מלאכת השחיטה על אף שהצדק עמו. רבי דוב עשה כך ועלה יחד עם בנו ר' העניך ארצה והתיישב בצפת. במכתבי רבי נתן ב"ר יהודה מטבריה, משנת תרל"ו ואילך, הוא מרבה לדרוש בשלומו יחד עם שאר אנ"ש בצפת:

"ופרוס בשלום לאוהב נפשי הוותיק וחסיד מו"ה ר' דובעריץ שו"ב עם שלום בנו מו"ה העניך נ"י (נתיב צדיק, ל)

במכתבו מעשרת ימי תשובה תרמ"ב מאומן, מספר רבי נתן מטבריה לידידיו ורעיו מצפת על הקיבוץ הקדוש בראש השנה: "וקישרתי אתכם בתוך הקיבוץ הקדוש כי יודע אני רצונכם גם כן להיות שם וביקשתי הרבה בעדכם… ותפרוס בשלום להחסיד ר' דוב נ"י ותפרוס בשלום לבנו היקר מו"ה העניך, ובנו שלום היה גם כן על האסיפה על ראש השנה" (פב)

במכתבו מיום א' משפטים תרמ"ב, מספר רבי נתן צערו הגדול ממחלת זוגתו "וגודל הצרות וההרחבות שהיה לנו באלו הד' שבועות אין לשער ולהעריך, כי עין בעין ראיתי דברי רבינו ז"ל ותלמידו הקדוש, אך זאת נחמתי שהזמין לי השם יתברך את ידידינו החסיד המופלא ר' דוב נ"י והיה בא אצלי בכל יום ודיברנו הרבה מגדולת רבינו ז"ל ותלמידו הקדוש והחיה אותי והאמנתי שעל ידי אלו הדיבורים יהיה לה רפואה כי מגדיל ישועות מלכו וכו' " (פז)

לראש-השנה תרמ"ג, נסע רבי דוב לאומן וזכה להיות בקיבוץ הקדוש יחד עם עוד כמה מאנ"ש מצפת. (שם, מכתבים קיא, קיג, קיד)

 

החסיד ר' מרדכי אלעזר רובינשטיין

נולד בירושלים לאביו רבי יהושע יונתן רובינשטיין, מתלמידיו המובהקים של הרה"צ רבי אהרן ראטה. בהיותו נער צעיר היה ר' מרדכי אלעזר משמש לפרקים את רבי אהרן ומתלווה אליו בנסיעותיו לערים וישובים נידחים, שם היה מעורר את העם לתשובה, וכך, באחד הימים מגיע מרדכי אלעזר בלוויית רבי אהרן ראטה אל הגליל, הם עלו למירון, ובמערת ציון רשב"י פגש את חסידי ברסלב ששהו שם, הלא המה רבי שמואל שפירא, רבי אברהם יעקב גולדרייך, רבי יונה לבל ועוד.

היראה שעל פניהם ועבודתם את בוראם, עבודה שבלב, כבשו את לבו, וכשחזר לביתו השתוקק לפגוש שוב בחסידים אלו  ולהתחבר עמם בעבודתם הקדושה. לאחר בירורים נודע לו שמקום שִבתם הוא בציונו של שמעון הצדיק שבפאתי שכונת שיח-ג'ראח.

ארז הנער את חפציו, הניח צידה בתרמילו ויצא לעבר המקום. מאז שם לילות כימים במערת הציון, כשהוא קם בחצות, עוסק בתורה תפילה והתבודדות יחד עם חסידי ברסלב כאחד מן המניין, ושואב חיות מרובה מן השהיה במחיצתם.

באותם ימים היו חסידי ברסלב רדופים ובזויים, וכששמעו בני משפחתו של מרדכי אלעזר, כי חָבַר אל הברסלבר, נחרדו עד עמקי נפשם. הם באו לציון שמעון הצדיק, שם מצאו את הנער והוכיחוהו: "כיצד נוכל  לחתן אותך, כשאתה מתחבר אל רבי שמואל שפירא וחבריו?!"

אך לא לאורך זמן הצרה משפחתו את צעדיו; באחד הימים הגיע לירושלים החסיד רבי ישראל בער אודסר. כששמע על סבלו של הנער הלך אל אביו ושוחח עמו ארוכות, כשהוא מצליח להרגיע את רוחו. ואמנם למן אותו יום הניח רבי יהושע יונתן לבנו, ושוב לא מנע ממנו ללכת בדרכו בעבודת ה'. בסופו של דבר, כשראה את התועלת העצומה שצמחה לבנו מהתקרבותו לחסידות ברסלב, העריכו עד מאד, ובצוואתו שנדפסה בספרו 'זכרון יעקב יוסף' כתב עליו: "ואני מכיר את לב בני החסיד מר מרדכי אלעזר נ"י, שעובד את השי"ת בכל לבו במסירות נפש, ומואס בחיי התענוגים של עולם הזה".

בלילה שבו היה בן עשרים שנה, נערכה חתונתו, בהשתתפות מעט חסידי ברסלב שהתקבצו ובאו מירושלים ומשאר מקומות מושבותיהם, כדי לשמוח בשמחת נישואי המקורב הצעיר. השמחה והריקודים הרקיעו שחקים.

איש צדקה וחסד היה; מאסף היה ממון ותומך בפרנסת ביתם של חבריו. אף הכניס אורחים במסירות נפש, גם כאלו שחברתם לא היתה נעימה בלשון המעטה. בירושלים, וגם בחדרו אשר במירון, היה מכין ארוחות להשביע נפשות רעבים. כמו כן, במרתף בית הכנסת ברסלב במאה שערים האכיל והשקה קשי יום. היו לו שם שקים מלאים בגדים חדשים שהיה קונה ומחלקם לנזקקים ועניים.

עד ימיו האחרונים עסק בעבודת ה' במסירות נפש. ישב מדי פעם עם מקורבים צעירים ודיבר עמם דיבורים על ה'תכלית', תוך כדי סיפורים על אנ"ש וניגוני התעוררות ודבקות ששמע מפיהם. דבריו עוררו כיסופים לקימת חצות והתבודדות וקיום שאר עצותיו של רבינו הקדוש.

בכ"ג בשבט שנת תשנ"ד נסתלק לעולמו ונטמן בהר הזיתים.

רבי ישראל היילפרין מקרדון, המכונה רבי ישראל קרדונר.

ר' ישראל קרדונר נולד בפולין לאביו ר' יהודה הלוי והוכר כעילוי. כשנתקל פעם ב"תיקון הכללי" הוא נתפס לחסידות ברסלב ועבר לאוקראינה, שם למד תחת הדרכתו של ר' משה ברסלבר מגדולי תלמידי ר' נתן. בסוף סיפור "הזבוב והעכביש" (סיפורי מעשיות ז) מזכיר רבינו אדם נאה. אחרי שראה את ר' ישראל, אמר הרב מטשערין, שאיזכור זה מכוון אליו.

בשלהי המאה, עבר ר' ישראל לארץ הקודש, שם התגורר במרון, בצפת ובטבריה. תפילותיו נעשו לאגדה בזכות מתיקותן, ואנשים רבים נמשכו לחסידות ברסלב אחרי ששמעו את תפילותיו של ר' ישראל.

מספר ניגונים מבין ניגוני ברסלב – מקורם בר' ישראל זה. אחת ממאמריו המצוטטים ביותר היא: "לפני מאה שנה חי אדם [רבינו] שקרא: 'לא להתייאש!' ואת קולו עודנו שומעים היום". הוא איבד את כל משפחתו במהלך השתוללותה של מגפה בטבריה, שם נטמן בבית החיים הישן, שם טמונים כמה מתלמידי הבעש"ט והמגיד ממזריטש.

 

---

ישראל אשר בך אתפאר – רבי ישראל קרדונר

דברי זכרון קצרים לרגל מלאות מאה שנה להסתלקותו של  החסיד המופלא רבי ישראל קרדונר זצוק"ל, מגדולי החסידים ועובדי ה' שבין אנ"ש בתקופת מלחמת העולם הראשונה, לשמו ולזכרו | ט' חשון תרע"ט – תשע"ט 

 

מן הנשמות המאירות והמאורות הגדולים שתלה הקדוש ברוך הוא להאיר לארץ ולדרים עליה היתה נשמתו של החסיד העילאי רבי ישראל קרדונר זצ"ל; מהמועטים ששתלן השם יתברך בעולמו בדור האחרון לגלות ולהודיע ולפרסם את אור אמיתת האמונה הקדושה בה' וצדיקיו האמיתיים. 

יכלה הזמן והגליון ולא נספיק לספר אפס מנפלאות תעצומות חייו ומפעליו של האי עיר וקדיש בהאי עלמא ובפרט בארעא קדישא, את אשר זכה וזיכה בלמעלה מיובל שנותיו הארוכים והמלאים בקדושה בטהרה ביראה ובתפילה בשיחה בשפיכת לב כמים ובדביקות נוראה והשתוקקות עצומה בשמחה וריקודים ובענווה ושפלות רוח נפלאה ובכל מידה טובה ונכונה. 

ומעל כולם עלה על כולנה בעוצם דבקותו והתקשרותו בהשתוקקות וכלות הנפש ממש באור קדושתו העליונה והנשגבה  של אור האורות זיע"א, ומסירת נפשו שמו וכבודו וכל מאודו והונו עבור הפצת אורו ותורתו על פני תבל. 

* 

רבי ישראל קרדונר זי"ע, כפי שהעידו עליו כל יודעיו ומקרוביו שומעי לקחו, היה כל כולו חטיבה אחת של געגועים וכיסופים אין סופיים ובלתי נלאים להיכלל ולהכליל את עצמו ואת כל באי עולם בתכליתנו ותקוותינו בנחמתנו ושמחתנו בגאולתנו וברוח אפינו.  

רק השדות ומרחבי היערות בעיר הגליל והרי יהודה יכולים להעיד על תבערת הלב ומעיין הדמעות שבערו ונשפכו שם כמים, לילות וימים ארוכים בהתבודדויות רצופות שנים רבות, כשרובם ככולם הם דברי ריצוי ופיוס הפצרות ועתירות מתוך בכיה וגעיה רבה ועצומה לגאולתן וישועתן של ישראל בהתגלות בן דוד אליו היו נשואות וכמהות עיניו כל הימים. 

ומאז נתוודע לאור הצחצחות לא נח ולא שקט השליך נפשו מנגד ועמל וטרח ויגע בעשר אצבעותיו להפיץ מעיינות הישועה והנחל חוצה, הוא כיתת רגליו והקדיש את כל ממונו למטרה אחת ויחידה להעלות את ספרי רבינו הק' ותלמידיו על מכבש הדפוס להאדירם ברוב פאר והדר ולהפיצם על פני כל הארץ. 

יחיד היה בדורו ומופת לכל הדורות בנאמנותו הגדולה לקיום צוואת מוהרנ"ת זי"ע, ובהתמסרותו להגשמתה בכל לבו נפשו ומאודו, ברצון בממון וטירחא. באותם שבועות וחודשים שהתעסק בעסק ההדפסה, בה ראה את צמיחת קרן הישועה, היה עוזב ומניח הכל ומבלה שעות וימים עד להשלמת ההדפסה וההפצה. 

חן אמיתי ואלוקי הבוהק מזיו הוד קדושת הצדיק היה נסוך ושפוך על הדרת פניו הקדושות, והכל הכירו כי איש אלקים מתהלך ועובר לפניהם. בכל מקום אליו נקלע נמשכו אליו כאל אבן שואבת כל ברי הלבב ומבקשי ה' אשר הולכים בדרכו של הבעל התפילה הקדוש אל מחוץ לישוב לפרוש מהבלי העולם הזה להתדבק באל חי כל ימיהם ולקיים שם את עצת צדיק לשפוך ולהשיח לב לפניו יתברך אב הרחמן, כדבר איש לפני ידיד נפשו. 

ומעת לעת היה מסובב ונודד ועורך נסיעות רבות ומשוטט בכפרים ובעיירות ובכרכים הגדולים כדי לקרב לב נפשות ישראל לאביהן שבשמים, לא אחת עמד תחת איומים וסכנת חיים ממש, אבל דבר לא עצר בעדו כדי להציל נפש מישראל ולקרב עוד לב יהודי ולקשרו בעבותות אהבה לשורשו העליון. חרפות בזיונות ושפיכות דמים מרובים ספג אל קרבו עבור כך, אבל רבי ישראל קרדונר זי"ע לכשלעצמו ראה בהם רק אותות כבוד הדר ויקר. 

זכה רבי ישראל זי"ע ואור הרשימו החזק של מפעולותיו הקדושים והאדירים וחזונו הגדול לגדל ולקדש לפאר ולהדר את שם הצדיק בכל העולם כולו, ממשיך לזרוח ולהאיר באמצעות תלמידיו אשר הותיר והבעיר אחריו, המתמסרים לעבודת הקודש להדפיס ולהפיץ את אור האמת והאמונה בעולם. 

* 

וכשם שמסר את נפשו בחייו עבור כלל ישראל להחיותם ולהשיב את נפשם, כך הגדיל לעשות בהסתלקותו כאשר מסר נפשו כפשוטו ממש והקריב עצמו כקרבן ציבור לבטל את הגזירה ולעצור את המגיפה הנוראה שהשתולל אז בעיר טבריה ובמותו נעצרה ויהי לנס.  

וביום התשיעי לחודש מר חשוון עלתה נשמתו הטהורה בסערה השמימה ונטמן בעפר הקודש של העיר טבריה ושם מנוחתו כבוד, עד יעמוד לקץ הימין בקרוב ונזכה לחזות שוב בהוד פניו המאירים יחד על כל הצדיקים וכלליות הרועים. 

ר' שבתי ברסלבר חתנו של ר' חיים הכהן סטולר. ר' יעקב הנפח מאומאן היה דוד של אביו. איש תמיד ופשוט, נהג לאכל רק סעודה אחת ביום ותמיד היה מחפש לסעודה זאת אורח. היה אוסף מזון לעניים בעגלה שהיה רותמה אל עצמו. נפטר בי"ב חשון בשנות תר"פ-תרפ"ג בהיותו בן פ"ד שנים.

בנוהג שבעולם שהאדם הדשן והשבע אינו נותן לבו לעני ולחסרונותיו. שונה היה רבי שבתי, על אף שלא חסר דבר על שולחנו, היו מעייניו נתונים תדיר לאלה שאין להם לחם לאכול ובגד ללבוש.

לב גדול ורחב היה לו לבוראו כמו לבריות. יכול היה להזיל דמעות כמים בברכת "אהבת עולם," וכאשר נשאל על כך פעם, השיב בתמימות: "ראיתי את רבי נחמן מטולטשין בוכה בברכה זו, משמע יש על מה לבכות שם…"

"מקנא אני ברבי שבתי," אמר פעם רבי נחמן מטולטשין, "שגם אם אינו דר בברסלב, מכונה הוא בפי כול 'ברסלבר,' כינוי נכבד שלא זכיתי לו אני שהתגוררתי בברסלב במשך שמונה עשרה שנה."

חנות הייתה לו בעיר, ממנה הרוויח את לחמו, אך כלום שמעתם מימיכם על אדם הסועד ארוחה אחת ליום בלבד ואינו יודע מחסור מהו? עוד מנהג של קבע עשה לו, שלא לאכול ללא אורח שהיה מביא מה'קלויז' דבר יום ביומו!

וכי יכלו הבריות לדעת שחנווני זה קם בחצות לילה ועורך תיקון-חצות בהשתפכות הלב, ועוד עבודות קדושות שרק הוא וקונו יודעים עליהם? אך דומה כי מידת החסד כה הפכה לחלק ממנו עד שהאפילה על כל שאר מעלותיו הנסתרות.

בערוב ימיו היה רותם עצמו לעגלה מלאה שקים, הולך מבית לבית ומבקש לחם עבור עניים. כאשר העיר לו בנו פעם כי מנהגו זה מיסב לו בזיון, מאחר ואנשים עלולים לחשוב שעושה זאת עבור עצמו וכאילו בנו אינו מפרנסו… השיב לו רבי שבתי, שרחוק היה כמטחווי קשת מ"מה יאמרו" – "אלא מאי? בשביל מי אוסף אני את הלחם אם לא עבור עצמי ונפשי"…

כיוצא בזה, כשסובב באחד מימי החורף לאסוף נפט עבור אביונים שאין ידם משגת לקנות מצרך חיוני זה שבלעדיו עלולים הם לקפוא למוות בלילות החורף האוקראיניים, הגיע אל אחד הבתים, ובעל הבית שראה מי לפניו, הציע לו "עיסקה" – "באם תרקוד לפָני כחסיד ברסלב, אתן לך נפט…"

רבי שבתי, ללא שהיות, פתח בריקוד נלהב, ולאחריו קיבל לידיו כמה בקבוקי נפט לעניים ודלים, כשאינו יודע את נפשו מרוב שמחה.

בן שמונים וארבע היה רבי שבתי כשחלה את חוליו אשר ממנו לא קם. היה זה בערב שבת, י"ב בחשוון, כאשר הרגיש כי זמנו קרב. ביקש מידידיו שבאו לבקרו שיערכו ריקוד. בתוך כך הצטרף גם הוא לריקודים, וכך שמעוהו אומר: "ברוך ה!' הולך אני לעולם שכולו טוב"!

כך מתוך דביקות של שמחה השיב נשמתו הזכה לבוראו.

לפני הלווייתו סבבו ילדי אומן והכריזו: "ר' שבתי מהשקים עם הלחם הלך לעולמו"! כשאינם יודעים איזה הספד טוב הם מספידים אותו…

ר' שבתי, איש התום והחסד, נטמן באומן, סמוך לקבריהם של גדולי חסידי ברסלב: רבי אברהם בן רבי נחמן, רבי געצע ליובאוונע, וגיסו רבי ישראל טרוביצר

רבי פנחס'ל עילוי מפשדבורז' הי"ד

רבי פנחס הכהן גראסבארד, המכונה ר' פנחס'ל עילוי מפשדבורז' (או בפשטות: רבי פנחס מפשדבוז'), היה מגדולי תלמידיו של הגאון בעל ה'אבני נזר' מסוכטשוב. שמו יצא לפניו כבר בגיל צעיר כעילוי עצום; החסיד רבי בן ציון אפטר סיפר, שכשהיה רבי פנחס'ל ילד בן שמונה בלבד, נבחן על כל מסכת 'נדרים' עם פירוש הר"ן. ברבות הזמן נודע כגאון וצדיק ורבים שיחרו לפתחו.

באחד הימים, הזדמן לבית המדרש בפשדבורז' שבפולין, החסיד רבי נחום שוסטר. הוא החל לספר שיחות וסיפורים בעבודת ה' כפי שראה ושמע במחיצת חסידי ברסלב, רבים התלוצצו ממנו, אך הוא לא הביט על כך והמשיך לדבר עם אנשים מענייני ודעת רבינו. על ידי דיבוריו היוצאים מן הלב, התקרבו רבי פנחס'ל וחברו רבי אפריימ'ל, שניהם גאונים וקדושים מופלגים וידידים בלב ונפש, לאורו של רבינו. רבי פנחס'ל נסע לאומן לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, זכה לשהות בצל ציון רבינו זמן ניכר ואחרי המלחמה חזר לפולין.

כותב החסיד רבי יעקב הלוי דב:

"סיפר לי ר' אפריימל זצ"ל מגודל ענוותנותו ואמונת צדיקים של חברו ר' פנחסל זצ"ל באנ"ש. בימי נעוריו בתחילת התקרבותו, רצו כמה אדמו"רים לעזור לו בפרנסתו, כי היה אדם גדול, והסמיכוהו לאדמו"ר. ודרכו היה, שמי שבא אליו, היה מקרבו לענייני ודעת רבינו זצ"ל וחשב שזה לטובה לענייני ודעת רבינו, מה שנעשה אדמו"ר, ונהג כן איזה זמן בחשבו שדרכו נרצה, כי כוונתו לשם שמיים, לקרב הרבה אנשים על ידי זה. באיזה יום הגיע אליו מכתב מאנ"ש מעיר ווארשא והיה תוכן המכתב: שאצל תיבת נח כתיב 'באו', זאת אומרת מי שהיה צריך לבוא אל התיבה, בא מעצמו. וזה רמזו לו שמי שצריך להתקרב לדעת הצדיק אמת, הוא בא מעצמו בלי עזרה ופעולה שכזאת שהיא נגד דעת אנ"ש, ותיכף אחרי קריאת המכתב, הוריד את השטריימל שלבש במשך השבוע והאיצטלא דרבנן, וביטל דעתו נגד אנ"ש והתנהג בדרכם כל ימי חייו בלי שום פרסום וכבוד" (הקדמת 'עונג שבת')

עוד סיפרו, שהפסיק לקבל פתקאות ופדיונות מאנשים, וכשהתעקשו בכל זאת לתת לו, היה משליכם ממנו.

משנסגר הגבול בין פולין ואוקראינה, שימש כ'בעל מקריא' בקיבוץ בלובלין בראש-השנה. רבי דוד הלחמי, מתלמידי ישיבת חכמי לובלין שהתפלל ב'קיבוץ', כתב עליו: "הוא התבטל במציאות. כל תנועותיו אומרות קדושה. מימיו לא ראה עוול בשום יהודי, ותמיד מצא זכות להגן על מעשים בלתי נראים של יחידים. כל מי שבא עמו במגע, זוכה לשמוע בהבנה מתורת רבו"  (שיח צדיקים)

ר' דוד הוסיף ותיאר כיצד רבי פנחס'ל השתדל להשפיע על כל מי שיכל, שיאמר את עשרת מזמורי ה'תיקון הכללי'. ובעת הקיבוץ בלובלין, השפיע גם על הגאון רבי מאיר שפירא שיאמרם.

השתוקק בכל מאודו לעלות לארץ-הקודש, באחד ממכתבי ידידו רבי אפריימל לר' הלל מכאליץ שעלה ארצה, משנת תרצ"ה, מוסיף ר' פנחס'ל וכותב: "פנחס בן ביילא שהוסיפו לה שם 'אלטע', אבקשך להתפלל בעדי שיחונן אותי השי"ת לבוא לארץ ישראל חיש קל מהרה בשנה הזאת"

במכתב אחר, כותב ידידו רבי אפריימל:

"דרישת שלום מאת ידידנו וותיק וחסיד וכו' ר' פנחסל נ"י, הנה הוא שלח ערך שלושה פונט לידידו ר' יחיאל גרינוואלד שישתדל עבורו ב'דרישה' בתור רב (=כדי לקבל אשרת-עליה) וזה איזה חודשים כמדומה לי שהיה אחר חנוכה, ואין קול. אפשר ימָצֵא לך הזדמנות שתוכל לדרוש בזה, מה זה ועל מה זה, כי ידידנו הנ"ל הוא כוסף מאוד מאוד לבוא לארץ-ישראל, כידוע לך מאז" (עונג שבת, עמ' תמד, תנג)

למרבה הצער הדבר לא יצא לפועל, ובימי השואה הנוראה נהרג רבי פנחס'ל על קידוש שמו יתברך. ה' יקום דמו עם דמי כל קדושי עמנו.

ניחן מנעוריו בנפש צמאה ומבקשת אמת, והירבה להגות בספרי מוסר וחסידות ששכנו בבית המדרש בעיירת מולדתו 'זינקוב' שבקירבת קמניץ-פודולסק. מידי יום היה משכים קום ושוקד על תלמודו, עד שברבות הזמן רכש בקיאות עצומה בתורה.

כבן בכור לאביו, נהג בכל ערב פסח לערוך סיום, דווקא על מסכת ארוכה כ'כתובות' וכדומה. מאוחר יותר קיים בעצמו "הוי גולה למקום תורה" ונדד עד לליטא, כדי ללמוד באחת מישיבותיה הנודעות.

בעודו צעיר, התעורר בקרבו צימאון אדיר לדרך האמת, והוא החליט לתור אחר אנשי אמת הדבקים בבוראם ללא שיור, ובזים לעולם הזה בכל ליבם. כך נדד ממדינה למדינה ומעיר לעיר, ולא הניח שום שיטת מוסר וחצר חסידית שלא תהה היטב על קנקנה. באותן שנות חיפוש הגיע עד לגרמניה, ותקופה מסוימת דבק בתורתו של רבי שמשון רפאל הירש.

כבאותו משל נפלא שסיפר רבינו, על אדם שחלם שאוצר ממתין לו בוינה, נסע לשם, ולבסוף גילה שהוא מצוי בביתו ממש – באחד הימים ביקר בברדטישוב שבסביבת מגוריו והתאכסן בביתו של רבי ברוך ברדיטשובר מגדולי חסידי ברסלב. שיחה ערה נקשרה בין השניים, ותוך כדי כך הגיש לו רבי ברוך ספר 'ליקוטי הלכות'. הוא עיין בתוכו, והפטיר: "נו, עוד ספר חסידי…". "אם כן", נענה רבי ברוך בהתלהבות, "אני אראה לך שאין זה 'עוד ספר חסידי', הרבה מעבר למה שראו עיניך כתוב כאן"…

ישבו שניהם יחד ולמדו במשך כל הלילה מתוך הליקוטי הלכות. באותו לילה נדלקה בנשמתו של ר' שמואל מאיר, אישו של רבינו הקדוש, ותחושת אושר מילאה אותו; 'מצאתי את שביקשה נפשי זמן רב' – – – לאחר שזכה להכיר עוד חסידי ברסלב, ידע בבירור: 'עם אנשים אלה חפץ אני לקשור גורלי לנצח'!

את אושרו העצום על שזכה להתוודע לדרך רבינו, העלה בכתב על דפי יומנו: "בי ראיתי אמיתת מאמר רבותינו ז"ל: 'הבא ליטהר מסייעין לו' כלומר 'אומרים לו המתן.' זה שנים אחדות הייתי פה ברדיטשוב, ולא זכיתי למצוא אשר ביקשתי, האמת לאמיתו. מאז – אוי! כמה גלים ומשברים עברו על ראשי; כמה סיבות מסיבות שונות נפלאות ואיומות סבבו מסיבת הסיבות, עד שנה זו! שנה זו! (תרס"ג) – – –

אחרי סיבה נוראה מאת סיבת כל הסיבות, כמו חבלים, חבלי אהבה, משכו אותי עוד הפעם הנה ברדטישוב – ובעליל הראני ה' נפלאותיו ברחמים רבים, איך מיום החל רוח האמת לפעמי; החלה השתלשלות הסיבות, התאחזו התלכדו והסתבכו זה בזה, וישר הוליכני והביאני אל מקום וקיבוץ אמת לאמיתו – כל מחשבותיהם ודבריהם ומעשיהם רק אל התכלית הנצחי; אין ממון, אין כבוד.

"בכל יום ובכל עת ובכל שעה ובכל רגע, בתוך כלל הקיבוץ הקדוש, גם אני מחזק ומאמץ ומשיב את נפשי בנ'חל נ'ובע מ'קור ח'כמה, בספרים נפלאים, מלאים על כל גדותיהם בחידושים ועצות עמוקות לעבודת ה' באמת.

"אודך אלוקי חסדי ואברך אותך, ואשבחך ואהללה שמך, שבימי בחרותי הוציאני מעומק החושך והאפילה, יגעתי ומצאתי. בקשתי בכל לב ונפש את האמת שאהבה נפשי – וזה בתוקף בחרותי מצאתי, וחבר אני לכל אשר יראוך באמת ובתמים."

בקיץ תרס"ד עלה ר' שמואל מאיר לארץ הקודש. מאז כרוך היה אחר רבי אברהם בן רבי נחמן, ואף כתב מפיו שיחות קודש רבות.

באותה תקופה נשא לאשה את בתו של החסיד ר' יעקב צבי פילמר, התיישב ביפו, ועבד יחד עם חברו ר' שמואל העשל פרידמן בבית דפוס בעיר. אך לאחר שנוכחו לראות כי מודפסים שם ספרים חיצוניים, עזבו את עבודתם, ורבי שמואל מאיר עלה לירושלים.

מאז ועד לפטירתו בשיבה טובה, ביום כ"ב בסיון תשכ"א, התמסר לעבודת ה' וקיום עצות רבינו הקדוש בכל לב. הביא לדפוס את הגדת 'אור זורח' וקונטרס 'מאיר עיניים' – מאמר מליקוטי הלכות בגנות תאוות ממון

 

(באדיבות ד. ברסלבר, עלון 'אוצרות')

מראשוני המקורבים לרבינו, התקרב אליו עוד בימי נעוריו, בעיר מולדתו טירוביצה.

בספר 'אבניה ברזל' מובא: "פעם אחת היה נער קטן ישן אצל רבינו ז"ל, ושמע שרבינו יש לו התבודדות תחת הסדין בהתלהבות עצום, ונתעורר מאוד. והלך הנער אל רבינו זצוק"ל וגילה את הסדין ואמר לו: 'אני רוצה להיות איש כשר'. ואז לימד אותו רבינו זצוק"ל לשפוט את עצמו; אם למד באותו היום – יתן תודה ויתפלל שלמחר ילמד יותר. ואם לא – יתפלל: 'הייתכן?!' וכו' וכמדומה שזה הנער היה הרב ר' שמואל יצחק" (סעיף לו)

רבי נחמן מטשעהרין כותב בהוספותיו ל'חיי מוהר"ן':

"שמעתי שפעם אחת היה הרב הצדיק הקדוש מברדיטשוב בטירהאוויצע, ובשעה שהיה מסב על הסעודה עם קהל עם ועדה גדולה, הפליג מאוד במעלת קדושת רבינו ז"ל מצד עצמו, לבד מגודל קדושת זכות אבותיו ז"ל. ואחר כך הפליג מאוד במעלת המקורבים של רבנו ז"ל, ואמר, שהוא יודע שרובם ככולם הם לומדים מופלגים, יראים ושלמים ואנשי מעשה וכו' ואז אמר על הרב רבי נתן ז"ל, שהוא צדיק. ואחר כך בנסעו משם וישב עמו בעגלה שלו הרב רבי שמואל יצחק ז"ל מטשעהרין, ואז אמר לו הרב הקדוש הנ"ל (מברדיטשוב): 'תאמין לי, אם הייתי יודע שהעולם ישמעו בקולי, אז הייתי צועק בקול גדול מסוף העולם ועד סופו, שכל מי שרוצה להיות איש כשר וצדיק ועובד השם באמת, יהיה זהיר וזריז להתקרב להרב הקדוש הרב רבי נחמן מברסלב, אך ידעתי נאמנה כי לא די לי שלא ישמעו בקולי, אף גם יתעורר על ידי זה מחלוקת גדול גם עלי, ואולי יש אחד שמהרהר בתשובה על ידי, ואפסיד גם את זאת, על כן אני מוכרח לשתוק בעניין זה" (חיי מוהר"ן שלג)

בשנת תקס"ה, התלווה רבי שמואל יצחק אל רבינו בנסיעתו לוולטשיסק לשמחת נישואי בתו מרת מרים עם בנו של רבי אריה לייב אב"ד וולטשיסק. בנסיעה זו, התרחשה קפיצת-דרך ורבי שמואל יצחק היה עֵד למאורעות פלאיים ונסתרים מאוד.

בפעם אחרת, כשישן בבית רבינו בחדר הגדול, שמע באמצע הלילה רעש עצום מתוך חדרו של רבינו, כשל אלפי איש המשמיעים קולם באחת. ויחרד רבי שמואל יצחק חרדה גדולה מאוד, מרוב אימה נפל ממיטתו ונותר שוכב על הארץ ללא יכולת לזוז, עד שנדמו הקולות. ואז יצא מן הבית ונשאר בחוץ עד שהאיר היום. למחרת התיירא לשאול את רבינו לפשר הדבר, כי הבין שאין רצונו בכך. (כוכבי אור, שיחות וסיפורים ו', בשם רבי יחיאל מנדל ממדבדיבקה, ששמע מפיו)

בליל יום-הכיפורים, תקס"ז, בעיצומה של תפילת 'כל נדרי' בבית מדרשו של רבינו בברסלב, פרצה שרפת-ענק בעיר. אחר כך אמר רבינו, שרבי שמואל יצחק הודיע לו קודם לכן על כך, כפי שהודיע לו גם לפני שפרצה השרפה במדבדיבקה. רבינו ציין כי "שמואל-יצחק" בגימטריא 'שרפה' (כפי שתיבת 'שרפה' מופיעה בתורה, ללא האות י')

לימים, נתמנה רבי שמואל יצחק, על פי פקודת רבינו, לרב בקהילת-קודש טשעהרין. באחד ממכתבי מוהרנ"ת, הוא דורש בשלום אנ"ש דטשעהרין, ומוסיף: "ובפרט לכבוד ידידי, הרב המאור הגדול, הוותיק, מחשובי המקורבים הראשונים לאור האמת וכו' מורנו הרב שמואל יצחק נ"י עם כל בני ביתו שיחיו" (עלים לתרופה, כתב יד)

רבי שמואל יצחק השתדך עם רבי אהרן הרב מברסלב, בנו רבי שמחה נשא את מרת מלכה בת רבי אהרן. בנו האחר של רבי שמואל יצחק, רבי נחמן, היה גדול בתורה ונועד למלא את מקום אביו ברבנות טשעהרין, ומפני שנפטר בצעירותו עברה הרבנות לרבי נחמן מטשערין.

רבי שמואל יצחק נסתלק לעולמו בין השנים תר"ח-תרי"ג (ע"פ 'גידולי הנחל'), ונטמן בעיר טשעהרין.

מיקירי ירושלים של מעלה היה, בישיבת 'עץ חיים' שבה למד, נודע בין הלמדנים המופלגים. בשלהי שנות התר"צ זכה להתקרב לאורו של רבינו לאחר שראה את רבי משה רוזנטל, אברך ליטאי שהתקרב בעת ההיא לברסלב, מתפלל שחרית בהתלהבות ובדביקות עצומה.

רבי יום-טוב, שהיה אף הוא מן החוג הליטאי, והיה מבקש אלוקים, התקרב בעקבות כך לברסלב. הוא נרדף על ידי משפחתו ומכריו על התקרבותו, אך דבק עוז ברבינו ובדרכו הטהורה. מפעם לפעם היה הולך לבית מדרשנו שבעיר העתיקה, יושב עם רבי שלמה וקסלר, רבי שמואל הורביץ, רבי שמואל שפירא שאף הוא התקרב לברסלב בעת ההיא, עם רבי הירש לייב ליפל שהגיע בשנים ההן מאומן לארץ הקודש, ושותה בצמא את דבריהם.

מיום שטעם מן האור כי טוב, השתוקק להטעימו גם לאחרים. סיפר ר' העשל פרנקל: "פעם בשבוע, בליל שישי, היה לוקח אותנו לשדות, באזור נווה-שאנן, להתבודדות. הוא בער כאש ממש בעבודת השם". אשו של רבינו הקדוש ליהטה סביבותיו, עד שרבים מבני שכונת 'שערי חסד' התקרבו על ידו, ביניהם ר' משה פרידמן, שסיפר: "כל הבחורים נהו אחריו, בהשפעת דיבוריו למדו בהתמדה, התפללו בחשק וערכו ריקודים נלהבים. הוא היה מביא את החסיד המובהק רבי הירש לייב לדבר בפני הבחורים. ואילו 'מלוה מלכה' היה עורך עמנו רבי יום-טוב, את החיוּת שהיתה שם אי אפשר לתאר! לעתים היה מזמין לשבת את החסיד הישיש רבי אברהם שטרנהארץ, ובסעודה שלישית היה בית-המדרש מלא מפה אל פה מבני השכונה ומחוצה לה"

כבר לאחר נישואיו, לא רצה ר' יום-טוב ליהנות מכתרה של תורה, ופתח חנות יין. גם בעת מכירת היין – העיד ר' משה פרידמן – לא פסק פומיה מגירסא, כשרק מצא רגע פנוי, כבר היה רכון על הספר, או ממלמל בפיו, "אף עם העובד בחנות" – סיפר בנו – "היה לו שיעור תורה". "היה לו מנין שלם של בעלי תשובה – סיפר אחיינו ר' יודל רבינוביץ – "היו אלו אנשים חילוניים שבאו לקנות יין, אך הוא דיבר עמם רק דברים שבקדושה, אט אט נמשכו אליו, עד שקבע עמם שיעור בגמרא"

מסכת מיוחדת בפני עצמה היא כיצד בנה במסירות-נפש את בית-המדרש דחסידי ברסלב ב'שערי חסד'. כשראתה זוגתו שהוא משתדל להימנות כחבר בוועד שכונת שערי חסד, שאלה אותו מדוע הוא מתאמץ להיות שם חבר, ענה: "כדי להיות בפנים ולקדם כל התנגדות לבניית בית כנסת לאנ"ש". סייעו בעדו במלאכת הקודש: ר' שמואל הילמן, ר' שלמה גבריאל מרגלית, ר' משה רוזנטל, ור' יהושע-העשיל פרנקל. בעת ההיא, כששלטו הבריטים בארץ, היה כמעט בלתי אפשרי להשיג רישיון בניה, אך ר' יום-טוב הגה רעיון נועז: לבנות את בית הכנסת בלילה. בעזרת בני הנעורים הריץ עגלות עפר, סחב לבנים, וכך בעמל כפיים, עמל ובנה בית-מדרש על שם רבינו הקדוש.

איש ידוע חולי היה, אך חרף מחלתו, אירגן בעת מלחמת העולם השניה אמירת תהילים בציבור פעמיים בשבוע, וכאשר התקרב הצורר הנאצי ימ"ש לשערי ארץ הקודש, באל עלמיין, היה זה מחזה נורא הוד כאשר יצא ר' יום-טוב לרחוב, עטור בטלית ותפילין, בראש שיירת תינוקות של בית רבן, כשהוא תוקע בשופר וזועק מקרב לבו לישועת ישראל.

בכ"ו סיון תש"ג, כשדם רבבות מישראל נשפך בארצות אירופה, נלקח רבי יום-טוב בחטף, והוא בן שלושים וארבע בלבד. כששכב על ערש דווי, שר "עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון" ויצאה נשמתו במילים: "דער רבי, דער רבי (הרבי, הרבי) – – -"

(ע"פ הספר 'סיפורים ירושלמים')

רבי נחמן בן רבי יהודה לייב – מאנשי מוהרנ"ת

מגדולי אנ"ש בעיר ברסלב, היה גדול בתורה ובעבודת ה'. עניות מופלגת ושאר תלאות היו מנת חלקו, אך עמל בתורה ועסק בתפילה בכל לבו ונפשו יומם ולילה. כה עני מרוד היה, עד שלא היו לו מעות כדי לנסוע אל מוהרנ"ת, והיה מוהרנ"ת נוסע אליו לשוחח עמו בתורה ועבודה.

מוזכר בספר 'טובות זיכרונות': "ובאותו איסרו-חג באו למוהרנ"ת ז"ל ג' אנ"ש המקורבין ודבוקים מאוד למוהרנ"ת ז"ל, על שבת קודש פרשת בראשית לנעמירוב, היינו שם האחד היה החסיד הותיק הר"ר נחמן פעסחלס – הכהן, והשני היה החסיד המשמש למוהרנ"ת הר' נחמן טלטשיניר – הלוי, והג' היה החסיד הר' נחמן בנו של ר' יהודא ליב – ישראל, שהיה מגדולי אנ"ש דברסליב.

"…ואמר להם: אתם שלשה; כהן לוי ישראל, כי הר' נחמן פעסחלס היה כהן, ור' נחמן טולטשיניר היה לוי, והר' נחמן בר' יהודא ליב הוא ישראל, וזה כל"י שלימה…" (עמ' קמ, עיין שם)

ברוב עניותו, השכיר עצמו רבי נחמן בן רבי יודל לשמָש בית-הקברות, הוא התגורר בבקתה דלה בעיבורה של העיר ברסלב, סמוך לבית-העלמין, והיה משגיח על הקברים, מנכש את השיחים שצמחו ועלו בהם, מנקה את שיירי הנרות, וכדומה, וחוזר לספריו, ללימודו ותפילתו. כל משכורתו היתה, שכל אימת שנערכה לוויה, היה אומר את ה'מלא רחמים', ולאחר הלוויה מגיש לשורת המלווים מים לרחוץ ידיהם כנהוג, ואז היו המלווים נותנים לו מטבעות של "זעקסער" (שישית הרובל) וממטבעות אלו היה הולך להביא לחם ומעט ירק לביתו.

ויהי היום, ובקיץ תקע״א העתיק מוהרנ״ת את מגוריו מנמירוב לברסלב, כעבור מספר ימים נודע לו מהי "פרנסתו" של הצדיק והעובד ה' רבי נחמן ברבי יודל, הזדעזע מוהרנ"ת והתחלחל מאוד, הוא פנה בנימה של קפידה למקורביו מתושבי העיר ואמר להם: "איש כמותו מניחים לישב בבית קברות?! הלא אם יחסר לו פעם להוצאות שבת קודש והוא יישא את עיניו למרום בתפילה לעני, עלול חס ושלום להסתלק בנו של מאן־דהוא מן העולם, כדי שירוויח רבי נחמן ״זעקסער״ ויהיה לו לקנות לכבוד שבת, מהרו והעבירוהו משם!"

בעקבות דברי מוהרנ"ת, התעוררו אנ"ש וקיבלו על עצמם לתמוך ברבי נחמן ובלבד שיעזוב את משרתו כשמש בית-הקברות.

"פעם-אחת" כותב רבי אברהם בן רבי נחמן מטולטשין, "עמד לפניו (לפני מוהרנ"ת) רבי נחמן ברבי יודל לייב, שהיה איש כשר וירא וחרד לדבר השם ועסק יומם ולילה בתורה ותפילה ובביתו אין לחם ושמלה, כי היה עני גדול, וגם אשתו היתה רעה וכעסנית והיתה מקללת אותו תמיד. ועמד לפניו פעם אחת ביום חמישי, שלא היה לו עדיין על צרכי שבת, ועוד איש אחד עמד אז לפניו, והתחיל זה האיש להתאנח על רבי נחמן הנ"ל, על גודל עניותו ודוחקו העצום, כי היה לו רחמנות גדול עליו. וגער בו מוהרנ"ת ז"ל ואמר לו בלשון תמה: "עליו אתה מתאנח?! שקם בחצות-לילה ועסק מאז ועד הנה בתורה ותפילה ובקשות ותחנונים, וגם הוא עני ובעל יסורים, ויש לו אשה רעה, אשר על ידי כל זה לא יראה פני גיהינום (עירובין מ"א, א') – אשרי לו ואשרי חלקו לעולמי עד וכו', הלא על הנגיד משה וכו' יש להתאנח, אשר אכל סעודת הצהריים בהרחבה גדולה, וגם שתה אחר כך יין טוב, גם שכב עצמו לישן אחר כך, (ועבר עליו מה שעבר, כידוע) – עליו יש להתאנח! כי מי יודע כמה שנים יהיה מוכרח להזדכך בעונשים קשים ומרים, עד אשר יזדכך ויצטרף מזוהמת העולם הזה!" (כוכבי אור, אנשי מוהר"ן כרך ג' סעיף ו')

רבי יודל מדאשיב – תלמיד רבינו הק'

היה זה בעת שהתכונן הרב הקדוש רבי לייב מטרוסטינץ, תלמיד המגיד ממזריטש, לעלות לארץ ישראל.

בטרם יצא לדרכו, הצטערו בניו שיותר לא יהיה להם קשר קרוב עם צדיק גדול כמותו: "בצילו של איזה צדיק נחסה"? השיב להם אביהם: "כאשר תשמעו על צדיק שמורה לאנשיו לעשות בפניו 'וידוי דברים' – תדעו שאליו עליכם להתקרב".

בהיותו בספינה בדרכו לארץ הקודש, נסתלק רבי לייב לשמי רום. לפני פטירתו אמר בצער: "אם היה מצוי עימי כאן חתני רבי יודל, היה מונע את הסתלקותי!"

רבי יודל, חתנו של רבי לייב, תלמיד חכם מופלג היה, יד ושם היו לו אף בתורת הנסתר שאת רזיה למד מפי חותנו הגדול. מלבד גדולתו בתורה, נודע כצדיק נשגב.

בנעוריו גדל בבית הרב הקדוש רבי פנחס מקוריץ, ולימים נמנה על גדולי תלמידיו. הוא עמד בראש חבורת חסידים מבקשי ה' בעיירה דאשיב והתווה את דרכם בקודש, בהנהגות נשגבות, תעניות וסיגופים, קימת חצות וכדומה.

באחד הימים, ביקר אחד ממקורביו, רבי דוב, בעיירה מדבדיבקה, שם התוודע לרבי צעיר, כבן עשרים, מצאצאי הבעל שם טוב – רבי נחמן שמו…

יסורי נפש רבים עברו על רבי דוב בעת ההיא, והוא מצא בצלו של רבינו נחמה ועידוד, עצה והכוונה בעבודת ה', ועד מהרה הפך לחסידו.

השינוי העצום שחל בו לטובה, לא נעלם מעיני רבו רבי יודל.

ומכיוון שדורש אמת היה, לא שת לבו לכך שהוא עצמו מנהיג לחסידים, והחליט לשחר פתחו של הרבי החדש, הצעיר ממנו בשנים רבות – שמא יזכה אף הוא לשתות ממעיינו ולהתחדש בעבודת הבורא.

באותם ימים, שח רבינו למקורביו, כי רבי לייב מטרוסטינץ הופיע אליו מעולם האמת, וביקש ממנו לקרב את צאצאיו לדרך הקודש – – –

יוצא רבי יודל לדרך, יחד עם רבי שמואל אייזיק, מבכירי חבורתו.

מפאת עניותם, עושים הם את המרחק העצום עד למדבדיבקה, כמאתיים קילומטרים, ברגל – – –

רבי יודל נכנס אל הקודש פנימה, ומבקש בדרך כבוד: "יורנו רבינו דרך לעבודת הבורא." לתדהמתו הרבה, משיבו רבינו בתמיהה: "לדעת בארץ דרכך"!? רבי יודל מבין את תוכחתו הנסתרת: "כשמונחים בארציות, כיצד ניתן לדעת את דרך ה'?!…"

מורא גדול נופל עליו, והוא נסוג לאחור עד לפתח החדר.

ואז משנה רבינו את ארשת פניו ומראה לו אותות התקרבות. רבי יודל מתעודד, וניגש שוב אל רבינו. אלא שהדבר חוזר על עצמו: יראה גדולה תוקפת אותו והוא צועד לאחוריו – – –

המחזה נשנה שוב ושוב, עד שלבסוף מורה לו רבינו להתוודות…

באותו רגע נזכר רבי יודל בדברי חמיו הקדוש, ומבין כי הגיע אל הצדיק שאליו התכוון.

עד מהרה מסיר רבי יודל את עטרת המנהיגות מראשו, ומתבטל כליל בפני רבינו. בעקבותיו הופכים בני חבורתו בדאשיב לחסידי רבינו בלב ובנפש, כשביניהם בניו של רבי לייב מטרוסטינץ.

באותה תקופה, אמר רבינו לרבי יודל: "כשרוצים להתקרב לאמת – מתגבר השקר. אולם, כשמתגברים על המניעות, הופך השקר ל'קשר', אתה כבר תהיה מקושר אלי כל ימי חייך!"

רק לאחר שהות של ששה שבועות במחיצת רבינו, שב רבי יודל לדאשיב ואמר לבני ביתו: "איך אפשר להיות רחוק כל כך מרבי כזה"!? ועבר לדור במדבדיבקה, שם שימש ברבות הזמן ברבנות.

מדי שנה, בדרכו לאומן, לציון רבינו, היה עובר בעיר ברסלב, נכנס לבקר את רב העיר רבי צבי אריה, מתלמידי רבינו, ומספר לו ברטט וערגה את סיפור התקרבותו לרבינו, כשהוא מסיים: "שמא אצלכם הסיפור ישן – אצלי הוא חדש לגמרי!"

בעת המחלוקת הגדולה על חסידי ברסלב, נענה פעם רבי נתן, בהתכוונו לרבי יודל: "מה מפחדים אנו מדברי הריב והמחלוקת, כשיושב עמנו פה בשולחן יהודי ששומע את הכרוז היוצא בכל מוצאי שבת: 'ישובו רשעים לשאולה'?!" – – –

נסתלק בשנת תקצ"ח, בהיותו מעל גיל שמונים.

 

(באדיבות ד. ברסלבר, עלון 'אוצרות')

רבי משה יוסף רוזנברג הי"ד מלודז'

החסיד ר' משה יוסף רוזנברג היה מיקירי אנ"ש בלודז' שבפולין, התקרב לרבינו מתוך מסירות נפש וקבלת ביזיונות מצד סובביו. גם אחיו ר' יצחק מנדל התקרב לברסלב ועלה לימים להתיישב בארץ הקודש.

תלמיד-חכם ומתמיד עצום היה. החסיד ר' בֵּרַך רובינזון כותב עליו בזיכרונותיו: "למדן גדול שאומרים עליו שהיה בקי בכל ה'קצות' ('קצות החושן') בעל פה". בשנת תר"פ, כשנוסדה בעיירה אוסטרובצה ישיבת 'הלכתא כנחמני' לבחורי ברסלב, היה ר' משה ממייסדיה.

לימים, עבר לגור בקרקא (קרקוב). בניסן תרפ"ט התארחו אצלו ר' לייבל רוזנפלד-פרומפולר ור' שמואל הורביץ מארץ ישראל, בראותם את רב גדלו בתורה וביראה, השתוקקו להעלותו ארצה ולייסד ישיבה שבה ילמֵד ויקרב נפשות לאור רבינו. הם כתבו מכתב לאחיו ר' יצחק מנדל אשר בארץ ישראל, שהיה עוסק בצרכי ציבור:

"הנה זה כשלש שנים שנתבטלה ישיבתנו הק' אשר אורה היה הולך ואור עד נכון היום, ובעוה"ר מסיבות שונות שנסתובבו ועברו עלינו… אשר באו להישיבה הק' מארבע קצות פולין בהתלהבות עצום נורא ונשגב ועלו במספרם יותר ממאה ולמדו גפ"ת בחריפות ובקיאות. ובאמת כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ד'. אבל לדאבון נפשנו עלה בידנו חרס. כי ה'סוחר' הניח את עצמו לאורך ולרוחב ועלה בידו להרוס את מקור חיותנו ויהדותנו ונקודת פנימיותנו. אוי לנו מה שאבדנו בעוונינו.

"לכן הננו לדבר אליך בכפיפת ראש כאגמון, אם יש עוד זיק שביב שלהבת בלבך בחינת 'רשימו' מהעבודות אשר עבדת על ציון רבינו הק' והנורא ואף העבודות שעבדת בפולין ובארץ ישראל. זכרה נא ושים לבך היטב לדברינו אשר יוצאים ממקור לבבנו הנאנח והנדכא. כי רואים אנחנו פה מדינת גאליציא אשר לבות בני הנעורים בוער באש שלהבת י-ה באור נשגב ונחמד ובעזר ד' יתפשט האור לצדדין בכל אתר ואתר די אית בהון יהודאין ד' עליהם יחיו, דהיינו יש בעה"י אלפים ורבבות בני הנעורים המתגעגעים וכוספים ובוערים לדבר ד' באמת, רק המניעה היא כי אין להם מקום מקלט רק מסתובבים בישיבות שונות תחת זרם הרדיפות והביזיונות ונגד רוחם מוכרחים להסתיר את עצמם בפני העולם הגלוי. ואוי ואבוי לנו האיך נשא פנים בעת כזאת אשר הים סוער וזועף ואנחנו מחשים ומצאנו עוון!

"אך אחת היא בידנו לעשות, לייסד שתים שלשה ישיבות בגאליציה ובארץ ישראל לפשט ולפאר את שם רבינו הק' לכבוד השם ולרוממותו ואתה תוכל ליתן ולהניח את היסוד מצדך במה שתוכל. ואחר נראה. כי העיקר הוא ההתחלה כמו שאמר רבינו הק', ואולי כי צריכים איזה אנשים שיעסקו בעסק זה, אזי העצה היא להעלות את אחיך משה יוסף שליט"א והוא כבר יתעסק בענין הזה. ואנחנו נחלץ חושים בפולין וארץ ישראל. ונקוה כי בעזר ה' עלׂׂה נעלה וירשנו אותה… ואי"ה לא נשקוט ולא ננוח עד אשר נוציא לאור צדקת תמימותנו ונגלה את צחות נעימות ומתיקות דעת רבינו הק' יחד עם התורה הקדושה אשר תאיר בישיבתנו הק' אי"ה.

"אם זכית לראות את הנפשות היקרות המסולאים מפז שנתרכזו בלודז' באותו הזמן שהיתה הישיבה על תילה ומכונה ונהר ורחב לבבך באמת ולא זאת כמה נפשות יקרות המתרכזים עתה בגאליציע התאבים ומתגעגעים וכוספים ומשתוקקים לדבר אמת.

"הן על כל אלה הננו פונים אליך אחינו היקר שתראה ראשית כל מכוח אישיותך לקבץ איזו סכום הגון בכדי להיות יסוד מוסד לרומם דעת רבינו הק' אשר הוא כל חיותנו…" (הדבר לבסוף לא יצא לפועל)

ר' משה זכה להיות בציון רבינו הקדוש באומן ולאחר מכן חזר לפולין. כשפרצה מלחמת העולם השניה, נעקד על קידוש שמו יתברך יחד עם אלפי יהודי עירו, ה' יקום דמם.

 

רבי חיים מקיבליטש התקרב בילדותו לחסידות ברסלב, על ידי רבי פנחס מקיבליטש ששימש כמלמד דרדקים בעיר וקרב רבים מהם לדרכו של רבינו. כאחיינו של רבי שמואל אייזיק תלמיד רבינו נהג לספר אודותיו, כשהוא מכנהו "הדוד ר' שמואל אייזיק".

לאחר נישואיו שימש תקופה מסויימת כמלמד בעיר טשערין עבור בניו של רבי אבא'לה תלמיד מוהרנ"ת. פעם ביום חורפי ומושלג, רצה לצייר לעצמו את 'יום המיתה' כדי להיזכר בתכלית האדם עלי אדמות. יצא החוצה ונשכב על השלג, כשהוא שח בינו לבין עצמו: "הנה שוכב אתה על הארץ בעניים סגורות, מת…" וכך הוסיף לדבר אל עצמו דיבורים המזכירים לו את התכלית.

תלמיד חכם ועובד ה' היה, אך מצניע לכת עם אלוקיו. ביתו דל, והפרוטה אינה מצויה בכיסו. בחורף שורר קור עז בביתו עד כדי כך שמסרב הוא לבקר בבתי ידידים שם דולקת אש בתנור, שמא יכשל חלילה באיסור 'לא תחמוד'.

כשביקר פעם אצל חמיו בשבת, התארח שם אדם שהיה מתנגד חריף לחסידי ברסלב. בסעודת ליל שבת שילח הלה את חיצי לשונו לעברו, אך ר' חיים שתק ולא השיב מאומה. בסעודת הבוקר התיר שוב הלה את חרצובות לשונו בדברי גנאי נגדו על היותו חסיד ברסלב – וגם הפעם לא השיבו דבר.

אך כשהלה חזר על הדבר בסעודה שלישית, שוב לא יכול ר' חיים לשתוק, וקרא לעברו: "נשבע אני בשבת קודש שעברת עברה פלונית!" בו במקום עטו פניו של המתנגד חיוורון, והוא שתק שתיקה כהודאה.

ידידים בלב ובנפש היו ר' חיים ור' אהרן מקיבליטש עוד מימי ילדותם כשלמדו בחיידר של רבי פנחס. כל ימיהם שררה ביניהם אהבה גדולה. היו משוחחים ביניהם תדיר בעבודת ה' עד שרבים חשבום לשני אחים.

בשנת תר"ע החליטו לנסוע בצוותא לארץ הקודש. הם סבבו מעיירה לעיירה ואספו כסף להוצאות הדרך, אף השיגו דרכונים, אך בבואם לנמל בדקום שוטרי הגבול ולא התירו לרבי אהרן מקיבליטש להמשיך בדרכו, כך שרק ר' חיים לבדו זכה לחון את עפר ארץ ישראל. הוא שהה בה פרק זמן קצר והפליג בחזרה כדי להשתתף בקיבוץ ראש השנה באומן.

בתחילת שנות התר"פ השיא את בתו עם תושב אומן. לאחר מכן ליווה את בתו וחתנו לתחנת הרכבת. בהגיעם לתחנה ניגשו גנבים לעברם, גנבו מהם מזוודה ונמלטו מהמקום. החל ר' חיים דולק בעקבותיהם, והללו ברחו אל מעבר לפסי הרכבת. מיהר ר' חיים אחריהם, וכיוון שהיתה ראייתו חלשה לא הבחין ברכבת המתקרבת, זו פגעה בו אנושות, וכעבור זמן קצר שבק חיים כשהוא כבן שישים שנה. נטמן בעיירה דימיטרובקה שבמחוז חרסון.

חסידי ברסלב שידעו על האהבה הגדולה ששררה בינו ובין ר' אהרן, הסתירו ממנו את דבר האסון במשך מספר חודשים, וכשנודע לו על כך הגיב: "בכך כבר מתכוונים אלי"… ואכן באלול הסמוך נסתלק לעולמו.

רגיל היה רבי חיים מקיבליטש לומר: "מי שחפץ לזכות באמת לאורו שלרבינו, צריך להתמסר אליו לגמרי".

ר' נתן גרינבערג מאודסה

החסיד ר' נתן גרינברג התגורר בעיר הנמל אודסה שלחוף הים השחור, והיה לעזר רב לאנשי שלומנו, הן בענייני נסיעתם לארץ הקודש, והן בקבלת משלוחי ספרי רבינו שנשלחו באניות מארץ ישראל על ידי רבי ישראל קרדונר.

החסיד ר' שמואל-העשל פרידמן, מזכירו ביומנו 'תולדות שמואל', בתיאור נסיעתו לארץ הקודש בשנת תר"ס:

"בערב, בשעה שמונה, באתי ברוך ה' לשלום לאדעס (אודסה), וה' יתברך הזמין לי אכסניה טובה אצל ר' לוי 'דעם קרימון'. בבוקר התפללתי בהרימעסלינער בית-הכנסת, וקיבלתי לשלום מר' ישראל לנדא ור' נתן גרינבארג מאנשי שלומנו…"

"יום ג' פרשת ויקהל. בבוקר התפללנו בבית הכנסת אצל ר' ישעיה, אחר כך הלכנו להבית הכנסת דראמעסלינער, ונתתי את הפאשפרט (דרכון) שלי לר' נתן גרינבערג שילך להטערקישען קאנסליר (הקונסוליה הטורקית) לחתום אותו…"

"יום ה' בבוקר התפללנו, אחר כך הלכנו למקוה, ומשם הלכתי עם ר' משה מצפת להאגענטסטווע (סוכנות נסיעות) ולקחתי שלושה ביליעטען (כרטיסי הפלגה) לקושטאנטינא-סטנבול עבור שנים עשר רובל-כסף. אחר כך הלכנו לאכסניה שלנו לכתוב מכתב לר' ישראל קארדונער ולאבי נ"י. יום ו'. היינו אצל ר' נתן גרינבערג ונתן לנו שלושה קאפלישען (כובעים), אחר כך הלכנו להרב, ונתן לנו מכתב לסטאמבול להחכם פאשי" (תולדות-שמואל עמ' כט, ל)

ר' נתן דנן מוזכר גם במכתבי רבי דוד-צבי דאשיווסקע מאומן, משנת תרס"ח. בעת ההיא, כשנתקרבו בפולין נפשות חדשות לאורו של רבינו, כתב ר' לייבל פראמפאלער מלובלין מכתב לרבי דוד-צבי וביקש שישלח להם מספרי רבינו שנדפסו באותה עת על ידי רבי ישראל קרדונר. במענה, כתב לו רבי דוד-צבי:

"הנני להשיבו שהתפילות עדיין לא קיבלתי וזה היה על ידי סיבה, כי כעת נודע לי שהם מונחים בהטעמאזנע באדעסס (=בנמל אודסה) מתיכף אחר ראש השנה, רק מחמת שהמדובר היה עם ר' ישראל קארדאנער שישלחוׂ על ידי נאלאזנע או נאכמנע (=משלוח) לאדעסס לידידינו מאנ"ש ר' נתן גרינבארג, ולסוף, זה אשר נתן המעות לא קיים הדבר ושלח אותם לקאנטאר (=משרד) וכו' ולא הודיע לנו כלל. ואני כתבתי בכל פעם לר' נתן הנ"ל, והשיב לי שאין לו הקאסטאמענט (=אישור-קבלה) ואי אפשר לו לילך להטעמאזני  (=מכס) לשאול אפילו על הפאסעלקע (=לברר אפילו על החבילה) בלי הדאקאמענט (=מסמך) וכעת ידידינו ר' נתן הנ"ל נסע מביתו לטאמסק לצד מסחרו וקבלתי ממנו ק' (=קארטיל, גלויה) שלא יבוא לביתו עד פסח הבעל"ט ואז יפדה אותם וישלח אותם לכאן. רק מחמת שאתם משתוקקים כל כך אחר תפילות, על כן אני כותב לטשעהרין לידידינו ר' אברהם סופר (=שטרנהארץ) כי שם יש 10 תפילות אצל הגבירינטע (=גברת) מרת פיגא תחי' נכדה של רבינו ז"ל, שיקבלם וישלח אותם ליד רום מעלת כבודו" (אמונת אומן מכתב כב)

במכתב אחר, כותב לו רבי דוד-צבי:

"הקארטיל שלכם קיבלתי, והנני להודיעם שבשבוע העברה קיבלתי קארטיל מידידינו ר' נתן גרינבארג שבא לביתו בערב פסח ושכבר פדה את הקאנסאמעט (=אישור-קבלה) הנקרא אצלינו (נאקלאדנע) מהנאלאז והוא מוכן בקרוב לשלוח הספרים לפה… והנה רצוני מאוד שתכתבו לי עוד הפעם כמה ספרים לשלוח, הן מה'תפילות' וה'תיקון הכללי', ו'שיר ידידות' ומה'שיחות' על זיירגאן (שיחות הר"ן בתרגום לאידיש מדוברת, עיין בתולדות שמואל עמ' קכ) (שם כה)

החסיד הקדוש רבי משה יהושע בזשיליאנסקי הי"ד המכונה רבי אלטר טפליקר

מאותם כוכבי-אור שהפיצו את אור הצדיק על פני תבל, היה רבי משה יהושע, המכונה "ר' אלטר טפליקר".

מתוך הצטנעות מופלאה הפיץ את המעיינות הקדושים – חוצה, על ידי חיבוריו, שמתוכם מפורסמים ביותר הספרים: 'השתפכות הנפש' ו'משיבת נפש', שקרבו, ועדיין מקרבים רבים לעבודת ה' יתברך בדרכו של רבינו הקדוש.

שאר ספריו הם: 'מי הנחל' על ליקוטי מוהר"ן; 'אמונת עתיך'; הגדת 'אור זורח'; ו'מילי דאבות' על פרקי אבות. שלושה חיבורים נוספים הכין לדפוס: סידור מבואר 'אור הגנוז'; 'שומרי אמונים'; ו'התעוררות על לימוד התורה', זאת מלבד כתבים רבים, יקרי ערך, שרבי אלטר העתיק למשמרת מדור לדור.

רבי אלטר נולד בטפליק לאביו רבי אשר זעליג, שהיה תלמיד-חכם וירא ה' מרבים, ממקורבי מוהרנ"ת. ממנו ומשאר תלמידיו הקדושים של רבי נתן למד את דרכי רבינו שהאירו נתיבתו לכל ימי חייו.

יותר מכולם החשיב לרבו את הגאון הקדוש רבי נחמן מטשערין, ממנו קנה את דרכו בלימוד ספרי רבינו. הוא אף התמסר להעתקת ספרו של הרב 'נחת השולחן' ומסרו לידי החסיד הגדול רבי ישראל קרדונר, שהוציאו לאור.

בעקבות מוהרנ"ת והרב מטשערין הלך גם רבי אלטר, ועשה ליקוטים מקוצרים מתורת רבינו, לכל החפץ להתקרב אל הקודש ולטעום מתורתו הקדושה.

לאחר נישואיו שימש כמגיד-שיעור לנערים בני שלש עשרה, אותם לימד גמרא עם רש"י, תוספות ומפרשים. בד בבד, החדיר בלבם יראת ה' טהורה. אחד החסידים שנקלע פעם למקום לימודו עם תלמידיו, התפעל ממראה עיניו: רבי אלטר יושב ומבאר להם את פרק יא מתהילים: 'למנצח בה' חסיתי' והנערים מאזינים בשקיקה, כשהשפעתם העמוקה של דבריו ניכרת על פניהם.

למרות היותו חכם ולמדן מופלג, בחר רבי אלטר טפליקר ללכת בדרכי התמימות, עד שהרב מטשערין המליץ עליו את הפסוק: "אשכילה בדרך תמים"; ובכל עת שהיה רוצה החסיד הדגול רבי אברהם שטרנהרץ להראות למקורבים חדשים – תמימות מהי, היה אמר להם: 'התבוננו ולימדו מרבי אלטר, שכל דרכי עבודתו מושתתים על תמימות ודעת ישרה, ללא כל עקמימות'.

'מתבודד' מופלג היה רבי אלטר טפליקר; זמן רב הקדיש מדי יום לעבודת ההתבודדות שהיא יסוד דרכו של רבינו – ומכאן הכוח הגדול הטמון בספרו 'השתפכות הנפש' להביא לידי מעשה. כל סעיף שכתב, יקד כאש בעצמותיו והיה דרך-חייו; נאה דרש ונאה קיים.

חידוש גדול יש בספריו, שההוגה בהם חש כאילו רבינו ומוהרנ"ת עצמם כותבים את הדברים. הדבר מעיד על דבקותו העצומה בהם, תוך ביטול עצמיותו לגמרי.

שנת תרע"ט הייתה שנה רווית תלאות ליהודי אוקראינה. פוגרומים נערכו בכל העיירות על ידי פורעים צמאי-דם שפרקו זעמם החייתי על כל יהודי שנקרה בדרכם.

ביום שישי, יב לחודש אדר ב' שנת תרע"ט, ביקר רבי נתן שטרנהרץ בנו של רבי אברהם שטרנהרץ בטפליק. סופר סת"ם ומגיה היה, והגיע אל העיר לרגל תיקון ספרי-תורה. סר לבקר את רבי אלטר, ולאחר שהניח את הספרים על השולחן, ישבו שניהם ללמוד 'תורה' מליקוטי מוהר"ן.

לפתע נשמעו שאגות פרא מהחלון, כנופיית רוצחים קרבה אל הבית – – –

ר' נתן ב"ר אברהם, ר' ישראל בול, ובנו של רבי אלטר טפליקר הספיקו להסתתר, אולם עליו בעצמו נגזרה הגזרה – – –

וכך כותב בנו: "אויה לי על שברי! ביום ו' י"ב ימים לחודש אדר שני תרע"ט, נהרג אבי ז"ל רבי משה יהושע, על ידי השודדים 'פעטליוראווצעס' (= מכנופיית הצורר סמיון פטליורה שנאבק על השלטון) בעיר טפליק".

ה' יקום דמו.

נולד בקרימנצ'וק שבאוקראינה לאביו רבי מרדכי–מאָטיע קנלסקי, ולאמו שהיתה נכדת רבי שמע'לה משמשו של רבינו הקדוש. ר' בן-ציון נולד אל תוך תקופת הקומוניזם שאסר לימוד תורה וקיום מצוות, אך אביו החדיר בו ובאחיו ר' נחמן (רוסישער) אהבת תורה ויראת שמים שנשרשו בקרבם לכל חייהם. הוא שכר עבורם מלמד שהיה מגיע בסתר לביתם ללמדם תורה, חרף ה"איסור".

ילד בן תשע היה ר' בן-ציון כשנפטר לפתע אביו ר' מאטיע בגיל ארבעים. הוא ואחיו ואחותו, שנישאה לימים לחסיד רבי נפתלי דובינסקי, נותרו יתומים, ואמם הצדקת שהתמסרה עבור חינוכם היהודי, עברה עמם להתגורר באומן, שם גר החסיד הנלהב רבי יעקב זיטאמירער שסיכן עצמו ולימד ילדים יהודים תורה במחתרת, אצלו למד ר' בן-ציון עד הבר-מצוה.

לאחר מכן חזרה המשפחה לקרימנצ'וק. בתקופה ההיא שרר רעב כבד, וכל דבר מאכל היה יקר המציאות. באחד הימים הצליח הנער בן-ציון להשיג כיכר לחם עבור משפחתו, אך בדרכו לביתו התנפל עליו נער גוי והחל מושך מידיו את כיכר הלחם. בן-ציון, בהבינו את אשר לפניו, אמר לגוי: "קח את מחצית הכיכר, אבל תן לי משהו תמורתה!" "אתן לך את חולצתי", ענה ה'שייגץ' כשהוא פושט את חולצתו ונותנה לו. אך אחר כך תבע את חולצתו בחזרה, ובן-ציון שב הביתה עם שלל מועט.

כשפרצה מלחמת העולם השניה, הוריד הצבא הרוסי – שנזקק ללוחמים רבים – את גיל הגיוס לשבע-עשרה, גילו של ר' בן-ציון. דודתו שינתה את תאריך לידתו בתעודת הלידה, לשנה מאוחר יותר, אך כעבור שנה איימה עליו שוב סכנת הגיוס. הוא הסתתר במקומות שונים, אך לבסוף נתפס ונלקח לצבא. אמו המסורה שלא יכלה להשלים עם כך, עשתה את הדרך עד למחנה בו שהה, עמדה מחוץ לגדר והתבוננה פנימה, עד שהבחין בה אחד החיילים, שומר המחנה, ושאל אותה לרצונה. "הבן שלי נמצא בפנים", השיבה. "מי הוא בנך?" שאל החייל. למשמע השם "בן ציון קנלסקי" היכה בו זכרונו באחת: זהו הנער שאני חייב לו טובה על מחצית הלחם שנתן לי!

התקיים בו בר' בן-ציון הכתוב: "שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו". בעזרת שומר המחנה הצליח להימלט החוצה, אולם מרגע זה נחשב לעריק, וחייו היו רוויי פחד ואימה. עד שכעבור כמה שנים פגש ביהודי שהיו בידיו תעודות של אזרח פולני. הלה ריחם עליו ונתנם לו, ומרגע זה ואילך הפך בן-ציון ל'ברק קנייבסקי'.

כשנכנסו הגרמנים ימ"ש לקרימנצ'וק, נמלטה משפחת קנלסקי ועברה דרך לא דרך; הם צעדו ביערות וחצו נהרות, עד שהגיעו לטשקנט שבאוזבקיסטן, שם הקים ר' בן-ציון את ביתו עם בת ישראל כשרה, כשכל יהודי המקום משתתפים בשמחת הזוג היהודי הבונה בית נאמן בישראל בימים טרופים אלו.

החוק הקומוניסטי חייב אותו לעבוד – ור' בן-ציון פתח חנות בדים. כדי שיוכל לשמור שבת, שכר פועל אוזבקי שעשה בשבת את המלאכות האסורות, בעוד ר' בן-ציון מעמיד פנים כאילו עובד הוא כבכל יום. בתחבולות שונות ומחוכמות הצליח לא לנגוע בכסף במשך כל השבת. כך, בכל שבוע מחדש, נאבק על שמירת שבת קודש.

בזכות המסמכים הפולניים השאולים, זכו ר' בן-ציון ומשפחתו לקבל אשרות-יציאה מרוסיה. הם שהו תקופה בחרקוב, משם נסעו ברכבות לאוסטריה, ממנה לאיטליה ולקפריסין, עד שהגיעו לארץ-הקודש.

זכה ר' בן-ציון לשיבה טובה ולראות נחת יהודית מצאצאיו. כשנפתחו שערי ברית-המועצות, זכו הוא ואחיו ר' נחמן לנסוע פעמים רבות לציון רבינו הקדוש באומן, להשתתף בקיבוץ הקדוש בראש-השנה ולראות בחדווה בתחייתה הפלאית של חסידות ברסלב אחרי החורבן.

בכ"ז בניסן תשס"ט נפטר ר' בן-ציון לעולמו.

רבי יצחק'ל קרקובסקי מאוטבוצק הי"ד

התפרסם כבר בגיל צעיר בכישרונותיו הנדירים ובבקיאותו העצומה בש"ס ובמפרשיו, וגדולי תורה אהבו להשתעשע עמו בדברי תורה.

בן חמש עשרה שנים היה, כשאישו הקדושה של רבינו נאחזה בנפשו, והלהיבה את לבו לבוראו.

בחורף של שנת תרע"ד נסע לאומן, חודש ימים שהה סמוך ונראה למקום קודש הקדשים, היטה אוזנו לתורות, לשיחות ולסיפורי הקודש הנשמעים מפי החסידים, והם הרוו את צימאון לבבו.

כשכולו אחוז רגשות קודש, שב לפולין, ללודז' עירו.

בקיץ של אותה שנה נכנס ללמוד בישיבה שבעיירה מאקוב, אליה התקבל, למרות גילו הצעיר ביחס לשאר הבחורים.

עד מהרה עמדו ראשי הישיבה נדהמים מהיקף ידיעותיו בתורה, ונפעמים מיראתו הגדולה הקודמת לחוכמתו. גם תלמידי הישיבה העריצוהו ואהבוהו ללא גבול.

כתוצאה מהשפעתו העצומה, התקרבו על ידו למעלה ממאה מתלמידי הישיבה לחסידות ברסלב, ודבקו בקיום עצותיו של רבינו.

הידועים שבהם, הם החסידים הגדולים: רבי ישראל כהן, רבי לוי יצחק בנדר, ורבי משה גלידמן המכונה 'ר' משה טשענסטכאווער'.

ראשי הישיבה חששו בתחילה מהשפעתו הכבירה על התלמידים; ולפי שנהגו לעיתים קרובות להתייעץ עם האדמו"ר מרדזימין בקשר להנהגת הישיבה, שאלוהו כיצד לנהוג בתלמיד החדש, ש"הופך את הישיבה ל'שטיבל ברסלבי'…"

תשובת האדמו"ר הייתה: "הניחוהו, ואל תעמדו בדרכו".

משגיח הישיבה שניסה בכל זאת להעיר ל'יצחק'ל אטוואצקער', מצא אותו יושב בעזרת הנשים הריקנית ושופך את נפשו באמירת תהילים בבכייה עצומה. מאז, שוב לא ניסה להפריע לו בדרכו.

דבקותו בתורה הקדושה הייתה לפלא. כל הוויות העולם לא מצאו שום מקום בלבו, שהיה מלא וגדוש בש"ס, פוסקים, זוהר הקדוש, כתבי האר"י וספרי רבינו הקדוש.

'בעל מחדש' עצום היה; כל סוגיא בגמרא או מאמר ב'עץ חיים', ביאר בעמקות מפליאה, לאור דברי רבינו ומוהרנ"ת, ובדברים המביאים לידי מעשה.

בטרם פתח פיו לדבר בציבור, שאל אם הנוכחים ערכו היום 'התבודדות,' ורק לאחר שנענה בחיוב, פתח בדבריו.

כשהשתתף פעם בסעודת ברית מילה, למד מתוך ה'סיפורי מעשיות' את ה'מעשה מאבידת בת מלך'. הוא קרא שתי שורות מהספר, ולאחר מכן עבר לבאר את המעשה על פי תורה ס"ג בליקוטי מוהר"ן – 'סוד כוונת המילה'.

כך במשך כמה שעות; וכשסיים אמר: "עם שתי שורות מ'סיפורי מעשיות' עברנו על שלושים דף מ'עץ חיים'. לכן נקרא רבינו הקדוש נ'חל נ'ובע מ'קור ח'כמה, כי כל דיבור שלו הוא מעיין הנובע מים חיים שאינם פוסקים!"

לאחר הלימוד קמו כל החסידים לריקוד נלהב, שהלך והתעצם שעה ארוכה.

פעם, כשלמד ברבים בליקוטי מוהר"ן בתורה קכ"א, שם דורש רבינו את הפסוק "אז אמרתי הנה באתי בִמְגִלַת ספר כתוב עלי לעשות רצונך אלוקי חפצתי" (תהילים מ) – "כשאדם רואה ולומד בספר, ובכל מקום שהוא רואה ולומד מוצא את עצמו – זה סימן שחפץ לעשות רצונו יתברך" – שאל אחד הנוכחים: "אם כן יאמר לי מר, כיצד מרומז בפסוק זה עצמו, מהי עבודת ה' הראויה לי?"

ענה רבי יצחק על אתר: "הלא 'במגלת' – ראשי תיבות: מ'צוה ג'דולה ל'היות ב'שמחה ת'מיד (ליקוטי מוהר"ן ח"ב כד) שזוהי הנהגה לכל אדם".

עני מרוד היה, ופעם אחת, כשלא היה באפשרותו לשלם שכר דירה במשך תקופה ארוכה, והתעורר חשש שיאלץ לפנות את דירתו, נסע לאחד מקיבוצי החסידים כדי לבקש את עזרתם.

בבואו החל לדבר עמם בהתלהבות בדברי רבינו, עד ששכח כליל לשם מה בא – – –

רק בשובו נזכר שהעניין פרח מראשו, וכתב לחבריו איגרת בה תיאר את מצבו.

החסידים נחלצו מיד לעזרתו, כשהם שמחים לסייע לתלמיד חכם וחסיד ירא ה' כמותו.

בעלות הכורת על יהדות אירופה, עלתה נשמתו של רבי יצחק'ל, עולה תמימה לה'. ה' יקום דמו.

רבי שמואל שפירא נולד בירושלים העתיקה לאביו רבי שלמה יצחק, שמש וספרא דדיינא, ולאמו  בתו של רבי שמואל הומינר מייסד שכונת מאה שערים. מנעוריו התמיד בתורה בשקידה מופלאה, ופעם אחת סיים את כל פרק 'יש נוחלין' בליל-שישי אחד.

ראש ישיבת 'עץ חיים' שבה למד, הגאון רבי איסר זלמן מלצר, היה נוהג לקום לפניו, והתבטא עליו בשבחים מופלגים. יחד עם התמדתו העצומה, היה רבי שמואל מבקש ה' וירא חטא, מתייגע בתפילה בכוונה ושומר על עיניו מכל משמר.

בהיותו בן עשרים, נסתלק אביו לעולמו. בתקופה ההיא זכה רבי שמואל שפירא להתקרב לאורו של רבינו, על ידי רבי ישראל נחמן אנשין, בנו של רבי שמואל מאיר אנשין. הוא דבק בכל עוז ברבינו ובתורתו, ובחודש אלול נסע לראשונה בחייו למירון, שם בילה את רוב החודש בתורה ובתפילה, קימת חצות והתבודדות בהרים שסביבות ציון רשב"י זיע"א.

במירון פגש בחסיד הישיש רבי נתן חנה'ס מצפת, בנו של רבי יצחק מראיריד מתלמידי מוהרנ"ת. רבי נתן התגורר ב'מושב זקנים' במירון ועבד את ה' בצילו של רשב"י. הוא שש על המקורב הצעיר כמוצא שלל רב וישב עמו רבות, כשהוא משפיע עליו שיחות קודש וסיפורים מאנשי רבינו הקדוש, וניגוני דביקות מעוררי לב.

כעבור תקופה קצרה, הקים רבי שמואל שפירא את ביתו עם בתו של רבי יוסף-קדיש קרישבסקי מיקירי ירושלים. מיום ליום בלע בתשוקה נפלאה כל דיבור שמצא בספרי רבינו, ולבו התמלא התלהבות ברשפי שלהבת לבורא; ומגודל הרגשו במתיקות דברי רבינו, גמר אומר לפרוש ולהתרחק כמטחווי קשת מכל הבלי העולם הזה. בצימאון אין קץ היה שותה את דבריהם של זקני החסידים, מלקט כל עובדה ושיחה על עבודת ה' ומאמצם ללבו.

לפני כל שבת, היה רגיל לומר את ה'ליקוטי תפילות' על שבת, וכן לקראת כל חג ומועד, כגון פורים, פסח וכו'. לימים ביקש מאחד מבניו שילקט את כל התפילות לזמני השנה בספר מיוחד, משום שהדבר יביא תועלת מרובה לכלל אנ"ש, וכן עשה.

רבי שמואל מסר את נפשו פשוטו כמשמעו על קדושת עיניו ולא עשה חשבון כלל לעולם בעניין זה; ומרגלא בפומיה לומר: "אל תהי חכם בעיניך – בעניין שמירת העיניים אסור לעשות שום 'חכמות'".

בשנת תש"ח נלקח לשבי הירדני, יחד עם עוד רבים מדרי ירושלים העתיקה, לערבות ירדן. כל התקופה ההיא עד לשחרורם, עבד את ה' כמידת יכולתו, חרף הקשיים המרובים, ומסר נפשו על כשרות המאכלים וכדומה.

מיום שטעם רבי שמואל שפירא מאורו של רבינו, סלד מפני הכבוד והפרסום כמפני האש ולא אבה בשום אופן שיכבדוהו. תקופה מסוימת החלו אנשים לבוא אליו עם פדיונות כדי שיתפלל בעבורם, לאחר זמן נודע לו מי הפנה אותם אליו, כשפגש בו פרץ בבכי ואמר לו בכאב: "הרי מאז ומתמיד אנחנו חברים, מדוע אתה עושה לי את זה?!"

כיסופיו להשתטח על ציון רבינו הקדוש באומן לא ידעו גבולות; בחצות לילה היה בוכה זמן רב באמירת 'חצות' במילים: "בשערי ציון נעוף כיונים" ושוב ושוב חזר עליהם בניגון של תחנונים. בפורים אחד, מכר את כל חלק העולם-הבא שלו לרבי שמואל הורביץ, כדי שייתן לו בתמורה 'תיקון הכללי' אחד שאמר בציון רבינו.

משמים ראו את כיסופיו העזים וזיכוהו להגיע לציון רבינו עוד בתקופת שלטון הקומוניזם. בשנה האחרונה לחייו זכה להגיע מתוך מסירות-נפש בל תתואר לראש השנה לאומן. בריקודים במוצאי ראש-השנה, קם ממקומו, מתנער באופן מפליא ממחלתו וחולשתו העצומה, ורקד כרבע שעה במעגל מתוך שמחה ואושר אין קץ על שזכה להיות באומן בראש השנה.

בשביעי של פסח תשמ"ט, עלתה נשמתו הטהורה של רבי שמואל שפירא לגנזי מרומים ונטמן בהר-הזיתים.

רבי משה אייזנמן התקרב לחסידות ברסלב על ידי החסיד רבי אברהם יצחק ויסזאנד.

רבי אברהם יצחק למד בישיבתו של ה'חפץ חיים' בראדין במשך שמונה שנים, ושב משם מלא וגדוש בש"ס ופוסקים לעיר מולדתו לודז' שבפולין. בלודז' התקרב לדרך רבינו על ידי רבי שלמה גבריאל ורבי אלטר בן ציון קרוסקופ.

לימים נלקח רבי אברהם יצחק לחתן על ידי רבי חיים זונדל האלטשטוק, גיסו של הגאון רבי מאיר יחיאל מאוסטרובצה, ובעקבות כך עבר לדור באוסטרובצה, שם נתחבב עד מהרה על אברכי ובחורי 'בית המדרש הישן' שכן ניחן בהסברה נפלאה ובמאור פנים – והכל שתו בצמא את דבריו.

ברבות הזמן התקרבו על ידו כמעט כל אברכי ובחורי בית המדרש לאורו של רבינו. כמה עשרות מהם הפכו לחסידי ברסלב בלב ובנפש, ביניהם רבי משה דוד טעבל אייזנמן, שכונה רבי משה'לה אוסטרובצר.

ר' משה'לה היה בקי גדול בספרים, ועל פיו היו שגורים ש"ס ופוסקים. הגאון מאוסטרובצה לקחו לחברותא, ונהג לומר עליו בחיבה: "משה'לה הוא ארון הספרים שלי".

החסיד ר' בֵּירַך רובינזון שהכירו היטב, כותב בשבחו: "היה מקורב לברסלב בהתקשרות חזק – אשר אני לא ראיתי עוד אצל מקורבים חדשים שהיתה להם התלהבות כזו כמו שהיתה לרבי משה".

תקופה ארוכה ישב רבי משה דוד טעבל במרתף ועוסק בתורה ובעבודת ה', ולא יצא כי אם לדברים הכרחיים בלבד, כדי לשמור על קדושת עיניו.

לאחר נישואיו, עבר רבי משה אייזנמן לדור בעיירה שידלובצה, ומשם נהג להתכתב מדי שבוע עם חברו ר' בירך רובינזון שהתגורר בעיר סאליף. מכתביו מלאים חידושים שחידש בספרי רבינו. הוא גם שלח לו קונטרס שכתב, ובו ראשי תיבות וסופי תיבות על ספר תהילים, בו הוא מראה כי בכל מזמור מרומז שמו של רבינו הקדוש. ר' בירך שמר על קונטרס זה, אולם הוא נותר בביתו הנטוש בעת מלחמת העולם השניה ואבד לבלי שוב.

מוסיף ר' בירך ומספר אודותיו: "היה מתמיד גדול, היה יכול ללמוד על מקום אחד הרבה שעות ולא זז… כל ימי חייו היה משתוקק ודואג לזכות להיות על ציון רבינו ז"ל, ובכה מפני מה הוא לא זכה לזה. והיה מְקָרֵב לחסידי ברסלב. גם אחיו פסח מאיר שהיה איש תמים, יכול ללמוד גם כן, והתקרב לברסלב בפשיטות ובתמימות".

במכתבו לחסיד ר' יצחק מאיר קורמן, כותב רבי משה אייזנמן: "כעת ממשמש והולך ראש השנה הקדוש – ועינינו כלות לישועת ה' שנזכה לנסוע ולבוא על ציון הקדוש על ר"ה. אבל עבר קציר כלה קיץ ואנחנו לא נושענו, ומי יודע אם נזכה לזה. השי"ת ירחם על כל אנ"ש היקרים בכל מקום שהם, ובפרט עלינו, שנזכה לבוא לשלום על ציון הקדוש על ר"ה הבא עלינו. כי בודאי כל אנ"ש צריכין לישועה זאת, אבל עלינו הרחמנות גדולה מאד, כי אנחנו לא זכינו עדיין להיות אפילו פעם אחת על הציון הקדוש. וכל אחד ואחד מרגיש בעצמו שבודאי היה טוב מאוד כשהיה זוכה לבוא על ציון הקדוש, לנער מעצמו את העפרורית על ידי רוח הקודש של הצדיק הקדוש שנקרא 'איש אשר רוח בו', ובפרט לזכות לוידוי דברים לפני הצדיק, שעל ידי זה זוכין ל'פרשת דרכים' – לידע באיזה דרך להלך".

נספה על קידוש ה' בשואה  האיומה. ה' ינקום דמו.

רבי יצחק מראיריד – תלמיד מוהרנ"ת

מוצאו מהעיירה ריאיריד המצויה לא הרחק מברסלב, שבה התגוררו חסידי ברסלב, תלמידיו של רבי נתן.

כשתינה פעם את צרותיו ומכאוביו בפני מוהרנ"ת, כתב לו מוהרנ"ת מכתב תשובה ארוך וגדוש בדיבורים קדושים, יוקדים כגחלי אש:

"מכתבך קיבלתי… ומעוצם אהבתכם ותשוקתי החזקה להשתדל בטובתכם בפקודתו ורצוני הקדוש ז"ל להיטיב מטובו האמיתי גם לכם, לכל אחד ואחד כפי תשוקתו ויגיעתו וטרחו לקבל טובתו האמיתית והנצחית – שמתי אל לבי היום קודם אור היום – בעוצם ריבוי טרדותיי ומעוף מצוקותי בכלל ובפרט אשר אי אפשר לבאר, ה' יתברך ירחם מהרה – לעיין במכתבו, ואמרתי להשיבו גם פה, כי ידעתי שיש כמה דיבורים שאי אפשר לפרטם בפה…"

"וכלל הדבר, לך ולכל כיוצא בך, שאין בידי להשיבכם כלל, רק כל אחד ואחד כפי מה שיחתור ויבקש אחר הבארות מים חיים קדושים הנ"ל, בודאי ימצא באמתחתי – אמתחת העני והאביון הנרדף מאד מאד מכל צד, אשר מחמת זה אמתחתו מלאה עפר וצרורות ובלואי הסחבות אשר מילאוה זרים להסתיר ולהעלים פניני גנזיו, עם כל זה מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה, וכל מיני חושך והסתרות שבעולם לא יוכל להעלים אורות מטמוני אוצרות חיים כאלה, אשר כבר נתגלה מהם מה שנתגלה בספריו הקדושים ז"ל, ועדיין עדיין אתם צריכים יגיעות לחפור אצלי העני והאביון, ובודאי תמצאו אם תתייגעו…"

בסיום המכתב הארוך, כותב מוהרנ"ת לרבי יצחק מה הביאו בכל זאת להקדיש שעה ארוכה מזמנו היקר, כדי לכתוב לו כל זאת: "ידיד נפשי, לא היה עולה על לבי ליקח פנאי להשיבך עתה, אך אני יודע ומאמין שמה שזיכיתי אותך ברחמיו המרובים שתהיה על ראש השנה העבר באומן עמנו יחד, זה עורר לבי לאהבתך גם בימי ראש השנה באומן וגם עתה… על כן אמרתי, כדאי לבלות שעה לכתוב לך דברי אלה, אולי אוכל לעורר אותך. והעיקר שתאמין בך, על כל פנים כמו שאני מאמין בך…"

ואם באנ"ש דריאריד עסקינן, מסופר, ששנה אחת, כשהגיע יום השוק האחרון בערב פסח, עדיין היה ביתו של מוהרנ"ת ריק מכל, אך לבו היה חזק בביטחון בה'.

באותו יום הגיעו כמה מתלמידיו מריאיריד לשוק של ברסלב, ושלחו כסף עבור מוהרנ"ת. כשהגיע השליח, דיבר עמו מוהרנ"ת דיבורים נלהבים על קדושת חג הפסח עד שהשליח שכח לשם מה הגיע והלך מביתו בלי למסור לו את צרור הכסף. כשראה מוהרנ"ת שתלמידו רבי נחמן מטולטשין עצב ומודאג ממצבו, הסביר לו שהשפע יורד לכל אדם דרך צינורות, באופן שמגיע בדיוק ברגע הנכון, כמו שכתוב "ואתה נותן להם את אכלם בעתו"  – בעתו דווקא. עודו מדבר, והשליח מריאיריד הגיע ובידו הכסף…

והעיד רבי נחמן מטולטשין, שלא ניכר על פני מוהרנ"ת שום שינוי באותה העת, מגודל בטחוני בה' יתברך שבודאי בלי ספק ישלח לו את צרכי החג (מפי ר' יצחק מאיר קורמן ז"ל).

רבי יצחק הותיר אחריו בנים יראי ה' המקושרים לרבינו, הלא הם רבי נתן חנה'ס ואחיו רבי יואל צבי מיקירי אנ"ש בצפת.

רבי יצחק (איצל'ה) מטולטשין – תלמיד מוהרנ"ת

היה מעיר טולטשין. בתקופת המחלוקת הקשה שעל מוהרנ"ת ואנשיו, סבל עינויים והכאות, עד שהוכרח לחדול מלנסוע לרבו מוהרנ"ת. אך מיד כששקטה מעט הסערה, חזר ונסע אליו (ימי התלאות).

בתקופה ההיא דרש מוהרנ"ת בשלומו במכתבו: "ושלום רב לכל אנ"ש באהבה רבה ורחימתן עזיזא כמאז ומקדם, כי ברית אהבתנו לא תופר לעולם. מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה וכו', אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו. ונא לכתוב לי מכל אחד ואחד… ומרבי איצי ב"ר אברהם דב".

בשנת תר"ב, כשנסע רבי נחמן מטולטשין ללמברג הרחוקה כדי להדפיס את ה'ליקוטי עצות', נחלץ מוהרנ"ת למען פרנסת ביתו של רבי נחמן ופנה בבקשה לבנו רבי יצחק ולכמה מתלמידיו, ורבי איצל'ה ביניהם, שיתמכו במשפחתו של רבי נחמן. כמו כן תמך רבי איצל'ה במוהרנ"ת עצמו ובהחזקת ה'קלויז' באומן.

בשנת תרל"ג זכה רבי איצל'ה לעלות לארץ הקודש ולקבוע את מושבו בעיר הקודש צפת, שם דרה חבורה מתלמידי מוהרנ"ת. ידידו וקרוב משפחתו, רבי נחמן מטולטשין, כתב לו:

"שלום לשאר בשרי אוהב נפשי האמיתי הרב יצחק, שקורין אותו ר' איצלי מטולטשין. היום זכיתי להתבשר אשר כבר זכה להוציא לבבו הטוב, ולבוא לארץ הקודש, טוב להודות לה'. הקוויטיל מאדעס קבלתי, וקריתי אותו היטב היטב. אשריך שזכה שיתקשרו בלבבו הדק היטב הדיבורים הטובים כל כך כל כך, כן תחיה את נפשך בהם כל ימי חייך, כאשר שמעתי מפיו של הקדוש מורי ורבי, מורנו הרב נתן, זצוק"ל 'נאהר (= רק) אזמרה וכו' און נאהר אזמרה לאלקי בעודי וכו", עד שנזכה להתעלות לכל זה באמת, יחד עם כל אחינו בני ישראל. ואי אפשר להאריך יותר. כן תחיה את עצמך בזה כל ימי חייך באריכות ימים ושנים טובות אמן סלה, אמן כן יהי רצון".

רבי נתן ב"ר יהודה תלמיד מוהרנ"ת, שעלה ארצה מספר שנים אחר כך והתיישב בטבריה, מרבה לדרוש בשלומו במכתביו שנקבצו בספר 'נתיב צדיק' ומכנהו: "אוהב נפשי, אהובי מנוער, החסיד ר' איצילי". ממכתבים אלו עולה כי כמה פעמים זכה רבי איצל'ה לנסוע מצפת לאומן, לפחות בשנים תרל"ו, תרל"ח, תרל"ט. "ידידנו ר' איצילי ני"ו שנסע למקום קודש הקדשים, ה' יתברך ינחה אותו למחוז חפצו בהליכה ובחזרה לחיים טובים ולשלום, ויפעול בגשמיות וברוחניות כאוות נפשו" (שארית ישראל, כה).

עוד הוא כותב: "ולידידי אהוב נפשי ר' איצלי נ"י, ה' יתברך ירחם עליו בזכות המסירות נפש שהיה לו במלבושים של אדמו"ר ר' נתן, וישלח לו רפואה שלמה ולזוגתו תחי' חיש מהר"; "וגם תכתבו לי מה עושה ידידי אהובי באמת אשר הציל את אדמו"ר מוה"ר נתן מחרפות וביזיונות באומאן, מו"ה ר' איצילע נ"י…" (נתיב צדיק יא, לז).

כשנפל רבי איצל'ה למשכב בשנת תרל"ט, כתב לו חברו רבי נתן הנזכר: "וגם לידידנו ר' איצלי נ"י ישלח לו השי"ת רפואה שלמה, כי אנו מתי מעט. וזכות נסיעתו על ראש השנה יעמוד לו שיאריך ימים ושנים… ותאמר לר' איצילי נ"י שיהיה חזק בביטחון שיעמוד מחולי זה, כי כך ראיתי בספר 'תולדות יעקב יוסף', ששמע ממורו, שכשאדם חזק בביטחון אין מענישין אותו; ומרבינו ז"ל גם כן שמעתי מאדמו"ר ר' נתן כעין זה".

בז' ניסן תרל"ט כתב: "החייתנו במה שכתבת לי שידידנו ר' איצלע נ"י הוקל חוליו. ה' יתברך ישלח לו רפואה שלמה ויזכה אותנו ה' יתברך כולם בכלל לקבל חג הפסח הקדוש".

רבי משה קרַסנשטיין תלמיד רבינו

מעשירי העיר ברסלב היה רבי משה קרסנשטיין וממקורביו של רבינו. נודע בכינויו ר' משה העניע'ס, על שם אמו מרת הניה.

רבינו מזכירו בכמה ממכתביו. באחד מהם הוא כותב: "אבקש מכם מאד, רבי משה בהרב רבי ישראל עם רבי משה בן העניע, לשלוח אלי מעות כנ"ל. אם ירצה ה', כשאבוא לביתי אתחשב איתכם החשבון כמו שתרצו".

מכתב זה שלח רבינו בשנת תקס"ז, בהיותו בעיר אוסטרו, שם נפל למשכב, הוא פונה לאנשי שלומו בדברים היוצאים מן הלב: "אהוביי אחיי ורעיי, אבקש מאד להתפלל בעד נפשי העלובה, להתפלל בכוונת הלב. הזכרו, כל אחד, באיזה מצב מצאתי אתכם כשבאתי לברסלב, וכמה כוחות ברוחניות וגשמיות השקעתי סביבכם – הרי מן היושר שגם אתם תבקשו מהשם יתברך, שהשם יתברך ירפאני בהראות ה' לי נועם זיוו" (תרגום מאידיש).

פעם אחרת, בשהותו בזסלב, שלח רבינו מכתב ובסופו הוסיף: "לפרוס בשלום ידידי מורנו הרב משה בהרב, עם שכנם ידידי מורנו הרב ישראל, עם שותפי ידידי מורנו הרב משה בן העניא".

גם במכתב שכתב רבינו בראש חודש תמוז תק"ע, האחרון לימי חייו הקדושים, בימי שהותו באומן (מכתב שהתגלה אך בתקופה האחרונה) מוזכר רבי משה בן הניה דנן.

נוהג היה רבי אפרים בן רבי נפתלי, תלמיד מוהרנ"ת, לבוא בכל שנה לקראת ימי ראש השנה הקדושים, מביתו בירושלים – לאומן. עקב היותו אפרים זקן, סבל מתלאות הדרך, ולאחר ימי ההפלגה הארוכים אחזתו "מחלת ים".

עם הגיעו לאומן היה מתארח בביתו של רבי משה קרסנשטיין, שהכין לו סגולה לריפוי ממחלת ים שמקובלת מרבינו, והיא: לקחת יין ולהרתיחו, ולאחר ההרתחה להכניס לתוכו עשב בשם פאלין, ולשתותו. בכל שנה היה רבי משה מכין בשבילו דוד שלם מהמשקה הזה ולאחר ששתה ממנו רבי אפרים אכן החלים.

שנים ארוכות מאז נישואיו לא זכה רבי משה קרסנשטיין לבנים. רבי שמואל אייזיק, תלמיד רבינו, הבטיח לו שאם יקנה בעבורו קיטל ( = מעיל לבן) לימים הנוראים, יפקד בבן זכר. ואומנם זכה רבי משה לבן, הלא הוא רבי נחמן קרסנשטיין.

נוהג היה רבי משה להכניס אורחים, אולם דרכו היתה שלא לפתוח עמם בשיחה. זאת עד למעשה שהיה, אשר בעקבותיו שינה את מנהגו:

פעם אחת הגיע אליו לשבת קודש אורח, שהכרת פניו ענתה בו כי צדיק הוא. מייד עלה על דעתו: 'אפתח עמו בשיחה בענייני תורה ועבודת השם, אולם לא עכשיו בסעודת הלילה, אלא מחר בבוקר'… בסעודת הבוקר שוב חשב: 'אדחה את שיחתי עמו לסעודה שלישית'… בסעודה שלישית הדבר חזר על עצמו, ורבי משה קיווה לדבר עם אורחו בסעודת מלוה מלכה… אלא שלסעודת מלוה מלכה כבר לא הגיע האורח.

מה הופתע לשמוע מפי רבינו לאחר זמן את הדברים הבאים: "אילו היית נוהג לדבר דברי תורה עם אורחיך, היתה לך הזכות לדבר עם אורח חשוב זה שאין כדוגמתו" – – –

 

רבי צבי מטירהוביצה

טירהוביצה (טרוביץ), רק לזכר שמה של עיירה זו – עירו של רבי צבי מטרוביץ – מתמלא הלב ערגה לשרפי הקודש שחיו בה. היה זה כעשר שנים לאחר הסתלקות מוהרנ"ת, כאשר קרא רבי נפתלי תלמיד רבינו לרבי נחמן מטולטשין, ואמר לו: "רואה אני שבטירהוביצה החל אורו של רבינו לזרוח, צא נא לשם ולבֵּה את השלהבת".

מספר שבועות שהה רבי נחמן בעיר זו, כשהוא מותיר אחריו חבורה נפלאה של עובדי ה', שעד היום שמותיהם נזכרים בגעגועים.

אמרו על חסידי ברסלב שבטירהוביצה, שהיה להם לב פתוח בעבודת הבורא, וכיס פתוח לצדקה. קופה אחת היתה לכולם, לתוכה נתנו מכספם כפי יכולתם ונטלו כאשר הזדקקו. מושג ששמו "אני" לא היה קיים אצלם.

מאותם חסידים מופלאים היה רבי צבי מטרוביץ (כונה גם ר' הירש ממרינובקה), שמלבד יגיעתו בתורה ותפילה, הצטיין בעשיית צדקה וחסד.

לימים השתוקק ר' צבי מטרוביץ לעלות לארץ ישראל, ולמרות הדלות הנוראה שהיתה נחלתם של יושבי הארץ, לא חת מכך, הגיע ארצה יחד עם בניו ארצה והתיישב בצפת.

גדולי תלמידי מוהרנ"ת, כמו רבי נחמן מטולטשין, רבי נתן ב"ר יהודה, רבי אפרים ב"ר נפתלי, עמדו עמו בקשרי מכתבים. רבי נחמן מטולטשין כותב לו: "גם אני פורס בשלום ידידנו עוז, הרב המופלא הוותיק ועושה חסד, הנגיד ר' הירש ממרינובקה, ובשלום כל בני ביתו… ובשלום כל אוהבנו אשר יושבים על אדמת קודש".

כאשר עלה רבי נתן ב"ר יהודה לארץ ישראל, רצה להתיישב אף הוא בצפת, שבה היה רוב מניינם של חסידי ברסלב בארץ ישראל, אך מאת ה' היתה זאת שקבע את משכנו בטבריה, משם שיגר מכתב לרבי צבי מטירהוביצה ובו כתב: "אחרי דרישת שלומך הטוב באהבה רבה, באתי לבקש מאת מעלתכם, שתהיה אהבתנו קשורה תמיד על ידי מכתבים". ואכן, עד ימיו האחרונים שמר על קשר זה עם ר' צבי ועם בניו, ובפרט עם בנו ר' נתן.

גם בצפת, כמו בטירהוביצה, עסק ר' צבי בגמילות חסדים, וכאשר השיא יתומה, כתב לו ר' נתן מטבריה: "תראו לשמוח מאד שה' יתברך עזר לכם להשיא יתומה; ואצל רבינו ז"ל היה מצוות הכנסת-כלה מהמצוות הגדולות, כך שמעתי ממורינו רבי נתן".

בשנת תרמ"א נסע ר' צבי מטרוביץ לחוץ לארץ, כפי הנראה לאומן. גם לשם כתב לו ר' נתן מטבריה: "אני מעתיר תמיד בעדכם בכל יום, ובמקומות הקדושים, ובעד כל בני ביתכם. ה' יתברך יעזור לכם, לבוא לביתכם לארץ הקודש בישועה שלימה חיש מהר, ויעביר אתכם בין בים, בין ביבשה, לחיים ולשלום".

ר' צבי זכה לבנים ובני בנים יראי ה' ההולכים בדרך רבינו. בניו: ר' נתן, ר' סנדר, ר' ישראל, ור' נחמן. בנו ר' נחמן שהתגורר במרינובקה נהג להתכתב עם אביו בדברי תורה. בספר המכתבים "שארית ישראל" נדפס מכתב שכתב לאביו, ובו ביאור נפלא בדברי רבינו בתורה כ"א, על פי דברי התוספות במסכת סוכה, שאותו שמע מפי רבי זלמן הרב ממדודיבקה, בעת הקיבוץ בראש השנה באומן.

ר' צבי נפטר בשם טוב, ביום כ"ו לחודש אב שנת תר"ן, ונטמן בבית הקברות בצפת, סמוך לרבי יצחק בן מוהרנ"ת. לידו טמון בנו ר' סנדר.

נכדו של החסיד רבי אשר זליג בזשיליאנסקי, מתלמידי מוהרנ"ת, שהיה אביו של רבי אלתר מטפליק מחבר הספרים הנפלאים 'השתפכות הנפש' ו'משיבת נפש'.

בימי נעוריו, זכה להכיר רבים מתלמידיו של רבי נתן, במחיצתם ספג אל נשמתו אמונה עזה ברבינו הקדוש, והתלהבות קדושה בעבודת הבורא.

'מתפלל' עצום היה; בשנת פטירת אמו, אחות רבי אלטר טפליקר, עבר לפני התיבה במניין של חסידי ברסלב בטפליק. תפילתו היתה בנעימות ומתיקות בלתי מצויה, והמסה את לב שומעיה, עד שהיו אומרים הכל בערגה: 'איך זוכים לאחר אריכות ימים ושנים להשאיר בן כזה, שיתפלל תפילה כזו ויאמר קדיש כזה' – – –

בראש השנה תר"פ, כאשר אימתן של כנופיות פורעים הייתה מוטלת על הכל ברחבי אוקראינה, לא משך ה'קיבוץ' באומן משתתפים רבים. אולם רבי יצחק, שכיסופיו לראש-השנה של רבינו לא ידעו גבולות, חרף נפשו יחד עם עוד חסידים בני עירו, והגיע לאומן.

בטרם צאתו לדרך, ניסו בני ביתו להניאו מהנסיעה: 'הרי הרוצחים משוטטים בדרכים; מסכן אתה את חייך!'

"אני אסע לאומן, יהיה מה שיהיה", השיב רבי יצחק, "ואם חלילה וחס אמות בדרך – זכיתי על כל פנים להיות באומן בראש-השנה אשתקד. אולם, להישאר בביתי ולא לנסוע – גרוע מבחינתי יותר ממוות!"

הוא יצא יחד עם חבריו, לתור אחר עגלון נכרי שיסכים לקחת אותם לאומן. אך בימים טרופים אלה, איש לא היה רוצה לסכן את עצמו. רק לאחר הפצרות רבות, ומשהבטיחו סכום עתק למי שיסיעם, נעתר אחד העגלונים לעשות זאת.

יחד עם רבי יצחק, נסעו שישה חסידים נוספים. בהם החסיד רבי אהרן קיבליטשער וחתנו רבי לוי יצחק בנדר.

העגלון הדהיר את סוסיו, ולבם של החסידים עלה על גדותיו. בתיה האחרונים של טפליק נעלמו באופק, והעגלה גמאה מספר קילומטרים, כשלפתע נחרדו החסידים לשמוע צווחות פרא; כנופיית רוצחים וכלי משחית בידיהם, התנפלה על יושבי העגלה.

עד מהרה היו השבעה עקודים בידיהם ורגליהם.

"הבו לנו את כספכם!" שאגו הפראים, כשהם מנופפים בחרבותיהם. אלא שהנוסעים, שנתנו את אחרוני פרוטותיהם בשכר הנסיעה, הבינו כי כלתה אליהם הרעה, והחלו לוחשים 'וידוי' ברתת ובזיע, מוכנים ומזומנים למסור נפשם על קידוש שמו יתברך – – –

ברם, הרוצחים לא מיהרו להוציא את זממם לפועל; שעות ארוכות התמהמהו ושוחחו ביניהם. לפתע, בניגוד לכל היגיון, ניגשו אליהם, התירו את כבליהם ושיחררום לנפשם.

בני החבורה התקשו להאמין כי חייהם ניתנו להם במתנה.

אולם, גודל הנס שארע להם בעטיו של אותו עיכוב שסחט מהם את תמצית רוחם – התברר להם רק מאוחר יותר.

כשהגיעו לעיירה הסמוכה, נפערו עיניהם בתדהמה: העיירה כולה על בתיה עולה באש!

המקומיים סיפרו להם, כי כנופיית רוצחים פשטה על המקום, וכיון ששמעו שעגלה קרבה ובאה, המתינו כדי להתנפל על נוסעיה. אולם לבסוף פקעה סבלנותם; העלו באש את בתי העיירה והמשיכו בדרכם.

זכה רבי יצחק להימנות באותה שנה עם משתתפי הקיבוץ הקדוש באומן, אף לשמש כ'בעל תוקע', ולשוב לביתו בריא ושלם.

 

(באדיבות ד. ברסלבר, עלון 'אוצרות')

רבי יונה לבל

זכה להתקרב בצעירותו לחסידות ברסלב ומאז היה רגיל כל ימיו לשוחח עם ה' יתברך "כדבר איש אל רעהו" כפי שמלמד רבינו; בפשטות, בתמימות, בכל מקום ובכל זמן היה פיו ממלמל דברים לבוראו.

שלשה שבועות לפני שמלאו לו עשרים שנה, עדיין לא התארס. הוא נסע למירון והשתטח על ציון הרשב"י, ולילה שלם בכה וביקש מה' שיזכה להנשא לפני גיל עשרים. אך חזר ירושלימה, ואל הכותל המערבי הגיעה זה עתה מפולין בתו של ר' אהרן שיינברג, חסיד גור מלוקוב. ראתה אותה בכותל הגבאית הצדקת גיטל'ה בייטלמכר, ומיד עלה בדעתה לשדכה לרבי יונה, זה התנה את השידוך בתנאי שהחתונה תתקיים לפני שימלאו לו עשרים. וכך הוה.

בליל אירוסיו, כמו בעוד לילות רבים, עשה את הדרך לכותל המערבי יחד עם חברו, כשהוא שופך שם דמעות הודיה ותחינה לבוראו.

אל ציון רשב"י במירון היה קשור כל ימיו בעבותות אהבה; בכל עת מצוא היה מגיע לשם. ומכיון שטוב ומטיב היה, דאג כל העת להאכיל רעבים ולהכין ארוחות לכל דכפין. כשהסיר היה מבעבע על גבי האש, היה פונה להשתטח על הציון ולפרש שיחתו לפני בוראו בדברי חן ותחנונים. יהודי שהיה רחוק משמירת מצוות, נקלע פעם למירון ושמע אותו בוכה ליד הציון: "ריבונו של עולם! מה יהיה עם ימי ושנותי שחולפים בחושך?…" הלה כה התעורר מכך עד ששינה את דרך חייו לטובה.

רבי יונה שימש כתוקע ב'קיבוץ' של ראש השנה במירון (בשנים שבהן לא ניתן היה להגיע לאומן). פסוקי מן המיצר שהיו נאמרים על ידו, היו ממיסים אפילו לב אבן. מעשה בנער ירושלמי אחד שירד מן הדרך הישרה, הציע לו רבי יונה להתלוות אליו בנסיעתו למירון לראש השנה. פסוקי 'מן המיצר' הנרגשים של רבי יונה חילחלו אל נפשו של הנער, וגם לשנה הבאה הגיע מירונה. אולם, בהשפעת חברו, החליט לעזוב את הארץ ולנסוע לצרפת. מצרפת, הועיד פניו לאמריקה וקנה כרטיס באוניה המפליגה לשם. אלא, שהוא לא שם לב שתאריך ההפלגה הוא בליל ראש השנה. כשישב על האוניה, עברו במוחו ביעף ימי ילדותו, ולפתע נזכר שערב ראש השנה היום, ומאי–שם החלו מהדהדים בראשו זעקותיו של רבי יונה לבל בפסוקי 'מן המיצר' שלפני התקיעות. זעזוע פקד את נפשו, ובאותו רגע קלט פתאום את מצבו והחליט על אתר לעזוב את האוניה, בטרם תפליג לדרכה. הוא זינק מן הסיפון אל הרציף ושוטט בעיר הגדולה, עד שהגיע אל בית כנסת. בסופו של דבר, הוא שב אל היהדות והקים משפחה לתפארת עם צאצאים יראים ושלמים.

בתקופה שנערים רבים הצטרפו לתנועות הלח"י והאצ"ל, ונטשו מקור מים חיים לטובת בורות נשברים, הציל רבי יונה נערים רבים על ידי דיבוריו הלבביים, החמים, שיצאו מעמקי נשמתו הבוערת ביראת ה' ובאהבתו, ובזכותו נותרו יהודים כשרים.

בתקופת לימודיו בישיבת "חיי עולם", היה נוהג לומר לפני תחילת לימודו תפילות מהספר 'שערי ציון', בהשתפכות ובהשתוקקות, כשמדי פעם הוא נושא עיניו למעלה ואומר בשפתו שלו: "אבא יקר! הרי אני בנך, רחם עלי שאהיה מעכשיו כמו שאתה רוצה!" אלו שישבו בקרבתו סיפרו, שדיבוריו הנלבבים חדרו ללבם ועוררו אותם עד כדי דמעות, וכשהעירו לו מההנהלה שכאן בישיבה לומדים ואין מתפללים, ענה: "אחים יקרים, האם טעמתם פעם מה זה להגיד 'שערי ציון' ולאחר מכן ללמוד? הרי זהו לימוד אחר לגמרי!" וכשאמרו לו שכאן משלמים על לימוד, ענה בפליאה: "כסף עבור לימוד תורה? חלילה! על הלימוד משלם השם יתברך!"

רבות ניתן לכתוב על זהירותו בטבילת מקוה, על מעשי החסד המופלאים שלו, שנעשו בפשטות וללא רעש, על תמימותו, שמחתו ואמונתו, ואהבת ישראל הגדולה שלו.

נסתלק לעולמו בב' בניסן תשכ"א. ת.נ.צ.ב.ה.

רבי נפתלי – תלמיד רבינו

רבי נפתלי זכה להתקרב לרבינו, יחד עם חברו רבי נתן, בחודש אלול שנת תקס"ב. היה זה לאחר שסוחרי נמירוב, עיר מגוריהם, סיפרו, כי לעיר הסמוכה ברסלב הגיע רבי חדש, שאינו מדבר כלל על ענייני העולם הזה, אלא רק על ענייני עבודת ה'.

כששמעו השניים את הדברים הללו, הם אמרו זה לזה: "הרי את זה אנחנו מחפשים!"

בליל שבת הראשון לבואם, כששר רבינו את הזמר "אזמר בשבחין", התרגש רבי נפתלי כל כך, עד שנאלץ לקשור את ראשו במטפחת לבל יינזק חלילה.

לימים היה ר"נ אחד המיוחדים מבין תלמידי רבינו הקדוש. תעיד על כך העובדה שרבינו התבטא פעם: "אותי מכירים – נתן ונפתלי מעט".

"עניינך הוא ציצית"

בהזדמנות אחת גילה לו רבינו הקדוש את שורש נשמתו, כשאמר לו: "למרות שאותיות שמך כאותיות 'תפילין', הרי עניינך הוא ציצית".

ואכן, ידוע היה בהידורו הרב במצווה זו. כשארע פעם שאחד מחוטי ציציותיו נקרע (באופן שהטלית נותרת בכשרותה), לא זז ממקומו עד שתיקנו.

עד ל'תיקון הכללי'

רבי נפתלי היה אחד משני העדים שייחד רבינו להבטחתו הגדולה לכל מי שיאמר את עשרת מזמורי התהלים המכונים 'תיקון הכללי' על ציונו הקדוש, שיוציאו מן הגיהנום.

הוא אף זכה לשמוע, יחד עם רבי נתן, מפי רבינו הקדוש את רזי ה'מגילת סתרים' העוסקת בביאת משיח צדקנו. כששאל אותו פעם ר' אהרן ליפובצקי "היכן עומדים העניינים כעת?" השיבו רבי נפתלי בשאלה: "מרבה הנך להגות בספרו של רבינו?! כך קיבלנו מפה קדשו: 'כשיתקבל ספרי בעולם – ניתן יהיה להתכונן למשיח".

"ישנו אברך אחד שמתפלל…"

תפילתו של רבי נפתלי הייתה בדביקות גדולה. פעם סיפר רבינו מעשה פלא: "ראיתי בעולם העליון שהכול רצים לכיוון מסוים. שאלתי 'לאן רצים?' השיבוני: 'ישנו אברך אחד שמתפלל בנעימות מופלאה!' רצתי אף אני עמם, וכשהגענו אל אותו אברך, הפשלתי את טליתו מעל פניו וגיליתי את נפתלי שלי…"

על אמונתו העצומה ברבינו הקדוש, מעידים דבריו במכתב ששיגר לידיד נעורים: "והנה פנימיות לבבך ולבבי, אשר יודעים ומרגישים נקודת האמונה הקדושה, מושרשת בלבבנו מנעורינו, מהזכייה אשר זכינו בנעורינו להתקרב לאור האורות, צח הצחצחות, בחיר מבחירי צדיקיא, אדוננו מורנו ורבינו, הנחל נובע מקור חכמה" – – –

בימיו נכנסה לתוקפה גזירת הקנטוניסטים הנוראה – עקירת ילדי ישראל מחיק הוריהם וגיוסם לצבא הצאר לתקופה של עשרים וחמש שנה.

"על איזה רעש אתה מדבר?"

אחד מתושבי אומן שחשש לגורל בנו, הסתירו בביתו של רבי נפתלי. אצל אדם מבוגר לא יחפשו, סבר. באחד הימים שיחק הילד לתומו בחצר הבית. אותה שעה פשטו בלשים על העיר. משראו את הילד, תפסוהו והתכוונו לקחת אותו אתם. בן-רגע יצאו יהודים רבים מבתיהם והקימו קול זעקה, עד שחילצו את הילד המפוחד מידיהם.

במשך כל אותה מהומה עמד רבי נפתלי בתפילה סמוך למקום ההתרחשות. כשסיים את תפילתו, ניגש אבי הילד וביקש את סליחתו על הרעש הגדול שבוודאי הפריע לו בתפילתו. להפתעתו הגדולה שאלו ר"נ בתמיהה: "על איזה רעש אתה מדבר?" או אז הבין, כי כלל לא היה שם, אלא בעולם אחר…

"שיבוא, שיבוא…"

מאז הסתלקות רבינו עבר רבי נפתלי לגור באומן, שם היה לו מניין מיוחד לתפילה. באותם ימים טרם נוסד מניין של חסידי ברסלב בעיר. ארע פעם שחסר היה להם עשירי למניין, ביקש אחד המתפללים הקבועים, ר' חיים כהן, מאחד מחבריו שיתפלל עמם. האיש שהיה חשוך בנים הציב תנאי: "אם יבטיח לי רבי נפתלי שאזכה לבנים – אתפלל איתו". כששמע זאת רבי נפתלי נענה: "שיבוא, שיבוא".

כעבור תקופה ועדיין לא נושע אותו יהודי, הביע תרעומת באוזני ר' חיים. שמע רבי נפתלי את טרונייתו ואמר: "אמנם יש לנו קבלה מרבינו לנצור את לשוננו, אך כשאנו כבר מבטיחים, הרי הדבר מתקיים". ואכן, אותו אדם זכה ונפקד בבנים.

ביום י"ט לחודש אב שנת תר"כ, נסתלק לשמי רום. מנוחתו כבוד בעיר אומן.

רבי ישראל מת

ביתו של אור שבעת הימים הבעל-שם-טוב הקדוש, עבר לאחר הסתלקותו לבתו היחידה, הצדקת אדל ובעלה רבי יחיאל שהיה נקרא בפי כל 'דער דייטשל' (= הגרמני) על שום לבושו האירופאי.

זכו בתו וחתנו של הבעל שם טוב לשני בנים ובת צדיקים גדולים, הלא הם רבי ברוך ממז'יבוז', רבי משה חיים אפרים מסדילקוב מחבר הספר 'דגל מחנה אפרים', ואחותם הצדקת מרת פייגא שכונתה בפי שני אחיה 'פייגא'לה הנביאה', שכן רוח הקודש היתה מפעמת בקרבה.

מרת פייגא נישאה לרבי שמחה, בנו של רבי נחמן מהורדנקא. נאמן ביתו של הבעל-שם-טוב. הם זכו לשלושה בנים ובת אחת. בנם הבכור נקרא ישראל, על שם סבו הגדול הבעל שם טוב הקדוש,  הבן השני נקרא יחיאל צבי, על שם אבי אמו רבי יחיאל, והבן השלישי, הלא הוא רבינו הקדוש, שנקרא על שם אבי אביו רבי נחמן מהורדנקא. הבת נקראה פערל.

בעת נישואי רבי שמחה ופייגא העניקה להם אדל את הבית המיוחס, ביתו של הבעל-שם-טוב, בתור נדוניה. בבית קדוש זה נולדו ילדיהם ושם גדלו, כאשר הם סופגים קדושה וטהרה במחיצת הצדיקים, תלמידי הבעש"ט והמגיד ממזריטש שנהגו להתאסף שם לפרקים, לשוחח בעבודת ה' ולספר סיפורי צדיקים.

באחיו הבכור של רבינו, רבי ישראל, דבק מנעוריו הכינוי 'רבי ישראל מת' – על שום פניו שהזכירו מראה פני אדם מת. סיפור נפלא קשור בכינוי הזה, וכך היה מעשה:

תינוק רך בשנים היה כאשר נפל למשכב. מצבו הבריאותי התדרדר עד שנראה היה כי בעוד זמן קצר תפרח נשמתו – – – ראתה אמו מרת פייגא שעומדת היא לאבד את בנה מחמדה, נטלה אותו על זרועותיה ורצה כל עוד רוחה בה אל ציון סבה הבעש"ט הקדוש.

בבואה אל הציון פתחה בזעקות שבר ובבכיות נוראות. לאחר מכן הניחה את הילד הרך על המצבה ושבה בגפה לביתה. אמונה עצומה פיעמה בה בכוחו של סבה הבעש"ט הקדוש.

כעבור שעה קלה חזרה אל הציון כדי לראות מה עלה בגורל בנה, וכבר מרחוק שמעה את יבבותיו. מה רבתה שמחתה כשגילתה כי התאושש מחוליו, פקח את עיניו והתבונן סביבו. נס נעשה לו בזכות סבו הקדוש, וחייו ניתנו לו במתנה.

היא לקחה אותו על זרועותיה ושבה נרגשת לביתה.

לאחר מכן בא אליה סבה הבעש"ט בחלום ואמר לה: "לולא באת אליי בצעקות, הייתי נותן לבנך נשמה משובחת, אולם מאחר שבאת אלי בקול רעש גדול, לא השגחתי היטב ונתתי לו נשמה של מת" – – –

מאז היו פניו של הילד כשל מת, ולפיכך קראו לו הכל 'רבי ישראל מת'.

ר' יעקב זאב ברזסקי

את אורו הגדול של רבינו הקדוש ינק ר' יעקב זאב ברזסקי עוד בבית אביו ר' יצחק גרשון, מיקירי חסידי ברסלב בוורשה.

בהיותו כבן שלש עשרה, גבר חשקו של ר' יעקב זאב להשתטח על ציון רבינו והוא יצא לבדו במסע לאומן. בדרכו נתקל בחבורת שודדים, הללו פרצו בשאגת תאוות-רצח, תפסוהו, השליכוהו לבור וירו לתוכו צרור יריות. הנער העמיד פני מת, והרוצחים המשיכו בדרכם. לאחר מכן קם הוא בריא ושלם, והמשיך במסעו.

כך, בדרך חתחתים הגיע ר' יעקב זאב לראש השנה לאומן, שם התקבל בשמחה על ידי החסידים. גם דודו החסיד הגדול רבי מתתיהו, שש לקראתו, ובצאת החג אמר לו: "רואה אני שבחור מעשי הנך, שאינו חת מדבר, ובודאי עוד תזכה לעלות לארץ ישראל. בכן, מוסר אני לך את כתב הייחוס של משפחתנו  – בן אחר בן עד לש"ך".

כחודשיים שהה העלם באומן וספג אל תוך נשמתו את אורו של רבינו הקדוש שליהט בלבות חסידיו. הוא שב לוורשה, כשהפעם מושא כיסופיו הוא ארץ ישראל.

עוד בילדותו זכה ר' יעקב זאב לחזות בוורשה בפני רבי אברהם בן ר' נחמן מטולטשין ששב מארץ הקודש. רבי אברהם הלהיב אז את לב שומעיו בקדושת הארץ, ואף חילק להם רימונים שהביא משם. מאז התעוררו בלבו געגועים לארץ-חמדת-אבות.

ביום מן הימים החליט ר' יעקב זאב ברזסקי לעשות מעשה, הוא יצא אל הנמל, המתין לאוניה שיעדה ארץ ישראל והתגנב לתוכה.

בטרם הרימה עוגן, עבר המבקר בין הנוסעים, וכשהגיע אליו ביקש ממנו להציג כרטיס "אין לי כרטיס", השיב הנער, "ואף לא דרכון, אך מבקש אני ממך לבל תשליכני, מוכן הנני לעבוד במטבח האוניה ולסייע בכל אשר אדרש".

למרבה הפלא, נתן ה' את חינו בעיני המבקר, והוא הניח לו.

כשעצרה האוניה באלכסנדריה לתחנת ביניים, ראו השוטרים את הנער המוזר שאינו מצויד בדרכון, חשדוהו בריגול, ואך בנס פטרוהו.

לאחר ימי הפלגה ארוכים, הטילה האוניה עוגן בחופי הארץ. הנוסעים החלו לרדת בזה אחר זה כששוטרי הגבול הבריטיים מחתימים את דרכוניהם.

כשהגיע תורו, ניצב ר' יעקב זאב ברזסקי ובידו "ליקוטי תפילות"…

"להתל בי אתה בא?!" הרעים עליו השוטר בקול ומיהר להזעיק את עמיתיו, אך יעקב זאב ניצל רגע של היסח הדעת, זינק מכבש האוניה, רגליו נחתו על אדמת הנמל, הוא נס מנוסת צבי ונבלע בתוך ההמון. שבועות ארוכים הסתתר בצידון, בעליית-ביתו של יהודי מקומי, עד שהתערב אחד מרבני הארץ לטובתו והותר לו להישאר בה.

הוא עלה ירושלימה וחי שם בעניות מופלגת. בלילות לן בבית הכנסת הנקרא "ר' לייבל'ס שול" על גבי ספסל. הגאון רבי ישראל יצחק רייזמן, לימים חבר ביד"ץ העדה החרדית, הבחין בכך ודאג לו לכר למראשותיו.

למרות כל זאת היה יעקב זאב שש ושמח מהצלחתו להגיע ארצה. הוא שלח אגרת להוריו בוורשה שבו תינה בפניהם את אושרו הגדול.

בארץ ישראל חָבַר אל מתי-מעט חסידי ברסלב שגרו בה, כמו רבי אלתר בן ציון קרוסקופ, ר' ישראל בער אודסר ור' שמואל הורביץ. יחדיו עבדו את בוראם מתוך דביקות עצומה ברבינו הקדוש ואהבת חברים מופלאה.

לימים היה מבעלי התפילה בימים הנוראים, ורבים התענגו על מתיקות תפילותיו.

ביום כ' לחודש אב, שנת תשמ"ה, כשמאחוריו מסכת חיים רצופה מסירות-נפש ועבודת ה' טהורה, נפטר לבית עולמו.

נולד לאביו רבי טוביה, מבני החבורה המופלאה שבעיר טירוביצה, שהיו אמונים על עבודת ה' נלהבת ועשיית חסד במסירות נפש.

בדרך זו צעד אף רבי מרדכי. למרות היותו בעל בית חרושת גדול לסבון, ואיש עשיר, לא הסתנוור מברק הממון. תפילתו הייתה בכוונה עצומה ונמשכה שעות ארוכות, כשפניו מכוסות בטליתו.

פעם סיפר על מלחמותיו עם ה'פניות' בעת התפילה: "לאחר שעזבו אחרוני המתפללים את בית הכנסת ונשארתי לבדי, התחלתי להתפלל בהתלהבות ובקולי קולות – ואז החלו הרהורי גאווה נכנסים לליבי: 'ודאי עומד מאחוריך ציבור גדול של אנשים ומקשיב בהתפעלות לתפילתך הנלהבת…' שוב ושוב הטרידני יצרי במחשבות אלה. הפשלתי את הטלית מעל ראשי, פניתי לאחוריו אמרתי לעצמי: 'רואה אתה? אינך מעניין איש'… וכך המשכתי להתפלל בלי הפרעה."

מדי יום, לעת ערב, מתאספים היו החסידים בבבריניץ, בביתו של רבי מרדכי, ללמוד בצוותא בספרי רבינו הקדוש.

נתינתו לצדקה, הייתה בדרך של כבוד: נוהג היה בבואו לאומן, להתארח בביתו הדל של רבי לייבל צרטנר, עובד ה' נלהב ועני מופלג, ולהעניק לו סכום נכבד בתמורה על האירוח. במנהג זה החזיק תקופה ארוכה, כשהוא שמח על זכותו לתמוך בעובדה' שכזה, מבלי לגרום לו אי נעימות.

בכל פעם, כשהגיע לאומן, עשה את הדרך מתחנת הרכבת עד ל'קלויז,' ברגל; "אם אסע בעגלה," הטעים, "איך אוכל לחוש לאחר מכן בצערו של עני?"

פעם סיפרו לו כי בקייב הבירה, נמצאים מספר בחורים הזקוקים לחיזוק רוחני: "אולי תיסע לשם ותעורר בליבם את הנקודה הקדושה?" לא התמהמה רבי מרדכי, נסע לבדו לקייב, הגיע ביום שישי למקום בו שהו הבחורים והציע להם: "אולי תרצו שאהיה עמכם בשבת?"

הם לא סרבו, ורבי מרדכי שהה במחיצתם כל השבת, אלא ששבת כזו מעולם לא עברה עליו: אפילו זוג חלות לא היו שם, כל מאכלו היה לחם פשוט וגס, ללא תוספת כלשהיא…

אך עם זאת בלבד, יכול היה להסתדר. אלא שבתוך החבורה היה נער אחד, שהתרחק מאד מהיהדות, ובכל פעם שהחל רבי מרדכי לדבר, שָרק הלה שריקות קוליות כדי להפריע לובדבריו.

עגמת נפש מרובה חש רבי מרדכי באותה שבת, ולא חדל להרהר: "אילו היו בני משפחתי יודעים איזו שבת תהיה לי בקייב– לא היו מאפשרים לי לנסוע".

חלפו ימים רבים מאותה נסיעה, ובערב ראש השנה באומן נדהם רבי מרדכי לפגוש שני בחורים מאות החבורה, שהכרת פניהם מעידה על שינוי עצום לטובה שחל בהם. בזיכרונו צפה אותה שבת עגומה, והוא הרהר לעצמו: "הכול היה כדאי!"

בעקבות עליית הקומוניסטים לשלטון, ורדיפת בעלי הנכסים והחרמת רכושם, סומן גם רבי מרדכי, והוא נמלט מבבריניץ עירו, והסתתר במקומות שונים וביניהם אומן.

בליל כ"ד תמוז תרצ"ו, שהה בעיר קריבוירוג. ביום זה חל היארצייט של אביו רבי טוביה. לאחר תפילת ערבית הלך לסעוד, כדי שיוכל להתענות למחרת, כנהוג ביום השנה לפטירת אב.

התלווה אליו הנער יעקב, בנו של רבי יצחק מבבריניץ מנכדי רבי נתן. השניים שוחחו יחדיו בעבודת ה', כשרבי מרדכי מניח ידו על כתפו בחביבות.

לפתע התקדרו השמיים בעבים ומטר עז ניתך ארצה – ואז ארע האסון: מעוצמת הגשם התנתק אחד מחוטי החשמל המתוחים מעל לרחוב, ונפל על השניים– – – מאוחר יותר נמצאו כשהם ללא רוח חיים, אחוזים יחדיו– – – הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו.

בן שבעים וארבעה היה רבי מרדכי בפטירתו.

 

(באדיבות: ד. ברסלבר, עלון 'אוצרות')

רבי פייבל מטפליק – תלמיד מוהרנ"ת

בין אנשי מוהרנ"ת שדרו בעיר טפליק, היה איש חסיד ורבי פייבל שמו. עובד ה' מתוך שמחה וחיות היה, ובפי אנשי עירו היה מכונה 'פייבל אשרינו'…

כינוי זה, על שום מה? לפי שהיה רבי פייבל נוהג לקום בכל לילה בחצות, אומר את ה'תיקון חצות' בלב נשבר, ולאחר שסיים את אמירת התיקון, מרוב שמחתו על שזכה לקום בעת רצון כזו ולקונן על הגלות הכללית והפרטית כדברי רבינו – היה מרקד ושר בשמחה ובחדוה: "אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו!"

כשהיה מוהרנ"ת נוסע מברסלב לאומן ובחזרה, היה נוהג פעמים רבות לבקר בעיר טפליק, שם התגוררו רבים מאנשי שלומנו, ומתוועד עמם להשקותם ממימי ה'נחל נובע' ולהרוות נפשם בתורתו הקדושה של רבינו. כל אימת שהיה מגיע לשם, היה רבי פייבל יוצא לקראתו ומקבלו בשמחה רבה ושותה בצמא את דבריו הקדושים.

פעם אחת, כשהגיע מוהרנ"ת לטפליק, באו אנשי שלומנו כדרכם לקבל פניו. והנה, מבחין מוהרנ"ת בחסרונו של רבי פייבל. "היכן הוא רבי פייבל?" שאל אותם.

"רבי פייבל?!" תמהו התלמידים ולא הבינו אל מי כוונתו, כי לא היה בין בני חבורתם אחד שנקרא "רבי פייבל". עד שנענו ואמרו לו: "אה, בוודאי מתכוונים אתם ל'פייבל אשרינו'! הוא כבר הלך לעולמו!"

מוהרנ"ת, שהצטער מאוד לשמוע על פטירתו של רבי פייבל, הבחין בנימת דבריהם, כי מקילים הם בכבודו. אולם, הוא, שידע והכיר את מעלתו ודווקא הכינוי "אשרינו" היה בעיניו יקר ביותר, נענה ואמר להם:

"דעו לכם, שאם יפסקו חלילה לרבי פייבל בעולם הבא עונש 'עולם התוהו', הרי שהוא יקום שם בחצות וירקד 'אשרינו'!"

שכן ב'עולם התוהו' נדמה לאדם שעדיין הוא בעולם הזה; ובעוד נפטרים רבים טרודים שם ב"עסקים" וב"מסחר", יקום הוא ויאמר 'תיקו חצות' וירקד בשמחה, ובכך ינצל מן התוהו.

רבי פייבל, שנהג להחיות עצמו בשמחת ה'אשרינו', היה חקוק על לוח לבו של מוהרנ"ת. במכתבו מיום א' ואתחנן תקצ"ה, בתקופת המחלוקת והרדיפות שעבר יחד עם אנשיו, הוא כותב לבנו:

"והנה ידידי ר' איצילי מהייסין נתעכב פה על שבת קודש, והשם יתברך היה בעזרנו שדיברנו הרבה שיחות אמיתיות אתמול ביום שבת קודש, המעוררים ומחזקים את הלב מאוד להיות חזק ואמיץ בכל הנקודות טובות, לחטוף בזה העולם כל מה שנוכל, ושאין לנו בעולמנו כי אם מה שאנו מייחדים שמו יתברך בכל יום, שבזה כלול כל שאר העבודות מה שכל אחד חוטף בכל יום כפי מדרגתו. כי הכל נכלל באמונה שהוא יסוד הכל. כי הזמן פורח מאוד מאוד, ואיך שיהיה, יפרח הזמן, וימי חיינו הבל הבלים, ולא נשאר לנו כי אם מה שזכינו ברחמיו לאמונתו הקדושה אשר נטעו אבותינו הקדושים בקרבנו מעולם על ידי צדיק הדור האמיתי שזכינו לקבל ממנו פנים אל פנים. ועל כן, גם עתה אשרינו מה טוב חלקנו. ובודאי ר' פייוויל צדק בדבריו בהתפארו 'אשרינו' בכל פעם. וגם עתה אנו צריכין להחיות עצמנו בזה, כדי שיהיה לנו כוח לומר הקינות בכל לב ולשבר לבנו כראוי – כל אחד על חלקו שיש לו בחורבן בית המקדש וצרות ישראל בכלל ובפרט".

 

רבי אלעזר מנחם מנדל קוסטנטינר

נולד בעיר הקודש צפת בי"ג באלול תרס"ט לאביו הרב משה אהרן מחסידי לעלוב, שקרא לו על שם הרה"ק רבי אלעזר מנדל מלעלוב.

בגיל ילדות נפטרה עליו אמו, ומאז גדל בבית היתומים "דיסקין" שבירושלים. הודות לכך, התגלגלה התקרבותו לחסידות ברסלב. בעודו צעיר לימים היה מבקש ה' ומחפש ודורש אחר יראי ה' וחושבי שמו, להתבשם במחיצתם ולהתעלות בעבודת ה' יתברך.

כך הלך ממקום למקום ותר אחר שאהבה נפשו: התקרבות אמיתית לה' יתברך, עד שזכה להכיר את החסיד המופלא רבי אפרימ'ל מפשדבורז' שעלה מפולין. רבי אפרימ'ל הטעימו ממימי ה"נחל נובע", מאורו של רבינו הקדוש, והכניסו לפני ולפנים אל היכלו של צדיק. רבי אלעזר מנדל המבקש והמחפש, דבק בכל נפשו ברבינו ובדרכו הקדושה והחל עובד את בוראו במחיצת חסידי ברסלב שבירושלים: רבי הירש לייב ליפל, רבי שמואל שפירא ועוד, כשהוא חובר אליהם בלימודם בספרי רבינו. כשעלה החסיד המופלג רבי אברהם שטרנהרץ לירושלים, נקשר אליו רבי אלעזר מנדל בעבותות אהבה וקיבל ממנו הרבה שיחות קודש והתעוררות לעבודת ה'.

הפשיטות והתמימות היו נר לרגליו – לקיים את דברי רבינו כפשוטם, ללא שום חכמות כלל; לאחר שיעור שנאמר בספר הקדוש "ליקוטי מוהר"ן", הבחין בו מאן דהוא, כשהוא חומק הצידה, ופותח את הספר הקדוש "ליקוטי תפילות" ואומר את התפילה שעל התורה שנאמרה, כאשר לימדנו רבינו "לעשות מהתורות תפילות".

חבריו הכירו בגדולתו, וידידו רבי שמואל שפירא היה נוהג לתת לו "פדיון" בחצות הלילה, כדי שיזכיר אותו. רבי אלעזר מנדל היה אף הוא נותן פדיון לרבי שמואל, שיזכיר גם אותו. והיה זה ביטוי להערכה ולאהבה הגדולה שביניהם.

כשהגיע אחד האדמורי"ם הידועים לירושלים לאחר השואה, הלכו רבים להתברך מפיו, כששאלו את החסיד הנלבב רבי דוד שכטר מדוע אינו הולך לאדמו"ר להתברך, השיב: "הרי מהי גדולתו של האדמו"ר? אינו אוכל ואינו שותה, פורש מתענוגי העולם הזה ועובד את ה' באמת. הנה יש לנו את אלעזר מנדל, שיש בו את כל אלו; ועוד מעלה יתרה לו, שהוא מקושר לרבינו הקדוש. אליו אני פונה ומתברך".

עוונת חן שרתה תדיר על פניו, וכל הנהגותיו היו כשל חסיד ברסלב אמיתי, כזה הבורח מן הכבוד המדומה ומעיני הציבור. הוא עבד את בוראו בכל ליבו ונפשו, ללא שאיש יראה או יבחין. הדבר לא מנע ממנו לעסוק בקירוב נפשות, ולא אחד ולא שניים הוציא אל היערות, להטעימם מאור ההתבודדות.

הוא קיים את מאמר חז"ל "סייג לחכמה שתיקה" והתרחק משיחה בטלה וכל דיבור שאין בו צורך לעבודת ה'. היה שש כמוצא שלל רב על כל "אמן" ו"יהא שמיה רבא" ואוהב את העבודות הפשוטות, אשר הן הן שעשועיו יתברך.

שנים ארוכות השתוקק להיות בציון רבינו. ואכן, מיד עם קריסת מסך הברזל היה בין הראשונים שנסעו לאומן. גם בשנותיו האחרונות, כשהיה מרותק לכסא גלגלים ומוקף יסורים, זכה להגיע בכל ראש השנה לאומן, כשבמשך הנסיעה הוא דבוק בספריו, לומד ומתפלל מתוך ישוב הדעת מופלאה.

אחד העובדים בבית האבות בו שהה בשנותיו האחרונות, סיפר, שביקש פעם ברכה ממנו שיזכה לצאת מסבך חובותיו. השיבו רבי אלעזר מנדל: "תהיה עבד ה', והרי הלכה היא ש'מה שקנה עבד – קנה רבו', כך כל החובות שלך יהיו שייכים לה' יתברך והוא בודאי יטפל בהם".

בכ"ו באדר תשס"ב, נסתלק לעולמו ונטמן בהר הזיתים.

ר' חייקל החזן

ר' חייקל חזן היה מראשוני תלמידי רבינו הקדוש. ניחן בכוח נגינה מופלא ובקול ערב ונעים. רבינו גילה לו כי שורש נשמתו – בעולם הנגינה, ואף מינה אותו ל'בעל תפילה' שלו.

בימי נעוריו של רבינו, בטרם התפרסם בעולם, זכה ר' חייקל לשמשו לעיתים. בהזדמנות אחת כזאת נגלה פעם  לעיניו טפח מעבודותיו הנוראות של רבינו, אשר אותן התאמץ להסתיר מעין כל חי.

וכך היה מעשה: מנהגו של רבינו בצעירותו היה להתענות שמונה עשרה פעמים בשנה משבת לשבת; ביום שישי, בגמר התענית הארוכה, היה הולך אל בית הטבילה, ושוהה במים הקפואים כמעט, שעתיים תמימות, שם תיקן תיקונים נשגבים עבור כלל ישראל.

פעם, בעיצומו של שבוע כזה, נחלש לבו והוא נפל על מיטתו כאשר אפו ואוזניו שותתים דם – – – ר' חייקל ששהה אצלו באותה עת, נכנס לחדרו ונחרד עד עומק נשמתו ממראה עיניו. "רבי!" התחנן לפניו "אנא, איכלו משהו!" אך רבינו, חרף מצבו, סרב לשבור את תעניתו.

ראה ר' חייקל שתחנוניו אינם מועילים, פנה אליו ואמר: "באם לא תשיבו את נפשכם בדבר מאכל, אפרסם ברבים את דבר התעניות!" דבריו של ר' חייקל פעלו את פעולתם, ורבינו הורה לו להכין עבורו מרק עוף.

ר' חייקל אץ אל השוחט, ובדרכו חזרה מרט את הנוצות תוך כדי ריצה, על מנת להקדים את הכנת העוף. לאחר הכשרתו ובישולו, נכנס אל רבינו. בראותו את פניו נבהל עד מאד, הצבע אזל מהן לגמרי – – – 'שמא איחרתי חלילה את המועד?' הרהר בבעתה.

רבינו הביט במרק וביקש מר' חייקל חזן שיזמר לפניו את ה "פרומער ניגון" (=ניגון היראה). הוא מילא את רצונו ופתח בניגון. מרגע לרגע ניכר שינוי הדרגתי לטובה בפניו הקדושות של רבינו. כאשר סיים את הניגון, סימן לו רבינו שיחזור על הניגון. וכך שב ר' חייקל וניגן שוב ושוב כל אותו הלילה.

בהאיר השחר, כוחו של רבינו שב אליו, הוא כבר לא טעם מן המרק, וסיים את שבוע התענית עד גמירא.

***

היה זה ככלות שנה להסתלקות רבינו הקדוש. ר' חייקל חזן הזדמן אל שולחנו הטהור של הרה"ק רבי מרדכי מטשרנוביל. בראותו את הצדיק יושב ופניו כפני מלאך אלוקים, וסביבו תלמידים צדיקים ויראי ה', נזכר בשולחנו הקדוש של רבינו, בתורותיו הקדושות, בזמירותיו הנפלאות שהביאו לידי התפשטות הגשמיות, ובנעימות העצומה ששררה שם – נפלטה מפיו אנחת צער.

אנחתו לא נעלמה מאזניו של רבי מרדכי, והוא שאל אותו לסיבת צערו.

"נזכרתי בשולחן רבי הקדוש שנסתלק לשמי מרומים", השיב ר' חייקל.

"אם כן", פנה אליו הצדיק ואמר, "זמר נא ניגון מניגוני רבך".

פתח ר' חייקל חזן את פיו וזימר את ניגון "אשת חיל" שנהג רבינו לנגן על שולחנו בליל שבת קודש.

הקהל עצר את נשימתו נוכח נגינתו הנפלאה החודרת למעמקי הלב.

כאשר סיים, נענה רבי מרדכי ואמר: "בניגון זה רואה אני את רוח הקודש של רבי נחמן".

לאחר הסתלקות רבינו, היה ר' חייקל נוסע לפרקים אל מוהרנ"ת, שאצלו התקבצו רבים מתלמידי רבינו הקדוש להשיב את נפשם בהשארתו הנצחית.

החסיד המופלא רבי יצחק ברייטר הי"ד

אברך צעיר היה רבי יצחק ברייטר בבית מדרשו של הגה"ק רבי צדוק הכהן מלובלין, כאשר הגיע לידיו הספר הקדוש 'ליקוטי מוהר"ן'. המאמרים הקדושים שבספר הקדוש הזה האירו את חדרי לבו באור יקרות, והוא השתוקק להכיר את חסידי ברסלב ההולכים בדרכו של צדיק נורא זה.

הוא שיגר מכתב לאומן, בו הוא ביקש מהחסידים שם, שישלחו לו את שאר ספרי רבינו, ויטעימוהו עוד מאור האורות.

הכתובת היחידה באומן שהגיעה לידיו, הייתה של חנות ספרים. בימי ערב פסח קיבל מוכר הספרים את האיגרת, אך לא ידע מה לעשות בה, והניחה בקרן זווית.

בפלאי ההשגחה הגיע אל החנות החסיד רבי געצל, מעובדי ה' המופלאים שבחסידי ברסלב. המוכר נזכר במכתב ומסרו לו. למקרא הדברים התפעם רבי געצל, הראה את המכתב לחבריו, וכולם כתבו מכתבים גדושים בדעת רבינו לאברך הנמצא בפולין הרחוקה. את המכתבים צירפו לחבילת ספרים ושלחו אותם אל הכתובת בלובלין.

רבי יצחק ברייטר התרגש למקרא המכתבים ולקבלת הספרים. לימים סיפר, שיותר מכל השפיעו עליו דברי החסיד הגדול רבי שמשון ברסקי, שבין השאר כתב לו: "אם יזכה לבוא למחננו – יבחין בין האמת לשקר". ואכן, דרך חסיד מובהק זה התוודע אל פנימיות דעת רבינו ודרכו הטהורה, ומאוחר יותר הפיצה ברחבי פולין.

בשנה השניה להתקרבותו, לקראת ראש השנה תרס"ז, נסע לאומן, יחד עם עוד שבעה מקורבים חדשים. מאז, כל עוד התאפשר הדבר, היה נוסע לקראת כל ראש השנה לאומן, גם כאשר מניעות כבדות עמדו בדרכו.

רבי יצחק ברייטר ניחן בפה מפיק מרגליות ובדברי חן, וקירב רבים בפולין לחסידות ברסלב. יהודים רבים שנתפסו ברשת ההשכלה והתרחקו מיהדותם, שבו בתשובה שלמה לאחר ששמעו את דברי רבינו מפיו.

בכתביו הוא מרבה לדבר על חשיבות ההתבודדות, "כי עיקר התקרבות לרבינו ז"ל ולדרכיו הקדושים – להתבודד בכל יום, חוק ולא יעבור; ובלי זה, תדע שההתקרבות הוא מהשפה ולחוץ".

מידות האמונה והביטחון היו קבועות כיתדות בלבו. פעם, כאשר נשפט למאסר באשמת שווא, קם וברך בשמחה "ברוך דיין האמת". בהיותו במאסר ראה שמגלחים לכל האסירים את זקנם, התפלל לה' לבל ישחיתו את זקנו. והנה קרה הפלא, כשגילחו את האסיר שלפניו, נשברו המספריים ונמנע מהם לגלח גם אותו. ימים ספורים לאחר מאסרו כבשו הרוסים חלק גדול מפולין ושיחררו את כל האסירים מכלאם, והוא ביניהם.

רבי יצחק ברייטר השתוקק מאד לעלות לארץ ישראל ואף עודד רבים לעשות כן. כאשר נוסדה העיר בני ברק, יצר קשר עם מייסדה ר' יצחק גרשטנקורן, על ידי גיסו ר' יוסף ארליך מחסידי ברסלב, והגה תוכנית ליישב חסידים מפולין בעיר זו, אולם הדבר יצא לפועל באופן חלקי בלבד.

כשעלה הצורר הנאצי לשלטון, הביע חשש רב מכוונותיו. לדאבון לב, עלתה נשמתו הקדושה בסערה השמיימה במחנה 'טרבלינקה'.

דברי תורתו וה'שיר-ידידות' שחיבר לכבוד רבינו, התקבלו באהדה על ידי חסידי ברסלב, וזכרו נותר בקרבם לדורות עולם.

מגדולי חסידי ברסלב בפולין.

לפני התקרבותו, נמנה עם חסידי אלכסנדר. בהשפעת החסיד ר' דוד קליינמן 'חוקק המציבות' התקרב לאורו של רבינו הקדוש, וברבות הזמן התקרבו גם אביו רבי חיים יהושע, ואחיו רבי ישראל יהודה, לברסלב.

לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, זכה רבי משה מנחם לנסוע לאומן, לפקוד את ציון רבינו ולומר שם את ה'תיקון הכללי'.

למדן ובקי עצום בש"ס ופוסקים היה, ותקופה מסוימת עמד בראש ישיבת אלכסנדר. בקיאותו העצומה בכל חדרי התורה, היתה מפורסמת באוסטרובצה, עיירת מגוריו, ורבים פנו אליו בשאלות בהלכה, לכולם השיב במאור פנים. מרבה היה ללמוד עם אברכים ובחורים, ולהאיר עיניהם בסוגיות קשות, ועקב כך, אהוב היה על הכל.

לאחר שנוסדה ישיבת ברסלב באוסטרובצה – 'הלכתא כנחמני,' שימש בה כמגיד שיעור, והשקה מתורתו לצעירי הצאן. עתים, לומד היה ברבים 'ליקוטי מוהר"ן' בבית-המדרש של חסידי ברסלב, והיו השומעים מתענגים על דבריו הישרים והמתוקים מדבש.

מנהג היה באוסטרובצה, שבכל שבת דורש אחד מתלמידי החכמים בעיירה, בבית-המדרש המרכזי, בענייני פרשת השבוע. לעתים תכופות הפצירו ברבי משה מנחם, שידרוש, אך לא תמיד נענו. אך כשהיו תושבי העיירה רואים, שמופיע במודעות בערב-שבת, שרבי משה מנחם ידרוש – היו מתמלאים שמחה ובאים בהמוניהם. את דבריו על פרשת שבוע, היה מתבל בדברי רבינו הקדוש ומוהרנ"ת, שהחיו את לב שומעיהם.

זהירותו בהלכה, היו מופלאים. כך למשל, שמר תמיד בשמירה יתירה על ידיים נקיות, כדי שיהיה מוכן תדיר לתורה ולתפילה.

מלבד דקדוקו בהלכה, בורח מן הכבוד היה. כיוון שכך, לא רצה לעשות את תורתו קרדום לחפור בו, ולמרות יכולתו לקבל משרת רב וכדומה, העדיף ליהנות מיגיע כפיו. הוא העמיד לזוגתו הצדקנית דוכן מכירה בשוק העיירה, וכשהיה מסיים את חוק לימודיו היומי, היה בא אל השוק ועוזר לה בפרנסת הבית.

החסיד היקר, אוד מוצל מאש, ר' בירך רובינזון, בן העיירה אוסטרובצה, העלה על הכתב זיכרונות מופלאים אלו, כשהוא מוסיף ומספר על רבי משה מנחם, כי "גם היה בעל-תפילה; היה מתפלל הרבה פעמים לפני העמוד בבית-המדרש דברסלב, והיה מנגן יפה. הגם שהיה בעל בכי, כי היה מקיים העצה של התבודדות, אבל כשהתפלל לפני העמוד או בסעודה-שלישית, היה מזמר היטב…"

בקונטרס 'אור זורח' שיצא לאור בלודז', על ידי החסיד רבי שמחה בוֹרנשטיין, הובאו דברים שכתב רבי משה מנחם.

נביא מקצתם ויהיו נא לזיכרו:

" 'כל הלומד תורה בלילה, חוט של חסד משוך עליו ביום' – היינו שאם מתחזק האדם לעסוק בתורה ועבודה, אף כשהוא בחינת לילה אצלו – אז יזכה שהקדוש ברוך הוא ימשיך עליו חוט של חסד, הוא הופעת אורו יתברך, לידע ולהבין, אשר כל הניסיונות וההעלמות הבאים על האדם מלמעלה, אין הכוונה לרחקו חס ושלום, כמו שנדמה לו בעצת היצר, רק הוא ירידה לצורך עליה, אשר אם האדם יתגבר גם בעת החושך לעסוק בתורה ועבודה ולצעוק ולהתחנן לפניו יתברך – בבחינת 'מבטן שאול' – אפילו אם מונח בבטן שאול תחתית, גם כן יקיים – 'שיוועתי' – אזי יזכה שימשיך עליו הקדוש ברוך הוא חוט של חסד ביום, בבחינת אם ב'ערב' שהוא בחינת חושך, יקיים 'ילין בכי,' אז יזכה 'ולבוקר רינה' ."

נהרג על קידוש ה', בשנות השואה. נקום ה' נקמה, ה' איש מלחמה.

 

(באדיבות ד. ברסלבר, עלון 'אוצרות')

נולד בכפר פולובצקיה שבאוקראינה, לאביו רבי משה, שהיה בעל חסד ומכניס אורחים גדול. בנעוריו למד בישיבתו של רבי שלמה מזוועהיל, שם למדו נערים תורה במחתרת, תחת אפם של הבולשביקים הצוררים.

הוא התקרב לחסידות ברסלב על ידי החסיד הנלהב רבי יעקב מזיטומיר, לאחר מכן נסע לאומן והתחבר לעובדי ה' הנאמנים שחיו שם, ואף הקים את ביתו באומן.

איש שמח ומשמח היה וכינוהו ר' נפתלי פריילאכער – "השמח". שמחתו לא עזבה אותו גם בימי תלאה וצער. כשנפטרה זוגתו, נותר עם בנו הפעוט בן השנתיים, ר' ברוך יעקב שיבלחט"א. כעבור שנה, נשא את בתו של ר' מרדכי קנלסקי מקרימנצ'וק.

בשנת תרצ"ח נאסר רבי נפתלי על ידי הקומוניסטים, לאחר שהשפיע על בן משפחתו שלא להתייצב לעבודה בשבת. לאחר חודשים ארוכים בכלא, נשלח לעבודת פרך בסיביר. התפילין נלקחו ממנו, ומצוות רבות לא יכול היה לקיים. וכך אמר על תקופה זו: "אבל דבר אחד לא לקחו ממני – את השם יתברך! הייתי מתפלל אליו כל הזמן, וכל תפילותיי לא שבו ריקם". הוא סיפר על נסים גלויים שליוו אותו בכל השנים הארוכות במחנה העבודה בסיביר, כשפעם אחר פעם ניצל ממוות.

בשלהי שנת תש"ה, יצא מעבדות לחירות. כשחזר מסיביר לאומן, לא האמין למראה עיניו, החורבן הנורא שחוללו הקומוניסטים ואחריהם הנאצים ימ"ש, היה בלתי נתפס. מאידך, נודע לו כי גם בימים הקשים ביותר ריצדה השלהבת באומן ושרידים יחידים הסתופפו בצל ציון הרבי הקדוש.

בתקופה שלאחר המלחמה, המשיכו השרידים היקרים להתקבץ במסירות נפש בראש השנה באומן, בהם רבי נפתלי ובנו הנ"ל ששימש כשוחט וכבעל תקיעה, רבי יוחנן גלנט, רבי נחמן בן ר' יצחק בבריניצר, רבי מיכל דורפמן, ועוד כמה חסידים.

למרות המאסר בסיביר, לא נרתע רבי נפתלי והמשיך לפעול במסירות נפש למען יהדות; דאג בעירו למניין תפילה ולמקווה, אפיית מצות במחתרת ועוד. כמו כן הירבה במעשי חסד נאצלים.

בשנת תשכ״ז, זכה לעזוב את ברית-המועצות ולעלות עם משפחתו לארץ הקודש, עמו העלה שני ספרי תורה שהחביא בימי הזעם. גם כאן המשיך כהרגלו הטוב בעשיית חסד עם קשישים ונצרכים. היה מאיר פנים לכל אדם, אהוב על המקום ועל הבריות. רגיל היה לרקד הרבה, ולבכות לפני ה' בדמעות שליש, כדברי רבינו "עיקר הבכיה – כשהיא מחמת שמחה".

בשנים שלא ניתן היה לנסוע לאומן, התפלל בראש השנה בקיבוץ של חסידי ברסלב במירון. לקראת שנת תש"ן, קרס השלטון הקומוניסטי, והדרך לאומן נפתחה לכל הלבבות הכמהים. לבו של רבי נפתלי עלה על גדותיו מהתרגשות, במשך כל העליה אל הציון בכה ובכה מאין הפוגות, כתינוק השב אל חיק אמו לאחר פרידה ארוכה. מאז, נסע בכל שנה לקיבוץ הקדוש באומן.

אמונתו העצומה ברבינו הקדוש, ואהבתו העזה והיוקדת אליו, היו ללא שיעור. ביום הפורים, בעת משתה היין וקיום מצוות 'עד דלא ידע', היתה התקשרותו העמוקה אליו מתגלית במלוא הדרה.

בקלטת נדירה מימי הפורים, נשמע ר' נפתלי כשהוא בוכה וזועק מנהמת ליבו:

"בלי הרבי אין כלום! בלי הרבי אין כלום! רק הרבי! רק הרבי! השם יתברך שלח לנו את רבינו, שהרבי יציל אותנו. על ידי הרבי יכולים אנו להיות יהודים כשרים, רק על ידי הרבי… רבינו מודיע לנו שיש ה' בעולם! רק על ידי הרבי אנחנו יכולים להחזיק עצמנו, בלי הרבי היינו כבר אבודים! אבא טוב יש לנו בשמיים, אבא טוב… הוא שלח לנו את רבינו, שאמר: 'יש אצלי כאלו נשמות, שהשאול תחתיות הוא קטן בשבילם…' ועם הכוח של רבינו יש פתח תקווה לחזור בתשובה…"

בשבת קודש, י"ג אדר תשנ"ג, נסתלק רבי נפתלי לגנזי מרומים.

(ע"פ 'בצילו של הרבי' עמ' 307)

רבי בעריש לינטשיצר (על שם עיר מוצאו לינטשיץ) וחברו רבי זושא צרטנר, היו מחסידי ברסלב בלודז' שבפולין. שניהם נהגו בשנים שלאחר סגירת הגבול בין פולין ורוסיה, לצאת יחד מדי שנה לקראת ראש-השנה לעבר הגבול, כדי לזכות להיות בקיבוץ הקדוש באומן. ואכן, פעמים רבות הצליחו להגיע לאומן.

רבי שמואל הורביץ, בנסיעתו המפורסמת בשנת תרפ"ט מארץ ישראל לאומן, דרך פולין, הגיע לעיר לודז' לקראת חנוכה, ושם פגש ברבי בעריש דנן וחברו. על כך הוא כותב בספרו 'ימי שמואל' (קצב): "ושם התחיל אז צמיחת הישועה לנסיעה לאומן, כי שם נפגשתי בהיחבא עם רבי בעריש ורבי זושא נ"י, והתחלתי לטכס עצה על הנסיעה לאומן". על ידי רבי בעריש נודעו לו כל פרטי הדרך לאומן, שמות הערים, התחנות וכו'.

עם רבי שמואל הורביץ בדרך לאומן

בתחילה ניסה רבי שמואל להבריח את הגבול בלוויית מבריח מקצועי, אך הוא נתפס והוחזר ללובלין. לאחר מכן בא בדברים עם רבי בעריש, וסיכם איתו לנסוע יחדיו לאחר חג השבועות לעבר הגבול. את חג השבועות עשה רבי שמואל בלובלין, ובערב החג הלך יחד עם החסיד רבי יצחק אייזיק אויסשפטר, לציון ה'חוזה' מלובלין, אז הוא שיתף אותו בתכניתו, והם עשו קשר ביניהם להתפלל האחד על רעהו, כשרבי יצחק אייזיק מקבל על עצמו לסייע לו בכל יכלתו.

רבי שמואל הורביץ המשיך במסעו בערי פולין, עד שהגיע לעיר קאבֶל, שם כבר המתין לו רבי בעריש. הם שבתו בשבת אצל רבי אברהם אבא זמל, מחסידי ברסלב. לאחר מכן נסעו השניים בכיוון הגבול, עד שהגיעו לעיר אליק, משם המשיכו לרובנה ומשם לקוריץ, שם שהו ארבעה שבועות בניסיון למצוא מבריח מנוסה, אך לא מצאו. הם נסעו משם למזריטש הסמוכה אל הגבול, ושהו שם עד לאחר תשעה באב, כשהימים חולפים עליהם בגעגועים עזים לציון רבינו ובבכיות ותפילות מעומק הלב.

ביום ראשון, י"ט באב, יצאו השניים לדרך. המבריח שמצאו הסכים רק ללוות אותם עד קרוב לגבול, ואת ההמשך היו צריכים לעשות לבדם. בהגיעם לצומת דרכים, עצר אותם קצין פולני, הוא בדק את דרכוניהם וגילה שהאחד קיבל דרכונו בלודז' והשני קיבל דרכון בפלסטינה שכבר פג תוקפו… הוא רצה לאסרם, אך בחמלת ה' הסתפק בכך ששלח את דרכוניהם בידי העגלון אל משמר החיילים הקרוב. אלא שבהשגחה פרטית מופלאה, כל החיילים היו נתונים בתרדמה עמוקה ולא התעוררו מקריאותיו הרמות של העגלון.

באותו לילה הצליחו באורח נס לעבור לצד הרוסי. בערב ראש-חודש אלול הגיעו לסלאוויטה. הם המשיכו במסעם דרך שפיטובקא-סדילקוב-פולנאה. בפולנאה שבתו, כשר' שמואל סועד אצל השוחט המקומי, ור' בעריש בבית יהודי אחר. לאחר שבת נסעו לברדיטשוב. חסידי ברסלב תושבי העיר קיבלו אותם באהבה ובשמחה גדולה, את ר' בעריש הכירו מנסיעותיו הקודמות לאומן, אלה נתנו להם את מלוא הסכום הדרוש לנסיעתם עד אומן.

וכך, מתוך תלאות אין ספור ומניעות עצומות, הגיעו ר' בעריש ור' שמואל למחוז חפצם ותשוקתם, "ובכמה שעות על היום באנו לאומן, והלכנו רגלי עד שבאנו אל הקלויז, וכבר גמרו כל המניינים את התפילה, ובאנו בעת הקריאה, כי היה יום חמישי, ותיכף קראו אותנו לתורה וברכנו ברכת 'הגומל'. ואת רבי בעריש הכירו מקודם, ומעט מאנשי-שלומנו שיערו עלי שאני מארץ ישראל, ואמרו: זה בוודאי שמואל, המצפה זה כמה לבוא על הציון הקדוש, וכמה רחמים ביקשו עלי תמיד והיה להם בטחון שכפי הכיסופין שלי בוודאי אבוא" (ימי שמואל, קצז).

רבי בעריש זכה שוב להגיע מפולין לאומן, לראש-השנה של שנת תר"צ, ולהימנות עם הקיבוץ הקדוש. מיד לאחר ראש-השנה, יצא רבי בעריש בחזרה לעבר הגבול, כדי לשוב לביתו שבפולין. אליו הצטרפו רבי לייבל צרטנר, אחיו של חברו רבי זושא, ורבי משה שמואל לוין. גם הם, כתושבי פולין, חפצו לשוב לבתיהם ומשפחותיהם. אך מכיון שניסו לחצות את הגבול ללא מבריח, הם נתפסו. כשהתברר שחסידי ברסלב הם, שוחררו שלושתם לחופשי.

בימים ה עד ז תמוז חל יום הזכרון של שלושים אלף קדושי אומן, שנהרגו על קידוש ה' בפרעות תקכ"ח, בעיירה אומן שבאוקראינה.

סיפור הריגתם, קשור בקשר הדוק – כשאר דברי ימי ישראל העקובים מדם באוקראינה – עם תולדות אוקראינה עצמה.

י. בן דוד

העיר אומן, שוכנת על אם הדרך בין קייב בירת אוקראינה, לבין אודסה, עיר הנמל המרכזית שבים השחור. מעצם מיקומה, הייתה אומן מאז ומתמיד עיר מרכזית וחשובה באוקראינה, צבאית וכלכלית.

התקופה עליה אנו מדברים (חציה השני של המאה ה-18), הייתה תקופת מרידות, בה מרדו האוקראינים בשלטון הפולני, בנסיונם להשיג עצמאות. היהודים, שנתפשו כשכבה עירונית המייצגת ומוגנת ע"י השלטון הכובש, היו, כמו תמיד, הקרבנות הראשונים בכל מרידה.

בשנת תק"ך, 1760, מרדו ההיידמאקים בשלטון הפולני. בעברם באומן, הרגו המורדים אלפים מיהודיה והחריבו את רובה. שנה לאחר מכן, בנה הרוזן פוטוצקי, מושל האזור, את העיר מחדש ופיתחה. אז הוא החל גם בבנייתו של גן סופיא המפורסם.

לא שנים רבות חלפו, ובשנת תקכ"ח, 1768, מרדו ההיידמאקים שוב. שוב החלה מסכת של פרעות ופוגרומים להשתולל ברחבי אוקראינה, יהודי אזור קייב, במיוחד, עברו שרשרת של פוגרומים נוראיים. יהודי אזור אומן נמלטו אליה, בהיותה עיר מבצר, בתקווה למצוא בה מקלט.

מפולין נשלח איוון גאנטע – שהיה שונא יהודים מושבע – על מנת לדכא את המרידה. אולם, עד מהרה החליף גאנטע את נאמנותו, ובקיץ אותה שנה הצטרף גאנטע למורדים והיה למפקדם. שני הכוחות התאחדו כעת, כשאחת ממטרותיהם המרכזיות היא הריגת וחיסול היהודים בכל מקום שהם.

לא כל יהודי האזור הצליחו להכנס לאומן. לחלקם הגדול לא היה מקום בעיר, והם נותרו מחוצה לה. כאשר הגיע גאנטע, החלו היהודים שהיו מחוץ לעיר להלחם בו ולעמוד על נפשם, אולם הכוחות לא היו שווים. תוך זמן לא ארוך, לא נותר מהם עד אחד.

תורה של העיר הגיע.

כוחותיו של גאנטע פרצו העירה בחמת זעם, הורגים וטובחים כל יהודי שנקרה בדרכם. יהודי העיר נמלטו לבית הכנסת הגדול שבעיר, שהתמלא על גדותיו באלפי יהודים עטופי טליתות, זועקים לפני בוראם שיצילם – ומוכנים למסור נפשם על קדושת שמו ית'.

סמוך לבית הכנסת עצרו הפורעים. בהוראתו של גאנטע נבנתה כמן חופה, שגובהה נמוך מגובה אדם, ולידה העמידו צלם, באופן שכל מי שיעבור תחת החופה יאלץ להתכופף קמעא – להשתחוות לצלם ח"ו.

והכרוז יצא: אל בית הכנסת, שם כאמור התרכזו יהודי אומן, והכריז שכל מי שרוצה להציל את חייו יצא ויעבור דרך החופה והיו לו חייו לשלל.

אותה שעה, נתקדש שמו הגדול ית'. מכל אלפי היהודים ששהו בבית הכנסת, אנשים, נשים וטף, זקנים וצעירים, לא נתפתה איש. כולם, ללא יוצא מן הכלל, מסרו נפשם על קדושת שמו, בחרו ליפול לידיהם צמאות הדם של הפורעים, אך לא לכרוע לצלם.

חוצפתם של היהודים (כך, אגב, תוארו הדברים גם בעיתון אוקראיני בתקופה האחרונה: 'חוצפתם של היהודים') העלתה את חמתם של הפורעים. כחיות טרף התפרצו הללו אל בית הכנסת, רצחו וטבחו ביהודיפ בכידונים, סכינים ושאר כלי משחית, בעוד נחלי דם זורמים כמים.

שלשה ימים השתוללו הפורעים: ה' ו' ו-ז' בתמוז, לא נחו ולא שקטו, עברו שוב ושוב על הררי הגופות, דקרו ושיסעו ויהי מספר ההרוגים, בעיר ומחוצה לה, שלושים אלף.

רק מתי מעט, בודדים ממש, מתושבי אומן, שהסתתרו במערה בקרבת העיר, ניצלו. רבי דוד חזן, איש צדיק וקדוש, וימו עוד יהודים מספר. היו אלה הניצולים היחידים מיהודי אומן וסביבתה. לאחר שתם מסע הרציחה, יצאו רבי דוד חזן ושאר המסתתרים ממחבואם, והחלו לאסוף את הגופות להביאם לקבורה. הגופות נערמו לכדי שני הרים גבוהים, שכוסו בעפר, והמה טמונים בבית החיים העתיק בעיר אומן (בית החיים בו נטמן לאחר כ-40 שנה רבי נחמן מברסלב).

לזכר הטבח האיום, כתב רבי דוד חזן את "קינת אומן", בה הוא מתאר את המעשה ומקונן על רבבות ההרוגים, ובה הוא כותב: "ביום ההוא בא מספר ההרוגים ערך שלושים אלף נפשות מישראל, יזכרם אלהינו לטובה עם שאר צדיקי עולם וינקום דמם השפוך בימינו לעינינו, ולרחם על פליטתינו, ומהר ויחיש לגאלנו, על ידי משיח צדקינו, ותבנה בית מקדשינו, במהרה בימינו, אמן ואמן."

רבי שמואל צ'צ'יק

הגה"ח רבי שמואל צ'צ'יק נולד בירושלים העתיקה לאביו רבי אברהם חיים שעלה מפינסק שברוסיה הלבנה. בנעוריו, בישיבת "עץ חיים" הוכר כעילוי, מתמיד וירא שמיים. היה דבוק בתורה מתוך ביקוש וחיפוש לקרבת ה', ובאותם ימים הצטרף לחבורתו של הגה"צ רבי אהרן ראטה.

אחיו הגדול רבי זאב, שהיה נאמן ביתו של הרב מבריסק, הבחין בצימאון נפשו, ובאחד הימים התיישב ולמד עמו בספר הקדוש "ליקוטי מוהר"ן. וכה כותב רבי שמואל בספרו "עין הארץ": "אזכיר לטובה את אחי הגדול ממני, הרב הגאון הצדיק רבי זאב דוב צ'צ'יק זצ"ל, הגם שלא היה נמנה על עדת החסידים, אמנם מלבד תקפו וגבורתו בתורה הנגלית והיותו עמקן נפלא בעומקה של הלכה כאחד הגדולים, היה מלא וגדוש בהרבה ספרי חסידות… והראשון שהביא אותי אל בית היין ונתן לי לטעום מהיין הטוב הזה ולימד אותי בפעם הראשונה כפי אשר נקלט במוחי בספר ליקוטי מוהר"ן, הוא האיש המופלא הזה. והייתי אז בגיל צעיר מאוד, וכשהתחיל ללמוד אותי את ההקדמה של ליקוטי מוהר"ן, בהגיעו למילים 'מי כמוהו מורה', הרים את קולו ואחזו חיל ורעדה, ואמר כמה פעמים מילים אלו 'מי כמוהו מורה'. ומורא עלה על ראשי כששמעתי את המילים האלו יוצאים מפיו באמת ובתמים ובלב שלם".

כך נדלק בלבו הניצוץ הראשון שהפך ללהבה לחסידי ברסלב הותיקים והחדשים שבירושלים, הלא הם רבי הירש לייב ליפל, רבי שמואל שפירא, רבי אברהם יעקב גולדרייך ועוד. יחד עמם בילה את ימיו ולילותיו בעבודת ה', כשמדי תקופה הם שוהים בקבר שמעון הצדיק או בחצר רשב"י במירון, ועוסקים בתורה בתפילה ובהתבודדות.

בשנת תש"ל נסע רבי שמואל לאמריקה, כשבכוונתו להמשיך משם אל אומן בית תקוותנו. בפורים של אותה שנה, כטוב לב ידידו רבי שמואל שפירא ביין, זעק מתוך שכרותו: "אתה שמואל צ'צ'יק, אתה חייב לפרסם שיש רבי בעולם! רבינו שלח אותך לאמריקה רק בשביל זה!" באותה נסיעה לא הצליח רבי שמואל צ'צ'יק להגיע לאומן, אך כעבור מספר שנים זכה להוציא לפועל את תשוקתו ולהשתטח על ציון רבינו. לאחר מכן ערך עוד כמה נסיעות רצופות מסירות נפש, כשמדובר באדם כמוהו שאינו מוציא עצמו בימים כתיקונם מארבע אמות של תורה ועבודת ה'.

כל ימיו היה רבי שמואל מסתפק במועט שבמועט, כשכל חיותו מעבודת בוראו. תמיד הצטנע ולא אבה שיחלקו לו כבוד; רצה שיתייחסו אליו כאל איש האנשים, וזאת למרות היותו גאון עצום, בקי בכל מכמני התורה ודבוק ברבינו ובתורתו, כפי שניתן לראות בחיבוריו: "משמרת החודש" – ליקוטים מספרי רבינו על עניני ערב ראש חודש בתוספת בירורי הלכה הנוגעים לער"ח; "אור עולם"; "קדושת ירושלים"; "משך הנחל"; "עין הארץ" – בו בירר על פי ההלכה והקבלה מגדולי אנ"ש, את חשיבות הנסיעה, לאומן גם מארץ ישראל, בתוספת שיחות וסיפורים מאנ"ש; "ציון המצוינת"; "יסוד צדיק" ועוד.

רבי שמואל היה בעל תפילה נפלא, ותענוג היה לשמוע את קולו הנעים העורג והמשתוקק, בעת שעבר לפני התיבה מדי שנה ביום כיפור במירון.

בפורים האחרון לחייו, יומיים לפני פטירתו, קרא בכוחות עצמו את המגילה ואף שתה בקבוק יין עד תומו, לקיים בפשיטות מצוות היום, וזאת, לאחר שקודם לכן התענה תענית אסתר כאחד האדם.

בי"ז באדר ב תשנ"ט עלתה נשמתו בסערה השמימה. כבחייו, כן במיתתו, הכל נערך ללא פרסום; ההכרזה על מועד ההלויה התקיימה בסביבת מאה שערים בלבד. הוא נטמן בהר הזיתים, סמוך לאחיו הגדול רבי זאב.

רבי שמשון מהיער

את ילדותו עשה רבי שמשון מהיער בעיר ברסלב, כאשר דמותו הקדושה של מורנו רבי נתן שבתה את לבו הרך. הוא נהג לבוא אל ביתו בסעודה שלישית לשמוע דבריו הקדושים.

ברם, כמה מידידי אביו שנמנו על מתנגדי מוהרנ"ת, סיפרו לו על גיחותיו התכופות של בנו אל בית רבי נתן – והאב גזר על בנו להימנע מכך.

רבי שמשון הצעיר, שידע כי התנגדות אביו נובעת מכך שאינו יודע את התועלת העצומה שגורמות שיחותיו הקדושות של מוהרנ"ת, המשיך בדרכו.

ראה אביו שכך, ובשבת הבאה בעלותו על יצועו החביא את בגדיו וכשקם הנער ולא מצא אותם הצטער צער רב, אך מצא עצה, בארון מונחים היו בגדי איכרים, הוא לבשם, וכך, עטוף במעיל גדול ממידותיו נכנס אל בית מוהרנ"ת…

כל הנוכחים פרצו בצחוק, אך רק רבי נתן, שידע את כל אשר נעשה, אמר לו: "מעשה זה עוד יעמוד לך לטובה!"

חלפו שנים, שמשון העלם היה לאיש; וכיון שהיה ירא ה' מרבים, בחר בו רבי אברהם בער נכד רבינו להיות שומר ומפקח ביערותיו. עבודה זו חביבה היתה על רבים מחסידי ברסלב, שכן איפשרה להם לעסוק בעבודת בוראם באין מפריע.

ר' שמשון נעתר בשמחה להצעה, ותנאי התנה עמו ר' אברהם בער: בכל פעם שתזדקק, טול מקופת הכנסות היער כפי צרכיך.

ר' שמשון מהיער ניהל את מסחר העצים שנחטבו ביער, כשרוב היום הוא עוסק בעבודת בוראו, עד שדבק בו הכינוי "ר' שמשון מהיער". גם על גויי הסביבה התחבב, והללו נמנעו מלגנוב מעצי היער. באותה עת השיא את בנו – ואכן את ההוצאות נטל מקופת היער.

כעבור תקופה קצרה נפטר לפתע ר' שמשון בביתו ביער. לר' אברהם נודע הדבר על ידי חלום פלאי:

בחלומו, בא ר' שמשון מהיער לקראתו ואומר לו: "דע ידידי שכבר איני בעולם-הזה, ובאתי בשליחות סבך הקדוש, לבקש ממך מחילה שנהניתי מממונך יותר מכפי המגיע לי, כי לא הספקתי לעבוד ביערותך תקופה ניכרת"  – כשהוא מוסיף לספר לו על קורותיו בעולם האמת: "לאחר פטירתי פגשתי ברבי נפתלי. ביקשתי ממנו: 'הביאני לרבי!' והוא השיב לי: 'זאת יכול רק רבי נתן'. ואכן רבי נתן הביאני לרבינו. ראיתי את רבינו לוקח פנקס ומביט בו ואומר: 'אכן מאנשיי אתה, אולם לפני שתבוא להיכלי, עליך לטבול בנהר-דינור' – – –

"רבי נתן ליווה אותי, ובדרכנו, כל פעם שנתקלנו בכיתת מלאכי חבלה קרא לעברם: 'מוהר"ן שלח אותנו!' ומיד נמוגו כלא היו. כך נשנה הדבר מספר פעמים. הטבילה בנהר דינור הסבה לי יסורים נוראים, אולם העונג שחשתי לאחריה – לא ניתן לתיאור.

"כששבנו לרבינו, אמר: 'עדיין מרגישים בך משהו מן העולם הזה, לך וטבול שנית'. בבואי מהטבילה השניה אמר לי: 'אכן כבר נטהרת, אך לך ובקש מחילה מנכדי על חובך'".

זקני תלמידי מוהרנ"ת ששמעו על החלום המופלא, לא יכולים היו שלא להיזכר בדברי מוהרנ"ת באותה שבת: "מעשה זה עוד יעמוד לך לטובה".

החסיד המופלא ר' אברהם שטרנהרץ

רבי אברהם שטרנהרץ נולד לאביו ר' נפתלי הירץ בן ר' שכנא בנו של מורינו רבי נתן, כן היה נכד מוהרנ"ת מצד אמו, היא בתו של רבי נחמן מטשערין ולמעלה בקודש רבי אהרן מברסלב, תלמיד רבינו.

מנעוריו יקדה בקרבו של ר' אברהם שטרנהרץ אהבת התורה, בהגיע מועד נישואיו, בגיל שש עשרה נותרו לו מספר דפים לסיום הש"ס, המתינו לו איפה עד שיסיימם, ובו ביום נערכה חופתו, בצעירותו נסמך להוראה ע"י יותר ממאה רבנים ביניהם כמה מגדולי הדור, ומאוחר יותר שימש בדיינות בקרימנשטוק ובאומן.

בהיותו בטשערין, היה תקופה מסוימת מלמד דרדקי באותם ימים נפלו רבים ברשת ההשכלה שראשיתה הייתה- הפרדת דברי חז"ל מהתורה הקדושה, אחד מנגידי העיר פנה אליו בבקשה שילמד את בנו חומש, אולם ללא פירוש רש"י והמדרש, והוא ישלם לו על כך טבין ותקילין, ר' אברהם שטערנהארץ, שדברי סבו מוהרנ"ת על הסכנה האיומה הטמונה בשיטה זו – חקוקים היו בעצמותיו, דחה על אתר את ההצעה בשתי ידיים.

הוא נתברך בזיכרון דקדושה, והיה כלי מלא מכל מכמני התורה נגלה ודרש, בתורת הסוד, את כל אלה היה מבאר על יסודות דברי רבינו ומוהרנ"ת, שגם ספריהם הקדושים היו שגורים על פיו, וכשהיה לומד את דבריהם ברבים, כשעיניו עצומות, היו השומעים חשים חיות עצומה מדבריו שלא נמוגה זמן רב…

בנוסף, ניחן בקול ערב, ותפילותיו היו כבן המתחטא לפני אביו, בגיל עשרים ושתיים מינהו סבו הרב מטשערין ורבי אברהם דב נכד רבינו לבעלי תפילה בקיבוץ בראש השנה באומן, בתפקיד נשגב זה שימש כחמישים שנה, ולאחר עלותו ארצה עוד כעשרים שנה, תפילתו שהיתה בנעימות נפלאה, מתובלת בדמעות רבות – חדרה ללב שומעיה, ולא מעט בעלי – תשובה נעשו בזכותה.

במשך ימי נעוריו זכה להסתופף רבות במחיצת תלמידי מוהרנ"ת המובהקים כרבי נחמן מטולטשין, רבי משה ברסלבר, רבי אפרים בן רבי נפתלי, סבו הרב מטשערין, ועוד, וכן דודי אביו – בני מוהרנ"ת, באותם ימים בצלם של אנשי אמונה ודעת אלו ניצתה שלהבת רבינו בלבו הטהור, ולימים העלה על הכתב שיחות וסיפורים ששמע מפיהם על רבינו ותלמידיו בספרו "טובות זיכרונות" (אשר כעדותו בהקדמה הינו רק חלק קטן ממה ששמעו אזני)

החסיד הגדול רבי אברהם בן ר' נחמן מטולטשין נהג להתאכסן אצלו בכל פעם שבא לבקר בטשערין, באחד מביקוריו הראה לו את כתבי חידושיו על ליקוטי מוהר"ן וביקש ממנו לחוות דעתו מה ראוי לבוא לדפוס, ר' אברהם סידר את חידושיו על התורות א' עד ח' ואותם הדפיס רבי אברהם בן רבי נחמן.

למרות גדלותו בתורה ועבודת ה' לא חס ר' אברהם שטרנהרץ על כבודו, ולאחר שנוסדה ישיבת "אנשי מעמד" באומן על ידי רבי ישראל קרדונר, היה ר' אברהם הולך מידי יום שישי עם חבירו רבי מורדכי שו"ב לאסוף צדקה עבור אנשי שלומינו העניים, עד שרבים כינוהו "אברהם איש החסד". בחודש אדר תרצ"ו עלה להתיישב בארץ ישראל, בבואו הביא עמו את כל אוצרות – הרוח וליבה את אשו של רבינו בקרב מקורבים חדשים. בכ' באלול תשט"ו, השיב נשמתו הזכה ליוצרו, למרבה הפלא אחז בסדר לימודו בשולחן ערוך בסימן צ"ג כמניין שנותיו, בהלוויתו הניחו על ליבו ספר "ליקוטי מוהר"ן" לאמר: קיים ולימד זה מה שכתוב בזה.

רבי דניאל זגרייסקי – 'רבי דניאל גר צדק'

מהתופעות המופלאות של תקופת ערב מלחמת העולם השנייה, הייתה התגיירותם של רבים מגויי הארץ, שהפכו ליהודים נאמנים וחסידים נלהבים.

היו אלו אנשים נכבדים, שנטשו את מעמדם הרם, עיסוקיהם, משפחתם וחבריהם – כדי להסתפח אל נחלתו של העם הנבחר, הנרדף והנתון למשיסה בין האומות.

כפר אחד היה באזור אומן, בשם סיניצה. תושביו הנוכרים היו מלומדים ועשירים. כולם החליטו פה אחד לחבור לעם ישראל. אולם בבואם אל הרבנים, נדחתה בקשתם על הסף; הרבנים פחדו להיענות לבקשתם, מאימת השלטונות – – –

אך תושבי סיניצה לא אמרו נואש; הם פנו אל חסידי ברסלב באומן והתחננו בפניהם שיסייעו להם להיכנס תחת כנפי השכינה. החסידים נחלצו בכל לב לעזרתם והצליחו לשכנע את רבה של אומן לגיירם, כשהם נוטלים על כתפיהם את כל האחריות לכך.

כשזכו גרי הצדק לבוא בברית – לא היה קץ לאושרם. הם הפכו לחסידי ברסלב בלב ובנפש. בראש השנה, מילאו שולחן שלם ב'קלויז' שבאומן.

לאחר עליית הקומוניסטים, מסרו נפשם על שמירת השבת, וחלקם אף שילמו על כך בחייהם.

כששאלו אותם החסידים, מה הביאם להתגייר, סיפרו: "מצאנו בספרי דתנו הקודמת, סתירות מרובות, והגענו למסקנה כי זוהי דת שקרית, ורק תורת משה – אמת היא."

היה זה פירוש מוחשי לדברי רבינו הקדוש בתורה יז שב'ליקוטי מוהר"ן' חלק א, שכאשר האוויר "נח וזך וצלול', יכולים דיבורי האמונה של הצדיקים להגיע למרחוק, עד כדי כך שגויים מוצאים בספריהם דברים שהם היפך דתם.

החסיד המופלא רבי נחום שוסטר, חיבב מאד את הגרים הללו, ואף עקר את מגוריו לכפר סיניצה, כדי להימצא במחיצתם.

הוא היה מלמדם תורה ויהדות. כמו כן היה משכים יחד עימם בחצות לילה ויוצא בחברתם אל היער – להתבודדות.

הגרים אהבוהו מאד, וכשנפטר ר' נחום לעולמו, התאבלו מאד על מותו וקברוהו בכפר מגוריהם.

כשנודע על כך מאוחר יותר לר' יואל, בנו של ר' נחום, שהתגורר בחרקוב, רצה להעביר את קבר אביו קרוב אליו, אך כשהגיע לסיניצה עם אישורי ההעברה מטעם השלטונות, נזעקו הגרים במחאה: "לא ניתן בשום אופן שיוציאו צדיק כזה מתוכנו"!

החסיד הגדול רבי שמשון ברסקי, קיים אף הוא בכל לבבו את ציווי התורה "ואהבתם את הגר;" הוא קרב אותם קירבה יתירה, ונהג ללמוד עמם בספרי רבינו הקדוש.

במכתביו לחסידי ברסלב בפולין, אף התעניין במצבם הרוחני והגשמי של הגרים שבארצם – "ובפרט להודיעני משלום הגרים רבי דוד סאטאוויש, רבי יצחק גילרמאן ורבי אליעזר לאנגער. תפרוס בשלום הגרים הנ"ל לכל אחד ואחד. נכספתי לכתוב להם בייחוד איזה דיבורי אמת הנובעים מדעת אדמו"ר ז"ל."

מיקירי גרי הצדק שבקרב חסידי ברסלב באומן היה רבי דניאל זגרייסקי.

בשנות השואה איבד את אשתו וילדיו; וכאשר התחנן בפני הרוצחים: "הירגו גם אותי; יהודי אני"! סרבו הרשעים, התבוננו בתווי פניו הנוכריים וענו לו: "אינך יהודי" – – –

למרות אסונו הגדול, לא שקע ר' דניאל בייאוש; הוא עסק בכל מרצו למען היהדות. בתקופת השואה הסתיר שק מלא זוגות תפילין, ולאחר סיום המלחמה פעל לשיקום חיי היהדות באומן.

בערוב ימיו עלה לארץ ישראל והשתכן ב'מושב זקנים המאוחד' בקטמון. לעתים קרובות היה מגיע לבית כנסת ברסלב 'אור אברהם' בשכונה.

ייזכר לטוב הנגיד ר' שבתי טראוויצקי, יליד אומן שחי בארה"ב, שהיה תומך בו כספית.

ר' דניאל נפטר בירושלים, בתשעה באב שנת תשל"ט ונטמן בבית הקברות בסנהדריה

 

(באדיבות ד. ברסלבר, עלון 'אוצרות')

נולד בירושלים לאביו החסיד ר' שמואל מאיר אנשין, בבית צר בן חדר אחד וחלון אחד בלבד, שיראת שמים טהורה היתה ספוגה בקירותיו.

אברך צעיר היה ר' שמעון בימי קום המדינה, האנגלים עדיין שלטו כאן ונערים יהודים רבים הסתפחו לשורות האצ"ל ולחמו באנגלים. המצב היה מתוח ביותר וכל מי שנחשד בקשר כלשהו למתחרת זו או אחרת, חייו היו נתונים בסכנה. קרו מקרים בהם לוחמים יהודים נהרגו בחילופי יריות עם האנגלים והוצבו מארבים לתפוס את מי שיבוא לפנותם ולעסוק בקבורתם, בהנחה שמי שדואג להם, קשור אליהם. אנשי החברא-קדישא פחדו לנפשם, והגופות נותרו כדומן על פני השדה. באותם ימים נוסד ארגון 'כבוד המת' ור' שמעון הצעיר היה ממתנדביו. לא פעם נעצר בעודו עוסק בחסד של אמת ונחקר על קשריו עם הלוחמים. אך הוא השיב בעוז: "אין לי מאומה איתם, יהודי אני ומצווה על שמירת כבוד המת"

פעולותיו אלו, היו אבן יסוד לפעילותו הכבירה שנמשכה קרוב לששים שנה, כשבהמשך הוסב שם הארגון ל'כבוד החי' וניהל מאבק עיקש נגד גזרת ניתוחי המתים. לא פעם ולא פעמיים העלים ר' שמעון גופות של נפטרים תחת אפם של אנשי החוק שזממו לשלוח בהן יד. לימים, חבר לר' דוד שמידל שליט"א יו"ר ארגון 'אתרא קדישא' שהוקם על ידי הרב מבריסק זצ"ל ויחד לחמו בכל מקום בארץ ובעולם שבו נמצאו קברי ישראל בסכנה. עד ערוב ימיו, היה ר' שמעון עטור השיבה רץ בעזות דקדושה ועוצר בגופו את מלאכת חילול קברי הקדמונים. בנו סיפר, כי בכל פעם שנודע לאביו על קבר שחולל או שעומדים לחללו, היו פניו מחווירות והוא הזדעזע מחדש, הדבר בער בעצמותיו ובשום אופן לא אבה להשלים עם הגזרה.

קשור היה מאוד לציון רשב"י זיע"א במירון, ובשנים שלא היה ניתן להגיע לאומן, היה מבאי הקיבוץ במירון בראש-השנה. בל"ג בעומר היה דואג למים לשתייה בחצר הציון ולהסדרת המחיצות כראוי.

בחודש אדר תשל"ב, כשהחסיד רבי שמואל הורביץ חש כי קרוב יומו להסתלק מן העולם, פנה אל ר' שמעון, איש החברא קדישא, ואמר לו כי חפץ הוא מאוד להיקבר בחלקת אנ"ש חסידי ברסלב מברדיטשוב, אשר בהר הזיתים, כי אהבם אהבת-נפש. הוא אף ביקש שיטבלו את גופו אחרי פטירתו במקווה של רבי ישמעאל כהן גדול, בנקבת מעיין השילוח שבכפר סילואן שלמרגלות העיר העתיקה. שתי הבקשות היו קשות לביצוע; החלקה המדוברת היתה כבר מלאה, ומעיין השילוח הוא מקור מי השתיה של ערביי המקום. אך ר' שמעון, איש המסירות-נפש, התאמץ ומצא עבור ר' שמואל מקום פנוי בחלקת אנ"ש דברדיטשוב וכמו כן מילא את בקשתו השניה.

זכה ר' שמעון לנסוע לציון רבינו הקדוש באומן עוד בימי הקומוניסטים. ומשנפתחו הגבולות, היה מבאי הקיבוץ הקדוש באומן. כמו כן ניצל את ההזדמנויות שבהן הגיע לאוקראינה בשליחות 'אתרא קדישא' כדי לבוא ולהשתטח על ציון רבינו.

היה זה כשתכנן נשיא אוקראינה להפוך את ציון רבינו הקדוש באומן ל"אתר לאומי" ומהנדס אוקראיני הכין תכנית לבנות מדרגות על כל ההר הקדוש, כשבראש המדרגות יעמוד הציון. למקום הובאו משאיות שהחלו בפריקת טורי מדרגות הבטון. הגיע ר' שמעון בשליחות 'אתרא קדישא', בדק את השטח ובו במקום פסל את התכנית, מכיוון שההר מלא בקברי הקדושים הטמונים שם וחלילה לפגוע בכבודם ולבנות מעליהם מדרגות. כשראה שהמתכננים מתקשים לסגת מתכניתם, הלך והזעיק את כל אנ"ש שהיו שם, כשני מניינים, ופתח באמירת תהילים, כשהוא מכריז כי רק על גופתו יונחו המדרגות! כיוון שראו האחראים לדבר את נחישותו, חזרו בהם מתכניתם והאזור כולו גודר ונשמר בקדושת בית החיים עד היום הזה.

מנהג נאה עשה לו ר' שמעון ביום הפורים, היה מתחפש ל'רופא של פורים' ומכתת רגליו ואוסף 'מתנות לאביונים', אותן היה מחלק בו ביום לעניים הגונים.

השיב נשמתו לבוראה בה' באדר ב' תשס"ה. נטמן בהר המנוחות ליד קברי אביו ואֶחיו.

(ע"פ ירחון ברסלב, אדר תשס"ה)

רבי אליעזר ביאליסטוצקי היה 'בעל שחרית' בקיבוץ של ראש-השנה באומן, בזמנו של רבי נחמן מטולטשין תלמיד מוהרנ"ת. (ברם, היו כמה פעמים שרבי משה ברסלבר תלמיד מוהרנ"ת התפלל לפני העמוד תפילת שחרית של ראש-השנה).

רבי נחמן בורשטיין שיחי', כותב בספרו 'אוצר נחמני' העומד בעזהי"ת לראות אור בקרוב: "שמעתי מרבי לוי יצחק בנדר, שבראש-השנה הראשון שלו, שנת תרע"ה, כששמע בפעם הראשון את מורנו רבי אברהם שטרנהרץ ז"ל קול צעקתו הראשונה לפני צעקת 'המלך' ואחר כך צועק 'המלך' – מיד אחזו בגופו כמין צמרמורת, וכלשונו: 'האט מיר אנגעכאפט א מין צאפל', כי לא שמע כזאת מעודו. רק כשהתחיל הקהל במחיאת כפיים כנהוג, אז פג במקצת פחדו. ואמר, כשאחר כך שמע את השיחה בשם מוהרנ"ת ז"ל שאמר: 'דיא גאנצע וועלט שרייט המלך, אבער די קרינאציע איז אין אומן (כל העולם צועק 'המלך' אבל ההכתרה היא באומן)', אז הבין משמעות הדברים של מוהרנ"ת ז"ל.

"ואחר כך שאלתי אותו מהו מקור המנהג הזה של מחיאת כפים, שאינו נהוג כלל בעולם. השיב לי: 'דא פרעגט מען קשיות; אין אומן האט מען נישט גיפרעגט קיין קשיות, מ'פאטשט – פאטשט מען (כאן מקשים קושיות, באומן לא שאלו קושיות; מוחאים כפים – מוחאים כפים). שאלתי אותו אם היה נהוג זאת אצל רבינו ז"ל או מוהרנ"ת ז"ל, ומתי התחילו במנהג הזה. והשיב לי שאינו יודע, אבל הוא חושב שבתקופת רבי נחמן טולטשינער, כשרבי אליעזר ביאליסטוצקער היה הבעל שחרית והוא התחיל צעקת 'המלך' בקול אימים (שממנו קיבל מורנו רבי אברהם שטרנהרץ), אזי מרוב התלהבות והתעוררות היו כמה מאנשי-שלומנו שמחאו כפים, עד שבמשך כמה שנים פשט הדבר ברוב הקהל".

רבי אליעזר השתוקק לחון את ארץ הקודש. באחד ממכתביו של רבי נתן בן רבי יהודה מטבריה (נתיב צדיק, עה), מוזכר רבי לייזר כמי שביקר בשנת תרמ"א בארץ-ישראל; ויש אומרים כי זהו רבי אליעזר ביאלסטוצקי דנן.

בשנת תרמ"ד, לאחר פטירת רבי נחמן מטולטשין, זכה רבי אליעזר להוציא כיסופיו לפועל, בהיותו כבר בא בימים, כאשר עלה לארץ ישראל והתיישב בירושלים עיר הקודש, בה התגורר ב'מושב זקנים' בעיר העתיקה.

עקב זקנותו, נבצר ממנו לבוא מארץ-ישראל לאומן, ובמקומו החל לעבור לפני התפילה בתפילת שחרית באומן, החסיד המובהק רבי אברהם שטרנהרץ, שהיה אז אברך בן עשרים ושתיים.

החסיד רבי יצחק-מאיר קורמן כותב, כי רבי אליעזר ביאליסטוצקי היה מראשוני חסידי ברסלב שקבעו מושבם בירושלים עיר הקודש; אחריו עלו ארצה והתיישבו בירושלים רבי נתן בן רבי פנחס יהושע מטשערין, רבי נחמן בן רבי ברוך אפרים, רבי שמואל העשל פרידמן, רבי שמעון סליטינסקי, רבי יעקב יוסף מסטווצש, רבי נתן בן רבי נחמן נכד מוהרנ"ת, רבי משה אקסיל, רבי משה בגמולגי, רבי יודל מלודז׳, ועוד.

עוד כותב רבי יצחק-מאיר, כי רבי זלמן ליוברסקי נכד רבינו הקדוש, היה גבאי הצדקה באומן בכל ערב ראש-השנה עבור אנשי-שלומנו שבארץ ישראל וירושלים, והכסף שנאסף על ידו, נשלח למחותנו רבי אליעזר ביאלסטוצקי וחולק על ידו לחסידי ברסלב בארץ הקודש. (את בתו השיא רבי אליעזר ביאליסטוצקי לרבי הרשל ליוברסקי בנו של רבי זלמן, שאצלו היה כסאו של רבינו אשר הועלה ארצה).

החסיד רבי אליעזר ביאליסטוצקי נסתלק ונטמן בירושלים עיר הקודש.

על אם הדרך בין קייב לאומן, בתחומה של העיירה קיבליטש, משתרע 'יער זטקוביץ'. יער זה היה בבעלותה של קבוצת שותפים יהודים, ביניהם כמה מחסידי ברסלב.

בלב היער שכנה בקתה, ובה התגורר רבי יעקב, חסיד ברסלב נלהב ששימש כשומר היער ומפקח על מלאכת חטיבת העצים ומכירתם.

עבודה זו לא הייתה אלא אמצעי ל'עבודה' האמיתית שלו… כך יכול היה לבלות את ימיו בתורה, בתפילה ובהתבודדות – באוויר הזך שמחוץ ליישוב.

'ר' יעקב פון וואלד' (= מהיער) כך כינוהו הכל; הוא והיער היו כשני רעים שאינם נפרדים.

בעלי היער סמכו עליו בעיניים עצומות, הם ידעו כי ישר וירא שמיים הוא, ואין צורך לבדוק את פנקסי חשבונותיו.

גם את חשבונותיו כלפי שמיים ניהל בתום וביושר; חתנו רבי שכנא שטרנהרץ סיפר, כי חמיו היה מפריש מהכנסותיו מדי חודש מעשר שהסתכם בכשני רובלים – ובערב ראש השנה, כשהיה פוגש באומן את רבי אברהם בן רבי נחמן מטולטשין שהגיע מארץ הקודש, היה מעניק לו את מעשרותיו מכל השנה, ביודעו שעובד הוא את בוראו מתוך עניות רבה.

רבי שכנא אף סיפר, מה הביא להתקשרות השידוכין בינו ובין רבי יעקב מהיער:

אביו של רבי שכנא, רבי נפתלי הירץ, שימש כסופר מומחה. כשהתקרב בנו של רבי יעקב לגיל שלש עשרה, פנה אביו אל רבי נפתלי הירץ, כדי להזמין אצלו פרשיות לתפילין עבור בנו. כששאל אותו למחיר הפרשיות, נקב בסכום של ששה רובלים.

על אתר הוציא רבי יעקב מאמתחתו ששה רובלים ומסרן לו.

באותו רגע נענה רבי נפתלי הירץ בהתפעלות: "אומר לך את האמת, נקבתי בסכום האמור, כי סבור הייתי שתעמוד על המקח – והתפשר על חמשה רובל, שזהו לאמיתו של דבר מחירן של הפרשיות. אולם עתה, לאחר שראיתי את יושרך, שהסכמת מיד לשלם את מלוא הסכום עבור המצווה, בלי להתמקח, הנני נותן לך את בני שכנא לחתן".

רבי יעקב היה מתפלל ביער בדביקות גדולה ובהשתפכות הלב – והגויים שהתגוררו בסביבה, היו יראים מפניו ומכבדים אותו, ולא ניסו לגזול מעצי היער. גם הסוחרים הנכרים שבאו לקנות עצים אצלו, אהבו לשמוע את תפילותיו הנלבבות.

את מצוות הכנסת אורחים קיים רבי יעקב בכל לב; חסידי ברסלב שנאלצו להמתין בתחנת הרכבת שבקרבת מגוריו, ידעו שיכולים הם להיכנס למעבה היער, להתבודד ולהשיח את לבם לפני בוראם – ולאחר מכן לבקר בבקתה של רבי יעקב, להתקבל אצלו בכל החמימות והאהבה, ואף לזכות במאכל ומשקה חם להשיב את הנפש.

החסיד רבי לוי יצחק בנדר סיפר, כי פעם אחת בא לבקר בבקתתו של רבי יעקב. אותה שעה היה 'שומר היער' שקוע כל כולו בתפילה בדביקות גדולה, והוא לא רצה להפריעו.

המתין עד שיסיים רבי יעקב את תפילתו, כשבינתיים זכה להתענג על תפילה נלבבת, שכולה השתפכות-נפש, היוצאת מפיו של חסיד ברסלב אמיתי.

רבי יעקב נסתלק לבית עולמו, לאחר אריכות ימים, בשנות התר"צ.

ר' ישראל ב"ר יצחק קורסונסקי

נולד לאביו רבי יצחק, בנו של רבי משה לייב קאסינקע, עובד ה' מופלג שחי עוד בזמן מוהרנ"ת. רבי משה לייב זכה לחמשה בנים תלמידי חכמים ועובדי ה' גדולים, ביניהם רבי יצחק, אבי ר' ישראל דנן.

כשהגיעו גייסות הגרמנים ימ"ש לאוקראינה בשנת תש"א, הם טבחו במאות אלפי יהודים, ובתוכם רבי יצחק קורוסונסקי, ה' יקום דמו, שנתלה על ידם. גם באומן זרעו הצוררים הרג ואבדן, והרגו 25,000 יהודים. האוהל שעל ציון רבינו הקדוש, נחרב על ידי פגז גרמני, "ונדמה להסטרא אחרא שהיא בולעת את הגוף הקדוש הזה" (ליקוטי הלכות, חוה"מ, ד).

אך כבר הבטיח הרבי הקדוש שאשו הקדושה תוקד עד ביאת הגואל. בעיר לבוב שרד החסיד רבי זאנוול ליובארסקי, נכד רבי זאנוול תלמיד מוהרנ"ת ואחיו של רבי משה ברסלבר. כשגרמניה הובסה, התעורר רבי זאנוול ושם לנגד עיניו את המטרה: לדאוג לשימור ציון רבינו הקדוש ושיקום הקיבוץ באומן בראש השנה. הוא אסף את שרידי החרב, שלא נותרו אפילו אחד מעיר ושניים ממשפחה, וקרא להם להתקבץ באומן בראש השנה. בין אותם שרידים, היה ר' ישראל קורוסונסקי שהתגורר במוסקבה. שניהם, יחד עם עוד תשעה חסידים שנותרו לפליטה, היו למניין שקם על חורבות אומן של מעלה.

כמה מחסידי ברסלב שהתגוררו מחוץ לברית המועצות והצליחו להבקיע את הדרך לאומן, פגשו בר' ישראל והתפעלו ממסירות נפשו ליהדות בכלל, ולעניין רבינו בפרט. בשנת תשכ"ו, הגיע ר' גדליה פליער שיחי' מאמריקה לרוסיה, כדי לפקוד את ציון רבינו. החסיד רבי מיכל דורפמן קישר אותו עם ר' ישראל קורסונסקי, שהצטיין במצוות הכנסת אורחים מופלאה, אפילו תחת צילו המאיים של השלטון הבולשביקי. בביתו של ר' ישראל התקיימה אסיפה חשאית בעניין הקיבוץ הקדוש באומן, השתתפו בה גם ר' נתן קנלסקי (בנו של ר' נחמן רוסישער) ור' שייקע רוזנוואלד, חתן רבי שמשון ברסקי. וכך התקיים בראש השנה מניין באומן, כשר' ישראל משמש כשליח ציבור בתפילת שחרית. את תיאור הקיבוץ החשאי הזה, מעלה ר' גדליה פליער שהיה נוכח בו, בספרו 'אומן – כך נפרצה הדרך'.

כמה שנים לאחר מכן, הצליח החסיד רבי אברהם יעקב גולדרייך מירושלים, להגיע למוסקבה, כשעיניו נשואות בכיסופים לאומן. אלא שבהגיעו אל מדינת ענק זו, שחרתה על דגלה מלחמה ביהדות, הבין שהוא זקוק לרחמי שמיים מרובים כדי להגיע אל מחוז חפצו ומקום תקוות נפשו. בלב הומה מדאגה, היזכה להגיע לאומן אם לאו, שם פעמיו אל בית הכנסת הגדול במוסקבה, שם מצא כמה יהודים מקומיים הנאנקים תחת המגף הסובייטי והצטער למראה השבר אשר פקד את יהדות רוסיה.

בעודו עומד ומהרהר, ניגש אליו אחד היהודים המקומיים, בעל זקן מקוצר, ושאל אותו ברמיזה: "איר זענט פון נחל נובע?" (האם אתם משתייכים לנחל נובע?) רבי אברהם יעקב הוכה תדהמה והשיב בחיוב. ואותו יהודי שח לו: "אף אני חסיד ברסלב, שמי ישראל קורסונסקי". עד מהרה הבין רבי אברהם יעקב כי ר' ישראל נשלח עבורו כמלאך משמיים, ואמנם, הוא דאג לעמיד לרשותו יהודי אחר שייקח אותו עד לאומן, בהפטירו: "יותר אל תחליף איתי אפילו מילה אחת, הדבר גובל בסכנת-נפשות עבורי".

שנתיים לאחר מכן, בתשל"ג, זכה ר' ישראל קורסונסקי לעלות לארץ ישראל, הוא חי בירושלים בשיבה טובה, עד לפטירתו בי"א אדר ב' תשמ"ו. ת.נ.צ.ב.ה.

רבי נחמן ב"ר זלמן מריבוצק

רבי נחמן מריבוצק היה בנו של רבי זלמן "הקטן" תלמידו של רבינו.

בימי נעוריו זכה להתקרב למוהרנ"ת ולהסתופף במחיצת גדולי תלמידיו. התגורר בעיירה רִיבוּצְק הסמוכה לאומן ומכאן כינויו.

לימים, כאשר הבין מתוך דברי רבינו הקדוש את גודל מעלת ישיבת ארץ ישראל, עלה לדור בה, והיה מראשוני חסידי ברסלב שהתיישבו באותה תקופה בצפת.

כשחלה רבי יצחק בנו של מוהרנ"ת, בפרוס הימים הנוראים של שנת תר"ל, סעד אותו ר' נחמן במסירות מופלאה, ולא מש ממנו ימים רבים. במכתבו לבניו, מספר להם רבי יצחק על כך: "שַבחו והודו לה' קל עליון, אשר הגדיל חסדו יתברך עלי והשאיר אותי לכם ממות לחיים. כי תדעו אשר קודם ראש השנה, ביום ב' דסליחות, נפלתי למשכב רח"ל, ולא ירדתי מהמיטה עד יום שבת קודש 'בראשית' העבר… וכל המביני מדע דפה, הייתי בעיניהם לאחר ייאוש… מיום עמדי על דעתי לא ראיתי חולה כזה, אשר יהיה מסובל ביסורים ארסיים כמוני, וצעקתי רק מכאב לב, במחשבה לה' קל עליון… והתשועה היתה על ידי אמירת תהילים, כי ביום שלש עשרה מידות אמרתי לידידנו רבי נחמן ריוואצקער – אשר הוא גמל עמי חסד כזה אשר לא האמנתי אם לא ראיתי, לא פנה לביתו בלתי בעת אכילתו, וכל היום והלילה עמד אצלי ושירת אותי בכל מילי, ואפילו ליל 'כל נדרי' לן אצלי, עד ליל יום א' דסוכות… יהי ה' עמו ויזכה לכל טוב אמיתי כאשר עם לבבו, ואצלי הוא בלתי ספק אשר זאת המצוה תלך לפניו בראשונה – ואמרתי לו אז בכל כוחי: 'קחו מזוגתי עשרים טאליר [-שם מטבע] ותקבצו מנין מאוהבי נפשי, והמעות תחלקו לעניים, והמנין ילכו לומר תהילים על מקום קדשו של כבוד האר"י זצוק"ל…' וכפי הנראה מאז התחילה הישועה" ('עלים לתרופה').

ר' נחמן היה ידידו הקרוב של רבי מאיר מטֶפליק תלמיד מוהרנ"ת, שעלה אף הוא באותה תקופה לארץ ישראל ודר בצפת. באותם ימים נולד לאחד מתושבי העיר בן, אולם הוריו חשבוהו ל"נפל" ונמנעו מלהכניסו בברית. ראו רבי נחמן ורבי מאיר שכך, פנו להורי הילד ואמרו להם שיתנוהו להם, והם ידאגו למול אותו; וכה הבטיחו באוזניהם: 'בעזרת ה' עוד יאריך בנכם ימים ושנים'! ההורים נעתרו לדבריהם, והילד נכנס בברית. כאשר גדל, דבק בשני חסידים מופלגים אלה והפך לחסיד ברסלב נלהב, וכפי שהבטיחו זכה לאריכות ימים, יותר משאר אחיו. הלא הוא החסיד המובהק ר' משה קליין.

נוהג היה רבי נחמן ריוואצקער לומר, שמדברי רבינו הקדוש "אני רוצה להשאר ביניכם" (חיי מוהר"ן קצ"ז) משמע גם, על פי רמז, שראוי שכל אחד מחסידי ברסלב יקרא לאחד מבניו על שמו של רבינו – "שכל אחד יהיה נחמן בביתו," כלשונו.

נפטר בשם טוב, כשהוא מותיר אחריו דור ישרים וכשרים, בנים ההולכים בדרך רבינו הקדוש

(באדיבות ד. ברסלבר, עלון "אוצרות")

רבי יהודה לייב רוזנפלד-פראמפאלער

היה הראשון מאנ"ש בפולין שעסק בהדפסת ספרי רבינו. כבר בשנת תרס"ח היתה לו יד בעבודת ההדפסה (לפי מכתבי רבי דוד צבי דאשיווסקע שבספר 'אמונת אומן'), ואף רבי ישראל קרדונר מזכירו במכתביו: "נא ונא להודיעני בכל פעם מחדש מענין הדפסה וגם מהספרים שהנחתי עבור ר' לייביל בעד 25 רובל-כסף ואם הר' לייבל מדפיס הספר 'שערי שמחה'" (שם)

זכה רבי לייבל ונסע פעמים רבות מפולין לאומן לראש השנה; וככל שהתמיד בהתקרבות לרבינו ובלימוד ספריו, התמסר להדפיסם ולהפיצם על פני תבל. בשנת תרע"ג הדפיס בעירו פראמפאל את המהדורה השניה של הספר 'חיי מוהר"ן' בתוספת השמטות. בסוף הספר פרסם הודעה: "בקרוב יֵצא לאור ספר 'שומר אמונים', מלוקט ומיוסד על חיזוק האמונה כמובן מספרי ליקוטי מוהר"ן, מקובץ ומלוקט ע"י הרב משה יהושע המכונה ר' אלטר נ"י מטפליק". באותה שנה הדפיס גם מהדורה שניה של 'השתפכות הנפש', וכן את הספר 'תפילות ותחנונים' בתרגום לאידיש.

בשנת תרפ"א הדפיס את המהדורה השלישית של 'חיי מוהר"ן', במימון ובעזרת האחים היקרים ר' בֵּירַך ור' ישראל דוד רובינזון מאוסטרובצה.

באותה שנה זכה רבי לייבל לעלות לארץ הקודש. גם כאן המשיך בעבודת הקודש של הדפסת והפצת ספרי רבינו. כן העתיק את הספר 'שיחות וסיפורים' מרבי אברהם חזן ובו קטעים שנשמטו מהספר (נדפסו בקובץ 'מטמונים' חלק א'), וכן עוד כתבים חשובים.

בארץ הקודש התחבר באהבת רֵעים עם חסידי ברסלב המעטים שהתגוררו בה וחיו כמשפחה אחת, הלא המה: רבי ישראל בער אודסר, רבי אלטר בן ציון קרוסקופ, רבי יעקב זאב ברזסקי ויתר בני החבורה. בשנת תרפ״ו, נסע לפולין, ורוחו התפעמה בקרבו בראותו כיצד התעצם אורו של רבינו במדינה זו מאז עזב אותה, וכה כתב במכתבו לידידו רבי ישראל בער:

"כבוד אהובי אחי ורעי הנצמד בקירות לבבי, כמר ישראל דוב נ"י ברזל אדעסר… הנני להתראות אתך בפנימיות לבבי המלא השתוקקות וגעגועים לראותך בזה. כי מה אעידך ומה אתאר לפניך את רגשי לבבי אשר מילאו את כל אברי ושרעפי ועורקי, השמחה והחדוה והתרוממות הדעת ששרר בין אנ"ש בעת בואי הנה, המה נשאוני והגיעוני עד למרומי שחקים…

"אבל כל זה אינו חלק אלף מני השבת שעשה עלי רושם כביר מאוד מאוד; התפילה ברגש ומחאת כפיים ותפילה בכוח, הזכירוני דמיון הראש השנה באומאן בזמנים הראשונים, ואחר כל אלה – הריקודים בדביקות נפלא ובביטול עצמיות, אשר לא ראיתי זמן כביר

"…והקידוש, והלימוד 'סיפורי מעשיות' בטעם ובמתק לשון. וברוך ה' גם אני לקחתי חבל במיני פרפראות שזיכני ה' בזכות רבינו הקדוש, להאיר את המעשיות בשיחות וסיפורים ששמעתי מאנ"ש שיחיו ושכבר שבקו חיים לנו ולכל ישראל. וכמעט יצאנו אחר הריקודים כמו מהאידרא בבחי' בזעיר אנפין, וכן לבי עלי דוי שלא ראיתיך אצלי באותו מעמד.

"…הייתי בלודז' שבת פרשת תרומה, אחי ורעי, אין בפי די מילים לתאר את המחזה; השמחה והחדוה וההתעוררות שהיה בליל שבת. אכלתי בלילה אצל הרשל בוכהאלטער נ״י, בלי עין הרע, שולחן ה' כביכול, מסובין בנים ובנות היודעים ומבינים ענייננו בדעת האמת, ממש חיות הנפש, לבי נתמלא גיל וחדוה עד לבכות מגודל הנחת רוח שהיה לי מזה. ובשבת בבוקר בבית החסידים, התפילה בהתעוררות והתרוממות ובאחדות, וביניהם נפשות מביני דבר בדעת וספרי רבינו הקדוש בהתמדה, אין באפשרות להעלות על הכתב…" (המכתב בשלמותו, מובא בספר 'שארית ישראל' קכד).

רבי לייבל נסתלק לעולמו בכ"ז אדר א' שנת תשי"א.

התקרבותו לברסלב

התקרב לחסידות ברסלב על ידי העילוי מפולין רבי יצחק'ל אוטבוצקר. רבי יצחק היה נער כבן שש עשרה כשנסע בחורף תרע"ד לאומן ושהה שם פרק זמן. לאחר מכן שב לפולין מלא וגדוש בשיחות מאמרים וסיפורים ממעיינו של רבינו. הוא נכנס ללמוד בישיבת 'מאקוב' וקירב עשרות מבחורי הישיבה לברסלב, ביניהם רבי ישראל כהן (ויזנפלד), רבי לוי-יצחק בנדר, רבי משה גלידמאן מצ'נסטוכוב, ועוד רבים וטובים.

נסיעתו לאומן

בקיץ תרע"ד נסעה קבוצה מקרב מקורבים צעירים אלו לאומן, בהם שלושת הנזכרים, והגיעו לשם בתחילת חודש אלול. שבועיים לאחר מכן הגיע לאומן החסיד הגדול רבי אברהם בן רבי נחמן חזן, שהתגורר בארץ הקודש ומדי שנה בא לאומן לקיבוץ בראש-השנה.

בבואו, נחו עיניו על חבורת הנערים מפולין אשר הכרת פניהם ענתה בהם כי בני תורה ודורשי ה' המה. הוא ניגש אליהם ובירכם בשמחה ובמאור פנים ב"שלום עליכם". בכל מאודו השתוקק להשקות אותם מתורתו של רבינו. תיכף נקשרו אליו הבחורים בקשר אמיץ. יותר מכולם נקשר אליו בעבותות הבחור ישראל כהן.

עקב המלחמה שפרצה, נשאר רבי אברהם באומן עד לפטירתו בכ"ט כסלו תרע"ח. באותה עת כבר היה זקן וכמעט לא ראה בעיניו; הוא לא יכל ללמוד מתוך ספרים, יושב היה ב'קלויז', כשראשו שעון על ידיו ולמד על פי הזיכרון, והתבודד בינו לבין קונו.

עם רבי אברהם ב"ר נחמן חזן

רבי ישראל כהן, בצימאונו לדלות מבארו, קיים את דברי חז"ל "לא הביישן למד", והיה בא ומתיישב ליד רבי אברהם וממתין. כשהיה רבי אברהם מרים ראשו ומבחין בו, היה פותח עמו בשיחה ושואל אותו שאלות. רבי אברהם מצדו היה משיב לו, וכך התפתחה השיחה. שאר הבחורים שהיו שם התקרבו אף הם אל רבי אברהם וכך זכו לשמוע מפיו דיבורי תורה ויראה ממעינו של רבינו.

כשלמד עמם פעם רבי אברהם בתורה ס"ו בליקוטי מוהר"ן – תורה שהירבה לחדש בה חידושים נפלאים כמעיין המתגבר – כה התלהבו השומעים מדבריו בראותם את עמקות ועריבות תורותיו של רבינו, עד שנענה ר' ישראל כהן בהתרגשות: "אם נזכה לשמוע ממשיח תורות כאלו, הרי שבאמת יש ויש מה להתגעגע  ולצפות אליו" – – –

"מעולם לא פגשתי בחור קדוש כמוהו"

באומן הכירו בגדולתו של הנער ישראל כהן שכבר בגיל צעיר היה מלא וגדוש בתורה ויראת שמים כאחד הגדולים. החסיד הנלהב רבי ברוך געצעס התבטא בשבחו: "מעולם לא פגשתי בבחור קדוש כמוהו".

כל מכיריו ראו כי עדיו לגדולות, רבנים ואנשים חשובים חפצו בו לחתן, היה אף אדמו"ר אחד שהתגורר בברדיטשוב שכל כך רצה להשתדך עמו, עד שאמר לו: "תוכל לאחר נישואיך להמשיך להתגורר באומן בין חבריך חסידי ברסלב". אך ר' ישראל סרב להצעה, מחשש שיפריע לו שידוך זה לדרכו בעבודת בוראו.

נישואיו

לבסוף השתדך עם בתו של רבי נתן מבבריניץ בן רבי יקותיאל מטירוביצה, אחיו של רבי יצחק בער מטפליק. אחרי נישואיו התגורר ר' ישראל בעיר בבריניץ, מקום מגורי חותנו, והמשיך להתמיד בעבודת ה', בתורה בתפילה ובהתבודדות.

רבי חיים וואדאוואז, הוא רבי חיים בן רבי שבתי ברסלבר, מיקירי החסידים באומן ובעל צדקה מופלג, פגש בו פעם ואמר לו בנדיבות-לב: "בוא לדור באומן ואתן לך את דירת אבי ר' שבתי, ואף אדאג לכל פרנסתך מדי חודש בחדשו". רבי ישראל נענה להצעה, אולם לא ארכו הימים, ובהיותו בכפר רובנה הסמוך לבבריניץ, כששהה בבית-הכנסת המקומי, התנפל עליו גוי מרושע ורצחו נפש.

נהרג על קידוש שמו יתברך

היה זה בכ"ז אב תרע"ט, בתקופת הפוגרומים הקשים באוקראינה. קדוש בחייו ובמותו היה רבי ישראל כהן הי"ד. הוא עלה בסערה השמימה על קידוש ה' כשהוא אך בן עשרים שנה, אך מלא וגדוש באוצרות נצח.

עובדי ה' הנלהבים באומן היו מנגנים את מנגינותיו של רבי ישראל כהן. ניגון מיוחד הלחין על מילות התחינה "ויהא רעווא" הנאמרת בליל שבת לאחר "אזמר בשבחין". החסיד רבי הירש לייב ליפל היה מרבה להתפלל ולהתבודד עם ניגון זה. כן חיבר רבי ישראל שיר על הסתמכות על כוחו של רבינו: "וואס מיר זיינען – זיינען מיר, אבער אין אמת׳ן צדיק גלייבן מיר; וואס מיר טוהען – טוהען מיר, אבער פון הייליגן רבי'ן ווייסן מיר" ("מה שאנו – אנו, אבל בצדיק האמת אנחנו מאמינים. מה שאנו עושים – עושים אנו, אבל מרבנו הקדוש אנחנו יודעים").

הרה"ח רבי שלמה וקסלר זצ"ל

החסיד המופלג רבי שלמה וקסלר, נולד בגרמניה, לאביו הגאון הצדיק רבי פנחס משה אלחנן, שכיהן כרבה של הוכברג.

גדול בתורה וביראה היה האב, מכל רחבי גרמניה נהרו אליו נערים מבקשי דעת, כדי ללמוד תורה מפיו.

בנו הצעיר, שלמה'לה, התבלט משאר חבריו שבמחיצתם גדל; כבר בשנות בחרותו המוקדמות מאס בהבלי העולם הזה ותאוותיו, ונכסף בכל מאודו לעבודת ה'.

משמים צפו בכיסופיו הטהורים, וסללו עבורו את הדרך אל הצדיק.

כלל ידוע הוא, שאורו של רבינו אינו מתגלה, אלא למי שלב מתגעגע לו. שלמה'לה היה בעל לב כזה. הספר שמצא, הפך לידידו הטוב ביותר, והבעיר בקרבו להבה יוקדת ליוצרו.

לימים יציין רבי שלמה עובדה מפליאה: למרות שבגרמניה מולדתו, לא נמצאו חסידים, וחסידי ברסלב בפרט, ולפיכך גם 'מתנגדים' לא היו – אך כיוון שכבר אמר רבינו "הבאתי לכם מתנה – מחלוקת", צמח לו, למקורב החדש, מתנגד לדרכו החדשה. היה זה אחד מקרוביו, שנהג דרך קבע להחביא את הספר מפניו, כל אימת שהיה משאירו על החלון. ובכל פעם מחדש, היה עליו לחפש אחר הספר הקדוש…

מאז דבק הנער בדרכו של רבינו, השתוקק בכל ליבו לקיים את כל הנאמר בספר, מהסעיף הראשון ועד האחרון. כיון שכן, חש שהמילים שלהלן זועקות אליו: "מי שרוצה להיות איש ישראל באמת, דהיינו שילך מדרגה לדרגה – אי-אפשר כי אם על-ידי קדושת ארץ-ישראל"!

מיום ליום הלכו כיסופיו לארץ-הקודש וגברו, עד שיום אחד פנה אל אביו ובקשתו בפיו: "הבה נעלה לארץ אבותינו!"

באותם ימים נחשבה העלייה ארצה למעשה חריג; קל וחומר כשמדובר ביהודי גרמניה. דבריו עוררו תמיהה גדולה. אלא ששלמה'לה הצעיר, שמידת העקשנות דקדושה טבועה היתה בנפשו, לא ויתר על רצונו. הוא שב והפציר, עד שנענה אביו: "רצונך לעלות לארץ-ישראל? עלה לבדך, ואני אדאג לך להוצאות הדרך".

נפרד הנער הצעיר ממולדתו וממשפחתו, ארז את חפציו, והפליג באוניה לעבר ארץ חמדת אבות. היה זה בשנת תרמ"ח. לאחר שהטילה האוניה עוגן בחופי הארץ, ירד שלמה'לה ממנה, כשליבו עולה על גדותיו… הנה עומדות רגליו על אדמת הקודש, שעל רוממות מעלתה למד כה רבות מתוך הספר הקדוש שעמו.

ברדתו מן האוניה, נשאל על-ידי שוטרים טורקיים, ששלטו אז בארץ: "מאין הגעת?"

– "מגרמניה".

"אם  כך", השיבו לו נחרצות, "שהותך בארץ, מוגבלת למספר חודשים בלבד".

הנער עולה בחדווה לירושלים קרתא דשופריא, וקובע בה את מושבו. גם בירושלים דאז, שהייתה מלאה תלמידי-חכמים ויראי ה', לא הצליח להסתיר את יראתו שקרנה מפניו. שמירת עיניו הייתה לאות ולמופת, והכל כינוהו: "דער פרומער בחור"  (= הבחור הירא והחרד).

בירושלים התגורר באותם ימים הגאון רבי עקיבא יוסף שלזינגר, בעל 'לב העברי'. הנער שיראתו על פניו, נשא חן בעיניו והוא קרבו קירבה רבה ודאג לכל מחסורו. כיוון שהיה שלמה כבן-בית אצלו, הבחין רבי עקיבא יוסף בספר 'ליקוטי עצות' שאינו מש מחיקו של הנער.

חיבתו והערצתו היוקדת של בעל 'לב העברי' לתורתו של רבינו היא מן המפורסמות. בספרו מביא הוא מדברי רבינו, ולימים אף סייע בהקמת בית המדרש הראשון של חסידי ברסלב בירושלים העתיקה, מול מקום המקדש.

"היודע אתה?", פנה אל שלמה, "יש עוד ספרים נפלאים ממחבר קדוש זה; הבה ואראך". הוא הוליכו אל ארון הספרים, והראה לו את הספרים 'ליקוטי מוהר"ן' ו'ליקוטי הלכות', וסיפר לו על חסידי ברסלב המתגוררים בירושלים.

שש הנער על הספרים החדשים שגילה, כמוצא שלל רב, והרווה את צימאון נפשו בהם.

כעבור תקופה, שידכו רבי עקיבא יוסף עם בתו של רבי מנחם מאניש שיינברגר. לשם כך זימן את הכלה והוריה אל ביתו של המהרי"ל דיסקין זצ"ל, וביקש מהנער להציץ מבעד חור המנעול אל החדר בו ישבו. התכופף שלמה אל חור המנעול, תוך כדי שהוא מסתירו בכף ידו, ומסתכל על ידו…

זמן קצר לאחר מכן, נתקיימו הנישואין, ובעקבות כך, הותר לו מבחינה חוקית להישאר בארץ לקביעות.

כל אותם ימים, עמד רבי שלמה בקשרי מכתבים עם בני משפחתו ואביו שבגולה. הערצה גדולה רחש רבי שלמה לאביו, וכך היה אומר: "בכל הדברים גדול אבי ממני, לבד משני דברים, שזכיתי אני יותר ממנו. האחד: התקרבתי לרבינו; והשני: שזכיתי לעלות לארץ-ישראל".

רבי שלמה התיישב בשכונת 'בתי מחסה', שם התגורר למעלה מיובל שנים, עד לנפילת העיר העתיקה, בשנת תש"ח, לידי הירדנים.

מצא את שאהבה נפשו

באותם ימים דרו מתי מעט חסידי ברסלב בעיר הקודש והמקדש. כעבור מספר שנים, בשנת תרנ"ד, עלה ארצה החסיד הגדול, איש האלוקים, רבי אברהם בן רבי נחמן חזן, מאומן. הוא השתקע בארץ-הקודש למשך 20 שנה, כאשר מידי שנה הפליג באוניה לאוקראינה, בתנאים הקשים של אותם ימים, כדי לקיים את דברי רבינו – להיות אצלו בראש-השנה.

מרגע ההיכרות של רבי שלמה עם רבי אברהם, נקשרה נפשו בנפשו. הוא מצא בו את שאהבה נפשו, גאון וחסיד, הבקי בכל מכמני התורה, נגלה וסוד, שפל בעיני עצמו, ודבוק בדביקות יוקדת, בכל נימי נפשו ברבינו הקדוש.

את חסידי ברסלב, שדרו באותם ימים בירושלים, ניתן למנות על יד אחת. לפיכך, חיבב והעריך רבי אברהם את רבי שלמה בלי שיעור, ופתח בפניו את אוצרות-הטוב הצפונים במוחו ובליבו.

רבי שלמה וקסלר דבק  בדברי רבי אברהם והיה מעלה על הכתב את אשר שמע מפיו. מעט מזעיר מרשימותיו, הודפס בספרים 'כוכבי אור' ו'חכמה ותבונה'.

כעבור מספר שנים עלתה ארצה קבוצה של חסידי ברסלב. היו אלה בני החבורה מברדיטשוב: רבי נפתלי כהן – חותנו של רבי אברהם, וכן מקורביו של רבי אברהם: רבי יעקב פילמר ומי שהיה אחר כך לחתנו רבי שמואל מאיר אנשין, רבי שמואל העשיל פרידמן, רבי גדליה ברגר, רבי צבי סטלמאך ורבי בן-ציון דובינקי.

רבי אברהם, שצפה בעיניו הטהורות את הסכנה הרוחנית הממשמשת ובאה על יהדות רוסיה, היה מרבה לדבר על לבם של אלו שהייתה לו השפעה עליהם, שיעשו כל שביכולתם, כדי לעלות ולהתיישב בארץ-הקודש.

בני חבורה זו נשמעו לדבריו, כשחלקם משאיר בגולה מעמד, פרנסה מבוססת ונכסים. וכך, מתוך מסירות-נפש עלו והשתקעו בארץ.

באותן שנים אף עלה ארצה, רבי נתן בייטלמכר, בנו של רבי פנחס יהושע מטשערין, תלמיד מוהרנ"ת, וחתנו של רבי נחמן מטולטשין, זכר צדיקים לברכה.

ידידות אמיצה נקשרה בין רבי שלמה ובין חסידים נלהבים אלו, שתום ליבם ודביקותם העצומה ברבינו קרנו מפניהם. בייחוד התיידד רבי שלמה עם החסיד רבי נתן בייטלמכר. שנים ארוכות היו לומדים יחדיו בספרי רבינו הקדוש, ועוסקים בקיום עצותיו.

עבודה גדולה הייתה להם ב'שמחה וריקודים': כשהיו מסיימים את לימודם, היו שרים ומרקדים בשמחה עצומה, מתוך אושרם על שזכו להתקרב לאורו של צדיק האמת. על חברותא קדושה זו לא ויתרו מעולם. כאשר חלה אחד מהם, היה חברו בא אל ביתו לבקרו, וללמוד עמו בספרי רבינו.

בשנת תרס"ב, נוסד בירושלים בית-המדרש הראשון שנקרא על-שם רבינו, מול מקום המקדש, ומאוחר יותר נאלץ מסיבות שונות לנדוד ממקום למקום. אחת 'מתחנותיו' הייתה בבית-מדרש סמוך לבניין 'גמילות חסד'.

"באותה תקופה", סיפר החסיד רבי שמואל מאיר אנשין לבנו רבי ישראל נחמן, "נהגו אנשי שלומינו, בהשפעת דברי רבי אברהם בן רבי נחמן, לרקוד מדי לילה לאחר תפילת ערבית ריקוד של שמחה שנמשך כחצי שעה. ערב אחד, הגיעו קולות השירה והריקודים לאוזני שוכני הבניין הסמוך, וכיוון שלא היו רגילים בכך, מיהרו אל בית-המדרש והרימו קול מחאה. לנוכח מחאתם פסקה השירה הנלהבת באחת.

"רבי שלמה החל נושא ונותן עמם בדברים, כשהוא מסביר להם, כי אין כל פסול ופגם בהנהגה זו. אולם האנשים עמדו על שלהם. באותם רגעים, נכנס אל בית-המדרש רבי אברהם. בראותו את הדיון הסוער, שאל את אנשיו, במה דברים אמורים? כששמע על מה נסוב הוויכוח, פנה אל המוחים, ואמר: 'רצונכם לקיים את המצווה של עצבות? קיימו אותה, אולם אנו חפצים לקיים את המצווה של שמחה'…"

אהבה ואחווה עצומים שררו באותם ימים בין חסידי ברסלב המעטים, אפילו המתנגדים היו יוצאים נכחם מגדרם והתפעלותם, ואומרים, כי חסידי ברסלב נראים כמשפחה אחת.

החסיד רבי שמואל מאיר אנשין, היה אומר לבניו: "בשמחה משפחתית אני משתתף רק אם אני מוזמן אליה, אך כשהשמחה שורה במעונו של אחד מחסידי ברסלב, אני מגיע גם ללא הזמנה".

החסיד שאסף מחוסרי בית

בעל לב רחב וגדול היה רבי שלמה וקסלר. ביתו היה פתוח לרווחה לכל אדם. באותן שנים, סבלו בני ירושלים מעוני ומחסור, פרנסתם העיקרית הייתה מדמי ה'חלוקה' שקיבלו מהכוללים, כאשר כל משפחה נתמכת על-ידי הכולל השייך לארץ מוצאה. מדובר היה בקצבה זעומה ביותר, שהספיקה אך בקושי לכלכלת המשפחות. גורלו של רבי שלמה שפר עליו, כיון שעקב מוצאו הגרמני, השתייך לכולל הו"ד (= האלאנד-דייטשלאנד) של יוצאי הולנד וגרמניה. כולל זה היה בעל אמצעים, כאשר מאידך, נמנות עליו משפחות בודדות. רבי שלמה ניצל את מצבו הכלכלי המשופר יחסית, כדי לסייע לנזקקים; כפו פרש לעני וידו שילח לאביון, ולא פעם אסף אנשים מחוסרי בית אל ביתו לתקופות ארוכות.

רבי שלום אייזן זצ"ל, מגדולי מורה ההוראה בירושלים, גדל בילדותו בבית רבי שלמה תקופה ממושכת, לאחר שהתייתם מאביו, וכל ימיו היה מספר בהתפעלות על מעשי צדקותו וקדושתו של רבי שלמה.

רבי מרדכי אהרן שיינברגר שליט"א, אחיינו של רבי שלמה, מספר על יהודי גלמוד, שברוב ייסוריו היה מתרעם תמיד על סובביו, ורבי שלמה הכניסו אל ביתו, ונהג כלפיו ביחס מיוחד, משל היה בנו. במחיצתו היה אותו יהודי לאדם אחר, ומילת טרוניה לא נשמעה מפיו.

אך גם אותן שנות רווחה, באו אל קיצן. ואז, דלותם של בני היישוב הישן הייתה גם נחלתו של רבי שלמה. באותם ימים, לא ניכר שום שינוי במצב רוחו; שמחתו התמידית שקרנה מפניו, לא נגרעה כהוא זה, והוא המשיך לעבוד את בוראו עבודה תמה.

בעל ביטחון מופלג היה, ואמונתו וביטחונו האיתנים בה', השפיעו על כל סובביו. גם כאשר התקיימו הוא ובני ביתו מלחם צר ומים לחץ, המשיך במעשי החסד שלו והיה פורס מלחמו לרעב – והכל במאור פנים ובשמחה, כזו של אנשי רבינו הקדוש.

ניגוני שמחה מתנגנים מפיו, וכאשר נכנס אורח אל ביתו, היה נותן ידו בידו, ופותח עמו בריקוד נלהב…

על הכנסת האורחים המופלאה של רבי שלמה, שמענו מפי החסיד הישיש רבי ישראל דוב אודסר, כשאגב כך, הוא מתאר בצבעים חיים את קדושתו הנשגבה של רבי שלמה.

בשנת תרע"ט, נסתלק לשמי מרומים החסיד המופלא רבי ישראל קרדונר, רבו של רבי ישראל דוב. האברך הצעיר, בשנות ה-20 הראשונות לחייו, חש כמו יתום. השהות במחיצת רבי ישראל קרדונר, איש ההתבודדות והיערות, הטעימה אותו טעם גן-עדן בעבודת בוראו, וכאשר נסתלק מורו ורבו, לאחר מחלה קצרה, דומה היה עליו כאילו חרב עולמו.

כיוון שבטבריה עירו לא נמצאו חסידי ברסלב, עלה לירושלים עיר הקודש, כדי למצוא בה נחמה במחיצתם של אנשי הצדיק. לימים כשסיפר על חסידי ברסלב הנלבבים, שהתגוררו בירושלים באותה עת, היה מעלה את זכרו של רבי שלמה וקסלר, שאצלו היה כבן-בית, ברטט ובערגה:

"כאשר ישבתי לאכול במחיצתו, התמלאתי בושה ויראה מפניו, והרהרתי לעצמי: 'אני, אין לי שום קשר עם רבי שלמה; הוא איש קדוש, מלאך! רק לראות אותו בעת האכילה – היה די; הוא אכל מעט מעט, בקדושה גדולה, ופניו היו מלאים אור!

"לא היה לו כלל 'ריח של כסף'; הוא לא ידע כלל אם יש כסף בעולם. כשהייתי בא אליו, היה נותן לי את כל אשר בביתו. הוא היה לומד איתי בספרי רבינו הקדוש, ואחרי כן רקדנו יחד בשמחה…

"הוא היה לוקח אותי עמו בחצות לילה אל הכותל המערבי. באותם ימים היה פחד גדול מפני ערביי הארץ, אולם הוא היה הולך לכותל ללא שום פחד, ובכותל היה מבקש רחמים על עם ישראל.

"אני זוכר שהייתי פעם בבית-כנסת בירושלים, כשישב שם רבה של ירושלים, רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל, ולמד. לפני תפילת מנחה נכנס רבי שלמה לבית-הכנסת. באותו רגע ראיתי את רבי יוסף חיים זוננפלד קם מלוא קומתו לפניו, כמו לפני מלך. הוא היה אומר על רבי שלמה שהוא 'ספר תורה' ", סיפר רבי ישראל דוב .

היהודי מילא את השליחות, וכשחזר ירושלימה, סיפר כי כך אמר לו אותו קרוב: "בעבר הייתי שולח לו סכומי כסף, אך הפסקתי, לאחר ששמעתי כי הוא מחלק את כל הכסף להכנסת כלות עניות לחופתן"… 

מטבעות יקרות על הריצפה

גם מפי הרה"ח רבי נחמן ישראל בורשטיין [ז"ל], שמענו על גודל פרישותו של רבי שלמה וקסלר ושנאת הבצע שלו:

"אמרו עליו, ולא כמשל, שאינו מכיר בצורת מטבע. זכורני מימי ילדותי בעיר העתיקה, שבביתו של רבי שלמה ב'בתי מחסה', מתחת למיטה שבחדר המבוא, היו מפוזרות מטבעות רבות. חלקן 'שילינגים', שערכם היה רב. רבי שלמה הקפיד, כאשר נפלה מטבע לארץ, לא להתכופף ולהרימה, כי הלא תאוות ממון היא עבודה-זרה (ליקוטי מוהר"ן ח"א כג), ואסור לכרוע בפני עבודה זרה!

"בכל פעם שנפלה מטבע בביתו, היה משאירה על הריצפה. נתקיימו בו ברבי שלמה דברי הנביא על אחרית הימים: 'ביום ההוא ישליך האדם את אלילי כספו ואלילי זהבו'…

"כאשר התדפק גבאי צדקה על דלת ביתו, היה רבי שלמה מחווה לו תחת המיטה ומורה לו לקחת את מבוקשו.

"כשהיה נוסע להתפלל בקבר רחל אמנו, הייתה זוגתו מציידת אותו בשקיות שונות של מטבעות: 'צרור זה תיתן לנהג של הרכב הראשון, ואת זה לנהג הרכב השני"… רבי שלמה, שהמושג 'ממון' היה רחוק לגמרי מעולמו, היה לא פעם טועה ומחליף בין צרורות הכסף".

אך אם ממון כשר היה לדידו 'מוקצה מחמת מיאוס'. כאשר מדובר היה בכסף שיש בו סרך איסור, היה מתמלא יראה ופחד, ובאותם רגעים ראו בעליל יראת חטא מהי.

היה זה, כשהגיעה אליו הודעה מאחד הבנקים, כי כסף שנשלח עבורו מחוץ-לארץ, ממתין עבורו. הלך רבי שלמה אל הבנק, שם קיבל אותו הפקיד בסבר פנים יפות, כשהוא מסביר לו בפרוטרוט: "סכום הקרן שהתקבל עבורך, הוא כך וכך, ועבור הימים שבהם היה מופקד ברשותנו, מגיעה לך ריבית של כך וכך".

ברגע בו שמע רבי שלמה את המילה 'ריבית' יוצאת מפי הפקיד, אחז אותו חיל ורעדה. הוא השליך את הכסף על שולחנו של הפקיד, נשא את רגליו ונמלט מן המקום כבורח מפני הארי.

כשהיה נוסע להתפלל בקבר רחל אמנו, הייתה זוגתו מציידת אותו בשקיות שונות עם כסף: "צרור זה תיתן לנהג של הרכב הראשון, ואת זה לנהג השני"… רבי שלמה, שהמושג 'ממון' היה רחוק מעולמו, היה לא פעם טועה ומחליף בין הצרורות 

בכל הקשור לצרכיו האישיים, היה רבי שלמה וקסלר מסתפק במועט, מדקדק מכזית ועד כביצה, ומשביע את נפשו הרעבה בדפי גמרא, זוהר ו'ליקוטי הלכות'. אולם, כאשר מדובר היה בזולת, היה עושה כל שביכולתו למלא את כל מחסורו, ונותן את כל אשר לו.

חביבה הייתה עליו מצוות 'הכנסת-כלה', ועובדה מופלאה קשורה בכך:

קרוב משפחה היה לו בעיר חיפה, שהיה אמיד ובעל אמצעים. מכריו של רבי שלמה, שידעו על מצבו הדחוק, פנו אל אחד מאנשי ירושלים ששימש כחזן בחיפה, ונסע לשם בקביעות, וביקשו ממנו ליידע את אותו קרוב, על כך ששאר בשרו רבי שלמה, סובל מעוני ומחסור, וביתו כמעט ריקן מכל.

אותו יהודי מילא את השליחות, וכשחזר ירושלימה, סיפר כי כך אמר לו אותו קרוב: "בעבר הייתי שולח לו סכומי כסף, אך הפסקתי, לאחר ששמעתי כי הוא מחלק את כל הכסף עבור הכנסת כלות עניות"…

למן אותו יום סיכמו מכרי רבי שלמה עם אותו קרוב חיפאי, שישלח בכל פעם את הכסף היישר לידי החנוונים הירושלמים, והם כבר ידאגו להביא מזון אל בית רבי שלמה.

באחד ממכתביו, אנו מוציאים אותו, מבקש סיוע להכנסת כלה עבור אחד מצאצאי רבינו הקדוש, כשהוא מזכיר את דברי רבינו על מעלת קדושת צאצאיו:

"ואני מאמין באמונה שלמה, שיהיה כל זה לנחת רוח גדול לרבינו הקדוש זיע"א… אסיים כעת בדברי אלה, מועטים המחזיקים את המרובה, להועיל ולעזור בעניין גודל המצוה של הכנסת כלה, ובפרט לזרע רבינו ז"ל".

"רבי שלמה איש קדוש"

עם כל גדלותו העצומה, היה רבי שלמה וקסלר נוהג בפשטות עצומה. אהבה עמוקה היתה לו לכל יהודי, ובפרט אם נמנה בין המקושרים לרבינו הקדוש. גם לילדים קטנים היה מאיר פניו.

אחד מזקני ירושלים שיבלחט"א מספר, כי בילדותו, בכל פעם שהיה הולך עם חבריו לכותל המערבי, נוהגים היו בקביעות להיכנס אל ביתו של רבי שלמה. הוא היה מחלק להם סוכריות, לומד עמם קטע מ'ליקוטי מוהר"ן', ולאחר מכן עורך עמם ריקוד, ונפרד מהם לשלום.

החסיד רבי ישראל דוב אודסר היה מספר בהתפעלות, כיצד היה מכתת רבי שלמה רגליו מדי שבת בשבתו, אל ביתו של אחד מחסידי ברסלב, כדי ללמוד עמו 'סיפורי מעשיות', כשאינו חס על כבודו. וזאת, למרות העובדה שרבי שלמה כמעט לא יצא מפתח ביתו, וגם כאשר עשה זאת, היה כובש פניו בקרקע, ולא מוציא עיניו מארבע אמותיו.

סיפר פעם אחד מצעירי החסידים, שכאשר הגיע אל ביתו של רבי שלמה לבקרו, שח לו רבי שלמה בכאב, כי בעת האחרונה אין לו דיבורים בהתבודדות כמקדם, דבר שמסב לו צער רב. אותו חסיד התמלא התפעלות ממידת התמימות והפשיטות של רבי שלמה, שאינו חש פחיתות כבוד לגלות זאת לאברך צעיר.

כשעבר החסיד רבי שמואל הורביץ תלאות רבות בתקופת התקרבותו לדרך רבינו, היה לו רבי שלמה למשיב נפש. כל אותם ימים תמך בו וחיזק את ידו.

וכך מספר רבי שמואל ביומנו: "נכנסנו לבית רבי שלמה וקסלר, ודיברנו ביחד בעבודת ה'. ויאמר לנו רבי שלמה נרו יאיר, כי הוא מצא אצלו כתב יד מורנו הרב רבי אברהם בן רבי נחמן זכרונו לברכה, העתק מכתב יד של מוהרנ"ת ז"ל, וזה לשונו: 'ועתה צריך כל אחד מאיתנו למסור נפשו במחשבתו עד קצה האחרון בגוף ונפש וממון, אך מאחר שאוחזין בקצה האחרון חס וחלילה, צריכים לחשוב מחשבות איך למלט נפשו לפי שעה'.

"והראה לנו רבי שלמה את הכתב יד, ואמר לנו שזה לא דבר ריק, כי זה כמה שנים שלא מצא את הכתב הזה, וכמה פעמים חיפש את הכתב הזה ולא מצא, ואך כעת הזדמן לפניו הכתב יד בלי חיפוש – ובכן צריכים אנחנו לדעת, ולשים ליבנו, שזה לא לחינם, ובודאי דא רמיזא שיעבור עלינו איזה מסירות נפש, וצריכים להכין את עצמנו לזה".

גאון ומתמיד עצום בנגלה ובנסתר היה, יושב היה ספון בביתו ומשים לילות כימים על התורה והעבודה, ספריו הרבים – בכל חלקי התורה, הלכה ואגדה, חכמת הנסתר והנגלה – היו מלאים חידושים והגהות בכתב ידו.

בלימודו בספרי רבינו, היה כמעיין המתגבר; את חידושיו שעלו לו בעת לימודו היה מציין על דפי הספר, וכך נשתמרו חלק מהם עד עצם היום הזה.

חביב עליו במיוחד, היה הספר הקדוש 'עלים לתרופה' – מכתבי קדשו של רבי נתן. מרוב חביבותו לספר זה, ציין בצידו של כל מכתב את תמציתו למעשה.

מדי לילה היה קם בחצות כארי לעבודת בוראו, בימי חורף כבימות הקיץ, כשאינו מוותר על הנהגה קדושה זו.

גדולי ירושלים הכירו בו כאיש קדוש, אשר ראשו בשמי שמיים, ונהגו כלפיו בכבוד גדול. ידוע היה בירושלים, כי רבי שלמה הינו אחד משני היהודים שהאדמו"ר רבי דוד'ל בידרמאן מלעלוב קם בפניהם. "רבי שלמה הוא איש קדוש וטהור", היה אומר רבי דוד'ל.

רבי שמואל שיינקר, ממקובלי ירושלים, חתנו של רבי יוסף חיים זוננפלד, שנהג לקום בפני רבי שלמה, היה לומד עם רבי שלמה בחברותא את תורת הח"ן במשך שנים ארוכות. גם שאר מקובלי ירושלים כרבי ניסן שוסטר (= הסנדלר), עליו התבטא המהרי"ל דיסקין שהוא 'צדיק נסתר', רבי שמעון לידר, ורבי בן ציון ב"ר צבי מיכל שפירא, היו הוגים בצוותא עם רבי שלמה בתורת הנסתר.

הזמנה דחופה ב'קבלת שבת'

קנאותו של רבי שלמה וקסלר עבור קודשי ישראל, הינה מן המפורסמות. לצד היותו טוב לב מאין כמותו, כשמדובר היה בכבוד שמים, לא נשא פנים לאיש.

באותם ימים החלו מנהיגי הציונות לנקוט באמצעים שונים, על מנת לחדור אל תוככי כרם בית ישראל ולחבל בקדושתו. הם ייסדו מוסדות חינוך בהם לימדו לימודי קודש, לצד שפות זרות וחכמות חיצוניות, כשהם מסווים את מטרתם האמיתית, להעביר את ילדי ישראל על דתם ועל דעתם.

גדולי ישראל וחכמיה, בראשות המהרי"ל דיסקין, הכריזו מלחמה על בתי חינוך אלו, וגזרו חרם חמור על מי שישלח את ילדיו להתחנך בהם.

רבי שלמה, שכבר בימי נעוריו בגרמניה מולדתו, חזה בנזק העצום שבלימוד חכמות הגויים, ואמונתו להטה בקרבו כאש יוקדת, לא יכול היה לראות כיצד באים פורקי עול בזדון ומעל, לחלל את קדושת עיר הקודש. הוא פעל בעוז וגבורה, והשפיע על כל מי שיכל, להתרחק כמטחווי קשת מאותם מוסדות שנראו כ'תמימים' בתחילה.

בספר 'עמוד אש' (תולדות המהרי"ל דיסקין) מסופר, כי פעם, בערב שבת קודש עם חשיכה, בשעה שהכל כבר היו בעיצומה של 'קבלת שבת', שלח רבי יהושע לייב דיסקין שליח להזמין אליו באופן דחוף את רבי שלמה וקסלר. רבי שלמה שהופתע מהזמנה דחופה זו בשעת כניסת השבת, מיהר ועלה אל בית המהרי"ל. כשראהו רבי יהושע לייב, שלח אותו אל פלוני מאנשי העיר, הנמצא בבית הכנסת בקבלת שבת, וישאל אותו בשמו, אם נכון הדבר שהוא מפקפק בחרם נגד בית ספר פלוני.

רבי אלעזר בריזל, מזקני חסידי קרלין, סיפר, כי לאחר שנפתח אותו בית ספר, לא ידעה נפשו של רבי שלמה מנוח, ולא התקררה דעתו עד שהלך עם רבי מאיר סעמעניצר (הלר) להשליך אבן אל מבנה בית הספר, לאות מחאה.

מידת קנאותו הטהורה של רבי שלמה וקסלר התגלתה במלוא תפארתה, כאשר היה שומע מאן דהוא המדבר סרה על דרכם של חסידי ברסלב, בדברים בטלים שאין בהם ממש. אותה שעה דומה היה לארי בגבורתו.

היה זה כששמע פעם מישהו הלועג בפה מלא: "כיצד אתם חסידי ברסלב מאמינים שהרבי שלכם יוציא אתכם מהשאול תחתיות?"

הראה לו רבי שלמה וקסלר על אתר שני מקורות מן הש"ס. האחד: ממסכת סוטה (י ע"ב): "הני תמניא זימני 'בְּנִי' למה? שבעה, דאסקיה משבעה מדורי גיהינום; ואידך, דאייתיה לעלמא דאתי" (אלו שמונה הפעמים שזעק דוד המלך 'בני' על אבשלום בנו, למה? שבע, שהעלהו משבעה מדורי גיהינום; ואחת, שהכניסו לגן עדן).

והשני: במסכת חגיגה (טו ע"ב) מסופר, שרבי יוחנן הוציא את 'אחר' מהגיהינום, ולאחר הסתלקות רבי יוחנן, הספידו הספדן: 'אפילו שומר הפתח (של גיהינום – רש"י) לא עמד לפניך רבינו". והמהרש"א כותב על כך: "על דרך שאמרו 'ותגזור אומר ויקם לך' – שהצדיקים גוזרים והקדוש ברוך הוא מקיים".

כך עמד והפריך בתוקף את דבריו של אותו אדם שערער על האמונה בצדיק.

העני ההגון שבירושלים…

תלאות רבות עבר רבי שלמה וקסלר בחייו; כ-15 שנים חלפו מאז נישואיו, עד שנולדה בתו היחידה. את כל ליבו ונפשו נתן על חינוכה. צדקותה וצניעותה היו מופלאים, אולם ידועת חולי ומכאוב היתה מנעוריה. ביומנו, מספר רבי שמואל הורביץ, כי בשנת תרפ"ד שהה רבי שלמה במשך כל תקופת הקיץ עם בתו בעיר צפת.

בהגיעה לפרקה, נישאה לרבי יהודה צבי ברנדווין, שנודע לימים כאחד מגדולי מקובלי ירושלים וחיבר ספרים בתורת הנסתר. באותם ימים, לא הייתה בידי רבי שלמה פרוטה להוצאות החתונה, וכאשר היתה זוגתו שואלת אותו בדאגה: "כיצד נשיא את בתנו?" היה משיב לה בביטחונו הגדול בה', כשרוגע נסוך על פניו: "ה' יהיה בעזרנו".

באותה עת הגיע לבקר בירושלים יהודי אמיד מחו"ל שבתו הייתה חולה, ונדר סכום הגון לצדקה. הוא קיבל על עצמו לתת את הסכום שנדר, לעני הראשון שיפגוש בירושלים. אותו יהודי ראשון היה לא אחר מרבי שלמה… העשיר השתכנע מיד כי מדובר באדם עני ואביון, אך הסתפק אם לתת לו את הסכום שנדר. מראהו של רבי שלמה היה יוצא דופן, עקב מנהגו שלא ליגע בזקנו, עד שנוצרו בו קווצות שיער המכונים 'קאלטינעס'.

עלה העשיר אל ביתו של רבי יוסף חיים זוננפלד, וסיפר לו על נדרו ועל לבטיו. "מן השמיים זיכו אותך, ומצאת את העני ההגון שבירושלים", נענה לו רבי יוסף חיים. נתן העשיר את הסכום לרבי שלמה, וכך יכול היה להשיא את בתו בכבוד.

אך טרם נשלמה סאת תלאותיו של רבי שלמה וקסלר. בעת שילדה בתו היחידה את בנה ובתה התאומים, נפטרה לעולמה.

התינוקות היתומים הרכים נותרו בביתו של רבי שלמה וקסלר, ושם גדלו עד לנישואיהם. בהגיעה לפרקה, נישאה הנכדה לרבי אריה לייבוש הלברשטם, שלימים נודע כאדמו"ר מז'מיגרד. היא אף ילדה בן, אך כעבור תקופה חלתה ב'טיפוס' ונפטרה לעולמה. באותה עת היה רבי שלמה כבר בא בימים, ומתוך חשש לבריאותו, לא סיפרו לו דבר על האסון.

לימים סיפר האדמו"ר מז'מיגרד לחסידי ברסלב: "לאחר שנישאתי בשנית ובאתי עם משפחתי לבקר בירושלים, החלטתי לבקר את רבי שלמה, עם בני הקטן – נכדו.

"זוגתי, שידעה כי רבי שלמה איננו יודע על פטירת נכדתו, לא רצתה לבוא יחד עימי. אך אמרתי לה: 'יכולני להעיד כי רבי שלמה לא יבחין בדבר, וזאת לגודל קדושתו ופרישותו' ".

בשנת תרצ"ו עלה לארץ-ישראל הגאון החסיד רבי אברהם שטרנהרץ. הוא התיישב בירושלים, בשכונת 'בתי מחסה', ליד רבי שלמה. מאז נהג רבי שלמה לבקרו מדי יום ביומו, כאשר שני נקיי דעת אלו לומדים יחדיו בספרי רבינו הקדוש.

רבי שלמה אף נהג להביא איתו מדי יום פרי עבור רבי אברהם, כשהוא אומר: "רצוני לקיים את מאמר חז"ל 'כל המביא דורון לתלמיד-חכם, כאילו מביא ביכורים'".

גם בימי זקנותו היה רבי שלמה וקסלר הוגה בתורה בהתמדה מופלאה, כשכל כולו שקוע בלימודו. היה זה בעת מלחמת תש"ח, כאשר נשמעו הפגזות בעיר העתיקה. רבי שלמה, שבאחת מהן ישב והגה בתלמודו, פנה אל חתנו וביקש ממנו: "לך ואמור לשכנים שיפסיקו להרעיש"…

עד ימיו האחרונים עבד את בוראו במסירות-נפש. ימים ספורים לפני פטירתו, שמעוהו כשאר הוא שוכב חסר מנוחה על מיטתו ושואל שוב ושוב: "מתי חצות לילה?"

בהגיע עת חצות, היה מתחיל לערוך תיקון חצות ועוסק בעבודת ה', כשרק אז נחה דעתו.

ביום י' באדר ב' שנת תשי"ד נסתלק רבי שלמה לגנזי מרומים, ומקום מנוחתו הוא בהר הזיתים (סמוך לידידו, הרה"ח רבי אברהם שטרנהארץ זצ"ל).

על דבקותו העצומה ברבינו הקדוש, תעיד העובדה שמעולם לא הצטער על כך שלא יצא מגבולות ארץ-ישראל, לבד מפעם אחת שבה שמעוהו אומר: "מתחרט אני על כך שהתלבטתי אם לצאת אל חוץ לארץ, כדי להשתטח על ציון רבינו הקדוש באומן".

 

(התפרסם לראשונה ב"אוצרות", ומתפרסם כאן באדיבות הרב ד. ברסלבר. חלק מהסיפורים נלקחו מ"סיפורים ירושלמיים")

רבי זלמן ממדבדיבקה – תלמיד מוהרנ"ת

נולד לאביו רבי ישעיה שלום, בנו של רבי יוד'ל תלמיד רבינו. בהגיעו לפרקו נשא לאשה את בתו של רבי לייב מוואטשקע, מתלמידי רבינו.

גדול בתורה וביראה היה רבי זלמן, וכשעלה אביו לארץ הקודש, מילא את מקומו על כס ההוראה. בכך היה דור שלישי למורי הוראה במדבדיבקה, אחרי אביו רבי ישעיה שלום וסבו רבי יוד'ל.

נוהג היה בכל ערב ראש השנה, בבואו לאומן, לערוך סיום על ארבעת חלקי השולחן ערוך ומפרשיו, ולאחר מכן היה עולה ביראת-קודש להשתטח על ציון רבינו הקדוש.

רבי זלמן דבוק היה מאד במוהרנ"ת, ועקב כך סבל מרדיפות מצד אנשי עירו. פעם, כששהה בבית-המדרש, נעלו המתנגדים את הדלת בעדו, והחלו משמיעים דברי חירופין על רבי נתן, כשהוא נאלץ לשמוע את דברי הבלע.

לאחר אותו מעשה, נסע לרבי נתן לשבת. כשנכנס לחדרו של מוהרנ"ת ראהו יושב בדביקות לפני קונו כשפניו מאירות באור שלא מעלמא הדין. לפתע הבחין בו מוהרנ"ת, םנה אליו בחביבות: "אה, זה זלמן?" ומיד נראה כאדם רגיל – – –

לאחר מכן שח רבי זלמן: "התפעלתי מהפשטות שלבשו פניו ברגע אחד – יותר מן האור שקרן מהן קודם לכן!"

הוא סיפר בכאב למוהרנ"ת על הסבל שנוחל הוא בעירו, ורבי נתן שוחח עמו שיחה נלהבת במעלת השתיקה וההבלגה על ביזיונות. דבריו הקדושים היו לו למשיב נפש.

פגש פעם רבי זלמן במתנגד הנודע עקיבא מאירצ'ס, שהתפרסם כלמדן גדול, ושאל אותו: "כיצד מלאך לבך להעליל בפני הרב מסווראן על מוהרנ"ת שראית אותו אוכל בשר בתשעה באב?"

"האמן לי", השיב לו אותו בעל-מחלוקת, "כי אמת דיברתי. באותה שנה חל תשעה באב בשבת – וכי שאל אותי הרב מסווראן באיזה יום בשבוע היה זה?!"

עקב הרדיפות שעבר במדבדיבקה, עקר רבי זלמן בימי זקנותו לבבריניץ, שם תמכו בו חסידי ברסלב שדרו בעיר וסייעו לו בפרנסת ביתו. בכל פעם שהיו נותנים לו צדקה, היה מעודד אותם ואומר: "בנתינתכם זו זכיתם לשבר חלק מן האכזריות שבלב (ע"פ דברי רבינו בליקוטי מוהר"ן ח"ב ד) ובכל פעם שתתנו, תזכו לשבר עוד ועוד מן האכזריות ולהפכה לרחמנות".

לבנים משלו לא זכה רבי זלמן, וכיון שהשתוקק להבעיר את אורו של רבינו בלבם של אחרים, היה מרבה לשבות בעיירות שונות, בהן עורר והלהיב את חסידי ברסלב לעבודת ה' בדרך רבינו. כן היה מקרב נפשות, שטרם טעמו מן האור כי טוב, אל ה'נחל נובע'.

החסיד רבי נחמן ממרייאנובקה, כותב באחד ממכתביו לאביו רבי צבי טרוביצר מצפת: "אמרתי עם עט הסופר לכתוב את אשר שמעתי מפי הרב ר' זלמן נרו יאיר דקהילת קודש מדבדיבקה, בראש השנה, חידוש נפלא שהעלה בשכלו הזך, על מאמר רבינו ז"ל בסימן כ"א, התורה הנקרא 'עתיקא טמיר וסתים'…" (הדברים הנפלאים במלואם, מובאים בספר 'שארית ישראל' עמ' כט).

אומר היה רבי זלמן – על משקל דברי רבינו בשבח פיוט ה'אקדמות' – 'איזה רכוש נפלא יש לנו – השיר 'אזמר בשבחין', עם המילים של האר"י הקדוש, והניגון של רבינו הקדוש!"

רבי מרדכי הדיין מטפליק – תלמיד רביה"ק

רבי מרדכי הדיין מטפליק התמנה על ידי רבינו לאב בית דין בעיר טפליק; כשנסע רבינו לברסלב לקבוע משכנו באומן, עבר בטפליק, וכשליווהו חסידיו אנשי העיר אל מחוץ לעיר, פנה אליהם ואמר להם: "הבאתי לכם דיין כשר".

פעם הובאה לפני רבי מרדכי שאלה חמורה בעניין עגונה. לאחר שעיין בפרטיה, התכוון לפסוק להיתר, אולם, כיון שהגאון הקדוש בעל ה"תניא" עמד לבקר בעיר, המתין עד בואו כדי לדון עמו בשאלה זו.

בבוא בעל התניא לטפליק, ישבו השניים ודנו במקרה, והרב הסכים לדעתו. כאשר נפרד מאנשי העיר, פנה הרב מלאדי אליהם ואמר: "בטפליק יש שני רבנים, אשר שניהם יחד שווים הון רב ועוד קוֹפִיקֶה (מטבע פעוטה)" ודבריו הובנו מאליהם.

עוד מסופר, כי פעם אחת בהיותו בעיר ברסלב, נצטווה רבי מרדכי על ידי רבינו ללכת לשמחת נישואי חתן שהיה למדן מופלג, ממשפחת למדנים ידועה שנמנתה על מתנגדי דרך החסידות. אף כי לא הבין טעמו של דבר, ציית רבי מרדכי לרבו והלך.

בעלי השמחה לא הכירו אותו והוא התיישב אל השולחן. באמצע הסעודה התעורר דיון הלכתי סוער בין בעלי השמחה, והחתן אף הוא לא טמן ידו וצידד לדין כלשהו. רבי מרדכי, שידע כי דין זה בטעות יסודו, קם וסתר את דבריו, וּויכוח עז ניטש ביניהם שעה ארוכה, עד שאבי החתן הודה ברבים כי הצדק עימו, ואף קרא לבנו החתן: "בני, הצדק אינו איתך, אלא עם יהודי זה".

הנוכחים התפעלו מגדולתו בתורה של האורח, והתעניינו בקרב אנשי העיר על זהותו, עד שנודע להם כי הינו מתלמידי מוהר"ן מברסלב היושב בעירם.

עקב קדושתו היתירה זכה להיות שותף ועד למעשה נורא הוד.

היה זה בליל מוצאי שבת אחד, חורפי ומושלג, כאשר הבריות ספונות בבתיהן. רבי מרדכי הופתע לשמוע נקישות על דלת ביתו. פליאתו גדלה שבעתיים כשגילה שמדובר ברבי שמואל אייזיק, משרפי מעלה שבתלמידי רבינו.

עודו משתומם על בואו שלא כדרך הטבע מדאשיב הרחוקה מרחק רב, ורבי שמואל אייזיק מבקש ממנו להתלוות אליו וללכת עמו ל…בית הקברות.

דוממים פוסעים שניהם אל עבר בית החיים העטוי מרבד לבן עז, ולפתע נעצרים. רבי שמואל אייזיק מוציא מאמתחתו בקבוק יין וכוס, עורך 'הבדלה', ולגודל הפתעתו שומע רבי מרדכי מכיוון אחד הקברים קול העונה "אמן" על ברכתו – – –

 

(באדיבות: ד. ברסלבר, עלון 'אוצרות')

המכונה: רבי אברהם בער'ניו

היה זה כשהתאבלו הצדקת אדל בת רבינו ובעלה רבי יוסק'ה על בנם הקטן שהלך לעולמו. בא רבינו לנחמם, ובין דברי התנחומים אמר להם: "העולם עוד יקנאו בבניכם ובבני בניכם" ובפנותו אל חתנו, אמר: "עוד תזכו לבנים". ואז הסב פניו לעבר בתו והוסיף: "ולבני בנים" – – –

עוד מסופר, כי רבינו נוהג היה להתארח אצל בתו אדל ב'אחרון של פסח', והיא היתה מכבדת אותו במרק עם שני קניידלאך (כופתאות). מכיוון שעדיין לא זכתה לילדים בני קיימא, בירכה רבינו: "עוד תזכי לשני ילדים שהעולם יקנאו בך בגינם".

וכך היה. לימים נולד להם בן, הלא הוא החסיד הגדול רבי אברהם-בער, שנקרא על שם אבי אביו – רבי אברהם דב אב"ד חמלניק. אחריו נולדה בת, היא הצדקת רבקה מרים. רבי יוס'קה נפטר לאחר מכן, ומרת אדל זכתה לראות גם נכדים, כדברי רבינו.

בהגיעו לפרקו, נשא רבי אברהם בער את בתו של הגביר משה חינקעס. אך לאחר שחותנו הפך למתנגד גדול בעקבות נישואיו השניים עם זוגתו שהשתייכה לחוג המתנגדים – נאלץ רבי אברהם בער לתת לאשתו גט פיטורין.

כשהגיע הדבר לאוזני הנגיד רבי בער מטשעהרין, מתלמידי רבינו, קפץ על המציאה כמוצא שלל רב; רבי בער וזוגתו הצדקנית, שזכו לילדים על ידי עצת רבינו (כמובא בכוכבי אור, אנשי מוהר"ן, כא) השתוקקו להשיא את בתם לאוצר כלי חמדה זה, וגמרו אומר לתת עבור כך מחצית רכושם בתור נדוניה. ואכן, ההתקשרות קמה והיתה.

צדקותו ויראתו של רבי אברהם בער, האירו מעל פניו. חביב היה על כל מכריו. היה תלמיד וידיד קרוב למוהרנ"ת ותמך בו מממונו, ואף עורר אחרים לתמוך בו. כמו כן סייע בידו בכל עניני רבינו הקדוש; ההדפסה, אחזקת ה'קלויז' באומן ועוד. במכתביו, מזכירו מוהרנ"ת רבות:

"פרישת שלום להצדקת מרת אדיל שתחיה, בת אדמו"ר זצוק"ל… בנכם רבי אברהם בער שיחיה היה עמי פה על שבת העבר, וגם רבי אבילי נ"י, והיום נסעו לביתם לשלום. ברוך ה', הוא משתוקק מאוד לעבודת ה' יתברך" (בתרגום ללשוה"ק).

עוד כותב מוהרנ"ת לרבי נפתלי:

"הצדקת מרת אדיל תחיה ובנה הוותיק מורנו הרב אברהם בער שיחיה המתפלל בכוונה, ובתה רבקה מרים שתחיה, פורסים שלומכם".

אחרי הסתלקות מוהרנ"ת, היה נוהג תלמידו רבי משה ברסלבר ללכת לבית רבי אברהם בער, ולדבר עמו ממוהרנ"ת. פעם אחת, בבואו לביתו לא מצאו והתכוון ללכת, אך החותן, רבי בער מטשעהרין, שהיה בבית, אמר לו: "דבר אתי". השיב לו רבי משה: "אתם מתלמידי רבינו, וכי אני יודע לדבר אתכם?!" אמר לו רבי בער: "האמן לי כי אתם יודעים מרבינו על-ידי רבי נתן, יותר ממה שאנחנו יודעים מרבינו על ידי רבינו בעצמו" – – –

רבי אברהם שטרנהרץ, שגדל בבית זקנו רבי נחמן מטשעהרין אחרי שנתייתם בילדותו מאמו, סיפר, כי זקנו ציווה עליו: "אל תלך לסעוד אצל אף אחד שיזמינך לביתו, רק אם יזמינך לסעודה רבי אברהם בער'ניו, תוכל לאכול אצלו". פעם הזמינו רבי אברהם בער לאכול, ראה רבי אברהם, שהיה ילד בן תשע, כיצד אוכל רבי אברהם בער בדביקות נפלאה, ולפני כל כף שהכניס לפיו, הרים עיניו למעלה בהשתוקקות גדולה לבורא. כך, כל במשך הארוחה. אז ראה והבין מהי אכילה בקדושה. כשחזר לבית זקנו וסיפר לו את שראה, אמר לו הרב מטשעהרין: "לכן ציוויתיך לבלי לאכול כי אם אצלו – כדי שתראה כיצד יהודי אוכל".

רבי נחמן מטולטשין תלמיד מוהרנ"ת, אמר פעם: "העולם חושבים שהצדיקים הנסתרים הם חוטבי העצים או שואבי המים, אולם באמת, אפשר להיות כרבי אברהם בער'ניו שלנו (שהיה עשיר מופלג) ובכל זאת להיות מהל"ו צדיקים"

בבעלותו של רבי אברהם בער היו יערות רבים, הוא העסיק כמה מאנ"ש בתור שומרי יערותיו, וכך יכלו לעבוד את ה' מחוץ לישוב, עד שזכו למעלות רמות ונפלאות.

נפטר בשנות התר"מ.

מגאוני צפת היה הגאון החסיד רבי דב מוורשה. לפנים, שימש מורה-הוראה בבית דינו של ה'אבני נזר' מסוכטשוב במשך שלשים שנה ואף לימד בבית מדרשו של ה'חידושי הרי"ם'. אחרי עלותו ארצה, התיישב בצפת והיה רבם של כל הרבנים בגליל, וגם רבי ישעיה הורביץ, אביו של החסיד רבי שמואל הורביץ, נמנה עם תלמידיו.

חריפותו ובקיאותו היו עצומים, יומם ולילה התמיד בלימודו, ומדי חודש סיים את הש"ס. היה בקי בכל ספרי הראשונים ולא נזדקק להביט בספרי האחרונים ותמיד מצאו את קושיותיו ותירוציו בספרי המהרש"א, המהר"ם שיף, הפני יהושע ועוד.  סיפר תלמידו רבי שמואל הורביץ שלמד אצלו בבחרותו, שהיה מפלפל עם תלמידיו כמה ימים ב'תוספות' קטן בחריפות על גבי חריפות, עד שפניו היו מאדימות וחששו שמא ייטוף דם מפניו.

רבי ישראל בער אודסר, שמע מפי רבי דב על התקרבותו לרבינו: היה זה כשביקר פעם בבית רבי נתן טרוביץ, הוא הבחין בארון בספר 'סיפורי מעשיות', עיין במעשיה הראשונה; ולפי שהיה בקי בספרי האריז"ל על בוריים יצא מגדרו וקרא בהתפעלות: "במעשה זה כלולים ארבעים דף מהספר 'עץ חיים'!" הוא דבק בכל נפשו ברבינו ובספריו; ופעם אמר לרבי ישראל בער: "שום לימוד אינו קשה לי, אך בלמדי 'ליקוטי מוהר"ן', אני מוכרח לקשור ראשי בחגורת-בד שלא אנזק חלילה".

בשל ההתנגדות העצומה על חסידות ברסלב, יגע בספרי רבינו בצנעה, ועל פיהם עבד את בוראו בכל לבו ונפשו.

סיפר רבי שמואל הורביץ על עצמו, שבתחילת התקרבותו לספרי רבינו, שאב מהם חיות ומתיקות עצומים בלימוד התורה ובתפילה ובכל מצוה; וכשכמה אנשים מצפת ראו אותו עוסק בספרים אלו, החלו לדבר על לבו דברי בלע והתנגדות ובלבלו את דעתו בכל מיני ספורים וכזבים. הוא לא ידע לשית עצה בנפשו והתעוררו אצלו מחשבות, אולי המתנגדים צודקים בדבריהם. אך מאחר וראה שאת החיוּת וההתעוררות שמקבל מספרים אלו לכל דבר שבקדושה אינו מקבל במקום אחר, החליט להמשיך לדבוק בהם, אך הסתיר זאת ממורו רבי דב, שמא יביע אף הוא התנגדות, כיון שלא ידע עדיין שהוא עצמו חסיד ברסלב.

יום אחד, חברו שלמד אתו יחד אצל רבי דב פונה לרבו: "הידעתם כי רבי שמואל הפך לברסלבר חסיד ולומד בספריהם?" קם רבי דב בהתרגשות גדולה והכריז: "איזו זכות! איזו זכות!", תוך שהוא משבח את חסידי ברסלב. מאותו יום, היה יושב עם תלמידו במשך שעות ומדבר עמו מגדולת רבינו, ספריו הקדושים, ואנשיו. אף סיפר לו על גדולת נוראות ציון רבינו באומן והשתוקקותו העצומה להיות שם. וממנו קיבל רבי שמואל את החיזוק להישאר על עמדו חרף ההתנגדות.

פעם שח לו רבי דב על הליקוטי מוהר"ן, כי אין ספר חריף כמוהו בעולם, וכי למד בו על פי הקבלה חמש פעמים, בעמקות לפנים מעמקות, עד שמרוב אימוץ מוחו, התעוור בעיניו למשך שבע שנים.

רבי דב נדר את בית מדרשו בצפת, על ספריו וכל אשר בו, לחסידי ברסלב. בין מתפללי בית מדרש זה היה רבי ישראל קרדונר. רבי דב נהג לקום מלוא קומתו אפילו בפני הנערים הצעירים שבחסידי ברסלב.

לפני שנסע רבי שמואל ירושלימה, בא להיפרד ממורו וביקש ממנו שימכור לו את ה'סיפורי מעשיות'. רבי דב סרב ואמר שלא ימכור אותו בעד כל הון שבעולם. וכך אמר גם על ה'ליקוטי תפילות' בהוסיפו: "הלא כל התורה וספרי המוסר מונחים בתפילות אלו".

בשנת תרפ"ג, נסתלק רבי דב לעולמו.

ר' אפרים דוד יהודה ב"ר חיים זאב גלבנדורף

ר' אפרים דוד יהודה גלבנדרוף, משרידי חסידי ברסלב בפולין, נולד בי"ח שבט תרע"ה בוורשה בירת פולין, לאביו החסיד ר' חיים זאב הי"ד שהיה מיקירי אנ"ש בעיר.

ר' חיים זאב שימש כגבאי מסור בבית החסידים הברסלבי הראשון בוורשה, ברחוב דז'לנה, שהיה בן שלושה חדרים קטנים, ומאוחר יותר, ברחוב נובוליפיה 28 שם רכשו חסידי ברסלב בנין גדול ונאה שזכה בפי יהודי העיר לכינוי דער "אומאנער בית מדרש" (בית המדרש האומני), ואשר ממנו יצאה תורתו של רבינו והאירה על פני הסביבה כולה.

הנער אפרים, למד בצעירותו בשטיבל של חסידי גור בוורשה. בהגיעו לגיל 13, נערכה חגיגת בר המצוה שלו בביתו של החסיד הנלהב ר' אהרן לייב ציגלמן הי"ד, שהיה מיודד עם אביו, בהשתפפות אנ"ש דוורשה ששמחו בשמחת הנער המצטרף ללגיונו של הרבי הקדוש.

ר' אפרים עלה כנער לצעיר לארץ ישראל, עוד לפני פרוץ השואה האיומה. וכך, באורח נס, נותר שריד יחיד מכל משפחתו הענפה שנספתה על קידוש שמו יתברך, יחד עם ששת המליונים, ובתוכם אלפי חסידי ברסלב, ה' יקום דמם.

בארץ ישראל הקים את ביתו, ולאחר מכן היגר לאמריקה לצורך פרנסתו, שם עסק בגמילות חסדים והפך את ביתו למקום הכנסת אורחים, ואירח בשמחה וברוחב לב את הבאים מארץ הקודש.

בשל היותו אזרח אמריקאי, זכה למה שרבים השתוקקו וערגו: להגיע לציון רבינו הקדוש באומן. הוא היה מבין הראשונים ששברו את מסך הברזל ועלו להשתטח בדביקות ובגעגועים במקום מנוחתו של רבינו הקדוש, כשהקומוניסטים עדיין שולטים בעוז. מספר פעמים זכה להגיע לציון, בשנים תשי"ז, תשכ"ז ותשל"ג.

מאוחר יותר, עלה בחזרה להתגורר בארץ הקודש. בתקופה הראשונה התגורר בתל-אביב, שם זכה לארח בביתו את החסיד הדגול רבי אפרים צבי קראקובסקי מפשדבורז' המכונה ר' אפרימ'ל, מחבר הספר 'עונג שבת'.

תקופה מסוימת התגורר ר' אפרימ'ל בביתו, ובאותם ימים היתה לו הזכות לשהות הרבה במחיצתו של אותו צדיק וקדוש שמוחו ולבו היו מבעיתים בתורה ובדביקות הבורא, וכל הליכותיו היו בתכלית התמימות והשפלות. שנים רבות לאחר מכן, היה ר' אפרים גלבנדורף מזכיר את זכייתו זו ומתענג עליה עונג רב.

ר' אפרים דנן התחבב על כל מכריו. איש חסד מופלג היה, עד סוף ימיו היה מכתת רגליו ואוסף כסף לצדקה, כשהוא נהנה מכך שהנותנים סבורים שהכספים הולכים לכיסו הפרטי… רק לאחר פטירתו, החלו אנשים לספר בזה אחר זה, כי ר' אפרים היה נותן להם מדי פעם סכומים נכבדים ביותר, אם לפני נישואי אחד מילדיהם, או כאשר הבחין כי הם שרויים במצוקה ובדוחק.

במשך שנים ארוכות היה משכים טרם עלות השחר ללמוד את שיעוריו ולהתפלל עם הנץ החמה. אך יותר מכל, זוכרים רבים את שמחתו וחדוותו שלא עזבו אותו בכל הזמנים.

לעתים מזומנות ניתן היה לראותו במירון, בצילו של רשב"י זיע"א, שם אף קנה לו חזקה בחדר הגדול שקיבל את השם 'חדר חסידי ברסלב'.

כל ימיו היה שמח ומשמח את הבריות. גם בתקופה האחרונה, כשסבל מכאובים, היה מחזק את עצמו ואף את האחרים כשהוא אומר: "הרבי אמר שצריך לרקוד"… גם בימיו האחרונים, כששהה בביה"ח, יקד בו הרצון לצאת בריקוד ולנסוע שוב למירון ולאומן, מקום חיות נפשו.

ביום ראשון, כ"ח שבט תשס"ב, נפטר לעולמו.

מיקירי חסידי ברסלב בעיר טולטשין היה רבי צבי-פסח ווייסלייב, שהתקרב לדעת רבינו על ידי רבי עקיבא מלמד. רבי צבי-פסח היה לעזר לחסיד הגדול רבי ישראל קרדונר בעבודת הקודש של הדפסת ספרי רבינו. בערוב ימיו עלה לארץ הקודש, התיישב בירושליים ומנוחתו כבוד בהר הזיתים.

לרבי צבי-פסח היו שלושה בנים: רבי יחיאל, רבי עזריאל, ורבי נפתלי.

רבי יחיאל נשא לאשה את הצדקת מרת רחל, בתו של רבי נחמן מטולטשין תלמיד מוהרנ"ת. על צדקותה מסופר רבות; היא הצטיינה בהכנסת-אורחים במסירות גדולה, עד שלעתים, ביום שישי בבוקר, אזלו החלות שאפתה לשבת, לאחר שאלו ניתנו לאורחים הרעבים, ושוב היה צריך לאפות חלות לשבת. לא בחינם היו מכנים אותה "רחל אמנו" – "מוטער רחל".

מסופר, כי פעם אחת חלה בעלה רבי יחיאל מאוד, הלכה הצדקת רחל לאוהל ציון רבינו הקדוש להתפלל עליו. כאשר סיימה להתפלל ופנתה לצאת מהציון, והנה רואה היא את אחיה החסיד המופלג רבי אברהם ב"ר נחמן נכנס לציון. שאלה אותו: "מה שלום בעלי רבי יחיאל?" עשה רבי אברהם איזו תנועה בידו. חשבה מרת רחל שמא חלילה וחס ארע הגרוע מכל… מיד נכנסה אל הציון ופתחה בזעקות ובכיות בקולי קולות מעומקא דלבא – – –

לאחר שעה ארוכה שהתפללה תפילה נרגשת בדמעות שליש, באה אל ביתה והנה, לשמחתה העצומה, רואה היא כי במצב בריאותו של בעלה רבי יחיאל חל שינוי עצום לטובה וכבר יצא מכלל סכנה.

אחר-כך, שאלה את אחיה רבי אברהם מדוע כששאלה אותו לשלום בעלה, עשה תנועה כזו בידו. השיב לה: "מפני שידעתי שבמקום הזה יכולים לפעול ורציתי שתפצירי שם בתפילה. ואמנם על ידי הבכיות שלך והזעקות שלך שהיו מעומק הלב, פעלת את הישועה עבורו".

רבי אליהו חיים רויזן סיפר, שמרת רחל היתה מאותם יחידים בקרב חסידי ברסלב, שקיימו בשלימות את צו רבינו להתרחק מרופאים ומתרופות.

בערב-שבת שקודם ראש-השנה תרע"ח, נפל רבי אברהם והתמוטט. העבירוהו לבית אחותו מרת רחל וגיסו רבי יחיאל, שם שכב עד ליום פטירתו כעבור חודשים ספורים, כשכל העת הם סועדים אותו במסירות רבה.

הרבה יראת שמיים וחיבוב המצוות שאב רבי יחיאל במחיצת חותנו הגדול רבי נחמן מטולטשין. אחד החסידים שהתארח אצלו פעם בליל-הסדר, סיפר, כי כשחזרו מבית-הכנסת ופנו לעריכת הסדר, ניגש רבי יחיאל אל השולחן, ועוד לפני שהתיישב, תפס במצות וחיבקן ונישקן בפנים קורנות משמחה. אחר כך אמר לאורחו: "גם את חותני עליו השלום ראיתי, שהיה עושה כן בבואו לערוך את הסדר".

החסיד רבי שמואל-העשל פרידמן מספר ביומנו 'תולדות שמואל' על התקרבותו לרבינו הקדוש ונסיעתו הראשונה לאומן בשנת תר"ס, שם פגש ברבי יחיאל:

"יום ד' אכלתי בקלויז, בערב שמעתי כמה סיפורים מרבינו הקדוש מן הר"ר יחיאל נרו יאיר…" (עמ' כג)

רבי יחיאל היה מבעלי-הקריאה ב'קלויז' באומן. בפורים היה קורא בכל שנה את המגילה, בעל-קורא אחר – פעם רבי אליקום געציל ליובאוונע המכונה ר' געצע; פעם רבי יחיאל ווייסלייב דנן; ופעם גיסו רבי אברהם ב"ר נחמן.

זכה רבי יחיאל להשאיר אחריו צאצאים יראים ושלמים. בניו: רבי נחמן, רבי אבא לישינסקי (שינה את שם משפחת כדי לחמוק מהגיוס) ורבי נתן מהעיר בבריניץ. בתו נישאה לאחיו הצעיר רבי עזריאל.

רבי יחיאל נסתלק לעולמו בשנות תרפ"א-תרפ"ב.

בז' אדר תרס"ב נולד ר' מרדכי קעז בפולין, לאביו החסיד המופלג רבי דוד, שאודותיו שחו כי הינו מל"ו הצדיקים הנסתרים.

מנעוריו ניכרו בר' מרדכי מידות נאצלות, מתוכָן בלטה מידת החסד והנתינה. כבר בגיל רך ראו הכול כי לבו רחב כפתחו של אולם.

חורף כבד שורר בעיירה הפולנית, בתי העיר מכוסים גלד של כפור, והבריות מסתתרות בבתיהן סמוך לאח הבוער מאימת הקרה השולטת בחוץ. אלה שמלאם לבם לצאת לרחובה של עיר, עושים זאת כאשר הם מעוטפים מכף רגל ועד ראש.

בין האנשים הבודדים המתהלכים ברחוב הריקן נראית דמותו של מרדכי הקטן, מכונס בתוך מעיל פרווה, הצועד בדרכו. לפתע מבחין הוא בילד הפוסע לעומתו ברחוב, העניות זועקת מלבושו הדל, אך נכון יותר יהיה לומר מהעדר לבושו… הלה צעד בקור הנורא בבגדים מרופטים, וללא כל מעיל. מרדכי איננו מהסס לרגע, פושט את מעילו ומוסר אותו בחיוך של טוב לב לילד שמולו.

כאשר שב לביתו, הבחינה אמו מיד בחסרונו של המעיל. לשאלתה השיב בפשטות: "ראיתי ילד ללא מעיל ונתתי לו את שלי". "ומה איתך"? הקשתה האם, "וכי אתה אינך זקוק למעיל? והילד משיב: "אני אוכל להסתדר גם בלי מעיל."

חלפו שנים, מרדכי קעז מתמסר כולו ללימוד התורה ועבודת הבורא, ומצניע לכת עם ה' אלוקיו.

באותם ימים כבר ליהטה בפולין אישו של רבינו במלוא עוזה, כשעוד ועוד נפשות מתחממות לאורה. הוא זוכה להתוודע אל גדולי חסידי ברסלב בפולין וגם בלבו ניצתת השלהבת. ברבות הימים הפך לחסיד נלהב שמתבטל לרבינו הקדוש בכל נימי נפשו.

שנתיים לפני פרוץ המלחמה האיומה הוא עולה ארצה, ובכך מילט נפשו מגורלם הקשה של יהודי פולין שביניהם היו רבים מחבריו.

את משכנו קובע ר' מרדכי קעז בעיר הקודש והמקדש, וממשיך ביתר שאת בקיום עצותיו של רבינו הקדוש.

לא פעם שמעוהו צועק במיטתו בחצות לילה: "יצר הרע, אני לא אשמע לך! אני לא אשמע לך"! כארי היה קם וצועד לעבר הכותל המערבי או לציון שמעון הצדיק ושאר מקומות הקדושים, אותם איווה למקומות התבודדות, כאשר לא פעם נלווה אליו חברו ר' יעקב קלמנוביץ.

באחד הלילות, כשהיה בדרכו לכותל המערבי, חסם אותו ערבי באמצע הדרך ומנע ממנו להמשיך אל הכותל. ר' מרדכי קז נאלץ לשוב על עקבותיו. מאוחר יותר הופתע לשמוע כי באותה סימטה שבה נמנע ממנו לעבור, נטבח יהודי על ידי ישמעאלים זמן קצר לאחר מכן, ויהי לפלא.

באחד ממכתביו של החסיד המופלג ר' שמואל הורביץ כותב הוא אודותיו: "וגם יש אצלכם חבר טוב מפולין, הוא רגיל בהתבודדות וחצות, שמו מרדכי קעז."

נפטר ביום כ"א בחשון שנת תשט"ו

רבי דוד צבי בן מוהרנ"ת

היה השלישי מבין חמשת בניו של מוהרנ"ת, ונקרא על שם סבו רבי דוד צבי אוירבך אב"ד שאריגרוד, קרמיניץ ועוד.

דמה לאביו יותר מכל אחיו; בעל מוח רחב ומעמיק. אמרו עליו כי ירש את למדנותו של אביו הגדול.

חייו היו רצופי תלאות ומכאובים. בהיותו ילד, נפל ושבר את רגליו, ומאז סבל מכך. למרות למדנותו, בהגיעו לפרקו, היה למוהרנ"ת קשה עד מאד למצוא עבורו את זיווגו ההגון לו, עקב מגבלותיו השונות, וכן, בשל ההתנגדות הגדולה שהיתה אז בשיאה.

היה זה בשבת חנוכה תקצ"ה, בעיצומה של הסעודה השלישית, כשאך החל מוהרנ"ת לומר דברי תורה בפני אנשי שלומנו, קראו המתנגדים לשוטרים שהקיפו את ביתו המלא בחסידים, והללו לקחו למעצר כמה מאנשיו, והחרימו הרבה מספריו. מוהרנ"ת עצמו נאלץ לברוח לאומן, ולאחר מכן לטשערין. משם כתב לבנו רבי דוד-צבי (בתרגום ללשוה"ק): "אל תדאג! ה' עמנו, אם ירצה ה' הכל יבוא על מקומו בשלום, הרבה יהודים כבר סבלו צרות כאלה וניצלו מהם, סוף כל סוף ינחלו השונאים מפלה גדולה, ועלינו ירחם ה' יתברך בזכותו הגדולה [של רבינו] ז"ל, עוד יהיה לנו מקום היכן לשבת, ובברסלב דווקא".

זמן קצר לאחר מכן, שידכו מוהרנ"ת לבתו החורגת מרת חנה, בת אשתו בזיווג שני, מרת דישל. אותה שנה, תקצ"ה, היתה הקשה ביותר שידעו חסידי ברסלב. בשל המחלוקת והרדיפות, התקשה מוהרנ"ת מאוד להשיג את הכספים הנדרשים עבור הוצאות החתונה, אפילו כדי קניית 'זופיצע' (מעיל) חדש עבור החתן, לא היה לו. יומיים לפני החתונה, הריץ מכתב בהול לבנו רבי יצחק, שיזרז את החסידים בטולטשין שישלחו את תרומתם עבור נישואי בנו.

ביום החופה, עדיין לא היה לו כל הדרוש עבור החתן. אך אף על פי כן, חיזק מוהרנ"ת את עצמו ואת הנלווים אליו; וכה כתב: "אני מוקף חבילי טרדות ובלבולים הרבה, ויום כזה בוודאי לא עבר עלי מעולם, שאהיה מוכרח לעשות נישואין לבני שיחיה באופן כזה וברעש כזה, בעניות ובדחקות כזה, במחלוקת כזה, בספקות כאלו. מלבד מה שיש בלבי מה שאי אפשר לבאר. אך גם ריבוי ההרחבות הנפלאות שבכל זה – אי אפשר לבאר, ומידה טובה מרובה, ועל כולם – מה שזכינו לשמוע על כל פרט ופרט מכל הנ"ל. ואף על פי כן אשרינו, אשרינו!"

החתונה התקיימה ביום שישי, ערב-שבת-קודש פרשת בלק שנת תקצ"ה. עבור מוהרנ"ת ואנשיו הנאנחים והנדכאים, היתה זו קרן אור בתוך ים של סבל בל יתואר. במיוחד רבתה השמחה במוצאי שבת, כשהריקודים נמשכו עד לשעות הקטנות של הלילה.

בעל ייסורים, עני וידוע חולי היה רבי דוד צבי. אביו מוהרנ"ת החזיקו על חשבונו, ובמכתביו הוא מרבה לבקש כי יתפללו לרפואתו. בחורף תר"ד, נפטר לעולמו בנו הקטן של רבי דוד צבי, ומוהרנ"ת, בתוקף צערו הגדול על פטירת נכדו, מנחמו וכותב לו: "ובכל צרתך – לי צר, כי היה בני, כי בני-בנים הם כבנים. ומה אומר לך בני חביבי לנחם אותך? גלוי לכל, כי אין אתה הראשון, חס ושלום. כי מידה היא המהלכת על כל הארץ, וכמו שאמר דוד המלך עליו השלום: 'ועתה למה אבכה אני הולך אליו' וכו' (שמואל-ב) ובפרט כי גם זה שנעדר בעוונותינו הרבים הוא לך לבן בעלמא דאתי, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (סוטה מח:) שמוציא את האדם, היינו אביהם מעונש גיהינום…"

רבי פנחס יהושע מטשערין – תלמיד מוהרנ"ת

נולד לאביו רבי יצחק אייזיק יוסף סופר, מראשוני מקורביו של מוהרנ"ת.

בי"א באדר שנת תקפ"ח, נסתלק רבי יצחק אייזיק יוסף לעולמו, כשהוא מותיר אחריו יתומים רכים. מוהרנ"ת לקח את בנו פנחס יהושע, וגידל אותו כבן. בהזדמנות מסוימת אמר לו: "אביך היה צדיק".

בעודו נער, ישן רבי פנחס יהושע עם מוהרנ"ת בחדרו שבעליית ביתו. פעם השתוקק לחזות בסדר עבודתו הקדושה בחצות הלילה, התאמץ לבלי להרדם והעמיד פני ישן. מוהרנ"ת, שהבחין בכך, ניגש אל מיטתו ואמר לו בחיבה: "מתחבא הנך, כשם שאביך היה מסתיר את עצמו…" כך תחת עיניו הפקוחות של רבי נתן, גדל הנער והתעלה עד שהיה לאחד מתלמידיו המובהקים. עבודתו את בוראו היתה ברשפי שלהבת. לימים, עבר להתגורר בטשערין.

עני מופלג ביותר היה, עד כדי כך שאפילו  מלבוש לשבת לא היה לו, והוא היה הופך את בגד החול שלו לצד השני. אך עם כל עניותו, עבד את ה' בהתלהבות ובדביקות שאינה ניתנת לתיאור; בעת תפילתו, היה מגביה ידיו כלפי מעלה בהשתוקקות וכיסופין, והרב מטשערין היה אומר: "כשאני נכנס לבית הכנסת ורואה את רבי פנחס יהושע עומד ומתפלל כשידיו נשואות כלפי שמיא – נופלים עלי מורא ופחד מהדר גאונו יתברך".

חרף דלותו, ידע להרעיף על בני ביתו נועם ושמחה ולתת להם הרגשה כי מאושרים הם. אף ממצוות צדקה בהידור, לא משך ידו; מצאו פעם בקופת בית הכנסת מטבע שניתן להתקיים ממנה חודש ימים, חקרו ומצאו כי רבי פנחס יהושע הוא שהטיל אותה לקופה.

הוא היה גם בקי בחכמת המליצה והדקדוק. הרב מטשערין המליץ עליו פעם את הכתוב "משכיל – דורש את אלוקים" – שונה הוא מרוב בעלי ההשכלה הרחוקים מה', הוא חכם ומשכיל בחכמות נוספות, ועם זאת 'דורש את אלוקים'.

בחכמתו, הציל פעם רבי פנחס יהושע את אחד מיקירי חסידי ברסלב שנתפס בסבך החקירות והספקות, הוא כתב לו על גליון שיר ארוך בחרוזים, כשהאותיות הפותחות כל בית ובית, מרכיבות את הפסוק "ירא את ה' בני ומלך, עם שונים אל תתערב" (משלי כ"ד). על ידי שיר זה, שחכמה ותמימות היו בו, שרש מקרבו את כל הספקות והשיב לו את אמונתו האבודה.

החסיד רבי אברהם שטרנהרץ הכירו בצעירותו. בספרו 'טובות זכרונות' הביא סיפור נורא שמסר מפיו. היה זה כשבנערותו התפלל רבי אברהם בציון רבינו יחד עם חברו רבי מרדכי שו"ב. באותה עת שהה שם רבי פנחס יהושע והם המתינו לו כדי להתלוות אליו. כשיצאו אתו מהציון, נעמד פתאום רבי פנחס יהושע כשפניו להבים ואמר להם: "מה אומר לכם, רואה אני שכבר הייתי כמה פעמים בזה העולם הגשמי", והחל מפרט: "הייתי בדורו של תנא פלוני ולאחר מכן בימיו של צדיק פלוני. אותם צדיקים עסקו בתיקון נשמות ישראל, אך את נשמתי לא תיקנו והצטרכתי להתגלגל שוב ושוב. והיה לפלא בעיני: מדוע נשארתי מחוסר תיקון ?! עד שהבנתי שבי האשם, דמיתי לאותה אבן שהבנאי מתחיל לסתתה מצד אחד, ומיד עולה בה עקמומיות מצדה האחר, עד שנתייאשו אותם צדיקים מלתקנה.

"עד שזכיתי בגלגל זה להתקרב לרבינו הקדוש, שבכוחו הקדוש בוודאי אזכה עוד בחיי לתקן את אשר עבר עלי בכל הגלגולים. נתקיים בי הפסוק: 'אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה', באשר זכיתי להתקרב לצדיק העליון שממנו יתד ופינה לבריאת כל העולמות. אכן 'מאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעינינו, זה היום – בדורותינו אלה – עשה ה', נגילה ונשמחה בו".

נסתלק לעולמו בכ"ו בשבט בשנות התר"מ. מנוחתו כבוד בעיר טשערין, סמוך לציון רבי אפרים ב"ר נפתלי–תלמיד רבינו.

השאיר אחריו צאצאים הדבקים ברבינו הקדוש, מהם בניו: ר' נחמן מקרימנטשוק, רבי נתן בייטלמכר מירושלים, ונכדו, בן בתו, רבי געצע, מגדולי החסידים באומן.

בברדיטשוב חיו חסידים נלהבים הדבוקים בכל לבם ברבינו הקדוש. ביניהם היה רבי בנימין שכונה 'פארבער' (=הצַבָּע) על שם מלאכתו – מלאכת צביעת בגדים.

רבי בנימין עובד ה' בהסתר היה, ונמנה עם תלמידיו של החסיד הגדול רבי אברהם בן רבי נחמן.

תמיד דבוק היה בבוראו, גם כשעסק במלאכתו היה מוחו משוטט בתורתו של רבינו, תוך כדי עבודתו, בהבערת היורה ובתוכה הצבע, היה מוציא מאמתחתו דפי 'ליקוטי מוהר"ן' ו'ליקוטי הלכות' שנמצאו בכיסו, והוגה בהם בתום לב.

לא פעם, כשנכנס אדם אל בית המלאכה של רבי בנימין, גילה את ה'צבע' יושב בין דודי הצבע, חגור בסינר עבודתו, ומזיל דמעות כמים לפני ה'.

כשהיה מסיים את שעות עבודתו, היה רץ אל בית המדרש, נוטל מארון הספרים משניות, זוהר, שולחן ערוך ותהילים, מתיישב בקרן זווית, ושוקע כולו בעבודת בוראו.

בלילה היה קם מיצועו ומחיש פעמיו אל ציונו של סניגורן של ישראל רבי לוי יצחק מברדיטשוב, הטמון בעירו, ושם, לאורו של נר קלוש, שופך לבבו באמירת תיקון חצות וב'התבודדות'.

לעתים מצטרף אליו חברו החסיד רבי יעקב פילמר, ושניהם יושבים באוהל הציון והוגים יחד בתורה. תקופה ארוכה נמשכה חברותא מופלאה זו, כשכל פעם, בעת שחששו שתרדמה תיפול עליהם – תחבו נר דולק בין אצבעותיהם והמשיכו ללמוד…

חסיד תם וישר זה זכה לקרב את אותו עובד ה' נלהב, רבי ברוך גלנט, לאורו של רבינו. היה זה כשראה פעם את רבי ברוך עומד בתפילה לפני קונו כשכולו צימאון לדבקות וקרבת ה', לחש רבי בנימין לעצמו, על פי הלשון המובאת במעשה משבעה בעטלערס ב'סיפורי מעשיות': "דאס הארץ געהערט צו דעם קוואל!" (= "הלב הזה, שייך למעין!").

הוא חיכה שרבי ברוך יסיים את תפילתו, ופתח עמו בשיחה לבבית, כשהוא דולה ומשקה אותו ממעיינו הנצחי של רבינו הקדוש.

מאזין רבי ברוך לדברי איש שיחו, הנראה כיהודי פשוט, 'בעל מלאכה' – ואינו יודע את נפשו: 'אילו דיבורים קדושים! איזו דעת של אמת ואמונה! אין זאת אלא שכה עצום ונשגב כוחו של הרבי הקדוש מוהר"ן מברסלב להבעיר שלהבת טהורה שכזו בלב מקורביו!'

וכה זכה רבי ברוך להתוודע לדרכו הקדושה של רבינו.

 

(באדיבות ד. ברסלבר, עלון 'אוצרות')

רבי שלמה ראובן זלאטעס ממקורבי רבי שמואל אייזיק תלמיד רבינו.

על גודל אמונתו ברבו מסופר, כי תקופה ניכרת היה ר' שלמה חשׂוּך בנים. לאחר זמן, ברכו רבי שמואל אייזיק כי יזכה להיפקד.

סמוך לאותה עת הגיע לעיר ברסלב, בה התגורר ר' שלמה ראובן, הרה"ק רבי מרדכי מטשרנוביל. רבי מרדכי שימש כמגיד מישרים ונהג לנסוע מעיר לעיר ולעורר לבם של ישראל לאביהם שבשמים. בכל מקום בואו התקבל הצדיק בכבוד ויקר, נגידי העיר היו יוצאים לקראתו לכיכר העיר ומתמקחים על הזכות לארחו, כאשר המרבה במחיר זוכה שהצדיק יתאכסן במעונו.

את הכסף הועיד רבי מרדכי למצוות פדיון שבויים בה עסק.

אך הפעם, בשונה מתמיד, כאשר הגיע הצדיק לעיר ברסלב, לא יצאו גבירי המקום כהרגלם לקבל פניו.

ההצלחה לא האירה פניה בעסקיהם לאחרונה, והם נמנעו לערוך את המכירה.

כששמע ר' שלמה ראובן על כך, התמלא צער: הייתכן שהצדיק יישאר ללא אכסניה!? אלמלא היה עני ואביון, היה קונה בעצמו את המצווה הגדולה. התעשת ומיהר אל ביתו של אחד מעשירי ברסלב והחל משדלו ברברים כי יאות להזיל ממון מכיסו כדי לארח את האורח רם המעלה ואף לערוך סעודה לכבודו. דבריו פעלו את פעולתם וגרמו לעשיר לפתוח את ליבו ואת כיסו.

בשעת הסעודה, פנה הצדיק אל ר' שלמה ראובן זלאטעס ואמר לו: "מה תבקש בתור 'דמי תיווך"?' חסידיו של רבי מרדכי שהכירו את ר' שלמה וידעו כי מנעו ה' מבנים, לחשו על אוזן רבם כי יברכו בזרע של קיימא. באותו רגע נזדעק ר' שלמה וקרא: "לא! אל תברכני בבנים! כבר ברכני רבי ר' שמואל אייזיק בדבר זה, וכאשר איוושע יסברו הכול כי נפקדתי בזכות ברכתכם…"

כששמע רבי מרדכי את דבריו, הגיב בהתפעלות: "אה! זוהי אמונת חכמים!"

כעבור זמן, אכן נפקד ר' שלמה ראובן זלאטעס בדבר ישועה ורחמים.

בטרם עזב רבי מרדכי מטשרנוביל את העיר, עשה מעשה שלימד עד כמה העריך את רבי נתן, גדול תלמידי רבינו הקדוש, שסבל באותה עת מרדיפות רבות מצד מתנגדיו ולא השיב דבר.

לפני שעזב רבי מרדכי את העיר ברסלב, ענה ואמר: "חכמינו הקדושים אמרו (שבת פח ע"ב) 'הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים – עליהם הכתוב אומר 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו.' אך מה אעשה שבכל מקום בואי מכבדים אותי הכול, כיצד אזכה להימנות עם אוהבי ה?'

"אולם, בעיר זו דר יהודי שכתוב זה מתקיים בו בהידור, סופג הוא עלבונות למכביר ואינו משיב למחרפיו דבר, רצוני איפה לקנות חלקי עימו."

ותוך כדי דיבור הוציא מכיסו רובל כסף וביקש מר' שלמה ראובן זלאטעס כי יקנה עבורו את ספרו של רבי נתן 'ליקוטי תפילות', וזאת על אף ששוויו של הספר היה נמוך בהרבה מרובל.

כשחזר ר' שלמה עם הספר, קרא רבי מרדכי: "עתה קניתי חלק ביהודי שהכול מבזים אותו והוא שותק"

נולד לאביו רבי משה העניע'ס (על שם אמו מרת הניה), שהיה אחד מנגידי העיר ברסלב וממקורבי רבינו. רבי משה מוזכר בכמה ממכתבי רבינו:

בשנת תקס"ז כשהיה רבינו באוסטרהא, שלח את רבי שמואל מטפליק לברסלב, כדי להביא את זוגתו הרבנית לאוסטרהא, ואף מסר בידו איגרת לשלושת הנגידים: רבי משה חינקע'ס, רבי משה העניע'ס ורבי ישראל, בו הוא מבקש מהם להלוות לו כסף להוצאותיו המרובות וכן לסייע בהבאת זוגתו לאוסטרהא:

"…אבקש מכם מאוד, רבי משה בהרב, רבי ישראל, עם רבי משה בן העניע, לשלוח אלי מעות כנ"ל. אם ירצה ה', כשאבוא לביתי אחשב אתכם החשבון כמו שתרצו. הוכפל והושלש הדבר, שלא לעשות באופן אחר, רק לשלוח מאה אדומים. גם לזרז את זוגתי שתיסע תיכף ומיד".

לאחר מכן כתב להם רבינו איגרת קצרה, בה הודיע כי שליחותם התבצעה כראוי:

"אהובי חביבי וידידי, הלא הם הני השותפים נחמדים ויקרים, ה"ה הרבני הנגיד משה בהרב, ומשה השני בן העני', וה"ה הרבני הנגיד מוהר"ר ישראל נ"י ויופיע. מהודענא שבאתה זוגתי ביום חמישי, שהוא יום אתמול, לחיים טובים ולשלום".

גם במכתבו מזסלב מיום ה' פרשת אמור תקס"ז, כותב רבינו: "לפרוס בשלום ידידי מורנו הרב משה בהרב, עם שכנם ידידי מורנו הרב ישראל, עם שותפו ידידי מהו' משה בן העניא". כן מוזכר רבי משה במכתבו של רבינו מראש-חודש תמוז האחרון לחייו הקדושים.

לידתו של בנו רבי נחמן היתה בזכות מופת של רבי שמואל-אייזיק תלמיד רבינו הקדוש; ומעשה שהיה כך היה:

שנים ארוכות חלפו מאז נישואיו של רבי משה העניע'ס ועדיין לא זכה לבן זכר. בעת ההיא חי השרף רבי שמואל-אייזיק מגדולי תלמידי רבינו, אשר רבינו נתן לו את היכולת לעשות מופתים ופדיונות. פנה אליו רבי משה וביקש ממנו שיתפלל עבורו שיזכה לבן זכר. רבי שמואל-אייזיק הבטיח לו שיפקד בבן; ובתור 'פדיון' ביקש ממנו שבכל שנה יביא לו לראש-השנה בגדי-לבן חדשים. רבי משה עשה כדבריו, ואכן כעבור שנה נולד לו בן ונקרא שמו 'נחמן', הוא רבי נחמן קראסינשטיין דנן.

מאז, נהג רבי משה להביא בכל שנה לרבי שמואל-אייזיק בגדים לבנים חדשים, וכשגדל בנו רבי נחמן, היה הוא השליח למצווה. לימים, סיפר רבי נחמן, כי רבי שמואל-אייזיק היה עומד בתפילתו בראש-השנה מליל ראשון עד ליל שני ברציפות, בפינה הדרומית, מתחת לשעון בית-הכנסת, והיה מתפלל בדבקות ובהתלהבות כזאת, עד שמרוב בערתו בתפילתו, היו בגדי-הלבן שלו מתבלים מדי שנה. ופעם, במוצאי ראש-השנה, לאחר תפילותיו הנוראות של רבי שמואל-אייזיק, כשהתיר רבי נחמן את חגורו, נדהם לראות את חצי הבגד נופל… רבי נחמן הבחין כי נשרף והתפורר מקום הידוק חגורו מרוב הזיעה הרותחת, וכמעט נכווה בשרו תחת חגורו מגודל התלהבותו; ומרוב דביקותו כלל לא חש בכך.

בהגיעו לפרקו, נשא רבי נחמן קראסינשטיין לאשה את בתו של הרב הקדוש רבי אהרן מברסלב תלמיד רבינו.

עובד ה' מופלג ובעל השגה היה רבי נחמן; וכאביו, היה אף הוא איש אמיד. בביתו שבעיר ברסלב היו נוהגים אנשי שלומנו להתאסף מדי מוצאי-שבת לסעודת מלווה-מלכה בשיר ובזמרה ודברי תורה וחסידות.

הוא השאיר אחריו בן, הלא הוא החסיד רבי אייזיק קראסינשטיין.

 

ר׳ מרדכי (מוטל) קריינדל הי"ד

נולד לאביו ר' משה זיסקינד, מיקירי העיירה אוסטרובצה שבפולין, שעבד לפרנסתו כאופה, והיה מוקיר תורה, בעל-צדקה וגומל חסד שידו פתוחה לעני ודל.

בנעוריו, למד רבי מרדכי (מוטל) קריינדל אצל הגאון רבי אברהם יצחק ווייסזאנד מאוסטרובצה, מגדולי חסידי ברסלב בפולין, וכמו עוד רבים מתלמידיו, גם הוא התקרב לאורו של רבינו, למרות העובדה שרבי אברהם יצחק לא דיבר עם תלמידיו מאומה בענייני חסידות; וכפי שכותב החסיד רבי בירך רובינזון, שלמד באותה תקופה אצל רבי אברהם יצחק והתקרב אף הוא דרכו לברסלב:

"כך היה המנהג של מורי ורבי רבי אברהם יצחק, אשר כל עבודתו הייתה בהצנע, בפרט עם התלמידים הצעירים היה מתנהג בהצנע יותר; לא דיבר בשום פעם מהתבודדות, רק עם הבחורים הגדולים והאברכים היה מדבר, אבל לא עמנו התלמידים.

"היה נהוג, שבזמן שעשינו סיום על פרק אחד בגמרא ותוספות, הלכנו כל התלמידים ליער. לפי שהיה בינינו חבר שלי, אוהב יקר שלי, בשמו: מרדכי קריינדל, והחבר שלי היה חלש, היה נצרך לרחמים, והיה זקוק לאוויר, בכן ביקש אביו ממורי רבי אברהם יצחק שילך בכל פעם ליער לשאוף אוויר. ונתן לנו חלות ומיני מתיקה לעשות סעודה ביער, וכן עשינו. לאחר הסעודה היה אומר רבי אברהם יצחק שהולך לנוח קצת, כיוון שהוא עייף. אבל אחר כך, אחר איזה שעה, בעת שבא בחזרה, ראינו שהיו עיניו אדומות מבכיות. זה היה לו התבודדות, ולא היה מפרסם כלום".

ר' משה, אביו של ר' מרדכי, השתוקק בכל מאודו שבנו יגדל לתלמיד חכם ויקבל היתר-הוראה וישמש כמו"ץ (מורה-צדק) באחת הערים או העיירות בפולין.

אשר על כן, שכר עבור בנו מלמד מיוחד שילמד אתו רק פוסקים; 'יורה-דעה' ו'חושן-משפט' ביסודיות, אשר נצרכים ללימוד הוראה. המלמד היה רבי מאיר, בנו של הגאון רבי יוֹשֶׁע, ששימש כמו"ץ באוסטרובצה.  ואמנם, נבחן ר' מרדכי בהצלחה אצל ר' יושע, וקיבל ממנו היתר-הוראה.

וכך כותב רבי בירך רובינזון על חבר נעוריו רבי  מרדכי: "היה לו ׳היתר הוראה׳ ממורה-צדק של אוסטרובצה הצדיק רבי יושע מלמד, שהיה זקן מופלג ולא הסתכל עם משקפיים, התפלל מנחה בשבת-קודש ב'בית המדרש הישן', והיה קורא בתורה בלי אור הדלוק, רק קצת מה שהאיר על ידי החלון. רבי יושע היה למדן גדול, ידע ש"ס בעל-פה ושאר ספרים. אחרי המלחמה הראשונה (= מלחמת העולם הראשונה) היו הספרים העתיקים של בית המדרש הישן קרועים על ידי החיילים. היה גבאי של הספרים הישנים, ואני הייתי גבאי אחראי לקנות ספרים חדשים. על הספרים הישנים שנקרעו לא היה שום שער, ורבי יושע היה יודע כל ספר וספר איזה שם יש לו, ועשה לו השער. ומאותו רבי יושע השיג החבר שלי מרדכי היתר הוראה".

בהגיעו לפרקו, נלקח ר' מוטל לחתן על ידי ר' משה ווייסדורף מהעיירה 'איוואנצק', שהעניק לו נדוניה מכובדת, כי בתו הייתה בת יחידה. ר' בירך מציין כי גם בנו של ר' משה ווייסדורף, יחיאל אלטר, היה מקורב מעט לברסלב, והוא היה נוכח בחתונתו, שהיתה שמחה מאוד, יחד עם עוד מחסידי ברסלב.

למרות שלר' מוטל היה היתר-הוראה ויכול היה לקבל משרת רבנות, לא רצה ליהנות מכתרה של תורה; הוא בחר לקיים "טוב תורה עם דרך ארץ", ולאחר חתונתו, פתח עסק וממנו התפרנס.

את זיכרונותיו על חברו אוהב-נפשו ר' מרדכי, אשר נספה על קידוש ה' בשואה האיומה, חותם רבי בירך רובינזון בכאב:

"היינו שנינו אוהבים גדולים, וכמעט שווים בשנים, ונתקרבנו לברסלב ביחד. חבל! חבל שהרשעים הארורים חטפו אותו וכילו אותו ומשפחתו. השם ינקום דמו!"

 

הרה"ח רבי שמואל הורביץ ז"ל היה מגדולי אנשי שלומינו בדור הקודם, התקרב לרבינו ז"ל קודם חתונתו, וסבל בשל כך מחלוקת עצומה ורדיפות עצומות.

בשנת תרצ"ב נסע לאומן במסע רווי תלאות. היה זה כבר לאחר המהפכה הקומוניסטית והנסיעה היתה כרוכה במסירות נפש של ממש.

לאחר שהיה של כמה חודשים באומן, נעצר רבי שמואל הורביץ ע"י הקומוניסטים שחשדו בו בריגול, וכמעט הוציאוהו להורג. בחסד ה' ניצל מהם בהתערבות רבנים ובהתערבות שגריר בריטניה במוסקבה, והוא גורש לארץ ישראל – כפי שתוכלו לקרוא כאן

עסק רבות בהדפסת והפצת ספרי רביז"ל ובהעתקת שיחות מרבי אברהם בר"נ ובכלל, מאוצר אנ"ש, ייסד את "בית המדרש לתורה ותפילה דחסידי ברסלב", ובכלל, האיר את אורו של רבינו הק' בבמאמצים בלתי נלאים ובמסירות נפש עצומה ועבד ה' במסירות נפש כל ימיו.

קורות חייו הלא הם כתובים בספרו "ימי שמואל". (שלשה חלקים)

הותיר אחריו משפחה לתפארת, מהמשפחות הידועות בין חסידי ברסלב.

נפטר בי"ב אדר תשל"ב ונקבר בהר הזיתים.

רבי יצחק אייזיק מטירוביצה – תלמיד רבינו

שנתיים התגורר רבינו בעיר זלאטיפולי, שם התעוררה מחלוקת גדולה נגדו, ממנה סבל מאד, עד שהתבטא: "בזלטיפולי סבלתי תרתי גיהינום, כי משפט רשעים בגיהינום שנים–עשר חודש, ואני סבלתי יסורים כאן שתי שנים" (חיי מוהר"ן קטו).

אך חרף ההתנגדות, התקרבו באותה תקופה אנשים מבקשי ה' לרבינו, והפכו לעובדי ה' נוראים. ביניהם היה רבי יצחק אייזיק מטירוביצה, אשר רבי נתן מכנהו 'הצדיק רבי יצחק אייזיק'.

הוא היה מקודם מאנשיו של ה'מגיד' רבי יקותיאל מטירוביצה, לפרנסתו עסק כחלפן מטבעות, וכרבים מאנשי המגיד, התקרב גם הוא לרבינו. בבואו אליו, הלהיב הרבי את לבבו לעבודת ה' כלבת אש, הוא נתן לו הנהגות מיוחדות לפי שורש נשמתו, אחת מהן היתה קשה מכולם – שבמשך שנה תמימה לא ידבר עם שום אדם אפילו מילה אחת, חוץ מהמגיד, שאתו יוכל לדבר.

רבי יצחק אייזיק שב לביתו, ומיד בבואו פרש לגמרי מענייני העולם הזה, נטש את מקצוע החלפנות ולא דיבר מאומה עם שום אדם מרגע קומו ועד שכבו לישון, עסק רק בלימוד ובתפילה, בהתמדה עצומה, ובדביקות עילאית.

בני משפחתו, בפרט חותנו ואשתו, לא הבינו מה פשר המהפך שחל בו, ובמקום שיעריכו אותו על עבודתו את בוראו כאחד הקדושים, החלו להציק לו, וכינו אותו 'יוצא מדעתו'.

רבינו ראה ברוח קדשו את צערו ובזיונו, וחשש שימנעו ממנו לסיים את ההנהגה שהורה לו לשנה הקרובה. קרא לאחד מתלמידיו ואמר לו לשכור עגלה עבורו לטירוביצה.

רבינו נחפז לדרך והגיע בלילה לבית חותנו של רבי יצחק אייזיק, שם התגורר חתנו. באותה שעה היה רבי יצחק אייזיק בחדר הסמוך וקרא קריאת שמע שלפני השינה, בכוח גדול ובדביקות עצומה ונפלאה. קולו הגיע לאוזני רבינו והוא לא רצה להכנס לחדרו לבל יופרע באמצע קריאתו הנלהבת.

בינתיים שוחח רבינו עם החותן והוכיח אותו על התנהגותו כלפי חתנו. בין השאר אמר לו: "הרי בבוקר כשאתה מניח תפילין וכורך על ידך וראשך רצועות של עור בהמה, ושותק מדיבור – אם יעמוד מולך גוי שלא ראה כזאת מימיו, האם לא היה אומר עליך שיצאת מדעתך?!" הוא הוסיף לשוחח עם החותן, עד שהלה הבין כי ההנהגה שנתן רבינו לחתנו, נשגבה לגמרי מדעתו. הוא התחרט על יחסו כלפי חתנו וקיבל על עצמו שמהיום והלאה לא יעצור אותו יותר.

לאחר מכן, עודד רבינו את רבי יצחק אייזיק והפיח בו חיות ושמחה.

מעשה ורבינו ראה מחזה עליון: אגודות אגודות נדחקים לשמוע תורה, ואומרים לאחד 'אמור אתה לנו תורה', ואמר להם. רבינו שמע את אמירת התורה והוטבה בעיניו מאד. לאחר זמן שמע גם רבי יצחק אייזיק בחלומו את כל התורה ששמע אז רבינו, בא אל רבינו וסיפר לו ברתת ובזיע את התורה הזאת מתחילתה לסופה (חיי מוהר"ן שיג).

הצדיק המופלא רבי יצחק אייזיק, שהיה אחד השרפים שבתלמידי רבינו, לא האריך ימים ונסתלק לעולמו בעודו צעיר. כשהיה מוטל על ערש דוי, הגיע רבינו לבקרו, לקח מעט רוטב והאכיל אותו, לאחר מכן אמר רבינו: "היום שימשתי תלמיד חכם אמיתי".

רבי יקותיאל המגיד מטירהוביצה – תלמיד רבינו

המגיד מטרוביץ זכה להסתופף עוד בצלו של הבעל שם טוב הקדוש ולשתות מבאר תורתו. לאחר הסתלקות הבעש"ט, קיבל עליו את מרותו של תלמידו הגדול המגיד ממזריטש, והיה מבחירי חבורתו הקדושה.

קשר חברות מופלא היה לו עם הרה"ק רבי נחום מטשרנוביל.

רבי יקותיאל מטרוביץ התפרסם כאחד מגדולי דורו, הוא שימש כ'מגיד מישרים' בשמונים וארבע ערים ועיירות, בהן ביקר מפעם לפעם, כשהוא מחזק חומת היהדות ומלמד דרכי ה' לרבים. גדולי דורו כינוהו: 'שומר הגבול' היות ועיר מגוריו שכנה בין שני המחוזות קייב וחרסון, "בקדושתו הגדולה", אמרו הצדיקים, "מונע הוא את התפשטות ההשכלה מפלך חרסון, לקייב וגלילותיה".

צדיקי הדור העריצוהו, ורבי שניאור זלמן מלאדי נטל ממנו הסכמה כאשר התכונן להדפיס את סידורו.

ישיש כבן שבעים היה המגיד ומנהיג לאלפים כאשר הגיע אליו שמעו של רבינו הקדוש שטרם מלאו לו עשרים שנה…

הוא נסע אליו לבקרו, ונבהל מגדלותו וקדושתו העצומה. שנים ארוכות ניקרה בלב המגיד מטרוביץ קושיה מסוימת; הוא הציע אותה בפני רבים מצדיקי הדור, אך עדיין לא קיבל תשובה שתניח את דעתו. בבואו אל רבינו לשבת פרשת יתרו, כשישב ליד שולחנו הטהור, נדהם לשמוע את רבינו מעלה לפתע את קושייתו הישנה, ותוך כדי דיבור מיישב אותה בפשטות מופלאה ומאירת עיניים.

התלהבות עצומה אחזה במגיד; הנה, עוד בטרם שטח קושייתו לפני הרבי הצעיר, חזה אותה ברוח קדשו, ובתבונתו האלוקית – אף תירצה!

כשכילה רבינו את אמירת תורתו, ניגש אליו המגיד מטרוביץ בהתרגשות, נישקו וקרא בקול: "רבי! אתם 'חידוש'!!!"

לאחר שבת, כששב לטירהוביצה, עבר דרך מקום מגורי חתנו רבי יצחק. החתן קיבל בשמחה את פניו והתעניין בשלום משפחתו.

"לשלום המשפחה הנך שואלני?!" נענה המגיד בהתלהבות. "אינך מתעניין מהיכן אני בא?! דע לך כי זה עתה הייתי בברסלב, אצל הרבי הקדוש רבי נחמן – איני יכול לתאר את אשר ראיתי שם; קושיה שהציקה לי שנים ארוכות נפתרה בין רגע! להבות אש חזיתי בוקעים מפיו הקדוש! ולמחרת, רואה אני את התורות הקדושות רשומות על גבי הנייר, אש שחורה על גבי לבנה" – – –

היו מבין מתנגדי רבינו, שניסו להניא את המגיד מטרוביץ מצעדו, אך ללא הועיל. באחת הפעמים, כשבא המגיד לרבינו, פנה אליו מעומק לבבו: "מסתתרים אתם מכל העולם, וכל שכן ממני, אך ממני לא תוכלו להסתתר! יורים בי ופוצעים אותי, אולם מן האמת לא אסוג!"

כה עצומה היתה דבקותו ברבינו, שכאשר שב רבינו מארץ ישראל ונודע למגיד מטרוביץ שהוא נמצא קרוב לעירו, לא המתין לעגלון שירתום את העגלה; ללא אבנט וכובע עליון רץ בהתלהבות ברגל להקביל פני רבו, מרחק של כחצי פרסה – – –

המגיד הסתלק זמן קצר לאחר הסתלקות רבינו, ונטמן בטירהוביצה עירו.

 

(באדיבות ד. ברסלבר, עלון 'אוצרות')

רבי צבי יוסף (הרשל) ואסילסקי

נולד בוילנה בשנת תרפ"ב והתקרב בצעירותו לחסידות ברסלב.

בימי נעוריו למד בישיבתו של רבי אלחנן וסרמן בברנוביץ', שבה למדו רבים וטובים מצעירי ברסלב. מדי שבת בשבת היו בני החבורה מתאספים בביתו של רבי חיים בעקער (האופה) מחסידי ברסלב בברנוביץ', ולומדים יחד 'ליקוטי מוהר"ן'. בשנת תרצ"ז, שנתיים לפני פרוץ מלחמת העולם השניה, מנתה החבורה הברסלבית בברנוביץ' למעלה מארבעים תלמידים.

בתקופת מלחמת העולם השניה, נמלט רבי הרשל לרוסיה. לימים נאסר והוגלה לערבות סיביר. לאחר תום המלחמה, התגלגל לעיר סמרקנד שבאוזבקיסטאן, שהיוותה מקום מפלט לפליטי המלחמה. בסמרקנד פגש בחסיד רבי לוי יצחק בנדר, הם ששו איש לקראת רעהו, ומאז היו שחים שיחות-חברים בתורותיו של רבינו. הידידות ביניהם נמשכה עד ערוב ימיהם, והיו מרבים להתכתב.

ממקימי עולה של ברסלב בארה"ב

אחרי השואה התיישב רבי הרשל בארה"ב ופעל בכל מרצו להפיץ את אורו של רבינו הקדוש. במסירות-נפש יסד את בית המדרש של חסידי ברסלב בשכונת ויליאמסבורג, ובשיחותיו הנלבבות ממעיינו של הרבי, זכה לקרב רבים לאורו. הדפיס והפיץ אלפי ספרי רבינו, וביתו היה פתוח לרווחה תמיד לאורחים הרבים.

בשנים הראשונות לבואו לארה"ב, לקראת ראש-השנה, פרסם בעיתונות היהודית שיתקיים מניין של חסידי ברסלב בימי ראש-השנה ב'איסט-סייד', וכך נקבצו ובאו מרחבי ניו-יורק חסידי ברסלב שהתפללו יחדיו ביום הרת–עולם.

מהנחשונים לנסוע לאומן

כשאך ניכרו בקיעים בחומת הברזל הקומוניסטית, היה מהנחשונים שנרשמו לנסיעה לאומן, למרות הספק הגדול אם יצליחו להגיע אל הציון. כך זכה להיות מסוללי הדרך לאומן.

התמסר בכל מאודו לסייע לחסידי ברסלב דרי ארץ הקודש להגיע לציון הקדוש באומן. פעל כדי להשיג עבורם 'גרין-קארד' – אזרחות אמריקנית זמנית שבאמצעותה היה ניתן להגיע לאוקראינה. היה מלווה אותם בעצמו בכל השלבים, בהמתנה במסדרונות הקונסוליות השונות, במשרדי ההגירה ואצל סוכני הנסיעות. ואחר כל זאת היה מלווה אותם עד לשדה התעופה. בין אותם נוסעים היו: רבי אברהם יעקב גולדרייך, רבי שמואל צ'צ'יק, רבי ישראל נחמן אנשין ועוד רבים. רבי הרשל גם היה תומך כלכלית ברבים מהחסידים בארץ הקודש.

קשר רצוף אהבה היה לו עם החסיד רבי שמואל הורביץ והירבה להתכתב עמו. בשנת תשכ"ה, לאחר שרבי הרשל ביקר בארץ ישראל בחודש תשרי, כתב לו רבי שמואל: "מסתמא מרגיש כבודו עכשיו האורות שזכה בארץ הקודש בחודש תשרי, ועכשיו מרחשוון – 'מרחשין שפתיה'; כך שמעתי מהרה"ג מאנ"ש רבי מרדכי האב"ד מסוקולוב, הפירוש על חודש מרחשוון – בחינת ה'שוב' של תשרי שהוא בחינת ביטול, וחשוון ה'שוב' מהביטול – מרחשין שפתיה. כבודו צריך לשמוח ולחיות את עצמו במה שזכה" (מכתבי שמואל א, נז).

כשהדפיס רבי שמואל בשנת תשכ"ח את הספר 'יעלת חן' (תורה א' מליקוטי מוהר"ן עם כל הנלווה אליה מספרי רבינו ותלמידיו) סייע לו בהדפסה, כמופיע בשער הספר.

בשנת תש"ל, תקופה קצרה לפני הסתלקות רבי שמואל, יקדו בקרבו כיסופים לציון רבינו באומן, ורבי הרשל פעל עבורו בעניין. אך לבסוף לא יצאה נסיעתו של רבי שמואל לפועל, עקב בריאותו הרופפת.

רבי הרשל היה מקורב מאוד לרבי יואל מסאטמר שהיה מכנהו בחיבה 'ברסלבער איד' (יהודי ברסלבאי) ואהב לשוחח עמו, וכשרצה להדפיס המוני 'תיקון הכללי' כדי לחלקם בישראל, מימן לו רבי יואל את כל ההדפסה.

בערב ראש-חודש אב, כ"ט תמוז תשמ"א, נתבקש רבי צבי-יוסף לישיבה של מעלה.

רבי נחמן שמש הקלויז בן ר' הירש 

איש אחד היה מתלמידי מוהרנ"ת, ולו בן שובב מאד, שגרם נזקים לאנשים. אביו הצר מאוד על מעשי שובבותו של בנו, ובצר לו פנה אל מוהרנ"ת ושאלו מה יעשה בעניין.

באותה עת היה הבן המדובר נער צעיר. תשובת מוהרנ"ת לאביו היתה: "חפש עבורו שידוך".

עשה האב כעצת רבי נתן, ואכן עלה בידו לחתן את בנו.

וראה זה פלא: תיכף לאחר נישואיו, התחולל בו מהפך עצום. הוא השתנה מן הקצה אל הקצה והפך לעובד ה' המסור בכל לבו לדברים שבקדושה.

אותו בן, לא היה אלא רבי הירש המכונה בפי הילדים "דער ווייסער פעטער" (= הדוד הלבן). מקורב היה לחסיד הנעלה רבי נחמן מטולטשין שחיבבו עד מאוד.

לרבי הירש נולד בן, שלימים נודע כר' נחמן שמש ה"קלויז" באומן. כפי הידוע, היה סב סבו של רבי נחמן מתלמידי רבינו.

עד זקנה ושיבה היה ר' נחמן דואג בנאמנות ומסירות לענייני הקלויז כגון ניקיון וכדומה, וזאת, לצד עבודתו את בוראו בדבקות.

שנת תרע"ט היתה שנה קשה ביותר ליהודי אוקראינה וחסידי ברסלב בתוכם. באותם ימים הוצא ה"צאר" להורג ובכל מקום התחוללו מהומות, כאשר קבוצות פורעים אוקראינים עורכים פוגרומים וטובחים וגוזלים באין מפריע.

פורעים אלו שנאו את הקומוניסטים, וכיון ש"הלכה היא – בידוע שעשו שונא ליעקב", מצאו עילה להיטפל ליהודים, בטענה שהם תומכי התנועה הקומוניסטית.

באותה שנה טבחו ביהודים רבים. ביניהם הקדוש רבי אלטר מטפליק הי"ד והקדוש רבי מוט'ל שוחט מברסלב הי"ד.

באחד מימי הקיץ של אותה שנה, פרץ גדוד פורעים לבית הכנסת של חסידי ברסלב – ה"קלויז" באומן. המתפללים, שמספרם היה כחמישים נפש, נצטוו לצאת ולרוץ תחת שמירה כבדה לעבר 'גן סופיה'.

רבי נחמן שמש הקלויז דנן, שהיה כבר זקן וחלש, לא הצליח לעמוד בקצב הריצה המהירה ואחד הפורעים רצחו נפש.

שאר המתפללים, ביניהם רבי שמשון ברסקי, רבי אלחנן ספקטור ועוד רבים מגדולי חסידי ברסלב הובאו למגרש בגן סופיה, לשם הגיעו עוד קודם לכן שאר יהודי העיר. הרשעים החלו מכים בהם באכזריות וצועקים לעברם: "הודו על האמת, קומוניסטים אתם!"

ואז, במפתיע ובדרך נס, קם אחד ממפקדי הפורעים וצעק על פקודיו תוך שהוא מצביע על חבורת חסידי ברסלב: "את מי הבאתם לנו? חבורת משוגעים?!" ובפנותו אל החסידים, שאג: "ברחו מכאן, ומהר!"

כך ניצלה החבורה ממוות בטוח. מלבד רבי נחמן שמש ה"קלויז", שעלה עולה תמימה לה'.

הותיר אחריו דור ישרים וכשרים.

השם יקום דמו.

ר' יחיאל ב"ר מנחם דוד גרינוואלד

נולד בלובלין בשנת תרנ"ז לאביו ר' מנחם דוד, שהיה בר אוריין, מחשובי חסידי אלכסנדר.

כשהיה ר' יחיאל אברך בן שמונה עשרה, גילגלה ההשגחה את התקרבותו לחסידות ברסלב. ומעשה שהיה, כך היה:

בשנת תרע"ח, לאחר מלחמת העולם הראשונה, נחקק בפולין חוק המחייב לנעול את החנויות עם רדת הערב. לר' יחיאל היתה חנות גדולה בלובלין. ערב אחד, בסופו של יום עבודה עמוס, נמנם בחנות והתעורר לקולו המרעים של שוטר פולני שרשם לו דו"ח וזימנו לבית המשפט; ואם בכך לא די, נקבע המשפט לשבת בבוקר…

ר' יחיאל לא ידע את נפשו מצער, הוא הבין שמחובתו להתייצב במשפט האמור להפתח ב-9:00 בבוקר ובירר היכן יש מניין ותיקין בלובלין, וכך הגיע לבית-החסידים הברסלבי בעיר.

לאחר התפילה ראה את כל המתפללים מתיישבים סביב שולחן לקידוש, כשלאחר מכן אחד מהם, ר' יחזקאל מנדלאיל שמו, מתחיל לקרוא מתוך ספר לא מוכר. ר' יחיאל הקשיב מרותק לדיבורים הנפלאים, הוא הרגיש שהם מכוונים אליו ממש, ומרוב מתיקות הדברים, לא שם לב שהשעה 9:00 חלפה לה מזמן…

מאותה שבת והלאה דבקה נפשו ב'נחל נובע', לראש השנה נסע במסירות-נפש לאומן, שם השיח כל לבו לפני הרבי הקדוש, ומאותו יום קיבל לב חדש, מתגעגע וכוסף ליוצרו. לא ארכו הימים והוא עלה יחד עם ר' שמחה בורנשטיין ועוד כמה חסידי ברסלב לארץ הקודש. הוא קבע את מושבו בשכונת מאה שערים שמחוץ לחומות ירושלים העתיקה ויחד עם ידידו ר' שמחה הקים בית חרושת לאריזות קרטון.

בירושלים פגש בו רבי שמואל הורביץ, אשר כה כותב אודותיו: "ר' יחיאל היה פעם בארץ ישראל, ואח"כ נסע חזרה לחו"ל למשפחתו ובני ביתו, והיה שם איזה שנים ובא חזרה מפולין. וסיפר איך לא יכול לעצור את עצמו להיות בחו"ל, וממש נקטה נפשו בחייו על נסיעתו מארץ ישראל וכל הזמן חייו לא היו חיים, עד ששיבר כל המניעות… ורבי אלטר בן-ציון [קרוסקופ] ו[הבחור] יעקב זאב [ברזסקי] סיפרו לו מהמניעות שעוברים עלינו מכל צד, והוא חיזק אותם בדיבוריו, ושלא יתבהלו מהמניעות שעוברים, כי כן הדרך כשרוצים לזכות בעבודת ה', להתקרב לרבינו.

"ואני כשמעי מהם זאת, נכספה וגם כלתה נפשי לראות פנים חדשות של איש מאנשי שלומנו שלא זכיתי עדיין לראותו מעולם, עד שהלכתי עם יעקב זאב לחוץ לעיר, למסחרו של רבי יחיאל שעשה עם שותף אחד בית חרושת לקופסאות, וראיתי אותו, ונתוועדנו יחד בשמחה רבה ואהבה וידידות גדול, ודיברנו יחד הרבה מרבינו. ומאז הכרתיו היטב והיה עמנו בידידות רבה והשתתף הרבה עמנו בלימוד ספרי רבינו, ולבסוף הביא את כל בני ביתו לארץ ישראל, ואחר כך את כל משפחתו, אביו ואחיו וכו'" (ימי שמואל, קפ"ה).

את מעמדו הכלכלי ניצל ר' יחיאל כדי לתמוך בעובדי ה' מקרב חסידי ברסלב שהפרוטה לא היתה מצויה בכיסם; סכומים גדולים היה שולח להם מדי חודש, כשהוא מזהיר את השליח שלא לגלות את מקור הכסף.

כשראה את החסר בשוק בספרי רבינו, שינס את מותניו והדפיס את הספרים.

כך בסתר גם היה קם בחצות לילה ללמוד את שיעוריו והלך לכותל המערבי, גם בתקופת המנדט כשהיה עוצר בלילות. כלפי חוץ היה מעמיד פני בעל-בית פשוט, בסעודות ההילולא של רבינו ומוהרנ"ת, היה עומד ומשמש את הסועדים, והכל בתמימות ופשיטות נפלאה.

ביממה האחרונה לחייו עוד נתן לשליחו את סכומי החלוקה, ובלילה האחרון לא הפסיק לדבר על גדולת רבינו, כשפניו מאירות. משאלתו האחרונה היתה שמבקריו ייצאו בריקוד, וכשהוא נעמד על רגליו, בשארית כוחותיו, הצטרף אליהם לריקוד הודיה על שזכה להתקרב לרבינו.

בי"ד בשבט שנת תשל"ח נסתלק לגנזי מרומים, רק אז התגלה ההיקף העצום של הצדקה והחסד שעשה במשך שנים רבות

החסיד המופלג רבי אברהם ב"ר נחמן חזן

נער צעיר הוא אברהם בן רבי נחמן מטולטשין, ולאהבת בוראו ותורתו אין קץ, בשובו לביתו אץ הוא אל ארון הספרים להשביע נפשו בלחמה של תורה, בצימאונו הגדול אינו מניח ספר שאין הוא הוגה בו לעומקו.

רבו בלימוד הנגלה הוא רבי מאיר לייב בלעכער – צדיק נסתר משרפי מעלה שבתלמידי מוהרנ"ת, מלבד זאת זוכה הנער להסתופף במחיצתם של שאר תלמידי רבי נתן, ובראשם אביו רבי נחמן מטולטשין.

לימים יכתוב רבי אברהם: "כל ימי גדלתי בין החכמים בחכמת התמימות והפשיטות, והן המה אנשי מוהרנ"ת ז"ל אשר הפקירו את כבודם בכל מיני הפקרות בעבור האמת."

עודו רך בשנים, הבין כי תענוגות העולם מסתירים מן האדם את אור התורה ולפיכך בחר לסגף עצמו בסיגופים שונים. בין השאר קיבל על עצמו את 'תשובת הקנה' – במשך שנים ארוכות לא דיבר עם איש, עד שסבורים היו שניטל ממנו כוח הדיבור.

מדי מוצאי שבת היה ממלא שק בספרים ובמספר כיכרות לחם, ויוצא אל יערות העד המכתרים את אומן, להתבודדות שנמשכה עד לערב שבת. במקום התבודדותו, על גדות נהר, צלל למעמקי תורותיו של רבינו הקדוש ושפך דמעות כמים שיפתחו בפניו שערי מאמריו הנוראים, למען יזכה לדבוק באורחותיו, עד שמרוב בכייה נעשו עיניו נפוחות.

נוהג היה רבי אברהם בן רבי נחמן מנעוריו 'ללכת' במשך חודשים ארוכים עם מאמר אחד ממאמרי רבינו ו'לחיות' אותו, וכשסיים את המאמר היה מפרש שיחתו לפני בוראו בדיבורים לוהטים כגחלי אש – התבודדות הבנויה כולה על התורה שלמד. שם, הרחק מהמון העולם כלתה נפשו בכיסופים למלכו של עולם, ולמי שגילה מאמרים קדושים אלו .

היה זה בימי ילדותו, כאשר התלווה פעם עם אביו בלכתו לאהל ציון רבינו, בדרך החלו להיזרק לעברם אבנים רבות על ידי אנשים ריקים, ראה אביו רבי נחמן שהמצב מגיע לכדי סכנת-נפשות, הוריד את מעילו ועטף עמו את בנו על-מנת לגונן עליו ממטר האבנים, כשהוא אומר לו: "אני כבר זקנתי, אולם אותך עוד יצטרכו בעולם…"

בהיותו ילד זכה לחזות בפני קדשו של רבי נפתלי תלמיד רבינו, ושנים רבות לאחר מכן היה מספר היאך התפלל רבי נפתלי בדביקות עצומה: "לך ה' הגדולה, הגבורה והתפארת…"

ספרו 'כוכבי אור' על ארבעת חלקיו הינו בבחינת "גדול שימושה יותר מלימודה." בין גוויליו מתגלה לעין-כל גדולת רבינו ותלמידיו הקדושים. החלק הראשון 'אנשי מוהר"ן' מכיל סיפורים מהימנים על רבינו ותלמידיו, ובעיקר מוהרנ"ת ואנשיו הנאמנים. בחלק השני 'אמת ואמונה' מרחיב רבי אברהם לדבר במעלת האמונה הקדושה שהיא יסוד הכול. 'חכמה ובינה' הוא חלקו השלישי של הספר, אשר כולו סובב סביב עניין אחד: גדולת רבינו. האחרון והרביעי הוא חלק 'ששון ושמחה' המדבר במעלת מצוות השמחה בה,' בתורתו ובצדיקיו.

מקור השיחות והסיפורים שבספר הוא מאביו הגדול רבי נחמן מטולטשין ושאר תלמידי מוהרנ"ת, עליהם הוא כותב: "מצווה וחובה עלי להודיע לדורות הבאים את דבריהם אשר שמעתי מפיהם, כי לא נעלם ממני עוצם אמיתת דבריהם."

בשנת תרנ"ד עלה רבי אברהם בן רבי נחמן לארץ הקודש, וממנה היה נוסע מדי שנה לאומן לראש השנה. בפעם האחרונה, נסע לאומן בראש השנה תרע"ד, אולם אז פרצה מלחמת העולם הראשונה ושוב לא יכל רבי אברהם לחזור ארצה והוא נותר באומן.

היה זה חסד השם, שכן שם פגש אותו בחור צעיר, לוי יצחק בנדר שמו, והפך להיות תלמידו המובהק. לימים הפך רבי לוי יצחק לאחד ממקימי עולה של ברסלב בארץ הקודש כאשר עלה אליה, בשנת תש"ט.

נסתלק לשמי רום ביום כ"ט בכסלו שנת תרע"ח ונטמן בבית הקברות החדש באומן

 

ביוגרפיה נרחבת של רבי אברהם ב"ר נחמן – ראו כאן

רבי יעקב גדליה תפילינסקי נולד בירושלים העתיקה לאביו רבי נתנאל ולאמו, בתו של רבי דוד שכטר, מיקירי חסידי ברסלב.

בעודו רך בשנים, היה קם תכופות באשמורת הבוקר. אהב לעזור להוריו במידת יכולתו. כשהיגרה משפחתו למירון, נשלח לישיבה בירושלים, בה קנה את מיטב ידיעותיו בתורה ובחסידות. דודו רבי יעקב מאיר שכטר שיבלחט"א שלמד אף הוא באותה ישיבה, קירבו ואימצו אל לבו והקנה לו את יסודות חסידות ברסלב אשר היתה נר לרגליו כל ימי חייו עלי אדמות.

לב רגיש ביותר לבעיותיו של הזולת פעם בקרבו; היה לומד עם תלמיד נחשל, מסדר הלוואה לעני או דואג לשידוך עבור בחור שזיווגו התעכב, והכל במאור-פנים. עם זאת, למד בהתמדה בלתי מצויה וניצל כל רגע פנוי לעבודת ה'.

הידר באופן נפלא במצוות כיבוד אב ואם. בבוקרו של ל"ג בעומר אחד, כשיצא אביו מביתו שבכפר מירון, מצאו שוכב תחת עץ בחצר כשהוא שקוע בתרדמה. רבי יעקב-גדליה הרחמן שהגיע לבית ההורים בשעה מאוחרת בלילה, לא רצה להעירם משנתם, ומרוב עייפותו נרדם וישן בחוץ כל הלילה.

בהגיע רבי יעקב גדליה תפילינסקי  לפרקו, לקחו החסיד רבי יונה לבל, לחתן.

תפילתו היתה מעומקא דלבא, היה עומד לפני קונו ומתחטא לפניו כבן לפני אביו בהתעוררות רבה, בבכי ובתחנונים. בעמדו פעם על הציון הקדוש של רבי שמעון בר יוחאי במירון, חזר שוב ושוב על פסוק אחד מתהילים, משך כמה שעות, בזעקו בקול ובדביקות מעומק הלב, עד שלפתע נפל מתעלף מרוב המאמץ ונשאר שכוב עד שהעירוהו מעלפונו.

בחצות-לילה היה קם, ויוצא אל היערות להתבודד בינו לבין קונו, וכל זאת בהצנע לכת.

למרות חולשתו, נהנה מיגיע כפיו כל ימיו, התאמץ להרוויח בעצמו את פת לחמו ולא להזדקק לידי מתנת ידידיו, שלא היו חוסכים כל מאמץ עבורו אם רק היה מתאונן בפניהם.

לאחר שייסד החסיד רבי אליהו-חיים רוזין את ישיבת 'אור הנעלם', שימש בה רבי יעקב-גדליה כר"מ והרביץ תורה לתלמידים במסירות ובנועם.

על ידי תפילותיו המרובות, זכה רבי יעקב גדליה תפילינסקי למה שלא זכו רבים אחרים באותה עת – להשתטח על ציון רבינו באומן. רבי גדליה פלייר שיחי', שזכה לנסוע לאומן במסירות-נפש כמה פעמים, משנת תשכ"ג ואילך, בעת שהקומוניסטים שלטו בעוז באוקראינה, מספר בספרו 'אומן – כך נפרצה הדרך', כי הרבה חיזוק לעניין נשגב זה, קיבל מידידו רבי יעקב-גדליה; יחד היו יוצאים להתבודד ביערות בסביבות ירושלים, ומביעים השתוקקותם להגיע לציון רבינו. ואכן, זכו הם להיות ראשוני הנוסעים לאומן בשנים ההן.

בחורף תשכ"ט נסע רבי יעקב-גדליה תפילינסקי לארצות-הברית, ולאחר ארבעה חודשי שהייה בגולה, קיבל דרכון זמני וזכה להגיע למשאת נפשו – אומן.

על ידי נסיעה זו, שעבורה מסר את נפשו ואף משכן את ספריו וכמה מחפצי ביתו היקרים, זכה למופת גלוי; הוא נפקד תיכף בבואו בזרע של קיימא, בת נולדה לו אחרי כעשר שנות סיכויים קלושים לכך.

רבי יעקב-גדליה תפילינסקי נפטר באופן פתאומי בהיותו בגיל שלושים, בט"ז שבט תשל"א. בחייו הקצרים הספיק הרבה בעבודת הבורא ובעשיית חסד עם הבריות. נטמן בהר-הזיתים בין חסידי ברסלב.

מכתביו הנפלאים בענייני עבודת ה' על פי דעת רבינו, נדפסו בספר 'שארית יעקב'.

באחד ממכתביו, הוא כותב:

"כשמתבודדים כל יום וזוכרים את התכלית האמיתי שבשבילו נברא, ובעולם הזה אין שום קביעות כלל וצריכים פעם לשוב הביתה לתת דין וחשבון מה קנה בעולם הזה – אזי כל מה שעובר על האדם, צרות ואמתלאות ר"ל אזי אינו משים לב עליהם, היות והוא דואג רק על התכלית, אזי כל הדאגות נתבטלין מפני דאגה זאת. ובעיקר צריכין להתחזק בשמחה מאד ולהחיות את עצמו בנקודות טובות… ועל אחת כמה וכמה שאנו יודעים מרבי כזה ומעצות יקרות ואמתיות כאלה".

 

באדיבות ד. ברסלבר, "אוצרות"

רבי מיכל מיאסי היה מקורב למוהרנ"ת בתקופת ההתנגדות העזה כנגדו. בקונטרס 'ימי התלאות' כותב רבי אברהם בן רבי נחמן עובדה נוראה ששמע מפיו:

"באותו הזמן של המחלוקת הגדולה, היה בברסלב מתנגד אחד שהרבה מאד לקלל ולחרף את מוהרנ"ת. וישאל אותו אחד מאנשי מוהרנ"ת: 'איך לא תירא לחרף ולגדף איש דבוק בתורה ותפילה כמוהו, ומה רווח יהא לך בחרופך' ועוד דברים כאלה. אבל המתנגד הזה היקשה ערפו והחזיק בחרופיו.

"אחר קצת ימים נחלה המתנגד הנ"ל וימת. ואחר כך, תיכף נחלה ומת אחד מילדיו הקטנים. ואחר כך נחלה וימת גם הילד השני. ואחר כך מת הילד השלישי. ואחר כך נחלה הילד הרביעי, והוא האחרון, כי לא היו לו ילדים יותר מאלו הארבעה.

"וזוגתו האלמנה נכספה מאוד בכל ליבה לרוץ לבית מוהרנ"ת לפייסו, כי ראתה ממש בעיניה שלא היתה המכה הזאת – רק בגלל החרופים של בעלה. אבל לא ידעה אם יועיל לה הפיוס, כפי הרדיפות שרדף וחרף אותו בעלה עד לחייו.

"ואף על פי כן, מרוב מכאובי ליבה על מיתת בניה ועל חולשת הילד הזה האחרון, לקחה על ידה את הילד והביאה אותו לבית מוהרנ"ת, כמו שהיה בחולשתו, ואמרה למוהרנ"ת בזה הלשון: 'אני בעצמי איני חייבת בחרפות של בעלי, והוא כבר נפטר, וגם שלושה בנים, ולא נשאר לי רק הילד הזה, עין אחת שבראשי, ועתה נחלש גם הוא' – – –

"ומיד התחיל מוהרנ"ת להבטיחה שיתרפא. והשיבה לו: 'בדבר מסוכן כזה אין עוד רצוני בהבטחות, רק ישכב הילד הזה בביתכם, ואם ימות גם הוא כאחיו – ימות בביתכם. ותיכף ברחה מבית מוהרנ"ת ולא רצתה לילך עוד להילד, עד שבאו ואמרו לה שהילד התחיל לשוב לבריאותו, ואז באה לבית מוהרנ"ת שתיקח את הילד. וכן היה, שנתרפא בשלמות".

לימים עבר רבי מיכל להתגורר בעיר יַאסי שברומניה, שם קירב רבים לאורו של רבינו. כותב על כך החסיד רבי שמואל הורביץ בספרו 'ימי שמואל': "סיפר לי ידידנו מאנ"ש הר' שלמה קָאוולֶער, שהוא היה מהמקורבים מאנ"ש מיאס… שהיה אז קיבוץ גדול מאנ"ש ביאס ובשאר עיירות ברומניה, והרבה פעמים היו מתקבצין פתאום ביחד על איזה ימים אצל אחד מהם, והיו סוגרין השערים והדלתות, והיו לומדין ביחד תורה מ'ליקוטי מוהר"ן' ועושין התבודדות מהתורה שלמדו… ורבי מיכל מיאסי, שהיה שם-דבר בין אנשי שלומנו, היה אצלם הראש שלהם.

"וככה היו נוסעים כולם יחד לאומן, שהיו שוכרין וואגאן (קרון) עבורם. ונסעו ביחד כמה פעמים בשנה, ובפרט על ראש השנה. והיה לר' שלמה איזה קרוב, ונתחתן אצל ר' מיכלי, והיה נוסע איתם על ר"ה. ור' שלמה שאל אותו: 'מה ראית באומן?' והוא היה מספר לו שמה שבאין בעצמו ( – עצם זה שבאים), וה'שלום עליכם' שנותנין זה לזה – יכולים להתקרב לרבינו ז"ל. כי באים מאות מאות אנשים מכמה מדינות, ויש שאינן מכירין זה את זה כלל, והם נותנים זה לזה 'שלום עליכם' בשתי ידיים ובקול רם ואהבה וחיבה יתירה שאין כמוהו, ואחד שואל לחברו: 'אחי, היאך עבר עליך השנה? ואיך עשית בעבודת ה'?… והיה הולך לכל חבורות אנשים שמדברים שם או להזוגות שנותנים זה לזה שלום – ולא שמע שום פעם שיהיו מדברין מגשמיות, רק מהתכלית ותשובה ועבודת השם" – – –

רבי טוביה (טעוויע) מבאבריניץ

החסיד רבי טוביה (טעוויע) היה מהנגידים שבעיר טירוביצה, עליהם אמרו שיש להם לב פתוח בעבודת השם וכיס פתוח לנתינת צדקה. קופה אחת משותפת עשו להם, וכל מי שהתברך בשפע, שלשל לתוכה חלק גדול מרווחיו לטובת חבריו הנזקקים. כך עסקו בעשיית חסד, באופן שהנצרך לא יבוש ממתנת בשר ודם.

החסידים בטירוביצה היו ידועים גם כתומכים גדולים של ה'קלויז' באומן; מפעם לפעם הפרישו מכספם למען בית מדרשו של רבינו שבאומן, מעות אלו הופקדו בידי גבאי החבורה ר' שמואל פיקסל, שדאג להעבירן לידי רבי נחמן מטולטשין, שַמָש הקלויז.

רבי טוביה היה בנו של רבי אַסְיֶע שהיה עוד ממקורביו של מוהרנ"ת. רבי אסיע זה, שהיה אדם גדול משכמו ומעלה, נשא לימים חן בעיני אחד מגדולי האדמו"רים שחיבבו וכיבדו מאוד בשל היותו בר-אוריין וירא שמיים מרבים. עד כדי כך העריצו, שבערב-יום-כיפור ציווה שהוא אשר יקיים בו את מנהג ה'מלקות', כיבוד שהיה לאות כבוד גדול.

לימים, עבר רבי טוביה להתגורר בבאבריניץ. אביו רבי אסיע, היה נוסע בכל שנה בעגלה לאומן, יחד עם כל בניו ונכדיו, אל ה'קיבוץ' בראש השנה. הם יצאו מהעיר באבריניץ, ובעל-העגלה הקבוע שלהם, שכבר הכיר את כל אחד מבני המשפחה בשמו, היה מצביע על הילדים, תוך שהוא אומר באוקראינית: "טי סין טע", "טי סין טע" (זה של זה, זה של זה…).

רבי טוביה מבאבריניץ זכה לשיבה טובה. בהקשר לכך מסופר, כי פעם ארע והתעורר ויכוח בין החסידים בטירוביצה לבין רבי נחמן מטולטשין תלמיד מוהרנ"ת ששימש בתפקיד שמש הקלויז באומן. אותם חסידים, שהיו מהתומכים העיקריים של בית המדרש, רצו שרבי נחמן יערוך בכתב את חשבון ההוצאות וההכנסות שלו ושל הקלויז בפרוטרוט; ואילו רבי נחמן – סרב, בהטעימו שיצטרך להשקיע זמן רב ויקר עבור זה, וחבל לו על כך.

בערב ראש השנה, לאחר הדין והדברים ביניהם, פגש רבי נחמן מטולטשין את רבי טוביה בדרך לאוהל ציון רבינו. רצה רבי נחמן לשתף אותו בפרטי העניין, בתור אחד מנגידי טירוביצה. אך רבי טוביה השיב לו: "רבי נחמן, רבי נחמן, איני חפץ לשמוע מכל זה כלל".

התפעל רבי נחמן מטולטשין מיושר ליבו של רבי טוביה ובריחתו מכל זיקה לוויכוח ומחלוקת, ענה ואמר לו: "לאנג לעבן זאלסטו!" (שתאריך ימים!) – על פי דברי נעים זמירות ישראל: "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב, נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה, סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורדפהו" (תהילים, לד).

ואכן, זכה רבי טוביה לזקנה ושיבה טובה, ונפטר כבן שמונים ושבע שנים, בכ"ד בתמוז שנת תר"פ.

לפני פטירתו אמר: "תהילה לא-ל, אני הולך מן העולם באף נקי; ללא טבק". כה תמימה היתה אמונת-החכמים שלו, שברגעיו האחרונים בעולם הזה שימח והחיה את נפשו על שזכה לשמוע לעצת רבינו משאיפת טבק. (בתור גבאי, גם שמר מכל משמר בבית הכנסת של חסידי ברסלב, לבל ישאפו שם טבק, וכשראה אחד מהם מריח טבק גער בו: "ביים רבי'ן אין שול?!" – בבית מדרשו של רבינו?!).

בנו של רבי טוביה היה החסיד הנגיד רבי מרדכי (מאָטיע) מבאבריניץ, אשר באורח פלא נסתלק לעולמו ביום היארצייט של אביו כעבור שש עשרה שנים, בכ"ד בתמוז שנת תרצ"ו.

 

רבי אהרן יוסף גרשונוב

החסיד המופלא רבי אהרן יוסף גרשונוב, התגורר רוב ימיו בטפליק. לפרנסתו החזיק בחנות לממכר בדים. אך הוא קיים את דברי חז"ל "עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי" (אבות א); את חנותו פתח במשך שעות בודדות ביום, כשבשאר שעות היממה הוא דבוק כולו בשיעוריו הקבועים, בתפילה ובהתבודדות, ובחצות הלילה הוא מתעורר ועוסק בעבודת הבורא. וראה זה פלא: הוא ראה ברכה גדולה בחנותו למרות חנותו הסגורה רוב היום.

ממכתביו לבנו ר' משה אריה שהתגורר במונטריאול (נדפסו בשנת תשכ"ג בקובץ 'מחניים'), אנו מתוודעים לדבקותו היוקדת ברבינו הקדוש ולמסירות נפשו עבור היהדות בתקופת הקומוניסטים. וכה הוא מספר לו במכתב מטפליק בשנת תרצ"א: "אנחנו פה 10-12 אנשים, לומדים ספרי רבינו ר' נחמן, וגם ספרי רבינו ר' נתן, ועושים ריקודים, ובשבת מזמרים הזמירות בניגונים הידועים, ובוודאי אשרינו, וברוך שהבדילנו מן התועים, וזכינו להיות בראסלעווער חסידים, כי רבותינו זי"ע השאירו לנו ספרים מלאים עצות טובות. אשרי מי שלומד בהם ומקיימם. ואם תרצה, בני, יעזרך הא-ל הטוב שתהיה גם אתה מאנשי בראסלאוו ותלמוד הספרים הנ"ל ובודאי שלא תתחרט על זה כל ימיך וייטיב לך באחריתך, כי חוץ מזה הכל הבל, הבל הבלים".

בתרצ"ב, כשמצב היהדות בטפליק החמיר, וגם המקוה נסגר על ידי השלטונות, קם רבי אהרן יוסף עם שבעים שנותיו, ועבר להתגורר בטולטשין, שם יחד עם ידיד-נפשו רבי נחמן (נאשקע) שטרנהרץ, התמסר להחזקת והפצת יהדות בצל שלטון הרשע, כשבנו ר' משה אריה שולח לו כספים ומסייע לו בפעולות הקודש.

מטולטשין כתב לבנו: "ברוך ה' על רוב חסדיו שהביאני לפה, כי פה אני עם אנשים חסידים, ופה נמצא ר' נאשקע, ויש מקוה, ולומדים ספרי רבינו ז"ל אשר הם מחיה אותנו. מקיצים ומעוררים ומחזקים אותנו, וברוך ה' אני מתפלל בבראסלעווער קלויז בין בראסלעווער חסידים. ואצל כל אחד מהחסידים נמצאים ספרי רבינו ז"ל ולומדים בהם כל יום ויום בחיוב כמו הנחת תפילין וכדומה, ומתבודד אני בכל יום. והתבודדות הוא ענין גדול, נורא ונפלא מאד. אקוה אי"ה להיות באומן על יום ג' דסליחות".

במכתב משנת תרצ"ו הוא כותב: "עוד לא שקטה הארץ, ועד עתה נמצאים הרוגים ופצועים.. ואפשר גם אצלכם נודע מהקונסטיטוציע (הממסד) החדשה, ורבים אומרים כי כבר נהרס היסוד, אבל הצופה ומביט עד סוף כל הדורות יכול להפוך הכל לטוב".

בטולטשין עבד רבי אהרן יוסף בתור כורך ספרים. אנשי העיר התפלאו לראות אותו עובד גם בימי שישי וערב חג. היו אפילו כאלו שהפטירו: 'ראו נא זקן זה, אשר לעת זקנותו נפל לתאוות הממון'…

בכ"ט בטבת תרצ"ז נאסף רבי אהרן יוסף אל עמיו, בגיל גבורות, אז, גילה ידידו ר' נאשקע את סודו: ר' אהרן יוסף צבר בתקופת מגוריו בטפליק ממון למחייתו לכל ימיו, ואילו רווחיו מכריכת הספרים יועדו במלואם לצדקה, כשלעצמו אינו נוטל פרוטה מכך מסיבה זו עבד גם בערבי שבתות וחגים. כך עסק בהפצת יהדות וגמילות חסד, תוך ויתור על כבוד ותהילה בעולם חולף.

לאחר פטירתו נתן בנו ר' משה אריה 'חמישים מיני צדקות', לפי בקשת אביו. את הכסף שלח לר' נאשקע שחילק אותו לעניי החסידים באוקראינה. גם בהמשך, תמך הבן בר' נאשקע בפעולותיו החשובות.

במכתבו כתב לו ר' נאשקע: "אם כבודו נותן צדקה לטובת נשמת אביו, הוא מכוון בזה לרצון אביו ז"ל… כי הוא היה נחשב אצלי לאוהב גדול וחפץ טובתי, ובחייו עשה לי טובות גדולות בכל פעם בידידות ובהצנע גדול. אשרי לו ואשרי חלקו, כי עסק באומנות 'משכיל אל דל' בכל לב ונפש ובהצנע גדול, ושמעו הולך על כל הסביבות, בכל מיני צדקות וטובות שעשה להרבה אנשים".

ר' נאשקע דאג שידידו ר' אהרן יוסף יקבר סמוך לבר אוריין וירא שמים, ואף שלח להזמין מהעיר טומשפיל מצבה מאבן מובחרת לחברו המנוח, ושם, בטולטשין, מנוחתו כבוד.

שבת קודש, שעת רעווא דרעווין.

בצפון בית מדרשנו הגדול מא"ש, עומדים שני יהודים וחתכים ירקות לסלט לסעודה שלישית. אחד מהם הוא דמות מוכרת, ה"ה ר' צדוק גרינוואלד; השני קצת פחות מוכר, יהודי נמוך קומה עם זקן ארוך היורד על פי מידותיו, ר' אפרים שמו, אף הוא עוזר בחיתוך בהתלהבות מרובה המתאימה יותר לבני הנעורים, רואים כי עבודה זו נחשבת אצלו במיוחד. במאור פניו הוא פונה אל הצעירים המתגודדים סביבם ושואלם בחיוך שובבני מלווה בתנועת ראש מוכרת: "נו… האם זה מן היושר?!" שהם יעמדו מבחוץ והוא זה יצטרך להכין את המאכלים, אך צעירי הצאן הכירו את המליצה בדבריו ואף הם העלו חיוך…

*

שמו המלא היה ר' אפרים הכהן שטאק, והוא זכה להכיר את אורו של רבינו הקדוש רק בערוב ימיו בהיותו קרוב לגיל זקנה.

ובכן, הבה נתחקה אחר שרשיו לראות כיצד רבינו מתסכל על כל אחד מאנשיו להחיותו ולהיטיב אחריתו.

משפחת שטאק היתה משפחה ממוצא פולני, שהיגרו בצוק העתים לארץ הזהב – אמריקה הגדולה, כאשר האבא יהודי פשוט מנסה למצוא את מזלו ביבשת החדשה. כך, בחומריות האופיינית למקום, גדל אפרים ונהיה לאיש, יודע היה את רבונו ומתכוון לעבדו כפי מיעוט השגתו וקוצר ידיעותיו באמונה ותום לב. כמעט ולא שמע על חסידות ומעולם לא שמע על ברסלב.

רצתה ההשגחה שר' אפרים מיודענו יזכה למלאות את ייעודו, ושלח אליו שליח בדמות אחד מידידיו לבקש ממנו, כי היות ששמע שר' אפרים מתכונן לעלות ולחונן את עפר ארץ הקודש, להחכים מאווירה ולהשתטח על קברי הצדיקים אשר בה, מבקש הוא למסור דרישת שלום לשאר בשרו ר' יצחק גלבך המסתובב בבית המדרש של חסידי ברסלב.

ואכן, כאשר דרכו רגליו בשערי ירושלים, בדרכו לשאת תפילה בכותל המערבי, עלה לבית מדרשנו לקיים את שליחותו. ושם הציץ ונפגע.

האויר הנח והזך השורה דרך קבע בין אנ"ש ומקרין גם לאחרים, כאשר אנשי שלומינו מיהרו לקבל את פניו בלבביות גם מבלי שידעו במי מדובר, שבה את לבו, והוא החליט 'פה אשב כי איויתיה' גם מבלי שידע עדיין מה זה חסידות ברסלב.

בתום שליחותו לר' יצחק גלבך, התעניין זה האחרון אצלו כיצד הוא מסתדר בארץ הקודש, וביקש הימנו כי בחזרתו מהכותל יתלווה אליו לביתו. בדרך מצא ר' יצחק לב פתוח לשמוע, וגילה לו את אורו הזך של רבינו בדיבורים המשיבים את הנפש. לאחר מכן הפנה אותו אל ר' יוחנן גלנט שאף הוא הרבה לדבר על נפשו הצמאה בשבעה משיבי טעם, ומאז נקשרה נפשו בנפשם ונתקרב מאוד אל אנ"ש בכלל ואל ר' יצחק גלבך בפרט.

ר' אפרים החליט שהוא נשאר בארץ ישראל להסתופף בין חסידי ברסלב ושוב אינו חוזר לחו"ל. גם כאשר בני משפחתו שנשארו בחו"ל סובבהו בשאלות מדוע זה עזב אותם בפתאומיות, ענה להם נחרצות: "אם אתם רוצים, בואו לבקרני בארץ הקודש. אני איני עוזב אותה בשום פנים!".

על אף היותו אז בן חמישים, חידש כנשר נעוריו והחל לעסוק בתורה ועבודת ה' כנער צעיר. הוא התחבר יחד עם ר' צדוק גרינוואלד לעבוד את ה' בלילות, לצאת השדה בחצות לילה לשפוך שיח לפני בורא כל עולמים שיקרבהו לעבודתו באמת, והפך להיות נמנה בין המתפללים הקבועים במנין המתפללים כותיקין בבית מדרשנו, כאשר בשעה שלש כבר ראו אותו מגיע לבית המדרש לעסוק בתורה ועבודת ה'.

למרות היותו בעל גוף חלש, בכל זאת מסר נפשו להתפלל בביהמ"ד. לפעמים אף לא היה בכחו לישב והיה שוכב על הספסל בחלישות אונים, אך הוא לא וויתר על התפילה יחד עם אנ"ש.

כן היה מהמשתתפים הקבועים בשיעור משניות מפי ר' לוי יצחק בנדר שהתקיים בבית מדרשנו מדי יום לפנות בוקר קודם התפילה וגם בשיעור בצהריים מפי ר' אליקים שרבינטר.

*

ר' אפרים היה בעל רגש נפלא. תפילותיו התקיימו בבכיות שהמיסו את לב שומעיו. ואם בכל השנה כך על אחת כמה וכמה בתשעה באב, אז היה בוכה כמי שמתו מוטל לפניו כפשוטו, בבכיות נוראות שהרעידו את לבות כל סובביו להצטרף אף הם לבכייתו, לקונן על חורבן בית מקדשנו ותפארתינו.

'תחנה' נוספת בה היה מרבה לפתוח את שערי דמעותיו, היתה בתפילה המיוחדת של מוהרנ"ת שלאחר 'תיקון הכללי'. גם בהיותו בגיל שבעים ויותר היה אומר את התפילה כאשר משתי עיניו נשפכים נחלי דמעה.

לפרנסתו היה מייבא מכשירי חשמל מארה"ב למוכרם. הוא זה שהביא את המכשיר הקלטה 'טייפרקורדר" הראשון להקלטת שיעוריו של ר' לוי יצחק בנדר. ר' אפרים היתה לו חזקה לסמן לחזן כאשר ר' אלחנן ספקטור מסיים תפילת שמו"ע כדי שיוכל להתחיל בחזרת הש"ץ. עוד שמורה לו הזכות על היותו מהכהנים הבודדים בבית מדרשנו מא"ש באותן ימים, המבוגרים שבין אנ"ש מתגעגעים לשמוע את קולו הנלהב בברכת כהנים במבטא אמריקאי – פולני.

ר' אפרים נפטר זקן ושבע ימים ביום כ"א סיון תשל"ו. יהא זכרו ברוך.

(מקור: באדיבות בטאון חסידי ברסלב 'מימי הנחל', גליון מ"ב)

רבי שמעון ברגשטיין וישיבת ברסלב בני ברק

הרב אברהם יצחק הלוי

כ"אדוותא דימא", כאותם גוונים שונים המשלימים זה את זה כך היא הדמות המיוחדת בה שולבו באופן נדיר כוחות וגוונים שונים של הרה״ח רבי שמעון ברגשטיין זצוק״ל, ראש הישיבה והמייסד של ישיבת ברסלב.

ר"ש ניחן ברצינות, אחריות והתמדה אותם רכש בישיבת ברנוביץ אצל הגה"ק רבי אלחנן ווסרמן הי"ד, וזאת לצד לב לוהט עד מסירות נפש לכל דבר שבקדושה כשהיא שזורה באמונה פשוטה ותמימה אותה רכש מבית הוריו החסידיים.

הוא האיש שבתמצית דמו, בדמעות וביזע בנה את 'ישיבת ברסלב' ואותה עמל לבסס רוב שנותיו.

אל הישיבה בברנוביץ

רבי שמעון נולד לאביו רבי דניאל ברגשטיין, בשנת תרי"ד לערך, והוא היה מנכבדי חסידי טריסק בעיר זאמושץ שבפולין. ממנה עבר לעיר ורשה.

בשנותיו הראשונות למד בישיבות חסידיות בוורשה, אך החיפוש אחר עמל התורה הוליכו לישיבת 'אהל תורה' בעיר ברנוביץ ובה הסתופף בצלו של הגאון המפורסם תלמידו של ה"חפץ חיים" זי"ע, הגאון רבי אלחנן ווסרמן הי"ד.

ישיבה זו נוסדה בידי הסבא מנובהרדוק, וחתנו הרה"צ רבי ישראל יעקב לובצאנסקי הי"ד שימש כמנהלה הרוחני. עובדה זו יחד עם צדקותו של רבי אלחנן גרמה לכך שבישיבה שררה רוח של למדנות מהולה ביראת שמים והיא השפיעה עמוקות על תלמידי הישיבה.

בישיבה כיהנו ר"מים גדולי תורה, שהשרישו בתלמידים אהבה עצומה לתורה ביניהם הגאון הנודע הגאון רבי דוד רפפורט בעל ה"מקדש דוד" והגאון רבי שלמה היימאן.

בשל כך, היתה ישיבה זו מקום משיכה לעשרות בחורים חסידיים מפולין ביניהם גם "שמעון ורשווער" – כפי שכונה אז, על שם עיר מגוריו.

תלמיד הישיבה עמו שוחח כותב השורות, ציין את ההתמדה המופלאה ואת יראת ה' אשר חפפה עליו עוד באותם ימים. והוא התקרב במיוחד לבעל ה"מקדש דוד".

נוסף עליו היו עוד למעלה מעשרים בחורים בישיבה שנמנו על חסידי ברסלב ואלה סחפו בלהט ובאש את הבחורים מבקשי ה'.

הצלה בזכות המקוה

רבי שמעון, כדרכו כש"קנה" קנין בנפשו, היה זה עד כדי מסירות נפש. אחד מקנינים אלו היה טבילה יום-יום במקוה לפני התפילה עליה לא ויתר אף יום אחד. בזכות זו אף תלה נס הצלתו מציפורני הרוסים כפי שסיפר לנכדו ערב כניסתו למצוות:

בברנוביץ היה באותם ימים רק מקוה טהרה אחד בו יכלו לטבול בימות החול היה זה לצד בית מדרשו של כ"ק אדמו"ר מסלונים הי"ד ששכן במרחק של ארבעים דקות הליכה מהישיבה.

ר' שמעון ברגשטיין ש היה קם מוקדם מאד עם שחר והולך את כל הדרך הארוכה עד המקוה וניצל את הזמן ל"שיחה בינו לבין קונו".

בשנים הראשונות של מלחמת העולם השניה היתה ברנוביץ כבושה בידי השלטון הסובייטי. באחד הימים הגיעו נציגי המשטרה החשאית הסובייטית אל הישיבה בשעת בוקר מוקדמת בהנחה שבזמן הזה נמצאים הבחורים כולם בישיבה. בחיקם נשאו רשימה שמית של צעירים מהישיבה כולל ר"ש. הרוסים כינסו אותם וירו בהם למוות כבוגדים.

אך ר' שמעון ברגשטיין היה באותה שעה בדרכו לטבול במקוה. חברו הטוב, עליו לא נגזרה גזרת המוות רץ להודיעו שלא יעז לחזור לישיבה עד יעבור זעם. והוא התחבא בעליית גג עד שחלפה לה הסכנה ואז חזר לישיבה.

לאחר ימים ספורים הגיעה שוב המשטרה הרוסית החשאית לישיבה, חטפה אותו והעלתה אותו על רכבת היישר לגלות בסיביר.

כמה ימים אחר כך נכבשה העיר על ידי הגרמנים. הישיבה פוזרה, רבים נמלטו והגרמנים בשיתוף הגויים הליטאים טבחו והרגו את כל יהודי העיר.

בסיביר שהה ר"ש למעלה מארבע שנים, הרבה מעשים מופלאים נזקפו על שמו, במסירות נפשו שלא לחלל שבת, בזהירותו המופלגת מאכילת נבילות וטריפות ובגבורות וצדקת נפשו עמד בנסיונות שהיו מנת חלקו. סיפורי הצלה מופלאים והשגחה פרטית וניסית ליווהו בדרכו.

מגיד שיעור צעיר

באחד המקרים, בעת עבודתו במכרה פחם, נפלה עליו קורה ופגעה בראשו באופן מסוכן, באותה שעה הבטיח שאם יינצל, ויישאר בחיים יבנה בית קודש לה' ויקים ישיבה.

הבטחה זו לא נתנה לו מנוח במשך כעשרים שנה, עד שזכה ומשאת חייו, הישיבה הקדושה, קמה ואף ניצבה.

לאחר המלחמה, כשזכה להשתחרר ממחנות העבודה בסיביר נדד למחנות הפליטים בגרמניה שם הקים את ביתו עם בתו של אחד מחשובי חסידי פוריסוב הרה"ח רבי נתן לוש הי"ד. יהודי בעל מסירות נפש שהוצא להורג על ידי הרוסים בשל מסירות הנפש בה קיים והפיץ תורה ויהדות.

לאחר מכן עבר עם הפליטים לצרפת בעיירה באיי הסמוכה לפריז. באותן שנים ייסד הצדיק הנובהרדוקאי הרה"ג רבי גרשון ליבמאן זצוק"ל את ישיבת 'בית יוסף' אשר פעלה גדולות ונצורות בקרב שארית הפליטה והצילה מאות נפשות. לשם נלקח ר' שמעון ברגשטיין אחר כבוד, בהיותו אברך צעיר, ונתמנה להיות מגיד שיעור. יראת השמים שלו בצירוף אהבת התורה שבערה בו השפיעה רבות על תלמידיו.

לארץ ישראל הגיע בפירוש חודש אלול תש"ט והוא נשלח למחנה עתלית, מקום שרוחו היתה רחוקה מאד מתורת ישראל. מיד כשהגיע באו בני משפחתו ולקחוהו לכפר חב"ד בו התגורר כשלש שנים.

מיד עם בואו אף שעדיין לא הספיק להתארגן, כשהגיעו ימי ראש השנה ר"ש קם ונסע לירושלים ל"קיבוץ" של חסידי ברסלב שבראשו עמד רבי לוי יצחק בנדר זצ"ל.

היתה זו לו הפעם הראשונה מאז זכה להתפלל ב"קיבוץ" שבעיר לובלין בשנים שלפני השואה.

סמוך להגעתו החל בהרבצת תורה ובמשך עשר שנים מסר שיעורים בישיבת נובהרדוק בתל-אביב שבראשה עמד הגה"צ רבי הלל ויטקינד זצ"ל.

את תמצית דמו ולשד עצמותיו, חלבו ודמו השקיע באותם תלמידים. רבים מהם הגיעו מבתים חלשים או הרוסים שמסירותו הרבה ודבריו הספוגים יראת שמים גרמו להם להשאר באהלה של תורה.

בימי בין הזמנים כיתת את רגליו למושבים ולעיירות הפיתוח, והוא השתמש בכח ההשפעה האדיר בו ניחן בכדי להוציאם ממקומותיהם הנדחים ולהביאם לישיבות קדושות ביניהם נמנו רבים שגדלו להיות תלמידי חכמים ויושבי על מדין.

הרב מפוניבז' תרם כלי מטבח

את הקשר עם החסיד רבי לוי יצחק בנדר זצ"ל, מנהיגם של חסידי ברסלב, התחיל עוד במחנות הפליטים בגרמניה שם שימש רבי לוי יצחק כרב ופוסק.

הקשר ניתק לזמן קצר, והתחדש ביתר שאת עם הגיעו לארץ ישראל. מאז דבק בו ר"ש בכל מאודו וראה בו את רבו המובהק בכל הקשור לעניני תורת וחסידות ברסלב, אופן קיומה והנהגתה. קשר זה לא ניתק במשך כל ימיו.

ר' לוי יצחק תמך, עודד, והמריץ אותו ללא הרף לפתוח את ישיבת ברסלב. אך חסידי ברסלב היו ברובם המוחלט אביונים מרודים. לא היה בנמצא אפילו "גביר" אחד שיוכל לסייע לו להקים את השיבה ולכן עלו בקרבו ספקות ולבטים אותם העלה בפני גדולי ישראל עמם היה לו קשר.

הראשון שבהם היה מרן הגאון בעל ה"קהילות יעקב" הסטייפלר זצוק"ל אותו הכיר מישיבת נובהרדוק ושתמך ועודד אותו בפתיחת הישיבה.

גם הרב מפוניבז' זצוק"ל, מגדולי בוני עולם התורה שלאחר השואה, עמו שוחח ר"ש ושטח בפניו את קשייו, המריץ ועודד אותו, ואמר לו, "לכל אחד יש את חבילתו, והוא אמור להסתדר עם זה. לי יש את שלי ולך יהיה את שלך. אבל אם תצטרך עזרה אעזור לך". ואכן הרב מפוניבז' סייע בידו וחלק מהכלים למטבח הישיבה היו מתרומת הרב מפוניבז'.

גם עם הגאון רבי א"י פינקל זצוק"ל שוחח והעלה את לבטיו, ואת התרומה הראשונה לבנין הישיבה בסך ח"י לירות, נתן לו רא"י פינקל.

ביום ב' פרשת שופטים כ"ז מנחם אב תשי"ט התקיימה אסיפת היסוד של חסידי ברסלב בבית הכנסת שברח' העבודה 18 (כיום רח' מימון). באסיפה זו השתתפו בין השאר זקני החסידים, אותם שזכו להכיר את החסידות במלוא פריחתה בפולין ורוסיה שלפני השואה.

ביום ראשון לחודש אני לדודי ודודי לי תשי"ט, נתקבל מכתב מזקני וחשובי אנ"ש מירושלים ובו הם מביעים שמחה על הקמת הישיבה על ידיו. על מכתב זה חתמו רבי לוי יצחק בנדר, רבי אליהו חיים רוזין, רבי אלחנן ספקטור, רבי נחום יצחק פראנק והר"ר יחיאל גרינוולד.

רבי שמעון, בהדרכת רבי לוי יצחק שהזהירו בכל תוקף לבל יטול על עצמו חובות, עמל בכל שנותיו ובכל רוחו, שלא לסור מהנהגה זו, (רבי לוי יצחק אמר פעם לכותב השורות, כי הנהגה זו היא על פי דעתו של הרבי ז"ל. וכי הורה כן לאנשים רבים אך היחיד שאימץ את ההוראה היה ר' שמעון).

את ההסכם עם הקבלן אף ניסח באופן ייחודי. לפיה הבניה לא תתבצע לפי האפשרות הממונית. אלא כשיהיה ביד רבי שמעון כסף במזומן, יבנו, באם לא, לא תתקדם הבניה.

בעת היציקה לקומה הראשונה כשביקש ר"ש מהקבלן לבצע יציקה היה זה ערב שבת. הקבלן הסכים לבצע את כל ההכנות ליציקה. אך את היציקה עצמה שהיתה אמורה להיות ביום ראשון סירב לעשות, אם לא שישולם לידו כסף במזומן במוצאי שבת.

ר' שמעון ברגשטיין, מסר שיעורים על פרשת השבוע בבית הכנסת 'אליהו הנביא' בשכונת מרכז בעלי מלאכה. לאחר מסירת השיעור, תינה ר"ש בפני המשתתפים את דאגתו. שכן הקבלן הכין וביצע את כל התשתיות, אבל כסף אין.

סמוך לקבלת שבת הגיע אחד ממשתתפי השיעור, הר"ר ד. פרטוש ובידו שקית בד. ר"ש שנהג כל ימיו לקבל שבת מוקדם הורה לו לשים את השקית ותכולתה מעל הארון בחדרו, מאחר וכבר קיבל שבת ואסור לו לגעת במוקצה.

במוצש"ק לאחר ההבדלה ניגש ר"ש לשקית ופתחה. עיניו נפתחו בפליאה שכן הסכום שתרם אותו נדיב לב היה בדיוק הסכום שנדרש ליציקת המבנה.

רבי לוי יצחק בנדר זצ"ל עמל וטרח והעביר כספים רבים במסירות נפש ובעמל וטרחה לבנין הישיבה.

ר' שמעון זהיר היה עד למאד בממון הזולת ועל אחת כמה וכמה בממון הקדש, אף את משכורתו קיבל מידי מזכיר הישיבה.

תכונה זו היתה בו עוד משחר נעוריו כשלמד בישיבה ברנוביץ, היה אז מחסור חמור במוצרי מזון וארגון הג'וינט שלח מוצרים לישיבה. אנשי הישיבה מינו בחור שיפקח על חלוקת המזון. אלא שלא היתה דעתם של הבחורים נוחה בו והם חברו והחתימו למעלה מארבעים בני ישיבה למנות את ר"ש שינהל את החלוקה ביושר ובתבונה וכך הווה.

הישיבה במשכן ארעי

למרות שבתחילת הדרך עדיין לא עמד בנין כלשהו לרשות הישיבה. לא המתין ר' שמעון ובחודש אלול תשי״ט שוכנה הישיבה בביהמ״ד של אדמו"ר מצאנז ז'מיגראד, ובביהכנ"ס דחסידי ברסלב ברח' מימון.

כמגידי שיעורים שימשו בפתיחת הישיבה האברכים המופלגים רבי נתן צבי קעניג זצ"ל ויבלחט"א הרה"ח רבי נתן ליברמנש.

בהמשך אף כיהנו כמגידי שיעורים כמה מגדולי תלמידי החכמים בבני ברק כהרה"ג רבי שמריהו גריינימן ורבי יהושע תנחום קרליץ אחייניו של ה"חזון-איש" ויבלחט"א הגאון רבי דוד מ. שמידל ורבי ישראל אליהו ויינטרוב שליט"א (זצ"ל).

כראש הישיבה הוכתר לאחר תקופה קצרה הגאון רבי פנחס שרייבר שליט"א שמשמש בכהונתו למעלה מארבעים שנה (כך היה במועד כתיבת הדברים. ר' פנחס שרייבר נפטר ממש לאחר מכן, בד' טבת תש"ע. ש.ב.).

בד בבד עסק רבי שמעון בכל כוחותיו בבנין הישיבה. בח"י סיון תש"ך התקיימה הנחת אבן הפינה. ובשנת תשכ"ה ביום י"ז שבט נחוגה חנוכת הבית.

גדולי חסידי ברסלב ראו בישיבה את משוש לבם והגה"ח רבי אלחנן ספקטור, מגדולי חסידי ברסלב מציין במכתבו מיום כ"ו תשרי תש"ך כי "בבני ברק, נתעוררו איזה אברכים מאנ"ש לייסד ישיבה ואחד מהמייסדים למד בבראנוביטש וקיבל שימוש בהנהלת ישיבה".

רבים מהם שלחו את בניהם ונכדיהם ללמוד שם. ביניהם הרה"ח רבי לוי יצחק בנדר, רבי שמואל שפירא, רבי בנימין זאב חשין, רבי גדליהו אהרן קניג, רבי נחום יצחק פרנק, רבי יצחק גלבך ורבים אחרים.

אך בעיקר היה זה רבי לוי יצחק בנדר שלא נח ולא שקט, פעל והפעיל, תרם והתרים, דיבר ביחיד וברבים ולא הפך מלדבר ומלהשפיע על הורים ותלמידים שיקבעו בישיבה את מקום לימודם.

בחמישים שנות קיומה, גידלה הישיבה, חינכה והוציאה מקרבה לגיונות של חסידים תלמידי חכמים מופלגים, עמלי תורה בטהרה ועובדי ה' ורבים מהם מכהנים כמורי הוראה בישראל וראשי ישיבות.

אצל כל בוגרי הישיבה צפה ועולה הערגה, הגעגועים, הזכרונות של "מי יתננו כירחי קדם", אותם ימים שספוגים היו באווירה עילאית של הרוח המיוחדת ששררה בישיבה, שחלק גדול מרכזי ועיקרי בה היתה דמותו של רבי שמעון ברגשטיין זצוק"ל, בתפילותיו שנבעו מעומקא דליבא ובשאגת ארי שהיה מתנשא בו בתפילתו.

ר' שמעון ברגשטיין עלה בסערה השמימה ב'זאת חנוכה' תשנ"ד, הישיבה המשיכה בעוז ללכת בדרכו וניתן לומר שלישיבה, חלק מרכזי בבנייתה המחודשת של חסידות ברסלב שלאחר השואה והיא יסוד איתן, יתד ופינה לחסידות ברסלב המעטירה.

(פורסם בעיתון המבשר, טבת תש"ע)

"חסידי ברסלב העומדים בבית ה' בלילות ה"ה ר' משה פאסי, רפאל כהן, אלעזר לחדב, יוחנן ג'אנאן, שהם יקרי ערך בתמימות וחייהם חיי צער ודוחק, כולם בעלי משפחות  גדולים וגרים במרתפות שמצבם נורא ואיום כמעט שהם גוועים מרעב ואין להם לחם דבר יום ביומו כמו ספינה המטורפת בלב ים…" כך כותב החסיד ר' שמואל שפירא במכתבו לר' צבי אריה רוזנפלד לעורר את לבו לתמוך באנשי שלומינו מעדות המזרח, שבאו זה מקרוב לשכון אור בהיכלו של רביה"ק.

*

שרשי משפחתו של ר' משה פאסי נטועים היו בעיר סלוניקי שביון ולאחר שהיגרו משפחתו משם לטורקיה התעורר לבו לחונן את עפר ארץ הקודש. כך בהיותו בחור כבן חמש-עשרה עשה את כל הדרך מטורקיה לארץ ישראל ברגל(!).

מאז השתקע בעיה"ק ירושלים שלפנים מן החומר ובראותו את העבודות הנשגבות של אנ"ש התקרב ובא להסתופף בצילו של רביה"ק בתמימות ופשיטות עילאית.

בשנת תש"ח עת נפלה העיר העתיקה לידי הלגיונרים הירדנים, נלקח לשבי יחד עם תושבי הרובע היהודי שם שהה למשך כשנה. עם שחרורו בא לגור בקטמון שם פתח 'נגריה' לצרכי מחייתו. בעקבות כך היה מנהגו לבנות מדי שנה סוכה מפוארת לטובת בית מדרשינו ואנ"ש בקטמון, בה גם התקיימה סעודת הילולת רבינו ז"ל. כך גם כאשר הצטרכו לסטנדרים חדשים בבית מדרשנו הגדול במא"ש הזמין אותו ר' קלמן רוזין לבנות אותם.

בסוף ימיו עבר להתגורר אצל בתו בקרית משה, בואכה העיר ירושלים, והיה מקפיד ללכת כל יום למקוה זופניק בשכונת גבעת שאול הסמוכה, לתוספת טהרה וקדושה כמנהג החסידים.

*

כאשר נזכרים בו אנ"ש מתרפקים בערגה איך שהיה יושב בליל שישי בהר ציון שעות ארוכות ושר בגעגועים שירי התעוררות וכיסופים לבניין ביהמ"ק: "מתי יבוא המשיח?…", "אתה תקום תרחם ציון…" בניגונים הידועים. היה חוזר עליהם שוב ושוב במתיקות נפלאה ובבכי כבוש, כך למשך שעות ארוכות עד הגיע עת התפילה אז היה מחליף את הפזמון ומנגן לעצמו שיר מיוחד על אדון עולם.

מחזה מעורר זה חזר ונשנה גם בשבת חנוכה במירון, אז היה עולה על גג הציון, בבוקר השכם כשאיש לא היה שם, ושר ומזמר בגעגועים וכיסופים: מתי יבוא המשיח…

גם השיר המושר אצל אנ"ש בסיום תפילת ליל שב"ק עם המילים: "שבת קדשינו מחמד עינינו" מקורו אף הוא ממנו.

תמיד היה הולך עם פנים שוחקות, אך בכובד ראש היה מקנא על פרצות הצניעות בחוצות העיר.

במסירות עצומה היה שומר על עיניו וקדושתו, ומכיון שהיה עובד ברחוב העיר לפרנסתו כנגר כאמור, היה תמיד צועק ובוכה "אני מסתובב בחוץ אבל רצוני לשמור העיניים".

כך גם מסר נפשו על חינוך ילדיו בסערות הימים ההם… 

*

נסיים באפיזודה מעניינת המתאימה ביותר לתקופת הזמן בה אנו שרויים.

חודש אלול שלהי שנות התש"נ זה עתה נפתחו הגבולות וב"ה אפשר לנסוע לאומן ללא מניעוות (כמעט…). אנ"ש מתכוננים לאומן כל אחד בדרכו, אך כמה מאנ"ש נזכרו בחברם היקר ר' משה פאסי שאכן כבר עבר את גיל הגבורות אך כל ימיו כסף והשתוקק להגיע לאומן אולי הוא רוצה גם להצטרף אתם למשאת חייהם. 'אי אפשר לשכוח חבר במצב כזה!' עוררו אחד את חבירו וממחשבה למעשה נזדרזו לקחת מונית למושב זקנים הישן בקטמון, שם נכנסו לחדר מס' 148. 

על מיטה צחורה שוכב ר' משה, זקנו ההדור יורד על פי מדותיו אולם פניו כבר נראה יותר קרוב לשמים מאשר לארץ. הם כמעט נטו לחשוב כי מן השמים הזדמנו לבוא אליו ליציאת נשמה… אך בכל זאת אזרו עוז ושאלו בלחישה:

"רבי משה!" אך הזקן לא מגיב.

ניסו מעט להרים את קולם: "רבי משה!"

ועדיין הוא לא מגיב.

לפתע הרהיב אחד החברים עוז ושאל בקול: "אתה רוצה לנסוע לאומן?"

מיד בהישמע המילה אומן נתעורר ר' משה לתחיה ותיכף נענה "כן בוודאי!"

השניים שפשפו עיניהם בתדהמה והתלבטו אם תחיית המתים הוא זה או שמא הזיות בעקבות מצבו הקשה. אך כאשר הוסיפו לשאלו "יש לך דרכון?" וענה "וודאי, זה אצל בתי תבקשו ממנה!" או אז ידעו כי כחו של רביה"ק היא זו המדברת מתוך גרונו והיא הנותן כח וחיל לאמץ ברכיים כושלות ולחזק ידיים רפות.

שכן ר' משה שכסף כל ימיו להשתטח על ציון רביה"ק באומן הכין דרכון מבעוד מועד כדי שבהזדמנות הראשונה יוכל לקיים שאיפתו.

למעשה, מחמת מצב בריאותו הרופפת לא יצאה הנסיעה לפועל, אך הנוכחים שם ראו איך שכיסופים לרבי יכולים לעורר אפילו במצבים שנראים כאבודים.

*

ר' משה ב"ר יוסף פאסי נלב"ע בשיבה טובה בכ"א כסלו תשס"ה, והשאיר אחריו דור ישרים ההולכים בדרכי השי"ת בתמימות ופשיטות.

(באדיבות: בטאון חסידי ברסלב 'מימי הנחל', גליון מ"ג)

המכונה רבי אייזיק'ל מברדיטשוב

נולד לאביו רבי שמחה ברוך, בנה של מרת שרה בת רבינו; ולאמו רבקה מרים, בתה של מרת אדל בת רבינו. על שם יחוסו לרבינו מצד אביו ואמו, כינוהו חסידי ברסלב: "המיוחס".

חסיד נלהב, מלא תורה ויראה היה רבי אייזיק'ל, ואף יודע נגן.  רבי יוחנן גלנט מברדיטשוב סיפר, שהכינור של רבי אייזיק'ל היה שייך עוד לבעל-שם-טוב הקדוש.

בכל מוצאי-שבת, היו אנ"ש בברדיטשוב מתאספים בביתו לסעודת מלוה-מלכה, עם ניגוני השתוקקות, ואהבת-חברים מתוך שמחה.

בשנת תרע"ג, ביקרה בברדיטשוב משלחת חוקרי חסידות, שכללה כתב וצלם. הם התפעלו עמוקות מקהילת חסידי ברסלב בעיר ושהו במחיצתם מספר שבועות. העתיקו פנקסי-קהילה, הקליטו ניגונים ונוסחי תפילה וצילמו כתבי-יד – ביניהם מכתבו של רבינו שהודות לכך נותר למשמרת – ואף רכשו מהם חפצי ערך ומכתבי-קודש.

חבר המשלחת, א. רכטמן, מתאר את רשמיו מהביקור ואף מספר על נכדו של רבינו, ה'בעל-מנגן' רבי אייזיק'ל, אותו הוא מכנה משום מה "ר' הלל" (כפי הנראה, בעת כתיבת הדברים לא זכר את שמו היטב):

"את סעודת 'מלווה-מלכה' ערכנו במוצאי אותה שבת בבית נינו של רבי נחמן מברסלב, איש אהוב ולבבי, ר' הלל. גבה קומה, בעל זקן בהיר ארוך, יחוסו קורן ממאור פניו הטובות, המחויכות תמיד. איש למדן ואף מוסמך להוראה. אולם הוא לא התעסק עם רבנות והיה מתפרנס ממסחר. בביתו התאספו חסידי ברסלב לסעודת מלווה-מלכה. מיד לאחר הבדלה ניגן ר' הלל בכינורו מספר ניגונים, מאלו שירש מסבא-רבא רבי נחמן, שאגב העריך מאוד את הנגינה בכינור בסעודת מלווה-מלכה. רבי נחמן הסביר זאת כך: סעודת מלווה מלכה נקראת 'סעודתא דדוד מלכא', ודוד המלך, נעים זמירות ישראל, הלא כידוע, מנגן בכינור היה: 'כינור דוד'.

"ר' הלל מסר לנו, כי סבו רבי נחמן היה אומר שבאמצעות הנגינה בכינור אפשר להעפיל אל 'מעיין הזמרה' ולשאוב ממנו מלוא חופניים – צריך רק לנגן נכון… הוא אגב, מסר לנו גם כן פירוש עם משל מסבא-רבא שלו, על הפסוק 'אזמרה לאלוקי בעודי', פירוש ששייך לנגינה וזמרה.

"הציבור שר אפוא בסעודת 'מלווה-מלכה' ניגונים ברסלבאים מופלאים. כל ניגון יפה יותר מרעהו. במשך כל הזמן היה ר' הלל מלווה את השירה בכינורו… וכך היו הברסלבאים מבלים בנועם בבית ר' הלל בנגינה וזמרה ושחים בדברי-תורה עד שבעלת-הבית נתנה את האות מן המטבח – מיד קמנו כולנו לנטילת ידיים, התישבנו מסביב לשולחן הערוך ונהנינו מאוד ממרק הסלק המהביל שהוגש לכולנו. באמצע הסעודה שרו את הזמירות למוצאי-שבת, אמרו את ה'אתקינו' המיוחד לכבודו של דוד מלך ישראל: 'אתקינו סעודתא דמהימנותא דא היא סעודתא רביעאה דדוד מלכא…' וסיימו בריקוד.

"כאשר פנינו איש איש לדרכנו, כבר קרא התרנגול באשמורת השלישית… וכך במשך שבועות מספר, בביתו של אותו חסיד ברסלב מיוחד במינו – ר' הלל, רשמנו את אשר שמענו מפיו ומפי מקורביו – מאות מאמרים 'חריפים' ומעשיות מופלאות שנמסרו במשך דורות איש מפי איש, רק לאנשים 'משלנו', לקרובים ביותר. כמו כן הקלטנו בפונוגראף (= פטיפון) את נגינתו של ר' הלל בכינור, ועשרות ניגונים ותפילות בנוסח הברסלבאי, מושרים בפיו ובפי מקורביו.

"אגב, רכשנו מר' הלל מספר חפצים רבי-ערך… ביניהם: כתב יד מרבי נתן, תלמידו של רבי נחמן; נברשת מקריסטל, שלפי המסורת המשפחתית הייתה תלויה בחדרו המיוחד של רבי נחמן; קפוטת-משי לבנה, רקומה פרחים לבנים בחוטי זהב; אבנט-משי לבן, רחב, מאותו סוג בד, וחנוכייה עשויה אבן".

החסיד המופלא רבי אייזיק'ל מברדיטשוב, נפטר באודסה בשנות התר"פ.

רבי אריה לייב שפירא נולד ביום כ"א באלול שנת תרפ"ג לאביו ר' שלמה יצחק, מנקיי הדעת שבירושלים העתיקה.

בילדותו היה מבחירי התלמידים בתלמוד-תורה 'עץ חיים'.

בהיותו בן עשר התייתם מאביו. מאוחר יותר למד בישיבת נובהרדוק, שם נודע בהתמדתו, ואף סיים את הש"ס.

בימים ההם התקרבו לחסידות ברסלב כמה צעירים מבני היישוב הישן, ביניהם אחיו הגדול – שהתמדתו העצומה ויראת ה' שבקרבו היו לשם דבר – רבי שמואל שפירא.

אחווה גדולה שררה בין השניים, כאשר רבי שמואל משמש עבורו כעין אב. ר' אריה לייב הושפע עמוקות מהליכותיו הקדושות של אחיו הנערץ, והחל דורש וחוקר אחר דרכה של ברסלב, ומשגילה את האוצרות היקרים הגנוזים בכתבי ה'נחל נובע' דבק בכל לבו באורחות הצדיק.

תוך תקופה קצרה התקבל בקרב חסידי ברסלב כאחד מן המניין. באותה עת התגורר בירושלים החסיד ר' מרדכי קעז שעלה מפולין. כראותו את התמדתו ותום לבבו, לקחו לחתן לבתו.

עם התקרבותו התמסר ר' אריה לייב בכל מאודו לקיום עצותיו של רבינו. כארי היה קם בחצות לילה, ערך ש"י טבילות, ולאחר אמירת 'תיקון חצות' יצא להתבודדות ממושכת ביערות העוטרים את ירושלים. בשובו הגה בתורה עד לתפילת שחרית.

כל ימיו היה ר' אריה לייב שפירא נחבא אל הכלים, יגיעה רבה יגע לבל ייפול ברשת הכבוד, ואכן יגע ועלתה בידו. בעיני רבים נתפס כאדם פשוט, יהודי חביב ותו לא, אל פינתו הקבועה בבית-הכנסת נהרו תמיד זאטוטים שנהנו מסוכריות שהיה מחלק להם. הוא מצדו שאב הנאה מרובה מכך – וכי זקוק הוא לאותות כבוד ממישהו!? את בוראו עובד הוא או שמא את בני האדם!?

אחיו ר' שמואל שידע את גדולת דרכו, התבטא בהזדמנות בענוות-חן: "עובד ה' באמת – זהו אחי ר' אריה לייב, ואילו פרסום – יש לי…"

מיחידי סגולה שהשכילו לצעוד בשביל ההתבודדות היה; ימים תמימים עשה בחברת שיח-השדה, הרחק משאון הכרך, אם זה ביערות ירושלים, אם זה בהרי מירון השוממים, כשאין עמו אלא ספריו הרבים ומעט אוכל לקיום נפשו.

עם כל הצטנעותו הרבה, הרי כשמדובר היה בהפצת אורו של הצדיק, חוגר היה ר' אריה לייב שפירא מותניו, נודד ממקום למקום, מאסף נפשות ומשקה אותם ממעיינות המרפא של רבינו.

הוא לא חש בושה להתרועע עם צעירי הצאן, לקשור עמם שיחה, ואף לקח אותם ליער כדי להטעימם מטעמה של התבודדות.

כך הוא מייעץ למקורב צעיר: "הייתי מרוצה מאד אם תתחיל ללמוד כל 'תורה' מ'ליקוטי מוהר"ן' על הסדר עם כל הפירושים. ואולי תעשה כמו שאני עושה: הנה אני לומד לפי הסדרא. עכשיו היא פרשת 'אמור' והתחלתי תורה ב' 'אמור אל הכוהנים,' ועכשיו אני באמצע ה'ליקוטי הלכות' שעל התורה הנ"ל. וזה לא הפעם הראשונה שאני לומד ככה.

וממילא כשאני לומד 'תורה' אני זוכר הפירושים; ומה אגיד לך – זהו טעם אחר לגמרי."

כל ימיו השתוקק רבי אריה לייב שפירא להשתטח על ציון רבינו, ואכן, לקראת ראש-השנה תש"ן זכה לנסוע לראשונה לאומן. מייד בשובו נרשם לנסיעה הבאה בתשנ"א, אך כששב בשנית מאומן שוב לא נרשם…

היה זה לפנות בוקר יום שישי, ח"י בטבת תשנ"א, טבל כדרכו טבילות רבות, ותוך כדי כך, כשנפשו זכה ומטוהרת, השיבה ליוצרה

 

(באדיבות ד. ברסלבר, עלון 'אוצרות')

כה סיפר הרה"ח ר' יצחק אייזיק זילברמן:

באלול של אותה שנה, שנת תשי"א, הצטרפתי למישהו שנסע למירון לציון התנא האלקי הרשב"י זי"ע.

מיד בהכנסי לראשונה לתוך מערת הרשב"י אפפה אותי הרגשה נעלה מאד מקדושת המקום הנורא שלא אוכל לצייר אותה, ואגב אציין את הרגשתי המוזרה באותה שעה כאשר הבחנתי באנשים עומדים וספרי תהלים בידיהם וממלמלים חרש; חשבתי אז לעצמי: מה?! רק זה עושים במירון, מקום קודש הקדשים הזה; ממלמלים חרש פסוקי תהלים?! וכמובן שמחשבה מוזרה זו התעוררה אצלי מחוסר השגה.

כאן נולד הניצוץ הראשון למהפכה שהתחוללה בקרבי ששינתה את כל מהלך חיי מאז ועד היום הזה.

עודי עומד מהורהר במפגש הראשון עם ציון קודש הקדשים הרשב"י זי"ע, ניגש אלי יהודי מבוגר, בעל פנים מאירות ושמחות (שלאחר מכן נודע לי שהוא רבי ישראל בער אודסר זצ"ל מזקני חסידי ברסלב), וקבלני בשמחה ובמאור פנים בלתי רגיל. הדבר ריגש אותי במאד וטעמו נשאר חרות בלבי זמן רב מאד.
כל אותה השנה, עד אלול של השנה הבאה, נשארה חרותה בלבי הנסיעה המרגשת למירון, ובמיוחד עמדה לנגד עיני צורתו המאירה של אותו חסיד יקר שפגשתי שם. מאד התגעגעתי לשוב למקום הקדוש, ובמעמקי לבי ייחלתי לפגוש שוב את היהודי שהושפעתי ממנו כל כך.

*

באלול תשי"ב נסעתי פעם נוספת למירון. ואמנם לאושרי הרב פגשתי אותו שם. מיד הכרתיו עקב מאור פניו המיוחד במינו והרצון להיטיב שהיה נסוך על חזותו המאירה, אך הוא לא הכירני. עכשיו כבר לא המתנתי שהוא יגש אלי; אני נגשתי אליו ואמרתי לו: שלום עליכם. נסיתי להזדהות לפניו ולרענן את זכרונו כי אני הוא היהודי המודרני שפגש באלול בשנה שעברה, אך הוא לא זכר מאומה. בלבי פנימה גמלה אז ההחלטה לא להפרד יותר מיהודי יקר זה, אך לא ידעתי כיצד לשמר את הקשר בינינו. והנה לשמחתי כאשר אמרתי לו שאני דר בתל אביב בקשני מיוזמתו שאבוא אליו לביקור בביתו בעיר יפו, ואף מסר לי כתובת מדוייקת: "רחוב רבי חיים בן עטר".
מיד כשחזרתי לביתי, בהזדמנות הראשונה, נסעתי אליו ליפו, אך למרות רצוני העז לא הצלחתי לאתר את ביתו, וחזרתי כלעומת שבאתי בהרגשת אכזבה קשה. שוב ושוב נסעתי ליפו לחפש אחר היהודי היקר שנפשי יצאה מגעגועים להתראות עמו, אך אוכזבתי כמה וכמה פעמים, כי משום מה לא מצאתי את ביתו (ברבות הימים, כשהייתי משחזר את הקשיים לפגוש בו, תרגמתי אותם כמניעות לפני ההתקרבות לצדיק).
והנה, באחת הפעמים שיצאתי מביתי לנסוע ליפו, בעודי עומד וממתין בתחנת האוטובוס, מה רבתה תדהמתי כאשר ראיתי את היהודי שכה צפיתי לראותו… מיד ניגש אלי במאור פנים ויחד נסענו לביתו.

כל אותה הדרך דיבר היהודי ודיבר מתורות ושיחות מורי ורבי לעתיד; רבינו הקדוש מוהר"ן מברסלב זי"ע, אך משום מה לא דיברו אלי כל שיחותיו, ולא היתה לי הרגשה והשגה מיוחדת בהם.
לפתע סובב היהודי פניו אלי ולהפתעתי אמר כדברים האלה: "רואה אני שהדיבורים שלי לא עושים רושם מיוחד עליך, אולי נעבור מדיבורים למעשה, ותדפיס ספר מאחד הספרים השייכים לתורת ברסלב!…"
מה אומר ומה אדבר, נדהמתי למשמע ההצעה, אך מן השמים הכניסו בפי את התשובה הבאה: "כן! הנני מוכן ומזומן! כן," השבתי ללא היסוס והתלבטות.
תשובתי החיובית הפתיעה גם אותו וגם אותי… ועד היום איני יכול להבין כל צרכי מדוע אכן הסכמתי מיד למשאלתו ומה ראיתי על ככה, ומה גם שהייתי מודע היטב באותה שעה כי הוצאת ספר בימים ההם כרוכה בהוצאות כבירות.
אך כאמור, תשובתי היתה חד-משמעית חיובית!
ומדיבורים למעשה; מיד קבענו להפגש באחד הימים הקרובים ולנסוע לירושלים לשם הדפסת הספר. בתכניתנו היה להדפיס את הספר "תורות ותפילות" – כמה תורות מליקוטי מוהר"ן כשאליהם נלוים התפילות של מוהרנ"ת זי"ע מספרו ליקוטי תפילות על התורות הללו, אשר ר' ישראל בער ראה בו ספר מועיל ביותר בעת ההיא.

*

ביום המיועד נפגשנו, ויצאנו באוטובוס ירושלימה.
באמצע הדרך התפרץ לפתע רבי ישראל בער בבכי עז… בכה ובכה מבלי הפוגות, עד שלא יכול להוציא הגה מפיו מרוב הבכיה. ואני ישבתי נבוך ולא הבנתי כלל את סיבת בכייתו הסוחפת.
רק כשנרגע מעט פנה ואמר לי:
"בודאי חפץ אתה לדעת את סיבת בכייתי, ובכן, ראה נא, אתה הינך בחור די מודרני, ואין לך עדיין שום השגה בעניני רבינו הקדוש ובספריו הקדושים, וראה זה פלא, מיד כשהצעתי לפניך הדפסת ספר – הסכמת מיד ללא מחשבה שניה, הגם שהוצאה של הון רב כרוכה בכך, ואילו אני… המשיך ר' ישראל בער בהתייפחות, אני כבר "ברסלבר חסיד" כל כך הרבה שנים ועדיין לא עשיתי פעולה של מסירות נפש כזאת למען הפצת דעתו הקדושה של רבינו בעולם.

*

אט אט התקשרתי מאד אל ר' ישראל בער, והוא אשר זירזני להדפיס את ספרי רבינו ולהפיצם בעולם. אכן במשך הזמן הדפסתי ספרים רבים וספרי ליקוטים לזכות את הרבים בתורות רבינו המדברות באופן ישיר אל כל נשמה מישראל ללא יוצא מן הכלל (ואף פזרתי למענם כמעט את כל הוני שהבאתי מחו"ל).

•

שנים על גבי שנים נמשכה ידידותי האמיצה עם החסיד הישיש רבי ישראל בער אודסר, אשר רק בזכותו נתקרבתי לאור גדול כזה, אורו של רבינו הקדוש והנורא אשר האיר את כל חיי בזה ובבא בעזר ה' יתברך, ומאז שהתקרבתי לרבינו, הפכו כל ימי חיי לבעלי תוכן והרגשתי עצמי מאושר בחלקי.

•

בנימה אישית: רבי יצחק אייזיק היה ברסלבר חסיד בל רמ"ח ושס"ה, עד יומו האחרון – זה היה כל מחשבתו וכל מהותו, לא היית יכול לדבר אתו שום נושא רק בענייני רבינו, גם את כל הונו ואונו נתן עבור עניני רבינו להדפיס הספרים ולהפיצם בישראל, וכל זאת בזמן שכמעט ולא נכנס לביהכ"נ עשרות שנים, אעפ"כ לא הסיח דעתו מרבינו הק' ועצותיו וכו'. היתה תקופה שהיה בא אלי שאבדלח"ט כמעט מדי יום למסור לי חידושים ורעיונות בספרי רבינו, ולמרות שעבר חיים קשים, אורו עיניו ופניו זרחו כל אימת שדיבר מרבינו.
מה אני יכול להוסיף, כמעט שלא רואים כזאת כהיום…

באדיבות: הרה"ח ר' בצלאל פרידמן שליט"א
כפי שהעלה על הכתב מפי ר' יצחק אייזיק ז"ל בספרו "חידושי אבי"ר"

ר' יצחק אייזיק ב"ר נפתלי צבי זילברמן

נולד בשנת תרפ"ב בגליציה והגר בילדותו עם הוריו לגרמניה ומשם להולנד, בשואה נלקח עם הוריו לאושביץ, הוריו ואחותו היחידה נהרגו שם עקה"ש, הוא עבד עבודת כפיה וסבל יסורים נוראים אך נותר בחסדי ה' בחיים, אחרי המלחמה חזר להולנד ובתחילת קיץ תשי"א עלה לא"י. באלול תשי"א נסע לציון הרשב"י ופגש שם את ר' ישראל דב אודסר ועל ידו נתקרב לחסידות ברסלב. עסק הרבה בהדפסת ספרי רביז"ל, בשנת תשכ"א הו"ל את הספר "נחל נובע" על עניני חסידות ברסלב וחיי רביה"ק, וכן פירסם מאמרים רבים מחידושיו. הוא אשר קבע בציון הרשב"י את לוח השיש עם התורה "לכו חזו" שבתחילת ליקו"מ. נלב"ע י"ז שבט תשס"ט (לו"ב) בן כ-87. בשנת תש"ע יצא לאור עפ"י צוואתו הספר "חידושי אבי"ר" (ע"י ר' בצלאל פרידמן) ובו מאמריו חידושיו וסיפור תולדות חייו. (עפ"י חידושי אבי"ר)

מתוך: גידולי הנחל ח"ב

רבי מרדכי (מאטיע) קנלסקי

רבי מרדכי (מאָטיע) קנלסקי, נולד לאביו רבי נתן, ממשפחה ליטאית מובהקת, והתקרב לחסידות ברסלב. בהגיעו לפרקו, נשא לאשה את בתו של החסיד רבי בן-ציון קמינסקי מקרימנצ'וק, בנו של רבי אברהם-דוב קמינסקי – בן אחר בן לרבי שמעון מקרימנטשוק תלמידו ומשמש ושל רבינו.

רבי מאטיע היה איש של צדקה וחסד בכל נשמתו, נהג לפזר ממונו לצדקה ותמך בחסידים עובדי ה' תמיכות הגונות. כך מדי שנה בתחילת החורף היה קונה לחסיד רבי געצע עצים להסקה ושק קמח, כדי שיוכל להמשיך בעבודת בוראו ללא דאגה מחסרון מצרכים בסיסיים.

החסיד רבי הירש-לייב ליפל סיפר: "באומן חיינו בעניות עצומה שאין לתאר; כשהגיע החורף, לא ידעתי איך אשיג בנוסף לכל ההצטרכויות גם עצים להסקה לחמם את הבית שלא יקפא. והנה, ניגש אלי רבי מאטיע קנלסקי ונותן לי סכום כסף נכבד, כשהוא אומר לי: 'הא לך מעות עבור עצים להסקה לכל החורף'. הוא עשה זאת בצניעות ופשטות כזאת! בכך הציל אותנו מקיפאון, פשוטו כמשמעו".

רבי מאטיע השתוקק לעלות לארץ ישראל. באחת השנים, ביום הפורים, יצא מביתו ולא חזר. חיפשו אחריו והתחקו על עקבותיו, עד שנודע כי הוא נסע לארץ ישראל…

בערב פסח, חזר רבי מאטיע לביתו. הוא סיפר, שכשראה אותו רבי אברהם בן רבי נחמן מטולטשין, כשהוא מגיע ללא מטען כבד, אלא עם מזוודה קלה, הרים רבי אברהם באצבעו את מזוודתו הקלילה, והפטיר בהתפעלות: "ראו איך יהודי נוסע לארץ ישראל, עם משא קל בלבד. כך צריכים לפרוח ולעלות לארץ חמדת אבות!"

בעל לב ורגש היה. כשביקר פעם רבי נאשקע טולטשינער יחד עם רבי לוי-יצחק בנדר בעיר קרימנטשוק, הוזמנו שניהם לסעודת שבת לביתו של רבי מאטיע. בסעודה, שר רבי מאטיע את זמירות השבת בהתעוררות ובדביקות עצומה כשדמעות בעיניו. התפעם רבי נאשקע והתרגש מהזמירות שלו ואמר לרבי לוי-יצחק היושב לידו: "הבט וראה איך יושב יהודי בשולחן השבת…"

בתקופת הקומוניזם, מסר נפשו להרבות יהדות וטהרה בישראל. בקרב צאצאיו, מסופר סיפור נפלא על מסירות-נפשו:

לפרנסתו, עסק רבי מאטיע במסחר שהיה מקובל בימים ההם באוקראינה – בשערות סוסים, שמהן היו מייצרים דברים שונים. הוא היה נודד בין הכפרים, קונה מבעלי אורוות-סוסים את הסחורה, ומוכר אותה ללקוחות. שמו יצא לפניו כישר ואמין והכל סמכו עליו בעיניים עצומות.

פעם אחת, הצליח רבי מאטיע להרוויח סכום גדול באחד הכפרים, והתכונן לשוב לביתו. אלא שאז נודע לו בדרך כלשהי, שבכפר זה עומד להיבנות מקוה-טהרה וחסרים כמה אלפי רובלים להשלמת בנייתו. הדבר נגע ללבו, והוא החליט לתרום בו במקום את כל הסכום שהרוויח, עד הפרוטה האחרונה, לבניית המקוה.

אחרי שעשה זאת, עמדה בפניו השאלה: כיצד ישוב הביתה? איך יראה את פניו ללא פרוטה אחת? לא היתה לו גם אפשרות לסחור שוב, מאחר ורוקן את כיסו עד גמירא למען המצוה הנעלית.

ידידיו הסוחרים, שהבינו את מצבו, הציעו לו סחורה ללא תשלום, בידיעה שישלם תמורתה בפעם הבאה שיגיע לכפר. הם סמכו על יושרו. רבי מאטיע קיבל את הצעתם, העמיס את הסחורה ויצא לכיוון אזור המסחר. אולם, העיכוב הלא מתוכנן בכפר גרם לו להחמיץ את הרכבת.

בעודו ממתין לרכבת הבאה, נודע לו כי הרכבת הקודמת שבה רצה לנסוע, ירדה מהפסים וכל הסחורה שהוטענה עליה בדרך ליריד, ירדה לטמיון. כך ארע, והסחורה שהביא עמו לאחר מכן זכתה לביקוש גדול, הוא העלה את מחירה, וכל הסכום שתרם לבניית המקוה הוחזר לו מן השמיים, ואף מעבר לכך – – –

רבי מאטיע נסתלק לעולמו ממחלת השחפת, ביום כ' בתמוז שנת תרצ"א, והוא בגיל ארבעים ושמונה. הותיר אחריו צאצאים הדבקים בתורה בדרך רבינו הקדוש; הלא הם בניו – 'רבי נחמן רוסישער' ורבי בן-ציון קנייבסקי, ובת שנישאה לחסיד רבי נפתלי דובינסקי.

ר' ישעיה סארעדניווער הי"ד

בטרם עלה הכורת על יהדות אירופה, היה קיים בעיירה הפולנית "אוסטרובצה" (אוסטרוביץ – שוויטוקשיסקי) אשר במחוז ראדום, קיבוץ נפלא של חסידי ברסלב תמימים וישרים, אשר היו דבוקים ברבינו הקדוש ובעצותיו עד נשימותיהם האחרונות.

כמו בעוד ערים ועיירות רבות בפולין, די היה בחסיד ברסלב אחד, כדי להבעיר את אשו של רבינו בסביבתו, כשעוד ועוד נפשות מתקרבים אל ה'נחל נובע'.

ראשוני המוקרבים לברסלב באוסטרובצה היו: החסיד הגאון רבי אברהם יצחק ווייסזאנד הי"ד, קרוב משפחתו וחביבו של הגה"ק רבי מאיר יחיאל הלשטוק האב"ד והאדמו"ר מאוסטרובצה, וכן החסיד המופלא רבי דוד, שהיה עובד כחרט מצבות וזכה לארח בביתו את החסיד הגדול רבי ישראל קרדונר. בביתו של רבי דוד זה היו חסידי ברסלב באוסטרובצה מתוועדים יחד בכל שבת בסעודה השלישית, וכן בימי ההילולא של רבינו ומוהרנ"ת זיע"א.

בכל שנה, בכל סעודת הילולא, היו באים משתתפים חדשים ובעקבות כך מתקרבים לרבינו הקדוש. כך גם היתה התקרבותו של הרב החסיד ר' ישעיה סארעדניווער. קודם לכן נמנה על חסידי אמשינוב וכן היה נוסע אל עוד אדמורי"ם מפורסמים, שהיו מחבבים אותו, שמו יצא לפניו כחסיד וירא שמים.

אחד מיקירי חסידי ברסלב באוסטרובצה, אשר זכה להינצל מאימי השואה הנוראה ולהנציח את שם חבריו הקדושים, היה רבי בֵירַך רובינזון, מתלמידי רבי אברהם יצחק ווייסזנאד. שנה אחת, כשאירגן ר' בירך יחד עם חבריו בליל עשרה בטבת סעודת הילולא למוהרנ"ת, נענה ר' ישעיה להצעה ובא להשתתף בסעודה, ומרגע שטעם מן האור כי טוב, כבר נשאר מקושר לרבינו עד מותו. ר' בירך עצמו היה זה שקרבו.

מיום התקרבותו, סילק את כל ידיעותיו והרגליו הקודמים, וקיבל בתמימות ובפשיטות את כל דברי רבינו. הוא הפך לחסיד ברסלב נלהב. קודם לכן, היה רגיל להתפלל שחרית קרוב לחצות היום; משראה שדעת רבינו אינה מסכימה לכך, שבר את הרגלו והחל מתפלל תפילה בזמנה.

ר' בירך מציין ברישומי זיכרונותיו, כי ר' ישעיה היה כל כך חזק בדעתו בהתקרבותו לרבינו, עד שבראש השנה ת"ש, לאחר שכבר פרצה השואה הנוראה וסדרי עולם השתבשו – חסידי ברסלב לא באו ל'קיבוץ' בלובלין, כדרכם מדי שנה, חוץ מהחסידים שדרו בלובלין ועוד מתי מעט – ר' ישעיה לא התחשב בתנאי הזמן ובגייסות הנאצים ימ"ש הממלאים את הדרכים, ונסע במסירות נפש מאוסטרובצה ללובלין לראש השנה.

ר' בירך עצמו נמלט מביתו לאחר שבת 'בראשית', אחרי שהנאצים ימ"ש החרימו את טחנת הקמח שהיתה בבעלותו. הוא שם את פעמיו ללובלין, שם, בבית החסידים של חסידי ברסלב, ברחוב לוברטובסקה 34, פגש בחברו ר' ישעיה, ששח לו בכאב על הקיבוץ הקדוש שלא התקיים השנה. מאז, יותר לא ראה אותו.

ר' ישעיה סארעדניווער נהרג על קידוש ה' יחד עם ששת המליונים, ובהיכל נשמות הקדושים והמקושרים לצדיק האמת צרורה נשמתו. השם יקום דמו.

רבי מאיר לייב בְּלֶעכֶער – תלמיד מוהרנ"ת

התייתם בילדותו, וגדל בבית רבי נפתלי תלמיד רבינו הקדוש. כן זכה להסתופף במחיצתו של רבי שמואל אייזיק תלמיד רבינו. אולם יותר מכל, דבק במורנו רבי נתן והיה מגדולי תלמידיו.

עבד כפַחָח לפרנסתו, ומכאן כינוי משפחתו 'בלעכער'. אך כל זאת – למראית עין בלבד; תלמיד חכם עצום ועובד ה' היה, וכמו כן בעל ביטחון מופלג; מעולם לא דאג על הוצאות יום המחר, נוהג היה לעבוד בכל יום בשביל פרנסת אותו היום – ולאחר מכן סגר את הפחחיה, והלך לעסוק בעבודת בוראו.

זיכרון ה'תכלית' לא מש מלבו. פעם ביום פורים, כשהתוועדו יחד אנשי שלומנו בעיר ברסלב וקיימו את מצוות "מחייב איניש לבסומי", פנה רב העיר רבי צבי אריה, מתלמידי רבינו, אל רבי מאיר לייב מתוך שכרות: "חברי, אמור נא את ה'ספירה' שלך!" מיד התעורר רבי מאיר לייב שאף הוא היה שרוי בגילופין, ומנה אחת לאחת את מספר שנותיו, ימיו ואפילו שעותיו, כשהוא מוסיף שהנהגה זו של 'ספירה פרטית' למד מרבי שמואל אייזיק.

רבי מאיר לייב היה רבו בנגלה של רבי אברהם בן רבי נחמן מטולטשין שהיה נוהג לכנותו 'מורי ורבי'. על ה'הרגש' הגדול במקום מנוחת רבינו, סיפר רבי אברהם, שכאשר היה רבי מאיר לייב בא לאומן, היה שוהה שלשה ימים, כשהוא מכין עצמו היטב היטב – ורק לאחר מכן הלך להשתטח על ציון רבינו ולשוח שם את כל אשר עם לבבו.

מתבודד גדול ו'בעל מנגן' היה; חיבר ניגונים נפלאים מתוך התבודדותו ודבקותו בבוראו. מתוכם הלחין ניגונים על השירים: 'מעוז צור', 'שושנת יעקב', 'מה ידידות', 'יום ליבשה', והידוע שבהם – על הפסוק 'עוז והדר'.

סיפור נפלא קשור בניגון זה האחרון: היה זה כשעמד להשיא את בתו, ומרוב עניות לא היה בידו כדי הוצאות החתונה, ואפילו בשביל בגד לבתו הכלה. בערב החתונה, כששב מהתבודדותו, אמר לבתו: "כסף אין לי כדי לקנות לך מלבושי כלה, אך אתן לך במתנה ניגון ששלח לי ה': 'עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון' " – – –

מראש השנה תר"ו, הראשון לאחר הסתלקות מוהרנ"ת, ועד סוף ימיו שימש רבי מאיר יהודה לייב כ'בעל תוקע' בקיבוץ הקדוש באומן, כשהוא משתמש בשופר שהיה ברשותו של רבינו, אותו ירש רבי נתן (כשעלה רבי יצחק בן מוהרנ"ת לארץ הקודש, נטל עמו שופר זה).

כל ימיו היה רבי מאיר לייב חוזר בערגה ובגעגועים על קטעי שיחות חוצבים להבות ששמע מפי רבי נתן.

אף זכה שבשבוע האחרון לחייו הקדושים של מוהרנ"ת, נכנס כמה פעמים לבקרו ולהתחמם לאורו. באחד הלילות, לאחר חצות, כשהגיע אליו, פנה אליו רבי נתן ואמר לו: "אפילו אם יהיה אדם בעל העברה הגדול ביותר – העיקר שיאחז ברבינו, ואז בודאי יהיה לו תיקון!" – – –

בערב שבת קודש פרשת ויגש, עשרה בטבת תר"ה, עלה לשמי מרומים איש האלוקים, התלמיד הנאמן רבי נתן. כיוון ששמעוהו תלמידיו אומר פעם, כי רצונו לשכב מעט אחרי פטירתו כדי ליישב דעתו עוד מעט בזה העולם – השאירוהו עד לאחר שבת בעליית גג ביתו, במקום שבו נהג בחייו הקדושים לערוך את עבודותיו הקדושות ולכתוב את כתביו הנוראים.

כשעברו בשוק קבוצה מתלמידיו, נשאו עיניהם אל עליית הגג הסמוכה, שם שכב גופו הטהור, הוציא כל אחד מהם ממעמקי לבו מילים ספורות על נוראות גדולת מוהרנ"ת, נענה רבי מאיר לייב ואמר: "מה אומר לכם? זה היה יהודי אמיתי; כך צריך להיראות יהודי" – – –

ביהמ"ד סאטמאר, וויליאמסבורג, ארה"ב.

במבוא ביהכ"נ יושב יהודי מבוגר, לפניו שולחן ועליו ערימה של ספרי ברסלב.

כל הנכנס מקבל ממנו ברכת שלום לבבית, תוך כדי השמעת איזה דיבור מרבינו הקדוש ותלמידיו ולאחר מכן נסיון לשכנע אותו לקנות אחד מהספרים: "מה אכפת לך?! זה סגולה לשמירה שספר זה יהיה בבית. רק ב-2 דולר!". אחרי כאלו דיבורים מתוקים כמעט ואין מי שמסרב לקנות, אם מחמת סקרנות ואם מרחמנות…

"כמעט", אמרנו, שכן באחד הפעמים בהם ישב כמנהגו להפיץ את ספרי רביה"ק, נטפל אליו איזה מתנגד ופער פיו בדברי קנטור וזלזול על רביה"ק ותלמידיו ועל קדושת ספריו ה"י, במטרה שהחסיד הישיש יגיב ויכעס או אפילו ירים יד, וכך יהיה לו סיפור עסיסי לגנות את ה'טויטע חסידים'. אך מיודענו אוחז באומנות השתיקה מבלי להשיב לחורפו דבר, רק לוקח את הליקוטי מוהר"ן בידו בחזקה ועונה לעומתו: "זה לא יעזור לך! אחזתיו ולא ארפנו, אחזתיו ולא ארפנו…"

*

אם תמצי לומר, זוהי תמצית מהותו של החסיד הישיש ר' משה גרומן, שכונה ר' משה ליקעווער, בהיותו יליד העיר 'ליקאוו' שבפולין, שם נולד בשנת תרס"ז.

התקרבותו לאורו של רביה"ק היתה בדרך פלאית, וכך היה מעשה: יום אחד עבר לפי תומו ליד ה'שטיבל' של ה'טויטע חסידים' בעירו ליקאוו, ומסקרנות כיוון צעדיו לתוככי בית הכנסת, והנה הוא רואה מחזה נורא: יהודי שעל פניו נראה עשיר, עם כפתורי זהב על בגדו, עומד על יד העמוד ומתייפח בבכי…

ר' משה לא היה יכול להתיק את מבטו מהאיש, ולאחר שסיים תפילתו פירש לפניו את פליאתו: וכי מה חסר לעשיר כמוהו?! הלה, שהיה כמובן חסיד ברסלב, שמח על שאלתו ונכנס עמו בשיחה נלהבת על רבינו הקדוש ועל עצותיו, כאשר עם סיומה סגר את ר' משה בחדר סמוך ואמר לו 'עתה תדבר למי ששומע אותך תמיד!', לאחר מכן אבוא לפתוח לך.

ר' משה עשה כמצוותו וזכה לטעום לראשונה טעמה המתוק של עצת ההתבודדות. בכך הציץ ונפגע מאור הנחל נובע מקור חכמה, הניצוץ הפך ללהבה והוא התחיל לעסוק בהדפסת והפצת ספרי רבינו.

וכך היתה דרכו: היה לוקח חבילה של ספרי ברסלב ומסתובב בבתי כנסת למכרם ועל הדרך עושה נפשות ומקרב אנשים לרבינו.

בין אלו שהתקרבו בדרך זו הלא הוא הרה"ח ר' מיכל דורפמן זצ"ל. היה זה בעת שר' משה ביקר בישיבתו שבקייב ונתן לו את הספר 'מכניע זדים' במתנה, ובין דבריו סיפר לו מהנעשה באומן. לשמע הדברים נתלהב ר' מיכל והחליט לנסוע לאומן. מכיון שזה היה קרוב לסוף הקיץ, חיכה ר' מיכל עד סוף הזמן, אז כתב מכתב לאביו כי הוא נוסע הביתה יחד עם אחיו הקטן (שלמד יחד אתו בישיבה) דרך העיר אומן. כעבור ימים מעטים קיבל בחזרה מכתב מאביו כי לא יחזור לביתו, שכן בעתון היהודי המקומי מסיתים נגדו והשלטונות מאיימים לגרשו לסיביר. בעקבות נשאר ר' מיכל באומן עד יעבור זעם.

*

בשנות תרפ"ו הבריח ר' משה את הגבול מפולין לאומן (ראה בית הגנזים, מימי הנחל מ"ב). לאחר מכן שידך לו החסיד ר' וועלוול הזקן – שמש הקלויז את נכדת אחות ר' אהרן מקיבליטש. החתונה התקיימה באומן, כאשר הרה"ח ר' לוי יצחק בנדר שימש כמסדר קידושין.

ר' לוי יצחק היה מספר רבות ממנו. בתוך הדברים סיפר כי ר' משה היה הבעל בכי הכי גדול באומן(!) עד כדי כך כי כאשר באו לציון ומצאו שלולית של דמעות ידעו כי ר' משה היה שם…

לימים סיפר ר' משה סיפר, כי כשהיה גר באומן היה ברשותו הספר 'שערי ציון' בו שפך את לבו רביה"ק ז"ל. ספר זה היה קטן מאוד, והיתה קבלה אצל אנ"ש באומן, כי לרבינו היה קיפול בשרוול בגדיו, בו היה מכניס את השערי ציון ולא היה ניכר מבחוץ שיש אצלו שום ספר , רק בהגיעו למקום התבודדות אז הוציא את הספר מן השרוול.

*

תשע שנים התגורר ר' משה באומן, עד שנת תרצ"ג, אז עלה להשתקע בארץ הקודש כשהוא מסובב את מסעו דרך פולין מכורתו.

בארץ ישראל עשה רבות בעסק ההדפסה במסירות נפלאה. גם בשנת תרצ"ו כאשר רעב, עוני ומחסור היו מנת חלקו כחלקם הגדול של תושבי א"י בימים ההם, הדפיס בירושלים את שבחי הר"ן במסירות נפש כפשוטו. מאוחר יותר בשנת ת"ש הדפיס את המעשה מחכם ותם ובתש"א ליקט והוציא לאור בירושלים ספר "ארץ ישראל" בו מלוקטים מדברי רביז"ל ותלמידיו על ענייני ארץ ישראל.

מסופר כי בעת עלייתו של הרה"ח ר' אברהם שטרנהרץ לארץ ישראל הגיע ל'באטראק' (השוק הערבי) בעיר העתיקה והתפלל "רבש"ע, שלח לי את ר' משה ליקווער" ופתאום מופיע ר' משה לקראתו ויהי לנס.

ר' משה הכניסו לתוך ביתו, שם שהה למשך שבועיים, כאשר ר' משה דואג לו לצרכיו.

ר' משה ידע ללמוד היטב. הרה"ח ר' נחמן בורשטיין סיפר כי פעם הלך עם אביו הרה"ח ר' משה לתל-אביב כדי להתרים שני בעלי מלון עבור הישיבה והכולל בעיר העתיקה. מה מאד תמהו לפגוש את ר' משה ליקובר איך שהוא יושב ולומד איתם 'ליקוטי מוהר"ן'. "זוכרני" סיפר ר' נחמן לימים, "שהסביר להם במתיקות את עניין קדושת שבעת הנרות מתורה כ"א, בהטעימו שכל יהודי יכול בכל יום ויום להדליק את המנורה, ממש כמו אהרן הכהן בזמנו, אם אכן ישמור את עיניו, את פיו ואת שאר הנרות". זקני אנ"ש היו מתארים בערגה איך שרבי משה ליקעווער (ליקובר) היה יושב בבית הכנסת ניסן בק בעיר העתיקה ולומד בקול גדול במשך שעות רבות.

בסוף ימיו היגר לארה"ב, שם שימש כבעל תפילה בקיבוץ בימים נוראים בנוסח ששמע באומן מר' אברהם שטרנהרץ, כפי שהתבטא פעם: "תשע שנים שמעתי את ר' אברהם ואני מתפלל כמוהו בכל קנייטש" ור' נחמן בורשטיין העיד עליו: "הוא היה גם בעל תפילה נעים מאוד".

שם בארה"ב המשיך בפעולותיו להפיץ את אורו של רביה"ק, היה נוהג להיכנס לביהכ"נ עם ערימה של ספרים, כמוהרנ"ת בזמנו, ומשדל את המתפללים והמבקרים לקנות מספרי רבינו. עד שבזמנו היה המפיץ היחיד בארה"ב, וכך גם כאשר היה בא לבקר בארץ ישראל.

כאשר היה מגיע לבקר בא"י וכיבדו אותו לדבר בליקוטי מוהר"ן בישיבת ברסלב בבני ברק או בבית המדרש הגדול בירושלים, היה נהפך לאש להבה ודיבר בלהט ממש כשבאמצע לימוד התורה נעמד על רגליו וממשיך לבאר ולפרש בלהט אש קודש, שנחקקו בלבות השומעים לשנים ארוכות.

ר' חיים משה ב"ר דוד גרומן מליקעווע נפטר בארצה"ב ביום י"ב סיון תשמ"ג והובא למנוחות בא"י.

(באדיבות: בטאון חסידי ברסלב "מימי הנחל", גליון מ"ה)

רבי מרדכי שו"ב הי"ד

נולד לאביו החסיד רבי משה שוחט מברסלב. בהגיעו לפרקו, נשא את בתו של רבי נחמן שטרנהרץ, בנו הרביעי של מוהרנ"ת.

אחרי נישואיו, מצא לו חבר כלבבו לעבודת ה' – החסיד רבי אברהם שטרנהרץ שהיה בן גילו. הם למדו בצוותא, עסקו יחד בעבודת ה', ואף ייחדו זמן ומקום מיוחד ל'שיחת חברים' בכל יום בעבודת ה', כדברי רבינו בליקוטי מוהר"ן תורה ל"ד.

פעם, כשהגיע יום-כיפור, הסתפק האחד האם גם היום יש לקיים את הקביעות, אך בכל זאת החליט לנסות. ומה התפלא כשהגיע למקום הקבוע וראה שחברו כבר ממתין לו…

היו מעירים איש את רעהו בחצות-לילה ויוצאים אל היער להתבודד כדברי רבינו בתורה 'הנעור בלילה'. מקום אהוב עליהם היה האזור שעל גדות נהר ה'בוג', שם מצויה המערה שבה נהג רבינו להתבודד בימי מגוריו בברסלב. בשובם העירה, ישבו ללמוד בצוותא שיעורים בנגלה ובספרי רבינו. עד זקנותו היה רבי אברהם חוזר על הדברים שהיה אומר לו חברו תוך כדי ניגון נלבב בבואו להעירו בחצות.

מפעם לפעם היו נוסעים אל זקני החסידים תלמידי מוהרנ"ת, כרבי נחמן מטולטשין, רבי משה ברסלבר, הרב מטשערין ועוד, כדי לשמוע מהם דברי אלוקים חיים. פעם, כשפגשו ברבי פנחס יהושע מטשערין תלמיד מוהרנ"ת בקומו מהשתטחות על ציון רבינו, סיפר להם חזיון נורא שראה זה עתה, היאך התגלגלה נשמתו פעמים רבות בעולם עד שזכתה סוף סוף להתקרב לרבינו שעוסק בתיקונה השלם (ראה בסוף הספר 'טובות זכרונות').

יחד עסקו גם בגמילות-חסד; מדי יום שישי היו הולכים בצוותא לאסוף צדקה עבור 'אנשי מעמד' – בני החבורה באומן שעסקו בעבודת הבורא מתוך הדחק. הם לא חסו על כבודם ולא ראו בכך פחיתות כבוד; אדרבה, שמחו להטיב עם חבריהם, אף שבעצמם היו עניים מרודים.

גם כשעקר רבי אברהם לטשערין, לא ניתק הקשר הנפלא ביניהם והיו נפגשים תכופות. לימים אף התחתנו ביניהם, כשרבי נתן, בנו בכורו של רבי אברהם, נשא לאשה את בתו החסודה של רבי מרדכי.

חיבר פירוש על ספר תהילים על פי הקדמות רבינו הקדוש. החיבור אבד בצוק העתים, אך בספרו 'טובות זכרונות', כותב רבי אברהם חידוש בשמו:

"לעניין מה שאמר רבינו זלל"ה: 'מיין זאך וועט זעך נישט אויס לאהזין (= הענין שלי לא יגמר לעולם); נצחתי ואנצח' – שזה בחינת 'נצח', שמעתי מחברי הר' מרדכי שו"ב ז"ל, שבזה מרמז הכתוב בתהלים בסוף קפיטל ט"ז שמסיים שם הכתוב 'נעימות בימינך נצח' שהם ג' במסורה, כי ג' תיבות אלו מרמזים על ג' צדיקים שעליהם נאמר בפירוש שהם בחינת 'נצח', והם: דוד המלך ע"ה ומרדכי הצדיק ואדומו"ר הנחל נובע מקור חכמה זלל"ה.

"'נעימות' – זה מרמז על דוד המלך ע"ה שעליו כתוב 'נעים זמירות ישראל', ואנו אומרים תמיד, 'דוד מלך ישראל חי וקים' שזה בחינת 'נצח'. 'בימינך' – זה מרמז על מרדכי הצדיק שהוא 'בן ימיני', ובו כתוב: 'וזכרם לא יסוף מזרעם', שזה גם כן בחינת 'נצח'. ולסוף מסיים הכתוב 'נצח' – שזה מרמז על אדוננו מורנו ורבינו נחל נובע מקור חכמה זלל"ה, שאמר בפירוש על עצמו 'ואנצח', בזה הלשון: 'מיין זאך וועט זעך נישט אויס לאהזין' שזה בחינת 'נצח'. וכן שמו הקדוש בגימטריא נצח, וספירתו הוא נצח, ולכן גם הסתלקותו היה ביום ד' דסוכות שאז ספירת משה רבינו ע"ה שספירתו נצח כידוע. נמצא מבואר שבאלו הג' תיבות מרומזים הג' צדיקים הנ"ל שהם בחי' נצח".

רבי מרדכי נהרג על קידוש ה' בפוגרומים שנערכו באוקראינה בשנת תרע"ט. זמן קצר לפני פטירתו, כשנשאל כיצד הוא מרגיש, השיב: "הכל בחסד גדול" ולאחר שעה קלה נסתלק.

"יוודע בגויים לעינינו נקמת דם עבדיך".