רבי זלמן ליובארסקי נו"נ לרבינו הקדוש

בין נכדי רבינו הקדוש, ידוע החסיד הגדול רבי נחמן חיה'לעס – על שם אמו מרת חיה בת רבינו. הוא היה חתנו של רבי בער בן הרה"ק רבי שלמה מקרלין, והתגורר בעיר מגורי חותנו, טולטשין. רבי בער עצמו התגורר בעיר זו, משום שהיתה אחת מערי כהונתו של חמיו הרה"ק רבי ברוך ממזי'בוז'.

לרבי נחמן חיה'לעס היו שני בנים: רבי זלמן, שנקרא על שם אבי אביו, ורבי יעקב יוסף שנקרא על שם סב אביו מתלמידי רבינו. אכן, במכתבי מוהרנ"ת, אנו מוצאים שפעמיים הוא מברכו במזל טוב – על שני הבנים שנולדו לו.

פעם אחת במכתבו מפרשת וישב תקצ"ד: "ומה מאד שמחתני על ידי הבשורה הטובה שנולד לנו בן זכר מגזע קדוש. יהי רצון שיהיה להם ולנו ולכל ישראל לסימן טוב ולמזל טוב, ועל ידו יצמח צדיק. ילכו יונקותיו, צדיק כתמר יפרח. ותאמר למעני מזל טוב לידידי ר' נחמן נרו יאיר בפה מלא, בשמחה וחדוה… ויגדלו לתורה ולחופה ולמעשים טובים לאורך ימים ושנים". (מסתבר מאד כי מדובר בלידת ר' זלמן דנן, משום שהוא נקרא על שם אבי אביו חתן רבינו שנפטר בצעירותו, לפני לידתו. אגב, ברכת מוהרנ"ת שיזכה לאריכות ימים, התקיימה בו).

ופעם שניה במכתבו מפרשת בלק תר"ב: "מכתבך קיבלתי ושם נאמר מענין הברית מילה, שזכינו שנולד בן למזל טוב לנכד אדמו"ר ז"ל, מו"ה נחמן נ"י, ושמחנו בזה ביום ה' לעת ערב. ה' יתברך יעזור שיהיה לו למזל טוב ולכולנו, שנזכה שיצמח על ידי זה ישועתו וישועתנו בתוך כלל ישראל הקדושים".

על רבי זלמן ליובארסקי אמרו, שמכל נכדי רבינו, דומה הוא ביותר לזקנו הקדוש, ותואר פניו כדמות דיוקנו של רבינו. רבי זלמן היה חסיד גדול ונלהב, הוא חיבר חיבור על ספרו של סבו "ליקוטי מוהר"ן", שהכיל פירושים נאים ומאירי עיניים על תורותיו של רבינו, שאת חלקם שמע מפי רבינו הקדוש בחלום. ללמדך על קדושתו העצומה ודביקותו המופלאה בזקנו–רבינו הקדוש ובתורתו. זקני חסידי ברסלב שראו את החיבור הזה, אמרו שהיו בו פירושים וביאורים שעל ידם יכולים גם נערים ואנשים פשוטים להבין בנקל את תורותיו של רבינו. הוא התכוון להוציא את חיבורו לאור, אלא שהדבר לא יצא לפועל.

רבי זלמן נפטר זקן ושבע ימים בעיר מגוריו טשערין, בשנת תרע"ח לערך, כשהוא משאיר אחריו בנים יראי ה', ביניהם ר' הרשל ליובארסקי, שכסאו של רבינו הועבר לידיו ולאחר מכן הועלה ארצה.

כתב היד של חיבורו של רבי זלמן עבר לבנו בשנת תרצ"ה. כשהשיג רבי משה בער רוזנפלד אשרת יציאה מרוסיה, פנה רבי לוי יצחק בנדר אל בנו של רבי זלמן וביקש ממנו שיתן לרבי משה בער את חיבורו של אביו, שיעלה אותו לארץ הקודש, אך הבן סרב.

שנה לאחר מכן, כשרבי אברהם שטרנהרץ התכונן לעלות ארצה, נמסר כתב היד לידיו, כדי שיודפס בארץ ישראל. אך רבי אברהם, ברוב חפזונו, שכח לקחתו עמו.

הספר אבד בצוק העתים, וכמו עוד חיבורי קודש רבים, נגזר עליו על פי רצון ההשגחה שלא יתפרסם בעולם.