הוא הלך מהר, הליכתו מהוססת, בולט בזרותו ובשונותו ברחובות העיירה האוקראינית הקטנה, זקנו ופאותיו מוסתרים והוא צועד חרש אל ביתו של יהודי מיהודי אומן. הוא זכר שאותו יהודי שומר תורה ומצוות גם לאחר 60 שנות שלטון קומוניסטי.

הנה, פונים שם ימינה, לאחר מכן שמאלה, נכנסים בסמטה ומגיעים. חרש חרש, כאילו וכל הק.ג.ב בעקבותיו, צעד האיש בשביל העפר המוביל אל הוילה המיושנת אך מטופחת, מקפיד לא לעורר שום רעש.

דפיקה חרישית. 'אולי הוא ישן כבר? אולי אינו בבית?' – אין תגובה. אצבעו מושטת אל הדלת, שנית. או! צעדים נשמעים מהבית פנימה, מתקרבים אל הדלת. הדלת נפתחת. בפתח עומד ר' משה חזן, יהודי מבוגר ושבע תלאות, פניו עטורות זקן, לא מחזה שכיח בברית המועצות והוא מצטט משניות, חומש וקטעי שולחן ערוך – מחזה שכיח אף פחות.

ר' משה נראה מבוהל, מבוהל מאד אפילו, 'וואס ווילסטו?' [מה אתה רוצה?] הוא שואל, 'איך בין געקומען אויף ראש השנה, צו דעם צדיק' [באתי לראש השנה, לצדיק] עונה האברך וממשיך 'וחשבתי, אולי תסכים שאתאכסן אצלכם…'. 'ניין!' [לא] עונה ר' משה, 'השכן ממול הוא אחד ממלשיני הק.ג.ב. אני מפחד'.

היהודי לא דחק בו, מבין לפחדו. לאחר ששתה כוס תה, יצא לכיוון הנהר החוצה את העיירה.

בסופה של העיירה, סמוך למחוז חפצו, ישנו יער, זכר היהודי מביקוריו הקודמים. 'אסתתר ביער', חשב לעצמו.

יחד איתו היו עוד כמה יהודים, יחד הם היו 6 איש. הם צעדו אל היער, מסתתרים, בעוד היהודי המשיך פנימה, לחפש מקום מוסתר מעין רואים, בו יוכלו לשהות בימים הבאים. כמה מאות מטר פנימה, הוא ראה לפתע בקתה קטנה ומוסתרת, צמוד לנהר ממש. הדלת היתה פתוחה והבקתה ריקה. הוא הביא את חביריו והם הסתדרו שם.

דקות ספורות לאחר מכן חמקו כמה דמויות אל הנהר הסמוך, ירדו וטבלו, עלו והסתפגו והחלו ללכת חרש חזרה לכיוון העיר, חוצים את הכביש הראשי אחד אחד, בריצה, אל הצד השני.

כאשר היו באמצע הגבעה, ניבט עליהם הבית אותו חיפשו. ליבם כמו חישב לצאת אחד מהם פרץ בבכי מהוסה, מושתק על ידי חבריו שחששו אולי אי מי ישמע ויגלה אותם.

בשקט בשקט הם עברו את הגדר, בודקים שוב ושוב שאין שום כלב באזור, שלא יתחיל לנבוח להם פתאום ויעיר את כל העיירה, ואז הם ראו – – –

למרגלות הבית עמדה רצפת אבן… רצפת אבן? לא! לו שאלת אותם אותו רגע מה המקום, לא היית נענה. הם היו מרוכזים כולם באותה רצפת אבן, שתחתה שכן קברו של רבם.

רצפת אבן – – –

הם השתטחו על הרצפה, שעבורם היתה הכל, כל חייהם, כל תקוותם וכל רצונם. המקום עבורו הם סיכנו את חייהם, פשוטו כמשמעו, והחלו להתפלל בלחש, משתדלים להחניק פרצי בכי ואנחות.

רצפת אבן – – –

"כי כל מגמתי וכל תשוקתי ותקותי היא רק להיות על ציון הקדוש הרבה פעמים, אולי אזכה לפרש שיחתי…"

♦ ♦ ♦

הסיפור אינו פרי הדמיון, כי אם מעשה שהיה. סיפור אחד מתוך מאות ואלפי סיפורים של מסירות נפש, של אנ"ש, כפשוטים כגדולים, להגיע לציון רביה"ק. מתוך אלפים של געגועים, של כיסופים, של כמיהה מתמדת לדבר אחד: לציון רבינו.

ובאותן שנים, כאשר הדרך לציון סגורה היתה על מסגר, התנהלה חסידות ברסלב סביב הציון. שיחות, התבודדות, תפילות, רצונות, כיסופים – "רבונו של עולם, עזרני להגיע לציון רבינו הק'…" ובאותן שנים, כותב רבי יצחק ברייטער הי"ד במכתב "מוכרח אני להפסיק כתיבתי מגודל ההשתוקקות והגעגועים והבכיה, אשר מתעוררים בקרבי בזכרי את עבודת משרתים באי היכל בהיכל, עולי ציוּן ברננה…"

רצפת אבן – – –

הציון הקדוש – – – המקום אליו מתגעגע כל חסיד ברסלב.