וְהִזְהִיר לַעֲשׂוֹת כְּרוּז:
שֶׁכָּל מִי שֶׁסָּר אֶל מִשְׁמַעְתּוֹ וּמְקרָב אֵלָיו
יִהְיֶה עַל ראשׁ הַשָּׁנָה אֶצְלוֹ לא יֶחְסַר אִישׁ
(חיי מוהר"ן ת"ג)

כ-110 שנים לאחר פטירת רבינו הקדוש רבי נחמן מברסלב, ירד מסך הברזל הקומוניסטי על רוסיה הקומוניסטית. שונאי דת השתלטו על הארץ הגדולה בעולם ושלטו בה בכח הזרוע והגירוש לסיביר. החרדים לדבר ה' היו הסובלים הראשונים והגדולים ביותר משלטון זה, אלפי חסידי ברסלב שנשארו שם, מסרו נפשם ממש ע"מ לשמור על ה"קיבוץ" הקדוש בציון רבינו הקדוש בראש השנה – כפי שציווה הוא ז"ל.

ומעבר מזה, בשאר העולם, שוב אין אנ"ש היקרים יכולים לעלות אומנה, אל המקום אליו נשואות עיניהם; אל המקום בו הם תולים את ישועתם הרוחנית – הציון הקדוש. אין הם יכולים, הדרך חסומה, סגורה על מסגר ובריח.

קמעא קמעא, בשנים הראשונות שאחר ירידת המסך, עוד מקלח זרם הבאים; טיפין טיפין הם עולים, נקבצים ובאים אל הציון הקדוש, מסכנים נפשם הגשמית למען ישועתם הרוחנית. כי אצל חסיד ברסלב, אין דבר גדול מזה!

לובלין…

ובפולין, שם מתקבצים אנ"ש לקיים לפחות את הקיבוץ, אם לא על הציון הקדוש, אזי בעיר לובלין. רבי מאיר שפירא, המהר"ם מלובלין, שרחש חיבה לחסידי ברסלב, מעניק להם את בנין "ישיבת חכמי לובלין" המפואר, למען יערכו שם את תפילותיהם ולמען יוכלו להתאכסן שם.

והרגשות עולים, עולים וזועקים מעלה מעלה, זועקים בקול ניחר, קול שאינו נשמע אלא למבינים, על כיסופיהם העזים להיות בשעה זו בציון הקדוש, בעיר אומן אשר באוקראינה.

אבל עוד יחלפו שנים עד שגרזן הכיסופין ישבר את חומת המניעות העזה המפרידה בין הלב והמעיין, עדיין הם כוספים ולא זוכים; עדיין בליבם תפילה, ועדיין פיהם מרחש בקשה לפני הבורא, ובנתיים, הם מתכנסים במקום גלותם, לובלין המעטירה, לקיים את חובתם ככל יכולתם.

שעת בין ערביים. החיה הנאצית מרקדת בכל עוזה, שוטפת את העולם היהודי בנחלי דם שוצפים; מקריבה על מזבח שנאתה מליוני יהודים, ביניהם סלתה ושמנה של חסידות ברסלב. נחלים שעתידים לשטוף את אירופה כולה במשך כ-6 שנים. שואה. שואה שאחריה שוב לא יהיה עוד העולם היהודי מה שהיה.

אחרי המבול…

ויהי אחר המבול. קמעא קמעא מתאספים להם חסידי ברסלב, העקורים כאחיהם. מהם עולים ארצה, מהם ששמים את פניהם ליבשת אמריקה.

ועדיין, כולם כוספים. כוספים אל אותו מקום אשר אף הוא שתה מכוס התרעלה, מיצה אותה עד תומה; אל העיר אומן, שהקריבה 32 אלף מבניה היהודיים. לא עוד תשמע שפת היידיש ברחובותיה, לא עוד יתהלכו יהודים בסמטאותיה.

אומן ריקה מיהודיה. אך ברוסיה האדירה, עדיין נותרה גחלת, לשמור ולשמר את המסורת; עדיין מתקבצים להם מעט יהודים מבוגרים ועוד פחות מהם צעירים, עולים לראש השנה לציון רבינו הקדוש, ומקיימים את המסורת הברסלבית.

"זכיתי להיות אצל הרופא…"

רבי מיכל דורפמן (בתקופה מאוחרת יותר), ששהה שם באותם זמנים, שלח מכתב לאחיו הגר בישראל, "ב"ה הייתי אצל הרופא", ונכדו של אחיו סיפר לכותב השורות בשם סבו: "כשר' מיכל אמר 'רופא', ידענו שהוא מתכוון לרבי נחמן", ובמסירות נפש בשלה סיכן אף את חייו לאחר שכבר היה חשוד בעיני השלטון על קונטרה-רבולוציה – הפצת יהדות, הקפיד מדי שנה בשנה להשתתף בקיבוץ, המרוחק מאות על מאות קילומטרים מעיר מגוריו, אליה ברח כדי שלא להתבלט יתר על המידה בעיני השלטון.

וב"עולם החפשי", בארצינו הקדושה, מתכנסים להם אנ"ש בירושלים, או במירון, ל"קיבוץ" הגדול, מאות רבות עולים ירושלימה או מירונה, כדי לקיים את צו ה"קיבוץ"; עוזבים מאחוריהם בית ובאים לישון באיזו אכסניה לא הכי נוחה, כי כך רצה רבינו. ונשותיהם הצדקניות, אף שנוטלות על שכמם עול כבד, להשאר לבדן בביתן בימים הקדושים ביותר, שמחות הן על כי בדרך זו הן שותפות לעשיית הרצון ההוא, ונוטלות על שכמן את העול כאילו לא היה זה אלא מתנת שמים…

"דרכי ציוּן אבלות…"

ובלילות, בשעת ההתבודדות, או סתם כאשר עולים הרצונות ומתגברים על כל לב ברסלבי, פורצות התפילות מלב כל: "וליוצא ולבא אין שלום, דרכי ציון אבלות מבלי באי מועד. ועתה מאין יבא עזרינו, אנא נשפוך שיחנו… ועזרינו בזכותו וכוחו שיופתחו במהרה שערי ציון הנעולים, ופתח לנו שער בעת נעילת שער… ונזכה כולנו לבא שמה ברננה ולהשתטח על הציון הקדוש בתפילתנו.." (שארית יצחק, תפילות). והנחלים זורמים אל הים, שאינו מלא לעולם, והרגשות והכיסופין הם משהו שאי אפשר לתארו במילים אנושיות כלל, שאלו גם שאלו את המבוגרים יותר שבין חסידי ברסלב. אילו כיסופים, איזו השתוקקות…

ואם כבר זכה מאן דהוא להגיע; אם כבר מימש מאן דהוא בדרך לא דרך את הרצון העז הזה, הרי שבשובו הוא הפך לשיחת היום ממש. בפנים משתוממות ומתפלאות, שמחות ומקנאות התקבל אותו האיש בינות לכלל אנ"ש, מאמינים ולא מאמינים, מאמינים וליבם בוכה, מתי יזכו אף הם לכך, מתי – – –

קמעא קמעא צועדים שוב…

אבל, אין מסך של ברזל העמיד בפני תפילותיה של נשמה יהודית, ואין חומה שאינה נפרצת ממהלומות הרצון, וקמעא קמעא, שוב עושים חסידי ברסלב את דרכם לעבר המקום הנכסף. שוב, קמעא קמעא, צועדים חסידי ברסלב, בודדים, אחר כך עשרות, אח"כ מאות, פורצים בהיחבא את המסך, ובצנעה פוקדים את ציון רבינו הקדוש, פקידות חטופות, אבל הם שוב שם.

על פני תבל ומלואה, על פני רוב יבשות העולם, הוכרחו אותם חלוצים לנסוע ע"מ להגיע לבסוף לציון הקדוש. העולם כולו ראה אז והביט נדהם על אותם "מטורפים" העושים דרכם על פני עשרות מדינות, פן ואולי יצליחו לפקוד לדקות מספר את הציון בסופו של מסלול. אך הם אינם מביטים על שום הפרעה. העולם הזה, על דרכיו הגשמיות, הוא מהם והלאה. אל מול עיניהם עומד רק אותו קיר צהוב אשר לרגליו נמצא הקבר, מקום מנוחת רבינו; המקום אותו היווה למשכן לו, המקום שהוכן לו מששת ימי בראשית.

וכך נסדק לו המסך, ומשנה לשנה ומתקופה לתקופה הופכת הנסיעה לברת מימוש יותר ויותר. ועדיין, מעטים מאד הם אלו שזכו לעלות אומנה, לומר תיקון הכללי, ומעטים הרבה יותר זכו להיות שם בראש השנה עצמו.

וביום בהיר, נפל לו המסך.

הדרך, אשר נסללה בתמצית נפשם של כה הרבה חלוצים, הפכה לפתע ביום בהיר אחד לדרך סלולה לרבים, ואין מונע ואין פוצה פה. סעו, לכו באשר תתהלכו! כי פנה יום, וכבר נפל לו המסך

והם נוסעים!

וכל שנה, בערב ראש השנה, נסוכה על פניו של כל חסיד ברסלב אותה התרגשות מוסתרת, הן תיכף יבא ויהיה על הציון הקדוש, הן תיכף יתראה פנים אל פנים עם רבו, רבו! הקלה היא בעיניכם?

ופרוטה לפרוטה מתאספת, ופרוסת לחם נחסכת, וצרור נקוב הופך לדמי נסיעה שלימה, ובן אוחז ביד אב, וכל חסיד נלהב, כי עוד מעט קט הוא "שם"…

אשרינו שזכינו!

ואם אתם כבר כאן, אנחנו ממליצים לקרוא את המאמרים במדור אומן ראש השנה, את המדריך הרוחני לנוסע לאומן, ואת המדריך המלא לנוסע לאומן, לקרוא את סיפורו של קבר רבי נחמן, ואיך יודעים היום את מיקומו המדויק