אומן ראש השנה – זה לא בשבילי!

תקציר: המאמר בא לענות לכל אותם יהודים יקרים שמאמינים בצורך שבנסיעה לאומן, ומודעים לחשיבותה, אבל טוענים בתוקף "אומן זה לא בשבילי". אני רוצה, אבל אני פשוט לא מסוגל לנסוע. הרב ארז משה דורון בא לענות על שאלה זו.

* * *

לפני זמן מועט קיבלתי מכתב מיהודי יקר, תלמיד חכם, עדין נפש, שקשור לרבנו, וכך הוא כותב לי: "אני יודע שרבנו רוצה שנבוא אליו בראש השנה, אין לי ספק בזה. מעבר לכל העניין שאין לי כסף לזה, אבל אני רוצה להגיד לך את האמת, אומן זה לא בשבילי, אני לא בן אדם כזה שאוהב המוניוּת, ואין לי שום כוח לתורים ולטיסות ולנסיעות, מה אתה אומר, מה עושים?" נזכרתי בחבר שסיפר לי שבשנה שעברה, בתור חזרה לארץ, בשדה תעופה מקייב, היו כמה יהודים שלא הורגלו לקשיי הדרך ואיבדו את הסבלנות. אחד מהם שאל בטרוניה את חבר שלי: "מה זה כאן, גיהינום?" אהבתי את התשובה: "כן, זה גיהינום. אבל הגיהינום פה למטה זה במקום גיהינום שם למעלה. ונראה לי ששם זה יותר כואב, אז אולי עדיף לקבל את זה בשמחה".

* * *

פעם אנשים נסעו סביב חצי עולם כדי להגיע לאומן, הוציאו אלפי דולרים שלא היו להם. סיכנו את עצמם, התחמקו מעיני הק-ג-ב. והכול בשביל דבר אחד – להיות רבע שעה באיזו חצר אחורית של דירה אוקראינית באומן. להגיד תיקון הכללי אצל רבנו. זה לא היה מזמן כל כך. זה היה לפני פחות מעשרים שנה. בראש השנה תשנ"ח אני עצמי השתתפתי בנסיעה מסוג זה. והיום – הדרך פתוחה. המחיר הוא מאות דולרים ולא אלפים. והעיקר – אפשר להגיע! ובכל אופן חשבתי לענות ליהודי שכתב לי: "אומן זה לא בשבילי" – "אתה לא יודע כמה שאתה צודק. זה לא בשבילך. אומן זה גם לא בשבילי. הפעם זה בשביל רבנו. מי שנוסע לראש השנה, לוקח חלק בתיקון העולם, בקירוב הגאולה, בהמתקת הדינים מעל כלל ישראל. הוא יוצא לשטח זר למשימת קרב בעבור כל הנשמות כולן. בלי מרכאות כפולות. בלי מליצות. פשוט כך. כה רבות עשה ועושה רבנו בשבילנו, כמו שאמר: "הלא אני דומה כמי שהולך יומם ולילה במדבר, וחותר ומבקש לעשות ממדבר יישוב. כי בכל אחד מכם בלבו מדבר שממה מאין יושב, ואין שם מדור לשכינה. ואני חותר ומבקש בכל עת לעשות איזה תיקון ומקום בלבבכם להיות שם מדור לשכינה. הלא כמה יגיעות צריכין לעשות מאילן סרק, לעשות ממנו כלים יפים וראויים לתשמיש אדם. כמה יגיעות צריכין לזה עד שמסתתין אותו ומנסרין אותו ומתקנין אותו במעצד ובשאר כלים הצריכים לזה. כמו כן ממש יגיעות כאלו צריך אני לייגע את עצמי עם כל אחד מכם, לעשות עמו איזה תיקון" (חיי מוהר"ן רמ).

ומה הוא מבקש ממנו בתמורה? מכתב מרגש שכתב רבנו לכל אנשי שלומנו בעת שישב בזאסלאב מכיל את התשובה לשאלה זו. מדהים עד כמה מילותיו מיועדות היום ממש לכל אחד מאתנו: "שאלתי ובקשתי מכם, שלא יהיה לריק יגיעי שיגעתי עם כל אחד ואחד, ושמתי את נפשי בכפי בשביל טובת נפשכם. ובכן אהובי, אחיי ורעיי, חזקו ואמצו ביראת השם, כל אחד ואחד לפי כוחו ובחינתו, ולא יהיה לריק יגיעי. ושמרו תורת משה עבד השם כאשר לימדתי אתכם. ותדעו, שאף על פי שאני רחוק עכשיו מכם, אין זה כי אם ריחוק הגופות, ואין ריחוק הזה, חס ושלום, בנפשותינו, כי קרובים אנחנו. אהוביי, אחיי ורעיי, נא ונא, שיהיו דברי אלה, אשר התחננתי, קרובים אליכם יומם ולילה. נחמן בן מורנו הרב שמחה".

* * *

בראש השנה האחרון, כשהביא זינגר אלפי נשמות חדשות לאומן, ואנשים ישנו בשקי שינה על הדשא, משום שבבתים כבר לא היה מקום, הייתה הזדמנות לקיים מצוות הכנסת אורחים מהודרת מאוד. (מי שם לב שבימים שלפני ראש השנה ושלאחריו היה קר ומעונן, ובימי החג היה בהיר ונעים? מי שישן על הדשא בוודאי הרגיש בחסד האלוקי הזה). כשמגיעים יהודים רבים כל כך, ממקומות רבים כל כך, יש אפשרות לשמוע סיפורים מעניינים מאוד. לו היו אוספים את כולם, הייתה לנו אנציקלופדיה של מאות כרכים. ובכן, בסעודת החג הראשונה, כשישבנו כל החברים בחצר ה"וילה" ברחוב טולסטוי, נחת עלינו פתאום, משום מקום, יוסף (השמות והפרטים שונו כדי שלא לאפשר זיהוי). יוסף הוא יהודי מבוגר כבן 60. רווק, דתי במקצת, יהודי פשוט של יום-יום. "אפשר לאכול אצלכם?" שאל והתיישב. המנות היו ספורות, אבל יהודים הם מעל המניין, וגם ליוסף נותר דיי והותר לסעודת החג. בין הדגים למנה העיקרית, כשהגיע זמנם של דברי התורה, שאל מישהו את יוסף איך, בעצם, הגיע לכאן. "פשוט מאוד, רבי נחמן הזמין אותי", השיב יוסף. כן, כולנו מכירים את התשובה הזאת. "אבל איך הוא הזמין אותך?" דחקו בו החברים. יוסף הוא מדריך טיולים במקצועו. הוא גר ביפו. וכך הוא סיפר: "חלמתי חלום. בחלום אני הולך לבדי בדרך הביתה. החום גדול ומתיש, ואני מרגיש שאני ממש הולך למות מרוב חום, ואין לי כבר שום כוח ללכת. ואז אני מתפלל להשם שישלח לי מישהו שיעזור לי. פתאום אני רואה מרחוק מישהו שהולך בשביל ומעלה ענני אבק. גם מרחוק אני רואה שהוא שמח מאוד, שר ומפזם לעצמו. אני ממתין לו וכשהוא מגיע אליי, אני רואה יהודי מזוקן, ג'ינג'י, שמח וטוב לב. הוא שואל אותי: "יוסף, אתה מכיר אותי?" ואני אומר לו: "לא, אני לא מכיר אותך". "אני רבי נחמן", הוא אומר. "ולאן אתה הולך?" הוא שואל אותי. "ליפו", אני משיב לו והוא אומר: "יופי, גם אני ליפו. בוא נלך יחד". הוא לא נותן לי לשתות או משהו כזה, רק מתלווה אליי, אבל מצב הרוח שלו שמח ומעודד כל כך, ונותן לי כוח להמשיך בדרך. אחרי זמן רב הוא עוצר פתאום ואומר לי: "יוסף, הסתכל מה יש לי על הגב". ואני רואה שיש לו על הגב מיליון תרמילים, מזוודות, תיקים. ותאמינו לי, מסביר לנו יוסף, אני מדריך טיולים, אני מבין בתרמילים, ואני אומר לכם – מיליון תרמילים! ואז רבי נחמן אומר לי: "יוסף, אולי תעזור לי לסחוב". "בטח", אני מתלהב, "אני אסחב לך את הכול". רבי נחמן מחייך. "לא, אתה לא יכול לסחוב את הכול. תבחר לך דבר אחד". טוב, אני בוחר תרמיל קטן ויפה ואז אנחנו ממשיכים ללכת". זהו. זה סוף החלום. בשלב הזה היו כבר סביב יוסף שלושים איש, ואף אחד מהם כבר לא אכל. "אז אני לא מבין", הקשה מישהו מבין השומעים, "איך זה קשור לכך שרבנו הזמין אותך?" "מה אתה לא מבין?" ענה לו יוסף, "ככה אני עוזר לרבי נחמן לסחוב את התיקים שלו". מעודי לא הייתי חושב, שאדם כזה יזכה לחלום כזה, ומעודי לא הייתי חושב שהוא יפרש חלום זה בפירוש מדויק כל כך ועמוק כל כך. הוא פשוט בא לאומן בשביל רבנו, לעזור לו בסחיבת התיקים – בתיקון העולם. לך תדע מה יש בתוך יהודי הכי פשוט. עולמות!

ועוד סיפור. באחת הפעמים, בחזרה מאומן, ישב לידי במטוס יהודי שאמנם נראה דתי, אבל במחילה מכבודכם, נראה כמו עבריין. הוא לא הציג את עצמו בפניי וגם לא שאל לשמי. הוא פשוט התחיל לדבר אתי מהרגע שהתיישב ועד הנחיתה. במקרים אחרים, הייתה חוויה זו יכולה להיחשב לחוויה מטרידה, אבל במקרה הזה היה הכול מפתיע כל כך, שתוך זמן קצר פשוט הבנתי שמדברים אתי דרכו משמים והתחלתי להקשיב. ואלו היו דבריו הראשונים. לא אשכח אותם לעולם: "אתה יודע מה הבאתי מתנה לרבנו לכבוד החג?" עצם השאלה הממה אותי. איזה רעיון מקסים. הלא לו היה רבנו חי בגוף, גם אני הייתי יכול לחשוב להביא לו מתנה. האיש לא ציפה למענה וגילה לי בתמימות מה הייתה מתנתו: "אלף שעות התבודדות"! עשו נא חשבון מהיר: אם מתבודדים בכל יום שעה אחת, אפשר לארגן מתנה כזו במשך כשלוש שנים. הייתי המום. כן, בוודאי שגם אני מתבודד, אבל אלף שעות! איזו רצינות, איזו התמדה! במשך הטיסה סיפר לי היהודי היקר הזה על נסים ונפלאות אמתיים שזכה בהם במהלך ההתבודדויות שלו. ממש דברים שמעל לטבע. ואחרי שכבר הייתי מלא בסיפוריו הוא אמר לי: "אבל את הנס הכי גדול עוד לא סיפרתי לך". אחרי כל הסיפורים ציפיתי למשהו נסי באמת, אבל הוא שב והפתיע אותי: "הייתה לי בעיה עם כעס מעשי", הוא אמר, וכשראה שאינני מבין את המונח הזה, טרח להסביר לי – "כשכעסתי על מישהו – זה היה מעשי". בקיצור, הוא היה רוצח, וגם ישב על זה בכלא שנים רבות. "אפילו כשמישהו היה קצת מרגיז אותי – הוא גמר מבחינתי", הסביר לי, ואני התחלתי קצת להתכווץ בכיסא. "אני הבנתי שרבי נחמן הבטיח לעזור לנו. ורבי נחמן אמר שמי שמתבודד – החיים שלו ישתנו. אז התחלתי להתבודד כל יום שעה, כמו שהוא אמר, וביקשתי רחמים מהשם שאני אפסיק לכעוס. תבין שזה היה בערך כמו לבקש שהשמש תפסיק לזרוח בבוקר. ככה זה היה מבחינתי. היה לי קשה מאוד. פעמים רבות התייאשתי כי לא ראיתי תוצאות, אבל האמנתי ברבי נחמן והמשכתי. תאמין לי, בסוף הכול נגמר. יש לי תאריכים שבהם השתנתי. אני לא כועס היום על זבוב. תראה, לדוגמה, נהג המונית הרוסי שלקח אותנו היום לשדה תעופה. הוא לא הגיע בזמן ולא נהג כמו שצריך. במקרה אחר הוא היה מוצא את עצמו עם הרכב שלו באיזו תעלה. אבל אני לא התרגזתי אפילו קצת. כעס זה עבודה זרה, לא? ההתבודדות ריפאה אותי". אתם מבינים? הוא פשוט לקח את זה ברצינות. הוא האמין בזה בתמימות. הוא לא התייאש, והפך לאדם אחר!

והסיפור השלישי, מבחינתי, הוא חידוש גדול יותר מקודמיו: באחת הנסיעות הזדמן לי לפגוש יהודי שרואים עליו שהוא מורם מעם. מיד כשפתח את פיו ראיתי איזו אצילות, אילו מידות, ואיזו תורה קולחת מפיו – בבהירות, באהבה, בחן, בענווה. ממש כזה שאמרו עליו חז"ל שהרואה אותו אומר מיד: "אשרי אביו שלימדו תורה. אשרי רבו שלימדו תורה". חשבתי לעצמי, מעניין מה הוא קיבל מרבנו. רבים טועים וחושבים שרבנו טוב רק לשבורי לב, לרחוקים, אבל כוונת רבנו היא אחרת. "אין שום דבר מצווה וקדושה ועצה טובה, הנצרך לכל אדם שבעולם, בכל דרגא ודרגא, שלא נזכר בספר הקדוש והנורא הזה, כי מאוד עמקו מחשבותיו. כי הוא מדבר מכלליות הכול בכלל ובפרט, כולל כל העולמות והדרגות שבעולם של כל אדם, כקטון כגדול, מן ראשית נקודת הבריאה, שהוא תחילת האצילות, עד תכלית נקודת המרכז של עולם העשייה הגשמי שהאדם עומד עליו, כל אחד ואחד לפי מקומו ומדרגתו באותה השעה והזמן, מן האדם הגדול שבגדולים עד הקטן שבקטנים, ואפילו המונחים למטה למטה…" (הקדמת ליקוטי מוהר"ן)

הגיעה עת רצון, והיהודי הזה פתח את לבו בפני וסיפר: "אני בא ממשפחה מכובדת. כבר דורות שראשי משפחתנו הם רבנים. חלקם אפילו ידועי שם ומפורסמים. את התורה קיבלתי עם החלב שינקתי. זה היה חלק מהמהות שלי. הייתי מתמיד עצום וגדלתי בתורה. הרגשתי שאני נמצא במקום טוב. הייתי מרוצה מעצמי, ולמה לא, בעצם? אבל אז באחד הימים, התפללתי במקרה בבית כנסת שאינני מכיר, משום שהייתי בדרכים ומחוץ לסדר הרגיל שלי. ועל אחד השולחנות, נפל לידי הספר 'ליקוטי מוהר"ן'. לא חשבתי לפתוח אותו. יש לי מספיק מה ללמוד. אבל, משום מה, בכל זאת פתחתי ודפדפתי, שלא כהרגלי. מה אומר לך? אני יודע ללמוד, אני מכיר ספרים, אבל הספר הזה חתך אותי לחתיכות. הוא פשוט אמר לי: 'ברוך, אתה לא הולך בכיוון הנכון. יש מקום שאתה צריך להגיע אליו, שכל יהודי צריך להגיע אליו, ואתה מאוד רחוק מהמקום הזה'. המחשבה הזאת הפתיעה אותי, ובאמת – גם הכעיסה אותי. מה פתאום שמישהו יגיד לי משהו כזה. מה אני – איזה בעל תשובה שלא יודע שום דבר? סגרתי את הספר מתוך כוונה שלא לפתוח אותו לעולם. אבל הדברים לא הניחו לי. 'וכי כך למדת? לשקר לעצמך, לברוח מהאמת?' הציק לי קול פנימי. נלחמתי בו. 'זה לא שייך אליי. יש לי כל מה שאני צריך, ולעולם לא אהיה חלק מהמשוגעים הללו'. זה לא עזר. בצר לי שיתפתי כמה מחבריי, אברכים מהכולל שאני לומד בו, ולבסוף גם את ראש הכולל. כולם אמרו לי אותו הדבר: 'מה אתה צריך את זה? יש לך מידות ויש לך תורה. מה חסר לך?' עברה תקופה שבה הצלחתי לשכוח מזה, אבל רבי נחמן לא עזב אותי. 'מה עם האמת שהרגשת?' היה שולח לי מחשבות. בסוף נשברתי והתחלתי ללמוד 'ליקוטי מוהר"ן' בסתר. רק השם יודע איזה שינוי חל בי מאז. אם אנסה לומר לך מה השתנה בי, אומר מילה אחת – 'השם'. השם יתברך. כן, אני יודע שכתוב עליו בספרים, אבל רבי נחמן רצה שזה יהיה כתוב לי בעצמות. 'כל זמן שאין מאיר הדעת בבני אדם, ואינם יודעים ומרגישים אלוקותו יתברך וממשלתו, אינם בכלל בני אדם, מאחר שאין בהם דעת לדעת את השם, שזה עיקר גדר האדם' (ליקוטי מוהר"ן ח"ב תורה ז סעיף ד). ואני הסכמתי להודות שאני בכלל לא מרגיש אותו, רק יודע עליו. לא אותו. ועכשיו אני כאן באומן. כשאני חושב איזה דבר גדול יש כאן, ואיך הסתירו אותו ממני, אני ממש בוכה".

…עם ישראל, בשביל עם ישראל, בוא לאומן בראש השנה. אל מי שיכול לאסוף נשמות ירודות ביותר ונעלות ביותר, למצוא בכל אחת מהן את ניצוץ האור האלוקי הייחודי לה ולהבעיר אותו עד לב השמים. וכשרואים את כל הניצוצות הללו בוערים יחד, מבינים מה יקרה כשתבוא הגאולה.

* * *

עד כאן המאמר "אומן זה לא בשבילי". אנו ממליצים לקרוא גם את המאמרים הבאים: למה נוסעים לאומן, מדריך רוחני לנוסע לאומן, והמדריך המלא לנוסע לאומן

(פורסם לראשונה באתר האינטרנט של הרב ארז דורון – לב הדברים)