הסיפור הבא הועתק מספר הזכרון לקהילת פשדבוז', שערך בנו חורגו של ר' אפרימל קרקובסקי זצ"ל (יום ההילולא: ט"ז טבת), ובו הוא מספר את הסיפור הנפלא הבא, על ר' אפרימ'ל – ועל יהודי יקר ותמים שהתקרב דרכו לברסלב – ה"ה ר' הלל ליבסקינד הי"ד.

ויהי סיפור זה לזכר נשמותיהם.

 משה צחי, ספר פשדבוז' 

כשהיה נער צעיר, וישב על הבאר באמצע השוק עם החבורה – שוליות החייטים והסנדלרים ועסק במעשי קונדס ושובבות, קראו לו "החברה": "הלל דער ברייטער" (הרחב) על שום מבנה גופו הרחב והאתלטי, אך ברבות הימים, כשהתרחק מרחק ת"ק פרסה ועלה על דרך אחרת לגמרי, קראו לו: "הלל זקנקן" וזה על שום הזקן שהתחיל פתאום לגדל, והוא עודנו בחור צעיר לימים. אפילו בעיירה כמו פשדבוז', שלא היה בה כמעט יהודי נשוי בלי זקן, ואישה יהודיה נשואה בלי פיאה נכרית, היה זה חידוש גדול; כי בדרך כלל, התחילו לגדל זקן רק לאחר החתונה, ואילו הוא, הלל, בהיותו עוד צעיר עול ימים, התחילו פתאום לבצבץ זיפים שחורים על סנטרו ולחייו, ואלה הלכו וגדלו, הלכו והתרבו עד שהפכו לזקנקן שחור ויפה סביב פניו העגולים והמלאים; היה זה מאורע בלתי רגיל בעיירה, מה גם שהלל זה, לא השתייך לחוגים החסידיים, לא נמנה על "חובשי ספסל" בית המדרש, שאפילו בחדר לא זכה ללמוד הרבה זמן, כי כבר בשחר נעוריו, נאלץ לעזור לאביו הסנדלר, העני, והחולה. לאור כל זה נוכל להבין שכינוי זה, ממש התבקש מאליו, מה עוד בעיירה שלתשעה יהודים מכל מנין היו כינויים… כל אחד וכינוי שלו… ורק דרכו יכולת לדעת במי מדובר… אך כאן, לא הזקן היה עיקר הסנסציה, אלא הסיפור שהסתתר מאחוריו, וסיפור זה מרתק ביותר. 

הלל ליבסקינד היה בנם הבכור של משה הסנדלר וריילה הינדה אשתו. משה ליבסקינד שהיה חייל בצבאו של ניקולאי, חזר מהמלחמה שבור ורצוץ, חולה וגבו כפוף, וילדיו הצעירים, הלל ואחיו איצ׳ה הג׳ינג׳י, נאלצו להתיישב על השרפרפים ליד השולחן הנמוך — המלא כלים ואביזרים שונים לסנדלרות — ולעזור לאביהם החולה, להוציא לחם מן העבודה הקשה, המפרנסת את בעליה בקמצנות יתירה. 

כאמור, ענין הזקן היה רק הסימן החיצוני שהצביע על המהפכה הפנימית שהתחוללה בלבו ונפשו של "הלל בעל הזקנקן", מהפכה ששינתה את כל דרך חייו — דרך שהיתה כאילו מזומנת וקבועה מראש לשולית סנדלרים, בעיירה יהודית מזרח אירופית, בתקופה שבין שתי מלחמות העולם — שינוי דרמטי זה התחיל ב״בוקר טוב" רגיל, אחד מאלה שר׳ אפרימ׳ל ז״ל, הקדים בהם שלום לכל אדם; פתח ב״בוקר־טוב" וסיים ב״חסיד ברסלב"… כשלנגד עיניהם המשתאות של תושבי העיירה השתלשלו פני הדברים כך. 

בשנים הראשונות שלאחר מלחמת העולם הראשונה, עזב ר׳ אפרימ׳ל את דירתו בבית ר׳ ישראלקי מיכאליץ (אביו של ר' הלל מיכאליץ. ש"ב) ועבר לגור תקופה מסוימת, בביתו של ר׳ חיים מרמלשטיין, במעלה אותו הרחוב, רח׳ קרקובסקה; רצה הגורל, שמשה הסנדלר, שגר קודם לכן בחצרו של ישראלקי מיכאליץ, עבר אף הוא לדירה אחרת באותו הרחוב, לביתו של סטרדל, שהיה בדיוק מול ביתו של חיים מרמלשטיין. 

בכדי להגיע לנהר הפיליצה, שממנו שאבו רוב תושבי העיירה, מים לכל צרכיהם; נאלצו דיירי הבתים, שבצדו המזרחי של הרחוב, לחצות את אחת החצרות או את אחד מבוסתני הפירות, שבצד המערבי של הרחוב, הגובלים עם שפת הנהר; היה זה טבעי, איפוא, שהלל דנן, עבר לעתים קרובות את חצר הבית של חיים מרמלשטיין; אם לשאוב דלי מים, אם לקנות קצת פירות מהבוסתנאי — שקנה את הפרי מבעל הבוסתן בעוד הפרי בוסר — על־גבי העצים, ובתקופת ההבשלה, עבר עם משפחתו לתוך אוהל שנטה בבוסתן, לשמור על הפרי, מפני המזיקים ההולכים על שתיים — ואם לפוש קמעה ולחטוף תנומה — בשבתות אחרי הצהריים, בימי הקיץ החמים — תחת עצי פרי המצילים והמדיפים ריחות משכרים… היה זה גם טבעי, שהוא נפגש לעתים קרובות, פנים אל פנים עם ר' אפרימ׳ל — שגר באותו בית, ור׳ אפרימ׳ל כדרכו, קידם את פניו ב״בוקר טוב" רחב, צוהל ומסביר פנים… 

מובן מאליו, שעל "בוקר טוב" יש לענות "בוקר טוב", על "שבת שלום" עונים "שבת שלום" וזה מספיק לסיבוב הראשון… במפגש השני ר׳ אפרימ׳ל שואל: "מה שלום אבא? איך הוא מרגיש? והדרך ארץ מחייב לענות: "ברוך השם, ככה, תודה!"… וכך נטווה חוט אחרי חוט, חוט אחרי חוט, והם משתזרים והולכים, הופכים לעבותות, עבותות אהדה, הערכה ואהבה הדדית, עבותות שלא במהרה יינתקו… הדיאלוג נמשך לאורך כל הדרך, השאלות, ולצידן התשובות… מה נשמע? יש עבודה, ואיך הפרנסה? לא כל כך, אה? איי איי "קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים־סוף", אך השי״ת יעזור, "חסדי ה׳ כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו"… אולי תכנס לשעה קלה, תשתה כוס תה, לא אעכב אותך זמן רב – ברוך הבא, ברוך הבא, במקרה יש מים חמים בקומקום… לא, לא, אני עצמי אגיש… אצל אברהם אבינו ע״ה כתוב: "והוא עומד עליהם" אומרים המפרשים: עומד עליהם לשרתם… והרי לאברהם אבינו היו הרבה משרתים, אך למען כבוד האורחים, עמד הוא עצמו לשרתם, ואם אצל אברהם אבינו — שהמלאכים נראו לו כערביים, כדברי המפרשים — כך, אצל נפש מישראל, זרע קדושים, בני אברהם יצחק ויעקב — על אחת כמה וכמה… נו, נו, תתכבד, תברך על המזונות תחילה, הם טובים מאוד ה"בני־בית" שלי ידענית גדולה בדברי מאפה, נו, נו… בורא מיני מזונות, אמן. עוגיות טעימות, נכון? אכול, אכול, שתה את התה. שלא יתקרר… 

שהכול נהיה בדברו, אמן… לבריאות… לא אעכב אותך יותר, הרי אתה צריך לעבוד, ד״ש לאבא, שהשי״ת ישלח לו רפואה שלימה מן השמים בתוך שאר חולי ישראל… נו, נו, לך לשלום, להודות? חם ושלום! על מה יש פה להודות? תכנס בהזדמנות, תכנס… אלווה אותך עד השער, אין דבר, אין דבר, שלום, שלום… בעצם אני הוא זה שצריך להודות לך, שזיכית אותי בכמה מצוות בבת אחת – קודם כל מצוות "הכנסת אורחים", שנית, כמה פעמים עניתי "אמן" אחרי הברכות שברכת… אי, רבש״ע, צא וראה, כמה טוב ונעים כששני יהודים נפגשים, קודם כל מברכים את שמך הגדול, נו, ב״ה, ב״ה, לך לשלום תצליח בכל מעשי ידיך, ותכנס בהזדמנות, הכנס… והלל אמנם נכנס, נכנס פעם, נכנם פעמיים ושלוש, קודם לשעה קלה, אח״כ לשעה ארוכה עד שהפך לבן בית, ור׳ אפרימ׳ל קורן כולו מאושר, דואג תמיד לכיבוד, תחילה מזון גשמי, אח״כ, לאט לאט, גם קצת מזון רוחני… אך שניהם קלים לעיכול… עשרה מזמורי תהילים, פרשה חומש, משנה מתוך "פרקי אבות", סיפורי מעשיות לר׳ נחמן מברסלב וכד׳. וירא הלל כי טוב, נכנס, לא התחשק לו לצאת… הוא התקשר לבית הזה ושום כוח לא יוכל לנתקו, לא רק שבתות אחרי הצהריים, לא רק ימים טובים ושאר ימי פגרא שהיו קודש לישיבה בצותא. ללמוד משהו, לשמוע סיפור חסידי מרתק וכיו״ב, אלא, הלל נמשך אחרי ר׳ אפרימל כפרפר זה הנמשך אחרי האור… והדברים הגיעו לידי כך שאפילו בימי חול רגילים, היה פתאום מפסיק את העבודה באמצע, מניח את הפטיש והאמום, ובקפיצה מהירה חוצה את הרחוב, והופ, לר׳ אפרימ׳ל לשמוע "מילה טובה" מפיו… אך ככל שקפיצות אלה רבו ותכפו, הפכו כמובן לבעיה לא קלה. 

הורי הלל — שקודם לכן היו מאוד מרוצים ואפילו מאושרים, מהשינוי הגדול שחל בו לפתע, בפרט מקרבתו לר׳ אפרימ׳ל — התחילו מרננים: לא, לא זו הדרך, בעל מלאכה צריך לעבוד, לעבוד קשה ורצוף, וגם אז המלאכה אינה מפרנסת את בעליה אלא בדוחק, על אחת כמה וכמה כשקמים בכל פעם באמצע ולא חושבים על העבודה, מה יהיה הסוף? זו עבודה זו? 

גם ר׳ אפרימ׳ל מצידו, לא היה מרוצה מביקורים תכופים אלה באמצע היום, והיה משנן באזניו: ראה הלל, עת לכל דבר, אמר החכם מכל אדם, ובאמת, דבר בעתו מה טוב, עת להתפלל ועת לאכול, עת לעבוד ועת ללמוד, כמובן, יש לקבוע עתים לתורה, אך אסור להזניח את העבודה, חס וחלילה… יודע אתה, הלל, מה זה אומר ליהנות מיגיעת כפיים? דוד המלך ע״ה אמר: "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך…" לו ידעת כמה אני מקנא בך, הלל… אתה עובד, אתה חי מיגיע כפיך, ואני מה? אוכל לחם חסד… מימי לא הרווחתי אף פרוטה שחוקה אחת בעבודת כפיים… השי״ת יודע את האמת שהייתי מקבל עלי לעשות כל עבודה, אך אינני יודע מה, ואינני יודע איך. מה גם שאני, ל״ע, כה חלוש וזקוק לרפואה שלימה. תזכור אותי, הלל, בתפילתך, אפרים צבי בן רייצל, לרפואה שלימה במהרה, רפואת הנפש ורפואת הגוף בתוך שאר חולי ישראל… נו, נו, השי״ת בודאי יעזור, שוב לעבודה, שוב, לך לשלום ואל תבוא באמצע היום… 

כה אמר ר׳ אפרימ׳ל וחזר ואמר, אך הלל בשלו, לא שמע בקולו, אם כי בדברים אחרים לא סר ימינה או שמאלה מכל אשר דיבר, כאן לא שמע בקולו למרות רצונו לעשות כן, כי כח המשיכה לר׳ אפרימ׳ל היה חזק יותר מרצונו לשמוע בקולו… והדברים הגיעו לידי כך שאמו של הלל – ריילה הינדה – שקודם לכן היתה מן המאושרות שבאמהות בעיירה, באה לעתים קרובות למשוך אותו הביתה, שיחזור לעבודה, וטענה וטרוניה בפיה: מה ייצא מכל זה? בן תורה כבר לא יהיה, וגם סנדלר לא יהיה, אז מה יהיה הסוף…? 

עד כמה דבריה של האמא דברי טעם היו, נוכחו לדעת מאוחר יותר. כשהגיע הלל לפרקו והתחילו לדבר בו נכבדות, רק אז ראו איך שני הצדדים של אותו הלל אינם מתישבים יחד, ואינם יכולים לגור בכפיפה אחת: אם הכלה היתה בת אותו מעמד, בתו של בעל מלאכה – לא רצתה חתן בקפוטה ארוכה, עם זקן ומתנהג כאחד החסידים… ואם היתה זו בתו של סוחר, חנווני ואפילו רוכל עני אך חסיד, איך זה יקח סנדלר כחתן לבתו? אמנם, בחור ירא שמים ואדוק במצוות, בחור לא מכוער, בריא ובעל דרך ארץ, אך סנדלר… למען האמת, הוא היה מסכים ככר, הרי נדוניה לבתו אין. ואיך יהיה בררן… אך רבונו דעלמא כולא, מה יאמרו הבריות? איך יראה פניו בין "אנשי שלומנו" ב״שטיבל"… וכו' וכו'. 

כך צצה הבעיה בכל חומרתה והיא הלכה והתחדדה עם כל שנה שחלפה, ועם כל שידוך שדובר בו היום, והתנדף כעשן למחרתו גדלה החרדה: הלל הולך ומתבגר – אומרת אמו – בני גילו כבר אבות לילדים… איך נצא ממבוך זה, שאל אביו… כולם היו מודאגים, אף בני ביתו של ר׳ אפרימ׳ל, שלא פעם טרחו, הלכו, נסעו לראות כלה להלל "בן־הבית" וללא הועיל. 

היחידי שלא דאג כלל היה ר׳ אפרימ׳ל. השי״ת יעזור, אמר, וישלח את הזיווג המתאים והנכון, כי הרי "הוא", יתברך שמו, יושב ומזווג זיווגים… וחז״ל אמרו ארבעים יום קודם יצירת הולד מכריזים "בת פלוני לפלוני"… אז מה יש כאן לדאוג? הזיווג קיים, אנחנו בעיני הבשר שלנו לא רואים אותו, אך הוא קיים… והוא יגיע אי״ה בזמן הנכון ובשעה טובה ומוצלחת… 

ואכן הגיע. 

* * * 

לר׳ וולף יעקב מלמד, בת שהגיעה לפירקה. בת נאה וחסודה, אך מחמת עוניו של אביה, נאלצת לעזוב את הבית, לעבוד ולהשתכר למחיתה בעיר הגדולה. מישהו לחש לו, לר׳ וולף יעקב על אזנו, שאולי כדאי לדבר על שידוך, בין בתו, לבין אותו בחור שר׳ אפרימ׳ל מביא אתו לשטיבל… ר׳ וולף יעקב, שחסיד ברסלב היה, התלהב מהרעיון, ראה בזה אצבע אלוקים, וכוחו של ה״רבי", כי הרי הבחור ירא שמים הוא, ומקורב לחסידות ברסלב, אז מה בכך שהוא סנדלר? להיפך, זו דווקא מעלה גדולה, יוכל לפרנס משפחה יותר טוב ממנו… השאלה הגדולה היא, רק מה תאמר הבת, מי יודע, בחורה ששהתה תקופה מסוימת בעיר הגדולה, והוא הבחור בקפוטה ארוכה, עם זקן, וכל הליכותיו יוצאות דופן… אולם, כששאלו את פי הנערה, ואמרה: הן, ברכו על המוגמר, אמרו לדבק טוב, השיקו כוסיות, שברו צלחת, וקבעו זמן החתונה, שתהיה אי״ה בשעה טובה ומוצלחת… 

הלל בעל הזקנקן, אברך נעים הליכות, פנים מחייכות עטורות זקן שחור, סנדלר חסיד ברסלב, מאריך בתפילותיו ומסיימן בתפילות המתאימות מתוך ה״ליקוטי תפילות", עובד חרוץ החי מיגיע כפיו, בעל משפחה למופת ואב מסור לילדיו; כזה השארנוהו בעזבינו את העיירה; לאחרונה ראינו אותו בשנת תרצ״ד (1934) במוצאי שבת, כשנתקבצו כל קרובינו, חברינו וידידינו, לאמירת הסליחות הראשונות, בביתו של ר׳ אהרן צוקר – דודנו, לפני עזבינו את העיירה בדרך לא״י. עודני מרגיש את לחיצת ידו, ע״י האוטובוס, עודני רואה את הדמעות בעיניו, כשאיחל לנו נסיעה טובה, שנגיע בשלום, ושנזכיר אותו ואת משפחתו על המקומות הקדושים, שיזכו גם הם לעלות לארץ ישראל בקרוב… 

מי יכול היה לתאר לעצמו, אז, שלא נראה אותם יותר, שלא נראה אותם לעולם, כי הוא וכל משפחתו הוריו ואחיו, נספו בשואה ולא נשאר מהם שריד. 

חבל על דאבדין. תנצב״ה.