ראו נפלאות…

י״ז בטבת תשע״ז

מול חכמי דורו, שאמרו "עתידה תורה שתשתכח מישראל", עמד רשב"י ואמר: "חס ושלום! לא תשתכח!". מהיכן לקח זאת רבי שמעון? ומה הייתה כוונתו? ומדוע ובזכות מי לא תשתכח התורה לעולם מישראל?

לכו חזו

התורה הראשונה ב"ליקוטי מוהר"ן", היא תורה שנאמרה על רבי שמעון בר יוחאי, מן סיפור דברים מוצפן על תפקידו של רבי שמעון בעולם: מה בא להשיג, מה בא לפעול.

תורה זו, אינה חלק מהסדר הרגיל ב"ליקוטי מוהר"ן. היא אינה ממוספרת, אלא מופיעה כהקדמה, קודם לתורה הראשונה בליקוטי מוהר"ן, וזו התורה:

"לכו חזו מפעלות ה' התגלות נפלא מסוד גדולת התנא האלקי רבי שמעון בר יוחאי ז"ל: רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי הִבְטִיחַ שֶׁלּא תִּשְׁתַּכַּח תּוֹרָה מִיִּשְׂרָאֵל עַל יָדוֹ כַּמּוּבָא בְּדִבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שבת קלח:): 'כְּשֶׁנִּכְנְסוּ רַבּוֹתֵינוּ לַכֶּרֶם בְּיַבְנֶה אָמְרוּ: עֲתִידָה תּוֹרָה שֶׁתִּשְׁתַּכַּח מִיִּשְׂרָאֵל וְאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי שֶׁלּא תִּשְׁתַּכַּח וכַּמְבוֹאָר בַזוֹהַר (נשא קכד:) "בְּהַאי חִבּוּרָא דְּאִיהוּ סֵפֶר הַזּהַר יִפְקוּן בֵּהּ מִן גָּלוּתָא" [=בחיבור הזה, ספר הזוהר, יצאו מהגלות].

וְעַתָּה בּוֹא וּרְאֵה וְהָבֵן נִפְלְאוֹת נִסְתָּרוֹת שֶׁל תּוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה כִּי עַל כֵּן סָמַךְ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי עַצְמוֹ עַל זֶה הַפָּסוּק: כִּי לא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ, כִּי בֶּאֱמֶת בְּזֶה הַפָּסוּק בְּעַצְמוֹ מְרֻמָּז וְנִסְתָּר סוֹד הַזֶּה, שֶׁעַל-יְדֵי זַרְעוֹ שֶׁל יוֹחַאי, שֶׁהוּא רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, עַל יָדוֹ לא תִּשְׁתַּכַּח הַתּוֹרָה מִיִּשְׂרָאֵל. כִּי סוֹפֵי תֵּבוֹת שֶׁל זֶה הַפָּסוּק, 'כִּי לּא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ' הֵם אוֹתִיּוֹת יוֹחַאי. וְזֶה שֶׁמְּרַמֵּז וּמְגַלֶּה הַפָּסוּק כִּי לא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ, מִפִּי זַרְעוֹ דַּיְקָא, הַיְנוּ מִפִּי זַרְעוֹ שֶׁל זֶה בְּעַצְמוֹ שֶׁהוּא מְרֻמָּז וְנִסְתָּר בְּזֶה הַפָּסוּק, שֶׁהוּא הַתַּנָּא יוֹחַאי, כִּי עַל יְדֵי זַרְעוֹ שֶׁל יוֹחַאי שֶׁמְּרֻמָּז בְּזֶה הַפָּסוּק בְּסוֹפֵי תֵּבוֹת כַּנַּ"ל שֶׁהוּא רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, עַל יָדוֹ לֹא תִשָּׁכַח הַתּוֹרָה. כִּי בְּזֹהַר דָּא יִפְקוּן מִן גָּלוּתָא כַּנַּ"ל.

וְדַע שֶׁסּוֹד רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּעַצְמוֹ הוּא מְרֻמָּז בְּפָסוּק אַחֵר כִּי דַּע כִּי הַתַּנָּא הַקָּדוֹש רַבִּי שִׁמְעוֹן הוּא בְּחִינַת (דניאל ד): עִ'יר וְ'קַדִּישׁ מִ'ן שְׁ'מַיָּא נָ'חִית רָאשֵׁי תֵּבוֹת שִׁמְעוֹן וְכוּ'"

כשנכנסו חכמים לכרם דיבנה

בתחילת הדברים, מביא רבי נחמן מעשה המובא בגמרא. הגמרה מספרת, שכאשר נכנסו חכמים לכרם דיבנה, צפו וראו כי עתידה התורה להשתכח מישראל, שנאמר "הנה ימים באים נאם ה' והשלחתי רעב בארץ לא רעב ללחם" וכו' וכתוב "ונעו מים עד ים ומצפון ועד מזרח ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו". מפסוק זה למדו חז"ל כי עתידה התורה להשכח מישראל.

רבי שמעון בר יוחאי שנכח שם, הגיב: "חס ושלום שתשתכח תורה מישראל, שנאמר כי לא תשכח מפי זרעו. אלא מה אני מקיים ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו? שלא ימצאו הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד"

רבינו אומר, שרשב"י לא חלק כלל על חכמים. הן, אמנם נכון הדבר וכך צפה גם רשב"י, שעתידה התורה להשתכח מישראל, ואכן, זהו פירוש הפסוק "והשלחתי רעב בארץ … ונעו מים עד ים … ולא ימצאו". אלא, שרבי שמעון בר יוחאי הבטיח, שבכוחו הוא לא תשתכח התורה מישראל. רשב"י סמך עצמו על פסוק: "וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ", בפסוק זה, אמר רבי שמעון, טמונה הבטחה שהבטיח הבורא לבניו, כי התורה לא תשכח מהם לעולם.

רבינו דורש את הפסוק בצורה שונה במקצת, האותיות האחרונות של המילים "כי לא תשכח מפי זרעו" המופיעות בפסוק, י א ח י ו, הן אותיות "יוחאי", אביו של רשב"י, ורבינו דורשו כך: על ידי מי לא תשכח התורה? על ידי זרעו – בנו – של מי ששמו רמוז בפסוק, והוא רבי שמעון בנו של יוחאי.

"עתידה תורה להשכח"

מדוע אמנם אמרו חכמים שעתידה התורה להשכח?

ההסבר לכך, על פי רבי נחמן, הינו כזה: עיקר קיומו של כל דבר, הוא על ידי החיות שיש בו, שאז, על ידי אותה חיות, זוכרו האדם, אולם ברגע בו "מתייבשים" הדברים, ברגע שאין להם חיות, הם נשכחים מלב. הפסוק אומר "נשכחתי כמת מלב". מדוע 'נשכחתי מלב'? משום שהוא מת. אין בו חיות.

על כן, דווקא רבי שמעון הוא זה שיכול היה להבטיח את הישרדות התורה, את המשכיותה, משום שהוא גילה ויסד תיקון שעל ידו יכול אדם לעורר ולחדש בנפשו את רוח הקדושה, את אור התורה, גם בעת הסתרה, ועל ידי אותה רוח, אותה חיות, לא תשתכח התורה.

רבי נחמן מחבר את הבטחתו של רבי שמעון עם חיבורו הגדול, ה"זוהר", וקושר בין הבטחתו הזו של רשב"י, לבין אמירה אחרת המובאת בזוהר (בפרשת נשא): "בחיבור הזה, שהוא ספר הזוהר, יצאו מהגלות".

אומר רבי נחמן כך: הפסוק עליו נסמך רשב"י, נאמר בעת הסתרה, שאז, גם אז, הבטיח לנו הבורא, שלא תשכח מאיתנו התורה שהיא מקור חיותינו.

עבודת הצדיקים – להאיר לכל יהודי את הנקודה

האמת, אומר רבי נחמן, שבפנימיותו של כל יהודי ישנה נקודה פנימית עמוקה, "נקודת דעת עליונה", שבה מאיר עיקר אור השם יתברך, ושם אין כח ושליטה לשום הסתרה שבעולם. כאשר נקודה זו מתגלה ומאירה, אז יכול האדם לצאת מבחינת הסתרה לגילוי. עיקר עבודת הצדיקים שבכל דור היא להאיר לכל יהודי את אותה נקודה ומזה, מהארת אותה נקודה, תיכנס בו התעוררות חדשה לעבודת ה' ויצא מהסתרה לגילוי, מריחוק מהשי"ת לקרבה אליו.

את אותה נקודה, מאיר הצדיק באדם על ידי תורתו. בתורה שהוא מגלה, הוא מכניס אור עצום, אותו אור מאיר לאדם את אותה נקודה וכך מתחילה ההתעוררות שסופה גילוי והתקרבות לה'.

לכן הבטיח רשב"י שדווקא בכוח תורתו יצאו מהגלות, דווקא בכוחו לא תשכח התורה, משום שבזוהר הכניס אור עצום, מכאן מקור שמו: "זוהר", שזוהר ומאיר לכל אדם את נקודת הדעת העליונה שבו.

עד כמה מופלאה התורה!

יתירה מזו, במילים "ועתה בוא וראה והבן נפלאות נסתרות מתורתינו", אומר רבי נחמן: ראה עד כמה מופלאה תורתינו, שדווקא בפסוק המדבר על ההסתרה הגדולה ביותר, דווקא שם טמונה הרפואה, הכלי שאיתו נוכל לצאת מהסתרה זו לגילוי, ע"י אותו אור הצדיק שעתיד לגלות רשב"י, שעל ידו נצא מהגלות.

עד כאן, דיבר רבינו על פעולות הצדיק, פעולות שבכוחן להוציאנו מגלותינו הפרטית והכללית.

"ודע", אומר רבינו, "שסוד רבי שמעון בעצמו, רמוז במקום אחר. כי דע, כי התנא הקדוש רבי שמעון, הוא בחינת "עיר וקדיש מן שמיא נחית" ראשי תיבות שמעון".

רבי שמעון "עצמו", מבאר רבינו, אינו רמוז באותו פסוק המדבר על הסתרה, משום שרשב"י עצמו אינו בכלל אותה הסתרה. על כן, הוא רמוז בפסוק אחר, המדבר על מלאכי מרום, אצלם אין שייכת כלל "הסתרה".

כאן, מתקשים אנו להבין. הלא הפסוק אותו מביא רבינו, שבו רמוז רשב"י עצמו, מדבר על נבוכדנצר מלך בבל, גדול הרשעים שבדורו, שמרד בה', החריב את בית מקדשו וביקש אף ללחום בו כביכול, ומה הקשר בין הפסוק לבין רבי שמעון?

זה לעומת זה

בדורו, היה אברהם אבינו אבי המאמינים. אף "צדיק הדור", כנגדו ברשעות היה: נמרוד. ביום שמת אברהם, מת נמרוד. וכן הלאה: אל מול יעקב, היה עשו. יעקב – איש תם יושב אהלים, צדיק שבדור; מולו, עשיו – איש ציד, רשע שבדור, אף שניהם מתו ביום אחד. כי כן סדר העולם, "זה לעומת זה עשה אלוקים". רבי נחמן מבקש לומר לנו, שלעומת נבוכדנצר, שהחריב את בית המקדש וביקש למחות תורה ואמונה מישראל, לעומתו קם רבי שמעון, שבכוחו הגדול הבטיח שלא תשכח – בזכותו – תורה מישראל. כנגד שיא הטומאה – שיא הקדושה.

נחזור לרגע לבאר את ענין הגילוי שבתוך הסתרה:

על הפסוק במחשכים הושיבני כמתי עולם אומרים חז"ל: 'במחשכים הושיבני' זה תלמוד בבלי. למעשה, ישנו גם תלמוד ירושלמי, שהוא גבוה יותר, בחינת תורה של ארץ ישראל. אולם אנו לומדים דווקא את התלמוד הבבלי. מסבירים חז"ל: דווקא שם, בתוך ההסתרה, בתוך טומאת בבל, דווקא שם תתגלה התורה, ודווקא ב"מחשכים" שהוא מקום ספקות ובלבול, דווקא שם נשב אנו ונגלה את אור התורה.

כרך גדול שברומי

"אמר רבי יהושע בן לוי אם יאמר לך אדם היכן הוא אלוהיך – אמור לו בכרך הגדול שברומי". רומי היתה אז מרכז לעבודה זרה, לכל טומאות הארץ, מדוע מפנה אותנו רבי יהושע דווקא לשם? מדוע לא לארץ ישראל למשל, המקום הקדוש ביותר בעולם? ובכלל הלא "לית אתר פנוי מיניה"? אלא שזהו סוד הדברים. דווקא שם, במרכז הטומאה, בעוצם ההסתרה, דווקא שם אפשר לגלות – יותר מכל מקום אחר – את מציאות הבורא, את גדולתו, את הארתו ואת גילויו.

רבינו לא סיים את גילוי התורה, אלא הותירה באמצעה, ללא סיום. אלא שגם בכך רמוז וטמון משהו: ביקש רבינו לומר לנו, כי עדיין לא תם התפקיד, "וכו'" פירושו שכוחו של רשב"י – לגלות ולהאיר את נקודת הדעת העליונה בכל יהודי, להוציאו מהסתרה לגילוי, כוח ה' הוא בידו של כל צדיק שבכל דור. "וכולי" זהו כוחם של צדיקים, כוחה של אמונה בצדיקים, של קיום עצותיהם, שעל ידם נוכל לצאת מהסתר פנים, לגילוי פנים אלקי.

"הלכה למעשה"

רבי נחמן לא נהג לומר דברים מופשטים סתם, רבינו נהג לומר הדרכה למעשה, לחיי היום יום הרוחניים, להתעלות רוחנית, להתקרבות לבורא. גם כאשר אמר דברים "מופשטים" לכאורה, אמר לתלמידו רבי נתן שיכתוב את "היוצא מהם למעשה" עבורנו, הדברים הלא הם כתובים בספרים "קיצור ליקוטי מוהר"ן ו"ליקוטי עצות".

ובכן, מה רצה מאיתנו רבי נחמן בתורה זו? מה תפקידינו אנו לאור האמור בתורה זו?

כבר בתוך הדברים, נרמזה התשובה:

תפקידינו וחלקינו, לאור כל האמור לעיל, הוא לקיים את עצותיהם של הצדיקים הק' שבכל דור, עצות שנתנו הצדיקים על מנת להוציאנו מאותה הסתרה נוראה, אל גילוי אלקי שאין כמוהו.

להאמין בכוחם שהעניק להם ה' לגאלינו, להאמין בדבריהם "ויאמינו בה' ובמשה עבדו".

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support