ראשי > מאמרים בתורת ברסלב > הפגישה > הפגישה – קשר אמיתי (ב)

הפגישה – קשר אמיתי (ב)

ג׳ באב תשע״ט

קשר אמיתי נוצר ע"י פתיחת הלב, היוצר קשר פנימי בין שניים, אולם המחבר בין הלבבות הוא הדיבור. מלשון הכתוב "נפשי יצאה בדברו", אנו למדים גם שהדיבור מבטא את הנפש ומחבר בין הנפשות. דבר זה נכון גם לגבי הקשר בינינו ובין בורא עולם: שיחה קבועה שלנו עם בורא עולם, היא היא שתיצור קשר אמיתי בינינו לבין בורא עולם, ותחזק ותעמיק את הקשר שלנו אל הבורא | הפגישה | פרק ד

הפרקים הקודמים: [הקדמה] | [היכן המטמון] | [חלום אמיתי] | [קשר אמיתי א]

קושיות עצומות

אחי היקר והחביב!

אני מתאר לעצמי שבשלב הזה מציפים אותך המון שאלות.

– קודם כל, מי אני שאדבר כל כך הרבה עם הקדוש ברוך הוא. זה אולי מתאים לחפץ חיים, לרבנו האר" ולגדולי הראשונים שהיו מתבודדים בהרים, אבל אני בסך הכל בחור צעיר או אברך ממוצע, מה לי ולדברים הגדולים הללו? וכי זה מתאים לדור שלנו בכלל?

ושנית כל, וכי יש להשם יתברך זמן מיותר לשמוע את הקשקושים שלי, ובכלל, קודם כל שאזכה להתפלל את השלש תפילות כראוי, אחר כך תדבר איתי על תוספות…

אתה יודע מה, אפילו אם תוכח לי שזה כן מתאים לדור שלנו, אני מאוד עסוק, לא שייך לי למצוא אפילו רבע שעה פנויה. אני במסגרת של ישיבה או כולל או עבודה קרוב לעשרים וארבע שעות ביממה. את המנינים לשלש תפילות אני בקושי מספיק לתפוס. נו, אז תהיה קצת מציאותי…

ובכלל, אני אדם מאוד ריאלי, אל תדבר איתי על תחושות גבוהות, ריכוז מחשבה, התבודדויות, מושגים של ברסלבים, מדיטציות. אני בן אדם מעשי, תגיד לי מה לעשות וזהו. מה אני צריך לחפש על מה לדבר שעה כל יום עם השם יתברך, אני עובד תכליס, אני מוכן להקריא לו במשך שלש וחצי דקות את כל מה שחסר לי (באמת?) וזהו זה. מה אני עושה שם עוד חמישים ושש וחצי דקות, בפגישה המשעממת הזאת?

זה כל הטענות?

– לא! נזכרתי עוד משהו. מה עם ביטול תורה? וכי זה נשמע לך נורמאלי להשקיע שישים דקות ביממה על הבעת רגשות, גילוי שאיפות, על בקשות ותחינות, חשבון הנפש, התבודדות, לעשות תשובה? בשביל תשובה יש לנו את "עשרת ימי תשובה". אבל מה הענין למרוח את זה על כל השנה? יש לי סדרים אישיים וזה יגרום לי למעט בסדרים הללו. אתה מוכן לקחת את האחריות על ביטול תורה? וכי כך אהיה גדול בישראל? הלא אני ממש שורף פה כל יום שישים דקות…

בסדר. זה כל הטענות?

– בינתיים כן!

אז בוא נעבוד מסודר, אחד על אחד. תגיד לי בבקשה, אתה יודע מה זה תאוה? האם אתה יכול בבקשה להסביר לי בשכל מה זה תאוה? מה עושה לאנשים ה'פיצה' עם ה'קוקה קולה' הקרה בארבעת הסנטימטרים של החיך ובית הבליעה? מה נותן למיליונר ששומע בחשבון הבנק שלו עוד כמה אפסים של זיכוי מאיזו עיסקה? אין הרבה הסבר, אבל ככה זה עובד, אדם נולד עם תאוות, איש איש ותאוותיו, וזהו זה. זה עושה לו טוב.

אתה יודע שיש גם להשם יתברך תאוות? אילולי שחכמינו ז"ל אמרו את זה בפירוש לא הייתי מעיז להתבטאות כך, אבל כך אומרים לנו חז"ל שהקדוש ברוך הוא מתאוה לתפילתן של ישראל (ע"פ שמו"ר כא, ה) אל תחפש הסברים מה זה נותן לו כמו שאין לך הסבר שכלי מה נותנת לאנשים הפיצה בגרון. ככה זה עובד. יש להשם יתברך כביכול תענוג ומילוי תאוה מכל דיבור שיהודי מדבר איתו, נקודה!

תתאר לך, אחי היקר, אם היית פונה לאיזה עשיר גדול או רופא מסוים לבקש ממנו לטפל באיזה מקרה. והוא היה עונה לך מה שעונה, כגון: נו, "אחשוב על כך" או "נהיה בקשר" או "אני אטפל בזה בהקדם". וכי היית מסוגל לפנות אליו באותו היום אחר הצהריים לבקשה נוספת וכל שכן לחזור ולבקש ממנו את אותה הבקשה? בודאי שלא! ואילו אנחנו פונים להקדוש ברוך הוא על פי תקנת חז"ל שלש פעמים ביום ומבקשים חכמה, בריאות, פרנסה, משיח, בית מקדש. איפה הנימוס והתרבות המינימליים?

אין כאן נימוס ואין כאן תרבות, יש כאן תאוה. הקדוש ברוך הוא מתאוה לתפילתן של ישראל. ב'תאוות' יש מושג של התחדשות, יש טעם מיוחד בכל מפגש ולכן עבורם יש תמיד זמן. השם יתברך מתענג כביכול מכל דיבור ודיבור של כל אחד מאיתנו כמו אב שנהנה לשמוע את בנו יחידו, גם אם הוא מגמגם, גם אם הוא פולט חצאי מילים, גם כשהוא מבולבל, גם כשהוא עייף, גם כשהוא לא מדבר בשפה מקצועית כל כך. אבא זה אבא ובן זה בן.

הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים, אומר הנביא (ירמיה לא). באיזה גיל מדובר כאן? אומר המדרש: "אי זה ילד של שעשועים בן שתים בן שלש שנים. ר' אבא בשם ר' לוי אומר בן ארבע בן חמש שנים"! תגיד לי בבקשה. מה כבר יכול ילד בן ארבע לדבר (ואל תשכח שיש גם דעות שמדובר פה על ילד בן שנתיים שבאמת מדבר חצאי מילים) זה באמת מעניין את הקדוש ברוך הוא? זהו זה. ילד שעשועים. מי שגידל ילדים, יכול קצת להבין…

 

כביש עוקף

זאת אומרת, שעצם הפגישה עם אבינו שבשמים מידי יום עוד יותר חשובה מתוכן נושאי הפגישה. נשאר לנו רק לחשוב בעצם מה כבר יש לדבר עם הבורא יתברך שעה שלימה. ומדוע באמת לא נסתפק בתפילת שמונה עשרה הנפלאה שתיקנו לנו אנשי כנסת הגדולה ברוח קדשם?

את התשובה לכך נקבל באמצעות המחשה שבודאי יזכור אותה כל מי שהתגורר כאן בארץ ישראל לפני כעשור שנים. היתה תקופה קשה שהישמעאלים המתגוררים כאן בארץ הקודש נדבה רוחם אותם להניח חומר נפץ מתחת לבגדיהם ולגשת ככה למקומות מרכזיים כגון קניונים גדולים, רחובות ראשיים וכדומה ולפוצץ את עצמם ואת כל הסובבים אותם, ובכך סברו שיזכו לגן עדן כפי אשר שמעו מפורשות מפי נביאי הבעל.

זו היתה תקופה קשה ומפחידה, אנשים חשבו כמה פעמים אם לצאת לקניות. ובכלל, חל שינוי ניכר במספר המסתובבים ברחובות הראשיים. הציבור קלט שיש עדיפות לחפש כל מיני דרכים עוקפות, שבילים יצירתיים דרך כל מיני סמטאות שונות בכדי להגיע למחוז חפצם. היו כאלה שהעדיפו לשלם למונית ספיישל בכדי לחצות את העיר דרך כל מיני רחובות שקטים, והעיקר שלא לבוא לידי סכנה חס ושלום.

המחשה זו תואמת ממש לגבי החשיבות לקביעת זמן יזום לפגישה אישית עם השם יתברך. בספרים הקדושים כתוב, שכשהתפילות שלנו עולות לעולמות העליונים יש להם דרכים מקובלות. בדרכים הללו יש המון מקטרגים, ולא תמיד מצליחה התפילה להגיע למחוז חפצה לחיים טובים ולשלום. המקטרגים מפריעים לנו בתפילה לא רק בעולמות העליונים אלא כבר תיכף ומיד כשהאדם פותח את פיו באים המקטרגים ומזכירים לו את כל העיסוקים והסידורים שלו. (וכמו שרמזו בעלי הרמז על הפסוק: אלה ברכב ואלה בסוסים, יש כאלה שנוסעים לכל מיני מקומות על ידי רכב וסוסים אבל: ואנחנו – בשם הי אלהינו נזכיר, ברגע שמזכירין את שם הי בתפילת שמונה עשרה אנחנו תיכף ומיד טסים ומבקרים במחשבתנו במכולת, בבנק, בעסקים ובמה לא).

כל האנדרלמוסיה הזאת חוגגת בכבישים הראשיים, בדרך המלך. אולם כאשר האדם יוזם פגישה אישית עם השם יתברך, הוא זה שמנהל את הפגישה. הוא אמור לשבור את הראש ולחשוב על מה לדבר, במצב כזה לא שייך לחלום ולא שייך לדבר בלי כוונה, אתה מחפש כאן מסלולים ודרכים יצירתיות, שם אין ישמעאלים מתאבדים, וכך המילים נאמרות עם יותר הרגש, עם יותר אמת, עם כל הלב והכוונה (ע"פ ליקו"מ ח"ב צז).

את ההבדל הזה מציין רבי יונתן אייבשיץ זצ"ל בדרשותיו, בהדגישו שבאמת יש בלשון התפילה של אנשי כנסת הגדולה סודות ופירושים עליונים ונשגבים אשר אנשים כמונו לעולם לא נוכל להשיג בלשון האישית שלנו. אולם מאידך יש מעלה מיוחדת כשאנחנו קובעים ומייחדים זמן לשוחח עם השם בלשון האישית שלנו על כל מה שחסר לנו בפרטי פרטיות, שבדיבורים הללו הלב מביע באמת את מה שהוא רוצה ללא הפרעות קשב וריכוז. והוא מסיים שעל תפילה כזאת נאמר: ממעמקים קראתיך הי, כי היא באה באמת מעומק הלב (יעויין ביערות דבש ח"א דרוש א).

מי אני?

יתרון נוסף שיש בפגישה האישית הזאת זו ההזדמנות לגלות את האני האמיתי שלך. ונבאר את הדברים.

ברוב היממה הינך נמצא בחברת בני האדם, כשהאדם נמצא עם חברה הוא בעל כורחו נסחף אחר הלך מחשבותיהם, נימוסיהם, השקפותיהם. נוצרת מציאות שהאדם לא שואל את עצמו אפילו לרגע אחד מה אני רוצה? מה באמת טוב לי? לאן אני שואף? לא למה הגוף הזה שואף, את זה אני יודע טוב מאוד. הוא שואף למליונים, לטיולים, לתאוות, אבל הגוף שלי הוא רק המלבוש של האני האמיתי שלי. יש רגל שלי, יש ראש שלי, אבל האני האמיתי שלי, הנשמה שלי, מה היא רוצה? מה השאיפות שלה? תן לנשמה שלך את ההזדמנות לדבר. הגוף צועק ותובע כל היממה את כל מה שהוא רוצה, תן גם לנשמה שלך שעה של נאום, תן לה להתרכז בעצמה, ברצונותיה הטהורים. גם לה יש מה לומר…

את האמת, אני מוכרח לגלות לך, קורא יקר וחביב! שזה לא יקרה כל כך מהר, הנשמה שהתרגלה כבר שנים לחיות בתענית דיבור, היא כבר כמעט שכחה את המילים איך היא מביעה את עצמה. הלא מעולם היא לא עמדה על במת הנואמים, מזמן לא נתנו לה את רשות הדיבור. כל מי שמתחיל "ללכת על זה" ולהקדיש שעה של פגישה יומית עם השם יתברך, יודע לספר שלאחר שמונה או עשר דקות אין לו כבר על מה לדבר, אל תבהל. זה כמו לראיין בשידור חי אסיר שלא דיבר עשרים שנה עם בני אדם. אבל זה ענין של זמן, אם תהיה עקשן – תצליח! עם הזמן גם תחדור לעצמך ותגלה לתדהמתך את האני האמיתי שלך.

שוחחתי פעם עם חבר אודות חשיבות התפילה לבקש מהבורא יתברך עזרה להתגבר על היצר הרע המושך אותנו לכל מנעמי ותענוגי העולם הזה בהיתר ובאיסור, באונס וברצון, בשוגג ובמזיד. אז הוא אמר לי שיש לו בעיה. איך אבקש מהשם יתברך להינצל מהתאוות החומריות, הלא אני רוצה את התאוות הללו. מה דורשים ממני, להתפלל להיפך ממה שאני רוצה?

אמרתי לו, תהיה פתוח עם הקדוש ברוך הוא עד הסוף וככה תגיד לו: אבי שבשמים, אני ממש מתוסכל. מצד אחד אני מרגיש משיכה עזה לכל התאוות החומריות, אני מרגיש שזה מה שאני רוצה וזה מה שעושה לי טוב. ומצד שני אתה מגלה לנו בתורתך הקדושה שזה טוב מדומה ולא אמיתי. אדרבה, זה מסוכן מאוד לנשמה, אז מה עושים, רבונו של עולם, תעזור לי לאהוב את מה שבאמת טוב, תוציא לי את התחושה הנוראה הזאת, תן לי לגלות מה האני שלי האמיתי רוצה, מה טוב לנשמה שלי ולא רק מה טוב לגוף שלי, תן לי רצון אמיתי לרצות את מה שאתה רוצה ולמאוס בכל מה שאתה מואס…

כיום, לאחר שנים של התמדה בהנהגה הזאת, הוא אומר שדבר אחד הוא כבר בודאי יודע, הוא יודע שהוא רוצה לעשות טוב לנשמה. כלומר, התברר לו מי הוא האני האמיתי. מה אני רוצה. לא אומר לכם שאין לו היום יצר הרע. יש לו, אבל יש אני ויש את היצר הרע שלי. ולא כמו שזה היה בהתחלה, שיש אני והיצר הרע, ויש איזה יצר הטוב אחד שאומר מה שאומר, שיהיה בריא.

קורא יקר! תפילות ודיבורים כאלה לא שייך להכניס בשמונה עשרה, חייבים למצוא זמן לתת לנפש לספר את תחושותיה. הדיבורים הללו עושים לך סדר במוח. מה אתה רוצה, מי נגד מי, בפגישה הזאת מפרקים כל מיני תסכולים, כל מיני חששות, המון מתחים מתפוררים לגורמים. יש לנו אוזן קשבת, "כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כהי אלהינו בכל קראנו אליו"(דברים ד) הרבה הרבה יותר מפסיכולוג ששומע אותך שעה שלימה, מהנהן בראשו ובסוף מסכם את מה שאמרת, ואתה עוד משלם לו על הפגישה. כאן אתה משוחח בשיחת חינם, עם מי שבאמת מכיר אותך ויכול לעזור לך, ועוד הוא מבטיח לך שכר על הפגישה…

נותנים לך מתנות, לא תקח?!

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support