בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת (במדבר א, ב)

בזמן הגלות, כשם שאומות העולם שולטים על ישראל בגוף, כך יש להם שליטה על הרוחניות של עם ישראל, אם בכפיה – שגוזרים גזירות כדי למנוע אותם מקיום מצוות, אם בעקיפין – שמציקים להם ומקשים עליהם לעבוד את ה', או סתם על ידי השפעה רוחנית שלילית, ככתוב: "ויתערבו בגוים וילמדו ממעשיהם" (תהלים קו).

או אז החלק הטוב שבנפש היהודית, מצטער ומתגעגע לשוב למעלתו הקודמת ולעשות את רצון ה'. אך במשך הזמן החלק הטוב שוכח את הכל ומתרגל למצב, כמו שכתוב: "כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה, נעשית לו כהיתר" (יומא פו ע"ב).

תפקידם של הצדיקים הוא 'לקרוא לסדר' לטוב הטבוע בנפש הישראלית, ולהודיע לו את מעלתו הגדולה, וכי הוא חלק מעם ישראל אשר בשבילם נברא כל העולם כולו – ואז כשהטוב הזה נזכר במעלתו, הוא מתחיל להצטער על מצבו: איך ירד מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, כאשר בשבילו נברא כל העולם – וכעת הוא עוסק בהבלים ושטויות שלא נשאר מהם מאומה לנצח, כך שהוא מתגעגע לחזור ולשוב לה', עד שלבסוף הוא מנצח את כל המונעים והמפריעים, וחוזר אל ה'.

הוא שנאמר במניין בני ישראל: "במספר שמות", לאמור, שהצדיקים מודיעים לכל אחד מבני ישראל, קטן כגדול, שגם הוא חלק מהמניין של צבא ה' שמקדש את שמו בעולם, וגם אם מעשיו אינם עולים יפה, ואיננו מצליח לקיים את רצון ה' בפועל, מכל מקום, כל עוד רצונו הפנימי הוא לעבוד את ה' – עדיין שם ישראל נקרא עליו, ובכך גם הוא נחשב לחלק מכלל ישראל שבגללם נברא העולם, שזוהי המעלה הגדולה מהכל.

(עפ"י ליקוטי הלכות, סימני בהמה ד, יד)