לקראת ההילולה

י״ב בניסן תשע״ט

לקראת יום הילולת רבינו הקדוש, בח"י תשרי, בעוד פחות משבועיים הרי לפניכם חלק מסיפור מסכת ימי חייו נוראי ההוד של רבינו הקדוש, הנחל נובע מקור חכמה, רבינו נחמן בן פיגה זיע"א, נין להבעל שם טוב הקדוש זיע"א. חלק ראשון

בין הצדיקים הקדושים והנוראים מלפני מאתיים שנה בקירוב, זכותם תגן עלינו, היה רבי נחמן מברסלב זצוק"ל חידוש אשר כמותו לא היה זהעידן. מפליאים דבריו הרבים, התואמים להפליא את הלך הרוח של דורנו זה, עם כל הכפירה הנוראה השוררת, והעצבנות הרווחת. הוא כמו הקדים את דורו בכמה דורות. כיום מבינים, הרבה יותר מאי-אז, את הצורך החיוני בתורת ההתחזקות שלו, שאת זרעיה זרע סבו, מרן הבעל שם טוב הקדוש, ואצלו הבשילו אשכלותיה. וזו לא רק תורת ההתחזקות; אלא מאות תורות ושיחות שהשמיע, שכל אחת מהן הינה השקפת עולם מלאה, היאך להסתכל על החיים וכיצד לחיות אותן למעשה. הרבי מברסלב הטיב ללמד, איךלחתור אל הדרגה הגבוהה ביותר, ויחד עם זאת השכיל מאד להדריך, איך לא ליפול מהדרגה הקטנה ביותר. הוא נכנס לפרטי הפרטים שבנבכי נפשו של החפץ לגשת אל הקודש, עד כדי כך, שאי אפשר שלא להתפעל מחכמת האלקים שבלבו של אותו צדיק מיוחד "דאחיד בשמיא וארעא" ממש.

שנות ילדות

זוג עינים שובבניות, שטופות דמעות. פיאות זהבהבות, נוטפות מי-מקוה טהורים, תחובות עמוק עמוק בתוך סטנדר גדול-מידות ועתיק-יומין. חפץ הוא הילד הקטן, בכל נפשו ומאודו, להמשיך עליו קדושת שבת כראוי – – –

– – – ערב שבת קודש, בבית הכנסת הישן של מז'בוז'.

בבית סבו הבעל שם טוב הקדוש, בו נולד וגדל, קלטו אזניו הקטנות הרבה על השגות עליונות של צדיקים, ואורות גבוהים המתגלים להם. מתאספים היו כאן תכופות, גדולי החסידות באותה עת, תלמידי המגיד הקדוש ממזריטש, ומשוחחים בסילודין, שיחות שלא שמעתן אוזן; מילין לצד עילאה ידברו. הם סיפרו מעשיות נפלאים של עבודת ה' ושל חתירה למדריגות גבוהות, מן הבעל שם טוב ומתלמידיו הקדושים והנוראים, שכבר אינם ושהינם עדיין בחיים חיותם. לב הילד, נחמן, העומד ומקשיב, מתמלא מבלי משים, כיסופין עזים וגעגועים עצומים לבורא יתברך שמו.

סבתו אדל, בת הבעש"ט הקדוש, מתהלכת בבית כל היום, בהשתוקקות עליונה, וכאילו שואלת את עצמה כל העת: "מה עוד יכולה אני לעשות דבר שיהיה לרצונו יתברך?" – כה תיאר אותה לימים, נכדה רבי נחמן מברסלב, לאחר ששאלוהו, מדוע החשיב כל כך הבעל שם טוב את בתו אדל; "זי איז ארום געגאנגען מיט א פארביינקט הארץ צום אויבערשטן – וואס נאך וואלט איך געקענט טאן א זאך וואס זאל זיין פאר אים לרצון?" (שיח שרפי קודש ח"א, ע"ב)- – –

ובתה של אדל, אמו של רבי נחמן,הלא "פייגא'לע די נביאה'טע" (הנביאה) קראו לה אחיה, ה"דגל" והרבי ר' ברוכ'ל, זכר צדיקים לברכה – על שום שעינים קדושות לה, ורואה ברוח הקודש.

זה קרוב לשתי עשרות שנים שאביה הגדול של הסבתא אדל, הבעל שם טוב הקדוש, עלה בסערה השמימה, ורוחו הקדושה עדיין מלאה את הבית במז'בוז'.נחמן בן השש – הנקרא על שמו של רבי נחמן מהורדנקה, אבי אביו רבי שמחה – אינו מחסיר הגה היוצא מפי כל אורח נוטה ללון, מגדולי עולם המגיעים לכאן לעתים מזומנות, כנשרים הדואים מקצה השמים, לפקוד את קינם.

נחמן הקטן, שומע תיאורים רבים של עבודת ה' עילאית, והוא מנסה לא אחתלחקות את הדברים. עתה, ביום שישי, אך יצא מן הטבילה, "בא לביתו ולבש בגדי שבת, נכנס לבית המדרש, הלך אנה ואנה, ורצה להמשיך עליו קדושת שבת ונשמה יתירה. והיה חפץ לראות איזה דבר – – – אך לא ראה כלל… והיה מתגעגע מאד לראות – – – בתוך זה התחילו להכנס אנשים לבית המדרש, ובא איש חשוב ועמד על השטענדיר שלו והתחיל לומר שיר השירים, והלך הוא והכניס ראשו למטה, בתוך השטענדיר, ומחמת שהיה ילד קטן, לא הקפידו עליו, והוא היה מונח שם, והתחיל לבכות, ובכה מאד בדמעות שליש, כמה שעות, עד הערב, עד שעיניו עלו נפוחות (שקורין גישוואלן). אחר-כך פתח עיניו, ונדמה לו כאילו הוא רואה איזה אור, מחמת שכבר נדלקו הנרות, ועיניו היו סתומים כל כך בבכיה… ואז נתקררה דעתו קצת…" (חיי מוהר"ן רל"א).

התבגר יותר, התחיל עמו המלמד ללמוד גמרא. התאווה עד מאד לדעת יותר, שילם למלמד מכיסו "שלשה גדולים" בעד כל דף נוסף שלימדו, כסף שאותו היה מקבל מאמו פייגא'לע, כדי לקנות לו דבר-מה לאכול.

"וכן היה נכנס בעבודת ה'. וכל עבודתו היה בהצנע גדול מאד מאד, עד שלא ידע שום אדם ממנו כלל… ועיקר עבודתו בתחילה, היה בפשיטות גדולה, בלי שום חכמות כלל, רק בפשיטות גמורה. וכל דבר ודבר שעשה, הכל היה ביגיעה גדולה, בכח גדול ובמסירות נפש" – מתאר תלמידו הגדול, הרה"ק רבי נתן, הממשיך: "ולא היה לו שום דבר עבודה שבא לו בנקל, רק כל דבר ודבר בא לו ביגיעה גדולה מאד; שהיה מיגע עצמו כמה זמנים בשביל כל דבר ודבר מעבודת השם. והיו לו כמה וכמה עליות וירידות, אלפים ורבבות, עד אין שיעור וערך. והיה קשה וכבד עליו מאד מאד להתחיל להכנס בעבודת השם, לקבל עליו עול עבודתו יתברך, והיה רגיל להתחיל איזה ימים לעסוק בעבודת השם, ואחר כך נפל מזה, וחזר והתחיל, וחזר ונפל. וכן היה כמה פעמים, עד שפעם אחת נתחזק אצלו, שיהיה חזק מאד, שיאחז בעבודת השם לעולם, ולא יסתכל על שום דבר בעולם. ומאז והלאה נתחזק לבו בה'. ואף על פי כן, גם אחר כך היו לו תמיד עליות וירידות הרבה מאד מאד, רק שאחר כך היה חזק, שלא יניח עבודתו יתברך לעולם, אף על פי שיש לו ירידה לפעמים, אף על פי כן יהיה מתחזק עצמו בעבודת השי"ת בכל מה שיוכל" (שבחי הר"ן ה').

הוא ניסה ללמוד גם לבד, משניות, אך לא הבין. התנפל בבכי לפני ה' יתברך, שיאיר את עיניו, עד שאכן זכה ויכול היה כבר ללמוד משניות בעצמו. כך הלך מספר לספר, שאותם התייגע מאד להבין, תוך שהוא בוכה ובוכה ומאמץ את מוחו מאד.

מתחת לגג הרעפים, בבית אביו, מתייפח היה חרישית לעתים מזומנות, ומפיל תחינה, בשפת אמו, אידיש, לפני אביו שבשמים, בריצויים ופיוסים רבים, ובבקשות מבקשות שונות, שיזכהו ברחמיו, לקרבו לעבודתו יתברך – – – באותה עליה היה מעין חדר, מאחורי מחיצה של קנים, שם החזיקו תבן ומספוא. החביא עצמו בין הקש, ואמר תהלים בכוונה. "והיה צועק בלחש להשי"ת, שיזכהו לקרבו אליו". ברוב חכמתו, התטען בתפילתו בכמה וכמה מיני טענות ואמתלאות לפני ה', שראוי לו יתברך לקרבו אליו – – –

בר-מצוה וחתונה

כמה התרגש והיו יקרים בעיניו דברי דודו, הרה"ק רבי אפרים מסדילקוב, בעל ה"דגל מחנה אפרים" ביום הגיעו למצוות. הוא אמר לו: "דע לך, כי זה היום אשר עליו נאמר: 'אני היום ילידתיך' – (כמובא בזוהר הקדוש, פר' משפטים דף צ"ח)", תוך שהוא מרעיף עליו דברי מוסר, רבי-איכות, שעליהם שש הנער נחמן כעל כל הון ומאמצם אל לבו כמוצא שלל רב.

לא יצאו ימים רבים, והצדיקים הקדושים, באי ביתו של הבעש"ט הקדוש במז'בוז', דיברו בו נכבדות לבת איש נכבד מאד ומיוחס, רבי אפרים, מקהילה קדושה מדוודובקה השוכנת במערב אוקראינה, על שפת הנהר דנייפר, לא הרחק מקרימנטשוק, טשעהרין וקמינקה.

בהגיע עת דודים, נישואיו הקדושים, התלהב לבו מאד לעבודת ה'. "וסיפר לי ר' שמעון (תלמידו לעתיד, הקבור בצפת, סמוך ונראה לציון האר"י הקדוש), שתיכף אחר שכיסה רבינו ז"ל פני הכלה, ביום חתונתו, הלך מיד וקרא כמה בני הנעורים ודיבר עם כל אחד ואחד ביחידות, וניסה אותם בחכמתו, היכן הם עומדים (בעבודת ה')… ותיכף הלך רבינו ז"ל עם רבי שמעון על השדה, ודיברו יחד הרבה בעבודת ה', בהשתוקקות גדולה, ודיבר רבינו ז"ל לר' שמעון דברי התעוררות הרבה, שאין שום תכלית בעולם הזה כי אם לפרוש מתאוות עולם הזה ולעבוד את השי"ת; 'ובפרט אנכי, שהיום יום חופתי ומוחלין לי כל העוונות, בוודאי אני צריך לפשפש במעשי הרבה'. כיוצא באלה הדברים דיבר עמו הרבה. והלכו יחד ודברו מזה עד החופה. אשרי הזוכה ביום חופתו לחשוב על התכלית באמת!" (חיי מוהר"ן ק"ו).

"וגודל עוצם מעלת קדושתו בשבירת התאוות, אי אפשר לבאר ולספר, ואמר, שהיו לו נסיונות אין מספר… אך היה גיבור חזק והתגבר על יצרו וכפה תאוותו כמה וכמה פעמים… והיה מתפלל לה' יתברך שיזמין לו נסיונות, כי היה חזק בדעתו, שבודאי לא ימרוד כנגד השי"ת, כי איך אפשר שיעשה עבירה ח"ו ויעבור על רצון השי"ת, אם לא שיהיה נעשה משוגע ח"ו בעת הזאת… ואף על פי כן, בעת שבא עליו הנסיון, היה בסכנה גדולה מאד, והיה צועק להשי"ת מאד, עד שזכה להתגבר על יצרו ולהנצל… וכן היה כמה וכמה פעמים, הרבה מאד, עד אין שיעור. והשם יתברך היה בעזרו, וזכה להתגבר על יצרו ולשבר את התאוות, והיה קדוש גדול מאד מאד, בפרישות גדולה ובקדושה גדולה ונוראה מאד. ואמר, שהבעל-דבר רצה להניח לו הכל, רק שהוא יוותר לו דבר אחד, והוא אמר להיפך, שהוא יניח הכל, רק אותו הדבר אינו רוצה להניחו מלשברו"(שבחי הר"ן ט"ז) – – –

לאחר שנים רבות, חרה לו היטב לרבי נחמן מברסלב, כאשר טענו אנשים בפניו, כי הוא מסוגל היה להגיע לכל אלה, משום שניתנה לו מן השמים נשמה גבוהה… "לא כן הדבר", טען בלהט, "הכל תלוי בעבודה קשה וביגיעה רבה!" ואמר בפירוש "שכל אדם שבעולם יכול לזכות למדריגה הגבוהה ביותר, כי אין הדבר תלוי אלא בבחירת האדם לבד – אם ירצה לרחם על עצמו וליישב עצמו היטב היטב מה שטוב לפניו באמת וכו', והכל לפי רוב המעשה" (שם כ"ז).

תחילת מנהיגותו

אליבא דאמת, תיכנן מלכתחילה הרה"ק מברסלב, להשאר טמיר ונעלם; לימים סיפר, כיצד היה חושב מחשבות איך להעלים עצמו מן העולם. פעמים צייר לעצמו היאך יחזר על הפתחים כעני, ואיש לא ידע ממנו…

ואולם, כבר במדוודובקה נמשכו אליו כמה יהודים מכפרי הסביבה, ואף אירגנו לו "מעמד" תמיכה קבוע, "אחד רענדיל בכל שבוע" (חיי"מ קי"א). אט אט התרבו האנשים הבאים אליו, לבקש הדרכה בעבודת ה' "עד שהתחילו לנסוע אליו ממקומות רחוקים, בערך עשרים פרסאות (כמאתיים קילומטר). וכל מי שזכה להתקרב אליו, נתמלא יראת ה'. והיה משיב רבים מעוון וקרבם להשי"ת בהתקרבות גדולה" (שם).

נסיעתו לארץ ישראל

והימים ימי מלחמה במדינות הרבה. נפוליאון, המצביא הגדול, כובש מדינות בזו אחר זו, ואנשים נמנעים מלהפליג לדרכים רחוקות יותר מדי. לפיכך, היה זה לפלא גדול כי רבי נחמן בוחר לו לנסוע דוקא עתה לארץ ישראל, כדי לחונן את עפרה.

ואמנם, תקצרנה יריעות רבות כדי לתאר את גודל מסירות הנפש שנדרשה מעמו, בשביל להגיע אל הארץ הקדושה, ולחזור הימנה בשלום לביתו. הוא עצמו אמר עובר לנסיעתו: "אני יודע גודל המניעות והעיכובים שיהיו לי על זה, בלי שיעור וערך, אך כל זמן שהנשמה בקרבי; כל זמן שיהיה לי רוח חיים באפי, אמסור נפשי ואסע בכל כחי לשם" (שבהר"ן, סדר הנסיעה שלו לא"י, ז') – – –

בח"י אייר, שנת תקנ"ח, יצא לעיר ניקולאייב, ומשם – בספינה המובילה חיטים – לאודיסה. "וביציאתם מאדעס, ליוו אותו הרבה אנשים מאד, בכבוד גדול, ונסעו אחריו כמה עגלות, וליווהו בשיר, במשתה ושמחה גדולה מאד" (שם ט').

לדרכו לקח עמו הרבי מברסלב איש אחד מאנשיו. יש אומרים כי היה זה רבי שמעון, ראשון תלמידיו. הוא ציווה עליו, לבל יגלה לאיש מי הוא ואי מזה בא. ולפלא היה הדבר, שבמשך כל הדרך הקטין עצמו הרבי מאד בעיני הבריות, ועשה כל טצדקי כדי שיזלזלו בו ויבזוהו – – – באמרו לאיש שנסע עמו, "שאלו הבזיונות יהיו לו טובה גדולה בהליכה ובחזרה. כי גודל עוצם המניעות הגדולות שהיה לו לבוא לארץ ישראל, אי אפשר לשער ולהעריך ולספר, ולא היה באפשרי לבוא לארץ ישראל כי אם על ידי קטנות זאת" (שם י') – – –

בליל "זכור ברית", ערב ראש השנה תקנ"ט, הציג את רגליו הקדושות על חוף ימה של חיפה. "וגודל עוצם השמחה שהיה לו באותו הרגע שנכנס ועמד על אדמת הקודש, אי אפשר לשער במוח; אילו כל הימים דיו וכו' לא יספיקו לבאר אפס קצה מזה, כי תיכף ומיד השיג מה שהשיג, כי אמר, שתיכף כשהלך ארבע אמות בארץ ישראל, פעל מיד מה שרצה להשיג" (שם ט"ו).

בהגיעו לטבריה התקבל בחביבות רבה על ידי הרה"ק רבי אברהם מקאליסק, שהזמינו לביתו לשבת קודש פרשת נח. רבי נחמן, שהתבטא פעם, שמכל הצדיקים הקדושים והנוראים, הרי רבי אברהם מקאליסק השיג שלימות – שמח מאד על ההזדמנות, ובליל שבת, בטרם אמירת "שלום עליכם", כופף את ראשו בפני רבי אברהם, שיברך אותו. קפץ הקליסקאי הקדוש ארבע אמות אחורנית, ברעדה גדולה, ופלט בהתלהבות מלים שאי אפשר היה להבינן, אך בסוף דבריו שמעוהו אומר: "איך אנו מתביישים מפני זרע הבעל שם טוב ז"ל!" (שם י"ח) ונרתע מלברך את רבי נחמן.

במהלך הימים הקרובים השתטח הרבי מברסלב על קבר זקנו, הרה"ק רבי נחמן מהורדנקה. אף שכרו לו חמורים ונסע לקברי צדיקים בגליל. "ובבואו למערת רבי שמעון בן יוחאי, אזי בני הנעורים עסקו בתפילה ובלימוד זוהר, כאשר פקד עליהם הוא ז"ל. אך ממנו לא ראו שום דבר, רק היה שמח עד מאד, ובכל עת בא אצל האיש שהיה עמו ואמר לו: אשריך וכו'. ובלילה הלך מחדר לחדר, והזהיר אותם לומר זוהר וכיוצא. והוא בעצמו לא אמר כלום, רק היה הולך ומנגן בעצמו. והיה בשמחה גדולה עד אור היום. וכשהאיר היום, עמד בטלית ותפילין והתפלל כמה שעות" (שם).

חזר לטבריה, והחל להתכונן לנסיעה הביתה, והנה נפלה שם מגיפת דבר. שם פניו לברוח אל מחוץ לעיר, אך שער החומה סגור, אין יוצא ואין בא. רץ דרך מערה אחת אל כיוון החומה העומדת על שפת ים כינרת. הגיע אל החומה, טיפס עליה. "ויהי, כאשר עלה על החומה ועבר ובא על הצד השני, כלפי חוץ, הסתכל, והנה הים תחתיו – – – והוא היה תלוי ועומד בידיו וברגליו על החומה למעלה, ותחתיו הים – – – נשא לבו להשי"ת, והצילו ברחמיו, ויצא משם בשלום עד שבא לעיר הקדושה צפת, וישבו שם ימים אחדים, עד שנשמע שהצרפת (="דער פראנצויז"; צבא צרפת) יבוא בקרוב לעכו" (שם י"ט).

בעכו המהומה רבה, ורבי נחמן בתווך, תר אחר ספינה המפליגה לחוץ לארץ. צבאות צרפת ואנגליה ממלאים את עיר הנמל, והמקום הולך וצר מהכיל את ריבוי האוכלוסין והגייסות. בינתיים הצליח האיש שעם הרבי לשכור ספינה האמורה להפליג למחרת היום.

בוקר יום ראשון. הרבי עומד מעוטף בטלית ותפילין. ולפתע – קול רעש גדול – – – פקודה יצאה מאת הפאשה התורכי, כי הוא נותן אורכה של שעתיים בלבד לכל מי שאינו יודע לאחוז בנשק, לברוח לכיוון הים – – – כל אזרח שימצא בעיר לאחר מכן, יהרג במקום – – – "והיה רעש גדול וצעקה גדולה בעיר, ופחד ואימה גדולה מאד. ובשעת הרעש הגדול ברח רבינו ז"ל משם על הים" (שם כ'). עד מהרה מצאו עצמם הרבי הקדוש ומשמשו יושבים בספינת-מלחמה אשר עליה תותחים וכלי יריה לרוב, בין חיילים ישמעאלים, פראי אדם, ללא שום דבר מאכל או משקה, כשמסביב מתעופפים כדורים ופצצות, שקולם מהדהד ומשבר כל לב – – –

"וגודל הסכנה והאימה והפחד שהיה להם אז, אין לשער. ונפלו למשכב שניהם יחד, ולא היה להם אפילו מים לשתות, כי לא הכינו להם כלום. וה' ברוב רחמיו וחסדיו נתן להם חן בעיני ישמעאל אחד, שהוא היה קעכער (טבח) אצל הקפיטן (רב החובל), ונתן להם שאל אחד קאווע (ספל קפה) שחורה לכל אחד ואחד, בבוקר ובערב. ומחמת החולשה שלהם, היו מוטלים על ערש-דוי רח"ל, ולא ידעו בעצמם היכן הם, כי היו סגורים בחדר שלהם, נופלים למשכב. אך זאת שמעו, שהיה רוח סערה, ונשאה את הספינה, ולא ידעו לאיזה מקום נשאה" (שם כ"א).

לחצו כאן לחלק השני

גולשים התעניינו גם במאמרים הבאים:

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support