יראה ואהבה – הילכו יחדיו?

עמדנו כצופים מן הצד. לעינינו נגלה מחזה מוזר כיותר: עומדים להם שני נערים בני עשרה, האחד פונה לחברו במתק שפתיים: "כדאי לך ללכת לשם; אין לך מושג איזה כיף שמה"…

ועל ידם עומד אביו של הנער, עיניו רושפות, והוא זועק בקול זועם: "שלא תעיז להתקרב לשם; אם רק תנסה תקבל עונש חמור". תוך כדי כך הפנה את מבטו אל ה'חבר' ומטיח בו דברים כדרבונות: "אכזר שכמותך, מה אתה רוצה מהחיים של הבן שלי?!"

אנו מנסים לשפוט: מי כאן בעצם האכזר? הנער-החבר הרי דיבר בנעימות וברוך, ניכר היה שכולו אהבה, הוא הבטיח לו חוויה יוצא דופן…

האב, לעומתו, רק איים וצרח, החרון פעפע בו.

מי מהשניים, הנער או האב, חשוד פה באכזריות?!

* * *

'שלום', מושג כה נאצל ומתוק, מילה שמקפלת בתוכה נעימות ורוגע, שמחה ואהבה. כל כולה שלווה ומנוחת הנפש. "ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד" (ויקרא נו).

איך אם כן נבחר דווקא פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן כמועמד לקבלת 'ברית שלום' מאת הקדוש ברוך הוא?! מה לה לקנאות שכולה להט אש וגבורת מלחמה – ולשלום?!

הדברים יובנו על פי דברי הזוהר הקדוש על הפסוק "שימני כחותם על לבך" (שה"ש ח). עם ישראל מתחנן לה' לפני צאתו לגלות: ברצוני להשאר חקוק בזכרון אהבתך תמיד. ועל כך מפטיר הפסוק: "כי עזה כמוות אהבה, קשה כשאול קנאה"… כלומר, יש בינינו אהבה עזה ביותר.

אך מה ענין הקנאות לאהבה?! אלא – אומר הזוהר – "כל מאן דרחים ולא קשיר עמיה קנאה, לאו רחימותיה רחימותא". תרגום: כל מי שאוהב ולא קשורה בו קנאות, אין אהבתו אהבה!

כאשר אתה רוצה לבדוק את מדת אהבתך לזולת, ראה האם כשעומדים לסכן אותו, אתה רותח מזעם או שאתה מגיב באיפוק? זהו המבחן האמיתי לאהבה, מי שיכול להשאר שאנן כאשר מנסים להעמיד את אהובו בסכנה, הרי שאין לו אהבה כלל.

ישראל עם קדוש, מחובר לק-ל עליון באהבת עולם, במחשבה, דיבור ומעשה. כל פעולה קטנה של כל אחד מישראל חובקת זרועות עולם. הכח הטמון בו בלתי מושג כלל – "כי אין כל העולם כולו, עם כל תאוותיו ויסוריו והבליו, כדאי כנגד נקודה אחת של מצווה אחת שכל אחד מישראל זוכה בכל יום" (ליקו"ה, כלאי בהמה,ד-ט).

כעת, תארו לעצמכם, מגיע היצר, שרבים חללים הפיל ומתייצב בחלקלקות לשון: "בא תעשה חיים"… הוא נשמע אוהב ורחמן. בסך הכל הוא רוצה ליהנות אותנו קצת…

מנגד עומד הבורא ומזהיר בתורתו: "ואם לא תשמעו… וחרה אפי" (שמות כב). הוא מתאר בפנינו תיאורים אימתניים על העונש הצפוי למי שינסה לשמוע בקול היצר.

כל כך למה? כי כך ורק כך באה לידי ביטוי אהבה אמיתית. מי שיודע מהו יהודי ואיזה כוח נפלא טמון בקרבו – מתפרץ בזעם כאשר באים לפתות יהודי ולהשחית את טוהר מידותיו; הוא מזהיר ומאיים את היהודי ברוב אהבה, בכל דרך אפשרית. רק מי ששוקט על שמריו למראה אובדן אוצר יקר ועצום שכזה – הוא האכזר והשונא.

פינחס בן אלעזר רואה כיצד פוגעים בציפור נפשו של העם היהודי, פוגעים בקדושתו, בכרית שכרת ה' איתנו לאות אהבה – והוא יודע כי כל פגיעה, ואפילו ערעור קל של קדושת היהודי, כמוה כנעיצת אלפי פיגיונות בלבו. שום מעשה אכזר לא יכול להשתוות בעיניו לפגיעה בקדושת הברית.

אהבתו וחמלתו של פינחס על בני עמו גואים, הוא לא יכול לשבת בחיבוק ידיים. הוא יוצא בלהט אש, בחרון ובגבורה, כדי להגן בחירוף נפש על אחיו שאותם הוא אוהב אהבה אמיתית שקנאות קשורה עמה.

לאחר אהבה שכזאת מגיעה משמיים מתנה: 'כרית שלום'.

* * *

תורת ההתחזקות שאותה גילה רבינו הקדוש, כולה מתיקות ונועם, אהבה וחמלה. אך רבי נתן מגלה, שכדי להכנס לשערי ההתחזקות זקוקים לפעמים דווקא ל'יראת העונש'.

"כי יראת העונש תכריחהו לקיים דברי הצדיקים אמיתיים שמזהירים מאד מאד את הגרוע שבגרועים שיחזק את עצמו להיות בשמחה תמיד" (לקוטי הלכות, בכור בהמה טהורה ד-יז).

יראת העונש, על שלל תיאוריה המזוויעים, של העונשים המגיעים למי שלא מציית, נשמעת מאיימת למדי, אך לאמיתו של דבר היראה הזאת מהווה את הכלי הרחימאי כיותר להתחזקות, שכן היא באה מתוך ריתחה של אהבה.

שעה שרואים יהודי, נזר הבריאה, שרוי בעצבות, שורש כל הפגמים, כי אז יש להזדעק ככל חומר הדין: לאיים ולהרתיע. שכן העצבות, כמוה באבדון, והאיומים שבאים להציל ממנה אינם אלא ביטוי עז לאהבה מושלמת.