ראשי > אומן – היסטוריה > "קיבוץ" חסידי ברסלב בפולין שבין המלחמות

"קיבוץ" חסידי ברסלב בפולין שבין המלחמות

ט״ו בשבט תש״פ

"קיבוץ" חסידי ברסלב בפולין שבין המלחמות

ט״ו בשבט תש״פ

על התקבצות חסידי ברסלב בפולין שבין מלחמות העולם לימי ראש השנה בלובלין, בישיבת חכמי לובלין ועוד, משנת תרפ"ט ועד שנת תרצ"ט – וה"קיבוץ" האחרון בשנת ת"ש, בוורשה תחת הפגזות הגרמנים.

התקבצות חסידי ברסלב לימי ראש השנה בפולין היהודית שבין מלחמות העולם

לאחר ירידת מסך הברזל – והקיבוץ בישיבת חכמי לובלין

 

ברחבי האתר, כבר עסקנו לא מעט – ונעסוק עוד רבות – בקיבוץ המופלא של חסידי ברסלב בפולין.

אלפי יראים ושלמים, מכל גווני הציבור היהודי בפולין, שהתקרבו לדרך רבינו הקדוש בתהליך התקרבות שהחל בשנת תרס"ה, ושראשוניו היו, בין היתר, הרה"ח ר' יצחק ברייטער הי"ד, הרה"ח ר' אהרן לייב ציגלמן הי"ד, הרה"ח ר' יצחק מאיר קורמן ואחרים.

בין המקורבים בקיבוץ פולין, היו גם כאלה שאת שמותם אנו מכירים דווקא מהקיבוץ הברסלבי באוקראינה, כמו הרה"ח ר' לוי יצחק בנדר (שמיד לאחר התקרבותו, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, נסע לאומן ונותר בה עד עלייתו ארצה לאחר מלחמת העולם השניה); הרה"ח ר' הירש לייב ליפל והרה"ח ר' משה גלידמן-טשנסטכובר (שהיו שלשתם חתנים של הרה"ח ר' אהרן קיבליטשר (שווארץ) ועוד רבים אחרים.

קיבוץ חסידי ברסלב בפולין היה לשם דבר. ספרי הזכרון מקהילות ישראל מלאים באזכורים של אנ"ש דשם, ובית הכנסת הברסלבי בוורשה – "בית אמונה", בגלגוליו השונים עד שהגיע אל המנוחה והנחלה ברחוב נובוליפיה 28 היה ידוע למקום שמי שכף רגלו דרכה בו, רבו הסיכוים ש"ילכד ברשת" ויהפוך גם הוא לחסיד ברסלב.

הקיבוץ בראש השנה

בתחילה, היו נוסעים כמובן חסידי ברסלב בפולין לראש השנה לאומן. אולם, לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה נסגר הגבול ולאחר שנת תרע"ט (אז נסעו חסידי ברסלב בפעם האחרונה בצורה מאורגנת מפולין, בקרון רכבת מיוחד, לאומן[1]) שוב לא יכלו לנסוע לאומן.

היו מהם שמרוב כיסופיהם, חשקם ורצונם להיות על הציון הקדוש, ניסו להבריח את הגבול, אולם במשך הזמן הלך הגבול ונסגר, והברחתו הפכה להיות לסכנת נפשות עד כי, על פי עדות הרה"ח ר' הירש לייב ליפל, יצא פסק בית דין, שאליו הצטרפו גם גדולי אנ"ש בפולין, שאסור להבריח את הגבול, וממילא, פסקו הנסיעות לציון באומן כמעט לחלוטין, ובכל מקרה לא היתה זו "דרך כבושה לרבים".

משכך, החלו חסידי ברסלב להתקבץ בראש השנה אל הערים הגדולות: לובלין (שבה היה הקיבוץ הברסלבי הותיק ביותר), וורשה ולודז'.

בסביבות שנת תרפ"ח, התקבצו חשובי אנ"ש והחליטו לייסד התקבצות אחת לכל אנ"ש. למקום הקיבוץ הכללי נבחרה העיר לובלין[2], ואכן, לראש השנה תרפ"ט התקבצו קרוב לאלף חסידי ברסלב, מכל רחבי פולין, בשירה ובזמרה אל העיר לובלין, שם התקיים הקיבוץ הקדוש במבנה שהיה שייך לקהילת לובלין, שהעמידה אותו לרשות חסידי ברסלב (המבנה המכונה "בית החרושת לסיגריות" ברחוב קראוויעצקא שבלובלין).

במבנה זה התקיים הקיבוץ שנתיים, עד לראש השנה תרצ"א.

מודעה שפורסמה בעיתון "דער יוד" הוורשאי על קיבוץ לובלין תרצ"ד
מודעה שפורסמה בעיתון "דער יוד" הוורשאי המודיעה לאנ"ש על קיבוץ לובלין תרצ"ד

הקיבוץ בישיבת חכמי לובלין

לקראת ראש השנה תרצ"א, פנו חסידי ברסלב להגאון רבי מאיר שפירא זצ"ל מקים ישיבת חכמי לובלין, על מנת שיאפשר להם לקיים את הקיבוץ בהיכל הישיבה.

הפניה נעשתה, בין היתר, באמצעות הרה"ח ר' יצחק מאיר קורמן ז"ל, שהיה ממקורביו של הגר"מ שפירא ולאחר דין ודברים – הסכים רבי מאיר.

בנין הישיבה אך זה עתה נחנך, והיה לשם דבר בעולם היהודי כולו – והוא הועמד, כאמור, לרשותם של חסידי ברסלב לימי ראש השנה.

קיומו של הקיבוץ שם היה לשם דבר. ברחבי לובלין כולה, אם לא ברחבי פולין, סיפרו מכך ש"חסידי אומן" קיימו את ההתקבצות השנתית שלהם בישיבת חכמי לובלין.

על הקיבוץ בחיי הגר"מ שפירא בישיבת חכמי לובלין, ישנו תיאור נפלא של הרב דוד הלחמי (וייסברוד), מתלמידי הישיבה. – לחץ כאן לקריאה

כאן התקיים הקיבוץ בין מלחמות העולם
בנין ישיבת חכמי לובלין בעיר לובלין שבפולין

כל שנות חייו של הגר"מ שפירא, התקיים הקיבוץ בישיבת חכמי לובלין. בשנה הראשונה לאחר פטירתו, יש האומרים כי הקיבוץ לא התקיים בהיכל הישיבה, אולם לאחר מכן, עד לפתיחת מלחמת העולם השניה, התקיים הקיבוץ כסדרו בישיבת חכמי לובלין, בהשתתפות חסידי ברסלב מכל רחבי פולין.

ההנחה על הנסיעות ברכבת

אף הנחה על הנסיעות קיבלו החסידים – שכן תקנה היתה בחברת הרכבות הפולנית: נסיעה שהיא לצרכי דת, יכולה לזכות את משתתפיה בהנחה.

וכך מספר הרה"ח ר' מרדכי יגלניק, בתיאורו את תולדות הרה"ח ר' יצחק ברייטער:

" כשנסעו אנשי שלומינו ללובלין לראש השנה, אחר כמה שנים הגיעה ידיעה שאפשר לקבל אצל ממשלת פולין הנחה מדמי נסיעה ברכבת, והתחילו לעסוק בענין זה, כי על פי רוב היו אנ"ש עניים ור' יצחק שלח בקשות לממשלה, לשר הרכבת, שהוא יאשר על הענין.

ובא תשובה שר' יצחק ועוד אחד מאנשי שלומינו, ר' גדליה, שיבואו למשרד הרכבת והוא ידבר אתם, והיום המיועד חל בשבת. אז הלכו למשרד, כי 'מפקחים על צרכי רבים בשבת', והם הלכו בבגדי שבת, היינו בבגדי משי, כנהוג אצל חסידים, אלא שעל זה הלכו מעילים כנהוג בפולין, שהלכו מעיל [עליון] אפילו בקיץ שהיה קרירות.

וכשבאו לשר אמרו להם להוריד את המעיל העליון, אז אמר ר' יצחק לשני שלא יתבייש בבגדי שבת ואל יפול בעיניו. ונכנסו אליו, ואמר להם לשבת ושמע את מבוקשם. ושאל אותם למה אתם דווקא נוסעים ללובלין? ור' יצחק התחיל להסביר לשר למה חסידי ברסלב נוסעים ללובלין, עד שהשר התפעל כל כך וחטף את ידו, ואמר לו שהוא תיכף מאשר את הבקשה, ומאחל להם נסיעה טובה.

וכשסיפר ר' גדליה זאת בבית המדרש היה מלא התפעלות איך אפשר להסביר לגוי דבר כזה… וכשיצאו, אמר לו ר' יצחק שצריך לעשות ריקוד תיכף. וזה היה תקדים לכמה שנים שניקו מהרכבת בחתימת חסידי ברסלב" (שארית יצחק, עמוד רט"ז במהדורה ראשונה).

ואכן, במשך כמה שנים קיבלו חסידי ברסלב החוזרים מלובלין הנחה משמעותית ממחירי כרטיס הנסיעה ברכבת.

הקיבוץ בעיני משתתפיו

 

"'בני חורין' אלו שמילאו את פולין מקצה לקצה נפגשו פעם בשנה ב'פונדק' אחד. אחוות הרעים שמילאה אותם הייתה שלמה ואמיתית, שכן הדרך והשיטה היא שחיברה אותם ולא נתנה דריסת רגל לתחרות או לקנאה המפריעים את האחדות. לא לשווא היה רבי נחמן משבח את מעלתו של ה'קיבוץ' וההתאחדות בצוותא חדא מידי שנה בשנה בראש השנה.

"בפולין התקיים ה'קיבוץ' בישיבת חכמי לובלין. מיסד הישיבה וראשה, איש המעוף והחזון, הגאון רבי מאיר שפירא, שהיה נאמן לשיטת ברסלב, העמיד את היכל הישיבה לרשות מתכנסי ה'קיבוץ' בראש השנה. מה נהדר היה המראה בעת שמאות דמויות הוד משתתפי ה'קיבוץ' עשו דרכם בעיצומו של יום הדין הנשגב כדי לפקוד את בית העלמין העירוני, בו שכנו כבוד גדולי הדורות והשתטחו על קברם. בעיצומו של היום הם באו לעורר ולבקש בזכותם של קדושים אשר הפיצו את תורתם מלובלין. לאחר מכן נהרו החסידים בהמוניהם לאמירת "תשליך" על גדות הנהר החוצה את העיירה"

(דורש טוב לעמו – לסקר, עמ' 58)

 

"התפילה ספוגה הייתה בהשתפכות הנפש ובכוונות נשגבות, מהולה בדיבוק חברים עצום ובמתיקות חסידית נפלאה. הציבור עלה בדרגות, נסחף ונסק עם ה"בעל תפילה" אל עולם קדום של קדושי האומה.

דומה שנשמותיהם של כל אותם קדושים, התקבצו ובאו כאן לתפילת המנחה בערב השנה החדשה. משה התבונן מדי פעם ברב רבי מאיר שפירא העומד לצדו בתפילתו היוצאת מלב זך וטהור וינק ממנו התרוממות רוח.

"הציבור שכבר אחוז היה להט של קדושה והתרוממות, המשיך באותה אווירה נשגבה בתפילת ערבית. קולו של רבי שלמה יהודה הופמן נשמע ברמה, הרטיט לבבות וקרע רקיעים. לבו של משה התחלחל מעוצמת הקדושה. האווירה בהיכל התפילה נסקה מעלה, רבי שלמה יהודה הופמן סחט את הלבבות שנפתחו ופרצו בגעש. עילאיות ורוממות רוח מילאו את החלל מקצה ההיכל ועד קצהו.

"כאשר פתח רבי שלמה יהודה הופמן בתפילת "לדוד מזמור", וקולו רק משתפך והולך, ותפילתו עולה ומתעלה, היה הרב רבי מאיר שפירא אחוז התרגשות עצומה. הוא הסב את פניו אל ציבור המתפללים, וקרא בקול שאגת אריה:

"געוואלד! דער ליקוטי מוהר"ן אליין דאוונט!" (= געוואלד! בעל ה'ליקוטי מוהר"ן' בעצמו מתפלל!)"

(כיסופים, ח"א, עמ' 167-168)

 

כל ערב ראש השנה בלובלין, בהתאספות אנשי שלומינו להתפלל יחד בראש השנה, התפלל מנחה האחרונה של השנה לפני העמוד כש"ץ, ומי שלא שמע זאת לא ראה תפילה מימיו. כי אנשי שלומינו האריכו מאוד בתפילה זאת, והתחילו מבעוד יום, שעתיים לפני השקיעה, כמעט עד השקיעה, וכל הזמן הזה היה מתפלל עם הידיים למעלה, וכל תיבה ותיבה שהוציא מפיו היה מלא געגועים ושמחה ובכיה מתוך שמחה ודביקות לאין ערוך ואי אפשר לתאר בכתב איך אפשר לבן אדם מהעולם הזה להתפלל כך. ומי ששמע זאת בוודאי נתעורר לתשובה.

(הרה"ח ר' מרדכי יגלניק, שארית יצחק)

מודעת תודה לרבי מאיר שפירא שפרסמו חסידי ברסלב לאחר ר"ה תרצ"א
מודעת תודה שפרסמו חסידי ברסלב בעיתונות היהודית בפולין לאחר ראש השנה תרצ"א

הקיבוץ האחרון ראש השנה ת"ש

י"ז אלול תרצ"ט.

עבים התקדרו מעל שמי פולין. המלחמה המרה, שעתידה להקרא "מלחמת העולם השניה" פרצה, וגייסות הנאצים פלשו לפולין מכל עבר. מפציצי הלופטוואפה עשו שמות בכל פולין, ובפרט בעיר וורשה.

קיבוץ לובלין, בישיבת חכמי לובלין או בכלל, מטבע הדברים, לא יכול היה להתקיים עוד.

חלקה המכריע של פולין נכבש תוך זמן קצר מאוד, אולם וורשה עדיין החזיקה מעמד (הצבא הנאצי נכנס לעיר רק בחול המועד סוכות), ובה "התקיים" "קיבוץ" ברסלבי, תחת הפצצות גרמניות ובעיצומן של אימי המלחמה. על הקיבוץ הזה, נותר לנו תיאורו של הרה"ח ר' צבי לסקר, במכתב שכתב בקיץ אותה שנה מוילנה, אליה נמלט, אל הרה"ח ר' יצחק מאיר קורמן.

במכתב, שכמו טובע בדמעות – בפרט בקריאה מאוחרת, כאשר אנו יודעים מה עלה בגורלם של מליוני אחינו בני ישראל באזור הכיבוש הנאצי, ובפרט לאנשי שלומינו חסידי ברסלב המסולאים מפז, עובדי השם באמת ובתמים מתוך דחק שאין כמוהו, דבוקים ומקושרים ברבינו הקדוש הנחל נובע מקור חכמה, וכך כותב ר' צבי:

ב"ה, וילנא, יום ד' פ' במדבר ה-ת"ש.

לכבוד אהובי אחי השותה בצמא ממעייני צדיק האמת, מוה"ר ר' יצחק מאיר קורמן בירושלים הקדושה, שלו' וברכה!

אחי אהובי! היום קבלתי את מכתבך, ואי אפשר לי ללון ולא לכתוב תיכף ומיד תשובה. כי המכתב שמחני וחזקני בימי נדודי בארץ נכריה.

אשתדל בלי נדר לענות על הכל, כפי מה שידוע לי וכפי מה שבכוחי.

לשלוח את המכתב הרצוף לר' אהרן ארי'[3] אי אפשר, כי הרשעים אינם מעבירים מכתבים בעברית, רק אשתדל בלי נדר להעתיקו בפולנית ואשלחהו.

אם אתה כל כך מצטער על הפסק קשר המכתבים עם אהובנו אחינו ר' אהרן לייב, יש איזו עצה לזאת: כתוב נא אתה כמה שתוכל, בפולנית או אשכנזית או אפילו עברית (ואני אעתיקם בלי נדר), ואני אשלח את המכתבים אליו ואקבל גם אי"ה תשובה.

עכשיו בדבר לעשות מה בשביל אנ"ש בפולניה, לצערי הכי גדול אינני רואה שום עצה מה לעשות בשבילם רק להתפלל לעולל עלילות ולהשתטח על קברי אבות ולהתייפח על מר מצבם הנתונים בצרה ובשבי'. המקום ירחם עליהם ויוציאם משעבוד המר.

מה לי לכתוב לך מאנ"ש? הלא הלב ידאב וידוה? מאלה אשר בוורשה נשארו כולם בחיים ב"ה, ורק האברך אשר גר בגרודשיסק הנקרא ישראל יצחק או הערש יצחק, נהרג מפצצה שנזרקה למעונו ממזיקי עלמא (- מטוסים).

אם הי' קיבוץ על ר"ה שנה זו? היה אמנם "קיבוץ" בוורשה, אבל אוי לאותו הקיבוץ שמתפלל תחת מבול של פצצות, יריות, שרפות ומיתות משונות ממזיקי עלמא.

הבה ואנסה לתאר לך על הנייר הקר – שיוכל את הכל לסבול – קיצור קטן שבקטן על הקיבוץ מאנ"ש של ר"ה שנה זו.

כפי שאתה יודע, יצא הרשע בשליחות ההשגחה להחריב את העולם ביום א' לחדש התשיעי למספרם[4], זה היה שני שבועות לפני ר"ה ת"ש, וכבר ביום א' עד יום י' לחודש הנ"ל המטיר על ורשה, בברזל, גפרית ואש, והמית על ימין ושמאל אנשים נשים וטף.

אבל גם הרשע האכזר הזה עייף והפסיק על שלשה ימים עד ערב ר"ה.

אנחנו, אנ"ש, התאספנו ברעדה ורתת והמתקנו סוד להתפלל בבית חסידים שלנו נווליפי' 28[5] בשעה 4 בערב ר"ה עד שעה 7, כי מאוחר אסור היה לצאת את הבתים.

חשבנו שהרשע שכח את ורשה, ויתן לנו מרגוע לכל הפחות עוד על שני ימים, כי שלשה ימים הקודמים הפסיק מלהשחית. מובן מאליו שלא הרבה ממנו הרהיבו עוז לצאת ולהתאסף לבית התפילה שלנו, אבל באו אחדים, מעט יותר ממנין…

אבל חכה נא, הרשע הרגיש כנראה, שמנין כזה מתכונן להתאסף ומתעתד לשפוך את שיחו לפני קונו בהשתתפות הנשמה הקדושה של צדיקנו רבינו נחמן בן פיגא זצ"ל, ובצאתנו אך את בתינו התחיל!!

אבל אי אפשר היה לשוב ומוכרחים כבר היינו לבוא תחת מטר וזרם של יריות, לבית-החסידים שלנו, כערך מנין של אנ"ש, עטופי רעב, חלושי כח, ופחודי מיתות משונות התאספנו והגענו בכוחות האחרונים על סף צדיק האמת, נוולפי 28. אם אחד הביט על חברו, נקרשה בו טיפת חלב האחרונה.

ובינינו היה גם ר' אהרן ארי' [ציגלמן] נ"י, ישראל דוד[6], ר' חיים צרנטנר, אחי ר' יעקב ובנו מנדל, ועוד אחדים שאינני נזכר בהם.

מחוץ שכלה חרב הרשע ובחדרים – אימה נוראה. יריות, פצצות, שרפות ושמים שחורים של עופות טורפים, "עופות" של ברזל ( – מטוסים) ובפיהם אותו הסם אשר ראה רבינו הקדוש בחלומו לפני 140  שנה… אבל אנחנו התקשרנו לצדיק האמת ובידו של הקב"ה הפקדנו את רוחנו. ר' אהרן ארי' התפלל מעריב בעוד יום, בידי שמים, אבל הצר החשיך לנו את היום והזיר משמים פצצות יקוד, והקדיח והשריף את הרובע היהודי. שני אלפים יהודים כלה במשך שתי שעות!!!

אנחנו גמרנו את התפילה בערך חצי-שבע ( – שש וחצי), ובחפזון ובאימת מוות יצאנו כדי להגיע כל אחד לבית מושבו. מכל ארבע הצדדים היינו מסובבים בלשונות אש של גיהנום נורא, עלינו היה פשוט לעבור דרך אש כדי לבוא הביתה. גם זה הוכרחנו לעשות.

באנו הביתה מצאתי פצצה נפלה לביתי והרגה – או יותר נכון קברה אנשים חיים – עד ארבעים יהודים חפי פשע… כל שמשות דירתי נשברו לרסיסים, העששית נפלה ארצה ובנסי נסים ניצלו ב"ב ובני.

זהו קיצור נמרצות מקורות הקבוץ של ערב ר"ה ש. ז. אבל אי אפשר לי כאחת לכתוב את הכל, גם הסבלנות, גם הרחמנות, אינן נותנות לי לכתוב באחת הכל, כעת די מצרותינו בכתיבה, ומי שאמר לעולם די יאמר די לצרותינו.

בברכה,

צ.

 

וכך, בדמדומי חמה של שנת תרצ"ט, החלו שנות השואה האיומות. במהלכן, בתוך ששת מליוני הקדושים והטהורים, נטבחו, נרצחו והושמדו גם אלפי חסידי ברסלב שבפולין. ה' יקום דמם.

וזכרם – הם, הקדושים והטהורים, שאשו של רבינו בערה בהם עד בלי די, ושהאירו והפיצו את אור רבינו הקדוש, אור של נחמה ותקוה בשעות משבר וזעם – לא יסוף מזרעינו.

 

"…ברחוב זה היה נמצא בית המדרש של "החסידים המתים", הם חסידי בראסלב … תפילותיהם הצטיינו בהתלהבות מיוחדת … יש שהיה אחד מהם משסע את התפילה ומעלה את קריאתו כלפי מעלה "אבא בשמים, יסרינו ברחמים!" או "רבונו של עולם! מתי יבוא הקץ לצרותינו?!" כשחזר הש"ץ על כל נדרי בפעם השלישית, הגיעו חסידי ברסלב לשיא התלהבותם. היו עומדים כמעט כולם וטליתותיהם מורדות על פניהם, כפיהם פרושות אל על ושפתותיהם מדובבות תפילה זכה, מלאה כוונת לב טהור, כאילו היו חשים שהנה הם עומדים לפני כסא הכבוד כביכול."

(מ. צאנין, "על תלי החורבות של פולין היהודית", כל נדרי בוורשה, הצופה, י"ג טבת תש"ח)

 


הערות:

[1] רבי לוי יצחק בנדר ז"ל תיאר בתיאור מלא רגש, את בואם לאומן בשירה וזמרה, בקרון הרכבת המיוחד, "הקרון הברסלבי" ואת שמחתם העצומה

[2] בזכרונותיו של הרה"ח ר' בירך רובינזון הוא מספר כי העיר נבחרה בשל היותה הקיבוץ הברסלבי הראשון, כאמור, ומשום ששם היו קברי הצדיקים של החוזה מלובלין זיע"א ואחרים. אחרים מספרים גם כי העיר נבחרה בשל מיקומה: פחות או יותר במרכז פולין של אז, שגבולותיה כללו גם את מערב אוקראינה דהיום.

[3] הוא רבי אהרן לייב ציגלמן הי"ד.

[4] 01.09.1939 – י"ז אלול תרצ"ט

[5] בית הכנסת ברסלב בוורשה היה, החל משנת תרצ"ה לערך, ברחוב נובוליפיה 28. לפי התיאורים היה זה בית כנסת גדול ונאה. חסידי ברסלב בוורשה מנו, על פי התיעודים ההיסטוריים, כמה מאות.

[6] הלא הוא רבי ישראל דוד גרינהויז, בעל מוסף בקיבוץ לובלין, הי"ד.

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support