רבי יום-טוב זלוטניק

מיקירי ירושלים של מעלה היה, בישיבת 'עץ חיים' שבה למד, נודע בין הלמדנים המופלגים. בשלהי שנות התר"צ זכה להתקרב לאורו של רבינו לאחר שראה את רבי משה רוזנטל, אברך ליטאי שהתקרב בעת ההיא לברסלב, מתפלל שחרית בהתלהבות ובדביקות עצומה.

רבי יום-טוב, שהיה אף הוא מן החוג הליטאי, והיה מבקש אלוקים, התקרב בעקבות כך לברסלב. הוא נרדף על ידי משפחתו ומכריו על התקרבותו, אך דבק עוז ברבינו ובדרכו הטהורה. מפעם לפעם היה הולך לבית מדרשנו שבעיר העתיקה, יושב עם רבי שלמה וקסלר, רבי שמואל הורביץ, רבי שמואל שפירא שאף הוא התקרב לברסלב בעת ההיא, עם רבי הירש לייב ליפל שהגיע בשנים ההן מאומן לארץ הקודש, ושותה בצמא את דבריהם.

מיום שטעם מן האור כי טוב, השתוקק להטעימו גם לאחרים. סיפר ר' העשל פרנקל: "פעם בשבוע, בליל שישי, היה לוקח אותנו לשדות, באזור נווה-שאנן, להתבודדות. הוא בער כאש ממש בעבודת השם". אשו של רבינו הקדוש ליהטה סביבותיו, עד שרבים מבני שכונת 'שערי חסד' התקרבו על ידו, ביניהם ר' משה פרידמן, שסיפר: "כל הבחורים נהו אחריו, בהשפעת דיבוריו למדו בהתמדה, התפללו בחשק וערכו ריקודים נלהבים. הוא היה מביא את החסיד המובהק רבי הירש לייב לדבר בפני הבחורים. ואילו 'מלוה מלכה' היה עורך עמנו רבי יום-טוב, את החיוּת שהיתה שם אי אפשר לתאר! לעתים היה מזמין לשבת את החסיד הישיש רבי אברהם שטרנהארץ, ובסעודה שלישית היה בית-המדרש מלא מפה אל פה מבני השכונה ומחוצה לה"

כבר לאחר נישואיו, לא רצה ר' יום-טוב ליהנות מכתרה של תורה, ופתח חנות יין. גם בעת מכירת היין – העיד ר' משה פרידמן – לא פסק פומיה מגירסא, כשרק מצא רגע פנוי, כבר היה רכון על הספר, או ממלמל בפיו, "אף עם העובד בחנות" – סיפר בנו – "היה לו שיעור תורה". "היה לו מנין שלם של בעלי תשובה – סיפר אחיינו ר' יודל רבינוביץ – "היו אלו אנשים חילוניים שבאו לקנות יין, אך הוא דיבר עמם רק דברים שבקדושה, אט אט נמשכו אליו, עד שקבע עמם שיעור בגמרא"

מסכת מיוחדת בפני עצמה היא כיצד בנה במסירות-נפש את בית-המדרש דחסידי ברסלב ב'שערי חסד'. כשראתה זוגתו שהוא משתדל להימנות כחבר בוועד שכונת שערי חסד, שאלה אותו מדוע הוא מתאמץ להיות שם חבר, ענה: "כדי להיות בפנים ולקדם כל התנגדות לבניית בית כנסת לאנ"ש". סייעו בעדו במלאכת הקודש: ר' שמואל הילמן, ר' שלמה גבריאל מרגלית, ר' משה רוזנטל, ור' יהושע-העשיל פרנקל. בעת ההיא, כששלטו הבריטים בארץ, היה כמעט בלתי אפשרי להשיג רישיון בניה, אך ר' יום-טוב הגה רעיון נועז: לבנות את בית הכנסת בלילה. בעזרת בני הנעורים הריץ עגלות עפר, סחב לבנים, וכך בעמל כפיים, עמל ובנה בית-מדרש על שם רבינו הקדוש.

איש ידוע חולי היה, אך חרף מחלתו, אירגן בעת מלחמת העולם השניה אמירת תהילים בציבור פעמיים בשבוע, וכאשר התקרב הצורר הנאצי ימ"ש לשערי ארץ הקודש, באל עלמיין, היה זה מחזה נורא הוד כאשר יצא ר' יום-טוב לרחוב, עטור בטלית ותפילין, בראש שיירת תינוקות של בית רבן, כשהוא תוקע בשופר וזועק מקרב לבו לישועת ישראל.

בכ"ו סיון תש"ג, כשדם רבבות מישראל נשפך בארצות אירופה, נלקח רבי יום-טוב בחטף, והוא בן שלושים וארבע בלבד. כששכב על ערש דווי, שר "עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון" ויצאה נשמתו במילים: "דער רבי, דער רבי (הרבי, הרבי) – – -"

(ע"פ הספר 'סיפורים ירושלמים')

רבי בירך רובינזון

רבי חיים בֵּירַך רובינזון

נולד באוסטרובצה שבפולין לאביו רבי פנחס רובינזון, שהיה מחסידיו של האדמו"ר מסוכדניוב – רבי אלימלך יעקב יצחק רבינוביץ מגזע "היהודי הקודש" מפשיסחא.

נערים צעירים היו ר' בירך ואחיו ר' ישראל דוד, כשהחלו ללמוד בבית-המדרש הישן באוסטרובצה, כפי שנהוג היה באותם ימים בעיירות רבות ללמוד בביהמ"ד אברכים ובחורים יחדיו.

ב'בית המדרש הישן' של העיר ישב אז ולימד אחד מגדולי גאוני פולין, רבי אברהם יצחק וייסזאנד הי"ד, מי שהיה מבכירי תלמידי ה'חפץ חיים'. רבי אברהם יצחק התיישב באוסטרובצה לאחר נישואיו עם אחייניתו של הגה"ק רבי מאיר יחיאל האלשטוק האדמו"ר מאוסטרובצה, ומאז יצא שמו לפניו כגאון ובקי בכל מכמני התורה, ובעל הסברה נפלאה. הכל אהבוהו, ואבות השתוקקו שילמד את בניהם, כפי שכותב רבי בירך שהיה מתלמידיו: "ההורים וגם התלמידים היו שבעי רצון מהלימוד שנלמד. אני זוכר עוד שב'זמן' אחד היה לומד מסכת יבמות עם תוספות עד פרק 'הערל' דף ע', וב'זמן' השני היה לומד מסכת בבא קמא עם תוספות. הטעם עוד מונח בפי…" כל יושבי ביהמ"ד הורגלו, שכאשר נתקלים בקושי בלימודם, ניגשים לרבי אברהם יצחק, והוא מאיר את עיניהם בהבנת הדברים.

רבי אברהם יצחק היה מקושר בעבותות אהבה ברבינו הקודש ה'נחל נובע' ובדרכו הטהורה. הוא התקרב לברסלב עוד בימי מגוריו בלודז', על ידי החסיד הנלהב רבי שלמה גבריאל. עם תלמידיו הצעירים, כמעט לא דיבר רבי אברהם יצחק בחסידות, אולם כטבעו של מי שנכנס לחנות בשמים שנדבק בו מהריח הטוב, התקרבו על ידו אברכים ובחורים רבים לדרכו של רבינו וביניהם רבי חיים בירך דנן ואחיו הגדול רבי ישראל דוד הי"ד.

אביהם רבי פנחס לא התנגד להתקרבותם. אדרבה, החל לומד אף הוא בספרי רבינו, ופעם אף אמר לבניו, שכשיפתחו הגבולות, ייסע עמהם יחד לאומן. כשנוסדה באוסטרובצה ישיבת 'הלכתא כנחמני' של חסידי ברסלב, והחסיד רבי יצחק ברייטר נתמנה בה למשגיח כללי, זכה רבי בירך לשמוע מפיו דיבורים חמים ממעיינו של רבינו.

וכך הוא מספר: "הכוח המושך היה כל כך גדול, שכל אחד היה משתוקק ומצפה כל היום עד הלילה, שיבוא ביחד עם רבי יצחק לשמוע ממנו דברי אלוקים חיים, דיבורים הנובעים מה'נחל נובע'. וגם אני בעצמי, הגם שהייתי עוד צעיר באותו זמן; אחר 'הנחת תפילין' דיבר עימי הרבה, והלכתי עמו ליער על התבודדות. ופעם אחת רציתי לשמוע ממנו מה מדבר, לפי שבאמת אז לא ידעתי הרבה וכו' ולא שמעתי כלום, רק שמעתי אותם הדברים: 'ריבונו של עולם! ריבונו של עולם!' , ואמר לי: 'לך הלאה קצת' ".

לבם של האחים ר' בירך ור' ישראל דוד יקד להדפסת ספרי רבינו, ובשנת תרפ"א, בהיותם עדיין נערים צעירים, הדפיסו בלובלין בבית הדפוס של ר' לייבל פראמפעלער מחסידי ברסלב, את הספר הקדוש חיי מוהר"ן. כמו כן, ערכו עם חבריהם סעודות הילולא לרבינו ומוהרנ"ת.

לאחר נישואיו התגורר ר' בירך בעיירה סאליף הסמוכה לאוסטרובצה, ומשם התכתב מדי שבוע עם חברו ר' משה'לה אוסטרובצר בחידושי תורה מספרי רבינו. בסאליף היתה לר' בירך יחד עם שותף טחנת-קמח שממנה התפרנס. כששמי פולין התקדרו בעבים, והנאצים ימ"ש הגיעו לסאליף, החרימו את טחנת-הקמח.

גם בהיותו במחנות הנאצים ימ"ש, בימי הסבל והתלאה, היה ר' בירך למשענת לאנשים רבים, שבורים ורצוצים. בתוך ההסתרה הנוראה תמך בהם ועודד אותם.

ר' בירך איבד בשואה את אשתו וילדיו. לאחר המלחמה התיישב בארצות-הברית, ושם פעל והפעיל למען האדרת שם רבינו והפצת דעת קדשו. בין פעולותיו הכבירות – תרם מהונו לקניית המגרש שעליו נבנה ביהמ"ד דחסידי ברסלב במונסי.

הקים משפחה מחדש וזכה לראות צאצאים ההולכים בדרך התורה הקדושה ודבקים בדעת רבינו. נפטר בשבת-קודש פרשת שלח, כ"ח בסיון שנת תשנ"ה.

רבי שמשון ברסקי

רבי שמשון ברסקי נולד בשנת תרל"ד לאביו ר' ישראל מנדל, בנו של 'רבי שמשון מהיער', ולאמו בת ר' אפרים, בנה של מרת שרה בת רבינו הקדוש.

מבקש אמת היה בכל מאודו. בימי נעוריו זכה להסתופף בצלו של החסיד הנלהב רבי משה ברסלבר תלמידו המובהק של רבי נתן, והוא אשר הביאו לפני ולפנים, הטעימו מיֵינָה של תורת רבינו, ומסר לו שיחות וסיפורים המלהיבים את לב שומעיהם לעבודת ה' יתברך, אותם שמע מפי מוהרנ"ת.

באותה תקופה שהה במחיצת רבי משה, החסיד רבי ישראל קרדונר; וכך זכו שני החסידים הצעירים, שידידות אמיצה נקשרה ביניהם, לשתות מבארו של תלמיד מובהק זה את מימי ה'נחל נובע', וברבות הימים – להפיצם על פני תבל.

הֶרגש עמוק ומופלא היה לרבי שמשון בכל דיבור מדברי רבינו. כשהיה לומד ברבים בספרי רבינו, היו השומעים שותים בצמא את דבריו שנאמרו בחן ובנעימות; כיאה לתורתו של רבינו, התאימם לגדולים וקטנים כאחד.

בקרב בני חבורתו באומן, נראו בעלי-מלאכה שתפילתם המתונה והמשתפכת היתה כשל צדיקים מופלגים, והכרת פניהם העידה על אמונתם האיתנה בבוראם.

רצון עז יקד בקרבו, להגיש את דברי רבינו לכל שכבות הציבור; לשם כך כתב את ספרו 'ליקוטי עצות המבואר' (כיום 'העצות המבוארות' בלשה"ק) באידיש, שפה שהיתה מובנת לפשוטי העם. אך לא רק להם ייעד את ספרו – "אפילו הגדולים ובקיאים מאד בחכמת התורה," כותב הוא בהקדמה, "אם יעיינו בהליקוטי-עצות הזה ובביאורו באמת ובתמימות כראוי – בודאי יתחדשו ויתעוררו ליראת ה' ולשמירת מצוותיו."

דגש מיוחד שם רבי שמשון ברסקי על עבודת ה' פנימית: אמונה וביטחון, תפילה בנעימות ובחיות, ובהתבוננות בדעת הצדיק.

באחד ממכתביו לבנו ר' נתן שהתגורר בלובלין, אנו מוציאים אותו כותב: "נראה לעניות דעתי, כי זה שנמצאים במדינתך דורשים ומשתוקקים דייקא לאלו ה'ליקוטי הלכות' שקשה למוצאם (-החלקים שהיו נדירים אז, מחלק ב והלאה), זה מעשה היצר הרע הרוצה לרחק ולדחות מלעסוק באלו הליקוטי הלכות הנמצאים בנקל, כי באמת על ידי הליקוטי מוהר"ן הקדוש, ועל ידי הליקוטי הלכות אורח-חיים חלק א', אם ילמדו בו באמת, לעשות ולקיים – יכולין להיות צדיק גמור באמת".

כאותו לפיד אש המבעיר את כל סביבותיו, היה מבקר לפרקים בערים שונות שבהן התעורר צימאון לדעת הצדיק, ומרווה נפשות בדברי אמת ואמונה. נסיעות רבות ערך לפולין, בראותו את הכמיהה האדירה לדבר רבינו. בכל מקום בואו, השאיר אחריו מקורבים נלהבים המקושרים בעבותות אהבה לצדיק ולדעת קודשו.

תפילתו של רבי שמשון, היתה פירוש מוחשי לדברי רבינו על התפילה שהיא בבחינת "מיין מתיקין" (ליקוטי מוהר"ן ח"א נ). עומד היה מול הכותל הצפוני ב'קלויז', ליד החלון המשקיף אל ציון רבינו, אינו זע כמעט, אך לבו בוער ברשפי שלהבת וקולו החרישי משתפך במתיקות שלא מעלמא הדין. אחד החסידים שהציץ פעם מבעד לחלון, נבהל ממראה עיניו: פניו של רבי שמשון היו אדומות ולוהטות, ושטופות בדמע…

ביום א בסיון שנת תרצ"ה, עלתה נשמתו למרומים. הוא נטמן באומן, סמוך ונראה לציוניהם של רבי נפתלי תלמיד רבינו, רבי נחמן מטולטשין ובנו רבי אברהם, ועוד מגדולי חסידי ברסלב.

רבי שמואל מאיר אנשין

ניחן מנעוריו בנפש צמאה ומבקשת אמת, והירבה להגות בספרי מוסר וחסידות ששכנו בבית המדרש בעיירת מולדתו 'זינקוב' שבקירבת קמניץ-פודולסק. מידי יום היה משכים קום ושוקד על תלמודו, עד שברבות הזמן רכש בקיאות עצומה בתורה.

כבן בכור לאביו, נהג בכל ערב פסח לערוך סיום, דווקא על מסכת ארוכה כ'כתובות' וכדומה. מאוחר יותר קיים בעצמו "הוי גולה למקום תורה" ונדד עד לליטא, כדי ללמוד באחת מישיבותיה הנודעות.

בעודו צעיר, התעורר בקרבו צימאון אדיר לדרך האמת, והוא החליט לתור אחר אנשי אמת הדבקים בבוראם ללא שיור, ובזים לעולם הזה בכל ליבם. כך נדד ממדינה למדינה ומעיר לעיר, ולא הניח שום שיטת מוסר וחצר חסידית שלא תהה היטב על קנקנה. באותן שנות חיפוש הגיע עד לגרמניה, ותקופה מסוימת דבק בתורתו של רבי שמשון רפאל הירש.

כבאותו משל נפלא שסיפר רבינו, על אדם שחלם שאוצר ממתין לו בוינה, נסע לשם, ולבסוף גילה שהוא מצוי בביתו ממש – באחד הימים ביקר בברדטישוב שבסביבת מגוריו והתאכסן בביתו של רבי ברוך ברדיטשובר מגדולי חסידי ברסלב. שיחה ערה נקשרה בין השניים, ותוך כדי כך הגיש לו רבי ברוך ספר 'ליקוטי הלכות'. הוא עיין בתוכו, והפטיר: "נו, עוד ספר חסידי…". "אם כן", נענה רבי ברוך בהתלהבות, "אני אראה לך שאין זה 'עוד ספר חסידי', הרבה מעבר למה שראו עיניך כתוב כאן"…

ישבו שניהם יחד ולמדו במשך כל הלילה מתוך הליקוטי הלכות. באותו לילה נדלקה בנשמתו של ר' שמואל מאיר, אישו של רבינו הקדוש, ותחושת אושר מילאה אותו; 'מצאתי את שביקשה נפשי זמן רב' – – – לאחר שזכה להכיר עוד חסידי ברסלב, ידע בבירור: 'עם אנשים אלה חפץ אני לקשור גורלי לנצח'!

את אושרו העצום על שזכה להתוודע לדרך רבינו, העלה בכתב על דפי יומנו: "בי ראיתי אמיתת מאמר רבותינו ז"ל: 'הבא ליטהר מסייעין לו' כלומר 'אומרים לו המתן.' זה שנים אחדות הייתי פה ברדיטשוב, ולא זכיתי למצוא אשר ביקשתי, האמת לאמיתו. מאז – אוי! כמה גלים ומשברים עברו על ראשי; כמה סיבות מסיבות שונות נפלאות ואיומות סבבו מסיבת הסיבות, עד שנה זו! שנה זו! (תרס"ג) – – –

אחרי סיבה נוראה מאת סיבת כל הסיבות, כמו חבלים, חבלי אהבה, משכו אותי עוד הפעם הנה ברדטישוב – ובעליל הראני ה' נפלאותיו ברחמים רבים, איך מיום החל רוח האמת לפעמי; החלה השתלשלות הסיבות, התאחזו התלכדו והסתבכו זה בזה, וישר הוליכני והביאני אל מקום וקיבוץ אמת לאמיתו – כל מחשבותיהם ודבריהם ומעשיהם רק אל התכלית הנצחי; אין ממון, אין כבוד.

"בכל יום ובכל עת ובכל שעה ובכל רגע, בתוך כלל הקיבוץ הקדוש, גם אני מחזק ומאמץ ומשיב את נפשי בנ'חל נ'ובע מ'קור ח'כמה, בספרים נפלאים, מלאים על כל גדותיהם בחידושים ועצות עמוקות לעבודת ה' באמת.

"אודך אלוקי חסדי ואברך אותך, ואשבחך ואהללה שמך, שבימי בחרותי הוציאני מעומק החושך והאפילה, יגעתי ומצאתי. בקשתי בכל לב ונפש את האמת שאהבה נפשי – וזה בתוקף בחרותי מצאתי, וחבר אני לכל אשר יראוך באמת ובתמים."

בקיץ תרס"ד עלה ר' שמואל מאיר לארץ הקודש. מאז כרוך היה אחר רבי אברהם בן רבי נחמן, ואף כתב מפיו שיחות קודש רבות.

באותה תקופה נשא לאשה את בתו של החסיד ר' יעקב צבי פילמר, התיישב ביפו, ועבד יחד עם חברו ר' שמואל העשל פרידמן בבית דפוס בעיר. אך לאחר שנוכחו לראות כי מודפסים שם ספרים חיצוניים, עזבו את עבודתם, ורבי שמואל מאיר עלה לירושלים.

מאז ועד לפטירתו בשיבה טובה, ביום כ"ב בסיון תשכ"א, התמסר לעבודת ה' וקיום עצות רבינו הקדוש בכל לב. הביא לדפוס את הגדת 'אור זורח' וקונטרס 'מאיר עיניים' – מאמר מליקוטי הלכות בגנות תאוות ממון

 

(באדיבות ד. ברסלבר, עלון 'אוצרות')