היה בנו של החסיד ר' מרדכי מבבריניץ. כמוהו כאביו היה ירא ה' מרבים ויחד עם זאת עוסק במשא ומתן באמונה. בבבריניץ עיר מגוריהם היה להם בית-חרושת גדול לייצור סבון, וכיון שהיו בעלי אמצעים, הרבו במתן צדקה.

על האמונה הגדולה ברבינו שפעימה בלב 'בעלי בתים' אלו, יעיד הסיפור הבא:

ערב ראש השנה אחד, בעת ההתקבצות הגדולה באוהל ציון רבינו, כאשר כל חסיד עורך את חשבון נפשו, ומספר לפני רבינו את אשר עובר עליו – ניגש ר' ישראל איש בבריניץ אל הציון, ובעודו משיח את אשר עם לבבו, אמר: "רבי קדוש! חפץ אני לקחת אתכם לשותף לעסקיי!" כלומר, שמכל הרווחים שירוויחו הוא ואביו, יתנו מחצית לצדקה עבור ענייניו הקודשים של רבינו ואנשיו.

'שותפות' זו היתה גם על דעת אביו ר' מרדכי, והשניים לא גילו לאיש את סודם. אולם כיון שרצו למצוא איש נאמן שיהיה אחראי על חלוקת הכסף לצדקה, נמנו וגמרו לבחור בחסיד ר' לוי יצחק בנדר, שהוא יהיה גבאי הצדקה.

הם שלחו לו אפוא מברק והזמינו אותו לבוא לעירם, לשם דבר חשוב. בבואו לבבריניץ סיפרו לו על ה'שותפות' שעשו, וכי הם בחרו בו לממונה על חלוקת הצדקה. בו במקום מסרו לו סכום גדול המספיק לפרנסת כעשרים וחמש משפחות, לתקופה של שלושה חודשים! המעות הגיעו אל בתיהם של החסידים העניים והאביונים באומן, וכלכלו אותם בכבוד.

ואמנם, 'השותף הגדול' לא איכזב; ברכת ה' היתה בנכסיהם, והם התעשרו עושר רב, ממנו הפרישו מדי שלשה חודשים, מחצית – ושלחו לעניי אומן.

באחד מביקוריו של רבי לוי יצחק בבבריניץ, הוליכו ר' ישראל אל מרתף ביתו, הסיט מספר קורות עץ וחשף שורות על גבי שורות של מטילי זהב, פרי השותפות עם הרבי ואנשיו…

ראה רבי לוי יצחק את כמות הזהב הגדולה, ויעץ לר' ישראל כי כדאי לו לפצל את הונו למקום נוסף, כי מי יודע מה ילד יום? הוא אף הציע לו להטמין את המטילים עמוק בחצר ביתו שבאומן. ר' מרדכי ובנו ר' ישראל הסכימו מיד לרעיון, ואכן בחצר ביתו של ר' לוי יצחק נחפרו בחשאי כמה בורות, בתוכם הוטמנו מטילי הזהב.

לא ארכו הימים, וצו בהול הגיע אל האב ובנו מאת השלטונות הקומוניסטיים, לאמור: "עליכם לעזוב תיכף ומיד את העיר, כשרק בגדיכם לגופכם; מאומה מרכושכם אל תקחו איתכם!"

ההודעה נפלה עליהם כרעם ביום בהיר; הם נאלצו לנטוש את בתיהם המפוארים בערום ובחוסר כל. בתוך כיממה הולאם רכושם לטובת השילטון ה'שוויוני' שכביכול דאג לעניים…

רק אז הבין ר' ישראל את גודל הנס שארע לו, כאשר נותר לו 'המחנה הנשאר' של ממונו לפליטה – באומן, בזכותו של השותף הקדוש והנורא הטמון שם, שאמר פעם: "אצלי – איש לא הפסיד"…