רבי חיים בנימין ב"ר יחזקאל ברוד

רבי חיים בנימין ברוד נולד בפולין לאביו ר' יחזקאל. בהיותו ילד בן ארבע התייתם מאביו, ואמו עמלה קשות כדי לפרנס את ילדיה ולדאוג לחינוכם.

נער בן שמונה עשרה היה ר' חיים בנימין כשמצא דפים עם דברי חסידות ברסלב, הדברים משכו את לבו והוא התחבר לקבוצה מחסידי ברסלב שהתגוררו בעירו. מפיהם למד על החשיבות העצומה של ההשתטחות על ציון רבינו, אך הדבר היה נראה כבלתי אפשרי מכיון שבימים ההם היה הגבול בין פולין לרוסיה חסום למעבר. הוא ועוד תשעה נערים מחבריו לא ויתרו, ובסופו של דבר הצליחו להבריח את הגבול דרך היערות ולהגיע בשלום לאומן.

משם שלח מכתב לאמו, שלא תדאג לו ושבקרוב ישוב, אולם הדבר לא יצא לפועל והוא נותר באומן. כעבור זמן נשא לאשה את בתו של ר' נפתלי הירץ מכליס, בן למשפחה שהתגוררה במז'יבוז' מדורי דורות, מצאצאי הרה"ק רבי שמשון מאוסטרופולי.

ל'תנאים' הגיעו כמה מחבריו, כדי לשמוח בשמחתו. הרה”ג רבי משה ביק, רבה האחרון של מז'יבוז', שהיה מיודד מאד עם חסידי ברסלב (ולימים היגר לאמריקה), נכח אף הוא בתנאים. הוא סיפר שהחותן שאל אותו מה בדעתו לעשות לאחר החתונה בענין הפרנסה. אך בטרם הספיק החתן להשיב, החלו חבריו לשיר "הוא הזן, הוא המפרנס", והחותן קיבל את התשובה לשאלתו…

כשהתחתן רבי חיים בנימין, כבר שלטו הקומוניסטים בעוז מרחבי ברית המועצות. הוא נוכח לראות כי לפניו שתי אפשרויות, או לרעוב ללחם או, הס מלהזכיר, לעבוד בשבת. זה היה המצב ברוסיה של אז.

רבי חיים בנימין גידל את ילדיו בעיירה מז'יבוז' במסירות-נפש, לתורה ומצוות, כשהם מתקיימים על לחם צר ומים במשורה. מרבה היה לפקוד את ציון הבעש"ט, רבי ברוך ממזי'בוז', ה'דגל מחנה אפרים', הרב מאפטא ושאר הצדיקים השוכנים כבוד בבית העלמין הקדוש שבעיירה. לילדיו שימש דוגמא חיה במסירות-נפשו לשמירת שבת, כשרות ושאר המצוות.

למרות עניותו המופלגת, היה שרוי בשמחה ובחדווה. ארע פעם והוא חלה ונפל למשכב. כשאך נכנסו כמה מחבריו לבקרו, קפץ מהמיטה ויצא איתם בריקוד. לזוגתו ששאלה אותו איך הוא מסוגל לשמוח כשיש להם דאגות פרנסה שכאלה, ענה: "הרי את יודעת שאני אדם חלש ואין בכוחי לשאת אפילו עשירית מהדאגות; צריך למצוא איזה גוי בריון שיעמיס על שכמו את הדאגות…"

בנו רבי יחזקאל כותב בספרו 'אור חסידי בחושך הסובייטי': "אחד הדברים שאבא דיבר איתי עליהם היה, שכל יהודי הוא בן יחיד אצל הקב”ה, ויהודי צריך להתנהג עם ה' כפי שילד מתנהג עם הוריו. טבעו של ילד שכאשר יש לו בעיה כלשהי, הוא מיד רץ לאבא, פעם בבכי, פעם בצעקה ופעם בשקט – אבל הוא תמיד רץ אל אביו. וכל אבא שומע את שפת בנו". דבריו אלה שלא אבי נחרתו עמוק בלבי. נזדמן לי כמה פעמים, במצבים של סכנת-נפשות ממש, להשתמש בעצה-סגולה זו, ואכן ראיתי את ישועת ה'".

פעם השתתף עם בנו בהתוועדות של חסידי חב"ד (ברוסיה). במהלך ה"התוועדות", הם שוחחו בצער על ריחוקם מרבם. כשחזר לביתו, ראה בנו שהא אורז חפצים ומתכונן לנסיעה, כששאלו להיכן הוא נוסע, ענה לו ר' חיים בנימין "ראית שם איך שהם הצטערו שאינם יכולים להגיע לרבם, אבל אני כן יכול להגיע לרבי, אז אני נוסע אליו עכשיו לאומן!"

רבי חיים בנימין ברוד היה מגיבורי הרוח שעסקו בהפצת יהדות תחת אפו של הנ.ק.וו.ד, המשטרה החשאית; היה נוסע למרחקים כדי לזכות מישהו בתפילין, ציצית או סידור. כמו כן הירבה בחסד, למרות היותו עני מרוד.

בהמשך, עבר להתגורר באומן, לחסות בצילו של הרבי הקדוש, שם עבד את בוראו בתמימות ובהתלהבות. הרה”ג רבי אברהם אליהו מייזעס, שעקב אחריו פעם בלכתו ליער להתבודדות, אמר לאחר מכן: "התביישתי ממנו – אילו מחשבות ורצונות יש ליהודי זה הנראה כלפי חוץ כבעל–מלאכה פשוט!"

לא פעם הושלך רבי חיים בנימין ברוד לכלא עקב פעילותו הנמרצת למען יהדות. את ראש השנה תרצ"ה בילה בין קירות בית הסוהר. אך למרבה הנס ניצל פעם אחר פעם מידי הקומוניסטים.

בראש השנה תרצ"ט היה בין היחידים שהתפללו באומן. לאחר השואה האיומה חידש עם פליטי חרב מחסידי ברסלב את הקיבוץ הקדוש באומן, ואף נטל חלק בהקמת הבית שעמד סמוך לציון רביה"ק על מנת להצילו.

בשנת תשכ"ב הצליח לצאת מברית המועצות ולעלות לארץ ישראל. בבואו, השתטח על הארץ ונישקה, ולאחר מכן יצא בריקוד נלהב.

נסתלק לבית עולמו בכ"א כסלו תשל"א.

חתנו היה המגיד מישרים הנודע הרה"ח רבי יעקב גלינסקי זצ"ל (שמבניו ונכדיו נמנים על חשובי חסידי ברסלב)