המבול של ימינו…
המדרש מספר שכמה פעמים התקשה משה רבנו במעשה המנורה, וה' הראה לו איך לעשותה. עד שהקב"ה אמר לו: "לך אצל בצלאל והוא יעשה את מנורה", וכן היה. תמה משה רבנו: אני, כמה פעמים שמעתי מה' והתקשיתי – ואתה בצלאל, שלא ראית, עשית מדעתך?! אלא בוודאי "בצל א–ל היית". והשאלה זועקת: איך יתכן שבצלאל הצליח במקום בו משה, בחיר הנבראים, לא הצליח?

ולרצות, אתם יכולים?
כשמדברים אתנו על "הקרבה" והתאמצות, אנחנו רגילים לדמיין הקרבה מעשית: התמדה עצומה בתורה שעות רבות, תפילה ארוכה בהתלהבות, קדושה עצומה ופרישות גדולה. אך כאן בפרשה אנחנו מגלים "הקרבה" מסוג חדש: הקרבת הרצון! הקרבה לה מסוגלים…

ואני תמיד אייחל: מעלת הרצון
מפרשת עקדת יצחק, ומהעובדה שמדובר במעשה שבסופו של דבר לא התבצע כלל (שהרי אברהם אבינו ע"ה הוזהר "אל תשלח ידך אל הנער"), אנו למדים על גודל מעלת הרצון, ועל החשיבות העצומה של הרצון בעבודת השם!

העיקר הוא הרצון
מהי הזכות הכה-גדולה של עקידת יצחק? איזו עבודת השם גורמת את הנחת-רוח הגבוהה ביותר לבורא? מדוע כה אהב הבורא יתברך את אברהם אבינו, עד שקרא לו "אברהם אוהבי!"? ולמה הכוונה במשפט הידוע "העיקר הוא הרצון"?

אשר ידבנו ליבו
כי על כן עצום ונורא הוא כח הרצון הטוב שהאדם חושק ונכסף לשוב ולהתקרב אל השי"ת, ששום דלתות נחושת ובריחי ברזל אינם יכולים לעמוד נגדו!