שכחה, זו מחלה או מתנת שמים?
מקובל להתייחס לשכחה כאל ליקוי זיכרון מביך, כאל מחלה חמורה. רבינו מעניק לליקוי הזה מבט שונה לגמרי. וכך הוא אומר:
"אֵצֶל הָעוֹלָם הַשִּׁכְחָה הִיא חִסָּרוֹן גָּדוֹל בְּעֵינֵיהֶם אֲבָל בְּעֵינַי יֵשׁ בְּהַשִּׁכְחָה מַעֲלָה גְּדוֹלָה"
מדוע?
"כִּי אִם לא הָיְתָה שִׁכְחָה, לא הָיָה אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת שׁוּם דָּבָר בַּעֲבוֹדַת ה' אִם הָיָה זוֹכֵר כָּל מַה שֶּׁעָבַר לא הָיָה אֶפְשָׁר לוֹ לְהָרִים אֶת עַצְמוֹ לַעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ בְּשׁוּם אפֶן גַּם הָיוּ מְבַלְבְּלִים אֶת הָאָדָם מְאד כָּל הַדְּבָרִים שֶׁעוֹבְרִים עָלָיו אֲבָל עַכְשָׁיו עַל יְדֵי הַשִּׁכְחָה נִשְׁכָּח מַה שֶּׁעָבַר…"
השכחה מסוגלת להועיל מכמה היבטים: ראשית, היא מסייעת לנו לחזור תמיד לנקודת ההתחלה, ללא עבר עמוס וגדוש, עם כלים פתוחים תמיד לקראת עשיות חדשות; שנית, היא חוסכת מאיתנו זיכרונות מיותרים של כישלונות ואכזבות, שמפריעות ואינן מניחות לנו להמשיך ולנסות, ומניחה לנו לחיות את הרגע מתוך אמון ותקווה. מעבר לכך, השכחה היא מקור החשק והטעם. תמיד יש לנו את הזכות לטעום את המתיקות השמורה אך ורק למתחילים.
שכחה מסוגלת לגרום לנו להיות צעירים וחדשים.
